חנן כהן / מידע דיגיטאלי
INFO.ORG.IL - Home of Hanan Cohen
האנציקלופדיה העברית. כרך עשרים ושנים: מ – מחמד
חזרה לדף הראשי 

האבציקלופדיה 

העברית 


כללית, יהודית וארציטזראלית 


ביד עטירים ועזנים 
מ-מחמד 



חברה להוצאת אנציקלופדיוח בע׳מ 
ירושלים - תעי׳ל - תל-אביב 


^/ 1 כ £1 ^ק 010 ץ 0 א£ 


1-1 £ 6 


הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות בע'מ 

מאיד(דל) וברכה פלאי 


הנרך סודר ונדפס בססצלי דסוס סלאי בע״מ, גבצתיים ורמת־גן 
ההגהות — אשר בר־תנא וישעיהו גבריאלי! עוזרת למזכיר הכללי — הדי שטיינברג! 
איסוף התמונות — שושנה בורי! ציור ומיפוי — יהודית בלומנצווייג 


© 


כל הזכויות שמורות להוצאה, בייחוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 
.םיד.! ,עאג!? 1 .{ 00 סאזגזגזמפט? ג! 1 ג £1 *? 01,0 צ 0 נ 81 עט ■דזזסז&צעסס 
,!אגאצו אז נזאזאזט? 




המערבת הכללית לברד ב״ב 


העורך הראשי: 

פרוס׳ יהושע פראוור 


מנהל המערכת: 
אלכפנדר פלאי, 


המערכת המרכזית 

מהלקח מדעי־היהדוח : פרופ׳ אפרים אלימלך אורכו 
מהלקח מדעי-הרוח : פרופ׳ שמואל הוגו כרגמן 
עורך משנה למדעי־החה: ד״ר יצחק הופמן 
מהלקח מדעי־הטבע ; פרופ' בנימין שפירא 

מהלקח התכנון ואיסוף ההומר, מזכיר כללי; יצחק הס, .^/. 6 


המזכירות המרעית 
המזכיר הכללי: ד ב כ ן ■ א כ א, 

ד״ר שמואל אכרמפקי / מקרא, ארכאולוגיה, אהרן אריאל, / היסטוריה כללית, יחסים בידלאומיים, פדע המדינד,! 

רות כנדל, / גאוגרפיה, צבי כרם, .\,. 6 / דתות, היסטוריה, פילוסופיה, אלעזר וינריב, / היססוריה! 

ד״ר אמנץ זינגרמן / ביוכימיה, גאולוגיה, כימיה, רפואה, מלכה מרנן, / בוטניקה, זואולוגיה, חקלאות, אריאל 

כחן, / אסמרוגופיה,מטאורולוגיה,מאתמאטיקה,פיסיקה, צלה כ״ץ, / ספרותעברית, תולדותישראל, פ. לייכזון / 
ביבליוגראפיה, מיכאל ניר / מוסיקה, ירדנה פלאוט / גאוגרפיה, יהודית פלדמן־זילכרפניג, / אפנות, ספרות; 
צבי קפלן, .\,, 8 / הלכה, תלמוד, ישראל תא־שמע, / ספרות רבנית 


ישראל איגרא / המביא לבית־הדפוס 


עורכי מדורות 


פרופ׳ מ. אכי-יונה .ארכאולוגיה 

פרופ' מ. אכנימלך גאולוגיה, פלאונטולוגיה 

ד״ר א. אכן־זהד.ספרויוח סקאנדינאיויות 

ד״ר ש. אכרמפקי מקרא, היסטוריה ישראלית עתיקה 
פדופ' א. א. אורכן .. תלמוד, ספרות רבנית 

פדופ' ה. אורמיאן .חינוך, פסיכולוגיה 

ד״ר א. אלטמן.יאפאן 

פרוס׳ א. אלכסנדר.פיסיקה 

א. אריאל.היסטוריה, יחסים בין־לאומיים 

פרוס׳ ד. אשכל.קלימאטולוגיר■ 

פרוס׳ א. אשתור.איסלאם 

ד״ר ה. כוישדאל־קדרון .. .. המהפכה הצרפתית 

פרוס׳ י. כךתור. גאולוגיה, מינראלוגיה 

פרוס׳ ש. ה. ברגמן. פילוסופידו 

ד״ר ד. גויטיין. ספרות צרפתית 

ר״ד מ. דור. זואולוגיה 

י. הב.כלכלה 

מהנדס י. מ. ווירגין. טכנולוגיד, 

פרוס׳ ר. י. צ. ורכלוכפקי. דתות 

פרוס׳ מ. זהרי. בוטאניקה 

ד״ר א. זינגרמן. כימיה (בחלקה) 

פרוס׳ י. ידין .. הערך: מדבר יהודה, כת ומגלות 

א. כהן . אסטרונומיה, מטאורולוגיה 

ד״ר ד. כץ.מוסיקה 


פרוס׳ מ. לזר . ספרויות רומניות 

פרוס׳ יהושע ליכוכיץ. תולדות הרפואה 

פרוס' ישעיהו ליכוכיץ ביולוגיה (בחלקה), הערך: נוח 

פרוס' א. מלמט. מארי 

ד״ר ד. ניר. גאוגראפיח 

פרוס׳ ש. א. עמיצור.מאחמאטיקד, 

ד״ר מ. עעזהאל.פסיכיאטריה 

רפ״ן(מיל.) פ. פיק .. צבא, היסטוריה צבאית 

פרוס׳ ד. פלופר.נצרות 

ד״ר מ. קטן .ביבליוגראפיה 

ד״ר י. א. קלוזנר.ספרות כללית 

פרוס׳ ח. רוזן .בלשנות 

פרוס׳ כ, ם, רות (ז״ל) חדי באנגליד, ובאיטליד, 

ד״ר א. רונן .אמנות 

ד״ר ר. רהמימוב.רפואה, פיסיולוגיה 

ד״ר כ. ראפל .ספרות אנגלית 

ד״ר א. שכיד .. ספרות עברית, פילוסופיה עברית 

ד״ר צ. שיפרין. סין 

ד״ר א. שנהר . כימיה (בחלקה) 

פרוס' כ. שפירא.ביולוגיה, ביוכימיה 

ד״ר כ. שרשכפקי .משפט 

י. שרת .בריה״מ 

פרוס' ח. תדמור.המזרח הקדום 




























רשימת הבלחבריים הבלשתתפים בברד ב״ב 


אבי-יונח מיבאל, ד״ר 

ירושלים. סרוססור באוניברסיטה העברית / הסזרח הקדום! 
ארכאולוגיה 

אכינוד גימה,.. 1.1.4 
היפה / ספרות גרמנית 
אפנארי חנוך, ד״ר 

תל־אביב. מרעה בכיר באוניברסיטת ת׳א / הערך: מוסיקה (בחלקו) 

אכן־זחד איתמר,. 1.4 .) 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת ת״א / ספרויות סקנדינאוויות 

אפני צפי 

תל־אביב / העיד; מוסיקה (בחלקו) 

אכנימלך משה, ד״ד 

ירושלים, סרוססור באוניברסיטה העברית / הערך: מועצות 
ברית ה־ — גאולוגיה 

אכרמוכ, שניאוי )למל, .נ 1 .זט 1 ,. 4.4 ) 

תל־אביב / היססוריד, של אה״ב 

אפרמסקי שמואל, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת הנגב / מקרא, היסטוריה 
ישראלית עתיקה 

אחרוני נפתלי,. 6.4 
ירושלים / הערך: מדויד (בחלקו) 
אומיכין סרגי, ד״ר 

אוכספורו / הערך; מועצות, ברית ה־ — הינור (בחלקו)! מדיניות 
התרבות 

אוירבד יהושע, ד״ר 
רמת־גז / היסטוריה של אמריקה הלאטינית 
אולמן תאודור רוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטר, העברית / העיר: מחזור הדם 
(בחלקו) 

אונא משה 

שוד, אליהו / הערר: (ר,)פזרהי והפועל המזרחי(בחלקו) 

אונגר אריה, ד״ר 

ירושיליט. מרצד. באוניברסיטה העברית / העיר: מועצות, 
ברית ה־ — משטר! איגודים מקצועיים 

אופמן רומן,. 4.80 ) 

תל־אביב, אסיטטנס באוניברסיטת תל־אביב / כימיה 

אופנחיים מיכאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערר; מגנטיות של 
כדוד־ר,אר? 

אורמיאן חיים, ר״ר 

ירושלים ! טסיכולוגיה, חינוד 

אורתר גינה, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכירד, באוניברסיטה העברית / הערר: מבחנים 
טטיכולוגייט 

אחימאיר יעקב,. 6.4 
ירושלים / הערר: מאונטבסן, לואי 
אייזנשמדט שמואל נח, ר״ר 

ירושלים, טרוטטור באוניברסיטה העברית / הערר: מודרניזציה 

אילני(פיגנפאום) יעקפ, ד״ד 
ירושלים / הערר; מזון (בחלקו) 
אלואיל אשר, אינג׳ 

תל־אביב, משרד־ר,שיכון / הערר: מבנים (בחלקו) 

אלמפאואר משה, ר״ד 

ירושלים, פרוםסור־חבד באוניברסיטה העברית / בלשנות 
אלינר אליעזר,. 14.4 
ירושלים / הערר: מחוור 

אלפסי יצחק 

תל־אביב / הערר: מוטטיר,. בנימין 

אלקנה יהודה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערר; מדע (בחלקו) 

אפעל ישראל,. 4.4 ) 

ירושלים, מדריד באוניברסיטת תל־אביב / הערר; סורשו, בית־ 


אפרת אלישע, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / גאוגראפיה 

אפשטיין פאני, . 4.4 ) 

ווםרטאון(מטצ׳וטטם), מורה באוניברסיטת בוסטון / הערר: מוניה, 
עמנואל 

אקצין כנימין, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערר: מדינה (בחלקו) 

ארזי אפרהס, ד״ד 

ירושלים. מרצה בכיר באוניברסיטה בר־אילן / הערר: מועד 

אריאל אהרן,. 4.4 ) 

ירושלים ׳, ה״פסוריה, יחסים בירלאומיים 

ארמן צפי(אדנסט), . 1110.0 

רמת־גן / תלמוד 

ארצי פנחפ, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה בר־אילן / הערד; מארי 
(בחלקו) 

אשכל רפ, ד״ר 

ירושלים, פרוםטור־הבר באוניברסיטה העברית / קלימטולוגיה 

אשדי דוד, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / היסטוריד. של יוון 
ורומא 

פאראז מיכאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה בניר באוניברסיטה העברית / העיד; מונטן, סישל 
אקט רד, 

פוים ליאון, ד״ר 

תל־אביב, טרצה בכיר באונינוסיסת ת״א / העיר; מועצות. 
ברית ה־ — טשטש 
פונאפאצ׳ה אומפרטו, ד״ד 

נובארה. פרופסור ומנהל המבון הגאונרפי ע־׳ש רה־אוגוסטיני / 
העיד; מונקו (בחלקו) 
פיאלד יהודה ליכ 
ירושלים י! מגן דוד (נחלקו) 

פירק פטפן, ד״ד 

לונד (שוודיה), פרום' באוניברסיטת לונד / ספרויות סקנדינאוויות 

כיינארט חיים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חנר באוניברסיטה העברית / תר׳י בספרד 
ובטורמוגל 

כילסקוב־ינפן פרדדייק ידליום, ד״ר 
קושבהאגן׳ שרום׳ באוניברסיסת קוסנחאגן / ססרויות םקאנדינאוויות 
בבר אבדהם, מהנדס 
תל־אביב / הערך: מזוג־אויר 
בלאדנרונד אברהם אדדאדד, ד״ר 
רהונות, טרוםטור־חבר במכון וייצמן / העיד: מאיצי חלקיקים 
(נחלקו) 

פנדל רות,. 8.4 
ירושלים / גאוגראפיה 
פנפנישתי מירמ,. 6,4 
ירושלים / חעיר: מונפור 
פן־יעקפ אפרהם,. 6.4 
ירושלים / תו״י בארצות־המזרה 

פן־סירה יעקפ, אינג׳ . 4.50 ) 

תל־אביב / העיר: מבנים (בחלקו) 

פן־שסאי חגי,. 14.4 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / הערכים; סג׳יר א־דין! 
מונק, שלמה (בחלקו) 
פן־תור יעקפ, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / גאולוגיה, סינראלוגיה 

פר חוה, ד״ר 

ירושלים, מרצה במכרז האוניברסיטאי של היסה / העיר; מאיר, 
לאו אליה 
פד משה, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה נר־אילן / הערר; מחווא 






13 


רשימת המחכריס 


14 


כרגלם איתן, ד״ר 

תל־אביב. פונה באתיברסיסת תל־אביב / בלכלה 

כרגמן שמואל הוגו, ד״ר 

ירושלים, פדופפור באוניברפיפה העברית / פילופופיה! הערך: 
פאגנס, יהודד, ליב 

כרגר־כרזילי יוסח 

תל־אביב. חבר־פהקו נאוניברפיטה בר־אילן / הערך; מועצות, 
ברית ה־ — היפסוריה (בחלקו). מופדות־מוע (בחלקו) 

כהור משה, ד" ר 

תל־אביב, פרופפור־חבר באוניברפיפת תל־אביב / גאוגראפיה 

כרם צכי, 

ירושלים / חיפטוריה, גצרות 

כרש משה, ר״ר 

ירושלים, פרופפור־חבר באוניברפיטה העברית / הערך: מדליות 
(בחלקו) 

גכעון רפאל, ר״ר 

משפר העמק, פרצה בניר באוניברפיסת תל־אביב / הערך; מזבח 
(בחלקו) 

גויטיין דנים, ר״ר 

ירושלים, מרצה באוניברפימת תל־אביב / פפרות צרפתית 

גולדשטיין מיכאל, ר״ר 

ירושלים, האקרפיד. למופיקה / פופיקה 

גולדשלג יצהק 

ירושלים / הערך: (ה)פזרחי והפועל המזרחי (בתלקו) 

גונדרס ארנון א., ר״ר 

ירושלים, פרצה בכיו באוניברפיטה העברית / רפואה 

גיחון מרדכי, םא״ל(מיל.), ר״ר 

תל־אביב, פרצה בניר באוניבופיטת תל־אביב / היפסוריה צבאית 

גינת יגאל, ר״ר 

ירושלים, פרצה באוניברפיטת תנגב / הערך: פונגוליות 
ג׳יקוכם לואים, הרכ ר״ר 
לונדון / העוד; פדות שהתורה נדרשת בהו 
גלאצר נהוס, ר״ר 

וולתם (אה״ב), פרופפור באונינרפיטו, ע״ש ברנריים / הערן: 
פנלת תענית 
גלזמן עמי, ר״ר 

היפה, פרצה נטנניון העברי / הערך: פבנים (בחלקו) 

גליל יעקכ, ר״ר 

תל־אביב, פדופפור נאוניברפיטת תל־אביב / בוטאניקה 

גניהוכסקי דכ,,^;, 8 

ירושלים, בנק ישראל / הערד; מדליות (בחלקו) 

גנצל כרנהרד דכ, ר״ר 

ניו־יורק / היפמוריה של אירופה 

גרכל אירנה, פרום׳(ז״ל) 

הערד: פ׳ האות (בחלקו) 

גרום ז׳ק, ר״ר 

ירושלים, פרופפור באונינרפיטה העברית / הערד; פות (בחלקו) 

גרזון־יןיוי אסתר, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברפיטת תל־אביב / העיד: מוסיקה 
(בחלקו) 

גרטי יצחק,.^. 8 

ירושלים, אפיפטנט באוניברסיטה העברית / פפרות איטלקית 

גרינהוט אהרן, 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / פילוסופיה 
גרשוני גרשון ק. (ז״ל) 
הערך: פולנר פרניו 
דן יוסף, ר״ר 

ירושלים, פרצה בניר באוניברסיטה העברית / פפרות המוסר 1 
קבלה 

הורוכיץ יהושע, ר״ר 

רפת־גן / ספרות רבנית 

הורוכיץ מאיי, ,זנ 1 ז, 1 י 1 
ירושלים 1 משפט 
הימן צמח ססיל 
ירושלים / הערר; מושש 


הס יצחק, .\,. 8 
ירושלים / נלנלה 
הקר יוסף,.^/,. 4 ! 

ירושלים. אסיסטנט באוניברסיטה העברית / הערר : מדינה, שמואל 

הראל אריה, ר״ר 

תל־אביב / היסטוריה של רופיה 

הראל־פיש אהרן, ר״ר 

פתת־תקוה, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / ספרות אנגלית 

הדרן(הלפת) דויד 
ירושלים / ד,ערד; פונסוידאו (נחלקו) 
הה־טוכ אילן, 

ירושלים / הערד; סוריציוס (בחלקו) 

הרככי יהושפט, אלוף (מיל.), ר״ר 

ירושלים, פרצה נכיר באוניברסיטה העברית / הערר: פודיעיו 
(צבאי) 

ואלד יהודה, אל״מ (מיל,), ר״ר 

רפת־נן. פרצה בניר באוניברסיטת תל־אביב / צבא 

וגנר דניאל, ר״ר 

ירושלים, פרצה באוניברסיטה העברית / כימיה 

וגר זאכ, ר״ר 

רחובות, פרופסור־חבר בפנון ויצפן לפדע / הערר; מאיצי חלקיקים 
(בחלקו) 

ווירגין יוסף מנחם, אינג' 
ירושלים ! חערד; מבנים (בחלקו) 
וולפנזון אכרהס, . 1.4 \ 

ראשוו־לציון, מודה במכוו האוניברסיטאי של ריפה / הערד; 
פונטסקיה, שרל 
וורמכרנד מרדכי 

תל־אביב / הערד: פוסא אל־זעפראני 

וידה יהודה אריה (ז׳ורז׳), ר״ר 

פאריס, פרופסור בסורבון / העוך: סוטום, שמואל 

וידה קלוד, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: סודיאק" פרנסוא 

ויזל יואכ, ר״ר 

פתח־תקוה, פרופפור־חבר באוניברפיסת תל־אביב / בוטאניקה 

ויניק היינריד צכי, ר״ר 

ירושלים, פרופסוד־חבר באוניברסיטה העברית / העיד; פחלותירוח 

וינהיכ אלעזר, 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / היסטוריה 

ויסמן שולמית, ר״ר 

חיפה, מרצד, בכירה בפכוו האוניברסיטאי של היפה / העיד; 
פונתרלן, אנדי דה 
ויקמן כו, ר״ר 

אופפלה (שוודיה), פרופסור באוניברסיטת אופפלה / הערר; פור־ 
דוינים (בחלקו) 
ון־דונגן אירין ס. 

דנוור (אה״ב), פרופסור באוניברסיטת דנוור / הערל; מוופביק 
(בחלקו) 

ורכלוכסקי רפאל יהודה צכי, ר״ר 
ירושלים, פרופסור באוניברסיסה העברית / הערד: מזבח (בחלקו) 
ורחפטיג שלם, ר״ר 
ירושלים / הערד; מזונות (בחלקו) 
זהכי־חן שושנה 
ירושלים / הפרד; פוננולפיה 
והרי מיכאל, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / נוטאניקה 

ז׳ולדוש ינה, ר״ר 

בודפשט / הערד: פוריץ, זינפונד 

זילכרנר אדמונד, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / סוציאליזם 
זמורה־כהן מיכל 
ירושלים / מוסיקה 

חכם עמום, ,^ו. 8 

ירושלים / מקרא 




15 


רשימת המהכרים 


16 


הלמיש משה, .^. 1 \ 

שדה־בוקר, סדריו נאוניברהיסד, בר־אילן / הערך; סאיו בעל הנס 

הנזין מרדכי, הרב 

פתה־תקוה / הערך; סוסקוה (בחלקו) 

טרגן מלכה, .ס 1.8 *ן 

ירושלים / בומאניקה, זואולוגיה 

יאיר אהרן, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / גאוגראפיה 

יאפו־הוסמן עדית, ד״ר 

ירושלים / הערך; מוזאון(בחלקו) 

יעבץ צבי, ד" ר 

תל־אביב. פרופסור באוניברסיטת תל־אביב / הערך: מופזן, תאורור 

יעקכי דוד, ד״ר 

ירושלים. פרופסור־הבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה ביזאנטית 

ירדני מריב, ד״ר 

חיפר״ מרצה בכירר. במכון האוניברסיטאי של היפה / הערך; 
מזרז, ז׳יל 

כגן אליעזר, ד״ר 

קרית־היים. פרצה במכון האוניברסיטאי של היפה / הערך: 
מורפורגו, רחל 
כהן אריאל, 

ירושלים, מרריך באוניברסיטה העברית / פיסיקה, מטאורולוגיה 

כהן יהודה 

ירושלים, שופט בבית־המשפט המחוזי / הערך: מות (בחלקו) 

כהן יהודית, ר״ד 

תל־אביב, פרצה באוניברסיטת תל־אביב / מוסיקה 
כנען(כהנסקי) נורית, ד״ר 
תל־ד,שומר. מרצה באוניברסיטה העברית / אמנות 
כ״ץ דב, הרב 

ירושלים / הערך; מוסר, חנועת ה־ 

כ״ין צלה, 

ירושלים / תו״י בעת החושה ו ספרות עברית 

כץ רות, ד״ר 

ירושלים. מרצה, באוניברסיסה העברית / הערך: מוסיקה (בחלקו) 

לכציון נהמיה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך; מוזמביק 
(בחלקו) 

לוי אכיגדוד, ד״ד 

רמתיגן׳ מרצה באוניברסיטת תל־אביב / היסטוריה של תורכיה 

לונגי היו, 

פליט (אנגליה) / הערך: מועצות, ברית ה־ — קולנוע 

לוריאן אלכסנדר, ד״ר 

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערר: מונכרטין, 
אנטואו דה 
לורן■ יעקב, ד״ר 

ירושלים, פרופסוו־חבר באוניברסיטה העברית / ביולוניה 

לטימור אואן, ד״ד 

ליוו (אנגליה), פרופסור באוניברסיטת לירז / הערך; מונגוליה 
החיצונית (בחלקו) 
ליכוכיץ יהושע, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / חולדות הרפואה 

ליכוכיץ ישעיהו, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / כימיה,- ביולוגיה! רפואה 

ליכנה אליעזר 

ירושלים / סוציאליזם! ציונות! היסטוריה של ברית־המועצות 

ליכני אליעזר, אינג׳ 

ירושלים / טכנולוגיה 

ליכט יעקכ, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־יחבר באוניברסיטת תל־אביב / הערך: מדבר 
יהודה, כת ומגלות 
לינדד אמנון, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת העברית 1 הערך: מגנה כרמה 

ליפמן ויוויאן ד. 

לונדון / העוד; מונטפיורי (בחלקו) 


ליפצין פול(שלמה), ד״ד 

ירושלים, הקולג׳ האמריקני / הערך: מופברט, אלפרד 

לנצמן אלי, 

חיפה, מרצד, במכון האוניברסימאי של היפה / אמנות יאפאנית 

לרנד מירון כיאליק, 

תל־אביב, מדריך באוניברסיטת תל־אביב / הערך; סזבח (בחלקו) 

מיוזפ הלמוט, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / דמוגרפיה! ססאטיס־ 
טיקה 

מיליץ׳ צ׳דומיר, ד״ר 
בלגרד / הערך; מונסננרו (בחלקו) 
מכמן(מלרןמן) יוסף, ד״ר 
ירושלים / העיד; פולטטולי 
מרטון יהודה, ד״ר 

ירושלים / ספרות הונגרית; תו״י בהונגריה 

משלד מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערר: מורגנשסרן, 
אוסקר 

ניד מיכאל 

ירושלים, האקדמיה למוסיקה / הערך: מוצוט, וולפגנג אסריאוס 

סומכרג סמיואל ל., ד״ר 

ניו־יורק, פרופסור בסיסי קולג׳ / העיד; מוזנתל, שלמה הרמן פון 

כיון עמנואל, ד״ר 

ירושלים, פרצה בכיר באוניברסיטה העברית / איסלאם 

סינור דנים, 

בלופינגסז (אה״ב), סרופסור באוניברסיטה של אינדיאנה / הערד: 
מונגולים (בחלקו) 

כלוצקי יהודה, ד״ר 

רמת־גן, פרצה בכיר באוניברסיפת תל־אביב / חו׳י במזרח אירופה 

עופר גור, ד״ר 

ירושלים, פרצה באוניברסיסה העברית / העיד: מועצות, 
ברית ה־ — כלכלה 

עטר נכריאל 

ירושלים ׳, הערך: סונט, פריה סולידור קיל דד. 

ערן אכדהכ, ד״ר 

ירושלים / העיד: מאזנים (בחלקו) 

עשהאל מוסל, ד״ר 

ירושלים, מרצה בביר באוניברסיטה העברית / הערך; מחזוריות 
של מצבי־רוח 
פוגל שאול, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: (ה)םדד, 
ו(ה)אינםגרל. תורת ה־ 

סוגלמן כדור, כא״ל (מיל.), איננ׳ 

תל־אביב / הערך: מוקש 

סטרסוז דויד. 

אוכספורד (אנגליה), פרצה באוניברסיטת אוכסשורד / הערך 1 מאפו, 
אברהם (בחלקו) 

סייטלסון סילויה, ..ו,. 6 
ירושלים ׳, מפרות ספרדית 
פיינרמן עוזי 

תל־אביב ׳; הערך; מושב־עובדים 
פינצ׳י אריגו, ד״ר 
רומא /, הערך: מביום, אוגוסט פרדיננד 

פיי! פנהם, דס״ן(מיל.) 

ירושלים / צבא, היסטוריה צבאית 
פיקרצ׳יה] אלכסנדר, 
חל־אביב / העיד: מבנים (בחלקו) 
פישלזון לס, ד״ר 

רפת־גן, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / זואולוגיה 

פישר יונה 

ירושלים, מוזיאוז ישראל / אמנות 

סלאוט ירדנה 
ירושלים / גאוגיאפיה 
פלאי דום 

ירושלים, המעבדה הישראלית לפיסיקה / פיסיקה 





17 


רשימת המחברים 


18 


פלר רות, ר״ר 

היפה, פרצה בסכדן האוניברסיטאי של היסה / הערר: מוגדריאן. 
פיט 

פלוסר רור, ר״ר 

ירושלים, סרופסור באוניברסיסה הצברית / נצרות 

פלפנר מאיר, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיסה העברית / איסלאם 

פרגר ליאתרר, ר״ר 

חיפה, מרצה במכון האוביברסיסאי של חיפה ! הערך 5 מולודובסקי. 
קריה 

פריאר רונלר ו., ר״ר 

הונולולו, פרופסור באוניברסיטת הוואי / הערר: סולוקה, איי 

פרנץ׳ ריצ׳רר אנתוני, ר״ר 

לונרון, פרופסור באוניברסיטת לונרון / גאוגראפיה 

פרנקל יונתן, ר״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: מועצות, 
בריח ה־ — לאומים 
קאסוטו משה רור, פרופ׳(ז״ל) 
תו״י באיטליה 

קארפי דניאל, ד״ר 

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / העדר: סד־צ׳י, 
סאולו 

קטן משה, ר״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה בר־אילז / הערבים; מורס, 
שדל! פונק, שלמה (בחלקו) 

קיפ ג׳ון, ר״ר 

לונדון, מרצה באוניברסיסת לונרון / הערך; המהפכה הרוסית 

קלוזנר יהודה אריה, ר״ר 
ירושלים / ספרות 
קליין גביה, ר״ר 
ירושלים / פילוסופיה! ספרות יוונית 
קני ג׳וזף 

אדינבורו / הערך; מחמר (בחלקו) 

קניגר כרנרר, ר״ר 

חיפהי מרצה בכיר במכון האוניברסיטאי של חיפה / ספרות אנגלית 

קפלן יופןז 

ירושלים / הערך; מורסירה, שאול לד 

קפלן בכי,..(/. 6 
ירושלים / תלמור! ספרות רבנית 
קרטון יהודה, ר״ר 

ירושלים. פרוססור באוניברסיטה העברית / גאוגדאפיה 

ראפל ברמן, ר״ר 

אוסטין(אה״ב). פרופסור־חבר באוניברסיטת סכסס / ספרות אנגלית 

רכא יואל, ר״ר 

הרצליה, פרצה באוניברסיטת תל־אביב / היסטוריה של אירופה 
חפורחית 

רבינוביץ משה (ז״ל) 
הערל; מגן רור ארום 
רוזן חייט, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בלשנות 

רוזנפלד הנרי, ר״ר 

ירושלים, מרצה בכיר במכון האוניברסיטאי של חיפה / אנתרופו¬ 
לוגיה 

רוטשילד יעקב, ר״ר 

ירושלים, ביח־חספרים הלאומי והאוניברסיטאי / הערך; מגרבורג 
(בחלקו) 

רוטשנקר שלמה, ר״ר 

ירושלים, בית־חסםר לרפואה של האוניברסיסה העברית / 
הערכים; מונו. ו׳ק; פוניש, אגש 

רומאנו ג׳ורג׳, ר״ר 

תל־אביב / הערר: מורסרח. פרשת 

רון משה, .\,. 8 

תל־אביב [ נאוגראפיח 

רונן אברהם, ר״ר 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / אפנות 


רונן אברהם, ר״ר 

היפה, מרצה באוניברסיטת חל־אביב / הערך; מגליתים,(בחלקו) 

רות בצלאל (ספיל), פרופ׳ (ז״ל) 

תו׳־י באיטליה -ובאנגליה 

רחוב אילן, 

ניריורק / העוד; מוסוליני, בניסו 

רהמימוב רמי, ר״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / רפואה 

ריבנאי יחזקאל, ר״ר 

רחובות, מכון דלקני להקר החקלאות / הערד; מזיקים (בחקלאות) 

רנד ברוך, ר״ר 

טודונסו (קנרה) — העוד; מדדו, פדנסיסקו אינרלסיו 

רפאל יצחק, ר״ד 

ירושלים / חפירות 

רפפורט אוריאל, ד״ר 

היפה, מרצה במכון האוניברסיטאי של חיפד. / הערד; סונבז 

שביד אליעזר, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיו באוניברסיטה העברית / הערר: מרינה 
(בחלקו) 

שניא מריב, 

ירושלים, מדריכה באוניברסיטה העברית / ספרות צרפתית 

שורץ איפר, ר״ר 

באר־שבע, המכון להקו הנגב / הערר; מרבו (בחלקו) 

שטיינברג יצחק, ד״ר 

ירושלים, םרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / וזעדד: מגנטיות 

שטקליפ משה, פרופ׳(ז״ל) 

הערך: מבליתים (בחלקו) 

שילוח אמנון, ר״ד 

ירושלים, פרצה בכיר באוניברסיטד, העברית / מוסיקה 

שיפטר עליזה,. 6.80 

ירושלים / זואולוגיה 

שיפרין צבי, ד״ר 

ירושלים, מוצה בניו באוניברסיטה העברית / הערכים; מהינה 1 
מו טי 

שמחוני מנחם, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / פיסיקה 

שמיר גרשון,.^(. 8 
ירושלים / גאוגרפיה 
שניצר פרנסין, .\/. 6 
תל־אביב / תו״י באה־ב ובקנדה 

שפיגל נתן, ד״ר 

ירושלים, פרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערד; מריאה 
(בחלקו). 

שפיגל רנאטו, .\,. 8 

ירושלים ! הערר; פריצי. רה 

שפירא אפרים, אינג׳ 

היפה. סוופסור־משנה בםכניון העברי / הערר ; מבנים (בחלקו) 

שפירא בנימין, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערד; מחלה (בחלקו) 

שפרבר דניאל, ד״ר 

ומת־נן, מרצה באוניברסיטה בר־אילן / "?)ערד; מדות ומשקלות 
(בחלקו) 

שצמילר יוםןק, ד״ר 

חיפה, מרצה בסכון האוניברסיטאי של היפה / הערד; מונפליח 
(בחלקו) 

שקד שאול, ד״ר 

ירושלים, מרצה בניר באוניברסיטה העברית / הערכים; מנים 1 
מזראיזם 

ששינסקי איתן, ד״ד 

ירושלים. פרצה בניר באוניברסיפה העברית / העיד; מהירים. 
תורת ה־ 

תא־שמע זאב, .מזז 13 ל?. 1 \ 
ירושלים / כיפיד, 
תא-שמע ישדאל, 

ירושלים / ספרות רבנית! הכמת ישראל 




ראמי־תיבות מל טזמות המחברים 


= מרדכי רורמברבד 

מ. ו. 

= היו לוגגי 

ה. ל. 

= אברהם אדוארד בלאוגרונד 

א. א. בל. 

־ מיכאל זהרי 

מ. ז. 

- הלמוס מיוזם 

ה. סי. 

= ארנון א. גונדרם 

א. א. ג. 

= מיכל זמודדרנהן 

מ. זמ. 

= הייברין צבי ויביק 

ה. צ. ו. 

" אליעזר אלינר 

א. אל. 

= מרדכי חבזין 

מ. חג. 

= הנרי רוזנפלד 

ה. ר. 

= אלישע אפרת 

א. אס. 

= מללז? טדגן 

מ. ט. 

= ויויאן ד. ליסמן 

ו. ד. ל. 

= אברהם ארזי 

א. אר. 

־־ מרים ירדגי 

מ. יר. 

־ זאב וגר 

ז. ו. 

= אומבוסו בונאסאצ׳ה 

א. ב. 

= מיכאל סשלר 

מ. מש. 

^ זאב תאישמע 

ז. ת. 

־= אברהם בריעקב 

א. ב. י. 

- מיכאל ביר 

מ. ני. 

= חיים אורמיאן 

ח. א. 

= אברהם בכר 

א. בב. 

- מדסל עשהאל 

מ. ע. 

= חגור אבנארי 

ח. אב. 

־= אירנה גרבל 

א. ג־ל 

= מאיר פלסנר 

מ. פ. 

= חיים ביינאדס 

ח. ב. 

־־ אסתר גרזודקיוי 

א. ג.־ק. 

= משה קסן 

מ. ק. 

= חיים רוזן 

ה. ר. 

- אהרן גרינהום 

א. גר. 

= משה שסקלים 

מ. שם. 

־ הגי בן־שמאי 

חג. כ. 

= אילן הר*טוב 

א. ה^ס 

= מנחם שמחוני 

מ. שם. 

= חוה בר 

חו. ב. 

= אהרן הראל׳סיש 

א. ה. פי. 

= מאיר הורוביץ 

מא. ה. 

= יהודה אריה (דורד) וידה 

י. א. ו. 

= אריה הראל 

א. הר. 

־ מיכאל אופנהיים 

מי. א. 

= יעקב אחימאיר 

י. אח. 

- אדמונד זילברנר 

א ז. 

•־־ מיכאל באראז 

מי, ב. 

= יעקב אילני(פיגנבאום) 

י. א. (פ.) 

= אהרן יאיר 

א. יא. 

= מירון בגבנישתי 

מי. בג. 

- יהודה אריה קלוזנר 

י. א. ק. 

= אלכסנדר לוריאן 

א. לו. 

־־ מרים שגיא 

מר. ש. 

= יעקב בן־תור 

י, ב. 

־ אואן לסימור 

א. לס. 

= משה אוגא 

מש. או, 

= יוסף ברגר־ברדלי 

י, ב.-ב. 

= אליעזר ליבנה 

א. לי. 

= משה ברש 

מש. ב. 

= יגאל גינת 

י. גי. 

= אירין ס. ון־חנגן 

א. ס. ו. 

= משר. חלמיש 

מש. ח. 

- יוסף דן 

י. ד. 

־־ אברהם ערן 

א. ער. 

־־ משה רון 

מש. ר. 

־ יהושע הורוביץ 

י. הו. 

= אלכסנדר פיקרצ׳יק 

א. פי. 

= משה רבינוביץ 

מש. רב. 

= יצחק הס 

י. הס 

= אברהם רונן 

א. רו. 

- נפתלי אחרוני 

ב. אה. 

= יוסף הקר 

י. הק. 

= אילן רחום 

א. רח, 

= בחום בלאבר 

נ, גל, 

= יואב ויזל 

י. וי. 

= אליעזר שביד 

א. שב. 

= גורית כנען נכהנסקי) 

נ. כ. 

= ינה דולדוש 

י. ד. 

= איתן ששינסקי 

א. שש. 

- נתן שפיבל 

נ. ש. 

= ישעיהו ליבוביץ 

י. ל. 

= אברהם וולפנזון 

אב. ו. 

- נחמיה לבציון 

נח. ל. 

- יהודה ליב ביאלר 

י. ל. ב. 

= אביגדור לוי 

אב. לו. 

= סספן בירק 

ם. בי. 

= יוסף מנחם ווירגין 

י, מ. וו, 

־ אהרן אריאל 

אה. א. 

= סול (שלמה) ליסצין 

ס. ל. 

= יוסף מכמן 

י. מב. 

= אוריאל וספורט 

או. רס. 

= סמיואל ל. מומברג 

ם. ל. ם. 

= יהודה סלוצקי 

י. ם. 

= איתן ברגלם 

אי. בר. 

= מילויה סייסלסון 

ם. פ. 

= יונתן פרנקל 

י. פ. 

= איפר שוורץ 

אי. ש. 

= סרגי אומיכיו 

סר. א. 

= יהודה קדמון 

י. קר. 

= אלעזר וינריב 

אל. ד. 

** עמום חכם 

ע. ח. 

= יצחק רפאל 

י. רם. 

= אליעזר ליבני 

אל. ל. 

= עדית יאפו־הופםן 

ע. י.״ה. 

= יוסף שצמילר 

י, שצ. 

= אמנון לינדר 

אם. ל. 

= עמנואל פיון 

ע. ס. 

= ישראל חא־שמע 

י. ת. 

= אמנון שילוח 

אמ. ש. 

= עוזי פינרמן 

ע. פי. 

= יהודה אלקנה 

יה. א. 

= אפרים שפירא 

אס. שס. 

= עליזה שיפטר 

ע. שי. 

= יהושע אוירבך 

יה. או. 

= אריה אוגגר 

אר. א. 

= עמי גלזמן 

עמ. ג. 

־־ יהושפם הרכבי 

יה. ה. 

- אריאל כהן 

אר. כה. 

= פני אפשטיין 
= פנחס ארצי 

* פרדריק יוליוס בילסקוב־יאנסן 

פ. אפ. 

פ. א ר. 

פ. י. ב, 

- יהודה ואלו 
= יהודה כהן 

יה. ו. 
יה. כ. 

* אריגו פינצ׳י 
- אשר אלואיל 

אר. סי. 
אש. א. 

= פנחם פיק 

0 . פ. 

= יהודית כהן 

יה. כה. 

= בנימין אקצין 

ב. א. 

= פדנסין שניצר 

פר. ש. 

= יהושע ליבוביץ 

לה. ל, 

= ברנהרר דב גנצל 

ב. ד. ג. 

= צבי אבני 

צ. אב. 

= יהודה מרסון 

יה. מ. 

= בו ויקמן 

ב. וי. 

= צבי ברם 

צ. בר. 

= יונה פישר 

יו. סי. 

־ ברוד סוגלמן 

ב. פו. 

= צבי ורבלובסקי 

צ. ו. 

= יוסף קפלן 

יו. קם. 

= ברנרד קניגר 

ב. קנ. 

= צבי יעבץ 

צ. י. 

= יואל רבא 

יו. ר. 

= בצלאל (ססיל) רות 

ב. ר. 

= צילה ב״ץ 

צ. כ. 

־ יחזקאל ריבנאי 

ית, ר. 

= ברסן ראסל 

ב. רא, 

- צ׳רומיר מיליד 

צ׳. מ. 

- יעקב בדסירה 

יע. ב-ם. 

= בנימין שפירא 

ב. שפ. 

= צבי קפלן 

צ• ק. 

= יעקב גליל 

יע. 1 . 

= גיסה אבינור 

נ. אב. 

־ צביה קליין 

צ. קל. 

= יעקב לורד 

יע. לו. 

= ג׳ק גרוס 

ג׳. גר. 

- צבי שיסריז 

צ. ש. 

= יעקב ליכס 

יע. לי. 

= גור עופר 

ג. עו. 

= קלוד וידה 

קל. ו. 

= יעקב רוטשילד 

יע. ר. 

־ גרשון ק. גרשוני 

ג. ק. גר. 

= ריצ׳רד אנתוני סרנך 

ר. א. פ. 

־־ יצחק אלפסי 

יצ. אל. 

= ג׳ון קיס 

ג׳. קי. 

= רות בנדל 

ר. בג. 

= יצהק גרסי 

יצ. ג. 

= ג׳וזף קני 

ג׳. קנ. 

= רפאל גבעון 

ר. בב. 

= יצחק גולדשלג 

יצ. גו. 

= גרשון שמיר 

נ. שסי 

= רות כ״ץ 

ר. כ. 

* יצחק שסיינברגר 

יצ. ש. 

= גינה אורחר 

גי. א. 

= רמי דחמימוב 

ר. רח. 

= ירדנה פלאוס 

יר. פ. 

־= דב אשבל 

ד. א. 

= רומן אופמן 

רו. או. 

= ליאון בוים 

ל. ב. 

- דוד אשרי 

ד. אש. 

= רות פלד 

רו. פ. 

=־ לואיס ג׳יקובם 

ל. ג׳י, 

- דב גניחובסקי 

ד. גנ, 

= דנסו שפיגל 

ר. שפ. 

= לב פישלזון 

ל, פי. 

= דניאל וגנר 

ד. וג. 

= שמואל הוגו ברגמן 

ש. ה. ב. 

= ליאונרד סדגר 

ל. פר. 

־ דונלד ו. סריאר 

ד. ו. סי 

= שלם ורהפטיג 

ש. ו. 

־ג מערכת 

מ. 

= דוד יעקבי 

ד, יי 

- שולמית ויסמן 

ש. וי. 

= משה אבנימלד 

מ. א. 

= דב כ״ץ 

ד. כ. 

~ שושנה זהבי״חן 

ש. ז. 

= מיכאל אבי״יונה 

מ, א. י. 

= דוד סלוסר 

ד. פ. 

= שניאוד זלמן אברמוב 

ש. ז. א. 

= משה אלסבאואר 

מ. אל. 

= דוב פלאי 

ד. פל. 

= שאול פוגל 

ש. סו. 

= מירון ביאליק לרנד 

ם. ב. ל. 

= דניאל שפרבר 

ד. ש. 

־־ שאול שקד 

ש. ש. 

= משה ברור 

ס. בר. 

־ דויד הרדן(הלסרן) 

דו. ה, 

- שלום וול[* 

של. ו. 

- מיכאל גולדשסיין 

ס. גו. 

= דויד פסרםון 

דו. סי 

־־ שמואל אברמפקי 

שס. א. 

= מרדכי גיהון 

ס. גי. 

•- יניס גויסיין 

דג. ג. 

־־ תאודור דוד אולמן 

ת. ד. א. 

= משה דוד קאסוטו 

מ. ד. ק. 

= דניס סינור 

דנ. ס. 





דאסי־תיבות וקיצורים 


= יחזקאל 

יחז׳ 

= גיסיז 

גיס׳ 

־־ אי־אפשר 

א״א 

= יידית 

ייד׳ 

= גם־כן 

ג״כ 

= אב ביתידין 

אב״ד 

= יצא״לאור 

י״ל 

= גרמנית 

גרס׳ 

- אגרות חוב 

אג״ח 

= ילקום שמעוני 

ילק״ש 

= דברים 

דב׳ 

= אדוננו מורנו ורבנו 

אדמו״ר 

= מס 1 ) 111$2 ס 001 

יק "א 

= דיבור המתחיל 

ד״ה 

= אבות דרבי נתן 

אדר״נ 



- דברי הימים א׳ 

דה״א< דהי״א 

= ארצות הברית של אמריקה 

אה״ב 

(התברה להתיישבות 


= דברי הימים ב׳ 

דהי׳ב < דהי״ב 

= אבן העזר ? אחד העם 

אה״ע 

יהודית) 


= דין וחשבון 

דו״ח 

אורח חיים 

או״ח 

= ירושלמי 

ירו׳< ירוש׳ 

־ דניאל 

דג׳ 

- אומות מאוחדות 

או״ם 

= ירמיהו 

ירמ׳ 

= דקדוקי סופרים 

דק״ם 

= 4041 €116£ ^ 1 1811005 < 1 ) 1£6 תס 

אונרר״א 

= ישעיהו 

ישע׳ 

= דרבי 

דר׳ 

- 4 יס 15 מ 1 מ 411 ^ ת 10 ) 4 ) 11 וכ 41 <€א 


= כל אחד 

כ״א 

= דוקטור 

ד״ר 

מ 110 


= כדור הארץ 

כדה״א 

= דרבי ישמעאל 

דר״י 

־־ אחר־כך 

אח״כ 

- כתב-יד? כתבי־ידג כתביחיד 

כ״י 1 כת״יו כה״י 

= הלכה א׳ 

ח״א 

= ארץ־ישראל 

א״י 

- כיוצא בזה 

כיו״ב 

= הגנה אזרחית 

הג״א 

=־ איטליה; איטלקית 

איס׳ 

= כל ישראל הברים 

כי״ח 

= הגאון רבי אליהו 

הגר״א 

= 4 ־ £01 $מ 104 ת 11£ ז^ 

אמל״י 

= כמו־כן 

כ״כ 

= הושע 

הר< חוש׳ 

( 1,1 ^^) 1$14£1 מ 1 ץיו 4 ז 


־־ כלומר 

כל/ כלו׳ 

= הועד הפועל 

הוה״פז הועה״פ 

= אנגלית 

אנג׳ 

- כלאים 

כלא׳ 

= הוצאה ? הוצאת 

הוצ׳ 

= אף־עליפי 

אע״ם; אעפ״י 

= כנזכר לעיל 

כנ״ל 

= היסטוריה 

היסס׳ 

= אףיעל־פייכן 

אעם״כ 

= כוחות סוט 

כ״ס 

= הלצה < הלכות 

הל׳ 

= אלהי רבי יצחק ז אשכנזי 

אר״י 

= כתביעת! כתב״העת 

כ״ע! כה״ע 

= המפלגה הדתית לאומית 

חמפד״ל 

רבי יצחק 


= כרך 

כר׳ 

בישראל 


= בבא בתרא 

ב״ב 

* כתובות 

כת׳ 

= הנזכר לעיל 

הנ״ל 

= בעלי דרגות אחרות 

בד״א 

=־ לאסינית 

לאם׳ 

= הסתדרות 

הס׳ 

= בדרד כלל 

בד״כ 

- לירה ישראלית 

ל״י 

= הקדוש ברוד הוא 

הקב״ה 

- בית חדש 

ב״ח 

- לספירת הנוצרים 

לםה״נ 

= השווה 

השר׳ 

= ביבליוגרפיה 

ביבל׳ 

= לשון עם זר 

לע״ז 

= ויקרא 

דק' 

= בית־הדין; בית־הדין 

בי״ד? ביה״ד 

= לפני ספירת הנוצרים 

לפסה״נ 

= ויקרא רבה 

ויק״ר 

= בית״הכנסת, ביתיכנסת 

בהכ״נ< ביהכ״נ< ביכ״ג 

= מסר 

מ׳ 

= וכדומה 

וכד׳ 

= בית המקדש 

ביהמ״ק 

= מגילה 

מג׳ 

= וכוליה 

וכו׳ 

= בית הנבחרים 

בה״ני ביה״נ 

= מיליגראם 

מ״ג 

= וכיוצא בו, וכיוצא בזה, 

וכיו״ב 

= ביתיהחולים 

בי״ח * ביה״ח 

= מהדורה 

מהד׳ 

וכיוצא באלה 


- ביתיחרושת 

ביח״ר 

= מורנו הרב רבי ליוא 

סהר״ל 

= ושותפיו 

ושות׳ 

- ביכורים 

ביב׳ 

= מורנו הרב ר׳ מאיר 

מהר״ם 

= זאת אומרת 

ז״א 

־ בידלאומי 

בי״ל 

= מוציא לאור 

מו״ל 

זבחים 

זב׳ 

= -בית יעקב לכו ונלכה" 

ביל״ו 

= משא ומתן 

מו״מ 

= זכרונו לברכה 

ז״ל 

- ביתימדרש; בית־המדרש 

בימ״ד< ביהמ״ד 

= מועד קטן 

מו״ק 

- זכר צדיק לברכה 

זצ״ל 

־־ בית־ספר < ביתיהספר 

בי״ם(גם ב״ם)! ביה״ס 

= מסה כללי 

מסכ״ל 

— חלק א׳ 

ה״א 

= בכורות 

בכו׳ 

מידות 

מיד 

= חלק ב׳ 

ח״ב 

— בכא מגיעא 

ב״ס 

= מילואים 

מיל׳ 

= חבקוק ז חברה 

חב׳ 

= במדבר 

במד׳ 

= מגלה כיוון ומרהק 

מכ״ם 

= חכמה׳ בינה, דעת 

חב״ד 

= במדבר רבה 

במד״ר{ במ^׳ר 

= מלכים א׳ 

מל״א 

־־ חגיגה 

חג׳ 

- בערד 

בע׳ 

- מלכים ב׳ 

מל״ב 

־־ חזברת< חוברות 

חרב׳ 

־־ בעלי־חיים ז בעלי־ההיים 

בע״ה! בעה״ה 

= מלחמת היהודים 

מלה״י 

- חולץ 

חול׳ 

= בעל־פה 

בע״ם 

= מלחמת העולם 

מלה״ע 

= חכמינו זכרוגם לברכה 

חז״ל 

= בעל שם טוב 

בעש״ם 

= מילימטר ו ממלא מקום 

מ״מ 

= חומרינפץ מרפק 

חנ״מ 

= בבא קמא 

ב״ק 

= מנחות 

מג׳? מנח׳ 

= חשמונאים א׳ 

חשמ״א 

= בראשית 

בר׳ 1 ברא׳ 

= מספר! מסכת 

מס׳ 

= חשמונאים ב׳ 

חשמ״ב 

־־ בן רבי 

בר׳ ז ב״ר 

= מ^לת ברזל! מסילת הברזל 

מס״׳ב! מסה״ב 

= טור שולחן ערוך 

טוש״ע 

= בראשית רבה 

ב״ר 

= מעל פני 

מע״פ 

= יבמות 

יב׳ 1 יבמ׳ 

־־ ברית־המועצות 

בריה״מ 

= מעשר שני 

מע״ש 

= יםי*הביניים 

יה״ב 

= ברכות 

ברכי 

= מפלגת פועלי ארץ־ישראל 

מסא׳׳י 

= יהושע 

יהד 

= בתי־חולים 

בת״ח 

= מפלגת פועלים מאוחדת 

מפ״ם 

= יומא 

יד 

* בתייחרושת 

בתח״ר 

= מסר מעוקב 

מ״ק 

•י יורה דעה 

ידד 

= בתי־כנסת 

בתכ״ג 

= מסר רבוע 

מ״ר 

= יום הכיפורים 

יוה״כ 

= בתייהספר < בתייהספר 

בת״ם < בתה״ס 

= משלי! םשנת< משפחה 

מש׳ 

= יוונית 

יוו׳ 

- גרם 

ג׳) גר׳ 

= משניות 

משג׳ 

יחידות 

יח׳ 

= גזירה שווה 

גז״ש 




24 


ראשי־תיבות וקיצורים 



23 

= רבי לד בן גרשון 

רלב״ג 

־־ על נהר 

ע׳׳נ 

= נגד אדם 

נ״א 

= ראש ממשלה ז ריש מתיבתא 

ר״מ 

= על סמך 

ע״ס 

= הברית הצפון אסלגטית 

נאט״ו 

= רני משה בן מימון 

רמב״ם 

= עיין ערך 

ע״ע 


נא״פ 

= רבי משה בן נחמן 

רמב״ן 

עפ״ר = על־פי־רוב 

עפי״ר ן 

110110X118:3 


= רבי משה חיים לוצסו 

רמה״ל 

= ערכין 

ערב׳ 

(מדיניות כלכלית חדשה) 


= ראש המטה הכללי 

רמסכ״ל 

— על שם 

ע "ש 

= נולד 

נו׳ 

= רב סעריה גאון 

רס״ג 

= פרק; פרשה 

פ׳ 

= נוסדה 

נוס׳ 

= הרפובליקה הרוסית הסו־ 

ר,ס.פ.ס.ר. 

= פרק א׳ 

פ״א 

= נוער חלוצי לוחם 

נח״ל 

בייסית הפרראסיווית 


= פרק ב׳ 

פ״ב 

= נחמיה 

נחמ׳ 

הסוציאליסטית 


= פסחים 

פם׳ 

= נגד טנקים 

נ״ט 

= רב סמל ראשון 

רס״ר 

= פסיקתא רבתי 

פסי״ר 

= נצח ישראל לא ישקר 

ניל״י 

= רשימת פועלי ישראל 

רפ״י 

= פרשת 

פר׳ 

= נביאים, כתובים 

נ״ד 

= רבי שלמה בן אררת 

רשב״א 

= פרופסור 

פרוס׳ 

= נגד מטוסים 

נ״מ 

= רבן שמעון בן גמליאל 

רשב״ג 

= צבא הגנה לישראל 

צה״ל 

= נפטר 

נפ׳ 

= רבי שמעון בו יוחאי 

רשב״י 

= צפניה! צפונית 

צפ׳ 

= סעיף! ספר 

ס׳ 

= רבנו שלמה יצחקי 

רש "י 

= צרפתית 

צרפ׳ 

= סוציאל־דמוקראטים 

ס״ד 

= ראשי תיבות 

ר״ת 

= קילוגרם 

ק״ג 

= סד הכל 

ס״ה! סה״כ 

= שירות בטחון 

ש״ב 

= קונסטיטוציונאליסטיט• 

ק״ד 

- סיינם 

ס״ט 

= שבועות 

שבו׳ 

דמוקראטים 


= סימן 

סי׳ 

= שמואל דור לוצאטו 

שד״ל 

= קרמוניות היהורים 

קדה״י 

= סנטימטר 

ס״מ 

- שלוחא דרבנן 

שד״ר 

= קרמוניות 

קדמ׳ 

= ספר מצוות גרול 

סמ״ג 

= שיר השירים רבה 

שחש״ר 

= קהלת 

קה׳ 

= סנטימטר מעוקב 

סמ״ק 

= שופטים 

שום׳ 

קה״ר! קוה״ר = קוהלת רבה 

= סנהררין 

סנ׳ 1 סנה׳ 

שאלות ותשובות 

שו״ת 

= קל וחומר 

ק״ו 

= סעיף 

סע׳ 

= שמוח 

ש מ׳ 

= קילוואט שעה 

קו״ש 

= ספררית 

ספר׳ 

= שמואל א׳ 

שמ״א! שמו״א 

= קירושין 

קיר׳ 

= סוציאל־רוולוציונרים 

ס״ר 

= שמואל ב׳ 

שמ״ב! שמו״ב 

= קילומטר 

ק״מ 

= עיין! עצם; ערך 

ע׳ 

= ששה סררים 

ש״ם 

= קילומטר רבוע 

קמ״ר 

= עמוד א׳ 

ע״א 

=־ שולחן ערור 

שו״ע ן ש "ע 

= קילומטר לשעה 

קמ״ש 

= עמוד ב׳ 

ע״ב 

= תל־אביב 

ת "א 

= קהילה קרושה 

ק״ק 

־־־ עברית 

עבד׳ 

= תרומות דם 

תד״ס 

= קרן קיימת לישראל 

קק״ל 

= עורך דין 

עו״ר 

= תהילים 

תה׳ 

= ראה ן רבי 

ר׳ 

= עולם הבא 

עוה״ב 

= ת ולרות ישראל 

תו״י 

= רבי אליעזר בן־יעקב 

ראב״י 

= עולם הזה 

עוה״ז 

- תוספתא 

ת וספ׳ 

= רבי אברהם אבן עזרא 

ראב״ע 

= עובר ושב 

עו״ש 

= תורכית 

תורל׳ 

- ראש השנה 

ר״ה 

= עבודה זרה 

ע״ז 

תושבים 

תוש׳ 

= ראש־חממשלה 

רה״מ 

= על חשבון 

ע״ח 

= תלמיר חכם 

ת״ח 

= רוסית 

רוס' 

= על־יד < על־ידי 

ע׳*י 

= תלמוד לומר 

ת״ל 

= רבי יהודה 

ר״י 

= על*ירי כך 

עי״כ 

= תמונה 

תמ׳ז חמו׳ 

= ר׳ יצחק בן ששת 

ריב״ש 

= עירובין 

עיר׳ 

= תנחומא 

תנת׳ 

= רבי יהודה הלוי 

ריה״ל 

= על כן 

ע״ב 

= תורה, נביאים, כתובים 

חנ״ר 

= ר׳ יהורה החסיר 

רי״ח 

־־ עובדי כוכבים ומזלות 

עכו״ם 

= תענית 

תע׳( חעג׳ 

= ח יום סוב בן אברהם 

ריסב״א 

= על־כל-פנים 

עכ״פ 

= תפוח ארמה ן תפוחי ארמה 

תפ״א 

אשבילי 


= עמוד, עמודה, עמודים, עמום 

עמ׳ 

= תרגום 

חרג׳ 

= רבי יצחק אלפסי 

רי״ף 

= על מנת 

ע״מ 




יאקיפו דה פיגטורמז; ק^זימי דה סדיצ׳י, הזקן 
(פירנצה׳ גלריית אופיצי) 


•קלופדיה העברית (כרך נב) 










^ תאוח, מציינת עיצור סטמי דו־שפחי [ 111 ]. בכל 
הלשונות השמיות נתקיימה פונמה זו ללא 
שינוי בדרד־נלל (אולם ר להלן), אך במסורת הגלילית של 
העברית (והארמית) עד המאה ה 7 לםה״נ, ואף במבטא 
הנהוג בספרד ביה״ב היתה עשויה להתחלף בד (ע״ע) 
בסופי מלים: אדם/אדן, מנחפ/מנהן (ויש סבורים שדבר זה 
מעיד על החלפת העיצור הסופי בתנועה מחוממת [ 3,12 ] 
וביר׳ב). באכדית הפבה מ׳ אחרי תנועות לחוכר נ׳י] או ["י] 
וזה~לתנועה עיצורית ס! שמות החדשים 31111 מ 511 ,נ< 51 ז 81 ז 11 
ווךח־שמן ('הירח השמיני׳) הפכו לכסלו, סיון, מרחשון. 

י מבחינה סורפופונולוגית נועד לעיצור האנפי תפקיד חשוב 
בנטייה השמנית, בנוסף על סופיות היחסות באותו לשונות 
שהן בעלות נטייה כזאת, ובתפקיד זה מיוצג האנפי כנס 
(בעברית מקראית ומשנית ובחדשה, בכנענית ובאוגריתיח) 
וכס (בארמית, בעברית משנית ליד מ' ובערבית הצפונית 
ומעט בערבית הדרומית), למשל: בסיומי״ריבוי (מלכים — 
מלכין)! בחוסר־יידוע בשם (באכדית: 1101 זז 53 ׳שר׳ — סזזגצ 
׳השר׳, בערבית; 11311300 ׳כלב׳— 0 נ 31-11311 י ׳הכלב׳)! בסיום 
הריבוי הזכרי(והזוגי במירה שהוא מצוי) בכינויי-הגוף (בכל 
הלשונות השמיות. פרט לאכדית ולעבר׳ משנית ולרוב הני¬ 
בים המזרחיים של הערבית החדשה — שבהם נתבטל לטובת 
נ׳)! וכסופית אדורביאליח בלשונות שבהם נתבטלו היחסות 
(עבר׳; חנם, שלשום וכיר׳ב! חבשית: ! 0 ־ 1031 ־ 1 "אתמול", 
5301 ־;! "מחר"). גם תחילית-התצורה מ' (מ־רכב־ה) מאבדת 
באופן דיסימילאטורי (בשכנות להגה שפתי אחר) באכדית 
את חיתוכה השפתית( 031113610 "מרכבה"). ההבדלה הנקוטה 
כיום בידינו של מ׳ סופית ולא־סופית נתפתחה משתי צורות 
(פתוחר. וסגורה) של ס׳ בכתב הרהוט הארסי (ר׳ לוח). 

מ היא האות השלוש־עשרה בא״ב העברי וערכה המספרי 
הוא 40 . 

נ. ה. טור־סיני, םנצפ״ו צופים אמרום (הלשון וד,םפר, א׳. 

נ- 34 ), סשי״רי. 

א.נ-ל 

באלפכיחים שנולדו מהכנענית (ע״ע כתב) שמרה האות 
מ בד״כ על צורתה הבסיסית(ר׳ לוח) ועל ערכה ההגאי, אלא 
שהניגוד בין שני ההגאים האנפיים [ס] ו[ 1 מ ]מעולם לא היה 


יציב בלשונות ההודראירופיות ונטה לחיסול בראשיורא־ 
שונה בסופי הברות. בלשונות רבות אף קדומות מאד התלכד 
המבטא של סדרות הגאים מטיפוס 030 ■׳^ (תנועה — נס — 
עיצור) וססזץ (תנועה— ת—עיצור) ובמקום זוג הפונמוח 
תנועה + עיצור אנפי באה פונמה בלתי־עיצורית יחידה 
(תנועה ״מאונפפת״ [ 11 ־ 0353113 ]), כדוגמת 0 , 3 — במלים 
הצרפתיות [ 11013 ] (; 01 ־ 001 ־) "שבע־רצץ", [ז 0 ; 31 ;ז 110 ] (-סס־ 
זט־זפנס־!) ״מי שבז״, [ 01 ־ 1 ] (־ 1 נן 001 ־) "חשבון". התפתחות 
זו, משגברה בעיקר בסופי מלים, פגעה באחד התפקידים 
העיקריים שיש לעיצור האנפי בלשונות ההודר־איתפיות 
(להביע את הניגוד בין האקוסאטיוו לבין הנומינאטיוו 1 ע״ע 
דקדוק, עמ׳ 995 ! לטינית, עמ' 629 ) וחרמה בכך תרומה 
נכבדה להתערערות נטיית היחסות בלשונות שלאחר התקופה 
העתיקה. משאבדה השמעתן העיצורית של [ 01 ] ו[ם] אחרי 
תנועה בסוף־ד׳ברה, אך ייצוגה בכתב היה דרוש עדיין, 
ד.תרגלו ברבלת הימים בלשונות שונות לסימנים מיוחדים 
לציה אנפופה של התנועה שהתהוותה כמתואר! הסימן העי¬ 
קרי לכך, שהתפתח באלפבית הלטיני בסוף ימי הביניים 
כסימן קיצור סוף המלה, הוא סימן ה״־ 11111 " (~), המשמש 
עדיין, למשל באורתוגרפיה הפורטוגאליח, בתפקיד זה ושהו¬ 
עבר בתפקיד זה לאלפבית הפונטי הבינלאומי ( 3 = 3 


.־׳.'. 1 עויש 1 י־ 


< י, ׳יצ יי 


וז׳יי: נמ׳־ם ז׳אע ^ 0 *'י•■וו גע* 


נ>*ב׳ם ׳ייד 


ערנית יג*-ו 


" ז 


•ות גיהמאז־ •תו מדו יסזה׳י 




נכמריד 8 ר,םאה ה־ 12 לסח״ב 




ו נמליס מו 3 < 11 ג .ו 5 וווופםווו 

נ 1 *יפ נחזמה ה־ 16 





27 


מ, חאות—מאדים 


28 


המאונפף). בפולנית מצויות שתי תנועות אנפיות, שמוצאן 
סעיצורים אנפיים, והן נכתבות: ? ( 6 אנפית), ן, (ס אנפית). 

ח. ר. 

מאגנם, להודה ליב ( 1877 - סן פרנמיסקו— 1948 , ניו־ 
יורק, נטמן בירושלים, 1955 ), הוגה־דעות סדיני 
ופציפיסט לוחם, נשיאה הראשץ של האוניברסיטה העברית 
בירושלים. מ׳ היה בן למשפחה יוצאת־גרסניה. ב 1900 
הוסמד כרב בהיברו 
יוניון קולג׳; אה״כ 
למד באוניברסיטות 
ברלין והיידלברג 
והוכתר בתואר ד״ר 
לפילוסופיה. שם גם 
התווד): אל יהדות 
מזרח־אירופה והת¬ 
קרב לתנועה הציו¬ 
נית. ב 1906 נתמנה 
רב בהיכל עמנואל 
הרפורמי בניו-יורק, 
אן בגלל נטיותיו 
השמרניות נאלץ 
לפרוש ב 1910 ,מאי¬ 
דך, השתתף במש¬ 
מרת הצעירה של 
הרבנים הרפורמיים, 
שמרדה בקו האנטי־ 
ציוני של זרם זה. לאחר שנשא לאשה את גיסתו של לואי 
מרשל (ע״ע), התקרב למנהיגי יהדות אה״ב, מ׳ היה ציר 
בקונגרס הציוני ב 1905 , ומאז ועד 1908 היה מזכיר 
ההסתדרות הציונית באה״ב, עקב פגישותיו עם מנהיגי 
ציוני רוסיה, החל לגלות עניין רב בגורלה של היהדות 
במדינת הצאר. בשנים 1908 — 1921 פעל למען יצירת קהילה 
יהודית אחידה בניריורק, אשר תתן יד בקליטת המהגרים 
ממזרח אירופה, והקים לראשונה בתולדות ניו־יורק היהודית 
את הקהילה המאורגנת. הוא אף עמד בואש קהילה זו עד 
לעלייתו ארצה. כן היה ממייסדי הוועד היהודי האמריקני 
(ע״ע אה״ב, עמ׳ 221 ) והקים את המשרד לחינוך יהודי בניר 
יורק. במלה״ע 1 אירגן עזרה בקגה־מידה גדול למען היהודים 
נפגעי המלחמה. בעקבות פעולותיו אלד נוסד ה״ג׳רנט" 
(ע״ע). ב 1922 עזב מ׳ את אה״ב כדי לעלות לא״י והחל 
ב 1923 , ביזמתו שלו, בהכנות לפתיחת האוניברסיטה העברית 
ולהקמת המכת למדעי־היהדות בה. ב 1925 נתמנה ל״נגיד" 
האוניברסיטה, והתווה את הקווים העיקריים להתפתחותה. 
בשנים הראשונות אף נשא בכל האחריות המנהלית. ב 1935 , 
עם שינוי מבנה האוניברסיטה, נתמנה לנשיאה, תפקיד בו 
כיהן עד מותו. — הוצאת־הספרים של האוניברסיטה העברית 
נקראת על שמו. 

בסלה״ע 1 , לא היה מ׳ מקובל בציבוריות היהודית באה״ב 
בשל עמדתו הפאציפיסטית, שנבעה מהשקפת־עולמו הכללית, 
וםד,תנגדותו לאימפריאליזם הבריטי ולרוסיה הצארית כאחד. 
עם פרוץ המהפכה ברוסיה ב 1917 היה פ' אחד מתומכיה 
באה״ב. משבר בנפשו ובהשקפותיו של ס' חל עם עלייתו של 
היטלר לשלטון, וב 1939 הודיע מ׳ על שינוי בעמדתו הפאצי- 
פיסטית. 


במשך כל שנות שד,ותו בא״י חיפש מ׳ דרך להבנה הדדית 
בין יד,ודי 0 לערבים, ולא חשש להביע השקפותיו על הקמת 
מדינה דרלאומית בא״י, אף שלא היו מקובלות על הישוב: 
בשנות ה 30 וד, 40 עסק גם בנסיונות שונים למו״ס עם הער¬ 
בים. ספרות־פולמוס עצומה נתפרסמה נגדו בשאלה הערבית. 
מ' היה קרוב לברית שלום(ע״ע) — אף שלא היה חבר בד, — 
וב 1942 יסד את ״איחוד״ (ר׳ שם, עמ' 753 ). ב 1946 הופיע 
לפני הוועדד, האנגלו-אמריקנית (ע״ע א״י, עמ' 563/4 ). 

מחיבוריו: 1921 — 1917 £551:5 - 11 > 11 ^ ^ 11 ן X1 -ז 3 זו\ ("נאומים 
של זמן-םלחמה, 1917 — 1921 ״), 1923 ז ״כמו כל הגוייםז״— 
קובץ מאמרים, תר״ץ; "שני מכתבים אל גנדי" (יחד עם מ. 
בובר), תרצ״ט: "זה תלד בנו", תש״ב! "במבוכת הזמף, 
הרצאותיו בפתיחות ש 1 ות־ד,לימודים, תש״ו! "לקט רעיונות 
ואמרות״, תש״ט. — מאמרים רבים משלו הופיעו בכד,"ע 
"בעיות חיום" (ת״ש—תש״ג) ו״בעיות"(תש״ד—תש״ח). 

ל, סימיז, י. ל. ם׳, הבונה וד,מגשים (ספר האוניברסיסד, 
העברית בירושלים). תש״י! א. אבז־זהב. בונה מקדש 
מעס: י.ל. ה׳״ 51966 1954 ,^^ 30 ('ה 210 • 01 ^ 1 .יא 
1 > 1 ז 1 ו , 1 ג..£./ , 0111 * ., 1 ! (תרג׳ א. אמיר; למען ציון. תשס״ז) 

. 3 ; 1949 ,( XX ,ס 0 נ^ 3 ^ט^,£ 

^< 1 / 0 1€ { 7 , 1 ; 13 ו 61 ע 8 . 9 

, 1 ; ¥51 \ 0 ; 1 |ג 2 צ , 2 ; 1961 ,( 1 ז 3$0 ש.? 2 !זו 2 ?) 

. 1968 , 1 ק 218 ^טן €׳\ 1 ז 3 ׳\ז 5€ מ 00 } ./ג./ / 0 !״״ 207 >? 

ש. ה. ב, 

מאדים ( 5 ז 43 ו!), כוכב־לכת (ע״ע), הרביעי בסדר־מרחקו 
מן השמש וד,אחרון בשורת כוכבי-הלכת הארציים 1 
מאופיין בגונו האדום ובשתי כיפות לבנות, בעלות גודל 
משתנה, בשני קטביו. בד,יותו קרוב מאד לכדור-ד,ארץ עולה 
עצסת־בדררותו של כוכב-הלכת מ׳ אף על זו של צדק (ע״ע) 
וד,יא נופלת אז רק מזו של כחכב-הלכת נגד, (ע״ע). שילוח 


תנועות המאדים וממדיו 


1.6658 יחידות אסטרונופיות 

המרחק המירבישלמ׳מןוזשמע 

" " 1.5237 

" הממוצע של מ׳ מן השמש 

" " 1.3826 

. המזערי * " " " 

1 יחידה אססרונומית = 
^ 10 א 1.495 ק״מ) 


24 שעות׳ 37 דקות׳ 22.6 שניות 

זפז־הסחזור של ס׳(יום ו,מ׳) 

? 686.9 ימים 

זמךההקסה של מ׳(שנת המ׳) 

24.936" 

נטיית מישור״המשרוה של המ׳ 
אל מישור הסלול־ההקסה 

״ 59.8 ׳ 50 * 1 

נטיית מישור ססלרליההקסח ש? 

פ׳ אל מישור־המילקה(האקלים* 
טיקה) 

0.093368 

שיעור השיטוח של מסלול המ 

24 ק״מ/שניה 

המהירות הממוצעת של ם׳ 
במסלולו 

6700 ק״ם 

קוטר המ׳: בקטבים 

" 6750 

במשן־וה 

" 8.5 — ״ 25.1 

הקוסר הווויתי הנצסה של מ׳ 
(ספני כדה״א) 

0.108 

מסת הס׳(כדה״א,= 1 ) 

0.737 

הצפיסות (כדה״א = 1 ) 

0.37 

תאוצת הגראוויסאציה על״סני 
הכוכב (כדה״א 1 ) 

5 ק״מ/שניה 

מהירות ההימלטות 





29 


מאדים 


30 


חלליות-ד,מחקר מרינר ז\ 1 (נובמבר 1964 ), מףנר 1 ^\ (פב¬ 
רואר 1969 ) ומרינר ¥11 (מארם 1969 ) איפשרואת צילום פני־ 
הכוכב מגובת של נ 12,000 ק״מ וכן את ביצוען של מדידות 
פיסיקאליות אחרות. מתוך מדידות אלו ניתן לקבוע, בין 
השאר, כי אין למי שדה מאגנטי(— העולה בעצמתו על כושר־ 
ההפרדד, של מכשירי־המדידה) וכי ערכי הלהץ, הטמפראטו־ 
רה וד,רכב האטמוספירד, (ר׳ להלן), שהיו מקובלים קודם־ 
לכן, לא היו מדוייקים. עם־זאת, חידת האפשרות של חיים 
על פני המ׳ לא מצאד. עדיין את פתרונה המלא, למרות 
ש״עובדות״ אחדות שהצביעו על אפשרות בזאת (ר׳ להלן — 
"תעלות" ד,מ׳) נתגלו כמופרכות. עם שיכלול טכניקות הרדר 
והגידול הרב ביעילותן של מערכות־קליטה ענקיות, בשנות 
ה 60 של מאה זו, שופרו בהרבה גם תצפיות הם׳ שבוצעו 
מכדור־האוז ונוספו נתונים מרוייקים על תנועות הכוכב. 

המי מקיף את השמש ב 686.98 ימים ומשוס־כך נמצא 
בקרבה מירבית לכדור־הארץ אחת לכ 2.13 שנים, — כאשר 
כדה״א והם' נמצאים מצירו האחד של השמש ובאותו קו־ 
אורך שמימי (במערכת־הצירים של השמש). — אולם, היות 
ושיעורי השיטוח של מסלולי כדה״א אינם שווים, משתנה 
המרחק המזערי ומגיע לגבולו התתתון בהימצא המ׳ בנקודת 
הפריגאון של מסלולו■ אף כי מקומה של נקודה זו במרחב 
נע אף הוא, שיעודתנועתו קטן ביחס למרווחי־הזמן שבין 
החקרבדות עוקבות של המי וכדה״א וניתן, איפוא, לקבוע 
כי הוא מצוי בקרהאורך השמימי של חודש אוגוסט. סביב 
לנקודה זו (בחדשים יולי—ספטמבר) הלה התקרבות אחת 

ל 15 — 17 שנה ובה- 

עשר המי להתקרב \ 

י־■ י" 


ציור 1 . התקרבויית המאדים 
?כיוו־הארז 


עשר המי להתקרב \ / ציג■■,.. 

לבדד.״א *י ^ . \ ״_ 

מיליון ו 300 אלף ק״מ ^ 

(בעשרה באוגוסט י ^ ל" ו 

1971 ) ולמטה מזה (ר׳— ... , 

צינר 1 ). להישוב ה- '/ 
תאריכים המדדיקים ׳ 
של ההתקרברות ני' ץ י ^ 

דעת חשיבות רבה הן 

משזים תנ^ל התצפית ציור 1 . התקרבויןת המאדים 

הנוחים־ביותר והן ל- 5 =ייי־י'*י'< 

צורך קביעת זמן־שילוחן של חלליות-ד,מחקר אל המי, כדי 
שמסלול-תנועתן יתאר את הדרך הקצרהיביותר, 

קו-המשוור, של ם׳ נטוי למישור מסלולו סביב השמש 
בשיעור של י 24.936 וכתוצאה מכך דומות עונוחיהשנה 
בכוכב־לכת זה לאלד, שבכדה״א; אולם, הואיל וד,קוטב הצפר 
ני של המ׳ נוטה לכיוון קדחאורד השמימי ״ 354 (לעומת ״ 90 
בכדה״א), יהול הבדל מופע בין העונות בשני כוכבי־הלכת. 
כך, למשל, כאשר יימצאו שני כוכבי-ד,לכת באותו קדהאורד 
במערכת־ד,שמש בוזדשי האביב על־פני החצי הצפוני של 
כדה״א, ישררו על־פני הציים הצפוני של פני הר׳ תנאי־קיז 
(ר׳ ציור 2 ). משד עונות־השנה על־פני הם׳ גדול מזר, שעל- 
פני כדר,"א בו־ותאם ליהס זמני־ד,קפתם את השמש. הבדל 
נוסף נובע מן השינויים (עד כדי 45% ) בקבוע הסולארי 
(ע״ע אקלים, עמ׳ 584 ) שעל־פני המ' הנובעים ממסלולו 
האליפטי של הכוכב. שינרים אלה גורמים׳ בין היתר, גם 
לבך. שכיפת הקוטב הדרומי נעלמת לעתים בקיץ הדרומי 
(בדדמצא ד,מ׳ בקרבת הפריגאון של מסלולו) ואילו כיפת 



צייר 2 . עונזת־השנה ערפגי הסאדים— ניהם 5 א 5 זז שן 6-5 ;' 
כרור־רזארץ 


הקוטב הצפוני כמעט שאינה משתנה — אף בקיץ הצפוני 
(ר לד,לן — כיפות־חקוטב). 

הטמפראטורה על פני המ'.— מידיעת טמפרא־ 
טורת השמש וד׳מרהק הממוצע של מ׳ ממנה ניתן לחשב את 
אנרגית הקרינה הנופלת על פני הכוכב. חלק מאנרגיה זו 
(ד,אלבדו) מוחזר ישירות מפני המי וממרכיבי האטמר 
ספי^ שלו (ר- לד,לן) וחלק אחר נבלע ע״י הכוכב וקובע 
את הטמפראטורד, הממוצעת שלו (ע״ע כוכבי־לכת). שיטת 
המדידה מבוססת על חוקי הקרינה של גוף שחור הן ביחס 
לכמות האנרגיד, הכללית הנפלטת ורון ביחס לספקטרום 
הקרינח. עם זאת, אין חישוב הטמפראטורד, על פג י ד,כוכב 
מתוך שיקולים אלה של מאזני־קרינה מדוייק, חד, משום 
מעברי־חום באטמוספירה של הם׳. הטמפראטורה הממוצעת 
על פני ר,מ׳ לעונותיו ולקווי־הרוחב שלו נקבעה בשנות ר, 40 
כ״ 33 ־, אולם ממצאי חלליות־ד,מחקר של סוף שנות ר, 60 
הצביעו על ערכים נמוכים־יותר (ד׳ ציור 3 ). 

מדידות הקרינר, בוצעו לראשונד, בשנים 1924 ו 1926 
ע״י ניקולם(ן ופטיט (במצפה וילסת) וע״י קובלנץ ^מפלנד 
(במצפה לואל) והם מצאו כי טמפראטורת כיפת הקוטב 
הדרומי היא כ ״ 70 ־ לעומת הטמפראטורה של • 10 + באיזור 
בו נמצאת השמש בזנית, באמצע הלילד, הוערכה טמפראטורת 
ד,מ׳ ב״ 100 ־ עד ״ 90 ־. מדידות מדריקות־יותר, שבוצעו 
בשנים שלאחר״מכן, הצביעו על סמפראטורות נמוכות־יותר. 
בחורף הצפוני מופיעות הטמפדאטורות הגבוהות־ביותר 
בקוטב הדרומי, ואילו בסתיו ובאביב — במשווה. 

האטמוספירה של מ׳. בדומד, למחקרים אסטרונר 
מיים רבים אחרים, שימש ■הצילום באמצעות פילטרים לארכי־ 
גל שונים לד׳שגת מירב המידע על אטמוספירת הכוכב. בצי¬ 
לום באולטרא־סגול נתקבלה ךסקת המי בקוטר הגדול ביותר, 
אולם, לבד מכיפות־הקוטב של הכוכב, שנראו מעט גדולות- 
יותר, לא נראו על לוחות הצילום כל פרטים אחרים בעלי 
אופי קבוע, לעומת-זאת נתקבלו פרטים ברורים וחדים יותר 
באמצעות הצילום באור הנראה ובאינפרא־אדום. תוצאות 
אלד" המתקבלות גם בצילומים מלתין המקיף את כדור־ד׳ארץ, 
מורות על קיומה של אטמוספירד, המפזרת ובולעת את הקרי¬ 
נה הפוגעת בה, בהתאם לאורך־גלה. גובד, האטמוספירד, 





נ 3 


מאדים 


32 



השוואת ניתנים נם רוערכים הםקבי 5 ים ע? 8 טםוםם'רת כדור־הארץ) 

נקבע לכ 190 — 200 ק״מ, בדרך של השוואת הקסרים הנצפים 
בשימוש בפילטרים שונים, אולם מתוך מדידות הראדאר 
האסטרונומי וחאוקולטאציה של חלליות המחקר שבוצעו 
בשנות הששים של המאה, נמצא בי הגובה קטן מערך זח 
בעשרות ק״מ. מדידות ספקטרוםקופיות, שנערכו לראשונה 
בשנת 1909 ע״י קמפבל (!!םלקוסבס), הביאו למסקנה כי 
הן כמות החמצן תזן כסות אדי־המים באטמוספירת הם׳ נמר 
כוח מכדי שניתן יהיה להבחין בהן בכושר־ר,הפרדה של 
מכשיריו. אדמז וסט' ג׳ון■ שביצעו מדידות דומות במכשירים 
משוכללים־יותר, מצאו כי כמות אדי־המים באטמוספירת המ' 
אינה עולה על 3% מזו המצויה בגובה פני־הים על פני כדור־ 
הארץ. מכאן הסיקו כי התנאים על פני הס־ דומים לתנאי 
הלחות שמעל למדבריות. מדידות ספקטרוסקופיות מדוייקות 
של קוד־הבליעה הראו כי כמות החמצן היא 0.1% בלבד מזו 
שעל פני כדור־הארץ. מצד שני מרמז צבעו האדום של הכוכב 
על האפשרות, שהחמצן אינו מצוי בו כגאז אלא קשור לסלעי 
בזלת בדומה לסלעים אדומים על פני כדור-הארץ הסופחים 
חמצן. לפיכך יכולה להתקיים צמחיה היונקת את החמצן 
הדרוש לה מפני האדמה. כך הוסבר קיומן של הנקודות 
האפלות על פני הס׳ כמורות על צמחיה. אולם מדידות 
שבוצעו באה״ב בשנות הששים, שכוונו תחילה אל שטחים 
בהירים ולאחר־מכן אל הנקודות האפלות, 
הצביעו על כך, שמקדם־ההחזרה של האח¬ 
רונות לאור סגול הוא גבוה, בעוד שצמחיה 
(בהיותה מכילה כלורופיל) מחזירה היטב 
דווקא את הצבע האדום. מדידות של קי¬ 
ט ו ב האור המוחזר מפני המ', שנערכו 
ע״י ליוט (;וסע.!) בימים שבהם כמעט 
נעלמה כסות העננים של המ׳, הראו כי 
לפני הס׳ תכונות דומות לאלו של פני 
הירח ומכאן הוליכו למסקנה כי יבשות 
הס׳ מכוסות בשכבות אבק דק בדומה לפני 
הירח. מחקר "ימות" (ר להלן) ה 8 ׳, בדרד 
זה מגלה כי אין כמעט הבדל בינן לבין 
היבשות. 

קיטוב האור המוחזר מכיפת-הקוטב הוא 
גדול יותר מן המצופה משכבת־קרח, אולם 
הסיבה לכך עשריה לנבוע מהעננות הרבה 
הנוצרת מעל הכיפה, הגורמת מצידה לקי¬ 
טוב ניכר. מדידות בטכניקה דומה של 
עננות הקרובה לאופק הכוכב (ע״מ להב¬ 
דיל מן הקיטוב הנגרם ע״י פני המ׳ עצמם) 


מורות על האפשרות שהיא מכילה גבישי-קרח. סתוך אוסף 
מרידוח־הקיטוב של אטמוספירה חמ׳ הסיק לי 1 ט, שצפיפותה 
של זו אינה עולה על כדי ־ 71 מזו של כדה״א. הרכב האט¬ 
מוספירה המוערך (בסוף שנותה 60 ) הוא; כ 70% דו-תחמוצת 
הפחמן! חנקן דו־אטומי, ארגון וכמויות קטנות של ארי-מים 
וחמצן דו-אטלמי. הלחץ בבסיס האטמוספירה מוערך ב 10 
מיליבאר (חקירת התמונות של חלליות-המהקר מגלה כי 
הרכב האטמוספירה לא נשתנה במהלך התפתחות הכוכב). 

בשנות החמישים והשישים נמצאו אף מלומדים שטענו 
כי קיימת תחזורת כללית של האטמוספירה אם־כי שונה 
מזו שעל־פני כדה״א. נוסף על כך, אף נמצאו עובדות 
(כגון שינויים ב״סלליס-לקוס״ [ 1,30115 50115 ] שנמדדו 
ב 1926 ), שהצביעו על התפרצויות געשיות על פני חמ', 
אשר גרמו לכיסוי פני־הכוכב במשך שבועות רבים בעננות 
כבדה. 

פ נ י ה כ ו כ ב. — כאשר צופים לעבר פני הכוכב בתנאי 
ראות טובים, נראים על פניו דיסקות בד,ירות-מואדסות המ¬ 
עוטרות סימנים מואפלים בחצי-הכדור הדרומי, אשר בעונות 
השונות עשרים ליהפד כחולים־ירוקים, אפורים־ירוקים או 
אפורים-כחולים. ההסבר המקובל־ביותר לשינויים בצבע הדי־ 
סקה קושר אותם לגידול הצמחיה המכסה את האיזורים 
האפלים של הכוכב. עם הפסח כיפות-הקוטב מתאיידים המים 
ואח״כ יורדים כמשקעים בקווי-רוחב נמוכים-יותר ויוצרים 
תנאים נוחים לגידול הצמחית. במשך חורף המ' נובלח הצמ־ 
חיה וצבעם של איזורים אלה הופר מירוק לאפור-חום. בכל 
אחד מהקטבים ישנה. בדרך-כלל, כיפה לבנה. השטחים הבחי- 
ריפ-רואדסים מכסים כדי שלושה רבעים של פני המ' חזם 
המקנים להם את הגוון הכללי האדום. שטחים אלה — "יבשות 
ד,מ׳״ — אינם אלא מדבר צחיח ענק (ד לעיל). השטחים 
האפלים המצויים בעיקר בחצי-ד,כדור הדרומי מכונים ימות 
( 11131-13 ). מחוך ניתוח המכתשים שעל פני יבשות המ', שנת¬ 
גלו באמצעות התמונות של חלליות המחקר, מוערך גיל 
הכוכב ב 2 — 5 אלפי-מיליון שנה. 



צי:ר 4 . החלליח טארלנר 1 ^ר בהתערבותה אל הטאדיט: הצילוסיט נעע 1 נחאריכיס 
29 — 31 ביולי 1900 , הצילום הראעח נעעה ספרחש על 1,241,360 ק״ט ם 1 הסאדים, 
ואילו חאחיוז, ע 13 ניחז להבחין בטבונש עקטרו ה 33 ש״ט— טטר^ה על 3,600 ה״ם. 
תשטת הבהיר הוא כיפח־השוםב הדרומית 








33 


מאדים 


34 



ציור 5 . סכתי&ים ע^־פני הסארים: (א׳— 5 םע?ה) כ׳שעה ענע^ה צי 5 ום 
זה נמצאה ד!וז?ל'ת טארינר ד\ בפרח? ש 5 כ 3.460 ק״ם ספני הכיאדים. 
הצילום סקיו־ שטח, ׳שסמריו ב 590 ל,״פ^י 900 ק״מ וכו מופיעים קרוב 
ל 100 פכתשיש. הפכתש חגדיל־ביותר — קטרו כ 257 ה״ר. הריבוע 
שבפינה היפנית העליונה מציין את שטח פני הפארים, שצולם פז 
החללית ע״י מצלמה שנייה בעלת זווית־ראיייה צרה־יוחר (-ב׳ — 
למטה}. בצילום זה השטח הוא כ 72 ק״מ:< 83 ?"ם. — ע״ם תסוגוח מסוג 
ז־ נקבע, שפני המאריש חם בעלי תכונות רזסות לאלו של פני הירח 

פ יפ ו ת - ה ק ו ס ב (ר ציור 4 ). — כיפת־הקוטב הדרו¬ 
מית נחקרה לפרטיה, בעוד שהצפונית ניתנת לתצפית רק 
בהיות המ' בנקודת האפוגאון של מסלולו. הכיפה הצפונית 
אינה רגולרית ופסים עקומים נשלחים ממנה ומתמשכים עד 
לאיזורים הממחגים של הכוכב. לאחר שתיין היום והלילה 
בסתיו המ׳, ניתן להבחין בהיווצרות גושים של "קרח" סביב 
לקוטב. שיוצרים, לקראת אמצע החורף, את כיפת־הקוטב. 
באמצע הקיץ מתגלה פט אפל, החוצה את הכיפה לשני חלקים 
השותם כמעט בגודלם, והכיפה הלבנה הולכת ומצטמצמת 
בממדיה כשמרכזה אינו מתלכד בדיוק עם הקוטב הצפוני. 
הקוטב הדרומי מצר במרכזם של איזורים אפלים על־פני המ׳ 
(ימות הם׳) והוא מורכב גושים בהירים, הסכוסים, לעתים 
קרובות. במסד ערפל בעל גרון ירוק. גושים רבים נבחנו לפר¬ 
טיהם ע״י ?גיני בעת ההתקרבות של 1924 ונמצא, 

שאחדים מהם נשברים ובמקומם מופיעים גרעינים זוהרים 
רבים בעלי זמן-חיים קצר (דקות בודדות), מקורם של אלה 
או בהתגלות צורות טופוגרפיות או בהחזרות מקריות. כחד־ 
שיים לפני שורון היום והלילה של הסתיו, כיפת הקוטב 
הדרומית, שמרמה אינו מתלכד אף הוא עם הקוטב הדרומי, 
נעלמת כליל. עובי כיפות-הקוטב אינו עולה על סנטימטרים 


אחדים, משום שאנרגית השמש המגיעה אל פני המ׳ (כ 40% 
מזו שעל פני כדור־הארץ), אינה עשויה להביא להתמוססות 
מליאה של במרות קרח גדולות-יותר. החומר המרכיב את 
כיפות-הקוטב לא נקבע בוודאות ומתוד שיקולים, של טמפרא־ 
טורות-המעבר בין מצב-הצבירה המוצק לנחל ניתן להניח 
כי חומר זד, הוא קרח או קרח יבש ( 002 ). מדידות מאוחרות 
של טמפראטורות הקטבים רומזות על האפשרות, שחומר זה 
הוא קרה למרות מיעוט אדי-המים באטמוספירת הם'• במקרר, 
זה — תיתכנה תופעות של התאידית, יצירת עננים ומשקעים 
על פני המ׳, כדרך שהן מופיעות על פני כדה״א. 

על צורת פני הם' — ד, לדוגמה, ציור 5 על שני חלקיו. 
חיים על המ׳, — אפשרות קיומם של חיים על פני 
המ' נבחנה הן מתיר חקירת התנאים הדרושים לכד (ר' 
לעיל) והן ע״י מעקב אחר סימנים המעידים על קיומם. בשנת 
1877 פירסם חתמן האיטלקי ג׳. ו. סקיאפארלי (ע״ע) את 
תגליתו בדבר מציאותן של "תעלות" בעלות אופי מסודר על־ 
פני המי (ר' ציור 6 ), וד,וא ראו, בהן רמז לעברדתם של 
יצורים שכלתניים. ב 1892 גילה ו. נ. פיקרינג תכונה נוספת 
של ״התעלות״, שאותר, כינה בשם נוד,־מדבר — נקודה 
עגולה המצרה בנקודת-הצטלבותן של תעלות אחדות. אולם 
מרבית התוכנים שביצעו תצפיות לא חזו מעולם בתעלות 
אלו והוטל ספק בקיומן. א. אנטוניאדי ( 12111 מ 0 ; 111 ^ 
טען, שבתנאי-ראות מצויינים אותן תעלות אינן אלא קבוצות 
של קווים לא-רציפים ונקודות. מממצאי החלליות מתברר, 
כי אכן אין התעלות קווים ישרים או בעלי עקמומיות שווה 
אחרת (כפי שטען התוכן לואל [ע״ע]), אלא צורות שהיו 
עשויות להיווצר על פני הם' כתולדות של תהליכים טבעיים. 
בעייח. האפשרות של קיום חיים מסוג כלשהו על פני ד,מ' 
נותרה איפוא עדיין ללא מענה. 

על הצמהיה שעל פני הכוכב — ר' לעיל, עמ' 32 . 

למ׳ שני ירחים. פובום ודימום, שנתגלו ע״י אפף הול 
ב 1877 (ע״ע כוכבי-לכת). — וע״ע אטטרונומיח! מרס. 

1:10 . 0 : 6 ( 191 ^) 1 ^■ז 1 ו^ , 11 רז״ינ/ 1 .י 1 

.י 1 . 5 > ; 1954 ,ז.־ז 2 )/י[ { 0 

־ 50116 . 18011-0 זז 3 ר 01 ומ . 8 . 5 ; 1956 / 0 ^ 7 ס 111 ו^ז£!! 01 

/ 0 ,. 31 חב 02 .? ,■׳^וי .!ז? ; 1964 , £11 }!־. 

,ן-ססזססנ! ; 1965 ן 0 } 1 { 1 ^ 0 

,. 111 ; 1967 ,( 239 . 0 ^ 1 ]€ . 50 ) ז 14 ). 

. 1968 ,( 253 . 0 ^? ,. 1 ) 1111 ) 0$ )^ 

אד. הה. 



ציור 6 . ה״הע 5 וח" ע?־םגי הטארים, בפי ׳ששורטטו ע״י 
א. ם 5 יפר (ת 116 ק $11 ,£) 





35 


מאהלר, רפאל—מאו צה דונג 


36 


מאהלר, רפאל (נו׳ 1899 , נווי־סונץ׳ [פולניה]),דוקר 
בתו״י. מ׳ פיים את לימודיו באוניברסיטת וינה( 1922 ). 

ושימש מורה להיסטוריה בבת״ם תיכוניים יהודים בפולניה 
וב 1937 — 1950 בניריורק. היה קשור לייוו״א (ע״ע), והיה 
פעיל ב״פועלי־ציון שמאל״. ב 1950 עלה לישראל. מ 1959 — 
מרצה ומ 1963 — פרופסור באוניברסיטת ת״א. כתב מחקרים 
רבים בתו״י, בעיקר ביידית (מרביתם תורגמי לעברית). 
מספריו: תולדות היהודים בפולין, 1946 ! הקראים, 1949 ! 
יידן אין אמאליקן פוילן אין ליכט פון ציפערן ("יהודי פולין 
לאור מספרים״), 1958 ! החסידות וההשכלה, 1961 . מספרו 
דברי ימי ישראל, דורות אחרונים — יצא לאור לפי־שעה רק 
הלק א׳ (העוסק בשנים 1780 — 1815 ), ב 4 כרכים, 1950 — 
1956 , בהקדמתו מברר מ׳ את גישתו ההיסטוריוגרפית, עפ״י 
שיטת המאטריאליזם ההיסטורי, ונספח לה מאמר המחלק את 
תו״י בעת החדשה לבמה תקופות בהתאם להתפתחות החבר¬ 
תית והכלכלית ומלחמת המעמדות והמשטרים בשנים אלו. 
בתיבתו מבוססת על שפע של מקורות וביבליוגרפיה עשירה. 

מאונט^טן, לואי, רוזן — ; 151 ,ן 101 ;ו 3 נ 1111 ג 101 ^ 1-01115 

0£ — (נו׳ 1900 ), אדמיראל בריטי, בנו של 
הנסיך לואי אלכסנדר בטנברג (ע״ע). בהיותו בן 13 נכנם 
מ׳ לשרת בצי ועלה מהריבמעלות הפיקוד. בפרוץ מלה״ע 11 
חיה מ׳ מפקד שיי¬ 
טת משחתות וב- 
1941 נתמנה ל¬ 
ראש פיקוד המב¬ 
צעים המשולבים 
והשתתו* בתיכנון 
המבצעים האמפי־ 
ביים בצפון-אפרי־ 
קה ובסיציליה. 

ב 1943 מונה מ' 
למפקד בוהות 
בעלות־הברית ב־ 
דרום־מזרח אסיה. 
הוא הפעיל את 
כוחותיו של וינ- 
גיט (ע״ע, עמ׳ 
194 ) בעורף ה¬ 
אויב והעדיף לנהל את המלחמה בשטחים נגועים במהלות, 
בידעו ששירותי-הרפואה של בעלות־ד,ברית טובים משל 
היאפאנים, וכך הצליח לכבלש את בורמה מידיהם. בתום 
המלחמה היה מ' מושל השטחים בדרום-מזרח אסיה ששוח¬ 
ררו מידי היאפאנים, התנגד לההיאת המשטרים הקולוניאלים 
ותמך בתנועות הלאומיות שם. ב 1947 היה מ׳ "משנה־למלד" 
בהודו — האחרון בתפקיד זה —, זכה באימון הצדדים 
השונים ומילא תפקיד חשוב בחלוקת הארץ להודו ולפאקי־ 
סטאן. לאחר החלוקה נתמנה, לבקשת ממשלת הודו, למושל־ 
כללי ראשון של הדומיניון החדש, עד יוני 1948 . 

ב 1952 — 1954 היה מי מפקד הצי בים-ד.תיכון, וב 1953 — 
1954 גם מפקד כוחות נאט״ו באיזור. ב 1955 — 1959 היה מפקד 
הצי הבריטי ואה״כ, עד לפרישתו ב 1965 , ראש מטה-ההגנה 
של בריטניה ויו״ר ועדת ראשי-המטות. בתום שירותו הצבאי 
המשיך מ׳ בפעילות ציבורית, וחקר, לבקשת ממשלתו, בעיות 


כגון ההגירה לבריטניה מארצות חבר העמים ובטיחות בתי־ 
הסוהר. 

,ח 0 צח 011 ן ; 1948 1 ^ 1 ..מ 

.{ ; 1953 , £11 מחס 0 . 6 ; 1951 ,,/ 71 

. 1969 /ס £) 7 (זו 7 ^//״ 1 , 12 מ 1 בזז 6 ' 1 ' 

י. אח. 

מאו צד, דונג — *מ״ז 130 X5£ ,ז — (נו׳ 1893 ), מהפכן 
ומדינאי סיני. מ׳ נולד בכפר במחוז הונאן שבדרום 
סין. אביו היה איכר מצליח, והעביד את מ׳ בחקלאות מגיל 
6 , אך נפשו של מ׳ חשקה בלימודים ובתמיכת אמו נאבק עם 
אביו עד שנשלח 
ללמוד. תחילה ביקר 
בכמה בתי-ספר מקו¬ 
מיים, ואחרי שירות 
של שנתיים בצבא כ- 
טוראי, למד 5 שנים 
בסמינר למורים. מ׳ 
קנה לעצמו ידיעה מ- 
קיפד, בספרות הסינית 
הקלאסית, והשפעתה 
ניכרה בו תמיד. עם 
זאת הושפע בתקופת 
לימודיו מאידאולו־ 
גיות שונות, הן כתוצאה מקריאתו בספרות המערב, והן 
כתוצאה מהמאבקים המדיניים והרוחניים בסין בסוף תקופת 
הקיסרות ותחילת הרפובליקה. 

בסיימו את לימודיו ב 1918 יצא לפקין ונהיה לספרן 
בספריית האוניברסיטה שם. הוא עסק בהיסטוריה ובפילו¬ 
סופיה ונמשך למארכסיזם בהשפעת הפרופסור לפילוסופיה 
יאנג צ׳דצי, חותנו לעתיד, והספרן הראשי לי טא־דזו ( 1-1 
30 ך 3,01 ז). שניהם מילאו אח׳׳כ תפקיד חשוב בייסוד המפלגה 
הקומוניסטית■ 

ב 1921 השתתף מ' בייסוד המפלגה הקומוניסטית; הוא 
נשלה מטעמה להונאן, אירגן בה את המפלגה ונבחר למזכירה. 
ב 1923 — 1926 פעל מ׳ במרכזים הארציים של המפלגה בשנ־ 
גהאי ובקאנטון, אך לא נטש את פעילותו בבסיסו בהונאן. 
בתקופה זו התגבשה אצלו תפיסתו הרעיונית המיוחדת בדבר 
התפקיד המכריע שנועד למעמד האיכרים, והוא החל לדגול 
בהישענות עליו ובצורך ברפורמה אגרארית. גישתו זו גרמה 
לקרע בינו לבין מנהיגי המפלגה ובראשם צ׳ן טו-הסיו,שדבק 
בניתוח סוציולוגי של מדינה המותאם לתנאי אירופה. בכך 
התרחק מ׳ מהקו הרשמי של המפלגה וד.תקדמותו במידרג 
המפלגתי התעכבה. 

בניגוד לדעתו של מ׳ תלתה הנהגת המפלגה תקוות בשי¬ 
תוף פעולה עם צ׳יאנג קי־שק (ע״ע). הטבח שהלה ערך 
ב 1927 בקומוניסטים, הוכיח את צדקת עמדתו של מ', והמפ¬ 
לגה הדיחה את צ׳ן טו־הסיו וניתקה את יחסיה עם הקוארמין- 
טאנג, מפלגתו של צ׳יאנג. מ׳ ניצל מהטבח, יצא להונאן 
ואירגן שם: מספר התקוממויות איכרים. הקוארמין-טאנג 
דיכאן. אך ב 1931 הצליח מ' להקים "רפובליקה מועצתית" 
באיזור קיאנגסי. פח הגשימו מ׳ וחבריו רפורמה אגרארית, 
דאגו למערכת של עזרה הדדית ולשויוניות בתנאי חייהם של 
השליטים והנשלטים, ובכך הבטיחו את תמיכת רוב האיברים 
בקומוניסטים, אף מעבר לתחומי האיזור. תמיכת האיכרים 
איפשרה לקומוניסטים לעמוד מול במה מסעות מלחמה של 







37 


מאו צד דונג 


38 


צבא צ׳יאנג־קאי־שק. ב 1934 נאלצו הקומוניסטים לנטוש 
אח האיזור מפני צבא הלאומנים, ובהשפעת מ׳ ערכו הקומו¬ 
ניסטים ב 1934/5 את ה״מסע הארוך" של אלפי קילומטרים 
מרדום סין לצפונה ער שהתבססו במחוז שאנסי, הכשלון 
בקיאנגסי (אתרי שנדחתה האיסטרטגיה של מ/ שדגל במלח¬ 
מת גריליה, ותהתיה ניהלו הקומוניסטים מלהמה סדירה בכר 
הות צ׳אנג) הוכיח את צדקת תפיסתו של מ' גם בתחום 
האיסטרטגיה, ובעת "המסע הארוך" הבטיה מ׳ לעצמו שליטה 
מוהלטת על המפלגה ומעמד מנהיגות בלתי מעורער. מכאן 
ואילך נהיה מ׳ לקובע דרכה של המפלגה ולפוסק הלכה 
בתחום האידארלוגיה. ביינאן שבשאנסי קבע מ׳ את בירתו 
רסד שם את "המלון ע״ש מארכם ולנין" שהקים דור של 
מנהיגים הדשים. 

ב 1937 — 1945 לחמו גם הקומוניסטי□ וגם אנשי הקואד 
מין־סאנג ביאפאנים, אך שיתוף פעולה הדוק לא היה בין מ' 
לבין צ׳יאנג, וגם שיסות הלחימה שלהם היו שונות: צבא 
צ׳יאנג לחם בצורה סדירה, ואילו צבא מ׳ להם בשיטות גרי- 
ליה, וכן עסקו אנשיו באירגון תאי-מחתרת קומוניסטיים 
ברחבי סין. עם כניעת יאפאן ניסה מ׳ להביא להקמת ממשלת 
קואליציה עם צ׳יאנג קאי-שק. ראש המשלחת האמריקנית 
ליד ממשלת צ׳יאנג, הגנרל ג׳ורג׳ מרשל (ע״ע), תמך בפתרון 
זה, אך נסיונות ההידברות נכשלו. במלחמת האזרהים 
ב 1946 — 1949 נקטו הקומוניסטים תהילה בשיטת הלוהמח 
הזעירה, ובשלב מכריע עברו ללוחמד, סדירה, הביסו את צבא 
הקוארמין-טאנג ודישתלטו על כל רהבי סין. 

מ׳ נד,יה לנשיא (יושב-ראש) הרפובליקה הסינית העמ¬ 
מית, למנהיגה הבלתי מעורער ולשני בחשיבותו בעולם הקר 
מוניסטי אחרי סטאלין. במות סטאלין גדלה השפעתו והוא 
ההל הותר לכתר של מנהיגות אידאולוגית בעולם הקומוניס■ 
טי. תהילה לא היה הקו שלו ברור׳ וזמן קצר. ב 1956/7 , 
השתעשע בליבראליזאציח בתחומי התרבות והרוח; אולם 
משנתברר שזו נוצלה כדי לבטא דעות שסטו מחמשעול 
האידאולוגי הצר של המפלגה, הזדת מ׳ לשים קץ לנסיון זה. 
מכאן ואילך הופיע מ' כמייצג השיטה האנטי-ליבראלית 
הנוקשה ביותר במחנה הקומוניסטי וכאויב מושבע של כל 
״רוויזיוניזם״ — שבו האשים תחילה את יוגוסלאוויה ואח״כ 
את בריה״מ. את מבנה ההברתי והכלכלי של ארצו ניסה 
לשנות ע״י הקמת "קומונות" חקלאיות ותעשייניות (ע״ע 
סין, היסטוריה). 

בשנות שלטונו הראשונות השתדל מ׳ שלא להתבלט 
בעניינים מדיניים יומיומיים. ב 1959 התפטר מנשיאות המדי¬ 
נה אך לא ממזכירות המפלגה; התהזק כוחם של אישים 
אהרים הנשענים על המנגנון, ודומה היה שהשפעתו של מ' 
קטנה, אף שמעמדו האישי הוסיף להיות נישא מעם. בקיץ 
1966 חזד מ' לעמדת כוה עליונה בסערת "מהפכת התרבות" 
שאותה חולל. הוא נשען על הצבא, שסר למשמעתו של לין 
פיאו(ע״ע) ועל בני-הנעורים שאותם המריד נגד המנגנון — 
"הממסד", שלאמיתו של דבר היה מ׳ עצמו מהאחראים להת¬ 
גבשותו — שבראשו הנשיא ליי שאו-צ׳י (ע״ע). אף שמ' 
הזעיק לעזרתו כוחות שקל יותר לעוררם אך קשה יותר לכוון 
את דרכם אחרי שהופעלו, הצליח, בסופו של דבר, לשמור 
על השליטה עליהם ולמנוע בעדם חריגה גדולה מדי מה¬ 
מסגרת. 

טיבה של "מהפכת התרבות", מניעיה ומשקלו של גורם 


זה או אהר בה אינם ברורים כל צרכם וקשה להעריכם. היו, 
כמובן, יריבויות אישיות ומאבק על השלטון. בצד אלה נראה, 
שחלק מההיאררכיה הקומוניסטית החדשה נתפס לנהגים 
שאיפיינו את הביוקראטיה הסינית חמסרתית— כגון הקמת 
בת״ם מיוחדים לבניהם של אנשי-השלטון, כפי שהיה מקובל 
בסין חמאנדארינית. מחולליה של "מהפכת התרבות" ביקשו, 
ככל הנראה, למנוע שיבה זו אל העבר ולהציל את המהפכה 
הקומוניסטית מפני התגבשותם של מימשל ביורוקראטי ורי¬ 
בוד מעמדי נוקשה מחדש, כפי שקרה במדינות קומוניסטיות 
אחרות, הם היו מעוניינים גם בשמירת המתח המהפכני, שבל¬ 
עדיו אין סין יכולה, לדעתם, לפתח את כלכלתה, לעמוד 
בסכנות מחוץ, ולבנות חברה הדשה. ביהוד דאגו שמא ירפה 
מתח זה בקרב הדור הצעיר, שלא ידע את מאבקי המפלגה 
עד להשתלטותה על סין. 

אולם גילויים רבים ב״מהפכת התרבות", כגון השמדת 
כתבי-יד יקרי ערך ועזכיות אמנות, מעידים לדעת רבים על 
מניעים עמוקים יותר, לא-מדיניים, למד,פכר. זאת. נתגלו בה 
נטיות להרוס את מורעזת העבר מהמסד עד הטפחות ולהקים 
על חרבותיה תרבות חדשה, מושתתת על ערכים שונים בתכ¬ 
לית. על כך רומז גם שמה של מהפכה זו. השאיפה להתנער 
כליל מכבלי מסורת העבר המצטרפת לכלל תרבות מקורה 
בסין, במידה רבה, בהתנגשות בין תרבות המערב לתרבות 
הסינית, אך היא קיימת גם בחברות פחות חצויות מבחינה 
תרבותית ורווחת במיוחד בקרב בני־הנעורים. — על מהלכה 
של ״מהפבת התרבות״ — ע״ע סין, היסטוריה. 

"מהפבת התרבות", שהתנד,לה בסיסמאות קיצוניות ביותר, 
הביאד, לפולחן אישיותו של מי בצורה שגבלה בהאלהה, כבעל 
סמכות וכפוסק הלכה לא בתהום המדיני והצבאי בלבד אלא 
בכל ארחות־החיים. אמרותיו ומדברותיו נלמדו וצוטטו כאמי¬ 
תות 'מוחלטות וכסגולה בדוקח לכל דבר. ב 1968 חזר מ׳ 
לנשיאות. 

כמהפכן ידע מ׳ לחיעזען על כוחות שקומוניסטים בארצות 
אחרות — ואף בארצו — לא ראו בהם בסיס לכיבועז השלטון 
ולשמירה עליו: תחת שישען על האינטליגנציה והפועלים 
לכיבוש השלטון ועל המנגנון לשמירה עליו — בתר בברית 
של האינטליגנציה עם האיברים לכיבוש השלטון, ובעת 
"מהפכת התרבות" נשען על בני-ד,נעורים והרחוב ועל הצבא, 
נגד המנגנון. הוא התאים את האיסטרטגיה הצבאית למטרות 
המדיניות וסיגלה לתנאים המיוחדים של ארצו — ובמידה 
רבה לזו של ארצות אחרות שאינן מתועשות — ואת הקומו¬ 
ניזם התאים למציאות החברתית והתרבותית של ארצו, עד 
שיש לראות את הקומוניזם המאואיסטי כיצירה סינית 
בעיקרה. — מ׳ גופו לא יצא את גבולות סין עד שהיה 
בן 57 , 

מ׳ הוא משורר׳ מושפע ממסורת השירה הסינית הקלאסית 
שעל ברכיה התחנך, ויצירתו השירית, הנראית מעודנת, אינה 
מתקשרת בצורר, ברורד, בעיני זרים עם דמותו כמדינאי 
קיצוני המעורר סיסמאות צעקניות והמגלה אטימות לגורל 
אנוש בהכרזות על נכונות למלחמה גרעינית ועל אפשרות 
כלייתם של מאות מיליוני אדם בה. גם בהכרזותיו המדיניות 
משתמש הוא לעתים בדימויים שיריים וספרותיים, כגון 
הכרזתו על הליבראליזאציה בתחומי הרוח ב 1956 : "יפרחו 
להם מאח פרחים בגן", או תיאור המאבק העולמי כ״מלחמת 
העולם הרעב (אסיד" אפריקה ואמריקה חלאטינית) בעולם 




39 


מאו צה דונג — מאורי 


40 


השבע״ (המערב ובריה״מ}, ״מלחמת הכפר של העולם — 
בעיר של העולם". 

דמותו של מ׳ בעיני זרים, ובמיוחד בעיני בני המערב, 

היא במידה רבה לחידה. כאיש שאיחד בחנחגתו מחדש את 
סין היבשתית והקים בה ממשל מרכזי יעיל אחרי תקופה 
ארוכה של התפורתת, נראית אולי דמותו כמושפעת מהעוב¬ 
דה, שהעם הגדול שבעולם מעצים את בבואתו. ראויה לציון 
מיוחד העובדה שמ', שעיצב' בתורה חדשה את דמותה של 
מדינה ענקית בעלת מסורת עתיקה, לא בא בהיותו בשלטון 
אל המנוחה ואל הנחלה ובגיל קשיש ערך מהפכה שניה, 
עמוקה אולי לא פחות מהראשונה, נגד המשטר שהוא גופו 
תרם להקמתו. מהפכה שניה זאת באה לדחוף את הארז לקי¬ 
צוניות גדולה יותר בהישענות על כוחות שקשה לרסנם. לא 
פחות מתמיהה המזיגה של טוטאליטאריות מוחלטת מזה, 
וחתירה ל״פעולה ישירה" של האזרח בעסקי המדינה בצורה 
המזכירה את ה״פוליס" היוונית מזה. למרות האדרתה של 
האלימות נמנע מ׳ כמעט כליל משפיכת דם יריביו במפלגה. 
המאורע שסימל את שיבתו לשלטון ושתואר בידי מעריציו 
בצורה דרמתית — צליחת היאנג-צה ביולי 1966 — נראתה 
בעיני זרים נלעגת ותמוהה, כמוה כמעשים אחרים של ,.המש¬ 
מרות האדומים" שהתארגנו להגשמת "מהפכת התרבות", 
שאשתו השלישית, שחקנית במקצועה, היתד. מראשיה. מעבר 
להסברים המדיניים והרעיוניים למעשיך עדיין לא נתברר 
חלקה של המסורת הסינית בעיצוב דמותו ובהכוונת מעשיו. 

מבין כתביו שפורסמו; כתבים נבחרים, 1 ־ 11 , 1953/4 ! 
5 .! 1 ז ¥0 \' £11 ] 8£1£0 , 1 ־־¥, 1954 — 1962 ! 3 בת 0£ ?, 1966 ! אמרות 
היושב־ראש מ', תשכ״ז! ממשנתו של מ', תשב״ז. 

א. סבאו, כוכב אדום בשסי סין, תש״י! ,!!זז 3 זי 5€11 . 1 . 8 
־ 010 ? . 0 ; 1951 01 $6 ^ ?>?'// 

עברית: םיןבידיחאוצחדון,) 1962 ,. 7 .י 1 ./ג ,\ 311 עזס 1 ?־ 021 
. ~ ץז!)חי 110 ^ז{ $00 .> 1 0 / 0 011 -ו 1 זס? ,סמץב? .^ 1 ; (תשכ״ה 

■שק ^!/ 7 , 4 ז 2 גזו 1 ס 5 .ג . 5 ל(עברית: מ. ט. ט., תטי׳ב) 1961 
, 1 ; 1966 ,. 1 ^ 1 _; 1963 ../*.יד./! {ס 

,ח 10 } 1.1 .] .ג ; 1965 ?ג/? 11 ח 0 ./ן! ,ה 011€ 

. 1968 ,^ 1 ו 1421 '< 20 זז{ח 1 (ןי<ס 011 {זו 11 ס/ 1 ^ 1 
אה. א. 

מאור. ע״ע תאורה. 

מאורי ( 13011 !!), עם ילידים היושב בניו-זילנד (רובו באי 
הדרומי וחלקו באי הצפוני)! מספרם 200,000 בקי¬ 
רוב• ד,מ" שייכים לקבוצה הפולינסית הגדולה, חן מבחינה 
אתנית והן מבחינה לשונית (ע״ע מלאיות-פולינסיות, הלשד 
נות ה-). הם הגיעו לנירזילנד במאד. ה 14 מטד,יט' ומאיים 
פולינסיים אחרים והתמזגו עם "עם-הארז" (,טנגטה והנו- 
אה"), אף הם יוצאי האיים הפולינסיים, שהקדימום במאתים 
שנה. אלה התקיימו מלקט שרשים, ציד ציפרים ודיג. ד,מ" 
הביאו אתם כמה גידולים, ביניהם את ה״קומרה" (תפוח- 
אדמה מתוק), ואת כלב-הבית. 

הם" מחולקים לשבטים, "איוי" בלשונם, שלכל אחד מהם 
אדמות משלו וכל אחד מתייחם לאב קדמון משותף, כמו, 
למשל, שבט ״נגאטי מארו״ — על-שם אביהם הקדמון 
מארוסואהו, אב-ישבט נודע מן המאה ד, 14 . שבטים אחרים 
נקראים על שם רב-חובל שהביאם לחופי נירזילנד. 

השבט מורכב מבתי-אב שונים ( 113511 בלשונם), שפל 
אחד מהם כלל בעבר למעלה מ 1,000 לוחמים. למשפט 
הבכורד, (ע״ע, עמ׳ 693 ) היה תפקיד ראשי בארגון החברתי 
של השבטים. המנהיג הראשי של השבט היה ה״אריקי״ — 


הבכור, וה״מנר," (ע״ע) שלו היתה הגדולה ביותר ולפי 
דבריו נקבע החוק. רעיון ה״מנה" אצל המ" קשור בטבו 
(ע״ע)—והיא כוח קדוש הספוג ביקום, בחי ובדומם. במיוחד 
נחנו בו ראשי-השבטים, שבהיותם הבנים הבכורים בכל דור 
נחשבו כצאצאיהם הישירים של האלים, 

המ" היו ידועים כלוחמים אמיצים. הם היו אוכלי־אדם, 
בעיקר לצרכי-פולחן. היו מקימים את ישוביהם ( 15311183 ), 
לרוב עם" מצודד, או משלט (פר,) לצרכי הגנה, מסביב 
לכיכר שעליו עמד בית האספות — המקדש (מראד■). הם 
עסקו בעבודת-אדמה, גידול-צאן ודיג, וידעו גם 'מלאכת- 
אריגה מפשתן-פרא (האראקקה)! הצטיינו במלאכת-הפיסול 
(פסלוני-אלים, קישוטי בניינים וסירות) ובאורנמנטיקה (על 
עמודי ה״טבו״, בשרביטי-מפקדים ובכתובות-קעקע). חמ" 
שומרים על יסודות תרבותם הקמאית, בייחוד בבנייה, 
במלאכה אמנותית, בהרגלי-קבורד" בשיר ובריקוד העממיים. 
למרות שכ 80% התנצרו, נשתמרו אצלם יסודות דתם הקו¬ 
דמת, שהיתד, דת טבעית הקשורה בחיי החברה והכלכלה 
(האל השומר על היער, העצים והציפרים — "טאנה-מאחוט"! 
אל ה^מים וד,דגה— "טנגארואד,", ואחרים). בולינגטון(ע״ע), 
בירת-ניו-זילנד, שמורים, במהיאון של הדומיניון, אוצרות־ 
התרבות של המ", ובעיר אוקלנד (ע״ע) קיים מוזיאון 
מיוחד לאמנות ולפולקלור שלהם. 



גילו^־עץ בקיר "בית־האסםרת" של הםא 1 רי (הםוזיא 1 ז כאוסמד) 





41 


מאורי — טאדתנר, פריץ 


42 


במאה ד. 19 חלה 
ירידה רבה במספר 
המ" (כ 50 אלף ב¬ 
סופה), אך במאה 
ה 20 הצליחו להת¬ 
אושש ויחר עם הס¬ 
תגלותם לאורח- 
החיים האירופי עלה 
מספרם עד 200,000 
בשנות הסס. הם 
מרוכזים אמנםבאי- 
זורים כפריים (בעי¬ 
קר בצפץ [אוק¬ 
לנד!), אך מספרם 
בעיר הולד וגדל.— 

איו כיום "בעיה" 

מאורית בניו־זילנד; 

נישואי־התערובת 
שכיחים ומערכת ה¬ 
חינוך והדת היא 
משותפת. כ 77 אלף 
תלמידים ( 1967 ) 

מאורים לומדים ב¬ 
מערכת הכללית של 
החינוך העממי וה¬ 
תיכון, אך קיימים 
גם 114 בת״ס יסו¬ 
דיים מיוחדים למ", 

באותם האיזורים ה¬ 
כפריים שבה קיימת 
אוכלוסיה מאורית 
מרוכזת. למ" גם 
מספר בת״ס פר¬ 
טיים. ע״פ דתה מתחלקת האוכלוסיה המאורית בין הכנסיות 
השונות: כ 30% מהם אנגליקנים ולהם גם בישוף מאורי! 
14% קתולים-רומיים ו 8% מורמונים וכן יש ביניהם מתו־ 
דיסטים ופרסביטמגים! למ״ גם שתי כנסיות מיוחדות' — 
רינגאטו וראטאנה — שבהן מאורגנים כ 15% מהם! בריג־ 
גאטי משולבות צורות-פולחן מאוריות עם פולחן נוצרי 
מקובל. 

למ" נציגים בפארלאמנט של ניו־זילנד. 

על תולדותיהם ומלחמותיהם עם המתיישבים האנגלים — 

ע״ע ניו-זילנד, היסטוריה, וכן ע״ע התישבות, עם׳ 
661 . 

' 0 ^^ 7 . 11 ; 1924 , 11 ־ 1 ,./׳ג ^;/* 7 .,ץ 

6 ז 101, 1.0 ץ 4 ז ; 1929 ,./ 1 י / 0 111€5 ו 170 

,!מש!! ; 1932 ^)^! 80 /ס 

./ג ,$זשק 1 \/ ;* 1961 , 1 >< 1717 ד 107 /)\ / 0 ^ 011 

/ס . 1 \ 16 ) 7 .( ; 1964 ,^ 1 ) 611 ^ 1.6 

16 ( 1 /ס /: 8101 7116 ,ששעס? .- 1 . 0 ; 1967 < 1 ו)^ז 

. 1968 , 16 <} 60 * 1 . 1 \ 

מאורים, ע״ע מורים. יי■ 

מאוריציוס, ע״ע מוריציום. 


מאור 1 נר, פריץ — ז 1116 !זנ 431 ג — ( 1849 — 1923 ), 

פילחסוף וסופר גרמני, יהודי. מ׳ גדל והתחנך בבו¬ 
המיה אבל את מרבית שנותיו עשה בברלין כסופר, מבקר־ 
תיאטרון ועורך המדור לביקורת תיאטרון של היומון -•!;!פ 
:ו 131 < 1 ס 8 נ 7 ■!;!"!ן. מ׳ נתגלה כפארודיסט עם הופעת ספרו 
מ 01 :ו 5 ט 1 א ת 0 :ות 0111111 ל 143011 (.לפי דוגמאות מפורסמות"), 
1878 , בו חיקה סופרים מפורסמים בני-דורו. האירוניה של 
מ׳, המהולה בהרד,ורים פילוסופיים, מצאה את ביטויה בספרים 
רבים. מ' היה מחבר רב-צדדים. הוא כתב רומאנים היסטוריים 
וחברתיים ועסק בד,יםטוריה ובהגות. תרומתו החשובה בתחום 
הפילוסופיה היא לביקורת השפה. בתחילת המאה ראה־אור 
חיבורו 130110 (£ 1111 1118 ז 1 !'. 7411101 ■ 001 
(! 011011311 ל 4 / (״הכפירה באלוהים ותולדותיה במערב״), 4 
כר׳, 1922 — 1923 , שהוא מעין תולדות התרבות האירופית 
מנקודת־מבט של המאבק על החירות הרוחנית. 

ס׳ היה רחוק סן היהדות, ובזכרונותיו סיפר שחונך ללא 
תשתית יהודית על־ידי משפחתו שהתנכרה ליהדותה. בכמה 
מספריו נגע אמנם בבעיה היהודית, כמו בספרו 110110 000 
01 -, 311351 ! (״אחשורוש החדש"), 1882 , ואע״פ שחלק גדול 
מידידיו היו יהודים, הוא נשאר זר ואדיש לבעיות היהדות. 

כתביו הנבחרים, 1£1011 ־ 50111 0 :ז 1,3111 ע 0 § 5 .ט 4 /, ב 6 כרכים, 
הופיעו בשנת 1919 , וזכרונותיו, מ 80 מ 1111110111 .?, ב 1918 . 

ג, שלוס, מצוד, הבאה כעברה (כנסת, ב'), תרצ״ז (על חשי¬ 

בות זברונותיו של מ' לתולדות הפראנקיססים)! , 106 זא . 111 

- 2,7010 י/ ■ 401 ^ £1/0111110 !! 0 מ 01 , 020 גמ< 51 , 40 11.1 . .א 

, 4 !) 1 ׳ 11 \! 01111 017110 ^ 5 ,ז 3£ ב 4 ח 1,3 - 0 ; 1914 , 0 !^? 






43 


מאותנר, פריץ — מאזנים ומכשירי ׳ 5 ז 5 ןילה 


44 


,תש £15 ;* 1923 1 ז 1 > ומין 

״/ג .? ,פ $1£1 קק £3 .* 1 ׳ ; 1924 ,( 3., XX^X )ג 511 'זמ £3 ) 

1/1 ׳{£ומ/ 5 , ^ .ז/ ,ת 114 ז^\ע . 0 ; 1926 

. 963 ! ,( 1 ח¥ ,) 6001 ) ¥03 .) 108 ) 63€01 .*ו:*יט בזי• 





47 


מאזנים ומפשירי שקילה 


48 



משקולות. ה¬ 
משקולות הטובוח־ 

ביותר עשויות נתד 
של פלטינה ו 0% נ 
אידידיום. משקולות 
טובות עשויות ג□ 

פלדת אל-תלד או־ 

סשוסי!.. הטבילה 
21% !רום וס׳ייסב 
נילל. נתך אה ר 
פת זים הוא ניקל 
—:רום 20% . 

פשקולו; טובות ו¬ 
פח ׳ת י? רות עשויות 
פליז מ 1 ופה רודיום 
או פלטינזש משקו- 
פיזי:"־ *;■י?-""־ לות הקטנות מ 1 

גויס עשויות פלטינה, טנטלום או אלומיניום. 

בגלל צפיפות! השונה של משקולות זהות העשויות מהמ¬ 
רים שונים, פועלים עליהן כוחות ציפה הידרוסטאטיים 
שונים באוויר. כדי למנוע טעויות ולהקל על השוואת מש¬ 
קולות, נקבע בהסכם בינלאומי כי הצפיפות התקנית של 
משקולות תהיה זו של פלדת-אל-חלד בת 8 גרם לסמ״ק. לגבי 
משקולות מחומר אחר יש לתת את צפיפותן, או לציין את 
משקלן באוויר, בד,שוואה לצפיפות 8 גרם לסמ״ק. 



ם׳מגוול 1 ח סריייסות ( 15 )עג> 11 ג 8£ 0£ 1 ו 3 ^:ע^ 8 אה״ב) 


מכונות שקילה. לדיוקים בינוניים משתמשים, בין 
השאר, במ" הדומים למ" האנאליטיים, אך בהם המדנים אינם 
שטוחים אלא שקערוריים או בצורת הלהבים והסדנים 
עשויים פלדה קשה. הקורה עשויה בצורת משולש או מעויין 
מוארך. מ" כאלה מתאימים לשקילה של כמה מאות ק״ג 
ומעלה. 

במאזני שולחן (ר׳ ציור 5 או הומצאו ב 1669 ע״י המת¬ 
מטיקאי הצרפתי ג. פ. ח׳ברוואל) אפשר לתאת את המש¬ 
קולות המאזנות זו את זו במרחקים שונים על מוטות-התליה 
בלא לערער את האיזון (היות והכוח פועל תמיד לאורך 
המוטות האנכיים של המקבילית ומומנטי-הסיבוב מתבטלים 





ציור 5 . א: פאוני ר^ברוואל: ב" ג: צורות שונות של מאזני רוברוואלג 
ר: סאזני רוברוואל מה׳פכים 


ע״י הצירים הקבועים). למ״ אלה ואריאציות שונות — 
ר׳, לדוגמה, ציורים 5 ב־ד. 

מאזני-שולחן אחרים, מאזני ברנזיה ( 1850 ), מאפשרים 
גם הם הנחת המשקל בכל מקוםיעל' הכף בלא לשנות את 
האיזון, והכפות נשארות תמיד אפקיות. כדי שהכפות תהיינה 

אפקיות צריך להיות קיים ^ ^ (ר׳ ציור 6 ) והנקודות 

4 . ו 8 תרדנה באותה מידה. בתנועה נשארים המומנטים ללא 
שינוי. מאזני רוברוואל וברנדה מצויים עד היום בשימוש 
רחב לצרכי מסחר. 


— 


;ד 


1 4 




ציור 8 . סאזני ־ונז׳ה (■ 13118£1 ;>פ) 


סוג מ" אחר הנפוץ בשימוש מסחרי הם המ" העשרוניים 
(בשימוש משנת 1820 ! ר׳ ציור 7 ). 



ציור 7 . סאזניים עשרןניים 

המומנט סביב 4 הוא: + נ 0,1 = 03 

והמומנט סביב 6 : = £? 

ט = 02 + 018 = 03 .*. 

את המי בונים בך שמתקיים 0 =-| וללן י 1 (־ 0 + 01 ) = 03 • 
היות והעומס על המי׳ היא 02 + ! 0 = - 1 הרי שס מקבל 
את הערך ^ , 1 ומידיעת היחס והערך הנמדר ס ניתן 
לקבוע את הערך של . 1 . 

ם א ז נ י - ר ו ב ד (פלאטפורמה) הם מ" המשמשים למש־ 
קולות כבדות. לבניית מאזני־גשר, לשקילת מכוניות וקרונות- 
רכבת, אך גם למשקולות קטנות-יותר, עד כמה עשרות קיג, 
בדיוק של 1 לי 10 , ואף למעלה מזר, (ר׳ ציור 8 ). מ" אלה מחר 
ברים זוגות זוגות לשם הגדלת העומס. מ" לשקילת בני-אדם 
בנויים לפי אותם העקרונות כמו מ" עשרוניים או מאזני־ 
רובד. 

מ" נפוצים אחרים הם מ" שבהם העומס תלוי על סרט, 
שקצותיו קשורים לגלגלים אבסצנטריים, לשם תנועה לינ- 





49 


מאזנים ומכשירי שקילה 


50 



ציור 8 . סאזני־רזכד ליעהי?ת ר׳עא;ר בבדים, מ״ 6 אי 1 ת, קרונוח-רבנת 
1 כד׳ (למעלה— טנם מז הצר; למטה— מבט טלמעלה) 


ארית של העומס (ר׳ ציור 9 ). אל גלגלים אלח מחוברים 
מוטות שבקצותיהם משקולות קבועות! מרחקי המשקולות 
מן האנכים העוברים דרד 
צירי־ר,סיבוב נקבעים ע״י ,,-?־רזייי^יי׳י־י'^ 


סיבובי הגלגלים הגורמים 
לירידר, או לעלייר, של הגוף 
הנשקל. התבועד, הלינארית 
של הגוף הנשקל מועברת 
באמצעות מוט־שיניים וב־ 
גלגלי־שיניים אל הסקאלה, 
מ" פשוטים הפועלים לפי 
עקרון של מדידת השינויים 
במצבים פיסיקליים חם מאז־ 
ני־קפיץ׳ בהם מתיחת הקפיץ 
ע״י כוח המשיכה של המסה 
הנשקלת מועברת למחוג. 
התארכותו של קפיץ לולייני 
מראה את משקל הגוף לפי 
הנוסחה •"!סס 2 , 
( 11 ■■ ■י 
באשר x הוא ההתארכות: 



ז 


צייר 9 . מאזניים כע?י סרט 0 ע 5 
5 פרוםי 5 אפסצנטרי 


״ — זווית־ד,ליפוף של הקפיץ 


המתוח (ד ציור 10 )! ״י — משקל הגוף! ו^! .ש ,ת — 



• 1 ■■־ , 11 . 
תפיץ גזל'■ני 


קבועים התלויים בחומר הקפיץ ובתנאים ההתחלתיים כאשר 
אין עומס על הקפיץ. באשר ס קטנה — תהיד, ההתארכות 
מתכונתית לזז 1 . 

למדידת משקלות כבדים במיוחד משתמשים במכשירים 
הבנויים על עקרון מדידת העיוותים האלאססיים של פלדד,. 
המדוייקים שבד,ם עשויים בצורת סבעת המתפחסת תחת 
העומס. מידת־ד,תפחםרתד, נמדדת ע״י מיקרומטר או הוגן 
רגיש (ר׳ ציור 11 ). 

עמסים כבדים במיוחד מודדים ע״י הצמדת לוחיות דקות 
המכילות חוט־מתכת דק־ביותר אל מוט־פלדד,. כיפוף הלו¬ 
חיות, כתוצאד, מעיוות הפלדד, תחת הלחץ, משנה את המד 
ליכות החשמלית שלד,ן. מדידת שינויים אלה בעזרת מכשיר- 
מדידה חשמלי מדוייק (ע״ע חשמליים, מכשירים) מתורגמת 
למדידת משקלו של הגוף. מכיילים את המכשיר ע״י קבוצת 
טבעות־כוח, ואת טבעות־ר,כוח מכיילים בעזרת משקולות 



כבדות. או סבעת בלתי־מכויילת כנגד טבעות אחדות מכר 
יילות — בעזרת מכבש הידראולי. 

, 8 ־ 011 תו 16 ומ ) 6 11017££ )< 1 1 ) 1 ■{ 4 }! ,ת^$^וו{'ד 
1886 , €8 זט!־- 1€ ״ 1 €1 05 ^€? €5 ^) 31 ח 031:10 ז€: 1 זז טגשזנזמ ; [. ]. 

0 ס ! 1011 ז){ה 10 ז^ ) 111 1 ז / 

1)£11£0(£ 1'210 ןח 110 ת<^ 50€.1 3.1 ׳{ 0 .מ. 5 תגז ), 

1910; מס £^ 1 } €0 ז 7 ^ ,תשז״ס .ס , 

!522*; 0 ׳{■עומסמ^ו(! ^ . 001£ ־^ב 1 ־^^ 2 ^ 1 ^ ..מ / 

111, 1922; 161£€ ¥0 [ 7££71 ){)' 1¥ 1 € ז ¥61 ,ת 2£ ש 1 ז 1 מ - 

§14%1 ת£^ 0£ ז£)^ ,ח ¥1 \־ 001 :* 1932 , 11£ {£\ 0£10 11114 1 ז££ה - 
€01 8(210 1 ) }€€ח x1(108*1. (5( 0111944 . 11 וש ; 

?. 2\.. 00 1€ /ז ^ 0 •/ 0 ^ ש־>מ 2 ו/ 2 ו 5 6 ^^,¥ £^י 11 ז^ 1 , 1 ) 1 ט 

}1[1§11€61 (?1 . 0 ; 1949 ,( 62 , 5 , 500 . ¥8 ב 1 ? . 00 ־ 

4 !>]{ 0 ז €0711 ^ 1€011 ז 6 ^ 1 ) 61 { , 11 ^ £3101 ,. 11 ,.מ - 

\{1€ 1 > 3 ־ £1 . 8 .מ ; 1951 ,( 23 .מ 4:1 ו 01 . 1 גמ\,) £€ה 1 ) 11 )/ 01 -ד - 
10 0114 !ז 10 {€)!ז! 6 ת €6 ! €6,11 ת 0-8010 ז 1€ ^ 11 ) 5117€ ,ץ 

10(1011 0114 ?//30 .ז* 15 ז 1 . $01 - 1 ) 011 { 01 }/ 5 ) 1 ןיס ^■ 01 ) 711 ש ), 
1953; 3(4011€£!, ]¥812)1(! 0114 '?1'6€{68 ¥,(1))01"0(01'^ ]¥812^^^^ 
1922*; 0 ׳^׳< 10 זס 1€11 { 1 )/ ,(. 13 ש) 1310010 ת 20 ג 01 ..מ / 

80 ט 1 ג.> 1 ^ 3 ־^^^ - ;/ 1011 ) 113.0 — 11 שו.[ 11 נ 1 ש.מ .( ; 1954 ,( 7 ,ש 0 ח 0 ג 
,}40114})1*€11 (1£6 \¥ 0 6 ; 1955-1959 , 11 ־ 1 , 86 ס 0 ^ 2£11 ס . 

5 ¥106118 1,004 / 0 )< 6/1181 -ן 14 ! 480 { , 3118 ץ£ . 0 .[ - 10116 )ח 4 ^!י 
00 101:05 < ־<־ 01 ז 3 ־ 01 ( £31 111/51031 ? 131101131 < .£ . 0 ) 1€€6 ' €1 ם 

7\]0 ) 1300141 .? . 5 ; 1960 ,( 21 ,ש 10 ץ 501£ 3 ) 11£ קנ x1.), ? 18 € 1610/1 
\{806480/10111€6 ז 0114 14601 : 11 ^ 011011 '( 7 { €141 0114 )ת 118 ז 8 זס 
(11,$. 1^31:10031 6011961 ,( 77 ,: 001 < 11 >מ 33 ־ 1 1 )ז 13 )מ 3 ] 5 ) 0 630 ־ ; 

6. >1055, \¥00£8?1, 801 ( 004 ¥61'(88 . 1963 , 1414112 ז 

ד. פל. 

היסטוריה. מכשירי השקילד, של ימי־קדם התחלקו 
לשתי קבוצות: א) מכשירים המופעלים ע״י משקולות בעלות 
(£^101^10) משקל מסויים. למכשיר היה קנה בעל נקודת־תמד 
קבועד, ושתי זרועותיו זר,ות בארכן ובצורתן. בשני קצות 
הקנה היו תלזיות שתי בפות שוות במשקלן, מכשירים אלה 
היו מ" (לט׳ 1 ע 1 ו. 11 ק)! ב) מכשירים שלא דרשו משקולות 
לד,פעלתם! אלה התחלקו לשלושה סוגים: 1 ) מכשיר שבו 
(/0 היוותד, זרוע אחת של הקנה משקולת־נגד (ץ 018 תזפ: 111 ט 
לעצמים הנשקלים! בקנה היתר, נקודת־תמך קבועה, שהר־ 
(2 : שחר, לשקול משקל מסויים אחד — חינו מאזני־מנות 
מכשיר שבו ניתן התקן־ד,תמיכה (ה״מענב") להזזה לאורך 
הקנה! בקנד, היו סימני-כיול. שאיפשרו את קריאת משקל 
העצם הנשקל (נקרא ״בזמר״, ז 50501110 ) 1 3 ) מכשיר שבו 
היתה תלויה משקולת-ר,נגד שניתן היה להזיזה לאורך הזרוע 







51 


מאזנים ומכשירי שקילה — מאי, קדל 


52 


המכויילת של הקנה (נקרא ״פלם רומי״, או,.מוט שקילה״! 
אנג' 

ראשית השימוש במ" אינה ידועה ריתנן שמקורם בארץ 
מצרים באלף ה 9 לפסה״נ. המכשירים הראשונים היו 
בוודאי עשויים עץ, ולא נשתמרו. באמנות של מצרים, ארם־ 
נהריים דוון נראים קני הם" עשויים עץ! במצרים אף נמצאו 
מספר קנים קטנים. השקילה המדדיקת של עצמים שונים 
דרשה משקולות סטאנדארטיות, ואלה היו עשויות אבן. 
מהעובדה שבתרבויות העתיקות הוגדרו הנורמות של המש¬ 
קולות הקטנות־ביותר לפי כמויות גרעינים, ניתן להסיק, 
שהשימוש במ" התפתח בתקופה בה כבר היתה לאדם הבנה 
בחשבון וכן מידע בדבר הצמחיה. לפי הנחה אחת, הרקע 
להמצאת "מאזני המנות" היו קהיליות האדם שעסקו(בתקד 
פה הנא 1 ליתית) בגידולי תבואה במשותף ועמדו בפני ההכרח 
לקצוב מנות מדודות שוות לכל המשפחות. 

מ" היו בשימוע! במצרים הקדומה, בארם נהריים וגם 
בעמק נהר אינדום, משם הגיעו לסין. היוונים כנראה למדו 
לשקול מהמצרים ומהפניקים, והיוונים והפניקים הפיצו את 
מכשירי השקילה ברחבי הים־התיבון. במרבז־אירופה, מעבר 
לגבולות איטליה, החלו משתמשים במ" בסוף ימי הקיסרות 
הרומית. לרוסיה הגיעו המ״ דרך ביזנטיון, ולסקבדינוויה — 
ע״י הוויקינגים. לאפריקה — דרומית לסחרה — הגיעו המ" 
באמצעות האיסלאם, וליבשת אמריקה — רק בעקבות הכי¬ 
בוש הספרדי. 

המ" של המצרים היו עשויים בד״ב עץ (אך היו גם קני־ 
אבן) וןדלם נע םמאזני-יד ועד למ" ענקיים שהיו תלויים על 
עמוד שעמד על בסים רחב, וייתכן שניתנו לפירוק ולטלטול, 
המצרים גם עשו נסיונות מוצלחים להתקין אנכים במ" שלהם. 
לשיפור דיוק השקילה. בא״י, שהיתה נתונה להשפעה מצרית, 
נתגלה בחפירות מגידו חצי קנה של מ" ולו צורת לוטוס. 
כן נתגלו במגידו כפות של מ" עשויות חרם ועצם. 

מתקופת יוון העתיקה לא שרדו מ". אך ידועים דגמים 
מתוך ציורי קראמיקה. אלה היו עשויים במתכונת מצרים. 
ממשקלם המדדיק של מטבעות, אפילו הקטנים ביותר, למדים 
שהיוונים בנו מכשירי־שקילה בעלי רגישות גבוהה, הרר 
מאים היו הראשונים שעשו מ" ממתכת, ברונזה ופליז. על 
מצבתו של סוחר מתקופת רומי שנמצאה בשוויץ מתוארת 
שקילת מטילים ובולי עץ במ" ענקיים. כשראו הרומאים 
שלא נוח לטלטל משקלות בשווקים פיתחו מכשירים כגון 
ה״בזמר" ו״הפלס הרומי" (בעל משקולת־נגד זזה), וביחוד 
האחרון היה נפוץ מאד. משקולות־הנגד היו לעתים מעשי- 
אמנות. הפלס הרומי היה תלוי בתקרה. עם נפילת הקיסרות 
הרומית נצטמצם השימוש במ" באירופה, אך נמשך בתחום 
ביזנטיון. בא״י נתגלו מתקופת ביזנטיון מכשירים מסוג 
"הפלס הרומי" בחפירות שקמונה. הערבים אימצו לעצמם 
במיוחד את ה״פלם הרומי". הם בנו דגמים מכל הגדלים, 
בולל מכשירי-ענק (נמצאו במצרים)! את משקולות-הנגד 
עשו בדמותם של עצמים שונים. 

ברומי הקיסרית נהגו לבדוק מטבעות זהב, אחד-אחד, 
באמצעות משקולת מיוחדת למטבעות (ה 1 םע 381 צ־), והש¬ 
תמשו במ" מדגם קל ועדין שהוחזקו בקופסת-עץ. לפעמים 
יחד עם המשקולות. קופסה עם מ" מדגם זה נתגלתה בחפירות 
ניצנה. מ" מסוג זה הובאו ע״י הערבים לצפון־אפריקה 
ולספרד. משקולות למטבעות נמצאו באנגליה במאה ה 13 . 


מכשיר לבדיקת משקל מטבעות, שהיה בשימוש בצרפת 
במאות ה 11 וה 12 , היה בנוי לפי עקרון המ" לשקילת מנות 
(ר׳ לעיל). מכשיר זה עבר אח״כ לארצות השכנות, ובגר¬ 
מניה נקרא "זיגר" (■ 1 ;) 8 מ 5 ). המכשיר הועבר גם לביזנטיון 
ואומץ לשימוש'ע״י הערבים והתורכים. בא״י ובסוריה נמצאו 
מכשירים כאלה בעזה, בח׳רבת אל־מיניה ובחמץ. 

באירופה חודש השימוש המסחרי במ" ביה״ב המאוחרים, 
וכבר במאה ד. 14 ידוע "הפלס הרוסי" בחצרות הסוחרים 
הגדולים בגרמניה. במאה ה 15 היו מ" בגדלים שונים בשי¬ 
מוש נרחב ב״בתי-המאזנים" העירוניים. התפתחות כריית 
מתכת הכסף באירופה ובאמריקה במאה ה 16 הביאה לייצור 
מ" בעלי רגישות גדולה ובכך הגיעו לשלב שבו החלה 
התפתחות חמ" בתקופה המודרנית. 

א. שטרן. מ״(״אנציקלופדיד, מקראית״, ד), 11962 ,ו■).!! .נ 1 ד 

,$ז 1€ )ת 53 .^ 1 ; 1908 . .>ץ 1 ץ 1 * 1 }- €9 ז 1 ^ אץן <ן 0 

;* 960 [ /ס 

, 4 )^ 1111 ) 16 ^ ^מז 4 ,ז€חח 1 ; 1 < 5 .ס .? ; 1965 

. 1967 
א. ער. 

מאי (לאט׳ *"!ו,!^), החודש החמישי של הלוח הנוצרי 
המודרני, השלישי בלוח הרומי הישן! בן 31 יום. 

בלוח העברי מקבילים לו חדשי אייר-סיוון. לפי עדות קדומה 
בודדת (מאקרוביום, 1 , 12 , 17 ), נגזר שם החודש משמו של 
האליל הטוסקולני מאיום! ויש הגחרים אותו מן המלה 
5 טז 10 גמ 1 ("קשישים"). המסורת העממית רואה במ׳ את 
בשורת האביב. עובדי-אלילים נהגו לחוג את בואו בטקסי 
פולחן האביב ובריקודים ליליים. באירופה של יה״ב והעת 
החדשה נחוג חה־ש זה, ובייחוד יומו הראשון, בשורה של 
טקסים, תהלוכות בני־נוער עטורי ענפים, עלים ופרחים! 
כמו-כן בנטיעת עץ־מ׳ מיוחד. לפי מסורת עממית גרמנית 
ביח״ב היו מתאספות המכשפות ערב האחד במי בבלוקסברג 
לליל הילולות וכישופים (ליל ואלפורגיס). 

וע״ע אחד במאי. 

מאי, ?]ךל — ץ 3 ^ 1 311 ^ 1 — ( 1842 , הוהנשטיידארנסט- 
תאל [סאכסוניה]— 1912 , ראדבל [שם|)',יסופר 
גרמני. מ׳ היד, הילד החמישי מבין 14 יי)דיה של משפחת־ 
אורג ענייה. תחילה היה פורה! אך שגעון-הגדלות ונטייתו 
לדמיונות בהקיץ סיבכוהו בגניבות ובעבירות אחרות. ב 4 ד 18 
התחיל בכתיבה ובדרך זו הגשים את מאווייו הכמוסים. ספריו 
מרובים ביותר. שמו נתפרסם בשל ספרי המסעות וההרפת- 
קאות שלו, שעלילתם מתרחשת לרוב בקרב האינדיאנים 
(גו 0 )£ח 10 ^ג, 1893 ! עברית: ״וינטו״. כרכים א׳—ד, 1965 ), 
או במזרח התיכון ( 111 ( 5131111 03311 ( 838.131 מסלו ("מבגדד 
ועד איסטנבול״] 1892 ! עברית: ״הנוקמים״, 1954 ). ביטהם 
הלשוני של סיפוריו דל. גיבוריו מתחלקים, באופן פשטני, 
לשני מחנות: אלה המצויינים בכל המעלות, ולעומתם — 
הרשעים הגמורים. עלילות־הגבורד, התרות ונישנות לפי אותד, 
המתכונת ובתיאורי הארצות הרחוקות מתגלה בותת רבה 
למדי. אולם עם כל מגבלותיהזס נפוצים ספריו גם כיום בקרב 
בני-ד,נעורים. הערצת הכוח והגבורה משכה אל סיפוריו את 
אהדתם של הנאציע 

כתביו המקובצים של מ׳ יצאו לאור ב 74 כרכים, 1961 . 
כ 30 מסיפוריו ניתרגמו לעברית. 

, 1 * 11 ־ 0111 ., 1 ; 1907 , 16 {ז 6 ^ 6 ) 11 )$ . 4 ]? ..)ן .? 1 

. 4 ? 11 ^ ,ץ 3 !ין 3 ץ 13 ^ן ; 1919 ,./ג ..){ < 6 / 




53 


מאי, רןרל — מאיצי חללוילוים 


54 


! 1 )^ ." 34 .^ 1 , 801110 .ז\ ; 1931 

, 11 ) 8011101 ; (עם ביבל׳ חפויטת) 1955 , 01%€$ ^ז£' 1 ^ממ/ 3 ומ 

. 1963 4 ת 14 0 ^ 5x10 

מאיל (מהיל), אטלן־ניקולה ־ 100135 ]<' 6 ת 1£11 ]£ 

— (מ 17 , ז׳יוד. [ארדן] — 1817 , פאריס), 

מלחין צרפתי. מ' נתבלט בכשרונו המוסיקאלי בגיל צעיר. 
ב 1778 בא לפאריס בדי ללמוד מוסיקה: כאן הוצג בפני גלוק 
(ע״ע), שהיה ליועצו ושהשפיע על דרכי יצירתו. ב 1790 
הועלתה האופרה הקומית הראשונה שלו, 111:051110 ^ £11 , בהצ¬ 
לחה ניכרת. מבין עשרות האופרות שחיבר, מצטיינת בייחוד 
האופרה ״יוסף״ ( 1807 ). פעילות מוסיקאלית דבת־הקף גילה 
מ׳ בימי המהפכה. האופרות שכתב באותה תקופה היו על 
נושאים אלגוריים שהתאימו לרוח הזמן. כן חיבר שירים 
לאומיים רבים. מלאי חום והתלהבות! המפורסם שבהם הוא 
:ו- 1 גנ[ 10 > 111 > ]״בלס 1,0 (,שיר היציאה לקרב״), 1794 , על-פי 
המלים של המשורר םארי־ז׳וזף שניה. מ- כתב גם מוסיקה 
לבאלט וכמה סימפוניות. פתיחותיו,' שבהן הצטיין במיוחד, 
מבשרות את פתיחותיו של ובר ואת הפואמה הסימפונית. 
. 8 ; 1889 ,;וז€^ 0£ ^ €0 ^ 30 , 11€ ז€§ 1 ז 0 ) , 1^x6 ע־ 3 ,ח 1 ?) 011 י 1 .\נ 

. 1913 ,־ 111 ׳ס 0 תו !־ 81 

מאיצי חלקיקים, מכונות שתפקידן להקנות לחלקיקים 
מהירות גבוהה, כדי שהאנרגיה שלהם תספיק 
ליצירת ראקציה גרעינית בינם לביו חלקיקי מטרה. הבנת 
תהליכי'הראקציה הללו היא חלק ניכר מעבודות־המחקר 
בפיסיקה של הגרעץ (ע״ע אטומי, גרעין). 

בשנת 1919 הראה רתפורד (ע״ע) שאפשר לפרק את 
גרעק החנקן על ידי "הפצצתו" בחלקיקי־ 1 > הנפלטים מרא־ 
דיום ומתוריום. ניסיון זה בו הצליח האדם לראשונה לשנות 
את מבנה גרעין האטום, פתח אפקים חדשים בפיסיקה. באמצ¬ 
עות האצה מלאכותית במ״ח אפשר להקנות לחלקיקים אנרגיה 
גבוהה מזו שקיימת בחלקיקים הנפלטים מיסודות רדיואקטי־ 
וויים טבעיים ולבצע ראקציות גרעיניות מסוגים רבים, 
שבאמצעותן ניתן לחקור את מבנה החומר. קוקרופט 
(: 0£1 -ו 1 ( 0 סכ)) ווולטון ( 11011 ג¥\) במעבדת קוונדיש שבקמ־ 
ברידג' ( 1932 ) היו הראשונים שעלה בידם לגרום לפירוק 



הישר מראה; שהע 5 יה המסוצעת יע? האנרגיות היא כעיעיר 
של פי- 10 — כל שש שנים 


גרעין הליתיום ע״י פרוטונ-ם בעלי אנרגיה של 7 \' 4001£0 
(יחידות האנרגיה המשמשות בפיסיקה גרעינית הן: 

ז \ 00 1 = 7 \ 110 ז י 10 = ׳\ 0 >|" 10 = ז \ 0 ״ 10 ). 

התפתחות המאיצים מאז (ר׳ ציור 1 ), מתחלקת לארכע 
תקופות, התואמות ארבע גישות שונות בשיטת האצת החל¬ 
קיקים. הצד השווה בכולן הוא כי החלקיקים המואצים הם 
תמיד חלקיקים טעונים (פרוטונים, אלקטרונים וכר) וההאצה 
היא באמצעים אלקטרומגנטיים. 

הגישה הראשונה היתד. הבאתו של חלקיק טעון לתור 
שדה חשמלי. אפשר היה להגדיל את הפוטנציאל ע״י שימוש 
באלקטרודות בעלות עקמומיות מעימאלית וע״י שימוש 
במיטב המבדדים כדי למנוע התפרקות לאורך צינורות 
ההאצה. כיום מצליחים מייצרי מאיצים כאלה לשמור על 
מתח סטאטי של למעלה מ 10 מיליון וולט (מאיצי טנדם 
ודדהץרף). 

'גישת ההאצה השניה היא ההאצה התהודתית. בשיטה זו 
מובל החלקיק הטעון במסלול הכולל מעברים רבים דרך שדה 
חשמלי מתחלף, באופן שחהלקיק הטעון מופיע במעברים אלה 
תמיד בזמן שבו הפוטנציאל החשמלי מקנה לו האצה נוספת 
בכיוון תנועתו. בשיטה זו מפלי הפוטנציאל הם קטנים יחסית 
אבל מספר המפלים הוא גדול. דוגמאות עיקריות לשיטה 
התהודתית הם הציקלוטרון והמאיצים הלינאריים הראשונים 
(ר׳ להלן, עמ׳ 61/2 ! על הזנקרונות חפיסיקאליים — ר׳ להלן, 
עמ׳ 57/8 ). 

השלב השלישי היה השימוש בעקרון ייצוב המופע( 111450 ! 
•\] 111 ( 5131 ) בהאצה תהודתית (ר׳ להלן, עט׳ 62 ). בשלב זה 
התפתחה משפחת הסינכרוציקלוטרונים. המחקר הנסיוני 
והעיוני המדוקדק בתנאים היוצרים מסלולים יציבים, איפשר 
שמירת חלקיקים בתהודה למספר סיבובים שהוא כמעט 
בלתי-מוגבל וכתוצאה מכך — השגת אנרגיות־שיא של עד 
עשרה מיליארד אלקטרון וולט ( 067 10 ). 

השלב הרביעי בהתפתחות מאיצים הוא שימוש בעקרון 
דזגרדיאנט המתחלף ( 001151115 ) 110111 > 4 ז£ 1 ! 1131111 ז 110 ב). בשי¬ 
מוש בעיקרון זה ניתן להקטין את ממדי הקרן וע״י בך את 
הממז-ים ואת המחיר של מגנטים למכונות מעגליות כך שאנר¬ 
גיות גבוהות הרבה יותר ניתנות להשגד. באמצעים סבירים. 
בשנת 1959 הושלמה מכונה כזאה במעבדות צרו שבז׳נווה 
(ארגון־גג המאחד חוקרים של ארצות מערב-אירופה)" והיא 
מגיעה לאנרגיות פרוטונים של 007 28 . פרוטודסינכרוטון 
דומה הוקם במעבדות בדוקהייוון שבאה״ב (הושלם ב 1960 ) 
והוא מפיק פרוטונים באנרגיה של 067 33 . 

התפתחות זו לא הוציאה משימוש את המאיצים בעלי 
האנרגיה היותר-נמוכה, הואיל ותחומי האנרגיה השונים תו¬ 
אמים לתחומי מהקר פיסיקלי שונים. לדוגמה, בחקר החל¬ 
קיקים האלמנטאריים (ע״ע) קובעת אנרגיית המאיץ את סוג 
החלקיקים'שאותם אפשר ליצור ומאיצים שונים משמשים, 
איפוא, בחקר חלקיקים שובים. 

מאיצי מתח ישר. 

האצת חלקיקים טעונים עד לאנרגיה של 1011107 אפשר 
להשיג בעזרת מאיצי מתח קבוע, המהווים כיום את מחצית 
מספר המאיצים בעולם. במאיצים אלה קיים הבדל פוטנציאל 
לאורך צינור מבודד — הוא צינור-ההאצה. חלקיקים טעונים 
מופקים ממקור יונים המצוי בראש צינור ההאצה, זרם החל¬ 
קיקים נוטה להוריד את מתח ההאצה וכדי לשמור על יציבות 




55 


מאיצי חלקיקים 


56 


המתח מוזרם המטע! החסר לראש ציבור הדאצה. אפשר 
להשתמש במאיצים אלה גם כמקורות נויטרונים על ידי 
שימוש בראקציות גרעיניות המפיקות נויטרונים. היתרו! 
העיקדי בשימוש במאיצי מתח־ישר הוא הדיוק הרב בקביעת 
האנרגיה (הפיזור במתח הוא מסדר גודל של 0.1% ואף 
למטה מזה). 

מאיצי קסקרה (ר׳ ציור 2 ). 

במאיץ זה מושג המתח הגבוה על ידי מעגל מכפיל מתח: 

שני הקבלים, בכל דרגה, נטענים בחצאי מופעים מתחלפים 
של מקור זרם־החילו־ 
פין, כאשר המיישרים 
משמשים כמפסקים. 
על ידי כך מופיע מתח 
כפול על שני הקבלים 
המחוברים בטור.טאי- 
צים כאלה יכולי■ ל¬ 
ספק זרמים עד X מ^ 10 
ויכולים להגיע ער ל¬ 
אנרגיות של^\ 10 ״! 1.5 . 
כל דרגה תורמת כ¬ 



¬• - [ --י וי 

ציור 2 . מעגל סכפיל־פתח למאיץ 
קסקרה. המסנניס מורכבים סקפל-ם 
* 0 וננרים ,זז 


ז\£נ 2001 . מתח גבוה מזה ניתן להשיג באשר המאיץ נמצא 
בתוך מיכל לחץ. היתרו! העיקרי בסוג כזה של מאיצים 
לעומת מאיצי-ון־דה-גרף (ר׳ להל!) הוא עצמת זרם החלקי¬ 
קים הגבוהה והעדר חלקים נעים. 

מאיצי ו!-דה-גרף. 

העיקרון של גנרטורי חגורה טעונה היה ידוע עוד בסוף 
המאה שעברה. אולם השימוש המעשי בו לצרכי הפיסיקה 
הגרעינית הודגם לראשונה על ידי ון־דה־גרף (מביזו .! .) 1 
) 3£ ג־ 01 1110 ע״ע חשמל, עמ׳ 179 , ור׳ ציורים שם). הכיפה 
של גנרטור ון־דה-גרף נמצאת במגע עם קצהו האחד של 
צינור ההאצה ושורה של נגרים בטור מחלקים את המתח 
על האלקטרורות הנמצאות לאורך צינור ההאצה. הכיפה 
מכילה גם את מקור היונים (או, במידה שנררש, — מקור 
האלקטרונים). החלקיקים הטעונים נכנסים לתוך צינור 
ההאצה ונופלים לאורך מפל הפוטנציאל בין האלקטרודות 
ער לקצהו השני של צינור ההאצה. מאיצי ון־דה־גרף הרא¬ 
שונים הופעלו באודר ונדרש מרחב גדול על מבת להגיע 
למתחים גבוהים יחסית. בצורה זו הושג מתח של 1 . 
כיום מוכנס המכשיר לתוך מיכל־לחץ של 10 — 20 אטמוספי¬ 
רות של תערובת חבקן ודו־תחמוצת הפחמן, ובשיטה זו 
מושג מתח של כ^( 10 וזרמים של עד .\/.ומ 0.5 . 

מאיצי ון־דה־גרף משמשים בדרך כלל להאצת פרוטונים, 
דאוטרונים, ויסמ. אפשר להגדיל את האנרגיות המוש¬ 
גות ממאיצי ון-דה-גרף בעזרת שימוש בעיקרו! ה״טנדם"(ר׳ 
ציור 3 א); יונים חיוביים נמשכים לתוך תעלה הנמצאת בפו¬ 



טנציאל שלילי והמכילה גאז (תעלה להצמרת אלקטרונים). 
על ידי התנגשויות באטרמי הגאז הופך חלק מחיובים ליונים 
שליליים, הנדחים ע״י המתח השלילי אל מחוץ לתעלה, 
לתוך צינור-ההאצה הראשו! של סנדם ו!־דה־גרף. האלקטרו־ 
דה המרכזית בטנדם נטענת ע״י חגורה למתח חיובי גבוה ועל 
ידי כך מואצים היונים השליליים עד למרכז הטנדם, שם ער 
ברת קרן היונים השליליים תעלה נוספת המכילה גאז(תעלה 
לקילוף אלקטרונים). ההתנגשויות בגאז זה גורמות להסרת 
שני אלקטרונים (או יותר) ממרבית היונים המואצים, ההופ¬ 
כים כתוצאה מכך לחיוביים. בהמשך תנועתם יוצאים היונים 
לתוך צינור-האצה הנמצא מעברו השבי של המרכז ומואצים 
לארכו פעם נוספת, אל המערכות הבסיוניות. קיימים מאיצי- 
טנדם עם מתחים של כ׳^^ז 10 המפיקים קרבי פרוטונים 
בעלי אנרגיה של כ 107 \ 20 , יונים כבדים יותר מאב¬ 
דים בתעלה לקילוף האלקטרונים מספר רב יותר של אלק¬ 
טרונים ולכן מואצים לאנרגיות גבוהות יותר (למשל זג־ג!! 70 
ליוני חמצן). כתוצאה מהמרה בלתי יעילה של יונים חיוביים 
ליונים שליליים אי! הזרמים המושגים בטנרם עולים אלא 
למיקרואמפרים אחדים. 

מאיצים מחזוריים. 

במאיצים אלה החלקיקים נעים לאורך מסלולים מעגליים 
הנמצאים בתוך שדות מגנטיים (מאיצים מעגליים) או לאורך 
נתיב ישר (מאיצים לינאדיים). 

מאיצים מעגליים. במאיצים המעגליים מושג המס¬ 
לול המעגלי על ידי שדה מגנטי הניצב למישור המסלול 
ומשרה כוח המאז! את הכוח הצנטריפוגלי של החלקיק במס¬ 
לולו (ר׳ ציור 4 ): ע׳\£ ־־ ז/יעבת ( 1 ) 

כאשד 0 הוא מטען החלקיק, מ! — מסתו, ע — מהירותו, 
ת— רדיום המסלול ו 6 הוא צפיפות השטף המגנטי (ע״ע 
מגנטיות). השדה המגנטי, בנוסף להיו¬ 
תו מטה את מסלול החלקיקים, יכול 
לשמש גם למיקוד הקרן. למטרה זו 
משתמשים במגנטים בעלי צורה מיו¬ 
חדת עם שדות מגנטיים בלתי אחידים. 

הבטטרון (ר׳ ציור 5 ). במרכז 
הליבה של מאיץ־הבטטרון גדל השטף 
המגנטי עם הזמן וכתוצאה מכך מושרה שדה חשמלי בתא 
הריק המעגלי הנמצא מסביב לליבה. חלקיקים טעונים 
מוזרקים לתוך התא שעה שהשדה המגנטי מתחיל לגדול 
והם מואצים בשדה החשמלי המושרה מסביב לליבה. השדר. 
המגנטי בתא הריק המעגלי גדל עם הזמן ועוקב אחרי 
עליית המהירות של החלקיקים הטעונים על מנת לשמור 
על רדיום מסלול קבוע (ר משוואה ( 1 )), קטבים בעלי צורה 
המקטינה מעט את השדה המגנטי כלפי הרדיוסים הגחלים, 
משמשים לצורך מיקוד אלומת החלקיקים. כאשר מגיעים לשי¬ 
או של השדה המגנטי נפסקת ההאצה והאלומה מוסחת כלפי 
המטרה. השדה מובא לעדכי המינימלי ומחזור־ההאצה נפתח 
שנית. קרן-החלקיקים 
פוגעת במטרה בקצב 
של כ 50 פעם בשניה, 
הבטטרון עשוי אמנם 
להאיץ חלקיקים טעו¬ 
נים כלשהם, אך, ל¬ 
מעשה, משתמשים •.■״ר 5 . נ: 0 ח ־ 71 טאי-דןבטוז! (חחרז 





*'ור 4 

תנועה חלקי? 
המעוז ייטע! 6 ובעל 
מסה רת בעודה סגנטי 





57 


מאיצי חלקיקים 


58 


בו להאצת אלקטרונים בלבד. בשנת 1941 נבנה הבט־ 
טרון הראשון על ידי ד. וו. קרסט .א' .ם). 

מאז נבנו מאיצים רבים מסוג זה בעלי אנרגיות מ^\=ו] 4 ז 20 
ועד 300 . גבול עליון זה נקבע ע״י הפסדי קרינה; 
אלקטרונים רלטיוויסטיים (בעלי אנרגיה הגדולה ממסת 
המנוחה שלהם [ע״ע יהסות, חורה ה־]), הנעים במסלול 
מעגלי, קורנים קרינה אלקטרומגנטית בקצב העולה במהי¬ 
רות רבה עם עליית אנרגיית האלקטרונים. הפסד האנר¬ 
גיה בכל סיבוב תוא זגש(■!/•;! 8.8 ) , כאשר £ הוא אנרגיית 
האלקטרון (במאות ז\ 1816 ) ו■!—רדיום המסלול (במטרים). 
מעל ז\ש 4 ן 100 . הפסדים אלו משבשים את הקשר הדרוש בין 
השטף הממוצע לבין צפיפות השטף במסלול ושיטות קיזח 
מאפשרות עוד השגת אנרגיות עד ל^\ש 81 ז 300 . 

השימוש הנפוץ בבטטרון הוא להפקת קרינת x ע״י פגיעת 
האלקטרונים במטרה המוצבת במאיץ. קרינת X זו מצטיינת 
בספקטרום רציף ואנרגיה מכסימאלית השווה לאנרגיה של 
האלקטרונים. היתרונות העיקריים של מאיץ הבטטרון הם 
פשטות מבנהו ומחירו הנמוך יחסית. 


ה צ י ק ל ו ט ר 1 ן(ר׳ ציור 6 ) הוא המאיץ הראשון שבו 
הואצו חלקיקים ל- 
אנרגיה מעל ז\ש 1181 . 
בציקלוטרון הופעל 
לראשונה שרה מגנטי 
שתפקירו להקנות ל¬ 
חלקיקים מסלול מע¬ 
גלי ועל ירי כך לגרום 
להם לשוב ולהיות 
מואצים בשרה חשמלי מחזורי נמוך-יחסית! שדה מגנטי 
אחיד פועל בכיוון מאונך למישור המסלול של החלקיקים 
שתנועתם מוגדרת על-פי המשוואה ( 1 ). ממשוואה זו נובע 
כי תדירות הסיבוב של החלקיקים 



צמר 6 , הנ&ה של צינןי!ןצןרון 


63 ¥ 

1 ם)ז 2 י" ■* 2 ' " ^ 

אינה תלויה ברדיוס המסלול ובאנרגיית החלקיק. תדירות 
קבועה מאפשרת לחלקיקים להישאר במופע קבוע עם מתח 
חילופין מאיץ המופיע בין שתי אלקטרודות בעלות צורת ט. 
חלקיקים המופיעים במרווח שבין שתי האלקטרודות במופע 
של האצה של השדה החשמלי ימשיכו איפוא ויואצו כעבור 
סיבוב נוסף, במסלולים שהם חצאי מעגלים בעלי רדיום הולך 
וגדל בקצב קבוע. 

משתמשים, בדדר כלל, בתדירות של . 54117 ( 20 — 10 ) וה¬ 
מתת במרווח ההאצה הוא מסדר גודל של זג 100,000 . כאשר 
מושגת האנרגיה המכסימאלית, נכנסים החלקיקים לתוך שדה 
מטה המוציא ם מתוך חציקלוטרון, או שהם פוגעים במטרה 
המוצבת בתוך תא הציקלוטרון עצמו. 

היות ותדירות הסיבוב תלוייח ביחם שבין המטען למסת 
החלקיק, אי אפשר להאיץ באותה תדירות ובאותו שדה מגנטי 
פרוטונים ודאוטרונים כאחד. לעומת זאת, אם ציקלוטרון 
מתוכנן להאצת דאוטרונים יכול הוא להאיץ גם הליום מיונן 
פעמיים (חלקיקי !>) ומולקולות מימן מיוננות פעם אחת 
(/ 11 ), משום שלחלקיקים אלה יחס כמעט שווה בין מטענם 
למסתם. בגלל סיבה זאת, רוב הציקלוטרונים הקיימים מתוכ¬ 
ננים להאצת דאוטרונים. מאידך, מטען שונה מביא לידי כך, 


שחלקיקים שונים המואצים באותו ציקלוטרון רוכשים אנר¬ 
גיות שונות. לדוגמה, בציקלוטרון המתוכנן להאיץ דאוטרונים 
לאנרגיה של ז\ש 4 { 20 ניתן להאיץ מולקולות של סימן לאנר¬ 
גיה של זגש 4 ן 10 לכל פרוטון, וחלקיקי-ט — לאנרגיה של 
זגש 4014 . מאיצי-ציקלוטרון אחדים נבנו בשביל האצת יונים 
כבדים בעלי מטען גבוה עד לאנרגיות של ז\ש 4 ז 100 . אנרגיות 
גבוהות־יותר אינן מושגות, כי אפקטים רלטיוויסטיים גורמים 
לחלקיקים להפסיד את מופע הד,אצה. בסינכרו-ציקלוטרון 
מובאים אפקטים אלה בחשבון, ע״י שינוי תדירות ההאצה בזמן 
ההאצה עצמה — כבל שמטת קבוצת החלקיקים עולה, כן 
יורדת תדירות ההאצה. בדרך זו ניתן להשיג חלקיקים בעלי 
אנרגיות שבין ז\ש 4 ן 100 לז\ש 70014 . בציקלוטרון ניתנים 
להשגה זרמים של עד ג/!"! עבור הפצצת מטרה פנימית 
ורק בכעשירית מזרם זה אפשר להשתמש לר,פצצת מטרות 
חיצוניות! לעומת זאת, קטנים הזרמים בסינכרו-ציקלוטרון 
בכשלושה סדרי-גודל, בגלל האצה בלתי-רציפח. למרות 
העובדה שעצמת הקרן המושגת מתוך הציקלוטרון היא, 
בדרך-כלל, לגדולה מעצמת הקרן המושגת ממאיץ-הטנדם, 
טיבר, של קרן זו נחות'יותר; אלומת חציקלוטרון היא גדולה 
הרבה בקטרה ובפיזור האנרגיה של חלקיקיה. נוטף על כך, 
אלומת ד,ציקלוטרון אינה אחידה בזמן והחלקיקים מופיעים 
רק בחלק ממופע ההאצה, לעומת האלומה האחידה היוצאת 
ממאיץ הטנדם. בגלל תופעה זאת, שונה אפיים של הניסויים 
הפיסיקאליים המתבצעים בעזרת הטנדם. שימוש רב נעשה 
בציקלוטרונים עבור ייצור איזוטופים בו טיב הקרן אינו 
מהווה גורם חשוב. מחיר הציקלוטרון הוא נמוך יחסית, 
מבנהו פשוט וכתוצאה מכך הוא מהימן בפעולתו. 

ה מ י ק ר ו ט ר ו ן — נקרא גם הציקלוטרון לאלקטרונים 
(ד ציור 7 ). גם למיקרוטרון, בדומה לציקלוטרון, שדה 
מגנטי אחיד ותדירות 
קבועה לד,אצח, אלא 
שתדירות הסיבוב של 
האלקטרונים בו אינה 
קבועה. שדה מגנטי 
אחיד פועל במאונך 
למישור מסלול הא¬ 
לקטרונים, ואלה מר 
אצים בשדר, חשמלי, 
בעל תדירות של 
117 ^ 3000 , הנמצא בתוך חלל-התהודה. עבור אלקטרונים 
רלטיוויסטיים משוואה ( 2 ) ניתנת לבתיבה בצורה: 

2113 1 

כאשר 1 הוא הזמן לסיבוב אחד של אלקטרון בעל אנרגיה 
כוללת של =ש*(ן + יש ־.מ! ׳!ץ = =שמו = 3 (.מ! הוא מסת- 
המנוחה של האלקטרון, ק — תקיפת האלקטרון וש—מהירות 
האור). כדי שחאלקטרון יופיע בהלל התהודה תמיד במופע 
ההאצה, חייב 1 לד,יות מספר שלם של מחזורים של השדה 
המאיץ. המיקרוטרון הוצע לראשונה על ידי ו. י, וקסלר 
(-!ש^שןשזר . 1 ,ז\) ב 1944 ומאז נבנו כמה מיקרוטרונים 
בעלי אנרגיות עד ז\ש 4 ן 30 וזרמים עד ג׳.ת 0.51 . היתרון 
החשוב של מיקרוטרון טמון באפשרות הפשוטה של הוצאת 
הקרן מהמכונה — בגלל הרווחים הגדולים שבין המסלולים. 





59 


מאיצי חלקיקיפ 


60 


הסי ננווט ון (נקרא גם [בבריה״ט] סינכרופאזו־ 
טרון). במאיץ הסיננרוטרון מואצים החלקיקים במסלול קבחנ, 
כמעט מעגלי. כדי לשמור על רדיוס קבוע של מסלול, מגדי¬ 
לים את השדה המגנטי המושרה ע״י מערכות של אלקטרו¬ 
מגנטי□ לאורך טבעת ההאצה, במשך כל זמן ההאצה. השדה 
ניצב על מישור הטבעת וגרלו קטן במקצת כלפי רדיוסים 
גדולים, כדי למקד ולייצב את קרן החלקיקים. ההאצה נעשית 
בתחנות אחדות (ולעתים — בתחנה בודדת אחת) של שדות 
חשמליים מאיצים. המפוזרות לאורך הטבעת, התדירות של 
השדה המאיץ גדלה עם עליית המהירות של החלקיקים. 
המצאת הסינכרוטרון נתפרסמה באופן בלתי תליי ע״י ו. י 
וקסלר וא. מ. מקמילן . 1 יז ״?)■ 

רוב הסינכרוטרונים הקיימים משמשים להאצת אלק¬ 
טרונים בתחום שבין נמה עשרות עד למעלה מ 100¥ . 
האלקטרונים מוזרקים ממקור אלקטרונים באנרגיות של 
( 100 — 50 ) והואיל וכבר באנרגיה של כמה מהי¬ 
רות האלקטרונים היא קרובה למהירות האור, אפשר להשתמש 
בתדירות קבועה. על מנת להמנע משינוי התדירות בראשית 
ההאצה, מאיצים תהילה את האלקטרונים בתוך אותה המכונה 
בשיטת חבטטרוו עד לאנרגיה של מספר במכונות 

אחרות מזריקים אלקטרונים בעלי אנרגיה של מספר 
ממאיץ אתר. תהליכי ההאצה חוזרים בין 20 ל 60 פעמים 
בשניה. המטרות נמצאות בדרך כלל בתוך המאיץ וכמו 
בבטטרון מפיק המאיץ קרינת x בעלת ספקטרום רציף 
המשתרע מאנרגיות נמוכות עד לאנרגיה של האלומה. 

אם כי העיקרון של סינכרוטרח לפרוטונים זהה עם זה 
של הסינכרוסרון לאלקטרונים, קיים ביניהם שוני׳ רב במבנם, 
בצורתם ובקלות בנייתם. הסיבה לכך היא שהפרוטונים מגי¬ 
עים למהירויות הקרובות למהירות האור רק לאחר שצברו 
אנרגיה של מספר (מסת המנוחה של הפרוטון שווה 
בערך ל'\־ 1 ^ 938 )■, לפיכך אק להמנע מסינכרוניזציה של 
תדירות ההאצה בתחום רהב מאד. נוסף לכך, קוטר המסלול 
הוא גדול הרבה יותר. סינכרוסרונים לפרוטזנים נבנו לאנר¬ 
גיות של בין ז\; 0£ 1 ל זג־ס 12 . זמן ההאצה הוא כשניה אחת 
במחזוריות של 3 שניות (תוכננו גם מכונות ל 20 מחזורים 
בשניה). מחזור אהד מכיל כ׳ייס! פרוטונים. קוטר המאיץ 
של ¥: 0£ 10 , מסוג זה, הוא 00 מטר, אי־היציבזת הרדיאלית 
והניצבת של הקרן דורשת תא ריק גדול וכתוצאה מכך — 
מרווח גדול בין קטבי המגנט. לפיכך הגבול של 12 הוא 
גבול כלכלי. אנרגיות גבוהות יותר מושגות, ביום, בעזרת 
עקרון הגרדיאנט המתחלף, בהוצאות נמוכות הרבה יותר. 

הסינכרוטרון עם גרדיאנט מתחלף (- 1 ־ 311 
סס־טסזל־סעג 01 ־ 11 ) 803 031138 ). שיטת הגרדיאנט המתחלף 
היא שיטה להחזרה יעילה של חלקיקים סוטים אל תוך 
המסלול הרצוי. כושר האיסוף בשיטה זו עולה הרכה על 
כושר האיסוף בשיטת השדה המגנטי הקטן עם הרדיוס. 
בעזרת מיקוד חזק זה יבולים החלקיקים לנוע במסלול בעל 
פתיחה קטנה יותר, המידות של המגנטים יכולים לקטון אף 
הן בהתאמה וכתוצאה מכך מתאפשרות מכונות לאנרגיה 
גבוהה הרבה יותר. אפשר להפעיל שדות מגנטיים או חשמ¬ 
ליים על קרן חלקיקים טעונים, כך שבמישור אחד, העובר 
דרך הקרן, יהיה מיקוד יעיל מאד ולעומת זה, בפישור הניצב 
למישור זה, הקרן תתפזר. שתי "עדשות" כאלה, בעלות 
מישורי איסוף ניצבים זה לזה, יכולות לשמש כמערכת אחת 


בעלת תכונת איסוף חזקה. מספר גדול של עדשות כאלה, 
בעלות מישורי איסוף ניצבים זה לזה, משמשות במאיץ מסוג 
זה לשמירת חדות הקרן במסלולה (עדשות אלקטרו־מגגטיות 
מהסוג הנ״ל נקראות גם ״עדשות-מיקוד-חזק״ [- 35 ־ 011810 ז; 51 
י־י״־! 108 ]). בשנות ה 60 פעלו בעולם 3 מאיצים מסוג זה: 
מכונה של ז\־ 0 7 בבריה״ט, מכונה של 00¥ 28 במערב 
אירופה ומכונה של 0 \־ט 33 באה״ב. מבונה של ז\־ס 70 
נמצאת בשלבי בניה אחרונים בבריה״מ. שלב מתקדם של 
תכנת הושג למכונה של ^■־ס 100 באה״ב ולמכונה של 
ז\־ 3000 במערב אירופר,. 

סינכרוטרון לפרוטונים של ¥־ס 30 בנוי ממערכת של 
כ 200 מגנטים במעגל שקוטרו כ 200 מטר■ גרדיאנט רדיאלי 
של השדה בכל מגנט משמש כעדשה מגנטית, והכיוון של 
גרדיאנט זח מתחלף לסירוגין בין מגנט למגנט. לאורך המס¬ 
לול קיימים קטעים ישרים שאין בהם שדה והם משמשים 
עבור האצה בשדר, חשמלי מתחלף וכן עבור הוצאת הקרן. 
הפרוטונים מוזרקים לתוך המאיץ מתוך מאיץ לינארי (ר׳ 
להלן) של ז\־ 1 י 501 , בעל אורך של 50 מטר! המאיץהלינארי 
הזה מקבל פרוטונים מתוך מאיץ קוקרלפט-וולטת בעל 
¥־^ 500 . הפעלת ההאצה בסינכרוטרון מתחילה רק לאחר 
שהמאיץ חלינארי ממלא בפרוטונים את כל ההקף של הסינ- 
כרוטרון. תחום התדירדות של השדות המאיצים הוא 
( 4.5 — 1.5 ). זמן ההאצה הוא שניה אחת ואפשר לחזור 
על התד,ליד כל שלוש שניות. עצמת הקרן היא " 3x10 
פרוטונים לכל מחזור. 

מאיץ זה משמש הן מטרות חיצוניות והן מטרות פנימיות. 
הפטרות הפנימיות משמשות ליצירת קרניים משניות כגון 
אנטיפרוטונים ומזונים למיניהם. הקרניים המשניות מונחות 
בעזרת מגנטים אל מטרות הנמצאות בשטח בו נעשה הניסוי 
הפיסיקאלי. הסינכרוטרון עם הגרדיאנט המתחלף משמש גם 
להאצת אלקטרונים. הפסדי אנרגיה ע״י קרינה מגבילים את 
האנרגיה של מכונה מסוג■ זח לב ¥־ 0 6 • תדירות השדה המאיץ 
יבולה להיות קבועה אם מזריקים אלקטרונים בעלי אנרגיה 
של מספר ¥־^:. המגנטים המשמשים במכונה לאלקטרונים 
הם קטנים יותר ולכן יש אפשרות לקבל קצב גדול יותר של 
מחזור האצה וכתוצאח מכך עצמה גדולד, יותר. תדירות שדה 
ההאצה במכונה כזו היא כ 4132 \ 5001 , הסינכרוטרון הראשון 
עם גרדיאנט מתחלף בשביל אלקטרונים נבנה באה״ב בשנת 
1955 . מאז נבנו ברחבי העולם כ 10 מאיצים נוספים מסוג זה 
בתחומים שבין 10¥ י 5001 עד 00¥ 6 . 

מאיצי שדה קבוע עם גרדיאנט מתחלף. 
המיקוד בעזרת גרדיאנט מתחלף מקטין את תלות הרדיוס של 
המסלול באנרגיית החלקיקים. לפיכך ניתן להאיץ חלקיקים 
בתחומי אנרגיה רחבים בשדר, מגנטי קבוע עם גרדיאנטים 
מתחלפים כאשר רדיוס המסלולים משתנה אך במעט. הודות 
לקביעות השדה, מתאפשר מחזור האצה קצר יותר זעתוצאר, 
מכך — קבלת זרמים גבוהים ביחס לאלו המתקבלים בסי 1 - 
כרוטרון. הגרדיאנט המתחלף של השדות המגנטיים מתוכנן 
בשתי שיטות (ר׳ ציור 8 א^ב׳): שיטת הגזרות הרדיאליות 
ושיטת הגזרות הלולייניות. בשיטת הגזרות הרדיאליות, 
השדות המגנטיים מתחלפים בכיוונם מגזרה לגזרה; במאיץ 
מסוג זח אין חשיבות לכיוון בו נעים החלקיקים. בשיטת 
הגזרות הלולייניות משתנית רק עצמת חשדה, ודרגת-ד,מיקוד 
המושגת גבוהה יותר מזו המושגת בשיטת הגזרות הרדיא- 




61 


מאיצי זזלקיקים 


62 


// 

' 1 * 


■ז 






^ י 




וי -- 

*י 







צי 1 ׳ר 8 . צ^רת קטבי המגנט בסאיצי ^]יה־ 
?בוע עם גרדיאנט סתח 9 ר: 

(א) גזר 1 ת רדיא 9 יוח— הישרה מוז 9 י;' 
כיו.׳ 1 כיגזרה לנזרה; (ב) גזרוה לולי'־ 
גיןת— עינד כעצמת חי 16 רה טגזרה 
לנורה 


לידת. שיטת הגזרות 
הלולייניות נוסתה עד 
כה רק בדגמים. 

צ י ק ל ו ט ר ל ן עם 
שדה א ז י מ ום ל י 
משתנה. בציקלו־ 
טרונים המקובלים, 
יציבות הקרן דורשת 
קיום שדה מגנטי קטן 
כאשר רדיוס המסלול 
גדל. כתוצאה מכך 
וכתוצאה מהגידול ה־ 
רלטיוויסטי של ה¬ 
מסה, יוצאים החלקי¬ 
קים מן הקצב הקבוע 
של ההאצה. השימוש 
בעקרון מיקוד של ה- 
גרדיאנם המתהלף ב¬ 
שדה קבוע מאפשר 
את תכנונו של צי¬ 
קלוטרון בעל שדה 
מגנטי הגדל עם הר¬ 
דיוס. שמתפקידו לת¬ 
קן את פיגור המופע 
של החלקיקים. בשיטה זו ניתן להשיג האצה רציפה עם 
תדירות מאיצה קבועה ולהגיע עד לאנרגיות של כמה מאות 
ז\צ}:ן 1 ז. העיקרון של ציקלוטרון זה מאפשר תכנון מאיצים 
המסוגלים להפיק קרניים של חלקיקים שונים כך שאפשר 
לשנות בנקל גם את האנרגיה שלהם. שימושם נעשה גם 
במטרות פנימיות וגם במטרות חיצוניות. 
מאיצים לינאריים. 

המאיץ הלינארי הראשון, שהיה גם ראשון למה״ח, נבנה 
ע״י ד. ווידרו ( 06 -נ!>ן);זג\.ן!) בשנת 1928 . מכשיר זה האיץ 
יונים חיוביים לאנרגיה של ז\£^ 701 . שיטת האצה זו הוזנחה 
שנים רבות בגלל חוסר מקורות תדירות גבוהה בעלי הספק 
גדול. במאיץ לינארי — חלקיקים טעונים מואצים לאורך קו 
ישר בעזרת שדות אלקטרומגנטיים בעלי תדירות גבוהה. 

אמנם אפשר להאיץ במאיץ הלינארי הן חלקיקים כבדים 
והן אלקטרונים, אבל המבנה של מאיץ לינארי ליונים כבדים 
שונה באופן עקרוני מהמבנה של מאיץ לינארי לאלקטתנים. 

מאיץ לינארי ליונים. במאיץ ליונים כבדים 
ולפרוטונים מואצים החלקיקים בתוך מבנה אלקטרודות (ר׳ 
ציור 9 ). החלקיקים מואצים ע״י שדות חשמליים המופיעים 
בין צינורות. שדות אלה הם חלק ממערך גל אלקטרומגנטי 
עומד הנמצא בהלל המאיץ. אודך הצינורות והמרחק ביניהם 
מתוכננים כך שכא¬ 
שר החלקיקים יוצאים 
מתוך צינור הם מוא¬ 
צים ע״י השדה. בזמן 
מעופם בתוך צינור, { 

כיוון השדה ^^^^.,,״,,,,״,.,,..^.......,,....,,..-.^=! 1 

ציגר 0 . סכסח ש 5 סאיץ לינאוי ליוניס 

על החלקיקים בגלל הסיכוך של הצינור. לפיכך האורך של 
צינורות הסיכוך והמרחק ביניהם גדל באופן פרופורציוני 


:) *.־ ■ ־ !/•. 7 ) 1 


למהירות החלקיק המואץ. החלקיקים המואצים נשמרים בתוך 
מופע ההאצה לפי עקרון יצוב המופע (׳<; 1111 ג 1 ג 81 11386 ס), 
לפיו החלקיקים המואצים ברבע הראשון של המחזור (כלומר 
מ' 0 עד ־ 90 אם המתח במאיץ הוא ז נס 5111 ז\) ישמרו על 
מופע זה עד לסוף ההאצה. למשל אם חלקיק מופיע מוקדם 
מדי, הוא מושפע משדה קםן-יוחר, ולכן יואט ביחס לשאר 
החלקיקים המואצים ויופיע בזמן מאוחר יותר בשלב ההאצה 
הבא. אם החלקיק מאחר הרי הוא מושפע ממתח האצה 
גדול יותר משאר החלקיקים והוא יקבל תוספת מהירות 
גדולה מתוספת המהירות של שאר החלקיקים. מיקוד הקרן 
נעשה בעזרת עדשות מגנטיות הפועלות בעקרון המיקוד 
החזק (ר׳ לעיל: הטינכרוטרון עם גרדיאנט מתחלף) והנמ- 
צאות לאורך צינור ההאצה. קוטר מאיץ לינארי לפרוטונים 
הוא כ 1 מטר וארכו כ 0.5 מטר לכל תדירות השדה 

החשמלי תלויה בחלקיק המואץ. עבור פרוטונים התדירות 
היא כ 2 ךן^ן 200 והשדה החשמלי בין האלקטרודות יכול 
להיות עד מ 01 /ז\ 100,000 . מאיץ לינארי לפרוטונים יכול 
לספק זרמי-שיא של כ.\נמ 11 , עם הגדרה גאומטרית טובה, 
באנרגיות שהן להלכה בלתי מוגבלות. למעשה, קיימים מאי¬ 
צים לאנרגיות עד ז\ס 1 י{ 70 . אעפ״י שהקרן החדה מהמאיץ 
הלינארי שימושית ייתר מאשר הקרן היוצאת מציקלזשרון, 
אין המאיץ הלינארי נפוץ משום ההוצאות הגדולות הכרוכות 
בבנייתו ובהרצתו. בגלל ההספקים הגדולים הדרושים עבור 
האצה. פועל המאיץ הלינארי בפולסים קצרים שהם אחח 
אחד לערך מהזמן. מגבלה זו עשויה להתבטל עם שימוש 
בחמרים על-מוליכים למבנה המאיץ. 

מאיץ לינארי לאלקטרונים. המבנה של מאיץ 
לינארי לאלקטרונים פשוט יותר מהמבנה של מאיץ לינארי 
לחלקיקים כבדים, מפני שניתן להזריק אלקטרונים באנרגיות 
רלטיוויסטיות. כתוצאה מהמהירות הגבוהה התדירות היא 
כ. 1117 י 30001 ולכן הממדים של המאיץ קטנים יותר. 

האלקטרונים הנעים במהירות הקרובה למהירות האור, 
עוקבים אחר גל אלקטרומגנטי הנע בתוך המאיץ וכך הם 
נשמרים במופע המאיץ במשך כל זמן ההאצה. לפיכך אין 
צורך בצינורות־סיכוך עם רווחים ביניהם, אלא כל המאיץ 
הוא חלל מוביל גלים אחד בו נע גל אלקטרומגנטי כמעט 
במהירות האור ו״דוחף" את האלקטרונים לאנרגיות גבוהות 
יותר ויותר. עקרון ייצוב המופע אינו אפקטיבי, מפני שה- 
מהירות כמעט קבועה, והממדים צריכים להיות מותאמים 
היטב למהירות האלקטרונים. הזרם הממוצע ממאיצים אלה 
הוא 1 והאנרגיות בין זלס] 0 ן 50 עד למספר ז\ 3£ ). ארכו 
של הגדול בין המאיצים הלינאריים — המאיץ של סטנ- 
פורד ( 1 ) 8130101 ) באה״ב, המפיק אלקטרונים באנרגיה של 
זלסס 20 — הוא 3 ק״מ. בגלק התנועה בקו ישר, אין האלק¬ 
טרונים מפסידים אנרגיית-קרינה נבמאיצים המעגליים. 
. 0 ^ 1 , 198 ,.־ממז^. . 801 ) !ז £0 סז 6 ^^^^^ 1€16 )י 01 '{ ,ח 180 ו^\ . 11 . 11 
, 06 מ £1 ־\ג. 1£11 י 1 . 0 ; 1958 ,( 190 , 65-76 , 3 

• 1/0 ) 0 6 ^ 7 מ 0 ) 8 § 11 גיל 1.1 . 8 ; 1962 ,( 111 .זי 8111 . 81 : 1 ) 

. 1 > .!ל! ; 1966 / 0 

,.!{ . 8€1 ) 0 ה 1 ו 40€1 { 0 ^ 71 :ז 0 } 0 ז 001€ )}/ ק 9£ > 300 11€ ד' , 0 מ 111 
• 0 )). 4 / 300 ) 711 .<} £11$110 . 8 . 1 י 1 .£ ; 1967 ,( 7 .סלן , 111 

.( 1 ; 1967 ,( 7 , 0 ?< ״ 111 ,. 1 ן . 801 ) 16 ( 7 :ז 110 וז) 1 

. 0 ; 1968 116 ^) 1 , 1 )־ 15531 ז 0 זמ 

,( 3 . 10 < ,, 1 ! , 80 ) !ז 0 } 1 ! 000167 ^ .ת 0 ז 01001 

. 1969 

א. א. בל. - ז. ו. 



63 


רבי מאיר 


64 


רבי מאיר, תנא, בן הדור תרביעי(מאת 2 לםה״נ), מתלמידי 
ר' עקיבא (ע״ע) שנסמכו בימי גזירות אדריאנוס 
(ע״ע) ע״י ר׳ יהודה בו בבא (ע״ע), והם "שהעמידו תורה 
באותה שעה". קודם־לכן נסמך ע״י רבו המובהק ר׳ עקיבא 
(יב' ס״ב, ע״ב! סנ' י״ד, ע״א! ועוד). מרבותיו היו גם ר' 
ישמעאל (עיר׳ י״ג, ע״א) ואלישע בן אבויד, (ע״ע) — גם 
לאהד שהיה ל״אחר״ — ועל זד, אמרו: "ר־מ רימון מצא, 
תוכו אכל, קליפתו זרק" (חג׳ ט״ו, ע״ב). האגדר, מספרת כי 
היה מצאצאי נירון קיסר שהתגייר (גיט׳ נ״ו, ע״א). אמרו 
עליו כי שמו האמיתי היה נד,וראי (או מי_שא) —וקראוהו מ' 
מפני "שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה" (עיר׳ שם, ור׳ 
דק״ס). אשתו היתד, כדוריד, (ע״ע). 

ר״מ היה מראשי הסנהדרין שנתחדשה באושא (ע״ע), 
בתפקיד ״חכם״ (= שלישי לנשיא). מסיבות בלתי־ברורוח, 
ביקשו ר״מ ור׳ נתן (ע״ע), שהיה אב־בית־דין(ע״ע), לערער 
את סמכותו של רבן שמעון בן גמליאל 11 (ע״ע) הנשיא, אך 
הדבר לא עלה בידם והם הוצאו מביהמ״ד. ר׳ יוסי בן חלפחא 
(ע״ע) התקומם, בטענה; ״תורד, מבחוץ — ואנו מבפנים...", 
וחם הושבו, אבל נקנסו, שלא ייזכר שמם, ועל דברי ר״מ 
יאמרו: "אחרים אומרים". גזרה זו בטלה לאחר פטירת ר״מ 
ע״י רשב״ג עצמו, בהשפעת בנו רבי יהודה הנשיא (הוריות 
י״ג׳ ע״ב). נראה כי מסיבות אלו, וכן מסיבות אישיות ומש¬ 
פחתיות, פרש ר׳מ מסביבתו, ונדד עד בבל (ר׳ ע״ז י״ח, 
ע״ב). ר'׳מ נפטר בבדידות, באסיא (יעז המזהים את המקום 
עם עציון־גבר = אילת). נשתמרו ממנו דברי־צוואה קצרים 
וסתומים, שציווה למסור לבני א׳׳י (ירר כלא׳ ט', ג׳ ומקבי¬ 
לות). 

תלמידיו המובהקים של ר״מ היו סומכוס (ע״ע) ור׳ 
שמעון בן אלעזר (ע״ע), שמסרו דברים ממשנתו. חברו, ר׳ 
יוסי בן חלפתא, תיארו כ״אדם גדול, אדם קדוש, אדם צנוע" 
(ירו׳ מר׳ק. ג׳, ה׳). רבי יהודה הנשיא אמר על עצמו: מה 
שאני עדיף מחברי, משום שראיתי את רבי מאיר מאחוריו 
(עיד י״ג, ע׳׳ב; והשו׳ ירד ביצד, ה׳, ב׳). ר׳ שמעון בן לקיש 
(ע״ע) קרא לו ״פה קדוש״ (סנ׳ כ׳׳ג, ע״א). צוינד, ביחוד חדי־ 
פותו, ש״כל הרואה ר׳׳מ בביהמ״ד כאילו עוקר הרי־הרים 
וטוחנן זה בזה" (סנ׳ כ״ד, ע״א), וכי "גלוי וידוע לפני מי 
שאמר והיה העולם, שאין בדורו של ר״מ כמותו! ומפני מה 
לא קבעו תלכד, כמותו י שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף 
דעתר' (עיר׳ י״ג, ע׳׳ב). 

מדעותיו הדחויות בהלכד,: "חיישינן למיעוטא" (חול' י׳, 
ע״א), "אדם מקנה דבר שלא בא לעולם" בדברים העשויים 
לבוא (ב״מ ל״ד, ע״ב), ״ראה את הפת ואמר: ברור שברא 
פת זו, כמה היא נאה — זו ברכתה״ (תוספ׳ ברב' ד׳, ד׳: 
וראה בבלי, שם מ', ע״ב), 

הנוסח שבו שנה ר״מ את משנתו נקבע ע״י רבי 
יהודד, הנשיא כיסוד לנוסח המשנה שלו, ומתוד־כף, 
בדרדיכלל — "סתם מתניתין ר״מ," אליבא דר׳ עקיבא" 
(סנ׳ פ״ו, ע״א). 

על דרשותיו בטבריה ובהמת, שמשכו את ההמונים 
(ראה: ירר חג׳, ב׳, א׳) אמרו, שהיו "שליש בהלכה, שליש 
באגדה ועזליש במשלים" ושהיו לו "שלש-מאות משלי שוע¬ 
לים" (סנ' ל״ח, ע״ב), ו״משמת ר״מ בטלו מחזלי משלים" 
(משנה, סוף סוטה). בתלמוד נרמזו משליו כדברים ידועים, 
ונתפרשו בספרות שלאתר-מכן (סנ׳ ל״ח—ל״ט, ורש״י שם). 


ר׳מ הפליג בדבריו בערד התורה ולימודר,: "כל העוסק 
בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה" (אבות ר, א׳), ו״אפילו 
גוי ועוסק בתורה, הוי הוא ככהן גדול" (ב״ק ל״ח, ע״א). 
"הלומד תורה ואינו מלפדר" זהו,דבר ה׳ בזח"׳ (סנ׳ צ״ט, 
ע״א).לענייןדרו-ר,לימודהורד,: "לעולם יעונד,אדםלתלמיח 
דרד קצרה"(חול׳ ס״ג, ע״ב), וד,עריד במיוחד את העיון המע¬ 
מיק (ר׳ב״מי״ג,ע״א,ורש״ישם). כן הטעים את ערך הינוך־ 
הבנים כערובה לשמידח־התורד, (שהש״ר, א׳), ולדעתו אין 
לבטל תלמידים מלימודם, אפילו בט׳ באב (תענ׳ ל', ע״א). 
עם זה דרש גם בשבח המלאכה (ב״ק ע״ט, ע״ב). ר״מ הטעים 
את ערך האדם; "בזמן שאדם מצטער, שכינה מד, הלשון 
אומרת י — קלני מראשי, קלני מזרועי" (משנה סני ף, ה׳). 
כד דרש את הכתוב "כי מלאכיו יצוד, לד לשמרף" (תהלים 
צא, יא), "הנשמר גדול מן השומר" (ב״ר ע״ה), וע״כ 
הזהיר להיות "שפל-רוח בפני כל אדם" (אבות ד׳, י"), והעיד 
על עצמו: "מעולם לא מלאני לבי לעבור על דברי חברי" 
(שבת קל״ד, ע״א). ר״מ היד, נוהג לקום אפילו מפני זקן עם- 
הארץ (ירו׳ ביב׳ ג׳, ג׳). הזהיר מפני גנבת דעת (ר׳ חולין 
צ״ב, ע״א). העמיד על ערכו של מעשה החסד והבאת שלום 
(סוטה מ״ו, ע״ב) ותיאר כדוגמא לכד את אהדן הכהן(אדד״נ 
י״ב, ג׳) ובעצמו התמסר לכד (ירו׳ סוטה א׳, ד׳). על הנישד 
אין אמר: ״כל הנושא אשד. שאינה הוגנת לו — עובר משום 
חמשה לאווין" (תוספ׳ סוטר, ד,׳, י״א). 

ר״מ הטעים במיוחד את חיבתם של ישראל לפני המקום, 
"שבין נד ובין כד" הם קרויים בנים (קיד׳ ל״ו, ע״א). 
,״וחנותי את אשר אהון׳ — אע״פ שאינו הגון! ,וריחמתי את 
אשר ארחם׳ — אע״פ שאינו הגון" (ברב׳ ז׳, ע״א). 

נודעת אמרתו: "כל מי שהוא קבוע בא״י, ואוכל חוליו 
בטהרד,, ומדבר בלשון-הקודש, וקורא את שמע בבוקר ובערב, 
מובטח לו שהוא מחיי העולם הבא" (ידו׳ שבת א', ג׳; 
וחש׳ ספרי האזינו, של״ג), וכן; ״כל היושב בא״י — א״י 
מכפרת עליו״ (ספרי, שם). ר״מ העמיד על מעלות התשובה: 
"שבשביל יחיד שעשה תשובה, מוחלין לכל העולם כולר׳ 
(יומא פ״א, ע״ב). סיפורי-נפלאוח סופדו עליו, שזכותו עמדד, 
בשעת סכנה למי שד,חםלל "אמר: "אלד,א דמאיר ענני" (ע״ז 
י״ח, ע״ב). 

מובאים ויכוחים שהיו לו עם ה״מינים"(ע״ע), לאוונגליון 
(ע״ע בריח חדשה) קרא בשם ״און גליון״ (שבת קט״ז, ע״א ; 
פן הדפוסים המאוחרים הושמטו הדברים ע״י הצנזורר,). היו 
לו שיחות עם אבנימום הגרדי (ע״ע) ועם חוגי השלטונות 
(ר׳ סנ׳ ד, ע״ב! קוה״ר, א׳). מובא גם ויכוח שהיה לו עם 
אחד מן הכותים (= השומרונים — ר׳ ב״ר צ״ד), ר״מ גזר 
על הכותים, שייחשבו כעובדי ע״ז משום ש״דמות יונה מצאו 
להם בהר גריזים, שהיו עובדים אותה" (חול' ר, ע״א). 

"ר״מ חכם וסופר" (גיט׳ ס״ז, ע״א) והיה כותב ספרי- 
תורה, ואמרו עליו שמשלושת הסלעים לשבוע שהיה משתכר 
ממלאכתו, היה ניזון באחד, מתלבש באחד ומפרנס ת״חבאהר 
(קוה״ר, ב׳; ור' עיר׳ י״ג, ע״א! סוטר, כ׳, ע״א). מסופר על 
בקיאותו במקרא (מג' י״ח, ע״ב). נאמר כי בתורתו — או 
בספרו — של ר״מ, מצאו נוסח שונה מהמקובל, בכמה מקר 
מות שבתנ״ד (ירר תע׳ א', א'), אד אין הכוונה לחילופי־ 
גירסאות אלא לציוני דרשות בשולי-הגליון < כגון "ווונה טוב 
מאד — והנה טוב מות", כרבו, ר' עקיבא, נטה אף הוא 
לדרשות נועזות, ועליהן הגיב ר' יהודה בלשת "דייד מאיר" 




65 


רבי מאיר — מאיר (םאירסון), גולדה 


66 


(שהש״ר א' י״ג; ב׳, ד׳). מרובים גם הפתגמים העס&יים 
הנמסרים בשמו בלשון ארמית (ברב׳ ל״ג, ע״א! פס׳ קי״ב, 
ע״ב). אחד מהם נמסר על-ידי תלמידו אפרים מקשאה (סנה' 
ל״ט, ע״ב). 

א, הייפן, תולדות תנאים ואמוראים, ססתה: נערכו, תר״ע 1 

ב. ז. בכר, אגדות התנאים, נ׳, (א׳), 45-1 , תדפ״ביי; י. א. 

הלוי, דודות הראשונים, א׳, 796-788 , תרפ״גי; ח. בר־דדוסא, 

אסיא(סיני ל״ו), תשס״ו! ג. אלון, אוואתו של ר״מ (מחקרים 

בתולדות ישראל, א׳), תשי״ 7 ! י. קאנוניץ, ר׳ מאיר, תשנ״ז. 

א. ק. 

מאיר (מאירסון), גולדה (נר 1898 , קייב [אוקראינה]), 
מנהיגת פועלים ומדינאית ישראלית. ב 1906 היגרה 
משפחתה למילווקי במדינת ויסקונסין שבאה״ב. מ׳ למדה 
שם בסמינר למורים. ב 1915 הצטדפה ל״פועלי ציון", וב 1921 
עלתה עם בעלה, מורים מאירסון, לא״י והיתה חברת קבוצת 
מרחביה עד 1924 . פ׳ היתר. עסקנית במפלגת אחדות־העבודה 
(המקורית) ואח״ב במפא״י. ב 1925 הצטרפה להנהלת ,סולל 
בונה" וב 1928 נבחרה למזכירת מועצת הפועלות. ב 1932 
נשלחד, לאה״ב כמזכירת אירגון הנשים למען החלוצות 
(חפנמס^ו ":!תס!?). אחרי שובה לא״י נבחרה למזכירת 
הועה״פ של ההסתדרות ואח״ב לראש המחלקה המדינית 
של ההסתדרות. מ׳ היתר, נציגה בקונגרסים ציוניים והברה 
בועה״פ ובוועד הלאומי. כנואמת פופולארית בעברית, 
באנגלית וביידית הופיעה בארץ ובשליחויות באה״ב וב¬ 
אנגליה. 

אחרי מעצרם של ראשי הסוכנות בארץ ב 1946 , בתקופת 
המאבק בממשלת המאנדאט, מילאה מ׳ את מקומו של משה 
שרתוק (שרת) כמנהלת המחלקה המדינית של הסוכנות, 
ובקונגרס הציוני הכ״ג נבחרה להנהלת הסוכנות. סמוך 
להקמת המדינה פעלה לגיוס כספים בקרב יהודי אה״ב לצורך 
ניהול המלחמה. היא היתה חברת מועצת המדינה הזמנית, 
וימים מספר לפני הכרזת העצמאות נסעה, מחופשת כערביד., 
לפגישה בסתר עם עבדאללה, מלך עבר־הירדן, בנסיון להניאו 
מהצטרף למלחמה בישראל, אך לא הצליחה בכך. ב 1948 — 
1949 היתה מ׳ הצירה הראשונה של ישראל בבריה״מ. הופעתה 
במוסקווה עוררה התרגשות וגילויי הזדהות של היד,ודים 
שם עם ישראל — דבר שהגביר את המסע הסטליני נגד 
היהודים. 

ב 1949 נבחרד, מ׳ לכנסת הראשונה ומאז חזרה ונבחרה 
לכל הכנסות. היא היתח שרת העבודה והביטוח הלאומי 
בשנות 1949 — 5 ) 195 , ובימי כהונתה הוחל מפעל בנייתם של 
שיכונים להמוני העולים. מ׳ היתה מהתומכים המסוריס בבן־ 
גוריון, ועם הדחתו של שרת מתפקידו כשר החוץ, ב 17.6.1956 . 
נתמנתה לשרת־ההוץ, ושימשה בתפקיד זה עד יאנואר 1966 . 
היא שקדה על פיתוח קשריה של ישראל עם מדינות אפדיקה, 
אסיה ואמריקה הלאטינית ונתנה דחיפה להקמת מערכת סיוע 
למדינות החדשות, שברבות מהן ביקרה, וכן עמדד, בראש 
משלחת ישראל בעצרות האו״ם. היא המשיכה לייצג את 
מפלגתה בכנסים סוציאליסטיים בין־לאומיים. 

בהדרגה פחתה תמיכתה של מ׳ בבן־גוריון בעקבות חי¬ 
כוכים בינה לבין עוזריו במערכת-הבטחון, ואחרי הסיכםוך 
בשאלת המומחים הגרמנים במצרים ב 1963 (ע״ע א״י [כרד- 
מילואים], עמ׳ 522 ) נהיתה לדמות מרכזית בין המתנגדים 
לבן-גודיון בצמרת מפא״י. מעמדה והשפעתה התחזקו כשנהיה 
אשכול לראש-ד,ממשלה ב 1963 . היא מילאד, תפקיד חשוב 



נולדה מאיר בהברת הנעיא ניבסו־ ורעייתו בביקורה באה״ב 
(פפטמבר-אוקשובי ( 190 ) 


בגיבוש עמדה תקיפה נגד בן-גוריון ותומכיו בתקופה שקדמה 
לפילוג במפא״י ולהקמת רפ״י. 

אחדי הבחירות לכנסת הששית פרשה מהממשלח ונת־ 
מנתד, למזכירת מפא״י. מ׳ גילתה התנגדות למסירת תיק 
הבטחון למשה דיין ערב מלחמת ששת הימים. לעומת זאת 
תמכה בהתקרבות אל אחדות-העבודה. עם הקמת מפלגת 
העבודה הישראלית בעקבות איחודה של מפא״י עם רפ״י 
ואחדות-העבודה נהיתה מ׳ למזכירה הכללית של המפלגד,. 
ב 1968 פרשה מתפקיד זה, אך השפעתה הוסיפה להיות ניכרת 
במפלגתה ובמדיניות הישראלית. אחרי מות אשכול (ע״ע) 
נכחדה מ׳ לראש־הממשלה ( 17.3.1969 ). 

היא פעלה למניעת פילוג במפלגת העבודה ולהקמת 
מערך עם מפ״ם בבהירות לכנסת ה 7 , בחתירתד, לאחדות 
תנועת-הפועלים. ממשלתה היתד, המשכה של ממשלת הלי¬ 
כוד הלאומי, שקמה ערב מלחמת ששת הימים, ואחרי הבחי¬ 
רות לכנסת זו הצליחה מ׳ לכונן שוב ממשלת ליכוד לאומי, 
בחרכבה המפלגתי הקודם. 

במדיניות החוץ הופיעה מ׳ כמגלמת קו תקיף יותד משל 
קודמה, בד,תנגדותד, לנסיגד,, ללא שלום מוסכם, מהשטחים 
שנפלו בידי ישראל במלחמת ששת הימים, ולפיכך התנגדד, 
לשיחות בין 4 המעצמות הגדולות, שהתכוונו לד,כתיב למעשה 
הסדר בין ישראל לשכנותיד" תוך נסיגת ישראל וללא שלום 
חתום ומוסכם. 

מ׳ הצטיירה כמדינאית מעשית, נוטד, לפשטות בהליכו¬ 
תיה ובסגנונד" שבאישיותה, התמזגו רגשנות אמר,ית ותקיפות 
כאחת. 

א. אגרם׳ גולחי״ 51969 ל 195 / 0 , 1111 ו׳ני<ל 5 .]׳יג 

.?> . 1 > 1 : 1964 , €0111€ 5 ) 1 ) 14/11 0171071 ■^( — ./ 11 . 0 ,, 111 
.* 1969 

א. לי. 






67 


מאיד, ר׳ יעקכ כן כלב מידקדו— ד' מאיר כן שמואל מרמדו 


68 


מאיר׳ י׳ נעקב בן כלב מיךלןת ( 1856 . ירושלים- 

1939 , שם), הרב הראשי הספרדי לארץ־ישראל ברא¬ 
שית תקופת המנדט. עוד בנעוריו היה פעיל בענייני ציבור 
בירושלים. נסע בשליתות העדה הספרדית שבירושלים לבו־ 
כרה ( 1882 ), לתוניסיה ( 1885 , 1894 ) ולאלג׳יריה ( 1885 , 
1900 ). היה ממייסדי חב׳ "שפה ברורה" בירושלים—להפצת 
הדיבור העבדי: כן עסק בייסוד שכונות חדשות בירושלים. 
במלה״ע 1 פעל לביטול כמה מגזירותיו של פחה ירושלים 
לגירוש יהודי פרס ובולגריה. החל ב 1885 היה חבר בית־הדין 
הרבני ״הספרדי״ בירושלים. ב 1906 נבחר ל״הכם באשי" 
(התואר הרשמי של הרב הראשי. שהוענק לו ע״י השלטו¬ 
נות התורכיים) לארץ־ישראל ול״ראשון-לציון" (תוארו, 
המקובל מדורות, של הרב הראשי הספרדי בארץ), אך 
התפטר מתפקידו בגלל מחלוקת. ב 1907 — 1919 שימש דב 
ראשי בקהילת סאלוניקי. עם ייסוד הרבנות הראשית לא״י 
ב 1921 נבחר שנית כרב ראשי ספרדי לא״י, לצדו של הרב 
א. י. קוק (ע״ע), וכן ל״ראשון-לציון". במשרה זו כיהן עד 
יום מותו. רי״מ פעל הרבה למען היישוב. השתתף כציר 
בקונגרס הציוני הי״ג. שימש כנשיא-כבוד של ההתאחדות 
העולמית של היהודים הספרדים. והיה חבר נשיאות אסיפת- 
הנבחרים הראשונה ליהודי א״י, רי״מ זכה באותות־כבוד 
מצד כמה ראשי-מדינות. 

ס. גרייבסקי, מגנזי ירושלים, חוב׳ 110 , תרצ״ד! זנרוו מאיר 

[ספר יובל לכבודו], תתי״ו. 

מאיר, לאו אריה ( 1895 , סטניסלבוב — 1959 , ירושלים), 
מזרחן, חוקר הארכאולוגיה והאמנות של המזרח 
הקדוב ושל האיסלאם. בן למשפחה ציונית משכילה, למד 
בסמינר לרבנים בווינה ובמכון למדעי-המזרח, של האוני¬ 
ברסיטה שם, וקיבל תואר ד״ר ב 1917 . עלה לא״י בשנת 1921 , 
ועבד מספר שנים במחלקת-העתיקות הממשלתית, תהילה 
כמפקח ולאחר־מכן כספרן ראשי. ב 1925 נתמנה מרצה, 
ולאחר-מכן פרופסור לארכאולוגיה מוסלמית באוניברסיטה 
העברית בירושלים, ושימש כרקטור שלה בין השנים 1943 — 
1945 . הארכאולוגיה של המזרח הקדום, תולדות ירושלים, 
ארץ־ישראל והיהודים בארץ-ישראל ובגולה, האמנות היהו¬ 
דית ובמיוחד זו שבארצות האיסלאם היו התחומים העיקריים 
שבהם חקר ופירסם לרוב. בחפירות שניהל ב 1925 — 1928 . 
ובתפירה נוספת ב 1940 , שנערכה בשיתוף עם פרופ' א. ל. 
סוקניק, נתגלה קטע של חומה, 4 מגדלים ושרידים של שער 
בצפונה של ירושלים. חומה זו זוהתה על-ידי שני החוקרים 
כחומה השלישית של ירושלים שיסודותיה הונחו לדעתם על- 
ידי אגריפס הראשון. תרומתו המדעית העיקרית היא בחקר 
אמנות ארצות האיסלאם ובזיהוי אמניהם האנונימיים. ספריו 
המסכמים את המחקרים בתחום זה כוללים רשימות מפורטות 
של שמות האמנים, הכלים שיצרו והבניינים שהקימו, בליווי 
ביבליוגרפיה מלאה, והם משמשים כלי-עזר ראשון במעלה 
בחקר אמנות זו. 

מ׳ היה אפיגרף וחוקר־מטבעות מעולה. הוא פענח 
כתובות־בניה ואבני־קבורה במקומות שונים בארץ, ובבקי¬ 
אותו במטבעות היהודיות והמוסלמיות תרם תרומה חשובה 
לחקר תולדות ארץ־ישראל. 

רבים ממחקריו של מ׳ מוקדשים לתקופה הממלוכית 
וגילוייה התרבותיים השונים. הוא היה הראשון שמיין אח 
הסימנים ההרלדיים ( 1933 , 1 )ז 0x£0 ,׳!!!)!ס־נס]]! 5310001110 ) 


וזיהה עליסמך השוואות קפתיות בין עדויות ספרותיות לבין 
תיאורים ויזואליים את חלקי הלבוש הממלוכי ( 10 ט 111 ] 13 י 1 
1952 ,ס׳דסמסס , 0181111110 ). מבין ספריו האחרים יש לציין 
את שני החיבורים שיצאו-לאור אחר מותו: ׳< 11 ס 3 ' 81 ס 11 ( 011 
108 ) 3 ות 15 וה 11 זו 1 1511 ׳י 101 0£ ("ביבליוגרפיה לנומיסמטיקה 
יהודית״), בעריכת מ. אבי־יונה, 1966 ; 0£ זלץ 1 ת 3 זן! 110 נ 611 
311 ! ! 151 * 10 ("ביבליוגרפיה לאמנות יהודית"), בעריכת 
א, קורץ, 1967 . 

בירושלים הוקם "יד ל.א.מ׳", בתרומתה של הגב׳ ו, 
ברייס-סלומון, ובו מעון לאקדמאים קשישים ומחיאון עשיר 
לארכיאולוגיה ולאמנות האיסלאם (נפתח ב 1970 ). 

,^ 1 ^ו ¥01% . 14 . 4 . ,ץז 01 £ ס 8 311011 ־ 101 ^ 1 6 x :>גז 18 

1961 
חו. ב. 

ר׳מאירבןברוןי הלוי (המחצית השניה של המאה ה 14 ). 

מגדולי חכמי יהדות אשכנז בזמנו. חברו של ר' 

אברהם קלויזנר. מוצאו מפולדה. סבורים, כי תחילה שימש 
ברבנות ארפורט, שם למד אצלו ד' הלל "הזקן" מאדפורט. 
משם עבר לשמש ברבנות פרנקפורט. ב 1383 בא לנירנברג, 
אך חזר לפרנקפורט ב 1385 . סמור ל 1391 הושם במאסר 
בעקבות עלילה, וב 1392 , עם שחרורו, עבר לכהן ברבנות 
וינה ונראה כי בה נפטר, ב 1404 . ר׳ יעקב מולין (ע״ע), ר׳ 
יהודה מינץ (ע״ע). ר׳ ישראל איסרלין (ע״ע), ר׳ ישראל 
ברונא (ע״ע) ואחרים מביאים בכתביהם הרבה ממנהגיו 
ומפסקיו לפסק־הלכה (בשם "מהר״ם סג״ל"! "מהר״ם ס״ל"), 
אולם מספריו לא הגיע לידנו מאומה. 

בזמן המחלוקת סמוך לשנת 1393 , בין ר' יוחנן טרום 
(ע״ע) לבין ר׳ ישעיהו בן אבא מארי, על כס הרבנות הרא¬ 
שית של צרפת, שר׳ יוחנן נבחר לה, קיבל ר׳ ישעיה סמיכת 
"מורנו" מאת מ' המיפה את כוחו בפירוש ליטול את משרתו 
של ר׳ יוחנן ממנו. התערבות זו של מ׳ האשכנזי בענייניה 
של קהלה אחרת — צעד חסר תקדים כמעט, המוכיח על 
מעמדו המרכזי—עוררה את התנגדותם של ר׳ יצחק בן ששת 
(ע״ע) ואחרים, שצידדו בעמדתו של ר׳ יוחנן: אעפ״כ כותב 
הריב״ש על מ׳ בכבוד מופלג. בגלל ענין זה, סברו כמה 
חוקרים כי מ׳ הוא שחידש את מוסד הסמיכה (ע״ע) באשכנז, 
דבר המוטל כיום בספק רב. 

י. פרייסאנן [מחדיר), לקס יושר, א׳, מבוא, תרס״גו צ. 
נראטץ, די״י, ו׳, 13-12 , ד 3 , תרס״ו■ י. קופמן, ר׳ יום 
טוב ליפמו מיהלהויזן, תרפ״ז! א. הרשסן, רב יצחק בר 
ששת. מפתח; בערכו, תשט״ז! 8 . ברויאר, הספיכה חאשל־ 

נזית (צירן׳ ל״ג)׳ תשננ״דן}, 1154:11112 ^ 61 ״ 8 

,( 39 ,^ 3 ־ 34 . 1602611 < 1€ < 1 ) .* 1 

. 94 ^ 1 

ר׳ מאיר 3 ן 0 מואל מלמרו (זק״ 01 .ת 113 ) (לערד: 

^ 10 ^ 1135 ), מראשוני בעלי־חתוספות בדרום- 
צרפת. רבותיו היו חכמי-לותר! לאחר נישואיו עבר לוור- 
מייזא ושם למד אצל ר' יצחק בן אליעזר חלד ואצל חותנו 
רש״י. מבניו, שילדה לו אשתו יוכבד, בת רש״י, נודעים 
בעיקר שלושה, שהיו גם תלמידיו — רשב״ם (ר׳ שמואל 
בר׳ מאיר. ע״ע), ריב״ם (ר׳ יצחק בר׳ מאיר, ע״ע), ורבנו 
תם (ע״ע). חתנו היה ר׳ שמואל מוויטרי. אביו של ר׳ יצחק 
(ר׳׳י הזקן). מבעלי התוספות. תקופה מסויימת ישב, כנראה, 
עם חותנו דש״י, בטדוייש 1 אך עוד בחייו עבר לרמרו ויסד 
שם בית־מדרש. יש שכינוהו "הישיש" או "אבי הרבנים". 
מ׳ חיבר פירושים לתלמוד, מעין אלה של חותנו רש״י ובנו 



69 


ר׳ מאיר כן שמואל מרמרו — ר׳ מאיר מפרמישלז 


70 


רשב״ם (בידינו נמצא קסע מפירושיו שהוכנס לתוך פירוש 
רש״י לתלמוד) וכן..תוספות" (מהן כתוך ד׳״חוספות" שב־ 
דפוסי־התלמוד הרגילים). דברים בהלנה משמו מובאים 
ב,.םפר הישר" של בנו רבנו תם. ב..אור זרחו". ב.,ספר 
העיסור" יעוד. פירושי מקראות משמו מובאים ע״י בנו 
רשב״ם בפירושו לתורה, ואף הם הדורים רוח פשטנית. 
וייתכן שהבן הושפע בזה מאביו. בנוסח "כל נדרי" יש 
דברים שתוקנו על־ידיו. מצויות תשובות שהשיב לו חותנו 
רש״י וכן תשובה שהשיבו שניהם כאחד. מ׳ חיבר גם 
"סליחה" הפותחת ב״אבוא לפניך". 

א. א. אורבך, נעלי ההוספות, 42-38 (ור׳ שם נם במפהח, 
בערנו). תשס״ו. 

ר׳מאיר בעל־הנס, .קבר, סמוך לחוף הכנרת. ליד חמי 
טבריה (תמי: כרך ו׳, עמ׳ 1149 — 1150 ). בימינו 
בנוי עליו בית־כנסת גדול לאשכנזים ולספרדים. רי משה 
בטולה (ע״ע) מספר ב״מסעות א״י" (מהמחצית הראשונה 
של המאה ה 15 ) שעל־יד קבר זה מתפללים ואומרים כי "שם 
נקבר אחד ששמו ר' מאיר, שנשבע לא לשבח עד כי יבוא 
שילה, ונקבר מעומד". ר'יעקב, שליח ר׳ יחיאל מפרים (ע״ע; 
במאה ה 13 ) מונה ב״סימני הקברות" שלו אח קברו של ה ר ב 
ר׳ מאיר קצין בטבריה. מ. א י ש ־ ש ל ו ם משער, על־ 
יסוד הקבלות מעדויותיהם של נוסעים שונים מדורות קדו־ 
מינ 4 כי הקבר שבטבריה יוחס מלכתחילה לתנא ר" מאיר 
(על יסוד המסופר בתלמוד — ירד חגיגה פ״ב, ה״א — שר' 
מאיר היה דורש בטבריה); ואילו בגוש־חלב היה אתר, שהיה 
מקובל כקברו של ר' מאיר קצין (שעמד כנראה בראש 300 
רבני צרפת שעלו לארץ, בראשית המאה ה 13 — ע״ע א״י, 
עם׳ 478 ). שהיה נקרא ״בעל־נס״ — ולקברו קראו "קבר ר׳ 
מאיר בעל־הנס": אך עם דלדול היישוב בגוש־חלב או ביטולו, 
התחילו לכנות באותו כינוי את הקבר שבטבריה שהיה מקובל 
מאז כקברו של ר׳ מאיר. מנהג עתיק הוא שעורכים בסמוך 
לקבר זה בליל י״ד באייר (פסח שני) הילולה גדולה בשירה 
ובהדלקות. הקבר נתפרסם ביותר בעולם היהודי החל מן 
המאה ה 18 ע״י השד״רים שהפיצו קופסאות־צדקה למען 
עניי א״י בכינוי "קופסות רמבעה״ן". 

מ. איש־שלום, קברי אבות, 169-166 , תש״ח; א׳ יערי, שלוחי 
ארץ ישראל, תשי״א (עיין נמעתת)! י׳ ברסלבסקי, הידעת 
את הארץ, א', 286 , תשס״ז'; ד רלנאי, מצבות קודש בא״י, 
שס״ו-שנ״ד. תשכ״גי: ש. ה. קוק. עיונים ופדקרים, 101-95 . 
תשנ״ג. 

ר׳ מאיר הלוי מאפטא (נפי כ״ה תמח תקצ״א [ 1831 ]), 
מגדולי החסידות בפולניה. בנעוריו למד בעיר 
ססובניץ, אצל רב־העיר ר' יצחק אברהם (בעל "כתר כהו¬ 
נה"), ונעשה בקי בש״ם ובפוסקים: כן רכש לו ידיעה רבה 
בקבלה. בגיל צעיר נתמנה לממלא־מקום רבו בסטובניץ, 
ומשם עבר לשמש ברבנות בקהילת אפטא (אופאסוב). 

הוא התקרב ל״החוזה מלובלין״ (ע״ע הורוביץ [ 5 ]) והפך 
לתלמידו המובהק. עם פטירת "החוזה", דבקו רבים מתלמי¬ 
דיו בר״מ, שבו רצה, לדעתם, רבם כמםלא־םקוםו. ר״מ היה 
נאמן החסידות הבעש״טית, כפי שהכיר אותה בבית "החחה", 
והתנגד לכל שינוי בה. הוא לא גרס אח הדרך החדשה של 
ד' שמחה בונם מפשיסחה, שניסה לבסס את החסידות על 
יסודות העיון השכלי. 

משנת ר״מ בחסידות כלולה בספרו "אור לשמים"(לובלין, 
תרס״ט) על פרשיות השבוע, המכיל גם חידושי־תורה בדרך 


הפלפול ושר׳ת. לקט מדבריו פרסם ר' ישראל פנחס פזאלו- 
שיץ בספר "זכרץ חיים" (ווארשה, תרמ״ג). 

גם בניו—רבי פנחס, שמילא-מקומו באפטא, ורבי ישראל 
מסטאשוב — נודעו כצדיקים בחוגי החסידות. 

י. רפאי, ססר החסידות, רע״ו-ר״ם, תשט״ו'■■; א. שסיינסן. 

ס' באר החסידות. ח׳, 130-126 , תשייט! י. הלפחולץ, תולדות 
חצדיק רבי מאיר סג״ל מאפט (בתור; אור לשמים), חשכ״חי. 

ר' מאיר(מהר״□) בן גדליה מלובלץ ( 1558 , לובלין [ז] 
— 1616 , שם), מגדולי הפוסקים ופרשני התלמוד 
בזמנו. רבו היה חותנו ר׳ יצחק הכהן שפירא, רבה של 
קרקוב. בשנת 1582 יסד ר״מ ישיבה בלובלין. בשנת 1587 
הוזמן לכהן דרבנות בקרקוב. בשנת 1595 לערך עבר ללבוב. 
בעקבות מחלוקת שפרצה שם בינו ובין יהושע פלק (ע״ע) 
בקשר ל״גט וינאי" (גט שניתן בוינה, והיה ספק בדבר אם 
הוא ״גט על תנאי״), נאלץ ר״ם לעזוב בשנת 1613 את לבוב. 
הוא חזר ללובלין וכיהן שם ברבנית עד יום פטירתו. 

מקהילות קרובות ורחוקות פנו אליו בשאלות; והוא עודד 
את שואליו בהדגישו את נכונותו "להשיב לכל שואלי" 
(שו״ת סי׳ י״ח). מספריו — שננו ר' גדליה כינה אותם 
״שבעה נרות״ (בהקדמה לשו״ת של ר״ם) — נדפסו רק 
שנים: 1 ) ״מאיר עיני חכמים״ (ויניציאה, שע״ט) — חידושים 
ופירוש לתלמוד, רש״י ותוספות — שנלווה לכל חוצ׳ הש״ס, 
(והוא מכונה ברגיל על שם מחברו; מהר״ם); 2 ) "מנהיר 
עיני חכמים״ (ויניציאה, שע״ח) — 140 שו״ח שמתוכן משת¬ 
קפים גם החיים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים של 
היהודים בפולניד, ובארצות אחרוה, וכן אפיו ומידותיו של 
ר״מ. מיתר היבוריו (שלא נדפסו): "מאור הגדול"— פירוש 
על ״ארבעה טורים״! ״מאור הקטון״ — על ״שערי דודא״: 
"נר מצוה" על הםמ״ג; "תורה אוד׳ על התורר,; "אור שבעת 
הימים" על תורה שבכתב ושבע״פ. 

דרכו בפידושו לתלמוד לעמוד על עומק הפשט של 
התלמוד ושל התוספות- לעומת האריכות שהיה רגיל כה 
בהרצאותיו לפני תלמידיו, העדיף בפירושו את הקיצור. יש 
וחגיד. את נוסח התלמוד, או קבע מה הנוסחה האמיתית 
בדברי התוספות. למרות עמדתו חחשובה של חשולחן-ערוד 
כסמכות ההלכתית המקובלת בישראל, נמנע מ׳ מ״לבנות 
יסוד באיזו הוראה על דקדוק סודות דבריהם (של בעלי 
ה״שולחן־ערוך"), כי לא נתנו מרועה אחד, רק הם דברים 
נלקטים, מחוברים מדברים נלקטים נפרדים" (שו״תסי׳י״א). 
בתקיפות דעתו הדגיש פעמים רבות בי "האמת הברור הוא 
כאשר כתבתי, בלי שום ספק" (שו״ת סי׳ קי״א). 

ש. באבר, אנשי שם, 133-132 , תרנ״ה; י. לעווינשטייז, 
חולדות מהדס מלובלין, (ד.גדן, א׳), תחנ״ח: ש. א. הארא- 
דעצקי, המהר״ס וחלך נפשו, (הגרן, שם), תרנ״ה; רב צעיר, 
תולדות הפוסקים, גי, 122-120 , תש״ח; י. רוזנסאל, לקורות 
היהודים בפולין לאוו שו״ח המהר״ם מלובלין (סיני, ל״א), 
חשי״ב; נ. שפן, לובלין, שסאס פון תורה, רבנות און חסי¬ 
דות, 398-365 , 1951 ; ב״צ ב״ץ, רבנות, חסידות, השכלה, 

א׳. 69-65 , תשט״ז, 

י. הו. 

ר״מאיר מפרמ^ןזלן [־־ פשמישלאני) ( 1780 , פשמיש- 
לאני [גליציה] — 1850 , מיקולאיוב), אדמדרנודע 
של החסידות. אביו היה האדמו״ר ר אהרון לייב, בנו של 
ר' מאיר״הגדול" מפרמישלאן, מתלמידי הבעש״ט, שעלה 
לא׳׳י ב 1764 ונפטר שם ב 1773 . ר״מ היה מתלמידי "החוזה" 
מלובלין (ע״ע הורוביץ ( 5 )) ותלמידו המובהק של ר׳ מרדכי 





71 


ר׳ מאיר מפרמישלן — ר׳ מאיר (טהר״ם) מרוטנכורג 


72 


מקרמניץ. הוא נשא לאשה את בתו של הצדיק ד,:סתר ר׳ 
איתמר הכהן. אחר פטירת אביו, בשבת תקע״ג( 1813 ). מילא 
את מקומו באדמו״תת. זמרמה ישב בליפקאני שבבסרביה 
ובימי־זקנותו — במיקולאיוב• 

בדומה לרבי לוי יצחק מ 3 ודיצ'ב(ע״ע),שממז 1 שיו הושפע, 
הצטיץ באהבת־ישראל וכסנגורם של יהודים ואפילו של 
חוטאים ופושעים. מנעוריו נודע בדאגתו לעניים ובפזרנותו 
לצדקה. הוא היה מקורב להמוני־העם, ודיבר בלשונם וגם 
את דברי־התורה שלו התאים לטעמם ורמתם. מ׳ נהג לפרש 
מקראות ומאמרי חז״ל בצורה עממית ותוך בדתזות־הדעת. 
לא כולם גילו הבנה לפשטות־הליכותיו וענוותנותו הרבה. 
אולם רבים מגדולי־הדור שהכירו אותו מקרוב, כיבדוהו 
כגדול בתורה, ואף נחשב בעיניהם לבעל "רוח־הקודש". 

ר״מ נודע כאיש־פלא ו״גלוי־עיניים". הוא הרבה לגלות 
בפני חסידיו ממה שראו עיני־רוחו, ובכך עורר על עצמו 
רגזם של צדיקים אחרים ובמיוחד של ר' אורי מסטרליסק. 
הוא נתפרסם כ״פועל־ישועות" ואלפים נהרו אליו' מקרוב 
ומרחוק לקבל ברכתו. 

רבים מדברי־תורתו ואמתתיו השנונות וכן מסיפורי־ 
האגדה עליו כונסו בספרים: "דברי מאיר" (בארטפלד, 
תרס״ט)! "מרגניתא דר״מ" (לבוב, תרפ״ד)! "אור המאייר" 
(שם, תרפ״ו)! ו״שבחי ר״מ" (שם, תרפ״ז). 

ש. א. הורודצקי, החסידות והחסידים (מפתח: בערכו), 

תשי״ג*. 

ר- מאיר (מהר״ם) בן ברוך מרוטנבות ( 111215 ], 
וורמם— 1293 , אנסיסהיים 1 אלזםעלית]),פוםק ופרשן 
תלמודי, מבעלי־התוספות, מנהיגה הרוהני של יהדות אשכנז 
במחצית השניה של הסאה ה 13 . מהר״ם היה בן למשפחת 
ת״ה, שרבים מהם היו מנהיגי הקהילות באשכנז רמוריהן, 
והוא מסתמך עליהם בתשובותיו. אביו היה חבר בית־הדץ 
של וורמם והשפיע השפעה רבה על עיצובו הרוחני של בנו. 
בנעוריו למד מהר״ם שש שנים בישיבתו של ר׳ יצחק בן 
משה (ע״ע), בעל "אור זרוע", בווירצבורג וכן קיבל תורה 
באותה עיר מפי ר׳ שמואל בר' מנחם. אח״ב למד אצל קרובו 
ר׳ יהודה בר׳ משה הכהן במינץ. משם עבר לצרפת וקיבל 
שם תורה מפי שנים מגדולי בעלי התוספות; ר׳ שמואל 
מפלייזה (ע״ע) ור׳ יחיאל מפרים (ע״ע). מהר״ם היה עד 
לשריפת התלמוד בפאריס, בשנת 1242 , עליה חיבר את קינתו 
הנודעת "שאלי שרופה באש", הנכללת עד היום ב״קעות" 
לתשעה־באב. 

לאחר אותו מאורע חזר מהר״ם לגרמניה, התיישב בעיר 
רוטנבורג ע״נ טאובר (כווריה) ויקזב שם יותר מ 40 שנה, 
עד לשנת 1286 , שט עמד בראש ישיבה שנאספו אליה תלמי" 
דים מכל קהילות אשכנז ושכנותחז. מפעם לפעם ביקר גם 
בערים אחרות, לצרכים אישיים או ציבוריים. עד מהרה יצאו 
לו מוניטין גם מעבר לגבולות גרמניה, כפוסק מוסמך. רבנים, 
דיינים ובוררים פנו לפהר״ם בשאלותיהם בענייני דת ודין 
ובענייני תקנות הקהילות. נשתמרו כאלף תשובות משל 
מהר״ם — יותר ממספר התשובות שנשתמרו משל כל בעלי־ 
התוספות האחרים כאחד. תשובותיו נשלחו לקהילות אשכנז, 
אוסטריה, בוהמיה, איטליה, צרפת וגם להרשב״א בספרד. 
הן כתובות בלשון צחה והן קצרות וברוחת. תשומת־לב 
מיוחדת הוא מקדיש בתשובותיו — שרובן בענייני משפטים 
שבין יחידום ושבין קהילות — למניעת מחלוקת. הוא הנהיג 


גם כמה מנהגים שנתקבלו ביהדות אשכנז לדורות. ועם זאת, 
לדעת רבים לא תפס מהר״ם שום משרה רשמית נ״רב כולל" 
או כ״דיין כולל", אלא מנהיגותו צמחה ועלתה מאליה, מתוך 
גודל אישיותו. הוא הורה את הוראותיו לקהילות — ביחוד 
לעת זקנתו — בתקיפות אוטוריטאטיווית, ודברו היה לחוק. 
מלבד גדולתו בתורה, נבע הדבר גם מהעובדה, שרבים ממנהי¬ 
גי קהילות אשכנז, אוסטריה ובוהמיה היו מתלמידיו. אכן, 
בקהילת רוטנבורג עצמה תפס מהר״ם כנראה משרה רשמית 
כדיין וכראש־ישיבה. אך מבל־מקום לא היה תלד בפרנסתו 
בקהילה, שכן עסק גם במסחר. — מהר״ם האפיל באישיותו 
על חכמי דורו עד כדי כך, שקשה היום ללקט מן המקורות 
עובדות ביוגרפיות וביבליוגרפיות על רבים מחם. 

השפעת מהר״ם על הדורות המאוחרים באה בעיקר הודות 
לתלמידיו המובהקים, שליווהו בכל מקום שם שהה, הקשיבו 
להוראותיו והתבוננו בהנהגותיו, והורו על־פיהן לקהילותיהם 
ורשמון לדורות בחיבוריד.ם. הגדילו לעשות תלמידיו, ר׳ 
שמשון בר' צדוק, בספרו "תשב״ץ" (קרימונה, שט״ז), שבו 
תיאר בפרטות אח מעשיו והנהגותיו של מהר״ם יום־יום, 
ומשה פרנס, בספרו "הפרנס" (וילנה, תרל״ה). ספרי־הפסק 
של תלמידיו, מרדכי בן הלל (ע״ע), אלכסנדר זוסלין הכהן 
(ע״ע) ור׳ מאיר הכהן בעל "הגהות מימוניות", נתבססו במי¬ 
דה רבה על יסוד הוראותיו ומלבדם נתקיימה ספרות עניפה, 
אנונימית, שהיתה מבוססת על מנהגיו("דבי מהר״ם מרוטנ- 
בורג"), מהם יש לציץ במיוחד את ספר המנהגות שיצא לאור 
ע״י י. אלפנביין (ניריורק,תרצ״ה), בייחוד נתחזקה השפעת 
מהר״ם לדורות באמצעות תלמידו ר׳ אשר בר׳ יחיאל (ע״ע) 
ובנו ר' יעקב בן אשר (ע״ע) בעל ה״טורים", שפסקיהם 
ערוכים במידה רבה ע״פ הוראותיו. בדרך זו הניח מהר״ם 
את חותמו הן על ה״שולחן-ערוך" וד,ן על עבודתו של ר׳ משד, 
איסרליש (ע״ע). 

מהר״ם חיבר ״תוספות״ ל 18 מסכתות בתלמוד (ביניהן; 
ה״תוספות" למס׳ יומא, שבדפוסי התלמוד המקובלים), וכן 
פירושים לסדרי זרעים וטהרות של המשנה, אך כל אלה לא 
נדפסו עדיין. תשובותיו הופיעו בקבצים שונים (קרימונה, 
שי״ז! פראג, שס״ח! לבוב, תר״ך, וחזרו-ונדפסו בהוצאות 
נוספות). חלק מתשובותיו נדפס מכת״י ע״י י. א. איגוס, 
בספרו "תשובות בעלי התוספות" (ניריורק, תשי״ד), וקבצים 
קטנים נוספים פורסמו במקומות אחרים. אוסף של "תשובות 
פסקים ומנהגים" למהר״ם מרוטנבורג, מתוך ספרי דפוס 
וכת״י, סודר והוצא ע״י י. ז, כהנא (א׳—ג׳, ירועזלים, 
תשי״ז—תשכ״ג: האוסף עדיין לא הושלם). 

מהר״ם חיבר גם פיוסים וכן קובץ בענייני מסורד, (נדפס 
ע״י י. ז. כהנא בספרו הנ״ל, כרך א'). 

בשנותיו האחרונות של מד,ר״ם, גברו ביותר הגזירות על 
יהודי גרמניד., בייחוד בשטח המסיט, מטעם הקיסר רודולף 1 , 
והן הגיעו לשיאן בתביעה לראות ביהודים עבדי המלך, שיש 
לו שליטה גמורה על אישיותם ורכושם הדבר הביא לידי 
בריחת אלפי יר,ח-ים מגרמניה. באורח בלתי־חוקי. מנהיגה 
העיקרי של בריחה זו היה כנראה מהר״ם. אף הוא עצמו עזב 
אח גרמניה בשנת 136 , ויש סבורים שהיה בכוונתו לעלות 
לא״י. הוא הגיע יחד עם בני-משפחתו ללומברדיה, ושם הכיר 
אותו מומר אחד ומסר אותו לשלטונות. מהר״ם נאסר והוחזר 
לגרמניה. הקיסר דן אותו למאסר, תחילה בווסרבורג ואח״ב 
באנסיסהיים. יהודי אשכנז היו נכונים לפדות את רבם בממון 





73 


ר׳ מאיר (מהר״ם) מרוטנמרג — מא'ר 5 ר, ג׳קומו 


74 


רב, אך הקיסר דרש סכום עצום, ומהר״ם אסר על הקהילות 
לפדותו בסכום כזה, בהתאם לכלל התלמודי ש״אין פודיו 
את השבויים יתר על בדי דמיהז", כדי שלא להרגיל בכך 
את השובים. מהר״ם נשאר בכלא שבע שנים, ושם נפטר. 
גם בשנות שבתו בכלא הורה את הוראותיו לתלמידו ר׳ 
שמשון בר' צדוק הנ״ל, שהורשה לבקרו ורשם את הוראותיו 
בחיבורו. כן ד,רבה לשלוח תשובות והוראות בכתב ממקום־ 
כלאו. 

גם לאחר פטירת מהר״ם לא שוחררה גופתו ולא הותר 
להביאו לקבר ישראל עד שעברו 14 שנה ויהודי עשיר בשם 
ר׳ אלכסנדר בר׳ שלמה וימפן שילם לשלטונות בעבור 
זכות זאת סכום עצום, כמעט כל הונו. בשכרו ביקש שלאחר 
מותו יקברוהו ליד מהר״ם ובקשתו נתמלאה. מהר״ם הובא 
לקבורה בוורמס, ביום ד׳ אדר, בשנת ס״ז. 

א. א. אורבו, בעיי התוספות, 446-405 . תשס״ו ן , 83011 . 5 

,(£א) . 8 * .( 1 . 14 ,!;!־!!ס׳מ■ .[ ; 1895 ,.?! ז״״ . 8 . 1 ./ג . 8 

. 1015 ז 1 ת 11 ־צ .( . 11 ; 1909-1911 ,( 1,7111-1X1 

. 1947 ,מ-ן ,.מ / 0 ./.ג .מ . 1 ; 1926 

מ. 

ר׳ מאיר שמחה הכהן מדוינסק ( 1843 , בלטרמינץ 
[מחוז וילנה] — 1926 , 'דווינסק), רב,' מגדולי 
התורה בדורו. רמ״ש ישב שנים רבות בביאליסטוק, סמור 
על שולחן חותנו, ואף היה מועמד לרבנותה של עיר זו. 

משנת 1888 ועד לפטירתו היה רב בדווינסק. הוא סירב 
לעזוב את העיר במלה״ע 1 , אף שנשארו בה מדלת־העם 
בלבד, כדי להיות עם קד,ילתו. בשנת 1906 הוצעה לו רבנות 
בירושלים, אולם הוא סירב לקבלה, בשל הפצרת בני-קהילתו 
בדווינסק שלא יעזבם. 

ספריו הנודעים, שהיו לספרי־מופת בין העוסקים בתל¬ 
מוד — ובייחוד בחוגי ישיבות ליטא — הם: 1 ) "אור שמח" 
על משנה־תורה של הרמב״ם (חלק א' — ווארשא, תרס״ב! 
חלק ב׳ — שם, תרס״ד 1 ח״ג — שם, תר״ע; ח״ד — ריגא, 
תרפ״ו). 2 ) הערות על ספר החינוך, (וילנה, תרפ״ג). 
3 ) "משך חכמה" על חמישה חומשי תורה (ריגא, תרפ״ז), 
שיש בו מזיגה של פרשנות, דרוש, הגות ולמדנות תלמודית 1 
על־יסוד דברי התורה שבכתב, הוא דן גם במסתעף מהם 
ועל־פיהם בספרות התורה שבעל־פה. 4 ) חידושים לירושלמי 
(וילנה, תרפ״ח). 5 ) חידושים לתורת כהנים (ירושלים, 
תשי״ט). 6 ) חידושים... על הש״ס; א) יבמות, קידושין, 
נדרים, נזיר, סוטה, חולין ועוד! ב) בבא קמא, בבא מציעא, 
בבא בתרא, סנהדרין, שבועות (ירושלים, תשכ״ז). 

בעיסוקיו הציבוריים נבדל רמ״ש מרוב גדולי־התורה בדורו; 
הוא סרב להצטרף לתנועת אגדת ישראל (ע״ע), וכן היה מן 
המתנגרים העיקריים לתנועת המוסר (ע״ע) שהתפשטה 
בזמנו. עם־זאת הירבה לשבח את ישוב א״י ואחרי הצהרת 
בלפור אף קבע בבירור כי "מצות ישוב א״י שקולה כנגר 
כל המצוות", ואפשר כי עליה נאמר "עד מתי תתחמקין" 
(חשו׳ ירמ׳ ל״א, כ׳—כ״ב). כמו־בן היה מן התורמים לקרנות 
הישוב, אף שמעולם לא הצטרף רשמית לתנועה הציונית. — 
מ' התייחד גם בגדולתו בתחום המחשבה וההגות הדתית, 
וספרו "משך חכמה" כולל קטעים מפתיעים בעמקותם וב־ 
ראייתם ההיסטורית. הוא כתב דברים קשים כנגד היהודים 
יושבי גרמניה, המתענגים על רוב טובה, ו״החושבים את 
ירושלים לברלין", והוא מתרה בהם כי עתידה שואה גדולה 


להתחולל עליהם ורק אז יבינו, הם והאחרים, שא״י וירושלים 
הם מולדת האדמה ועתידה (פרשת בחוקותי). 

חתנו, אברהם לופטביר, עמד בהליפת-מכתבים בר,לכה 
עם מנחם זמבה (ע״ע [כרך־המילואים]), שלתוכם שילב 
מדברי־תורתו של רמ״ש. 

ש. י. זוק, אישים ושיטות, 187-155 , תשי״ח^ < ז. א. רבינר, 
דמ״ש כהן זצ״ל, תשה״ז; א. סודסקי, רפויות הוד, ב׳, 
קכ״ג-קל״ז, תשנ״ח; ש. דניאל, הגאון רפ״ש ז״ל סדווינסק 
(איד המזרח, י״ז), תשכ״ח. 

מ. 

מאירבל, ג׳קומו — זססלזסזס!!! 10 ם 300 ו 3 ) — ( 1791 . 

ברלין — 1864 , פאריס), מלחין גרמני, יהודי. מ', 

אשר שמו האמיתי היד, יעקב ליבמן בר, היד, בנו של בנקאי 
יהודי בברלין ואחיהם של הסופר מיכאל בר (ע״ע) ושל 
האסטרונום רלהלם 
בר (ע״ע [כרך מילו¬ 
אים]), למרות הצלח¬ 
תו הרבה כפסנתרן 
(הופיע לראשונה ב¬ 
גיל 7 ) ראה מ׳ את 
יעודו בקומפוזיציה! 
אולם שתי האופרות 
הגרמניות הראשונות 
שלו לא זכו להדים 
חיוביים. ב 1815 נסע 
לוונציד, לפי עצת אנ- 
טוניו םאליירי,שםבר 
כי השפעתד, של ה־ 
המנגינה האיטלקית 
תהיה לטובה על סיג־ 
נונו הקונטדאפונקטי הכבד של מ'. ואמנם. עד מהרה אימץ 
את סיגנון האופרה האיטלקית והאופרות שחיבר בסיגנון זה 
נתקבלו בהתלהבות רבה. הטובה שבד,ן היא ,מארגריטה 
מאנז׳ו״ ( 1820 ). ב 1823 שב מ' לגרמניה ואחר שד,ייה של 
שלוש שנים בברלין החליט להשתקע בפאריס. 

כאן התחיל השלב השלישי, ור,חשוב ביותר, בחייו. כוחו 
הבלתי-רגיל לקלוט סיגנונות־יצירה חדשים ולסגל אותם 
לעצמו, עמד לו אף הפעם ולאחר תקופה של כשש שנים, 
הפך להיות אחד מנציגיד. המובהקים של ה״גראנד אופרה״ — 
״האופרה הגדולה״, אשר נושאיה היסטוריים או הרואיים — 
בצרפת. בסיגנונו החדש נתאחדו שפעת המנגינה האיטלקית. 
פיסוק האדמוני גרמני, עם דקלאמאציה פאתטית ועושר 
מקצבי המאפיינים את הסיגנון הצרפתי. האופרה הצרפתית 
הרומאנטית הראשונה שלו, "רובר השטן", נכתבה על-פי 
ליברית של המחזאי סקריב (אשרי הוסיף להיות מהבר הלי- 
בריות של מ')! היא בוצער, ב 1831 וזיכתר, את פחברד. 
בפירסום בינלאומי מיידי. ב 1836 בוצעד, האופרה השניה 
מאותו הסוג, ״החו;נוטי 0 ״ וב 1849 — "הנביא". 

בתקופד, זו של חייו בילה מ׳ שוב את מרבית זמנו בברלין. 
המלך פרידריך וילד,לם ׳ע! מינהו ב 1842 מנהל מוסיקאלי של 
האופרה בברלין. כאן חיבר את האופרר, הגרמנית "מחנה- 
שדה בשלזיה״ ( 1840 ), אשר בביצועה השתתפה, ב 1844 , 
הזמרת ג׳ני לינד (ע״ע). בחלק מן המוסיקה לאופרה זו הש¬ 
תמש מ׳ילאתר־מכן באופרה-הקופית הצרפתית "כוכב הצפון" 
( 1855 ). ״האפריקנית״ בוצעה כשנה אחר מותו ( 1865 ). — 






75 


מאירכר, ג׳קומו — (ה)מאידי, ר׳ מנהם בן שלמה 


76 


מ׳ חיבר גם יצירות רבות לעת מצוא: קאנטאט 1 ת, שירי־לנת 
וכן את הפתיחה ומוסיקת-חלוואי למחזהו של אחיו, ,.סטרר 
אנזה״ ( 1846 ). 

מ' ניחן בחוש דק לניצול מירב האפשרויות הבימתיות 
ליצירת רושם תיאטרלי מרהיב. האופרות שלו מצטיינות 
בתמונות מרשימות בציוריותן, מעמדות גראנדיוזיים. עצמה 
דראמאתית ואינסטרומנטאציה מבריקה. 

מכתביו ויומניו של מ' לתפרטמים על־ידי 
1960 ואילן. — וע״ע וגג ר והיהודים (עם' 784 ) . 

ח. שידמן, ס' (מולד, כב), תשכ״ה! ,. 14 ,חנג 1-2 וי€ 80 . 14 

.* 1932 ,. 14 , .( { 1913 ..? 1 , 10 { 1 ז 111 {ם . 1 { 1910 

אס. ש. 

מאירוביץ, מנ^צה ( 1860 . ניקולאייב [דרום־רוםיה] — 
1949 ', ראשון־לציון), איש ביל״ו (ע׳ע), מעסקני 
ההתיישבות היהודית בא״י. מ' סיים חוק־ליסודיו באגרונום 
ובהשפעת פרעות 1881 החליט להסתייע בהשכלתו המקצר 
עית לפיתוח התיישבות יהודית חק¬ 
לאית בא״י. השתתף בייסוד האגודד, 
הראשונה של "חובבי-ציון•׳ בווארשה 
והצטרף לאגודת ביל״ו. בסוף 1882 
יצא לקושטה והיה פעיל במשרד הפו¬ 
ליטי של ביל״ו, שהשתדל להשיג את 
הסכמת הממשלה התורכית להתיי¬ 
שבות חקלאית יהודית בא״י. משנוכח 
שאין תקווד, להשתדלות זו, הצטרף 
לחבריו, אנשי ביל״ו שהתנחלו ברא- 

שון-לציון. מ׳ פירסם מכתבים ס;-; 1 ד, נואירוביז ואוסף 

. שיודווז, נ־ת־הספרים ה¬ 

רים על החיים בארץ בעתונות היהר לאוס' והאונונרסימא-, 
דית-רוסית, בחתימת "ססארי וווסלום) 

טירץ" ("ארצישראלי ותיק"). לאחר-מכן חתם על מאמריו 
בעתונות העברית בכינוי עברי דומה— "מזקני הישוב". 
השתתף גם בעתונות הציונית ביידית ובגרמנית. מ׳ היה מן 
הראשונים שדנו במאמריהם בבעיות המעשיות של החקלאות 
בארץ. הוא ערך את העתון החקלאי הראשון בארץ "האיכר" 
(תרנ״ג-תרנ״ו). חיבר ספר ברוסית: - 8 סקפ£ ס 11 מ 11 ס 01111 
11£ ז £011 .ו 1131 פ !!ממסונסא אזנאס("תיאור המושבות היהר 
דיות בארץ-ישראל״) (אודיסה, 1900 ). מ׳ השתתף בוועדות- 
חקירה מטעם מוסדות-היישוב לבירור בעיות חקלאיות ויישר 
ביות וחיבר תזכירים וחוות־דעח בעניינים אלה. הוא עמד 
בראש הוועד הפועל של ״חובבי־צימ״ ביפו בשנים 1903 — 
1904 והיה ממייסדי ״אגודת הכורמים״ ( 1906 ) ו״התאחדות 
המושבות ביהודה״ ( 1913 ). בשנות מלה״ע 1 השתתף כבא- 
כוח המושבות בנציגות היישוב בפני השלטונות התורכיים. 
באותן השנים לקח חלק במאבק בארבה. הוא היה בין הנאס¬ 
רים בקשר לפרשת "ניל״י" (ע״ע). חלק ממאמריו ומזכרונר 
תיו כונס בקבצים "חבלי תחיה" (תרצ״א), "מהשביל אל 
הדרד" (תרצ״ו). "מנחת ערב" (תש״א), ו״מביל״ו ועד 
,ויעפילו" (תש״ז). 

מ. סמילנסקי, סשפחת האדמה, ג/ 141 ־{) 615 תשי״א; ד. בדר, 

ציונים עלי דרד, 174-173 , תשי״ב! ד. סמילנסקי, עם בני 

ארצי ועירי, 276-273 , תשי״חי 

י. ס. 

(הןמאירי, ר' מנחם 3 ן שלימה ( 1249 ,פרפיניאן- 1316 , 
שט), מגדולי פרשנייהתלמוד בפרובאנס במאה ה 13 , 
ומאחרתיהם. מצאצאי ר׳ אברר,ם בן יצחק (ע״ע) מנרבונה 


ור׳ אברהם בן דוד מפושקיירה (ע״ע), וכנראה היה גם ר 
משולם בן משה (ע״ע) מזקני משפחתו. נתייתם בצעירותו, 
ורבו המובהק היה ר׳ ראובן בן חיים, אפשר שלמד גם אצל 
ר׳ יונה גירונדי(ע״ע), שהוא מכנה אותו "מורי". בצעירותו 
נהרסר. משפחתו ובניו הלכו בשבי, אולם פרטי המאורע אינם 
ידועים. החליף שו״ת עם ד׳ שלמה אדרת (ע״ע) ונסתייע בו 
כשכתב את ספריו■ בעת פולמוס הרמב״ם הסתייג המי מהחרם 
שהוטל ע״י הרשב״א על העוסקים בפילוסופיה בנעוריהם, 
ובאגרתו אל אבא מארי בן משה (ע״ע) מען לחופש דעות 
לחכמי כל ארץ ולאי-התערבות מצד חכמים מבחוץ. אגרת זו 
מלמדת על העניין הרב שגילה בפילוסופיה ובמדעים. בכלל, 
ועל השבח שנשתבח בחכמי מקומו, שעסקו בכל אלה, קטעים 
ממנה נשתמרו ונדפסו בספר היובל לצונץ. 

המי תופס מקום מרכזי בעולם התורה בפרובאנס, משום 
פוריותו הרבה, היקפן הרחב של יצירותיו וסיכומו את תורת 
קודמיו מכמה דורות! בכך היה לחותם היצירה הספרותית- 
תורנית באזור־תרבות זה. יצירתו הקיפה פסקי הלכה, פרשנות 
התלמוד, פרשנות נ״ך, ענייני מסורה, מנהגים, מוסר ומחשבה. 
ספריו לא נדפסו עד לעת האחרונה ממש — חאת, בעיקר, 
בגלל אריכותם המופלגת: מיעוטם נדפס במחצית ה 2 של 
המאה ה 18 , ורובם — החל במחצית ה 2 של המאה ח 19 , 
ובעיקר במאה ה 20 . רק פירושו למשלי נדפס ב 1492 בפורטר 
גל, ונכלל אח״כ במהדורת ״מקראות גדולות״ — "קהלת 
משה" (אמשטרדם, תצ״ז), ועוד. מהדורה מתוקנת יצאה 
בירושלים, תשכ״ט. 

ספרו התלמודי הגדול, שבחיבורו עסק בין השנים 1287 — 
1300 , הוא "בית הבחירה", לסדרי סועד, נשים ונזיקין, ולמ- 
סכתות, ברכות, חלה, חולין, נדה, תמיד, מדות ומקואות. בו 
הוא מסכם את כל הסוגיות מבחינת הפשט והפסיקה למעשה 
כאחת. למשנה ייחד מדור לעצמה, והקדים את פירושה לפי¬ 
רוש הסוגיה התלמודית. כן צירף את פירוש המשניות לה- 
רמב״ם לאחר כל משנה. לפני כל מסכת ופרק הקדים בקווים 
כלליים את תכנם, והסברת הסוגיה עצמה מוצעת ע״י הצגת 
עקרונותיה וע״י הסברת שיטתו של כל אמורא לעצמה. אח״כ 
הוא חוזר ומסכם את הסוגיה, דרך שילוב השיטות, ומביע 
את דעתו להלכה. בתון כל זאת הוא מבליע מסורות פרשניות 
רבות מאשכנז, פרובאנס וספרד. העתק שלם נשתמר בכ״י 
יחיד בעולם (כ״יפארמא), ועל-פיו חזר ונדפס הספר כמעט 
כולומחדש בשנים האחרונות. הקדמתו לפירוש מסכת אבות— 
בה הוא מוסר את שלשלת לימוד התורה עד לימיו — מכילה 
חומר היסטורי רב-ערך לידיעת קורות לימוד התורה בספרד 
ופרובאנס. בעיקר, ויצחק לטס (ע״ע) העתיקה ועידכנה עד 
לימיו שלו. המ' חיבר ספר "פירושים" נוסף לתלמוד, נטול 
מגמה פסקנית, ממנו נדפסו רק החלקים לאבות ולביצה (בשם 
"בית הבחירה"), ומצרים כ״י לעוד כמה מסכתות. 

המ׳ הרבה להשתמש בתלמוד הירושלמי לצורך פרשנותו 
ולפיכך חשובים ספריו גם לחקר הירושלמי ונוסהאותיו. 
לשונו העברית מדוייקת ונעימה לקריאה, וסגנונו מיוחד 
ומסייע להבהרת השיטות השונות שהוא מציע. כל אלה חיבבו 
את ספריו מאד על הלומדים, והם נדפסו בכמה מהדורות. 
דרכו, כשהוא מביא מקודמיו, שאינו קוראם בשמם, אלא 
בכינויים סתמיים־כלליים, כגון: "גדולי המחברים" 
(־־הרמב״ם, בדרך כלל), "גדולי הפוסקים" (=הרי״ף, 
בד״כ), "חכמי הקדמונים שבנרבונא", "חכמי הראשונים שב- 






77 


(ה)מאירי, ר׳ מנחם כן שלמה — מאכלות אפורים 


78 


קטלוניה" ורבים אחרים. יש שאותו כינוי משמש אצלו לכמה 
הכמים השייכים לאותו "סוג", לפי תפיסתו. במובן מסויים 
מהווה ספרו מעין "שיטה מקובצת" אנונימית ומעובדת 
לתלמוד, של מירב היצירה התורנית עד לימיו. כשסגנונו 
המיוחד הופך את הכל למקשה אחת. 

ספרו הראשת, אותו כתב בצעירותו, הוא "חיבור התשר 
בה" (ניו־יורק, תש״י— בשלימית), שהשפעת ס׳ "מלמד 
התלמידים" ליעקב אנטולי (ע״ע) ניכרת בו היטב. נראה 
שבסוף ימיו חזר ועיבד את ספרו ושיווה לו את צורתו הנר 
כחית. בספר זה, ובפירושו לתהלים (ירושלים, תרצ״ו), מתג¬ 
לית אהבתו לפשט, תוך הישענות על מדרשים וספרי מוסר 
והכמה שהיו מקובלים ביה״ב, כ״בן המלך והנזיר", "מוסרי 
הפילוסופים" ועוד. כן השתמש לרוב בספרי המדקדקים אבן 
עזרא (ע״ע). אבן ג׳נאח (ע״ע), ובני משפחת קמחי(ע״ע). 

ספרו ״קרית ספר״, שנתחבר בשנת 1306 (אזמיר, תרכ״ג— 
תרמ״א), כולל הלכות כתיבת ספר־תורה, רשימת המלים 
הכתובות בכתיב מלא או חסר ורשימת הפרשיות הפתוחות 
והסתומות. הספר. מן החשובים בתחומו, נשען על מסורות 
פרובאנסליות וספרדיות. ועל בדיקת ס״ת שכתב לעצמו ר' 
מאיר אבולעפיה (ע״ע). ספרו "מגן אבות" (לונדון, תרס״ט). 
מגמתו — להגן על מנהגי פרפיניאן ופרובאנס בכלל, כנגד 
מנהג ספרד וגירונה בפרט, שנקבעו ע״י הרמב״ן ושהוחדרו 
ע״י תלמידיו לפרובאנס, עם היספח ההבל לקטלוניה. 

לאחרונה נתחברו כמה ליקוטים מתוך ספרי המ׳. מהם: 
לקט פירושיו לתורה (לונדון, תשי״ז)! פירושו המלוקט להג¬ 
דה של פסח (ירושלים, תשכ״ה) ו״ספר חמדות למאירי", 
לקט של דרכים טובות והנהגות (ירושלים, תשכ״ו). 

דמותו של המ׳ מצטיירת כתמצית וכמיטב המעלות שנמנו 
ביהדות פרובאנס; גדולה בתורה עםנטיה לפילוסופיה, להש¬ 
כלה ולמדעים, דבקות במנהגים ובמסורות, עם מידה מרובה 
של סובלנות אפילו כלפי החברה הנוצרית ואמונתה, יצירה 
תורנית שרשית ומובהקת — לצד כתיבה בסגנון עברי רהוט, 
ולעתים פיוטי. הוא גם החכם הפרובנסאלי האחרון המייצג 
רמה זו. 

י. פריס־חורב, הס/ מנחם בן שלמה: פירוש לספר תחלים 
(ק״מ׳י״ד)׳ תרצ״ז/ת? ש. ב. סופר" אור המאיר" תש״ב! 

ם, נ. צובל׳ קצת פרטים לתולדות הרב המ׳("אדר היקר" 
לכבוד ש. א. הורודצקי, ס״ח־צ״ו), תש״ז? ש. ק. מירסקי׳ 

ד׳ מ. הם/ חייו שיטתו וספריו(תלפיות, ד׳), תש״ס ז יי. כץ, 
סובלבות דתית בשיטתו של ר׳ מ. הם׳ בהלכה ובסילוסופיה 
(ציון, י״ח), תשי״ג 1 י. תא־שמע, יצירתו הספרותית של ר׳ 
מאיר הלד אבולעפיה (ק״ם, מ״ה), תש״ל ז .ם 

^ז 7 ^^^^&ח^^ חס . 17 ד 160 {ז 31 ,ממ 3 רת 

.[ ; 1932 , 249 

1938 ,( 82 ז 10 { 117 ה 1 חס\ח 16 ח 101 ^ 711 

י. ת. 

111€ בב£ —־ ( 1859 — 1933 ), 

פילוסוף צרפתי-יהודי ממוצא פולני. מ' היה תחילה 
כימאי שרכש את מקצועו בגרמניה. אבל המשיך את לימודיו 
בצרפת ויצירתו הפילוסופית נעוצה בחיי הרוח הצרפתיים. 
מחקריו המקוריים בתולדות המדעים ובפילוסופיה של המדע 
תרמו תרומה חשובה לשינוי המתודה של מדעי־הטבע שהיתה 
מקובלת בזמנו. בספריו ,ז £311 - 1 " ,")ת,!!! ("זהות וממ¬ 
שות"), 1908 , ר^^ 15 ^^ק 13 10 > זת£ו^^^ 1 ^ 1 ךי^^ך 1 ^ ! 1 ( 1 ("על הת¬ 
קדמות המחשבה״), 1931 , העמיד שיטח מדעית המנוגדת 
לאפיסטמולוגיה. הפוזיטיורסטית. הוא הראה שמדע-הטבע 
הנקרא נסיוני חדור למעשה גורמים אפריוריים שאינם נסיר 


ניים כלל. ניסוי טהור המביא בחשבון רק את נתוני החושים 
אינו אפשרי. הטבע עונה רק על שן)לות שאנו שואלים, ואת 
השאלות האלה מנפת החוקר על סמך אידאות שהוא יוצר. 
מכאן יעא, שחוקי־הטבע הם יצירות רוחנו. זאת ועוד, המדע 
מחפש בטבע זהויות, ולשפ-כך חייב הוא להלביש על הממ¬ 
שות מבנה איצאלי משלו. €€53 ו 1311316,501€1 > ם 10 ) 3 ^ 11 ,} x £',ז 
(״ההסברה במדעים״), 1921 , יוצא מ׳ להגן על הזכות להש¬ 
תמש במטאפיסיקה להסברת המדעים. מ' שולל את דרישתם 
של החוקרים הפוזיטיוויסטים בני-דורו להסתפק ב תא ו ר 
התופעות בלבד. לדעתו, ההסבר נותן לחוקר את הסיפוק 
הנפשי שאליו הוא שואף. ההסבר באמצעות הסיבתיות מבקש 
להראות את הזהות שבין הסיבה ורימסובב ולהתעלם מן השי¬ 
נויים. וע״כ הראציונאליזאציה של הממשות ע״יהפדע בעזרת 
הקטגוריה של הסיבתיות הוא תפקיד אינסופי. אולם מ׳ הודה, 
בייחוד בספרו האחרון ־ 87 <£ 1311513 ) £בז 151 מ 1 מ 1£1£,1 > £1 €61 )! 
111£ > 1 ז 11311 {> 111£ > 51 ("הממשי והדטרמיניסטי בפיסיקה של 
הקוואנטים״), 1933 , כי קיים גם גבול בהסברת המדע. שכן 
לפעמים, כדי להסביר את השינויים בטבע, נאלץ המדע 
להכניס גורסים בלתי-ראציונאליים כגון: מושג האנטרופיה 
או קפיצת הקוואנטים. ואעפ״כ, אפשר לומר שהפילוסופיה 
של מ׳ היא ראציונאליות-ביקרתית, שעניינה המתח הקטבי 
שבין התבונה לממשי. 

מ׳ היה פקיד ביק״א ועי״כ קשור בבנין א״י. 

ש. ה. ברגסן, א. ס. (מאזנים, א'), 1934 1 , 1£ >חנ 31 .ן . 3 . 

661 ! 161 חו' 1 16 ) 6 ח 11 ,.(> 1 ; 1922 ,( 47 ,. 111108 ח 

61 ^ 116 )^ 0 ) 110 ^<^ 16 \ 6 ט)) 0 ח 6 ח 11 ; 1937 1 ( 124 

חסס 116 {^ 0 } £11110 016 .ת 5101 ת€ז 1,1011 . 13 ; 1928 ,! €167166 ) 

. 1 ) מ^ 11 ^צ^צג 1 ^ 83 זש!) 10359£ . 5 ץ 11 ק־, 11 ז 13 ח . 1 > .ז 8€ ) 

1€ ' 1 {<} 0 ! 1110 )< 1 .(. 601 ) ; 1928 ,( XXX ״^ 

■ 011 ^ .ס ; 1950 ,! 6 ^ 0 ) 3 ^ 116 ח 0 ' ^ 1 ) 1 ) 66 ח 1 )'{ 7 111 

- 0 ! 67 ^ 46 < 1 6 *$ן>ו/וז 6 2 ) 1 61 11/6 ^ 011 <) 6 ו^ 1010 ח 6 ! 1 ו<}£'^ 1 , €104 ח 

, 1962 , 6 תה 6 וה 
ש. ה. ב, 

מאכלות אסורים (מ״א). מיני מזון מסויימים, האסורים 
באכילה מכוח מסורת. תופעה זו היא נחלתן של 
רוב הקבוצות האתניות או הדתיות בעולם. ברוב הסקרים 
אין לאיסור זה הסבר ראציונאלי, ונראה שהוא צמח מתוך 
אמונות בעלות אופי מאגי או דתי(ע״ע טבו, עט׳ 283 ). האי¬ 
סור הל לעתים על גיל מסויים (שבטים אוסטראליים אוסרים 
על הילדים פ" המותרים למבוגרים) ולעתים על אחד המינים, 
בדרך כלל על הנשים (אצל שבטים בחוף הצפוני-מערבי של 
אמריקה אסור לנשים לאכול אלתית טריה 1 גם אצל שבטים 
אוסטראליים יש מ" המותרים רק לגברים), יש גם שהאיסורים 
קשורים במעמד או בתקופות בעלי משמעות דתית או חברתית 
מיוחדת. כאלה הם האיסורים המוטלים על המתבגרים בזמן 
״טקסי-ההכנסה״(,.מ!)! 111111311011 ) , או גם זמן-מה לאחר- 
מבן. באוסטראליה אסור להם בשר לטאה, נחשים ועוד! 
באפריקה המערבית בשר חזיר (רילהלן),באיי האנדאמאנים 
במפרץ בנגל מתנזרים המתבגרים, בנים ובנות, במשך 2 — 3 
שנים מדבש, בשר הצב ופרת-הים וצמתים שונים. אצל 
הדאיאקים בבורנאו אסור לנשים לאכול אורז מבושל בחלב 
אגחי-קוקום כל זמן שהגברים נמצאים במסע-מלחמה. מאידך 
חלים איסורים דומים על הגברים במשך מסעי מלחמה או 
ציד. בתקופת ההריון נוהגים להקל על הנשים, ובכל זאת יש 
שאוסרים עליהן דווקא בתקופה זו מ" המותרים בזמנים 
אחרים! ולא רק אצל עמים פרימיטיוויים; הסרבים, למשל, 




79 


מאכלות אסורים 


80 


אוסרים על נשים הרות בשר ארנבת, דגים ושבלולים. 

איסורים חמורים ביותר חלים על אישים הנחשבים במקר 
דשים מכוח מעמדם. למלכי מצרים אסור חיה לאכול בל בשר, 
חוץ מעגל ואווז, על כוהן יופיסר ברומא נאסר לאכול מ" 
רבים (ביניהם לחם חמץ, בשר עזים, קטניות) ואף להזכיר 
אח שסם. אצל המאסאי(באפריקה המזרחית) חי ראש השבט 
רק על חלב, דבש וכבד־עזים. הגבלות דומות מוטלות על 
מלכים, ראשי־שבטים, כוהנים, שאמאנים ומכשפים בקרב 
רוב העמים הפרימיטיוויים. בהודו נבדלות הקאסטות, בין 
היתר, באיסורי הס" החלים על כל אחת. 

אחד המקורות של איסור מ" מסויימים על קבוצה אתנית 
שלמה הוא באמונות הטוטמיסטיות. בחברה טוטמיסטית הל 
על כל קלאן איסור אכילת בעל החיים או הצמח שהוא הטוטם 
שלו (ע״ע טוטם, עמי 378 ). ברוב המקרים המדובר הוא 
בבשר חיות מסויימות, הנחשבות לטמאות, או להפד, לקדו־ 
שות: החזיר היה אסור על עמים שמיים, וכן על חסידי האל 
אטיס ועל תושבי האי כרתים. הקוראן אוסר אותו במפורש(בי, 
קס״ח! הי, די ועוד) וכן אוסר שתיית יין(בי, רט״ז 1 ה׳, צ״ב) 
על כל המוסלמים. גם מספר שבטים אינדיאניים, וכן היאקר 
טים והלאפים, נמנעים מאכילת חזיר. בנסותו להסביר את 
קיום האיסור הזה במקומות שונים בעולם מעלה פרייזר (ד׳ 
ביבלי) את הרעיון, שטשטוש האבחנה בין טומאה לקדושה 
מציין את דרך המחשבה הפרימיטיווית, "שלפיה עדיין לא 
היתה אבחנה ברודה בין המושגים של קדושה לטומאה ושני¬ 
הם התמזגו ברעיון של פתרון מטושטש, שאנחנו מכנים בשם 
טאבו". עמים רבים אוסרים אכילת בעלי־ההיים שהם מגדלים. 
החררו באפריקה הדרומית נמנעים מאכילת בקר. בקרב 
הוואלאמו(באפריקה המזרחית) קיים עונש מחת על אכילת 
תרנגולות או ביצים. 

איסור אכילת בשר בכלל היה נהוג ביוון בקרב חסידי 
האו׳רפיזם ובחוגים הפיתאגוריים, כחלק ממערכת כללים של 
פרישות וטו־,רה. האיסור נתקבל גם על חלק ממסדרי הנזירים 
בנצרות. 

.$ , x ^נ)ת^) 61% ^ 001 .ס .[ 

,מ 1 >ת 1 ) , 88 נ 1 .פז 81 ־ 1 )\ 6 ״ 1 . 0 ; 1922 ,(נ)€י)< 31 יד 1 ) 00 ^ 1 

. 1964 .זצ . 4 . 

מ. ר. 

מושג בהלכה, המציין מיני מזון האסורים באכילר, מן 
התורה, מדרבנן או עפ״י מנהג, רובי האיסורים נוגעים למזון 
הבא מן החי. אכילת בשר הותרה לראשונה רק אחרי המבול 
(ברא' ט, ג). איסור דם (ע״ע, עם' 725 ), הוא מן הראשונים 
במקרא, לפי משמעות פשוטו(ברא' ט, ד), אך לפי המסורת 
אין הוא נכלל בין איסורי בני-נח (ע״ע), ואותו פסוק נדרש 
לאיסור אבר מן החי. איסור קדום חל גם על אכילת גיד 
הנשה (ע״ע). חלב הבהמות הראויות לקרבן אסור באכילה, 
בכרת (ע״ע), וד,תורד, מגדירד, בדיוק את מיניו האסורים 
(ויק׳ ג, ג—ד; ז, כה)! חלב שאר בהמות, וחלב היר. טהורד" 
מותר. הוצאת החלב האסור מן הגוף נקראת בשם "ניקור" 
(ע״ע בשר, עמ' 980 ). כל אכילת בשר טעונה שחיטה (ע״ע, 
ועל תנאי אכילת בשר־דוקרבנות — ע״ע קרבן! וע״ע בבור). 

אכילת נבלה, כלומר: שמתה כדרכה או שנשחטה שלא 
כדזלכה, וטרפד, נאסרה כמר, פעמים בתורר, (שמ׳ כב. ל! 
ויק' כב, ח: דב' יד, כא! ועוד). הטרפה, ע״פ הגדרתד" היא 
בהמד, שאינה יכולה לחיוח י״ב חודש, בגלל 9 חלד, או פגיעד, 
גופנית, אולם פירוט הדברים המטריפים הוא "דולכד, למשה 


מסיני״ (ע״ע הלכה, עם' 501/2 , ור' רמב״ם הל' מאכלות 
אסורות, פ״ד חול' שחיטה, פ״ר,), וחכמים קבעו את סימני 
הטרפר, בחי, שמציאותם אוסרת את שחיטתו. קיימת גם 
שיטד, קבועד, לבדיקת האיברים הפנימיים לאחר השחיטה 
(ע״ע), ויש מנהגים שונים בעניין זה (מש׳ חולין ג', א'— 
ה'! סוש״ע יו״ד סי' כ״ט—ס׳). 

ישנם בע״ח שהם ״טמאים״, ואסורים באכילה — כל שאי¬ 
נה "מפרסת פרסה ושסעת-שסע" או שאינה "מעלת גדה". 
מהם נמנו במפורש בתורה; הגמל, השפן, הארנבת והחזיר 
(ע״ע, עמ' 242 ). להיתר נתפרשו בתורר, 10 בע״ה: שור, שה- 
כשבים, שד,-עזים, איל, צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו וזמר. 

בעופות לא נתנה התורד, סימנים, אלא פירטר, את שמות 
האסורים. יש זכר במקרא לכך שלמעשה היו נאכלים היונה 
(ע״ע), השלו ור,ברבור (ע״ע). חכמים נתנו סימנים בעופות, 
אך למעשה לא נהגו לסמוך בזה על סימנים אלא על מסורת 
הדורות (שפעמים נשתנתה ממקום למקום) ועפ״י הכלל 
התלמודי: "עוף טד,ור נאכל במסורת". כיום מוחזקים רק 
עופות אחדים כמותרים באכילה, מהם: תרנגול, תרנגול- 
החו, יונה, אווז, ברווז ועח. ביצי עופות אסורים — אסורות 
אף הן. לעניין דגים — ע״ע, עמ' 924 . שרצי-מים, שאינם דגים. 
אסורים באכילה, בדרך כלל, ומבין שרצי־העוף מותרים 
באכילה רק ההולכים על ארבע ויש להם ברעים מעל לרג¬ 
ליהם לנתר בהם, והתורה נותנת רשימה של אלה. חז״ל 
קוראים לכל אלה "הגבים", ואף נתנו בהם סימנים נוספים. 
ביניהם ״שיהא שמו חגב״. — "כל השרץ השורץ על הארץ" 
או "הרומש על-הארץ" אסורים. 

איסור אכילת בשר בחלב (ע״ע חלב, עמ' 432 ), שחל, 

לפי מסורת התורה שבע״פ, על אכילת בשר כל בהמה כשהוא 
מבושל בחלב, הל מדרבנן גם על בשר חיה או עוף! וכן 
נאסרה מדדבנן אכילתם גם כשלא נתבשלו יחד. באיסור זח 
רבו הדקדוקים והמנהגים, ביניהם המתנת מספר שעות בין 
אכילת מאכלי-בשר לאכילת מאכלי-חלב וייחח כלי-בישול 
וכלי-אוכל מחחדים למאכלי-בשר לחח ולמאכלי-חלב לחח 
(ר' טוש״ע יר׳ד סי" פ״ז—צ״ז). על חלב ומוצריו כשהם 
לעצמם ותנאי החרם ואיסורם — ע״ע גבינה, עמ׳ 217 ! 
חלב, עמ׳ 432/3 ! עבודה זרה). 

מן הצומח אסורים באכילה: לחם מתבואת א״י שלא 
הופרשה ממנו חלה (ע״ע)! חמץ בפסח (ע״ע פסח)! חדש 
(ע״ע עמר)! טבל (ע״ע תרומות ומעשרות)! כלאי-הכרם 
(ע״ע כלאים)! פירות ערלה (ע״ע) ושמיטה (ע״ע)! וע״ע 
נטע רבעי! ע״ע יין, עמ' 824/5 ! וע״ע עבודה זרה — על 
בישולי נכרים ויין נסך. המה״א אוסרים את הכלים שבושלו 
בהם, ואותם כלים חוזרים ואוסרים כל אוכל שנתבשל בהם 
לאחר מכן. איסור הכלים, ודרך הכשרתם, תלויים במידת 
בישולם ורתיחתם וכמו כן בפרק הזמן החולף בין הבישול 
האסור לבישול השני. הכשרת הכלים נעשית באותה דרך 
שבה ניטרפו. כלי שבושל בו איסור, מרתיחים ("מגעילים") 
אותו במים, ועזפח שצלו בו איסור, מעבירים אותו באש. 

טעמים מרובים ביתנו ע״י פרשנים חוקרים למ״א — הי- 
גיינים, פולמוסיים, רתיעה מבע״ח טורפים ועח, אולם אין 
בהם כדי לבאר את כלל החיץ שבין הטהורים לטמאים. הסיווג 
הוא בחינת מצווה קטיגורית, ללא טעם מפורש. עם זאת 
תכליתה של ההבחנד. מפורשת בבירור במקרא, והיא השמירה 
על קדושת ישראל (ויק׳ יא, מד—מה! דב' יד, כא). 



81 


מאכלות אפורים — מאנה, מדיני צבי 


82 


בנביאים מצויים דברים חריפים כנגד הזלזול במ״א. כבר 
שאול הוכיח את העם על בך (שמ״א, יה לב—לד), רשעיהו 
מנבא על ענשם של "אכלי בשר ההזיר והשקץ והעכבר" (סו. 
יז), יחזקאל מעיד על עצמו: "הנה נפשי לא מטמאה ונבלה 
וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול" 
(ד, יד), ואף הוא מוכיח את העם על אכילת דם (לג, כה). 
דניאל (ע״ע) וחבריו סירבו "להתגאל בפתבג־הסלו ובייד 
משתיד (א, ה—טז). בחשמ״א (ה׳, מ״א—ס״ג) מסופר על 
רבים בישראל שמסרו נפשם בימי גזרות אנטיוכוס אפי־ 
פנס (ע״ע) על מ״א! על אלעזר, מזקני העם, שמסר נפשו 
ולא אכל בשר חזיר (שם ב', ר, '"ח): ת־וע הספור על הנה 
ושבעת בניה (ע״ע), שמסרו נפשם על מ״א! על יהודית 
(ע״ע) ועל טוביה (ע״ע) שהיו אף הם מקפידים ביותר על 
עניין זה. המונח ההלכתי "כשרות"(משורש "כשר", שמובנו: 
נבמ וראוי — ראה אסתר, ח, ה), המציין תזונה ללא מ״א, 
הוא מן המוסדות העיקריים במציאות היהודית־המסרתית, 
ותרם הרבה במשך הדורות לשמירת יהודה של היהדות מבחי¬ 
נה דתית. פיקוח על שמירת הכשרות הציבורית ע״י מתן 
תעודות ("הכשרים") היו, וחינם, מתפקידיה העיקריים של 
הרבנות (ע״ע). הקהילות היהודיות קיימו קופות מיוחדות 
לסיפוק מזון כשר לחיילים יהודיים המשרתים בצבאות 
נכריים. ובמדינת ישראל מחוייב צה״ל, עפ״י החוק, לספק 
אך ורק מזון כשר לחייליו. במדינות שונות (כולל מדינת 
ישראל) קיימים חוקים האוסרים הונאה (ע״ע) בעניני 
כשרות (ע״ע א״י [כרד-מיל׳], עמ׳ 525 ). בדרך־כלל יש לומר, 
כי מידת הזהירות מפני מ״א מרובה בעם היהודי יותר מב־ 
מצוות אחרות של דת ישראל. על היחס למ״א בכיתות השו¬ 
נות שבעם היהודי, או הקשורות בו — ע״ע איסיים! צדוקים! 
קראים! שבתאים! שומרונים! וע״ע טמאה וטהרה! רפורמה. 
ד. צ. הופמן, ראיות מכריעות נגד ולד,ויזן, ז׳-י״ג. תרפ״ח 1 
ד,נ״ל, ספר ויקרא(פירוש), תשי״ד! י. היינסן, טעמי המצוות 
בספרות ישראל, ב׳, (מפתח; אמורי מאכלות), תש״ט 1 
ש. פ. בודנהימר, החי בארצות המקרא. א׳. 335-327 . תש״י! 
, 80111111$ ; 1893 , .מ 

- 213 , 108-113 ״/־**>־/// ; 1893 , 01£ < 1 ז£י £1 ! 61 <) 5 1£ ( 1 

,תמ 1155161 ג 11 .\ ; 219,1932 
■ו^!) 171  3 נ> 1 ״נת 5 ו 13 13 30 53 ת 0 ) (״הגנת הספרדיות״), 1934 , בה 
הוא דוגל בחזרה למסורת הספרדית הצרופה ומגנה את 
סיסמאות הליבראליזם, "חירות, שוויון ואהוד,". 
; 1938 ,. 4 \[ 16 ) , 5 בע 1116 ^\ 0 [חב־ 21 ן< 

־,ז ב( 0 ז 3 ^'* סו) 0 ז 01 £1 , £1 ;ת 3 ז 0 , 5 .ע 1 

. 1960 <('' 98 ^^ 1 ) 25 ז 01 

מאספים, ע״ע ?נברית, עתונות. 

מאסר, ע״ע מעצר ומאסר. 

מאפו, אברהם( 1808 , סלוב(דקה — 1867 , קניגסברג), 
מראשי הסופרים העברים בתקופת-ד,העכלד״'יוצר 
הרומן העברי הראשון. בד,שפעת אביו המלמד גילה ענין 
בתורת־ד,קבלד" חמךמד, התקרב לחוג המצומצם של חסידי 
חב״ד בקובנה, אולם נתפס לד,שכלד, וד,חל ללמוד דקדוק 
השפד, העברית ולהשתלם בידיעת שפות: גרמנית, צרפתית 
ורוסית. מפאת עניו נדד בעייחת שונות ועבד בהוראד" וכך 
הגיע לעיר־המהח רוסיני, שהיתה אחד מפרכזי-ד,השכלה 
הראשונים בליטא. בד,שפעת בן-העיר שניאור זק״ש (ע״ע), 


החל בכתיבת רומן 
היסטורי עברי מתקו¬ 
פת הבית הראשון ב¬ 
שם "שולמית". לאחר 
תקופד, קצרד, של 
הוראה בווילנה, חזר 
מ' לקובנה, ובד, שי¬ 
מש, משנת 1848 ועד 
סוף ימיו, כמורד, 
בבידדם הממשלתי־ 
יהודי. בקובנה הש¬ 
לים מ׳ את הרומן "שו¬ 
למית", שיצא־לאור 
בווילנה (תרי״ג) ב¬ 
שם "אהבת ציון". 
הספר הניח רושם רב בקוראיו, יצחק דג׳ו (ע״ע) כתב על 
הספר ביקורת נלהבת ואף מיניסטר-ההשכלה של רוסיד, נורוב 
שיבח אותו ( 1857 ), "אהבת ציון" תורגם ליידית, רוסית, 
אנגלית, גרמנית (תרגומו של ש. מנדלקרן בשם - 1130131 ־ 1 , 
בלי הזכרת שם המחבר, 1885 ), צרפתית, לאדינו, ערבית 
ופרסית־יהודית. 

השפעת "אהבת ציון" על בני־ד,דור חרגה מתחום של 
השפעה ספרותית גרידא. קוראי הספר גילו על-ידיו את 
הניגוד בין חיי-הזוהר של עם יעזראל על אדמתו לבין החיים 
העלובים של היהודי בגולה. היד, זד, גם גילוי של השקפה 
חדשד, על ספרי־הקודש ושינוי־ערכים גמור ביחס לא״י, 
לשפה העברית ולמעמדה של האשה. ואמנם נכנסו ספרי מ׳ 
מכאן ואילך לכלל הספרים האסורים בקריאה בחוגים השמר¬ 
ניים, וד,כינוי "מאפ׳קד," הפך ביניד,ם שם נרדף לפורץ־גדר. 

ספרו השני של מ׳, "עיט צבוע". היה הרומן העברי הרא¬ 
שון מהיי-ד,ד,ווה — (יצא־לאור חלקים הלקים, תרי״ז— 
תרכ״ט). ברומן הזה בולטת המגמד, החינוכית; מאבק בקנאות 
הדתית ובצביעות, הסתייגות ממתבוללינצ העלאה על נם של 
משבילים המסורים. לעמם, והטפה לעבודת-אדמה, שבה ראו 
המשכילים דרך לד,טבת מצבם של המוני היהודים ברוסיה. 

בד בבד עם "עיט צבוע" החל מ' בכתיבת רומן היסטורי 
גדול בשם "חחי חזיונות", על דורו של שבתי צבי. כוונתו 
היתד, לגלות את שרשיד, של החסידות בתנועה השבתאית, 
כדי לד,וריד את קרנה בעיני העם אולם השלטונות סרבו 
להתיר את פרסום הספר, כדי שלא לעורר סערה בין היהודים, 
ונפוצו שסועות, שיד החסידים היתד, בדבר. רק שבעה פרקים 
מספר זד, נדפסו לאחר מותו של מ׳ וצורפו לכרך הראשון של 
"עיט צבוע" (ורשד" תרכ״ט). 

בחרכ״ו יצא לאור בווילנה הרומן השלישי והאחרון של 
מ' — "אשמת שמרון". רומן היסטורי- שגיבוריו לוקחים 
חלק פעיל במאורעות ממלכת-ישראל הקדומה, מלחמוחיד, 
ו?אבקיד,. שש המהדורות שי״ל עד סוף המאד, הי״ט מעידות 
כי נתחבב בזמנו על קוראיו. 

מ' כתב גם שלושה ספרי־לימוד, פרי נסיונו בעבודת 
ההוראה; "חנוך לנוער■ (ווילנא, תרי״ט) ללימוד "ראשית 
דעת שפת עבר״! ״דער הויזפראנצאזע״ (ווארשוי, 1859 ) 
ללימוד השפה הצרפתית למתחילים — נכתב גרמנית באו¬ 
תיות עבריות, ו״אמון פדגוג" (קניגסברג, תרכ״ז), שהיה 
מקובל בין לומדי עברית בסוף המאד, הי״ם (י״ל בחמש 






85 


מאפו, אברהם — מארי, מרי 


86 


מהדורות). בין תרגיליו הבליע מ׳ סיפור חינוכי לבני־הגעו־ 
רים, שיצא־לאור במהדורה. מיוהדת ע״י י. קלחנר, בשם 
"בית חנן" (יפו, תר״פ). מבחינה מסויימת אפשר לראות בו 
סיפור־ילדים ראשון בספרות העברית החדשה. 

ס' לא כתב מאסרים פובליציסטיים ומאמרי־ביקורת, אולם 
במכתביו הרבים לבני־דורו ניסה להסביר את ערכה של 
ספרות יפה לחינוך המוני־העם. שאינם נזקקים לספרי מחקר 
ומדע. כן הביע את התנגדותו לתרגומים משפות זרות שלא 
ראה בהם יצירות אמנות אמיתית. — 10 מכתבים מס' אל 
אברהם קפלן (משנות תרי״ט—תרכ״ד) פורסמו ע״י ב. דינ־ 
בורג (דינור) ב״קרית־ספר", ר, תרפ״ט—תר״ץ. 

ב 1867 , בדרכו אל אחיו לפרים, התעכב בקניגסברג, ובה 
הביא לדפוס את ספרו "אמון פדגוג", וכאן נפטר ביום־ 
הכיפורים תרכ״ח ( 1867 ). 

ביצירתו של מ' יש חיקוי ומקוריות. מקור־ההשראה 
הראשוני שלו היה התנ״ך, אולם הוא קיבל הרבה מכמה 
סופרים עבריים וצרפתיים בני־זמנו; מרמח״ל (ע״ע לוצטו, 
משה חיים) הושפע בעיצוב אמצעים דרמתיים ושמות סמ¬ 
ליים. מנ״ה ווייזל (ע״ע) ~ ברעיונותיו על תיקת החברה 
והחינוך היהודי. 

מהסטיריקונים פרל (ע״ע) וארטר (ע״ע) למד מ' את 
הטכניקה של הסיפור, במיוחד בתחום המלודרמה, ואת 
השימוש במכתבים ובחלומות כאמצעי ספרותי. מצד שני 
הושפע מ' מסופרי הרומנטיקה הצדפתים, במיוחד מיצירותי¬ 
הם של דימה (ע״ע) האב והבן ושל אז׳ן סי. כמו דימה האב 
נתונה תשומת-לבו של מ׳ לעברה של האומה, וממנו למד 
למזג הרפתקאות מלהיבות. מעשי-גבורה, אהבה ואינטריגות 
מדיניות (השווה "שלושת המוסקטרים" ל״אשמת שומרת"). 
מךימה הבן למד את אמנות יצירת האטמוספירה. השפעת 
"מסתרי פריז" לאךן סי (תורגם לעברית ע״י קלמן שולמן 
[ע״ע], 1857 — 1860 ) מודגשת במיוחד ב״עיט צבוע". 

האלימות והאינטריגות שברומן הצרפתי, המתאימות 
לרקע של העולם התחתון הפאריסאי, אינן מתאימות לרקע 
של החברה היהודית במזרח־אירופה, ובכלל, לא הצליח מ׳ 
לרכוש את הטכניקה הסיפורית של הסופרים שאותם ניסה 
לחקות. מבחינה זו הוא נראה כשוליה כבד־תנועה ולא כאמן, 
ולקורא המודרני ייראו סיפוריו תמימים-מדי ומשעממים, אבל 
לבני-דורד של מ׳ קסמו עלילות סיפוריו ההיסטוריים, ראשית, 
בגלל החידוש שלא היה כמוהו בספרות העברית, ושנית, 
מפני שההרפתקה וההתלהבות היוו ניגוד הריף לחיים האפו¬ 
רים, שהיו מנת־חלקם של רוב קוראיו. 

בניגוד לחולשת הטכניקה הסיפורית, ראוייה לתשומת-לב 
רבה לשונו של מ', סופרי ההשכלה ניסו להחיות את הלשון 
המקראית. והדבר עלה בידם בקלות יחסית בתחום השירה, 
אולם בתחום, הרומן, המרחיב ומאריך במקום שבו המקרא 
מקצר ומצמצם, היה הקושי רב מאד, אך מ' יכול לו. למרות 
השיבוץ הצפוף של דימויים ופסוקים שלמים מהתנ״ך, הצליח 
לעצב סגנון עצמאי אחדותי, והתוצאה איננה פרודיה או 
חיקוי של סגנון התנ״ך, אלא הרחבה אורגנית שלו. עם-זאת 
הרגיש מ- כי מיצה ברומנים הראשונים שלו את החוסר 
הלשוני עד תומו, וב״עיט צבוע" הוא שיבץ בזהירות גם 
ניב^לשון מהמשנה והתלמוד, שהתאימו יותר לצרכיו של 
רומן מודרני, 

השפעה רעיונית חשובה היתה ל״עיט צבוע", למרות חול¬ 
שתו הספרותית. גישתו לשאלת הרפורמות החברתיות והחי¬ 


נוכיות השפיעה על יצירותיהם של פ. סמולנסקין (ע״ע), 
י״ל גורדון (ע״ע), מ״ד ברנדשטטר (ע״ע), ר״א ברודם 
(ע״ע), מנדלי מו״ס (ע״ע) ועוד. 

אולם בעיני איש-העם היה "אהבת ציון" אבן-החן ביצי¬ 
רותיו של מ׳, וחשיבותו, למרות כל מגבלותיו, לא רק בהיותו 
ראשון בשרשרת הארוכה והגדולה של רומנים עבריים, אלא 
כאחד ממבשריה החשובים של תנועת-התחיה בספרות 
העברית ובחברה היהודית. 

ה. א. פידאלניע, תולדות ר׳ א. מ' (המליץ, ט׳), י״ג ניסן, 
תרכ״ט 1 א. כהן קאסלאן, חיי א. מ׳, תר״ל! ר. בריינץ, א. 

מ', חייו וספריו, א״^ב׳, תר״ס < מ. קליינפאן, דמויות וקומות, 

55 - 65 , 1928 : י. פיכמן, א. מי, חייו ויצירתו(כל כתבי א. מ־, 
111-111 ) 0 (), תרצ״ט! י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות 
העברית ההדשה, ג׳, 369-269 (ביבל' מפורטת בעס׳ 271-269 , 
334-333 ), תשי״ג^! ש. וילנאי [ורפס], ■אהבת ציוו" לא. ט׳ 
(גליונות, כ״ם), תשי״ד! 1964 ,.זי. , 311£15011 ק .ס. 

דו, פ. - י. ס. 

מארי, מרי (באכדית 1,1311 ), כרך ובירת-ממלכה במסו¬ 
פוטאמיה, שהגיעה לשיא פריחתה בתקופה חבבליח 
הקדומה, במאה ה 18 לפני הספירה, בתקופה המוגדרת 
כ״תקופת האבות". שם האתר במזרח־סוריה הוא תל חרירי, 
כ 12 ק״מ צפונה-מזרחה לעיר אבו־כמאל השוכנת בקרבת 
גבול עיראק. מ׳ שוכנת בנקודת מגע בין התרבות המסופו- 
טאמית לבין תחום פעילותם של השמיים המערביים 1 ועל 



פאיי יסהי: 1 תיה. ה-זלי׳ע ־ז״אע-ח ע 5 !?אי* מ־שני ייהה״ג 


כן נתגלה בארכיונה מקור עשיר ללימוד הדת, הלשון וחיי 
החברה של השמיים המערביים ולעיקוב אחרי מגעם עם 
התרבות המסופוטאמית על גורמיה השונים. משלחת צרפתית 
בראשות אנדרה פרו(ז 0 ־ 1 ז 3 ? החלה בחפירות באתר 

בשנת 1933 בעקבות תגלית מקרית של פסל, והיא ממשיכה 
בהן עד היום ה 1 ה (עד 1966 לערך היו 16 עונות חפירה). 
מספד התעודות בכתב היתדות שנתגלו בחפירות מגיע 
ל 25,000 ועד עתה נתפרסמו כ 0 ( 5.^x . רובן של התעודות — 
מכתבים ומסמכים מנהליים. כלכליים ומשפטיים ממחציתו 
הראשונה של האלף השני לפסה״נ. החומר הארכאו׳ללגי מת¬ 
פרסם בדר׳תות עונתיים בכתב העת 13 זץ 8 ואילו דו״חות כול¬ 
לים מתפרסמים בסדרה 111311 ס!) פט 1 ס 01061 ס 011 ־ 11 ( ח 115510 \; 
תעתיקים ותרגומים מתפרסמים בסדרה 3105 ץס 8 
1,1311 ס[;. ההעתק היתדי של התעודות מתפרסם (רק חלקית) 
בסדרה ט 13 £5 ב 11 ־ 01 ) £1 מטס (מבחר תעודות 

מ׳ בתרגום עברי — ר': מקורות לתולדות ישראל וארצו 
בתקופת המקרא, תרג׳ א. מלמט וס. ארצי [בשכפול], מהד׳ 
מתוקנת, תשכ״ה). 



87 


מאדי, מרי 


88 



א ם־*־• יאייי ג ואי *יד״•. י ״••־ !יז^י׳־־ידי י- -' 1 ־ גד־׳ד־ס-. 

ו. וזדר 0 וז*ד. ו־ נין 9 *ר לםו#ו״ם י. למוח הסהיייס ר. יחני' ס. *זסנים 


תכניח הארט 11 בסארי (כ 5 התטונוח מארמח־מארי ניתנוח ברכוהו 
האדיבה סרופ׳ א. 3 ארו) 

לקחים היססוריים. החפירות אפשרו ליןבוע 8 
תקופות בתולדותיה של מ', החל מתקופת ראשית הכתב 
שבסוף האלף הרביעי ובתחילת האלף השלישי לפסה״ב ועד 
לתקופה הסלוקית ואף לפרתית-ססבית שבמאה הנ לספירה. 
התקופות שלאחר השלב הבבלי הקדום (המאות ה 19 — 18 
לפסה״נ) הן תקופות שפל בתולדות העיר. מ׳ היתה המדינה 
החזקה ביותר שקמה על הפרח התיבון, והתפתחותה נבעה 
לא במעט משליטתה על השער הצפוני-מערבי של מסופו־ 
טאמיה. הממצאים הארכאולוגיים (שני ארמונות טרום־ 
סרגוניים), שנחשפו מתחת לארמון־הפאר של זמרלם, מחזקים 
במידה רבה את הידיעות הקודמות על חשיבות מ׳ כבר באלף 



"דןדר־הסופריס" בארמונו ימל זמרילים 


השלישי, בתקופה "הטרום־סרגונית". האוצר מאור (ע״ע), 
שנתגלה באחת העונות האחרונות, מעיד על קשרים בין מ׳ 
לבין אור בימי "השושלת הראשונה של אור" ובימי השושלת 
האכדית של סרגון. בימי השושלת השלישית של אור היתה 
בנראה מ׳ במצב של תלות מסויימת באור ומשלו בה "מוש¬ 
לים" (שומרית: שכנ: אכדית: שכנכם)• אחד מיוצאי מ', 
אשב־ארך (שם אכדי) "איש ם׳", שנשא תפקיד בביר בימי 



פרסקו מארמוז מארי ז האלה אשתר מוסרת למלד מארי את 0 מ?:י־ 
המלכות (ליד תציור— ׳פדוזור!) 


מלכה האחרון של השושלת השלישית של אור, הפיל שושלת 
זו וייסד את מלבות איסין. 

מ' הגיעה בשלושה שלבים לשיא התפתחותה בתקופה 
הבבלית הקדומה. בשלב הראשון השתלם יח׳רנלם, בנו של 
_יגךלם, על ממלכות קטנות אחדות לאורך הפרת התיכון 
וביטל את עצמאותו של שבט ח׳נ השמי־מערבי. שמש־ 
אדד (השמי־מערבי) השתלם עליה לתקופה פסדימת.'עם 
השתלטות זו מתחילה התקופה השניה, תקופת הביניים 
האשורית, כשבמ׳ שלט ןשמח׳־אדד, בנו של שמש־אדד 1 , 
בשם אביו. לאחר שגירש'מלך ממלכת אשנונה (ע״ע) את 
ישמח׳־אךד ממ׳, החזיר את שושלת מ׳ לשלטון זמרלם, 
שחזר מגלותו בחלב. עם שרבו של זמרלם החלה תקופת 
חזוהר של מ׳ שנמשבח כ 20 שנח, וממנח שרדו רוב חתעודות 
בארכיון מ׳. מתוך הארמון שהיה אחד מבנייני הפאר המפור¬ 
סמים קיים זמרלם את יחסיו המדיניים והכלכליים־מסחריים 
עם כל מלכויות האזור! מכרתים, אוגרית והצור ועד דילמון 
(= בחריין) שבמפרץ הפרסי. המרחב המסחרי־כלבלי של מ׳ 
היה איפוא בתקופת-זהרה רב-הקף. והממלכה קיימה קשרים 
באמצעות שליתים עם הצפון (אסיה קטנה) ועם המערב 
(סוריה). בין המתכות שעובדו היה מצוי גם הברזל, שנתשב 
אז כמתכת יקרה. 

לאחר שהתגבר זמרלם — אמנם לא במוחלט — על 
השבט בני-ימין, שקם כנגדו, התקשר עם ח׳מורבי (ע״ע). 
אולם ח׳מורבי לא שמר הרבה זמן על ידידות זו ובשנת ה 32 
למלכותו עלה על מ׳, ושנתים לאחר מכן שלל את עצמאותה 
והרס את חומותיה. לאחר ימי ח׳מורבי השתייכה מ׳ למלכות 
ח׳נ ושוב היתה עצמאית, עד שנכבשה בידי תפלת-ננרת 
מלך אשור במאה ה 13 . 

חברה ודת. האוכלוסים במ׳ היו ברובם שמיים־ 
מערביים, ובינתם העצמי היה ח׳נ. צפונה, בין הבליח׳ 
ובין הפרת, באיזור חרן ונחור, שכנו שבטי בני־ימין, 
נודדים למחצה שהיו משתקעים לפרקים בישובים עירוניים 
אך שמרו על אורח החיים השבטי. כבר בשכבח הטרום־ 
סרגונית נודעו מקדשים אחדים, ואלה חמשיכו את קיומם גם 
בתקיפה הבבלית הקדומה. הבולטים בין המקדשים חיו מקדש 
״עשתרת״ ( 31 ^. £51-131-13 ) ומקדש האל דגן "מלך הארץ", 
שנחשב מאז ומתמיד לאדוני הפרת התיכון וד,עליון. כאשר 
הפכו השמייס-המערביים יסוד מכריע בם׳ היה אלהי העיר 
מ׳ עצמה אתרמר, אך האל המגן של השושלת המולכת 
היה אדד־ד,דדי מחלב. הפנתיאון של מ׳ מייצג איפוא מיזוג 
של אלים שומריס-אכדים ושמיים קדומים עם יסודות שמיים 
מערביים. גם' במנהגים דתיים ובאורחי משפט ניכר שילוב 
בעין זה. למשל, אחת מצורות כריתת-ברית, שהיתר, מקובלת 
גם על המלכות וגם על השבטים באחד, נקראה "קטילת 
העיר", בלומר, היו מבתרים עןר בעת סקס כריתת הברית. 
במיוחד ראויד, לציון תופעת ההתנבאות, ששכיחותה במ׳ היא 
ללא הקבלה במסופוטמיה. ההתנבאות במי היתה לרוב אכס- 
טאטית-חזונית ומן הסוג של נבואת מלכות (וע״ע נבואה). 

לשון. אין ספק שהניב השמי־מערבי האמורי נשתקע 
בתעודות מ׳. בתחביר של לשון מ' אפשר למצוא סימנים 
שמיים מערביים, וד,שתיירו שם מלים לא־אכדיות שעליהן 
יש להוסיף את העדות החשובה של שמות העצם הפרטיים. 
אולם בעיקר זהו ניב בבלי קדום שאפשר לבנותו "הבבלית 
הקדומה של הפרת והחידקל — התיכונה ור,עילית". 







89 


מארי, מרי — טבול 


90 


על האמנות המפותחת מעידים ביותר חפצי הפיסול 
והתמשיחים שבארמון מ׳ שאין להם תקדים במסופוטמיה 
מהבחינה האמנותית ויש בהם ראיה לקשרים עם איזור הים 
האגאי. 

א. פלמט, מ׳ והמקרא: לדפוסי המשטר השבטי(ספר ס. נ. 

סגל. 32-19 ), תשב־׳דו 1 הנ״ל. תעודות מ׳ — לדמוהד, של 
ממלכה שמית מערבית על גדות ד,פרת התיכון (קדמוניות, 

א׳. 87-30 ), תשכ״ח ! הנ״ל, תצור ושכנותיה בצפון בתעו¬ 
דות חדשות ממ' (הפד ארץ־ישראל, ט'), תשכ״ט 1 פ. ארצי, 
ראשית ״ברול״ (ספר בר־אילן, ד׳-ה׳). תשכ״ז! א. פארו, 
תפירות מ־(קדמוניות אי), תשכ״ה ן .(. 11 ־) ] 10 ז 3 < 3.1 . 

171 11 ?ס 11017771011 : 117 ^ 711 ^ 0 ^ 1 ^ ; 1950 1111 ! 

,( 15 ,.[קקט 5 .תתו) 371710 1€ { 1 ^ 171 ) . 31 70711 ^ ! 17 ז 1771€ ) 1100 0177 ^ 1 
^ 071 307-17111 10011171 ^ 3017 ^ 01 1110 /ס ־ 5 מ/ 71 ,. 16 ; 1966 

. 11111011 ״!! . 6 . 11 ; 1968 ,( 88 , 11106 ) 1101 < 007701117 3117111-111 
; 1965 , 7!071171 31 077101 171 7110 3/. 110X71 ס 3 1177107170 
€17771117171011 1.11 , 310 ת 0 ו 31 ת 101 וז 1 900 ^ 655711010 0 ־ 1 )ח 100 ז 0 א 
17-0771 0 ס £17 ^ 1171 - 37071 , 3101311 ., 1 . 77 ; 1967 ,(ביבל!) . 171 710 
. 1969 ,( 50 , 0181103 ) > 3770311001 / 0 , 11117 7170 071 . 31 

פ. אד. 

מ׳ והמקרא. תעודות מ׳ מפיצות אור על מושגים 
מקראיים, שמקורם בחיי השבטים, כגון: בית אב, זקנים, 
חצר, נוח, חבר, או אמד, — במובן שבטי (ברא׳ בה. טז). גם 
נימוסיי חברד. ופולחן — כמו כריתת ברית, עניין החרם, 
איסורים על ביזת שלל—משמעותם הקמאית(על אף ייחודם 
במקרא) מתבד,רת לאור המנהגים הנזכרים בתעודות מ׳. 
שמות מקראיים וביניהם תיאופוריים מתקופת האבות חמן 
ההתנחלות בכנען — כמו יעקב, ישמעאל, צוריאל, לוי 
ובנימין — יש להם הקבלות בתעודות מ׳. מונחי לשון מיו¬ 
חדים במקרא — כמו "בחורים" בהוראה של אנשי צבא 
מובחרים או סבל במובן של נושאי סבל — בחינת עובדי 
כפייה, וביו״ב, מתבהרים על-יסור מונחים זהים במ׳. ההת¬ 
נבאות בט׳. שקדמה לנבואה הישראלית, יש לה נמה צדדים 
שווים— בעיקר בגילוייה, החיצוניים— בנבואה הישראלית: 
יש והמתנבא בם׳ מכונה בתואר האברי מח׳ום — משוגע, 
או אפלם — עונה, הפי שמצוי גט במקרא ברברי-נבואד. 
ובמעשי נביאים '(הש׳ למשל בעניין עונה, שמ״א כח, ו! 
מל״א יח 1 בו, לז; הב׳ ב, ב: ולעניין הכינוי משוגע לנביא 
ראה מל״ב ט, יא; ירט׳ כט, בו; הו׳ ט, ז). והעיקר, שגם 
המתנבאים בתעודות מ׳ מופיעים, דרך בלל, בשליחים מטעם 
האל — תופעה האפיינית לנבואה הישראלית בבל גילוייה. 

מא עא־אללה, ע״ע אםטרףנומ;ה, עט׳ 817 ) 
אצטגנינות, עט׳ 465 , 469 . 

מאת־הןןנים, מלחמת־, ע״ע מלחמת האת ה׳ןנים. 

מבדדים, ע״ע חשמליים, מוליכים ומבלדים; 

י בדוד תרמי. 

מבול — הוראתו המסויימת במקרא; המים שירדו על הארץ 
בימי נח והשחיתו כל בשר כמתואר בפרשת נח שב- 
תורד, (ברא• ו, ט—ח, יד). הם׳ נקרא גם בשם .,מי נח" 
(ישע' נד, ט). חוץ מבפרשת נח נזכרת המלה מ׳ עצמד, רק 
בתה׳ כט, י. נראה, כי היא משורש "יבל", השכיח גם בלשר 
נות שמיות אחרות (וד,שו׳ "יבלי מים", ישע׳ ל, כד,( מד, ד! 
ירט׳ יז, ח). באכדית מקביל ללשון מ׳ המושג!!!!!ולג, שעניינו 
גשמים ורוחות, והמורד, אף הוא על מים רבים, שמחו את 
היקום בימי בראשית. 


סיפור המבול פותח במעשי החסם של הבריות (ו, ה— 

יג) שבגללם מחליט האל להביא מ׳ על הארץ. הוא מודיע 
על כך לנח ומצווה עליו לבבות תיבה, ולכנס לתוכה את בני- 
ביתו ושנים ,.מכל החי מכל בשר" ושבעה מכל הבהמה 
הטהורה ומד,עוף. לדי להותיר פליטה לברואים ולהציל את 
הצדיק בדורו (ו, יג—ז, ה). המ׳ יורד על הארץ ומוחה את 
כל היקום (ז, ה—כד). המים הסרים והולכים ונח משלח 
עופות — עורב ויונה — כדי לגלות סימני יבשה (ח, א— 
טו), פליטת ד,מ׳ יוצאת מהתיבה ונח מקריב קרבן לאלוהים 
המתרצה לו (ח, טו—כב). הבריאה מתחדשת מכוח ברבת 
האלהים ובריתו לאדם, שלא יהיה עוד מ׳ על הארץ (ט, א— 
יז) ובני נח נפוצים בארץ (ט, יה—ים). 

הכרונולוגיה של ד,מ׳ סדורה, במערכת של מספרים טיפו¬ 
סיים במקרא, כמו שבע וארבעים, הבאים מן הסתם לרמוז 
לד,רמוניד, בסדרי עולם, שלא פסקה גם בשעת השחתתו. 
לציון מיוחד ראויים התאריכים המדוייקים, הנאים לרשומות 
היסטוריות. ב 17 בחודש השני בשנת 600 לחייו נכנם נח 
לתיבה (ז, יא)! הגשם או הט׳ עצמו היד. על הארץ 40 יום 
ולילד, (ז, יב, יז}! 150 יום עמדו המים בסימן גבורה, ובסופו 
של פרק־זמן זה ההל חיסור המים והתיבה נחה על הרי אררט 
(ע״ע) ב 17 בחודש השביעי (ז, כד: ח, ג-ד)! ב 1 בחודש 
העשירי נראו ראשי ההרים (ח, ד,)! לאחר 40 יום שלח נח 
את העורב (ח, ו—ז), ולאחר מכן שלח 3 פעמים את היוגה" 
בד,פסקות של 7 ימים משילוח העורב(ח,ח,י.יב)! ב 1 בחודש 
הראשון בשנה הבאה ״חרבו פני האדמה״, וב 27 בחודש השני 
״יבשה הארץ״ — לאמור התייבשות מוחלטת (ח, יג. יד). 

החזרות המרובות בוואריאציות שונות הנשנות בסיפור 
הוסברו ע״י חוקרים מסויימים (האחרונים ביניהם; ג. פון 
ראד, ז. מובינקל וא. ספיזך) כנובעות ממקורות שובים (וע״ע 
תורה, מקרא)',' ם. ד. קאסויטו שיער שמלכתחילה רווח בישראל 
אפום על חט׳, בדומה לאפוסים דומים של עמי הקדם (ר׳ 
להלן), ששרידים ממנו השתקעו בכמה כתובים (כגון ברא׳ 
ו, יא: ח, ב), ואחר כך התרקם הסיפור המקראי — על חילופי 
מסורותיו, שנספגו בו. 

אמנם ניתן לד,סביר את הוואריאציות השונות (ולאו דווקא 
הסותרות וו את וו) גם ללא הזדקקות להנחה על אפום קדום. 
הסיפור עצמו ספוג כולו רוממות של יצירה פיוטית, ולשונו 
הנשגבה נאה לעצם המעמד של זעזועים קוסמיים. להופעת 
האלוהים, לאבדן כל בשר, להלמות לבם של הניצולים ולחי¬ 
דושו של היקום. חילופי הסגנון הם בהתאם לסיטואציות 
שונות. 

כוחו הציורי של סיפור הט׳ בא על ביטויו המלא בשתי 
פנים: בתיאור עצמתו של המ׳ (ו, יא, יב, יו—בד) ובדמדומי 
הבשורה, של חידוש העולם (ה, א—ו). הבורא מתגלה בבחי¬ 
נות שונות. יש חילופי הופעה, מאל זועם ורחוק. חורץ־דיו — 
לאל רהוט, המביו ליצרו של אדם וקובע חוקים לטבע ולאדם. 
וזאת במעשיה-ברית, שסימביד, מחייבים גם אותו (ט. ס—יז! 
ע״ע קשת). סיפור ד,מ׳ מדגיש, שחידושו של עולם יסודו 
בזכירתם של הברואים לפני האל (הפועל ,.זכר" חוזר 
ונשנה, בהבטחת קיום לכל בשר: ח. א; ס, סו, טז), שהיא 
גילוי של חסד אלוהי. 

סיפורי מ׳ רבים היו נפוצים בעמי-הקדם. במסופו¬ 
טאמיה נשתמרו גירטאות אחדות של סיפור המ׳, הדומות 
לסיפור המקראי, הן בתוכן והן במיבנד, ובכמה מטבעות-לשון. 



91 


מכול 


92 


במקור הקדום ביותר, בסיפור השומרי שהגיע אלינו במקוטע, 
שלוב מעשה המ׳, שגיבורו בקרא בשם זיאסדך, בסיפור הברי¬ 
אה ובמלוכה שניתנה מהשמים. גם ברשימת המלכים השומ- 
ריים נזכר המ' בציון מדוייק של זמן, לפי החפיסה המיתו¬ 
לוגית, בימי אבר תת, מלך שרפד. סיפור המ' בשפה האכדית 
מצוי בלוח י״א של עלילת גלגמש (ע״ע), שחוברה לראשונה 
בתקופה הבבלית הקדומה, בתחילת האלף ה 2 לפסה״נ. התי¬ 
אור שלוב בסיפור חייו של פליט המ׳ אתנפשתם בן אבר- 
תת, שהיה לאל בן־אלמות לאחר הצלתו.' בקטעים אכדיים 
אחרים נשתמרו ידיעות מועטות על המ׳ ועל הניצול בשם 
אתרח׳נזם. מסורת מסופוטאמיה על המי נשתיירה גם בדברי 
ההיסטוריון הבבלי ברוסום מהמאה ה 3 לפסה״ב, שכתב יוונית. 

סיפור תחילתו של המ׳ חוזר ונשנה ברוב המקורות האכ- 
דיים (וכנראה שכלול היה גם בעלילה השומרית): אחד 
האלים (באפוס האכדי אא) מגלה לאתנפשוזם,' לאתךח׳סם, 
או זיאסדך. את דבר המי ואומר לו'לבנות ספינת־הצלה, 
ששם יכנס את משפחתו, את בוני הספינה, בעלי־חיים, אמצעי 
מחיה ושאר נכסים. בדברי אתנפשתם שבעלילת גלגמש טבוע 
הסיפור המפורט בחותם אמנותי ובכימורי־לב של פייטן: 
התגעשותם של איתני הטבע, אבדן כל חי, בלהת האלים, 
קינת האלה אשתר. בכיו של גיבור הספינה, לאחר-מבן — 
ראשית ההתחדשות: אתנפשתם פותח את חלון הספינה 
(אותה מסורת גם במקור השומרי) ורואה 12 ראשי הרים 
(במקור השומרי— שולח לו האל את קרניו)! הספינה נחה על 
הרי-נצר שבדרום מסופוטאמיה (לפי ברוסום — בצפון, בהרי 
קורדו שבארמניה)! גיבור הסיפור שולת עופות—יונה, סנו¬ 
נית ועורב — לראות, אם יבשה הארץ! היציאה מן התיבה 
מלווה בקרבן ובקטורת לכבוד האלים (הוא הדין בדברי 
ברוסום! באפוס השומרי מעלה זיאטדר קרבן בסמוד לפתיחת 
החלון): אתנפשתם ואשתו מצטרפים לאלים ואצל ברוסום— 
גם הבת והמלח. 

הסיבה למ' מצויה בעלילת אתרח׳סם (וכנראה גם ברשי¬ 
מת המלכים השומרית). נאמר שם, שהרעש שהקימו הבריות 
הפריע למנוחתם של האלים. אימת האלים משואת חט׳ מלווה 
בנעימה בודדת של צער על כליון האדם. האלים, העטים על 
קרבנו של הניצול, מתווכחים על עצם צדקתו של המ' 1 
מדברי האל אא משתמע, שרק העבריין ראוי לעונש. 

בפרטים רבים רומים הסיפור המקראי והסיפור המסופו- 
טאמי (על מסורותיו השונות). בייחוד מאלפת העובדה, שגם 
בתורה וגם ברשימת המלכים השומרית נחשב הט' לציון 
מפנה בתולדות האדם. לעומת זאת יש גם הבדלים ניכרים. עצם 
התפיסה של המ' אחרת היא בתורה ומשתיתה — מוסרית: 
המ' הוא נקודת מוצא להשתלשלותה של הברית מנח, שאינו 
מגיע למעלת אל, אלא נהפך, בדרך הטבע, לאבי האנושות 
המחודשת (וע״ע נח). המ׳ עצמו הוא תולדה של מעשי- 
חמס, כפי שהצלת היקום היא תולדת צדקתו של נח, ומכוח 
רחמיו של האל. תפיסה זו, שבה ספוג כל הסיפור על המ׳ 
ועל נח, אין לה הקבלה במסורת המסופוטאסית. 

רקעו הגיאוגרפי של סיפור המי, הוא בהתאם למציאות 
של ארצות הפרת והחדקל, ארץ מוצאם של העברים. אך רוחו 
היא רוח המונותאיזם הישראלי. 

ש 

י. קויםמן, תולדות דאמונה דישראלית, ג׳, 67 * 68 ׳ 76 ׳ 243 , 

531 ׳ 643 , תש״ו? מ. ד. קאסוטו, מנוז עד אברהם. 26-1 

(ביבליוגרפיה, שם, 194 * 195 )׳ חשי״ג^ 11.1 

,^^^ 1 7/26 ,מ 50 נ 73£01 .ו!*! ;^ 1917 , 59-83 


' 76310 ^ 01 6 וז 0 16 ;}£ ?!^ 7 ; 1939 

61 ,^סזיוג? ; 1946 , 224-269 .! 70601161 

; 1964 , 42-59 ,! 2 ! 6 וז 06 ,ז 15£ שק 5 . 6 ;* 1953 , 06 ^ 161 ) 6 ^/ 066 

6616146/1 ! 06 )* 1 /) 1071 { 1£11 ) 80 0 ן>ז< 

. 1965 ,([חו] 11611 ( 31 .¥ . 5 ) 

שפן. א. 

ב ח ז " ל. תאריך תחילתו של המ׳ שנוי במחלוקת תנאים, 

על דברי הכתוב: "בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחרש 
השני בשבעה עשר יום לחדש" (ברא׳ ז, יא): "רבי יהושע 
אומר, אותו היום י״ז באייר היה, יום שמזל כימה שוקע ביום 
ומעינות מתמעטין... ר׳ אליעזר אומר, אותו היום י״ז במר- 
חשון היה, יום שמזל כימה עולה ביום ומעינות מתגברין" 
וכו׳(ר״ד, י״א, ע״ב). ממקור זה אנו למדים שהמ׳ עצמו נגרם 
בעקבות נטילת שני כוכבים ממזל כימה, שהם הסותמים 
את "ארובות השמים* (מכאן אף הסיק הרמב״ם ששמות 
המזלות וצורתן נקבעו אז [הל׳ יסורי התורה, ס״ג הל' ז')). 
משפטם של אנשי דור המ׳ היה י״ב חודש (עדויות ב׳, י׳), 
אלא, שלא כל אותם חדשים ירד המ׳. בתחילתו היה זה גשם 
ברכה אשר נועד לתת הזדמנות אחרונה לחזרה בתשובה, 
ורק לאחר זמן הפך למ׳(רש״י לברא׳ ז, יב! מקורו המדר¬ 
שי אבד), בעקבות התיאור המקראי פירשו חז״ל כי הגשם 
ירד רק 40 יום, ובמשך 150 יום נוספים גברו המים ולאחר 
מכן הלכו הלוך וחסור. אצל יוסף בן מתתיהו(קדמוניות, א׳, 
ג׳, ה׳), לעומתם, מסופר כי חסרו המים כל אותם 150 יום 
(והשר רש״י לברא׳ ח, ג ד). 

כל משך ימי המ׳ נשתנה הסדר הקוסמי כולו מן הקצה 
אל הקצה ואף "המזלות לא שמשו בשנת המ"׳ (ירו׳ פסחים 
פ״א, ה״א). בדבר טיבם של מי המ׳, יש אומרים כי מי המ׳ 
רותחין היו (פדר״א כ״ב): ויש אומרים כי מים אלה הפכו 
לשלג על פני האדמה (תנחומא-בובר, ברא׳ ל״ג). הד לדעה 
הראשונה ניתן לשמוע בדברי התלמוד על חמי טבריה, שהם 
מן המעיינות שלא נמכרו עם תום המ׳(סנהדרין ק״ח, ע״א). 
לדעת רוב המדרשים לא נשמדו הדגים במי, ולדעת רבינו 
בחיי (כנראה שמקורה במדרש שאבד) סיבת הדבר בברכה 
המיוחדת שניתנה לדגים (ברא׳ א, כב). לעניין השאלה אם 
ירד המ׳ על אדמת א״י, נחלקו הדעות (זבחים קי״ג, ע״ב), 
ומעניינת בהקשר לזה אמונת השומרונים (הנזכרת בב״ר 
ל״ג. ועוד) שהר-גריזים לא נרטב במי המ׳ — היחיד מכל 
א״י. 

ל. גיגצבורג, מ׳ של אש (חגרן [הירודצקי). חס, תרע״ג: 

הנ״ל, אגדות היהודים. א/ 114-103 , 244-234 , חשכ״ו. 

י. ת. 

באמנות. תיאורי נח בתיבה הצפה על-פני המים, 
כשהוא משלח את היונה — בלא תיאור המ׳ עצמו — כבר 
מופיעים ביצירות מתקופת הנצרות הקדומה (המאות ה 2 — 
ה 5 ) בציורי-הזכוכית ובציורי-הקיר שבקטקומבות הרומיות, 
ומאוחר יותר — גם על כותרות עמודי הקאתדראלות של 
יה״ב. באיורים הראשונים לכתבי-הקודש (ע״ע אילומינציח! 
מיניאטורה) כבר ניתנים תיאורים מפורטים של הם׳ בעלילה 
תנ״בית. המוקדמים שבציורי המ׳, המראים את המים הגואים, 
הגוויות הצפות, וכד׳, כלולים בכה״י "בראשית וינה" (מן 
המאה ה 5 —ה 6 ! הספריה הלאומית, וינה) ובבה״י "חומש 
אשברנם״ ( 1111301 :נ 11 י 1 ו 51 \,! מן המאה ה 7 לערך! הטפריה 
הלאומית, פאריס). במשך כל תקופת יה״ב שימש המ׳ נושא 
קבוע בספרי התנ״ך וב״י מאויירים אחרים וכן במחזורי 
אילוסטראציות לכתבי-הקודש! בפסיפסים שבקאפלה פאלא- 






מכול — מכחנים פסיכולוגיים 


בזגוגיות הצבעו¬ 
ניות בשארטר. 

ועוד. במחזורי תי¬ 
אורים אלה שכי¬ 
חים גם תיאורים 
מפורטים של 
בניית התיבה, ה¬ 
משמשים עדות 
מעניינת לדרך 
עבודת הנגרים 
(שנח נחשב כפ¬ 
טרונם) ובוני- 
הספינות של ה¬ 
תקופה ! תיאורי 
עליית החיות ל¬ 
תיבה, התיבה ומ¬ 
טענה, צפים עוט¬ 

פני המים, שילוח העורב והיונה, היציאה מן התיבה, הקשת 
בענן וקרבן נח. אמני הרנסאנס האיטלקי המשיכו במסורת 
זו של התיאור העלילתי של המ׳ ופרשת נח: גיברטי, אוצ׳לו, 

יאקופו דלה קורצ׳ר, ("מזשטס) במאה ה 15 ורפאל ומיכל- 
אנג׳לו במאר, ר, 16 . מיכלאנג׳לו (ע״ע) תיאר, בניגוד לקוד¬ 
מיו, את המ' כטראגדיה אנושית במלוא גדלותר, ועמקותה 
של המלה והתעלם כליל מן הצד העלילתי והאסכאטולוגי 
טינה בפאלרמו, בקאתךראלה של מונראלה, בכנסיית סאן- הקשור בנח, בתיבה ובחיות. — רבים מאמני המאות ה 16 
מארקו בוונציר״ בבאפטיסטריום של פירנצה, בציורי-הקיר וה 17 הושפעו מרפאל וממיכלאנג׳לו; אחרים העדיפו להפגין 

אשר בםן-םאון צרפת) ובפרנטילו (איטליה), את שליטתם בנוסח ציורי המיוהד לתקופתם ולסיגנונם האי¬ 

שי. תיאור אפייני של המ' בסיגנון רומאנטי-דראמאתי הוא 
של גימטו דורה (ע״ע), בן המאה ה 19 . הט' חוזר ומופיע 
במאה הסב באיורי התנ״ך של שאגאל ושל סאלוואדור דאלי. 

א. רו. 

מבחנים פסיכולוגיים ( 515 ־ 111 ־^ 81 ס^ 0 יו^ 87 י 1 ), מערכת 

מתיקננת של גירויים המיועדת להפעיל מדגם של 
התנהגות הניתן למדידר,. 

מ״פ בנויים מפריטים (?וס־ו!) הדורשים כתגובה פעולות 
שכליות, כגון: הכללה, הגדרה, השוואה, מציאת צד שווה או 
הבדל, גילוי חוקיות בסדרר, של נתונים, זכירה, פירוש, איר- 
גון תכנים מחדש, תפיסת צורות ועוד. הבעיות או השאלות 
הטעונות פתרון מוצגות בצורת מלים, מספרים, צורות גאו־ 

מטריות, סמלים, עצמים, תבניות, תמונות, צלילים וכד׳. לכל 
מבחן פסיכולוגי מטרה מוגדרת; פעמים מוטלים על מבחן 
פסיכולוגי כמה תפקידים, והוא בוחן בעת ובעונה אחת כמה 
כשרים ותבונות ודרכי-התנהגות. 

מבחינת סוג המטלר, (־":!־־ןלס) נור,גים לחלק מ״פ 
לשתי קבוצות; בחטיבר, אחת נכללים "מבחני ביצוע 
מירבי״ ( 51:5 ־ 1 ־־;;בבת־ס:!■!־;! !!;!;!!!!;נגות), שבהם נדרש 
הנבחן להפעיל את מירב יכלתו כדי לפתור בעיה מוגדרת 
בדרך "נבונה". בחטיבה שניה כלולים "מבחני התנהגות 
א פ י י נ י ת״ ( 515 ־ 1 !!;:)!קץ!), שבהם מבקשים 

מן הנבחן תשובות המתייחסות אליו אישית, ולאו דווקא 
תשובות "נכונות" מבחינה אובייקטיווית. 

1 . "מבחני ביצוע מירבי" בוחנים את האינטלי¬ 
גנציה (ע״ע) [משכל], כשרונות מיוחדים ( 3 ־ 111:1111 ( 31 ), 

השגים ( 118 ז־מ 1 ־׳\־ 111 ־ 3 ) וכושר (ע;ז 111 ()ב). 


דטפי? בעיטייים—כ 1 תור ".אינ; 

לחמישה זזומ׳שי-תורה 
(ז ולצבאו, 836 ג) 


תיאור הטפול בפסיפס־תקיר ׳עבכנסיית סאן־טארקו בוונציה 
(הטאח ה 13 ) 


תיאור המבול ב״הנרת־סאראייבו׳ 
(כ״י מהמאה ה 13 ) 





95 


מכחנים פםייכולוגיים 


96 


(א) מ ב ת נ י ־ מ ש כ ל. מחברה של מערכת־המבחנים 
הראשונה למדידת המש ב ל היה א. בינה (ע״ע), שחידש 
את המושג ״גיל המשכל״ (־ 38 !ט!!־!!!) לציין רמת הת¬ 
פתחות בדרגת גיל נתונה. גיל־המשבל אינו זהה עם גיל־ 
החיים. ו. שטרן הנהיג את החישוב של "מנת־המשכל" 
ס״־״סטס 30 מ 611180 ] 111 — • 1.0 ) , שהוא גיל־המשבל מחולק 
בגיל־החיים. כפול 100 . ל. מ. טרמן (ע״ע) שיכלל את 
מבחנו של בינה, והמהדורה האחרונה (השלישית) של 
מבחן זה המבונה ״סטנפורד-בינה״, יצאה בשנת 1960 . כיום 
נפוץ מאד מבחן המשכל שבנה וכטלר (ע״ע) והוא כולל 
מערכות למבוגרים וגם לילדים ולנוער. במערכת המבחנים 
סטנפורד־בינה הפריטים הטרוגניים ואינם מאורגנים לפי סוג 
אלא לפי דרגת הקושי, ואילו'המערכת של וכסלר מורכבת 
מ 10 תת־מערכות הומוגניות. האחרון הנהיג גם חישוב אחר 
של מנת־ד,משבל, המבוסם על גודל הפער שבין השג הנבחן 
לבין ממוצע ההשגים של בני־גילו. 

מבחני אינטליגנציה לתינוקות ולפעוטות מעלים בעיות 
מיוחדות הן לגבי טיב האינטליגנציה והן לגבי מהימנות 
התוצאות ותקפן. 

לצדם של מבחני המשכל ליחיד המתוארים לעיל הת¬ 
פתחו גם מבחנים לקבוצות. רבים מהם הם מבחני "נייר 
ועפרון״, המציגים בעיות בצורת מספרים או סמלים; מבחנים 
אלו באים לבדוק את יכולת הנבחן להבין קשרים לא-מילו- 
ליים. תפקיד זה מוטל גם על מ ב ח נ י "ב י צ ו ע" ליחיד. 

מבחני משכל הם מכשירי מדידה מהימנים יותר ותקפים 
יותר מיתר המה״פ, להוציא אולי מבחני השגים. משתמשים 
בהם בתחומי הפסיכולוגיה, בחינוך, בצבא, בתעשיה ובמחקר 
חברתי. 

(ב) מבחני כשרונות מיוחדים מיועדים למדידת 
תיפקודים שברגיל אינם נמנים עם הכשרונות שאליהם מתיי¬ 
חסים מבחני-המשכל, כגון הבנה טכנית, תיאום תנועי, זריזות 
היד וכשרונות למוסיקה ולציור, התאמה לפקידות וכיו״ב. 
בכמה מן המבחנים האלר, מתבקש הנבחן להפגין את כשרו 
ע״י ״יצירה בזעיר־אנפין״ לפי תנאים מוגדרים, כגון; "צייר 
ציור בהתחשב בקווים המצויירים מראש בגליון". במבחנים 
אחרים עליו לבחור ביצירה ה״טובה ביותר" או ה״מקורית" 
מתוך שתיים או שלוש המוגשות לו. הכשרונות המיוחדים, 
על צירופיהם, עשויים לקבוע, לפחות בקווים כלליים, את 
הכיוון ואת הד,תאמר, המקצועית של הנבחן. 

(ג) מ ב ח נ י ה י ש ג י ם מיועדים למדידת התוצאות של 
תהליך לימודי מוגדר. אם הם מכילים פריטים מתחומי ידע 
מרוחקים זה מזה, עשויות תוצאותיהם לחפוף במידה רבה 
את תוצאות מבחני־המשכל, כיוון שאחת מצודות ההתגלות 
של רמת המשכל היא רמת הידע הנרכש באקראי ע״י הפרט. 
בסוג זה של מבחנים מרבים להשתמש בבתי-הספר. 

(ד) מבחני כושר מודדים את הידע שקלט הנבחן 
מחוץ לתהליך לימוד פורמאלי. בצירוף פריטים הנהוגים גם 
במבהני־משכל, מאפשרות התוצאות לאמוד את כשרו של 
הנבחן לקלוט ידע נוסף בתחום הנתון או בדומה לו. 

2 . ״מ ב ח נ י התנהגות א פ י י נ י ת״ כוללים: שאלו¬ 
נים, מבחני-ביצוע ומבחניץיוטל. 

(א) השאלונים משמשים הן למדידת האישיות באו¬ 
פן כללי והן להערכת אספקטים מסויימים שלה, כגון כישור 
הסתגלות, חרדה, "גבריות", יושר וכיו״ב. סוג אחר של שאלד 


נים מיועד לקביעת נטיות ועמדות. רוב השאלונים מבוססים 
על דיווח עצמי, אולם יש גם ״סולמות־הערכה״ ( 1211118 
51:3163 ) שממלאים אנשים אחרים ואנשים שמקיימים מגע 
עם הפרט שעליו הם מדווחים, כגון חברים בכיתה, חברים 
לעבודה, ממונים על הנבחן או מוריו. לדוגמה, דורשים 
מהנשאל: א. סמן אם אתה מעדיף לעבוד מהר או לעבוד 
בהקפדה! לעבוד לבדך או לעבוד ביחד עם אחרים. ב. סמן 
״כן״ או ״לא״; לפעמים אני חולם בהקיץ; לעתים קשה לי 
להחליט מה אעשה באותו היום. 

בדומה למבחני "ביצוע מירבי" מלווים גם השאלונים 
נורמות המאפשרות לקבוע את מקומו היחסי של הפרט בתוך 
קבוצה שאליה הוא שייך. אולם, שלא כבמבחני הביצוע 
המירבי, נחשבת ההערכה כ״טובה" או כ״גרועה" לפי צירוף 
תשובות אחרות של אותו הפרט ולא ברזתאם לאיזה קריט¬ 
ריון אובייקטיווי כללי. 

שאלון־האישיות המקובל־ביותר הוא "מצאי האישיות 
הרב־צורתי של מעסוטה" (־ 1 ז 80 ז 6 ? 113810 ק 11:1 ט 1 \ 3 ] 111111630 < 
— ׳זזסזסס״□! צ 3111 ). תחילה( 1940 ) נועד לאבחן חולי־ 

רוח! אולם במשך הזמן הותקנו בו "סולמות" נוספים לשם 
בדיקת עצמת האני, התלות בזולת, דעות קדומות ועוד, של¬ 
פיד,ם ניתן להעריך את אישיותם של אנשים תקינים. המקובל 
מבין השאלונים לאנשים בריאים הוא "מצאי האישיות של 
קליפורניה ( 1 ? 0 —ץזט)ת 7£ ־ 111 7 ) 5011311 ־ £1 ? 1113 ז 0311£0 ), 

שאלוני האישיות משמשים הן למחקר והן לאבחון, אולם 
תוצאותיהם מהימנות ותקפות הרבה פחות מאשר אלו של 
מבחני "ביצוע מירבי". הסיבות לכך נעוצות קצתן בהעדר 
תאוריה כללית ומקובלת של מבנה האישיות, וקצתן בקושי 
לפרש את חוות-הדעת העצמית הניתנת בפריטי השאלונים. 
הפרט עשוי להשיב בניגוד למציאות או למה שנחשב כ״אמת", 
מתוך אי-ר.בנת השאלה או משום מנגנון-ההתגוננות של האני 
שלו. בעקבות הנטיה לענות (ביודעין או שלא ביודעין) לפי 
המקובל בחברה. חוברו שאלונים של "מקובלות חברתית" 
המאפשרים השוואה לתשובות שניתנו בשאלונים אחדים. 

בשאלוני-נטיות קיימות שתי שיטות של בניית נורמות — 
אמפירית וא-פריורית. לפי השיטה האמפירית משווים את 
תשובות הגבחן לתשובותיהם של חברי קבוצה אפיינית, כגון 
בעלי מקצוע מסויים, בני אותו גיל, נשים או גברים. לפי 
השיטה הא-פריורית מהליט עורך השאלות מה צריכות להיות 
התשובות האפייניות לקבוצות מוגדרות. התוצאות של מבחני 
אישיות מסוכמות בצורת צדוןית (פרופיל) המציינת את 
מקומו של הנשאל בהשוואה' לבני קבוצה מוגדרת בכל אחת 
מן התכונות המפורטות שבצדודית, כגון חברתיות, דחפיות, 
חרדד" מנהיגות ועוד. 

(ב) מבחני ביצוע נועדו למדידת תכונה מסויימת 

של האישיות. נפוצה ביותר מערכת מבחני-היושר של הרט- 
ש 1 רן ומי ( 1938 שבהם מתבקשים 

תלמידים לבצע תפקידים שונים המשאירים פתח לרמאות, 
כגון: לתת ציונים למבחנים שלהם־עצמם, או לסמן מרכזי- 
מעגלים בעיניים עצומות. 

(ג) מבחניהטל (ע״ע הטלה, עמ' 990 ) הם תמונות, 
ציורים, צלילים, מלים וכיו״ב, המפעילים שכבות עמוקות 
בנפש הנבחן.הם שונים מיתר "מבחני התנהגות אפיינית" בכך, 
שפריטיהם עמימים בכוונה־תחילה. ברגיל אין הנבחן יכול 
לסלף את תגובתו משום שלא ברור מה מעריכים בתשו־ 




97 


מכחנים פסיכולוגיים — מביז(מלבודיום), ין 


98 


בתו. מידת עמים ותם של הפריטים משפיעה ישירות על 
מידת ההטלה האישית, אולם העליה בעמימות ובד,טלה 
מגבירה את הקושי בפיענוח התגובות ובהערכתו, מאחר שבל 
תשובה יכולה להיות תוצאה של תהליכים פנימיים שונים. 
מכאן, שרמת מהימנותן ותקפן של התשובות נמוכה בהרבה 
מאלו שבםבר,ני ההישג המירבי. 

מבחני־ר,ר,טל הידועים־ביותר הם מבחן רורשאד (- 801 
1921 ומבחן התפסת הנושא ^ 1 ;וגןזז€ןן'^' 

—;ו!־'!׳ 11 ס;: 1 ג 061 )'.^מבחן רורשאך מורכב מ 10 לוחות, 

ובהם כתמים סימטריים בעלי צורות שונות, קצתם שחורים־ 
אפורים וקצתם צבעוניים. על הנבחן להגיד מה הוא רואה 
בכתמים. סוגי התשובות ולא תכנן קובעים בעיקר את הערכת 
המבחן. מבחן התפסת הנושא ( 1935 ) כולל 20 תמונות של 
אנשים הנתונים במצבים מסויימים, ועל הנבחן לספר על כל 
אחת "מה מתרחש כאן... מה היה לפני כן... מה יהיה בעתיד". 
הבוחן מצפה, שסיפורי הנבחן ישקפו את תהליכי נפשו 
הסמויים. מבחן זה הותאם גם לילדים. 

מבחני-הטל אחרים הם: השלמת משפטים (כגון, "כש¬ 
הייתי ילד..."); תגובות על מצב של תסבול: ציור חפשי: 
תגובות על תמונות של כלב, ששמו בלקי, הנתון במצבים של 
כעין חיי משפחה. 

ג. אורהו, הורת המבחניט הפסיכויוגיים, תשי״ג: י. גלנץ, 
המברנים בפסיכולוגיה, תשכ״ו! ר. פ. בודי, הערכת בני־ 

אדם (החינוך, ליח), חשכ״ו: 

,־ €€1151£1 ^ 1 ג .( 1 ;" 1955 

;* 958 ! /?> )ו 1 ז 0 

46 ^>ז^;מ?עמ׳< 0 ,מוהזג 11131 ט 0 .{ ; 1963 

: 1966 ,:ז 71$ ; 1965 

1131510 . 1 ;^ 1968 

גןן>/ 5 מ 0 ^' 65 ? 171 £; €111 )ן 0 ^? ,(. 1 ) 6 ) 

. 1968 

גי. א. 

מביון, ז'[ — 11011 ;נ 131 \ ״ 62 ! — ( 1632 , סן־פיו־מון [ליד 
רנס, 80013 ] — 1707 , פאריס), נזיר'^דיקטיני, 

אבי הפלאוגרפיה (ע״ע) והדיפלומטיקה (ע״ע), ב 1653 הצ¬ 
טרף מ' למנזר סן־רמי ברנס, וב 1664 הזמינו ד׳אשרי (-.\ 1 ' 1 ) 
ץ 1 פ 11 ס) למנזר סן־דרמן־דה־פרה בפאריס, כדי להוציא עמו 
את 11€11 ) 360€ - 3 11015 )־ 01 1 ז 1 טז 0 ^^ת 33 ("מעשי הקדר 
שים ממסדר בנדיקטוס הקדוש"). במבואות שהוסיף מ׳ 
לקובץ, שיצא ב 9 כרכים ב 1668 — 1701 , השתמש בחולדות 
הקדושים להארת ההיסטוריה של יה״ב המוקדמים. כ 20 שנה 
פעל מ׳ בסן־ז׳רמן, מרכזם הרוחני של המוריסטים (- 1:4301:15 
5 ־ 1 ), קבוצת נזירים בנדיקטינים שעסקו בעית ובמחקר, וד.גן 
על עמדתם כנגד הטרפיסטים (ע״ע) שכפרו בכשרות עיסוק 
הנזיר במהקר■ מ׳ פרסם אספי תעודות רבים נוספים. 

ספרו ד,חשוב ביותר היה 1163 11^11 3^x ב 1001 ק 11 : 16 06 
(״ששה ספרים על תורת התעודות״) 1681 , שחיבר כמענה 
לפפברוך, אחד הבולנדיסטים (ע״ע), שחשד במהימנות תעו¬ 
דות המרובינגים (ע״ע). בספר זד" שהניח את היסודות לפא־ 
לאוגראפיה ד,םודרנית ולדיפלומאטיקה, קבע מ׳ עקרונות 
לבדיקת מקוריותן של תעודות מיה״ב, אמיתותן וזמנן. 

;* 1933 , 1709 ,./ 11 ./.ע 46 €%< 1 2 ) 1 6 ^ ,ןזגו] 1 גז.מ .יד 

- 0 /״מ 6 ו 1641€117 /£^ 14 ) 0 .^[ .[ ,ק 1 יו^^| 8 ז^מ . 17 .[ 

416 11714 ./ ,ז 1166 . 0 ; 1928 , 7 ) 4 01 ('- 17 ז 4 > 5 /ס 1001 ( 56 71601 

, 11 •! ,. 14 ,ן)£ז 1.0016 . 13 ; 1938 ,■ 7167 {{)( 611641 ^( ■ 11061267 ( 86 
1631 ]צ £061£$13 0£ 1 ב 11 ז 011 ן) . 4 ( ,צ 16 ^ 0 ;ו 1 ^ .מ . 1 ׳ג ; 1953-1957 
. 1939 ,( 10 ,■גזמצומ 


מביום, אוגוסט פףךיננד - - 46 < 1 )״ 3 ״ 1 נ־ז 6 'ז ] 608 ט\. 

8103 — ( 1790 , שולפפ 1 רטד, [פרוסיה] — 1868 , 

לייפציג), אסטרונום ומתמטיקן גרמני. מ׳ למד תחילה מ,שפ¬ 
טים ולאחר מכן עבר ללימודי המתמטיקה (גם כתלמידו של 
גאוס [ע״ע]) והאסטרונומיה בגטינגן. בשנת 1816 נתמנה 
"לפרופסור באסטרונומיה באוניברסיטה, של לייפציג. מחקריו 
הראשונים דנו בנושאים עיוניים באסטרונרמיד,. ב 1815 
נתפרסם חיבלרו - 805 11x3 [ך 101 ז 0600101 31161.3 ז 0 נן 0001 06 
113061.15 : 161 ! 1-001 ("חישובי הליקויים של כוכבי־לכת") 
ובשנים שלאחר מכן נודעו בעיקר מחקריו 816016016 ' 016 
110101615 ־ 1 1165 8166830111 ־ 661 ("יסודות מכניקת גרמי 
השמים״), 1836 : 5110000116 .\, 661 1-130:1133126 016 

(״המשפטים היסודיים של האסטרונומיה״), 1845 . 

במתמטיקה קשור שמו של מ׳ במספר מושגים יסודיים; 

הוא היה הראשון שהכניס — בספח ־ €31 061831:5,6601115686 
601 (״החשבון הבאריצנטרי"), 1827 — את מושג הקואור־ 
דינאטות ההומוגניות של המישור בגאומטריה האנאליטית 
ואף הראה בעבודותיו את יעילותן של הקואורדינאטות האלו. 

בספר זה דן מ׳ גם במושג הכללי של ההתאמד, הפרוייק- 
טיווית ביו שני מישורים (ע״ע גאלמטריה); סוג אחד של 
התאמה כזו הוא זה שמעביר נקודות לנקודות וישרים ליש¬ 
רים. התאמה זאת נקבעת, בדרך כלל, כאשר נתונים ארבעה 
זוגות של נקודות מתאימות. מ׳ הוכיח זאת באמצעות "הרשת 
של מ׳", בד,ראותו שאם יוצאים מארבע נקודות, בלתי־ 
תלויות לינארית, של המישור, ניתן לבנות באופן לינארי 
קבוצה צפופה של נקודות במישור עצמו. הסוג השני של 
ההתאמות הפדוייקטיוויות הוא זה שמעביר נקודות לישריס 
וישרים לנקודות. כמו כן נודעת חשיבות לעבודותת על 
הוותאמות החד־חד-ערכיות של מישורים מרוכבים המעבירות 
מעגלים למעגלים. 

בשדה, הטופולוגיה (ע״ע) "הסרט של מ׳" הוא הדוגמה 
הראשונה של משטח בעל צד אחד. 

לאחר מותו פורסם אוסף חיבוריו בארבעה כרכים (לייפ¬ 
ציג, 1885 — 1887 ). או, ;!״. 

מביום, פאול יוליוס — 840681113 101103 3111 י 1 — 

( 1853 — 1907 ), נורולוג, פסיכיאטר וסופר גרמני. 

לאחר שקיבל את התואר דוקטור לפילוסופיה, גמר את 
הפקולטד, לרפואה, עבד כרופא צבאי וגם הוציא ספר על 
הרפואה הצבאית בגרמניר, ( 1878 ), התמחה ברפואת-עצבים 
והיה מרצה כעשר שנים באוניברסיטה של לייפציג. לאחר 
שעזב את משרתו בפקולטה התמסר לפראקטיקה רפואית 
ולכתיבת מאמריו וספריו המרובים. בין השאר תיאר את 
המיגרנה הא(פתלמופלגית ( 1884 ) ואת םימו־ד,ליקוי בהתפג־ 
שות העינים במחלת בזדו(ע״ע), הקרוי על שמו. מ׳ היה בין 
הראשונים שכתבו על'הפרעות פסיכיות של אישים היסטו¬ 
ריים. על עבודותיו הפאתוגרפיות נמנים כתביו על גתה 
( 1898 ), שופנהאואר ( 1899 ) וניצשה ( 1902 ). חלק מעבודותיו 
הופיע בשם ¥6186 < 38116 ׳ 3 \ 740586 (כתבים נבחרים) בחמי¬ 
שה כרכים (לייפציג, 1903 — 1904 ). 

■ 46 ( / 0 ^ 1111107 16 ( 1 10 *ז 10 ז 6 * 27041 ה 1 1 <^ ,ח 1$0 ח־ו 011 .מ .? 

.* 1929 . 4161716 

מביז (מלבודיום), ין — ( 0£31118 ( 11 ג^ 1 ) 11 ג(, כינויו 

של ין גוסרט ( 008831:1 , 1 ז 505836 )) — ( 1478/80 , 

מובז׳[י] — 1533/4 , מידלבורג[ו]), צייד פלאמי, מן הנציגים 



99 


מביז(מללדיום), ץ — מבנים(מבוא) 


100 



יז פביז: רי 51 !; דאז קארזנרלה ( 5 ובה פ>זריס) 


הראשונים של הרנסאנם בארצות השפלה. מ׳ שהה ב 1508/9 
ברומא ובקיץ 1509 חזר משם מושפע מן הרנטאנם האיטלקי; 
מבחר נושאים חילוניים ומיתולוגיים, רישומים לפי פסלים 
קלאסייכנ תיאור גוף־האדם בתנוחות קלאסיות. הרקע האר־ 
כיטקסוני הקלאסי תפס את מקום המסגרות הגותיות הסבוכות 
(״טריפטיכון מאלוואניה״: בערך 1510 : פאלרמו). יצירות 
אפייניות לנטיות' הדעזות אלה הן: ..לוקאס הקדוקו מצייר 
את הבתולה״ ( 1515 , פראג: נוסח אחר: 1518 , וינה): נפטון 
ואמפיטריטי״ ( 1518 , ברלין): דנאי( 1527 , מינת)• אך ההש¬ 
פעות האיטלקיות על מ׳ היו חיצוניות בלבד והוא נשאר 
קשור בסיגנונו למסורת הציור של צפון אירופה. דירר היה 
מקור השראתו בציור העירום! ואילו ברישום ובעיבוד 
הפלאסטי פיתח את ההשגים של אמני פלאנדריה ואת מורשת 
הסיגנון הגותי המאוחר. אפייניים לסיגנונו הבשל של מ׳ קו 
הרישום המעוקל. הזוהר של צבעיו ומעל לכל — הווירטואו¬ 
זיות והטכניקה המעולה שלו כאמן המכחול; התיאור הציורי 
המשוכלל והמלוטש של פרטיהם הפלאסטיים של העצמים, 
אף הסבוכים ביותר, במבנם, החל בבשר האדם וכלה ברהיט 
גותי מסולסל. 

מ׳ היה אחד הציירים הגדולים בדורו. עולמו האמנותי 
הגיע לכלל שלמות בדיוקנותיו המעולים, כגון: "דיוקן ז׳אן 
קארונדלה״ (;!?!־!:!!סזנס! 1517 , לובר). 

, 1 ז!>! 004 .[ .£ 

. 0 ; 1923 ../ג 17 ^ .[ ,[ 4 ז 3 ^ 56 : 1913 

־ 7 ז 3 מ^מ. / 0 711 )ת 7 <} £10 < £1 ( 1 ^£ממ ,/ג , 0111011 

. 1945 ג׳( 1 ־ 1 ש 1 ז 0113 עסמעזנ 

א. רו. 

מב:ינוגי(ון), ע״ע וילז, עמי 145 . 

מבלי, גבריאל בונו דה, ע״ע םוצ(אליזמ. 


מבנים (*סזפזסטז;!* ; 58 ם 11:11 פ( 1 ), מכללים הנדסיים יציבים, 
המורכבים מפריטים קבועים, לצרכים שונים, הבניה 
(ב׳) של מכללים אלה — מעיסוקיו הראשונים של האדם. 
חלוקת המי ע״פ הסוג והתיפקוד; 

א. מ״ ע ליי ם. ( 1 ) למגורים: בתי-דיור (ע״ע דיור! 
הוילה)! בתי־מלון (ע״ע מלון) וכיר׳ב; ( 2 ) מ" ציבוריים; 
תיאטראות ובתי־קולנוע: מוזאונים (ע״ע)! כנסיות (ע״ע 
כנסיה: בניה): בתי־כנסת (ע״ע בית כנסת)! מ" המשרתים 
את התחבורה, וביר׳ב!( 3 ) מ ו ם ד ו ת: בתי־ספר! בתי־הולים 
(ע״ע בית חולים)! בתי־סוהר (ע״ע סהר, בתי־) וכיו״ב! 

( 4 ) לייצור ולעסקים; בתי־הרושת (ע״ע תעשיה)! 
משרדים! מ״ חקלאיים (ע״ע חקלאות, עמ׳ 928 ) וכיו״ב: 

( 5 ) לאחסון: מוסכים! מחסנים! ממגורות (ע״ע חקלאות, 
עמ׳ 935 ) וכיו״ב. 

ב. מ״חת־קרקעיים (בחלקם או בשלמותם), ביניהם; 
ביצורים (ע״ע מבצרים ובצורים)! ביוב (ע״ע); גשרים (ע״ע 
גשר): דרכי מים (ע״ע)! דרכים (ע״ע דרו)! מנהרות! נמלים 
(ע״ע נמל)! סכרים (ע״ע סכר) וכיו״ב. 

בערך זה נידונים בעיקר מ״ מקורים — התוחמים חלל 
ע״י גג או תקרה וקירות. הקירוי מאפיין את הם" העליים, 
בהם מתרחשת פעילותו העיקרית של האדם. 

א. מבוא. עם׳ 100 : ב. תיכנון הס״, עמ' 101 : ג. ס" רבי־ 

קומות, עם׳ 104 ? ד. עבודות גימור. עמ׳ 106 ! ה. מיכון הב^ 
ומכונית־ב׳. עם׳ 106 ! ן. מו׳דול־ב/ עמ׳ 1108 תיער^ הב׳ — 

ב׳ מרוסית, עם׳ 109 * ח. ארגון הב/ עם׳ 111 * ם. אחזקת 
מ״, עמ׳ 111 ז י. כלכלת הב׳, עם׳ 112 . 

א. מב וא. בתקופות הקדומות, בהיות הקשרים בין אזו¬ 
רים ומדינות — רופפים, פיתחה לעצמה כל תרבות גם דרכי 
ב׳ משלה, בעיקר בהתחשב בטיב החמרים המצויים בארצה, 
וכן בהשפעת מסורות המתיישבים. לפיכד בנו בראשונה 
בשומר ובבל בגומא ואח״ב באדמה כבושה ( 15£ ק סזזס!) 
ובסופו של דבר בלבנים מיובשות בשמש ושדופות בכבשן. 
בקעת הגילום עשירה, אמנם, באבן ב' (ע״ע) משובחת, אולם 
חומר זה, שדרש עיבוד רב, נשמר לבניינים ממלכתיים! רוב 
תושבי מצרים השתמשו בלבנים. באסיה-הקטנה ובכרתים היו 
יערות למכביר, לכן בנו שם על יסודות אבן בלבנים מחו¬ 
זקות בקורות-עץ. ביוון ההלו בב׳ של עץ והמשיכו באבן 
המקומית המשובחת, ובמרוצת הזמן גם בשיש. בבל המרכזים 
האלה של העולם העתיק התפתחה הב׳ באורח עצמאי, וחילופי 
ידע טכני׳ בעקבות נדודי־עמים, היו מועטים. ככל שנתהדקו 
הקשרים והמגעים הבין־תרבותיים נעשו חילופי ידע־הב' 
שכיחים ומהירים יותר. 

(ההתפתחויות האפייניות לכל ארץ ותרבות תוארו. בין 
השאר, בערכים: אור, אינקה, ארץ ישראל [ר׳ כרך ף, 
עמ׳ 247 , 935 , 1112 , ובמקומות אחרים וכן ע״ע בית 
המקדש], אשור, ביזנטיון, בבל, הלניזם, יון, יפן, מיה, 
מצרים, סין ורומא. סקירה היסטוריתיכללית של מ" למגורים 
מצויה בערד דיור! ואילו על אמנות הב׳ — שתכליתה הת¬ 
אמת ד.מ״ לצרכים מסדימים ועיצובם הנאה — ע״ע ארדיב- 
לות [גם בכרך-המילואים!! אדריכלות באסלאם! ארדיכלות 
יהודית! וכן ר׳ הערכים תמיוחדים לסגנונות השונים ולאר- 
דיכלים המפורסמים). 

לתהליך הקמתם של הם״ שלושה שותפים; ה אדרי¬ 
כלים — שאומנותם גובלת באמנות והם שמעצבים את 
צורת המי! מ ה נ ד ס י - ב נ י י ן — המחשבים את הכוחות 







101 


מפנים (תכנץ> 


102 


הפועלים על ד,מ" 
ורכיביהם על פי 
חוקי הססטיקה 
(ע״ע מכניקה) ר 
עקרונות חזק המ¬ 
רים (ע״ע), וה¬ 
מתכננים, בהתאם 


ו־^ועמו-. 



ציור 1 . ?ורה פישוטה םב 0 ח סזוייו 


לכך׳ את המי! הקבלנים — המבצעים את עצם מלאכת 


הב' והם אף היזמים של מפעלי־ב׳ רבים. 


בערך זה מתוארת הב׳ במתכונתה הנוכהית ונידונים 
נושאים המעסיקים, בעיקר, את שני השותפים האחרונים. 

ב. תיכנוז המ". מתכונתה הנוכחית של הב' נתאפ¬ 
שרה; ( 1 ) הודות לפיתוח התאוריה בדבר פעולת הכוחות 
הפנימיים בתוך הם" והשיטות לחישוב המאמצים והעיוותים 
(ע״ע דפורמציה) שבהם! ( 2 ) עקב פיתוחם של סמרי ב׳ 
שחזקם עולה בהרבה על זה של החסרים הטבעיים והמצסיי־ 
נים בתכונות חשובות נוספות, בגמישות ואחידות החוזק 
והטיב, שאותן ניתן להבטיח ע״י בדיקה ופיקוח. 


ה תאור י ה המודרנית נתפתחה בעקבות חקירותיו 
של לאונרדו דה וינצ׳י (ע״ע), שנוסף להיותו בונה גאוני, 
היה הראשון שהשתמש בחוקים פיסיקליים פשוטים ("חוק 
המנוף", למשל) לחישוב כוחות, וגלילאו גלילאי (ע״ע), 
שחקר את תכונותיהם של רכיבי ב' יסודיים כמוט מתיחה 
וקורה פשוטה. כמייסדי תורת״הט" נחשבים:נויה (• 1£1 ,ז 3 ז\ 1 ), 
קושי (ז( 011 ״ב 0 ) ופואסון (״ 01550 ?), בתחילת המאה ה 119 
ואילו מבסול ( 11 ^׳״ 3x ^ן), קולמן (""ג״ 01111 ), קסטיליאנו 
( 0 ת 3 ^ 1 ז) 1 ^ 35 ^), מילר״ברסלאו ("ג 1 ל€ז 6 ־ז 116 ״ 1 \) ואחרים. 
במחצית השניה של המאה ה 19 , הקנו לתורת-המ" את 
המערכת הבסיסית שעליה הושתתה ההתפתחות המאוחרת. 


יחד עם שכלולה 
של התאוריה, נכנסו 
לשימוש, בסוף המאה 
1911 ׳ ח מ ר י ־ ב׳ 
(ע״ע) חדשים. הח¬ 
שובים שבהם, שעיצ¬ 
בו את פני הב׳ המו־ 
דדנית, הם: ( 1 ) פ ל¬ 
ד ה, שאיפשרה ב׳ 
לכיסוי מפתחים (שט¬ 
חים מקורים ללא 
תמיכה) גדולים ע״י 
אלמנטים קלים יח¬ 
סית 1 ( 2 ) הבטון 
(ע״ע) המזויין' והד- 



ציור צ, א, יי^יפר! ';ייל ליילד! מבטח פז־יין; 
כ. עיוות •ש? ?וירה דרוכה ??א עםיס.־ו 
חיצונית: נ. הדריכה מבט 5 ת את הכפיפה 
ישל הקורה העמוסה 


רוך ([מאומץ מראש], יוצר לראשונה ב 1920 ) שמשקלו 


העצמי קטן מזה של הבטון המזויין (ציורים 1 , 2 ). 


הב׳ המודרנית משתמשת גם ב ע ץ, שהוא חומר ב׳ עתיק 
יומין, אולם שימושו רווח בימינו, בעיקר, בארצות המיוערות. 
באמצעות עיבודו ללבידי-עץ, בעיקר (ע״ע עץ ועבורו), ניתן 
להתגבר על חוסר האחידות שבטיב העץ. בעיקבות ניצול 
הןבקים הסינתטיים היעילים וד׳יכולת להקנות לעץ עמידות 
גדולה-יותר בפני אש ע״י הרוויתו בתמרים מגינים, גדל 
השימוש בעץ לב׳ (ציור 3 ). 



■יוינר ה. בניה בעץ: הבשתות במבנה רחב־ספחת זה עשויות עץ 


התעשיה הכימית המודרנית תרמה גם היא לפיתוח חמרי- 
ב׳ חדשים ובעיקר; פוליאסטר משוריין בסיבי-זכוכית ופן- 
ליוויניל-כלוריד (. 0 .ז\.?) קשוח. חפרים כאלה — שבעתיד 
יוסיפו גם לשיפור כוח המתיחה של הבטון — שימושיים 
בעיקר בם" מרחביים (ר׳ להלן), שבחם הצורה של המ" 
במרחב היא הקובעת, ולא עובי האלמנטים המרכיבים אותם. 
אולם השימוש בחמרים אלה אינו נרחב, בגלל חסרונותיהם, 
בעיקר בגלל העיוותים הגדלים והולכים ("הזחילה") והע¬ 
שויים להתבטא בשקיעות גדולות, ובגלל חוסר ידיעה ברורה 
בדבר אורך־החיים שלהם בתנאים אטמוספריים שונים. 

בין חמרי-הב׳ הקלאסיים המשמשים משחר התרבות, 
מוסיפה הלבנה לשמור על מקומה והיא משמשת 
להקמת רכיבים נושאים, לבניית קירות-מילוי חיצונים של 
מבני-שלד ולהתקנת מחיצות. מידותיה הסטנדרטיות הן: 
8.5x10,5x22 ם*מ. עובי של קיר נושא עשוי להגיע ל 45 
ס״ם (שתי לבנים) ושל מחיצה — לחצי לבנה. הסוגים העיק¬ 
ריים של לבנים; לבני חרסית שרופות (ע״ע קרמיקה), לבני 
סיליקאט (ע״ע סיד) ולבני בטון. נפוצות גם לבנים מחמדים 
נקבוביים (איט 1 נג) ומאגרגאטים קלים (חפף, טוף וולקני 
וכד׳), ואף מפלאסטיק. ק״ירות־לבנים נבנים'נדבך על נדבך 
והחומר המקשר ביניהן הוא עיסה בציקח, "טיט", שהיא 
תערובת של סיד כבוי וחול עם או בלי תוספת מלט. — לב׳ 
בלבנים שהיא. בד״ב, יותר יקרה מסוגי ב׳ אחרים עומדים 
יתרונות החוזק והנוי (בעיקר בקירות חיצוניים). 

תכלית התיכנון של מ" היא להציע מערבת קונ- 
סטרוקטיווית נושאת המביאה בחשבון את הדרי¬ 
שות התיפקודיות והאסתטיות של המ" והנועדת לשמור 
עליהן מפני עמסים והשפעות שונות העשויים לפעול עליהם. 



צמר 4 , א. ;: 1 ; — פצ: חקי!: :. •צבר הגנו: ב;?ל סאסץ־םחיהרי 
נכוה טהסזתר: נ. התוזפכות הטבנח; ר. קריסת חעסוד ה 9 חז*?ז ה. עיוות 
סזגזם שי הנגוז 





103 


מכנים (תכנון — מינים רני־קומוו[) 


104 


על השפעות אלה נמנים: משקלם העצמי של הם" ושל תכו¬ 
לתם (עממים אנכיים), לחץ רוחות (עממים אפקיים), רעי¬ 
דות אדמד" הילופי סמפרסורד, ושינויים פנימיים במצב 
החומר (כמו זחילת הבסון ור,תכווצותו). 

על-ממך ההשפעות והעממים האלה — הנקבעים בחלקם 
ע״פ תקנים ובחלקם באמצעות חקירות מיוהדות — מחשבים 
את הכוחות הפנימיים, המאמצים והעיוותים, כדי להבמיח את 
המ״ מפני המצבים הבאים, העשויים לסבנם; ( 1 ) מצב שבר: 
לא יעלה המאמץ של כל אחד מהאלמנסים מעל מאמץ השבר 
מחולק במקדם הבסחון (מאמץ מותר [ציור 4 , ב]) ! ( 2 ) 
חומר-יציבות כללי: יש שהמ" מתהפכים בגלל כוחות אפקיים 
(ציור 4 , ג)! ( 3 ) קרימה: אלמנטים הנתונים ללחץ, כמו 
עמודים ומוטות לחץ בממבכים, נוטים לפעמים למטות ממי־ 
שורם אן* במאמצים נמוכים בהרבה ממאםץ-ד,שבר, במיוחד 
כשהם תמירים (ציור 4 , ד): ( 4 ) עיוותים מוגזמים: תקרות 
וקורות במפתחים גדולים עשויות להתעוות אף תחת עממים 


מעמידים בספק את שימושיות המ 

מותרים. עיוותים אלה 



(ציור 4 , ד.). 



העמסים האנכיים ן 


י נו/• 

"נספגים" ע״י תק¬ 



רות, קורות או קירות 1 

*לי" ^ 


נושאים, עמודים וי¬ 
סודות, כמפורט להלן. 



— "ספיגת" העמסים ־ 

1 ח?דן| 

"::־דכ-ך•־' 

במבני מגורים: 


אלה. שהם, עפ״ר, 


ע■ ג־,; 3 יו 11 , . 1 . .] 

מבני־קומות, הם מש¬ 



ני סוגים; ( 1 ) "מ׳ 

1_)■ 

1 ! :.11 4^ 

שלד", בו נמסר התפ¬ 
קיד העיקרי בקבלת 


— 

העומס ובהעברתו — 

ציור גג ׳עילזכ ׳!)ל מכנרות וגרעיני' 

לתקרות, לקורות ול- 

נים ר 3 י־קום 1 ת 

ההישחה כבני 

עמודים* קורות ועמד 


דים, השלובים יחד, בחיבורים מתאימים, מהווים יחידות 
קשוחות והמכוניות ור,ם משמשים כ״מסגרות" רב-קומתיות. 
למפגרות אלה נממר התפקיד של הבטחת המ" מפני כוחות 
אפקיים. ( 2 ) מ" שבד,ם מוטל תפקיד ד,עמודים וד,קורות על 
קירות: אלה המופנים כוחות אנכיים נקראים קירות נושאים 
( 3115 עיא\ 11 ז £3 ( 1 -נ) 103 ), ואלר״המופגים כוחות אפקיים נקראים 
קירות הקשחה ( 3115 י 1 ז ■ £31 !($), במ" גבודדם, עשויים קירות 
ההקשחר, מבטון מזויין! יש ומחברים ממפר קירות-ד,קשחד, 
(כמו, למשל, פירי מעליות וקירות של חדרי מדרגות) 



ציור 6 . אולם לתעעיה: עלר ׳ן 6 ל מפגרות סבםו; סזייין 



ציור 7 . סבני. לתעליה: מערכת ?שהות ימרי־-שים מפלדה 


ליצירת ,גרעין הקשחה״ — שהוא יעיל יותר. קיים גם שילוב 
של גרעיני-הקשחה ב״שלד״ (ציור 5 ).המערכת הקונמטרוק- 
טיווית לאולמות-תעשיה מתבטאת בצורות שונות 
בגלל דרישה למפתחים גדולים ולגבהים שונים. מערכות אלה 
מושתתות. בד״כ, על יצירת ממגרות, קשתות, ממבכים 
וכיו״ב, כאלמנטים ראשיים (ציורים 6 , 7 ). אלמנטים אלה 
נושאים אלמנטים משניים הקורות, מרישים, לוחות, וכד׳. 

לקראת המחצית השניה של המאר, ובעקבות השימוש 
הגובר במחשבים לצרכי תכנון מ" נתחדשו ממפר חידו¬ 
שים. ביגיהס: ( 1 ) 
ה״קד פות* ׳־מיניה 
החור. וו: ",;קונצפ¬ 
ציה של המ" המקו 



בלים בכך, שחוזק 
המי—וכתוצאר, מכך 


ציץר 8 . גג שחוא סבנה טרחני (פרב 1 * 
לואיר אליפמי; הריית־הטכניח, חיסח) 


המפתח שיוקם, חדל להיות מושפע בעיקר מעובי המ׳ אלא 
מצורתו במרחב (לדוגפד,; קליפת-ביצה: משטחים פולי- 



היפאריים [דמויי־", 
כף] ודמייי שויג- 
היהלום, החוזרים על 
עצמם ו וב' ח קוי 
תצירות ,יעילות' א¬ 
חרות שבטב נ)( גיאן 
הכינויים,קדיפות י או 
, 8 * מרחבייז״ (: יור 
8 ). סבין וראש ניס 
שעסקו בשמח 1 ה: 
דישינגר - ת 111 : ;!ם 
ז 80 ), טור 1 ז־ה (־ ס־ד 
ב^ס-ג), נרווי ( 71 ז , 1 י 1 ! 
ר׳ להלן, דיור ! 1 ), 
קנדלה ( 1£:3 >מ €1 ). 
( 2 ) ,מבני־מוטות" 
מרחביים, שהם צירוף 
מחושב של מוטות דקים המחוברים או מרותכים זח אל זה 
ווויוצרים מסבך מרחבי נושא (ציור 9 ). 


יור ס, מבנד־פוםות 


אפ. שם. - עם. ג, 


ג. בנינים רב י־ ק רמות. הגדרתם אמנם שובה: חמש 
קומות ומעלה — באנגליה, 22 מסר לפחות מעל למפלס 
הרחוב — בגרמניה, וכד/ אך הגורמים העיקריים הפועלים 







105 


מכנים (בנינים רכי־קומות — עבודות גימור — מיכון הבניה) 


106 


לעידודה של צורת ב' 
זו ולפיתוחה הם זהים; 
ניצול־יתר של הקר¬ 
קע היקרה שבמרכזי 
הערים הגדולות לצר־ 
ני בנייח משרדים או 
בתי־מגורים! יתרון 
השיפורים בבינוי 
המתבטא בגיוון האר- 
ניטקסוני, רווח נאות 
בין הבניינים וטיפוח 
השטתים שמסביבם 
מבחינת הנוי וצרכי 
התחבורה; שיפורה 
של נוחות הדיור ב¬ 
אמצעות סידורים טכ¬ 
ניים וציוד משוכלל 
יותר! שיפור התנאים 
ההיגייניים עקב ה¬ 
ריחוק מרעש ואבק 
הרחוב. בין חסרונו¬ 
תיה הבולטים של 
שיטת ב׳ זו מונים, 
בדרד־כלל, הוצאות ב׳ ואחזקה גבוהות יותר, ובתיד בתי- 
המגורים — אח קשיי המשפחות עם ילדים קטנים שמתקשים 
להשתמש בשירותי המעליות. 

בד״נ נבנים בניינים אלה בשתי צורות עיקריות: 

( 1 ) בניני-מגדל ( 88 ח 1111111 נ 1 ז 6 ימ 10 זמזסש), עם 

חדר מדרגות מרכזי אחד או שניים ומעלית אחת או שתיים 
(ר' ציור 5 ) 1 ( 2 ) בנייני־בלוק ארוכים ( 8 ) 11110118 :א> 1 נ 1 ), שיש 
בהם מספר חדרי מדרגות ומעליות. 

התכנון הארכיטקטוני וההנדסי של בניינים רבי-קומות 
מביא-בחשבון במיוחד את הגורמים הבאים, שהם בד״ב בעלי 
חשיבות משנית במ״ נמוכים:( 1 ) בטיחות בפני שריפות!( 2 ) 
סידורים מיוחדים לסאניטציה ולחשמל!( 3 ) תכנון לתנאי הרום 
(רעידות אדמד״ התקפות אוויר)!( 4 ) אמצעי גישה (מעליות). 
נקבעו אפוא תקנות מיוחדות לגבי בניינים כאלה: הדלתות 
בין חדרי המדרגות וד,מעליות ובין מעברי-הגישה לדירות צרי¬ 
כות להיות מהמרים העומדים בפני אש ואטומים בפני עשן, 
ויש לד.תקין פתחים להרחקת העשן מחדרי המדרגות! לעיתים 
נדרשת הקמת מדרגות חיצוניות לשעת חירום, נוםן< על חדר 
המדרגות הפנימי ולעיתים מסתפקים בחדר מדרגות אחד ליד 
הקיר החיצוני, שהגישה אליו, מכל הדירות, היא באמצעות 
רחבד, פתותד,. — בבניינים בעלי 9 קומות ומעלה דרושות 
לפחות שתי מעליות. — הרחקת האשפה נעשית ע״י מגלשת 
אשפה — צינור העובר לאורך המבנה ובו פתחים להרחקת 
האשפד,—או ע״י מעלית שירות מיוחדת להורדת האשפד,. — 
בד״כ מותקן גנרטור חשמלי הפועל באורח אוטומטי במקרים 
של תקלה בד,םפקח הזרם. — בד״כ מתקינים מקלטים נגד 
התקפות-אוויר בכל קומה, בנוסף למקלט שבקומת המרתף. 

נהוגות שלוש שיטות עיקריות לד,קמת מ״ כאלה: 1 ) שלד 
מבטון מזוין או מפלדד, כשלמילוי משמשים לבנים או בלו¬ 
קים ! 2 ) קירות נושאים יצוקים! 3 ) מ" טרומיים. 

אש. א. 


מסנדפלדה דויצזני את 

העסשים בבנייו־הנקוק בשיקאנו ( 1969 ) — 
100 ?!•מות ( 360 ם׳), 8000 דיירים 



ד. התכנת המודרני של הם" מקדיש תשומת־לב רבד, 
לעבודות הגימור שד,ן החלק המורכב ודרקר ביותר 
בתד,ליו הב׳ ובמיוחד במ" למגורים. 

סדר עבודות הגימור: בבניה מסרתית, אחרי גמר הקמח 
הם' או חלקו, קובעים מלבני דלתות וחלונות (ע״ע דלת! 
חלון) וארונות-חשמל. — קובעים צינורות או כבלים לחשמל, 
טלפון, רדיו וסלוויזיד,! צנרת שרברבות להספקת מים קרים 
וחמים ולהרחקת דלוחין ושפנין! צינורות להרחקת אשפד,! 
צינורות ו/או תעלות למתקני חימום (ע״ע הסקה), קירור 
ואוורור (ע״ע מזוג־אויר) ומטילות למעליות (ע״ע). — 
מבצעים טיוח־פנים (ע״ע טית)! בידוד אקוסטי של התקרות! 
ציפוי או ריצוף של הרצפות. — מתאמים ומפרזלים אגפי 
דלתות, חלונות ותריסים. — מתקינים מעקים בהררי־מדרגות, 
במרפסות, בגשרים וכד׳. — מרכיבים ומחברים קבועות תב- 
רואיות (אסלות, קערות)! מרכיבים ארונוח-קיר. — מבצעים 
חיפוי קירות בחרסינה ועבודות אבן ושיש (ספי חלונות, 
מעקי מדרגות ומרפסות). — צובעים את עבודות הנגרות 
וחלקי המתכת בצבע ראשון ומזגגים אותם. — מבצעים את 
האיטומים מסביב למלבני החלונות ולדלתות החוץ, איטום 
תפרים וכו׳. — מבצעים טיוח וחיפוי קירות-חוץ וצביעתם. — 
מרכיבים מרזבים על כל אביזריהם וכן חלקים אחרים מפח.— 
מסיירים וצובעים קירות פנים וכן צובעים חלקי עבודות 
הנגרות והמתכת בשכבת צבע שניה. — צובעים בצבע 
גמר. בשיטת־ב׳ טרומית מתועשת — מבצעים חלקים רבים 
ככל האפשר של עבודות הגימור בביח״ר. 

א. פי. 

ה. מיכון הב׳ מאופיין ע״י השימוש הגובר בציוד 
מכאני, שנתחייב מהמחסור הגדל־ור׳ולד בכוח-אדם מקצועי 
ומהצורך להוריד את הוצאות הב׳ ולהגדיל את פריון-העבודה. 

המיכון חדר בעיקר לתחומים הבאים: הכנה מכאנית של 
בטון, הובלתו, איכסונו ויציקתו באתר הבניד,! מתקני-הרמד, 
ותובלה המותאמים במיוחד לצרכי ב׳ ובמיוחד לב׳ של רבי- 
קומות. — את הבטון מכינים משלושת מרכיביו; צמנט, 






107 


מכנים (מיכץ הכניה — מודול כניה) 


108 



ציזר 11 . גמרג? וווב 5 ה 

אגרגטים ומים. בעזרת מערבלים קבועים או ניידים(ציו¬ 
רים 11,10 ), ש?דלם — עים קיבול חמיכל — מוכתב בריב 
ע׳י שיטת הערבול. לשם ביצוע פררקטים בחיקף רחב, מר 
קמות באתרי הב׳ תחנות להכנת הבטון(ציור 12 ). המתקנים 



ציור 12 , תחנו להכנת 8 טח — תפלהת-. 80 ס״ק ?׳עעס 

החדישים להכנת בטון מצוידים במאזנים ובמודדי־מים אוטו¬ 
מאטיים לשם הקפדה על אחידות התערובת. — הולכת הבטון 
למקום יציקתו נעשית באמצעות עגורנים, םרטים-נעים, 
מתקני־הובלה מרטטים ופנומטיים, או בעזרת משאבות מיו¬ 
חדות. מרחק הולכת בטון בעזרת משאבות יכול להגיע לס 40 
מטר. 

גם בציוד הבסיסי של הב׳ — הפיגומים (ציור 13 ) — 
חלה התקדמות רבה. עתה מקובלים פיגומים מצינורות מתכ־ 



ציור 13 . ח 5 קי־ 6 ינוכים; תסוכות, קורות וחיבורים 


תיים המתחברים על נקלה, תמוכות וקורות שארכן ניתן 
להתאמה לתנאי המבנה ותבניות מתרוממות (ע״ע טפסנות) 
העולות. פסיעה אחר פסיעה, יחד עם התקדמות הבניה לגובה 
(ר׳ כרך המילואים, עמ׳ 495 ). — להבטחת סמיכותו וחזקו 
של הבטון משתמשים במרטטים (ויבראטורים). — לציפוי 
שטחים ולטיוחם בבטון משמש "תותח צמנט" "היורה' את 
הבטון באמצעות אוויר דחוס. חחק הדחיסה, חוזק המתיחה 
וכוח האחזותו בברזל של בטון כזה גדולים פי 2 עד פי 3 
מאלה של בטון רגיל. סדקים הנוצרים בבטון — סותמים 
אותם בצורה דומה. 

אתרי-ב- מודרניים מאופיינים בעגורני-מגדל (ציור 14 ) 
מסתובבים (ע״ע הרמה, מתקני-, עט׳ 294 — 297 ). כושר- 
ההרמה של עגורגי-המגדל — עד 3,250 ק״ג, אורך זרועם — 
עד 45 מ׳ וגבהם — עד 150 מ׳. להקמת מגרדי-שחקים מש¬ 
משים עגורנים "מטפסים". מגדלם מוצב בחלל פנימי של 



דיזר 14 . זנורנים 


המ׳, בחדר המדרגות או בפיר-ד,מעליות, והוא נשען על 
התקרה של הקומה שמתחתיו. עם השלמת בניית הקומה הוא 
מתרומם בכוח עצמו לגובה של קומה נוספת. 

י. מ. וו. 


ו. תנאי ראשון לתיעוש הב׳ ולשימוש באלמנטים של 
בניין המיוצרים באופן חרושתי הוא ה ת ק נ ו ן (סטאנדאר- 
טיזאציה). תקנון יעיל חייב להיות מושתת על תיאום הממדים 
של חלקי המ". תיאום ראציונאלי אפשרי ע״י קביעת מידה 
בסיסית — מ ו ד ו ל ( 1£ נ 1 (ו 0 מ 1 ) בסיסי — ועל תיאום מודו¬ 
לארי בס". 



כבר במידות המצריות והמסופוטמיות העתיקות ידוע קיום 
מידות בסיסיות וכפולותיהן, אולם הצעה ראשונה להכנסת 
מודול ב׳ (של 4 אינצ׳ים [ 10.16 ס״מ]) הועלתה באה״ב 
רק ב 1925 . הרעיון נקלט במדינות שונות, אך רק ב 1965 
הסכימו הארגונים ה־ 
בין־לאומיים העוס¬ 
קים בב׳ על מודול 
בסיסי, שסימנו 54 . 
השווה ל 10 ם״מ, ועל 
תיאום ממדים המוש־ 
תתים עד המודול ■!׳יי 10 . סיי" ם,ד,?אייח 

בסיסי — הקואורדינאציה המודולארית (ק״מ). בק״מ מוש¬ 
למת — מידות כל חלקי המ׳, הרכיבים והאלמנטים הן כפולה 
של ) 5 . במ׳ מתוכנן באופן כזה — מידות הקירות, הקומות 
וכר וכן אלה של החדרים, החלונות, הדלתות וכר הן מ ו ד ר 
לאריות (ציור 15 ). 

לא בכל מקרה אפשרית ק״ם מושלמת! לפעמים היא גם 
אינה כדאית. — בתכנון של מ״ שלגביהם המידה 51 קטנה 
מדי, משתמשים בכ¬ 
פולה של המודול 
הבסיסי — 51 .ת, ה¬ 
נקראת מולטי-מורול. 
נקבעו מולטי-מודו- 
לים למידות אפקיות 
— 351 , 654 (לבנ- 



וס 

; ■ 


ז 


.. 

"י 












.. 

-ן^ 


: _ 

_ 






* 



4 

וייוד• 



ציור 16 , רשת מודולארית 











109 


מכנים (מודול כניה — תיעוש הבניה) 


110 


ייני-מגורים), 12111 , 

1 ״ 151 (לבת״ס ול- ? - 

מעורדים), 3011£ , ״־- 

] 6011 (לבנייני ו״ג■- — --— 

?*יה וחקלאות), ול־ ? 1 ן 1 

מידות אנכיות — 1 1 ? 

1 \ 1 / 1 \ 6 . 

את הה" מתכב" 
נים על רשת מודו¬ 
לארית בה המרחק 
בין קוד השתי- 
והערב שווה למו¬ 
דול או למולטי-מר 
רול (ציור 16 ), נק¬ 
בעו אף מידות מו¬ 
דולאריות של גובה 
הקומה, גובה החדר 
(הקונסטדוקטיווי ו¬ 
המוגמר) ועובי ה¬ 
תקרה. 

קווי הרשת המו¬ 
דולארית עוברים ב¬ 
צירים של רכיבים 
נושאים. כל הרכיבים האחרים מוצבים בין קווי הרשת המו¬ 
דולארית (המשטחים המודולאריים) ואינם נוגעים בהם. 
בין הרכיב ובין קו-הרשת נוצר מרווח ובין שני רביבים 
קרובים — מישק; תפקידו של המישק לספוג את סבולת 
המוצר וסבולת ההרכבה (ציור 17 ). 

הקה״מ היא, איפוא, שיטת-עזר המספקת למתכנן מבחר 
מספיק של מידות במ" וקובעת ליצרנים סדרה מוגבלת של 
מירות מותאמות, המאפשרות תיעוש, חליפות וסחר בין־ 
לאומי ברכיבי המ". 

א. פי, 

1 . ת י ע ו ש הב׳ או "הייצור הטרומי"( 1011 :וג 16 זנ!ג 61 זס) 
נועד לייעל את הב׳, להוזיל את מחירה ולקצר את תקופת- 
ביצועה,. הוא מבוסס על תקנון של מוצרים מרכיבים, תד.ליבי 
ייצור ממוכנים או מזורזים, הכללת עבודות הגימור בתד,ליד 
הייצור התעשייתי, המשכיות הייצור, הובלה ממונעת של 
חלקי־בניין גרולים לאתרי הב׳ ור,רכבתם למ" שלמים תוד 
שימוש מירבי באמצעים טכניים ומכאניים. חלק מהנושאים 
האלה נידון כבר לעיל. 

בארצות מערב־אירופה אין הב׳ הטרומית נפוצר, ביותר 
(בצרפת רק ב 12% מכלל הב׳),אולם ארצות מזרח־אירופה, 
הרואות בה את שיטת-ר,ב׳ של העתיד, מעודדות מאוד את 
פיתוחר" ובכל שנראד" יתרחב וילד השימוש בב׳ הטרומית 
במרבית הארצות המפותחות. 

שיטות הייצור הטרומי; ( 1 ) ייצור אלמנטים 
לקירות בהתאם לגובד, החדר (ואלמנטים לתקרות בד.תאם 
לאויד החדר) ברוחב 1 — 2 מ׳. אלמנטים באלד, מוגדרים 
כ״בינוניים״ ומשקלם הוא 1 — 3 טון. ( 2 ) ייצור אלמנטים 
לקירות ולתקרות כנ״ל ברוחב של 4 — 8 מ׳ ובמשקל של 
5 — 7 טון (אלמנטים "גדולים"). הרכבת האלמנטים מבוצעת 
באתר הב׳ בעזרת עגורנים מתאימים. 

ייצור האלמנטים בבתח״ר נעשה בשתי דרבים עיקריות: 


( 1 ) שיטת ה״תבניות הקבועות". בשיטה זו קבוע מקום התב¬ 
ניות של חלקי-ד,בניין השונים באולם-ד,ייצור שבבידרח. שם 
אף מבוצעות הפעולות הקשורות בהכנות ליציקה, כולל הכ¬ 
נסת חלקי הנגרות ואביזרי האינסטאלציד, הסאניטרית וד,חש- 
מלית, ואח״ב גם יציקת הבטון. נעזרים במרטטים ובחימום 
בקיטור (לשם החשת התקשות הבטון). ( 2 ) שיטת הסרט־ 
הנע. תבניות הנעות לאורך מסילה מקבלות את ה״טיפולים" 
השונים בתחנות ומוכנסות בסוף דרכן, באולם הייצור, לתע¬ 
לות חימום בקיטור. 

אפיינית לכל השיטות הטרומיות היא המגמד, לכלל עבר 
דות גימור רבות בבל האפשר בעת הייצור. האלמנטים מיו¬ 
צרים, בד״ב, בשד,ם מצופים בשכבת ציפוי חיצונית יציבה 
שאינח נזקקת לטיח. גם החלק הפנימי של הקירות מיוצר 
בצורר, המאפשרת ויתור על עבודות הטיח באתר הב׳, ודרר 
שה רק שבבת-ציפוי דקה — ציפוי פולימרי, נייר ציפוי וביו״ב. 



ציור 18 ״תאביצ^אט 07 ־׳, בתערוכת ד 1% , במלגטריאול, כל 

דירה היא יחידת־נטו] טרוסיית, כת 00 טון, שהועלתה, כשהיא 
סיכנה לשימוש, למקומה גאהת מ 13 הקומות של חסבנזז הפירא־ 
מידאלי 

צינורות האינסטאלציה הסאניטרית וד,חשמלית מותקנים 
מראש באלמנטים יחד עם אביזרים ממתכת לחיבור הציור 
החשמלי וד,סאניטרי. אח האלמנטים מספקים לאתר חב׳ 
כש&שקופי הגגרות, ולעתים גט החלונות, כבר קבועים בר,ם 
(ציורים 19,18 ). 



ציור 10 . חסרת היכל־הספורט ברומא ( 1950 ), הבנויה מיהירות 
טרומיות של בטו 1 מזויין (האדריכל: פ. ל. נרווי) 



1 , ח סרחג ווודודד׳ <וג,ו, 1 <ונ> 1 ,) 




6 סירת הסוער (ד״פדופאטעו/צזחאאסיחין 



ציור 17 . המערכת המודולארית 




111 


מבנים (אדגוז הבניה — אחזקת מבנים — בלבלת הבניה) 


112 


בישראל פועלים ( 1970 ) 5 מפעלים נייחים לייצור בתים 
מאלמנטים טרומיים, כושר התפוקה של כל אחר מהם חוא 
700 — 1,000 רירות לשנה. מלבדם פועלים גם מספר מפעלים 
ניירים הניתנים להעברה מאתר לאחר. 

אש. א. 


ח. א ר ג ו ן ה ב'. במרוצת השנים רבו הגורמים הפועלים 
בהקמת מ"; ארדיכלים, מעצבי דמות חוץ ופנים, מהנדסי 
יציבות וביסוס הקרקע, מהנדסי חשמל, ביוב, מים, ניקוז 
מי־גשמים, טלפון, מעליות, חימום ומיזוג־אוויר, איטום בפני 
רעש וגשם, וכירב.—המתכנן האחראי, האדריכל או המהנדס 
המרכז, משתלב, איפוא, במערכת בין־מקצועית ענפה ועליו 
לתאם בין כל פרטיהם וצרכיהם — המנוגדים, לעתים, זה 
לזה — של בעלי המקצועות השונים. עליו מוטלת גם חובת 
התיאום של תכנון המ" לדרישות הרשויות השונות הממונות 
על מתן התרי־ב', 
לעזרת האחראים על 
ביצוע תכניות ב' 
מורכבות הונהגו שי¬ 
טות בקרה, שמטרתן 
— הפחתת פרקי־זמן 
של סרק. המטרה ע¬ 
שויה להיות מושגת 
ע״י תכנון קפדני של 
עיתוי שלבי הבי ור¬ 
צף התהליכים בדי 
להבטיח חילופין של 
קבוצות המומחים ו¬ 
קצב סדיר של הת¬ 

קדמות, בחירת הציוד המתאים ותיאום מועדי אספקת הר¬ 
כיבים. שיטות הפיקוח נעזרות באמצעים גראפיים, המתארים 
את ההתקדמות לאור תהזיות התיכנון ומאפשרים בק¬ 
רה בכל שלב ובכל עת. בין שיטות התיכנון והבקרה 
המקובלות, ידועה זו המכונה ^ . 11 .£ .? (ר״ת של; 

!)!!ב [הערכת 

תבנית וסדרי בקרה!) וכן שיטת . 5 .?.ם (ר״ת של; £1031 ;- 01 
!!וגיז [ניתוב ביקרתי]) לבחירת נתיבי-הביצוע 
האופטימאליים. 

בד״כ נמסרת מלאכת הביצוע לקבלנים ראשיים הפו¬ 
עלים ע״פ מפרטים של המלאכה הנדרשת. אלה כוללים, 
עפ״ר, גם רשימה מדוייקת של תשומות העבודה והחמרים 



\וור "צ הדר רשעלד• רע״ב־ש העוניג 
ש? תכנית־בנייד; ויחסי וזגומ^ייז כיגיהם. 


הנדרשים לביצוע המשימה. הכנת רשימות אלה היא מתפ¬ 
קידם של מחשבי כמויות■ מקצועיים, מבין מהנדסי הביצוע. 

המכשיר המקובל למסירת הזמנה לביצוע הוא המכרז, 
המכיל, כאמור, את כל התכניות, ההוראות, המפרטים ורשי¬ 
מת הכמויות. ברוב הארצות קובע החוק כי עבודות מכספי 
ציבור לא תימסרנה אלא לפי מכחים, אם כי לא תמיד זוכה 
בביצוע מגיש ההצעה הזולה-ביותר. 

ט. אחזקת מ" היא בעיה טכנית וכלכלית נכבדה, 
הנסיבות הקיימות בישראל בתחום זה והדומות ברובן לאלה 
שבמקומות רבים בעולם, הן: ( 1 ) הצורד לאחזק רכוש שנעזב 
ע״י התושבים הערבים ושהוזנח במרוצת השנים! ( 2 ) גילם 


הגבוה של הרבה מ״ מלפני קום המדינה < ( 3 ) טיבם הירוד 
של מ״ שנבנו בחפזון בשנות העליה הגדולה; ( 4 ) חוק- 
הגנת-הדייר ודמי-שכירות ירודים שאינם מאפשרים לבעלים 


להשקיע כספים באחזקת הט״; ( 5 ) הזנחה בניהול נכסים 
ושמירתם. מצב זה מחייב שיפור פעולות־האחזקה. 

אחזקה משופרת של מ" מחייבת קודם בל קביעת האח¬ 
ראים לביצוע האחזקה וקביעת חלוקה צודקת של ההוצאות, 
מבחינת הביצוע — נדרשת אחזקה מונעת לפי העונה 
והנסיבות, מניעת דליפת גג, קירות וכד׳ ע״י איטום סדקים, 
ואחזקה שוטפת להארכת אורך-החיים של חלקי המ׳ ע״י 
צביעת חלקי נגרות ומסגרות, סיוד קירות פנים וחוץ, תיקוני 
טיח, בדיקת מתקני אינסטאלציה חשמלית וסאניטרית ותי¬ 
קונם, בדיקת מעליות, טיפול בצירי דלתות ומעקות וכיו״ב. 

יע. ב.-ס. 

י. כלכלת הב׳ קשורה, במישרין ובעקיפין, בתחומי- 
כלכלה שונים אחרים (תעשיות הפלדה, העץ, חמרי־המליטה, 
חמרי-הב׳, ההובלה ובד׳), ומרכיב העבודה שבה הוא גבוה. 
משום כך היא משמשת כגלגל-תנופה חשוב לפעילות המש¬ 
קית. עצירת גלגל-תנופה זה, במצבים של פעילות משקית 
יתרד" מביא להאטת קצב-ההתרחבות של המשק, ולהפך: 
הגברה יזומה של הב׳ בעיתות שפל מפעילה תחומי משק 
נוספים, ביעילות רבה. 

בחקופת-ההתרחבות שלאחר מלה״ע 11 גדל הקף הב׳, 
לעומת התקופה שבין שתי מלה״ע, במרבית הארצות ובעיקר 
במפותחות שבהן. אעפ״ב לא הדביק קצב הכ׳ את הצרכים 
בארצות רבות. פיגור נוצר במיוחד בארצות בעלות תכנון- 
מרכזי, ובארצות המתפתחות, במרבית !,ארצות הפחות מפו- 


חלקה של הבניה מכלל התוצר הלאומי ה;למי 
(הל״ג) ומדד פעילות הבניה, בארצות נבחרות 


סדד פעילות 
הבניה 

( 1903 = 100 ) 

תלקה של 
הבניה מכלל 
התל״ג וב %) 

השנה 

הארז 

_ 

7 

1950 

אוסטרליה 

_ 

12 

1966 



6 

1950 

א־סטרליה 

_ 

9 

1967 


_ 

6 

1949 

ארגנטינה 

— 

4 

1966 


7 ד 

5 

1953 

ארצות־הברית 

102 

5 

1967 


70 

6 

1950 

בריטניה 

120 

7 

1967 


70 

9 

1958 

ברית־המועצות 

134 

9 

1967 


47 

5 

1950 

גרמניה־הסערבית 

112 

7 

1967 


20 

7 

1950 

הונגריה 

133 

10 

1967 


_ 

4 

1953 

יאפאן 

— 

ד 

1966 


29 

3 

1948 

מכסיקו 

146 

4 

1967 


1 

6 

)963 

מצרים 

— 

4 

1966 


61 

4 

1951 

פורמוזה 

806 

4 

1957 


<1948)56 

6 

1950 

צרפת 

126 

9 

1966 


(1948) 44 

5 

1950 

קנדה 

134 

6 

1967 


— 

8 

1950 

שוודיה 

— 

10 

1967 






113 


מבנים (כלכלה הבניה) — מבצרים ובצורים 


114 


תהות, באסיה, אפריקה ואמדיקה־הלאטינית, היתד, ההשקעה 
במ״ (ובמיוחד למגורים) נמוכה בד,רבה מהנדרש ( 2 — 4% 
מהתוצר הלאומי הגלמי [תל״ג], בעוד שרשויוח־ד,תכנון של 
האו״ם ממליצות על השקעה של 5 — 6% מהתל״ג). בהודו, 
לדוגמה, חסרו בשנות ד, 60 המאוחרות כ 75 מיליון יחידות 
דיור. 

אחוז המועסקים בב׳ מכלל המועסקים במשק, זהה, 
בד״ב, או קטן קצת, מהאחוז של הב׳ מכלל התל״ג. — 
בארצות רבות עוסקים עד 30% מכלל המועסקים בב׳ ב אח¬ 
ז ק ת מ" קיימים. שיעור הבלאי היתר של ד,מ" בגין "חסכוף 
בהשקעות תשתית ואיכלום יתר,^גוזל בארצות רבות הש¬ 
קעות ואמצעי־ייצור רבים מכלל המשאבים המופנים לב׳. 

באה״ב, ביאפאן ובמרבית ארצות אירופה-המערבית 
נעשית ההשקעה בב׳ בעיקר ע״י משקיעים פרטיים. מכלל 
ההשקעה בב׳ למגורים (ב 1966 ) היתה ההשקעה ע״י משקי¬ 
עים פרטיים: באה״ב 97.5% ! בגרמניה המערבית 72% ; 
בבריטניה 52% ; ביאפאן 63% , ואולם פעילותן של רשויות 
ממשלתיות בב׳, ובעיקר בתכנונה, הולד־וגדל. בארצות אי- 
רופה-המזרחית ובבריה״מ נעשית ההשקעה, כמובן, ע״י 
המדינה והקואופרסיווים. 

פעילות הב׳ ב י ש ר א ל קשורד, קשר הדוק עם גלי העליה 
לארץ. בנתוני הטבלה שלהלן בא לידי ביטוי השימוש הגובר 
במיכון בסוף התקופה. 


פעילות הבניה בישראל 


חלקם של המועסקים 
בבניה מכלל המועסקים 

(ב%) 

חלקה של הבניה מכלל 
התל״ג(ב%) 
(במחירים שוטפים) 

השבה 

9.3 

10.6 

1955 

9.8 

11.7 

1958 

9.3 

10.6 

1960 

10.2 

12.2 

1964 

8.1 

9.3 

1968 


על שאר הבחינות של הב׳ בי ש ר א ל ע״ע: ארץ־ישראל 
(כרך ו׳), עמ׳ 935 — 947 ! כרך מילואים, עמ׳ 484 — 490 : 
דיור, עמ׳ 458 — 463 . 

י. הם 

וע״ע: דיור! הזלן־חמרים! גמישות! רפורמציה! יסודות: 
טיח! טפסנות! הרמה, מתקני-; גג! דלת: חלון — וביבל׳ 
שם. 

ש. אסינגן (עורך), מדריך לאינג׳ינר, 11 , בנאות, חלק ב׳, 
1068-507 , תשי״ז! חדק ג׳, 1333-1069 , תשי׳ח ! א. אלו־ 
איל, נתור השואתי של הוצאות השרון בבנינים רכי־ 
קומות, חשכ״א, הנ״ל, מגמות חרשות בכלכלה הנדסית 
בבנייה (הנדסה ואדריכלות, 19-14 ), 1969 1 ד. עמיר, 
מיפרט כללי לעבודות בניין, תשכ״ג, ר. שלון, המרי 
מליטה, 1965 ! ם. מרט, מיבנים חרשים וצורות חדשות 
בארכיטקטורה (מדע, כרד י״ג, סם׳ 5 ), 1969 ! הנדטד, 
ואדריכלות, אדריכלות — כ״ע של אגודת האינג׳ינרים והאר- 
כיטקסים בישלאל. , 0.1161:15 .£ - 15 מ 11113 עג.( 0.1 

/ 6 ^? 160 ^ 7 ' , 5 | 36 ו 11:1 א .י 1 .[ ! 1937 ,: 343:61 מ: ייעהתע 1 ע־ו 6 ; 
- 1 זו ¥01 \ ,;:;);שק .ק ; 1958 

, 701171 , 7 ^ 1110€1 701711 ,: 6:366:3 מ/ 1 י 1 ,: 345:6:3 ־, 60 

-סס) 1,09111 1 ) 39 £ת £1 ט 110 01 ץזז 15 ח 641 ,ת!ג 11:11 . 05 ; 1958 
€11111 ,: 3 י;מ 16:31 א . 0 ; 1958 , 011111 ) 7 0114 71011 ,זססוווחזס׳י 
— 11013 תותו 0 זע . 11 ; 1963 , 11 ^ 11 1111 ^^ 7/17011 ^ 1011710 ^ 70 
. 61 .) ; 1964 , 11 07111171 ) 1 111011 ^ 0110 ^ 10 ) 1 ,::) 1356111638 ־ 1 . 5 
; 1965 , 517111111711 7101014 / 0 1111 ( 4011 ,־ 61 ־\ 63 ׳ל\ .׳ו\ - 0616 
14040101 , 31131:5 , 506131 31111 116011011116 : 60 . 1 ו; 6 ל 1 . 14 . 11 
- €0711 , 11111111151610 .'ל . 1 \ ! 1966 , 71114171£ ^ 171 €0-01417101100 
. 1966 , 517111111711 [ 0 1111 ( 47101 711117 


מבצךים ובצורים. המונחים מ׳ וב׳ מציינים מבנה 
מלאכותי קבוע (=־ בד״ב מ׳), או זמני בד״ב 
ב׳), המיועד למנוע חדירה אל תוך תחום מוגן, כשהמבנה 
משמש בעת ובעונה אחת מכשול לתוקפים ומחסה ועמדת- 
פעולה למגינים. הב׳ האידיאלי הוא זה המאפשר למעטים 
להדוף בתנאי־הבטיחות המירביים למשך זמן רב התקפה 
של אויב חזק, וזאת תוך כדי הסבת אבדות גדולות עד כמה 
שאפשר לתוקפן. גיל הב׳ הוא כגיל החרבות האנושית. הב" 
ביריחו, העתיקה בערי תבל, ראשיתם באלף ד, 8 לפסה״נ. 

מהנדסי הב׳ חתרו מקדמת דנא למצוא פשרה בין תביעות 
הנדסיות מנוגדות, הכרוכות בנסיון לשלב יהד את תכונות 
חב׳ האידאלי. בשיקוליהם הונחו ע״י תפקידו של הב׳ המ¬ 
תוכנן, האמצעים וכוח האדם שעמדו לרשותם בהקמת הב׳ 
ותיפעולו, מהית האויב ונשקו המשוער, ותנאי השטח בו 
נועד הב׳ לקום. 

ע״פ ההתפתחויות שחלו באמצעי־הלחימד. ניתן לחלק 
את הב" כלהלן: 

א. ב״ מלפני תחילת השימוש בקשת 1 

ב. ב" בתקופה שבין ראשית השימוש בקשת ועד להפעלת 
הנשק החם ז 

ג. ב" מאז ראשית השימוש בנשק חם ועד להפעלת כלי- 
הירי הסליליים ו ד,אוטומאטיים! 

ד. ב" מאז הנהגת כלי-הירי הטליליים. 

בהכללת-מה ניתן לומר כי עד לראשית השימוש בנשק 

החם היה לגובה הב", בנוסף לאיתנוחם, יתרון מכריע, היפוכו 
של דבר אירע מאז שיכלול הנשק החם במאה ד, 16 לסה״נ. 
ככל שהיתה צלליתו נמוכה-יותר, כן פחתה פגיעותו של הב׳ 
והתבלטה המגמה להצניעו באדמה. מגמה זו תלכד. וגברה 
עד שהגיעה לשיא במאה ה 20 , שעה שהב" של העידן האטומי 
מוצנעים במלואם באדמה, ועמדות אש או כני שילוח מועלים 
מתוכם ומנית, לצורך פעולה, אל מעל לפני הקרקע. הפעלת 
המטוס לא גרמה לשינויים מהותיים בצורת הב׳, מלבד 
הדגשת ההסוואה מן האוויר וההשת תהליך ההתחפרות 
המלאה בתוך האדמה. 

במסגרת העידנים הטכנו־צבאיים המפורטים לעיל (והם 
משתנים מחבל־ארץ לחבל־ארץ בד,תאם לשוני שבמיעד 
המעבר מעידו לעיח), ניתן לסווג את הב" גם ע״פ יעודם 
הבטחוני, כלהלן. 

א. ב" טאקטיים. שמטרתם לשמש את הלחימה בתוך 
האיזור המיוחד שבו הם ממוקמים, בתור: 

1 ) ביצורי חסימה, למניעת גישה אל יעד מוגן 
(לדוגמה, בישראל; מתחם הקסטל השולט על הדרד לירו¬ 
שלים ; ור׳ תמו' בע׳ א״י, עם' 574 ) 1 

2 ) ביצורי שחיקה, לשיבוש מתקפת אויב ע״י איום 
על אגפו וציר תנועתו ואילוצו להילחם עליד.ם (לדוגמה; 
גזר שבצד הדרך לירושלים); 

3 ) מפלטים, למלט בתוכם את הנפש ואת הרכוש 
ולרפות במידת האפשר את רצון האויב מלצוד עליהם בשל 
טבע מיקומם, קשיי הגישה אליהם וביצורם החזק (לדוגמה: 
מצדה במדבר יהודה). 

ב. ב" א י ם ט ר ט ג י י ם, שמטרתם לסייע בניהול המל¬ 
חמה ובהכוונתה הכללית. באספקלריה היסטורית רבו ביו 
הב" האיסטרטגיים כאלה שתוכננו מלכתחילה כחוליות של 





115 


מבצרים ובצורים 


116 


מערכים מבוצרים מרחביים. ברמה איסטרטגית זו מבחי¬ 
נים בין: 

1 ) ב י צ ו ר י מ ג ן, שמסרתם לאבטח אזורי מפר, חופים, 
מרחבים או תוואים חיוניים כגון אזורי תעשיה, מצרים 
ובירות (לדוגמה: ביצורי רחבעם — דה״ב, יא, ה ואילך 1 
ובתקופד, הנוכחית — קו "מדינו" ו״חחומר. האטלאנטית" של 
הגרמנים במלה״ע 11 ). 

2 ) ביצורי "תעול", שמטרתם ל״תעל" ארב לאזורי 
הריגד, וד,שמדה בידי הצבאות המגינים (לדוגמה; ביצורי 
שלמה המלך — מל״א, ט, טו ואילך; דה״ב. ח, ד ואילך! 
ביצורי האוסטרים בצפון־איטליד, במאה ה 18 — ה״קוואדרי- 
לאטראל"). 

3 ) בסיסים איסטרטגיים מוגנים ונקודות־משען 
לצבאות (לדוגמר,: ליל בצרפת במאות ה 17 — 19 ! קניגסברג 
בפרוסיה המזרחית במאות ד, 19 — 20 ). 

הן ב" איסטרטגיים ור,ן ב" טאקטיים ניתן לחלקם חלוקה 
נוספת המבוססת על בעלות ותפקיד: 

א. מצודות, מצדים, מצדיות ומגדלים הם 
מ" התפוסים בידי צבא ממלכתי סדיר. המצודות והמצרים 
בד״ב עומדים ברשות עצמם, שעה שהמצדיות וד,מגדלים 
הם עפ״ר מוצבי־תוץ או מוצבי־ביניים של מ" גדולים־יותר 
ואף מאויישים מתוכם. 

ב. טירות היו ביה״ב מצודות או מצדים בבעלות 
פרטית או מופקדים בידי וואסאל פאודאלי. אל הטירות הגדו־ 
לות-יותר נסמכו מצדיות ומגדלים בדומד, למצודות הממלכ¬ 
תיות (וע״ע "טירד,"). 

ג. ב י צורי־ ע ריס היו בימי-קדם וביה״ב מערכות- 
ר,ד,גנד, של ערים, שהוקמו או ביזמת התושבים או ע״י בעלי 
הארץ. ביצורי הערים כללו לפעמים, בכל התקופות, מוצבי־ 
חוץ מחוץ לחומות, וכן את מצודת העיר, ה״בידה" (אקרו¬ 
פוליס — ביוונית עתיקה), שנבנתה לרוב בסמוך לחומד, (כגון 
"מגדל דוד" של ירושלים הצלבנית וד,עותומאנית), בד״כ 
במקום הגבוד,-ביותר שבעיר (לדוגמד,: לכיש, אתונה) 
ושימשה מושב השליט ומעוז העיר העיקרי. 

ד. ביצורי מבנים ומתקנים לאבטחתם הצמודה 
של בתי-תפילד, (ר״ תמר בע׳ הדו, עמ׳ 509 ! בורנהולם, עמ׳ 
79 ) ובתי-משק, דרכים, תחנות-דיד ונקודות-מים, נמלים וכד׳. 
ביצורם נעשה ע״י הוספת בניה הגנתית לבניה היעודית של 
המבנה, כגון מגדלים וחומות לכנסיות ומנזרים (למשל: 
בספר המדברי של מוריד, וא״י בתקופד, הביזאנטית) או ע״י 
אבטחתם בעזרת מבצר מתאים, כגון מצודות נמלים (למשל: 
ביפו ובחיפה בימי נאפוליון) ומגדלי־דרך (כגון המגדלים 
ב״מעלה עקרבים"). 

אבחנה נוספת בין סוגי ב" שונים היא בין ביצורי-קבע 
שהוקמו לשמש עשרות או אפילו מאות שנים לבין ביצורי- 
שדד, שהוקמו למשימות מוגבלות בזמן, לצרכי קרב בודד 
או למערכד, בודדת, ומכאן שהיו מוקמים מחמדים שאינם 
יציבים לאורך ימים. 

ב" מלפני תקופת השימוש בקשת. ראשוני 
ביצורי-ד,קבע שוחזרו ע״פ ביצורי שבטים פרימיטיוויים 
ששמרו עד למאה ד, 20 על אורח־חייהם הקדום, ומתוך חפי¬ 
רות באירופה, המערבית בה הונד׳ג השימוש בקשת ככלי- 
לחימה רק במאה, ד, 3 לפםד,״נ. אלה חיו סוללות־עפר יחד 
עם גדרות־עץ או חומות־אבן (בד,תאם להימצאות המרי 



ציור ז. סצודח "סירז קאס?" בררום*מערב אנגליה. מערכח השערים 
בתחתית התצלום 


בניין אלה במקום) שמאחוריהן או מעליהן הוכשרו עמדות 
למגינים שהפעילו מתוכן את נשקם נגד התוקפים. מצודת 
"מיח קאסל" באנגליה (־!!גבס ת 10 > 131 \ ברוזנות דורסטשיר, 
משנת 100 לפסד,״נ בקירוב) כבר מצויינת בשתייתכונות־ 
יסוד ששימשו את בוני הב״ בכל התקופות המאוחרות יותר: 
הקניית עומק, וכתוצאד, מכד "אורד נשימה", למגינים ע״י 
הקפת האתר ביותר מאשר חגורת־חומות אחת (שלוש — 
במקרה דנן), והדגשת תשומת-חלב לנקודת התורפד, העיק¬ 
רית — השער. התכסיס שננקט, היינו "כיפוף" דרך הגישה 
אל השער כך שתעלה אליו במקביל לחומות (חאת כדי 
לבלום את המסתערים וכדי לחשוף את ימינם, הבלתי־מוגנת 
ע״י הצינה, לקליעי המגינים). אף הוא הפך נכס־צאדברזל 
למתבצרים בעידנים הטכנו־צבאיים המפותחים יותר. 

ב" בתקופה שבין ראשית השימוש בקשת 
ועד להפעלת הנשק החם. במזרח הקדמון נתן השי¬ 
מוש בקשת, כבר בתקופת הברונזה הקדומה (האלף ד, 3 
לפסה״נ), דחיפה לפיתוח המגדל, הבולט מן החומד" כעמדת־ 
הגנה עיקרית. חשיבותו היתד, בכד שאיפשר ירי לאורד פני 
החומה שעד, שאויב קרב אליה, ושחילק את החופה לגזרות 
שפריצת אחת מהן ניתנד, לבלימה בקטע שבין כל זוג של 
מגדלים, ראשי החומות וד,מגדלים הוכתרו בשניות (-־:■€ 
5 ת 0 ״ 6113 ת), שהן מערכות של "שני אבן" שנקבעו בראש 
המעקה שמאחוריו עמדו המגינים. הפתחים שבין כל שתי 
שניות שימשו להם אשנבי־ירי ור,שניות עצמן נתנו מידד, רבר, 
של הגנה ממטחי הקשת של התוקפים. נדמה שכבר בתקופה, 
זו, בר. הוקמו ביצוריהן הראשונים של ד,עי בא״י וטרויה 
באסיר, הקטנה, הופיעו גם אשנבי־דדרי שנקבעו כצד,רים 
צרים בכתלי מגדלים או במעבד, החומות. היתרון של האשנב 
היה המחסד, המלא-כמעס שהקנה! חסרונו הגדול התבטא 
בד,גבלה רבד, בשדה־ד״ראיה ובתחום הפעולד, של המגן. 

מצודת בוד,ן (פול ואדי חלפד" בסודאן) משמשת מופת 
לב׳ מצרי מראשית תקופת הברונזה התיכונה ומראשית 
השימוש ב״איל״ — קורת הנגיחד, הקדומה להבקעת חומות. 
שטח המצודר, היר, מתחם כמעט ריבועי, שמידותיו 180x170 
מ׳ בקירוב. לפני החומה הראשית על מגדליר, המרובעים 
הוקמה חומה קדמית, נמוכה יותר, בעלת מגדלים עגולים 
שמוקמו ברווחים שבין מגדלי החומה הראשית. לפני החופה 
הקדמית נחפר חפיר ששפכו יצר סוללה שהשתפלד, לכיוון 
האויב, ובראשה נבנתה, חומה שהוכשרה אף היא לד,גנה. 
אויב נתקל, איפוא, בקו הגנה ראשון זה לאחר שהוצרך 



117 


מבצרים ובצורים 


118 



צייר צ. מצורת בורן — מהאי!? ח 3 יפםה׳־נ (טהור -פיו עי י. יריז; 
חורת הסיחמה כארצות המרראו 


להסתער במעלה הסוללה, ובהגיעו אליו נכנם לטווח ההריגה 
היעיל של חצים שנורו משתי החומות האחרות. בטרם יוכל 
להמשיך בהטתערותו נאלץ לעבור גם דרך החפיר העמוק. 

לשם הקנית תמרינות לגייסות המגינים, נקבעו תכופות 
בחומות המצודות של התקופה ההיא פתחי־גיחה להתקפות 
נגד. ריבוי פתחי־גיחה איפיין את ביצורי החתים. עוד מרם 
זמנם של אלה, התקינו החיקסום (ע״ע) בכל תחום־שלסונם 
את ה״חלקלקות" ( 8 ״ 12 ס) האדירות בתחתיות החומות 
והמגדלים, למשל בב" שבחצור ובתל־יהודיה שבדלתת 
מצרים. 

כל פריטי הב" האלה הפכו מאז אמצעי התבצרות מקו¬ 
בלים בכל העידנים, אם־כי לא תמיד באותה רמת ביצוע 
גבוהח ולא כולם יחד במסגרת מ׳ אחד. 

החתים נתנו ביטוי מונומנטאלי בב" שלהם (כגון 
בחתושש, כרכמיש, סנז׳ירלי, וכר) ל״חומת־הטוגרים", היא 
חומח כפויח ששתי פניה! חמרוחקות זו מזו 4 — 10 מ', מחו¬ 
ברות בחומות ניצבות, היוצרות את ״חדרי־הסוגרים״ (־ 03 
גפזגבספצ), ששימשו לכל מיני צרכים של אכסון ואחסנה 
ואשר ניתן גם למלאן באדמח או באבנים לשם חיזוק נוסף 
של החומות בעיתות מלחמה. גגות הסוגרים היו משטחי 
תנועח ולחימח נוחים ללוחמים שעמדו בראש החומות. חומת־ 
הסוגרים התפשטה מערבח, לעולם המיקני (למשל: טירינס, 
בערך 1500 לפסה״נ) ובעיקר — דרומה, ובא״י הפכה לב' 
היהודי האפייני מימי שאול (גבעה בנימין) ועד לימיו של 
הורדום (מצדה). ביצורי הממלכות היהודיות, הנודעים בשיכ־ 
לולם, מדגימים יפה את הדגשת הבטחת השער. שומרון, 
מגידו ולכיש ממחישות את העליה לשער במקביל לעמדות־ 
הירי שמעל החומות ואת הכניסה לתוך העיר בגישה בלתי־ 



ציור 3 .. מבצר העיר טירינס. כררום־יוון. בחוקו הצפוני ע? הטבצר 
ניכ-יה חומות־הםונרים 


ישירה ודרך מערכת־שערים כפולה. כל שער שבחומות 
מהווה מצד בפני עצמו, בעל מערכת דלתות ובריחים ותאי 
משמר פנימיים. עליות השער נועדו ללחימה באויב בטרם 
יחדור אל תוך השער, ומבעד לחריצים שבתקרות השערים 
לחמו באויב שכבר הצליח לחדור לתוך מבעה השער. 
בתחום שבין השער הראשון לשני נכנס התוקף למלכודת 
.,אש", היינו לשטח בו היווה מטרה לירי מכיוונים שונים. 
זהו ה״מו 111 ט 30 ם 8 ט<} 0 זק" אותו ירשו מבצרי התקופה הקלא¬ 
סית מן המזרח, ואותו הורישו מצדם לב" של יה״ב שבהם 
נודע בשם ״ 10311 ( 8311 ־־ (לדוגמה; הוך־אוםטרביז [- 110011 
2 ) 1 ' 111 :> 081 ] שבקארינתיח [אוסטריה] מהמאות ה 14 — 15 ! 
מצורת העיר בחלב, מהמאה ה 13 ). 

למתקני אספקת מים תקינה היה הלק חשוב בהכשרת 
ב" לעמידה במצור של ממש. ככל שחבל הארץ סביב היה 



צי^ר 4 .״ההוםה הכינית" המפרידה בין ב 1 וננז?יה 5 םי: 


יותר שחון, כן רבו המאמצים לאספקת מים בכל תקופות 
השנה (לדוגמה: נקבת גזר הכנענית; נקבת ירושלים היהו¬ 
דית—ממפעלי המלך חזקיהו [מל״ב כ, כ)] הבאר במצודת- 
צפת הצלבנית). 

מערכות תצפית ותקשורת היוו. מימי-קדם ואילך, חלק 
חיוני ובלתי־נפרד של כל מערך מבוצר. מימי בית ראשון 
(ר׳ מכתבי לכיש) ועד לביצורי הספר הרומיים בנגב! למן 
ביצורי-החוף הערביים ועד לטירות'הצלבנים ולב" הארעיים 
של נאפוליון בגליל. בולטת המגמה למיקום חוליות מערכי 
הב" בטווח ראיית סימני-האיתות(אש ותמרות עשן) ולתפיסת 
מוצבי-הביניים כדי ליצור את הרציפות הדרושה. 

היוונים והרומאים חידשו אך מעט בארדיכלות הב". 

אך ביצורי הספר של הקיסרות הרומאית, "הלימס" (ע״ע), 
מהווים עד היום את מערכת הב" הארוכה ביותר בעולם. היא 
השתרעה, אם כי לא ברציפות, לאורך גבול של כ 6,500 ק״מ, 
במאה ה 2 לסה״ב ההלו הרומאים מקימים, בקטעי-טפר שונים, 
מחסומים דוגמת "חומת אדריאנום" שחצתה את בריטניה 
מים לים, אך מבחינה זאת לא היו הרומאים מקוריים. יש 
סבורים שאף ידעו על קיום "החומה הסינית" שהוקמה עור 
במאה ה 3 לפסה״נ. ארכה היה כ 2,500 ק״מ, גבהה הגיע עד 
ל 16 מ׳, רחבה ל 5 — 5 מ' ומגדלי עוז נקבעו בה בל 150 — 
200 מ׳. יעודה היה לבלום את התפרצות המונגולים לצפון 
סין. ברם, קדמה לה בכ 2000 שנה "חומת השרים", שהוקמה 
בקו של תעלת סואץ דד,יום, כדי לאבטח את הדלתה של 
מצרים מפני שוטי מדבר סיני. הצורך באיזון'נאות בין 
האמצעים שהושקעו בהקמת הב" ואיושם, לבין אלה שהוקדשו 




119 


מ 5 צרי 8 ו&צוויס 


120 


לצבא השדה, מנע בד״כ הקמת ב" ארוכים העשרים מקשה 
אחת. שיקולים ממין זה מנעו בעד הרומאים והביזאנטים 
מלהתמיד בשיטה זו. 

השימוש הגובר בקשת ובמבונות־ירי הניע את הרומאים 
להכניס לשימוש, החל מהמאות ה 4-3 . את תבנית המצודה 
המזרחית המרובעת, בעלת החצר הקטורה והמגדלים הבול¬ 
טים החוצד" כב' תקני אימפריאלי. מ" מעין אלד, שבנגב, 
כדוגמת מצד־תמר ו־ 
עין־בוקק, ממשיכים 
במישרין את מסורת 
הב" היהודיים מימי 
בית ראשון שבאותו 
מרחב(לדוגמה; קדש־ 
ברנע). דומים לד,ם: 
אלציבגרמניד״ריטש־ 
בורו בבריטניד" וב־ 
יו״ב. תבנית מזרחית 
זו השפיעד, על הת¬ 
פתחות הב" הביזאנטיים והמוסלמיים (דגם ה״ח׳אף) עד 
לתקופה העותמאנית, ועד בכלל (למשל, מבצרי ראש-ד,עין 
ואל-עריש). 

השלטון המפגר של המדינות שירשו את האימפריה 
הרומית במערב הביא לדיופעת הטירד, (ע״ע) הפאודאלית 
שבעליד, נטל על עצמו, תמורת הפקד של קרקע, את משימות 
השמירה על הבטחון הציבורי, שהיו לפני-כץ מעניינה של 



צייד 5 . םן:ורח יןדש־ברנע 
(בדעות אנף העתיקות והמוזיאונים ׳* 6 ל 
סערר ההינור והתרבות) 



המדינה. 

לד,וציא כמה מצודות מלכות, הוקמו רוב טירות יה״ב 
בשים לב לצדכיהם של בעלי האחוזות ולתפקידיהם כאדונים 
פאודאליים וכדי שתשמשנד, בעת-ובעונה אחת הן מפלט לכל 
אשר לו ולנתיניו והן בסים לפשיטותיו על שכניו ומעוז לרדות 
בנתונים לחסדיו. שני מרכיבי-ד,יםוד של הטירר, היו: א) חצר 
מוקפת חומד, ■ב) מגדל (ת^^ X .ו״זןתסס) הנסמד 


ציור ; 1 . עאטו נאיאד ( 1 ,זג 111 ב 0 — הוהם ב 8 ענ 1 ע״י המוך 

י'צ׳רד "לב*הארי" פאננליה. כדי להקנות עומק הגנתי למכצה חולק 
שמדו לשלושה םתחמי־הננה, שלבל אחד ביצורים משלו. רמחחם הפנימי 
שימש מעוז לבל המבצר כולו; הםתחם החיצוני רוקם בנקודת תורפה 
טופוגראפית 


אליד,; המגדל שימש כב' עיקרי, וד,חצר — כדי לחסות 
על בתי המשק וד,מגורים, טירות הקארולינגים ובני-זמנם 
היו לרוב מבנים של עץ, ואילו במאד, ד, 12 כבר היו רוב 
הטירות בנויות מאבן. בהתאם ליכולת בעליהן נוספו לטירות 
מגדלים וחגורות של חומות חיצוניות נופפות וחומות פני¬ 
מיות (ר׳ תמ׳, אירופה. עט' 148 ). באיזורים ד,ד,רריים כדוגמת 
חבל נהר הריין (בגרמניד,) או בוילז (בריטניד,) מוקמו 
הטירות בראשי גבעות וצוקים וגישותיהן בוצרו במגדלים 
ומצדיות כמוצבים קדמיים. באזורי שפלה, כדוגמת חבל 
לואר (צרפת) או בפלאנדריד, הקיפו את הטירות הפירים 



ציור 7 , שיחזור מבצר ארגפלם בנדה הסזרחית של נהר־הריין. מול 
בינגן. חוקם ב 210 ו בערד, נררם ב 168.9 . — על אי שבת\ר חנחר נראה 
סבצר משני, שנועד לנבייח מם־מעבר מספינות 




ציור 8 . ברך דר שווליה—מבצר צלבני בסוריה 
מקרא למפית שמחרת לציור: 1 . פשפשים; 2 . שער ראשי חיצוני: 
3 , עליה מכוסה נג לשער הראשי הפנימי: 4 . פיחולים חשופים לירי 
הסניגים: 5 . שער ראשי פנימי: 6 . כנסיה: ך. אולת־אונלז 8 . מעוז 
מפקר המבצר: 9 . 10 . סעווים עיקריים; 11 , מבנה מאוחר מהתקופה 
המוסלמית; 12 , 13 , 14 . ביצורים מאוחרים מההקופח הערכית; 15 , 16 . 
כיצורים קורמים לסעווים העיקריים 




121 


ממרים ומוריס 


122 



ציור כ. מבצר צלבני בא״י: כוכב־וירד־ (כוכב אל הלוא, ז 1¥01 ש 6 ) 
רמשקיח ע? עסק־תירדז. נחפר ע״י ם. ב!־דב; השיחוור ע״פ ה. נאררינר 
וע. נלבדוז (מתור "קרסוניות") 


שתכופות מולאו מים (ר' תס׳, אירופרי, עמ׳ 147 ). או אן• 
הקימו את הסירות בתוך אגמים. גשרי־הדמד. ושורגים 
( 311:0111115 ז] בהולנד ונוי־ 
ברייזאך [!(סגצ״זןן-״פא] על הריין). עקרון היסוד היד, 
כיסוי אש הדדי של כל פני החומות, המגדלים וד,מגננים 
שבתוך הביצור, לבלי השאר שטח מת כלשהו. מגמת הכיסוי 
המלא של החזיתות וד,ד.סתייעות ההדדית בלטר, גם בתכנון 
המתאר המזוות של הקווים הקדמיים. מעתה הקיפו את 
הערים המבוצרות ואת המצודות בחגורות של הפירים 
ומוצבי־חוץ בתוכם. מוצבי־החוץ חייבו את הצבת הארטי¬ 
לריה האויבת מחוץ לטווח פגיעד, במוצב הראשי ואילצו את 
האויב להתפרס למאבק ממושך ומסובך להדברת מוצבים 
אלד. כצעד ראשון. העיקרון היה. כאמור, הכללת כל מוצבי־ 
החוץ בתכנית האש הקבועה וד,ר,קפית של המערך, ששאפה 
ליתן אש ,.אנפילאדית" (אגפית) לאורך כל החומות ע״י 
ניצול עמדות האש של מוצבים שכנים לסיוע הדדי. מוצבי־ 
החוץ נקראו בשמות של דברים דומים להם, כגון ראש־חץ 
( 11€ ש 1€ ?),חצי-םד,ר(־!!".!-!!ם־כו, קרוי גם 1 ! 11 :)׳ו 8.3 ),סד,רון 
(ס;וזשת 1,11 ), כתר (ס 11 מ 10 נ\ט 0 : סעוסזס) וקרן (; 011 ^ 140111-1 ). 
הראשונים היו מוצבי־ביניים לעיבוי המערך העיקרי וד,אחרו¬ 
נים — מצדים חזקים, בעלי חיל-מצב ניכר וארטילריה חזקה 
שהיוו מערכי הגנה עצמאיים-למחצד,. במשך המאה ד, 17 פחת 
וד,לד ערך ראשי החומות כעמדות לחימה לעומת המגננים 
(הבאסטיונים), וניכרת מגמה של הצרת החומות( 8 ת 21 .וזט 0 ) 
שבין הבאסטיונים, שממדיהט הלכו וגדלו. במאה ה 17 — 18 
הלך וגבר גם ערך 
המערך החיצוני ש¬ 
השתרע לפני ביצורי 

העיר■ או המצודד" 
עד-כדי-כך שנוהל ה¬ 

מלחמה התיר למפקדי צ־ור !. 1 . י״'- 3 -צ■- 

א חצי־םתר; 3 , שע,-; 

מצודות את הכניעה ד. קרן; ה. 



לאחר הבקעת מערך זה ופריצת הפרצד, הראשונה ב״מוצב 
הראשי". 

עובי החומות הביא להפיכתן לסוללות עפר ענקיות שכוסו 
בציפוי של אבן. במעביהן הוכנסו תאים (צפזגמופצגס), 
ששימשו כמחסנים, מפקדות, מקלטים ולפעמים גם עמדות- 
אש. ביצורי עכו מהווים דוגמה לשיטה זו, אף שהוקמו רק 
במאה ד, 19 , וכל מערכת ביצורי-החוץ נעלמה. 

בין גדולי המהנדסים הצבאיים של התקופה נמנה סבסטין 
וובן (ע״ע), שהקיף את צרפת בב" איסטרטגיים, ששימשו 
ללא שינוי עוד ב 1815 . יריבו ד,ד.ולנדי הגדול, מנו ואן קוהורן 
(״ז 0001100 , 1641 — 1704 ), ניצל את מי-התהום של ארצות- 
השפלה כדי להרבות בתעלות מים מסביב לביצוריו. 

עצמת האש של הנצורים חייבה את התחפרותם של 
התקפים, תחילד, בקצה טווח תותחי האויב: משם דילגו 
סוללות הגייסות הצרים קדימה, כשהן מחפות אחת על 
רעותד" עד לחגורת חפירות קרובד, יותר ליעד וחתר חלילה. 
כך המשיכו התוקפים עד שהגיעו לטווח נוח להסתערות, 
והתותחים — לטווח נוח לירי-לשם-פרצה■ שלכך כוונה בד״כ 
ד,ד,םתערות העיקרית. עליה בחומות בםולמות-םער וערעורו 
ע״י מיקוש יסודותיהן באמצעות מנהרות השלימו את 
התמונה. 

תקופת וובן וקור,ורן, בימים שלאחר "מלחמת שלושים 
השנד,". היתד, תקופת-שיא להתבצרות כיסוד עיקרי לניהול 
מלחמות. כדי לא לחזור על הפקעתם של מזון וציוד לצבאו- 
תיד,ם מן האוכלוסיה המקומית, נוהג שגרר אחריו שוד ושבר 
ורישוש כלכלי של מחתות שלמים. דבקו שליטי אירופה 
בני התקופה האבסולוטית בנוהל של הצטיידות הצבאות 
מתוך מחסנים ממלכתיים, שבהם נאגרר, האספקה מבעוד 
מועד. מחסנים אלה מוקמו בערי-מ׳ שבוצרו היטב ושנבחרו 
בשל התאמתן לתפקיד הכפול של נוהות לתנאי מתקפה 
וד,גנה גם יחד. כיבוש בסיסים אלה הפך, איפוא, יעד איסטר- 
טגי ראשון במעלה, ומאידך היה ריתוקו של אויב למצור 
אמצעי בדוק כדי לאלצו לצרוך את אספקתו המוגבלת 
ולנתקו מבסיסיו הערפיים ע״מ להחלישו או אף לאלצו לסגת. 

מלחמות המהפכה הצרפתית שוב הפכו את ד,ד,פקעה 
לשיטת אספקה לצבאות הד,מוניים. שיטה זו, ושיטת החדירד, 
לעמקה של מדינת האויב, אותה לימד נפוליון את המצביאים 
בני דורו, ביטלו את חשיבות-היתר של הבסיסים המבוצרים 
כיסודות האיסטרטגיה הלאומית. לעומת זאת הוכח מחדש 
הצורך בהבטחתם של מרכזים חיוניים, גם בלבד, של כל 
מדינה ובראש ובראשונר, — בירתה. מרכזים אלה הוקפו 
ברשת של ערי-מ׳ שביניד,ן קישרו מצודות והן נועדו לבלום 
את האויב ולשמש בטיסים לצבאות-ד,מגן שיצאו מתוכן 
להתקפת הנגד. דוגמה אפיינית היו ביצורי העיר פאריס 
שהחפרסו על רדיוס של 70 ק״מ ועצרו את הגרמנים 
ב 1870/71 למשך שבעד, חדשים. 

הב" מאז הנהגת כלי •ד,ירי הסליליים. 
במלחמת גרמנידרצרפת ( 1870/71 ) הגיעד, שיטת-ד,לחימה 
המתוארת לעיל לקיצה. מאז יכלו פגזי התותחים להבקיע 
את כל מערכות-ר,ב" המשוכללות שבנמצא. כך נכתשו 
באוגוסט 1914 תוך כמד, ימים, ע״י תותחים בני 420 מ״מ, 
ביצוריה המשוכללים של העיר ליז׳ (בלגיה,), שהוקמו ע״י 
המהנדס הצבאי המפורסם אנךי' בריאלמו! (£ת 10 ס 1 ג £11 , 
1821 — 1905 ), ד,ד,וצאות הענקיות שנדרשו לד,קמת ביצורי 




125 


מבצרי: וכצורי£ 


136 



צייר 14 . חתו ורד ןז־מאו׳ינו חצרפוז׳ 


הבטון המזויין, מחופדים באדמה עד לגובה אשנבי־הירי 
אשר נועדו להיות מענה לפגז התותח הסלילי, והוצאות 
הענק שנדרשו לאחזקתם של צבאות ההמונים המשרתים 
ע״פ חוקי חובת השירות הלאומי הכללי, לא הרשו לעמי 
אירופה לחדש את ביצוריהם בהיקף ובעומק הדרושים. 

אחר מלה״ע 1 נעשו מאמצים להתאים את הב" לצרכי 
הזמן, ובראש צעדה צרפת. "קו מדינו" לאורך גבולה עם 
גרמניה היה אבטיפוס לרצועת ב" עמוקה שמוצביה, המחו¬ 
פרים באדמה ומתחת לגבעות מלאכותיות, מסתייעים אהדדי 
וקשורים במעברים תת־קרקעיים. כל מתקני השירות והאס¬ 
פקה לב" ולחילות־המצב שבהם שוכנו אף הם במקלטים 
תת-קרקעיים, שצויידו כדי לספק את צרכיהם למשך חדשים 
רבים. בשום מקום, לרבות צרפת, לא הספיקו, בסופו־של- 
דבר, האמצעים הכספיים כדי להשלים את הב" החדישים, 
שבמצבם הבלתי־גמור שפעו נקודות־תורפה. לא אחד מהם — 
"קו מאז׳ינו", "קו זמפריד" הגרמני בגבול צרפת, "קו 
מאנרהיים" על הגבול המזרחי של פינלנד, קו הספר הבלגי 
עם'גרמניה, ועוד — העמד במבחן בתנאים של השלמה 
סבירה כמתוכנן, ועל כן קשה לשפוט בדבר ערכם. טענה 
עקרונית חשובה כנגד מערכות־עבק אלה היתה מעמסת־היתר 
החמרית שבהקמתן ובהחזקתן והשפעתן על הלך הרוחות 
לכיוון של פאסיביות דפנסיבית. ברם, נראה כי המלחמה 
האטומית תובעת תחיית ב" בקנה מידה מקיף. ההתבצרות 
שיש לחזותה לקראת העתיד — היא בעיקר במסגרת של 
מערכות־נשק ושל ריכוזי גייסות ניידים ברשת עמוקה אך 
דלילה יחסית של מתקנים עמידים בפני קרינה גרעינית. 

ביצורי-שדה. ביצורי שדה היו מאז ימי־קדם חלק 
מן המאמץ הצבאי בשדה הפתוח. לא ייפלא, אם־כן, שהאתו־ 
נאים השתמשו כבר בקרב מרתון (ע״ע), הוא הראשון 
בקרבות העולם הקלאסי שדווח עליו בפרוטרוט, בביצורי־ 
שדה כדי לאבטח את אגפיהם מפני פרשי הפרסים. הרומאים 


היו אמנים נודעים בהקמת ביצורי־שדה. 

על־פי פקודת קבע התארגנה כל יחידה 
רומאית שחנתה בשדה, ולוא ללילה אחד 
בלבד, במחנה מבוצר (משסזצג!), שהיתה 
לו צורה אחידה מפנים ומחוץ בכל אתר 
ואתר, בהתאם לגודל היחיךה ומחוך הת¬ 
אמה מסדימת לתנאי השטח. כזה כבר 
היה המצב במאה ה 2 לפסה״ג. ביצור 
המחנה כלל מערכת חפירות וסוללת-עפר 
ובראשה גדר-עץ וכן מגדלי-עץ בפינות 
המחנה ומעל לשער. כדי להחיש את קצב 
הקמת הב" צויידו כל החיילים בשלושה 
מוטות-ביצור תקניים ( 118 גזב 1 בר 1 112 (}), 

מחודדים בקצותיהם, שאיפשרו קביעה 
מהירה ובטוחה באדמה — ליצירת גדר 
"פאליסאדה". ככל שהאריכה יחידה לשבת 
במקום, כן שוכללו הב" והפכו ב״-של-קבע, 

בנויי חומות-אבן איתנות (דוגמה של 
מחנות ליליים אפשר למצוא ב״עמוד 
טרינום" שברומא( דוגמה של מחנות עונ¬ 
תיים : המחנות לרגלי מצדה! מחנה שהפך 
קבע: לגיון [=לגיו] שבעמק-יזרעאל). 

מטרת המחנה המבוצר, בטרם הפך קבע, 

היתה לשמש בעת ובעונה אחת; 1 } בסים מוצק ליחידה הפועלת 
בשדה,■ 2 ) חסימה לאויב המנפה לנוע במרחב הקרוב; 3 ) מחסה 
לגייסות בעת חנייתם מפני הפתעה מידי אויב וצר. בתארו 
את הכנותיו לקידום פני הגלים ליד אלסיח (כיום: -= 115 \, 
;)קוסןז-סזמגב;!), פירט יוליום קיסר את תהליך הקמת מערכת 
ביצורי-שדה משוכללת בעומק של כסס! מטר. ב" אלה כללו 
חומות ומגדלים מעץ, סוללת-עפר, חפירים, תעלות-קישור, 
מחרסים וכן מכשולים ומלכודות שהוסוו מעיני האויב. 

צינות וסככות שימשו עוד במזרח הקדמון בעיקר להב¬ 
טחת חילות הצרים על ביצורי-קבע. לקידום של מכות אש 
האויב פותחו מסוף יה״ב ואילך "סלי ביצור", שמולאו עפר 
או אבן, ואח״כ — שקי חול, שהגיעו במאה ה 19 לייצור 
המוני. 

תחיית המדעים הצבאיים שבאה בעקבות ה״רנסאנם", 
שיצאה מאיטליה בשלהי המאה ה 14 , תרמה גם' ללימודי 
לקח התקופה הקלאסית באשר לביצורי־שדה. מוריץ מנסאו 
(ע״ע) השכיל להשתמש במחנותיו המבוצרים ובחפירות 
ושאר מחסומים ומתרפים בשטח הפתוח, כל אימת שביקש 
להתיש את אויביו העדיפים ובטרם העז להתקיפם עם 
גיסותיו-הוא. שיטה זו נעשתה קניין הרבים במשך ,.מלחמת 
שלושים השנה". כדי להחיש את הקמתם של ביצורי-שדה 



צ*־.־ ג 1 . גיצורייהשרדו של יילחם י־כי ?יי אלכ־־ יצב־.> 1 ־'" ו:נ-־פה 




127 


מבצרים ובצווי 


128 



ציור 16 . מערכת ביצוריי־ה׳ןןרח בעעת המצור ע 9 עפו. 1709 . 

1 , 2 , 3 , טיצבי המנינים ?׳שבירת הסתערו-ת התוקפים ע״י התספה מהאגוז, 
4 , יפער הים — פחח ?גיחות 


בוחים לפעולת רובאים פותחו עוד ע״י צבאות ההרסיטים 
(ע״ע) "קרונות־ביצור", שהגיעו אף למזרח ושימשו גם 
לממלובים בנסיונם לבלום את התורכים בחוצות קהיר 
( 1516 ), צריפי-עץ אלד. על גלגלים, שהיו בעלי אשנבי־ירי 
ונגררו ע״י בהמות, נעלמו במאה ד. 18 , לא כן ביצורי-השדה, 
מערכות ביצורי־שדה הוקמו ושוכללו ע״י שני הצדדים במל¬ 
חמות שבין לואי ז\^ x לשאר מעצמות אירופד, לדי לטובו 
על גזרות חיוניות בעזרת גייסות מועטים, ועל מנת לרכז 
את מרבית הכוח לפעולה התקפית בגזרה אחרת, לך שימש 
"קו שטולנהופן" ב״יער השחור", ממזרח לנהר ריין, במסע 
1704 , לבנות-הברית להשהיית הצרפתים ולריתוקם, בשעה 
שמרלבורו (ע״ע) וד,נםיד אויגן ריכזו כוחותיהם לקראת 
ההכרעד. בבלנר.ים (ע״ע), 

בעת ובעונה אחת עם הצטמקות השימוש בביצורי־הקבע 
בסוף חמאה ד. 19 הלך וגבר דווקא הצורך בהתחפרות מסו¬ 
עפת גם בשעת מפגש צבאות בשדר, הפתוח, וזאת כתוצאד. 
מההתפתחות הרבה בעצמת האש ובמהירותד. ע״י המצאת 



*יוי ז 1 . מעדנתיחעייות יחננר. עוה 1 . יפני -התהש- הבדיג־ח 

הסופית ב 917 ו 


המקלעים והפיתוח הרב של תותחנות-ר,שדד.. בעקבות נסיון 
רוסיה-יפן (ע״ע) הפכה מלה״ע 1 למלחמה של חפירות 
( 1£8 ^^מסז X ) ומקלטים בנויים במעבד, האדמה, קו-ד,חפירות 
במלחמה זו כופף מדי פעם בזווית ישרה או קהה כדי לד,פחית 
השפעתה של פגיעה ישירד, בו, והמערבים חוזקו בגדרות-תיל 
ובשדות מוקשים. עמדות הארטילריה הקלד, ובסיסי השרו- 
תים הקדמיים הוכנסו בין הרצועות של החפירות הקדמיות 
וד,אחוריות יותר. בראשית 1915 כבר התחפרו המחנות 
היריבים בחזית המערב, מגבול שווייץ ועד לתעלה האנגלית, 
ברצועה שארכה הגיעה לכדי 1,000 ק״מ. בהדרגד, התגבשה 
שיטד, של התבצרות בארבעה קווי-תפירות מקבילים בעומק 
של עד 2 ק״מ. קו ראשון: "קו המשמרות הקדמיים"! קו 
שבי: ״הקו הראשי״! קו שלישי: ״קו הסיוע״! והקו הרביעי: 
"קו העתודות". כפי שהעידו שמותיד,ם, נועד הקו הראשון 
לחייב את האויב להתפרסות ולהתחשפות מוקדמת ככל 
האפשר. שני הקווים שלאחוריו נועדו, תוך הסתייעות השני 
בשלישי, לשבור את התקפת היריב, ואילו הקו הרביעי תוכנן 
להתכנסות עתודות לחיזוק הקווים הקדמיים או לקליטת 
כוחות מד,ם ומהעורף לעצירת האויב במקרח של התפרצותו 
מבעד לשלושת הקווים שלפניו. שיכלול וריבוי הארטילריה 
הכבדה, בנוסף לנכונות םדד,ימה מצד הפיקוד האנגלדצרפתי 
להקרבת קרבנות אדם לשם פריצת מערכת החפירות, דירבנו 
את הגרמנים לפתח, מ 1916 ואילך, מערכת חפירות חדשה, 
בעוסק של 6.5 ק״מ, שכללה שתי רצועות-ד,גנד,—שמהן היתח 
השניד, ממוקמת מחוץ לתחום הארטילריה הכבדה של האויב. 
כל רצועד, בוצרה תוך הדגשת עמדות-ד,בטון למקלעים 
( 5 ^ 11^)0x וי^) וריכוז מרבית הגייסות במקלטים תת-קרקעים 
( 5 ־ 1 ;ז! 81:111 ), שמהם הובילו תעלות־קשר אל עמרות-האש 
בחפירות, אשר אוישו רק עם תחילת הסתערותו של האויב. 

בעד כיבוש קילומטרים ספורים של מרחב, שהיד, מוגן 
לפי שיטה זו, שילמו הבריטים, ליד נהר ם(ם ( 16 וז 1 ם 80 ), 
ב 1916 , ב 600,000 קרבנות. במערכד, זו, ובדומות לה, הקריבו 
הצדדים הלוחמים באירופד, את טובי בניהם עד כדי מחיקת 
דור שלם של.כשלושה מיליון נפש. 

לזמן־מה נדמה היה, שלבסוף הומצאד, שיטת-הגנה שאין 
לגבור עליה. אך ב 1917 כבר החלו מפעילים טנקים ומשכל- 
לים מטוסים, שעתידים היו להחזיר, במלח״ע 11 , את ביצורי- 
השדה למקומם הראוי כאמצעי-עזר בלבד ללוחמים בשדה 
הפתוח. אמנם התמוטטותה של גרמניה (במידד, רבה כתו־ 
צאד, מקרבנות מלחמת־החפירות וד.תמשכותד,) מנעד, את 
ניסרם הנאות של כלי־דעשק והשיטות החדשים בקנה-מידה 
נרחב, ובעלי המחשבה הצבאית המסרתיים ניסו לתרגם 
לקראת העתיד את לחמת החפירות לממדים של קווי ביצורים 
קבועים ורצופים (כגון "?!ו מאדינו") בגבולות המדינות, כדי 
למנוע פלישות אויב שבכוח. 

משנתבדו ב 1940 תורות חסידי הב" הקבועים, עיצבה 
הלחמה הניידת, המסתייעת בראשי־תץ ממונעים ומשוריינים 
בחיפוי כוחות אוויריים, ובעזרת כוחות מוצנחים ומוטסים, 
את ההתארגנות במוצבי־שדה. אלה השתמשו ככל האפשר 
במשלטים הטבעיים שבשטח, שנבנו להגנה הקפית ואוגדו 
להסתייעות טאקטית הדדית ב״מתחמים" גדודיים או עוצב- 
תיים. המתחמים נפרסו לפרקים על איזורים נרחבים, הם 
ה״מרחבים המוגנים". הכוונה היתד, לשחוק את האויב בין 
המתחמים לאחר ששדות-מוקשים ומכשולים אנטי-טנקיים 






129 


מבצרים וכצורים 


130 


תיעלו אותו לאיזורים שבהם הונחתה עליו התקפח־נגד של 
העתודות והשריון המרוכזים בעמקו של המערך. בעוד 
שבנות־הברית נטו להקים מערכים בדגם רשתי, נשאו המר¬ 
חבים המוגנים הגרמניים, ובעקבותיהם גם הרוסיים, אופי 
של רצועות-רצועות. בין רצועות אלה מוקמו השריון וה¬ 
גייסות הממונעים, שתפקידם היה לשבור את האויב התשוש 
לאחר התפרצותו דרך קווי-הב" או אפילו (במירת האפשר) 
כבר בעודנו לוחם על כיבושם. כאלה היו קווי־היסור של 
ההתבצרות הגרמנית ברוסיה בשנים 1942 — 1944 . 

מערכות ביצורי-השדה במלה״ע 11 שוכללו ככל שהמ¬ 
שיכו לאייש אותם, עד שדמו חוליותיהם למגננים של ביצורי- 
הקבע של יפי ערב המלחמה. הם נבנו בטון מזויין ונחפרו 
באדמד. עד לגובה אשנבי-הירי, או הוחדרו לתוך צלעות 
גבעות ותלים, בך שעובי האדמה הוסיף הבטחה מפני פגיעה 
ישירר, בתקרות יצוקוח-הבטון. על אף הנסיה הזאת שימשה 
במשך כל המלחמה ״שוחת הרובאי״ ( 0x11016 ? ,ז 1 ? 
אבן-יםוד לבל ביצורי-שדה. השוחה היא חפירה צרה ברוחב 
שאינו עולה על מטר, הנותנת לרובאי הבורד, או לזוג 
רובאים, מחסה נאות מפני פגיעות בלתי-ישירות, אפילו 
מנשק ארטילרי. שקי-חול וכיר׳ב הונחו בראשה, כרי להגביר 
את בטיחות הרובאי בשעת פעילותו, ושעה שכרע בתוכה 
לא נפגע אפילו ע״י טנק, שהיה עובר על השוחד, הצרה 
מבלי לשבשה, שוחות שונות בתבניתן פותחו עבור מקלעים 
ושאר הנשק המסייע. לאחר התארגנות התחלתית בשוחות 
כנ״ל שוכללו המערכים ע״י חיבור חוליותיהם השונות יחדיו 
בתעלות־קשר וע״י חפירת תעלות-גישה אל מקלטים. מפק¬ 
דות, מצבורי-תחמושת וכיו״ב. הגישות למוצבים גוררו 
ומוקשו — וכך התפתח גידול מחמיר של המערך שבסופו 
באה יציקת המעוזים מבטון מש־ריין. משום ריבוי האפ¬ 
שרויות לפיתוח המוצבים לא נסתיימה למעשה מלאכת שיב־ 
לולם עד למועד נטישתם. 

במשך מלה״ע 11 התגבש הניצול החולך-וגובר של המידרון 
האחורי בכל בליטת קרקע מבוצרת, כדי להציב בו נשק 
אוטומטי ואנטי-טנקי מחופר על מנת לפגוע בגייסות ובשריון 
האחב שהתבלטו היטב על "קדר,רכם" לאחר שהעפילו 
במידרון הקרמי. השימוש במידרון האחורי הגיע לשיא במל¬ 
חמת קוריאר״ ערך רב מאר ניתן מאז מלה״ע 11 גם להסוואה 
ולהטעיה ע״י הקמת עמרות-חליפין ועמדות-דמה. ערב קרב 
א ל - ע ל א מ י ן (ע״ע) ב 1942 לא סולקו במתכוון הגרמנים 
מנקודות מסויימות, דווקא כדי לאפשר להם תצפית על 
ביצורי החליפין והדמה הבריטיים. 

הרבות שטה בנוי — ההל בגושי מבנים בודדים (כגון 
מנזר מונטח-קאסינו שבאיטליה) וכלה בערים חרבות (סטא- 
לינגראד!' קאן שבנורמאנדיה) — הוכיחו את עצמם במבצרי 
עוז, לאחר הכשרד, פשוטה יחסית. תלי החרבות כמות שהם 
שימשו למכשול, מלכודת וד,פתעה מול אויב שחדר ביניהם, 
שעד, ששריונו והפעלת נשקו המסייע, לרבות הסיוע האווירי 
והארטילריה, מוגבלים ע״י טבע השטח הבנוי. 

באפיים של ביצורי־ד,שדח לא חל שינוי במלחמות מאז 
1945 , והוא הדין גם ביחס לב" הערביים אותם נאלץ צה״ל 
לד,בקיע במלחמת השחרור ואחריה. ברי שהב" הירדניים 
וד,מצריים היו תחילד, מושפעים מהאסכולה "הרשתית" הברי¬ 
טית בעוד שחב" הסוריים הראו את סממני התפיסד, "הקווית" 
הצרפתית. ככל שגברה השפעת היועצים הגרמנים, ואחריד,ם 


הרוסים, במוריד, ובמצרים כן הירבו חיילי צד,״ל, ב 1956 
ובד 196 , להיתקל במרחבים בנויים במערכים רצועחיים. 

רמז לבאות, ובעיקר לקראת אפשרות של מלחמה גרעי¬ 
נית, הוא הפיתוח בארצות שונות של אביזרים ומכשירים 
ממוכנים וחלקם מתנייעים, להתחפרות מהירה ועמוקה, החל 
בכלים לחפירת שוחות וכלה באלה המשמשים להתחפרות 
מפקדות ומחסנים שלמים על ציודם. 

הכלל שב", או מערכת ב", מיבם הוא כטיב מערכת 
התצפית והתקשורת שלהם, לא פג כוחו גם כיום. ככל 
שמתכוננים לקראת הפעלת סוגי נשק גמישים ומהירים יותר 
(טנקים. מטוסים. טילים) כן נחוצים לב" מערכות־ר,תראר, 
ותקשורת יעילים יותר, כרי לאפשר את הפעלתם היעילה. 
אי לזאת מציידים כיום מערכות ב" בין היתר במתקני 
ראדאר (מכ״ם) וטלוויזיה, אפילו כשהמדובר בביצורי־שדד,. 

סיכום. הד,תבצרות נמנתה מאז ומתמיד בין מרכיבי 
היסוד של המאמץ המלחמתי הלאומי. הב״ — מחד, והכלים 
אשר פותחו כדי לגבור עליד,ם — מאידך, נמצאים בזיקת 
גומלין של התחרות מתמדת, ככל שמפתחים שיטוח ביצור 
חזקות יותר, בן ממציאים אח האמצעים להדברתם של המ" 
הנבנים ע״פ השיטות האלד,. בעבר נהגו לעתים לסמור יתר־ 
על־המידד, על ב" בלבד (כגון הצרפתים בין שתי מלד,״ע) 
או על השיטות והדרכים לפריצתם(הצרפתים ערב מלה״ע 1 ) 
ושחי הגישות הקיצוניות גם יחד היו לרועץ לדוגלים בד,ן. 
דברי ימי המלחמה באים ללמד שיש למצוא בכל מלחמד" או 
אפילו בכל זירד" את האיזון הנכון בין המאמצים המושקעים 
בב" לבין אמצעי-לחימד, החקפיים לשבירתם או עקיפתם. 
בכל מקרה הוכח שהמטיפים להתבצרות, כתחליף לגישה 
אופנסיווית, המיטו שואה על עצמם. אדרבה, ככל שהמטרה 
חאיסטרטגית שהוצבה בפניהם היתה הגנתית יותר, כן 
הוכיחו טובי ארדיכלי־ר,ב" מעוף רב יוחר, כדי לאפשר 
לחילות-ד,מצב לפעול מתוך הב" ברוח התקפית יותר למילוי 
משימתם ההגנתית. 


: כללי 

1^, ¥101161 16 0116, 187'!; ?1 י . 

1311115, €171€1/011 ז 

^11 2141• 1880: 0, 1^, 5 ת 11 ) 1 טבק ^ - 

18 ; 1925 , 6 ^ן-ו 0 ^ .[ - 00 צ/ 6 ? 101 א . 1 ־ , X0 ״ע 
-1 ?11X101'^ 0/ ^107*1 3000 4.1). 1700, 

1955. 


המזרח הקדמון: 

י ידין׳ תורת המלחמה בארצות המקרא לאור הממצאים 
הארכיאולוגיים- תשב״ג ן ז^ס ,^£נן^£|^ 1 ■מ 

. 1911 , 0716711 011671 1 ת 1 

התקופה הקלמית: 

11714 1 ז 10646 ז 6£ }{ , ¥61111 . 0 - .! 

. 1928 , 077167 ^ 14714 0716611671 •( 46 


למי הבלביים: 

0. 3111£671/({47%46, 1905*; ?. 0650^*111^5, £,(?.; 0/14■ 

(^0^1X 463 6701365 671 76776 $017176, 1-11, 193 ..א ; 1-1929 ־ 
1958 , 14 ז 0 '/}\ 76516771 }[ 1/16 05 €051165 , 15£ נתז . 


העת החדשה: 

161 46 70176 ! 1-11 , 5141011 . 15 ;* 1907 , 6011071 ^ 80771 ,£; 1 ז. 01.2 . 0 
/ 0 ^ 5707 7116 , 113111 §מ 1 ־]זם ¥1 ו . 11 .*ד ; 1936 , € 776 * 21 1707146 

^6070715 0714 '!'06465, 1943; ]. 7. 0, 7111161, 7/16 21x4 

. 1948 . 17 ) 47 [ 14 ז 7/0 


מצור לדוגמה: 

מ. גיחון, מצור נאפוליון על עכו(בתוך: מערבו של הגליל 
וחוף הגליל), תשכ״ה. 


מערכות-ב" בא״י לתקופותיהן: 
מ. גיחון, אטלס כרטא לתולדות א״י מביתר ועד תל-״חי, הים־ 
סוריה צבאית, תשכ״ט. 

מ. גי. 




131 


מכש״ן, מגחם־מגדל — מגדכורג 


132 


מבש״ן (ברינשטייס, מנחם־מנדל ( 1858 ׳ יאסי — 1944 , 
עתלית), סופר עברי ומפעילי הציונות ברומניה. 

מ׳ למד בבית־המדרש ביאסי וקנה בקיאות רבה בתנ״ך וב¬ 
ספרות העברית העתיקה. אה״ב למד גם לימודי־חול ושפות 
אירופיות. הוא היה בין מייסדי אגודת ״דורש לציוד ( 1887 ) 
ביאסי וערך את. העתון .,יודישער פאלקספריינד" (גרמנית 
באותיות עבריות). כן היה בין מייסדי האגודה "אהלי־שם" 
להפצת ידיעת תולדות ישראל וספרותו בין יהודי רומניה 
וקירובם בדרך זו להיבת־ציון. מ׳ היה מורה ללימודים עבריים 
בבתי־ספר יהודיים ברומניה וניסה להנהיג בהם את ה״שיטה 
הטבעית" ("עברית בעברית"). הוא ייסד ספריות עבריות 
ונאבק למעמדם של הלימודים העבריים בבית־הספר היהודי. 
מ׳ חיבר ספר ״דברי הימים לבני ישראל״ ( 4 כר/ ווארשה, 
תרנ״ז—תרס״ד) ואת ״ספר המורה״ (פיאטרא, 1910 — 1913 ). 
למן 1885 כתב בעתונות היהודית בשפות הגרמנית והרומ¬ 
נית, אולם עיקר כתיבתו היתה בעתונות העברית בגולה 
ולאחר־מכן באוץ־ישראל. במאמריו הטיף לתהית התרבות 
העברית ולציונות, ב 1914 עלה לא״י והמשיך בה בעבודתו 
הספרותית, בכתיבת סיפורים ושירים בעיקר לנוער. הוא היה 
מן האחרונים בספרות העברית החדשה שדבק בסגנון המקראי 
ותבע זאת גם מאחרים. אלא שעי״ב נתרחק מטעמם של הקר 
ראים ונשכה בםוף ימיו. בשנות תרפ״ח—תרצ״ז יצאו לאור 
ארבעה כרכים מכתביו. מתרגומיו הנפוצים־ביותר: "הלב" 
לא. דה אמיצ׳ים (ורשה, תרפ״ג) ו״מסעי גוליבר" לי. סויפט 
(ירושלים, תש״ה). 

א. אלמאליח, השריד האחרון לסופרי ההשכלה (הד המזרח, 

ג׳, י״א), תש״ה ן י. קלויזנר, חיבת ציון ברומניה !ר׳ מפתח). 

תשי״ח ? ר׳ בנימין, משפחת סוסרים, 78-71 . תש״ד. 

י, ם. 

מגבר, שט כולל למתקנים בסיסיקה ובטכניקה שנועדו 
להגברת אות־תשמלי (זרם. מתה או הספק), אות 
של קרינה אלקטרומאגנטית(בדרך־בלל ע״י תא פוטל־חשמלי 
ומגבר־זרם) או אות של גלי-קול. להגברת אות־חשמלי 
משמשות שפופרות אלקטרוניות (ע״ע אלקטרתיקה) וטראנ־ 
סיסטורים (ע״ע אלקטרוניקה !כרך־מילואימ] ור׳ ציורים 
2,1 , שם), להגברת אות של קרינה אלקטרומאגנטית משמש, 
בד״ב, המבפילור (■ 1101 ( 1£ ז 1 נ 1 נ 11 סזס 11 י 1 ) ולהגברת גלי־קול 
נעזרים במיקרופון-מגבר (ע״ע אקוסטיקה, עם׳ 569 ! טלפון), 
וע״ע טלוויזיה! ליזר ופיזר! רדיו! שפופרת אלקטרונית. 

מגד, אהרן (נר 1920 , ולוצלוק [פולניה]), סופר עברי. 

עלד, לא״י ב 1926 עם הוריו, ב 1939 — 1950 היה חבר 
קיבוץ שדות-יט. עורך השבועון "משא" מאז היווסדו. 

נושאיו של מ׳ מעוגנים במציאות הישראלית: החיים 
בקיבוץ ("רוח ימים", תש״י)! מפולת הערכים בישראל לאחר 
מלהמת־השחרור ("ישראל הברים", תשט״ז! "חדוה ואני", 
תשי״ד! "מקרה הכסיל", תש״ך)! הרגישות האמביוולנטית 
של בגי־דורו למיתוס החלוצי של הדור הקודם ("החי על 
המת", תשכ״ה). ספריו "מקרה הכסיל" ו״הבריחה" (תשכ״ב) 
מהווים מפנה בדרכי כתיבתו. בהם נטש מ' את התיאור 
הראליסטי והפליג לעבר האלגוריה וד,םמל. כך ניסה לגבש 
במסגרת אלגורית מופשטת 'את מלטיוו הבריחה, המבוסס 
על ספר יונה, או את בעיית הניכור והזרות של הצעיר 
הישראלי לאמונה היהודית ("ניקרגואה"). 

מ״ חיבר מספר מחזות מהם שהועלו על הבמה: "חנה 


סנש״, ״בדרך לןןילת״, ״בראשית״. — הוא בין הבולטים 
בסופרי דורו. 

א. ש[ביד], בין סיליטוז לסמל (גזית, נ', חוב׳ ג־-ר/ 138 - 

139 ), 1962 ! מ. םרוכטסן, השפעהם של המקורות חקדוסים 

והספרות החדשה על לשונו של א. סגד, ב״ד,חי על המת", 

(הספרות, א', 725-723 ), 1968/9 . 

מגד בורג בירת מחוז מ׳ ברפובליקה 

הדמוקרטית של גרמניה. המחח מ׳ משתרע על 
11,530 קמ״ר, ובו 1,326,000 תוש׳( 1967 ). בעיר מ׳ 268,000 
תוש׳. רוב העיר נמצא על הגדה המערבית של האלבה (ע״ע), 
במרחק של כ 140 ק״מ מדרום־מערב לברלין. 

מיקומה של ם׳ בקצהו המזרחי של נתיב־התחבורה העובר 
מצפון לאיזור הגבעות של מרכז־גרמניה ובאחד המקומות 
הנוהים ביותר לחציית האלבה, הפכו את מ' לנמל־נהר! 
חשיבותו עלתה לאחר פתיחת תעלת 1 ו 11 ב 11 ס 1111 ו 1 ( 1938 ) 
בין האלבה, צפונית לעיר, לבין הרינוס (ע״ע) והבל התר. 
מערכת־תעלות נוספת מחברת את מ׳ עם ברלין והאודר 
(ע״ע) התהתון. היום מ׳ היא נמל-הנהר החשוב ביותר בגרמ¬ 
ניה המזרחית. רשת מם״ב וכבישים יוצאת ממ' למרכזיה 
החשובים של גרמניה המזרחית, בהם ברלין, ליפציג (ם 1840 ) 
ודסאו, בם' ובצפונה עיברים נתיבי־התחבורה העיקריים 
מגרמניה המערבית לברלין (האוטוסטרדה להלמשטט 
[ע״ע]). 

מ׳ היתד. מרכז תעשייתי ומסחרי לסביבתה החקלאית 
הפורה, המגדלת סלק-סוכר. כבר בראשית המאה ה 19 הוקמו 
בה בתי־חרושת לסוכר וכן תחנות־קמח. בעקבות אלה התפ¬ 
תחו לפני מלה״ע 11 תעשיות לייצור מכונות חקלאיות 
ואחרות, כימיקאלים, דשנינ 4 גייר׳ נפט סינתטי ועוד. מרבצי- 
אשלג עשירים מדרום לעיר ושדות־ליגניט תדמו אף הם 
לפיתוח התעשיה. בנוסף לאלה יש בה מפעלים לייצור ברזל 
ופלדה ומכשירים מדוייקים. תעשיית המכונות התפתחה מאד 
לאהד מלה״ע 11 וכיום מ׳ היא המרכז החשוב ביותר של 
תעשיה כבדה בגרמניה המזרחית. 

בס׳ מבנים עתיקים רבים. במרכז העיר העתיקה, שרחר 
בותיה צרים ומפותלים, נמצאים כיכר־השוק ושרידי כנמיית־ 
יוהן (המאה ה 11 ) ובית העיריה ( 1691 ). דרומר, להם, קת^ 
ראלת מוריץ וקתרינר, הקדושים (המאות ה 13 — 16 ). הבנויד, 
בתערובת של סגנון רופנסקי וגותי. העיר נתוקה קשות 
בד.פצצות במלרדע 11 , יותר'מ 65% מהמבנים נהרסו, האוכלר 
סיח, שמנתה ב 1939 כ 334.000 תוש/ לא הגיעה עדיין לממ¬ 
דיה הקודמים. למרות פעולות־השיקום הנרחבות שלאחר 
מלה״ע ז 1 , התעשיה הגיעה רק בעשור האחרון לממדיה 
הקודמים. 

ר. בג. 

היסטוריה. מ׳ נזכרה לראשונה ב 805 , כמושב של שר 
פראגקי, שמתפקידו היה לשמור על גבולה המזרחי של הקי¬ 
סרות הקרולינגית, במקום היתה תחנת-מסחר ובפקודת 
קרל הגדול נבנה שם מבצר.בימי הקיסר אוטו 1 הוקם במ׳מנזר 
וד׳וחל בבנית חומת־העיר וב 968 היתד. מ׳ למושב ארכיהגמון. 
אז נעשתה מ׳ בסים להתיישבות גרמנית באיזווים שממזרח 
לאלבה ולניצור הסלאווים. התיישבות זו נפסקה בסוף המאה 
ד. 10 'ומשחודשה במאות ה 12 וה 13 , היתד. מ׳ שוב מרכז של 
פעולות התיישבות. מסחרה של מ' פרח ומהמאד. ה 14 היתה 
הברה חשובה בברית ההנזה (ע״ע). תחילר, מינה הארכיהגמון 
את נושאי המשרות העירוניות מבין "טובי-העיר", אן מתחי- 



133 


מגדכורג — מגדו 


134 


לת המאה ה 13 היתה לקהילה העירונית השפעה בניהול 
העיר, ומסוף המאה בחרה בעצמה את נושאי המשרות. אף 
כי מ' לא היתה עיר קיסרית מ״ערי־האימפריה" (ע״ע גרמניה, 
עמ׳ 427 ),היתר, לעירונים אוטונומיה כמעט מלאה, שנתנסתה 
בהוקת־העיר ע 8 ז 11 נ 1 = 128£1 < 1 '■). בגלל תפקידה 

החשוב של מ׳ בהתיישבות הגרמנית במזרח אירופה, היתד, 
הוקתד, במשך כ 300 שנה דוגמה לחוקות־עיר רבות מאד 
בגרמניה, בפולניה, ברוסיה, ליטא, בוד,מ'ה, מוראוויה והונ־ 
גאריה. בתי המשפט של כל הערים שאימצו את חוקת־מ' 
היו כפופים לבית־ד.משפט העירוני של מ', ורק לאחר שריפת 
הארכיון של בית־המשפט של ס' ב 1631 (ראה להלן), איבד 
את מעמדו כערכאה עליונה. 

ב 1524 הנהיגו הארכיהגמונות וד,עיר מ' את הדת הפרו¬ 
טסטאנטית. במ' החל מתיאום פלאקיוס ( 130105 ? .)א) בכתי¬ 
בת החיבור חפרוטסטאנטי הראשון על תולדות הכנסיה. 
הידוע כ״קנטוריות של מ׳", משום שכל כרך הוקדש למאה 
שנים (קנטותה). ב 1577 חוברה במ׳ נוסחת-פשרה של אמונת 
הלותראנים ('' 101 קז £0 ת 110 )ז 110 נ £01 "), שנתקבלה על רובם. 
במלחמת 30 השנה נכבשה העיר בידי טילי (ע״ע), נהרסה 
כמעט לגמרי ורוב תושביה נטבחו ( 1631 ). לאחר המלחמה 
שלט בה הנסיך-הבוהר מסאכסוניר" ומ 1680 הנסיד-הבוהר 
מבראנדנבורג. 

' ב 1806 נכנעה מ׳ ללא קרב לפני נאפוליון ועד 1813 היתד, 
בממלכת וסספליה (ע״ע, עמי 435 ). ב 1816 היתה לבירת 
הפרובינציה הפחסית סאכסוניה. במלה״ע 11 סבלה מ׳ מהפצ¬ 
צות חמורות, ב 18.4.1945 נכבשה בידי הצבא האמריקני, אך 
הועברה לשלסון־הכיבוש הסובייטי. עם הקמת הרפובליקה 
המזרח-גרמנית ("הרפובליקה הדמוקראטית הגרמנית") 
ב 1949 נכללה בה מ׳. 

הסע . 4 ? ,? 

^{ 0 ./ג ,מ 411 מע 01 ב־ 1 מ ^*!(] 19 

,ז 6 ) 1411 ) 11 ו^{ ח€:/ 4 ו^ הזו )ה 011€ ה)^^) 41 ^ 46 1 ^ 4 ) 14 ) 114111^1x1 

ז^ 2 ז 1( 4^! \10^4^1>^x ו 1 ) 11 {€ז 0€ ׳ 2111 .? ; 1937 

6 ז 1€ { 4 416 14 ) 14 )'. 14 ,?ח 1 ז 110 ; 1938 

, 1952 , 6 )^ 1€ ^ 6 ) £6 ז 461 ה 1141 

אל. וי. 

התעודה הראשונה על מציאות יה וד י ם במ׳ היא משנת 
965 , שבה העניק להם הקיסר אוטו 1 פריווילגיות שונות, 
ואלה אושרו מחדש ע״י אוטו 11 ב 973 , שכונת היהודים 
()-!©!;סס^ט!) נמצאה תמיד מחוץ לעיר, ולכן לא היתד, תחת 
סמכות העירונים, והמלכים נתנוה לחסותם של הארכיהגמר 
נים. ב 1213 החריבו צבאות אוטו הז\ 1 את השכונה. בחג־ 
הסוכות 1261 נאסרו עשירי היהודים ורכושם נשדד ע״י 
ד,ארכיד,גמץ רוברטן הוא ניאות לשחררם תמורת כופר רב. 
ב 1301 גורשו יהודי מ׳, אך חזרו אליה ב 1309 . מצבם הכספי 
היה, כנראה, איתן. בסגיפת 1349 נשרפו בתי היהודים, ורב־ 
הקהילה נהרג. באמצע המאה ה 14 העסיקו הארכיהגמונים 
של מ' בנקאי־חצר יהודי. 14101 העניק הארכיהגמון גינתר 
אגרח-חסות ליהודי מ׳ ל 6 שנים, בה הובטחה להם זכות- 
השיפוט אף במשפטים שבינם לבין הנוצרים. 

חיי הקהילה ולימוד־התורה במ׳ היד מפותחים למדי. 
הקהילה נזכרת אצל מהר״ם מרוסנבורג (בשד׳ת, מהד' קרי- 
מונה, ל״ב! ע״ע ר׳ מאיר [בן ברוך] מדוטנבורג) והכמיה 
עמדו במר׳ם הלכתי עם חכמי צרפת (שר׳ח ר׳ חיים אור 
זרוע, קמ״ז). ר׳ חזקיה ממ׳ היה מבעלי התוספות (ע״ע), 
ופסקיו נורעו לרוב בין הראשונים. חכם אחר במפנה המאות 


ה 13 — 14 היה היים פלטיאל בעל "ספר המנהגים", ששימש 

מקור לכל מנהגי-אשכנז. ב 1493 גורשו היהודים ( 1,400 נפש) 

מן העיר. ב 1692 העניקו מלכי פרוסיה הראשונים זכוח-ישיבה 

ליהודי-חסות בודדים, ורק עם המלכתו של ז׳רום בונפרטה 

על ממלכת וסטפליה (ר׳ לעיל) הוענק ליהודים במ׳ חופש 
* 1 ' 

גמור. 

ב 1811 ישבו במ׳ 288 יהורים. ביהכ״נ הראשת הוקם 
כ 1851 . כ 1853 הפכה הקהילה לגוף משפטי. מרבניד,: לודתיג 
פיליפסון (ע״ע), מוריץ גידמן (ע״ע) ומוריץ רמר ( 1867 — 
1904 ). ב 1932 היו במ' 2,361 יהודים. עם עלית הנאצים היגרו 
רבים, ו 1,500 ניספו בשנים 1942 — 1944 . ב 1962 ישבו במ׳ 
79 יהודים. 

ד. גולדשסיס, מנהגי ר׳ חיים פלסיאל (קרית ססר, כ״ג- 
כ״ד), תש״ו-תש״ח! א, א, אורבך, נעלי התוספות, 443-441 , 

456 , תש ״ו 1 הן ה 446 ון 467 ■ 7.141 ,חח 3 מו^ 1 ^ט^ . 1 ל 

■ 461 06x611161116 ,־ו 10 ת 2 ק 5 . 14 ; 1865 ,( 14 , 1 ^ 0 ^) 

, 11 , 163-170 . 1 , 1144411611 0 וה 1 > 1 ה 067 : 1923 הו ה 446 ון 
. 1968 ־ 1963 , 505-510 

יע. ר. 

מגדו, עיר כנענית וישראלית עתיקה, בקצהו הדרומי של 
עמק-יזרעאל. מ׳ היתד, עיר-מבצר חשובה כבר 
בתקופה הכנענית הקדומה וד,תיכונה (האלף ה 3 —ה 2 
לפסה״נ). היא נזכרת לראשונה במאה ה 15 לפסה״נ, בכתובות 
מצריות מימי פרעה תחותמס 111 (ע״ע), שלפיהן עמדה בראש 
המערכה של ברית מלכי-כנען שהתמרדו כנגד שלטון מצרים, 
נככשה כידי תחותמס 111 וד,פכה, כנראה, למעוז מצרי בעמק- 
יזרעאל. כמאות ה 15 וד. 14 לפסה״נ נזכרת מ' גם באחד ממכ¬ 
תבי תענך (ע״ע) ובמכתכי אל עמארנה (ע״ע),מר,םמסתכר, 
שהיתה אחת הערים החזקות בעמק, כשמלכה ביו־ידי עומד 
בעת כנגד שונאיו מלכי שכם ועכו. כן היא נזכרת ברשימת 
הערים של סתי 1 ובפאפירום אנסמסי מימי רעמסס 11 (המאה 
ה 13 לפסה״נ), ומשם ניכר ערכה בעיני המצרים כעיר־מפתח 
וכנקודת־מוצא לשרון. 

בין המלכים שהיכה יהושע נזכר גם מלך מ׳ (יהו׳ יב, 
כא). כן נזכרת מ׳ בשירת דבורה (שופ' ה, יט) וברשימת 
הערים הכנעניות שלא כבש שבט מנשה (יהו' יז 1 יא—יג! 
שופ׳ א, כז—כה! דה״א ז, כט). ההשערה הרווחת היא. שנכ¬ 
בשה בימי דוד. שלמה ביצר את מ' (מל״א ט, טו) וכלל אותה 
בנציבותו החמישית (מל״א ד, יב). בימי ירכעם נכבשה מ' 
בידי שישק (ע״ע) מלך מצרים ( 925 לפסה״נ), כפי שמעידה 
רשימת הערים שנכבשו על־ידיו. 

מ' משולבת בסיפור על מוחו של אחזיהו מלך יהודה 
(מל״ב ם, כז). בשנת 733/32 כבש אותה תגלת-פלאסר 111 
ביחד עם כל צפון הארץ, סיפח אוחד, לאשור וד,יא היתד, 
לבירת הפחוור, האשורית. מ׳ נזכרת לאחרונה במקרא, ובמקו¬ 
רות בכלל, בסיפור על מלחמת יאשיהו (ע״ע) כנגד פרעה 
נכה, שבה נהרג מלך יהודה (מל״ב כג, כס! "בקעת מ'": 
דד,״ב לה, כב, וד גם; זכריה יב, יב — שם היא נקראת: 
מגדון). הכתובים הללו מלמדים על חשיבות מ׳ כעיר-מבצר 
ועל התפקיד הצבאי המובהק שהיה לבקעת מ׳. כן נראה גם 
מה״חזון" הנוצרי, המייעד אח "הר מגדון" ( 11011 [ 3801 ם 11 ,*,) 
לשדה-מערכה של מלכי הגויים באחרית-הימים (הזון יואנס 
ט״ז, ט״ז). וע״ע אחרית־הימים, עמ׳ 463 — 466 ! יואנס, 
חזון, 

לפי שיקולים טופוגראפיים ותוצאות החפירות מזהים את 




135 


מגדו — מגדל־גד 


136 


מ׳ עם תל אל־מתסלם ( 35 ק״מ דרומית־מזרתית לחיפה), 
מהגדולים בארץ' הגבוה 40 — 60 מ׳ מעל סביבתו ושטחו 60 
דונם בקירוב, והחולש על מוצא בחל-עירון (ואדי-עארה) 
לעמק־יזרעאל ועל "דרד־ד,ים" הבינלאומית מד,שרון אל 
העמק, שעברה לידו. 

החפירות במ׳ החלו בשנות 5 — 1903 ע״י שומכר (ע״ע), 
מטעם החברה הגרמניח לחקר המזרח, ונמשבו בשנות 
39 — 1925 מטעם המכון המזרחני של אוניברסיטת שיקגו, 
ביזמת ברסטד ואח״ב בהנהלת פישר, גאי ולאוד. 

עשרים שכבות־הישוב השונות שנתגלו בתל, סומנו בספ¬ 
רות ^- xx ; התחתונה xx היא מלפני 3300 לפסה״נ, והעליו¬ 
נה 1 היא מהתקופד, הפרסית ( 600 — 350 לפסה״נ). השלבים 
השונים שבכל שבבר, צוינו באותיות 1 /- 8 . ראשיתה של מ' 
בתקופה הנאוליתית. מדותקופה הכלקוליתית ומראשית תקופת 
הברונזה נחשפה בין השאר חומת-עיר מבוצרת, החזקה- 
ביותר שהוקמד. במ׳ אי־פעם, וכן מקדש ובתוכו במר" שלושה 
מקדשים שנתגלו שוייכו ע״י החופרים לתחלת האלף ר, 2 
לפסה״נ. לתקופר, זו יש לשייד שבר תחתוך של פסל מצרי 
ועליו כתובת, שבה נזכר חחותחתפ, פקיד גבור, מימי פרעה 
שנוסרת 111 (המאד, ר, 19 לפסר,״נ>, שהיה — לפי כתובת 
שבקברו, שנמצא במצרים — ממונה על איזור השלטון 
המצרי (או ההשפעה המצרית) באסיה וישב כנראד, במ', 
בשכבות התל מן המחצית הראשונה של האלף ד, 2 לפסד,״נ 
נתגלו שרידי חומות, מקדשים ובניינים ציבוריים. המעידים 
על בנייה משוכללת ועל מעמדה החשוב של מ׳ בעיר מבוצרת 
וכמרכז איזורי. בביצורים השתיירו מסימניה המובהקים של 
תקופח החיקסוס (ע״ע). שימושה של החומה נמשך בנראה 
עד סוף התקופד, הכנענית. 

במאות ה 15 — 14 לפסה״נ היתד, פריחד, גדולה לעיר(שנב- 
פשר, ביד תחותמם 111 )! בארמון הממלכתי, שהורחב בזמן 
ההוא, נתגלה אוצר של הפצי־יקר, המעיד על עושרם של 
מלכי מי. לוח־חרס כתוב אכדית ובו קטע מעלילת גלגמש, 
שר,יא כנראד, מן הזמנים ההם, נתגלה לרגלי שפף החפירה 
באיזור השער. במחצית השניה של האלף ד, 2 לפטר,"נ עמד 
במקום מקדש מבוצר, הדומה למקדש־ר,מגדל של שכם (שופ׳ 
ט, פו—מט), שעחה נוטים ארכאולוגים אחדים(רייט, קליד, 
אפשטיין) להקדים את ייסודו לסוף המחצית הראשונה של 
האלף ה 2 , במבנה, המכונה בפי החופרים "בית-האוצר" 
(שנתגלה בשכבד, ^ 1 זע) ושהיה מעיז מקדש צמוד לבית־ 
המלד, נמצאו מאות תשבצי שנהב מחוטבים, שסגנונם מראה 
על השפעות שונות והם האוסף העשיר-ביותר של אמנות 
גילוף השנהב הכנענית, שממנו ניתן ללמוד גם על נימוסי־ 
חיים של נכבדי כנען (ע״ע). 

במחצית השנייד, של המאה ה 12 חרב הישוב הכנעני 
ובמקומו הוקם ישוב נחות ללא ביצורים. יש אומרים כי אח״ב 
היתד, העיר נתונה לשלטון או להשפעד, פלשתית. העיר 
חרבה בשריפד, גדולד" ואפשר שנכבשה ע״י דוד. 

בראשית ההתיישבות הישראלית היתד, ירידה בבנייתה, 

של העיר ובהקפה (שכבד, ¥6 ), גדולתה שבד, בימי שלמד,. 
שכבות־הבנייה מימי שלמה ומימי מלכי־ישראל(־ 0 ־ 1 —.!;¥). 
שנחקרו ע״י הארכאולוגים קרופוט, אולברייט ורייט, נסקרו 
לאחרונה בידי י. ידין בחפירות שערד באתר בשבח 1960 , 
כדי לברר אם כמה מהמבנים הציבוריים שנתגלו בנד היש¬ 
ראלית וכן חומת "ד,קדמות והנסגות", ובעיקר, האורוות 


שהיו ידועות כ״אורוות שלמה", אמנם שייכים לזמן ההוא. 
י. ידין סובר שאפשר לשייד אח הבניין הציבורי, את החומה 
הנזכרת ואף את האורוות עצמן לתקופת בית-עמרי. לפי זה 
יש לשייך לימי שלמה מצודת־ארמון, הבנריד, חלקה אבני- 
גזית, ובן אח חומת-ד,סוגרים על שערה הטיפוסי, שכמותד, 
נתגלו בחצור ובגזר. 

מבנה מענין הוא המעבר המוליד אל מחוץ לעיר, הבנוי 
אבני-גזית מסותתות היטב, שהחופרים כינוהו בשם "גלריה 
629 ״. המעבר קשור במערכת אספקת-ד,מים שהיתר, מורכבת 
מפיך מאונך וממנהרה אפקית, שהבטיחד, שאיבת מים לתו¬ 
שבי מ׳ בשעת מצור, ושד.ותקנד" לד,שערת החופרים, לפני 
התקופה הישראלית, במאה ה 12 לפםר,״נ, והמעבר קדם 
להשלמת מפעל המים. לדעת י. ידין שייך המעבר לימי שלמד" 
והנקבה — לזמן שבין שנות־מלכותו האחרונות של שלמה 
עד לימי בית־עמרי. 

וע״ע ארץ ישראל, עמ׳ 257 — 258 , 270 . תמ׳ — ר׳ כרך 
ה׳, עמ׳ 753/4 , 901/2 ; ברך ר, עמ׳ 259/60 , 275/6 ! כרך 
ט' עמ׳ 31 . 

י. ידין, חצור, גזר ומגידו בימי-שלמה (ביפי בית ראשון, 

66 ־ 110 ), תשכ״ב; , 1 1 ^'!' ,■ 61 ו €1 . 1113 ט 8011 .ס 

. 5 . 0 ; 1929 . 11 7611 .ז 6 §ח 817.1 ^\ . 0 ; 1908 

.ס .? ; 1929 , / 0 6 ^ 7 , 131101 ? 

, 0 . 11 ; 1931 2 ח 0 ^ ׳ 8 ^ 7 '[ ,ץטס 

.ח 10 מב״ 1 . 8 .,מ ; 1935 , €1411 16 ( 1 / 0 

. 1 ־ל . 0 .? ; 1935 , $16111 ^$ ,/ו; 7116 

, 1939 ,! 6 ד 01 < 11 7116 . 1 > ; 1938 ,! 7017117 

, 1 ,מ 0 :<ן 5111 . 1 ^ 1 . 0 - 1 ו 0 מ 1 ג״ 1 . 8 . 11 : 1948 . 11 ,. 14 ,מ 1€161 

, 1939 

שמ. א. - מ. א. י. 

מגדל, מגדלא, מגדול, עיר לחוף ים־פנרת שפרחה 
במיוחד בימי בית שני ולאחריו. מ׳ מופיעד, בספרות 
התלמודית גם בשם מ' נונ;א, מרכז לדיג ותעשיית שימורים 
(פס' מ״ו, ע״א), זיד,ויד, עם מ" צבעייא (ירד תענ' פ״ד, 
הל׳ ד,׳) שנוי במחלוקת. לרוב מזהים'אותד, עם טריכיאה 
(פירוש השם; מקום דגים מלוחים). עיר זו, שהיתה אחד 
ממרכזי הקנאים בגליל. מחכרת תכופות ע״י יוספוס (חיי 
יוספוס 72 , 59 ). מ׳ נפלד, בידי הצבא הרומאי לאחר קרב 
אכזרי ביבשה ובים, אבל המשיכה להתקיים כעיר יהודית. 
מ' מוזכרת מספר פעמים בברית החדשד, (מתי ט״ו, ל״ט! 
כ״ז, נ״ו, ועוד! מרקוס ט״ו, מ"). היא זד,ה עם מג׳דל הער¬ 
בית — שרידי חרבות בחוף הכנרח, 6.2 ק״מ צפונית מטבריה. 
בעת הנחת הצינורות של "ד,מוביל הארצי" נתגלו במקום 
שרידי חומות-עיד ובניינים אתרים. 

ובטח 11 ^) / 0 ^ 1 ) 3 }סי<§ס 06 %601 ז 40 ! 111 .? 

; 1923 , 2611 ( 11/111 . 5.63 .ז 0 0£ 50110013 .זשמ 1 ^< 1116 0£ 

08 !) .ת 26115011 ) ,( 10 , 3 .ז 5€ מנ 1 חס 81€10 .[ 

16 ^ 7 } 1 }^ 760 ) .}*י! .? ; 1934 *( 157 — גח 311311 ? .< 1 

. 1938 , 11 , 1116 /^ 016 ? 10 46 

מגדל־אפק, ע״ע אנטיפטריס. 

מגדל־גד, ייעזוב בא״י בתקופת המקרא, אולי על שם האל 
גד, כמו "בעל גד" (יד,ר יג, ה). נזכר כיישוב 
ביהודד, בחסיבה האיזורית שבד, נכללו לכיש (ע״ע) עגלון 
ומקדת (יהו׳ סו, לז), מקובל לקבוע את אתרו כזהד, עם 
ת׳רבת אל-מג׳דלד״ ב 8 ק״מ מדרום לבית גוברין, ממערב 
לדמימה, וכ 6 ק״מ מדרום-מזרח ללכיש. נמצאו שם חרסים 
מד,תקופה היעזראליח ומהתקופד, הביזאנטית. 

אין כל אחיזה לדעה המאתרת את המקום בארץ פלשתים, 



137 


מגדל־גד — מג׳ורה, ימת- 


138 


בעיירה הערבית מג׳דל ליד אשקלון (ע״ע), הקתיה בטעות 
מ״ג. 

י. פרס, ארץ־ישראל, אנציקלופדיה סופוגרפית־היססורית, 

ג/ 526 , 1952 \ 10 , 01 ( 1 ^, .? 

. 1938 , 387 , 11 

מגדיל״העמק, יישוב עירובי בדרום־מערבו של רכס נצרת, 
בגליל התחתון, על כביש היפה-נצרת! 8,500 תוש' 

( 1968 ), רובם עולים חדשים, שמה מציין את הצבתה מול 
עמק־יזרעאל, וממנה תצפית על הר־הכרמל, רמות־מנשה 
והעמקיס, היא מוקפת יערות וחורשות, שהגדול בהם הוא 
"יער בלפור". מ״ה נוסדה ב 1951 , וכללה בראשיתה את תושבי 
מעברת "רמת ;שי", ביסוסה הכלכלי הושתת בתחילה על 
מקורות תעסוקה במשקי האיזור ועל היותה מרכז שירותים 
לסביבה. כעבור מספר שנים שונה ביסוסה, כאשר החליטו 
מוסדות הממשלה להפוך את מ״ה ליישוב עירוני בן 10,000 — 
12,000 נפש תוך תיעוש וריכוז התעסוקה במפעלים מקומיים, 
מאז הוחל בה בבנייה רבה והיא קיבלה צביון עירוני 
והוקמו בה מפעלי תעשיה לתמריקים, מוצרי־עור (חלקם 
ליצוא) ומפעלים המשרתים את החקלאות האזורית. כ 43% 
מהמפרנסים עוסקים בתעשיה המקומית ויתרם במסחר ועזי־ 
מתים במקום ובעבודות יזומות. חלק מהתושבים עובדים 
בחיפה ובאיזור המפרץ. 

מגךלור, מבנה גבוה המצוייד במתקן המקרין אלוסת־אור 
קבועה או חילופית בתדירות קבועה, לניווט אניות 
בקרבת חופים. 

סיוע פרימיטיווי מסוג זה כבר ניתן ע״י אנשי־דת במצרים 
התחתונה בימים קדמונים, בצורת מדורות בנקודות הנראות 
מרחוק. בימי תלמי פילאדלפוס, במאה ה 3 לפסה״נ, הוקם על 
האי הקטן פארוס שליד אלכסנדריה המ׳ המפורסם שנמנה על 
שבעת פלאי התבל, וממנו המונחים פארוס למ׳ בכלל ופא־ 
רולוגיה, המדע העוסק 
מ" רבים על חופי 
הים־התיכון, והרומ¬ 
אים בנו מ" גם בצר¬ 
פת ועל חופי אנגליה, 
המ׳ בקורדואן (ו" 
תם׳) בקרבת שפך 
הדירונד בצרפת הינו 
העתיק ביותר מסוגו 
הנמצא עדיין בשי¬ 
מוש, תחילה האירו 
למרחוק מדורות; חר 
מר הבערה היה עץ, 
אח״כ שמן ופחם, ר 
בסוף המאה הקודמת 
החלו להשתמש בגאז ובחשמל. באה״ב נבנה הם׳ הראשון 
בבוסטון ב 16 ד 1 , ומיד אחריו הוקמו מ" בניופורט, ננטאקט 
ועוד. עד המאד, ה 17 עוד היו באירופח חמי בבחינת'מפעלי 
חסד, בפיקוחה של הכמורה, ולעתים קרובות הוקמו בראשי 
כנסיות ובקרבתן ליד חופים מועדים לסכנות. עם הקמת 
מ' ב א ד י ס ט ו ן ( 5 ם 0 );! 137 )£) שליד פלימת ב 1698 החלה 
התקופה של רשת בין-לאומית של מ". 

מ׳ בנוי בדרך כלל שלושר, חלקים עיקריים — היסוד, 
המגדל וחדר-האור. צורת המגדל נובעת מחישובים סטטיים 


(ע״ע מכניקה) ה¬ 
מושפעים ע״י העוב- 
דד. שחמ׳ חשוף לרו¬ 
חות חזקים למדי. 
חתכו עפ״ר עגול ו¬ 
הפרופיל שלו דומה 
להיפרבולואיד, לקו- 
נום או לגליל. המכ¬ 
שיר הבסיסי של חדר־האור הוא הזרקור (ע״ע), המותקן, 
עפ״ר, על ציר אנכי, שעליו הוא מסתובב בתדירות קבועה. 
יש מ" בעלי כמה זרקורים המורכבים על בסיס מסתובב 
משותף. ציוד ד,מ' כולל עפ״ר רדיו, ראדאר ואמצעי-איחות 
אקוסטיים, וכן גם תהנת-כוה. לכל מ׳ קוד־זיהוי משלו, הני¬ 
תן ע״י התדירות הסיבובית של הזרקורים ו/או ע״י הזמנים 
שבין הופעות האלומות ו/או ע״י צבעי האלומות. 

המ' הבלתי־מאוייש, בעל הפעלה אוטומטית (בשיטת 
"אגא"), הומצא ע״י נ, ג. דלן(ע״ע). בדלק משמש בו אצטילן 
מומם! חידוש-ד,מלאי וד.ביקורת נעשים פעם לשנה, 

מאורות־ניווט נבנים גם על אניות־מאור ועל 
מצופי-א ו ר. הם מצויירים בסידור מיוחד של עדשות 
על מטוטלת, כדי לקיים את האלומה במישור אפקי גם 
בים סוער. שרשרות מצופים כאלה נפוצות כיום בחופים 
רבים! באה״ב בלבד יש 22,000 מצופים מסוגים שונים. 

עם התפתחות אמצעי התקשורת (ע״ע טלקומוניקציה) 
והניווט פחתה בהרבה חשיבותם של מ". 

מ/ן ז>ו 1 £-( 1617101 \! ,!©תאשז? 

11111131 ^.) / 0 13x1 ?//יד ; 822 ! 1 ) 3 

.יןגש!! .? .ס ; 1886 < (ז<:ז 31 ז 1 ן 0 ! 1 ^, 811 נ:] 1 זמ €ו 11 ץר! ת 10 ן 01 ו 1 ר 11 ן? 

.£ ; 1889 ?מ<ד>מ 4 . 

■) 0 3 ח■^ ממ////,/?••מ/ז/י! , 11 ש 5 ז? 111 ' 1 ' . 11 ; 1889 

6 1 ^ ¥1 . 4 ״ - 03 נ 01 ;ז 011 .ע .? ; 1909 , 11 ד £13£ 

. 6 ; (מלל ביב׳ עשירה) 1916 , 11 ־ 1 ,צןמג/ן-מ/מ# 

6 ^ 7 ,ת 80 מ 6¥6 ז 8 ; 1946 ,!ז 7044 

, 1959 , 1820 ! ¥0113 [ 

אל. ל. 

מג^ור 1 >/ ( 0 ־ 355101 ^׳^ 0 ^ 3 !; לאט' - 133 •!€¥ £10115 ,! 

צ 1111 ), ימר, צרה וארוכה בחלקו העלית של עמק נהר 
טיצ׳ינו בדרום האלפים הלפונטיניים. משתרעת בעיקר בצפוד 
איטליר, פרט לקצה הצפוני ( 42 קמ״ר) הנמצא בקאנטון 
השויצי טיצ׳ינו (ע״ע). שטחה; 212 קמ״ר, ארכה: 64 קמ״ר, 
רחבה הממוצע 4 — 5 קמ״ר, והסירבי 9 קמ״ר — מול שפכו 
של נהר טוצ׳ה במערב, הנהר הגדול-ביותר מבין הנהרות 
והיובלים הרבים שנשפכים אליה. עמקה המירבי 372 מ׳, 
ועמקה הממוצע— 175 מ׳. הימר, נוצרה כתוצאד, של פעולת 
קרחונים גדולים שירדו מר,אלפים לעבר מישור לומברדיה 
(ע״ע), חתרו ור.עמיקו את עמק טיצ׳ינו וחסמו את מוצאו 
ע״י כמויות גדולות של סחף. דבר אשר הביא להצפתו. הימה 
מוקפת במערב ובצפון־מזרח הרים תלולים המתנשאים לגובד, 
של למעלה מ 1,800 מ׳, ומשאירים בכמה מקומות רצועות- 
חוף מישוריות שרחבן מאות מ׳. הנהר טיצ׳ינו זורם מצפת 
דרך הימה לעבר עמק הפו בדרום. בחלקה הדרומי-מערבי 
של היסה מצויים איי בורומאו. הימה מוקפת מערכת צפופה 
של ישובים, שרובם מרבזי-נופש! מהם: ארונה וסטרזה (אי- 
טליר,), לוקרנו (ע״ע) ואסקונה (שויץ). חסיבוח להתרכזותו 
של יישוב מסביב לימה הן: אקלים נוח ומתון, ושניים 
מעורקי-התחבורה החשוביס-ביותר בין איטליה ואירופה 






139 


מג׳ורה, ימת־ — מגיד 


140 


המרכזית והצפונית, העוברים לאורך ח 1 פיד, (תם׳: ע״ע אי¬ 
טליה, עם' 717/8 ). 

מניד, מושג בקבלה, המציין מלאך, או כוח עליון, המוסר 
סודות למקובל בחלום או בהקיץ, דובר מפיו או 
מכתיב לו. תופעה זו היא מן הבולטות בקבלה במאות 16 — 18 . 
בכל הזמנים הסתמכו מקובלים על "גילויים" עליונים של 
אליהו(ע״ע), מטטרון (ע״ע) וכוחות עליונים אחרים כ״רוח 
הקודש״ ודומיהן — בצד שאלות־חלום והתקשרויות מאגיות 
עם כוחות־אלה — והתופעה מצויה עוד קודם להתגלותה של 
הקבלה, אצל בעלי־הלכה באשכנז (ע״ע יעקב ממרויש), הט׳ 
אינו אלא נוסח אחר של אותה תופעה, אף שמבחינה פסיכר 
לוגית יתק נוסח זה, לעיתים, ממקורות אישיים מיוחדים. 

דמותו של המ' נתגבשה כנראה, לראשונה, בחוגו של 
יוסף טיטצק (ע״ע), שמתוכו יצאו רבים מגדולי מקובלי צפת. 
בספרות צפת מצויים גם בירורים עקרוניים למהותו של 
המ׳ — אצל משה קורדוברו (ע״ע), חיים ויסל (ע״ע) ואח¬ 
רים. הפקרה הבולט ביותר בצפת הוא המ' של יוסף קארו 
(ע״ע), בעל ה״שולחן ערוך", המתייחם אף הוא על בית- 
מדרשו של טיטצק. מפיו כתב קארו את "ספר המגיד", שרק 
שריד ממנו נותר בידנו ("מגיד מישרים", לובלין, ת״ו). 
עיקר תוכנו: דרשות פרשניות במקרא ובסודות הקבלה, אך 
רבים העניינים הנושאים משמעות אישית ומעשית, המ׳ הוא 
המדריך את קארו בנדודיו בתורכיה וד,מכוונו לא״י, הוא 
ד.מעוררו לדרך המוסר ולכתיבת ספריו בהלכה, והוא המבטיח 
לו חשגים בתחומים שונים — לקראת חלומו הגדול — מיתה 
על קידוש־השם כשלמה מלכו (ע״ע). המ' של קארו היתה 
השכינה, הספירה העשירית במערכת הקבלית, שנתלבשה 
בלבוש המשנה, שהיא התורד. שבע״פ. — כדי לעורר את 
הופעת המ׳ נהג קארו ללמוד משניות. המ׳ דיבר אל קארד 
בהקיץ, לעיתים בשעת היקיצה! החוקרים לא הגיעו לכלל 
סיכום בדבר משמעותה הפסיכולוגית של התופעה אצל קארו, 
אך ברור שזו לא ביטאה כל פגם ביחסו של קארו למציאות 
הראלית. 

התנועה השבתאית נתנה לעניין הט׳ דחיפה גדולה ומ" 
רבים גילו סודות לשבתאים. ישנן ידיעות מפורטות על הופ¬ 
עות מ" בביהמ״ד של אברהם רוויגו(ע״ע) באיטליה, במשך 
למעלה ם 15 שנה ( 1675 — 1691 ). ראשון להם היה זה של 
בער פרלהפטר, שגילוייו עשו רושם גדול על אברהם רוויגו. 
מצויות בידנו אגרותיו של ר׳ מאיר רופא, המכוון שאלות 
אל הם', ותשובותיו. העניין המרכזי בהן הוא טעם מותו של 
שבתי צבי וחיזוי שובו מחדש כעבור שנה.נראהשלאחר-מכן 
נתגלה מ׳ גם לרוויגו עצמו. הגילויים המפורטים ביותר בחוג 
זה נמסרו למרדכי אשכנזי מז׳אלקווא, שלא היה ת״ח — 
וגם לא בנסתר, — אך הדהים את רוויגו בגילוייו השבתאיים. 
מפנקסו של מרדכי ומתעודות אחרות יוצא, שט׳ נתגלה אליו 
תמיד בחלום, תחילה ע״י קול בלבד, ואח״כ גם לבש דמות, 
שלפי השערת ג. שלום לא היתד, אלא השלכת דמותו של 
רוויגו מורו. גילוייו כוללים תורות שבתאיות, ובצידן — 
עצות פרטיות לרוב, בעניינים של חול, בענייני חינוך וליסוד, 
וכנראה גם דברי־ביקורת על הם׳ הקודם של פרלהפטר — 
בעקבות יציאתו של זה לתרבות רעה בסוף ימיו. גם מ׳ זה 
עודד את מרדכי ואת רוויגו לעלות לא״י, בליווי עצות 
מעשיות, וגם הוא, כמו המ׳ של קארו, דיבר ארמית. 


פולמוס סוער חולל הט׳ שנתגלה ב 1727 למשה חיים לוצטו 
(ע״ע, עמ׳ 518 ). מפיו כתב לוצטו את חיבוריו הקבליים 
בלשון הזוהר: "רזין גניזין", "תיקונים חדשים" ועוד, שנועדז 
להיות "זוהר תניינא". נשתמר תוכן הגילוי הראשון שלו 
ללתטו, מיום ר׳׳ח סיון תפ״ז. זה היה קול ללא דמות, שדיבר 
אל מקבלו בהקיץ ובהיותו ביחידות. 

כנראה יש להבין את אפיה של התופעה במסגרת הכללית 
של המיסטיקה הקבלית, המבקשת בהתמדה אישור עליון 
לסודות המתגלים אצלח. המקובל חי בשכנוע גמור בדבר 
האמת העליונה הגנוזה בגילויים. 

ג. שלום, חלומותיו של השבוואי ר׳ מרדכי אשכנזי, תרצ״ה; 
הנ״ל, ד.ס׳ של ר׳ יוסף סאיסצק והגילויים חמיוחסים לו 
(ספונות׳ י״א), תשכ״ז 1 ר. י. צ. ורבלובמקי, לדמותו של 
הם׳ של ח יוסף קארו (תרביץ, כ״ז). תשי״ח * מ. בניד;ו, 

המ׳ של רסח״ל (ספונות, ה׳), תשכ״א ן י. תשבי, נתיבי 
אפונה ופינות׳ 81 ־ 107 ׳ 1964 ;,ץ; 81 ״׳וגו 1 נ 1 ז€׳׳\\.: 2 .ן,מ 
, 1962 1 /ת 0 

י. ד. 

מגיד, כינוי, שנעשה רווח בקהילות ישראל החל במאה 
ה 16 , לדרשן ומוכיח בקהילה, או לדרשן הנודד 
מקהילה לקהילה ודורש ברבים תמורת תשלום. מלכתחילה 
חיה זה מתפקידו של רב־הקהילה לדרוש בציבור בימי שבת 
ומועד ובמקרי שמחה ואבל של יחידים. ושל הקהילה בכללה. 
בקהילות גרולות הלך ונתייחד התפקיד לאדם שנמנה על 
נושאי המשרה בקהילה כדי להקל על מעמסת תפקידו של 
הרב. המ׳ נבחר מתוך קבוצת ת״ח הסמוכים על שולחן 
הקהילה, ובד״כ הצטיין בידיעותיו בתחומי ההלכה, האגדה 
והמומר באחת. לעתים היה תפקידו רק שלב בסולם-עלייתו 
של המ׳, שנתמנה אח״ב לתפקיד מרכזי-יותר, אולם מעולם 
לא נהגו קני-מידה קבועים לבחירתו, ובניגוד לרבנות — 
ואפילו למשרת השוחט — נתמנה המ' ע׳׳פ התרשמות הפרנ¬ 
סים והרבנים מאישיותו וכשרונותיו של המועמד. 

לצד אלה נתקיים מעמד נפרד של מ" נודדים, דרשנים 
עממיים, שעברו ממקום למקום ונשאו דרשות לפרנסתם. 
לעתים לא נחשבו אלה ליותר מאשר קבצנים נודדים, ואילו 
במקומות אחרים נהגו בהם כבוד רב ואיפשרו להם שהות 
של שבועות וחדשים. מטבע-חדברים נוצרה מתיחות חברתית 
מסוייסת בין שני סוגי המ", ובאיטליה של המאה ה 16 לבשה 
זו צורה חריפה. יסודה של התחרות, לדעת חוקרים אחדים, 
בניגוד שבין "אריסטוקראטיה אינטלקטואלית", בעלת משרה 
קהילתית קבועה, לבין "אינטלקטואלים משניים" חסרי בסיס 
כלכלי! בהעדר קני-מידד. קבועים למשרת חמ׳, נקבע לפרקים 
מעמדו של ת״ח, לשבט או לחסד, ע״י הבדלים מקריים. 

משמעות היסטורית וסוציאלית עמוקה יותר נודעה לניגוד 
אחר, שנתפתח בקהילות מהמאה ה 16 ואילך, בין הרבנות 
המוסדית לבין שכבת המ" הנודדת, ובמידה ידועה גם השכבה 
המבוססת יותר. תפקידו של הרב חיה להנחות את הקהילה 
בדרך ההלכה, בעוד שהט׳ היה נוהג להציג בפניה נורמות 
מוסריות גבוהות — שלעתים מן הנמנע היה לכוונה לקראתן. 
גם האמצעים שבהם השתמשו השנים היו שונים: מצדאחד— 
דרכי הניתוח וההוכחה המקובלים של ההלכה, ולעומתם — 
הדרשה שבפי המ׳, שהיתה מיוסדת על מאמרי־אגדד. וספרות- 
המוסר (ע״ע), הנעדרים נורמות קבועות ואידאולוגיות אחי¬ 
דות. נוסף לכך היה מחובתו של הם׳ להביא את דבריו בצורה 
המושכת את הלב — מה שהביא להתגבשות היסודות האס¬ 
תטיים שבמבנה הדרשה ביה״ב המאוחרים. המ׳ נדרש גם 



141 


מגיד — מג׳יד א־דין אל-עלימי 


142 


לחביא רעיונות חדשים והקשרים חדשים, וכך היחה הסגידות 
לכלי מובהק להעברת ידיעות וחדשות בתחש חיי־חרוח 
ממקום למקום ומארץ לארץ. בעוד שחובת הרב היתה איפוא 
לשמור על המסגרת הנורמאסיווית של חיי הקהילה בדרד־ 
ההלכה, היה תפקידו של המ׳ לחדש — הן בתוכן דרשותיו 
והן באינפורמאציה הכלולה בהן. המגידות שימשה סדן להת¬ 
פתחויות רעיוניות בתחום הרוה בעם היהודי, מהמאה הט״ז 
ואילד. 

שלוש הן ההתפתחויות העיקריות בתחום חי^הרוח היתר 
דיים, שמוסד המגידות נשא בעיקר בעול חפצתן והפיכתן 
לנחלת כלל־האומה: א) קבלת האר״י (ע״ע לוריא, יצחק), 
שהתפשטותה אינה ניתנת להסברה אלא על-יסוד פעילותם 
של המי, ששילבוה בדרשותיהם. העובדה שקבלת האר״י לא 
נודעה כלל במזרח אירופה בראשית המאה הי״ז, ואילו באמ¬ 
צע אותה מאח כבר מיוסדת כל ספרות הדרוש והמוסר באיזר 
רים אלח על קבלת האר״י- מוכיחה שחמ" אימצו לעצמם 
תורה חדשה זו ועשוה נר לרגליהם, שכן מצאו בה בסים 
חדש, בעל משמעות אקטואלית חריפה, לתורת-המוסר ול¬ 
דברי תוכחתם. תורת האר״י נתנה מימד חדש של דחיפות 
לחוכחתם, שכן לפיה מעשיהם של ישראל בכל עת מכדיעיט 
את גורל העולמות העליונים. ועמם העולמות התחתונים, 
לשבט או לחסד. בדיד זו הפיצו המ" גם את המתח המשיחי 
הנלווה לקבלה האר״י, והניחו את היסוד לאקטואליזציה של 
מתח זה בתנועה השבתאית, ב) התפשטותה המהירה של 
התנועה השבתאית בשנת תכ״ו, ושמירת קיומה לאחר המרתו 
של שבתי צבי. עדויות בני הדורות ההם מצביעות על חשד 
מתמיד בשבתאות שדבק במ" הנודדים, וכנראה היה גם 
יסוד רב לדברים. בהיותם נוחים לקלוט רעיונות אנטינומיס- 
טיים יותר מבני השכבה האינטלקטואלית הגבוהה והמבוססת- 
יותר, שתורתה מיוסדת על ההלכה ועל המוסדות המקובלים. 
ג) בעוד שבאיזורים שבהם לא הגיעה השפעתה של החסידות 
לכלל עמדה מכרעת נתגבשה מגידות בעלת אופי מסרתי 
שמוני, ואף רכשה לה לבושים חדשים, כגון בתנועת-המוסר 
(ע״ע), נשתנה מעמד המגידים בחסידות (ע״ע) — שמלכ¬ 
תחילה נישאה על כתפי שכבה אינטלקטואלית זו: רוב חוגי 
החסידים הראשונים, בדורו של הבעש״ם, נמנו עליה, ובן 
מנהיגי התנועה לאחר מותו. משיצאה החסידות לכבוש את 
קהילות ישזראל במזרח אירופה, עלה בידה להפיד על פיה 
את הקערה המסרחיח. ה״צדיקות״ (ע״ע חסידות, עמ׳ 757/8 ! 
779 — 784 ) נתנה את הבכורה ליורשיהם של המ" ותפקידיו 
של ר״צדיק" קרובים במהותם הרבה־יותר לאלה של המ׳ 
מאשר לאלה של חרב. ואף שבאיוורים שלא היו בהשפעה 
חסידית היו המ" קרובים במהותם יותר למי הראשונים, הרי 
שבחסידות הצליחה שכבת הס" להגיע לעמדת-בכורה, ודחתה 
למעמד משני את שכבת המנהיגות האינטלקטואלית הקוד¬ 
מת — בניגוד מוחלט למה שהתרחש בליטא. 

על האספקטים הסוציאליים והספרותיים של המגידות, 

ועל המשכה בתקופה הבתר-חסידיח, ע״ע דרשה, עמ׳ 217/8 . 

י. זנה, לתולדות קהילת בולוניה בתחילת המאה הס״ז 
( 04 ט 11 , ^ע 941 ,(x נ 1 י. וייס, ראשית צמיחתה של הדרך 
החסידית (ציון, ט״ז), תשייא! 1 . שלים. התנועה השבתאית 
בפולין(בית ישראל בפולין, ב׳, 76-36 ), תשי״א!ב״צ דינור, 
במפנה הדורות, 192-83 , תשפ״ו! י. כ״ץ, מסורת ומשבר 
(מפתה, בערבו), תשי״ה! י. תשבי, הפולמוס על מפר הזוהר 
בסאה השש-עשרה באיטליה (פרקים, א׳), תשב״ז/ח. 


"(ה)מגיד", ע״ע עברית, עתונות. 
מרה, ע״ע כעפים. 

מגים (בתלמוד: אמגושים, ביוד; 01 ?זו 11 , בלאט':! 0138 ), 
בני שבט מדי קדום, ששימשו בתפקידים פולחניים. 

המ" היו לאחר-מכן' בייחוד בתקופה הפארתית והסאסאנית, 
לכת־כהנים רשמית של הדת הזורואסטרית ונושאי הפולחן 
במדינה. המ" מוזכרים לראשונה על-ידי הרודוטוס במאה 
ה 5 לפסח״נ. לפי עדותו אסור חיה להקריב קרבנות שלא 
בנוכחותם והמ" היו שרים "חאוגוניה" (תולדות האלים) 
בשעת הקרבת הקרבן. מנחגים פולחניים שונים שהיו מקובלים 
על הם" הועברו אח״כ אל הדח המזןאית המאוחרת. אבל 
קשר זה הוא עצמו בעייתי, שכן באוסטה (ע״ע זנך אוסטה) 
הקדומה אין כלל זכר למ׳י, ומסתבר שזרתושטרה לא הכיר 
בהם כבכהנים. סבורים שבהדרגה, לאחר תקופח זרתושטרה, 
קיבלו לידיהם אח תפקידי הכהונה ואגב כך עירבבו בה 
יסודות דתים שהיו זרים למייסד הדת. המ" נודעו כמומחים 
לכישוף ולקסמים, לפתרון חלומות ולאיצטגנינות (גם המונח 
"מגיה" גזור משמם). כך הם מתוארים בברית החדשה 
(מתי ב׳, א'—י״ב), בסיפור על שלושת המגים הקשורים 
בלידתו של ישו הנוצרי! ודומה שהכינוי "רב־מג" במקרא 
(ירמ׳ לט, ג) הוא בעל אותה משמעות. 

.£ ; 1930 

. 1938 .ח 0 ז 1 

מג׳יר א־דין אל־עלימי— - ( 1456 , 

ירושלים— 1522 , שם), היסטוריון ערבי, ששימש 
כשופט ברמלה ובירושלינב חיבורו "אל-אנס אל-ג׳ליל בתא־ 
ריח' אל-קדס ואל-ח׳ליל״ (״הרעות הנשגבה! אודות תולדות 
ירושלים''וחברון") הוא הספר המקיף-ביותר בלשון הערבית 
על תולדות ירושלים. חלק ניכר מלוקט ממקומות רבים ושר 
נים (שלא כולם הגיעו לידנו), פרט לפרקים הדנים בתקופתו 
של מ׳, המבוססים בעיקרם על עדרות ראייה ושמיעה ועל 
תעודות מקוריות. העניינים העיקריים הנידונים בספר הם: 
תולדות ירושלים בימי הבית הראשון והשני! חולדות מוחמד 
וראשית האסלאם (הקדמה לתולדות ירושלים בתקופה האס¬ 
לאמית)! שבחי ירושלים (ע״פ ספרות המסורת האסלאמית)! 
המסגדים שבהר-הבית ומוסדוח־הלימוד חמוסלמיים! מלחמות 
הצלבנים (בא״י כולה)! ירושלים בתקופה האיובית! תיאור 
כל המקומות הקדושים (לכל הדתות) בירושלים, וכן שכונות 
העיר, חומתה ושעריה! תיאור של חברון! חולדות השולטא- 



סצבח חקבר ע? סנ׳יר א־ו־י: אלעליסי בירו״זלים 



143 


מג׳יר א־דין אל-עליסי — מגליתים 


144 


נים הממלולים: תולדות חלמי־ההללה והשופטים זזמוסלמים 
בירושלים לפי אסלולות-ההללה! המאורעות החשובים שאי¬ 
ריו בירושלים בסוף המאה ה 15 . — תולדות ירושלים מסופ¬ 
רות בספרו של מ' עד שנת 1496 ! המשך חיבורו, המתאר 
את התקופה עד שנת 1508 . נשאר בל״י, ובן נמצא המשך 
אלמוני בל״י בספריה ירושלמית ופורסם ע״י ל. א. מאיר 
(ר׳ ביבל׳). בעלי חשיבות מיוחדת הם הפרקים המלילים 
נתונים על המדרשות המוסלמיות בירושלים וביוגראפיות 
רבות של חכמי־המוסלמים שבעיר. — חלקים מהספר תורגמו 
לצרפתית בידי . 11 (ר׳ ביבל׳). 

א. אשתור. ירושלים ביה״ב המאוחרים (מחקרי א״י, ה. 

עא—קטז)״ תשוט״ר; ■ £1 1 וז 11€ ) %43 ז€[ £6 )׳ 131011 ^ 1 . 1 ־ 1 

114 ) מז/ 10 ^ 0 ז<{£}{' 4 

,ח 11 נוו 1 ן 0 ?|£סת 3 . 0 ; 1876 ./ 66 

10 4£1 ך^> 86 ^ ,ז€׳ג 13 \ ., 1 ; 1938 . 12 — 41 , 11 

. 1931 ,(^ 11€1€ (]?05, X ז 0 ז^ 0 

חג. ב. 

מגלה, מסלת בסדר מועד, במשנה, בתוספתא ובתלמוד 
הירושלמי והבבלי. תבנה: הלבות קריאת המגילה 
בפורים ואגב זאת, גם שאר הלבות הנוגעות לפורים, ובן 
הלכות קריאת התורה וההפטרה, הלבות בית־הכנסת ועוד. 

במסכת ארבעה פרקים: פרק א׳ עוסק בחלקו האחד 
(משניות א^-ד׳) בדיני קריאת המגילה ובחלקוהשני(משניות 
ה׳-י״א) הריהו קובץ של הלכות מתחומים שונים, שכל אחת 
מהן דנה בהבדלים שיש בץ שני דברים הדומים בכללם, 
וכולן מנוסחות בניסוח של "אין בין (זה לזה) אלא (זה)", 
וכיון שקודמת לכולן הלכה מסוג זה בדיני פורים, צורף כל 
הקובץ לכאן. פרק ב׳, ברובו, חוזר לדון בדיני קריאת המגילה 
וכן בדיני כתיבתה. פרק ג׳ דן בהלכות בית־הכנסת ובהלכות 
קריאת התורה וההפטרה ומנהגיהן, פרק ד ממשיך בהלכות 
קריאת התורה וההפטרה וגם בהלכות קריאת המגילה, וכן 
בהלכות תפילה ונשיאת־כפים ועוד. בסדר הנ״ל מצויים 
הפרקים במשנה, בתוספתא ובירושלמי. ואילו בבבלי מהופך 
סדרם של שני הפרקים האחרונים. 

בשני התלמודים של מסכת זו מרובים דברי אגדה. בבבלי 
נזצויות גם כרה הארות גאוגרפיות (ה׳. ע״ב—ר, ע״ב), 
דבדיס לתולדות התרגומים (ג', ע״א), ובייהור תרגום השב¬ 
עים (ח׳, ע״ב—ט׳,ע״ב).ולתפילת שמונה עשרה (י״ז,ע״ב— 
י״ח, ע״א) וכן מדרש מפורט למגילת אסתר (י׳, ע״א—י״ז, 
ע״א). בירושלמי (פ״א, הל׳ ד׳) דנים עוד בכמה יפי-מועד 
הנזכרים במגילת תענית שנקבעו בזמנם לציון מאורע של 
ישועה, בדומה לחג הפורים. אם כי לא נתקבלו לדורות 
כפוהו. 

מג׳לה, ע״ע ת 1 ךכ;ה, משפט; ארץ־ישראל, משפט. 

מגלה׳ נחל ספיך, כרגיל בצבע צהבהב-ירקרק המתהוה 
בפצע שזוהם. הר׳ מורכבת ממספר רב של תאים 
לבנים, פולימורפונרקלארים, חיים או מפורקים, ומשאריות 
רקמה נמקית. הרקמה הנמקית מפורקת בחלקה ע״י פרמנטים 
(ע״ע) המשתחררים מהתאים הלבנים המתים. בט׳' ניתן 
למצוא כולסטרול, לציתין, שומנים ותוצרים אחרים המש¬ 
תחררים עם'פירוק הרקמה כגמ נרקלאופרוטאינים. מרכיבים 
אחרונים אלה מעלים את צמיגותיהמ׳. בט׳ מצויים גם 
חידקים — חיים או מתים. 

חידקים מסויימים, המכונים פיוגניים (^ 1 מ^ 08 ץ(^), גורמים 
עפ״ר לדלקות מוגלתיות והם: סטאפילוקוקים, פנומוקוקים, 


מנינגוקוקים, גונוקוקים, 11 ס 0 .£ תנים מסויימים של סטרפ- 
טוקוקים שאינם מפרקי-דם. מ׳ יכולה גם להתהוות כשנחקת 
רקמה בהשפעת המרים כימיים מסויימים כטרפנטין או 
הנקת-הכסף. 

המי נוצדת תוך כדי תהליך דלקתי ברקמות, המצטיין 
בהצטברות מספר רב של לוקוציטים ניטרופיליים. התפליט 
המוגלתי יכול להיות מפחר ער־פני שטח נרחב או ממוקם 
במוקדים קטנים. דוגמה שכיחה של דלקת מוגלתית היא 
הדלקת החריפה של התוספתן( 110115 ) 11 ח< 1 (}. 4 , ?!!"ג/). דוגמה 
אחרת של דלקת מוגלתית מפ,'זרת היא הזיבה (ע״ע). מרסה 
(ע״ע) היא דוגמה של דלקת מוגלתית המוגבלת לאיזור^אחד. 

תהליך יצירת המי בולט בעיקד בשלבים המוקדמים של 
הדלקת ונוכחות ההתמגלות מצביעה על תהליך חריף. 

•( 01 .מ .. 1 . 8 ;* 1953 ,^ 10102 /^ 0 ? /ס ^ 

.* 1967 ,^ 10102 ) 03 ? , 5 תונ 1 

מגלופוליס ( 15 .; 16 ז 1 ו.<מ 4£7 נ ף = "העירהגדולה"), עיר 
קדומה ביוון, באדקדיה שבפלופויסוס. נוסדה ב 369 
לפסה״נ ביזמת המצביא התבאני אפמינונדס (ע״ע), לאחר 
נצחונו בלוקטרה (ע״ע). המוני כפריים וחרריים הוכרחו 
להתיעוב במי׳,' אשד נועדה להיות בירת ברית ארקדית פרו- 
תבאנית ואנטי־ספארטנית, וחלק משטחה הוקדש לבנייני 
הברית ובראשם חתרסיליון, ביה מועצת הברית. 

לאחר תבוסת תבי ב 362 לפטה״נ במננזינאה פרצו מהומות 
שסיכנו את קיומה של מ', אך בסוף המאה ה 4 נסנו בעיר 
כ 0 מ 604 נפש. ב 235 הצטרפה מ' לברית האכיאית (ע״ע 
אכיאים). ב 223 לפסה״נ נכבשה בידי קלאומנס 111 (ע״ע) 
מלך ספארטה. משהובס המלך ( 222/1 לפטה״ס בידי מוקדון 
והברית האכיאית, נשתררה מתיחות במ׳ בשל שוב הגולים, 
וארטוס מסיקילן (ע״ע) פעל להפגתה. 

מ׳ היתר■ עיר מוצאם של המצביא פילופוימן (ע״ע) וה¬ 
היסטוריון פוליביום (ע״ע). 

! 1898 , 115 () .) 4 /ס { 1 !.€-:> 41,1 ו 0 { 1 7111 . 6 .ן 

- 127 ..! 1131111 . 29 ,אא ,^ 4 ק) .. ו.ע| 

. 1931 ,( 1411 

מגלות, סמ? 1£ , שמם של ספרי שיר-השירים (ע״ע), רות 
(ע״ע), איכה (ע״ע), קהלת (ע״ע) ואסתר (ע״ע), 

מתוך הכתובים (ע״ע). סדר זה נוהג ברפוסים ובכ״י אשכנ¬ 
זיים, בהתאם לסדר קריאתם בביהכ״נ בפסח. שבועות, ט׳ 
באב, סוכות ופורים. 

לרוב מציין השם "מגילה" בתלמוד ובמררשים את ספר 
אסתר, והמסכת העוסקת בהלכותיה קרויה מגלה (ע״ע). אך 
מצוי גם השם "מגילה" לספר רות (רות רכר" ב) ולספר 
קוהלת (קוהלת רכה, ב) והשם "מגילת קינות" לאיכה (ירך 
שבת, ט״ו, ג׳)! במסכת סופרים (י״ד, ג׳, י״ח) נקרא גט שיר- 
השירים בשם "מגילה". מסתבר שהכינוי "מגילח" לכל אחד 
מספרים אלה הוא עתיק, 

מגלות גנחות, מגלות;ם־המלח, מגלות מךבר־ 
ןהודהי ע״ע מךבר־יהוךה, כת ומגלות. 

מגליתים, מבנים קדומים, שהוקמו מאבנים גדולות ובלתי- 
מסותתות (ביוונית: ;ס 10 ^ = אבן ׳;״ 1167 = גדולה). 
שיטת־בנייה זו התפתחה בתקופות הנאוליתית והכאלקוליתית 
בארצות שונות, הן באירופה המערבית והצפונית, כמו בחלקי 
אסיח ואפריקה. המבנים המגליתיים הם משלושה סוגים: 



145 


טגליתים — מגלן(מנליאנש), פרנן 


146 



דולסז "ש 54 חן־וזהוחרים׳׳ ב?וקםארינןל (צרפת), □סו!" הא^ןי ו׳מלי׳עי 
או סתחיןת הא?ןז השני לפסח״ג 


( 1 ) הדולמן(ע״ע), שהוא הטיפוס הנפח ביותר (ר׳ תמ', 
כר׳ א׳, עם' 178 ! י׳ב,עט׳ 147 )! ( 2 ) המנהיר (בברטונית; 
ת:>ם 1 = אבן, !;!ל = ארוך): מצבה עשויה אבן בלתי־מסותתת 
הניצבת כעמוד, בגובה שבין מטר אחד ועשרה מטרים! המצ¬ 
בות מצויות בקרבת בתי־הקברות המגליתיים!( 3 ) קרומלד 
(בודלשית; !מסזס־ עקום, 11 :>€! = לוח־אבל): קבוצת מצבות 
כנ״ל הסדורות בשורות, בעיגול או בריבוע (דיתכן כי זהו 
ה״גלגל" הנובר בתנ״ד). גם הקרומלכים מצויים בקרבת בתי- 
הקברות המגליתיים• תפקידם, במו של המנהירים, אינו ברור. 
נראה ני שימשו מקומות לפולחן או לכנסים ציבוריים. 
!אפשר שחלק ממבנים אלה הוקם נגלי־עד לציון מאורע 
חשוב. 

ההשערות שהמ" הם מעשי־ידיו של .,גזע בוני־מ"", או 
של אוכלוסין בעלי "תרבות או דת מגליתית" אין להן אחיזה 
מדעית. בימינו מקובל על החוקרים כי הס" הוקמו לראשונה 
במזרח התיכון, במחציתו השניה של האלף הרביעי לפטח״נ, 
ומכאן נפח למקומות אחדים. אך אין להוציא מכלל אפשרות 
צמיחה עצמאית של רעיון בנייה זה באיזורים אחרים. ייתכן, 
שהמ" היו בחינת המשך לדירות שבתוך המערות של האדם 



הסגאלית ברנ׳ם הירי, ר 0 ת־הג 1 ?ז (צי?ום*אוויר טנגכת ש? 0 מצר, 
' םשנת 1068 ) 


הקדמון, מעין מערות־דירות מלאכותיות למתים. הללו הוקמו 
כדי להבטיח למתים מקום נאה ובר־קיימא. 

,. 111 ; 1950 ,€<} 0 ז*} 1£ ה 1 .ס 

. 0 ;* 1958 ,מ 0 //*)ע/ 7 ן׳^ן^ /ס 7/16 

. 1958 /ס 5 ז 16 ו 81411 ־ 

מ" בא"י. מבנים מגליתיים מצויים באיזור ההר משני 
עברי־הירדן, בבקעת־הירדן׳ בנגב ובסיני. במישור־החוף לא 
נתגלו. מרבית חס" מופיעים בריכוזי דולמנים עם סומולום 
(גלעד) או בלעדיו(נראה שכולם היו מנוסים בעבר)! לעתים 
מכל הריכוז גם מנהירים ולעתים נדירות— מבנים מגליתיים 
אחרים. בקרבת ריכתי הס" או בתוכם יש גדרות־אבן או 
"מתחמים" מעוגלים או רבועים, הנראים כמכלאות־צאן. 
הקשר בינם ובין המ" אינו ברור. 

רמת־הגולן (שיש בה במה אלפי דולמנים) ועמק־הירדן 
הצפוני (ובו כמה מאות דולמנים מרוכזים בעמק־בטיחה, 
איזור־כורץים ושמיר) מהווים יחדיו את אחור המ" העשיר 
ביותר בא״י. הדולמנים רבועים או פוליגונלים, חלקם מואר¬ 
כים כמסדרון. טיפוס מיוחד הולד וצר כלפי מעלה בפירמידה 
גפה. מ׳ עגול ענק ברג׳ם הירי (רמת-הגולן [ר׳ תמ׳]) בנוי 
מארבע חומות-אבן בגובה 2 — 3 מ׳ המקיפות, זו בתוך זו, 
גל-אבנים מרכזי בגובה 10 מ'. קוטר החומה החיצונה 
ב 150 מ׳. 

רמת עבר־הירדן עשירה בריכתי דולמנים, חלקם מלווים 
במנהירים שגבהם עד 2 מ׳, הערוכים לעתים בעיגול(=קרומ־ 
לך). דולמנים מרובעים מצרים בעמק-הירדן הדרומי (אדי- 
מה, ספט), והם מצטיינים במידותיהם הקטנות. אלה של סיני 
הקרויים נואמים (= קברים), בעלי צורה מרובעת או עגולה, 
נחקרו מעט עד עתה. 

ההפירות והסקרים שנערכו בריכהי המ" העלו ממצא דל 
הן בשלדים והן בחפצי-לוואי, עובדה שנהוג ליהסה לשדידת 
הקברים. על-פי הממצאים נקבע שהכד הם בעיקר מן המהצית 
השניה של האלף הרביעי לפסה״נ (סוף התקופה הנאלקו- 
ליתית וראשית תקופת הברונזה). אד חזרו ושימשו. בתקופות 
מאוחרות, ואף נוספו ונבנו. *. 

וע״ע א״י, פרהיסטוריה, עמ׳ 244 — 246 , ותמ׳ שם, עמ׳ 245 . 

; 1935 ,( 15 , 6 ה 41 מ 111 נ 1 81. ^6 ?4160x11010816 ת 1 ' 1 16 > 65 \ 111 שז\ 2 ) 

10 ח 01110 { 1 ח 710 01 ^ 10-50 ^ 6 ^ 0 ) 1 ^ 011 ^) 171 ! 011 ^ 0 ^!€€^־ 1.0 .ת 61 גו 1 

. 1 ז 4 ת\׳. . 11 ; 1961 <( 1 , 6010813 ג 1 ן>־ 1 \.. ■< 16111510x14 ? .ז 5 ת 1 ) 
. 1963 ) 1 (% 1€ זו)^) 701 

מ. שס. - א, רו. 

מגלן (מגלנאנש), פךנן — 38 : 3111305 ^ 1130 ־ 01 ? 

(ת 16€113 ! 4 ! 1 [!!!!!!!![!■!ש?) — ( 1480 — 1521 ), יורד-ים 
ומגלח ארצות פורטוגאלי, הראשון שמצא מעבר מן ד,אוקיא¬ 
נוס האטלנטי לאוקיאנוס השקט וחצה את האוקיאנוס השקט 
בנסותו להקיף את העולם. מ' היה בן למשפחה אצילה. מ 1505 
שירת בצי הפורטוגאלי, והשתתף במסעות ובקרבות באפרי¬ 
קה, הודו ואיי הודו המזרחית, שהחשוב בהם היה כיבוש 
מלקח (במלאיה) ב 1511 . מ׳ שאף למצוא את הדרד המערבית 
למזרח הרחוק, לדעתו. לא גמל לו מלך פורטוגאל כראוי על 
שירותיו, ולפיבך הציע ב 1517 את שירותו לקרלום 1 מלך 
ספרד (ע״ע קרל ז\). בעקבות הסבם טורדסיליאם ב 1493 
(ע״ע אמריקה, עט' 177/8 ) היה לספרד עניין להוכיח שאיי 
המולוקים (ע״ע) העשירים בבשמים נמצאים ברשותה, ומכאן 
תמיכתה במסע שהציע מ', 





147 


מגלן(מגליאנש), פרנן — מגלת תענית 


148 


ס' קיבל 5 ספינות ועם ^■יות של 265 איש, בני לאומים 
שונים, יצא מנמל פדליה ב 20.9.1519 . הם חצו את האוקיאנוס 
האטלנטי בכיוון לאמריקה הדרומית, הגיעו לחופי בראזיל 
ואח״ב הפליגו דרומה לאורך החוף במטרה למצוא מעבר אל 
איי המולוקים שבאוקיאנוס השקט. בינואר 1520 הגיעו לשפך 
הריו דה לה פלטה וניסו למצוא בשוטם במעלח־הנהר מעבר 
בזה. במארס עגנה המשלחת במפרז סן חוליאן שבפטגוניה, 
למשך החורף. שם מרד חלק מהצוות ומי דיכא את המרד 
ביד קשה. באוגוסט 1520 יצאו שוב דרומה, ולאחר שאחת 
האניות נטרפה, הגיעו באוקטובר למיצר הנבסף, והוא נקרא 
על שמו (ע״ע מ', מצר־}. מ׳ קרא לקבוצת־האיים שמדרום 
למיצר "ארץ האש" (=טע־ה דל פואגו, ע״ע) ע״ש מדורות 
הילידים שראה שם. המעבר במיצר ארד 38 יום, ולפתחו 
המערבי הגיעו 3 אניות בלבד. 

במסע בן 4 חדשים חצה מ׳ את האוקיאנוס השקט, בפי 
שכינהו מ׳ עצמו. כשליש מאנשי צוותו נספו בדרך ברעב 
ובמחלות. הוא הגיע לאיים המריאניים ובבך פתח פתח לגי־ 
לויה של אוקיאניה (ע״ע). משם המשיך מ׳ לקבוצת האיים 
שנודעו בעבור מאה שנה בפיליפינים. מ' עגן באי סבו, הציע 
לשליט המקומי סיוע במלחמתו עם שליט האי מקטן ונהרג 
בקרב ( 27.4.1521 ). 

רק שתי אניות הגיעו לאיי־המולוקיט, ורק אניה אחת, 
בפיקודו של חואן סבמטיו אלקנו (ע״ע). חצתה את האד 
קיאנוס ההודי, הקיפה את אפריקה וחזרה לספרד ( 7,9.1522 ), 
בהשלימה את ההקפה הראשונה של בדודהארץ, בשעל 
סיפונה 21 איש, מהם 17 בלבד מאלה שיצאו למסע. בעקבות 
מסע זה הוברה אמריקה ביבשת בפני עצמה, שאוקיאנום 
רחב מפריד בינה לבין אסיה. 

האיטלקי אנטוניו פיגפטה (בז)£}ג 18 ?), שחשתתף במסע, 
פירסם את תולדותיו (בספר 41 . ס 11 ־נ 11110 סמזתי! 

0 ( 101 * [״מסע ראשון סביב העולם״], 1800 ) ובך זכה מ' 
בתהילה הראויה לו, 

; 1906 ,(ם 1$0 ז 10136 ז . 1 ׳<כ 1 ,ז x ^ז' מ 3113 ) 1 . 151 וגו 7 

; 1956 .ק. . 11 : 1929 ,םס 5 םש 0 .£ .£ 

. 1958 .ז 110 )^ 1 ^ו 1 ז 1 ז 7 ^€ז €1 1 ^-זו¥ 6 ^ 1 , 1 !ש 011 זו^ 

א. אם. 

(ספד'; 

מעבר מפותל בדרומה של אמריקה: הדרומית, 

מצפון לטד־ה דל פואגו(ע״ע), המקשר בין האוקיאנוס השקט 



לבין האוקיאנוס האטלאנטי, ארבו 583 ק״מ ורחבו נע בין 3 
ל 30 ק״מ, המיצר נמצא בתחומיה של צ׳ילה (ע״ע), אך הוא 
בעל מעמד של נתיב־מים בינלאומי. נקרא ע״ש מגלן(ע״ע), 
שגילהו ב 1520 והיד, הראשון שעבר בו. המבנה של המיצר 
מורבב ביותר: לארכו איים רבים שהופיהם תלולים ומבות־ 
רים ע״י מפרצים ופיורדים. סערות וגשם מכבידים אף הם על 
השיט במיצר. פתיחת תעלת־פנמה ב 1914 צמצמה מאד את 
חשיבותו בנתיב בינלאומי והיום הוא משמש בעיקר את 
צ׳ילה. העיר הראשית חיא פונטה ארנס ( 0 (צ 454 תוש', אומדן 
1966 ), שלה הנמל הטבעי הטוב ביותר לאורך חמיצר. 

מגלת אנטיוכיס, מדרש־אגדה היסטוריוגרפי, הידוע גם 
בשמות "מגילת חנוכה". "מגילת בני חשמונאי", 

ועוד. תבנו — תיאור אגדי של נצחונות בני החשמונאים 
ומאורע חג החנבה (ע״ע). מ״א ערובה עפ״י חשבון הזמנים 
התלמודי, אד היא מכילה גם ידיעות שמקורן אינו ידוע, וכן 
מצויים בה כמה שינויים מהותיים ביחס לסיפור החשמונאים 
שבספרי המקבים ואצל יוסף בן מתתיהו. המגילה נוברת 
הרבה בפי מחברים קדמונים, החל ב״סכוליון" למגלח תענית 
(ע״ע), ובן נבללה המגילה הרבה פעמים בסוף העתקות ב״י 
של חתנ״ך, ובתוך מחזור (ע״ע) התפילות להוצאותיו השד 
נות. הסיבה העיקרית לבד היא חתקדשותו של הספר בקרב 
העם, עד שראו בו מעין המשך לתנ״ד, ואף היו קוראים בו 
בציבור לאחר ההפטרה בשבת של חנוכה — עפ״י מנהג כמה 
קהילות באיטליה, צפון־אפריקה, תימן ועוד. המקור הארמי, 
ובעיקר התרגום העברי, של המגילה נדפס פעמים רבות, החל 
ב 1482 , ואילו מהדורות מדעיות של המקור הארמי נדפסו רק 
בעשרות־השנים האחרונות (ד ביבל׳). רב טעדיה גאון תיר¬ 
גם את מ״א לערבית, והקדים לה הקדמה. היו שחשבו את 
מ״א — עפ״י לשונה הארמית — לחיבור קדום ביותר ורצו 
לזהותה עם "מגילת בית חשמונאי" האבודה, הנזכרת בימי 
הגאונים, והמיוחסת על־ידיהם ל״זקני בית שמאי ובית הלל", 
דש שראו בה דו״ח מפורט ויחידי על תקופת החשמונאים 
שנשתמר בידי היהודים. לעומתם יש חוקרים המאחרים את 
זמן־חיבורה עד למאות 7 — 8 לסה״ג ומייחסים לה תפקיד לי¬ 
טורגי בלבד! לדעתם נתחברה המגילה רק לשם אמירתח 
בביחב״נ בדוגמת קריאת מגילת־אסתר בפורים. כיום נוטים 
לקבוע את זמן חיבורה למאות ד, 2 — 5 לםה״נ, ואת מקום 
חיבורד, — לא״י. 

פ. צ. קדרי, באיזו ארמית נכתבו! ס״או (לשוננו, כ״ג), 
תשי״ס, הנ״ל. פ״א הארסית (בדאילן, סבר השנה למדעי 
היהדות, א׳^ב׳), תשכ-ג/ד! י. יואל, ס״א, דפוס ראשון 
(קרית ספר, ל״ו), תשנ״ב, נ. פריד, נוסח עברי חדש של 
מ״א(סיני, ס״ד), תשכ״ם!, 111111111 11 ^ 5111 ,־ 03810 . 51 
/ 0 501011 1110 הס , 1 (ב 1 ז( 01 י 1 . 1148-51 ^ . 5 : 1925-28 

■^ 500 , 8440011131 .י 1 ; 1944 ,( 14 .^ 1451 ?) 1111111101100111 1110 

, 108 ) 01111011011111 ^ 1 1110 501011 1110 10 011011 * 1 ^ 111110 1 ' 011 ^ 

, 11110011111 ^ / 0 501011 7110 ,ץ 0 סס 4 ז .. 1 : 1945/6 ,( 36 , 148 

. 1952 

ס. 

מגלת תענית, ,חיבור קצר הבולל רשימת 36 ימים, בהם 
אירעו מאורעות טובים בתולדות ישראל, שלזברונם 
אסרו חכמים להתענות בהם, ובחלק מחם—גם להספיד מתים. 
מ״ת כתובה בקיצור נמרץ, בלשון ארמית, ואת צורתה הנוכ¬ 
חית קיבלה בסוף ימי הבית השני ולבל-ד,מאוחר בתקופת 
בד־בובבא. ערכה ההיסטורי של המגילה הוא בהקבלת תארי־ 
כיה עם ספריו של יוסף בן מתתיהו (ע״ע). קטעים ממ״ת 


פיזר-מאנ^אז 








149 


150 


סגלת תעגית ■ 

מובאים בחז״ל, ולפי מקור תנאי (שבת י״ג, ע״ב) חוברה 
מ״ת ע״י חנניה בן חזקיה בן גרון (ע״ע). מ״ת נהגה להלכה 
בקרב העם עד סוף תקופת ר,תנאינ 4 ואף נאמרו בה פרטי 
הלכה שונים, אולם במאה ה 3 בטלה מ״ת לפי דעת רוב 
חכמים ולמעשה חדלו לנהוג על־פיה — פרט לאיסור התענית 
בחנכה (ע״ע), בפורים ובראש־חודש (תע' י״ב, ע״א, תום' 
ר׳ד■ ואם! ירר שם ב', י״ב). אחר חתימת התלמוד נוסף לפ״ח 
נספח, או פירוש (״סכוליון״) — כעין ״גמרא״ ל״פשנה״ — 
בלשץ המשנה, המבוסם על ס׳ חשמ״א במקורו העברי, על 
מקורות תלמודיים ועל מסורות בע״פ שאינן ידועות ממקור 
אחר, ביניהן יחוס כתיבת חמגילח לאליעזר בנו של חנניה 
הנ״ל, שהיה מראשי המורדים בשלטון רומא (השר מלה״י 
ב', י״ז). ערכו ההיסטורי של הנספח מצומצם, אולם מ״ת 
עצמה יכולה להיחשב לחיבור ההלכתי העתיק־ביותר בכתב, 
ששרד מתקופת התנאים. במשך הזמן הוסיפו מעתיקים ועור¬ 
כים הערות וביאורים ׳נוספים, לפי טעמם, בייחוד ע״פ התל¬ 
מוד הבבלי, עד שהתפתחו שתי נוסחאות, אחת הקרויה ספר¬ 
דית והאחרת — איטלקית. 

התאריכים הנזכרים במגילה חם מלפני תקופת החשמר 
נאים (פסח שני ופורים), מימי חחשמונאים (חנוכה, חרבן 
בית המקדש השומרוני ע״י יוחנן הורקנום, יום ניקנור 
[ע״ע]), מימי שלטון רומא ביהודה (הסרת הצלמים מחצר 
ביהמ״ק, כנראה בימי פילטום), ומזמן מלחמת היהודים ברר 
מאים — שטיבם אינו ברור. יש תאריכים הנראים כמרמזים 
לנצחונוח הפרושים (ע״ע) על הצדוקים. מלבד שני תאריכים 
בלתי׳ברורים אין במגילה זכר למאורעות שאחרי שנת 67 . 

מ״ת נדפסה ראשונה במנטובה, 1513 , עם "סדר הקבלה" 
לאברהם אבן דאוד (ע״ע), בפני עצמה נדפסה מ״ת לראשו¬ 
נה באמשטרדם, תי״ט. הוצאה מדעית של המגילה בלווית 
מבוא ותרגום גרמני ופירוש יצאה לאור ב 1/2 ג 19 (ר׳ביבל׳). 

ב. צ. לוריא, ס״ת, חשכ״ד 1 . 11 ; 1922 ,.ד . 7 ו., 1111 ) 1 ־ 2 . 5 

. 1931/2 ,( 351 
ב. גל. 

מגמה, סלעים מגמת״ים,ע״עוולקניום;פטרולוגיה. 

- 1 ■ד ׳: ד• ־ : ז■ • • ; ־ 1 • : ׳ ־.־ : ■ ־ו 

מגן דוד, סמל המורכב משני משולשים שווי־צלעות המו¬ 
נחים זה על זה במהופך, בעבר היתר, לסמל משמעות 
מאגית, והיום הוא מקובל כסמל יהודי. מקורו אינו ברור. יחד 
עם צורה גאומטרית, רמויית-כובב, בעלת חמישה חודים 
("חותם שלפה") היה מ״ד ידוע לעמי-קרם בא״י ובהודו, 
בבבל ובמצרים כעיטור וכסמל 
הדוהה כוחות מזיקים ("עין 
הרע"). שתי הצורות מופיעות 
חן בקמיעות והן על-גבי קברים 
של עמי־מזרח שונים. עד סוף 
חמאה ה 17 לא נתייחד שם מוג¬ 
דר לבל אחת משחי הצורות. 
בא״י נמצאה צורח מ״ד חרותה 
על-גבי אבן־בניה בחפירות מגידו ו״חותם שלמה" נתגלה 
בחפירות בעופל בירושלים טבוע בירית של כר מן התקופה 
שלפני החשמונאים, ובין זרועוחיה האותיוח י ר ש ל ם. סימן 
של מ״ד נמצא בירושלים גם ברצפת ליתוסטראתוס מהמאה 1 
לפסה״נ. שתי הצורות מופיעות גם על-גבי אפריזים חיצונים 


מגן-דוד אדם 

של בתי־כנסת בגליל מן המאות ה 2 וח 3 לםה״נ וגם בקיר 
אחת הקטקומבות בבית־שערים (ע״ע) ללא כל משמעות 
דתית או לאומית. 

צירוף המלים מ״ד מקורו בתלמוד (פסחים קי״ז, ע״ב) 
כסיום לאחת הברכות הנאמרות בביהכ״נ אחרי קריאת התו¬ 
רה. השימוש במ״ד בחינת קמיע במזוזות מקורו בא״י או 
בבבל במאה ה 7 לסר,"נ. אולם המלים מ״ד כשם הסמל נזכ¬ 
רות לראשונה במאה ה 12 ב״אשכל הכפר" של הקראי יהודה 
הדסי, במאות ד. 6 — 9 מופיע המ״ד על מצבות בודדות של 
יהודים באיטליה ובס¬ 
פרד כתואר-לוד לשם 
דוד. מן המאד, ח 11 
ואילך התחיל השי¬ 
מוש במ״ד ובחותם 
שלמה להתפשט ער 
לימי ר' משח זכות 
במאה ה 17 . באותה 
תקופה השתמשו מצ¬ 
דדי שבתאי צבי ב־ 
מ״ר כסמל משיחי. 
בימי הקיסר פרדיננר 
1 (הומלך 1526 ) שי¬ 
מש המ״ד כסמל לק¬ 
הילת פראג, וייתכן 
ששימוש זה הונהג עוד בימי קרל (הומלך 1355 ) ! 
לאחר מכן סיגלו לעצמן קהילות אחרות בבוהמיה ובאוס¬ 
טריה את המ״ד כסמל. על אבן-גבול שהוקמה בווינה ב 1656 
צויינה ההפרדה בין העיר הנוצרית ובין העיר היהודית ע״י 
מ״ד על הצד היהודי וצלב על הצד הנוצרי. 

אחרי גירוש וינה ( 1700 ) נשאו אתם היהודים את סמל 
המ״ד לארצות שונות 
ומאז חדר שימושו גם 
לביהכ״נ. רק במאה 
ר, 19 נעשה המ״ד ל¬ 
סמל היהודי בד,׳ 
הידיעה. התפשטותו 
בבתי כנסת ועל מצ¬ 
בות הניעה את ראשי 
התנועה הציונית ב- 
1897 להכריז עליו 
כעל הסמל המרכזי בדגל התנועה, שנהפך לדגל מדינת 
ישראל. בתקופה הנאצית חייבו השלטונות הגרמניים את 
היהודים לשאת מ״ד על בגדיהם ובתוכו הכתובת "יהודי" 
בשפות שונות (ע״ע אות קלון, עמ׳ 341 )! כן צוייר מ״ד על 
שטרי־הכסף שהנאצים הוציאו בגטאות (ע״ע גטו, עמי 607 ), 

ג. שלום, פגךדור, תולדותיו של סמל(לוח "חארץ"), תש״ט, 

מין ^. 1116 ) , 3.1£1 ^ו 11 ט 1 ג) . 1 ^ 

111 .ז\■ : 1901 ,(ז\ 1 ,.״״ 1 .ס , 011 ^ 0 . 1 ) 0 [ . 1 .< 11 ג 1 ג 1 ) 

, 11 ?( 011 ס 1£ ) 000 . 11 .£ ;* 1909 ^ 1 ) 1171 ! 11171 ) 

. 1958 , 11 ^" ,^ 11710 * 1 111 )%ת 7€€0-110 כ) 171 ! 01 {{ 1 [ 7 ץ 8 

ם. 

מגן־דוד אדם, אגודת מתנדבים ארצית לד,גשת שירותי 
עזרד, ראשונה בישראל, המקיימת גם שירותי אמבו¬ 
לנסים וטזירות לאגירת דם ומוצריו, בימי-שלום ובשעת- 
הירום, במד״א כ 4,500 מתנדבים פעילים ברחבי-הארץ. 



סביעת ,חותם־ע 5 םה" מרמת־ 
רח? (הסאה ה 4 5 םםה״נ) 



סצבת ד׳ דוד גא:ז ו 541 נ בבית• 

הקברות העהיה בפראג. ה$ןוח (גרם׳: 
גאנז) וו־ס״ד ססמלים את ׳ 108 



ס־כ": ת-יי.! ענרי יא־טוי ע; רג:־*-ד. 
טריה 1345 

משמאל: חותם עברי ובו "חותם •׳ 8 לםח", 
׳עטראוביגגן/רננבבורג; 1871 




151 


מגן־דוד אדם — מגנה כרטה 


152 


האגודה נוסדה בשנת. 1930 על־ידי קבוצת מתנדבים, 
שבראשה עמדו ד״ר משולם לבונטין, משה פרנקל ומשה 
רבינוביץ, לשם מילוי אלחס התפקידים המוטלים'על אגודה 
ארצית של הצלב האחם (ע״ע)■ שלטונות המנדט סירבו 
להביר במד״א כבאגודה ארצית, משום שלדעתם לא נועדה 
האגודה להגשת עזרה לשני העמים בא״י. לפיכך צומצמו 
מטרות מד״א להגשת עזרה ראשונה בלבד, לפהות כלפי־ 
חח < ואילו כלפי־פנים, היתה האגודה השירות הרפואי של 
ההגנה בשנות המאבק שקדמו להקמת המדינה וממנח צמח 
גם גרעין חיל־הרפואה של צה״ל. בימי מלתמת־הקוממיות 
גויסו מתנדבי מד״א ומילאו בתקופת הקרבות תפקידים חשו¬ 
בים כמדריכים וכחובשים. 

עם קום: המדינה חוענק למד״א מעמד חוקי ומטרותיו, 
סדרי עבודתו ומבנהו הארגוני הוגדרו בחוק מד״א תש״י— 
1950 ובתקנון שנתקבל זמן קצר לאחר־מכן. החוק מחייב 
את האגודה לבצע תפקידים שהוגדרו כ״תפקידים שנועדו 
לאגודות ארציות של הצלב האדום" על־פי אמנת ז׳נווה. 
נשיא מד״א מתמנה על־ידי נשיא־המדינה לתקופה של שלוש 
שנים. האגודה פועלת באמצעות 63 סניפים ברחבי הארץ! 
המחלקות השונות במרכז מד״א מגישות לסניפים שירותי 
ארגון ומטה. 

בשנת 1967 הוגשה עזרה ראשונה לכ 160000 איש! 
ובאותה שנה השתמשו קרוב ל 100,000 איש בשירותי 300 
אמבולנסים. — מבין תפקידי מד״א; גיוס מתנדבים ואימונם 
בהגשת עזרה ראשונה ! אבטחת אירועים פומביים וכינוסים 
המוניים בשיחתי עזרה ראשונה! שירותי הדם והרחבת 
ביטוח־הדם הקיבוצי במפעלים ובמוסדות! הדרכה בנושאי 
העזרה הראשונה לכלל האוכלוסיה! מגע הדוק עם הג״א 
וחיל־הרפואה של צה״ל. שירותי־הדם דואגים לאיסוה תרר 
מות־דם, הן במסגרת ביטוח־הדם של מד״א והן על־ידי 
מבצעים מיוחדים של תרומות-דם המוניות במקומות פומ¬ 
ביים (מבצע תד״ם), שירותי-הדם של מד״א מספקים את 
חלק־הארי של תצרוכת בתי-החולים בארץ בדם טרי. תכנית 
ביטוח-הדם של מד״א הופעלה על-ידי האגודה ב 1957 וכיום 
נפנים עליה כ 400,000 מבוטחים. המכון להפרדת דם (פראק- 
ציונאציה) שליד שירותי־הדם מספק לבתי־חולים ולכלל 
האוכלוסיה מוצרי-דם שונים כגון פלאסמה, אלבומין, גאמא־ 
גללבולין, פיברינוגן ופקטור אנטי־המופילי, המשמשים לטי¬ 
פול במחלות'מסויימות. 

תקציבו השנתי של מד״א הגיע בשנת התקציב 1968/9 
לכד מילית ל״י. מימון תקציב זה בא ממקורות שונים: 
הקצבות, הכנסות משירותים ותרומות הציבור בארץ ובחד׳ל. 
כמו-כן מקיימת האגודה מפעל־הגרלה שנתי. סניפי מד״א 
נתמכים על-ידי העיריות והמועצות המקומיות. 

אגודת מד״א עומדת בקשר מתמיד עם מרכז הצלב האדום 
הבינלאומי ועם אגודות ארציות של הצלב האדום במדינות 
שונות והיא מחישה סיוע לחדל במקרים של אסונות ומפג¬ 
עים המוניים. בשנים האחרונות הוחשה עזרה ל 21 ארצות 
במקרי-אםון שונים, צוותי-הדרכה של מד״א פעלו בשנים 
האחרונות בארצות־אפריקה המתפתחות לשם הכשרת צוותי־ 
מדריכים מקומיים בנושאי עזרה ראשונה ובריאות־הציבור. 
מד״א סייע בידי הרשויות המוסמכות בטיפול בשבויי מלחמת 
ששת הימים, על־פי אמנת ז׳נווה! ובאמצעות האגודה אה 
חודש קשר הדואר בין תושבי השטחים המוחזקים לבין קרו- 



העברה שצ^עים סצרים פאמבולגסים של סר׳־א לממוש ׳של הזולג הארוס 


ביהם במדינות ערב וברחבי-העולם. ואעפ״כ אין האגודה 
מוכרת עדיין על-ידי הצלב האדום הבינלאומי כאגודה לאד 
מית, המסונפת אליו, משום שהאגודה הבינלאומית איננה 
מוכנה להכיר ב״מגן־דוד" כסמל־מגן, כמו שהיא מכירה 
בצלב ובסהר (במדינות מוסלמיות). 

מש. רב. 

11112 ) כרטה — 1 ח 11 ז 3 :ו־ 1 שנן 11 3 ז:^ 3 ^ — (לאט׳; 

מגילת הזכויות הגדולה), כתב־זכויות שנתן ג׳ון מלך 
אנגליה לבארונים ביוני 1215 בראנימיד ( 156 ; 1 מ 1 ע £11100 ). 
מסמך זה הגביל את סמכויות הכתר ונחשב לראשית המשפט 
החוקתי האנגלי. השם מ״כ, שלא נמצא במסמך המקורי, ניתן 
במרוצת המאה ה 13 כד להבדיל כתב־זכויות זה מהענקת 
זכדות נרחבת יותר הנוגעת לזכויות ציד ויערות ( 4 !ו:): 01 ■} 
מזעוס). כבר ביולי 1215 ביקש ג׳ון מהאפיפיור אינוצנטיום 
111 לבטל את התחייבותו, והאפיפיור נענה לו חודש לאחר- 
מכן. ב 1216 וב 1217 אושר המסמך, בשינויים־מספר, בידי 
מועצת־העוצרים של המלך הקטין הנרי 111 • ועזוב ב 1225 , 
לאחר שהגיע הנח לפרקו. עד 1422 אושרה המ״ב כ 60 פעם, 
תמיד בנוסח של שנת 1225 . ונרשמה מסעם אדווח־ 1 ב 1297 
בראש ספר-החוקים שלו ( 1011 ( ;>] 11 ] 8£3 ). הנוסח של שנת 
1215 נשתכח למעשה עד המאה ה 17 , הנוסח המקוח מצוי 
כיום בארבעה עתקים: שנים בקתדרלה של לינקולן וסולז־ 
ברי ושני עתקים בבריטיש מיחאום. 

נהוג לחלק את המ״כ ל 63 סעיפים שעיקר תכנם; 1 ) ניסוח 
מדוייק של "הנוהג" המחייב בין סניור לוואסאל, ובעיקר 
בין המלך לבין הוואסאלים שלו, כך נקבעו הסכומים המיח 
ביים שיורש הפקד (פאודום) חייב לשלם; נאסר על הכתר 
להשיא יורשות עשירות לכל המרבה במחיר, אם מעמדו 
נחות ממעמדה! נאסר עושק קטין שהכתר הוא אפוטרופסו. 
2 ) נקבע שדרושה הסכמתה של "מועצת הבארונים הכללית" 
כל-אימת שהכתר ידרועז תשלום "דמי סיוע" החורגים מן 
הנוהג הפאודלי המקובל. סעיף זה ( 14 ) הוא בעל חשיבות 
קונסטיטוציונית מיוחדת, שכן הוא מבשר את זכות ההסכמה 
של "מועצת הבארונים הכללית", אם הפארלאמנט, להטלת 
מיסים. 3 ) תיקונים והגבלות בדרכי־פעולתו של המנהל המל¬ 
כותי, במגמה למנוע פעולות שרירותיות ובלתי־חוקיות, וכן 
להבטיח את מעמדם של חבארונים. כך נקבע שאין לאסור 
בן-חורין, להוציאו אל מהח לחוק, להגלותו או להפקיע את 
רכושו אלא "במשפט בפגי בני מעמדו או לפי חוקי הארץ", 
והזכות לצדק ולמשפט לא תימכר, ולא תימנע מאיש. 
4 ) עניעים הקשורים בנסיבות' מרד-הבאחנים, כתיקון 




153 


ממה כרטה — מגנדליים 


154 


. 1 *־־'י^*י^? 484 *מ 44 ר' 5 *־י 1 * י ^ 

^ 4 וי^ 1 .ל 1 ■ ■ ^*־■"*■^^י^ג^״״י^^ן 

•ן) )וד<ן^ 

^^'יי)י 0 ..^^י^ג״״ןל^* 1 > 1 ' 7 ^׳ '׳־•? 
^{זזו 4 \^*,^! 4 ^?ן^'זמ ^זגי^^^ןייי״יז!^; 
- ■*י,■* ■ יי■' ^ 
<:''^׳ז■* ^ י״־ ■יל" ■ 11 י ׳ 

ן[יממ 4 ^'י'\^. 5 יז* 8 ^^' 

^י ■־״ .> ,י■^■ 


קטע מהמגנה ,כרטה — שםוינרים 
ב 1 זזיהודים (^מו=זאום וזברימי) 


עוולות שנענשו לבאתנים ולבעלי-בריתם, (בהם אלכסנדר 
מלו סקוטלאנד), וגיררעו השכירים הזרים מאנגליה. 3 ) כינח 
גוף בן 25 באדונים, שיפקח על קיום הזכדות המפורטות 
במ״כ, והטלת חיוב על גוף זה, במקרה שהמלך יסרב להישמע 
לדרישתם, לאלצו לכך "בכל דרך אפשרית". 

היהודים נזכרים במ״נ בסעיפים 9 — 11 , הקובעים הגנה 
ללווים כסף מיהודים וליורשיהם. 

עד המאה ה 15 נזכרו סעיפיה השונים של חמ״כ בהתדיי־ 
נדות משפטיות. לאחר שכחה יחסית עלתה ונתגלתה המ״כ 
מהדש במאה ה 17 , בתקופת המאבק בין הפארלאמנט לבית־ 
סטיוארט. המשפטנים שחתבסםו על המ״כ, כגון אדוורד קוק, 
נתנו פירועז רחב למ״כ, בתארם את עקרונותיה הכלליים 
כערובה לזכויות הפרט והפארלאמנט. עקרונות אלה, בריח 
פירושיהם של משפטני המאה ה 17 , מצאו ביטוי בכמה חוקים 
מרכזיים, כגון "עצומת הזכויות" (; 1116:111 0£ ג 101 ; 111 ־< 1 ) 
( 1628 ), שאסרה מיסוי ומאסר שרירותיים, הטלת משטר 
צבאי והשכנת חיילים בבתי-אזרחים בגד החוק, וכגון "הבאס 
קורפוס" (ע״ע). חוקי המועזבות האנגליות בצפודאמריקח 
במאה ח 17 כללו הבאות מילוליות מהמ״ב. אה״ב, שירשה 
מסורת אנגלית זו, נתנה ביטד לכך בחגיגות שנערכו ב 1965 
במלאת 750 שנה למתן המ״כ. 

היסטוריונים וחוקרי חוקה ומשפט במאות ה 19 — 20 הביעו 
הערכות שונות ביחס למ״כ. היו שטענו, שאין במ״כ אלא 
הבטחת זכדות־יתר פאודאליות. לעומתם טענו חוקרים אח¬ 
רים, שמשפטני המאה ה 17 פיארו והאדירו את המ״ב ואף 
ייחסו לה פירוש! מוטעה בעיקר משום עמדתם נגד עריצות 
הכתר! אף־על־פי כן צדקו משפטנים אלה בפירוש רוחה של 
המ״ב אם לא בפירוש מליח, ו״כל ההיסטוריה החוקתית של 
אנגליה איבה אלא פירושז למ״כ" (סטאבז). 

1 זס^)ז 0 ^הז 1 הס€ .ל) ./ג ,(.!>£) 1€1611 ו> 1 ל .מ . 11 

6 * 11 /ע 116 ^ מן 11016 1 ז% ,.€ ,מ $0 עח 1 ס 1 ר 1 .? ; 1917 

,.€ .#ג . 8 .ע\ ; 1948 ,מ 0 /^ןן?'*/מ 0 ס 1 /^ 11 ^ £71 

; 1965 34 ** 1 14 * 6 ^ 1.6 ;■€ . 14 ח 11£ >ח 1 זהי 5 .? ;^ 1958 

. 0 .ן ! 1965 .? 1 *ז 6 ^ 06 ( 1 זס . 74 ,במגס 

. 1965 . 4 ! . 14011 

אמ. ל. 


מגנוליים (;>ב 0£ ג 11 ס״* 13 ו 1 ), משפחת צמהים דדפסיגיים, 
הכוללת 18 סוגים וכס 30 פינים, בעיקר מןחאיזורים 
הממוזגים־המים של אסיה המזרחית, אמריקה הצפונית ואוס¬ 
טרליה ! בעבר היו נפוצים גם באירופה. המ" הם עצים או 
שיחים בעלי עלים מסורגים, לרוב פשוטים, לעתים רחד 
קות — בעלי-אונות. הפרחים בדרך־נלל גדולים ובודדים, 
בקצות ענפים או בחיקי עלים■ לרוב דרמיניים. איברי הפרח 
ערוכים על התושבת בסידור סלילי או בחלקם סליליים 
ובחלקם דוריים. עלי העטיף דוריים, לעתים מתחלקים לגביע 
וכותרת! האבקנים מרובים! עלי השחלה מרובים אף הם 
וחפשיים, כל אחד מהם מהווה עלי לחוד. העלים ערוכים 
בסליל סביב התושבת, המתרוממת כחרוט במרכז הפרח. 
הפירות החלקיים, הנוצרים מן חעליים הבודדים, הם מפר 
חיות,כנפיות אובתי-גלעין. לרוב מצטרפים חפירות הבודדים 
לפרי מקובץ, דמוי אצטרובל. סימן אנטומי לכל המ״: תאי 
פרנכימת־הגבעול והעלים עשירים בגרגירי-שומן, ובסוגים 
אווז-ים — העצה מחוסרת טרכאות. 

מהסוגים החשובים: 1 ) 'מגנוליה (ב 011 ״ 8 ג 51 ), עצים 
!שיחים גבוהים, ירוקי־עד או נשירים! כ 30 מינים. המין 
הידוע ביותר הוא מ' גדולח־הפרחים ( 3 ז 1£10 נ> 11 ב־ 81 .^ז). 
זהו עץ־נוי (עד 30 מטר), ירוק־עד, בעל עלים פשוטים 
וחלקים, שמוצאו מדרום אה״ב ומרבים לגדלו לנד בארצות 
החמות. הפרחים גדולים, בהירים וריחניים מאד. מין אחר 
הוא המי המחודדת (בז 11113 ד 30111 .!ו(), גם הוא עץ גדול ושופע 
ביותר, אפייני במיוחד לחלקים הדרומיים של היערות הנשי¬ 
רים באמריקה הצפונית. פרחיו ירקרקים או צהובים, עצתו 
טובה. 2 ) בסוג שושנן( 11 ס-ז! 15110 !ס 1 י! 1,1 ) שני מינים של צמחי־ 
נוי המצדים באמשקה הצפונית ובסין. שושנן־הצבעונים 
(גמ&וק!!!!] ״ 1 ) הוא אחד העצים הגדולים של היערות הנשי¬ 
רים באמריקה המזרחית, גבהו עד 60 מ' ורחבו 1.20 — 1.80 
מ'. פרחיו דמויי פעמון מזכירים את הצבעוני. עצתו משובחת 
וידשה במסחר. המינים מ׳ גדולת-הפרחים שושנן-הצבעונים 
מטופחים בארץ כצמהי-נד. 

משפחה קרובה לם" הם החג^סג-סזמנז^יו יש המגדירים 
אותה כתת־משפחה של הט". על משפחה זו נמנה הסוג 
!!!!!!ס!!!!, הגדל באמריקה הצפונית ובאסיה המזרחית. 
מפורסם הוא המין. 1 ("האניס הכוכבי". ע״ש צורת 
פידותיו). זהו שיח ירוקשד, בעל עלים מנוציט, שמולדתו 
כנראה סין! פריו מורכב מ 8 — 12 מפוחיות. הפרי וזרעיו ריח¬ 
ניים מאד ובעלי טעם מתוק. הצמח מניב פירות מהשנה ה 6 
עד השנה הסס! דותר לחייו. מפירותיו ומעליו מפיקים 



כמרכז — כרח ע 5 טננוויח !דזק־ח-הפרח' 0 

חוזר לאורד: מיסין—פרח ןעל .}\; ם?ןםאל — 6 רי <׳ן 5 

"ה 1$ כינ! חנוככי" 




155 


מגנוליים — מגנזיום 


156 


שמן ?ותרי — "אניס" (הדומה לשמן המופק מהצמח 8 ניס, 
ממשפחת הסוככיים)! השמן מורכב בעיקר מאתנול. בגלל 
תכונות אלו משמש הצמח בתעשיית ליקריים וברפואה, 
וכתבלין חשוב בארצות־המזרח. ביאפאן. בסין ובוויטנאם 
מוצאים ליד בתי־קברות וכנסיות מין אחר, המכונה האניס 
היאפאני או הקדוש (מ 1 נ £1181081 ־ 1.1 )! בעבר ערבבוהו בטעות 
עם המין הקודם. פירוחיו מכילים רעל, קליפתו הריחנית 
שימשה לקטורת. סוג אחר הוא הצ׳גבמ״ם, שמיניו מצויים 
עפי״ר בחצי־חכדור הדרומי. המין "־;ותביאי.ס הנפרן מאמ¬ 
ריקה המרכזית ועד ארץ־האש, מספק עצה טובה. 

-! 0 ^ /ס ׳גןמעמש:גן 71 ,ססחסז^ב״,! . 1 ל . 0 ; 1925 . 126-129 
. 1951 , 503-505 . 1 ) 1071 ? €14107 

יע. ג. 

מגנום שמם של מלכים בסקאנדינוויה. החשו¬ 

בים בהם; 

(א) מלכי נורווגיה; 

( 1 ) מ' הטוב ( 1024 — 1047 ) מלך ב 1035 — 1047 , נקרא 

ע״ש צע 1 ״ז 03 (קרל הגדול). ב 1028 גורש עם אביו 

המלך אולף "הקדוש" (ע״ע) בידי קנוט הגדול (ע״ע) לרו¬ 
סיה, אד במות קנוט ב 1035 חזר לנורווגיה והוכתר למלך. 
לפי הסכם עם מלך דנמרק ירש אותה מ׳ ב 1042 . בראש צבא 
דני־נורווגי הדף (ב 1043 ) אתהונדים (ע״ע), שפלשולדנמרק 
מדרום. מ 1046 מלך יהד עם 'דודו הרלד 111 הוח־רודד, 
(ע״ע). מ' ירש ממלך דנמרק גם את התביעה לנתר אנגליה, 
אך בזמן הכנות המסע לשם נהרג בתאונה. 

( 2 ) מ׳! 7 \, מתקן החוק — — ( 1238 — 1280 ) 

מלך ב 1263 — 1280 . הוא השלים עם הסקוטים ב 1266 , במברו 
להם .!ת איי ההבו־ידים ומן. מפעלו החשוב-ביותר חיה 
חקיקת חוקים משותפים לכל הממלכה במקום המנהגים 
המקומיים. חוק אחד קבע את דרגות-האצולה השונות, ולכל 
דרגה את זכויותיה. ב 1277 הגיע להסכם עם הכנסיה על 
מעמדה בנורווגיה; הבנסיה ויחרד, על זכותה לד,תערב בסדרי 
יחשת הבתר, תמורת חופש בשפיטת אנשיה. 

(ב) מלכי שוודיה: 

( 3 ) מ׳ 1 ל ד ו ל ו ם— 1.3£111135 — ( 1240 — 1290 ) מלך 
ב 1277 — 1290 , הדיח את אחיו ^דמר ומלך תחתיו. מגמת 
מדיניות מ' היתד, לחזק את המלוכה כנגד האצולה הגבוד,ר" 
הוא הוציא מידיה את המשרות החשובות 1 פעל בשיתוף־ 
פעולה עם הכנסיה. ב 1280 שיחרר מתשלום מיסיס כל מי 
ששירת בצבא כפרש, ובכך הגדיר באורח משפטי את מעמד 
האצולה. 

( 4 ) מ׳ 11 אריקסון — מ 550 אל 11 ינ — ( 1316 — 1374 ) מלך 
שוודיה ב 1319 — 1365 ומלך נורווגיה (מ׳ 11 ז\) ב 1319 — 
1343 . מלך שוודיה בירגר מגנוסון היה דודו של מ' וחוקון ¥ 
(ע״ע) מלך נורווגיה' היה סבו. לאחר מות שניהם הומלך, 
בהיותו כבן 3 , על שתי הממלכות, עד 1332 משלה אמו העו¬ 
צרת. ב 343 נ המליך מ׳ את בנו הוקון! 57 בנורווגיה אך נשאר 
עוצר שלד, עד 1355 . ב 1363 השיא מי אח הוקון למרגדט 
בת המלך הדני. בכך נסללה הדרך לאיחוד כל סקאנדינוויה 
בשלטונה ( 1387 ). 

ב 1350 חוקק מ׳ חוקה משותפת לכל הממלכה. ב 1359 
זימן אספה של 4 המעמדות — האצולה, הכמורד" העירונים 
והאיכרים — מחוך כוונה שהמעמדות הנמוכים יהוו משקל- 
נגד לאצולה. ב 1365 הכליכד, האצולה את אלררט ממקלנ- 


בורג במקום מ', שנכלא לשבע שנים, ואת שארית ימיו בילה 
בנורווגיה, 

וע״ע דנמרק, עמ׳ 899 ! נורוגיה, ש ודיה. 

־ ־ ■' אל. ל. 



מגבוס, הינריןל״גוסטו — 5 נ 11 ו 8 ג)\ 011512¥ ' 1011 ־ 14£1111 — 

'( 1802 , ברלין — 1870 , שם), פיסיקאי וכימאי 
גרמני. מ' רכש את חינוכו באוניברסיטת עיר מולדתו וב- 
מעבדת ברצליוס שבאוניבר¬ 
סיטת שטוקהולם ( 1830/1 ). 
בין השנים 1834 ו 1869 שימש 
פרופסור לכימיה ולטכנולוגיה 
באוניברסיטת ברלין וב 1840 
נבחר לאקדמיה למדעים בעיר 
זו, עבודתו המדעית התרכזה 
בבעיות בחרמודינאמיקה ו- 
הידרודינאמיקה מחד ובכימיד, 
אי־אורגאנית ואורגאנית מ- ״ . 3 ."ן 

אידך. 

פ׳ חקר את משוואות התנועה של זורם הנע במהירות 
נתונה והמופרע ע״י גוף מוצק מסתובב (=אפקט-מ', — 
ר׳ ציור), התעניינותו של מי בנושא זה באד, לו מחקירתו 
את התנועה של קליע הנע בגאז האטמוספירי. נושא אחר, 
בו הגיע מ' להישגים חשובים, הקשור אף הוא בגאז האטמו¬ 
ספירי, הוא התלות של לייז ..־.־ס־.— 

הרוויה של אדי המים בטמ- 
פראטורה של הסביבה בה 
הם מובלים (= נוסחת־מ', 
שהיא תוצאה של משוואת 
קלאוזיוס-גלפירון [ע״ע תר־ 
מודינמיקד,]). כן חקר מ'את 
מקדמי ההתפשטות של גא- 
זים לא־אידאליים שונים 
( 1842 ) ואת בעיית ההתפשטות הפסאודו־אדיאבטית 
(ע״ע מטאורולוגיה) של אוויר רווי ( 4 ^ 1 ). ^רמואלק־ 
טריות ניסח מ׳ חוק הנושא את שמו, הידוע גם כחוק המעג¬ 
לים ההומוגניים והדן בהפרש הפוטנציאלים בין קצותיו של 
צמד תרמי'(ע״ע תרמ^לקטריות).'במקצוע הכימיה חקר מ" 
חומצות ומלחים שונים וכן את בליעת החמצן ודו-תחמוצת 
הפחמן ע״י הדם ( 1845 ). כמו-בן פרסם ספר מקיף; ־ 1 ז 31-3 >ץ 11 
118£11 גו 011 ט 5 ־ £1 ] 11 ^ £11£ צ 11 (״מחקרים בהידראוליקד,״), 9 ־ 1855 . 

אר. כה. 


אפקט־ם;;וס ; סיבוב עי חגויו 2 
בכיוו! רוחץ גורם יתאוצה ישי 
ד,זריםר, בס ויתאוטה ב 11 (הדבר 
טורגם ע״י צפיפותקווי־הזריסה). 
כתוצאת סבך נוצר כוח 11 , הפועז 
ע 5 ד,ניי 5 בכיוון סאונד יביווז 
רוזרימה 


מע 1 יום ( 1 תט 51 :>מ 8 ב 1 \), יסוד כימי מתכתי, בעל גוון 
מבהיק כעין הכסף. הטמל הכימי 14:8 , המשקל 
האטומי 24.32 (בטבע מצויים שלושה איזוטופים שמספרי 
המסה שלהם 24 , 25 ו 26 ושכיהותם היהסית 78,8% , 10.1% , 
ו 11.1% בהתאמה). המספר הסידורי 12 . סידור האלקטרונים 
סביב לגרעין י 38 ''< 21 י 25 י 18 ! הערכיות 2 ! המשקל הסגולי 1.74 ! 
הקשיות 2.0 ! נקודת-ההיתיד ״ 650 ! נקודת־הרתיחה ״ 1,103 , 
ד.מ׳ ניתן לחישול, לרקיעד, ולמשיכת חוטים. גמישותו בינו¬ 
נית! מודול הגמישות '' 111 ומ/ 8 צ( 4.570 : חוזק המתיחה 
-!מנמ/^פ! 20 . מוליכות חשמלית ותדמית—כשליש מזו של 
הנחושת. התפשטות תרמית 0.000026 לכל מעלה. באוויר מת¬ 
כסה המ' בשכבת-תחמוצת דקה המגינה עליו בפני חמצון 
לעומק. מ' נקי אינו נתקף ע״י מים קרים! במים רותחים הוא 




157 


פוגנזיופ 


158 


נסם אגב פליטת מיהן 80+112 ^ 1 0 גמ+ 18 \ן. אבקו! מ׳ 

ניצתת בקלות ובוערת אגב פליטת חום רב ואור עז, העשיר 
בקרניים אולסרא־סגולות. תוצרי הבעירה הם התחנווצת 180 י 1 
והניטריד! הניטריד מתקבל גם בראקציה של אבקת 
מ' עם חנקן נוזלי. עם פלואור ובלור מתחבר המ' אגב בעירה 
נמרצת; עם ברום ויוד הראקציה איטית יותר. חמ' נמס 
בקלות ברוב החומצות, מלבד חומצת מימן פלואורי, שבה 
הוא מתבסה בשכבה דקה של פלואוריד המונעת את 
המשך הראקציח. עם אלקלי אין המ׳ מגיב. 

תולדות גילוי המ׳. ןפרת המ' ,מלח אפסום", נת¬ 
גלתה ב 1695 ע״י גרו(׳״■־ 01 ). ב 1808 עלה בידי דיוי(ע״ע) 
להכין אמלגמות (ע״ע) של מי, שמהן הפיק אח המתכת 
הטהורה. אחריו הפיק בסי (׳ל 58 ״ 6 ) מ׳ טהור ע״י התכת הכלו־ 
ריד שלו עם אשלגן. בשנת 1833 הצליח פרך (ע״ע) לראשו¬ 
נה לקבל מ' טהור בדרך האלקטרוליזה של מלחיו המותכים. 

מציאותו של ה מ' ב ט ב ע. המ׳ הוא היסוד השמיני 
בין היסודות הנפוצים וריכוזו הממוצע בקרום בדור־הארץ 
הוא 1.95% . במטאוריטים (ע״ע) אבניים (כונדריטים) פגיע 
שיעורו ל 14.4% . 

המ׳ מרוכז בכדור־הארץ כמעט כולו בפזה הסיליקטית 
והוא, איפוא, יסוד ליתופילי ואוכסיפילי מובהק (ע״ע גאו־ 
כימיה). 

קיים דמיון רב בגודל יון המ'(^/ 0.78 ) לבין זה של הברזל 
הדדערכי ( 0.83.4 ). שני היסודות האלה מופיעים, איפוא, 
לרוב באותם המינרלים ומחליפים בהם זה את זה. מינרלים 
אלה ידועים בשם מינרלים פיררמגנזיים והחשובים שבהם 
בסלעים המגמתיים הם: אוליוין(ע״ע), גרנטים (ע״ע), פירד 
כסנים, אמפיבולים (ע״ע) ונציצים. גודל יון המ' הוא אופטי¬ 
מלי לגבי'המספר הקואורדינטיווי 6 . החלפתו בברזל, שהוא 
גדול-יותר במקצת, מחליש את השריג ומוריד את נקודת- 
ההתכה של המינרל. 

. מינרלים עשירים בט׳ מתגבשים בהתחלת המחזור המגמתי 
בטמפרטורות גבוהות. עם התקדמות הדיפרנציאציה המגמתית 
יורד אחוז המ׳ מ 24% בסלעים האולטרא-בסיסיים ל 0.5% 
בגרניטים. 

במחזור הסדימנטרי עובר רוב המ' לתמיסות הבליה והוא 
מהו,.־ 3.4% של יכל התמרים המומסים במי אגמים ונחלים 
ו 3.69% במי ים, הלק ניכר מן המ׳ המומס שוקע במהירות 
בחרסיות (ע״ע) המכילות בממוצע 1.48% מ׳, היינו לא הרבה־ 
פחות מהאהוז הממוצע שבסלעים המגמתיים. מ׳ מורחק ממי- 
הים הרבה פחות מן הסידן, שני התהליכים העיקריים, שבהם 
מורהק המ׳ ממי-הים, הם סיפוח על הרסיות וכניסה לשריגיהן 
והפיכת קלציט לדולומיט (ע״ע) ע״י החלפת חלק מהסידן 
במ׳. 

נידוף מי-הים מביא לידי יצירת מינרלים רבים. עשירים 
במ׳, שהחשובים בהם: קרנליט בישו¬ 

פים ק^ריט 18504.1120 י 1 , הכסהדריט 

8504,61120 ]״!, אפסומיט כמו־בן ידועים 

בורטים של מ', 

הפקת ה מ׳. מ׳ מתכתי מופק ממי-הים בדרך האלקטרו־ 
ליזה ומדולומיט בדרך החיזור התרמי. כיום מופק רוב המ׳ 
ממי-הים בשיטת דאו (עזסם), שלפיה משקיעים מימת מ׳ 
ממי־ים ע״י הוספת סיד: 

2-603012 ( 011 ) 18 א■ ^ ־( 011 ) 03 !■־ 1801 ״! 


ע״י הוספת חומצת-מלח למימה הנקיה מתקבל מ׳-כלורי 
ואותו מייבשים עד שתכולת המים שבו מתאימה לנוסחה 
418012.151120 — צורה הראויה לתהליך האלקטרוליזה. 
הכלוריד מובנם לנתך של כלוריד־הסידן וכלוריד-הנתרן, 
הנמצא בתא אלקטרוליטי גדול עשוי פלדה והמוחזק 
בטמפרטורה של ' 700 . המ׳ המותך צף על פני הנתך ונאסף 
משם. הכלור המשתחרר ליר האנורה משמש בייצור חומצת־ 
המלה הנחוצה לתהליך זה. בשיטה זו מתקבל מ' בדרגת נקיון 
של 99.9% . לשם הפקח טון אחד של מ' נחוצים כ 00 ( 174 
קילוואט־שעה. 

שיטת החיזור התרמי, שהומצאה בשנות השלושים בגר¬ 
מניה, שוכללה ע״י פיג׳ון (״ 0 ־ 188 ?) וקרויה על-שמו. חומר 
הגלם לתהליך פיג׳ון הוא הדולומיט 4180.030 . חימום של 
דולומיט עם נתך של צורן וברזל (״ 0 ־ 05505111 ]) במשך כמה 
שעות בטמפרטורה של ״ 1,150 —־ 1,170 ובלחץ נמוך ( 0.2 
מ״מ כספית) גורם לחיזור תחמוצת המ׳: 

(ס?) 25102 ( 030 )+ 2418 ( 0 ?) 51 -ז. 24180.030 

הברזל אינו נוטל חלק בראקציה והוא משמש רק כנושא 
לצורן. מחמת הלחץ הנמוך, רותח חט' הנוצר, ואדיו מתעבים 
בצינורות־פלדה מקוררים בצורת גושי מ׳ מתכתי טהור. 

גדול יצרני המ׳ בעולם היא אד,"ב, שבה הופקה ב 1965 
מחצית הכמות העולמית. בגלל תכונותיו התעשייתיות המעו¬ 
לות, עולה ייצור המ' משנה לשנה, כפי שבראה מהטבלה 
הבאה (בטונות): 


1965 

ממוצע לשדם 
1955 — 1959 

הארז 

815361 

54,375 

ארצותיהבריח 

36,000 

18.900 

ברית־זזסיעצרת 

25,000 

9.165 

נורווגיה 

11,133 

7.718 

קנדה 


המתכת ו נ ח כ י ה. למ' טהור יציבות מכנית מעטה. 
פותחו נתבים מרובים של מ׳ העמידים בפני שחיקה ואיכול 
והמצטיינים בתכונות מכניות טובות יותר. בעיקר משתמשים 
היום בנתכים המכילים; אלומיניום 3% — 10 , מנגן 0.1% — 1.5 , 
אבץ 0,5% — 3 . אלומיניום מקנה למ׳ קשיות רבה יותר ומעלה 
את חוזק-המתיהה שלו, תוספת אבץ מקנה למ׳ כושר-ייצוק 
מרובה וכוחו רב לבטל את השפעתם המזיקה של סיגים (כגון 
ברזל וניקל) המגבירים את מהירות האיכול של מ׳ ונתכיו 
ע״י מי־ים. מנגן, בכמויות קטנות, משמש מרכיב בכל נתבי 
המי, כיוון שהוא משפר את עמידותם בפני איכול במי-ים 
ועם-זאת אינו משפיע על תכונותיה האחרות של המתכת. 
מתכות אחרות המשמשות להכנת נתבים מיוחדים של מ׳ הן 
צריום, צירקוניום. קאדמיום, כסף, צורן, בריליום, תוריום 
ובדיל. נתכי המי, המצטיינים במשקלם המועט, משמשים 
הרבה בבניין מטוסים, כלי-רכב ומכשירים אופטיים. 

תולדות של מ׳ ושימושיהן, התרכובות הבסי¬ 
סיות של המי הן הפחמה, הנזימה .( 011 ) 418 ואלמימתו 
ה״מגנזיה״, 4180 . תחמוצת זו מצויה בטבע כגוף גבישי. 
בדרך סינתטית מפיקים אותה ע״י שריפת המתכת בחמצן או 
ע״י ליבון המימה, הפחמה או ההנקה לטמפרטורה של ' 700 . 
התחמוצת המתקבלת בדרך זו קרויה "תחמוצת קלה" משום 
צפיפותה הקטנה ( 1.05 ). תחמוצת זו צבעה לבן והיא מגיבה 
באיטיות עם מים ובמהירות עם חומצות. בליבון הפחמה 
ל ־ 1,400 מתקבלת התחמוצת ה״כבדה", הקרויה כך משום 




159 


מגנזיום — מגנטיות 


160 


צפיפותה הגבוהה — 3.7 . דרגת קשיוז 6 . לתחמוצת זו מבנד, 
גבישי! אין היא מגיבה עם מים ותגובתה עם חומצות איטית. 
משום נקודת־התכתה הגבוהה — ״ 2,800 — היא משמשת 
הרבה בבניין פודים לטמפרטורות גבוהות ובייצור לבנים 
חסינותיאש. התחמוצת הקלה משמשת כהומר־מילוי בתעשיות 
הגומי והתמרים הפלאסטיים. כמדכן משתמשים בה לדישון 
קרקעות עניות במי. התחמוצת מתאגדת עם כלוריד המ' 
לכלוריד בסיסי יציב ובעל חוזק מכני מרובה. חומר זה הוא 
מלט סורל, המשמש בריצוף, בעיקר של בתי־חרושת. לפחמת־ 
המי המצויה בטבע, הקרויה מגנזיט (, 1800 ^), שימוש 
בקוסמטיקה. בתערובת עם אזבסט (ע״ע) היא משמשת 
במבודד בפני חום. 

הקאטיון ״ 146 הוא מחוסר־צבע. המלחים אינם נוטים 
להידרוליזה במים קרים. ההידריד הוא חומר מוצק 

ובלתי־נדיף. הוא מתקבל בחימום מ' ומימן ל ״ 570 תחת לחץ 
של 200 אטמוספירות ובנוכחות יודיד־המ׳ הידריד־המ׳ 
יציב יותר מההידרידים של בריליום ואבץ. במים הוא מתפרק 
לאט, תוך שחרור מימן: 5+2112 ( 011 ) 18 * 1 ^ 2930 +״ 1811 * 1 . 
באוויר יבש ההידריד יציב. ההלוגנידים של המ׳, מלבד 
הפלואוריד, מסיסים במים ונוטים ליצור מלחים כפולים עם 
הלידים של מתכות אלקליות. החשוב בהלוגנידים הוא הכלו־ 
ריד! תמיסתו ניטרלית. כרגיל מתגבש הכלוריד עם 6 מולקו¬ 
לות מים 61120 .״ 1801 * 1 אך ידועות גם צורות בהן הוא 
מתגבש עם 2 , 4 , 8 , ו 12 מולקולות מי-גבש. בחימום מאבד 
הכלוריד חלק ממי־הגבש שלו, אך לא ניתן לסלקם כליל, 
מחמת ההידרוליזה, שמוליכה ליצירת האובסי־כלוריד אגב 
שחרור מימן־כלורי; 21101 +״ 82001 ז\ ■י- 18012.1150 * 21 . 
ע״י חימום הכלוריד בזרם של מימן כלורי, ניתן לקבלו בצורה 
חסרת מי-גבש. הכלוריד משמש באשפרה של טכסטילים. 
בייצור נייר־פרגמנט ועור מלאכותי וכן כחופר־חיטוי. מ' פר- 
כלוראט 2 ( 0162 ) 16 * 1 מתגבש עם 4,2 , ו 6 מולקולות מי־גבש. 
בחימום לי 250 מאבד החומר את מי־הגבש שלו. החומר היבש 
סופג מים באופן נמרץ ומשמש משום־כך כחומר נוטל מים 
בראקציות כימיות. מ׳ סולפאט, 804 ^ 1 , מתגבש עם מולקו¬ 
לה אחת של מי־גבש (קיזריט) או עם שבע מולקולות (מלה 
אפסום)! לסולפאט טעם י מר והוא משמש כחומר משלשל, 
וכן בצביעה. בדפוס ולהספגת בדים לשם הגנה מפני אש וגם 
בייצור דשנים, ך 1 מרי-נפץ, גפרורים ומים מינרליים. 

החשיבות הביולוגית של מ׳. יון־המ׳ הוא אחד 
היונים המצויים בגוף החי, ריכוזו גבוח-יותר בתאים מאשר 
בנחל הבין־תאי. מ׳ משתתף בשורה של תהליכים ביולוגיים. 
הוא מרכיב של הכלורופיל המשתתף בפוטוסינתזה וד,וא 
מפעיל אנזימים שונים. ליוני מ׳ השפעה על פעילות תאי 
העצבים, השרירים וד,בלוטות. מ׳ מגדיל את ההתנגדות החש¬ 
מלית של קרום תאי העצב ור,שריר ומוריד ע״י כך את כושר- 
הערעור שלהם (ע״ע עצב). בתכונה זו היו משתמשים בעבר 
בטיפול בהפרעות קצב של שריר*ד.לב. מ׳ משפיע על העברת 
אינפורמציה מתא-עצב אחד לשני ומתא-עצב לתא־שריר, 
ע״י עיכוב בשיחרור טרנסמיטר מקצות־ד,עצבים. מ׳ גם מדכא 
שיחרור של הורמונים מבלוטות אנדוקריניות כגון הדרפופיזה. 

מ׳ עובר באיטיות דרך דופן קרומי־תאים בכלל ודרך דופן 
המעי בפרט ומכאן שימושו כמשלשל. 

7 ״מ?£ מס ^ .ז 0 י 11 *> 1 ז< .[ 

; 1923 , 249-397 ,^ 1 
, 14 ;^ 39 — 1937 , 1-4 , 27 , 16 ^ €1161 


, 1 $ ) 01411 ^ €0711 £ 161716711 $ 

- 448 ,^ 11$17 ז 61 ^ 0606 ,. 3 תזג 5311 . 0 . 1 — 13 ז 31 ;} 1 מ 113 ; 1950 , 1 

. 47 /ס ^§ 47 ו 1111 } 6 ^ 7116 , 11071101 , 0 ; 1955 , 456 

; 1960 10 61 . 47 / 121 ,( 1 : 1959 11$ ^ 371 

01 .ז £0 , 8 '. 17 ) 014714$ ^ €0711 1 ) 4471 . 44 , 0011 ז 5 תזג 0 .פ . 11 
0714 . 47 , 085 ־ 01 . 11 . 7 ו\ ; 1963 ,( 8201 . 0 ־ 011 .מ 1 ז 10£0 
,^^ 1., X סת 11 ס 0 * 1 ' . 011601 . 107€1 ]£ 5 'ז^תזו{^ 0 '^^ז^^^) $^ 110 ^ . 47 
. 47 , 112167 ^ .? .ז'-מ 0£811 פ .? ;* 1967 ,( 661-708 

* 1967 ,( 708-736 .^^ 0147}47 (11?1(3., X קו €071 
י. ב. - ד. רג. 

מגנטיות —פרק בפיסיקה הדן בהשפעת שדות מגנטיים 
(ד להלן) על המרים. 

היסטוריה. כבר בעת העתיקה היה ידוע ליוונים, כי 
מחצבים מסייימים של ברזל (בעיקר ,ס״־ת-מגנטיט) מו¬ 
שכים אליד,ם גוש+ברזל. מחצב כזד, נמצא בסביבת העיר 
מגנסיה, ומכאן השם מגנט. השימוש במצפן (ע״ע) מגנטי 
ידוע לראשונה ממקורות סיניים מן המאד. ה 11 לסה״ג. ב 1600 
סיכם ו, גילברט (ע״ע) את הידוע על מ׳ בתקופתו, כולל 
תגליתו החשובה, כי כדור-הארץ עצמו הוא מגנט. גילברט 
גם מצא, כי ברזל ממוגנט המחומם לטמפרטורד, גבוד.ד, מאבד 
את הם' שלו והוא חוזר ורוכשה עם החקררותו בהימצאו 
בקירבת מגנט אחר. ב 1785 גילה קולון, כי קיימים שני סוגים 
של קטבים מגנטיים וכי קטבים מגנטיים מאותו סוג דוחים 
זה אח זה ואילו קטבים מסוג שונה מושכים זה את זד,. קולון 
אף קבע נסיונית כי כוח המשיכד" או הדחייה, פרופורציוני 
הפוך לריבוע המרחק בין הקטבים (בדומה לכוח הפועל 
בין שני מטענים חשמליים [ע״ע חשמל, עמ״ 176 ]). הקשר 
הראשון ביו תופעות חשמליות ומגנטיות נתגלה ב 1819 ע״י 
ארסטד (ע״ע), אשר מצא כי מצפן סוטה בד״ב מתנוחתו אם 
זורם בסביבתו זרם חשמלי. ב 1820 הציע אמפר (ע״ע) הסבר, 
שלפיו התכונות המעטיות של תמרים נקבעות ע״י זרמים חש¬ 
מליים זעירים במולקולות. תופעת הד.שראה האלקטרו¬ 
מגנטית, שנתגלתה באופן בלתי-תלד ע״י פרדי ועי״י הגרי 
( 1831 ), השלימה את היסודות שעליהם מושתתות המשוואות 
של מכסול ( 1873 ). משוואות אלה מהוות אח הניסוה חמאת־ 
מאטיישל חוקי התופעות החשמליות וד,מגנטיות וקשרי- 
הגומלין ביניהן (ע״ע אלקטרומגנטיות). התכונות המגנטיות 
של החמרים הובנו לאשורן רק במאה ה 20 והסברן מבוסס 
על תורת הגןונטים (ע״ע), ועל עבודותיה,ם הנסיוניות של 
חוקרים רבים. 

מ ו ש ג י - י פ ו ד. התופעות המגנטיות וד.חשמליות בטבע 
קשורות אלו באלו קשר הדוק. הכוחות המגנטיים אף מוגדרים 
באמצעות מטען חשמלי; בנסיבות מסויימות גורמת תנועה 
של מטען חשמלי להופעת כוחות הפועלים עליו 1 כוחות אלה 
הם הכוחות המגנטיים. כוחות מגנטיים עשויים, איפוא, לפעול 
על כל גוף, גם אם הוא אדיש מבחינה חשמלית, וזאת בגלל 
תנועת האלקטרונים שבו, הכוחות המגנטיים הם בד״ב חל¬ 
שים אולם ניתנים להבחנה, אף באופן בלתי־אמצעי, בקבוצה 
אהת של המרים, היא קבוצת התמרים הפרומגנטיים (ד׳ 
לד,לן), שאליה משתייך, למשל, הברזל. מקורם של הכוחות 
המגנטיים הוא בגופים שזורם בהם זרם חשמלי, בשדות חש¬ 
מליים המשתנים במהירות, או במגנטים! אלה האחרונים 
עשדים עפ״ר מסיגים של ברזל, פחמן ותמרים אחרים. בין 
מגנט קבוע ובין גוש־ברזל, למשל, פועל כוח אף ללא מגע 
בין שני הגופים. לפיכך, בד.תאם לד.שקפד, המודרנית, יוצר 
מגנט (או חוט שבו מוזרם זרם. ובד׳) בסביבתו מצב מיוחד 
של ההלל, הנקרא שדה מגנטי. 




161 


מגנטיות 


162 



צייר 1 . השדה הסגנטי עלייד םגנטיפוזט 



צי.־ר 1 . השרה הם;גשי בסביבה שג• 
קמבים טגנטיים הפובים בםים:ם 


אפשר לבדוק את עצמת ה׳ 4 דה המגנטי ע״י פיזור נסורת 
של ברזל. חלקיקי הנסורת נמשכים לאיזורים שבהם השדה 
גבוה, ולפיכך יכולים לשמש למיפוי השדה (ציורים 1 — 3 ). 
במקרה של 5 גנט בצורת מוט (ציור 1 ) רואים, כי חלקיקי־ 
הנסורת מסודרים ל¬ 
אורך קווים המקש¬ 
רים בין שני קצות 
המוט, התמונד. דומה 
להתהלקות השדה ב¬ 
סביבת דיפול השמלי 
(ע־ע חשמל, עמ׳ 
178 ). נדרך שניתן 
לד.נחיו בדיפול הס¬ 
מלי בשני מטענים 
חשמליים בעלי סימ¬ 
נים הפוכים, כן אפשר לייחס לסגנם־המוט שני "מטענים 
םגנטיים", או קטבים, המרוכזים בשני קצותיו, אולם ההבדל 
היסודי בין שני המקרים הוא בכך שבמקרה של חשמל ניתן 
להפריד בין שני סרגי 
המטענים, ואילו שבי ) 5 )? 
רת םגנס-ם 1 ם גירמר 
להופעת קטבים תד 
שים ליד השבר, ב 
אופן שכל חלק יניי, 
שוב את שני סוג■ 
הקטבים. סימן הקט¬ 
בים נקבע ע״י כך, 
שמגנט-מלט, תחפשי 
להסתובב, יסתדר ב¬ 
כיוון המקורב לקו 
צפון-דרום! בהתאם לכך מבחינים בין קוטב צפוני 
וקוטב דרומי, 

בשיטת-היחידות האלקטרומגנטיות (ע״ע אלקטרומגנ- 
טיות! יחידות פיסיקליות), מוגדרים הגדלים המגנטיים כלהלן: 

1 ) יחידת עצמת־הקוטב היא קוטב הדוחה בכוח 
של דין אחד קוטב שווה לו, הנמצא במרחק של ס״מ אחד 
ממנו, 

2 ) יחידת עצמת השדה המגנטי ( 11 ), ח א ר ס ט ד, 

היא הכוח המגנטי הפועל על יחידת הקוטב. כ י ו״ו ן השדה 
הוא הכיוון שבו מוסט קוטב צפוני ע״י השדה והוא מומחש 



ציור 3 . ה^ 4 דה הפננטי בסביבת 7 ;ני 
קטבים סגנטיים שווים בביט:ם (נציודים 
1 — 3 נע^ד המיפו-י—כעזרת נםורת־נרו 5 ) 


(כדוגמת חשדה החשמלי) ע״י קווים שכיוונם ככיותו ומס¬ 
פרם/ דרך יחידת־שטח, הוא כעצמתו בארסטדים. 

* שש 

3 ) אינדוקציה מגנטית ופרמאביליות.הכוח 
? הפועל על מטען חשמלי (ביחידות אלקטרוסטאטיות) 
הנע בשדה מגנטי במהירות זץ, ניתן ע״י המכפלה הווקטוריא־ 
לית: 

8 >< = ? 

- ־ 0 

כאשר 0 הוא מהירות האור ו 6 הוא וקטור האינדוק¬ 
ציה הפגנטית המקיים 11 ס = 3 . הוא גודל אפייני 
לחומר והוא נקרא הפרמאביליות (ע״ע, ור׳ להלן). יהידת 
הערך המוחלט של וקטור האינדוקציה המגנטית היא הגאוס. 

4 ) מומנט דיפול מגנטי וסוספטיביליות. 

שני קטבים'מגנטיים הפוכים בסימנם אך שווים בעצמתם 1 ), 
הנמצאים במרחק 1 > זה מזה, מהווים דיפול מגנטי. גודל המו¬ 
מנט המגנטי נ! של הדיפול הוא = וכיוונו מן הקוטב 
הדרומי לצפוני. בחומר שבו שורד שדח מגנטי 11 — "חומר 
מ מ ו ג נ ט״ — קיימים דיפולים אלמנטריים, שחם עפ״ר בעלי 
ממדים מולקולריים ומכוונים, לפחות חלקית, לפי מגמת 
השדה. משום-כך גוש כלשהו של החומר יחיה אך חוא בעל 
מלמנט־דיפול שגדלו 1 . ליחידת-נפח ניתן 1 ע״י 11 ^ = 1 ; x 
הוא גודל אפייני לחומר,הסוספטיביליות, והוא בד״כ 
בלתי־תלוי בעצמת השדה (ו" להלן). בין חפרמאביליות ז/ 
והסוספטיביליות 1 קיים הקשר: ׳(ה 4 + 1 = 1 ). 

מבחינת תכונותיהם המגנטיוח ניתן לסווג את רוב החט־ 

דים לאחת הקבוצות הבאות: 

1 . המרים דיאמגנסיים, שלהם סוספטיביליות 
שלילית, המקבלת ערכים בין ״'־ 10 לי־ 10 , ללא תלות בעצמת 
השדה ובטמפרטורה. 

2 . המרים פאראמגנטיים, שלהם סוספטיבליות 
חיובית, שערבה הוא בין' 10 ל'־ 10 , עפ״ר ללא תלות בעצמת 
השדה. ערך הסוספטיכיליות יורד עם עליית הטמפרטורה. 

3 . חמרים פרומגנטייס, שלד,ם סוספטיביליות 
חיובית, שערכיה גבוהים מאד — עד לב" 10 . ערכי הסוספטי־ 
ביליות אינם קבועים אלא תלויים, מצד אחד, בשדה המופעל 
ובשדות שהופעלו קודם־לכן על הדגם, ומצד שני, בטמפר¬ 
טורה. בטמפרטורה מטויימת, טמפרטורת קירי, יורדת 
הסוספטיביליות באופן פתאומי לערך האפייני לחומר פארא- 
מגנטי. 

נוסף על שלוש קבוצות עיקריות אלה מבחינים גם 
בקבוצות התמרים ה א נ ט י פ ר ו מ ג נ ט י י ם ו ה פ ר י מ ג¬ 
נטיים (ד להלן, עמ׳ 172 ). 
1 . די א מ גנטיות. 

לשם השוואת התכונות המגנטיות של חמרים שונים נוח 
להשתמש במושג הסוספטיביליות האטומית (או — המו¬ 

לקולרית ״/), המוגדרת כ: (אי 

כאשר ^ הוא המשקל האט 1 מי (^ — המשקל הם(לקולרי) 
וי/—צפיפות החומר. כאשר פועל שדה מגנטי 11 בכיוון x , 
ו,? מסמן את הרכיב הממוצע של המומנט המגנסי של ?טום 

אהד בניוון x , קיים הקשר: ^ =,? כאשר זיז הוא מספר 
האטומים בגרם־אטום אחד של החומר. 

חקירת הסוספטיביליות האטומית של היסודות מראה, 



163 


מגנטיווז 


164 



כי האדמות הנדירות ורוב המתכות הן פאראמגנטיות, ואילו 
יתר התמרים הם עפ״ר דיאמגנטיים (ר' ציור 4 ). 

ההבדל המהותי בין התמרים הפאראמגנטיים והדיאמגנ־ 
טיים מתברר לפי השיקולים הקלאםיים שפיתח לנז׳וון 
( 1905 ): אלקטרון שמםתו מ! ומטענו 6 , אשר נע במםילה 
מעגלית בעלת רדיום ■! באטום, במהירות מקנה לאטום 
מומנט מגנטי ק (ע״ע אלקטרומגנטיות). הגודל של ק, ביחי¬ 
דות אלקטרו-מגנטיות, נתון ע״י 

זס׳ו 2 מ׳ו 
20 ־־ ■י" י ־ 01 ה 2 ~ ^ 

באטומים או במולקולות קיימים, בד״כ, אלקטרונים אחדים, 
שנעים במסלולים שונים, בעלי נטיות שונות. בחומר דיא- 
מגנטי הסכום הווקטורי של המומנטים המגנטיים בכל אטום 
(או מולקולה) הוא אפם. כלו׳ אין לאטום מומנט־דיפול מגנטי 
קבוע. אולם אם מפעילים שדה מגנטי 14 , שכיוונו ניצב למי¬ 
שור המסלול, יושרה, בעת ההפעלה, כוח אלקטרו-מניע 
ב״מעגל-הזרם" שאותו מהווה האלקטרון. כתוצאה מכך, יש¬ 

תנו מהירות האלקטרון בשיעור 5 ^ 2 ־=׳'^ והמומנט המג- 

נטי של האלקטרון ־־ ב״יעור 102 ל 4 ■ = 

כלר, אלקטרון זה יתרום לסוספסיביליות האטומית את 


ייי׳יי״י ־ 0 גח 4 ־־=^^נ■ 

כוח אלקטרו-מניע יושרה גם ביתר האלקטרונים באטום. 
אשר מסלול תנועתם איננו ניצב לכיוון של מ, וזה יגרום 
להופעת מ 1 םנט מגנטי מושרה, באופן שהתרומה הכללית 
לסוספטיביליות האטומית תהיה; 

2 .ןי 1-25 \■ 

כאשר הוא הממוצע של ריבוע הרדיוס 

611102 

של מסלול אלקטרוני. 

תורת הקונטים (ע״ע) מאפשרת את ההישוב ה מ ד ו י י ק 
של ערן הסוספטיביליות אם ידועות פונקציות הגלים (התו- 
פשות בתורה זו את מקום המסלולים בפיסיקד, הקלאסית), 
אולם למרות ההבדלים במושגים ובדרך-החישוב שבינה לבין 
תורת לנז׳וון, מקבלים באמצעות נוםתת לנז׳וון התאמה 
כמותית טובה במקרה של אטומים או יונים. עם זאת לגבי 
מולקולות — נוסחת לנז׳וון פחות-מתאימה לנמיון. 


2 . פאראסגנטיוח. 

החמרים הפאראמגנטיים מתחלקים לשתי קבוצות: 

(א) קבוצת התמרים בעלי פאראמגנטיות חזקה 

(*־ 10 < *:ג <ג- 10 ), 

אשר הסוספטיביליות שלהם יורדת עם עליית הטמפרטורה! 

(ב) קבוצת החמרים בעלי פאראמגנטיות חלשה 


ף־ 10 ^^ןנ^*־ 10 ), 

שהסוספטיביליות שלהם אינה תלוייה בטמפרטורה. 

(א) לאטומים של קבוצת החמרים הראשונה מומנט מגנ¬ 
טי שונה מאפם. מצב זה נגרם ע״י בך, שבקליפה אלקטרונית 
(ע״ע אטום) פנימית מסויימת אין המספר המלא של האלק¬ 
טרונים. כיווני המומנטים הם מקריים, אך עם הפעלת שדה 
מגנטי חיצוני. נוטה האחרון לסובב אותם בכיוונו. 

הםוספטיביליות המולקולרית (או האטומית) של רוב החס¬ 
רים הפאראמגנטיים החזקים ניתן ע״י ח ו ק קירי, שלפיו: 

^=״ו^(באשר x הוא הטמפרטורה המוחלטת, ו, 01 

הקבוע של קירי, האפייני לחומר). 

אם פועל שדה מגנטי 44 על דיפול מגנטי בעל מומנט ס 
תר,יה אנרגיית הדיפול 0 5 ״ס 4 [נ 1 כאשר© היא הזווית 

בין כיוון השדה וכיוון הדיפול. במצב שיווי-משקל יציב, 
האנרגיה (ע״ע) היא מינימלית, ובהשפעת השדר, בלבד היה 
הדיפול מסתובב איפוא עד שס = 0 . אולם התנועה התרמית 
של הפרודות מעכבת סיבוב זה ומתחרה בו. חישוב ספטיסטי 
שבוצע ע״י לנז׳וון(ר* לעיל, עמ׳ 163 ), והמבוסם על רעיונות 
אלה בהסתמך על חוק-ההתחלקות של בולצמן (ע״ע מכניקה 
םטטיסטית), מראה שאם !ין הוא ההטל הממוצע של מומנט- 
הדיפול לניוון השדה, אזי קיים; 

(! 1 הוא הקבוע של בולצמן [ע״ע יחידות פיסיקליות]). בשביל 
טמפרטורות שבהן מתקיים 44  0 ועד 11-69 זז) הן פרומגנטיות. אולם אף מעל טמפר¬ 
טורת קירי, כאשר הן פאראמגנטיות, אין חוק קירי מתקיים 
במדוייק, אלא נוהג בהן החוק של קירי-וויים; 

_ 0 _ 

01 - x ־־־*:ג 

(באשר ! 0 הוא טמפרטורה הקרובה לטמפרטורות קירי של 
החומר), שפותח בהתחשב בהשפעת השדות המגנטיים וה- 
חשמליים הנוצרים ע״י אטומי החומר. 

המומנטים המגנטיים של יונים מקבוצת הברזל קטנים־ 
יותר מאשר אלה של אטומי האדמות הנדירות. מומנטים אלה 
אף קשים-יותר לחישוב משום שבתמרים אלד, הקליפד, ( 31 
היא בלתי מלאד" וזור,י קליפה חיצונית ביון, ללא סיכוך. 

בטמפרטורות נמוכות ובשדות גבוד,ים, ההנחד, 1-1 ק 
(ר לעיל עט׳ 164 ) איננה תופסת וד,קשר בין הטמפרסורד, 
לבין הסוספטיביליות הוא מורכב יותר. סטיות אלה מחוק 
לנו׳וון נובעות מהעובדד" שאם הממפרטורד, יורדת בנוכחות 
שדה, יכולים יותר ויותר דיפולים להגיע למצבם הקיצוני, 
בלר, לר,יות מקבילים לשדר, ומתקרבים לרוויית הסוספטיבי- 
ליות. בתחום הנדון תר,יה הסוספטיביליות תלוייה גם בעצמת 
השדד,. 

(ב) הפאראמגנטיות החלשה מופיעד, במתכות פשוטות 
אחדות. כגון המתכות האלקאליות, אין לתופעה, זו הסבר בכלי 
הפיסיקה הקלאסית, שהרי במתכות אלה סידור האלקטרונים 
הקשורים לגרעינים הוא סימטרי, ולבן אלה אינם יכולים 
לתרום לפאראמגנטיות מצד אחד! ואילו מצד שני, לאלקטרו¬ 
נים החפשיים, הגורמים להולכה חשמלית, לא יוחס מומנט 
מגנטי בפיסיקה הקלאסית. פאולי הראה ( 1927 ), כי התופעה 
מוסברת בעזרת המושג הקוואנטי של ספין האלקטרון (ע״ע 
אטום): מתוצאות של נטיונות ספקטרוסקוסיים ואחרים ידוע, 
כי לאלקטרונים יש מומנט־סיבוב עצמי, אף אם אין הם 
במסילה סגורה באטום, מומנט-סיבוב זד" הוא הספין, מלווד, 
גם קיום מומנט מגנטי עצמי, ומומנט מגנטי זה של 
אלקטרוני-ההולכד, הוא הגורם לפאראמגנטיות החלשה. 

השיטה המקובלת ביותר לדושגת טמפרטורות שביו ^ 1 ^ 1 , 

ובין כ^״(י' 10 ) מבוססת כיום על התכונות הפאראמגנטיות 
של מלחים מסויימים (ע״ע טמפרטורה. עמ׳ 806 ). 

התהודה הפאראמגנטית. מהווה, שיטה חשובד, לחקר 
השדות המגנטיים וד,חשמליים שבד,ם נתונים האטומים 
בגביש. שיטה זו מבוססת על השיקולים הבאים: אם יופעל 
שדה מגנטי 13 על אלקטרון הנע במסילה מעגלית, ינוע 
מסלול האלקטרון בתנועת פרצסיד, מסביב לכיוון השדה 
המגנטי. התדירות ע של הפרצסיד, ניתנת ע״י 

11 

כאשר ^ הוא המגנטון של בור, ו!! הוא הקבוע של פלנק 
(ע״ע יחידות פיסיקליות): 8 הוא ג ו ר ם ה פ י צ ו ל ה ס פ ק¬ 
ט ר ו ס ק ו פ י וערכו 2.0030 בשביל ספין האלקטרון ו 1.00115 
בשביל תנועת אלקטרון במסילד" 

אם יופעל גם שדר, מגנטי משתנה בתדירות הנ״ל בכיוון 
ניצב לשדה הקבוע, תד,יח תד,ודד, (ע״ע), ודואלקטרון יבלע 
אנרגיד, מהשדה, המשתנה. התדירדות הקובעות לגבי אטומים 


פאראמגנטיים מתאימות לתחום המיקרו-גלים. דגם מדוחומר 
הנבדק מושם לתוד-הלל-תד,ודה של מיקרז־גלים. בחלל־ זה 
הוא נתון לד,שפעתו של שדד-חילופין מגנטי בעל תדירות 
קבועד,. חלל התהודה נמצא בין הקטבים של אלקטרומגנט, 
שעצמת שדד,ו 11 משתנד, לאט. עם שינוי של 13 , משתנה — 
לפי הנוסחה האחרונה — תדירות הפרצסיד, ע. כאשר 11 
מגיע לערך שבו תדירות הפרצסיה שווה, לתדירות שדה- 
החילופין, תהיה תד,ודד, הניתנת לגילוי ע״י בליעת-האנרגיה 
בה היא כרובה. המידע העיקרי המתקבל בדרך זו הוא על 
הערך של 8 , וממנו — על פרטי הכוחות המשפיעים על 
האלקטרון בגביש. 

לגרעיני אטומים רבים מומנטים מגנטיים שערכיהם קטנים 
מד,מגנטון של בור בשלושה סדרי-גודל לערך. תדירויות הפר־ 
צסיד, של הגרעינים תד,יינד" איפוא, אף הן נמוכות-יותר 
במידד, ניכרת, מאשר אלה של האטומים. גם במקרד, זד, ניתן 
להבחין בתד,ודה ("תהודה מגנטית גרעינית"), אולם זו תופיע 
בתהום גלי-רדיו. שיטת התהודד, המגנטית הגרעינית מחוור, 
אף היא שיטת-מחקר נפוצד, לחקירת שדות מגנטיים וחשמ¬ 
ליים מקומיים בגבישים. 


3 . פרומגנטיות. 

היסודות ברזל, קובלט וניקל, ומטגים רבים המכילים אחד 
או יותר מיסודות אלה, וכן היסודות גדוליניום ודיספרוסיום. 
הם חסרים פרומגנטיים. אדמות נדירות אחדות (ד לעיל) הן 
פרומגנטיות בטמפרטורות נמוכות. בניגוד לדיאמגנסיות 
ופאראמגנטיות, פרומגנטיות קיימת רק במצב־הצבירד, 
המוצק. 


בציור 5 מתאר הקו העבד, את תלות וקטור האינדוקציד, 
המגנטית 11 בעצמת השדר, 11 בשביל גוף פרומגנטי שלא 
היה נתון קודם בשדר, מגנטי. בשדות נמוכים עליית מ עם 11 
היא איטית, בשדות בינוניים — תלולה, ובשדות הגבוהים 
ביותו— שוב איטית. אחרי הגדלתו ההדרגתית של 11 וד,ק- 
טנתו (וחוזר חלי¬ 
לה), לא תתאר עוד 
העקומד, את הקשר 
בין 6 ל 11 , אלא במ¬ 
קומה באה עקומת "לו־ 

לאת־ד,חשל", או "לד 
לאת-ד,ד,יםטרזח" (ר׳ 

ציור 5 , הקו המרוסק). 

גם אחרי סילוק הש¬ 
דה 11 , נשארת אינ¬ 
דוקציה, מגנטית שונה 
מאפם , 6 (״ד,אינדוקציה הנשארת״), וכדי לאפם את 8 יש 
להפעיל את השדר, , 11 . תכונות אלד, הן המאפשרות את 
הפיכתו של גוף עשוי חומר פרומגנטי למגנט קבוע, כלף. 
גוף המקיים בסביבתו שדה מגנטי, 



: 

. / 

/ 


(בק: מדיכג־ו 


עבה) 

: 2 .-ר. 


בחומר פרומגנטי, 0 איננה פונקציה, הד-ערכית של 11 ; 
לפיכך, ד,תה,ליכים הפיסיקאליים המלווים את שינויי השדות 
אינם הפיכים וד,ם קשורים בהפיכת אנרגיד, לחום (ע״ע 
תרמודינמיקה). שסח עקומת-ד,חשל פרופורציוני לעבודד, 
ד,ד,ופכת לחום תוך כדי הקפת העקומה, ע״י שינוי 11 : 

18 ) 11 כאן "׳ל\ הוא האנרגיה ליחידת הנפח (ארג 

^ 471 

לסמ״ק, כאשר 11 בגאום ו 8 — בארסטד). בשביל מיתקן 



167 


מגנטיות 


16; 


סבלה 1 

תכונות של המרים בעלי פרמאביליות גבוהה 


התנגדות סגולית 
חשמלית 
(מיקרואום־ 
ס״מ) 

נקודת קירי 
(מעלות 
צלסיום) 

!- 

אינרוקצית־ 
דוויה (גאוסים) 

כוח קוארסיבי 

(אדסטדים) 

פדמאביליות 

פירבית 

ההרכב באחוזים 
(השאר— בדזל) 

החומר 

10 

770 

21,500 

1.0 

5,000 

_ 

ברזל 

30 

740 

15,000 

1.0 

5,500 

1.5 2^1 

ברזל-דפרן 

47 

740 

20,000 

0.1 

50,000 

3 51 

ברזליחמרן, גבישונים 
מכוונים 

55 

400 

16.000 

0.2 

25,000 

45 141 

פרמאלוי 45 

60 

400 

7.900 

0.002 

1,000,000 

5 >40; 79 141 

סופדמאלוי 

62 

430 

6,500 

0.05 

100.000 

141 77 ;!ס 2 ; 011 5 

פיו-מסל 

7 

960 

24,500 

2.0 

5.000 

50 00 

פרמגדור 

19 

715 

15,500 

1.2 

2,000 

25 00; 45>^1 

פרמינייר 

140 

400 

6,000 

0.04 

55,000 

16^1 

אלפרם 

10" 

125 

3,600 

0.4 

2,500 

0 26 ; 20 17 ; 1 א 9 

פריט ח 2 ־ 1 א 


לזרם־חילופיו, בגון שנאי ומנוע לורם־חילופין, בוחרים בחומר 
שבו , 1 '\\ קטן (עקומת-החשל צרה), ואילו בשביל מגנט 
קבוע — עקומת־השל רחבה מבטיחה את יציבות המגנט. 

התכונות המגנטיות של החמדים הפרומגנטיים תלויות הן 
בהרכבם הכימי והן בטיפול התרמי שניחן לאותם החמרים. 
לעתים מושפעות תכונות אלד. גם ע״י פרטים אחרים של 
תהליך הייצור, כגון לחצים מכאניים, חדירת סיגים ועוד. 
התכונות הרגישות ביותר לטיפול תרמי ולסיגים ד.ן הפרמא־ 
ביליות וצורת עקומת־החשל (לדוגמה, בדרכים אלה ניתן 
לד,עלות בשלושה סדרי־גודל לערך את הפרמאביליות של 
ברזל), שינויים בולטים בתכונות נגרמים גם ע״י מאמצים 
מכניים. 

בחמרים פרמאביליים משתמשים במספר גדול 
של מתקנים, כגון מנועים, גנרטורים, שנאים וממסרים, שבל¬ 
עדיהם לא היה אפשרי השימוש הנרחב באנרגיד. חשמלית 
בחיי יום־יום ובתעשיה. רוב החמרים שבשימוש הם מסגים. 
המכילים לפחות אחד היסודות : ברזל, קובלט או ניקל, 
בהתאם למטרת השימוש, הם עשויים להכיל גם מנגן, כרום, 
אלומיניום או נחושת, 

בין היסודות הטהורים רק הברזל הוא בשימוש מעשי, 
נפוץ מאד גם השימוש במסג של פרזל וחמרן (המכיל ביו 3 
עד 6 אחוזים של חמרן) וכן נחכים של ברזל וניקל (מ 35% 
עד 90% ), שלדים פרמאביליות גבוד,ד,־יותר, אולם גם מחירם 
גבוה־יחסית (ר׳ טבלה 1 ). 

כשבגוף עשוי חומר פרומגנטי שורד שדדדחילופין מגנטי, 
המשנה את גדלו וכיוונויבאופן מחזורי, ישרה שדה כזה כוח 
אלקטרו־מניע בחומר הפרמאבילי (•י״ע אלקטרומגנטיות), 
ויתרמו בגוף זרמים חשמליים, הם זרמי המערבולת. משום- 
כך, בתכנון מכשירים המכילים המרים פרמאביליים מת¬ 
חשבים לא רק בחימום ובהפסדי האנרגיה הנובעים מעקומות- 
החשל, אלא גם באלה הנובעים מזרמי המערבולת. לשם 
הקטנת זרמים אלה מכינים את הגרעין הפרומגנטי של המת¬ 
קנים משכבות-שכבות, שביניהן קיים בידוד חשמלי, ובמקרים 
מיוחדים (כגת בתדירויות גבוהות מאד) משתמשים בתמרים 
בעלי התנגדות חשמלית גבוהה ככל האפשר, למטרות אלה 
משמשים הפריטים (כגון פריט הניקל או פריט 


המנגן 04 ,£? 111 .(). שהתנגדותם הסגולית גדולה עד פי- 
מיליון בערך משל חומר פרמאבילי רגיל. 

למגנטים קבועים ולאלקטרומגנטים המופעלים 
בזרם ישר בוחרים בתמרים שבהם השדות גבוהים וקבועים 
כבל האפשר. בהעדר שדד, סגנטי חיצוני הפועל עליו, נתון 
מגנט קבוע בתנאים כאלה שהכיוונים של מ ו 3 יד,יו הפוכים 
בתוך המגנט, כלו׳ נקודת־העבודה על עקומת־החשל היא 
ברביע השני או הרביעי של המישור 6 — 11 ! קטע זה של 
העקומה, ברביע השני, נקרא "עקומת ביטול המיגנוט". 
המקום המדוייק של נקודת-העבודה מתקבל כאשר המכפלה 
11 פ, כפונקציה של פ, מקבלת את ערכה המירבי. יתר־על- 
כן, האנרגיה ליחידת-הנפח תד,יה גדולה ככל שד,מכפלה 39 
גדולה־יותר, עובדה שהיא בעלת חשיבות בבחירת החומר 
שממנו מכינים את המגנט. לצורך זה משמשים מסגים שונים, 
שהיו בעבד בעיקר פלדות (המכילות פחם), וכיום גם מסגים 
של ברזל עם קובלט, כרום, טונגסטן, ניקל, אלומיניום וצי¬ 
רופיהם (ר׳ טבלד, 2 ). 

תורת הפדומגנטיות. חומר פרומגנטי מורכב 
מאיזורים-איזורים, המהווים מגנטים קבועים קטנים. המומנ¬ 
טים המגנטיים של כל האטומים, באיזור נחון, מקבילים זה 
לזה. במצב הבלחי-ממוגנט, כיווני המיגנוט של האיזורים 
השונים הנם מקריים ולכן אין מומנט מגנטי לגוף. אם הגוף 
ממוגנט, קיים כיוון מועדף, אליו נוטים מיגנוטי האיזורים. 

תורת הפרומגנטיות מסבירה הן את היווצרות האיזורים 
הממוגנטים, והן את האופן בו הופך גוף שבו האיזורים ממוג¬ 
נטים בכיוונים מקריים לגוף שבו איזורים רבים שמיגנוטיהם 
מקבילים. 

מקור למיגנוט האיזורים הוצע ב 1907 ע״י פ. ווייס: לאטו¬ 
מים של חומר פרומגנטי מומנטי-דיפול קבועים, אשר יקבילו 
ביניד,ם, לפי הצעת ווייס, אם יפעל על האטומים גם שדה 91 
הפרופורציוני למיגנוט 1 . הנחה זו מסבירה, נוסף למיגנוט 
הספונטאני של האיזורים, הן את תלות הסוספטיביליוח כטמ- 
י) 

פרטורד, ^ בתחום שמעל טמפרטורת קירי, והן 

!ס-ז 

את עצם קיומה של טמפרטורת קירי. 

מקורו של השדה, שאותו הניח ווייס, לא היה ידוע עד 






169 


מגנטיות 


17( 


מבלה 2 

תבונות של המרים המשמשים לפגנטים קבועים 


אופן הייצור 


האינדוקציה 
הנשארת, 3 

כ 1 ח קוארסיוד 
*מ 

(ארסטדים) 

ההרכב באחוזים 
(השאר— ברזל) 

החומר 

חישול 

1.0 

10.000 

240 

; 3600 ; 70 .ח 

7 ו\ 5 ; 01 4 

פלדת-קונלם 

יציקה 

5.0 

12.500 

600 

; 1 א 14 ;סס 24 
ט 0 3 ;^/ 8 

אלניקו 5 

יציקה 

5,0 

12.500 

670 

24 00; 14 >71; 

8 :4.1; 3 011; 1 >16 

אלקומבם ווז 

דחיסת אבקה 
וחימומח לזכוכית 

5.0 

5,500 

2,000 

18 ס 

פרוכסדור 

יציקה 

9.0 

6.000 

4,000 

00 23 ;!ק 11 

פלסינת־קובלט 


1928 , כאשר ו. הייזנברג הוכיח בעזרת תורח-הקונטים את 
קיומו. בהתאם לתורה זו, מופיעים במקרים רבים כוהות־ 
חילוף שאין להם אנלוג קלאסי, הנובעים מכך, שלאלקטרונים 
מומנט מגנטי הקשור בספין שלהם. מעקרון פאולל (ע״ע 
אטום ,■ קונטים, חורת ה־) נובע, כי שני אלקטרונים בעלי 
ספינים מקבילים יהיו בממוצע במרחק הדדי שונה, מאשר זה 
שבין שני אלקטרונים בעלי ספינים הפוכים. אולם אם משתנה 
המרחק ההדדי של האלקטרונים, הרי אז משתנה גם הכוה 
האלקטרוסטאטי (דחייתם ההדדית) ביניהם. כוחות אלה — 
כוחות החילוף — מותנים, איפוא, במצב ההדדי של הספינים 
והם הגורמים בחומר פרומגנטי לקיום השדה 111 . 

בגביש אחיד, האנרגיה הנחוצה למיגנוט תלויה בכיוון 
המיגנוט בלחם לצירי הסימטריה הגבישיים (אנאיזוטרופיות 
מגנטית). בכיוונים מסויימים מגיעים למיגנוט־רוויה בשדות 
נמובים־יותר מאשר 
בכיוונים אחרים, ו¬ 
מבחינים בהתאם לבד 
בין כיוונים קלים 
למיגנוט ובין כיוונים 
קשים למיגנוט (ר׳ 

ציור 6 ). דגם רגיל 
של ברזל או הומר 
פרומגנטי אחר כל¬ 
שהו מורכב ממספר 
רב של גבישונים 
קטנים (בין י 10 ל״י 10 
לסמ״ק), שכל אחד מהם מכיל עפ״ר איזורים אחדים, שכיווני 
מיגנוטיהם תלויים הן באנאיזוטרופיות המגנטית והן במצב 
המיגנוט בגבישונים השכנים. 

ניתן להדגים באופו ישיר את קיום האיזורים המגנטיים 
בעזרת טכניקה שעקרונה דומה לזה של מיפוי שדוח מגנטיים 
באמצעות נסורת-ברזל. חכח הפועל כשדר. 11 על גוף פרו- 
מגנטי קטן, פרופורציוני הן ל 11 והן למידת-השינוי של 11 
עם שינוי המקום. כך, למשל, אם 11 משתנה בכיוון x בלבד, 
111 י 

כוח זה פרופורציוני ל^־-מיז לפיכך, אבקה של חומר פרו- 
מגנטי תצטבר בעיקר במקומות שבר.ם 11 גבור., או משתנה 
במהירות, באופן בלתי-רציף. פ. ביטר ( 1931 ) היה הראשון 
שהשתמש בטכניקת-מיפוי המבוססת על עיקרון זה לחקירת 
מיגנוט איזורים (ר׳ ציורים 7 , 8 , 9 ). 


החלוקה לאיזורים תלויה הן באנרגיה המגנטית, הן באנר¬ 
גיית הגבולות שביניהם וד,ן באנרגיית האנאיזוטרופיות ואנר¬ 
גיית המגנטוסטריקציה. 

השינויים באיזורים הממוגנטים הנגרמים ע״י שדה מגנטי 
חיצוני מסבירים את צורת עקומת המיגנוט והחשל. ידועים 



ציור ז. אחוריט טגנטייט, טורגטים ע״י אבשר, מגנטית 
ש? גביש חפרו־ברזל 


שני סוגים של תהליכים כאלה (ר׳ ציור 10 ): א) שינוי בנפח 
של איזור הנגרם ע״י תזוזת חומות בללד! ב) שינוי בכיוון 
המיגנוט של איזור. נור,גים לסווג את התד,ליכים גם לפי כמות 



א 


ציור 8 . אחורים מגנטיים, מורגמים ןג״י אבמט מגנטית, בגביש ש? 
ק 1 ב?ט, המיש 1 ר ר;פצו?ם ב,א" מהגי? ?ציר ההכסאגונא?': 
המיש 1 ר הםצו?ם ב״ב" ניצב ?ו 



11/1110 ►— 

ציור וו, עקומות־מיגנףט ש? גכיש א־ 
ש? ברז? בסי 18 , כשבי? כיווניש 
ל]ריסטא? 1 ־גרפיים שוגים 





























171 


מג טיות 


172 



החום הנוצרת אגב ה־ 

תהליך התד,ליך הפיך, 

אם החום הנוצר בזמן 
התהליך הוא חלק 
קטן מהאנרגיה הפו¬ 
טנציאלית, ובלתי־ר,- 
פיך, אם חום זח 
הוא רב יחסית, בע¬ 
קומת המיגנוט בקיר־ 

בת ראשית הצירים, 

שבה הן ור,ן 8 
קטנים, המיגנוט הוא 
ע״י תז; ות-גבולות ה¬ 
פיכה ! בשדות בינוניים — בעיקר ע״י תזוזת-גבולות בלתי- 
הפיכה; רק בשדות הגבוד.ים ביותר מופיע סיבוב המיגנוט 
של האיזורים, שהוא תד,ליך הפיך (ר׳ ציור 11 ), ניסויים של 


ציור 9 . איזזרים סגנטיים, םורנסים 
ע״י אבלה מגנטית, באיז 1 ר־חגבול ביז 
עני נכיע^ניס על פרזל חסרני 


׳/ \ 





! >: 1 

ן.* 



^ ן 

\■ / 


לא דד־גנ-• כלמוגנס ע״י למוגנם ע״י 

בידול איזור סיבוב איויר 

ציור 10 . דרבי־המיגנוט היבודיים 


מיפוי בעזרת אבקה מגנטית אישרו במלואן תיאור זה של 
תהליכי המיגנוט וד׳חשל. 

גבולות האיזורים 
(חומות בלוך! ר׳ 
ציור 12 ) אינם חדים 
(עביים הוא מסדר- 
גודל של מאות מר¬ 
חקים בין־אטומיים), 
אלא המיגנוט משתנה 
באופן הדרגתי במע¬ 
בר מאיזור אחד ל¬ 
משנהו. אחת ההשל¬ 
כות הטכניות של 
עובדד, זו היא בכך, 
שגרגיר בעל ממדים 
רומים לעובי חומת-בלוך בחומר, יוכל להכיל רק איזוד אחד 
בהיעדר גבולות בגרגיר. שינוי כיוון המיגנוט יכול לדדעשות 
רק בעזרת סיבוב נטיית המומנטים המגנטיים שבגרגיר, דבר 
המתאפשר בשדות גבוהים. לפיכך, קשה לשנות את מיגנוטו 
של גוף המורכב מגרגירים קטנים. מגנטים קבועים מעולים 
עשויים, איפוא, לפע¬ 


י־׳ץ 

/ 1 

־ 11 

"'ך 

׳^ 1 

', 1 

1 

\ 

/ 


׳,יר 11 . עקיפות-העל בעביל •ערבים 
עונים על עדות מכסיסליים 


מים מאבקה עדינה 
של פריטים שונים, 
כגח ,'״ 6280120 או 
. 008020 . 

תלות ה מיגנו ט 
בטמפרטורה וב¬ 
לחץ. טמפרטורת קי¬ 
רי ד, שמעליה ה¬ 




1_: 5 


ציור 12 . סכמה על הגם 5 (חומח־בלור) 
הספריר ביז עני איזורים 


חומר הפרומגנטי מתנהג כחומר פאראמגבטי, היא 0 ^ 770 
עבור ברזל, 0 ״ 358 עבור ניקל, ס״ 1120 עבור קובאלט. 
לעומת-זאת, היא קרובה לאפם המוחלט עבור האדמות הנדי¬ 
רות הפרומגנטיות. אם גוף פרומגנטי נתון בשדה קבוע חזק, 
ומעלים את הטמפרטורד" יורדת האינדוקציה המגנטית עד 
שהיא נעלמת באופן פתאומי בטמפרטורת קירי. לעומת-זאת, 
אם השדה חלש, 6 עולד, עם עליית הטמפרטורה בטמפרטו¬ 
רות נמוכות, אבל יורד בטמפרטורות גבוד,ות. 

התכונות ר,מגנטיות של תמרים פרומגנטיים׳ רבים רגישות 
למאמץ מכאני. מאמצים גבוהים, שגורמים לעיוות קבוע, 
מקטינים את הפרמאביליות, ולעוסת־זאת, מאמצים נמוכים- 
יותר, שמתחת לגבול האלאסטיות, עשויים לד,גדילה או להק¬ 
טינה, הכל לפי טיב החומר. עובדר, זו מנוצלת בהכנת תמרים 
פרמאביליים. 

השפעת המיגנוט על תכונות פיסיקא¬ 
ליות שלחמרים. בגבישים אחידים פרומגנטיים נמצא, 
כי מסיי הגביש בכיוונים קריטטאלוגרפייס מסויימים תלויים 
בנטיית השרד, כלפי צירי הגביש, שינויים אלד, נובעים מכך, 
שאנרגית האנאיזוטרופיות תלויה גם בעיוות האלאטטי של 
התומר. משום-כך ייתכן מצב אנרגטי נמוך-יותר עם שינוי 
בממדי החומר, סימן השפעה זו וגדלה תלויים בטיב החומר. 

אם ממגנטים ניקל, ברזל, או ממנים מטויימים של ניקל 
וברזל, גדלד, ד, 1 ,תנגדות החשמלית. השינוי המאכטימלי הוא 
באחוזים אחדים. מייהסים שינויים אלד, לסיבוב של איזורים 
מגנטיים. 

במקרים רבים כרוך השימוש המעשי בתמרים פר 1 מגנ- 
טיים ביצירת חום, ולכן יש חשיבות טכנית להתנהגות גורם 
ההתפשטות התרמית בתמרים פרומגנטיים. התנהגות גורם 
זה בסביבת טמפרטורת קירי היא לעתים יוצאת-דופן: בתמ¬ 
רים מסויימים קורה, שעם עליית הטמפרטורה חלה התכווצות. 

החום הסגולי של חומר פרומגנטי עולה במהירות כשה־ 
טמפרטורר, מתקרבת לטמפרטורת קירי, והוא קטן באופן 
פתאומי כשעוברים נקודה זו. אחת התופעות המיוחדות 
המופיעות בסביבת טמפרטורת קירי היא היווצרות חום אגב 
מיגנוט בשדה חזק, בדגם שהטמפרטורה שלו קרובר, לנקודת 
קירי (—האפקט המגנטו-קאלדרי). 

אנטי־פרומגנטיות ופרימגנטיות. מלחים 
רבים של המנגן, הברזל, הקובלט והניקל הם אנטיפרומגנ- 
טיים. תכונתם המשותפת של המרים אלה היא התלות המיוחדת 
של הסוספטיביליות בטמפרטורה. מעל טמפרטורד, מסויימת 

("טמפרטורתנאל") תלותהםוםפטיביליותבטמפרטורד,היא 

3 ) 

לפלהחוק: —ר— - 1 . כאן 0 הוא קבוע, ו 1 © טמפרטורח 

1 © -ד 1 

אפיינית לחומר. בכל חומר . 1 < ! 0 . בטמפראטורות נמוהות 
מ ־!־,הסוספטיביליות 
עולד, עם עליית הטמ־ 
פרטורד, (ר׳ ציור 
13 ). ד,ר,חנהגות האנ- 
טיפרומגנטית מוסב¬ 
רת בכך, שבתמרים 
אלד, גורמים כוהות- 
החילוף לסידור אנטי- 
מקביל של מומנטים 
מגנטיים של לנים 



ציור 15 . ד.םזפיזטיכי 3 י(ר( הצז\ 5 קולריה 
גביע אחיד של בכיוין מקביל 

לציר תטםראג;־נלי ע? חגביש 







173 


מגנטיות — מגנטיות של כדור־הארץ 


174 


סמולים. במקרה זה 
המומנטים שווים ב¬ 
גדלם, כך שמיגנו־ 
טיהם מבטלים זה 
את זה (ו״ ציור 14 ), 
והסוספטיביליות קט¬ 
נה. עם עליית הטמ¬ 
פרטורה, מרופפת ה¬ 
תנועה התרמית את 
הצימוד האנטי-מקביל 
של היונים והסוספ־ 
טיביליות עולה עם 
עליית הטמפרטורה. 
מעל טמפרטורת קירי 
לייח יורדת עם עליית הטמפרטורה, כבחומר פאראמגנטי. 

גם בפריטים קיים סידור אנטי־מקביל של מומנטים מגנ¬ 
טיים סמוכים, אולם אלד, אינם שווים זה לזה, ולכן יש מיגנוט 
כללי שונה מאפס. בדומה לתמרים פרו-אלק טריים. 

הועדד, ללימוד מדע הפיסיקה (אה״ב); פיסיקה. נרד ד. 
תשמ״ד! פ, ו. סירס-ם. זימנסקי. פיסיקה תיכונית, חשמל 
ומגנסיות׳ כרך \ -^וז 0£ }ה 0 'ר•^^^ , 0x01111 ^.מ 

, 20 — 8 [ . 011 ^ 801 ,?: 10 ^ 01 ( 1 .[ ; 1951 , 7 ז 7 ^ו 

•סדס•! .£ ;* 1961 ,./ג \ 1 ז£^ 10 < 1 .? .^ 1 ; 1957 

. 011 ,. 4 \{ ^ 1 ך 0 .מוז>טס ; 1962 

. 1965 . 14 31101 7 
יצ. ש. 

מ' בעולם החי. בשנים האחרונות נאסף חומר ניסויי 
המוכיח שקיימת אצל אורגאניזמים חיים מסויימים — בעיקר 
מיקרו-אורגאניזמים ובע״ח ירודים — רגישות לשדה מגנטי 
ובמיוחד לשדה המגנטי של בדור-הארץ (ע״ע מ׳ של כדה״א) 
ושהם משתמשים בשינויי השדה כמכוונים של "השעון הביו¬ 
לוגי" של האורגניזם. 

נראד, שהשדה המגנטי של כדה״א הוא אחד מגורמי- 
הסביבה המשפיעים על האורגניזם החי. כדוגמת האור וד,טמ¬ 
פרטורה. הנסיונות נעשו בחלזון־הביצות ( 1118 ז 3553 זל 1 ). 
ואושרו בתולעת השטוחה (גמי> 8 טם), מקבוצת הפלנרילת. 
נמצא, שפניית החלזונות ימינה או שמאלה בעקבות חילופי 
יום ולילה מותנית בכו, אם הם מופנים כלפי הקוטב הדרומי 
או הצפוני של השדה המגנטי של כדה״א. מלבד זה התברר 
שזווית־הפניה של החלזונות גדלה עם הגדלה מלאכותית 
של עצמת שדה מגנטי. יש הבדלים בגידול הזווית אם 
עצמת השדה גדלה בכיוון מקביל לציר צפון־דרום של השדה 
המגנטי של כדה״א או בכיוון ניצב עליו, בציר מזרה-מערב. 
בשעות-הצהרים היתה ההשפעה הגדולה בייתר לשדה המג¬ 
נטי המקביל ובחצות ^ לשדה הניצב. יוצא איפוא שבע״ח 
אלה מסוגלים להבחין בכיווני שדה מגנטי, בייחרד כשעצ־ 
מתו קרובה לזו של השדה המגנטי של כדה״א. כן נעשו נסיו- 
נות בסנדלית, בכדורון, בסרטן ( 8311113 ם 1 מ 1 סז: 1 \,), בזבובי- 
חפירות. בתולעים (שלשול), שגם להם מכניזמים הדומים 
לחלזונות ולפלנריות. נראה שמכניזם זה משמש את האור¬ 
גניזם החי לצרבי ניווט, במציאת הבית וכדו' (ע״ע חי, עמ׳ 
310 ו 313 ), — לתופעת ההיפנוזה (ע״ע), קרא פ.א.מםמר, 
שהיה הראשון שהשתמש בהיפנוזה לריפוי חולים;'"הט' 
של החי", 

£' 0111 יזו:^^תס€ , 10 * 6 ־ 81 .£ - ■!סגגסז? .. 0.1 

.* 1961 , 354-355 

0 . ס. 


מגנטיות על כדור־הארץ (מכה״א). תופעת המגנטיות 
שנתגלתה במינראל מגנטיט, כבר היתה ידועה 
במאה ד. 5 לפסה״נ (ע״ע מגנטיות) 1 'אולם רק בתהילת המאה 
ה 17 הכירו המדענים, בעיקר הודות לכתביו של גילברט 
(ע״ע), שכדור-הארץ עצמו הוא מגנט טבעי. ב 1635 תיאר 
ה. גליברנד ( 1 ) 311 ז( 1111 ס 0 ) את שינוי ההטייה המגנטית ע״י 
השוואת תצפיותיו עם תצפיות שבוצעו קודם-לכן באותו 
מקום (לונדון). ב 1701 פירסם הלי (ע״ע) את המפה הגאו- 
מגנטית הראשונה ובה ציין את ההטייה שנמדדה מעל לצפון 
האוקיאנוס האטלאנטי ובדרומו. בעקבות עבודה זו פורסמה 
ב 1768 מפת חלקה (־!וסזו^ץ), שבה הועברו קווים בין כל 
הנקודות בעלות'זוויות הטייה שוות (= קווים איזוקלינליים) 
עבור כדור-הארץ כולו. 

התפתחויות מאוחרות יותר במחקר הגאומגנטי כוללות 
תאור מלא של השדה המגנטי ושינויו עם הזמן וכן חקירת 
תכונותיהם המגנטיות של סלעים. רק לאחר שהוכר פנים 
כדור-הארץ בצורה ברורה יותר, במחצית הראשונה של 
המאה ה 20 , ניתן היה לתת ביאור מניח את הדעת על מקור 
השדה הראשי (אלזסר [ £1535501 ], 1939 ). 

רישום השדה מעיל ומעבר לפני כדה״א וביאור מפורט של 
השינויים של השדה התאפשרו ע״י מחקר החלל שהחל 
במחצית השניה של המאה. במאה זו אף הורחבו שיטות 
המחקר הגאומגנטיות ונעזרו בכלי-טיס רבים לחקירת מרבצי 
מינראלים. 

השדה המגנטיהראשי. כיוון וקטור השדה המג¬ 
נטי £, הנמדד בכל נקודה על פני כדור-הארץ, מורה בדרך 
כלל אל עבר האופק והצפון הגאוגרפי. המישור האנכי העובר 
דרך כיוון זה נקרא בשם האורך המגנטי! הזווית האפקית 
שבין קו האורך הגאוגראפי לקו האורך המגנטי היא זורת 
ההטייה, רז, בתחנת התצפית. הגדלים המגנטיים הנמדדים, 
בד״כ, הם: 1 . זווית ההטייה! 2 . מרכיב-העצמה האפקי, 11 , 
של השדה המגנטי! 3 . מרכיב-העצמה האנכי, 2 , של השדה, 
הניצב לכיוון האופק; 4 . זווית'ד,הרכנה, 1 , שבין כיוון זן 
לאופק. ם, 1 נמדדות במעלות; ׳•ל, זז, 2 — ביחידות-ארסטד 
(ר׳ ציור 1 ). 

תיאור השדה המגנטי של בדור-הארץ הוא, איפוא, רישום 
הערכים של ? מנקודה לנקודה. ערכים מאכסימאליים מת¬ 
קבלים בשתי נקודות 
—הקטבים המגנטיים, 
שאינם זהים עם ה¬ 
קטבים הגאוגרפיים 
אם כי נמצאים בקר¬ 
בתם. ערכים מינימא¬ 
ליים מופיעים לאורך 
קטע שהוא, בקירוב, 
קו המשווה של הקט¬ 
בים המגנטיים, 
גאוס הראה כי ה¬ 
שדה המגנטי הנצפה 
זהה בקירוב רב לזה המופיע סביב לכדור מגנטי אחיד. 
השדה המגנטי המתלווה לכדור כגון זה הוא בדומה 
לשדה הנוצר מדיפול קטן (מגנט-באר) הנמצא במרכז 
הכדור! במקרר, של כדור-הארץ יהיה לדיפול כזה מו¬ 
מנט שןדלו "*ס!־־? גאום לסמ״ק והמשכו יחתוך את 


1 



ציור 14 . מערכת הספינים יעל ד,י;נים 
ב 0 ם}ל 1 

,.ז מבוטל צימוד זה, והסוספטיבי- 



ציור 1 . ד״םלפיביב •ש? עצסה הער- 
המגנטי י?' 11 — הסרפיב תאשקי; 
2 ■ - הסיכיב האנכי; ם — זווית־ 
ההמייה; 1 — זווית*ההרפ:ה. המיקום 
של תרשיש זה הוא בקדרוחב הקרוב 
לקומב הצפוני; זווית־תהרכנה ויא 
גדולה, ואילו המרכיב האנכי עולה 
בעצמתו על המרכיב האפקי 








175 


מגנטיות של נדור־הארץ 


176 



ציוד 2 . עצפתיהשרה ? 1 בגהורות שונות ע^-פני כתר ססוגנט בצירה 
אחידה. החתד עובר דרר י־ו־אורד של השרה הפנגטי. בנהורח 1 
צוינה הוווית!— ביחס לאופק הסקוטי 


פגי כדורת*נארץ בשתי נקודות מנוגדות המכונות "קט¬ 
בים גאומגנטיים". קטבים אלה ד.ם מדומים ומצויים על 
ציר העובר דרך מרכז כדור־הארץ! מיקומם אינו חופף 
את הקטבים המגנטיים — שהקו המחבר אותם אינו חוצד, 
את מרכז נדור־הארץ. הקטבים הגאומגנטיים נוטים לקטבים 
הגאוגרפיים בזווית של ״(! 11 ) ומופיעים על פני נדור־ 
הארץ בנקודות א ״( 731 ), ״ 69 , 5 ״( 781 ). £״ 111 . 

הדיפול קשור, קרוב לוודאי, לחלק הנוזלי החיצון של 
גרעין כדור־הארץ. לדיפול מרכזי כזר, שייכים קווי־כח 
שכיוונם חמה למגנט־באר (ר׳ ציור 2 ). ? מקבל את ערכיו 
הגדולים ביותר בקטבים הגאומגנטיים ור,חלשים ביותר — 
במשווד, הגאומגנסי ואילו העצמה המאכסימאלית של 11 
מתקבלת במשווד, וד,יא הולכת ונחלשת כלפי הקטבים! 
ערכי 2 ו 1 נוד,גים במד,ופך למ. 

מגנטיות כדור-ר,ארץ אינה קשורר, במדוייק בדיפול מרכזי 
ולכן אין ערכי מרכיבי השדר, סימטריים ביחס לקטבים הגאו־ 
מגנטיים (ד ציור 3 ). עם זאת עיון במפת השדר. המגנטי 


הנצפר, והשוואתו לשדד, העיוני המתלווד, לדיפול מרכזי, 
מראה על דמיון רב בין השניים. 

תופעות מגנטיות שאינן קשורות בשדה 
ד י פ ו ל י. ע״י החסרת ערכי השדד, הדיפולי העיוני מהער¬ 
כים הנצפים של השדר" ניתן להבחין ב״שדד, לא־דיפולי". 
מקורו של שדד, זה, שעצמתו אינה עולה על 5% מן השדה 
הכללי, הוא בעיקרו מן ד,שכבות החיצוניות של החלק המוצק 
של כדור-ד,ארץ. בחלקו הקטן הוא נובע ממקורות מחוץ 
לכדור־הארץ שחלים בדם שינויים מהירים המקנים לתופעות 
המתלוות אליד,ם חשיבות רבד, ברישום מכה״א. 

השמש מוקפת בעטרה בעלת טמפרטוחז גבוהה מאד 
[״(״ 10 )] וממנה נפלטים אל החלל המרכיבים הטעונים של 
המימן (פרוטונים ואלקטרונים). המרחב הביז־כוכבי מלא, 
איפוא, ב״רוח הסולרית" של חלקיקים טעונים שמר,ירותם 
עולר, עם התרחקותם מן השמש. בכדור־הארץ המרוחק 
כח ' 1,5x10 ק״מ מן השמש, פוגעת הרוח במהירות של 
״ 10 א( 1-2 ) קמ״ש, בר,עדר תופעה זו, היו קווי הכוח מת¬ 
משכים מחוץ לבדור-ד,ארץ, כדרך שהם עושים זאת בציור 
2 — משני צדדיו. למעשה, השדה החיצוני של חלק כדור- 
הארץ המפנה פניו אל השמש מושפע מן הרוח הסולרית 1 
ואילו בעברו השני של כדור-הארץ — החלק האפל —, 
מעוותת הרוח את קווי הכוח ומאריכה אותם. מכאן הצורה 
הכללית של השדד, המגנטי החיצוני של בדור-ר,ארץ שהוא 
דומד, במבנהו לכוכב שביט שזנבו תמיד מופנד, מן השמש 
וד,לאה. השדד, החיצוני מכונד, מ ג נ מ ו ם פ י ר ה של בדד,״א. 

בנוסף על עיוות השדר, החיצוני, משרר, הרוח הטולארית 
זרם חשמלי ("זרם הטבעת"), שהוא עצמו מקור לשדות 
מגנטיים. זרמים חשמליים נוספים, "סילוני־אלקטרונים", 
קיימים ביונוספירר, המוליכר, ונמצאים סמוך לבסים המגנטו־ 
ספירר, כתוצאר, של תנועות יחסיות בין שתי השכבות. 

שינויים בשדה המגנטי. 

א. שינויים יומיים ועונתיים. כל מקום על 
פני כדור־דוארץ נמצא במד,לך סיבובו במשך היממד, תחת 
השפעות משתנות של השדה חחיצוני. מדידות מגנטיות 
מפורטות בכל תחנד, אינן, איפוא, אחידות, ונוראות עצמות 
גבור,ות יותר ביום מאשר בלילר,. שינויים מחזוריים אלח 
מכונים השינויים היומיים. דרגת השינוי היומי מושפעת מן 
העונות וד,יא גדולה ב 50% בקיץ מאשר בחורף (ו״ ציור 4 ). 

ב. שינויים לא־סדירים וסערות מגנטיות. 
ברישומי המגנטוגראם ניתן להבחין הפרעות לא־סדירות 

על-גבי המהלך היומי. ר,ד,פרעות הן בע¬ 
לות עצמות שונות; ההפרעות החמורות 
יותר קרויות בשם "סערות מגנטיות". 

הפרעות אלו מתרחשות, בדרך־כלל, 

!/״ 1 — 4 ימים לאחר הופעת כתמי השמש 
והן תוצאה של התגברות החח הסולרית. 

מאידך, ניתן לר,בחין בהפרעות חלשות 
יותר באורח חד-זמני עם פעילות השמש! 

הפרעות אלו נגרמות מר,ולכד, גבוהה- 
יותר של היונוספירה כתוצאה מאור אול- 
טרדרסגול הנובע מן השמש. תופעות 
זוד,ר-הקוטב וד,פרעות בקליטת גלי-רדיו 
מושפעות אף הן מכך. 

סערות מגנטיות משפיעות על ערכי 



ציור 8 . קווים המקשרים נקירזת שבהן זוויות*ההרבנה ׳צווח, כפי 
שהיו סו&יעים— אי 5 ו סיגנוט פדור־הארץ היה אחיד 





177 


ממטיות של כדוד־חאדץ 


178 


מכה״א במידה ניכרת: 
הערך של ? עשוי 
להשתנות כדי 3% 
מערכו הרגיל ולעתים 
אף כדי 6% בקטבים: 
ההטייה עשויה להש¬ 
תנות בשיעור של 
מעלה שלימה. הערך 
של המרכיב 11 . ש¬ 
הוא המושפע ביותר 
במהלך הסערה, עולה תחילה במהירות ולאהר מכן יורד 
בהדרגה לערך הנמוך מן הרגיל. הפרעות גדולות גורמות 
לזירוז תהליכים אלה; השלב האחרון הוא שלב החזרה 
למצב התקין, שלב הנמשך ימים רבים. הוכח כי סערות 
מגנטיות קשורות בחלקן בהתפרצדות שמשיות (הנמש¬ 
כות כמחצית השעה) ובחלקן — בכתמי שמש. תדי¬ 
רותה של הופעת כתמי השמש היא בתדירות סיבוב חשמש 
סביב צירה — 27 ימים. מכאן שסערות מגנטיות ואותן 
הפרעות קטנות יותר הן בחלקן בעלות מחזור של 27 ימים. 
הואיל ולכתמי השמש מחזור של 11 שנים, נרשמו גם הפר¬ 
עות מגנטיות בעלות סחזור כזה. 

ג. שינויים ם ק ו ל ר י י ם. השדה הראשי עובר גם 
שינויים סקולאריים' (שינויים בעלי מחזור ארוך) שאף כי 
קשה יותר לעקוב אחריהם, משום הזמן הארוך החולף, אין 
הם פחות מרשימים. בלונדון נרשם השדה המגנטי למשך 
תקופה של 400 שנים (ר׳ ציור 5 ). ותכונתם הבולטת־ביותר 



ציור 4 . ׳וגינויים יומיים במרביבים הם:־ 
נטיים; רייטו-ם אפייני ׳טנערר בס׳ער 
יום 


9 




'־־־-■ 




—מוו—זזה—זווז— 8 מו~~מז 

כ וזדריזזייזז ■י. ש י*וגיבת#׳**־י**י 1 צתיזש 18 ; • ו•׳*! ממר •ז 

יור *■:•;ז־־ג ליז :ארי־ 5 בם־כי 1 'כ צגגטי־ם. :ע •םגם־ד• 
י כ?ונרו 1 נס׳עד 400 ש:\ז 


של רישומים אלה היא טבעם המחזורי האיטי. שינויים 
בהטייה של ״ 35 במשך 200 שנה ובהרהנה של ״ 8 במשך 
230 שנה תואמים לשינויים שנתיים ממוצעים של " 0.175 , 
״ 0.035 , בהתאמה, בלבד; הערכים של ? ומרכיביו משתנים 
אף הם וג 1 שינה ערכו לכדי מחצית ב 100 שנים, מכל מקום, 
שיעור השינוי שונה ממקום למקום וניתן להכין לכל תקופה 
מפה המציינת קורם עק פני כדור־הארץ בעלי שיעור שינוי 
זהה (איזופורים). הקטבים המגנטיים אינם יציבים אף הם. 
הקוטב הצפוני נע 5 — 61 ק״מ בשנה, ואילו תנועת הקוטב 
הדרומי מגעת לכדי ! 12 ק״מ בשנה, שניהם בכיוון צפון- 
מערב. 

חישבו כי עצמת הדיפול של כדור-הארץ הולכת וקטנה 
בשיעור של כ 5% מאז 1830 < ולעומתו השדה הלא־דיפולי 
נראה כנע מערבה (בכיוון המנוגד לסיבוב כדור-הארץ) 
בשיעור של 20 ק״מ בשנה, 


ארכאו-מגנטיות. ניתן לעקוב אחר מכה״א אף 
לפני'שהחלו מדידות השדה בעזרת ממצאים ארכאולוגים 
שרופים! הסרכיבים המגנטיים השתמדו בכיוון השדד, המג¬ 
נטי שהיה קיים בעת יצירתם. תכונות מגנטיות אלה שחן 
תורשה של השדה הקדום והן מכונות "מגנטיות נותרת" 
ס״שםבמס■!), נחקרו לראשונה ע״י פולגוחזייטר (-מ 1-11 !) 018 ? 
ז;!!) ב 1899 , בממצאים ארכאולוגיים. באמצעים מעבדתיים 
מתאימים ניתן גם לשחזר את עצמת השדה המקומי ואת 
כיוונו (ר׳ ציור 6 : השינויים בשדה היאפאני במשך 2,000 
שנה). על־יסוד המח¬ 
קר הארכאולוגי נר¬ 
אה כי החלשת עצ¬ 
מת השדה המגנטי 
כבר החלה לפני 
2,000 שנה, כשהיתה 
עצמת השדה כדי 
ג/י! פעמים מעצמתו 
כיום; ונוסף לכך נר¬ 
אה שגם במשך 3,000 
השנים שקדמו לכך 
חלה ירידה בעצמת השדה מערך גבוה עוד יותר. 

מגנטיות של סלעים. התכונות המגנטיות של סלע 
מוגדרות ע״י ת ח מ ו צ 1 ת - הברזל הפרומגנטיות (ע״ע 
מגנטיות) המופיעות כמינראלים, בעיקר מגנטיט והמאטיט. 
מינראלים אלה תופסים לעתים למעלה מ 5 — 10% של נפח 
הסלע, והסוספטיביליות (ע״ע מגנטיות) של הסלע היא 
נמוכה מאד. ההתנהגות האיכותית של הסלע היא זו של 
חומר פרומגנטי! טמפראטורות קירי הן בתחום שבין 250 — 
700 מעלות צלסיוס. סלעים אף מגלים מגנטיות נותרת, כפי 
שהראה לראשונה דלס (־ 88 ־ 1 ־ 0 ) ב 1349 . מלוני ( 1 מ 110 ־ 1 >ז) 
הרהיב ב 1853 תצפית זו בציינו כי הלאווה המחוממת עד 
לאדום תהפוך בעת התקררותה למגנט שכיוונו ככיוון חשדד, 
המקומי. 

שני סוגים של מגנטיות נותרת סיפקו מידע פלאומגנטי: 
מגנטיות נותרת מרבצית (,■ 35 ^ ז 11 ־ 311 מ 1 ־ 11 31 מ 10 ז 081 ט־ס 
. 1 \. 11 .ס), ומגנטיות נותרת תרמית () 11 ־ 130 ת־ 11 31 מ 1 ז־ 011 
,!ה.!!.־! ,. 138 ה). בסוג הראשון המינראלים של תחמוצות- 
הברזל מסתדרים עם כיוון השדד, המגנטי, בעת שקיעת הסלע, 
כיוון הנשאר קבדע עם גמר היווצרותו; ואילו בסוג השני — 
מינראלים פרומגנטיים מתמגנטים בעת התקררותם והתגב¬ 
שותם. במקרה של לאווה — ההתקררות מהירה והשדה 
המגנטי מוקפא בה עוד לפני ששינויים בשדה המקומי 
עשויים להתחיל. סוג זה של התמגנטות נמצא עמיד בעיקר 
בפני שינויים מאוחרים בשדה של כדור-הארץ. 

פ ל א ו מ ג נ ט י ו ת. מידע אמין בהקשר לעצמת השדה 
של כדור-הארץ מוגבל לתקופת'הרביעון(לפני כ * 10 שנים). 
לגבי תקופות קדומות-יותר — הממצאים הבודדים שנחקרו 
נוטים להראות ירידה הדרגתית של עצמת הדיפול לכדי 
מחצית מערכו הנוכחי (לפני 400 מיליון שנים)! מאידך, לא 
ידוע אם המיגנוט של הסלעים הוא יציב בפרק־זמן כה 
ארוך. 

מקובלת כיום הדעה כי בתקופות מסויימות בהיסטוריה 
של כדור־הארץ החליף השדה המגנטי את קטביותו, כלומר, 
הקטבים הצפוני והדרומי החליפו את מקומותיהם, כיוונים 



:־יור 0 . יעי;:• כק^^ארי נ׳צדח -נאוסננטי 
־יא״אני; מנייםכ ע 5 מדידה ם 5 א 1 מניטית 
הלאווה 




179 


טגנמיות של כדור־הארץ — טגנסיה 


180 


הפונים של מגנטיות בזרמי לאווה תוארו לראשונה ע״י 
ברונהס( 5 :> 11 ח 11 ז 8 ) ב 1906 . ההחלפה התרחשה, קרוב לוודאי, 
במשך פרק זמן של 5,000 שנה שבמהלכו היתה עצמת השדה 
נ 1/10 מעצמתו הרגילה. במסקנה מכך, העלו את ההשערה 
שהבידור ע״י המגנטוספירה קטן, מה שגרר השפעות גנטיות 
בבעלי־החיים על פני בדור־הארץ ע״י הקרינה 'הק^ס־ 
מית. במהלן 4 * 3 מיליון שנה התרחשה התהפכות זו 9 
פעמים. 

מתוך מדידות כיווני השדה המגנטי שבוצעו על סלעים 
קדומים שגילם אינו עולה על תקופת השלישון הבינוני 
(לפני נ 35 מיליון שנים), נראה כי הקטבים הקדומים חופ¬ 
פים עם הקטבים כיום. 

עד לשלישון הבינוני נראה ני הקוטב המגנטי נע לאורך 
קו (ע״ע גאולוגיה [נרד־מילואים]), ולכל יבשת קו משלה. 
מתוך ניסיון לאחד קווים אלה נוצר מושג.,החלקת היבשות". 
ברור כי מושג זה יוצא מן ההנחה שמקור השדה המגנטי 
לאורך כל התקופות הגאולוגיות היה, בקירוב, דיפול מרכזי 
שקטביו סמוכים לציר הסיבוב של נדור־הארץ, 

מקור השדה המגנטי של כדור־ האר ץ. לפני 
שגאוס הוכיח כי מקור השדה הראשי הוא בתוד נדור־ 
הארץ, הוצעו ביאורים רבים הקושרים את הופעת חשדה 
להתחממות והתקררות שגרמו לכאורה לתופעות תרמו־ 
חשמליות. ליאל ( 511 ץ, 1 ) הציע ביאור דומה המבוסס על 
ההתחממות הלא סדירה של קרום כדור־הארץ ממקורות 
וולקאניים. ראשית התורות החדישות בביאור מקור השדה 
המגנטי הוא בהסבר שהציע אמפר, שלפיו הזרמים החשמ¬ 
ליים סובבים את כדור־הארץ במקביל למשווה המגנטי. 

החומר המרכיב את כדור-הארץ עשוי לשמור על תכונו¬ 
תיו המגנטיות עד לעומק שאינו עולה על 30 — 50 ק״מ, היות 
ובעומק זה עולות הטמפראטורות על טמפראטורות קירי, 
וטמפראטורות קירי של סלעים מושפעות רק מעט ע״י לחץ 
עולה. כתוצאה מנך, אף חלק של כדור־הארץ מתחת לקליפתו 
החיצונית אינו עשוי לנהוג כמגנט קבוע. אלזסר ( 1939 ) 
קבע ני מקורות השדה המגנטי הראשי הם זרמים חשמליים 
המופיעים בתוך הגרעין של כדור-הארץ. הגרעין החיצון 
הוא נוזל ומורבב, קרוב לוודאי, מברזל עם כמויות של ניקל 
בתמיסות! תערובת זו היא גוף חשמלי מוליך מצויין. 

הזרמים החשמליים עשויים היו להיווצר ממפלי טמפרא־ 
טורות או מפלי ך.רנב (האפקטים התרמו-חשמלי והגלווני). 
התווך המוליך, הגרעין החיצון הנוזל,' נמצא בתנועה כתוצאה 
מזרימת חום. בהנחה ששדה מגנטי קטן היה נמצא בעת 
ההיווצרות, ניתן לתאר את השדה המגנטי הראשי כפעולת 
דינמו. תנועת התווך המוליך חייבת להיות מורכבת, בעקבות 
האינטראקציה בין תנועתו לסיבוב נדור-הארץ. תורה זו 
חזרה' בשינויים רבים שבאמצעותם נעשה נסיון לבאר את 
היפוך הקטבים. מכאניזם דומה הוצע עוד קודם לכן ע״י 
לרמור (■!סתז•!!,!! 1919 ) כדי לבאר את העדה המגנטי של 
השמש. 

שימושים מעשיים בגאומגנטיות, ידיעה 
מדוייקת של זווית ההטייה המגנטית דרושה לצרכי ניווט! 
ומפות מעודכנות הכוללות נתון זה מודפסות מעת לעת ע״י 
המעצמות הימיות. 

הופעה מקומית של סלעים בעלי סוספטיביליות גבוהה 
מביאה לאנומליות בשדה המגנטי המקומי. אנומליות זו 


נמדדת בשיטות גאופיסיקאליות ועם הבחנתה ניתן לאתר 
מרבצים מינראליים או למפות מבנים גאולוגיים. 

שינויים גאומגנטיים נמדדו ביחד עם רעידות אדמה והת¬ 
פרצויות וולקאניות ונעשה ניסיון לחזות מראש פגעי-טבע 
אלו באמצעות מדידות מוקדמות של השינדים בשדה המגנטי. 

,*ד ;* 1951 , 1-11 .ן - מגה 1 ק 0113 , 8 

(• 1 ) 0 ) חז €0 ה 11 מ .$ ;* 1961 , 3 ז 353 ז< 

:!^( 1 11 >ז 1 ס 1 ז 1 ) €0/1 ז 0 ^ 71€11€ ^ 1 > 1 ז 07 ^ 1 } 01 ? 

; 1962 ,( 1-40 ,ן 11£ ( 1 1 ג 01 ?וח 1 :מ €0 ) 

- 0 ^ 0 0 ) 1 ) 1 ,?חו^ז! 

.*ד ; 1964 1 ) 071 1£01 § 10 

. 1966 ,• 07 ד €7 )ח 1 !'^) 807 ־ 1£ { 1 ^<ז 0 7 ח!$^)^ 7 ^ב%ה 0 • 7 }^) £1 

מי. א. 

מגניטוגורסק (.> 01 ק 010 -ד 1 ז 11 ז 13 ףז), עיר בפלך צ^יבינסק, 
הרפובליקה הפדרטיווית הרוסית, בריה״מ. 352,000 
חוש' (אומדן 1967 ). העיר שוכנת בשיפוליהם הדרומיים של 
הרי אורל (ע״ע), לשתי גדות נהר אורל ולמרגלות הר 
מנניטניה, העשיר בעפרת־בחל מגנטיטית משובחת. 

מ׳ היא מרכז תעשיית ברזל ופלדה הגדול-ביותר בבריה״מ 
ומן הגדולים בעולם. בלבה נמצא מפעל-הענק של התשלובת 
המטלורגית. המעסיק כ 35,000 עובדים. המפעל משתרע 
לאורך 5.5 ק״מ, בין נהר אורל במערב לבין הר מגניטניח 
במזרח. התשלובת כוללת מכרות, מפעלים להעשרת עפרת- 
ברזל ולעירגול פלדה וחישולה, מפעל לקוקס ומעבדות. תפו¬ 
קת התשלובת הגיעה ב 1958 לכ 6.6 מיליון טון. חחנת-חשמל 
תרמית בקרבת המפעל מספקת לו אנרגיה. על האורל הוקם 
סכר (תמ׳: ר׳ כרך ב׳, עמ' 277 ). שייצר מאגר המספק מים 
לתשלובת ולאוכלוסיה. 

מפעלי תעשיה אחרים במי מייצרים ציוד למכרות, כימי- 
קאלים (תמ': ר' כרך ב', עט׳ 278 ), כלי-תחבורה, ציוד מכני 
כבד, מלט, זכוכית ומזון. פ׳ מחוברת לרשת מסה״ב הרא¬ 
שית של בריה״ם. 

העיר הוקמד, בשנים 1929 — 1931 על הגדה המזרחית של 
האורל, כאחד המפעלים החשוביס-ביותר של תכנית-החומש 
הסובייטית הראשונה. באמצע שנות־החמישים הוחל בבניית 
העיר החדשה מעברו השני של הנהר, ששם בעיית זיהום- 
האודר חמורה פחות. העיר הישנה מפחדת ומכוערת! העיר 
החדשה נבנית לפי תכנית-אב ומצטיינת במבנה בדור. בין 
שני חלקי־העיר מקשרים שלושה גשרים. במ׳ 7 מוסדות־ 
חינוך תיכוניים ומקצועיים, מכונים למטלורגיה, למכרות 
ולהכשרת מורים, תיאטרון ומוזיאון לטבע. 

6 ^) ״ין 1 ה 10 * 1 /?>?>/?. ^^ 0 מס־יז ,; 1 ז 013 

,(.!>£) ח 0 ז) 3 ? .( 1 - מ 3 ת 1101 יד . 8 . 11 ; 1964 ,//ס־ןע ה 7 ^^^ 4 ו $0 

. 1964 , 128-134 ,^) 1171 )€^ הס ^ 4 ו^ 80 

ג. שה. 

מגנם, להוךה ליב, ע״ע מאגנס, יהוךה ליב. 

מגנסיה ( 1 > 1 קח׳\ץ 1 ו 1 א), עיר עתיקה בכרחז (ע״ע), ליד 
יובל של הנהר מאנדר (היום בויוק מנדרם). מ׳ 

הוקמה בראשית האלף הראשון לפסה״נ בידי'מתיישבים, 
שלפי המסורת מוצאם במ' שבתסליה (ראה לד,לן) ובכרתים 
העיר נכבשה בידי גיגס (ע״ע) וב 650 לפסה״נ בערד הרסוה 
הקיסרים. מ 546 לפסה״נ משלו בה הפרסים. ארתחששתא 1 , 
מלד פרס, מסר ב 468 אח מ׳ לוזמיסטוקלס (ע״ע), ובמותו 
ב 462 חזרה לשלטון פרסי, ב 399 כבש המצביא הספארטאני 
חיברון אח מ' והעתיקה למקום אסטראטגי יותר, בתקופה 
ההלניסטית היתה מ׳ עיר גדולה. הפולחן המקומי של ארם- 



181 


מגנפיה — מגש, יוסף! בן מאיר הלוי אגד 


182 


מיס לוקופריאני, כנינרה שם, היה מפורסם ומ 207 לפסה׳ב 
נערכו בה חגיגות ומשחקים פאנד,לניים לכבוד האלה. — 
על הארדיכלות במ׳ ע״ע הלניזם (עמ׳ 603 . 605 ). 

שם מ' נקרא גם על עיר עתיקה בלוד (ע״ע). לידה נערך 
ב 190 לפסה״נ קרב מכריע, שבו היכו הרומאים את אנטיוכוס 
111 (ע״ע, עמ׳ 450 ) מכה קשה. 

חצי־האי מ׳ מצוי במזרח תסליה שביוון, ובו ישב בתקופה 
העתיקד, שבט המגנטים, שהשתעבדו לתסלים ואח״ב למוקדון. 

.€ ; 1900 .ס . 1 \ מסש ,חז€>! .ס 

. 1904 .ס ,■נ 6 ^ח 1 ^ 3 ׳\\ 

מגסתנס — ?וז״ 764 > 1 )ץ!ו 64 — (המחצית השניד, של המאה 
ה 4 —התחלת המאד, ה 3 לפםד,״נ), גאוגראף ואתנד 
גראף יווני. מ׳ נשלח ב 302 מטעם סלוקוס 1 ניקטור (ע״ע 
סלוקים) כשגריר לחצרו של מלך הודו' צ׳אנדראגופטה (ע״ע 
הדו, עמ׳ 522 ) ונשאר בד,ודועד 292 . הוא תיאר את המנהגים, 
הצומח והחי ההודיים בחיבורו 1 זז 811 ׳%ו׳ ("דברי הודד'], 
שממנו נשתמרו רק קטעים. חיבור זה שימש מקור לסופרים 
אחרים, ביניר,ם פלרוס אריאנום (ע״ע). מ' לא הצטיין בדיוק 
תיאוריו על הודו, בשזרו בהם יסורות מהתרבות היוונית. 
קטעי חיבורו נלקטו בספר; •^^ו^ ;)זת 3£1116 ז?;•!ם ,׳גלססג[.? 
1958 , 639 — 603 , 2 , 1110 ,ז£^ 11 ח 0 ז 1115 €11 ו( 11£011150 ^ 
ובתרגום אנגלי — בספר: -ת 1 . 1111£ ״ז 100 \ .ז\\ . 1 

י 1960 , 1877 ,ח 13 ־ 1 ז^ 1 ) 30 . 1 \ 5 ב 

מגפה, ע״ע אפידמיולוגיה; דבר. 

•־־ז • :• • •י״.־ •.־ 

מגרה ( 1 )<ן 1 ) 1£7 וז), עיר עתיקר, על מיצר האיסתמוס 
(ע״ע) שביוון. כיום עיירד" בת כ 15 אלף תושבים, 

ובה תחנה בקרהרכבת המקשר את אטיקד, עם הפלופונסוס: 
מרכז לייצור יין ושמן זית. היישוב הפרהיסטורי נכבש' בידי 
הדורים בסוף האלף השני לפםד,״נ. מעמד מ׳ כגשר בין 
המפרץ הסרוני לקורינתי עשאח למרכז מסחרי חשוב. מן 
המאה ר, 8 לפסה״נ היתה מ' מהעומדות בראש תנועת הר,ת־ 
יישבות היוונית מעבר לים. בין מושבותיה: מ׳ ד,יבליד, בסיצי¬ 
ליה (נום׳ סביב 728 לפסד,״נ), כלקדון(ע״ע), ביזנטיון (ע״ע 
קושטה) והרקליאה (ע״ע) על חופי הים השחור. עם התפ¬ 
תחות המיאכד" בייחוד מלאכת עיבוד צמר, עבוד, על מ׳ 
במאה ה 7 לפסה״נ מהפכה כלכלית. מ' ידעה מלחמות אזרחים 
וטירניה, שמוראוחיח משתקפים כנראה בשירת תאוגנים 
(ע״ע). אחרי נפילת הטירן תיאגנס (סביב 570 ליפסה״נ) 
שרר בד, שלטה דמוקרטי קיצוני, ולאחריו אוליגרכיד,. במאה 
ה 5 סבלה מ׳ מן המאבק בין אתונה לקורינתוס על השלטון 
באיסתמוס. היא היתה חברד, בבריח הפלופונסית (ע״ע יה, 
עמ' 440 ) וההסגר המסחרי שד,טיל פריקלס האתונאי על מ׳ 
ב 432 לפםד,״נ היד, אחת הסיבות הישירות לפרוץ המלחצזד, 
הפלופונסית (ע״ע פלופונסית, מלחמד,). לאחר-מכן ירדה 
חשיבות מ׳. מן המאה ד, 4 לפסה״נ נודעד, כמרכז אסכולד, 
פילוסופית. 

/ 0 071 ^ 1 /^ €11/111 ? 7,41 ,■ 61 §זגנ 1 ו 1 § 111 ..ז ,;!ו 

,,( 1 ( 11311 . 29 ./ג .£ ; 1927 

. 1934 . 0 ^ 7 ^, 377 , 14311611 .^ 1 { 1931 ,( 152-205 

ד. אש. 

מג׳ריטי, מפלמה אבן אחמד אל־ 

';״:,.״״ג. — (מת 1007 [?]),מתמטיקאי ואסטרונום 
מהגדולים באסלאם הספרדי. הוא גרבקורדובד,, שם היה פעיל 
מאד כמורה ומחבר. עיקר עבודתו היה עיבוד הלוחות האס¬ 


טרונומיים של אחסד אבן מוסא אל-ח״ואחמי (ע״ע), שאותם 
העביר מן הספירה הפרסית לאסלאמיוב הספר תורגם ללטי¬ 
נית בידי האנגלי אדלרד איש באת ( 63111 ! במאה ה 12 ) ויצא- 
לאור בשפד, זו. לאחרונה יצא תרגום אנגלי בצירוף פירושים. 
הדורות המאוחרים ייחסו לס" כמד, ספרים שלא חיברם, 
ביניהם ם׳ המאגיד, המפורסם ■תכלית החכם" (ע״ע אצטגני¬ 
נות, עמ' 465 ) וספר דומד, באלכימיה. 

)ס .) 441$ 116 ] מ 1 116$ > 8111 ) /ס ,$( 1:111 £ . 03013 . 4 ל- 1161 ־ 61 '׳\ .ן ; 1927 ,( 56161166 31 -\ 116 ז 6 ^ 

.* 13111 )ח^ 1-2 \ 7 ) 46 > 107710 ^ 11 701 ^ 0 

XXX, 15-45), 1965, 

מגע!, יוסף בן מאיר הלוי אבן־ ( 1077 , סוויליה - 
1141 , לוסנה), גדול חכמי-ד,חורה בדור הרביעי לרבנות 
ספרד. בנערותו למד מ' אצל ר׳ יצחק בן ברוך אלבליה 
(ע״ע)׳ וכבן 12 נסע ללוטינה, שם למד אצל ר׳ יצחק אלפסי 
(ע״ע) במשך 14 שנה. רבו זה קירבו ביותר, סמכו לד,וראד, 
וד,פליג בשבחיו, ואף הוריש לו את ראשות הישיבה, אף שלו 
עצמו היה בן חכם מוסמך להוראד,. 38 שנה עמד מ׳ בתפקידו 
זה, עד מוחו. 

מ׳ נתפרסם ביותר בץ חכמי זמנו, ובין תלמידיו המרובים 
יש למנות, כנראה, גם את ר׳ מימון(ע״ע), אביו של הרמב״ם. 
בחידושיו לתלמוד מסתמך הרמב״ם הרבה על קבלות ממ' 
שהגיעו אליו מאביו, ובהקדמתו לפירוש המשנה הוא אומר 
עליו "כי לב האיש ההוא בתלמוד מבעית... עד אשר כמעט 
נאמר בו וכמוד,ו לא היד, לפניו מלך". בטעות סברו דורות 
רבים כי הרמב״ם היה תלמידו ממש. גם ר' יהודה הלוי 
(ע״ע), ידידו מנוער של מ׳, שר לכבודו שירי-תהילה, וד,וא 
שניסח את מכתבו של מ׳ אל חכמי פרובנס, בו הוא מבקש 
להכיר אותם ואת תורתם 1 זוד,י התעודה הראשונה שבידנו 
על הקשרים שבין מרכזי־התורה בפרובנס ובספרד. 

מתורתו של מ' לא שרד הרבה. נדפסו חידושיו למסכתות 
בבא בחרא (אמסטרדם, תס״ב), ושבועות (סאלוניקי, 
תקי״ט) — אולם פירושו הקיף את מחצית התלמוד לפחות. 
גם מה שיצא־לאור לא נדפס כשלימות. חידושיו לבבא בתרא 
מצוטטים ביתר הרחבה ושלמות בדברי מחברים ראשונים 
(גם ב״שיטח מקובצת" לבבא בתרא). חלק קטן מתשובותיו 
נדפסו(סאלוניקי, תקמ״ו), ויותר מהן אינן מצויות כמעט אף 
בכת״י ! חלקן מובלע בתוך ספרים אחרים (ר" למשל שו״ת 
■פאר הדור"). תשובותיו מתורגמות מן השפה הערבית. ידוע 
גם על ספר-ד,שגות שחיבר על הלכות הרי״ף רבו. אולם הספר 
לא הגיע אלינו. ספריו של מ' השפיעו בצורה מכרעת על 
לימוד התורה בספרד ובפרובנס. ר׳ מאיר אבולעפיה (ע״ע), 
מסכם תורת ספרד עד לדור הרמב״ן, הבליע רבים מפירושיו 
בתוך ספרו, וגם הרמב״ן עצמו מרבה לצטט מחידושיו. מן 
הרמב״ן לקחום גם תלמידיו וממשיכי-דרכו: הרשב״א, 
הריטב״א ועוד. גם בפרובנס נודעה תורתו היטב, וכבר ר 
אברהם ב״ר יצחק (ע״ע) מצטטו ומסתמך עליו בתשו¬ 
בותיו. 

בנו, ר׳ מאיר, היה אף הוא חכם נודע בספרד. בין חשובי 
תלמידיו של ר" מאיר יש לציין את ר' יהונתן הכהן מלונל 
(ע״ע). בנו של ר׳ מאיר, יצהק, ישב בבית-הדין של טולידו, 
בשנת 1205 . יחד עם ר׳ מאיר אבולעפיה. 

א. ל. גרייבסקי, רבינו יוסף הלוי אבן מינאש, קוים ךתורתו, 

לתולדותיו ולתקופתו, תשכ״ג^'. 

י. ת. 



183 


טד:ר 


184 


מדבר (אנג' איוור שומם בעל דרגת-צהיחות 

גבוהה (להוציא מדבריות קור [ע״ע טונדרר.]), 
בלתי־מיושב וחסר צמחיה טבעית רצופה. המ' מאופיין בשי¬ 
עור התאדות גבוה העולה על כמות המשקעים. המ" מתחלקים 
למספר סוגים בהתאם לסיבות היווצרותם התלויות בתהזורת 
הכללית של האטמוספירה, בטופוגרפיה ובמידת־הריחוק 
מהים; א. המ״ ברחבים הנמוכים, בין מעלות רוחב ״ 15 —״ 30 
משני עברי הקו המשווה, שנוצרו עקב שקיעת האוויר, הת¬ 
חממותו והתייבשותו, הם: סחרר, (ע״ע), הצי־האי ערב, כולל 
הנגב וחצי־האי סיני, לוב (ע״ע) ומ׳ לוב, הם׳ הערבי! מהאר 
(הודו), סונורד, (מכסיקו), דרום מערב אה״ב, קלהרי (דרום 
אפריקה), ומרכז אוסטרליה. ב. הם" שנוצרו עקב הריחוק 
מד,אוקיאנוסים וחסימת דרכי-הרוח ע״י רכםי-ר,רים הם; 
גובי (ע״ע), טקלה מקן (ע״ע טרים עמ׳ 990 ), דרום איראן 
ומרכזה, חבל תורהסטאן, המ" מזרחית לאנדים באמריקה 
הדרומית וד,אגן הגדול (ע״ע) בצפון־מערב אה״ב. ג. המ" 
בחופי-אוקיאנוסים, שלידם עובדים זרמי־ים קדים. — גושי- 
האוויר, הנעים לכיוון היבשד" מתקררים בעברם מעל לזרם 
הקר, ועד שהם מגיעים ליבשה — קטנה בהם כמות האדים, 
ולפיכך אינם מורידים גשמים, מ" מסוג זר, הם: אטקמה 
(ע״ע), פטגוניד, וחופי פרו באמריקה הדרומית ונמיב בדרום 
מערב אפריקה. 

אקלים הם׳ הוא יבש (ארידי). התכונות האקלימיות 
המאפיינות מ״ הן: 

1 ) הלחץ הברומטרי: באיזורי־מ' סובטרופיים 
מצויים איזורי הלחץ הגבוד, שעל פני כדר,"א (בגובד, הים). 

2 ) הרוחות נושבות ממרכזי הלחץ הגבוד, לכיוונים 
שונים, ור,ן חמות ויבשות. מן הסחרח, למשל, נושב החרמטן 
(מצפון אפריקה אל האוקיאנוס האטלנטי) וד,וא מטלטל אבק 
רב עד למרחק של אלף ק״מ ויותר מד,חו 1 <, אבק הגורם 
לעבירות מרובד, בשטחי אוקיאנוס אלד,. כלפי צפון נושבות 
רוחות־מ׳ (—הקיבלי בלוב ובאלג׳יר והשירוקו בדרום־ 
איטליה) המביאות לעתים אוויר חם ואבק רב לדרום אירופה. 
בעברה מעל הים התיכון סופגת רוח זו לחות רבה ובהגיעה 
לצפון הים התיכון, היא לחה ומעיקה. במצרים נקראת רוח 
המ׳ ח׳מסין או סמום! במקרא כונתה רוה זו של חורף — 
"קדים". 

רוח מדברית היורדת מד,רי הסלעים לחופי קליפורניה 
נקראת באזור לוס אנג׳לס ״סנטד, אנה״! היא דומה לח׳מסין 
אך עצמתה רבה יותר. בצ׳ילה נופלת מהרי הסלעים רוח 
מדברית חמה ויבשה אל חוף האוקיאנוס השקט הדרומי, 


וכמוה נושבות בדרום-אפריקה ובאוסטראליה רוחות מ׳ חמות 
ויבשות בצורר, קיצונית. באוסטראליה קוראים לרוח זו 
בריקפילדר ( 1 שג) 1 ־ £1 ^ 101 ז 8 ). 

3 ) הטמפרטורה. מאחר שד,רוח המדברית יורדת, 

חלר, התחממות אדיאבטית יבשה באוויר (ע״ע מנזאורולו־ 
גיה). הטמפרטורות עולות לדרגות גבור,ות בכל רוח'מדברית 
הנושבת, למשל, אל עבר מרכזי לחץ נמוך. רוחות־מ׳ בחורף 
יכולות להיות גם קרות מאד, אף כי חלה גם בהן התחממות 
בדרך לאיזורי־שקע ברומטריים. מ" מונגוליה ואסיה המר¬ 
כזית נחשבים לאיזורים הקרים ביותר על פני כדה״א בחדשי 
החורף (ע״ע מועצות, ברית ה־; אקלים). 

4 ) הלחות היחסית והמוחלטת. עם עליית 
הטמפרטורר, בגופי אוויר יורדים, יורדת הלחות היחסית שב¬ 
אוויר לדרגות נמוכות מאד ובעת ובעונה אחת פוחתים גם 
ערכי הלחות המוחלטת. 

5 ) ה ע נ נ ו ת. השמים מעל שטחי ד,מ׳ בהירים רוב 
ימות השנד, (בעקבות הכמויות הדלות של אדי־מים), הן 
מעל שטחי מ" חמים והן מעל מ" קרים. העכירות המצוייה 
בם׳ חם נגרמת בעיקר ע״י אבק וערבול גופי אוויר המת¬ 
חממים מאד מפני האדמה החשופה. 

6 ) קרינת שמש. האדמה מקבלת קרינת שמש 
בכמויות גדולות כל השנה. אולם, ריבוי האבק שבאוויר 
ד,מ׳ מחליש את הקרינד, על פני האדמד,. 

7 ) משקעים אטמוספריים. בלב המ׳ יורדות 
כמויות זעירות של משקעים. 'למשל, במ׳ הנובי במצרים 
ההיכונד, ובמדבר אטקמר, שבצ׳ילה עוברות שנים רבות ללא 
משקעים כלל. לעומת זאת, קיימים שטחי מ׳ למחצד, המש¬ 
משים שטחי מעבר מאיזורים מדבריים לאיזורים מיושבים, 
שבד,ם יורדות כמויות גשם המשתנות משנד, לשנה, לעתים 
בצורר, קיצונית. 

גם במ" קרים מעטים המשקעים האטמוספריים! אולם, 
הודות לטמפרטורות הנמוכות השוררות בהם, יש שהלחות 
היחסית עולה ונוצרים ערפילים במקום גשמים, ואף שלגים 
קלים בעונות החורף. 

ד. א¬ 

פ נ י השטח של מ" מעוצבים ע״י תהליכי בלייה 
מיוחדים, ע״י סחיפד, של שטפונות וע״י רוחות, 1 ) הבלייר, 
המכאנית נמרצת באיזורי הם׳ ופועלת עפ״ר בשיתוף עם 
הבלייה הכימית. שינויי טמפרטורד, קיצוניים גורמים להח- 
מתחות הסלע והרפייתו וע״י כך מחלישים את ליכודו הפנימי! 
הלחות הקיימת בתקופת הגשמים יוצרת תנאים מתאימים 
לבלייה פיסיקו־כימית של הסלע, מרחיבה 
את סדקיו וגורמת לר,תפוררותו. 2 ) נחלי 
המ׳ הם נחלי-אכזב, פרט לנהרות החוצים 
אותו, שמקורותיהם אינם בגבולותיו, כגון 
הנילוס (ע״ע). הזרימה בנחלים פתאומית 
ובעלת עצמה רבר,, וד,יא מסוגלת לשאת 
טעונת רבה בלתי ממויינת — גושי סלע, 

חצץ, חלוקי-אבנים ועוד (תמ׳ז ע״ע א״י, 

עם' 107 — 108 ). הנחלים בד״כ קצרים 
ומגיעים לעתים קרובות לאגנים סגורים 
ללא מוצא לים. במרכזו של האגן מתרכזים 
המים ויוצרים שם אגם זמני. לאחר חת־ 

איידות המים או חילחולם, נשאר מישור 








185 


מד:ר 


186 



ח״י^יוה במרבר־קרק;:] יה־ידכ^טזזו׳ 


בעל משקע של מלחים הנקרא פליה! אגנים פנימיים אלה 
הם בגבהים שונים ומהווים בסיסי' סחיפה. במספר מ" קיימים 
אגמים מלוחים ני_םות) במשך כל השנה, בגון, ימת־הםלח 
הגדולה (ע״ע) וים המלה (ע״ע, וע״ע א״י, עט׳ 92/3 , ותט׳ — 
שם, עם' 95 — 96 ). בשולי ההדים נוצדות מניפות־סחף גדולות 
המורכבות מהומד בלתי ממויץ. המז־דונות מנוסים בד״ב 
בחומר בלית. המים בסהיפתם יוצרים נופים מגוונים בהתאם 
לעמידות הסלע בם׳. בם׳ של סלעים בלתי עמידים—קרטון, 
הואר, חרסית — נוצרים בתרונות בנוף כזה 

קשה המעבר עקב העחץ הרב (תם׳: ע״ע א״י, עט׳ 141 — 
142 ). בט" שיש בהם סלעים עמידים (אבן־צור, אבו־הול 
קשה), המשוכבים בתוך סלעים בלתי־עמידים, נוצרים "הרי 
השולהן והכפתור", שהלקם העליון שטוח, וכן מפותהת שם 
תופעת הקניונים — עמקים בעל קירות זקופים, שעמקם רב 
ביחס לרחבם (תמ׳: ע״ע אה״ב, עט׳ 29 — 30 ). הקניונים 
הגדולים, כגון קניון הקולורד( (ע״ע), מתפתחים בעיקר 
באקלים שחון ובתנאי־אקלים אלה גשמרות הצורות התלר 
לות והזקופות. הופעת מי־תהום על פני השטח מאפיינת נוה־ 
מדבר (ע״ע! תט׳: ע״י אלג׳יריה, עט׳ 403 — 404 , 407 ־ 
במדבר, עט׳ 25 — 26 ! אסיה, עם׳ 873 — 874 ). 

3 ) הסחיפה והצבירה ע״י הרוחות מפותחות ביותר 
באיזור-הט׳ עקב חוסר כיסוי ע״י הצמחיה. הרוח מסיעה את 
גרגרי החול ואלד, שוחקים בדרכם את הסלעים ויוצרים את 
הפטריות והצורות הססגוניות של העמודים השונים. החמרים 
דקי־הגרגר כגון לס (ע״ע) נישאים למרחק רב. עקב פעולת 
הרוח, המסירה את גרגרי־החול, יש איזורים מדבריים הנשא¬ 
רים ללא ניסוי דק של חול וחרסית והם בעלי ריצוף חצצי 
(רג, 868 ) או ניסוי של סלע חשוף (חמדה! חט׳; ע״ע 
גאוגרפיה, עט׳ 32 [ 3 ])! כיסוי מעוגל של פני השטח נקרא 
סדיר (ז 1 ז;־ 8 ). בם" חול נוצרות החוליות (ע״ע! תם׳: ע״ע 
גיאוגרפיה, עט׳ 31 — 32 ), ונפוצות בהם סופות הול ואבק. — 
תמ׳: ע״ע אפריקה, עם׳ 279 — 280 , 293 — 294 ! אפריקה 
הדרומית-מערבית, עמ׳ 414 ! אה״ב, עס׳ 33 — 34 , 37 — 38 ! 
א׳׳י, עט׳ 45 — 46 , 61 — 62 , 57 — 58 . 

^" 7 ,נ> 01 מ 5 ג 6 .\ 4 .מ 

1941; £. 

1935; 6 ט 010 .. 1 .{ ; 1962 

,! 101 ז 117 ז 1 / 0616/1 ,ת 1£156 ג<- 11 ) 1 ת 1 ו 8€1 . 117 £> 61671 ^, 1964; X 
. 1965 .£/ 0616 ע /ס , 1 ת 0 )זתט 10 >ו 1 .ס ; 1964 

הפיסיולוגיה של האדם במ'. הר,תעניינות 
הרצינית בנושא זה החלה עקב מלה״ע 11 . הצבאות הלוחמים 
במ" אפריקה סבלו רבות מנפגעי חום ומשיבושים בביצוע 
משימות צבאיות כהוצאה מההשפעה השלילית של תנאי 
המ׳ הקשים על גוף האדם. מתחילת שנוח ה 40 של מאה זו 
עוסקים גופים צבאיים ואזרחיים שונים במחקרים בשטח זה. 
אבי הנושא הוא הפיסיולוג א. פ. אדולף () 101 >^ .? .£), 
מאוניברסיטת רוצ׳סטר שבאה״ב. 

בסביבה המדברית הטיפוסית חשוף האדם לתנאים קשים: 
טמפרטורת האוויר עולה על טמפרטורת הגוף (מעל ל ■ 37 ) 1 
ישנה קרינה חזקה מהשמש ומהרקיע וכן ישנה קרינה המוח¬ 
זרת מר,קרקע. — הקרינה עשויד, לד.וסיף עד 150 קלוריות 
גדולות לאדם לבוש. החשוף לשםש-המ׳ בטמפרטורד, של 
ס״ 40 : הלחות היחטית נמוכה (לרוב מתחת ל 25% )! ד,צל 
חסר כמעט לחלוטין, ולעתים נושבות רוחות חזקות. כאשר 
האדם הולך או מבצע פעילות גופנית אחרת, מוגבר חילוף־ 
התמרים וכן עולה חום־הגוף. פליטת חום-ד,גוף נעשית 
בעיקר ע״י אידוי המים דרך העור ובמידה פחותה דרך דרכי 
הנשימה. מכאן שהגוף זקוק לכמות גדולד, של מים לאידוי, 
לשם קיום שיווי משקל תרמי בין יצירת חום ופליטתו. 

הבעיה המרכזית בפיסיול(גיה של האדם במ' היא מציאת 
התנאים המאפשרים ביצוע פעילות גופנית כלשהי ביעילות 
וללא הפרעות בשיווי המשקל התרמי. כאשר אנשים בלתי 
מאוקלמים לחנאי־מ׳ מבצעים עבודד, קלה, כגון הליכה 
בקצב של 3.5 ק״מ/שעה, הם מסוגלים ללכת במשך שעה 


ויותר ללא הפרעות רציניות בשיווי המשקל התרמי. הדבר 
מתאפשר ע״י הקטנה מסויימת בזרימת הדם לכבד, לכליות 
ולאיברים פנימיים אחרים וד,גדלד, בזרימת הדם לע 1 ר— לשם 
פיזור חום הגוף. כמו כן ישנה הספקת דם מספקת לשרירים 
העובדים מבלי שיעלה חום הגוף יתר על המידר,. לעומת־ 
זאת אין אנשים שלא התאקלמו לחום מסוגלים לבצע 
עבודד, קשה או ממושכת בחום עקב אי-ד,םתגלות מחזור- 
הדם לכך! חלה עליד, בטמפרטורת הגוף ביחד עם םמפרטורת 
העור וכתוצאה מכך עולה גם חילוף החמרים וקצב הלב 
עולה לערבים גבוהים מאד. במצב זה שכיחים מקרי עוויתות- 
שרירים, התעלפויוח, אפיסת־כוחות, ובמקרים קיצוניים — 
מכות־חום. פגיעות חום אלו נגרמות ע״י אי־ספיקת מערכת 
הדם ואיבוד נוזלים ומלח, ובמקרים של מכות־חום יש שיבוש 
רציני בתהליך וויסות חום־הגוף העלול לגרום למוות. במקרה 
של מכת־חום יש להשכיב את הנפגע בצל, לקרר את גופו 
במים קרים, לאווררו ולהשלים את מחסור הנוזלים ע־׳י 
שתיה, או במקרה של הוסר הכרד" ע־־י הזרקת נוזלים לוורי¬ 
דים. 

א י ק ל ו ם לחום מתאפשר ע״י חשיפה הדרגתית לחום 
ולעבודד,. ביצוע עבודד. בינונית בסביבד, חמד" שעד, וחצי 
ביום, במשך שבוע עד עשרד, ימים, מאקלמת את האדם 
לעבודר, במ׳. רוב האיקלום נרכש ביומיים הראשונים, וד,וא 
מתבטא בעליד, קטנה־יותר בדופק ובטמפרטורת הגוף ור,עור 
בזמן העבודה, בהקדמת תחילת ההזעה וד,גברת עצמתד, 
ובהפחתת הרגשת עייפות ואי־נוחות. מערכת מחזור הדם 
היא הגורם המרכזי באיקלום (ר' לעיל). גם אנשים מאוק- 
למים לחום חייבים לשתות כדי להחזיר את כל כמות הנת¬ 
לים הנפרשת בזיעה. אנשים בעלי בושר גופני טוב מתאקל- 
מים מד,ר־יותר לעבודד, בחום. ההשפעות הפיסיולזגיות של 
אימון גופני ואיקלום לחום הן דומות, ויש סימנים שאימון 
גופני קשה כשלעצמו, ללא חשיפה לחום, גורם לאיקלום מלא 
לעבודד, בחום. הסתגלותם של נשים, ילדים וזקנים לחום פחות 
טובר, מהסתגלות גברים צעירים. ביתן להגיע למכסימום 
יעילות במ׳ ע״י שמירר, על כושר גופני טוב, ע״י שתיית 
הרבה מים וע״י לבישת בגדים בהירים, קלים ומאווררים, 
המכסים את רוב חלקי-ד,גוף ובמיוחד את הראש. במידת 
האפשר יש לעבוד בשעות הקרירות של היום, מוקדם בבוקר 
או מאוחר אחה״צ. ראוי לציין שבעיית החום ברוב מ" העולם 
קיימת רק בוזדשי הקיץ. 

א. דנון, הסבל משרב (מדע, בר׳ י״ד, מס׳ 1 ), 1969 ! 

. 0 ; 1963 ,(. £11 ) . 0 

171 01 '/) 1 ז €0 ^ 0/1 ■//ז :£" 01/41 ז 6 ק 1 זז£'ד ,(. 1 ) 6 ) 

.£ ..מ — 00118012210 .? . 0 ; 1963 ^ 0/1 €6 ה 3€16 

/ 0 ) £7/1€11 /* 111 > 146 11 ) 1£ :§ 111010 ( 1 {'¥ , 3 ׳ 1 ס 0 ם? .( .^ 1 — מ 50 ת 011 ן 

.£ - 111 ' 13 , 6 .ם ; 1963 , 0/7 ^ 1 1/1 10/71 ^ 4/16 )£ 

76 {% ס) 000110/1 ^^ ,(. 45 ) 6 ) . 0 . 0 - ו 1 ק 101 >\/. 

2£11 ־ 1 ב 52011 .׳ 1 - 1 נ 1011 [ £41 . 5 > .ס ; 1964 . 1 { 7/261 ח 0 ז 1/1 

. 0 ; 1965 1 ז 76 ה*)]£ / 0 ע^ 10 ס 17 ^ 7 /£ ? 7/14 ,(. 18 ) 6 ) 

. 1968 ,ץ§ 81010 ־(. 4 ) 6 ) 11 זו\ 0 ז 3 

אי. ש. 

יי ש וב האדם בס/ היעדרם או מיעוטם של מקורוח־ 
מים. הנאים אקלימיים קשים והשתערותם הנרחבת של המ" 
המקשר, על אפשרויות התקשורת, הם המגבלות העיקריות 
ליישובו של האדם במ׳. בכ 36% מפני שסח היבשות המוג¬ 
דרות במדבריות, מצויים רק כ 13% מהלל אוכלוסיית העולם. 

למרות המגבלות החמורות, קיימות עדויות לכך שכבר 
מזמנים קדם-ד,יסםוריים חי האדם בם׳ ובנאותיו. אמנם, 




191 


מד:ר 


192 


האוכלוסיה במדבריות ( 1960 ) 


7 

6 

5 

4 

3 

2 

1 

— 

0.2 

1.3 

5 

4.3 

11,9 

צחיח קיצוני 

4.7 

3,4 

27.0 

103 

16.2 

44.6 

צחיח 

13.0 

9,2 

71.7 

276 

15.8 

43.5 

צחיח למחצה 

7.9 

12.8 

100.0 

384 

36,3 

100.0 

כל הט" 

( 1 ) אופי ד,מ׳:( 2 ) % השטח של( 1 ) מכלי שטח הם*!( 3 ) % השטח 
של ( 1 ) מכלל שטח היבשות; ( 4 ) האוכלוסיה בט׳ במיליונים 1 
( 5 ) % אוכלוסייה( 4 ) ב( 1 ); ( 6 ) % אוכלוסייה ( 4 ) בעולם: ( 7 ) 
ממוצע צפיפות האוכלוסיה לקמ״ר בם". 


הסתגלותו של האדם לסביבה המדברית כרוכה לרוב בשי־ 
נדים פיסיולוגיים מסויימים, אך עיקר השוני בדרכי ההתאמה 
לסביבה זו הוא ת ר ב ו ת י ובגורם זה מותנית מידת הצלחתו 
של האדם במאבק עם המי. דרגת התפתחות תרבותית גבוהה 
מאפשרת קיומו של יישוב־קבע וניצול הסביבה לצרכיו של 
האדם, תוך יצירת שיווי משקל עדין ביותר. הפרת שיווי 
המשקל מביאה לרוב לשרשרת תהליכים שסופם—השתלטות 
הישימון על הנושב. 

אוכלוסיית המ'מורכבת מנושאי תרבדות שונות, חלקם 
ביישובים, חלקם נוודים. כולם מאופיינים בתלות מוחלטת 
במים. והיישובים — בהיעדר קביעות ורציפות. דוגמה 
מובהקת לכך הם עשרות הישובים שקמו באה״ב בשנות 
ה 60 של חמאה ח 19 לאורך רצועה של מכרות כסף וזהב 
במערב נוואדה ובגבולה עם קליפורניה. עם הידלדלות המכ¬ 
רות וירירת ערך הכסף בשוק העולמי נטשו רובם והיו ל״ערי 
רפאים" לקראת סוף המאה ה 19 . משום תנאיו השליליים 
של המ', מניחים החוקרים שלפחות חלק מאוכלוסייתו נרחקה 
אליו עיי נושאי ציוויליזציה מפותחת יותר. — בכל הזמנים 
נמשכו למ' נזירים ומתבוהדים למיניהם ואנשים הבורחים 
מיר החוק. 

בין נושאי הציוויליזציות המסרתיות 
החיים במ׳ קיימים שלושה טיפוסים בסיסיים: 1 ) ציידים 
ומלקטים; 2 ) מגדלי מקנה; 3 ) חקלאים. 

1 ) לאוכלוסיית הציידים והמלקטים שייכים 
שבטי בושמנים (ע״ע אפריקה, עמ' 321 ): קבוצות קטנות 
של פיגמאים החיים באיזור מ׳ קלהרי־נמיב 1 שבטי הבינדיבו 
( 11 ל 11 )מ 61 ) במרכז אוסטרליה (ע״ע, עמ׳ 1007 — 1009 ) ( 
שרידים של שבטי שושוני אינדיאניים באגן הגדול של 
אח״ב. דרגת התרבות של ילידים אלו — להוציא את 
השושוני—מקבילה לזו של תקופת האבן הקדומה. מחייתם 
על הציד ועל איסוף צמחים—כשהם נודדים בחבורות קטנות 
של משפחות אחדות בצמוד למקורות מים דלים. לכל חבורה 
תחום טריטוריאלי מוגדר. כמגורי־ארעי משמשים ענפים 
אחדים. סוכות פרימיטיוויות, מחסה של סלע ולעתים מערה. 
כלי הציד של הבינדיבו הוא קנו,־הנשיפה שדרכו הם שולחים 
חיצים מורעלים. הבושמנים צדים בחנית ולעתים באלה. 
השושוני מפותחים יותר: אוגרים מזון לחורף הקר וחלקם 
עומק גם בחקלאות פרימיטיווית; הציד אצלם — בחץ וקשת. 

2 ) מגדלי מקנה נוודים מצויים באיזורים הצחיחים 
והצחיחים־למחצה של "העולם הישן" (ע״ע חקלאות, עט׳ 
910-909 , ומפות—שם, עט׳ 903/4 ). ביניהם — שבטי 
הבדוים (ע״ע) במרחב המזרה־התיכון, הטוארג(ע״ע),הטדה, 
המא 1 רים (ע״ע) ושבטים ברבריים (ע״ע) י אחרים בסד,רה, 


ק_זכים ועממים מונגוליים במ" מרכז אסיה ומזרחה. כלכלתם 
מבוססת על גידול בעלי־חיים ומעט חקלאות למחיה. בעל- 
החי משמש לתנועה ולהובלת משא, בשרו וחלבו — למאכל, 
עורו וצמרו — לביגוד ולמגורים. השבטים הנוודים מתרכזים 
בקבוצות גדולות משום הצורך לארגן ביעילות את הנדידה, 
שהטווח שלה עשוי להגיע עד 2,000 ק״מ בשנה. טווח 
הנדידה נקבע ע״י בעלי־החיים: הוא מצומצם יחסית אצל 
רועי־צאן — המצויים יותר בשולי איזורים מיושבים, ורחב 
אצל רועי גמלים המצויים גם באיזורים צחיחים ביותר. 

בעבר יצאו משבטי הרועים "אדוני המ" ותחום השפעתם 
כלל גם את איזורי ספר־המ׳ שהיו נתונים לאיום מתמיד של 
פשיטות שוד וביזה מצידם. שבטים רבים התקיימו על 
הובלת שיירות בנתיבי המ' הבין־לאומיים; "דרך המשי" 
העתיקה מסין למזרח־התיכון, הנתיבים הטרנס־סחריים 
ואחרים: חלק בכבד מהסחר הבין־לאומי והצליינות התנהל 
באמצעות ארחות גמלים בדרכים אלו. עם פיתוח רשת 
הכבישים והתחבורה האווירית, ירדה חשיבותם של מובילי 
השיירות במידה ניכרת והגמל — ..ספינת המ׳י — משמש 
במקומות רבים לבשר־מאכל. שינויים באורח החיים המסרתי 
של הנוודים חלים בעיקר באיזורים צחיחים־למחצה ובקרבה 
לאיזורי תעשיה; הנוודות הולכת ומצטמצמת, וד,רועה לשעבר 
פונה לענפי התעשיח והשירותים. 

3 ) חקלאות שלחין אינטנסיווית היא בסיס קיומם 
של תושבי נאות המ׳ (ע״ע נוה-מדבר). 

הכלכלה המודרנית מביאה לתמורות יסודיות 
באיזורים צחיחים רבים. הורחבו השטחים המעובדים בחק־ 
לאות־שלחין בנווה המ׳, ואיזורים נרחבים היו לנאות בעזרת 
מפעלי־מים עצומים כדוגמת הסכרים על נהר הקולורדו 
(ע״ע) באה״ב. כן הורחבו השטחים המעובדים בשיטת 
חקלאות-הבעל החרבה (ע״ע חקלאות, עט׳ 901 — 907 ושם 
מפות), ופותחה חוות המקנה (ע׳ שם, עט׳ 910 ). 

אוצרות־הטבע מופקים במ" בקנה־מידה גדול בהרבה מזה 
הידוע בתקופות ההיסטוריות. מלבד משקעים אופוריטיים 
(בוראכם, ניטרטים, אשלג ועוד) המיוחדים למ׳, מפיקים 
כמויות גדולות של ברזל, נחושת ומינרלים אחרים. באנא־ 
קונדה שבמ' אטאקאמה בצ׳ילה, מצוי מכרה הנחושת הגדול 
ביותר בעולם (תפוקתו — כ 300,000 טון/שנה). כמות הנפט 
המצויה בט" נאמדת בחצי הכמות העולמית; ניצולו חולל 
שינויים יסודיים בסחרה ובמזרח התיכון שהמרשים בהם 
התרחש בכוית (ע״ע). — מרחביו הריקים של המ' מנוצלים 
למיקום תעשיות המוגבלות ע״י בטחון הציבור או סודות 
צבאיים, כמתקנים למחקר אנרגיה גרעינית ושילוח טילים. 
כן התפתח בט״ ענף התיירות — בעיקר לאחר מלה״ע ח — 
לצרכי מרפא, מנוחה ונופש. 

במטרה לפתח את חקר המ" מבחינה מדעית ומעשית, 
הוקמה ע״י אונסקו (ע״ע) ב 1950 "הוועדה המייעצת למחקר 
איזורים צחיחים". במדינת־ישראל מתרכזת הפעילות המד¬ 
עית ב״מכון לחקר הנגב" בבאר־שבע. המחקר הקשור 
בפעילותה של הוועדה המייעצת מתמקד בדרכים להגדלת 
משק־המים במ'. בתחום זה בוצעו, בין־היתר, נסיונות לייצור 
מקורות מים מלאכותיים כהורדת גשם מלאכותי, הגברת 
מי־טל והתפלת מים מלוחים בשיטות שונות. עד כה לא 
הביאו נסיונות אלו לתוצאות יעילות ומשתלמות מבחינה 
כלכלית. לדעת המדענים יביאו הפיתוח הטכנולוגי, השימוש 





193 


מד:ד 


194 


באנרגיה גרעינית וכיו״ב ליישוב ד.מ" ופיתוחם, עם דודוכרח 
לספק איזורי מחייה חדשים לאוכלופיית העולם ההולכת 
וגדלה, 

^ 20 /ס 5 ^* 1 00 צ£אז 1 

־ 0 ק 01 ץ 5 ?^!!!!)ססססזי! : ^^ד\ 011, X ־ 31 ש 5 ש 11 20110 

; 1963 ,מס/ג ^ 071 ,(. 5 ) 6 ) . 0 ; 1962 <( 1 ח $111 

, 01401 ^^ ^ ,!^ 017 ^ 1 %6 ז 1 / ,(. 611 ) $[ 1111 . 5 .£ 

, 1 /^ ¥01 ! /ס 15 ז 644 ( 7 ,(. 5 >:>) 111111105 >€^ .ס ; 1966 

. 1968 

ר. בנ. 

תפיסת המ׳ במקרא ובמזרח הקדום. השם 
"מדבר", עיקר עניינו ברוב הכתובים במקרא ארץ לא־נושבת 
ולא זרועה (ר', למשל, ירמ' ב, ב! כב, ו! תה׳ קז, ד, לג-לו 1 
ועוד), והוא יוצא להורות אף על שממה מוחלטת (כגון במ׳ 
כ, ד-ה! דב' ח, טו), למעשה אין הבדל מצד הגדרת השממה 
בין המ׳ לבין השמות "ישימון" ו״ציה", המקבילים לו והזהים 
עמו חלקית, אלא שהמושג מ׳ מקיף־יותר והוא כולל בו אף 
את שולי הארץ שעל גבול־הישימון, את נאות־המדבר ואפילו 
ישובים שבקצותיו (השו׳ ישע׳ מב, יא — "מדבר ועריו"): 
ויש שחמ׳ הוראתו — תחומי מרעה לעדרי בהמות (שמ׳ 
ג׳, א; תה׳ עח, נב), שלפי ההשערה באה מלשון "דבר" 
בארמית, שעניינה לנהוג צאן למרעה, 

הבלי מ׳ שונים מכונים במקרא על פי שמותיהם של 
חבלי־ארץ או ישובים שאליהם הם סמוכים, כמו מ׳ אדום 
(מל״ב ג, ח), מ׳ מואב (דב׳ ב, ט), מ׳ דמשק (מל״א יט, 
טו), מ׳ יהודה (שופ׳ א, טז), מ׳ עין גדי (שמ״א כד, א), 
מ׳ באר־שבע (בר׳ כא. יד), מ׳ מעון (שמ״א כג, כד-נה), 
מ׳ שור (שמ׳ טו, כב), מ׳ קדש (תה׳ כט, ח), מ׳ גבעון(שמ״ב 
ב. כד), מ׳ ירואל (דה״ב כ, טז), מ' תקוע (דה״ב, כ, כ), 
בלשונות השמיות אין שם משותף למושג מ׳, השם מ׳ 
מצוי בנוסף לעברית בלשונות השמיות הצפוניות־מערביות: 
באכדית השם הרווח הוא ואילו השם 11 ז 3 נ 131 ;ת 1 (או 
ע 11 ג 1 ג 34 יח), הידוע מן התעודות האשוריות, שאול מן האר¬ 
מית. 

כמו ארצות־המזרח האחרות, היתה א״י ארץ־ספר, ששוסי 
המ׳ היו עולים אליה לפרקים וזורעים בה הרם וחורבן. במשד 
האלף ה 2 לפסה״נ ירדה על עבר־הירדן עונת־שפל שנמשכה 
מאות בשנים, מחמת פלישותיהם של נודדי המ׳. גם בתקופה 
הישראלית (האלף ה 1 לפסה״ג) היו פוקדים אותה ש(םים, 
מתנכלים ליישובי־הקבע ומביאים חורבן. התרבות החקלאית 
וההתיישבות העירונית בא״י, ובארצות-המזרח בכלל, היו 
מיוסדות על כוננות מתמדת כנגד שבטי המ׳. 

המקרא מונה במ׳ פורענויות, שיש בהן סכנה לאדם — 
רעב, צמא, חיות רעות: הוא משמש שם נרדף ל״מקום רע" 
(במ׳ כ, ד-ה) ומרהביו מאיימים על האדם (דב׳ א, יט: 
ח, טו: ישע' כא, א). הוא משמש סמל לחורבן(הושע יג, טו) 
ומתואר כארץ־צלמות או ארץ־מאפליה, חשוכת־אור (ירמ׳ 
ב, ו, לא). 

המקרא רואה לעתים במ' את ערש־חטאו של עם־ישראל. 
התורה אינה מעלימה את תלאות המ׳, מצוקותיהם של בני- 
ישראל יוצאי מצרים בסיני ובנגב. רעבונם וצמאונם, תלונו¬ 
תיהם ומריים כנגד אימי הישימון, חטאי ישראל במ׳ היו 
סמל לדורות, אם במעשה העגל (שמ׳ לב—לג), אם בהת־ 
קוממותח של עדת־קורח (במ׳ טז-יח), ואם בעניין בעל־ 
פעור (במ׳ כה). בכמה פרקי תחלים מובעת ההשקפה על 


הטאם הכבד של בני־ישראל במ׳, שקבע גורלם לעתיד לבוא 
(עח, יד—מא: קו, יד—לג). ולאחר חורבן הבית מעלה יחז¬ 
קאל הנביא בחריפות מיוחדת את חטאי דור-ד,מ׳, ללא הבחנה 
בין אבות ובנים, ורואה בהם מעין חטא קדמון, הנמשך עור 
מימי ישיבת העברים במצרים ושתוקף ענשו תופס לחרות 
(כ, ז-כו). 

כנגד התפיסה השלילית של המ׳ כמקור החטא, מזכירים 
כמה מנביאי ישראל את המ׳ כשעת זיכוך לאומה, בדמדומי 
תולדותיה. הושע וירמיהו ממשילים את ישראל לאשת־נעוריו 
של האלוהים, שמצא אותה בארץ־תלאובות והיא הלכה אחריו 
ודבקה בו בארץ לא־זרועה (הושע ב, טז—יז: ט, י: יג, ה: 
ירמ׳ ב, ב—ד, ו), בזכרון העם השתקעה המסורת על גילויי 
האלוהים בסיני ובמ״ שעיר והנגב (שמ׳ יט, כ: שוס׳ ה, ד¬ 
ה: חבק׳ ג, ג-ז). בסיני התגבשה— לפי מסורת זו—האמונה 
הישראלית, ניתנו עשרת-הדברים, המשפטים והחוקים ונכ¬ 
רתה הברית בין ישראל לבין אלוהיו. שם וכה ישראל להש¬ 
גחה מיוחדת של האלוהים ונבחר לעם סגולה, דבר המודגש 
במיוחד בספר דברים. 

אולם, תפיסת המ׳ כמקום זיכוך החטא — אין פירושה 
אידאליזציה של המ׳ מעצם טיבו ושל חיי הנוודות כאורח־ 
חיים בפי הנביאים• לתאוריה זו—שדובריה העיקריים היו 
בודה. שטדה, מייאר, פלייט ואחרים—אין כל אחיזה. מעולם 
לא' העמידו הנביאים 'את המ׳ כנגד ציוויליזאציה חקלאית, 
המשמשת להם פעמים הרבה סמל לחיי שפע ושלווה. אף 
הרכבים (ע״ע) לא הטיסו לשיבה למ' ואין כל ראייה שאמנם 
היה שם בית־חייהם. העובדה הקובעת היא, כי כבר בימי 
המקרא שימש המ׳ בית־מנום לאנשי־מצוק מרי נפש, אם 
למורדי הברה ואם למתבודדים מחפשי מפלט (שמו״א כד, 
א: כו, א—ד: איוב ל, ג—ח) ועל רקע זה — ולא על סמך 
אידאליזאציה — יש להבין את דברי ירמיהו על נהייה למלון 
אורחים במ׳: "מי יתנני במדבר מלח אורחים ואעזבה את 
עמי״ (ירמ׳ ט, א). אולם, ההתבודדות במ׳ — כתופעה היס¬ 
טורית — מוכרת בימי הבית השני. וע״ע יציאת־מצרים: 
מדבר־יהודה, כת ומגלות. 

באגדה. שתי דרכי־ההערכה של דור-המ' הנרמזות 
במקרא מצאו להן המשך באגדה בדרכי-ביטוי חדשים והיו 
לנושא מחלוקת בין ר׳ אליעזר לר׳ עקיבא, לדעת האחרון, 
דור המ׳ אין לחם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין, ואילו 
ר׳ אליעזר קרא עליהם את הכתוב (תה׳ נ, ה), ,.אספו לי 
חסידי כורתי בריחי עלי זבח" (משנ׳ סנה׳ י׳, ג׳). כל המסורת 
המדרשית שלאחר מכן הולכת בדרכו. דור המ׳ נקרא ,דרדע׳ 
,מפני שהיו בני דעה ביותר׳ (מדרש משלי עמ׳ 40 ). בפסוק 
״מי זאת עולה מן המדבר״, נדרש: "עילויה מן המ"׳(שהש״ר 
ג, ד), שכן מן המ׳ באו כל המעלות של ישראל בתורה, בנבו¬ 
אה ובמלכות: אך, מאידך, ממשילים גם את הגלויות למ׳, 

ס, סולובימשיק, הם׳ בתולדותיו וד.שקפת-פולסו של עם 

ישראל (דביר ב׳, 45-16 ), תרפ״ד: א. רייפנברג, מלחמת 

המזרע והישימון, תש״י: נ. גליק, עבר הירדן המזרחי. 

57-43 , 119 ־ 169 , תש״ו: הנ״ל, אפיקים בנגב, חש״ך 1 ש. 

אברמסקי, בית־הריכבים וספר סוקניק, ארץ-ישראל, ח׳, 

וביבל' שט), חשפ״ז 1 ^ו 4 ^ו<וז 0 <^ ^^ו^ך , 116111 ? .ע\ .{ 

31 :) 11 ל 1 מ )ט 181 חטי)() 17716711 ) 641 י! 1 ) 01 1116 מין 1.601 )[ 1 ) 071 1 >)^)! 

4 ) 1 , 061 -( 14 ,ת 50 ז 1€ > 0 י 1 ; 1923 ,( 158-226 , 42 

- 1611 (%^ 17 > 116 ,תזססזז!!^^ , 5 ; 1940 . 7-6 })) €141 1 ) 071 6 ^ 14 

0646/4 " ס{{"! ,^^נ>גמ 41(771 11/1(1 )101711>14771714^ 1946; 5. X81 

•נ 311 ) 11670414/6 ^ 1 ן/ן 4 ־זמזמ 0 מן ^ 041 16 ) 11 ^ 4116 מין " 0411 ^! 

. 1966 ,( 31-63 ,$; 0111 ^ 1 11031 

שט. א. 




195 


מד:ר־ •הוד־, כה ומ;?ות 


196 


מדבר־יהודה, כת ומגלות. א. בשם בת מ״י מבנים 

1 ד י ; 

ביום חבורה פורשת של יהודים,שנתקיימה בימי הבית 
השני, אשר נהגה באורח־חיים מחמיר ובדלני, על־פי השקפת־ 
עולם דתית המיוחדת לד.. היא ישבה בנראה במקומות רבים, 
אד עיקר ידיעותינו עליה שאובות מהגילויים במקום־יישובד. 
באתר המכונה ח׳רבת קומראן (ר׳ תמ׳, בברד ר, עמ׳ 378 ). 
סמיד לחוף הצפוני־המערבי של ים־המלה. במערות שבסביבד. 
(ו״ תמי צבעונית, בברך־המילואים, מול עמ' 535/6 ). ששימשו 
לחבורד. במקומות מגורים ואיחסון, נמצאו שרידי ספרייתה! 
בח׳רבת קומראן עצמה נשתמרו שרידים ניכרים של בניינים 
ששימשו מרכז לפעילותה של הכת. בסים עיקרי לקביעת 
זמנה הן המסבעות שנמצאו במקום, שמהם מסתבר כי היי¬ 
שוב■ שתחילתו אולי בראשית המאה ה 1 לפסה״נ, נחרב בידי 
הרומאים זמן מועט לפני חורבן בית-המקדש, בשנת 68 
לסה״ג בערך. אפשר שהכת כבר היתד, קיימת זמן־מה לפני 
שייסדה את היישוב הזד., ולכל־היותר נתקיימה ב 200 שנה. 
עובדד, וודאית וקובעת היא שבל הכתוב שנמצא בספרייתח 
קודם לחורבן המקדש. 

( 1 ) ד, ש ק פ ו ת הבת. בת מ״י היא פלג קיצוני של 
התנועה היהודית האפוקליפטית, שסימנה העיקרי הוא הצי־ 
פיה לאחרית־הימים. היא ידועה לנו בעיקררשל־דבר מכתביה 
(ם׳ חנוך ועוד! ר׳ להלן), המביעים מהלד־מחשבד, אפייני; 
האל גזר מראש את מרוצת ההיסטוריה על תקופותיה: "כול 
קיצי אל יבואו לתבונם כאשר חקק ל(הם) ברזי ערמתו" 
(פשר חבקוק 3 , 12 ^ 13 ), ולבן אין לד,עלות' על הדעת 
שאחרית־חימים לא תבוא, או שיתעכב בואה. עד בואה נתון 
היקום. במידה מסויימת, ל״ממשלת בליעל", וכשתבוא, תיעלם 
הרשעה, יושמדו הרשעים, וישראל ישוחרר מעול האומות. 
ב״קץ האחרוך שלפני בואה יקים (או כבר הקים) לו האל 
קבוצה של בחירים, העתידים להינצל מן הפורענות! הם 
"מטעת עולם"(או "מטעת צדק"), מעין גרעין, הקיים בהווה, 
של ההברד, שלעתיד־לבוא. 

בת מ״י, השותפת לדעות של היהדות האפוקליפטית, 
מסיקה מהן מסקנות קיצוניות המיוחדות לה. לפי שיטתה, 
קובעת גזירת האל מראש לא רק את מרוצת ההיסטוריה, אלא 
את חלוקתה של האנושות לשני מחנות־יריבים, המכונים 
"גורל אור וגורל חושד", וכיו״ב. בראש בל מחנה עומד גורם 
על-אנושי; "שר-אורים"(הוא מיכאל) ו״מלאך-חושד". נזכ¬ 
רות גם "רוח-אמת" ו״רוח-עוול", שניתנו לאנושות בדי לקבוע 
את אפיים וגורלם של בני-האדם. בל אדם מקבל את מנת־ 
חלקו באחת משתיהן, שלפיה הוא נעשה צדיק או רשע (לפי 
■תיאור שונה במעט — הוא יורש חלק מזו וחלק מזו, אבל 
לעולם אין החלקים שקולים זה בנגד זה: אדם יכול להיות 
צדיק הרבה או צדיק מעט! הוא-ד,דין ברשעים! אך אין אדם 
יבול לד,יות "בינוני"). בין שתי ה״מפלגות" שוררת, מטעם 
האל, "איבת-עולם", אשר תיפסק רק באחרית-הימים, בשעת 
סילוקה של רוח-העוול ועם טיהורם של הצדיקים מהשפעתה! 
בעת ד,ר,יא יקבלו "בני רוה-אמת" את שכרם. ניסוח זד, של 
תורת הכת הוא לפי ״סרו-היחד״! ב״ד,ודיות" הועתק הדגש 
על חוויתו של הפרט, הנמנה על "בחירי-אל". האנושות 
שקועה ברובה בעוון וצפויד, לפורענות, ואף בעל ההודיות 
כשלעצמו הוא ״סוד הערוד, ומקור הנדר, כור העוון... רוח 
התועה", אלא שהאל בחר בו, פדד, נפשו משחת, טיד,ר את 
רוחו מפשע רב, העניק לו צדקה כדי שיוכל "להתיצב במעמד 


עם צבא קודשים", וגם נתן בו דעת עילאית וגילה אזנו "לרזי 
פלא". תתושת-היסוד היא אפסות האדם, שפלותו ותלותו 
בהסדי-שמיים, שבלעדיהם "דרך אנוש לא תכון". הסלידה 
וד,יאוש מן המצב של האנושות יש להם תמורד, בתחושת 
השמחה על הבחירד,. איש-ד,כת בוחר (לפי עמתו של "סרד- 
היחד") מרצונו ב״דרך־חאמת" ו״מתנדב" להצטרף לחברותם 
של הבחירים — אע״פ שהדבר נראה לנו כפאראדוקס — 
ומכאן "אהבתו עם שנאתו, שנאת עולם עם אנשי שחת ברוח 
הסתר לעזוב למו הון... ולהיות איש מקנא לחוק ועתו 
ליום נקם... לעשות רצון [אל] בכול משלה כפים... וכול 
הנעשה בו ירצה בנדבה וזולת רצון אל לא יחפץ״. המסקנה: 
יחס של וותרנות, המחפה על שנאה לסביבה■ מסירות לאורח- 
חיים קפדני וכוננות קנאית לנקמה לעתיד. כל אלה באו 
לידי ביטוי בעצם קיומה ובאורת-חייה של חבורה מלוכדת 
ובדלנית. "בהיות אלה בישראל יבדלו מתוך מושב הנשי 
(= אנשי) ד,עול ללכת למדבר לפנות שם את דרך ה׳". 

אנשי-הכ'ת טוענים כי הם הם "מטעת-עולם", וחיים בכו¬ 
ננות למהפכת אחרית-ד,ימים, שבה יקים האל את החברד, 
האנושית העתידה, ובד, יהיו הם "ראשים ושרים". מן 
החיבור "סרד לבול עדת ישראל לאחרית הימים" אנו למדים, 
בי בשלב הראשון של המהפכה יתארגן עם־ישראל (לאחר 
שיטוד,ר מן הרשעים המתעים אותו בהווה) בהנהגת הכת 
ולפי תורתה, בראשה של השכבה השלטת העתידה (הכת 
בתפקידד, החדש) יעמדו שני משיחים: הכהן ("משית 
מאהרן") והמלך ("הנשיא", "משיח מיהודה"). ממקורות 
אחרים אנו למדים, כי המלך יהיה מבית-דוד. החיבור קובע 
את זכויותיו וחובותיו של בל אזרח, לפי גילו וכשרונותיו, 
החובה העיקרית תד,יה השירות בצבא "לד,בניע רשעה". 

עדת-ישראל העתידד, תהיה איגוד לוחם, אשר יגשים את 
התכנית האלוהית של שלטון הצדק באחרית-ד,ימים. השקפה 
זו^ הנרמזת בלבד ב״סרד לכול עדת ישראל", מפורשת במגי¬ 
לת "מלחמת בני אור בבני חושד־! שם לובשת המהפכה 
הסופית של אחרית-הימים (שהיא התפשטותם של "אורות 
הצדק בתבל" כולה) את הצורה המוחשית של מלחמה 
אנושית-מדינית בעיקרה, שמטרתה להסיר "ממשלת כתיאים" 
ולכבוש את העולם לפי תכנית מחושבת לארבעים שנה. 
אמנם יילחמו אז "אלים ואנשים" וחנצחון יבוא מיד האלהים 
בדרד־פלא, אבל עיקר תשומת-הלב מופנית למאמציהם של 
האנשים, לנשקם ולשיטת-לחימתם של בני-אור, שהם עדת- 
ישראל העתידה, בהנדוגת ב(הניה. תפיסה אנושית-לאומית 
זו של אחרית-הימים וד,ר,בנה המעשית לקראתה אפיניים לבת 
מ״י! אבל נמצאו בכתביד, גם הדים לתפיסה המצפה למהפכה 
בסדרי-הטבע ממש, לרעידת-אדמה ולמבול של אש ביקום 
בולו (מגילת ההודיות, דף 3 ). 

כתבי הכת מייצגים מגמות שונות בהגותו!! אולם הבסיס 
המשותף הוא רחב מאד, ור,ר,דים השונים מצטרפים לשיטה 
עקרונית אחת. 

( 2 ) א ו ר ח - ח י י ם וארגון. השקפת-עולמה של הכת 
שמשתמעת ממנה כוננות לאהרית-ר,ימים, משמשת בסיס 
עיוני לאורח-חייה, ומחייבת חומרה בשמירת המצוות, פרישה 
מן הסביבד, וליכוד חברתי קפדני. 

אנשי-הכת חיו בחבורות מקומיות אחדות, וייתכן שנהגו 
אצלם כמד. שיטות-ארגון, שמהן ידועות לנו שתיים. האחת 
(לפי "סרד היחד") מחייבת חיים שיתופיים מלאים, "יחד 



197 


מד:ר־ דוד ■י, כח ומ;ןות 


198 


יאכלו ויחד יברכו ויחד יועצו". החבורה, או אגודת החבורות 
המקומיות, הידועה בשם "עצת היחד" (או "יחד־אל" ועוד 
כיו״ב) רואה את כל האנשים שמחוצה לה כטמאים ומקפידד, 
על הטהרה ועל המשמעת המוטלת על כל החברים, "להשמע 
הקטן לגדול". לשם־כך היתד, בה רשימה של החברים לפי 
דרגותיד,ם ("בית מעמדם ביחד אל"), שקבעה את מדר 
השתתפותם בטקסים ובישיבות ושהיתד, נערכת מהדש מדי 
שנה בשנה. המקומות הראשונים היו שמורים "לכוד,נים בני 
צדוק", אך נראה כי ההנהגד, המעשית, ומכל מקום ניהול 
העניינים היום־יומי, היו ממורים בידיו של "המבקר" המכונה 
גם "ד,איש תפקיד בראש הרבים". הכרעות עקרוניות היו 
בסמכותו של ציבור־החברים ("הרבים"), שישיבתם מכונה 
"מושב הרבים". אנשי החבורד, הם ,.מתנדבים". ומצטרפים 
לשורותיה מרצונם. אין התקנון מטפל במקרים של נולדים 
בקרב החבורה. ומכאן אפשר לד,פיק שאין בה נשים. "המת¬ 
נדב", המצטרף לחבורד" עובר כמד, בדיקות ושני שלבים של 
מועמדות! בכל שלב הוא עולה בדרגת טהרתו, ורק בתום 
זמן המועמדות נעשה רכושו חלק מרכוש החבורה. עבירות 
על סדרי המשמעת הפנימית ענשן — לפי תקנון מיוחד — 
הרחקה זמנית "מן טד,רת רבים". העבירד, החמורד־ביותר 
היא בגידה בעצת־הןחד (כלומר, סירוב לקבל את מרותה), 
וענשה (אם עבר אותד, חבר ותיק) — גירוש מוחלט. גם 
העובר על "דבר מתורת משה" "ביד רמה" (בזדון) דינו 
גירוש מן החבורה. 

צורת־הארגון האחרת ידועד, מספר "ברית דמשק"(ע״ע). 
לחבורה זו, שלא הדירד, עצמה מרכוש פרטי, היו נשים 
וילדים! מדובר שם באפשרות שאדם יגיע לבגרות בקרב 
החבורד,. הארגון כולו רופף, אך גם בו נועד תפקיד ההנהגד, 
המעשית ל״מבקר", ותפקידים מסויימים שמורים לכהנים. 
יישוב של הכת, המאורגן בדרך זו. מכונה "מחנה", ויש גם 
סימנים למעין ארגון־גג של כמה מחנות. 

הכת נהגה לפי הלכד, מקולה, ופרשה בשיטה המיוחדת 
לה את המצוות המקובלות עליכלל היהדות, את "תורת משה". 
אפשר למצוא בכתביד, הלכות ומדרשי־ד,לכד, אחדים (בעיקר 
בספר "ברית דמשק"), אך היחס שבין הלכד, זו לד,לכה 
הנוהגת ביתר זרמי-ד,יד,דות טרם הוגדר. נקודה אחת של 
פלוגתה הלכתית מצוייה בטענתה של הכת כי יש לנהוג לפי 
לוח של 364 יום לשנה, הלוח הזה ידוע מספר היובלים ומספר 
חנוך, ובכתבי הכת נמצאו רק רמזים והכרזות שיש לניווג 
לפיו, או שיונהג לעתיד־לבוא. כיוון שלמעשר, אי־אפשר היה 
לנך,וג לפי לוח זה תקופה ממושכת בלי לחוש באי־התאמתו 
למציאות שבטבע, וכיוון שלא נודע תיקון כל־שהוא שהונהג 
בו, אין לומר בוודאות כי הכת נהגד, למעשה לפי הלוח שהיא 
הכריזה עליו! אבל לדעת חוקרים אחדים יש סימנים כי אכן 
נהגה כך ולפיכך באד, לידי התנגשות עם שאר החוגים 
שביהדות. הכת מחייבת את עבודת ביח־ד,מקדש מבחינה 
עקרונית, אך מסתייגת מן המקדש הראלי של ימיה, שלדעתד, 
מטמאים אותו כד,ניו. לפי "מגילת המקדש" אף המקדש עצמו 
לא נבנה לפי התורה. לעתיד־לבוא תנהיג היא את עבודת־ 
המקדש כר,לכתה. ובינתיים נטתה לראות בארגונה ובחייד, 
ערך דתי, השקול כנגד עבודת-ד,קרבנות. 

( 3 ) ת ו ל ד ו ת ה כ ת ידועות לנו בחלקן בלבד—מרמזים 
שבכתביד,. בפתיחתו של ספר "ברית דמשק" (ע׳ להלן) נאמר 
כי האל הקים לעצמו 390 שנד, לאחר גלות נבוכדנאצר "שורש 


מטעת". אנשי חבורה זו, שהיתה ראשית הכת, היו,כעורים 
וכמגששים בצהרים דרך שנים עשרים, דבן אל למעשיהם 
כי בלב שלם דרשוד׳ו ויקם להם מורה צדיק לד,דריכם בדרך 
לבו". "מורד, צדק", שאינו נזכר בשמו, הוא האיש שעיצב 
את דמותד, של הכת ושימש לד, מנד,יג ראשון! הכת נתקיימה 
(כפי שאנו למדים מכתוב אחר בספר "ברית דמשק") זמז¬ 
מה לאחר מותו. מסופר עליו הרבד, ב״פשר חבקוק" (ע׳ 
להלן) ובכמה פשרים נוספים, ומסתבר שהיה מנהיג חברתי 
ושביאר דברי־נבואה בשיטת הפשר (ע' להלן)! אם הוא 
היוצר של תקנון־חייד, ושל תורתה העיונית, ואם הוא היוזם 
של ייסוד היישוב בקומראן, אין אנו יכולים לקבוע, כי אין 
הוא נזכר בכתבי־ד,כת האחרים. 

לפי התאריך של ספר "ברית דמשק", שהוזכר לעיל, פעל 
מורד,-ד,צדק בתקופד, שקדמה למרד החשמונאים. אבל תאריך 
זה מושפע מנבואת יחזקאל (ד, ה) ואפשר שהוא נובע מחי¬ 
שובים מיוחדים לכת. לדעת רוב החוקרים אין לקבלו כפשוטו, 
כי הוא נוגד את הנתונים שב״פשר חבקוק", אשר לפיהם 
נאבק מורה-הצדק בשליטה של יהודה, המכונה "הכד,ן 
הרשע"! הוא אחד מ״כהני ירושלים האחרונים, אשר יקבצו 
הון ובצע משלל העמים"! אבל לבסוף עתיד הונם להיות 
שללם של "הכתיאים", המתוארים כאומה שכובשת בכוחד, 
העצום את "כל העמים". מנתונים אלה ומדומיד,ם מתקבלת 
תמונה של המצב המדיני־ההיסטורי בימיו של מורה-הצדק! 
תמונה זו תואמת את ימי מלכותם של החשמונאים לפני 
התפשטותד, של האימפריה הרומית במזרח. 

כמה הוקרים ניסו לזד,ות את "הכוהן הרשע" עם מלך 
חשמונאי מסויים, או לפרש את הנתונים באופן שונה ולקבוע 
את זמן פעולתו של מורד,-ד,צדק בתקופה אחרת, דרך משל, 
בימי המרד הגדול ברומאים. כל החצעות בשטח זה לא יצאו 
מגדר השערות, ואילו הד,צעות לזד,ות את מורדרהצדק עם 
איזו אישיות היסטורית (הידועד, לבו בשמה ממקור חיצוני 
לכתבי-הכת) נטולות בסיס הן. 

ייתכן כי ד,ד,בדלים הדקים שבתכנם וברוחם של כתבי־ 
הכת השונים משקפים התפתחות היסטורית כל־שהיא. דרך 
משל, יש מי שסבור, כי מגילת המלחמה (ע' לד,לן), החדורר, 
רוח של כוננות מלחמתית אופטימית, קודמת למגילת ההו¬ 
דיות, השקועה בהרד,ודים של חוויה דחית שאין עמה מעשד,! 
וזאת לפי ההנחה כי יאושם של אנשי-ד,כח מהצלחד, מהירד, 
בשטח המדיני גרם לד,ם ששקעו בהרד,ורים והיו וותרנים 
כלפי חוץ (ע' לעיל) "עד מועד". 

( 4 ) זיהוי הכת עם האיסיים מקובל על חוקרים 
רבים ומבוסם על התאמה בפרטים רבים בין כחבי-ר,כת ובין 
תיאור האיסיים אצל יוסף בן מתתיהו (מלחמות ד,יד,ודים, 
ב/ ח׳! ועוד). דבריו על "הפילוסופיה" של האיסיים תואמים 
את ד,שקפת-ד,כת העקרונית (ע׳ לד,לן)ו וכן הם מעידים על 
אורח-חיים שיתופי, סדרי טד,רד, וקבלח-חברים ודירוגם אצל 
האיסיים, שתואמים יפה את תוכנו של סרך־היחד. אמנם יש 
גם הוקרים שאינם רואים בהתאמות אלו ראיה חותכת לזיד,וי, 
ויש מציעים זיהוי עם פלג אחר מפלגי-ד,יהדות בימי בית 
שבי: צדוקים — משום שבראש הכת עומדים ״בני־צדוק״ 1 
פרושים ראשונים — בשל םדרי-ד,טחרה! בוצרים — כי אין 
האווירד, הדתית של כתבי הכת יאד. לחיבור יהודי. אולם 
בראה, שמכל הכיתות שתוארו אצל יוסף דומה ביותר כת- 
האיסיים לחבורר, שכתביה נמצאו בקומראן. אעפ״כ יש להניח 




199 


מד:ר־ ה ד־, נח ומגלות 


0 נ 2 


בי יוסף מוסר תיאור פשוט של מצב מסובך! ושד,פלגים 
והאיגודים הדתיים־ההברתיים בימים ההם היו למעשר, מרו¬ 
בים ונבדלים זד, מזה בפרטי־פרטים. לפיבך ייתהן הי האיסיים 
שיוסף הכירם אינם זהים ממש עם בעלי הספריד, שבקומראן, 
אלא שהיו אלו שתי קבוצות דומות. מבל־מקום עדיף הזיהוי 
עם האיסיים מכל זיהוי אהר שהוצע. 

ב. מ ג י ל ו ת מ " י. בספריתד, של הכת בקומראן נמצאו 
כתריסר מגילות. שלמות או מקוטעות, ורבבות קטעים, שרובם 
זעירים. למעשה, אין לומר דבר ודאי על היבור שאינו ידוע 
ממקום אחר ושנשחמרו ממנו קטעים בלבד! לפיכך משמשות 
המגילות מקור עיקרי לידיעותינו, ואילו הקטעים משלימים 
ומסבכים מעט את התמונה ומשמשים אזהרד, ממסקנות נחפ¬ 
זות׳ המתקבלות בקלות כל עוד מספר הנתונים מועט. 

בסקירד, זו מסומן כל חיבור בשמו ובסימנו. בסימנים 
מראד, המספר שמשמאל לאות ס על מספר המערה שבו 
נמצא החיבור. בסימנים מן הטיפוס 11027 2015 ; 40159 
המספר שמימין לאות 0 הוא המספר הסידורי שבפרסום 
העיקרי של ממצא אותד, מערד, בסידרד, נ 11 כ 1 (ר׳ ביבל׳). 
סימון זד, נוגע לקטעים בלבד, כי לרוב המגילות אין סימנים 
מטיפוס זה! קטע שלא הובא לו סימן מטיפוס זה עדיין לא 
פורסם סופית. 

( 1 ) כתבי כת מ"י, שמתכנם ומלשונם ניכר שנת¬ 
חברו במחיצתה של הכת; 

מגילת הסרכים, מצורפים בה בזר, אחר זה שלושה 
חיבורים: (א) על 11 דפיה הראשונים רשום החיבור המכונה 
סרך היחד ( 105 ), ודווא קובץ-תקנוח המסדיר את חיי 
הכת בד,ווה, בתוך "יומי ממשלת בליעל" ומוגדרים בו גם 
עקרונות השקפת־עולמה (פירושו של השם, שנקבע בהסכמת 
הדוקרים ולפי המונחים של הכת, הוא; קובץ-התקנות של 
עצת היחד}, (ב) סרר לכול עדת ישראל לאחרית 
הימים (!!;! 10 ), המכונה כך בכותרת הרשומה בראשו, 
והוא מסדיר את חיי עם-ישראל בעתיד, כשיסור להנהגתה 
של "עצת היחד". הוא רשום בשני דפים נוספים של מגילת 
הסרכים. (ג) אחריו היו במגילות עוד כחמישה דפים, שמהם 
נשתמרו קטעים בלבד. עליד,ם רשום חיבור המכונה סרך 
הברכות (ל 105 ), וד,וא אוסף של ברכות שיש לומר 
באחרית-הימים באסיפתד, של "עצת היתד" על מנהיגיה 
ואנשיה, לפי דרגותיהם ותפקידיהם, כגון: ברכה ל״נשיא", 
שתכנה משיחי מובדוק. מגילת-ד,סרבים הגיעד, לידי החוקרים 
בשני חלקים, תחילד, פרך היתד ולאחר־מכן היתרו לפיכך גם 
פורסמו שני החלקים פירסום ראשון בנפרד (ר' ביבל׳). 

מגילת ההודיות ( 1071 ), קובץ של שירים דתיים 
הפותחים רובם בלשון "אודכה אדוני", ומיעוטם בלשון דומה. 
עניינה חווייתו הדתית האישית של המשורר, שעיקרה התחו- 
שד, בי האל בחר בו ודוצילו מן החטא ומענשו (ר' לעיל). 
ה״אני" המדבר בשירים אלה טוען, כי הוא משמש מורה ומנהיג 
לעדתו. ייתכן בי הוא מעיו דמות המייצגת את המשכיל הטי¬ 
פוסי של הכת, וייתכן בי הוא איש שאמנם פעל פעולד, מכרעת 
בחולדות הכת. לזיהויו עם מורד,-ד,צדק אין הנתונים מספי¬ 
קים. ממגילה זו נשתמרו 18 דפים וכ 60 קטעים. 

מגילת מלחמתבני אור בבני חושך ( 4 ז 10 ), 
היא תיאור של המלחמה העתידה, שבה יגברו בני-אור, שהם 
ישראל, על כוחות-ר,רשעה, שבראשם האומה השלטת בעולם, 
המכונה "כתיאים".כפתיחה לתיאור משמשת נבואד, המספרת 



מגי?ה מ 5 חםת בני־אור בכני־חושך 
(ברעות פ 1 זיאוז־י*-; 1 ראל, היכל וזספד) 


כיצד תפרוץ המלחמה (דף 1 ), ובהמשך מתוארים ארגון 
העדר, והצבא, וכן סדרי המלחמה, הנשק, האותות ודוחצוצרות 
(דפים 2 — 9 ) 1 לאחר־מכן מובאים כאן גם דברי תפילה ותדוילח 
שבני־אור עתידים לומר בשלבים שונים של מלחמתם (אפיו 
ומגמתו של החיבור תוארו לעיל). נשתמרו ממנד, 19 דפים. 

ספר ברית דמשק כולל מעין נאום ארוך, שתכנו 
סקירה היסטורית ודברי־הטפה לצדקת־דרכה של הכת וקובץ 
של הלכות ותקנות ארגוניות. החברה המשתקפת בהן מקיימת 
רכוש פרטי ותיי־אישוח (ע׳ לעיל), בניגוד לםרדיר,יחד, אבל 
מונחים רבים ואף ניסוחים אחדים של תקנות משותפים לשני 
החיבורים. שמו של החיבור ניתן לו, משום שמדובר בו על 
"באי הבריח החרשה בארץ דמשק". אפשר שיש לפרש זאת 
כסימן שאכן ישבה קבוצד, של הכת בסוריה (או שיד,ודים 
שגלו לסוריה ושבו ממנה ייסדו את הכת) ואפשר שהכינוי 
הוא סמלי. בקומראן נמצאו מחיבור זד, קטעים (!מגס 40 ), 
ויש להניח שהיה שם בכמה נוסחים. הוא ידוע לנו בעיקרו 
מהעתק מאוחר, שנמצא בגניזה של קהיר (ע״ע ברית דמשק, 
ספר, ור׳ ביבל׳). 

פ ש ר י ם הם חיבורים שבדום מובא הכתוב המקראי 
כסדרו, ולכל פסוק (או שניים־שלושה פסוקים) נוסף הסבר, 
הפותח בלשון "פשרו" או בלשון דומה, המציינת, כי אלה הם 
דברי־ההסבר. מגמת ד,ד,םבר היא להראות, שדברי־דומקרא 
נתקיימו בימיו של בעל־ד,פשר (או לפני זמנו), או עתידים 
לר,תקיים באחרית הימים. לפיבך יש בהם בפשרים רמיזות 
למאורעות, לאישים ולקבוצות, המהווים גורמים מדיניים! 
אולם בדרך־כלל אין הם נזכרים בשמותיהם, בי אם בכינויים, 
כגון: "מורה הצדק ואנשי עצתו", "פתיי יהודה", "בית אב¬ 
שלום", "ד,כוהן הרשע", "מטיף הכזב", "ד,כתיאים". זיהרים 
של כל אלה הוא עניין לסברות פרשניות-היסטוריות! אפשר 
לומר בוודאות כי ה״כחיאים״ הם רומאים; כל שאר הצעות- 
הזיהוי הן מסופקות. בעלי־הפשרים נוטים לייחד כל פשר 
(לספר־נבואה וכדר) לתקופה מסויימת או לסדרה של מאו¬ 
רעות מסויימים. פ ש ר חב ק ו ק (ל 1-13 ש 10 ), שנמצא בשל¬ 
מותו, עסק במאבקו של מורד,-ד,צדק עם "הכוד,ן הרשע", 
ובתקופה שבר, "כוהני ירושלים האחרונים" עדיין לא נכבשו 
בידי ״הכמיאים״. פשר נחום ( 40169 ) מזביר (בשמו!) את 
דמיתרים מלך יוון, ורומז, כנראד" למאבק שבין הפרושים 
לבין הצדוקים בימיו של ינאי. פשר חהלים ( 40171 ) 
מכוון לאחריח-הימים. ליתר ספרי תרי־עשר ולישעיהו נמצאו 
קטעים של פשרים. 




201 


מדכר־יהודה, כת ומגלווז 


202 


ליקוטי מקראות ופשרים בצידם. חיב־רים 
מסרג זה ידועים לנו מקטעים בלבד, הגון. 40174 (- 101-11£ יל'' 
"!מ!■!?)! 40177 (״^״:וזגס־־). מגמתם כנראה — לרכז 
פסוקי־מקרא מאלפים במיוחד וללמוד מהם דברים השובים 
לכת! על שיטת הליקוט והלימוד קשה לעמוד, מפני שהחומר 
קטוע. נמצאו גם קטעי ליקוטים של מקראות ללא 
פשרים. אפייני לסוג זה הוא 40175 ("בגתסבתסצמין"). בקטע 
מחיבור אחר, 40176 , כתובה ההערה: "ומספר ישעיהו תנחו¬ 
מים", ואחריה בא ליקוט מחוך פרקי־הנהמר, של ישעיהו: 
במקרה זה ברורה, איפוא, מגמת הליקוט. אמנם ייתכן, שגם 
חיבורים מסוג זה כללו דברי פשר וביאור, אלא שלא הגיעו 
לידנו בקטעים שנשתמרו. עוד נמצאו צירופיםועיבו־ 
דים של מקראות, שבהם ניכרת מגמה להעלות מעין 
הקשר חדש בין פסוקים המרוחקים זה מזה במקור, לשנותם 
מעט ולהשלימם. דרך משל, נשתמר בקטע 40158 עיבוד 
הכתוב שעניינו מאבק יעקב עם המלאך בפנואל (ברא׳ לב, 
כה—לב) המוסיף את לשון הברכה שזבה לה יעקב (עניין 
הקריאה בשם ישראל לא נשתמר). על טיבם של עיבורים 
אלה קשה לעמוד, מכיוון שהם בקטעים בלבד, אך אפשר 
כי "מגילת המקדש" (שטרם פורסמה) נמנית עליהם, וכי 
ממנה יתבאר עניין זה. מקטעי חיבורים שונים, שלעת־עתה 
אין להם סיווג, יש להזכיר: תיאורירושלים העתי¬ 
דה, בארמית, 2024 : 5015 : ועוד קטעים במערות אחרות: 
סרךשירותהמלאכים ( 40811 ), וכן ה ה י ב ו ר ש ב¬ 
צופן ( 40186 ). לשונו של האחרון היא עברית, כתבו — 
כתב־סתרים (תערובת של אותיות עבריות מרובעות, עבריות 
קדומות ויווניות, כתובה כולה משמאל לימין; קלה לפיענוח) 
ועניינו — סיווג שיטתי של בני־אדם לפי סימני־גופם, המר¬ 
אים, לדעת המחבר, כמה חלקים יש לכל אדם ב״בית אור" 
ו״בבית חושך". לשונות סתומות אחדות אפשר לפרשן נרמ¬ 
זים לשיטה אסטרולוגית כל־שהיא. 

( 2 ) חיבורים שלא נכתבו במחיצתה של 
הכת ואינם מק ר א. יצירתה הספרותית של תקופת בית 
שני היתד, עשירה ומגוונת מאד. אך רובה אבד. הספרות 
שנשתמרה ממנה הגיעה לידנו בדרך-כלל במסורת המקראית 
הנוצרית ביוונית, לאטינית, חבשית. סודית ועוד, וידועה בכינוי 
"ספרים חיצוניים" (ע״ע). מהם נכללו אחחים (ס׳ חנוך [ע״ע, 
עמ׳ 695 — 698 ]: ם׳ היובלות [ע״ע], ס׳ טוביה [ע״ע] ועוד) 
בספרייתה של הכת; עדות לכך הם קטעים, שנמצאו בקומ¬ 
ראן : אולם קטעים אלה אינם מועילים להכרתם של הספ¬ 
רים בנוסחם המקורי, משום שהם זעירים מדי. ספרייתה של 
הכת כללה גם יצירות נוספות, הדומות ל״ספרים החיצוניים": 
דוגמד, מובהקת היא המגילה ה חיצוניתלבראשית 
(( 5.1 , ! 10001 ). לשונה ארמית: תכנה סיפור מעשי-האבות 
מפיהם, כביכול, המשלים באגדות שונות את האמור בספר 
בראשית (בדומה לשיטתו של ס׳ היובלות). נשתמרו דברים 
מעטים מלמך, ויותר מהם ( 4 דפים) מדברי אברהם (מן 
המגילה הזאת נמצאה כמות גדולה יותר של גוויל, אבל הרוב 
אינו ניתן לפיענוח). קטעים זעירים רבים נשתמרו, כנראה, 
מחיבורים דומים, אלא שקשה מאד לעמוד על טיבם. דוגמה 
אהרת ליצירות מסוג זה הם המזמורים הנוספים במגילת 
תהלים ר 8 ? 110 ; ע׳ להלן). עוד נמצאו בקומראן שרידים 
של יצירות שאינן דומות אמנם במיוחד לספרים החיצוניים, 
אבל אין בהם גם סימנים מובהקים לחיבור מיוחד בקרב 



מגילת הנחויזת 

(ברעות משרר החיניד והתרבות• - או. 1 * העתיק,־ח והסגזיאגניש) 

הכת ולמענה. כך אפשר להגדיר קובץ של תפילות, שבהן 
הציבור המתפלל הוא ככל הנראה עם־ישראל בכלל, ולא הכת 
(״דברי המאורות״,! 5130 ( 400:1 ). דוגמה אחרת הוא שיר 
בגנות הזונה ( 40184 ), המסתמך, דרך חירות, על האזהרות 
מפני האשה הזרה שבמשלי, פרק זי. וראוי לציון קטע קטן, 
אך נאה בתכנו, של חזון אחרית-הימים, שניתן לו הכינוי 
״ספר הרזים״ ( 1027 ). כמו־כן נמצא, אך טרם פורסם, תרגום 
ארמי לספר איוב; וייתכן מאד, שעל סוג זה של יצירות לא־ 
כיתתיות נמנות גם אחדות מן היצירות שנמנו לעיל, כגון 
תיאור ירושלים העתידה או אחדים מליקוטי המקראות: 
החומר שבידנו אינו מספיק לאבחנה ברורה בין יצירות כית¬ 
תיות ולא־כיתתיות שנשתמרו בקטעים בלבד. 

תעודה מיוחדת במינה היא מגילת הנחושת ( 3015 ). 
הכתוב בה חרוט על פח־נחושת (מידותיו 240 30 x ס״מ 
בערך), שנמצא מגולל; תכנו — רשימה מפורטת של מקומות- 
מחבוא של אוצרות כסף, זהב וכלים יקרים: האוצרות מדהי¬ 
מים בעשרם (סה״כ 4,630 ככרות כסף וזהב, כל' לפחות 
115,750 ק״ג, וכן כמויות בלתי־מפורטות של כסף וזהב בנוסף 
על כלים שונים!). יש חוקרים הנוטים לראות ברשימה ציון 
להחבאת אוצרות-המקדש. למרות הדיוק הרב שבנתונים 
ולמרות הסגנון הענייני היבש, קרוב ביותר להניח, כי היצירה 
היא דמיונית-אגדתית. היא מאלפת במיוחד בלשונה, הקרובה 
מאד, בכל הנראה, לעברית המדוברת בדורה והעשירה מאד 
במונחים טכניים (מתחום הבניין וכיו״ב). אין לזהות את 
רובם הגדול של המקומות, שבהם כביבול טמונים האוצרות. 
לפי צורת-הכתב נראה כי זמן המגילה הוא בערך ימי חורבן 
הבית; אין בל סימן שנתחברר, בקרב הכת ואין לדעת על 
איזה חרג נמנה מחברה. 

( 3 ) מקרא. בקומראן נמצאו גם עתקים ושרידי-עתקים 
מכל ספרי-המקרא פרט למגילת-אסתר. על-פי-רוב נמצאו 
כמה וכמה עתקים של ספר אחד. על עתקים אלח של ספרי- 
המקרא כנתינתם יש להוסיף את ההבאות הרבות של המקרא 
בפשרים ובליקוטי-מקראות (ע׳ לעיל), וכמדכן פרשיות של 
תפילין ומזוזות שנמצאו אף הן בקומראן. נתברר כי הנוסח 
אינו אחיד: מצויים הילופי-גירסה רבים בין עותק לעותק, 
וממילא יש עתקים שגירסתם קרובה לנוסח המסורה ויש 
שגירסתם רחוקה ממנו ומתאימה, או אינה מתאימה, לנוסח 
השומרוני או לעדות תרגופ-השבעים. חוץ מחילופי-הגירסה 
במשמעות המצומצמת של המונח, יש גם נהגי-כתיב שונים — 
חסר, מלא ומלא-דמלא. כל קטע שנשתמר מן המקרא, אפילו 




203 


מד:ר־ידוז־־, כח ומ:לות 


204 


אינו מהיל יותר משני חגאי־תיבה, דדיך לימוד, ליוון שיש 
בו עדות לנוסח מסויים. ומלאן שאין להעריך את החומר 
לל־צרלו, לל־עוד לא פורסם ועובד לולו! אף־על־פי שלבר 
נעשתה מלאלה חשובה בחלקו. באופן הללי אפשר לומר, 
שהמקרא של קומראן דומה מאד למקרא שבידנו, שלן 
חילופי־הגירסה אין בהם משום שינוי במהות המקרא בהללו, 
ואילו נוסח אחיד בפרטים טרם נקבע למקרא בדורות ההם. 
ויש לציין, שבחומר שנמצא במקומות אחרים של מ״י מתקו¬ 
פה מאוחרת במעט (מימי מרד בר־לוכבא) בבר מצוי מקרא 
הזהה למעשה עם נוסח המסורה. תופעה זו, בבל שאין בה 
עדות על דרבי־מסירה שונים בחוגים שונים שביהדות, הרי 
משמעה, שנוסח המסורה נקבע בדור הראשון שלאחר חורבן 
בית־ר׳מקדש. מגילות מן המקרא שנמצאו שלמות או במעט־ 
שלמות, ושנדפסו עד עתה, הן: מגילת ישעיהו הראשונה 
(' 1£ ^^), שנשתמרה בולה ( 54 דפים): היא משמשת דגם 
לעתקי־המקרא שרבו בהם (באופן יחסי) השינויים לעומת 
נוסח המסורה, על־פי־רוב בענייני בתיב, אך גם במשמעו 
המצומצם של המונח. מגילת ישעיהו השניה (׳'!! 19 ) קרובה 
לעומת־זאת לנוסח המסורה בכתיב, וחילופי־הגירסה שבה 
מועטים! נשתמר ממנה בערך השליש האחרון. גם ממגילת 
ספר־תהלים (■ 5 ? 110 ) נשתמר בערך השליש האחרון. היא 
כוללת את המזמורים מחלק זה של הספר, אך לא כסדרם 
בנוסח המסורה. אחד מהם (קמה) בא בגירסה מורחבת בתו¬ 
ספת הנוסחה "ברוך ה׳ וברוך שמו לעולם ועד" אחר בל 
פסוק. במגילה הועתקו, כשהם מעורבים בין שאר המזמורים, 
שמונה שירים חיצוניים, שאינם כלולים בספר־תהלים של 
המסורה. שניים מהם הגיעו לידנו (בעיבוד המצרף אותם 
לשיר אחד) בתרגום־השבעים (כ״מזמור קנא"). עוד שניים 
נשתמרו בסורית, ואחד הוא כנראה חלק מספרו של בן־סירא 
(פרק נ״א). ועוד רשומה במגילה הערה המונה את מספר 
יצירותיו של דוד המלך לפי סוגיהם ומגיעה לסד־דוכל של 
ארבעת אלפים וחמישים שיר, וטוענת "נול אלה דבר בנבואה 
אשר נתן לו מלפני עליוד. בשל השוני הרב שבין מגילה זו 
לבין ספר־תהלים, כפי שהגיע לידנו בנוסח המסורה ובתרגו¬ 
מים העתיקים, יש הסבורים שהמגילה הנדונה אינה כלל 
עותק של ספר-תהלים, כי אם קובץ שהוכן לצורך אמירתם 
של מזמורים ושירים אחרים בציבור, מעין סידור־תפילה. 
אבל סברה זו אינה עומדת בפני הניתוח ההגיוני, שהרי סידור 
הכולל את כל מזמורי-התהלים (כפי שכללה אותם ככל הנר¬ 
אה המגילה כאשר היתה שלמה) זהה למעשה עם ספר¬ 
י תהלים. המגילה אינה אלא עדות לחופש, שבו נהגו אנשי- 
הכת במסירת המקרא! עדות נוספת לחופש זה ניכרת בלי¬ 
קוטים מן המקרא (ע׳ לעיל). 

לשו ן,נתיב וכתב. רובה של ספריית כת מ״י כתו¬ 
בה עברית ומיעוטה ארמית ונמצאו גם קטעים זעירים 
ומועטים של תרגום המקרא ליוונית. העברית שבה כתובות 
המגילות הלא-מקראיות היא העברית הספרותית של ימי 
הבית השני(הידועה עוד מבן-סירא), והיא דומה דמיון שטחי 
לעברית המקראית בתחביר ובאוצר-המלים הכללי. אין כאן 
חיקוי של לשון-המקרא, אלא תולדד, של מסורת לשונית: 
למושגים המיוחדים להגותה ולאורח-חייה יצרד. הכת לשו¬ 
נות משלה, נמצאו גם תעודות מעטות בלשון-חכמים, אך 
טרם פורסמו. הכתיב הוא בדרך-כלל מלא: אפייניות לו הן 
הצורות "לוא", "כיא", "אמתכה" (־אמתך) וביר׳ב. לעתים 


קרובות מלמד כתיב זה על מערכת של הגה וצורות, השונה 
מן המערכת המקובלת במסורת הטברנית. למשל: צורת- 
רבים של "נגע" היא "נגועים" (או "נגיעים": ע׳ להלן): 
במקום ״הוא״ ו״היא״— ״הואה״ ו״היאה״; ״קצור״(= קיצר); 
״יושור״(= ישר): ״מולאת״(= מלאת): ״אנושי״(= אנשי); 
יש גם סימנים' של רפיון הגרוניות, כגון "הנשי" (=אנשי). 
ברוב העניינים האלה אין נוהג אחיד לכלל המגילות: בעת־ 
קים של המקרא יש אחדים הנוהגים בנתיב שרובו חסר כמו 
בנוסה המסורה, ויש המרבים בנתיב מלא ובצורות המעידות 
על היגוי העברית בפיהם של אנשי הדור ההוא. 

הנתב הרגיל הוא הכתב העברי המרובע, בשלב של 
התפתחות הקדום במעט מן השלב הסופי (המשמש כיום 
בדפוס). דרך משל הה״א סתומה ויש לה "גג" הבולט מעט 
לצד שמאל: לדל״ת אין בליטר, בצד ימין: הזי״ן היא קו 
ישר פשוט, ולעתים יש לה "ראש" קטן מצד ימין. הסופרים 
ברובם הגדול אינם מבחינים בין ווי״ן ויודי״ן(שתיהן דומות 
לספרד. 1 ): המעטים המבהינים ביניהן אינם עושים את היו״ד 
יותר-קצרה, אלא יותר-רחבה. אפשר להבחין בין כמה סגנו¬ 
נות של כתב זה, מחם מעט יותר-קדומים ("נתב חשמונאי") 
ומעט יותר-מאוחרים ("כתב הרודיאני"). המומחים להת¬ 
פתחות הכתב מציעים אבחנות-סגנון וקביעות-זמן מפורטות 
יותר, אך יש לקבל את מסקנותיהם בזהירות. 

בצדו של הכתב המרובע מצוי במגילות אחדות הכתב 
העברי הקדום ("דעץ"), שבו כתובים עתקים אחדים של 
התורה; וכן שמות האל (השם המפורש ולפעמים גם "אל") 
שבאחדות מן המגילות הכתובות בכתב המרובע ננוד,ג זה 
אפייני לפשרים, אך גם מגילת ספר-תהלים נוד,גת כך). 

התמרים והממצאים שאינם בכתב. המגילות 
כתובות על־גבי גוויל (עור שצד-השיער שלו הוחלק לשם 
כתיבה): נמצאו תפילין כתובות על קלף (עור שצד-הבשר 
שלו הותלק לשם כתיבה). הדיו היא כמעט תמיד פחמנית: 
מגילה אחת (המגילה החיצונית לבראשית) כתובה בדיו 
מתכתית (ולכן לא נשתמרה יפה; הדיו הרסה את הגודל). 
באחדות מן המגילות מכסה שכבה של רקבון את הכתב, 
הניתן לקריאה בתצלומים שנעשו על-גבי חומר הרגיש 
לקרניים אינפרא-אדומות. — המגילות היו (לפחות בחלקן) 
עטופות מטפחות ונתונות בכדים: נמצאו שרידים של מטפ¬ 
חות אחדות ולפחות שני כדים שלמים. 

בה׳רבת קומראן עצמה לא נמצאו מגילות או קטעי- 
מגילות, אבל הבניינים מאלפים כשלעצמם. החשובים שבהם 
סדורים כריבוע סגור מסביב לחצר מרכזית. בפינה הצפונית- 
מערבית, במקום הכניסה ליישוב, בנוי מגדל ששימש לאבט¬ 
חת המקום. בצד המערבי מצוי חדר וספסל של אבן מסביב 
לקירותיו, בקומה שמעליו היה — לדעת החוקרים שחפרו את 
המקום — בית-מלאכה של הסופרים. בצד הדרומי מצוי חדר 
ארוך, ששימש כנראה חדר-אוכל, בפי שאפשר להסיק מהס¬ 
תכלות בחדר קטן שנמצא לצידו, ששימש כמחסן של כלי- 
אוכל. במקום לא נמצאו חדרים שניכר עליהם ששימשו 
למגורים; האנשים התגוררו במערות שבסביבה או לנו 
בעליות שלא נשתמרו. כל הפרטים האלה מעידים על צורת- 
חיים שיתופית. על הקפדתם של אנשי-הכת בענייני טהרות 
מעידות בריכות מרובות המפוזרות בין הבניינים. רובן מצר 
יידות במדרגות ושימשו כנראה לטבילה. הן ניזונו מאמת- 
מים שקלטה את מי-השטפונות של הנחל הסמוך ליישוב 




205 


מד:רידוד■, כח ומ;לות 


206 


מדרום (ואדי־קומראן). במקום היה גם בית־מלאכד, של יוצר 
וכמה מחסנים ומבני־משק. ליד היישוב מצוי בית־קברות 
גדול. המופרד ממנו בחומה. שרידי בניינים של הכת נתגלו 
גם ליד עידפשחה, הקרוב ליישוב! ייתכן שאנשי־ד,חבורה 
ניצלו את מי־המעיין לפעילות כלכלית כל־שהיא. 

התגליתותולדותחקירתה. המגילות הראשונות 
נתגלו בדרך־מקרד, בשנת 1947 , והגיעו לידיהם של סוחרי 
עתיקות, שהציעון לחוקרים. היו אלה שבע מגילות, שלמות 
או כמעט שלמות. החוקר הראשון שהכיר בעתיקותן היה א״ל 
סוקניק ז״ל, שהצליח לרכוש בשביל האוניברסיטה העברית 
שלוש מתוך שבע המגילות (מגילת ישעיהו השניד" מגילת 
ההודיות, מגילת מלחמת בני אור בבני חושך): הוא פרסם 
דוגמאות מד,ן בשנות תש״ח—תש״י וכן סקירות מוקדמות 1 
מד׳דורתן העיקרית יצאה־לאור מעזבונו בשנת תשט״ו. ארבע 
המגילות האחרות הגיעו לאה״ב כרכושו של אפיסקופוס 
העדד, הנוצרית הסורית, מר אתנסיום שמואל. שם טיפלה בדון 
קבוצה של חוקרים בראשותו של.]"ן, והם הוציאו 
לאור שלוש מד,ן (מגילת ישעיהו הראשונה, פשר חבקוק 
ומרד היחד) בשנים 1950 — 1951 . לאחר זמן קנה יגאל ידין 
בשביל ממשלת־ישראל את ארבע המגילות שהגיעו לאח״ב 
(בתרומתו של הנדבן ד״ש גוטסמן) וכל שבע הרגילות הגיעו 
למשכנן הקבוע בירושלים בהיכל־הספר (ר׳ תמי: כרך המי¬ 
לואים, עמ׳ 492 ). האחרונד, בקבוצת שבע המגילות הראשו¬ 
נות היא המגילה החיצונית לבראשית, שאותה הצליחו לפתוח 
רק משהגיעה מאה״ב לירושלים. בשנת תשי״ז הוצאה-לאור 
ע״י נחמן אביגד ויגאל ידין. 

בינתיים החלה קבוצת חוקרים, שנתארגנד, בחלקה הירדני 
של ירושלים, בראשותו של האב צ״ג׳ל £(> . 3 , לבדוק ולחפור 
במערה שבה נמצאו המגילות הראשונות, וכן בשאר מערות 
הסביבה, בח׳רבת קומראן ובעין־פשחה. נחקרו כארבעים 
מערות, באחת-עשרה מהן נמצאו מגילוח וקטעי־מגילות 1 
מספר הקטעים מגיע לרבבות. חלק מן החומר הגיע לידיהם 
של החוקרים מסוחרי-עתיקות, ובדרך זו עלה גם בידי י. ידיי 
לרכוש כמה פריטים חשובים (מגילת המקדש! תפילין). 
רובו של החומר הגיע לידי החוקרים עד שנת 1958 ומתפרסם 
באיטיות בשל קשיים שבפיענוח. החומר שבידי קבוצת החד 
קרים שבראשותו של האב .!!! ¥11 נתפרסם בחלקו בפר- 
סומי-ארעי הפזורים בכתבי-עת מדעיים רבים. בשלמותו הוא 
יוצא-לאור בסדרה ז: 1 ש 5 שם 1£211 ) 1 ן( של! 1 ז 1 !. 1£ -ו£!וס 150 ( 1 
(( 1 ( 0 = ). בכרך הראשון של סדרד. זו נתפרסם חלק של 
מגילת הסרכים שלא הגיע לידיד.ם של גזייס״״פ ועוזריו, 
כלומר "סרך לכול עדת ישראל באחרית הימים" ו״סרך 
הברכות". 

התגלית בקומראן גררד, אחריה חיפושים אחרי שרידים 
של מגילות במ״י כולו. אך מספרייתד, של כת מ״י ומתקופחה 
לא נמצאו שרידים במקומות נוספים, פרט למצדה, שבה נמצא 
חלק של חיבור כיתתי מובהק, שקטעים ממנו נתגלו גם 
בקומראן, ור,וא "םרך שירות המלאכים". כמו-כן נמצאו 
במצדד, קטע מקראי (מתוך תחלים, מזמור טו) וחלק גדול 
מספר בן-םירא, שנכתבו בתקופה שבה נכתבו המגילות של 
קומראן. 

משמעותה של התגלית היא בד.עמקת ידיעותינו 
בשטחים רבים (נוסח-המקרא, תולדות-הלשוןועוד),שהבולט 
שבהם הוא תחום תולדות המחשבה היהודית. לפני התגלית 


ידעו כי בימי הבית השני נתגבשו כמד, אמונות חשובות, 
בעיקר בתקופה המאוחרת-יותר (כגון האמונד, בעולם-ד,בא), 
אך קשה היד, להעריך כדבעי את משקלם של הנתונים. כתבי 
הכת, בהציגם דעה אחת מני רבות אך ברורד, ומנוסחת, 
משמשים נקודת-אחיזה להערכת המצב בכללו. הדברים אמר 
רים בעיקר בפלוגתה שבין הכיתות, כפי שמעיד עליה יוסף 
בן מתתיהו: הצדוקים אומרים, שפגעי בני-אדם אינם תוצאות 
הגורל, אלא נגרמים בסכלותם! הפרושים אומרים, שיש 
דברים מסויימים המסורים בידינו, אף-על-פי שגם הגורל 
שליט בנו! האיסיים אומרים שד,גורל שליט בנו באופן 
מוחלט. דברים אלד" המנוסחים במונחיה של הפילוסופיה, 
היוונית. נראו כבלתי-מד,ימנים עד שנתגלו כתבי הכת ונתברר 
שמסתתרת מאחוריהם הפלוגתד, היהודית בדבר צדקת האדם 
ושכרד״ והיא — באיזו מידה יכול אדם להגיע לצדקה מעצמו, 
אם אמנם שליט האל שלטון מוהלט גם באדם עצמו. עמדת 
הפרושים המצמצמת אח שלטון הבורא — "הכל בידי שמים 
חוץ מיראת שמים״ — שנעשתד, שלטת ביד,דוח, נתגבשה אם 
כן נוכח שיטתה של כת מדבר-יהודה, שאינה חוששת מלהפ־ 
קיע מיכלתו של אדם אף אח צדקתו, כלו׳ שהוא נוטל שכר 
על צדקתו ונענש על רשעתו אף־על-פי שאלו נגזרו עליו. 
מאמרים שונים אצל בן־סירא, בספר מזמורי-שלמה ובספר 
חנוך ועוד משתלבים עתד, בפלוגתר, זו ומקבלים ממנר, את 
פירושם. אולם חשובה-יוחר היא המסקנה הכוללת, כי אין 
לראות בעמדתם של חז״ל או במאמרים שבספרים חיצוניים 
אמירות סתם, אלא עמדות עקרוניות מודעות, שנכבשו תוך 
כדי ויכוח. הדורות שקדמו לחורבן הבית מתגלים כדורות של 
חשיבה תוססת ופוריה, שמחייבת הערכה מחודשת של 
התקופה. 

הערכד, מחודשת כזו כבר חלד, בחקר הנצרות הקדומה. 
פרסים רבים ב״ברית החדשה" מתפרשים מתוך השוואה עם 
כתביד, של הכת, שאפשר לראות בד, מעין נקודה, הקרובד, 
לזו, שבה מתפלגת הנצרות מן היד,דוח. מסתבר, שתורתו 
של פאולום (ולאו-דווקא תורתם של האוונגליונים) קרובה 
לכת מ״י מבחינת השקפת-העולם העקרונית. פאולום נתן 
לנצרות גוון אפייני של גזירה ( 10 :וג 1 ז 1 :ו!י, 1-3£11£ ס) לאחד מן 
השניים: "ישועה" או "אבדון", ושל תחושת החטא-ד,קדמון 
שאין אדם יכול להשתחרר ממנו בכוחות עצמו, ומרכיב זה 
התנגש במרוצת התפתחותה של הנצרות כמה פעמים עם 
מרכיבים אחרים. משנתגלו התעודות של קומראן נתברר, 
שמרכיב זה הוא ירושה יהודית. 

במסגרת ר,ד,תפחחוח הרוחנית בעולם המערבי מהווה כת 
מ״י מעין אב-טיפום של כיתות רבות שקמו בעולם זה בדורות 
ובמקומות שונים, כיתות שהאמונה הלוד,טת בקץ הקרוב 
גרמד, להן להתגבש ולפעול פעילות מד,פכנית קיצונית בתחום 
החברתי, אן לד,תכונן לפעילות כזאת. 

פרסופים ראשונים שי המגיקות: 

א״ל סוקניק, אוצר הפגילות הגנוזות שבידי האוניברסיסד, 
העברית (מגילת ישעיהו השנייה, מגילת מיחסת בני אור 
בבני חושך, מגילת ההודיות), תשט״ו! נ. אביגד-י. ידין, 
מגילה חיצונית לבראשית ממגילות מ״י, תשי״ז! י. ידץ, 
תפילין־של־ראש מקומראן ( 1-1 1 ע 911 .ן x ) (ספר ארץ- 
ישלאל, ס/ 85-60 ), תשל״ט 1 /ס . 5 
■ז״ס . 1 ^ 1 ; 1910 ,(ספר ברית דסשק) 1 
• 0 ^ . 31 / 0 3660111 360 ,. 31 1 ? 07/8 ז 

: 1950 ,(מגילת ישעיהו הראשונה, פשר חבקוק) 1 
, 11 . 01 ז% .^ 0$166 ח 40 { $'^ 06 ^ ./ 5 / 0 366011$ 1 ) 36 1 ) 060 16 ( 7 ,.| 1€ 

.*ז יז ־ ׳<ות 16 ש( 11 ע 8 .ס ; 1951 ,(״סרך היחד״) 2 . $0 ג? 
סרך לכוד עדת ישראל ב־) €0061 ^ 7 ^) 6 ן< 0$ ^ ,. 131 *> 




207 


מד:ר־ידו*ח, :ת ׳מגלות - מד 


2:8 


אחרית הימים, סרך הבובות, כל החומר שנמצא בסערה 
(10 11 '״ 5 טז 51 .ן ; 1955 ,( 1 סןם =) (הראשונה (סינוו . 
1116 0 / $!!'01 {1(11 
(811 ( 345 — 318 מוווןחלזחזגזגצתז • 1 י 1 ת 

11114 { £1161 )' 1 ״ע ,:זש 11 !ב 6 ; 1959 ,(נזרך שירדת הנזלאכים ) )■- 
^^44£ ^|* ז 1174441 זד} 11 €5 ^ ^ 01£ ז 0 ? !^ 1 "' : 4 011£ ^ 0 ^ז 0 ' 11 ת £$" 

(^1^1 נ 11 מ.׳ד .^,x\^^^^, 195-250) ( קובץ התפילות המכונה 

€!> .:ר . 3111€1-1 מ . 4 ?; 961 ז .^דברי המאורות" 
1 ^ג^ג x, ''¥61}{6! 06 ^ ''! 6 ) 01 ץ ^x4 ( 111 כ 1 ן< 1 ) ^ 1 ^^ז^ת 

(כל חחומר של המערות הדלות במנוצא של כתובים (שנייה, 
שלישית, חמישית עד עשירית נסימניס 2 וכר) מגילת 
-^ 011010141 ״ס 5 ,;■זש 1 )חג 5 .ן ; 1962 /(הנחושת 

; 1965 ,(מגילת ספר תריליס) (^\ 1 נ 1 ;ע =) 11 מ 7 >־< 

80011 1116 / 0 (£) 4£111 ץ(^ 1 ) ¥1 יס 1 {. 101 ז\/ ,ח[ 1 ^גזר .¥ 

י 41 נ 11 ) 11 גמל)־// /;, (X^x^^^ ( 10 ** 2 צ 
קטע נוסף מאותה מנילה (בעיקר מתוך מזמור קי״ח)) ). 
1966; /. ( 158-186 ^ 4 ) 1 , 4 מ?)־/ןמ^ 01 , 0 ־ 61 ? 11 \. . 1 ׳ג 
(חלק מן החומר של המערה הרביעית - כל הפשרים, ליקו־ 
. 968 ! ,(^ר סןם) (טי מקרא ועוד 

מזזדורית מבוארות וקבצים: 

י. ידיז׳ מגילת מלחמת בגי אור בבני חושד׳ ממגילות מ״י, 
1955 ! י. ליבם. מגילת ההודיות׳ ממגילות מ״י, תשי״ז \ 
הב״ל, מגילת הסרביס, ממגילות מ״י, תשכ״ה 5 א״מ הברמן, 

1^.1 מגילות מ״י׳ תשי״ס 1 ז{ 244 101 ^ 8144 ,ז€?ו 111 ל 

1^€ גמס׳ן ז 144 (ז 4£ <ז.וה X0^^20 711£ ,ת(ל 1 ג 11 . 0 ; 1953 ,■ 160 ^ ה ' 
1)00\47 £{ 0 ,ש 118 ט, 1 .£ : 1954 , 4 ^חי 6 .הז ^x1£ 41144 ^x^■{ ' 4 ז 
. 1964 ,תסז 

סקירות וספרי־עזר: 

1 יי ידין׳ המגילות הגנודת ממ״י, תשי״ז; ( 5. 7/14 ״ן 10 ז״ 6 .!״ 

!>€1441 5£0 80-0114, 1955; 1(1.; }70)-£ 0)1 7)£4141 8(41 

800114, 1958; 0. 6 41 יו 1 { 1411£ ? 1 ) 1 { !ס!) £11 .■(^ 110 ^ 31 , 41 ז 113 סז 1 ן - 

1 £11 , 1957 , 1 ,( 89 : 76 ^\־\־, 2 ש =) ז 170 70104 חזסס 4 ז . 

1965; 5, 1 -800114 8£42 0£4441 £^:/ /ס .■(^{ 144 ( 311 ,■ 1,3531 ג , 
19480 ^•ס>יז 6 ןי. 1 4:1€711 ה^ 1£ ) 7 , 055 ־ 01 .!ל .* 1 : 1958 , 1957 ־ / 
01()>41'41 זת 0 ש 11 נ 1 ; 1958 . 10 ^ 14 ) 8 41 ) 11£ ג/ 34 וז 0 ^ 04 ^ ^ 0.14 וז - 

30^^1 1 ) 1 416 £4 ^ 411074 ^ £44 30114 764 ,■^^ 11 ז 

1)10)'1£, 1959; 0. ^111 €11 . 3 214 2712 )^ 4 ' 07 } 1 ^זס^^ ״ 31 .]? 1 זנ 

^%41))1:4 ס $1£ ס 1£01 {£ז £1 ' 7 66 . 11 ; 1960 , 41€21€1% ז 0 ז 

. 1961 ,£/-( 0 ^ 1 ■ 40 { 16 6 ^ 14 דס 144 ה 70 ת 

יע. לי. 

.517 מד־גבה, ע״ע אויר, עמ׳ 822 ; ברומטר, עמ׳ 
מתסקןר. ע״ע מלגש. 

מדד (או: מספר־אינדנם — ?!נג': ■ 1 :> 8 מ 111 א כ^י־ 
עזר סטאטיסטי להשוואת העצמה של תופעה חמודב־ 

בת מפריטים בני ממד ו״משקל" שונים, במועדים או בבקר 
מות שונים. ההשוואה נעשית, בד״ב, ע״י חישוב היהם בין 
העצמה האחת (הנבדקת) לעצמה השניה (הבסיסית) והכפ¬ 

.100 לת המנה ב 

נלי־עזר זח משמש בתחומים שונים של מדעי־החברה: 
מקובלים מ" שונים בפסיכולוגיה, במיוחד במבחנים פסיכו¬ 
לוגיים (ע״ע), כמדדי-קושי ומדדי-הבחנה. בין המ" הרבים 
בבל תחומי המחקר הכלכלי ידועים לדוגמה המ" לפריון, 
לאבטלה, לשערי ניירות־הערו. ההשוב והמפורסם במ" הכל¬ 
כליים הוא: מ׳-יוקר־המהיה (= מ׳־ד,מחירים-לצרכן), 
שמטרתו למדוד את שיעור העליה לאורך זמן, של ההוצ¬ 
אות הדרושות לקיום משפחה ממוצעת ברמת-מחיה קבועה. 
מ׳ זה הוא, איפוא. מ׳-מחירים, המודד את השינויים שחלים 
במחיריהם של מצרכים ושירותים הנצרכים ע״י חלק מהאר 
בלוסיה שאליה מתייחם המ׳. 
רמת־המחיה מורכבת מפריטים שובים, בהם; לחם, חלב, 
בשר, שמן, גבלנה, ביצים, סוכר וצרכי מזון אחרים, צרכי 
הלבשה, דיור, ציוד בית■ שירותי בריאות, תרבות ואחרים, 
למחירו של כל פריט ניתן לחשב מ', למשל; חלוקת מחירו 
של כיכר לחם אחיד היום במחירו של ביכר לחם אחיד 


בתקופת הבסיס הוא מ' למחיר הלחם האחיד. אולם לצורך 
קביעת השינוי בהוצאות המחיה בכללן, ז״א על־מנת להגיע 
לחישוב מ׳-יוקר-המחיה, יש לבטא גם את משקלם היחסי 
של הפריטים השונים. לדוגמד,; מחירו של הלחם האחיד 
בישראל עלה מ 1949 עד 1966 פי 6 בקירוב. של הסובר — 
פי 8.5 ושל הקפה — פי 12 . אך לעליה הקטנה-יחסית במחיר 
הלחם חשיבות רבה־יותר, לגבי משפחה ממוצעת, מאשר 
לעליה הרבה במחיר הקפה. משום־בך מקנים לם׳ של בל 
פריס את המשקל היחסי התואם את ההוצאה לפריט זח בתוך 
בלל תקציב-ד,משפחה, בתקופה המשמשת בסים להשוואה 
(טנביקה וו קרויד, ש יק לול). בדוגמה דלעיל, ד,ד,וצאד, 
על לחם בישראל היתד, — בעת עריכת הסקר האחרון — 
22% מתקציב משפחה ממוצעת, וד,הוצאה על קפה, תה 
וקקאו — 0.9% . מ׳-יוקר־המחיה הוא, איפוא, סכום המ" של 
הפריטים המרכיבים אותו, באשר כל אחד מהם מוכפל בשבר 
שנקבע ע״י משקלו היחסי. אפשר לבטא דרך-שיקלול זו בעזרת 
הנוסחד, הבאה: יהיו ״ק ,!ק מחיריהם של " המצרכים 

והשירותים (בעלי משקלים ״׳\\,... כאשר 1 =)עו^) 

הנכללים בחישוב מ״יוקר-המחיה בתקופה המשמשת בטיס 
לחישוב המ׳ ו״?,...,!? מהיריד,ם בתקופה שבשבילה מחש- 

נן 

בים את הם׳, בהתאמה! ^— הוא הם' למחירו של פריט 
1 ? 

בודד ואילו הם׳ הכללי הוא הממוצע המשוקלל; 

? " 

- 1 ; 1 = 1 . 

■גן • 1 = 1 

ניתן לשקלל כל מ' בודד ע״י חישוב אחוז ההוצאה- 
למחיה, שהוקדשה בתקופת הבסיס למצרד הבודד, ביחס 


לכלל־ההוצאה: = ;¥\, באשר ;!) הוא הכמות 


שנצרכד, ממצרד ; בתקופת הבסיס. ע״י הצבת ערך זה של 
בנוסחת המ׳ מתקבלת נוסחת לספיירז (*שסץשקג!".!) 
לחישוב הט׳; _ " 


11 ^> 1 ־ 1 2 

100 >(- י־ י 


= *ז. 


2 ?10, 

1=1 


קיימות נוסחות רבות אחרות לחישוב מ', מ׳-המחירים—לפי 
נוסחת לספייח משווה, איפוא, את הסכום שהיה דרוקז 
לקניית ס ל מסויים של מצרכים ושירותים בתקופת הבסיס 
(המצויינת תמיד ע״י 100 ) עם זה הדרוש לקניית אותו הסל 
בתקופה אחרת כלשהי. הסל כולל מצרכים ושירותים באיכות 
ובכמות קבועה, אע״ס שחרגלי-צריבה משתנים כתוצאה 
משינויים במחירים, מהתפתחות טכנולוגית וע״פ האפנה 
(לדוגמה: דג קפוא שימש בישראל כמקור עיקרי לחלבון 
בראשית שנות ה 50 , וכיום הוא נצרך בכמויות זעומות בלבד! 
מקלטי טלוויזיה לא היו מבוקשים כלל בישראל באמצע 
שנות ו> 60 , ואילו לקראת סוף שנות הסס רכישתם היא הוצאה 
נכבדה בתקציב המשפחה הממוצעת). עובדות אלה מובאות 
בחשבון בחישוב המ' ע״י עדכון דרך חישובו לעתים מזומ¬ 
נות. בישראל, לדוגמה, הוחלף סל המצרכים וד,שירותים 
כמה פעמים, ולאחרונה — ב 1965 . 

כץ המגבלות של הט" מציינים קיום של תנודות בצריכה 
ובאיכות שאען באות לכלל ביטוי בהם: ( 1 ) תנודות 
בצריבה. — מצרכים ושירותים מסויימים נצרכים בעונות 





209 


מדי■ 


;ח;מד■■ ׳(ה)אונ::דל, 7 ורת■ 


210 


מסויימות של השנה בלבד, אם משום שאינם מוצעים בעונה 
אחרת (כגון ענבים בחורן■) ואם משום שאין להם ביקוש 
(כגון מטריות בקי׳ן) וכן חלים שינדים ניכרים במחירי מצ¬ 
רכים מסויימים (למשל, ירקות שלא בעונתם) הגורמים גם הם 
לתנודות בצריכה. תופעות כאלה מסבכות את החישוב החד־ 
שי של המ' ומגבילוח אח משמעות השינויים שחלים בו. 
( 2 ) תנודות ב א י כ ו ת. — חלב טרי, לעומת חלב מפוס¬ 
טר, וכדוגמתו שינויים אחרים, שאין להעריכם מבחינה 
כספית. בגלל מגבלות אלה ובגלל טעויות דגימה (ע״ע) איו 
מ׳־המחירים-לצרכן מצליח למדוד בנאמנות -את השינויים 
במחירים. יתר-על-כן, כל המשתמש בצורה נבונה בהכנסותיו 
יכול לעתים להימנע מעליית ההוצאות למחייתו המקבילה 
לעליית מ׳ המהירים ע״י החלפת מצרכים ושירותים שמחירם 
עלה הרבה, באחרים שמחירם עלה פחות. אך למעוטי-היכולת 
אין לפעמים ברירה זו(וע״ע שכר). 

הטבלה דלהלן מדגימה את עליית המחירים בישראל! 
הטבלה הוכנה ע״י שירשור ד,מ" השונים זה אל זה, כדי 
לבטא את עליית המחירים בצורה רציפה. 


מ' -ה מחירים לצרכן בישראל 


100 — 

1939 

אונוסט 

הבסיס: 

233 — 

1943 

יוני 


267 — 

1946 

לשנת 

ממוצע 

321 — 

1950 



884 — 

1955 



1075 — 

1960 



1516 — 

1965 

" 


1741 — 

1969 

* 



מטבלה זו מסתבר, שבמשד תקופה של כ 30 שנה עלה 
ממוצע המחירים בישראל פי 17 . 
וע״ע אינדכט! סטטיטטיקה; שכר. 

הלשכה המרכזית לסססיססיקה, ירחזז, שנתון, וסדרת פר¬ 
סומים סכבייס; הנ״ל, מדד המחירים לצרכן, דו״ח הועדד 
הצבוריח המיעצח (סדרת סרסלמיט סכביים, 5 ) חש״ד 1 

;* 1927 / 0 6 ^ 7 ״ 151161 ? . 1 

! 16 16 ) 31 ח 10 ]בתז 16 ת 1 : 1111 

, 1160 ^ 2 . 13 , 0 ; 1956 /^^מ 07 מ 

0£ 11 ב 6 ז 811 . 5 . 17 ; 1963 ,( 31 , 6 ע 1 }ן)?>.ס 3 ) 5 16 ) 31 ם 10 ז 2 ת 

^ 7 ז 1 ס 1-11 ס- €071 / 0 ה 0110 {^%!ז €0 , 31:181165 )$ ז 0 { 1,81 

. 1964 ,( 283 .סא ! 01 ^ 8.6 ) ^ $6 ז! 1 ז*ו €0 

ה. מי. 

(ח)מךה ו(ה>אעטגךל, תוךת־, פרקבמאתמאטיקר״הדן 
בחקר תכונותיו של אינטגרל המוגדר לא רק לפונקציות 
רציפות (ע״ע חשבון אינפיניטסימלי), אלא גם למשפחה 
גדולה של פונקציות נוטפות! נתפרסם ע״י לבג(ע״ע) בשנים 
1901/2 . 

תהי £1 קבוצה,ו-צ אוטו■ של תת־קבוצות של 11 שמקיים: 

1 ) ££ם! 2 ) 8££ , 4 .= 8££ -^! 3 ) = 

1 *ם 

פונקציה המוגדרת על £ תיקרא מידה, אם 1 > (^) 1 ן ^ 0 
ולכל סדרה של קבוצות ז ר ו ת (ן\!) >! 2 = ( 1 ^. ס) ■;. עם 

!־ו י 1 = 1 ' 

זאת, קיימות תורות אינטגרציה המוגדרות גם עבור מידה 
שאינר, חיובית ואינה סופית. בפרקים מטויימים של האנליזה 
הפונקציונלית מטפלים אף במדות ק, כאשר (. 13 ) ק הנ( וקט(ר 
במרחב בנך. 

פונקציה £ היא פונקציה מדידה אם הקבוצה 


{ב^( x:£(x } 

נמצאת ב־£ לבל מספד ממשי !. בעזרת המידה !/ מגדירים 
את האינטגרל לכל £ מדידה. ר,ר,גדרה נעשית 

בשלושד, שלבים, אם £ מקבלת מספר סופי של ערכים, היא 

ניחנת להצגה כ־.,, £73,1 כאשר^'*;^ן =(צ)* 1 . פונקציה 

כזאת נקראת פונקציד, פשרטד, ועבורד. מוגדר האינטגרל: 

( 731 ) 218 £ ־= 1/1 )£י[. כל פונקציה אי-שליליח ומדידה היא 
!•־ 1 

גבול של מדרד, עולה של פונקציות פשוטות{״£} , ואז מגדי¬ 
רים 18 > ״£ [ 11111 = 18 >£'[,—גבול התלד ב£ בלבד ולא בטז־- 
רדי("ז). 

הפונקציר, £ נקראת אינטגרבילית אם 00 > 18 >£[. פונ- 
קציר, מדידה כל-שהיא ? ניתנת לכתיבר, כהפרש של שתי 
פונקציות מדידות אי-שליליות_£-+£=?.הפונקציה ־ל נק¬ 
ראת אינטגרביליח אם 00 > 18 > +£ [ , כס > 18 > -£[ ואז 
1111 -£[ - 18 )+£[ = 18 )?[. 

תכונות מידיות של האינטגרל הם ליניאריות וחיוביות: 

■ 11 > £2 [יי £־ 18 >,£[ 2 = 18 )( £2 ו 1 + 2£1 )[ 

וכן אם 0 ^ £ אז 0 ^ 18 >£[. 

קיימות מידות שונוח( 8 ,£ , £2 ) הממלאות את הדרישות 
שהוזכרו לעיל! במיוחד, קיימת מידה הידועה כמידת לבג, 
שר,יא הרחבה של מושג האורך של קטע. האינטגרל ביחס 
למידה זאת הוא הרחבה חשובה של האינטגרל אשר בו 
משתמשים בחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי (ע״ע). תנאים 
הכרחיים ומספיקים לקיום מידה ניתנים במשפט שהוכח ע״י 
קרתאודלרי. 

האינטגרל 18 >£ [ הוא פונקציונל רציף המוגדר על מרחב- 
הפונקציות של £2 ובעזרתו ניתן לשחזר את המידי׳ 8 • כמו¬ 
כן קיימים פונקציונלים רציפים על מרחבי-פונקציות המוגד¬ 
רים בדרכים שונות, שבעזרתם ביתן להגדיר מידה, כך 
שערך הפונקציונל על פונקציה £ הוא האינטגרל של £. 
משפטים מטיפוס זה הוכחו על ידי רים. אפשר להשתמש 
בעובדה זאת בדי להגדיר אינטגרל כפונקציונל, בלי לעבור 
תחילה דרך מושג המידר,. 

לד,לן כמה ממשפטי היסוד של תורת המידח: 

1 . משפט ד,ד.חכנםות של לבג: אם .£ סדרת פונקציות 
מדידות 8 ^ | ״£ | כאשי 8 איבטגרבילי ה£ = ״ 11111£ , אז £ 
אינטגרביליח אף יייא י־ 18 )״£ [ מ 111 = 18 >£ [. 

2 . משפט ח־ון-ניקודים, תהי ע מידה המקיימת: אם 
0 = ( 73 ) 8 אז גם 0 = ( 3 ,)< 1 . קיימת פונקציד, אינטגרבילית 
£ כך שלכל 2 ^ 8 18 > 3£ [= ( 6 );>. משפט זה הוא הכללד, של 
המשפט היסודי של החשבון הדיפרנציאלי וחאינטגרלי, דד,ייי 
נו, המשפט שמראה שפעולות האינטגרציד, והגזירד, הן פער 
לוח הפוכות זו לזו. 

3 . משפט פוביני: אם 82 ,! 8 הן שחי מידות, אפשר להג¬ 
דיר את מידת המכפלה 82 >י, 8 = 8 ויתקיים 

= ( 1 י) 182 '((ץ) 81 ^(׳( ,צ)£[)[ = 18 >(׳( ,*)£[ 

(׳צ) 181 >((*) 182 >(׳(.*)£[)[ 

משפט זה הוא המאפשר להגדיר שטת ובפח בעזרת מועוגי 
אורך. 

קבוצה 3 > נקראת קבוצת אפס אם 0 = ( 73 ) 8 . קבוצות 
כאלו ממלאות בתורת המידח תפקיד של קבוצות יוצאות 





211 


(ד,)מדו! ו(ה)אינטגרל, תורת־— מדוזות־סוכך 


212 


דופן; אם 0 ^ ז ריס = ז;!)! [ , אז 0 =■£ בכל מ מלבד בקבו¬ 
צת אפס! אפס; 2 .ז דםמ> !ן!)!! [ 2 אז 00 > ££1 בכל מ 
מלבד בקבוצת אפס! פתקציה שהיא מוגדרת על וזישר 
ומונוטונית, היא גזירה, מלבד קבוצת אפס; ובדרך כלל, 
כאשר מוכחת בתורת המידה התכנסות של סדרת פונקציות, 
ההתכנסות מתקיימת מלבד בקבוצת אפס. 

תורת המידה משמשת בענפים רבים של המתמטיקה. 
לדוגמה, תורת ההסתברות מושתתת על תורת המידה. מושג 
ההסתברות נמצא חופף למושג המידה וכמידה של קבוצה 
מגדירים באופו אכסיוסתי את ההסתברות של מאורע 
(בשביל רוב משפמי־ד,גבול של תורת־ההסתברות צריך 
להשתמש באינטגרל הבללי של לבג). 

כמו כן, תורת האנליזה ההארמונית, או הטראנספורמים של 
פוריה, מבוססת גם היא על האינטגרל של לבג. ענפים שונים 
באנליזה פונקציונלית. ובייחוד אותם ענפים שמשתמשים 
בהם לתורת המשוואות הדיפרנציאליות הרגילות או החל¬ 
קיות, גם הם נבנים על תורת המידה. 

.ן - 1 ^ז £0 וע^ס . 1 < ; 1950 ,ץז 60 ^ 7 ..ע .יו 

. 1958 , 1 ,^ז 10 סי €1 <) 0 ^ 117160 

ש. פו. 

הגדולה (לפי השטח) 

במדינות הרפובליקה של הודו. 443,250 קמ״ר, 

37 מיליון תוש׳ (אומדן 1967 ). מ״פ נמצאת בצפון הודו 
המרכזית ונחשבת ל״מדינת־הלב•' של הודו (ד מפה, בע' 
הדו, עט׳ 547 ). 

מ״פ נכללת בתוך האיזור ההררי המרכזי של הודו(ע״ע 
הדו, עם' 434/5 ). לבל רוחב חלקה המרכזי משתרעים בביוון 
מערב־מזרח שני רכסי הרים — בצפון הרי וינךהיה (ע״ע 
הדו, עמ' 434 ), חזמשכם במזרח, הרי בהאנח־ וד.רי'קאימור. 
מדמם להרי וינדה^ה, ובהקבלה לכיוונם הכללי, משתרעים 
הרי סאטפורה (השיא; 1,350 מ'), והמשכם במזרח, הרי 
מאיקלה ( 313 !ע 13 .ן). בצפונה, בדרומה ובמזרחה של מדינת 
מ״פ משתרעות רמות מבותרות. 4 נהרות גדולים מנקזים 
את מ״פ! את חלקה הדרומי והמרכזי מנקזים הנהרות טאפטי 
ונארבאדה (נארמאדה) הזורמים לכיוון מערב— לים הערבי. 
איזור הצפון מתנקז לעבר עמק הגאנגה (גנגס, ע״ע) בעיקר 
באמצעות הנהרות צ׳אמבאל וסון. הנהר מהנךי זורם לכיוון 
מזרח ונשפך למפת בנגל. 

כמות המשקעים הממוצעת היא 1,000 — 1,400 מ״מ בשנה, 
פרט לאיזור הצפוני-מערבי המקבל כמות של 500 — 750 מ״מ 
והנתון לסכנת בצורת (ע״ע הדו, עמ' 439 — 442 ). 

כ% מכלל תושבי מ״פ מתפרנסים מחקלאות. קרוב 
ל 40% משמחה מעובדימ הגידול העיקרי הוא האורז הגדל 
במזרח ובעמקי הנהרות, בצמה ובמרכז— בעיקר חיטה^וב- 
איזורים המערביים גדל הדוחן. כן מגדלים קטניות, בטנים, 
פשתן ועוד. עם הפעלת תכנית־החומש ההודית השניה 
1956 — 1961 הורחבו שטחי השלחין. במערב ובדרום מערב 
נפוץ גידול כותנה — הגידול המסחרי העיקרי במ״ס. כ 30% 
משטחה של מ״ם מכוסים יערות, שמהם מפיקים עצים לבנייה, 
וכמויות קטנות של טיק ליצוא. מ״פ עשירה במחצבים 
וכורים בה פחם במזרח ובדרום־המרכז ( 10 מיליון טון 
ב 1967 ), עפרות־ברזל בדרוט במזרח ובצפון־המרכז ( 4 
מיליון טון ב 1966 ), מנגן בדרום ( 300,000 טון ב 1966 ), וכן 
בוכסיט, גיר, צוח, יהלומים, חול לייצור זכוכית וכד׳. 


חתעשיה עודנה מעטה, ומעסיקה רק כ 4% מהעובדים. 

היא עוסקת בעיקר בעיבוד התוצרת החקלאית ובייצור 
מזונות, טכסטיל, נייר, זכוכית, חמרי בנין (מלט), כלי־ 
חרסינה, מוצרי עץ, בחל והשמל. 

תב האובלוסיר, כפרית ובערים רק כ 15% מאוכלוטי 
מ״ס, רובם בערים קטנות. הערים הגדולות הם: בופל (ע״ע 
[כרך־מילואים]) — עיר־הבירה ( 1967] 2504x0 ]), אינדור 
(ע״ע [כרך־מילואים]) הגדולה בערי ם״פ ( 420,000 תוש' 
[ 1967 ]). ג׳אבאלפור ( 310,000 תוש׳ [ 1967 ]), גוללר 
(ע״ע; 320,000 תוש׳ [ 1967 ]). 

כ 60% מתושבי המדינה דוברים הינדית! מדוברות עוד 
17 לשונות אהרות ועשרות ניבים! בין אלה: רג׳אסטהאנית 
( 3% ), מאהראטית ( 2% ), אורדו ( 1% ) ועוד. 

דתם של 95% היא דת הינת! כ 4% הם מוסלמים (בעיקר 
במערב), יתרם ג׳אינים, נוצרים ובודהאים. רק כ 17% 
מהתושבים יודעים קרוא וכתוב. במוסדות־החינוך למדו 
ב 1964 כ 3.5 מיליון תלמידים וב 8 האוניברסיטות שבה למדו 
123,800 סטודנטים. 

המדינה בגבולותיה הנוכחיים קמה בשנת 1956 . ס״פ 
מקיפה את רובו הגדול של שטח הפרובינציות המרכזיות 
( 111465 ׳\ 10 ? 0111131 ) של תקופת השלטון הבריטי וכן את 
שטחן של נסיכויות קטנות רבות שהיו מובלעות בפתבינ־ 
ציות המרכזיות או שגבלו בהן. 

מ. בי. 

מדוזה או (מחסה), בזואולוגיה-ע״ע הידרוזואנים; 

*.* 7 •.־ ז • 1 X • ^ 

במיתולוגיה — ע״ע גודגו. 

מדוזות־סוכך ( 110203 <ןץפ 5 ), מחלקת בע״ח חסרי-חוליות, 
ממערכת הנבוביים (ע״ע), הכוללת כ 250 מינים 
החיים בךמים. רובם פלגיים (שוחים חפשית במים) ומיעוטם 
קבועי־מקום ושוכנים במעמקים גדולים. מ״ס אינן אלא היד־ 
דתיים (הידחת) הפוכים, שגופם הלך והתקער, ושכבת־ 
הבינים - המסוגליאה - הלכה והתעבתה, עד שהיו לם", 
ולמעשה הן וזצורה המדוזואית של הנבוביים (וע״ע הידרו־ 
זואנים, עם׳ 91 — 92 ). אולם מ״ס שונות מההידרתיים בכפה 
סימנים ! החשובים שבהם: ( 1 ) גודל הסונר — ס״ם אחדים 
עד 2 מ'! ( 2 ) העדר וילון — קרום טבעתי היורד למטה 
משפת הפעמון; ( 3 ) במחזור-החיים — דור הפוליפוסים 
מנוון או חסר לגמרי, צבע מה״ס זגוגי עפ״ר׳ אד לעתים 
קרובות — ורוד, כחול, חום וארגמן, ובך הם גם איבחהן 
הפנימיים — בלוטות־המין והצינורות הו־דיאליים־צבעוניים; 
מצויים מעים אחדים של מ״ס זורחות. המ" נעות באופן 
פסיווי ע״י זרמי-המים, ובאופן אקטיווי בעזרת התכווצויות 
של שפת הסוכך, שבו עובר שריר טבעתי משורטט חזק. 
שכבת המסוגליאה, שחבה ככולה עשויה מים, מסייעת למ" 
לצוף. היא שקולה כמעט בנפח המים שאת מקומם היא 
תופסת, מהירות התנועה תלדה בטמפרטורה של המים 
והיא עולה במידה שהחום עולה. במיני אורליה אחדים (ר׳ 
להלן) היא מגיעה עד 100 — 140 התכווצויות לדקה. לאורך 
השריר הטבעתי עוברת גם טבעת עצבית, המתקשרת לאו־ 
ניות-חישה מיוחדות ( 110113111 ;;), המונחות בתוך שקעים 
לאורך שפת הסוכר, בקצה הצינורות הראדיאליים. אוניות 
אלה נעדרות בהידרואידים ומצויות במינים אחדים של 
סדרת הטרכילינים. בתוך אוניות־החישה נמצאים איבח- 




213 


טדוזות־סוכו 


214 


הראיה — עיניות פשוטות (וע״ע אמלום) ואיבר שיווי־ 
סשקל — טטטוכיסתה. כל סה״ם טורפות וניזונות עפי״ר 
סבע״ח קטנים. במקרים פסויימיס הן מסוגלות לתפוס 
סרטנים ודגים גדולים• במערכת התזונה נבדלות מ״ס 
מההידרתיים: ( 1 ) בחלל הקיבה, שהוא מחולק למדורים! 

( 2 ) בקיבה — תלתולים הוטיים, שהם ממוצא אנד^רסליו 

( 3 ) ב 4 בלוטות־מיו המתפתחות באנדודרמיט, מעל לצינורות 
הראדיאליים ופולטות את תאי־המיו לחלל הקיבה. המינים 
נפרדים וד,הפריד, לרוב פנימית! הרביד. כמו בהידרתיים. 
ההתפתחות מלווה בהופעת דרגות־לרוואליות שונות ובחי- 
לוף־דורות: מהביצה המופרית מתפתחת לרווד־פלאנולה 
ריסנית, השוקעת לקרקעית ונצמדת בקצה האחד לעצם. 
ממנה מתפתחת דרגת פוליפוט-סקיפיטסומה — (- 1118 סץ 80 
גבמס!) הנבדל מהידרדפוליפוט בזה, שבחלל־גופו 4 מחיצות־ 
אורך. הטקיפיסטומה מסוגלת להניץ פוליפוטים נוטפים או 
להפריד חלקי-גוף קטנים, שמהם מתפתחים פוליפוסים נוס¬ 
פים. לבטוך, גופה משתנץ השתנצות־רוחב מלמעלה למטה, 
שנץ מתחת לשנץ. בדרך זו של רביה לא־סינית נוצרת 
מערכת של יצורים, דמויי פ״ הפוכות—רפרפות (בזיגגןק?), 
הערוכות זו על גבי זו, כעץ דורי קשקשים באצטחבל של 
זןרנים. במצב זה נקרא הפוליפום — ב 11 ! 01 זז 5 , וד,תהליד — 
סטרובילאציד,. לאתר־מכן ניתקות הרפרפות סגוף הפוליפוס, 
שוחות במים ומתפתחות לס" גמורות. בתזתה עשירד, וב- 
טמפרטורד. נמוכה הסטרובילאציה היא רבת־רפרפות! בתנ¬ 
אים הפוכים הסטרובילאציה היא מונודיסקית — בעלת 
רפרפת אחת. בהשוואה להץ־רתיים בסד.״ס אין המ' מתפתחת 
ע״י הנצה כמו בהידרואידים, או ע״י גלגול ישר של הפולי- 
פוס כבטרכילינים, אלא ר,יא נוצרת ע״י גלגול מורכב של 
הכפלת הדרגה הלארוולית של הסקיפיסטומה, וד,תהליד כולו 
הוא יותר מאשר חילוף-דורות סתם (וע״ע גלגול עמ׳ 742 , 
ושם ציור 1 . מם׳ 5 ! אלמוגיים, עמ׳ 686 , אלמוגים, עמ׳ 687 ). 

מה״ם מתחלקות ל 5 סדרות (לפי אתרים — ל 2 ); 

( 1 ) ; 11152£ ,£תז 0 ז 11 ט 8 ׳ דמויי־פוליפוסים קבועי־מקום, הכו¬ 

ללת את הצורות הפשוטות מבין סה״ם. הן חסרות אוניות־ 
חישד,. מתרבות במשך רוב עונות השנה. ההפריה היא היצר 
נית. מהביצה המופרית מתפתח פרט, הדומה בדיוק להוריו. 
הן נפוצות לרוב בסים לא־עמוקים, באיזורים קרים, בצפון — 
עד לאיזור הים-ד,תיכון, ובדרום — עד לנירזילנד. הסוגים 
החשובים: ו 1$ ^] 8 ע 1 ^ 1311 ^, הנאחזים בטרפי 

העלים של האצות £13 ז 208 וג 1 ז 13 ו 1 ת 11.31 גדלם עד 10 ס״מ, 

בכל שאר הסדרות המינים פלגיים, ורק בדרגת הלרווה 
הם קבועים. 

( 2 ) 111536 ): 1111 מ 1 [ 01 , כוללת כ 10 סינים הנפוצים בימים 
הטרופיים, לרוב בשפת נחלים ומפרצים ולפעמים ביסים 
פתוחים. גדלם: 20 — 25 ס״מ. מבין כל מה״ס. הם הקרובים 
ביותר לצורר, המדחואית של ההידרתיים. בני הסדרה מצטיי¬ 
נים בסוכר עמוק, פעמוני, שבשוליו רלון מדומה. בזרועות- 
הציד ( 4 או כמה קבוצות של 4 ) מצרים ריכהים גדולים של 
תאים צורבים הפוגעים קשה בטרף, שהוא, לרוב — דגים 1 
הם שחיינים מצויינים. במינים אחדים אוניות-ד,חישה מורכ¬ 
בות מאד, ובהן העינים מורכבות. בים-התיכון ידוע המין 
13118 נ] 31-511 חז 1363 >ג 0113171 , ש^טרו 5 ם״מ. באיזורי הימים 
השקט ווי,הודי ידועים הסוגים 013113 ק 1-1 קל ו 83111111$ כ 1 ס 11 ! 01 . 

( 3 ) 0111£,11153£ ־ 61 ? (או 3 ז 3 תסזס 0 ). בני הסדרד, הזאת 


מצטיינים בפעמון החצוי לרוחב ע״י תעלה, ובו 4 — 16 
אוניות-חישה• נפוצים בעומק של 500 — 1500 מ׳! סץ אחד 
נתגלה גם בעומק של 4,500 מ', מין אחר: 1106 ז 51 ט 3 ז' 1 

313 ) המצר ביס-התיכון — חי במים העליונים, גדלו כ 10 
מ״מ, הסדרה כוללת מספר מינים יפים מאד ובעלי מבנה 
מםובך (כגון ד, 3 ש £01 ״£?). 

( 4 ) 011163€ ; 13€081 מ 5€ / הגדולה בין הסדרות והכוללת את 
המינים הגדולים ביותר. מיניד, נפוצ-ים ברוב חלקי-העולם, 
רובם בקרבת החופים, ולפעמים בלהקות גדולות. בני הסדרה 
מצטיינים בטנטקלים חלולים וארוכים לרוב, המקיפים את 
שולי הפעמון' בסביבות אוניות-חהישה. להט זרועות-ציד, 
הנמשכות כלפי מטר, מ 4 זוויות־הפה. ולכל אחת מהן מרזב 
עמוק, המשמש מקום להדגרת ביצים. מד,משפחות החשובות 
של סדרד, זו; מש' 133£ ז 3 וו 11 ז 1 , שעליה נמנה המין £113 ז 1 ן. 5 ; 
3 ז 1 ז 311 המופיע במספר זנים בים־התיכון וביס-סוף! מין זה 



ציור 1 . מראה כ 5 ו• .■פנימי ע 5 א 1 ר?יה _ ג £11 ! 1 ו 4 . (תתר־אורך) 


נחקר ביותי• גדלה של האורליה 5 — 10 ס״ס, אך יש שהיא 
מגיעה ל 60 ם״מ. צבעה שקוף-ורדרד, צבע בלוטות-המין הבש¬ 
לות אדום או כתום והן נראות דרך דופן-הפעמון באזניים, 
הסקיפיסטומות שלה יכולות להתקיים מספר שנים ולהנץ כל 
הזמן רפרפות.—מש׳ 33£ > 311£1 ׳ 05 , הכוללת את המין £3 ו 31 ץ 0 
103 ז 0 ז 3 החי בצפון. צבעה אוראנג׳ וכחול והיא מהגדולים 
שבבע״ח חסרי-חוליות. קוטר הסוכך שלה 2 מ׳ ואורך זרר 
עותיה 30 מ׳! משקלה כ 70 ק״ג. היא פוגעת קשה באדם.— 
מש׳ 613£1336 ץ, שעליד, נמנים המין 1101:1111£3 13 ^ 613 ?, 
הזורח בצבע סגול־ורדרד, והמצוי בים-ד,תיכון, והמין -עפלס 
50££113 ץ 11 3 ז 830 המופיע בסוף הקיץ, בכסרות גדולות, לאר 
רך חופיה האטלנטיים של אירופה. 

( 5 ) £3€ מ 01 ז 11111208 , נבדלים מהסררד, הקודמת בחוסר 
טנטקלים לאורך שפת הסוכר, ובד,תפצלות זרועות-הפה 
( 4 — 8 ), המסתעפות ומתלכדות ביניהן בסגרן את הפה. 
במקום פה מרכזי, מתפתחות אלפי פיוניות בתוך הזרועות, 
ודרכן נלכד מזון פלנקטוני. מצב זה של "ריבוי פיות" התז 
יחידי בעולם-ד,חי, פרט לספוגים. לפעמים מסוגלים הם לצוד 




215 


מדו ות־. 8 וכן — מדות 


216 


טרף גדול, כמו דג, 

הנאחז בזרועותיהם. 

רוב המינים נפוצים 
במים רדודים של ה־ 

איזורים הטרופיים ו־ 

הסובטרופיים. בים־ 

התיכון נפוצה המ׳ 

המצויה 11111205101713 
0 ךת 111 ק, שןדלה עד 
40 ט״ס וצבעה לרוב 
כחול. בעונת הדביה, 

בסוף הקיץ, נפלטים 
אל החוף להקות של 
אלפי פרטים, לפעמים 
מסתתרים מתחת לסו־ 

ככי המ" מיני דגים 
ובע״ח אחרים. בים־ 

סוף מצויה קסיופיה 
( 13 )£ת 0£ ז 11 סג £13 ש 35$10 :)), הטיפוסית לשוניות אלמוגים. 
היא יוצאת־דופן בזה, שהיא קבועת־מקום ושוכבת 
הפוכה — על צדו העליון של הסוכך — על גבי קרקעית של 
חול וסין. במבנה גד 
פה היא דומה למ׳ 

המצדה, אך היא נב¬ 
דלת מרוב המ" בדר¬ 
כי הרביה. ההנצה 
היא סטרובילאציה 
מונודיסקית, ונוסף 
לכך מתפתחים על 
גוף הפוליפום ניצנים, 

דמויי פלאנולה. של¬ 
אחר שנפרדו ממנו, 

מתיישבים הם על ה- 
!!מו 4 . !!סיופיה (ב״ןסב״גס) קרקע דוצרים פולי- 

פוסים חדשים. בצורה זו יכול פוליפוס ליצור גם רפרפות 
וגם פוליפוסים חדעזים. 

על פגיעתן של פ״ יגרימתן לדלקות בעור — ע״ע דרמ¬ 
טולוגיה. עם' 196 , וציור 9 בעס' 198 . 

; 1910 < 499-735 , 111 , 14 ז 0 ^ 1 / 0 .ס 

,^^ 20010 / 0 \ 500 ') 7€1 ^ - ■!פ^זב? ,ן ,ז 

.״ 1963 , 160-174 , 1 

ביבל׳ נוספת: ע״ע הידרוזיאנימי נבוביים. 

ל. פי. 

מלומ, ייה[ !יקולי — נ 18 ׳ 11 ) 43 ו 1001311 >! 1011311 - 

( 1804 — 1886 ), פילולוג קלאסי ומדינאי תי. בשנים 
1824 — 1879 היה פרופסור ללשון ולספרות לטינית, 1848 — 
1850 שר־החינוך, 1836 — 1863 מנהיג המפלגה הליבראלית 
הלאומית בדנמרק. מ׳ חיבר דקדוק של הלשון הלטינית — 
אטז( 161 ס 810 111 11:081361-0 ן 5 0 [ 1115 ) 1,3 , 1841 , וכן ספר על 
התחביר הידני — ש 1111111111118:513£5 >־ 01 1 [ £35 י 01 , 1846 , אך 
עיקר עבודתו במהדורות ביקרתיות של יצירות קיקרו (ע״ע), 
כגו(: .., 10618115 10 ) 1111105 0100101118 111 131101105 ) £111011 
(״תיקונים לספרי קיקרו על החוקים״), 1826 . מאוחדיותר 
הוא ההדיר 12 50100130 0131101105 010010111 .' 1 .]>! ("שנים־ 
עשר נאומים נבחרים של מ. ט. קיקרו״), 1830 , ובמיוחד 


חשובה המהדורה הביקרתית של ) 0 8000111111 £1018115 סם 
131010111 !! (״על גבולות הטוב והרע״), 1839 , * 1869 וי 1876 . 
בעבודותיו על קיקרו הקים מ׳ אסכולה חדשה בשדה ביקורת 
הטכסטים. הוא הדגיש, שבהיתקלנו בטכסט מסורס, אין זה 
מספיק לנחש מה היה במקורו הטכסט האמיתי, וכי נחוץ גם 
להסביר באיזה אופן וכתוצאה מאלו סיבות נגרם הסירוס. 
מ' פרסם בשפה הגרמנית קובץ של מאמרים בשם £101110 
״ 50811£10 8110108150110  1 נ 11 ? 1 ז?.^. 11 ]) 
או לאור'כללים יסודיים המחייבים תמיד (•ןלרק [ 531111101 
0131110 ], פריים [ 1100 ? () 11101131 ], ריד [ 1 ) 1101 5 גםו 0 ורד], 
רום [ 055 ? .ס קנט). 

המניעים למעשה. בין אם המעשה נחשב למוסרי 
בשל היותו חובה ובין אם הוא נחשב כזד, בשל היותו אמצעי 
להשגת תכלית, נשאלת השאלה מהו הכוח המניע אותנו 
לעשותו. ההנחה המקובלת היא, שלפעולתנו המוסרית שות¬ 
פים שני כוחות נפשיים נפרדים: התשוקה והתבונה. 
היחסים ביניהם נתפסים אם בדרך של השלמה הדדית ואם 
בדרך של הנגדה. ( 1 ) הטוענים ששני הכוחות משלימים זה 


את זה ניסו לקבוע מהי הפונקציה המיוחדת של כל אחד 
מהם, וסברו שהצבת התכלית היא עניינן של התשר 
קות, שהן לבדן עשדות להניע את רצוננו, ואילו הפונקציה 
של התבונה היא לברר את האמצעים להשגת התכ¬ 
לית, כלר לשרת את התשוקות (אריסטו, יום). הם הודו, 
אמנם, שהשיקול התבוני יכול במידת־מה להחליש או להג¬ 
ביר תשוקות בהתאם לנזק או לתועלת הצפרים מסיפוקן, 
ואף להשפיע, ע״י יצירת הרגלי עשייה, על ההתייחסות 
לתכליות! אולם השיקול התבוני לבדו אינו מסוגל להניע 
את הרצון. דעה זו, המשותפת לטלאולוגים רבים. אינה 
עומדת, לפי הנראה, במבחן הנסיוו, שכן אנו רואים את 
עצמנו כבעלי שיקול גם ביחס לתכליות. ( 2 ) מנוגדת לה 
לחלוטין היא גישתו של קנט בעיקר, שלפיה פסולות התשר 
קות מלשמש קנה־מידה בענייני מוסר בהיותם ביטוי לטבעו 
הנחות של האדם. והתבונה, לעומת-זה, היכולת האנושית 
העליונה, כוחה אינו מצטמצם בבירור היחסים בין התכנים 
הנתונים לה בנסיון, אלא היא מסוגלת להעלות, אפריורי, 
כלר קודם לנסיון החושי, מושגים העשרים להניע את רצוננו 
ולכוון נסיון זה ע״י הכגעת הרגשות והתשוקות. רצון שגקבע 
ע״י חוק התבונה הוא לבדו טוב וד,מעשה המוכתב ע״י חוק- 
התבונה רק הוא חובה בפני עצמו. מאידך, שאלה היא אם 
אמנם ניתנים לנו כוחות אלה כנפרדים במציאות, או שיש 
כאן הבחנה של התבונה בלבד, הנזקקת לה לצורך ההסבר. 
אם ההפרדה אינה נעוצה במציאות — אפשרות שאותה 
כבר העלה אריסטו — הרי שגם קביעת הפונקציות הרספק- 
טיוויות בסלה וגם ההערכה של כוח זה או אחר חסרה יסוד. 

אחריות מוסרית וחופש הרצון. שאלה נוספת 
היא אם אמנם הפשיים אנו לבחור את מעשינו ולעצב את 
אפיינו. הדעות שנזכרו לעיל, משפטי שבח או גנאי, שאנו 
חורצים על מעשים ואישים, והסאנקציות המשפטיות המו¬ 
טלות על עבירות מניחים במפורש אלטרנאטיווה למה 
שעומד לפנינו להערכה כמעשה או אופי. הנחה זו היא 
תנאי שבלעדיו אין מוסר. שכן אין לבוא בתביעות מוסריות 
לגבי מעשינו ואפיינו אם אין אלה תלויים כלל ברצוננו, 
אולם המדע מבקש ללמדנו, שכל התרחשות בטבע היא 
תוצאה הכרחית של ההתרחשויות שקדמו לה, ואין כל פירצה 
בשרשרת סיבתית זו. ועל־כן טוענים הדטרמיניסטים, שגם 
מעשינו הם תולדה הכרחית של תשוקותינו, אפיינו ודעו- 
תינו, ואלה הותנו אף הן ע״י גורמים תורשתיים, חינוכיים, 
משפחתיים, חברתיים, וע״י המבנה האינדיווידואלי של 
נפשנו, שכולם אינם תלויים בנו. ואם נדמה לנו שפעולתנו 
היא פרי הכרעתנו המפשית, אין זו אלא אשלייה, הנובעת 
מן העובדה שלהסבה ( 030531100 ) צורות שונות וזו של 
הנפש שונה מזו שבטבע גרידא. היו (א) שהסיקו מתורה זו 
מסקנות קיצוניות, השוללות כל חופש בחירה, ואתו כל 
אחריות מוסרית ואף את המוסר בכללו. אך (ב) אחרים 
מצאו דרך ליישב את הדטרמיניזם עם האחריות המוסרית: 
אם, כפי שטען אריססו,'המעשה הוא רצוני ולכן גורר 
אחריות — במידה שלא נכפה מן החוץ אלא נבע מסיבר, 
פנימית, הרי שהמעשה שבחרנו בו בהתאם לנטיותינו עדיין 
תואם כלל זה, שכן הוא תוצאה של סיבה פנימית, גם אם 
הנטיות עצמן נקבעו ע״י סיבות חיצוניות ופנימיות קודמות. 
(ג) דעה שלישית, של קנט, אומרת שאמנם בעולם הטבע 
אין מפלט מן ההכרח הסיבתי, אולם האדם הוא בעל מעמד 




221 


מדוח, תורח ד־ 


222 


מיוחד, בהשתייכו, כיצור תבוני, גם לעולם התבוני, עולם 
החירות, שבו חוקי הטבע אינם תופסים. (ד) חירותו היסודית 
של האדם הונחה, מאידך, ע״י התורות האבסיסטנציאליס־ 
טיות כעובדה טבעית, שבה אנו מתנסים בחיינו ושאין 
להטיל בה ספק. החוקים הכלליים תופסים רק לגבי יצורים 
חסרי־תרדעה, אולם בעל־תודעה, כלו' האדם, חסר טבע 
מהותי שעשר היה לכבול אותו. לאדם אין מציאות מחוץ 
לחייו ואת אלה הוא יכול לעצב ע״פ בחירתו. (ה) התורות 
האנאליטיות (ר' לר,לן) מעלות את האפשרות שבעיית 
חופש הרצון (ע״ע בחירה) היא בעיה מדומה, שמקורה 
בשימוש לא־זהיר בשפה ובדקדוקה, ושבעיה זו תיעלם, 
לפחות בחלקה, אם היא תנוסח בצורה מדוייקת יותר, 

המידות הטובות בין המחילים אחריות 

מוסרית לא רק על מעשינו אלא גם על מה שהננו, על 
אישיותנו ואפיינו. היו שראו בעניין זה דווקא את המשימה 
העיקרית של תה״מ. עם אלה נמנים אפלטון, אריסטו, יום. 
אפלטון, בהתאם למסורת היוונית, מנה ארבע מידות טובות 
ראשיות; חכמה, אומץ־לב, מתינות וצדק. אריסטו קיים 
מסורת זו אף הוא, אולם הוסיף לרשימה גם מידות טובות 
משניות, כגון נדיבות, גדלות־לבב, גאווה, מזג טוב. שנינות 
וכף. אלה הן הסגולות שמאפיינות בני־אדם חפשיים, אדונים 
לגורלם כמידת האפשרות האנושית. בימי־הביניים. עם 
עליית הנצרות, השתמרו אמנם המידות־הטובות הראשיות 
של היוונים, אם כי בשינוי קל; זהירות, גבורה, מתינות 
וצדק, אולם נוספו עליהן שלוש מידות "תיאולוגיות" 
ראשיות: אמונה, תקווה ואהבה, ומתחתיהן מידות טובות 
"אנושיות", כגון; טוהר־לבב, ציות, הינזרות מתענוגות, 
סבלנות, צדקה, שפלות־רוח. אלה שינו מיסודו את האידיאל 
של האדם המוסרי. לדברי ניצשה הפכוהו למוסר עבדים, 
אבל בעיני אחרים התבטא השינוי בספיריטואליזאציה 
ובטיהור המוסר מיסודות לא־מוטריים, כגון אסתטיים, המו¬ 
פיעים אצל אריסטו בשורה אחת עם המוסריים. לגבי יום, 
המידות־ד,טובות הראשיות הן נדיבות וצדק, 

אולם גם הוא, בדומה לאריסטו, הוסיף עלידון שורה של 
מידות טובות, שלאחדות מהן אין משמעות מוסרית, כגון 
קורת־רוח, שנינות. גם שופנהאואר ורבים אחרים רואים 
בנדיבות ובצדק את המידות-ר.טובות הראשיות, וב¬ 
מידות נגזרות: אהבת הזולת, אומץ מוסרי, יושר, הכרת- 
טובה, התחשבות בזולת וכר. 

סקירה היסטורית. תה״מ, במסגרת הפילוסופיה 
המערבית, ראשיתה, כשאר ענפי פילוסופיה זו, בהגות 
היוונית. הקווים המאפיינים הגות זו בתחום האתי הם: 
( 1 ) תכליתיות הנובעת מן התפיסה הכללית שכל דבר בטבע 
נועד לתכלית מסויימת והוא בעל פונקציה סגולית משלו. 
תפיסד, כזו מניחה סדר קוסמי (; 10 ; 60 ; 1 ), שבו לכל דבר 
המקום המיועד לו בדויןרארכיה הטבעית ושאליו הוא שואף 
בהארמוניה עם שאר הדברים. ( 2 ) מה או מי שממלא את 
המטלה (הפונקציה) המיוחדת שלו בצורה מעולה הוא בעל 
ןןז^נן", כלו׳ הטגולד, הטובה. ה ערשה את הדבר 

למה שהוא צריד להיות. מכאן החשיבות הראשונית הנודעת 
למידות (או סגולות) הטובות בתיאוריה האתית 
היוונית. האדם המוסרי הוא זה המסגל לעצמו את המידות 
הטובות התואמות את טבעו הספציפי. אולם ה ףז£ת 1 ) אינה 
מיוחדת לאדם בלבד, ומשמעות רחבה זו מצביעה על 


העובדה, שהיוונים לא הבחינו בדיוק בין יסודות מוסריים 
גרידא לבין אחרים, כגון טבעיים, אסתטיים, חברתיים ואינ¬ 
טלקטואליים. ( 3 ) לכל דבר נקבע גבול המסמן את 
הניקודד, שבו הוא מגיע למצב אופטימאלי. לגבי המידות 
הטובות מציינת נקודה זו את היחס הכמותי הגכון בין 
הנטיות, המונע הפרזה או חסרון. מכאן מסתבר שקנה-המידה 
לגבי המידות הטובות הוא כמותי בעיקרו. ( 4 ) את התכליות, 
המידות הטובות והגבול הנכונים מגלר, הידיעה או 
החכמה (;]ז־וועסגן?)) ולה נועד התפקיד המרכזי. ( 5 ) 
חיים ע״פ חכמה מביאים ק ו ר ת - ר ו ה, שאליה שואפים 
בני-אדם מטבעם. 

קווים אלה משותפים כמעט לכל התורות היווניות, אולם 
הן נבדלות ביניהן בקביעת הטוב המיוחד לאדם. בשביל 
סוקרטס (ע״ע) הטוב וד,ידיעה היו אחד: ידיעת האמת 
יוצרת מעשים טובים ומונעת מעשים רעים. אין איש חוטא 
מרצונו. אלא מחוסר־ידיעה (ויש הטוענים שהנחה כזו גוררת 
אתה ביטול האחריות המוסרית). סוקראטס לא ראה פער בין 
הידיעה למעשה. הידיעה שאליה התכוון היתה חכמה מעשית, 
הנובעת מהכרת האדם את עצמו ומהבהרת המושגים האתיים 
המקובלים. גם בשביל אפלטון (ע״ע) הטוב והידיער, 
זהים. אבל הוא התכוון לידיעה במשמעות רחבה יותר, ידיעה 
המבוססת על התבוננות ב״צורות" (אידיאוח) הנצחיות, 
ששלמותן היא קנה-מידה לכל הקיים, והמגיעה לשיאה 
בהתבוננות באידיאה העליונה, האידיאה של הטוב. אידיאה 
זו שופעת אור על כל הדברים בטבע וסדריו ורק מי שתופס 
אותה בתבונתו מסוגל לדעת מה טוב לאדם ולהסיק מסקנות 
על ההתנהגות האנושית הרצויה. אריסטו (ע״ע אריס- 
טוטלס, עט' 846 — 848 ) הועיד אף הוא מקום נכבד לידיעה 
בתורתו האתית, אולם הוא הזר לתפיסה הסוקראטית, הרואה 
בה, לצורך המוסר, חכמה מעשית. יחד עם זה היא לא היתד. 
בשבילו הטוב־בפני-עצמו, אלא המתווה את הדרך אל הטוב, 
שד,וא האושר. אלשר זה הוא תוציאה טבעית של פעילות 
נפשית בהתאם למידר,-הטובה, והאדם, כיצור תבוני וגם 
חברתי, מפתח פעילות זו בצורה הרצויה ביותר במסגרת 
מדינית. כפי שהכירוד, בפוליס היוונית. מתפקידר, של המדינה 
ליצור אח התנאים לפעילות זו ע״י חינוך אזרחיה וע״י 
חוקים צודקים. אדם טוב ואזרח טוב אחר הם. גישה זו 
מסבירה מפני מה נחשבה תה״מ בעיני אריסטו (וגם אפל¬ 
טון) כחלק מתורת־המדינה. אריסטו מכיר גם סוג נעלה- 
יותר של אושר, הנובע מפעילות אינטלקטואלית טהורה, 
אלא שאושר זה הוא בהשג-ידם של מועטים. 

תורותיהם של סוקראטס, אפלטון ואריסטו צמחו על רקע 
התנגדות לטיעונים של הסופיסטים, שהטוב אינו ניתן 
להיקבע ע״י עקרון אוניברסאלי, ושכל קביעה בדבר הטוב 
תלויה במוסכמות הברתיות או בתפיסתו הסובייקטיווית של 
הפרט. הספקנים בימי-קדם, וגם בזמן החדש, שותפים 
לעמדה זו. 

רעיונות אחרים שהועלו לפני התקופה הקלאסית, ושהש¬ 
פעתם נתקיימר, גם לאחריה, הם: ( 1 ) הרעיון ה ה דו¬ 
ג י ס ט י שלפיו האדם שואף מעל לכל לד,נאה, שהיא גם 
הטוב העליון. רעיון זה הובע לראשונה, כנראה, על-ידי 
דמ 1 קריטוס (ע״ע), שאף טען, שהנאה מירבית תלויה 
במתינות בסיפוק תשוקותינו, שההנאות הרוחניות עדיפות 
מהגופניות ושה תפיסה הנכונה או החכמה ממלאת תפקיד 




223 


מדות, תורת ה־ 


224 


מרמי בוויסות ההנאות. טענות אלה מצאו את ביטויין המלא 
באסכולה האפיקוראית (ע״ע אפיקורוס). באסכולה 
הדוניסטית אהרת, הקירנאית (ע״ע אריסטיפום) הושם 
הדגש על ההנאות החושיות. הרעיון ההדוניסטי שומר עד 
היום על מעמדו בפילוסופיה המערבית (ר׳ להלן).( 2 ) רעיון 
בדבר טוב כחיים ע״פ חוק אובייקטיווי. שבו מתגלמת 
האחדות של התבונה, הטבע והאלוהות. ומתבטאת שלמותו 
המוסרית של העולם. מקורו של הרעיון בהרקליטוס 
(ע״ע), שגם הטיף להיחלצות משלטון התשוקות. השפעתו 
ניכרת באסכולה הקינית (ע״ע אנטיסחנס), שטענה, 
שהמידות הטובות אינן תלויות בשום דבר'שמחוצה להן, 
לא בהנאה ואף לא בתרבות ובמדינה! אדרבה, הן מתפתחות 
דווקא במצב טבעי. אולם פיתוח שיטתי רב־עצמה ניתן 
לרעיונות אלה בתורה הסטואית (ע״ע זנון מקיטיון). הסטו¬ 
איקנים היו היחידים בין היוונים, שהעלו גם את מושג 
החובה והדגישו את ערכה של כוונת הפעולה — יסוד שנת¬ 
חזק אח״כ בפילוסופיה המערבית בהשפעת הנצרות. השפעה 
סטואית מסויימת ניכרת ביהוד אצל קנס (ע״ע, ור׳ להלן 
עמ׳ 225 ). וע״ע ילנית, לשון ותרבות: פילוסופיה, עמי 599 — 
609 , 619-617 . 

בי מי-ה ביניים, עם התגברות תלותה של הפילו¬ 
סופיה בתאולוגיה, דעך, כמעט, הדיון הספקולאטיווי בענייני 
מוסר, שכן קנר,-המידה להבחנה בין טוב לרע ניתן בהתגלות 
האלוהית כפי שנרשמה בספרי-הקודש. אולם באופן כללי 
הביאה הנצרות להעמקת רגש-החובה, לשימת הדגש על 
טוד,ר הכוונות ואגב כד להפנמה ולספיריטואליזאציה של 
חיי־חמוסר (וע״ע מוסר; בנצרות). 

בתקופה החדשה, עם הינתקות הפילוסופיה מן 
התאולוגיה, התחדשו בהגות האתית הרעיונות היווניים. 
העיקרון ההדלניסטי האגואיסטי מצא המשך בתורותיהם של 
הובז (ע״ע) ושפינוזה (ע״ע) — במאה ה 17 , ואלווסיום 
(ע״ע הלוטיוס), אולכק (ע״עהולבך) ולמטרי— במאה ה 18 . 
עיקרון' זה, בתוספת טענה שההנאה שמבקש האדם אינה 
מצטמצמת בהנאתו האישית אלא כוללת גם את זו של 
הזולת, הונח ביסוד התורה התועלתנית, שבה החזיקו 
יום (ע״ע), ג׳רמי בנתם (ע״ע) — מייסדה הרשמי, ג׳ימז 
מיל וג׳. ם. מיל (ע״ע). אולם עוד לפני בנתם נמצאה 
הגדרת תכליתה של התנהגות טובה כ״הנאה מירבית למירב 
בני־אדם" באסכולת "החוש המוסרי" (ר׳ להלן), מהגדרה 
זו, שהפכה לסיסמת התועלתנים, נובע הקריטריון, שעל-פיו 
המעשה הוא טוב — אם הוא מוסיף למאזן הכללי הנאה 
או גורע צער, ולהפד, הוא רע — אם הוא מוסיף צער או 

גורע הנאה. בנתם אף ניסח את "החישוב ההדוניסטי" 
׳י '% 

( 8 ג 111 \ס 031 £!ת 10 ) 11€ ), המאפשר, לדעתו, הערכה כמותית 

של ההנאות ע״פ עצמתן (ע״גססז״!), משכן (״ 0 ) 31 ־ 3111 ), 
_ודאותן או אי-ודאותן, קירבתן או ריחוקן, פוריותן, טהרן 
והקפן. ג' ם. מיל, לעומת-זה, הכניס לתועלתנות גם הבחנה 
איכותית, בצאתו מן ההנחה, שטבע האדם אינו הד־צדדי 
כל כך, עד שלא יוכל ליהנות גם מדבתם נעלים, רוחניים. 
הבחנה זו ערערה, לדברי רבים, את עקיבותה ויציבותה של 
התורה התועלתנית גם מעבר לקשיים הכרוכים ביישומו 
של ה״חישוב" הבנתמי. המעבר מן ההנאה האישית להנאה 
כללית הוסבר: כתוצאה של הבנה נכונה של האינטרם 
הפרטי (אלווסיוס)! כתוצאה של התעניינות טבעית בטובת 


הזולת, המבוססת על רגש של נדיבות (;! 110 :> 01 ז 01 ת£< 1 ) 
(פטלר, יום, סמית) < כתוצאה של סאנקציות משפטיות 
המוטלות ע״י' המדינה, שמתפקידה לדאוג לטובתם של 
אזרחיה (בנתם): כתוצאה של רגש הסימפאתיד, הטבעי 
לאדם (מיל). יש גם תועלתנים שאינם הדוניסטים טהורים, 
כלר, אינם רואים את הטוב העליון בהנאה בלבד, אלא 
בערכים רבים נוספים (היסטינגז רשדל [ 8.35113311 ], ג׳. 
א. מור [ע״ע])! הם מכונים "תועלתנים אידאליים". 

קרובה מאד לתועלתנות היא האתיקה האוולוציוניסטית, 
שפותחה ע״י הרברט ספנסר (ע״ע) ולזלי סטיוון ( 6 ; 31 :ו, 1 
11 ;־ 11 ן 516 ). לפי' תורה זו' שאיפתם של'כל היצורים החיים 
היא שמירת החיים והגברתם, והתנהגות היא טובה אם 
היא מוסיפה לחיים יתרון הנאה. כמדכן קיימת קירבה לתו- 
עלתנות באתיקה הפראגמאטית האמריקנית של וילים ג׳ימז 
(ע״ע), ג׳ון דיואי (ע״ע) ור. ב. פרי (׳ 1:5 ־ 1 ??). 

בין הטענות שהועלו נגד התועלתנית: עם כל סבירותה 
קשה לבטל את הספק בקביעה, שערכו המוסרי של המעשה 
מתמצה בעקרון התועלת ללא שארית, ללא כל יסוד עצמי. 
ועוד: המדידה, גם ע״פ הקריטריון הכמותי, אינה בת־ביצוע! 
ההנאה כטוב עליון אינה ניתנת להוכחה. 

בד בבד עם התחדשות ההדוניזם התפתחה בבריטניה 
התורה האינטיאיציוניסטית, הטוענת שהכרת 
הטוב והרע, הראוי והלא-ראוי, וערכם של מעשים ודברים, 
מבוססת על אינטואיציה, כלו׳ תפיסה ישירה, לא־דיסקו- 
רסיווית ולא-אמפירית. בהכרה זו ניתנת לנו אמת מוחלטת 
וברורר,־מעצמה (: 1 ת 136 ״־:>,) 5£:1 ). עם האינטואיציוניסטים 
נמנים: הנרי מור (?! 130 . 1 ?), רלף קדוורת (- 0113 . 8 
!!]ז","■), שהיו חברי הקבוצה של "הפלאטוניסטים מקים־ 
בריג״׳ו שפטסברי (׳ 1 ־ 111 נ 51 ? 8113£1 -: 1 ?נ 1 סס 0 . 1 * 4.1 .), פרנסים 
ד,צ׳םון (ת 650 ו 1 ? 111£ ? .?), בני "אסכולת החוש המוסרי" 
80110011 ? 80115 31 ־ 11101 )ו סמיואל קלרק (;>:(־ 0131 . 5 ), ג׳וזף 
בטלר (ע״ע), ריצ׳רד קמברלנד ( 13113 ־נ 0 נ 1 מ 1 ג 01 . 8 ) — 
במאה ה 17 ! ריצ׳רד פרים (ס?!■!? . 8 ), תומם ריד (.!!יד 
13 ? 8 ), מייסדה של .,אסכולת השכל הישר״ ( 00111111011 
8011001 50 ״?$)—במאה ה 18 ! וילים היואל ( 11 ?,״ ¥110 \. 7 ^ 1 ), 
גי. מרטיני ( 1 ן 3 ? 111 :וז 43 ז."[), ה. סיג׳ויק ( 10 ס 1 ע 81381 . 1-1 ) — 
במאה ר, 19 ! היסטינגז רשדל ( 835113311 .מ). ג׳. א. מור 
(?ז 0 ס>ג .£ .ס), ה. א. פריצ׳רד ( 11011313 ? ■\ .מ), א. ט. 
קריס ( 0311111 . 1 .\ 1 ), ו. ד. רוס ( 8055 .ס .ז%) — במאה 
ה 20 (הנאו־אינטואיצייניסטים). האינטואיצייניזם עומד 
בניגוד לתורות הנאטוראליסטיות, אולם אצל אינסואיציו- 
ניסטים רבים מצויים גם יסודות תועלתניים, למשל אצל 
קמברלנד, שפטסברי, האצ׳סון, באטלר, סיג׳וויק, רשדל, 
ג׳. א. מור. האחרים נמנים עם הדאוב טילוגים, ובייחוד,'במאה 
ה 20 , פריצ׳רד, קריט וריס. 

בין הטענות שהועלו בגד האינטואיציוניסטים: הכושר 
ההכרתי, שאותו מכנים בשם אינטואיציה, רחוק מלהיות 
מובן וברור! על-אף הנחתם שלמושאים הניתנים באינטו¬ 
איציה נודעת ברירות עצמית, נבדלים זר, מזה אינטואיציו־ 
ניסטים שובים בקביעת מושאים אלה. בהיות תוכן האינטו¬ 
איציה בלתי-ניתן להצגה דיסקורסיודת או לאישור אמפירי, 
מוציא האינטואיציוניזם, בסופו של דבר, מכלל אפשרות 
כל ויכוח בענייני מוסר. 

הרעיון הסטואי בדבר זהותו של החוק המוסרי עם חוק 




225 


מדות, תורת ה- 


225 


התבונה התחדש (להוציא את הזהות עם חוק־הטבע) בתורתו 
של קנט (ע״ע). לפיו תלד ערכו המוסרי של המעשה 
רנביעתו מתוך חובה, שפירושה פעולה מתוך תחושת־ 
כבוד לחוק התבונה. כשהמעשה תואם, אמנם, את החוק, 
אך לא נעשד, למענו, הוא בגדר "לגאלי" בלבד, ולא 
"מוסרי". לכן המעשים הנובעים מנטיות,'אף הטובות־ביותר, 
אינם בשל־כך בלבד מעשים מוסריים. עמדה זו ידועה כדיגו־ 
ריזם (חומרה) אתי. כשרצונו של אדם נקבע ע״י נטיותיו 
ותשוקותיו, הוא משועבד לחוק־הסיבתיות השורר בטבע, 
שפן הכלל שעל־פיו הוא פועל מותנה בדימויים ומניעים 
המגיעים מעולם־התופעות, ותלות זו פירושה שיעבוד לחוק 
חיצון — הטרונומיה. אולם כשאדם פועל ע״פ עקרון פנימי, 
החוק המוסרי שהוא עובדת התבונה, הוא מעלה עצמו 
אל עולם הדברים כשהם לעצמם, עולם־התבונה, שבו שוררת 
חוקיות מתוך חירות, תחיקה אוטונומית, בלתי־תלויה בסי¬ 
בתיות שבטבע. חוק־ד.תבונה, המצווה, איפוא, באופן קאט־ 
גורי, ללא תלות בתנאי הטבע החושי, אינו יכול לשאוב את 
תכנו מעולם התופעות, מאינטואיציה חושית. ומכיוון שאינ־ 
טואיציה אינטלקטואלית אינה מנת־חלקו של האדם. חסר 
החוק המוסרי' תוכן בכלל. אנו יכולים לכוון את מעשינו 
ע״פ צורתו בלבד, כלו׳ כלליותו. זהו ה פור מ אלי ז ם 
הקנטי: מושג־החובה הוא פורמאלי גרידא ואינו אומר 
מאומה על תכנו האפשרי של המעשה המוסרי. הציוד חקאט־ 
גורי אומר רק; "עשה את מעשיך כך, שתוכל לרצות שהכלל, 
שעל־פיו אתד, פועל, ייהפך גם לחוק כללי". סייג תכני 
מסויים ניתן, בכל־זאת, בנוסחה־הנגזרת השניה של הציווי 
הקאטגורי, המבוססת על העיקר, שפל יצור תבוני הוא 
תכלית בפני עצמו, והאומרת: "עשה פעולתך כך, שהאנר 
שות, הן זו שבך הן זו שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם 
גם תכלית, ולעולם לא אמצעי בלבד". 

ההנחה הקנטית, שהחובד, פירושה מימושו של הרצון 
הטוב, ז״א הרצון שנקבע ע״י חוק התבונה, היתד. ליסוד 
תד,״מ של הגל (ע״ע), אולם היא קיבלה בה פירוש 
העומד בניגוד'לתורד, הקנטית. בעוד שאצל קנט בדיקת 
המעשה לאור הקריטריון הפורמאלי של כלליות החוק 
מתבצעת באופן ם ו ב י י ק ט י ו ו י ע״י היצור התבוני בעל 
המעשה, רואד, הגל את חוק התבונה כמגולם באופן א ו ב¬ 
י י ק ט י ו ו י בחוקים, במוסדות ובמוסר המקובלים במ¬ 
דינה, שד,יא הגילוי העליון של התבונה. רק במדינד, יכול 
האדם להשיג את תכליתו — מימוש עצמי! בלעדיה 
יש לו קיום חלקי, אבסטראקטי, בלבד. רצונו האינדיווידואלי 
אינו מתממש באופן קונקרטי אלא בד,תמזגותו הד,אדמונית 
עם הרצון האובייקטיווי, הכללי, המתבטא במוסדות שהקימד, 
המדינה. תודתו של הגל השפיעה, בסוף המאה ה 19 , על 
קבוצת הוגי־דעות אנגלים, שהחשובים שבד,ם הם ת, ה. 
גדין (ע״ע) ופ. ה. ברדלי (ע״ע). 

הריגוריזם הקנטי, העומד בסתירד, לנסיון המוסרי הרגיל, 
וד,פורמאליזם שלו המותיר, בשל היעדר היקבעות תכנית, 
גם את התאמתם של מעשים ניטראליים מבחינת המוסר לצו¬ 
רה הכללית של החוק, עוררו ביקורת חריפה. ביקורת זו היוותד, 
נקודת-מוצא לתורת־המידות הערכית המאטר- 
י א ל י ת, שמייסדיה היו פ. ברנטנו (ע״ע) מכם שלד 
(ע״ע) הפנומנולוג, ושפותחה ועובדד, בידי ניקויי ה ר ט מ ן 
(ע״ע). ברנטאנו, שביקש לשחרר את תד,״מ מן המפנה הצו¬ 


רני שנתן לה קנט, השתדל לגלות אקטים אלמנטאריים של 
אהבה. שנאה, העדפה שהם מאופיינים בתוך עצמם כנכונים 
(אווידנטים), ממש כשם שישנם בלוגיקה ובמאתמטיקה 
משפטים אלמנטאריים שהם בתוך עצמם נכונים. את רעיו¬ 
נותיו של ברנטאנו קיבל מאכם שלר, שלא הסכים לטענד, 
שתחושת החובד, היא הצורה הנעלה-ביותר של התודעה 
המוסרית. פעולה שנעשית על־יסוד חובה בלבד חסרר, את 
הספונטאניות הנדיבה, המאפיינת, לדעתו, את המעשה האתי 
האמיתי. הוא גם לא הסכים להנחד, הקנטית, שהאפריורי 
אינו יכול להיות אלא צורני, וניסר, להוכיח שד,אפריורי 
יכול להיות גם בעל תוכן. שלד הבחין ביו מושאי התשוקות 
— התכליות או הנכסים (״זסס) — לבין ערכים ( 0 )ז 0 זגו). 
הערך מקנה לתכליות ולדברים את סגולתם של היות טובים, 
אך אין הוא זהה עמד,ם. בעוד שמושאי התשוקות הם אמפי¬ 
ריים, משתנים וסובייקטיוויים, אין הערכים שאובים אפוס־ 
טריורי מן הנסיון, אלא הם ניתנים לנו אפריורי בתפיסה 
אינטואיטיווית פנומנולוגיה (וע״ע הוסרל). אולם, עם היותם 
אפריורי, אין הערכים פורמאליים גרידא. כי אם מאטר- 
יאליים, תכניים. בין הערכים קיים. לדעתו של שלר, סדר 
הץדארכי. שגם אותו אנו תופסים באופן אינטואיטיווי. סדר 
הערכים לפי שלר כולל 4 קבוצות: ערכי הנעים והבלתי- 
נעים הקשורים בחושים! ערכי ה״חיוניות", כגון אציל 
לעומת גם! ערכי הרוח (יופי — כיעור, ראד — לא-ראוי, 
ידיעה טהורה)! ערכי קדושד, (וטומאה) המתגלים ב״אוב- 
ייקטים מוחלטים". בסדר היירארכי זד, כמות קסנה שבק¬ 
טנות של ערכים נעלים־יותר עדיפד, מכמות גדולד, של 
ערכים נמוכים-יותר. 

האכסיסטנצ^ליזם (ע״ע), שצמח אף הוא, אצל 
מרטין ך,ידגר (ע״ע) הי. פ. סרטר (ע״ע), מן הפנומנולוגיה, 
הניח כעובדי, מכרעת את יחידותו היסודית י של האדם. 
המשימר, האנושית העליונה — ״היות עצמו״ — פירושו, 
היקבעות עצמית ע״י מעשים מתוך הכרעה וזפשית מוחלטת. 
אולם להכרעד, זו אין להציב כללים. כל אדם בוחר במעשיו 
בהתאם למצבים המיוחדים לו ותפיסת מצבים אלה היא 
כולה שלו. אין איש יכול להכריע בעדו ואף לא לייעץ לו. 
לכן גם שיטד, מוסרית שתלמד מה לעשות אינד, באפשר. 

לתד,״מ היו, בדרך-כלל, שתי מסרות; לספק י ד ע 
עיוני על המציאות המוסרית ולתת הדרכה מעשית, 
אמנם לא בצורה מפורשת לגבי כל מצב אפשרי, אלא באופן 
כללי. אולם, בדורות האחרונים במיוחד, קמו מערערים 
על צדקת שתי המטרות הללו, שר,ראשונה שבהן נראתד, 
להם יומרנית-מדי ור,שניד, לא־פילוסופית. כשמבקשים, 
לדעתם, לתת בתחום המוסר ידע עיוני מוכח, מעמידים הפי¬ 
לוסופים את שיטות המחקר האתי במקביל למתודות של 
מדעי הטבע וד,מאתמאטיקד,, וד,רי תחום-ד,מוםר נבדל מד,ם 
מכל וכל. המאתימאטיקן עוסק בצורות שהוא עצמו בנה, 
ובסגולותיד,ן המוגדרות בדיוק. ואילו האתיקן עומד בפני 
חומר עובדתי נתון שמרכיביו אינם ניתנים להגדרה 
מדוייקת, האמיתות של המאתימאטיקה זהות לגבי כל המא־ 
תמאטיקנים, ואילו לאתיקנים מתגלות באינטואיציה, אמיתות 
שונות, ואין דרך להכריע ביניד,ן. כמו-כן אין להשוות את 
תה״מ עם מדעי־הטבע, שפעולותיד,ם התאורטיות מתייחסות 
לעובדות הניתנות לתצפית ולמדידד" היסודות האתיים אינם 
ניתנים למדידד, והאפשרות של תצפית אינד, פותרת את 



227 


מדות, תורת ה־ — סרות דר׳ נתן, או ם״ט מדות 




הבעיה, שהדי יד.יד. בנו פגם אם נסיק מסקנות ביחס לרצד 
מן המצוי, ותה״ט עיסוקה בנורמות של הרצוי ולא של המצוי. 
המתודר, הדסקריפטיווית באתיקה נמצאת מוטעית, משום 
שהיא יוצאת מהנהר" שהמלים במשפטים האתיים שאנו 
חורצים מתאימות למרכיבים ולתנונות של מציאות הניתנת 
לתיאור. הטעות שבהנחה זו מקורה במבנים הדקדוקיים של 
השפה. מכיוון שגם משפטים קובעי עובדות וגם משפטי-ערך 
אתיים נראים מבחינה דקדוקית כמייהסים תכונה לנושא, 
טושטש ביניהם ההבדל של טיבם הלוגי. הגיונם של משפטי־ 
ערך אתיים שונה מהגיונם של המשפטים הקובעים עובדות 
של מדעי-הטבע ואין להשתמש באותם הכלים לגבי שני 
הסוגים. 

הקשיים העומדים בפני תה״מ מבחינה מעשית אינם פחות 
רציניים,והעיקדיים שבהם; איך לנהוג במקדה של קונפליקט 
בין כללי מוסר שונים ז איך ליישם את הכללים למקרים 
שובים י הקשיים מתעוררים במקרים מיוהדים ובמצבים 
חרשים הנוצרים עם שינוי התנאים ההכרתיים והכלכליים. 
ומכיוון שגורמים אלה משפיעים על קביעת הכללים המוס¬ 
ריים, יש צורך לבחון אותם מדי פעם לאור המציאות השונה, 
ואי־אפשר לקבעם לתמיד. 

מן הטענות המדגישות שתוקף מסקנותיה של תר,"מ 
מעורער כל־עוד דרכי־ההוכחה שלה מוטלות בספק משתמע 
שהאתיקן לא נמצא מוסמד־יותר מאחרים להדריך את הבריות 
בהתנהנות המוסרית. ויש הטוענים שאין זה כלל מתפקידו. 
תפקידו של האתיקן לנתח את המשפטים האתיים המקובלים 
ולברר את משמעותם של המונחים האתיים המופיעים בהם 1 
מה טיבם או משמעותם או תפקידם של משפטים אלה 1 מה 
הם כללי־השימוש במונחים ובמשפטים האתיים! האם ייתכן 
להוכיח או להצדיק מבחינה לוגית משפטי־ערך; מהי הלר 
גיקה של הדיון בערכים. דרך־מחקר זו כונתה בשם ם ט א - 
אתיקה או אתיקה אנאליטית או אתיקה 
ב י ק ר ת י ת. 
0 כ 00 י 0 ; 

אסיסון, כתבים (בייחוד פרוסאנורס, גורגיאם, מנון. הם־ 
דינה, סילבוס) (עבר- ג' ליבם). תעס״ו-תשכ״ז! אריססו. 
האתיקה הניקומאכית (סדרי נ. גוסרמן ןשיכפול]). תשב״ז! 
,€ז 0 ^ • 11 1650$ ,(עבר׳ תשכ״ב) , 65 נ 1 ג 01 ^ 

?(£ ;ג)מ 13 ז£י 1 ת 1 נ 1 נ■) .א ,• 666 [ 

; 1677 ,(עבל׳ 1967 ) ,צ 2 טת 1 ^$ .פ ^ 1672 

; 1688 ^) 171 ! 11 ) 71 ^ £10 , 111 ־ 1 טזמ 1 >ע 0 .מ 

^^ 7 ^^ 7 '< 6 ^ 017 ) ^ 7 ו 4 ו 1 >< 17 ,ץז 0 ג €81 ז£ג 511 -י 1 ;>ע 00 נ) 

,£) 1 ץ 013 . 8 ; 1711 , 517€7 דז 11€1£ ' 107 {€ ,. 1 ^| ; 1699 ,) £71 ^! 

/ 0 7 ח 0110 ^ 11 ^ 0 1£ { £01 ^ 671 ^€\ 7 [ 1 16 ) 7 ^ €071€£1-71171 017£0/771£ 

: 1725 ,! 5£777%071 ,• 1111£1 ם .[ ; 1706 . 1 ז 0 \ 11£ )£ 

- 171 ,ח 50 ^ו 1 ^^ 4 ו!< .? 1 ; 1736 ,?)״/<>׳׳! 071 ^ 11 071 } 17 ) 0$4££71 ,.!>( 

, ¥17114£ { 0 101 ^ 1 0117 / 0 ^ 11714 } 1 ' 07 1£ { 1 171£ ת €071££7 

. 0 .ן ; 1755 ,^ 11 ^ 1070 { 1 {¥ 140701 {ס < 7 { 71£ <{ 5 ״.!!ו ; 1726 
.<£ ; 1748 , £147 ^ 17071 16 7 * $7 ! 47 ו £0 ^ 1 ל 1 

״(עבל׳ תל!״!) 1407015 (ס 1£7 <} 7101 \ז? ).({ 7 17110 

0174 4 { 07 ^) 77 *^^ £%( 7 (ס 1£171 < ££1 . 11 ; 1751 

, 1 ו^ £7 י 1 07 , 8 נחז€י)י 1161 . 0 ; 1757 , 407017 ^ / 0 1€74111£7 ) 21 ס 

ח 7£ /ו 5 . 4 £771£7 3 ת 4 )^ 7141£ * 071 .£ ; 1758 

״//מסמ־זז״׳ז 1£71 { 7£ ו 7 \ 0 זק . 4 ^ו 7 ו 7 ^^ ,. 1 > 1 ; 1785 ׳(עבר' חשכ״ה) 
■ 740 (£ £01711001 0714 140714 / 0 £7 {קדו 71 ד £7 ,׳< 31£ ע .ס ; 1788 
/ס 010£77 ? £' 40711 / ס!!! מס 7 ץ £710 .י 1 ז ; 1786 ,^^^ 70 

10 ת £710 ) 17117041 ,ומ 2 ד 1 )מ£ח • 1 ; 1788 ^ 7714 ^ 771071 ) £17 111£ 
.?.^. 0 ; 1789 , 151071071 ^£.£ 0714 1407015 / 0 1£5 ק 71£1 ךז£ 1£ { 7 
. £1 ; 1820 , ££1175 .£ . 4 17£ {£ס £11405 . 4 71411711£71 ) 077 ^ 1 ^ 8 ש 1 ־ 1 

,_)/וו £71 . 4 1£771£ ?{ 0711714£70 £14£71 ( 1 ) 01 "ז£ט 112 ם€ק 0 נ 5£1 
^ .[ ; 1846 ,^ 14070117 01 1£7175 ז) £16 , €11 'לול£ן 1 ^ ; 1841 

,) ¥1£1 \ 1£ ) 51 ; 1861 ,(עבל' תל״ץ) 11111/707107115771 , 111 ^ 

4 >:> 1 ו £11 ,ץ 3£11£ י 1 פ . 11 .יי! ; 1874 , 1£5 ^ £1 /ס 1045 { 14£1 £^' 1 ' 

״ 1 : 1879 , £1111£5 ' / 0 0010 ,ח £6 ח£<ן$ , 11 ; 1876 , £5 / 4 * 511 

- £701£ ,ת £4 ז 0 . 11 .^ל ; 1882 , 11£5 ) £1 /ס £71££ ד 11 ! ,מ££קשז 5 


^077}£1£01 ' 1 { £1 /ס £5 ^^ 7 ,ט £3 תםז 13 \ ,! ; 1883 , £1/11£5 10 0 ה 
1885; ^6 ^ $£1 ;מ 1£ א .? ; 1886 ,} 11 ^ £1 ,ז 1 )חע , 

]£715(45 77071 01(1 1(04 £05£, 1886; 1<1., 7.07 0£71£010^/€ 4. 
!40701, 1887; ' £7 511111££€7 ^ 71 ) 1 ^ 75 ( 1 ¥0771 , 0 ת 3 זת£־ 1 פ .ע 
^ 07 ) 1 (ד 01 ) €741 ,ץס^/יסס .{ ; 1889 ,(עבר׳ תשי״ד) לומ/ממלז^ 
; 1922 , £1 ) 47 ת €0 0714 1401117£ 1411171071 ״ 1 > 1 ; 1894 , 5 ) 1 ^ £1 [ס 
1912 , 5 י 4 ו £11 ,.!>! ; 1903 , 1£0 ו £11 0 /() 71£1 ו £7 ,שזסס^ .£ .ס ; 

11. ?1131)31'(], 1144 0 071 ££51 /( 1 /^ 114010 ? 10701 \ 0£5 כ - 

10^£? (^15 •א , 1 >מ ., XX|), 1912; 1(1., !40701 01711^01107}, 
1949; 5£11£1 £4 1/714 } 1 וו £11 . 4 מין 5 ) 10147711 ו 7 י £07 0£7 .ז . 

77101£7101£ \\^£7{£111/1{, 1916; 1(1., 70771 11771511(72 4. ^£716, 
1919; 71 ,ץזזס? . 3 ; 1926 ,_! £11/11 .חמ 3 תז 1 ז 113 .א /£ 
0£71£7/1607 ,:ון 1 זז 03 .? .£ ; 1926 ,£)/ 01 ^ / 0 1 ( 1£07 [ 7 [ 0 ז ^ 

0] 1407015, 192 8; 0004 £/{! 0714 £1£111 1£ ! 7 , £085 .ם , 

1930; 1(1., £01(714011005 £5 .] ,ח 550 יז£פ . 13 ; 1939 , 1/145 .£ [ס 
£>£1(2 50<(7££5 4£ 10 5710701£ 61 46 10 761/2(071, 1932; £. 

^ 1.071 ,׳וסץ^ ,( ; 1932 .^ £61071£4 £1/1401 ,) £1 זגחזז 510 ס ■ 
2((02£, 771(1/1 0 חנ 1 צמ 6 ןי 316 .£ . 0 ; 1936 , 6 .י]ו 4:1 , 1.024 4 ת , 

7^6 £771051/76 !460711712 0] £1/14^ 7£77715 (^10(1, X1 ״ ^), 

1937; £176 '£ ,£יוןח 3 ין.? .[ ; 1945 , 151/12/4026 0714 £1/145 ,. 1 א 
£1 4 7160711 1943; 1(1., ^..'£x41£ ' 1710 )) 1 / 71 ) 1 £51 5771£ ^^ 0 | 1 ה 
1952 , 115 ) 17 ) 4 ! [ס 02£ ) 1.07121 7/16 , 6 ) 113 .£ ; 1954 , 5771£ )ת ,' 

?. 13. . 1954 , 1/65 ( £1 , 11 ז 1 ת $1 - £11 ^ל 0 א 

בי ב ל' כללית: 

ח. י. לוח׳ הווינור וערכי האדם, חש״ס! 0 . ולטש, מבע, 
מוסר ומדיניות. תש״י< ם. אוקו׳ על האושר ועל הטוב, 
תשי״א: ם. האזרחי. תורת המידות (שיכםול). תשט״ו! נ. 
רוסנשטרייר, תורת המידות והמדינה (שיכפול), תשכ״ג? 

11 •! , 1 [ 1/155£715£/10 ) 1 ס 7 ס 14 . 4 71 ) 712 ) £1711£111 ,|£מ 1 ת 811 .ס , 
1892—93; 13 ; 1893 , £1/1165 [ס 01 )/ 4071 ! , 21£ ת£) 1 ) 3 ^ . 5 .ן . 

0 ■ 50171 ) 2,7 1/176771 171 11£ /ק 111050 /^ ££1/24715 11714 \ £1/11 , £11 נ 1 ס 

1110 /^ 015 ^)/ £1/11 . 4 4/11£ \/ 0656 , 11 ) 0 ( . 7 ; 1904 , 2£ תב/(/ £7 {ח ' 
50{}/1156/]£ \{//55£ 1 )ג 116 ) 1 ט!\ . 13 .ן ; 23 — 1920 ן 11 ' 1 , 04 ו/ 56 ת , 

7/16 £16771£/115 0] £1/1165, 1921^; 1). 0. £(03(1, £1176 7^^£5 
0] £1/14(21 7/16071/16 [ 0 11171£5 ) 01 , 4 ו€נ^( 15 ) 51 . 13 ; 1930 ,ץ 
4115107^ 0/ £1/145, 1931*; 067 ,ז[)ז 3 ?;חחט 3 מ .ט X0 זחא [ק 71 ז 
4. 1.£/}££1/11 77104£1-71671 . 4 £771 [) 21 ) 071 /\ . 4 1£7 ה 71 ת 55171 ת /^, 

1933; 1, 011<:\ ,£ ; 1938 , 4610 סס'! 61 11£ ) 07 ח 7 ¥4 152 ,׳ן;) 311 ׳ 
1407016 , 011 ) ¥1 )ע 0 . 0 ; 1941 , 107016 \ / 6 £) 56471 , 1 )ט 3 ל 1 ) 11 א 

111£07/( מותונטס*! . 8 ;* 1948 , 771061/75 465 561£71££ £1 £) 1 ן , 

££(150 4 ; 1953 , £1/145 ,ן}ת ¥1 \£ . 0 ; 1950 , £1/145 מיו ה . 

019541 , 165 /<} 450 <^ 2 165 61 21 ) 77107 716 ז 1£ // £70 £6 , 1 ) £5$0 ז 
1954 ,■^ 4070/11 ! 6516771 ^ 1 /ס 501/7665 7/16 , £$8 ת) 1 ז 133 .£ .ס ; 

?. ^35501955 . 11510176 /' 1 61 46 ) 407 ! 7/2 ,| 5£ )ט 0 -ת ; 

£11116, 4.71 17117 01 ז^ £3 .( ;* 1955 , 1/1165 .£ 10 ת 4/46110 ס x, 1.65 
56711(77167115 6( 10 04 77101-016, 1957; £1/144 

517166 1 900, 19 60: £. £6 5 £17107016 46 770116 , 11£ ת 
7(216, 1961*; 7 ; 1962 ,£)/{) 511 ץ 171 61 216 ) 1407 , £1 [) 11 ט 

1965 , £1/145 , $111 )£ו 1 ) 0 ^ . 113 ; 1963 , 145 (.£ , 3 מ£)[מג)? ; 

14 שו? . 0 . 0 ; 1966 , £4/145 / 0 1 ( 15107 ) 4 / 5/107 4 ,>)י<*ח 01 ג !(!, 
!40701 7/1607^, 1966*; ]. £. ^31>1 10 171170411611071 מ 4 .. ,ז 01 נ 
£1/145, 1966; ?. 0 ; 1967 , £1/1165 ^// 0766 .ץג 1 ט 13 . 1 א . 

((((45071, £1/14.01 ( ססתזב^ו ; 1967 , 1 ז 157 ו 107 )/*/ 1 ח !(, £x- 

(516111101151 £!!45, 1967; 0. 1 ( 27 ) 07 (){ 1617 ת €0 ,)[שסחזג^ו 
!40701 £/1{105015 ) £0011/1471 ,¥(£!? .א . 0 ; 1967 ,ץ 1 /(ן ^ 
£5/145, 1969; £016 701 ) 011 !<) 2714 ) ) 2 )מוא^ 4 < ,■ 1 סמתס 0 ' 0 .[ .ס , 
1969; £ 3 . £1626147} £1/141, 1969; £. 1^33 ) 1 ת£(ח , 

!407X15711, 0 . 1969 , £1/1165 4 ת 

ע. קל. 

מדות דר׳!תן, או מ״ט מדות, חיבור מתקופת התנאים, 
י שכנראה לא נשתמר אלא בקטעים ובמובאות. יש 
מובאות ממנו בדברי ראשונים. הם קוראים לו בשם "מ״ט 
מדות של ר׳ נתף, ומכנים אותו "משנה" או "ברייתא". 
גם המאוחריס־יותר הביאו ממנו. דש שכינוהו "מדרש". 
הראשון בעת החדשה שהעיר על קיומו של חיבור זה היה ר׳ 
אברד,ם בן הגר״א (ר' הקדמתו לאגדת בראשית, וילנה, 
תקס״ב, וכן ספרו ״רב־פעלים״, תרנ״ד, עם׳ 86 ). נראה כי 
החיבור כלל את מידות המשכן והמקדש ומה שבתוכם, ובן 
משניות מסוג ה״ספורות". שיש בהן סידור עניינים שונים 
לפי סספדיתם. ספירת דברים מצדה בדברי ר׳ נתן, ומובאים 
משמו בתלמוד כמה דברים בענייני שיעורים ותכונה ואף 
נזכרו קבצי־משניות שנערכו על־ידיו (ע״ע ד נתן). על 
יסוד כל זה סבר י. ל. צונץ, כי "מדות דר' נתך כלל את 







229 


מדות דד׳ נתן, או מ״ט מדות — מדות וםשר)לות 


230 


משניותיו מסוג ה״ספורוח". לפי סדר מספריהן, מא׳ ועד 
מ״ט. לדעתו, הלק גדול מ״אבות דר׳ נתך (ע״ע) שמרובה 
בו סוג זה, לקוח מ״מדוח דר' נתך. מ. שסיינשניידר זיהה 
את .מ״ם מדות" עם "משנת הסדות" שהוציא הוא עפ״י 
כת״י מינכן (תרכיד ,■ מהדורה ב׳, עם מבוא, ע״י ה. שפירא, 
תר״מ), והיא עוסקת בעניינים גאומטריים; יש בה רק מ״ב 
סימנים (בח' פרקים) ואין בה המובאות, שבדברי הראשונים, 
מ״מ״ט מדות"■ קטע מ״משנת המרוח" נמצא בספריה באוב־ 
ספורד, ובו עוד בארבעה סימנים מפרק ו׳, בצורת מדרש, 
כעין "ברייתא דמלאכת המשנן" (ע״ע בריתא! וע״ע משהן). 
על כן סובר ח, אלבק, כי "מ״ם מדות" היה נוסח אחר של 
"ברייתא דמלאכח המשכן" ו״משנח המרות" היא בעין מבוא 
גאומטרי לו. 

'״ס ל. צונץ - ח. אלבעק, הדרשות בישראל. פסתח: פדות, 

ם״ט (מדות דר׳ נתן). חש״ז. 

ג• ק. 

מזיות (מ") ןמש?ןלוו[ (מש"), תחום מדעי העוסק 
ביחידות־מירה (ע״ע יחידות פיסיקליות) ותקני־ 

מדידה של אורך, שפח, נפח ומשקל, והשימוש הטכני והחוקי 
בהם בחיי יום־יום. מבחינה היסטורית, מ" ומש" הם הבסיס 
למדע המטרולוגיה (תורת המדידה של גדלים פיסיקליים — 
ע״ע מדידה וכיול), והמטרולוגיה ההיסטורית (מיוונית 
— מידה) עוסקת בחקר ההיסטורי והארכאולוגי 
של מדע זה. 

בראשית השתמש האדם לצורך מדידה באיברי גופו, כגון 
אורך גפיו, ובתופעות מעולם הצומח והחי, בגון גדלם של 
זרעים וקיבולם של צמחים חלולים וקונכיות. כבר פרוטגורס 
(ע״ע) טען, שהאדם מצא את המידות הדרושות לו על גופו 
ובסביבתו. ואמנם מינחי־מידה קדומים, שחלקם בשימוש עוד 
היום, מקורם באיברי האדם, כגון; אמה, זרת, טפח, אצבע, 
יד ורגל, האמה ייצגה בד׳׳כ את האורך שמקצה המרפק ועד 
קצה אצבע האמה (חה תיאורה הציורי בכחב־החרטומים 
המצרי לסימון המלה ״אמה״). ה״טפח״ נחשב רוחב של 4 
אצבעות צמודות, והאצבע — רוחב של אצבע אחת. יחידוח־ 
המידה שנוצרו לפי איברי גוף־האדם שונים בארצות שונות, 
והשתנו מתקופה לתקופה, כשם שאיברי האדם אינם בעלי 
גודל קבוע. עפ״ד נקבעו המ" בהשוואה לאמה, שהיתה המי¬ 
דה הבסיסית באותו זמן. קשרי החברה והמסחר הקדמונים 
כבר הביאו לצורך בתיאום יחידות-המידה, והדבר נעשה 
בד׳׳כ בפיקוח בעלי השררה המקומיים; מלכים, כהנים וכיו״ב. 
נסיונות ראשונים ליצור תקני־מידה קבועים נעשו במצרים 
כבד ב 0 מ) 3 שנה לפסה״נ, ע״י ציור המירה וחריטתה על־גבי 
קיר. תפוצת הס" והמש" היתה תאיה בקשרי-מסחר ובכי¬ 
בושים. עד המאה ה 19 היו רוב הט" והמש" מקומיים או 
ארציים, והשוני ביניהם הכביד (ועודנו מכביד עד היום) 
על קשרי המסחר. הטכנולוגיה והמדע. במאתיים השנים 
האחרונות חלה התקדמות רבה בתיאום ובהאחדה (סטאנ־ 
דארטיזציה) של מ" ומש" בין הארצות. 

הממצאים העתיקים ביותר שבידינו על מ" ומש", לפי 
הארכאולוג סר פלינדרז פיטרי (ע״ע), הם מן התקופה של 
כ 7000 שנה 'לפםה׳׳נ'. אלו הם אבני־סיד מעוגלות, גליליות 
בחלקן, ששימשו במשקולות. במצרים כבר היתה בשימוש 
בתקופה טרום־שושלחית זו — אמה באורך של 523.5 מ״מ. 
ממצאים מאוחרים־יותר, בצורת חתם בעל בסיס עגול, מיחס 



חייו מחלו טצוי ׳ 2 ? סירות > 11 דר, ׳!׳;!וי נזלר! 
ו 00 י:צ 3 פםו״נ) 


פיסת לשנת 5000 לפסה״נ בערך. מתקופה זו נמצאו גם 
מאזניים פרימיטיוויים, בעלי שתי זרועות (ע״ע מאזנים). 
יתעות לנו כיום מערכות מ" ומש" קדומות של תרבויות 
מפותחות במזרח הקדמון, בהודו, בסין ובאמריקה הדרומית. 
המ" והמש" שבמזרח הקדמון שימשו מקור ובסיס לאלה של 
יוון ורומי, ולאחר־מכן, באמצעותן ובאמצעות הערבים ברא¬ 
שית יה״ב — לעולם המערבי כולו, 

המזרח הקדמון. יש בידינו עדויות על מ" ומש" 

מן האלף ה 4 לפסה״נ, ממצתם וממסופוטאמיה. בקבר לא- 
מלכותי בסקארה, מתקופת השושלת ה 111 המצרית, מצויירות 
מערכות של מ" אורך, קיבול ומשקל, וכן מתוארים שם 
מאזני-עץ. נמצאו מ" רבות המסומנות בערכן ובשם המלך 
או הכהן. לעבודות שימושיות במדידת אורך היו במצרים 
גם סרגלי־עז שנעשו ע״פ המ" ה״רשמיות". סרגל כזה, 
מתקופת אמנחותפ ה 1 (ע״ע), הנמצא במוזיאון הלובר בפא¬ 
ריס, מתאר אמזז מלכותית בת 525 מ״מ. למדידת ארכים 
גדולים ושטחי־קרקע שימשו חבלים שבהם סומנו יחידות־ 
האורך ע״י קשרים, גובה גיאות הגילום גמדד ע״י טור- 
מדרגות שירד עד המפלס הנמוד־ביותר של המים, או ע״י 
מונומנט שבו סומנו קווים לציון גובה המים, את {דלן של 
מ״־האורך במצרים ניתן לקבוע ע״פ ממצאים אלה וע״פ 
מ" הפיראמידות, הבנויות בדיוק הנדסי רב. 

יחידות־האורך המצריות היו האמה המלכותית ("מח") 
שארכה 524 מ״מ, לפי הפיראמידה הגדולה של חופו, או 
525 מ״מ לפי ממצאים אחרים. אמה זו התחלקה ל 7 טפחים 
או 28 אצבעות. מ׳ אחרת היתה ה״רמן״ בת 20 אצבעות, 
שארכה 370 מ״מ, ומשמעותה — כאורך הזרוע מן המרפק 
ועד לכתף, ויש סבורים — כאורך צלע של רבוע שאלכסוגו 
אמה מלכותית. כן היתה אמה קצרה בת 440 — 450 מ״מ, כגון 
זו המתוארת במונומנט למדידת גובה הנילוס. בפאפירום, 
שנתגלה ע״י א. ה. רינד ( 3 ח; 01 ! . 13 ב 1852 , נמצא 

שהיתר. קיימת מידת־אורך בשם "חת", למדידת קרקע, 
שארכה 100 אמית מלכותיות. 

הממצאים הקדומים ביותר ממסופוטאמיה מתארים מ" 
ומש" מתקופת ממלכות שומר ואכד (ע״ע אכד! שומר! 






231 


מדות ומטקלות 


2:2 


בבל! אשור). במוזיאון הלובר נמצאים פסלי גחדיא מלך 
העיר לגש ( 2175 לפםה״נ), המתארים אותו יושב ועל ברכיו 
לוח, שבו חרוטה תכנית של מקדש ולידה "סרגל". באורך 
296 מ״מ,המחולק ל 26 יחידות־אורד.האמה השומרית "כוש" 
היתר, בת 30 אצבעות (״שוסי״) וארכה 505 מ״מ, ואילו 
ה״רגל״ השומרית היתר, בת 20 אצבעות — 335 מ״מ בערך. 
מחפירות ברזרבות העיר בבל נמצא שהיתר, קיימת יחידת- 
אויד אשורית בת 329 מ״מ (כנראה ה״רגל" האשורית). 
מ״־אורך גדולות נמדדו, כמו במצרים, בעזרת חבל, ונמצאו 
פסלים המתארים חבל־מדידה הנושא תו-מלכדת כאות ל״רש־ 
מיותד. לאשורים ולבבלים היתה אמה ארוכה בת 30 אצ¬ 
בעות, באורך 550 מ״מ בערך, ואמה קצרה בת 495 מ״מ 
בערך. בתקופה הבבלית החדשה היתה גם אמה קצרה בת 
24 אצבעות ( 429 מ״מ). כבר בתקופה השומרית נראית במ" 
תחילת השיטה השישונית בחשבון, שבמאוחר־יותר נתקבלה 
על הבבלים. התחלקות הם" מעידה על שימוש מעורב 
בשיטה השישונית ור,עשרונית. אצל הפרטים היתה אמה 
מלכותית בת 525 מ״מ, המצרים מדדו את שטח הקרקע 
ביחידה בשם טתאת, בת 10,000 אמות מרובעות. בפאפירום 
רינד יש תרגיל חישוב־שטח לפי יחידה מלבנית שארכח 
100 אמות ("וות") ורחבה אמה אחת, בשם "אמת־קרקע". 
הסתאת מוגדר איפוא כסס! אמות קרקע. בכתבי הרודוטום 
(ע״ע) מתוארת יחידה זו כשווה ליחידה היוונית "אורורה". 
12 יחידות כאלו נקראו "אדמת־לוחמים"—מנת־קרקע שניתנה 
כתשלום ללוחמים. — בבבל היתה יחידת־שטח בשם "בור" 
( 63.5 מ״ר), ויחידות, שהן מכפלות שלה — שגורמיהן 3 ו 2 . 

כלי־קיבול עתיקים היו עשויים אבן, עץ, זכוכית, נחושת 
ונחכי-נחושח, ואף כסף וזהב. במצרים נמצאו כלים עשויים 
בהם, המסומנים ביחידת־הקיבול ״חיך, בעלת נפח של 0.45 
ליטר בערד, אד היו גם ערכים אחרים ל״היף. כן היו מ" 
שונות באותו שם לקיבול חומר יבש ולקיבול נוזלים. בפאפי־ 
רום דינד יש תרגילי-חישוב לנפח של מכלי-תבואה, כש¬ 
היחידה הבסיסית היא אמה מעוקבת, והמכפלות הן בד״כ 
עשרוניות. כן נמצאו במצרים ספלי ברונזה וכסף חרוטיים, 
למ" של נוזלים, מסומנים בקווים הקפיים שלידם מסומנת 
הם׳, שהתהלקה לפי השיטה הבינארית. 

בטבלאות שנמצאו ב¬ 
בבל יש חישובי נפח 
ומשקל של לבנים ביחי¬ 
דות של אצבעות ("שר 
סי") מעוקבות, והמס¬ 
פרים המופיעים בהן הם 
מקדמי־כפל לחזקות של 
60 . כן נמצא לוה בכתב- 
היתדות ובו תרגיל לחי¬ 
שוב נפה ה״לוג", שצו¬ 
רתו גלילית, כאשר או¬ 
רך ההקף הוא אמר, 
("קום"). התוצאה ניתנת 
ביחידות-קיבול בשם "טילו". משקולות מתקופות קדומות, 
שנמצאו במזה״ת, הן בעלות צורות גאומטריות שונות, וכן 
בצורת חיות, ומשקלו מכמה גרמים ועד עשרות ק״ג. רובן 
עשויות אבן וחלקן נחושת או ברונזה. שיטת המש" במצרים 
היתה השיטה העשרונית: 1 טפ = 10 דבן = 100 קדת, אולם, 



סשקזלת ככ?יה םכז?ת 
(הסוזאון למדע, לונדון) 


•*י ■ 




ז 9 י; 4 .^ 4 




:ז־כקורות סצריוה כצורר, היזת עשו-יוה ארד 
נהפזזאיז 5 םרע, ?זנדיז) 


כמו ביתר חמ", מש׳ בשם מסויים ערכו נשתנה מתקופה 
לתקופה וממקום למקום. מש" מיוחדים היו כנראה במצרים 
לשקילת זהב, והם נושאים סימון הירוגליפי למלה "זהב", 
וכן הם מסומנים במשקלם ובשם בעליהם ותארו; מלך, נטיך 
או כוהן, במסופוטאמיה נמצאר, משקולת-אבן קדומה מ 2400 
לפטה״נ, הנושאת שם של כוהן ושם המשקל "מינה". משקו¬ 
לות מתקופה מאוחרת־יותר, מאבן ואח*כ—מנחושת וברונזה, 
נושאות גם הן את שם המלך ואת ערכן ב״מינה". ערך המינה 
נע בין 680 ל 980 גרם, בהתאם לתקופה ולמקום. נמצאו מש" 
בצורת ברבור או אווז (הנקראים בספרות המטרולוגית 
"מש״-ברווז") שראשו ש¬ 
מוט לאחור על גבו, ובצורת 
אריה רובץ (מש" כבדים 
כאלד, הם בעלי ידיות). 

במצרים נמצאו מאזנים 
(ע״ע) מהמאה ה 14 לפסה״נ, 
בעלי זרועות-עץ וכפות- 
נחושת. ציורי-קיר מימי 
תחותמס 111 (אמצע המאה ה 15 לפסה״נ) מתארים מאזניים 
בעלי צורות שונות וגדלים שונים. בציור-קיר אחר מן המאה 
ה 14 לפסה״נ, בקבר ראש העיר תיבי, שהיה ממונה גם על 
אסמי-ר,פלכות, מתואר צי ספינות-משא סוריות בנמל מצרי, 
ועל החוף שוקלים פקידים מצריים את סחורות-היבוא 
במאזניים. 

מאזניים ממסופוטאמיה ידועים לנו רק מתבליטים, בגון 
זה מימי אשורנצרפל, הנמצא במוזיאון הבריטי, והם דומים 
לאלה שהיו נהוגים במצרים. 

הטבלאות שלהלן יש לראותן כמקנות מושג כלשהו 
בלבד, בשל שינויים בערך ר,מ" וחמש" במקום ובזמן ובשל 
ידיעה בלתי-שלמה שבידינו. 

מ" ומש"במצרים 

פ ׳׳ - א ו ר ד: 

אפה מלכותית ״מר״ = 7 טפחים = 28 אצבעות - 524 מ״מ 1 

אמה קצרה = 6 טפחים = 24 אצבעות = 440 — 450 מ״מ! 

רמן = 20 אצבעות = 370 פ״מ; 

תת = 100 אמה. 

מ״־שטח; 

סתאת ״חת״ רבוע = 2 דמן = 4 חסב = 8 סא = 2735 מ״לן 

יחידת שטח גדול: ״אלן* אדמות״ — 10 סתאת. 

מ" לקיבול יבש: 

״הין״ = 0.45 ליסר, חקח = 10 הין, איפת =־ 4 חקת, 

״שק״ — 4 איפת. 

ס" לנוזלים: 

״חיך = 0.50 ליסר. 

משקולות; 

1 ספ = 10 דבן(״טבעת״) = 100 ^דת! 

דבן זהב — כין 12 ל 14.2 גרם. 



ם־עקו 5 ת בב 5 ית בצורת פרווז 
(מוזאה ריטפרג, ציריר) 





233 


מדות ומשקלות 


234 



טי־.}ק;?וח סצריות מזהב ?פי ־^יטח המב־ססת 
ע 5 יחירת הבקע (= <)ע, 12 גרס) 

מהמאות 30 — 19 ?פסה״נ, בערר 
(הסוזאוז 5 מדע, ?ונריז) 

מ" ומש" במסופוטמיה 
מ״־אורך; 

.כוש״ (אמה ארוכה) = 505 מ״מ (כבבל 550 ם'מ); 

אפה קצרה = 495 — 488 מ״מ (.אמתו" באכדית)! 

טפח = 99 מ״מ! 

״שוסי״(אצבע) = 16.5 ס״ם בערד (אובנז — ״בוהד—באכדית) 

גי = 6 אמות (קנו — ,קנה״ — באכדית). 

מ" לקיבול (בתקופה הבבלית החדשה) 

סילו = 6 ליטד בערך! 

קא = 1 ליטר בערו. 

משקולות; 

כיכר = 60 מינה = 3.600 שקל = 288.000 סאו 

(היו 2 סוגי כיכר: כבד, וקל — שהוא כמחצית של הכבד! 

כיבד כבד = 59.25 ק״ג)ו 

שקל קדום = 7.1 גרם! שקל במאה ה 14 לפסה״נ = 8,3 גר׳ ו 

בסאה ה 8 לפםה״נ נקרא גם דוייק (.משקל״) = 8 גדם. 

יוון ורומא. מעט כלי־מדידה יווניים נשתמרו עד 
ימינו, אולם יש תיאורים רבים בספרות יוון ורומי על מ" 
ומש". מ״-אורך נמדדו ע״י החוקרים לפי שרידי בנינים ולפי 
מידותיהם המוזכרות בספרות. היו למה שיטות במ" ומש" 
ביוון. ה״רגל״ האטית היתד. בת 308 מ״מ (לפי שרידי הפאר- 
תנון, למשל), אולם היתד. גם רגל בת 315 מ״מ בערך. הרגל 
היוונית היתד. בשימוש בחלקים גדולים של האימפריה הרו¬ 
מית, ובייחוד במזרח. רגל מסוג זה היתד. לשימוש בא״י 
בתקופה הביזאנטית, ונתגלתה יחד עם בתובת השייבת 
לאמת־ר,מים המובילה מבריבות־שלמה לירושלים. יחידות־ 
שטח ביוון היו ריבוע של יחידות־האורך, אך היתד. גם יחידת 
האורורה (״מזרע״), בת 2735 מ״ר, הנזברת בבתבי הרודוטוס 
בשווד. לסתאת המצרי. ביוון וברומא במו במזרח הקדמון, 
היו מ״־נפח שונות לנוזלים ולחומר יבש. הדוגמות הקדו¬ 
מות ביותר של מ״־קיבול ביוון נמצאו בבאר באקרופוליס 
של אתונה. אחת מד.ן עשויה חרס ועליד. חותמת העיד 
וכתלבת ׳\ 116010 ןד 5 ("פומבי"). לרוחב פתח החרס יש 
מוט — למניעת אפשרות של דחיסת החיטה בעת המדידה. 
המ׳ השניה, אף היא מהרס שימשה בחלק משעון־מים. יש 
שוני בערכי ה״חום״ של 2 הכלים: ערך ה״חוס" נע בד״ב 
בסביבות 3.3 — 3.4 ליטר. 

המש" ביוון היו יצוקים מנחושת, ברונזה ועופרת, וה¬ 
כבדים עשויים אבן־שיש. המש" בשיטת האי אגינה היו מסו¬ 


מנים בסמל האי, צב־ים, הטבוע גם על מטבעות האי. מש" 
ומטבעות מאתונה היו מסומנים בדמות ינשוף. באתוגה היו 
במקדשים, בצדם של המש" הרשמיים, גם מש" פרסיים 
ופניקיים לשימוש הסוחרים מהחוץ. בערים היווניות (גם 
בערים היווניוח של א״י) היו מפקחים על השווקים ("אגור־ 
נומוי"), שהיו ממונים גם על קביעת המש". נתגלו מש"־ 
עופרת מסומנים בתאריך, גודל המש" ושם המפקח. מש׳ 
כזה נמצא גם ביפו. 

מ״־האורך הרומיות המעטות שנשתמרו עד ימינו שונות 
זו מזו בארכן. בעזרת נתונים מן הספרות ושרידי־בנינים 
ניתן לשחזרן, אך אין התמונה שלמה. מ׳ של "רגל" רומית 
(" 3 ;£י 1 ־•) חרוטד, על מונומנט (מן המאה ה 1 לםד,״נ) לזכר 
הארכיטקט סנזטיליוס אפר. ה״רגל" הרומית היתה מחולקת 
ל 16 אצבעות ("; 111511 )") בשימוש המודדים, או ל 12 אוג- 
קירת או 4 טפחים (״ 1 יזז 31 ק') בשימוש רגיל. 

מדידת שטח ברומא נעשתה בעזרת מוט בשם פרטיקה (־זשק 
שארכו 10 רגל, ולפיו מדדו יחידות של 100 רגל 
מרובעים. 

שמותיהן של מ" רומיות מקורם בשמות יווגיים, כגון 
.,סטדיום״ (ברומית) מ״סטדיון״ (ביוונית), אך לפעמים — 
להפך, כגון "כססטס" ביוונית) מ״סכסטאריום" 

( 56x1351115 ברומית), אולם מידותיהן אינן תמידיזהות. 

המש" הרומיים הקדומים היו זהים תחילה למטבעותיהם 
(ר׳ להלן). אח״כ עם התפשטות האימפריה הרומית, היו 
האונקיד, ( 3 ; 6 מ 3 ) והליברה ( 3 ז! 111 ) יחידות־המש׳ העיקריות, 
ונתחלקו לפי שיטת ה 12 . עד המאה ה 4 לםה״נ לא היתה 
ליברה אחידד, באימפריה, הרומית, רחידות בשם זה השונות 
במשקלן היו מצויות ברחבי האימפריד, ואף בתוך איטליה 
עצמה. לאחד־מכן נקבע השיעור הרשמי לגבי כל שטחי 
האימפריה. 

יש קשר הדוק בין יחידות־המשקל בעולם העתיק ובין 
שיטת הכספים וה?טבעות. תחילה היו כסף וזד,ב במשקל 
משמשים במקום ?טבעות. ביוון קדמו למטבעות מוטות 
דקים וארוכים מברזל, וד,מסורת מיחסת לפידון מלך ארגום 
את טביעת המטבעות לראשונה באי אגינה. מנתונים שבספ¬ 
רות יוון ורומא אפשר למצוא את היחס בין המש" השונים, 
בהתאם למשקל ה?טבעות. מדי פעם שונה ערך המטבע 
ובעקבותיו גם השם וד,ערך של יחידת-המש׳ שבשימוש. ביוון 
היד. המש׳ הכבד ביחידה של טלנטון ("משקל"), שהתחלק 
ל 60 מינה (המינה האטית בת 425 גרם לערך), וד.פינה — 
ל 50 סטטר או 100 ךרכמה ("חופן"). 

הרומאים המציאו ופיתחו מכשירים אשר שינו את 
מלאכת השקילה, ביניהם ה״ביסמר" (זבוס״ל) ומוט- 
השקילד, ( 8121653 ), אם כי ייתכן'שדומים להם היו כבר 
אצל המצרים. מוטות־שקילד, רומיים מברונזה ופליז נמצאו 
במקומות שונים ברחבי האימפריה, אך בייחוד בפומפיי 
ובהרקולאנום. 

בטבלאות שלהלן ניתנות חלק מן המ" ביוון וברומא 
ו^דלן המשוער. 

מ" ומש" ביוון 
מ״־אורו: 

אצבע (;> 0 ,ג 86850 ) = 20 ם״מ בערו! 

טסה = 4 אצבעות = 77 מ״מ בערו 1 





235 


מדות הדטיןלות 


236 


מ>' ומש״ ניוון — מ" אורו (וומשו) 


= 12 אצבעות = 233 מ״ם בפרך! 

!רת (ףנ( 1 > 10 ן 7 ק) 

= 16 אצבעות = 31 ם״מ בערך ז 

רגל ( 5 נ 101 נ) 

= 24 אצבעות = 465 מ״ם בערך! 

אסה (? 11*1x0 ) 

= 40 אצבעות = 78 ס״ם בערו? 

צעד 

= 160 אצבעות = 310 ס״ם בערד< 

קנה 

פלחדון ,מד,יו״) = 100 רגל = 30,8 מסר! 

ססדיון ( 0305100 .אודו״! = 600 דגי = 185 מסר. 

■נפח לנוזלים: 

מ" 

= 285 סס״ק (האסית)! 

קוטילה (ף,ג 016 א) 

= 2 קוסילה! 

כסססם (^ח^ 60 ^) 

= 6 כסססס = בערך 3.3 ליסר. 

חום (?נ 01 צ) 

״ ל ק יכול ינש; 

ס 

= 2 בסססם = 1.1 ליסר בפרו! 

חויביכם (^ו׳\^ x0 ) 

^ 8 חויניכס! 

הקסום (^ £0 ד^ו^) 

= 6 הקסום. 

מרימנום (*) 0 ע 16514 () 

משקולות: 


= 4.3 גרם בערך! 

דרכמה (( 600 x 01 } 

= 2 דרכמה (דידרכמה) = 8.7 גרם ג 

סססר (נן 0x01x1 ) 

= 50 הססר = 430 גרם בפרך; 

מנה (סע!!) 

= 60 סנה = 26 ק״ג בערך. 

סלנסון (׳\ x6X.^^x0 ) 


מ׳ ומש" ברומא 


מ״ ־ א ו ר ד: 


= 18 מ״ם בערד* 

.ונסוגו!) (אצבע) 

= 4 דיניסי • 

ל!טתז 31 ק (ספח) 

= 16 די־גיסי — 296 מ״מ! 

65 ת (רגל) 

= ■ ! 7 פדם = 25 ס"מ נפדו 1 

3 ו 0 תע (החלק ה 12 ) 

= 444 מ״ם 8 

(אמה) 

= 5 פרסן 

( 05 ע) 

= 625 פדם = 185 מ׳ ז 

1 ח 10 ן> 1 ם$ 

= 5000 פרס. 

110 וחז 

מ״ י• ש ם ח: 


5 וו 111 זן> 3 ע^ )־.שי! (רגל מרובע) = 876 סמ״רז 
וחנ 11 עקטזע$ (או: פרסיקה) = 100 פרס קורדרטין 

= ״/' יונרום = 209.8 ס״ר! 

13 עמע 

= 2.517 מ״רן 

חזטז^^ט( ("אקר") 

= 2 יוגרין 

תזט 11 >€£ש 11 ("אחווה") 

״זעזת״ (״ 100 אחוזות״) = 100 הרדי. 

מ״־ נפח: 1 


5 ט 1 ז 1 ; 1 ז 3 ט 1 > ( 4 ! סכסטאריום) - 0.14 ליטר! 

= 2 קוורטריו 

12 ץ) €0 

= 4 קוורטריו 

5 ט 1 ז 3 ו x ^$ 

= 6 סכססרי{ 

5 ט 81 ת 0 ש ("באלון"■) 

= 26 ליסר בפרך. 

3 ת 10 {נ[וח 9 

משקולות; 


= 12 אונקיות = 327 גר׳ בערךז 

3 ־ 1 ^ 11 ("משקל") 

= 27 גר׳ בערד! 

3 ו 0 חט 

= 3 סקתפוליו 

3 תזי 1 ש £3 [) 

חזט 1 טנ 1 נז 501 (-אבן קטנה״) ^ 2 אובולי = 1.1 גר׳ בערד! 

^ 0.57 גר׳ בפרך. 1 

$ט 01 נ 01 


ר. נר. - 1 . פי. 


ביהדות. המסרולוגיה המקראית היא ממוזגת ביסודה, 
ומשקפת את השיטות שנהגו בארצות־המזרח השכנות; 
מסופוטאמיה, פניקיה ומצרים. לאחר־מכך, בתקופה התלמו¬ 
דית, הותאמה' שיטה ממוזגת זו לשיטה היוונית־רומית. 
אפייני הדבר שבתקופת המקרא נהגו בא״י כמה שיטות־ 
משקל, זו לצד זו, וכי מהן נזכרות בשמותיהן המידה "המל¬ 
כותית" (שמו״ב יד, רו) וזו של "הקדש"(שמות לח, כד—כו). 
השיטה הכנענית־פניקית העתיקה היתה, כנראה, כזו; 1 


כיכר = 60 מנה = 3000 שקל = 6000 בקע = 60,000 גרה. 


שיטה זו הוחלפה אח" 
היא 60 שקל; עם־זאת 
נשאר היחס בין ה־ 
״גרה״ והשקל 1/20 
ולא 1/24 כבשיטה ה־ 
מסופוטאמיה, שינוי 
זה חל כנראה בתקופת 
הנביא יחזקאל (מה, 
יב! והשר ב״ב צ׳, 
ע״א—ע״ב). ערכיהם 
המוחלטים של המש" 
המקראיים עודם ש־ 


'כ בשיטה מסופוטאמיה, לפיה ה״מנה" 



נויים במחלוקת, אף 
כי נתגלו כמה מש" 
עתיקים. שחרותים 
עליהם השמות: חם־ 


ס׳מה 51 ות י?£רא 5 יות ביהטארת 8 — 7 
05 םה״נ: בשורה חתחתזנוו (מימי? 
לשמא 5 )— נצו* ( 0.35 גרם): 7 נר,־ת 
(־.,זי- נרם); באטצע— ׳עק 5 ( 11.1 נרם); 
ביעורה העליונה— 4 שהלים: 8 


שת (= 5 /•)! שלושת (= 3 /*); נצף (= 1/2 !ו])! פים (שמו״א 
יג, כא)! בקע (שמ׳ לח, כו). 

לאחר התפתחות מסובכת ארוכה (השר קדה״י ג׳, ר, ז׳! 
י״ד, ר, א׳) נתהוותה שיטת־המש" התלמודית: ה״מנה" 
(מינה ״איטלקית״ ליטרא ליברה רומית) הועמדה על 
100 דינרים. עם זאת נזכרת בתלמוד (חול׳ קל״ז, ע״ב— 
קל״ח, ע״א) גם מנה בת 40 שקל שהם 160 דינרים. היו גם 
הבדלים בין מחוזות שונים. ה״גרהי המקראית זוהתה בתל¬ 
מוד (בכד נ׳, ע״א) עם ה,.מעה״ הנפוצה (=אובול = 1/6 


דרכמה). השיטה הממוזגת היתד, קשורה בסנזאנדארט הצורי, 
ופרטיה ניתנים בטבלה שלהלן. 



מ״-קיבול. ליד פ״-הקיבול הטבעיות. כגון: קומץ 
(=מלוא שלוקז-אצבעות! ויק׳ ב, ב). חופן ( = מלוא היד! 
שמ׳ ט, ח) וכד׳, מצויה במקרא שיטה מודרגת, למ" היבש 
והלח, שעיקרה מסופוטאמיה. היחסים בין המ" ברורים למדי, 
והם ניתנים בטבלה שלהלן. 




237 


מדות ומשקלות 


238 



הטבלה מראה את השפעת השיטה השישונית, • 1 ם חלוקת־ 
משנה עשרונית מקבילה. מן הניתוח הפילולוגי נראה. 
שמוצא המונחים הוא מסופוטאמיה ( 1 , א—ב! 4 ), מצרים 
( 3 . א! 5 ) וכנען ( 2 ). בתקופה התלמודית נתחלק הלוג כן; 
1 לוג = 2 תומנים ־= 4 רבעיות = 6 ביצים = 8 עוכלאות = 
16 משורות = 64 קורטובים. 

לפי התלמוד (עיר׳ פ״ג, ע״א} היו. לפחות, שלושה סטאנ־ 
דארטים מקובלים ("מדברית", "ירושלמית", ו״ציפורית"), 
בד,בדלים של 30% ביניהם (ודושר גם קדה״י ג׳, ת', ג׳; ג׳, 
ט״ו, ג׳! ה׳, ט׳, ב׳! ח', ב׳, ט׳: ט׳, ד׳, ה׳), אבל הסטאנדארט 
היסודי היה כנראה קשור ברומא (משני כלים י״ז, י״א); 
הלוג השתווד, עם ה״סקסטריוס״ והטאה נעשתה לבת 1/2 ! 
מודיות. לפי התלמוד הירושלמי (פס׳ י׳, א׳), הרביעית - 
3 /* 7 אצבעות מעוקבות. אך לפי הבבלי (עיד׳ י״ד, ע״ב), 
מקווה המכילה 40 סאה — היא בת 3 אמות מעוקבות. ה^ 
טאנדראטים השונים למדידת הנפח (והאורך — ד׳ להלן) 
המצויים במקורות, מקשים על מציאת ערכן המוחלם של 
המ" הללו, 

מ״־אורך, הערכים הנקובים השכיחים־ביותר למ"• 
האורך לקוחים מאיברי האדם; האצבע, כף״דויד ( = ט פ ח), 
ואמת־ד,יד (;= א מ ה). האמה היתה יחידת־ד,אורך הבסיסית 
בזד׳י. ה 5 ןמד, הרגילה חיתה בת 6 טפחים, אך מדברי יחזקאל 
(מ, ה. מג, יג) משמע כי היתה גם אמה בת 7 טפחים, 
במקביל לשיטד, המצרית, שהיתה לד. אמד, ״קצרד,״, בת 6 
טפחים, ו״מלכותית״, בת 7 טפחים. גם המשנד, (כלים י״ז, 
ט׳~י׳), מדברת על במה מיני אמות. לדברי התלמוד (מג׳ 
צ״ז, ע״א—ע״ב) מוכח מיחזקאל כי היתד, גם אמה בת 5 
טפחים. אין איפוא אפשרות לקבוע את ארכת המדוייק של 
האמה, אך ודאיים הם היחסים בין יחידות־ד.אורך השונות; 
1 אמה - 3 זרתות - 6 טפחים = 24 אצבעות. כפולה אחת 
של אמה נזכרת במקרא, וד,יא ה״קנה״, שארכו 6 אמות 
(יחז׳ מ, ח). מ" ארוכות־יותר, הנזכרות במקרא, הן רק 
בקירוב, כגון: "במטחוי קשת" (בר' כא, טז), מד,לך יום 
(שם ל, לו) ו״כברת ארץ" (שם לה, טז). בתקופה היווניתי 
רומית נתמזגד, השיטד,, ורו״מיל״ הרומי (=■ 2000 אמה) 
נחשב ל־ 71/2 סטאדיות (בעברית; ריס [משנ׳ יומא ו׳, ד׳]), 
וה״פרסה" נחלקה ל' 30 סטאדיות. 

מ״־שטח, במקרא מתוארת מידת־ד,שטח ע״י ריבוע־ 
האורך; כך וכך "אמות, רבוע", ובלשון המשנד,; כך וכך 
"על" כך וכך אמות. שתי שיטות למדידת קרקע נזכרות 
במקרא; לפי השטח הנחרש ע״י צמד שוורים בזמן נתון, 
ולפי כמות-הזרע הנדרשת לזריעת אותו שטה (השר ישע׳ 
ה, י! מל״א יח, לב). המשנד, משתמשת תמיד בשיטד, השניה, 
ולצורך זה השתמשו בכל הסדרות של מ״־ד,יובש המנויות 


למעלה. מן המקורות התלמודיים עולד, כי "בית־סאר," שווה 
ל 2500 אמות מרובעות (ב״ב כ״ו, ע״ב). המלה המקראית 
הסתומה "מענה" (שמו״א יד, יד) מתפרשת כמקום־זרע של 
4 סאים, שהוא 10,000 אמות מרובעות (״בית־הפרס״ — 
אד,לות י״ז א'). להלן טבלח-ד,שםח בתלמוד. 


אמות 

מרובעות 

4 

#"ו 

3 

! 11 

3 

14 

! 9 

ס 

3 

14 

בית־צמד 

בית־פרס 

בית־לתך 

3 

•4 

75,000 

720 

180 

30 

10 

7*/2 

2 

1 

37.500 

360 

90 

15 

5 


1 


10.000 

96 

24 

4 

3 /י 1 

1 



7.500 

72 

18 

3 

1 





לקביעה מדויקת ומעודכנת של המ" ("השיעורים") נודע 
ערך הלכתי מכריע. ובמשך הדורות נעשו עבודות רבות 
לקביעתן במונחים מרוייקים ומתאימים לזמנם. למעשה קיי¬ 
מות שיטות שונות ומחלוקות מרובית ברבר, ואין לוח־ 
שיעורים חד־משמעי שיהיה מקובל כיום על הכל. 

ד. ש. 

המ" והמש" הערביים, החל מד.מאה ה 7 לסר,"נ, 

היו שונים — בהתאם לארצות־כי 3 ושיד,ם. לפיכך היו כמה 
מיני אמות, שכל אחת מהן היתר, מחולקת ל 2 רגל או ל 24 
אונקיות. ה״מיל״ הערבי היר, בן 4000 אמה וארכו 2162 מטר. 
יחידת־הקיבול היתד, הכיסט וד,תחלקד, ל 24 אוקיות. נמצאו 
מש" ערביים שונים עשויים זכוכית, שערכם מתחלק לחצאים 
ולרבעים. 

מש״ ערביים היו: דינר ( 4.2 גר׳) למטבעות־זהב, ודירהם 
( 2.9 גר') ימםבעות־כסף. הדירהם התחלק ל 16 קירט. השם 
קירט בא מזרעי עץ־הקורל החבשי ששימשו במזרח כמש" 
לזהב. שם זה הפך במערב ל?ןרט ( 31 זג 0 ), חמשמש לשקילת 
מתכות יקרות ואבני-חן. 

10 דירהם ״- 1 אוקיה (אונקיה), 12 אוקיה = 1 רוטל. 

אירופה. לאחר התפוררות האימפריה הרומית פחתו 
הטיב וד,אחידות של חמ" והמש", עד לזמנו של קרל הגדול 
(ע״ע). הוא הנהיג מערכת מ" וכספים חדשה, שהשפעתד, 
על ארצות מערב־אירופה ואיטליד, נמשכד, עד להנד,גת 
השיטד, המטרית בסוף המאה ד, 18 . במערכת זו הגדיר קרל 
מחדש את מ" הנפח והמשקל וקבע מידת־רגל אחת לבל. 
בארמונו הוחזקו תיקני המ" הרשמיות. אולם עם התפרקותו 
של השלטון המרכזי ביד,״ב, חלו שינויים במ" ומש" ממקום 
למקום, עד כדי כך, שב 1778 דיווח שר־דואוצר נקר למלך 
לואי ד, 16 שהוא מסופק אם תוצאות הנסיון לאחד את המ" 
וד,מש" יצדיקו את המאמץ הרב הדרוש לכך. ואמנם היו 


ם׳ 8 קו?ת*^וס םטו 5 וז פעורת סטפע, 1239 ?סח״ג 
(אוסוי סטריטר) 








239 


מדות ומטקלות 


240 





מעולת של משיוולנת — שניתן להרניסז 
אחת לחור השניה, לפי סדר הגורל 
(המו-ואוז תלאוסי ו.נומנ', ניונ 5 ונ) 


בגרמניה וצרפת בסוף יה״ב מ" ומש" שונים, בלנלי אותו 
שם, במקומות שונים ואף באותה עיר, 

בגרמניה היתד. בשימוש, עד הכנסת השיטה המטרית 
ב 1837 , ״רגל הריינום״ בת 314 מ״מ בערך, שהתהלקה ל 12 
אונקיות או 144 ״קווים״ או 1728 "סקריפולי", ושטחי־קרקע 
נמדדו במורגן (תמ^זס!*)) בן 618 מ״ר בערך. יחידת המש׳ 
היתד. ה״ליברה״ ( 522 גרם בערך), שהכילה 2 סרקים או 12 
אונקיות, אולם היו מרקים שונים! כך, למשל, הוכרז ב 1524 
המרק של העיר קלן כתקן של מש" למתכות יקרות. 

נסיונות לאחד את 
שיטות ד,מ" והמש" 
נעשו מדי פעם. כן 
נקבעו מ" ומש" רש¬ 
מיים בצרפת ע״י 
המלך זץ ד, 11 , "ה¬ 
טוב", עוד במאה ה 14 , 
אולם ערב המהפכה 
הצרפתית היה המצב 
כפי שתיארו נקר 
(ר׳ לעיל, עמי 238 ). 

שרידים מן השיטה 

הרומית, הניכרים _ 

במ" ומש" במרכז 
אירופה ובדרומה, הם 
החלוקה של היחידה 
הבסיסית (לאורך או למשקל) ל 12 חלקים, או ל 16 , וכן 
שמות-היתידות׳ כגון אונקיה וליברד, (בצרפת 10£ גס ,£ז׳ר 11 ), 
אלא שערך היחידות הוא שונה מזה של הרומיות, אף כי הוא 
מאותו סדר־גודל. — המ" בפאריס, לפני הכנסת השיטה 
המטרית, שמקורן במאה ה 14 , היו ״רגל המלך״ (^ 4 
!ס!) באורך 325 מ״מ 
בערך, שהתחלקה ל¬ 
ב! בחנים ( 110£5 סנן), 
או ל 144 קווים 

( 65 ת!) 11 ), או ל 1728 
נקודות ( 011118 (}), 
בדומה לחלוקת-האו- 
רך הגרמנית. 6 רגלים היוו את יחידת הטואי( 1:0180 ).יחידת- 
הנפח היתה ה() 01111 , אולם היו לה לפחות שני ערכים: 
ב 374 ליטר וכ 268 ליטר. 

יחידת-המשקל היתד, ה״ליוור׳(:)ז"■!( 
01310 ש(! 18 ) 01 ק) בת 489.69 גרם, 
שהתתלקה ל 2 מרק ( 10310 ) או ל 16 
אונקיות (צשס״ס) או 9216 גרינים 
( 8131115 ). "ליוור" אחר היה ה״ליוור 
של קרל הגדול״ (- 013110 ש 1 ) ש 1 ׳ 111 
013800 ), בן 12 אונקיות ו 6912 גרינים 
(שהם זהים עם הגרינים הקודמים). 
אונקיה כזו התחלקה ל 8 דרכמות או 
ל 24 סקריפלים ( 105 ע 111 ;) 5 ). 

המרק התחלק ל 8 אונקיות או 64 גרו 


טיעקו^ות׳רוקתות בצו-רת אזתיות — 
הולנד, מאה 12 (המןזאג־ו המלכותי 
לתולדות מדעי־רזטכע, ליידן) 


( 05 ז£) או 192 דבירים ( 5 :נ 1€111£ )), או 
160 8 תו 1 ז 6 :ו £5 אל 320 13111€5 ו 1 או 640 
$ת 611 ז או 4608 וג 111 ג^. 


משקולת וונציאנית 
(ה 173 )— 24.354 ח״נ: 
נכחח 27 ם״מ (אוסף 
ייזי* פריננם, קלן) 



ם־צקויות תקניות. קי: ו,<אוי'ג בע־־.!. בצירות •צוגלת, 
מפליז ומפרזל (חמו-ואון העירוני. קל 1 ) 


ב 1742 נעשתה מדידת־השוואה ביז המ" והמש" בצרפת 
ובאנגליה, על-פי תיאום בין "החברה המלכותית" בלונדון 
ו״האקדמיה המלכותית בפאריס". 

אנגליה ואה״ב. בט" ומש" אנגליים קדומים אפשר 
להבחין עקבות מ" רומיות, אד ידיעותינו עליהן מקוטעות. 
מסוף האלף הראשון לםד,״נ אפשר לעקוב אחר התפתחות 
המ" וחמש" לפי תעודות בכתב ובמד, דוגמות שנשתמרו. 
וילים 1 ״הכובש״, במאה ד, 11 , לא שינה את השיטות שדרו 
נהוגות לפניו, והמלך ג׳ון אישר אותן במגנד, כרטה ( 1215 ). 
אדוורד 1 קבע (ב 1305 ) ש 3 גרעיני־שעורה יבשים ועגולים 
יהוו ״אינץ׳״ אחד, 12 אינץ׳ יהוו ״רגל״ אחת, 3 רגלים יהוו 
״אולנה״,״ וכר. האולנד, (או ״אל״ [ 011 ]) הוסב שמה ליארד, 
כנראה בעקבות ה 1 ) 1 ץ 8 (מוט, מקל). האנגלו-סכסי העתיק. 
במוזיאון ¥031831:0 ( שבוינצ׳ססר מצוי מוט-פליז משושה 
הנחשב ליארד מתקופת הגרי 1 ( 1100 — 1135 ), אך נושא 
חותמות־אישור מתקופת אדוורד 1 ( 1305 ) והגרי ¥11 ( 1497 ). 

מידת־האורך (היארד) מתקופת אליזבת 1 (מ 1587 ) שימ¬ 
שה עד 1824 . לפיה נעשתה ב 1742 , בשביל "החברה המלכו¬ 
תית", מ׳ ששימשה בסים ליארד חדש (ב 1760 ). זה האחרון 
שימש כתקן-האורך האימפריאלי עד 1834 והושמד בשריפת 
הפארלאמנט יחד עם שאר מ" שהיו מאוחסנות בו. ב 1834 
ואח״כ נעשו מ" חדשות לפי העתקים של אלו שנשרפו, 
ואושרו בחוק (מ 1878 ) כ״סטאנדארטים האימפריאליים הב¬ 
ריטיים" ('' 15 ) 51301131 01131 כ[ 110 13111:1511 'י). 

ב 1864 אושרה השיטה המטרית לצרכי חוזים וב 1897 גם 
לשימוש חוקי. עד 1925 היד, האינץ׳ מחולק לפי השיטה 
הבינארית ואה״ב לפי השיטה העשרונית. ב 1963 בהסכם 
בין־לאומי, בין ארו״ב. אנגליה, קנדד" אוסטרליה ודרום- 
אפריקה, נקבע היארד כ 0.9144 מטר, ומכאן שהאינץ׳= 2.54 
ם״מ. 

הגלון הקדום האנגלי מוזכר בכתבים מימי אדוורד 1 
( 1303 ) ושימש למדידת יין לפי משקל 8 פאונד של אותם 
יפים. מאוחר-יותר היו כמה ערכים לגלון למטרות שונות, 
ב 1824 נקבע הגלון לפי משקל 10 פאונד מים. ב 1878 
הוגדר דגלון של ימינו כ 10 פאונד מים מזוקקים ב ?■־ 62 
(״ 16% צלסיוס). 

מש" היו בעיקר ב 2 שיטות: שיטת אורדפוא( 18 ס 5 ;)() 701 \) 

או 015 < 1 [ 11 ) 11 סע\) — מצרפתית 018 <}-£()- 011 ז)ל)), שפירושו 
״סחורה שבמשקל״, ושיטח טרוי ( X 107 ), ששימשה החל 
מתקופת הגרי ¥111 ( 1527 ) למטבעות ומש" של מתנות 
יקרות ראבבי-חן. השיטה הראשונה מבוססת על פאונד בן 
16 אונקיות רומיות, והשניה — על פאונד בן 12 אונקיות 
רומיות. המש" בשיטת האורדפוא שבימינו מקורן בתקופת 
אדוורד 111 ( 1353 ), והועתקו בימי אליזבת 1 ( 1587 ). 




241 


מדות ומטקלות 


2 2 


לצרכי דמסבעה דיה בסאואר (!ש״סיד) של לונדון פאונד 
סטאנדארטי קדום, שנקרא הסטאנדאוט של הסאואר ( 11£ ־ 1 
1 >ז 3 נ)מ 513 £1 זמ 10 ), והוחלף ע״י דנרי בפאונד בבד־ 
יותר, בן 5760 גריין, בשיטת הטרוי ( 12 אונקיות). ב 1753 
נעשה העתק שלו, חח אושר ב 1824 . פאונד חדש בן 7000 
גריין, לפי שיטת האורדפוא ( 16 אונקיות), אושר ב 1878 
כ״אימפריאל ססאנדארט״ למשקל. — ב 1963 נקבע הפאונד 
כ 0.453,592,37 ק״ג. 

עוד מלפני תקופת אדוורד 111 היו בשימוש מש" לצרכי 
רוקחות (ץז 3 ^^ 11 ^ 0 (^ 3 ), שבטיטם היה הפאונד של שיטת 
טרוי, וחלוקתם היתה: 1 פאונד טרוי = 12 אונקיות = 96 
דרכמות = 288 סקרופולים = 5,760 גדין. שימה זו נשארה 
עד ימינו, אך המש׳ הגבוה־ביותר הוא האונקיה. 

בארצות-הברית לא היה תקן־אורך חוקי עד 1832 והש¬ 
תמשו בהעתקים שונים של היארד האנגלי. ב 1832 הוגדר 
היארד לפי מוט שהובא מאנגליה ב 1813 . ב 1855 נשלח 
מאנגליה העתק של היארד החדש האנגלי והוא נעשה 
לתקן של היארד האמריקאי. ב 1893 נקבע המטר בטטאנ־ 
דארט, וד,יארד נקבע כ 3600/3937 מטר. עד להסבם הבין־ 
לאומי הנ״ל, שבו נקבע היארד כ 0.9144 מטר. 

המתישבים האמריקנים השתמשו בהעתקים של גלון־היין 
האנגלי העתיק משנת 1706 וגלון זה נשאר עד היום. הפאונד 
האמריקאי גם הוא היה העתק של האנגלי עד 1893 , ואז 
10000 

נקבי ל לצרכי המטבעה עדיין נשאר ה״טרוי 

פאונד" של הפאונד הרגיל. 

0 ( 

השיטה המטרית. ב 1790 הציע טלרן (ע״ע) לא¬ 
סיפה הלאומית הצרפתית לקבוע מחדש את מידת-האררך 
בצרפת. ועדה, שבראשה עמדו המדענים בורדא ( 13 ) 801 ), 
לגרנז׳ (ע״ע), ולפלס (ע״ע), המליצה על חלוקה עשרונית 
ועל קביעת מ' של חלק העשרה־מיליון מרבע המרידיאן 
שבין דנקרק לברצלונה. ב 1793 הציעה הועדה את השם 
.מטר". בינתיים נקבע מטר זמני, על־פי מדידות קודמות 
של רבע המרידיאן העובר בפרו, שנעשו ע״י נ. ל. דה לקי 
(ע״ע) ד. ד. קאסיני. 

ב 1795 נתקבל החוק ה^כיר במטר כיחירת-האורך 
החוקית היחידה. ב 1798 סיימו משן ודלמבר את מדידת 
רבע המרידיאן שבין דנקרק לברצלונה, ועל-פיח תוקן 
ערך המטר הקודם (עם שינוי בחלק ה 3000 ), המדידה 
נעשתה בהשוואה לטואז (־ 015 )) של פאריס, ואורך המטר 
נקבע כ 443.296 ״קווים״ ( 5 ־ 11811 ). הותקנו 3 תקנים 
מפלטינה ואחדים מברזל. אחד מתקני הפלטינה הונח למש¬ 
מרת ונקרא ״המסר של הארכיוו״("*־׳ו!!!־■!^) 5 ־ 1 ) ־ 11 ־ 1 \"). 
כמו־כן הוכנו חקני־פלטינה של 1 ק״ג לייצג משקל דצימטד 
מעוקב מים בס״ס, ומשקלם — ביחידות הישנות — היה 
18827.15 גרינים. ב 1799 הוכרו תקנים אלו בחוק. בתקופת 
נאפוליון הוחזרו למ" החדשות השמות הישנים, באופן ששני 
מטר היו לטואז חדש. ב 1837 חזרו שנית למ" ולשמות 
המטריים. 

ב 20 במאי 1875 חתמו 18 מדינות על .,האמנה הבין־ 
לאומית של המטר״ (־!!־!מ 111 ) 1011 ) 11 ־׳ 111 סכ) 1,3 ). בעקבות 
האמנה הוקם המוסד הבין-לאומי למ״ ומש״ ( 311 ־ 6111 
5 ־ 5111 ־ 01 ז־ 15 ) 01 ס 5 ־ 11 131 ) 10 ) 1113 ־) 111 ! ע״ע מדידה וכיול). 


ב 1888 נעשו תקנים חדשים מנתך של פלטינה ו 10% 
אירידיום. המטר החדש נעשה בצורת האות 13 שדפנותיה 
פונות בלפי חוץ (>—<). הק״ג נעשה בצורת גליל שגבהו 
שווד, לקטרו. העתקים חולקו למדינות החברות באמנה. 
ב 1892 השווה א. א. מיבלסון (ע״ע) את אורך המטר לאורך 
מספר ארכי־גל של אור מנורת קדמיום. ב 1960 הגדירה 
הוועדה הבין־לאומית ה 11 של המוסד הבין-לאומי למ" 
ומש" את המטר ב 1,650,763.73 ארכי-גל של אטומי 
איזוטופ הקריפטון 86 בצבע בתום (בין רמות-אנרגיה 
15 ) 5 ו״, 1 } 2 ). 

ב 1964 הוגדרה יחידת־הנפח, הליטר. כ 1 דצימטר מעוקב. 
עי״כ קטן הליטר החדש ב 28 חלקי מיליון מקודמו. דיוקו 
של המטר הוא כיום חלק אחד ממאה מיליון. דיוק השוואת 
הק״ג הוא אחד לאלף מיליון ודיוק מדידת הליטר הוא, 
בערך. אחד ממיליון. 

היום שלטת השיטה המטרית ברחבי העולם. בארצות 
האנגלו-סכסיות קיימת השיטר, המטרית בצד השיטה הישנה 
של היארד, הפאונד והגלון. 

ב 1955 הוקם הארגון הבין-לאומי למטרולוגיה חוקית 

( 168316 10216 ט־ 1 ;ו 6 הז 36 ) 31 מ 10 :ן 3 ם־ €1 :זח 1 מ 10 ] 153 ם £3 ־ו 0 ), 

המטפל בעיקר בצד החוקי של המטרולוגיה בכלל, בתוך זה 
גם בנושא המ״ ומש״. — בא״י נשארו בשימוש מ" ומש" 
מתקופת השלטון העותמני, שמקורם במ" ומש" הערביים, 
עד סמוך לתום תקופת המנדט הבריטי (אף כי בתורכיה 
הוכרה בחוק השיטה המטרית כבר ב 1869 , אך הוכנסה 
לשימוש בהדרגה). במשך תקופת-המנדט הוחלפה שיטת 
המ" והמש" בהדרגה בשיטה המטרית. מ׳ האורך שמן 
התקופה העותמנית היו הדראע (״זרוע״ — אמה), והפיק 
בן 24 קיראט, שערכו למדידת אריגים היה 67.75 ס״מ, 
ולבניין וקרקע — 75.8 ם״מ. יחידות-שטח היו פיק מרובע 
( 0,575 מ״ר), ודונם (תורכי) בן 1,600 פיק מרובע ( 919.3 
מ״ר). מ״־קיבול היו שונות ממקום למקום, אך בד״כ היתר, 
נפוצה מידת הצאע (סאה) בת 2 רובעיות ( 9 ליטר בערך). 
למדידת שמן-זית היתר, נהוגד, מידת הג׳רה (כד) בת 29.5 
ליטר בערך, או ג׳רה אחרת (לשמן) בת 16 אוקה ( 20.5 ק״ג 
בערך). מש״ חיו ב 3 שיטות עיקריות: צפונית, דרומית 
והברונית. בצפון א״י היו המש״; 1 אוקיה = 66.667 דירהם 
= 213.659 גר׳! 1 רוטל (צפ׳) = 2 אוקה = 800 דירהם 
= 2.564 ק״ג! 1 קנטר (צפ׳) = 100 רוטל. בדרום; 1 אוקיה 
= 74 דירהם = 240,673 גר׳! 1 רוטל = 12 אוקיות = 2250 
אוקה = 900 דירהם = 2884 ק״ג! 1 קנטר = 100 רוטל. 
בחברון: 1 אוקיה = 83.333 דירהם = 267.073 גר׳ 1 1 
רוטל = 12 אוקיות = 25 אוקה = 1,000 דירהם = 
3.205 ק״ג. 

המ" והמש" הנ״ל בוטלו בד,דרגד, עד לאחר קום מדינת 
ישראל. חלקן עדיין משמש בירדן, סוריד. ולבנון (כגון 
הדראע, האוקיה והדוטל). ב 1928 בוססו המ" ומש" בחוק 
על השיטה המטרית, אולם רק ב 1944 ו 1945 הוחלפו המש" 
שבשימוש למש״ מטריים, וב 1947 הוחלפו מ״-האורך למסחר 
בחנויות במ" מטריות. הליטר הוכנס חוקית לשימוש כבר 
לאחר קום המדינה ב 1949 בתיקון לחוק המנדטורי (לחלב, 
למשל), ולמדידת נפט הוכנס הליטר לשימוש רק ב 1950 . 
החוק הקיים היום הוא ביסודו עדיין "פקודת המש" וד,מ׳"׳ 
המנדטורית. 




243 


מדות וושקל 1 ת — מדות טדתויד דחפת כחן 


214 


בישראל קיים מדור הם" והמש" במשרד המסחר והתע&יי" 
שבסמכותו הטיפול וההשגחה על השימוש במסחר בם" ומש", 
ג. מילר. שיעורי מצוות, תר״ס \ ש. גאנצפריד, קיצור 
שלחן ערוד, ב׳, קס״ט-ר״זז, תרפ״ו ו מ. נרקיס, מטבעות 
ארץ־ישראל, א׳. 4 — 13 , תרצ״ו? א. ח. גאה, ספר שיעוריי 
תורה, א׳—כ/ תש״ז^— תשי״א? הנ״ל, ספר שיעורי ציון, 
תש״ט? י. קניבסקי, שיעודין דאורייתא, א^ב׳, תש״ח— 
תש״ס{ י. בראנד, לאורך האמה העתיקה שלנו (סיני, 

ספל יובל), תשי״ח; ^ 11 ( 1 ,תת 3 ת^ז^^ 1 ^ 1 ^ 2 . 6 

11713 1€71 {€} 1 ^ 1€€ ז^ 771 * 1 ^! 671 ^ 11171 { €%1€ ^ €1716 } ^ 1 ז 11 

11 ^ 10711 ^( 301 0 071 .^וי ; 1867 , 1€11 {€} 11 ז 01 ז 

. 1 ( 811 . $00 .סס/?) ה 10 /קו' 17 /ת[ / 11 ו 7£1 זו 3 ז' 1 11 1111/1 7 ^^ 1¥€7 
■ 1017 }קי^^ 3 071 0/61 ^[ , 181111 ־ 01 .. 1 .? ; 1888 ,( X 

.? . 1 ־^ . 7 \ ; 1892 5 (^\ X ,.!)!ג!!) } 117€ ! 3€0 / 0713 171 {^ €1 '\\ 
^ןקץ?;£ זת 010 ת\/) 1771€71€2 / 171 ) €11171 0713 ^[ 013 מ^/ ,סוז 01 ? 
; 1926 ,! 7€ * 1 ! 4€0 { 0713 114 /^ €1 ^! ,. 101 ; 1922 ,( 4 

0713 17€4 ז 3€01 / ,, 1 ) 1 : 1926 , 117 {^ €1 ^\^ 0713 1 ק 7 ו 07 ז 7 ! 01074 ,.!) 1 
{ס ^• 101107/07 ( 1 ,(. 06 ) 10 מ)־ 0132061 •א ; 1934 , 5 ] €1£/1 ^ 
- 3604 [ 0713 ו^ 010 ז)€} 1 { ,^^ 010 '( 14€1€0 { ; 111 , 11€4 ץ 1 /? 11€3 ^{)^ 
, 93 — 55 ,. 0 )£ ג 1 § 010 ז 1£1 < ,£־ 5€31 ; 1923 , 44 !) 070 ( 1 ק^ ^ 07171 

0713 1171114 071 14611471071 ( 1 , 31 ]£ 0 נ¥ית 3 ( 1 . 011 ; 1928 

א 1 £ ז 80 ,מ 60 ת{ 14 01 . 800 ,־< 0 א .ססק?) 107130.737 ^ 

,/■^ 1314/07160113617010 ,ח 3 ת 11 ת־ 6£1 ,£ ; 1946 ,(^^ XXX ״^^ 

.א. 11 ; 1955 , 07130737 ) 8 / 0 ׳^' 8107 £ן 77 ,ץזז€? .( ; 1953 

־ 513 ) 764 * 36071 [ 0/13 114 /§ 61 /[\ 0713 , 0/1100 31311511031 

. 0 .? ; 1966 ,( 1 .\ 0 א , 21 , 40 < , 1 ׳ג .־ 5£1 ,צ £1 קב? 1$11031 ) 
, 48110 . .¥ : 1967 , 763 * 4/6041 [ 0713 ) 17 /^ 61 ^ ,ז£חח 1 .) 81 

, 1968 ,( 218 .■ 41061 . 801 ) ) 767716/1 * 6041 ^ /ס 0713073 ) 8 

1011 ^ח 35111 ^י , 15 >־ו 113 ח 513 0£ 801030 1131 <) 1 ;ז 3 זל! 1 . 5 , 11 

(פרסומים שונים). 

ד. פל. 

מדות והתורה נדר^ת בהן, כללים מתודולוגיים, 
ד,מסורים במסווית, מהם הגיוניים ימהם פילולוגיים־ 
פורמאליים, שעל־פיהם נדרשת ההלכה (ע״ע) ע״י חכמי התו¬ 
רה שבעל־פה מן התורה שבכתב. כללים אלה הם יסודותיו של 
מדרש-ההלכד, (ע״ע, עמ׳ 501 , 515 , 519 — 520 ). מצויים מניי¬ 
נים שונים של מ״ אלד,; 7 הם" שהשתמש בהן הלל (ע״ע, 
עמ׳ 537/8 ), 13 המ" שנמנו ע״י ר׳ ישמעאל (ע״ע) ו 32 המ" 
שנמנו ע״י ר׳ אליעזר ב״ר יוסי הגלילי(ע״ע), שעיקרן באג¬ 
רה (ע״ע. עם׳ 354 ), — אין ספק שתמי קדמו להלל, והוא 
השתמש באחת מהן בוויכוחו עם בני־בתירא (ע״ע). בכמה 
מן ד.מ" ניכרת השפעה הלניסטית-יוונית, ומבחינת הטרמי¬ 
נולוגיה יש לכמה מהן מקבילות יווניות. 

13 המי שנמנו ע״י ר' ישמעאל (ספרא, פתיחתא), שביסר 
דן ד,ן הרחבה של 7 הם" של הלל, נתפרסמו ביותר, משום 
שנקבעו גם בסירור-דותפילה, לאמרן לאחר ברכוה־דותורה 
של שהרית. מהן: ״קל וחומר״ — ה״קל" המלמד על החמור 
ממנו. שימוש בכלל זד, מצוי כבר במקרא (ברא׳ מד, ח! 
שמ׳ ו- יב. ועוד; וד,שר ב״ר צ״ב, ז׳), ור,וא משמש הרבה 
בהלכה,; יש והוא נשען על בסיס הגיוני, ויש שאף הוא אינו 
אלא פורמלי. בלל זד, מוגבל ע״י בלל אחר, הקובע לי "דיו 
לבא מן הדיז להיות כנידון" (משנה ב״ק ב׳, ד,׳), ולפיו אין 
הנלמד עפ״י מידת ק״ו יכול להיות המור-יותר בדינו מן 
ת״מלמד" שלו, בי־אם מתאים אליו בדרגת חומרתו. נראה 
שהגבלה זו שנויה במחלוקת התנאים (ב״ק כ״ד" ע״א). 

בלל אחר הוא ה״גזרדדשוה״(גזרה = חוק; ר' דג' ד, יד; 
גז״ש = השוואה בין שני חוקים. — ור' משג׳ ביצה א', ף). 
יש והמונח גז״ש משמש אנאלוגיה פשוטה להשוואה דברים 
שווים; אך בתחום המ" שהתורה נדרשת בהן, מובנו השוואת 
דינם של דברים השווים במלות הלשון ולא בתוכן. אף שלא 
תמיד קיים קשר הגיוני ברור ביניהם. ע״ב גם סוייג מאד 
השימוש בו, ונקבע, ש״אין אדם דן גז״ש מעצמו. אלא אם 
כן למדה מרבו" (פס׳ ס״ו, ע״א, ורש״י, שם); בכל סקרה 


צריכות שתי המלים השוות להיות כתובות בתורה עצמה, 
ולא אחת מהן בנ״ך (חג׳ י׳, ע״ב), וכן עליהן להיות "מופנית" 
(פנויות), כלר, בלתי־נחוצות לגוף-הענין — אם שתיהן 
("מופנה משני צדדים") ואם, לפחות, אחת מהן ("מופנה 
מצד אחד״) — ואז יש להסיק מזה, שהן מופיעות לשם גז״ש 
(שבת ס״ד, ע״א ועוד). על הגבלה זו נחלק בית-מדרשו של 
ר' עקיבא (ירו' יומא ח׳, ג׳). 

דומים לגזרה־שוה הם כללי ה״הקש״ — השוואת דברים 
שונים שהוזכרו בפסוק אחד. לדוגמה, מהפסוק ,.לא תאכל 
עליו רמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות" (דברים טז, ג) 
למדים, שאע״פ שנשים פטורות ממצוות־עשד, "שהזמן גרמו", 
חייבות הן באכילת מצד, בפסח, ביוון שהכתוב "מקיש" 
חיוב זה לאיסור חמץ, החל גם על נשים כשאר מצוות לא־ 
תעשה (פס׳ מ״ג, ע״ב). וכך גם כששני הענינים כתובים בשני 
פסוקים סמוכים זר, לזה: ״מכשפה לא תחיה״; "כל שוכב עם 
בהמה מות יומת" (שמ׳ כב, יז—יה); "מד, שולב עם בהמה 
בסקילה, אף מכשפה בסקילה" (ברב' כ״א, ע״ב). ר׳ יהודה 
דורש "סמוכים" רק בספר דברים (שם). 

מידה אחרת היא "בניין־אב", מכתוב אחד או משני כתו¬ 
בים. איסור הזלזול בדרף עשיית המצוות כולן נלמד. ע״פ 
מידה זו, מאיסור הזלזול בדרף עשיית מצות כיסוי הדם (שבת 
כ׳׳ב, ע״א; דוגמד, מסובכת־יותר — של בניין-אב משני כתו¬ 
בים : ב״מ פ״ז, ע״ב). בדוגמות מסין זה ההנחה היא, שלא 
התכונה המיוחדת לכל אחד משני המקרים היא הגורמת לדק 
המשותף להם, אלא התכונה המשותפת לשניהם, וע״כ למדים 
משניה,ם יחד על כל דבר אחר שיש בו אותה תכונה, 

טיפוס אחר של מ" הוא מסוג "כלל ופרט". דוגמות אחדות 
לטיפוס זד, הן: ״בלל ו[לאחריו) פרט״ — אץ בכלל אלא מד, 
שבפרט: ״אדם כי יקריב סכם קרבן לח׳; מן הבהמה [= כלל], 
מן הבקר ומן הצאן [= פרם] תקריבו את קרבנכם" (ויק׳ א, 
ב)—ע״ב אין חיה בכלל "בהמה" במקרה, זה (ר׳ ספרא, 
ברייתא דר׳ ישמעאל, ד). מאידך: ״פרט וכלל״ — הכלל 
מרבה הבל: "כי יתן איש אל רעהו חמור, או שור, או שד. 
ן־פרט] וכל בד.מד, [=כלל] לשמור* (שט׳ כב, ט) — 
הכלל בא לרבות כל בע״ח (ר' ספרא, שם, ח'), "כלל ופרט 
וכלל״ — מרבה הכלל כל דבר הדומה לפרט: "ונתתה הכסף 
[= שלמע״ש] בכל אשרתאור, נפשך [= כלל], בבקר ובצאן 
וביין ובשכר [=פרט] ובכל אשר תשאלך נפשד" [=חזר 
ובלל] (רב׳ יד, כי) — ע״ב ״אי אתה דן אלא כעין הפרט: 
מה הפרט מפורש, פרי מפרי וגדולי קרקע"." למעט דגים 
למשל (ב״ק נ״ד, ע״ב). "דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל 
ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו 
יצא"; "אוב וידעוני בכלל מכשפים היו ["מכשפה לא 
תחיה״—שמ׳ בב, יז] — ולמד, יצאו [לד־יזכר במיוחד — 
ויק׳ כ, בז] י—להקיש עליהן ולומר לך: מה אוב וידעוני 
בסקילה, אף כל מכשף בסקילה" (טנ׳ ס״ז, ע״ב). 

טיפוס נוסף הוא ״דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו״; 

,לא תגנבו' (ויק' יט< יא) — הרי אזהרה לגונב ממון. הא מה 
ת*ל,,לא תגנב׳(שם׳ נ,טו)?— בגונב נפשות ר,כתוב מדבר", 
שדבר זד, "למד מעניינו", מ״לא תרצח", ו״לא תנאף" הסמו¬ 
כות לו, שחייבין עליהן מיתות בית״דין (ר׳ מכילתא. בחודש, 
ח׳). ו״דבר הלמד מסופו"; בעניו "נגע צרעת בבית" (ויק' 
יד, לג ואילך) אמרו; "יכול אף בית שאין בו אבנים ועצים 
ועפר, שמטמא ו — ת״ל ,ונתץ את הבית, את אבניו ואת 





245 


מדות !גדמורז 5 דח 8 ,ח :דו — מד־זמ 2 אשא, א וסד 


246 


עציו ואת כל עפר הבית/ שאיז הבית מסמא עד שיהא בו 
אבנים ועצים ועפר" (ספרא לויק׳ יד, ר). ועוד יש להזכיר 
את הכלל של "שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא 
הכתוב השלישי ויכריע ביניהם" (ר׳ ספרא, שם, ז׳). 

קיימות גם מ״-דרש אהרות מן הטיפוס של "ריבוי ומי¬ 
עוט" — המניחות כי מלים מסויימות בתורה (כגון "אף", 
"גם", "את" "כל") באות לרבות פרטים שאינם כתובים 
במפורש בפרק, ואילו מלים אחרות (״אך״, ״רק״, ״מן״) — 
למעט. ואריאציה אחרת היא "ריבוי ומיעוט וריבוי", הדומה 
לכאורה לדרך של "כלל ופרט וכלל" הנ״ל, אלא שבניגוד לו, 
"אין הפרט פירושו של הכלל אלא ממעטו במקצת" (שבר 
ד/ ע״ב. רש״י ד״ה דדריש). דרך־דרש זו ננקטה בבית־ 
מדרשו של ר׳ עקיבא, שהניח שכל מלה בתורד, באר, ללמד 
משהו מיוחד. ר׳ ישמעאל, שנטה בדרך כלל למעט בשימוש 
במ" השונות, סבור היה כי "דיברר, תורה בלשון בני־אדם", 
וע״ב אין להסיק מסקנות מכל תיבה ומכל אות (ז" ספרי, 
במדבר, קי״ב). עם זאת השתמש גם ר׳ ישמעאל במ" "כלל 
ופרט", שהן קרובות יותר לפשוטו של כתוב (ר׳ שבר כ״ו, 
ע״א). לדעתו. כל דבר הנדרש מן הכתובים ע״י אחת מן הס" 
אינו יכול לחזור ולשמש לדרישת דבר אחר, בניגוד לדעת 
ר׳ עקיבא. כן סבר כי אין מ" "קל-וחומר" ו״בניין־אב" יכד 
לות לשמש יסוד לווטלת עונש ("אין עונשין מן הדין"), 
כנראה ג״ב בניגוד לשיטת ר׳ עקיבא (רי פני נ״ד, ע״א! 
ירר, יבמות פ״א, ה״א). 

על מ׳ הגימטריד■ — ע״ע, עמי 683/4 . וע״ע מסורת. 

אין ספק בדבר כי ר,מ" כולן תומכות בהלכה, אך אין 
בבוחן לבטל הלכה מקובלת; "אדם דן גז״ש לקיים תלמודו 
ואין אדם דן גז״ש לבטל תלמודר׳ (ירו׳, פס' פ״ו, ח״א! ור׳ 
זב' פ״ט, ע״א). עיקר תפקידן של המ" היה להסמיך את 
ההלכות העתיקות אל הכתובים. 

צ״ה חיות, מבוא התלמוד, תר״ד., מ. אוסטרובסקי, המ" 
שהתווה נדרשת בהן, תרפ״ד; ד. צ, הופמו, מדרשי־תהלכה 
של התנאים (מפלות לתורת התנאים), תרפ״ת 1 ה. היר־ 
שנזח, בירורי הט״. תרפ״ט-תלג״א: י. היינמן, דרכי 
האנוה, 162-96 , תשי״ד! י. נ. הלוי אפשמין, מבואות 
לספרות התנאים, 544-501 . 1957 ג ש, ליברמן, יוונית 
ויוונות בארץ־ישראל, 201-185 , תשכ״ג! א. א. ד,לוי, שערי 
ד/אגרה׳ 229 ^) 25 , תשכ״ד! 
, 1901 ־ 0 ^ 4 מ/ 

£({} 10 ,>ו^ 3 •ו^ 8 ."ז .מ 

/לז .( 1 ן 1945 

.^ 1 ; 1949 ,(^ 04\5 XX1 ס 11 ) 

. 1961 ,ץ§ 3010 ס{( 61 ^ מ/ • 3 ־ 8 'ן? 5/744 

ל, ג׳י, 

מדז׳יבח' ( 0 * 1160 * 164 ^, בפיהיד.ודים:מז'יבוז' 1 ייד: 

מעזשבעזש), עיירה באוקראינה. מספר תושביה — 

3,000 ( 1959 ), ' 

עד 1793 היתד, מ׳ בידי פולניה, ואז עברה לידי רוסיה. 

עד המהפכה היתה כלולה בפלך פודוליח. 

במ׳ היתד, אחת הקהילות העתיקות באוקראינה, ועד 
גזירות ת״ח—ת״ט, גם אחת הגדולות שם. הישוב היהודי 
במ' נזכר לראשונה ב 1518 . בתחילת חמאה ה 17 כיוון בה 
ברבנות ר' יואל סירקים (הב״ח; ע״ע סירקיס, יואל). מ׳ 
נפגעה קשה בידי הקוזאקים ב 1651 , ב 1664 ובראשית המאה 
ה 18 . ב 1765 היו רשומים בקהל מי ובישובים הכפופים לו 
שבסביבה 2,039 יהודים. החל מאמצע המאה ה 18 היתה מ' 
ממרכזי החסידות. שם ישב ר' ישראל בעל שט טוב (ע״ע), 
מ 40 ד 1 בעיר עד מותו ( 1760 ), ושם קברו. כן התגוררו בה 



ביח־הכצסת ־צ 5 לזבע׳נז״ט במדריבוז׳ 


האדמר׳רים ר׳ ברוך בן יחיאל (ע״ע) נכדו של הבעש״ט, 
ור׳ אברהם יהושע השיל (ע״ע) מאפטה, ושם מקום־קבורתם. 
ב 1815 — 1827 התקיים במ׳ בית־דפום, ובו הודפסו ספרי 
חסידות וקבלה. ב 1847 היו רשומים בקהל מ׳ 1,719 יהודים 
וב 1897 נמנו בה 6,040 יהודים שהיוו 73.9% מכלל תושביה. 
ב 1926 ירד מספרם של היהודים בט׳ ל 4.614 ( 58.2% מכלל 
התושבים), הקהילה נחרבה אחר כיבוש העיירד, בידי הגרמ¬ 
נים ב 1941 . 

מ. ספעקסאר, מיין לעבן. ג', 92-71 , 11927 ס. אשעראוויטש, 

שטעם און שפעטלעך אין אוקראינע, 59-47 , 11948 ח. ר. 

פרידברג, תולדות הרפוס העברי בפולניה, 150 , חש״י 2 . 

מדח() 44(0x0 . אחמד— 1152 ? 1111131 ^ זס 1 ת 11 \,—( 1822 , 
קושטה— 1883 , טאיף [ערב]), אבי חחוקח התור¬ 
נית הראשונה. מ' היוו בנו של קאדי, התקבל בגיל צעיר 
לשירות הממשלתי ועלה מהר בשירות. בפעולותיו ברומליה 
( 1854 ), למושל בולגריה ( 1864 — 1867 ) ולמושל בגדאד 
(ע״ע, עמי 5% ). התגלה כארמיניסטראטור מצטיין ומושפע 
בדעותיו מהמערב. 

מ׳ דגל בנינון משטר פארלאמנטרי ובשוויון בין בני כל 
הדתות והלאומים בתורכיה. ב 1873 מונה לראש-השרים. אך 
הודח כעבור 3 חדשים. מ׳ היה מיוזמי הדחת השולטן עבד 
אלעזיז(ע״ע), במאי 1876 . ובהעלאת עבד אלחמיד 11 (ע״ע) 
לשלטון, באוגוסט 1876 , תחת מוראד ז\,'לאחר שעבד אלחמיד 
התחייב לפניו לכונן משטר חוקתי. השולטן מינהו ב 18.12.1876 
לראש-ד.שרים, וב 23.12.1876 פורסמה החוקה, שלפיד, עתיד 
היר, לקוט משטר פארלאמנטרי בשיתוף בני כל הלאומים 
שבאימפריה. ב 12.12.1876 התכנסה בקושטה ועידת 6 מעצ¬ 
מות אירופה, שאת דרישותיהן למתן אוטונומיה רבה-יותר 
בשטחי בולגריה ובוסניה-הרצגובינה יכלה תורכיה לדחות 
בנימוק שבחוקה ניתן' שיווי-זכויות לנוצרים. הוועידה הת¬ 
פזרה ב 20.1.1877 ללא תוצאות. פרסום החוקה שיכך במקצת 
את הזעם שהתעורר באירופה בעקבות טבח התורכים בבולג- 
דים ב 1876 . ב 5.2.1877 פוטר מ׳ מתפקידו והוגלה, ושנה 
אח״ה ביטל עבד אלחמיד את החוקה. ב 1878 ניתן לט׳ לחזור 
והוא היה מושל טוריה ואח״ב מושל איזמיר, אך ב 1881 
הואשם בהשתתפות ברצח עבד אלעזיז. נידון למיתה, אולם 
ענשו הומתק לעינש גלות בערב,' ושם הומת. — וע״ע תור¬ 
כיה, היסטוריה. 

. 8 ; 1903 .זג ״ 4 ־ 7 ,(בנו) ,(־ 8 .מ . 4 

. 1963 ,/;??זמזזן/־זסי/ ?>ז// / 15 

אב. לו. 



247 


מד — מד א ז 


2:8 


מדי (בכתובות האכדיות 131 ) 3 ^ 1 ), עם ממוצא הודו־איראני, 
שישב בהרי איראן ומצפון־מזרח וממזרת למסופר 
טאמיה. בפרשת בני־נח (ברא׳ י, ב) נמנה מ׳, נמו אבותיהם 
של עמים הודראיראניים אתרים, על בניו של יפת (ע״ע). 
לראשונה נזכרים המדים בכתובות ההיסטוריות של מלכי 
אשור בסוף המאה ה 9 לפסה״נ, שלמנאסר 111 ושמש־אדד ¥ 
בנו. מלכי אשור ערכו מסעות צבאיים לארץ בני מ׳, שהש¬ 
תרעה אז מדרום־מזרח לאגם אוו־מיה, ופגעו קשה בתושביה. 
בזמן ההוא עדיין לא היתה למדים ממלכה מרכזית ואף־על־ 
פי־כן הצליחו לעמוד, בקרבות פזורים ובתחבולות מתחמקות. 
לנגד מלכי אשור. 

במאה ה 8 לפסה״נ הצליח תגלת פלאסר 01 (ע״ע) 
להכניע את בני מ׳ במסעותיו מאררט ועדי להרים שמדרום 
לים הכספי. הוא סיפח את ארץ מ׳ לאשור, הגלה משם 65.000 
תושבים והושיב במקומם בני עמים אחרים. אולם בימי סרגון 
השני (ע״ע). בסוף המאה ה 8 לפסה״נ, מרדה ם׳ באשור, 
בהנהגתו של מנהיג מ' בשם דיאכ. במסעות שערך סרגון 
בשנות 716 — 715 למרכזי המרידות, שבה את דיאב והגלהו 
לחמת שבסוריה, ו 22 מושלים סדיים קיבלו עליהם' את מרות 
אשור והגישו מנחה למלך. דיאכ זהה בוודאי עם דיאוקס, 
הנזכר אצל הרו׳דוטוס (כתבים"!, 96 — 101 ), שלפי רבריו 
איחד את שבטי מ׳ והיה למלכה הראשון ששלט 53 שנה. 
אולם לפי מקורות אשוריים מהזמנים ההם, היה ךיאכ אך 
מנהיג מקומי נמרץ באיזור שבין אשור לבין אררט, ומסתבר 
שרק המסורת המאוחרת שיוותה לו תואר של פלך, וייחסה 
לו את ייסוד הממלכה המדית■ 

מ' היתה לממלכה מאוחדת בהנהגתו של פשתךח (לפי 
ההיגוי הפרסי! באשורית: 1 ^ז 1 ז־)ל 3 ^^), שהקים ברית צבאית 
כנגד האשורים באיזור הרי הזגר(ס והיה למלך מ׳ (במחצית 
הראשונה של המאה ה 7 לפםה״נן. כיום נוטים לזהות את 
כשתרת עם פךא(רטס מלך מ', שלפי הרודוטוס (כתבים 1 , 
102 ) מלך 22 שנח, הכניע את הפרסים ונהרג כאשר עלה 
על נינוה להילחם בה. 

המדים נתחזקו ונתעצמו בסוף ימיו של אשורבניפל מלך 
אשור ( 668 — 627 ). במלחמות שבין בבל לבין אשור, בימי 
מלכי אשור האחרונים ( 626 — 612 ), שיתפו המדים פעולה 
עם הבבלים (ע״ע בבל. עמ׳ 542 ) תקפו את נינוה (ע״ע) 
וכבשוה ולאחר-מכן סייעו לכבוש את חרן(ע״ע). מלכם של 



המדים (המכונים בתעודות בבליות בנות התקופה בשם: 
אמן־מנדה, מעין "ברברים") היה אז כיאכסרס (בבבלית: 
אמכשתר), אשר עליו מספר הרודוטוס ( 1 , 100 — 104 ) 
שהכה את הסקיתים. לאחר התמוטטותה של אשור השתלם 
כיאכסרס על החלק הצפוני של הממלכה האשורית ועל 
חלקים גדולים של איראן, ארמניה ואסיה הקטנה. לאחר 
שכיאכסרס לא הצליח להתגבר בשנת 590 לפסה״נ על לוד, 
כרת אתה ברית, בתיווכם של מלכי בבל וקיליקיה. התעצמר 
תה זו של מ׳ בימי ביאכסרס, עד כדי סכנה לבבל, באה על 
ביטוייה בדברי נביאי ישראל, שצבא מ׳ נתפס להם באויב 
אבזרי העולה להרוס את בבל (ישע׳ יג, ד—ו, יז—יט 1 כא, 
א—י) והחובר לעמים צפוניים אחרים כדי לד,ביא מפלה 
נחרצת על ממלכת הכשדים בדבר האלהים (ירמ׳ בא, יא— 
יד, כה—לו). 

אסט^גס בן כיאכסרס, המלך האחרון של מ׳ ( 584 — 550 
לפסה״נ). ניסח לדחוק את רגליה של בבל באיזור הרן. אולם 
כשמרד בו כורש (ע״ע) מלך פרם, ניגף אסטיאגס לפניו, ומ׳ 
היתה מעתה לחלק של ממלכת־פרס שירשה אותה ( 550 
לפסה״נ). המרידות שפרצו כנגד שלטון הפרסים בראשית 
ימי דריוש 1 (ע״ע) לא הועילו ומ' נכללה בשתי סטרפיות 
פרסיות (ה 11 וד, 18 ). מ' זכתה למעמד נכבד ומיוחד בממלכה 
הפרסית, דבר שמשתקף בצירוף המצוי במקרא (בספרים 
אסתר ודניאל): "פרס ומדי" או "מדי ופרס" ואפילו במשמ¬ 
עות ספציפית יותר, כגת "שרי פרס ומדי" (אם׳ א, יד) או 
"מלכי מדי ופרס" (שם י, ב) או "דתי פרס ומדי" (שם א, 
יט). נראה, שבמקרא באה על ביטויה דעה רווחת בימים 
ההם בדבר חלקן של שתי הממלכות בהתרחשויות ההיסטו- 
ריות קודם מפלת בבל, שלפיה השלימה ממלכה אתת את 
פעלה של האחרת, והאימפריה הפרסית לא היתד. לפי השקפה 
זו אלא יורשתה הטבעית של מ׳. הדים להשקפה זו מצויים 
בחזונו של דניאל על חורבן בבל בידי מ׳ ופרס (דב׳ ה, 
כו—כח! וחש' שם ו, א, כס! ח, כ), וכמו-כן בהמשך לנבו¬ 
אות הכלולות בדברי ישעיהו וירמיהו על מפלת בבל בידי מ׳ 
(ר׳ לעיל). — וע״ע פרס! כורש, 

•ו 51 ז 0111 . 11 ; 1936 ^ 1 ^ £03 ' (ס ,םסז 1£ וו 03 . 0 . 0 

וזו 1 ק 0 ז־ 110 . 1 ׳יז ; 1954 , 73-126 ,חגחז 

. 1956 /(עם ביבד מפורט 1 ז) 

שמ. א. 

מדיאה ( 6£10 ת!\), דמות במיחללוגיה היוונית, קוסמת, בתו 
של איאטם, מלך קולכיס שבאסיה הקטנה. מ׳ פעלה 
תחילה כפיה מיטיבה וסייעה בכשפיה לארגונאוטים (ע״ע). 
בנוסחאות של מסורת מאוחרת-יותר היחה לכוהנת בעלת 
כשפים מזיקים. אהוב-לבה, יאסון בן איסון, מלך יולקוס 
שבתסאליה, השיג בעזרתד. את גיזת-הזהב מקולכיס ובכך 
הבטיח לעצמו את ירושתו. השניים חיו בקורינתוס, עד אשר 
עזבה יאסון, בדי לשאת לאשה אח בתו של קריאון מלך 
קורינתוס. מ׳ התנקמה בו באכזריות: כמתנת-נישואים שלחה 
לכלתו שמלת-זחב נד,דרת, שעלתה בלהבות על גופה. מ׳ 
הרגה את ילדיד, מיאסון, ובמרכבה רתומה לדרקונים מכונ¬ 
פים נמלטה לאתונה, שם נישאה למלך איגום (ע׳׳ע) 1 אולם 
בגלל מזימותיה להרוג את בנו תסום, גורשה מאתונה, ולפי 
גרסה מאוחרת, עזרה לאביה לחזור לכס-המלוכה בקולבים. 

דמותה וגורלה שימשו נושא ליצירות־ספרות רבות! מהן 
ביוון — למחבר־הטראגדיות אוריפידם (ע״ע) ולמשורר אפר 
לוניוס מרודוס (ע״ע)! ברומי — לטראגדיות של אניום (ע״ע) 






249 


מד יאה — מד ד־ ו:יו! 


250 


ושל סנקה (ע״ע) — שתיהן קרויות ״מ״ — ולשיר האפי 
״ארגונאוטיקה״ של ואלריוס פלאקוס. — מתוך כ 200 עיבו¬ 
דים ספרותיים של האגדות על מ/ שנוצרו עד ימינו. נכתב 
חלק ניכר בתקופת הרנסאנס ואחריה. בספרות האנגלית 
מופיעה' דמותה של מ׳ כבר ביצירתו של צ׳וסר (ע״ע), 
״אגדת הנשים הטובות״ (נהתבה 1372 — 1386 ). בצרפת חיבר 
קורני (ע״ע) את הטראגדיה ״מ'״ ( 1635 ) על־פי הטראגי- 
קנים היוונים. השובה הטרילוגיה הדראמתית של פרנץ 
גרילפרצר (ע״ע), 11655 ז\ 80146116 035 ("גיזת־הזהב"), 
1818 — 1820 . במאה ה 20 תוארה דמותה של מ׳. בייחוד 
בטראגדיות, תוך הדגשת היסוד הפסיכולוגי (האנס הני 
יאן [ 3111111 (] , 1925 ! רובינסון ג׳פרז, 1946 ; דאן אנוה 1946 ! 
ועוד); וברומאן של רוברס גריוז (ע״ע), 0014611 X116 
16666 '•! (״גיזת-הזהב״), 1944 . — מבין האופרות שחוברו 
על מ', הבולטות הן אלו של שארפאנטיה ( 1693 ) ושל 
כרובאי ( 1797 ). 

מ׳ עוררה גם את דמיונם של אמנים רבים. מן התקופה 
העתיקה נשתיירו ציורי-אגרטל אטיים, ציורי-קיר (בגון אלה 
של טימומאכום [ע״ע הלניזם, עם׳ 644 ]), תבליטים וסארקו־ 
פאגים. המתארים תמונות סאגדת־חייה של מ׳. ם׳ שימשה 
גם נושא ביצירות אמנים כאזץ דלאקרואה, גיסטאו מורו, 
ועוד. — וע״ע ארגונאוטים. 

נ. ש,-י. א. ק. 

מדידה וכיול. יחידות-מידה ותקני־מידה: מדי¬ 
דה היא התהליך הכללי של מתן מספרים לתופעות 
טבע, עפ״י כללים לוגיים מסויימים, ובהתאם לשיקולים 
מעשיים. תופעות הניתנות למדידה נקראות גם גדלים. 
ע״י מתן ערכים מספריים (עפ״י שיקולי נוחות בלבד) לתו¬ 
פעות פיסיקליות, מגדירים את היחידות הפיסיקליות (ע״ע), 
הנקראות גם יחידות המידה. כך, למשל, נקבע ה ק ל ו י ן, 
הוא יחידת הטמפרטורה (ע״ע). ע״י ההחלטה (ב 1967 ) לקבוע 
לנקודה המשולשח של המים אח הערך 273.16 , בסולם התר- 
מודינמי של הטמפרטורה. 

לשם שימוש מעשי ביחידות המידח, כלומר לצורך מדי¬ 
דה, משמשות מערכות המשחזרות את התופעות הפיסיקליות 
שלפיהן הוגדרה היחידה, או מערכת המאפשרת השוואה של 
גרף הטעון מדידה עם הגוף המייצג את היחידה (אם היא 
מדוגמת [ע״ע יחידות פיסיקליות, עמ׳ 1756 ). המערכות או 
הגופים המייצגים נקראים ת ק נ י - מ י ר ה: למשל, לצורך 
הגדרת יחידת המסה נקבע גוף תקני ע״י הקביעה כי יחידת 
המסה 1 ק״ג תיוצג ע״י גליל מתכת העשוי מנתך פלטינה 
ואירידיום והשמור בסור שליד פאריס. לעומת זאת, נקבעה 
(ב 1960 ) יחידת האורך, המטר, כאורך של 1,650,763.73 ארכי 
גל של קרינת אטומי קריפטון 86 בין רמות האנרגיה 
45 5 —"קב בוייק. שיחזורה של התופעה האחרונה, במערכת 
המאפשרת השוואה של מספר ארכי-הגל עם אורך גוף 
כלשהו, מהווה את תקן-המידה של יחידת האורך. 

תורת המדידד" המטרולוגיה, עוסקת: א. בשיחזור 
התופעות הפיסיקליותיהימשמשות כתקני-מידה, תוך שימת- 
דגש על הדירות ( 1111:7 ־ 63131 ^ 16 ) מירבית של התופעה. 
ב. בקביעת חגודל של גופים, או גדלים פיסיקליים אחרים 
ע״י השוואה עם תקני־המידח. 

כי ול הוא השוואה של כלי מדידה, או גוף כלשהו, כנגד 


תקן-מידה וקביעת הסטיה של גודל הערך הנמדד מן הערך 
הנדרש, או מחקן-המידד.. כתוצאה מן הכיול נקבע אם החלק 
הנבדק מתאים לתפקידו ובמקרר, של ייצור המוני, אם הוא 
"עובר", "נפסל" או יורד לדרגה נמוכה יותר של דיוק. 
תוצאת הכיול יכולה להינתן הן בצורת "תעודת כיול", והן 
כטבלה או כתיאור גראפי של התוצאה. 

הצורך הקדום במסחר הביא ליצירת מערכות של מ ד ו ת 
ומשקלות (ע״ע), שאיפשרו פיתוח הכלכלה ואח״ב פיתוח 
המקצועות הטכניים-הנדסיים. הגדלים הראשונים ששימשו 
ממערכות מדידה היו שלוש היחידות הבסיסיות: אורך. מסה, 
זמן, וחלק מן היחידות הנגזרות מחן, כגון; שטח, נפח, צפי¬ 
פות ועוד. מתחילה נקבעו תקני-מידד, שונים ממקום למקום 
שד,תפתחו וד,שתכללו ככל שהתפתחה הטכניקה. השוני שב¬ 
שיטות הכביד (ועודנו מכביד כיום) על הסחר ועל אפשרות 
התיאום בין המדענים והטכנאים במדינות שונות. הצורך 
בתיאום הביא לייסוד האמנה הבין-לאומית של ה״מטר" 
ב 20.5.1875 בפאריס, שנחתמה ע״י 20 מדינות. בוועידה' זו 
הוחלט עוד על ייסוד המוסד הבין-לאומי למידות ומשקל 1 ת 
( 4 ?? 1 !! ; 63 ־ 465111 ? 61 0145 ? 46.5 31 ת 10 ז 3 ח־ז 11116 1116311 ( 1 ), 
שיהווה מוסד קבוע בין-לאומי, וכן על בניית מערכת תקני 
מידד, ראשוניים. ה!*?? 1 פ פועל באמצעות 2 גופים: 1 . 
הוועידה הכללית למידות ומשקלות ( 00110131 6101166 ) 0011 
4 ?? 00 : 46511168 ? 61 145 □? 465 ). 2 . הוועדה הבין-לאומית 
למידות ומשקלות ( 01 0145 ? 465 1111011131101131 00111116 
4 ן? 01 ; 650103 ^}. 4 ??ס 0 הוא הגוף היחיד המחליט על שי¬ 
נויים בשיטה המטרית והחלטותיו מקובלות כיום על כל 
המדינות בעולם. בוועידות אלו נקבעות יחידות המידה הבסי¬ 
סיות ותקני המידד, הראשוניים וכן שיטת היחידות הבין- 
לאומית ( 68 ז 1 ם 0 י 1011116111311011314 ו 5161 ע 3 ). במעבדות המוסד 
שבסוד מוחזקים תקני המידה הראשוניים ופועלות מעבדות 
להשוואת תקנים בין המדינות השונות ולפיתוחם. שיחזור 
היחידות הפיסיקליות לשם השוואה עם תקנים משניים נעשה 
ע״י מערכות עדינות ומורכבות, בתנאי מעבדה, שאינם נוחים 
וקלים לביצוע בכל מקום. לכן נעשית עבודה זו במעבדות 
לתקנים בסיסיים, המכיילות בעזרת התקנים הראשוניים מע¬ 
רכות של תקנים משניים ובעזרת האחרונים מכיילים מערכות 
תקנים שלישיים ותקני עבודה המשמשים לבדיקה שוטפת 
של מכשירים או מוצרים. מוסדות מחקר, מכוני תקנים, 
ומעבדות-תקנים תעשייתיות מכיילים את מכשיריהם המ- 
דוייקים במעבדית התקנים הבסיסיים. בישראל קיימת מע- 



• 56 אינטרפרובטויוהעוואה ע 5 ־,מסו התקני 5 א.יוד ו!י 
ש 5 לנריפטו! 80 (נמצא במעננרות חמוכד הביד^אושי בסנור) 




251 


מדידה ו:יו' 


2:2 


בדת תקנים בסיסיים ב״מעפדד, הישראלית לפיסיקד" של 
"המועצה הלאומית למחקר ופיתוח" בירושלים. 

ערכיםמוחלטיםוערביםמעשייםהשווא־ 

ת י י ם. שש היחידות הבסיסיות כיום הן; יחידת האורך — 
המטר, יחידת המסר.—הקיאגרם, יחידת הזמן—השנייה. יחי¬ 
דת הטמפרטורה — הקלווין,'יחידת עצמת הזרם החשמלי — 
האמפר, ויחידת עצמת״־האור — הקנדלה, לגבי התקנים חיסד 
דיים של חשמל, טמפרטורה ואור, קשה שיחזור היחידד, בתקן 
הראשוני ודיוקו אינו גבוה לעומת דיוק ההשוואה של התקנים 
המשניים. בגלל הדרישות הטכנולוגיות הגבוהות אין מס¬ 
תפקים בתקן המוחלט ולכן מחזיקים במעבדות קבוצות 
תקנים משניים בעלי יציבות גבוד,ד, ומשווים אותם, מדי פעם 
בפעם. עם קבוצה בין־לאומית הנמצאת בסור. עי״ב מתקבל 
תקן בידלאומי מעשי הניתן לתיאום בין־ליאומי בדיוק גבוד, 
מערכו התקני. כך, למשל. נקבע התקן המוחלט של יחידת 
עצמת האור ע״י עצמת האור הנפלטת מגוף שחור בעל 
שטח 1/600,000 של מטר רבוע, בכיוון ניצב לשטח, בטמפר¬ 
טורת הקפאון של הפלטינד, ובלחץ של 101,325 ניוטון למטר 
רבוע. יחידה זו ניתנת לשיחזור בדיוק של 1% +. לעומת 
זאת, אפשר להחזיק בקבוצת מנורות מיוחדות אשר ע״י 
השוואת עצמת האור שהן מפיקות ניתן לחזור על עצמה 
זו בדיוק של ±0.01% , כלומר, פי 100 . התקנים המעשיים 
של חשמל הם נגדים תקניים שיציבותם גבוד,ד" המגדירים 
את ד,אוד,ם בדיוק 
גבוה, ותאים ליצירת 
מתח, תאי וסטון, 
המגדירים את הוולט. 
הסקאלה המעשית 
של הטמפרטורה ב¬ 
נויה על נקודות 
רתיחה וקיפאון של 
יסודות מסויימים. 

דיוק המדידה 
ו מ ה י מ נ ו ת ה. לשם 
השגת דיוק גבוד, 
פותחו שיטות מדידד, 
מיוחדות ושימוש ב¬ 
שיטות סטטיטטיות לשם השגת מד,ימנות סירבית בתוצאת 
המדידה. קיימים גורמים רבים המשפיעים על דיוק המדידד" 
חלקם במידד, שהיא ידועה ומשום-כד ניתנים לחישוב ולתי־ 
קח, וחלקם האחר במידה בלתי-ידועד״ ולגבי אלה — מנסים 
לסלק את השפעתם. לדוגמה, כאשר משווים אורך של שני 
סרגלי מדידד. תקניים, יש לד.שעינם השענד, נכונד. כדי לקבל 
הדירות מירבית בד,שוואת ארכם. לשם כך משעינים אותם 

בנקודות לפי נוסחת אירי: ?= 4 , ־ = ל! ג הוא אורך 

הסרגל שמבנד,ו אחיד לארכו, מ — מספר נקודות-ד.משען, 
שוות-מרחק וסימטריות לכל ארכו, ו.! — המרחק בין נקודות 
המשען. בעת השוואת האורך, נמצאים הסרגלים באמבט 
מווסת טמפרטורד, — הנרשמת לפני המדידד, ולאחריה. מק¬ 
פידים על .משקל" שווה של הגורמים השונים המשתתפים 
במדידר,. אם משך זמן המדידד. קצר יחסית לעומת שינוי 
הטמפרטורה באמבט, אפשר לד,ניח כי השינד בטמפרטורה, 
בין שתי קריאות, קבוע בזמן. לכן, נעשות 2 סדרות המדידד, 


הבאות, בקצבי זמן שווים, כאשר ו/. ו 6 הם קריאות הסר¬ 
גלים וז — קריאת הטמפרטורד,: 

א• ב. 

הברל האורך בין הסרגל \ לסרגל 6 הוא לכן 

4 י■ 4 

בטמ 3 ר,),ףןן בדרך זו נכנס כל סרגל למרידד, 

אותו מספר פעמים. ומופיע במדידה באופן סימטרי ביחס 
לסרגל השני. כמו כן "משקלו" של כל סרגל בחישוב האורך 
שווה לזה של משנהו. לשם השגת דיוק מירבי, מוכנסים 
למדידה סרגלים נוספים להשוואה עם שני הראשונים, כדי 
לר,עלות את מספר המדירות. הפרשי האורך שבין הסרגל 
הנמדד לשאר הסרגלים, כולל הסרגל התקני, מחושבים עפ״י 
שיטת הריבועים המינימליים, וההבדל שבין הער¬ 
כים המחושבים וו,נמדדים נותן את מידת הדיוק של המדידד, 
בכל הבדל. 

טעויות מדידה. ניתן לחלק, בדרך כלל, את הטעויות 
במדידה לשני סוגים; 1 ) טעויות שיטתיות! 2 ) 
טעויות-אקראי (ע״ע חשבון טעויות). 

1 ) טעויות שיטתיות, הנקראות גם טעויות אסימטריות, 
יכולות להיות קבועות או משתנות. טעויות שיטתיות קבועות 
הן, למשל, טעות בכיול המכשיר, או טעות הקריאה של 
האדם המודד, אשר יש לו נטיד, לשגות בכיוון מטויים. טעות 
שיטתית משתנד, יכולה להתקבל מתנאי המדידד" כמו מטמ- 
פרטורד, המשתנד, בכיוון מסויים בעת המדידד" טעויות שי¬ 
טתיות שניתן לקבוע את גדלן מאזנים ע״י תיקון מתאים 
של תוצאת המדידד" ולגבי אלו שאין לקבוע את גדלן 
מבצעים את המדידד. כך שהשפעתן תקטן במידת האפשר 
(ר לעיל — השוואת הסרגלים). כך למשל, נוהגים שאותו 
אדם יקרא הבדלים על גבי סקאלה כדי שנטייתו לטעות 
בכיוון מסויים תתאפס בהפרש. לעומת זאת נעשית קריאת 
גודל יחיד ע״י מספר אנשים. 

2 }טעויות-אקראי, הנקראות גם טעויות סימטריות, 
תיתכנה ע״י מספר גורמים רב ביותר, או ע״י גורם שכיוונו 
יגדלו משתנים על פי המקריות. גורמים אלד, הם, למשל, 
שינויי טמפרטורד, בלתי-סדירים, שינוי המתח החשמלי, או 
רעידות המזעזעות את מערכת המדידד,. טעויות אלה ניתן, 
באופן עיוני, לסלק עד למידד, רצויד. ע״י עריכת מספר רב 
של מדידות ומציאת הערך המסתבר ביותר (ע״ע הסתברות). 

עדינות אמצעי המדידה או הגודל הנמדד קובעים גם הם 
את גודל הסטיות בכל מדידה. 

כאשר ניתנת תוצאת המדידה של גודל קבוע צ, מקובל 
לתת, בדרך־כלל, את התוצאר, בצורת ±8 צ, כאשר ג הוא או 
הטעות המסתברת, או הסטייה הסטאנדארטית — שהיא 
הטעות המסתברת מחולקת בגורם 0.6745 , 

נוסף לטעויות המדידה קיימות שגיאות ברישום, וכן טעו¬ 
יות בחישוב התוצאה. למניעת טעויות רישום, מנד.יגים שי¬ 
טות שמטרתן להקטין את הצורך בזכירת הערך הנרשם, 
מחד, ולהקל על זכירתו, מאידך. כמו כן, חוזרים במידת 
האפשר על הרישום כאשר הרושמים מתחלפים. טעויות חי¬ 
שוב נגרמות מחמת טעויות שמקורן בתכונותיו של מכשיר 
החישוב ומשגיאות של האדם המחשב. משום כך, יש להתאים 
את סוג המכשיר לפי דרגת הדיוק הנדרשת. 



;גר דזקב' 




? ר ו מ :} ר 




ה 1 יף רנמרד) 


לוח פכשירי־מדיח? ב 0 כאני<)ה 




















255 


מדידה וכיול — מדים 


256 



סכונת־מדידה (סמררוז) אוניוורמאלית, תיח־ממדית 


המדידה בתעשיה. התפתחות חשובה ביותר חלד, 
בתעשיה בסוף המאה ה 18 עם תחילת הייצור ההמוני של 
כלים מורכבים, כגון כלי נשק. תחילת הייצור בסדרות גדר 
לות של חלפים, ז״א, חלקים הניתנים להחלפה מכלי לכלי, 
נזקפת לזכותו של אילי ויטני £11 ) האמריקני, 

שבסוף המאה ה 18 ייצר 10,600 רובים שניתן היה לראשונה 
לד,רכיבם מחלקים שנלקחו באקראי מתוך הקבוצה. לשם 
ייצור חלפים פותחו שיטות מיוחדות וד,וכנם לראשונה שי¬ 
מוש במדידים — חלקים המשמשים לבדיקת המוצרים 
ע״י השוואת המוצר אל המדיר. לדוגמר" כאשר מייצרים 
גלילים בעלי קוטר אחיד, לשם הכנסתם לתוך קדח בעל קוטר 
פנימי קבוע, יש צורך לאפשר מרווח בין הגליל לקדה לצורך 
שימון, אך אין לאפשר מרווח גדול מדי כדי למנוע בלאי 
מהיר. התחום המותר לשינוי בקוטר הגליל נקרא סיבולת. 
לשם בדיקת התאמת הגליל משתמשים במדידי־עבור ומדידי- 
חייל (!■■= 83118 ס^-זס!! !,!!ב ס*). הבדל הקטרים של המדידים 
שווה לסיבולת הגליל. — וע״ע וצור תעשיתי. 

השוואת המוצר למדיד יכולה להיעשות באופו ישיר 
כבדוגמה הנ״ל או ע״י קומפרטור שהוא כלי מדידד, המודד 
את ההבדלים ביניהם. או ע״י מכונת מדידד, (ממךדה) המר 
דדת את מידות החלק בהשוואה לסרגל מדידה מכוייל. בגלל 
השימוש הרב במדידים הם מתבלים במהירות ולכן יש 
לבדקם בעזרת מדידי־ביקורת השמורים למטרד, זו בלבד 
ודיוקם גבוה משל מדידי העבודד,. יש לבדוק את מדידי הבי¬ 
קורת לעתים רחוקות יותד ולשם כך יש מדידי-אב שדיוקם 
גבוה עוד יותר. האחרונים נבדקים בהשוואה לתקני-מעבדר,. 
ור׳ לוח מכשירי-מדידד, במכאניקה (בעמ׳ 253/4 ). 

גבולות המדידה.' לדיוק המדידד, יש גבולות עיו¬ 
ניים ומעשיים. בתחום גודל החלקיקים היסודיים של החומר, 
האטומים וחלקיהם, קיים גבול עיוני לדיוק המדידה, הניתן 
ע״י עקרון אי־ד,וודאות של דרזנברג (ע״ע). עפ״י עקרון זה 
הטעות בקביעת גודל אהד, מבין ישני גדלים ש וג!, הקשורים 


באופן קנוני(במשוואות התנועה של המילטון [ע״ע קוונטים, 
מכניקת ה-]), תלויה בטעות שבקביעת הגודל השני, ונקבעת 


ע״י הביטוי; , . . 

ת מ י 

11 הוא הקבוע של פלנק. אם למשל הוא הטעות במדידת 
התנע של החלקיק, יהיה הסעות בקביעת מקום החלקיק 
בכיוון התנועה. ואם הוא הסעות במדידת האנרגיה של 
ר,תלקיק,יהיה הטעות במדידת הזמן הדרוש לפעולת הקלי¬ 
טה או הפליטד, של אנרגיד, זו. לדוגמה, בנסיון לקביעת מקומו 
של אלקטרון נעזרים במכשיר אופטי בו "רואים" את האלק- 
טרץ ע״י אמצעי המפעיל עליו אנרגיה מעטה ככל האפשר. 
אודך גל האור הדרוש למדידה של גוף הייב להיות קטן מן 
הגוף הנמדד, ודיוק המדידה גדל ככל שקטן אורך הגל. אולם. 
בעקבות האינטראקציה בין הפוטון לאלקטרון, משתנה התנע 
של האחרון, בגלל מסתו הזעירר" ושינוי זה עולה עם הגידול 
באנרגיית הפוטון, כלומר, עם הקטנת אורך הגל. 

בעולם המאקרוסקופי אין התופעה הנ״ל ניכרת בשל 
המסות ד,גבור,ות. אולם כאן קיימים גבולות מדידה שהם 
בעיקרם טכניים. מהם ניתן לציין במיוחד את הקושי שבעי- 
בור משטחים ישרים ומקבילים, את הקושי בשמירה על תנאי 
מדידה נוחים, כמו טמפרטורה אחידר, ויציבר" ואת ההגבלות 
בשל תכונות אלאסטיות ופלאסטיות של הזזמרים הנמדדים 
והמודדים. הדיוק המושג כיום בעיבוד שטחים מישוריים הוא 
בסביבות 0.01 מיקרומטר. יציבות הטמפרטורה ואחידותה 
המירביות, המושגות כיום בתהליכי המדידה, הן בסביבות 
0 ״ 0 . 001 . 


11 ) 01 ? 6$ ^ 1 ^ 1 ז 1110 )הז 11€ ז 1 ^)ז 01 הז^הז 

־^ X^X, 1881-1934; 11, > 1 ס 0 י 1 כ 132£1 ס 
14 ; 1922/3 ,^• 1 . 1 קק 4 / /ס . 

0(11 1946; פמס 71 ^ 0011 0 ו/' 1 ' .!י! .זי / 

0/ 1954: 8. 

.יד .[ : 1958 ( 0 ^ 010£ ח^ 7£€ , $ 611 ־ 1 ג 6 מ 
0 - 2 :ז 11£011 .( - .^\ ;** 1958 ,ץז 61 ת 01 ז 10 {? ,!!צוציי^^■ . 
5011012^ €,01*1^11^(1x101x5 10 17*107 -^ ; 1964 ,ץק- 01€0 ז:) 11 \ 10£ ז£-ס 
. 1965 , 015 } 1 )%( 1111 ס:א). 1 } 41 , ,£^ןנ 141 .ן 
ה פל. 


מדים (צבאיים), כינוי לתלבושת האחידד, של חיילים 
וקצינים הנוד,גת בהתאם לדרגותיד,ם, ליחידותיהם, 
ולחילותיהם, או בד,תאם לכל הוראה מינהלית או מבצעית 
של הפיקוד העליון. 

הכנסתם לשימוש של ד,מ״ במשך המאה ד, 17 — מקודד. 

היה בשיקולים אפסנאיים ומבצעיים, בהתחשב בגודל היחי¬ 
דות ובתנאי הלחימה. ביגוד אחיד !■,קל על ניפוק שיטתי של 
מלבושי הגייסות מטעם המלכות, ותרם להשלמתם רלהח־ 
לפחם בתנאי-שירות בכלל ובתנאי-להימה בפרס. המ" שימשו 
עד למאה ר, 19 אמצעי-זיהף יעיל בשעת היערכות הגייסות 
וניהול קרב. העדר אמצעי-תקשורת מהירים והיווצרות ענני 
אבק ועשן חייבו את השימוש במ" ססגוניים כדי לאפשר 
למפקדים לנהל את הקרב, ולפקודים — להזדד,ות. בתחום 
המוראל רב היה ערך המ" בגיבוש רוח-ד,יחידד, וטיפוחד, 
ובהטלת משמעת על הגייסות. כלפי חוץ באו המ" להפגין 
יום־יום את עצמת השליט, את טעמו ואת כשרונו האירגוני. 
בימי האבסולוטיזם של המאה ה 18 , שבהם נר,גו לכוף על 
בני־אדם שירות-מאונם, היו המ", בצבעים שונים, גם אמצעי 
בדוק למניעת עריקה. 

בתקופד, הנוכחית צומצם השימוש במדי "שרד" ססגוניים 
לאירועי-חג וטכסים! בשימוש היומיומי הוחלפו במדי עבודה 












259 


מדים — מדין, מדינים 


260 


וקרב, משום שדיוק הקליעה בלחימה המתרנית מחייב את 
הסוואתו הן של הצד התוקף והן של הצד הנתקף, בעוד 
שאמצעי התקשורת והתצפית החדישים מאפשרים בקרה 
ושליטה יעילה על הגייסות גם בלא שילבשו מ" בןלטים. 

מ" בעולם הקדמון: ציורים, תבליטים ופסלים 
מורים שמדיחם של צבאות־קבע במצרים. בבל ואשור היו 
אחידים במידה רבה, ובמיוחד שדיונם וחגורם שהיוו את 
החלק העיקרי, הנגלה לעין, של לבוש החייל. ולא רק בממ¬ 
לכות גדולות מדובר, שנן הפסוק "ויכן להם עוזיהו לכל־ 
הצבא מגנים ורמחים וכובעים ושרינות" (רה״ב, כו, יד) 
מוכיח על קיום מ" גם במדינות קטנות יותר. מתבליטי 
שושן נוכחים שלפחות משמר־הראש של כורש (ע״ע) היה 
לבוש בגדים אחידים. לשיא בעולם העתיק הגיעו הם" 
בקיסרות רומי. כאן מבחינים בין מדי־שרד למדי־קרב, בין 
מ" לקצינים לאלה של בד״א, ובין סדי הלגיונות לאלה של 
גייסות העור. 

מ" ביה״ב ובעת החדשה: בעוד שבמזרח המשי¬ 
כה קיסרות ביזנטיון גם בתחום המ" את המסורת הרומית, 
פסק נחזג הלבוש האחיד בצבאות אירופה הפאו׳דלית, שדגלה 
בעיקרון של הצטיידות הפרט באמצעיו האישיים. יוצאים 
מן הכלל היו המסדרים האביריים מסוג אבירי ההיכל וההוס־ 
פיטלרים שנהגיהם דמ,ו גם בנידון זה למסדרי־הנזירות 
הנוצריים. שיומרי-הראש ויחידות מובחרות אחרות של שלי¬ 
טים קיבלו לעתים חלקי-לבוש אחידים. יחידות-הקבע הרא¬ 
שונות בצבא צרפת של שרל 11 ז\ (ע״ע) היו לבושות מ" 
שיוחדו להן בלבד• אף כאן היה זה ביחידות של צבא ולא 
בצבא שלם. 

בפרום הזמן החדש רבו האישים שדרשו תיקונים בסדרי 
הצבא ברוח התקופה הקלאסית. כך, לדוגמה, ררש מודיץ 
מנסאו (ע״ע) בתזכיר משנת 1601 כי באשר ללבוש הצבא 
"הברח שיהא אחיד ביחס לצבע ולגזירה. הרגימנטים ןבדלו 
ע״י צבע המכנסים, הפלוגות ע״י סימונים במעילים ודרגות 
הפיקוד ע״י נוצות וסודרים", 

הראשונים שהנהיגו מ" בצבאותיהם הקבועים היו קרומול 
(ע״ע) באנגליה, בשנות ה 50 של המאה הד 1 , לואי ז\^ X 
(ע״ע) בצרפת, והנסיר-הבוחר הבראנדנבורגי, פרידריך- 
וילהלם, ב 1670 בקירוב. 

גיזרת הס" נשארה, מראשיתה ועד היום, מושפעח במידת־ 

מה ע״י האפנה האזרחית. יש ומוצאו של החייל השפיע על 
מלבושו בצבא: בך משקפים מדי ה״הוסארים" את מוצאם 
ההונגארי, יש ומחוז-גיוסם של גייסות השפיע על מדיהם — 
לדוגמה: היחידות הסקוטיות בצבא הבריטי, יחידות בני- 
האלפים באיטליה, והקוזאקים ברוסיה. יחידות של ילידים 
בני-המושבות הטביעו חותם עמוק על אפנת המ" הצרפתיים 
במאה ה 19 . 

מדי החייל כוללים את כל חלקי לבושו, למן כובעו או 
קסדתו ועד למגפיו או נעליו. לימות־הקור או לאקלים גשום 
הותאמו מעילים עליונים או גלימות. לשירות באקלים חם 
פותחו מדי-ה״חאקי״ (הינדוסטאנית: קהאקי — "מאובק") 
הקלים. פריטי-חגור מחודם בצבאות רבים, עד היום, חלק 
בלתי-נפרד ממדי-החייל, ובמשך תקופה ארוכה נחשב גם 
הנשק האישי הקל, כגון החרב והכידון, לחלק מהם". 

עם כל זאת ניתנה, עד לראשית המאה הנוכחית, בכל 
הצבאות עדיפות לשיקולי הופעה חיצונית על תכליתיות הם" 


לצרכי לחימה ולנוחיות החייל. מאז החלו חודרים שיקולי 
הסוואה והסתר לתודעת המפקדות. ראשיתם בתחום הלחמה 
הקולוניאלית (לדוגמה— במלחמת-ר.בורים), ואח״כ הועתקו 
לשימוש כללי, כתוצאה מן המהפכה בכל שטחי הלחמה. 
גוונים של חאקי ואפור וקסדות-פלדה איפיינו את הם" 
במלה״ע 1 , ובמלה״ע 11 הדגישו הדגשה מוחלטת את התו¬ 
עלתיות וד,נוחיות גם יחד. מדי חילות-הים שמרו בכל האר¬ 
צות על צבעם המקורי — כחול-כהה ולבן, וצבע מדי חיל- 
האוויר נשאר ברוב הארצות מראשיתו בגוון של כחול או 
תכלת. 

מדי צה״ל הראשונים, ב 1948 , היו זהים במידה רבה עם 
מדי הצבא הבריטי מתקופת מלה״ע 11 , אף כי סמלי הדרגות 
היו שונים. במרוצת השנים פיתח צה״ל סוגי מ" שהותאמו 
במיוחד לדרישותיו. כגון המי בצבע-זית, אך עדיין ניכרת 
בהם ביום השפעת המ״ של צבאות המערב — בריטניה 
ואה״ב. הצבעים הבסיסיים של מרי-החורף — חאקי-כהה 
לצבא, כחול-אפור לחיל-האוויר וכחול-כהה לחיל-הים — נעו¬ 
צים במורשת האנגלו-סאכסית, והחאקי הבהיר (בד) והלבן 
של מדי-הקיץ אף הם מוצאם בריטי. מדי־השרד הושפעו 
כנראה במידה רבה ע״י אה״ב. בגזרת הס" והכובעים למיניהם 
ניכרת הדוגמה הבריטית, הכומתות השחורות של צה״ל 
מקורן בחיל-השריון הבריטי, והכומתות האדומות מוצאן 
מקורפוס-הצנחנים הבריטי. קסדות צה״ל, לעומת-זאת, מבו¬ 
ססות על דגם אמריקני. עם כל אלה הולכת ומתבלטת מגמת 
צה״ל ללכת בדרכים מקוריות משלו בפיתוח מ״, בייחוד — 
של חיילות. סימני-הדרגות של בד״א בצה״ל הם מקוריים 
ברובם (פסים ישרים במקום הפסים הזויתיים מדגמים שונים 
הנהוגים בבריטניה ובאה״ב), אך בדרגים הגבוהים (רס״ר) 
שוב בולטת ההשפעה הבריטית. בדרגות-דוקצונה הנמוכות 
ניכרת השפעת-מה של אה״ב, אך בסמלי הדרגות הגבוהות 
ניכרת בעליל השפעה בריטית. הס" של משטרת-ישראל 
וסימני-דרגותיה (בד״א וקצונה גם יחד) זהים כמעט עם 
אלד, של המשטרה הבריטית בא״י המאנדטורית. 

• 1 מע ,, 16 ; 1896 , €^ 1 ז>)}{ 1 ז 1 יו 0 ^י 11 ן [ 1 , 1101:01 ^ 1 ..מ 

־(*<£ , 1 , 62.108 ; 1890-1920 , 18 — 1 , 1 ) 2 

.? . 0 . 0 ; 1936 , 1 ו^ו> 8014 
; 1940-42 , 1-11 16 ) 1 {ס ׳<־ן 0 / 

. 1969 1 ז 1 1 ) 4411 

מ. גי־. 

מדין, מךינים, שם עם, או קבוצת עמים, במקרא (בתר- 
גום-ד,שבעים גם 1 : 1616 : 1 ״! מדןם, וכן גם בספר 
ישעיהו שבמגילות ים-המלח [ט, ג! ס, ו]). מ', וכן מדן 
(השר מדנים — ברא׳ לז, לו) — נמנים על בני אברהם 
וקטורה, שנשלחו "אל ארץ קדם" (שם, כה, א-ו). ,.אנשים 
מקנים סוחרים" נזכרים בפרשת מכירת יוסף (שם לז, כח). 
יתרו(ע״ע) חותן משה היה כוהן מ׳ וישב ב״ארץ מ׳" (שמ' 
ב, טו-בב! ג, א}! מקום פגישתו עם משה היה במדבר סיני 
(ראה שמ׳ יח, א-ה), ובני משפחתו נלוו אל ישראל בנדו¬ 
דיהם במדבר (במד' י, כט-לב). בערבות מואב גילו זקני 
מ' איבה לישראל (שם כב, ז), ואלה לחמו במ" ועשו בהם 
הרג רב (שם לא, א—כ). לפרשד, זו היה קשר עם עבודת 
בעל־פעור, שבה נטלו חלק בנות מ' (שם כה, ו — יח). 
בזמן השופטים לחצו המ" קשות את ישראל (שופ׳ ו, א—ז}, 
וגדעון (ע״ע) הכריע אותם הרחק מגבולות הארץ, בקרקר 
(שופ' ח, י), שמקומה כנראה בואדי סרחאן בעבר-דויררן, 




261 


מדין, מדינים — מדינה, אל־ 


262 


על גבול המדבר. לאחר מלחמה זו חדלו המי• להיות גורם 
מדיני או בבאי. 

5 פת נדודיהם של הם" רחבה ביותר: בשכנות למואב 
(ברא׳ לו, לח! במד' כב, ד, ז! כה, א, ו. שו) ולממלכת סיחון 
האמורי (יהר יג, כא), באיזור־הספר של עבר־הירדן, על 
גבול המדבר הערבי (חשו׳ שופ׳ ח, כא, כד), ממערב לאדום 
(מל״א יא, יה), במדבר סיני ובדרד המסחר שביו א״י למצ¬ 
רים (ברא׳ לז, כח). במקורות יווניים־רומיים וערביים נזכרת 
ם׳ בחלקה הצפוני של ערב, וכן על חוף ים־סוף, ולדברי 
יוסף בן מתתיהו (קדה״י ב׳, י״א, א׳) זו היא מ׳ המקראית 
(והשר אונומסטיקון לאוזביום [ע״ע], מהד׳ ע. צ.מלמד,עמ׳ 
650 ). מ׳ זו מזוהה לפי מסורת הגאוגרפים הערבים עם 
מע׳איר שועיב של ימינו, סמוך לעקבה. מסתבר שהיאחזותם 
של המ" בערב חלה בתקופה מאוחרת, משנצטמצם תחום 
מחייתם, אך אפשר שהיישוב בצפון־ערב בתקופה ההלניס־ 
שית־רומית היה המשך ליישוב שמימי המקרא. יש לציין כי 
בין בני קטורה נזכרים שבטים שישבו בצפון ערב: עיפה 
ודדן, ואפשר גם שמשם התפשטו הם" לצפון, למזרח ולמערב. 
במקרא מכונים המ" גם בשם הכולל־הטיפול 1 גי "ישמעאלים" 
(שום׳ ח, כד), 

יש הרואים קירבה בין הם" לבין שבטי הכושו, הנזכרים 
בכתבי־המארות המצריים מהמאה ה 18 לפסה״נ, שנדדו 
במדבריות-ר,דרום של א״י (השו׳ חבקוק ג, ז), ואולי יש 
רמז לכך בסיפור "על־אדות האשד, הכשית" שלקח משה 
(במד׳ יב, א), 

השם מ" חל על חטיבות של שבטים או עמים (ר׳ ברא׳ 

כה, ד) ועל כך מעיד גם אפיה של המלוכה במ׳, במקרא 
נזכרו "חמשת מלכי מ'" בזמן המלחמה במדבר, ו״זבח וצל־ 
מנע מלכי מ׳" במלחמת גדעון, מלכי מ׳ קרויים נשיאים 
ונסיכים (יהו׳ יג, כא: תה׳ פג, יב), תארים הולמים־ביותר 
למשטר שבטי המאוגד בחטיבות! צור נשיא מ׳ נקרא בפירוש 
"ראש אמות בית״אב במ'" (במד׳ כה, טו). 

אפיים הנוודי קירבם לשבטים דומים אחרים — עמלקים 
ובני־קדם. חמ" שבעבר־הירדן נמשכו לפולחן בעל־פעור 
המואבי, ויושבי הנגב וסיני התקרבו לקינים (ר׳ במד׳ י, 
כש! שום׳ א, טז! ד, יא) ולעברים, המ" נודעו כרועים (שמ׳ 
ב, יז) וכרוכלים (ברא' לז, כח, לו), מזמן לזמן פרצו — עם 
שבטים קרובים — ליישובי־הקבע שבסביבותיהם, והמקרא 
מתארם כשודדים מובהקים (שופ׳ ו, ה), 

בזמן המלוכה הישראלית נצטמצמו חמ" לארץ־מוצאם, 
ערב הצפונית, ונודעו כמתווכים בסחר הבשמים והזהב 
משבא שכדרום־ערב לארצות-הקדם (ר' ישע׳ ם, ו), 

בתקופה ההלניסטית הפיקו הנבטים כסף מעפרות ארל מ׳ 
והוציאוהו דרך הנמל מקנה (סטרבו, גאוגרפיקה, זזו 4 ,x , 
26 , 784 ). מ׳ שבצפון־עריב לא נחקרה עד ימינו בשיטתיות 
מדעית. 

וע״ע נבטים: ערב 1 תימא. 

א. ראובני, שם חם ויפת (מפתח, בערנו) תרצ״ב! פ. נאור, 

המקרא והארץ, א/ 42 ־ 45 , תשי״בן ש. אברמסקי, הקינים 

(ארץ ישראל. ג׳, 118 ־ 121 ), תשי״ד; ב. מזר, המקדש בערד 

ומשפחת חובב חותן משה (ארץ ישראל, ז׳, 3 5 ), תשכ״ד 1 

,, 1 ) 1 ; 1878 ,. 1 \ / 0 ,תי)־ז־ 11 \מ . 5 . 11 

./ז .■צ>צ 013 . 14 ; 1879 , 1-11 ..^ 1 ? / 0 

גדז 7 )^/' 01 ז\נ ^ 7/1 , 0811 ^ ; 1890 ,.? 1 261 , 11 

. 1926 , 321-323 , 278-298 

שמ. א. 


מדינה, אל־ ( 11 נ;גג), עיר בחג׳אז (ע״ע) שבצפון־מערב 
ערב הסעודית, העיר השניה במעלת־קדושתה 
למוסלמים! כ 60,000 תוש' (אומדן 1968 ), העיר שוכנת 
בגובה 715 מ׳, בקצהו הדרומי של אגן פנימי גדול — בשו־ 
ליהם המזרחיים של הרי חג׳אז, ובצומת־דרכים חשוב: כאן 
נפגשת דרך־האורך היחידה במערב הצי-האי ערב עם דרך 
החוצה אותו לרחבו ועם דרכים היורדות לאורך נחלים תלר 
לים אל נמלי ג׳ידה, ינבוע ווג׳ שלחוף הים האדום, האגן 
מכוסה ברובו חצץ בזלתי ומוקף גבעות צחיחות! מקורות 
מים (מי־תהום ומי־שטפונות) מאפשרים קיומם של מספר 
נאות־מדבר, אספקת המים למ׳ עצמה מקורה במעין עשיר, 
עין־זרקא בדרומו של האגן, שמימיו מועברים בצינורות-אבן 
מתחת לרחובות העיר. העיר מוקפת מטעי-תמרים נרחבים, 
ובסביבתה מגדלים פירדת וירקות. 

גרעינה העתיק של העיר, בצפון־מזרחה, המוקף חומה, 
נמצא מסביב למסגד הנביא (ע׳ להלן), מסביב לו — העיר 
החדשה. מוקפת חומה אף היא, ובה פרברי־מגורים חדישים, 
שווקים ומקומות־חנייה לשיירות־גמלים. פרנסת העיר מבו- 
טסת. על מעבר שיירות ועל העלייה לרגל! לצרכיה נסללה 
מסילת־חברזל החג׳אזית, שפעלה בין איסטאנבול למ׳ בשנים 
1908 — 1916 . תחנת־חרכבת הסופית נמצאת באיזור המערבי, 
שהיה בעבר הרובע המסחרי. 

היסטוריה. י_ת׳ויב (), שמו הקדום של נוה-המדבר 
שבו שוכנת נד, נזכר כבר, בצורת ״יתרפה״ ( 1 ) 111 ז 1 גן 16 > 1 י), 
בכתבי הגאוגראף תלמי (ע״ע). ממשקי נוודים־למחצה, 
שעסקו בעיקר בגידול־תמרים, התפתחה במאות הראשונות 
לסח״נ העיר! תושביה המשיכו להתפרנס מחקלאות. מ׳ גדלה 
בייחוד עם בואם של שבטי יהודים או מתיהדים; בני קינקאע, 
בני נדיר ולבסוף בגי קריזה, שנהיו לשליטי העיר. באותה 
תקופה ניתן לעיר שמה השני "אל־מדינה", שמקורו ארמי. 
השם המוסלמי "מדינת אל-נבי" ניתן לה, כדרש על השם 
הארמי, רק לאחר מות מחמד. בשלהי המאה ה 5 התיישב במ׳ 
השבט הערבי האלילי בני־כילח, שהיה תחילה בחסות היהו¬ 
דים, ובאמצע המאה ה 6 הצליח ליטול מהם את השלטון. 

שני הפלגים העיקריים של שבט זה, אוס וח׳זרג', נאבקו 
עשרות שנים על עמדות־כוח מדיניות וכלכליות. מאבקם 
הגיע לשיאו במלחמת־דמים שנסתיימה ב 617 . ב 620 הזמינו 
שני הפלגים היריבים את מוחמד להיות בורר עליון (חכם) 
ביניהם. מוחמד, שפעילותו במכה הגיעה באותו זמן למבוי 
סתום, כרת עמם ברית, ובה התחייבו לקבל את מרותו ודתו 
ולהילחם למענו. ההג׳רה, כלו׳ הגירת מוחמד ותומכיו ממכה 
למ׳ ב 16.7.622 , היתה נקודת־מפנה בחיי מ׳. בעזרת אנשי מ׳, 
שנקראו אל־אנצאר (המסייעים), ניהל מוחמר את מלחמתו 
במכה עד לכניעתה ב 630 . מ׳ היתה העדה המדינית הראשונה 
שחייה היו מבוססים על חוקי האיסלאם, שאותם גיבש מוחמד 
בתקופת שהותו בה. 

תחילה התייחס מוחמד בסובלנות אל תושביה היהודים 
של מ׳, אך סופו שהסתכסך עמם. בני קינוקאע ובני נדיר 
הלכו בגולה, וכל הגברים מבני קריזה, להוציא 3 מומרים, 
נידונו למוות ב 627 ונטבחו. 

מוחמד מת ונקבר במ׳, במסגד שהוא עצמו סייע בהקמתו. 
הקבר והמסגד (תמ': ע״ע אסלאם, עמ׳ 957/8 , 978 ) נחש¬ 
בים בעיני המוסלמים כמקום השני בקדושתו אחרי הכעבה 
במכה. מ׳ היתה בירת מדינת-האיסלאם ומקום-מושב הח׳לי- 




263 


מדינה, אל־ — מדינה, מדע־המדינזז, תודות מדיניות 


264 


פים הראשונים, עד שהה׳ליף הרביעי עלי (שלט ב 656 — 
661 ) העביר את בירתו לבופה שבעיראק. לאהר־מכן ישבו 
בה מושלים מטעם הח׳ליף. ב 682/3 , ב 762/3 וב 786 פרצו 
בם׳ התקוממויות נגד הה׳ליפים, וכולן דוכאו. במאות ה 7 
וה 8 היה בה מרכז תרבותי חשוב, ומרכז להקר החדית׳ 
(ע״ע). ב 1517 נכבשה מ' בידי התורכים, — על קורות מ׳ 
בעת החדשה ע״ע חג׳א״ז, עט׳ 133/4 . 

ח. ז. הירשברג, ישראל בערב, 132-119 , 147-138 , חש״ו! 

. 14 .' 13 ; 1916 41111:111 ! ווו 1 זז 4 ^ 11 < 1 ^ ,זג 11 ! 11 ק . 6 - 1 .ז 8 . 11 
,מ £31 .£ ; 6 צ 19 ,. 1 ^) 0 

. 1963 

י. קר. - ע. ס. 

מדמה (מ׳), מדע־המךינה (מה״מ), תורות מדיניות 

(ת״מ). מונחים שונים שימשו לתיאור התופעה 
החברתית הנדונה בערך זה. המונח "מ׳" בעברית והמונחים 
המקבילים בשפות אחרות אינם אלא המקובלים ביותר. 
מונחים אחרים, שיוחדו בעיקר למשטר מטויים, שימשו 
לעתים לסמן את המ׳ בכל צורותיה, כגון מלכות או ממלכה, 
!!!!!!!סחבת! ו 0513111)1x03 ! ברומית ובשפות שנגזרו ממנה, 
ו *!בס׳״״סיזזומ״ס באנגלית. בערך זה נשתמש במונח "מ"׳ 
לציון התופעה בכל התגלמויותיה. 

המשפחה וד,מ' הם שני האירגונים החברתיים הנפוצים 
ביותר בחברה בת־ימינו. המשפחה היא מעגל מצומצם של 
בני־אדם, מבוססת על הנחת קרבה ביולוגית, ומתבטאת 
במגע ובקשר אישי וכלכלי הדוקים; דפוסים מנהגיים ומוס¬ 
דות פורמאליים, עם כל חשיבותם, ממלאים בה תפקיד משני. 
מעגל המ׳ הרבה יותר רחב, ובה הולכת וקטנה חשיבותם 
של המגע האישי בין הנכללים במסגרתה ושאר המאפיינים 
האישיים המשותפים להם, ולעומתם הולך ומתבלט יסוד 
הכפיפות להסדר נורמאטיווי המשליט את הו¬ 
ראותיו ומוסדותיו בעזרת מנגנון כפיה 
מאורגן. ניכרת מגמה לייחס למ׳ מעמד נישא מעל לשאר 
האירגונים המבקשים להדריך את התנהגותם של בני-אדם, 
ולהעניק לה עדיפות נורמאטיווית על פני סמכויות אחרות, 
אם לא סמכות כפיה לבדית. וכן ניכרת מגמה להכיד בלגי¬ 
טימיות של מערכות נורמאטיוויות ואלרגוני־כפיה אחרים רק 
אם מוסדות המ׳ אינם מתנגדים לכך. בניגוד למסגרות-כפיה 
אחרות שואפת הט׳ לזכות בציות לא רק מכוח אמצעי-כפיה 
יעילים, אלא ג□ משום שחובת הציות למוסדותיד, ולהוראו־ 
תיה נראית מוצדקת, לגיטימית. את המ׳ מאפיין צירוף זה 
של לגיטימיות (ע״ע), אמצעי כפיה יעילים, וקיוס-של-קבע 
(בניגוד לאירגונים שאינם בני-קיימא), נוסף על התביעה 
לעדיפות על פני אירגוני-חברה אחרים. היחסים בין המ׳ 
לכפופים לה הם יחסי שלטון, ובהם ניתן להבחין בין 
המנגנון השולט או השכבה השלטת — השליטים, לבין 
כלל הנחשבים לחייבים בציות לשלטון — הנשלטים. 
הבחנה זו היא יחסית, ואותו יחיד יכול להופיע בהקשרים 
שונים ־— ביחוד במשטר דמוקראטי — הן כמשתתף בהליכי 
השליטה והן כאחד מציבור הנשלטים. 

בצורותיה העיקריות קדומה המ' ונפוצה עד כךי כך, 
שניתן לראותה כאפיינית למין האנושי. מקומה של המ׳ 
בתוך כלל התופעות והמוסדות החברתיים עשוי להשתנות 
לפי אפיו של משטר מדיני, ולפי התפתחותם של מוסדות 
חברתיים אחרים. לא הרי מעמדד. של המ׳ בהשוואה לשאר 
המוסדות החברתיים בחברד, לא־ריכוזית, פלוראליסטית ולי¬ 


בראלית, כהרי מעמדה בחברה ריכוזית, אחידה ונוטה לטו־ 
טאליטאריות. אין להפריז בחשיבות המ' כפי שזה נעשה 
בכתבי אפלטון, הגל והאסכולות הקרובות לפאשיזם, אך אין 
להפחית בערכה בפועל וביכלתה להשפיע הרבה על עיצוב 
דמותה של החברה. 

מקובל לומר, שקיומה של המי מותנה בקיומם של שנים 
או שלושה רכיבים: השלטון, האוכלוסיה, ומאז שנעלמו מ" 
של נודים — השטח. אין לקבוע ממדים מינימאליים להקף 
האוכלוסיה והשטח של פ", ובעבר היו מ" רבות אשר מספר 
תושביהן וגודל שטחן היו קטנים ביותר. אולם בתנאים 
מודרניים אין נוהגים להתייחס ברצינות למ" "ננסיות" (כגון 
אנדורה, ליכטנשטיין, מונקו וסן־מרינו). באשר להקף השל¬ 
טון, נוהגים להגדיר כמ׳ במובן הצר אירגון אשר שלטונו 
טוען לאי-תלות מבחינה נורמאטיווית במ׳ אחרת (כלר 
שסמכויותיו — ולאו דוקא אפשרויותיו למעשה — אינן 
מוגבלות מידי מ' אחרת). תכונה זו של "אי־תלות" מוגדרת 
גם כ ע צ מ א ו ת או ר י ב ו נ ו ת. אך יש שמשתמשים במונח 
זה גם במובן רחב יותר, לגבי אירגונים לא-ריבוניים מסו־ 
יימים: "מ״-חסות"(פרוטקטוראטים), מושבות בעלות אוטו¬ 
נומיה מוגבלת (כגת הדומיניונים הבריטיים עד 1931 והודו 
עד 1947 ) ואיזורים אוטונומיים בפדראציות (בין שהם נקראים 
,מ"", "רפובליקות", ,.ארצות", "קאנטונים" או כל שם אחר). 

התפתחות ה מ'. ידיעותינו על ראשית התפתחותן של 
מ" היו, עד לפני דורות מספר, שאובות מאגדות עמי־קדם 
כפי שנשתמרו בספרות העתיקה, כמה ממקורות אלה ייחסו 
את תחילת המ׳ להתערבות גורמים על־אנועזיים! אחרים 
רמזו על תקופה קדומה, "תור הזהב", כשלא היתה החברה 
זקוקה להסדרי כפיה ושלטון, אלא חיתה בתנאי חופש תוך 
שיתוף־פעולה מרצון. שתי תפיסות אלו השאירו את רישומן 
על הוגי־דעות של אסכולות שונות, שייחסו את הסידורים 
המדיניים להשראה אלוהית או, להפך, להשחתת המידות 
שבעקבותיה כפו שכבות משתלטים בכוח את מרותן על 
חברה בת־חורין או שהבריות ראו צורך להסכים ביניהם 
על הנהגת סדרי-שלטון(ראה להלן, עמ׳ 281/2 ). עם תחילת 
התגליות במאה ה 15 ניתנה אפשרות לעמי המערב לעמוד 
על צודות ההסדרים המדיניים בקרב עמים ושבטים באמרי¬ 
קה. באפריקה, באסיה ובאוקיאניה שדרגת-זזתפתחותם של 
כמה מהם היתה פרימיטיווית למדי. במאה ה 19 החלו אנתרו¬ 
פולוגים וסוציולוגים לבחון הסדרים אלה בדיקה מדוייקת. 
אין ודאות כי צורות המ׳ הפרימיטיוויות שנבדקו בידי 
חוקרים אלה תואמות את המ' בעבר הרחוק, אך חומר זה 
העשיר את ידיעותינו ואיפשר לנו לעמוד על שלבי התחלתה 
של המ' במידה רבה יותר. 

מהשוואות אלו נראה, כי תחילת המי נעוצה בהתרחבות 
המסגרת החברתית הקבועה מעבר לקבוצה המשפחתית המ¬ 
צומצמת. סמכות היתד, גם בתוך המשפחה — לאב, לאם, 
לזקנים, לגיבורים או לבעלי כשרונות או תכונות מיוחדים. 
גם סמכות זו נשענה, כשלא היה די בה עצמה, על כפיה 
באמצעי־עזר, אולם כל עוד לא חרגה המסגרת ממעגל המש¬ 
פחה, ניתן לראות את הקשר האישי ההדוק, את "דוקבו- 
צה הראשונית" ((!!!סזס !■!נבמת?), כהגדרת הסוציולוגים, 
כמאפיין העיקרי, ואת הממסד והכפיה המתלווים אליו — 
כתופעת-לוואי. אך ככל שהתרחבה המסגרת מעבר למשפחה 
והיתר, לקלאן(בית-אב) או שבט, ובעיקר כאשר נוספו אליה 




265 


מדינה, מדע-המדינה, תודות מדיניות 


266 


כמה שבטים ובתי־אב (תכופות מכוח כיבוש) והתרחב 
מעגלה מעבר לישיבה בנקודת־ישוב אחת או לקבוצת־נוודים 
הנשארים בכפיפה אחת — הצטמצם היסוד של המגע האישי 
הישיר והתגבר יסוד הסמכות הממוסדת והנשענת על מנגנוני־ 
בפיה. יש מעדיפים להשתמש לגבי חברה במצב זה בכינוי 
הסתמי "חברה פרימיטיווית" ולייחד את המונח "מ׳" לאירגון 
שלטוני מפותח יותר. אולם כאן נשתמש במונח "מ"׳ גם 
לגבי חברה פרימיטיווית החורגת מעבר ליחסי־משפחה כש¬ 
קיימים בה יחסי-שלטון. היא פרימיטיווית מבחינה מדינית 
(להוציא אח ראייתה כפרימיטיווית מבחינת דפוסי-חרבותה 
ויחטי-הכלכלה בתוכה) מחמת העדר הדיפרנציאציה 
באשר לנורמות השוררות בה ובמוסדותיה! 'במ׳ מפותחת 
מבחינים אנו בנורמות המקובלות בה לפי תחומי-התנהגות 
שונים שהן באות להסדירם, וכן לפי הסמכחות השונות 
שמכוחו הנורמות תקפות. כד ברורה ההבחנה בין הוראות 
משפטיות לבין מצוות הדת, צווי המוסר, דרישות ההיגיינה 
או גינוני הנימוס, וכן הד,בחנה בין תפקידים ונושאי־תפקידים 
במנגנון המ׳ לבין אלה שבמוסדות הדת, הרפואה ועוד, 
למרות השפעות גומלין ותחומי־גבולין ביניהם. 

כנגדם הנורמות בחברד, ובמ׳ הפרימיטיווית עשויות כאי¬ 
לו מעור אחד ותקפות מכוחה של סמכות אחת. הדת או 
הנוהג, או צירופם, מאצילים מקדושתם על בולן. שיטות 
עיבוד־הקרקע, נימוסים, סדרי־פולחן, שיטות ריפוי־מהלות, 
סדרי אכילה, יישוב סיכסוכים והענשת עבריינים וכן מעמדם 
של זרים — כולם נראים כלולים באותה מערכת נורמות. 
הוא הדין לגבי מנגנון נושאי־תפקידים. החברד, קטנה,' עקב 
היותה פרימיטיווית, וסיבות רבות מונעות את גידולה; תנאי 
בריאות לקויים, העדר נשק משוכלל המאפשר צוד בהיקף 
גדול, העדר ידע חקלאי־טכנולוגי המאפשר פרנסת בני־אדם 
רבים, והעדר אמצעי תחבורה ותקשורת המאפשרים למשול 
ביעילות על פני שטחים נרחבים. במקביל קטן מנגנון השלי¬ 
טה, אינו מורכב ואינו מגוון. אותו אדם או אותו הבר-אנשים 
בעמדת הסנדרגות בחברד, מאחדים ביניד,ם תפקידים המת¬ 
פצלים בחברד, המודרנית לדתיים, צבאיים. שיפוטיים, רפו¬ 
איים. כלכליים, תפקידי מיסוי, תכנון הנדסי, מדיניות חוץ 
ועוד. 

אופי זה של ד,חברד-ד,מ׳ הפרימיטיווית מסייע להבנת 
העובדד" שד,סטאטיות בד, מרובה מהדינאמיות. פרט להחלטות 
תד-פעמיות, 'כהחלטות־ביצוע או פסקי-דין, אין הנורמות 
שבר, נתפסות כפרי פעולד, מכוונת של בני-אדם המוסמכים 
לחוקק, לקבוע מדיניות או להכריע, אלא כנובעות ממקור 
מטאפיסי (מאגי או דתי) או ממסורת המקודשת מכוח עתי- 
קותד,. נושאי התפקידים אינם מוסמכים לפגוע במקורותאלד" 
ומכאן איטיות השינויים עד שבעיני בני דור אחד אין הם 
נראים. לפיכך ניתן לבנות חברד,-מ׳ כזאת: מ ם ר ת י ת. 

המעבר מן ד, מ' ד,פרימיטיווי ת או המסרתית 
לצורות מדיניות מפותחות יותר בא עם תחילת הדיפרנצ¬ 
יאציה בין התפקידים השונים ודיפרנציאציה מקבילד, בין 
נושאי-ד,תפקידים. הצעד המכריע, ואולי הראשון, בתהליך 
זה הוא ההפרדד, בין תפקידי הפולחן וד,רפואד, לבין תפקידי 
הבטחון והכלכלה ומסירתם לנושאי תפקידים שונים, ד,כוד,ן 
ווורופא מצד אחד, המצביא וד,פוםק בעניינים כלכליים מצד 
שני, מתגבשים כשתי "רשויות" בפרדות, למרות הקשר האי- 
דאולוגי שביניהם הנובע מפעולתם במסגרת נורמאטיווית 


דתית־מנהגית משותפת. בעיית השפיטה מסובכת יותר. עד 
היום ישנם סוגי שפיטה היונקים את ערכיהם ממקורות נור־ 
מאטיוויים שונים. וסוגי שופטים (במובן הרחב של המלה, 
לרבות דיינים. בוררים, בתי-דין פנימיים של תאגידים ובדו¬ 
מה) שסמכותם יונקת בעיקרה ממערכת נורמאטיווית אחרת 
ולא ממוסדות המ׳. 

בעקבות הדיפרבציאציד, הראשונד, הולכים ונוצרים מנ¬ 
גנוני התפקידים הראשיים, המלווים בחלוקת-עבודה והת¬ 
מחות. מתגבש מנגנון מיוחד לענייני בטחון בצורת קאדרים 
צבאיים וכוחות משטרתיים. נוצרת תודעת הבדל מהותי 
בין תחומי הפעולה המדינית לבין תחומים אחרים. תפקידי 
יישוב-םיכסוכים, כלר, תפקידי-שפיטד" מתארגנים אף הם 
יותר ויותר במסגרת מנגנון מקצועי. תפקידי המ' מתרבים 
ומנגנונה גדל ומתחלק לרבדים מקצועיים ימדרגיים: צורת 
היחסים בין רבדים אלה, בינם לבין עצמם וכן בינם לבין 
"הנשלטים", היא המשקפת את "המשטר המדיני". 

עם הדיפרנציאציה בין המ׳ לבין מערכת הנורמות של 
הדת וד,מנד,ג, הולכות וקטנות היציבות והסטאטיוח של 
הסדרים ונורמות מדיניים. גם אם מוסיפים לראות את המ׳ 
ומוסדותיה ככפופים לדת ולמנהג, גךלד, האוטונומיה של 
מוסדות המ׳ במסגרת כפיפות עקרונית זאת. מוסדות ד,מ׳ 
(למעשה, הרבדים העליונים של מנגנונה) רשאים עתה 
לשקול בדעתם בהתאם לנסיבות ולצרכים בתחוס-פעולה 
נרחב למדי, ונוצרת מערכת רחבר, של נורמות הנקבעות 
מלכתחילה ובמפורש כפרי רצונם של מוסדות המ׳. נורמות 
אלו, אין איצטלד, של קדושה עוטפת אותן, וד,ן נתונות איפוא 
לשינויים מצד ד,מ'. 

אין ד,מ' עוברת משלב לשלב באורח ספונטאני, ואף לא 
על פי חוק היסטורי כלשהו. השינויים וההתפתויות באים 
בתגובה למאורעות ולהתנגשויות שונים הפועלים על הסדר 
החברתי. גורמי-ד,ד,תפתחות העיקריים הם; כיבוש, והצורך 
להסדיר מחדש את היחסים בין הכובשים לנכבשים! הבדלי 
רכוש! תסיסה רעיונית, ובייחוד הופעתד, של דת חדשה. 
חשובות לא פחות השפעות הנובעות מתופעות טבע, כגון 
בצורת, שיטפון, מגפד" הבדלי אקלים (בתוצאה מנדודים או 
משינויים אקלימיים באותו איזור)! ובן השפעות שמקורן 
בחידושים וד.מצאוח טכנולוגיים, וביחוד במאבק בין יחידים, 
משפחות ושכבות חברתיות שונות על עמדה, יוקרד, ושלי¬ 
טה. ~ לא כל מ' חייבת לעבור שלבים אלה. מ׳ שהוקמה 
בחברד, שאינה פרימיטיווית (כלר שכבר חלו בד, דיפרנצ¬ 
יאציה בנורמות, חלוקת-עבודד, בכלכלה והתפתחות טכנולו¬ 
גית). ושעברר, כבר לשלבי התפתחות מורכבים יותר, תתארגן 
מלכתחילה על בסים מגוון ו״מפותח" יותר. כל שכן אירגון 
מדינתי שקם על הריסות מ׳ קודמת אינו חוזר לשלבי- 
התפתחות קודמים, אלא משקף במידד, מסויימת את ההת¬ 
פתחויות שחלו באותה חברד, לפני הקמח המ' (אף שפעמים 
ייתכנו נסיגה ו״פרימיטיוויזציה" חלקית). ופעמים שמ׳ שחב¬ 
רתה בלתי מפותחת (אם כי לא פרימיטיווית לחלוטין) 
תלבש מיד עם היווצרד, צורות אירגוניות מפותחות למדי 
כחיקוי למ" אחרות או בהשפעתן. תופעה זו קרתה בימינו, 
עם הקמתן של מ" חדשות מרובות-מוסדות בחברות "נח¬ 
שלות". 

הבדלים חברתיים ב א ו כ ל ו ם י ה. במ" מפותחות 
פחות־או-יותר ניתן להבחין בגורמי־שוני רבים, מהם חכרו- 




267 


מדינה, מדע-המדינה, תורות מדיניות 


268 


כים במישרים ברמת ההתפתחות החברתית בכללה, וביחוד 
בהתפתחות הכלכלית ור,טכנולוגית, מהם המושפעים מנתוני 
טבע, ומהם — מנתונים דמוגרפיים וחברתיים. כיבוש איזו־ 
דים מאוכלסים, מלחמות שבהן נלקחו שבויי־מלחמה, הפליות 
שמקורן או צידוקו בתפיסות דתיות, וכן השתלטות מדינית 
או כלכלית של בעלי הכוח או בעלי-הרכוש על שכבות 
אחרות הולידו בעבר את תופעת העבדות, ובצורה חריפה 
פחות — את הבדלי המעמד בין שכבות המקורבות לשלטון 
לבין שכבות הכפופות להן. חבדלי־מעמד דומים מצויים גם 
בפנים המשפחות ובין היחידים שבמי. 

בצורה חריפה פחות, קיים גם כיום חוסר-שודון בין בני־ 
אדם מבחינת מעמדם בגלל התייחסותם לגזעים, דתות, לאו¬ 
מים או שכבות כלכליות שונים. אך בצידו של חוסר השוויון 
ניכרת מגמה לראות בעקרון השוויון של בני־אדם בעיני 
המי וחוקיה יעוד מאד נעלה. הצו "משפט אחד יהיה לכם, 
כגר כאזרח יהיה" (דקרא כד, כב) הוא מהביטויים הקדומים 
למגמה זאת. במי רבות חלה במאות האחרונות התקדמות 
ניכרת לקראת הגשמתה, והיא גוברת למרות כל ההשפעות 
הנגדיות. בדורות האחרינים ניכרת מגמה מקבילה לצמצם 
את הפער בין בני־אדם גם מבחינה כלכלית. הבעיה אינה 
בכד שלאחד עמדה יותרת על פני חברו בעיני המ׳ ומרסדו־ 
תיה, אלא בכפיפותו הכלכלית של אדם לחברו ובהבדלים 
בולטים ברמת הכנסתם ומחיתם. תחיקה סוציאלית, הגנה 
על מעוסי-יכולת, דאגה לשיפור מעמדם הכלכלי, עידודן 
של צורות כלכלה שיתופיות, ריכוז גורמי־הכלכלה העיקריים 
בידי הרשויות הציבוריות, הנטיה לקראת "מדינת-סעד" 
(£) 513 5 ז 1£3 פ¥ג), והתנועה הסוציאליסטית לזרמיה — הם 
ציוני־דרך למגמה הזאת. 

ריכוזיות ופיזור בסמכויות השלטון. בכל 
שט׳ מתפשטת מבחינה גאוגראפית, גדלה חשיבותה של 
חלוקת הסמכויות השלטוניות בין המרכז והפרזות. גם בעולם 
העתיק היו מ" דהבות־ידיים שהשלטונות המרכזיים שלטו 
בהן ביעילות רבה למדי בעזרת חילות־מצב ופקידים הכפו¬ 
פים למעשה להוראות המרכז. הסדר מסוג זה איפיין, למשל, 
את רומי העתיקה, אולם נוכח קשיי התקשורת לפני העידן 
הטכנולוגי, התבססה בניהול מ" שיטת ה ד צ נ ט ר א ל י¬ 
ו צ י ה. גם כשהיו השליטים המקומיים מתמנים מטעם המרכז 
וכפופים להוראותיו, התרכזו בידיהם סמכויות שלטוניות נר¬ 
חבות, ולמרכז קשה היה לא רק להשאיר לעצמו את סמכות 
ההכרעה בעניינים ספציפיים או את קביעת המדיניות, אלא 
אף לפקח על האופן שבו הפעילו המושלים המקומיים את 
סמכויותיהם. תכופות עבר מוקד הפעולה השלטונית כולה 
מן המרכז אל יחידים או מוסדות במקום, שזיקתם למרכז 
היתד, מלכתחילה חלשה ביותר או שנחלשה במרוצת הזמן. 
הפאודליזם (ע״ע) והאוטונומיה (ע״ע) הן שתי 
הצורות המובהקות של דצנטראליזציה מרחיקה-לכת בזמנים 
הקדם־מודרניים. במובנו הצר משמש המונח דצנטראליזציה 
לתיאור שיטה מנהלית שלפיה מעביר השלטון המרכזי חלק 
ניכר מסמכויות־ההכרעה לפקידיו המקומיים הממונים מטע¬ 
מו! שיטה זו מקובלת במידד, מרובה גם במ" אחידות. 
השלטון העצמי — האוטונומיה — מתבטא בסמכות האוכ¬ 
לוסים במקום או באיזור, והגופים שרואים בהם את 
נציגיה, להכריע, בתחומים שקבעו המוסדות הכלל־ 
מדינתיים, בעניינים הנוגעים אליה. בתקופה המודרנית, 


ובתנאי תקשורת מפותחת, שוב אין צורך אובייקטיווי בפיזור 
קיצוני של סמכויות השלטון, אך מניעים פסיכולוגיים ואי־ 
דאולוגיים (מסורת, עקרון ההגדרד, העצמית של קבוצות- 
אוכלוסים) ממשיכים לפעול באותו כיוון, וכך מתקיימים גם 
בימינו דפוסים של דצנטראליזציה ושל שלטון עצמי מקומי 
ואיזורי. יש הרואים בכך יתרונות מבחינת היעילות, אך 
בעיקרו של דבר מתקיימות צורות שלטון אלו מכוח ההרגל 
או בגלל הערך החיובי שרבים מייחסים להן. 

מי שבה אין אוטונומיה מעבר לנקודות מקומיות, נוהגים 
לכנותה מי אחידה. מ׳ הבנדה כולה או רובה על יסוד 
איזירים אוטונומיים נקראת פדראציה. כשמעמדם של 
האיזורים האוטונומיים כה חזק ומעמדו של המרכז כה חלש 
(להלכה או למעשה) עד שניתן לראות את צירופם כאיגוד 
של מ" יותר מאשר כמי אחת, נוד,גים לקרוא לכך קונ- 
פדראציה (ברפובליקה), ואוניה אישית, או רא¬ 
לי ת (במלוכות). כשביקשו, לאחר התפוררות הקיסרות 
הבריטית, לשמור בצורה כלשהי על זיקה בין בריטניה לבין 
מושבותיה לשעבר — נתחדש לצורך זה הכינוי חבר העמים 
( 1111 ו £1 ׳״י 11 סמ 1 ת 001 ), ובעקבותיו נעשה גם בצרפת נסיון 
להקים אירגון משותף שנתכנה חבר העמים הצרפתי (-מזיס 
שצובןתג■!) מגוג"■!!"). איזורים אוטונומיים, פדראציות וקונ- 
פדדאציות, פעמים שהם קיימים בשל מסורת היסטורית בלבד. 
כגון באה״ב, אולם חשיבות מיוחדת נודעת לצורה זו של 
חלוקת סמכויות בין המרכז לאיזורים כשקיימים בין האיזו- 
דים הבדלים אתניים (לאומיים, לשוניים, דתיים) בהרכב 
האוכלוסיה, כגון בקאנאדד" בשוייץ ובהודו. 

בעיה אחרת הכרוכה בחלוקת הסמכויות השלטוניות 
והחשובה לגבי אירגון השלטון, הן במרכז הן ברחבי המ׳, 
היא זו של ריכוזן בידי אותו אדם או חבר-אנשים, או 
הפרדתן ומסירתן לידי יחידים או מוסדות שונים. בעיה זו 
קשורה קודם־כל בשיקולי המגרעות והיתרונות שבטיפוח 
ההתמחות לעומת טיפוח התיאום. לבעיה זו גם צד פחות 
טכני ויותר עקרוני: ריכוזן של סמכויות שלטוניות ביד אחת 
פירושו מסירת כוח עצום לאותו אדם, לאותו מוסד, או לאותה 
רשות, לרבות מתן האפשרות לנצל את סמכויותיו כראות 
עיניו, לטובה או לרעה. בכל שתחומי-סמכויותיו רחבים 
יותר, קשה יותר לרסנו ולפקח עליו למעשה אפילו ע״י 
מנגנון פיקוח משוכלל. לעומת זאת, חלוקת הסמכויות והפ- 
רדתן הן כשלעצמן גורמי ריסון ופיקוח הדדי של נושאי 
התפקידים השונים. משום כך נוטות מ" רבות לדפוסים 
מגוונים שהצד השווה שבהם הוא בחלוקת התפקידים השל¬ 
טוניים ובהפרדתם, וזאת למרוח ההאטה בקצב הפעולה 
השלטונית, ההפרעות ההדדיות והסירבולים ששיטה זו מאפ¬ 
שרת. "הפרדת הרשויות" זו, שעיבודה התיאורטי הוא פרי 
יצירתם של לוק (ע״ע) ומונטסקיה (ע״ע) ושדורות של 
מלומדים טרחו לשכללה מאז, קודמת למעשה לניסוחה 
האקאדמי, ובצורות שונות ממשיכות כל המ" ללכת בה אלא 
אם בן הן נתפסות לדפוסים כגון המונארכיה האבסולוטית 
והרודנות. הרצון למנוע השתלטות של יחידים בעלי סמבויות- 
שלטוניות מרובות הביא לנטיה למסור תפקידים מכריעים, 
כגון חקיקת חוקים, קביעת מדיניות כללית, ואף הכרעה 
בעניינים ספציפיים חשובים, לגופים קולקטיוויים (פאר- 
לאמנטים, ממשלות, מועצות עיריות, ועדות למיניהן) ולא 
ליחידים, בהנחה שהגוף הקולקטיווי, העשוי לפעול באיטיות 



26) 


מדינה, מדע־המדינה, תורות מדיניות 


270 


רבה יוחד מאשר היחיד. לא זו בלבד שיחליט החלסד, 
שקולה יותר אלא שחבריו יפקחו זה על זה וירסנו איש 
את רעהו. 

מיון המשטרים. בבר הוגי-דעות בעולם הקלאסי, 
ובייחוד אפלטון, אדיסטו ופוליביוס, הקדישו שימת-לב רבה 
לניתוח משטרי המ". כדי לעמוד על טיב משטרה של מ׳ 
מודרנית, אין להסחפק בקריטריון אחד בלבד, אלא בקרי¬ 
טריונים שונים, דרק צירופם ייתן תמונה ברורה פתות־אר 
יותר של ההסדר המדיני הקיים. הקריטריונים העיקריים הם 
אלה: 

I . קריטריון פורמאלי של מיסוד הצמרת 
ה ש ל ט ו נ יית. לפי קריטריון זה מבחינים אנו בין מ ו נ א ר¬ 
ב י ה (מלוכה) לבין רפובליקה. המונארכיה היא לכאורה 
משטר שבו מקובל כלגיטימי וכהסדר־של־קבע שלטון־של־ 
יחיד. אולם מצב אשר'בו מפעיל המלד (או הנסיד) למעשה 
סמכדות נרחבות של שלטון (מונארכיה אבסולו¬ 
טית) הוא בימינו יוצא-דופן! לרוב מוגבלות סמכויותיו 
הממשיות של הנסיך (מונארכיה מוגבלת או חו¬ 
קתית [קונסטיטוציונית]). או שהנסיך ממלא תפ¬ 
קידים ייצוגיים בעיקרם (מונארכיה פארלאמנטא- 
ר י ת). 

רפובליקה היא כל משטר שבאורח עקרוני אין בה 
מקום למלך. היא מבוססת על העיקרון (הפיקטיווי לפעמים) 
שצמרת השלטון מייצגת שכבות רחבות יותר הבוחרות בה, 
לרוב לתקופה מוגבלת בלבד. 

קריטריון פורמאלי זה אינו יכול לשמש יסוד להבנת 
אפים של משםרי-מ׳', שהרי שוודיה ואתיופיה, בריטניה 
וערב־הסעודית, קאנאדה וספרד (זו האחרונה ללא מלר) 
הן כולן מלוכות: ואה״ב ובריה״מ, סין הלאומנית וסין הקו¬ 
מוניסטית, ישראל ומצרים — כולן רפובליקות. לפיכך טעון 
קריטריון פורמאלי זה השלמה בקריטריונים ממשיים. 

II . קריטריונים ממשיים. בבדיקת קריטריונים 
ממשיים למשטרים המריניים אין לסמוך על התיאור ששליטי 
מ" וחוקותיהן מתארים רשמית את משטרם, אלא בכל מקרה 
יש לבדוק את המציאות המדינית וד.חברתית לגופה, מציאות 
זו מעורבת היא, ובדרך כלל נמצא באותו משטר תערובת 
של מאפיינים שונים. אך כאשר מאפיין אחד מתבלט מעל 
לאחרים, רשאים אנו לראות בו קריטריון עיקרי לצורך סיווג 
המשטר. קריטריונים עיקריים במובן זה הם אלה; 

1 . הקריטריון שלמקורהלגיטימאציהשל השל¬ 
טון, כלר, המקור שממנו, לגירסת השליטים והמוסדות המדי¬ 
נתיים, שואבים הם את זכותם המוסרית לשלוט ואת חובת 
האוכלוסיה לציית להם. יש להבחין, לפי זה, בין משטרים 
הסכמיים, שבהם נובעת הזכות לשלוט בעיקרה מהסכמת 
האוכלוסיה ומותנית בהמשך הסכמה זו, לבין משטרים א ו - 
ס ו ר י ם א ר י י ם, שבהם יונקת זכות זו ממקורות אחרים. — 
הבחנה זו קרובה לאחרת, בין דמוקראטיה לבין אוליגארכיה, 
אך אינה זהה עמה, מצויים משטרים אוליגארביים המבססים 
את עצמם במידה מרובה על הסכמת האוכלוסיה, ולעומתם 
משטרים שיש בהם כמה מסימני הדמוקרטיה, המצדיקים את 
עצמם בהתייהסות למקורות שאינם תלויים בהסכמה זו 
ושבוחם יפה גם בהעדרה. 

2 . הקריטריון של המימד הכמותי של המשתתפים 
בתהליך ההכרעות השלטוניות. לפי זה ניתן להבחין בין 


משטרים דמוקראטיים לבין אוליגארכיים. לגבי 
הדמוקראטיה המימד הכמותי הוא רק אחד מיסודותיה (אשר 
ליסודות אחרים — ראה להלן, עמי 288/9 ), אך בהעדרו אין 
דמוקרטיה. הדמוקרטיה, לפי זח, מחייבת שלכלל האוכלוסיה 
המבוגרת, או לרובה הגדול, תהיינה הזכות והאפשרות להש¬ 
תתף בהכרעות שלטוניות, ביחוד בהכרעות באשר להרכב 
המושלים ולקביעת המדיניות. לגבי המשטרים האוליגאר- 
כיים, יש לעמוד על זהות השכבה או השכבות המשתתפות 
באורח מכריע בתהליכי השלטון. מכאן ההבחנה בין משטרים 
מעמדיים (תאוקראטיים,אריםטוקדאטיים,פלו- 
ם 1 ק ר א טיי י ם,'צ ב א י י ם), משטרים שבהם מתרכז השלטץ 
בקבוצות-צמרת אידאולנגיות-מפלגתיות, ומשטרים שבהם 
מתרכז השלטון במידה בולטת בידי יחיר (משטרים מונ ן- 
קראטיים, דוגמת המלוכה האבסולוטית והרו¬ 
דנות של יחיד). בתאוקרטיה שואב להלכה המשסר 
את סמכותו ממקור על-אנושי, אולם ביטויו המעשי הוא 
בשלטון קבוצת-צמרח של מוסד דתי. במ" שבהן היו הרשויות 
המרכזיות חלשות, היתה נפוצה צורת האוליגארכיה הקרויה 
פא ודל יזם. 

3 . חשיבות מיוחדת נודעת בימינו להבחנת משטרים לפי 
מידת התערבותם של השלטונות בחיי היחיד 
והחברה. רגילים לכנות ליבראלי משטר המצמצם את 
התערבותו עד למינימום (על המונח ליברליזם עברו 
כמה חילופי-משמעויות, ע״ע! ור׳ להלן, עמ' 287/8 ). טו¬ 
ש א ל י ט א ר י הוא הכינוי למשטר הנוטה להתערבות מרובה, 
כמעט כוללת, בחיי היחיד והחברה, יהיו האינטרסים והמגמות 
שהתערבות זו מכוונת לקדם אשר יהיו! הפעלתה היעילה 
של התערבות מירבית כזאת כרוכה באמצעי-לחץ חריפים. 
במונופולין על אמצעי תעמולה ותקשורת ובמנגנון-כפיה 
נמרץ (ע״ע טוטליטריות). 

4 . קריטריון המעמיק לחדור למשמעות החברתית של 
משטרים מדיניים יותר מקריטריונים אחרים הוא זה הממיין 
אותם לפי האינטרסים וההשקפות שהמשטר מיועד 
לטפח. בענין זה יש להיזהר מפני תפיסות "מוניסטיות" 
המייחסות למשטר כלשהו מגמה יחידה, לפי שהן פשטניות 
מדי. תחומי התעניינותה של כל מ׳ בימינו הם בהכרח כה 
מרובים ומורכבים והצרכים החברתיים שכל מ׳ מפותחת 
רואח לעצמח כורח לעסוק בהם הם כה מגוונים, עד שמשטר 
חייב לפעול בכיוונים רבים בעת ובעונה אחת ולאזן ביניהם. 
אולם בדיקה מדוקדקת של משטר זח או אחר עשויה לתעלות, 
שהדגש בו הושם במגמה מסויימת הזוכה לעדיפות. לפי זה 
יכולים אנו לקבוע כי משטרים מסויימים מייחסים חשיבות 
מיוחדת להסדר מסויים של בעיות אתניות־לאומיות, של 
ערכים דתיים או של אינטרסים והשקפות-עולם הנוגעים 
ליחסי כלכלה והברה. 

(א) בעבר היו מרובות הם"(לאו דווקא תאוקרטיות), שראו 
כאחד מיעדיהן העיקריים את טיפוח הערכים, המצוות והמעמד 
של ד ת זו או אחרת. בזמננו מועטות הן המ" שעודן דוגלות 
בגישה זו, ושרידיה העיקריים הם מפלגות דתיות העושות 
למען חיזוק השפעתה של דת מסויימת במי ובחברה, והכרה 
בדת כלשהי בדתשלטתאורשמיתאו בעלת ז כ ו י ו ת- 
יותרות במ׳. הנטיה כיום היא לקראת שוויון הדתות 
השונות במ' על בסים של ת מ י כ ה ש ו ו ה מצד המ׳ בדתות 
השונות או על בסים של הפרדת המ׳ מכולן וראיית 




271 


מיינה, מדע־המדינה, תורות מדיניות 


272 


השתייכותם של האוכלוסים לדת זו או אחרת (או אי־השתיי־ 
כותם) כעניינם הפרטי. ראוי לציין כי סיסמת ההפרדה יכולה 
למעשה לבטא מגמות מנוגדות של א ה ד ת המשטר לתודעה 
דתית ולאירגונים דתיים, של אדישות כלפיהם, ושל 
איבה. למרות הנטיה הנפוצה לפלוראליזם דתי ולשוויון 
בין הדתות, ניכרים ברובן הגדול של המ" סימני קשר הדוק 
יותר בין מוסדות המ׳ לבין אחת הדתות, בדרך־כלל — דתם 
של רוב האוכלוסים. 

(ב) לעומת ההלשת הגורם הדתי בסולם הקדימות של 
המ" בדורות האחרונים, גברה רגישותן של מ" לגורם 
הלאומי. רגישות זו ועצם התעצמותה של התודעה הלאו¬ 
מית החל בסוף המאה ה 8 נ גרמו שהעמדה כלפי הבעיה 
הלאומית הפכה להיות אחת ממגמות־היסוד במספר גדול 
של מ" (ע״ע לאים). 

(ג) הרצון'לעצב את היחסים הכלכליים בט׳ עפ״י הרפוס 
הנראד, למעצבי המשטר תופס מקום מרכזי. לפי זד, ניתן 
להבחין קודם כל בין משטרים רכושניים, המחייבים 
עקרונית את הרכוש הפרטי והיזמה הפרטית בתחום הכלכלה, 
לבין משטרים סוציאליסטיים, השואפים לבסס את 
הכלכלה, לחלוטין או במידה מרובה, על בעלות העובדים 
או על בעלות כוללת של המי (ור־ להלן, עמי 289 — 291 ) על 
ענפי המשק המכריעים בה. גדל מספרן של המ" שבהן 
מושגת פשרה וקיימים, זה בצד זה, שנים או שלושה מגזרים 
של המשק הפרטי, הממלכתי (או בבעלות חטיבות השלטון 
המקומי ודואיזורי) והקואופרטיווי. 

השקפות של הליברליזם הראדיקאלי, של תנועת הפועלים 
הבאה לירי ביטוי באיגודים מקצועיים ושל המפלגות הסו¬ 
ציאליסטיות, וכן הרצון למנוע נהירה מוגברת של שכבות 
מעוטי־היכולת אל הסוציאליזם הצמיחו גם במ" רכושניות 
נטיה לדאוג לשכבות אלו. על רקע זה צמחו בראשית 
המאה ה 19 ניצני התחיקה הסוציאלית. המ׳ — יהא משטרה 
אשר יהיה — מתערבת במידה גדלה וד,ולכת בתחומי חיים 
שונים כגון תנאי־עבודה, הבטחת משכורות־מינימום, חינוד־ 
חינם, שירותי בריאות ציבוריים וסיוע או ביטוח לעת־זקנה, 
למקרי־מחלה ולמובטלים. הרכוש הפרטי עצמו, גם כאשר 
היחס אליו חיובי, הועמד בפיקוח השלטונות באשר לשימוש 
הנעשה בו, וזאת — נוסף על שיקולים אחרים — כדי למנוע 
ניצול מופרז של מעוטי-היכולת בידי בעלי הרכוש הפרטי 
ומנהלי מפעליו. ולד הולכות מ" רכושניות מפותחות ונהפכות 
למדינות-סעד או רווחה. מימון השירותים הסוציא¬ 
ליים נעשה במידה מרובה ממיסוי פרוגרסיווי, 
המסייע לצמצם את הפער בין עשירים לעניים. התפתחות 
זו, וכן התרחבותם של המיגזר הממלכתי וד.מיגזר הקואו- 
פרטיווי, מצמצמים גם את הניגוד החריף הקיים לכאורה 
בין צורות הכלכלה במ׳י הרכושניות לבין אלו שבמ" בעלות 
משטרים סוציאליסטיים, 

(ד) מאז מלה״ע 11 גברה, ביחוד במ" שפיגרו מבחינה 
טכנולוגית וכלכלית, מגמת הפיתוח. למעשה היתד, תמיד 
מגמה זו לנגד עיניהם של שליטי כל מ׳ שיצאה מהשלב 
המסרתי-הפרימיטיווי, אולם כיום נפוצה מגמה זו במידה 
כד, גדולד, י ותופסת מקום כה חשוב בסולם הקדימות של 
מעצבי-מדיניות, עד שאין לפסוח עליה בסקירה על המטרות 
החברתיות-הכלכליות של מ״ ימינו. במספר רב של מ״ — 
ויהיו מאפייני משטדיר,ן מבחינות אחרות אשר יהיו — הפד 


"הפיתוח" ליעד ראשון במעלה. דבר זה נכון ביחוד לגבי 
רוב ד,מ" האפרו־אסיאניות החדשות, וכמעט באותה מידה 
נכון הדבר לגבי מ" אמריקה הלטינית וד,מ" הסוציאליסטיות! 
גם בשאר ד,מ" עומד הפיתוח בשורה הראשונה של היעדים 
הרשמיים. המשמעות הניתנת בימינו ל־פיתוה" הוא, בעיקרו 
של דבר, תיעוש והעלאת הרמה הטכנולוגית 
ככל האפשר (ע״ע מודרניזציה). מטרות אלו נועדו, 
לטווח ארוד, להמציא סיפוק ואושר מירבי לאוכלוסים. אולם 
למעשה— ולטווח קצר— מתרכזים מאמצי־הפיתוח בתיעוש 
ובהשגים טכנולוגיים, עד שמטרות אחרות, כגון העלאת רמת 
הבריאות, החינון־, והעלאת רמת המחיה של מעוטי־יכולת, 
הופכות למשניות, ומטפחים אותן רק במידה שהן תורמות 
לתיעוש הכלכלה ולמיכונה. כשיעדי "הפיתוח" דורשים 
לצמצם את הפעולה בתחומים המשניים, אין המשטרים 
הדוגלים בלהט בפיתוח מהססים להקריב את ההתקדמות 
בשאר התחומים ואת סיפוק צרכיה המידיים של האוכלוסיה 
למען זירוזו של תהליד הפיתוח במובנו הצר. כן עדים אנו 
למקרים שבהם מוסברות סטיות מן האידאולוגיה המדינית 
וד,חברתית הרשמית (לרוב — דמוקראטית) בכורת לכפות 
על האוכלוסיה צרכי פיתוח אשר רק "משטר חזק" מסוגל 
לקדמם בקצב הרצוי. לא תמיד ניתן לקבוע מתי מצדיק 
הצורד האובייקטיווי את הסטיות מן האידאולוגיה המוצהרת, 
ומתי משמשים צרכי הפיתוח מעין צידוק נוח למשטר רודני. 

5 . צורת משטר שחשיבותה רבה בימינו היא הרודנות 
(דיקטטורה, ע״ע). אין משתמשים כיום במונח זה לתי¬ 
אור משטר בדומה לרומי העתיקה, שמפקיד בידי יחיד, לזמן 
מוגבל, סמכויות־שלטון ברפובליקה, והפקדת סמכויות זו 
נעשית מידי המוסדות החוקיים, אלא לציון משטר הדומה 
יותר ל ט י ך נ י ה (ע״ע) ולדיקסטורה של סוף הרפובליקה 
הרומית. המאפיין את הרודנות במובן זה הוא צירופם של 
שלושה סימנים; 

( 1 ) ריכוזן של סמכויות שלטון בידי יחיד או קבוצה 
קטנה!( 2 ) העדר פיקוח יעיל על הפעלת השלסון!( 3 ) מניעת 
האפשרות המעשית של הוצאת השלטון מידי הרודן באמ¬ 
צעות הליכים חוקיים ומסודרים. אין הרודן חייב לעלות 
לשלטון דווקא בכוח! תיתכן עלייתו גם בדרך חוקית, למשל, 
עליית היטלר לשלטון ב 1933 ! אולם משניכרים שלושת 
הסימנים האמורים לעיל, ניתן לראות בו רודן. אין הרודן 
צריך להיות דווקא בעל הסמכויות הפורמאליות, ודי 
בכך שלמעשה מרוכז השלטון בידיו (דוגמאות: סטאלין 
לפני 1939 , כשאף לא היה חבר בממשלת בריה״מ אלא 
מזכיר המפלגה הקומוניסטית; שישאכלי בסוריה, בעת 
שכהונתו הרשמית היתה רק בצמרת הצבאית! באטיסטר, 
בקובה, כשלא היה נשיא המ׳). תיתכן רודנות של קבוצה 
קטנה, כמו בצרפת בתקופת הטרור ב- 1792 — 1794 , ברוסיה 
לפני השתלטותו של סטאלין ובשנים שלאחר מותו, וכן 
בכמה רודנויות צבאיות שבהן נמצא השלטון בידי כת- 
קצינים. אולם בגלל החשד ההדדי והקנאה הקיימים כרגיל 
בין חברי הכת, נוטה רודנות קבוצתית להיות יעילה פחות 
ויציבה פחות מאשר רודנות של יחיד, ותכופות היא משמשת 
שלב-מעבר לרודנות של יחיד או למשטר לא-רודני. ככל 
שהקבוצה השלטת גדולה יותר, מתגברים בתוכה הגיוונים 
וחילוקי־הדעות, וקשה לדאות בשלטונה רודנות ממש. סיסמת 
"הדיקטטורה של הפרולטריוך■, שהועלתה על נם ברוסיה 



273 


מדינה, מדע־המדינוז, תורות מדיניות 


274 


לאחר המהפכה ושייחסה את השלטון למעמד שלם, לא 
תאמה מעולם את המציאות, שהיתה רודנות של קבוצת־ 
צמרת במפלגה הקומוניסטית או — בתקופת מטאלין — של 
יחיד. מבחינה אידאולוגית, אפשר לומר שהיחד, זו "רודנות 
למען הפרולטריוך. 

רודנות היא צורת־שלטון שאינה מתיימרת להיות לגי¬ 
טימית כשלעצמה לאורך ימים, אלא מחפשת את הצידוק 
לקיומה בתנאי־הרום או בשאיפה להגשים יעדים אידאולו־ 
גיים. במלוכה, שבד, רואים את מעמד המלך כלגיטימי, נדירה 
הרודנות. לעומת זאת נפוצה הרודנות ברפובליקות בעת 
משבר עמוק. גורמים שונים מביאים לרודנות: תאוות־שלטון 
ללא־מצרים, אכזבה מצורות־שלטון שאינן יציבות ואינן 
יעילות, כמיהת ההמונים לדמות של מנד,יג, מגמת שינויים 
קיצוניים ומרחיקי־לכת בחברה שקשה להנהיגם בשיטות 
מתונות יותר. המגמה האחרונה, ביהוד אם יש לה צביון 
אידאולוגי חזק, מצדיקה התערבות השלטץ בחחומי־חיים 
מרובים, וד,יא שהולידה את הטיפוס של הרודנות ד, ט ו ט א ־ 
ליטארית האפיינית למאה ה 20 . 

6 . צורת־משטר שלא הופיעה אלא במאה ה 20 היא 
הפשיזם (ע״ע). המאפיין אותו הוא צירוף רעיונות השאר 
בים ממקורות שונים וד,נתפסים בחריפות ובהגזמה יתרד" 
פרט לרעיון הקורפוראטיווי, שיש בו מן המקוריות. יש 
בפאשיזם יסוד חזק של לאומנות, והענף הנאצי של התנועה 
הפאשיסטית הוסיף עליו את הגזענות, וכן של האדרת המדי¬ 
נה כמכשיר המיועד לשרת את הלאום. אין היחיד או מכלול 
היחידים רשאים להעמיד את דעותיהם ואת האינטרסים 
שלהם כנגד טובת הלאום והמדינה, ורק העילית, כלו׳, הפא- 
שיסטים, הם מפרשיה. מבנה של התנועה הפאשיסטית עצמה 
הוא מדרגי, תהמנהיג" ד,וא בעל השראה וחוש היסטורי 
ההופכים אותו למורד,-הדרד המוסמך של הלאום, הפאשחם 
אוסר מפלגות מתחרות ואף הלכי־רוח מתחרים. מכאן הת¬ 
נגדות עקרונית לדמוקראטיה ולליבראליזם ונטיד, לטוטא־ 
ליטאריות. כשם שהמ' מצווה להעמיד את יעודיה מעל 
לטובת אזרחיה, מצווה היא לד.עמידם מעל לזכויות ולאינ¬ 
טרסים של מ" ולאומים אחרים (גם פאשיסטיים בכלל זה), 
ואין צורך לרסן את השימוש בכפיד, ובאלימות לא כלפי 
פנים ולא כלפי הוץ, התנגדות נמרצת של הפאשיזם לתנועה 
הסוציאליסטית מוסברת בכד שתנועה זו מחלישה את אחדות 
הלאום, בד,דגישד, את הניגודים בין המעמדות ובכך שהיא 
אינטרנציונאליסטית ולא אתנלצנטרית מיסודה. עם זאת, אין 
חפאשיזם מהסם לפגוע באינטרסים של בעלי־ד,רכוש כשטובת 
ד,מ׳ דורשת זאת, ובמספר משטרים פאשיסטיים ומעיד 
פאשיסטיים(איטליה, ארגנטינה, גרמניה) נעשה חרבה למען 
העלאת רמת־מחייתם של הפועלים. לשם תיאום המאמצים 
בתחום הכלכלי ולשם הרגשת רעיון אחדות האומה, יש 
לארגן את המ׳ לפי ענפי כלכלה ועיסוקים, ורומעסיקים 
וד,עובדים יכריעו בצוותא במוסדות של הענף (זה הוא הרע¬ 
יון הקורפלראטיווי, שרק בחלקו התגשם במשטרים פאשים- 
טיים). הקורפוראציות, המודרכות תמיד בידי תאי המפלגה 
הפאשיסטית הפעילים בתוכן, מיועדות להיות תחליף לא רק 
לאיגודים מקצועיים אלא גם למוסדות פארלאמנטאריים. 

בין שתי מלחמות העולם סיפק הפאשיזם את מאודיהם 
של רבים: הוא הבטיח לבעלי-רכוש ערובה מפני הידרדרות 
לקראת חברה סוציאליסטית, נתן למהוסרי-ד,רכוש הרגשת 


השתתפות במוסדות המפלגד, וד,מ' ואף דאגת מה לצרכיהם 
החמדיים, לחסידי רעיונות עליתיסטיים — משטר בנוי 
בהתאם לכך, ולכולם — הרגשת שותפות בלאום "עליוך' 
ובמ' בעלת עצמה ותודעת-אדנות. כוח-משיכד, מיוחד היה 
לפאשיזם בשכבות מתוסכלות בגלל תבוסה-במלתמה או 
בגלל אבדן יוקרה ופרנסד,. משטרים פאשיסטיים במלוא 
מובן המלה תפסו את השלטון רק באיטליה ובגרמניה (בגוון 
הנאציונאל־סוציאליםטי) אד רבים מיסודות הפאשיזם נקלטו 
לזמן-מה במשטריהן של ארגנטינה, חונגריד" ספרד, פולניה, 
פורטוגל, רומניה, הארצות הבלטיות, ובתקופת ווישי — אף 
בצרפת. תנועות פאשיסטיות קמו גם במ" אחרות, ושרידיהן 
ממשיכות לפעול גם לאחר מלה״ע 11 . 

7 . בעקבות הקמתן של מ" עצמאיות מרובות באיזורים 
שאינם מפותחים אחרי מלה״ע 11 , הופנתה שימת לבם של 
חוקרים רבים לקריטריון נוסף למיון המשטרים, והוא הקרי¬ 
טריון של מכלול הדפוסים וד,תפיםות החברתיים הנהוגים 
בחכרד, כלשהי. מכלול זד, הוגדר בפיד,ם כתרבות מדי¬ 
נית או תרבות אזרחית (£: 1:111 ט€ , 01111031 ^), 

המסבירד., לדעתם, את החווי המדיני בצורה מציאותית יותר 
מאשר בדיקת המבנה וד,מוסדות הפורמאליים. אף שהתר־ 
בויות המדיניות מרובות ומגוונות, נוטים לייחס חשיבות 
מיוחדת לשני דפוסים יסודיים; הדפום של תרבויות "ד,מ" 
המפותחות", שהושפעו השפעה עמוקה מהערכים והטכנר 
לוגיה של העולם האירופי-הצפון אמריקני, ושהגיעו לאינ־ 
דיווידואליזציד, ולאטומיזציה מרחיקות־לכת בחיי החברד, — 
מבאן! ודפוס התרבויות של "ארצות מתפתחות" או "נח¬ 
שלות", בעלות ארחות-תיים מסרתיים הקשורים עדיין קשר 
אמי׳ן למסגרות'משפחתיות ושבטיות, ובעלות טכנולוגיה 
וכלכלה פדימיטיוויות למדי — מכאן. 

סקירה על התפתחות המשטרים. בכל תקופה 
ובכל איזור-תרבות היו טיפוסי משטרים אפיינים ונפוצים 
יותר מאשר אחרים. בין שבטים נודדים ובמ" זעירות, שהן 
בעצם מ״-עיר או מ״-כפר. אם בעולם הקדמון ואם בזמנים 
מאוחרים יותר, היה לרוב צירוף של שלטון ראש-שבט עם 
מוסדות, כגון מועצת זקנים או ראשי-משפחות, ואפילו אסיפת 
כל הגברים בגי־דושבט. ככל שהתרחב שטח ר,מ", גדלה הש¬ 
פעתו של השליט העומד בראש המי, וקטן חלקם של מוסדות 
אחרים, בין מ" המזרח הקדמון, נטו הגדולות שבד.ן, כשהצ¬ 
ליחו הרשויות המרכזיות לד,שתלט על כל השטח, לשלטוך 
יחיד של מלוכה אבסולוטית שנשענה על מנגנון דתי ועל 
ביורוקרטיד, ורוסנה מידיד,ם. במקום שהשלטון המרכזי היה 
רופף, הצטיירו כבר אז דפוסים מעין־פאודאליים. 

לעומת-זאת, במ״-ערים, בין שמשטריהן נטו לצד מלוכה, 
תאוקרטיה, אריסטוקרטיה או דמוקרטיה, הרבו שכבות 
רחבות-למדי של האוכלוסים להשתתף בהכרעות שלטוניות. 
כך היו בחטיבות המדינות הזעירות של א״י הקדומה, של יון, 
ושל רומי בראשית ימיה דפוסים של שלטון ייצוגי ושל 
דמוקרטיה ישירד, (שהיו, אמנם, מבוססים על אי-שוויון 
קיצוני בין אזרחים חפשיים לבין עבדים). עם הרחבת תחומי 
חמ" בעולם ד,ד,לניםטי נהיר, שלטון־יחיד רווח ואפייני ורק 
בערים ובאי־אלו מובלעות אוטונומיות השתמרו שרידי הש¬ 
תתפותן של שכבות רחבות-יותר בשלטון. אותו תד,ליך של 
מעבר דפוסי השלטון לשכבות מצומצמות יותר ולטיפוס 
מונארכי-ביוקראטי חל גם ברומי עם התרחבותד,. באירופה 




275 


מדינזז, מדע־תמדינה, תורות מדיניות 


276 


של ימי־הביניים ובס" האיסלאם רווח שוב הדפוס המונארכי 
בעל מנגנון ביורוקרטי ומתכונת פאודלית, שפירושה יחי¬ 
דות שלטון קטנות, מאורגנות בצורה מדרגית רופפת, ובבל 
אחת מהן שליט־יחיד ששאר השכבות באוכלוסיה משועבדות 
לו. שלטון "רפובליקני" המבוסס על השתתפות בשלטון של 
שכבות רחבות יותר או נציגיהן היה קיים בערים אוטונד 
מיות, במ" שהוקמו סביב עיר מרכזית (ביחוד באיטליה 
הצפונית), בכפרים ובאיגודי כפרים ועדים (שווייץ, ארצות 
השפלה): אך רעיון השתתפותן של שכבות רחבות־יותר 
בשלטון לא נעלם גם בשאר המ" בימי־הביניים. 

התפתחותה של הכלכלה באירופה של ימי־הביניים הביאה 
בעקבותיה דיפרנציאציה חברתית רבה יותר מאשר זו שהיתה 
מצויה במשטר הפאודלי. לקבוצות חברתיות מסויימות — 
כגון הסוחרים — היה משקל כלכלי נכבד. במקומות רבים 
נעזרו בהם השליטים במאבקיהם עם מתחרים מקרב האצולה. 
קבוצות חברתיות אלו ביקשו להבטיח לעצמן גם כוח מדיני, 
ובד״ב נעשה הדבר תחילה על חשבון האצולה. 

ניתן לתאר את חברת יה״ב הפאודאליים כבעלת מבנה 
אנכי, דמוי־פיראמידה, שבו היתה זיקתו של האדם אל אדונו 
הפאודאלי קובעת את מעמדו החברתי והפוליטי. השינדים 
בכלכלה יצרו בהדרגה מבנה חברתי שניתן לתארו כאפקי 
יותר, שבו חזקים־יותר קשריו של אדם עט בני־מ עמדו. 
בבר במאה ה 13 ניכרו ניצניה של השתקפות שותפות־ 
הענין המעמדית בגופי השלטון. והמ׳ הקתיה לעתים מ' 
מעמדית משקפת את המבנה החברתי החדש, שביטויו הפוליטי 
הוא מ׳־ייצוג פארלאמנטארית. בלחץ הנסיבות קמו גופי־ 
נציגים של הכמורה, האצולה, תושבי הערים ואן׳ איכרים 
חפשיים ונאבקו, בהצלחה זעומה, עם השלטון המונארכי על 
חלקם בניהול המ׳. עם חדירת רעיונות ההומאניזם וההסכמיות 
לחברה האירופית, גדלה השפעת הדפוסים הייצוגיים: למע¬ 
שה היתה ההשתתפות בשלטון נחלת שכבות קטנוח למדי, 
אלא שמבחינה עקרונית היו תביעותיהן מבוססות על הלך־ 
רוח דמוקראטי. במספר רב של ארצות רכש לעצמו הדפוס 
הייצוגי, לרוב בדרכי מהפכה, עמדה הולכת וגדלה — 
באנגליה במאה ה 17 ואילך, באמריקה ובאירופה בסוף המאה 
ה 18 ואילך. אמצעי התקשורת המודרניים מאפשרים בתקופה 
המודרנית גם לס׳ גדולה — אם תרבותה המדינית נוטה 
לכך — לפעול בנהלים של דמוקראטיה ייצוגית (ופעמים 
אף באמצעים של דמוקראטיה ישירה — בצורת משאלי־ 
עם), ובעזרת מנגנון ביורוקראטי יעיל יכולה היא להשתלט 
על מרחבים ועל אוכלוסים רבים גם בשיטות ריכוזיות למדי: 
קיומה של אוטונומיה איזורית ומקומית בימינו היא, איפוא, 
תוצאת אידאולוגיה התומכת בשלטון־עצמי של חלקי המדינה 
ולא של כורח המציאות. אולם השפעת הביורוקדאטיה המנ¬ 
הלית גוברת בכל המשטרים: וכן גוברת השפעת המומחים 
בתחומי-חיים שונים, ונוסף על מומחים צבאיים — שתמיד 
היה חלקם גדול בניהול המ״ — גובר גם חלקם של המומחים 
("הטכנוקרטים") בתחומים אחרים בניהול המ׳. נוסף לשכבות 
הביורוקראסיה והמומחים גדול גם במשטרים דמוקראטיים 
כוחה של עלית פוליטית יציבה למדי המורכבת מעסקנים 
הפעילים בקביעות בחיים המדיניים. ובכל המשטרים מפעי¬ 
לות קבוצות אינטרסים וקבוצות אידאולוגיות לחץ כבד 
ביותר על המוסדות הפורמאליים ועל דעח-הציבור כאחד 
(מכאן הכינוי; קבוצות-לחץ). 


בימינו מתיימרים רוב המשטרים להמנות עם הטיפוס 
הדמוקראטי־הרפובליקני, ומגמתם החברתית העיקרית היא 
דאגה למצבם החמרי של הנמצאים בתחתית הסולם של 
החברה מבחינה כלכלית וכן לפיתוח כלכלי־טכנולוגי, שני 
זרמים רבי עצמה נאבקים עם הדפוס הדמוקראסי־הרפובליקני־ 
הסוציאלי,'זרמים שפעמים שהם מנוגדים זה לזה, ופעמים 
שהם שלובים זה בזה. הזרם האחד הוא זה הרואה את המש¬ 
טרים ההסכמיים והדמוקראטיים כדמוקראטיה "פורמאלית" 
בלבד בל עוד שוררים בהם חוסר-שוויון כלכלי ותלות כל¬ 
כלית של אדם בחברו. לשם מעבר לדמוקראטיה מושלמת 
יותר, "מטריאלית", סוציאלית־כלכלית ולא רק מדינית- 
משפטית. מוכנים חסידי זרם זה להשלים עש רודנות לזמן 
מעבר וצימצום חריף של חירות־הפרט. ביטוי של ממש מצא 
זרם זה במשטרים הקרויים "םוציאליסמיים"" או "עממיים" 
(עיין להלן, עמי 289 — 291 ). אולם גם בתוכם מתרבים סימני 
ביורוקראטיזאציה, התגבשות קבוצות־עלית קבועות, ו״הת- 
בדגנוח", ועם תופעות אלו נאבקות תנועות המחפשות פתרון 
במהפכנות הולכת ומחריפה, הפוסחת על שתי הסעיפים בין 
רודנות קיצונית עוד יותר ובין התרת רצועות השלטון ומתן- 
דרור לפעילות-המונים בלתי-ממוסדת עד כדי אנארכיה. 
הזרם השני קורא אף הוא לרודנות, בין כאמצעי לבלום את 
הנטיה לסוציאליזם, בין כדי ליעל את המכונה הדמוקראטית 
הנאשמת בחוסר-יעילות ובחוסר־דינאמיות, בין כדרך לפתח 
בקצב מזורז חברה נחשלת ובין מתוך תאוות שלטון לשמה. 
בהשפעת כל המניעים הללו יש לראות ברודנות מתחרה 
מסוכן לדפוס הדמוקראטי המקובל לכאורה בדורנו. — עם 
זאת, אפייני לדורנו שכמעט כל המשטרים והזרמים המדי¬ 
ניים טוענים שהם דמוקראטיים (כמוכח מביטויים כגון דמו- 
קראטיה עממית" דמוקראטיה מודרכת, דמוקראטיה סוציאלית 
ודמוקראטיה מהפכנית). גם כשהם סוטים מהליכים דמוקרא- 
טיים מסבירים רובם כי הם נאלצים לעשות זאת באורח זמני 
כדי להקים דמוקראטיה מושלמת יותר בעתיד, וכולם מש¬ 
תמשים בכלים השאולים מגנזך הדמוקראטיה (בחירות, 
משאלי־עם) כדי להצדיק את שלטונם' משטרים שהם אולי- 
גארכיים במהותם מונעים בימינו, להלכה או למעשה, את 
התחזקותה של כל אופוזיציה מאורגנת המסוגלת לסכן את 
מעמד המושלים. תכופות אוסרים להקים מפלגות מתחרות 
(אף שבמקרים־מספר מותר קיומן של מפלגות חלשות-ביותד 
או גרורות אחרי שליטים, שאינן מסבנות את ההגמוניה של 
המפלגה השלטת). מכאן ההבחנה בין משטרים ר ב ־ מ פ ל ג¬ 
ת י י ם לבין ח ד - מ פ ל ג ת י י ם. במ" רב־מפלגתיות המתי¬ 
רות חופש דעות וחופש פעולה אופוזיציונית, נודעת חשיבות 
מרובה למידת ההשתתפות וההתעניינות של 
האוכלוסיה בבעיות מדיניות, ודעותיהם של אירגונים וקבו¬ 
צות שונות בציבור משפיעות השפעה מרובה על השלטון. 
השפעה זו היא, כמובן, דו-סיטרית: שליטים בכל המשטרים 
משתדלים לכוון ולהדריך את דעת הציבור בפעולות הסברה 
ותעמולה. ככל שהמשטר מתקרב יותר לטיפוס של רודנות 
טוטאליטארית, זוכה השפעת השלטונות על אמצעי ההסברה 
והתעמולה במעמד של כמעט-מונ ופולין, ודעת-הציבור מוד¬ 
רכת יותר מידי השליטים. 

המי והמשפט. קשר הדוק קיים מלכתחילה בין המ׳ 
למשפט, והוא הלך והתהדק, בתחילה היה המשפט נתפס ברובו 
כסדרת נורמות נפרדת מן המ׳ ושאובה מן המנהג או מצווי- 




211 


מדינה, מדע־המדינה, תורות מדיניות 


278 


הדת ורק מיעוטו היה נובע מצווי המ׳. הם׳ ומושליה היו 
"רשאים", מבחינת התפיסה הזאת, לצוות, לחדש ולשפוט 
בתוך תחום צר זה, ואילו לגבי המשפט המנהגי או המקודש 
בסמכות רתית היו המ" ומושליהן כפופים עקרונית לנורמות 
שלא הם קבעון ואף היו חייבים לשמרן ולסייע בשמירתן 
מצד האוכלוסים, תפיסה זו לא נפגמה להלכה מהעובדה, 
שלמעשה חרגו המושלים תכופות מן המסגרת המשפטית 
המחייבת ופלשו גם לתחומי המשפט המנהגי והדתי. בהעזרם 
בכוח הכפיה שבידיהם ובמנגנון הדתי הנתון להשפעתם, 
אולם כבר בתקופות עתיקות, במ" כגון סין, שומר ובבל, 
הופיע המשפט במידה מרובה כסדרת נורמות מטעם הט', 
חלקה של הם' כקובעת את נורמות המשפט הלד וגדל, עד 
שבמאות האחרונות קנתה לעצמה עמדה, כמעט־מונופוליסטית 
בתחום זה, מצד שני סיגלו מוסדות המ' לעצמן סגנון משפטי 
בפעולות כלשהן. גם ההכרעות שמניעיהן מדיניים, אינסרסנ־ 
סיים או סתם שרירותיים הוצגו בלבוש של נורמה משפטית 
או של הפעלת סמכות משפטית, כד שלכאורה כל 
פעולה מסעם מוסד ממוסרות המ׳ הפכה 
להיות אקס בעל תחולה משפטית. כתוצאה מכך, 
נמצא הקשר בין המי למשפט מתהדק עד כדי הזדהות כמעט 
מלאה בין השנים. 

עם זאת נמשך ער ימינו המאבק בין תפיסת המשפט 
כיצירת המי וכנתון לשליטתה לבין תפיסתו כסדרת־נורמות 
אוטונומית הנובעת ממקורות דתיים, מדרישות המוסר 
("המשפט הטבעי" או "החוק הטבעי") או סמנהגים עתיקי־ 
יומין, ולפיכך כבלתי־תלויה במ׳ ואף כעולה עליה. עצמתה 
של המ׳ גרמה שבדרך כלל גברה התפיסה הראשונה. ביהוד 
נכון הדבר לגבי רומי וביזאנסיון, ושוב בם" אירופה לאחר 
התחזקותן על חשבון גורמים מתחרים בסוף ימי הבינים. את 
ביטויה הקיצוני מצאה התפיסה באסכולה הפוזיסיוויסטית 
של תורת המשפט במאה ה 19 ובתחילת המאה ה 20 , הגורסת כי 
אין במשפט אלא מה שהנסיך (= המי) מצווה. ואמנם. למע¬ 
שה מהווה המשפט בכל הם" המפותחות מכלול של נורמות 
שהם׳ רואה עצמה מוסמכת לחוקק ולשנות כרצונה 1 ואילו 
מקורוח אחרים נדחקים הצירה וחלים רק אם המ׳ מתירה 
את תחולתם. מצב זה נשען על מושג ריבונות ה מ׳. כלו׳, 
על עצמאותה כלפי חוץ וסמכותה הבלתי־מוגבלת כלפי־פנים, 
מושג שכל המ" דוגלות בו. אעפי״ב ממשיך להתקיים הרע¬ 
יון, כי בעצם מבוססת הדרישה לציות לנודמות משפטיות 
על ההנחה שאין הן סותרות את המוסר, את רגש הצדק ואת 
העקרונות הנתפסים בעיני הדור כמהווים את "המשפם 
הטבעי". רבים מן החידושים בדיני המ׳, אפילו הם מת¬ 
חדשים מטעם מוסרותיה על-פי הליכים מקובלים, ואפילו 
הם נובעים מלחצם של אינטרסים ספציפיים, נשענים על 
ההנחה שהמצב המשפטי הקורם אינו עולה בקנה-אחד עם 
תביעות המוסר וחוש הצדק. ואילו מהפכות מדייניות, 
שפירושן המשפטי הוא שבירת הרציפות המשפטית של 
הסדר המדיני, נובעות אף הן מהרגשת המתקוממים כי 
המשטר הקודם נוגד את דרישות המוסר והצדק! הצלחת 
מהפכה משמעותה, איפוא, שהעומרים בראשה השליטו את 
תפיסת המשטר והמשפט הנראית להם מוצדקת מבחינת 
המוסר המקובל עליהם. גם ביחסים שבין מ" גברה אחרי 
מלה״ע 11 הדעה, כי עקרונות המשפט הבין־לאומי הם רובד 
משפטי עלית, מעל צווי המי, וחלים על התנהגותה כלפי 


פנים וכלפי חוץ! גישה זו היתה מקובלת עד אמצע 
המאה ה 19 , אלא שאז נדחתד, מפני השפעתה של תורת 
הריבונות והגישה הפחיטיוויסטית. 

צווי המי, לרבות אותם הקובעים את מבנה מוסדותיה 
וסדריהם, מנוסחים כאמור בצורת נורמות משפטיות. במ" 
מפותחות, שבהן השתרשה דיפרנציאציה דקה בין חלקיו 
השונים של המנגנון, ובמקביל — בין תפקידיהם של החלקים 
האלה, הביא הדבר ליצירת מערכה מורכבת של מוסדות 
ונורמות הבנויה בצורה מדרגית, שבה הרבדים התחתונים 
"כפופים" לרבדים "הממונים" עליהם או המוסמכים לפקח 
עליהם ולרסנם. התרשים המובא כאן (מתוך: ב, אקצין. 
תורת המשטרים, א׳, עמי 120 , תשכ״ח^) מראה מערכת זאת 
כפי שהיא מצטיירת במשטר הפאדלאמנטארי במדינה דמו־ 
קראטית אחידה בעלת חוקה פורמאלית: 



^'־*^•?■־ 1 ןי*-*ש זייחנג־דז! -.*■•סדיי, 


במערכת זאת קיימת הפרדת רשויות, אך אין הרשויות 
מופיעות כשוות-מעמד! קיימת בה עדיפות עקרונית של 
הרשות המחוקקת על פני שתי הרשויות האחרות— המבצעת 
והשופטת. ועל כל פנים על פני הרשות המבצעת אשר 
הצמרת שלה, בגלל שליטתה על מנגנוני הכפיה, נחשבת 
לזקוקה במיוחד לפיקוח יעיל. אמצעי שני לריסון צמרת זו 
הוא ע״י מבנה קולגיאלי של "ממשלה" או "קבינט" 
שחבריו מפקחים זה יעל זה. אולם כל עוד מורכבים הקבי־ 
נטים ממנהיגי הרוב בפארלאמנט, מדריכות הממשלות את 
הפארלאמנטים יותר משמדריכים הפארלאמנטים את הממ¬ 
שלות. במשטרים נשיאותיים דוגמת אה״ב מתקרבות שלוש 
הרשויות יותר למעמד של שוויון ביניהן, הואיל והחוקה 
תוחמת את תחומה של כל רשות וכל אחת מהרשויות זקוקה 
לשתף פעולה עם שתי האחרות לשם מילוי תפקידיה. חלק 
הארי של סמכויות הרשות המבצעת במשטר נשיאותי מרוכז 
בידי יחיד, הנשיא, במקום שיהיה מפולג בין חברי גוף קולק־ 
טיווי, ודבר זה מעניק לרשות זו כוח נוסף, אך מעניין 
שדווקא בכמה משפרים נשיאותיים, בפרט באה״ב, מגלה 
הרשות המחוקקת עצמאות מרובה יותר ביחסיה עם הנשיא 
משמגלים הפארלאמנטיס ביחסיהם עם הממשלות הפארלאמנ־ 
טאריות. במ" משני הסוגים גם יחד יש חשיבות מיוחדת לרשות 
השופטת. אשר "אי-תלותה" מתבטאת בכך שמינד השופטים 
נעשה להלכה לפי שיקולים ענייניים. שמובפהת לשופטים 
קביעות בפעולתם, ושאין הם מקבלים הוראות באשר לתוכן 
פסקי־דיניהם- "אי־תלות" זו מרשה להם למלא ביתר יעילות 











279 


מדינה, מדע־המדינה, תורות מדיניות 


280 


את תפקידם בבדיקת החוקיות של פעולות השלסונות לאור 
החוקים (ובמספר ם" אף את חוקיות החוקים לאור החוקה). 
עקרת זה של סמכות בתי־המשפט לבדוק את פעולותיהם של 
השלטונות לאור החוקה והחוקים מכונה "עקרון החוקיות" 
או ״שלטון החוק״. — במשטרים המתקרבים לדפוס רודני, 
מאבד מכאניזם זה של הפרדת הרשויות הרבה ממשמעותו. 
הרשות המחוקקת בהם מורכבת לרוב מחסידי הצמרת הפר 
ליטית ועושי־דברה ואינה מהווה משקל־נגד לעומתה, והשופ¬ 
טים נתונים גם הם ללחץ כבד מצד השליטים הפועלים כחברי 
הצמרת של הרשות המבצעת או תוך הסתמכות עליה. 

יחסים בין מ". מהותה של מ׳ ופעולותיה מתבררות 
לא רק על פי מקומה בין אירגונים חברתיים אחרים שבתחום 
שלטונה, אלא גם על פי מקומה בין מ" אחרות. מכלול זה 
של יחסים בין מ״ מכונה ״יחסים ב י ן - ל א ו מ י י ם", אם 
כי הנושא העיקרי בו הוא לא יחסי־לאומים אלא יחסי־מ" 
(ע״ע יחסים בין־לאמייט). 

יהסים אלה מבוססים על כמה מטרות המשמשות נר 
לרגלי שליטי־מ" ובמידד, מרובה גם לרגלי אוכלוסיהן. שתי 
מסרות מאפיינות את מדיניות-החוץ של כל המ" בכל 
הנסיבות; האחת היא הבטחת קיום המ׳ ושלמות גבולותיה 
מפני כל סכנה מבחוץ ("הגנה על סטאטוס־קוו טריטוריאלי"). 
רק בלחץ שאין לעמוד בפניו יש שמוותרים על שטחים של 
הם׳ או נכנעים כליל לאויב! "מכירות שטחים" מידי מ׳ 
לזולתה שוב אינן גורם של ממש, וגם "חילופי־שטחים" נדי¬ 
רים בימינו. מטרה כללית שניה מכוונת לארגן קשרי כלכלה 
ותרבות עם מ" זרות באופן שיעשירו את משאביה החמריים 
וד,רוחניים של הט׳, את אמצעיה ואת רמת-המחיה של אוב- 
לוסיד,, רובם או חלקם. שתי מטרות אחרות, הנוגדות במידה 
מסדיימת זו את זו, מופיעות לעתים קרובות ביחסים בין מ". 
האחת ניזונה מן הרצון להרחיב במידה מירבית את הש¬ 
פעתה המדינית מעבר לגבולותיה, להגדיל אח עצמתה כגורם 
בעל-חשפעה בזירד, הבין־לאומית (מכאן הביטוי "מדיניות 
של עצמה״ — 1€5 ז 011 נ 1 ■!ס׳י^סק), ואף להרחיב את שטח 
שלטונה הישיר או את תחוםי־השתלטותח בעקיפין במידת 
האפשר. מדיניות המודרכת ע״י מטרד, זו קרויד, אימ¬ 
פריאליזם (ע״ע), וכשהיא מופנית אל שטחים בלתי־ 
מפותחים מעבר לים — ק ולוג י ל יזם (ע״ע). כרוכד, 
במטרד, זו גם יצירת דפוסים של שיעבוד חלקי של מ׳ זרה 
לד,לכה (מ״ואסאלית בעבר, מדינת־חסות או פרוטקטוראט 
בתקופה המודרנית) או למעשד, (מ״־גרורות) ושל עמדות 
יותרות צבאיות, כלכליות, תרבותיות או אידאולוגיות במ" 
זרות. המטרה המנוגדת לכך היא טיפוח שיתוף-פעולד, בררכי 
שלום בין המ" לא לשם הגברת עצמתן או הרחבת תחומי 
שלטונן זו על חשבון זו. מגמה זאת מתוארת תכופות 
כשוחרת־שלום וכאינטרנאציונאליסטית. 
כשהיא מרחיקד, לכת. כרוכה, בה גם השאיפה לקדם אינ¬ 
טגראציה מוסדית של המ" במסגרת אירגונים איזוריים 
או' עולמיים, שפירושה נכונות לצמצם את משמעות הריבו¬ 
נות של המ". בדורנו מרבים אמנם לשלם מס-שפתיים לאינ־ 
טרנאציונאליזם, וד,דבר התבטא בד,קמת חבר-הלאומים (ע״ע) 
ומוסדותיו ואה״כ — ארגון האמות המאחדות (ע״ע) ומוס¬ 
דותיו. אולם, למעשה חזקות יותר המגמות האחרות, ביחוד 
בקרב "מעצמוו; גדולות", בעלות משאבי־עצמה גדולים מן 
הרגיל, הרואות עצמן מעוניינות בכל התפתחות בזירה הבין- 


לאומית והשואפות להשפיע על כולן למען האינטרסים המיר 
חדים שלדון. נוסף על ארבע מטרות עיקריות אלו, וכן על 
מספר מגםות־בינים (כגון: התפשטות טריטוריאלית באיזור 
ספציפי משיקולים לאומיים, בטהוניים או כלכליים, והקמת 
בסיסים צבאיים מחוץ לגבולות המ'), משפיעים ביחסים 
הבין־לאומיים כל אותם גורמים ואידאולוגיות המשפיעים 
בפנים חמי. 

להגשמת מגמותידון משתמשות ד,מ" בכלים שונים, שה־ 
חשובים בדום הם: הקמת כוחות מזויינים ושימוש בהם 
בשעת הצורך! מגע ומשא בצינורות דיפלומאטיים ואחרים! 
ביון! תעמולה! הסכמים עם מ״ זרות על נושאים ספציפיים • 
כריתת בריתות! השתתפות באירגונים בין־לאומיים. אחד 
המאפיינים המסרתיים ביחסים הבין-לאומיים הוא השימוש 
הרב בכוח פיסי, כל׳, באלימות, כדרך ליישב סכסוכים או 
לדושיג את הרצר. מצב שבו נראד, כנורמלי השימוש בכות 
פיסי מצד מ׳ אחת כלפי מ׳ אהרת הוא של מלחמה, בניגוד 
למצב של שלום. אולם גם בתנאי-שלום פעמים שמשתמשות 
מ" בכוח פיסי זו נגד זו, ולחצים ואיומים הם אמצעי נפוץ 
ביחסיהן! מצד שני אין המגע ביניהן מנותק כליל גם 
בחנאי־מלחמה. שיקולים מוסריים ומעשיים כאחד תורמים 
לסלידה ממלחמד, ומשימוש באלימות בכלל ביחסי־מ", ומכאן 
השאיפה ל פ א צ י פ י ז ם. מאז סוף המאה ד, 19 גברה הנטיד, 
הפאציפיסטית בעולם, אך זו לא הצליחד, עד כה לשים קץ 
למלחמות ולצורות אחרות של שימוש באלימות. ישנה נטיד, 
להמליץ על יישוב סכסוכים בין-לאומיים בד,כרעה שיפוטית, 
אך אין ד,מ" מרבות להזדקק לכלי זה לגבי בעיות חשובות. 

גם ביחסיד, כלסי־חוץ, כמו בניהול ענייניה בתוך תחום 
שלטונה, נוד,גת הם׳ לפעול בדפוסים משפטיים, והמשפט 
ה ב י ן ־ ל א ו מ י מיועד להדריך את פעולות ד,מ" ביחסיהן 
הדודדיים. אולם ענף־משפט זה סובל מחולשות חמורות 
הכרוכות בעצם תפיסת ריבונותה של ד,מ׳ הבודדת, ולפיכך 
רחוקה התנהגות המ" ביחסיהן ההדדיים מלהיות תמיד 
תואמת את דרישותיו, אפילו כשאלו ברורות למדי. 

מדע המ״ (מד,״מ, 50101100 0110031 ?) הוא המקצוע 
החוקר את התופעות הקשורות ביחסים מדיניים, כלו׳, ביחסי־ 
שלטון בחברה האנושית. בין המעמיקים לחקור תופעות 
אלו היו הוגי־ד,דעות ביוון הקדומה, והם הטביעו את חותמם 
על התפתחות הענף כולו, כיוון שיחסי-שלסון ביוון התרכזו 
בעיקר בעיר-המי, הפולים (ע״ע יון, עמ' 454 — 456 ), 
נקרא שמה הן על מכלול יחסי-שלטון והן על המקצוע שעסק 
בדום. אין לראות את המי, או את החיים המדיניים בכללותם, 
כפרי המחשבד, המדינית או כפרי מחשבה מדעית כלשד,י, 
אף שמחשבד, זו וממצאי המחקר המדעי עשויים להשפיע 
על המציאות המדינית. המ׳ ור,חיים המדיניים בכללם קודמים 
בעיקרם למה״ט שהוא מאמץ שכלי להתבונן במציאות 
המדינית, לתארה" להסבירד, הסבר שיטתי או אף להמליץ 
על דרכים לשיפורה. נכח הוא שעד סוף המאה ה 19 התרכזו 
רוב המלומדים שעסקו במקצוע זה בתופעת המ' עצמה — 
תולדותידו, צורותיה, מוסדותיה הפורמאליים והפעולות המיר 
חדות לה, ודוזניחו את הדוסתכלות בתופעות וד,ליכים בלתי־ 
פורמאליים שבחיים המדיניים, כלו׳, את התנהגותם של 
בני־אדם להמוניהם וקבוצותיהם. 

קשה להפריד בין מד,״מ כפי שהוגדר כאן לבין יחס ערכי 
למשטרי־מ" ולמגמות מדיניות שונים. גם החוקרים המנסים 




2?1 


מדינה, ם־ע־הסדי:ה, תו־ות מדיגיות 


282 


לבדוק בדיקה אוביקטיווית את המציאות המדינית על כל 
צדדיה אינם יכולים" שלא להיות מושפעים מדעותיהם המדי¬ 
ניות והחברתיות. אך אם בדורות האחרונים ניכרת לפחות 
המגמה לאוביקטיויות בין החוקרים והמורים האקדמיים 
(פרט למלומדים מהאסכולה המארכסיסטיח), הרי בעבר היה 
הרצון לשוות למ׳ דמות ותובן הנראים למלומד כרצויים.חלק 
עיקרי ביצירתו ובהוראתו ומה״מ היה שלוב באורח הדוק 
בהמלצה על תורה מדינית זו או אחרת. בימינו 
מהווים חקר התורות המדיניות והשוואתן חלק מחלקי מה״מ. 
ואילו הטפה לחורה מדינית מסויימת נחשבת לקביעת עמדה 
פוליטית־ן!רכית, ולא לגישה מדעית. 

כדיסציפלינה נפרדת בהוראה אקדמית מה״מ הוא מקצוע 
עתיק מאד וחדש למדי גם יחד. ביוון תפסה דיסציפלינה זו 
מקום מכובד ביותר, ואריסטו ראה בה "מדע שיש לו אוטו¬ 
ריטה ושליטה על שאר המדעים״ (אתיקה ניקומאכאית, 1194 
א—ב). אולם ביה״ב ובעת החדשה נלמד המקצוע באוני¬ 
ברסיטות במסגרת התאולוגיה ואח״ב הפילוסופיה, ובעיקר 
במסגרת לימוד המשפט. ושיעבוד זה לחשיבה תאולוגית, 
פילוסופית, וביחוד משפטית, טבע את חותמו על הדיסציפ¬ 
לינה כולה. רק בתחילת המאה ה 20 החלו אוניברסיטוח 
בארצות דוברות-אנגליח ומוסד אקדמי אחד בצרפת להורותו 
כדיסציפלינה נפרדת. מאז מלה״ע 11 גישה זאת הולכת 
ומתפשטת בארצות ואוניברסיטות רבות. 

ניתן למיין אח הגישות, או האסכולות, האלה במה״מ 
כלהלן: 

א. גישה פילוסופית-מוסרית. גישה זו, שהיא 
כולה ערכית־נורמאטיווית, הגיעה לפריחת־פתאום באסכולה 
הסוקרנזיח ביות הקדומה! היא אפיינית גם לתורת הט׳ של 
סין הקלאסית, וממשיכה להתקיים כאחת הגישות החשובות 
במה״מ עד ימינו, היא בודקת את הערכים המוצעים לראדים 
לשלוט בתחום היחסים המדיניים, ולאחר קביעת זהותם 
ותכנם של ערכים חיוביים ושליליים, היא בודקת את המצי¬ 
אות לאורם וממליצה על שינויים התואמים את הערכים 
הנראים לחוקר. לפי גישה זו משולב מה״מ שילוב הדוק 
בתורח־המידות (ע״ע מדוח, תורת ה-). בין החוקרים בזמן 
החדש — שהם פילוסופים, תרמו שפינוזה, יום, ביקון, הובז, 
לוק, ליבניץ, קאנט, הגל ופיכטה (ע' ערכיהם) תרומות 
בכבדות ביותר למה״מ.'בעיקר יש להדגיש את תרומתו של 
זזגל, אשר — כדוגמת אפלטון מבין הוגי־הדעות הקדמו¬ 
נים—הפך לאוטוריטה, ועליו מסתמכות אסכולות ותנועות 
רבות ושונות זו מזו בתכלית. אד גם פילוסופים אלה, פרט 
ליום, מרבים להשתמש במושגים ובמינוח מתורת־המשפט. 

ב. גישה תאולוגית-דתית.גם אסכולה זו ניגשת 
לבעיות מדיניות גישה ערכיח-נורמאטיוויח. אלא שבמקום 
לבסס את תוקף הערכים הראויים לשלוט בחיים המדיניים 
על השגותיהם השכליות של בני־אדם, היא מחפשת את 
האוטוריטה לקביעתם במקור על-אנושי. לאסכולה זו השפעה 
מרובה כל אימת שהחיים המדיניים והאינטלקטואליים מעוצ¬ 
בים במידה מכרעת עפ״י השקפת-עולם דתית. 

ג. גישה משפטית. עיקרי-פעולתה של הט' הם 
קביעת כללי-החנהגותם של בני-אדם הנתונים לשלטונה או 
הפועלים מטעמה. כללי התנהגות אלה הם המהווים במידה 
מרובה את מערבת הנורמות המשפטיות. גט אירגון המוסדות 
והמנגנונים שבעזרתם פועלת המ׳ נעשה בצורת צווים 


שמייחסים להם תוקף משפטי. גישה זו, שאף היא נורמאטי- 
ווית בחלקה, התפתחה ביה״ב. היא היחד. הזרם העיקרי 
במה״מ מ ז׳ ן בודן (ע״ע), בסוף המאה ה 16 , ועד סמוך 
לזמננו והתרכזה בבעית הריבונות. היא הגיעה לשיאה 
עם הנם ק ל ז ן (ע״ע), שזיהה את המי עם המשפט. 

ד. " גיישה סוציולוגית. אסכולה זו רואה את המ׳ 
כמוסד בין מוסדות חברתיים אהרים וחוקרת את יחסיהם 
ההדדיים. ניצבי גישה זו כבר מצויים אצל אריסטו, ואח״ב— 
אצל אבדח׳לדון (ע״ע), בודן, אלטהוזיוס, מונטסקיה (ע״ע), 
וטוקויל (ע״ע). בדורות האחרונים התפתחה אסכולה זו 
בכיוון של סוציולוגיה פוליטית בהשפעתם של 
^•טו(ע״ע), אוסטרוגורסקי (ע״ע), מכס ובר (ע״ע), מיכלס 
(ע״ע) ובנטלי. מאפיינים אותה חקר המציאות המדינית 
תוך שלילת גישה ערכית והתרכזות בדפוסי התנהגותם של 
יחידים וקבוצות של בני-אדם (בניגוד לחקר התהליכים 
והמוסדות הפורמאליים) תוך שימוש מירבי בשיטות סטא- 
טיסטיות (־= אסכולה ביהייוויוריסטית [-׳\ 113 ש 6 

ות 5 ו 31 ־ 101 ]). 

ה. גישה כלכלית. כבר אריסטו עמד על הקשר 
בין המשק לבין המ', וגישה זו בולטת אצל ג׳ימז הרעגטון 
(ע״ע). עם התפתחות המהשבה הכלכלית במאה ד. 18 גברה 
הנטיה לראות ביחסים כלכליים את גורם היסוד בחברה 
האנושית, ובסתם מוסדות חברתיים — פונקציה של יחסים 
אלה. למן הפיסיוקרטים, הלוטיוס, הולבך ורוסו (ע׳ ערכי¬ 
הם) גברה הנטיה' לראות במ' תופעוח-לוואי של הסדרים 
כלכליים. נטיה זו התפתחה במיוחד באסכולה המארכסיס־ 
טית. אסכולה זאת טוענת שהיא מנתחת את תופעות החברה 
ניתוח מציאותי ואוביקטיווי, אולם דווקא בה מצוי יסוד בור- 
מאטיווי איתן, המייחם עליונות לערבים שהמעמד הפרו¬ 
לטארי מסמלם, והמעריך את המציאות לאורם. 

ו. גישה פסיכולוגית. גישה זו, שגורם ההערכה 
חופם בד, מקום צנוע יותר מאשר בשאר הגישות ופעמים 
שנעלם בה כליל, מעוניינת במיוחד בחקר מניעי ההתנהגות 
המדינית של בני־אדם, ובמיוחד של הפעילים בחיים מדיניים. 
ראשיתה של נישה זו נמצאת כבר באסכולות הסופיסטיות 
ביוון הקדומה. נציגה הבולט בין הסופרים הקלאסיים במקצוע 
היה ניקולו מק^ולי (ע״ע). בדור האחרון זכתה גישה זו 
בפופולאריות מרובה, ונציגיה העיקריים הם גריאם וולם 
(ע״ע), ה. ד. לסול וברטרן דה ז׳ובנל(ע״ע). 

הענפיםיהישונים של מה'״מ הם אלה: 

א) חורת המשטרים. ענף זה עוסק בתיאור המציאות 
המדינית בהתגלמויוחיד, העיקריות במ' נתונה או בדיון 
על בסיס השוואתי. 

ב) מנהל ציבורי. ענף זה עוסק בתיאור המציאות המדי¬ 
נית בהתגלויותיה המנהליות. 

ג) יחסים בין-לאומיים. ענף זה עוסק בתיאור המציאות 
המדינית בהתגלמדותיה כלפי חוץ וביחסים בין־מדינתיים. 

ד) תולדות הרעיון המדיני. 

ה) "ת א ו ר י ח" מ ד י נ י ת. בכל אחד מארבעת הענפים 
שמנינו נוטים שלא להסתפק בתיאורים של אספקטים בודדים, 
ושואפים לראותם ראייה סינתטית ושיטתית וראייה מקיפה 
של המקצוע בולו. בפיתוח תאוריות אלו התבססו בעבר על 
הנחות שראו אותן מבוססות כל צרכן על סמך החומר הקיים. 
סברו שתאוריות אלו מסוגלות לסייע גם בראיית הנולד, 



283 


מדינה, מדע-וזמדינה, תורות מדיניות 


284 


בלר, בהבנת תופעות והתפתחויות שעדיין לא נתגבשו במצי¬ 
אות המדינית. משגברו הספקות אם אמנם עמדו הנחות אלו 
במבחן המעשי או העיוני הדרוש, החלו מקדישים שימת לב 
רבה יותר לבעיות מתודולוגיות במה״מ כדי לבסס 
ביסוס איתן הן את הכללותיו והן את ממצאיו הנוגעים 
לפרטים. יש הולכים בשיטת ההתבססות על נתונים כמותיים, 
יש הולכים בשיטת ההפשטה המאתמאטית, ויש מטילים ספק 
בפוריותן של שתי גישות אלו גם יחד. 

תורות מדיניות. מסות בת״מ נכתבו כבר במזרח 
הקדמון ובמזרח הרחוק, ואלו שהגיעו אלינו — מסין, מהודו, 
ומתקופה מאוחרת־יותר מפרס — מרבות לעסוק בבעיות 
מעשיות. בחינת עצות למושלים כיצד לד,צליח בתפקידם. 
לגישות השונות של התנ״ך למ׳ היתר. השפעה רבה על 
המחשבד, המדינית בעולם הנוצרי: הגישה התאוקרטית 
היסודית אל המ', והגישה האנטי־מלוכנית בנאומו של 
שמואל (שמו״א, פרק ח). אולם במיוחד התפתחו הפילו¬ 
סופיה המדינית ומה״מ ביוון העתיקה, וזאת בגלל שלושה 
גורמים: (א) ריבוי המשטרים ביוון וגיוונם, שיצרו אתגר 
להשוואתם ולבחירד, ביניד.ם! (ב) ניידותם הרבה של היוונים, 
שהרבו להפליג בימים ושהכירו אגב כך צורות־משטרים של 
עמים זרים! (ג) חופש יחסי מכבלי דת דוגמאטית, שהקל 
על היוונים לתד,ות אם אמנם הקיים הוא גם מוצדק. האסכו¬ 
לות הקדם־סוקראטיות, ובעיקר האסכולה הסופיסטית לגוניה, 
שהצטיינה בגישה פראגמטית וספקנית, הרימו תרומה גדולה 
להבנת החיים המדיניים. אך השפעה רבה היתח לסוקראטם 
ולאסכולות שקמו בעקבותיו, של אפלטון, כסנופון ואריסטו. 
בדיאלוגים של אפלטון, המשמשים מקור השראה למחשבה 
המדינית עד ימינו, מומלצים משטרים שונים, שהצד השווה 
שבכולם הוא אי-אמון בדמוקראטיה ווועדפת ממשל של 
קבוצת־עילית. גם אצל כסנופון בולטת אותר, נטיח, אם כי 
בלי ביסוס מעמיק ובלי הסקת מסקנות מקוריות מרחיקות- 
לכת. אריסמו, שגם בבדיקת המציאות המדינית הצטיין יותר 
מכל שאר הוגי-הדעות הקדמונים, המליץ לעומת זה על 
"משטר מעורב", שבו מאוזנות השפעותיהן של שכבות-אוכ- 
לוסיה שונות. מבין האסכולות המאוחרות של הפילוסופיה 
המדינית היוונית, יש לציין את האפיקוראים והסקפ־ 
טים, שחזרו בצורה מעודנת לכמה מהנחות־היסוד של הסו¬ 
פיסטים, את הקיניקים ואת חכמי הסטואה. אסכולת 
הםטןאה, בד,תרכזותה ביחיד הנבון, בזלזולה, יחסית, 
בהבדלי-מעמד ובמוסדות מדיניים ובגישתה הקוסמופוליטית, 
השפיעד, השפעה עצומה על המחשבה האנושית אלף שנים 
לפחות, ועדיין רישומה ניכר, מבין הוגי־דעות ברומי, הושפע 
קיק רו (ע״ע) מאריסטו ומפוליביום (ע״ע), אם כי 
ניכרת בו גם השפעת הסטואד" ובעצם הוא מצדד בדפוסים 
האידאליים של הרפובליקה הרב־מעמדית הרומית. לתנועות 
חברתיות ברומי, כגון אלו של משפחת ג רק כוס (ע״ע) 
ושל ספרטקוס (ע״ע), עם כל חשיבותן בעת החדשה, לא 
היתד,'השפעה רבד, בתקופות הקודמות. ס נקה (ע״ע) 
ומרקוס אור ליום (ע״ע) הם כבר סטואיקנים טד.ורים, 
וניתן להכיר שגרסתם, עם כל משקלה המוסרי־הפילוסופי, 
היא גרסה נוחר, לשכבד, שלטת במעצמד, המושלת על עמים 
רבים. 

כשמשלה בכיפה המחשבה הנוצרית, מ א ו ג ו ס ט י נ ו ס 
(ע״ע) ועד לרנסנס, שלטר, באירופה הדעה שמקור הסמכות 


המדינית הוא אלוהי, שד,נשלט חייב לציית למושל, שהוא, 
בתחומו, נציג האל, שנחמתו של היחיד העשוק היא בתקוותו 
לעולם־הבא תוך השלמה עם הבדלים חמריים ומעמדיים 
בעולם־הזה, ושבתוך חקהיליה הנוצרית אין לייחס חשיבות 
להבדלים בין עמים. זוהי תפיסה שיש בה יסודות סטואיים 
המותאמת לחברד, הנוצרית ולאינטרסים של השכבות השול¬ 
טות. שתי הבעיות הספציפיות שבהן התרכזה המחשבה 
המדינית היו; היחס ביין הרשות החילונית לבין הרשות 
הדתית, וד,יחס בין העולם הנוצרי לבין הכופרים. אולם עסקו 
גם ברעיונות כגון החובה הם וסתת של "רחמנות" ו״צדקה" 
לעניים, ניכרו ניצני מוסר סוציאלי (ביהוד אצל ת ומאס 
מ א ק ו ו י נ ו), ונידונה בעית כללי המוסר או המשפט הטבעי 
והאלודר שהכל חייבים בשמירתם — כולם רעיונות שמקורם 
במחשבד, היוונית, היהודית וד,רומית. 

במאה ה 12 החלו להופיע בכתביהם של הוגי-דעות מבין 
הכמורה הקתולית, ביניהם ג׳ון מסולסברי, ויליאם מאוקם, 
ניקולאוס קוזאנוס ומרסיליוס מפדובה, נימות הסכמיות- 
דמוקרטיות באשר לסמכויות בתוך הכנסיה: הם דרשו מתן 
השפעד, רחבה יותר לציבור, כלר, לקהל המאמינים. בהשפעת 
המצב המדיני וניצני הרעיונות הלאומיים דרשו גם לתת 
סמכויות רחבות יותר למ׳ על חשבון הכנסיה, אפילו תהיינה 
סמכויות אלו בידי המלך. הופיע הרעיון שהמלך הוא, בעצם, 
נציג התושבים. הרעיון הלאומי הועלה בצורר, ברורד, יותר 
ובשילוב מעניין עם גישה אינטרנציונליסטית בכתביו של 
רנטה (ע״ע): במשנתו המדינית דוגל דנטד, בט" לאומיות 
שתדויינה מאורגנות במסגרת מאחדת כדי להבטיח שלום 
ביניהן. הוא דגל באיטליה מאוחדת, משוחררת משלטונו 
המדיני של האפיפיור, נתונה לשלטון הקיסר, וראה את 
הקיסרות כמכשיר לאיחוד העולם. דבקות בלאומיות איטל¬ 
קית מציינת גם את כתביו של ניקולו מ קי א ולי. 

המחשבה המדינית של עמי האיסלם היא תערובת של 
גישר, תאולוגית־מוסלמית עם השפעת תורותיהם של אפלטון 
ואריסטו. ונסיון לתאם את השתים. מקום בראש תופסת אצל 
הוגי-דעות מוסלמיים בעיית היחסים בין המדינה ובין הדת. 
כזאת, ביסודד" היא משנתם של אל־פאראבי, אבן־ 
סינא, א ל-גז אל י ואבן־רשד, אף הם תופסים את 
השלטון המדיני במושגים משפטיים, מה גם שאין האיסלם 
מבדיל ברור בין תחומי הדת לבין תחומי המשפט. מקום מיוחד 
תופס אבן ח׳לדון (ע״ע), שהצטיין בניתוח חודר של 
יחסי-הגומלין בין ד,מ׳ לבין גורמים היסטוריים וסביבתיים. 

הוגי־דעות של ד,יר,דות המסרתית לא הרבו להתעסק 
בתד,״מ, דבר המסתבר מניכור חיי היהודים בגולה ממסגרות 
מדינתיות. למעשה ניסחו רק הרמב״ם ור׳ יצחק אברבנאל 
תורד, מדינית משלדום, אף היא בנסיון לתאם את דעות החכ¬ 
מים מבני-העמים עם המסורת הדתית (ר׳ לד,לן, עמ' 293/4 ). 
הרמב״ם הרחיב את הדיבור על משטר מלוכני-לאומי 
במתכונת ההלכה ולא נגע כמעט בבעיות מדיניות בכללן, 
ואברבנאל נתן את דעתו גם על משטרי העמים. אין הוא 
רואד, במ׳ תופעד, בעלת ערך עצמי או פרי רצון אלודוי, 
ומכל המשטרים הוא מעדיף משטר מעורב-רפובליקני. ואשר 
למ׳ עברית, מובן שדרש ציות להלכה. ראוי עוד להזכיר 
את מ הר" ל בתקופה מאוחרת יותר, ששילב את רעיון 
תקומתה של מדינת ישראל בזכותד, הטבעית של כל אומה 
לעמוד ברשות עצמה ולא להיות נתונה לשלטון זרים! אפשר, 



285 


מדינה, מ־ע־המדי ה, תורות ממגיות 


286 


איפוא, לראותו כאחד הראשונים שניסח את "זבות ההגדרד, 
חעצמית של לאומים" (ע״ע יד,ודה ליוא בן בצלאל, עם׳ 
217 ). 

עם תנועת הרפורמציה וד,תגובד, הנגדית של הכנסיד, 
הקתולית, קיבלה בעיית היחסים בין המ׳ לדת באירופה 
{!קסראליות נוספת. העמיקו לדון בד.: בקרב הפרוטססאנ־ 
טים — מרטין לותר, דאן קאלוין, ג׳ון נוכם' ואסכולת המונר־ 
כומכים (ע״ע), ובקרב הקתולים — החשמן בלארמינו(- 1 ט 6 
0 מ 11 תעג 1 ), חואן דד.־מאריאנה ־ 8 ) ופראנסיסקו 

סוארס ( 5113102 ). נקודת הכובד בדיונים אלה עברה בהדרגה 
משאלת היחסים בין השלטונות המדיניים לבין השלטונות 
הדתיים לשתי שאלות אחרות: מידת הסובלנות של מושלי־ 
מ" לנתיניהם בני דתות אחרות, וזכות ההתנגדות של 
האובלוסיר, למושלים. אשר לסובלנות, ביססו במאד, ד, 16 
ארסמוס מרוטרדם וד,משפטן הצרפתי ז׳ן בודן את רעיון 
הסובלנות הדתית ביסוס איתן, ואו• שבזמנם ובמאד, שלאח¬ 
ריהם לא נתקבלו דעותיהם הלבד, למעשה, הרי במאה ה 18 
תורת־ד,םובלנות הלבד, ור,תגשםד, במידד, גוברת, עד שהפכד, 
במאד, ה 19 לנכס כללי של התרבות המודרנית. עצם המושג 
של "דת שלטת" הפך לערך המוטל בספק, ומ" רבות עברו 
למיסוד יחטי המ׳ והדתות על בטיט של שוויון מעמדן של 
כל הדתות, או בצורה של תמיכת ד,מ' בכולן. או של 
ראיית הדתות כעניינן הפרסי של קבוצות־אוכלוסים, או של 
יחס עויין של ד,מ׳ לאמונות דתיות בכללן. אשר לזכות 
ד,ד,תנגדות למושלים, גם היא נידונה מתחילה בהקשר של 
המצב הדתי, וד,בעיה שעמדה במרכז הד,תעניינות היתה 
זכותד, של האוכלוסיה למרוד בשלטון "כופרים" או "מדכאי 
דת האמת״! אולם במרוצת הזמן נזקקו המחברים לטיעונים 
השאובים מעקרונות הסכמיים, ומכאן רק צעד קטן לרעיון 
שנתינים רשאים למרוד בנסיבם גם בשל נימוקים אחרים. 

באורח מקביל הלכד, ונתמעטה השפעתם של מחברים, כגון 
המלך ג׳ימז 1 ורוברט פילמר באנגליה ובוסיאה (ע״ע) 
בצרפת, שניסו לבסיס את האבסולוטיזם ואת חובת הציות 
המוחלט של הנתינים ביסוס דתי. קבוצה רבת־חשפעד, של 
חוקרים אנגליים, כגון ריצ׳רד הוקר, תומאס ססית, פרנסיס 
בייקון, ובייחוד תומס הובז, ניסו ליישב בסיס הסכמי של 
השלטון המדיני עם משטר מלוכני אבסולוטי! אך עם 
אלג־רנון סידני וג׳ון לוק גברה הנטיה להסיק מתורת 
האמנה החברתית (ע״ע) זכרות גדלות של האוכלו¬ 
סים והגבלות מתמידות של השליטים. גון מיוחד במינו של 
האסכולה ד,ד,סכמית ייצג יוד,נם אלטד,וזיום (ע״ע) שראד, 
את ד,מ׳ לא כפרי הסכם מפורש אלא כגולת הכותרת של 
מערכת מורכבת של אירגונים חברתיים. לוק ומונטסקיה, 
הלוטיוס ור,ולבד, ובתקופה מאוחרת יותר — ג׳ון סטיואירט 
מיל וד,רברט ספנסר, נקטו עדיין עמדד, המבקשת לפשר בין 
מסקנות דמוקראטיות לבין זכויותיד, של עילית חברתית — 
המונרכיה, האצולה, שכבות משכילים וכדומה. אולם כבר 
אצל תנועות הלולרז (ע״ע) ו״דיגרז" באנגליה במאה ה 17 , 
אצל רוסו ומאבקי בצרפת במאה ד, 18 , אצל מרשל, בבן• 
וחומס פין (ע• ערכיד,ם) בעיצומה של המהפכה הצרפתית, 
ואצל הוגי־דעות דמוקראטים וסוציאליסטים רבים במאד, 
ד, 19 , הועלד, הרעיון החסכמי לדרגר, של עקרון יחיד המצדיק 
את השלטון המדיני, ומכאן העמדתו של שלטון זה על בסיס 
דמוקראטי ועל זכות הד,צבעה לכלל הציבור המבוגר (פרט 


למתן זכות זו לנשים, שלא היה בעיה אקטואלית עד לסוף 
המאד, ה 19 ). 

ראוי להצביע על הוגי-דעות אחדים, שבמידד, מרובה, 
בגישתם היסודית או בצורת הגשת דעותיד,ם, סטו מן הדרך 
המקובלת. אחד מד,ם הוא ם קיא ולי. בספרו הגדול 
01500151 ניתח את בעיות המ׳ על רקע של ניתוח היסטורי 

— צורה שיש לה תקדימים. אולם ספרו הקטן "ה נסיר" 
הוא יוצא־דופן בעולם המערבי. בראליזם ללא־רחם תאר 
מקיאולי בספר זה אח האמצעים שמשתמשים בד,ם שליטי-מ" 
לשם ד.בטחת שלטונם, וניתח אותם מבחינת יעילותם. מספר 
רב של מחברים הלכו בדרך הפוכה: אף הם, כמקיאולי, סטו 
מן הדרך המקובלת. אולם במקום לד,יתפם לראליזם קיצון, 
תארו את צורת השלטון הרצויה באורח דמיוני, ע״י א ו ט ו¬ 
פיה (ע״ע). דווקא בתקופד, האחרונד, גדלה חשיבותן של 
אוטופיותשליליות, המזהירות מפני משטרים שאינם- 
רצויים, כגון ״עולס-חדש״ ( 1 > 1 ־ 01 ז\\ 7 ו 0 א 21370 ), 1932 , 
מאח א. הכסלי (ע״ע), "אחוזה של בעלי חיים" ( 31 חז 1 ח.ו< 1 
״ 311 ?), 1945 , ו״ 1984 ״, 1949 , מאת ג׳. אורול (ע״ע). 

עם התפשטות הד,שכלה בקרב ההמונים וגידול הערים, 

רבו המתעניינים בבעיות מדיניות, וגדלד, מידת השתתפות 
העם בחיי המ׳. ע״י כד קטנה וד,לכה חשיבותו של הוגר,- 
הדעות היחיד. חשיבותה של תורה מדינית נקבעה מעתד, 
עפ״י מידת התקבלותד, בשכבות פעילות בחברד, וד,פיכתה 
לתנועה מדינית. ואמנם, מאז המאד, ה 18 ובמיוחד מאז 
שתי המהפכות שבסופד" האמריקנית וד,צרפתית, ראוי למיין 
את התה״מ בעלות הד,שפעד, בחיי־המעשה לפי מהותן 
יותר מאשר לפי הוגי־הדעות שתרמו להתפתחותן. 

בין תנועות אלו יש לציין קודס־כל את זו שבסיסד, 
הרעיוני היה רציונאלי, או שנחשב לרציונאלי בעיני 
חסידיד" בעלי גישה זאת דגלו בשינויים חברתיים מרחיקי- 
לכת המתחייבים משיקולים הגיוניים, ללא התחשבות במסו¬ 
רות מקובלות ובדפוסים דתיים. הליבראליזם המתון והרדי- 
קאלי, הגונים השונים של הסוציאליזם עד לאנרכיזם הקיצון, 
הושפעו כולם מהלכי-רוחות רציונאליסטיים, שאת שפינוזה 
ויום ניתן לראות כמבססיהם הפילוסופיים, ואת ו(לטר ובנתם 

— כנציגיהם המובד,קים. גם לחסידי הגישה הזאת היתה, 
לאמיתו של דבר, זיקד, לערכים מסויימים, אלא שערכים אלה 
נראו בעיניד.ם רציונאליים. הכינוי "אנטי-ד,יסמורי" או 
"אנטי-מסרתי" הולם גישה זו אולי יותר מאשר הכינוי 
"רציונאלי". לגישד, המנוגדת, הרומאנטית או ד.ד,יסטו- 
רית, היתד, השפעה רבד, יותר: נטיות רומאנטיות ורגשיות 
דחפו את הבריות אל כל גוני הקשת הפוליטית, למן השמ¬ 
רנות הקיצונית, המונךכיזם המסרתי, דרך שוחרי החירות 
הליבראלים, חסידי השלום הבין־לאומי ועד לשמאל הקיצון 
בכל התגלמויותיו, אבותיה הרוחניים של גישה זו מרובים 
מאד, ומן החשובים שבהם יש לד,זכיר אח אדמונד ברק ואת 
דן־ז־ק רוסו. למרות כל ההבדלים החריפים ביניוזן, ניחן 
יראות ברבות מבין התנועות המדיניות של המאות ר, 19 וה 20 
מזיגה של הלכי-מחשבה רציונאליים או אנטי־מםרתיים עם 
הלכי-מחשבד, מנוגדים, רומאנטיים והיסטוריים. 

שמרנות חריפה, ששאפה לד,חזיר את החברה לדפו¬ 
סים אוטוריטאריים, או לחזק את הדפוסים האלה, באח לידי 
ביטוי דווקא בשל החלשתם. האידאולוג החשוב ביותר של 
זרם זה לאחר המהפכה הצרפתית היד, ד. דד, מסטר (ע״ע), 




287 


מדינה, מ־ןן־המ־ינה, תודות מדיניות 


288 


שתמך בסמכותה המוחלטת של הפנסיה, אם כי לא. במו¬ 
נרכיה אבסולוטית. במירת־מה ניתך לראות את שרל מורם 
(ע״ע), ובצורה אחרת — את התאורטיקנים של הנאציזם 
והפאשיזם במאה ה 20 , כממשיכי" קו וה. רווחת יותר היא 
המחשבה השמרנית המתונה, שקיבלה אי־אלה עיקרים של 
הרעיון ההסכמי וזכויות היחיד ואד דרשה רפורמות 
חברתיות חשובות, אך דגלה במעמד־מועדף של קבו¬ 
צות העילית בחברה והעדיפה רציפות היסטורית על 
פני שבירת-דפוסים. מעניין שכמה מראשי שמרנות מתו¬ 
נה זאת נחשבו בזמנם לליבראלים, ורק הדורות של¬ 
אחריהם חשבום לשמרנים! תופעה הבאה לאמת את האמרה: 
"הראדיקאל של אתמול הוא הליבראל שק היום והשמרני 
של מחר". פראנסואה דה־שאטובריאן בצרפת, אדמונד ברק 
באנגליה, אלכסנדר המילטון וגיון קלהון באד,"ב,'הגי, פיכסה 
ושטאהל בגרמניה, נימנים עם מבססי הרעיון השמרני המתון. 
ראוי לציין שבאמצע המאה ד, 20 התחזק שוב זרם זה, ללא 
הדגשת היסוד המונארכי. ביטויו התאורטי בא בכתביהם של 
רסל קרק 18861 !^), רוסיטר (־]€ז 1 גג 110 ), דואיק 

(ז 1 ־ץג 9 ), פירק ובקלי (ץ 0181£ ג 81 ), וביטויו 

המעשי בא במפלגות "הימיך השונות, מהן הקרויות "שמר¬ 
ניות" ומהן הקרויות בשמות אחרים. 

הלך־מחשבה שני בתקופה המודרנית הוא הליבר¬ 
ליזם (ע״ע), שכמד, גילגולים עברו עליו. את הצדדים 
השונים של התורד, הליבראלית, מורשת ההומאניזם, פיתחו 
מילטון, לוק, מונטסקיה, וולטר ואחרים, וכן הפיסיוקראטים. 
המונח ליבראליזם," במשמעות של חופש מירבי של היחיד 
מהגבלות שלטוניות, הופיע לראשונה בשלהי המאה ה 18 . 
עם נציגיו הבולטים של הליבראליזם נמנו תומאם ג׳פרסון 
ותומאס פיין, הז׳ירונדים (ע״ע) וחלק מן ד,ז׳קובינים' (ע״ע) 
בשנות המהפכה הצרפתית, ובנז׳מן קונסטאן אחדיר" וכן 
האחים הומבולדט בפרוסיה, 'אךם ממית, דוד ריקארדו 
וג׳רמי בנתם באנגליה,. היו שהדגישו י במיוחד את החירות 
בענייני דת, אחרים — את חופש העיסוק וד,פעולד, הכלכלית. 
הצד השווד, ביניהם היתד. הדרישד, לצמצם ככל האפשר את 
םמכויותיד,ן של הרשדות הציבוריות ולד,ורידן לתפקיד של 
"שומר-לילד,", ולהרחיב כבל האפשר את תחום פעולתם 
החפשי של יחידים ושל קבוצות וולונטאריות. במחשבתם 
בלטד, נימד. אינדיווידואליסטית. ניתן לראות את ג׳ון סטיו- 
ארט מיל ואת ד,רברט ספנסר כראשי התאורטיקנים' של 
הליבראליזם המתון." 

הגישה הליבראלית היתד, מקובלת במיוחד בין המשכי¬ 
לים, האצולד, הבינונית, הבורגנות וד,פקידות, כלר, בשכבות 
שמצבן הכלכלי וד,חברתי היה שפיר. עקרונית דגלו הליברא¬ 
לים בחירותם של כל בני-אדם, ובמידת-מה אף בשוויונם, 
אך טבעי הוא שיהיו מעוניינים במיוחד באינטרסים של 
השכבות שאליהן השתייכו, כשהשיגו שכבות אלו את המעמד 
הנכסף, פגד, ד,תלד,בותם לשינויים, וליבראלים רבים החלו 
לדאוג שמא יקופח מעמד זה מחמת שאיפותיהן של השכבות 
נחותות-ד,מעמד (בעיקר מחוסרי-ד,רכוש). אותם ליבראלים 
שבזכות רכושם או השכלתם היו מסוגלים לנצל במלואו את 
חופש הפעולד, הכלכלי, הדגישו במיוחד אותו חלק של 
תורתם שדגל בחופש זה וד,פכוד.ו (בניסוח: ,־ £318 2 ־ 13158 
־ 31161 2 ־ 3155 1 ) לעיקר התורד, הליבראלית. גישה זו מצאה 
אה ביטויה הבולט באסכולת־מנצ׳סטר (קובה, בריט). 


התנועה הליבראלית הפכה במידד, מרובד. לתנועת הבורגנות 
החדשד" וזו, לאחר שנתמלאו רוב משאלותיה ושותפו אנשיה 
בשלטון, היתד, מעוניינת יותר בשמירד. על הקיים מאשר 
בשינויים. ד.ד,בדל בין "ליבראלים" ל״שמרנים" טושטש, על 
כל פנים במערב אירופה. 

מתחילתה היו בתנועה הליבראלית יסודות שעיקר דאגתם 
היה נתון דווקא לשכבות שבתחתית החברד,. הם דרשו 
להעניק זכות הצבעה לכל המבוגרים, ללא הבדל במעמד 
הכלכלי, ובמובן זה היו ד מ ו ק ר א ט י ם מובד,קים. 
אשר למדיניות הכלכלית, הרי במקום העיקרון הטיפוסי 
לליבראליזם הקלאסי של אי-התערבות המי ביחסי-כלכלה, 
דרשו קבוצות אלו שד,ם׳ תתערב ביחסי-ד,בלכלד, לטובת 
השכבות מעוטי-היכולת. נטיות כאלו היו באנגליה 
כבר במאה ה 17 ובצרפת במאה ד, 18 , אולם התנועה התחזקה 
במאה ד, 19 . ובגלל דרישותיי, לשינויים קיצוניים במצי¬ 
אות החברתית, דבק בה אז הכינוי ראדיקאליום. 
ה צ׳ א ר ט י ז ם באנגליד, בשנות ה 30 וד. 40 של המאה ה 19 
נתן דחיפה עצומה לתנועה זו. הנון-קונפורמיסטים בארץ זו, 
שרבים מהם היו מעוטי־יכולת ושתודעתם הסוציאלית היתה 
מפותחת למדי, וכן האיגודים המקצועיים שהתחילו להתפתח 
בד" צידדו בראדיקאליזם, וד,חוקרים תומם גדין (ע״ע), 
ברנרד בוזנקט (ע״ע) ^נרד הובהאוז (ע״ע), היו התאורטי¬ 
קנים שלו. הראדיקאליזם לחץ על המפלגות השונות'להסכים 
לסיסמת זכות ד,ד,צבעה הכללית, וד,רבה מן התחיקה 
הסוציאלית של המאות ה 19 וה 20 יש לייחס להשפעתו. 
רבות ממגמותיו נתקבלו אצל מפלגות "ליבראליות" (כגון 
הליבראלים באנגליה מאז תקופת אטקווית — לויד-ג׳ורג׳), 
"פרוגרסיוויות", ואחרות. מה שמכונה "ליבראליזם" באה״ב 
הוא במד,ותו ראדיקאליזם. ה״ניו-דיל" באה״ב, "מדינת- 
הרווחה" באנגליה ובארצות אחרות, הם במידד, מרובד, פרי 
המחשבה הראדיקאלית, עם תרומה נכבדד, מצד זרמים סוצי¬ 
אליסטיים ותנועת האיגודים המקצועיים. 

הדיון בדמוקראסיה קשר, דווקא בגלל הפופו¬ 
לאריות הרבה שזכתד, בד,. פרט לפאשיזם, אין כמעט זרם 
מדיני בימינו שאינו מנסה להישען עליד,. במשמעותו הפשר 
סד, ביותר, הכמותית, שלפיה חייבות ההכרעות על דרכי 
השלטון וד.רכב השליטים להיות בידי האוכלוסיד. המבוגרת 
כולה, נתקבלה התפיסה הדמוקראסית בצורה זו או אחרת 
בכל הם" בימינו שיצאו משלבי-התפתחות פרימיטיוויים 
ביותר. התפיסות הקודמות, שלפיה מיוצגת האוכלוסיה במידד, 
מספקת בידי ראשי־משפחות, או בעלי-רכוש ומשלמי מסים, 
או שכבת המשכילים, או קבוצות־עילית אחרות, שוב אינן 
מקובלות, וכיום נדרש שזכות השתתפות בד,כרעות תינתן 
לכלל האזרחים המבוגרים פרט ליוצאים-מן-ד,כלל מועטים. 
וכיוון שד,כרעות פה-אחד אינן אפשריות למעשה, יש לנהוג 
על פי דעת הרוב: "אחרי רבים להטת" (שמות כג, ב). 

אולם פרט להסכמה כללית לעיקרון זה קיימות תפיסות 
מנוגדות של הדמוקראטיה. ראשית, יש לד.בדיל בין ראיית 
הדמוקראטיה בפשרד,. תפיסה שבמה מחבמי-ד,םופיםטים ביוון 
כבר היו קרובים אליד,; לדבדיחם, אין בתחום בעיות החברה 
וד.פ׳ אמות-מידד, אובייקטיוויות לקביעת ה,,אמת" המוחלטת 
או המשטר ״הצודק״! ואם כך, מוטב לתת סיפוק סובייקטיווי 
לרוב בני-אדם מאשר ללכת על פי רצונו של המיעוט. תפיסה 
זו סומבת ידיה על הדמוקראטיד, מתוך ספקנות ומכשירד, את 




289 


מדינה, מדע־המדינת, תורות מדיגיות 


290 


הקרקע לגישה פורמאליסטית ביותר; כל דבר שהרוב סמך 
יריו עליו ייראה נשר, לרבות הפליות נגד מיעוטים, שלילת 
זבויות מחלק מהציבור, ואף החלטה הד־פעמית על הפיכת 
המשטר לאוליגארניה קיצונית ועל מניעת העמרתו למבחן 
האוכלוסים בעתיר. תפיסה אחרת רואה את עצם קיומו של 
משטר דמוקראטי כערך חיובי, המבוסס על שתי הנחות: 
(א) חירות הפרם עדיפה על שעבודו(זה היסוד הליבראלי 
שבתורת הדמוקראטיה)! (ב) יש לתת לכל יחיד (פרט לאלה 
שלגביהם מוסכם שאין לסמור על שיפוטם ולאי־אלה סוגים 
יוצאי־דופן אחרים) מעמד של שוויון בהכרעות מדיניות. 
שבמידד, זו או אחרת כרוכות תמיד בהגבלות על חופש־ 
פעולתו של היחיד אפילו מכוונות הן בסופו של דבר לטובתו. 

לפי תפיסה זו של הדמוקראטיה. הממשית או הסובס־ 
טאנטיווית. מוגבל שלטונו של הרוב מעיקרו; אסור לו 
לשלול זכויות־יסוד מהמיעוטים, לרבות מהמתנגדים לשלטון 
הקיים! אסור לו למנוע הבאת הכרעות מדיניות לבדיקות 
החרות בפני הציבור! אסור להפעיל לחץ על חלקי הציבור 
בקשר להבעת דעותיהם! ויש להבטיח חופש הבעת דעות 
והתארגנות ללא הפליה גם למתנגדי השלטון הקיים. בין 
הדוגלים בתפיסה זו של הדמוקראטיה חלוקות הדעות בש¬ 
אלת עדיפותה של הדמוקראסיה הישירה (שרה מחליט 
הציבור גם החלטות ענייניות) על הדמוקראטיה של נצי¬ 
גים (שבה בוחר הציבור נציגים, וההכרעות הענייניות 
נמסרות לאלה בלבד), וכן חלוקות הדעות בשאלת היחס 
של הדמוקראסיה אל המהפכה. ויחסה אל זרמים המסכנים 
אח המ׳ או את הסדר הדמוקראטי. קיימים הבדלי-גישה 
בכמה בעיות אחרות, עקרוניות או מעשיות. 

משטר דמוקראטי במשמעות זו נתון לסיכונים חמורים, 

אף לדעת חסידיו המובהקים, והנסיון מאשר אח דעתם. 
הסכנות העיקריות הנשקפות לו הן; (א) דבקות קיצונית של 
שכבות שונות — כל אחת באינטרסים המיוחדים לה, תוך 
הזנחת האינטרסים המשותפים! (ב) חיזוקם של זרמים 
רעיוניים הקנאים כל אחד לרעיונותיו והשואפים להגשמתם 
גם בניגוד לדעת הרוב (כלו׳, זרמים לא-דמוקראטיים)! (ג) 
תאות-שלטון בלתי-מרוסנת של השליטים או הרוצים לתפוס 
בשלטון! (ד) חוסר-יעילות ואיטיות רבד, מדי שי הרשויות, 
העלולות לנבוע ממגרעותיהם האישיות של עסקנים מפלג¬ 
תיים ופקידות אכולח־שיגרר" או םחלוקת*ד,םםכויות, שמש¬ 
טרים רמוקראטיים רואים אותה כאמצעי-זהירות מפני 
השתלטות רבד,-מדי של גורם שלטוני כלשהו! (ה) אי- 
יציבות של צמרת הרשות המבצעת, כלו׳ הממשלד" הבאר, 
לפעמים מחמת משטר פארלאמנטארי רופף! (ו) התאבנות 
המתכונת הדמוקראטית וד,פיכתד, לאוליגארכיה למעשה, 
חרף הד,ליכים הדמוקראטיים הפורמאליים. 

חפיסד, שלישית של הדמוקראסיד, היא זו של השקפות- 
עולם סוציאליסטיות, לפיד,ן הדמוקראטיד, היא פור¬ 
מאלית גרידא כל עוד יתבטא שוויונם של בני-אדם בזכויו¬ 
תיהם המדיניות וביחסים ביניר,ם לבין השלטונות בלבד 
ויישאר פער רב ברמת מחייתם ותר,יה תלות כלכלית של 
אדם בזולתו. דמוקראטיה מטריאלית לא תיתכן אלא אם 
ייעלמו הפער הכלכלי וד,חלות הכלכלית. רק בחברד, אל- 
מעמדית, שבד, ייעלמו הפער בין המעמדות ואף ד,ד,בדל 
המהותי ביניד,ם, תוכל הדמוקראסיה להתגשם במלואה, 
ובמרוצת הזמן תוכל לד,יעלם גם המ׳ עצמד" כאירגון־כפיה 


המשמש את האינטרסים של המעמדות השליטים. הדוגלים 
בגישה הסוציאליסטית התפלגו בשאלת הדרך להגשמת 
מטרתם. חלק מהם עבר להקפדה, על הליכים דמוקראסיים, 
כלו׳, על הסכמת הרוב מתוך ברירד, חפשית של המצביעים 
כתנאי לתפיסת השלטון ולד,חזקר, בו! אלו הן המפלגות 
הסוציאל-דמוקראטיות המערביות, כגון הלייבור 
בבריטניה ומפלגת העבודד, בישראל. חלק מהם סבור שמוצ¬ 
דק, ואולי אף מחריב המציאות הוא, לתפוס את השלטון 
ולהחזיק בו זמן ממושך גם ללא הסכמה חפשיח של הרוב, 
ע״פ העיקרון של ״הדיקטאסורד, של הפרולסאריון״! אלו הן 
המפלגות הקומוניסטיות, ולהלכד, — גם כמה מפלגות 
של סוציאליססים "שמאליים". הזרמים מן הסוג הראשון 
נוטים למעשה יותר ויותר ל״דו-קיום" של מגזרים פרטיים 
ואחרים (ממלכתיים וקואופרטיוויים) במשק, ואפים הסוציא¬ 
ליסטי החל לדר,ות לעומת הרכיב הדמוקראסי שבתכניתם. 
דבר זה נובע מכך שהרוב — כל עוד הברירה החפשית 
בידו -־ אינו מגלה עניין בחיסול הרכוש הפרטי, וכן משום 
שרמת-מחייתם של מקבלי-העבודד, בארצות מפותחות עלתה 
וד,תחיל תהליך "התברגנוחם". הזרמים מן הסוג השני שהגיעו 
לשלטון ראו צורך, כדי למנוע שיבר, לדפוסים הנוגדים את 
השקפותיהם הכלכליות, להנהיג הגבלות חמורות על חופש 
הדעות וד,ד,תארגנות, ואף על חירויות אחרות, במידה הגו¬ 
בלת בטוטאליטריות, וכך נדחקת במשםריד,ם הצידה הפעלת 
ההליכים הדמוקראטיים, והפעלת רעיון חירות הפרט בכללה. 
ואשר לשוויון כלכלי, הוא הושג במובן זה ששוב אין בעלות 
פרטית על מקורות-ייצור עיקריים, אולם מוקדם לקבוע 
אם מתקדמים משטרים אלה לקראת שוויון ברמת-המחיה. 
"ד,חלות" בבעלי-הרכוש נעלמה, אך את מקומה תפסד, החלות 
במוסדות המ׳ ובמפלגה השלטת היחידד, הבנויד, בצורר, 
מדרגיח מובהקת. הדמוקראטיד, בנסיבות אלו הפכה למשהו 
שלכל היותר ניתן לכנותו "דמוקראטיה מודרכת", וש- 
בקושי ניחן לר,בדילו מרודנות. 

המחשבה הסוציאליסטית והתנועה הסו¬ 
ציאליסטית שנזכרו כאן בר,קשרים שונים זכו בהשפעה 
מכרעת מאמצע המאה ד, 19 . המונח "סוציאליזם" עצמו זכה 
בפופולאריות מזו עד שהשתמשו בו גם תנועות שלא היו 
סוציאליסטיות כל עיקר (כגון ה״רדיקאל-סוציאליסטים" 
בצרפת, ה״סוציאליסטים הלאומיים" בצ׳כוסלובאקיה בין 
שחי מלחמות העולם. ואף ה״נציונאל-סוציאליסטים" בגר¬ 
מניה). במובנו הרחב ביותר, הבולל גם את הקומוניזם וד,- 
אנרכיזם, את ה״נרודניה ווליד." (ע״ע) ברוסיה הצארית ואת 
התנועות השונות של הסוציאליזם האגרארי, ניתן להגדירו 
כמכלול התנועות השואפות לחיסול כל צורר, של ניצול 
כלכלי של האדם בידי הזולת וכל המנגנונים וצורוח-החיים 
החברתיות המבוססים על השלמה עם ניצול זה, וכפתרונות- 
ביניים משתדלות הן להעלות את רמח־מחייחם של מחוסרי- 
הרכוש. לא זה המקום לעמוד על זרמיה השונים של המח- 
שבד, הסוציאליסטית, על התפתחות התנועות הסוציאליס¬ 
טיות וד,חפלגדוחיד,ן או על מידת הצלחתן במציאות. אולם 
אין לפסוח על עיקרי התורד, המדינית של הסוציאליזם, 
הרואה במ׳ מנגנון־כפיה שנועד לד,עניק לגיטימיות למצב 
שבו שולטים מועטים על אמצעי-ד,ייצור ומנצלים את כוח 
עבודתם של הרבים. שתי בעיות-יסוד לסוציאליזם; א) כיצד 
לחסל מכלול יחסים זד,? היש ללכת בדרך של התארגנות 



2)1 


מדינה, מדע־המדינה, תורות מדיניות 


292 


¬ וולונטארית של בני־אדם במסגרת משקים ומפעלים שיתו 
פיים, מאבק פארלאמנטארי, התארגנות פועלים באיגודים 
מקצועיים, שביתות למען השגים כלכליים מוגבלים, ושבי¬ 
תה כללית כמכשיר מדיני — או בדרד של גיוס כוחות-מחץ 
ממושמעים, מהפכה בכוח, התערבות במ" זרות ע״י תעמולה, 
שימוש בכוח או איום בו, ניצול "מצבים מהפכניים" (מצוקה 
בקרב איכרים, מאבקים לאומיים, אבטלה, רעב, יוקר־מהיח, 
אי־שביעות רצון בקרב האינטליגנציה, תסכול בעקבות תבו¬ 
סה במלחמות, קשיים באיזורים קולוניאליים, מרירות בקרב 
מיעוטים אתניים וכדר), או צירופים שונים של דרבים 
אלו ו ב) מה תר,יה צורת הארגון החברתי לאחר שתקום 
חברד, אל-מעמדית ן היש לשאוף ליצירת כלכלה מרוכזת — 
או פדראציה רופפת של עובדים בענפי כלכלה ובמפעלים 
למיניהם? מה תהיה מידת חופש הדעות ובמיוחד חופש 
הדעות האופוזיציוניות ? התהיה הנהגת המפלגה והם׳ בעלת 
אופי ריכוזי או לא-ריכוזי? מה יהיה עתיד השאלה הלאו¬ 
מית? מה יד,יה היחס אל הדתות? מה יהיה על הריבונות 
של המ״ ועל היחסים ביניהן 7 היש לדבוק בתורת "העלמות" 
המי או לסטות ממנה ? ועוד שאלות. 
בשתי בעיות אלו ובפדטיהן נחלקו הדעות במחנה הסר 
ציאליסטי. וחילוקי-דעות אלה מסבירים את רוב הפילוגים 
והגןנים במחנה זה. הוגי-דעות רבים תרמו לביסוס הרעיון 
הסוציאליסטי לגוניו השונים. על החשובים ביניהם — ע״ע 
א ואן, א נ גל ס, אוטו בא ו א ר, בבל, ב ב ף, בו כרי ן, 
בל נ ק י, ב ק וני ן, אדוארד ברנשטין, גד, דז׳ילס 
(כרך-מילואים), משד, הס, ם. ג׳. ובאטריס וב, דורס, 
טרו צק י, רוזה לוכסימבורג, לייבקנכט^ לנין, לסל, 
?או־צה-דונג, מרטוב-צדרבוים, קרל מרכס, 
סורל, סטלין, סן־סימון, פוריה, פלכנוב, 
פרוד?ן, קאוטסקי, קרופוטקין. על התנועה הסו¬ 
ציאליסטית היהודית השפיעו במיוחד: בר בורוכוב. 
א. ד. גורדון, ברל בצנלסון, ולדימיר מדם, נחמן 
סידקין (ע׳ ערכיהם). 

ל. שטראום, פילוסופיד, מדינית מהי? תשט״ו! ש. נ. אייזנ- 
שטדט (עורו), סוציולוגיה פוליטית, תשכ״ג*! ב. אקצין. 

1•'. תורת ד,משטרים. א-ב, תשפ״ג-תשכ״ו ן ,■ 01 מ; 11£ ח 0 נ 1 גןס 
1 ןז 6 י 001 / 0 ^ 0661 ־ 77 7116 ,׳)ו 11€ ת 5£ ; 907 נ , 1111 ) 31 ■{}(ז - 

191)8; 6 ^) 81 16 } 0 ז 0€ הז 6 { 1 7/16 ,ץ^[)תו> 1 .ס , 

1943; 8. <1 ת^|£^( , 9 ;* 1947 ,46(/1611(11 1110771. 1958; ?14. 16161 6 ( 66 ( 0 ו/ €1 ^{ .ז^זש׳דטח x66 
7(7/16 ,(, 6135 ) ת 3 מזש 1 ס 0 . 5 .ן־ 1 >ת 10 דו 1 \ 1 . 0 ; 1959 . 106 >(ו( 1 ג 
701)1)61 0/ 061>6101/1 ) 6 ק £1410 ,ש 1 ס 0 .*ד ; 1960 , 11 ) 16 ^ ^ 71 (ק 
? 01 ) 1 ) 6(11 8 ^ 116701 , 1960* ( ׳ 53 . 0.11 *(עבר׳: תשכ״ג-כ״ו 
עבל׳.* 1963 -) * 1961 ,/( 7/1607 11 ) 6 (( 01 ? /ס ץ 1101 (( 1 4 /. ,שח*(! 
1966)1 5, 161 (<} 71 ז^ / 0 11 ז 1161 ץ 8 11 ) 6 ( 1 ( 701 6 ^ 7 ,) 1 >^ $1 מ 5£ ו£ .א , 
1963; !. ? זמס 0 . 4 ? ; 1963 , 11 ־ 1 ,^ 806161 ״^ 34 , 312 חשוח 3 ז * 

1108:, 7/16 ?)(111(16 (171^ 7)711111 0/ ?0/1116(11 36)67166, 1963; 

0. !!. 61 ( 36 806101 ,תגרתגשתט x66 01 *^ ?01)1)6(11 7/160 ז ^, 
1963; £. ,(5. ?40^617} ?01)1)601 4)7701^1)1, 1963; 1^. 

ן . 0 ; 1963 , 61717716711 ( 001 / 0 61 ( 4611 ? 7/16 ,(!שמטשס . 

|■1^1 0011617177 1 ( 1 ? 1 ) 171 ) מ 2 ) 34 ,ו X6711, 1963) 0001(1)130, 

?01)1161, 10X1) 0714 ?1111(111 )71 7741)01 306)61)1, 1965; 11. 

*(עבל׳: 1966 ) * 1965 , 1 ח 61717716 ' 001 / 0 ^ 6 ^ 7/16 ,זש׳\ 01 ^ 


,. 1 ) 1 ; 1965 , 1 ( 1 ^ 47101 11 ) 6 ( 0111 ? 01 } ^)/ 4 ?1077x6x001 ,מ 1:0 צ £3 ,ס 

- 5130 ; 1965 , 71/6 11 ) 6 ( 1 ( 01 ? / 0 711 471(11^1x1 ז 116 /( 5 4 

, 11 ־וס׳מ 0714 ^ 7166 ( 5 )^^ 011 ^ 7 601 ( 1 ( 01 ? ,(,ניש) 02 [׳(׳\ש 1 ) 1 

, 67166 ( 86 11 ) 3061 0714 61 ( 1 ( 01 ? . 60210 ) 301 ^ , 1 \ .[ .¥\ ; 1967 

; 1968 , 86167166 601 ( 1 ( 01 ? / 0 1116/711 ( 3 ,^חסס^ן .מ .ס ; 1967 

. 1 \ ; 1968 , 61 (^ 146010 4 ) 1416 )? ^ 11 ) 01 (} 116711 ז €0 ,ת 0 ^ש־ 01 .ן 

.* 1968 , 6 ו 1 ן>ח 011 ? 6 (}ן 0 ! 0 ( 306 נז 8:0 זשי<טס 

ב. א. 

ביהדות.במקראובדבריחז״ל משתקפת תפיסת 
מושג המ' מתוך התייחסות למסגרת שלטונית אחת ויחידה 
— המלוכח — ועל כך ע״ע. עם־זאת נמצאים בחז״ל 
עיונים ראשונים במהות המי וערכה, כמטגרת שלטונית טהר 
רה, התפיסה היסודית דואה במ׳ מסגרת ארגונית שכוחה בא 
לה מתפקידה המרכזי, שהוא: לשפר ולתקן את חיי החברה 
בכלל, וחיי הפרט בתוכה, ש״אילולי מוראה של מלכות איש 
את רעהו חיים בלעו" (אבות ג׳, ב׳! ור' ע״ז ז", ע״א). 
בניגוד לדעות-מיעוט קיצוניות, שלפיהן אין כל אפשרות 
לתקן את סדרי החברה אלא בדרך של "תיקון עולם במלכות 
שדי", היו מבין החכמים שהכירו בתפקידד, הציוויליזטורי- 
פילאנטרופי של המדינה (לתקן גשרים ולהקים מרחצאות 
וכר [שבת ל״ג, ע״ב]), ומוכנים היו לדרוש אפילו בשבחה 
של הקיסרות הרומית בזכותם של מעשים אלה. לעומתם 
היו תנאים ששללו את ערכם של מעשי הצדקה והחסד הללו, 
משום שנעשו רק מתוך חשבונות מדיניים-שלסוניים (ב״ב 
י׳, ע״ב}. היחס הרצוי אל השלטון חזר, ללא הבדל מה היתה 
מידת האוטונומיה (ע״ע אוטונומיה יהודית) שנתקיימה בידי 
היהודים בתקופה זו או אחרת, נקבע בכלל של שמואל כי 
"דינא דמלכותא דינא" (גיטין י׳, ע״ב), להוציא גזירות 
המלכות על הדת ובעיקר על ענין פולחן המלך (ויק״ר ל״ג 
[מהר מרגליות, עם׳ תשס״ט]). כעיקרון — שוללים חז״ל 
כל רעיונות של מרד אקטיווי בשלטון הזר למען השגת 
מטרות של עצמאות לאומית או מדינית בתור שכזו! אך יש 
גם דעות הפרכות, ובולטת בתוכן עמדתו של רבי עקיבא 
(ע״ע) שתמך תמיכה נלהבת במרד בר-כוכבא. מרד החשמו¬ 
נאים (ע״ע) אף הוא לא בא לעולם, מעיקרו, אלא מתוך נסיה 
להשיג חירות דתית, אלא שנשתלשלו הדברים כפי שנש¬ 
תלשלו. הדעה המקובלת על חז״ל אומרת כי יחידים, או 
קבוצות של אנשי-רוח ותלמידי־חכמים, המלמדים לעם דרך- 
חיים מעשית עפ״י ההלכה, הם החייבים להשפיע גם על 
ההנד,גה המחזיקה ברסן השלטון, אלא שביקרתם על מוס¬ 
דות השלטה לא הביאה את הזיל לכלל שלילת אותם מוס¬ 
דות או לפרישה מהם. להיפך, הכלל הנקוט בידם היה: 
התרעה על מעשי-עוול של אנשי הנהגה ושלטון, אגב יחם 
הוקרה וכ;בוד למוסדות העם המקודשים. יתרה מזו, גם המל¬ 
כות הארצית של החשמונאים, ואפילו של בית הורדום, לא 
נפסלה פסילה גמורה ומוחלטת. לפי נוסח אחד היתר. כלולה 
תפילה למען שלום מלכות יהודית בא״י בתוך תפילתו של 
כהן גדול ביום-הכיפורים: "לא יעדי עביר שולטן מרבית 
יהודה״ (יומא נ״ג, ע״ב). לפי דעה זו, החוק — במובנו 
כדרך חיים נאותה — חינו למעלה פן האנשים הממונים על 
ביצועו הלכה למעשה. גם תחת השלטון האוטונומי של 
הנשיאות (ע״ע), ואפילו בשעת מנהיגותו של אדם דגול 
כרבי יהודה הנשיא (ע״ע), היו חכמי תורה שסירבו לקבל 
את מרותו — במידה שררכי־הנהגתו לא תאמו את האידאלים 
שבהם דגלו. 

המתח הרב הגלום בניגוד הקטבי שבין מלכות ה׳ האי- 





293 


מדינה, מדע־המדינה, תורות מדיניות 


294 


דיאלית לבין מלכות בשר־ודם ד,קיימת במציאות, משתקף 
בכל צורר, של שלטון — פנימי וחיצוני — שנתקיימד, בין 
ר,יר,ודים, ועל כך עיין ערכים: כנסת ר,גרולר" נשיאות, סנ־ 
ר,ררין. ראש־חגולר,. ולא זו בלבר, אלא שאף ביחס לתקופת 
הגאולה בימות המשיח. ר,מייצגח החזרת שלטון ר,' לעולם 
הזה, נחלקו החכמים בשאלת טיבו של אותו שלטון מיוער. 
וע״ע משיח. 

מ. 

י מ י ־ ה ב י נ י י ם והעת ה ח ר ש ה. בשתי צורות 
משתקפת המחשבר, המרינית בספרות היהורית של יה״ב; 
בר,תמורדות ר,ר,לכתית עם בעיות הקיום היהורי למעשה תחת 
שלטון זר, ובר,תמורדות עם מסורת המחשבה המדינית הכ¬ 
ללית — שנמשכה מן העת העתיקה — במטרה לקיים מולה 
את עדיפותר, של חוקת התורה. הצורה הראשונה אכן לא 
הביאר, לידי גיבוש שיטתי של תאוריות מריניות, אך ראוי 
לציין בד, שני צירי־ר,גות עיקריי״ם: דמותר, האידיאלית של 
הקהילה כפי שנתגבשה במחשבתם של בעלי־ד,הלבה (לאור 
תנאי־ד,חיים באירופר, הפאודלית), ובעיית היחס אל הסלכות 
שבצלה חיו — מר, הן גבולות החיוב של הוקיר, לגבי היחיד 
והכלל. המלכות היא שהעניקה לקהילה חסות והיא שנתנה 
תוקף וסמכות למנהיגותד. ובתי דיניה, אך היא גם שניצלה 
את הקהילה לצרכיה, ולא היססה לד,תערב בענייניה. הכלל 
של ,.דינא דמלכותא דינא" נשמר, אך לעתים הוגבל תקפו 
במקרים של מלכות רשע ושחיתות, העושקת ומנצלת את 
אזרחיה (ר׳ תשובות הרמב״ן, בתוך ״ספרן של ראשונים״, 88 , 
תרצ״ה! והשר א. א. אורבך, ״בעלי התוספות״, 58/9 , תשט״ו). 

בתחום ההתמודדות השני ניתן להציג שתי דוגמאות 
בולטות במיוחד: של ר׳ משה בן מימון(ע״ע) ושל ר׳ יהודה 
הלוי (ע״ע). הרמב״ם, שבשיטתו המדינית יש הקבלות 
לכתבי אפלטון, סבור שהאדם הוא "מדיני" מטבעו ואינו 
יכול להתקיים מחוץ לחברר" אלא שהבדלי המזג הקיצוניים 
בין אדם לחברו אינם מאפשרים סדר מדיני ספונטני. תפקיד 
ר,מ׳ לכונן סדר יציב בחברה ולהנחותה אל ההצלחה 
ה״גופנית״ — הכוללת בטחון פיסי וסיפוק הצרכים הגו¬ 
פניים — וה״נפשית״, שפירושה השגת השלמות, כלומד — 
ידיעת האמת. בהתאם לכך הבחין הרמב״ם בין מ' שמייסדה 
הוא מדינאי — אדם בעל כושר מעשי, דמיון ער ותודעת 
שליחות וסמכות —, ושתכליתה ההצלחר, הגופנית בלבד, 
לבין ס׳ שמייסדה הוא נביא (ע״ע נבואד,) ושתכליתד, היא 
ההצלחה הנפשית, וד,גופנית כאמצעי להשגתד,. במעמד הר 
סיני ייסד משה רבנו את ד,מ׳ האידיאלית, וכל יתד המ" 
הקיימות שייכות לטיפוס הראשון. מכאן גם שהחוקה שניתנה 
ע״י משה היא החוקה האידיאלית, המוחלטת, שאין לד,מירד,. 
שליטד, של המ׳ האידיאלית הוא האל, 

ריה״ל הסתפד אף הוא על תזרת המ׳ של אפלטון שכן 
היא ערבד" לדעתו, להצלחה הגופנית ואף לשלמות המוסרית 
ור,שכלית, שהן תנאי הכרחי להשגת התכלית. אלא שבניגוד 
לרמב״ם תכלית זו מתבטאת לא ב״ידיעת האמת" אלא בקיום 
סדר פולחני אידיאלי, חמעצב צורר. לחיי הציבור בשלמותם 
ולחיי כל יחיד בתוכו. ד,מ׳ התורנית מתוארת כאורגניזם, 
שדמותו האידיאלית נשקפת בתאור מסעם של בני ישראל 
במדבר — כל שבט במקום המיועד לו — ואח״ב בסדר 
נחלות השבטים סביב בית המקדש, והכהנים וד,לוויים העוב¬ 
דים בו. המקדש הוא לב האורגניזם — וחשבטים איבריו 


ואחדותם מושגת בפעולת הפולחן, שעל-ידיו הם מתעלים 
יחד להתקרב ל״ענין האלהי", היורד לשכון בתוכם. גם 
באחרית הימים, בד,ם צפה ריה״ל התפשטות ה״ענין האלהי" 
בכל המין האנושי, יישמר אותו סדר אורגני אידיאלי: עם 
ישראל בא״י סביב ירושלים וד,מקדש, וכל העמים מסודרים 
סביבו כאיברים שהלב מחייה אותם. 

ניתן לומר כי האוטופיה, המדינית-תורנית של יהדות 
יד,״ב עומדת בעיקרה על שתי תבניות-יסוד אלו או על צירו¬ 
פים שונים של שתיהן. אולם יש לציין כיוצאת־מן-ד,כלל 
את שיטתו של יוסף כספי (ע״ע), הוגה-הדעות היחיד ביה״ב 
שקבע, כי התהליד של שיבת ישראל לארצו והקמת מדינה 
יהודית יכול להיכלל ללא קושי במסגרת ההתרחשויות 
הפוליטיות הרגילות. 

אכן, בשלהי ימי-הביניים, בהשפעת הסכולאסטיקה הנוצ¬ 
רית וספרות הדנסנס, השתלבו גם במחשבה המדינית של 
הוגי דעות יהוז־ים בספרד ואיטליח יסודות חדשים. בולט 
במיוחד מבחינה זו ר' יצחק אברבנאל (ע״ע). בהשפעת 
הספרות העתיקה (בייחוד סנקה), ואולי גם בד,שפעת נסיונו 
במדינאי, בא לירי ביקורת ווריפד. על הם', כגילוי של חריגד, 
מן המצב הטבעי האידיאלי המיועד לאדם. אלא שגישה מקו¬ 
רית זו לא היוותד, עדיין נקודת-מוצא להשקפה חדשה על 
התורה ומצוותיה (וד׳ לעיל, עמ׳ 284 ). 

המפנה על סף העת החדשה בא לידי ביטוי חותך אצל 
ב. שפינתה (ע״ע), תוך כדי עימות חריף עם הרמב״ם. מתוך 
שיצא להגן על חופש המחשבה ולמנוע בעד התערבות 
הכנסיה בחיים המדיניים, תקף את היהדות כדוגמה למד,ות 
השלילית של ה״תאוקרטיה". הוא הכיר בתועלת שצמחה 
מחוקת משה לעם שיצא זד, עתה מבית-עבדים, ושרק הפיק¬ 
ציה הנבואית של מלכות האל יכולה היתר, לד,ביאו לידי 
איחוד, לרתמו בעול המשמעת ולהצילו מעריצות קיצונית. 
אלא שלדעתו, בבר בימי משה נידרדרה התאוקרטיד, הנבו¬ 
אית לעריצות של כהנים, והיא שהביאר, לבסוף לחורבן 
מלכויות ישראל. הבעיה "היהודית" המשתקפת מתוך תורתו 
של שפינתה מתמצית בכך, שבמידה שנפתחת לפני האדם 
היהודי אפשרות של אינטגרציה מדינית ותרבותית עם סבי¬ 
בתו הריהו דואר, באורה-ד,היים ובסדר המדיני הנבדל של 
חיר,דות — אנאכרוניזם שלילי. אותה בעייד, הציג בעת 
החדשה מ. מנדלסזון (ע״ע), מתוך התירד, לפתרון חיובי. 
הוא הזר להשקפת הרמב״ם על משה כמייסד מ׳ אידיאלית 
שהאל הוא ריבונה, וניסד, להצדיק על-ידיה את התערבות הדח 
בחקיקה. יתר על כן, הוא סבור כי במ׳ התורנית זוכה כל 
אדם למדרגד, הגבור,ה ביותר של חופש, שהרי אינו משועבד 
לרצונם השרירותי של שליטים אנושיים. עם זאת קיבל 
אח דעת שפינתה שבמצב הרגיל יש לשלול מן הדתות 
שימוש באמצעי כפייה, ולהניח בידן את החיניד המוסרי 
בלבד. את המצב האידיאלי של ריבונות האל תיאר כחד-פעמי, 
שחלף מכבר ואין לו שוב תוקף בד,ווד,. אמנם החובר, לקיים 
את מצוות התורר, לא בטלה, אבל היא נתפסר, לו כחובד, 
מוסרית שבין היהודי הפרטי לאלוהיו. 

תולדות התלבטות זאת משתקפים ב 5 כיוונים היסטוריים 
עיקריים: א. היחס אל הם׳ בקרב תנועת הרפורמה (ע״ע), 
ששאפד, לאינטגרציר, שלמה עם הסביבר, האירופית תיד כדי 
שמירת ייחו^: של ר,יד,דות בעיקרי אמונתה,. ב. היחס אל 
ר,מ׳ בתנועה האורתודוכסית, שאמנם לא התייחסה בשלילה 




295 


מדינה, מדע המדינה, תודות מדיניות — מדיני, ר׳ חיים חזקיהו 


296 


כוללת לרעיון האינטגרציה המדינית. אד חיפשה דרלים 
לשמור על מסגרת עצמאית שתבטיח את קיום היהדות 
כאורח־חיים נבדל. ג. האופי המיוחד שקיבלה שאיפת האינ¬ 
טגרציה של היהדות בסביבתה במסגרת של החברה הפלד 
ראליסטית והפתוחה באה״ב. ד.-ה. שני כיוונים עיקריים, 
המבטאים גישה ביקרתית או מהפכנית, משתקפים בתנועות 
הסוציאליסטיות היהודיות, ששאפו לאינטגרציה של היהד 
דים בסביבתם ע״י קידום המהפכה החברתית, ובהגות 
הציונית שעוררה מחדש את שאלת הייחוד האידיאלי של 
המ' היהודית, והעלתה שורה של בעיות מיוחדות התובעות 
את פתרונן, בפרט לאחר הקמתה של מדינת־ישראל (ע״ע 
ציונות). 

י, בער, ההתחלות וד,יסומח של ארנון הקהלות היהודיות 
בימי הביניים (ציון ס״ו), תש״י 1 נ. רוטנשטרייך. המחשבה 
היהודית בעת החדשה, ב׳, תש״י! י. קויממן, גולה ונכר, 
א^ב׳, חשי״^! י. כ״ץ, מסורת ומשבר, חשי״ה; ש. שינס, 
הסתברות התקומה מחדש של מ' יהודית לסי יוסף אבן בססי 
ולפי שפינוזה (עיון י״ד}״ חשכ״ד \ , 61.0 ו €15 }ןח 1 ? .^ 1 

; 1924 6 ^ 1 ה 1 

1771 2^7^167 ^67 £771071X1^(111071, 1933; 

. 1938 , 1 ( €0771771147111 161/01 ^ 6 ^ 1 7 ^ 1 מין < 711 { .( 

א. שב. 

מלינה, סר סלומון(שלמה) דה־ ([ז], הולנד — 1730 , 
לונדון), קבלן, איש־בספים ועסקן יהודי באנגליה 1 
נצר למשפחה ספרדית מפורסמת וענפה, שאנשיה בדדו לאי¬ 
טליה, תורכיה, מצרים והולנד. מ' הגיע לאנגליה יחד עם 
וילים ה 111 (ע״ע) והיה בעל השפעה בחצרו. במלחמות 
״הירושה הספרדית״, 1702 — 1714 , נעשה לספק העיקרי של 
הצבא. מ׳ ליווד, את המפקד העליון הדוכס ממרלבורו ברבים 
ממסעותיו הצבאיים. הוא אירגן שירות-ידיעות מצויין בין 
שדות-ד,קרב ללונדון. בעבור שירותיו למדינה זבה בתואר 
סר — היד,ודי האנגלי הראשון במעמד זה. מ׳ השתתף בחיי 
הקהילד, היהודית בלונדון. מרבית יוצאי-חלציו התנצרו. 

מדינה, שמואל בן מ^ה ךי ( 1506/7 , סאלוניקי - 
1589 , שם),'מגדולי מורי־ההלבה בין רבני-ד,מזרח 
בדורו, וממנד,יגי-ד,ציבור. בן למשפחת חכמים ונכבדים בסא- 
לוניקי, שמוצאד, מספרד. מורו המובהק היה יוסף טיטצק 
(ע״ע). ידוע שפקדו אותו אסונות משפחתיים רבים. 

ם' נתפרסם בתשובותיו המרובות לבל רחבי האימפריר, 
העותמאנית ולאיטליד, (נדפסו לראשונד" בשני חלקים, שא- 
לוניקי, שמ״ה( 7 )—שמ״ז, ובמהד מתוקנת, בג׳ חלקים, שם 
שנ״ד—שנ״ח). כן נדפסו 30 מדרשותיו בס' "בן שמואל" 
(מנטובה, שפ״ב), ובב״י מצויים חידושיו לבמה מסכתות. מ׳ 
היר, רבן של "קהל גירוש" ו״קהל ליסבוך—מן ה״קהלים" 
החשובים שבסאלוניקי, ואף עשה בשליחות "קהלי" סאלר 
ניקי בקושסר" סמכותו ההלכית והציבורית היתד, ללא עיר- 
עור, וע״ב נקרא לפסוק במחלוקות המורות שנתעוררו בין 
"קהלים" בסאלוניקי ובערים אחרות, והוא גם חתום ברוב 
"ד,םכמות" סאלוניקי מתקופתו, שנשתמרו בידינו. עם זאת 
יש ונחלקו עמו חכמים בר׳ יצחק אדרבי (ע״ע). מ׳ היה 
איש־ד,לכה מובר,ק, לא עסק בקבלד, ואף בפילוסופיה ובמדעים 
לא העמיק חקר. היד, מקורי בתפיסתו, הצטיין בבקיאותו 
וחריפותו, פסק מתוך אומד-דעתו כשלא נמצאה לו אסמכתא 
מדברי קדמונים! נד,ג בתקיפות ולא חת מפני איש. פסקיו 
היו לנכסי צאן-ברזל אצל הבמי המזרח מן המאה ה 16 ואילך 
ונקלטו גם בין חכמי מזרת־אירופה במאות האחרונות. עמד 


בראש ישיבה גדולר, והעמיד תלמידים הרבה. סביב אישיותו 
נרקמו אגדות וסיפורים. 

ש. א. רוזאנים, קורות היהודים בחורקיר, וארצות הקדם, ב׳, 
118-115 , תרצ״ז/ה! י. כץ, .אף על פי שחסא ישראל הוא" 
(תרביץ, כיז, 204 ), תשי״ח! י. קיססר, רבי ש. די מ׳ 
(סהרשד״ם), (בתון: שאלוניקי, עיר ואם בישראל, 41-38 ), 

תשב״? \ 1%46 ) 0711 ^ 3 6 ^ 6 ^* 114 €0771771147101416 1.0 ,ת 0 חג< 1 

,״ 000111112 . 5 . 4 < ; 1900 ,(^- X1 -כ^ 1£;, X ן> 116616 ^^/ 01( X1 

^ 16£16 { 116 01 ,^ €6711147 1 ) 161 16 ) 1 171 '( 6 ^ 71171 ח 1 6 ^ 1.1 111 !' 614 [ 

, 1952 ,. 171 6 ( 1 . 5 / 0 1171£1 )ז/)\ 01 !)^! 16 ) 1 71 * 

י. הק. 

מךינה־םידוניה, אלונסו פרם דה גוסמן, דכם 

— ש!! ^ט^ו^ם ס!! 80 ת 10 ^ 

10018 ) 46111113-51 ? — ( 1550 — 1619 ), מפקד ספרדי. מ״ם היה 
נצר למשפחת גוסמן, מרבי האצולה הספרדית. מקרובי 
פליפד, 11 ואחד האנשים העשירים באירופה. לאחר מוח 
סנטד, קרום, המפקד המיועד של ה״ארמדה" (ע״ע), מינהו 
הפלך למפקד למרות חוסר נסיונו הצבאי והימי(מ״ם התנגד 
למינוי). "ד,אדמדד, הבלתי-מנוצחת" יצאה למסעד, בפיקודו 
וחוסלה בד,תקפות האנגלים וע״י פגעי-ד,סבע ( 1588 ). מ״ם 
ניצל מדושואד, שפקדר, את ציו, חזר לספרד, וחנו לא סר 
בעיני המלך. הוא הוסיף לעמוד בראש הצי הספרדי גם בימי 
פליפד, 111 , וכוחות שהיו בפיקודו נחלו עוד תבוסות. 

,... 771671/04 ) 061 ( 1 : 716 ) 1711/67161 47-7710410 ) 1.0 .!!■!ס סע■!■!:)!! .£ 
; 1938 ,/ 100 ע 6 }!ן 71611 ו 17 ^- 67 /* 0 ו 07 6 ( 1 ,ז 0 ׳ל/י 011 י 61 .[ ; 1929 
1110 ^ 611 ( 1 /£ ,( 2 ־ 13111 ^ 6 ^ :זנ 1 ן> 11 ם) 111223 * 0 ׳ג בזב 21 ^ . 0 
; 1957 , 716 ) 1711/67161 7771030 ^ 10 36 10 ^ 10 ^£ £1 ׳ 5 , 11 6 ^ £611 16 ) 
. 1960 , 030 { 4777 / !{ 07111 ^$ 6 *) 7 . 1 \ 

מךיני, ר' חןים חזקןהו (תקצ״ג/ 1832 —תרם״ד,/ 1904 ), 
מגדולי הרבנים במאר, ר, 19 . מי התחנך ב״חדרים" 

ובישיבות בעיר-מולדתו, ירושלים. ב 1853 ,לאחר פטירת אביו 
ר רפאל אליד,ו, עבר מ׳ לקושטה. זמן־מה התפרנס שם 
מנתינת שיעורים בבתי יחידים. בהיותו עניו וצנוע, הרביץ 
תורה ברבים שלא על־מנת לקבל פרס ווועמיד תלמידים 
הרבה, מד,ם שימשו את״ב ברבנות. ב 1864 — 1899 שימש 
ברבנות בקאראפו-באזאר שבחצי האי קרים והצליח להרים 
את מצבר, הרוחני של קהילד, זו: תיקן תקנות, קבע מנהגים, 
יסד בתי־ספר וישיבות ורכש לבבות. מ' היה חובב-ציון נלווב 
והרבד, לכתוב בספריו על ישוב א״י וגאולת העם. באחד 
משיריו כתב: "כל יום בי יעבור אוחיל ואצפה בכליון עינים... 
לשוב ולהתיישב בתוככי ירושלים". בצוואתו, שכתב ב 1884 , 
ביקש שיפזרו על גופו מעפר א״י. ב 1899 חזר לירושלים 
ונתקבל בכבוד גדול. ספריו הקנו לו שם עולמי ומארצות 
רבות פנו אליו בענייני דת ודין. ב 1901 עבר לחברץ ובה 
שימש ברבנות עד יום פטירתו. מ' התפרסם בצדיק וקדוש 
גם בעיני לא־יד,ודים שכיבדודזו וחשבוד, 1 לאיש-מופת. 

חיבוריו; א. ״מכתב לחזקיד,ו״ — על הש״ם ושו״ת על 
אר׳ח (איזמיר, תרב״ח)! ב. ״אור לי״ — חידושים ותשובות 
(איזמיר, תרל״ד) — נדפס בעילום שם המחבר לזכר בנו- 
יחידו שנפסר ב 1868 ! ג. ״שדי חמד״ — אנציקלופדיד, 
תלמודית־דולכתית בי״ה הלקים (י״ג נדפסו בחייו, ורשא, 
תרנ״א—תרע״ב! חלק מהפרבים זבו לבמד, מר,דורות). באנ־ 
ציקלופדיד, זו, שעליה עיקר פירסומו של מ' עד היום, כונסו 
רבבות פרטי-ד,לבד, בנושאים שונים, מתוך בקיאות מופלגת 
בספרות הפוסקים, שנשענה גם על ספרייתו העשירד, של מ׳. 
ד. "פקועות שדד,"— הוספות לספרו הנ״ל (הוספד, ל״ד,מאסף" 
ה׳, ירושלים, תר״ס): ה. "בקשות" (אודיסד" תרל״ט)! 



297 


מדיני, ר' חיים חזקיהו — מדיצ׳י, דח 


298 


ו. ״נעים זמירות״ (ודשא, תרמ״ו) — פיוטים. כמה שירים 
פירסם בראש כרך ו׳ של "שדי חמד". תשובות והסכמות 
רבות ממנו נדפסו בספרי רבני דורו. 

א. בן־יעקב. ר' ח. ח. מ׳ זצ״ל (הד הפורח ג', גל׳ ל״), תש״ה 1 

חמדת ישראל — קובץ לזכרו, תש״ו. 

א. ב. י. 

מךיסלן (ה 1180 ו 13 * 1 ), בירת מדינת ויסקונסין(ע״ע), אה״ב 1 
126,700 תוש'( 1960 ), במ׳ ובנותיד, 158,000 תוש׳. 

ם׳ נמצאת בדרום המדינה באיזור חקלאי עשיר המגדל בקר 
לחלב. העיר היא מרכז למסחר ולתעשיה המנצלת את העורף 
החקלאי העשיר של סביבתה. ענפי החעשיה החשובים־ 
ביותר הם ייצור מוצרי חלב ובשר. כן יש בד. מפעלי תעשיה 
קלה שונים. 

במ׳ נמצאות אוניברסיטת ויסקונסין. שנוסדה ב 1849 
( 33,000 סטודנטים ב 1967/8 ), ומעבדה חשובה למוצרי־יער. 
העיר נוסדר, ב 1837 ונקראה לזכרו של הנשיא ג׳ימז מדיסון 
(ע״ע) שמת שנר. קודם־לכן. היא הפכד, לבירת המדינה זמן 
קצר אתר-כן. 

— ה 1150 ) 13 \ צפתזפ! — ( 1751 , פורט 
קונוי, ורג׳יניה — 1836 , מונטפיליר, שם), הנשיא 
ה 4 של אה״ב. מ׳ למד תאולוגיד, בפרינסטון, ואח״כ משפטים 
בביתו. לאחר פרחן מלחמח־ד,שחרור האמריקנית השתתף 
מ׳ ב 1776 בכנס לניסוח חוקח למדינת ורג׳יניה, וב 1783-1780 
היה ציר בקונגרס הקונטיננטאלי (ע״ע ארצוח־ד,ברית של 
אמריקה, עמי 161 ). מ׳ היד. בין ראשי ה״^יראליסטים" שתבעו 
להחליף את "סעיפי הברית" הרופפים בחוקה שתעניק 
לשלטון המרכזי יותר סמכויות. בכנס החוקה (ד שם, עם׳ 
165/6 ) ב 1787 חיד, מ׳ מראשי־ד.מדברים וד,צעת משלחתו 
מוורג׳יניר, שימשה בסיס לדיוני הכנס. לכן נקרא מ׳ "אבי 
החוקד.". 

את השקפותיו המדיניות ביטא מ׳ בכתב־ד,עת "הפדרא־ 
ליסט", שהוציא יחד עם א. המילטון (ע״ע) וג׳.ג׳י (ע״ע). 
מאמרי.,הפדראליסט" הפכו לחלק מםפרות־ד,מופת של המח¬ 
שבה המדינית באה״ב, מ׳ דרש שיוקם ממשל מרכזי חזק, בלא 
שתבוטל מסגרתן השלטונית הנפרדת של מדינות-ד,ברית. 
כדי להבטיח זיקד. בין האזרח לבין השלטון המרכזי, וכדי 
לחת למדינוח־ד,ברית משקל לפי גדלן, הציע מ׳ שהייצוג 
בבית־הנבחרים ישקף אח גודל האוכלוסין בכל מדינה, ואת 
הסכנה של פגיעת הרוב בזכויות המיעוט ביקש למנוע ע״י 
הפרדת רשויות. כחבר־חקונגרס ב 1797-1789 התנגד להמיל¬ 
טון, בן-בריתו לשעבר, ותמד בג׳פרסון(ע״ע) ובפירוש לחו¬ 
קה, שצימצם אח סמכהות השלטון המרכזי לטובת סמכויות 
המדינות וזכויות חפרט. ם׳ סייע לג׳פרסון להקים את המפלגד, 
שנקראה ״רפובליקנית״. כשנבחר 'ג׳פרסון לנשיא ב 1801 
מינה אח מ׳ לשר-ד,חוץ. בחקופת-כהונתו רכשה אד,״ב את 
לואיזיאנד, ( 1803 ) מצרפת, ועשתד, מאמצים לשמור על 
ניטראליותה במלחמות חנאפוליוניות באירופה. ב 1808 נבחר 
מ׳ לנשיא. כקודמו בנשיאות ביקש תחילה למנוע את הס¬ 
תבכותה של אח״ב במלחמח,אדסופושד.שתכנעכימדיניות- 
השלום אינה אפשרית עוד עקב הנזק שגרמו הבריטים 
לסחרד. של אר,״ב ותמיכת בריטניר, באינדיאנים אויבי אד,"ב. 
ב 1812 הכריזה אד,״ב מלחמה על בריטניה (ע״ע אד,״ב, עמ' 
168/9 ). על אף הד,תנגדות העזה במדינות ניו-אינגלנד למל¬ 
חמה נבחר מ' ב 1812 שנית לנשיא. מסיום המלחמה ועד 






ר 

- 





־ ■ידי־? ׳ 

1 

. ^ ־ 

1 




נ׳יכיז מריס^ן 


לגמר כהונתו של מ' ב 1817 הקדישה ממשלת אדו״ב מאמצים 
לשיקום כלכלי: הוקם בנק פדראלי ור,וטלו מכסי מגן. 

לאחר סיום כהונתו הזר מ' לביתו במוננזפיליר ועסק 
בכתיבר, על. נושאים שונים. הוא לא מילא עוד שום תפקיד 
ציבורי, ורק ב 1829 השתתף בכנס ורג׳יניד, שנועד לתקן 
אח חוקתד,. 

כתבי מ' הופיעו בתשעה כרכים: 0£ 11185 ז 1 זעו 
. 1 \.ן, 1900 — 1910 ,'בעריכת ג. האנט, 

י. אריאלי, המחשבה המדינית בארצוח־הבדית, א', 151-142 , 

161-157 , חשכ״ז ן . 14 .£ ; 1902 ,. 10 ./ ( 0 ?( 12 ,זסטא . 0 

. 1 { 1938 /ס ./ 

14 * 0 ; 1961 ־ 1941 ,^־ 1 ,,. 14 ./ 

. 1950 

ש.{. א. 

מדיצ׳י, דה ( 1161 ) 6 ^ 161 >), משפחת סוחרים ובנקאים מפי- 
רנצד, (ע״ע) שהפכו לשליטיה, אח״כ לדוכסיה 
ולבסוף לדוכסים גדולים של טוסקאנה. שלושה אפיפיורים 
ושתים ממלכות-צרפת נמנו עליד,. בני-ד.משפחה חיו פטרו־ 
ניחם של רבים מאמני הרנסאנס. משפחת מ׳ ידועד, בפירנצד, 
מתחילת המאה ד, 13 , ועסקה במםחר-ד,צמר ובבנקאות. במאד, 
ד, 15 היה הבנק של מ' מהגדולים ביותר באירופה. סניפיו 
החשובים, מחוץ לאיטליד" היו בכריז׳, לונדון, ז׳נווה ואוויניון, 
ובני מ׳ היו הבנקאים הראשיים' של האפיפיור. הם עסקו גם־ 
בסחר הברזל וד,אלום — חומר רב-ערך באותר. תקופר. (וו" 
תמ׳ בע׳ ארדיכאת, עמ־ 723 ). 

כבר במאה מ! השתתפו בני מ' בחיים המדיניים של 
פירנצה. הראשון מהם שהגיע לעמדד, מדינית חשובד. היה 
ס ל וסטר ו ( 1331 — 1388 ). ב 1351 נבחר לגונפלונירד, 
("המישרה הרמה-ביותר ברפובליקה של פירנצה). הוא יחיד, 








299 


מדיצ׳י, דה 


300 


בן־בריתו של העס הפשוס, וב 1378 נבחר שוב לגונפלונירה. 
מעשיו עודרו התנגדות מצד האוליגרכיה והוא איים בהת¬ 
פטרות. באותו זמן פרז מרד הצ׳ומפי ( 1 קמ 1 ס 01 — נפצי- 
הצמר), דהיינו האומנים מהשכבות הנמוכות. בעקבות המרד 
זכה סאלווסטרו להשפעה מכרעת בעיר, עד שהוגלה ב 1382 , 
כשחזרה האוליגרכיה לשלטון. זמן־מה אח״כ נרדפה משפחת 
מ׳ בפירנצה. 

ג׳ובני די ביצ׳י (״ 610 31 ) 010730111 , 1429-1360 ) 
ביסס את עצמתה הכלכלית של משפחת מ׳ בצברו הון רב 
בעסקי־בנקאות. גם הוא תמד בעם הפשוט ובכספו השתמש 
לחידוש המאבק נגד האוליגרכיד, ששלטה בפירנצה. 

ק ו ז י מ ו( 1464-1389,00511110 ) "הזקן", בנו של ג׳ובאני 
די ביצ׳י, זכר, לפופולריות רבה, וזו עוררה את קנאת אויבו 
רינלדו ^י אלביצי (ע״ע). ב 1433 הצליח רינאלדו להגלות 
אתיקוזימו, אך כעבור שנה ניתן לקוזימו לחזור לפירנצה. 
לאחר שובו נעשה קוזימו לשליט בפועל של הרפובליקה, 
אע״פ שלא היתה לו סמכות או משרה רשמית. הוא החדיר 
למוסדות השלטון את נאמניו, דחק מהם את האוליגרכיה 
והנהיג שיטות־מיסזי חדשות, שהכבידו על אויביו. ב 1458 
התעוררד, התנגדות לקחימו, בעידוד הארכיהגמון המקומי, 
אך קוזימו התגבר עליה. באיסליד, השתדל לשמור על איזון־ 
כוחות: לאחר שניצחה פירנצה את בית ויסקונטי (ע״ע) 
ממילאנו ( 1440 ) — נצחון שהקנה לקוזימו יוקרה רבד, — 
כרת ברית עם פרנצ׳סקו ספורצה (ע״ע), דוכס מילאנו 
החדש, נגד ונציה' ונאפולי. קוזימו היה פטרונם של אדרי¬ 
כלים, פסלים וציירים, כגון ברונלסקי, מיכלוצ'(, דונטלו, 
לאון בטיסטה אלברסי ופרה אנג׳ליקו. הר,ומאניסט ניקולו 
ניקולי היה איש-סודו, קוזימו יזםיאת הקמת הספריה הציבו¬ 
רית הראשונה בפירנצה וסייע למרסיליו פיצ׳ינו להקים את 
האקדמיה האפלאטונית (ע״ע אקדמיר״ עם׳ 517 ). לאות־ 
הוקרה על מעשי קוזימו, כינוהו אנשי פירנצה "אבי המד 
לדת" (" 13£ ־ 1 :זגק ת 6 ^ 3 ק*'). 

ל( ר נ צ ו ״המפואר״( 1449 — 1492 ) גדל באווירה התרבו¬ 
תית שטיפח סבו, קוזימו "הזקן". לאחר תקופת שלטון קצרה 
של אביו פיר( ( 1469-1416 ) עמד לורנצו מ 1469 בראש 
פירנצה. להלכה כיבד את החוקה הרפובליקנית ולא קיבל 
שום תואר פרס לתואר השגרתי "סזסס^;! 01381111100 ״ 
("אדון מפואר"), אד בגלל אישיותו וקסמו הרב זכה לתמיכה 
רחבה. משפחת הבנקאים המתחדד" פאצי ( 1 ; 2 ; 32 ?), זממה 
להפיל את לורנצו. ב 26.4.1478 הותקפו בני מ׳ בשעת התפי- 
לד, בכנסיה! לורנצו נפצע ואחיו נהרג. אח״ר הסית האפיפיור 
סיכסטום 7 ד 1 , שתמך בקשר, את מלך נאפולי להכריז מלחמה 
עלי פירנצה. לורנצו נסע לנאפולי ובקסמו האישי הפד את 
מלכה מאויב לבן־ברית. בעקבות הקשר דאג לורנצו לחזק 
את פיקוחו על מוסדות הרפובליקה: ב 1480 הוקמה מועצה 
חדשה בת 70 איש, שאופן-מינויים הבטיח את נאמנותם 
ללורנצו■ ב 1490 הוקם גוף מבצע בן 17 איש ( 113113 ), 
שלורנצו היה אחד מהם, ולו ניתנו סמכויות נרחבות. — 
תקופת לורנצו נחשבת לתקופת פריחת הרנסאנס בפירנצה. 
הוא עצמו היה משורר (ע״ע איטליה, ספרות, עמ׳ 775 ), 
ידידם ופטרונם של סופרים, הוגי-דעות ואמנים, כמו פולי- 
צ;נו, פיקו דלד, מירנדולד״ בוטיצ׳לי, ורוקיו ופולצ׳י (תמי; 
ע״ע וזרי, עמ׳ 1000 ). 

פירו ( 1503-1472 ), בן לורנצו, שלם בפירנצה מ 1492 , 


אד ב 1494 , כשמסר מבצרים לשדל 7111 (■ מלד צרפת שפלש 
לאיטליד, (ע״ע, היסטוריה, עמ׳ 736/7 ), הואשם בבגידד" 
וד,וא ושני אחיו, ג׳ול;נו וד,חשמן ג׳ובני, גורשו מן 
העיר, ב 1512 חזרו ג׳ובאני וגיוליאנו לפירנצר, בעזרת האפי¬ 
פיור וד,צבא הספרדי וחודשה חוקת לורנצו המפואר, ב 1513 , 
משנעשה ג׳ובאני לאפיפיור לאו X (ע״ע), עבר השלטון 
לידי ל ו ר נ צ ו 11 ( 1519-1492 ), בנו של פיירו, שהיה מ 1516 
גם דוכס אורבינו. ב 1519 הופקד השלסון בידי ג׳ו ל י ו דה 
מ׳, ולאחר שג׳וליו נבחר ב 1523 לאפיפיור (קלמנס 711 (■ 
[ע״ע]), שלם בפירנצה החשמן פאטריני, בשמו של בית מ׳. 
בתקופה זו התפרסם במצביא אחד מבני-המשפחד" גיו- 
באני( 1526-1498 ), המכונה דלה בנדה נרה (כל׳ "בעל 
הפסים השחורים", ע״ש הדגלימיהשחורים שנשא לאות-אבל 
על מות לאו x ). הוא שירת את לאו x , את מלד צרפת ואת 
הקיסר קרל 57 . כשכבש צבא הקיסר את רומא ב 1527 , פרצה 
בפירנצה מהפכד, רפובליקנית והחשמן פאסריני נמלט. ב 1529 
הגיעו קלמנס ! 571 וד,קיסר להסדר, שלפיו כבש הצבא הקיסרי 
את !~רנצה ב 1530 וד,שלטון נמסר לא ל סנ דר ו דה מ' 
( 1537-1511 ). הלד, קבל ב 1532 תואר דוכס מהקיסר, ואנשי 
פירנצה בחרור,ו לגונפלונירד, לכל ימי־חייו. סופו שנרצח 
בידי בן-רודו. 

קוזימו 1 ( 1574-1519 ), בן ג׳ובאני דלה בנדה נרה, 
נבחר ב 1537 לראש הרפובליקה. תחילד, נעזר במועצה 
ובסנאט, אד בעזרת קרל 7 \ ניצח את מתנגדיו ובד.סכמתו 
של הלה הכריז עצמו לדוכס, והמועצה והסנאט נותרו ללא 
סמכרות ממשיות. קוזימו שאף להתפשטות טריטוריאלית 
ולאתר שכבש ב 1555 את סתה והיה לאדונה בהסכמת 
פליפד, 11 מלד ספרד, היתד, כמעט כל טוסקאנה בתהומי 
שליטתו. ביזמתו פותחד, ההקלאות וד,וכנםו שיטות-עיבוד 
הדשות. הוא הקים צי רב-עצמה ובסיס ימי באי אלבד, ויסד 
מסדר־אבירים, ע״ש סטפאנו הקדוש, לד,גנת צי-ד,סוחר מפני 
שודדי-ים. ב 1569 העניק לו האפיפיור פיוס 7 \ את התואר 
׳׳ 8130111103 ״ ("דוכס גדול") של טוסקאנה. בין אנשי הרוח 
והאמנות שפעלו תחת חסותו היו וזרי וצ׳ליני. 

לפרנציסקו ( 1587-1541 ) בנו מסר קוזימו את השל¬ 
טון ב 1564 ,'בהשאירו לעצמו את התואר וסמכויות אחדות. 
פרנצ׳סקו קיבל את התואר ״דוכס גדול״ ב 1575 מן הקיסר 
מבסימיליאן 11 . פעמיים דחה הצעות לד,יות מועמד לכתר 
פולניד,. הוא החל בפיתוח נמל ליוורנו, אד את עיקר מרצו 
הקדיש לתקירותיו המדעיות ולאספיו האמנותיים. שמו הוכתם 
בשערוריות משפחתיות. 

פרדיננדו 1 ( 1609-1549 ! דוכס-גדול מ 1587 ) אחיו 
של פרנצ׳סקו, ביקש את קרבת צרפת כדי לאזן את השפעת 
ספרד באיטליה ולהבטיח עצמאות לטוסקאנה. לכן סייע 
בסתר לאנרי 157 (ע״ע) מלד צרפת, כשהלד, נאבק על 
המלוכד,, וב 1600 נתן לו לאשה את קרובתו, מאריה דה מ׳ 
(ע״ע מרי, מלכת צרפת). לבנו השיא את קרובתו של הקיסר 
תדולף 11 . הוא דאג למסחרה של פיזר, ולייבוש ביצות, 
ומפעל-ד,פיתוה החשוב ביותר שלו היה בניית הנמל בליוורנו 
וד,פיבתד, למרכז מסחרי בין-לאומי. ק ו ז י מ ו 11 ( 11621-1590 
דוכס-גדול מ 1609 ), פרדיננדו 11 ( 1670-1610 ! דוכס 
גדול מ 1621 ) וקוזימו 111 ( 1732-1642 ! דוכס-גדול 
מ 1670 ) השתדלו לשמור על ניטרליות במלחמות בין המע¬ 
צמות האירופיות. לצי שלהם היו נצחונות מרשימים על צי 




301 


מדמ׳י, דה — טדירים 


302 


התורבים. ד.ם היו פטרונים לאנשי־מדע. ?וזימו 11 מינה 
11 ב 1610 את גלילאו גלילאי לפרופפור בפיזה. פרריננדו 
361) הקים ב 1657 בפירנצה אקדמיה למדעים 
1110 ־ 01111 ). ג׳ א ן גם טונה ( 11737-1671 דוגס־גדול 
מ 1723 ) היה הדוכס־הגדול האחרון מבית מ/ משמת ללא 
יורשים הועברה טוסקאנה, על פי חוזה וינה בין המעצמות 
( 1725 , נחתם ב 1738 ), לידי פראנץ מלורן (אח״ב הקיסר 
פראנץ 1 ). אנה מאריה לודוביקה, אחותו'של ג׳אן גסטונה, 
הורישה את כל אוצרות בית מ' לדוכסוח טוסקאנה ולעיר 
פירנצה. וע״ע קתרין(מלכת צרפת). 

; 1924-5 . 010 ^^ 1 )^))€ 11 ) ' 16 ) 141 ,ג 411 > 30 ז 1€ ? .ס 
1950 ,. 14 7116 , 11 ״ז€ו{ 50 .? ;* 926 ! ,./ג )) 711 ,^חנזס^■ .ז! .ס ; 

£. 00 ־ 113 ) / 0 •נמ 0 ־מן>י/ ־ 81 6 *) 7 ,ו 101 'זנ 1 חז 
11310 ) ; 1960 ,(< 1 ס 0 גן .£ .£ . 1 ^> 106 ז 31$53 ם 6 מ ם 

800 ^* 1 , 7}1£ 1^(6 (2 1397-1494 . 14 6 *() / 0 16 ) 6611 ( 1 />מ , 

1966; 71 <ם 5101 ח 1 נ 111 .מ .זיז x6 001>6 ז 11146 ) 166 )£ז 710 /ס 11 ן 16 ז 11 )ז 
(116 \1.., 1414-1494. 1966. 

: על אישים בודדים מבית מדיצ׳י 
61 ^ 1 01 1316 .^ו x20 46 14., 1883*; 0. 600(11, ^0• 

37X10 /, 1)01(6 767 ^ 1 , 1 ־ 101 ? . 0 .? ; 1921 , €6 { 710761 /ס X20 11 
142§71 1938 , 6 ) 1 ^ 11 )ה^ 1 )^ 1,2147661116 ,ח 10 ז 6 ; 1937 , 60 }{ו ; 

8. 0 €06177 ״ 1 >ח 1 } 1 )ט x0 46 14., ?2767 ?067106, 1938; 0. 
1^767120 461 14. 0714 ?671<416(171€6 11(4^, 1955. 

ר. שם. 

מדיצ׳י, מך;ה ךה, ע״ע מתה(מלכת צרפת). 

מךיצ׳י, פאולו ([י], ליוורנו ~ לפני 1741 , פירנצה), 
מומר ועובר ישראל! שמו העברי ישראל מאיר 
לוין. מ׳ המיר את דתו בגיל 16 ומאז הטיף לנצרות. ב 1692 
נתמנה פרופסור ללשון ולספרות עברית באוניברסיטת פי¬ 
רנצה. הוא פירסם דברי קיטרוג חריפים נגד היהדות. חיבורו 
הידוע־ביותר ־ 11 ) 11 ־ 5 ־ 3 1 ־זל£ 811 ־ 1 > 111 ] 081:11 ־ 6 11111 
1 )ב £111 ת 0 ־("פולחנים ומנהגים של העברים, מתוארים ומופ¬ 
רכים"), יצא לאור בפירנצה ב 1736 , מאז נתפרסם במהדורות 
רבות, למרות מאמצי היהודים למנוע את הפצתו. הטפתו של 
מ׳ זכתה להצלחה מסו״מת, ובין היהודים שהמירו אח דתם 
בהשפעתו, היו שני רבנים. רבה של רומא בימיו, טרנקילו 
קורקוס ( 05 ־ 001 1111310 ן 131 ז) ניסה לסתור את דבריו, שני 
חיבורים של מ׳ מ 1694 חתומים בשם פאולו סבאסטיאנו מ', 
שד״ל, יד יוסף, 70 , מם' 1331 ־ 1335 , תרכ״ד! -מ 1111 :>! 11 ;־ 81 . 14 

€551110 ^) 712112712 742 ^ 1471 777 11442162 ^ 47017 66667211472 ,] ,^ 41 

,(. 1 ) 6 ) וג 1 סו 03$%1 .זג ; 1883 ,( 246-298 ,^ XXX ,ס 10 ז €11 בז 18 

£116€0, XXX^■ גז 15 6 ) 16 ־ 0011 ) ... €07607 110 ) 2 ^ 77277 47 6712 ) 70 ? 

. 1893-1895 ,(ז\^ XXX 

מדירה, איי־ ( 113 ־ 18133 ־ 3 111138 ), קבוצת איים בצפון 
האוקיאנוס חאטלנטי, כ 700 ק״מ מערבית לחופי מרוקו. 

האיים שייכים לפורטוגל ומהווים מחוז הנקרא על שם בירת 
האיים פונשל ( 31 ו 1 ־ת 11 ז) 1 שטחו 797 קמ״ר ובו 268,600 
תוש' (אומדן 1966 ). הגדול באיים הוא מ' ובו חלק-הארי של 
האוכלוסיה. האי השני בגדלו — פורטדסנטו. מלבדם עוד 
שתי קבוצות איים סלעיים שאינם מיושבים;'דזרטש (= השו¬ 
ממים) וסלוז׳נש (־הפראים). 

מוצאיהאיים געשי, בדומד, לאיי האזורים (ע״ע) שמצפון־ 
מערבם. סדרד, של התפרצויות געשיות קדומות יצרו רכס 
הבנוי לבה וטוף, שמתנשא לגובד, של אלפי מטרים מעל 
קרקעית האוקיאנוס. תאיים תמר,ווים את הרכס הזד, הם בעלי 
תבליט הררי חריף, בעיקר אלו שאינם מיושבים. תפטגד, 
הגבוהרדביותר — תאיוו, 1,816 מ׳—מצויר, במרכזו של האי 
מ׳. ההרים מוקפים מתלולים, וגאיות עמוקים מבתרים את 


חלקיהם הפנימיים. דעשי־אדמה חמורים (ד,אחרון ב 1918 ) 
פקדו את האיים, אך לא ידוע על פעילות געשית בזמנים 
ההיסטוריים. 

האקלים ממוזג. הטמפרטורה השנתית הממוצעת — ״ 18 . 
עיקר המשקעים — עד 2,000 מ״מ בשנה — יורדים בחדשים 
יוני־אוגוסט. יערות ירוקי־עד, שניסו בעבר את תאי מ׳ ונתנו 
לו את שמו (?דיירת = עץ), מצויים עדיין בצפונו ובדרומו. 

רוב תאוכלוטיד, יושבת באי מ', ומתרכזת בחלקים הנמו¬ 
כים של מדרונות ההרים, בעיקר בדרום מסביב לפונשל. 
הכלכלה מבוססת על חקלאות. מדרונות-הד,רים מדורגים 
ומערכת משוכללת של סכרים בגאיות ותעלות-אבן מאפשרת 
גידול מטעים עד לגובה 980 מ׳ בקירוב. הגידולים העיקריים 
הם גפן וקנה־סוכר. מלבדם מגדלים הדרים, בננות וירקות, 
בהרים נהוג מרעד" שלל הדיג תופס מקום חשוב בסל-ד,מזונות 
של החושבים. מ׳ נודעת בעבודות־אומנוח — קליעה, רקמה 
וכד׳— שערכן בכלל היצוא מתקרב לזד, של יין־מ׳ המפור¬ 
סם. גם תיירות החורף (כ 25,000 נפש בשנה) נוטלת מקום 
נכבד בכלכלת האיים. 

רוב ד, ח ו ש ב י ם הם צאצאי מד,גרים פורטוגלים. מלבדם 
יש נמ׳ קבוצות קטנות של מאורים, בושים, איטלקים ויר,ו¬ 
דים. הדת.הרשמית — קתולית-רומית. הערים הראשיות — 
כולן באי מ׳,— הן פונשל, הבירר. והמרכז המסחרי, 43,300 
תיש׳ ( 1960 ), קמארה ןה לובוש, 14,200 תוש׳. ומאשיקו, 
11.600 חוש', 

ה י ס ט ו ר י ה. יש חוקרים המזהים את איי 0 ' עם האיים 
הנזכרים אצל פליניוס הזקן (ע״ע), ־ 13 ט 8 ״ 1 ־ 1113113 ת 111 ? 
(״איי הארגמף׳). איי מ' מופיעים במפה איטלקית מ 1351 . 
מבאן ניתן להסיק שהם נחקרו קודם-לכו בידי ספנים מאיט¬ 
ליה. הפורטוגלים גילו מהדש אח האיים ב 1418 . ביזמת הנרי- 
קד, הספן (ע״ע) הוחל ביישוב האיים, שהיו אז ריקים מאדם, 
והיערות העבותים שניסו אותם בוראו. ליצוא היין וקנה־ 
הסוכר מאיי מ׳ נודעה חשיבות רבה. ייצורם נפגע מביטול 
העבדות ב 1775 . בזמן המלחמות הנאפוליוניות החזיקה ברי¬ 
טניה באיים. במלחמת האזרחים ב 1828 — 1834 (ע״ע פורטוגל, 
היסטוריה,), נאבקו הצרדים הלוחמים על איי מ׳. ב 1931 פרצה 
במ' מרידת-נפל. 

,. 14 70 014146 }' 044 / 67 ? ; 1949 , 6 ^ 1424 46 16 !',! , 0 ) 11361 ? .ס 

07774^21'4 067x7 ? ,)ש׳^ספ . 8 .ז 650 ; 1959 ,. 14 , 5 חג־<זמ 

\ 1%6 , 132047 

ר. בב״-אל. וי. 

מך 2 ךים (־ 3101 ׳ 1385 ״ן), עם אוגרדפיני (ע״ע אוגרית, 
לשונות אוגריות), אשר'מולדתו הקמאית היחה 
בין הרי אורל ובין הוולגד, התיכונה. תרבותם הזזמרית היחד. 
מבוטסת תחילד, על לקט ולאחר־מכן — על ציד ודיג 1 דחם 
היתה שמנית (ע״ע שמניזם). במאד. ה 5 הגיעו לערבות 
שעל הדון התיכון! בזמדנדודיהם הושפעו מעמים תורכיים 
ואירניים שונים ובין־השאר למדו לגדל סוסים וכן רכשו 
תכסיסי־מלחמה. במאות ה 7 —ד, 9 היו נתונים גם להשפעתם 
של הכוזרים (ע״ע). בחיפושיהם אחרי שדוח־מרעה הגיעו 
למחוזות שעל שפת הדנובד, התחתית, אולם בלחצם של 
הפצ׳נגים נמלטו למחוזות שבין הדון והדניפר, וקראום 
לבדיה (על-שם מנר.יגם המעולד, לבדי). איך גם משם 
היו נאלצים לסגת והתיישבו בטריטוריה, שעל ר,נד,רות בוג, 




303 


מדירים - מדליה 


304 


דניטטר׳ סרט ופרוט (ע' ערכיהם), וקראו לטריטוריה זו 
אטלקיז, היינו "בין הנהרות" ושם ייסדו איגוד שבטים (מהם 
ידועים בשמם ?שבטים: מדיר, ביק, קורט־דיארמוט, טאריאן, 
ער״ קר וקסי! אחדים משמות אלר, נשתמרו כשמות־מהוזות 
בר.ונגריד,'של ימינו) בראשותו של ארפד(ע״ע) משבט מקר. 
במרוצת הזמן נתקבל השם מדיר כשם כללי לכל השבטים. 
על תולדותיהם של המ" מןיהמאד, ה 9 ועד ייסוד המדינה 
הד.ונגרית בפאנוניה — ע״ע הונגריד״ היסטוריד״ עמ' 849 — 
850 . מספרם הכולל כיום כ 14 מיליון נפש ומתוך זד, כ 10 
מיליון בהונגריה עצמה ( 1960 ), ויתרם בארצות אחרות; 
רומניה 1,600,000 ( 1956 ): יוגוסלוויד, 507,000 ( 1953 ); צ׳כז־ 
סלובקיר, 404,000 ( 1957 ); בריר,״מ 155,000 ; אוסטריה 11,000 
( 1959 ): אה״ב 637,000 ( 1957 ); קנדה 60,000 ( 1954 ): וכמרכז 
באוסטרליר" באמריקה הדרומית ובארצות סקנדעוויה. 

מדלה דוידרולי, ע״ע היךרוליות, מכונות, עמ׳ 

י 111/2 :'הרמה, מתלןני־, 

מדליה (מן המלה הלאטינית 1 ״ £131111 מ 1 ), חתיכת מתכת, 
יצוקה או טבועה בצורת מטבע, שלא נועדה לשמש 
ככסף, אלא לציון מאורע או לכבוד אישיות או מוסד; בתקו¬ 
פות מסויימות שימשו מ" כנראר,גםלצרכיתעמולה.מדלט 
היא מ׳ קטנה, בדרך־כלל, בקוטר של פחות מ 30 ' מ״'מ: 
מ ד ל י ו ן הוא מ׳ גדולה, קמיעות משוייכות לפעמים לט", 
אולם אין הסכמה בעניין זה. 

התפתחות. ד,מ" הרומיות הוצאו ע״י המדינה בלבד. 
השליט העניק אותן. בד,זדמנויות חגיגיות, לבני משפחתו 
ולפקידים בכירים: הן לא נועדו להפצה בציבור. ראשיתן 
של מ" אלה, שהיו עשויות לרוב נחושת, היתד! בתקופתו של 
הקיסר אוגוסטוס וד,ן היו שכיחות ביותר בזמנו של קומודוס 
(ע״ע), מאז תקופת קונסטאנסינוס נוצרו מ" גם בזהב ובכסף. 
ר,מ׳ הרומית שימשה 
אות זכרון. בצדד, ה¬ 
אחד — דמות השליט 
או של אחד ממקור¬ 
ביו אשר הוענקה לו 
הזכות כי דמותו תו¬ 
פיע על-גבי מ': בצדד. 
האחר— תיאור(לפע¬ 
מים אלגורי) של ה¬ 
מאורע 'שלכבודו הוצ¬ 
אה. דמויות שעות: סרליה: 56 מרג:וס אןדזינס 

משוררים, (ד,ספריה הצאזסית, ־אריס) 

אלים, מונומנטים רומיים, מעמדות של משחקים, שימשו 
נושא לסוג מיוחד של מ" במאות ה 4 ור. 5 . תפקידן המדוייק 
של ם" אלה שנוי במחלוקת, אך ייתכן כי שימשו אמצעי 
תעמולה נגד הנצרות. 

תקופת הפריחד, של המ׳ התחילה במאה ד, 15 . בהשפעת 
הד,ומאניזם היתה המ' לאהד התחומים של היצירר, האמנו־ 
חית. יוצרה של המי החדשה נחשב פיעלו(ע״ע). רוב ד,מ" 
שנוצרו על-ידיו חתומות( 1310115 ? )״ 153 ? 5 ב 1 ס 0 ): מאפיינות 
אותן התפיסד, הפסיכולוגית של הדיוקן ונטייתו של האמן 
לתאר, בצדן השני, חיות. ר,מ׳ המפורסמת ביותר נוצרה על- 
ידו לכבוד בואו של השליט הביזאנטי יוחנן 111 ז\ פאלאולו- 





םר 5 יה ינג? ^!רי' 1 מ מרי רה ס 1 נ 0 ורנםי 
(וספריה הלאומית; פאריס) 


גום לאיטליה( 1438 ). 
בין האסנים האיטל¬ 
קים האחרים שיצרו 
מ", מפורסמים מאטאו 
דת פאסטי, פדסולדו 
די ג׳ובאני.' במאה 
ה 16 נתבלט לאונה 
לאוני, שעבד בישביל 
קארל ש, ובמאה ה 17 
— גאספארה מ^ה, 

בס" של ארצות 
אחרות ניכרת הש¬ 
פעה איטלקית, אך היו גם אסכולות מקוריות. במאד. ה 16 
פרחד, אסכולה חשובד, בעיקר בגרמניד, (אוגסבורג, נירנ- 
ברג) וייתכן כי דירר (ע״ע) היה קשור עמד,. בעוד שהמ' 
ד,איטלקית היתד, מושפעת ע״י הפיסול באבן, הושפעה המ׳ 
בגרמניר, ע״י המסורת של צריפת זהב. השפעד, איטלקית 
ניכרת בין יוצרי המ" בצרפת (ז׳אן גודוו, גיום דיפרה) 
ובארצוח-ד,שפלה (י. 
יונגלינק). עד המאר, 
ה 16 המאוחרת היו 
המ" יצוקות לרוב, 
ואילו לאחר־מכן הש¬ 
תרשה הטכניקה של 
הטביעד,: עם תמורד, 
זו התחילה תקופת 
ירידתו כיצירות־אמ- 
נות. — התעוררות 
מחודשת בתחום זה 
החלה בשנות ה 20 
וה 30 של המאה ה 20 , בד־בבד עם הגברת ניצולו כאמצעי- 
תעמולה. בראש ההתעוררות הזאת עמדר,. בעיקר ע״י הזמנת 
מ" מאמנים נודעים, המיטבער, הממשלתית של צרפת, הת¬ 
פתחות ניכרת חלה גם באה״ב לאחר מלה״ע 11 . 

סיגנון ואיקונוגראפיה. בעיצובר, משקפת המ׳ 

את ההתפתחויות העיקריות של תולדות האמנות, אך יש בה 
גם יסודות מיוחדים. בשל השטח המוגבל שעמד לרשותם, 
חתרו יוצריה לתימצות הצורות, בעיקר בדיוקנים, ולעיצובם 
של סמלים מגובשים וקבועים. מכאן זיקתה של ר,מ', מאז 
ימי הרנסאנס, לאמבלמאטיקה: כמו-כן ניכרת שמרנות מסר 
יימת בסמלים. 

מ" י ה ו ד י ו ח. המ" היהודיות הראשונות נוצרו בראשית 
המאה ד, 16 , אך אין הן נבדלות ממ" איטלקיות בנות אותד. 
תקופד,. ייצור רציף של מ" יד,ודיות התחיל במחצית השניד. 
של המאד, ד, 18 וגבר בהררגד,. מקורן של רוב הט" היהודיות 
הוא באירופד, המערבית ובאיטליר,. ענף בפני עצמו הן מ" 
אנטישמיות, המופיעות כבר במאר, ה 17 . — וע״ע אברהם, 
יעקב (עט' 327 ); אברמסרן, אברר,ם (תמ׳: עמ׳ 337/8 ). 

מ* ישראל. מ" רשמיות מוצאות בשביל המדינה ע״י 
החברה הממשלתית למדליות ומטבעות. המ' הרשמית הרא¬ 
שונה הונפקה ב 1958 , בשנת העשור למדינה, הן מוטבעות 
ע״י החברה במיטבעות פרטיות וכמה מהן הוטבעו בד,זדמ- 
נויות מיוחדות בחדל. רובן מוצא בכמה מהדורות, בנחושת 
ובכסף — בכמד, גדלים, ולעתים גם בזהב. מ* פרטיות הוצאו 


מדליה של אגרי רח בורפוז — מע^ה 
ירי גי)ם ךיפ,{־ה 
(וספרית הלאומית; י פאריס) 



305 


מדליה — מדע 


306 



סוגיית דשיחריר, תשי״ח 

בישדאל ע״י כמד, חבדות פדסיות, וכן ע״י מוסדות וגופים, 
לציון מאורעות שונים. דוב ד.מ" הללו עשויות נחושת, 
מיעוטן — גם מתכות יקרות, בולל פלאטינה. 

וע״ע נומיסמטיקד,. על מ" צבאיות—ע״ע עטור, עטורים. 
החברה הממשלתית למדליות ומטבעות. ידיעות נוסיסמטיות 
בישראל, 7-1 , תשכ״ב-תשנ״הו ־*ע־זעסזע,(.ו>£) •סממס?., 1 
, 9111 .? . 6 ; 30 — 1904 / 0 ^ 07 ו 07 ^)* 0 

,:ז־ 1131 מז 36 . 1 \ ; 1920 ,£^ה^^^וו 0 ^*^^ (ס 111 >^)^ 

־?גת ! 16 ,ל €101 נ 331 .[ ;* 1920 . 14 

3 וז 0 ז 8 ז 9 ) %15 *ן% 16 י 1 ז .}\ .ס ; 1945 ,( 11 ^ , 3 ם 1 ^ 1 >טן 
6 ^^ז^ 4 ^^(^ ,ת 11110 ש 5 ־ 11 ^ 1 . 8 ; 1963 . 6101 )^ 171 }) 01 ז 1 -ז 0 ^ 

. 1968 , 71 ז 143 [ ^ 014 ^ 7 ^^^^ 440 ^ז 7 |^ס 7 }^ 

ד. גנ. - פש. ב. 

מדם (גרינברג), ולדימיר ( 1879 , ליבוד. [לטויה] — 
' 1923 , נידייורק), עסקן וסופר יהודי סוציאליטטי 
ברוסיה ובפולניה. נטבל ע״י הוריו לנצרות, אולם חזר 
ליהדות. מ 1900 ממנהיגי מפלגת ״הבונד״ (ע״ע, עמ׳ 862 ), 
ממנסחי תורתה ותבניתה וחבר הוועד הפועל שלד,. הדגיש 
במפלגתו את הגוון הלאומי. מ׳ פעל בעיקר במינסק, ז׳נווה, 
וילנה וורשה ונאסר פעמים אחדות בגלל פעילות מד,פכנית. 
היה מעורכי בטא(ן הבונד, 08060 1181116 ("דברנו"), בויל־ 
נד״ מל 191 — ממנד,יגי הבונד בפולניר,. במלר,״ע' 1 פעל למען 
יסוד בתייספר יהודיים. מ׳ השתלב בחייט היהודיים, למד 
יידית ואף היה לנואם מעולה ולסופר מצטיין בשפה זו. 
לאחר המהפכר, הבולשוויקית נקט קו אנטי־קומוניסטי חריף 
ונתרחק בשל כן מן הרוב במפלגד,. ב 1921 היגר לאד,"ב. מ׳ 
נשאר נאמן לבונד וד,רבה לכתוב בעתת "פארווערטס". מספ¬ 
ריו: יכרונות אוו ארטיקלען (״זברונות ומאמרים״), 1917 , 
פון מיין נאטיץ־בוד (״מפנקסי״), 1920 , פון מיין לעבען 
(״מחיי״), 1923 . ספר זה הוא בעל ערר רב להבנת התנועה 
היד.ודית הסוציאליסטית ברוסיה ובפולניה. 

נ. נראם, וו. ם', 1938 , וו. מ', צום צוואנציקטטן יארציים, 
1913 . 

מדע ( 80161106 בלע״ז, מלאט' 801611113 , יוו' ף 1,1 ] 0 זז 1 א 6 ), 
במובן הרחב — מכלול הידע האנושי, נבדל מידיעה 
סתם במה שהוא משתדל לענות לא רק על השאלה מ ה יש 
או קורה, אלא מנסד, לחדור לעמקה של המציאות, אל יסו¬ 
דות היש וד.קורד, ולתפוס את היחסים שביניהם על מנת 
לר.גיע להבנה שלמה של המציאות. במובן הצר יותר — 
מכלול הידע המתייחס למושא — או לתחום־מציאות — 
מסויים, ור.מגיע לדרגה מספקת של אחדות והכללה. לעתים 
מייחסים מונח זה למדעי-ד.טבע בלבד. 

מ' במובן הרחב, שיד,וור, מערכת אחידה מבחינד, לוגית, 
המקיפה את כל הידע, אינו בנמצא אלא כאידאל, שמקורו 


בפילוסופיד,. המחשבד. הפילוסופית ליוותד. את התפתחותו 
של המ׳ מהתהלותיו ובראשית הד,גות הפילוסופית אף לא 
היתה קיימת הבחנה ברורר, ביניד.ם. אולם במרוצת הזמן המ׳ 
התרכז בחקר הדברים הניתנים לבדיקה נסיונית או לוגית, 
בעוד שהפילוסופיה המשיכה להשקיף על המ' מנקודת מבט 
כללית. שקביעתה הושפעד, אמנם ממצב הידע המדעי של 
כל תקופה ומן הרקע ד,ד,יסטורי־חברתי שלה. ד.מ׳ התקדם 
צעד אחרי צעד מבלי לד,כריע בשאלות הנוגעות למ' באשר 
הוא מ׳, כגון מהות המ׳, מידת ודאותו, אפשרותו, יסודותיו 
וד,מתודות שלו. פתרון בעיות אלו היה משימתד, של הפילר 
סופיה. 

מהות המ׳, הגדרתו. הגדרת ד,מ׳ שדיובאד, לעיל 
אינה טוענת שד,יא סופית, מדוייקת או ממצד" מכיוון 
שלבעיה זן לא נמצא פתרון חד-משמעי. אולם, אם נעקוכ 
בסדר כרונולוגי אחרי הדיגדרות שניתנו, תתבלט בפנינו 
הנסיה להעביר את מרכז הכובד מן ר,ד.גדרה במובן הרחב, 
כפי שנוסחר, לעיל, אל ההגדרר, במובן הצר ודבר זה מלמד 
על תד.ליד-ר,צנער, במ׳—על-אף השגיו המתבים. אפלטון 
(ע״ע), שלא השתמש במלה שימוש אחיד, במקר 

מות שונים מייחם לה מובן של ידיעה ודאית מושלמת, המו¬ 
סבת על דברים נצחיים ובלתי-משתנים, מיגיד ל 01 ^ 56 — 
סברד, — שמושאיה הם חולפים ומשתנים. א ריםטו(ע״ע) 
ראה בר" בדרגתר, הגבוהה ביותר, ידע שמושאיו הם היסודות 
של הדברים וסיבותיהם, המתגלות במה שהוא כללי, הכרחי 
ונצחי. אולם יש אצלו גם הכרד, במ' במובן הצר. ביד,"ב היתד, 
מקובלת הגדרתו של תומם מ אק וי נ ו (ע״ע), האומרת, 
שם׳ הוא הידמות ( 3381111113110 ) ההפרה אל הדבר המוכר. 
לפי פ. ב י ק ו ן (ע״ע) ד,מ׳ הוא תמונת המהות ( 136 ) 688611 
1111380 ), דקרט (ע״ע) רואה כמ׳ ידע שאי־אפשר לד,טיל 
בו ספק. כי. ו ו ל ף (ע״ע) מגדיר את ד,מ׳ כ״נודיג להוכיח את 
הנטען ע״י הסקים נכונים מתור עקרונות ודאיים ובלתי- 
משתנים". קנט (ע״ע) רואה כמ׳ כל מכלול של הכרות 
המסודר ע״פ עקרונות, וזוד,י למעשה ההגדרד, הקלאסית, 
שיש לה חסידים גם היום! ה. ספ נ סר (ע״ע), המקבל אף 
הוא את הגדרתו של קנט, מבדיל' בין ידיעה סשוטד" שהיא 
בלתי-מאוחדת לחלוטין, מ׳, שהוא ידיעה מאוחדת בחלקה, 
ופילוסופיה, שהיא ידיעד. מאוחדת בשלמותד,. היום יש גם 
הרואים במ' לא יותר משיטת מינוח, המאפשרת מיון ותחזית 
של תופעות. ר,מ׳, איפוא, אינו טוען עור לווראות ושלמות, 
שכן הוא מסתמר גם על היפותזות ותאוריות שלא הוכחו 
די צרכן ח־ווא נשאר פתוח לריבוי ולשינוי. ייתכן אולי לומר, 
שהוא מסתפק בדרגת אפרוכסימציה, כלר התקרבות בלתי־ 
פוסקת להכרח עולם כתילת, שהיא עדיין בגדר אידיאל. 

מיון ה מ". התקדמות המ׳ וריכוי ענפיו מונעים למעשר, 
קביעת גבולות ברורים. שרירי תחומו של מ׳ מסרים נקבע 
ע״י אחדות המושא שלו, אולם אותו מושא עצמו ניתן לחקי־ 
רד, מנקודות מבט שונות. קורה גם שמחודד, מסויימח, או 
תוצאות מחקר מסויימות, כשהן מיושמות אל תחום מדעי 
אהר, מביאות לידי היווצרותם של מקצועות מדעיים חדשים. 
כמדכן קמים מקצועות באלה בעקבות התייחסות מדעית 
לאספקט נוסף של מושא או תחום מציאות מסויימים. ואף- 
על־פי־כן שאפה הפילוסופיה מאז ומתמיד לקבוע לא רק את 
מהותו ומושאיו של המ׳ בכלל, אלא גם של ד,מ" השונים 
בפרט ולמיין אותם ע״פ קריטריונים כלליים. קנט, בעקבות 







307 


סדע 


308 


אפלטון, ממיין את הם" ע״פ החוקים שהם חוקרים; 

לוגיקה, החוקרת את חוקיה הכלליים של המחשבה! פ י¬ 

ם י ק ה, או מ ד ע י ־ ה ט ב ע, החוקרת את החוקים המיוחדים, 

שלהם כפופים מושאי־הטבע השונים! ואתיקה, או מ׳־ 

החירות, החוקרת את פעולתם של החוקים כשהם מודעים. 

אוגיסט קונט (ע״ע) הבחין בין מי אבסטראקטיים (מופ¬ 

שטים) לבין מ" קונקרטיים. ו. וינדלכבד (ע״ע) הציע חלוקת 

המ" לנומותטייים, שמטרתם לבסס חוקיות מסויימת, 

* ־ 

ואידיוגראפיים, המתארים את הפרטי. ה. ריקרט(ע״ע) 
הציע חלוקה למדעי-הטבע ולמדעי התרבות או הרוח! בעוד 
שהראשונים חוקרים כל דבר באשר הוא כפוף לחוקים הכל¬ 
ליים, משתדלים מדעי־התרבות לתפוס את הפרסי כד,תממשות 
יהודית של ערכים תקפים. למיון זה נודעה השפעה ניכרת 
והוא שימש יסוד לאירגון הפאקולטות באוניברסיטות. קרי¬ 
טריון אחר למיון, דהיינו טיב ממשותם של מושאי 
המ" השונים, קבע את חלוקתם למ" אפריוריים או 
א י ך א ל י י ם, כגון מאתמטיקה, לוגיקה, אונטולוגיה כללית 
ומטאפיסיקה, ולמ" אמפיריים או ראליים, כגון פי¬ 
סיקה, היסטוריה. ע״פ המתודה המיוחדת להם חולקו המ" 
למ״ מדוייקים, כלו׳ המ״ המאתמאטיים-אפריוריים! 
למדעי הטבע הנסיוניים (אבספרימנטאליים)! למדעים 
דסקריפטיוויים (מתארים), כגון מדעי־הטבע המורפולוגיים 
ומדעי־התרבות ההיסטודיים! ולמדעים הרמנוטיים 
(מפרשים), המתייחסים למשמעותם של המושאים — פילו¬ 
לוגיה, ארכאולוגיה. 

התנאים הכלליים לקיומו של מ' מסויים הם: 
התלכדותלוגית ועניינית של משפטים מאומתים, 
הנחות סבירות ושאלות אפשריות למערכת שיטתית אחת! 
אובייקטיוויות, הערבה לכך שהד.נחות, דרכי-ד.חקר, 
המסקנות וההוכחות תהיינה נשיגות לכל בעל-תבונה שיש לו 
הכשרה מתאימה! גישה מתודית, כלר דרכי תצפית 
וחשיבה מתוכננות ומסודרות', המאפשרות פיקוח עצמי — 
במטרה להתאים אח עצמן לטיבו המיוחד של התחום חנידון! 
הפשטה, כלו׳ הרחקת כל התופעות הנראות משניות בחשי¬ 
בותן לגבי הנושא העיקדי של העיון! שקידר" כמידת- 
האפשר, על הדיוק והבהירות בשימוש בטרמינולוגיה, 
כלו׳ בשפה הנהוגה בתחום מ׳ מסויים! 'הסתמכות בלעדית 
על כוחותיו "הטבעיים" של האדם, מבלי להזדקק לעזרת 
כוחות על-טבעיים, כגון התגלות, הארה פנימית או השראה 
בחסד אלוהי. תנאים אלה אינם נראים לכל כבעלי חשיבות 
שווה ויש אף חולקים על הכרחיותו של תנאי זה או אחר. 
למשל, התנאי של התלכדות למערכת שיטתית אחת אינו 
מתקבל על דעתם של כל המדענים. בעייה זו אף אינה 
מעסיקה אותם, אלא את הפילוסופיס. 

יסודות ה מ". הט" מסתמכים על מושגי-יסוד, היפו¬ 
תזות ופוטטולאטים, שמהווים נושא לבירור מתמיד ע״י הפי¬ 
לוסופיה. בין מושגי־יסוד אלה: זמן (ע״ע), חלל (ע״ע), 
סכה(ע״ע), חוק, כמות, איכות. כמו-כן משתדלת הפילוסופיה 
לחשוף את הבסיס שעליו הם מושחתים; אמפירי, ראציונאלי 
או פראגמתי. היא גם מבררת את הפוסטולאסים המובלעים 
במ', כגון אמונה בקיומו של העולם החיצון, באחידות הטבע 
ובראציונאליותם של תהליכי הטבע. והיא מעיינת במשמעות 
המ׳ ביחס לתאוריות כלליות אודות היקום, כגון אידאליזם 
(ע״ע),מטריאליזם(ע״ע), פוזיטיוויזם (ע״ע),מכניזם(ע״ע), 


תכליתיות (ע״ע [טלאולוגיה]), מוניזם (ע״ע) או פלוויליזם. 

המתודות הכלליות של החשיבה המדעית 
הן ארבע; המתודה האנליטית, ע״י אינדוקציה (ע״ע), 
המתקדמת מן הפרטי — התצפיות וד.ניסויים, אל הכללי — 
מושגים והיסקים! המתודה הסינתטית, ע״י דדוקציה 
(ע״ע), ההולכת מן הכללי אל הפרטי, לעתים משתמשים 
בשתי המתודות גם יחד, תוך בדיקה מתמדת של זו ע״י זו! 
המתודה הפנומנולוגית, המבוססת על התבוננות רר 
חנית ישירדו במושא ותיאורו! והמתודה הלינגווים- 
טית-אנאליטיח (ניתוח השפה), המבארת את מש¬ 
מעותם של המונחים. ממתודות כלליות אלו התפתחו מתודות 
ספציפיות, כגון המתודה ההיסטורית, הפסיכולוגית, הסטא- 
טיסטית במדעי-הרוח, והאינסטרומנטאלית במדעי-הטבע. 
בתחום זה טעונים בירור מיוחד גם המונחים של היפותזה, 
נתון, תגלית ואימות (וריפיקציה). וע״ע מתודה. 

המ׳ העסיק, איפוא, את הפילוסופיה על ענפיה השונים; 
מטפיסיקה (ע״ע), אפיסטמולוגיה (ע״ע הכרה ותורת- 
ההכרה), לוגיקה (ע״ע'הגיון, תורת ה-). במאה ה 17 התגבשה 
בפילוסופיה תורת-ימדע עצמאית, בשם פילוסופיית-המדע 
(ר׳ להלן). 

על הם״ השונים ותולדותיהם — ר׳ כל אחד בערכו. 

צ. ק?■. 

פילוסופיית המ' (פילה״מ) — תחום-דיוןשמושאו 
הוא המדע עצמו וד.מתודה המדעית. בתחום זה מוסבת המח¬ 
שבה המדעית על עצמה והיא מחפשת כלים או מתודות לגי¬ 
לוי אמיתות חדשות. אך עיקר עניינו לחקור את תנאי הידע 
המדעי וגבולותיו ולתאר את מבנה העולם הסובב את האדם 
מנקודת מבט מטאפיסית. במחצית הראשונה של המאה ה 20 
התגבר בתחום זה הכיוון שהצר את פילה״מ לבעיית המתודה 
המדעית, עקב אחרי המיבנה הלוגי ועסק ברקונסטרוקציה 
של מדע (גישה סינכרונית). אולם בימינו מסתמנת גישה 
חדשה בפילה״מ, המדגישה יותר את הבנת שרשיה של בעיה 
מדעית, ועניינה בצמיחת הידע המדעי. גישה היסטורית זו 
(דיאכרונית) מונחת ביסוד הערך הזה, כמרכן נתייחס כאן 
למ׳ במובן של מדעי-הטבע בלבד, בדרכה של האסכולה 
האנגלו-סאכמית. 

1 .השקפותעלמדעעדלמאהה 17 . ראשיתה של 
פילה״מ לשמה מיוחסת להוגי יוון בני המאה ד, 6 לפסה״נ, 
שעסקו בשאלות קוסמולוגיות ופילוסופיות כאחת (ע״ע יון, 
פילוסופיה, עם׳ 593 ). ברם. מקורותיה בהשגי המחשבה 
המדעית בבבל, במצרים ובהודו. התצפיות האסטרונומיות 
והמאתמאטיקה הגיעו ב מ צ ר י ם ו ב ב ב ל להשגים ניכרים, 
אולם, אף שהיו להן גם תאוריות קוסמולוגיות, הרי שאלו 
הובלעו בתוך אגדות ולא היה בשלב זה כל נסיון להבין את 
היקום במושגים ראציונאליים. את המדע ההודי, לעומת־ 
זה, מציינת הגישה הראציונאלית להבנת קשר האדם אל 
הטבע הסובב אותו. השגיהם של ההודים באסטרונומיה, 
אלגברה ומאתמאטיקה לא נפלו מהשגי הבבלים והם גם 
הצטיינו בפיסיולוגיה ובפסיכולוגיה. אבל המ" התאוריים 
המובהקים: פיסיקה, גאוגראפיה, זואולוגיה ובוטאניקה חסרו 
להם לחלוטין! שכן רק יחסי-הגומלין בין העולם והאדם 
עניינו אותם, ולא העולם הפיסי, החיצון לאדם. במ׳ הסיני 
בולטת הקידמה הרבה באומנויות; כבר במאות הראשונות 



309 


מדע 


310 


לםה״נ הצטיינו חכמי סין בהנדפת בנייד, מפותחת, באל¬ 
גברה, באססרונומיד, מאתמאטית ובתצפיות אסטרונומיות 
מדוייקות. הם׳ הסיני פיתח טכניקות הקשורות באופטיקה, 
אקוסטיקה ומאגנטיות. אולם השקפת העולם הסינית היתד, 
ד,י;דארבית מיסודה וד,ושחתד, על שיתוף פעולד, האדמוני של 
כל הפרטים בסדר עולם זה. במסגרת נוקשה וקבועד, כזו 
לא היד" איפוא, מקום לכל קידמה מדעית החורגת מן היחפים 
ד,ד,ארמוניים הקבועים וד,שגים מדעיים אלה של המזרח לא 
תפסו מקום בדיאלוג הביקרתי שבין השקפות מטאפיסיות, 
שתחילתו ביוון. 

ב י ו ו ן ח ע ח י ק ה עשה ד,מ־ הקדם־סוקראטי לראשונה 
את הנסיון לחת הסבר ראציונאלי שיטתי למבנה העולם ע״י 
חיפוש יסוד אחיד בטבע. פתרונותיד,ן של האסכולות היונית, 
הפיחאגוראית והאטומיסטית, היו בעת ובעונה אחת פילוסר 
פיים ומדעיים! ולא היתד" איפוא, הבחנה ברורד, בין מ׳ 
ופילה״מ. היוונים הגיעו להשגים חשובים באטטרונומיה וב־ 
מאתמאטיקה, שהיו מבוססים בחלקם על ידיעות מצריות 
קודמות, אבל זכותם הגדולה בד,עלאת בעיות קוסמולוגיות 
ואפיסטמולוגיות כלליות. היוונים הבחינו בין אומנרות 
נ 1 ^^ע x6x ), המבוססות על הנסיון, ובין ידע מדעי ( € 1 ! 1 ח 16 > 1 ! 
או ף 1 !ול:ד 1 > 1 ז 41 ), שהוא פרי ד,ד,גות הקדם־סוקראטית. כבר 
באמצע המאד, ד, 5 מסתמנת באסכולות האתונאיות חלוקה 
עצמאית של מקצועות שונים, בד, תפסו מקום נכבד הסא־ 
חמאטיקד, וד,רפואד,. תד,ליד זד, של מיון םדעי-ד,טבע למק¬ 
צועות שונים הביא בעקבותיו גם את החלוקה להגות עיונית 
ועיסוק מעשי. אולם נסיון שיטתי ראשון להעמיד אח ד,ד,ש- 
קפוח הכלליות של ד,קדם-סוקראטיים כשאלות מדעיות פתי¬ 
רות נעשה דק ע״י אפלטון (ע״ע), אריסטו (ע״ע) ותלמי¬ 
דיהם, יוצאי האקדמיה וד,ליקיאון, שבעבודתם אפשר לראות 
את תחילת היווצרות ד,מ׳ כמפעל משותף. 

אפלטון הכיר בצורך למיין את סוגי הידע השונים וד,בחין 
בין!):!!)!)!!ס□!!, כלו׳ מ" שונים, כגוןאריתמטיקה, גאומטריה, 
אסטרונומיד" הארמוניה, לביו ה*זח 11 > £111 , שהיא הידע הכולל 
המושלם. אולם הבחנה זו, המתייחסת בעיקר לדרגות ההכרד" 
היא גנטית ביסודד, ולא עקבית די צרכה. אריםסו, לעו¬ 
מתו, בדדותו גם מדען. לא היד, יכול שלא לעמוד על חשיבותו 
של הנסיון במובן האמפירי בביסוס הם׳ וראשון הכנים מושג 
זד, לדיון הפילוסופי בבעיות המי. לפיכך הוא אף מבחין בין 
ן 11 !ן)ז 110 [ 6 0 ז 10 ,ג! 110 ף, הם׳ במלוא מובן המילה, שמושאיו 
הם 0 ! 01 >< סז&קז; ט! — היסודות והסיבות — 

לבין המדעים הפיסיקאליים וד,מאתמאטיים, המוסבים על 
מושאים מאטריאליים. אולם אף הוא לא הגיע להבחנה לוגית 
ברורה ביניהם, כי אם להבחנה דירוגית, ובסיסם ותקפותם 
של כל הם" הם אצלו למעשה זר,ים. 

מרכז התרבות והמ׳ היווניים במשך כ 500 שנה לאחר 
מות אריסטו היה באלכסנדריד" שם הגיעו המלומדים להשגים 
חשובים במקצועות האסטרונומיד" המאתמאטיקה, הגאו־ 
מטריד, וד,ביולוגיד,. אוקלידם (ע״ע) ניסח את יסודות הגאו- 
מטריד. בצורת אכסיומות ששימשו דוגמה ומופת למ" אחרים. 
האסטרונומיה הגיעה לדמה תצפיתית גבוד,ד, וד,שגיד,ם של 
אריסטרכום (ע״ע), היפרכום (ע״ע) וארכימןם (ע״ע) מפא¬ 
רים את האסכולה האלכסנדרונית, אף בתקופת האימפריה 
הרומית, כשרומא היתד, למרכז פילוסופי וספרותי, לא ירדד, 
לחלוטין קרנה של אלכסנדריה. כאן יצרו שני חוקרים מפור¬ 


סמים את הסיכום המדעי שהיה מקובל עד המאד, ר, 16 : תלמי 
(ע״ע) בתחום האסטרונומיד, וגלנום (ע״ע) בתחום האנא- 
טומיה וד,פיםיולוגיד,. 

למרות הפרדת התחומים בין מ׳ עיוני ומ׳ שימושי אין 
לומר שד.מ׳ היווני ד,טד,ור היד, בלחי־נסיוני באפייו! אולם 
הבדיקה הנסיונית לא שימשה קריטריון אחרון לאמיתות 
הדברים. המ׳ הובן בתקופד. זו בראש וראשונה כפעילות 
מסוג מסויים. כך ראד, קיקרו (ע״ע) אח תפקיד התרבות 
בבניית טבע שני (סזעזגת 3 ז 3116 ) מעל ומעבר לטבע עצמו. 
ע׳׳י פעילות זאת מתקרב האדם לאל, שכן האדם והאל כאחד 
אינם יוצרים יש מאין, אלא הם משכנעים את הטבע להתאים 
עצמו לדרישותיד,ם. 

תרומת היוונים לפילה״מ היתד, בעצם הדרישה. שהאדם 
צריך לסמוך רק על השכל האנושי בבואו לד,בין את העולם 
ובצאתו לחפש אחר מהות הדברים. ואילו תרומתה של התקו¬ 
פה הרומית נסתכמה בהדגשת אחדות הם׳ ובדרישה להצרגחו 
ולניסוח המחקר המדעי באופן בד,יר ומובן. 

עם נפילתד, של האימפריה הרומית במערב עבר מרכז 
הפעילות המדעית לחלקיר. המזרחיים. כאן הונח הבסיס 
הראשון לם׳ ב י מ י - ה ב י נ י י ם ע״י תרגום מיטב היצירד, 
המדעית היוונית ללשון ערבית, ותרומה זו עתידד, היתד, 
להשפיע במישרין גם על ההגות המדעית הלאטינית־נוצרית 
במערב. 

ד,מ׳ המוסלמי ( 850 — 1200 ), שזכותו הגדולר, בהע¬ 
ברת הירושה היוונית, טיפח בעיקר את האלכימיה, האס- 
טרונומיד" המאתמאטיקה ור,רפואד,, מ' זה הצטיין בעלתו 
להביא למכנד, משותף השפעות שונות. מדעניו איחדו אח 
המאתמאטיקה הגאומטריח של היוונים עם המאתמאטיקה 
האלגברית של ד,ר,ודים ואף הגיעו בעצמם להשגים ניכרים. 
הם הוסיפו לתורתו של גאלנוס את עקרונות הפסיכולוגיה 
והמחלות הפסיכוסומאטיות מהרפואד, ד,ד,ודית ולמדו מה¬ 
מזרח את השימוש בוומרי ריפוי. השפעת הפילוסופים המוס¬ 
למים על פילוסופי ספרד ד,יד,ודים, ובמיוחד על הרמב״ם, 
היתר, מכרעת. 

מן המאה ה 11 הופיעו תרגומים לאסיניים של ספרי-מ׳ 
ערביים ואתם נתקבלו מונחים מדעיים ערביים רבים לשפד, 
המדעית המודרנית, בתקופה זאת טיפחו בעיקר אח האופ¬ 
טיקה, חורת המאגנטיוח, הגאוגראפיד, והאלכימיה. ואת 
המקצועות השימושיים כגון מטאלורגיה, תורת גבישים 
ועפרות. האסטרונומיד, לא נבדלה מהאסטרולוגיד" ועיקר 
התעסקותם של האסטרונומים היתה חיבור לוחות אסטרר 
נומיים, שהמפורסמים שבד,ם היו הלוחות של אלפונסו מלך 
קאסטיליה ( 1252 ). השקפות העולם האריסטוטליח ור.תל- 
מאית על מבנה היקום, שנמסרו בתרגומים הערביים ואח״ב 
הלאטיניים, היוד את תמונת העולם המדעית של יר.״ב. גילוי 
יצירותיו של אריסטו היד, גורם מרכזי בהתעוררות המדעית 
והתרבותית והשפיע השפעה רבד, גם על השקפת העולם 
הסכולאסטית של הכנטיה הנוצרית. 

פילר,"מ הסכולאסטית, המקובלת על הכנסיה היתד, 
אינםטרומנטאליסטית,כלרראתה בתאוריד, מדעית 
כלי (אינסטרוסנט) מאתמאטי לחיזוי תוצאות ולא תיאור 
של העולם הממשי. הכנסיד, ביקשה. למשל, לראות את שי¬ 
טתו הקוסמולוגית של קופרניקוס כמודל מאתמאטי נוח יותר 
מהשיטד, החלמאית, ובכך לא ראתה' כל פגם. קופרניקוס, 




311 


מדע 


312 


לעומת־זה, היה ראליטט והאמין שתיאר את העולם 
הממשי כפי שהוא', 

העימות בין השקפות העולם האינסטרומבטאליםטית 
והראליטטית מצוי במרכז הפעילות המדעית והעיונית 
שבתקופת הרנסאנם. ויכוה זה סלל אח הדרד לשינוי 
בהשקפת־עולמו של בן הרנסאנס ונהוג לראות בכד מעבר 
מן "העולם הסגור" ל״יקום האין־סופי". בתקופת הרנסאנס 
השתנו ההשקפות על ההיסטוריה, הגיאוגרפיה ומדעי־הטבע. 
רעיונות חדשים מהפכניים עלו בצד תורות ישנות. השקפת 
העולם הקודמת פינתה מקומה לתמונת העולם המאופיינת 
ע״י מאתמאטיזאציה. התעוררות אינטלקטואלית זאת הלכה 
יד ביד עם הרגשת כבוד עצמי ובטוזון ביכלתו של האדם 
להשתלט על סביבתו. עם זאת גררה התסיסה רוח ביקרתית 
שערערה אמיתות ומסורות מבוססות, דוברם המזהיר ביותר 
של הספקנים היה מישל מונטן (ע״ע). 

2 . פילה״מ מן המאה ה 17 ואילד. בתגובה על 
ספקנותו של מונטן החיו הוגי הדעות של המאה ה 17 את 
האמונה בכוחו של האדם להשיג ידע אמיתי: ביכלתו לקלוט 
דיר חושיו את רשמי העולם (ביקון), ולהבדיל בין אמת 
ושקר ע״פ מבחן האודדנטיות (דקארט). 

את הגישה האמפיריסטית׳יכל׳ את ההדגשה על הצד 
הנסיוני של כל מחקר מדעי יש לראות כחלק בלתי־נפרד 
מתורת האינדוקציה של פ. ביקון (ע״ע). הוא הבחין 
היטב בין ניסוייך שפירותיהם משמשים לצרכי האדם 
גזז 1£ ) 110 ת)!!!!־ת!;■!) ובין ניסויים שמסרתם להאיר ולהסביר 
את העולם'(במ£נ 1110 טס־מ!!!;)!;*:)). אולם יש לזכור שאצל 
ביקון ההדגשה איננה על הגישה האכספרימנטאלית לעומת 
העיונית! ביקון ותלמידיו הראשונים, מייסדי החברה המל¬ 
כותית¬ העמידו את. הגישה האכספרימנטאלית כנגד ויכוחי 
הסרק ( 10 )ב)טק 118 >) של המסורת הסכולאםטיח. ביקון שאף 
להכללות מדעיות רחבות ולביטול הגבולות המלאכותיים 
המפרידים בין ענפי המ׳ השונים, פילה״מ שלו השפיעה 
השפעה יסודית על החברה המלכותית (ע״ע) והיא מונחת 
ביסוד המתודה הניוטוניאנית שהיתה מקובלת עד ימי איינ־ 
שטיין (ר׳ להלן), 

לעומת ביקון, שהיה גורם משפיע ביודעין, הרי השפעתו 
של דק ר ט (ע״ע), החל ביאמצע המאה ה 18 , היתה מוסווית 
ועקיפה, דקארט ביסס את האפיסטמולוגיה האופטימית שלו 
על רעיון מהימנות האל ( 031 5 ט £1301 "■), האמת הנראית 
ל״אור הטבעי", האינטואיציה האינטלקטואלית, היא אמת 
בטוחה, משום שאלהים אינו מטעה את האדם, אולם, על אף 
היותו רציונליסט מובהק לא זילזל דקארט בעריכת ניסויים 
ובמסקנות נסיוניות, הגישה האכספרימנטאלית היא חלק 
מכובד של המתודה שלו, אלא שאצלו הניסוי הוא דרך לבדי¬ 
קת מהימנותם של החושים בלבד. אם מסקנות החושים סות¬ 
רות את המוכתב ע״י השכל. הרי בדור שהחושים גרמו 
להטעייה. 

דקארט חיבר את ה״מאמר על המתודה" במגמה לבנות 
פיסיקה חדשה שתסביר את העולם הקיים. ואמנם, בעזרת 
המושגים של חומר ותנועה הצליח לבנות תמונת עולם 
חדשה ומופלאה בשלמותד" שהיתה מקובלת עד שהוחלפה 
בידי ניוטון. השפעתו של דקארט על התפתחות המ׳ 
ופילד,״מ היתה בשני מישורים; ביסוס האימון באפשרות 
של מ׳ עיוני המנוסח בלשון מאתמאטית! הכנסת חוקי 


שיסור יסודיים בפיסיקה. ממשיכיו של דקארט במישור הרא¬ 
שון היו המאתמטיקנים הצרפתיים שפיתחו את המכאניקה 
האנאליטית במאה ה 18 . ואילו במישור השני העלו ליבניז 
(ע״ע), אוילר (ע״ע) וקנט (ע״ע) את רעיון חוקי השימור, 
שנוסח סופית בשנות ה 40 של המאה ה 19 כחוק שימור 
האנרגיה. 

פעילותה של החברה המלכותית ( 7 ^^ 1 ^ 50 1 גץ 0 ) 1 ) 
יצרר, מסורת מדעית שקבעה את העקרונות של עשיית מ׳ 
והכשירה את הדרך להצלחתו המדעית של ניוטון. הרוח החיה 
מאחורי הפעילות של החברה המלכותית היה רוברט בויל 
(ע״ע), שפעל כמעט לבדו ובעילום שם. הוא טיפח את 
המחקר המדעי ועודד עריכת ניסויים תוך רישום מדוייק של 
כל תנאי הניסוי וכתיבה "אובייקטיווית" מדעית. בויל, שעמד 
על חשיבותו של האופי הציבורי-פומבי של המי, הניח את 
היסוד לכללי הקומוניקציה המדעית בדרישה לבהירות, פיר־ 
סום מידי, ולאפשרות לחזור על הנסיונות (ץ 1111 נ 1 ג) £3 ק£ז). 
בקריטריון זה — ולא באיסוף של מקרים וקוריוזים — ראה 
בויל אחר מכללי המ׳ החשובים. 

פילה״ם של ניוטון. אם ביקון הוא אבי המהפכר, 
המרעית, הרי איזק ניוטון(ע״ע) הוא גיבורה הראשי. ניוטון 
נתן את הבסיס האיתן למכאניקה ולאופטיקה וניסח בפעם 
הראשונה תורה פיסיקאלית שלמה בלשון מאתמאטית. השגו 
המדעי הגדול ביותר של ניוטון היה גילוי חוק המשיכה, 
שהוא ובני דורו ראו בו הכללה מהדרג הגבוה ביותר בסולם 
ההכללות בתורת האינדוקציה הביקונית. תורתו המתודולו¬ 
גית של ניוטון מרוכזת בספרו הגרול 12 ק 01 ת 1 ז? 

! 311 ז 3111 ^ז 1113£ ק 1111050 ? 1103 ("עקרונות מאתמאטיים של 
הפילוסופיה של הטבע״), 1687 , וב 5 ? 011£1:1 ("קושיות") 
שבסוף ספר ה״אופטיקה" שלו, במכתביו אל בדל ואל בישוף 
בנטלי וכן במכתבים רבים שנמצאו בעזבונו והחלו מתפר¬ 
סמים רק בשנים האחרונות. בהוצאה השניה של "הפרינ- 
קיפיה" ניסח ניוטון ארבעה "כללי התפלספות" ( 13£ ״ £8 ז 
11 > £1311 ק 1111050 ון), שנועדו להעמיד במבחן מחורולוגי את 
תגליתו הגדולה של כוח־ד,משיכה. כללים אלה שימשו לניר 
טוניאנים של כל הדורות כחוקי־יסוד של המתודד, המדעית 
הבדוקה, המביאה להצלחה מובטחת מראש. אולם יש להפריד 
הפררה גמורה בין השקפותיו של ניוטון לבין השקפותיהם 
של הניוטוניאנים בתקופות השונות. זאת על אף העובדה, 
שמאז ימי ניוטון ועד א״נשטיין לא היה מרען שלא ראה 
את עצמו כהולד בעקבותיו של ניוטון. 

ניוטון טען שהררך להגיע לסיבה הראשונית( €31156 51 ז £1 ), 
ש״וראי אינה מכאנית", היא האינרוקציה, ללא היפותזות 
מטאפיסיות מיותרות, שאין מקומן בפילוסופיה אכטפרי- 
מנטאלית. כשבא ניוטון להראות שכל ידע נובע מן' הנסיון, 
הוא נמנע מלדבר בלשון ה״צורות" האריסטוטליות ודחה 
את "הסיבות הנסתרות" של חכמי האסכולות. הוא העדיף 
לדבר על חוקי טבע כוללים, שהושגו אמנם בנסיון, בדרך 
אמפירית, אולם משמעותם יחסית בלבד, משום שהם תקפים 
רק בתנאים מסויימים ובהתאם להנחות הניתנות. החשיבות 
המתודולוגית היא בהפרדה מוחלטת בין סיבות ומושגי החוק 
לבין תופעות. משום כך לא חיה לניוטון כל קושי לנסח חוקי 
טבע בלשון מאתמאטית על אף חוסר אמונתו ביכלתו של 
האדם להגיע אל ה..סיבות הסופיות". 

המטאפיסיקה של ניוטון רואה את העולם כעשוי מחלקי־ 



313 


מדע 


314 


קים, כשביניהם כוחות מרכזיים חפועלים למרחק. לדידו, 
ניתן להעמיד את כל תופעות הטבע על כוחות אלה. החלקי¬ 
קים עצמם הם צפידים, בעלי מסה, בלתי-חדירים וסידורם 
המרחבי ומספרם קובעים את התכונות הפיסיקאליות והכי¬ 
מיות של הנופים המיקרוסקופיים. 

השפעתו המדעית של ניוטון באה לידי ביטוי בשני כי¬ 
וונים עיקריים: המכאניקה שלו שימשה תמרור בדרך למא- 
תמאטיזאציה של הפיסיקה במאה ה 18 בידי אוילר (ע״ע ור׳ 
להלן), ד׳אלנבד (ע״ע) ולפלס נע״ע), ואילו' האופטיקה 
הקורפוסקולרית ותורת החומר שלו השפיעו על יצירת תורת 
חשמל ניוטוניאנית (פרנקלין [ע״ע] ופריסטלי [ע״ע]), 
כימיה ניוטוניאנית (תורתי הזיקה הכימית [-' 301 1 ג 10 מ 011£1 
ץ!;"]) ותורות ביולוגיות ניוטוניאניות. 

האנטי-ניוטוניאניזם של אוילר. נציגה הבד 
לט של פילה״מ לפי מסורת דקארט — לייבניץ באירופה של 
המאה ה 18 היה המאתמטיקן, הפיסיקן והפילוסוף לאונהרד 
אוילר (צ״ע). בספרו - 3113 1113 ^^^^ 8 51¥611101:118 3 ^ 1 ת^ 1 [^^ 14 
3 ]^ 08 (^ 10 1;x ט ׳ 15 (,.המכאניקה או תורת התנועה המוצגת 
בדרך אנאליטית״), 1736 , מפתח אוילר לראשונה את המכא¬ 
ניקה הניוסוניאנית תוך שימוש בסימון המאתמאטי המודרני. 
אוילר נחשב להסידו של ניוטון, אבל בחיבוריו הפילוסופיים 
האחרים ("על מקור הכוח", .,מחקרים על מושג החלל והזמן", 
"על טבע הגופים", "מכתבים אל נסיכה גרמנית") הוא מת¬ 
גלה בבעל מטאפיסיקה קארטזיאנית. אוילר, בעקבות דקארט, 
ראה באופןיאפריורי את המושג של איי-חדירות (-^'מ^(ןוז 11 
עז 111 ל 3 ז;ו) כתכונת-יסוד של החומר, שממנה ניסה להסיק 
באופן דדוקטיוף את שאד התכונות שלו: התפשטות, הת¬ 
מדה, תנועה וכן תכונתו של החומר להפעיל כוח. ממושג 
אי-החדירות הסיק אוילר את שלושת חוקי ניוטון (ע״ע). 
העולם, לדעתו, עשר מרצף של חומר, שבין חלקיו (לא תל- 
קיקיו) פועלים כוחות מגע. הוא דחה מכל וכל את הכוחות 
המרכזיים של ניוטון והסביר את המשיכה כתוצאה מכוחות 
מגע בין חלקי האתר (ע״ע) הממלא את בל העולם. אוילר 
טען, שקיימת מערכת צירים קבועה בעולם ועל-כן כל תנועה 
היא יחסית למערכת זו. לפיכך הפריד הפרדה ברורה ביו 
תנועה המתנהלת במהירות שרה בקו ישר וביו מנוחה. 
בהתאם לכך גם קבע שני חוקי התמדה שונים: האחד לגבי 
גופים הנמצאים במנוחה, והאחר לגבי גופים הנעים במהירות 
קבועה בקו ישר. הוא ראה בתכונת ההתמדה תכונה פאסיווית 
(כמו אצל לייבניץ) ולא כוח אקטיור (כמו אצל ניוטון). 
הוא גם דהה את האופטיקה הקורפוסקולארית (ההלקיקית) 
של ניוטון וחידש את תורת הגלים שלהויכנס (ע״עהויגנס). 
יש לציין, שהאופטיקה של אוילר וכתביו היו ידועים לתומס 
י_נג (ע״ע, ור׳ להלן), מי שביסס את תורת-האור הגלית 
בתחילת המאה ה 19 . 

יום וקאנט. במאה ה 18 היתד, למכאניקה ולאסטרו¬ 
נומיה של ניוטון השפעה מכרעת. בעקבותיהן פותחו גם 
הכלים התאורטיים למאתמאטיזאציה של שאר ענפי הפי¬ 
סיקה. הפעילות המאתמאטית הזאת היתד, חלק בלתי־נפרד 
מן המגמה הראציונאליסטית של תקופת ההשכלה, שאיחדה 
למעשה את המסורת הקארטזיאנית עם חניוטוניאנית. המתר 
דה היתד. לפי רוחו של דקאדט ואילו הבסיס המדעי לפי 
תורת ניוטון. אולם, באותה שעה ניסה י ו ם (ע״ע) התקפה 
פילוסופית מוחצת על ההשקפה הראציונאליסטית. יום תקף 


את מושג הסבתיות (ע״ע) במשמעותו של קשר הכרחי בין 
הדברים. כל מה שניתן לחוש, לדעתו, הוא רק הקשר הקיים 
בין התכונות המוחשיות, אך קשר "סיבתי" איננו נקלט 
בררך אמפירית דבול להיות גם מקרי ולא הכרחי. בכך 
הטיל ספק ב ת ק פ 1 ת ם של חוקי-הטבע המושתתים בהכרח 
על קשר סיבתי זה, ובאפשרותו של מ׳ ודאי בכלל. קריאת- 
תגר זו היא שעוררה את עמנואל קנט (ע״ע) לשאול שאלה 
אפיסטמולוגיח מסוג חדש; כיצד אפשרי הוא ידע סינתטי 
שיהיה גם א-פריורי, כלו׳ הכרחי וכללי. תשובתו לכך הייתה, 
שידע כזה הוא באפשר, מכיוון שאין להבין את חנסיון 
במובן האמפירי בלבד, א־פוסטריורי, כי אם כסינתזה 
א־פריורי של המקרי, כלך הנתח החושי, ושל ההכרחי, 
כלו׳ צורות א-פריורי של הפעילות ההכרתית. קאנט הושפע 
הרבה ממאמריו הפילוסופיים של אוילר, היה זה רעיונו 
של אוילר, שחלל וזמן הם קאטגוריות בפני עצמן, שאינן 
שייכות לא לחומר ולא לרוח. אצל קאנט אין ההלל והזמן 
דברים שאפשר לחוש! אלה הם צורות-הסתכלות שבעזרתן 
מכניסים סדר אל העולם המוחש. אין המסתכל בעולם הפיסי 
ממלא תפקיד פאסיווי. תבונתנו אינה מסיקה את חוקיה מן 
הטבע, אלא מסילה את חוקיה על הטבע. זוהי,.המהפכה הקו- 
פרניקנית" המפורסמת שלו, המעבירה את מרכז הכובד מן 
האובייקט, המושא, אל הסובייקט, הנושא. אין בכך שלילת 
הגישה הראליסטית, שכן קאנט האמין במציאות העולם 
הפיסי, אלא הדגשת העובדה שמ׳ הוא יצירה אנושית ולכן 
אפשרי ידע סינתטי א־פריורי. סינתזה קאנטיאנית זאת 
הפכה למוקד המחשבה המדעית והפילוסופית של המאה 
ה 19 , שהגיעה לשיא עיוני הדש בפילה״מ של ויליאם היואל 
(ע״ע! ור׳ להלן). — בטחונו המוחלט של קאנט בנכונות 
המכאניקה הניוטוניאנית, שאת חוק המשיכה שלה ראה 
כפאר השגי האדם, ותפיסתו את החלל והזמן היוו אחד 
היסודות האיתנים של פילה״ם עד איינשטיין. 

הוויכוחים המתודולוגיים במאה ה 19 . 
פילה״ם של המחצית הראשונה של המאה ה 19 מאופיינת 
ע׳׳י רכוחים מתודולוגיים חריפים. כתוצאה מהם נתגבשה הפי¬ 
לוסופיה האינדוקטיווית-פוזיטיוויסטית, לאמוד; קיימת מתו¬ 
דה מדעית אחת בטוחה, המבוססת על עקרון האינדוקציה! 
איו מקום לתאוריה המקדימה את איסוף העובדות; העוב¬ 
דות הן נכסי צאן ברזל של המ׳ והן בלתי-תלויות בתאוריה. 
בתקופה זו התרקמו יחסי גומלין הדוקים בין הם' לבין 
פילר,"מ, שניסתה להוכיח שמקורה בתורתו של ביקון. ספרו 
של מקולי "ביקון", תרם רבות לנטייה זו. נתגבשה גם העמ- 
דד, שמ׳, להבדיל מתחומים אחרים, חייב להתבסס על הסכמה 
כללית (!"!!!""!ס 18 \ 6118 !״ס 0 ) ולא על דיאלוג ביקרתי. המש¬ 
תתפים העיקריים בוויכוח מתודולוגי זה היו, בדור הראשון, 
ויליאם היואל, ג׳ון הרשל, ג׳ון סטיוארט מיל ואוגיסט קונס, 
ובדורות שלאחריהם': חרמן ל. פ. הלמהילז ווילים סטנלי 
ג׳וונז. 

לבעייה המרכזית במ׳ ובפילה״מ היד, מעמדו של הניו־ 
טוניאניזם. שכן, מצד אחד, התפתחותן של המאתמאסיקד, 
והאסטרונומיה שבאה הודות למתודה הניוטוניאנית, הוכיחה, 
שיש להכניס שיטות מאתמאטיות מודרניות לאוניברסיטות. 
אולם, מצד אחר, ספגה תורת ניוטון כשלון חמור עם סתירת 
האופטיקה הניוטוניאנית ע״י התורה הגלית של ינג (ע״ע) 
ושל ז׳. או. פרנל (ע״ע) ועם סתירת הכימיה של הזיקה, 




315 


מדע 


316 


שנחשבה כניוטוניאנית. ע״י תורת־האטומים החדשה של 
דלטון (ע״ע דולטון). המטאפיסיקה המדעית של ניוטון 
עמדה אף היא בפני משבר. מבין יוצריה של התורה האלק־ 
טרומאגנטית החדשה, רק אמפר (ע״ע) ראה בחוקיה'פרי 
מתודה ביקוניאנית. לעומתו ארטטד (ע״ע) ופרדי (ע״ע) 
סתרו את המטאפיסיקה הניוטוניאנית, שלא שמה" דגש בכלל 
על חוקי שימור. לפי פראדי העולם עשוי מרצף של נוחות 
שסכומם נשמר בטבע ולכן אם נעלם סוג אחד של כוח, חייב 
להופיע סוג אחר במקומו. עלתה, איפוא, השאלה: האם סתרו 
את תורת האינדוקציה, של ביקון,ועמה אתתורתניוםון,שהיתד, 
ביטוי להצלחתד,? או שמא הסתירה היא רק מדומה ואפשר 
ליישבה ע״י תיקונים מעדכנים לצורך זה? ג׳ון ה רש ל 
(ע״ע) ביקש ליישב את חבעייר, בספרו רב־ההשפעה' -■!־ז? 
ע 11 ( 11110$01 ? !בזמזגיר] 01 1116 0 ) ?!זטס:"•.!{! ץז 2 ת 1111 

(״מסה־הקדמה לחקר הפילוסופיה של הטבע״), 1531 , שהק¬ 
דים את תגליותיו האנטי-ניוטוניאניות של פראדי. הרשל 
קיבל בברנר, את תורת האטומים ולא ראה בה סתירר, לתורת 
ביקון־ניוט(ן. בתורד, האלקטרומאגנטית של אמפר ראה הרשל 
אישור נוסף לתורת ניוטון. אף את' המשבר באופטיקה'תירץ 
בטענה, שניוטון הסביר באופן משביע רצון את התופעות 
שהיו ירועות בזמנו, ומכיוון שניוטון ביקש להישאר בתחום 
העובדות בלבד, לא נוצר, איפוא, כל משבר במכאניקה. הבע¬ 
יות בכימיה לא עניינו את הרשל במיוחד, והצלחת ספרו 
תרמר, להוצאת הכימיה אל מחוץ למעגל השאלות המר¬ 
כזיות במי. 

ו, היואל (ע״ע) וג׳. ס. מיל (ע״ע) לא התעלמו מן הבע¬ 
יות, כשם שעשה הרשל בספרו, אלא הודו בקיומו של משבר 
מתודולוגי וד,ציעו לו פתרונות משלהם. תרומתו הגדולה 
ביותר של היו אל לפילד,״מ היחד, הצלת הפילוסופיה הנין- 
טוניאנית תוך ויתור על תורת-ר,אינדוקציר,. היואל נעזר 
בתורת קאנט כדי להראות, שמ׳ בנוי על סינתזה אמיתית 
בין עובדות ורעיונות. בספרו 6 ׳ 6111 ע[>ת 11161 ) 0 ^ 11 (! 1111080 ? 
668 ת 8616 ("הפילוסופיה של המדעים האינדוקטיוויים"), 
1840 , עסק למעשה בפילוסופיה של התגלית המדעית. 
היואל מבחין בשלבים שונים שכל מ' עובר אותם. נשהאי- 
דאה המרכזית של מ׳ כלשהו מתבהרת, או נתפסת ע״י גאוני 
הדור, מגיע מ׳ זה לשלב האינדוקטיווי, כלו׳ מפתחים את 
התאוריות הבסיסיות של אותו מ׳. לאחר מכן, מגיע שלב 
ה״שיפוצים", שבו טובי הדור עוסקים בפיתוח הפרטים. 
מכיוון שלכל מ׳ אידאה בסיסית אחת או אידאות אחדות 
האפייניות לו בלבד, יש לכל מ׳ מתודד, וקצב חתפתחות 
משלו. כך, למשל, אירעה המהפכה המדעית בכימיה כמאה 
שנה לאחר המהפכה המדעית של המאה ה 17 . בד,תאם לכך. 
לא הגיעה האופטיקה לשיא התפתחותה בימי ניוטון דווקא, 
אלא רק בימיהם של יאנג ופרנל. — מ׳ נוצר, לדעת היואל, 
מסינתזה מופלאד, של רשמי'החושים והאידאות. אידאות 
אלה הן יחסים אידאליים, אפני תפיסה קומבינאטוריים ותנאיו 
של ידע מדעי. אינדוקציד" לדעתו, איננה תר,ליד לוגי אלא 
תהליך של ניחוש אינטואיטיווי, שביסודו אמת מדעית המו¬ 
כרת א-פריורי. למרות היותו מחסידי קאנט לא קיבל היואל 
את טענתו, כאילו אפשר לקבוע מראש את כל הקאטגוריות 
המעטות ההכרחיות. את אלו, טען, יש לחשוף בתהליך של 
גילוי מדעי. 

בני דורו של היואל, שגרלו על ברכי הפילוסופיה הבי- 


קוניאנית, לא יכלו לקבל את הקאנטיאניות שלו. הם העדיפו 
לוותר על שיסה פילוסופית קוהרנטית ולשמור על תורת 
האינדוקציה של ביקון. 

אף הלוגיקנים, ובראשם גיון ס ט י ו א ר ס מיל, הציעו 
פתרון משלהם למשבר המתודולוגי. הם סרבו לקבל את 
הטענה, שאין תהליך לוגי באינדוקציה. בספרו הידוע של 
מיל 0816 ״! 0£ 516111 ץ 5 1116 (״שיטח הלוגיקה״), 1843 , 
שנכתב בהשפעתם של הרשל, היואל וקונט, ביקש מיל 
לנטות להתוית ניתוח נכון של התהליך האינטלקטואלי 
הקרוי חשיבד, או ר,םק וכן של כל אותן פעולות השכל 
העוזרות לחשיבה. הוא כולל גם את האינדוקציה וגם את 
הדדוקציה בתד,ליד החשיבד, < אבל. לדבריו, הדדוקציד, היא 
חשיבה מדומה בלבד, למרות היותה לוגיקה עקבית, בעוד 
שהאינדוקציה היא ההסק הקזמשי. האינדוקציה, 
שימשה לו גם ככלי היחיד להסקת מסקנות כלליות. לעומת 
היואל. לא ייחס מיל כל חשיבות להנחות א-פריוריות. 

הפ(זיטיוויזם של קוינט. פילה״מ של אוגיסט 
קונם (ע״ע) מטפלת לא רק במדעי־הטבע אלא גם במדעי- 
החברה. קונט כינר, אח הפילוסופיה שלו בשם פוזיטי- 
ו וי ז ם, כדי לציין, שעיקר עניינד, הוא בשלב השלישי 
והאחרון, הפוזיטיווי, אליו מגיע מ' בהתפתחותו לאחר 
השלב התיאולוגי דר,שלב המטאפיסי. בשלב זה עוסק המ׳ 
דק בייצוג כללי של עובדות — תופעות המסודרות בד,תאם 
ליחס העקיבה )ס ת 613110 ז) וד.אנאלוגיה. ק(נט 

אינו חוקר את סיבת הדברים, משום שלדעתו שאלות אלד, 
הן חסרות משמעות ולמעשה שייכות רק לשלב המטאפיסי 
של המי. בסדעי־הטבע מותר להשתמש בהנחות שאפשר 
לאמתן באופן פוזיטיווי. כל הנחת הסיבות הנסתרות של 
הדברים, המתבטאות כתופעות תצפיתיוח, היא אנטי-מדעית 
באפייה וחייבת להיעלם מהמי. לפיכך תקף קונט בחריפות 
אח הכנסתם לפיסיקה של מושגים כגון "אתר", "נוזלים 
חשמליים", "נוזל האור", וכן את התורה הגלית של האור ואת 
תורת הפליטה של האור. הפוזיטיוויסטים ראו בכוחות הגרא- 
וויטאציה הפועלים למרחק "המצאות מטאפיסיות" או "תכו¬ 
נות אוקולסיות". וכך, בדור שלאחר קונט, דחו מך (ע״ע) 
ואוסטולד (ע״ע) את תורת האטומים ואת תורת האלקטרו¬ 
נים מאותה סיבר,. קונם תקף לא רק את התורות המונים־ 
טיות השקועות במיסטיציזם, אלא גם את האמפיריזם הקי¬ 
צוני, שמביא לבידודס של יתר המ" ושאינו דואג להכללה 
שיטתית של כל מ׳ ומ', הפילוסופיה הפוזיטיווית של קונט, 
שבעיניו היתר, המתודד, המדעית הנכונה, שימשה בצרפת 
(כדוגמת הפילוסופיה של קאנט בגרמניה) יסוד למחקר 
אפיסטמולןגי נרחב, בניגוד לתורתו של מיל שנשכחה ללא 
וזדים'ניכרים. 

ה ק א נ ט י א נ י ז ם ש ל ה ל מ ד,( ל ץ. בחשפעת ה״פילו- 
םופיד,של הטבע״(ע״ע [כרךי״ח], 3 ) וההתעניינות בתופעות 
החי ור,דומם, הוקמו במחצית הראשונה של המאד, ה 19 המע¬ 
בדות הבי(ל(גיות המפורסמות של■י. פ. מילר (ע״ע), ה. ג. 
מגנוס (ע״ע), י.ליביג(ע״ע) ופ. ולר (ע״ע). שבהן התחנך 
הלמהולץ. בתקופה זו נוצרד, גם הביולוגיה המודרנית מיסו¬ 
דם של אמיל די בואה־רימון (ע״ע) ורודולף וירכו (ע״ע), 
שביקשה לד,עמיד את התופעות הביולוגיות על תופעות הפי¬ 
סיקה וד.כימיד, וכתוצאה מכך צמחו מקצועות הנורופיסיו- 
לוגיה והאלקטרופיסיולוגיה. 




317 


מדע 


318 


אחת הדמויות החשובות ביותר במ' ובפילה״מ במאה ה 19 
היה ה ל מ ה ו ל ץ (ע״ע). כבר בעבודותיו הראשונות הורגש 
החיפוש אחרי חוק פיסיקאלי שיחול גם על עולם החי וגם 
על עולם הדומם. חיפוש זה נבע משתי השקפות מטאפיסיות 
יסודיות: כתלמידו המסור של קאנט היה הלמהולץ משוכנע 
בקיום חוקי שימור יסודיים בטבע! ואילו בהשפעת האס¬ 
כולה של ..פילוסופיית הטבע" ( 111£ י 501 ס 1111 נ]־ 111 ז 3 '<<) היה 
בטוח שכל עקרון פיסיקאלי. לכשיימצא. לא יחול על הטבע 
הדומם בלבד אלא גם על החי. הוא ניסח לראשונה את חוק 
שימור האנרגיה באופן מאתמאטי ובחוק זד. ראה את חוק 
השימור הכללי המיוחל. אולם 10 שנים לאחר פירסומו. 
כשכל המטקנות הנובעות מחוק זה התבהרו, הבין הלמהולץ 
בעצמו, ביתר בני דורו, את ההבדל היסודי בין מושג 
הכוח ומושג האנרגיה (ע״ע). — במחקריו על החושים 
קיבל הלמהולץ את השקפות האסכולה הניאו-קאנטיאנית 
(הקרוייה גם "האסכולה הפיסיולוגית"), שבכל ידע נסיוני 
ועיוני יש נתונים אמפיריים ולא־אמפיריים. 
תפקיד השכל האנושי הוא לארגן את הגירויים החיצונים. 
אירגון זה נעשה ע״י סמלים של העצמים החיצונים 
ולא רק ע״י תמונות או דימויים שלהם. סמלים אלה 
התקשרו עם העצמים האידאליים של קאנט, ובבד ראה 
הלמהולץ את הקשר בין הפילוסופיה הקאנטיאנית והמ׳ 
המודרני. תורתו האפיססמולוגית של הלמהולץ מבו¬ 
ססת על הרעיון. שהתהליכים הפסיכולוגיים הלא־הכרתיים. 
המלווים את תחושות הראייה, זהים עם התהליכים של המח¬ 
שבה ההכרתית; "בכל שאני לומד יותר את התופעות אני 
משתכנע יותר, שישנה התאמה ואחידות בפעולת התהליכים 
השכליים". 

מדענים־פילוסופים במחצית השניה של 
המאה ה 19 . במחצית השניה של המאה ה 19 נתגבשה 
ההכרה במרבית האוניברסיטות, שמדעי-הטבע, ולא הלי¬ 
מודים הקלאסיים, הם יסודות החינוך האמיתיים של האדם. 
המדענים הגנו בתוקף על הגישה החדשה ובתוך כך גברה 
הנטייה להפרדה מוחלטת בין מ׳ ובין פילוסופיה. משום 
כך מצטיינת פילה״מ בתקופה זו בגישה הפוזיטיוויסטית 
הקלאסית, שלפיה תפקיד המי הוא לעקור כל מטאפיטיקה 
ולעסוק רק בשאלות מסוג "כיצד" ולא "מדוע". אפיינית 
לתקופה זו היא העובדה, שגדולי הפילוסופים היו אנשי מ׳ 
פעילים, שעסקו בשאלות־יסוד במקביל לעבודתם המדעית. 
פיסיקנים־פילוסופים כמו קירכהוף (ע״ע). מך (ע״ע) והרץ 
(ע״ע), עסקו בניסיון לכתוב 'מחדש את המכאניקה. קירב- 
הוף הגדיר את המכאניקה כתורת התנועה שתפקידה לתת 
"תיאור מלא. באופן הפשוט יותר, של כל התנועות בטבע". 
הניסוח הפוזיסיוויסטי של קירכהוף ומאך הכין את הרקע 
להתעוררות המחודשת של הפילוסופיה חאינסטרומנטא■ 
ליסטית, לפיה תאוריות מדעיות הן כלי בלבד לחיזוי תוצאות 
ואינן מסבירות את הטבע. פילוסופיה זו נעשתה להשקפה 
המדעית השלטת בעקבות המהפכה של איינשטיין. באותו 
זמן פירסמו באנגליה ו. ק. קליפורד (ע״ע) וקרל פירסון 
(ע״ע) דעות קרובות לאלו של מאך. אם כי תוך הדגשת 
הלוגיקה של המ" המדוייקים. ספרו של פירסון - 1 מגז 0 7110 
0£ ■ 0131 (״הדקדוק של המדע״), 1899 , הקדים 
בנקודות רבות את הפוזיטיוויזם הלוגי של החוג הווינאי 
(ר׳ להלן). 


וילים סטנלי גיוונז(ע״ע) היה חברו של קליפורד ושותפו 

זי • ש 

לפילוסופיה החדשה. בספרו 8010000 0£ 1103111108 ? 
(,.עקרונות המדע״), 1874 , ביקש ג׳וונז להראות את ערבה 
של הלוגיקה בחשיבה המדעית. גיוונז טען, בניגוד למיל, 
"שכל מחקר אינדוקטיווי נעשה ע״י נישואי ההיפותזה וה¬ 
ניסיון" ובכך תמך בשיטה הקרוייה היפותטית־דדוקטיודת. 
אולם הוא לא חשב שבעזרת שיטה זו ניתן להסיק מסקנות 
בטוחות, אלא מסתברות בלבד. בכך היקנה גיוונז לפילה״מ 
כיוון הסתברותי, שהוכנס למ׳ כבר בידי לאפלאס. כיוון זה 
תפס מקום מכובד בפירוש שנתנה הפילוסופיה הפחיטיוויס־ 
טית למשוואת א. שךדינגר (ע״ע) של תורת הקוואנטים. 

בעוד שגישה א-היסטורית משותפת לכל הפילוטופים 
שהוזכרו לעיל, הרי מדענים־פילוסופים כמו ו. אוסטולד, פ. 
דיאם, א. פואנקרה וא. מיארטון התבטסו על ידע היטטורי 
ובכך היו למימשיכיהם של היואל וקונט. 

מאך ואוסטוולד. בצעירותו הושפע ארנסט מך 
(ע״ע) מקאנט ומג. ת. פכנר (ע״ע), יוצר הפסיכו-פיסיקה, 
תורה שביקשה להעמיד'על הפיסיקה לא רק את התופעות 
הפיסיולוגיות, אלא גם את התופעות הפסיכולוגיות. מאך 
התרכז בבעיות האפיסטמולוגלת ובתורת התפיסה (-קססזסק 
1100 ). מאוחר יותר, בהשפעת הלמהולץ וקירכהוף, דחה את 
ההפרדה הקאנטיאנית בין התופעה לבין ה״דבר כשהוא 
לעצמו". התזה היסודית של מאך היא שאין במי מקום 
למושג מטאפיסי או לבל יסוד א-פריורי. בל הידע נאסף 
דרך החושים (טנטואליזם [ע״ע]). לבן הטיל טפק בא¬ 
טומים, בחלל וזמן מוחלטים ובמושגי־יסוד שאינם ניתנים 
לתצפית ישירה. תפקיד המ׳ הוא למצוא את הקשר והתלות 
בין יחידות המידע המגיעות להכרה דרך החושים וקשר 
זה ניתן לגילוי רק בעזרת תצפיות וניסויים שיטתיים. 
טענה נ ם י ו נ י ת היא בעלת משמעות רק אם היא ניתנת 
להעמדה על תחושות. ואילו תאוריה מדעית משמשת 
לתיאור בלבד ובמיוחד ל״תיאור חסכני של תחושות״ (- 000 
800.8311008 0£ 1100 ג 11 ־ 0801 ן 1 001010 ). 

וילהלם א ו ס ט ו ל ד (ע״ע) הניח יחד עם מאך את 
היסוד לפילוטופיה של האנרגטיקה. גם במישור החברתי — 
תחום שבו פעלו באותה תקופה גדולי הסוציולוגים במ. ובר 
(ע״ע), ד. א. דירקם (ע״ע) וו. מנהים (ע״ע), יוצר סוציו- 
לוגיית הידע — מצא אוסטוואלד ביטוי למושג האנרגיה 
כמשתקף באירגון החברתי. הנחת היסוד של האנרגטיקה 
אומרת, שמהות הדברים ( 0850000 ) אינה יכולה להיות ידועה 
לארם, ורק ביטויו של ,החומר הראשוני׳ מוכר לו, וביטוי 
זה הוא האנרגיה. אוסטוואלד כמאך דחה את מושג האטו¬ 
מים והמולקולות. הפילוסופיה המוניסטית שלו מקורה בהנחה 
שהאנרגיה היא הממשות היחידה ואין כל משמעות לדיבור 
על חומר בנפרד מן האנרגיה. בגלל גישה מוניסטית זו 
דחה אוסטוואלד בל נסיון להפריד בין מ׳ לפילוסופיה. בני¬ 
גוד לפוזיטיוויסטים הקיצוניים, היה לממשיכם של פילוסופי 
הטבע הגרמנים, שאף הם חיפשו תמיד את ה ע ק ר ו ן 
היסודי האחד בטבע. רק בשנות-חייו האחרונות 
שינה את עמדתו בעקבות מחקריו של איינשטיין על התנו¬ 
עה הבראונית (ע״ע בדאון, תנועת-) ועל כל עבודתו 
המדעית אבד-כמעט כלה בעקבות מהפכת איינשטיין. 

הקונוונציונליזם של פואנקרה. אנרי פו- 
אנקרה (ע״ע)'הוא מייצגה העיקרי של האסכולה ה ק ו נ ו ו נ- 




319 


־דע 


320 


צ י ו ב ל י ם ט י ת, הטוענת, שכל ידע תאורטי הוא קונוובציה 
בלבד. בספרו ההשוב 0£11686 קץ 11 ' 1 £:! 1,3 ("מדע 

והיפותזה״), 1902 , טען פואנקרה שמדעי־הטבע הם אינדו־ 
קטיוויים ביסודם וההכללה העולה מעובדות תצפיתיות היא 
בטבעו של המ', ההכללות בנדות על הנחת־יסוד שיש סדר 
ביקום ושסדר זה בלתי־תלוי באדם. אולם הנחת־יסוד כזאת 
איננה אלא אמונה בסדרי הטבע ימשום כך אין לייחס 
למדעי־הטבע אותו ביטחון וודאות המאפיינים את המאתמא־ 
טיקה. המתודה ד׳סדעית מתבססת על תצפית ו נ ס י ו ן. 
תפקיד המ׳ הוא להכליל את העובדות הנסיוניות במסגרת 
של עקרונות וחוקים קונוונציונאליים בטבעם, שאינם נקב¬ 
עים לא ע״י הטבע ולא ע״י חוקי המחשבה. תרומותיו של 
פואנקרה בתחומי המאתמאטיקה הטהורה והשימושית וכן 
בפיסיקה העיונית משמשות דוגמה ליישום מוצלח של 
פילה״מ הקונוונציונליסטית שלו. קונוונציונליזם זה אינו 
נבדל בהרבה מן הגישה האינסטרומנטאליסטית. אעפ״כ לא 
התקרב פואנקרה מעולם לגישה הספקנית של קונוונציונליס־ 
טים אחרים בני דורו, שטענו שאין ללמוד כל אמת מן המ". 

פיר דיאם ואמיל מיארסון. דיאם(ע״ע),המוכר 
היום כפילוסוף והיסטוריון של הם', עיקר עניינו היה בם׳ 
עצמו. הוא ניטה להכליל ולאחד את המכאניקה האנאליטית 
והתרמודינאמיקה במסגרת אנרגטיקה כללית והתנגד לשי¬ 
מוש במוז־לים מכאניים בתחע זה. בספרו -׳< 11 ס )״ 60 * 131 
־״!!!! (״התאוריה הפיסיקאלית״), 1906 , טען דיאם, שתורה 
פיסיקאלית מדעית איננה מסבירה את תופעות הטבע. זוהי 
מערכת טענות מאתמאטיות הנובעות ממספר מצומצם של 
עקרונות. מטרתה של תורה מדעית היא לייצג באופן פשוט, 
שלם ומדוייק תחום שלם של חוקים נסיוניים. ביסוד השקפה 
זאת מצויה הפרדה מוחלסת בין מ' ופילוסופיה, ולפי- 
כן יש לראות בדיאם את ממשיכם של הפוזיטיוויסטים, 
תלמידי מאך. הפרדה זו גם איפשרה לו לקבל את הקונווג- 
ציונליזם של פואנקרה ולצרפו אל הפוזיטיוויזם של מאך, 
מבלי לקבל את המסקנות הקיצוניות של תורות אלה. דיאם 
החשיב מאוד את מקומה של התאוריך, בהתפתחות הם׳. 
במחקר היסטורי שיטתי בחן את תכונותיהן האפייניות של 
התאוריות, כדי להבין את התפתחות המ׳ מנקודת מבט של 
פילה״מ. מתוך מחקריו ההיסטוריים הגיע דיאם למסקנה 
ששורש המהפכה המדעית של המאה ה 17 מצוי בעבודותיהם 
של הוגי יה״ב, שניסחו במפורש את הקונוונציונליזם הקלא¬ 
סי. בספרו £ג) 111011 ! 31 1,6 ("מערכת העולם"), 

1913 — 1956 , ובמחקרו ההיסטורי על לאונדדו דה וינצ׳י 
הראה דיאם כיצד התאודיה המדעית. שאיננה אלא "קונ- 
וונציה" אנושית, התפתחה מיסודותיה ביה״ב דרך התאוריות 
המפוארות של ניוטון ובני־זמנו, לבנין המהודר שהמ׳ היווה 
בזמנו. 

אמיל מיארסון (ע״ע) דחה אף הוא את הפוזיטי- 
וויזם של קונט' וניגש לביקורת המ' בדרך ראציוג- 
לי סט י ת. הוא חיפש את העיקרון המנחה את השכל 
האנושי בנסותו לחדור לסודות הטבע. לדעתו עיקרון 
זה קשור קשר הדוק עם עצם טבעו של השכל האנושי 
והעיקרון הוא !!-פריורי במובנו של קאנט. הוא 
שלל את ההשקפה הקונוונציובליסטית של פואנקרה 
ושיחרר את התאוריה המדעית מהבבלים של הפו- 
זיטיוויזם של מאך. לדעתו, חוקי הטבע אינם רק הכללות 


שימושיות, אלא פרי רוחנו לצורך גילוי הראציונליות שב¬ 
טבע עצמו. גילוי זה בא לידי ביטוי בחיפוש זהויות בטבע. 
החיפוש האין-םופי של זהויות הוא התהליך של התפתחות 
המ׳. אפיסטמולוגיה זו והקוסמולוגיה הראליסטית, שבה 
נכללו'גם השגי הפיסיקה המודרנית בתורת היחסות ובתו¬ 
רת הקוואנטים, משייכות את מיארסון למסורת של פילה״מ 
המקובלת כיום כגישה הדיאכרונית, שפופר (ר' להלן) ותל¬ 
מידיו היו ממשיכיה. 

החוג הווינאי והפוזיטיוויזם הלוגי. מח¬ 
קריו של אלברט אינשטין (ע״ע) מוטטו באורח סופי 
את הבנין המפואר של הפיסיקה הקלאסית. תורת היחסות 
הפרטית ( 1905 ) הראתה, שאפשר לבסס פיסיקה על מושגים 
שונים לחלוטין מאלה שביסוד התורה הניוטוניאנית! עבו¬ 
דתו על האפקט הפוםואלקטרי הראתה, שלמרות נסיונו של 
פלנק (ע״ע) לחפש התאמה בין האלקטרודינאמיקה הקלא¬ 
סית לבין תגליתו של פלאנק עצמו (הנוסחה המתארת את 
ספקטרום הפליטה של גוף שחור והמגילה את הקבוע 11 ), 
אין התאמה כזו אפשרית וחייבים לתת אינטרפרטציה חדשה 
לאנרגיה המתפשטת בחלל. האינטראקציה של האנרגיה עם 
החומר איננה רציפה, אלא נעשית בחבילות מדודות של 
אנרגיה — הקוואנטד,. עבודתו של איינשטיין על התנועה 
הבראונית לא השאירה עוד ספק בקיומם הממשי של פרו¬ 
דות ואטומים למרות ספקנותם של מאך (אוסטוואלד. 

בעקבות המהפכה האינשטייניאנית נתערער האמון בתו¬ 
רות הפיסיקאליות הקלאסיות ונתגבשה פיל״מ אינסטרו- 
מנטאליסטית. הפקפוק בתאוריות המדעיות הפנה שוב את 
תשומת לבם של הפילוסופים אל תורתו הפוזיטיוויסטית של 
מאך, למרוח כשלונו המדעי, שהרי תורת האטומים ששלל 
הוכחה בינתיים כמבוססת. חסידיו של מאך התרכזו סביב 
מור י ץ עז ליק (ע״ע), ש;רש ב 1922 את מקומו של מאך 
כפרופסור למ" אינדוקטיוויים בווינה. הוא התפרסם במיוחד 
בעבודתו על תורת היחסות וגיבש את "החוג הווינאי", שב¬ 
תחילה נקרא ״האיגוד ע״ש מאך״ (״; 13611-761-6 * 1 ). חברי 
החוג הבולטים היו רוז־ולף קרנפ, פרידריך ויסמן, אוטו נוירט 
(ע״ע) והרברט פיגל (ע״ע), הם קיימו קשר הדוק עם 
"החברה לפילוסופיה נסיונית" בברלין, שהתארגנה סביב 
הנם ריכנבך (ע״ע). היו אלה מאתמאטיקנים ופילוסופים 
מווינה, שהתנגדו למטאפיסיקה המטפלת בקיומם של 
ישיט — מעין עצמים קאנטיאניים מהסוג של "דבר כשהוא 
לעצמו״, שאינם בתחום ההשג של החושים — ואהדו את 
תורתו של מאך. לדידם שפת הפיסיקה היא שפת המ" 
ולכן משפט כלשהו הוא בעל משמעות רק אם מקורו בתצ¬ 
פית. בתחום הפיסיקה העמיד פ. ו. בריג׳מן (ע״ע) טיעון 
זה ביסוד תודתו, האופרציונליזם, הוא טען, שגודל 
פיסיקאלי מקבל את משמעותו אך ורק ע״י תיאור מדויק 
של פעולת המדידה שלו. מכאן הוסק עקרון האימות 
( 11 ס £10311 ״ 6 ׳ 1 ), שנוסח לראשונה ב 1930 ע״י פ. וייסמאן 
ושהפך לעקרון הפוזיטיוויזם הלוגי, הרואה באופן האימות 
את הקריטריון למשמעותו של משפט. 

רודולף קרנ_פ (ע״ע) היר, החשוב בין חברי החוג. 
בספרו הראשץ 611 '\\ 3116166 נ 11£1 \ 1 61108156116 ( 1 ("המבנה 
הלוגי של העולם״), 1928 , הוא ניסה לבנות את העולם 
מ״אידיאות פרימיטיוויות" הקשורות ע״י "יחסים פרימיטי- 
וויים". אידיאות פרימיטיוויות אלו היו חוויות אישיות (להב- 




321 


מדע 


322 


דיל מ״נתוני החושים" של ב. רפל [ע״ע])! אבל במהרה 
הבין, שאיז לבנות את עולם הידע' הפומבי של המי ממרכי¬ 
בים שהם חוויות אישיות. בהשפעתו של אופו נויראט, הפו־ 
זיטיוויפט הקיצוני ביותר מבין חברי החוג, פיתח את התודה 
הפיסיקאליסטית שלו וביסודד, הרעיון, שכל הפסוקים האמ¬ 
פיריים ניתנים לביטוי בלשון הפיסיקה! ואילו הפסוקים 
שאינם ניתנים לביטוי כזד, הם או טאוטולוגיים (זד׳ויות 
מובנות מאליהן) או דברים חסרי משמעות, מבאן נובעת 
גם התאוריד, של אחדות ד,מ׳; אם קיימים רק מדעי- 
טבע ואין מ׳ אחר, הרי שכל ד,מ" מד,ווים יחידה אחת, שאת 
שפתה המדעית יש לגלות, ~ ב 1934 חיבר קארנאפ את 
3011£ זק 3 3X ;זג^,ן 8 ^ 1 ן^ 0£18 ״^ ("התחביר ד,לוגי של 

השפר,"), ומאז ואילך טיפל בעיקר בלוגיקה של 
שפות, מתוך ד,ד,נחד, שפילוסופיה היא ענף של 
הלוגיקה בלבד. במקום שהפילוסופיה עסקה, קודם לכן, 
בד,נחות המי ובמתודד" עוסק עתר, הלוגיקן ב,.שפת ד,מ׳". 
למרות ההתפתחדות וד,שינויים שחלו בהשקפותיו של 
קארנאס, נשאר עיקר עניינו ברקונסטרוקציד, של מ׳. 

פופר נגד החוג הווינאי. קארל פופר (ע״ע) 

לא היה מעולם הבר בחוג הודנאי, אבל קיים קישר הדוק 
אתו. בספרו הראשון 11108 ( 80 ^ 0 ? ז:> 1 )!(!עס"! ("הלוגיקד, של 
המחקר״), 1935 , הציב לעצמו את התפקיד המתודולוגי לטפל 
בבעיית התחזם בין מ׳ ופסודרמ', הוא רואה כפסודו־מ' גם 
מטאפיסיקה טראנסצנדנטאלית וגם "מדעים" אמפיריים כמו 
אסטרולוגיה,פסיכואנאליזד, ופילוסופיה של ד,ד,יםטוריד,ברוח 
מארכסיסטית, הוא אינו מעוניין בשאלה איזו תאוריד, היא 
מדעית. כקריטריון הוא מציע את עקרון ד,הס ר כה, היפו¬ 
תזה, היא "מדעית" אם, ורק אם, היא ניתנת לסתירה באופן 
עקרוני. על נקודה זו התנהל ויכוח ממושך בינו לבין קאר־ 
נאפ. קארנאפ חשב שהקריטריון של פופר דומה לקריטריון 
שלו ושונה שינוי קל בלבד. בשעה שלדברי קארנאפ פסוק 
הוא בעל משמעות אך ורק אם הוא ניתן לאימות. הרי ניתן 
פופר לפסוק משמעות, אם, ורק אם, הוא ניתן לסתירד" 
אולם, פופר הצביע על כך, שהוא אינו מדבר על קריטריון 
של ,היות בעל משמעות׳ ועקרון ד,ד,פרבה איננו קריטריון 
של משמעות, אלא שיטה להבדיל בין מ' לבין פםודו־מ׳. 
עקרון ההפרבה בא להחליף את הרעד, באילו היפותזה היא 
מדעית אם היא ניתנת לאישור, או אם היא בעלת הסתב¬ 
רות גבוהה. פופר מניח איפוא פיל״מ במובן הרחב ביותר 
הן לגבי מדעי־ד,טבע וד,ן לגבי מדעי-החברה. את אפיין 
הפסודו-מדעי של ההיסטודיציזם וד.פםיבואנאליזד, ראה בכך, 
שכל היפותזה יכולד. לזכות לאישור. לכל טענה אסטרולוגית 
אפשר למצוא מקרים מאשרים רבים, אבל קשה לסתור אותן, 
ומשום־כך אין הן מדעיות באפיין. פופר זנח את הגישה 
האינדוקטיווית, לפיה מ׳ מתחיל מתצפיות טד,ורות ובונה 
את תורותיו בעזרת הכללות. נהפוך הוא: התאוריד, היא 
שמוליכד, אל התצפיות. מ' מתחיל מבדיקה ביקרתית של 
אגדות קדם־מדעיות ומתקדם ע״י היפותזות, שאותן מנסים 
להפריך.' ברם, פופר דחה גם את הפילוסופיה האינטטרומנ־ 
טאליסטית שהציעו קודמיו, בטענה ש״כלל לחיזוי תוצאות 
יבול לד,תקלקל, אבל לא לד,יות מופרך״. — קארנאפ ופופר 
הפכו למורי הדור בפילד.״מ. קארנאם נטש אמנם את הפוזי- 
טיוויזס הקיצוני של שנות ד, 30 , אבל נשאר גדול הלוגיקנים 
שעסקו בלוגיקד, של שפות מוצרנות ובחיפוש תמידי אחדי 


,שפת המדע'. פופר נשאר בעמדד, מנוגדת לזו של קארנאפ 
ולא ד,ירפד, מלתקוף את הפילוסופיה הפוזיטיוויסטית. הוא 
אינו רואה כל קשר בין השפות המוצרנות לבין מדעי-ד,טבע 
ואינו מאמין בקיום ,שפת מדע׳. טיעונו הוא, לעתים קרר 
בות, היסטורי, אם בי הוא עצמו אינו היסטוריון של המ׳. 
עיקר עניינו בצמיחת הידע המדעי, בעוד שקארנאפ מעוניין 
במבנהו הראציונאלי של המ׳. 

בגלל הבדלי הגישות לא היד, דבוח פורר. בין שני פילו¬ 
סופים גדולים אלה. אולם אצל תלמידיד,ם חלה התקרבות 
ניכרת וגדולי הפילוסופים של המ׳ כיום שואבים משניהם 
במידה שווה. אעפ״ב נחלקים עדיין הפילוסופים של ד,מ' 
לשני מחנות: אלד, העוסקים רק במ׳ קיים, ואלד, המתבססים 
על ההיסטוריה של המי. מנציגיד, הבולטים של האסכולה 
ההיסטוריוגראפית, הרואה בתולדות האידיאות את 
עיקר עניינן של תולדות ד,מ", היד, א. ק וי רד, (־■ 1 ץ £0 .\ 1 ). 
לדבריו מ׳ מתפתח בתד,ליד של דיאלוג ביקרתי (ובזה הוא 
פופריאני) בין השקפות מטאפיסיות שונות. מטאפיסיקה 
מדעית היא תמונה כללית ביותר של העולם ומבנהו. שרשי 
המהפכה המדעית של המאה ד, 17 נעוצים, לדבריו, במעבר 
מתמונת העולם כ״עולם סגור" לתפיסתו כ״יקום אירסופי". 

תלמידם של פופר וקוירד״ד,ד,יםטוריון והפילוסוף שלהמ׳ 

קון ( 14111111 . 5 .!{יד), העוסק אף הוא בשאלת התפתחות 
ד,מ', בנד, בספרו 61/0111110115 ) 50161111£101 )ס 51111011116 116 * 1 ' 
("מבנה המהפכות המדעיות"), מודיל סוציולוגי חשוב של 
אופן ד,ד,תקדמות המדעית. הוא מצא שילוב של גורמים חי¬ 
צונים ופנימיים; המשפיעים על התקדמות המ', לדבריו, בכל 
מ׳ ישנו פרק זמן של מ׳ נורמלי, שבו רוב העוסקים במ׳ 
עובדים על-סמך אותן הנחות-יסוד, הפאראריגמות, לעומת- 
זד, ישנן לפעמים מהפכות מדעיות, בהן פאראדיגמה משתנה 
וד,סיבות למהפכות אלה הן שילוב של משבר במ׳ עצמו 
עם גורמים סוציאליים וכלכליים. אפייניים 
למ' הנורמלי הם, לדעתו, ספרי-לימוד ( 5 > 001 ל 1 ^ 16 ) המסכ¬ 
מים את השגי ד.מ׳, מבלי להתייחם לבעיות הפתוחות 
שעלולות להביא למשבר. 

השפעות שונות אלו הביאו ליצירת תהום חדש, העוסק 
ביום ב,ד,יםטוריד, של פילה״מ׳ וד,גורס את שילובם של כל 
הכלים הדרושים לתיאור התקדמות ד,מ׳; לוגיקה, היסטוריה 
של המ׳ וד,בנה מעמיקה של תהליכים חברתיים. 
י, בנטואיץ, על שיטת המדע, תש״י! מ. ימר, תולדות המדע, 
תשי״א ז י. ליבוביץ, דארוין, ניוטון, קופרניקוס (מדע, ד,'), 
תשכ״א! א. זיננדמן, הזיקה בין פילוסופיה ומדע (עיון, 
י״ט), תשכ״ח < י. אלקנה, הוראת המדעים בגישה ד,יסטורית 
(מדע, י״ד), תשכ״ט 1 ' 310 , 361 , 161 ״ 551 ב, 1 . 11 

-ת 1 ( 1 ? . 33 ; 1890 .? 1 ־ 1 , 3611,100 ? 1 ',י 1 161 ( 13111610 , , 1,00 ), 10,111 
^ 1 (£ ן 1 { 130 ׳ 1 ן .£ ; 1903 ,£־ 033 

ז 6 י?^$ מיג 

.£ ;* 1917 ,;?//£/־<׳*/ 1174 ! .. 1 > 1 ;" 1904 

.^ 1 ; 1927 !) 1 ! 4011 ןת 80 ־ €1 ־ 164 <ן 

■ 4€7 ^ד 601 { 1 )!ו<ז 1 חו €7 }{-ו£ ־זמג* ^וז 1114 ;>!- ¥01 ■ 7 ^ 4 , €1 נןק 0 ' 1 

0114 ,. 1 > 1 ; 1934 

, 56167166 !% ! 0 ^'^ !(. 1 * 6 ) .ג .{ : 1963 ,! 1071 ^ 1110 ^ 116 

,!^)/ 0766 1/16 /ס 0714 ^[ 1601 !;(^¥ 16 { 7 ,׳( 514 ־ 111 ר 1 ו 0 ג 5 . 5 ; 1955 
; 1962 6 !!!£ / 0 14 ז ¥0 { 11 ) 16 ^< 12 /£ ׳ 1 ) 7/4 ,. 16 ; 1956 

; 1960 , 56167166 046771 ^ / 0 16 /' 1 ' ,(. 66 ■) 1311 ־ 1 .£ . 4 

, 111 ^ 7/1074 16 /ו 1 ה 6 ו 56 ן 0 51717611776 7/16 ,(. 66 ) . 19 .£ 

6 ^ 7 /ס 76 ^ £0 1116 70 114160471611071 ה 4 . . 11 : 1960 

6671 /! 1¥6 7116 . 8 - 5141 ^^ 0110 ־ 81 .( ; 1960 ,! 56767166 

, 1960 , 61 ^ ¥16 10 1.60710740 70771 / 7704111071 6116671101 ) 171 

.£ : 1960 ,^) 301 ) 011166 /ס 6 ^ £4 7116 . 1£ נ[ל 01111 . 0 , 0 

¥011714717161 7116 , 146 'ל 7 . 1 \ ; 1961 , 56167166 / 0 56717617776 7116 
■ 146111040 , 46 ^ £0 ,(. €05 ) . 11 ׳. 01 .£ ; 1961 , 56467166 / 0 




323 


מדע — מדרגות 


324 


102^, 0 ־ 70 ,ו 5355 \^ .[ ; 1962 ,^^^ז^ו^ 5 / 0 ץ^^ 0 ז 10 ו^? 4 ת 

$007■^$ <1 ׳ 5 ־ 11£01 ז ץ־ 01 יז 1115 ) ^ €71€ ! 3€ /ס 1 (^ק 0 ' 0£7 ד< 10 ) 1 }} ח , 

2 0 ^־ 1 )^ 1 ^^ , 5 . 0 ; 1963 ׳(מוסף X - 0 י(. €415 ) 1 ^ 2 טסז 

£1/011411071 -מ^/ 50 .(.!:>ש) מ 6 חז 0 ת 0 . 0 ; 1963 .^^( 7 ^^^ 3 /ס 
16 ) 1 /ס /^^סמסס 0 ^ 7 ,מ 50 תב 14 .א .א ; 1963 ,^ 2 \ 7 ס 1 ) 0 0 ו/מ 
£031^071. 1963; 1<1., £1131086167166 (ס /ן(/ק 11030 ()£ 1 >חו 1 ץז 
(?/0€. ■0£ 111€ ^138 ,. 485 . 1 ^^^ 1 !ק 11050 ו 1 ? €3111011£ . 1 שח ), 
1964; ?. %6%11 ז\^ 1 ח£ ^ 000 ב 1/6 ס/ ■*;ס// , 1 ןו 01 ( 11 ־סץש? .^ז 
; 1963 ,( 11 ,:ב 3 ח 1 ומ 5£ 0 ז 3 ^ויג 01 ח שו 71 , 0£ ו 1 שג 50 0£ ץ 11 ק 11110$0 א) 
1963 ,ק €37710 .£ /ס /{ 1 )^ 111030 )? 0 ^ 7 ,(. 1 ) 6 ) קק 11 ^> 5 .. 4 .ק ; 

8. 01355, 5616/166 0774 £1{1164 ק 3 חע 03 . 11 ; 1965 , 011461 ^ 1 ו . 
£1111010- ע 3 ד .. 4 ; 1966 , 1161 ^ 1 )? / 0 1 ת 10 ) 10 > £01111 111601 ק - 

1<> . 4 - - 13 ; 1966 , 56167166 )ס 1 ) 01411 ' 01 16 ) 1 1 ) 071 10/1 ^ 0 -< 71 ' 102 ת 1 ,ת 
־ 163013 א . 8 .? ; 1967 , 56167166 011701 ) 1 ^ / 0 1 ^ 10 )ז 16 \ ,מ 15£ ש 1 א 
7(16 617( 0/ 1(16 301711/16, 127-173,1967 ; ]. ]. 1^0014€1-• 
־ 71160 .( 1 ; 1968 , 56161166 / 0 1 ( 1 )^ £1111010 ,(. 6 ?) 5 ח 13 ת 
61968 , 56161166 / 0 ץ 1 ) 111030£ )? 16 ) 1 70 611011 ) 17117041 471 , , 1 ^|פ : 

]. /. 3 א ; 1968 ,^%)£/) 11101 )£ 004 161166 -.> 5 £6114/6671 ,ז־ 31 ות . 

1.001£ 1071 ) 10 ) 171 ) 77166 10 61 6 ) 7 {)) 111 ה 6 ד 14 ■) £111107171601671 , 4 )ז , 

1969. 

. יה. א 

"מדע נוצרי", ע״ע כריסצ׳ן סינס. 

^ 77 ^׳ ^י^דד— 1 {^ 33 ב^ — ( 1823 — 1864 ), מחזאי 

ומשורר הונגארי, מן הקלאסיקנים החשובים בספרות 
זו. ר׳ היה בן למשפחת אצילים עתיקה! למד משפטים ופילו¬ 
סופיה ובתום לימודיו התחיל בפעילות ציבורית־פוליטית 
במחוזו נוגראד (מצפון לבודאפשט). מבחינה רעיונית היה 
קשור במהפכת 1848/9 , אך לא השתתף בד, בפועל מטעמי 
בריאות; לאחר דיכויה נכלא לתקופה של שנד, ( 1852 ). כבר 
בצעירותו פירפם מ' קובץ שירים ליריים ( 1840 ), כתב מאמ¬ 
רים פוליטיים והתחיל בכתיבת מחזות. יצירתו החשובה 
והמפורסמת ביותר היא הפואמה הדראמתית-היסטורית 
13 נו 3 :> 8 נז 1 מלמט (״הטראגדיה של הארט״), 1860 (עברית: 
.(1924 ,( ״חזון האדם״, בתרגומו של א. פוירשטין [= ד,מאירי 
מתוארת בה — תוך גישה פסימית עמוקה, — התפתחות 
1 האנושות מאז ימי גן-עדן, דרך תקופות היסטוריות שונות 
מעבר לתקופתו — חזון העתיד, בו נכשל האדם לחלוסין, 



העחקז הראעי, כתפקיד סעה, בהצנת הסחזה "מעה" לאימרת מדיז׳ 
בפגדאפענו, 0 () 10 


מגיע לידי יאוש, רוצה להשתחרר מכדור-ד,ארץ לחלל, אך 
לשווא. היצירה מושפעת מכתבי-ד,קודש ומפאוסט של גתד,: 
כן ניכר שדמותו של היד,ודי הנצחי בשירו של אנדרסן 
״אחשוורוש״ היתד, ידועה, למ׳. המחזה הוצג לראשונד, ב 1883 
ותורגם לשפות רבות. — ב 1861 סיים מ' אח המחזר, ! 102£ .ז: 
במרכזו העמיד את משח רבנו, גיבור יציאת מצרים, אשר 
באמצעותו נרמז לעם הד,ונגארי המדוכא, כי קיימת אפשרות 
של שחרור גם לעם קטן. המחזה, יצא־לאור במהדורה, חדשה 
ב 1966 ומשנה זו מוצגת ד,ד,צגה על בימות הונגאריה בהצל¬ 
חה רבה. גם עתה רואה בו העם ההונגארי רמזים למאבקו 
של עם קטן נגד 5 עצמד, גדולד,. — על מ׳ וגישתו לתנ״ך 
נכתבו מחקרים בידי חוקרים שונים. 
כל כתביו יצאו־לאור ב 2 כרכים, ב 1942 . 

* 70401071 ) 46 ) 3:1 2 > 61 1 )ן 1 )) 70£64 ) 67 <) 6771 342 ,מ 1 ש) 8 מזשמ . 8 

. 14 ,םמ 3 וח 1 ) 31 ^ו .£ ; 1896 ,( 118-127 ,־\' 3 םט; £¥1 17 ^ 1 ) 

־•\£ 17 >א 1 ) 1*01131?; 4/. 1. 61 0 £((>1x0 .!לי. ; 1927 , 103616 ^! 
40111 ) , 1 ש 1 <ן 3 [) 31 ^־ 1 י<מש 5 ־?ח€־ 71 . 1 ; 1935-1939 

, 1/1 ^ 4 , 13113 ת£$ז 10 ) 411 ) 0771 ^( 150 71 ! 4/14671671 / 1071 ) 1711 )€ 

. 1966 ,( 19-68 

יה. מ. 

מדרגות, מערכת מבנים המשמשת לעלייד, למפלסים שונים 
ולירירד, מד,ם באתרים ובבניינים, מ" יכולות לד,יות 
חצובות (בסלע או בצלע נבער.) או בנויות מחמדים שונים: 
מרותקות לבפים או לקירות, או חפשיות! בתוך בניין או 
מחוצה לו. 

חלקיה העיקריים של הם׳ הם: א) השלח! ב) הרום. 
המבנה, הבסיסי של ם" הוא טור-מ" רצוף. טור־המ" 
מתקדם בקו ישר, בקשת, בזווית או בעקלתוך. הוא מוגן 
לרוב ע״י גדר או ע״י שבכה ומצוייר במעקה. ברוב הבניינים 
הרגילים מצויה סדרה של טורי-מ׳׳ אחדים, שכל אחד מהם 
מהווה, המשך לקודמו ומוביל למפלס גבוה יותר. בבניינים 
גדולים ומפוארים עשויות ר,מ" להתפצל לשני טורי־מ", או 
ליותר, באותו מפלס — פיצול שהוא אסקטיווי במיוחד במ" 
חיצוניות, בכניסות לבניינים, בגנים ובמונומנטים. 

בתוך הבניין נוטף אל ד,מ" יסוד ארכיטקטוני חשוב; 
בית-המ", מבנה בית-המ" ויחסי-ד,גומלין המורכבים שביו 
הצורה, הנפח, החלל וד,מבנה שלו — לבין אלה של ד,מ" 
העוברות בתוכו, מציעים לארדיכל שפע רבגוני של אפשרד 
יות יצירה,. 

הם" יכולות להתקדם ברציפות או למקוטעין, בכיורו אחד 
או בכיוונים משתנים, או להתפצל באותו מפלס לטורי-מ" 
המתקדמים בכיוונים מקבילים או שונים. לפי צורת התקד¬ 
מות הם״ בתוך בית-ד,מ״ מבחינים בסוגים עיקריים אחדים; 

א) מ" ישירות (בין קירות או באמצע חלל בית-ד,מ״) 1 

ב) סדרה, של טורי-מ" שכל אחד מהם מד,וור, המשך לקודמו, 
אך נמצא ביחס אליו בזווית של 180 מעלות, והוא בעל 
אתנחתא מלאה או חצי אתנחתא בעיקול. כאשר גם העיקול 
בנוי מ", ללא אתנחתא, מהוות ר,מ" רצף הממלא את בל 
חללו של בית-ד,מ". 

ההיסטוריה של המ" היא עדות מרשימה לשפע 
האפשרויות הארכיטקטוניות הטמונות בהן. אכן. סכל חלקי 
הבניין, מהוות הם" את הפרט המעניין, ד,רבגוני וד,דינאמי 
ביותר. 

מ״ היו מצויות כבר בעת העתיקה: הקדומות שבהן( 6000 
לפסה״ג) נתגלו בחפירות יריחו. במקדשי מצרים הקדומה, 




325 


מדרגות 


325 


שימשו מ" פנימיות בעיקר לעליה לחזיתות המקדשים. הן 
מצויות גם בזיקוראת של בקעת שנער ובארמונות פרספולים. 
ביוון היה שימושן הארכיטקטוני של מ" מוגבל למדי. הוא 
הלך ונתרבה בתקופה ההלניסטית ובתקופת האימפריה הרו¬ 
מית, בעיקר במעלות למקדשים ולמזבחות. 

ביה״ב היה נפוץ בעיקר השימוש במ" פנימיות לפתרון 
הבעיות המעשיות של עליה לקומות עליונות ולצריחי 
כנסיות, אך כתוצאה מצורך מעשי זה שוכללו הס" הלוליי¬ 
ניות ונוצלו כיסוד ארכיטקטוני בתקופות מאוהרות-יותר. 


תרומה חשובה לפיתוח המעקה המעוטר היוו המ" בבמות- 
המטיפים שבקאתדראלות הג(תיות המאותרות (כנסיית 
סטפאן הקדוש, וינה). 



סדרנות לז?י';י 1 ת בטירת שאנגוו 


הם" בארמונות הרנסאנם המוקדם באיטליה היו לרוב 
בעלות מבנה פשוט למדי: שלושה טורי-מ" בעלי תקרה 
מקומרת העוברים בין קירות אטומים, כשאתנחתות מקו- 
מרות מבדילות ביניהם. מאוחר יותר, במאה ה 16 , קושטו 
הקמרונות בתבליטים (ארמון הדוג׳ים, ונציה) או בציורים 
(ארמון הסיניוריה, פירנצה), אך מבנםילא נשתנה בהרבה 
ונשאר בד״כ דומה אף 'במאה ה 17 . ההתפתחות החשובה 
ביותר במאה ה 16 באיטליה היתה בתחום המ" החיצוניות 
בחוילות, בגניהן ובהצרותיהן הפנימיות, שבהם מופיעים תכו¬ 
פות זוגות של מ" המתקדמים משני כיוונים מנוגדים לעבר 
המרכז! דוגמות לכך מצויות ביצירותיה,ם הארדיכלירת של 
בראמאנטה, ויניולה, סאנגאלו, פאלאדיו. תרומה חשובה 
לפיתוח מוטיוו זה תרם מיכלאנג׳לו (ע״ע) במ" כיכר-הקאפי- 
טול. במה סוגים של מ" כפולות, ובייחוד "מ" המלקחיים", היו 
מקובלים מאד גם בארצות שמחוץ לאיטליה (המ" שבארמון- 
פונסנבלו, יצירתו של הארדיכל האיטלקי סבאסטינו סרליו). 



םדרג*ת לספרייה 5 אידנציא:ה בפירנצה (סיפלאננ׳ 5 ו — 1 אזארי) 


בשלהי המאה ה 15 ובמאה ה 16 שוכלל גם סוג ד.מ" הלוליי¬ 
ניות שבבית-המ" העגול והרב-צלעי והפך למוטיוו ארכיטק¬ 
טוני מרכזי בארמונות באיטליה (ארמון קונטאריני [ב 50111 
"סןס״סג) 1161 "] בוונציה, 1499 ; ארמון פארנזה בקאפרארולה. 
1547 — 1559 ) ובצרפת (בארמון ז׳אק קר בבורז׳, המאה ה 15 ז 
סירתשאנבור [ 3 זסנ 11 ז 1 ב 011 ], 1519 בקירוב! מ" ארמון בלוא, 
מראשית המאה ה 16 ). במאד, ה 16 פותח בספרד סוג שיל מ" 
העולות בשוליו של בית-מ" מרובע והמותירות בתווך חלל 
מרובע (בניין בית-החולים סאנטה קרוס בט(לד(, 1504 — 
1514 ), ומאוחר יותר— ,המ" המלכותיות": טור-ס" אחד 
עולה מאמצע רצפת בית-המ", ולאחר האתנחתא מתפצל לשני 
טורי־מ" העולים בכיוון הפוך. דוגמה בודדת ונועזת לפיתוחן 
של.המ" המלכותיות" באיטליה הן המ" במנזר סאן ג׳לרג׳ו 
מאגלרה בוונציה ( 1643 ), יצירתו של לונגנה (ע״ע), אולם 
בדרךיכלל מצטמצמת התרומה האיטלקית'במאה ה 17 בפי¬ 
תוח נוסחות מפוארות יותר של אותם סוגי־מ" שהיו מקובלים 



,דזםררג 1 ת וומ 5 בוח'ות" בארמון וזיואשיהא; (ברניני) 










327 


מדרגות 


323 



סררנור. ב:ייו־וזאן 3 רה ניזארים 


כבר במאה הקודמת. עתה הונח הרגש בעיטור העשיר 
ובאפקטים פרספקטיוויים וסצנוגראפיים. דוגמה נהדרת היא 
״המ״ המלכותיות״( 50313110813 ) של ברניני(ע״ע) בארמון־ 
הוואטיקאן ( 1663 — 1666 ). 

במאה ה 18 היוו המ" את החלק המרכזי והמרהיב־ביותר 
של ארמונות הבארוק המאוחר, בייחור בגרמניה ובאוסטריה. 
כל פרט הגיע לפיתוחו המירבי: בית-המ" שהפך מבוא מפואר 
לארמון כולו, תבניתו, חללו, קידותיו, המעקות, הקמרונות, 



סררגוה לולייגיות בביה־הפםרים הלאומי זהאוגיגרסיסאי בירו׳ 2 ^ים 
(צילם ע״י א. ברנהיים) 


התמיכות ועוד. כל פרט עוטר בפסלים ובחבליטים ותקרות 
בית־המ" כוסו תכופות בציורים. צירוף מושלם כזה מהוות 
״המ״ המלכותיות״ בארפון־המושב בווירצבורג( 1719 — 1744 ; 
הארדיכל: בלתזר נוימן [ע״ע!; הצייר: טיפולו [ע״ע]). 
טיפוס מקורי ונועז של מ" בתוך בית־מ" 'עגול הוא זה 
שבארמון־ההגמון בברוכזאל ( 1730 ), אף הוא של נוימן. 
זהו גם תור־הזהב של המ" החיצוניות המתפצלות לטורי־מ" 
רבים, בעל תבניות מגוונות; המפורסמות שבהן חן "הם" 
הספרדיות״ של פראנצ׳סקו דה סאנקטים ברומא ( 1723 — 
1725 ). סיגנונן של המי" הפנימיות באיטליה לא נפל לעתים 
בעושר המבנה מזה של הארצות שמעבר לאלפים, אך 
עיטוריו היו עצורים וקלאסיים באפיים. הנציג המוכשר 
ביותר של מעצבי בתי־מ" מפוארים באיטליה היה פיליפו 
יוברה (ע״ע; ארמון מאדאמה בטורינו, 1718 — 1721 ). מן 
,.המ" המלכותיות" הגדולות־ביותר באיטליה הן אלה שב- 
ארמון־המלך בקאזרטה, יצירתו הארדיכלית של ונויטלי 
(ע״ע), אשר התחיל בבנייתן ב 1752 . מבנה של "מ" מלכו¬ 
תיות" נועז ומקורי בפיתוחו, אך חסום במוך בית־מ" עגול, 
הוא ה״הום האום״ ( 901150 901110 ; 1773 — 1777 ) בלונדון, 
של שני האחים הארדיכלים האנגלים אדם (כעת מכון 
קורטולד [!> 13111 ז 11 ס 0 ]). 

במאה ה 19 לא נעשו חידושים רבים בתחום אדדיכלוח־ 

מ״. מ״ אולם־הכניסה של בניין־האופרה בפאריס (האדריכל: 
שרל גרניה, ע״ע) הוא הנסיון הגראנדיוזי ביותר להחיות 
את המ" הבארוקיות. ואילו המ" המפורסמות של הארדיכל 
הבלגי ויקטור הורטה בבית פרטי בבריסל ( 1893 ) הן אחת 
הדוגמות היפות ביותר לעיטור בסיגנון .,האמנות החדשה" 
( 101170311 < ! 1 ^ 7 ) ; זוהי שירת הברבור של המעקה המעוטר. 

המ" של לאו פון קלנצד, בוואלהאלה ליד רגנסבורג 
( 1830 — 1847 ) ואלה שבמצבת ויטוריו אמנואלה ברומא 
( 1885 — 1911 ) הם מהנסיונות האחרונים בבניית המ" החיצד 
ביות המונומנטאליות. 

תרומותיה העיקריות של אדריכלות המאה ה 20 להת¬ 
פתחות הס״ באו בעקבות הבניה בחמרים חדשים: פלדה, 
בטון מזויין, זכוכית. וביר׳ב. במ" הפנימיות נתגברה הנטיה 
לקלות ולהדגשת המהלך הגאומטרי של המ" ושל איכויותיו 
הפיסוליות. גברה הנטיה לבנות "מ" חפשיות" (או "מעו¬ 
פפות") עם מעקים פשוטים וקלים, וארדיכלים רבים נטו 
לוותר כליל על בית-חמ" או לעצבו מחמדים שקופים 
(גרופיוס [ע״ע! בתערוכת ״ורקבונד״ בקלן, 1914 ). מ" נבנו 
תכופות מחוץ לבניין ולא בתוכו', כדיי לנצל את תכונתן 
הפלאסטית להעשרת מבנה הבניין (ה״וילה סאבוא" של 
לה קורביזיה [ע״ע] בפואסי). הכנסתן של המעליות לשימוש 
בבניינים רבי־קומות בתנה את .,לכת-החסד" למ" הפנימיות 
בבניין הגדול. "מ״־השירות" חזרו להיות לרוב מבנה שימושי 
גרידא, ועיקר פיתוחן הוא בבניינים קטנים יחסית. 

השימוש המדהים ביותר במבנים נועזים ובלתי סימטריים 
של מ" בבניין-ציבור גדול הוא אולם־הכניסה בבניין הפיל- 
הארמוניה שבברלין המערבית (האדריכל; האנס שארון, 
1963 ). 

; 1902 ■ 111 !! 

^ 1 ) 81 , 1 ) 5£11 ם׳לל 0 ז .ס ; 1917 

.^ 1 ; 1940 , / 2714 > 



329 


מדדו, פרנםיםרןו אינרלסיו — מדריגל 


330 


14 *** : 013 }{ ,{זו 0 !$ !■ 1 * 0 ,.!:ו : 1948 

..) 1 ;* 1948 ,! 0% < 1 671 ז 9 * 01 ^!£', 1 ,ז 1£ ט 0 ( 1 ומ .^ 1 ;* 1953 , 41 ו! 40 ? 

,א ; 1954 , 67 !)* 110 -ה 6 ^<} 6 י( 7 14714 671 ^ו{ 76 'ד .'־ 2-1 זב 0 

, 283 — 278 , 6 ז} 116611 ^ 76 ^ * 17 ) 6 ק 111470 / 0 4111716 * 0 71 ^ .ז£מלץ£? 

.י 1963 
א. דר. 

מדרו, פר?םיםקו אינדלסיו — 0 ^ 1$ ^מ 3 ־נ? 

□■!*()גז״! — ( 1873 — 1913 ), מדינאי מכסיקני. נשיא 
מפסיקו ב 1911 — 1913 . מ׳ היד, בן למשפחד, עשירד, של בעלי־ 
קרקעות ולמד באה״ב ובצרפת. הוא דגל ברעיונות דמוקרטיים 
וליבראלים וד,תנגד לשלסיז הרודני של הנשיא פורפיריו 
דיאם (ע״ע). מ׳ הקים מפלגד, שדרשה לאסור בחירה- 
מחדש של הנשיאים ( £616001001513 ז 1 ] 11 .\ 7 30180 ?) ובהיותו 
מועמדר, לנשיאות אסרו דיאס ב 1910 בזמן מאבק הבחירות. 
לאחר שנבחר דיאס מחדש, שוחרר מ׳ בערבות ונמלם לאה״ב. 
שם פרסם מ' מצע שדרש תיקונים קונססיםוציונאליים וחלו¬ 
קת קרקעות ובהצותו את הגבול של מכסיקו עם מלורו, פתח 
בהתקוממות. פרנמיסקו רה (ע״ע ויליר" פרנסיסקו) הצטרף 
למ׳. באותו זמן פרצר. התקוממות גם בדרום־מכסיקו. במאי 
1911 התפסר דיאס ועזב אח מכסיקו. מ׳ התקבל בר,תלהבות 
רבר" ובנובמבר של אותר, שנר, נבחר לנשיא. 

מדיניות התיקונים המתונה של מ' עוררר, אח התנגדותם 
של חוגים שמרניים מזה ושל מהפכנים קיצוניים מזה, 
ופרצו התקוממויות בחלקים שונים של המדינר,. ויקסוריאנו 
אוארטד, ( €03 ט 13 ), מפקד צבא הממשלה, בגד במ׳ ואסרו 
ור,שומרים רצחו אותו. — וע״ע מכסיקו, היססוריד,. 

15 ! 6 ו 067 :* 61/01147107 >! * 11<1, 7^6 146x1607 ג 1 ז€נ 00011 . 0 . 0 

16 !! / 0 04116 ^^ ,. 4 ! . 1 . 7 ,ש 1105 .א , 8 : 1952 ,. 4 ! 'ו 46 ת 4 ו 

X7^07* 1)67710670(:^, 1955. 

מד־רוח, ע״ע מטאורולוגיה, מכשירים. 

מדרעה אי רוחו, סלותר לה - - 183 ־ 8 ז 80 ג״- 531 
0,0 ? ץ 8311383 — (נר 1886 , לר, קורוניה), סופר, 
היססוריון ומדינאי ליבראלי ספרדי* מהנדס במקצועו ויועץ 
לענייני רכבות. השתקע באנגליה ועסק בעתונאות ובספרות 
( 1912 — 1916 ). בשנים 1921 — 1927 היד, קשור בחבר-ד,לאומים, 
בעיקר בשטח פירוק־ד,נשק, וד,תכלם מאד בגישותיו הכלל־ 
אירופיות. היד, פרופסור לספרדית באוכספורד( 1928 — 1931 ), 
שגריר ספרד באה״ב ( 1931 ) ובצרפת ( 1932 — 1934 ), מיני¬ 
סטר לחינוך ( 1934 ) ונציג ארצו בחבר-הלאומים ( 1931 — 
1936 ). כליבראלי מובהק הפך מתנגד מושבע של משסר 
פרנקו (ע״ע ספרד). השתקע באנגליד, ומאז עסק בכתיבת 
היסטוריד" וד,יד, מרצה-אורח באוניברסיטות באה״ב ובדרום- 
אמריקד,. 

מ' שולט במידר. שוור. בלשונות ספרדית, צרפתית ואנ¬ 
גלית. הוא כתב שירים וכמר. רומאנים, אך עיקר חשיבותו 
כמסאי וכהיססוריון שרקעו הפאסריוסי הספרדי משתלב 
למקשה אחת עם השקפותיו האירופיות הליבראליות. 
מכתביו: -ת,? תס 8 ץ £533 011101 8 ת 3 03180100 8 ח 3 צ 311£11£ 
ץ 1 ז 00 ? 80301811 308 811811 ("שלי וקאלדרון ומטות אחרות 
על השירר, האנגלית והספרדית״), 11920 - 130 ? , 10810808 
103 סס 3 ס 8 ,? , 00808 (״אנגלים, צרפתים וספרדים״), 1929 * 
1008 ) 013 ? 10031 ) 1010103 10 1301100 ? 308 '< 11001 ' 1 ("תאו- 
ריר, ופראקטיקה ביחסים בין-לאומיים״), 1937 . 

בשסה ד,ד,יסטוריד, וד,ביוגראפיר, התענין מ׳ במיוחד בחו¬ 
לדות הקיסרות הספרדית ביבשת-אמריקה. ספרו "קולומבוס", 


1939 , זכה לפירסום רב. ב 1941 הופיע "קורסס". כן פירסם: 
£0111110 01011030 ^. 301811 ס 5 110 ) 0£ 180 ? 110 ' 1 ("עלית 
הקיסרות הטפרדית-אמריקאנית״), 1946 ; 110 ) 0£ 311 ? 110 ־ 1 
110 ק £01 01011030 ^ 503018117 ("נפילת הקיסרות הספרדית- 
אמריקנית״), 11947 ״בוליור״, 11952 - 150 0101103 ^ 7 131110 
! 003 810 308 £3810 1110 1,000 !) ("אמריקה הלאסינית בין 
הנשר ובין הדב"), 1%2 , ועוד. 

0107160 ^ 16711 * 607 0 !<) 66 הס 6 17 ,€ז 1€ >ז 3 מ 6 מ .! - 0 ו> 1 

. 1946 , 0 ח 0 ק!£ 46 
אל. ר.-ס. ם. 

מךריגל (אים' 0138118310 ), סוג של יצירד, בספרות 
ובמוסיקה הווקאלית האיטלקית, הכולל שתי צורות 
שונות; האחת מן המאר, ר. 14 ור,שניה מן המאר, ה 16 . האסי- 
מולוגיה של המלד, אינר, ברורר,. משערים שמוצאה מן המלד, 
הלאטינית של יה״ב 110310 ) 013 : שיר-רועים בלשון־האם 
(היינו, איטלקית ולא לאסינית)* ויש סברה, שאפשר לקשור 
את המלה מ׳ למלה הלאסינית 01310113118 (קמרי) — שיר- 
חול, כעין ניגוד לשיר-קודש. 

ר,מ׳ מן המאה ד, 14 הוא שיר לירי קצר, המורכב משניים 
עד שלושה בתים, בני שלוש שורות כל אהד, שהושרו באותר, 
המנגינד״ ושתי שורות חורזות נוספות, הריסורנלו (- 01 ) 11 
00110 ), שהושרו עפ״י נעימה אחרת. זוהי בדרך-יכלל יצירד, 
פוליפונית בשניים, ולעתים גם שלושה, קולות, עם שימת- 
דגש על הקול העליון. ד,מ' הגיע למלוא-פריחתו בשנים 
1340 — 1355 , ובין נציגיו העיקריים היו: ג׳ובאני דד, קאשה 
( 038013 ), יאקופו דד, בולוניה, פרנצ׳סקו לאנדינו(לאנדיני). 

ר.מ׳ מן המאה ה 16 שוגר. לחלוטין באפיו ובצורתו מקודמו. 
השירים היו ףפשיים הן מבחינת החריזה והן מבחינת המבנר" 
ומכאן שגם המבנד, המוסיקאלי לא היה כפוף לחזרות או 
להגבלות אחרות הנובעות מצורת הסכסם. העיבוד הקונטרא- 
פונקטי נתעשר וכל קול במסכת זכה למידת-חשיבות שווד,. 
ד,מ׳ הפך בהדרגד, לאמנות שדרשה קהל-מאזינים משכיל 
ומעודן-םעם. את התפתחותו בתקופה זו אפשר לחלק לשלושה 
שלבים. בשלב הראשון ( 1530 — 1550 ) היו בין מעצביו: 
פיליפר, ורדלום, קוםטאגצו פססה, יעקב ארקאדלם. ר.מ׳ 
בשלב זה ר,(מ(פוני בעיקרו וכתוב לשלושה־ארבעד, קולות. 
בשלב השני, הוא שלב המ' הקלאסי( 1550 — 1580 ). שסימניו 
היו כתיבר, קונסראפונקסית בארבעה עד ששה קולות והבעת 
הסכסט מבחינה מוסיקאלית. התבלטו אדריאן וילרם (ע״ע), 
צ׳יפריאנו דד. רורר" אורלנדו די לסו(ע״ע), ג׳ובני פלססרי- 
גד, (ע״ע), אנדראה גבריאלי (ע״ע). לשיא-ד,תפתחותו הגיע 
ד,מ' באיסליד. בשלבו השלישי וד,אחרון ( 1580 — 1620 ) עם 
הקומפוזיסורים לוקה מרנציו, גזואלדו (ע״ע), מונטורדי 
(ע״ע). כרומאטיות אינטנסיווית, כנות ההבעה וד,ופעת המו- 
נודיד, המלווה, שהכינה אח הקרקע לאריה באופרד,, מאפיינות 
מ׳ זה. 

עם סוגי הם׳ במאד, ד, 16 נמנים; הם׳ הקונצ׳רטאטו עם 
ליווי של באס מסופרר אינססררמנטאלי, שפותח ע״י מונם- 
ורדי! ד.מ׳ הספיריסואלי, שנושאיו דתיים* ד,מ׳ הדראמתי. 
מעין קומדיד, מוסיקלית (ע״ע וקי, אורציו). 

בארצוח־אירופר, השונות שמר המ׳ ב מ ו ס י ק ד, על אפיו 
ודפוסיו המקוריים מאיטליה. רק באנגליה שיוו לו מחבריו 
צורר, מקורית משלהם (ג׳ון וילבי נ 0 ׳לנ 111 ז\\], וילים ברד 
(ע״ע], ג׳יילז פרנבי, ג׳ון וורד! תומס וילקס [ ¥0011008 \], 
חומס מורלת אורלנדו גיבונז [ע״ע]). 




331 מדריגל 

בספרות של המאה ד. 14 שמר הס' על פשטותו הטב¬ 
עית ועל המוטיווים הכפריים והאידיליים המקוריים שלו. 
במרוצת־הזמן חדרה לתוכו הנימה הסאטירית־האפיגראמא־ 
טית, לצדם של נושאים מדיניים ומוסריים. בספרות האיטל¬ 
קית היה פטרארקה ממחברי המ" הראשונים, ובעקבותיו 
הלכו משוררים ריבים. במאה ה 16 הועבר המ׳ לספרד ולצרפת, 
ומשם — לארצות אחרות באירופה. בצרפת נכתבו מ", בין 
היתר. בידי קלמאן מארו, ונסאן וואטיר, וולטר, מיסה! 
בגרמניה — בידי פרידריך פון האגדורן, גתה. לודוויג או־ 
לאנד, שלגל, ועוד. 

— 1420 11 % ^ 01 

7/1611011011 ,ת £1 ז 5 ם £1 .\צ; 1910 ,(עס ביבל״ מפורטת) 1455 
. 1962 7/16 ,ת 3 ת 1 ^ ££1 .[ ; 1949 , 1-111 ,./ג 

אמ. ש. 

מךריד ( 5 ) 1 זנ> 13 ״ 1 ), בירת ספרד ובירת מחוז מ׳ בקאסטיליה 
החדשה: כ 2.9 מיליון תוש' ( 1968 ) — המרכז המדי¬ 
ני, התרבותי, התחבורתי והכלכלי של ספרד ומקום מושב 
ה״קורטס" (הפרלמנט) והארכיבישוו". ם' נמצאת במרפזו 
הגא 1 גרפי של חצי-ד,אי האיברי, בגובה של כ 664 מ׳ מעל 
פני הים על רמה גלית של חול וחרסית, הגובלת בצפון־ 
מערב ברכם ס^רה דה גודרמה. נהר מאנסאנארם, יובל של 
נהר טחו, עובר במערב העיר. גבהה הרב של מ' גורם 
לקיצוניות רבה במשרע הטמפרטורות. הקיץ חם מאד אך 
לילותיו קרים ביותר; החורף קר. 

מבנה העיר מוארך. והתפשטות השטח הבנוי היא בעיקר 
לעבר צפון. גרעינה העתיק של מ׳ נמצא בדרום־מערב ועוב¬ 
רים בו רחובות צרים ומפותלים; באיזור זה מצטופפת אוכ־ 
לוסיה שחיה ברמת־חיים נמוכה. בין כיכרותיה המרכזיות של 
מ' מתבלטת הפלאסה מאיור, שנבנתד. ב 1619 . היא היתד, 
מוקד־החיים של מ' העתיקה ושימשה רהבת שעשועים למלך 
ולפמלייתו. במרבזר,—פסל פליפה 111 , רכוב על סוסו. 

מ' קיבלד, תנופד. רבד. וד,חלר. להתפתח עם בניית חרכבת 
התחתית הראשונה ( 1919 ) שאפשרה גידול מהיר של העיר 
והתחברות פרבריד. עם המרכז. באותה תקופה הוקם הרובע 
התוסס הנושא את שמו של חוסה דה, סלמנקה (ס() = 05 ( 
32130131103 ) וכן רחוב העסקים'המפואר גראן דה ( 311 ז 0 
13 ז\), הנקרא כיום ע״ש חוסר. אנטוניו ( 10 ת 0 זח 1 / ־ 105 ), 
שלארכו בתי־מסחר, מקומות־בידור, משרדים, מגרדי-שחקים, 



כיבד סיב 5 ה במדריר, כהצמלבות רחוב אלקלה והפראדו. במרכז — 
כנייז הרואר, בפינה ה׳מטאליח העליונה— כיפר העצסאזת 


- מדריד 332 

ובקצהו — .,כיכד-ספרד״ ( 3113 ( £51 10 > 1323 ?) המודרנית. 
פוארטה דל סול (שער השמש) — על־שם שער החומות 
העתיקות'שעמד שם עד 1510 ובחלקו הקדמי התנוססה 
תבנית בצורת שמש — היא הכיכר המרכזית של מ׳ ומרכז 
מסחרי גדול; ממנה מתפלגים 10 רחובות. כיכר זו שימשה 
במשך תקופות רבות כמרכז יחיד של מ' החדשה אך במשך 
השנים צמחו מספר מרכזים ברחבי העיר, ומעמדה המרכזי 
ירד במקצת. 

רחוב אלקלה, הרחוב המסחרי החשוב ביותר של מ׳, 
מוצאו מכיכר פוארטה דל סול והוא מתחבר בכיכר סיבלם 
עם הפראדו — שדרה רחבה עטורת ירק ועצים הנמשכת 
מדרום' לעבר צפון. לארכו של הפראדו מצויים הגן הבוטאני; 
הגן רחב־הידיים ״רטירו״ ( 0 ־ £0111 ) עם מזרקות ופסלים 
וכרי־דשא נרחבים;' משרדים ממשלתיים: הבנק של ספרד 
ומוזאון פראדו (ר׳ להלן: אמנות). לשררת הפראדו שני 
חלקים נוספים: פסאו דר, קלוו סוטלו ופסאו.קסטליאנה. 
משני צידי פסאו קיסטלייאנה — רחובות רחבים מתוכננים 
ובתי־מגורים ברמה גבוהה־ביותר. 

מהכיכר המרכזית לכיוון מערב יוצאים שני רחובות חשו¬ 
בים המחברים אותה עם ארמון המלך (פלסיו ראל), המשמש 
כיום כמוזאון (ר׳ להלן) ועם גניו, וכן עם' האופרה ועם 
פלאסה דד, אורינטה. בכיכר זאת מוצב פסל של פליסה /ץ 1 , 
רכוב על הסום', יצירתו של הפסל האיטלקי פיטרו טאקה 
( 1634 — 1640 ). מעל לנהר מאנסאנארס, אשר יתועל בשנת 
1921 , עוברים שני הגשרים המפורסמים: טולדו ( 1723 ) 
וסגוביה ( 1374 ). 

אוניברסיטת מ׳ הוקמה ב 1508 ובה לומדים 33,178 תלמי¬ 
דים ( 1968 ). כמו בן מצויים בעיר אקדמיות למדעים ולאמ־ 
נויות, תיאטרונים ועור. 

במרחק של 49 ק״מ ממ' נמצא האםקור;ל (ע״ע). 

בתחילת המאה ד. 19 היתה מ׳ בעיקר יעיר מסחר ואדמי¬ 
ניסטרציה. משנת 1940 החלה לתפוס את מקומה בין הערים 
התעשייתיות של ספרד. מצויים בה בית־חרושח לטבק, 
מפעלים למוצרי עור המפורסמים באירופה כולה, מפעלים 
למכונות, מוצרי חשמל, חרסינה, חמרי-בנין, רהיטים, נייר, 
מוצרי־מזון, מכוניות, מטוסים ועבודות־יד. 

; 1954 , 5 ^ 03662 . 4 . .[ ; 1952 ,./׳ג .€ 

3 נז 50 .£ ;* 1957 ,./\ 1 16 10 ז 0 ^\€\ £11 ־ , 3 ב 5£111 13 £!} 2 שוו 001 .,מ 
. 959 ! , 161110 ) 0 ^ ^ 

ב. אה. 

היסטוריה. הידיעד, הראשונה על מ׳ היא מ 932 , 
כשרמיךו 11 מלך קסטיליה הרס את חומותיה, אך השאירה 
בידי המוסלמים. מ 1083 נכללה בממלכת קסטיליה. היתד, לד, 
חשיבות כעיר־ספר, ואלפונסו 11 ־י\ העניק לה פריווילגיות. 
הקורטם של קסטיליה כונס במ׳ ב 1309 וב 1478 . למרות שהיו 
ערים גדולות ועשירות ממנה. עשאה פליפר, 11 (ע״ע) ב 1561 
לבירתו בגלל היותה במהכז הממלכה, ובשל אקלימה הנוח 
ושטחי הציד שבסביבותיה. ב 1601 הועברה הבירה לו^דוליד, 
ורק ב 1607 נעשתה מ' סופית לבירת ספרד. החוק חייב בעלי 
בתים גדולים לשכן את פקידי המלכות. ולפיכך נבנו בעיקר 
בתים קטנים ושטח העיר גדל מאד. במאה, ה 17 היתד, מ׳ אחת 
הבירות הזוהרות של אירופה. 

ב 1766 התמרדו תושבי מ' נגד האיסור שהוציא קרלום 10 
על לבישת הבגד הלאומי (מעיק וסומבררו) בתוך העיר, 



333 


מדריד — מדדנו(מדונה), קולו 


334 


והאיסור בוסל. התקוממות העיר ב 2.5.1808 נגד צבא וזביבוש 
של נאפוליוו, שדוכאה באכזריות בידי הגנראל מידה (ע״ע), 
היתה אות להתחלת מלתמת־שיחרור נגד' הצרפתים. מאורע 
זה הונצח במצבת זכרון בכיכר לאלטאד. רחובות מ׳ היו 
לעתים קרובות זירת התנגשות בין' סיעות יריבות, בעת 
המאבקים המדיניים הסוערים בספרד במאות ה 19 — 20 . 

במלחמת האזרחים ב 1936 — 1939 היתד. מ׳ אחד המרכזים 
החשובים של הרפובליקנים. כוחותיו של פראנקו צרו על 
מ׳ כשנתיים וחצי, והעיר נפגעה מאד במלחמה. היא נכנעה 
ב 28.3.39 . 

. 1921 , 11 ־ 1 ? 1 ^ 0 ד 101 ;!ן}{ , 1101310 ׳ 5 3 § 6 ןז 0 .[ 

אל. וי, 

אמנות. מלבד הכיכרות ופםליהן (ר׳ לעיל), גמנה עם 
אתרי־האמנות של מ׳ ארמון־המלך (תמי: ר' כרך י״ט, עמ׳ 
289 ), שהיקש על יסודות ה״מצודה" (• 1 ו.. 7 ו. 10 \:) הישנה של 
העיר. את התכנית לבניין התווה יוברה (ע״ע) וביצע האר־ 
ריכל ג׳ובאן באטיסטה סאקטי (הבנייה נמשכה מ 1738 עד 
1764 ). הארמון מכייל את הטפריה ואת הארכיון המלכותיים. 
אוסף שטיחי-קיר, תמונות וחפצי־אמנות אחרים, וכמו־כן את 
בית־הנשק הנודע, שנוסד ב 1564 ע״י פליפה 11 . 

ממבני האדריכלות הדתית המרובים של העיר: הכנסיה ע״ש 
חרונימום הקדוש ( 61:21 1 ־ 11110 מ 0 ז£ז ! 821 ! ראשית המאה 
ד, 16 ), קאפלת ההגמון ( 0 ,} 15 נ 01 1111 112 בק 02 ), נסיגנון גותי 
מאוחר, המכילה יסודות של הרנסאנס הספרדי ( 1520 ), 
הכנטיה ע״ש איזידורום הקדוש (המאה ד, 17 ), כיום קאתו- 
ראלה של העיר; קאפלת אנטוניו הקדוש ( 10 ת 1110 \.. ם 82 
142 ז 10 ז 1 12 46 : 1792 ), בפרבריה של מ', מעוטרת בציורי־ 
הקיר של גויה, מ 1798 . — בין המוזאונים הרבים של מ׳, 
הפראדו המפואר הוא בעל ערך כלל-עולמי: בתיכנונו התחיל 
ב 1785 הארדיבל חואן דה וילאנואוה: המוזאון נפתח ב 1819 , 
והוכנסו לתוכו האוסף החשוב בעולם של יצירות ציירי ספרד 
הגדולים ואוסף הציורים המלכותי המכיל את יצירותיהם של 
גדולי הציירים האיטלקים (בעיקר הוונציאנים) והפלאמים 
מהמאות ה 15 — 17 . בין המוזאונים המכילים אספים ממדרגה 
ראשונה: הסוזאון הארכאולוגי וד,מוזאון לאמנות דקוראטי־ 
ווי ח. 

נ. ב. 

יהודים ישבו במ' החל במאה ה 12 , ומעמדם הוסדר 
בכתב־זכויות שניחן לעיר. בסוף המאה ה 3 נ ישבו בה מש¬ 
פתות מועטות. במשך המאה ח 14 הוגבלו יהודי מ' בחפיסת 
משרות, בגובה הריבית המותרת להם ובמסחר המקרקעין. 
ב 1391 (ע״ע ספרד, יהודים) נהרגו או הוטבלו רוב אנשי 
הקהילה בתוך שאר קהילות ספרד, אך לאחר מכן שבה 
הקהילה ונתחדשה, אך נמצאה בשפל־המדרגה. ב 1461 פעלו 
במ׳ אלפונסו דה אספינח (ע״ע) ואלפונסו דה אורופסה 
(ע״ע)" נגד האנוסים' (ע״ע). פרטים על גירוש יהודי'יה׳ 
ב 1492 לא נשתמרו. בימיו של פליפה 11 (ע״ע) נשתכן במ׳ 
ביה״ד המרכזי של המלכות, ומאז רבו בה פסקי־דין קטלניים. 
ב 1580 , עם התפתחות העיר, התארגנה במקום עדת אנוסי 
פורטוגל. חשובי העדה נידונו באוטו דה פה ב 1632 וב 1680 
ונשרפו בפומבי בכיכר פוארטה דל סול (ר׳ תמו׳: כרך ד׳, 
עמ׳ 355 — 356 ). ב 1641 התנהל משא ומתן רציני בין יהודים 
לבין הדוכס אוליווארם על התיישבות יהודים ספרדים מצפון־ 
אפריקה במ', אבל האינקוויזיציה התנגדה לכך. 


ב 1869 באו למ׳ יהודים מצפון־אפריקה ואליהם הצטרפו 
כמה מתיישבים יהודים מאירופה וגם בית רוטשילד הקים 
בעיר מספר מוסדות־צדקה. אותה שנה אף נתבטל צו־הגירוש, 
ע״פ הקונסטיטוציה שניתנה למדינה, אולם הקחילה נתאר־ 
גנה רק בראשית שנות ה 20 למאה הנוכחית. ב 1913 חידש 
אלפונסו ה^^^ X את הקתדרה לעברית ולספתת רבנית באו¬ 
ניברסיטת מ' ואברהם שלום יהודה (ע״ע) נתמנה לפרופ¬ 
סור בקתדרה זו. במלה״ע 1 קלטה מ' פליטים יהודים מאירו¬ 
פה, ובראשית שנות ה 30 — מגרמניה הנאצית. בימי מלחמת 
האזרחים נתפזרה הקהילה. עם פרוץ מלה״ע 11 הוחמר עוד 
מצב היהודים: אעפ״ב נתלקסו אליה פליטים נוספים. לאחר 
המלחמה נתחדשה הקהילה, והותקנו בה בתב״נ. ב 1941 נוסד 
במ׳, מטעם הממשלה הספרדית, מכון אריאם מונטאנו(־גו-ב(! 
1:01112110 ,!) לחקר היהדות. ב 1961 חוקם שם מכון ספרדי- 
יהודי לחקר היהדות הספרדית. 

כיום מונה הקהילה למעלה מאלף נפש, בהם מתיישבים 
חדשים מצפון-אפריקה. ב 1968 נערכה חנוכת המרכז הקהי¬ 
לתי בביהב״נ ברחוב 8 :) 1131111 , הרב גרזון-צרפחי נתמנה 
לרב הקהילה, ביום חנוכת הבית הכיר השלטון בארגון הקהי¬ 
לתי היהודי ואישר מחדש את ביטול צו-הגירוש מ 1492 . 

י. בער, חולדות היד,ודים בספרד הנוצרית, מפתח, תשי״ט־, 

ח. ביינאדם, הישוב היהודי החדש בספרד, רקע, מציאות 
והערכה. תשכ״ט! 1391 671 16 ) ,^ 1 ? .? 

; 1886 ,( 8 , 13 ז 0 ז 115 ? 13 1£ ) 113 זז 1€ ) 03 \ 2 11€31£ 13 6 ^ 1 1 :ם 501€ ) 
; 1946 ,( 6 , 80131341 ) 0/0 ^ 6 ^ מהע ,ל 0 ז 51£ ?> 8311 

. 1955 , 241-242 ,^ 1 ) 1101 ^^^ 6 15 )§ 0 § 10 ז- 51 , 0 $ §־ 1 ב 61 01:3 ^ 0311 

ח. ב. 

מךתו(מדתה), .קרלו 

— ( 1556 — 1629 ), ארדיבל ומהנדס איטלקי, נציג הבא¬ 
רוק המוקדם בארדיכלות של רומא. ל׳ למד אצל דודו, האד¬ 
ריכל דומניקו פונטנה (ע״ע). הוא חי ופעל ברומא משנת 



מררנו; כנסיות סוזאנה הקרו׳ןזה. רומא 





335 


מדדנו(מדדנה), קדלו — מדרס 


336 


1588 בערן. יצירתו כוללת תכניות לכנסיות ולבניינים חילו¬ 
ניים רבים. זנבודתו הגדולה הדאעוונד, היתד, תכנית חזיתה 
של כנסיית סוואנה הקדושה ( 1596 — 1603 ). מבין יתד עבו¬ 
דותיו החשובות: ארמון מתיאי די ג׳ובד, ( 6 ע 010 11 > 
1606 — 1616 ) 1 פנים כנסיית סאנטה מריה דלה ויטוריד, 
( 1608 — 1620 ): המשך בניית הכנסיד, ס״ט אנןראה דלה ואלד, 
( 1068 — 1628 ): וכן תכנית וד,תחלת הבנייד, של ארמון מש'פ־ 
חת ברבריני ( 1625 — 1629 ). מ׳ ביצע גם עבודות־ד,נדסד, 
(הרחבת המבצר בפוידד,. נשר בבורגטו וכן מזרקות רבות). 
מפעלו העיקרי של מ׳ הוא השלמת בנייתה של כנסיית פטרום 
הקדוש (ד׳ תמ׳: כרך ה', עמ׳ 725/6 ). הוא נתמנד, לארדיכלה 
הראשי ב 1603 , בשנים 1607 — 1626 ביצע הרחבת בנייניה 
על-ידי תוספת מערכת סטראות (החלקים הצדדיים) עם 
קפלות, פרוזדור וחזית (ע״ע ברמנטד,: מינלאנג׳לו). עיקר 
הבניה — עד 1614 . את סיגנונו מציינות דינאמיות חדשה 
בחלוקת היסודות של המיבנד, ופלאסטיות מחוטבת של 
איברי המיבנד, החיצוני וד,פנימי: בכד היד, יוצרה של תפיסד, 
חדשה. — וע״ע ברוק. 

. 1957 .. 111 .€ ,״ג״סם . 11 ; 1934 ,. 1,1 .€ . 19 

נ. נ. 

מךךם (*!■!!;!!!ן). 1 . הדרומית שבמדינותיה של הרפובלי¬ 

קה הפדראלית של הודו, על חוף מפרץ-בנגאל, 

מיצר פאלק ומפרץ־מאנאר: 130,360 קמ״ר, 37.2 מיליון 
חוש' (אומדן 1967 ). מ׳ הוקמה מד,שטחים שבדום יושבים 
דוברי טאמילית (ע״ע הדו, עמ׳ 482/3 ). ב 1956 נקבעו גבו־ 
לותיד, הנוכחיים. ב 1%8 הוסב שמה לטאמיזהאגאם (- 112 מג X 
וז] 1 :; 1£ :ו 1 ), 

מ׳ היא הררית-גבעית במערב, ומישורית במזרח. מישור 
חוף רחב — האיזור המאוכלס-ביותר במדינה — משתרע לבל 
ארכה, על שפת מפרץ-בנגאל—כנ/ן משטחה. רחבד, המירבי 
( 200 ק״מ) נמצא מול שפך נד,ר קוורי (ץז־״עבס). מישור 
החוף מצטיין במשטחים אלוביאליים נרחבים וד,וא עשיר במי־ 
תהום. מערבה לו משתרע הקצה הדרומי של רמת דקן (ע״ע 
הדו, עמ׳ 435/6 ), שבאיזור זה היא מבותרת, ברובה בעלת 
אופי הררי, וגבהה הממוצע 800 — 1,000 מ׳. בצפונה ובצפון- 
מערבה משתרע הקצה הדרומי של הרי גד,אט המזרחיים, 
שביניהם עמקים רחבים. הקצה הדרומי של הרי גד,אט המע¬ 
רביים מהווה את חבל הספר המערבי של מ' ומכלכל אוכלו־ 
סיר, צפופד,. 

נהרות רבים מנקזים את מ׳ לכל רחבה ונשפכים למפרץ־ 
בנגאל. הנהרות הגדולים: קלורי, היוצר דלתד, רחבה עם 
שטחי־ביצות נרחבים — פונאיאר, ומערכת הנהרות צ׳יאר- 
פאלאר. אקלימד, של מ' חם בכל עונות־ד,שנד, (״ 24 בינואר, 
״ 32 במאי־יוני). עונת־ד,גשמים העיקרית בתקופת נסיגת 
המונסון הדרומי־מערבי (ע״ע הדו. עמ׳ 441/2 ). במזרח מ׳ 
יורד גשם ברוב סדשי השנד,: 1,000 מ״מ בשנד, מדרום לעיר 
מ' ו 500 מ״מ במישור החוף הדרומי. כ!/' מד,אוכולוסיה מתפר¬ 
נסים מחקלאות. השטח המעובד משתרע על קרוב ל 60% 
משטח מ', אורז, הגידול העיקרי, תופס 25% מד,שטח המעובד 
( 3.7 מיליון טון ב 1965/6 ), תירם ודוחן כ 24% ( 2.36 מיליון 
טון), וד,שאר — קנה-סוכר, תפוחי-אדמה, בוטנים, טבק, קפה, 
תר, ופירות, בעיקר בננה. הגידול המסחרי של מ' היא הכות־ 
נד" הגדלה בעיקר במערב. שטחים נרחבים מעובדים בהש¬ 
קאה. כ */ן משטח מ׳ מיוער, בעיקר בעץ-ד,טיק. אוצרותיה 



ד,פג 1 ד\ת במהפויפורם 


הטבעיים של מ' — נציץ, בריט, גבם, בוכסיט, גיר ועפדות־ 
ברזל — מנוצלים אך מעט. 

ה ת ע ש י ה מעטיקה רק כ 4% מהעובדים, ועוסקת בעיקר 
בכותנד״ מוצרי-הלבשה, עור, מוון(בעיקר סוכר: 226,000 טון 
לשנה), חמרי־בנין, זכוכית, טבק, ומוצרי־מתכת. תעשיה וו 
החלד, את תנופתד, ב 1960 , עם הקמת מפעלים הידרו-חשמליים 
בד,רי נילגירי, קרדמום ונהר קוורי. 

רוב אוכלוסיית מ' דובר טאמילית, שהיא גם שפת המדי- 
נד,. במערב דובר חלק מהתושבים מליאלם, ובצפון־מערב 
טלוגו וקנדד, (ע״ע הדו, עמ' 482/3 ). קרוב ל 90% מד,אוכלד 
סיד, הם הינדואים (ד׳ שם, עמ׳ 469 ), כ 5% נוצרים וכ 4% 
מוסלמים. הצפיפות רבד, ביותר בעיר מ׳ וסביבותיה, ובדלתד, 
של נהר קוורי. ב 20% מתושבי מ׳ יושבים בערים, מד,ן; 
הבירה מ׳ (ראה לד,לן), מדורי (ע״ע), קממבאטור ( 334,000 
תוש׳: אומדן 1966 ). סאלם ( 275,000 ), טידוצ׳יראפאלי 
( 226,000 ). 

דרומית לעיר מ׳, בכפר מהבליפורם, מצויים בניינים 
ופסלים העתיקיס-ביותד של האמנות הד,ינדו-ךרוידית: "שבע 
הפגודות" מהמאד, ה 7 , הן שבע צורות של חיות ומקדשים 
אשר נחצבו בסלע־גרניט מקומי. 

2 . בירתה של מדינת מ' ונמלד, הראשי: כ 1.9 מיליון תוש' 
( 1966 ). שוכנת במישור, על חוף מפרץ־בנגאל, בפינה הצפו־ 
נית־מזרחית של המדינה. נהר קוום חוצה את מ׳ במרכזה 
ומתחבר ע״י תעלות לנהר אדיאר כדרומד,, מ׳ היא מרכז 
התעשיה, המסחר. התחבורה והתרבות החשוב בדרום הודו. 
מרכז העיר, ליד הנמל, כולל בתוכו את המרכז 

המסחרי: חלקי העיר אינם מתוכננים ןקשרי־ד,תחבורה ביניהם 
קשים, חלקה המרכזי מצטיין בגנים, בנייני ציבור נאים, מקד¬ 
שים, מוזיאונים יעוד. מ' היא המרכז העיקרי לד,וצאת ספרים, 
כ״ע ועתונים, ומצויים בה מפעלי-תעשיד, העוסקים בהלבשה, 
אופנים ועוד. הנמל המלאכותי הגדול משרת את סחר-ד,חוץ 
של איוור רחב בדרום הודו, ורשת מסילות-ברזל, כבישים 
וקווי-תעופד, מתחברת אל מ'. במ׳ אוניברסיטה גדולה 
( 111,000 תלמידים ב 1967 ). 

היסטוריה. בתחילת המאה ה 16 נוסדה המושבה הפור- 
טוגאלית סאו-טומה( 0 סז 0 ז 530 [היום—פרבר של מ׳]), 
במקום שלפי מסורת נוצרית הוצא-להורג תומאס, אחד מ 12 




337 


סדרם — פדרשים קטנים 


338 


שליחי ישו. במקום במצאה כתובת נוצרית בשפה הפהלאווית 
מסוף המאה ה 8 . 

ב 1639 רכשה חברת הדו המזרחית (ע״ע) האנגלית שטח 
צר מצפון לסאו־טומה והקימה עליו את מצודת ס״ט ג׳ורג', 
מ׳ התפתחה סביב למצודה והפכה לאחד המרכזים החשובים־ 
ביותר של החברה. המרסהים (ע״ע) התקיפו את מ׳ ב 1741 , 
הצרפתים כבשוה ב 1746 והחזירוה לבריטים ב 48 ד 1 בהתאם 
לחוזה אכם־לה־שפל. ב 1749 מסרו הפורטוגאלים את סאו־ 
טומה לבריטים. הידר עלי ניסה לכבוש את מ׳ ב 1769 וב 1780 . 
נמל עמוק־מים נבנה בה ב 1875 — 1881 . התפתחותה העיקרית 
של מ' חלה מתחילת המאה ה 20 , ואז היו בה כס 30 אלף 
תושבים. 

;* 1958 1 ( 1 ^ 0 ^ / 0 ץז 0 }! 1 }{ , 1 ע 538 3 ].ם 12 { 113 זל .^. 

.^ 1 - 1 ־ 111111 )נו 3 ן 01 ץ 113 . 0 - י 14131 ח 11 [ 13 \ , 0 , 11 

,* 1959 / 0 1 ) 1€£ ן 1 )י 1 

פ. בר. 

מדרסה מעין "ישיבה" או.בית־מדרש", המוסד 

החינוכי החשוב ביותר בעולם המוסלמי במשך מאות 
שנים. המ' הופיעה לראשונה ככינוי לבת״ם שבהם לימדו 
מורים דגולים את לימודי האסלאם—הקראן והמסורת המוס¬ 
למית. אולם במאה ה 11 נתגבשה משמעותו המיוחדת כבית 
ספר שבו לומדים בעיקר (אם לא באופן בלעדי) את ההלכה 
המוסלמית — הפקה. בדרך־כלל קיימות ליד המ" פנימיות, 
ובהן משוכנים הלומדים, המקבלים שם גם את מזונותי¬ 
הם. פנימיות אלה נוסדו לראשונה ע״י הסלג׳וקים (ע״ע) 
והווזירים שבשירותם, כדי לשמש בתי אולפנא לתאולוגים 
האורתודוכסים! לדוגמה שימשה להם ה״נזאמיה", ד,מ' 
שנוסדה ב 1067 בבגדאד ע״י הווזיר נזאם אלמלד (ע״ע), 
המ" חינכו את תלמידיהן ברוח האסלאם הסוני'עפ״י שיטת 
ה״אשעריח" (ע״ע אשערי). מגמתן היתד, להעמיד דורות 
של תאולוגים אשר יעמדו בפני זרמים שכלתניים מחד 
וד,שיעה מאידך. המ" הראשונות היו בת״ם של אחת מארבע 
האסכולות המשפטיות של חאסלאם הסוני (ע״ע אסלאם, עמ׳ 
968 ), אבל בתקופה מאוחרת יותר נוסדו מ" גדולות (עפ״י 
רוב ע״י מלכים) בהן לימדו את המשפט המוסלמי לפי כל 
ארבע האסכולות. בת״ם אלד, נבנו על פי תכנית ארדיכלית 
מיוחדת. היא תכנית "צלבית", וזינו, במבגד, בן ארבעה 
אולמות המוקצים לארבע האסכולות. ד,מ" שמומנו ע״י 
ד,קךשות עשירים (וקפים), נוסדו ע״י שליטים, שרים, 
סוהרים עשירים וגם מורים ומספרם הלך וגדל בערים הרא¬ 
שיות. צלאח אלדין (ע״ע) הנהיג את הם׳ בירושלים ובסוף 
יה״ב נמנו בעיר 45 מ". תלמידיהן שימשו לא רק ככלי 
קודש אלא גם כפקידי-ממשלה. 

מדך!צ, שם כולל לדברים בתחומי ההלכה (ע״ע) והאגדה 
(ע״ע), הנדרשים מן המקראות או נסמכים עליהם 
(וע״ע דרשה! מדות שהתורה נדרשת בהן). מלבד דברי מ׳ 
המצויים בכל חלקי ספרות חז״ל, יש ספרים המיוחדים למ׳ 
והנקראים בפירוש בשם זה. באופן כולל מבחינים בין 
"מדרשי-הלכה" (מהם: מכילתא דר״י! מכילתא דרשב״י! 
ספרא! ספרי! ספרי זוטא [עיין בערכיהם])! ו״מדרשי־אגדה" 
(מהם: מדרש רבר,! תנחומא [עיין בערכיר,ם]), ר,מ" העיק¬ 
ריים הם ספרי־כינום של דברי חז״ל! מדרשי־ההלכה — משל 
התנאים, והאגדה — גם משל האמוראים, שסודרו ונערכו, 
בעיקרם, בימי חז״ל. גם במדרשי-אגדה שנערכו בתקופות 


מאוחרות יותר, משוקע חומר קדום רב, כשם שבקבצי המ׳ 
הקדומים שלפנינו משוקעות תוספות מתקופות מאוחרות 
יותר. כל ספרי המ' מיוסדים בדרך־כלל על ספר מספרי־ 
המקרא. 

במדרשי-האגדה מבחינים בין אלה המהווים כינוס של 
דברי-דרש קצרים על סדר המקראות, כבראשית רבה, לבין 
אותם מ" שהם כינוס של דרשות שלמות ומקיפות לפרשיות 
שלמות, לפי סדרן, כמ׳ ויקרא רבה ומ׳ תנהומא. אפיינית 
למ״ היא ה״פתיחתא״ (= פתיחה), המתחילה לעתים קרובות 
בכתוב מספר אחר, וע 1 לפי פשוטו אינו קשור כלל לנושא 
הדרשה. באמנות מיוחדת חורז הדורש עניין בעניין ודרשה 
בדרשה, למן הכתוב ה״זר״, הפותח — ועד לכתוב שבספר 
הנידון במי. במדרשי־אגדה מן הסוג השני מצויה דרך-פתיחה 
נוספת: שאלה הלכתית הפותחת ב״ילמדנו רבינו" — ובסמוך 
לר, תשובתה, הפותחת ב״כך שנו רבותינו", ובמפתיע מגיע 
הדורש, מתוך מו״מ הלכתי קצר זה, אל נושאה העיקרי של 
דרשתו! ע״ב נקראו מדרשים מטיפוס זה גם בשם "ילמדנר׳. 
ספרי המ׳ כוללים לרוב פתגמים רעיוניים מיסודותיה של 
מחשבת היהדות, שיחות והווי־חיים של גדולים וגם של בני־ 
ההמון, סיפורי נפלאות ועוד. לשון המ" מגוונת ומורכבת 
מיסודות שונים: עבריים, ארמיים ופעמים גם יווניים (במידה 
שנשתרשו בארמית-ד,םורית, שהיתה מדוברת בין יהודי א״י), 
לאסיניים ועוד. 

חלק גדול ממדרשי-האגדה, ואולי כולם, הם רישומי דב¬ 
רים שנאמרו בדרשות שבע״פ באזני העם, בבהכ״נ או 
בבהמ״ד. ספרי מדרשי האגדה היו לספרי-עם בישראל, שהיו 
מעיינים בהם ביחידות, או לומדים בהם בחבורה מפי מגיד- 
שיעור בבית-הכנסת, בייחוד בשבתות, כיוון שרוב המ" מסו¬ 
דרים כסדר פרשיות-השבוע. המקובלים ביותר היו מדרשי 
רבה ותנחומא, וגם פירושים רבים נכתבו להם. 

צ. ק. 

מדרש הגדול, ע״ע עדני, חד (בן עמרם) אל־. 

יוד -ז- ׳ ־•*' 1 • 

מדךעזים קטנים, ספרי אגדה ומדרש, כ 30 במספר, המוק¬ 
דשים לנושא מסויים, לקבוצת פסוקים וכד׳. חלק 
מסויים ממדרשים אלו כ״מדרש ויסעו" י״מדרש תדשא" 
מבוסס על ספרות פסודואפיגראפית קדומה, ואחד מהם — 
״ברייתא דמלאכת המשכן״ — מכיל חומר תנאי בלבד, 
ונערך כנראה במאה ה 3 לםה״נ, אולם רובם ככולם של מ" 
אלו שאובים מן המקורות המדרשיים הקלאסיים; מדרשי 
רבה ותנחומא ושני התלמודים, והם נערכו במחצית השניה 
של תקופת הגאונים (ע״ע), בגבולות המאות 8 — 11 , בבבל 
ובא״י. חלק מהם כתוב בלשון עברית צחה, יש מהם המז¬ 
כירים במפורש את "מלכות ישמעאל", וכן מלים שונות 
בערבית, ורובם היו כבר בידיהם של אחרוני הגאונים, 
שהשתמשו בהם. מצויים נוסחים שונים וכ״י מרובים למ" 
אלו, ועד היום לא נדפסו אלא למקוטעין ולמפתרין, ולרוב 
עפ״י כ״י אחד או שנים וללא השוואת כל כה״י המצויים. 
פעמים הרבה נדפסו הנוסחים השונים כל אחד בפני עצמו, 
כאילו היו שונים זה מזה במהותם. הספרים העיקריים בהם 
נדפסו מ" אלו הם: "בית המדרש" לא. ןלינק (ע״ע), "בתי 
מדרשות" לש. א. ורטהימר (ע״ע), "ספר הליקוטים" לא. 
גרינהוט, "מדרשי גאולה"'לי. אבן-שמואל (ע״ע), וכן בכ״ע 
מדעיים פזורים שונים. חלק מהם נדפס בכמה דפוסים קדו- 




339 


סדרשים קטנים — מהדי, אד־ 


340 


מים, בעיקר בארצות המזרח, אולם מהדורות אלו אבדו 
ברובן, או ששרדו מהם טפסים בודדים בעולם. אוסף שלם 
מן המצוי בדפוס כיום מרוכז ב״אוצר המדרשים" של י. ד. 
איזנקזטיו (ע״ע). 

נושאיהם של המה״ק מגוונים מאד; קבצים אגדיים לספרי 
המגלות (ע״ע), כ״אגדת שיר השירים", (ברלין, תרנ״ה), 
״רות זוטא״ (שם, תרנ״ד), ״קהלת זוטא״ (שם, תרנ״ה) — 
זה האחרון מהווה למעשה קיצורו של קוה״ר —, "איכה 
זוטא״ — אגדות החרבן, על 3 הפסוקים הראשונים של 
הספר, ועוד: נושאים ספציפיים שוגים, כתיאור מלחמת בני 
יעקב בבני עשו ("מדרש ויסעו"); אגודת עניינים שונים 
המצורפים לפי סדר המספרים של תחילותיהם ("פרקי רבנו 
הקדוש"), ענייני מסורה (ע״ע) ("מדרש חסרות ויתרות"), 
ענייני סוד וקבלה (״אותיות דרבי עקיבא״) וכן — במידה 
מסויימת — ספר רזיאל (ע״ע) המלאך, וכיו״ב (וע״ע היכ¬ 
לות, ספרי־); לחלק ממ" אלו יש אופי של ספרות בפרוזה 
והם מהווים את ראשיתה של הספרות היפה בעברית. מהם 
יש לציין בעיקר את "מדרש עשרת הדברות", המקיים קרבד, 
רבה ל״חיבורייפה מן הישועה" של רב נסים בן יעקב מקי־ 
רואן(ע״ע).';אלפא ביתא דבן סירא״ (ע״ע, עמ' 167 ), "ספר 
הישר"—השואב ממספר רב של מקורות יהודיים קלאסיים, 
עליהם הוסיף כיד דמיונו הטובה עליו — ועוד סיפורים הלקו¬ 
חים מן הספרות החיצונית. וע״ע אגדה, עס׳ 362 , 364 . 

ם. 

מדויע רבה, קובץ מדרשי-אגדה לתורה ולחמש מגילות 
שנערכו בזמנים שונים ואוחדו לספר אחד בשם 
מ״ר ע״י המדפיסים (ע״ע אגדה, עט׳ 360 — 362 ). דפוסים 
ראשונים של מ״ר: קושטא, רע״ב—ר״פ! פיזרו, רע״ט (על 
חמש מגילות): ויניציה, ש״ה: שם, שכ״ו; שם, שס״ג. מ״ר 
נדפס במאות מהדורות, מאז ועד ימינו, ובצורות שונות. 
בעשרות־השנים האחרונות הופיעו גם מהדורות מדעיות עם 
חילופי־נוסחאות וביאורים חדישים: בראשית רבה (מהז" י. 
תאודור — ח. אלבק. ירושלים, תשכ״ה=): ויקרא רבה (מהז" 
מ. מרגליות, ירושלים, תשי״ג—תש״ך): נוסח אחד של דברים 
רבה (מהר ש. ליברמן, ירושלים, ת״ש). מהדורה מנוקדת 
ומבוארת לעם של מ״ר לתורה י״ל ע״י מ. א. מירקין (ת״א, 
תשי״ז—תשכ״ז). 

פ״ר היה נפוץ ביותר בקרב הדרשנים והלמדנים וכן 
בקרב פשוטי־העם עד שנעשה ספר־עם: "מדרש" סתם בפי 
העם, כוונתו, ברגיל, למ״ר. עשרות פירושים נתחברו — 
ונדפסו — למ״ר: המקובלים והמצרים שבהם: "מתנות־ 
כהונה" מאת ר יששכר בר בן נפתלי הכהן (ע״ע: נדפס 
לראשונה במ״ר, מהר קראקא, שפ״ז/ח): "יפה-תאר" ו״יפה־ 
ענף" לר שמואל יפה אשכנזי(מהר וילנא, תרל״ח): "ענף- 
יוסף" ו״עץ־יוסף" מאת ר׳ חנוך-זונדל ב״ר יוסף (לראשונה 
במהר ורשה, תרכ״ז): וכן הגהותיהם של ר דוד לוריא 
(ע״ע) ור שמואל שטראשון (ע״ע). 

י. ל. צונץ - ח. אלבק. הדרשות בישראל והשתלשלותן ההיס¬ 

טורית (ר מפתח; רבא, רבה, רבות, סדרשים). תש״ז. 

מהבהרטה, ע״א הד(, עט' 487,473/4 . 

מהדי — מנחה בדרך הנכונה), הדמות המשיחית 

של האטלאם.' מוצאה של דמות זו הוא בחוגי השיעה 
(ע״ע) העתיקה, שלא השלימו עם מעבר השלטון מחתנו של 


הנביא, עלי בן אבי טאלב, אל שושלת בני אומיה. הם האמינו 
שעלי וכמה מצאצאיו לא מתו וישובו בבוא העת לקבלת 
השלטון לידם. בייחוד קיבל את התואר אל־פ׳ האימאם 
השנים־עשר של הסעיף השנים־עשר של השיעה, מחמד בן 
חסן אל־עסכרי (מת 873 ), "האימאם הנסתר", ולשובו מצפים 
השיעיים בכל יום. באמונה במ׳ לפי האמור לעיל אין עדיין 
שמץ של צפיה אסכטולוגית. 

את הקשר עם התקוות לאחרית הימים סיפק לרעיון חט׳ 
דווקא מחנה המוסלמים הסונים, לאחר שראו שהשלטון 
והחברה באסלאם מתפתחים בניגוד גובר וחולך לדרישות 
ההלכה. במידה שקטנו תקוות מורי ההוראה להשליט את 
מצוות הדת על העדה הלכה למעשה, טופחה הצפיה שב¬ 
אחרית הימים יקום האיש "אשר ימלא את הארץ צדק, כשם 
שהיא כיום מלאה חמם". אמנם הדוגמטיקה הרשמית לא 
אימצה את הצפיה הזאת: אולם היא התפשטה והובעה במספר 
גדל והולך של מסורווצ וסיפורים. יש מסורות האופרות שחמ׳ 
תופס את מקומו של ישג, אשר לפי אמונה עתיקה באסלאם, 
ישוב באחרית הימים. רעיון זה ("רג׳עה"—שיבה) בא 
לאסלאם מהנצרות, כמובן, וחוזר בסופו של דבר אל הצפיה 
היהודית לשובו של אליהו הנביא. 

במדוצת-ר,זמן קמו באסלאם אישים שייחסו לעצמם את 
תפקיד המ׳ המקווה., החשוב ביותר ביניהם הוא מייסד השו¬ 
שלת הפאטמית, עביד־אללה ( 909 — 934 ), בצפון אפריקה, 
שהקים שלטונו בראשונה בתוניסיה ואשר שושלתו כבשה 
בשנת 969 את מצרים. גם אבן תומרת, הראש הרוחני של 
תנועת המוחדון ( 38 ג 011 בת 11 /,'ע״ע), שהשתלטו על המגרב 
ועל ספרד בתקופת הרמב״ם, נקרא ע״י חסידיו מ׳. בזמנים 
חדשים יותר, כאשר רבו כיבושי מדינות המערב בארצות 
האסלאם, שימש המ׳ גם כהתגלמות שנאת הזרים ותקוות 
המוסלמים לשחרור מעול ״הכופרים״, — וע״ע מהף, מחמד 
אוזמד אבן עבדאללה, אל-. 

האסלאם הסוני מוסיף להטיל ספק באפשרות החיים 
הממושכים של האימאם הנסתר, וענין זה משמש אחד 
מסלעי-המחלוקת בינו ובין השיער,. 

י. י. גוליציהר, הרצאות על האיסלאם, פרק 71 ', תשי״אן 

. 11 , 6 ^ 1010 !^^ ,ז 1£ )ו 1412 ס 0 . 1 

; 1908 , 11 * 1 ״׳,* 110 ׳ ,ז 6 מן 00 01 £31-1 ; 1899 ,.ז 1 0:11 

11014 סח 0.8 : 1910 , 111 ז)( 1 . 

. 1923 ,( 15-181 * 1 , 1 .זק €18 ^\) •^ 6 ( 1 

מ. פ. 

מהךי, מחמד אחמד אבןעבדאללה, אל' - 

ז-, 4 1 ^ ־, 14 ( 1 * 5441 .- ( 1841 [י], ליד דו׳נגולה— 1885 , 
אם־דרמאן), מורד ומנהיג דתי ומדיני סודאני. מצעירותו 
נפשך מ' לחיי עיון וסגפנות, ונדד ממורה-הלכה למשנהו עד 
שנעשה "עאלם" ("חכם־דת"). הוא התקבל למסדר צופי 
(ע״ע צופיות) וב 1868 פרש עם תלמידיו לאי אבא שעל 
הנילוס הלבן. שפו יצא למרחקים כמורה-הוראה וכמופת 
באורח־חייו הפשוט. מ׳ הגיע למסקנה, שכדי לגאול את 
האיסלאם מהידרדרותו המוסרית והמדינית, יש לטהרו מכל 
הסיגים שדבקו בו ולחזור לאורת־חיים של ימי מוחמר. בהש¬ 
פעת תפיסות אסכאטולוגיות שרווחו בסודאן נתגבשה אצלו 
תחושת יעוד והחל רואה עצמו כמהדי (ע״ע). 

ב 1881 החל מ׳ להפיץ את תורתו. הוא הכריז מלחמה על 
אויבי האיסלאם וקרא למרד בשלטון המצרי בסודאן. קריאתו 
מצאה הד בחוגים נרחבים. אנשי-דת ומאמינים אדוקים היו 



341 


מהדי אל־ — מהלו, ארתור 


342 


תעמלניו. ערבים שנפגעו קשות מחיסול סחר־העבדים בדרום 
בידי הגנראל צ/ ג/ גורדון (ע״ע) ובני שבטי נוודים שראו 
במרד הזדמנות לבוז בז ולהשתחרר מהמיסוי הכבד של 
השלטון המצרי היו עיקר צבאו. תוד ניצול הססנות המושל 
המצרי בסודאן, ואי־הבהירות המדינית ששררה אז במצרים, 
הצליח צבא מ׳ להשתלט על איזור כורדופאן (סודאן התיכר 
נה), ועל החוף הסודאני של ים־סוף, בנובמבר 1883 השמיד 
צבא ם׳ את חיל-המשלוה המצרי הגדול שבראשו עמד וילים 
היקס (ע״ע). ממשלת בריטניה שלחה את הגנרל גורדון לסו־ 
דאן. צבא מ- צר על צבאו של גורדון בח׳רטום ובינואר 1885 
כבש אותה. 

מ' מת בבירתו החדשה אם־דרמאן ביולי 1885 בהורישו 
לח׳ליפה עבדאללה (ע״ע סודן, היסטוריה) ממלכה שכללה 
את כל סודאן פרט לאיזור הגבול המצרי ולאיזורים המשור 
ניים. הממלכה אורגנה לפי מתכונת מדינתו הקדומה של 
מוחמד, תוך ביטול חלק ניכר מתקנות חכמי־הדת והח׳ליפים 
שבאו אח״כ. עם זאת קבע מ׳, בתוקף מעמדו כמהדי, גם 
סדרים חדשים. 

מניעיו של מ' היו דתיים והוא ביקש לטהר את כל העולם 
המוסלמי. אך חשיבותו ההיסטורית היתד! באיחוד סודאן 
בפעם הראשונה בתולדותיה ובכינונד, כמדינה עצמאית. 

€11€11 ^ 1 <{ 0 ז 0 ^^^ 0 ^ 1 1071 ) $11 ומס׳) ,/ג .£ .£ 

11£ 'ד . 8 ; 1925 ,( X17 .!״ 1814 ■נ 6 ע) 

; 11 )} מי) ,ז 901 ! ,י! ; 1951 

. 1958 , 1381-1893 . 071 ^ 814 

ע. ס. 

מהוד, ע״ע תהודה. 

מה יואן — ״ג!!? 111 \ — (פעל ב 1190 — 1230 בערך), 
צייר סיני מתקופת שושלת־סונג הדרומית, מ׳ נולד 
בהו־צ׳ונג שבמחוז שאנסי. כאבותיו מזד. ארבעה דורות, 
שימש צייר באקאדמיד, לאמנות שבחסות חצר־הקיסר ונשא 
בתואר "צייר־ד,חצר". יחד עם שיה קואי, היד, גדול ציירי־ 
הנוף בתקופתו. ביצירתו ניכרת השפעה רבה של מסורת 
אבותיו הציירים וכמרכן זו של הצייר לי־טאנג (תחילת 
המאה ה 12 ). ציורו הרומאנטי היה בעיקרו מונוכרומי. את 
הענפים והעלים צייר בקווי־מיתאר ואת הסלעים — במשי־ 
כות־מכחול חדות, בקווים נמרצים ובדיו דלילה. בתיאור 
הנושא התרכז, בדרך כלל, בקטע־נוף קטן. בציוריו זעירי־ 
הממדים נעלמות פסגות־ד,הרים מעבר למסגרת התמונה 
וצוקי־ר,םלעים בחזית גולשים מעבר לתחתית התמונה. 

בין היצירות המיוחסות למ': "דייג" (המוזאון הלאומי, 
טוקיו)! "חכם ומשרתו" (אוסף ואנג, ניו־יורק)! "ארבעת 
החכמים של שאנג שאן״ (מוזאון לאמנות, סינסינטי). — 
וע״ע סין, אמנות! 

מהןנה — גחגץ 13113 \ — (בסאנסקרט; דרך, או מרכבה, 
גדולה), אספולד, בודדרסטית — או, ביתר דיוק, 

מספר אסכולות בודד,יסםיות — המקובלת במרבית ארצות 
אסיה פרט להודו, ציילון, בורמה וטהאילנד. הבודהיזם בנוסח 
מ׳ ר,שתר,ש בסין, יאפאן, טיבט, קוריאה ור,ודו־סין, שם קלם 
גם השפעות האמונות ור,טכםים המקומיים. צמיחת ר,מ׳ לוטד, 
בערפל אך ברור שאירעה עוד בזמן פריחת הבודרדזם בד,ודו. 
גיבוש התורד, אירע במאתיים השנים שקדמו לספירד, הנו¬ 
צרית וניכרות בד, השפעות ההינדואיזם וד,דת הזורואסטרית. 
ד,מ׳ היא הדרך הפשוטה וד,קלר, ביותר לגאולת האדם — 


ומכאן גם משפעות השם — בניגוד לאסכולת הטהרודה 
(ע״ע) היריבה הקרויה בפי אנשי ד,מ׳ בכינד הגנאי "ד,יני_נד," 
(דרך, או; מרכבד"קטנד,}. שלא כהינינד" שהיא בעיקרר,דיס¬ 
ציפלינה חמורה ביותר לגאולת אישית, חשמורד, ליחי¬ 
די סגולה בלבד — לקדושים ופרושים םר,וויוח העולם הזה — 
מבקשת ד,מ' לר,ביא את בשורת הגאולה לרבים. היא מדגישה 
במקום הדאגר, האנוכית לישע האישי את הצורך במעשים 
טובים ובהתמסרות לזולת. רוב אסכולות הם׳ מצטיינות 
בעמדד, פילוסופית מוניסטית (ע״ע מוניזם). מכאן גם ההנחה 
שבכל אדם מצוי בכוח טבעו של בודד.א ועל כן יכול הוא 
לזכות להארד, אלוד,ית כשטבעו זד, יוצא מהכוח אל הפועל. 
הדמות המרכזית במי הוא הבודך,יםטווד, ("יצור המיועד 
להארד,"). שבו מתגלמים המידות וד,מעשים הטובים. אע״פ 
שד,בודד,יסאטווד, יכול להשיג את הנירוואנד, בזכות מעשיו 
והשגיו (ה״קארמה" שלו), הוא מעדיף לד,ישאר בעולם הזד, 
כדי לר,ביא את ההארד, לכל בני האנוש ע״י כך שהוא מעביר 
לר,ם את פירות זכויותיו הרבות (וע״ע בודד,א וד,בודד,יזם, 
עם׳ 702/3 ). 

״״■־#.ז/ , 111111 , 19 ; 1952 ״ 33 : 11 ,<זזו 1 ו! 1 > 1 ווו 8 . 8 . 13 

; 1930 , 3710 ^ 141710 10 1071 } 610 ^{ 117 1 ) 071 / 0 

, 3114181117171 /ס ץ 1 {<ןס 11107 )¥ ^)■ £7117 .€ ..מ 

. 1955 
צ. ש. 

^ 7 * 11 (אדוארד) — ( 11 ־זבנ 11 ) 11 ) — 

( 1857 , ציפר— 1945 , בודאפשם), יהודי הונגארי, חוקר 
המזרח הקדום. בילדותו למד לימודי-יד,דות אצל אביו הרב. 
הוא התמחה באסטרונומיה ובמתמטיקה והוכתר בתואר ד״ר 
באוניברסיטת בודאפשט— ב 1880 . מ׳ נקרא ע״י האסטרונום 
תאודור אופולצר לווינה לשמש אצלו כאסיסטנט. באותו 
זימן התחיל לעסוק בכרונולוגיה, של עמי המזרח. ב 1895 
חזר להונגריה ועבד תחילה במוזיאון הלאומי ההונגרי 
ובתפקידו זה ניהל חפירות לגילר עתיקות מן התקופה 
הממית. אח״כ נחיה לפרופסור מן המניין באוניברסיטת 
בודאפשט — להיסטוריה, וכרונולוגיה של עמי המזרח הקדום! 
הורד, גם אגיפטולוגיה ואשורולוגיד,. מ 1909 היה חבר האק¬ 
דמיה ד,ד,ונגרית למדעים. 

למדעי היחרות תרם מ׳ במחקמו בשאלת תאריך יציאת- 
מצרים ובתחומי הכרונולוגיה, היד,ודית. בשטח זד, חשובות 
עבודותיו על הלכות קידוש-החודש לרמב״ם ועל התאריכים 
הכפולים בפאפירוסים הארמיים מאסואן, שפירסם בכ״ע שו¬ 
נים. כן עסק בשאלת היחס שבין התנ״ך לבין תרבות בבל 
העתיקה. 

). 8 ! . 11 .י!(! 1£71 ^ 171 {£$ 807 31£ ^ 318110£70 

. 1937 ,( 12-36 ,ז\׳<ח^ 161£1 ות£) 

מהלר, ארתור—״ 1.13111 :! 1111 ״^,. — ( 1871 , פראג — 
1916 , וינה), עסקן ציוני, ארכאולוג וחוקר תולדות 
האמנות, בן למשפחת תעשיינים, למד בנערותו הנדסת מכו¬ 
נות, אולם אח״כ עבר לאוניברסיטה הגרמנית של פראג ושם 
למד ארכאולוגיה ותולדות האמנות. הוא ערך מחקרים בתור¬ 
כיה וצפון אפריקה, הרצה בעיר מולדתו ואח״ב בבית הספר 
האמריקני לארכאולוגיה ברומא. הרצאותיו נדפסו בספר: 
3111511 ק 5 1 )ת 3 311311 ) 1 ; 11£ ז 0£ $£ת 1 ]ת 31 ? ("ציורים 

מן הלובר; איטלקיים וספרדיים״), 1905 . כן תירגם לגרמנית 
את ספרו הצרפתי של ם. רינאך, ״אורפאוס״ — על תולדות 
הדתות ( 1910 ). ספר חשוב אחר משלו הוא 06 ״ 5 . 11 ז 310 ץ 01 ? 




343 


מהלר, איתור מהן, אלפרד תיר 


344 


(״פוליקלט ובית מדרשד), 1902 . ב 1900 הצטרף 
לתנועה הציונית,'והיה ממייסדי המפלגה הלאומית היהודית 
באוסטריה ומפעיליה. מטעם הוועד המרכזי שלה. ייצג 
ב 1907 — 1911 את מחוז גליציה במועצת הרייך האוסטרי. מ׳ 
דרש לכלול את המדיניות היהודית המקומית במסגרת פעי¬ 
לות ההסתדרות הציונית, וכן פעל לשמירת עצמאותם הלאו¬ 
מית של יהודי אוסטריה וזכויותיהם התרבותיות, המדיניות 
והכלכליות. מ׳ תבע את פתרון בעיית הלאומים השונים 
שבקיסרות האוסטרית בהכרת זכותו של כל לאום להגדרה 
לאומית-תרבותית ע״י השלטונות, וזאת תוך הדגשת האופי 
הלאומי של הדת היהודית. את דעותיו ביטא בנאומו בבה״נ 
האוסטרי. שפורסם בשם; !ןשןןןש-ן? 316 1 ) 1111 ת 11101€ 1£ כ 1 
£1 ג 5611 ת ¥1536 \־ (״היהודים והופש-המדע״). 1908 . 

מהלר, גוסטו — • 13311161 ׳ 0115131 — ( 1860 , קאלישט 

[בוהמיה] — 1911 , וינה), קומפוזיטור ומנצח, 

ממוצא יהודי. יחד עם אנטון ברוקנר (ע״ע) נמנה מ׳ עם 
הסימפוניקאים האחרונים! הוא הרחיב סוג זה בכל ממדיו; 
באורך היצירה, בממדים ההרמוניים ובהקף התזמור. 

ליהדותו של מ׳ לא נודעה במודע משמעות עמוקה יותר 
בעיצוב חייו ואישיו¬ 
תו. בהיותו בן 35 . 
המיר את דתו ונע¬ 
שה קתולי. 

את חינוכו המוסי¬ 
קלי רכש מ׳ בקונסר־ 
ווטוריון ובאוניברסי¬ 
טה שי.׳ וינה, ועם 
סיום לימודיו. בשנת 
1880 ,עבר להל ( 11311 ) 
כמנצח התזמורת העי¬ 
רונית. מבאן יעד סוף 
ימיו עסק בניצוח בל¬ 
בד, ובעיקר בניצוח 
אופראי, כשדרכו מו- 
בילתהו שלב אחר 
שלב במעלה ההצלחה: 1881 , ליבק (; 1,011661 ); 1882 , 
אללמי? (^ו 11 וו 011 )! 1883 , קסל ( 1135561 )! 1885 , פראג! 
1886 , לייפציג (בצדו של ארתור ניקיש)! 1888 , בודא- 
פשט, שאליה הוזמן כמנהל האופרה. בין השנים 1891 — 1897 
שימש כמנצח ראשי בתיאטרון העירוני של המבורג! באותן 
השנים הוזמן כמנצח־אורח ללונדון ( 1891 ). בשנת 1897 מונה 
מ׳ למנצח האופרה המלכותית של וינה. זמן מה לאחר מכן אף 
הופקד בידיו תפקיד המנהל האמנותי, ובמשך עשר שנים 
התמסר גם לניצוח וגם לניהול אמנותי ואדמיניסטרטיווי 
קפדני של אותה אופרה. ב 1907 נחמנה לחפקיד המנצח של 
החברה הפילהרמונית בניו-יורק, בעיר זו הוא ניצח גם 
במטרלפוליטן אופרה. 

עם זאת נשאר מ- קשור לאירופה עד מותו. שם בילה את 
חופשות הקיץ שלו ובה כתב את יצירותיו. 

אישיותו של מ׳ מיזגה יחד קשיות-עורף ודקדקנות פדנ¬ 
טית עם חולמות-תמיד ואהבה עוברת על גדותיה לאדם 
וליקום. מחשבת המוות היתד. בת לוויה נאמנה בכל 
הגיגיו. בעיניו הצטייר המוות, קודם כל, כגואל הפותח 


שערי עולם טוב יותר: "כל יצירותי ציפייה יש בהן לחיי 
עולם הבא". 

אמנותו של מ׳ כמנצח (עיסוקו העיקרי בתחום המקצועי) 
מהווה אחד השלבים הקובעים בגיבוש דמותו של המנצח 
המודרני. יחד עם ארתור ניקיש ( 161£15611 זו 1 ■ 1 ט 11 ז^ו 7 ) ווילס 
מנגלברג ( 8 ז 6 נ 8611 ת 136 . 117 ), הפך מ' מקצוע זה מעיסוק 
של מארגן ריתמי, האחראי לאחדות הנגינה התזמרתית, לאו¬ 
תה האמנות המגלמת את היצירה בשלמותה, בלי שתעכב 
בעדה עשייה טכנית מנואלית. מכוח אמנותם והשפעתם של 
מנצחים אלה, הפך הניצוח לחשובה ולקובעת בין אמנויות 
הביצוע של המאה ה 20 . 

יצירות: אם־כי עסק בעיקר בביצוען של אופרות, 
התעלם מ' מצורה זאת לגמרי בעולמו היצירתי והקדיש את 
כשרונו רק ליצירה הסימפונית ולחיבור שירי־ד,״ליד" 
( 1,163 = שיר אמנותי שהיה נפוץ במאה ה 19 ). מ׳ חיבר 9 
סימפוניות והשאיר אחריו טיוטה לסימפוניה עשירית וכן 
שירים ומחזורי שירים לקול ולפסנתר, מקצתם לתמליל 
המשורר ריקדט (זז 1111616 ) ומקצתם לתמליל "קרן הפלאים 
אשר לנער׳/ מתוך הספרות הגרמנית של ימי הביניים. שניים 
מהם—ארבעת ״שירי הלך נודד״ (ת 36 ת £3111-6 611165 1,16361 
! 06561161 ) וחמשת ״שירים על מות ילדים״ ( 1 ו 6 ^״^ז 136 ^ 1 ^ 1 
■ 1,16361 ) — הם מחזורים לקול ולתזמורת. ה״שיר על הארץ" 
( 36 !£ ■! 36 מסע 1,163 035 ) של מ׳ הוא כעין סיכום ומיזוג 
של כלל יצירתו הסימפונית והשיריח! הוא מבוסם על שישה 
שירים מתוך ה״חליל הסיני״ להנס בתגה ( 8611186 ) וכתוב 
לקול ולתזמורת גדולה. "יצירה זו", כותב ברונו ולטר, "היא 
הביטוי האישי־ביותר בכתיבתו של הקומפוזיטור".' 

מבין 9 הסימפוניות, מצטרף הקול אל בלי התזמורת 
בסימפוניה השניה, הרביעית והשמינית, אך גם בשש הסימ¬ 
פוניות הנותרות שוררת אווירה תכניתית־רעיונית בולטת, 
ליצירת אווירה זו משמשים בעיקר שני מוקדים: תיאור 
אישי וחווייתי של נוף היקום ועימות פילוסופי אישי עם 
המוות ואחרית הימים, אשר בסופם השלמה עצובה ועייפה 
עם הבלתי-נמנע והציפייה לגאולה. כממשיך-דרכו של ואגנר, 
הגיע מ' ביצירותיו המאוחרות לערעור הטונאליות ע״י 
שימוש גובר בכרומאטיות, בכך משמש מ׳ גשר לאכס¬ 
פרסיוניזם של שנפרג ולמוסיקה של המאה ה 20 בכלל. 

. 1 ) .? ;^ 1916 ,.^ 2 

,(אשתו) ז 1£ ל{ 11 ׳ל?.!׳ל! ; 1923 ,.^ 0-1 ..מ ; 1921 

,./ג . 3 ) ,. 3 > 1 { 1924 5 .^ 1 . 0 

, 31 §־ £1 נ 110111 ט 3 ;* 1957 .ס .מ ;* 1968 

. 1966 . 0 

מ. זמ. 

מהלר, ךפאל, ע״ע מאהלר, רפאל. 

מהן, אלפרד וזיר — 6113311311 י 1135 ־ 1 ■ 13.1£1-63 - ( 1840 
— 1914 ), תאורטיקן של לחמה ןמית והיסטוריון 
אמריקני. לאחר שירות ממושך כקצין בצי אה״ב מונה מ' 
ב 1885 למרצה לאיסטרטגיה והיסטוריה ימית במכללה ללחמה 
ימית בניופורט! אח״ב היה גם נשיאה. ב- 1890 פירסם 
את ספרו הראשון ־ £115 תסל!!! 8011,61 863 0£ 111£11161166 ס!["!׳ 
1783 — 1660 ,.< 101 ("השפעת העצמה הןמית על ההיסטוריה, 
1660 — 1783 ״), שזבה מיד לשימת-לב בלתי-רגילה. אח״ב 
הופיעו ספרי מ' על חשיבות העצמה הימית במהפכה הצרפ¬ 
תית ובימי נאפוליון, ועל מלחמת 1812 (ע״ע אה״ב, עמ׳ 
168 ). מ' ניסה להוכיח, שהשליטה בים היא הגורם המכריע 



ג,יסטו טת 5 ר 









־"ג" 


השבועה באולם הסנים 

קטע מתמונת ל. דויד על השבועה לחקלקת חוקה ולהקמת "האסיפה הלאומית׳ 


קלופדיה העבדית (כיו כב) 






345 


מוזן, אלפרד תיר — (ה)פהםפה הצרפתית 


346 


לעלייתן של מעצמות ולירידתן. — לדעות מ׳, שהושמעו 
בעיצומר. של התחרות האימפריאליסטית, היתה השפעה רבד. 
על אישים כוילהלם 11 וכת. רוזולט (ע׳ ערכיהם), וד,ן שימשו 
צידוק למרוץ החימוש של הציים ערב מלה״ע 1 (וע״ע מלחמה 
ימית). 

,(עסביבל׳ של כתביו) ! 0 , 101 ׳צ 13 '. 0 .€ 

. 1962 3 ־ 54 /ס ^ 6 -^ 1 וז 51 ^ 7/1 , 111 ; 110£1 . . 5 ; 20 ^ 1 

(?■)מהפכה הצךפתית, מהפכד. שהתחוללד, בצרפת 
^בסוף המאד. ה 18 והיתד. למאורע בעל חשיבות 
מכרעת לגבי צרפת ולגבי אירופה כולד., ובעקיפין — לגבי 
כל העולם. רגילים לראות בד. את תחילתה של תקופד. הדשה 
בד,יסטוריה, מאופיינת בעקרונות ריבונות העם, חירות הפרט 
ושוויון בפני החוק. מקובל שבמלה "מחפבהיי תוארו המאו¬ 
רעות לראשונה בפי הדוכס פ, א. פ. לה רושפוקו־ליאנקור 
(ע״ע, עמ' 233 ), בדבריו עם לואי ^^\ X ביום כיבוש הבאס־ 
טיליה ( 14.7.1789 ). 

את תחילתה של המה״צ מקובל לראות ב״מהפכת האריס־ 
טוקראטיה" ב 1787 . אשר לקיצה, הרי בעלות בונאפארט 
לשלטון ב 1799 הודיע רשמית ש״ד,מר,פכר, נסתיימה", אולם 
יש הרואים את סופה בעליית התרמידורים לשלטון ב 1794 , 
ויש המאחרים אותו עד לשובם של הבורבונים למלוכה 
ב 1815 . 

כבר ברנו(ע״ע) תיאר את המח״צ כאירופית, ולא כצרפ¬ 
תית בלבד. מבחינה זאת היתה המה״צ סיום ותוצאה של 
תמורות חברתיות ומדיניות אדירות, שזיעזעו בשלהי המאד. 
ד, 18 את העולם המערבי. סימפטומאטיים לתמורות אלה הן 
מלחמת העצמאות האמריקנית ב 1775 — 1783 , המאורעות 
ב 1781/2 באירלנד (ע״ע, עמ׳ 226 ) ובבריטניה (ע״ע ממלכד, 
מאחדת,היסטוריה! ג׳ורג' 111 , עט' 467 ),המהומות ב 1784 — 
1787 בהולנד (ע״ע, עמ׳ 748 )), ב 1787 — 1790 בבלגיר, (ע״ע, 
עמ׳ 767 ), ב 90 ד 1 בד,ונגריד. (ע״ע, עמ׳ 855/6 ), ובמידת־מה 
ניחן לראות גם את המאורעות בפולניר, ב 1788 — 1792 במס¬ 
גרת התפתחות זו. המה״צ הציתד, את הלבי־הרוח המד. 8 בניים 
במקומות שבהם כבר ניכרו סימניהם ואף העבירה אותם 
לארצות אחרות, כחלק מ״מהפכה אירופית" לא נסתיימה 
המה״צ אלא ב 1849 . 

את הגורמים למר,״צ יש לבקש בררסטוריר, של צרפת 
ובייחוד בתהליכי הליכוד הלאומי ור,ריכוז המנהלי סביב 
המלוכד" ש״המשטר הישן" לא הביאם לכלל הבשלה ואפשר 
שאף לא חיד, מסוגל לכד. 

כרקע אידאולוגי למה״צ יש להזכיר את תנועת ההשכלה 
(ע״ע). רעיונות מדיניים וחברתיים שהפיצד. תנועה זאת 
עירערו את הבסיס האידאולוגי של המשטר, ובמיוחד 
— את התפיסד, הדוגלת באבסולוטיזם, כפי שנוסחה בכתבי 
בוסיאה (ע״ע). ד,ד,גות הפוליטית של החשכלד. לא הצטיינה 
אמנם בחידושים מקוריים, אולם מפיציח לא עסקו ברעיונות 
מופשטים ומנותקים מהמציאות, אלא מתחו ביקורת חריפד. 
על המציאות החברתית וד,מדינית — ובכך השיבותם. המח¬ 
ש בר. המדינית של תנועת־ההשכלח שאבה את עיקר רעיונו¬ 
תיה מד,פילוםופים האנגלים, אולם בכתביהם של וולטר, 
מונטסקיה ורוסו (ע׳ ערכיהם) ובספרות הפולמוסית וד,בי־ 
_קרתית של דידרו (ע״ע) ור,אנציקלוסדיםטים קיבלר, מפנה 
חריף וקיצון, על רקע העריצות ודיכוי החירויות בצרפח. 
הדוגמה האנגלית, שוולטר העלה אותה על נם ב״מכתבים 


הפילוסופיים" שלו ומונטסקיה ב״רשמי המסע" שלו, עוררה 
את קנאתם של צרפתים רבים, תיאור המשטר המדיני 
באנגליה בכתבי הפילוסופים הצרפתים היה בו אידאליזאציה 
רבה, והעובדה שבריטניה ניצחה את צרפת במלחמת שבע 
השנים חעלתד, את קרן משטרד, וחיזקה את הטענר" שמפלות 
צרפת נובעות מסדרים מדיניים שאינם מתוקנים, המהפכד, 
האמריקנית, בשמם של רעיונות חתירות, עוררד. אהדד, רבד, 
בצרפת, וצרפתים כלפיט (ע״ע) התנדבו לצבא וושינגטון. 

עם־זאת נראר" שרעיונות ד,ד,שכלח בדבר שוויון והירות 
נתפרשו פירוש שונה אצל בני מעמדות שונים, כל אחד לפי 
טעמו והאינטרסים שלו, ותכופות — בלי שיכירו בתחולתם 
הכללית. רעיונות ר,ד,שכלד, לא נתפסו אמנם כקריאה למה¬ 
פכה, והדיון בהם — תכופות במרומי החברה, שלימים נתגלו 
במתנגדי המה״צ — לא היד, מלווה להט מהפכני. אולם 
רעיונות אלה היה בהם משום מפד רעיוני לסדר מדיני 
וחברתי חדש, ומהפכנים יכלו להשתמש בר.ם בניסוח עמדר 
תיד,ם ומצעיהם, "שוויון, חירות ואחווה" היתד, סיסמה 
מלהיבה במה״צ. 

אח הרקע המיידי למד,״צ יש לבקש בבעיות הכלכלר, 

של המדינה במאה ד. 18 , בקשייה הכספיים הגוברים ובראק- 
ציה האריסטוקראטיח בד,. נדרש שינוי מעמיק במבנה 
החברתי והמדיני של צרפת כדי לאפשר את גידולד, הכלכלי, 
ואולי אף להדביק אח העלייה הדמוגראפית רבת-הממדים 
במאה ד, 18 . — שבירת־איזון זו" הביאד, לד.אמרח יוקר־ 
המחיה, כך שמחיר הלחם, למשל, ביחס לכוח-ד.קניה של 
השכר.ך,יומי בעיר גדל במרוצת המאה ה 18 בשליש, אך 
לא האיכרים הם שנהנו מעליית מחירם של מצרכי האוכל 
(כך לאברום [ראה להלן, עמ׳ 361 ]). 

הריבוד החברתי. מבחינת החוק חיו 26 מיליון 
הצרפתים מחולקים לשלושה מעמדות: הכמורד, (כ־ 
00 ( 140x ), האצולה (כ 400,000 ) והמעמד השלישי (כ 25 מי¬ 
ליון). למעשה היו ר,ר,בדלים בקרב כל מעמד ומעמד עמוקים 
יותר מאלד, שבין מעמד למעמד. הכמורה הרמה באד., 
רובה כבולר" מקרב האצולה, היתד, שסופר, בר,וויות העולם 
הזד, ואנשיה היו ספקנים באמונתם ופעמים אף כופרים בעי¬ 
קר! הם נד,נו מעיקר עשרה של הכנסיד" שנאמר עליד, כי 
החזיקה בכ 5 /' מאדמת צרפת. הם גם נהנו מזכויות יוחרות 
פוליטיות וכלכליות בהיות הכנסיה ומשרתיד, מופקעים בחל¬ 
קם מן המסגרת המדינית ומתהליכיה המשפטיים. לעומת 
הפדלאטים, היתה הכמורד, הנמוכה עניה, נהנתד, ממידד, רבד, 
של אמון מצד צאן-מרעיתד., אך אנשיה היו לעתים נבערים 
מדעת. הניגוד שבין הכמורד, הנמוכד" הקהילתית, לרבי 
הכמורה הביאד, את הראשונים למחנה דורשי התיקונים 
והמהפכנים. 

האצולה נחלקה לפי מוצאה לבני המיותסים־מקדמת- 
דנא ("אצולת החרב") ולאצולה החדשה, אצולת המשרות 
הממלכתיות ("אצולת הגלימה"). עקרון המוצא לא תמיד 
תאם את ההבדלים הכלכליים שבתוך המעמד. מסתבר שיותר 
משלושה רבעים מן האריסטוקראטיד, המסרתית היתד, מרו¬ 
ששת, וזו הכפרית — פעמים שלא נבדלד. מהאיכרים אלא 
ביהירותד, בלבד. בתור מעמד משפטי התרכזו בידיה זכויות 
יותרות פוליטיות וכלכליות. 

המגוון במעמדות היה ה מ ע מ ד ה ש ל י ש י שדרה מורכב 
מעירונים (כשני מיליונים), חציים בעלי רכוש וחציים עו- 




347 


(ה)מהפכה הצרפתית 


348 


בדים, ומכפריים (כ 23 מיליון), שיותר מ 40% מהם דיו ללא 
נחלת-קרקע משלהם. מבהינת השיוך המעמדי, במשמעות 
החברתית והכלכלית של המלה — להוציא את המשמעות 
המשפטית — היו במעמד זה מעבידים ועובדים, רבי הון 
ועניים מרודים, בעלי מקצועות חפשיים ומשכילים וצמיתים 
ואנאלפבתים נבערים, הצד השווה שבכולם נבע מהגדרת 
מעמדם המשפטי, כבני "המעמד השלישי", המשולל זכויות 
פוליטיות אולם נושא בעול המסים. מקובל היה לומר, שה־ 
אצילים לוחמים, הכוהנים מתפללים ובני המעמד השלישי 
מכלכלים בעבודתם אח הארץ. הכמורה היתח אמנם חייבת 
במסים, אך זו פדתה עצמה מכך ע״י הענקות או הקצבות 
שנתנו למלוכה מפקידה לפקידה. בסכומים נמוכים־יחסית, 
שלא עמדו בשום יחס לכוחה הכלכלי הראלי, או למידת־ 
הנאתה מן הרכוש הציבורי שנצטבר בידיה. 

המסים שבהם היו חייבים בני המעמד השלישי היו 
מס־שומה ( 131110 ), מס־גולגולת ו״מס 20% ״ (שלמעשה היה 
נמוך משיעור זה), וכן מסי עקיפין, כגון בלו על מצרכים 
שונים. המפורסם — והשנוא ביותר — היה מס־המלה ( 83 
110 :>!!) בשיעור קבוע, בין שצרכו את המלח ובין שלא נצרכו 
לו. לאלה נצטרפו מכסים רבים, הן על מוצרי־יבוא והן מכסי־ 
פנים שהיו משלמים במעבר ממחוז למחוז. מכסי־הפנים 
היו לפגע קשה בהתפתחותה הכלכלית של צרפת, עד שפע¬ 
מים חיו מוצרי יבוא, בייחוד באנגלית, מתחרתה של צרפת, 
זולים יותר מתוצרת הארץ ממחוז מרוחק. כמה משרי האוצר 
של צרפת ביקשו לבטל מכסי־פנים אלה, שמנעו בעד 
הפיכתה של הארץ לשוק אחיד וגדול, אלא שהפגיעה לטווח־ 
קצר בהכנסות המדינה, שתיגרם מחמת תיקון זה, הניאתם 
מכך, נוכח הקשיים הקופתיים הדוחקים. 

נוסף על המסים לממשלה רבץ על האיכרים עול "המע¬ 
שר" לכמורה ועול אנגריה ושירותים שונים לאצילים, שעו¬ 
ררו התמרמרות רבה, כגון עבודת-חינם באחוזותיהם פעמים 
מספר בשבוע. וכן גברה ההתמרמרות על זכות האצילים 
לצוד בשדות האיכרים ולהשתיתם אגב כך. 

ה אופי הריכוזי והאבסולוטי של המשטר הו¬ 
סיף להתפתח גם אחרי מות לואי ע^ X והגיע לשיאו בימי 
לואי /' X . הריכוזיות והנטיות האבסולוטיסטיות של המלוכה 
עוררו במאה ה 18 ראקציה מצד האריסטוקראטיה, אשר חשה 
בירידת כוחה המדיני וחירויותיה ונעמדה בחזית הקדמית 
של המאבק מול תהליכי ההתעצמות של הממשלה המרכזית. 
רעיונות החופש והחירות, שנשתגרו במאה ה 18 , נתפרשו, 
תכופות בקרב האצולה כשמירה על זכויותיהם וחירויותיהם 
בלא שתהא להם תחולה כללית. תופעה זו מקבילה לתפיסת 
רעיונות החופש •החירות אצל בעלי המטעים בורג׳יניה מול 
מלך בריטניה מזה ועבדיהם הכושים מזה, של הבורים 
בדרוס-אפריקה מול הבריטים מזה והכושים מזה, או של 
האצולה בפולניה ובהונגאריה מול המלכים מזה והצמיתים 
מזה. למרות תפיסות רווחות אלה זכה מאבק האריסטוקרטיה 
בשלביו הראשונים לתמיכת המעמד השלישי, במיוחד העשי¬ 
רים והמשכילים בו. דבר זה נתגלה ברור בעת המאבק 
על זכויות ״הפארלאמנטים״ (ע״ע לואי ^\■ X , עמ׳ 254 , ולואי 
^ז\■ X , שם): ביטול "הפארלאמנטים" ב 1771 , ביזמת שר המש¬ 
פטים ר. מופו( 11 ״ 0 ס 4311 ן), היה מכוון לשבור את כוחם של 
האצילים, אך נראה גם בעיני המעמד השלישי כפגיעה בחירות, 
וחשבת "הפארלאמנטים" על כנם ב 1774 נתקבלה בברכה. 


הקשיים הפינאנסיים של אוצר המדינה החמירו 
עקב המלחמות שניהלה צרפת, שהאחרונה בהן היתה נגד 
בריטניה כסיוע למתקוממים האמריקנים. העול הכבד של 
תשלומי חובות וכן ההוצאות להגנה ולשירות הדיפלומאטי 
בלעו את רובו של התקציב כך שרק פחות מ% הוקצה 
למטרות אחרות. חובות קבועים ועומדים אלה צמצמו את 
האפשרות לעשות קיצוצים או להקל את עול המסים. טירגו 
(ע״ע), שר האוצר הראשון של לואי ^ז\ x , הכיר בצורך 
לארגן מחדש את כלכלת המדינה, דבר שהיה כרוך בביטול 
זכויות פאודאליות ובשיתוף האצולה בנשיאה בעול המסים. 
אחרי הדחתו ניסה יורשו, נקר (ע״ע), להתגבר על הגרעון 
ע״י תימרונים כספיים זריזים' — בכללם השגת מלוות נוחות 
לקונסולידאציה והנפקת איגרות חוב. בדרכים אלו הצליח 
לממן את המלחמה בבריטניה, אולם במחיר הגדלה עצומה 
של הגרעון התקציבי (מ 37 מיליון ליברות ב 1776 ל 80 מי¬ 
ליון ב 1783 ) ושל החוב הלאומי (בס 40 מיליון ליברות). 
ש. א. קל(ן (ע״ע), שר האוצר מ 1783 , לא ראה מנוס מהנהגת 
תיקונים כלכליים ומשינויים מעמיקים במיסוי, ובכללם בי¬ 
טול המכסים הפנימיים וגביית מסים גם מהאצולה. נסיונו 
להמשיך בדרכו של נקר ולאזן את הגרעון ע״י מלוות נכשל. 
מאחר שאי-אפשר היה להשיג מלוות נוספים, הציע קאלון 
למלך להימנע מפשיטת רגל ע״י כינוס "אסיפת הנכבדים" 
("הנוטאבלים") שתאשר מלוות חדשות ומסים חדשים. שרים 
אחרים התנגדו לכך, אך לואי ^'\ x החליט לאשר את הצעת 
קאלון. 

השלב הראשון של המה״צ היה "מהפכת האריסטוקרא- 
טיה״ ( 1787 — 1789 ) שהחלה עם כינוס אסיפת הנוטאבלים 
( 5 ש 1 נ 31 ז 10 ו 105 > ;£: 11 ( 11 ו 355€1 ) בפברואר 1787 . תולדותיה הפני- 
מיות של צרפת היו רצופות במידה רבה מאבק בין המלוכה 
והאצולה. במלכותו של לואי /ג^ X , כך נראה היה. נסתיים 
מאבק זה בנצחון המלוכה. אולם יורשיו של לואי '\^ X לא 
השלימו את מפעלו. במקביל לעליית הבורגנות ונצחון 
"ההשכלה" המאפיינים את המאה ה 18 נערכה אף האצולה 
למתקפתה האחרונה. היא הצליחה לחזור ולתפוס מעמד 
מונופול• בשלטון ובמיוחד בפיקוד הצבאי. הקצונה בצי היתד, 
על טהרת האצולה. משרות מושלי המחוזות (אינטדאנטים) 
הפכו לתורשתיות. והמושלים שלא מהאצולה התחתנו בה 
והזדהו עמה, ״הפארלאמנטים״ ( 31100161115 ?) — בתי־דין 
עליונים לערעורים שחובתם לנסח צווי המלך ולרשמם בספר- 
החוקים — שבהם שלטח האצולח, בלמו, ופעמים אף עירערו, 
את סמכות המלך. בעמדם על תביעתם שלא לחכיר בחוקיותו 
של צו מלכותי עד שהפארלאמנט לא "ירשום" אותו. גם 
ב״אסיפות-המעמדות המחוזיות״ ( 1003^1x ׳!ס!? £131.5 ), כגון 
בברטאן ( 0 ס 611:1:38 ) ובלאנגדוק ( 100 > 0 ט 3118 ״ 1 ), היה להם 
מעמד מכריע, לפי שאפילו המעמד השלישי יוצג תכופות 
ע״י אצילים או ע״י בעלי זכויות יותרות. האצולה חזרה 
ורכשה לעצמה במאה ה 18 מעמד מכריע במחוזות, ועתה 
חתרה להבטיח לעצמה דעה מכרעת גם בממשל המרכזי, היא 
ביקשה למנוע מתן תארי אצולה חדשים לשאינם אצילים, 
להבטיח חינוך לבניה על חשבון המדינה, לזכות בכל המש¬ 
רות הנכבדות ובהכרה, "שרק האצילים זכאים לייעץ למלך 
ולצוות בשמו״. בימי לואי ^■׳\ X נתגשמו כמה משאיפותיה 
עם השבת ״הפארלאמנטים״ ( 1774 ), ונקר היה השר היחיד 
שלא היה אציל. 



349 


(ה)דהפכ 


הצרפתית 


350 


קאלון שטח את תכניתו בפני "אסיפת ה נ ו ט א¬ 
בלים", שכונסה ב 22 לפברואר 1787 , והציע להבריא את 
משק המדינה באמצעות רפורמה פוליטית ומנהלית. הוא 
הציע לשנות את צורת המיסוי, לבטל את המכסים הפנימיים 
שבין המחוזות, ולהטיל מסים על בעלי קרקעות בלי יוצא 
מן הכלל. תכניתו דרשה גם מן האצולה והכמורה לשאת 
בעול המסים, תיקון שפגע בזכויותיהם המיוחדות. אך הנוטא־ 
בלים תקפו את עצם התכנית ודרשו מקאלון דדח מפורט 
של הקופה. הוא עשה כבקשתם, אך צירף לדו״ח את נאומיו 
בפני האסיפה והאשים את האצולה בהכשלת המאמצים 
להבראת משק הכספים מתוך שאיפות מעמדיות צרות. הרוגז 
שנתעורר עקב האשמה זו גרם לפיטורי קאלון, ואחד ממנ¬ 
היגי הנוטאבלים, לומני (ע״ע) דה ברין, מונה תחתיו. 
הצלחתו של לומני לא היתה גדולה י משל קודמו, וגם 
הוא הסתכסך עם האצולה. נסיון לכפות על "הפארלאמנט 
של פאריס״ ( 30 ?3x18 ;ות־ומ 31-10 ?) לרשום צו מלכותי בישי¬ 
בה שבה השתתף גם המלך העלה את הסכסוך לשיא חדש: 
לטענת לואי פיליפ ז׳וזף, דוכס אורלאן (ע״ע אורלאן, דבסים 
לבית) בפני המלך, כי אין הצו תופס ללא אישור הפארלא- 
מנט, הגלה המלך את אורלאן ושנים מתומכיו. הפארלאמנט 
דרש במפגיע להשיב את הגולים. במאי 1788 פירסם הפאר־ 
לאמבט הכרזה של "חוקי יסוד" (צ 111 גו 011 ת 331 תס) 1.01£ ) 
לאדץ: המלוכד, היא תורשתית! מסים ניתן לגבות רק באי¬ 
שור "אסיפת המעמדות הכללית"; אסור להעביר שופטים 
מתפקידם או לאסרם ולעצרם באורה שרירותי, ואין לפגוע 
בזכויות המחוזות. כך העלתה האצולה את רעיונות זכויות 
האדם והאזרח כדי להגן על חבריה. הממשלה ציוותה לאסור 
את ראשי הפארלאמנטים: גופים משפטיים ברחבי הארץ 
הוקיעו את צעדי הממשלה, וברחבי צרפת התגלו תופעות 
של מעין־התקוסמות, בתמיכת ההמונים ופעמים בסיוע פא־ 
סיווי מצד הצבא, נגד נסיונות הממשלה להגלות את הפאר־ 
לאמנטים. המלך נאלץ לחזור ולמנות את נקר, והלה יזם את 
חידוש ״אסיפת הנכבדים״ (ספטמבר 1788 ). הוכרה דרישת 
הנכבדים לכנס את ״אסיפת המעמדות״, לראשונה מאז 1614 , 
ובעצת "הנכבדים" הוחלט שמספר נציגי המעמד השלישי 
ב״אסיפת המעמדות" העתידה יהיה שקול למספר שני המע¬ 
מדות העליונים גם יחד, אולם לא הוחלט אם קולם של 
צירי המעמד השלישי יהיה שקול לזה של שני המעמדות 
העליונים, או שלכל מעמד יהיה קול אחד, ובכך יתבטל 
יתרונם המספרי של נציגי המעמד השלישי. העובדה ששאלה 
זו נשארה פתוחה עתידה היתה להיות בעלת חשיבות רבה 
ביותר, 

זכות־הבחירה ל״א ם י פ ת המעמדות״ (- 8000 5 זטי[ 
30x ■^) היתה כללית־כמעט. שני המעמדות העליונים בחרו 
את נציגיהם בבחירות אישיות ישירות והמעמד השלישי 
בצורה עקיפה מסובכת: בכל איזור בחירה נערכו שנים עד 
שלושה שלבי ביניים עד לבחירת נציגי האיזור ל״אסיפת 
המעמדות". בהודעת הממשלה על כינוס "אסיפת המעמדות" 
נאמר שהצירים יביאו עמהם את התלונות ואת הצעות-התיקון 
מטעם איזורם. כתבי-ד,תלונות ( 3030103000,5 !ז 31110 ס) עסקו 
בעניינים מקומיים אך גם בדרישות לתיקונים חוקתיים בעלי 
תחולה כללית. הדיונים לקראת ניסוח כתבי־התלונות ולק¬ 
ראת הבהירות ל״אסיפת המעמדות" הולידו ספרות פוליטית 
ענפה, ששיקפה את הציפיות של חוגים רחבים בעם והגבירה 


אותן כאחת. המפורסם בקונטרסים הפוליטיים היה חיבורו 
של הכומר סיים (ע״ע) ״מהו המעמד השלישי?״ (-] 005 
] 613 ז 710 0 !" 10 ][]- 00 ). ותשובתו המפורסמת; "לא כלום, 
?ד,ו חייב להיותי—הכל". באווירד, זו של ציפיות ותסיסד" 
שקדמו לה שביתות מרובות עקב האמרת מחיר הלחם ואח״כ 
התפרעויות במקומות שונים. נידונה שאיפת הממשלה להצ¬ 
טמצם בדיוני האסיפה לענייני מסים ותיקונים כלכליים גרי¬ 
דא — להתנגדות נמרצת. 

״אסיפת המעמדות״ נפתחה בוורסאי ב 5.5.1789 . 
דברי המלך ושריו, שבהם לא הוזכרה כלל חוקה חדשה 
אלא בקשה לאישור מסים ולמתן עצות, גרמו אכזבה כללית. 
צירי המעמד השלישי, שרבים מהם היו עורכי-דין, נסערו 
כשנודע להם שההצבעה בענייני מסים תיערך באסיפות 
נפרדות של כל מעמד, ובכך ישלל מהם יתרונם המספרי. 
ב 17.6.1789 הכריזו נציגי המעמד השלישי על עצמם כעל 
"אסיפה לאומית" ( 310 סס 1 ] 3 ס 100 < 1 וח 580 \,). המלך 
הגיב בהצבת משמרות ליד אולם הישיבות, אך הצירים הת¬ 
כנסו באולם משחק-הכדורים (הטניס) הסמוך ונשבעו שלא 
להתפזר עד שיחוקקו חוקה למדינה. רבים מצירי הכמורה 
וכמה מנציגי האצולה כבר הצטרפו ל״אסיפה הלאומית", 
והמלך החליט לסגת וציווה על צירי המעמדות העליונים 
להצטרף אליה. 

ב 11.7.1789 הדיח- לואי ^¥ X את נקר ושלושה שרים 
מתומכיו ומינה תחתם שרים ממתנגדי התיקונים. צעד זה 
נתפרש כהכנה לפיזור ה״אסיפה הלאומית". פאריס נסערה, 
וידיעות בדבר ריכוזי צבא עוררו בהלה ופחד. ב 13.7.1789 
פרצו מהומות בפרברים, נערכו הפגנות ואירעו התנגשויות 
עם כמה יחידות צבא; אולם יחידות של חיל-המשמר הצטרפו 
למפגינים. למחרת היום התארגנה מיליציה עירונית, שב¬ 
ראשה עמד לפי^ט (ע״ע), ונשק תולק לאזרחים. מקומות 
שבהם הוחזק נשק הותקפו ונשדדו. אחד המקומות הללו היה 
בית-הכלא של הבסטילי^ה (ע״ע), שאותו תקפו הן כדי לזכות 
בנשק והן לפי ששמועת שוא סיפרה כי אסירים מדיניים 
כלואים בו. נפילת הבאסטיליד. ( 14 ביולי) והריסתה העידה 
על כוחם של בני פאריס, שעתידים היו למלא תפקיד 
מכריע בהזדמנויות אחרות. בני משפחתו יעצו למלך לפקוד 
על הצבא לעלות על פאריס, אך המלך נטה עתה למעשי 
פיוס לד.שקטת הרוחות: נקר הוחזר על כנו ולואי ביקר אי¬ 
שית בפאריס ונתקבל בתשואות; הצבא הורחק מסביבות 
הבירד,; בעיר שלטה מועצת-העיריה החדשה ("קומונה"); 
לאפייט נתמנד, למפקד המשמר הלאומי; דגל שלושת- 
הצבעים ("טריקולור") הוכר כדגל הלאומי. "האסיפה הלאו¬ 
מית" שוב לא חששה מפיזור, בינתיים נתארגנו ברחבי הארץ 
מיליציות עירוניות, להגנה מפני התפרצויות האיכרים. מרי¬ 
דות איכרים רבות פרצו כבר ב 1788 . אך ביולי-אוגוסט 1789 
קיבלו ממדים נרחבים עקב שמועות על כנופיות של ספרדים 
או של בני סארדיניה העומדות לפשוט על הארץ כדי לסייע 
בידי האצילים. "הפחד הגדול" עורר את האיכרים להרוג 
אצילים, לשרוף את בתיהם ולשדוד את רכושם, וכן לתקוף 
ערי מחוז כדי להשמיד ספרי-אחוזות ותיקי מסים וחובות. 
מהומות האיכרים הביעו את ה״אסיפה הלאומית" לבטל את 
,.היחסים הפאודאליים״ ( 4.8.1789 ), ובכללם סמכויות וזכויות 
יותרות של'שיפוט, שירותי-עבודה וזכויות-ציד שבידי האצו¬ 
לה. החובות ד,פא(דאליים ניתנו לפדיון בתשלום חד־פעמי. 



351 


(ה)מהפכדו וזצרפתית 


352 


בוטלו גם הבדלים במיסר עפ״י מעמד ובן גם "המעשר" לכנ־ 
סיה׳ אושרה חלוקת קרקעות לאיכרים וכל המשרות האזרחיות 
והצבאיות גפתחו בשווה לפגי הכל. בנד בוטלו להלכה 
המעמדות במשמעותן המשפטית. ב 26,8.1789 פורסמה "הצ¬ 
הרת זכויות האדם והאזרח״ (ש() 0118 ז 1 ) *ש!) ת 10 ^ 3 ■^ 13 ^^ם 
11 שץ 110 ש ! 31 זש שבמנמסל'!), שצורפה כמבוא לחוקה החדשה. 
ההצהרה הכירה בעקרוגות של ריבוגות העם, בטחון החיים 
והקניין, חופש הביטוי וחירות מדינית, שוויון בפני החוק 
וזכות ההתנגדות למשטר עריץ. ההצהרה היתד, תעודה בעלת 
משמעות אוניברסאלית, וניכרת עליה השפעתה של הצהרת 
העצמאות האמריקנית ושל רעיונות "ההשכלה" הצרפתית. 

הדילמה שבפניה ניצבו צירי "האסיפה הלאומית" ביחסם 
למלוכה השתקפה בדיון על מתן זכות "וטו" למלך: מצד 
אחד ביקשה האסיפה לשמור על מוסד המלוכה, מצד שני 
חששה ממהפכת־נגד ביזמת המלד או בתמיכתו, אם תהיה 
לו סמכות רחבה מדי! לפיכן הוחלט להעניק לפלד זכות 
"וטד משהה בלבד. בתמורה נדרש המלך לאשר את הצו 
בדבר ביטול הפאודאליות — שלמעשה כבר הוגשם. לואי 
בושש לחתום על הצו, ובהזעיקו יחידת שכירים לוודסאי 
עודר שוב פחדים מדיכוי בכוח הזרוע. ביום שבו הודיע לואי 
ל״אסיפה הלאומית" על סירובו לפרסם את הצהרת זכויות 
האדם וד,אזרח הגיעה לוורסאי תהלוכת נשים מפאריס שהפ¬ 
גינו נגד המחסור בלחם. בלחץ המפגינות חתם המלך על 
ההצהרה. למחרת ( 6.10.1789 ) הגיעו גם מפגינים מפאריס, 
פרצו לארמון וכמעט שרצחו את המלכה! לואי נדרש לעבור 
לפאריס, ואחריו עברד, לשם האסיפה הלאומית. 

בין אוקטובר 1789 ליוני 1791 היתד, מעין רגיעה באירו¬ 
עים המהפכניים; האיכרים באו על סיפוקם עם ביטול הפ- 
אודאליות וחלוקת קרקעות, ויבול טוב שם קץ למחסור בלחם 
והשקיט את הרוחות. אמנם החלד, הגירה של אצילים נגד- 
מהפכנים מצרפת, אך לפי שעה לא נמו מדינות אירופה 
להתערב, ואפילו קיסר אוסטריה לא שעה לבקשותיה של 
אחותו, המלכה מרי אנטואנט (ע״ע), להתערבות. מירבו 
(ע״ע) ניסה לגשר בין המלוכה לבין האסיפה הלאומית, 
בשאיפתו לכונן מלוכד, חוקתית. האסיפה עסקה בהכנת חוקה 
לארץ. שתי החלטותיה החשובות נגעו למינהל ולכנסיה. 
בדצמבר 1789 בוטלה החלוקה הישנה של צרפת לפרובינ¬ 
ציות היסטוריות בשליטתם של אינטנדאנטים, והארץ חולקה 
ל 83 מחוזות חדשים ( 5 ז״ש 01 ש 1 ז 3 ( 1 ש 3 ). שווים פחות או 
יותר בגדלם, ול 44,000 "קומונות", וביחידות המינחליות 
החדשות הוקמו גופים נבחרים. בנובמבר הלאימה "האסיפה" 
את רכוש הפנסיה, ושיקול חשוב בעניין זה היה כספי; 
המדינה החלה למכור אסיגנאטים ( 38518031$ — שטרי- 
המחאה) על רכוש הכנסיה. ואלה נהיו לכסף־נייר עובר 
לסוחר. אולם הנפקה רבה מדי של האסיגנאטים גרמה לאחר 
זמן מה לירידת ערכם ולתופעות אינפלאציוניות. כיוון שנש¬ 
ללו מהכמורה מקורות פרנסתה — "המעשר" ורכוש הכנ- 
סיה — הוטל על המדינה לכלכלה. "החוקה האזרחית"(-תנס 
010180 30 13 ש 11 ׳\ 1 ש 01100 ) 511 , יולי 1790 ) הפכה את הכמ¬ 
רים למעשה לפקידי-המדינה וחייבה אותם להישבע אמונים 
למדינה. רבים מהכמרים סירבו להישבע, ומכוח השפעתם על 
האוכלוסיה, בייחוד על האיכרים, הגבירו את המחנה הנגד- 
מהפכני. תוצאח אחרת של הלאמת רכוש הפנסיה, שנתקבלה 
עפ״י הצעת טלרן (ע״ע), היתה חלוקה חדשה של חלק 


נכבד מהרכוש הלאומי, שממנה נהנו הבורגנות והאיכרים. 

באפריל 1791 מת מיראבו*, שאמנם לא הצליח כליל בנסיו- 
נו להשפיע על לואי ^^\ x למלא תפקיד של מלך חוקתי, אך 
מנע התנגשויות גלויות בין לואי לבין האסיפה הלאומית. 
חדשיים אח״כ יצאו המלד ומשפחתו, מחופשים, את פאריס 
בדרכם לגבול הבלגי ליחידות צבא נאמנות לו, שבסיוע 
יחידות-ר,מהגרים שבגרמניה היו אמורות לדכא את המהפכה. 
בווארן ( ¥310000$ ) זוהו המחופשים, נעצרו והוחזרו לפא¬ 
ריס ( 21.6.1791 ). נסיון הבריחה וכשלונו חידשו את בהלת 
״הפחד הגדול״ של 1789 ואת הצפיה למלחמת אזרחים והת¬ 
ערבות מחוץ! היחסים עם רבות ממדינות אירופה שובשו, 
קצינים ערקו בהמוניהם לחו״ל ואחיו של המלך, דוכס פרו¬ 
באנס (ע״ע לואי ^^^¥ X ) נמלט גם הוא והצטרף ל״מהגרים". 
״האסיפה הלאומית״ השעתה זמנית את לואי ^¥ X ממלכותו, 
אך לא רצתה לבטל את המלוכה, כפי שדרשו המועדונים 
הפוליטיים הקיצוניים, ובכדי להסדיר סופית את מעמדו של 
המלך הוחלט להשלים את חקיקת החוקה. המלאכה נשלמה 
בספטמבר: לואי חתם על החוקה ונשבע לה אמונים, וכך חזר 
למלוכה כמלך חוקתי. 

חוקת 1791 כללה את הצהרת זכויות האדם והאזרח וחו¬ 
קים בעלי משמעות מכרעת (ביטול הפאודאליות, החלוקה 
המינהלית החדשה של הארץ, "החוקה האזרחית" של הכמו¬ 
רה). החוקה הנהיגה משטר של מלוכה חוקתית, עם זכות 
"וס(" משהה למלך׳ ו״אסיפד. מחוקקת" של בית אחד הנבחר 
בידי אזרחים אקטיוויים בלבד עפ״י צנזוס של רכוש. בעוד 
שבבחירות ב 1789 היתד, זכות־הבחירה כללית־כמעט, לפי 
שהמושג "מעמד" עוד היה בעל משמעות משפטית, שיקפה 
המגמה הבורגנית של שלילת זכות-הבחירה מנטולי הרכוש 
את המשמעות החדשה, הכלכלית-החברתית, של המושג 
"מעמד". הממשלה מונתה מסעם המלך, וחבריה לא היו 
אחראים בפני האסיפה המחוקקת ולא היו יכולים להיות 
חברים בה — דבר שמיראבו בשעתו חתנגד לו בתוקף, וש¬ 
עתיד היה לגרום לחיכוכים בין הממשלה לבין האסיפה. עוד 
נקבע, שכל חברי האסיפה הלאומית פסולים להיבחר לאסיפה 
המהוקקת — החלטה שנועדה למנוע לזות-שפתיים, אך מנעה 
מהגוף החדש מליהנות מר,נסיון שצברו חברי האסיפה הלאו¬ 
מית. — אחת הפעולות האחרונות של האסיפה הלאומית 
לפני פיזורה היה מתן שווי־זכויות ליהודים (ע״ע צרפת, 
יהודים). 

כבר בראשית ימיה של האסיפה הלאומית החלו לקום 
מועדונים פוליטיים, שהיו תחילה מקום מפגש לצירים לשם 
חילופי דעות, אך במרוצת הזמן גיבשו כמה מהם עמדות 
משותפות עד שד,יו למעין-מפלגות. ב" אסיפה המחו¬ 
קקת" ( 10818131100 100 ( 011 ש 85 ^), שנתכנסה בראשית 

אוקטובר 1791 , ניתן היה להבחין בכמה קבוצות פוליטיות 
ברורות, והדבר השתקף גם בצורת הישיבה באולם האסיפה: 
המהפכנים הקיצונים, שדרשו להקים רפובליקה — אנשי 
המועדונים של הז׳קוכינים (ע״ע) והקורדילירים — ישבו 
בצד שמאל, ואילו המלוכנים, הפיאנטים ישבו בצד 
ימין (מכאן המשמעות הפוליטית של "ימין ו״שמאל"), 
במעלה האולם משמאל — ב״הר״ שלו — ישבו ״ההרריים*— 
השמאל הקיצוץ, ובמקומות-הישיבה הנמוכים — אנשי 
״הבצה״ או ״השפלה* — המתונים. בין 745 חברי האסיפה 
היו 264 פיאנטים, והואיל וקרוב למחצית חברי הבית לא היו 




3 נ 3 


(ה)ט־ופכז דצרפוזיה 


354 


מוגדרים מבחינת השתייכותם, לפחות בהתחלה, היו הפיאג- 
טיס הכוח המכריע. לז׳קובינים היו 136 צירים. חדירונדינים 
(ע״ע), שהיו אף הם רפובליקנים, היו תחילה קומץ קטן של 
אנשים, אך בלטו ביניד,ם אישים רבים שהצטיינו בבשרם 
הרטורי, ומנהיגם בריסו (ע״ע) הצטיין בבשרו הפוליטי. 
הו׳ירונדינים העלו במר.רה תביער, למלחמה מהפכנית כלפי 
אויבים מחוץ, ובכוח תביעה זו משכו לצידם את הצירים 
הלא־מוגדרים, שבענייני פנים היו קרובים יותר לפיאנטים. 
הסכנות מחוץ לא היו חמורות, חרף נסיונותיה של מרי אנ־ 
טואנט לדושפיע על אחיד" הקיסר לאופולד, להתערב התער¬ 
בות צבאית לדיכוי המרידד" וחרף הקמת יחידות נגד־ 
מהפכניות בארכידובמונות טריר שבגרמניר, מקרב "המהג¬ 
רים". אולם שיקולים מדינייסימבית דחפו את הז׳ירונדינים 
וכמד, מהפיאנטים להביא למלחמה. הסכנות מבית נבעו מצד 
הכמרים שלא נשבעו אמונים לחוקה האזרהית ודוםיתו את 
האיכרים נגד המשטר, וכן נוצרו שיבושים בכלכלר, עקב 
ירידת ערכם של האסיגנאטים ומרידת הכושים בהאיטי(ע״ע, 
עמי 306 ), שגרמה'להפסקת יבוא הסוכר והכותנה. הז׳ירונ־ 
דינים רצי לדכא יסודות נגד־מהפכניים מבית ע״י מלחמה 
לאומית מחוץ, ואילו שר המלחמה, נארבון. שהיד. בנו של 
לואי ¥ X שלא מנישואין, רצה אף הוא במלחמה, בסברו 
שצבא עטור־נצחון יוכל להיות כלי שרת בידי המלד. נארבון, 
שהיה איפוא הראשון שחשב על סיום המהפכה ע״י רודנות 
צבאית, רצה במלחמר, נגד ארכידוגמון טריר בלבד, אולם 
בריסו ניצל את הדבר לתעמולה למלחמה באוסטריה — 
שקיסרד, הודיע כי יגן על טריר מפני צרפת. נארבון הודח 
בפקודת המלל עקב תככים, ודוז׳ירונדינים ניצלו פרשה זו 
להתקפה על הפיאנטים וד,קימו ממשלה משלד,ם שהדמות 
המרכזית בה היה דימוריה (ע״ע). אוסטריה כרתד, ברית 
הגנה עם פרוסיר״ וד,קיסרי החדש, פרנץ 11 (ע״ע). היד, נכון 
יותר להתערב לדיכוי המד.״צ. 

ב 20.4.1791 הכריזד, צרפת מלחמה על אוסטריה 
וימים מספר אח״כ הצטרפד. פרוסיה למלחמר, נגד צרפת, 
צבאות פרוסיה ואוסטריד" בפיקודו של דוכס בראונשווייג, 
התקדמו מארצות השפלד, האוסטריות (בלגיד.) לעבר פאריס 
בכבשם מבצרים רבים. בראונשווייג פירסם מינשר, שבו 
אמר, בי מטרת צבאותיו היא לד,חזיר את שלטון המלך על 
כנו כבראשונה, וכי אם יפגעו במלד ובמלכד" יהרסו צבאותיו 
את פאריס. מינשר זה גרם לתוצאות הפוכות משקיווד, 
מחברו; הוא ליכד את הצרפתים לחגנח על ארצם וד,וא עורר 
את זעמם על חצר-ד,מלוכה, שנחשדה בקשרים עם האויב. 

בליל 9/10.8.1792 פרצד, בפאריס התקוממות, ביזמת 
"הסקציות"(השכונות או הרבעים) של העיר, הודחה העיריה 
(הקומונה) וד,וקמד, "הקומונה המהפכנית", שהיתר, למעשה 
מוסד דקוביני. הקומונה ד,מד,פכנית גייסד, את ההמונים 
בעיר- וב 10.8.92 הותקף ארמודהמלך! לואי נמלט לאסיפה 
המחוקקת ורבים מחיל המשמר השווייצי שלו נרצחו. בלהץ 
הקומונה החליטה האסיפה להדיח את לואי מהמלוכה ולכל¬ 
או, אך היא לא הכריזה על רפובליקד" במצב זד,. שבו^'לא 
ראתה "האסיפה המחוקקת" אפשרות לפעול נגד דעתה של 
הקומונה, ששלטר, למעשה בפאריס, הוחלט לקיים בחירות 
ל״קונוונציה לאומית" (ס 101131 ]ב 11 מסזזמס׳י״סס) והובטחד, 
זכות־בחירד. כללית לכל הגברים, שלא כבחוקת 1791 . הור¬ 
כבה ממשלה חדשה, עד לכינוס ״הקונוונציה״; רוב חבריה 


היו ז׳ירונדינים, אך משקל מכריע בד, היה לשר המשפטים 
החדש, ז׳.-ז'. דנטון (ע״ע), קורדילירי שהיה חבר הקומונה 
המדופכנית שבד,שפעת הז׳אקובינים. דאנטון גייס 60,000 איש 
להגנת פאריס, שצבא בראונשווייג התקדם לעברה, ומנע את 
יציאת הממשלה מד,בירה. התקדמוח זו עוררה חרדה מחוד¬ 
שת ושמועות חדשות על קשר נגד-מהפכני. כדי ללחום בקו¬ 
שרים הקימה "האסיפה המחוקקת", בלחץ הקומונה, "בית 
משפט מדזפכני״ (; 4 :ו 1 ב 01111101111 '\£:נ 17.8,92 ) ובכך 

הוקם המנגנון להנהגת טרוד. מאות חשודים נאסךו, אולם 
ד,ד,תפרצות הראשונה של הטרור בצורה אלימה נעשתה בידי 
ההמון עצמו: בעקבות כניעת לונגוי בגלל בגידד, והידיעות 
על נפילתד, הקרובה של ורךן פרץ ההמון לבתי- 

חסוד,ר ורצח 1,200 אסירים. ביניהם כ 70 אסירים בגלל פש¬ 
עים לא-מדיניים; ״רציחות ספטמבר״ אלו( 6.9.92 — 2 ) נעשו 
בלא שדאנטון ניסה לבלמן, ואפשר שהוא עודדן — להגברת 
המתח המהפכני. 

"הקונוונציד," התכנסה ב 9.92 ; 20 . כל נציגי פאריס היו 
דאקובינים, ואילו ברחבי הארץ גברו הדירונדינים על הדקו־ 
בינים. ביום התכנסותה של הקונוונציה נחל צבא־דומהפכר,, 
בפיקודם של קלרמן ודימוריד, (ע׳ ערכיהם), ניצחון על 
הפרוסים בקרב' ואלמי (ץמ 17311 י) ודופולשים החלו נסוגים 
מצרפת. למחרת התכנסותד, נתקבלה בקונוונציד, החלטה 
מדינית מכרעת על ביטול המלוכה. צרפת היתח 
לרפובליקה ( 21,9.92 ). 

המאבק בקונוונציה התנהל בין הז׳ירונדינים לבין הז׳א- 
קובינים. שלב חשוב במאבק זד, היד, סביב חשאלד, בדבר 
העמדת המלך למשפט. מבחינה משפטית היה עניין העמדתו 
של לואי ״קאפד,״ (הקאפיטינגי — ז־נןגס) למשפט עניין 
סבוך ביותר, איך לא שיקולים משפטיים הכריעו בדבד. בגלל 
סיבות שונות החליטו הדירונדינים למנוע את העמדתו של 
המלך למשפט, ואמלא יעלה הדבר בידיד,ם~להצילוממשפט 
מוות. הדאקובינים השכילו להפליא לנצל את מבוכתם של 
יריביהם. לואי נידון למיתר, בידי הקונוונציה וד,וצא להורג 
( 21,1,93 ) ואילו הז׳ירונדינים הוצגו במלוא חולשתם ר,מר,םסת, 
ושליטתם על רוב הצירים שאינס-מוגדרים באה אל קיצה, 

הוצאתו של לואי לר,ורג הגבירה את ההתנגדות לצרפת 
הרפובליקנית מצד מדינות אחרות ובריטניר, בראשן. התנ¬ 
גדות זו גברד, כאשר פלש דימוריר, לבלגיה לאחר הנצחון 
בואלמי, חיבה את האוסטרים בדמאפ (־;)קקגמי־ן), כבש 
את הארץ ובסוף יאנואר נצטוור, לפלוש להולאנד, וצבאות 
צרפת כבשו גם חלק מאיזור הרינוס עד מינץ. סיפוח בלגיד, 
לצרפת, בהתאם לעקרונו של דאנטון בדבר "ר,גבולות הטב¬ 
עיים" שלה, ברור היד, שיביא לדוכרזת מלחמה מצד בריטניה, 
אך צרפת הזדרזה והכריזה מלחמה על בריטניה בתחילת 
פברואר 93 . 

במארס 93 עמדה הרפובליקה בפני משבר חמור, מבית 
ומחוץ. האוסטרים היכו את הצרפתים בקרב נרוינדן, ודיסו- 
ריה ניסה להתמרד ולדכא את המד,פכה, וסופו שערק אל 
האוסטרים. כםזור,ד, עם הז׳ירונדינים פגעה עריקתו קשה 
במעמדם. אותה שעה פרצו מרידות חמורות במערב המדינה 
(ע״ע ונןה). כדי להבטיח את המשטר נשלחי "קומיסארים" 
עם סמכויות שלטון וענישה רחבות ביותר למחוזות ברחבי 
הארץ, ובשיטות טרור אכזריות כפו את שלטונה של פאריס 
על הארץ, הדירונדינים טעו בהערכת מערך הכוחות: הם 




355 


(ה)מהפ;ה הצרפתית 


356 


שלחו למחוזות דווקא חברים ז׳אקובינים של הקונוונציה , 
כדי להבסיח לעצמם רוב בבית. אולם בכך הגדילו במאד את 
אחיזת הז׳אקובינים במחוזות. בלא שהם עצמם השתלטו על 
מרכז השלטון. לפי שמרכז זה היה מצוי למעשה לא בקונווג־ 
ציה אלא ב״קומונה" שבשליטת הז׳אקובינים. ,הקו׳מונה" 
הקימה מוסדות מהפכניים חדשים. ביניהם "הוועד לשלום 
הציבור״ ( 116 לטק ] 82111 16 ) ־;!!מזנג)) בראשות דאנטון, 
"הוועד לביטחון כללי", ובית המשפט המהפכני. בסוף מאי 
ובתחילת יוני אירעו בפאריס, ביזמתהז׳אקובינים, התקוממו¬ 
יות של ההמון (״סאן־קילוטים״ [) 3 ) 53115-6111011 ] ו״אנראז׳ה" 
ן= משתוללים]). התקוממויות אלו, שבמידה רבה נגרמו 
מחמת האמרת היוקר והמחסור במצרכים, כוונו נגד המתונים 
ולחיזוק הקיצונים, בלחצן החליטה הקונוונציה על מאסרם 
של עשרות מחבריה מסיעת הז׳ירונדינים ועל העמדתם לדין. 
השלטון רוכז בידי "הוועד לשלום הציבור" שבראשות 
רובספיר (ע״ע). מרידות הז׳ירונדינים בכמה מחוזות, וב¬ 
עיקר בליין(ע״ע, עמ׳ 737 ) ובטולון (ע״ע, עמ׳ 428 ), דוכאו, 
ורצח מרה (ע״ע) בידי הז׳ירונדינית שארלוט קירדה 

( 13.7.93 ) איפשר את חיסולם של הז׳ירונדינים. בצרפת 
שלטה עתה רידנות דאקובינית, והחוקה הדמוקראטית החד¬ 
שה, חוקת שנת 1 (ללוח הרפובליקני החדש! ע״ע לוח, עמ־ 
352/3 ). לא הוגשמה כלל, נוכח הסכנה מחוץ הקים לזר קרנו 
(]סת- 031 ) צבא אדיר, ע״י הנהגת גיוס כללי( 23.8.93 ). העליה 
בדרגה בצבא נעשתה עפ״י כשרון המפקדים ונאמנותם למה¬ 
פכה. והקצינים והחיילים כאהד היו אחוזים רוח התלהבות 
מהפכנית, שזוהתה עם פאטריוטיזם חדש. בספטמבר 1793 
החלו צבאות המהפכה מתקדמים שוב לשטחי האויב, שב¬ 
שורותיו נתגלעו ניגודים עקב הסינסוכים על חלוקת פולניה 
ביו אוסטריה לפרוסיה. 

בצרפת גופה הופעל טרור שיטתי, כאמצעי להבטיח 
שליטה רלדנית יעילה של המרכז — "הוועד לשלום הצי¬ 
בור" — במדינה, לדכא כל התנגדות למהפכה, לבללם אח 
האינפלאציה ולדאוג לאספקת מצרכים. "חוק החשודים" 

( 17.9.93 ) איפשר לשליחי "הוועד" לכלוא אנשים ללא 
הוכחת אשמתם, בתי הסוהר מלאו אסורים וביה״ם המהפכני 
שלח אנשים לגליוטינה בסיטונות. רובספייר נדחף בהדרגה 
להנהיג רודנות וטרור כדי להבטיח — דמוקראטיה, צדק, 
מידות טובות וחירות! זוהי "העריצות של החופש", כפי 
שניסח זאת רובספייר. לפתרון המצוקה הכלכלית נתקבל 
״חוק המאכסימום״ למחירים ולשכר ( 29.9.93 ), הוחרמו נכסי 
"המהגרים", הופלו מסים כבדים על העשירים והוכנו תכניות 
סעד לנצרכים. בעיצומן של כל בעיות השעה הדוחקות מבית 
ומחוץ והמאבקים האישיים בצמרת השלטון הונהגו תיקונים 
בשטחים שונים, כגון הלוח והשיטה העשרונית במידות וב¬ 
משקלות. ההינתקות מן העבר והרצון לעצבמחדש את החברה 
התבטא אולי יותר מכל ב ג י ס ו י י ם הדתיים; בנובמבר 
93 הונהגה ״דת התבונה״ (ת 3150 ז 13 16 ) 6 ] 1 ט 0 ) והכנסיות 
בפאריס נהפכו למקומות־פולחנה. "הדת" החדשה לא האריכה 
ימים, ובמקומה הונהגה דת "המצוי העליון" (-< 1 ט 5 6 ז)£' 1 
1110 ^־ 1 ). שכוהנה הגדול היה רובספייר בכבודו ובעצמו. ני- 
סויים אלה, שהיו כרוכים ברדיפות על הכנסיה, הגבירו את 
ההתנגדות לשלטון. 

המדיניות הדתית השתלבה במאבקים בצמרת השלטון, 
שסבבו גם סביב השאלה בדבר השימוש בטרור. דאנטון 


הודח מהוועד לשלום הציבור ביולי 1793 , אך כיו״ר הקונ־ 
וונציה נאבק עם רובספייר, בדרשו לשים קץ לטרור; אולם 
שניהם שיתפו-פעולה במאבק עם האופוזיציה משמאל, 
בהנהגת אבר (ע״ע [כרך מילואים]). האברטיסטים, שהקדי¬ 
שו שימת־יליב רבה לבעיות סוציאליות, היו'האחראים להנהגת 
"דת התבונה", ואילו רובספייר התנגד לה. נשק הטרור, 
שהיה מכוון כלפי נגד-מהפכנים ודירונדינים, הופעל במחלד 
קת הפנימית: בתמיכת הדאנטוניסטים דוכאו האברטיסטים 
ונידונו למיתה ( 24.3.94 ). כעבור שבועיים ( 5,4.94 ) הוצאו 
דאנטון ומרעיו למיתה באשמת חתרנות. בשלושת החד¬ 
שים הבאים שלט רובספייר עם שני עוזריו, ל. םן-דיסט 
(ע״ע) וז׳. קותון, שלטון בלי-מצרים. אך הטרור לא נפסק אלא 
המשיך לפעול כאילו מכוח עצמו. בסה״ב הוצאו להורג 
כ 17,000 איש בתקופת הטרור, ומאות אלפים נאסרו. הטרור 
גבר בייחוד אחרי שניטלה מהנאשמים הזכות להתגונן. אולם 
הצידוק לטרור — הסכנות מבית ומחוץ — נעלם. עם דיכוי 
מתנגדי המהפכה מבית וההצלחות הצבאיות מחוץ, בייחוד 
אחרי הנצחון על האוסטרים בפלרים ( 118 זט 16 ז 1 ) שבבלגיה 

( 26.6.94 ). חברי הקונוונציה, שחסינותם ניטלה מהם, קשרו 
נגד רובספייר, וכשהופיע בפניהם ב 26.7.94 — אחרי העדרות 
של חודש — ונשא נאום מלא האשמות ואיומים ללא הזכרת 
שמות, חשש כל אחד מהצירים שאליו מכוונים דברי "הע¬ 
ריץ", והם התעוררו לפעולה; בשנאם רובספייר למחרת היום 
( 27.7.94 , 9 בתרמידור בלוח החדש), כדי להגיש את רשימת 
הנאשמים, הופרע בדבריו ותוך אנדרלמוסיה כללית הוחלט 
לאסור את רובספייר ותומכיו. "הקומונה". ששלטה בבתי- 
הסוהר שיחררה אותם, והקונוונציה החליטה להוציא את רו־ 
בספייר אל מחוץ לחוק. הדבר הביא להכרעה בין הקונוונציה 
לבין ״הקומונה״: גדודי־הצבא של הקונוונציה הסתערו על 
"הקומונה" ונתקלו בהתנגדות מעטה בלבד מצד "המשמר 
הלאומי", לפי שהעייפות מהטרור והאכזבה משלסון רובס- 
פייר הקיפה חוגים רהבים בבירה עצמה. קותון נהרג ורובס- 
פייר וסאן־דיסט ומרעיהם הוצאו להורג ( 28.7.94 ). 

נפילת רובספייר סימלה את קץ המגמה המהפכ¬ 
נית הקיצונית ואת סיום השפעתם המכרעת של תמוני פאריס 
על מהלך המאורעות, ויש הרואים בהפלת רוכספייר את קץ 
המהפכה. על מהלך המאורעות לאחר מכן ע״ע תרמידורים 1 
דירקטוריה! נפוליון. 

א. סרבול, המהפכה הצרפתית (עבר׳ ל. יהיל)׳ תשי״ד! 

י. סורי, קצור תולדות המהפכה הצרפתית, תשכ״ב: פ, 
ביקול, המהפכה הצרפתית (עבד: ד. צלקה), 11963 
: 1927 — 1922 , 1-111 *>״! 

, 1-11 , 411071 ) 6x701 ^ ו 2 ת 1 ז 011 ^ 

:* 1951 , 6 ^! 1 )^ 071 י 17 1 ז 110 * 011 ;ו 6 ^[ ^. 1 נ 0 /ז 3 י 1,6£61 . 0 ; 1950-1951 
־£׳\ $31 . 0 ; 1954 071 ) 61701$41 ^[ 1 ) 1 ^() 41 61 ^ 4 * 14 ^ ,. 1 > 1 

, 1 ,$ח 3 ז 1 ) , 1792 — 1788 1 /י 6716 •)•{ . 1 מ 1 מז 

. 1740/1 )^ 1 16 ) 171 ) 07 11 ^ 1 ,;ז 1£00 ו^) ; 1954 ,( 8011 זל\ב^ 1 . 1 \ 

, 6 ^ 777071 16 4777 ) 1 ) 1 ) 1 6 ' 117 ) 0 ה 1110 ) 01 ; 7£1 7 ^ 0 ו 474$ )^ X ^',^ 

1.6 , 15£ ־נ 01 זכ 1.31 .£ - 1£1 ת 5 גו 10 א .>! : 1956 , 1-11 . 1789-1799 
' 0471710 16 ( 1 / 0 6 ^^ £^' 7 'ןזש 1 ע 31 ? .. 5 . 11 ;* 1959 , 716616 
7116 .ן .£ ; 1959-1964 , 11 ־ 1 חסו/ 4 ו 01 < 61 ^[ 6 ה 670 

-קתו 113 .א ; 1962 , 1848 — 1789 , £1470/76 441071 ) 1161701 01 6 ^ 4 . 
; 1965 , 1 ) 0114110 ' £61 £7671611 1116 /ס ^ 107 !ך 1 { 11 ) 8061 ^ . 1 ז $0 
.!ו! ; 1964 , 1815 — 1781 , 6 {/ 470 )£ ץ 071117 ו 1 ו 011 < 1161 , 1111110 . 5 ) 
,מך 1 \ 1 > 000 ; 1965 , 1161/011141071 £7671611 7116 ,^מבגנ 11 ^ 1 ^ע 3 

01 660 ^)^ ,חגגןגןיסס ;* 1966 , 11011 * £61/011 611 ( £767 6 ^ 7 
.(ור׳ גם ביבל'בסוף הערך) 1968 , ■ת 110 .)* 01 ו £61 £7671611 1116 

אה. א. 

היסטוריוגרפיה. ההיסטוריה של המה״צ נכתבה, 
מחדש דור אחרי דור. בתחילה, הסכימו רק על המאורעות 



357 


(ה):הם:ד! הצרפתית 


358 


העיקריים, ופשר המהפכה היה שנוי במחלוקת: סיבותיה, 
אפיה והרקע הכלכלי שלה ! החיתה המה״צ מהפכה בורגנית 
נגד הפאודליזם — או מאבק לאומי על חירות! האם נגרמה 
בגלל ״צדק עליון״ — או בגלל קשר פלילי ! מי היו מנהיגיה 
האמיתיים ומה היה חלקם של המעמדות השונים בה! מתי 
התחילה ומתי נגמרה! האפהיתה מהפכה אחת— או מהפכות 
מספר. פירושים שונים ניתנו למהפכה אך אפשר גם לציין 
שלבים בהתפתחות הפרשנות במרוצת הדורות. 

מנהיגי המהפכה עצמם החלו בהערכה היסטורית על פעו¬ 
לתם. בדבריהם חוזר, למשל. הרעיון, שהמהפכה באה למחוק 
את העבר ולימד עולם חדש. מהצהרות חדשניות אלה שאבו 
גם אויבי המהפכה, ובראשם א. ברק (ע״ע) שראה בה התע¬ 
רבות הרסנית ורצחנית בהתפתחות התקינה של תרבות 
אירופה וביטוי מכוון של השקפת עולם מהפכנית. לדעתו 
היתה צרפת ערב המהפכה במצב המבטיח תיקונים, אלא 
שהמהפכנים העדיפו ביודעין עריצות דמוקרטית על המש¬ 
כיות חוקתית ורציפות חברתית. לדעתו חברו יחד משפטנים 
וסופתם תלושים עם אנשי כספים שאפתניים ומושחתים 
כדי לגרום אנרכיה ולהיבנות ממנה. התמונה שמצייר ברק 
שואבת מדבקותו הרגשית והרוחנית בהשקפת עולם שמרנית 
ולא מידיעת הנעשה בצרפת. 

חשיבותם של ברק ושל שאר הסופרים המוקדמים היא בזה 
שהניחו את קווי הדיון לעשרות שנים. ההיסטוריונים המשי¬ 
כו את הדיון בשאלה, אם היתה המהפכה "תוצר טבעי" 
והכרחי של ההיסטוריה, אם היו לצרפת סיכויים לתיקונים 
חוקתיים ואם הרעיונות שהפיצו הפילוסופים של המאה ה 18 
תרמו לפרוץ המהפכה. 

תרומה מוקדמת לחקר המהפכה היתד. מאת א. ןנג(ע״ע), 
שסייר בצרפת לפני המהפכה ובעיצומה, אסף וניתח עובדות 
על מבנה החברה והכלכלה בצרפת, על רמת המחיה ועל 
מחירים ואבטלה. כעד־ראיד. התרשם יאנג, שצעדיה הראשו¬ 
נים של המהפכה היו מוצדקים עקב העוולות הכלכליות. 
אולם לא העוולות גרמו למהפכה! רוח מהפכנית והסתה גרמו 
למצב המהפכני, ששאב, לפי גידסה זו, ממקורות מגוונים. 

בעת ההתעוררות ההיסטורית שאחרי הרסטוראציה באו 
לכלל ביטוי הנסיונות האישיים של בני הדור. שרידי מחנות 
יריבים כיתתו חרבותיהם לעטים ופנו להיסטוריה כדי לשאוב 
טיעונים לשם המאבקים הפוליטיים. ליבראלים כמדם דה סטל 
(ע״ע) ראו את המהפכה כהמשך מסורת עתיקה של מאבק 
על החירות בצרפת. הם הצדיקו את המהפכה על שיסדה 
שלטון חוק תחת שרירות, שוויון תחת זכויות יתרות. הלי¬ 
בראלים, הנבוכים נוכח שפיכות הדמים, הטרזר והעריצות, 
חילקו את המהפכה לטובה בראשיתה ולרעה בהמשכה. אך 
כולם פיארו את הנצחונות הצבאיים. גם את הטרור ניסו 
להצדיק כצורך שנכפה מחמת המלחמה, ועל כל פנים האשי¬ 
מו את המתונים שברחו והשאירו את ההנהגה לקיצוניים. 

לצד היסטוריונים ליבראלים פרחה ספרות מלוכנית. חלק 
מן "המהגרים" כתבו כבר בגלות זכרונות וקונטרסים. הכומר 
באריאל ( 11£1 ־ 1 ־ 1 ג 8 ) גיבש ב 1799 את הרעיון, שהמהפכה 
היתר, תוצאה של קשר שקשרו יחד בונים ספשים. הוזים, 
פילוסופים ויעקובינים כדי להפיל את המשטר. אחרים, כבר- 
נזראן( 1 ) 11 בזזז? 6 ! ע״ע) ובואיה (? 800111 ),שמילאו תפקידים 
מרכזיים בתחילת המהפכה, כתבו בגלות זכרונות אישיים, 
הרסטוראציה הביאה לפריחה בפירסום זכרונוח, מתוך עניין 


היסטורי לשמור עדויות ומתוך עניין פוליטי או אישי לסלף 
עובדות מן העבר או לטשטשן. מגמה אחרונה זו הולידה 
זיופים וסילופים. רק מהמחצית השניה של המאה ה 19 יכלו 
ההיסטוריונים למתוח ביקורת שיטתית על הטכסטים המוק¬ 
דמים, על-סמך מקורות מהימנים. 

הראשונים שכתבו תיאורים מלאים, א, חיר (ע״ע) ופ. 
מיניה (ע״ע), כתבו את חולדות המה״צ כחלק מן המאבק 
הפוליטי של המעמד הבינוני עם הראקציד, של הבורבונים 
בשנות ה 20 של המאה ה 19 . שניהם היו קשורים, מבחינה 
פוליטית, במהפכה הבורגנית של 1830 . הם פיתחו שלושה 
רעיונות משולבים: המהפכה על כל שלביה היתד, מחוייבת 
המציאות! הטרור הוצדק עקב המלחמה! כוחות אל-אנושיים 
מכוונים את ההיסטוריה חרף רצון האנשים. תיר, שהעדיף 
מלוכה חוקתית, הוסיף פירוש חשוב על חלקו ד,מיוחד של 
המעמד הבינוני במה״צז השגה הגדול של המהפכה הוא, 
לדעתו, מסירת השלטון לידי המוכשרים שבבני המעמד 
הבינוני. תיאורו התמציתי של מיניה קולח בהגיון ברור. 
מאורע רודף מאורע ככורח המציאות, וד,תיאור מגלם את 
תחושת הפאטאליזם, פרי התדהמה מתקופת המהפכה ונאפו- 
ליון. דטרמיניזם היסטורי עם הילה רומאנטית ורות לאומיות 
מאפיינים בהיסטוריוגראפיה הצרפתית אסכולה חדשה, הרחו¬ 
קה מן הליבראליזם האמפירי של מדם דה סטאל. דה סטאל 
הדגישה תמיד שלא היה במציאות כל כורח בתהליך של 
התקדמות המה״צ, אלא שכל שלב בה היד, פרי שגיאות 
ופשעים שניתן היה למנעם. 

באנגליה התגבשה אחרי ברק דעה פחות-או-יותר אחידה, 
שהצדיקה את השלבים הראשונים, המתונים. של המהפכה, 
קידמה באופן כללי בברכה את הרחבת החירות הפוליטית, 
אך שללה מכל וכל את גילויי האלימות ושפיכות הדמים. 
ספרו של קרליל (ע״ע) על המהפכה, שפורסם ב 1837 , חורג 
באפיו מן הניתוחים הפוליטיים המקובלים ומהווה דוגמה 
יחידה של היסטוריה "רומנטיח". תרומתו היא בחיוניות, 
בדרמתיות ובכוח הדמיון וההזדהות שבתיאור היום־יומי של 
המה״צ, קרליל נואש מלהגיע לפירוש או הסבר על טיב 
המהפכה. עד כדי כך נזהר משיפוט פוליטי שהמבקרים השו¬ 
נים ראו בו גם אויב המהפכה וגם חסידה. המבנה המושחת 
והרקוב של "המשטר הישן", המחשבה הראציונאליסטית 
הביקרתית — האפייניח, לדעתו, לתקופה דקאדנטית —, 
הפער בין שחיתות החצר לסבל ההמונים, אלה' התמונות 
המשמשות לקרליל הסבר מטפיק להתמוטטות "המשטר 
הישן" ולהשתלמות האנרכיה. 

לאחר שרומנטיקנים צרפתיים כשטובריאן (ע״ע) ביטאו 
את הקשר ההדוק בין קתוליות לשמרנות, צפחה בצרפת גם 
גישה שניסתה לאחד את הקתוליות עם הדמוקרטיה והמהפכ¬ 
נות. פ.-ז׳.-ב. בישה (ע״ע) פירסם את האוסף הראשון ( 40 
כרכים) של מסמכים, "היסטוריה פארלאמנטארית של 
המה״צ" והקדים להם הסברים חדורים םן-םימוניזם (ע״ע 
סן־סימון), הטפה נוצרית והערצת רובספייר. 

מישלד" למרטין ולואי בלנק (ע' ערכיהם) היו קשורים 
מבחינה פוליטית במהפכה הדמוקרטית של 1848 כשם שתיר 
ומיניה היו קשורים במהפכה הבורגנית של 1830 . מישלה 
ראה את המהפכה כשלב במאבק בין החסד (??^ז*) ובין 
הצדק (־?!זג!!(), בין הכנסיה ובין זכויות העם. הפילוסופים 
הרציונליסטים היו, לדעתו. נביאי שלטון החוק, מהפכני 




359 


(ה)נ!הפכה הצרפתית 


360 


עולם הרוה. לפי מישלה שלטו שחיתות ועריצות לפני המה־ 
פכה, והירות וצדק אהריה. העם כולו הוא הגיבור, והמה¬ 
פכה — יום הדין. מישלה היד, הראשון שכתב את תולדות 
המהפכה מתוך הכרה בעם ככוח מביע וחדור אידאליזם ומתוך 
אהדה אליו. 

לואי בלבק, מחלוצי הסוציאליזם, שנטל חלק במהפכת 
1848 , היה גם הוקר מהפכת 1789 . הוא תיארה כמאבק רוחני 
אדיר, שתחילתו ברפורמציה, ושהושפע מכוחות כלכליים 
והברתיים. תפיסתו'היא, שבהיסטוריה מתגשמים, בזה אחר 
זה, שלושה רעיונות־יסוד: סמכות, אינדיווידואליזם ואחווה. 
תפיסה זו תואמת את הניתוח הסוציאליסטי, שלפיו מתקדמת 
ההיסטוריה מפאודאליות (- סמכות) לשלטון הבורגנות 
(= אינדיווידואליזם) ועד לסוציאליזם (= אחווה). בין הוגי 
המאה ה 18 ציין את הסידי החירות, כוולטר, לצד נביאי 
האהווד" כרוסו. תחמת בלנק היא בהריסת התפיסה של 
המהפכה כתופעד, אחידה. חקירתו השיטתית באספי פירסו־ 
מים מזמן המהפכה איפשרה לו הבחנות שנעלמו מאחרים. 

למרטין, שהיה קתולי ורוסנטיקן, כתב היסטוריה ספרו¬ 
תית רבת־שגיאות וסילופים, חדורת הערצה לז׳ירונדינים, 
שלהם ייחס את המתינות ואהבת החירות — האפייניים לו 
עצמו גם בניתוחיו ההיסטוריים וגם בחלקו במהפכת 1848 . 

במהצית השניה של המאה ה 19 , כששינויים שושלתיים 
העלו לשלטון אנשים שהיו אדישים לשמירת סודות העבר, 
נפתחו לראשונה הארכיונים למחקר היסטורי. בימי נאפוליון 
111 , כשרוב ההיסטוריונים הצרפתים עבדו על חומר ארכיוני 
במשטר שהיה זר ברוחו לרובם, קמו ביניהם גם חוקרים 
מנותקים מן הפוליטיקה של זמנם. 

טוקויל (ע״ע) הוא שהתחיל את המחקר הדוקומנטרי של 
המהפכה. מטרתו היתה להראות את הרציפות בצרפת למן 
המשטר הישן עד לזמנו. כאריסטוקראט ליבראלי ראה במה¬ 
פכות החלפת עריצות אחת במשנה. המהפכה, לדעתו, לא 
תרמה לחירות הפרט אלא הגבירה את ריכוזיות המדינה. 
טוקוויל, שהצטיין במקוריות מחשבתו ובמחקר יסודי על 
מנהל המדינה, טען שדווקא עקב הנאורות וההתקדמות הכל¬ 
כלית נראו שרידי הפאודליזם בלתי-נטבלים בצרפת. תחת 
שתשמור על הקיים, נוגעה האצולה ברעיונות החדשניים, 
הבורגנות קינאה בבעלי הזכויות הפוליטיות, והאיכרים השתו¬ 
קקו להשתחרר נזשרירי העול הפאורלי. שלא כבני-דורו, לא 
האמין טוקוויל בתאוריות של "קשר" או של דטרמיניזם היס¬ 
טורי. על-ידי מהקר הברתי הוא מראה את י רציפותם של 
כוחות היסטוריים. טוקוויל הראה שהמהפכה באה בעקבות 
שיפור במצב הכלכלי ולא בעקבות הרעה בו, וקבע כי חברה 
שסבלה מדיכוי פורקת עול דווקא כשעול זה נהיה קל־יותר. 

טן (ע״ע), שעד למפלת צרפת ב 1871 היה ליבראל, כתב 
את ההתקפה המרה ביותר על המהפכה מאז ברק, בסגנון 
מזהיר ולוהט צייר תמונה של המהפכה שהיא'כולה טרור 
ואלימות. לדעתו הוליד הצירוח של מחשבה מדעית ותחיה 
קלאסית במאה ד, 18 ביקורת הרסנית שהביאה למהפכנות. 
להוכחת נוסחה מופשטת זו דלה טן עובדות הולמות מההיס¬ 
טוריה. הוא ראה את האלימות כאורגנית לתד,ליד המהפכני 
ולא כבת לווייה מקרית, אך הוא תיארה גם כהתפרצות 
רגשות חייתיים, כשם שעשה ברק. 

המחקר השיטתי בהיסטוריוגרפיה של המהפכה התחיל 
אחרי טן. האסכולות הפוליטיות המשיכו ביתר שאת את 
הוויכוח' הפוליטי ברוח שאלות הזמן. חריפות הניגודים 


האידאולוגיים לא קהתה, אך הודות למחקר החדש צומצם 
"שטיח ההפקר" של עובדות שאינן ברורות ושאפשר להטותן 
לכאן או לכאן. מייסד שיטות־המחקר החדשות בתולדות 
המה״צ היה אולר (ע״ע). הוא עמד בראש קבוצת מלומדים 
שחקרו בשיטתיות ותוך שיתוף-פעולה ביניהם את המקורות 
ההיסטוריים ששרדו מזמן המה״צ, אולאר כתב ברוח הרפוב¬ 
ליקה השלישית שהיתה מושתתת על המסורת המהפכנית 
ועל רפובליקניזם בורגני ואנטי-קלריקלי. באשר לסיבות 
המהפכה דחה אולאר את הדעה כאילו היה מאמץ מודע מצד 
הפילוסופים, אולם אישר כי כתביהם יצרו אווירה של חדש¬ 
נות חוקתית. הוא הדגיש גם השפעות זרות על המה״צ, אך 
לא הסביר מה גרם להמונים להצטרך לזירת המהפכה. 

אולאר גילם את המעבר מן הניתוחים הפוליטיים של 
המאה ה 19 למחקר המדוקדק של חמאה ח 20 . מצד אחד כתב 
כדרד ההיסטוריונים של המאה ה 19 , מנקודת־מבט של הזד¬ 
הות עם המסורת המהפכנית, היסטוריה פוליטית של התפ¬ 
תחות הרפובליקה הדמוקרטית, ובחר לו גיבור כלבבו, את 
דנטון. ומצד שני התחיל את המחקר השיטתי של מסמכי 
התקופה, — תרופתו העיקרית להיסטוריוגרפיה של המת״צ. 

השפעה רבה היתה למהקרו של סורל (ע״ע) על יחסי 
המהפכה ואירופה. בדומה למחקריהם של ה. זיבל (ע״ע) 
ושל ךנלןה (ע״ע) יכול היה פורל לכתוב את מחקרו רק 
הודות לפתיחת הארכיונים הדיפלומטיים. בהשקפותיו היה 
סורל מפשיר האסכולה של מדם רה סטאל ו״הדוקטתנרים", 
בטענו, למשל, שהטרור נכפה על ידי המלחמה אבל לא היה 
חיוני לנצהון. סורל הראה את הרציפות ביחסי החוץ של 
צרפת כשם שטוקווילהראה את ההמשכיות במוסדות המנהל. 

באנגליה ביטא לורד אקטון (ע״ע, עמי 577 ) את הגישה 
למהפכה שהיתה אפיינית להיסטוריונים האנגלים במאה ה 19 : 
גישה ליבראלית, טיפול מודגש ברעיונות המהפכה, שיפוט 
מוסרי נגד אלימות, וחשדנות כלפי דמוקרטיה חברתית ורי¬ 
כוזיות רבה פדי של השלטון. יהד עם זאת העריך אקטון 
מאד את תוצאות המחקר החדש בצרפת, סיכם אותו והאמין 
כי עם השלמת הפירסומים מן הארכיונים תמצאנה כל השא¬ 
לות את פתרונן. 

נגד אולאר כתב א. קושן ( 11111 :>ס 0 ), שינק ממסורת הך- 
אקציה ומטן, וחזר בעקבות באריאל — אם כי עם חומר 
חדש — לתאוריית ה״קשר". קושן הדגיש את פעולות המו¬ 
עדונים הספרותיים-הפוליטיים ערב המהפכה וטען, כי איו 
להבין את ההצלחות הראשונות (כגון ההצבעה באספה הלאו¬ 
מית) אם אין מניחים קיומו של קשר להפלת המשטר. אך 
החשוב בהיסטוריונים השמרניים היה מדלן( 1111 :> 3 ג 1 \),שמתח 
אמנם ביקורת כלפי המשטר הישן והביע הערכה להשגי 
הםה״צ ב 1789 , לדעתו היתה דרישה כללית ל״חוקה", והשג¬ 
תה היתה מוצדקת. אבל לדידו מסתיימת המהפכה ה״טובה" 
באוגוסט 1789 , ומאז נעה המהפכה בכוה עצמה, בכוח 
שאפתנות מנהיגיה וחמדנות ההמונים, עד שבונאפארט 
טאטא את הזירה וגיבש את השגיח הטובים של הסהפכה 
בפעליו הגדולים. מדלן כתב מנקודת-מבט כיקרתית נגד 
המדינה הליבראלית המודרנית ורעיונות המאה ה 18 , שמהם 
היא יונקת. 

המשותף לכל ההיסטוריונים, ובכללם אף אולאר, עד 
מלה״ע 1 , הוא תיאור המהפכה מנקודת תצפית גבוד,ה, תוך 
הדגשת ההתפתחויות הפוליטיות. מאז עברה נקודת הכובד 
למחקר החברה והכלכלה, למחקר האיכרים וה״סנקילוטים", 



361 


(ד,)מהפכה הצרפתית 


362 


וזאת לא לשם עיטור התמונה הישנה אלא לשם פרספקטיווה 
חדשה. לצד נטיה זו לחקר המעמדות הנמוכים, יש נטיה 
להדגיש את מאבק המעמדות יותר מאשר את מאבק הרעיו¬ 
נות. גישות חדשות אלה הושפעו הן מהמחשבה הסוציאליס¬ 
טית והן מהרחבת האפקים של ההיסטוריונים עקב מאורעות 
המאד! ה 20 . 

החשוב מבחינה זו הוא ז׳ן ד 1 רם (ע״ע), שההיסטוריה 
הסוציאליסטית שלו על המה״צ אינה כלל כתב תעמולה אלא 
פירוש כלכלי וחברתי של המהפכה. אמנם פירוש מעמדי למא¬ 
בקי המהפכה היה רעיון ישן שכבר הופיע אצל טוקוויל, אבל 
ז׳ורם כתב לראשונה תיאור מקיף המבוסם על פירוש זה. 
הוא קיבל אמנם את עמדת אולאר שהמהפכה היתד, בעיקרה 
מאבק למען רפובליקה דמוקראטית ואת דעת טוקוויל כי 
מרדנות הבורגנות נבעה מעצמה כלכלית. אבל תיאור הצמי¬ 
חה הקפיטליסטית במאה ד, 18 אינו מבוסס דיו. תרומתו 
החשובר, של דורם היא בכך שהתחיל בפירסום מאות 
כרכים של מסמכים כלכליים והעלה שאלות חדשות שה¬ 
תשובה עליהן טמונה במחקר כלכלי. 

מתיה ( 1€2 ח 13 ״ז), החשוב בהיסטוריונים בתקופה שבין 
שתי מלחמות העולם, התחיל כתלמידו של אולאר, אך פנה 
לכיוון של הערצת רובספייר והחל במחקר של פעלו. רובס- 
פייר, שעד אז דנוהו בעיקר לחובה, הפך בידי מתיה למדי¬ 
נאי מוכשר, בעל עקרונות, טהור ומסור, בעוד שדאנטון 
נראה כאופורטוניסט, מושחת ותבוסתן. ההערכה השונה 
של אולאר ושל מתיה את דאנטון ורובספייר — מקורה, אולי, 
בעמדתם לגבי מאורעות זמנם. אולאר העריץ את דאנטון 
בראותו בו ראדיקאל בן־זמנו, ואילו מתיה כתב תחת רושם 
האכזבה משלטון הראדיקאלים עקב גילויי שחיתות. 

בד,תקפותיו על אולאר נסחף מתיה לחקר הרקע הכלכלי 
של המאבקים הפוליטיים במהפכה, ומכאן, בהשפעת דורם, 
ואולי גם בד,שפעת הפיקוח הכלכלי של ימי מלחמת העולם, 
עבר לחקר מדיניות כלכלית וחברתית. בהיסטוריה המקיפה 
שלו על המהפכה הצרפתית ההסבר הניתן לפרוץ המהפכה הוא 
הפער בין עובדות חברתיות למוסדות מדיניים. המהפכה 
התחילה לדעתו בראקציה פאודלית שנעזרה בתחילד, בבור- 
גנות; שלבה השני' הוא מרד עצמאי של הבורגנות לפי אינט¬ 
רסים שלה, המנוסחים אצל הפילוסופים; השלב השלישי הוא 
המהפכה הדמוקראטית, והרביעי, מ 1793 —המהפכה החברתית. 

באותו זמן המשילו את הקו האנטי־מהפכני היסטוריונים 
כפונק־ברנטנו וגאקסוט (^^^ 110, 03x0 ט 11 שז 6 -; 1 מ 11 ? 1 ). הרא¬ 
שון, בעקבות טן, בירר עובדות לרלכחת עניינו תוך התעלמות 
מסדר כרונול 1 גי. השני. היסטוריון הלאומנים הצרפתים לפני 
1939 , סיכם את תוצאות המחקר החדש. הוא שיבח בסגנון 
ה״אקסיון פרנסז" את המלוכנות, את רב-גו׳ניוית המשטר 
הישן ואת המנהל הריכוזי שהידש נאפוליון. גאקסוט תקף 
את המדינה הביורוקרטית המודרנית, את האינדיווידואליזם 
ההרסני, את הסנטימנטאליות הרפובליקנית שמקורד, ברפור־ 
מציה ובהשפעות לא צרפתיות, ותלה את קולר האשמה 
שבמהפכה בקשר אנטי-מונרכי. 

חוקר בן זמננו, לברום ( 5£ ! 011 זל 1,3 ), העלה את התזה 

הישנה של מישלה, שלמהפכה קדם סבל כלכלי, אך הוא 

הראה במחקר סטטיסטי-כלכלי שזו היתה אפיזודה ומנית 

בתקופה של עליה כלכלית. כלומר. לאברום מחזיק בכל 

זאת בדעה שהמהפכה פרצה כתוצאה של התחזקות הבורג¬ 

נות, כדעתם של טוקוויל ודורם לפניו. 

¥ 


הגדול בחוקרי זמננו הוא לפבר נ€זעל=־ 1.61 ), שהתחיל 
בחקר האיכרים. שהיוו כ% מהאוכלוסיה בצרפת. מחקרו 
הראה לראשונה את האיכרים לא כגוש אחיד אלא כצירוף 
של קבוצות שונות ובעלות אינטרסים מנוגדים. תרומה נוס¬ 
פת שלו היא בחקר תגובת המונים כיחידים וכקולקטיוו 
במאורע כגון "הפחד הגדול". לפי לפבר זירז המשבר הכספי 
את בוא המהפכה, הבורגנות התמרדה נגד פריורלגיות מעמ¬ 
דיות והסבל הכלכלי הכניס לזירת המהפכה את ההמונים. 
התהליך המהפכני כולו שהעלה את המעמד הבינוני לשלטון 
מהווה שלב בתולדות אירופה. אולם לפבר איננו מייצג נוסחד, 
מרכסיסטית. הוא מראה כי כתוצאה מפיקוח כלכלי בזמן 
המהפכה הצטמצם החופש בתחומי הכלכלה עוד יותר, כי 
המה״צ עיכבה את התפתחות היזמה החפשית. כשם שלפבר 
חקר לראשונה בצורה יסודית את האיכרות, כך עשה וזבח 
סובול ( 1 ו 01 ל 80 ) למעמד העירוני של ה״סנקילוטים". מחק¬ 
ריו של סובול נתנו לראשונה תמונה מוסמכת על מעשיהם 
היומיומיים של בני מעמד זה, מוסדותיהם, הרכבם האנושי, 
שאיפותיהם הפוליטיות והחברתיות ודרכי התנהגותם. סובול 
תיאר לא רק את זהותם הברורה של הסנקילוטים אלא גם 
את מקומם בזירה המהפכנית. דבר זד, זרע אור חדש על 
התנועה נגד הדת, על החוקים הכלכליים, הטענות ההדדיות 
של קבוצות "המשתוללים" ועוד. 

הדגש החדש על חברה, כלכלה ומעמדות מפורר את 
הנוסחאות הישנות על גורמי המה״צ ומניעיה. הגוונים החד¬ 
שים משנים את התמונה. אין עוד לראות את המהפכה כאחי־ 
דה, ודמותה מופיעה כתשלובת של התפתחויות שונות וגו¬ 
נדות. האם חשיפת חלקם של המעמדות הנמוכים מפחיתד, 
מאפיה הבורגני של המהפכהי לפבר עצמו, שסייע לפורר 
את הנוסחאות הישנות ולהראות את הניגודים שבתוך המע¬ 
מד השלישי, טוען שלא היתד, למהפכה מטרה בורגנית כול¬ 
לת, אך בכל זאת סללה המה״צ את הדרך לקפיטליזם. 

לצד המחקרים החברתיים והכלכליים החדשים נמשך 
העיסוק בעיונים פוליטיים ופילוסופיים. ספרו של י. ל. טלמון 
על "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטאליטרית" עוקב אחרי 
התפתחות התפיסה הפוליטית של הדמוקרטיה הטוטאליטרית 
ממקורותיה בכתביהם של רוסו וסופרים אחרים במאה ה 18 , 
דרך החוויה המורכבת במה״צ, שאותה רואה טלמון כצומת 
דרכים המובילה לליבראליזם מצד אחד ולדמוקרטיה טוטאלי- 
טרית מצד שני. נסיון מודרני שני החורג מהדפוסים המקו¬ 
בלים הוא של פאלמר (ז 0 וו 311 ?) האמריקני, הרואה את 
המה״צ כביטוי אחד י מרבים אחרים בתקופר, של מהפכות 
בעולם האטלאנטי כולו — באנגליה, באירלנד, בבלגיה, 
בהולנד, בשוודיה, בשוויץ, באמריקה ובצרפת. 

א. דה טוקויי, המשטר שהיה והמהפכה (עבר׳; ע. צסח), 
תשי״א; י. טלמון. ראשיתה של הדמרקרפי־ה הטרטאלי־סרית, 
תשט״ו! ת. קרלייל, המהפכה הצרפתית, א׳ (עבר׳: ש. 
גורדון - י. רביקוב), תשט״ו ? מ. גרטנר - י. סורי, מקורות 
לתולדות המהפכה הצרפתית, תש״ר^ ז ״״^ 7 , 3100 ^ 1 .*ד 
6 ^ 1 ^ת!ז 4 ז 1 > ,■^תעס^ר ; 1791/92 /ס 

. $13€1 . 1 \ ; 1792-94 . 1-11 , 1789 0718 1788 , 1787 

141 86 5 !ת 16 < 7 ) 1 ז^ס 6 x א 0 {)■^:>ןז■דז^ !^ 1 ^ 01 ו 01 י{ 4€ ת 1 ז €0 

. 0 .? - . 2 ש €11 טמ .מ .[ .יז : 1818 , 111 ־ 1 , 0116 ) 071 ^ 11111071 

10 36 6 יח 10 ה 716 < 16 ' 111 ק 

10 36 6 ז 01 }ו 81 { ,ז 6 נ 16 { 0 נ 1 ו? .[ ; 1834-38 ,> 11071^01^6, ^•X1 
,ה 0 זש\/ .נ 1 .צ 1 .[ ; 1847-53 , 11 ^'-! , 0116 ) 1/071 ה 10 :ו 011 ס 6 ^ 

. 13 ; 1910 , 10/1 ) 00111 ^ 1 611611 ' 7 ' 1 7116 071 
- 660 ' 1 36 €1316 ^ 1 .£־. 0 ; 1911 . 071 ו)* 017 י 61 ) 1 147 

71071116 17071(0116 0 10 36 1'07161671 76£>7716 61 0X1 368x11 

36 10 1^61>0111{1071, 1944. 

ת. ב-י. 




363 


(ה)מהפכה הרוסית 


364 


(ממהפכה הרוסית. שחי נקודות-הציוז העיקריות של 
המה״ר של 1917 היו: 1 ) התמוטטות המשטר הצארי, 

שהביאה להקמת ממשלדמוקראטי פרו־מערבי חלש. בהנהגת 
ממשלה זמנית (״מהפכת פברואר״)! 2 ) הפלת הממשלה הזמ¬ 
נית בידי הבולשוויקים. שפעלו בשם מועצות הפועלים וה¬ 
חיילים ("מהפכת אוקטובר"). בעקבות המהפכה השניה, 
באוקטובר (לפי הלוח הישן, היוליאני, שהיה נהוג אז ברו¬ 
סיה, ולפיו צויינו כל התאריכים בערו זה), פרצה מלחמת- 
אזרחים מרה, שארכה 3 שנים, ובסופה הצליחו הבולשוויקים 
(שנקראו מ 1918 קומוניסטים) להשתלט על רוב שטחיה 
של הקיסרות הרוסית. הם קיוו, שהשתלטותם על רוסיה 
וכינון "דיקטטורה של הפרולטאריון" בה יהיו צעד ראשון 
לקראת מהפכה סוציאליסטית עולמית, והאמינו, בהתאם 
לתאוריה המארכסיסטית-לניניסטית, שדבר זה ימוטט את 
הרכושנות וה״אימפריאליזם", וכך תקום חברה אל-מעמדית 
בין-לאומית. המהפכה העולמית לא פרצה, אולם ברוסית 
כוננו הקומוניסטים צורר, של ממשל חדש ויציב, שהתבסס 
להלנה על מועצות (סובייטים) שנבחרו באורח דמוקראטי, 
אך למעשה היד, רודנות של מפלגר, מונוליתיח אחת. 

סיבר, יסודית למה״ר היתר, ד,ד,תםערבות המושהית של 
החברה הרוסית, וסיבתד, הבלתי־אמצעית — מצבה הפנימי 
של רוסיה, תקופת שפל וקשיים שבאו מחמת השתתפותה 
במלה״ע 1 . 

רוסיה פיגרה אחרי מדינות המערב מבחינות רבות, כלכל- 
תר, היתד, חקלאית בעיקרה ורמת-ד,הכנסות היתד, נמוכד" 
למרות שיחרור הצמיחים ב 1861 וד,רפורמות האגראריות 
שהנהיג סטוליפין (ע״ע), ראש-הממשלה ב 1906 — 1911 , היו 
ב 1913 40% מהאדמה החקלאית בידי 30,000 בעלי אחוזות 
ובידי הכנסיה וד,מנזרים ו 60% בידי 10.5 מיליוני איברים, 
אך ל 4 • מהאיברים לא היתד, בל אדמד, משלהם, וד,ם היו 
אריסים בתנאי תשלום של עד מחצית היבול. הציוד החקלאי 
היה דל מאד: 70% מד.מחרשות היו מעץ, ובלי חרישה מכא¬ 
ניים כמעט שלא היו בנמצא. בתוצאה מכך היה היבול הממוצע 
של דגנים ליחידת קרקע רק 3 /< מזד, שבגרמניה. האיכרים 
תיו גוף מובדל בחברה הרוסית, מרושש, נבער, בעל נטיות 
קולקטיוויסטיות וקשר רופף לשלטון. מאז שיחדור הצמיתים 
גדלה השתלבותם של האיכרים בחיי האיפה, והם החלו 
לערער על ערכים מסרתיים, אך נשארו בפיגורם התרבותי 
ולא הסתגלו במדררות לכלכלת שוק המבוססת על תחרות. 

התעשיד, התפתחה במהירות משנות ד, 80 ואילך, תודות 
לד,גנת הממשלה עליה, לשיפור מערבת התחבורד, ולד,שקעות 
הד,ון המרובות מהר׳ל. אעפי״ב פיגרה תעשיית רוסיה אחדי 
זו של המערב: ב 1913 הפיקה רוסיר, פחם בשיעור של 6% 
מד,נמות שהפיקה אה״ב, ברזל — 13% , פלדה — 14% , 
חשמל— 8% , מלט— 11% ועץ— 28% . הד,קף הכללי של 
הייצור התעשייתי של רוסיה היה ב 1914 רק ־!/י מזח של 
אד,״ב 70 מזה של גרמניד" ור,ייצור לנפש פיגר עוד יותר 
וד,יד, רק ־־ 7 מזה שבאה״ב ו"/׳ מזה שבגרמניה. אולם 
אותה תעשיה שהוקמה ברוסיד, לא היתד, נחשלת בשלעצמד" 
ובעניין אהד היתד, המפותחת ביותר בעולם: במידת ריכוזד,. 
יותר ממחציתם של 4 מיליוני העובדים בתעשיה היו מועסקים 
במפעלים בני 500 עובדים ומעלה. לריכוז זה נודעה, בבוא 
השעה, משמעות מדינית, לפי שהוא איפשר התארגנות 
לפעולה וכוח־מחץ מדיני. השובה היתה גם העובדה, שרוב 


פועלי-ד,תעשיד, היו כפריים שהיגרו לערים, ושעדיין שמרו 
על קשרי משפחה עם האיכרים, ולפיכך יכלו לעורר ולכוון 
את אי־שביעות הרצון הרדומה בקרב האיכרים. 

האינטליגנציה (ע״ע, עמי 938/9 ) נמשכה אחרי תורות 
אירופיות ראדיקאליות, שנתנו צידוק עיוני לפעולד, מהפכ¬ 
נית נגד הביורוקראטיה הצארית המעיקה. לסוציאליסטים 
הרוסים היו נטיות כמרמשיתיות, והם הרבו לעסוק בעקרונות 
ובד,לכה תוך התעלמות מהמציאות והמעשה. בשלונה של 
"נרודנ^ד, ווליה"(ע״ע) גרם לפניה אל "הסוציאליזם המדעי" 
המאירבסיסטי. במפנה המאה קמו מפלגות מדיניות, והסוציאל- 
דמוקראטים (ס״ד), שטענו כי הם מבטאים את האינטרסים 
של "הפרולטאריון בעל ההכרד, המעמדית", נתגלו כיריבים 
רציניים לסוציאל-רבולוציונרים (ס״ר), יורשי הנארודניקים. 
בשתי המפלגות פשתה הסיעתיות; הס״ד נפלגו ב 1903 למג- 
שוויקים מתונים ולבולשוויקים קיצונים. אעפ״כ היו שיתי 
המפלגות פעילות במהפכת 1905 , יהד עם הליבראלים החוק¬ 
תיים (הקונםטיטוציונאליםטים-דודמוקראטים — ק״ד). 

מהפכת 1905 היתד, מבחינות רבות מעין הקדמד, למד,פכת 
1917 , אך תוצאתד, היתד, שונה, הוקמה "דומה" ממלכתית, 
שסייעה להפיג את המתיחות הפוליטית. רפורמה אגרארית 
עודדה את גידולם של משקי האיכרים העצמאיים, וחלה 
התקדמות בתעשיד, ובחינוך, דומד, היה שרוסיה מתקרבת 
בהדרגד, לאירופה, אך תד,ליד זה בא אל קיצו הטראגי ב 1914 . 

חולשתו של המשטר נבעה מכך, שהבסיס הציבורי שעליו 
נשען היה צר. הנסיונות להרחיב בסיס זה בדרך של דמו- 
קראטיזאציה לא הצליחו. פעולות הזמסטוו (ע״ע) נתקלו 
בהתנגדות מצד הביודוקראטיד, הצארית, וד,דומה(ע״ע) — 
הפארלאמנט הרוסי, שד,וקם בעקבות מד,פכת 1905 — נכשלד, 
תוך שנתיים לקיומה בנסיונה להקים ממשל פארלאמנטארי 
במדינה. נצחונם של האוטוקראטיה ושל השמרנים היה לחם, 
בסופו של דבר, לרועץ, לפי שנצחונם מנע מהם את האפשרות 
להרחיב את בסיס התמיכה הציבורית בהם, ובבוא מד,פכת 
1917 לא העמידו כל התנגדות רצינית. 

כשלון הנסיונות לדמוקראטיזאציה החלישו גם את החוגים 
שדגלו בהקמת משטר דמוקראטי בדרך חוקתית, ולמעשה — 
את כל החוגים המתונים. בסופו של דבר גרם כשלון זד, 
לעליית כוחם של קיצונים, שהאמינו שרפואתה של רוסיד, 
תצמח אך ורק משינוי הסדר החברתי מד,מםד עד הטפחות, 
וששינוי זה ניחן להשיגו בדרכי מד,פכד, בלבד. 

מלה״ע 1 חשפה את ליקוייה הכלכליים והמדיניים של 
רוסיד, ואת מנהיגותה הכושלת, שגרמו למפלות בחזית. 
האבידות בנפש ואבדן שטחים פגעו במוראל הצבא. בעורף 
שררד, התמרמרות על אי-יכלתה של הממשלה להטיל את 
המעמסד, הכלכלית בשווד, על כל התושבים ולגייס ביעילות 
את משאבי האומה. הביקורת בציבור הופנתד, יותר-ויותר 
נגד הצאר. ניקולאי 11 התיר לאשתו אלכסנדרד. ולאנשי- 
פודה, בד.ם רספרטין (ע״ע) הנודע לשמצה, להתערב בענייני 
המדינה. אנשים שלא היו ראויים לכך נתמנו למשרות רמות 
רק משום שנחשבו בעיני כת החצר לנאמנים לכתר. באווירר, 
ההיסטרית בסטרוגראד זכו שמועות דמיוניות באימון. מיליו- 
קוב (ע״ע) האשים ב״דומד,״ בנובמבר 1916 את השלטון 
בקשרים חשאיים עם האדב, והאשמה דמיונית זו זכתד. 
לאימון. כמת שמרנים רמי-מעלה ניסו לפקוח את עיני הצאר 
ע״י שרצחו את ראספוטין ( 30.12.1916 ), אך הרצח החריף 




365 


(ה)מהפכה הרוסית 


366 


את בידודם של הצאר ואשתו. כפאטריוטים שתמכו במאמץ־ 
המלחמה מאנו הליבראלים מהתקשר בקשר הדוק עם התנועה 
העממית, שהיתה תבוסתנית ברובה, וכל־שכן שלא רצו להנ¬ 
היגה. היסוסיהם גרמו, שלא יכלו להשפיע הרבה על מהלד 
המאורעות, כשפרצה לבסוף המהפכה, 

1917 : פברואר־יולי. ב 23.2.1917 פרצו מהומות 
של פועלי־התעשיה בבירה. השביתה התרחבה ומאות אלפי 
מפגינים נהרו לרחובות. בשד,תמרדו כמה יחידות של היל- 
המצב בעיר וד,צטרפו להמונים היד, ברור שתפרוץ מהפכה. 
הממשלה התמוטטה, ואחרי פסיהד, על שתי הסעיפים התפטר 
הצאר ( 2.3.1917 ) לטובת אחיו, הדוכס הגדול ניקולאי. הלה 
הודיע שיקבל את השלטון רק מידי אסיפה מכוננת שתיבחר 
בבחירות דמוקראטיות. וכך, באורח לא־צפוי, הדלה המונאר־ 
כיד, מהתקיים. שתי רשויות מאולתרות עשו מאמצים למלא 
את הריק: ממשלד, זמנית, שהוקמה בידי ועד של מנד,יגים 
אופוזיציוניים ב״דומה", והסובייט הפטרוגראדי, שנבחר במי¬ 
שרין בידי פועלי בתי חרושת ושבמהרר, הצטרפו אליו גם 
נציגי חיילים. ראש-ר,ממשלד" הנסיך לבוב (ע״ע), ורבים 
מחבריו בממשלה היו אופטימיים מדי בהערכת המצב. האופי 
הזמני של הממשלד, הביכם, וד,ם היססו להכריע בשאלות 
חשובות ודוחקות, בגון עשיית שלום. רפורמה אגרארית ושי¬ 
קום כלכלי, לפני שתתכנס אסיפה מכוננת. הם קיוו שבחיח- 
יות אזרחיות ומדיניות ובהרפיית הפיקוח האוטוריטארי הישן 
יקנו את לב העם לתמוך במשנה מרץ בניהול המלחמה למען 
הדמוקראטיד, הליבראלית. ראשי הסובייט חיו, כסוציאליס- 
טים. ערים יותר לעייפות מד,מלחמה ולתקוות לשינויים רא- 
דיקאליים. הם עשו מיד צעדים שעירערו תחר. סמכות הממ¬ 
שלה והקנו לסובייט תמיכד, עממית ניכרת. 

״פקודד, מם׳ 1 ״ של הסובייט מיום 13.1917 קראה לחיילים 
לבחור ועדות לפיקוח על הקצינים, ולסרב למלא פקודות 
הנוגדות את מדיניות הסובייט. ב 27.3.1917 קרא הסובייט 
ל״עמלי העולם" לכפות על ממשלותיד,ם שלום "ללא סיפוחים 
ופיצויים״ — כנוסחת ועידת צימרוואלד (ע״ע אינטרנציונל, 
עמי 945 ). שר־החוץ בממשלה' הזמנית, מיליוקוב, התנגד 
ללחץ זה, ור,דבר גרם למהומות בבירה ( 20/21 באפריל) 
שאילצור,ו להתפטר. גם שר המלחמה, גוצ׳קוב, שד,יד, מנהיג 
האוקטובריסטים (הליבראלים המתונים שנקראו ע״ש מינשר 
אוקטובר 1905 שהבטיח ליבראליזאציד, של המשטר), התפטר' 
נוכח ה״דמוקראטיזאציה" בצבא, שלא יכול היד, לבלמד,. 
מרכז הכוח המדיני נע עתה שמאלד,. 

בממשלת הקואליציה״ שקמה ב 5.5 , השתתפו 5 סוציאליס¬ 
טים, ואלה הותקפו ב״בוגדים במעמדם" מצד חבריד,ם הקי¬ 
צונים בס״ד וס״ר, ולפיכך נתמכד, הממשלה במידד, מעטה 
בלבד מצד הסובייטים, שקיימו ביוני קונגרס ארצי. הקונגךס 
בחר ועד־פועל מרכזי, והגביר בכך את השפעת הסובייטים 
על המאורעות. גם ממשלת הקואליציד, התרחקה במהרה מה¬ 
שמרנים. האיש המרכזי בממשלד, היד, א. קרנסקי (ע״ע), 
סוציאליסט שביקש לד,תעלות מעל לריב המפלגות וד,יד, עתה 
שר-המלחמה. הוא ניסר, לפייס את החיילים ולד,עלות את 
המוראל בצבא ע״י הכרה במועצות הנבחרות של החיילים 
ונצחון צבאי בחזית, שרגעה כמעט כליל מאז המהפכה. 

ההתנגדות להעדפת הפעילות הצבאית על-פני הנהגת 
רפורמות, כפי שדרש השמאל, גברד, בד,שפעת הבולשוויקים. 
לנין (ע״ע), מנהיג הבולשוויקים שחזר מגלותו, גינה כל 


נסיון-ד,תפשרות עם הממשלר, ותומכיד, הסוציאליסטים בסו־ 
בייט, הוא מאן לשחף פעולה גם עם הסוציאליסטים הביד 
לאומיים עד שיכירו במנהיגות הבולשוויקים ויסייעו ל״מה- 
פכה פרולטארית", כלו׳, למרד בממשלת הקואליציה ולהקמת 
"ממשלת הסובייט". לנין טען שממשלת הסובייט תד,יה דמו- 
קראטית מכל, לפי שנציגי הסובייט יבחרו בידי העובדים 
ויהיו אחראים כלפיהם, ועם־זאת הבהיר, שהבולשוויקים, 
"חלוצי הפרולטאריון", מתכוונים לקבוע את קו "ממשלת- 
הסובייט". סוציאליסטים ואף בולשוויקים סברו, שדעות אלו 
נוגדות למארכסיזם, ונמשך מד,ם ריח של אנארכיזם וז׳קובי- 
ניזם הקשורים ב״נארודניקים", אך התנגדותם היתה מעוכבת 
מפאת הערכתם לדעת הפועלים המיליטאנטים. רעה זו נטתה 
יותר־ויותר לבולשוויקים, וד,וכוונד, לאפיקים מאורגנים בידי 
הבולשוויקים הפעילים וד,ממושמעים, שסייעו לד,קים ועדים 
בבתי חרושת וגופי-ייצוג אחרים של הד,מונים, וד,שפעת 
המפלגה בגופים אלד, היתד, גדולה. ביוני נערכו בבירד, הפג¬ 
נות של סוציאליסטים מזה ושל בולשוויקים מזה, והוברר 
שתמיכת ההמונים בפטרוגראד בבולשוויקים גדולה מבסו־ 
ציאליסטים. 

הצלחה זו, וכן כשלון מתקפתו הצבאית של קרנסקי, 
עודדו חיילים ופועלים וכן מלחים מהצי בקרונשטאט להת¬ 
קוממות ( 3/4.7.1917 ) ולפניה למנהיגי הסובייטים לתפוס 
את השלטון. אלר, האחרונים היססו לפעול לפי הזמנת ד,ד,מון. 
עם כשלון ההתקוממות באד, ראקציר, זמנית, הבולשוויקים 
תמכו בד,תקוממות באיחור ובד,םתייגות, בסברם שהיא באה 
קודם זמנה, אך ברור היר, שהם ביקשו לחתור תחת הממשייר, 
ולפיכך פעל השלטון לדיכויים, אסר מנהיגים בולשוויקים 
באשמת קשרים עם האויב ולנין נאלץ לר,סתתר. "מאורעות 
יולי" החלישו את המתונים וד,קיצונים כאחד. 

יולי-אוקטובר. בינתיים נידרדר המצב הכלכלי, 
תפוקת התעשיה ירדה עקב סיכסוכי־עבודה רבים וד,תמוטטות 
מערכת־התחבורד, ונגרם מחסור חמוד בדלק ובסמרי-גלם. 
הירידד, ברמת-המחיה בערים עוררה פועלים קיצונים "לפעו¬ 
לה ישירד," נגד הממונים עליד,ם ובכמה מקומות אף ניסו 
לנהל בעצמם את המפעלים. בכפרים עשו איכרים דין לעצמם, 
נגד בעלי־ד,אחוזות ונגד כל מי שהיה מזוהה עם הרשות. 
בצבא התרופפה המשמעת ורבו העריקות ומעשי-האלימות 
נגד קצינים. האנארכיד, הגוברת, שגילויד, הבולט בעיני רוב 
הציבור היה הירידה המדדרה בערך המטבע, דיכדכד, לחלוטין 
את רוחם של בעלי־הרכוש. מצב העסקים היה לוט בערפל 
והשקעות יצרניות פסקו כליל. הממשלה עשתה מאמץ־מה 
לתיקון הדבר ע״י הגברת התערבות המדינה בחיי-הכלכלה 
אך לא נהנתה מתמיכת התעשיינים. 

מיעוטים לאומיים, בייחוד הפינים וד,אוקראינים, תבעו 
זכויות אוטונומיה (שכבר הובטחו לפולנים) וויתורים אחרים. 
דומה היד, שהאימפריד, מתמוטטת, והתפתחות זו הוסיפה על 
חרדת המעמדות הבינוניים שתלו את הקולר בסוציאליסטים. 
ב 13.7 נהיה קרנסקי ראש־הממשלה תחת לבוב. רוב השרים 
בממשלתו היו סוציאליסטים. ואעפי״כ נמנעה הממשלה מתי¬ 
קונים יסודיים וקראד, להתאפקות, אפייני למצב היה מעשד,ו 
של צ׳רנוב, מנהיג הט״ר, שניסה כשר־החקלאות לפייס את 
האיכרים בהפעלת ועדות-הקרקע המקומיות, ונאלץ להתפטר 
מחמת הסתייגותם של חבריו בממשלה. קרנסקי ניסר, לשפר 
את דמות ממשלתו בציבור ב״אסיפה כל־ארצית", שכינס 



367 


(ה)מהפכה הרוסית 


368 


במוסקבה באמצע אוגוסט, אך הצלחתו היתר, זעומה. השמר¬ 
נים והליבראלי□ החלו תולים תקוותיהם בצבא, ובייחוד 
בגנראל קורנילוב (ע״ע), הרמטכ״ל החדש, ל״הצלת המדינה" 
מהתפוררות. 

קורנילוב העלה תבנית פעולה שכללד, אמצעים חמורים 
להחזרת המשמעת הצבאית וד,אזרחית. קרנסקי לא יכול 
להסכים לכך וחשד ברמטכ״ל בחתרנוח, ואילו קורנילוב סבר 
שקרנסקי רך מדי ביחסו כלפי השמאל. זזוא קיווה להשליט 
טריומוויראט, שיכלול אותו. את קרנסקי ואת סוינקוב (ע״ע), 
וטריומוויראט זה יפעל בתקיפות נגר הסובייטים וד,בולשוד־ 
קים. קרנסקי לא הבין הצעות אלו לאשוח וראה תנועות־צבא 
מסויימות כעדות לקשר למיגור השלטון. ב 27.8 הדיח קרנסקי 
את קורנילוב ונטל לעצמו סמכויות־חירום. קורנילוב עלה 
עם צבאו על פטרוגראד — צעד שהיד, תגובה אינסטינקטי- 
ווית של תדהמה יותר מאשר נסיון מחושב להפיכה צבאית, 
כפי שסברו רבים. גדודיו פורקו מנשקם בידי חיילים ופוע¬ 
לים, שגוייסו בחפזד, מטעם הממשלד, והוה״פ של הסובייט. 

כשלון זה שינה כליל את המערך הפוליטי. רוח השמרנים 
נפלה ודדזמה עברה לידי הקיצונים. קרנו של קרנסקי ירדד, 
בעיני הכל, לפי שהימין האשימו ב״בגידד," בקורנילוב וד־ 
שמאל—בנכונות רבדדמדי להתפשר עם הרמטכ״ל המודח. 
קשה היד, לקרנסקי לכונן ממשלה הדשה, וכשנתכוננד, ב 7.10 
הקואליציד, השלישית, היו רוב חבריה אנשים שאינם מוכש¬ 
רים. זומנה "אסיפד, דמוקראסית" של באי-כוח גופים ציבו¬ 
ריים, וזו בהרה מוסד מייעץ שנתכנה "קדם-פארלאמנט". אך 
תחליפים אלה לאסיפה מכוננת, שהבחירות אליה נרחו כפעם 
בפעם, לא יכלו לתת לממשלה תמיכה ציבורית אמיתית, 
שהיתר, דרושה ביותר. 

המונייהעם עייפו מהבטחות מילוליות וכמהו לפעולה 
מכרעת בשאלות־השעה. הבולשוויקים שלטו עתה בסובייטים 
של פטרוגראד ומוסקווד, ובמהרד, גם בעדי השדר,. לנין, 
ממחבואו בפינלאנד, האיץ בחבריו לפתוח בהכנות מיידיות 
לד,חקוממות (ע״ע בולשויזם, עמ׳ 843/4 ! טרוצקי, עמ' 953 ). 
הממשלד, ידעה על ד,ד,כנות המרדניות, אך ד,שתד,תד, בנקיטת 
צעדים נגדיים עד שאיחרה את המועד. בליל 24/25.10 ( 7.11 
לפי הלוח החדש) השתלטו הבולשוויקים על הבירה, בהי- 
תקלם בד,תנגדות קטנה בלבד, קרנסקי נמלט ושרים אהרים 
נאסרו, ותוך שבועות־מספר שלטו הבולשוויקים ברוב מרכזי- 
המדינה פרט לדרום. בעיותיהם העיקריות לא נפתרו: ביצור 
שלטונם, והגשמת המטרות הסוציאליסטיות בעיצומה של 
התמוטטות כלכלית ובמצב של ערב מלחמת-אזרתים. 

הרודנות הבולשוויקית. ההפיכה — שכן זהו 
הכינוי ההולם את ,מהפכת-אוקטובר"— זכתד, בלגיטימאציה 
מפוקפקת־כלשהי בקונגרס ה 2 של הסובייטים, שסמך ידו 
ב 25.10 על "מועצת הקומיסארים העממיים" (סובנארקום), 
כלר, הממשלה החדשה, שהיחד, על טהרת הבולשוויקים. רוב 
צירי הקונגרס היו מעדיפים, למרות אהדתם לבולשוויקים, 
ממשלת קואליציה של כל הקבוצות הסוציאליסטיות ולא 
התכוונו לתת לממשלד, זו יד חפשית לשלוט במדינה זמן 
בלתי-מוגבל. עד מהרד, התברר, שהבולשוויקים, ובמיוחד 
לנין, פירשו את המושג "דמוקראטיד, סובייטית" בצורה מפלג¬ 
תית צרד, ביותר, כלומר, שהבולשוויקים לבדם ביטאו את 
"רצץ המעמד של הפרולטאריון המהפכני*, וממילא הם לבדם 
זכאים לשלוט, אולם בהגשמת מדיניותם חייבים הם לגייס 


את סיועם הפעיל של "ד,מוני-ר,עם". תפקיד האירגונים שאינם 
בולשוויקים היה, אליבא דלנין, לסייע בחיזוק "ד,רודנות של 
הפרולטאריוך או לדדות נידונים לפירוק כ״אנטי-מהפכנים", 
שכן אין נייטראליות במלהמת-המעמדות ומפלגות מדיניות 
הן בד,כרת מכשירים מעמדיים. 

בבצרם את שלטונם השתמשו הבולשוויקים באמצעישיכ־ 

נוע וכפיה כאחד. בצווי הסובנארקום הראשונים, במיוחד 
בענייני השלום והרפורמה האגרארית, היתד, מידד, רבד, 
ויעילה של תעמולה. המקופחים מבחינה פוליטית או כלכלית 
נתבקשו לסייע בקעקוע כל שרידי המשטר "הבורגני" הישן. 
פניה זו זכתד, לדדענות רבה, עד שתחילה דומד, היד" שגם 
סמכות השלטון החדש תתפורר בתוהו־ובוהו שהשתרר במדי¬ 
נה. אך בו בזמן נגלו קוויו של מבנה מוסדי חדש, שלבש 
במהרד, צורד, אוטוריסארית. למדינה הסובייטית (רשמית: 
"ד,רפובליקד, הרוסית הסובייטית הפדראטיווית הסוציאליס¬ 
טית") ניתנה ביולי 1918 חוקה, אלא שזו הסחירה את עובדת- 
היסוד של המבנה המדיני: שליטה אוליגארכית של הנהגת 
המפלגד, הקומוניסטית. עליונותה חכל־יכולה של המפלגה, 
שהיתר, תאורטית בתהילה, היתד, למציאות מ 1919 . קומיםרים 
בולשוויקים השתלטו על ד,ר,רכב והפעולה של הסובייטים, 
שהיו להלכד, מנגנון המינהל! הסובייטים בערי־ד,שדח הוכפפו 
לוה״פ המרכזיים שלהם ואספותיהם ודיוניהם של סובייטים 
אלה נתרוקנו מתכנם אף שלא בוטלו רשמית. חד,ליך דומה 
ארע באיגודים המקצועיים, בקואופראטיווים הצרכניים וב־ 
אירגונים המוניים אחרים. הפיקוח הפוליטי שהונהג בצבא 
האדום, אשר בו שירתו (ב 1920 ) 51/2 מיליוני חיילים, הפכו 
למכשיר רב-עצמד, לאינדוקטרינאציה של נאמנות למשטר. 
המשטרד, המדינית (צ׳קה) פקחה עינה על מתנגדי המשטר 
ועל החשודים בכך. תוך שבועות מספר מהקמתד, בדצמבר 
1918 פתחה הצ׳קה במאסרים, והם קיבלו במהרה ממדים המו¬ 
ניים. בעקבות נסיון ההתנקשות בלנין ב 30,8,1918 בא גל של 
״טרור אדום״, שבו נהרגו בפטרוגראד בלבד 500 איש. או¬ 
מדים אח מספר חללי הטרור בכל תקופת המהפכה ומלחמת- 
האזרחים ב 50,000 , שלא כולם היו מהמעמדות המיוחסים- 
לשעבר, ושרבים מהם "חוסלו" ללא משפט אפילו בפני בי״ד 
מהפכני. לנין הורד" שהתפיסה של שלטון־החוק היא "בורג¬ 
נית" ומקומה לא יכירנה ב״רודנות של הפרולטאריון", שה¬ 
אינטרסים שלד" כפי שקובעת אותם המפלגד" הם לבדם 
חייבים לשמש קו-מנחד, בענייני חוק ומשפט. 

תנאים אלה לא איפשרו קיום אופוזיציד" נסיונו של חלק 
מהשמאל הדמוקראטי להשתתף בשלטון כדי לשמור על חי¬ 
רויות אזרחיות ומדיניות כלשהן נסתיים בכשלון. בדצמבר 
1917 הצטרפו ס״ר שמאליים לממשלה, אך הם לא הצליחו 
לרכך את הקו המדיני והתפטרו ב 19.3.1918 במחאה על חתי¬ 
מת שלום ברסט-ליטובסק (ע״ע, עמ׳ 904 — 906 ). האסיפה 
המכוננת, שזמן כה רב ציפו לכינוסה ושבה היד, לס״ר רוב 
גדול, פוזרד, יומיים לאחר התכנסותד, ביאנואר 1918 . יורשה 
הרשמי של האסיפה, קונגרס הסובייטים, לא היו בו נציגים 
אופוזיציוניים אחרי יולי 1918 , ותפקידו היד, פורמאלי בעיקרו. 

גם במפלגה הקומוניסטית עצמה התרכז במהרה הכוח 
בצמרת בלבד. בוועידה השביעית של המפלגה, במארס 1918 , 
עוד נערך דיון מדיני של ממש, בקשר לחתימת חוזח ברסט- 
ליטובסק! אך בוועידה השמינית, במארס 1919 , דנו בעיקר 
בענייני מצע ואירגון, וד,יא הקימה את "הפוליטבירו" (הלשכה 



369 


(ד)טהםפה הרוסית 


370 


הסדיניח), שעסק בענייני יומיום ושנבחר מבין חברי 
הוועז־ המרכזי, ה״אורגבירו" (הלשכה האירגונית) והמזכי¬ 
רות, שעסקו בבעיות הפרסונאל במנגנון המפלגה התופח 
(,.אפאראט"). לנין טען בשם בטחון המשטר נגד התובעים 
לשמור על הדמוקראטיר. הפנימית במפלגה, שבראשם עמד 
בוכרין (ע״ע), ואח״כ, כשהתעורר הוויכוח בין טרוצקי. 
שהציע להקים "צבא־עבודה", לבין בעלי המגמה הריכוזית- 
הממלכתית, בשאלת מקומם של האיגודים המקצועיים, פסק 
לנין למעשה לטובת הריכוזיות (ע״ע טרוצקי, עמ׳ 954/5 ). 

במארס 1921 פרצה מרידה בין מלחי-ד,צי בקרונשטאט. 
מלחים אלה, שהיו ב 1917 תומכים נלהבים בבולשוויקים, 
דרשו עתה "סובייטים בלי קומיסארים". נוכח שביתות הפו¬ 
עלים הרעבים בבירה ומהומות האיכרים במחוזות רבים לא 
יכלר, המפלגה להרשות לעצמה מותרות של דיונים נוספים. 
המרד דוכא באכזריות ( 18.3.1921 ), ובקונגרס העשירי של 
המפלגה שנערך אותה שעה נתקבלה, בהשראת לנין, החלטה 
הקובעת ש״סיעתיות" היא עבירד, על משמעת־המפלגה. קבר 
צות בדלניות דוכאו, וד,מםלגה השלטת היתד, למונוליתית. 

מ ל ח מ ת - ה א ז ר ח י ם. זמן קצר אחרי מהפכת־אוקטובר 
החלד. מלחמת־אזרחים על השלטון באיזורים מרוחקים יותר 
של הקיסרות הרוסית, וזו לא נסתיימר. עד נובמבר 1920 , עם 
פינוי קרים מכוחותיו של פ. נ. ורנגל (ע״ע). מלחמת האזר¬ 
חים התנד,לד. לרוב בין כוחות' לא-םדירים, וד,יתה מלווה 
תהפוכות פתאומיות במצב. בר.תאם לכך השתנו גם היחסים 
בין הרשויות המדיניות והצבאיות המרובות, שניסו לקיים 
את שלטונן הרופף במקומות שונים. הנצחון הסופי של "האדו¬ 
מים" על "הלבנים", כפי שכונו הקומוניסטים ומתנגדיהם, 
הושג בעיקר הודות לד,צלחתם בגיוס תמיכה בקרב שכבות 
רחבות וכן הודות לפירוד בין מתנגדיהם. אך רוב התושבים, 
בייחוד האיכרים, לא השתתפו במאבק שגרם לר,ם סבל איום. 
בתקופד, האחרונה של הקרבות התארגנד, באוקראינד" שהיתה 
מאיזורי הקרבות העיקריים, תנועד, "ירוקה", בעלת גון 
אנארכיסטי, שהתנגדד. ל״אדומים" ול״לבנים" כאחד. 

כקומיםאר-ד,מלחמה הבין טרוצקי, שהמוראל הוא גורם 
מכריע במלחמד, לא-סדירד" ונד.ג בגמישות בעניינים מדיניים 
ואיסטרטגיים. הוא דרש שקצינים מהצבא הצארי יגוייסו 
לצבא האדום, חרף דעתם של קומוניסטים רבים ובראשם 
סטאלין. קצינים אלד. הביאו תועלת רבד, לצבא האדום, ויחד 
עם זאת מונו קומוניסטים ל״קומיסארים פוליטיים" בצבא 
לפקח על הקצינים שנאמנותם היתד, מפוקפקת. המשמעת 
בצבא היתד, חמורה ואירגונו יעיל יותר מבצבאות הלבנים, 
וכן לא היה מחסור בכוח-אדם; הציוד וד,חימוש היו לעתים 
לקויים אך המצב נשתנה משגוייסו משאבי־ד.תעשיד. ללא 
רחמים לצרכי־הצבא. 

מתנגדי האדומים סבלו מכך שהאיזורים שבשלטונם היו 
דלילי-ישוב ולא-מפותהים, מהעדר מנהיגות צבאית מוכ¬ 
שרת — חרף השיעור הגבוה של קצינים צאריים בשורותי¬ 
הם מד.עדר תיאום בין מפקדי החזיתות השונות ומפריקת- 
העול בשורותיהם. עיקר חולשתם היה מדיני. המפקדים 
העליונים, אדמיראל קולצ׳ק (ע״ע) וגנראל דניקין (ע״ע), 
לא הציעו תכנית למשטר דמוקראטי כתחליף לבולשוויזם. 
כלאומנים דגלו ברוסיד. מאוחדת ולא נטו להתפשר עם 
הלאומים הרבים שד.יוו חלק נכבד מד,אוכלוםיה שבשליטתם. 
גישה זו השפיעד, במייחד על האוקראינים, הגרוזים וד.קבר 


צות המוסלמיות, שתבעו אוטונומיה (כמוהם כקוזאקים) אם 
לא עצמאות מלאה. הבולשוויקים הבטיחו ברצון זכויות 
כאלד" אף שברור היה כי התכוונו לפרשן פירוש צר ומעוות, 
כיוון שסברו שהאינטרסים של הסוציאליזם הבינלאומי עדי¬ 
פים על אלה של הלאומים הבודדים. פירוש הדבר היה — 
שליטה של המפלגה. הקומוניסטית הכל-רוסית במוסקווד, על 
כל עמי רוסיד" במסווה של מוסדות פדראליים. 

מלחמת-ד,אזרחים הוארכה וד,סתבכה'עקב התערבות מדי¬ 
נות זרות. מעצמות "המרכז" ניצלו לטובתן את ההזדמנויות 
שנפתחו בפניד,ן כתוצאה משלום ברסט־ליטובפק. בתום 
מלר,״ע 1 , יצאו כוחותיד,ן ור,שאירו אחריהם ריק פוליטי. 
מעצמות "ד,הסכמד," ביקשו לסייע ל״לבנים", תחילר, נגד 
הגרמנים ואח״כ נגד הבולשוויקים. יחד עם זאת לא רצו 
מדינות-המערב לד,םתבד בד,תקשרויות הדוקות-מדי, כגון 
ע״י משלוח כוחות-צבא ניכרים, בשל הבעיות הדוחקות באר¬ 
צותיהן שלהן וד,חשש שד,סתבכות רבד,־מדי ברוסיה תגרום 
אי־שקט בארצותיהן. מעצמות-ד,מערב חשדו זו בזו ופעלו 
תכופות בצורד. מנוגדת אהדדי. "ניגודים אימפריאליסטיים" 
אלד. נוצלו היטב בידי הבולשוויקים: אעפי״ב מנעד, התערבות 
המעצמות התפשטות ספונטאנית של הקומוניזם למזרח אירו¬ 
פה ולמרכזה, דבר שנראה אפשרי בגמר מלד,״ע 1 . מאמצי 
הקומאינטרן(האינטרנאציונאל השלישי, הקומוניסטי), שנר 
סד במארס 1919 , לעודד מר,פכות בחו״ל לא הצליחו. בגמר 
מלחמת-ד,אזרחים חתרה הממשלה הסובייטית לכונן יחסים 
תקינים עם "המדינות הרכושניות", אף שהפצת הקומוניזם 
חוסיפד, לד,יות מטרה חשובה במדיניות-ד,חוץ הסובייטית. 

המה״ר היתה מד,מאורעות חחשובים־ביותר במאה ד. 20 
והשפעתה על המדיניות הבין־לאומית היתד, עמוקה. היא 
הולידד, יסוד של אי-יציבות מתמדת במדיניות האירופית 
ואח״כ במדיניות העולמית. לראשונה בד,יסטוריד, המודרנית 
הצליחה מפלגר, מד,פכנית, שמטרתה המוצהרת היתד, לבנות 
מחדש את כל מוסדות החברד, האנושית, להשתלט על מדינר, 
גדולה וחשובה ולר,חזיק בשלטון. בניגוד למהפכות אחרות 
לא באה בעקבות המה״ר רסטוראציה או הידרדרות לרודנות 
צבאית ("בונפרטיזם"). הקומוניסטים הסובייטים, שד,ביאו 
בחשבון שתי אפשרויות אלו, הצליחו למנען ע״י שיטת- 
שלטון חדשה של "מדינת-אפאראט" המנציחה עצמד" סמכו¬ 
תו של שלטון זה התבספה לא על רצונו החפשי של העם ולא 
על מסורת אלא על אן^דאולוגיד" הוא טען, שפעולותיו מונחות 
עפ״י "ד,תאוריח המארכסיפטית-לנינית המדעית", כלר, מסיי¬ 
עות להגשמת הנבואד, המקורית בדבר מד,פכה סוציאליסטית 
בעולם כולו. המארכסיזם, שהיה לפני-כן השראה אינטלקטו¬ 
אלית בלבד, הפך לתורד, רשמית של המדינד, או לאמונה 
חילונית, שניתן להשתמש בד, לצידוק פעולות שנעשו כדי 
לחזק את האפאראט, וחיזוק זד, יסייע לאפאראט בד.שגת 
מטרותיו המוצהרות ושאינן מוצר.רות. הקומוניסטים טענו, 
ששלטונם מגשים את שאיפות ההמונים כפי שבוטאו במד,״ר. 
כדי לשמור על אגדד, זו נאלצו לשכתב חזור ושכתב את 
תולדות ד,מד.״ר. תמונה מסולפת של תולדות ד,מד,״ר מילאה 
תפקיד תעמולתי, לפי שמעשי הבולשוויקים וד,תנהגותם, 
טד,דתם הרעיונית, מיומנותם חתכסיסית וקשיחותם האירגו- 
נית הוצגו כמופת לפני מהפכנים בחו״ל. הצלחתד, החמרית 
של ד,מד.״ר השפיעה בייחוד על ארצות מתפתחות, שבתנאיד. 
החברתיים וד,כלכליים יש צד דמיון לאלה שהיו ברוסיה לפני 




371 


(ה)מהפכה הרוסית — (ה)מהפפה התעשיניו! 


372 


1917 , ושהמשכילים שבהן שואפים למודרניזאציה מהירה 
אפילו כרוך הדבר באלימות. מצד שני נשמעו בכל 
מקום דבריהם של אנשי־מחשבה שהצביעו על המחיר העצום 
שתבעה המה״ר מבחינה כלכלית, ויותר מנך — מבחינה 
אנושית. — וע״ע מועצות, ברית ה־. 
ל. ד. טרוצקי, תולדות הפהפכה הרוסית (חרג׳ א. שלונסקי), 

7116 !?/ תרצ״א-תרצ״ד ן ■ £1/0114 ^ מעימצו 
ס} ^ 001 ) 1 , 7 ; 81 ם 011 םד ¥31 ; 1951 ,חי! ,[ 192 — 1917 ,מס* 
1^£:/01( 0 7/1£ ,$^ני 8 תגו 1 ^ . 11 ; 1957 ,חסוזו / 

1958; >/10<,> 7/1£ , 1 > 3 שו 1 שז 

1958; 0. ^£1 ) 1 ; 1959 /ס 1 ^ו§דז 0 ^^ 7 ' < 47 [ 1$ ) 3 הז ., 

.4 0/ ]11{5! - 1 ת €0 7116 , 0 ז 1 ו 31 ו 8€1 ,. 1 ; 1959 ,¥! , 1 >ו 

נד^השיע .? : 1960 .מ 0 /מ 17 { 1£ < 501 1£ { 1 / 0 /<ומ/>נמ !■!, 

1100 .? - ■ 161 )׳׳יו 0 זמ .? . 11 ; 1960 , 1 זסו^ ££0114 [ 1 01 1 ז 

11 ז£הז 1 זז£י 1 ס 0 01 וז 0 ו}};ו 0 ' 1 ? ו 07 ו 1114$$ £^ 7 ,(. 18 >€) ץ; 81 ת£ז£^ . 

1917, 1-11[, 1961; 11. ?0 ■ 711£ , 02 ו^ 21€1€ צס ^ 

11144$10304/161 711€ ,ו 01 ז 1 ־\סודנ 3 'זו 1 ^. ,א . 11 ; 1962 ,מ 0 ו/ע'\ 1 4 ז 
1^(1>01{411 €8 עב' 1 .מ ;(עבר׳: תשכ״ו) 1962 , 1917-1949 , 1 זס , 

7716 111 ..ז ;* 1964 ,מסומ/ן 1£1 ט $0 46 [} / 0 ן; 0 /^עמ/־/ס . 

0 ; 1966 , 1-111 , 1923 — 1917 , 1041 ^ 61/0111 ^ 1 7110 ,זזב 

;** 1967 , 4141 ^ 1111 504/161 01 ץ- 1£04 ו 14 4 , 311013 ^ ם ¥0 ,ס 

- 0011 ;* 1968 ,ת 0 הז{ 1 ) 501/16 £<{ 1 4111 ^* 111 ,נ 181 בז\\ . 8 .'׳י\ 
11 ז 3 ׳\־ו 113 , 00 ו 1 ט 01 ׳ 8€3 8088130 €ו 1 ז תס ששתשזש) 

1161/01441! . 1968 .ע/•!./"?! ^ז 1£1 זס 
ג׳. קי. 

,(^x1^ (ה) מהפלה הוזעעויניוז (ת 10 ] 0111 ׳ג 1511:131116 \ן 

מונח, שתחילתו בצרפת ושכבר הכלכלן ז׳-־ב. מי 
( 537 ! מת ב 1832 > השתמש בו ושנשתגר בעלובות ספרו של 
ארנולד טוינבי(ע״ע [ 1 ]), "תמהפכה התעשיינית באנגליה" 
( 1884 ). לתיאור התמורות הטכנולוגיות, הכלכליות והחבר¬ 
תיות בבריטניה במחצית השניה של המאה ה 18 ובשליש 
.19 הראשון של המאה ה 

משמעותו של המונח מ״ת התרחבה משהחלו משתמשים 
בו לתיאור תמורות דומות שחלו לאחר־מכן בארצות אחרות— 
תחילה באה״ב ובאירופה ואח״ב גם ביבשות אחרות. באחרונה 
החלו מדברים גם על "מ״ת שניה" לתיאור התמורות בימינו, 
מאז מלה״ע 11 ובמיוחד מאז התפשטות האוטומטיזציה (ע״ע 
[כרך־מילואים]). מתוך־בך נתברר. שאין ייחודיות זמן ומקום 
לתמורות אלו. וכץ נתברר, שאף שהמה״ת בבריטניה השפיעה 
על המה״ת בארצות אחרות — הן במישרין, ע״י מומחים 
ואספקת מכונות, והן בעקיפין, כמופת משרה— הרי אין זהות 
התפתחותית בין ארץ לארץ באשר לתנאים היפים לתיעוש. 
המונח מ״ת התייחד לתיאור תקופה מכרעת בתיעושה של 
בריטניה, אבטיפוס של התפתחויות אלה. ובהוראה היסטורית 
זו של המונח עוסק הערך. על המד,"ת בארצות אחרות 
ובזמנים אחרים — ע״ע תעוש! מודרניזציה. 
המה״ת בבריטניה לא היתה מוגבלת לתקופה המכונה על 
שמה. יש לראות את המה״ת כתהליך, שראשיתו במאות 
ה 17/16 . כבר אז גדל מאד היסוד הקאפיטאליסטי בכלכלה: 
קמו תמים, הייצור התעשייני נשמט מעט-מעט מידי האומ¬ 
נים, שכוח הגילדות שלהם ירד, וקמו מפעלי-תעשיה שאחדים 
מהם העסיקו מאות עובדים. 

המצאות חשובות שהשימוש בהן איפשר את המד,"ת היו 
בשטח הטכסטיל (ע״ע, עמ׳ 713/4 ), בשיטות חדשות של 
שימוש בחמרי־גלם ובעיקר בפחם ובברזל וניצול הקיטור 
(ע״ע וט, ג׳ימז) ואמצעי-התחבורה המכניים—אניית-ד,קיטור 
והרכבת (ע״ע טכניקה, עמ׳ 701/2 ).'בצד המצאות חשובות 
שהכניסו שינויים מהפכניים בייצור היו אחרות, רבות יותר 
אך פחות מהפכניות, שבחלקן לא היו אלא שיכלול-מה, אך 
בהצטרפן שינו כליל את דרכי הייצור. את השינוי העיקרי 


בשיטת הייצור — הנהגתה של שיטח בית-החרושת — אין 
לתאר כטבנולוגי בלבד אלא כשינוי אירגוני, כלכלי, חברתי 
ותרבותי (וע״ע יצור תעשיתי). 

כבר בתחילתה של המה״ת נמצאו אנשים שציינו את 
העובדה, שמארכס הדגישה אח״ב,שלא עצם התמצאות והידע 
הטכנולוגי קובעים אלא יישומם והשימוש בהם, בלו׳, קובעת 
המציאות הכלכלית והחברתית שמעודדת המצאות אלה 
ומוכנה לקלטן. הבריטים לא היו היחידים שהעמידו מקרבם 
ממציאים; הצרפתים לא נפלו מהם בכושר-ד,המצאה. אולם 
המר,״ת התחוללה דווקא בבריטניד,. ואלה הגורמים העיקריים 
שנוהגים לציין כסיבותיה: 

1 ) גידול האוכלוסיה. באמצע המאה ה 18 הואץ מאד גידול 
האוכלוסיה בבריטניה. הסיבות לבך אינן ברורות לגמרי, 
לפי שלא חלה התקדמות משמעותית ברפואה ובתברואח 
(פרט לחיסון בפני אבעבועות ולשיפור במי.לדות). שאלת 
הקשר שכין גידול האוכלוסיד, לבין חמה״ת אף היא שנויה 
במחלוקת. 

2 ) המהפכה החקלאית. למה״ת קדמה מחפכה בחקלאות 
(ע״ע, עמ׳ 888/9 ) שנמשכה גם בתקופת המה״ת גופה. 
הנהגת שיטות משופרות בחקלאות היתד. תנאי הכרחי למה״ת, 
שאם לא כן היה גידול האוכלוסין וגידול חלקו של כוח- 
האדם שאינו מועסק בחקלאות גורר עליה במחירי המזון או 
ביבוא מזון מחו״ל. עליה במחירי המזון היתה מקטינה אח 
כוה-הקניה של השוק למוצרי־תעשיה, ויבוא מזון היה פוגע 
במאזן-התשלומים. 

3 ) סחר-החוץ. בני דור המה״ת הרבו לציין את חשיבותו 
של סחר־החוץ במדרבן העיקרי של התיעוש. סחר־החוץ של 
בריטניה איפשר לה תחילה לצבור אח ההון הדרוש לתיעוש— 
בעיקר מהמסחר בצמר וכן בטבק ובסוכר שגדלו במושבותיה 
באמריקה — ואח״כ העמיד לרשותה שווקים גדולים למוצרי 
חעשייתה. 

4 ) תנאי-טבע. מבחינת התפתחות התעשיה נהנתה ברי¬ 
טניה ממציאותם של שני המחצבים היסודיים שהיו ההשובים- 
ביותר; פחם וברזל, ומהעובדה שמכרוה הפחם והברזל סמו¬ 
כים זה לזה. מבחינת התפתחות הסחר נהנתה בריטניה 
ממעמדה הגאוגראפי. כארץ שאין בה מקומות מרוחקים מדי 
מהים והיא שוכנת בדרך-המלך הראשית של נתיבי המסחר 
העולמי. במאה ה 18 נכרו תעלות רבות שקשרו מקומות 
שאינם סמוכים לחוף אל התחבורה הימית, וכן גדלה מאד 
רשת הדרכיס-בתשלום ( £8 ז 11 קמז 111 ). התפתחויות בתקופת 
המה״ח גופה היו סלילת כבישי מקאדם (ע״ע דרך, עמ׳ 
152/3 ) ומסילות־הברזל. 

5 ) מימון. המה״ת לא היתד, יכולה להתחולל ללא מערכת־ 
מימון ציבורית וללא אשראי זול, לפי שהקמת מפעלי- 
התעשיה בקנה-המידה הדרוש היו תכופות מעל לאפשרויותיו 
של משקיע יחיד. נד.גי-השקעה ציבורית למטרות רווח והש¬ 
קעה במניות היו מקובלים במידד, גדולה־למדי עם הקמתן 
של חברות-המסחר, כגון "הברח הודו המזרחית" (ע״ע הדו 
המזרחית, חברת), שנוסדה בס 160 , והתבססו עם ייסודו של 
״הבאנק של אנגליה״ ב 1694 (ע״ע בנק, עמ׳ 200 — 201 ). 
האשראי היה זול, עקב האימון ביציבות ומערכת־הביטוח, 
וניתן היה להשיגו בבריטניה במחצית השניה של המאה ה 18 
בריבית של 4% בלבד. משקיעים וחוסכים באירופה השקיעו 
אף הם את כספם בבריטניה. 




373 


(ה)מהפכה התעשינית -■־ מהרשטרה 


374 


6 ) המשטר. צורת־המשטר שהתבסםה באנגליד. אחרי 
״המהפכה המהוללת* של 1688 נחשבה זמן רב לאחת הסיגות 
העיקריות למה״ת בבריטניה. יש טוענים שההתפתחות הכל¬ 
כלית במאות ה 18 וה 19 לא היתה אפשרית ללא משטר של 
חופש ושל התערבות מעטה־ביחס מצד השלטונות, שנתנו יד 
חפשית ליזמה הפרטית. על דעה זו, שהיתה רווחת מאד, קמו 
עוררין משנתברר שמ״ת יכולה להתחולל גם במשטרים בעלי 
אופי שונה, כגון בגרמניה הקיסרית וביאפאן. אולם אין 
עוררין באשר להשפעתה החיובית של היציבות המדינית, 
שהושגה אחרי 1688 , ושיצרה אימון שעודד את החסכונות 
וההשקעות, 

הדעות חלוקות לגבי הערכת משקלה של כל אחת מהסי¬ 
בות למה״ת בבריטניה שנמנו כאן ולגבי אחרות (כגון המסר 
רות התרבותיות המיוחדות של דיסנטרים (ע״ע), סקוטים 
ויהודים, שמילאו במה״ת תפקיד גדול יוזסית למספרם). אולם 
הכל מודים, שאין סיבה אחת ויחידה שהיא לבדה איפשרה 
את המה״ת או שהיתר, הגורם המכריע לה. גידול מהיר של 
האוכלוסין היה במאה ה 18 גם באירלאנד — ובמאה ה 19 
במין, באינדונזיה ובמצרים — בלא שנתלווה לכך תהליך של 
תיעוש: המשטר בהולאנד היה אף הוא ייצוגי, בדומה לברי¬ 
טניה, וכן היה להולאנד מעמד בינוני רב-הקף עם מסחר, 
צבירת הון ומסורת מדעית, ואף אתיקה פרוטסטאנטית, אך 
תיעושה של הולאנד חל בתקופה'מאוחרת-יחסית. 

שאלה מרכזית היא מפני־מה לא הקדימה צרפת את ברי¬ 
טניה במה״ת. במאה ה 18 היתה צרפת המאוכלסת והמפותחת 
במדינות אירופה, ולה מעמד בינוני גדול במספרו, סחר־חוץ 
שהתפתח במהירות וד,יה גדול בהיקפו משל בריטניה ומסורת 
ארוכה של מלאכה ותעשיה. אולם צרפת', בשל חומות-המכס 
הפנימיות שלה, היוותד, למעשה שוק קטן בהיקפו מבריטניה, 
וזו האחרונה היתד, במאה ה 18 השוק הגדול־ביותר באירופה 
המערבית. תעשייתה של צרפת התטחתה במוצרי-עילית, 
שמחיריהם היו אמנם טובים אך לא ניתנו לייצור המוני! 
שווקיה של צרפת — הן השוק הפנימי ור,ן שוקי־החוץ שלה, 
ובכללם שוקי המזרח הקרוב שמהם דחקו הצרפתים את רגלי 
האנגלים — עשרם היחסי היה קטן, ולפיכך צרכו מותרות 
לשכבות העליונות בלבד אך לא מוצרים סטנדרטיים שייצו¬ 
רם ניתן למיכון. לעומת-זאת היו שווקיה של אנגליה — הן 
הפנימי והן החיצוני, ובייחוד זה של אה״ב, שכלכלתה הוסי¬ 
פה להיות קשורה בכלכלת אנגליה ומשלימה לזו גם אחרי 
השתחררותה מאנגליה — עשירים-ביחס, לפיכך היוו שוק 
למוצרים המתאימיס-ביותר לייצור המוני. מערכת-המימון 
של צרפת היתה גרועה בהרבה מזו של בריטניה, ואחרי 
ההתמוטטות הכספית הענקית ב 1720 , הקשורה בשמו של 
ג׳ון לו (ע״ע), איבדו ההוסכים את אמונם והשקיעו את 
כספם בעיקר בנכסי-דלא-ניידי, יש שמציינים גם את נר,גי־ 
הבזבוז של האצולה הצרפתית, שמשקלה החברתי היד, גדול 
ללא שיעור על זה של האצולה בבריטניה, ולעומת־זאת את 
נהגי החסכון, ההשקעה והעבודה של בריטניה הפרוטסטאנ¬ 
טית ובייחוד הדיסנטרית. ומעל לכל מציינים את הנסיגה 
שחלה בר,תפתחות'הכלכלית בצרפת כתוצאה מזעזועי המה¬ 
פכה הצרפתית ואי־היציבות המדינית שבאה בעקבותיה. 

המה״ת בבריטניה הביאה ■ לירידה יחסית באוכלוסיה 
הכפרית ולעליית הערים, ומרכז־הכובד עבר מהשטחים החק¬ 
לאיים בדרום-מזרד, לאיזורי הברזל והפחם בצפון-מערב, 


שבהם קמו ערי־התעשיה הגדולות (מנצ׳סטר, ברמינגם, לי- 
וורפול). ערכי כלכלה, חברה ומשטר ד,שתנו; חשיבותן הכל¬ 
כלית של האדמות ירדה יחסית, והעושר חולק חלוקה חדשה, 
רחבה יותר! בערים התפתח מעמד-פועלים רב-ממדים, ועם 
התארגנותו קמו מסגרות חדשות של סמכות ושל כוח! וכן 
הלו שינויים חברתיים-תרבותיים עמוקים, עם הפיכתה של 
החברה לעירונית ביסודה ועם התחלתו של יחם חדש של 
העובדים לעבודה: שוב לא היו הבריות עסוקים ברובם 
בעבודת־אדמה או באומנות, אלא מפעילי־מכונות במשטר 
בית־החרושת, ששכרם הוא הפיצוי היחיד לעבודתם. 

המה״ת, בשלביה הראשוניים בבריטניה, היתה מלווה 
בסבל אנושי־רב. יום־העבודה ארך 16 שעות ואף 18 שעות, 
וגם נשים וילדים נאלצו לעבוד בתעשיה. העובדים שנהרו 
לערי־ר,תעשיה התגוררו בתנאים של צפיפות איומה במש־ 
כנות־עוני, שבהם פרחו מחלות ופשיעה. ההיגתקות מאורח- 
החיים המסרתי, הכפרי, בטרם תיווצר מםורת תרבותית 
עירונית חזקה, יצרד, הרגשת "בדידות תרבותית" וניכור 
מחוסר מסגרות של ליכוד חברתי. מצד שני אין לקבל את 
האידאליזציה של חיי האיכר לפני התיעוש! רגליים לדבר, 
שמבחינת תנאי־חיים היה מצבם גרוע יותר, ולפיכך נטשו 
רבים מהם אח עבודת־האדמה ועברו לערים. אך רגישותם 
של הבריות לתנאים קשים גדלה דווקא בשל ההתקדמות 
הבולטת בהשגי הטכניקה והכלכלה ואף בשל השיפור המסו- 
יים בתנאי-חייהם של העובדים. בדבר אחד אף הורע מצבם 
של עובדי-התעשיה לעומת מצבם בהיותם איכרים, והוא 
העדר הביטוח וההגנה מפני מחסור מוחלט. רק בסוף המה״ת 
בבריטניה החל החוק דואג לכיטוח-מה של הפועלים. כתקופה 
היסטורית ניתן לראות במה״ת שלב־מעבר מהחברה המסר- 
תית לחברה המודרנית. 

- 11 ־ 11 . 0 .זו\ ! 1918 , 1760-1330 ,.א . 7 •>*־ד ,! 01 ) 1311 ! . 5 .ד 
; 1554 , 1750-1870 /■׳(/ע , 1 [ 80 ־ 61 } 4 

.מ . 1 7116 .י, £6410 .. 1 . 11 ^ 1956 ,. 11 . 1 , 60 ^ 1 זץכ 1 ז׳ 

-הזס 0 01111 . 1 7116 , 5 ;) 1 ׳\ץ 0 מ^ . 0 .׳ 1 ;* 1958 , 1750-1950 

;^ 1958 ,^- 1 * €61212 2 ( 191 26 ( 1 211 10112 ד 81 112 6101 ז 16 ז 7 

.* 5 ^ 19 ,^׳ 121 ) €611 1 ( 181 126 } 212 . 8 , 1 16 ( 7 .יז 

אה. א. 

מסךטים, עי׳ע מרטהים. 

מהרשטךה מדינה במערב הודו המרכ¬ 

זית, על חוף הים הערבי! 307,480 קמ״ר, כ 46 מיליון 
חוש׳ ( 1967 ). הוקמה בשנת 1960 , משנחלקה מדינת בומבי 
(ע״ע) לשתי מדינות: מ׳ וגוג/רט (ע״ע [כרך מילואים]). 
פני השטח של מ׳ בנויים מרצועה מישורית צרה של מישור־ 
החוף ומגבעות ממזרח לה. החוף סלעי והכניסה היחידה 
לאניות גדולות היא לנמל העיר בומבי(ע״ע). ממזרח לגבעות 
מתנשאים הרי־גהאט המערביים (ע״ע הדו, עמ׳ 435/36 )! 
כ% משטחה של מ׳, מזרחית להרי-גהאט המערביים, מהווים 
חלק מרמתדקן (ע״ע! וע״ע הדו, עט׳ 437/8 ). כתוצאה מהת¬ 
פוררות הלבה, המכסה את הרמה, קיים באיזור מעטה של 
אדמה שחורה ופוריה. רובה הגדול של מדינת מ' — מתנקז 
מזרחה לעבר מפרץ-בנגל, באמצעות מערבת היובלים של 
שני הנהרות הגדולים' גומרי (ע״ע) וקרישנה. בצפון מבו¬ 
תרת הרמה ע״י נהר טאפטי, הנשפך י לים הערבי. שפלת־ 
החוף והמדרונות המערביים של הרי-גהאט מתנקזים מערבה, 
לים הערבי, באמצעות מספר רב של נהרות קטנים. בעוד 
ששפלת־החוף והרי-גהאט המערביים מבורכים בשפע של 





375 


מהרשמרה — מואב 


376 


משקעים. 1,200 —^ 2 מ״מ בממוצע בשנה (ע״ע ן)דר, עם־ 
440 — 441 ), מועטים המשקעים בחלק גדיל מאיזור רמת־ 
דקן, 500 — 600 מ״מ בממוצע בשנה, וקיימת בה סכנת־בצורת. 
כלפי מזדהה של מ׳ מתרבה כמות המשקעים עד כדי 800 — 
1,000 מ״מ בממוצע בשנה. במדרונות המערביים של הרי- 
גהאס מצויה צמחיית יערות ירוקי־עד ועצים נשירים, ואילו 
במזרח — מאפיינת הסוונה את הרמה. 

רוב אוכלוסיית מ' (כ 70% ) עוסקת בחקלאות. שני 
הגידולים העיקריים הס דוחן, גידול־המזון העיקרי, וכותנה. 
הדוחן גדל ברמה, ומתאים לתנאי היובש והקרקע באיזור. 
בחלקה המורחי של המדינה מגדלים חיטה, ואילו במערבה, 
במישור-החוח ובעמקי־הנהרות, מגדלים אורז. האדמה הגע¬ 
שית השחורה במערב־הרמה מתאימה לגידול כותנה! שטח 
גידול הכותנה באיזור זה — כ 25 מיליון דונם. כן מגדלים 
בטנים, קנה־סוכר, טבק, ירקות ופירות. 

מ' עשירה במרבצי בוכסיט ובן במלח, המופק ע״י התאי־ 

דות באיזורי־החופים, ומצויות במדינה כמויות קטנות של 
מנגן, עפרת־ברזל ופחם. תעשיית הטכסטיל היא הגדולה־ 
ביותר והיא מתרכזת בעיקר בערים הגדולות: בומבי (ע״ע 
[כרד־מילואים]), פונה, שולפור וסביבותיהן. שבהן הוקמו 
מטוויות ומפעלי-אריגה מהגדולים בעולם. מפעלי־תעשיה 
אתרים מעבדים ברזל ופלדה ומייצרים מכונות, ציוד חקלאי. 
ציוד־הנדסה, כימיקלים, בלי־זכוכית ועוד! ישנם שם גם 
בתי־זיקוק! מפעלים הידרו־חשמליים מצויים בהרי גהאט 
ליד בומבי ומשמשים את תעשיית הערים הקרובות. 

מתושבי מ׳ דוברים מאראטהי! מדוברות עוד כמה 
לשונות אחרות. מהן: גוג׳ארטי בצפון, הינדי במזרח ובצפון־ 
מזרח וקאנאדה בדרום. 82% מתושבי פ׳ הם הינדואים! 
השאר מוסלמים, בודהאים, נוצרים, גץנים ומעט סיקהים 
ופרסים. כ 30% מאוכלוסיית מ׳ יודעים קרוא וכתוב! מצויות 
בה אוניברסיטות, מהן אחת לנשים, ולומדים בהן כ 347,000 
ססודנטים ( 1968 ). 

האיזורים בצפת ובמערב הם המעויירים ביותר ובהם 
מצויות הערים הגדולות: בומבי ( 4.9 מילית תוש׳! אומדן 
1967 ), פונה ( 800,000 ), נאגפור ( 750,000 ), שולפור 
( 390,000 ),'קולהפור ( 230,000 ). 

בבומבי קהילה יהודית קטנה (ע״ע בומבי, עם׳ 845 ). 

, 1 * 1:10 ^ 1 )? £1 .א . 7 .>ו . 11 .ס 

.^ 1967 


מו, יורגן —? 10 * 1 101860 — ( 1813 — 1882 ),משורר,מספר 
וחוקר־פולקלור נורווגי. מ׳ התחיל להתעניין 
בסיפורי-העם הנורווגיים עקב ההתעוררות הלאומית הנורוו¬ 
גית ובהשפעת הרומאנטיקה הלאומית הדנית והגרמנית. 
בעיקר השפיע עליו מפעלם של האחים גרים (ע״ע) באיסוף 
אגדות. יחד עם הסופר וחוקר־הפולקלור פיטר כריסטן אסביו- 
רנסן (ת? 8 ת 01 גל 5 \, 1 1812 — 1885 ) פירסם ב 1843/4 את 
הקובץ זץזת 6 ע 66 * 011 ) * 515 ז 0 א (<םיפורי-עם נורווגיים"), 
שעורר התעניינות רבה בספרות העממית הנורווגית. הקובץ, 
שיצא במהדורה מורחבת ב 1852 , נחשב לאחד הגורמים העי¬ 
קריים בהיווצרות לשת-הכתב הנירווגית המודרנית והפך 
לחיבור מרכזי בספרות הנורווגית החדשה. מ׳ הוציא לאור 
גם אספים של שירי־עם, הנאמנים לשפתם המקורית, ובכך 
היו גם לכעין מכשיר לתנועה שביקשה להפוך את לשון-העם 


ללשון-הכתב התקנית בנורווגיה ( 1510331 ) 130 ; ע״ע אופן, 
איור). ב 1853 נעשה מ׳ כומר וב 1875 נתמנה הגמון בקרי׳ס־ 
טיאנסאנד. 

כל לתביו יצאו-לאור, ב 2 כרכים, ב 1877 , = 1914 . 


. 1929 .{ , 165 מ 1 מ 1 ־ 01 .? 

מואב^ שם של עם וארץ בימי המקרא. מזרחית לארץ־ 
ישראל. 

הארץ. ארץ מ׳ היתה מצפון לאדום, וגבולותיה היו; 
בדרום — נחל זרד (ואדי אל-חסא), בצפון —נחל חשבון, 
במזרח — המדבר (מדבר-מואב) ובמערב — יפ-המלח. נחל 
ארנון חתך את הארץ לרחבה, והבדיל בין שטה הררי שב¬ 
דרום לבין רמה נמו¬ 
כה ממנו בצפון. המי¬ 
שור הפורה של מ׳ 
(יהו׳ יג: ט,.טז, יז. 
כא) השתרע מצפון 
לנחל ושם שכנו הע¬ 
רים החשובות; מיך־ 
בא, ריבון, חשבון. 
אך בירת מ׳,' קיר־ 
מואב (כרך, ע״ע), 
היתה בדרום. ברא¬ 
שית תולדותיה וב¬ 
תקופות של שגשוג 
הגיעה ממלכת ם׳ עד 
לירדן, כפי שנראה 
מן הכינוי "ערבוח־ 
מואב" שניתן לחלק 
הדרומי-מזרחי של 
ערבות-הירדן! אך 
בתקופות-שפל היה 
נחל-ארנון לגבול מ׳ 
בצפון: "כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמרי" (במד׳ 



כא; יג, כו! שופ׳ יא, יח). וע״ע ארץ-ישראל, עמ׳ 102 — 103 . 

העם ומוצאו. בספר במדבר (כד, יז) מקבילים למ׳ 
"בני-שת", שהם שבטי שת ( 11 זט 5 ) הנזכרים בתעודות המצ¬ 
ריות מן האלף השני לפסה״נ ובתעודות שככתב-היתדות 
שלמן המאה הי״ח לפסה״נ בנודדים בחבלי־הספר של הקשת 
הפוריה, ובנראה פשטו גם בחבלי מ׳ זמן ניכר לפני התנחלו¬ 
תם של המ" וייתכן שחלקים מ״בני־שת" נבלעו בתוך מ׳. 
יש להניח, שראשיתה של ממלכת מ׳— בסוף המאה ה 14 או 
בראשית המאה ה 13 לפסה״נ, קודם התנחלותם של בני-ישראל 
בכנען. המ״ היו קרובים קרבת גזע ולשון לעברים! לפי ס׳ 
בראשית (יט, לז)'מוצאם מלוט בן-אחיו של אברהם.־ הסיפור 
על לידתם של מ׳ ובךעמי (עמון) מכוח מעשי-זימה במצב 
של שיכרות (ברא׳ יט, ל—לח), מכוון כנראה לגנות את 
מוצאם וייחוסם (וע״ע לוט; עמון). 

תולדות מ׳. כבר במאה ה 13 לפסה״נ היתד. מ׳ ממלכה 
חזקה ומאורגנת שעיקר ביצוריה היו מכוונים להגן על הגבול 
מצד המדבר! אך עוד לפני היאחזותם של שבטי-ישראל 
בעבר-הירדן המזרחי, כבש סיחון מלך האמורי (ע״ע) מידי 
מלך־מואב הראשון חלקים ממואב עד ארנון. שירת־מושלים 
עתיקה מתנה את מצוקתה של מ׳ בזמן ההוא: "אוי לך מואב, 
אבדת עם כמוש" (במד׳ כא, כט). לאחר מפלתו של סיחון 





377 


מואב — מואסן, אנרי 


378 


לפני בני־ישראל, עברו חלקים אלה לישראל (ר׳ במד' כא, 
יג—לא! דב׳ ב, ח—לו! שופ' יא, יב—כט). המסופר בתורה 
(במד׳ כב—כד) על בלק מלך מואב, ששכר אח בלעם(ע״ע) 
לקלל את ישראל (ולפי יהר כד, ט—י — אף נלחם בהם) 
משקף את היחסים המתוחים שבין ישראל למ׳ לאחר המלחמה 
בסיחון, ערב ההתנחלות בארץ־בנען. בקשת ישראל לעבור 
דרך מ׳ בשלום, בדרכם לארץ כנען, הושבה ריקם ע״י מ׳ 1 
ואעפ״כ נצטוו ישראל שלא להלחם בם' (ר׳ דב׳ ב, ט: שוס׳ 
יא, טו—יח). 

מ' נתחזקה במאה ה 12 לפסה״נ. בימי השופטים הציק 
עגלון מלך מ׳ לבנימין ואף השתלט על חלקים מארץ־ישראל 
המערבית, עד שהומת ע״י אהוד (ר' שום׳ ג, יב—ל). במל¬ 
חמתה כנגד ישראל חברה מ׳ לעמון ולעמלק (שם, שם, יג), 
אך נראה שבתקופת השופטים ואף בימי הממלכה הישרא¬ 
לית המאוחדת היתה מ׳ כפופה לבני-עמון. היא עמדה בפני 
לחץ ישראלי, עד ששועבדה לדוד (שמ״א יד, מז! שמ״ב ח, 
ב), שעשה בה שפטים, מן המסופר במגילח-רות נראה שקיי¬ 
מים היו בתקופת השופטים, בעחות-שלום, גם יחסי-שכנות 
בין שני העמים, כשאחדים מתושבי בית-לחם עוברים לגור 
בשדה־מ׳ ונושאים שם נשים מואביות (והשו׳ דח״א ד, כב). 

נראה שמ׳ היתד, שוב עצמאית מזמן פילוג הממלכה 
בישראל, עד לימי עמרי, שכבש חלקים ממ׳, כפי שמפורש 
בכתובת שעל מצבת מישע: "וירש עמרי את כל הארץ 
מהדבא״ (שורה 7 — 8 ). מ' בכללה היתר, כפופה לישראל עד 
לאחר מות אחאב. אז מרד בה מישע מלך מ׳, שכבש — כנראה 
בשנים 853 — 852 לפסה״נ — את ארץ-המישור, ביצר את 
הערים והעמיד בניינים. יהורם (ע״ע) מלך ישראל, יחד עם 
יהושפט (ע״ע) מלך יהודה ועם מלך אדום, הכו הרבה בחיל 
מ׳, במסע-מלחמה מהדרום, אך לא כבשוה (מל״ב ג! ור׳ 
דה״ב כ), וכנראה ששוב לא נשתעבדה לישראל אלא לזמן 
קצר, בזמן מלכותו של ירבעם (ע״ע) בן יואש. 

בימי תגלת־פלאסר 111 (ע״ע) מלך אשור, נשתעבדה לו 
מ' — מלכד, שלמנ שילם לו מס ( 734 לפסה״נ) — וכן היתה 
משועבדת והעלתה מס גם למלכי אשור שלאחריו. אז גבר 
לחץ הערבים על מ׳ מצד המדבר הסורי־ערבי, ומלכי אשור 
היו מושיטים לה עזרה. מ' לא נטלה חלק במרידות נגד אשור 
ובבל; היא ניצלה שעת-כושר כדי להכות ביהודה, כשזו 
מרדה בבבל(מל״ב כד, ב! והשו׳ ירמ׳ מה; יחז' כה, ח—יא! 
צפ' ב, ח-י). לפי יוסף בן מתתיהו (קדה״י י׳, ף, ז"), הגיע 
נבוכדנצר בשנת כ״ג למלכותו( 582 לפסה״נ) גם למ׳ והכני¬ 
עה. אולם נודדי ערב הם שגרמו לחורבנה של מ׳, עד שלא 
נשאר לה זכר בדורוח הבאים, אלא בשם ההיפארביה מואבי- 
טיס (קדדו״י י״ג, ט״ו,ד׳}. שרידי המואבים עברו למקומות 
אחרים (דנ' יא, מא! נחמ׳ יג, כג) או שנבלעו באחרים — 
כנראה בנבטים — שנאחזו בארצם (כך מסתבר מכתובת- 
הקדשה ארמית, מסוף התקופה הפרסית, שנמצאה בכרך). 
בתקופת החשמונאים כבש ינאי את ם', אך היא הושבה ילידי 
הנבטים ע״י הורקנוס, לאחר-מכן היתה מ׳ חלק מן ה״פרובינ־ 
ציה ןנרביה". 

תרבות מ׳. בתקופת המלוכד, הישראלית היתר, מ׳ 
מוקפת רשת-ביצורים, בעיקר בדרום ובמזרח, כחומת-מגן 
נגד הנודדים. ישובי־קבע רבים ובהם בנייני-אבן הוקמו בכל 
חבלי-הארץ, ובעיקר בעמקים, ליד מקורות-מים וליד הדרכים 
הראשיות. נראה, כי מ׳ הושפעה בעיקר מסוריה, בעקבות 


דרך-המלך המסחרית, שחצתה את כל עבר-הירדן המזרחי, 
מאדום עד דמשק, מהממצאים הארכאולוגיים נראה, שתקופת- 
השגשוג העיקרית בממלכת-מ' היתד, בין המאה ה 13 לבין 
המאד. ה 8 לפסה״נ. 

מהשרידים המואביים תופסת מקום בראש מצבת-מישע, 
שנתגלתה בדיבון וזמנה, מאמצע המאה ה 9 לפסה״נ. בה הש¬ 
תיירה עדות למלך המקים מפעלי ציוויליזאציה, מחדש ערים, 
בונה מקדשים, חוצב בורות ודורך מסילה ליד ארנון. מצבת־ 
מישע וכתובת קצרה־יותר על־גבי שבר של אסטלה שנמצא 
בדיבון — אף היא אולי של מישע — מורים על קרבתה של 
הלשון המואבית לעברית. בבלועה שמדרום לארנון נמצאה 
אסטלה, אולי מהמאה ד, 12 לפסה״ג, המתארת שליט, העומד 
בשעת מעשה״פולחן לפני האל והאלה בת-זוגו. ממנה נראה, 
כי מ׳ היתה מושפעת אז מתרבות מצרים, 

האל הראשי של מ' היה כמוש, כפי שמסתבר ממצבת- 
מישע, ומשמות-עצם פרטיים של מואכיים כגון כמושאל, 
כמושעם וכמושנדב (הוא מלך מואב כימי סנחריכ). אולם מן 
האמור כשורות יא וכד למדים אנו שנחשב כמוש לאלוהיהם 
של כני-עמון, וע״ע אדום; עמון! סיחון! פעור. ור׳ ע׳ מואב 
במפתח לכרך ארץ-ישראל (ברך-מילואים, עמ' 1029 ). 

1 . נייק, עבר-הירדן הסזרהי, 134 ־ 142 , תש״ו, הנ״ל, סעבד 
לידדן, 311-286 . חש״ך! י. ליוור, היסטוריה צבאית שר 
ארץ־ישראל בימי המקרא, 221 ־ 240 , חשכ״ד! ,ותנזז״ז■!׳, 11 
: 1907 . 1 .^ 1 ;?.דו■{[ / 2 ) אמס,! 

. 1 ? ; 1959 .הס^ווס( /ע }{/זי ,ן<ה 1 (>יזמז- 1 .״ 1 . 0 

. 1960 ,( 011 ביבל׳) ׳)!/"!' תג־ץ 

שמ, א. 

מוא 1 ר, אברדי□ דה —סזעוס^א 00 וחבזןפזל^) —( 1667 , 
ויטרי לה-פרנסואד, — 1754 , לונדון), מאתמאטיקן 
אנגלי, יליד צרפת. עם ביטולה של פקודת-ננט ב 1685 ע״י 
לואי ה 14 (ע״ע, עמ׳ 252 ) עזב מ׳ את צרפת ועבר ללונדון. 
כשרונותיו המתמאטיים קירבוהו לגדולי-המדע שבדורו והוא 
הפך חברם של ניוטון (ע״ע) והלי (ע״ע). בהיותו בן 30 
נבחר מ׳ לחברה המלכותית (ץז 80010 !!!ץס)!) בלונדון 
ולאחר־מכן גם לאקאדמיות למדעים של ברלין ופאריס. 
למחייתו שימש ם׳ בתפקידים רבים הן בהוראת המאתמאטי- 
קר, והן כיועץ ומנחה בשטחי ההימור והביטיח. 

בעבודתו המדעית היה פ׳ מחלוצי הפיתוח של הטריגונו־ 
מטריד, האנליטית ותורת־ההסתברות.נוסף על מאמרים רבים, 
שהופיעו ב גתסןזסגג״צ•!^ !בס!!!;["*□!"(?, נודע חיבורו 
!־ 01131100 )ס ס״ו-טססס ("תורת הסיכויים"), שהופיע במהדו¬ 
רות אחדות ( 1716 , 1738 , 1756 ), וכך צ 0 ׳ 1.11 011 13.1111111110$ 
(״תשלומים שנתיים לביטוח-חיים״), 1724 , אחת חעבודוח 
הראשונות באקטואריח מאתמאטית. מ׳ היד, חראשון שפיתח 
את עקומת ההתפלגות הנורמאלית, אע״פ שישי המייחסים 
בטעות את פיתוחה לק. פ, גאוס (ע״ע). תוצאה מפורסמת 
בתורת המספרים המרוכבים נקראת על שמו "משפט מ׳"; 

1111 510 1 + 1 ) 11 005 = "( 1 ) מ 51 1 + 0050 ) 

כאשר 1 -/!י = ג ואילו מ מספר ממשי. למשפט זה שימושים 
רבים בטריגונומטריד,. 

^לאס[, אצר^ — 1140155311 101111 ? — ( 1852 — 1907 ), 
בימאי, תלמידם של א. פרמי(עמ!־■!?) וה. ז-וויל (- 00 
71110 ). מ 1886 שימש פרופסור'לטוקסיקולוגיה בבית־הספר 
לרוקחות בפאריס, ב 1899 נתמנה שם לפרופסור לכימיה אי- 




379 


מואפן, אנרי — מוגילב 


380 


אורגאנית. בשנת 1900 — לפרופסור לכימיה כללית בסורבון. 
ב 1906 הוענק לו פרם־נובל לכימיה. 

רשגיו רעקריים של מ' רם הפקת הפלואור ((ע״ע] 1886 ) 
וחקירתן של ראקציות אי־אורגניות המתרחשות בטמפרטורה 
הגבוהה של הכבשן החשמלי, שאותו פיתח ב 1892 ושנקרא 
על שמו. תרכובות רבות, מחן בעלות חשיבות תעשייתית 
רבה, כמו ד. ק ר ב י ד י ם ו ה ם י ל י צ י ד י ם, הוכנו ע״י 
מ׳ לראשונה בכבשן החשמלי שלו ונחקרו על־ידיו, מ׳ היח 
הראשון שעלה בידו להכין יהלומים מלאכותיים (ע״ע יהלום, 
עט׳ 250 ), ע״י צינון מחיר של תמיסת פחמן בברזל מותך. — 
מ׳ היה חוקר בעל־מעוף ומורח מחונן. מספריו: 001 ? 
141110 ־ 1 ] 0100 (״הכבשן החשמלי״), 1897 ; 505 ]£ £,! 

0565 ( 1 מ 001 (״הפלואור ותרכובותיו״), 1900 ! וכן מאות מאמ¬ 
רים בכתבי־עת מדעיים שונים. 

מרבת (קרי;מוברי), וילהלם 

(נו׳ 1898 ), מספר ומזזזאי שוודי. אחרי שנים של 
עבודה עיתונאית, פירסם מ׳ את הרומאן הראשון שלו - 1138 
115 :)!! (״משפחת ראנזק״), 1927 — סיפור על משפחת איש־ 
צבא. בשורה של רומאנים, מחם אוטוביוגראפיים למחצה, 
עיצב את הניגוד בין חברת-האיכרים הסטאטית, החיה בעולם 
הדת, לבין היי־הכרך החדשים, החילוניים. ב 1947 התחיל 
בחיבור אפום רחב־ממדים בפרוזה, ללא דוגמה בספרות 
השוודית המודרנית, על המהגרים השוודים הראשונים באמ¬ 
ריקה. הרומאן כולו יצא־לאור רק ב 1959 . כוח־הדמיון של מ׳, 
דרך־הסיפור התקיפה והישרה, שלא נזקקה לניסויים חדשים 
של סיפורת, והלשון העסיסית שלו עשאוהו למספר עממי 
בעל שיעור־קומד. ניכר בשוודיה שלאחר מלה״ע 11 . כוה 
מחזותיו אף הוא נובע מתכונות אלה. מ' הביע את דעותיו 
בשאלות־ד,שעה ביצירות ובפרסומים מיוחדים. עלילתו של 
הרומאן המצויין! 1 ז 3 ם 111111 (״רכב הלילה 1 ״), 1941 , מתרח¬ 
שת במאה ה 17 , אולם הוא מכוון בבירור נגד האיום הנאצי 
ונגד האופורטוניזם הפוליטי. הרומאן ההיסטלרי ־■!!!(סגזזסל 
131111 (״ארץ־בגידה״), 1967 , אף הוא בעל מגמה פאציפים־ 
טית. 

, 1956 !*/״■יי^סין^ . 5 

מתדור (- 11108311:01 ), מ 1958 : א־צוירה 0 ^^— "המצד 
רה הקטנה"), עיר־נמל בחוף האטלאנטי של מרוקו! 

כ 33,000 תוש' ( 1967 ). העיר יושבת על רכס-כורכר בקצהו 
הדרומי של מישור החוף של סאפי ומוקפת מצד היבשה 
בדיונות־חול נרחבות. בפירצה שברכם נמצא הנמל המוגן. 

במקום נמצאו שרידים פניקיים, והוא היה מבצר פורטו־ 
גאלי במאה ה 16 . העיר נוסדה ב 1765 ע״י השולטן סידי 
מוחמד לפי תבנית שתי וערב והצטיינה בנקיונה ובסגנונה 
האירופי, היום משמש נמלה כנמל-דיג המספק הומר־גלם 
לתעשיית הדגים בעיר. כן קיימים בה מפעלים לעיבוד עורות 
ועצים. 

מוגדישו, ע״ע סומליה. 

מוגולים (שיבוש של "מונגולים"), כינויה של שושלת־ 
קיסרים מוסלמית בהודו ב 1526 — 1658 . באבר, מיסד 
השושלת, היה מצאצאי ג׳נגיז חאן ותימור לנג (ע' ערכיהם). 
ימי־ד.זוהר של המ״ היו במאות ה 16 — 17 , וקיסרותם הקיפה אז 
חלקים ניכרים של הודו. במאה ה 18 התפוררה הקיסרות, ועם 


דיכוי מרד הספויים בא הקץ גם לקיומה הנומינאלי. וע״ע 
הדו (עמ׳ 527/8 , 534 ), באבר, המיון, אכבר. ג׳האנגיר, שאה 
ג׳האן, אורנגזיב (ור׳ תמ׳ צבעונית, כרך 'י״ג, בין עמ׳ 
504 — 505 ). י 

מוגילב ( 68 \.מ' 01 ^; בפי היהודים: מוהילב), עיר 
בבילורוסיה (ע״ע), בריה״מ. 164,000 תוש׳ (אומדן 
1967 ). מ׳ שוכנת על שתי גדות הךניפר (ע״ע) והיא משמשת 
מרכז מסחרי ותעשייתי לאיזור חקלאי המגדל כעיקר תפוחי־ 
אדמה ודגנים. העיר התפתחה לאחר 1904 , משנסללה אליה 
מסה״ב הראשונה, והיא משמשת כיום מרכז־תחבורר, חשוב. 
נמל־הנהר של מ׳ משרת את תנועת המטענים על הדניפר. 
קיימת בעיר תעשייח חשובה לייצור ציוד מכאני כבד, 
מכונות־בנייה,מתכת (מגרוטאות), מנועי־חשמל, חמרי־בנייח, 
סיבים סינתטיים, טכסטיל, מוצרי־עור, מזון ומשקאות חרי¬ 
פים. מרבצי־הכבול העשירים שבסביבתה מנוצלים בחלקם 
לצרכי התעשייה. 

מ' נוסדה כמבצר ב 1267 . במאה ח 14 היתח ידועה כמרכז 
חשוב למסחר ומלאכה. היא היתה תחת שלטון פולניח־ליטא 
עד לסיפוחה לרוסיר, ב 1722 . בעת כיבושה ע״י הגרמנים 
במלה״ע 11 , סבלה העיר מהרם רב ומרבית אוכלוסייתה הוש- 
מדר,. במרכז העיר נותרו בניינים עתיקים, בהם כנסיות 
מהמאות ה 16 — 17 . 

יהודים התיישבו לראשונד. במ׳ במאה ה 16 . ב 1522 
חכר מיכאל יזופוביץ' (ע״ע) מבריסק דליטא את האכסניות, 
מעשי־הדונג ומס־ד,משקלות במ', וד,ושיב בעיר את סוכניו 
היהודים. ב 1585 אישר סטפאן בטורי (ע״ע) מלך פולניה 
את בקשתם של העירונים הנוצרים לאסור את ישיבתם של 
היהודים במי, אף למעשה, המשיכו היהודים לגור בעיר. 
ב 1626 נתן זיגמונט 111 מלד פולניה כתב־זבויות לעיר, שבו 
הוטל, בין השאר, על היהודים להתיישב מחוץ לחומות, 
במקום שהותר להם לבנות בית־כנסת, נוצר רובע־גטו יהודי, 
שהתקיים עד העת החדשה ונודע בשם "פרבר בית־הכנסת" 
( 111116 ^. 111100 ). בראש-השנה ת״ז ( 1646 ) פרעו העירונים 
ביהודים. בין תנאי מסירת העיר לכובשים הרוסים 
(ב 1654 ), מצד התושבים, היה גירוש היהודים ממי והחרמת 
בתיהם. גזירה זו לא בוצעה עד שהתקרב הצבא הפולני 
ב 1655 (תט״ז) ועמד לכבוש את העיר בחזרה. היהודים נצטוו 
אז לצאת אל הפולנים ובדרך נרצחו ע״י חרוסים (יום-חזכרון 
לקדושי תט״ז נקבע במי בצום־גדליה). עם חזרת השלטון 
הפולני למי, התחדש בה הישוב היהודי וב 1678 בסלו בעיר 
כל איסורי-הישיבה לגבי היהודים. התנועה השבתאית( 1665 — 
1666 ) מצאה לה חסידים רבים במ'. ב 1680 נבנה בה בית־ 
הכנסת הגדול. ב 1692 היתד, במ׳ עלילת־דם. ב 1766 נמנו במ׳ 
ובסביבותיה 642 יהודים. 

עם הכיבוש הרוסי ב 1772 החלה עלייתה המהירד. של 
קהילת מ׳. ב 1785 נמנו במ׳ 3,072 יהודים (לעומת 2,900 
נוצרים). בידי היד,ודים התרכז המסחר הגדול עם ריגה,ממל, 
קניגסברג ודנציג, ואח״כ עם דרום־רוסיה, בעיקר בתבואה. 
במאר,'ה 19 היתה מ׳ מרכז של תורה וחסידות חב״ד. בעיר 
היו בארבעים בתי־כנסת. ב 1847 נמנו בה 7,897 יהודים. 
חדירת ה״השכלה" לעיר נתקלה בהתנגדותם החריפה של 
בני הדור הישן. למרות־זאת, כבר בסוף המאה ה 19 למדו 
בבתי־הספר הכלליים מאות רבות של בני-נוער יהודי. העיר 



381 


מוגילג מודיליני, אמדאו 


382 


היתה ממרכזי התנועה הציונית וה״בונד״. ב 1897 נמנו במ׳ 
21539 יהודים ( 50% מבלל התוש׳), באוקטובר 1904 הת¬ 
חוללו בם׳ ובסביבתה פרעות ביהודים. ערב מלה״ע 1 הגיע 
מספרם ל 32.634 ( 46.8% ). 

עם המהפכה הבולשוויסטית חלה ירידה גדולה בקהילת 
מ׳ מהמת הרס המסדר הפרטי, ביטול מעמדה של ם׳ כעיר- 
פלך, והתחרותה ועלייתה של הומל (ע״ע), ב 1926 נמנו בם׳ 
17,105 יהודים ( 34.1% מכלל התיוש׳). בשנות-העשרים הת¬ 
נהל בם׳ מאבק קשה בין ההוגים הדתיים והציונים לבין 
היבסקציה (ע״ע), שנסתיים בחורבנם הגמור של החיים 
הציבוריים היהודיים בעיר. בעת הפלישה הנאצית לבריה״ט 
ברח חלק מיד,ודי ם׳ למזרח המדינה, הנשארים במ׳ הוצאו 
להורג בחדשים הראשונים לכיבוש הנאצי. 

התיישבותם של היהודים ב א י ז ו ר מ' היתר, כרובר, 
בהגירתם של יהודים מליטא ובחכירת המכס והנכסים שד 
המלכות ושל בעלי-האחוזות באיזור. בסוך המאה ה 16 כבר 
נמצאו קהילות באיזור מ׳: הומל, מסטיסלו, ביכוב-ישן והוךקי 
(גורקי). בדרום האיזור סבלו היהודים קשות בימי גזירת 
ת״ח (השחיטה בהומל) ובמלחמת רוסיה-פולניה שבאה 
אחריהן, עד אמצע המאה ד, 19 היתד, שקלוב (ע״ע) הקהילה 
החשובד, בפלך. במשך המאה ד, 19 ירדד, שקלוב, ובסופה — 
עלתד. הומל׳ ובראשית המאה ה 20 עלחד. זו בחשיבותה 
על ם׳, ב 1847 נמנו בפלך 87,739 יהודים! הקהילות הגדו¬ 
לות היו שקלוב ( 9,677 יהודים), מ', דוברובנה ( 4,481 ) 
ומסטיסלו( 3.815 ). ב 1897 נמנו בפלך 203,947 יהודים ( 12.1% 
מכלל תושבי הפלד), והקהילות הגדולות היו אז מ׳, הומל 
( 20,385 יהודים), אורשה ( 7,383 ), שקלוב ( 5,422 ), מסטיסלו 
( 5,076 ) ורוגאצ׳וב ( 5,046 ). קרוב לרבע היהודים התגוררו 
בכפרים (מהם 5,700 נפש ב 70 ישובים כפריים יהודים). 
היהודים עסקו בעיקר במטחר ובמלאכה. בפלך היו כמה 
מרכזי תעשיית עור, דוברובנה נודעה מאז המאה הי״ח 
במרכז לתעשיית אריג, ובייחוד טליתות. בז׳לובין ייצרו היהו¬ 
דים מחרשות עץ וברזל, בקופים — כלי־חרס. בערי-הפלד 
ובעיירותיו היתד, רבה השפעת חסידות חב׳׳ד, שמרכזה היה ■ 
בעיירה ליובאוויד בצפון הפלך (בין סמולנסק לוויטבסק). 
בימי השלטון הסובייטי צורך רובו של פלך מ׳ לשטחיה של 
הרפובליקה הביילורוסית הסובייטית, כשהוא מחולק בעיקרו 
בין מחוזות ויטבסק, מ׳ וחומל. 

מ. בעלקינד, משא מאר,ליב ע״נ דניעפר (כנסת ישראל, אי. 
699 * 704 ). תרמ״ז! ש. דובנאוו, צאו ההינה נפרדם, נ׳), 
תרנ״ז: שנקם מדינת ליטא. תרפ״ה! מ, בן הלל הכהן, עולמי, 

א׳, תרפ״ז. 

ג. שם. - י. ס. 

מודוס, מודליות, ע״ע פילוסופיה, מושגי־יסוד; 
דקדוק, עמ׳ 993 ; טונים\מעךכות ה־, 

עמ׳ 470-469 , 475-473 . 

מוךי, רלים !ין -׳< 1 > 5100 מ( 81 ענ!ז\ ן״ב 111 ןזו\ — ( 1869 
-- 1910 ), משורר ומחזאי אמריקני. מ׳ פירסם את 
הדראמה הפיוטית הראשונה שלו, - 18 !ט 1 0£ 6 נ 5111 בז׳ו 1 ־!!ז־ 
זס־נז! ("מסכת השיפוט"), שנושאה חופש הבחירה, ב 1900 . 
יצירה זו התכוון להרחיב עד כדי טרילוגיה, אולם לא היה 
סיפק בידו להשלימד,. ב 1901 הופיע קובץ-שיריו הראשון 
(!!!מסס?), מחזהו בפרוזה, תבמנס^ג ט״ולאצ \ ("אשה סא- 
בינית״), 1906 , שפורסם מחדש והוצג ב 1909 בשם 016:31 6 ך 1 ז 


־(־!"ט ("המחיצה הגדולה"), היה אחד הנסיונות הראשונים 
להעלות בתיאטרון האמריקני בעיות חברתיות ופסיכולו¬ 
גיות. — מבין פרסומיו: טזטזבנשז!,! 110811511 0£ 7 ־ו 0 ז!! 11 ־ז 
("תולדות הספרות האנגלית"), שחיבר יחד עם רוברט מורם 
לאוט (ז״׳גס,!). 1902 . 

'שיריו וסחזותיו של מ׳(.זו\ 0£ 1375 ? 3011 15 ז 0£1 ? ־ 111 
. 51 .׳\) יצאו לאור ב 2 כרכים, ב 1912 ; מכתביו — ב 1913 
וב 1935 . 

. 1934 ,^^ 5111 ע ,- 4 נ .׳ 1 .׳ 11 , 7 זתש 11 .ם .ם 

מוד^״לייבי, ^מדא( — 1 ס 3 ו 81 ו 1 ) 5£0 0 ס 1 > 1€ מ^. — ( 1884 , 
ליוורנו — 1920 , פאריס), צייר ופסל יד,ודי איטלקי. 

אביו של מ׳ היה בנקאי! על אמו נאמר כי היתה מצאצאי 
שפינוזה. אביו מת עליו בצעירותו. בגיל 14 נאלץ לנטוש את 
לימודיו בשל מחלה, שמסיבוכיה לא החלים במשך בל ימי- 
חייו הקצרים. תחילה למד אצל צייר הנופים גוליילמו מיכלי 
( 1898 — 1900 ) וב 1903 אצל פאביו מאורונר בוונציה. ב 1966 
נסע לפאריס, התגורר במונמארטר ובמונפארנאם והיה נפגש 
עם אמנים כפיקאסו, מאטים, איטרילו, ליפשיץ ועוד. ב 1909 
לערך נתגלתה בו מחלת-ד,שחפת. הוא התמכר לסמים 
ולאלכוד,ול. עד פרוץ מלה״ע 1 חילק את פעילותו בין הציור 
והפיסול. בתקופה זו התיידד עם הסוחר ביצירות אמנות 
לאופולד זבודובסקי, שתמך בו. מ 1914 חי מ׳ בחברת המשו¬ 
ררת האנגליה ביאטרים היסטינגז ומ 1917 עם ז׳אן אביטרן 
(טתנמטלט!?), שלא נפרדר, ממנו עד מותו והתאבדד, בשעת 
הלווייתו. 

גורלו של מ׳ דמה לגורלם של אמני אסכולת פאריס 
היהודית ולא לשווא נמנה עם "הציירים המקוללים", שלבטי- 
הם האמנותיים מלווים היו קשיים המריים, אף שיצירתו 
חסרה את הסממנים האכספרסיוניסטיים של עמיתיו שבאו 
לפאריס ממזרח-אירופה', היו' לו קשרים עמהם! עדות לכך 
משמשים דיוקני הציירים משה קיסלינג ( 1916 בקירוב), 
חיים סוטין ( 1917 ) וכן דיוקני הפסלים לאון אינדנבאום 
( 1916 ), ז׳אק ליפשיץ ( 1916/7 ) וחנהיאורלוף. מעשי-ידיו. 

אמנותו של מ׳. אף שלא היתד, חדשנית בזו של פיקאסו, 
מאטים או בראנקוש, נחלצה מסיגנון שלהי המאה ה 19 כדי 
להתפתח בתחומן של השפעות שונות, אירופיות ואחרות, 
שניכרו היטב ביצירת חבריו המהפכניים. כבר בראשית דרכו 
היה הדיוקן לנושאו העיקרי. באלד, שצייר עד 1908 בקירוב, 
כגון ״דיוקן היהודיה״ ( 1908 , אוסף פול אלכסנדר, פאריס), 
ניכרת השפעת טולוז-לוטרק, ואילו ב״מנגן הצ׳לו״ ( 1909 , 
אוסף פול אלכסנדר), הזיקה השפעת סזאן. ב 1910 הופיעה 
בדיוקניו השפעת הפיסול הכושי והיתר,'לגורם מכריע בדרכו 
בעתיד: היא מצאה את ביטויה המיידי ברישום, שהיר, בעי¬ 
קרו קו-מיתאר מעודן, אלגאנטי ותיאורי. הדיוקן גתגלם מעתה 
על רקע המחולק למישיטחים מוגדרים ואופיין ע״י עיצוב 
מאנייריסטי של פרטים המחזקים את אפייה הרישומי של 
הדמות. העיוות בדיוקן הוכיח הסתגלות מהירה להלבי-רוח 
אקטואליים בציור של אסכולת-פאריס, ומאידך גיסא, גילח 
את זיקתו של האמן לאמני הרנסאנס של אסבולת-פירנצה. 
אפייניים לדיוקנים שיצר משלהי מלה״ע 1 ואילך; דיוקני 
פול גיום ( 1916 , המוזיאון לאמנות מודרנית, מילאנו), לאו- 
פולד זבורובסקי( 1917 , המוזיאון לאמנות,סאופאולו),דיוקן 
עצמו ( 1919 , אוסף סובריניו, סאו פאולו) וז׳אן אבץרן 
( 1919 , אוסף לאון ברילואין, ניריורק). בנוסף לדיוקנים, צייר 





383 


מודליני, אמדאו — מודיעין 


384 



א. םוד' 5 יאני; דיייוז 2 ול גי)ם 


מ׳ עירומים (״אשה על ספה אדומה״, 1917 [י], אוסף פרטי 1 
״אשר, שכובה״, 1919 [י], המוזיאון לאמנות חוישה, ניו־יורק) 
שביטדים הצבעוני, האכספרסיווי עד כדי חושניות ארוטית, 
עז יותר עפ״ר מאשריבדיוקניו. — ביצירתו הפיסו״לית — 
שברובה הושמדה בידי האמן — מוצאים את סממני הטיגנון 
הקיימים בציוריו. נהוג היה לחשוב שמ׳ התחיל לפסל בהש¬ 
פעת בראנקוש. כיום טוענים רבים, וביניהם בתו של האמן, 
שהפסלים המוקדמים נוצרו כבר ב 1906 , כלומר לפני פגישתו 
עם בראנקוש. תחילה יצר מ' חיטובי-עץ, שהושמדו, ובשנים 
1909 — 1913 — מספר ראשים בגבם ובאבן, המעידים על 
השפעת הפיסול הכושי מצד אחד, ועל זיקה לפיסול הארכאי, 
הג 1 תי ולפיסול של אסכולת־סינה — מצד שני. ב״קאריא־ 
טידה״ הנודעת ( 1914 , המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו־יורק}, 
באות לידי מיזוג מלא השפעות אלה. אחת המתוות הרבות 
לנושא זה מצויה באוסי* של מוזיאון תל־אביב. 
ור׳ תמ׳, כרך י״ט, עמ׳ 876 . 

^. 1 ,. 1 > 1 ; 1926 מס^ . 61 ן£־ 4 ,. 1 ^ , 011 מ 11 ג 5 

.[ ; 1931 ,ז 516 גפ ן 8 כ 19 

, 511£1 מ £311 ^ 1 .\ת ; 1953 . 0 ; 1952 .!/ 

,(בתו) 1 מ 5113 נ 3 ) 10 ^!.{ ; 1958 .? : 1956 מס/ 

/ 0 106 זוז? 1 ״}^ ;* 1961 ,.^ 1 

. 1964 ,€!^ 01-71 ^ 711 ס^ 

יו, פי. 

מוךיעין (השם מופיע בצורות שונות בתלמודים ובמד¬ 
רשים ואצל יוסף בן מתתיהו: מודיעים, המודיעים, 
המודיעית, מודיעית, מודעים, מודעיו), ישוב קדום בשפלת 
יהודה, כ 9 ק״מ מזרחית-דרום-מזרחית ללד (ע״ע)! עיר 
מושבם וקבורתם של החשמונאים. במ' פרץ מרד החש¬ 
מונאים ומשם נסו מחולליו להרים. לפי חשמ״ב (י״ג, י״ד- 
ט״ו) הנחיל יהודה מפלה לאנטיוכוס ליד מ', בימי יונתן 


החשמונאי (ע״ע) נכללה מ׳ ביהודה עם כל הטופרכיה של 
לוד. שמעון החשמונאי בנה שם מאוסולאום משפחתי מפואר 
בעל שבע פירמידות, ועמודים מסביב (השמ״א, י״ג, כ״ז-ל׳; 
קדמוניות היהודים י״ג, א', א'). יוחנן ויהודה בני שמעון חנו 
שם לפני מלחמת קדרת (חשמ״א, ט״ז, ד׳), 

לפי המשנה מציין המרחק שבין מ' לירושלים ( 28 ק״מ) 
רדיוס של מעגל, וכל שטח שמחוץ להקפו של מעגל זה נחשב 
ל״דרך רחוקה" מירושלים לגבי דין פסח-שני, והתלמוד 
אומר כי מרחק זה הוא 15 מילין (פס' צ״ג, ע״ב; וחשר 
מש' חג׳ ג׳, ה׳). במ' נולד התנא אלעזר המודעי (ע״ע). מ' 
וקברי המכבים נזכרים גם אצל אוזביוס (אונומסטיקת, 
מהד' 1904 , עט' 132 ) והיא מצויינת במפת מידבא (ע״ע). 
הכיבוש הערבי בראשית המאה ה 7 השלים את חורבן מ׳ 
שהתחיל בימי מלחמות הפרסים. 

היום נמצא במקום הכפר הערבי אל־מד^ח• האתר העתיק 
היה בראם אל-מדיה, מצפון לכפר, שם נמצאו חרסים מתקו¬ 
פת הברזל ומהתקופה ההלניסטית־רומית. בקרבת הכפר 
קברים חצובים בסלעים הנקראים בפי התושבים קבור אל־ 
יהוד (קברי היהודים), ולידם מערכת־כוכים הנקראת קבר 
שולטן אל־ןהוד. יש סברה שמקומם של קברי המכבים הוא 
בעזיח' אל־ע׳רבוי, ממערב לכפר. ב 1870 נערכו חפירות במקום 
על ידי ויקטור גרן (ר' ביבל'), שגילה יסודות של בניין, 
שברי עמודים ואבנים מסותתות. ב 1873 הרחיב שארל 
קלרמוןענו (ר׳ ביבל׳) את שטח החפירות של גרן וחשף 
שרידי בניין שייחסו למאה ה 5 לםרו״נ. לאחרי מלחמת 
1948 נכלל הכפר בממלכת ירדן ואילו הקברים נשארו בידי 
ישראל. ביוני 1967 נכבש המקום בידי צה״ל. — מ 1910 
נד,וג לבקר את הקברים בחנוכה. מ 1944 מועבר כל שנה 
בחנוכה לסיד בוער מט׳ לירושלים ע״י רצים, ומאז קום 
המדינה — מוסרים הרצים את הלפיד לידי נשיא־המדינה. 

ז. וילנאי, נפר החשמונאים, תרפ״א 1 הג*ל, מצגות קודש 

בא״י (מפתח: בערכו), תשל״ג^} סי 1 ת<, 01 ,סנ 1 , 0001-111 .ע 

14 6 ^ 1 ^ 1 ^ 010 ) 611 ^) 61 

£ ,טממתג 0 *זמ 1110 ז 015 . 0 ; 1868 . 309-313 , 59 , 1 

, 11 ;£מ 1656 גי 1 111 {/: 47 

, 11116 ^ 416 ? 14 46 . 1 ל 1 .? ; 1896 ,( 358-378 

.(ושם ביבל׳) 11,391,1938 

מ. א. י. - ד, בג. 

מולייעי*[ (אנג' — £פחם^ £111 זת 1 ; גרמ' — -ת£זו 101 זלפ 3 )< 

תפ 5 פ,,\; צרפ' — 15 תפבתפ 1811 פ 5 תפז פל, םפדרזפל), 

מונח כללי לציון ידיעות שנרכשו לצורך מילוי משימה. 
באופן מיוחד מכנים בשם מ' אח האירגון או המוסד שמתפ¬ 
קידו להשיג נתונים על מדינות זרות ופעולתן, לצרכי 
המדיניות והבטחון הלאומיים. התפוקה של מוסד זח, המת¬ 
בטאת בידיעות בדוקות והערכות, גם היא נקראה מ', 

הפעילות המודיעינית היא עתיקת־יומין והצטמצמה בעבר 
בעיקר בהשגת ידיעות ע״י סוכנים (וע״ע דגול). יש הרואים 
בפרידריך 11 , "הגדול" (ע״ע), מלך פרוסיה, את מייסדו של 
המי הקבוע במסגרת המעדך הממשלתי. 

מבחינה תיפקודית יש לחלק את הט׳ לכמה זרועות: 

(א) מ׳ חיובי, העוסק באיסוף אינפורמציה ומיצוייה. (ב) מ׳ 
שלילי, נגדי, או מסכל (פ€ספן 1111 פ 1 ת 1 -ע 1 ת 11 ס 0 ), המקיף 
את כלל הפעולות והאמצעים למניעת מ׳ ממדינה זרה. הוא 
עוסק באמצעי-מנע: בחינת מהימנותם של העובדים, סיווג 
מסמכים ושמירתם, צנזורה (ע״ע) והבטחת מתקנים ואישים. 



385 


סור׳יע׳ין 


386 


כמו כן הוא עוסק בריגול־נגדי, לגילוי סוכנים זרים, וכן 
בחדירה לשירותי־מ' זרים. תפקיד נוסף הוא שיבוש ד,מ׳ 
של היריב ע״י הסעיר" הונאה, או הפצת אינפורמציה כוזבת. 
בתפקידים העיקריים של המי השלילי מטפל לרוב שירות 
מיוחד. במשטרים אוטוריסאריים מוטל על שירות זה גם 
העיקוב אחר חשודים מבחינת נאמנותם. (ג) מ׳ מבצעי, 
העוסק ב?|חמה חשאית, הכוללת הסתה ופגיעה פיסית במ¬ 
דינת היריב, י^חמה פסיכולוגית וכן לחמה אלקטרונית 
לשיבוש המערך האלקטרוני של היריב. 

לשם הכוונת התהליכים של המ' החיובי נקבעת תכנית, 
הכוללת רשימת המדינות בהן יתעניין והנושאים או האס¬ 
פקטים המקצועיים אותם ילמד. שירותי הם׳ של המעצמות 
הגדולות חובקים עולם ומלואו! לעומתם— שירותי המדינות 
הקטנות הם חלקיים. ותחום התעניינותם מתרכז לרוב 
ביריבים ישירים. 

איסוף הוא מונח המציין את האירגון, האמצעים 
והשיטות לאיסוף אינפורמציה. מקורותיו — מהם גלויים. 
כגון עיתונות ופירטומים אחרים וכן האזנד. לרדיו ולטלוויזיד" 
ומהם חעזאיים כגון ריגול והפעלת סוכנים, הפעלת אמצעים 
טכניים, כגון האזנה ופיענוח שדרים באמצעות מכשירים 
אלקטרוניים כמכ״ם ומכשירי־בילוש רגישים, וצילומי־אויר 
ממטוסים ומלוויינים, דרכי־איסוף אחרות הן תצפית, סיור, 
חקר שבדים ובדיקת מסמכים. 

מחקר מציין עיבוד האינפורמציה הגלמית שנאספה 
ומיצדה. פעולת המחקר מכוונת לבחון עובדות ולאשרן 
ולהפיק הערכות ותחזיות לגבי התפתחויות עתידות. המחקר 
שואף לחדור אל דרכי-החשיבה של היריב כדי לצפות את 
מגמותיו, החלטותיו וצורות-תגובתו. בעית כושר-ד,תצפית. 
"הנבואד, החילונית", היא הבעיר, העיקרית של המחקר המו¬ 
דיעיני. המחקר מאורגן במסגרות גאוגרפיות או תיפקודיות. 

מנגנון התפוצה דואג לחלוקת החומר המודיעיני 
לצרכניו בצורר, שתסייע לד,ם למלא את משימותיהם. התפוצד, 
נעשית בצורת דו״חות, סיכומיס, הערכות, שדרים ואף 
ספרי-עזר על ארצות ונושאים. בשטח זה קיימת גם הבעיה 
של הגבלד, בד,פצח חומר סודי לצרכניו בלבד. 

מגמות בפעילות המודיעינית בעת הח¬ 
דשה. — התרחבות המלחמה לממדים טוטאליים חייבד, 
הרחבה רבד, של תכניות ד,מ׳ ומנגנוניו. למשל, ד,ד,פצצה 
האסטרסגית מחייבת הכח? מפורטת של פנים ארז-האויב 
ומערכה התעשייתי. הלחמה הכלכלית מחייבת איסוף נתונים 
על כלכלת האויב ונקודות־התורפד, שלה. הצורך להעריך 
את הלכי־הרוח בעם היריב מחייבת לימודים אנתרופולוגיים, 
פסיכולוגיים וסוציולוגיים. קצב השינויים באמצעי-ד,לחימד, 
וד,התחרות הטכנולוגית וד.מדעית בין המדינות מחייבים 
השגת נתונים על נושאים אלד״ ולפעמים — אף גניבת 
השנים מדעיים של היריב. כיום קיימים סוגי-מ' שונים — 
מדיני. צבאי, כלכלי, טכנולוגי, מדעי וכיו״ב. 

מאז מלה״ע 1 גוברת הנטייה להקים ענפים נוספים 
בצבאות ומנגנונים אזרחיים נרחבים לצרכי המ'. גדל גם 
הצורך באגירת המידע לטווח ארוך, תוך שימוש בשיטות 
מדעיות להחסנתו בארכיונים ובכרסיסיות לשם הבטחת 
שליטה נוחר,, כן קיים שימוש במחשבים. לצרכי עיבוד 
האינפורמציה הוקמו מחלקות נרחבות המשתמשות בשיטות 
מדעיות למיצוי המ׳, תוך ניצול מירבי של מומחים בכל 


תחומי התרבות. היום רב השימוש בגורמים טכנולוגיים 
לצרכי האיסוף, ההאזנה וד,צילום. פותחו מכשירים אלקטרו¬ 
ניים לגילוי פעולות היריב ותנועותיו, ירי טילים ועיקוב 
אחר מעופם וכן לגילוי פיצוצים גרעיניים. כן נפוץ השימוש 
בחלל החיצון לצרכי בילוש ועיקוב ע״י לוויינים. 

הד,תראד, מפני התקפת-פתע מטילה על שירותי הם' 
תפקיד ראשוני. בשטח זה מבחינים בין "התראד, אסטרםגית" 
— ההודעה מבעוד מועד על פעולת אדיב עויינת אפשרית 
עוד טרם החלה, לבין ״החראד, טקטית״ — הודעה על פעילות 
התקפית שכבר החלה! זו ניתנת בעיקר על ידי אמצעים 
טכניים. 

בגלל חולשות שבפיקוח המדיני על המי. נודעת חשיבות 
רבד, למינד ראשו, שחייב להיות ניחן בביקורת עצמית 
גדולה ומהימן על קברניטי המדינה. באד,״ב הוקמה מאז 
1956 ועדה מורכבת מאישי-ציבור נאמנים על הנשיא, כדי 
לסייע לו בפיקוח על פעולות הם׳ האמריקני ובייחוד על 
״םוכנות-ד,מ׳ המרכזית״ ( 014 ! ר׳ לד,לן). מכל-מקום, ד,מ׳ 
כמוסד חייב לשמור על טהרת הממלכתיות בשירותיו ול¬ 
היזהר מליהפך כלי-שרת לראש-ד,מדינד, או למפלגתו, לגבי 
מדיניות-הפנים. בתפיסה האמריקנית של המ׳ מודגש גם 
הצורך להפריד בין מ׳ לבין תיכנון, שמא יושפע ד,מ׳ מקו 
מדיני מסויים, וד,ערכותיו יסטו, שלא במתכוון, כדי לתמוך 
באותו קו. 

בשם ״קדרליית ד,מ'״ (^)!!!!!נסךמסס ניתן 

לכנות את מכלול מערכת שירותי הם׳ והבטחון במדינה 
כלשהי. המערכת היא בד״כ נרחבת, ועל הנטייד, להרבות 
בשירותי-מ׳ משפיעים גורמים שונים, ביניהם: רוחב תחום 
הפעילות המודיעינית! שאיפת מוסדות שונים לשירות נפרד 
משלהם! הרצון לאי-תלות במוסד מודיעיני אחד וחיפוש 
אפשרות לד,שוואה בין הערכות שונות. לפרקים קיים חשש 
מפני ריכוז סמכויות רבות של פעילות חשאית בגוף אחר. 
ריבוי שירותי-ד,מ׳ כרוך. כמובן, בהוצאות גדולות ומביא 
לכפילות, תחרות וכר. 

המגמה ד,ד,פוכד, לריבוי השירותים היא האחדתם. או 
הקמת מוסדות־גג מרכזיים, הכפופים לראש-ד,מפשלה או 
למשרד ממשלתי מרכזי מתאים, דוגמת "סוכנות ד,מ׳ המר 
כזית* באה״ב. צורר, אחרת של טיפול בבעיית ריבוי השירו¬ 
תים היא בד,קמת ועדות-תיאום של ראשי השירותים או 
נציגיהם. 

בעוד שכפילות בהערכות ע״י שירותים שונים יכולה 
להיות לתועלת. הרי כפילות בניד,ול שירותי־ריגול מתחרים 
עלולה לד,יות לרועץ. בארצות דמוקראטיות רווחת הנסיה 
להטיל את עבודת האיסוף בחו״ל על מוסד אחד! בבריה״מ 
מקיימים שני השירותים (ר' להלן) מערכות־איסוף נפרדות 
בהו״ל. 

ארגוני המ׳ בכמה ארצות; אד,״ב נוד,גת במדי¬ 
ניות פתוחה יותר משאר המדינות לגבי פירטום נתונים 
על מ׳. קהיליית המ׳ שלה מורכבת מן היחידות הבאות: 
( 1 ) םוכנות-דומ׳ המרכזית (— ׳ 14561105 ו.ז] 0£11 
01.4 ) ! ( 2 ) סוכנות ד,מ׳ של הד,גנד, ( 06 מ 611186 ]ח 1 61106 ) 06 
4 זס ״ ז< 486110 )! ( 3 ) סוכנות המ׳ האלחוטי ( 11 ! 1011 ]ב 7 < 
54 ז< — 6007 * 4 ׳ 5 ]״ 86011 )! ( 4 ) יחידת המ׳ במשדד- 
ד,חוץ ( £65631611 ! 10161118:61106 0£ ! 801631 ) ! ( 5 ) יחידת 
המי של הוועדה לאנרגיה גרעינית (, 8661100 101611186006 




387 


מודיעין — מורנה 


388 


1111531011 ס 001 ? £11018 £011110 ^/)! ( 6 ) שירות־דוחקירות 

(הבטחון) הפדראלי — מ 11170$1:183110 0£ ט 811103 31 ־ £01101 
81 ?) 1 ( 7 ) יחידות הם׳ במטות הזרועות הלוחמות ושלוחו־ 
תיהן. — באה״ב אף ממזגים את הערכותיהם של השירותים 
השונים לשם גיבוש הערכה לאומית כוללת אחת. תפקיד זה 
מוטל על ועדת-המ׳ ( 803011 00 ט 011180 )ם 1 ), שבה משתתפים 
נעיגי כל גופי המ', פרט לאלה שבזרועות הלוחמות! ועדה 
זו מפרסמת .,הערכית המ׳ הלאומי״ ( 3111110111801100 נ 01 ״ 3 א 

££5 ג 1 ד 11 ן £8 ). 

בריר,״מ; בגלל אופי המשטר והטיהורים שהונהגו בו, 

חלו במערך המי הסובייטי תכופות שינויים מינהליים 
ואישיים. בריה״מ מייחסת חשיבות רבה למ' ולבטחון. ושירו¬ 
תיה רחבים מאד וניתן להם מעמד של מיניסטריונים. עניין 
הבטחתהמשטרהוא לגביהם משימה ראשונה־במעלד,. המוסדות 
העיקריים הם; הנ. ק. ו. ד. (■ 1 ' 113 ק 311003 ! 0 ) 1 11.111 ז)/ 0 ק 113 
אז 11 נמ 6 נ 1 ז׳< 611 —"קומיסאריאט־העם לבטהון המדי¬ 
נה"), שפוצל בתחילת 1954 , אחר הוצאתו של בריה (ע״ע) 
שעמד בראשו, להורג, והפך לשני גופים; הק.ג.ב. (ד 0141116 ^ז 
מדססמסטחסססנ! 11011 ו 1 סמי 1 ־ 0 ק 3 ז 1 .ץ 00 יז — ,.ועד לבט־ 

הון המדינה״), ומ.ו.ד. (אחממסקדץחמ סססקס־דסממח^ 
''״ 4 — "מיניסטריון לענייני־פנים") העוסק בתפקידים 
מגוונים של שיטור ושמירה.—הג.ר.או,( - 586 ; 3 ? ס 38110 \,י 1 
110 ! 363€1 ק 11 ^< 0 ס 1.811 ;€' 718183 1 — "מנהלה ראשית למר 
דיעין") הוא שירות-המ' הצבאי, המקיים גם הוא שירות- 
ריגול ענף בחו״ל 

הם' בגרמניה המזרחית קשור במנגנון הסובייטי. המ׳ 
בגרמניה המערבית עובד בשיתוף הדוק עם המ׳ האמריקני. 
משגי עברי הגבול ישנו שימוש נרחב בידע שנצטבר בגר¬ 
מניה של מלה״ע 11 , והגנרל ריינהולד גהלן (! 8011111011 
1108 ) 00 ), מבכירי המ׳ הנאצי, הועבר ע״י האמריקנים לשי¬ 
רות המ' המערב-גרמני שהוקם אחרי 1945 . 

מערכת המ׳ והבטחון בישראל: 

בהתאם לפירסומים רשמיים. מורכבת מערכת המ׳ ביש¬ 
ראל מהגופים הבאים: ( 1 ) "המוסד המרכזי למ׳ ולבטחוך, 
שעיקר פעולתו מחוץ למדינה וראשו כפוף לראש-הממשלה 1 
( 2 ) ״אגף המ׳״ במטכ״ל! ( 3 ) "שירות בטחון כללי" 
(״ש״ב״), העוסק במי שלילי; ( 4 ) "מחלקת־החקר" במשרד- 
החוץ! ו( 5 ) ״המחלקה לחקירות מיוחדות״ במשטרה. — 
התיאום ור,שילוב של הפעולות בכללותן מובטחים ע״י,.וערד. 
של ראשי-השירותים", שהיו״ר שלה הוא ראש "המוסד 
המרכזי". 

המ׳ בארצות-ערב נתון מאד להשפעת התהפוכות 
המדיניות התכופות בארצות אלה ומסגרותיו משתנות. לראשי 
המ׳ לעתים השפעה מדינית ניכרת, ויש להניח כי קשרי המ' 
הערבי עם מנגנונים מקבילים ברוסיה הסובייטית — 
ניכרים. 

מרובות הדוגמות בהיסטוריה לכשלונות של מ׳. ריבוי 
הטעויות מורה שאין הן עניין מקרי אלא מקורן במגבלות 
של היכולת האנושית בהערכה ובתחזית. האמריקנים פיענחו 
ב 1941 שדרים יאפאניים, אך לא עמדו על כוונת היאפאנים 
להתקיפם. לפעמים נעוצה הסיבה לטעות בתפיסה מוטעית 
רדעת אנשי המ' ומנהלי המדיניות. למ׳ הסובייטי הגיעו 
ב 1941 התראות על התקפה גרמנית קרובה, אך סטאלין 
דחה אותן. דווקא משום שהטעות המודיעינית נובעת לעתים 


לא רק מחוסר-ידיעח אלא גם מהערכה מוטעית, אין להניח 
שניתן לבטלה כליל. 

, 871€6 ^ 18111 ח 1 / 0 1118 ' . 5 .ס 

1114 0£ .זטס{) 88 ת 8 ') 8111 ז<ז 1 ,^ 101 .■ע ; 1946 

,זחש 5£ . 8 ; 1947 ,( 352-369 ,ז^^ X ,.ו 5 ח 1 .׳\ז 56 
; 1949 ,^ 0118 ^ 1 זס^ €8 ח 8 ^ו 611 ז.ה 1 1€ § 8 ) 1 ו'[ 31 

8 י)ה;>^ 16111 <ז 1 ,ן 1 מוז 111151 

11 ) 1111071 ^ 1 1 )ת 0 ^מו 0 לתג 11 , 11 . 11 ; 1956 

8 /ו{עז) 81 ^ 1£ )-- 1087 ת 6 ( 1 ח 1 ) 0 דו 7718 ^ ן, 1 > 1 ; 1958 ,^ 11 יוו 5881 

. 11 ; 1963 ,?■/ 1 )^ 1 1 ) €01 

, 8 -> 1 ו 118111£8 ו 1 / 0 // 3 ־ 07 18 ) 7 ,!!ש!!!!(! . 4 . ; 1962 , 1 ז $0 } 080 
5081111 1118 ^! 071 1€8 ז 8 ^} 11811 ו 1 ,זז 0 ח^ 1 .>ן ; 1963 

■ 17118111 01107131 ^ 1711 )^ 07 ; 1964 , 881 ה 5818 

• 171 1 >ה 0 00887717718111 171 ^ 0118 ? /) 071 : 08 ה $8 

. 8 {/ 0 ז} £1 07 ^ 17 )^ 1 588781 7/18 ,תש 1132 . 13 ; 1967 , 1 [ 177 ) 1 ^ 

, 0/1711 ^ 1$11 / - ] 1 { 4.08 <{ 7718 וץ 071 -ה 0 18 ( 1 ,ז 1 ;זן 51:0111 . 0 ; 1969 
, 1969 , 1871118 ^ 06/181171 87 /) ה 8 ^ח 1/1714 )^ 7 ^ 1 , 81110118/1 )\ 

יה. ה. 

מוךנה ( 11011083 ?), עיר באיטליה הצפונית, במחוז אמיליה- 
רומאניה (ע״ע אמיליה), 161,700 חוש׳ ( 1967 ). 

מ׳ שוכנת בשוליו הדרומיים של עמק הפו (ע״ע), על 
הדרך הראשית — דה אמיליד, — ממילנו(ע״ע) לחוף האד- 
ריאטי, החוצה במ׳ את הדרך מהאלפים לליוורנו(ע״ע) שעל 
חוף הים הטירני. מ' משמשת מרכז מנהלי, מסחרי ותעשייתי 
לאיזור חקלאי פורה. כ 40% מכלל העובדים מועסקים בתע- 
שיה המייצרת ברזל, מוצרי-מתכת, מכוניות, ציוד תעשייתי 
ומכונות חקלאיות. 

פרברי המגורים ואיזורי-התעשייח של העיר החדשה מת¬ 
פשטים מצפון ומדרום לעיר העתיקה מיה״ב. הבנויה מסביב 
לגרעין העיר הרומית. בעיר העתיקה אתרים בעלי ערך 
היסטורי ואמנותי; ה ק ת ד ר א ל ה. שהוחל בבנייתה ב 099 ג 
בסיגנון רומנסקי ושעוטרה בפסלים ע״י ויליג׳למו ממ׳ (ע״ע, 
ותמ׳ שם, עם' 146 )! מגדל-הפעמונים (גירלנדינה) שלה 
שהושלם במאה ה 14 ושמתנשא לגובה 100 'מ׳ — מהיפים 
שבאיטליה הצפונית! ארמון-הרוכם (ר׳ להלן, היסט'), מה¬ 
מאה ה 17 — משמש היום משכן לבי״ם צבאי גבוה. 

במ׳ מוזיאונים, שהחשוב בהם אסטנסה, בו אוסף עשיר 
של ציורים מתקופת התסנט וספריה בעלת יותר מ 8,000 
כתבי-יד עתיקים. האוניברסיטה, שנוסדה ב 1180 , חודשה 
במתכונתה הנוכחית ב 1678 ולומדים בה כ 3,700 סטודנטים 
( 1968 ). 

היסטוריה של העיר והדוכסות מ'.-במקומה של מ' 

היה ישוב עתיק של חבויים (ע״ע). הרומאים, שקראן למקום 
מוטינה, יישבוה ב 183 לפסה״נ באזרחיהם ונתנו לה מעמד 
של קולוניה. מוטינה שלטה על כביש הצפון החשוב דה 
אמיליה, ל;דה ניצח ספרטקום (ע״ע) צבא רומי שיצא להכ¬ 
ניעו. ב 44 — 43 לפסהי״נ נכשל נסיונו של אנטוניוס (ע״ע) 
לכבשה, ולידה הוכה מידי צבא אוקטאוויאנוס. 

מ' נחרבה בפלישות ההונים והלאנגוברךים. שוקמה 
במאה ה 8 , וב 891 העניק "הקיסר" גוירו מספולטו סמכויות- 
שלטון נרחבות להגמון של מ', ב 961 ' מינה אוטו' 1 (ע״ע) את 
אדלברטו אצו מקאנוסה ( 0380533 ) לרוזן מ' ובית-קאנוסה 
שלט' בד, עד מות הרוזנת 5 טילדה (ע״ע) ב 1115 . 

בשנים 1135 — 1288 היתה מ׳ קומונה עצמאית למעשה. 
ב 1168 הצטרפה לברית הערים הלומבארדיות שנלחמה בקיסר 
פרידריך 1 (ע״ע איטליה, עם' 734 ). במאה ה 13 סבלה מ' 
ממריבות חמורות ביו סיעות הגולפים והגיבלינים (ע״ע). 
תחילה שלטה בה סיעת הגיבלינים, אך לאחר ששכנתה 





389 


מודנה — מורנה, יהודה אדיה 


390 


בולוניה, שהיתר, גולפיח, הביסה אותה ב 1249 , השחלסו הגול־ 
פים על מ׳ והגיבלינים הוגלו ממנה, כדי לשים קז למלחמות 
הפנימיות הפקידה ם׳ ב 1288 את השלטון בידי אוביצו לבית 
אסטה (ע״ע), ומאז ועד 1859 שלט בית־אסטה, בד,פסקות 
קצרות, בעיר. ב 1452 העניק הקיסר פרידריך 111 לבורסו 
ד׳אסטד, את התואר דוכס מ׳ ורג׳ו. כשהועברה פרארה ב 1598 
לרשות האפיפיור נעשתה מ׳ילבירת בית אסטה. 

בשנים 1703 — 1707 ו 1734 — 1736 שלטו בם׳ הצרפתים 
ובין השנים 1742 — 1748 האוסטרים. הצרפתים כבשוה שוב 
ב 96 ד 1 וב 1814 החזירוה לפרנצ׳סקו 1¥ , נצר לבית אסטה 
ולבית שליטי אוסטריה. שלטוינו הרודני עורר התמרמרות 
רבה, שהפכה להתנגדות גלויה בימי בנו פרנצ׳סקו 7 \. ב 1859 
הצהירו נציגי מ' על הצטרפותה למלכות פימונטה—סרדיניה, 
והדבר אושר במשאל־עם ב 1860 (ע״ע" איטליה, עמ׳ 738 , 
741 — 742 ). 

. 1934 ,.// 3 ! 1 ) 711:14115 .? .:!־•!תסוז^ח .ס 

יהודים. התעודות הראשונות על יד,ודי מ' הן מ 1025 , 
אולם רק מ 1393 ידועה מושבה יהודית ניכרת בם׳, שבניה 
היו בנקאים יוצאי פרוג׳ה, רימיני ופרמו. יהודי מ' נהנו זמן 
רב מחסוחם של בני אסטה (ע״ע, עט' 747/8 ). אמנם יהודי 
מ׳ לא נחלצו מהשפלות הכנסיה ומהיסגרות בגטו החל ב 1638 , 
אך הותר להם לעסוק במקצועותיהם, ואף בעסקי־ריבית, אשר 
נתקיימו רשמית עד 1767 , זמן רב יותר מבערי־איטליה אח¬ 
רות, ע״כ גדל מספר יהודי מ' לכדי 3,000 בדוכסות, מהם 
כ 1,000 בעיר עצמה. מאישיה המפורססים יש להזכיר את 
אברהם יוסף שלמה גרצינו (נפי 1685 ), אהרן ברכיה בן משה 
ממ׳ (ע״ע, כרך א׳, עמ^ 602 ), ובני משפחת מודנה, שהת־ 
יישבר, בעיר כנראה במאה ד, 14 . לאחר כיבוש נאפוליוןשימש 
היהודי משד, פורמיג׳יני סנטור של הקהילה הציסאלפינית. 
יהודי מ׳ היו בין מממני תנועת הקארבונארים והשתתפו 
בתנועת התקומה האיטלקית (ע״ע איטליה, עם׳ 738 ). בגבור 
הראקציה. סבלו ממעשי־דיכוי קשים וממפים משפילים. 
ב 1861 קיבלו יהודי מ׳ שוויון־זכויות, בתוך שאר קהילות 
איטליד,. ממחצית המאה ה 19 התחילה קהילת מ' להצטמצם, 
וכיום היא מונה כ 200 איש. 

( 1 ) 111 ) 14 ^ 1 0110 ^ 011 , €0 וח 1 ז 031 . 0 

- 1 ג 13 ; 1914 ־ 1912 , 76531110 ^.X 

ו 1 { 1£1 ית) 0£1 ( 1 ,!׳ 1130 ^ .-\< ;* 1930 
־ 450 , 0 71^1 4££0!0 X^^^ X1 
. 0 ; 1963 ,. 1 ) 1 ; 1936/7 ,( 455 

. 1946 / 5 ) זי 611 ן £ 72 * 7 

ר. בג.-צ. בר.-א. מו. 

מודנה, להוךי. אךיה(ריא״ם) - 1 ־מט 5403 ־מסט,!-, 

( 1571 , ונציה — 1648 , שם), רב וחוקר, מגדולי 
המלומדים היהודים בשלהי תקופח הרנסאנס. בן למשפחה 
ידועה שיצאה מצרפת והתיישבה במודנה. שנות ילדותו 
עברו עליו בפרארד,. בגיל 9 נשלח לפדובה ללמוד תורה, 
ועל מוריו שם נמנה שמואל ארקיוולטי (ע״ע). בנוסף על 
מקצועות היהדות היו למ׳ ידיעות גם בספרות הקלאסית, 
בספרות איטלקית ובמוסיקה. ב 1593 התיישב בוונציה ובד, 
מילא תפקידים רבים בקהילה: חבר מועצת הרבנים שבעיר. 
מורה, חזן ודרשן, ולא עזב את ונציה אלא לשחי הפסקות: 
ב 1604 — 1607 היה בפרארה, וב 1609 — 1610 בפירנצה. לדר¬ 
שותיו יצאו מוניטין והן משכו אליהן גם נוצרים רמי-מעלה. 
מלומדים נוצרים למדו מפיו עברית, ניהלו התכתבות 
ענפה עמו והזכירו אוחו לשבח בכתביהם, מימי נעוריו ערך 


ויכוחים עם נוצרים 
בהם הגן על אמונת- 
ישראל, לשם כך הע¬ 
לה בספרו "מגן וח¬ 
רב" (ד.וצ׳ ש. סימוג- 
פון, 1952 ) בירור 
היסטורי בדוגמות של 
הנצרות! הוא היד, ה¬ 
ראשון שכתב מסה על 
הדת היהודית לשם 
אינפורמציד, כללית: 

111 ז 13 ז 1510 !! 

("תולדות 
מנהגי היהודים״! נכ¬ 
תב בשביל המלך 
ג׳ימז 1 , עפ״י בקשתו 
של השגריר האנגלי 
בוונציה! יצא־לאור בפאריס 1637 ,■ תורגם לעברית ע״י ש. 
רובין, בשם "שלהן ערוד׳). 

ידיעותיו בספרות הרבנית והתלמודית היו רחבות אם 
כי לא מעמיקות. בפסקי־ההלכה שלו משתקפות דעותיו 
הליברליות; כך חמך בד,נד,גח המוסיקה של שלמה די רוסי 
(ע״ע) בביהכ״נ, וד,תיר לילך ולעמוד ב,גילוי ראש׳. הוא 
עצמו שימש כמזכיר ומנצח המקהלה באקדמיה למוסיקה, 
שהוקמה ב 1628 בגטו וונציה! השתתף בהצגות של חובבים 
וחיבר דברי שירה ופרוזה גם באיטלקית. בכתביו הוא יוצא 
בחריפות נגד ,המתקדשים והמטהרים׳ ו,ד,צבועים והחנפים׳ 
המתנגדים להתעסקות בחכמות חיצוניות (מכתבים, חוצ׳ 
בלאו, עמ' 145 ). כרבים מאנשי הרנסאנס האמין באסטרו¬ 
לוגיה ואמונתו זו משתקפת בספרו "תפילת ישרים"(וינציח, 
1596 ). מאידך גילה התנגדות נמרצת ללימוד הקבלה ולא- 
מונד, בגלגול-נשמות. בספרו ״ארי נור,ם״ (ליפסיאה, 1840 ) 
הוא מנסה — בעזרת ניתוח היסטורי רציונאלי — להוכיח כי 
הקבלה ראשיתה במאה ה 13 בספרד וה״זהד׳ הוא "המצאת 
איזה אחד מן האחרונים׳׳. כנראה משה די לאון. "אין זו לא 
חכמה ולא קבלה ולא ידיעה אמיתית אלא אבן נגף וצור 
מכשול לכל בעל שכל שעיין בה". ברם, לעתים נתגלה ניגוד 
קטבי בין דעותיו להליכותיו. באוטוביוגרפיה שלו "חיי 
יהודה״ (קיוב, תרע״ב) הוא מונה בחמימות 26 עיסוקים 
אליהם הוא פונה מדי פעם בפעם לצרכי פרנסתו. ביניהם 
הגהה, תרגומים, כתיבת שירים לאירועים חגיגיים, חיבור 
דרשות עפ״י הזמנה, כתיבת קמיעות, ניסוח נוסחאות למצ¬ 
בות (רוב הנוסחאות על המצבות של זמנו, שבבית-העלמין 
בוונציה, הם מעשי-ידיו), וכן התעסק באלכימיה. למרות 
נדרי-תשובה מרובים לא נגמל ממשחקי הימור, שהיו רווחים 
בימיו בגטו וונציה. מאידך מוצאים באחת מתפילותיו 
דברי חרטה ובקשת מחילה על ,הרהור נגד עיקרי הדת ותורה 
שבעל-פד,' ("צרי לנפש", ט', ע״ב). 

נשתמרו ממנו כתבי-יד רבים, ביניד,ם — שו״ת ומכתבים, 
שהם מקור עשיר לידיעותינו עליו ועל בני-דורו. מ׳ מתגלה 
כאישיות ססגונית, כמלומד בעל גישה דיאלקטית, שכל ימיו 
להוט היד, אחרי ויכוחים וכתבי פולמוס, ומכמה בחינות 
הקדים אח המתקנים ואת אנשי "חכמת-ישראל" של המאה 
ד, 19 . 



יחזדה אריח ס^דגד! 

נסתור 1 ז 1 ז 11 }ן 6 ^ 111 ז 10 ל, 91 ) 






391 


מורנה, יהודה אריה — מודרניזם 


392 


ביבליוגרפיה פלאה של כל כתביו. בי 1 אלה שיצאו לאור 
ובין אלה שנשארו בבת״י, הובאה במבוא של ש. סימונסון 
לשר׳ת ״זקני יהודה״ (ירושלים, 1952 ). 

מספריו: "סור מרע" בגנות משחקי ההימור (ויניציה, 
1595 ) ; "צמח צדיק", תרגום של ספר המוסר האיטלקי 
111 ז 1 י\ 11 > ■ 101 ? (שם, 1600 ) ; "מדבר יד,ודה", דרשות משבח 
נחמו ועד ט׳ באב (שם, 1602 ) ז "גלות יהודה", מלון עברי־ 
איטלקי לתנ״ד (שם, 1612 ) 1 "צרי לנפש", תפילות (שם, 
שע״ט)! ״פי אריה״ (נספח ל״גלות יהודה״, פאדובה, 1640 ) 1 
״שאגת אריח״ תשובה על ״קול סבל״ — ביקורת חריפה 
נגד התורה שבע״פ, המיוחסת ליהודי ספרדי מהמאה ה 16 
(בעלותו של מ׳ על חיבור זה, שהיתה שנויה במחלוקת, 
אינה מוטלת בעת בספק). שני הספרים הוצאו ע״י י. ש. 
רג׳ו (ע״ע), בשם ״בחינת הקבלה״ (גוריציאה, 1852 )! "מגן 
וצנה", הגנה על המסורת היהודית מפני התקפותיו של 
אוריאל דה קוסטד, (הוצא לאור ע״י א. גייגר, תרט״ז). 
מכתביו של מ׳ בעברית הוצאו לאור ע״י ז. ל. בלאן(בוד¬ 
פשט, תרמ״ו)! שיריו העבריים (דיואן) — ע׳י ש. ברנשטיין 
(פילדלפיה, 1932 ). המכתבים באיטלקית— אל חוקרי־עבריח 
נוצרים—פורסמו ע״יססיל רות ב- 0 מ 1£1 \ 1118 בג 21 זנ 1 \ £11 גז 15 
0111111£ ז\ 031 ( 384 — 401 ), 1927 . 

ש. בונפלד, י. א. מ׳, תרע״ג! ב. קלאר, שאגת אריה על 

קול סכל (תרביז י״ג), תשי״ב נחזר ונדפס במחקרים ועיו¬ 

נים, תשי״ד)! פ. נוה (מהדירה), י. א. מס׳, לקם כתבים, 

תשכ״ח ? 1933 , 140 ! 0 ז£קס' 1 ^ .^ 1 ,ס) 511 ;ג 011 . 17 

(כולל ביבל׳ של ספרים ומאמרים שנכתבו על מ׳ עד לאותה 

©לז 0£ .ז^ 83 נ 1 גז 1^1<4!><1 (X ז£ /!מי* 10 > .^ 1 , 0111 מ . 0 ; (שנה 

40 ״/ ,.(!ו ; 1929 ,(^ 151. 500. 0£ X מ 

; 1953 ,(^ 1 /ו X ..נ> 1 לו) 11£ { 4 ת 0 

הז/> 1-4 ) 41 ה) 4 / 111 €10 י €11 0 ^ €0 0 ( 1 4 ח 4 > ./ג ,€ג 1 ם $0 "] 

01 ^ ^(( 1 4 ח 0 ./ 3 40 . 1 .ת!;!״•* ,£ ; 1948 ,( XX1 

. 1952 

כ. ר, 

מוךע/ חיים ( 1715 [?], קושטא — 1794 , צפת), מגדולי 
רבני המזרח במאד, ה 18 . בבן 10 עלה לצפת, ושם 
בנראה היד, עיקר לימודו, ב 1749 יצא כשד״ר מטעם העיר 
למצרים, בביקורו שם מצא את בה״י המפורסם של תשובוח- 
הגאונים, שנדפס על-ידיו, עם הערות, בשאלוניקי, 43 שנה 
לאחר־מכן, בשם "שעדי צדק" (תקנ״ב), ב 1750 התיישב 
בקושטא, וב 1755 נתמנה שם לחבר ביח״ד ולאחד מ״פקידי 
צפת" (הממונים על אוסף בספי-צדקה למען יהודי צפת). 
ב 1761 נשלח על-ידיד,ם — בעקבות הרעש שפקד את צפת 
ב 1760 — לאירופה המערבית, ועבר במשו 4 שנים בערי 
תורכיה, איטליה, אנגליד, ואשכנז. ב 1766 היה בפראג ושם 
נשא־ונתן בהלכה עם ר׳ יחזקאל לנדא (ע״ע) — וביני¬ 
הם נוצרו קשרים הדוקים והערכה הדדית לאורך ימים. 
ב 1766 — 1776 ישב שוב בקושטא, ובשנים 1776 — 1793 שימש 
כרבה של העיר אזמיר. לצפת חזר כשנה לפני פטירתו. 
מ׳ עמד ביחסי-ידידות ובקשרי-מכתבים עט רבים מגדולי- 
ישראל, וביניהם חיים יוסף דוד אזולאי (ע״ע), והסבמותיו 
ותשובותיו פזורות לרוב בספרי חכמי זמנו. היתד, בידו ספריה 
חשובה של כ״י מתורתם של הראשונים, ובמסעותיו המרובים 
זירז ועודד את הוצאתם-לאור, בעיקר ע״י אחרים, שבידם 
נתכוון לתמיך, גם בשנות־כהונתו כרב בקד,ילות קושטא 
ואזמיר היה פעיל מאד בענייני העזרה ליישוב בא״י, ופעולתו 
המסועפת בתחום זה מוכחת מתעודות רבות, שבחלקן נתפר¬ 
סמו לאחרונה. 


ספריו: ״טיב גיטין״ — גיטין שסידר בשנות תצ״ז— 
תקל״ד" יצא-לאור עם הגהות הרב יום טוב ישראל (ע״ע) 
(ירושלים, תרל״ה)! ״חיים לעולם״ — שו״ת (אזמיר 
חרל״ט—תרמ״ב)! הגהותיו לש״ע או״ח ויו״ד נדפסו בם׳ 
"ברך משה" לר׳ משה בר׳ מרדכי גאלאנטי(ליוורנו, תקס״ט, 
עמ׳ קנ״א-קס״ט)! שירו על "שתיית הטוטון" (עישון 
הטבק) נדפס בראש ספר "עבודר, תמה", מאת י, ר. בנבנשתי 
(ירושלים, תרס״ג). 

א. יערי, שלוחי א״י, 131-130 , 455-451 , תשי׳א! פ. בניהו, 

ר׳ חיים יוסף דור אזולאי, תי״ב-תי״ג, שש״ב-שס״ו, חשי״ם 1 
מאמריו,ס של ש. סימונסון, י. בן-צבי ר. ש. עמנואל בתור 
ספר צפת (ספונות, ד), של״ד, שמ״ח/ס׳, ש״ס, ש״פ-שפ״ג, 
ת״ו-ת״ז, תי״א, תי״ס, תשכ״ב. 

י. הו. 


מודרזון־בקר, פאולה — ־ 1 ס> 1 סס 6 -מ 1:5011 ס 1 > 10 \ 31113 ? 



— ( 1876 — 1907 ), ציירת גרמניה. מ׳ היתד" מ 1897 , 

תלמידתו של הצייד פריץ מאקנזן בולרפסודה (ס^סיזזגעזסזוע) 
שליד ברמן. ב- 
1901 נישאר, לצייר 
אלטו מ׳ ( 1865 — 
1943 ), אחד ממיי¬ 
סדיה של אסכולת 
הציור שנתכנסה 
שם. יצירותיה ה¬ 
מוקדמות הן תמו¬ 
נות איכרים, ציורי 
נלח כפרי וטבע 
דומם בסיגנון 
עמום־ד,צבעים של 
אסכולה זו. ביקר 
ריה בפאריס׳ ש¬ 
בהם נתרשמה 
עמוקות מיצירו- 
תיד,ם של סזאן, ון 
גוך וגוגן' ואשר 
מהם הושפעו מ- 
1905 ואילך גם יו¬ 
צרי אסכולות ה- 
פוביזם (ע״ע) ב¬ 
צרפת ו״הגשר" 
בגרמניה (ע״ע 
גרמנית, אמנות. 
עמ' 591 ), חוללו מהפכה בסיגנונה. רישומה נעשה גם ואפס־ 
פרסיווי, צבעיה נתבהרו ונשתחררו כליל מתלותם בתיאור 
הנושא, אך מבנה יצירתה נשאר סולידי ומאוזן. — מ׳ היתד, 
מחלוצי הציור החדיש בגרמניד, וממבשרי האכספרסיוניזם 
בארץ זו. היא היתד, ציירת ורשמת פורר" ואע״ס שיצירתה, 
הוחרמה ע״י הנאצים. נשתמרו רבים מציוריה, בעיקר באס- 
פים שבצפונה של גרמניר,. 

ב 1917 יצא-לאור ־ 131:101 נ 0111 טנ 1 :> 38 ? (>תנ 1 €)ס 1 ז 6 ("מכת¬ 
בים ודפי-יומן" [מהדורר, מחודשת י״ל ב 1940 ]). 


פאו 5 ח טוררזוז־בקר: די 1 <ן 1 עצמח עם 
ע;!״ הקם?יח״ 1907 
(ם,יזאוז ם 91 <}וואננ, אסן) 


;* 1934 ,. 3 , 1115 גי 1 . 5 ) ;* 1927 ,./ 3 .? , 110££ ע 11 . 0 

. 1958 ,. 3 ./ 3 . 3 ,■ 8661251 .ס 


מודרנייזם ( 11 ז 18 תזס 1106 [), תנועד, בתולדות הכנסיה הקא- 
תוליח בסוף המאה ה 19 שביקשה לר,תאים את תורות 
הפנסיה והתאולוגיה לחיים המודרניים ולהשגי התקופה ולצר- 




393 


מודרניזם — מודרניזציה 


394 


כיה, מבלי לפגוע בעקרונות האמונה הקאתולית, מרכז התנו¬ 
עה, שעוררה משבר חמור בכנסיה, היה בצרפת, וראשיה היו 
נציגים מובהקים של האינסליגנציה הקאתולית, אנשל־רוח 
כמרסל ארבר .)יז), אדואר לה רואה (ע״ע), 

אלפרד פירמן לואזי (ע״ע) והאירי ג׳ורג' טירל (ע״ע). 
מקור התנועה בתסיסה האינטלקטואלית, בתורות הפילוסר 
פיות החדשות, בהתפתחות המדעים ובהשקפות הביקרתיות. 
חסידי התנועה צידדו בביקורת המקרא והברית החדשה 
ותבעו שינוי בהבנת כתבי-הקודש ותולדות הנצרות. החו¬ 
קרים המודרניסטיים נסחפו ע״י תוצאות מחקריהם מעבר 
למקובל בדוגמטיקה הכנסייתית. הם ראו את התקדמות 
הכנסיה ויצירתה הדתית כמנוהלות ע״י רוח־הקודש, ולכן 
חיי הרוח והדת של הכנסיה הם העיקר, משום־כך לא ייחסו 
חשיבות מכרעת לראשית הנצרות ולכתביה המוקדמים! מתוך 
חיוב הכנסיה והתפתחותד, הרוחנית, יכלו המודרניסטים 
להצדיק את גישתם הביקרתית־היסטורית ביחס לתולדות 
הנצרות, הברית החדשה וכתבי אבות-הכנסיה הראשונים. 

המ׳ לא היה מוכן לקבל כפילוסופיה נוצרית את השיטה 
הסכולאפסית של ימי-הביניים ואף לא את תורותיהם של 
תומאס איש אקוינו (ע״ע) ואסכולתו. חסידי הט׳ ראו בגישה 
הפילוסופית-דתית מימי-הביניים עמדה שכלתנית, שאין בה 
התחשבות לא באמת ההיסטורית ולא בחיים המעשיים של 
הנוצרים. לעומת-זאת חייבו השקפות מודרניות כגון הפילו¬ 
סופיה של ברגסון (ע״ע) והפרגמטיזם. 

גישתו הליברלית של האפיפיור לאו ^^ז x (ע״ע, עמ׳ 
30/31 ) איפשרה את התפתחות המ', אך יורשו פיוס x 
( 1903 — 1914 ) התנגד לתנועה בתקיפות וראה בה "התגלמות 
כל המינויות״. בשנת 1907 הוציא תקנה ואיגרת־רועים 
מיוחדת נגד המ׳. ב 1910 הוכרחו כל החשודים כנגועים במ׳ 
להישבע שבועה שתכנה התכחשות למ׳ ומרבית הכמורה 
שאהדה את המ׳ הוצאה אל מחוץ לכנסיה. פעולה זו שמה 
קץ למשבר המודרניסטי שנוצר בכנסיה והיתד, מכה מוחצת 
לתנועת המ׳. 

16 ,€ז:) 1 ^ 4 מ .[ ; 1909 ,./ג .[ 

. 11 ; 1930/1 , 1-11 ,׳<לנ 0 ״ 1 ; 1929 , 16 ו{^£' 1 

ח 1 >ה 07 ^[ מ* 

. 1934 
ד. ס. 

מודךניזציה ( 111011 ;: 12 תמ 104 ^), מונח בסוציולוגיה הח¬ 

דישה המציין את תהליך התגבשותו של הסדר 
החברתי, התרבותי והכלכלי המודרני. תחילתו של תדוליד 
זה באירופה, במאות ה 17 וה 18 ! משם התפשטו, במאות ה 19 
וה 20 , סימני-ההכר המאפיינים סדרים אלה אל מחוץ לאירופה- 
המערבית, אירופה המרכזית ואה״ב — לאירופה-המזרהית, 
אמריקה הלאטינית וארצות אסיה ואפריקה! ובעקבות הת¬ 
פשטות זו התערערו החברות והתרבויות המסרתיות בארצות 
אלה. על האספקט ההיסטורי של תהליך זה— ע״ע: השכלה! 
יפן, היסטוריה, עמ׳ 136/7 ! (ד,)מהפכה התעשינית! (ה)סמל- 
כה המאוחדת, היסטוריה! (ה)פהפכד, הצרפתית. 

הבנת התהליכיםהחברתיים וחקירת מהו¬ 
תם של הסדרים המודרניים היו עיקר העיון הסוציולוגי 
מסוף המאה ה 18 ובמשך המאה ה 19 (וע״ע סוציולוגיה). 
התעניינות זו נמשכה גם אצל אבות הסוציולוגיה המודר¬ 
נית — ק. מרכס, ד. א. דירקם, מ, ובר, ק. מנחים (ע׳ ערכי¬ 
הם) ואחרים — ונתחדשה' בשלהי' מלה״ע ח, עת לבשה 


צורה של חקר ה״פיתוח" של ארצות מתפתחות. עד מהרה 
נידונה שאלת טיבו של הסדר החברתי המודרני לאור העי¬ 
מות בין חברות מודרניות לבלתי-מודרניות' או קדם־מזדר- 
ניות! וכיוון שהחברה המודרנית נתפסת בחברה שפניה 
ל״קידמה" או ל״תמורה", הציג לעתים העיון החברתי החדש 
עיסות זה כעימות שבין חברה מוךרנית לחברה מ ס ר ת י ת 
ותיאר את שתיהן כשתי מערכות'"סגורות". 

ע״פ טיפולוגיה זו נצטיירה החברה ה מ ס ר ת י ת כחברה 
סטאטית, שיש בה מידה זעומה של תלוקת-תפקידים 
וד,תמחות, ושהגיעה לרמה נמוכה בלבד של עיור וידיעת 
קרוא-וכתוב. לעומתה נראתה החברה המודרנית כחברה 
שיש בה מידה רבה של הלוקת־תפקידים, עיור, ידיעת קרוא- 
וכתוב וחשיפות לתהליכים המוניים. מן הבחינה הפולי- 
ט י ת, תוארה החברה המסרתית כחברה שבה קבוצות נבח¬ 
רות (^- עליתות [?־;!!!ש]) "מסרתיות" שולטות בזכות 
"חסד-עליון" כלשהו, בעוד שהחברה המודרנית מבוססת על 
השתתפות רחבה של אוכלוסין. שאינם מכירים בשום זכות 
מסרתית של השליטים, אלא רואה אותם דווקא כאחראים 
בפניהם ונתונים לשיפוט ע״פ אמות-סידד, של יעילות וער¬ 
כים חילוניים. יותר מכל נצטיירה החברה המסרתית כחברה 
שגבולותיה התרבותיים נקבעים ע״י המסורת (ר׳ להלן), 
בשעה שהחברה המודרנית היא דינאמית מבחינה תרבותית 
ופניה לתמורה ולחידוש. 

לאחר מלה״ע 11 החל מחקר המ׳ לעסוק בעיקר בשתי 
שאלות־יסוד: א) התנאים הדרושים לקיומו של שלב 
"המראה" (}}ס £] 1 נס) מוצלח אל המודרניות! ב) התנאים 
הדרושים לצמיחה מתמדת של החברה המודרנית. תפנית 
זו מקורה, בעיקר, בהכרה הגוברת, בארצות המערב, בחשי¬ 
בותן הגדלה של הארצות הלא-מערביות ובסכנה שהנחשלות 
והבורות באותן ארצות עלולות להעמיד את הסדר הבין- 
לאומי החדש ואת הדמוקראטיה בעולם. ההנחה הסמויה 
היתד" שללא פיתוח כלכלי לא ייכונו משטרים יציבים 
והמדינות החדשות תיפולנה לידי הקומוניסטים. מכאן ההת¬ 
עניינות הרבה בשאלות הפיתוח הכלכלי בארצות מתפתחות 
ומכאן אף הקשר העיוני שבין מ׳ לבין פיתוח כלכלי. בנושא 
זה נוסחו 3 הנחות בסיסיות: 

( 1 ) היכולת הכלכלית חשובה באורח מכריע להתפתחות 
חברות מודרניות ומשטרים בני-קיימא! ( 2 ) קיים קשר הדוק 
בין מרבית התחומים החברתיים של מ'או פיתוח, ואין האחד 
יכול להתפתח ללא השני! ( 3 ) לאחר ה״המראה" ההתחלית 
אל ד,מ' חלה "צמיחה" מוגברת ומתמידה בכל התחומים 
הסוסדיים של החברה. 

החיפוש אחר סימנים או אות 1 ת ( 1^1<1(;x0 ) הנלווים 
לם׳, שהתבסס במידה רבה על ההנחות הנ״ל. העלה, כי רב 
הוא השוני בין תהליכי הס׳ למיניהם וגדולים ההבדלים 
בתנאים המאפשרים את התפתחותה. פותחו שני טיפוסים 
עיקריים של אותות כאלה: 

( 1 ) האותות הסוציו-דמוגראפיים למ׳. אלה סוכמו במונח 
״גיוס חברתי״ ( 10111112311011 ״ 800131 ) והוגדרו כתהליך שבו 
מתפוררות התחייבויות חברתיות, כלכליות ופסיכולוגיות 
ישנות, ונמצאים אנשים המעצבים דפוסים חדשים של סו- 
ציאליזאציה והתנהגות. צויין, שכמה מן האותות העיקריים 
לתהליך זה מתגלים בנכונות האוכלוסין: להגיב על תקשורת 
המונית ועל שיטות לקידוס-מכירות מודרני! לשנות את 



395 


מודרניזציה 


396 


מקום המגורים! להגביר את קצב העיור! לעבור ממקצועות 
חקלאיים לתעשייתיים! ללמוד קרוא־וכתוב! לשאוף לגידול 
ההכנסה לנפש, ונידב. 

( 2 ) האותות המבניים (הסטרוקטוראליים) למ': דיפרנ¬ 
ציאציה תברתית גוברת! הימצאותם של משאבים חפשיים 
שאינם מוחזקים בידי קבוצה שיוכית קבועה כלשהי (משפ¬ 
חה, קאסטה או איזור)! פיתוחם של טיפוסים שונים של איר־ 
גון חברתי! התגבשותן של זהויות קבוצתיות רחבות — 
להבדיל מזהויות מסרחיות־לאומיות ואפילו על־לאומיות! 
הקמת מנגנוני הקצאה והסדרה בכל התחומים המוסדיים 
החשובים (כגון מנגנוני־שוק בכלכלה)! זכות בחירה ופעילות 
מפלגתית! התארגנות ביורוקראטית ברוב התחומים המוס¬ 
דיים. 

מתוך קבוצת האותות השניה פיתחו, בהרחבה, סימני 
החבר של מ׳ מדינית. עם תלונותיה האפייניות נמנו: 
( 1 ) צמיחת מבנה מדיני בעל שיעור גבוה של דיפרנציא¬ 
ציה של תפקידים ומוסדות מדיניים ספציפיים ופיתוח מט¬ 
רות ומגמות מדיניות מפורשות! ( 2 ) הרחבת הקף הפעולות 
המרכזיות — המשפטיות, המינהליות והמדיניות — וחדירתן 
לכל מעמדות החכרה ולכל תחומיה! ( 3 ) התפשטותו הרצופה 
של כוח פוליטי פוטנציאלי בקרב קבוצות רחבות, ובסופו של 
דבר, בקרב כל האזרחים הבוגרים! ( 4 ) החלשת העליתות 
המסרתיות! החלשת הלגיסימאציה המסרתית של השליטים 
וכינון אחריות רעיונית' (ובד״ב מוסדית), מסוג זה או אחר, 
של השליטים כלפי הנשלטים, שבידם הכוח המדיני. 

תכונות אלה קשורות בגידול רצוף של נזילות התמיכה 
הפוליטית, ובקיום תמיכה ונאמנות מדינית ללא התחייבות 
שיוכית, דבר זה מחייב את השליטים לבקש, ללא הרף, את 
תמיכתם המדינית של הנשלטים, או לפחות של חלקים גדו¬ 
לים או קולניים שבתוכם, 

שיאו של התהליך הזה, כפי שהתפתח בהדרגה ובצורות 
שונות בשיטות המודרניות המובהקות, הוא השתתפותם של 
הנשלפים בבחירת השליטים, בקביעת המטרות המדיניות 
העיקריות, ובמידה מועטה יותר, גם בעיצוב הדרכים להשג¬ 
תן. הביטוי הפורמאלי לכך הוא שיטח הבחירות (ע״ע). 

עירעור הנחות היסוד. ההבחנה שבין החברד. 
המסרתית לבין המודרנית — מזה, ו 3 הנחות היסוד של 
החוקרים (רי לעיל) — מזה, שולבו בהמשך המחקר. שילוב 
זה התבטא בהנחה, הסמויה בד״כ, שהתנאים לצמיחה מוגב¬ 
רת ולמי רצופה בשטחים מוסדיים שונים, מחייבים התפשטות 
מתמדת של האותות הסוציו-דמוגראפיים ו/או המבניים הנ״ל. 
וככל שמתגלות בחברה תכונות־יסוד של התמחות מבנית 
וככל שרכים בה האותות של "גיוס חכרתי", היא תהיה 
מסרתיח פחות ומודרנית יותר, ומשום כך היא תיטיב להת¬ 
פתח, תיטיב לטפל'בבעיות חברתיות חדשות שיעמדו לפניה 
ותשכלל את המיבנה המוסדי שלה בהתמדה, אמנם נתברר, 
שנחוץ מספר מינימאלי, לפחות, של אותות באלה בחברה 
כדי להביא לידי התפתחותו של מיבנה מודרני כלשהו. 
מינימום הכרחי זה כולל, בין היתר: בתחום הכלכלי — 
שווקים, הון, כוח-עבודה, ביקוש למוצרי תעשיה, עיור כל¬ 
שהו! בתחום המדיני — הרכז פוליטי ואדמיניסטראטיווי, 
ונטיה להשתתפות בתהליך הפוליסי! ובתחום הריבוד 
ומערכות המשפט — הנהגת אמות-מידה של אוניוורסאליזם 
והשגיות. אולם נתגלה, שריבוי נוסף של אותות כאלה אינו 


מבטיח, בהכרח, המשך המי ויצירת מיבנה חברתי או פוליטי 
בר-קיימא המוכשר לצמיחה מוגברת ולטיפול בבעיות חבר¬ 
תיות, כלכליות ופוליטיות חדשות. 

ואכן, במקרים רבים — כגון בכמה מארצות מרכז־אירופה 
ובמזרחה, באמריקה הלאטינית ובאסיה — התפתח מתאם 
שלילי בין כמה אותות סוציו-דמוגראפיים כנ״ל לבין הכושר 
המוסדי לצמיחה מוגברת! וההנחה הסמויה, שככל שהארץ 
"מסרתית" פחות היא מסוגלת יותר לצמיחה כזו, התגלתה 
כמוטעית. נמצא, שהאותות הנלווים למ׳ מצביעים רק על 
המידה שבה נחלשו או התפוררו חברות או קהילות מסר- 
תיות, אד אין הם, כשלעצמם, מורים באיזו מידה תוכל להת¬ 
פתח חברה מודרנית בת-קיימא המוכשרת לצמיחה. 

אולם, לא רק המשוואה: פחות מסרתיות שווה יותר מו¬ 
דרניות, התבטלה. גם הנחות שזיהו את המ׳ עם מודל מסויים 
שנתפתח במערב, הוכחו כמוטעות. טיפוסי הדיפרנציאציה 
המיבנית, שהתהוו כתוצאה מתהליכי המ׳, לא היו זהים תמיד 
עם הטיפוס ששלט במערב בשלבי המ׳ הראשונים. לא תמיד 
נוצרו בהם ריכוזים של בעלי תפקידים מיוחדים בתחומים 
כלכליים, פוליטיים ותרבותיים ולא תמיד התפשטו אמות- 
מידה אוניוורסאליסטיות והשגיות בכל התחומים המוסדיים 
הללו, במקביל לנסיגתם של היחסים ה״פארטיקולאריסטיים" 
יתר על כן, המ׳ של ר ו ס י ה, למשל, תחת המשטר הסובייטי, 
חלה תוך כדי בניין אירגונים פוליטיים וכלכליים, שונים 
בהרבה מאלה שקמו במערב. לא זו בלבד שנתגלתה בהם 
מידה הרבה יותר גדולה של ריכוזיות מזו שבמערב, אלא 
אף נתאחדו בהם פונקציות—הפוליטיות והכלכליות, למשל. 
ולזה חשובה עוד יותר הדוגמה ה י א פ א נ י ת: שם שמר 
תהליך המי על הרבה מן הדפוסים המסרתיים יותר של החיים 
החברתיים, ואף היה כרוך בצמיחת יחידות חדשות בעלות 
אופי פארטיקולאריסטי. כגון חברות מתבדלות ("קליקות") 
בבת״ם ובמפעלי התעשיה, בצדם של איגודים מקצועיים- 
מפעליים בהם שוררים דווקא אמות-מידה אוניוורסאלים- 
טיות והשגיות, 

לעומת זה, במקרים רבים גרמה נטיעתן של צורות 
מערביות לתמוטת המי, שהתבטאה באי־יכולת לקיים מסגרות 
מוסדיות רחבות יותר המסוגלות להטמיע שינויים 
מתמידים. 

אך לא רק ה״אגוצנטריות" המערבית נתערערה. נתברר, 
שתיתכנה דרגות שונות בהתפתחות המ'בתחומים החברתיים 
העיקריים. כך, למשל, נראה שההתפתחות הכלכלית בפא- 
קיסטאן צועדת יחד עם משטר אוטוקראטי-יחסית, ואילו 
בבראזיל או בוונצואלה אין התפתחות זו תורמת, בהכרח, 
ליציבותם של משטרים חוקתיים או דמוקראטיים. נוסף לכך. 
בהרבה מדינות חדשות — ביחוד באפריקה, אך גם באסיה — 
קיימת מ׳ מתמדת בתחום הפוליסי, בד״כ ללא התפתחות 
מקבילה בתחום הכלכלי, אע״פ שהפיתוח הכלכלי משמש 
בארצות הללו מטרה או סיסמה פוליטית חשובה. יתר על 
כן, הוכח, שהקשר בין ההתפתחות הכלכלית וההתפתחות 
הפוליטית מסובך מן המשוער. בניגוד להנחה שההתפתחות 
בתחומים אלה היא צמודה, נתגלה שלפחות בשלבי הט' 
המתקדמים עשויות שתי ההתפתחויות לנוע בכיוונים סו¬ 
תרים ! מ' פוליטית מקיפה מעוררת תביעות ולחצים להשגת 
הנאות שונות החותרות תחת ההתפתחות הכלכלית, בעוד 
שהתפתחות כלכלית מהירד, יכולה לחזק את הקבוצות המטר- 



397 


מודרניזציה 


398 


תיות או הנאו־מםרתיות, העניויות להתנגד למיבנה דפוליטי 
המודרני. 

כן נתערערו ההנחה בדבר עליונותה של היכולת הכל¬ 
כלית בפיתוח ובמ׳ והנחת הקשר בין תהליכי המ׳ בשטחים 
המוסדיים השונים. 

אף השלישית מבין הנחות־היסוד הראשונות, הבטהון 
בהמשכיות הצמיחה לאחר ה,ר,מראה", הוכחה כמוטעית. 
וגם כאן היו התוצאות מפתיעות' במידת-מה. נתברר, שהן 
בתחום הכלכלי והן בתחום הפוליטי אין כל בטחון בהמש¬ 
כיות זו. ארגנטינה בתחום הכלכלי, בורמה או אינדונזיה 
בתחום הפוליטי. הן בין הדוגמאות היותר בולטות לאפשרות 
התמוטטות המ׳ לאחר השלבים הראשונים, ולעתים אפילו 
אחרי שלבים מתקדמים־יחסית, והנה, כשלון ה״המראה״ — 
התמוטטויות או תקופות־קפאון אלה — לא גרמו, בהכרח, 
לחורבנם הגמור של המשטרים החדשים או לשיבה למסגרות 
פוליטיות וחברתיות מטרתיות. אמנם, אין אותן חברות דומות 
לחברות המודרניות המערביות! אולם אין גם לומר שחן 
חברות מסרתיות ועל אף ליקויי אי־חיציבות, או מידח 
של קפאון, הן מגלות יכולת מסויימת להתארגנות מחדש 
ולהמשכיות, שאותה הן מנסות להבטיה. 

נתברר גם שאין הכרח בשבירת המסגרות, הסמלים וה־ 
עליתות המסרתיות לשם קידום תהלין המ׳. תהליכים אלה 
התנהלו בהצלחה ביאפאן ואפילו באירופה, שם נשמרו רבים 
מן הסמלים המסרתיים; הקיסר ביאפאן, האריסטוקראטיה 
בבריטניה או הסמלים המסרתיים של חיי־החברה בהולנד. 
במקרים רבים, כשניתן הדחף הראשוני למ' ע״י עליתות 
אנטי־מסרתיות, נעשה לאחר זמן קצר נסיון להחיות כמה 
מן הסמלים המסרחיים. 

החברה ה מסרתי ת. בעקבות ביקורת זו על תהליכי 
הם׳ והבעיות הקשורות בה, הוגדר מחדש ההבדל שבין 
חברות מסרתיות לאלה המודרניות. נכון, אמנם, שמבחינת 
המיבנח. האפייני ביותר למ׳ הוא התפתחות של דיפרנציא¬ 
ציה חברתית גוברת וגיוס חברתי הנלווה אליה. אולם, 
אין בהתפתחותם המתמדת של סימני-הכר מיבניים אלה כדי 
להכריע בהבדל שבין חברות מסרתיות למודרניות, הבדל 
זה יתגלח לפי המידה שבה מתקיימות או חסרות הנחות- 
היסוד התרבותיות והסמלים הבסיסיים של המסרתיות 
במוקדים של המערכת החברתית והתרבותית. כדי להבין את 
תהליך הנד יש, איפוא, להקדים ולהכיר את הנחות-היסוד 
התרבותיות של המסרתיות. דומה שאלה המשותפות 
לכל החברות ה״מסרתיות״ הן: קבלת המסורת לא רק כסמל 
של המשכיות, אלא כמוקד הזהות הקולקטיווית. המסורת 
היא שתוחמת את התחום וקובעת את 'האופי של הסדר 
ההברתי והתרבותי, היא היא שמקנה הכשר לכל תמורה 
ומציבה את גבולותיו הלגיטימיים של החידוש. ההשלכה 
המיבנית החשובה ביותר שנבעה מתפיסה זו היתה, שחלקים 
מסויימים של המיבנה החברתי וקבוצות מסויימות, שבחב¬ 
רות מסרתיות בעלות דיפרנציאציה גבוהה יותר היו במרכז 
המערכת הפוליטית והתרבותית, נראו או התחזו בנושאיהם 
ומפרשיהם החוקיים של הסמלים המשותפים. ומכאן גם 
כנותני ההכשר לכל חידוש או תמורה. 

במשטרים מסרתיים הלגיטימאציה של השליטים היתד, 
מבוססת על אמות-מידה דתיות-מסרתיות. לאזרחים או לנתי¬ 
נים לא נתייחדו כל תפקידים פוליטיים בסיסיים והם לא 


הפעילו, באופן ישיר, כל זכויות פוליטיות ממשיות או 
סמליות, כגון בחירד, והצבעה. לכן. ההתייחדות המוסדית 
והסמלית של המרכז בהברות אלה יכולה היתד! לבוא לידי 
ביטוי בהגבלה מוטדית־סמלית משולשת: ( 1 ) הגבלת 
התחום, התוכן והשיעור של תמורות וחידושים, בעזרת 
התייחסות למאורע מסויים בעבר! ( 2 ) הגבלת הגישה לתפ¬ 
קידים שהנושאים אותם הם הפרשנים החוקיים של תכני 
המסורת! ( 3 ) הגבלת זבות ההשתתפות במרכזים הללו 
וזכות ההשתתפות בעיצובם של התכנים והסמלים החוקיים 
של המערכת הפוליטית ור,תרבותית. 

עתה יקל עלינו להבין את עצם התהוותו של תהליך 
ה מ׳. המעבר, הדרגתי או פתאומי, אל מערכת פוליטית- 
חברתית או תרבותית מודרנית מכל סוג שהוא, יתרחש כש- 
מתחוללים שינויים במשמעות הנודעת למסורת בתחומים 
המרכזיים של החברה. ללא שינויים כאלה במשמעותה של 
המסורת בתחומים מרכזיים, ויהיה שיעור השינויים המבניים 
או השינויים במסורת אשר יהיה — עדיין לפנינו חברה 
מסרתית. שינויים במשמעות המיוחסת למסורת ולהשלכות 
המיבניות העיקריות שלה מתקיימים כשהם הופכים לערכים 
חיוביים בפני עצמם, ואז הם משמשים נקודת־חמיפנח למו¬ 
דרניות ומעמידים את בעיית ספיגתה ושילובה של התמורה 
כאתגר העיקרי של תהליך המ׳. 

יכולת ספיגת השינויים של קבוצות המש¬ 
טרים השונות. מבחינה זו ניתן להבחין ב 4 קבוצות; 
( 1 ) משטרים ״תחוקתיים״ ודמוקראטיים! ( 2 ) משטרים טו- 
טאליטאריים! ( 3 ) משטרים אומוקראטיים! ( 4 ) המדינות 
החדשות. 

( 1 ) במשטרים "תחוקתיים" ודמוקראטיים, שרבים מהם 

התפתחו ממשטרים "מסרתיים" יותר, הכושר לספוג דרישות 
ולכלל אירגונים מדיניים חדשים איננו מטרר. 

מדינית מודעת במלואה. הוא הושג, במידה שהושג, 
הודות לגמישות המוסדות המדיניים ולרגישותן של העלי- 
תות המדיניות וד.חבותיות העיקריות לדרישות ולצורות 
המשתנות של האירגון המדיני. 

המשברים השונים שהיו צפויים למשטרים כאלה נטו 
להתפתח בעיקר כשהמפלגות לא היו מסוגלות להכיל בתוך 
מסגרותיהן התגב^ויות של קבוצות־אינטרסים ותנועות חב¬ 
רתיות. טיב המשברים ותכנם האירגוני משתנים. במירה 
רבה, בהתאם לדרגת הריפרנציאציה של המיבנה החברתי 
ולדרגת התפשטות ההשתתפות המדינית של הקבוצות ההב- 
רתיות הרחבות יותר שבתוכו. וכך, בשלבים הראשונים של 
ר,מ׳, בששלטו במשטרים האלה אוליגארכיות קטנות-יחסית, 
וכשזכות-הבחירה המדינית וניצולה היו מוגבלים, עוררו 
את המשברים תנועות בלתי־מאורגנות, אקטיוויסטיות ביותר, 
ששאפו לסיפוק צרכים מידיים או לכיבוש זכויות מדיניות. 

( 2 ) במשטרים הטוטאליטארייםהתמורד, המדינית, החבר¬ 
תית והכלכלית מסופחת ומכוונת ביודעין ובמחשבה-תחילה 
ע״י העלית המדינית, המשתדלת להפחית, ככל האפשר, את 
הביטוי המדיני האוטונומי של קבוצות חברתיות שונות ואת 
תגובתן המדינית על התמורות שניזומו. הביטוי לדרישות 
המדיניות של הקבוצות השונות האלו מעוצב בזהירות עיי 
השליטים באמצעות אירגונים שעליהם משתדלים הם לשלוט 
שלטון מלא, ובנסיונות לפרוץ את מסגרת הפיקוח הזה הם 
רואים קלקלה מדינית חמורה. 



399 


מודרניזציה — טווזוי־נדי, לסלו 


400 


( 3 ) המשטרים האוטוקראטיים־למחצה, כגון המשטרים 
המסרתיים־יותר של המאה ה 19 , או משטרי פראנקו וסאלא־ 
זאר במאה ה 20 . מצויים בקצה הסולם של המשטרים מבהי• 
נת עמדתם בלפי התמורה. משטרים אלה נופים לצמצם עד 
למיזער את התפתחותן של תמורות חברתיות ומדיניות — 
אפילו עד כדי הכשלת פיתוחן המלא של התכונות העיקריות 
של השיטה המדינית המודרנית — בהרחבתה של תחולת 
זכות-הבחירה, התפשטות הכוח המדיני ובד. 

( 4 ) במדינות החדשות, ובמיוחד הבתר־קולוניאליות, 
התפתחה קשת רחבה של משטרים הדומים, במובנים רבים, 
לכמה מטיפוסי המשטרים שאותם כבר תיארנו. המשותף 
שביניהן לבין עצמן הוא בעמדתן כלפי התמורה, בפרט 
בשלבי התפתחותן ההתחליים. אצל רובן הדגשת התמורה, 
ד,קידמה והפיתוח הכלכלי היא מעיקרי המגמות המדיניות 
וד,רעיוניות שלד,ן, לפחות להלכה! וזאת בעת שכושר־ 
הספיגה המוסדי שלד,ן יכול לד,יות ביחס הפוך לשאיפותיהן 
לחמורד,. 

ההבדלים בעמדת ה ע ל י ת ו ת השונות. הת¬ 
פשטות תד,ליכי המ' מושפעת, ישירות, מעמדתן של עליתות 
מודרניסטיות וקבוצות חברתיות שונות לגביה. ( 1 ) עליתוח 
אוטוקראטיות או אוליגארכיות, המעוניינות לצמצם 
את התמודד. עד למיוער או לר,גבילד, בעיקר לשטחים טכ¬ 
ניים, נוטות להסתייע בורוע המבצעת של המימשל ובביו- 
רוקראטיד, שמרנית. הן נוטות לד,גביל, ככל האפשר, את 
ההתפתחות החפשית של דעת-הקהל (ע״ע) ור.מנד 1 יגות, של 
גופים מחוקקים או מפלגות המוניות. במקרים שבד,ם עלי- 
תות אלה מעוניינות לקדם את התמורה הנתונה לפיקוח, 
אך, יחד עם זד" לצמצם עד למיזער אח ד,ד,שתתפות וד,גיוס 
המדיניים של קבוצות רחבות יותר, הן משתדלות לפתח 
ולנצל ביורוקראטיות "ממודרנות", אך לד,גביל את הת¬ 
פתחותם של מפלגות וגופים מחוקקים אוטונומיים. ( 2 ) עלי- 
תות לא-א וטו קרא טי ות — בין שהן אוליגארכיות 
ובין שבאו מתוך קבוצות ושכבות רחבות יותר ושהתחייבו 
לד,גשים מטרות שונות, כגון קידום כלכלי, פעולות תרבות, 
הרחבתד, של תחולת זבות-ד.בחירד, ובר — נוטות, בד׳־כ, 
לד,זדקק למערכת רחבד. יותר ומגוונת יותר של צורות מיב- 
ניות, לבטאונים שונים של דעת-קהל ולקבוצות "מחוקקות". 
עם גבור הדיפרנציאציד. של המיכנה החברתי הן נוטות 
להרחיב את פעולותיהן ולהכליל בדון כיורוקראטיות ומפל¬ 
גות — כאחת — כלי להפקיר, עם זאת, את הגופים האחרים. 
( 3 ) עליתות מהפכניות, הצומחות, בד״ב, מתוך תנועות 
חברתיות במטרה למסד את התמורה הטוטאלית, נוטות, 
בעיקר, לפתח מפלגות המוניות, ומשתמשות, במידד, ידועה, 
גם בביורוקראטיד,. 

חשיבותה של ההתאמה בין העליתות וה¬ 
שכבות החברתיות העיקריות. רציפותם ויציבותם 
של משטרים מודרניים תלויות, במידה רבה; ( 1 ) ברמת 
ההתפתחות הכללית של ד,מ' ה״פנימית" של השכבות השו¬ 
נות המשתתפות בתהליך ד,מ׳, ובשיעור ליכודן הפנימי! 
( 2 ) בשיעור ההתאמה או הקירבה שבין העליתות המו- 
דרניסטיות לבין השכבות החברתיות העיקריות. גורמים אלד, 
משפיעים על דפוסי האירגון של הפעולות וד,דרישות 
המדיניות, ועל משברי-הלוואי הנוטים להתפתח משך כל 
תהליך המי: 


א) במידד, שקיימת קירבד, בין העלית המודרניסטית 
לביו הקבוצות וד,שבבות העיקריות, ולו גם סבילד, למדי, 
נוטה תד,ליך ד,מ' המדינית להתפתח למישרין ואגב משברים 
מועטים בלבד. בתנאי התאמד, וקירבד, כאלד, גבוה יהיד, 
כשרן של העליתות העיקריות לקבוץ קבוצות אינטרסים 
שונות, לכלל טיפוסים רחבים יותר של אירגון מדיני, ולמסד 
את הטיפוסים השונים של דרישות מדיניות ואירגון מדיני. 
ככל שהשכבות העיקריות חזקות ומלוכדות מבחינה פנימית, 
וככל שהן מוכשרות יותר להשתתף בתהליך הם׳ בשטחים 
מוסדיים שונים, כך יגדל הקף המשאבים שד,ן יכולות 
להעמיד לרשות מוסדות ואירגונים מודרניים שונים, וכך 
יגדל גם כשרן להעלות דרישות מדיניות מציאותיות ולד,ש- 
פיע על ניסוח מטרות מדיניות וקווי-מדיניות חשובים. 
ב) כשהעליתות שוקדות על הם׳ יותר מן הקבוצות והשכבות 
הרחבות, ועם זאת קיימת קירבד, בלשד,י ביניהן, יתמעט, 
בד״כ, היקף התמורה שהמשטר מסוגל לספגד" ואעפ״כ יוכל 
לד,תפתח למישרין. ככל שתתמעט קירבה כזו, וככל שהעלי- 
תות שוקדות על קו מוגדר של מ׳, הן תזדקקנה יותר 
ל א מ צ ע י - ב פ י ה בדי לד,שיגד,. כשגם העליתות וגם הק¬ 
בוצות הרחבות מגלות עגיין מוגבל בלבד בם׳, יבולה יציבות 
המשטרים להישמר רק על רמר, נמוכד.-יחםית, של ספיגת 
תמורר,. ג) ככל שהיעדר-קירבר, בין העליתות המודרניסטיות 
ובין המגמות המודרניסטיות של קבוצות ושכבות רחבות 
הוא קיצוני, ואין המיבנד, המוסדי יכול לטפח קירבה כלשהי 
מסוג זה, נוטות הקבוצות והשכבות השונות לפתח, מצד 
אחד, קבוצות-אינטרסים סמויות, שאינן יכולות להשתלב על 
נקלה בשום סדס' ומצד שני — מיני תנועות חברתיות 
קיצוניות, שאינן מגלות נטיד, למיסוד דרישותיד,ן בתוך 
המסגרת המדינית הקיימת, 

מגמות אלר, של העליתות ושל השכבות הרחבות יותר 
הנתונות בתהליכי הם׳ נקבעות מצדן ע״י עצם דפוסי התמו¬ 
רה וע״י המסורות החברתיות ור,תרבותיות של החברות 
השונות. 

וע״ע הדו, עמ' 463 — 465 : דמוקרטיד״ עם׳ 769 — 774 ! 
חברר.! טוטליטריות! כלכלר,! עיור. 

ש. נ. אייזנשסדט, פרקים בנתוה תהליכי המודרניזציה, 
תשכ״ו ; ( 0 ^^ 4 ! מ/ 

4 ה 0 ,. 31 : 6 . 0 ; 1940 

!(, €414 ) . 3 -ש׳{? .״ 1 ; 1960 101 י(ת 14 ^ 172 

.ס ; 1965 ,)ה^ 1 ה^ £10 י £1 (] ^{ז 0 ^■/ €111114 

, 6131:14 .£ , 0 ; 1966 / 0 1£ /' 7 

.^ 1 . 5 ; 1966 ,ה 1211110 תז 14 > 40 { / 0 7114 

■ 7011 , 311115 .£ ; 1966 }}[/ס } 01€$ ז? ,ו 107 } 1 ) 172 ר(£^ 10 \ 

- 310111 ? £3 .[ ; 1966 ,££} 0 } 3 4117 ^ 1 14 {} מג 11 ) 14 } 

701111401 !/הס €01 :}ו 1 ס 7 ,(. €115 ) .^- 3 ז 3 נ 1 

:}ח 0110 !<ז / 0 ^ 1 ז 0 ^ ^ .ם : 1966 ,)ה 74 ז 7 ^ 417410 ( 1 

. 1967 , 1 ך 10 } 1120 ד 47 ^ 0 }^ 1401 ) 7011 / 0 1 (ח) 1 < 01 ז 7 

ש. נ. א. 

מוהוי־נךי, לסלו — 1.35210 ^ג'א'ץ 01 ג 1 ס 1 \ — ( 1895 , 
באצ׳בורשור [הונגאריה] — 1946 , שיקאגו), צייר, 

פסל ותאזרטיקן-אמנות הונגארי, יד,ודי מומר. מ׳ פנה לאמנות 
לאחר י שסיים (ב 1918 ) את לימודיו במשפטים בבודאפסט. 
בשנות ה 20 המוקדמות שהה בברלין ועבד שם עם אמני 
הקבוצההקונסטרוקטיוויסטית, וביניהם ליסיצקי(ע״ע). בבר 
בתקופר, זו התעניין בצילום, בעיצוב בימתי ותעשייתי, בהד- 
פסד, ובעבודה גראפית. ב 1923 התחיל להורות ב״ 3 אור,אוס" 
(ע״ע גרופיום! גרמנית, אמנות: עם׳ 591/2 ). ב 1928 — 1934 




401 


מוהוי־נדי, לסלו, — מוהיליכר(מווזליכר), שמואל 


402 



לם 5 ו םוה^י*נדי: 11 ^׳ 1924 
(סוזיאון גומהיים, ניו־יור?) 


שהה בברלין והקדיש את זמנו לעבודות הקשורות בבימד. 
וקולנוע. ב 1937 השתקע מ' בשיקאגו, תחילה כמנהלו של 
״הבאוהאוס החדש״ ומ 1939 עד מותו — כמייסדו ומנהלו של 
״מכון לעיצוב״ (״ 06818 0£ 6 ז 11 ז״ 5 ת 1 ). במשך רוב שנות 
ד, 20 עסק בתכנון מבנה גדול, 111811£ ג) 3061££ ק 5 ־ 018111 ("אור־ 
חלל הברח"! במוזיאון ע״ש בוש־רייסינגר, אוניברסיטת 
ד,רוורד, אה״ב), חלקו מכונד" חלקו פסל, ששימש ציודדרד 
בהתפתחות הפיסול הקינטי. — יצירתו כולר, מופשטת. 

מ׳ היה בעל השפער, כמורד" כמעצב ובתאורטיקן של 
תנועות חדשות בעיצוב התעשייתי ובפיסול המופשט. ניסוייו 
בחמרים חדשים ובטכניקות שונות מעידים על מקוריות 
רעיונותיו. בין חיבוריו: ־ 1 גז 1 ^ 61 ז 0111 ^ 7 1 ן 2 161131 ״^ 011 ^\ 
(״מחומר אל ארדיכלות״), 101101111929 \ 111 " 1510 ז\ ("ראיה 
בתנוער,״), פורסם אחר מותו, 1947 . 

; 1948 .מ 

, 1950 ,ץ 10111 ס^' מ; ,ז( 36 ^(־ץ 01101 ^ . 5 

מי. פר. 

מוהילב, ע״ע מוגילב. 

מוהילב״פודולםק ( 1 זז 1 אס^ 110.10 עיר 

י בבריד,״מ, ברפובליקה האוקראינית, בפודוליר" על נהר 
דנייסטר 1 21,000 תוש' ( 1959 ), העיר שימשה תחנתימסחר 
חשובה בין פולניה לתורכיד,.—הימצאם של יהודים במ׳ 
נזכר לראשונד, ב 1637 . ב 1765 נמנו במ׳ ובסביבתה 957 
משלמי מס־גולגולת. ב 1802 היו רשומים בם׳ 2,412 יר,ודים, 
שהיוו למעלה מ ומתושבי העיר. ב 1847 היו רשומים בקהי¬ 
לת מ׳ 5,411 יר,ודים (במחוז כולו 18,406 , מהם 4,442 בבאר 
ו 3,570 בשארגורוד). במיפקד שנערך ב 1897 נמנו במ' 12,344 
יהודים, שהיוו 55.3% מכלל האוכלוסיה (באותה עת נמנו 
במחוז מ' 33,298 יר,ודים, מר,ם 5,773 בבאר ו 3,938 בשאר־ 
גורוד). בפרעות אוקטובר 1905 נפגעה גם קהילת מ׳. עם 
התבססות המשטר הסובייטי בם׳ שותקו החיים הציבוריים 
ר,יר,ודיים, ב 1926 נמנו במ׳ 9,622 יר,ודים, שהיוו 41.8% מכלל 
האוכלוסיה. ב 19.7.1941 , בעקבות צבא-הכיבוש הנרמני־רומני, 
ערך ה״אינזץ־קומנדו 10 ב" טבח ביר,ודי מחוז מ'. מאוגוסט 
1941 עד מרס 1944 נכללר, מ׳ באיזור טרנטניסטריר, וד.יתד, 
נתונה למשטר צבאי רומני. בם' הוקם גט( ובראשית אוגוסט 
1941 רוכזו בו למעלה ם 15,000 יהודים, שגורשו מבסרביה 
ומבוקובינה ו 3,000 יהודים בני־ר,מקום שנותרו בחיים. הם 


חיו במשטר של רעב ועבודת־בפיד, וסבלו קשות ממגפות, 
אולם קיימו אירגון חברתי איתן, שהציל את חייהם של 
סרבית תושבי הגטו. לא ידוע סד,ו מספר ד,יד,ודים במ׳ היום. 

א. ז. ברמאן, מפי השמועה(רשומות א'), תרם׳ר,^ 1 ס. קארם, 

סראנסניססריע׳ 1950 ז / 0 .מ 

. 1961 ,^^ 60 [ €071 ק^/ 4 ו£ 

מוהילה^ פטר — ג!\. 1 ן 401 ג ק 11616 — ( 1596 — 1647 ), 
המטרופוליט האורתודוכסי של קייב והאליץ׳, מן 
המתנגדים החריפים של ה״אוניאטים" (ע״ע)' וממגיניר, הקנ¬ 
אים של הדת האורתודוכסית באוקראינה. 

מ׳ היד, בנו של הוספודאר (מושל) וואלכיה ומולדוויד" 
סימאון מ׳, והיר, קשור בקשרי קרבד, משפחתית עם האצולה 
הפולנית ד,גבוד,ר,. לאחר שחזר מלימודיו בחו״ל, שירח זמן- 
מה בצבא הפולני ואפילו הצטיין באחד הקרבות עם התור¬ 
כים, לאחר-מכן נכנם למנזר "לברד, פצ׳רסקה" בקייב ונד,יד, 
ב 1627 לארכימנדריט של המנזר וב 1632 למטרופוליט של 
קייב. על-אף מלחמתו החריפה ב״אונית בדיסק" (ע״ע ברסט- 
ליטובסק וע״ע פולניד" היסטוריד,) שמר על הקשרים הדזבר- 
תיים והפוליטיים עם פולניד,! הוא התנגד לסיפוח אוקראינה 
לרוסיה. 

מ' דאג לד,פצת ד,ר,שבלד, באוקראינה ופיתח אח ביה״ם 
התאולוגי במנזר, אשר הפך אחרי־כן ל״אקדמיה הקייבית- 
המודרלנית", שהשפעתד, על חיי-ד,רוח באוקראינה ועל הת¬ 
פתחות המחשבה החאולוגיח בכנסיה הרוסית בולה היתד, 
מורגשת עד סוף המאד, ד, 19 . במיוחד טיפח את מלאכת- 
הדפום. בשנת 1640 סייע לייסוד ה״אקדמיד, הסלאווית- 
יוונית־לאטינית" ביאסי. 

בחוברות רבות שנכתבו בלשונות שונות נלחם ב״אוניד," 
ובין-ד,יחר ערך את עיקרי-ד,אמונד, של הבנסיה האורתו¬ 
דוכסית, בחוברת 3 א 10 ) 0 ו 1 זז 0 011£68810 נ), 1643 ! החוברת 
אושרר, אמנם ע״י הסינודים, אך נחלקו עליה דעותיהם של 
תאולוגים אורתודוכסיים, 

. 1927 ,( X ,גחגו 51 ס 011 13114 ת 6 וז 0 ) €!) €: 011 ^ 0 -ז €1 ^ 

מוהיליבר(מוהליבר), ^מואל ( 1824 , גלובוקה [פלר 
וילנה] — 1898 , ביאליסטוק), מגדולי רבני רוסיד,. 

מראשי חבח-ציון (ע״ע), ומאבות הציונות הדתית. למד 
וד,וסמר לרבנות בישיבת וולודין 
(ע״ע) ב 1843 , וד,חל עוסק במס¬ 
חר—עד להתמוטטות עסקיו ב 1848 . 
מאז בנה לרבנות, וד,יד, רב בגלובר 
קד, ( 1848 — 1854 ), שאקי ( 1854 — 
1860 ), סובאלקי( 1860 — 1863 ), רא- 
דום ( 1868 — 1883 ), וביאליסטוק 
( 1883 — 1896 ). ם׳ נודע ביותר בצד- 
קותו ובגדולתו בתורד" ועמד 
בקשרי־מבתבים בהלכד, עם גדולי 
דורו. עם-זאת הגה בספרי ה״חקי- 
רד," הדתית ובספרות העברית החדשה ועל־פיהן הכיר את 
הזרמים החדשים ביהדות. במאמריו ב״הלבנון" תבע לשתף- 
פעולד, עם המשכילים לטובת האומה, וקרא לרבנים "לאחד 
את התורד, והחכמה בעוד מועד". בן קרא ליד,ודים שלא 
למאוס ב״מלאכת יד". ב 1873 השתתף באספת הרבנים 
ועסקני המשכילים המתונים, שכינס הבארון י. גינצבורג 



ד •עמוא? ם 1 הי?יבר 





403 


מודזידיכר (מזזזליכר), שמואל — מוזאון 


404 


(ע״ז 1 ) בפטרבורג, והשתדל לקרב את שני הצדדים, ם׳ 
נמשו לרעיון ישוב א״י כבר לפני פרעות 1881 , ומיד לאח¬ 
ריהן יצא לברודי וללבוב לעשות למען הטיית זרם ההגירה 
לא״י; יחד עם הרבנים י, ב, סולוביצ׳יק (ע״ע) וא. ח, 
מיזל (ע״ע) קרא לרבני רוסיה לייסד אגודות עליה לא״י, 
והיה בין המשפיעים על הבארון א, רוטשילד לתמוך במוש¬ 
בות הראשונות. ביזמתו יסד הבארון את עקרון, ובהשפעתו 
התיישבו יהודים מביאליסטוק בפתח-תקוה, באספת "ח 1 בבי- 
ציון״ בקטוביץ ב 1884 (ע״ע הבת ציון, עמ׳ 115 ) היה מ׳ 
נשיא־הכבוד, ב 1888 הצטרף למתירים, בתנאים מסויימים, 
את עבודת-ד,אדמה בא״י בשנת-השמיסה, מ׳ ישב-ראש באספת 
״חובבי-ציוך בדרום;ניק (ר׳ שם, עמ׳ 116 ), ובה נאבק 
על השפעה חרדית ותבע להפסיק את התמיכה באנשי גררה 
(ע״ע) ה״הפשים". ולהגבירה למתיישבי פתח־תקוה. בהשפע¬ 
תו גם נבחרה מועצת־רבנים להשגיח שעבודת ההתיישבות 
תיעשה ברוח המסורת, ב 1890 היה מ׳ מראשי המדברים 
באסיפת-היסוד של "החברה לעזרת יהודים אכרים ובעלי- 
מלאכה בסוריה ובארץ-ישראל", מיד לאחר האסיפח יצא מ׳ 
לביקור בארץ, ב 1893 הקים מ׳ ״מרכז רוחני״ (בקיצור — 
,מזרחי") לתנועת חיבת־ציון, שינחל תעמולה לרעיון ישוב 
א״י ברוח המסורת, מרכז זח הכין את היסוד להתפתחותה 
של תנועה לאומית-דתית מאורגנת בתוך ההסתדרות הציו¬ 
נית—תנוער, שקיבלה אותו שם (ע״ע מזרחי), מ׳ הגן, בכה 
סמכותו התורנית, על בני-המושבות מפני "הישוב הישן", 
ועם-זאת השתדל לרכך את מלחמתם של בני הישוב החדש 
בשיטת החלקה (ע״ע), עם קריאתו של הרצל, הצטרף מ׳ 
להסתדרות הציונית, ושלח את ברכתו לקונגרס הציוני הרא¬ 
שון׳ ואף נבחר לראש המרכז הרוחני של ההסתדרות, שהוציא 
"חוזרים" לד׳דריך את הציונים בעבודתם. רוב כה״י של חי¬ 
בוריו אבדו בעת הפרעות בביאליסטוק ב 1906 , ושרידים 
יצאו-לאור בשם "חקרי הלכה ושו״ת", אי(ירושלים, תש״ד). 
על-שמו נקרא הקיבוץ "גן־שמואל", שנוסד מלכתחילה כגן 
לגידול אתרוגים — לכבוד יום־הולדתו הסד. 

א. דרויאנוב נעורך], כתבים לתולדות חבת- 5 יון וישוב א׳י, 
א׳-ג׳ (מפתה: בערהו), תרע״ס-תרצ״ב! י, ל. הכהן פישמן 
(עורו], ספי שמואל ועם ביבל׳), תרפ״ג! י. ניסנבום, 

ר׳ ש. מי, תר״ץ: ס. ברלין, מוולוז׳ין עד ירושלים, א', 
קמ״ה-ק״ב, תרצ״ם! א, פ. גנחובסקי, ר׳ ש. פ׳ (בתוך 
"קמה"), תש״ט! י. קלוזנר. מקאטוביץ ער באזל (ספתח; 
בערכו), תשכ״ה, , ן 

טוהס׳וילים םמר 0 ט — ג 11 ב 1 ( 6 ט 13 \: 5€1 ־ €1 ו 1 ז 50 ך 1 ו ¥11113 \ 

— ( 1374 ','פארים— 1965 , סן-ז׳אן-קא 6 -פרה [צרפת 
הדרומית]). מספר ומחזאי אנגלי. אביו שירת בשגרירות האנ¬ 
גלית בפאריס. מ׳ נתייתם בגיל 10 וחונך ע״י דודו. הוא בילה 
שנה באוניברסיטד, של היידלברג ולמד רפואה בביה״ח ס״ט 
תומם בלונדון (עד 1897 ).'אך מעולם לא עסק במקצוע זה. 
את הרומאן הראשון שלו, 1 ן £1 ( 1 ום 1,3 ) 0 1,123 , 1897 , כתב 
בהשראת נסיונו כסטודנט לרפואה, על חייהם של תושבי 
שכונות העוני. גם את הרומאן החשוב ביותר שלו, 110111311 ) 0 
פ 1138 נ 601 (״בכבלי אנוש״), 1915 , כתב על-יסוד חוויותיו 
בשנים שבילה בבית-החולים! זוהי יצירה אוטוביוגראפית 
למחצה. 5£ ת 0 נ 1 א 51 304 14000 115 ־ 1 ("הפרוסד, והירח"), 
1919 , מבוסס על בריחתו של פול גוגן אל אי טרופי. 1 ! 0311£ 
304 (״עוגות ושיכר״), 1930 , היא יצירה דמיונית בחלקה 
ונתכוונה, כפי־הנראה, לשמש קאריקאטורד, לדמותו של תומס 
הארדי. £480 5 י-נ 11320 1110 (״חוד התער״), 1944 , מתאר 


חיפושיו של צעיר אחר דרך- 
חיים. רבים מסיפוריו הקצ¬ 
רים — צורה ספרותית שבה 
הצטיין מ' במיוחד — נכתבו 
על רקע המזרח הרחוק ואיי 
האוקיאנוס השקט ( 1110 
03£ ״ 1 3 0£ 11-0101111118 

[״רטטעלד,״], 1921 ). — בין 
השגיו יש לכלול את מחזו¬ 
תיו, מהם: 011010 1110 
(״המעגל״), 1921 , - 101 1110 
! 10 (״ד,מכתב״), 1927 . רבות 
מיצירותיו הוסרטו. 

אחרי גיל ה 50 עסק מ׳ בעיקר בכתיבת זכרונות ובביקו¬ 
רת הערכותיו הקודמות. !!ע 1118 ת 1111 ט 8 1110 ("הסיכום"), 
1938 , הוא אוטוביוגראפיה רוחנית גלויית-לב וחושפת נסת¬ 
רות! סוססלסזסא 8 יז 110 ז¥\ \ ("רשימותיו של סופר"), 
1949 , כולל קטעים מיומניו. 

מ׳ היה סופר פורה ומקובל ביותר. נושאי חיבוריו הם 
בעיות חברה, המתוארות ביד אמן, בסיגנון ענייני ותמציתי, 
המלווה שמץ של אירוניה וציניות. קדהמחשבה המרכזי בגי¬ 
שתו הראליסטית הוא, כי אין לחזות מראש נהגו של אדם, 
שאינו אלא עבד לתשוקתו. 

מבין הספרים הרבים של מ׳ שניתרגמו לעברית: 
"הפרוטה והירח", תרצ״ד! "תיאטרון", תש״א! "ספורים", 
תש״ד,! "על חוד התער", תש״ח! "בפינד, נדחת", תש״ט! 
,.דמותה של אשד,״, 1949 ! ״המכתב״, 1949 ! "סערת־יצרים", 
תש״ט,תשכ״אייו "פגרא בפאריס", תשי״א=ו "כאז כן עתה", 
תשי״א! ״בנבלי אנוש״, תשי״ב! "שעה בטרם שחר", תשי״ד. 

-.. 17 , .׳ 0 ,: 1 ־)£; £0 ע . 0 .א ; 1939 ,. 11 . 5 , 00 ז 6 מ 41111 . 8 

•״״(ס* ;./ 3 , 001111:11 . 8 ; 1959 ,/!״״•!סע ^ 111 !<<€ 1 . 

4 ,. 7 ג . 5 , £13111161 .. 1 ; 1961 ,^ 5111/1 / 3 סמד!' 0 ),מס / 3 ״־^!) 

״״״^ 5071 / 0 0310 1 . , 191011011 .פ ; 1963 

. 1966 

נ. קג. 

מוזאון (מיוונית; ׳ 510001:1:01 , היכל המוזות או חאמנויות), 
מקום-מאגר של עצמים טבעיים או אמנותיים, 

שנאספו לצרבי מחקר ושמירה, וכדי לאפשר גישת קהל 
אליד,ט. 

סקירה היסטורית. המוסד הקדום ביותר שניתן 
לסווגו בין ראשוני המצבורים הציבוריים, חיה, כפי הנראה, 
הפינאקותקה (חדר התמונות) באגף הצפוני של הפרופי- 
ליאון שוזוקם בשנים 437 — 432 לפסה״נ על האקרופוליס 
באתונה (ע״ע, עמ׳ 459 ). בערי יוון אחרות. דלפוי למשל, 
היו גם כן בניינים, קטנים יותר, לשם אגירת אוצרות — 
שלל מלחמה לרוב. באולימפיה היו קיימים לא פחות מתריסר 
בתי אוצר כאלה לאגירת קרבנות תודה. אולם המאגרים 
ביוון, אעפ״י שהכילו יצירות בעלות ערך אמנותי, היו 
קשורים בדרכי החיים הלאומיים ובפולחן הדתי, ולאו דווקא 
במחקר היסטורי. רק אומה, שהתחילה להגות בעברד, ואשר 
רצונה היה לשמור על שרידיו, ולעתים אף על יצירות 
ההווה, יכלה להכיר בצורך בם׳, במשמעותה העכשווית 
של המלה. הגיוני איפוא שהמוסדות הראשונים שאפשר 
להתייחם אליהם כאל מ" אמיתיים, הם מן התקופה ההלניס¬ 
טית — תקופת התודעה החזקה של העבר ההלני ביוון. 




405 


מוזאזז 


406 


המ׳ שיסדו ראשוני שושלת בית־תלמי באלכסנדריה של 
מצרים ושהכיל גם את הספריה הנודעת של עיר זו, שימש 
מרכז לספרות ולמדע יותר מאשר לאמנויות היפות. מ" 
הלניסטיים אחרים היו קיימים בפרגאמון ובאנטיוכיה. גם 
ברומא העתיקה היו מצבורים מוזאוניים, פרטיים וציבוריים. 

מצבורי האוצרות שהוקמו ביה״ב — רבים מהם בעלי 
ערך אמנותי רב — היו קשורים לכנסיות או למוסדות 
כנסייתיים אחרים ולפיכך היה אפיים דתי בעיקר. בית האוצר 
של מנזר סן־דני בצרפת נוסד במאה ה 12 . לצדן של הקאת־ 
דדאלות האיטלקיות מצויים מ״ ( 3 ז 6 נ 01 ־ 611 ! 14115611 ). אשד 
רבים מהם הוקמו ביה״ב לצורך אגירתן של יצירות שהיו 
קשורות לארדיכלות של הקאתדראלה ולקישוטה. משפחות- 
אצולה באירופה ובאסיה התחילו גם הן לאסוף אוצרות 
מסוגים שונים, להגדלת עשרן. לסוג זה שייך בית האוצר 
שוסואין( 811055111 ) בנארה, יאפאן, אשר ראשיתו במאהה 8 , 

האיסוף בקנה מידה גדול התחיל בתקופת הרנסאנם, שעה 
שהעניין בעתיקות וכן באמנות ההווה עמד במרכז החינוך 
והתרבות. מטבעות, מדאליות, פסלים או חלקיהם ועצמים 
אחרים שנמצאו בחפירות אתריה ההיסטוריים של איטליה, 
נרכשו ע״י אספנים. אחד האספים הראשונים מסוג זה נוסד 
ע״י האפיפיור סיכסטוס ז\ 1 ב 1471 . קוזימו לבית מדיצ׳י, 
ואחריו לורנצו המפואר. הניחו את המסד בפירנצה לאוסף 
יצירות אמנות, שהוא אחד המפורסמים בעולם: ארמון 
ה״אופיצי״ ( 168:1117££171 > 3137.7.0 ?; בנייתו התחילה ב 1560 ), 
שהיה למ׳ הגדול הראשון של הרנסאנס, הכיל ציורים, 
פסלים וחפצי אמנות אחרים, ובו שבה לתחיה המלה "מ"׳, 
המשמשת עכשיו את כל העולם התרבותי. בעקבות בני 
מדיצ׳י הלכו גם נסיכים אחרים במאה ה 16 . בימי דוכסי 
אסטה הוקמה "גאלריית־אסטה" במודנה. ברשותו של פראנ־ 
סואה 1 , מלך צרפת, היה'אוסף תמונות עשיר בפאריס. 
להנרי מלך אנגליה, היו יצירות חשובות של הולבין 
(ע״ע) וציירים אחרים. אלכרכט 111 , דוכס באוואריה, צבר 
אוסף נכבד של מדאליות במשכנו במינכן. הקיסר פרדי- 
נאנד 1 דרש בצוואתו, שאוסף מטבעותיו וייתר אוצרותיו לא 
יחולקו, אלא יישארו רכושו של הבכור לבית־האבסבורג. 
אחד מבניו, הארכידוכס פרדינאנה עוצר טירול, צבר באר¬ 
מונו באמבראס. ליד אינסברוק, אוסף של שריונות, אשד 
המ״ של'וינה גאים בו עד היום. רודולף 11 , קיסר גרמניה, 
ליקט את האוסף הגדול ביותר של זמנו בארמונו בפראג. 
מלכי ספרד, קארל ז\ ופליפה 11 , הניחו את היסודות לאחת 



סוזאוז הוואטיקאז. רומא: הנא 5 ריח ?פס?ים 



המו!אוז זזבריטי, ?ונדון: -אגו׳ ?טכע, האוים הםר 3 זי— סהיצייע 


הגאלריות העשירות ביותר באירופה, אוסף הציורים של 
הפראדו, ורכשו למענו יצירות של רפאל, טיציאן, היארו־ 
ניימוס בוש, ויצירות אמני ספרד בני זמנם. אך, כאמור, 
האספים הגדולים לא היו קשורים בבתי מלוכה דוקא. 
משפחות־אצולה, כגון משפחת דוריה, פאמפילי וקולונה, 
בורגזה (ע״ע) ובארבריני, צברו אספים פרטיים בעלי חשי- 
בות״רבה, שהפכו לאחר מכן למ". 

אספו של רודולף 11 ואספים הדומים לשלו, היו יותר 
מעין ״אוצר אמנויות ונפלאות״ (- 161 > 1111 '\ו 1 > 1 ז 11 : 111151 ^ 1 
תזסןמס!^;!), שכללו מספר רב של חפצים מן הטבע, בייחוד 
בעלי צורות מוזרות ומעוררי סקרנות וחפצים הקשורים 
באלכימיה ואמונות שווא. רק במאה ה 17 מוצאים אספי 
אמנות, שניתן להשוותם למ" בני זמננו. בשם מ׳ מותר, 
ללא ספק, לכנות את האוסף של צ׳ארלז 1 , מלך אנגליה, 
שצבר את אוצרותיו בהשפעת האספן'תומס הרוזן לבית 
ארנדל (ע״ע) והיה לאחד האספנים הגדולים של כל הזמ¬ 
נים! מספר ניכר מיצירות האמנות הנמצא עכשיו בלובר, 
במ׳ של וינה ובפראדו, בא מאספו. הקארדינאלים הצר¬ 
פתים רישליה ומאזארן היו גם יד,ם אספנים גדולים במאה 
ה 17 . 

במאה ה 17 , כפי הנראה, החלו דלתותיהם של אספים 
אחדים להיפתח לפני הקהל הרחב־יותר. האוניברסיטה 
של אוכספורד, למשל, קיבלה את המ' שלה — המ׳ ע״ש 
אשמול, כפי שנקרא לאחר-מכן ( 111.5611111 ׳^ 511111016311 ,^ 1 ! 
נפתח 1683 ) — מחוקר-העתיקות א. אשמול. מ׳-האמנות 
בבאזל היה אף הוא אחד האספים שהועמדו לרשות הקהל 
במאה ה 17 . במאה ה 18 נפתחו אספים גדולים רבים לקהל. 
חלק מאספיהם של מלכי צרפת הוצג בארמון לוכסמבורג 
כבר ב 1750 . ב 1753 נוסד בלונדון המי הבריטי ( 111511 ז{ 1 
14115611111 ), אשר גרעין לו שימש אספו של הרופא וחוקר 
הטבע סר האנס סלון ( 5103116 ). אוצרות האמנות של הדוכס 
לאופולד וילד,לם'מבית-האבסבורג הוצגו לראשונה בארמון 
בלודרה בווינה ב 1778 . 

י "אולם בקנה מידה גדול התחילו עוברים אספים פרטיים 
לרשות הציבור בעקבות המהפכה הצרפתית. האספה הלאו¬ 
מית הקימה בפאריס בשנים 1792 — 1795 שורד, של מ", 
שעיקר אוצרותיהם באו מן האספים הממלכתיים המוהר־ 
מים: מ׳ המונומנטים הצרפתים ( 5 ; 1 ך 1161 ז 11101111 165 > 1411566 
5 !ו.ן 311 ז)) 1 המ׳ הלאומי לידיצת הטבצ ( 11131 > 1 ; 1131 ת 141156111 










407 


מוזאון 


408 


; 1€111 ג 1 ; 31 ת :מ 01 ; 11151 י 1 )) 1 הם׳ הלאומי לאמנויות ואומנרות 

( 8 ־ 111£1101 ; 1 ^ ע; 1 ־ 31 €8 !) 113110031 €ז 1 ס] 3 יי־ 1 ש 5 תס 0 ). ארמון 

הלובר (ע״ע) נעשה מ׳ לאומי ובתוכו רוכזו יצירות־אפבוח 
גדולות מאירופה כולה. 

במחצית הראשונה של המאה ה 19 נכנעו כמה שליפים 
לזרם הכללי החדש והפכו מרצונם הסוב את אספיהם הפר¬ 
סיים למ״ ציבוריים. כך התחיל פרידריך וילהלם 111 . מלך 
פרוסיה, בתכנת מ׳ בברלין בשבת 1815 וב 1830 נפתח ,המ׳ 
הישך בבניין שנבנה במיוחד למסרה זו. אוסף העתיקות 
במינכן,הגליפס(תקה, נוסד באותה שנה ע״י לודרג 1 (ע״ע), 
מלך באוואריה. מהפכות נוספות ושינוי משפרים הפכו 
אספים פרטיים ימלכוחיים חשובים לציבוריים. בבריד,״מ 
הולאמו האספים הפרסיים בעקבות מהפכת אוקטובר ומהם 
הוכללו בתוך מ" קיימים, כגון האוסף הגדול של סטרוגאנוב, 
שהולאם ומהווה היום חלק ממ׳ ארמיטאז' בלנינגראד. 

באמצע המאה ה 19 , עם השגשוג הכלכלי ושאיפות ההת¬ 
קדמות, השתוקקה כל עיר בעלת חשיבות למ׳ משלה וערי 
בירה לא הסתפקו באוסף אחד בלבד. רבים מן המ" הקיימים 
כיום באירופה ובאה״ב נחנכו בתקופה זו. מ" היסטוריים, 
לעתים בעלי חשיבות מועטה, צצו בערים קטנות רבות — 
בעיקר אחר 1830 - כתוצאה של הזרמים הלאומיים החדשים 
ושל התנועה הרומאנטית. מ" למדעי הטבע, אתנוגראפיה 
ופולקלור הופיעו מאוחר יותר, לקראת אמצע המאה, בעקבות 
תגליות בשטחי המדעים והתפשטות ההשכלה, פ׳ מסוג זה 
הוא מכון סמיתסון (מ 10 ) 11 ) 1 ) 5 ״ 1 ״ 1150313 ) 5101 ) שנפתח 
ב 1846 בוושינגטון וחמ' לידיעת הטבע בנידיורק (־ 111611 ^ 1 
ץז 0 ) 1115 !״)״)״ני! ) 0 1 ״ 111118011 ״ 03 ), 1869 . יחד עם זאת 
יש לציין שאספים אחדים למדעי-חטבע קיימים כבר מאז 
המאה ה 16 והם מכילים צדפים, מחצבים, דגמים בוטאניים 
וזואולוגיים, ושהאקדמיות למדעים בפאריס, לונדון וס״ט 
פטרסבורג הקימו מ" משלהם במאה ד. 18 . תנועת ייסודם של 
מ" חדשים הולכת־ונמשכת, בייחוד בארצות אמריקה. בין 
שתי מלחמות־העולם היתה המגמה העיקרית להעשיר אספים 
קיימים ולהתאימם לזרמים מודרניים. מלה״ע 11 הביאה הרם 
על מ" רבים באירופה והריקה את אוצרותיהם. אחרי המל¬ 
חמה נבנו בניינים חדשים לאספים חסרי בית. באותם המקו¬ 
מות אשד בהם לא הופרעה התפתחותם בימי המלחמה, 
ובעיקר באה״ב, הפכו המי מרכזי תרבות ומספר מבקריהם 
עולה למיליונים מדי שנר,. 

תחום־פעולתם של המ" התרחב, עם התרבות 
מספר האנשים אשר האספים למיניהם ממלאים תפקיד ניכר 
בחייהם. בראשית המאה היה עדיין תפקידו של עובד ד,מ׳ 
בעיקר בתחום הרכישה, השמירה וד,סידור של החפצים 
שנמסרו לחשגחתו! כמו־כן עסק במחקר על-מנת להעשיר 
את ידיעותיו בקשר לאוסף שברשותי. היה זה חוקר צנוע, 
ולרוב — מרוחק מן הציבור, שמדי פעם היה מרצה הרצאה 
מדעית או מפרסם עבודה על נושאים שהיו קשורים בעבו¬ 
דתו המוזאונית. יש והיה נדרש להביע את דעתו, דעת 
מומחה, על חפצים מסוגם של אלה שבתחום־התמחותו. 
הממונר, על המ׳ בימינו קרוב הרבה יותר לציבור. עליו 
להרצות לעיתים מזומנות, הוא מופיע ברדיו ובטלוויזיה, 
מפרסם מאמרים בכתבי-עת למדע פופולארי בצד עבורות 
בכ״ע מדעיים! לעתים חוא נוסע, כממונח אחראי, עם אספים, 
לשם הצגתם מחוץ לארצו. בימינו מנהלים המ" תעמולה 


לעצמם בכל הדרכים המוררניות: במורעות, ברריו, בעיתר 
נות, בקולנוע, ועוד! לפרסומם משמשים חוברות הסברה, 
קאסאלוגים, העתקים של יצירות אמנות. הם עורכים תערו¬ 
כות, לעיתים קרובות של יצירות שאולות מס" אחרים, או של 
יצירות אמנים בני-זמננו, ומושכים בדרך זו מבקרים רבים 
יותר משמשכה ״תצוגת־החודש״, למשל — מבצע שר,מ׳ ע״ש 
ויקטוריה ואלברט בלונדון ניסה לראשונה ב 1908 . הם נתמ¬ 
כים ע״י אגודות של "ידידי המ'", שחבריהן נהנים מזכויות 
מסויימות ומסייעים מצדם לס׳. אם בפעולותיהם ואם בתמי¬ 
כה כספית. יש מ" שפותחים את אולמותיהם לקונצרטים, 
או למופעים תרבותיים אחרים, והם מארגנים לעיתים שיעו¬ 
רים והרצאות בין כתליהם לילרים ולמבוגרים כאחר. פעולות 
אלה מגדילות את הזיקה לאמנות. יש וחבר נאמנים משמש 
קשר ארגוני בין צוות עוברי המ׳ לבין הקהל הרחב. כרגיל, 
כולל הם' גם ספריה, לשימוש צוות העובדים או לשימוש 
כללי. 

המ׳ המודרני נזקק לעובד מוזאוני מסוג חדש. המסוגל 
לספל במערכת הטכנית והמדעית הנחוצה לבדיקתן של 
יצירות-אסנות ולשמירתן, מעבדת הס' חייבת להיות מצו¬¬ 
יירת, לפחות, בציוד למיקרופוסוגראפיה, וכן במכשירי צילום 
בקרני אולטרה-סגול ובקרני רנטגן. הס׳ מעסיק צווח של 
טכנאים לעבודות תיקון ושיכלול. 

מבני ה מ ״. המ׳ של זמננו רחוק איפוא ממה שהיד, 
בראשיתו. באותם ימים ראשונים נשמרו האספים בארמונות 
בעליהם, אשר במשך הזמן בנו גאלריות מיוחדות לאיכסונם. 
במאה ה 19 נבנו מ" עפ״י תכניות מיוחדות לכל. גאלריות 
מארכות נבנו בדרך כלל סביב חצר פנימית אחת או שחיים. 
בנייני הגליפטותקה במינכן (תוכננח ע״י הארדיכל לאו פון 
קלנצה, 1816 — 1830 ) ; המי׳ הישן( 1 ״״ 11180 \ €8 ] 1 \,, 1822 — 
1836 ) בברלין, שארדיכלו היה קארל פרידריך שינקל 1 הגא־ 
לריר, הלאומית (,״ 03110 31 ״ 3110 א) בלונדון ( 1832 — 1838 ) 

— היו כולם בעלי קומה אחת. כל אלה, כולל המ׳ הבריטי 
בלונדון, אשר בנייניו הוקמו גם הם במחצית הראשונה של 
המאה ר, 19 , בנויים בסיגנון קלאסי, ובהם עמודים וגמלונים. 
באמצע המאה הקודמת, בערך, חל שינוי בסיגנון הבנייה 
של המ". אלה שנבנו בדרזדן ובווינה בידי הארדיכל גוטפריד 
ומפר הם בעלי קומות 'אחדות ומייצגים את סיגנון הנאו- 
רנסאנס. סיגנון בניינו (הישן) של המ׳ ע״ש דקסוריה 
ואלברט בלונדון ( 1857 ) הושפע במידה רבר, ממבני הברזל 

— ^סיגנון בנייה שהונהג באותם ימים לצורך תערוכות 
(ה 31300 ? !״)*,{■!ס [ארמון הבדולח], לונדון, 1851 , בתיכנונו 
של ג׳וזף פכסטון). בנייני פאר, עם מדרגות רחבות-מידות 
ואולמות שיש, היו סיגנון הבנייה שבאפנה לם" בעשרות 
השנים האחרונות של המאה ה 19 . אולם עם ראשית המאה 
הנוכחית באה ראקציה לנטיות אלה! נמנעו מלהשתמש 
בקישוט מופרז ובצבעים בולטים וחמ", במקביל לארדיכלות 
המודרנית בכלל, התחילו לקבל צורה מפוכחת, ואפילו חמורה. 
דוגמה למ׳ בסיגנון חדש זה משמש הס׳ לאמנות (-ז 5 ״נ 1 .י 1 
1 ״ 8011 ג 11 ״) בבאזל ( 1934 ), 

במרוצת הזמן נעשה המקום צר ברבים מן ר,מ" והפתרו¬ 
נות שנמצאו לבעיה זו היו שונים, כבר ב 1821 הציע גתה, 
בכה״ע שלו ״״״זז״)!^ 1 )״ 11 ■ 01 ( 1101 ("על אמנות 

וקדמוניות"), לחלק אח המוצגים בהתאם לערכם האסתטי 
והחינוכי. המי לידיעת הטבע ( 111 ע 11180 ״ 1 ץז 0 ) 311318 ז״] 3 ז 15 ) 



409 


מוזאון 


410 


בלונדון היה הראשון שחילק, ב 1886 , את אספיו לדרגות: 
הראשונה לציבור הרחב, והשניה — בעיקר לתלמידים. ם׳ 
המטרופוליטן לאמנות בנידיורק ( 1 )מט־ 1115 )ן "בז!!©?©"־]"} 
: 1 ^ 0£ : נוסד 1870 ) פתר את הבעיה ע״י בך, שהעביר חלק 
גדול מאטפיו מתקופת יה״ב לאגף מיוחד בפארק פורט טרי־ 
און (!!זב? תסץזז ]■!ס'!) בניו־יורק. מ׳ זה, המכונה :! X11 
*!©)*!©!ס, נבנה בסיגנון יה״ב; הוא נפתח לקהל ב 1938 . 
שיטה אחרת להוספת שמח היא הצגת האוסף תחת ביפת 
השמים, נפי שנוסד, לראשונה בסטוקהולם בם׳ סקאנסן 
מ׳ לפולקלור, שנוסד ב 1891 . 

סוגי מ". נוסף על המ" לאמנות ולמדעי הטבע, 
קיימים עוד במד. ונמד. סוגי מ״: מ״ לאמנויות ואומנויות 1 
מ" לארכאולוגיה; מ" לאתנולוגיה! מ" לאמנות המזרח) 
מ״ לגראפיקה ורישומים! מ״ למדעים; מ" לתעשיה, ועוד. 
בם" קטנים מעורבים הסוגים השונים לעיתים קרובות. בע¬ 
רים אמריקניות נוסדו מ" מיוחדים לילדים, המציגים דגמים 
וד,עתקי יצירות אמנות מפורסמות, מעניקים אפשרות לבצע 
נסיונות ומקיימים הרצאות מתאימות. המ" בברית־המועצות 
מתרכזים גם הם במטרות דידאקטיות; הם משמשים בעיקר 
לר,פצת רעיונות מארכסיטטיימו לר,שגת מטרה זו מלווים 
המוצגים לעיתים קרובות תעודות וסטאטיסטיקות. 

סידור המוצגים במ" של ארצות המערב נשתנר, 

עם חליפות הזמנים בד,תאם לטעם התקופד,. במאות ה 17 ווו 18 
תלו את התמונות על הקירות בשורות צפופות ללא רווח 
בלשהו ביניד,ן. מייסד המ' ע״ש הקיסר פרידריד בברלין 
(מ]ט^ 18 ז 1 ג 1-1 {^ 1 ז!)^״?-ז^ 15 ב^); 1904 ), וילד,לם פון בודד" 
הכניס חידוש בשיטה זו וסידר מוצגים מסוגים שונים — 
רד,יטים, פסלים, מדאליות וציורים — במעורב, אבל תוך 
הקפדד, על כך, שכולם יהיו שייכים לאותה תקופה או 
אסכולה (כמ׳ קליני (,!"!!!ס] בפאריס, שמכיל, בעיקר, 
יצירות אמנות ואומנות מתקופות יה״ב והרנסאנם). באה״ב 
מיד,רו לחקות את השיטר, הזאת והיא נפוצה שם ביותר ן 
גם הבניינים נבנו במחשבה תחילה בסיגנון המוצגים שאותם 
היו עתידים לאכסן. לבד ממ' ה״קלויסטרם"(ד לעיל). הדוגמד, 
המפורסמת ביותר לשיטד, זו היא הט׳ של פרגאמון(-ג 8 ז£? 
!"©©?!!מזםסת)) בברלין, שהכיל, לפני מלה״ע !!,אתשיחזורו 
של המזבח הפרגאמני ההלניסטי בגדלו הטבעי(ע״ע הלניזם, 
עמ׳ 675/6 ). בזמננו מוצגות יצירות אמנות בדרך כללי מבו¬ 
דדות, מרוחקות, במידת האפשר, מחפצי אמנות אחרים, ללא 
רקע סוגסטיווי, חוד הדגשת הצד האסתטי על-פני המסגרת 
ד,ד,יסטורית. הדוגמד, הטובד, ביותר לאפנה זו של הצגת 
יצירד, אמנותיח "בתפארת בדד" היא הפסל העתיק "ד,נצחון 
מסאמותראקי״, בלובר שבפאריס — שם השתמשו בעיצוב 
ארכיטקטוני ובר,תאמת התאורד. להשגת אפקט בימתי חדש. 

תמ': הלובר, ברך ה', עם' 727/8 ; כרך כ״א, עם׳ 296 ) 

ד,מ׳ לאמנות ע״ש גוגנהים בניו-יורק. כרך מילואים, עמ׳ 388 . 

בקאטאלוגים המתפרסמים ע״י רוב המ" מצוייר. בדרד 
כלל הקדמר, עם פרטים על תולדותיו של הם׳ הנידון. מ" 
רבים מפרסמים דו״חוח שנתיים על פעולותיהם. 

; 1904 , 1-111 ,( 1 

: 1928 .^ 1 /פמע ז״/ג /ס ^ . 11 ) 81111 . 0 . 11 

1 ז^ / 0 0 / 0 6 ^ 11 ) 7 6 ^ 7 ,•!□נץב׳ד . 11 

; 1948 10 

. 11 ; 1949 ,^/ 10 ^ 9 ^^ו £8 1/1 ^ 793 ^ 911 ^ 11101 ^ /// ״./ 11 7116 

; 1954 0110/101 ^ 1 / 19 €1 ' 1 } 77€031 

10 )< 1, 1 [ 110 ן[ 53 .? ; 1955 ,€€^ 1/4 ת **ס ,^ 311 ז 31 }ל 


0x4 11 ^מז׳ 148 ^ 711 ,תגרחגזב!) . 5 ; 1958 .€€!}/הז /.; 

0! 0/1 4^/1 }11!10 1958 ,/ 10 זז 0 ( 1 . 4 ^/ 010 )/ 1 ( 1 ./ג 4 [/ 0 071 }ז ; 

1.. 6£? . 1960 , 6 ^ 010 ^^ 71 / 4 / 61 ,ז 018 ח 

כתבי־עו/: 

^0 24 ^— 1905 , 6 ^ 4/1 /\/ 1 // 446/4 /^ 1 נ— 1902 , 01 ת/ 4 ז . 

1929—39; !>^6146 14 מ 0 'מז.״ס 44 , ;— 1958 ,^> 0/1 ^/ 6/47/1 }*ו , 

3x416(1/1 46 \'0^€€ 1/1/6/11040/1(4 461 14141661, 1927; 

.— 1948 ^( £500 א; 1 } 1 ז/ 1614 } 41 ! 

ע. י.־ה. 

מ" יהודיים. המושג מ״י אינו מוגדר במדרייק 
וקיימת נטיר, להרחיבו לתחומים שלא נכללו בו בעבר. 
הנחתנו היא שמ״י הוא מ׳, אשר עיקר אספיו ותצוגותיו 
הם בתחומי התרבות וד,יצירר, האמנותייסיישל היד,ודים — 
ארכאולוגיה, אתנולוגיה, היסטוריה ודת, וכן יצירות אמנות 
ואומנות מעשי-ידי יד,ודים. מוצגים יד,ודיים נמצאים, כמובן, 
אף בם" ובאספי אמנות או ארכאולוגיד, כלליים. המד,״י 
הראשון נוסד בווינה ב 1897 ע״י ה״חברד, לאיסופם ולשמי¬ 
רתם של מפעלי־אמנות והיסטוריה ביהדות" (:ו£ג 3£115€11 ז 0 
!זתנן ' 01151 ^ 1 1 ז 0 ׳י 118 עז 1£ זזז£צת 0 ^ן 111118 ךממ 831 ז £11 

18 מ 1 וזת 1£ ז 111 £5 !) נ 1 ז 116 )ת 1 ! 1 ת©כ 1 ת©ן! 0 ). 1 זסז 18 ר 1 ) , מ" אחרים 
נוסדו בשלהי המאד, ד, 19 ובראשית המאד, ה 20 , בעקבות 
העניין שעוררו עתיקות א״י שהובאו לאירופד, ונרכשו ע״י 
מ" חשובים כמ׳ הבריטי בלונדון ור-לובר בפאריס, ועקב 
התגבשות תודעה אתנית בקרב עמים באירופה. 

עד מלד,״ע 11 היו מ״י בירושלים, לונדון, ברלין, וורמס, 
פראנקפורט ע״נ מיין, ברסלאו, המבורג, קסל, מינץ. דנציג, 
וינה, פראג, בודפשט, וארשה, וילנה, לנינגראד, קייב, אודסד" 
ניו־יורק, סינסינטי. כיום ישנם מ״י'בישראל (ר׳ להלן), 
פראג, אמסטרדאם, לונדון, פאריס, ניו־יורק וסינסינטי. 

המה״י בפראג, שנוסד ב 1906 , הוא החשוב במה״י 
באירופה. הוא מקיף מספר בניינים ואתרים ובלולים בו אלפי 
תשמישי קדושה ובית־כנסת ם 1270 . בית-כנסת אחר הכלול 
בו חיד, בתקופת הכיבוש הנאצי מ״י ושימש מטרות אנטי- 



הסוזאוז היהודי הםם 5 כחי בפראג 





411 


סוזאון — מוזות 


412 


שמיות. כך מצויים באספיו תעודות בציור ובכתב ממחנות־ 
השמדה. הה׳ ההיסטורי היהודי באמסטרדאם (נוסד ב 1926 ) 
מציג בעיקר תעודות מתולדות הישוב היהודי בעיר ומתקופת 
הש(אה, המה״י בלונדון, בית־ווברן ( 1101156 תזמלס^^י), 
שנוסד ב 1933 , מכיל אוסף של כלי־צורפות מןהשנים 1660 — 
1760 . בם׳ לאמנות יהודית בפאריס, שהוקם לאחר מלה״ע 11 , 
מצויים תשמישי קדושה. במה״י בניו־יורק (נוסד ב 1931 ), 
שחכיל בפתיחתו אביזרי בתי־כנסת, תשמישי־קדושד, וחגו־ 
ביות, מתקיימות עתד. תערוכות חשובות, לאו־דווקא בנושאים 
יהודיים. אספי ההיברו יוניון ק(לג' (ת 1110 ט * 1-6 ל 116 
0011686 ) ^בסינסינטי', מ 1913 , כוללים תשמישי קדושה 
אשכנזיים, בהם רבים שהיו לפנים במח״י בברלין. מ״י 
נוספים מוקמים לאחרונה באירופה ובאה״ב. המה״י בגר¬ 
מניה חדלו להתקיים לאחר עלות הנאצים לשלטון. רובם 
חרבו. אספו של אחד מהם — המ׳ בפראנקפורט — חולק 
לאחר המלחמה בין ירושלים לניו־יורק. 

מ" בישראל. בישראל מצויים קרוב ל 150 מ" 
העוסקים באיסופם ובתצוגתם של חפצי-אמנות בתחומי תר¬ 
בות רבים ומגוונים — ארכאולוגיה והיסטוריה, אמנות ואו¬ 
מנות, אתנולוגית ופולקלור', טבע וטכנולוגיה. 

מרבית תחומים אלה נכללו באספי בית־הנכות הלאומי 
״בצלאל״ (ע״ע) — העתיק והגדול מסוגו בארץ, שיסד פרופ׳ 
בורים שץ (ע״ע) ב 1906 בירושלים—כחלק מביה״ס לאמנות 
ולאומנות "בצלאל*. ב 1926 זכה בית-הנכות במעמד אוטו¬ 
נומי ואספי בית-הנכות הועמדו על אמנות יהודית וכללית, 
על תשמישי קדושה וארכאולוגיה. מ׳ זה שימש לאחר מלח״ע 
11 אכסניה לחפצי-אמנות רבים שבעליהם נספו במלחמה, 
ב 1965 היה בית-הנכות לחלק מ״מ' ישראל" שהוקם בירוש¬ 
לים. במסגרתו של המ׳ נכללו חטיבות נוספות: מ׳ ברונפמן 
לעתיקות ולמקרא המציג את עתיקות א״י ותרבויות שונות! 
"היכל הספר" ובו המגילות הגנוזות ותעודות אחרות! גן 
האמנות ע״ש בילי רוז המשמש מ׳ לפיסול < אגף הנוער. 

מ' תל-אביב (נוסד 1930 ) אוסף ומציג בעיקר אמנות 
ישראלית ואמנות כלל-עולמית בת-זמננו. בשני בנייניו, 
בית־דיזנגוף וביתן הלנה רובינשטיין, הוצגו עד כה תערוכות 
חשובות. המ׳ מקים בניין חדש העומד להיחנו ב 1971 . 

מ״ נוספים לאמנות הם: המשכן לאמנות ע״ש חיים אתר 
בעין-חרוד (נוסד 1938 ) ובו אוסף חשוב של יצירות אמנות 
יהודיות וישראליות! הם׳ לאמנות חדשה בחיפה (נוסד 
1951 ), העוסק בעיקר באמנות ישראלית; מ׳ הנגב בבאר 
שבע (נוסד 1953 ). שני מ" מציגים יצירת אמן יחיד; מ׳ 
ריבאק בבת־ים ומ' פלומבו בירושלים. 

מרבית המ" בישראל מוקדשים לארכאולוגיה המקומית 
וחלקם הגדול מוקדש לעתיקות האתר אשר בסביבתו הוקמו: 
חם׳ הארכאולוגי הארצישראלי רוקפלר שבירושלים המזר¬ 
חית (נוסד 1927 ) — החשוב ביניהם והיחיד המציג את 
הארכאולוגיה המקומית מן הפרהיסטוריה ועד התקופה התור¬ 
כית, הם׳ העירוני בטבריה, בית וילפריד ישראל בקיבוץ 
הזורע, מ׳ חצור בא;;לת-השחר, מ׳ הנגב בבאר שבע, המ׳ 
לאמנות עתיקה בחיפה' ואוסף "דגון" בעיר זו, הם" של בית- 
שאן, מעין-ברוך, כפר-מנחם, משמר-הנגב, ניר-דוד, עכו 
ושער-הגולן, מנזר הלזריטים באבו גוש והמכון האפיפיורי 
למקרא בירושלים. מספר אתרים ארכאולוגיים, במגידו וקי¬ 
סריה, משמשים למעשה כם". בם׳ "הארץ" בתל-אביב הוקמו 


ביתנים המוקדשים לתחומים ספציפיים: המ׳ לעתיקות ת״א- 
יפו, חפירות תל-קסילה, מ׳ הזכוכית, מ׳ קדמן למטבעות 
ום׳ החרם. האתנולוגיה והפולקלור מיוצגים ב,מ׳ ישראל", 
בבאר-שבע, בחיפה, בבית־הנכות "דור לדור" שבהיכל שלמה 
בירושלים, בעכו ובמ׳ "הארץ" בתל-אביב. 

בנושאי השואה והגבורח עוסקים המ" של "יד ושם" 
בירושלים ושל הקיבוצים לוחמי-הגטאות ויד־מרדבי. נושאים 
היסטוריים אחרים מוצגים ב״ם׳ הרצל" בירושלים, בעכו 
ובפתח-תקוד, ("יד לבנים"). כמו כן יש לציין את הם׳ לאמ¬ 
נות הדפום בצפת, הם' היאפאני, המ׳ הימי והס׳ למוסיקה 
בחיפה, ואת הם" לטבע באילת, בדגניה א', בחיפה, בירו¬ 
שלים ובמדרשת רופין. מ׳ לטכנולוגיה ולמדע קיים במסגרת 
מ׳ "הארץ" בתל-אביב. 

מרבית ר,מ" שצויינו מאוגדים במסגרת איגוד הם" 
בישראל המסונף ל״איקום״ — הוועד הבין-לאוםי לם" של 
אונסקו. במסגרת זו ומחוצה לה פיתחו רבים מהם יחסי 
גומלין בחילופי אספים, בארגון תערוכות ובהבאת תערוכות 
חשובות מארצות-חוץ. עם הרחבת תחומי הפעולה של חמ" 
הגדולים בארגון תערוכות כבפעולות דידאקטיות אחרות 
מתרחב־והולד העניין שמגלה הקהל באמנות לתחומיה, 
ובאמנות המקומית בכלל זה. 

תמ׳: בניין ״בצלאל״, ירושלים, כרך ט׳, עם׳ 279 ! פנים 
היכל-הספר, מ׳-ישראל, כרך-םילואים, עם׳ 492 ! ם׳ "הארץ" 
בתל-אביב, כרך-מילואים, עמ׳ 492 ! מ׳-ישראל בירושלים, 
כרך-מילואים, עט' 491/2 . 

יו. פ. 

מוזות ([מוטות] מיוד: 11 ]ק 0 ס 1 ״ן), אלות השירה והמוסיקה 
במיתולוגיה היוונית ובתקופה מאוחרת גם אלות 
המדעים. הט" משכיחות עצב, מקנות דעת ומשרות חדווה 
ואהבת-היופי וכל משורר זקוק לעזרתן. בעולס-האלים היווני 
המ", כמו הנימפות והסירנות, הינן אלות-משנה. הומרום 
(ע״ע) תיאר את המ" כבנות-לוויה של אפולו! (ע״ע). לפי 
ך,םיודום (ע״ע) הן בנות זוס (ע״ע) ומנמוסינה ("הזברון"). 
מספרן 9 ולכל אחת שם בעל משמעות,' הסיודום לא הבחין 
בחלוקת תפקידים ביניהן, ורק בתקופת הקיסרות הרומית 
נתקבלה חלוקה המייחסת לכל אחת מד,מ״ אחת מהאמנויות; 
קליופה. החשובה במ״, היא המ׳ של השירה האפית, קליו — 
שיל ההיסטוריה, אוטרפד, — של נגינת החליל, טרפסיכורה — 



\זש 1 [ הםוז 1 ת — םארק 1 פאג/ סן הסאה ה 2 לסה״ג (<'ובד> פאריס! 
סשסא? ליטיז (?סטה): ג 51 י 1 . תא 5 יה, אראטו, אזמרפה, פ 51 יר.יטניה, 
הא?י 1 פה, טרפסיכורה אז־ראנית סלפוסנה 




413 


מוזות — מוזיל, רוגרט 


414 


של השירה הלירית, ארטו — של שירת האהבה, מלפומבד. — 
של הטרגדיה, תליה — של הקומדיה, פ^יהימניה — של 
ההימנונות הדתיים ואורניה — של השירה האסטרונומית. 
היו גם גרסאות אחרות. אגדות נפוצו על משוררים שניסר 
להתחרות בם״ וכולם נכשלו ונענשו; המשורר התראקי תא־ 
מיריס איבד את ראייתו ואת קולו והסירנות איבדו את 
כנפיהן וירדו אל הים. 

בתחילה היו כנראה המ", כמו הנימפות, אלות יער ומעיי¬ 
נות, ופולחנן היה מצוי בתראקיה ובצפון־יוון. לפי האגדה 
נולדו המ" בפיריה שבמוקדון ליד האולימפוס. הר ד,ליקון 
שבבויאוטיה והר פרנסום שליד דלפוי נחשבו למשכנן. בשלו¬ 
שת המקומות הללו ובסביבותיהם התקיימו פולחנות של 
הם". בתקופה הקלאסית ולאחריה פשט הפולחן גם למקומות 
אחרים. הוקמו אגודות (תיאסוי) למען פולחן המ". לפני 
צאתם לקרב הקריבו מלכי ספארטה למ". המשוררים, שראו 
עצמם בני טיפוחיהן של המ", נהגו לפנות לעזרתו בראשית 
יצירתם. נוהג זה השתרש גם בשירה האירופית. 

הב" היו נושא מקובל בציור ובפיסול. האבנים נהנו לגוון 
את דמויות הב', ובמרוצת־הזמן נוצרה מסורת, שלפיה תוארו 
קליו וקליופה כשבידן קולמוס ומגילות, סמלה של אורניה 
היה כדור־הארץ, בידי מלפומנה ותליה הושמו מסכות תיא¬ 
טרון : בידי טרפסיכורה — הנבל ובידי אוטרפח — החליל 

קו ד זי 

הכפול (וע״ע מוזאון). 

. 14 3 ^/ 1 ^ €1111 .? 

01111€41€ ^ ■/^ 14 .^ 1 >ו 0 ,טןז 0 .? . 44 ' ; 1937 

.^ 1956 ,$%{ 50 £€ 

ד. אש. 

מוזיים משפחת צמחים חד־פסיגיים המונה 

6 סוגים וכ 80 מינים, הגדלים בארצות הטרופיות. 

חשיבות הם" היא שבין סוגיד, נמנית הבננה (ע״ע) או המוז, 
בעלת ערך כלכלי־תזונתי. המ" הם עשבים רב־שנתיים גדו¬ 
לים (מוז) או עצים ( 13 גתן׳ 11 :מ) בעלי טרפי-עלים גדולים. 
מנוצי-עורקים, ונדנים רחבים, העוטפים את הגבעול. אצל 
העשבים — הנצר העל-קרקעי מהווה לעתים "גזע מדומה", 
הנוצר מנדני העלים המגוללים זה על גבי זה. בבסיסו 
מסתתר ציר חרוטי קצר, המתארך רק לעת הפריחה. הגזע 
המעוצה של הרונלה המדגסקרית ( 15 אמ? 1 ־ 5031 ג 38 (ו 13 *ן . 8 ) 
מגיע לגובה של 30 מטר; הוא נושא 2 טורים של עלים גדו¬ 
לים, לכל ארכו, בצורת מניפה. במוז ( 53 ט 4 ן) ערוכים העלים 
בסליל מסביב לציר. הפרחים ערוכים בתפרחות גדולות וצבו- 
דים קבוצות קבוצות, כל קבוצה מלווה בסתוול גדול, צבעוני 
לרוב, הפרחים גדולים, בולטים בצבעם, בילתי-נכונים, דו- 
מיניים או חד-מיניים — כתוצאה מהתנוונות העלי או האבק¬ 
נים, העטיף כותרתי, בנוי מ 6 עלים דומים או מתחלקים 
לשתי קבוצות, גביע וכותרת, האבקנים 5 (לעתים רחוקות 
6 ). השחלה תחתית, בעלת 3 מגורות, ומכילה מספר רב של 
ביציות ערוכות בשלי 1 ת זוויתייות. בפרח נמצא צוף, המופרש 
ע״י השחלה. הפרי — ענבר, או הלקט. 

נוסף על מיני הבננה נמנים על משפחה זו צמחי־נוי מקוב¬ 
לים שונים. מיני הסטרליציה (ג 21 ) £ 11 ז 81 ), או בכינוי העממי 
"ציפור-גן-העדד, מצטיינים בגודל פרחיהם ובהדרתם. ם׳ 
המלכה( 1113£ ן)€־נ. 8 ), המשמשת כצמח-נוי חשוב ליצוא בקלי¬ 
פורניה ובאיי-הוואי, מוצאה מאפריקה הדרומית. פרחיה 
צבעוניים (ארגמן צהוב-כחול) בעלי מבנה מיוחד במינו. 2 
עלי־הכותרת מהווים איבד דמוי-חץ, המסתיר בתוכו את 5 



האבקנים הפוריים והעלי, ורק 3 הצלקות בולטות החוצה. 
עלי-הכותרת מהווים י מקום חניה לציפרים אוכלות-הצוף 
(צופיות), המאביקות את הפרחים. כתוצאה מן הלחץ של גוף 
הציפור, מתרחקים שני עלי-הכותרת זה מזה והאבקנים נחש¬ 
פים ונוגעים בבטנה. עם המעבר לפרח אחר נוגעת הציפור 
תחילה בצלקות הבולטות בקדמת הפרח. הסוג 
כולל 30 — 40 מינים, הגדלים באמריקה המרכזית והדרומית, 
באיזורים הטרופיים. 

, 11 ^ 10 ? / 0 ^ 10 ' 1 € 01 ^ 1 !! €10 16 ( 7 ,£ן 1 וה 11£ 

.״ 1930 , 332 ־ 326 . 1 

יע. ג. 

מוזיל. ריברט - ״?לס!! — ( 1880 , קלאגנפורט— 

1942 , ז׳נווה), סופר אוסטרי. ם׳ היה בנו של מהנדס 
שהוענק לו תואר אצולה. הוא למד בפנימיות צבאיות ומהווי 
זה שאב אח החומר לרומאן הראשון שלו, -ת 1-11 ז 1 ׳וו 01 ז\ 1£ ( 1 
1555 ' 701 5 ;(ת 26811 105 ; ת:> 8 ("תהיותיו של החניך טרלס"), 
1906 . תחילה בחר במקצועו של אביו, פירסם כמה מאמרי- 
מדע פופולאריים ותיכנן סביבון בצבעים משתנים לשם ביצוע 
בדיקות אופטיות ( 1906 ); אך הוא התאכזב מהמדע המדוייק 
ועבר ללימודי פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת ברלין 
( 1903 — 1908 ). מ׳ חי את חייו במצוקה כלכלית הולכת וגר 
ברת. את מלה״ע 1 קיבל בהתלהבות לאומנית ועוד ב 1919 
דגל באיחוד אוסטריה וגרמניה; אך המציאות הנחילה לו 
אכזבה. עד 1933 שהה לרוב בברלין. לאחר עלייתו של היטלר 
לשלטון עבר לאוסטריה וב 1938 היגר לשוויץ. בשנה זו 
נאסרו כתביו באוסטריה ובגרמניה. 

מ׳ לא השאיר אחריו כתבים רבים. את מרבית כוחותיו 
השקיע בכתיבת רומאן ענקי, שלא הספיק להביאו לידי סיום: 
מ^ 1 ) 3 ו 5£1 .ת£}; £1 ?!!!(ס וות 13 א ■ 61 נ 1 ("האיש ללא תכונות"), 
בימי חייו יצארלאור הכרך הראשון ( 1931 ) וד,חלק הראשון 
של הכרך השני ( 1933 ): כרך שלישי, בלתי גמור, הוציאה- 
לאור ( 1943 ) אשתו מתור העזבון. ספר זה הוא מפעל-חייו 




415 


מוזיל דוכרט — מוזמביק 


416 


של מ'; תכניות ראשונות לרומאן מופיעות ביומניו כבר 
מתקופת לימודיו בברלין והוא לא חדל לעבוד עליו עד 
יומו האחרון. לא העלילה ההיצונית היא הקובעת אצל מ׳, 
כי אם תחום האפשרויות הפנימיות. גיבור הספר, המזדהה 
בגישתו עם המחבר, רואה את החיים כמחזה ואת המציאות 
כאפשרות אחת בין אפשרויות אחרות. הוא עצמו שומר על 
ריחוק מכל המתרחש. אתת הדמויות השליליות היא דמותו 
של המדינאי הגרמני היהודי ואלתר ראתנאו, המופיע בשם 
ד״ר ארנהיים. בעיקרו מתאר הספר, באירוניה דקה, שדרכה 
מבצבצים המרירות וחוסר האשליות, את התפוררות הקי¬ 
סרות האוסטרית־הונגארית ואת התפוררות הערכים המקו¬ 
בלים בכלל. מספר עלילות מתרקמות זו בזו. העלילה העיק¬ 
רית שבכרך הראשון היא "המבצע המקביל", להכנתן 
(ב 1913 ) של חגיגות יובל הסד למלכות הקיסר פראנץ יוזף, 
שהיו צריכות להתקיים בשנת 1918 , כלומר בשנה בה כבר 
התפוררה הקיסרות העתיקה לעולמים ולא היה עוד מקום 
לחגיגות יובל. במרכזו של החלק השני עומדים יחסיו של 
הגיבור עם אחותו התאומה, שנועדה להשלים את הווייתו. 
גם יחסים אלה סופם להתפורר. 

להלכה זכה מ׳ להערכה מיידית, הוענקו לו פרסים ספרר 
תיים בכבדים ; פרס קלייסט ( 1923 ), הפרס לאמנות של העיר 
וינה ( 1924 ) ופרס גרהארט האופטמאן ( 1929 ), אך למעשה 
היה שמו ידוע לחוג מצומצם של אמנים ואינטלקטואלים 
בלבד. רק כעשר שנים אחר מותו, עם התחלת הוצאתם- 
מחדש של כתביו, נתפרסם שמו בציבור הרחב. כיום הוא 
נחשב לאחד הסופרים החשובים של המאה. 

מ׳ חיבר גם מחזות; ־ €1 ומ' 1 ג׳\\ 5011 ־!ם (״ההוזים״), 1921 ! 
־ €1 תמ 13 ז 1 ז^ 1 )וז^זט^[^^נ^ 1 ס 04 ; 11126112 ד\ ("וינ¬ 

צנץ או הידידה של אנשים חשובים״), 1924 . מסיפוריו; 

(״ליכח״ים״), 1911 } סשט&ז? !ש■!(! ("שלוש 
נשים״), 1924 . מרשימותיו: חשז 1 ס 2 נ 1 ש״ 1 1 >. 7 **!(!(שנא ("עיז¬ 
בון בחיים״), 1936 . 

כתביו המקובצים יצאו־לאור, בעריכתו של ש״ז? 

ב 3 כרכים, 1952 — 1957 . 

: 1960 .מ .(.! 61 ) 16€ ; 11 (חוח 

; 1961 ,:/• 01 'ז! 7 ;^ ס) ה 0 ז 1 ' 41 ו^סח 171 :. 1 \ .א , 1116 ? .מ 

מ;./■ 14 .?/ ,( 111 צו 1 ^ת 116 

ומ/ ^חוו ,ח 56 זזשי 11 ^; ״ע : 1963 

. 1968 

ג. אב. 

מהל ( 116 :א 10 \,גרמ׳ 1 ש 05 ] 9 !), נהרבצפון-מזרהצרפת ומערב 
גרמניה, היובל המערבי החשוב של הרינום (ע״ע). 

ארכו כ 550 ק״מ ואגן-ביקוזו כ 28,000 קמ״ר. המ' עובר באיזור 
גאולוגי מסובך של רמות הרציניות ומשנה תכופות את כיוונו. 
מוצאו במדרונות המערביים של הרי ווז׳ (ע״ע) שבצרפת 
ועמקו הצר שימש כקו-הגנה חשוב של צרפת, המסומן ע״י 
המבצרים אפינאל ( 21 ת 1 ק£), טול ( 11 ^ X0 ), ננסי (ע״ע) 
ותיונוויל (ש 111 עת 1110 ז). כמו־כן משמש המ' כנתיב-תחבורה 
לתעשיית הברזל והפלדה של האיזור. בקטע קצר הוא מסמן 
את גבול לוכסמבורג־גרמניה ונכנס לתחומה של גרמניה 
— דרומית לטריר (ע״ע). שם הוא מקבל שני יובלים חשו¬ 
בים: זאר (■! 533 ) מדרום וזאואר (זשט 83 ) מצפון. מטריר 
עד מקום הישפכו אל נהר הרינום ליד קובלנץ (ע״ע) פורץ 
הנהר דרך הרי הצפחה של הרינוס, תוך פיתולים רבים בעמק 
צר שקירותיו התלולים מכוסים כרמים. 


בשנת 1965 הושלמה הכשרתו לשיט של סירות בנות 
1,500 טון, ועי״ב נתאפשר חיבורם של שדות-הברזל של לורן 
(ע״ע) עם שדות-הפחם של עמק-הרור (ע״ע). כן נבנו בו 14 
סכרים (מהם 11 בגרמניה), וב 12 מהם הותקנו תחנות-כוח 
להפקת חשמל. 

מוזלי, סר אחוולד ארנלד - £111314 314 ^\י 05 ־ 511 

ץש 081 ^ — (נר 1896 ), מנהיג המפלגה הפאשיסטית 
הבריטית ( 1932 — 1940 ). אשתו הראשונה ( 1920 — 1933 ) 
היתד. בתו של הלורד קרזון(ע״ע), שמצד אמה נחשבה ליהו- 
דיה במוצאה. ב 1918 נבחר מ׳ לפארלאמנט מטעם השמרנים, 
ב 1922 נעשה לציר בלתי-תלוי, וב 1924 הצטרף ל״ליבור". 
מ׳ נחשב לאחד המבריקים שבין חברי המפלגד, וב 1929 מונה 
לשר זוטר. משנדחו הצעותיו למלחמה באבטלה בדרך של 
הגדלת התערבות הממשלה בכלכלה, הקים ב 1931 עם עוד 5 
חברי פארלאמנט מהליבור את "המפלגד, החדשה" (■*■שא" 
"׳ 3115 ?), שלא זכתה אף במושב אחד בבחירות לפארלאמנט. 
ב 1932 הקים מ׳ את המפלגה הפאשיסטית הבריטית ( 1 ( 61-11:15 
1815 ש 33 ? 0£ ת 10 ת; 1 ), הוא דגל בהקמת מדינה קורפורטיווית 
ובהעמדת תועלת המדינה מעל לחירות הפרט. המפלגה פתחה 
בתעמולה אנטישמית ומ׳ הזדהה אתה. ב 1934 , בשיא גדלה, 
היו בה כ 0 מ^ 20 חברים, אך לאחר שב 1936 החלה הממשלה 
להצר את צעדיהם, פחת מספרם מאד. ב 1940 , כשנשקפה 
סכנת פלישה גרמנית לבריטניד" נאסרו החברים המרכזיים 
במפלגה. ב 1943 שוהרר מ' מטעמי בריאות. ב 1948 הקים מ׳ 
מפלגה ששמר, "תנועתהאיחוד" (ז 11 ש 111 ש׳ 1.105 ת 10 ת 0 ), הפעי¬ 
לה מאז בתעמולה לגרש שאינם־לבנים מבריטניה. הוא 
פירסם ספרים רבים וב 1968 יצא לאור ספרו האוטוביוגראפי 
ש 1£ ״ 1 ■< 4 ז ("חיי"). 

. 1961 ,תו 0 ) 1 ז 3 חו , 05$ ־ €1 . 0 

מוזלי, הנרי גורן־ג׳הרין - 5 ע־י £1 }־ 711-1 ׳יי 0 ׳לזתשזז 

— ( 1887 ,וימאת 1 ]ש 5 -ן 0 ס — 

1915 , גאליפולי), פיסיקן אנגלי. מ׳ רכש את חינוכו בטריניטי־ 
קולג׳, אוכספורד, ומונה, מיד לאחר שסיים את לימודיו, 
למרצה בפיסיקה במעבדת רתרפורד שבאוניברסיטת מנצ׳ס- 
טר. ב 1914 גויים לצבא בריטניה ונהרג, בהיותו בן' 27 
שנים בלבד, בקו־ב גליפולי (ע״ע, עמ׳ 878 ). לפרות גילו 
הצעיר הספיק מ' לתרום תרומה השובה במחקר הספקטרום 
של קרני- x מיסודות שונים. בעיקר נודעת נוסחתו— "נוסחת 
מ׳״ — הקושרת את אורך הגל של קרינת x עם מספרו 
האטומי של היסוד (ע״ע אטום, עם' 492 [וד תמ׳ 5 , שם]ו 
קרני- X ). 

מוזמביק (פורט׳ שט 5 > 1 נ 11 ז 31 ; 10 \ — השם הרשמי: אפריקד 
המזרחית הפורטוגלית), מו׳שבה של פורטוגל, דרו 
מית לקרהמשוה, על חוף האוקיאנוס ההודי 1 783,000 קמ״ר 
כ 7.1 מיליון תוש' ( 1967 ). כ 42% משטחה של מ׳ — מישור• 
חוף רחב שמשתרע בעיקר בדרום! המרכז הוא איזור של 
גבעות ורמות נמוכות בגובה 150 — 610 פ׳, ואילו בצפון 
נמצאת רמה גבוהה עד 1000 מ'. בצפון-פערב ובגבול עם 
רודזיה מגיעים מרבית הרכסים מעל ל 1,300 מ׳, ורק הרים 
בודדים מגיעים לגובה של 2,400 מ׳. הבהרות זורמים לעבר 
האוקיאנוס ההודי: זמבזי (ע״ע), לימפופו (ע״ע), רובופד,. 

אקלים — ע״ע אפריקה, עם׳ 290 — 292 . צמחיית מ׳ — 
בעיקר סונה מיוערת. 




417 


מוזמכיר, — מוזנתל, שלמה הרמן פון 


418 



כלכלת מ׳ נשענת בעיקר על חקלאות; עם־זאח אין 
ענף זה מפותח ביותר. רוב האוכלוסיה האפריקנית עוסקת 
בחקלאות למחיה, ומיעוטה — בעבודה כשכירים של כמד, 
חברות חקלאיות אירופיות העוסקות בגידולים מסחריים. 
היצוא העיקרי; כותנה, סוכר, תד" קופרד, וסיבים. ערכו של 
היצוא — כ 122 מילית דולר, לעומת יבוא בערך של כ 199 
מיליון דולר ( 1967 ). מ׳ היא ארץ־מוצא אל הים למדינות 
הגובלות בה, ולפיכך התפתחו בד, מסילות־ברזל ונמלים. 
חלק מאוכלוסייתה, האפריקנית עובדת ברודזיה וברפובליקה 
הדרום־אפריקנית, בעיקר במכרות. האוצרות הטבעיים של 
מ' מנוצלים רק מעט: בעיקר פחם, עפרות־ברזל, נחושת, 
גאז טבעי ועוד. התעשיד, המעטד, מעבדת סוכר, כותנד" 
חמרי־בניין, מזון, טכסטיל ועוד. ההכנסה הלאומית — כ 64 
דולר לגולגולת ( 1963 ). 

רוב האוכלוסיה של נך היא אסריקנית מגזע הבאנטו 
(ע״ע אפריקה, עמ׳ 319/20 ). ד,שאר — לבנים ( 150,000 
[ 1966 ]), שמתרכזים בעיקר באיזורים עירוניים, וכן אסיא- 
נים. השפה הרשמית היא פורטוגלית; האפריקנים מדברים 
באנטו. 

הערים הראשיות; הבירה — לורנסו מרקש (ע״ע), 
בירר, — (ע״ע)! מוזמביק ( 14,000 תוש׳ [ 1961 ]). אוניבר־ 
סיטר, הוקמר, ב 1963 בלורנסו מרקש וב 1%7 למדו בד, 600 
תלמידים. 

{ס ,^^ח^ק 5 .^ 1 . 0 

,^/וז 5$4 0 :>^^ .ס ;^ 196 , 0 ^רו^^ 

. 1969 

היסטוריה. סיפאלה שמדרום לנהר זמבזי היתה עד 
סוף המאה ה 15 עיר־מדינד, מוסלמית ונמל חשוב במערכת 
הסחר הערבי של חוף מזרח־אפריקה וד,אוקיאנום ד,ד,ודי. לשם 
הובא זהב מזימבבוה ומממלכת מונומוטאפד, (ע״ע אפריקד, 


!כרך־מילואים], עמי 353 ). ב 1498 הגיע וסקו דד, גמה (ע״ע) 
לחופי מ', ושנים מספר אח״כ (ב 1507 ) הקימו הפורטוגלים 
מבצר על אי־האלמוגים מ׳ ודחקו את הסוחרים הערבים מה־ 
איזור. במאד, ה 16 התקדמו הפורטוגלים לעבר ממלכת מונו־ 
מוטאפה והקימו שורת תחנות מסחר ומצודות במעלד, הזאמ־ 
בזי. הם תרמו לד,תמוטטוח ממלכה זו ולדלדול אספקת הזהב. 
במאות ה 17 — 19 היחד, מ' מקור חשוב לאספקת עבדים 
לבראזיל. התחרות, שהתעוררה בשלחי המאד, ה 19 בין פור¬ 
טוגל לבריטניה על השטח שבין מ' לאנגולר" נסתיימה 
בנצחון הבריטים (ע״ע זמביה [כרך־מילואים], עמי 932 ). 

פורטוגל לא תרמד, לפיתוח מ'. למרות ביטול העבדות 
ב 1878 התקיימר, עבודת־כסיר" שגבלד, בעבדות. ל״חברת 
מ"׳ (נוסדד, ב 1891 ) ול״הברת ניאסד," (נוסדה ב 1894 ), 
שהוקמו כחברות כלכליות, ניתנו סמכויות שלטוניות באיזו־ 
רים נרחבים, ורק ב 1942 אוחדו שוב כל שטחי מ׳, מגמת 
משטרו של סלזר (ע״ע) היתה שילוב פורטוגל ומושבותיה 
לאימפריד, אחידד, ור,טמעת האפריקנים בתרבות הפורטוגלית. 
חוק מיוחד 10 > שת £811 ז) חל על האפריקנים, 

ולכאורה איפשר לד,ם לחיות לפי המנהגים השבטיים! למע¬ 
שה, נתן החיק סמכויות נרחבות בידי הפקידים הלבנים. 
אפריקנים שעמדו במבחן תרבותי וכלכלי יכלו לקבל מעמד 
של "אסימילאדו", שהקנה להם זכויות־אזרח מלאות. הצלחת 
מדיניות הטמעה זו תלויד, בפיתוח החינוך. ב 1960 היו כ 5,000 
אפריקנים במעמד ״אסימילאדר׳ — עדות לכשלון מדיניות 
הד,טמעה. 

נוכח הגל הגואה של הלאומיות באפריקה הסבר, פורטוגל 
ב 1951 אח הגדרת מושבותיה ל״חבלים מעבר לים", מחוך 
החלטה נחושה לחסום את הדרך לעצמאותן. היא עודדר, 
הגירת איכרים מפורטוגל והרבתה בפעולות־פיתוח. ב 1961 
בוטל החוק המיוחד לאפריקנים, ומספר נציגי מ׳ באסיפד, 
הלאומית הפורטוגלית הוגדל מ 3 ל 7 , אך באותה שנד, הקימו 
אפריקנים ממי בקניר, ובטאנזאניר, שני ארגוני-מחחרח לה¬ 
שגת עצמאות לארצם. ב 1962 התאחדו שני הארגונים ל״חזית 
השחרור של מ" (סת!;!"?), חדירות המחתרת מטאנזאניד, 
לט׳ מעוררות תסיסה בין השבטים היושבים בקרבת הגבול 
ומרתקות כוחות-צבא. 

מ> 114£01 ז 0 ? ,. 3 }! ; 1959 ,׳ ££5 טס .ן 

1£1 ו.£'-^ז 5011 6 ^ 7 ,מ 50 ^^ 1962; £. .^x 

מיו 71011 ^? ,$^ 6 מ 1600—1700, 1960; ]. 8(x2 

־ 41 ת £0 \ . 0 .£ ; 1963 ,./ג .£ .ס ; 1961 

- 1 ז 3£ 6 ש 560 שז?) .^ג 014 

התחבר היו! ראש ״חזית השחרור של) 1965 ,( 53 , 6 ח 031 

, 1910 — 1615 , 1 ) 0 ^^ £ומן> , 1 )ם 0 ו! 11 ת 113 • 1 • 11 ? (ח׳" 

. 1967 , 6 ז 01111€0 , 11 . 11 ; 1966 

א. ס. ג - נ. לב. 

מוזגתל, ?זלפה הרמן פק — מסזר חמ 3 תז €1 ^ 0111 תו 8310 
1131 זת 105£ ״ 1 — ( 1821 , קאסל — 1877 , וינה), מחזאי 
גרמני יהודי. מ' למד בביד,״ם הטכני הגבוד, בקארלסרוחה, 
אך כבר ב 1845 התחיל בקאריירה ספרותית ע״י פירסום קובץ 
שירים. החל ב 1850 עבד בשרות המדינה האוסטרית. ב 1871 
הוענק לו תואר אצולה. מ׳ חיבר ליבריות לאופרות של 
אוטו ניקולי (.נשי ווינזור העליזות"), אנטון רובינשטיין 
("ד,מכבים"), ןרל גולדמרק ("מלכת שבא"), ועוד. מחזותיו 
הרבים הם עממיים, סנטימנטאליים לרוב, עשירים באפקטים 
תיאטראליים; המפורסמתישנהם היא המלודראמה 311 ז 0 נ 61 ם, 
1848 (עברית תרים, חרמ״ד^),—תפקיד שאף שחקנית כשרה 







419 


סוזנהל, שלמה הרסן פון — מוחדון, אל 


420 


ברנר נסלה על עצמה ברצון. בסיפורים 1 (!״גז״נזס ^^תג X 
ת€נ 111€1 ? 01111 ב? 115011£11 ) 11 ( 5 ע 3 ז 6114£ ("דודה גום־ 

ראוד! תמונות מחיי המשפחה היהודית״), 1908 (אחר מותו), 
מתאר מ׳ חיי יהודים בהסן. קטע מספר זה, -ו 01 סז 5 ב 11111 ע־ 1 
ז:!:) ("בת־יפתח"), תורגם לעברית, תרס״ה. 

, 11£ {קגז^ 0 ב 5 18011£ ט£כ 1 61116 מ %£1 \נ) . 11 ! . 5 ,נ^^ 3 נ^ 1 ^ 16 {^צ 

XX^^, 568-371), 1885. 

—:^^ 405 ן < 31£01 ן 11111 ; 011 ן—( 1701 — 

1785 ). משפטן גרמני, פובליציסט וחוקר המשפט 
הקונסטיטוציוני. כבר בגיל 19 נתמנה פרופסור למשפט 
באוניברסיטה של סיבינגן ומיד לאחר מכן נכנס לשירות 
המדינה בחצר הקיסר כיועץ לענייני המדינה. מ' מילא 
שורה ארוכה של תפקידים אדמיניסטראטיוויים רמי מעלה 
ובתוקף זה הביר מקרוב את הבעיות המשפטיות והחוקתיות 
של המדינה. ב 1736 נקרא לעמוד בראש הפקולטה למשפטים 
באוניברסיטה של פרנקפורט ע״נ אודד, אך נאלץ לעזוב 
בעבור שלוש שנים בגלל רעיונותיו הליבראליים המתקדמים 
שלא היו לטעמו של המלך הפרוסי. אח השנים 1739 — 1747 
עשה ם׳ באוברנדורף, והקדיש אותן להשלמת מפעלו המשפטי 
העצום : 1 (€;>ז 315 ב 51 011£$ צ 1 ע£ם ("משפם־המדינה הגרמני"), 
1737 — 1754 , 53 כר׳. היה זה מחקר ראשוני בסוגו המפרט 
את המשפט המדיני הגרמני ומבססו על מקורות. ב 1751 
נתמנה יועץ מדיני בשטוטגארם ועד 1759 נאבק בנטיותיו 
האבסולוטיסטיות של הדונם מווירטמברג. עם החרפת 
הסיכסוך הואשם מ' בכתיבת חיבור הפוגע בשלים ונאסר 
ל 5 שנים. מששוחרר ב 1764 , בהתערבותו של פרידריך הגדול, 
טוהר והוחזרו לו תאריו ודרגתו ומשרתו. בין עבודותיו 
הנוספות יש לציין את ז 1 ( 0€ ־ 33151 ז 5 צ 1€ ( 0 צ:ו 11 ש 1 ) 
(״משפט״המדינה הגרמני החדש״), 1766 — 24,1782 בר/ — 
תרומתו החשובה לחקר משפט־המדינה מקיפה ב 500 כר׳. 

, ־/**■ע ./ ;ש^ 17 ט 5€11 

; 1905 ,! 1^ $01x7 י 11 ז 016 ^\' .[ ; 1869 

/) 1471 !■ 71114 ^ 10710/1 ^ 1 167*1 1^^/101771!^ 2:117X1 ז 161 171 .{ ./ 

. 1925 ,! 7114 ז! 1 })/? 

מחר, לוקס — ז 08£ }ו 1 צגאלט,! — (המחצית הראשונה של 
המאה ה 15 ), צייר גרמני, מופיע ברשימת אמני 
אולם (שוואביה) ב 1402 וב 1409 — 1434 , מיצירותיו ידוע 
רקי ״מזבוז המגדלית״ (התום, 1431 ) שבכנסיית טיפנברון 
על־יד פפורצהים. ציור רב־לוחי זה, המתאר פרשיות מחיי 
מרים חמגדלית ובני־משפתתה (אלעזר ומרתה), נחשב 
כיצירת־מופת מוקדמת של הציור הגרמני במאה דו 15 . קסעי־ 
הנוף והדמויות מושפעים במקצת מהראליזם של הציור 
הפלאמי, אך הם מצטיינים במוצקות האפייניח לציור הדרום־ 
גרמני (השווה קונרד ויץ [ע״ע]! הנם מולצ׳ר (ע״ע)). יש 
מייחסים למ׳ גם כמה מציורי־הזכוכית שיל הקאתדראלה 
באולם. 

ז 0 ( 1 , 810011 .) 1 ; 1939 י^• , 01££88 ^*^י 111 ( 11 > 1 ב^ מסזץ .ן 

•) 71 ■ץ?ע ; 1940 ,. 14 , 73 ז^^ 7 ^)/-^ 7 ^^ 7 ^^ס/>^ 0 )\ 

•§ 7 ) 4 / 7 ) 0 , 101:1011 ? . 0 ; 1951 ,. 4 { 1/071 ■ 41.1/07 זסמהס^מחו/ 

. 1969 ,. 14 . 0 !) 4 17 ) 411 . 71 ) 73 ) 21 )/ 1 

מוחדון, אל - מאחדים), תנועה דתית, 

ושושלת מוסלמית שפעלה בצפון־מערב אפריקה 
ובספרד במאות 12 — 13 . התנועה נוסדה ע״י מחמד אבן 
תומרת, בן לשבט ברברי מהרי האנטי־אטלס, מצמודה, 
שביקש להעמיד את' האסלאם על צורתו הקמאית כפי 


שנקבעה בקראן ובחדית׳. במישור החאולוגי העמיד את 
תורתו על ייחודו המוחלט של האל (ומכאן שם תנועתו) ועל 
הרחקת כל התיאורים האנתרופומורפיים שלו (תג׳סים). 
בתורתו מעורבים יסודות שונים שנלקחו מהתורות'המקו¬ 
בלות אז במזרח המוסלמי, אולם חידושו הוא בפופולריזציה 
שלהם ע״י ספרים שווים לכל נפש והטפה בלשון הברברית 
המדוברת במגרב (ולא בערבית כנוהג חכמי חדת דאז). לאתר 
שנדחו נסיונות הרפורמה שלו ע״י שושלת המראבטון(ע״ע) 
ממדאכש, חזר למולדתו( 1122 ) והקים תנועה דתית לטיהור 
האסלאם ולמלחמת-קודש במראבטון. הוא עמד בראש התנו¬ 
עה בתור מהדי, המנהיג שבא להנחות את המאמינים בדדך 
מישרין ולמלא את העולם צדק. חברי התנועה חשבו את 
עצמם לבדם למאמינים ויצאו להפיץ את אמונתם בכוח 
החרב בכל צפון אפריקה על חשבון ממלכת המראבסון. 

אבן תומרת מת בראשית מבצע ההתפשטות שלו( 1130 ). 
יורשו, תלמידו, תעמלנו ומצביאו הנאמן, עבד אל מאמן, 
שקיבל תואר "ה׳ליפת אל־מהדי" (מ״מ של המחדי, משל עד 
1163 ), כבש מידי המראבטון עד שנת 1145 את כל שסח 
מרוקו. הוא נענה לבקשת הממלכות הזעירות של המוסלמים 
בספרד, שסבלו ממתקפת הרקונקיסטה, והקים מדינת חסות 
במערב אנדלוסיה ( 1150 ).' ב' 1152 השתלם על ממלכת 
הח׳מאדים באלג׳יריה וב 1160 סיפח גם את תוניסיה. בנו 
יורשו השלים את סיפוח ספרד המוסלמית ( 1172 ) ואף חידש 
ללא-הצלחה את המתקפה נגד הנוצרים. נכדו, אבו יעקוב 
יוסף (משל בשנים 1184 — 1199 ) ייצב את קו-החזית עם 
הנוצרים בספרד, ואף הדפם צפונה. הצי שהקים בקאדיס 
שלם בכל הים התיכון המערבי. 

בכל שטח שנכבש נעשתה פעולה לכפיית הודאה (לפחות 
מחכמי הדח) בתורת הייחוד המוהדית. המסרבים נרדפו ואף 
הוצאו להורג! חוקי המוסר הקפדניים חושלטו ביד קשה. 
כל שאינו מתומכיה הפעילים של התנועה נחשב ככופר 
והמלחמה בו היתה מלחמת מצלה, נכסיו של הכופר הוכרזו 
כוקף (תקדש) השייך למדינה והוא שילם עליהם מם קרקע 
כבד (ח׳ראג׳) שהיה אחד ממקורות הכנסתה החשובים של 
המדינה. רק השבטים הערביים שחדרו למגרב במאה ה 11 
ופעלו בשירות המ׳ ככוח-שיםור נפסרו ממס זה. היחס אל 
המיעוסים הדתיים היה קשה. הופלו עליהם מחדש התקנות 
העתיקות של האסלאם ביחס למיעוטים: הלבוש המבדיל 
(גיאר) ואיסור לעסוק במנהל הממשלתי ובמקצועות חפשיים 
(כגון רפואה). אף נגזרו במקומות מספר (תוניס, סג׳למאסח) 
גזרות-שמד זמניות תוך העמדת הברירה : גירוש או' התאס¬ 
למות, 

בעקבות הטבח שנערך במרוקל( 1147 ) ע״י הכובשים — 
במראבטון, ביהודים ובנוצרים נשתררה במדינה אווירה של 
טרור, על אף נסיונו של אל-מאמן לרסן את השתוללות חייליו 
במקרים מסויימים. יהודים רבים התאסלמו אז כלפי חוץ כדי 
לשמור על חייהם ורכושם, אם גם לא היתד, מדיניות מוצ¬ 
הרת או עקבית של שמד ואבן תומרת הכיר בזכויות היחו- 
דים, בתנאים מסויימים, בחברה המוסלמית ולא פגע במע¬ 
מדם. אחלי הכיבושים הראשונים, דאג אל-מאמן לארגון 
המדיני ולחיזוק הכלכלה. אי לזאת הכיר בחשיבות היהודים 
בכלכלת המדינה כאומנים, צורפים וסוחרים, בעיקר בגלל 
קשרילום עם אירופה ועם מרכז אפריקה. המצב השתנה לרעה 
בשנת 1165 כתוצאה ממרד נגד המ׳ שעוררו היהודים 



421 


מוחדון, אל — מוטונובו קנו 


422 


בגרנדה ב 1162 . דמרד דוכא באכזריות ע״י אבו יעקוב יוסף 
בנו של אל-מאמן, שירש את הממלכה לאחר מות אביו ב 1163 
והצליח לזכות בהכרה כללית רק בינואר 1165 . באפריל 1165 
הוצא להורג דייך פס, ר׳ יהודה הכהן אבן־שושן. עם מותו 
התחילה תקופה של שמד ובאותה שנה ברחו הרמב״ם ובני 
ביתו למזרח. התקופה הקשה ביותר ליהודים תחת שלטון 
המ׳ היתה בימי שלטונו של אבו יעקוב יוסף הקיצוני, כש־ 
הוכרחו יהודים להתאסלם. קנאה ביהודים עקב מצבם הכל¬ 
כלי הטוב שימשה גורם חשוב בהקפדה על הגזירות שהוצאו 
נגדם ומעמדם הכלכלי נהרס כליל. עם עליית חשיבותם של 
היהודים כגורם כלכלי בתור סוחרים הוקל מצבם ובשנים 
1200 — 1220 היו הם רוב הסוחרים באיזור הספר הדרומי של 
מרוקו! בתקופה 1227 — 1232 חזרו יהודים רבים למראכש. 
זמן קצר לאחר מכן הופיעו בהדרגה גם בערים אחרות בצפון 
אפריקה. ב 1242 היה הגזבר הכללי של איזור סג׳למאסה 
יהודי בשם אבן־שלוחה. 

נפגעו קשות נם הנוצרים בצפון־אפריקה, ושם נחרבו האח¬ 
רונות שבעדותיהם, וכן בדרום־ספרד—בגלל החשד ששיתפו־ 
פעולה עם המלכים הנוצרים. אף המומרים, הן יהודים והן 
נוצרים, נאלצו לסמן את עצמם ע״י תלבושת מיוחדת. אבו 
יעקוב יוסף הטיל עליהם ללבוש בגדים כחולים וצעיפים 
ארוכים. בנדיורשו שוב ציווה שילבשו בגדים צהובים, זה 
נשאר זמן רב צבע תלבשתם, אך באמצע המאה ה 13 . בימי 
יורשיו של אבו יעקוב יוסף, שנאמנותם לדוקטרינת התמייז 
(הטיהור) המוחדית היתר, חלשה הרבה יותר, הותר לאנוסים 
לשוב לדתם, ומכל ההגבלות המשיכו השלטונות להקפיד 
רק על הלבוש המבדיל (ותקופת מה גם על איסור פולחן 
פומבי). 

באמצע המאה ה 13 ירדה האימפריה המוחדית. בספרד 
הובסו חילותיה באורח מכריע ע״י אלפונסו ! 1 בקרב לאם 
נאוואם דה טולוסה ( 1212 ). אחרי שנכבשה סוויליה ע״י 
הנוצרים ( 1248 ) נותרה בידי המוסלמים רק אמירות גרנדה 
שנפרדה אף היא ממלכות המוחדים. במגרב התיכון הכריזה 
השושלת הברברית בנו עבד אלואד על עצמאותה ( 1236 ) 
ובמגרב המזרחי ניתקו המושלים ממשפחת בנו־חפץ את 
קשריהם עם המ' ( 1237 ). תהליך התפוררות זה הוחמר ע״י 
מרידותיהם של השבטים הערביים. בעקבות מאבקים פנימיים 
בקרב שבטי הברברים הדיחה שושלת בנו־מרין את אחרון 
הס׳ במרוקו ( 1296 ). 

השגי הס׳ באיחוד הפוליטי של המגרב ובהדיפת הרקונ־ 
קיסטה לא היו אלא השגים לשעתם. חשובה יותר היתה 
ההתפשטות של התרבות האנדלוטית במגרב, שהוחל בה על 
ידי המראבטון, ת 1 ך שילובה באלמנטים מגרביים מקוריים 
(בעיקר בתחום הארדיכלות). הם גם נתנו דחף לפריחת 
התנועה המיסטית במגרב ועיצבו קווי אפיו היהודיים של 
האסלאם המגרבי כאסלאם פוריטני וחמור בנהגיו. 
ד. קורקוס, לאופי יהסם של שליסי האלמוחדון ליהודים 
(צירןז ל״ב), תשכ״ז ז 101¥6 *.! 11 ^ 1.6 ,] 1116 ^? . 11 

6 ^ 10176 !}^ - . 011 ; 1925 

־״מ , 1113 נגז 41 ^ ;* 1952 , 11 

. 1956-1957 , , 11 ^- 1 10 ז€< 1 ךו 17 €1 ^ 

ע. ס. 

מוח׳ה, ע״ע תימן. 
מוחמד, ע״ע מחמד. 


מוטוט (מטוט,מטוד), עמואל בן־סעך;ה אבן־ (מס¬ 

ביב ל 1370 ), מקובל ופרשן בגוואדאלחארה (ספרד). 

חיבוריו: 1 ) מגילת סתרים, פירוש לפירושו של הראב״ע 
לתורה (ויניציאה, שי״ד) — מובאות ממנו ניתנו ב״מרגליות 
טובד,״ של י״ל אשכנזי (אמסטרדם, תפ״ב)! נוסח שלם 
ומדוייק־יותר מצוי בכ״י, 2 ) משובב נתיבות, פירוש לספר 
יצירה. 3 ) מגלה עמוקות, פירוש לספר שמות. 4 ) תחילות ה׳, 
פירוש על המידור. 5 ) מחקר על "העגולות הרעיוניות־׳ של 
אל ב ט ל; וסי (ע״ע). 

בחיבוריו עוסק מ׳ — בבקיאות, אך לא במקוריות ובבהי¬ 
רות — בעיונים פילוסופיים וקבליים, המיוסדים בעיקר על 
"הסכמת הפילוסופים והאצטגנינים והמקובלים" לר׳ יוסף 
בן אברהם אבן-וקאר (ע״ע) וגם על הזוהר ועל כתבי 
יהודה בן נסיים. מ׳ היה בקי במקרא ובתלמוד, בכתבי 
הראב״ע והרמב״ם וכן בפירושו של דונש בן־תמים ל״ספר 
יצירה" וב״עולם קסן" של יוסף אבן־צדיק (שאינו מזכירם). 
באמצעות אל־פאראבי (בספרו "התחלות־ד,נמצאות") ואל- 
באטאליאוסי הכיר את הפילוסופיה המוסלמית, בענייני 
קוסמולוגיה ונבואה משלב מ׳ תורות קבליות עם פילוסופיות, 
ללא עקביות יתר, וקובע ביניהן קירבות, שאבן־וקאר רק 
נימד, לרמוז עליהן. מ׳ פיתח במיוחד את רעיון ההתאמה 
שבץ העולם הקטן (גוף ונפש האדם) לעולם הגדול. 

י. בער, חולדות היהודים בספרד הנוצרית (ר׳ ספתח: 

שמואל םסוס)^ תשי״ס״ ן 1 ) 0101140 ^ מ^״ו 7061 ת 1 ו 3 

־< 4 ת ; 1906 ,( 1 (2£116, X !ו^ 11 ) 11 ) 01-3 

11 < 11 1011461 ) 5 46 

11 שץ 10 ז 1 0 ־ 11110/311 01 001/10210 !> . 11:81 '!> . 1011 ^) / 110/0 ? 

260, XX^^), 1960. 

מ^סונו 3 ר ?[נו — 0 מ 3 ^^ 11 נ 1 ס 1 וס 101 \ — ( 1476 — 1559 ), 

צייר יאפאני. מ' היה תלמידו של אביו מאסאנובו, 

עמד בראש אקאדמיית־הציור בחצר השוגון אשיקאגה וייסד 
את אסכולת קינו—שהיתד, האסכולה השלטת ביאפאן, בייחוד 
במאות ה 17 — 19 (ע״ע יפן, ציור). הוא השתחרר מהשפעת 



מוט!נ 1 בז קאנ!: ציפרים ופרחים 
( 1509 : מקרש ראיסנין בקיומו) 





423 


מוטונובו י,נו — סיירה 


424 


כת־הזן הבודהיסטית שבציור חמיניכרימי ופיתח סיגנון 
הילוני־עיטורי בעל עצמה ורוח יאפאנית מיוחדת. ניהרת 
ביצירתו השפעת הציור המוניכרומי הסיני של תקופות סונג. 
יראן ומינג (ע״ע סין, ציור)! אולם הוא הצליח לשלב יסודות 
עיטוריים מאסבילת יאמאטו־אד. המקורית־היאפאנית עם 
משיכות־המכחול הנמרצות המאפיינות את הציור המונוברו־ 
פי. פ׳ הרבה בעיקר בציורי פרחים וציפרים, דמויות וניף. 
רבות מעבודותיו על־גבי מסכים ודלתות־הזזה שמורות במק¬ 
דשים ברחבי יאפאן (כגון הסידרה של שמונת הציורים 
המתארים ציפרים ופרחים שבמקדש דאיסנין בקיוטו). 

מוטטה ( 1 ;) 101 <ן), מסוגי היצירה המרכזיים במוסיקה הרב־ 
קולית הווקאלית. למרות הרציפות שבהופעת 
ה מ ו נ ת למן המאה ה 13 ועד לימינו. חלו שינויים בצורתה 
ובמבנה של המ׳ במשד התקופות, ואיו להגדירה הגדרה 
כוללת. ' 

צמיחת הס' מתחילה באסכולת נוטר־דאם בפאריס 
( 1200 ), בהוספת טכסט חדש לקול העליון של הקלאחולה 
(ע״ע מוסיקה, עפ׳ 543 ). בפשד המאה ה 13 נוספו לס׳ קול 
שלישי ורביעי, והטכסטים שלהם לבשו בהדרגה תובן 
חילוני — לעתים ארוסי או סאטירי. לעומת הקנטום (ר׳ 
מוסיקה עמ׳ 540/41 ), בלאטינית, הושרו יתר הקולות בשפה 
המדוברת. המי, שנעשתד, איפוא רבת־טבסטים, הפכה לאחת 
הצורות החילוניות המרכזיות של המוסיקה במאה ה 13 . 

במאה ה 14 נוסף לה העקרון האיזוריתמי: טנור המבוסס 
על דגם מקצבי חוזר, הנקרא 3 ־ 31 ־ 1 , שאינו חופף בהכרה 
לדגם המלודי של הקנטוס הנקרא ז 0010 . ה א י ז ו ר י ת ־ 
מ י ר ת טופחה בעיקר בצרפת ע״י גיום דה משו( 1131111 ־ 143 ). 

בשלהי המאה ה 15 חל שינוי בגישה הפוליטכסטואלית 
והמ׳ מופיעה ביצירה דתית המשתמשת בטכסט לאטיני אחיד. 
אצל ז׳וסקן דה פרה (ע״ע) הופכת כל חטיבד, מילולית 
ורעיונית' למוטיוו מוסיקלי, הנודד תוך חיקוי דרך הרקמה 
הקולית כולה, זוהי צורתה הקלאסית במשך המאה ה 16 
(גומברט [!■!־!!מזסס], פלסטרינה [ע״ע], לסו [ע״ע], 
פור־לס [ 31€5 זט 14 ], טומס לואים רד, דקטוריה [ 1.1115 .■. 3 מ 01 ־ 1 

הפלוראליזם הסגנוני במוסיקה של חמאה ה 17 ניכר גם 
במ׳, המהוור, מעתה כמעט שם כולל לכל יצירר, קול ית¬ 
ד ת י ת שאינה אורטוריה או קנטטה: היא פופיער, בהרכב 
פקהלתי טד,ור (אסכולת רומא), לקולות סוליסטיים בליווי 
עוגב (ויאדאנד, [ 13113 > 13 יש]), להרכב רב־מקהלתי (אסכולת 
וונציה) או לצירוף הרכבים שונים (קריסימי [ 15811111 ־ 031 ]). 
בגרמניה הוסיף לה שיץ (; 2 ) 1111 ־ 5 ) אכספרסיוויות ודראט- 
תיות, המתבטאות בעושר של צורות וד,רכבים. בין נציגיה 
בצרפת בולטים לילי ( 117 ״,!), לאלאנד (־ 1.31311£1 ) וקאמ־ 
פרה ( 3 ־ 1 קת 031 ). י. ם. בך (ע״ע) הביא את ד,מ' לשיא 
בשורה של שש מ", שארבע מד,ן כתובות לשתי מקהלות. 

במאד. ה 18 מיוצגת המ׳ אך מעט (בני בך, מוצרט), 
אולם החל מאמצע המאה ה 19 ניכרת החייאתה כיצירה דתית 
או דתית-למחצד, למקהלה א־קפלה (ללא ליווי כלי) בארצות 
הקתוליות (ברוקנר, ורדי) ור,פרוטסטנטיות (?ראמס, ובמאה 
ה 20 דיסטלר [־ 1 ־ 1 ) 018 ]). 

, 1908 ,.^ 1 

יה. כה, 


מו טי — ( 211 ־ 1 ) •ז 140 — ( 479 [ז]— 381 לפסה״נ), פי¬ 
לוסוף סיני שהקים אסכולה יריבד, לאסכולד, של 
קונפוציוס (ע״ע). כתבי מ״ט, שרוכזו בספר " 7211 40 {■־, 
נלמדו וצוטטו לרוב כמיטב הספרות הקלאסית. מ״ט פעל 
בימי שושלת שו, כששרר תוד,ו-ובוהו בממלכה ומלחמות 
פאודליות פוררו את האחדות המדינית; מכאן התמודדותו 
עם בעיות התקופד, ורצונו לד,ביא לתיקון המצב. בניגוד 
להשקפת־העולם המתונה של קונפוציום, היתד, משנתו של 
מ״ט נוטה לקיצוניות ולדוגמטיות וד,תבססד, על עקרון 
הפראגמטיות. תורתו המדינית הצדיקה כל צעד שד,יד, בכוחו 
להעשיר את המדינה, והוא ביקש לחקות את המופת החברתי 
והמדיני של השושלת הקודמת — שאנג. מושג האהבד, 
הכללית היתד, אבן־פינה במשנתו של מ״ט, שכן רק בכוחד, 
היד, לתקן את המצב שנגרם ע״י אנוכיות פרטית. ההשג 
האישי, טען מ״ט, הוא שצריך לחיות קנה-המידה להתקדמות 
ולר,נהגד, חברתית. את האנוכיות וד,ראגד, לפרט ביקש לר,חליף 
בדאגה למסגרת הכללית. רק אהבה שווה לזולת־ולרכושו 
תשכין שלום ואושר בחיי המדינר, וד,עיר כבחיי הפרט והמש¬ 
פחה. האסכולה של מ״ט, הקרוייה "מואיזם", זכתר, לד,צלתה 
זמנית במאבק האידאולוגי עם יריבתר" אבל נעלמר, לאחר 
המאה ד, 3 לפסה״נ, הסיבה לירידתה היתה, כנראה, גמישותה 
הרבד, וסטייתה ממסורות וממוסדות מושרשים היטב, ובמיוחד 
מוסד המשפחד" פכל־מקום העבירה האסכולה של מ״ט את 
עיקרון התועלתנות לחוגים אידאולוגיים אחרים, שהיו אף 
הם יריבים לאסכולה של קונפוציום. 

. 19-18 

מוטיוציה, ע״ע פסיכולוגיה, מושגי-יסוד. 

•־יד •¥ 

מוטציה, ע״ע עט;קה, עמ׳ 79-76 , התפתחות, 
עמ׳ 720 , תוחצה. 

ז ד 

פויט[, ^ל־גסט — ח 311 ת 111 ־ 1 \ ) 5 חז£ — ( 1862 — 1915 ), 
מייסד הפדגוגיה הניסויית, תלמידו של וונט (ע״ע) 

וממשיך מסרתו הניסויית. פ׳ היד, פרופסור בכמד, אוניבד- 
סיטות גרמניות, פ 1911 בר,אמבורג. הוא שאף לחלץ את 
הפדגוגיה מן הספקולציה המיוסדת על האינטואיציה ועל 
התנסות לא-מדעית ולד,עמיד אותה על הניסוי() 11 ־מ 11 ז־ס\־) 
הנהוג בפסיבולוגיד, — בעיקר ניסוי במעבדה ורק לעתים 
רחוקות בחדר-ד,ביתד,. לדעתו, ישביח הניסוי את דרבי החינוך 
ויד,פוד את הפדגוגיה למדע. כמכשיר לבך ייסד ( 1905 ) את 
- 11 ־ 1 מ 11 ־ק 2 ־ . 11 ־ 1101081 ־ץ 5 ? ־ 11 ־ 1380815 ) 3 ק ־ 1:111 ): 11 ־ 111 ־ 8 ) 1 ־ 2 

) 1320311 ) 3 ? ־ 11 ־) ("כתב־עת לפסיכולוגיה פדגוגית ולפדגו־ 
גיה ניסויית"). תקוותו לבסס את הפדגוגיה על הניסוי לא 
נתקיימד" עם-זאת היה מסוללי-הדרך לפסיכולוגיה. החינו¬ 
כית. חיבורו העיקרי 1 111 1111£ ־ 111£1111 ת 201 מ־^סספ־זזס^ו־ 
11 ־ 11 ־ 11010218 ־ץ 25 ־־ 1111 11114 ־ 34380211 ? ־ 11 ־)ח־וז 11 ־ 1 ־עצ־ ־ 41 
11 ־ 1104138 ־ 0 ("הדצאות-מבוא לפדגוגיה הניסויית וליסודו־ 
תיה הפסיכולוגיים״), 1 — 111 , = 1911/14 (תקציר הספר תורגם 
לעברית), 

. 1942 

מוייויה ( 10 ) 1401 , ברבים: 14011101 ), אלת היעוד וד,גורל. 

הומרוס (ע״ע) פונה מ׳ אחת בלבד, אלה הטווד, את 
חוט-ד,חיים של האדם מרגע היוולדו עד מותו. אצל הסיודוס 



425 


מוידה — מולדד, שמואל ישראל 


426 


(ע״ע) מופיעות שלוש מ״:קלותו(( 011 שג) 1 ), לחסים (? £01 ^ 1 )\/) 
ואטרופום (?ס־זסנ)!^־). קלותו("הטווה"),'הצעירה שבהן, 
מתקינה את החוט בפלך! להסים ("המעתיקה") מותחת את 
החוט ומאריכתו; אטרופוט ("הבלתי-נמבעת"), הבכירה שבהן, 
מנתקת אותו בסוף, בשעת המוות. המ' הן—לפי הסיודום— 
בנות זוס (ע״ע) ותמים (אלת הצדק). אגדות אחרות מבנות 
אותן בנות ארבוס' (שא 1 ל) ולילה, קרונום (ע״ע) ולילה או 
גיה (ע״ע גי) ואוקיאנום. 

' במ" תלויים חיי האדם; היו קוראים בשמן בשעת לידת 
התינוק וזוגות צעירים הקריבו להן קרבן ביום כלולותם. 
היו להן מזבחות משלהן ובתי מקדש, וכקרבנות הקריבו לד,ן 
פירות, מים מהולים בדבש ופרחים. המ" לא רק שולטות על 
היי האדם וגורלו: כוחן אדיר גם בקביעת סדר־עולם ואפילו 
האלים תלויים בהן (ע״ע יןנית, לשון ותרבות, עמ׳ 545 ). 
אפלטון מתאר אותן כיושבות בשמים על כסא המלוכה, 
בלבוש לבן, זר פרחים על ראשן, והן טוות לקול צלילי 
ההרמוניה של חספירות. 

הרומאים קראו למ״ פארקות (^ 3 ^ז^?). המ" הוצגו 
באמנות חיוונית־הרומית כדמויות נשים צעירות בעלות 
ארשת פנים רצינית. בידי קלותו מצוי הפלד, לחסיס נושאת 
גלובוס או מטה הגורל ואטרופוס מצביעה על שעון השמש 
או קוראת מתוך מגילה או רושמת בה. וע״ע גורל, עמ׳ 502 . 

מולדויה ("הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית המול־ 
דאווית״ — -. 113 ן 1 ס 0 מבטסה׳סהסס 

, אחת מהקט־ 

גות שבין 15 הרפובליקות של בריה״מ! 33,700 קמ״ר, 3.5 
מיליון תוש' ( 1968 ). שוכנת בפינתה הדרומית־מערבית של 
בריה״מ האירופית, על גבול רומניה. מוקפת משלושה עברים 
ע״י הרפובליקה הסובייטית האוקראינית. מ׳ משתרעת על פני 
כל השטח שבין הנהרות פרוט במערב, היוצר את הגבול עם 
רומניה, ודניסטר (ע״ע) במזרח, היוצר את הגבול עם אוקר¬ 
אינה בצפון; מזרחה לדניסטר נוספת רצועה צרה עד לגבול 
המזרחי של מ', מ׳ היא רמר, נמוכה, בגובה 200 — 300 מ', בשו¬ 
ליה חדרומייס-מערביים של הטבלה הרוסית. חלקה הגבוד- 
ביותר של חרמה נמצא במערב (בקרבת עמק הפרוט) וד,יא 
מגיעה שם לגובה של 435 מ'. רשת צפופה של יובלי הדניסטר 
והפרוט הופכת את מ׳ לארץ של גבעות המכותרת ע״י עמקים 
רחבים ושטחים מישוריים. הרמה בנויה שכבות עבות של 
סלעי-משקע; חול ואבן-חול, חרסיות וסלעים גיריים. התש¬ 
תית של הסלעים הקריסטאליניים נחשפת רק במקצת בעמ¬ 
קים שבצפון מ׳. — אקלימה של מ׳ מתון, אם-כי החורף קר 
והקיץ חם. 

מ׳ היא ארץ חקלאית בעיקרד, ועשירה בקרקעות פו¬ 
ריות, אחוז השטח המעובד בד, הוא הגבור,-ביותר בבריה״מ 
(קרוב ל 65% ), מגדלים בעיקר סלק-סוכר (תפוקה ב 1967 — 
2 מיליון טון), חיטה ( 1.1 מיליון טון), תירס ( 1.1 מיליון טון), 
תפוחי-אדמה ( 413,000 טון), גרעיני-חמניות ( 404,000 טון) 
וכן כמויות גדולות של פירות וירקות. בדרום ובמערב נפוץ 
גידול גפנים. כן עוסקים במ׳ בגידול בע״ח, 962,000 ראש 
בקר ( 1967 ), 1.25 מיליון חוירים, 1.6 מיליון צאן. 

ר, ת ע ש י ה מרוכזת בעיקר בקישינב ובסביבותיד, ולאורך 
הדניסטר והפרוט ועוסקת ברובה בעיבוד התוצרת החקלאית: 
יין, סוכר, טבק, שימורים, מוצרי בשר וחלב וכיו״ב. כן קיימת 


תעשיה של מוצרי־עור, מוצרי-עץ, חמרי-בנייה ובהקף מצומ¬ 
צם — מוצרי-מתכת, בעיקר כלי-עבודד, ומכשירים חקלאיים. 
כורים במ׳ כמויות קטנות של פחם חום, גבס ופוספוריט. 

אוכלוסיית מ׳ מרוכזת בערים קטנות ובכפרים אשר 
בעמקי הנהרות דניסטר ופרוט. האוכלוסיד, מורכבת ממולדא־ 
ווים ( 65% ), אוקראינים ( 15% ), רוסים ( 10% ), יהודים 
( 33% ), בולגרים ( 2% ). הערים הראשיות: קישינב (ע״ע)— 
הבירר״ כ 317,000 תוש׳ ( 1968 ), טירספול — 89,000 תוש', 
בילצ׳י — 84,000 תוש', בינךירי — 58,000 . יש במ׳ אוניבר- 
סינזה אחת — בקישינב;"ב 1968 למדו בד, 2,041 תלמידים, 
. 1967 ,.?[. 17.5.5 / 0 ,ש 1 ס 0 .? 

היסטוריה. מ׳ הוקמה באוגוסט 1940 משני חלקים: 

(א) "הרפובליקה האוטונומית מולדאוויה", ממזרח לנהר 
דניסטר, שהיתר, כלולה מ 1924 במסגרת הרפובליקה הסו¬ 
בייטית האוקראינית, (ב) חלקה העיקרי של בסרביה (ע״ע, 
עמ׳ 427 ), שנקרעה מרומניה וסופהר, לבריה״ט ביוני 1940 . 
חבל (אובלאסט) איזמאיל בדרום-מזרה בסרביה, וסביבות 
חוטין בצפון-מערבה הם הלק מהרפובליקה הסובייטית או¬ 
קראינה, אין הבדל אתני או לשוני בין המולדאווים שבמ׳ 
לבין רוב אוכלוסית רומניה. כשפלשו הגרמנים לבריה״מ 
בקיץ 1941 , מסרו לרומנים את בסרביה ושטחים מעבר 
לדניסטר, שנקראו טראנסניסטריה וכללו את כל שאר מ'. 
ב 1944 החזירה בריה״מ לעצמה את מ׳ וסיפחה שוב את 
בסרביה. בחוזה-השלום בין בעלות-הברית לרומניה ב 1947 
אושר הגבול הסובייטי-רומני החדש. 

ס. בר.-א. רי. 

מולדר, שמואל לשךאל ( 1792 , אמסטרדאם- 1862 . 

שם), מחנך וסופר יהודי. בצעירותו חתם 85100100 
או "׳!(!-!!!סצ וב 1811 קיבל את שם-המשפחה ז? 1 ) 1 נ 11 י 1 . מ 1826 
שימש מ׳ מנהל בית-ר,מדרש התיאולוגי "עדת בחורים", שנת¬ 
מך ע״י הממשלד,; מ 1835 היה המפקח על בתי-הספר הדתיים 
של היהודים בכל המדינה. ב 1843 הוענק למ׳ התואר ד״ר 
של כבוד מטעם האוניברסיטד, בגיסן (גרמניד,). מ׳ תירגם 
להולאנדית חלק גדול מן חתנ״ך, את ההגדד, של פסה ותפי¬ 
לות. הוא פירסם ספרי-לימוד וספרי-עזר למדעי-היד,דות 
בהולאנדית, ביניהם: 1 ) 008 ( :)!!:)!!!!!סג■!*! 10 ) 001 ׳ 1 
(״תנ״ך לנוער ישראל״! י״ז חלקים, 1840 — 1854 ) ומילון 
עברי-ד,ולאנדי (יחד עם מ. למאנם; 1831 ). הלק ממאמריו 
ההולאנדיים כינס בספרו 

(״פירות-ספרותיים מפוזרים״! 1844 ). מ' כתב עברית וחיד, 
מראשי "חברת תועלת" המשכילית באמסטרדאם, שאת "קצור 
רשומי האסופות" שלה בשנתד, הראשונה הוציא-לאור 
(תקע״ז). ב״בכורי תועלת״ (תק״פ) — הקובץ הראשון של 
אותה חברה — ובדומשכו ״פרי תועלת״, חלק א׳ (תקפ״ה! 
יותר לא יצא) נתפרסמו מיטב יצירותיו העבריות של מ' 
וביניהן(בקובץ השני) הפואמה הגדולה שלו "ברוריא בת ר׳ 
חנינא בן תרדיון" (י״ל שנית בצורת ספר: אמסטרדם, 
תרי״ט). 

ח, נ. שפירא, תולדות הספרות היברית החדשד 1 < א׳״ 555 - 

564 , ת״ש 1 , 404-405 , 1 , 81 ־ 721 .! 

; 1863 ,. 14 . 7 . 5 ממש ,מ .£ ! 1849 

, 17 ./ . 5 ■ 5 >נ 2 , 150,15 . 14 

. 1965 ,( 52 , 111 ו 1 ו]ו 1 ג 6 ;-) 51€1 מ 41 .) 

י. א. ק. 



427 


מול־הלמון — מודוטוב, ויצ׳סלב מיכאילוכיץ' 


428 


מול~רולבנ 1 ן( 11011 גג £1 ״ 1 ' 1 ז^-; ערב''^^— "הדור 
המזרחי"), גוש הררי, בתחום ההר המזרחי של 
מדינת לבנון (ע״ע, עט׳ 159 ), היוצר גבול טבעי ופולינזי ביו 
לבנון לסוריה! פסגתו היא טלעת מוסא, 2,629 מ׳. הגוש 
בנוי אבן־גיר! מדרונותיו המערביים יורדים בתלילות לעבר 
ביןעת־הלבנון, אך מדרונותיו המזרחיים, בשטחה של סוריה, 
מתונים. האיזור דל בקרקע ובאוכלוסין. שני גושי־ההריו^ 
מה״ל והחרמון. נפרדים זה מזה ע״י הנהר ברדה. על האק¬ 
לים — ע״ע לבנון, עמי 160 . 

מולודובסקי, קדיה (נר 1894 , ברזה קארטוסקה [פול¬ 
ניה]), סופרת ביידית. נתחנכה בחדר מתוקן ובגימ¬ 
נסיה רוסית! שימשה גננת בגן-ילדים עברי באודסה ועבדה 
עם ילדי פליטים יהודים, קרבנות הפרעות בקייב. לאחר-מכן 
היתד, מורה בבתי-ספר יידיים בוורשה. ב 1935 השתקעה 
בניו-יורק. בשנים 1950/2 גרה בישראל. 

מ׳ חיברה רומן בצורת יומן, "פון לובלין ביז ניו יארק" 
(.מלובלין עד ניריורק״), 1942 ! קובץ סיפורים קצרים, "א 
שטוב מיט זיבן פענצטער״(״בית ובו שבעה חלונות״), 11957 
ורומן על החיים בישראל, "ביים טויער" ("ליד השער"), 
1967 , היא נחשבת למבקרת בעלת עין בוחנת ועורכת מוכ¬ 
שרת (״היים״ [״בית״], תל־אביב, 1950 — 1952 ! "סביבה", 
ניו-יורק, שהופיע ב 1943/4 וחודש בשנות החמישים ועדיין 
מופיע), אולם שמה הולך לפניה בעיקר כמשוררת. בסגנונה 
מושפעת מ׳ מן השירה האכספרסיוניסטית של שנות העשרים. 
רוב שיריה כתובים בריתמוס חפשי וללא חריזה. השירים 
הליריים שלה מבטאים עולם אישי על רקע של ההווי היהודי. 
בשנים האחרונות ניתוסף לשירתה של מ׳ חזון ירושלים 
של מעלה, מעין חלום משיחי. ספר-שיריה הראשון "חשוונ- 
דיקע נעכט״(״לילות חשוון״), 1927 , וספרה שהופיע אחריו 
״דזשיקע גאס״(״רחוב דז׳יקח״), 1933 , ביססו את שמד, 
כמשוררת. שיריד, כתובים בפשטות יסה וד,ם מלאי הבנה 
וחמלה. 

עם ספרי השירה שכתבה לאחר מכן נמנים: "אין לאנד 
פון מיין געביין״(״בארץ של עצמוחי״), 1937 ! "דער מלו 
דוד אליין איז געבליבף (״המלך דוד לבדו נשאר״), 1946 1 
״לידער פון חורבן״, על השואה, 1962 ! "ליכט פון דארנ- 
בוים״ (,.אור מן הסנח״), 1965 . 

כסופרת לילדים מעטים ישוו לה. ספרה "גייען שיכעלעך 
אוועק ווי די וועלט האט נאר אן עק" ("הולכות לד,ו נעליים 
עד קצה העולם"), הנפלא בפשטותו העממית, בד,ומור 
הקונדסאי שלו ובדמיונו העשיר, נתחבב מאד על הקוראים 
הצעירים. 

שירי הילדים של מ' כתובים בחרוז ובמשקל וכן בלשון 
הקרובד, ללשון מדוברת. יש בד,ם גם נושאים וגם ניסוחים 
המזכירים שירי עם. ברוב המקרים היא עוסקת בעולם חילד 
המתגורר בשכונות העוני של ורשה מלפני מלה״ע 11 . עם 
זאת הצליחה לשוות לשירים אלד, עליזות ושמחת-חיים של 
ילד המוצא תנחומים במשחקיו גם כשהוא שרוי בסביבד, 
של מחסור ועוני. 

באה״ב המשיכה מ׳ לכתוב בשביל ילדים: "אפן בארג", 
(״על ההר״), 1935 ! "יידישע קינדער" ("ילדים ידוודיים"), 
1945 ! ,.אויף די וועגן פון ציון״ (״בדרכי־ציון״), 1957 . 
"פתחו אח השער" הוא תרגום עברי (ע״י לאה גולדברג, 


נתן אלתרמן ועוד, תש״י), המוסיף לד,קםים רבבות ילדים 
בישראל. לשיריה הוברר, מוסיקה. ובבתי־ספר רבים, במיוחד 
בקיבוצים, משמשת שירת מ׳ נושא ללימודים. כן ניתנו 
תרגומים של שיריה ב״על נהרות" לש. מלצר, תשט״ז, 
ב״מבחר שירת יידיש" לס. בסוק, תשכ״ג, וב״מכאן ומקרוב" 
למ, חלמיש, תשכ״ז. 

י. גיאםשסיץ, אין תוד גענומען, 91-85 , 1947 ! הנ״ל, אויף 
נדייטע טעמעס. 278-271 , 11967 ג. מייזיל, ק. מ' (וי גאל- 
דענע קיים, 1.19 , 205-202 ), 1966 ! א, אויערבאך, א קאפיטל 
ק. 0 ׳ ( 24 , 81 טמת\; 0011 ע 1966 . 

ל. פר. 

מולוטוב, ויצ׳סלב מיכאילוביץ׳ — 0 ו; 10 \. 1 ג. 3 

פס! — (כינויו של ו. ם. סקריאבין! נר 1890 ), 

מדינאי סובייטי. מ' נולד בכפר בפלך ויאטקה (היום: חבל 
קירוב) למשפחת פקיד או ספן. הוא למד בגימנסיד, בקאזאן 
ואח״כ במכון פוליטכני בפטרבורג. ב 1906 הצטרף לסיעד, 
הבולשוויסטית של ד,מפלגה הסוציאלדמוקראטית, ובשל פעי¬ 
לותו ד,פוליטיח נאסר וד,וגלד, פעמים מספר. ב 1912 השתתף, 
יחד עם סטאלין, בייסוד בטאון המפלגד, ״פראבדד,״! סטאלין 
היה עורך העיתון ומ' — מזכיר המערכת. ב 1916 נבחר ללשכה 
הרוסית של הוועד המרכזי הבולשוויסטי, וב 1917 לחבר 
ד,וד,״פ של הסובייט בפטרוגראד ושל הוועדה ד,צבאית-ד,מד,פ- 
כנית, שהכינה אח ד,מד,פכד, ב 7 בנובמבר. אחרי עליית הבול- 
שוויקים לשלטון מילא תפקידים שונים במפלגד, בצפון רוסיה 
ובאיזור הדונץ. ב 1921 נהיד, למזכיר הוועד המרכזי של 
המפלגה. וב 1926 — לחבר ה״פוליטבירר. הוא תמך בסטאלין 
בכל המאבקים הפנימיים במפלגה והיה אחד מעוזריו הקרר 
בים ביותר. ב 1930 — 1941 היה ר״מ בריד,״מ, עד שסטאלין 
נטל משרד, זו לידו. 

במאי 1939 נהיה מ' לשר־החוץ — תחת ליטוינוב (ע״ע)— 
והוא חתם על ההסכם עם גרמניה הנאצית, שהיה אות לפתיחת 
מלד,״ע 11 . כשפלשו הגרמנים לבריד,״מ נעשה מ' לסגנו של 
טטאלין בקבינט-ד,מלחמד" וליווד, אותו לוועידות טהראן, 
יאלטה ופוטסדאם. בתקופת שלטונו האחרונה של סיטאלין 
( 1945 — 1953 ) נחשב מ' לנציגו המוסמך בכל ענייני החוץ, 
והצטיין בנוקשותו ביחסיו עם מדינות אחרות. 

במות סטאלין היד, מ׳ חבר ב״הנהגה הקולקטיווית", כשר- 
החוץ וכסגן ראשון של רוה״מ. יחסיו עם חרושצ׳וב(ע״ע) הו¬ 
רעו, ושיפור היחסים עם יוגוסלאודה ב 1955 והדסטאליניזציד. 
מ 1956 נעשו נגד דעתו. ב 1956 פרש מתפקיד שר החוץ, 
וב 1957 הואשם בהשתייכות ל״קבוצד, האנטי-מפלגתית" 
ונשלח לד,יות שגריר במונגוליה החיצונה — תפקיד שכמוד,ו 
כגירוש. ב 1960 — 1962 היה נציג בריד,״מ בסוכנות הבינלאו¬ 
מית לפיתוח גרעיני לצרכי שלום בווינה. ב 1964 נמסר שהו¬ 
דח מהמפלגה. נד היה שר-החוץ בעת שבריד,״מ תמכד, בד,קמת 
מדינת ישראל וסייעה למדינה הצעירה ( 1947 — 1948 ), אך 
אין לדעת באיזו מידה תרם הוא עצמו לקו מדיני זה. כשר 
החוץ וסגן רוה״מ אחרי מות טטאלין היה מ׳ בעמדת כוח 
עצמאית יותר, וייתכן שגדולה יותר אחריותו לעיסקת הנשק 
הראשונד, של בריה״ם עם מצרים ב 1955 , שבעקבותיה הת¬ 
גבשה עמדד, אנטי-ישראלית מצד בריה״מ. 

מ׳ הצטיין בעיקר בכשרונותיו האירגוניים. לנין הגדירו 
כ״פקיד-ד,תיוק המעולד, ביותר ברוסיה״. — אשתו יד,ודיד,. 
תמ׳ — ר׳ כר' ג', עמ׳ 176,174 . 

א. לי. 



429 


430 


מולוקה, איי 

מ 1 ל 1 קה,א 2 י'' ( 5 ^^^ 1 ן 01 ^״ן), קבוצת איים במזרח אינד 1 ־ 
נזיד, (ע״ע [כרך ב׳ וכרך־מילואים]), המהווים יחדיו 
מחוז אדמיניסטרטיווי. השטח; 750,000 קמ״ר! כססס, 944 
תוש׳ ( 1968 ). איי מ׳ שוכנים בין האי סלבס (ע״ע) במערב, 
גינאד, החדשה (ע״ע [כרך י׳ וברך־מילואים]) במזרח, האו¬ 
קיאנוס השקט בצפון והאי טימור (ע״ע) בדרום. האיים 
הגדולים ביותר הם: ד,למהרה (שטחו; 20,000 קמ״ר), 
סראם ובורו, ונמצאים שם עוד מאות איים קטנים. 

מבחינה טקטונית מהווים איי מ׳ איזור בלתי-יציב! פעו¬ 
לות הרי־געש נמשכות עדיין — באיים טרנטה, מקיאן, 
הלמד,רה, איי בנדד, והאיים בים־בנדד,. — איי' מ׳ מתחלקים 
לשתי קבוצות עיקריות: איי מ' ה צ פ ו ג י י ם, הכוללים את 
קבוצות איי טלוט ואובי, האיים מורוטי, ד,למהרה, טמטד" 
טידורר" מקיאן ובצץ, ערוכים יחד עם האי סלבס ואיי'הפי¬ 
ליפינים בשתי קשתות געשיות קמורות לעברימערב ודרום; 
איי מ' הדרומיים, הכוללים את האיים אמביז (ע״ע 
אמבוינה), וטר וקבוצות איי בנדר" בבר, ארו (ע״ע), סולד, 
ועוד איים בים־בנדה, ערוכים במספר קשתות געשיות עגו¬ 
לות סביב ים-בנדה וקעורות לצד מערב. קבוצות איי טנימבר 
וקי והאיים סראם ובורו שייכים אף הם לקבוצה הדרומית, אך 
אינם וולקניים. בים־בנדה מצויים מספר הרי־געש תת-_ימיים. 

רוב האיים הם בעלי מבנה הררי. הפסגה ר,גבוד,ר,-ביותר 
היא בסראם — 3,019 מ׳. קבוצות-האיים טנימבר וארו נמו¬ 
כות ונתונות מדי-פעם להצפות. האיים הגעשיים הם בעלי 
קרקע פוריה! באיים שאינם געשיים האדמה טרשית ואינה 
מתאימה לעיבוד. 

במספר איים מצויים יערות-עד, שכיסו בעבר את רוב 
האיים, אך נגדעו לשם עיבוד הקרקע ודופבו ברובם לאיזורי 
סוונה. בחופי-האיים מצויות מנגרובות. אקלים — ע״ע אינ- 
דונזיד״ עמ' 882 — 683 . 

האוכלוסיה עוסקת בחקלאות, ציד ודיג. שיטת־העיבוד 
העיקרית היא חקלאות נוודת (" 0 בו 3 ית 11 ג 01 5111££1118 ) 1 
הגידולים העיקריים: דקל הסגו, קוקוס, תירס, קפר, ואורז. 
קיימת גם תעשיה של מוצרי־עץ. ניקולו דה קונטי( 1100010 < 
€0011 ' 40 ) מוונציה היד, האירופי הראשון שהביא לאירופד, 
ידיעות על איי ר,מ' (ב 1440 בקירוב). האיים התפרסמו בגי¬ 
דול תבלינים (מכאן שמם ,איי-הבשמים") שהובאו לאירופה 
דרך הודו ע״י ערבים, וכן ע״י קולומבוס וע״י מגלן, וד,מסחר 
בתבלינים משך את הסוחרים הפורטוגאלים ואירופים אחרים 
לאיים אלה במאות ה 16 ור, 17 . כיום אין המסחר בתבלינים 
מפותח, מיצאים קצת דגים, קופרר, וקוקוס. כמות קטנה של 
נפט מופקת בסראם. 

אוכלוסיית'מ׳ מתרכזת בעיקר באיים הגעשיים. התושבים 
הם בני קבוצות אתניות שונות ועיקרם מלאים (ע״ע) ופא־ 
פואנים (ע״ע גינאה החדשה, עמ' 694 ). הדתות העיקריות: 
נצרות ואיסלאם, אך יש גם עובדי־אלילים. השפות המדוברות 
שייכות כולן ללשונות המלאיות־פולינסיוח (ע״ע). אמבון — 
הבירד, (ע״ע אמבוינה) — וטרנטד, הן שתי הערים הראשיות 
והן משמשות מרכזים אדמיניסטרטיוויים ומסחריים. 

- 1 * 1 / 0 •^ 1 19253 

, 1 * £0 601 * 0 )^ 1 /ל> * 14 * 10 * 1 .ס ; 1943 

, 76510 * 740 * 1 /ס ^ 06010 7/76 , €1€ מ 1 ו £€11 םב 7 ..ג ; 1943 

. 1949 , 1-11 
ה ו. פ. 


— מולטטולי 

מולוקןנים כת דתית רוסית ראציונא- 

ליסטית. השם בא מן המלה הרוסית 0 א 0 \.ס 11 
("חלב"), לפי שחברי הכת שתו חלב ואכלו סאכלי-חלב 
בימי-צום ובימי-ו׳. הכת נוסדה במחצית המאה ה 18 ע״י 
החייט סמיון אוקלאין, "חליסט" (מכת ה״מלקים" את עצמם) 
מן היישוב אובארובל במחוז טמבלב וע״י מ. קאפוסטין, של- 
אחר־מכן נפרד מסמיון והיה בין מייסדי כת הדוחובורים 
(ע״ע), אשר השפיזנה הרבה על התהוות כת ד,מ". לפי מסורת 
ר,מ" באה הדחיפה לייסוד הכת מקריאה בספרי התנ״ך והברית 
החדשה. ר,מ" שומרים על כמד, מן המצוות ד,יד,ודיוח (כגון 
איסור אכילת בשר־חזיר), אולם מפרשים אמיתות־דודת בצו¬ 
רה ראציונאליסטית. בדומה לדוחובורים הם שוללים את 
עקרון־ד,שילוש. אלוד,ים הוא האב-היוצר, ישו הוא המורד, 
העליון של המין האנושי, אך איננו אל. ד,מ" שוללים את תורת 
הסקרמנטים והצומות. דוחים את פולחן האיקונין, המלאכים 
ודוקדועזים ואינם מכירים בדרררכיה הכנסייתית, אולם 
מתייחסים בחיוב לכר,ונה בכללותד, ולמשיחה בתח-ד,קודש. 
הטבילה היא קבלת דבר-ד,אל מצד הנשמה, "סעודת-הערב" 
הנוצרית היא בשבילם הזנה בדבר האל. הוידוי הוא חד- 
פעמי בלבד, וזאת לפני המוות. ד,מ" שללו שירות צבאי, 
עדות בשבועה וכן את מוסד הנזירות. עיקרי-האמונד, של הכת 
פורסמו בחוברת; x0^^€1^x ץ)/ 

מגמדסמנןא ("עיקרי־ד,אמונד, של הנוצרים הרוחניים"), 
שיצא לאור בז׳נוור, ב 1862 . 

במרוצת-ד,זמן נתפלגו ד,מ" לכיתות־משנד,, הנבדלות בי- 
ניר,ן בהבנה שונר, של כמה מפרסי תורתם: וד,ם: א) ד, פ ר פ¬ 
ג י ק י ם, הנמנעים מאכילת אוכל חמח ומאכלים האד,ובים 
על היהודים, כדי לא להידמות ל״מתיהדים" (ע״ע): ב) תל¬ 
מידי י. קרילוב, המחייבים מנהגים אחדים הנזכרים ב״ברית 
החדשה ״.■ ג) "מ" מאסכולת הדון", המכנים את עצמם "נוצרים 
אוונגליים": ד) ר״,סוב(טניקים" (מן השם הרוסי של שבת), 

או הי״ווסקרסניקים"(מן השם הרוסי של יום א׳)! אנשי חת¬ 
כת זו של' המ" היו הקרובים-ביותר למצוות של היהודים 
ולמנהגיהם, שלב חדש יותר בהתפתחות המ" היו כתות 
ה״אובשצץי" (מעין חברי קללקטיוו ["אובשצ׳ינד,"] דתי) 
וד״, 9 ריגונים" (קפצנים). 

המ" למינידום נרדפו קשות בימי שלטון הצארים ווזוגלו 
למעבר הקווקאז, לאמור ולסיביר ולמחוזות מרוחקים אחרים, 
שם עסקו בעבודת-אדמה וכן היו רועי־צאן. בר,גיעם לראשות 
ב״אובשצ׳ינה" (ר׳ לעיל) לא נמנעו מלנצל את "אחיהם 
לאמונד," העניים. בראשית המאה ד, 20 הגיע מספר המ" 
למיליון וחצי נפש. 

, 0 פ x ^מ 1;x3 ^^ מ 0 ^■ 1 ^^^ים, 8 ק 006 ק^ x ^ ,!!ססקפמוו^/ . 6 

0x ^ו^ 16 נ €331116 €6813 ,פ 6 ן 51 ןז 5 .^ 1 ; 1909 , 420 — 409 

, 5 * 716 * 6 !* 1 < 1 ^ 45510 ). 11 ,€זג£( 61 מ 00 . 0 .? ; 1930 .^ו 3 מ x ■^מ(^ x 
. 1962 , 289-326 

מ. אל. 

מולטטולי מלאט׳; "רבות נשאתי"), שמו 

הספרותי של אדוארד דאואס דקו— - 011 <£ £311314 
: 0111101 <£ 105 ״ — ( 1820 , אמסטרדאם'— 1887 , נידראינגל- 
היים [גרמניה]), סלפר הולאנדי. מ' נסע ב 1838 לאינדונזיר, 
ומילא שם תפקידים שונים במנגנון הקולוניאלי ההולאנדי. 
כסגן־נציב המחוז לבאק ביאווד, (מ 1856 ), עמד על דיכוי 
האוכלוסיד, וניצולה'בידי הנכבדים המקומיים. הוא לא מצא 
תמיכד, אצל הממונים עליו במאבקו לשיפור מצב האוכלוסיה, 



431 


מולטטולי — מולטקו 


432 


הועבר למחוז אחר, התפטר מתפקידו וחזר לאירופה ( 1857 ). 
ב 1860 פירסם את ספרו על פרשת תלאותיו, 

אגב תיאור נוגע ללב של חיי תושבי־הכפר במחוז לבאק, 
הספר זכה מיד להצלחה רבה, גם מעבר לגבולותיה של 
הולנד (ביתרגם ל 13 שפות, ביניהן יידית) ותרם לא מעט 
לשינוי מדיניותה של הולנד באינדונזיה. 

מביו ספריו האתרים: 146611 (״רעיונות״), 7 כר׳, 1862 — 
1877 — אוסף בלתי־מסודר של מחשבות, המכיל גם את 
האוטוביוגראפיה המקוטעת 616156 ;? 6 ( ¥0111611 \, המעידד. 
על הבנה עמוקה לנפש הילד והכתובה בהומור עדין, באוסף 
זה כלול גם המחזה 1701516115611001 ("בית־ספר לנסיכים"), 
שהטיף למשטר מלוכני נאיר וזכה להצגות רבות. 

כתיבתו של מ׳ מצטיינת ברעננות, בעושר רעיונות וב¬ 
עיקר במרידה במוסכמות החברה, שנותחו על־ידיו בהומור 
ובלעג. בעוד שהיד. שנוא על הממסד, ראו בו מתקני־החברה— 
סוציאליסטים, רפובליקאנים, אתאיסטים — את דוברם. הש¬ 
פעתו כהיגה-דעות מהפכני היתה עצומה, בייחוד בתנועת־ 
הפועלים. הוא עצמו לא נרתם לשום תנועה חברתית ולעתים 
קרובות לעג לחסידיו. כסופר יש לראות במ' אחד ממבשרי 
התחיה הספרותית בהולנד, ששם קץ לכתיבה המליצית של 
סופרים־כמרים. 

בגלל פזרנותו, אי-יציבותו וסירובו לקבל משרות פקידות, 

חי מ' כל חייו בתנאים קשים, ואילו השקפותיו המדיניות עוד 
אילצוד,ו — או, כך נראה לו, על־כל־פנים — לחיות מחוץ 
לגבולות הולנד. לקראת סוף ימיו העמיד לרשותו אחד מחסי¬ 
דיו חווילר, במערב-גרמניה ומשם הוסיף מ׳ לכתוב את רשי¬ 
מותיו העוקצניות על כל מד, שנתרחש בארץ-מולרתו. 

בתרגום עברי פורסם הסיפור: "מעיד ואדינדה", תרפ״ז. 

כל כתביו יצאו־לאור ב 10 כד, ב 1950 . 

1 ן^< 1 .ת 6 ו 161 ,ז 1€ י{ט' 01 6 ^) . 0 .[ 

^! 01 .[ ;. 1920 , 11 ־ 1 £5 ^ו 11 ס 0 ' 

, 011 ־ 1 ־ £1 ? ט!) . 11 . 0 ; 1948 . 1£ ג 1 י? ,ן ; 1945 

. 1956 ,(ז\ 1 1 > £1 וחב 2 /£^) מס/ן מן>/ג ׳>פ 

י. מה. 

מולטים — 5 ט)ג 1 ט 1 \ — (שורש המלד,: 10 ט 111 [בספרדית] 
= "פרד"), כינוי—בארצות דוברות ספרדית ופור- 
טוגאלית — לבני־תערובת, מהתקשרות בין בני הגזע הלבן 
לבני הגזע השחור, ושל צאצאיד.ם (ע״ע מסטיסים). המס¬ 
פר הגדול ביותר של מ" נמצא בברזיל! בפוארטו-ריקו 
ובקובה הם רוב האוכלוסיה: ברפובליקה הדומיניקנית מהווים 
ד.מ״ %■ 70 מהתושבים! בגאיאנה — כ 50% . מספרם רב באיי 
הודו המערבית — שבה הם מהווים את השכבה הגבוהה 
באוכלוסיד" באנטילים, באיזור החוף של ונזואלה והונדורס 
הבריטית, בחלק' הדרומי של אה״ב ובמושבת־הכף באפריקה 
הדרומית! מ" מצויים במספרים קטנים בליבריר, ובשטחי 
השלטון האירופי לשעבר באפריקה ובמספר ניפר־יותר במו־ 
זמביק ובאנגולה. . 

התכונות האנתרופולוגיות של המ": גון־עורם חום- 
בהיר עד בהד" השערות פחות־מקורזלות מאשר אצל הכושים 
וקווי-הפנים מתקרבים לאלו של הלבנים, אך האף הוא רחב־ 
יותר והשפתיים בולטות־יותר מאשר אצל הלבנים. ישנם מ" 
ראשוניים, שניים, שלישיים וכר וטיפוסים בעלי תכונות 
קרובות־יותר או רחוקות־יותר מהטיפוס הקאווקאזואידי(ע״ע 
אנתרופולוגיה פיסית, עמ' 725 ), לפי מספר הדורות מזמן 
שחלה התערובת. לדעת רוב החוקרים, המ" הם בדרך-כלל 


טיפוס פיסי נאד, ובעל אינטליגנציה טבעית. הנשים במיוחד 
מפורסמות ביפיין. בהתאם לכללי מנדל (ע״ע) יש אחרי 
כמה דורות מקרים של חזרה לטיפוס הראשוני! קורה שאחים, 
בנים לד,ורים מ", אחד מהם הוא לבן ואחד כושי. 

באד,״ב מסווגים את ד,מ״ יחד עם הכושים כ״צבעוניים״! 

לכן קשה לאמוד את אחוזם בתוך האוכלוסיה הכללית. באפרי- 
קר, הדרומית הם מרובים במיוחד במושבת-הכף ובחבלי-הארץ 
בעלי התיישבות אירופית קדומה יותר. ה 1 ) 00101116 6 נ 01£ 
הם צאצאי תערובת של אירופים שהגיעו לשם במאות ר, 17 
ור, 18 ושל הוטנטוטים (ע״ע קהויסנים). באפריקה הדרומית- 
מערבית קיימת הקבוצה המוכית כ 15 ) 3351:31 0111 ( 861101 
(״ממזרי רחובות״ — על-שם העיר רחובות [על־פי השם 
התנ״כי: ברא■ י, יא], בחבל המרכזי של הארץ), תערובת 
של הולנדים וה 1 םנטונים. 

השפעת הס" בחיים הציבוריים וד.חרבותיים באמריקה 
הדרומית והמרכזית גדולה. יש מהם אמנים, נואמים, פוליטי¬ 
קאים, בעלי מעמד רם בכמורה. במוסיקה, בספרות, ובשירה, 
בפילוסופיה, בעתונאות וכר. אפשר להבחין בהשפעתם של 
ר,מ״ — על ירושתם הכפולה ותכונותיר,ם התורשתיות — 
בשירה, בפולקלור ובספרות, אולם אין שירה מולאטית או 
פולקלור מולאטי מיוחד. התערובת הגזעית השפיעד, על כל 
מהלך הציוויליזציד, באמריקה הסובטרופית. אצל רבים 
מהסופרים מסוף המאה הקודמת משתקפת בעיית המ", ובמיו¬ 
חד בא לידי ביטוי מכלול היחסים בתוך המשפהות שבהן היו 
אחים מצבעים שונים. מקום ניכר הוקדש בספרות לתיאור 
שאיפותיהם של ״הלבנים החדשים״ — על משקל "הנוצרים 
החדשים״ — להתבלט ולעלות בדרגות החברר,. בפולקלור 
הכושי מהמאד, הקודמת משתקפת דמותו של המ׳ כדמות 
המתרחקת מבני-עמה ומתכחשת לד,ם בררפה אחרי חהזדד,ות 
עם השליט הלבן. 

וע״ע אמריקה, עמ׳ 145 — 146 , 184 ! הדו המערבית. עמ׳ 
583 . 

. 0 .£ ; 1913 . 1 ? ,£ 

,מז 1 \נ 1 ץ£, 1 . 0 .£ ; 1918 מ/ 1110 ) 1 ^ 14 1£ {' 1 

; 1950 , 0 < 41 }€ 1111x01 ,מ 6180 ז< .׳ 1 ; 1941 11£ יד 

^ 74 ,^ 1 מו^ 40£ ^ , 11 : 1950 , 6 <{ €0701 %4€ ! 140 ^ 1 ,ןז£׳מ} 11 ,.מ 
. 1967 ,־צליסימג^/^?! 1 ? £12 ? 161 -{ 1 ו 0 מין ^ןמן^ן־מפ׳׳ז 0 ׳ 4 ן 7 

יא, אזי. 

מולטקה ( 6 ]נ 1011 ז 1 ), משפחת־אצולה גרמנית. מבניה: 

1 ) ך,למוט קרל ברנד,רד, רוזן פון מ' — 

6 ) 1 ) 401 ? 1:011 0631 , 1 )־ 1361111131 31:1 ) 11 11 ו 111 מ 1161 — ( 1800 , 
פארכים [מקלנבורג] — 1891 , ברלין), מצביא. מ' (ד.ידוע 
ב״מ' הקשיש", להבדילו מ 2 ) נולד למשפתת־אצילים פרוסית 
מרוששת שד,תיישבה בהולשטין (אז: חלק מדנמארק). הוא 
חונך ביחידת-ד,צוערים המלכותית הדנית וב 1819 זכד, לקצו¬ 
נה. ב 1822 עבר לצבא הפרוסי וב 1826 סיים בהצטיינות אח 
האקדמיה הצבאית הפרוסית. אפקו האינטלקטואלי היה רחב 
והוא התעניין בספרות ובהיסטוריה. מצבו הכלכלי הרעוע 
דחפ 1 לעסוק בכתיבה בזמנו הפנוי. מ' כתב רומאן קצר 
ותירגם לגרמנית את ספרו של א. גיבון "שקיעתה ונפילתד, 
של האימפריה, הרומית". ב 1833 הועבר למטה הכללי הפרוסי, 
וב 1835 חוזמן מטעם מחמוד מ (ע״ע) לד,יות יועץ לצבא 
התורכי. הוא השתתף במסעות נגד הכורדים והמצרים, אך 
בעת הפעולות בסוריד, ב 1839 לא שעו לעצותיו המקצועיות, 
ולאחר שהובס הצבא התורכי חזר מ׳ לגרמניד" לאחר־מכן 




433 


מולטקה — מדליכדן 


434 


עלה במהירות במסגרת המטכ״ל הפרוהי, וב 1857 מונד! 
לרמטב״ל בדרגת מאיור־גנראל. 

0 ' היה מאנשי־הצבא הראשונים שהבינו את תפקידה 
החשוב של הרכבת בפעולות המלחמה ואף דאג להכשרת 
קציני־ססה בעלי ידע מקצועי להסתייע באמצעי־תחבורה וה 
בהנהלת מלחמה. הואיל והאפשרות להפעיל צבא גדול למרחק 
רב חייבה שינויים בשיטת־הפיקוד, הנהיג מ׳ שיטת "הנחיות" 
בפיקוד, שהשאירו חופש־פעולה רב למפקדי־המשנה ובאו 
במקום פקודות מפורשות ונוקשות. 

הזדמנות ראשונה לבחון הסעת צבא ברכבות ניתנה למ׳ 

ב 1859 , נשהועמד הצבא הפרוסי במצב־הכן בזמן המלחמה 
בצפון איטליה (ע״ע, עמ׳ 741 ). כשלא הושגה הכרעה במל¬ 
חמת אוסטריה ופרוסיה נגד דנמרק (ע״ע, עמ׳ 902 ), ב 1864 , 
נשלח מ׳ לחזית והביא נצחון מהיר. עד אז היתד■ סמבות 
המטכ״ל הפרוסי מוגבלת לייעוץ ולתכנון מוקדם בלבד. 
ביוני 1866 ניתנה לרמטב״ל הסמכות לתת פקודות ישירות 
ליחידות־הצבא. 

במלחמת אוסטריה־פרוסיה ב 1866 (ע״ע גרמניד" עמ׳ 
453/4 , ותמ' שם) ניצל מ׳ בתבונר■ רבה את מערכת הטלגראף 
. ובעזרתה ביון מהמטב״ל בברלין את התקדמות הצבא. למרות 
שפרוסיד, החלה בריכוז צבאותיה אחרי האוסטרים הצליחה 
לכנסם מר/ר יותר, משום שהיו לה 5 צירי מסילות־ברזל, 
שנוצלו בד,לבה, בעוד שלאוסטרים היה רק ציר אחד. הגייסות 
הגרמניים הובאו ישר לשדה־דוקרב בקניגגרץ (או סאדווה) 
ובו הביסו ב 3.7.1866 את הצבא האוסטרי. המלחמה בולה 
הסתיימח תוך 7 שבועות. במלחמת צרפת־גרמניד■ (ע״ע 
גרמניד״ עמ׳ 455 ) בקט מ׳ בשיטות דומות. הוא העביר במהי¬ 
רות צבאות גרמניים גדולים לתוף צרפת ובעזרתם הצליח 
לבתר חלק מר/צבא הצרפתי במבצר מץ וחלק אחר בסדאן 
(ע״ע) ולהכניעם. 

ב 1870 קיבל מ' תואר רוזן וב 1871 הועלה לדרגת גנראל־ 
פלדמארשאל. בד׳משיכו בתפקיד הרמטכ״ל עד 1888 'העםי- 
קתהו בעיקר הדאגה שגרמניה תיאלץ לנהל מלחמה בשתי 
חזיתות, נגד רוסיה במזרח ובגד צרפת שואפת-הנקמח — 
במערב. מ 1867 היה ציר ב״רייבסטאג", ואח״ב חבר "הבית 
העליון" הפרוסי, אך מ׳, "השתקן הגדול", מעולם לא שאף 
להשפעה מדינית. יחסיו עם ביסמרק (ע״ע) היו קרירים. 

הצלחותיו של מ׳ בשלוש מלחמות רצופות הקנו למטב״ל 
הגרמני מעמד רב-יוקרה, מומחי-צבא גרמניים פיתחו על- 
סמך עקרונו של מ', "לצעוד בנפרד ולהלום במאוחד", אסכולה 
מיוחדת שנקראה על שמו. מ׳ חיה גם סופר מחונן, ובין 
השאר פירסם ״מכתבים מתורביד■״ ( 1841 ),ו״תולדותמלחמת 
גרמניה-צרפת״ ( 1891 ), ועוד. 

/!מא .^ 21 ,מ 1311 ת 1£1 > 1 !ן 5 . 11 ; 1921 .£ .? 

,.^ 1 .// ,ם(} 161:5 )ח £1€ .? ; 1957 .£ ; 1950 

. 1967 ,!^ ¥1671 •! !/תס 

2 ) ל■ ל מ ו ט פון מ' — 1011116 \ !!סי! 11 ) 136111111 — 
( 1848 , גרםלולף [מקלנבולג] — 1916 , ברלין), איש-צבא, 
נולע כ״מ׳ הצעיל״. הוא היה אחיינו של ( 1 ) ובמשך שנים — 
שלישו האישי. השתתף במלחמת 1870/71 . היה מפקל לי- 
וויזית משמר-ר,מלר הראשונה (מ 1902 ) וב 1904 נתמנה להפ¬ 
קיר מרכזי במטכ״ל. ב 1906 מונה לרמטב״ל בלרגת קולונל- 
גנראל כיורשו של שליפן (ע״ע). בתפקיל זה פיקל מ׳ על 
הצבא חגרמני מתחילת'מלה״ע 1 (ע״ע) ועד אחרי כשלונו 


בקרב על המרן (ע״ע מרן, קרבות). בעבור ששה שבועות 
מתחילת המלחמה הועבר לתפקיד חסר-חשיבות בעורף. 

לאחר מלה״ע 1 טענו שמ׳ היה אשם בתבוסת גרמניה, 
משום ש״מהל את תבנית שליפן הגאונית" ע״י שד/ועיד את 
רוב היחידות החדשות שקמו בגרמניה ב 1905 — 1914 לאגף 
השמאלי של החזית עם צרפת, שהיה צריך להיות הגנתי בעי¬ 
קרו, ולא לאגף הימני, שר,יה צריך לבצע את ההתקפה המכר¬ 
עת על צרפת דרך בלגיה. בן הואשם בכך שבאוגוסט 1914 
נתקף בבהלה, כשפלשו הרוסים לפרוסיה המזרחית וד,פריש 
לשם גייסות מהמערב וכך החליש את המתקפה הגרמנית על 
צרפת בשלבה הגורלי. לאחרונה קיימת בקרב חוקרים הנטיה 
להצביע על ליקויים מהותיים ב״תבנית שליפן" עצמד" ולפי 
גירסה זו טעותו הגדולה של מ' היתד■, שהיה נאמן מדי 
לתבנית זו. — זברונותיו פורסמו ע״י אשתו ב 1922 . 

. 0 : 1930 , 111671 ^[! ■ €7 ^ 1 < 11 - 0 ( 1 ,ז 1€ ז 0£ ת 0 

110 2 > 771 ^ 0 נ[ , 3113011 ^\ .. 1 .[ ; 1963 

. 1967 

יה. ו. 

מוליבדן ( 11111 ת 116 ( 1 ץ 1401 ). יסוד בימי מתכתי! שייך לקב׳ 
¥1 של המערכה המחזורית (ע״ע יסודות כימיים)! 

סמלו הכימי ס!!{! מספרו הסידורי 42 ! משקלו האטומי 95.95 . 
בטבע נמצאים 7 איזוטופים (ע״ע), שמספרי-המסה שלהם 
(לפי סדר שכיחותם): 98 , %, 92 , 95 , 100 , 97 , 94 . ברוב 
תרכובותיו חיציבות, חט׳ חוא שש-ערבי, אך קיימות תרכובות 
בדרגות ערביות נמובות-יותר. — המ׳ חוא מתכת לבנת בעלת 
ברק כספי עמום. קשיותו במחצית מזו של הוולפרם (ע״ע), 
והוא ניתן לעיבוד בטמפרטורות גבוחות! נקודת-ז־וחיתוך 
• 2,625 , נקודת-דירתיחה • 4,800 ! צפיפותו 10.2 . מוליכותו 
החשמלית של המ׳ היא בשליש מזו של הכסף. בטמפרטורה 
רגילה המ׳ יציב באוויר, אך בליבון אדום הוא מתחמצן 
במהירות להלת-תחמוצת 003 ^ 1 . חומצות מהולות אינן פוע¬ 
לות על מ', אך הוא נתקף ע״י חומצה גפריתנית רותחת, מי- 
מלך וחומצה הנקנית מהולה. המ' יציב כלפי תמיסות של 
אלקאלי, אך נתקף ע״י אלקאלי מותך. כלור וברום תוקפים 
אותו בחום, פלואור בקור ואילו יוך אינו פועל עליו כלל. 

המערל המכיל מ׳ הידוע כיום בשם מולערניט הוכר כבר 
ע״י היוונים ורומאים. אך בגלל הדמיון הרב בינו לבין הגרפיט 
(ע״ע), הם נחשבו לאותו חומר. רק ב 1778 הכיר ק. ו. שלה 
שאלד. המרים שונים. בפעולת חומצה חנקנית עלה בידו 
להפיק מהמוליבדניט את האוכסיד 14003 , ואותו כינה 
"חומצה מוליבדית". את המתכת עצמה הפיק בצורה נקיד. 
פ. י. הילם (^!!־;מ .!.?) ע״י חימום החומצה המוליבדית 
עם פחם, ור/וא שטבע את השם מ'. 

מציאות ב ט ב ע. המ׳ הוא יסוד נדיר, שריכוזו במט¬ 
אוריטים (ע״ע) ברזליים חוא 16 חלקי מיליון, ואילו במטאו¬ 
ריטים אבניים ובקרום העליון של בדור*ר.ארץ — ריכוזו הוא 
1.5 חלקי מיליון. בדיפרנציאציר■ המאגמתית מתעשר המ׳ 
בסלעים חמוצים ובסלעים גרניטיים (ע״ע גרניט) ובעיקר 
בפגמטיטים (ע״ע) שלדוס! בשלב הפנומטוליטי ריכוזו 
מספיק כדי יצירת מרבצים, שבחם חוא מופיע לעתים יחד 
עם וזלפראם ובדיל (ע״ע). המ׳ יוצר בעיקר מינרלים סול- 
פידיים, שהחשוב בהם חוא חמוליבדניט, שנוסחתו 14083 
והוא מכיל ב 60% מ׳. המערל מתגבש במערבה הדובםגונלית 
והוא בעל ברק מתכתי. צבעו בצבע העופרת. לגבישיו צורת 
קשקשים או עלים כפיפיים בעלי פצילות מצויינת לפי הבסיס. 



435 


מוליכדן — מולינים־למחצון 


436 


קשיותו 1 — 1.5 , צפיפדתו 4.7 — 4.8 . מינרלים אחרים של הם׳ 
הם המוליבדטים! ההשוב ביניהם הוא חוולפניט 
£״ת), שנוסחתו ,. 615100 ? והוא מכיל כ 25% מ׳. המינרל 
מתגבש במערכה הטטרגונלית בגבישים לווהיים עבים, 
היוצרים לעתים אגרגטים קשקשיים או גרגריים. לוולפניט 
צבע צד,וב עד אדום וברק יהלום עד שמן. קשיותו 3 , 
צפיפותו 6.3 — 7 . שני המינרלים האלה הם היחידים, 
שמהם ניתן להפיק מ׳. במחוור הבליה נוצרים תחמוצות והי־ 
דרוכסידים של מ' הנמסים בנקל ובצורר. זו נספח הם' רובו־ 
ככולו להידרוליזטים (ע״ע חרסית). כמו כן הוא מתעשר 
במשקעים מחזרים כגון פצלים ביטומניים, המכילים עד כדי 
140 חלקי מיליון מ׳. מסיבה זו ריכוז הם׳ במי־הים נמור 
מאד; 0.001 חלקי מיליון. סיפוח הם׳ במשקעים החרסיתיים 
מנקה, איפוא, את מי־הים מיסור זה, שהוא רעל לרוב בעלי־ 
החיים וכך מתאפשר קיום חיים ימיים. אורגניזמים אחרים, 
לעומת-זה, כגון פטריות ומינים מיוחרים של מיקרואורגניז¬ 
מים בקרקעות, זקוקים לכמויות קטנות של מ׳, אך תפקידו 
הביולוגי אינו ידוע. המרבץ הכלכלי החשוב־ביותר של מ׳ 
נמצא באיזור קלימאכם בקולוראדו, שבו מפיקים כ 90% מה¬ 
תפוקה העולמית. 

הפקת ה מ׳. בבצרים כ 0.5% מ׳ ועל־כן קודמת העשר¬ 
תם להפקת המתכת מהם. העשרה זו נעשית בדרך של פלוטא־ 
ציה (ע״ע בצר). הפקת ר,מ׳ מהמוליבןניט נעשית ע״י הפיכתו 
לחומצה מוליבדית ע״י שריפתו באוויר ( 1 ) או ע״י היתוך 
מחמצן עם נתרן פחמתי ( 11 ). מהנתרן המוליבדאטי הנוצר 
בהיתוך, מתקבלת החומצה המוליבדית ע״י טיפול בחומצת־ 
מלח ( 111 ). 

. 230 + נ 400 ) ^ ג 0 ג/י + 4052 ) ( 1 

■י- 03 ־/״ + נ 00 , 3 א 3 ! 1403 ( 11 

3002 + ״ 50 .. 3 ־ 215 + 1513214004 

301 א 2 + 1320 + ,. 1400 ^ 101 < 2 + ״ 400 ז ־ 3 א ( 111 

בחיזור התחמוצת בזרם של מיפן או בפחם בטמפר¬ 
טורה גבוהה מתקבלת אבקת הם׳, שע״י דחיסה בלחץ 
וטמפרטורה גבוהים היא ניתנת לליכוד ולהסיבה למוטות, 
פחים וכיו״ב. 

תולדות של המ׳ ושימושיו. כאמור. ברוב תרכו¬ 
בותיו המ׳ הוא שש־ערכי, אך קיימות גם תרכובות בהן עדכיו־ 
תו היא 2 , 3 , 4 , 5 . אפיינית ביותר לם׳ היא נטייתו ליצור 
תרכובות קומפלכסיות בעלות משקל מולקולרי גבוה. 
הידועות-ביותר הן אלו הנוצרות מהתאגדותה של החומצר, 
המוליבדית עם תחמוצות חומציות אחרות ליצירת הטרו־ 
פולי־חומצות ובהן אטומי זרחן, צורן, ארסן וכיו״ב משמישים 
באטומים מרכזיים. מלח חשוב של חומצה כזו הוא האמוניום 
פוספו-מוליבדאט 320 ^ 8.x (ז 14020 )? 34 ^ 5 ( 34 ^א) שהיווצרו־ 
תו בתמיסה מעידה על נוכחות חומצה זרחנית בה, ובכך הוא 
משמש ראגנט יעיל לזיהויה וקביעתה של חומצה זו. גם 
התרכובות של דרגות הערכיות הנמוכות-יותר נוטות לפולי־ 
מריזאציר, תוך יצירת קומפלכסים עם מגיבים שונים כמו, 
למשל. המלח הכפול (״( 1320 ), 140,011 ]״ 11 . מחמת נטייתן 
של תרכובות הם׳ ליצירת קומפלכסים, מסובכת ביותר הכי¬ 
מיה של הם׳. שימושו העיקרי של ד,מ׳ הוא בהכנת פלדות 
מיוחדות (ע״ע ברזל) המכילות נ 1% מ׳ והמצטיינות בקשיו¬ 
תו ! משמשות לשיריון ולמכשירי טחינה וקידוח. פלדה המכי¬ 


לה כמות גדולה של מ׳ שומרת על הוזק-המתיחה שלה גם 
בטמפרטורות גבוהות מאד. מגן הלהט של קפסולות לוויינים 
המאפשר את ההזרתן לאטמוספירה של כדור־הארץ בנוי 
מלוחות מ׳. נתכי מ' עם ניקל וכרום משמשים הרבה 
בטורבינות־גאז. שימוש רב נעשה בם׳ בייצור פלדות מגנטיות 
ונתכים עמידים בפני חומצות. להכנת נתכים משתמשים בם' 
בדרך-כלל בצורת הפרו־מ׳, שהוא נתך של ברזל ומ׳ המכיל 
55% — 75% מ׳, מפניי שהוא ניתך בקלות רבה-יותר ונוטה 
פחות לחימצון מם׳ נקי. 

110 ו £11 ז 1110 011 6 ! 1 ^£ז 1 ' 3 , .ז 51€110 .עו . 1 

11/10/1 ^ 11101 ; 1931 , 484-672 ,!צ , 7 'מ 3 ומ/ 43 ^ 00/0/1/7/11 ^ 7 00/1 
,( 53 , €1121012 3002330621120 422 11304110211 , 0312110 ) 
- 110/0 /< 1/10/1/11 ^ 101 \ , 1.103 — 11121122 א . 11 .ס ;׳ 1935 
- 1000110 ) , 5383203 . 0 . 11 * 0123013-1 83 .א ; 1952 , 1/01/011 

. 1955 , 625-631 ,^ 0111/0 
ד. וג. - י. ב. 

מולייכיימ״למוןצה (מל״מ)( 52211120212111220211 ). המרים 
שמולימתם החשמלית, בתנאים רגילים, היא נמוכה. 

אך ניתנת להגדלה בכמה סדרי-גודל ע״י גורמים חיצונים. 
בין הגורמים האלה נמנים: חימום, לחץ, מתח חשמלי וקרינה, 
החל מגלי-רדיו קצרים, אינפרה־אדום ואור נראה, עד לקרני 
רנטגן וגמה. על רגישות המוליכות החשמלית של מל״ם 
לגודמיס אלה מבוססיס מתקנים רבים; טרנסיסטורים 
ומיישרי-זרם, גלאי-קרינה, סדי-חום, סדי-לחץ וכד. 

המל״מ הם בדרך-כלל מוצקים (ע״ע מוצק, מצב), גבי- 
שיים או אמורפיים, אך יש גם מל״מ נוזליים. הסבר התכונות 
הפיסיקליות של מל״מ ניתן ע״י התורה הקוואנטית של 
המוצק ותורת האנרגיה הנובעת ממנה. 

הפער האסור בין פס־הערכיות לפם־ההולכה במל׳׳מ 
שונים הוא מ 0.1 ער כ 1.5 : המרים עם פס אסור רחב- 
יותר, עד לכ^ג 2 6 (ביהלום), נקראים מבדרים. האנרגיה 
התרמית הממוצעת של האלקטרונים במל״ט קטנה לעומת 
הפער האסור! לכן, בטמפרטורות נמוכות ובהעדר תורמי 
אנרגיה. הסיכוי שאלקסרון יעבור מפס הערכיות המלא אל 
פם ההולכה הריק הם קלושים ביותר. מכיוון שפל הרפות 
סביב האלקטרון תפוסות, הוא אינו יכול לקבל אנרגיה מה¬ 
שדה החשמלי ולגרום למוליכות■ הגביש הוא מבדד. אבל, 
בעלות הטמפרטורה, גדל באופן אקספוננציאלי סיכוי העבדת 
האלקטרון לפס ההולכה. יחם מספרי'האלקטרונים ״ 11 ו״ח 
המועלים לפס ההולכה בטמפרטורות "יד וניד, בהתאמה. 
בסמ״ק של נפח המל״ם, הוא 

1 ( 1 יד 212 /״£-)ק 121 / [( 2 יד 212 /,£-)ק 212/11,= [^x ! 

כך, למשל בעלות הטמפרטורה בעשר מעלות מעל לטמפר¬ 
טורת החדר(£י׳ 300 = ! 12,1 ״ 310 = ,יד) וכאשר ׳■ 125 = ,£, 
נכפל מספר האלקטרונים ההפשיים. בד בבד עם העליה 
המהירה של ריכוז המטענים החפשיים עולה גם המוליכות 
החשמלית, ובטמפרטורות מספיק גבוהות הופך המל״ט למו¬ 
ליך טוב. 

בפל״ט יש חשיבות רבה לאותם סיגים ופגמים אשר 
האינטראקציה שלר,ם עם אטומי המוצק גורמת להיווצרות 
רמות אנרגיה בתוך הפער האנרגטי האסור. למשל, אטום 
(סיג) 5 ־ערכי, הנבנם לתוך גביש בנד אטומים 4 -ערכיים, 
במקומו של אחד מהם, קשור רק ע״י 4 אלקטרונים ערכיים 
עם אטומי המארח. קשר האלקטחן החמישי עם האטום 
(היון) שלו נחלש במל״ם בכמה מונים (בקירוב ראשון, 
פי 6 , כאשר ) הוא המקדם הדיאלקטרי (ע״ע חשמל] של 



437 


מוליכים־למתצה 


438 



רסות־אנרניה בודדות בפש אכיר ע 5 סוליר־לשחצה ותהליכיס א 5 קטרו־ 
ניים בתוכו, 1 . עירור חרמי מפס 5 פש וייצור אלרןטרון וחור חפשיים; 
2 , עירור סדזנור: 3 , עירור מפס־ערכיוח לאקצפטור; 4 — 5 . ?כירח 
אלקטרוז ושיורורו וחרמי: 6 — 7 . לכירת חור ושיחרורו וחרמי: 
8 . לכירח אלחטרוז וחור ורע 1 מבינציה עם פליטת פזטון: 9 . רקומכינציו 
ישרה עם פליטת פוטו;: 19 . בליעת פוסוז ברמה בוררת ושיחרור אלק־ 

טרוז; 11 . בליעת שומון בפם־הערפיות, שיחרור אללוטרון וחור; 

12 — 13 . הזרקח של אלקטרוז ושל חור 

ר,חומר ר,מוצק! בגרמניום, למשל, 16 = €}. הדי לשחררו, 
דרושר, אנרגיה קטנה יותר מזו הנדרשת הדי לשחרר אלק¬ 
טרון של אחד מאטומי המארח. ר.סיג מהנים, אם־הן, לתוך 
הפער האסור רמה אנרגטית קרוב לפס-ד,ר,ולהר״ במרחק ״£ 
מתחתית פם־ר,הולבה (ר׳ ציור). רמד, בזאת נקראת ד ונו¬ 
רית (מעניקר.): סיגים ופגמים אשר גורמים לררווצרות 
רמות מעניקות נקראים דו נורים (מעניקים). 

דוגמה אחרת מהוור, אטום (סיג) 3 ־ערבי הנהנם במקום 
אחד האטומים ר,- 4 ערביים, אשר מהם בנוי הגביש המארח. 
הסיג הזר, יבול לרוות רק 3 קשרים אלקטרוניים של האטו¬ 
מים השבנים, ולהן הוא מד,ווד, מרבז־משיבה לאלקטרון נוסף. 
מובן איפוא, בי לשם תפיסת אלקטרון לתוך מרבז זה, דרושה 
אנרגיר, שהיא קטנד. מאנרגיית שיחרור אלקטרון. בתוך 
הגביש. סיג בזה יוצר בתוך הפער האסור רמת אנרגיה 
מותרת קרוב לפס הערביות — במרהק £4 מתקרת פס הער¬ 
ביות. רמה בזאת, הקרובה לפס־ד,ערביות, נקראת אקצפ- 
טורית וסיגים ופגמים הגורמים להיווצרותם נקראים א ק צ'פ¬ 
טורי ם (מקבלים). 

אלקטרון שעובר מפס-ערביות אל אקצפטור בודד, נשאר 
קשוח אתו ואין לו חלק בתד,ליבי ך,ר,ולבד" אך משתתף בהם 
החור החפשי שנשאר אחריו. ביוון שמספר החורים הספשיים, 
במל״מ עם אקצפטורים, עולה על מספר האלקטרונים 
החפשיים, עיקר ד,ד,ולבד, בו נעשית על ידי חורים, ור,וא 
מהווה מל" מ מטיפום ק. לעומת זאת, אלקטרונים 
המשתחררים מדונורים בודדים משאירים בר,ם חורים קשו¬ 
ר י ם, שאינם יבולים לר,שתתף בר,ולבה. ביוון שמספר האלק¬ 
טרונים החפשיים במל״מ בעלי דונורים עולה על מספר 
החורים החפשיים, עיקר הד,ולבד, בו נעשית על ידי אלק¬ 
טרונים, וד,וא מהווד, מל״מ מטיפוס ס. בבל מקרד, עמיד 
חייב הגביש לד,יות ניטרלי מבחינת מ טענו החשמלי, והמספר 
הבולל של החורים (החפשיים ור,קשורים) שוור, למספר 
הבולל של האלקטרונים. 

מל״מ אשר בו ההולבה נעשית על ידי אלקטרונים וחורים 


במידה שוור, נקרא אי נ טרי נ ם י. יש לר.בדיל בין מל״מ 
שהוא אינטרינסי בגלל חוטר דונורים ואקצפטורים (או 
שבגלל הטמפרטורה הגבורה יחסית, מספר האלקטרונים וד,־ 
חורים שעוררו מפס לפס, עולה הרבה על מספר הדונורים 
ור,אקצפטורים), ובין המוליך אשר בו מספר האלקטרונים 
החפשיים הנתרמים על ידי הרונורים שוור, למספר החורים 
החפשיים הנתרמים על ידי האקצפטורים, ו״קיזוז" זה הוא 
הגורם לאיננזרינסיות. בשיוד משקל תרמי, המבפלד, של 
ריכוז האלקטרונים החפשיים מ בריבוז החורים החפשיים ש 
נשארת קבועה ושוור, למבפלת הריכוזים האינטרינסיים שלהם 
,מ ו,ש, כלומר: = ,ק,□ = נ}". ניתן לשנות את המבפלה 

קת רק ע״י שינוי הטמפרטורה. 

החורים הקשורים לרונורים (ובדומר" האלקטרונים הקשו¬ 
רים לאקצפטורים), יכולים לד,שתתף בתהליכי-הולכה כאשר 
ריכוז הדונורים כה גדול, שהמרחק בין אחר לשני בתוך 
הגביש מהווה כ 5 מרחקים בין-אטומיים. במקרה זה, יכולים 
החורים לעבור מסיג לסיג בהשקעות קטנות של אנרגיה. 
בריכוזים אלו, שהם בי״יס! אי-שלמויות בסמ״ק, רמות האנר¬ 
גיה שלהן בפער האסור לא רק שאינן בודדות, אלא בגלל 
האינטראקציה, החזקה ביניהן, גם מועתקות אחת לעומת 
השניה. כתוצאה מכך, נוצר בתוך הפער האסור פס אנרגטי 
של רמות הסיגים, שגם בו מתנר,לת הולכר,. 

אלקטרונים וחורים חסשיים, ששוחררו או נוצרו במל״מ 
ע״יי התנועה התרמית, נקראים תר מ י ים. הם נמצאים 
בגביש, מפני שהטמפרטורה, שלו'גבוד,ר, מהאפס המוחלט 
ושוהים במצב שיווי-משקל תרמי עם יתר הגביש. אולם נוסף 
על אלה. יכולים להמצא בגביש גם אלקטרונים וחורים 
ע רפ יי ם, שהוכנסו, עוררו או נוצרו בו ע״י תד,ליבים 
אחרים, כגון:( 1 ) הזרקה מתוך גופים אחרים (אלקטרורות־ 
מתכת, למשל) הנמצאים במגע עם המל״מ! ( 2 ) בליעת 
קוואנטים של אור המאפשרים מעבר אלקטרונים מפם־ 
ערכיות לפס-הולבה, או מרמה ממוקמת בפער האסור לפס־ 
ההולכה, או מפם־הערכיות אל רמה ממוקמת! ( 3 ) שדות 
חשמליים גבוהים, המסוגלים להפריד ולעורר אלקטרונים 
וחורים חפשיים. צפיפויות האלקטרונים והחורים העדפיים 
תלויות בגורמים שיצרו אותם ואינן נכללות במכפלה ,ק, 11 . 
לאחר הפסקת פעולתם של הגורמים הללו, נושאי-המסען 
העדפיים נעלמים בתהליכי רקומכינציד, עד לד,חזרת מצב 
שיווי־ד,משקל התרמי. 

דונורים ואקצפטורים מגדילים את המוליכות החשמלית 
בל עוד העליה בריכח נושאי המטען החפשיים נותנת אפקט 
חיובי העולד, על האפקט השלילי של ריבוי מקרי הפיזור. 
עם זאת, קיימים סיגים ופגמים היוצרים רמות אנרגיה מות¬ 
רות בפער האסור, אך אינן תורמות אלקטרונים או חורים 
חפשיים. אלד, הם לבדים לאלקטרונים או לחורים, שהש¬ 
פעתם השלילית על תהליכי הולכה אינה מתבטאת רק בפי¬ 
זור, כי אם גם בלכידת נושאי מטען חפשיים למשך זמן 
מסויים (עד לשחרורם התרמי). רמות לבד, הקרובות לאמצע 
הפער האסור, יכולות, אחרי לכידת אלקטרון לוםשי מסם- 
ד,ד,ולבה. ללכוד עוד חור תפשי מפס-הערכיות (בלר, לאבד 
את האלקטרון הלכוד לתוך פס הערכיות), ולגרום לתד,ליר 
הרקומבינציה של המטענים. משום־כך הן נקראות 
רמות רקומבינציה. רקומבינציה של אלקטרונים 
וחורים יכולה להיות גם ישיר ה, כאשר אלקטרון מפס ר,ר,ו- 




439 


מוליגים־למחצה — מוליד 


440 


לכר, .,נופל" אל חור בפס הערכיות, אך תהליד זד, הוא נדיר 
ביותר. 

הרקומבינציד, מביאה לאיבוד שני נושאי־מטען חפשיים! 
האנרגיה שלהם (בשלמותר, או בחלקה) משתחררת לעתים 
קרובות ע״י פליטת קוונט של אור, וכך נוצרת הלומינס- 
צנציה (ע״ע). הלומינסצנציה היא תהליד הפוך לעידור 
נושאי מטענים חפשיים על ידי אור שהוא תהליך ד, פ ו ט ו ־ 
אק סי ט צ יה. הפוטואקסיטציד, גורמת לשתי תופעות: 
לפוטו־מוליכות, כלומר לעליד, במוליכות החשמלית, 
ולאפקט הפוטו־וולטאי — היווצרות מתח חשמלי על 
מוצק מואר (שתי התופעות הללו הן חוקות במיוחד במבד 
דדים, כגון ב 2118 , 0 ״ 2 ). 

למל״מ יש כיום חשיבות רבד, בהתפתחות הטכנולוגית. 
מתקנים ממל״מ אינם רק מחליפים את רוב המתקנים המ¬ 
בוססים על שפופרות ריק אלקטרוניות (ע״ע אלקטרוניקה. 
כרך־מילואים) ועל ידי כד מקטינים בסדרי־גודל את ממדי 
המכשירים ואת תצרוכת האנרגיד, שלד,ם, אלא גם פותחים 
אפקים חדשים בפני הטכניקה והמדע. לדוגמה, מתקני ישור 
זרם-חילופין — ה ך י ו ד ו ת ממל״מ למיניד,ן — פעולתן נוב¬ 
עת מהעובדד, שדרך איזור מגע של שכבה ממל״ט עם שכבד, 
אחרת כלשהי (מתכת או מל״מ) יבול להיזרק או להיכנס 
לתוכה רק סוג אחד של נושאי מטען חשמלי (אלקטרונים 
או חורים) ואיננו יכול לצאת ממנה. משום כך היא מעבירד, 
זרם באותם חצאי המחזור של מתח חילופין, בהם הכנסת 
נושאי־מטען אפשרית, וביתר הזמן השכבה היא מבודדת. 

ניתן לשנות בסדרי גודל ובמהירות רבד, את הזרם העובר 
בשכבר, של מל״ם על־ידי גורם חיצוני. ב ט ר א נ ס י ס ט ו¬ 
דים הגורם הוא מתח חשמלי (קטן יחסית] המופעל על 
אלקטרודד, שלישית (ע״ע אלקטרוניקה, כרך מילואים). 
בתרמיסטורים הגורם החיצוני הוא החום, וד,ם משמשים 
כמכשירים הרגישים ביותר למדידת טמפרטורה (עד כדי 
מיליונית של מעלה) ובגלאים לקרינה אינפרה־אדומה. 
בפוטו-דיודות הגורם החיצוני הוא אור, שבליעתו 
מעוררת פוטומוליכות. 

האפקט הפוטרוולטאי משמש הן למדידת עצמת אור 
בתאים פוטו־וולטאים למיניהם, והן להעברד, ישירה של 
אנרגיית האור לאנרגיד, חשמלית בסוללות שמש עשו¬ 
יות מבודדים ומל״ס. 

גם האפקט התרמרחשמלי (ע״ע חום) במל״מ הנו חזק 
במיוחד! תאים תרמרחשמליים פועלים גם בכיוון הפוד — 
בניצול אנרגיה חשמלית לד,שגת קירור באופן ישיר, בלי 
מנועים ומדחסים. 

-^^זז^ 3 / 0 ,ש 5111¥ .א .ן 

^ 3011 .€ ; 1959 

£} 310 ^ 301% 0 ! < 4€1107 } 06 ז} 171 ,. 141 ; 1962 

. 1967 ,( 217 . 501 ) )) 510 ;)/ 501 , 014 !ל . 1 < ;* 1967 

מ. שם. 

מוליידזם ( 110111115111 ), שיטד, תאולוגית קאתולית המב־ 
קשת ליישב את בעיית חםד-ד,אל עם חופש־ד,רצון 
ומציעד, פתרון בשאלות תאולוגיות אחרות, כגון השגחד" 
גזירד,־מראש ועוד. שיטה זו קרויד, על שמו של לואים דה 
מולינד, ( 10114011113 > 1,1115 ), תא 1 לוג ישועי ספרדי, שניסח 
אותה לראשונה בחיבור! העיקרי 11 ־ 111 ( 01-1314 ( 111 113 >זס 110 ס 0 
101115 > 8131130 !!!סס ("יישוב חופש־הרצון עם מתת חסד־ 


האל״), 1588 . חיבור זד, עורר סערד, תאולוגית בספרד, עוד 
בטרם פורסם, וד,ותקף ע״י תאולוגים ששמעו על תכנו. המ׳ 
מטעים את המאמץ האנושי — הנכונות של הרצון החפשי 
שהוא תנאי הכרחי בדי לאפשר את השפעתו של החסד 
ר,אלוד,י, שיטד, זו טוענת שרצון האדם נשאר חפשי תחת 
פעילותו של החסד האלוהי מכיוון שהוא מבוסם על ידיעד,- 
מראש של האלוהים, שרצונו החפשי של האדם ייאות לשתף- 
פעולד, בד,שפעת החסד, עוד בסרם מודע האיש על הסכמתו! 
מכאן שחסד זד, עניינו לסייע לרצון החפשי ואינו כופר, אותו 
לבחור בדרך־פעולה מסויימת ובכך משתמרת גם חירותו של 
האדם. הם', ש]־,צביע על אפשרויותיו הרוחניות של האדם גם 
לאחר החטא הקדמון, עורר פולמוס גדול במאד, ד, 16 וד,יה 
סלע־מחלוקת בין הפלג הישועי הליבראלי ומתנגדו — הפלג 
הדומיניקני השמרני, שהסתמך בעיקר על התומיזם של 
אקווינו, אשר נתן פחות מקום לחירות האנושית וד,דגיש יותר 
את חסד האל. בהתערבות האפיפיורות נתכנסו 85 ועידות 
תאולוגיות בין השנים 1598 — 1607 כדי לדון במ׳ ובתומיזם, 
אבל לא הגיעו לכלל ההלטה פסקנית. שתי השיטות הוכרו 
כנכונות ואוד,דיהן נדרשו להימנע מביקורת הדדית. הם׳ 
מקובל בשינויים קלים גם כיום בבתי־ספר ישועיים, ולשתי 
העמדות אוד,דים רבים (וע״ע גזרד, קדומה, עם׳ 583 ). 

־ €0 , 11111£1 ת^ 51£ .ע ; 1929 0/10 ^ 0 ( 1 ,ב 0£112 . 0 

מ 1£ מ,)/ 1 3/14 > ^ 011 ^'* , 1 ( £8 ? . 0 ; 1935 ,./ג ! 40 3,0310 ־>! 

30 > / 0 >־־( 3103£ י 2 !,מ!!/ ,[.!>£] 118 ( 50 .ס : 10 ) "ץ!־( 3£ ! 1 
. 1939 , ( 0£ מ 8 !!,סמ£? 1 

צ. בד. 

סוליי^וס, 0 '' 1 ל 1 * 1 ( - 10111105 ^ 10 > 11811£1 \ - ( 1628 - 

1686 ), מיסטיקן ספרדי, ממניחי-היסוד של הקד- 
טיזם ([ 1110£15111 ס] ע״ע), תורד. המטעימה את השקט וד,פא־ 
סיוויות הנפשית. למד תאולוגיה בולנסיה ולאחר שהוסמך 
לכומר ( 1652 ) נשלה לרומא, ושם נוד*ע כרועה רוחני מקובל. 
ברומא פירסם בספרדית 11111131 ק 05 01113 ("מורררדרך 
רוחני״), 1675 , שעורר מיד סערת־רוחות בגלל שיטתו המיס¬ 
טית. בחיבורו הטעים מ׳ את הקונטמפלאציד. ואת הוויתור 
על מאמץ לפעולה, כניגוד למה שמאפיין את הנוצרי הבלתי- 
מושלם, שחייו מלאי פעילות ומעשיות. הדרך שהציע מ' 
גובלת באדישות נפשית ובוויתור גם על המאמץ הרוחני 
שמטרתו — התנגדות ודחיית הפיתויים והחטאים, שבן גם 
בכך ראה מכשול בדרך לאיחוד הנכסף עט האל. אף כי היו 
למ' ידידים ותומכים רבי-ד,שפעד, בקרב חוגים המקורבים 
לאפיפיור, הצליחו מתנגדיו הישועים להכניס את חיבורו 
לרשימת הספרים האסורים מטעם האפיפיורות. ב 1865 נאסר 
במפתיע והועמד לדין באשמת מינות. במשפט הוקיעו מת¬ 
נגדיו את החוש המוסרי המפוקפק שלו וטענו שהפך את 
הדבקות הדתית-נוצרית לחסרת־ערך. תורתו של מ׳ נידונד, 
לכף-חובר. ע״י האפיפיור אינוצנטיוס ^ x , ומ׳ נאלץ לחזור בו 
מדעותיו בפומבי. הוא נידון למאסר-עולם ומת בכלא. 

-ש? . 1 \ ; 1921 . 4 ^ ) 01 ^ 0 ^}) ,ם 0 ^>[ 1 ל 1 .? 

. 10 §10110(10 481 1948; 6. X הז 11 )הו^ו 71 , 111 שש 0 ע 
. 1950 

מול^ל — 0 ־ 1401101 ! כינויו'של ז'ן-בטיםט פ^לן (- 0311 ( 
!!!!סג!!)(^! 0 ; 151 ; 1 ק 63 ) — 1622 , פאריס — 1673 , 

שם), מחזאי ושחקן צרפתי, מגדולי מחברי הקומדיות. עוב¬ 
דות רבות מחייו נשארו מעורפלות, בגלל היעדרן של תעו- 



441 


מוליר 


442 



ם 51 יר — מאת פייר סיניאר 
(תמוזיאוז ׳ 6 ? הק 1 םדי־פדאנםז, פאריס) 

דות. מ׳ נולד בבית בורגני אמיד! אביו היד. סווזר־רפד. 
ב 1631/2 — 1639 למד בבי״ם של ישועים, ה״קולז׳ דד. קל_ר־ 
מוך, ושם קנה ידיעד, בלשון הרומית, במיתולוגיד" וכן בפי- 
לוסופיד. של אריסטו. בתיאטרון התחיל להתעניין כבר בניל 
צעיר, כאשר היה מתלווד, אל סבו לחזות בהצגות, במיוחד 
של קורני. במשך שנתיים־שלוש למד, כפי הנראר" תורת* 
המשפטים. מפנד. חשוב חל בחייו עקב פגישתו עם מאדלן 
בז׳אר (; 131:1 ^ 8 ) — שחקנית שיצאו לה מוניטין בבירר.! יחד 
עמר. ועם בני משפחתה ייסד מ׳ בפאריס, ב 1643 , תיאטרון: 
5 ז 163£ וד- 6 ז 1111181 י 1 . כאן השתמש לראש ונד, בשם ם׳, שמקורו 
אינו ברור. הלהקה, שבה הוא היה השחקן המרכזי, פתחה 
בר,צגותיה בראשית שנת 1644 , אך לא עמדה בתהרות עם 
שאר להקות פאריס, ואנוסר, היתה לד,פםיק את הופעותיה 
ב 1645 , ם׳ עזב אח פאריס, יחד עם בני משפחח־בז׳אר ועם 
חברי לד,קד, אחרת, כנראה בראשית 1046 , שלא על־מנת 
לשוב אליד, אלא מקץ 12 שנה. הם עשו דרכם לארבה ולרחבר, 
של צרפת וד,רבו לשהות ולהופיע בעיר ליון ובםביבתד.'שבד, 
היו מציגות לעתים קרובות לר,קות איטלקיות, מגדולי ד.אמ־ 
נים של הקומדיה דל ארפה. מ', שעד אותו זמן גילם תפקידים 
טראגיים, התחיל,' בהשפעתן של הלהקות האלה, מתעניין 
בקומדיד,. — ב 1650 נעשה מנד,ל הלהקה. 

ב 1658 שב מ׳ עט להקתו לפאריס ושם זכה בחסותו של 
אחי־המלך! בתיווכו ניתן ללהקה להציג בפעם הראשונה 
בפני החצר. לד,צגת-ד.בכורח נבחרד, טראגדיה של קורני 
וכן מערכון קומי של מ׳ עצמו, 11 ז 6 :נג 01 מז 3 00616111 1.6 
("הרופא המאוד,ב"'), בסיגנון האיטלקים. פארסד, קלילה זו 
ומשחקו המעולה של מ׳ כבשו אח לב המלך הצעיר, לואי 
ז\^ x , וד.וא הורה להעמיד לרשות הלהקה את האולם של 
״פסי־בורבוד(ת 0 נ 1 זט 60 -: 111 ־?). ב 1661 עברה ד,לד,קר, לאולם 
של "פאלרדרואיאל" ( 31 ץ 3131£-80 י 1 ). ב 1665 ניתן לד. תואר 


״לד.קת-ר.מלד״( 801 40 6 ( 71:001 ! 13 ) — תואר שבו החזיקה 
עד אשר נתמזגד״ ב 1680 , אחר מוחו של מ׳, עם תיאטראות 
אחרים, ל״קומדי־פראנסז" ( 3156 } 61116-71311 ס 001 ) הידוע עד 
היום כ״בית־מ׳".' 

ב 1659 זבד. מ׳ בד.צלחתו הראשונה כסחזאי, עם הקומדיד, 
16£ ט 10 ( 1-11 601611565 •!? 1,6£ (״המתעדגות הנלעגות״). — 
ב 1662 נשא לאשר, את ארמאנד בדאר, שחקנית בלהקתו, 
שהיתר. צעירה ממנו ב 20 שנד, ויותר. חידת־זהוחה לא פוענ¬ 
חה בוודאות (אם היתד, בתה של מאדלן בז׳אר או אחותד,). 
נישואים אלד, השביעו את מ׳ מרורים'ור,שמצות הרבה. — 
יריביו שפכו עליו את זעמם לאחר הצלחת המחזד, £0016 ׳,:! 
4611111165 1165 (״בית-ד.םפר לנשים״), 1662 , וגם המחנה הדתי 
התחיל להתנכל בו. המחזה ££6 ״ 7311 הוצג לראשונה ב 11665 
הוא הוחרם ע״י אנשי־ד.דת (״ 015 י 1651161 > 0311316 13 ״) ועבר 
גלגולים שונים. עד שהותר להצגד" לאחר מאבק ממושך, 
ב 1669 . בשנים אלה חיבר מ' אח מחזותיו החשובים־ביותר 1 
מד.ם: 030 ] מסם (שהוסיף שמן למדורה בפרשת "טאר־ 
טיף״), 1665 ! 6 ס 0 ז 111 ת 1153 \ 1.6 (״שונא-ד,בריות״), 1666 , 
ד,מר.ווד., אולי, את גולת-ד,כותרת של יצירתו! הקומדיד, 
החברתית ת 1 (>ת 3 ם 5 = 36018 ), 1668 , ור,םחזד, הפסיכולוגי 
6 ז 3 ־י 1 \ 1 '. 1 ("הקמצך), אף הוא ב 1668 , בתקופר, קצרד, להפ¬ 
ליא חיבר מ׳ את מיטב יצירתו. בארבע שנות־חייו האחרונות 
הציג שלוש קומדיות־באלם, ביניהן - 0111 = 8 800186015 1.6 
801111116 (״אף הוא באצילים״), 1670 . שני מחזותיו הגדולים 
האחרונים הם 311165 ׳ 531 61011165 ? 1.65 ("ד,נשים המלומ¬ 
דות"), 1672 , ו 3116 ת 110381 16 > 4313 ן 1.6 ("החולה המדומה"). 
1673 . 

ב 1665 חלה מ׳ במחלת-״הצטננוח", שממנר, לא חזר עוד 
לאיתנו, מחלת־הריאות שלו החריפה והלכד. ואעפי״ב לא 
נטש את הבימה ואת המשחק עד לשעותיו האחרונות ממש, 
שבהן שיתק את התפקיד של החולד, המדומה. שלטונות 
הכנסיר. סירבו תחילה לערוך לו קבורד, כדין הנוצרים ורק 
הודות להתערבותו של המלך עצמו הובא לקבורד. בלילה, 
כמעט בחשאי. 

אעפ״י שקשה לחלק את מחזותיו של מ׳ לפי סוגים, מפני 
שבכולם מעורבים יסודות שונים, הרי החלוקה המקובלת היא 
זו המבחינה ביצירתו בין פארטות, קומדיות חברתיות, קו¬ 
מדיות פסיכולוגיות וקומדיות-באלט. מספר קטן בלבד ממח¬ 
זותיו שייך באופן מוחלט לסוג אחד ויחיד. 

ראשית יצירתו של מ׳ היתה הפרסה (ע״ע), בהשפעד, 
איטלקית. בקומדיה דל ארסה, הדיאלוג נחשב כמשני בחשי¬ 
בותו למימיקה וד.יסוד הקומי נבע ממצבים גרוטסקיים 
וממעשי-בדחנוח. מחזהו המקורי הראשון של מ׳, 111 ־ £1001 ׳,! 
(״ד.פוחז״), 1655 , היה הראשון בשורה ארוכר, של פארסות, 
שהיו מעודנות ושנונות מאלה של קודמיו ופלשו לעתים 
קרובות לתוך תחומם של סוגי מחזות אחרים. גיבורן הקבוע 
הוא סגאנארל. מ׳ אר.ב את הפארסד, וד,יד. שב אליה בתקופות־ 
הביניים שבין כתיבת מחזותיו הרציניים יותר. הפארסה 
נועדה לשעשע באמצעים פשוטים, בלתי־מלאכותיים. לעו־ 
מתד" קומדיית-הבאלס (ע״ע בלט) היא צורת-סחזה מעודנת- 
ביותר, מפוארת ומלאכותית במקצת. זד.ו״מחזד.לעת־מצוא", 
שחובר, כמעט ללא יוצא מן הכלל, לכבוד מאורע מיוחד. 
את קומדיית-הבאלט הראשונד, שלו, 30860,1 ? £65 ("הטר- 
דנים״), 1661 , חיבר מ׳ לפי הזמנתו של שר־חאוצד, פוקה. 




443 


מוליד 


444 


בסוג־מחזות זה בולט "אף הוא באצילים", הנחשב לאחת 
מיצירותיו הגדולות של מ/ 

מלבד שתי קבוצות אלה, ישנה קבוצה של תשע קומדיות, 
המנונות "הגדולות". הראשונה שבהן, "המתעדנות הנלע¬ 
גות", היא מערכת של הצנות, שבהן מופיעות שתי עלמות 
פרובינציאליות, המסגלות' לעצמן, לתומן, אח ההצטעצעות 
ואת השיח המליצי של אצילות הטרקלינים, מעמידות פנים 
נבזות לכל דבר חמרי, למבנים חברתיים מקובלים, ובראש־ 
וראשונה לנישואים. זוהי סאטירר, חריפה — מעל ומעבר 
להפתה ולקאריקאטורה — על כל תופעה של מלאכותיות 
והתנהגות בלתי-טבעית בשם התרבות. — לקומדיה "בית¬ 
ד,ספר לנשים״ שני נושאים; נישואים וחינוך נשים. שני הגי¬ 
בורים המרכזיים הם: ארנולף, הגיבור השפל, בגיל העמידה, 
ובת-חסותו החביבה, אנ״ם בת ה 17 . ארנולף הצליח (כך הוא 
על-כל-פנים מאמין) לעצב את דמותה של הנערה לפי רצונו 
ולגדלה לאשה אידיאלית לעצמו. צייתנית ובורה. אולם יד 
הנעורים על העליונה. ואניים חתמה מוכיחה לבסוף לנוכל 
הזקן, כי אין לנפות אהבה על אשה ע״י כבילתה בכלא הבע¬ 
רות והטיפשות. — השם "טארטיף" נעשה שם נרדף למת- 
חטד. מ׳ מציג את גיבורו באיצטלא של אדם ירא-שמים, הקונה 
לו דריסת-רגל בביתר, של משפחה כבודה. בעלת-הבית, 
אלמיר, אחת מדמויות-הנשים הנעימות-ביותר של מ׳, חיננית 
ואצילת-רוח, מנסר" לשווא, בעזרת המשרתת, לר,גן על ביתר, 
מפני הנוכל. אולם טארטיף, השחקן חריף-השכל ור,תכםםן 
המעולה, חורץ לבסוף את גורלו במרידיו. התאוור, ואר,בת- 
הבצע מעבירות אותו על דעתו ונסיונו לפתות את אלמיר 
נר,פד לו לרועץ. — חמחזד, "דון ז׳ואך בנוי על שורה של 
"תמונות", בהן מופיע הגיבור בזו אחר זו (ללא התחשבות 
ב״חוק שלוש האהחיות" של עלילה, זמן ומקום) כבעל בוגד, 
מפתה מקצועי, אריסטוקראט ציני, מופקר, אתאיסט, נוהג 
באכזריות בלפי החלש ור,עני, מגלה יחס בלתי־אנושי כלפי 
אביו. מעמדו הגדול האחרון הוא זה של המתחסד! כאן מת־ 
עלד, דון דואן על טארסיף עצמו. בחסותה של איצטלת-ר,דת 
נותן הוא פורקן מלא למעשי שחיתותו. לרוב הוא מופיע 
בחברת משרתו, סגאנארל, המשמש מעין משקל-נגד לאדונו: 
אנטי-דון־ז׳ואן אמיתי.'— שמו של המחזר, "שונא-ד,בריות" 
מטער, במקצת. אלססט םצר,יר אמנם על שנאתו למין האנו¬ 
שי ומחליט לחיות את חייו על אי נטוש, אך החלטתו מקורר, 
באר,בר, ובר׳תמרמרות יותר מאשר בשנאר,. האמת יקרר, לו 
מכל ויסוריו כבדים מנשוא למראה עיוותים ושקרים. המבנה 
החברתי כולו מתערער, לדעתו, בשל מוסכמות נפסדות. 
לשוא מנסה ידידו, פילנט, ללמדו מתינות וותרנות. — "הקמ¬ 
צן" הוא תיאור אכזרי של אדם המגיע לטירוף־דעת נמעט 
בשל השתעבדותו הגמורר, לממון. — "אף הוא כאצילים" 
הוא מחזד, קליל בהרבד, מקודמו. נושאו: הבורגני המנסד, 
להיות לאציל. מר ז׳ורדן העלוב, התמים והמסורבל, מנסד, 
את כוחו בלימוד הדקדוק, הפילוסופיה, ור,ריקוד וגם בלבושו 
ובדיבורו משתדל הוא להידמות לאריסטוקראט. — שני הנו¬ 
שאים של המחזה ״הנשים המלומדות״ — הפךאנטיות וחינוך 
האשד, — העסיקו את מ׳ כבר בעבר, אך כאן הם זנו להרחבר, 
יתרד,. — "ד,חולה המדומד," הוא בעיקרו סאטירה על הרו¬ 
פאים והרפואד,. גם גיבורי■ של מחזר, זר, מוכר, שגעון: שגעון 
המחלה והרופאים. 

בעבר נהגד, הביקורת להדגיש את חשיבותו של מ׳ 


כסופר, בעוד שמבקרים מודרניים עומדים יותר דותר על 
ערכו כשחקן קומדיות, נאיש-תיאטרון. מן הראר לציין, מבלי 
לנקוט עמדד, לכאן או לכאן, מספר עובדות יסודיות: ברא¬ 
שונה, חיה מ׳ שחקן וזמן קצר לאחר-מכן נעשה מנהל-לד,קה 1 
בכתיבת-מחזות התחיל בתקופה מאוחרת-יחסית של חייו 
ואחת הסיבות המכריעות לכך היה רצונו לספק ללהקתו 
רפרטואר שימצא חן בעיני קחל-ד,צופים. "מחזות נכתבים 
'אן■ ורק על־מנת שיהיו מוצגים על הבימה״ — מעיד הוא 
עצמו. בשבילו, הצלחת מחזותיו היתד, כרוכד, בהצלחת 
להקתו, ולד׳יפך. ואם נזכור, כי מחזאים במאות השנים שאח¬ 
ריו לא ידעו מאומד, על-אודות אמנות התיאטרון והיו תלויים 
במומחים בבימוי מחזותיד,ם, נוכל להעריך נכונד, את ייחודו 
של מ׳ בתולדות התיאטרון הצרפתי. נמנד,ל-לד,קה, היד, 
אחראי לעיצוב, לבימוי, לחזרות, לתפאורד״ וכמובן — למי¬ 
מון, שהיה תלוי בחסדיהם הבלתי-יציבים של מממנים למי¬ 
ניהם. למזלו. נהנה מ׳ נמעט בקביעות מחסדו של המלך! 
ואולם, חסד זה חייב אותו להתחשב ברעיונותיו הד,פנפנניים 
של המלך ור,גביל אותו לפעמים בחופש פעילותו. 

מ׳ שחקו-ד,קומדיד, נתקבל בתשואות ע״י בני-זמנו. 
אעפ״י שלא גרס את הדיקציה המוטעמת המקובלת ולא נהג 
לפיה. גישתו זו יכולה אולי לשמש הסבר לכך, שמשחקו 
הטראגי המאופק לא מצא חן בעיני הקהל. משחקו הקומי 
של מ׳ הצטיין בטבעיות ובהבעה. ממורו ד,ראשון, סקארא־ 
פוש (^ 11 ^ 1 ^ 0 ״זב• 1 ג^ 5 ) האיטלקי, למד סוג משחק באמצעות 
מימיקה ובו חולל נפלאות. "ד,נל דיבר בו", מעיד עליו 
אחד מבני־דורו. הוא ידע לנצל למטרות קומיות אפילו 
את השיעול ואת ד,שיד,וק שהציקו לו בשנות חייו המאו¬ 
חרות. 

מ׳ חיבר את מחזותיו לעתים קרובות תחת לחץ ובחיפזון. 
כתיבתו חסרר, לפעמים ליטוש כלשהו! מצויים בר, חזרות, 
גיבובים מיותרים, סתירות, מטאפורות נוגדות. אולם במר,לד 
ההצגה לא זו בלבד שליקויים אלה נעלמים, אלא לעתים 
קרובות הם הם המוסיפים כוח וחיים לגיבורים, לד,תנהגותם 
ולרעיונות שהם מביעים. 

תיאורי-ד,אופי מד,ווים את נקודת־ד,כובד בחיאטרונו של 
מ׳ ומקור להשראתו. מ׳ לא נהג אמנם מעולם להאריך 
בהקדמות ובגילויי-דעת, אך את השקפותיו על המטרות של 
מחבר-הקומדיות ועל האמצעים אשר בד,ם הוא משיג מטרות 
אלה, הבהיר בצורר, בתרה למדי. מחבר־ד,קומדיות חייב 
"לתת דיוקנאות של טיפוסים בני־דורו, באופן שניתן יד,יה 
לזחותם... נדי לעורר צחוקם של בני-אדם הגונים", ני 
״חוק-הברזל הוא: גרימת הנאה". שומד, על מחבר-ד,קומדיה 
להבחין ביטודות המתאימים לסאטירד,. דעתו של מ׳ בנדון 
ברורר, ומפורשת: "כל שקר, התחפשות, רמאות, העמדת־ 
פנים, כל גילוי חיצוני השונה מן המציאות המסתתרת 
תחתיו — מגוחך הוא... מהותו של המגוחך הוא חוסר האר- 
מוניה". הרוקזם הקומי מופק איפוא מן ההתנגשות בין טבעו 
האמיתי של האדם ובין התנהגותו כלפי חוץ, בין עיקרון 
ומעשה, אמת ומדאית־עין, תבונה ופדאנטיות. 

שאלה חשובר, בתיאטרונו של מ׳,' שעוררד, דנוחים ד,רבד, 
ושהמחבר מעולם לא ד,בר,ירד, כראוי: האם יש מוסר-השכל 
בקומדיות שלוז האם הוא מציג פילוסופיית-חיים כלשהי, 
שאפשר לראותד, כשלוי שאלה יסודית זו העלתה בצורות 
שונות ולגבי כל מחזותיו הגדולים של ם'. כך, לדוגמה, 



445 


מוליד — מולן, האמן מ־ 


446 


קיימת מחלוקת מאז ומתמיד ביחס ל״שונא־הבריות׳־: האם 
מ׳ מזדהה עם אלמסט, הגיבור שלגביו האמת אינה ניתנת 
לפשרה ושמעדיף לחיות את חייו מחוץ לחברה מאשר להנגע 
לדרישותיה! או שמא מזדהה הוא עם פילג ט, המחון, הסובלן 
והנבון, שזה מבבר למד להשלים עם אי־הצדק והשחיתות 
הטבועים בחברת בני־האדם. ובדבר השקפותיו של ם׳ על 
נישואים, חינוך נשים, יחסי משפחה, דח — נושאים המהווים 
מעין תשתית פילוסופית לרבים פמחזותיו הטובים ביותר — 
היה מקובל לראות בו מליץ־יושר לתבונה, למתינות, לשכל 
הישר ולטבעיות. מנאן, שהיה גם מגינן של המסורת הבור¬ 
גנית הסובה, של המשפחה. של דת "אנושית" חפשית 
מקנאות. עפ״י גידפה זו מ׳ פסל כל גילוי של קיצוניות 
שעשוי היה לערער את שיווי־המשקל החברתי! ולפיכך כל 
הקומדיות שלו ניתנות לפירוש אחיד וכולל: כמעט בכולן, 
גיבור אחד הנוקט גישה הגיונית וסבירה לחיים, בוחר 
ב״שביל־ד,זהב", והוא, כמובן, דוברו של המחבר. 

ואולם, פירוש זה כללי ופשוט מדי ואינו ניתן להוכחד" 
בעוד שמי הבהיר היטב כי כוונתו היא לד,צחיק ע״י תיאור 
זרויותיר,ם של בני־ד,אדם, לא רמז מעולם לכך, שרצונו להיות 
מוכיח ומטיף — מעל בימת תיאטרונו — על בעיות השעה 
ובעיות כלליות. יתר על כן, אספקטים רבים נשארים מעור¬ 
פלים : ארנולף מגוחך אמנם, פאתטי ומעורר שאט-נפש לסי¬ 
רוגין, אך רבים מדבריו דברי-טעם הם! לעומת־זאת, אין 
לקבל לעתים אלא תוך הסתייגות את דברי ידידו כריזאלד, 
"איש השכל הישר". גם דון ז׳ואן איננו טיפוס שלילי לחלר 
טין. ויכוח רציני ביותר עורר ״טארטיף״: מבקרים מודרניים 
רבים מסרבים לראות בו את דיוקנו של המתחסד' בדת, 
טענתם היא — כטענת המחנה הדתי בזמנו של המחבר — 
שכוונתו של מ׳ היתה לד,לעיג את הדח בכלל. לפי ראיה זו, 
אין טארטיף צבוע לאמיתו של דבר, אין הוא משחק תפקיד: 
אכן הוא התפקיד וד,מםכח. 

הנושאים הרציניים שם׳ בחר בד,ם השרו לא פעם שמץ 
של תוגר. ומרירות על הקומדיות שלו. בני-דודו תיארו אותו 
עצמו כ״חולם מלאנכולי", כ״ליצן רציני מדי", כשחיוך על 
שפתיו ודוק של ערפל על פניו. ולמרות זאת, הוא מבדח 
ואין לעמוד בפני קסמו. 

נסיון ראשון לתרגם מחזה של מ׳ לעברית נעשה ע״י 
נחמן רוונקדאנץ בתרגומו המליצי "תרתיף או הצבוע" 
(תרס״א), במסגרת מלחמת הד,שבלד, כנגד "מורדי האור". 
בתקופה שלפני מלד,״ע 1 הציגו את מחזותיו להקות-חובבים 
שונות, בעיקר בירושלים, שנזקקו לתרגומם ולעיבודם של 
דוד ילין ושל מ. אזרחי-קריצ׳בסקי. הצגת מ׳ הראשונה 
בתיאטרת מקצועי נערכה בארץ ב 1926 ע״י "התיאטרון 
האמגותי הארץ-ישראלי". שהציג את "החולד. המדומה". 
מכאן ואילך נכבש התיאטרון העברי יותר רותר למחזותיו 
של מ׳, 

תירגומים חדשים לעברית של מחזותיו: "החולה בעיניו", 
בתרגומו של ש. טשרניחובסקי (בתוך כתביו), תרצ״בו 
"בית־ספר לנשים", בתרגומה של ל. גולדברג, חשכ״ח "קו¬ 
מדיות", 3 ברכים, בתרגומו של נ. אלתרמן(בצירוף הערות- 
הסבר מאת מ. דורמן), תשפ״ז. 

וע״ע דון חואן! דרמה, עמ׳ 186/7 ! קומדיד,. 

0 ■ דורסן, מ' 1 לדמות! ויצירת!, תשט״ז!-״ 70 ! 11 , 1,110113111 .ס 

; 1923 ,!* 06 ? ^ 66 5 ^ 1 <. 111 ; 1922 


141., 1^1 1^16$ 66 1925; ?. ?. 5 מ - 66 ח 0 ז 111 ב . 

0^ 3{1(6%63, 1942; 

101 1952 , 111 , €€16 *! 014 ב 1 66 €ז ; 

11. 613> ז 6 ז 110 :> 8 .[ ; 1954 66 16 זד 40141 {' 1 ,׳ , 

1>60 ״ 0$ ^■ . 16 נת 10 ת 51 ; 1959 , 6 )ת 0 ז^ 41 *) 6 ו'^ 6 וו 7101 ז 

־־)!// 411416 ז 6 < 0% 14116 ./ 1 [ , 1 ^טג^זג 11 ^ 1 ט^ .[ ; 1959 ,עוק#וק־/>ן/ 
611016, 1963; 11. 1965 , 6 * 1 ^ 1 } 6101 601146616 10 6$ . 16 ,ז€עט 0 ן ; 

0, ^0 16 664 1661466 [ ,ם 11€ ) 0 ^ח x161 61 661 606141116111! 614 

16101*1! 6 1966. 

מ. ג. 

מוליתיים (:) 33 ) ¥11111 ), משפחת דגי־גרם מסדרת הדקר־ 
אים (דמויי-אוקונוס [)!־!מז&״ז*?]), הנפמים 
בימים הטרופיים וד,ממוזגים. גדלם בד״כ עד כ 30 ס״מ, אך 
יש המגיעים עד ל 2 מ׳. מסימני המשפחד,: שתי ציציות- 
מישוש (בינים) היוצאות מהסנטר! 2 סנפירי־גב, הראשון 
קוצני! ם 3 פיר-ד,זנב ממוזלג. הם" הם דגים מוארכים, החרטום 
קהד" הראש בגודל בינוני, העינים בינוניות ונמצאות במקום 
גבוד, בראש, הפה קטן, תחתי. השיניים קטנות וקטיפניות! 
הן נמצאות על 2 הלסתות או על אחת בלבד או גם בחיך. 
צבעם מגוון; אדום או צהוב! עם פסים או עם נקודות. 
רבים מהם מחליפים את צבעם (ע״ע דג, דגים, עמ' 910 ) 
תוך דקות ספורות (למשל, האופונון, 1 ״ לד,לן). הם" חיים 
בקרבת החוף, עפי״ר על קרקעית החול — הם דגים נריטיים. 
מזונם: דגים קטנים וחסרי־חוליות (תולעים, סרטנים, רכי¬ 
כות וכיו״ב), שאותם הם מוצאים בעזרת ציציות-ד,מישוש. 
עונת ההטלה — מאי־יוני, וד,ם ממילים קרוב מאד לחוף. 
הביצים והלרוות צפות! צבע הלרוות כחול חזק, ובבגרות 
הוא נעלם. 'ד,מ" חופסים מקום חשוב בדיג, בשל בשרם 
הטעים למאכל. 

בחופי הארץ מצדים 4 סוגים של מ״:( 1 ) מולית( ¥1111115 ), 
בעלת שיניים בלסת התחתונה בלבד. בחוף הים־ר,תיכון מצו¬ 
יים ממנד, 2 מינים: מ׳ אדומד, (בערבית: שלמן אבךד,ים 
[ 115 ] 3 נ 311 כ 1 .¥]), שהיחד, בין הדגים האהובים ביותר על 
היוונים וו־ורומאים, בגלל בשרד, הטוב (ור׳ תמ׳ צבעונית 
בערד דג, דגים, מול ד,עמ׳ 903 — 904 , בימין, מם׳ 5 ). ומ׳-פסים 
( 5 טז 15 טו 11 זט 5 .¥). ( 2 ) אופון ( 8 ט £11€ נ 1 ; 1 ), הנושא שיניים 
בשחי הלסתות ובחיך! כולל 3 מינים, שעברו ליס־התיכון 
מים־סוף דרך תעלת-סואץ, התפשטותם של בני הסוג הזד, 
גדולה והם תופסים חלק ניכר בדיג.( 3 ) אופונון(- 6 קט 1 )ט 86 ? 
065 .״), החסר שיניים בחיך! מסוג זד, מצויים בארץ 4 מינים, 
בולם באילת. ( 4 ) מוליתן ( 11011£1173 ) 1 ס ¥1111 ), הנפוץ באד 
קיאנוס השקט וד,הודי!'מצוי גם באילת. 

ע. שי. 

מולכה ??זלמה, ע״ע מלכו, שלמה. 

מולן,האמן מ¬¬ אמ 11 גן 10 \ €!) — (פעל בסוף 

המאה ה 15 ), כינויו של צייר צרפתי אלמוני. מ' 

צייר את אחת פיצירות-ד,מופת של התקופה בארצו — טריפ־ 
טיכון הבתולה בתפארתד, ובני משפחת פייר 11 . דוכם בורבון, 
שבקאתדראלה במולן. חוקרים מוקדמים ייחסו את היצידד. 
לאמנים איטלקים (גירלנדיו, ע״ע) ופלאמים (ד,וגו ון דר 
גוס, ע״ע)! רק במאד, ה 20 התחילו לייחסה לאמן צרפתי וגם 
כאן רבו הניחושים. אכן. סיגנונן של כתריסר היצירות המיו¬ 
חסות למ׳ מושפע בעיקר מהוגו ון דר גום, אך הוא פשוט, 
שלו ומאוזן יותר — כפי הנראד" עקב ההשפעה האיטלקית- 
הצרפתית הממוזגת הניכרת בו. יצירותיו כוללות נושאים 
דתיים ("לידת ישו", במוזיאון של אוטן [סטזט^;)! "ד,בתולה 




447 


מולן, האמן מ- — מולצ׳ר, זזנם 


448 



האסז ממזלז: הקאררינא? וןארל ?ביח בורבוז 


והילד", בריסל), דיוקנים של בני משפחות המלוכה והאצולה 
("הקארדינאל לבית בורבון", מינכן). 

ז* €01 10 0 

, 3 דס 15 יג> 1111161 ^ 1 ^ 1946 ,. 14 ) 4 !^ 1 

1^6, 1480-1530, 14(4x76 / מ>׳ן 0 /ג מיו/ 19 46 

46 691* 16 ^<4x76 ט* 01 ה * 1 ( 1 ,ע 11 ו 1 זש 5£ . 011 ; 1961 ,. 14 46 

. 1963 ,( 2-15 . 107 .סא . 011 * 1 > ./ג 

מולנר, פחץ- סמ^זש? : 011131 ־ 4 ^ — ( 1878 , בודאפשט — 
1952 , ניו־יורק), מחזאי ומספר הונגארי יהודי, מ׳ 

היה בנו של רופא ולמד משפטים באוניברסיטות של בודא' 
פשט ודנווה, אולם כבר מ 1896 עסק בעתונאות. ב 1940 עבר 
לאה״ב. — פרסומו הבינלאומי מבוסם על מחזותיו. מ׳ היה 
טכנאי גדול של אמנות הבימוי. הוא השכיל למזג סממנים 
תיאטראליים עם דמיון יוצר, לעטרם ברעיונות פופולאריים 
ולבססם על יסודות אנושיים: הבנה לזולת, חמלה, סליחה, 
וכדומה. הוא הניח בארצו יסוד לסוג המכונה "מחזות פעלו¬ 
לים" ( €£6:015 0£ שסימניהם — פרובלמאטיקה 

רדודה, סצבי־מתח, דו-שיח תוסס ושוטף בלשון הומוריסטית 
קלה וריתמית. החשובים שבמחזותיו הרבים: 408 ז 0 , 7 \ 
(״השטן״), 1907 — נוסח מודרני של פאוסט! 1.111001 ("לי־ 
ליום״), 1909 — תערובת ייפה של מציאות ודמיון (הוצג 
ב״אד,ל״, 1935 , וב״הבימה״, 1953 )! 01310111 08 ז 6 ׳\ 
(״ד,טחנד, האדומה״), 1923 ! 30 ל׳ €15 :ו 1138 3 !!מג! ("משתק 
בארמון״), 1926 ! ££31010013 , 1932 , שהוצג לראשונה ע״י 
ךינד,רט (ע״ע) בברלין עם הקומיקן היד,ודי הנודע פלנברג 
(ע״ע)! 001113 ( 1937 ) — מחזה אקטואלי, שעניינו חיי' הני¬ 
שואים והבעיות הכרוכות בהם. 

סיפוריו הקצרים של מ' מצטיינים בחריפות ההומור 
והסאטירה. הרומאנים שלו, כמו מחזותיו, כתובים לרוב על 
רקע העיר בודאפשט! בולטת בהם יכלתו של מ־ לראות את 


בעיות האדם מבעד לחזית המבריקה של חיי-חחברה. הידוע 
שברומאנים שלו הוא םיפור-ד,נוער; 1 ( £10 1-111€31 ^?("הנע¬ 
רים מרחוב פאל״), 1907 (עברית: ״מחנים״, 2 כרכים, 11940 
החלק השני בשם: "איזהו גבת■"), המעיד על הבנה עמוקה 
בעולמו של הילד. 

הוצאה אנגלית של מחזותיו;. 111 0£ 5 ץ 13 ?, יצאד, לאור 
ב 1927 . מיצירותיו ניתרגמו גם לצרפתית, גרמנית, הולאנדית 
ועת־• ג. ק. גר. 

מולסחוט, ןעק 3 —זז 110 ש 1€8 ס 4 \ 311011 (—( 1822 , ס׳הרטו־ 
חנבוס [הולנד] — 1893 , רומא), רופא ופיסיולוג, 

למד רפואד, וכימיה בהידלברג מפי מורים מפורסמים, ביניד,ם 
גמלין (ע״ע) והנלד, (ע״ע), עסק כשלוש שנים ברפואה 
מעשית בהולנד' ושימש אח״כ מרצד, לכימיה־פיסיולוגית 
בד,ידלברג ( 1841 — 1854 ). בגלל סכםוך עם ממשלת באדן 
עזב את משרתו ועבר לשויץ וכיהן כפרופסור לפיסיולוגיה 
בציריך. ב 1861 נקרא למלא תפקיד זה בטורינו שבאיטליה, 
שם הקים אסכולה בשטח הפיסיולוגיה, הניסויית וד.כימיד, 
הפיסיולוגית. משרתו האחרונה היתד, כפרופסור לפיסיולוגיד, 
באוניברסיטת רומא. 

מחקריו המרובים כוללים שטחים שונים ברפואה ובפיסיר 
לוגיד,: דם, נשימה, מקום היווצרות המרה, השיטות הד,יםטו- 
כימיות (ע״ע היסטולוגיה, עמ׳ 256 ), עצבי הלב ועוד. 

חלק מפירסומיו שייכים לפילוסופיה המדע ולבעיות עיד 
ניות בביולוגיה,. בנושא זה דן ספרו 108 ) 15130£ ^■ 1 ^^ זסם 
1,011008 (מחזור החיים), 1852 , אשר יצא בחמש מהדורות 
וגם תורגם לצרפתית. מ׳ היה מתנגד חריף לוויטאלטם (ע״ע 
חיים, עמ׳ 361 ) וביאר את כל תהליכי החיים על יסוד הכימיה 
והפיסיקה. בזמנו ציינו את רעיונותיו כהשקפת עולם מטריא¬ 
ליסטית. האנציקלופדיה הרוסית הגדולה מסתייגת מהם 
וקוראת להם "ד,מטריאליזם הוולגארי" [המוני]. 

ספרו הגדול 108 > 0 ז 1011 ־ 3101 א ־ 2111 11 ש 01111115 ט 5 זשזת 0 
71010 ז 10 > 0011 נ 01 ו 501 ת 10 \ ("מחקרים על טבע האדם וה¬ 
חיות") יצא, ב 14 בר׳, בשנים 1857 — 1892 . 

,חש 1 >זש,>זז 116 33 ,> .* . 84 : 1894 ,. 1 ג .! 

./ .,/ 4 , , 8 מ״ 4 מ 0 (£ ,מש^ 0/0 מ^ 83 !״״ 7 > מס" שמ!: 7 

741 > . £1112 ,€@ח 1,3 . 4 > .'£ ; 1915 ,( 3308, XX () מ 1 ״נ/ ממס 
.״׳ 1921 , 11 , 1 >!ימ< 11 מ/זמ 1 ע 4 ג 

0311 — 011501101 ^ ££305 — ( 1400 ?— 1467 ). 

פסליוצייר גרמני, מחשובי חאמנים של האסכולד, 
השוואבית במאה ה 15 . יצירותיו העיקריות, בציור הן שני 
מזבחות רב-לוחיים, השונים זד, מזה תכלית שינוי בסיגנונם: 
״מזבח וורצאך״( 7311:31 ז 23€116 זעז 5 \), מורכב משמונה לוחות 
(ד,מרכזי לא שרד), המתארים ארבעה אירועים מחיי מרים 
וארבעד,—אתיסורי ישו( 1437 : מחיאוןברלין) 1 ו,שני,ד,נמצא 
עתה בארמון עיריית שטרצינג (איט׳; ויפיטנו [ 000 ) 17151 ], 
בדרום טירול האיטלקית), הוזמן( 1456 ) ובוצע( 1458 ) בשביל' 
כנסיית האם הקדושה בעיר זו והוא בעל מחזור נושאים דומה 
לקודמו. בעוד שהמזבח הראשון — החשוב יותר — מצוייר 
בסיגנון המוצק וד,דחום האפייני לציור השוואבי, מצטיין 
המזבח של שטרצינג בדמויות דקות ומוארכות יותר, בסיגנון 
קל יותר ובהשפעה בולטת של הציורים הפלאמיים מאמצע 
המאה ה 15 . מ׳ יצר יצירות רבות של פיסול דתי, רובן 
באולם ([ 103 ( 1 ], גרמניד,)! בין היתר. ביצע את העיטור 
הפיסולי בעץ למזבח של כנסיית שטרצינג (שם). סיגנונו 





449 


מולצ׳ד, הנס — מולקולה 


450 


כפסל עקבי יותר׳ מעורן יותר ומייצג את תסיגנון הגותי 
המאוחר. 

; 205 ^ ; 270 ,:נ 0 ^ 0 )^ 5€ ,^{ ; 1929 .) 1 

; 1955 .^ 011010 ׳!^€ ■{ 0 ה 1 ס 1 מ* ^;*מ^ח 

. 1968 ,. 14 . 11 , 8 (}נ}!־ 1 ז 

מולקולה (מלאם׳ 5 ^ 101 ^ 1 — מסת, גוש־חומר ! מכאן צורת־ 
ההקסנת 1001113 סבת), ממושגי־היסוד של תורת מבנה 
החומר; בפיסיקה — היחידה תחמרית הקטנה ביותר של 
חומר מסויים, הקיימת בפני עצמה כנושאת אנרגיה בתהלי¬ 
כים וגלגולים בתרמודינמיקה (ע״ע); בכימיה — היחידה 
הסמרית הקטנה ביותר המופיעה כנושאת התכונות הכימיות 
של חומר מסויים. המושג הפיסיקאלי והמושג הכימי של המ׳ 
חופפים בדרך-כלל (אולם ד להלן, עמ׳ 450 ). 

מתחילה לא היה מושג הם׳ מוגדר אלא לגבי ג א ז י ם. 
ההנחה׳ שנפהים שודם של גאזים שונים מכילים (בתנאים 
שווים) אוחו מספר של חלקיקים נפרדים׳ הובעה כהיפותזה 
ע״י א.אווגדרו(ע״ע) ב 1811 . היא שימשה הסבר לחוק יחסי־ 
הנפחים הפשוטים והשלמים׳ שעל־פיו מתבצעות ראקציוח 
כימיות בין המרים גאזיים. מד׳יפותזה זו נתהייבה המסקנה 
שהחלקיקים הקטנים ביותר׳ הקיימים בצורה הפשית׳ של 
יסודות כימיים גאזיים מסויימים אינם אטומים, אלא 
מולקולות המורכבות ממספר אטומים, בדרך-כלל 2 . 
מסקינד. זו נראתה סותרת את תורתו של דולטון(ע״ע) בצורתר, 
המקורית׳ שבר. נקבע האטום (ע״ע) בחלקיק הקטן ביותר 
של כל יסוד. בשעתו התקשו רוב הכימאים בר׳בנת היחסים 
שבין האטומים הבלתי־מחחלקים של דולטון ובין המ" המת¬ 
חלקות של אווגאדרו, וזמן־מר, שררו מבוכה וערבוביה בשי¬ 
מוש בשני המונחים הללו, עד שהועמדו הדברים על בורים 
(בעיקר בידי קניזרו [ע״ע] ב 1858 ). 

המ׳ מורכבת מאטומים הקשורים ביניהם קשרים 
כימיים (ע״ע כימיה: הקשר הכימי). המ׳ מוגדרת בטיב 
האטומים המרכיבים אותה, במספרם וביחסיהם הדודדיים 
במובן טופוגראפי ובמובן אנרגטי! לפיכד ניחן להבחין 
במבנה המולקולארי''(ר.םטרוקטורה) שלוש 
בחינות: קונסטיטוציה! קונפיגוראציה! קונ- 
פורמאציה (ע״ע כימיה). הבהרת המיבנה המולקולארי 
היא עיקרר. של הכימיה ה א נ א ל י ט י ת. הם" הן המג¬ 
דירות את מר׳וחו של החומר! כשכולן שוות—הרי זה ה ו מ ר 
אחיד מטויים׳ וכשיש ביניהן שונות זו מזו — הרי זר. 
תערובת של המרים. אין ביו יסוד לתרכובת אלא 
שד.מ" של יסוד בנויות מאטומים של יסוד זד. בלבד, ואילו 
מולקולות של תרכובות — מאטומים של יסודות שונים. 
מאחר שזר,ותו של הופר נקבעת לא רק לפי טיב האטומים 
שמהם הוא מורכב אלא לפי המבנה המולקולארי — 
נמצא הסבר לתופעות האלוטרופיה (ע״ע) והאיזו־ 
מריה (ע״ע). — להלכה אין מושג הס׳ מותנה בטיב הקשר 
הכימי שבין האטומים — אם קו-ואלנטי׳ אלקטרו-ואלנטי 
וכד׳! למעשה עשויות להתעורר בעיות שונות'בהגדרתיהפ׳ 
מבחינת הקשרים השונים הללו (ר׳ להלן). 

משמעות המ׳ כיחידת-ההומר בולטת באותם מקרים, 
שבד,ם היחסים בין האטומים במ׳ אחת הדוקים בד,רבה מן 
היחסים בין האטומים (או בין קבוצות-אטומים) השייכים 
למ" שונות. במקרים אלד, זד,ותו של החומר קיימת-ועומדח 
בכל אותם גלגולים אנרגטיים — כגון שינויי טמפרטורת, 


ולחץ׳ הגורמים לשינויי מצב-ר,צבירה —׳ שאינם מנתקים 
קשרים בידאטומיים פנים-םולקולאריים ואינם מחדשים 
קשרים בין־אטומיים׳ אע״פ שחלים שינויים ביחסים הבין- 
מולקולאריים. בגאזים האנרגיד, של הקשרים הכימיים 
הפנים-מולק!זלאריים גדולר, בד׳רבר, מן האנרגיות הבין- 
מולקולאריות (כוחות ואן ןר ואלס [ע״ע גז, עם׳ 545 ]), 
וד׳מרחקים בין האטומים בתוך ד,מ׳ — שד,ם מסדר-ד׳גודל 
של 1,4 — קטנים בהרבד, מן המרחקים בין המ" (פרט 
לתנאי-להץ גבוד׳ים ביותר). בגאזים הם" קיימות כיחידות 
נפרדות זו מזו, שכל אחת מד,ן נעה תנועה חפשית בהתאם 
לאנרגיה, הקינטית שלה (תנועה חפשית ממש בגאזים אין- 
אליים. ומוגבלת קצת—ע״י כוחות ואן דר ואלם—בגאזים 
ממשיים). על המבנה המולקולארי הזה מושתתת ה ת א ו ר י ה 
הקינטית של הגאזים (ע״ע גז, עמ׳ 46 ^ 549 ). 

ביסודות הגאזיים המצויים׳ כגון מימן׳ חמצן׳ חנקן, ההא- 
לוגנים, המ״ הן דדאטומיות — 142 ׳ ־ 0 ׳ 2 א׳ 012 וכף. 
דוגמה של מ׳ חלת-אטומית הוא האוזון (ע״ע) 03 . הגזים 
האצילים (ע״ע) קיימים באטומים בודדים בצורה ספשית. 
שכל אהד מהם הוא היחידד. הקינטית של הגאז׳ ז״א — המ׳ 
שלו. כמו-כן אין המושג הקינטי של המ׳ מותנה בתקינותד, 
או אי־תקינותה של עטיפת-ד׳אלקטרונים של אטום או של 
קבוצת-אטומים מבחינת שלמותה או מבחינת תיאומה למטען 
הגרעין או הגרעינים! לשון אחר: גם יונים (ע״ע) ורדיקלים 
וזפשיים (ע״ע) עשרים להופיע כיחידות קינטיות של החומר 
(בתנאים המאפשרים את קיומם ההפשי).'נמצא, שהמושג 
הפיסיקאלי של המ׳ רהב מן המושג הכימי: הוא כולל, נוסך 
על מ" במובן המצומצם, גם אטומים בודדים, יונים וראדי- 
קאלים. 

למשל: במובן הכימי — 1 הוא מולקולה, 11 הם יונים, 

ז 11 ראדיקאלים! ואילו במובן הפיסיקאלי כולם שווים מבחי¬ 
נת אפשרות-הופעתם כיחידות קינטיוח בתנאים מסויימים 
( 111 קיימים בצורה חפשית בטמפרטורות גבור׳ות או בתנאי 
הדילול הרב של הגאז בהלל הקוסמי). 

ו. מ— ^ - " הים 

• 1 . ״א 1 *§-״] •וגי פימן וזוידרונסיל 
זוו, 11 ■ • 9-0 אסוכ־ס-מ •יאייקוויו-הת־יומיל 

התמוססות חומר בממס אינה אלא היפרדותו למ״ — 
לחלקיקים הנעים תנועד, חפשית בתפיסה, בדומה לתנועות 
מ״-גאז במרחב, בהמרים מסיסים הומאופולאריים, שבד׳ם 
אין החממה גורמת ניתוק הקשרים הקז-ואלנטיים׳ חלקיקים 
אלה מיוצגים ע״י מ״ במשמעות הכימית של המושג! בתמי¬ 
סות של אלקטרוליטים המ" (במשמעות הפיסיקאלית) של 
החומר המומם מיוצגות ע״י יונים — אטומים או קבוצות- 
אטומים מיוננים. 

בנוזלים גדולים הכוחות ד,בין-םולקולאריים ומצטו- 
ספות המ״ יותר מבגאזים, ודבר זה מצמצם — אך אינו 
מבטל — את חופש-ד,תנועה שלהן. המ" מוסיפות לד׳תקיים 
כיחידות קינטיות גם בנוזל׳ ותנועתן מומחשת בתופעת 
תנועת כראון (ע״ע׳ עמ׳ 400/2 ). ביטוי מובד׳ק למבנה 
המולקולארי של נוזלים (נדיפים) הוא התאידותם — ניתוק 
הקשרים הבין-מולקולאריים ללא שינוי מבנה המ" עצמו׳ 
כשם שעיבוי גאז לנוזל אינו אלא הידוק היחסים בין ד,מ" 
שלא השתנו. 




451 


מולקולה 


452 


ב מ ו צ ק י ם מסתבך מושג ד,מ'; כאן בטל מושג יחידת 
התנועה הקינטית החפשיח, ולבאורד, לא ניתן לחגדיר את 
המ' אלא מבחינת פרטי המבנה הגאומטרי של השריג הגבי־ 
שי והטופוגראפיה של סידור האטומים בשריג (ע״ע גביש, 
עט' 233 — 235 ) — הכל לפי טיב הקשרים הכימיים. בגבישי 
יסודות מתכתיים לא ניתן להבחין בין קבוצות־אטומים 
הראויות להיקרא מ״, והגביש כולו הוא 0 ' אחת גדולה! 
והוא-הדין בגבישים הומאופולאריים של יסודות אלמתכתיים 
מסויימים, כגון גבישי היהלום של הפחמן, אולם וזמרים אלה 
מופיעים בצורה מולקולארית מובהקת במצבם "הגאזי (אם 
הם נדיפים) או בתמיסותיהם. הגפרית למשל, היא , 8 בגבישי 
^ 8 ו, 8 וכן באדיה עד הטמפרטורה של כ ״ 500 , ואילו 85 , 
82,82 ו 8 — בטמפרטורות גבוהות יותר. — בחמרים הונד 
אופולאריים אנאורגאניים אחדים ניכר המיבנה המולקולארי 
כבר כגביש — כגון ביוד, ששריג גבישיו בנוי מזוגות־ 
אטומים, כשהמרחק בין בני-הווג הוא ^ 2.70 , ואילו המרחקים 
בין הזוגות — לפחות ל/ 3.54 . טיפוס זד, של ג ב י ש י ם מ ו־ 
לקול ארי ם אפייני לרוב התרכובוח האורגאניות ההום־ 
אופולאריות; למשל, את שריגי גבישי הגלוקוזה או השתנן 
מרכיבות קבוצות־קבוצות של אטומים — , 0111120 או 
2 ( 1112 'ז) 00 , בהתאמה, וד,יחםים בין האטומים בכל קבוצה 
אינם — מבחינה טופוגראפית ואנרגטית — כיחסים בין 
הקבוצות! בד,מםח הגלוקוזה או השתנן במים כל קבוצה 
מופיעד, בתמיסה כמ׳ חפשית. 

מסובכת ביותר היא בעיית המ' לגבי תרכובות יוניות, 
כגון מלח־הבשול (ע״ע). נהוג לראות חומר זה כמיוצג ע״י 
ד,מ' 1€1 !וי 1 ! אולם בגבישי המלח — הבנויים מיוני 
ו־ 01 — אין סימן למציאותן של קבוצות אלו, שהרי בהם 
לל יון־*ג 1 י 1 מתייחס בשווד, לכל 6 יוני״־ס המקיפים אותו, 
שכל אחד מהם שוב נמצא ביחסים שווים לכל 6 יוני־־גא 
שמסביבו, ולפיכך הגביש כולו נראה כמ' אחת, , 01 ״ 13 י 1 
(!!— מספר גדול מאד), אף בתמיסת המלח במים אין למצוא 
קבוצות 130 < אלא יונים נפרדים חפשיים, יגא ו ־ 01 . 
לעומת־זה קיים המבנד, המולקולארי באדי מלת־הבישול 
(בטמפרטורה של ■ 1400 ), המורכבים בפועל מיחידות 
1301 <. — התכת מוצק או הקפאת נוזל, בדומה לאידוי נוזל 
או עיבוי גאז, הן תופעות של שינוי חיחסים הבין־מולקולא־ 
ריים תוך קיום המ" ב*ינן. 

כשם שקשרים כימיים (במובן הקלאסי של המונח) מצ¬ 
רפים יחד אטומים למ", אף ם" עשויות לד,תקשר ביניד,ן לבין 
עצמן למערכות מסדר גבוה יותר. גורמי התקשרות בין־ 
מולקולארית הם קשרי־מימן (ע״ע כימיה; הקשר הכימי), 
משיכה אלקטרוסטאטית וכוחות ואן דר ואלם. רוגמה בולטת 
לפעולתם של הראשונים אפילו בתרכדבות פשוטות ניתנת 
ע״י המים (ע״ע) — שרק אדיחם חם חט״ 1120 , ואילו 
בנוזל מספר של ם״ כאלו מצטרפות יחד למערך ״( 1120 ), 
שהוא היחידד, הקינטית של המים. הדזמצות חנוק־ 
לאיות (ע״ע) הן י מ" כפולות, ששני מרכיביד,ן מצו־ 
מדים זה לזה בקשרי־מימן. מ" פולאריות במובן האלק־ 
טרוסטאטי עשויות להסתפח ליונים תוך יצירת קומפלכסים, 
כגון "[ 4 ( 1120 )ט 0 ] או "[,(נ 11 ז<)ט 0 ]. כוחות ואן דר 
ואלם, שהם גדלים חיבוריים, עשויים להגיע במ" גדולות 
לערכים מסדר־הגודל של קשרים כימיים קו־ואלנטיים! 
במקרד, זד, מצטרפות ד,מ" לצבירים המהווים המרים שאינם 


ניתנים לאידוי בעינם, מאחר שד,אנרגיה הנדרשת להפריד 
בין חמ" אינה נופלת מזו המנתקת את הקשרים הבין־אטומיים 
בתוך הם" עצמן. למשל: האנרגיה של הקשר הקו־ואלנטי 
0 — 0 היא כ 031 ז 1 80 למול (ר' להלן), וכוח ואן דר ואלם 
הוא מסדר־הגודל של 115031 לכל פחמן במ׳! נמצא, ששום 
תרכובת אורגאנית אינה נדיפה, אם יש במ׳ שלד, שרשרת 
של 80 אטומי־ס או יותר מזה. 

הגודל והמשקל של הם", המול, מ" החרכובות 
הכימיות השונות רב־גוניות ביותר מבחינת ממדיהן — מד,ן 
חד־אטומיות או דו־אטומיוח, ומהן רב־אטומיוח, עד למבנים 
מאלפים, מרבבות ואף ממאות־אלפים של אטומים. ד,מ" של 
רובם של ד,חמרים שבד,ם מטפלת הכימיד, קטרם הוא מסדר־ 
הגודל •־ 10 —״־ 10 ס״ם 10 — 1 ) ומשקלם י^־ 10 —״=־ 10 גי. 
״ד, מ ש ק ל ה מ ו ל ק ו ל א ר י״ — בדומה למשקל האטומי 
(ע״ע) — הוא גודל־של־יחם: אם הוא נמדד ביחידות של 
המשקל האטומי (לפנים — משקל אטום-ד,מימן, היום — 
,!/י של משקל איזוטופ־ד,פחמן 012 ), נמצא המשקל המול־ 
קולארי שווה לסכום המשקלים האטומיים של מרכיבי ד,מ׳. 
למשל: 1.00797 = 11 , 15.9994 = 0 ! מכאן המשקל המולקר 
לארי של החמצן. 0 — 31.9988 , של המים 11,0 — 18.015 . 
רוב התמרים שבהם מטפלת המעבדה הכימית, ואף רוב סמרי־ 
הטבע המצויים, משקליהם המולקולאריים נמדדים בעשרות, 
במאות או באלפים, אולם חמרי־טבע חשובים, כגון פוליסב־ 
רידים, פרוטאינים וחמצות נוקלאיות, וכן פולימרים סינת¬ 
טיים שונים', הם מאקרומולקולות, המגיעות לערכים 
הגדולים מזר, בכמה םדרי־גודל' — למשקלים מולקולאריים 
של מאות-אלפים ואף מיליונים ולממדים המאפשרים ראיד, 
מיקרוסקופית של מ" בודדות. 

כגרם־מולקולה או מול ( 01016 ) של חומר מוגדרת 
כמותו במספר של גרמים השווד, למשקלו המולקולארי. 
במובן זה מול-חמצן הוא 31.9988 ג', מול-מים — 18.015 ג׳ 
וכר. השימוש בערכי-מול מביא הקלה ופישוט בחישובים 
סטכיומטריים ובכימיה אנאליטית. מול של כ ל חומר מוגדר 
מכיל אותו מספר של מולקולות — מספר־אווגאדרו או 
מספר־לושמיט: •= 6.025x10 , ומשקלה-בפועל של מ׳ של 
הומר זה מתקבל מחלוקת המול במספר זה! מחוק־אווגאדרו 
(ד לעיל, עט' 449 ) מתחייב שבתנאים שווים תופס מול 
של כל גאז אותו נפח — שהוא (בתנאים סטנדרטיים של 
הטמפרטורד, והלחץ) 22.41 ליטר (ע״ע אווגדרו! גז, עם׳ 
546 ). 

קביעת המשקל המולקולארי היא מן המשימות החשובות 
של האנאליזה הכימית, כאחד האלמנטים היסודיים של הכרת 
המבנה המולקולארי. לקביעה זו פיתחה הכימיה הפיסיקא־ 
לית שיטות שונות. בתמרים נדיפים ניתן לחשב את המשקל 
המולקולארי מן התפוסד, הנפחית של אדי כמות מסויימת 
של החומר. בתמיסה ניתן לחשב את המשקל המולקולארי 
של החומר המומס על-םמך הלחץ האוסמוטי והתופעות הנר 
בעות ממנו, כגון הנמכת נקודת-הקפאון והעלאת נקודת- 
הרתיחד, (ע״ע אוסמוזה). שיטות אלו אין כוחן יפה לגבי 
תמרים מאקרומולקולאריים, שהם אינם נדיפים ולתמיסותיהם 
אין לחץ אוסמוטי' הניתן למדידד,. בחמדים אלד, נקבע המשקל 
המולקולארי ע״י מדידות הצמיגות של תמיםותיד,ם או — 
בעיקר — מהירות שקיעת חלקיקיהם מתםיםותיד,ם בשדה- 
גראוויטאציה חזק (ז״א — באולטרא־צנטריפוגאציח). שיטה 



453 


מולקולה — מומזן, תאודור 


454 


חדישה לקביעת המשקל המולקולארי ד.יא הספקטרוגרפיה־ 
של־המסות (ע״ע אסטון, פ. ו.). 

ביבל׳: ע״ע גז! כימיה! תרמודינמיקה. 

י. ל. 

מום, ויליט סמך 5 ט" ע״ע מוהם׳ ויל;ם סמךמט. 

מומבסה ( 53 ב( 1 מ 101 \), הנמל הראשי של קניה בחוף האו¬ 
קיאנוס ההודי. נססס, 180 תוש'( 11962 ביניהם כ 24,000 
הודים 13.0001 ערבים). עיקרה של העיר שוכן על אי־אלמו־ 
גים, הנמצא בתוך מפרץ קטן ומחובר לחוף בגשר ובשחי 
סוללות. הנמל העתיק נמצא בחוף המזרחי ומשמש היום 
לסירות חופים ודיג ואילו נמל מודרני, עמוק־מים, הוקם 
בקילינדיני שבחוף המערבי. הכניסה לנמל היא דרך תעלה 
עמוקת־מים המאפשרת מעבר לאניה אחת בלבד. 9 מעגני־ 
מים עמוקים הוקמו בצפון־מערב האי ו 4 מעגנים ליד קיפוו 
ביבשה, היצוא העיקרי: קפה, סיבים, תה, כותנה. ב 1968 
עברו בנמל כ 1,100 אניות — כ 2 מיליון טון מטענים. מס״ב 
מקשרת בין מ׳ ואפריקה המזרחית. במ׳ מרכז-עסקים מודר¬ 
ני, שוק לתוצרת החקלאית של איזורי הסביבה ומפעלי- 
תעשיה, הבוללים בתי-זיקוק לנפט ובתי-חרושת למזונות 
(משקאות, שמנים), לטכסטיל, למוצרי־אלומיניום ולמלט. 

היסטוריה. מ׳ היתה בבר במאד. ה 11 עיר-מרינד" 
וישבו בד, סוחרים ערבים ופרסים. הפורטוגלים החזיקו בד, 
ב 1505 — 1698 ובנו בד, מצודד,. אח״כ היתד, בידי עומאן ומם- 
_קט, ומ 1861 בידי שולטנות זנזיבר. מ 1887 שלטו בה הבריטים 
ועד 1907 היחד, בירח אפריקה המזרחית הבריטית (ע״ע), 

מ 1 מברט, אלפרד —זזסלגמס^ן 1 > 6 ז 1£ ^.—( 1872 , קארלם- 
רוחד,— 1942 , וינטרתור [שוויץ]), משורר גרמני, 

יהודי. מ׳ היה בנו של רופא. הוא למד משפטים באוניבר¬ 
סיטות היידלברג, לייפציג וז׳נווה ועבר במקצועו בד,יידלברג 
בשנים 1900 ^- 1906 .'הודות י לאי-תלותו החמרית, הקדיש 
לאחר-מכן את בל זמנו לבחיבד,. הוא חי חיי בדידות ורק 
ידידים מעטים טובבוד, 1 ! עט אלה נמנו מארטין בובר, האנס 
קארוסד, ומחברהביו־ 
גראפיד, שלו, הסופר 
ריבארד בנץ. ב 1926 
נבחר לחבר האקאד- 
מיד, הפרוסית לשירה. 
מ׳ סיגל לעצמו השפ¬ 
עות ספרותיות שו¬ 
נות. הוא היה חלוץ 
האכספרסיוניזם הגר¬ 
מני, ליריקן שביקש 
להעתיק חזויות קוס¬ 
מיות מיסטיות לצו¬ 
רות לשוניות מובנות. 
המשורר ריבארדדמל 
(ע״ע) דימר, לגלות 
בספר שיריו הראשון 
של מ׳, 11113 

ז 31 ו 143 (״יום ולילה״), 1894 , את להט נביאי ישראל. אחרים 
ראו בו את ויל 2 ם בליק הגרמני. שמות ספרי שיריו הראשו¬ 
נים מעידים על תכנם: :> 1116113 ) 01 !;,כן(״הלוהט״), 11896 


£1111£ ק 36110 016 (״הבריאד,״), 1897 ? 011305 365 611116 1€ ם 
(״פריחת ד,תוד,ו ובוחר׳״), 1905 ! 50006-06181 ! 06 ("רוח- 
השמש״), 1905 . יצירתו הגיעה לשיאר, בטרילוגיה הרראמא- 
תית הבתובד, בחרוזים וזפשיים, 600 ^ 1 ( 1907 — 1911 ). — 
אעפ״י ששירתו ספוגד, כולה אד,בד, לגרמניד" לנופיה ולתר¬ 
בותה, בילה מ' תקופה של יותר משנה (מאוקטובר 1940 ) 
במהנה-ריכוז בדרומה של צרפת. הודות להתערבותם של 
מעריצים לא־יד,ודים שוחרר, וכעבור זמן קצר מת בשוויץ. 
יצירתו האחרונה, 116 .\ 1 •! 36 5£3113 ("ספיירח הזקן"), פור- 
סמר, באופן חלקי ב 1936 ובצורתד, השלמה אחר מוחו, ב 1958 . 

מכתביו של מ׳ אל ריכארר ואירד, דמל נתפרסמו ב 1955 ; 
מכתבים מן השנים 1896 — 1942 — ב 1961 . 

, 72 ,:!!!!ב•!*)!״.! ,./ 11 ,)) 13 ) 10 :)^! .^ 1 

)) 00 מס׳ן ,/ג . 34 , 1 < 101 ; 8 . 11 ..^ 1 ; 1903 ,( 174-181 
1 ) 1471 ז 16 ו/ 0 ו< 1 ־׳^ 4 > . 34 ,£זו) 1 >תח 6€ .^ 1 : 1906 ,•{ 10/116 ( 1 

. 11 ; 1932 1 ) 1471 . 34 .. 1 ) 1 ; 1910 

,.^ 7 , 34 . 11 ; 1947 ,. 4 \נ . 71 ■ 067 ., 007 ע 

אי״* 4712 ) 1611 ^^ 4 ) 74 . 34 ; 1952 

. 1967 ,(עם ביבל׳ נזפןרטת) . 25 

ס. ל. 

תאלדור — ' 1 ס 1460£1 ז — ( 1817 ׳ גרדינג 

[שלזויג]— 1903 , שרלוטנבורג [פרוסיה]), מגדולי 
ההיסטוריונים וחוקרי התרבות הרומית. מ׳ היה בנו של כומר 
פרוטסטאנטי, למד באוניברסיטת קיל וכבר עבודה־ר,דוקטור 
שלוימשכד, את שימח-ליבם של המלומדים. ב 1844 נסע לאי¬ 
טליה, בסיוע מענק מממשלת דנמרק, נדי לד,תחקוח אחרי 
כתובות לאטיניות, פירוח־עבודתו הראשונים באיטליד, היו 
בתחום חקר הדיאלקטים הקדומים באיטליד, ובפירסום - 10 
11136 ז 1,3 1 ס 01113 ין 163 י 1 6801 ־ 1 165 | 110 ק 1 ־ 861 ("הכתובות הלא- 
טיניות של ממלכת נאפולי״), 1852 . 

בימי ״אביב-ד,עמים״ ב 1848 עזב פ׳ את עבודתו המדעיח 
באיטליה וחזר למולדתו. לאחר שנפצע במהומת-רחוב בד,אמ- 
בורג, סייע בעריכת עתון ממשלת-ד,מורדים בשלזויג-ד,ולשטין 
(ע״ע).—הוא נתמנה לפרופסור למשפטים בליפציג, ופוטר 
ב 1851 , בגלל דעותיו הליבראליות. מ׳ הורה בציריך, ופירסם 
שם את הבתובות הלאטיניות שנמצאו בשוויץ. ב 1854 עבר 
לברסלאו. באותה עת הציעד, האקדמיה הפרוסית למדעים 
לפרסם אח אוסף הכתובות הלאטיניות שכינס. ב 1858 עבר 
לשם־כך לברלין וד,יד, פרופסור באוניברסיטה עד סוף ימיו. 

למרוח פעילותו המדעית הענפה לא משך ידו מעסקי 
ציבור ופוליטיקה. ב 1863 — 1866 היד, ציר בבית-הנבחרים 
הפרוסי מטעם ״מפלגת הקרמה״, וב 1873 — 1879 מטעם הלי- 
בראליס-הלאומיים. ב 1881 — 1884 היה חבר ברייכסטאג 
מטעם פלג ליבראלי־שמאלי. הוא התקיף את מדיניות מכסי- 
המגן של ביסמרק (ע״ע, עמ' 487 ) ואף נתבע בשל-כד 
למשפט על הוצאת דיבר, אך זוכה, במאמיו ) 1161161015101 ^ 7 
036010111 ( ! 0056 61 ( 01 (״משהו על היהדות שלנו״), 1881 , 
יצא פ׳ נגר האנטישמיות של טריצ׳קה (ע״ע), משום שהא¬ 
מין בתרומתם ד,חיובית של ד,יד,ודים לגרמניה, אך מיד,ודי 
גרמניה עצמם תבע השתלבות מלאה בחייה. ב 1880 חתם 
על הצהרה של אישי ציבור ורוח, שתארה את האנטישמיות 
כ״חרפה לאומית", והיה חבר פעיל ב״אגודד, למלחמה באנטי¬ 
שמיות", שנוסרד, ב 1891 . 

ספרו המפורפם ביותר, 6 ) 0656111611 11001186116 ("דברי 
ימי רומא״), 1 — 1854,111 — 1856 (עבד, 4 הד, ת״ש-), נבתב 



אקסרר ש^סירט 




455 


מומזן, תאודור — מזךכלן 


456 


בסגנון מושד, בפאתום רב, והוא גדוש רמזים אקטואליים, 
מתוך כוונה להחיות את ההיסטוריה העתיקה ולקרבה לקהל 
הרחב. מ׳ ביקר בחריפות את קאטו, קי?רו ופומפיום, ואילו 
את יוליוס קיסר העריץ ביותר. נפולייוך 111 ואחרים ראו 
בספר הגנה על "קיסריזם" במאה ה 19 , ולכן הסביר מ׳, 
במהדורה שניה של הספר, כי אל יוליום קיסר יש להתייחם 
כלרע במיעוטו, בהתחשב ברקבון ובשחיתות ששררו בסוף 
הרפובליקה הרומית. שלטון שאינו מסוגל לשלוט חדל להיות 
לגיטימי, ומי שיש לו כוח להפילו — זכותו לעשות זאת. 

מחקרו החשוב־ביותר של מ' הוא זלסמ&גגזצ 
(״משפט־המדינה הרומי״), 1 — 111 , 1871 — 1888 . ובו מתוא¬ 
רים מוסדות השלטון ברומא והתפתחותם. מ׳ פירסם גם את 
ו €011 ת 1-3£ ז 3 15€1165 מ 01 ) 1 (״ד,משפט הפלילי הרומי״), 1899 , 
ואת ת 3 וז 10€1£ נ 181 ל ■ 03£831 !! ¥0 2611 ת 1 ׳י 10 ? 016 ("הפרו¬ 
בינציות [הרומיות] מימי אוגוסטום ועד ימי דיוקלטינום"), 
1885 , שהופיע ככרך החמישי של "דברי ימי רומא" (הכרך 
הרביעי לא הושלם מעולם). 

ב 1853 החל להופיע בעריכתו 111 נןת 10 ז<} 1 ז־$ת 1 גנותזסס 
1 מבגז 3 מ 1,311 (״אוסף הכתובות הלטיניות״). מבין 20 הכרכים 
שיצאו־לאור בימי־חייו, ערך מ' עצמו קרוב למחציתם, מתוך 
עניין כמקורות תקופת-המעבר מן העת העתיקה ליה״ב ערך 
בשביל 133 ־ו 0 ] 1418 13€ ת 3 מ €1-1 כ> 3 ז €11 מ 1011111 \ (ע״ע היסטו¬ 
ריוגרפיה, עמי 303 ), את כתבי יורדנם (ע״ע), קסיודורום 
(ע״ע) ואחרים. בתחום מקורות החוק הרומי פירסם מ׳ את 
הקוןכם של תאודוסיום 11 (ע״ע) ואת ה״דיגסטות" צנזעזסס 
וח! 156 ( 1 —!!!!עס 18 ז 111 (ע״ע יוסטינינוס, עמ׳ 650 ). מ׳ 
התעניין גם בענפי-מחקר אחרים של העולם הקלאסי, כגון 
חקר המטבעות, חקר הלימם (ע״ע) בגרמניה, הפרוסופוגרא- 
פיה (תולדות אישים), הפאפירולוגיה והארכאולוגיה. 

ב 1902 קיבל מ׳ את פרם־נובל לספרות — ההיסטוריון 
היחיד שזכה לכך. מ׳ מיזג את ידיעותיו בתחומי החקירה 
השונים בסינתזה היסטורית מקיפה. באופן זה השתחררה 
ההיסטוריוגרפיה מתלותה הבלבדית במקורות הספרותיים, 
ונפתחו לפניה אפקים חדשים. בכך נעשה מ׳ לאבי ההיסטו¬ 
ריוגרפיה המודרנית של רומא. 

מ' דן בד,רחבה ביהודה וביהודים בכרך ה 5 של "דברי 
ימי רומא". יהודה בתקופת בית שני, היתה, לדעתו, מדינת- 
כנסיה. מדבריו עולה ביקורת על הפרושים, שקפאו במחשבת- 
סרק תאולוגית והתרחקו מהחיים המדיניים, ושבח של הצדו¬ 
קים, דבריה של החירות הלאומית, חשיבותו של הורדום 
היתד, שהפריד בין דת למדינה, אך היהודים לא הבינוהו. 
בתארו את חורבן בית שני מתח מ' ביקורת על תאוות־הבצע 
והאכזריות של הרומאים, אך ביקר גם את היהודים; הוא 
בז לקיצוניים ביהודה, שמנעו בל הבנה בין היהודים לבין 
שכניהם וגינה את אכזריות הקנאים בירושלים. מלחמת- 
החורבן לא היתד" לדעת מ', מלחמת חירות של מדוכאים, 
אלא התנגשות בלתי-נמנעת בין איכרים קנאים שהשנאה 
העכירתם על דעתם לבין מעצמה חילונית סובלנית, שלא 
יכלה לשאת מדינת־כנסיה בתחומיה. 

א. שליט, ת. מ׳(הקומה ל״דבדי ימי רומא״), ת״ש^ 1 ד,נ״ל, 

ת. פ׳ (בתור; היסטוריונים ואסכולות היסטוריות, הוצ׳ 
החברה ההיסטורית הישראלית, 83-72 ), תשכ״ג:.א 
.ב> ;* 1905 ! 01 . 14 , 5 נ 1 ט^^ן 

- 359 ,ץז € 6%111 %( 191 קן !וז 0 ל* 0 )!!} 4 ^ 011 , 001x11 

, 14€11 ז 414 {ז 1 { 1 >[ . 19 ! 40 14714 . 14 .ו/'! , £115$ !! ;* 1952 , 477 

11714 ~ . 14 ,' 1101101 ■׳^^ ; 1956 


1956; 13. 711, 14., £1710 310^0^)116, 1-11, 

1959-1964. 

5 . י. 

מומנט, מוט 3 ט־התמךה, מומנט־סבוב, ע״ע 
מכנ-קה•. 

מומרים, פ״ע ?צמד, מעזמדים. 

■ד * : ז ! ז ■ 

מונבז (מונ 1 פז), שמם של שני מלכים של חדיב (ע״ע), 
במאה הראשונה לסד,"נ (לפני חורבן הבית). 

( 1 ) מונבז 1 , אחיה ובעלה של ד,לני המלכה (ע״ע), 
שהתייהדו,. גם בניהם, איזטס 11 (ע״ע)'ומונבז 11 , התיהדו. 
אפשר מאד שאף יחסו של מ׳ ליהדות היה אוחד. 

( 2 ) מונבז 11 , בנם הגדול של ( 1 ) והלני. לאחר מותו של 
( 1 ) עלה למלוכה במקומו לא מ׳ כי אם איזאטס, ע״פ רצון 
אביו ואמו. מ' שמר אמונים לאחיו הצעיר, ואף התייהד 
כמותו. כשמת איזאטם (בין השנים 51 ל 61 לסה״נ*) עלה מ' 
למלוכה בחדייב. הוא הביא את עצמות אמו ואחיו לקבורד, 
בירושלים, וכן הקים שם ארמון שנקרא על שמו. בעוד 
שאצל יוסף בן-מתתיהו, הדמות העיקרית בבית מלכות חדייב 
המתייהד הוא איזאטם, הרי בספרות התלמודית הטביעה 
דמותו של מ׳ חותם עמוק יותר. מסופר על נדיבותו ביחס 
לאנשי ירושלים וכן על צדקותו וחכמתו (ב״ב י״א, ע״א)! 
כן נזכרים נדיבותו ביחס לביהמ״ק (יומא ל״ז, ע״א) ועניין 
מילתו ומילת אחיו (ב״ר מ״ו, י׳). 

י. דרנבורג, משא ארץ־ישראל, 120-117 , תרנ״ו-ד! י. קלוז- 
נר, היסטוריד, של הכית השני, ה־(מפתח; בערכו), תשי׳טי, 

10 40 41€ {^ו 1 }^ 0 ^^ 10 ! 6 17€ ' 10 ! 41 (' 1 147 ! ^>!!£ ,^ז 11 ׳ 0 י £111 ז£< 1 .ן 

. 1867 , 224-227 , 11710 ! 40 >£ 


מון־בלן ( 613110 זתס!״( — "ההר הלבן"), גוש הררי באל¬ 
פים המערביים, הגבוה־ביותר בהרי האלפים (ע״ע) 

ובאירופה בכלל. הגוש מ״ב נמצא במפגש הגבולות של 



פסגת מח־בלאז (ציי^וים־אוויר) 




457 


סודכלן — מונגוליה החיצונית 


458 


צרפת, איטליה ושורץ) פסגתו. בצרפת, מגיעה לגובה 
של 4,810 מ׳. הגוש גובל במערב בעמק שמוני(!נ 1 סנ>בו 01131 ). 
בצפון־מזרה בעמק הרון העילי (ע״ע) והאלפים הפניניים, 
ובדרום־מערב בעמק טרנטז (־!!בז״־זב־ד) וגוש ונואז (-ב^ו־ 
?"סם). הגוש מ״ב בנוי' גלעין גראניטי המוקף סלעים 
מטמורפיים. האקלים קר, הטמפרטורה השנתית הממוצעת — 
כ״ 3.5 . המשקעים מרובים, עד 3,500 מ״מ בממוצע לשנה, 
והם יורדים בצורת שלג. שלג נצחי מצוי בגובה מעל ל 2,600 
מ' בצפון, ומעל 3,000 — 3,500 מ׳ בדרום. מעל למעטה־השלג 
מתנשאות פסגות סלעיות מחודדות, דמויות מחטים, כמו: 
אגי די ז׳אן (ותב־ס 411 ? 11 ו 3.1611 /). חלקו הגבוה של ההר 
מכוסה כייפות־קרח, ומהן מתמשכים קרחונים. הידוע ביניהם 
הוא מר דד, גלם (?? 013 ? 4 ■ 1 ? 14 ). בעבר היו הקרחונים 
נפוצים יותר והם עיצבו את רוב העמקים. חלקו הגבוד, של 
הד,ר מצוי מעל למפלס העננים ונתון לקרינה חזקה. כדי 
להתגבר על חסימת מעבדי־ההרים שבשוליו ע״י שלגי־ 
החורף, נחפרד, מנהרת מין־בלן, המשמשת למעבר בין צרפת 
לאיטליה. המנהרה מחברת את העיירה שמוני שבצרסת עם 
עמק אאוסטה ( 0513 ^,) שבאיטליה. 

פסגת מ״ב נכבשה לראשונה ב 1786 , ע״י מ. ג. פקרד 
וד. בלמה. 

0711 ^ 1 > 1 1 ^ 8 1 ) 1 , 4 >?>£׳.£ .? 

36 31 ) 4 ון>^ 1010 (ו}ז 10 ה 

. 1959 , 6 מ 1 ק 81 6 ^ ./י 6 ג) 

מונגוליה החיצונית ("הרפובליקה העממית המונגו¬ 
לית"}, מדינת חשוכנת במרכז־אסיה, גובלת בצפון 
בבריה״מ, ובדרום ברפובליקה תעממית של סין. שטחת: 
1,565,000 קמ״ר! אוכלוסייתה; כ 1,156,000 חוש' ( 1967 ). 
מ׳ היא חלק מ״אסיד, הפנימית", ללא מוצא לים, פרט לנהרות 
שבצפון — הזורמים לאוקיאנום־הקרח דרן ימת ביקל, ולים 
אוכוצק (ע״ע) — דרך נהר אמור (ע״ע). על המבנה — 
ע״ע אסיה, עמ' 847 — 853 , הנהרות הארוכים: חרלן (-־!? 
״?!?ז), סלנגה, אורחון (ע״ע), ךזבחאן ( 0231111311 ). 

כלכלתה של מ׳ נתבססהיעד השנים האחרונות על 
ענף משק־החי: גידול כבשים, עזים, סוסים, בקר וגמלים. 
ענף זה סבל הפסדים רבים בעונות־החורף מחמת הסערות 
והשלגים, אף לאחרונה הוכנסה שיטת אגירת תבן לימי- 
החורף. עם הכנסת מינון לתקלאות, בשנים האחרונות, תתפתח 
בעיקר גידול דגנים: חיטד" שיפון, שיבולת־שועל ותירס. 
יבול הדגנים הגיע ל 297,200 טון ( 1966 ). איזורי־ד,חקלאות 
העיקריים הם בעמקי ד,נד,רות הגדולים: סלנגה, אורחה, 
ועוד. 

מחצבים. מבין האוצרות הטבעיים של מ׳ העיקרי הוא 
הליגניס — המצוי בנליחה ( 113 ץ 1313 ין) ליד אולן־בטור 



(ע״ע) ומכרה נוסף — ליד העיר דרחן ( 11311 ־ 031 ). הפקת 
הנפט החלד, בשנת 1956 . כמו־כן יש במ' ברזל, נחושת, זהב, 
כסף, מגנזיום, מלח, אבן־גיר ועוד. 

תעשייה מודרנית החלה לד,תפתח בשנת 1930 . עד 
שנת 1964 עברה כ 40% מהאוכלוסיה שעסקה במשק־חחי 
לענפי־ד,תעשיד,. ענפי־התעשיד, העיקריים, לפי סדר חשיבו¬ 
תם בכלכלת מ׳ הם: צמר ( 7,900 טון ב 1965 ), עורות לנעלים, 
ביגוד, בשר, מלט. סיד, מוצרי-ברזל, בתי-זיקוק. היצוא 
העיקרי: בקר, סוסים, צמר, עורות, פרוות, בשר ודגנים 
ועפרות ברזל. מסילת-ברזל בכיוון צפון־דרום, המקשרת את 
פקינג עם סיביר וד,עוברת דרך בירת מ׳, הושלמד, בשנת 
1956 . כבישים ראשיים מקשרים בין מזרחד, למערבד, של 
הרפובליקה. 

י נ 76% מאוכלוסית מ׳ הם מונגולים דוברי חלחד, (ר' 
להלן), במערב יש מונגולים דוברי אוירט (רי להלן), רוסים, 
סינים, וכ 5% קאזאכים דוברי תורכית (ע״ע אסיה, עמ׳ 
894 ). 

הדת העיקרית — בודדרזם (ע״ע). מבחינה אדמיניסטר־ 
טיווית מחולקת מ' ל 20 מחחות ( 3101388 )) מעמד של מחוז 
ניחן לבירד, אולן-בטור (ע״ע), 00 ( 2504 תוש׳ ( 1966 ) ולעיר 
דרחן ( 25,000 ). באוניברסיטה, שבאולאן-באטור (הוקמה ב- 
1942 ) לומדים 3,300 סטודנטים ( 1967 ). 

היסטוריה. בסוף המאה ד, 17 היתה מ׳ החיצונית, 
שרוב שטחה בלול היום ברפובליקה העממית מ', חלק מסין. 
לנסיכים ולאנשי-הדת (למות = כמרים נזירים) היו נטיות 
בדלניות, ובסיועה של רוסיד, הכריזו ב 1911 על אוטונומיה 
במסגרת המדינד, הסינית) סין הכירד, באוטונומיה, זו ב 1912 . 
בראש מ׳ החיצונית הועמד ראש הכנסיה הבודהיסטית שלה, 
"בודד,א החי" מאורגד, (היום אולאן באטור). הרפתקן סיני 
ניצל את חולשתה של בריה״מ בתקופת מלחמת-האזרחים, 
פלש, באוקטובר 1919 , למ׳ החיצונית וד,כריח אותד, להצטרף 
לסין. יחידות מד,צבא הרוסי "הלבן", בפיקודו של בארון פון 
אונגרן-שטרנברג, נסוגו מסיביר למי החיצונית ובפברואר 
1921 כבשו את אורגה. 

ב 1920 התאחדו שתי קבוצות מחתרת לאומיות, בהנד,גת 
סוכה בטור וצ׳רבלסן, שנטה לקומוניזם, וד,קימו את "מפלגת 
העם המונגולי״, שחיפשה סיוע בבריד,״מ. במארס 1921 
הוקמה ממשלה מד,פכנית ובעזרת הצבא האדום אורגנו 
יחידות צבאיות והביסו את צבאו של פון אונגרן־שטרנברג. 
בראש המדינה הועמד ה״בודהא החי", אך סמכויותיו הוגבלו 
לענייני דת. במאי 1921 חתמו בריה״מ ומ׳ החיצונית על 
חחד,־ידידות שבו הוגדרה מ׳ החיצונית כמדינה עצמאית. 
חבל טובה (ע״ע) הופרד ממ׳ החיצונית ונעשה למדינה 
עצמאית בחסות בריה״מ. 

כשמת ה״בודהא החי" ב 1924 , הוכרז על הקמת הרפוב¬ 
ליקה העממית מ׳, והעיר אורגר, נקראה "אולאן באטור" ("גי¬ 
בור אדום").ב 1928 ,לאחר תקופת ליבראליות יחסית, הוחרם 
רכוש החברות הזרות ונעשו נסיונות של קולקטיוויזאציד,. 
החרמת רכוש המנזרים הביאה להתקוממחות עממיות, בייחוד 
ב 1932 , בריה״מ יעצה למתן את המדיניות האנטי-דתית. 
צ׳דבאלסאן, שנעשה ב 1934 לשר-החוץ וב 1936 — לראש־ 
הממשלה, היד, לאיש החזק במדינה ובמפלגח. אחרי פלישת 
היאפאנים למאנצ׳וריה ב 1931 גברה הסכנה למי מצד יאפאן, 
וקטנה הסכנה מצד סין. מ׳ הידקה את קשריה עם בריה״מ, 



459 


מונגוליה החיצונית — מוננוליות 


460 


וצ׳ויבאלסאן התם על ברית צבאית עם הסובייטים. היאפא- 
נים ניסו לפלוש למ׳, אך באוגוסט 1939 הובסו, בקרב ליד 
הנהר האלחין גול, בידי הצבא המונגולי והסובייטי בפיקודו 
של דוקוב (ע״ע), 

פלישת היאפאנים עוררה אצל השלטונות חששות 
ממחפכת־נגד, ביחוד מצד חוגי הלאמות הבודהיסטים. לכן 
חידשה הממשלה את מאבקה עם הפנסיה הבודהיסטית, 
העשירה והפטורה ממס, שחלק ניכר של משרתיה היה פטור 
משירות צבאי. רוב מבני המנזרים׳ בחם בעלי ערך היסטורי 
ואמנותי, נהרסו, ונזק רב נגרם לספריות עתיקות. 

באוגוסט 1945 הצטרפה מ׳ להכרזת המלחמה של בריה״מ 
על יאפאן ופלשה למונגוליה הפנימית. בוועידת יאלטה 
(פברואר 1945 ) התחייבה אה״ב לתווך בין מ׳ לבין סין 
הלאומנית, שעדייו היו לה תביעות על מ'. הוסכם ביניהן 
על משאל־עם. המשאל נערך באוקטובר 1945 , ובו הצביעו, 
כצפוי, כ 98.4% בעד עצמאות, וסין הכירה בעצמאות זו. 
ב 1952 נחתם חוזה בענייני כלכלה ותרבות בין מ' לסין 
העממית, וב 1956 נחנכה מסילת־ברזל מאולאן באטור לפקין. 
היחסים הידידותיים של ם׳ עם סין הורעו ככל שהוחרפו 
יחסי םין-בריה״מ. כל הפועלים הסיניים, ב 20 — 40 אלף, 
גורשו ממי, וסין מנעה העברת סחורות למ׳ דרכה. מי ביקשה 
להתקבל לאו״ם כבר ב 1946 , אך נתקבלה רק ב 1951 (וע״ע 
מונגולים). 

^^ 0 / 0 4 . , 0010 - 11112 ב 11$51 ל .¥ 

■ 10 ^ 01 , 11615 ־ 1 ? . 1 \ . 0 ; 1942 5 ( 5643 ת? 3 )חס 0 1 >ג 41 5131645 מג־ 1 ז) 
מ 16 *]־ 0 מ ; 1949 , 1/100 ^ 0 ? 101701 } 1711 ז 11£ } 1 ־ 5 <; 

; 1949 ,,/ג ח 1 ,( 1111015 ? ©ס .[ ׳<ל , 5 ת 3 תז) 

. 0 ; 1954 1£ < 1 ,מ 1 ^ 1 ) 811 .[ . 1 

.£ ; 1955 מ/ 1 ז 0114110 ו €1 . 11 , 6 ז 0 ת 1 ב 1.3£1 

^ . 11 , 0 ; 1958 , 01£1 ^ 1 { 40 ז 1£ ( 1 ,!סגוליד 

-£)! $י 1€ ^ £0 ? ?^" 7 , 5 ז 016 ת 51 .( ; 1968 / 0 

. 1968 / 0 

א. לס. 

הלשון של רוב תושבי מ׳ היא הלהית או חלהה־מונ- 
גולית, לשונם של החלחים (ר׳ לעיל). היא שייבת לתת־ 
קבוצה מזרזדת של הלשונות המונגוליות (ע״ע אורל־ 
אלטאיות, לשונות, עמ׳ 282-281 ) . הכוללות לשונות מונגוליות 
עתיקות (עד למאה ה 12 ), בינוניות (במאות ה 13 ה 16 ), 
הידועות מן הרשימות של הלשון המדוברת מתקופת האימ¬ 
פריה המונגולית, וחדשות (מן המאה ה 17 ), שנציגותיהן הן 
הלשון האוירטית (ע״ע אוירטים) יחד עם הקלמיקית (תת־ 
קבוצה מערבית)! הבוריאטית והלשון המ 1 נגולית גופא, וכן 
ניבים רבים של מ׳ הפנימית (תת־קבוצה מזרחית), מקום 
מיוחד תופסות הלשונות חמונגןליות הארכאיות, שבהן 
נשתמרו הרבה תכונות מונגוליות־בינוניות, כגון הלשון 
הדאגורית (במנצ׳וריה), המוגולית (באפגניסטן) (ע״ע, עמ׳ 
110 ] והמונגורית (במחוז הסיני קנסו). התכונות המאפיינות 
את רוב הלשונות המונגוליות הן: אגלוטינציה(ע״ע), מערכת 
יחסות ומערכת פועלים מפותחות; הרמוניה תנועתית: העדר 
צורות גוף ומספר בנטיות פעלים (פרט לבוריאטית ולאדרא־ 
טית), אך קיום כינויי־גוף עצמאיים בגוף־ראשון ושני! העדר 
מין דקדוקי, וכן מבנים תחביריים מיוחדים. הלשון המונגולית 
גופא מצטיינת (נוסף על התכונות הנ״ל); (א) במעבר העי¬ 
צורים חמחוככים (האפריקאטות) חמכתשיים דז׳ [ 2 ] , צ׳ [ 0 ] 
לשיניים: דז [ 2 ], צ ( 0 )! (ב) התנועות הארובות בחברות 
המרוחקות מן החברה ההתחלית (היא הברת-חשורש) מת¬ 
קצרות! (ג) חפונמות [ן(]. [ק], [£] מופיעות במילים שאו¬ 


לות בלבד! (ד) [ג!] ו[ע] הן וואריאנטים של פונמה אחת 
במילים מונגוליות מקוריות! (ד.) העיצורים הקוליים מאבדים 
את קוליותם בסוף המילה! (ו) כמעט ואין משתמשים בפר 
נמות [ 1 ] ון־!] בראש המילה! (ז) לעיצורים רבים וואריאג- 
טים פאלאטליים ;מץ'\.. 3 צ(שם־תואר, מן השם "כלב-ים"), 
לעומת מ 7 \. 1 !צ ״חם״. — אוצר המלים: רוב המילים 
הן בנות שתים או שלוש הברות, מילים בנות תברר, אחת 
הן נדירות. רבים הם היטודות התורכיים בלבטיקון המונגולי 
בגלל היחסים ההדדיים בין השבטים התורכיים והמונגוליים 
למיניהם. כן כוללת הלשון הספרותית בטכסטים בודהיסטיים 
שאילות מטיבטית ומסנסקרט! חלק משאילות אלו עבר 
ללשון המדוברת בניבים שונים. כתוצאה משכנות גאוגרפית 
הדרו לבמה מן הלשונות המונגוליות יסודות לכסיקליים 
פרסיים (בניב המוגולי והקלמיקי) וכן יסודות סיניים 
(בדאגורית, מונגורית, ועוד). שאילות רוסיות רבות הן מאו 
חרות יותר ורב מספרן בייחוד בשטח המונחים המודרניים. 

בשנות־העשרים של המאה ה 20 החלה מתגבשת לשון 
מונגולית ספרותית חדשה, המבוססת על הלשון המדוברת 
של החלחים, שבאה במקום הלשון הספרותית מתקופות 
קודמות (ע״ע מונגולים: ספרות). מאז מלה״ע 11 נכתבת 
המונגולית בכתב חרוטי, בצירוף שני טימני־כתב מיוחדים. 
הכתב המונגולי הקודם, שנתקבל מן האויגורים (ע״ע) וה¬ 
מבוסס על הכתב הארמי, נשתמר בשימוש יומיומי בלבד. 

־א 0 ז.ן סזסממ 1€ ל 61 (ן 0 סס 113€03, !■{)31^3X11113 ס 7 . 5. X 
— 00311531111311 ׳(!! . 111 ; 1951 סתסאסלתס? 

; 1951 ןמ׳( 3 0.11 ־ 1 א 10 \ ,*קס £1 .: 01 י 1 י 1 ל 31 ^! . 5 

,. 111 ; 1951 ,סקקס? , 14 

; 1955 €י 11 ^ 11 ז 1 }ק-^ת €0 0 } ת 0 ^} 14£ ^ 17-0 הז 

, 369-384 ,) 7110174 ! 41 11 ^ 1 , 001160 — ., 14 . 

." 1952 

ס. אל. 

מונגול;ה הפנימית, ע״ע סין. 

מומוליות (מ 011801151 נמ), תסמונת שתוארה על-ידי הרופא 
האנגלי דאון ( 1866 ) וקרויה לעתים קרובות על 
שמו. התסמונת כוללת פיגור שכלי ניכר ומנת־משבל(. 1.0 ) 
בדרך-כלל תתת 50 , וכן שינויים גופניים הנותנים למונגו־ 
לואיד מראה אפייני, המאפשר לרוב איבחון בבר בר,וולדו 
או בגיל צעיר. 

הסימנים הגופניים העיקריים הם: קומה נמוכה, גולגולת 
ופנים שטוחים, סדק עפעפיים צר ומלוכטן בעל קפל בולט 
מעליו. אצל הלקויים במ׳ יש קפלים אפיינים בכף־היד, 
טביעת אצבעות מיוחדת, זרת קטנה ומעוקמת בלפי פנים 
ורפיון כללי של רצועות המפרקים המאפשר הופש-תנועד, 
גדול. ההתפתחות הירודר, של איברי־ר,מין מלווה בד״כ בעק¬ 
רות, המוח קטן מהר¬ 
גיל, קפליו מועטים 
וקיימת האטד, בתה¬ 
ליך המיאליניזצלה 
(ע״ע עצב). אצל כ־ 
20% מהמונגולואידים 
מוצאים מומי-לב מלי- 
דד, ושכיחות גבוהי, 
מר,רגיל של תבלול ב¬ 
עדשה ושל לוקמיר, 
(ע״ע דם, עמי' 716 ). 



ילוד, ם)ננולזאידיוז 




461 


מונגוליות — ממגולים 


462 


המונגולואידים מתוארים לרוב כבעלי אופי חברותי, נוח 
ועליז. חלק מהם מסוגל לחיות במסגרת מוגנת לא־מוסדית 
ולעסוק בעבודות פשוטות, אף חלקם הגדול מאושפזים במוס¬ 
דות למפגרים, בהם הם מהודם כ 10% מהמאושפזים. שכיחות 
המ׳ הוא כ 0.2% מכלל הלידות. תוחלת־החיים נמוכה יחסית, 
וקרוב למחביתם נפטרים עד גיל 5 , לרוב מדלקות־ריאה 
וממומי-לב. 

הסיבה לתסמונת היא סטיה כרומוסומלית, שיכולה להיות 
מכמה סוגים:( 1 ) בצורה השכיחה (למעלה מ 90% } מוצאים 
בתאי המונגולואיד 47 כרומוסומים במקום 46 , ביניהם יש 
3 במקום 2 כרומוסומים 21 ( 21 ץותס־;!■!), על אף הרכב־ 
כרומוסומים נורמלי של ההורים. הסיבה לסטיה היא אי־ 
הפרדת זוג כרומוסומי 21 בחלוקת ההפחתה אצל אחד ההר 
דים. מונגולואידים מסוג זה נולדים בד״כ לאמהות מבוגרות 
יחסית (עפי״ר מעל גיל 35 ). סיכוייהן ללדת ילד מונגולואידי 
נוסף אינם גדולים מאלה שבאוכלוסיה הכללית באותו גיל. 
( 2 ) אי־הפרדה של כרומוסומים 21 בעובר בחלוקה שלאחר 
ההפריה. נוצר מצב, שבו חלק מהתאים נורמלי ובחלק מהם 
יש 3 כרומוסומים 21 . ( 3 ) העתקה של כרומומום או קטע 
ממנו ו״הדבקתר׳ לכרומוסום אחר, כך שבספירה מוצאים 46 
כרומוסומים, שלאחד מהם מחובר קטע נוסף. אצל אחד 
ההורים מוצאים 45 כרומוסומים (כאשר הכרומוסום ה״חסר" 
אינו באמת חסר אלא "מודבק" לכרומוסום אחר, ובחורה 
זה מוצאים את בל החומר התורשתי ולכן אינו מגלה שום 
הפרעות). רוב המ(נגולואידים מסוג זה נולדים לאמהות 
צעירות יחסית. הסיכוי ללידת ילד מונגולואידי נוסף במצב 
זה הוא גדול־יחסית (עד פי 60 ) מבאוכלוסיה הכללית. — 
ע״מ לאפשר יעוץ גנטי נהוג איפוא כיום לבדוק את התמונה 
הכרומוסומלית אצליהורי ילד מונגולואידי, 

מונגוליות, לעונות׳ ע״ע אורל־אלטאיות, לעונות. 

מונגולים (סינית — מונג-קו). 1 ) כינוי כולל ובלתי■ 
מדוייק לרוב העמים המונגוליפורמים (מונגולידים, 
מונגולואידים) המתגוררים במזרח־אסיה, בדרומה, בצפונה 
ובמרכזה, והדוברים שפות סיניטיות־טיבטיות ואוראליות־ 
אלטאיות (וע״ע אסיה, עמ׳ 894 — 897 ! גזע, עמ׳ 571 — 572 ). 

2 ) שמו של עם המתגורר במונגוליה שבמזרח אסיה 
המרכזית, המשתרעת ברמה, שןבהה 800 — 1,300 מ' בין 
סיביר בצפון לבין הרי-טיבט ושלוחותיהם המזרחיות בדרום, 
ובמרכזה מדבר ג 1 בי (ע״ע). 

שפת חמ" היא שפח אלטאית (ע״ע אורל־אלטאיות, לשו¬ 
נות, עמי 281 — 282 ), הקרובה לבורנטית ולקאלמיקית, שדו־ 
בריהן קרובים, כנראה, לט" מבחינת מוצאם. ד,מ" היו שאמא־ 
ניסטים בראשיתם (ע״ע שמניזם), אך הבודהיזם בצורתו 
הצפוגיו 4 ה״מהי.נה״(ע״ע,וע״ע בודד.א, בודהיזם, עמ׳ 702 — 
703 ), חדר למונגוליה מיה״ב ואילך מטיבט, והתפשט בה. 
ברם, הבודהיזם לא דחק לגמרי את השאמאניזם ואף הושפע 
ממנו.-הט" היו ידועים מאז כעם־נוודים שכלכלתו על עדרי 
סוסים, גמלים, כבשים ובקר. העדרים סיפקו למ" את מזונם 
(חלב, חמאה, גבינה ובשר), וכן חמריט לביגוד, למסחר וכו׳ 
(צמר, עורות, לבד). מבנם החברתי של המ" לא נשתנה 
ביסודו עד למאה ה 20 . האוכלוסיה היתר, מורכבת מאנשי-דת 
וחילוניים. אנשי־הדת התחלקו לשלושה דרגים: א) "בודד,י- 


סאטוויים", היינו כהנים שנחשבו להתגלמות חיה של בודהא, 
ב) לאמאים, היינו כהנים רגילים (ע״ע למאיזם), וג) משר־ 
תים־עבדים דתיים, האוכלוסיה החילונית התחלקה לעבדים, 
נוודים חפשים ("אראט") ואצילים ("טאע׳י"), לרבות "נסי¬ 
כים" (!נויאן" או "וואנג"). מבנה החברה היה בעל צביון 
צבאי בולט ושימש 
גורם יסודי להפיכת 
המ" בשעתם מעם 
נוודים נידח — לצבא 
כובש, שחדר במאד, 
ה 13 עד למרכז־אירר 
פה ולמזרח־ד,תיכון. 
התא החברתי הבסיסי 
של ד,מ" היה עד ל¬ 
אחרונה ה״באק" או 
"באג" (מעין "קבו¬ 
צה" או בית-אב), ש¬ 
הורכב ממספר משפ¬ 
חות של יושבי-אהלים 
ובראשו "יקד נבחר. 
כמה קבוצות היוו "סונר׳ או "סומוך ("חץ", מעין "משפ¬ 
חה") וכמה פלגים היוו ״קאשון״ (או ״הושון״! "נס", כנראה 
״שבט״), ובראשו ״נסיך״ — שזכויותיו באו לו במורשה. 
הנסיכים נהגו לד,תקשר ביניהם ע״י בריתות שבטיות. מיבנה 
ארכאי זה התחיל להתפורר רק במאה ה 20 , משהחלו המ" 
באים תחת לחץ ד,ק 1 מוניזם — הסובייטי מצפון והסיני 
מדרום. — דורות רבים היו המנזרים מבני-ד,קבע היחידים 
במונגוליה, והאוכלוסיה גרה ב״יורטות" מיטלטלות שניחן 
לפרקן תוך רגעים. כיום מוקמים במונגוליה ישובים מתוכנ¬ 
נים וערים. תהליך חיסול הנוודות וגידול העיור יתעצם אם 
תתממשנה התבניות לניצול אוצרות-הטבע (פחם, בצר, ברזל, 
נחושת וכד'). 

שרידי תרבויות מתקופת האבן התיכונה ודזחדשה נמצאו 
במונגוליה ובשנים 407 — 553 התקיימה, לפי מקורות סיניים, 
במערב-הארץ גם ממלכר, נרחבת של האורים (ע״ע), ברם, 
נראר, שלא האווארים, ולא ההוגים (ע״ע), שהופיעו באירו¬ 
פה בראשית יה״ב, היו זהים עם המ". אם-כי ייתכן שהיו 
קרובים להם. מאז ועד לתקופת ג׳גגיז ח׳אן לא נשתמת 
עקבותיהן של תולדות המ". 

ד, מ" בתקופת ג׳נגיז ח'א ן. צמיחת כוחם שלהט" 
קשורה בעליית טמיג׳ין (טמוצ׳ין), הידוע יותר בשמו ג׳נגיז 
ח׳אן (ע״ע). הוא הוכר כמנהיגם של בל שבטי המ", לאחר 
שניצח, בין השאר, אח הטטרים (ע״ע), אויביה המסרתיים 
של משפחתו, שהרגו אח אביו יסיגי. השאלד, מדוע כינו 
במערב את הם" בשם "טאטארים"(הערבים כינום "תתרים") 
לא נפתרה עדיין. — הקודיפיקאציה של חוקי ד,מ" בקובץ 
"יאסאק", במצוותו של ג׳נגיז חאן, תרמה ללא ספק לגיבוש 
עמו ליחידה אחת. 

איחוד שבטי ד,מ" לא השביע את תאוות הכיבושים של 
דנגיז. הוא פתח במערכה נגד שושלת צ׳ין הסינית. ובסופה 
השתלטו ד,מ״ על חלקים גדולים של צפון־סין! אולם מבחי¬ 
נת ההיסטוריה העולמית חשובה יותר התקדמות המ״מערבד,. 

כיבושיו של ג׳נגיז, שהיו יוצאים מן הרגיל כשלעצמם, 

היו בני-קיימא יותר מכיבושים אחרים בהקף דומה, אחרי 




463 


מונגולים 


464 


מותו ( 1227 ) חולקה קיסרותו, שהעיתרעה מצפון־םין במורח 
ועד לח׳ואריזם, ואפילו מעבר לזה, במערב, בין ארבעת בניו 
או צאצאיהם. ג׳צ׳י בכורו מת על־פני אביו, וירושתו נמסרה 
לבאטו בנו. היורשים הסכימו שאגדי (ע״ע אוגוסי}, בנו 
השלישי של ג׳נגיז, יהיה "הח׳אן הגדול" של כל המ", 

ה מ" בתקופת יורשי ג' ב ג י ז ח׳ א ן. בימי אגדי 
( 1229 — 1241 ) פתחו הם" בהתקפה על רוסיה, הגיעו בחורף 
1237/8 לדניפר, ונעצרו שם שנתיים. התקפתם חודשה בסוף 
1240 ובה נפלה בידיהם קיב. בראשית 1241 הביסו צבא 
פולני בקירבת קראקוב. באפריל של אותה שנה ניגף צבא 
מאוחד של גרמנים ופולנים ואבירי,המסדר הטוטוני", ברא¬ 
שות דוכס שלזיה, בפני המ" בקרב ולשטט ע״י ליגניץ, קרוב 
לגבול גרמניה דאז. זו היתה חדירתם הרחוקה־ביותר של המ" 
לכיוון מערב. ב 1241/2 שסו המ׳ את הונגאריה. המערכות 
הצבאיות במערב נוהלו בפיקודו של באסו, מייסדה של 
"אורדת הזהב", היא חלקה המערבי של הקיסרות המונגולית. 

אחרי מות אגדי שלטה טרגנה, אלמנתו, בשנים 1241 — 
1246 . ״הח׳אן הגדול״ החדש היה גייק ( 1246 — 1248 ), והכ¬ 
תרתו תוארה לפרטיה בידי הנזיר הפראנציטקאני ג׳ובאני 
דה פלאנו קארפיני, שנשלח אל המ" מטעם האפיפיור אינו־ 
צנטיוס ז\ 1 . בימי שלטונו הקצרים של גייק נמשכה המערכה 
במערב, ובימי יורשו, מנגקה ( 1251 — 1259 ), נפתחה מערכה 
שנודעה לה חשיבות מכרעת בתולדות מזרח אסיה והמזרח 
התיכון, תיאור חי של מנגקה, שהיה מוכשר מאד, השאיר 
הנזיר הפראנציסקאני הפלאמי וילם מרוברוק. 

הכוה הצבאי הדרוש למימוש מדיניותו של מנגקה היה 
מופקד בידי שני אחיו, הולגו (ע״ע) וקובלי (ח׳ובילאי). 
מטרתם היתה להרחיב את שלטון המ" במורח התיבון. ב 1243 
באו במגע ישיר עם שכני הצלבנים ועם הצלבנים עצמם. 
הולאגו הרם את המדינה האיסמעילית שמרכזה היה באל¬ 
מות ( 1256 ), ושנתיים אח״כ נכנעה לו בגדאד. המתת הח׳א־ 
ליף ב 1258 ציינה את קצה של הח׳ליפות העבאסית. הולאגו 
כבש גם את חלב ודמשק ( 1260 ), וצבאותיו פלשו לא״י. 

הופעת המ" במזרח התיכון, כאויבי האסלאם, עוררה 
תקוות משיחיות רבות בקרב היהודים, ותקוות עוד יותר 
גדולות בקרב הנוצרים, שכן רב היה מםפר הנוצרים בקרב 
המ", וגם אמו ואשתו של הולאגו היו נוצריות. מפקד הבוהות 
הפולשים. כתבוגא, היה אף הוא נוצרי. ברם, תקוות הנוצרים 
נתבדו לאחר מפלת המ" בידי הממלוכים של ביברם (ע״ע) 
המצרי ליד עין־חרוד (בעין ג׳אלוד), ביום ר, 3 בספטמבר 
1260 . הנוצרים שילמו מחיר יקר לאחד הדיפת המ". לאחר 
הקרב בעין־חרוד פינו המ״ במהירות את א״י וסוריה — 
ייתכן גם עקב מותי של הח׳אן הגדול ב 1259 . כעבור 20 שנה 
שוב פלשו לסוריה ואף כבשו את חלב ( 1280 ). צבאות 
השולטן קלאוון הביסו את המ" סופית בקרב חמץ, באוקטובר 
1281 , ומאז נסויגו מזרחה ולא חזרו עוד. 

כיבוש צפון סין, שג׳נגיז החל בו, הושלם ב 1234 עם 
השמדתה של שושלת צ׳ין. כיבוש קוריאה הושלם ב 1231 . 
מנגקה הטיל על קובלאי לכבוש את שאר חלקי סין, ובמיוחד 
את הדרום, שבו שלטה שושלת סונג. המערכה שהוחל בה 
ב 1252 נחשבת לאהד ההישגים הגדולים של האסטרטגיה 
המונגולית. צבא המ" פתח בתנועת־איגיף, בהקף ללא תקדים, 
שהביאה לכיבוש הדרום, להשתלטות על טריטוריות שהכירו 
להלכה בלבד בשלטון שושלת סונג וליצירת מגע ישיר עם 



קיסרות המונגולים 

עמי דרום-מזרח אסיה. במות מנגקה נבחר קובלאי ל״ח׳אן 
הגדול״ ( 1259 — 1294 ). 

תקופת קובלאי ח׳אן! ה מ" בשיאם. נסיונוח 
הט״ לכבוש את יאפאן, ב 1274 וב 1281 , אמנם נכשלו, אך 
המלחמות הממושכות בבורמה שמו קץ לממלכת פאגאן(ע״ע 
בורמה, עמ׳ 67/8 ) והביאו להכרה בשלטון המ" בבורמה. 
השגו הגדול ביותר של קובלאי היה כינון שלטונם של 
השושלת המונגולית נסין, שנקראה יואן! זו שלטה בסין 
מ 1279 עד 1368 . על תולדותיה — ע״ע סין. 

בחלק המערבי של קיסרות המ" שלט באטו, שהשפעתו 
גדלה והלכה עד שבמעט השתוותה לזו של "הח׳אן הגדול" 
מנגקה, שעמו קיים באסו יחסי ידידות ואימון הדדי. באטו 
מת כנראה ב 1255 . אחיו ברכה ( 1257 — 1266 ), שירש את 
מקומו בהנהגת "אורדת הזהב", התאסלם, ולא ראה בעין יפה 
את מלחמתו של הולאגו, בן־דודו, נגד הח׳ליפות. כך החלה 
התפוררותה של הקיסרות הגדולה בעת שכוחה נראה בשיאו, 

הולאגו הביר אמנם בשלטון העליון של ״הח׳אן הגדול״— 
תחילה מנגקה ואחריו קובלאי — אך למעשה היה שליט 
עצמאי. הוא נטל לעצמו את התואר איל-ח׳אן, ויורשיו האיל- 
ח׳אנים שלטו באיראן עד 1335 . אשתו של הולאגו היתה 
נוצרית. בנו ויורשו אבאלןה ( 1265 — 1285 ), וכן יורשו של 
זה, ארגון ( 1284 — 1291 ),'היו בודהאים! בימי ארגון הגיע 
הבודהיזם להתפשטותו המירבית במערב. אולם בימי גאזאן 
ח׳אן ( 1295 — 1304 ) עברו האיל־ח׳אנים סופית לאסלאם. 

להתאסלמותם של שליטי "אורדת הזהב" נודעה חשיבות 
מכרעת בתולדות רוסיה. למרות הסובלנות ההדדית מנע 
החיץ הדתי בעד התמזגותם של התושבים דוברי השפות 
התורכיות של "האורדה" עם הנוצרים הסלאווים. היסוד 
המונגולי הטהור, השאמאניסטי, היה תמיד במיעוט, ונקלט 
במהרה ביחידות התורכיות שהיוו את רוב הצבא המונגולי. 
היה זה, איפוא. עם מוסלמי, דובר לשון תורכית, של מגדלי 
מקנה, והוא החזיק בעמדת־המפתח של נתיבי-הסחר שמצפון 
לדרום. עם זה עתיד היה להשפיע מאד על גורלם של 
הסלאווים. בהדרגה■ ובאורח בלתי-נמנע נעשתה "אורדת 
הזהב" לבעלת בריתה של מצרים הממלוכית. כך נוצר חיץ 
מוסלמי בין אירופה לבין האיל־ח׳אנים בפרס, שנטו אז 
לנצרות, וארצות הרוסים נפתחו להשפעות מוסלמיות, בשט¬ 
חי התרבות והמסחר גם יחד. 

האיל־ח׳אנים ומעצמות מערב אירופה חתרו להתקשר 
ביניהם בברית. כדי לעמוד מול סכנת התעצמות של התור־ 




465 


ממגוליס 


466 


כים באסיה הקטנה. בימי אבאקה וארגון היו מגעים תמידיים 
בין האיל־ח׳אנים לבין חצרות האפיפיורים ומלכי צרפת 
ואנגליה. 

התפוררות שלטון ה מ". במות קובלאי ח׳אן ב 1294 
הסתלק אחרון "הח״אנים הגדולים" שעדיין היה קשור בקשר 
הדוק עם אדמת מונגוליה. המ" של סין, של איראן ושל 
רוסיה היו מעתה ואילד עצמאים מבחינה מדינית וייצגו 
תרבויות שונות. העלמותם של האיל־ה׳אנים ב 1335 השאירה 
אחריח חלל מדיני, שלא נתמלא ע״י מדינה אחת ויחידה, 
ועמח חדלה נוכחות המ" להיות גורם מדיני באיראן. 

תימור לנג (ע״ע), אחד מצאצאיו של ג׳נגיז ח׳אן, חקים 
במאה ה 14 "מדינה גדולה שמרכזה היח בתורכסטן (ע״ע} 
וזוועות כיבושיו הנרחבים הפכו לשם דבר. הקיסרות שהקים 
לא האריכה ימים אלא כמאה שנה אחרי מותו ב 1405 , וב¬ 
חשיבותה ההיסטורית נפלה לאין־ערוך מהמסגרות המדיניות 
האחרות שהקימו המ". אחד מצאצאיו של תימור היה באבר 
(ע״ע), מקים שושלת ה״מוגולים" (ע״ע) בה 1 ד 1 , 

שלטון המ" בארצות שכבש באטו היה ממושד יחסית. 
למרות גידול כוחם של נסיכי מוסקווה, שהיו גובי־המסים 
העיקריים של חמ", חיה שלטון הס" ברוסיה אפקטיווי זמן 
רב. "אורדת־הזהב" הגיעה לשיא כוחה המדיני ולמלוא 
פריחתה התרבותית בימי אזבג ( 1313 — 1341 ). בעיקרו של 
דבר היתה תרבות זו חלק 'מעולם האסלאם הסוני, ובנייניה 
של סאראי הבירה וארחות־חייה, לא היה להם כמעט ולא 
כלום עם התרבות המונגולית־השאמאניח-הנוודיה. שינוי־ 
צורה זה גזר דלדול הדרגתי של כוחם הצבאי של המ". הם 
הוסיפו להיות חזקים, אך לא בלתי־מנוצחים. נצחונו של 
דימיטרי (ע״ע) דונסקוי על המ״ בקרב קוליקובו ( 1380 ) 
הבהיר עובדה זאת'לכל. טו׳הקטאמיש, שלכד ב 1377 את 
השלטון על ״אורדת הזהב״ ושלט עד 1395 , הצליח אמנם 
ב 1382 לבוז את מוסקווה, אולם הוא כבר היה תלוי ברצונו 
הטוב של תימור לנג. ב 1395 נוצח טוהקטאמיש בידי תימור, 
נאלץ לברוח ולא יכול היה למנוע את'חורבנה של סאראי. 
מאבקים פנימיים גרמו להתשה מהירה של כוחה השוקע של 
"האורדה". המצביא אדיגו היה האישיות הגדולה האחרונה 
שהצליחה לקיים את המדינה המתפוררת. במותו נקרעה 
״אורדת הזהב״ לשלוש מדינות — הח׳אנאטים של אסטרא־ 
חאן, של קאזאן ושל קרים. 

שתי הראשונות לא האריכו ימים. הח׳אנאט של אסטרא־ 
חאן, שנוסד ב 1466 בידי קאסם ח׳אן, סבל מלחצים פנימיים 
וחיצונים, וסופו שנכבש ב 1556 בידי הרוסים שבאו לעזרתו 
מפני העוח׳מאנים והח׳אנאט של קרים. הח׳אנאט של קאזאן, 
שנוהגים לקבוע את ייסודו ב 1436 , שלט על דרך המסחר 
של הוולגה־הקאמה. זו היתד. מדינה רב־לאומית, שישבו בה 
עמים תורכיים ועמים פינו־אוגריים. שליטי קאזאן ביקשו 
לשמור על האיזון העדין מול הכוחות היריבים של העות׳־ 
מאנים, הח׳אנים של קרים והרוסים. לכל אחד משלושת 
היריבים היו תומכים ומתנגדים בין תושבי הח׳אנאט, ודבר 
זה לא הוסיף כוח לקאזאן. ב 1552 כבש איון 17 ־ 1 (ע״ע) 
"האיום" את העיר ובכך השתלטו הרוסים על הח׳אנאט. 

ייסוד הח׳אנאט של קרים קשור בשמו של חאג׳י גיראי, 
אבי השושלת ששלטה בקרים עד לסיפוחו של חצי-האי 
לרוסיה ב 1783 . 

אחרית ה מ". אחרי נפילת השושלת המונגולית של 


יואן בסין חזרו מ" רבים לארץ־אבותיהם. העדות הראשונה 
לכד שהמ" לא איבדו את חיותם המדינית באה מקבוצה של 
מ" מערביים, האוירטים (ע״ע). הם הקאלמיקים, שמרכזם 
היה בעמק נהר אילי. בהנהגתו של אסן ח׳אן ( 1439 — 1455 ) 
נהיו האויראטים לכוח השליט בין ימת בלכש (ע״ע) לבין 
הגבול הסיני, והשתלטו אף על קאראקורום, בירת המ" המז¬ 
רחיים שאליהם השתייד ג׳נגיז ח״אן. אלה האחרונים זכו 
בתחיה מדינית מפתיעה בהנהגת הח׳אנים דאיאן ( 1466 — 
1504 ) ואלטאן ( 1507 — 1582 ). אלטאן העניק לאחד מיורשי 
צונג-קד.ה-פה (ע״ע), מייסד מסדר "הכובעים הצהובים" 
(ע״ע טיבט, עמ׳ 587 ), את התואר "דאלאי-לאמה", שהוא 
עד היום תארו של המנהיג הדתי של הבודהיזם בטיבט 
(ע״ע). במאה ה 17 התפשט הבודהיזם במהירות בקרב המ", 
ובימי ליגדאן ח׳אן ( 1604 — 1634 ) תורגמו כחבי-קודש בוד- 
האיים למונגוליה. באמצע המאה ה 18 היו כבר שני הקבצים 
הגדולים של כתבי הקודש הבודהאיים מצויים במונגולית 
(ור׳ לד.לן; ספרות ד.מ"). 

האויראטים שלא היגרו מערבה הקימו, בהנהגת גאלדאן 
ח׳אן ( 1697-1676 ), מדינה מונגולית גדולה המכונה כרגיל 
קיסרות דזונגריה (ע״ע, עמ׳ 274 ). מדינה זו איימה על סין 
עד אמצע המאה ה 18 . הט" המזרחיים, הקרויים ודאלח׳ה, 
הובי בידי גאלדאן ח׳אן וביקשו, מפחד דזונגאריה, את חסותה 
של סין, וליתר דיוק, של המנצ׳ו (ע״ע). ב 1691 הכירו 
הח׳אלח׳ה בקאנג-שי, קיסר סין משושלת המאנצ׳ו, בשליטם. 
המאנצ׳ו היו באותה עת קרובים יותר למ" מלנתיניהם 
הסינים. — וע״ע מונגוליה החיצונית! סין: מונגוליה הפני¬ 
מית. 

י. פדאיור, תולדות ממלכת הצלבנים בא״י■ נרד ב׳, חלק 
ג', עמ' 406 ואילך. חשכ״ג! ■ 0 /1111 ׳!■.סן״זז, 11 
^!) 187 19111 6 ^ 1 10 ?;// *חס־ץ/ 1 /סזןמ 0 /ג 

׳ 11 ^ 0671 ,^מ 15 ו 0 ת 0 . 11 ; 1927 

־מק/ 3 1 ) 4 )״ 11111011 ,ת 550 ו( 0 ' 1 > . 0 ; 1938 
; 1941 ,:זש 55 טס־ו 0 .מ ;* 1940 

1 ) 01 ^ .ז €1110 ? .? ; 1946 4/0 ). 1 ,. 161 

<יו 1€ טי) 8 . 6 ; 1949 ,^ 0 '^ 1 ) 1 ) 4 )■ 071 ) 1171 '! ^ 111 

')* 1 01 ^ 4011 ? )!{יד ; 11 1€01 ז 0 ) 171 { 1 ) 1117771 )^ 1 

מו 71 ) 01 ^^ 40 ! ) 47 ,) 4 ז 110 1€ /) 013 ^ ) 07 ,. 111 ; 1960 , 104 ־ 7 
. 1968 7 ) 4 ) 101770111 ) 0 ,. 111 * 1965 , 4 ה 1 ) 111111 [ 

דג. ם.-ם. פ. 

ספרות ה מ״. ראשיחד, של סה״מ הכתובה — במאות 
ה 13 — 14 , בימי ג׳נגיז ח׳אן ויורשיו. ללא ספק היו מצויים 
גם לפני־כן שירים ליריים ואפיים, אגדות וסיפורים של המ", 
אולם רק קטעים מועטים של ספרוח־שבעל-פה זו נשתמרו 
בתיד כרוניקות עתיקות. הקדומה שבאלו היא ,נואוץ טוב- 
צ׳ו״ (״היסטוריה סודית״. 1241 ). עם השתלטותם של המ" 
על טיבט ועל סין במאה ה 13 קיבלו את הבודהיזם הטיבטי 
(ע״ע בודהא והבודהיזם, וע״ע טיבט). מאז החלה פעולת 
המתרגמים מן הספרות הבודהיסטית הטיבטית. בעקבות 
התמוטטות שלטונם של המונגולים בפרס ( 1335 ) ובסין 
( 1368 ) באה תקופה של תוהו ובוהו, שבה נפסקה הפעולה 
הספרותית כמעט לגמרי והרבה ממה שנוצר גם קודם וגם 
בתקופה זו אבד. רק בסאה ד. 16 באה התעוררות בהשפעתו 
של הבודהיזם הטיבטי. התרגומים והחיקויים לספרות הטיב¬ 
טית נתרבו נל־כד עד שםד,״מ הפכה, למעשה. למעין סניף 
של זו של טיבט. מקורותיהם של הכתבים המתורגמים מטי- 
בטית היו רובם■ ככולם הודיים. ובדרד זו הגיעו לםה״מ גם 
לא מעט יצירות חילוניות הודיות וטיבטיות. אפילו האפו- 



467 


מונגולים — מונד 


468 


פיאה הלאומית המונגולית "עלילותיו של גסר ח׳אף אינה 
אלא עיבוד של יצירה טיבטית. במאות ה 17 — 18 ניתוגמו 
שני האטפים הגדולים של הקאנון הבודהיסטי הטיבטי "קאנ־ 
ג׳ור״ ו״טנג׳ור״ (ע״ע טיבט, עט׳ 582 ). מושליהיהמאנצ׳ד 
ריים של טין ( 1644 — 1911 ), שהיו קרובים קרבת־גזע למ", 
תמכו בפעולת תרגום מטיבטית ומסינית למונגוליה. מסינית 
ניתרגמו ביהוד רומאנים וסיפורים, שזכו לפופולאריות מרו¬ 
בה. יותר מקוריות מתגלה בכרוניקות המונגוליות של תקופה 
זו, ,.אךדני יין טובצ׳י״ (״סיכום היסטורי יקר״, 1662 ) של 
האציל 'סאגאנג סצ׳ן ועוד. במאה ה 19 הלנה ונתגברה 
הפניה אל נושאים חילוניים הן בספרות המתורגמת והן 
במקורית. נטיה זו התבלטה במיוהד במאה ה 20 , נתרבו 
השפעותיהן של הספרויות הזרות, בפרט — של הספרות 
הרוסית, אך גם של ספרויות אירופה המערבית. יוצריה ובו¬ 
לטים של םה״מ המודרנית הם ד. נאצ׳אגדורג׳י ( 1906 — 
1937 ) וצ', דאמדינסירינג (נר 1908 ), שהצטיינו בשירים 
וברומאנים שלהם. בין מחברי הרומאנים יש להזכיר במיוחד 
את ב. רינצ׳ן. התחילה להתפתח גם ספרות דראמתית. 
במונגוליד, החיצונית (הסובייטית) של היום הנושאים העיק¬ 
ריים הם המלחמה בישן, פלישת הגרמנים לבריה״מ והמל¬ 
חמה בהם ובניית חברד, וכלכלה על בסיס חדש. כל זד. 
מסופר תור תהילות ותשבחות למפלגה הקומוניסטית 
ולמנהיגיה. 

,ז?£ג 31 ״, 1 , 6 

-מ 10 \ , 8 ס 11 קמ)יו 1 מס,ג 1 ;, 6.0 ; 1907 ,( 165-261 , 111 ^^■ , 116 זו 52£ 

, 11 

- €10 ׳\ £110 ) ,צ(< 1 תו 13 <.״ 1 ; 1920 ( 90-115 

, 1140-1157 , 1 1€5 > $1011£ ו 11 13 ש 11 > 6 ק 

, 1£114£ ז 0 ' 1£11 ) ג^ 11 ^¥ו^ £3 ) ,. 1 ) 1 ; 1955 

- 11010 אקשזיס . 11 .ת ; 1957 ,( 999-1015 , 11 

; 1955 ,עק׳ל 1 גק 16 !< 1 ; 09 צ 0 יוה 0 זמ 0 ^ 1011 חן 10 \€( 1 פ 00 ממק 
; 1969 , 08 ת 0 ץ) 101 \ 100 11^0/16,11,0x80 זקז(ז 3 ק 10 ז 1 ןע .. 1 ) 1 
זש!) 011 טג 111 חגמ*') *^^ז.ג/ 0 ^מ 0 /ו. ,§ 1 ג 15 ש 11 

,( 227-274 . 2 ,.^) 5 . 5 ,.^( 1 ^, . 1 ,*': 8111 נ 1 צזמ 16 ז 0 

: 161 ) 51£ ת 111 .ע ■{ 14 ^ 0 י 1£7 ^ 1 ? 1 /־)- 4 // 0 ^מ 0 מ/ ל>/ע .. 1 ) 1 ; 1964 
,. 1 ) 1 ; 1964 ,( 1133-1140 זש!) חשזעזגזש!!,! 10 ( 1 

-ש§ 5 > 1 ש( 1 ז\/) {ז) 1712 ' 01 ■/? ) 11 ) 

־ 681£3 ^\\״ת 11161 )ז 0 א 165 ) 1-3.0 165 ) 5 מו 50111 ז 0 ? ־ £01 ן 113£ שצח 61 וז 1 

. 1967 ,( 105-132 , 132 ,ח£ן£ג 5011 מש 155 ^י 65 ] 0615 , 160 

י. א. ק. 

מומולפ^יה (■!?!)!ס^ז״ס^!), שמם של שני אחים, ממציאים 
צרפתיים; 1 ) ז׳וזף-מישל — €1 ל 1€ ).ן-לק 50 ס 1 — 

( 1740 — 1810 ), 2 ) רק אטין —— ( 1745 — 
1799 ); נולדו בוידלון-לז-אנונ_י (׳< 113 ס 1111 ^- 1£5 -״ 0 ז 13 > 1 ׳\), 
בחבל ויורד. (,!גזג״ז^).'האחים היו בעלי בי״ח לנייר. ר״א 
היה גם אדריכל, והודות ליזמתו הוחל בייצור נייר "ולים" 
בצרפת. שני האחים עסקו, בהשפעת כתביו של פריסטלי 
(ע״ע), בניסויים מדעיים, וגילו כי אודר מחומם, המתאסף 
בתוך שק קל, גורם להתרוממותו. ב 4.6.1783 הציגו בפומבי 
באנוני כדרר של 750 מ״ק אשר התרומם לאחר שחזמם 
האוויר שבתוכו ע״י הצתת קש וצמר מתחת לפתה שבקר¬ 
קעיתו. הכדור הגיע לגובה של כ 500 מ', ושייט באוויר כ 10 
דקות. 

ב 19.9.1783 הציגו האחים בוורסאי, בפני המלך וכל 
חצרו, את ה״מרנגולפיר" (£ז^ 1 ) 1.10111801 ) הגדול הראשון, 
שאליו היה קשור סל ובתוכו כבש, תרנגול וברווז. ב 21 בספ¬ 
טמבר בוצעה טיסה מאויישת ראשונד, מעל פאריס כש¬ 
הכדור מוביל שני אנשים במשך 25 דקות. שני האחים 
המשיכו לעסוק באווירונאוטיקה חכו בכיבודים רבים. ז׳״א 


עצמו יצא גם הוא לטיסה ב״מונגולפיר" שהמציא. ר״מ 
המציא גם קאלורימטר ופטיש הידרולי. — האחים מ׳ היו 
הראשונים שהצליחו לשכלל כלי-טיס אשר התרומם באוויר, 
לד,בדיל מנמר, מתקני-דאיד, שנוסו כבר קודם-לכן ללא 
הצלחד,. בכך הביאו לידי מימוש חלום שראשיתו בשחר 
האנושות. אמנם התוצאות המעשיות שנבעו מהמצאתם היו 
מוגבלות, שכן התעופה החדישה משתמשת בכלי-טיס הכבדים 
מהאוויר, שנושר-טיםתם מבוסס על עקרונות שונים מאלה 
שהשתמשו בהם האחים מ׳. לכדור הפורח היו כמה שימושים, 
בייחוד לאחר ששופר כשרו לשהות באוויר — ע״י מילוי 
נגאזים. במלחמת גרמניה-צרפת ( 1870/71 ), במלד,״ע 1 
ובםלד,״ע 11 שימש לצרכי קשר, תצפית או חסימה, ויש 
רואים בםפינות-ד,אוויר מעין שלב נוסף בפיתוח המצאתם 
של האחים מ׳. אך הכדורים הפורחים נשארו תמיד פגיעים, 
מסורבלים וקשי-ניווט, ושימושם כיום — רק בספורט, במט¬ 
אורולוגיה" ולפעמים בחקר תופעות החלל (ע״ע כדור פורח 
ותמ׳ שם). 

ש. ז. י ם. ם. 

מונד, ( 1 ) 1011 \), משפחד, יד,ודית של תעשיינים ואישי- 
ציבור באנגליה, במאה ה 19 — 20 . מבניה: 

1 ) לוד וי ג מ' ( 1839 — 1909 ), יליד גרמניה, כימאי 
ותעשיין. לאחר שהשתלם באוניברסיטות מרבורג וד.יךלברג, 
היגר מ׳ לאנגליה וד,חל לעבוד במפעלי ד,צ׳ינסוז לייצור 

בסיסים. יחד עם ג׳ון 
ברונר יסד ב 1873 את 
חברת מונד־ברונר, ש¬ 
הסבר, ליצרן-הבסיםים 
הגדול בעולם. המפעל 
השתמש לראשונד, ב¬ 
אנגליה, בשיטת סולוי 
ןץ 3 ׳. 801 )להפקת טורד, 

לשתיה (,,נזססג׳א) 

ומ׳ אף שיכללה. ב־ 

1891 נתקבל כחבר 
בחברה המלכותית ל¬ 
מדעים. בין המצאותיו 
שיטד, לניצול חוזר 
של גפרית מתוך תמי¬ 
סות בסיסיות וכן קב¬ 
לת כלור כתוצר־לווי 
בתהליך ייצור סודר, 

לשתיה, מ׳ פיתח תהליך בעל חשיבות מיוחדת למיצר ניקל 
מתוך עפרותיו וגם גילה ני סס מתרכב עם ניקל בעפרות 
לניקל־קרבוניל נדיף. את התרכובת ניתן לפרק לאחר-מכן 
לקבלת ניקל נקי. בעקבות מחקרים אלד, יסד מ׳ את חברת 
מונד-ניקל בקנדה. 

2 ) אלפרד מורי ץ, ברון מל צ'ט ( 1 מ 4011 > 14 , 
1868 — 1930 ),'בנו של 1 ). מ׳ למד משפטים בקימבריג׳ וב¬ 
אדינבורו, הצטרף להנד.לת החברה שהקים אביו וד,יד, אח״ב 
למנהלה" הוא הקים את "חברה-הניקל", חברת-גז, ולבסוף 
את "התעשיות הכימיות הקיסריות" ( 081 ;ומ 6 < 01 !בנעקרת! 
101 = !שנשוגט(),!!), שנד,יתד, לאחת החברות הגדולות שבעו¬ 
לם, ום' נחשב לגדול עשירי אנגליה. 

ב 1906 נבחר מ׳ לפארלאמנט מטעם הליבראלים, משב 

? ש 



?ודוויג ם 1 נד 





469 


מונד — ממה, דן 


470 


בו עד 1928 , פרט לתקופה ?צרה ב 1923/4 . הוא היה ער 
(״נציב ראשון לעבודות״) ב 1916 — 1921 ושר־הבריאות 
ב 1921 — 1922 . ב 1926 עבר לשפרנים, ושנתיים אה״ב הוענק 
לו תואר בארון מלצ׳ט. אותה שנה יזם את "ועידת-מלצ׳ט", 
בהשתתפות תעשיינים ונציגי האיגודים המקצועיים, וועידה 
זו המליצה להקים מועצה לאומית לתעשיה, בהשתתפות 
מעבידים ועובדים, שתפשר ביניהם. 

מ' חונך בנוצרי והיה רהוק מהיהדות: אך הוא מהה על 
רדיפת היהודים ברוסיה, ואחרי פירסום הצהרת בלפור 
(ע״ע) הביע את תמיכתו בציונות. ב 1921 ביקר בארץ ויזם 
את הקמת המועצה הכלכלית לא״י. ב 1927 השתתף בוועדת- 
סקר שמטרתה היתה לחקור את האפשרדות הכלכליות בא״י. 
ב 1929 השתתף כאחד מראשי "הלא־ציונים" בהקמת הסוכנות 
היהודית המורחבת (ע״ע ארץ ישראל, עמ' 540 ) ונבחר 
ליו״ר מועצת הסוכנות וחבר הנהלתה, אך התפטר ב 1930 
בעקבות פרסום הספר הלבן של הלורד פאספילד (ע״ע ארץ- 
ישראל, עמ' 543 ). מ' רבש קרקעות ונטע פרדסים בא״י 
והשקיע מכספו במפעל האשלג. בשרון הוקם ישוב על שמו— 
תל מ 1 נד. 

בספריו: 311 ? ; 411$1 וצ מ^ו!ן|ג 1 ^ $0 ץ 11 ז\ג ("מפני־מה נידון 
הסוציאליזם לכשלון״), 1923 * 01111£5 ? 1 )״ 3 יגז 181 ג 1 ) 111 ("תע¬ 
שיה ומדיניות״), 1927 , תקף מ׳ את הסוציאליזם והגן על 
היזמה הפרטית. 

. 1933 ,.!י. 1 וז^ 1 ! 11 . 11 , , 8011010 . 11 

3 ) הנרי לודויג, בר(( מל צ׳ ט ( 1898 — 1949 ), 
תעשיין ואיש־ציבור, בנו של 2 ). מ׳ ירש מאביו את ניהול 
חברות־התעשיה שלו. הוא היה חבר-פארלאמנט מטעם הלי¬ 
בראלים ב 1923 — 1924 ומטעם השמרנים ב 1929 — 1930 . מ׳ 
חונך בנוצרי, אך ב 1933 חזר ליהדות במחאה נגד הנאציזם. 
ב 1942 היה ידר מועצת הסוכנות היהודית. בספרו סלז 
£1811110111 !'! (״השכן״), 1936 . נתן ביטוי לאמונתו היהודית 
ומחה נגד האנטישמיות. 

רי. או. - א. לי, - אל. וי. 

מונדריאן, פיט .פיטר קיחליט) -ת 3 ״ 4 ת 1140 ״ 1 ? 

(ת 133 ׳ 111 ת 0 ^ £118 ת 1 ס 0 !סזסו?) — ( 1872 , אמרס- 
פ 1 רט [הולאנד] — 1944 , ניו־יורק), צייר הולאנדי, מ׳ למד 
ציור באקרמיה לאמנות באמסטרדם ב 1892 — 1894 . בתקופת 
יצירתו המוקדמת הרבה לצייר טחנות-רוח, צפצפות על חוף 
הים, חרציות. מאוחר-יותר, סביב 1907 , בחר לנושאי ציוריו 
את דיונות-החול, את הים, עצים וחזיתות של כנסיות! במן- 
טיווים אלה אפשר כבר להבחין בצורות הפשוטות-הגאר 
מטריות שהיו, לאהר-מכן, לםימן-ההכר של יצירתו. ב 1911 
עבר ם׳ לפאריס. שם הושפע מן הקוביזם, אשר את עקרד 
נותיו פיתח והתאים לרוחו. הוא התחיל לפתה סיגנון עצמאי. 
שהיה מבוסס על קודם אפקיים ואנכיים ושנקרא בפי המבק¬ 
רים" ״ציורי פלוס ומינוס״. את שנוח מלה״ע 1 עשה בהו־ 
לאנד ושם ייסד, ב 1917 , יחד עם הצייר ת. ון דוסבורך, את 
כתב-העת 1 ( 511 190 ("הסיגנון": ע״ע הולנד, אמנות, עמ׳ 
733/4 ), אשר סביבו התרכזו אמנים חדשניים מכל ענפי 
האמנות. ב 1919 — 1938 הי בפאריס. סיגנונו בתקופה זו כבר 
מופשט לחלוטין. מן הקווים האפקיים והאנכיים עבר למש- 
טחים סלבניים שביניהם מפרידים קודם שחורים. הוא הש¬ 
תמש בצבעי־היסוד (אדום, בחול, צהוב) וב״אנטי-צבעים" 



פיט ם^נדריאזל ק 1 מ 16 זיציה בכחול; צה 1 ב ולבן. 1936 
(אוםוי־חאסנות הציפורי; באזל) 


(שחור, לבן, אפור). — ב 1940 עבר מ׳ לניו-יורק. פרסומו 
הגדול בא אחר מותו. 

יצירתו של מ׳ התפתחה בכיוון ההפשטה הצרופה. הצימ- 
צום והודתור על כל אסוציאציה עם עצמים הלקוחים מן 
הטבע ועל כל ביטד סובייקטיוד רגשי. ציוריו מתרכזים 
בהארמוניה פורמאלית טהורה. בהשפעת הפילוסופיה התאו- 
סופית, שמ׳ היה חסידה הנלהב, ראה באמנותו תרומה להיאר- 
מוניה האוניוורסאלית. 

מאמרו, £מו 13511£15 ( 0-1 ־ז> 1 < 1 (״הנאו-פלאסטיות״), 1920 . 
מכיל אח עיקרי תורתו. 

אספים גדולים של יצירותיו נמצאים במוזיאונים של 
הולאנד, במוזיאון גוגנהיים ובמוזיאון לאמנות חדישה בניד 
יורק. 

,. 14 , .? ,■ 01 ל<; 1 ג־ 5 . 51 ; 1956 , 1917-31 1 ( 511 ־פ ,־ 0.1311 ״ז . 11 
. 1957 .ס ; 1956 107% 

רו, פ. 

מונה, 1 'ן — ;וס״״ס!! ״ג־ץ — (נו׳ 1888 , קוניאק), כלכלן 
צרפתי, מ׳ היה נציג צרפת בוועדה לתיאום כלכלי 
שהקימו מדינות ״ההסכמה״ במלה״ע 1 , וב 1919 — 1923 היה 
סגן-מזכיר הבר-הלאומים. לאחר-מכן פנה לעסקים פרטיים, 
אך בתחילת מלח״ע ! 1 חזר לוועדה צרפתית-בריטית לתיאום 
כלכלי והיה היו״ר שלה. ב 1940 שלח אותו צ׳רצ׳יל לאה״ב — 
למטרות רכש בשביל בריטניה. ב 1943 צורף ל״ועד לשחרור 
צרפת" בראשותו של הגנראל דה גול. אדר המלחמה הגיש 
מ׳ לממשלה תכנית לשיקום כלכלת צרפת ולמודרניזאציה 
שלה, והוא הפקד על הגשמתה. יחד עם רובר שומאן יזם 
את הקמת "המאגר האירופי לפחם ולפלדח" (עי׳ כרד-מילר 
אים, עמ׳ 185 ) ועמד ב 1952 — 1955 בראשו. בינואר 1956 
יסד מ׳ את "ועד הפעולה למען ארצות-הברית של אירופה" 
( 0 ( £11101 '() 1118 ( £1318-1 168 !!!סק 301100 * 4 ש 11 מזס 0 ) ונבחר 
לנשיאו. 






471 


מוכה, קלוד — מונודיה 


472 


מונרי, לןלוד— €1 מ 10 ג 1£ ) 11 ב 01 —( 1840 , פאריס— 1926 , 
דיורני [נורמאנדיה]), צייר צרפתי, מחלוצי אס¬ 
כולת האימפרסיוניזם הצרפתית, מ׳ בילה את ימי ילדותו 
בלה אור (:)■£׳וצ 14 ?ע)! כאן התחיל מתפרנס, ב 1855 , ממכירת 
קאריקאטורות ורישומים. הצייר בודן (ע״ע) שיכנעו לפנות 
לציורי־נוף "באוויר־החפשי", שנעשו מאז ואילד הנושאים 
העיקריים ביצירתו. ב 1859 השתלם בפאריס והכיר את פיסת 
(ע״ע). ב 1862 פגש לראשונה את הצייר יונגקינד (ע״ע) 
ולאחר-מכן, בסדנתו של הצייר שארל גלר ( 16 ץ 016 ), את 
מרבית הציירים שהיו עתידים להיותיחבריו לאסכולה. בשנים 
אלה נתגבש סיגנונו המוקדם של מ', שבו ניכרת גם השפעתו 
של מנה (ע״ע). הוא תיאר באמצעות משטחי צבע רצופים 
(בהשראת חיתוכי־העץ היאפאניים, בין השאר), את פרטי 
הנו!׳ והדמויות כשהם מוצפים אור־יום בהיר, המטשטש את 
נפהיותם והמבריח את צלליהם. יצירה אפיינית היא "נשים 
בגן״ ( 1866 , לובר, פאריס). 

מ׳ חי בתקופה זו חיי דוחק כלכלי שהניעו אף לנסיון 
התאבדות. ב 1870 התחמק מצרפת בשל המלחמה נגד פרוסיה 
ועבר ללונדון! שם התרשם, על־אף הכחשותיו, מיצירותיהם 
של טרנר (ע״ע) וקונסטבל (ע״ע). הוא חזר לפאריס ב 1871 
ובסוף שנה זו התיישב בארדאנטי. ב 1872 צייר בלה אור 
את תמונתו המפורסמת ״אימפרסיה — שמש עולה" (מוזיאון 
מארמוטאן, פאריס), שד,וצגה'בפאריס ב 1874 ושזיכתה את 
משתתפי התערוכה — חברי אסכולתו של מ' — בכינוי 
הגנאי "אימפרסיוניסטים". בשנות ה 70 נתגבש סיגנונו הבשל 
והוא קנה לעצמו שם כמנהיג האסכולה. מעתה ואילך פיתח 
מ' נוסח חדש של ציור־נוף, בו חתר לתיאור זהרם המיוחד 



ק 5 ,*ד מוגה: הקאתדראלח •הל רז- 5 ןז 
(ם־זאוז האיספרםי 1 ניזם, פאריס) 


של גוני העצמים שבנוף, באמצעות פיצול משטחי הצבע 
למשיכות מכחול קצרות: משיכות מכחול אלה יוצרות 
מערכת ססגונית של כתמים טהורי־גון המונחים זה בצד זה 
והמקנים לצבעי העצמים, במבט מרחוק, את הזוהר הבא להם 
מכוח קרני השמש. מאחר שתיאור האפקטים של אור־היום 
ושל האטמוספירה על העצמים חשוב היה למי מתיאורם 
הפלאסטי, לא היה בררן בנושאיו: תהנח־הרכבח סן־לאזאר 
(בסדרת ציוריה התחיל ב 1876 ) עניינה אותו לא פחות 
משדות פרברי פאריס. החל ב 1890 בערך התחיל מצייר 
סדרות יצירות שבכל אחת מהן חזר אותו נושא עצמו; 
״שדות פרחי פרג״ ( 1890 ), "הצפצפות" ו״ערמות השחת" 
( 1889 — 1893 ), ״הקאתדראלה של רואן* ( 1892 — 1895 ),ועוד. 
תכנה הצבעוני־האמנותי של כל תמונה שבסדרה שונה מזה 
עזל חברתה, מאחר שכל תמונה צויירה בתנאי אור שונים, 
שבוטאו בסולם צבעים שונה. 

האחרונה שבסדרות אלה, ויוצאת הדופן שבהן, היא סדרת 
ה״נימפיאוח״ שמ׳ צייר בגנו בז׳יורני (שם חי משנת 1883 ) 1 
נושא זה העסיק את האמן במשך" 27 שנוח חייו האחרונות. 
המאוחרים שבציורים אלה, ובהם המוקרשים לאומה הצרפ¬ 
תית (כיום הם מעטרים את קירותיהם של שני אולמות 
במוזיאון אוראנזירי בפאריס), חורגים מן הנוסח האימפרסיו¬ 
ניסטי השגרתי, שכן פרטי הנוף הופכים בהם לרקמה הלילה 
של כתמי צבע ללא שלך מבני והם מתקרבים באפיים לנוטה 
הציור המופשט שפותח רק לאחר מכן, באמצע המאה ה 20 , 
והידוע בכינוי "אימפרסיוניזם אבסטראקטי" או "המופשט 
הלירי״, ר' תם׳ — כרך ב׳, עם' 867/8 : כנסיית סט. ז׳רמן 
בפאריס. וע״ע אימפרסיוניזם. 

; 1922 ..^ 1 .€ ,׳< 0 ז 0£££ .ס ; 1921 . 0 ,^ונ^ת 1£X3 \נ 

8.6 , 1 זט 1 ת£^ ״ 1 ; 1929 , 615 ? 

,ן 13 מ^ 00 , 11 ; 1960 ,: 2 ) $£1 ; 1939 

. 1966 ./ 1 ׳! 

א. רו. 

מו 1 ו, ז׳ק — נ. 40110 \ *־!!!־סג! — (נו׳ 1910 ), חוקר צרפתי 
לגנטיקה צלולרית. מ׳ החל בעבודתו המדעית בשנת 
1930 , תקופה בה שקל אם להפסיק את עבודתו ולהקדיש את 
עצמו למוסיקה ולנגינה בצ׳לו. בשנת 1941 פרסם את עבודת 
הדוקטור שלו, שעסקה בפיתות עקרונות ושיטות כמותיות 
לגידול תרבויות חידקים. במלה״ע ז 1 נלחם בשורות תנועת־ 
המרי הצרפתית וצבא צרפת ההפשית ונפצע בקרבות על 
אדמת גרמניה. בשנת 1946 השתחרר משירותו הצבאי 
והצטרף למחלקה למיקרוביולוגיה במכון פסטר, בראשותו 
של אנדרה לווף (ע״ע). מחקריו המיקרוביולוגיים בתחום 
הגנים והאנזימים זיכו אותו ואח חבריו לווף ופרנסואה 
ז׳קוב (ע״ע [ברך־מילואים]) בפרס-נובל לשנת 1965 בתהום 
הרפואה והפיסיולוגיה. עבודת השלושה פתחה אפקים נרח¬ 
בים בהבנת מנגנוני הביוסינתזה של אנזימים וחלבונים 
במיקרו-אורגניזמים ובוויסות פעולתם של האנזימים. 

מונודיה (מיור; ;.ס״ס•! — יחיד! — שיר), שירד. חד¬ 

קולית בלתי-מלווה כגון במוסיקת המזרח, או שירה 
המלווה ליווי הארמוני, כשהקו השירתי ב 1 לט. המונח שימש 
את אנשי הקמרטה ( 3 ז 3 ז 1£ תג€) הפלורנטינית (ע״ע מוסיקה, 
עם׳ 555 ) בסוף המאה ה 16 לציון סוג מסויים של זמרה סוליס־ 
טית מלוור" שטופחה על-יךיהם. בשאיפתם להחיות את המו¬ 
סיקה היוונית העתיקה ומתוך ראקציה לסיגנוןהפוליפונישל 













473 


מונודיה — סזגופולין 


474 


המאה ד. 16 , יצרו אנשי החוג סגנוו־שירה רצ׳יסאסיווי־ 
דקלמסורי, הנישא ע״י מ?צב המלים והנשען על -ת £0 80 !גג 1 
ס״!!!! (ע״ע מוסיקה). בעוד שוינצ׳נצ! גלילאי ( 0311161 .ז\) 
דרש ( 1581 ) שהמ׳ תבסא את יתכנו ומסענו הרגשי של 
הסכסט, הורה הזמר ג׳וליו קצ׳יני ( 03061111 . 0 ), בהקדמה 
לקובץ יצירותיו 11510116 מ 1 סיזס״א ( 1601 ), כיצד יעטר הזמר 
את הקו המלודי הרשום, תוך התחשבות מירבית בטכסט 
ובאפקס הטמון בו. השירה המונודית נתקיימה בטהרתה תקו¬ 
פה קצרה בלבד! לאחר עשור אחד או שניים פינתה מקומה 
לרצ׳יסטיו ולאריוזו. 

מונוכרומטי, אור, ע״ע ספלןטרום. 

מונולוג (מיוף: ?סעסע —יחיד; ;> 0 ז( 6 .ג —די 3 ןר),שיחת־ 
יחיד, המופנית — בניגוד לדיאלוג (ע״ע) — אל 
הדובר עצמו, או אל הזולת, שאינו מפסיק את שטף דיבורו. 
מ׳ יבול להיות יצירה שלמה או חלק של יצירה. חשיבות 
מיוחדת נודעת למ" שביצירות דראמתיות, בד,ן הם ממלאים 
תפקידים שונים: המ' משמש פרולוג או אפילוג: הוא מקשר 
בין סצנות בודדות ועשוי אף להיות המרכז הדראמתי של 
המחזה. — בם׳ השתמשו מחברי הקומדיה היוונית המאו¬ 
חרת, ובעקבותיהם הרומים פלוטוס (ע״ע) ו^נטיום (ע״ע). 
בטראגדיד, הרומית טיפח את המ׳ סנקה (ע״ע). מקום נכבד 
נודע לצורה זו במחזה האנגלי" של המאות ה 16 — 17 
(שיקספיר) כביטוי ללבטיו של הגיבור, ובמחזד. הקלאסי 
הצרפתי כביטוי רטורי-נשגב לרגשות. הרומאנסיקנים הרבו 
להשתמש בו דצרו אח "ד.מ' הדראמתי" (ה. בראונינג. ע״ע). 
הוא נדחה ע״י הנאסוראליסטים והראליסטים כצורה בלתי 
הולמת מבחינת האמת הפסיכולוגית. הרומאן האגאליסי נכתב 
במעין צורד, של "מ׳ פנימי" ("אוליסס" של ג׳ימז ג׳ויס, 
ע״ע). — בספרות העברית והיידית, מלבד ר,מ" של נביאי־ 
ישראל, שירת הפייטנים, וכדומה, מצויים מ" אמיתיים רק 
במחזותיו של משה חיים לוצטו (ע״ע) והבאים אחריו. 
בפרוזה — אצל שלום עליכם, י. ל. פרץ ואחרים. 
^^ 7 ,־ 51€1 מ £0 .^\ .£ ; 1908 , 117710 ז 0 ?מיג . 4 \ 1 , 1x0 .? 

; 1915 , 2 )?מ*־ז< 2 11 /)חד 0€7 111 /( 14 ^/ 10 * 301 
46 ו^ 010 ה 140 ,מ 1 נ>זגנטס .£ ; 1926 /גמא 

^ 11471 ^) £01/14 113 /*/וק*ז{ 1 ,מש 3 תו 011 ^\ .£ ; 1931 ,/ 1 ^ 1/1 ) 1111 

; 1934 .)■ 21 /)ק 5 ),) 11 /^ 5 1 )<{ ^ 5 / 111 1115 !^ 4011010 { 5 ) 4 

, 1963 / 0 ,מ 1 טגנ £11151 

י. א. ק. 

מונו&ולין (^!סנןסתס]^, מיור: מוכר אחד) זכות בלעדית 
או זכות־יתר לפרט או חברה לייצור מוצר מסויים 
או לאספקת שירות מסויים. מעסים מאד הם המוצרים המסו¬ 
פקים בימינו ע״י יצרן או ספק יחיד; מאידך, קיים המ׳ 
בשירותים הציבוריים, כגון: תחבורד, ציבורית, אספקת־מים, 
חשמל וטלפון, הם" מוגבלים ע״י מתחרים המייצרים אותו 
מוצר ממש, וגם ע״י יצרנים המייצרים מוצרים מתחרים 
דומים, אך לא זד,ים. לדוגמה: פירמר, בעלת פטנט על סיב 
מלאכותי מסויים היא בעלת מ' על ייצור אוחו פיב, אך 
חשיבות המ׳ הזה קטנה־והולכח ככל שרב הדמיון, מבחינת 
התכונות ומבחינת הוצאות־הייצור, בין סיב זר, לסיבים 
מלאכותיים אחרים. 

קיומו של מ׳ לגבי מוצר מפוים מתאפשר הודות לגורמים 
השונים המונעים ממפעלים מתחרים אחרים לייצר אוחו 
מוצר. החשובים בין גורמים אלד. הם: ( 1 ) שליסד, על 


מקורות-סבע נדירים: ( 2 ) תד,ליכי-ייצור המעניקים יתרונות 
למפעלים גדולים ביחס לגודל השוק (לדוגמה: ייצור חשמל 
בעיר ולעתים במדינד, כולה עשוי להיות זול-יוחר אם ייוצר 
ע״י חברד, אחת). מ״ באלה נקראים מ״ טבעיים;( 3 ) פטנטים 
המקנים זכות בלבדית לבעליהם לנצל המצאה לתקופת-זמן 
מוגבלת: ( 4 ) זביונות ממשלתיים המעניקים זכות מונ 1 פו- 
ליסטית בתוקף חוק. במדינה קטנה, דוגמת ישראל, עשוי 
פיקוח על היבוא או מכסים גבוד.ים על יבוא לשמש גורם 
עיקרי בד,קניית מעמד מונופוליסטי למפעלים מקומיים, בגון 
תעשיות הדשנים ומפעלים להרכבת מכוניות. 

התנהגותו הכלכלית של מ׳ שונה מזו של מפעל בתנאי 
התחרות חפשית. בר.יותו יצרן יחיד, יכול ד,מ׳ להגדיל את 
רווחיו ע״י צמצום התפוקר. ור.עלאת המהיר. לעתים, כאשר 
התנאים בשוק מאפשרים זאת, ינקוט ד.מ׳ במדיניות של 
אפליית-מחירים, כלר, יקיים מחירים שונים לקבוצות שונות 
של לקוחות. בדרך זו גורם המ' להקטנת הייצור ולחלוקה 
בלתי־אופטימלית של מוצרים במשק. יחרת-הרווח המופקת 
בדרך זו נקראת רווח מונופוליסטי, ור,יא משמשת נושא 
לביקורת ציבורית בגלל ההשפעה הבלתי־רצויה שיש לה 
על התחלקות הד,כנםה. לעומת ביקורת זאת יש הטוענים בי 
המ" מפנים משאבים, הרבה למעלה מד,ממוצע, למטרות 
מחקר ופתוח (ע״ע), וכתוצאד. מכך פותחו מוצרים חדשים 
רבים ואומצו שיטות-ייצור חדישות. 

בתאוריה הכלכלית ד,מ׳ הוא אחת הצורות של התחרות 
בלתי'משוכללת (ע״ע התחרות, עמ׳ 644/5 ). צורות אחרות 
של התחרות בלחי־משוכללת קיימות באשר שני יצרנים 
מייצרים מוצר מסויים (דוא 1 פול) או באשר מספר קטן של 
יצרנים מייצרים מוצר מסויים (אוליג 1 פול). ד,ר,תנהגוח של 
מפעלים בענפים אוליגופוליסטיים היא מורכבת מאד, כי כל 
מפעל חייב תמיד לשקול את תגובת המתחרים על צעדיו. 
באופן כללי מוצאים מפעלים כאלה שתי דרכי־פעולד.: 
( 1 ) הם מנסים ליצור שוק נפרד למוצריהם ע״י הדגשת 
השוני בין מוצריהם ועיי פרסומת רבה; ( 2 ) הם מנסים 
להגיע עם המפעלים המתחרים להסבם המצמצם את ד.ר.ת- 
חרות ביניר,ם. כאשר היצרנים בענף מתאמים ביניהם את 
הייצור ואת המכירות הם יוצרים קרטל (וע״ע טרסט). קרטל 
בעל שליטד, חזקה על חבריו ועל הצטרפות לענף, דומה למ' 
מבחינת התנהגותו הכלכלית וד.שפעתו על הייצור ודומחירים. 

בדומה לכוח המונופוליסטי של היצרן או הספק, מצף 
כוח מונ 1 פס 1 ניססי (מיור: קונה אחד) בידי ה ק ן נ ה. מצב 
כזה מתקיים אם הקונד, היחיד מסוגל לד,שפיע, ע״י שינוי 
בכמויות הנרכשות, על מחיר המוצר או השירות שהוא קונד.. 

מדינות מפותחות בעולם המערבי, במאד, הנוכחית, מנסות 
לצמצם את האפשרדות ליצירת מ׳ במשק, להגביל את חופש־ 
הפעולה של מ" קיימים ולכוונו לאפיק הרצד להברד,. מדי¬ 
ניות כזאת מבוצעת ע״י חקיקה נגד היווצרותם של מ" 
וקרטלים ומתן אפשדות-פעולד. למפעלים מתחרים במטרה 
לבטל את העיוותים הנגרמים ע״י המ" (על החקיקה בישראל, 
ר להלן). במקרים בהם הטכנולוגיה מחייבת היווצרות מ" 
נוד,גות המדינות לר,תערב ע״י הפלת פיקוח על המחירים 
ועל רמת-השירות של המפעלים המונופוליסטייס. לדוגמה: 
הפיקוח על שירותי התחבורד, בישראל או הפיקוח על 
שירותי הפלפון והרכבת באד,"ב. דרך אחרת למניעת העיור 
חים הנגרמים ע״י מ" היא הלאמתם והפעלתם ע״י המדינה 



475 


מונופרלץ — מרנדתאיזם 


476 


מתוך שיקולים של טובת־תציבור, ולא מתור שיקולי רווחיות 
הנהוגים במ" פרטיים. בנימוק זה מסבירים את בעלות 
המרינה על שירותי מים, חשמל, טלפון ורכבת בארצות רבות. 
לעומת מדיניות אנטי־מונופוליטטית, שתוארה לעיל, רבים 
המקרים, בעיקר במדינות בלתי־מפותחות או במדינות מפד 
תחות לגבי ענפים נחשלים, בהם הממשלות מסייעות ליצירת 
מ" מחוך כוונה לחזק ענפים מטויימים ולאפשר להם התפת¬ 
חות וצמיחה מהירה, 

בארצות בעלות תכנון מרכזי, שאין בר,! כלכלת־שוק, 
מרבית הייצור הוא מ' של המדינה, — וע״ע מחירים, תודת 
ה-! התחרות, עמ׳ 644/5 ! משחקים, תורת ה-! וביבל׳ שם. 

,^ 1110 )€<) 1 זז €0 /ס ^ 7/1 , 5011 נ 11 < 01 ) 1 .[ 

,^ 1 ך 1€1 ז? ,מנ 3 מ . 3 .[ ; 1941 ,. 1 ^ 1 ,ת 11150 י 1101 ; 1933 

׳״?!/'! 10 ,. 1 > 1 ; 1948 

- 14011 מין ^ 111 > ■ 1 ^ €1 םז 010 זמו/יד .•ת 11110 ^ןתס€ 

1011 ^ 11 ^^ €0111 ,־ £1 ח 611 ? .^^ 3 ; 1956 .^^ 1 ז 11451 ) 1 ז 1 

/ 0 ^ £6011011116 7116 .? ; 1949 ,/ 7€11 ^ 070011 

,} 1116 > 1 { €0 '$■ 561161 / 0 161 > 140 : 011 (] 611 <} 0 ז 0 ■.') 561161-7 

115116 סקס 011 ]\ / 0 ^■ 711601 711£ ,ח 11 זש< 1 ת 31 נ 01 . 14 ,£ : 1952 

■ 611 ^ €0171 6 ה 1011$ } 0110 ^ ן 0 תת 110 ^ .£ [^ 1960 , 1 ז 1110 } 6 ^ €0111 

, 111011 ! 6 ^ 11 { €0 1114 > ,(.ג> 6 ) 14110161 ; 1967 ,^ 1601 ( 7 1011 ) 

. 1969 
אי. בר. 

החוק המסדיר את פיקוח המדינה על הם׳ בישראל 
הוא; ״חוק ההגבלים העטקיים, תשי״ט— 1959 ״ והוא מבחין 
בין ״ד,טדי כובל״ לבין מ' וכולל את שניהם במונח: "הגבל 
עסקי". ,הסדר כובל", ע״פ החוק, הוא הסדר בין צדדים 
המגביל אותם בפעולותיהם לגבי מצרך או שירות מסויים 
באחד התחומים הבאים: קביעת המחיר! שיעור הרווח! 
אופני הייצור וד,רכישה! קביעת הכמות והאיכות! סוג 
האנשים שבשבילם ייוצר או יסופק המצרך או השירות. 
החוק מוציא מתחולתו את ההסדרים הכובלים בענין תוצרת 
חקלאית, תנאי העסקת עובדים ומקרים מיוחדים נוספים. 
החוק קובע כי מ׳ נוצר כאשר אדם, חברה או אגודה שיתופית 
מספקים או רוכשים מצרך או שירות מסויים במידה העולה 
על שיעור נתון מכלל הייצור או ההספקה של אותו מצרך 
או שירות. את הפיקוח על ההגבלים העסקיים מבצעים: 
1 ) ״המועצה לפיקוח על ההגבלים העסקיים״! 2 ) .הממונה 
על ההגבלים העסקיים״ — עובד־מדינה שתפקידו לנהל את 
רישום כל ההסדרים הכובלים וכן לבדוק קיומם של ם" כדי 
להציע צווים לצמצום השפעתם. המועצה לא תאשר הסדר 
כובל, אלא אם היא סבורה שהוא לטובת.הכלל, וזה בהתאם 
לשיקולים שנקבעו בחוק, 

מרנופיסיטים(מיד: — אחד:— טבע), כת 

מינים נוצרית, הטוענת כי לישו טבע אחד בלבד — 

אלוהי. המונופיסטיזם, שנוסד בידי אוטיכס, ראש־מנזר 
בקושטא ( 378 בקירוב — 454 ), היווד, ראקציה קיצונית 
לתורתו של נטטוריוס בעניין שני הטבעים שיל ישו: האנושי 
והאלוהי. בד,נהגתו הפעילה של דיוסקורוס, האפטריארך של 
אלכסנדריה, הפכו הט" לאחד הזרמים החשובים בפולמוסים 
חכריסטולוגיים של המאה ה 5 . למ" היו אוהדים רבים ברחבי 
הקיסרות, בעיקר באלכסנדריה ובאנטיוכיה. השקפות המ" 
אף ניצחו בוועידת־ד,כבסיה של אפסוס ( 449 ) בתמיכתו של 
הקיסר הביזאנטי. אך שנתיים לאחר־מכן, בוועידת הכנסיה 
האקומנית של כלקדון ( 451 ), הוכרזה תורה זו כמינות 
וכמסכנת את אחדותה הדתית של הקיסרות הביזאנטית. 


החלטת הוועידה, של כלקדון הושפעה לא רק מנימוקים 
חאולוגיים טהורים אלא גם משיקולים של יריבות פוליטית 
וכנטייתית והיא סונה בעיקר נגד השאיפות לעצמאות יתירה 
מצד האפטריארך של אלכסנדריה. כתוצאה מכך פרשו המ" 
מן הכנסיה היוונית, וכנסיות מצרים וסוריה היו למונופים־ 
טיות. 

מאחר שלא הצליחה הכנסיה לשרש אח המ", נעשו בסוף 
המאה ה 5 ובתחילת ד, 6 סידרת נסיונות כדי להכניס את חמ" 
תחת כנפי הכנסיר, על־ידי פשרר, רעיונית. הקיסר זנון 
( 479 — 491 , ע״ע) יזם נוסחה תאוילוגית שלפיד, נדחו הן תורת 
נסטוריוס והן תורתו של אוטיכם וכך לא נזכר בה פלל עניין 
של שני הטבעים של ישו. אך הנוסחה נדחתה הן על־ידי 
האפיפיור והן על־ידי הט" הקיצוניים של מצרים. נסיון אחר 
לרכוש את לבם של הם" נעשה גם על־ידי הקיסר הביזאנטי 
יוסטיניאנוס ( 527 — 565 , ע״ע). מן המאה ד, 6 ואילך נעשה 
הפער בין המ" לבין הכנסיה לעובדד, קיימת. המרנופיסיטיזם 
נעשה גם לסימן-ד,גדרד, של קבוצות לאומיות לא־יווניות. 
כך נתבססו שלוש כנסיות מונופיסיטיות גדולות. הקיימות 
עד היום; (א) העדה הקופטית (במצרים) וד,הבשית, (ב) 
העדה הסורית היעקוביטיח, (ג) הכנסיה הארמנית, אשר 
התקרבד, למונופיטיטיזם בראשית המאה ה 6 , בלא להיות 
מונופיטיטית במלוא מובן המלה. המתיחות ששררה בינן 
לבין הכנסיה היוונית־ביזאנטית הביאה לכך שבימי הכיבוש 
המוסלמי ואחריו היו הכנסיות הללו נכונות לקבל עליהן את 
השלטון המוסלמי. 

,ת 31 ז 15 '\י ; 1920 , 1666111 * 1 0114 ) £0$ ,. 4 ! , £006 ..\ 7 

60 * 7 , 5611615 , 5 ; 1923 ,. 4 ^ 1/16 / 0 56 / 10101:011 7/16 

,זו 01 בפ . 11 - ז 16 שומ 111 ת 0 .£ . 4 . ; 1940 , 6$ ^ 11$1010 [/€ 111616111 ^ 

1)0$ 1^011X11 1011 €/101\1.64011, 1951 - 4 ; £1611:, !)€1 ^(*$■ 

. 1957 , 1€ ^ 10 ס) 1$ ז 1 /€ 1 ד 116/1€ ו/ 6 ז}}{ 211 > 461 ^ 071 ^ 

ד. פ. 

מוגרר 112 ''זם — 10110111618111 י 1 — (מיור — אחד! 

? 6£6 — אל), האמונה באל אחד. הם׳ עומד בניגוד 
ל פ ו ל י ח א י ז ם (ע״ע), ל פ נ ת א י ז ם (ע״ע) — שהאל 
זהיקום זהים, ל א תאי ז ם (ע״ע) — שאין אלוהות כלל,' 
ו ל דאי ז ם (ע״ע), היינו הדעה ש״הדת הטבעית" אינה 
נזקקת להתגלות, ושהאלוהות אינה מתערבת בעולם. המ' 
מושפע מאד מאמונת הייחוד המקראית, אבל אין זו, כאמונה 
דחית מובהקת, זהה עם ד,מ' כתורה פילוסופית. מאות שנים 
לפני שניסח פאסקאל הבדל זה, הרגיש כבר ר׳ יהודה הלוי 
בהבדל העמוק בין אלוהי הפילוסופים לאלוהי אברהם יצהק 
ויעקב! אעפ״ב אין להפריד בין השניים, שכן המ׳ כתורה 
תאולוגית או פילוסופית מפותחת נולד מפגישת אמונת היי¬ 
חוד המקראית עם ההגות הפילוסופית שמוצאה מיוון. ההבדל 
העיקרי ביניהם הוא בכך שהמ׳ המקראי הוא אקטקלוזיווי 
בעוד שהמ׳ הפילוסופי הוא אינקלוזיווי. כשמי אינקילוזיווי, 
המניח עקרון אלוהי אחד (טיבה ראשונה, או פרינציפ אלוהי 
אחדותי שממנה נאצלת ושופעת כל ההווייה כולה על כל 
ריבוייה), נתקל במסורת דתית כגזן זו של האלילות הקלא¬ 
סית, הוא מפרש את הפוליתאיזם הדתי כריבוי של ביטויים 
חלקיים, או גילויים חלקיים, של אותו עקרון אלוהי אחד. 
ואמנם היו מגמות מונותאיסטיות במחשבה הדתית והפילוטו־ 
פית של ההלניזם (ע״ע) המאוחר. הדרך מפוליתאיזם פאגאני 
למ׳ אינקלוזיווי עוברת בדרך כלל אח שלב ה סי נקר־ 



477 מונותאיזם — 

ט י ז ם המערבב את הדתות ואת האלים לסיביהם והרואה 
בהם ריבוי צורות של מהות יסודית אחת (השר, למשל, 
דבריה של האלה איזיס. אצל אפוליאום: חמור הזהב, ספר 11 , 
פרק 5 ). לעומת זאת הס' המקראי, האקסקלוזיווי, מבוסם 
על זיקה לאל אחד, ואינו מחשיב את כל שאר האלים: 
"ד,' אלהינו ה' אהד", ואל זה "ה׳ שמו" (ע״ע אלהיט, עט' 
436 ). הווה אומר כי שמות האלים אינם שמות אלטרנא־ 
טיוויים לעיקרון אלוהי אחד, אלא "ביום ההוא יהיה ה׳ אחד 
ושמו אחד". הט' הפילוסופי הטבוע בחותם אמונת הייחוד 
המקראית רואה את האל כטרנסצנדנטי וריבון לגבי היקום 
כולו וכפועל מתור חירות גמורה ובגזרת רצונו החפשי בלבד. 
כריבון העולם אין האלהים בחינת "סיבה ראשונה" בלבד, 
אלא שולט הוא על בריאתו ומשגיח עליה השגחה מוסרית. 
תפיסה טרנסצנדנטית ובכל זאת פרסונאלית. ריבונית, רצד 
בית ומוסרית של האלחים היא מסימני־ההכר של כל הדתות 
המונותאיסטיות. תורות מנוגדות שונות מדגישות יותר את 
היסוד האימננטי לעומת הטרנסצנדנטי, את הראיה המוניס¬ 
טית של ההווייה לעומת השוני המהותי בין הבורא לבריאתו. 
את התפיסה הבלתי־אישית יותר לעומת היסוד הפרסונאלי 
והרצוני. הט' המסרתי, שיש בו משום קרבה לתפיסה "אנו¬ 
שית" אנתרופומורפית של האלוהות (ע״ע הגשם ה), מנוגד 
איפוא למגמות פאנתאיסטיות, פאנאתאיסטיות ומיסטיות. 
העובדה שמגמות כאלו נתעוררו בכל זאת גם בדתות מונר 
תאיסטיות בעלות אופי "מקראי"(היהדות, האיסלאם, ובמידה 
רבה אף הנצרות) משווה למיסטיקה בדתות אלו עניין ומתח 
דיאלקטי מיוחדים. 

מאז סוף התקופה הקלאסית, כשנחשב הפוליתאיזם לדבר 
בעל ענין היסטורי גרידא, יצאה למעשה כל הגות אודות 
האלוהות, לכל הפחות בתולדות המערב, מנקודת מוצא מונו־ 
תאיסטית והתנסתה תוך כדי התמודדות עם זרמים פאנתאים־ 
טיים, מוניסטיים ודאיסטיים, ובתקופה החדשה גם אתאים־ 
טייס, 

בימי הביניים נחשבה אמונת הייחוד לאמונתו המקורית 
של האדם. אלילות, פאגאניזם, עבודת כוכבים ומזלות וכיו״ב 
נחשבו כתופעות-ניוון בתולדות האנושות. הדעה המסרתית 
בעניין זה נוסחה בבהירות רבה ע״י הרמב״ם (בהל׳ עבודה 
זרר" פרק א׳•, סע׳ א'—ג'). במאה ה 19 סברו חוקרים רבים 
שהמ' הוא שלב אחרון בתהליך התפתחות הדרגתי שעבר 
את השלבים הקדומים של אמונה ברוחות ושדים, פוליתאיזם 
והנוחאיזם. גישה אבולוציונית זו, האפיינית למאה ה 19 , 
נתקבלה גם ע״י חוקרי המקרא שביקשו לראות התפתחות 
דומה בתנ״ך ולאחר את הקטעים המונותאיסטיים ממש לסוף 
ימי בית ראשון ולתקופת גלות בבל. על תפיסה אבולוציונית 
זו ערערו יחזקאל קויפמן (ע״ע) מצד חקר המקרא, ואסכולת 
וינה בהנהגת האב וילהלם שמידט (וכבר לפניו האנגלי 
אנדרו לאנג) מבחינת 'החקר האתנולוגי והאנתרופולוגי. 
אסכולת וינה טענה כי בקרב שבטים פרימיטיוויים ביותר 
אין אלילות קיימת במובן הקלאסי של המונח, אלא דווקא 
האמונה באל עליון, יושב־שמים ובורא הכל. טענה זו, 
המבקשת להוכיח על יסוד חומר אתנולוגי כי המ׳ הוא 
"ראשוני", אינה נראית לרוב החוקרים הן מצד העובדות 
והן מצד פירושן. מכל מקום מוסכם שאין כל פוליתאיזם 
מביא בהברה ובדרך אבולוציונית לידי שלב סופי מונו- 
תאיסטי! כמו כן נראה שכל המקרים של התהוות מ' פילו- 


מונז׳, גטפד 478 

סופי או דתי הם מהפכות שבא• מתוך ניגוד גמור ומודע 
לפוליתאיזם קודם. 

י. קויפסן. תולדות האמונה הישראדית, א׳-ד׳, תרצ״ז-תשט״זו 

י, גוסמן,הפילוסופיה של היהדות(מפתה: בערכו), תשי״ג^! 

צ. ורבלובסקי, ראשית הט׳ והס׳ הראשוני (עיון, מ׳, חוב׳ 

ג'), תשי״ח ן , ■ £1  1 ׳\€) 1 ז<> 1 \), בירת אורוגוואי ונמלה הראשי. 

1.250,000 תוש' (אומדן 1967 ). שוכנת בחוף הצפוני 
של שפך לה פלטה (ע״ע), דרומית־מזרחית לבואנום־אירס. 
מ׳ היאיהמרכז המסחרי, התעשייתי, המדיני והתרבותי החשוב 
ביותר באורוגוואי. היא התפתחה לעיר גדולה (חיים בה 
כ 40% מכלל אוכלוסיית אורוגוואי), הודות למיקומה ליד 
מפרץ מ', נמלה הטבעי, והפיכתה לבירת־המדינה. 

גרעינה העתיק של העיר נבנה על כף ליד הנמל ומשם 
התפשטה לתוך היבשה. פה מצויים בניינים עתיקים ורחובות 
צרים שבמרכזם כיכר הקונסטיטוציה ( 011 ו^ט:ו 1 ; 1 <ת 0 ^ 1323 ?) 
עם הקתדראלה והקבילדו ( 10 > 11 ( 31 ^) — בניין העיריה הקו¬ 
לוניאלי, ששימש במשך שנים רבות בית המחוקקים של 
אורוגוואי. העיר העתיקה היא הלב הפיננסי והעסקי של מ׳. 
הכיכר המרכזית של מ' היא כיכר העצמאות (-־ 1 >״ 1 1323 ? 
13 ^ 1 ^^נ)״^ק) הנמצאת בין העיר העתיקה לחדשה. בכיכר זו 
מתרכזים החיים המדיניים והחברתיים של מ', וסביבה 
נמצאים בית-הממשלה, התיאטרון הגדול, ומגרד־השתקים 
הראשון בעיר — פאלאסיו סאלבו ( 53110 10 ^ 3 | 3 ?). בעיר 
החדשה ישנם גנים ציבוריים גדולים ושדרות רחבות — 
שהמפוארת בהן היא שדרת 18 ביולי ( 10110 ־(! 18 ), היוצאת 
מכיכר העצמאות. 

בט׳ עובר כ 90% מסחר־החוץ של הרפובליקה, וכן מרוכ¬ 
זים בה רוב מפעלי־התעשיה, בעיקר בתי־חרושח למזון 
(שימורי־בשר ומשקאות), צמר, כותנה, הנעלה, הלבשה 
וכן רד,יטים. הנמל הוא גדול ועמוק־מים, ובשנת 1966 עבר 
בו מטען של כ 8 מליון טון. 

ענף התיירות מפותח מאד ולאורך חופיה של מ' מצויים 
מרכזי־נופש ומלונות מפוארים. בט׳ נמצאת אוניברסיטת 
אורוגוואי, שנוסדה בשנת 1824 , ולומדים בה כס 16.50 תלמי¬ 
דים ( 1968 ). מ' היא צומת התחבורה הראשי ובה מתכנסים 
קווי מסילות-הברזל והכבישים הראשיים מכל חלקי הרפו¬ 
בליקה. בקרבת העיר נמצא נמל-התעופה החשוב קרסקו 

( 100 ! 13 ז 03 ). 

היסטוריה. מושלה הספרדי של בואנום אירס הקים 
ב 1726 את מבצר מי בדי לעצור בעד התפשטות הפורטוגלים 
מבדאזיל דרומה ולמנוע אותם מחבריה סחורות. המטהר 
התפתח במ' בזכות היותה נמל-מעבר חשוב. בתקופת המל¬ 
חמות הנאפוליוניות ומלחמות השחרור של מדינות דרום 
אמריקה, שלטו בט׳ בריטניה, ספרד, ארגנטינה. פורטוגל 
ובראזיל, עד שב 1828 נהיתה אורוגוואי לעצמאית ומ׳ היתה 
לבירתה. בתקופת מלחמת האזרחים צרו צבאות "הלבנים" 
(ע״ע אורוגוי, עמ' 236/7 ) וצבאות ארגנטינה (ע״ע, עמ׳ 
681 ) על מ׳ 9 שנים ( 1843 — 1851 ), ואילו בריטניה וצרפת 
סייעו ל״צבעונים" הנצורים. עם התפתחותה של אורוגוואי 
התפתחה מ': ב 1860 היו בה ובפרבריה כ 58,000 תושבים, 
ב 1908 — כ 300,000 , וב 1941 — כ 750,000 . 


יהודים בודדים, בהם אנוסים מספרד ופורטוגל, נמצאו 
בם׳ מאז היווסדה. במאה ה 19 היגרו אליה יהודים מגרמניה 
ומאלזס, ואח״ב גם מצפון־אפריקה. בראשית המאה ה 20 נת¬ 
גבש בה ישוב יהודי מאורגן. ב 1909 נוסד במי המוסד היהודי 
הראשון, בשם ״עזרא״ וב 1911 — אירגון ציוני בשם "דורשי- 
ציוך. בשנים 1912 — 1930 היגרו למ׳ יהודים רבים — 
ספרדים מתורכיה ומארצות־הבלקן וכן מארצות-ערב, ואשכ¬ 
נזים בעיקר ממזרח־אירופח. לאחר 1933 . בעקבות עליית 
הנאציזם והשואה, הגיעו למ׳ יהודים רבים מאירופה המרכ¬ 
זית, בעיקר מגרמניה, אוסטריה, צ׳כיה והונגריה. 

כיום חיים במ׳ כ 00 ( 454 יהודים, מתוך 50.000 יהודי 
אורוגוואי. רובם, יוצאי מזרח-אירופה. יהודי מ׳ עסקו תחילה 
ברוכלות ואח״כ פיתתו עסקים, תעשיה קלה — בייחוד רי¬ 
הוט, בגדים, עור — ומסחר קמעוני ז לאחרונה התחילו עוסקים 
גם בבניית בתים. ניכרת נטייה של הדור הצעיר למקצועות 
הךופשיים. קיימת במי רשת של בתי־ספר יהודיים ציונים 
במסגרת הקהילה היהודית, וכן שני סמינרים להכשרת מורים. 
ב 1930 נוסד "ועד יהודי מרכזי של אורוגוואי", המורכב מ 4 
קהילות: האשכנזית, הספרדית, ,הקהילה־החדשה" (יוצאי 
גרמניה) ו״קהל עדת יראים"(יוצאי הונגריה). קיימת פדרציה 
ציונית כעלת מעמד מרכזי בקהילה. רוב יהודי מ' מזדהים 
בגלוי עם מדינת-ישראל. 

במ׳ מופיעים שני עיתונים יומיים בוידית: "היינט" 
הציוני ו״אונזר פריינט" הקומוניסטי. במשך שנים יצא לאור 
במ׳ עתוז ציוני בעל השפעה בשם ,.פאלקסבלאס". כן מופי¬ 
עים 3 שבועונים, בספרדית, גרמנית ויידית. במשך שנים 
פעלו במי שתי תחנות רדיו ביידית. כיום פועלת בה תחנת 
רדיו ביידית ובספרדית. בשם ■קול ציון באורוגוואי". במקום 
היידית הולכת ומשתרשת הספרדית, השגורה בפי ילידי 
המקום. 

י. שאצקי. יידישע ישובים אין לאטיין-אמעריקע, 25-15 , 

1952 ! י, גאנזליב, ייח אין לאטיין אמעריקע, 24-15 , 11960 

)}!!ס!!] ; 1933 ,, 4 \ 6 ^ 1 ^ 1 , 11 ז^- 3 ^ר)־^ 23 ^ ״ 1 

.־ו^ 5^)x1 .£ .גי! , 1957 , 11 /־ 6 €11 110$ ) 14 ! .[ 1 >ו 1 ^ו^נ^^ 

. 1 ^^'\ XXX .ץו 1 ק 3 זן{ 0 ש 0 !) 1 ^ת 0 ש.־ 1 ) /ע 

: € 0 / 10 / 111 !£ 4 / 1 / מ;ע 1.4 , 10 ( 0 .? .[ ; 1962 ,( 112 ־ 95 

111 ) £0 . 1 >ג 11 ^ 1 )ג> 13 .( .ס ; 1.965 {) 1111 

־ 6 וח,\/ 110 וח<) 0 ;־ 1966 . 4 ) , 3 ־ 16 ־ 7 

, 93 — 89 , 11 :) 1 ' 1€1 ( 41 / £1111110 £{) 1111$ ) 0 [ 1€$ ) 1411 .' 41 ך 11 ז €0 , 0 גז 1€3 ? 

, 1966 

יר. פ. - יה, או. - דו. זז. 

מינטורך־, קלאודיו — 11 )־ 61 ׳.י 16 ת 10 \ 01301:110 — ( 1567 > 
קדמונה — 1643 , ונציה). מלחין איטלקי בן תקופת 

הבארוק. 

מ' קיבל את חינוכו המוסיקלי, שכלל זמרה, נגינה 
בוויולה וקומפוזיציה, אצל המלחין אינג׳נירי ( 1 ז־< £1 :ו 8 ״ 1 ), 
מנהל מוסיקלי בקתדרלת קדמונה. חיבוריו המוקדמים של מ׳ 
( 1582 — 1590 ) עומדים בהשפעת מורו. הם כוללים ..מזמורים 
קטנים", מדריגלים ספיריטואליים, קנצונאטות ושני ספרי 
מדריגלים. בשנת 1590 נתמנה מ־ למוסיקאי בחצר ווינצ׳נצו 
גונצגה ( 0002383 ) במנסובח, החילה כזמר וכנגן וויולה 
בלבד. ואח״כ כאחראי על המוסיקה הדתית והחילונית בחצר. 

המדדיגל (ע״ע) נשאר כלי התבטאותו העיקרי של מ' עד 
ל 1605 (ם' 3 — 5 ; 1592 — 1604 ) 1 ואז חל אצלו מפנה הדר¬ 
גתי מהסגנון הישן, שהוא מכנה אותו 301100 : 11 ;ז! 1 או 3 ( 1 נ 1 ־ 1 ק 
311103 זק, אל הסגנון החדש, 0 ס^^ 11 ססז 51110 או 5000043 





485 


מרנטורדי, קלאודיו — מונטיפיורי 


486 


^^ 1 :ו:ז 3 ■^ק. סימני המפנה הסגנוני, דהיינו השימוש בדיסונאנסים 
להגברת ההבעה, הדגשת הדקלמציה, הפרת שוויון הקולות 
עד בדי ניתוק הבאס והפיכתו לבאסו-קונטינואו המבוצע 
ע״י כלי, כל אלה ניכרים כבר ברבים מהמרריגלים שבספר 
3 — 5 . כאשר גונתה כתיבתו זו ע״י התאורטיקאי ארטוזי 
(!*!!"ו/), הגן עליו אחיו ג׳וליו צ׳זרה, בנטחו בשם אחיו 
את ה״אני מאמיר של אנשי "הסגנון החדש": "...תהא 
המלה גבירת ההרמוניה ולא שפחתה". 

ב 1607 כתב מ׳ את האופרה הראשונה שלו. "אורפיאו" 
(ליברטו: א, סטריג׳ו), העולה בלי ספק על כל הניסויים 
האופראיים הקודמים של אנשי פירנצה (ע״ע אופרה. עמ׳ 
94 ), הן ברבגוניותה הצורנית והכלית והן בביטוי רגשות 
האנוש (תחינת אורפיאו בפני קארון). ב 8 ( 161 כתב שתי 
יצירות דראמתיות חדשות, המבוססות על טכסטים של 
רינוצ׳יני "ארןאנה"—שממנה שרדה רק קינת 

אריאנה, שהיתה למודל להרבה קינות של המאה ה 17 בשל 
כוחה הדראמתי, ואף'מ׳ עצמו הפך אותה למדריגל (ם׳ 6 , 
1614 } וליצירה כנסייתית! היצירה השניה, -מ!; 40111 8:1110 
היא בלט אופראי, המושפע מבלט החצר הצרפתי. 

בשנת 1612 , לאחר מות הדוכס ממנטובה, התפטר מ' ממשרתו 
בחצר שבה לא זבה להוקרה מספקת, על אף גדולתו הבלתי־ 
מפוקפקת. ב 1613 נבחר ל 0113 נ £11 ג 1110 0 ־ 1 ז 08 ג 4 ן בכנסיית סן 
מארקו בוונציה, אחת המשרות המרכזיות בחיי המוסיקה 
הדתית באיטליה. בכך השתנה תחום פעולתו המוסיקלית, עם 
זאת המשיך בחיבור מוסיקה חילונית, בעיקר ע״פ הזמנת 
בתייהאצילים הוונציאניים ומתוך קשר מחודש עם חצרות 
מנטובה ופרמה. רבות מיצירותיו הדראמתיות מתקופד, זו אב¬ 
דו, מחמת התנאים הפוליטיים הבלתי יציבים בצפון איטליה. 
ספרי המדריגלים האחרונים של מ׳ שימשו הכנה לאופרות 
האחרונות שלו. "מדריגל" שימש מעתה מושג־גג לכל יצירה 
קולית חילונית, למן שירת הסולו המלוןה ועד ליצירה 
דרמאתית גדולה למקהלה, לסולנים ולתזמורת. במבוא לכרך 
המדריגלים השמיני הבולל "מדריגלים של קרב ושל אהבה" 
מדבר מ׳ על שלושת הרגשות האנושיים — כעס, מתינות 
ותחינה — החייבים למצוא את ביטוים גם במוסיקה. 
ב״קרב בין טנקרד וכלורינדד," שבספר זד, (ע״פ "ירושלים 
המשוחררת" של טסו [ע״זנ]} הוא מבקש להביע כעס וחת־ 
רגשות ע״י "ד,סגנון הנרגש" (סזטסמסס 1 ) 11 ] 8 ) המתבטא 
בחזרה מד,ירד, ותכופה על צליל אחד בכלי המיתר המלווים, 
וכן מופיעים כאן הטרמולו ור,פיציקאטו. 

בשתי האופרות האחרונות שלח ,שיבתו של אוליסס״ ( 11 
ס! 111185£ ' 4 ססזסא■!, 1641 ) ו״ד,כתרת פופאה" 

{ £3 יןון 0 ? 11 > 37,1011£ מ 0 ־ 111001 '״ 1 , 1662 ), שהיא בעלת נושא 
היסטורי, כבד ניכרות תכונות שעתידות לאפיין את האופרד, 
של סוף המאד,—השימוש באריד, דד,קאפו, הפרדה ברורד, בין 
דמויות ראשיות למשניות, הופעתימומנטים קומיים וד,שימוש 
בסגנון הבל קנטו, שאת מלוא פריחתו לא זבה לראות (ע״ע 
אופרה, ענו' 194 ). בחייו הארוכים הספיק מ' להגשים מעבר 
סגנוני חשוב מן "ד,מגנת הישן" (המצוי במרבית יצירותיו 
הדתיות), ל״סגנון החדש" (ר׳ לעיל). במדריגל יצק מ' תוכן 
חדש והפך אותו לכלי־ביטוי אכספרסיווי ודראמתי. מ׳ קיבל 
את האופרד, מקודמיו בשלביה הנסיוניים, ובכשרונו הגדול 
העלה אותה לסוג־יצירה מרכזי. יותר משהיה מהפכן היה 
חלוץ של עיצוב סגנונות חדשים. מטרת יצירתו של מ' כולה 


היתה לעורר אפקטים אנושיים! בכך תרם במידה מרובה 
לטכניקה ולאסתטיקה של מוסיקת הבארוק. 

; 1926-1942 .€ { 4 6 יו 6 ^ 0 16 ,(. 1 ) 6 ) . 0 

., 1 ; 1926 46 6 זע> 061 ' 1 . 11 

. 1950 הי{ 14046 { 0 •{ס €91 ז 0 . 4 ! ,> 1 >גי^ו 1 ^ 5 

יה. כוז. 

מונטז, לולה — 1,013 — (שם־במה של מריה 

דולודס גילבךט! 1818 — 1861 ). הרפתקנית ורק¬ 
דנית "ספרדית". זכתה לפרסום בינלאומי הודות לקשריה 
עם לודויג 1 (ע״ע), מל ד בוריה. 

בתו של קצין בריסי, נולדה בלימריק שבאירלנד, התגוררה 
זמן מה בהודו ונתחנכה באנגליד" הופיעה לראשונה בריקוד 
בלונדון ב 1843 ונחלה כשלון. אף על פי כן. בגלל ;פיר, 
הרב, זכתד, לקבל הזמנות לגרמניה, פולניה ורוסיד,. היא גם 
הופיעד, על במת האופירה בפאריס. בסוף 1846 רקדה במינכן, 
שם ראה אותה לודויג 1 וד,תאהב בה. בהשפעתד, נקטה 
ממשלתו מדיניות ליברלית ואנטי־ישועית. היא הוכתרה 
בתואר רוזנת לנדספלד, אולם בשנת 1848 נאלצה לנום 
מהמדינה בגלל שנאת העם אליה, 

בשנים 1831/53 הופיעד, באמריקה ובאוסטרליה כרקדנית 
וכמומחית לאפנה, לטיפוח היופי הנשי וכיו״ב, מ' היתה 
נשואד, שלוש פעמים. מתר, בעוני בנידיורק. 

מונטי, וינצ^גצו — 401111 ? ££1120 ת ¥1 — ( 1754 , אלפו!- 
זינה [ראונה] — 1828 , מילאנו), משודר איטלקי. 

פ׳ התחיל ללימוד משפטים ב 1771 , אך עסק בכתיבד, כל חייו. 
מ 1775 היד, חבר האקאדמיד, של אר_קדיה (ע״ע). אחד משי¬ 
ריו הראשונים, 110 :ו 111 > £70 ' 1 ) 1,3 ("חזון יחזקאל"), 

1776 , עורר לראשונה, תשומת־לב, מ׳ חי מ 1778 ברומא 
ונהנה ש□ מחסות האפיפיור. התנגדותו למהפכה הצרפתית 
באה לידי ביטוי בייחוד צפואמה - 8288 1780 11 > 10 ־ 11101 ס! 
ס!!!׳! (,.במות הוגו באסוויל״), 1793 — "ד,כאםוויליינד,׳' 
בכינויה הידוע יותר. בפואמה בלתי־גמורד, זו ניכרת הש¬ 
פעתו של דאנטה. בשנים שלאחר-מכן התחיל מ' נוטה לרע¬ 
יונות המהפכה. ב 1797 עזב בסתר את רומא ורוגיע למילאנו. 
בפואמה 01110100 ־ 1 ? (״פרומתאוס״), 1797 שר את תהילתו 
של נאפוליון, וגם שאר יצירותיו מתקופד, זו נכתבו בד,שראת 
המחפכה. לאחר נפילת הקיסר ועם שובם של האוסטרים 
ללומבארדיה, התחיל מחבר שירים בהתאם למצב הפוליטי 
החדש. — בסיגנון כתיבתו היה מ׳ קרוב לאידאלים של 
ארקאדיה, אך התפתח בכיוון הנאו־קלאסיציזם וד,יד, לאחד 
מנציגיו החשובים באיטליד,. תרגומו לאיטלקית של האיל- 
יאדד, ( 1812 ) הוא אחד מהשגיו הגדולים. — יצירתו של מ׳ 
( 0 ־ 01 ק 0 ) נתפרסמה ב 6 ברבים. 1839 — 1842 . 

170 ,ר 001 (ז .י 1 ; 1924 ,. 14 .^ 1 41 , 0 ^ 1 ן 5 ג 81 . 0 

, 1 ת 1 ו££ת\צ, 0 ; 1948 .. 4 ! -■"/ 16011 ^ 2411 46 4/14 ^ 

, 1960 ,. 14 ..' 1 41 

מונטיפיורי - 6 ז ££10 : 10111 \ ■— משפחר, יהודית-אנגלית 

ענפה, מכובדת ועשירד, שמוצאה מאיטליה, במאה 
ה 17 ישבה בפזאר 1 ובאנקונה וענף ממנה התיישב אח״כ 
בליוורנו. משה חיים מ׳ הגיע ללונדון ב 1744 , שם הניח את 
היסודות לעושר ולקשרים החברתיים של משפחתו, שהו¬ 
סיפה לשמור על זיקתד, לליוורנו, בין חשובי המשפחה: 

1 ) משה — 340808 — ( 1784 , ליוורנו — 1835 , רמזגט 
[אנגליה]), נדבן ושתדלן, נולד באיטליה, כשערכו שם'הוריו 


487 


מולטיפיורי 


488 


ביקור קצר. מ׳ סיים 
את לימודיו בבית־ספר 
יסודי בלונדון ולו 
למד אצל דודו משד, 

מוקפד, (ע״ע). מש¬ 
גדל, עבד לשרת ב־ 

חברת־מסחר סיפונית, 

ואח״ב נכנס לעסקי־ 

בורסת ובעזרת אחיו 
דרה לאחד מ 12 ד,יד,ו־ 

דים בבורסד, ד,מלכו¬ 
תית בלונדון (ע״ע, 

עט' 482 ), לאחר כש- 
לונות ראשונים, שיתף 
את אחיו אברהם ב¬ 
עסקיו והחברד, החלד, 

לשגשג, במיוחד כאשר נעשתה לסוכנת המניות של גיסו 
מאיר רוטשילד (ע״ע). ב 1809 היד, מראשוני המתנדבים 
היד,ודים למיליציה שנועדה להגן על בריטניה. נישואיו 
ב 1812 ליד,ודית ברנט כחן, מן המשפחות האשכנזיות העשי¬ 
רות וד,מכובדות, הכניסו אח מ׳ לחוג רחב וקידמוד,ו לקראת 
תפקידים ציבוריים. ב 1824 פרש ממרבית עסקיו וד,ת- 
מסר לתפקידים קהילתיים ולהגנה על זכויות היהודים. 
הוא היה היד,ודי הראשון שנתקבל לחברד, המלכותית 
(ע״ע), כנראה בזכות היותו ממייסדי חברת הגז למאור 
" 5500131:1011 ( 7 035 31 וז£נןת, 1 'י. ב 1837 נבחר לשריף של 
לונדון ומידלקפס והוענק לו תואר אבירות מידי המלבה 
ויקטוריה. ב 1846 קיבל תואר ברונט ובשנד,שלאחריה נתמנד, 
לשריף של קנט. מ׳ היד, שותף לנתן מאיר רוטשילד ל״מלווה 
ההודו-מערבי״ ( 1.0311 ת 13 נ 1111 651 ז\\ ־!!יד), שנועד לפצות 
את בעליד,ם של עבדים משוחררים. ב 1819 נמנה מ' על 
פרנסי הקד,ילה הספרדית בלונדון. ב 1823 מסר 13 בתים 
לקהילה לצרכי עניי העדר,. ב 1833 הקים ביכ״נ ברמזגס, 
מקום מושבו, ולאחר פטירת אשתו ב 1862 , יסד שם 'את 
ישיבת ״יהודית ומשה״ ( 1869 ), ולצידר, ספריה גדולה של 
דפוסים וכ״י — שעברד, אח״ב לפ 8 ־ 0011 '?!"פ! בלונדון. לט׳ 
עצמו לא היו כל ימרות ללמדנות, למרות היותו פטרון למלר 
מדים. בגלל חינוכו האנגלי-יהודי, לא היד, בקיא בשפד, 
העברית, וכשחתם את שמו, בצעירותו כבזקנתו, עשה זאת 
באותיות מרובעות. הוא הצטיין באורח חיים דתי ורגשוח 
דתיים עמוקים. התנגדותו התקיפה לריפורמה עצרד, בעד 
גידולה של תנוער, זו באנגליה. ב 1838 ~ 1874 שימש כנשיא 
"ועד הנציגים של היהודים הבריטיים" (ע״ע לונדון, עמ׳ 
483 ), וד,ודות לו קיבל גוף זה מעמד בין־לאומי. חזון ומעשד, 
כאהד ציינו את מ׳ ואלה נתמכו בפעולותיו למען כלל־ישדאל 
וא״י (ע״ע, עמ' 506 — 507 ). הזוג מ' השתוקק לעלות לרגל 
לעיר הקודש, וזאת גם בהתאם למסורת ד,יהודית-ר,איטלקית 
הקדומה. ב 1827 הפליגו לא״י ולאחר הרפתקאות רבות הגיעו 
לארץ ושהו בה 9 ימים. ביקור זה הצית בלבם אהבה עזה 
לא״י וליושביד,. מאז ביקר מ׳ 6 פעמים נוספות בארז ( 1839 , 
1848 , 1866,1857,1855 , 1875 ), לרוב בלווית פמליר, שכללה 
את אשתו, מזכירו ד״ר אליעזר הלוי (ע״ע) ושוחט. מאז 
ביקורו השני לא הסתפק במתן תרומות אלא שאף לחולל 
תמורה יסודית במצבו של הישוב. מ׳ היד, הראשון שביקש 


לחכור אדמות להתיישבות יד,ודית בא״י (ע״ע א״י, עט׳ 
506 ). בפקודתו ובמימונו נערך ע״י אליעזר הלוי, ב 1839 , 
מפקד מפורט של התושבים היהודים בא״י — כיסוד לתכניו¬ 
תיו. 

במיוחד התרשם מ׳ מירושלים. לאחר מסעו השני יזם בד, 
הקמת מרפאד, ובית-מרקחת ושלח אליה רופא. מ׳ שוכנע כי 
אנשי ירושלים שואפים לפנות לעבודד, יוצרת, ולפיכך שלח 
ב 1843 מלונדון מכבש לדפוסו של ישראל ב״ק (ע״ע, עמ׳ 
299 ), וכן הקים בית-אריגד,( 1854 ), צייד אותו בנולים ושלח 
אליו מדריך מאנגליה. ב 1855 , בהיותו בקושטא, בדרכו לא״י, 
קיבל רשיון לקנות קרקעות בירושלים ולבנות ביכ״נ בחצר 
חורבת ר' יהודד, החסיד! לפי בקשתו העניק השולטן ב 1856 
זכויות-אזרח שוות לכל נתיניו. בבואו לארץ פתח בירושלים 
בי״ס למלאכה לנערות, הראשון בסוגו בארץ, אף שהיד, 
צפוי על כך לחרם מצד ד,הרדים הקיצונים. בביקורו זה ערך 
מ׳ תכניות להתיישבות בגליל ותמך בישובן על הקרקע של 
משפחות מצפת וטבריה. כן קנה פרדס בקרבת יפו, בו למדו 



נ 1 י;״ 1 ח 


יהודים עבודת-אדמה. ב 1860 נבנו ביזמתו בתי-מחסר, לעניים 
״משכנות שאננים״ (ע״ע טורו, יהודה), השכונה 1 ,ראשונה 
מחוץ לחומות, והיא נקראה לכבודו, מאוחר יותר, "ימין 
משה". מ׳ הקציב תמיכד, שנתית לדיירים, וד,קים במקום 
טתנת-רוח ( 1857 ) כדי לר,חיל את מחיר הטחינה לעניים. 
ב 1866 תיכנן אספקת מים לתושבי ירושלים וסלילת מסילת- 
רכבת מיפו לעיר הקודש, אך תכניות אלו לא בוצעו. ליום 
הולדתו הסס נוסדה, ע״י ידידיו "קרן מזכרת משה" לטובת 
הישוב היהודי בארץ. לאחר מסעו האחרון ב 1875 פירסם 
חיבור בשם 111 11 ־ 8030111 5 'ץ 3 (( 1 3 0£ ־,\ 1311 ־ 31 !י! ^ 

11 ת 9017 1.3 ־* ("ישיבת ארבעים הימים בארץ הקדושה"), 



מרבבחז הם? 6 וחזרת ? 56 מעח מונטיפי^רי 
(סזצנח ביפכונת "יסיז־ס? 6 ה" בירו׳ 56 ים) 



ס׳עה סוגטיפיורי 




489 


סונטיפיורי 




שהופיע בספרו של מ. אזארנך ( 0 ־נ 01 : 11 ^ 3 נ £1 ;) 1 ן.\; .ז< 1 

1875 , 148 ־ 41 ׳.^ 1056$ ו 1 ■ 511 10 68564 ז 1 ^ג)ל; ־ 61 ; 6£1 ע). בהיבור 
זה הוא מביע את הערכתו ליהודי א״י. מ׳ בטח בכינונה המחו¬ 
דש של מדינה יהודית־משיחית ובקיבוץ גלויות, וע״ב לא חשב 
על פיתוח מתוכנן של הארץ בממדים רחבים כפתרון לבעיה 
היהודית. פעולותיו בא״י, אף כי לא כולן הן בנות־קיימא, 
פילסו נתיב חדש בחזון הגאולה ושימשו דחף לבניינו המחו¬ 
דש של הישוב בארץ. הוא זכה לראות בהקמתן של 6 המו¬ 
שבות הראשונות בארץ, ואסיפתם הראשונה של חובבי-ציון 
בקאטוביץ נערכה לכבוד יום-הולדתו ה 100 . 

מ׳ פעל בל ימיו לטובת יהודי התפוצות. הוא נטל חלק 
פעיל במאבק למען האמנציפציה (ע״ע, עמ׳ 88 — 90 ) הפארלא- 
מנטארית באנגליה, בעת עלילת דמשק (ע״ע, עמי 830 ) הצליח 
להפריד את עלילת הדם, להשיג "פירמן" מהשולטן להגנת 
היהודים ובעיקר — להחיות את המושג העתיק של .כל 
ישראל ערבין זה בזה" וליצור חזית יהודית סולידרית ואק- 
טיווית בניגוד לעמדתם של ראשוני הרפורמה, ביניהם א. 
גיגר (ע״ע). מאז ראו בו מושיע ו״שר* בישראל ובבתי 
הכנסת התפללו לשלומו. לאחר פעולתו זו ניתנה לו רשות 
ע״י המלכה ויקטוריה להוסיף תרנים (*•!־!•!סקתח*) לשלט 
אבירותו, שבו היתה כתובה המלה ירוקזלים בעברית, כאות 
הוקרה על מאמציו ההומניים לטובת אחיו היהודים. ב 1846 
ביקר ברוסיה והתראה עם הצאר ניקולאי 1 בנטיון — 
שנכשל — לבטל פקודח-גירוש אשר הוצאה נגד היהודים 
שהתגוררו בגבולה המערבי של הקיסרות. הוא גם השתדל 
לפעול בעניין שתי בעיות שהעיקו על יהודי רוסיה; השירות 
הצבאי ופתיחת בתי ספר ממשלתיים-חילוניים לילדי היהו¬ 
דים. בביקורו השני שם ב 1872 ניטה לפעול לשיפור מצב 
היהודים ואף במקרה זה לא היו השגיו מעשיים. גם במסעו 
לרומא בפרשת מורטרה (ע״ע) נכשל. עם זאת לא נרתע 
מלצאת ב 1863 למסע למרוקו, בה היו צפרים היהודים 
לפרעות בעקבות עלילת רצח בעיר סאפי. למרות קשיי התח¬ 
בורה, ביקר מ' במספר קהילות׳ ביניהן מוגמר ומאראכש, 
והצליח להשיג "פירמן" מהשולטן המעניק שורון זכרות 
ליהודים. כשחזר ממסעו הוענקה לו אזרחות הכבוד של העיר 
לונדון. ב 1867 יצא מ' לרומניה בשל חקיקת חוקים אנטי¬ 
שמיים ורצח יהודים בגלץ (ע״ע); בשליחותו זו הובטחו 
לו סיוע ותמיכה מממשלות בריטניה, רוסיה, פרוסיה וצרפת. 
ברם גם לביקורו זה לא היו תוצאות ממשלת למרות הבטחו¬ 
תיו של הנסיך קארל, ואף נערכה נגדו הפגנה אנטישמית 
בבוקרשט, ממנה ניצל בנס, גם בהיותו זקן מופלג הציע את 
עצמו לשליחות לפרס ( 1872 ) מרוקו ורוסיה ( 1881 ) לעזרת 
אחיו הנרדפים. 

מ׳ התערב גם במאורעות אחרים באמצעות מכתבים 
וקשרים דיפלומטיים: בעלילות הדם בבירות, מדום, סמירנה 
( 1840 ), גאורגיה ([ 1878 ], ע״ע,עמ׳ 175 ) וטיסה אטלר' (ע״ע) 
ובפרעות בהמדן (ע״ע). מ׳ פיזר כסף רב לצרכי צדקה ליחי¬ 
דים, למוסדות ולקהילות שלמות, כגון לעניי ישראל במרוקו 
( 1859 ) ובפרס ( 1872 ). שמו הופיע בצורה בולטת בכל 
רשימת נדבנים ולאו דווקא ליהודים. כאשר נטבחו נוצרים 
בסוריה במרד הדרוזים (ע״ע, עמ' 97 ), יזם מ׳ ייסוד ה- 511 נ 501 
)־■!־.מ ת 3 ״׳ג 8 ("קרן הסעד הבריטית-סורית"). כמו 
כל בני דורו במערב האמין מ' בקדמה הבלתי נמנעת החד 
עמה, גם באמנציפציה ליהודים ברחבי תבל. מ׳ זכה בחייו. 


ולאחר מותו, בהילה של אגדה והערצה בשל אומץ לבו, 
נדבנותו וכשרונותיו הדיפלומטיים. יום הולדתו ה 100 נחוג 
בכל קהילות ישראל ואף הניב יבול של ספרי חודיה. תמיכת 
הממשלה הבריטית בפעולותיו. שעלו בד בבד עם המדיניות 
הבריטית מעבר לים (ע״ע א״י 503 , 521 ) ותשומת הלב 
שהוענקה לו ע״י המלכה ויקטוריה הוסיפו לכבודו ולפירסומו. 

בהיסטוריה היהודית שמור לו מקום כפותח דף חדש 
בתולדות הישוב בארץ וכמעורר אהבת ישראל ואחדותו בדור 
שצעד לקראת התבוללות וטמיעד,. 

פ. י. הכהן, רשימת ספרים ופאמרים שנדפסו לכבוד ר פ. 

מ׳ (סיני ל״ב), תשי״ג! ב. צ. בת, הישוב היהודי בא״י 
בשנות הת״ר-ד׳תרמ״א ( 1840 ־ 1881 ), חשנ״ב; ש. א. נכון. 

מ, מ', תשכ״ט ז., 1 ; 1885 ../\נ./ג<ן 5 .£ 
־ 5000 ) : 1890 , 1-11 ^^^ 1 ^>ח 0 40$€1 ^ ׳ 511 /ס 

.'• 2 ^ 1 ../ו ,/ו. .ח״חו 



* *ע* ^ 5 ;^^ **פ**^■ י*' 

■** סו! -..'•ו .יגי־שיש• 

א־רן-תי־חני; שר ס־ז״-ת ס־נפיפי.•,-־ 

2 ) קלוד — ס 1 >ט 013 — ( 1859 , לונדון — 1939 , שם), 
הוגה־דעות דתי, סופר ופילנתרופ יהודי אנגלי. בנם של 
נתנאל מ׳ ואמה גולדסמיד, נתחנך בבליול קולג' שבאוכטפורד, 
שם נחשב לאחד התלמידים המצטיינים של חוקר יוון העתי¬ 
קה בנימין ג׳ואט. מ׳ נתכוון לכהן כרב רפורמי, 1 לשם-כך 
למד תאולוגיה'בברלין, ושם הכיר את ש. ז. שכטר (ע״ע) 
וב 1882 הביאהו לאנגליה כדי שיעזור לו בלימודיו. מאוחר- 
יותר עבד בחברתו של ישראל אברהמם (ע״ע). לאחר שחדל 
לראות את התנועה הרפורמית כחיונית חזר בו מכוונתו 
המקורית, אך כבר יצאו לו מוניטין כתאולוג, ואף פירסם 
מספר ספרים בתחום זה: 8 מ 3 מ 1 מוז 0 סל! ו 01 £5 ־ 1 ג 11 סס.. 1 

1116 ) 0 8611X1011 סל! 1117 ו 3£6 ז 1111151 35 010111 0£ 8611X1011 ־ 01 

5 ״ו 6 ' 1 ( 11461 ו 16161 ז.\ 7 ("שיעורים על מקור הדת וצמיחתה ע״פ 
תיאורה אצל העברים הקדמונים״), 11892 נ £0 16 ל 61 סליד 
: 86311108 ££01116 (״התנ״ך לקריאה ביתית״), 11-1 . 11897/9 
00811615 116 ע 110 ץ 5 סליד(״ספרי-הבשורה הסינופטיים״), 11-1 , 
1909 ; 3111801087 ! 16 ת 1 לל 83 ^ ("אנתולוגיה רבנית"), 
1938 (בשיתוף עם ה. מ. ג׳. לווה [ 11.06176 ). 

ב 1888 יסד ומימן את הרבעו) ׳ 8671611 ץ 1611 ז 13 ^^ £617158 
יחד עם אברהמם (עד 1908 ), הממשיך להופיע עד היום. 

עם שגילה אהדה לכל אספקט של למדנות ומדע יהודי, 
נטה גם לרפורמה קיצונית בדת והיה ממייסדי ה £617158 
0111011 8611810115 והקהילה הליברלית שנתפתחה ממנה. 
ב 1895 — 1922 שימש כנשיא אגדת אחים (ע״ע). 

מ׳ התנגד לציונות בכל תוקף. ב 24.5.1917 פירסם, יחד 
עם נשיא ״ועד הנציגים״, בעיתון 111165 '£' 786 מכתב רשמי 
חריף נגד התנועה הלאומית היהודית. עניין זה עורר סערד" 



491 


מוגטיפיורי — מונטמיור, הודחה דה 


492 


שסימנה את תחילת דעיכתו של שלטון ה״אצולה" הוותיקה 
ביהדות אנגליה. מאז התמסר מ' יותר ויותר לעבודה רוחנית. 

. 11 ; 1940 . 0 /?> 6 הז 30 , 00 ^ 00 .- 1 

.^ 1 ; 1956 13 * 1 /!מס מס/ג ,/ל 116 ז 131 \ 

. 1966 , 33 }^ 1 ^^ 1 )^ 1 ■ 101 * 71 1113 .€ ,^ ¥10 זזח 13€ 

ו. ד. ל. - ב. ר. 

חלא[ ©("ם .ל!)"— ־ 1011 \ £!> €2 ־ 01 י 1 111311 
1317311 — (מדריד, 1602 — שם. 1638 ), סופר ומחזאי 
ספרדי, ממוצא יהודי. מ' היה דוקטור לתאולוגיה, כומר, 
ומילא תפקיד של נוטריון אפוססולי באיינקוויזיציה. הוא 
היה מהבר פורה והושפע ע״י לופה דה וגה (ע״ע). מחזותיו 
הצטיינו בחריזה יפה, פיתוח זריז ועלילות מעניינות, אך, 
בשל מהירות כתיבתו, חסרו עומק. נושאי מחזותיו היו דתיים 
והיסטוריים. בין השאר, כתב סידרת רומאנים: ץ 8300505 
ז 0 מ 31 16 > 5 ס 81 נ 1 > 0 זת (״מאורעות ופלאי אהבה״), 1624 ) 

משלים 1 - 11 ) 7 113111330.5 , 3165 ־ 11101 011111105 ( 6 : 105 > 0 ז 3 ־ 31 י 1 

71305 ("בשביל הכל: משלים מוסריים, אנושיים ואלוהיים"), 
1632 ! וגם קומדיה: 62 ז 31£6 3 ( 1,31303 ("הנזירה הדגלנית"), 
במיוחד התפרסם המחזה 361 ־ 161 16 ) 313331:65 1315 ( מאהבי 
טרואל״). שירו 60 )־ 01 (״אורפאוס״), 1624 , יוחס ללופה דה 
וגה. 

מונטלה , 17 ו / 3 1 — 316 ז 103 \ £3261110 — (נר 1896 , 
ג׳נובה), משורר איטלקי. מ' התחיל מפרטם שירים 
ב 1920 . קובץ־שיריו הראשון, 13 תת 56 11 > 0551 ("עצמות 
הדיונון״), 1925 , פירסם את שמו ברבים כאהד מטובי המשו¬ 
ררים מן האסכולה ה״הרמטיסטית" (ע״ע איטליה, ספרות, 
עמ׳ 782 ). מ' רואה את'החיים, את הטבע ואת היקום בהבלי 
התהוותם והתפרקותם! שירתו, שכולה לירית, כתובה ציו־ 
רים-ציורים של תחושות, בדימויים מסובכים, ואיננה מת¬ 
גבשת סביב רעיון מרכזי. היא רוויה פסימיות. — קבצי- 
שירים אחרים 1 76151 31111 6 102331611 ) 161 ) 6353 1,3 ("בית 
שומרי־המכם וחרוזים אחרים״), 1932 ! 060351031 £6 ("ההז¬ 
דמנויות"), 1939 ! £131516116 (״כף פיניססרה״), £311943 
31110 6 3£613 נ 1 (״הסערה ועוד״), 1956 ) 6111 ז 35 ק 6 11 ) 0601 ^ 
(״אקורדים ופאסטלים״), 1962 . 

מ׳ גם תירגם יצירות משוררים זרים לאיטלקית, כמרכז 
פירסם מאמרי־ביקורת רבים בתחום הספרות והמוסיקה 
והשתתף (מ 1948 ) במדור הספרותי של העתון 00111616 
8013 16113 > במילאנו. מ׳ הוא אחד המשוררים החשובים 
של איטליה בעת החדשה. 

־טי,! . 11 ; 1934 1 ) 1 > ,נ 2 גז 0 סבק .ק 

1 ) 31 ) 0 <} , 0221 * 1 . 0 ; 1948 , 1 ) 51 ) 0 ^ 1 ) 011 ) 711 1 ) 1 ) 

. 1965 , 11 ^ 1 ) ס 171 )!!! 0% כ) 1 ) 1 ) 1 )^ 1 ) 1/1 ) 111311 

מונטלטו, אליהו( 1550 [י], קטטלבךנקו [פורטוגל] - 
י 1616 , טור (צרפת)), רופא ואפולוגט, מבני האנוסים. 

שמו המקורי היה פיליפה רוךריגם. לאחר סיום לימודיו 
ברפואה באוניברסיטת סלמנקה, עבר לאיטליה. ב 1596 שהה 
בליוורנו! זמן־מה לאחר-מכן היה בפאריס, ושם טיפל במלכה 
מריה דה מדיסיט. כששב לאיטליה, קיבל קתדרה באוניבר¬ 
סיטת פיזה המחודשת, ופירסם מחקרים בתחומי האופטיקה 
והרפואה. בינתיים התעמק מ׳ בלימודי-היהדות ושב ליהדות 
גם באופן רשמי, בוונציה, וקיבל את השם "אליהו דה-לונה 
מונטלטו". ב 1611 הוזמן שוב לפאריס, להיות רופאה האישי 
של המלכה, ונתקבל התר אפיפיודי לכד. מ' העמיד תנאי 


לקבלת משרה זו, שיינתן לו חופש לקיים את מצוות דתו) 
אך עם זאת ראה את עצמו נאלץ לרכוב בשבת, לשם מילוי 
חובותיו כרופא. הוא חיבר תשובה הלכתית (בעברית) כדי 
להצדיק את נהגו זה. — מ' הובא לקבורה באמסטרדם. לאחר 
מותו הואשם י כי היה מעורב בסכסוכי החצר בפאריס. 

מ׳ היה פולמסן פעיל ומוכשר, למען אמונת אבותיו, 
ונטל חלק בוויכוחים חשובים בפאריט ובוונציה. עבודתו הנו¬ 
דעת ביותר היא מסה בפורטוגלית העוסקת בפירוש פרק 
נ״ג בישעיה ( £23735 16 > 53 310 ) 1 ק 63 61 16 ( $01 ) והיא מצויה 
בכת״י במספר רב של העתקים. המסה נתפרסמה בתרגום 
אנגלי : 0£ 01133101 1 )ז 111 ז- 7 ] 1£ ? 1116 03 11301 16171511 
! 153131 (לונדון, 1790 ). 

י. תזנס׳ו, ספרות הוויכוח האנסי־נוצרית עד סוף הסאה 
הי״ח (ארשת, ב'. 165-164 ), תש״ו 1 )־) 1 ) 111 ־ 11 )״(£ . 11 ) 80 . 0 
13 ) 0 . 31 61 ־ 11 ,. 1 > 1 ; 1929 ,( 137-165 , 87 8£3 ) . 31 * £1/1 'א 
: 1933 ,( 113-196 , 94 , 881 ) .) 363 )) 5 11 י,״ 1 מ 0 ))״) 1 ״ 1 מ 10 
, 468-496 , 11 ,)/ 1017 ^)^ ^תס 103 )[ 16 ( 7 , 111 ב״\ח€ג> 10 ז? 

. 1944 
ב. ר. 

מונטלנבר, עזרל פור 3 , יוז( 11 )- 65 ( £011 01131105 

0313133111611 ^ 16 > 6 זתזס 0 — ( 1810 , לונדון — 

1870 , פאריס), מדינאי ופובליציסט צרפתי. אביו היגר מצרפת 
בזמן המהפכה, שירת בצבא הבריטי, חזר למולדתו עם מפלת 
נאפוליון, והיה שגריר צרפת בשוודיה. מ' נתלווה אליו 
במסעותיו הדיפלומאטיים, הכיר מקרוב את המדינאים האנ¬ 
גלים והפך לחסיד הליבראליזם האנגלי. בצרפת היה מ׳ 
מקורב לקאתולים הליבראליים הצעירים מחוגם של למנה 
ולקורן־ר (ע' ערכיהם) והשתתף עמם בייסוד כתב-העת 
476311 ,'! (,העתיד"), במאמריו התבלט כליבראלי שהתנגד 
למגמות הגאליקאניות ולהשתלמות המדינה על הכנסיה בימיו 
של לואי-פיליפ. הוא תקף גם את מדיניות החינוך ותבע מתן 
חופש בהוראה ובהקניית חינוך < כשפתח באופן הפגנתי בי״ם 
ציבורי, נתבע לדין על הוראה ללא רשיון. מאחר שאביו 
הוריש לו את מושבו בבית העליון של הפארלאמנט הצר¬ 
פתי, נשפט מ־ בידי חברי בית זה והפך אח המשפט לבימה 
להעלאת תביעותיו הליבראליות. כשאסר האפיפיור את 
הופעת 476311 ,'! פירסם מ' את מאמייו ב- 1611 £1317615 '! 
81032 ("העולם הדתי"), שהפך בזכותו לבטאון המפלגה 
הקתולית, וב 1844 הוכר מ׳ כמנהיג מפלגה זו. ב 1848 צידד 
בהקמת הרפובליקה ואף נבחר לאסיפה המכוננת. תחילה 
תמך מ׳ בלואי נאפוליון, אולם אחרי ההפיכה של 1850 הפך 
למתנגדו המושבע ותקף בחריפות את מדיניותו. ב 1857 
נכשל בבחירות ופרש מן החיים הפוליטיים, אך המשיך 
בפעילותו הפובליציסטית. תביעתו שהכנסיה תטה אוזן 
קשבת לרעיונות חדשים וליבראליים במישור הדתי והחי¬ 
לוני, עוררה תגובה שלילית מצד האפיפיורות, בייחוד לאחר 
פירסום ספרו 111116 £131 '! 1335 > 111116 £81156 '£ ("כנסיה 
חפשית במדינה חפשיח״), 1863 . מ׳ היה ממתנגדי כינוס 
ועידת הואטיקאן ב 1870 שבה הכריז האפיפיור שאינו בר 
טעות. תוצאות הוועידה לא נודעו לו, ני מת לפני שפורסמו. 

■>,! ,ץסמחבז׳ד ; 1902 - 1895 , 111 ־ 1 ./ג ,ז€נוח 6€3 ״ 1 
. 1942 . 1843 1771 )' 11 ) ./׳י״ 6 ^ 

צ. בר. 

מונטמייור, חולחה לה — 40316313701 < 16 > 0186 ( — 

(בעדך 1520 — 1561 ), סופר ספרדי. נולד בפורטוגל 
ובה גדל! מעט ידוע על חייו. עבר לקאמטיליה בתור מוסיקאי- 




493 מונטמיוה, הורתה דה 

תצר, ונשלח לאנגלית בשליחות מדינית של פליפה 11 (ע״ע). 
נראה שהיד, הרפתקן מטבעו. וסבורים שנהרג באיטליה בדו־ 
קרב בענייני אהבים. 

מ' התחיל את דרכו בתרגומים ספרותיים, חיבר - 0311 
10 ;> 01011 (״שירון״), אך יצירתו העיקרית היא 105 
013113 13 33 108 < 111 ("שבעת הספרים של דיאנה"), פ 1559 
בערך. היה זה "רומאן־רועים" שעלילתו היתר. אמנם איטית 
וקטועה ע״י הרהורים ממושכים בדבר האהבה, אך חשיבותו 
היתה רבד, מבחינת חיאורי־הנוף היפים שבו, הניתוח הפסי¬ 
כולוגי של הדמויות, קלילות החרחים וםיגנון-ד,פרוזה המז¬ 
היר, הרך והשירי. רומאן זד, זכה להצלחה רבד" תורגם מיד 
לשפות שונות, וממנו שאבו השראתן יצירות דומות בספרד 
ובארצות אחרות. 

. 1959 ,״/״ממיז!? /,!״/!״ק .זז .ן 

אלן□ 1 * 1 ) — - 91011 ? ש!! 11 ז^ 1 ^ן)ץ£ 

131611€ — ( 1533 , טירת מונטן [ליד בורדו] — 

1592 , שם), מגדולי הסופרים וד,וגי־ד,דעות הצרפתיים. אביו 
של מ׳ היה בן למשפחת סוחרים שעלו לאצולה לא מכבר, 
ואמו, אנטואנט דה לופס, היתה ממשפחה יהודית ספרדית. 
בכתביו מדבר מ׳ על היהודים באהדה ניכרת, למרות לשונו 
הזהירד,. בימי מסעו באיטליה התעניין במנהגי ר,יד,ודים 
ובדתם. 

אביו של מ' נתפס לרעיונות החדשים של זמנו — 
תקופת הרנסאנס האיטלקי. כדי למנוע כל יסוד של כוח 
בחינוך בנו, היה מצווה להעירו משנתו לקול כלי-נגינה•, 
כמו־כן פקד על המטפלים בילד שלא ידברו עמו אלא 
לאטינית, כדי שילמד שפה זו ללא מאמץ וללא כפיה. מ׳ 
למד משפטים ועבד במקצועו, תחילה בפריגה ( 1811^11x •^;)? ! 
1554 ) ולאחר-מכן בב(רד( ( 1557 ). בבית-הדין של ב(רד( 
הכיר את ההומאניסט אטין דה לה בואסי ( 503110 03 ) וקשר 
עמו קשרי ידידות נאמנה,'ששימשו מקור השראד, לדבריו 



סיש 5 אקס דר! סונטז 


מונטן, מישל אקס דה 494 

הנפלאים בשבח הידידות. חוסר הטעם והאכזריות שבמלה־ 
מות־הדח, שקרעו אז את צרפת, ומיעוט השכל הישר שבדרכי- 
השיפוט השניאו עליו אח החיים הציבוריים. ב 1570 התפטר 
ממשרתו כשופט בבית־הדין של בורדו ופרש לטירתו. כעבור 
זמן קצר (ב 1572 ) התחיל בכתיבת ח! £8531 ("מסות"). 
ב 1580/1 ערך מסע, אשר את רשמיו מוצאים בס!) 101111131 
11£ ^ 11£1113 \ 1 ' 1 £1 £צצ 8111 13 131 ! 113113 ת! 320 דס׳ג ("יומן 
מסע לאיטליה דרך שוויץ וגרמניר,": פורסם ב 1774 )! בשנים 
1581 — 1585 עמד בהצלחה בראש עיריית בורד( — בתקופה 
שמלחמה וסכנת דבר פקדו איזור זה. מ׳ הצליח תמיד 
לשמור על שלוות־ניפש, אך לעולם לא היה מתהדר בה, 
אלא היה משווה לה פנים של פשטות, של מעשים בכל יום. 
בהיותו הומאניסט אמיתי סלד מפני כל קנאות, הן של 
הקאתולים, הן של הפרוטסטאנטית, ונמנה עם מצדריו של 
מי שעתיד היה להיות המלך אנרי 1¥ , שלחמו למען הסובל¬ 
נות הדתית ולמען אחדותה של צרפת. 

המהדורה הראשונה של ה״מסות", הכוללת את שני 
הספרים הראשונים, יצאה לאור ב 1580 וזכתה מיד להצלחה 
מרובה. ב 1588 יצאה המהדורה החמישית, הכוללת ספר 
שלישי ותוספות מרובות. הוא הוסיך לעבד את ספרו 
ולהרחיבו עד מותו. 

מ' היה יוצרו של הסוג הספרותי "מסה". אולם מונח זה 
קיבל במאות-ד,שנים האחרונות משמעויות הנבדלות במידה 
ניכרת מזו שמ׳ שיווה לו. כוונתו — המקורית מאוד בזמנו — 
היתה להציג, במקום רעיונות ותורות מופשטים וכלליים, 
אישיות קונקרטית, ה״מנסה" ( £5531£ ) להגשים את החכמה, 
שהיא חכמה'אוניוורסאלית ואישית כאחת, מ׳ טען, שאינו 
בא ללמד דבר אלא מסתפק בתיאור עצמו. אולם למעשה 
נמצא הוא מלמד דבר חשוב וחדש: החכמת במערכת 
עקרונות מופשטים אינה מספקת. שבן העולם כולו אינו 
אלא רב־גוניות ושוני. החכמה בעלת הערך האמיתי היא זו 
שהיא אימאננטית לטבעו של הפרט הקונקרטי, אמנם זור,י 
חכמה בלתי' שלמה, אך היא אורגאנית ואותנטית — מה 
שאין כן בחכמה הנובעת מן השימוש הנוקשה של עקרונות 
הנתפסים אך ורק בכלליותם. אולם גישה זו אינה אינדיווידו- 
אליפטית, במובנו החדיש של מונח זה, (אף לא ספקנית; 
מ׳ ביקש להצביע על חכמה קבועה, שבעיקרה כוחה יפה 
לגבי כל הבריות. 

כדי להביע את הגישה המקורית הזאת יצר מ׳ צורה 
ספרותית חדשה. מבנה ה״מסות" שלו חפשי ביותר! הסדר 
אשר לפיו הלך, הוא פסיכולוגי יותר משהוא הגיוני: את 
רעיונותיו הציג כפי שהם השתלשלו בנפשו — נפשו של 
אדם ה״מנסה" את דרכו. נעימת-דבריו אינה פסקנית אלא 
לעתים רחוקות ! עפ״ר היא של שיחת-רעים. מ' נשמר 
מלדבר בלשון מופשטת; ככל שתובן רעיונותיו היה מופשט 
יותר, כן הרבה בביטויים עממיים ובציורי לשון. בפרוזה 
העיונית שקדמה למ׳ איו שום יצירה שבה מצויים ציורים 
במידה כזאת. סיגנונו הוא אירוני-מובהק! מאחרי העמדת־ 
הפנים של חובב ושל סופר המטפל בנושאים של מה־בכך, 
מתגלה מחשבה סדורה ומעמיקה. 

מ' הטעים במיוחד את אחדות הניגודים: הטבע נראה לו 
כרב־גוניות אין־סופית ובאחדות בעת ובעונה אחת, כהשתנות 
מתמדת וכישות נצחית כאחת. הטבע האין־סופי אינו מחולק 
לדרגות הי_ירארכיות: בדבר הצנוע ביותר נמצא הטבע — 



495 


מונטן, מישל אקט דה — מונטנגרו 


496 


שחוא בחינת אחדות בלתי נפרדת — בכללותו; "פתור 
הדברים הפשוטים הרגילים והידועים ביותר.." עשויים 

להיווצר הגדולים שבפלאי הטבע." (מתוך הפרק "על 

הנסיוך £ס]). פאותה הסיבה עצפה, "אין 

אנו למעלה משאר הדברים ולא לפטה פהם" (פתוך הפרק 
״אפולוגיה של רמוז סביך [- 30 1 )ת 10 ה 1131 ־ 01081 ?^ 

(^ח 0 (^]). הטבע הוא קבוע וזהה עם עצמו בבל אחר פרגעיו, 
בכל אחת מיצירותיו. פ׳ שלל את תפיסת־העולם ההייר־ 
ארכית, שהיתר, מקובלת ביה״ב ואף בתקופת הרנסאנס. הוא 
חלק גם על הנאו־אפלסוניים וד,אריםטוסליים. באשר לאפ¬ 
שרות לד,כיר את הטבע. ואעפ״ב אין ביקורת־ההכרד, שלו 
מביאה לירי ספקנות! שבן קשורד, היא קשר הדוק ברעיונו 
היסודי; רעיון האחדות של האדם ור,טבע. כל המבקש להכיר 
את הטבע נמצא נפרד מפנו: שבן בל נושא תופס עצמו 
כנפרד מן המושא שאותו הוא משתדל להכיר — ע״י עצם 
העובדה שהוא חושב אותו במושא. הרצץ להכיר אינו מביא 
אותנו לידי גילד רזי העולם, בי אם לידי הפרת האיזון 
שבינינו ובין הטבע. מ' לא תפם את היעדר-הידיעד, כדרך 
המיסטיקנים, בטשטוש כל הר,בדלות בתוך פשטותה המועז־ 
למת של הישות הנצחית (ובכללן, כמובן, הד,בדלד, בין 
הנושא וד,מושא). לדעתו, היעדר־ד,ידיעה אינו טמיעת ה״אני" 
באלור,ים, אלא תיאומו לטבע. היעדר-ר,ידיעד, פירושו — 
הסכמה לד,כרח המורגש כפנימי. 

שני סוגי אדם קרובים ל״היעדר־ידיעת הטבע"; מצד 
אחד — האנשים הפשוטים, שמעולם לא הכירו את המדע. 
ומצד שני — הפילוסופים הגדולים, שההתבוננות הביאד, 
אותם לידי שחרור מן המדע ולידי קבלה של כל מה שההכרח 
הטבעי יוצר — הטובות והרעות כאחת. מ׳ ראד, את סוקראטם 
כמפרשה המעולה ביותר של אותה "פשטות טבעית" ("על 
הפרצוף"). 

אף תורתו הפדאגוגית של מ', המובעת בעיקר בפרק "על 
חינוך הילדים״ ( 8 זם £3 ח 0 408 תסתזזזתצמ!*! 00 ), תואמת 
את הגישה המוגדרת לעיל: החינוך המעצב עדיף על זה 
הסקנד, ידיעות. הלמדנות כשהיא לעצפד, מיותרת, ואף 
מסוכנת. 

הגותו של מ׳ השפיער, על רובם של כותבי המסות והוגי־ 
הדעות בעולם המערבי, החל בפךנסים ביקון (ע״ע) ובלה 
באלן(ע״ע) [ברדמילואים]). 

מהדורות ביקרתיות של כתבי מ׳: ,.זג * ,ו\ *!^ 1 

, 11 ו 5 מו 0 יע 5 תגנן} 

-^ז 07 ^ ז.?־ז׳ 4 >*^ 0 ; 1906-1933 ,^־ 1 .? 

. 1941 -^ 192 ,!מ־! ,( 1 >טג 2 מ 1 גמ 1 ^ ז 3 ק . 6£1 ) . 14 6 ^ ! £16 !<} 
מבחר מן דנ״מסות" תור 1 ם לעברית בידי י. קשח, תשכ״ג^. 

א. שמואלי, ההומניזם במצור. מסה על הספקנות של מ׳ 
ובעיית ההומאביזם בימינו. תרצ״ז ז ; 1906 ,./ג , 5141 ״י 0 ז 51 .? 
; 1908 ,.^ 3£ ) 6 ^ 1 זס 11 *ו 01 ' 61 ' 1 11 .ק 

. 0 ; 1936 ;ז•//״/ .\צ 

,( ££8. XXX^X מ€ז 11£ ו 00 £1 5 זט 00 64 ^ סט׳ס!!) . 14 36 
-■< 3 ג .^ 1 ; 1939 >י 4 ?*ח*ח 0 ן/'/ ,. 4 ! , 11 ב 0 ח 10 ׳ל .ק ; 1937 

- 50 ,ששמגח? 1£5 ח 06 ) 36 ,!)מסדת 

) 3 / 1 >:>^^? £1 1€4 ז £11 :£( 1 ,^£זע 6£11 מטז 6 .- 1 ; 1942 ,( 67 

ע 1 מ 1 ) ./ 3 .ח 3 ץ£|^^ 3 ! .ל 01 ; 1944 

1 11, 1946; 11. 14., 1949; 

8 ; 1961 ,ענו/?.? /.^ 3 וזו 12 ז*וז 1 { 1 )\ 11 )) 1 ת 0£30 .מ . X ,^^גון>ו^ח 
./ 3 ) 3 10 ) 3 ה 0 ו 11 < £61 10 ^ 1£ ז 01367 -ן? 

14 , 8 > 415 ןמג^ 1£5 >ט £1 168 > .זגסזשוחג . 880€ ^״* 1 £[) {-!)!(!גס) ), 
1962; '111 ) 87 0 ,./ 3 ,שמנגז? . 31 . 0 ; 1963 .. 31 ,) 1£ שו 31 ג 11 ו • 

£7 מג)/ 4£ ^^מע/ע^>ן 7 מ 0 ד> 10 £ז £1 '. 1 , 2 *ז* 8 . 31 ; 1965 ,׳< 4 י/ 1 >־ 
31,. 1968. 

. מי. ב 


מונטערו (צרנה גורר, — "ד.הר השחור"), הרפובליקה 
הקטנדו־ביותר ביוגוסלויד, (ע״ע). 13,812 קמ״ר. 

538,000 תוש׳(אומדן 1968 ). שוכנת בקצר, הדרומי-מערבי של 
יוגוסלוויה על חוף הים האדריאטי. מ׳ הרדית ברובד, ומד,ווד, 
חלק משרשרת האלפים הרינריים (ע״ע). ר,ד,רים במזרח מ' 
מכוסים יערות וכרי דשא פוריים. בחלקד, הדרומי מערבי 
של מ׳, גבעות גיריות חשופות, עמק זטה (גז 2£ ) תרחב, 
אגן צטיניה (־;תתסס) ויפת סקאדאר ( 131 ) 3 ^ 8 ) המוקפת 
מישור רחב. את אזור הגבעות הגיריות, שנפוצות בהן 
תופעות קרסטיות, קשר, מאד ל״בד. לכן מתרכז הישוב בעיקר 
בעמקים ובאגנים. מישור החוף מפורץ, ובו מפרץ קוטור 
(תסזס.)!) — המפרץ הגדול ביותר במ׳. 

מ׳ מנוקזת בעיקר ע״י יובלי נד,ר־דרינר, ( 3 ת 11 ם) שופעי 
המים,שאיפשרו הקמת מספר רב של תחנות הידרו־חשמליות. 

היסטוריה. במאות ר, 6 וד, 7 פלשו שבסים סרביים 
לבלקן ור,קימו כמת נסיכויות שבטיות. אחת מהן, נסיבות 
דוקלה או זטה. כפי שנקראת מן תמאד, ר, 11 , תשתרעד, על 
שטחי מ׳ וצפון אלבניה. הנסיכויות הסרביות שהכירו בכפי־ 
פותן לביזאנטיון, נאבקו ביניד,ן על העליונות. במאר, ר, 11 
עמדד, זטד, בראשן, אך במאד, ה 12 התחזקה נסיכות רש^ה, 
שהפכה לממלכד, סרביה גדולה תטה סופחר, אליר,. 'עם 
התפוררות ממלכת סרביד, לאחר 1355 הוקמה בזטד, שוב 
נסיכות עצמאית. לאחר תבוסת הסרבים לפני התורכים 
בקוסובו ( 1389 ) נמלטו שוחרי חופש סרבים אל האיזורים 
ד,ד,רדיים של זטה, ובשער, שהתורכים השתלטו בהדרגה על 
כל הבאלקאן שפרו תושבי זטד, על עצמאותם (ע״ע סרביה. 
היסטוריד,). 

במאה ה 15 השתלטד, ונציד, כמעט על כל החוף הדלמאטי 
ורכשה השפעד, גם במי, כיפי שנקראר, הנסיכות בפי הונצי¬ 
אנים. בעזרת ונציה השתלטד, משפחת צרנויביד על י מ׳. 
מפחד התורכים קבע איון צרנויביץ׳ ב 1484 את מושבו בכפר 
ההררי צטינ;ד, ויסד בו בישופות ומנזר. 

פעמים רבות ניסו התורכים לכבוש את מ׳ ושלוש פעמים 
(ב 1623 , 1687 , 1714 ) השתלטו על בירתה, אך מעולם לא 
הצליחו לד,יאחז בכל מחתותיה בגלל הרריות השטח ואומץ 
הלב של תושביה. התורכים לא יכלו לכלכל צבא גדול בהרי 
מ' הדלים ואנשי נר נקטו בשיטה של לחמר, זעירה. עיסוקו 
העיקרי של בל גבר במ׳ היד, המלחמה, וד,עבודה נחשבה 
לפחיתות כבוד. בית תאב שמר על מעמדו כתא החברתי 
הבסיסי. מאבק מתמיד היד, בין בתי האב. ומנהג גאולת 
הדם היד, נפח ביותר. 

מ 1516 שלטו במ׳ הבישופים האורתודוכסיים של צטיניד, 
שנקראו "ולךקה". הם נבחרו באסיפת עם ומ 1697 עבר 
התפקיד בירושה במשפחת פטרוביץ׳ ניגוש, בדרך כלל אל 
בן תאח, משום שלבישוף אמור לשאת" אשד,. חיו בין אנשי 
מ׳ שקיבלו את תאיסלאם ושיתפו פעולת עם התורכים. בחג 
תמולד של 1703 נרצחו, ביזמת הבישוף דנילו 1 (שלט 
ב 1696 — 1737 ), כל המוסלמים שבמ׳, דנילו 1 ביקר בפסרמרג 
וקשר קשרים עם פיוטד הגדול (ע״ע). מאז קיבלה ם׳ כספים 
מרוסיה ושיתפד, עמר, פעולר, במלחמת בתורכים. ב 1767 
קיבלו עליד,ם אנשי מ־ את שלטונו של מי שהתחזרו כצאר 
חרוסי פי(טר 111 (אך נרצח ב 1762 ), אך לאחר שנתעוור, 
חזרד, משפחת פטרוביץ׳ לשלטון. 





497 


מונטנגרו — מונטנה 


498 



״הבדיקה״ פטר 1 (שלט 17823 — 1830 ) הבים את התור¬ 
כים והרחיב את שטחי ארצו. ב 1799 הכירה תורכיה בעצמ¬ 
אותה של מ׳. פטר 1 חיבר ספר חוקים ראשון לארצו, אן 
מאמציו לשרש את גאולת הדם לא נשאו פרי. לפטר 11 
(שלט 18303 — 1851 ), שהיד, משורר, היתה הצלחה גדולה 
יותר בענין זה. הוא גם הקים מועצה מייעצת של 12 נכבדים, 
יסד בתי ספר וחידש את בית הדפום הקדום שנהרס בידי 
התורכים. דנילו 11 (שלט 18513 — 1860 ) ויתר על הכהונה 
והפך את מ׳ לנסיבות חילונית. בעצת אוסטריה. שהשפעתה 
על מ׳ גדלה, לא השתתפה מ' במלחמת קרים לצד רוסיה, 
אבל 18763 , באשר פתחו סרביה ומ׳ במלחמה נגד תורכיה, 
התערבה רוסיה לטובתן. בקונגרס ברלין(ע״ע) ב 1878 הכירו 
המעצמות בעצמאות מ', שטחה הוגדל והיא זכתה אף בנמל 
באר (איט׳ אנטיורי) בים האדריאטי. 

השנים 1880 — 1912 היו שנות שלום ושיגשוג בשלטון 
הנסיך ניקולה, ששלט מ 1860 , חכה במעמד מדיני מחוץ 
לארצו בהשיאו את בנותיו לבתי מלוכה חשובים באירופה. 
ב 1905 נענה ניקולה לדרישות לרפורמה במבנה הממשל, 
והעניק למ׳ חוקה פארלאמנטארית. בפארלאמנט ישבו 12 
ממונים בידי הנסיך ו 62 נציגים נבחרים. 19083 הוקמה 
מסילת הברזל הראשונה. נוסד בנק ופותחה החקלאות, נפתחו 
בתי־ספר תיכונים, ספריה ותיאטרון. למרות פעולות־הפיתוח, 
היגרו רבים ממ׳. 

כשהחלה תנועה לאיחוד הסלאווים הדרומיים, ניעורה 
תחרות בין ניקולה לבין בית המלוכה הסרבי, 19103 הכתיר 
ניקולה את עצמו למלך. במלחמת הבאלקאן הראשונה (ע״ע 
בלקן, מלחמות) 19123 — 1913 נלחמה מ׳ לצד סרביה, בול־ 
גאריה דוון נגד תורכיה, ובעקבותיה זכתה בהגדלה נוספת של 
שטחיה. מתהילת מלה״ע 1 עמדה ם׳ לצד סרביה, ונכבשה 
בידי אוסטריה-הונגריה. בניגוד לרצון המלך הגולה התמר, 
קבוצת מדינאים ממ׳ על "דוצהרת קורפו" וב 1918 השתלבה 
מ׳ במדינה היוגוסלווית (ע״ע יוגוסלדה, עמ׳ 308 ). 

,ש 1 ע 6 ש<} 30 ) . 5 15 ' 191 / 0 4 < ,ם £1180 זזש 5£ . 5 

•וקשי! .^\ .מ ; 1914 . 114 1/071 

- 40711€ \ 1 ?/ ,ן 10 ז 138 \ .״ 1 ; 1917 /<> ,׳< 16 ־£€ע 

. 0 ; 1922 , 770 ^^ 7 71 * 7 4% ^ 171 ^ ^ 1 : 0 ^ 71€ 

ו 4 { ,ץ< 1 ז 3 ס . 0 114 ; 1962 , 171 * 717 * €07717711 0714 17/10 * £1 


,( 73-86 , 011880111 . 5 ץי!. 1 )€ 0£ ' 5 ז 141510 81101£ \נ) 

. 1966 

צ׳. מ. - יו. ר. 

מונטנה ( 3 ח 3 ]מ 810 ), מדינה בצפון אה״ב, 380,616 קמ״ר, 
ב 702,000 תוש' ( 1966 ) ! גובלת בקנדה בצפון, 

באידהו במערב ובדרום מערב, בויומינג בדרום, בדקוטה 
הצפונית ובדקוטה הדרומית במזרח. במזרח מ׳ משתרעים 
המישורים הגדולים, במרכז קבוצת הרים בודדים, ובמעדב 
הרי הסלעים, אשר בתוכם עובר הגבול המערבי של מ׳. 
גבהה הממוצע של ם׳ — מעל 1000 מ', ויותר ממחציתה 
נמוכה מ 920 מ', מבין ה;מות הטבעיות הרבות אשר במ׳ 
הגדולה ביותר היא פלטהד בצפון מערב, במ׳ מערכת נהרות 
רחבה ובר, שני הנהרות הגדולים מיזורי (ע״ע) וילוסטין 
(ע״ע). — אקלים; ע״ע ארצות-הברית, עמ׳ 38 — 40 ! 

אובלוסית מ' עוסקת בעיקר בחקלאות ובענף משק 
החי (תמ': ע״ע אה״ב, עמ' 35 — 36 ). דוב המשקים הם 
בבעלות פרטית! ישנם מעט איברים אריסים. הגידד 
לים העיקריים; חיטה, מספוא, שעורה, סלק סובר, שיבולת 
שועל ותפוחי־אדמה. חלק גדול מהגידולים גדלים בהשקאה, 
משק החי בולל כבשים, פרות חולבות, בקר וחזירים. 

מ׳ עשירד, מאד באוצרות טבעיים, בעיקר נחושת (התפו¬ 
קה ב 1966 : 128,000 טוו), פחם( 419,000 טון), נפטגלמי, גאז 
טבעי, זהב. כסף, מגנזיום, אבץ, עופרת ופוספטים. ענפי 
התעשיה העיקריים: עיבוד מתכות, מזון ועצים, ומפעלים 
חידרו-חשמליים על הנהרות הגלולים. ענף התיירות תופס 
מקום נכבד בכלכלת מ', בעיקר בגלל קיומן של שמורות טבע 
לאומיות בשטחה. 

אוכלוסיית מ' מורכבת בעיקר מלבנים ומעט אינדיאנים. 
הערים הראשיות; הלנה ( 3 ת^ 161 ^ 1 ע״ע) — הבירה — 
21,800 תוש' (אומדן^ 1962 )! גדייט פולז ( 3115 ? ] 1 !:>- 01 ) — 
58500 ! בילינגז ( 85 מ 51111 ) — 55,000 ! ביוט (:) 51111 ) — 
27,500 ! מיזולה ( 1415501113 ) — 27,000 . 

אוניברםיטת מ׳ הוקמה בשנת 1895 במיזולד. ולומדים בה 
6,400 תלמידים ( 1967 ). 5 מוסדות אוניברסיטאיים ברחבי מ׳ 
קשורים אליה. 

; 1949 ,) 5001 14€ * 07 !^ $10 ,. 14 ,)ששנסזי! 

. 1959 , 1.0774 0€0771771077 ^ 071 ./ 3 ,©!ססז . 11 .^ 1 

היסטוריה. הלבנים הראשונים שהגיעו לט׳ היו, 
בנראה, צרפתים מקאנאדה, שביקרו שם 17423 . אולם רק 
לאחר שאה״ב רכשה ב 1803 את לואיזיאנה (ע״ע אד,״ב, עמ׳ 
168 ), שכללה את חלקה המזרחי של מ׳, נחקרה הארץ, 
ולבנים — סוחרי־פרוות מועטים ומיסיונרים ישועים — 
התיישבו בה. גילוי זהב ב 1852 גרם לנחירה המונית למ׳, 
ועד מהרה צצו עיירות של כורי זהב. ב 1864 קיבלה מ' 
מעמד של טריטוריה (ע״ע אה״ב, עמ׳ 170 ), וב 1889 — 
מעמד של מדינה. 

זמן רב סיבנו האינדיאנים את שלום המתיישבים. ב 1876 
השמידו אנשי השבטים סו ושין (£תת£ע 110 ס ,! 510111 ) גדוד 
בן 200 איש בפיקודו של גנראל קאסטר, ורק לאחר קרבות 
ממושכים אולצו האינדיאנים להסתגר ב״שמורות" שהוקצו 
להם. לאחר מלחמת האזרחים התפתח במי גידול הצאן 
והבקר. בשנות ה 70 וה 80 התגלו במ׳ עפרות כסף ועופרת. 
בעשור השני של המאה ד, 20 התרחבו שטחי מזרע התבואה, 
אך הם נפגעו בבצרות קשות בשנות ה 20 . השפל הכלכלי 







499 


מונטנה — מונטנר, דמון 


500 


פגע גם בשאר ענפי המשק, הממשלה הפדראלית יזמה הקמה 
מפעלי השקייה וחשמל גדולים שסייעו בשיקום החקלאות 
והחעשיה. 

״.^ 7 / 0 ^ז 1£10 }{ ^ , 10016 ' .^ 1 — 1€ זוב£מנ 1 ז 11 ( 1 .ס . 1 לן 

10 1€11 זז 1£ ) 11 ^ מיס־׳'? 81111110115 ^ .[ ; 1957 

. 1957 , 1900 — 1805 ,./ג / 0 ^ 

יהודים היו בין הראשונים שהגיעו למ׳, לאחר גילוי 
הזהב, ב 1899 היו במי ב 2,500 יהודים, רובם ילידי מרכז 
אירופה, והקהילה היתה אז בשיא התפתחותה ושגשוגה, 
הנסיון הראשון לגבש קהילה מאורגנת נעשה בעיר הלנה 
ב 1866 וב 1887 נבנה במקום ביל״נ, כשחדלה העיר מהיות 
מרכז מכרות עזבוה יהודים רבים ובניין ביהכ״נ נתרם 
למדינה, בביוט התיישבו יהודים ב 1870 , וב 1890 הצטרפו 
אליהם יהודים מהלנה. יוצאי גרמניה הקימו ביכ״נ רפורמי 
( 1897 ) ואילו יוצאי מזרח אירופה חיו כעדה נפרדת ויסדו 
שם ביכ״נ אורתודוכסי ( 1902 ) : ב 1963 התמזגו שתי העדות. 
היישוב היהודי בבילינגז התחיל להתפתח רק בראשית 
המאה ה 20 . בתחילה עסקו רוב היהורים במסחר. אד משהפבה 
למרכז נפט ב 1952 , הגיעו אליה גם אנשי מקצוע יהודים 
צעירים מרחבי אה״ב, וכיום היא המרכז היהודי הפעיל 
ביותר במ', עתה מקיימות בה ל 40 משפחות ביכ״נ רפורמי. 

ליום ( 1969 ) נאמד הישוב היהודי במ׳ ב 600 נפש לערך, 
0.09% מכלל האוכלוסיה. 

יד. פ, - אל. וי, - פו. ש, 

מונטניזם (מז 1115 ג 1 ת 10 <י), התורה של כת נוצרית פורשת 
במאה ה 2 . הכת קרוייה כך על־שם מייסד התנועה 
ונביאה מונטנום מסריגיה שבאסיה הקטנה, שהחל להתנבא 
ב 156 או 172 לסה״נ. 

המי היה תנועה דתית מני רבות שקמו במאות הראשונות 
לתולדות הנצרות ושטענו להשראה נבואית אותנטית. חסידי 
הם׳ האמינו שדוח־הקודש — "הפרקליט", הוא "רוח-האמת" 
שישו הבטיח לשלוח אחרי מותו, כמסופר באוונגליון על־שם 
יוחנן ('\^ 17—16 ,x ) — מתגלה לעולם באמצעות נבואותיו 
של מונטנוס ושתי נביאות שפעלו לצידו, פריסקה ומכסי־ 
מיליה. נבואותיהם נאספו ע״י חסידיהם והאוסף נחשב לספר 
קדוש. רק קטעים אחדים ממנו נשתמרו בכתביהם של 
מתנגדי המ׳. בדומה לתנועות נוצריות רבות אחרות, ציפו 
גם חסידי ■הנבואה החדשה" של מונטנום לאהרית־הימים 
הממשמשת ובאה. הם ציפו, שירושלים של מעלה תרד מן 
השמים (חזון יוחנן ^ 2 ,xx ) על־יד פפוזה שבפריגיה. המ׳ 
הטיף לתיקון המידות, להחמרת הצומות ולאיסור נישואין 
בשניה ודרש שבל נוצרי יקבל על עצמו סבל ומיתה בשעת 
רדיפות הנוצרים ולא ישתמט מהם. במו־כן תבע את תיקונם 
החמור של סדרי הכנסיה, תקף את מוסדותיה המקובלים 
וערער על סמכות הבישופים. התנועה, שמרכזה היה בפפוזה, 
התפשטה מערבה, וקבוצות של מונטניסטים נמצאו ברומא, 
באפריקה ובצרפת (ליון). אחד מחסידי חמ׳ בצפוראפריקה 
היה הסופר הנוצרי הדגול טרטול^נוס (ע״ע), וכתביו מהווים 
עדות חשובה־ביותר למהות חמ׳. האפיפיור והפנסיה הרשמית 
יצאו נגד המ׳ וב 177 נתכנסו בישופי אסיה הקטנה לסינוד 
מיוחד שהחרים את המ׳, המ׳ האריך ימים נ 200 שנה ועוד 
במאה ה 4 נשתיירו כנראה קבוצות קטנות של מונטנימטים. 

, 11 ־ 6161 ק 3€116 ; 1913 , 1 )^ 1 1:16 .? 

, 1929 ,) 741 ^ 1 ) 41 14174 . 14 ז)( 1 

ד. פ. 


מונטניה, ברטולוטאו - ס 10111£ ס;ז־ 1 ג 6 - 

( 450 ' 1 בקירוב — 1523 ), צייר איטלקי. מ׳ שהה 
בוונציה כבר ב 1469 וקלט בה את השפעתו של ג׳ובני בליני 
(ע״ע) — ברקעי הנוף ובתיאור האור ואת זו של אנטונלו 
דה מסינה (ע״ע) — בייחוד בציור דמות המאדונה. נטייתו 
ל״^גנון הקשה" בציור גוף־האדם קירבה אותו אל כליני 
ואל מנטניה (ע״ע). — מרבית יצירותיו של מ' הן תמונות־ 
מזבח גדולות־ממדים! אך הוא צייר גם פרסקות. הוא חזר 
על הנוסחות הקומפוזיציוניות המקובלות בציורי־המזבח 
שבאיטליה הצפונית־מזרחית; מבנים סימטריים של קבו¬ 
צות קדושים. סיגנונו צלול ובטוח, הגם שאינו מצטיין 
בכושר המצאה מקורי. — הידועים שבציוריו הם בוויצ׳נצה 
ובסביבתה ובגאלריה בררה במילאנו.—בנו, בנדט' (-:>ת:> 6 
ס!״!)) מ׳ (מת לפני 1558 ), פיתח את סיגנון''אביו וגילה 
יותר מקוריות. הוא הצטיין גם בפיתוח-נחושת. 

. 1962 ,. 11 .ת .; 0 נ!״ק .ת 

מונטדס, ח^א[ מךטי־נם — 2 פ 1 ז!״ג 1 * 1 מנע( 

—( 1568 — 1649 ), פסל ספרדי, מנהיג אסכולת פיסול־ 

העץ הכנסייתי בסוויליד,. סיגנונו של מ׳ מהווה דוגמה 
אפיינית לראליזם המדוקדק של הפיסול הספרדי בתקופתו, 
המתבטא בעיקר בעיבוד פרטי הפרצופים והידיים ובצביעת 
הפסלים (לרוב בידי אמנים אחרים) — ראליזם המהול 
במורשת הקלאסיציסטית של הרנסאנס. מ׳ היה פסל פורה 
ויצירותיו מעטרות כנסיות בספרד, ובעיקר בסוויליה וסבי¬ 
בתה. הוא תיכנן גם מזבחות פיסוליים מורכבים ( 103 נ 1 ט£: 1 ) 
והשתתף ביצירתם. הקים אסכולה גדולה של תלמידים 
ומחקים והשפעתו היתה רבה. מיצירותיו: "ישו הצלוב" 
( 1606 ! הקאתדראלה של סוויליה)! ״ישו הילד״ ( 1607 1 
שם); מזבח הכנסיח בסאנטיפונסה, ליד סוויליה ( 1610 — 
1613 ) ! פסלי קדושים (איגנאציוס. פראנציסקוס, ברונו): 
ועוד, 

. 1949 , 4 ! ./ 1325 נ 1 62 ג> 1 ז 4 מ־ 1161 .( 

— 11111:3061 ^ ת 0 רת 3 ^ 1 — ( 1265 ׳ פראלאדה 

— 1336 , איביסה), איש־צבא וכרוניקאי קאטאלאני. 

ב 1285 יצא מ׳ לסיציליה להילחם למען מלכי אראגון, ואח״ב 
היה אחד ממפקדי ,.גדוד-השכידם הקאטאלאני", שנלחם 
באסיה הקטנה וביוון למען אנדרוניקוס 11 (ע״ע) קיסר ביזנ¬ 
טיון ושליטים אחרים. ב 1303 — 1307 היה מ' מושל קאליפוליס 
(גאליפולי). הוא כבש את האי ג׳רבה (ע״ע) בשביל מלך 
סיציליה והיה מושלו 5 שנים. ב 1325 התיישב בוואלנסיה 
והחל בכתיבת כרוניקה העוסקת בתקופה שמוזימה 1 עד 
הימה 11 (מהדורה אחרונה, בעריכת ע 0011€ ,(, 1886 ), 
שתיארה באהדה את מעשי בית-המלוכה של אראגון ואת 
מסעות "גדוד-השכירים הקאטאלאני". מלבד ערכה ההיס¬ 
טורי, גדולה חשיבותה כיצירה ספרותית בלשון הקאטא- 
לאנית. 

הכרוניקה תורגמה לאנגלית בידי ליידי גודינאף (-() 000 
ר 1 ^ט 0 ת€), 21 '- 1920 . 

.^ 1 ; 1922 , 0171£€ -<€ 1,11 , 11311013 . 0 

65£ '!:) 511 ט 1 ^ .זן!!!{ .זזש!!) 6 ז 1 ^י 1 זז)' 1 1 ) . 14 .? 1 

. 14 ן , £11 ט 1,1 1 !!!לט!! ; 1927 ^( 17 ,!נ^שקסזטש 

. 566 , 5 חב 31 ז: 03 15 !)ט £51 ' 1 ) ] 111411131 '! 8 ם 1£11101-1 ^) 

. 1927 ,( 2 ; £35 . 1 .. 601 טן)ז 3 





501 


מונטסורי, מריה — מדנטסקיה, שרד 


502 


מונטסורי. מריה — 1 ־ 5£01 ? 1001 \ — ( 1870 — 

1952 ), רופאה ומחנכת איטלקית, ממעצבי דמותו 
של גן־הילדים (ע״ע, ביחוד עט׳ 90 ). ב 1900 — 1908 היתד, 
פרופסור להיניד באוניברסיטת רומא. הטיפול הפסיכיאטרי 
בילרים קירב אותה לחינוכם של ילדים מפגרים בשכלם — 
חינוך המיוסד על עידור פעילותם העצמית. ב 1906 קיבלה 
על עצמה לנהל מוסד לילדי־עוני, וגם בו השתמשה בשיטתה 
הנ״ל. ב 1907 התחילה להקים בתי־ילדים (-מ 31 ( 1 1 ?(> ? 035 
51111 ) לבני הגיל הרך, ומכאז ואילך היו חייד, מוקדשים לחי¬ 
נוך. במהרר, באו אצלה מורים ללמוד את דרכיה, ובקורס 
הבין־לאומי הראשוז שארגנה ( 1909 ) כבר השתתפו באי 17 
מדינות. השפעתה גדלה בין שתי מלחמות־העולם, בעיקר 
במסגרת התנועה לחידוש פני החינוך ואף נתארגנה ( 1929 ) 
אגודה בין־לאומית לתורת מ׳ < באותה תקופה הסתייגה ממנה 
מפורשות ממשלת איטליה הפאשיסטית (ע״ע איטליד" חינוך, 
עט׳ 725 — 727 ). 

השקפותיה בשאלות חינוך לא נערכו באורח שיטתי, אלא 
הן קובץ של דעות ושל הוראות מעשיות ברוח הסיסמה: 
חירות לילד. באמצעי ראשי שימשו לה אימוני החושים במכ¬ 
שירים דידקטיים מיוחדים לכך, לשיטתה, מתפתח הילד לפי 
חוקיות מיוחדת לו, ואין לכפות עליו דבר• איז לסגל אותו 
לסביבתו, אלא יש ליצור לו סביבה מוסדרת, ש ריהוטה 
מותאם ליכלתו הגופנית. התנסויותיו בסביבה זו ישחררו 
את התנהגותו הטבעית, יעודדו את הבעתו העצמית. יקנו 
לו הכרות עם צורות, גדלים, צבעים וצלילים וילמדו אותו 
להקשיב ולהיות סבלן וזהיר. המחנכת אינה מתערבת בפעי¬ 
לותו של החניך. אלא אם־כן היא מתבקשת לכך, או אם 
הילדים משתמשים במכשיר שלא לפי מטרתו! היא אף מק־ 
פידד, על כך, שהילד יחזיר כל דבר למקומו. 

מ' עוררה גם ביקורת. היו טוענים שעיסוקו העצמי של 
הילד פוגע בהסתגלותו לחברה. רבים מאד התריסו נגד 
נוקשות השימוש במכשירים, הסותרת את עקרון חירות 
הילד. ועוד טענו, שהאימונים אינם מתייחסים לאישיות 
כיחידה שלמה, אלא כאילו אל אוסף של חושים מבודדים, 
כל אלו פתחו פתח לסטיות מתורתה המקורית של מ', 
מחיבוריה, 1 1£103 ז 1 ז: €11 צ 13 ^ 320 [ 61 ק ג!!?() 1010110 ת 11 
' 53111 1161 0356 116110 11£3111110 ו 0 ת 03210 ט £11 י 311 31111110313 
51:11 ("המתודה של הפדגוגיה המדעית מיושמת לחינוך ילדים 
בבתי־ילדים״ — תורגם ל 17 לשונות), 1909 ! - 311 > 311106 ', 1 
616:11631311 5011016 36116 6 תס 0321 ("חינוך עצמי בבת״ס 
יסודיים״), 11916 53315131 1161 0356 1,6 ("בתי ילדים"), 
1926 . 

וע״ע דולטון, תכנית-. 

ש. פאיאנס-גליק, לדרכה החינוכית של נג, מ׳ (אשיות, ד׳), 
חשי״ג! ט. הזקי־נא, מכשירי פ׳ ושיטתה (בתוך: א• רבי- 
נוביץ [עורכת], .,משחק וחינוך״), תשי״ג'! ״ 11.11601561 
, ח 55€ ? 11 . 5 ; 1927 .^ 1 . 1 ( 1 

.£ ; 1936 ? 1 ( 1 

? 1 ) 1 ' ,. 101 ; 1952 ^ 011 1 ( ¥1 ?? 1 ) ,.^ 1 

. 1967 ה 1 11 ס 411 ו 01 '%?¥ 

ח. א. 

מונטספן׳ פתסואז אתנאי־ם, מרקדה דה - 3350156 ־ 1 ? 

33 (} 65 ] 103 \ 16 ) 3156 ך 1 ז 5£3 0563315 ^ 1 — ( 1641 — 

1707 ), פילגשו של לואי ז\^ x . היא היתד, בתו של המרקיז דה 
מורטמר ונישאה ב 1663 למרקיז דה מ׳. מ 1664 היתד, מ' 
בת-לוויה למלכה, משכה לבו של לואי'\ז x והפכה לפילגשו 


( 1667 ). מ 8 הילדים שילדה למלך זכו 6 ללגיטימאציה ולתא־ 
רים רמי־מעלה, המלך הקים למענה ארמון בקלאניי ליד וךסי, 
והיא היתד, פטרונית של סופרים ואמנים. כשנתבררה ב 1679 
״פרשת הרעלים״ (" 5018035 0165 3££31:6 ' 1 " — שערורית 
הרעלות בחוגי־האצולה) תוארה מ' כמי שעסקה בכשפים, 
הגישה למלך שיקויי-אהבה וזממה להרעיל אותו ואת הדו- 
כסית דה פונטנד, פילגשו החדשה. למרות שסר חינה בעיני 
המלך, נשארה'בחצר עד שפרשה ב 1691 למנזר. 

,? ; 1935 1 )^ 1£ ז 101 נ 1 ? 1 .£ ,ס 311 זת€־ 011-31 ת 11 '? .£ 

^?, 1 ,זטןתזטס■! .$- 1 )ז 3 מז£ 

, 1 זש 1 [£שת^תח^ . 0 ; 1939 ? 1 ) 

. 1953 ,! 71 ס! 01 ^ 

מונטסקיה, עלל לואי דה סקונךה, ברון דה - 

- 5103165 16 > 83003 , 500030131 50 1,0315 053016.5 
3163 !> — ( 1689 — 1755 ), פילוסוף והוגה-דעות מדיני, צרפתי. 
מ׳ היה בן למשפחת אצולד, נמוכה, בשם סקונדה. שהחזיקה 
באחוזת ברד ( 16 > 6 -ז 8 ), וקיבל חינוך מסרתי קפדן. הוסמך 
למשפטים בבורדו, ובשנים 1709 — 1713 השתלם בפאריס. 


עאר? מונטסקיוז 

ושם הכיר את מיטב הוגי הדור. אחרי מות אביו( 1714 ) נתקבל 
כחבר לפרלמנט של בורדו ושנתיים לאחר-מפן, במ(ת דודו 
בארון דד, מ׳ — ירש את אחוזתו, את שמו ואת משרתו 
כנשיא הפרלמנט של בורדו, בצד עבודתו הרבה בפרלמנט 
התעמק בתחום המשפט הרומי, ובו פירסם מחקרים אחדים 
וכן השתתף בכמה עבודות נסיוניות (בביולוגיה, גאולוגיה 
ופיסיקה) באקדמיה המקומית. השכלתו המשפטית והכללית 
ופעילותו בפרלמנט הטביעו את חותמן על הגותו ועל ביקרתו 
את החברה. בחיבורו 6083365 ?! 1,611:65 ("מכתבים פרסיים"), 
1721 , מתח מ׳ ביקורת אירונית על המשטר והחברה האירופית 
והצרפתית בת־ימיו. כאן באה לידי ביטוי השקפתו המדינית 
היסודית, שהסגולד, (וירטוס), הכבוד והחחילד, פורחים 
ומשגשגים ברפובליקות! שהמונארכיה עלולה להידרדר 






503 


מונטסרןיה, שרל — מונטרןורןולי, הגסיד רימונדו 


504 


לדספוטיזם, מאחר שמאזן־השלטון בה אינו נשמר בנקל! 
שיהמונארכיה האנגלית שונה מאחרות באירופה בכך שהיא 
מבוססת על הסכמה ובכך שכוח השליט מוגבל. בחיבור זה 
בא לידי ביטוי גם יחסו החיובי ליהדות, שאותה ראה כגזע 
שהצמיח את ענפי הנצרות והאיסלאם. מכאן אף באח קריאתו 
לסובלנות דתית — שיש בה גם תועלת מדינית. 

לאחר פרסום ה״מכתבים פרטיים", שיצאו בעילום־שם 
ואעפ״כ הקנו לו מוניטין, נתקבל מ' לחוגי-החברה ולטרק¬ 
לינים הספרותיים של פאריס ונתמנה לחבר האקדמיה 
הצרפתית ( 1728 ). את הגותו המדינית העמיק ע״י הכרת 
המשטרים של ארצות אירופה, שבהן ביקר בשנים 1728 — 
1731 . בעיקר הושפע מביקורו בבריטניה, שם נכח בדיוני 
הפרלמנט ובוויכוחים החריפים שבין האופוזיציה והממשלה 
(באותו ביקור נבחר מ' לאקדמיה המלכותית הבריטית למד¬ 
עים). 

בספרו הפוליטי הראשון. 1:55116 ז׳\ 1 חנ 1 !)!לסזגסס!*( ב.! 
(״המונארכיה האוניוורסאלית״), 1734 , מצויים כבר כמה 
מרעיונותיו המדיניים שפיתח אח״כ בספרו הגדול .,רוח 
החוקים". מ׳ חילק כאן את העמים לצפוניים ולדרומיים, 
והדגיש אח האקלים כגורם לשוני ביניהם! הבחין בין 
ממשל המבוסס על חוקים לבין ממשל שרירותי-דספוטי 1 
טען שעשרה, של מדינה נשען על כוח־הייצור ותפוקת־ 
הארץ ולא על מתכות יקרות! משום כך ייחס מ' חשיבות 
מדינית לפאודאליזם (מ׳ עצמו הקפיד על הזכויות הפאו־ 
דאליות שלו) והסביר כי טבע הממשל תלוי בהק ף הטריטו¬ 
ריה שלו. 

ספרו העיקרי וד,חשוב !, 101 ! 36 ז 1 זס 68 ־ 1 06 ("רוח 
החוקים״), 1748 , נכתב ונערך פעמים רבות במשך כ 20 שנה, 
עד להדפסתו. עיקרו של הספר — ניתוח סוציולוגי-פילוסופי 
של הממשל והחוק, ומערכת־היחסים והתלות ההדדית בינם 
לבין הנסיבות הקיימות בחייה של כל אומה (תנאים פיסיים, 
אקלים וקרקע, כלכלה, מוסר, מנהגים ומסורת היסטורית). 
השפעתו הרבה של מ' (ובעיקר, של "רוח החוקים") על החיים 
המדיניים והתנועות הליבראליות באמריקה ובאירופה בעת 
החדשה נובעת בעיקר מהדגשת הקשר בין החירות המדינית 
לבין הפרדת הרשויות. הדבר בא לידי ביטוי בם׳ 11 של "רוח 
החוקים". המוקדש לתיאור המשטר המדיני בבריטניה. לדעת 
מ׳, אין החירות המדינית שרויה אלא במשטרים מדיניים 
מתונים, בתנאי שאין מנצלים לרעד, את הסמכות. כדי שלא 
לנצלה לרעה, יש צורך שסמכות תבלום סמכות, 
כלומר, שלא תהיינר, הרשות השופטת, הרשית המחוקקת 
וד,רשות המבצעת בידי אדם אחד או בידי קבוצה אחת של 
אנשים. 

למשנתו המדינית של מ׳ היתה השפעה עצומה על בני 
המחצית השניה של המאד, ה 18 והוציאה לו בצדק שם של 
חוקר חלוץ בתחום מדעי המדינה המודרניים. עקרון הפרדת 
הרשויות במשטר מדיני נעשה לא רק לרעיון הפוליטי 
החשוב ביותר במאה ה 18 , אלא לקריטריון מדיני ממדרגה 
ראשונה, והוא בא לידי ביטוי מובה,ק בחוקות אה״ב ובהצד,רת 
זכויות האדם משנת 1791 . 

.!>ע( €1 ט 0 * 1 ■ . 1 ; 1943 ,€ז/ו 4 *> 0 ' 1 1 ) %6 וז^{* 0 ^' 1 • 1 

,תסמ 0141 ; 3 ז 51 .מ ; 1959 , 1-11 1 >^ 

111017 ^ 0 ^^ 0 .״ 1 ; 1961 ! €0 ה 1 ז€ ס 

י£^/ / 0 01 ז^ 0 ^ 003 11 ) 1€ ^ 011 *} €%{ז׳ 10 

. 1965 

אב. ו. 


מונטסרט. ע״ע הדו הנזעךבית, ברית, עמ׳ 391 ; 
ליווךד, איי. 


מובטסרט ( 6 00656663 ^! מלאט׳! 6663111 ! צח 10 \ — הר 
משונן), הר מצפון־מערב לעיר ברצלונה (ע״ע) 

אחד האתרים הקדושים ודוחשובים של ספרד הקאתולית. 
גבד.ו 1,236 מ׳ מעל פני-ד,ים. 



ד,םנזר הננריקםי;י סנטה מריה דה סונםסראם 


במדרונו של הד.ר נמצא המנזר הבנדיקטיני "סנטה מריר, 

דד. מ׳", שמאז יד,״ב היד. מרכז דתי ורוחני חשוב קקאטאלוניה 
ולספרד בכלל. לכאן עולים-לרגל רבבות נוצרים מאמינים, 
הבאים לפקוד את פםל־ר,עץ של מרים הבתולה ובנד" שר,מ־ 
סורח הנוצרית מייחסת לו כוח מופלא ומעשי־נסים מרובים. 
המפורסם שבין עולי-ר,רגל היה לויולה (ע״ע), ששר.ר, במנזר 
ולפני מזבח הבתולה נשבע להקדיש חייו לשירות הכנסייה. 
במאה ד, 11 היה המנזר למרכז בנדיקטיני לכל האיזור, ובמאד, 
ד, 14 מילא תפקיד מדיני בקאטאלוניה; במאות ה 16 ור, 17 
היה שם מרכז תאולוגי חשוב. המנזר נהרס בחלקו במלחמות 
הנאפוליוניות ( 1811/12 ), וסבל מן המצור ששמה עליו 
המיליציה הספרדית ב 1820 וב 1834 . ב 1835 נסגר המנזר ורק 
10 שנים לאחר־מכן נפתחו דלתותיו מחדש. נזירי מ׳ ידועים 
במחקריהם בתרבות ובמםורת-ד,פולקלור הקאטאלוניות 
ובהתעניינוחם במוסיקה דתית. 

מונטפלקרו, ע״ע אוך 3 ינו, עמ׳ 210 . 

מונטקוקולי (מונ^קוקולי), הנסיך רימוגדו - 

■■ 6€11€ ןח 10 א) 111 ן 1€0 ן€€:} 011 ^ 0 ^>ת 0 מ 11311 €ק €1 ח 1 ז? 

( 6011 - ( 1609 — 1680 ), איש־צבא איטלקי בשירות "הקיס¬ 
רות הרומית הקדושה", התגייס לצבא אוסטריד, הקיסרית 
בגיל 16 . השתתף בכמה מד,קרבות הגדולים של "מלחמת 
30 השנה״. בשבי השוורים ( 1639 — 1642 ) התמסר ללימודי 
היסטוריה, פילוסופיה, הנדסה ומדעי־ר,מלחמה. בטוף המל¬ 
חמה ( 1648 ) היה גנראל, אך הועסק בתפקידים דיפלומאטיים 
ומנהליים. נסיך קיסרי מ 1651 . ב 1658 — 1660 לחם בך,צלחד, 
נגד השוודים בפולניה, פומרניה ויוטלנד ועלד, לדרגת פלד־ 
מארשאל. ב 1664 הביס את'התורכים בסנדגוטהאדד (- 53606 
8016113661 ) ע״נ ראב (בהונגריה,). ב 1668 נתמנר, ליו״ר 
״מועצת־המלחמה הקיסרית״. במלחמות נגד צרפת ( 1672 — 
1675 ) התמודד גם עם טירן(ע״ע), תד, נהרג בקרב נגד מ' 
בזאטבאך ( 1675 ). לאחר שהתפטו־ מפיקוחו בשל זקנה• 
נעשה דוכס מלפי. 






505 


מונטקוקולי, הנסיד רימונדו — מונטריאול 


506 


מ׳ היה מפקד מעולה הן כאסטרטג והן כטקטיקאי, והש¬ 
פיע רבות על פרידריך 11 (ע״ע), "הגדול". בתקופה שבה 
דגלו מצביאים בתמרונים ללא התקלרות, הדגיש מ' את 
חשיבות הקרב והעדיף אח ההתקפה על ההגנה. הוא היה 
סופר צבאי פורה. מחיבוריו: 11:3 ־ 831 113 ־() 310 ;ו; 1 ב- 1 יד ("מסה 
על המלחמה״), 11642 3 ־ 1 ־ז:>ג 81 113 ־ 1 > :>;ו: 31 י 11 ־נ 1 ("על אמנות 
המלחמה״), 1646 בערד, ועוד, שאר כתביו נתפרסמו ברובם 
רק אחרי מותו, 

— 1899 ,^^ 1 ־ 1 , £71 ז 1 ו 1 ז 8€1 ,.^ 1 

2 ואז״ %> 1 1 % . 1 \ .? 7 11 . 1 ת 1 תח<)ו 1 ח 1 ןין .*ד ; 1900 

: 10 ) .>! .^\ ; 1914 

. 1960 ,( 

מונטרה (ג 1 \־ 1 ; 1 מ 110 ן) עיר בקאנטון וו (ע״ע), שווייץ. 

שוכנת בחופה המזרחי של ימת דנווה (ע״ע), דרו־ 
מית־מזרחית לעיר לוזן (ע״ע)! 17,600 תוש׳ (אומדן 1960 ). 
מ׳ נהנית מאקלים נוח הודות לרכס ההרים המגן עליה מפני 
רוחות צפוניות, ומשמשת מרכז לספורט־חורף ולנופש. הטי¬ 
רה של שיון (מ 0111110 ) נמצאת בקרבת העיר ומושכת 
תיירים רבים. מ׳ שוכנת על קו מטילת־הברזל מצרפת לאי¬ 
טליה ומשמשת אף תחנה סופית לרכבות-ההרים. 

אמנת מ׳ קבעה בשנת 1926 את המשטר הבין־לאומי של 
מצרי תורכיה. 

מונטרי (ע־־ז־זמס^), בירת מדינת נואוו-לאון שבצפון- 
מזרח מכסיקו! כ 1 מיליון תוש' (אומדן 1969 ). מ', 

היושבת בעמק הנהר סנטה קתרינה, יובלו של הדיו-גרנדה 
(ע״ע), היא העיר הראשית באיזור המשתרע מגבול'אה״ב 
דרומה אל רמות מרכז-מכסיקו, והמרכז התעשייתי החשוב 
ביותר במדינה. המפעלים המטלורגיים במ׳ מייצרים כ 75% 
מכלל תפוקת הברזל והפלדה של מכסיקו*. כן נמצאים בה 
מאות מפעלי תעשייה כבדה וקלה לייצור מכונות והרכבתן, 
לייצור מנועים, זכוכית, מלט, טכסטיל, פלסטיקה, מזון ועוד. 
מקור־הכוה העיקרי לתעשיה הוא המפעל ההידרו-חשמלי 
שבסכר פלקון (המשותף לאה״ב ולמכסיקו) על נהר ריו- 
גראנדה, כ 150 ק״מ מצפון-מזרח לעיר. 

מ׳ היא צומת־תחבורה חשוב ביותר בצפון-מכםיקו: דרכה 
עוברת האוטוסטראדה הפאן-אמריקנית! מערכת של כבישים 
ומס״ב מחברת אותה עם איזררי המכרות ושדות-הפחם 
שבמערב ובצפון, עם איזורי-החקלאות בצפון ובמזרח, ועם 
נמל טמפיקו (ע״ע) שלחוף מפרץ-מכםיקו. — במ׳ שתי 
אוניברסיטות ומכון טכנולוגי (סה״כ כ 27,800 סטודנטים 
ב 1968 ). 

מ׳ נוסדה ב 1579 ועד סוף המאה ה 19 היתד, ישוב קטן! 
ב 1880 היו בה 29,000 תוש׳. עם חיבורה (ב 1882 ) במס״ב 
ללארדו שעל גבול טבסס (ע״ע), הוחל בפיתוח תעשיה בבדה 
בתוכה, שלווה בגידול עצום במספר התושבים. 

מונטריאול ( 31 ־ז:ותנ) 1 א ! צרפי; מונראל [ 31 ־- 1:1 ״ 10 ״ז]}, 
העיר הגדולה והנמל הראשי בקנדה, בצומת טבעי של 
דרכים ונתיבי מים במזרח המדינה והיבשת הצפון אמריק¬ 
נית. שוכנת על נהר סנט־לורנס, שממ' עד לאוקיאנוס האט¬ 
לאנטי, לאורד כ 1,600 ' ק״מ,' הוא עמוק דיו לשיט ספינות־ 
אוקיאנוס. 

מ׳ יושבת על האי מ׳, הגדול ( 512 קמ״ר) בקבוצת האיים 
שבמקום חיבור הנהרות אוטוה (ע״ע) וסנט-לורנם. במי 



נלראה נמל מונטריאול— סז האוויר. ברקע; גיער ז׳אק קארטי׳יה 


1,222,255 תוש׳, במ׳-רבה — האיזור המטרופוליטני של מ׳, 
2,436,820 תוש׳ ( 1966 ) והוא משתרע מעברו הדרומי של 
הסנט-לורנס עד עברו הצפוני של האוטווה, וכולל כסס! 
•ערים ורשויות מקומיות. ״תאגיד מ׳־רבה״ (ח 3 ) 011 קס 1:1 ־^ן 1,1 
103 ;) 3 ז 0 תז 00 ), הכולל כ 4 ! ערים ורשויות שעל האי, הוקם 
ב 1959 כצעד ראשון לקראת הנהלה מאוחדת לאיזור המטרו- 
פוליטני כולו. 

גרעינה העתיק של העיר מצוי ממזרח להר מאונט רויאל, 
שהוא צוואר געשי המתנשא לגובה 235 מ׳ במרכז האי, ועל 
מורדותיו נמצא הגדול בפארקים שבאיזור. בין המבנים 
ההיסטוריים ברובע העתיק, שאסו דה רמזי ( 1705 ), מקום 
מושב המושלים הצרפתים והאנגלים לשעבר, המשמש היום 
כמוזיאון, וכנסיית נוטר-דאם הרומית-קאתולית ( 1824 ). 
באיזוד זח של העיר ובחלקים שהוקמו עד סוף המאה ה 18 
מצפונו ומדרומו, לאורך הנהר, מתרכזים רוב תיפקודי 
המנהל, העסקים והמסחר. מראשית המאה ה 19 הוקמו והת¬ 
פתחו פרברי מגורים ותעשיה בשאר עבריו של ההר, והיום 
רוב מרכזו של האי, שנודע בעבר בשטחי חקלאות נרחבים 
ופוריים, מעוייר. האי מחובר ליבשה שמשני צדדיו בגשרים 
שהחשובים בהם הם גשר ז׳אק קרטייה ( 1930 ) בצפון הנמל 
וגשר ויקטוריה ( 1860 ) בדרומו. י 

עיקר התפתחותה של מ׳ — הודות לנמל (הנמל הפנימי 
הגדול־ביותר בעולם), המשמש כנקודת־השטעון העיקרית 
בין מערכת נתיבי־המים הפנימיים ורשת התחבורה היבש¬ 
תית המסועפת של מזרח אמריקה הצפונית, לבין התחבורה 
האוקיאנית. תעלות אחדות הותקנו בדרומו של האי במטרה 
לאפשר שיט דרומה־מערבה אל הימות הגדולות, ע״י עקיפת 
אשדות לאשין (־ת 111 ־נ 13 ) שמול קצהו הדרומי של האי, 
חשיבותן נצטמצמה מאד ב 1959 עת נפתח לתנועה נתיב 
המים סנט־לורנט (ממ׳ לימת אונטריו [ע״ע]), המאפשר 
לספינות־אוקיאנוס (ב 1966 — 3,855 במספר), בעלות שוקע 
של 8 מ', גישה לימות הגדולות. בכך חלד. התרחבות נוספת 
בפעילות הנמל, למרות שהוא סגור, בשל קפיאה, בחדשים 
דצמבר-אפריל. עיקר המטענים העוברים בו (ב 1966 — 23 
מיליון טון) הם תבואות, נפט ועפרות ברזל. רציפים, מעגנים, 
מספנות ומתקני-נמל אחרים, כולל ממגורות-ענק ובתי זיקוק 
לנפט, תופסים רצועה של כ 25 ק״מ לאורך הגדה המערבית 
של הסנט-לורנס ושל תעלת לאשין. כאן גם מרוכזים מפעלי 
התעשייה הכבדה. 



507 


מונטריאול — מוניה, עמנואל 


508 


מיקום העיר במוקד של נתיבי מים ויבשה ובפמוד לאי־ 
זורים יצרניים חשובים הקנה לה מעמד מסחרי ראשון 
במעלה. מ׳ היא בירתה ה פ י נ א נ ם י ת של קנדה! בנוסף על 
כ 300 מוסדות בנקאיים מצויות בה רוב חברות ההשקעה 
והביטוח של המדינה, גם התעשייה — הכבדה והקלה ~ 
תופסת מקום הולך־וגדל בכלכלת העיר. 

א ו כ ל ו ם י ה. במ' מצוי הריכוז העירוני של דוברי צרפ¬ 
תית השני בגדלו בעולם אחרי פאריס. ב 1961 היוו הצרפתים 
67.6% מכלל האוכלוסין והם יושבים בעיקר במזרחה של 
העיר ובדרומה. הבריטים — 17.7% — מצויים בעיקר 
במערב העיר. כן יושבות במ׳ קבוצות קטנות של יוצאי 
ארצות־אירופה האחרות. אוכלוסייתה של מ׳ ועובדת היותה 
עיר־נמל משוות לה גוון קוסמופוליטי. 

רשת החינוך — מביה״ם היסודי עד הגבוה — דו־ 
לשונית ! ברוב המוסדות שפת הלימוד היא צרפתית ובמי¬ 
עוטם אנגלית. ב 5 האוניברסיטות שבס' למדו ב 1969 קרוב 
ל 00 !], 64 סטודנטים. הנודעת והעתיקה בהן היא אוניברסיטת 
מק-גיל ( 1821 ). במ' גם בת״ס גבוהים לטכנולוגיה ולאמנות 
שימושית. 

מ' היא מקום מושבם של ארכיבישוף רומי-קתולי ובישוף 
אנגליקני. העיר משופעת בכנסיות ויש בה קתדראלה בסיגנון 
מודרניסטי, ובין בתה״ס הגבוהים — סמינר תאולזיגי רומי־ 
קתולי, סן סילפיס, שנוסד ב 1657 . במ׳ תחנות־שידור ואולפני־ 
טלודזיה, המשדרים בצרפתית ובאנגלית, ו 8 מוזיאונים לאמ¬ 
נות, היסטוריה ומדעים שונים. ב 1967 התקיימה בעיר תערו¬ 
כה בין־לאומית (" 67 0 (^ x £"), שהוקדשה להפגנת השגים 
של יותר מ 70 מדינות מכל רחבי תבל — בשסחי התרבות. 
האמנות והתעשייה. 

, 5 ת 1 ; 1 ח 1£ .^ 1 ; 1942 . 5 

ז 6 [ 1 . 14 ; 1966 ./ 5 ) 1 ( 1 { 0 ץ €11 

, 1967 10 .מ 1 > 211 . 0 ; 96$ [ 

ר. בג. 

היסטוריה. ב 1535 גילה הצרפתי ז׳אק קארטיה 
( 1 * 11 ־ 6731 ) את האי וקרא לו, על־שם ההר שבמרכזו. 
31 * 11 ("ההר המלכותי"). ב 1642 הקימה חבורת מיסיונרים 
צרפתים על האי ישוב קטן, אך התפתחותו נבלסח מחמת 
התקפוח חוזרות ונשנות של האינדיאנים האירו^זים (ע״ע). 
ההתקפות פסקו ב 1723 , עם הקמח חומת אבן סביב מ׳. סחר 
הפרוות תרם הרבד, לפיתוח הישוב. מ', שהיתה המעוז האח¬ 
רון של הצרפתים בקנדה, נכבשה בידי הבריטים בספטמבר 
1760 (ע״ע אמריקה. עמ' 201/2 ). בנובמבר 1775 — יוני 
1776 החזיק במ׳ צבא המורדים האמריקנים. משלחת ברא¬ 
שות בנג׳מין פרנקלין (ע״ע), שהגיעה למ׳, ניסתה לשווא 
להניע את הקנדים להצטרף למרד. בניית ספינות קיטור 
במ׳ (מ 1809 ), פתיחת תעלת לאשין מדרום לעיר ( 1825 ) 
ופיתוח מסילות ברזל (מ 1836 ) נתנו למ' תנופה כלכלית 
גדולה. ב 1837 — 1838 היתד, מ׳ בסיסם של המורדים הקאנא־ 
דים בבריטניה וקרבות התחוללו סביבותיה. ב 1845 — 1849 
היתד. בירת קנדה. 

. 1113118 ־ 8 . 0 ; 1914 . 1-111 , 1535-1914 ,. 1 ו. .מ 10 ז* 8 ] 1 / . 11 .ע\ 
. 1935 

יהודים. הקהילה היהודית במ׳ היא הוותיקה והגדולה 
בקנדה. בתוך מ׳-רבה היהודים הם החטיבה האתנית והדתית 
השלישית בגדלה. 


יישוב יהודי של קבע קם במ' ב 1759 . ב 1768 נוסדד, עדת 
"שארית ישראל" (ביה״ב נבנה בד 177 ) ע״י יהודים ספרדים. 
שהגיעו למ' מהמושבות האמריקניות. 

עד 1840 מנו היהודים במ׳ עשרות בלבד. הם התבסמו 
והיו פעילים בחייד, הכלכליים, הצבאיים והפוליטיים של 
העיר. היישוב היהודי במי גדל במידת-מה עם בואם של 
מהגרים מאנגליה, גרמניה ופולניה, אשר יסדו, ב 1846 , את 
הקהילה האשכנזית הראשונה הידועה כיום בשם "שער 
השמים". ב 1882 נוסד "היכל עמנואל" הרפורמי. מאז נוספו 
קהילות ובתי-כנסת רבים. ב 1847 הוקמה לראשונה במ׳ 
חברת־צדקה לקליטת המהגרים, וב 1863 התארגנה מחדש. 

בשנות ה 70 וה 80 נעשתה מ׳ תחנת־מעבר למהגרים 
ממזרח־אירופה, אשר רובם המשיכו דרכם למערב קנדר,. 
בראשית המאה ה 20 נוסדו מספר גדול של מוסדות פילנתרו¬ 
פיים במ׳ וב 1916 התאחדו בפדרציה אחת כל המוסדות 
היד.ודיים. ביה״ח היהודי הכללי נבנה ב 1934 . האוכלוסיה 
היהודית במ' גדלה תודות לגלי־ד.גירה: ב 1910 מנה היישוב 
פחות מ 7,000 נפש! ב 1921 — 45,846 ! ב 1941 — 63,937 ! 
ב 1951 — 80,829 וב 1961 — 105.000 . 30.2% מהם הצהירו 
על יידית כשפת-אמם. 

בחינוך ילדיהם נתקלו יהודי מ׳ במאת השנים האחרונות 
בקשיים בשל אי הכרת הממשלה בבת״ס יהודיים ותלותם 
בוועד החינוך הפרוטסטנטי. אך קשיים אלה מתמעטים 
(מבחינה משפטית ולמעשה) במידה שבתה״ם היהודיים מת¬ 
קדמים וזוכים להכרה ולתמיכה רשמית. תלמוד תורה ראשון 
במ׳ נוסד ב 1896 וביר.״ם ע״ש פרץ ב 1912 . כיום קיימת במ' 
רשת בת״ס ע״ש פרץ! איגוד תלמודי־תורה! סמינר של 
איגוד המורים היהודים ועוד. ב 1963 ביקרו כ 4,000 ילדים, 
מתוך כ 16,000 , בבת״ם יהודיים יומיים. רוב אירגוני הגג 
של יהודי קנדה נמצאים במ' — הקונגרס היהודי הקנדי 
(האירגון המייצג את כל יהדות המדינה כלפי פנים ובלפי- 
חוץ), ההסתדרות הציונית המאוחדת וכר. במ' קייסת עתו־ 
נות יהודית־לועזית ויידית, ביניהם ה״קענעדער אדלער", 
("הנשר הקנדי"). המופיע מ 1907 . 

ד. צ. דיבלין, סונטריאל ויהודיה (בתפוצות הגולה. ז׳), 
תשכ״ו; מ 20 ן 2 ו^ 4 ןק 0 י? ,( 041 ) ״ 1 

- 116 ^ 0 / 0 ,. 1 ) 1 : 1954 

ח 0 ו 11€31 ( 111 ?) /( 1 ות* 11 זז*ה €0 ^ 1/1 / 0 1 ו 0 ותק 10 

,.[) 1 ; 1960 ,(- 1 ,ץ 1 ש 01 ס 8 1031 תס 11 ו 111 63¥1511 ין חב 1£ י 411161 - 6 ( 11 ? 01 
מ 103 ־ €1 ות 24 ) 1 )^ 4 ) 331 )€ 1/3 / 0 4 / 0 * 7 

/מ , £2014 . 0 . 13 ; 1961 .( 62 , 0011 ( 1 עס׳זר 11 צ 1 

תגסנזסת!^/) , 1012 י\ 3 ^ . 6 ; 1965 , 0 ^ 1 )ה €0 ח 1 

, 1968 ,( 69 , 150010 ■ 031 ־¥ 

סר. ש. 

מוני■, פול (שמו האמיתי: מוני ויזנפרוינד) — 1 מט 1 ,ן 1 ט 3 ? 

— ( 1895 — 1967 ), שחקן'במה'וקולנוע אמריקני, 

יהודי. יליד לבוב (גליציה), מ 1902 באה״ב. בעודו ילד החל 
להופיע ביידית בתיאטרון הומוריסטי יחד עם דודיו( 1908 — 
1913 ), ואחר כך עם להקות נודדות באה״ב ( 1914 — 1917 ) 
ובתיאטרון האמנותי היידי בניו-יויק ( 1918 — 1925 ). החל 
מ 1928 —שחקן קולנוע. מסרטיו חהשובים: "חיי לואי פסטר", 
"חיי אמיל זולה", "האדמה הטובה", "דגל נולד". זכה בפרס 
האקדמיה לאמנות הקולנוע ( 1936 ). 

מוניה, עמראל — ז*.> 1 ן 11 ז 0 ^ 1 * 31111 מ 11 ז £1 — ( 1905 . 

גרנובל — 1950 , פריס), פילוסוף צרפתי מראשי 
הזרם ה״פדסונליסטי״, בתקופת מלה״ע 11 נאסר והוחזק ע״י 

ש ־ 




509 


מוניה, עמכואל — מו;יזם 


510 


כובשי צרפת במאסר במשך 10 חדשים. פעילותו של מ' 
היתד, רבגונית — כפילוסוף, סופר. מורה־מחנך ועתונאי. 
הוא השפיע רבות על דרך־מחשבתם של בני־זמנוו ב 1932 
ייסד את כתב־העת הרעיוני והלוחם !;■זת־פ. בעל השראה 
קאתולית ונטיות סוציאליסטיות, שהיה הבטאון החשוב ביותר 
של הפילוסופיה ה״פרסונאליסטית" בראשית דרכה. 

במשנתו של מ' משמשים בערבוביה יסודות קאתוליים, 
אכזיסטנציאליסטיים ומרכסיסטיים. הגותו קרובה לפילוסופיה 
הקיומית וכמוה אף היא מסתייגת מן התורות האידיאליס¬ 
טיות, הדנות בדרך מופשטת באדם כ״סובייקט", ומן 
המאטריאליזם, המקפח את חירותו של האדים. הפרסו־ 
נאליזם מעלה על נם את האדם באשר ה 1 א (ולא רק את 
הסובייקט המכיר שבו), ומרגיש את מעמדו הסגולי כיצור 
חפשי דוצר. תמונת־האדם שלו פסימית ופאטאליסטית פחות 
מזו של סארטר; ה״פרסונאליזם" מדגיש במיוחד את הפעילות 
ואת מגמתה לחולל שינוי מעסיק בסדרי התרבות וההיס¬ 
טוריה. מי שלל את ה״עיון הטהור״ והטיף לפעולה ממשית 1 
בהטעמת ה״פראקסיס" והכוח הסגולי שיש לקבוצה או 
לקהילה, כתופעה מטאפיסית וככוח היסטורי, מורגשים 
אות 1 תיו של המרכסיזם. למרות הקירבה לרעיונות השמאל, 
לא הזדהה מ' עם קו מפלגתי מוגדר, והסתייג מן האתאיזם 
ומן המאסריאליזם הכרוכים בעמדה הקומוניסטית הרשמית. 
הזיקה לדת הנוצרית ולערכיה האנושיים היא אטפקט חשוב 
בפילוסופיה של מ', בדרך זו נתן הפרסונאליזם פירוש הומא¬ 
ניסטי לערכי הדת, ותבע את החייאתם ואת שילובם בתוך 
מסגרת חברתית־תרבותית דינאמית. 

בין ספריו; £] 113115 ת £180 ס ת 10 זג^ 1 סי^^ן^ 

(״מהפכה פרסונאליסטית וקהילתית״), 1935 ; 

]!:^ות (״העימות הנוצרי"), 1944 ; 

(״הפרטונאליזם מהוו״), 1949 . 

חוברת דצמבר 1951 של ];•!ק!•! מוקדשת לזכרו של ם׳! 

'/> 1 ז 0110 ה ״ז ,^־ 23 .זל 

., 1 ; 1960 .£' 4 0 ^ 1 .\ 01 ^ . 0 ; 1956 ../ו! .£ 

. 1962 ,. 14 ,ן^ז 11553 ^^ 

0 . אס. 

מוגיועקו, סטגיסלו 

( 1819 — 1872 ), מלחין פולני. את השכלתו המוסי¬ 
קלית רכש בוורשה ובווינה. למן שנת 1840 ועד לשנת 1858 
התגורר בווילנה, והועסק שם כנגן אורגן בכנסיה ע״ש יוהן 
הקדוש, וכן בהוראה פרטית. בשנים 1842 , 1849 ו 1856 
ביקר ברוסיה, ובאותן הזדמנויות הכיר מוסיקאים רוסים 
רבים בעלי-שם, כגון: מ. גלינקה (ע״ע), א. דרגומיז׳םקי 
(ע״ע), וכן את א. סירוב ומ.'סוסורגסקי (ע״ע). להצגת- 
הבכורה של האלקה (ר׳ להלן! הוצגה בוורשה, בנוסחה 
הסופי, ביום 1.1.1858 ) היתה השפעה ניכרת בתולדות המו¬ 
סיקה הפולנית. באותה תקופה העתיק מי את מקום-מגוריו 
לוורשה, ושם שימש כמנצח-אופרה וכפרופסור בקונסרווא- 
טוריון. מ' קיבל את השראתו מן האידיאולוגיה של תנועת- 
השחרור הלאומית הפולנית. הוא חיבר מספר רב של יצירות, 
שמצטיינות ברבגוניותן; 20 אופרות ואופרטות (החשובות 
שביניחן: האלקה [נוסח ראשון — 1847 '; נוסח סופי — 
1858 !, וורבום נובילה (״הן-צדק״, 1860 ], הארמון האיום 
[ 1865 ], פאריה [״המנודה״, 1869 ]), 5 באלטים, 6 קאנטא- 
טות, 2 רקוויים, 7 מיסות, מאות שירים — שרבים מהם זכו 
בפופולאריות' רבה, ועוד. — מבין תלמידיו בלטו ביותר 


המלחינים צזר קיואי ( 1 ט 0 ) וזיגמונט נוסקובסקי (- 408 < 
11011,8111 ) י 

; 1921 ,. 4 ! .. 5 , 1 ) 71601 ) 30111 [ . 2 ; 1873 

* 1961 ../ג . 5 ,וז 51 ח 2.1 ^ז 1 ג 

מוניזם (מיור: ? 161 , 0 !— יחיד), מונח המציין כל שיטה 
פילוסופית המניחה ביסוד כל הדברים ממשות אחת 
ויחידה! המ׳ מנוגד לדואליזם (ע״ע) ולפלורליזם. המוניסטים 
הראשונים בפילוסופיה היוונית הם תאלם, אנאכסימאנדרום 
ואנאכסימנס. ברם, בזמן העתיק הנציג המובהק של המי׳ הוא 
בלא ספקי פרמנידם, אשד טען שהיש הממשי הוא אחד 
ובלתי משתנה ואילו הריבה והשוני המדומה הם פרי הטעיית 
החושים; משנתו הפאנתאיסטית של שפינוזה (ע״ע) גם היא 
מ׳, שכן הניחה את קיומו של עצם אחד ויחיד, אלוהים, אותו 
זיהה עם טבע. 

המונח מ׳ נטבע ע״י כריסטין וולף (ע״ע) במובן סובם- 
טאנציאלי לציון תורות הטוענות שיש רק עצם אחד, יהא זה 
רוחני (ע״ע אידיאליזם) או חמרי (ע״ע מטריאליזם). במרו¬ 
צת חזמן קיבל המ׳ מובנים שונים, לעתים'רחוקים זה מזה. 

עם המ׳ האידיאליסטי נמנית תורתו של ג. ו. פ. 
הגל (ע״ע), שלפיה הממשות היחידה היא התבונה (האידי¬ 
אה, הרוח) האבסולוטית! משנתו הספיריטואליסטית של 
ר. ה. לוצה (ע״ע), שלפיה כל הממשות היא רוחנית: 
העצם המוחלט הוא רוח וכל הדברים הם אופניה; וזו של 
פ. ה, ב רך ל י (ע״ע), שהיא הגליאנית במקורה, המניחר, 
את אחדות' העולם, את קיומו של המוחלט דאת תבוניותו 
המהותית של היש, 

עם הם׳ ה מ א ט ר י א ל י ס ט י (החומר כיסוד היש) 
נמנית התורה של ארנסט הקל (ע״ע), הדוגלת באחדות 
היקום שאין בו ניגוד בין חומר לרוח ובין זהות האלוהים 
והעולם, שלא נברא אלא מתפתח ע״פ חוקים נצחיים, ותורתו 
של וילהלם אוסטנלד (ע״ע), שלפיה יש רק ממשות 
אחת מתמדת והיא האנרגיה, ואשר החומר, המשיכה, 
החום, החשמל והמחשבה הם אופניה. 

המ׳ המתודולוגי טוען, שאותן המתודות ניתנות 
ליישום בכוי תחומי היש ולשם הכרת העולם' על כל גילוייו 
דרושח מערכת מושגים אחת ויחידה (מוריץ שליק), 

הם׳ הדתי והא ת י, אף הוא מיסודו של הקל (ר׳ לעיל), 
שולל את קיומו של האלוהים ושל העולם העל-טבעי, רואה 
בטבע את מכלול היש והשלמות ודוגל בראציונאליזם ובדת 
המדע, הטוב והיפה. הוא שואף לאחד את המחשבה, הרגש 
והרצון בחתירה אל התכלית העליונה, שהיא הכרד, מלאה של 
הטבע והשתלטות עליו, הכרה עצמית מלאה ושליטה עצמית 
של האדם המתעלה מכפיפות להכרח הטבעי להיקבעות 
תבונית עצמית. הקל ראה את עצמו כמבשרה של התנועה 
המוניסטית שיצאה בהתקפה חזיתית נגד הנצרות. ב 1906 
נוסדה "הברית המוניסטית הגרמנית", שהקל היה נשיא 
הכבוד שלה ובין חבריה נמנו חוקרים רבים בעלי-שם כגון: 
.£ , 31100 ז? . 11 . 6 ,!?־!ס?] ,^. , 60150110 .ז 5 \ , 11€111115 זז^ . 8 
, 3115 ׳ 8 \ 081 .' 15 , 0££ ו 13111 ג.^. , 011 ( 13 ,[ . 10811 .ז£ ,ז 1:110££0 סז 1 
1110 '\ 1 . 6 , 1111181 ז 1 ז 311 '\\ , 1 ז 0 ת 501 . 6 . ברית זו הוציאה 

שבועון בשם זז 10 )ו 1 ט 11 ז 311 ( 1.80110 ז 10318 ת 038 ("המאה המר 
ניסטית"), שנועד להיות בטאון להשקפת-עולם מדעית, 
וכמוסף לשבועון זה פירסם אוסטוואלד ־ 501111 0110 ! 40111511 ( 1 
1 ו 11810 > 0 זע 5 § 3 ) ("דרשות מוניסטיות ליום הראשון"). בסס- 





511 


מוניזס — מונמורנסי, אן דה 


512 


טמבר 1911 התכנס בהמבורג הקונגרס המוניסטי הבידלאומי 
הראשוז. תנועת המ׳ התעצמה במידה כזאת, עד שתאןלו׳גים 
נאלצו להראות כי גם דתם היא מוניסטית. עמדה דומה נקטו 
מ! הצד היהודי הרב יצהק רילף ( 11111£ ) מראשוני הציונים 
בגרמניה, ול. שטרן שהיה רב במו׳רוויה. קלימקה £0 | ₪1111 ), 
המבקר הקתולי' העיקרי של הט', טען'שהמאבק במ׳ הוא 
הקשר• במלחמות שהנצרות נאלצה לעמוד בד• מעודה. כדי 
להשיב מלחמה שערה נוסדד, ב 1907 תנועה נוצרית אנטי- 
מוניסטית בהנהגת הבוטאניקון רינקד• שהתארגנה 

בשם .,ברית קפלר״ אך מלה״ע 1 שמה קץ 

למאבק רוחנייזה. כיום מזוהה הט' בעיקר עם המאטריאליזם 
או הנטורליזם (ע״ע). 

סקירה על הזרמים) 1908 , 1-11 י(. £1 ש) ,!"ג 6 תס 

.? ; 1910 ,. 14 . 4 11€ )^ 0€5€111 ,ז 510 ו^: 1 -^ 1 :(השונים בם׳ 
; 1911 , 1 ז^^ 11412 *וז 0 .! . 4 ) .^ 1 ■ד>ס ,^^[זו^ 1 | X 

^ 011071121 ^ 161 ^} . 1 ■ ז ^ 10 .(. 1 :>€) 55 £€ 111 () 01 

. 1912 171 

צ. קל. 

מוני^צ, אגש — 101112 \ 835 ״? — ( 1874 — 1955 )/ ר 1 פא־ 
עצבים ודיפלומט פורטוגלי. שמו המלא 101110 ״.\ 1 
, 17 מ 40 < צ £63 €ז 1 שזי 1 ־ 11 ;וזל\/. 3110 ]ש 03 . היה חבר בבית 
הנבחרים ( 1903 ). שר ( 1917 ) ומזכיר לענייני הו? ( 1918 — 
1919 ), משנת 1911 כיהן בפרופסור לנורולוגיד• באוניבר¬ 
סיטת'ליסבון. בתחום הרפואה זבה למספר השגים נכבדים 
וביניהם פיתוח שיטות לאבחנת מחלות של מערכת העצבים 
המרכזית ופיתוח השיטד• הניתוחית של חיתוך האונה הקדמית 
במוח (ץרחסזססטש! 31 ז 011 ־ 6£1 זט או ׳וותסזסלס! 31 זת 0 ־ €£1 זגז). 
על כך זכה יחד עם ולסר הם (ע״ע) בפרס נובל לשנת 
1949 בתחום הרפואה וד,פיסיולוגיה. בניתוח זה מנתקים 
את הקשר שבין האונה הקדמית של המוח לבין הרלמוס 
( 5 טות 313 י 1 ] 1 ע״ע מיח) ועל־ידי־כך משיגים הקלה במספר 
הפרעות נפשיות ובמקרים של כאב אשר אינו ניתן להרגעה 
באמצעים המקובלים האחרים. 

3 ?ו 51 רטי'|• ל*!: —— 

( 1575 [ז] — 1621 ), מחזאי וכלכלן צרפתי. מ' חי 
חיים סוערים: בנעוריו נאלץ לברוח לזמן־מדו לאנגליה 
בעקבות דו־קרב, אחד מן הרבים שהיה מעורב בהם. עם 
שובו לצרפת, עסק בכתיבת מחזות ולאחר 1605 פנה לייצור 
מוצדי פלדה ולעיסוק במחקר בתחום הכלכלה. ב 1621 היה 
פעיל במרד הפרוטסטאנטים במרכז צרפת ובצפונה. — 
בשנים 1596 — 1605 'כתב מ׳ שש טדאגדיות: - 1:113 ת 03 £3 
81110156 (״הקרתגית״), £5 ת 1,30£ £58 ("נשי לקדמון"), 
• £1661:01 , 037161 , 7111130 ("המן"), וד,מפורסמת שבהן,שזכתד, 
לד,צלחה על הבימה: £60553156 ■£ (״הסקוטית״ — היא מרי 
ססיוארט). הטראגדיות של מ׳, בדומה לאלה של קודמיו, 
ליריות יותר משהן דראמתיות! ואולם מ׳ מעמיק יותר 
מקודמיו, רגם מחדש: הוא נמנע משימוש מופרז במיתולוגיה, 
מן החיקוי המכאני של הטדאגדיה העתיקה, ומהצגת זוועות 
על הבימה. יבכר גישר מ׳ יבין תיאטרון הרנסאנם לבין 
התיאטרון הקלאסי הצרפתי של פיליפ קינו ( 0111031111 ) 
ושל ראסין.—ב 1615 פירסם את ספר! 660001016 ׳! 616 16 ו 3 ז 1 
16 ^^ 0111:1 נ^ ("מסה על כלכלה מדינית"). הוא היה הראשון 
שטבע את המונח ־כלבלד, מדינית". בספר, הנעדר גישה 
מדעית, ח מ׳ בבעיות התעשיד, (שאת פיתוחה דרש), המסחר 


וד,פעילות הקולוניאלית של צרפת. הוא נותן תיאור מפורט של 
מצב הכלכלה בארצו בראשית המאד, ה 17 ובכך עיקר 
חשיבותו. בספר באות לידי ביטוי השקפות פרוטקציוניסטיות 
ודעות מרקאנטיליסטיות (ע״ע מר_קנטיליזם) אפייניות. 
; 1901 , 216 )ה 10 ) 2 )ה 116 ת 0 ה 660 ' 1 * 6 . 14 ,\ 1 גל: €5 ס .ק 

! 1923 , 246 ^ 66071017121 16 ( 710120/7621177 16 64 ./ג 
. 671124/611/1611  6 ז] 5131 ), בשחידש קאדל \ את מלחמתו נגד 
צרפת 15361 , השתמש מ׳ בשיטת "האדמה החרוכד," ואילץ 
את הקיסר לסגת מפרובאנם. 

אנרי 11 החזיר את מ׳ לתפקיד קונטבל שאותן מילא זמן 
מה בימי פו־נטוא 1 , והעניק לו תואר דוכס. בקרב טדקנטן 
נגד הספרדים 15571 נלחם מ׳ באומץ אך נשבר" שוחרר 
ב 1559 וד,וחזר לתפקידו בעלות שארל x ^ למלוכד, ( 1560 ). 
העוצרת. קתרין דד, מדיצ׳י, קיוותד, שמי יתמוך בד,. אך הוא 
כרת ברית עם ביתיגיז (ע״ע) ונלחם בהוגנוטים (ע״ע). 
15671 נפצע מ' פצעי מוות בקרב עם ד.ד,וגנוטים. 

,• 167 !}ס^הסז'•! /סז 474 ... 60246 10 0 ... .^\[ 46 4 / , 1€ ד 1 :>שם 
15 ^ 760/2 , 11 11671/2 021 •( 16 5 ) 102 . . . . 14 46 ,. 1 א ; 1885 

- 0072 424 246 ^ 01112 ? 1.0 ,־ 1€1 מ 03 . 0 ; 1889 , 11 61 €/10/161 ^X 
. 1957 .. 14 46 . 4 16 (/ 71610 






513 


מונמר 1 , ;׳יסז סקוט — מונפור 


514 


מוגמר!. סימז סקלט׳ דוכס־ — 0£ 11100 ( 5001151 

11 ו 1 ו 0 זת 1011 \—( 1649 , רוטרדאם— 1685 , לונדון), 

טוען לנתר אנגליד,. מ׳ ד,יד, בנו של צ׳ארלז 11 , מפילגשו לוסי 
ו^טר! ר,וא תונו נפרוטסטאנט. ב 1663 ר,עני? 1 לו אביו תואר 
דוכס, ב 1668 מונד, מ' למפקד משמר-המלד, ב 4 ד 16 למפקד 
חיל־הפרשים וב 1678 למפקד־ר,צבא. מאחר שיורש־ד,עצר 
ג׳ימז(ע״ע [ 11 ]) היר, קאתולי, ביקשו ד,קיצונים מביו ר,פרו־ 
טסטאנטים וד,וויגים שט' יחיד, יורש־ר,עצר, בטענד, שהוריו 
נישאו בחשאי. צ׳רלז 11 תמך בדבקות באחיו ג׳ימו, וב 1679 
הצהיר שמעולם לא נשא את אמו של מ׳. מ' נצטווה לעזוב 
את הארץ. ב 1680 חזר לאנגליה ועורר אהדה לעניינו בד,פיצו 
שמוער, על "תיבה שחורה" שהכילה את כתובת אמו. ב 1683 
היד" כנראה, מעורב בקשר לרצוח את המלך, והשנתגלר, 
הדבר נמלט להולנד. אחרי המלכת ג׳ימז 11 נחת מ׳ ו 82 
מלודם בלים ריג׳יס ( 15 * 110 סת!׳!.!) שבדרוט־מערב אנגליה 
( 11.6.1685 ), זנה בתמיכת תושבי האיזור, אך ד,תנד,ג בד,םם־ 
נות, הובס בקרב בטג׳מור (• 001 ת 801 ( 501 ), נכנע והועלה 
לגרדום ( 15.7.1685 ). חייליו נענשו באכזריות. 

./ג , $011 ' €1 ח]£ .ג; 1938 ,./־ג /ס ./ .£ 

. 1951 

מונסון, ע״ע אקליס, עמ׳ 591 < הדו, עמ׳ 439 — 442 ( 

מטאורולורה. 

מרןי״סן״מ^ל ( 1101101 \ת 111 ב 8 ־זת 0 ^), אי סלעי קטן, 
בצפון־מערבר, של צרפת, ליד חופי נורמאנדיר,. מ׳ 

מתרומם לגובה של 50 מ׳; מספר תושביו כ 260 ( 1966 ). 
בראש האי נמצאת מערכת מורכבת של מבנים, שהחשובים 
ביניר,ם הם מנזר בנדיקטיני ובנסיר,. ראשיתם בקאפלר, (מתחי¬ 
לת המאה ד, 8 ), שהוקדשה למלאך מיכאל, ובמגזר, שהוקם 
ב 966 , מכאן ואילך נמשכה הבגייד, באי ונתגבשה במהלך 
הדורות, עד המאה ד, 16 . חשיבות מיוחדת למבנים בני התקו¬ 
פה הרומאנית וד,גותית. גולת־ד,בותרת היא הכנסיד, בת המאה 
ר, 12 , המשקיפה מעל ביצורי הצוק, מעל מבנים קדומים־יותר 
המשמשים לה משענת. מבנה חלקיד, (אולם התווך ור,םיטר- 
אות) ואופן חלוקת הקיר באמצעות גאלריר, רחבד" מצביעים 
על סיגנון רומאני נו׳רמאני. המנזר (־ 0111 ׳וז 1110 13 ) נבנה 
מחדש בשנים 1203 — 1264 . בית־ד,מקד,לר, (ד, 5 ג 1 זס 011 ) נבנה 
בסיגנוו גותי ( 1450 — 1521 ). — מ׳ היד, ביר,״ב מרכז חשוב 
לעולי־דגל ; כיום. הודות למיקומו הציורי המשווד, לו גדלות 
מיוחדת במינה, משמש האי מקום־משיכה לתיירים. — ספרו 
של הדרסטוריון האמריקני הנרי ברוקס אדמז (ר׳ ביבל׳) 



סזז־סו־סיש?— מראה סז האוזיר 


עשה הרבה לפירסום המקום, ואף תרם תרומה חשובה לחקר 
תולדות חיי־ד,רוח של יה״ב. 

010 01 . 0 ; 1913 ^^ 12 .^ 1 -. 5 '.^) , 13015 )^ 1 . 5 .מ 

. 1953 .־ 02 גמ 10 , 1110 \ 

מונפור (זזס^זסס^), אתר היסטורי ומבצר צלבני חרב 
באשדות המערביים של הגליל העליוו, כ 13 ק״מ צפר 
נית־מזרחית לנהריר" בקרבת קיבח אילוץ. ייתכן שחמקום זר,ר, 
עם קצטרא ךגליל (או קצרא דגלילא) של תקופת התלמוד 
(תוספ׳ישביעית ד׳, י״א 1 ''ספרי, עקב, נ״א). עד סוף המאד, 
ד, 12 נקרא המקום !!!!!■!סץ? 035101111111 ("מבצר חדש"), 
ואח״נ גם מ' (צרפתית — ״הר חזק״! השם הגרמני המאוחר 
8 ז 0 נ 0111 ;!!: 1 ס 8 הנו תרגום השם מ׳ הצרפתי), ובערבית נקרא 
קלעת אל-קריו (; 14 1 ^.^). 

המבצר נבנה על שלוחת הר מוארכת בחוך נחל כזיב 
דר,יום (לפנים — ואדי קרן [ 1 ^ 0 ], שנקרא עד למאר, 
ד, 19 גם ואדי בארדאויל). השלוחר, מוגנת מצפץ, ממערב 
וסדרום ע״י מדרונות תלולים, ומנותקת מרמת הד,ר שבמזרח 
ע״י שני הפירים מלאכותיים עמוקים. חלקי המבצר ממערב 
למזרח הם: מעון המפקד! אולם־טכסים! כנסיד,, מטבח ובתי־ 
מלאכר,! חדרי־מגורים! חצר פנימית ומצודת המבצר. 

המבצר הצלבני הראשון נבנד, באמצע המאד, ד, 12 ור,ש־ 
תייך לד 1 מנד, המלכותית. ב 9 ד 11 הועבר לידי ז׳וסלו דד, 
קורטני ( 37 ת 0 ; 1 ז 1 ן 00 0 ^ 11 ( ! 0500111 () שבידיו היו נחלות 
נרחבות בגליל המערבי ומושבו במעל[א (שליד מ׳). המבצר 
נכבש ע״י המוסלמים ב 1187 אך ודחור לבעליו ב 1192 . 
ב 1228 נמכר המבצר ע״י ז׳ק דר, מאנדלי (- 11311 ( 0 ( 1 3001110 ( 
0100 ( 1 ), נכדו של ז׳ 1 סלו, להרמאן פ(( זאלצד" מפקד המסדר 
הטוטוני (ע״ע). עוד לפני קניית המבצר החל המסדר לד,ר- 
חיבו ולבצרו, בסיוע עולי־רגל ובאמצעות תרומות שנאספו 
ברחבי אירופה בעקבות פניה מיוחדת של האפיפיור גרגוריוס 
1x . בשנת 1229 הוכרר, שליטת הצלבנים על מ׳ בחחר, 
השלום שנחתם בין הקיסר פרידריך 11 לבין השולטן המצרי 
אל-כאמל. 

משהושלם המבצר, הפך מרכז למסדר הטוטוני, ולפי 
סברה הועברו למבצר אוצרותיו וארכיונו. היות ור,מקום 
רחוק מכל דרך מרכזית, ניכר שנבחר לא משיקולים אים־ 
טראטגיים אלא כמעוז בטוח לנכסי המסדר. 

ב 1266 צרו הכוחות המוסלמים של השולטן ביברם (ע״ע) 

על מ׳ אך נהדפו. ביוני 1271 חידשו את מצורם. וכעבור 
שבוע פרצו דרך החומד, החיצונית. הטוטונים נכנעו וד,ורשו 
לסגת לעכו (שם החזיקו הצלבנים מעמד עד 1291 ). ב 1926 
חפרד, בס׳ משלחת .,ד,מוזיאוו המטרופוליטאני" בניו־יורק 
(ר תמי, כרך ר, עמ' 463 — 464 ). ' 

י. פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, ב' (ר׳ 

מפתח), תשכ״ב! מ. בנבנשתי, מבצרי הצלבנים במדינת 

ישראל׳ 81-74 ; תשכ״הן וחט 56 ט}\ מ 2 ז 1 נ 0 ק 0 זז 16 \[ 11 ז ¥0 

; 1927 1 ז 1 (. 14 ) 34 

?.׳ימ 7 מ?> !^ 1 ,?קוחגלסמס .? 

,םכמחזס!!!׳ .[ - 1€11 זנ)ט? ; 1934-39 ׳(ראה מסתדז) 11 ־ 1 

- 811 ^ 14/1 ;* 1957 •ו 0 ^ 0 * 14 ז€ 

,ת 6 ןןח 0011:1 ס! 1611 ^ר.ו 501 מ 1556 ^ 3 ■^^.\> 16 וח 16 )ב; 1 .\< ■ €1 ^) 611 ) 1011 ־ 1 

. 1966 <( 5 . 1 א 1$6116 ־ 15101 ן 1 ־ 6 ו 1101051501 ן 1 ? , 1 

מי. בנ. 

מונפור ( 1 ז 1£0 ת 40 ז), משפחת אצילים צרפתים, שדיעמידד, 
מבניה צלבנים ומדינאים באנגליד, ובממלכת־הצלב־ 

נים. שמה של המשפחה בא לה מאחוזתד,, מונפור־ל׳אמורי 





515 


מונפור — מונפליה 


516 


(זלז״ג״ח^׳! — . 1 \ ליד פאריס), שבה נבנתה טירת המשפחה 
באמצע המאה ד, 11 . ממשפחת מ׳ הסתען' במאה ה 14 בית־ 
הדוכסים האחרון של בלטניה. מבניה: 

( 1 ) סימון דה מ׳ ( 1160 [?]— 1218 ) יצא למסע־הצלב 
הרביעי והשתתף בכיבוש זארה ב 1202 , אך התנגד להפניית 
המסע לעבר קושטה (ע״ע ביזנטיון, עט' 372/3 ) והמשיך 
בדרכו לא״י ושם שהר, עד 1207 . בשובו לצרפת עמד בראש 
מסע־הצלב נגד האלביגנזים (ע״ע), שעליו הוכרז ב 1208 , 
כבש את בז^ה וקארקאסון ודויד, לאדונן. ב 1213 ניצח אה 
רמון ¥1 רוזן טולוז (ע״ע), ונטל לעצמו את רוב נחלאותיו 
של רמון ואת התארים רוזן טולוז ודוכם נרבון. ד,אפיפיור 
אישר את כיבושי מ׳ ואת תאריו. רמון ¥1 לחם בו וכבש 
ממנו את טולוז ( 1217 ), ומי נהרג בצורו על העיר. 

. 1953 * .־נ .ט 10 ו 0 .ז 

( 2 ) סימון דה מ' ( 1208 — 1265 ), "אבי חפארלאמנט" 
האנגלי, בנו של ( 1 ). מ׳ ויתר על חלקו בירושת אביו בצרפת 
כדי לחדש את תביעת המשפחר, על רוזנות לסטר (- 1,61 
ז 510 שם)> שהופקעה מאביו. ב 1229 עבר לאנגליד" נוזחבב על 
המלך הנרי 111 , קיבל ממנו קצבה שנתית, הוכר כרוזן לסטר 
( 1236 ) וב 1238 השיא המלך את אחותי אלינור למ׳. ב 1240 
יצא מ' עם גיסו, ריצ׳ארד מקורנוול, למסע־צלב ונד,יר, 
מקובל מאד על אצילי ממלכת־הצלבנים. הללו ביקשו מאת 
מלכם הנעדר, הקיסר פרידריך 11 (ע״ע), למנות את מ׳ 
לעוצר־ד,מםלכד, לשנתיים, לפי שמי היה קשור בקשרי־ 
משפחד, הן עם פרידריך וד,ן עם בית האיבלינים החשוב 
בא״י. ההצעה לא יצאה לפועל, וט׳ חזר לאנגליה ( 1242 ). 

ב 1248 — 1252 היה ם׳ מושל דוכסות גסקוניר, (ע״ע), 
ודיכא ביד חזקה את האצילים המקומיים. התמרמרותם גרמה 
להנרי 111 להעביר את מ׳ מתפקידו ולהעמידו לדין בפני 
אצילי הממלכה. מ' יצא זכאי בדינו, ואצילי צרפת אף 
הציעו שט׳ יהיה עוצר צרפת במקום העוצרת שמתד,, בלנש 
(ע״ע בלנקה). מ׳ סירב לנטוש את שירותו של מלך אנגליה, 
אך הסאד, נגדשה עקב נסיונו הכושל של הנרי 111 לכבוש, 
במצוות האפיפיור, את סיציליה, וט׳ הצטרף לסיעת הבארו־ 
נים אויבי הנרי, שביקשו לצמצם את סמכויות המלך. ב 1258 
ניסחו הבארונים את מצעם ב״תקנות אוכספורד"( 118 ס 1 צ 1 ׳ 01 י 1 ק 
1 >ז 0 )\ 0 0£ ), שלפיהם תוקם מעין ממשלת בארונים, ומ' היר, 
בין 15 האנשים שנתמנו למועצת־השלטון שהוקמה בהתאם 
לתקנות אלו. 

ב 1261 הצליח ד,נרי לפלג את הבארונים. ובהסכמת האפי¬ 
פיור ביטל את "תקנות אוכספורד". מ׳ עזב את אנגליה 
וחזר אליה ב 1263 לפי הזמנת הבארונים, שהתלכדו מחדש 
ומרדו במלו בר,נד,גת מ', נסיון התיווך של לואי X ^ (ע״ע) 
מלך צרפת, שהציע לבטל את כל הצעות הרפורמד" נדחה 
מידי מ׳ וההכרעד, נפלה בקרב לואיס ( 65 * £1 ,!) ב 1264 , שבו 
ניצח מ', ושבח את הנרי 111 , את אחיו ריצ׳ארד מקורנוול 
ואת יורש־רועצר את(רד. 

השלטון באנגליד, היד, עתד, בידי ועדת־שלושח, שט' היה 
הבולט בחבריה ולמעשד, — דיקטאטור. הוא החליט לשנות 
את סבנה המשטר ולהטיל פיקוח על הממשלה — ובכלל 
זח על הטריומויראט שבראשו עמד. לפארלאמנט ב 1265 
הזמין מ' לא רק את אבידי המחוזות אלא גם 2 נציגים מכל 
עיר. כינוס זה זכה לד,ערכח כראשית הפארלאמנט האנגלי. 
אפשר שט׳ הושפע בצעדו זד, ממה שראו עיניו בהיותו בא״י, 


שבבירתר, עכו כונסה כבר ב 1231 אסיפה בר,שתתפות "בור¬ 
גנים", כלר, פראנקים שאינם אצילים, מבין תושבי-ר,עיר. 
ההתנגדות למשטרו של מ' באה מצד הבארונים, וכשברח 
הנסיך אדוורד משביו, הצליח לרכז צבא גדול, ניצח את ם׳ 
בקרב איושם ( 1 זז 1£¥£511£ 1265 ) וד,מיתו. 

י. פראוור, מעפדות, קומונות וחוקת פסלכת הצלבנים 

(דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, כד׳ ב׳, 

חוב' 6 ). תשכ״ח ן . 5 / 0 016 ^ 4111 ו $01 -ז£' 1 ) 11 ״! ,£ת-ו €111 ז' 1 י.? . 11 

, 1 ( 1110 ^ 116 ^ 071 / 0 1 ) 0 ח 6 ? 6 ^ 1 ג׳ן 

-ג. 1 , 1955 ,(-ז 5, X שמ 11 מ;>־ז 0 חק ־<מ 1€1 >ב 40 131111811 ) 

1962 ,^׳י 4 ז 1 >נ 1 

צ. בר. 

מונפליה ( 611161 ס 10111 ו 1 ), עיר ראשית של חבל לאנגדוק 
' (ע״ע) ובירת דפארטמן ארו (] 2111 זם 14 ) בצרפת. 

171,500 תוש׳ ( 1968 ). שוכנת על גדות נדור לז הזורם לים 
התיכון, באיזור העשיר ביותר בגפנים במדינה. מרכז תרבותי 
ומנהלי, ושוק חשוב לסחר ענבים, יינות ומשקאות-חריפים. 
בעיר מספר מפעלי תעשיה לכימיקאלים, מוצרי מזון, טכס¬ 
טיל, אלקטרוניקה והנדסה. העיר אינה מתוכננת ורחובותיה 
צרים ומתפתלים! מצויים בד, בתים מהמאות ה 17 — 18 , וכן 
מוזיאונים לציור ולארכאולוגיה, גן בוטאני, שנוסד ב 1593 , 
וקתדרלה גותית משופצת מהמאר, ה 14 . באוניברסיטר" אחת 
העתיקות בצרפת, למדו 22,000 תלמידים ב 1967 . 

ה י ס ט ו ר י ה. מ׳ הוקמה בנראה במאה ד, 8 ! היא נזכרת 
לראשונר, במקורות מד.מאד, ה 10 . ב 1141 התקוממו האזרחים 
נגד אדונם הפאודלי, גירשו אותו מן העיר ויסדו קומונה 
(ע״ע). מסחרר, התפתח וסוחריה שיתפו פעולה עם הצלבנים 
וזכו בפרידליגיות מסחריות בעכו מטעם פרידריך 11 . מש־ 
נישאה יורשת אדוני העיר ב 1204 למלך אראגון הכירר, בו 
הקומונה כבאדונה, בתנאי שיכבד את מוסדותיה. מ 1276 
היתד, מ׳ בשלטון בית המלוכה של מאיורקה, עד שרכש אותר, 
פיליפ ¥1 מלך צרפת ב 1349 . מ׳ התפרסמד, ביד,״ב בזכות 
האוניברסיטד, שלה, ובמיוחד בזכות לימודי הרפואה, כבר 
באמצע המאה ד, 11 היו בד. לימודי רפואד" וב 1220 אוניבר¬ 
סיטה לרפואה. ב 1160 נוסד בה גם בי״ס למשפטים. עד סוף 
המאה ה 13 ( 1289 ) התגבשו המוסדות השונים לאוניברסיטה 
אחת. 

ב 1536 נעשתד, מ' למושב הגמון. בתקופת מלחמות הדת 
היתה מרכז חשוב של הוגנוטים (ע״ע). לואי ^^^ x צר עליה 
ב 1622 ולאחר שכבשד, הרס את חומותיד.. במאות ח 17 וה 18 
התכנסו בד, אסיפות המעמדות של לאנגדוק. 

. 31111 ־ 011 . 0 ; 1936 , ,,/ז. , 8 גנוז 71101 .ן .״ 1 

. 1960 ,^^^ 0 0 ./ 11 6 ^ 6 ^ £6016 / 1 

א. יא. 

ידיעות על יהודים במי הגיעו אלינו רק מהמחצית 
השניה של המאר, ך, 11 , אך ייתכן שישובם קדום יותר. לכלל 
חשיבות הגיעה הקהילה במאות ה 12 — 13 , במקורות העבריים 
מכונה העיר; ״מונפשליר״, ״הר הנקרא פישולאנו״(- 140115 
11111115 ע £85 ק), "ר,ר-געש", "ההר" טתם, ואף "הר-הבית" 
וכד׳ — לשם הדגשת חשיבותה כמרכז לתורה ולהשנלד,. 
ד,יר,ודים ישבו ברובע מיוחד ונטלו חלק פעיל בפיתות המס¬ 
חר. בן תרמו רבות לייסודו של ביה״ס לרפואה בעיר ולפי¬ 
תוחו, ובין מוריו הראשונים היו כמה יהודים, ביניהם יעקב 
בן מכיר אבן תבון(ע״ע). יר,ודי מ' נשפטו לפי כללי המשפט 
הרומי הנהוג, ובהתאם לנוד,ל המקובל. 

במאד, ד. 3 נ היתד, מ׳ המרכז היהודי החשוב-ביותר בצרפת 




517 


מונפליה — ממק, אדורד 


518 


הדרומית! היא היתה מוקד ונקודת־סוצא לפולמוס־הרסב״ם 
המפורסם בשנות ה 30 של אותה מאה (ע״ע שלמה בן אברהם 
ממ׳) ובראשית המאה ה 14 — עד גירוש היהודים מצרפת 
בא 130 ; אך דווקא במ' נאלצו הקנאים לסגת, מפני מחאת 
מתנגדיהם. גדולי־התורה ממ׳ נזכרים חרבה בנל ספרי־ 
ההלכה הפרובנסאליים שעד הגירוש. ב 1319 שבו היהודים 
למ׳, אך לא הצליחו להקים בה מרכז כלפנים. סימנים רבים 
מעידים כי מאז ועד לגירושם ב 1394 לא ראו העירונים 
בעין יפה את ישיבתם בעיר: ב 1363 נתחייבו בנשיאח אות־ 
הקלון, ב 1365 נקבע להם שופט מיוחד, וב 1368 נאסר עליהם 
השימוש בבארות הכלליות. אעפ״ב הקימו היהודים ביב״נ 
מפואר במ' ב 1387 . 

חרף התנגדות התושבים, חזרו יהודים והתיישבו במ׳ 

החל במאה ה 16 ! בתחילה באו משפחות־אנוסים מספרד, 
ואליהן נצטרפו יהודים מערי הקומטא מיסן (ע״ע פרובנס). 
במאה ד. 19 ישבו במ' כמאה יהודים, וב 1902 — 35 משפחות. 
הגירת יהודי אפריקה הצפונית לצרפת בשנות ה 50 למאה 
הנוכחית העלתה את מספרם לכמה אלפי נפשות ( 1968 ), 

י. בער, תולדות ד,יר,ודים בספרד הנוצרית, חשי״ט 1 
0611116 ^ 1 ) 1 16 } 0 • 0111 ^ .] 
111 ^ 6 ת\ 1$ ה 16 זז 1 ו 006 ,ת 1 ( 3 ^ . 5 ; 1767 (ס ״>/) 

X^X, XX^^, ,!.?!ז) 6 ^£ ח 6 ץ 10 זז 111 ) 16 ) 1 ]ו*ון 161 /* 1 } 

*>; 61 £60161 1.61 ,.|^ 1 ;ן' 189 -? 188 ,(^^ד\ 1^, XX ז XX 

1 ) 00111 ,?לסזס . 11 ; 1890 ,. 4 \! 16 ) 16 ) 

16 ) 11:11$6$ )/) 1 16$ ז*} 5 ,()תז!ו 1 ז 7,6 ^ ; 1897 , 335 ־ 322 

. 1924 , £6 ^-ה 6 )[ 10 ה * 11 ) ./ 3 

י. שצ. 

מתצה ( 23 ת 0 ^{! לאט׳ 3 ;מס 1 ) 0 !\), עיר באיטליה — במחוז 
מילאנו׳ שבלומברדיה (ע״ע)! 101,500 תוש׳ ( 1967 )! 

שוכנת על נהר לאמברו (יובל של הנהר פ(), כ 13 ק״מ 
צפוניח־מזרחית לעיר מילנ 1 (ע״ע), שאליה היא מחוברת 
בכביש ובמס״ב ומהווד, למעשה פרבר חיצוני של כרך זה. 

נו ידועה כעיר תעשייתית, המייצרת כובעי־לבד, שטי¬ 
חים, רהיטים, זכוכית, צבעים, מוצרי-פלאסטיקה וטכסטיל. 
מדי שנה נערך בה מרוץ־מכוניות מפורסם. 

במ׳ מצויה קתדראלה מסוף המאה ה 6 — שהורחבה 
ושופצה במאה ה 13 , ובה שמור כתר־הבחל המפורסם של 
מלכי לומברדיה. 

מוגציט (סז 1 ; 01132 ום), מינראל נדיר למדי! נוסחתו היא: 

.ס? (!!יד, 1,3 ,ס). היחסים הכמותיים בין הקטיר 
נים משתנים בגבולות הנרחבים הבאים: 

י ,, 1,350 : 10.5 — 19.5% 

28,6% — 21.9 : 0050., , 

30% — 0 : X1105 1 

מינים עשירים בתוריום (ע״ע) ידועים בשם שראליט 
( 16 ; 31 ־ 11£1 ס). עפרות נדירות אחרות מופיעות במ׳ בשיעורים 
מעל ל 1% וריכוזו של 1 . 03 )א יכול להגיע מעל ל 10% . 
סוגי מ' אחרים מכילים גם כמויות קטנות של אורן (ע״ע), 
אלומיניום (ע״ע) וברזל (ע״ע) תלת־ערכי. המ׳ מתגבש 
במערכה המונוקלינית בגבישים פריזמתיים עבים, שהם 
לעיתים מתואמים. צבעו צהוב, חום, או חום־אדום. קשיותו: 
5 ! משקלו הסגולי: 5.3-5.0 . 

גבישים זעירים של מ׳ נפוצים בסלעים גרניטיים. מ׳ 
משמש כמקור העיקרי להפקת המתכת תוריום (ע״ע) ומקור 
חשוב להפקת הלנתן ועפרות נדירות (ע״ע) אחרות. ארצות־ 


התפוקה העיקריות של המ׳ כיום הן: דרום־אפריקה, הרפוב¬ 
ליקה המלגשית, הודו וברזיל. 

אדורד — 11.1110011 )־ 31 ד 1 ) 11 — ( 1863 , לטן — 1944 , 

אקילי [ליד אוסלו]), צייר ואמןץ,דפ'מ נורווגי, 

מאבות הציור המודרני וממבשריו העיקריים של האכספרס¬ 
יוניזם (ע״ע). אביו היה רופא. בצעירותו הושפע'מ׳ 
מציירים אימפרםיוניסטים-ראליםםים, אולם כבר אז נבדל 
מהם בשאיפתו לגלם את נושאיו, ובעיקר את דמות האדם, 
בתפיסה מונומנטאלית שנועדה לשרת ראיה פסיכולוגית 
ביסודה. נטיות מיסטיות, החלושות מהווי העולם, איפיינו 
את מ' האדם והאמן כבר בצעירותו, נטיות אשר הוא היה 
הראשון שביטאן באמנות המודרנית. 

אחר שהיד, קצרה בפאריס ב 1885 , ניכרה בדיוקניו שיטת 
האור־וצל נוסח קורבה (ע״ע) או ליבל (ע״ע). ב״נערה 
החולד,״ ( 1885/6 ! הגאלריה הלאומית,'אוסלו) ניתק עצמו 
מ׳ סופית מן הנאטוראליזם. בעיית התוכן, שהעסיקה אותו 
במידר, גוברת והולכת, עיצבה לעתים ביצירתו אווירה של 
תוגה עסוקה (״שעת ערב״, 1889 ! מוזיאון קופנהאגן). 
ב 1890/1 פגש מ׳ בפאריס את הנאו־אימפרסיוניסטים ז׳ורז׳ 
סרה ופול סיניאק. דיוקן אחותויאינגר מתקופה זו ( 1892 ) 
בישר את תחילת סיגנון בגרותו: צורות דקוראטיוויות 
המותחמות ע״י קווי-מיתאר פשוטים, שבמקצביהם נקל לגלות 
אח עקבות ״סיגנון הנוער״ ( 311 ס״ 011 זד 1 73.0 ; 11 ז 0118 :) 118 [) 
של שלהי המאה. ב 1892 — 1895 שהד, בברלין. תערוכת-היחיד 
שקיים בה ( 1892 ), גרמה לשערוריד, בחוגי האמנות ובעק¬ 
בותיה הקימו אמנים מתקדמים את קבוצת ד, 0 ס 551 ;> 8£2 = 11 =^ 1 
(״הפרישה החדשה״). ציורים כ״הזעקה״ ( 1893 ! הגאלריה 
הלאומית, אוסלו) הם מתקופה זו, ובד, חלד, גם ראשית 
פעילותו החשובה כאמן־הדפס: בטכניקות הליתוגראפיה 
וד,תחריפ עיבד מ׳ תכופות את ציוריו. ב 1899 השתקע 
בקרבת אוסלו. מבין ציוריו בתקופר, זו: הסידרד, הנודעת 



אדווארר מונק: "הזעיזח" (הגאלדיה הלא 1 =םיח, אזס?ז) 





519 


מונק, אדורד — מונק, שלמה 


520 


,אפריז החיים״ (שהתחיל בביצועה ב 1891 ), בד מבטאים 
המוטיודם העיקריים את אשרו וסבלותיו של האדם הניצב 
במרכז הכוחות העליונים שבטבע. המזיגה האבספרסיוניסטית 
והדקוראטיווית שבציורים אלה, כמרלן זו שבדקוראציות 
באוניברסיטת אוסלו( 1909 — 1915 ),מתייחסת תכופות לנושא 
של הסמל, או של מיתוס האדם, בעידן הפסיכולוגיה. מעתה 
ועד מותו הירבה מ' לצייר נופים ודיוקנים! בראיה חדה 
מצטיינים במיוחד דיוקני שנותיו האחרונות. ב״מחיאון 
מונק" באוסלו מצוי אוסף עשיר של יצירותיו. השפעתו על 
התפתחות הציור באירופה המרכזית, ובעיקר על האכספרסיו¬ 
ניזם של קבוצת האמנים 016 ("הגשר") הגרמנית, 

היחד, מכרעת. 

,./ג ^מ 11 > 110 .? • 1 ; 1960 ,./׳ג .ס 

. 1963 

יו. פי. 

מעק׳אנךךאם — — ( 1811 — 1884 ), 

משורר ומחזאי נורווגי, נציג מובהק של הרומאנ¬ 
טיקה המאוחרת בארצו. קובץ־שיריו הראשון, ■ 1 :)מ 1 ן 1 ם 11 ק£ 
(״בני־חלוף״), 1836 , טבוע בחותם אקטואליות. כגץ שאלת 
כניסתם של יהודים לנורווגיה, אשר מ׳ היה ממצדדיה (וע״ע 
ורגלו). ב 1837 זכה בפרס על מחזהו הלאומי 5 :> 1 ״׳י 8 0118 ^ 
מז 10 > 8 ״ע ("נעוריו של המלך ס^יה"). כן זכה להצלחה 
מחזהו 313 \ 0 !!תססס ( 1840 ). מ׳ כתב גם שורה של מחזות 
בחרוז לבן. כסוב מכולם נחשב :) 01511 €11 )£^ ״£ 

(״ערב בייסקה״), 1855 , שדו מתלבט הגיבור בין אהבתו 
למשפחתו חומסורות עתיקות לבין המשכותו אחר המלך 
החדש, אולאף. — מ׳ נחשב בזמנו כאחד מחשובי יוצריה 
של הספרות הנורווגית. 

כל כתביו ( 1:1££01 ) 51 16 ) 116 ס 51 ) יצאו-לאור, ב 5 כרכים, 

ב 1886 — 1890 . 

ממק, קי ( 3 .?!—( 1898 , מאריבו— 1944 , סיל- 
קבור), מחזאי דני, שמו האמיתי של מ׳ היה קי 
הרלד לינינגר פיטרסן (!!;)":}];.ק). הוא סיים ב 1924 את 
לימודיו'בחאולוגיה 'ובאותה שנה התחיל לכהן ככוד,ן־דת 
ב_^רםה ( 50 ׳ו:) 1 ):>י׳\), כפר על חופה המערבי של יוטלאנד. 
הוא חי חיי־דת עמוקים מילדותו, אעפ״ב היו לו תקופות של 
ספקות. תחילה היתד, אהדתו נתונה לחזק, עם־זאת הכיר, 
שגם האדם העליון אינו אלא שוטה בחצרות האלוהים הכל- 
יכול. ברוח זו תיאר את ר,ורדום המלך, במחזהו הגדול 
) 3115 :) 1 >ן □£ (״אידיאליסט״), 1928 (בהוצאה מחודשת: 
1938 ). הורדום מופיע כאן כדמות בעלת ממדים שיקספיריים; 
גא, אכזר, ערמומי, היודע לשמור על עמדת-הכוח שבידו) 
על מיטת-המוות הוא נאלץ בכל־זאח לבוף את ראשו בפני 
ישו הילד. במחזות אחרים תיאר מ׳ את גיבוריו כאנשי־כוח, 
שסופם מפלה, בשל היותם חוטאים: 1 ] 8£ מ 1 מ 1 >מ 36 ז 6 1 ("בין 
המשברים״), 1929 — על גאורג בראנדסו: 03111 ( 1931 ) — 
על חנרי השמיני מלך אנגליה! 31816 ׳\ 1 >ס 06 ("הנבחרים"), 
1933 — על דוח המלו! ת 16 ( 56 (״הנצחוף), 1936 — על 
מוסוליני( מ 11£16 ) 6 ) 511161 1 ) 6 ״■ 161 > 1 ) 31151 ](! ("הוא יושב על 
כור-המצרף״), 1938 — על היטלר. — האנטישמיות של 
הנאצים גאלה את נס מחולשתו לדיקטאטורים! בימי כיבוש 
דניה בידי הגרמנים הירבה לכתוב נגדם (כגון המחזה; 
03111136 • 01 ? [״לפני קאנה״], 1943 ) ולהתקיפם בדרשותיו. 


הוא נרצח בידי הגרמנים או בידי משתפי־פעולה דנים, לא 
הרחק ממקום-כהונחו. 

מבין יתר כתביו, אחד המפורסמים ביותר הוא המחזה 
הדתי: ז 16 ) 01 (״המלה״), 1932 . 

מ׳ פירסם גם ספר-מסע על ארץ-ישראל (— 161-50 )£ז\ 

■ 1661111 ח 61115316 / [״ודרסה-ירושלים וחזרה״], 1934 ), קבצי 
שירה, דרשות, זכרונות, מסות ומאמרים. 

11 ה 1 } .? ,. 8 

./< ,£ ; 1944 / 0 5 ^^ק 1 ה x0 £^ 

, 111 ׳ 0£15 .ס ; 1915 . ^ €1 

. 1946 )£ 

9 . י. ב, 

מו 1 ק, שלמה — 111111 ^ 10£1 ד 53101 — ( 1803 , גלוגאו 
[שלזיה] — 1867 , פאריס), מזרחן יהודי. בילדותו 
למד אצל'הרבנים אברהם טיקטין (ע״ע) ויעקב יוסף 
עטלינגר, ומשנתמנה האחרון לדיין בברלין( 1820 ), עבר עמו 
מ׳ לשם, באותה עת השלים את השכלתו בגימנסיה ואח״ב 
למד שפות המזרח ופילולוגיה באוניברסיטות ברלין( 1824/7 ) 
ובון ( 1827/8 ), כשהוא מתפרנס בעיקר משיעורים פרטיים. 
מ׳ נהנה גם מתמיכתו הלבבית של מיכאל בר (ע״ע), 
ובעזרתו יצא לפאריס ( 1828 ), שם התמסר לחקר חסאג- 
סקרט, הפרסית והערבית. למחייתו היה מלמד את בני 
משפחת רוטשילד וכותב בשביל כתבי-עת ומפעלי מדע. 
ב 1838 קיבל משרה במחלקה המזרחית של הספריה הלאו¬ 
מית, ושם קיטלג וחקר כתבי־יד בסאנסקרט ובעברית. 
ב 1840 ליווה כמתורגמן את א. כרמיה ומ. מונסיפיורי במסעם 
להצלת נאשמי עלילת דמשק (ע״ע). במסעו זה קיבז גם 
כ״י יהודים־ערביים רבים והביאם עמו לספריה הלאומית 
בפאריס. אחרי שנתאזרח ( 1844 ), מונה מ׳ מזכיר הוועד 
המרכזי של יהודי צרפת, ומילא תפקיד זה עד מותי, גם 
לאחר שנבחר מסעם קהילות איזור ליון להיות נציגם 
בוועד ( 1857 ). כן היה חבר הוועד המרכזי של "כל ישראל 
חברים" מ 1862 , ונבחר לנשיאה ב 1866 . ב 1848 פרש 
לגמלאות בגלל ליקוי בראייתו, שהפך עד מהרה לעיוורון 
מוחלט. למרות זאת לא הדל ממחקריו. ב 1858 קיבל את 
עיטור ״לגיון הכבוד״ !נבחר ל 116 (165 11156x101:10115 מ 16 ) 63 .\ 1 
165 ))^ 6611651 : ) 6 , וב 1864 בא במקום א. רנן (ע״ע) כפרו¬ 
פסור לעברית ולסורית ב 131166 ? 16 ) 0011686 . 

פעילותו המדעית של מ׳ היתר, רבה מאד. הוא פרסם 
מאמרים חשובים ב 10116 ) 3 [ 35 011x1131 ], ב 165 ) 016(10111131x6 
11165 ) 011110500111 561611665 (בין השאר, את הערך "יהודים"), 
ב 1111166 '־ 1 13 16 ) 613116 )) 11 015(01x6 (בלי חתימתו), 

מרכז עבודתו המדעית היוותה מהדורתו הביקרתית של 
הנוסח המקורי(הערבי, באותיות עבריות) של האמורה נבו¬ 
כים", בצירוף תרגום צרפתי וד,ערות מרובות, ב 3 כר' 
( 1856 — 1866 ). ב 1846 הוכיח, לראשונה, שמחברו האמיתי 
של החיבור הפילוסופי החשוב "מקור חיים" הוא ר׳ שלמה 
אבן גבירול (ע״ע, כרף י׳, עמ׳ 225 — 228 ) . הוא אף הבהיר 
בעיות רבות בתהום הספרות הערביח-היהודית של ימי¬ 
ר,ביניים ( 6 6( 3X3116 ״ 111 [ 0111105001116 66 1.16130865 , "עיונים 
בפילוסופיה יהודית וערבית״, 2 כר׳, 1857 — 1859 ). ידענות 
מופלגת הוכיח כבר בספרו הראשון 3165(1x16 ? ("ארץ-ישראל", 
1845 , תורגם לכמה שפות), שבו תיאור גאוגרפי, היסטורי 
וארכאולוגי של הארץ (בסדרת 16 ן^) x65 ס))^ 0 615 ע 111 טי, 1 ). 
מ׳ היה חלוץ בחקר תולדות המדקדקים העברים ביה״ב עד 




521 


מונק, שלמה — מונקו 


522 


לאב! ג׳נאח, ופרסם מחקר מקיף על יצירתו עם קטעים 
מכתביו׳ שלא נתפרסמו עד אז ( 1851 ). הוא אף היה מן 
הראשונים שחקרו את כתביו של המדקדק והפרשן תנחום 
בן יוסף ירושלמי (ע״ע), והוציא לאור את פירושו לחבקוק 
( 1844 ). כן גילה חלקים מפירושו של יפת בן עלי (ע״ע) 
למקרא < דרשות בערבית לס׳ בראשית ולפרקי־אבות, כנראה 
פרי-עטו של ר׳ דויד הנגיד, נכד הרמב״ם! ואת חיבורו הח¬ 
שוב של האסטרונום והגאוגרף בירוני (ע״ע, עמ׳ 532/3 ).— 
מ׳ היה מעורה היטב בפעילות החברתית והמדעית בצרפת, 
ועם־זאת נשאר כל חייו נאמן למסורת, 

,( 2 ,ממ 3 ז 6 . 1 ל 

. 1900 8 ^ ./ג . 5 ,נ 1 גזמ 8€11 . 4 ג נ 1899 

מ. ק. ־ חג. ב. 

מץ־קהמר, לעונות, משפחת לשונות המרוברות בפי 
4 מיליון איש בקירוב בדרום־מזרח אסיה, בעיקר 
במובלעות בחצי־האי הודדסין וכן באסאם (הודו) ובאיי 
ניקובר. שם המשפחה לקוח משתי הלשונות העיקריות השיי¬ 
כות אליה: 1 ) לשון קח מ ר (• 1 :) 1 ת 101 ), או קאמבוג׳ית — 
בעיקר בקמבודיה (ע״ע)'ששם היא הלשון הרשמית, וכן 
בוהיטנם הדרומית (ע״ע ויטנם, עט׳ 110 ), ביחד כשניים 
וחצי מיליון דוברים! 2 ) לשון ם ו ן (מס^ז) (הקרויה גם 
טאלאאינג) — בבורמה הדרומית (ע״ע בורמה, עט׳ 61 ), 
כ 300 אלף דוברים. בשתי הלשונות הנ״ל נכתבר■ ספרות, 
לרוב דתית (תרגומים ופרשנות) והיסטורית. כן נותרו כתו¬ 
בות על אסטלות ועמודים בבתי־מקדש — בכתבים שמוצאם 
מן הכתב ההודי (ע״ע הדו, עט׳ 486 , וכן ע״ע כתב). 
התכונות העיקריות של לשונות מ׳-ק׳ הן; 
המלים הן בנוח ר,ברר, אחת! גזירת המלים נעשית 
באמצעות תחיליות (פרפיכסים) ותוכיות (אינפיכסים), 
ובמקרים נדירים מאוד — סופיות (סופיכסים) (ע״ע דקדוק, 
עם׳ 992 ) שאינן מר׳וות תברר, לעצמן (בעיקרן הן מעיצור 
בורד), כמו למשל; 

א) על-ידי תחיליות: 

131 > ,להישען׳, 131 >.•(! (קרי; פטול) ,לד׳שעיף! 
סץ (בלשון מון),הלה׳, ס׳ג-בק',לעשות מישהו חולר,׳ 1 

ב) על־ידי תוכיות: 

״#ט! ,לעסוק במסחו״ — 05 גז-מ 1 ־'( ,עיסוק במסחר׳. 

ג) על־ידי סופיות: 

16 ,על׳, 16-15 ,ר,רם׳, 16-6 ,עלות׳, 10-5 ,יותר׳. 

לשם־עצם אין מין דקדוקי ואין מספר: ריבוי עצמים 
עשוי לר׳יות מובע ע״י גזירת שפות ,קולקטיודים", בעיקר 
בעזרת המרת תנועות. בולט שימושם של שמות-סיווג לעזרת 
קביעת כמויות ע״י ספירד,: לדוגמה, צירוף שמבנהו המילולי 
הוא "גנב ארבעים איש" מיתרגם "ארבעים גנבים". בפועל 
מצויר, הבחנת צורה אימפרפקטיווית ופרפקטיווית (ע״ע 
דקדוק, עט׳ 995 ), המובעת'באמצעות פועל־יעזר או מיליות 
(פארטיקולות). למשפט סדר-מלים בסיסי. אן לא קבוע; 
מבצע — פועל — מקבל-פעולה. לשונות מ׳־ק׳ נבדלות 
ביניהן בהגיר״ בפרטי תצורת-ר,מלים ובעיקר באוצר־המלים! 
בלשון קר,מר וגם בלשון מון הרבה שאילות זרות (מסנסי^רט 
ומפאלי (ע״ע הדו, לשונות, עמ׳ 79 ^- 480 ]), 

ז 1£ ז £1 ,ןנ> 11 ת 8€11 

^<מ>ןמןמן>י/ל) , 0 ־ £1 ת 5 ג 1 \ . 0 ; 1906 
מ 0 מן)מ/*מ 8 :ג£ . 1915; X 


- ) 11€ ג 1€ \ מו) 1 ^ 1 , 610 ק 12$ \ . 11 ; 1942 

.* 1952 ,( 609-622 , 71107136 * 3.4 ,ת€ו 1 ס 0 , 1 \ 

מ. אל. 

מונקו ( 011350 ^!), נסיכות — על חופו הצפוני של הים־ 
התיכון, כ 15 ק״מ מזרחית לנים שבצרפת! גובלת 
מכל צדדיה בגליל (דפארטמאן) אלם פריטים שבצרפת! 
22,741 תוש׳ ( 1968 ). מבנהימ׳ גבעי והיא משתרעת מסביב 
לנמל טבעי, המגיע לעומק של 27 מ׳ וסגור בצדו המערבי 
על־ידי כף סלעי. אקלימה של מ׳ נוח וחם ובחורף מתון. 

העיר מ׳ שוכנת על פסגת כף סלעי המוגן ע״י סוללות, 
ובר׳נמצאים ארמון-הנסיך ור׳מוזיאון האוקיאנוגראפי המפורסם 
על-שם הנסיו אלבר ( 1910 ). ברובע לה-קונדמין, מצפון 
למפרץ — מרכז עסקים ומסחר, נמל לסירות־טיול, מקומות- 
נופש ובתי-מגורים. הרובע מונטר-קרלו נמצא על מתלול, 
צפונית־מזרחית לנמל לה-קונדמין, ברי^רד,. זהו אחד 
ממרכזי-ר׳נופש המפוארים ביותר באירופה' ובו בתי-מלק 
מפוארים, המוקפים גנים נרחבים ומקומות-בידור. החיים 



טראה פלל' ש 5 סגנאהו. בתל? הפרטי, הכף ה 50 עי — 
וזםח'און הא 1 יןיאנ 1 נראפי 


החברתיים במונטר-קרלו מתרכזים בעיקר סביב הקאזינו 
המפורסם וגניו המרד׳יבים. לידו מועדון־ספורט בינלאומי 
( 1932 ) ותיאטרון. הקאזינו, שנפתח בשנת 1861 ור׳ורחב 
לאחר מספר שנים, הוא אחד מלקורותיר, הכספיים החשובים 
ביותר של מ׳. במונטר, קרלו כ 9,800 תוש׳ ( 1968 ). השפות 
המדוברות הן צרפתית ומונאקית (עירוב של צרפתית ואי¬ 
טלקית). 

ענפי-ר,כלכלר, החשובים ביותר לפי משקלם בט׳ הם: 
התיירות, הנמשכת כל יפות-ר,שנה (ב 1967 ביקרו בר, 
כ 88,000 תיירים), הקאזינו המפורסם, הוצאת בולי-דואר 
ומכירת טבק. 

* 01 $ז 674 \ז 016 ' 1 > 1671%$ זך 0£71 נ 1 , 0 ^ $31 .ס 

, 0717710131 36 071 ! 1401 10 ס 61 ./ 11 6 ^ 6 ד 7 * 1 ) 71 ^ 61 ^ 10 ס 

; 1956 ,. 13 36 ^ 116 וי 1 ^ז 0£ * 1 ^ ^ 116 ,■צ) 0111¥1 .ס ; 1905 
. 1912 , €0710 6 ^ 13071 0713 . 3 ! , $1111111 

היסטוריה. איזור מ׳ היד. מיושב כבר בתקופה 
קדומה מאוד (ע״ע גרימלדי, מערות). הפניקים ור׳יוונים 
מצאו במפרץ מ׳ מעגן נתז וכבר במאר, ה 7 לפסה״נ היה 
שם מקדש לכבוד הרקלם מונתקום. מ 1070 היו בני משפחת 
גרימלדי מג׳נובד, אדוני מ׳, תחילד, כוואסאלים של רחני 
פרובאנס, ום 1297 — בחסות ג׳נובה. ב 1524 באו בחסות 
ספרד. אונלרר, 11 , שב 1612 נטל לעצמו תואר נסיך, גירש 
ב 1641 את הספררים וקיבל את חסות צרפת. ב 1731 עבר 





523 


מוגקו — טונראלה 


524 


השלטון לידי בעלח של האחרונח בבנות משפחת גרימאלדי, 
הדחן דה ג׳ויודמטיניון, שאימץ לעצמו את השם גדימאלדי. 
ב 1793 סיפחה הרפובליקה הצרפתית את מ׳, אך ב 1814 
הוחזרה מ' למשפחח גרימאלדי, ובקונגרס וינה (ע״ע) 
הושמה בחסות ממלכת סדדיניה־פיימונטה! ב 1861 קיבלה 
שוב את חסות צרפת. 

חשיבות כלכלית רבה היתד, לפתיחת הקאזינו של מונטח־ 
קארלו ב 1869 . הכנסות הקאזינו איפשרו לבטל את המיסוי 
על הנתינים. ב 1911 העניק הנסיך אלבר 1 למ׳ חוקה, ולפיד, 
סמכות החקיקה בידי הנסיך ומועצה לאומית נבחרת. ב 1962 
ניתנה זכות־הבחירה גם לנשים. ב 1963 — 1967 התחולל מאבק 
חריף בין ממשלת מ' לבין איל־ההון היווני אריסטוטלס 
אונאסים, שמ 1953 החזיק ברוב מניות הקאזינו. לבסוף 
רכשה ממשלת מ׳ את כל מניות הקאזינו. 

; 1934 ,. 1 \ 46 10 16 > . 11 .^ 1 

. 0 ; 1961 ,. 14 / 0 ,'< 1 >ז 12 וז 80 .?נ 

. 1961 ,. 31 

א. ב. - ב. ד. ג, 

מונקוב, קונסטנטין — ׳ל¥ס.) 101131 ע? ח 0 ׳\ 0011513111111 — 

( 1853 , פלך וולוגדר, [רוסיה] — 1930 , ציריך), 

רופא עצבים ואנטום של המוח. בילדותו עבר לגרמניה, 
אה״ב למד רפואה בציריך. יסד מעבדה במוסד לחולי רוח 
בסנקט־גאלן שבשודץ, ובה גילה את כל מהלך שבילי־ 
הראיה מןיהרשחית עד לאזורים המתאימים במות. ב 1885 
התחיל בפראקטיקה פרטית במחלות־עצבים, מונה למרצה 
באוניברסיטת ציריך דסד מעבדת־םוח ופוליקליניקת-עצבים 
פרטיות (הן צורפו אחר-כך לאוניברסיטה). ב 1894 נתמנה 
מ' לפרופסור שלא מן המניין ואח״כ למנהל המכון לאנטומיה 
של המוח. מ' העמיד תלמידים רבים, ביניהם הנוירולוג 
הידוע מ. מינקובסקי. במכון הזה פידסם מ׳ עבודות יסודיות 
על הגרעין האדום במוח ועל אפסיד, (ע״ע) ואפרכסיה 
(ע״ע)! על־שמו של מ' נקרא השביל המחבר את הגרעין 
האדום לחוס השדרה. עבודותיו העיקריות הן — -״■ 001111 
11010810 ז 3 ק (״פתולוגיה של המוח״), 1897 1 - 1.01131153 10 ח 
״ 11110 ״״? 301 ״ 3 ( 61 ^ 301 3 ״״ ״ 010351111 וס 1 ״ 110 
1-10130 11011111310 1011 ״ 3 ("המיקום במוח הגדול והרם 
התיפקוד על־ידי מוקדים שבקליפה״), 11914 " 0110 ״ 1103 ״ 1 
- 0110 ץ 3 ת 13 30 01 1010810 ״ 0 ״ 13 30 30 ״ז 0 ' 1 3 00 ו 81010£11 
113111010610 ("מבוא ביולוגי לחקר הנוירולוגיה והפסיכופתו־ 
לוגיה״), 1928 (יחד עם 0 ״ 3018 ן,.מ). מ׳ חיה עורך "העבו¬ 
דות מתוך המלח לאנטומיית־המות בציריך". 

• 671 ^ 0 ^ 1/01 ז 116 ' 40 011 ^ 1.6X1 ,(.ג>ט) • 1, ?1X01161 

. 1933 , 11 , 6 ^^ 10 6/1 ^ 161x ז 46 216 ז 16 / 4611 

מוגקץ׳, ע״ע מוקצ׳וו. 

טננקצ^י״, מ'*!)** — ץ 11131 ^! 113053 ״״^ — ( 1844 — 1900 ), 
צייר הונגארי. שמו האמיתי היה ליב (< 1.101 ) 

וכינויו מ׳ מתייחם לעיר מולדתו מונקאץ׳. תחילה למד מ׳ 
נגרות! לאחר מכן — רישום וציור בודנד, ( 1864 ) ובמינכן 
( 1866 ). ב 1867 ביקר לראשונה בפאריס, עשה חמש שנים 
בדיסלדורף וב 1872 חזר והשתקע בפאריס. סיגנון ציוריו 
קרוב לסיגנון הציירים האקאדמיים בגרמניה ובצרפת בדורו 
ונושאי ציוריו הם, כמו אצלם, דתיים והיסטוריים, או דיוקנים 
(כגון דיוקן פרנץ ליסט, בלובר), נושאי-הווי ומעמדות 


מחיי אישים: ״יומו האחרון של האסיר״ ( 1868/9 ! המוזיאון 
לאמנויות, בודאפסט! נוסח אחר: אוסף ףלסטאך, פילא- 
דלפיה)! "מילטון העיוור מכתיב את ,גן העדן האבוד׳ 
לבנותיו״ ( 1878 . ד,ספריה הצי&רית, ניו־יורק)! "ישו בפני 
פונטיוס פילאטוס״ ( 11881 אוסף ואנאמיקר, פילאדלפיח). 
השפעתו של הצייר קורבה (ע״ע) ניכרת כאשר העלילה 
מתרחשת על רקע של נוף, ואז גוברת הנימה הראליסטית. 
מ׳ נחשב בארצו לבחיר צייריה במאה ה 19 . 

,״! ; 1898 , 1-11 ,/ 0 ^מ 4 זמי ! 6 61616 . 1 ^? ,ץ 3 ׳ןח 10 ג^ . 0 

״ 61616 . 14 ./ 1 ! .. 141 ; 1955 , 1844-1900 ./ג 

. 1958 , 61 <} 71114 

מונראלה ( 10310 ״ 30 ן), עיר בפרובינציה פאלרמו, בצפון 
מערבה של סיציליה, באיזוד העשיר בגידולי הדרים 
וזיתים! 22,000 תוש' ( 1965 ). העיר התפתחה מסביב למנזר 
בנדיקטיני ולכנסייה, שנבנו ב 1174 ע״י גולילמו 11 (ע״ע) 
מלך סיציליה, ב 1182 היתד, מ׳ למקום מושב הארכיהגמון 
של סיציליה. מערכת מבני המנזר, הכנסיד, ושרידי ארמון 
הארכיהגמון שבעיר הם עדות אפיינית לאמנות שנוצרה בסי¬ 
ציליה הצפונית תחת שלטון הנורמאנים, אמנות ששילבה 
יסודות ביזאנטיים מאוחרים, מוסלמיים ואירופיים. מאז 
ייסודה של הכנסיה, הנקראת ע״ש מאריה הקדושה, חלו בה 
תיקונים ושינויים רבים. קירות הבאסיליקה מקושטים ציורי־ 
פסיפס על־פי מסורת איסאלו־ביזאנטית. עיקרו של שטח־ 
הפסיפסים מוקדש ל 42 תמונות המתארות את סיפורי ברא¬ 
שית מבריאת-העולם ועד מאבקו של יעקב במלאך. נוספים 
להם תיאורים של נביאים ומלכים מקראיים. באפסים פסיפס 
ענקי המתאר את ישו כשלים העולם. קירותיו החיצוניים 
של אגף־המקהלה מעוטרים קשתות ועמודים קטנים בעלי 
אופי ערבסקי — יסוד איסלאמי במקורו. המנזר (קלויסטר) 
הוא מן היפים בעולם! נתפרסמה ביותר חצרו הפנימית,'אף 



הכנסיר. במו'נרא 5 ר. 





525 


מונראלה — מונרו, דוקטרינת 


526 


היא מז המאה ה 12 . שער־הברונזה הראשי, מאותה המאה, 
הוא יצירתו של הפסל בונאנום מפיזה. 

.£ ; 1949 / 0 , 1115 יז€ם . 0 

6 ן 71 ; 1960 / 0 ! 016 ^ 0 ^ 16 ) 7 

,ץ 7.1 :) 81 771 ^■ 7 *^^^^ 4 |^& 1116 ) 11077107161 1116 07111 ./' 1 / 0 ■* 16 ^ €101 

-■ 7107 7-0 ) 1116111 ) 0 ז 0 ' 1 6 . 74 41 4007110 11 ^: 18 ת 10 ^ 1 ; 1964 

. 1965 , 4170 ) 37 7 } 7 771071710 

נ. כ. 

מונרו, ג׳ימז — ^סזתס!.{ — ( 1758 , ורג׳יניה — 
1831 , ניו-יורק), הנשיא החמישי של אה״ב. בגיל 18 
התגייס לצבא וושינגטון, השתתף בקרבות מלחמת־השחרור 
האמריקנית ונפצע. בגיל 22 התחיל ללמוד משפטים מתומס 
ג׳פרסון (ע״ע) ומאז נקשרה ידידות ביניהם. ב 1782 נבתר 
לבית־המחוקקים של מדינת ורג׳יניה. ב 1783 — 1786 היה חבר 
הקונגרס הקונטענטאלי (ע״ע ארצות הברית של אמריקה, 
עם' 161 ) ופעל לשינוי החוקה לשם חיזוק השלטון המרבזי. 
ב 1788 השתתף בכנס שבו אישרה מדינת ורג׳יניה את חוקת 
אה״ב. ב 1790 נבחר לסנאט. 

בגלל אהדתו למהפכנים בצרפת נתמנה מ׳ לשגריר 
בפאריס ( 1794 — 1796 ). ב 1799 — 1802 וכן ב 1811 היה מושל 
ורג׳יניה. ב 1803 — 1807 מילא תפקידים דיפלומטיים רבים, 
ובין השאר, היה שליח מיוחד בצרפת וניד,ל את המף׳מ 
על רכישת לואיזיאנה (ע״ע אה״ב, עמ׳ 168 ). ב 1811 — 1817 , 
בנשיאות מדיסון (ע״ע), היה מ׳ שר־החוץ וב 1814 — 1815 
היה גם שר־המלחמה. 

ב 1817 — 1825 היה מ׳ נשיא אה״ב — מטעם המפלגה 
הרפובליקנית. בתקופת־נשיאותו הושגה "פשרת מיזורי" 
( 1820 ) בשאלת העבדות (ע״ע אה״ב, עמ׳ 189 ), ופלורידה 
נרכשה מספרד 1 כן ניתנה ההכרה בעצמאותן של הרפובלי¬ 
קות הדרום־אמריקניות ( 1822 ). — ב 1823 הבריז מ' על 
עקרונות מדיניות־החוץ של אה״ב ב״דוקטרינת מונרר׳ (ע״ע 
מונרו, דוקטרינת). 

■ 61 .> 1 בם . 0 . 0 •־ הי^\ 0 י 1 ס . 0 . 8 ; 1946 ,.^ 1 ./ ,תס 1 {;ןם־ו 0 .י) 

. 1959 .{ / 5 > ^' 11 ק 0 ז 162 <)ס 1177 / 16 ) 7 .(. 6113 ) 

מוגרו, דולןטר^נת* (^ 1 ^ 1 ■^ז^ 0 (^ 00 ז 1011 א), כינוי לכמה 
מעקרונות־היסוד של מדיניות־החח של אה״ב, 

אשר פורסמו בהודעת הנשיא ג׳ימז מונרו (ע״ע) לקונגרס 
ב 2.12.1823 , עיקרי ד״מ הם: ראשית, לאה״ב אין כל עניץ 
להתערב בסכסוכים בין עמי אירופה או להתערב בענייני 
המושבות של מדינות־אירופה באמריקה. שנית, בל התערבות 
של מעצמות־אירופה במגמה לשנות את משטרן של מדינות- 
אמריקה תיחשב למסכנת את שלום אה״ב ותיתקל בהתנג¬ 
דותה. ושלישית, ביבשת־אפריקה אין מקום להתפשטות 
קולוניאלית נוספת של מעצמות־אירופד,. העקרון השני והש¬ 
לישי של ד״מ היו פרי־מחשבתו של שר-החרן גיוז קדנזי 
אדמס (ע״ע), אבל היזמה והאחריות להכרזה כולה היו 
שלימונרו. 

הודעת מונרו נתפרסמה בעקבות הכרזתו של הצאר 
הרוסי אלכסנדר 1 פולוביץ׳ (ע״ע), שכל החוף המערבי של 
צפון-אמריקה, ממיצר ברינג ועד ?!ו״הרוחב ' 51 הוא איזור 
רוסי. ואסור לספינות זרות להבנם לתחום של 100 מילין 
מהחוף. הכרזת הצאר פגעה בסוחרי אה״ב. בעיקר חששה 
אה״ב מהשתלטות ספרד מחדש על אותן מדינות אמריקה 
הלאטינית שהכריזו זמן־מה לפני־בן על עצמאותן. 1 זשש 
זה נתחזק לאחר ש״הברית הקדושה" (ע״ע) השתמשה בכוח 


להסרת ממשלה טפרדיח מהפכנית והחזירה את השלטון 
בספרד למלך פרננדן (ע״ע). שר־החוץ הבריטי ג׳ורג׳ 
קנינג הציע לארצות־הברית להבריז במשותף, שבריטניה 
ואה״ב לא תראינה בשלוות־נפש כל התערבות מחודשת של 
ספרד במושבותיה לשעבר באמריקה. במקום הכרזה משו¬ 
תפת באה הודעת מונרו. למעשה שמר במאה ה 19 צי 
בריטניה על מימוש העקרונות של ד״מ. 

אה״ב לא הגיבה בשנים הראשונות לאחר ההכרזה על 
פגיעות מעצמות אירופה בעקרונות ד״מ. רק בשנות ה 40 
וד, 50 של המאה ה 19 זבו העקרונות לתשומת־לב מחודשת! 
אז ניתן להם הכינוי "דוקטרינת מונרו". מאז היתד, ד״מ 
יפוד-פוסד במדיניות אה״ב ולגורם רב-חשיבות במדיניות 
הבינלאומית. הסיסמה "אירופה לאירופים, אמריקה לאמרי¬ 
קנים" היא ביטוי עממי שלה. 

אה״ב פעלה לפי ד״מ כאשר תבעה מספרד לפנות את 
הרפובליקה הדומיניקנית, לאתר שספרד השתלטה עליה 
ב 1861 (ע״ע דומיניקנית, רפובליקה, עמ' 175 ), וכאשר 
דרשה מצרפת להוציא את צבאותיה ממכסיקו לאחר שהש¬ 
ליטו עליר, את הארבידוכס האוסטרי מכסימילין (ע״ע). 
ב 1865 הסתלקו ספרד וצרפת מארצות אלו. בשם ד״מ 
התערבה אה״ב ב 1895 בסכסוך בין בריטניה לבין ונזואלה 
(ע״ע, עמ׳ 407 ) ואילצה את בריטניה לפנות לבוררות. 
בריטניד, הבירר״ למעשה, בד״מ כאשר הודתר, ב 1901 בזכות 
הבלבדית של אה״ב לפקח על תעלת-פנמה. ב 1902 התערבה 
אה״ב להסרת ההסגר הימי של בריטניה, איטליה וגרמניה 
על ונזואלה. 

נוכח סכנת התערבות מעצ-מות אירופה באמריקה הלא- 
טינית בעקבות סכסוכים כספיים נתנה אה״ב פירוש חדש 
לר״מ. הנשיא תיאודור רוזולט (ע״ע) הבריז ב 1904 , שדבקות 
אה״ב בד״מ עשויה לאלצה להתערב בעניניהן הפנימיים 
של מדינות אמריקה, אם אין הן מסוגלות לקיים את הסדר 
ולסלק את התחייבחותיהן: במקרים חמורים נאלצת אה״ב 
להיות בוח משטרתי בינלאומי ביבשת אמריקה. בתוקף 
"תוספת רוזוולט" זו התערבה אה״ב בענייניהן הפנימיים 
של מדינות אמריקה המרכזית. ב 1916 כבשה אה״ב את 
הרפובליקה הדומיניקנית (ע״ע, עמ׳ 176 ) 1 ב 1912 וב 1926 
שלחה צבא לניקרגואד,, ב 1911 , 1913 ו 1924/5 להונדורס. 
וב 1915 להאיטי (ע״ע, עמ׳ 306 — 307 ), 

ההתמרמרות מצד מדינות אמריקה הלטינית כנגד "האימ¬ 
פריאליזם הינקי" של אה״ב, והביקורת בתוך אה״ב על 
,',תוספת רוזוולט", גרמו להסתלקות אה״ב מפירוש זה 
בוועידת הארגון הפאן-אמריקני במונטוידאו ב 1933 , ב 1947 
חתמה אה״ב על "חוזה ריו" עם שאר מדינות אמריקה, שלפיו 
— התקפה על מדינה אמריקנית כלשהי תיחשב להתקפה 
על כל מדינות אמריקה. למרות־זאת שמרה ממשלת אה״ב 
לעצמה את הזכות לפעול לפי ד״מ אף בלא הסכמתן של 
ארצות-אמריקה האחרות. 

.׳ 101 ח\נ) .ע ./ג 76 ) 1 0714 ^ 0711716 117 ) 10 , 1 >ז ¥0 . 0 

1 ^ 101 ) 16 ) 7 ,ם 6880 ז 0 .< 1 ; 1902 ,( 711.7111 ,.ד־)! .ז 15 ^ 

; 1922 ,.{ 1 16 )} ) 0 11714 ס 7 §\ 00 ^ 6071 ^ 11070 16 )ז : 111707166 / 

07101 ) 101 ז 67 }? 11 16 )} 777 07766 } 7 ס( 17111 111 .. 0 ./ 3 16 ) 7 

•תס 0301 .^ 7 ; 1924 , 0714 ^ 76 )} ) 0 61 } 0 } 5 76 )} 01 6 ^ 14 

, 1 ( 70116 76776071 { 17 /- 1177 ^ 1 ■ 0147 / 0 777 ) 1 ) 7.1/0111 16 ) 7 .(. €11 ) 111 ^( 1 

. 11.3 6 ^ 7 ; 1950 , 66074 ) 1 /(■ 07 ) 00611717677 0 

, 1-1830 ) 130 . 4411767760 001777 ) 0 677461766 ^ 17746 76 )} 0774 

. 1965-6 , 111 ־ 1 ,. 0 .^ 1 76 ) 7 .( 1 ; 1962 

ש. ז, א. 




527 


מונדוביה — מונתה, אכסל 


528 


מונרוביה (ב 1071 מ 10 \), בירת ליבריה(ע״ע) והעיר הגדולה־ 
ביותר שלה. בנויה על כף בשפך הנהר סנט פולו 
מרכו מנהלי, תרבותי, פוליטי ומסחרי של ליבריה; 100,000 
תוש' (אומדן 1968 ). למ׳ נמל מ 1 דרני ורחב־ידיים — הנמל 
הראשי של ליבריה (נבנה במלה״ע 11 ע״י אה״ב). דרכו 
עובר רוב־רובו של המסחר הבין־לאומי של ליבריה. מט״ב 
מקשרת בין מ׳ למברות־הברזל שבהרי־בומי. באוניברסיטה 
של ליבריה, הנמצאת במ', לומדים כ 600 תלמידים ( 1968 ). 

מ׳ הוקמה בשנת 1822 ע״י עבדים כושים משוחררים, 
שהגיעו סאה״ב בתקופת־שלטונו של הנשיא ג׳ימז מונח 
(ע״ע) ועל־שמו נקראת העיר. האוכלוסיר, מורכבת מילידים 
( 75% ), מצאצאי כושים שהובאו מאה״ב, מערבים — בעיקר 
סוחרים מלבנון. רוב הזרים הנמצאים בליבריה, בעיקר 
אמחקנים, גרים בנד. 

מונרכומכים (מיור: הלוחמים במלך), כינוי לד,וגי־דעות 
שטענו, בזמן מלחמות־הדת במאה ה 16 , נגד חובת 
הציות המוחלט למלך ובעד זכות־ההתנגדות. הם לא התנגדו 
למלוכה כשלעצמה, נראה שלראשונה השתמש במונח זה 
דלים ברקלי ב 1600 . החשובים מבין המ" היו הקלוויניסטים 
ג׳ורג׳ ביוקנן (ע״ע), תאודור בזה (ע״ע) ופרנסואה אוטמן 
הצרפתי, והקאתולים ז׳אן בושה (ז־ 011 ״ 80 ) ורוסאום (- 05 ) 1 
5 ט־ 53 [פסודונים]). ניתן לכלול בין המ" גם את הישועי 
חואן דד, מחנה. החיבור החשוב ביותר בספרות המ" הוא 
05 תחבזץז 11€136 00111X3 )בו 1 ^\ (״ר״גנד, נגד עריצים"), 1579 , 
שזר,ות מחברו ההוגנוטי (ע״ע הוגנוטים) אינה ברורה. 
הנד׳ היו בדרך־בלל אנשי מיעוט דתי, שביקשו לנסח באופן 
עקרוני כיצד להתייחם למלך שאינו בן־דתם, ובייחוד למלך 
הרודף אותם. רוב חיבורי המ" הקלודניסטים נכתבו לאחר 
ליל ברתלמי (ע״ע). 

ד,מ" טענו לזכות להמרות את הוראות השליט, אם הן 
מנוגדות לחוקי־אלוהים. מדבח רובם משתמעת ההשקפה, 
שד,עם הוא הריבון. המלך יונק את סמכותו מד,עם ואינו 
מושל בחסד־אלורדם, כפי שסברו רבים במאד, ה 16 . לדעת 
רוב ד,מ" מושתת קיום המחנה על .אמנה חברותית"(ע״ע, 
עמ׳ 995 ) בין העם לבין המלך. הם" הניחו, שהתחייבויות 
המלך כוללות את הדאגר, לנתינים ואת קיום החוק הטבעי 
(ע״ע משפט) ור,אלוד,י. מלך המפר חוקים אלה ואינו דואג 
לנתיניו הוא עחץ, וזכות הנתינים. ואפילו חובתם, למרוד בו. 
(ס ^ז 0 ) 71$ { 1 / .ן ; 1895 ,. 14 16 ^ 7 גחם 1 ומו^^■^ X 

, 302-366 116 } מי; 1 ו> 1€ }} 01 ^ 

- 318 . ,• 3 י; 0 ^ז/ 7 / 0 4 , 6 ת 1 < 1 ג$ . 13 .ס ;* 1951 

.(עבד׳ 1963 ) • 1952 , 339 
אל. ד. 

מרנרכיניזם (ב 1 ז €11131115 זבת 0 ^), מינות נוצרית במאד, 
ח 2 ור, 3 לספירד,, שדגלד, בשלטון יחיד של אלוהים 
(מונארכיד,). היא נזכרת בפולמוסים של אבות הכנסיד, וב¬ 
מיוחד של טרטולינוס (ע״ע) נגד אותם חסידים שד,חזיקו 
במונותאיזם י צרוף וכפרו בשילוש הנוצרי. במ׳ מבחינים 
בשתי קבוצות; א) אדופטיוניסטים ( 5 ז 15 נ 101 זג 01 ( 1 .\ 1 ), חסיח 
התורה שהאל "אימץ" את ישו בתתו לו מכוחו. הם טענו 
שאין לכנות את ישו בשם אלוד׳ים כיוון שאלהותו באה לו 
מאביו שבשמים. את אנושיותו של ישו הם הדגישו מתוך 
רצון כן לשמור על הישות האחת של האלודרם. נציגה הח¬ 
שוב ביותר של קבוצר, זו היה פאולום מסאמוסטד, (המאר. 
ד, 3 ) שחי תחת חסותד, של המלכה זנוביד, מתדמור, והיה 


לבישוף של אנטיוכיד" ב) סאבליאנים (ע״ש סבליום. שחי 
במאה ד, 3 ; ידוע עליו מעט מאד) או מודאליסטים (מלאט׳: 
5 ט 1 ; 1110 = אופן), שהדגישו הדגשה חמורד, את אחדות האלו¬ 
הות וכפרו בתורת-השילוש בצורתר, הקאתולית. הם ראו 
אח השילוש כשלושה אופנים או ביטויים של אלור,ות אחת. 
מס/ן , 031$ ^ .? ; 1923 46 1 ^* 0 ? ,ץ 5 >ז 63 .ס 

• 461 ,; 3€1 ח־ 1 ג 1 ד 1 ת 0 ׳\ ; 1924 ,*)} 3 ^ 501710 

." 1931 , 703-767 , 1 

מתש/ סר 1 '![ — 10113511 \ 101111 ־ 811 — ( 1865 — 1931 ), 
איש-צבא אוסטרלי, יד,ודי. נו׳ במלבורן למשפחת 
מהגרים יד,וחם מבני משפחת המדפיסים המפורסמת, מ׳ 
מקרוטושין (פולניה). 
מד,נדם אזרחי במק¬ 
צועו. כבר בגיל 19 
הצטרף לצבא-המת- 
נדבים (מיליציה) של 
מדינת ויקטוריד" וב¬ 
פרוץ מלה״ע 1 הגיע 
לדרגת קולונל. ב- 

1915 נשלח לפזד,״ת 
ולחם בגליפולי (ע״ע 
מלה״ע 1 ) כמפקד ה- 
בריגדד, (חטיבר,) ה¬ 
אוסטרלית ה 4 . ב- 

1916 נשלח לצרפת 

כמפקד הדיוויזיד, האוסטראלית ד, 3 , ובשל הצטיינותו—נת¬ 
מנה במאי 1918 למפקד חיל-המשלוח האוסטרלי בצרפת 
כולה, בדרגת לויטננט-ערל. ס' היד, המפקד היד,ודי הגבור, 
ביותר במלה״ע 1 . 

אחרי המלחמד, חזר לחיים האזרחיים כיו״ר ועדת החשמל 
של מדינת ויקטוריד״ — מ׳ היה יהודי גאה, ושימש נשיא- 
כבוד של הפדראציה הציונית באוסטרליה. על-שמו נוסד 
היישוב כפר-מו 5 ש בשרון. 

י. קלירפפלד, שרי צבא מישראל, 32-21 , • 1943 1 -ז 0 ס , 711 
^^ X ׳^ , 1918 ^ 191 /ס ס; / 0 

. 1933-1937 ,(מפתח: בערכו) 

ס. ס. 

מובתה, אכסל מךטץ פךדדיק - 3x101 1543x110 ; 

0 ב 1111 ס 4 \ !!!,!;פ,? — ( 1857 — 1949 ), רופא וסופר 
שוודי. מ' למד רפואר, באופסלד, ובפאריס ור,יה במשך שנים 
אחדות תלמידו של הרופאיהנורולוג הצרפתי שרקו (ע״ע). 
לאחר-מבן. בשנות שהותו באיטליד,. נעשה רופא של מש- 
כנות-ד,עוני ושל החברד, הגבוד,ה כאחד. ב 1903 נתמנה רופא- 
חצר בשוודיה. הוא היד, רופאו האישי וידידו של גוסטו ■ע 
(ע״ע), מלך שוודיה. — כבר בשנות ה 80 פירסם מ׳ קבצי- 
ספרות — רישומים אימפרסיוניסטיים על בני-אדם וחיות. 
אולם שם בינלאומי בספרות קנה לו רק עם היומן 810 x 7 פג 1 ז 
530 £ם (״סיפור סן מיקלר,״; עברית: "מגלת סן 
מיק 6 ״,״, תדצ״ר,-צ״ו), שיצא תחילד, באנגלית ( 1929 ) ורק 
אח״ה ( 1930 ) בשוודית. בצורר, חפשית ובלתי-מאונסת סיפר 
מ׳ בספר זה את זכרונוח חייו המגוונים, בלי שיוכל הקורא 
להבחין בין אמת לדמיון. הספר ניתרגם לב 40 שפות. הוא 
הוקדש למלכת שוודיה, "מגינת החיות המדוכאות וידידת כל 
הכלבים", מ' עצמו היה ידיד גדול לבעלי-חיים (את שמו 
הספרותי פוק [;!!פ!!?] שאל מכלבו), ולחם להגנתם. ביתו 





529 


מונתה, אכסל — מוסוליני, מיטו 


530 


המופלא באי קאפרי משמש עתה בית־הארחד, לאמנים ולחו¬ 
קרים שוודיים. 

. 1949 ,ס 

מר 2 ו 1 ךלן, 7 ״ה — 1 בו 13 ־ 1 שב 101111 ו 1 —(בר 

1896 , פאריס), סופר צרפתי. מ', בן למשפחה 
אריסטוקראטית, התחנד במוסד־חינוך קאתולי. הוא נפצע 
במלה״ע 1 ! בתקופת הכיבוש הגרמני שיתן׳-פעולה עם הנא¬ 
צים. מ 1960 — חבר האקאדמיר, הצרפתית. 

ברומאנים הראשונים שלו, 131:111 ״ ! 31 ;]׳ז £1€ ן 1,31 ("ר,ח- 
לפת המשמרות״), 1920 , שהוא ספר אוטוביוגראפי למחצה, 
וש^״סצ : 13 ( ״החלום״■), 1922 , נתן מ׳ ביטוי לזיקתו למצבים 
מסוכנים ולהערצתו לכל גילוי של אומץ גברי. - 1 תץ 01 13:5 
(״ד,אולימפיים״), 1924 , מתאר חוויותיו של ספורטאי. 
ל;>זו 13 ] 665 1,65 (״ד,לודרים״), 1926 , ניזון מנסיונותיו בספרד. 
ב 1925 התחיל במסעות נרחבים, בעיקר בספרד ובצפון־ 
אפריקה. ממסעות אלה הביא, בין השאר, את החומר לרומאן 
531116 36 056 ־ 1 13 36 ־ 3010111 * 3 £־ 011 ז 1315 ', 1 ("טיפור-האהבה 
של שושנת-החול"), על בעיות ד,ד,תיישבות הצרפתית באל- 
ג׳יריד,! הספר בשלמותו נתפרסם רק ב 1960 , לאחר יציאת 
הצרפתים מאלג׳יריה. מ' כציניקן הבז לזולת — ובמיוחד 
לנשים — חיבר מספר רומאנים שבהם מובעת סלידתו מכל 
רגש: 31311-65 כ 06111 1,65 (״רירווקים״), 1934 , ו 65 ת 611 ן 1,65 
01165 (״הנערות״), 1936 — 1939 . אולם, מעבר למסכת 
הזלזול במין האנושי וההערצה לחיי האינסטינקט, ניכרת 
החתירה אל שלמות האני. 

פולחן האני מתבטא גם במחזותיו: 6 ]- 11101 1161116 131 
(״המלכה חמתד,״), 1942 , 8311£1360 36 131£16 י 13:1 ("ר,אדון 
מסאנטייגו״), 1947 , 31 ץ 0 .) 1 ״ס?, 1954 , 0313111311 : 13 
8116 גק £5 י 3 (״ר,חשמן מספרד׳), 1960 . מ׳ חיבר גם מחזד, 
בלתי-מוצלח על דון ז׳ואן מזדקן — 111311 □סם, 1958 , תיאט- 
רובו הוא בעיקרו תיאטרון של ניתוח פסיכולוגי, המזכיר את 
המחזאות הקלאסית הצרפתית! עוסק לרוב בדמויות מסו¬ 
בכות, המחפשות את עצמן ואת דרכן בחיים, מבלי להתחשב 
במוסר המקובל. 

מ׳ הוא קופר בעל כושר־חדירד, למעמקי נפש-ד,אדם 1 
פיגנונו מלוטש, לירי או תמציתי, אצילי או לגלגני, בהתאם 
לתוכן דבריו. 

.?׳ו! , 161100 ) 5311 .[ ,' 1950 ״>/> ד ^ 1 , 31116 ־ 13131 ^ 0 .ן 

, 16 ז 7 ^ 1 (*~ 1141 06 ^ *(. 1 ) 6 ) ; 101 ־ 1 ^ 51 .? : 1950 , 61017165 ^ 165 61 
6 ^ 6 ^ 710 ז 16 )' 1 61 .^ 1 ,?זז 1£ ?-זם 521 ס!) ., 1 - ם 1 ג 31 ס .[ ; 1953 
. 11 ;* 1958 6 ^ ,*׳\ 0 מ 10 ^ז 0 ת . 0 ; 1956 , 155617166 ^ 671 ^ 161 

• 075 * 1 36 6056 ./\, , 3/0041101 . 8 : 1959 ,./ 11 ,ז 110110 ־ 1 ־ו£? 

. 1968 , 76^4x *ו 26 | 6551771157726 ^ 1471 ־,/ 11 , 0 תג £1 .^ 2 ; 1962 . 1 סי{ 110 

ש. וי. 

מוסאאל״זצפראני (המכונה אבו עמראן אל-טפליסי) 
המחצית השניה של המאר, ר, 9 ), ראש כת קרובד, 

לקראים. מוצאו מבגדאד, שם היד" כנראד" מתלמידי יש¬ 
מעאל העכברי, מראשי הקראים בעיראק. מ' הגיע לטיפלים 
ופעל בקרב יד,ודי ארמניד׳• קרקסאני (ע״ע) באמצע המאה 
ה 10 , ואליד,ו בן אברד,ם (ע״ע) במאה ד, 12 , מעידים על קיום 
הבת הטיפליסית בימיהם. על תורתו של מ׳ ידוע מתור 
ה״כתאב אל-אנואר ואל-מראקב" של קרקסאני (מהר נמוי, 
לרך א׳, 1939 , עמי 13 — 14 , 57 ) ו״אשכל הכפר" (מהד 
גוזלוו, תקצ״ו, עמ׳ 41 ) של יד,ודד, הדסי (ע״ע).' הוא הורד, 
"שעושין החרש על פי קיבוץ השמש וד,ירח" (ע״פ יפת בן 
עלי על שמ׳ יב, ב), כלומר מיד לאחר שנעלם הירח הישן, 


מבלי לחכות לראיית הירת החדש. — בדיני עריות אסר 
לשאת את בת-ד,אח ואת בת־האחות. מ' ד,זדד,ד, בעניינים 
רבים עם הקראים, כגון בשאלת זמנו של חג-ד,שבועות ועוד. 
יפת בן עלי(ע״ע) האשים אותו, שהושפע מכיתות מוסלמיות 
ולא האמין בתחיית-חמתים. 

ש, פינסקער, לקוסי קדמוניות, כ״ו, תר״ו 1 ־; 11 ,זסוזז־וז.. 1 

^^<]1567^^'5 ^66071715 0 / 1}26 )654/1511 $6615 0723 €)17555105215^1 

389, 1930; 1(1., ^^^^}■(5)56 ^715)2010^^ X^X, 
52-53, 1952; 2.2 ^8 571 11565 ) 07 ^ 1, 1 ־ 01 :! 1 ם ^x0715551771, 369-371, 
1959. 

ם. ו. 

מוסלליני, — 411$5011111 ו 06131:01 — ( 1883 , דוויד, 

[ 13 ׳\ 0 ס, חבל פורלי — איטליה המרכזית] — 1945 , 

דונגל [ס^״סם, אגם קלמו]), מדינאי איטלקי, מייסד התנועד, 
הפאשיסטית (ע״ע פשיזם) ורודן איטליה. אמו היתה מורח 
קאתולית אדוקה! אביו, נפח בעל דעות אתאיסטיות וסו¬ 
ציאליסטיות מעורפלות, קרא לבנו ע״ש 'בניטו חוארס 
(ע״ע). בגיל 18 נהיר, למורד" ולאחר כשנה עקר לשוויץ, 
ושם היה פעיל באגודות פועלים והתוודע לחוגי סוציא¬ 
ליסטים. בשל פעילותו גורש מ׳ מקאנטון לקאנטון, ולבסוף, 
ב 1904 , משוויץ. בשובו לאיטליד, שירת בצבא וחזר לד,ו־ 
ראד,. מ׳ נעשה חבר נלד.ב במפלגד, הסוציאליסטית, והחל 
לכתוב בעיתוניד" ב 1908 נאסר לראשונה בשל פעילותו. 
בראשית 1909 הצטרף למערכת שבועץ סוציאליסטי בטרנטו 
שהיתר, בשלטון אוסטרי. גם מטרנטו גורש בעוון תעמולה 
מהפכנית. בשבתו שם פירסם רומאן אנטי-קלריקאלי, - 01311 
3111316 ־ 631 361 311131116 * 1 , 0311166113 313 ("קלאודיה פארטי- 
צ׳לה, אהובת החשמן״), 1909 . 

מי התיישב בפורלי ( 1910 ), נבחר למזכיר סניף המפלגה 
הסוציאליסטית והוציא עיתון — 013556 31 00113 03 
("מלחמת המעמדות"). בתקופה זו התבטא באורה עקבי 
כמארכסיסט. הוא שם דגש במלחמת המעמדות הבלתי נמנעת 
ובאופי הבין-לאומי של התנועה הסוציאליסטית, והתריע על 
כל נטיר, ללאומיות. ב 1911 נאסר על שעודד הפגנות אלימות 
נגד מלחמת איטליה בתורכיר" שמטרתה היתד, כיבוש טרי- 
פוליטאניד, וקירנאיקה. בוועידת המפלגד, הסוציאליסטית 
ב 1912 ברדו אמיליה הופיע מ׳ כדובר האגף השמאלי. הוא 
תקף את י המנהיגים ה.ו*פ 1 רמיים המתונים בונ 1 מי וביסולטי- 
ברגמסקי. הם גורשו מהמפלגה וט׳ הוכר כמנהיג הרוב וזכד, 
בפירסוט רב. אז גם החלו לכנותו "דוצ׳ה" ("מנהיג"). הוא 
מונה לעורך העיתון הרשמי של המפלגד, "אונטי"("קדימד,") 
והגדיל מאד את תפוצתו בר,משיכו בקו הקיצוני שלו. כש- 
התחוללו שביתות ביוני 1914 קרא מ׳ ל״מרחץ דמים" וד,ביע 
אכזבה כשהתברר שד,מד,פכד, בוששה לבוא. 

כשפרצה מלה״ע 1 תמך מ' תהילד, בניטראליות מוחלטת 
של איטליד, שבד, דגלה מפלגתו וקרא לפועלים להתנגד לכל 
גסיון לסבך את המריבה במלחמה. ברם כבר באוקטובר 1914 
החלד. עמדתו להשתנות. הוא טען ששביתד. כללית באיטליה 
תביא לנפילתד, בידי האוסטרים ואילו הצטרפותר, למלחמה 
לצד בריטניד, וצרפת תסייע לנצחונן, דבר שיביא יותר 
חופש לאירופד" ויקל על חפרולטאריון לממש את תביעותיו. 
ריננו אחריו ששינה את דעתו בגלל שוחד משגרירות צרפת! 
מ׳ הושפע אמנם ממארסל קאשן — שהיה אח״כ ממנהיגי 
הקומוניסטים בצרפת — אך רק לאחר זמן קיבל כספים 
מצרפת. מ׳ אולץ להתפטר ממערכת "אואבטי" וגורש מד,מפ- 



531 


מוסוליני, בניטו 


532 


לגת. בעזרת קומץ תומכים יסד עיתון ג 311 :ו 1 ' 1 ו 10 ם() 0 ? מ 
("עמה של איטליה"). כשהצטרפה איטליה למלחמה לצד 
מעצמות ״ההסכמה״ (מאי, 1915 ) התגייס לצבא. הוא נפצע 
ב 1917 , וכשד,חלים חזר לעבוד בעיתונו. בזמן המלחמה חלו 
שינויים ניכרים בהשקפת עולמו. התגלתד, לו חשיבות 
הלאום. הוא טען שהפועלים ישפרו את תנאי חייהם לא 
במהפכה אלא תוך השתלבות בחיים הלאומיים בארצותיהם, 
שה.,הרואיזם האישי והקיבוצי" הוא גורם ראשוני בחיי 
האדם ושהמלחמה היא ד,ד,זדמנות להתחדשותה, הלאומית 
של איטליה. בדבריו ניכרד, השפעת ניצ׳שה ודורז׳ פורל 
(עי ערכיהם). 

במארס 1919 יסד מ׳ במילאנו את -״ 011001111131 35010 ? 
סז״סת! ("אגודת מאבק"), התא הראשון של המפלגה הפא- 
שיסטית. במצעו. שהיה לאומני וטוציאליסטי, דרש לספה את 
פיומה (היום: רייקה) ודאלמאטיה וקרא לכונן באיטליה רפו¬ 
בליקה, להחרים'רכוש לא־יצרני ולשתף את הפועלים בניהול 
המפעלים וברווחיהם. בבחירות בנובמבר 1919 נחל אמנם 
כשלון, אבל המצב הכלכלי והמדיני המעורער סייע לו. הכרז¬ 
תו שנצחונה של איטליה במלחמה הושם לאל בידי הסוציא¬ 
ליסטים ותמיכתו בד׳אנונצ׳יו (ע״ע) הזרימו למחנהו צעירים 
משולהבים וחיילים משוחררים. מ׳ ויתר על היסודות הרפוב־ 
ליקניים וטישטש אח היסודות הסוציאליסטיים במצעו. הוא 
אירגן פלוגות מזויינות שהתנגשו עם הסוציאליסטים. באופן 
זה זכה מ' בתמיכת בעלי התעשיד, והממון ובהסכפה שב¬ 
שתיקה מצד השמרנים וחוגי השלטון וד,צבא, שחששו מה¬ 
שמאל ומהתסיסר, החברתית (ע״ע איטליר״ עמ׳ 754/5 ). 
במאי 1921 זכו הפאשיסטים ב 35 מתוך 535 מושבים בפארל־ 
מנט. נובח המשברים הממשלתיים התכופים איים מ׳ לתפוס 
את השלטון. ב 24.10.1922 נערך כינוס המוני של פאשיסטים 
בנאפולי וב 28 בו פתחו במצעד לעבר רומא. הממשלה הת־ 
פטרד, משום שחמלו ויטורל אמנואלד, 111 (ע״ע) סירב לד- 
עניק לד, סמכויות הרום ולד,פעיל את הצבא, ומ׳, שלא השתתף 
במצעד, הוזמן מטעם המלך להרכיב ממשלה. 

מ' שיתף בממשלתו הראשונה גם אישים ממפלגות אח¬ 
רות. עם זאת פעל לחיזוק מעמדו: הוא ריכז בידיו סמכויות 
נרחבות, היד, רוב תקופת שלטונו שר הפנים וזמן רב שר 
החוץ נוסף על היותו ראש ממשלד,. ונטל לעצמו(ב 1925 ) גם 
את תיקי הצבא, האוויריה והצי! הוא החדיר את תומכיו לכל 
העמדות החיוניות במדינה והפך את הפלוגות הפאשיסטיות 
המזויינות למיליציה לאומית. הוא קיבל מהפארלמנט סמכו¬ 
יות נרחבות לד,נד,גת רפורמה תוך שנה. הפארלאמנט אישר 
ב 1923 את הצעתו לשינוי שיטת הבחירות, שלפיד, המפלגה 
שתקבל רוב הקולות תזכה ב 2/3 של המושבים בפארלאמנט. 
בבחירות באפריל 1924 , שנערכו תוך שימוש בכוח ובאמצעי 
הפחדה, זבו הפאשיסטים ב 65% מן הקולות, ובאופן זה — 
ב 2/3 מהמושבים בפארלאמנט גם אלמלא החוק מ 1923 ! 
בתוך המפלגה דיכא מ׳ כל רוח עצמאית. בראשה הועמדה 
"המועצד, הגדולה של הפאשיזם", שאת הבדיה מינה ס׳ 
אישית. 

הסערה הציבורית שהתחוללה בעקבות רצח ציר הפאר־ 
לאמנט הסוציאליסטי מאטאוטי(יולי 1924 ) סיכנד, את מעמדו 
שלים', אך חוסר האונים של האופוזיציה, איפשר לו לחזק את 
שלטונו. ב 1925 — 1928 נקט בצעדים שהפבוד,ו לרודן. מנהיגי 
מפלגות האופוזיציה, נאסרו והוגלו לאיים נידחים, או ברחו 


לחו״ל. ב 1926 גורשו כל המפלגות האופוזיציוניות מן הפאר־ 
לאמנט ונאסרה בל פעילות אופוזיציונית. ב 1928 התקבל חוק 
בחירות חדש, שהפך את "המועצה הגדולר, של הפאשיזם", 
שמי עמד בראשה, למוסד חשוב מן הפארלאמנט. בראש 
המדינה הפאשיסטית עמד, להלכה, המלך. תוארו של מ׳ היה 
"ראש הממשלה והדוצ׳ר, של הפאשיזם", ולמעשה היד, רוןן 
כל יכול במדינה ובמפלגה. במפלגה נתקבל כעין עיקר-אמונה, 
ש״הדוצ׳ה צודק תמיד״• (:€ת 10 ^ג־ 1 £־ 1 (£בב 8€1 ב!{ 110£ ([ 111 ). 

ם׳ ניסר, לפתור את בעיות הכלכלה והחברה בעזרת 
"הקורפורציות", כפי שנקראו אירגוני העובדים והמעבידים 
בכל ענפי הכלכלה. הן נוהלו מטעם הממשלה, שבאופן זה 
פיקחה על מערכת היחסים בין העובדים למעבידים. שביתות 
נאסרו לחלוטין (וע״ע איטליה, עם׳ 756/7 ). בד,נהגת מ׳ 
פלשה המדינה לכל תחומי החיים; העתונות וד,רדיו הועמדו 
בפיקוחד" הוקמו מרכזי תרבות שנועדו לד,עסיק את הפועלים 
בשעות הפנאי. תכניות הלימודים בבתי הספר הותאמו לאי- 
דאלים הפאשיסטיים, ור,וקמו אירגוני נוער פאשיסטיים. 
ב 1931 נדרשו מורי האוניברסיטאות להשבע אמונים למלד 
ולמשטר. רצונו המוצהר של מ׳ היה ליצור מדינה טוטאלי- 
טארית המקיפד, את כל גילויי החיים של נתיניה. 

במדיניות החוץ היה למי עקרון יסודי אחד: הגדלת 
עצמתד, של איטליה. בשנות שלטונו הראשונות דיבר על 
הצורך לשנות את חוזי ורסי. ב 1923 השתלט לזמן מה על 
האי היווני קורפו(ע״ע יון, עם׳ 487 ). היו לו שאיפות להת¬ 
פשטות אימפריאלית ובעקבות הרומאים הקדמונים בינה את 
הים התיכון— 0 ז 111 \" 
׳' 1 ת 11 זו 1 ! 0 וו ("הים של־ 
נו"). לאחר שהגיע ל־ 
מסקנד, שנוצר מצב 
מדיני בידלאומי ח¬ 
דש. שבי התוקפנות 
מותרת, פלש ב 1935 
לחבש (ע״ע, ענד 
110 ), ולאחד שנכ¬ 
בשה במאמצים רבים, 
הכתיר את דטוריו 
אמנואלד, חז בתיאר 
•קיסר אתיופיד,'. ב־ 
1936 סייע לפראנק( 
במלחמת האזרחים ב¬ 
ספרד. תחילד, ראד, 
בד,יטלר מתחרה וב- 
1934 התנגד לסיפוח 
אוסטריה לגרמניה, 
אך ב 1936 הפך לשר 
תפו הזוטר של היט־ 
לר במה שנקרא 
,ציר ברלין-רופא". 
ב 1937 ביקר סף בבר¬ 
לין. במארס 1938 נא¬ 
לץ להסכים לסיפותה 
של אוסטריה לגר¬ 
מניה, וד,יסלר הבטיח 

שלעולם לא ישכח לו בנים! ם!םו 5 י;' 








533 


טוסרליני, כניטו — טוסדרגסקי, מזדסט טטרןכיץ׳ 


534 


זאת. במאי 1938 ביקר היטלר באיטליה < ביולי הפתיע מי את 
מקורביך משתוקק, מתוך חיקוי להיטלר, חוקי־אפליה נגד 
היהודים (ע״ע איטליה, עמ׳ 799 ). במינכן, בספטמבר 1938 , 
הופיע מ׳ לכאורה כמתווך בין היטלר לבין צ׳מברלן ידלדיה 
(ע' ערכיהם), ולמעשה היה עושה דברו של היטלר. באפריל 
1939 כבש מ׳ את אלבניה, ובמאי נכרתה ברית צבאית בין 
איטליה לגרמניה. הוא ניסה להשפיע על היטלר שלא יפתח 
במלחמה. וכשפרצה (ספטמבר 1939 ) לא הצטרף אליה משום 
שארצו לא היתד, מוכנה לה כלל. רק כשנצחונה של גרמניה 
נדאה לו ודאי הזדרז מ' להכריז מלחמה על צדפת ובריטניה 
( 10.6.1940 ). 

כשלונות איטליה במלחמה גילו את חולשת משטדו. 
כשהוחמר המצב איבד מ׳ את כושד החלטתו והיה משנה את 
פקודותיו משעה לשעה. אחרי שנהתו בעלות הבדית בסיצי¬ 
ליה ( 9.5.1943 ), הגיעד, ההתמרמרות כלפי מ'לשיאה. המועצה 
הגדולה של הפאשיזם הביעה אי־אימון בו ( 25.7.1943 ), והוא 
הודח ע״י המלך ונעצר. צנחנים גרמנים שחררוהו בספטמבר 
1943 ממעצרו בהרי האברוצים והוא נעשה לשליט־בובה של 
הרפובליקה הפאשיסטית האיטלקית בחלק הכבוש בידי הגר¬ 
מנים. הוא היה אדם רצוץ ושבור. בינואר 1944 הוציא להורג 
כמה מנהיגים פאשיסטים, ביניהם את חתנו צ׳אנו ( €13110 ). 
שהיה זמן רב שר־החוץ שלו. עם התמוטטות הצבא הגרמני 
באיטליה ניסו מ׳ ופילגשו קלארה פטאצ׳י( 013001 ?) להימלט 
לשוויץ, אך נתפסו ליד אגם קומו בידי פארטיזאנים, הוצאו 
להורג וגופותיהם הוצגו לראווה בחוצות מילאנו. 

עד 1938 לא היה מ׳ אנטישמי, אף כי שנא כל דת, לרבות 
הדת היהודית. יהודים סיעו לו בתחילת דרכו, ובמשטר 
הפאשיסטי התקבלו היהודים כחלק מהאומה האיטלקית. מ׳ 
גילה עניין בציונות ברצותו לרכוש בעזרתה השפעה במזרח 
התיכון. פעמים רבות חזר והכריז שאיטליה לא תלד בעקבות 
גרמניה הנאצית, אד ב 1938 הקדיב את היהודים על מזבח 
הידידות עם היטלר. 

הופעתו של מ׳ היתד, רברבנית ותאטרלית. את נאומיו 
נשא ממרפסת .,ארמון ונציה" שברומא, וניסה לשוות בהם 
לעצמו הוד ודימוי של איש תקיף ונמרץ. יוקרה אישית ולאו¬ 
מית היתד, חשובה בעיניו ביותר ולפעמים היתד, השיקול 
המכריע אצלו. ברקע מאמציו להופיע כמעין כובש־עולם, 
שהיו מגוחכים כשלעצמם, ניכרו יסודות-אופי בעל־בתיים 
שבקעו את מסכת השליט והמהפכן שביקש לעטות ונתנו 
טעם אופרטי להופעתו. ממש כשם שהבטלנות וחוםר-ד,יעילות 
של המשטר שהקים עמדו בניגוד ברור למסווה הליכוד 
והרגימנטאציה של המשטר. משגהו הגדול כיותר — הצט¬ 
רפותו למלה״ע 11 לצידו של היטלר, נבע לא רק מהערכה 
מוטעית אלא אף מכך שמ' נפל קרבן לתעמולתו הוא. מ' 
אהב גם להופיע כאחד העם, אך את בתו האהובה אדה השיא 
לבן אצילים, גאלאצו צ׳אנו. 

כל כתביו פורסמו ב 36 כרכים ( 1951 — 1963 ), וע״ע אי¬ 
טליה, עמ׳ 753 — 759 , 799 — 800 ! פשיזם, 

31/8 . 6 ,״!!□ם . 0 ; 2 ־ 1947-19 , 1.11 ,,(ז 0 ,מ , €1330 , 0 

.וומ 3 דח 1511€ '^ .£ ; 1949 ,£ז 01£ ^ 10 ^ 141 ^^ €0 

■{ 111116 1 ז 6 )י 1 )! 8€ ^ 61011011 ^ 1 /ע ^•( 111110 3 : מן 7 וי 54 

,־ 1951 , 6 ז 10 ^ 1 ן/ 11 \ 0 ן 2 ו/ 9 . 10 6 . 1 \ . 8051:1 ד■! ; 1949 .. 14 1171/1 

,ו 11€1 שסו 1€1 ^ . 8 : 1952 . 1 ^ 1 , 1 ת 1 דח 831¥€ ,ס 

• - 1 מ 1 ? , 0 , 1952 , 7 ^ה 1 ) 64673 /א ,. 4 ! .ע 

, 10110 ? 11 > .£ ;* 1957-8 , 1 > 67 ק 0 ' 1 6 ס 0 ד 0 } 7 ' 1 ,. 14 , 01 תו 8115 .ס 

,^ 1 ; 1960 , 1919-1933 , 17. 6 10 ^01111(0 611670 401107x3 ׳. 

1116 10 16 ) 0141 87 ,.^, 8 , 612611 ( 1 .£ . 0 ; 1961 .. 4 ! ,!ותזס? 


תז 16 > 0 ^ 0£ 1 גת 1 ט 0 () 14167011176 601 }ז 1 { 701 )) 0 } 8 

- 1 /{ 3 < 6 ( 1 0 / 0 ^ 44 ) 31 -. 14 , 1614 ץ 31 ק) 1 ' 811 . 1 ; 1963 ,(^ע XXX 

, 861100 66 . 8 :* 1965 , 8 ,ןז 6 נ 1 נ 1111 . 0 ; 1964 , 03146 ) 1 

.. 11 :<) 67141111 ו ¥7 3711101 6 ( 1 '!' , 10 ^ 0631 .'• 1 ; 1965-6 ,. 7 \" 

* 1966 , ¥01611771 011071 ) 1 / 0 111 )¥ 1£ { 1 1 ) 071 1113167 

א, רוז, 

מוסורגסקי, מודסט פטרוביץ׳ - -שת '•■ 104 £ 0 ׳.י 1 

ממסזסתקססץ^ חמוזסק׳!■— (קארוו, 1839 — פטר־ 

בורג, 1881 ), מלחין רוסי, הנמנה עם קבוצת "חמשת הגדו¬ 
לים" (עם בלקירב, בןרודין. רימסקי-קורסקדב וקיואי ; ע׳ 
ערביחם). קבוצת מלחינים זו היתה חלק של התנועות הלאו¬ 
מיות שקמו במזרח־אירופד, ובצפונד, במחצית השניה למאה 
ה 19 , ומטרתה היתד, ליצור אידיוס במוסיקה הרוסית. חיתה 
זו אסכולה של קומפוזיטורים חובבנים, בעלת מגמד, פאן- 
סלאווית מובהקת, המעמידה עצמה מול אותם הקומפוזי¬ 
טורים הרוסיים (נאנטונין רובינשטיין ואחרים) שביקשו 
להדק אח הקשר עם המערב ולהתאים את כתיבתם להש¬ 
פעותיו. מקור סיגנונם המוסיקלי של ה״חמישה" ביצירתם 
של דרגוכזיז׳סקי וגלינקה, ובהשפעתו הספרותית-פולקלורית 
של גוגול. משלח-היד ד,יחיד בשכר של מ' היה כששירת כקצין 
בצבא הרוסי, משרד, אותה נטש בהיותו בן 22 שנה, במטרה, 
שלא הושגה אמנם, לבסס את מעמדו המקצועי כמוסיקאי. 
חייו הקצרים נעו תדיר בצל הרעב והוא היה סמיד על שול¬ 
חנם של ידידים. ביצוע האופרה פרי עטו, "בורים גודונוב" 
בתיאטרון מרינסקי בפטרבורג( 1874 ), ונסיעה לדרום רוסיה 
בלוויית הזמרת ליאונוב, היו שתי קרני אור בודדות באפרו־ 
דית חייו. דכאונותיו הרבים שתקפו אותו מדי פעם הביאוהו 
לידי שכרות תכופר, וד,תמכרות לסמים למיניהם. מ' נפטר 
בבית-חולים צבאי. 

כרומאנטיקן, זנח מ' את הצורות הקלאסיות. אמנותו היא 
תכניתית מובהקת. עיקר יצירתו בשטח המוסיקה הקולית — 
האופרה והשיר האמנותי- ומקצתה בצורר, הכליית החפשית 
יותר. בסוג וה בולטת הסויטה התבניתית לפסנתר .,תמונות 
בתערוכה" (עובדד. לתזמורת בירי מורים רוול), בהשראת 
עשר מתמונותיו של הצייר הרטמן! וכן הפנטסיה לתזמורת 
"לילה על הר קרה". 

מבין יצירותיו האופראיות בולטת בגדולתה "בורים גודו־ 
נוב״ ( 1870 ). אופרד, זו מתבססת על הדראמה ההיסטורית, 
משל פושקין! האופרה מעלה כפרולוג וארבע מערכות פרשה 
היסטורית מתחילת המאה ה 17 . בכוח דראמתי רב מביאה 
היא לידי עימות בין הישית הרוסית לפולנית. 

מקום מיוחד ביצירתו תפסו שירים. וביניהם: ארבעה 



סראה כ 55 י ׳ 58 הבסה בהזונת חאו^רה "נזריס גודוגוב" 
(ברשותם חאדיכח ש 5 ": 1611 ק 0515 ' 1 ז£; 8 זט< 21 ן 53 ט־ 1 ג) 5866 כ>ז?'') 






535 


מופורגפיוי, מודפט פטרוכיץ׳ — מופנזון, כן־ציון 


536 


״שירים ורייןודים אודות המוות״ ( 1875 ) ו״שירים מחדר היל¬ 
דים" שבע תמונות מחיי הילדות ( 1868 — 1870 ). 

במי ניתן לראות את אחד ממייסדי הראליזם במוסיקה. 

הוא לא האמין ב״אמנות לשם אמנות". לדידו משמשת האמ¬ 
נות כאמצעי־תקשורת עם בני־אדם, והמוסיקה היא כלי־שרת 
מופתי לתיאור תכנים ודמויות ולא "חוקים מוסיקליים". 
אע״פ שביקש להתרחק מן ההשפעה המערבית, נמצא מחקה 
דרד כתיבתה, ובעיקר הצרפתית, אך הניבים ד,מוסיקליים, 
התכנים וד,דמויות הם רוסיים לחלוסין. קרבתו ואהבתו אל 
העם הרוסי וכשרו הדראמתי עמדו לו להיות דובר מובד,ק 
ביותר של חרבות מתחדשת זו. 

; 1924 ,ת 150111 > 1311 ל .ן ;* 1921 , £$51 י 01 ) ¥0 }גנ) .נ! . 1 \ 

11 ) 6 ז 0 01{, ${x ט 81 , 0 ; 1939 ,. 14 , 261 ־ 1531 . 0 
,(.*!זס) מ 6 ע!ת 6 זז 86 .$ — ג 1 )־< 1,6 .{ ; 1946 ,*ז 056 י 1 

,^ 16711 ת 71 :> 40 [ 0774 )■ 1167 ^ 1 171 . 4 ? ,.י? .#ג ) 0 6 ) 14 .• 1 ) 11604 

. 1952 .. 14 ,תג 1 ח 101 ? . 11 ; 1947 

מ. זמ. 

מוסס, יוה['((ף — 11051 ( 11 () 080 ( 01131111 ( — ( 1846 , 
אוגסבורג — 1906 . סינסינטי), אנארכיסט גרמני־ 

אמריקני. כורדספרים במקצועו! חרבה לנדוד. בכל מקום 
התבלט כסוציאליסט עקבי ונאסר לא אחת. בסוף שנות ח 60 
נצטרף למפלגד, הסוציאל-דמוקראטית, ונבחר מטעמר, 
ל״רייכסטאג״ ( 1874 — 1878 ). ביקר את פשרנותה של 
מפלגתו ואת החשיבות שייחסה לעבודד, הפארלאמנטרית, 
ור,וצא מתוכד,. ב 1879 גורש מגרמניה, עבר ללונדון וייסד 
אח השבועון 1-0111011 ? ("חירות"), שזכר, לתפוצד, רבד, 
ביבשת־אירופה, ובו גיבש את תפישותיו האנארכיסטיות. מ׳ 
סבר שהוא מייצג את שאיפותיו החברתיות של מעמד־ 
הפועלים החרשתי, צידד ברפורמות סוציאליות וחזה גוץ 
קולקטיוויסטי לחברד, העתידה. ב 1882 היגר לאה״ב, וחידש 
את שבועונו. מ' התנגד למגמות הטרוריסטיות בתנועות 
האנארכיסטיות של סוף המאד, ד, 19 , וביסודו היה מתון! אך 
הדבר לא פטרו מענשי־מאסר חוזרים באד,"ב. הוא לא הגיע 
להשפעד, באיגודים המקצועיים של אה״ב. 

מספריו : ־! 011100 ^ 1 ת 30 ־ 1101 0 ת 1 ןוז 001111 1501 ־ 31 ? 10 ( 1 

00110111011 ("ד,קומונד, הפאריסאית בפני בתי־ר,משפט בבר¬ 
לין"), 1875 ! 110118103550110110 11 ת 11 0$1 נן 1105 ס 0 10 ( 1 ("דבר 
האלוד,ות ומגפת הדתיות״), 1887 ! 00501150113£1 £1010 010 
(״החברה החפשית״), 1884 ! תס 011 ת 01 ^( (״זנרונות״), 11-1 , 
1903 — 1905 . 

. 1924-25 , 1-11 , 64611671 ) 1 ^ 61716 11677 ^ 1 61 ( 1 .}\ .{ .ג 

מוסטפה. ע״ע מצטפא. 

מ 1 סטרט, לן— 0513011 ^ 33 (—( 1474/5 — 1555/6 ), צייר 
בן ארצות־ד,שפלה. הידיעות המעטות על חייו של 
מ׳ שאובות בעיקר מכתביו של קרל ץ טנדר (ע״ע). מ׳ היד, 
במשך 18 שנד, צייר-ד,חצרשל מארגארטהימאוסטריד" עוצרת 
ארצות-השפלה! לפי אותו מקור ד,וא פעל לאחר־מכן 
בד,ארלם. בה שהה זמן־מה, כפי הנראה, גם בצעירותו וקלט 
את 'מםרתד, האמנותית. ון מאנדר מייחם למ׳, בין השאר, 
"נוף בד,ודו המערבית" (יש מזהים אותו עם זד, שבמוזיאון 
האלם בד,ארלם). מקובל לזהות את מ' עם הצייר של "טריפ־ 
טיכ 1 ן הפאסיון", הנמצא במוזיאון המלכותי בבריסל. לאותו 
צייר מיוחסות מספר יצירות דתיות בסיגנון דומר, מאוד ("ישו 
איש הייסורים", הגאלריה הלאומית, לונדון) ודיוקנים בעלי 



ן: םוסטרט; האיש וחוו! ה=י 3 י?יה מפיבור 


הבעה עצורר, ומלאנכולית ("האיש וחזון הסיבילה מטיבור", 
המוזיאץ בבריסל). סיגנונו של מ׳ אפייני לתקופת־ד,מעבר 
מסיגנון המאד, ה 15 לסיגנון הרנסאנס האיטלקי! אך מ' שמרן 
מבני-דורו וקרוב ברוחו יותרילסיגנץ האמנים של שלהי 
המאד, הקודמת בהארלם. 

. 1932 . €46 14016761, X !ו 4 < 107 ז 7646 ח 011 $6  66116 , באוואריד, עילית), בו נתגלה 
כד.״י. 

קבוצות אחרות של זמדים נודדים היו ה ז'(נ ג לריס 
(ע״ע) בצרפת (נזכרים כבר במאה ה 9 ). שירתם,' שלרוב 
הם היו רק מבצעיה אך לא מחבריח, לא היתה בשפה הלא־ 
טינית אלא בשפת המקום. היא כללה שירי־עלילה (- 4130 ) 
86516 16 ) 5005 ), על גיבורים כקארל הגדול, רולאן, ועח־! 


כן כלל הרפרטואר שלהם מיצירותיהם של הטרובאדורים 
והטרוברים. י 

הטרובדורים (ע״ע) ו ה ט ר ו ב ר י ם היו משוררים 
מלחינים. ראשית פריחתה של אסבולת-הטרובאדורים היתד. 
בצרפת הדרומית בתחילת המאה ה 112 לקראת סוף המאה 
התפשטה האסכולה לצרפת הצפונית (הטרוברים) ולגרמניה 
(המינזנגרים, ע״ע). היא טיפחה שירה ומ׳ שנועדו לשרת 
אד.בד,' אבירית. יש הסוברים שמקורה בליריקה הערבית- 
ספרדית ויש הרואים את מקורה בליריקה הלאטינית הקדו¬ 
מה ובשירי ההלל למרים. נראה, כי לכל הגורמים הללו חלק 
בד,תפתהותה. מתיד כ 2,600 טכסטים של שירת-הטרובאדורים 
נשתמרו אמנם רק כ 260 על מנגינותיהם, אד אלה משמשים 
חומר מספיק כדי לעמוד על התגבשותן של צורות מוסיקא¬ 
ליות ״קבועות״. משירת הטרוברים נשתמר חומר רב יותר— 
כ 4,000 שירים ופד,ם כ 14100 'עם מנגינותיהם. 

במנגינות אלה מודגש יותר המבנה הצורני מאשר בשירת 
הטרובאדורים. החשובות שבצורות המוסיקאליות הן: הרונ¬ 
דו, הוירלה ( 1.116131 ), הבאלאחז והלה ( 131 ). צורות אלד. 
מורכבות ממספר קטן של פסוקים החוזרים בצירופים שונים 
לצורת הווירלה (.^(- 3 ( 14-111 פזמון חוזר)) נודעת חשי¬ 
בות מיוחדת, 'כי בה נכתב חלק גדול משירי-ההלל הדתיים 
החדקוליים בשפה האיטלקית ( 130111 ), במאה ה 13 ! כמו-כן 
נכתבו בצורה זו הקאנטיגאם ( 63011835 ) — שירי-דת עמ¬ 
מיים בניב הפורטוגלי־גאלי, אף הם מן המאה ה 13 (ע״ע 
אלפונסו x ). המבנה המוסיקאלי של הווירלה הוא גם מבנה 
הבאלאטה (ע״ע בלדה) האיטלקית במאה ה 14 ושל הברז׳רט 
( 11618616116 ), הפרוטולה ( £ 1011013 ) רהווילאנצ׳יקו (- 11130 ע 
6160 ) במאה ד, 15 . 

ה ם י נ ז נ ג ר י ם היו נציגיה העיקריים של השירה החד־ 
קולית החילונית בגרמניה במאות ה 12 —ד, 14 . היא הושפעה 
מן השירד. הצרפתית הפרובנסאלית. שירי המינזנגרים סיפו¬ 
ריים יותר משהם אידיליים או רומאנטיים ורבים בהם בעלי 
נימה דתית. צורת ד. 1131 (< 1 2 3 כצורת הבאלאדה) היא 
השכיחה ביותר בשירה זו. 

בשנת 1200 בקירוב קיבלו הגומות צורד. מרובעת, הוא 
"הרישום דמרובע", ובו נרשמה 'ד.מ׳ החדקולית החילונית. 
לרישום זה מקובלת כיום שיטח הפענוח של פייר אוברי 
(ע 1181 \ 1 ) ויוד,אן באפטיסט בק ( 86611 ) שנתפרסמה בתחילת 
המאה ה 20 וד,מב 1 םםח על המודוסים הריתמיים בקצב 
משולש. 

תהילת המ׳ הרבקולית. אסמכתות לרבקוליות 
אינן בנמצא לפני המאה ה 9 . אפשר אמנם לראות רמזים 
לכד אצל קאסיודורוס ואיזידור מסביליה (ע״ע) במאות ה 6 
והד ואצל יוד,נס סקוטוס אריוגנה (ע״ע) במאה ה 9 , באשר 
הם משתמשים' במושגים כגון קונסונאנס (סימפוניה) ודיסו- 
נאנס (דיאפוניה). אין כל הוכחה לכך, שאכן הכוונה למרוו- 
חים הנוצרים בין שניים או יותר קולות, וייתכן כי מדובר 
דווקא במרווחים בין צלילי מנגינה חדקולית בלבד, היות 
והשימוש במושג האחרון מבחינה מלח־ית היה רווח אף 
אחר ביסוסה של הרבקוליות. את הרבקוליות במערב רואים 
חוקרים רבים (פטר י. ואגנר, י. יאסר [ 5£35561 '], ואחרים) 
לא כהתחלה של תופעה מוסיקאלית חידשה אלא כשלב מסכם 
ראשון של התפתחות קודמת, אשר מקורה במ׳ המזרחית 
ובמ׳ הפרימיטיוויח. 














545 


מוסיקה, סקירה הי:טורי ז 


546 


בנוסחות ריתמיות גדולות החוזרות על עצמן מזכירה עדיין 
את המודוסים הריתמיים, בא הסיגנון החדש לביטויו בבא־ 
לאדה, ברונדו, בווירלה רבקוליים הזונחים את הקאנטום 
הכנסייתי שהיווה בעבר בסים לקונטראפונקט הרצוף, בו 
הקולות נכתבו בזה אהר זה. ראוי לציין, מבחינה הארמונית, 
את החשיבות ההולכת וגדלה של הטרצה, מצד אחד, ואת 
ההתייחסות לדיסונאנסים, מצד שני — תופעה המזכירה 
לעתים בצלילה את המ׳ של המאה ה 20 . — ביצירתו של גיוס 
דה מאשו (ז 11 ג 13011 \! 1305 [ז]— 1377 ), מחברה של המיסה 
הרבקולית השלמה הראשונה, ב 4 קולות, והאישיות המרכ¬ 
זית ב״אמנות החדשה" בצרפת של המאה ה 14 , ניתן להת¬ 
חקות על כל האספקטים הסיגנוביים החדשים. 

פרט ללאוןה '(גנ) 1211 ), הצורה, האיטלקית המקבילה 
לודרלה הצרפתי, אין לדבר על התפתחות רבקולית 
באיטליה במקביל לזו בצרפת, עד להופעתו של ה מד¬ 
ריגל (ע״ע) ולאחריו הבאלאטד, והקאצ׳ה ( 04 ^ 3 :>).בשלוש 
הצורות באה לידי ביטוי החושניות הדרומית הטבעית. המנ¬ 
גינה היא במרכז ההתעניינות ור,יא השלטת ביצירה כולה. 
האיטלקים ויתרו מלכתחילד, על עקרון הקול הנתון שעליו 
בנו את יתר הקולות( 11151301115 זק 03111:115 )! בעוד שהמ׳ הרב- 
קולית הגותית כיוונה לקולות אינדיווידואליים, שכל אחד 
מהם שוטט בעולם ריתמי משלו, ראתה המ׳ האיטלקית של 
המאה ה 14 בשני קולות הצועדים יחד יחידה אחת, 
בשתשומת-הלב נתונה לקול העליון המתפתח בחפשיות. זו 
הפעם הראשונה בתולדות המ' המערבית, שלקול התחתון 
ניתן תפקיד של תומר. מעניין לציין שאיטליה וצרפת פיתחו 
במאה ה 14 כל אחת שיטת רישום מוסיקאלי משלה. כאשר 
כל אחת מן השיטות באה לענות על צרכי הבעה שונים. 
ההתפתחות המוסיקאלית באיטליה עוררה אצל מספר היס¬ 
טוריונים את ההנחה, ש״האמנות החדשה" הקדימה להתפתח 
בארץ זו לעומת צרפת! אד אין מסקנה ברורה בנדון. ביצי¬ 
רותיו של פרנצ׳סקו לבדינו (ע״ע) — האישיות המרכזית 
ב״אמנות החדשה״ האיטלקית — מוצאים כמות ניכרת של 
הפוליריתמירת הצרפתית. למרקם רבקולי זה הוסיף לאנדינו 
את הקסם האיטלקי של המנגינה השופעת, באופן שסיגנונו 
מהווד, כרוז לשקיפות סיגנונם של ג׳ון דנסטבל ושל גיום 
ךפי — מחשובי המלחינים שבאו אחריו. ״ ' י 

תקופת הרבסאנס. בשנים שלאהר 1400 הלך וד.ת- 
פתח מרקם מוסיקאלי שבו הקולות לא היו עצמאיים בלבד 
אלא זכו גם למעמד שווה במרקם הרבקולי. תרומתם של 
המלחינים האיטלקים להתפתחות זו היתר. קטנה ולמ' באי¬ 
טליה היחד. חשיבות משנית במאה זו. לעומת זאת, עלתה 
אסכולה בורגונדית שסיגלה לעצמה יסודות סיגנו- 
ניים מן האסכולה הצרפתית של המאד, ד, 14 ! כן הוסיפה 
תרומות משלה ליצירת הסיגנון המוסיקאלי של תקופת הר¬ 
נסאנס — האופוניד, (ע״ע), האפיינית למ' האנגלית של אותה 
המאה. הצוללות המיוחדת שהועדפה באנגליה באה לידי 
ביטוי ב״דיסקאנט ( 1503111 ( 1 ) האנגלי״ — סיגנון המצטיין 
במהלכי סכסטות מקבילות.׳ סיגנון זה התהווה כתוצאה מהו¬ 
ספת קולות לקאנטום בדרך האילתור, כשמרווחי הטרצה 
והסכסטה היוו את המרווחים העיקריים באילתור זה. לצו¬ 
ללות של הדיסקאנט היתד, השפעה רבה על המלחינים הבור- 
גונדים במאה זו. ההתקדמות מבחינת הטכניקה והסיגנון 
היתה אטית למדי במאה ה 14 , מצב שנשתנה רק עם 



גןאנוז־וזידו של פו?א 1 (ז׳אק קורדיה>, בתווים מצריירים ש? המאה 
ה 15 (ספריה ומיזיאו! ?ונ^ד, עאנטיי) 


ג׳ון דנסטבל (ע״ע), מלחין בעל השפעה מכרעת, שמקו¬ 
מו בין י עולמו של גיום דה מאשו הצרפתי, מזה, ודיפי 
ובנשואה ( 015 ל 0 מ £1 ) הבורגונדים, מזה. יצירותיו מצטיינות 
ביפי הקו המלודי של הקולות העליונים ושל הקולות הקונ- 
טראפונקטיים גם יחד. למוטטות החזיר אח הסיגנון הנשגב 
שהתאימם לשימוש בכנסיה. הוא ויתר, בחלק מהן, על הקאנ־ 
טוס פירמום (קול קבוע) האפייני למוטטה, ביה״ב! בכך הפך 
את המיוטטה ליצירה חפשית בעלת טכסט ליטורגי. 

המאה ה 15 בכללה היתה תקופת המעבר מיה״ב לרנ- 
סאנם. הפריחה התרבותית שבאה עם עליית מעמד העי¬ 
רונים נתנה את אותותיה גם במ׳. חשיבות רבד. נודעה להש¬ 
פעה התרבותית של חצרות הדוכסים הבורגונדים, פיליפ 
הטוב ושארל האמיץ, שתמכו במלחינים ועודדו, בין יתר 
האמנרות. 'גם את המי — החילונית והדתית כאחת. 

ר.מ׳ בבורגונדיה ובארצות-השפלה בתקו¬ 
פת הרנסאנס. מוסד חשוב בהתפתחות המ׳ שימשו 
בתקופה זו הקאפלות (מקהלות), שטופחו ושיגשגו בחצרו¬ 
תיהם של נסיכים. הקאפלה האפיפיורית בר 1 מא, שהעסיקה 
זמרים צרפתים ופלאמים רבים, היוותה לא רק דוגמה לכל 
הקאפלות הכנסייתיות, אלא גם למקהלות הדוכסים הברר- 
גונדים, ואחרים. מוסדות אלה הפכו במרוצת הזמן לנושאים 
העיקריים של התרבות המוסיקאלית, מקומם של נגנים בכלי 
היה בתחילה משני, אך כעבור זמן תפסו גם הם מקום נכבד 
במוסדות אלה. במאות ד, 15 וד, 16 היו מרבית המלחינים 
זמרים או מנצחים במקהלות שונות, אשר מספר משתתפיהן, 
כולם אנשי מקצוע, היה קטן (כ 12 — 24 איש), ורמתן היתה 
גבוהה ביותר. 

המלחין החשוב ביותר באסכולה הפורגונדית, דיפי(ע״ע), 




547 


מוםיל,ה, סקירדו דויםטורית 


548 


התחיל את דרכו כנער־מקהלד, בקאתדראלת קאמברי (-תזנ 0 
;גזי!) שעלתה על כל הכנסיות בנות־זמנה ביפי זמרתה! מאיחר 
יותר היה זמר הקאפלה האפיפיורית ברומא. באיטליה התאים 
את סיגנונו הגותי הצפוני לרוח הרנסאנס האיטלקי. מיזוג 
של ארכיטקטורה מוסיקאלית בעלת שיווי־משקל צורני עס 
שפעת מנגינה, בתוספת היסודות הסיגנוניים של דאנסטבל, 
היו בחלקם הגדול פעולתו של דיפי. ייתכן שאף הסיגנון 
התצלילי ,פובורדוף ("ס^זעמןגנן־ן), שנעשה רווח מעתה 
ביבשת אירופה! הוא פרי יצירתו. סיגנון זה דומה בצורתו 
החיצונית לדיסקאנט האנגלי (ר' לעיל), אך מצוי בו הקול 
הקבוע (;*בורח־!!) י!בו; 03111 ) בקול העליון. 

בתקופתו של דיפי ובעזרתו פותח השיר המשקף את תוכן 
המלים וצעד זה היווה גישה חדשה לגמרי של התייחסות 
לטכסט. אולם האסכולה חבורגונדית לא התרכזה רק בליווי 
הרבקולי של שירים, אלא גם בהלחנה רבקולית של החלקים 
הבלתי־משתנים של המיסה. יתר על כן, ניסתה אסכולה זו 
ליצור רציפות בין חמשת חלקי המיסה. נסיונות אלה הביאו 
לבסוף לידי יצירה שני סוגי מיסות רבקוליות: האחת, 
המשתמשת באותו טנור בכל חלקיה! והשניה, אשר בה כל 
חלק בנוי על קאנטוס גרגוריאני שונה ומתאים (ע״ע מיסה). 
בראשונה יכלה מנגינת הטנור להיות מבוססת על נעימה 
חילונית ועממית (כדוגמת השיר ־ומזג 6 מ 1 מ 1101 י״ 1 ["האיש 
המזויין"] שהשתמשו בו מלחינים רבים). בכל היצירות, 
החילוניות והדתיות, גישה חדשה למנעד הקולות. מנעדים 
אלה שוב אינם שווים וקיים רווח בין הקולות. רוב'היצי¬ 
רות של תקופת דיפי ובנשואה כתובות בשלושה קולות: 
דיסקאנט, טנור, וביניהם קונטרה־טנור — הקול הפחות 
עצמאי,' בתפקיד של ממלא־הארמוניה. בליווי השירים מילאו 
הכלים תפקיד חשוב, אף כי המלחינים לא ציינו באיזה מהם 
יש להשתמש! ברור, שלא השתמשו בכלים מאותה משפחה 
אלא נטו לגוון את הקולות ולהפריד ביניהם. שונה היה הדבר 
לגבי מ׳ למחול (־ 8 ת 43 ־ 8355 , 6110 זט 531 ), בה נהגו להש¬ 
תמש בכלים הומוגניים׳ כדוגמת שני אבובים בתוספת חצו¬ 
צרה אחת. הס׳ למחול. בניגוד לשירים, זנחה יותר ויותר 
את הגישה הקונטראפונקטית והעדיפה עליה את סיגנון 
ה״פובורדון" (ר׳ לעיל). תרומתם החשובה ביותר של המל¬ 
חינים הבורגונדים היתה אולי בביסוסה של הטרצה כמרווח 
עיקרי בהתוויית המנגינה. 

בעקבות המלחינים הבורגונדים עלתה שורה של מל¬ 
ח י נ י ם פ ל א מ י ם, שהשפעתם היתר, מכרעת למשך כמא¬ 
תיים שבה. אוקנהים (ע״ע) היה מן החשובים בקבוצה זו. 
לידי ביטוי פלא הגיע בצורת המ' הדתית. המיסות שלו 
מצטיינות בזרימה חלקה של ארג הקווים הקונטראפונקטיים, 
שאינם שואלים חומר זה מזה; במרבית המיסות שלו איו 
הכתיבה הק 1 נטראפונקטית שלו חיקויית. סיומים פנימיים 
וסופי-פסוק מופיעים בזמנים שונים ובקולות השונים, וב¬ 
אופן זר, נוצר מרקם בלתי־שביר ורצוף. הוא נהג לכתוב את 
הקולות השונים במקצבים שונים, דבר הנוגד את עקרון 
החיקוי, או ליתר דיוק, את התפיסה של חיקוי. הוא הגדיל 
את תהום הבאס בכיוון למטה, בעוד שהקול העליון היה 
אצלו במקביל לתחום האלט בימינו. הקולות האמצעיים, 
הטנור והקונטרהיטניר שווים בתחומיהם. כל אלה משווים 
למ׳ של אוקנהיים' קדרות מסויימת ואופי מיסטי, טראנס־ 
צנדנטאלי. הוא יצר סיגנון-כתיבה צנוע ומחמיר של פולי־ 



אוקנחיים עש זטרי םקהלת 1 (סחור כ׳׳י מו ו!סאה ו! 1.5 ) 


פוניה מקהלתית, סיגנון השוקד גם על מתן ביטוי מוסיקאלי 
לסלים. מסיבה זו נחשב אוקנהיים לאחד ממלחיני-הכנסיה 
הגדולים ביותר. ביצירותיו קיים קשר בין הרבקוליות של 
דאנסטבל, הזורמת בחפשיות, בין המלודיות המצויד, אצל 
דיפי' 'ובין השליטה המוחלטת בסכניקה קונטראפונקטית 
שפותחה ע״י האסכולה חבורגונדית. — לעומתו היה אנטואן 
בינואה ( 015 ח 5 ט 6 ) מלחין שפניו מופנות לעתיד. יצירותיו 
חילוניות בעיקרן ומאפיין אותן השימוש הרב בקונטרא- 
פונקט החיקויי, בעיקר בין זוגות של קולות — דבר שהפך 
לסימן סיגנון אפייני בהמשך המאה ה 15 וגם במאה ה 16 . 
החיקוי הספשי, כאשר הסתעף בין הקולות, הוסיף אחידות 
לארכיטקטורד, המוסיקאלית בשוותו לה בהירות ושקיפות. 
כך, למשל, מלים הפותחות פסוקים השווים במנגינתם, או 
מלים חשובות בטכסט הנודדות בליווי אותה מנגינה בין 
הקולות השונים, מסיבות אליהן את תשומח-לבו של השומע. 
כתיבת קאנונים מסובכים אפיינית גם היא לתקופה. לעתים 
כתבו אותם בצורת חידון מוסיקאלי, כאשר על המבצע היה 
לנחש מתוך הרמזים שבכתוב, באיזה אופן עליו לבצע את 
הקאנון. חידונים אלה באים להצביע על רצונם של המלחי¬ 
נים להמחיש במלואן את האפשרויות הטכניות של כתיבה 
קונטראפונקטית מאוחדת. 

המלחינים הפלאמים בדור שלאחר אוקנהיים מתחלקים 
לשמרנים ולמתקדמים. סיגנונם של הראשונים כלל מרקם 
רבקולי המושתת על קונטראפונקט חפשי בלתי־חיקויי( 
סיגנון ןה מצטיין בהעדרן של קאדנצות פנימיות. שכיחותו 
של הקונטראפונקט החיקויי, יצירת צורות המחולקות לקט¬ 
עים ("נקודות חיקוי"). רגישות לניגודים בין תחומים ומרקם 
והכנסת קאדנצות הדשות, היוו את הביטוי העיקרי לסיגנון 
המתקדם. יעקב איברכט (ע״ע), מגדולי המלחינים של סוף 
המאה ה 15 , תפס מקום־ביניים בחלוקה הנ״ל. כדוגמת קודמו, 
אוקנהיים, נשען אף הוא לעתים תכופות על הקונטראפונקט 
החפשי, אך ברבות מיצירותיו השתמש בקונסראפונקט החי- 
קויי. הקאדנצד, 1 —ז\ (אם להשתמש במושגינו אנו! ע״ע 
הרמוניה)'שכיחה במ׳ של א 1 ברכט. המוטטך, הרב-נושאית 
















519 


מוסילןה, םלןידה הי: טורי ז 


550 



0 ^^^ 1 ז^ב•£^צ 5 111 נ 1 גז 0 ח 0 ^\ ס[■) 851 ^ —נ״י ׳"ל ז/יסקז רה פרח 
(הספריה הלאומית, ועו) ׳ ' 


המצויה אצלו אינה אלא ׳:!ריד מן התקופה הגותית ! ומאידך. 
שימושו בטכניקת ה״פארודיה" (השימוש בקטע רבקולי 
כבטיט ליצירה החדשה במקום קו מלודי נתון) הקדים את 
דור המלחינים שבא אחריו. 

ז׳וסקן דה פרה (ע״ע), תלמידו של אוקנהיים, הצליח 
לסכם את מכלולי הטכניקות של קודמיו ובעת ובעונה אחת 
להטביע את חותמו האישי על יצירותיו. חלק מחיבוריו 
ד,מוסיקאליים נכלל בכרך הראשון של מ׳ מודפסת שהוציא 
לאור המדפיס אוטאוויינו פטרוצ׳י בוונציה ב 1501 (- 1 ^ 1 ־ 1 
03100 שג 11 > 0 51€€8 ט 111 10€ ח 1110 )! פטרוצ׳י גם ד,דפיס והוציא* 
לאור מיסות של ז׳וסקן. בשאנסונים (מ׳ קולית בשפה 
הצרפתית). כמיסות ובמוטטות הוכיח ידיעה ושליטה מוחל¬ 
טות בצורות של העבר. כמו־כן דמיון וכושר בלתי־נדלים. 
יצירותיו המוקדמות מצטיינות בעיצוב קוגטראפונקט מאוזן 
הממצה אפשרויות שונות של כתיבה בקאנון. ביצירותיו 
המאוחרות יותר (אחרי ביקוריו באיטליה), הוסיו■ להו קלי¬ 
לות, בהירות ועושר רגשות. תוטפת הבעתית ורגשית זו 
למרקם הרבקולי היוו את הטממנים העיקריים לסיגנון חדש, 
ע״י יצירת ניגודים, בין זוגות של קולות, ע״י הגדלת תחומי 
הקולות והתייחסות סובייקטיווית לטכסט, כתוצאה מכך 
נוצרה הנסיה לכתיבד, בסיגנון "א-קאפלד." (ביצוע קולי ללא 
תמיכת כלים). הד,כרד" שלביצוע יצירה מוסיקאלית נלווית 
אינטרפרטאציד" ושהרישום המוסיקאלי אינו כולל את כל 
ההבחנות הדקות שביצירה, הפכה מעתה לחלק מהחשיבה 
המוסיקאלית, לכל הרעיונות וד,עקרונות החדשים שנקראו 
בשם כולל בסוג״ת!, תרם ז׳וסקן אח התרומד, העי¬ 

קרית. 

גדלה של קבוצת המלחינים הפרא נ.קו-פל א¬ 
ס י ם, מבני דורו של ז׳וטקן, מעיד על פעילות מוסיקאלית 
ענפה. מרביתם ערכו תוך' כדי עבודתם מטעות לאיטליד" 
גרמניה, ספרד ולמקומות אחרים ובדרך זו תרמו להפצת 
אמנות הקונטראפונקט הפלאמי וליצירת סיגנון בין-לאומי 
אחיד במאה ה 16 ! סיגנון זד, מורכב מיסודות פלאמיים, 
גרמניים ואיטלקיים. עם מלחינים אלד, נמנים הינריך איטק 
(ע״ע), ניקולה גומבר (זזשלבססס), לואזה קומפר (ז£$ץ( 13 
סזסקךמסכ)), קלמנס גרן פאפה ( 3 ק 3 ? טסט 001110113 ), פייר 
דה לד, רי (סט? 13 10 ! 101-10 ?) , אורלנדו די לסו (ע״ע). 

הגישה האסתטית ביצירות מלחינים אלה קשורד, קשר 
אמיץ עם המפנה שהסתמן בחיי החברה ובהיסטוריה של 
התרבות בכלל לקראת סוף חמאה ה 15 , מפנה שהשתקן• 
רעיונית בתנועת ההומניזם. תנועד, זו תרמד, לד,אדרת החיים 


החילוניים. הכמיהה ליופי הנתפסת כחלק אינטגראלי של 
תכונות האדם, היתד, לגורם חשוב במחשבה האמנותית. הת¬ 
ייחסותם של מלהיני הדור ליופי כערך מוסיקאלי התבטאה 
בגישה למ׳ בתקופת הרנסאנם, כשם שהתבטאה בד,תייחםוחם 
לטכסט. זו האחרונה היתד, קשורה במישרין בפעילותם של 
חחימאניסטים ובגישתם לספרות היוונית וד,רומית, פעילות 
שבה נכללה עם הזמן גם הבדיקה מחדש של טכסטים לי¬ 
טורגיים ולא־ליטורגיים כאחד. 

תקופת הרנסאנס היתד, עשירה לא רק במלחינים אלא 
גם בתאורטיקנים. נושאי דיוניה,ם כללו סיווגים של 
קונסונאנסים ודיסונאנסים, חישובי יחסים מאתמאטיים ביו 
מרווחי האוקטאווד" צירופי מודוסים במ׳ רבקולית, פרו¬ 
פורציות ריתמיות, רישום מוסיקאלי, ועוד, יואנס טינקטורים 
( 15 זס 01 ט 1 ' 1 ; 1435 [?]—! 151 [י]) כתב כ 12 מטוס המסכמות 
את התאוריה המוסיקאלית של זמנו! פראנקיגו גאפורי 
( 1 ז 0 ) 03 ! 1451 — 1522 ) חיבר לא פחות מ 10 . בארטולומה 
ראמוט דד, פארחה ( 3 ( 31-0 ? 10 > 30105 ? 1 1440 (י]— 1521 ) 
הרחיק לכת בהציעו ב 103 ) 1-30 ? 3103 ט^ 1 שלו, ב 1482 , את 
החלפת הברות חסולמיסאציה של גוידו מארצו(ע״ע), המבר 
ססת על הד,כםאכורד (שש־צליל), בחברות המבוססות על 
האוקטאווד,! כן הציע הלוקה הדשה של המונוכורד (חד- 
מיתר, כלי ששימש תאורטיקנים במדידת המרווחים), שכ¬ 
תוצאה ממנה נתקבלו מרווחי טונים מושווים. עד אמצע 
המאה ה 16 בקירוב התעלמו התאורטיקנים מן העובדה, שב¬ 
מוסדות הכנסיה הוכנסו שינויים זד, מכבר ע״י ה 3103 טט 1 
£101:3 , כלו׳ התאוריה המתייחסת לטונים הכרומאטיים, שאינם 
נכללים בסולם הדיאטוני המבוסס על ההכסאכורד. אולם 
לקראת אמצע המאה ה 16 חל שינוי; ב 1547 התייחס מחדש 
הנריקוט גלאראנוס ( 8 טת 03 ז 013 ( 1488 — 1563 ) השוויצי 
בספרו ט 10 ) 100301101 ) 0 ם לבעיית ההגדרה של המודוסים! 
ואחריו דן גם התאורטיקן והמלחין האיטלקי ג׳וזפו צאדלינו 
( 231 - 1100 ! 1517 — 1590 ) בבעיה זו. צארלינו היד, למעשה 
הראשון שהתייחס לחצליל המשולש כאל יחידה חאר- 
מונית. 

את ימי הזוהר שלהשאנטוןבתקופתהרנסאנם 
פתח המלחין הפלאמי ז׳וסקן דה פרד, וטיימם מלחין פלאמי 
אחד, אורלנדו די לסו (ע״ע). השאנסונים של הראשון 
הצטיינו בעמקות. במלאנכוליה ובחיוך שבהרהוד, אשר 
דוגמתם מוצאים רק ביצירותיו של לאסו, בהן הגיעה אמנות 
הקונטדאפונקט הפלאמי לשיאה. 

השאנם 1 ן הצרפתי שיקף מתחילתו את התכונות 
האפייניות לעם: הומור טוב, תבונה, חן, שובבות וגאווה. 
רפרטואר השאנסונים מגוון וכולל את השיר הפשוט שחושר 
בפי ד,ד,מון ברחובות, כמו-כן את השירים הרבקוליים המלו־ 
טשים שהושרו בחצרות-ד,מלכים וד,אצולה. השיר הצרפתי 
ביקש תמיד במלותיו למצוא את הדרך לאינטלקט, בעוד 
שבצליליו שאף להנעים את האוזן, השאנטון'של תחילת 
המאה ה 16 דתר על הצורות הקבועות ( £01:0105 £1x05 ) והפך 
ליצירה חפשית שאימצד, לה את חקונטראפונקט החיקויי 
כבסים סיגנוני חשוב ביותר (לסוג זה של שאנסון צרפתי 
הכוונה בכתבים היסטוריים). השאנטון במאה ד, 16 , הכתוב 
למעשה בטיגנון חמוטטה בת-דותקופד" מותאם בדרך כלל 
לאפיו של השיר והטנטט. הוא מהיר וקצבי מן המוטטה 
ונוטה לעתים לאריגה הומופונית ולמבנה בפסקות. הפראזות, 



551 


מוסיקה, סקירה היסטורית 


552 


הקצרות יחסית, נגמרות באופן סימולטאני בכל הקולות. 
לעתים קיימת חזרה מוסיקאלית עבור שורה נוספת של 
טכסט. אפייני לשאנסון הטון החוזר מספר פעמים בנושא 
הפותה. בעוד שהשאנסונים המוקדמים של איסאק ( 15330 ), 
של דד, לה רי, ואחרים, הם בהתאם למסורת הפלאמית הטובד, 
ביותר, הרי השאנסונים של קלמאן ז׳אנקו( 1 ז 1111 >:> 1 ז 13 ), קלוד 
ךה סרמיזי (ץ 80111115 ), פייר סרטון ( 1 ז 0 ז 1 ;ס), ואחרים שתי¬ 
קו את דרכם, הם צרפתיים טיפוסיים שביטוים נע מאינטי¬ 
מיות מאופקת לשובבות אלגאנטית. 

תרומתם של האמנים ההולאנדים ברפרטואר 
השאנסונים הוסיפה להיות ניכרת בין המלחינים הקאתוליים 
בערים שונות בארצות־אירופה, להוציא את רומא וונציד,. 
רומא נהנתד, מחיים מוסיקאליים עצמאיים עשירים. השימוש 
ההולך וגובר של הקונטראפונקט החיקויי, הופעתם של 
לחנים חילוניים במיסות וד,שימוש השכיח בעיטוריות מסי¬ 
בות מוסיקאליות טד,ורות בד,תעלמות מן הטכסט, גרמו לתר¬ 
עומת בקרב כד,ני־דת רבים. תרעומת זו באה לידי ביטוי 
בדיוני השנה האחרונה של ועידת טרנטו ( 1562 )! בשלב 
מסויים אף חשבו לאסור על עצם העזימוש במ' קונטרא- 
פונקטית בבתלי הכנסיד" אך בהמלצותיה הסופיות קראד, 
הוועידה להתאפקות־יתר בכתיבה העיטורית ולתשומת־לב 
רבה יותר לבד,ירות מובנו של הטכסט. כתוצאה מכך, ירד 
ערכם הליטורגי של סוגי הקאנטום הגרגוריאניים המורחבים, 
כשם שהשיר החילוני איבד את מקומו ביצירד, הדתית! 
עלתה חשיבותה של המיסה הקצרה (״■ישזל 111553 !), שווי¬ 
תרה מלכתחילה על הפרזות קונטראפונקטיות ונכתבה לעתים 
קרובות בסיגנון כמעט כורדאלי. 

חשיבותם של המלחינים ד,ד,ולאנדים ירדה בהדרגד, 
בתקופד, זו ובמקומה עלתה מחדש קרנם של המלחינים 
האיטלקים. האסכולה של רומא הגיעה לשיאד, 
ביצירותיו של פלסטרינה (ע״ע), שהשגיו היו כה נשגבים, 
עד אשר רגילים לראות בו את נציגד, העיקרי של ד,מ׳ הכנ¬ 
סייתית של סוף תקופת הרנסאנס. סיגנונו, שינק ממקורות 
הולאנדיים ואיטלקיים כאחד, הוא עקיב עד לידי כך, שניתן 
לדבר על "סיגנון פאלסטרינה". התאפקות ואיזון הם סימניו 
של סיגנון זה. אם כי פאלסטרינה נמנע מלהרשים, הוא שקד 
על צחצוח כל פרט — דבר הבא לידי ביטוי בטוויית המרקם 
הרבקולי שלו בכלל, ובטיפולו בדיס־נאבסים, בהתייחסותו 
לקצב, בעקומות מנגינותיו, בקאדנצות ובדיקלום הטכסט, 
בפרט. המרקם הרבקולי אינו מוגבל לכתיבה הקונטראפונק- 
טית. המעבר מקטעים קונטראפונקטיים לקטעים כורדאליים 
אפייני גם הוא לסיגנונו של פאלסטרינה! לעתים מלווים שני 
קולות קונטראפונקטיים ע״י שלושה אחרים המסודרים בצר 
רה כורדאלית. סיגנון זח הפך להיות סיגנון אידאלי למטרות 
בו שימש בכנסיד,. מלחינים איטלקים והולאנדים כאחד חיברו 
יצירות ב״סיגנון פאלסטרינה", אך פרט לטומס לואים דח 
ויקטוריה (ע״ע) הספרדי, תלמידו של פאלסטרינה, לא הצליח 
איש להגיע למידת ההבעה שלו. ויקטוריד, הפליג לדרמא־ 
תיות שאינה מצויה ביצירות מורו, וד,יא המקרבת אותו 
בסידת־מד, לאסכולה הוונציאנית (ר' לד,לן). 

בקאתדראלת סאן מארקו בוונציה, בעלת 
שתי בימות־המקהלה שלכל אחת היה עוגב משלה, פרחה 
הכתיבה הפוליכוראלית הקשורה בשמו של אדריאן רלרט 
(ע״ע), שפעל (מ 1527 ) כמנד,ל-ד,מקהלד, בכנסיה זו. אעפ״י 


שיצירות מסוג זר. היו בנמצא כבר קודם לכן, הפכה הכתיבה 
הפוליכוראלית לחלק העיקרי בסיגנון האסכולה הוונציאנית, 
לווילארט נודעה השפעה רבה לא רק משום שהיד, מלחין 
חשוב,'אלא גם בשל היותו מורם של מלחינים כצארלינו, 
דד, רורה (־ 1101 ־ם), אנדראד, גבריאלי, ואחרים. לתלמידיו 
העביר את הטכניקה הקונטראפונקטית הפראנקרפלאמית, 
במיוחד בתחום ד,מ׳ הדתית. ביצירותיו סיפק דוגמד, לכתיבד, 
אנטיפונית של טכסט ליטורגי, המתחשבת בדיקלום של 
הטכסט. 

העסקתם של מלחינים ממדרגד, ראשונה (קלארדיו מרולו, 

דד, רורה, אנדראה וגיובאני גבריאלי) ובמספר רב בכנסיית 
'סאן מארקו,מעידד, על חשיבותד״ ועל האסכולה שנוצרד, בה— 
היא האסכולה הוונציאנית — שתרמד, לא רק לסיגנון הפולי- 
כוראלי אלא גם לשימוש בבלים בקשר עם מ׳ קולית. אסכו¬ 
לה זו הותירד. גם יצירות כליות טהורות לכלי-נשיפה ולכלי־ 
קשת, בהן באד, לידי ביטוי הכתיבה האנטיפוניח. במ' 
הוונציאנית נסתמנה במידת-מד, הכרומאטיות שהתפתחה 
במיוחד במ' החילונית של התקופד" דד,יינו במאךריגאל. 

ה מדר י גל (ע״ע) של המאה ד, 16 התפתח בתגובה 
לשטחיות ולקלות־ד,דעת שאיפיינו את הפרוטולה האיטלקית 
ואת כל הסונים הקשורים בה: הווילאנלה ( 1,1113110113 ), 
הסונטו ( 5000110 ), הסטראמבוטו ( 0110 ( 81131111 ), ועוד. מבחי¬ 
נת ד,טכםט היתד, הפרוטולה עממית ותמימה, על־אף היותה 
כתובה ומושמעת בחוגי-ד,אצולה. מבחינה מוסיקאלית, היא 
נכתבה לשלושה־ארבעה קולות בצורה בורדאלית פשוטה, 
כשהמנגינה בקול העליון. בהנהגתו של החשמן במבו(ע״ע) 
התחילו מספר משוררים איטלקים לכתוב שירים לידיים 
בעלי אופי "מכובד" יותר, שהיו מיועדים לתיבור מוסיקאלי. 
שירים אלה, שהולחנו לארבעד, או חמישה קולות, היוו את 
המאדריגאל — אחת הצורות החשובות ביותר במ׳ החילונית 
של התקופד,. המאדריגאל האיטלקי של המאד, ר, 16 עבר 
שלבים שונים בהתפתחותו הסיגנונית מכתיבה בורדאלית 
לארבעה קולות ועד לכתיבד, קונטראפונקטית למספר קולות 
רב יותר, כשתשומת-לב מיוחדת מופנית למתן ביטוי לטכסט, 
שכלל את השימוש בכרומאטיות, 

התפתחות מעניינת כבר הסתמנד, בשיר הרבקולי 
הגרמני בס 150 בקירוב! הוא תשתחרר מכבלי מסורת 
שירת המינזנגרים וסיגל לעצמו יסודות מד,שאנסון הצרפתי 
ומן המסורת הפראנקו־פלאמית (היינריך איסאק, היינריו 
פינק [ 111011 ?], פאולוס פון הופך,ימר [ 11311001 ) 0 ^ 1 ]). לק¬ 
ראת אמצע המאה ד, 16 ד,תד,ווד, סיגנון בעל מנגינות מלו¬ 
דיות מסרתיוח בטנור דתר הקולות הפכו אף הם "מנגינ- 
תיים" יותר! צורה זו התפתחה עם הזמן ל״שיר החברד," 
הרבקולי, שנציגו העיקרי היד, לודוויג זנפל ( 1 ) 8011 : 
1492 [?]— 1555 ), תלמידו של איסאק. לקראית סוף המאד, 
ה 16 התעצמד, בגרמניד, ד,ד,שפעה מן החוץ והתחילו מופיעים 
גם שם שירים בסיגנון המאדריגאל. 

ב מ' הדתית ניכרות ביותר התמורות שחלו בכנסיה 
הנוצרית במאד, ד, 16 בעקבות הרפורמאציה בגרמניד" אעפ״י 
שד,מ׳ הפרוטסטאנטית לא הצליחה להתחרות במ׳ של הכנסיד, 
הקאתולית עד לתקופת הבארוק. לותר עצמו, שהאמין בח־ 
שיבותד, של ד,מ' בדת, השפיע השפעה עצומה על השימוש 
בד, בפולחן הפרוטסטאנטי. הוא שמר על חלק מד,מ׳ הנהוגד, 
בפולחן הקאתולי והבנים שינויים בדותאם לצרכי הדפורמא- 



553 


טוניקה, :קירה היסטו״י^ 


554 



ופאלו; צציליה הסדועוז (פנןרינדו יע? המוסיקהז, 1514 5 עדד 
סינאסזטיה;?. בו 15 ניה) 


ציה הגרמנית׳ ובמקום השפה הלאטינית הנהיג את הגרמנית. 
לותר עודד את השירה בציבור כחלק מן הפולחן — 
נוהג שנעלם בכנסיה הקאתולית עם הרפורמה הגרגוריאנית 
בסוף המאה ה 6 . השירה בציבור הולידה קבוצה גדולה של 
שירים דתיים־כוראליים (ע״ע כורל), שהשיבותם לא נפלה 
מחשיבות הקאנטוס בכנסיה הקאתולית, אלא שהכוראלים 
היו שירים קצביים בעלי אופי עממי ופשוט. הכוראל שימש 
לאחר מכן כמנגינה קבועה (קאנטוס פירמוס) ביצירוח רב־ 
קוליות חדשות, כגון הכוראל־פרלוד והקיאנטאטה (ר׳ להלן: 
תקופת הבארוק). 

בצרפת היתה השפעת תנועת ההוגנוטים על המ׳ הדתית 
קטנה יחסית והיא באה לידי ביטוי' רק בשירת־מזמורים 
שהיתה דומה מבחינה מוסיקאלית לכוראל (קלוד גודימל 
[ע״ע], ז׳אק מודיאי קלוד לה דן 

באנגליה, לעומת זאת, התפתחה ספרות ענפה של מ' כנסיי¬ 
תית קאתולית, על־אף הניגודים הדתיים ועלייתה של הכנסיה 
האנגליקאנית. כנסיה זו שמרה על עיקרי הפולחן הקאתולי 
ובמ׳ השתמשה בסיגנון המוטטה הרבקולית, בד,חליפה את 
הטכסט בטכסט אנגלי. מוטטיות אלה נקראו בשם האנגלי 
18 מ^ £11 ם 3 . בסוף המאה ח 16 ד,תפתח הת €1 ג 1:1 נ 56-31 ז:>׳ז, המושר 
ע״י סולאנים ומקהלה בליווי כליי. ויל(ם ברד (ע״ע), תומס 
_טליס ( 31118 ־ 1 ') 1505 [ז]— 1585 ) ואורלנדו גיכונז(ע״ע) נמנו 
עם חשובי המלחינים של הכנסיה האנגליקאנית, אם כי 
השניים הראשונים כתבו גם מ׳ כנסייתית קאתולית. 

עד 1600 לערך חלה ההתפתחות המוסיקאלית בעיקר 


בתחום המ׳ הקולית) אך לקראת סוף תקופת הרנסאנס הסת¬ 
מן עניין הולך וגובר ב מ׳ כליית׳ עד שבסוף המאה ה 18 
היא תפסה את המקום הבולט בין השתים, במרוצת הזמן 
הלכה ונתגבשה ההכרה, שלמ' כליית דרישות ויכולת־הבעה 
משלה) אך תהליך זה היה אטי. מרבית המ׳ הכליית שלפני 
1600 טבועה עדיין בסיגנון המ׳ הרבקולית הווקאלית של 
התקופה — אם בתפקיד ליווי לשירה או כיצירות עצמאיות. 
המחול של המאות ה 15 וה 16 סייע הרבד, לגיבושה של המ׳ 
הכלייח. המחולות נכתבו עבור הלאוטה, כלי־מקלדת ואנ- 
סאמבלים כלייים שלא היו אחידים עדיין בהרכבם. המחולות 
היו'לרוב בזוגות, כשבשניהם אותה מנגינה, אך בקצב שונה. 
זוגות אלה הפכו לאחר-מכן לאב-טיפום לסויטת-המחול (ע״ע 
סויטה) של תקופת הבארוק. 

הצורות הכלייות החדשות של התקופה היו: הפאנטאסיה, 
הריצ׳רקארד, (?ז 33 י £1 :) 1 י 1 ) והקאנצונה ( 12011£ ז 33 ), הפאנטא- 
סיה'היא ייצירה רבקולית ללא צורה מוגדרת, המרבה להש¬ 
תמש בקונטראפונקט חיקויי חמור פחות מזה של הריצ׳ר- 
קאויח — אף היא יצירה רבקולית בסיגנון המוטטה ומתאימה 
בעיקר לנגינה בעוגב בכנסיה: הקאנצונה, לעומת זאת, היא 
יצירה חילונית המחולקת קטעיס-קטעים — מעין שאנסון 
כליי, שאף הוא משתמש בקונטראפונקט חיקדי. 

יצירות כלייות רבקוליות, המבוססות על מנגי¬ 
נות שאולות ממלחינים אחרים, נכתבו בעיקר לעוגב (הספר¬ 
די אנטוניו דה קאבסון [ך £ 261 ( 1 ו. 0 ], האוסטרי פאולום פון 
הופהיימר, הגרמני קונראד פאומאן, האיטלקי אנדראה גב- 
ריאלי). הקאנטום למנגינות אלה נשאב לרוב מן הרפרטואר 
של סוגי הקאנטום והכוראל. המנגינה מובלטת ע״י'צלילי□ 
מארכים או מעוטרים, האילתורים הרבים שבט' לעוגב בדרך 
כלל אינם באים להפגין וירטואוזיות, לעומת זאת, וירטואו¬ 
זיות לשמה הוא לעתים הקו המאפיין את האסכולה האנגלית 
של המ' לורג׳ינאל ( 11131 * 1,11 — סוג של צ׳מבאלו) והיא 
המתבטאת י בסולמות מהירים, בסמיכים ( 3 ז 08813111 < 1 ס 3 ), 
חזרות מהירות על הצלילים שלמים ושבורים וכד׳ (ביצירו¬ 
תיהם של המלחינים ג׳יילז פרנבי, אורלאנד( גיבונז, ג׳ון 
בול, וילים ברד). האסכולד, הורג׳ינאלית האנגלית" לא זו 
בלבד שהיתה הראשונה בניצול' סיגנון כליי טהור, אלא — 
בדומה לנגני הלאוטר, הספרדים — פיתחה את צורת הווא¬ 
ריאציה, שאיפשרה משחק רב של עיטור ואילתור כליי. 

תקופת הבארוק. בעשרות השנים האחרונות של 
המאה ה 16 הגיע סיגנון הרנסאנס לשיאו בכוח התבטאותו 
ובעקביותו הטכנית. יצירותיהם של פאלסטרינה, לאסו, ברד, 
ואחרים, מייצגות את סוף ההתפתחות. אך בה בשעה שסיגנוו 
הרנסאנס צעד לקראת נקודת־השיא. הלך והתהווה סיגנון 
חדש, בעל פילוסופיה אסתטית חדשה ותפיסה חדשה להאר- 
מוניה ולפרקם. סיגנון הרנסאנס לא נדחק מיד מפני הסיגנון 
החדש ! אדרבה, הוא הוסיף להתקיים, ובעיקר בם׳ הכנסיי¬ 
תית, זמן רב לאחר התגבשותו של הסיגנון החדש. כבר 
בתקופת פאלסטרינה בלטה התנכרותם של מלחינים איטל¬ 
קים רביםלסיגנון "המלאכותי" של הקונטראפונקטהפראנקו־ 
פלאמי. האינטלקטואליות המאפיינת סיגנון זה זרה בעיקרה 
לטמפראמנט המוסיקאלי האיטלקי השואף לבהירות סיגנונית 
ולמגזנ בלתי-אמצעי בין המ׳ ובין השומע ונמנע על-כן מ״הת־ 
הכמויות" מוסיקאליות. כתוצאה מהגישה השלילית לקונ- 
טראפונקם נסתמנו מחדש חיפושי-דרך להלחנת הטכסט. 




555 


מוסיקה, סקירה היסטורית 


556 


במרקם הקונטראפונקטי ניתן, כזכור. ערך שווה לקולות, 
גם כאשר בוצעה היצירה הרבקולית ע״י כלים שליוו את 
הקול העליון המושר! אך עתה, עם ההתעניינות ההולכת 
וגוברת בכלי-הנגינה ובשאלות ביצוע בכלל, גברה גם ההת¬ 
עניינות במנגינה טהורה ובאופן זה התפתה שיר הסולו 
בליור כלים, כשגם מן הזמר נדרשה וירטואוזיות (ע״ע 
מונודיה). דחיפה נוספת קיבלה השירה המונודית ע״י תנועת 
ההומאניזם, שלקראת סוף המאה ה 16 נכללה בתחום הת¬ 
עניינותה גם המ׳ של העולם העתיק. בהעדר דוגמות מוסי¬ 
קאליות מספיקות ועל יסוד מסות תאורטיות בלבד, ראו 
ההוסאניסטים את ד,מ' של העולם העתיק בחילונית בעיקרה, 
מונודית וקשורה קשר אמיץ עם השירה. אח כוח ההבעה של 
הס׳ בעולם העתיק והשפעתה על השומע ייחסו ההומאניסטים 
בראש וראשונה לעצם היותה מונודית ולקשר ההדוק בין 
הם' לבין הטכסט. ההתעניינות במ' של העולם העתיק וה- 
נסיון לשחזרה נבעו מן האסתטיקה המוסיקאלית החדשה 
ומן התפיסה החדשה לגבי תפקידיה ויכלתה של המי. אך היא 
השפיעה למעשה בשלב זה רק מעט על התפתחוזתה הממשית 
של המ׳. 

הרצון לחזור ולשאוב ממקורות המ׳ של העולם העתיק 
מצא את ביטויו לא רק באיטליה. בצרפת ייסד המשורר 
וההומאניסטן זץ אנטואן דה באיף (ע״ע) ב 1567 את ה,.אקא- 
דמיה לשירה ולמ׳"! בגרמניה ניסו להשתמש באודות של 
הוראטיום בשירה כורדאלית למספר קולות בקצב הפרוזודיה 
הלאטינית (הופהיימר, זנפל! 1539 ). אך רק בשנים האחרו¬ 
נות של המאה ה 16 הצליחה שורה של נסיונות מבוססים 
על שיקולים תאורסיים והשערות לגבי המ׳ של העולם 
העתיק לשנות את היחס בין המ׳ למלה. פעילות זו התרכזה 
בשנים 1580 — 1600 סביב קבוצת הקאמראטה (■ 0 מ 1 ב 0 
טב•!) הפלורנטינית, שחבריה היו בני־אצולה, משוררים, מו¬ 
סיקאים ואנשי־טפר, ההתנגדות לקונטראפונקט והשאיפה 
לשחזר את הסיגנון המוסיקאלי של היוונים היו הגורמים 
המלכדים את חברי הקבוצה, אשר רעיונותיה באו לביטוי 
במסות תאורטיות וביצירות מוסיקאליות. לדעתם, חייבת 
המ׳ להיות כפופה לטכסט והקצב חייב לחקות את משקל 
הדיבור; על הקו, המלודי להיות מעין דיקלום המשקף את 
ההטעמה של הדיבור. על המ׳ לבטא, לרומם ולהגביר את 
הרגשות שהטכסט מעורר. הזמר, כדוגמת השחקן, צריך 
להביע את הרגשות לא רק בזמרתו אלא גם בהעוויותיו. 
וינצ׳נצו גלילאי ( 1533 — 1591 ), אביו של גלילאו גלילאי, 
היה התאורטייקן המרכזי של הקאמראטד, וגם הראשון שני¬ 
סה, כבר ב 1582 , את כוחו בסיגנון החדש. התפתחות זו 
היתה אטית עד 1597 . היא שנת יצירתה של האופרה "דפני", 
מאת המלחין יאקופו פרי ( 1561 — 1633 ) והמשורר אוטאוויו 
רינוצ׳יני ( 1 ת! 111100 ו 11 ! 1562 — 1621 ) — שניהם חברי הקא- 
מראטה. יצירה זו, כדוגמת אלה שקדמו לה, אבדה, אך נש¬ 
תמרה יצירתם האחרת של פרי ורינוצ׳יני, "אורידיקי", שהו¬ 
צגה ב 1600 לרגל נישואיהסישל אנרי 1¥ מלך צרפת ומאריה 
דה מדיצ׳י. יצירות אלה, כמו־כן יצירתו של אמיליו דל 
קאוואליירי (!^!!געגסן המחצית השניה של המאה ה 16 ), 
סקזסם 11 > £ גמזזתג 11 ! 1011£ ./גז 1€5611 קקג־ 1 ג,! ("הצגת הנפש 
והגוף"), ביטאו יפה את צורת הדיקלום החדשה ואת הליווי 
המוסיקאלי המיוחד שניתן לה. כל היצירות הללו נשענו 
בעיקר על רעיונותיהם של גלילאי ושל האציל הפלורנטיני 


ג׳ובאני בארדי, אשר בביתו נהגה החבורה להיפגש. הקו 
המלודי שאף לעקוב אחר הקצב, ההטעמה והקאדנצות של 
קול המדקלם. המנגינה השתהתה בין הפסוקים, ירדה בסופי 
משפטים, והשתמשה בתווים קצרים ברגעי מתח והתרגשות, 
ובתווים מארכים בשעת רגיעה. הליווי למנגינות היה מורכב 
מתצלילים' ומהלכיהם. רק המנגינה וקו הבאס נרשמו: התצ־ 
לילים ה״נ רמזים" או המובנים מפעולת־הגומלין שבין שני 
הקטבים האלה, אולתרו. לשם צית התצלילים אשר אליהם 
התכוון המלחין, השתמשו במספרים וסימני-התק שציינו את 
המרווחים העיקריים מעל קדהבאס. לודוביקו גרוסי דה 
ויאדאנה ( 1564 — 1645 ) ביצירתו ־ 3 ב £€£1£51 1 ז ££1 פ 00 סזפ^ס 
1£1 ז (,' 100 קונצרטים כנסייתיים״), 1602 , היה הראשון שהש¬ 
תמש בסימנים אלה בעקביות! שיטה זו בצורתה המפותחת 
והסופית נקראה ״באס ממוספר״ ( 111110 זמ £0 63550 ). 

האופרות הראשונות (ע״ע אופרה) לא היו חול¬ 
דת הסיגנון המונודי בלבד. יטודותיהן מצויים כבר בדראמות 
הליטורגיות מן הפאות ה 11 —ה 13 ובמיסטריות מן המאות 
ה 14 —ה 16 , שכללו, בנוסף לפעולה דראמאתית, אינטרפולא־ 
ציות מוסיקאליות למקהלות וסולאנים. ההתעניינות'בפעולה 
דראמאתית ייחדה את קומדיוח־המאדריגאל ולא היתד, זרה 
גם לחצגות-הביני□ (סןן^־מ!•!־}!!!) שבין המערכות של מחזות 
רציניים! הם היו מורכבים משירה, מריקוד וסקטעים אינ־ 
סטרומנטאליים, אך עם זאת חסרו את האווירה המיוחדת 
המותאמת לחיתוך מוסיקאלי. הפאטטוראלה האיטלקית, 
חסרת-העלילה, אך עשירת-הדימויים ורוויית-הקסם החושני 
התאימה יפה לתפקיד של .,דראמה במ׳", ב^ 1 ל צורתה הדרא־ 
מאחית מצד אחד ותכנה הלירי מצד שני. רינוצ׳יני השכיל 
להבין זאת ובחר בצורת הפאסטוראלה לכמה מיצירותיו. 

הסיגנון המונודי לא היה מוגבל לשימוש באופרה בלבד; 
הוא הפך תוך זמן קצר לחלק אינטגראלי של צורות אחרות, 
שניתן לכנותן מונודיות (ע״ע מונודיה). ג׳וליו קאצ׳יני 
( ££1111 ג 1548,0 [ו]— 1618 , שאף הוא חיבר, יחד עם יאקופן פרי 
[ר׳ לעיל], אופרה: "אורידיקי") היה הראשון, באוטף-שיו־יו 
1131£6£ ו 11 סעסטת £.! 0 ,המ׳החדשה״), 1602 , שהשתמש בסיג־ 
נון החדש. המונודיוח היו מעין מ' קאמרית ווקאלית, בהיותן 
נעדרות פעילות והתרגשות תאטראלית! בחלקן סיגלו לעצמן 
אירגון מוסיקאלי משלהן,'שחרג מהרצ׳יטאטיוו האופראי 
ומשרשרת של פראזות 
חסרות-משקל. המונודיות 
הללו היו ליריות יוחר, 

בעלות שטף ונטיה לצו¬ 
רה ולפיסוק מוסיקאליים. 

אם כי ניבר היה, בי הן 
שונות באפשרויותהאכם־ 

פרסיוד(ת שלהן מן המו־ 

נ(דיות הכתובות בסיג־ 

נון הרצ׳יטאטיוד, נדרשו 
שנים רבות של התפת¬ 
חות הדרגתית עד להפ¬ 
רדה המוחלטת בין ה¬ 
שתיים — לאריה ולרצ׳י- 
טאטיוו. צורה חדשה — 

הקאנטאסה הקאמרית — 

ו(ט 1 ר ד,פתיחה ע? ו,אז 6 וה אזיידיקי 

פאת :׳! 5 יו קאצ-יני איפשרה התפתחות זו. 






557 


מוסיקה, :קירה היסטויי". 


558 


לאופרות עצמן, בצורתן הראשונית, היה נור־סשיכה רב 
בשל החידוש שבהן, אך נוח זה לא עמד להן זמן רב משום 
שחסרו את חגיוון חמאפשר בימוי לתחום רחב של רגשות, 
חדראמר, חמוסיקאלית החדשח חיתח גם מוגבלת לאותם חו¬ 
גים שהולידו אותה — חוגי־האצולח. הפיבתח של חאופרח 
ליצירה דראמאתית ואכספרסיוויח היא פעולתו של מונטורדי 
(ע״ע). בשנתו ה 40 , לאחר שחיבר חמישה ספרי מאדריגא־ 
לים ומספר יצירות אחרות, פנה לאופרה: "אורפיאו" 
( 1607 ) — היא אחת מיצירות המופת בסוג חדש זה של המי. 
מונטוורדי לא חיה מעוניין רק בהדגמת הסיגבון החדש ] הוא 
נתב רצ׳יטאטיווים מלאי להט והשתמש בצורות מוסיקא¬ 
ליות שנדחו ע״י טהרנותם של הפלורנמינים. שירים סטרו־ 
פיים בעלי ריטודנלו כליי□ (סע־מזסז״: מעין פזמון חיזד), 
קטעים לכלים בלבד, ליווי נליי צבעוני לקטעים הווקאליים, 
הארמוניה שנונה ומרשימה בעלת היקף דחב — בל אלה 
אפייניים לאופרה "אורפיאו" ומשווים לה אחידות. המבנה 
המוסיקאלי המתוכנן, שהיה חסר אצל הפלורנטינים, הוא 
שהפך יצירה זו לדראמה מוסיקאלית אמיתית, 

״הט׳ החדשה״ ( 111810130 ״ £־\ 0 עמ) צמחה בפירנצה, מקום 
בו נולדה האופרה וצורות דראמאתיות דומות 1 אך רעיונות 
חדשים אלה מצאו במהרה את דרכם גם לערים אחרות של 
איטליה ולבסוף התפשטו על־פני אירופה כולה. כל מקום 
הטביע את חותמו על המ׳ החדשה ע״י תוספות ושינויים 
וע״י הבלטת אותם היסודות ששיקפו את טעמו וצרכיו של 
הקהל המקומי. האופרה ברומא, למשל, שהתפתחותה 
חלה בין השנים 1620 — 1650 לערך, שיקפה את טעמם של 
תומכיה, מחוגי הכמורה, וניכרת בה ההעדפה של ליברית 
בעלת מגמות דתיות ומוסריות. השימוש הרב במקהלות באו¬ 
פרה זו מוכיח, בסד. חזקה היתה המסורת המקהלתית ברומא, 
מצד שני, מעניינת מבחינה סוציולוגית העובדה, שדווקא 
ברומא נבטו ניצניה הראשונים של האופרה בופה (בזססס 
3 }:)טי 1 ), שגיבוריה היו בני מעמד חברתי נמוך וןזפייה מבדר, 
קליל ולעתים אף מגדה את היצרים. למייסדו של סוג חדש 
זה נחשב המשודר ג׳וליו רוספיליוסי ( 808111811051 ), הוא 
האפיפיור קלמנם X ^. 

פריחתי האופרה הוונציאנית חלד, באמצע 
המאה ר, 17 . בעיר זו נפתח ב 1637 בית-ד,אופרה הראשון 
לקהל הרחב. למאורע זד, נודעה חשיבות ממדרגה ראשונה 
בהתפתחותד, של האופרה: בעוד שבפירנצה, מאנטובה ורומא 
הוצגד. האופרה בפני חוג מצומצם, מבני-אצולה, נתמכה האו¬ 
פרה בוונציה ע״י קהל מגוון יותר: בני-האצולה שמילאן 
את המקומות בתאי-ד,יציע, בני הפאטריציאט הוונציאני ובני־ 
המעמד הבינוני והנמוך. האופרה הפכה כאן למוסד שניתן 
לנצלו מבחינה מסחרית ועובדה זו השתקפה בנושאיה וב- 
סיגנונותיה המשתנים. מנגינות קצרות, הנקלטות בקלות ע״י 
השומע, תפסו את מקומן של אריות ארוכות ומסורבלות. 
לעומתן נשאו האוברטורות (פתיחות) אופי מתרברב בתרו¬ 
עת חצוצרות, ובדומה! התפאורות על הבימה היו מרהיבות- 
עין בעשרן ובסיגנונותיהן — כולם ביקשו להשביע את רצונו 
של הקהל החדש. — 34 שנים לאחר הופעת "אודפיאו" תרם 
מונטורדי את גולת-הכותרת לאופרה הוונציאנית ביצירותיו 
״שובו של אוליסס למולדתו״ ( 11580 ט 111 0 ״ 01 :ז 1 ז 1641111 ) 
ו״הכתרת פופיאה״ (גסקיןסי! 81 10 ) 10 ,? 3 ״״ז 00 ״ 1 '״ 11 1642 ). 
באז בן עתה יצק לתוך יצירותיו תובן ואחדות מוסיקאליים 



אזלם־אופרה בוויגח בעת הזגגח "תפות־תזדזב" של סארק אנטוניו 
צ׳סטי, ז?)!}■! 


והוכיח את יבלתו הכבירה לשרטט דמויות בקווים מוסיקא¬ 
ליים, נוסף על בטחונו הטכני ודמיונו העשיר. קטעי מקהלה 
וקטעים כליים איבדו מחשיבותם וד,חזמודת היתה קטנה עתה 
מן התזמורת שבאופרות המוקדמות! בל זאת על-מנת להג¬ 
ביר את המתח ולעורר הזדהות עם רגשות הגיבורים, האופ¬ 
רה הוונציאנית בנתה אחר מותו של מונטורדי על אבני 
היסוד שהוא הניח. הדבר התבטא בעיקר ברצ׳יטאטיווים דרא- 
מאתיים, בהפרדה בין דצ׳יטאטיוו לאריה ובסוג חדש של 
מנגינה שהופיעה במקביל באופרה ובקאנטאטה. סוג חדש זה 
השתלט על המ' הווקאלית למשך תקופה של מאה שנה: 
סיגנון הבל-קאנטו (ס:ומ 03 801 ! "השירה היפה"), 
כפי שכונה, הוא המצאה מוסיקאלית טהורה שאיננה כפופה 
למשקלו או למובנושל הטכסט. מנגינת הבל־קאנטו—בדרך 
כלל בקצב המשולש — זורמת ברגיעה ובנועם ונמנעת מני- 
גודים מלודיים חדים וממרווחים המעוררים תשומת-לב יתרד, 
(קוינטות מוקטנות, ספטימות גדולות). כבל שהרבו להשת¬ 
מש בסיגנון הבל־קאנטו. בן הלבה ופחתה השפעתו של 
הטכסט על הט׳,'בהיות המנגינה כפופה לחוקים מוסיקאליים 
ולא לחוקי דיקלום. לא חלפו שני דורות מאז הכריזו המל¬ 
חינים הפלורנטינים על כפיפותה של המ׳ למלה ועד הפיכת 
האופרה לצורד, מוסיקאלית בעיקרה, לתצוגה תאטראלית 
על-חשבון אמת דראמאתית. התפתחות זו קיבלה מישנה תוקף 
בנאפולי, המרכז האחרון בהתפתחות האופרה באיטליה, סיג- 
בונה של האופרה הנאפוליטאנית חרג מגבולות 
איטליה וד.תפשט על-פני אירופה כולה. צורת "האריה דר, 
קאפו״(סע 03 113 ! . 1X6,3 ע״ע אריה) ביטאה יפה את העדפת 
הצורה המוסיקאלית על-פני האמת הדראמאתית. אפייניים 
לסיגנון המלודי של אסכולה זו היו העיטורים, הסילסול 
והאילתורים הווקאליים. הווירטואוזיות והדגשת הראוותנות 
הטכנית הביאו בסופו של דבר לרפורמה באופרה במאה ה 18 
(גלוק, פיליפו טראטד. [סחסס■!■!], ניקולו יומלי! ר׳ להלן), 
אשר מטרתה היתה להפוך את האופרד, שוב לדראמה מוסי¬ 
קאלית. 

שלא כבארצות אירופד, האחרות. אשר סיגלו לעצמן את 
הסיגנון האיטלקי, ייחסה מלכתחילה האופרה בצרפת 
חשיבות יחר לדראמה, וזאת בהשפעת הטראגדיה הקלאסית 









55? 


מוסיקה, :קירה הי:טורי כ 


560 


(ראפין, קורני). האריות באופרה הצרפתית היו קצרות, בעוד 
שהדיקלום, שהאיטלקים חדלו לייחס לו השיבות, היה דרא־ 
מאתי ואכספרסיווי. לס' הפליית היתה חשיבות יתר באופרות 
הצרפתיות, ולא מעט בשל תפקידד, כמלווה את המחול, שזכה 
כאן למקום נכבד. האופרה הצרפתית של לילי(ע״ע) פיתחה 
את חאוברטורה הצרפתית על אפיה "המלכותי" והיא הפכה 
במרוצת הזמן לצורה עצמאית. באך השתמש בצורד, זו 
לעתים תכופות כשם שעשו זאת הנדל ואחרים. 

בצדה של האופרה עלו צורות'דראמאתיות חשובות אח¬ 
דות: ה א ו ר א ט ו ר י ה, הקאנטאטה והפאסיה, שאף הן הת־ 
פתחו בעקבות הידושי "המ׳ החדשה". האורטוריה (ע״ע) 
היתד, התוצר המוסיקאלי של מסדר האורטורינים (ע״ע), 
שהוקם ברומא ב 1558 ע״י הכומר פיליפו דה''נרי (ע״ע)! 
חבריו היו נפגשים לתפילה בבית־תפילה קטן — אוראטוריון. 
הדרשות וד,תפילה נסתיימו בדרך בלל בשירי־תהילה. החלק 
המוסיקאלי של מפגשים אלה הלך וגדל בחשיבותו, עד אשר 
יצירות רבקוליות, כגון אלה של פאלסטרינה, הוחלפו ביצי¬ 
רות בסיגנון המונורי, כ״הצגת הנפש והגוף״ ( 1600 ) של 
קאוואליירי. שירתו של "המספר" היתה בדרך כלל בסיגנון 
הרצ׳יטאמיוו. בשנים 1600 — 1640 עלתה קרנה של האורא- 
טיריה, וזאת בעיקר בשל תמיכתם של הישועים במסדר האו־ 
ראטוריאנים, על-מנת לבלום את הפופולאריות ההולכת וגדלה 
של האופרה, מאחר שהאוראטוריה היתד, מיועדת להמונים, 
הושרה בשפה האיטלקית. אולם ליד האוראטוריה האיטלקית 
התפתחה גם האוראטוריד, הלאטינית עבור האצולה וד.כמורה. 
ההבדל העיקרי בין שני סוגי האוראטוריה לבין האופרה 
היה בכך, שהאוראטוריה הדגישה את תפקידי "המספר" וה¬ 
מקהלה, בעוד שבאופרה היה הדגש על המהזה — "הדראמה 
בט׳". המלחין החשוב ביותר של האוראטוריות הלאטיניות 
היה ג׳קומו קריסימי (ע״ע), שב 15 האוראטוריות שלו נתן 
ביטוי דראמאתי לטיפוסים תנ״כיים כשהמקהלה היא במרכז 
הפעילות הדראמאתית. באריות ובקטעים השירתיים (אריו־ 
זיים) שלו קיימת נטיח לסיגנון הבל-קאנטו (ר' לעיל, עמ' 
558 ) — סיגנון שהפך עם הזמן לסיגנון האפייני של האורא- 
טוריה, האופרה והקאנטאטה. 

מלהינים איטלקים, שהיו פעילים בייחוד בבולוניה וב־ 
מודנה בשליש האהרון של המאה ה 17 , העדיפו את האורא־ 
טוריה בשפת המקום. אוראטוריות אלה המעיטו בחשיבותו 
של ד,"מספר" והמקהלה הורהקה ממקומד, המרכזי בפעולה. 
במקום המקהלה הושם הדגש על אריות בסיגנון הבל-קאנטו, 
שהושרו לרוב ע״י סריסים, ועל ההפרדה בין אריה ובין 
רצ׳יטאטיוו. בסוג זה של אוראטוריה נתבלטו מלחינים כג׳ו- 
באני באטיסטה ויטאלי ( 1644 — 1692 ), ג׳ובאני לגרנצי 
( 1626 — 1690 ), אלסאנדרו סטראדלה ( 1642 — 1682 ), שב- 
יצירותיהם ניכרת השפעת האופרה על האוראטוריה. 

חשיבותה שלהאוראטוריה בצרפת היתד, פחותה 
מזו שבאיטליה. ם.-א. שרפנטיה (ע״ע), תלמידו של קארי־ 
סימי, נמנה עם אותו מספר קטן של מלחינים שכתבו אורא- 
טוריות, חלקן בשפה הלאטינית, חלקן בצרפתית! בשני הסו¬ 
גים גם יחד ניתן מקום מרכזי למקהלה, כבאוראטוריות של 
מורו. לעומת זאת, עשירות הן יותר בתיזמורן ואינן מוגבלות 
להארמוניות פשוטות המאפיינות את האוראטוריות של קא¬ 
דים ימי. 

באוסטריה התבססה האוראטוריה בעיקר בחצר־ 


המלוכה. לאופולד 1 עצמו חיבר אוראטוריה בשפה הגרמנית, 
שהוצגה, ב 1660 . כל מלחיני החצר הווינאית (אגטוניו קאל־ 
דארה אנטוניו ךראגי [!ל^בזם], יוהאן יהף 

פוכס) כתבן אןראטוריות, שקשה להבחין בינן לבין האופ¬ 
רות שחיברו. 

חשובה מן האוראט 1 ריד. מבחינת הצורה היתה הקאנ- 
ט א ט ה, שמוצאה גם כן מן המונודיה החדשה. מספר מלחי¬ 
נים ברומא, כלואיג׳י רוסי וקאריסימי, היו ממעצביה בשל¬ 
ביה הראשונים. גם בקאנטאטה, כנהוג באופרות מאותה 
תקופה, היתד, הפרדה בין קטעים רצ׳יטאטיוויים לקטעים 
ליריים. סיגנון הבל-קאנטו חדר לקאנטאטה במקביל לחדי¬ 
רתו לאופרה ( 1650 בערך), מה שגרם להקטנת השימוקז 
בוואריאציות הסטרופיות מעל לבאסו אוסטינאטו ( 113550 
081111310 ; באם 'מתמיד, מנגינת באם ההוזרת על עצמה), 
כבר אצל קאריסימי מצוי באם כליי המהווה קונטראפונקט 
אמיתי למנגינה, הגדושה עיטור וסילסול. במהצית השניה 
של המאה הפכה הקאנטאטה לאחת הצורות החשובות ביותר 
במ׳ הווקאלית, שמשכה את תשומת־לבם של מלחינים מוונ¬ 
ציה, מנאפולי ומארצות־הצפון. מארק אנטוניו צ׳סטי 
( 00511 ! 1623 — 1669 ), מחשובי מעצביה של האופרה הוונ¬ 
ציאנית, חיבר קאנטאטות רבות בעלות קו מלודי מגוון ואכס- 
פרסיווי. לגרנצי שם את הדגש על הקןנטראפונקט שבין 
המנגינה לבאס ןלעתים אף הרחיב את־ ליוןי הקונטינואו 
(באס ממוספר! ד לעיל) הפשוט למספר כלים ששימשו 
בצורת קונצ׳רטאטו (כ״מתחרים" במנגינה). בקאנטאטות 
של סטראדלה מצויים דיסונאנסים אכספרסיוויים הסוללים 
את ר,דרד ־לקאנטאטה חמפותחת של סוף' תקופת הבארוק. 
עם נטייתה לכרןמאטיות. אמן המהברים בסוג זה היה אלסנ- 
דרו סקרלטי (ע״ע), שכתב יותר מ 600 קאנטאטית, מרביתן 
בנויות אריות המנוגדות זו לזו ברוחן, לרוב בצורת "דה 
קאפו", ואת כל אחת מהן מקדים רצ׳יטאטיוו. המודולאציות 
הרבות, הנטיה לכרומאטיות של הקו המלודי והנסיונות 
ההארמוניים למיניוום הפכו את הקאנטאטות של סקארלאטי 
לצודד, שהיתד" ברבות הימים, לסדנה למלחינים, בידיהם 
הנאמנות של הנדל (ע״ע), בנדטו מרצ׳לו (ע״ע), ועוד. 
הקאנטאטה מדגימה את אחד היסודות י האפייניים ביותר 
לסיגנון תקופת הבארוק — העברתם של ניבים מלודיים מן 
המי ד,כליית לווקאלית. בתחילת המאה ה 17 חיקו'הבלים את 
השירה, לקראת סוף המאד, ה 17 ובמאה ה 18 סיגלד, לעצמה 
השירה הרבה מן היסודות האפייניים למנגינות הכלייות; 
תחומים רחבים. קפיצות, עירבובם של צלילים ארוכים וקצ¬ 
רים, ועוד. כמו-כן סיגלו לעצמן קאנטאטות רבות את המקצ¬ 
בים של מוםיקת-ד,מחול הפליית. אריות בצורת מנואט 
(זסססססז), סאראבאנד ( 311110 ( 531-31 ) או סיצ׳יליאנו (- 51011 
13110 ) שכיחות, למשל, אצל סקארלאטי. הנגויה להחלפת 
ביבים התבטאה במרוצת הזמן גם בצורות ווקאליות אחרות 
והוליכה לבסוף לאותה "שירה אינסטרומנטאלית" האפיינית 
למ׳ של באך. 

הקאנטאטד, הקאמרית האיטלקית הועברד, גם לארצות 
אחרות. בצרפת היא פותחה בעיקר בידי שרפנטןה (ע״ע), 
אנדרה קאמפרד. ( 3 זת 03111 ! 1660 — 1744 ) ולואי-ניקולה קל- 
ראמבו ( 01013111113011 ! 1676 — 1749 ). בגרמניה נתן איה 
אותותיו הסיגנון המובודי, בולל ךצ׳יטאטיוו וקונטינואו, 
באיחור-מה, בשל המאבק שהיה נטוש שם בין נטיות מנוג- 




561 


מו:יקה, :קי־ה היסטורית 


562 


דות: האחת — בכיוון לשירת וירטואוזית, שירת הבל־קאנטו, 
והשניה — בכיוון לשירה עטמית פשוטה. ביצירותיו של 
יוהאן הרמאן שיין (ת^^ 11 ^ 8 ). £0013 ז 0803 נ 1 ("שירי 

יער״, 1621 — 1628 ), מוצאים כבר את ביסוסו של הקונטינו־ 
או. שירים שיש בהם ליוד קונטינואו פרחו בגרמניה בשנים 
1640 — 1670 . למעבר משירים פשוטים בעלי מקצבי־מחול 
לשירים מורכבים בסיגנון הבל־קאנטו תרמו מלחינים כהינ־ 
ריך אלברט ( 1604 — 1651 ), אנדראס האמרשמיט (- 01 מז 1 מ 11:3 
1611 או 1612 — 1675 ), אדם קריגר ( 1 ;> 68 ״^ 1 : 
1634 — 1666 ). לקראת סוף המאה גברה ההשפעה האיטלקית 
על שירי-הקונטינואו הגרמניים והם גם סיגלו לעצמם את 
סיגנון הקאנטאטה הקאמרית האיטלקית. חלק מ״סימפוניות 
הקודש״ ( 1629 — 1650 ) ומן ה״קונצרטים דתיים קטנים" 
( 1636 — 1639 ) של הינריד שיץ (ע״ע) יכולים להיחשב בקאנ־ 
טאטות. בגרמניה התפתחה גם הקאנסאטה המבוססת על 
מנגינות כוראלים (דיטריך בוכסטהודה [ע״ע], יוהאן פילים 
קרער [ 1649 — 1725 ], יוהאן פאכלבל [ 61 < 011611 נ?! 1653 — 
1706 ], יוד,אן קונאו [״ 61103 ^ 1 ! 1660 — 1722 ]). 

סיגנון "המ' החדשה", בהציגו אפשרויות דראמאתיות 
חדשות, השפיע גם על הצגת סיפור־הפאסיון ( 25810 ? — 
סבל ישו)•, ואכן השתמש הפאסיון של המאה ר, 17 בסיגנון 
הרצ׳יטאטיוו, באריה, בליווי תזמרתי, והתייחס בחפשיות יתר 
לטכסט. ראד לציון גם השימוש בתיזמור שונד, לאוואנג- 
ליסט (המספר) ולישו! לדוגמה; ביצירתו 16 ז 0 זו\ ״ 6 ( 5101 
3111 ;;! 01115 ("שבע מלותיו של ישו על הצלב"), 

1645 , השתמש שיץ ברצ׳יטאטיוו בשביל האוואנגליסט, וב¬ 
ליווי תזמרתי של שלושה קולות עבור מלותיו' של ישו. 
באך נהג^כמותו ב״פאסיון לפי מתי". פאסיונים אחרים של 
התקופה מעניינים בראש וראשונה בשל שימושם הרב 
באריות, תזמורת וכוראלים. 

הסיגנונות החדשים באו לידי ביטוי גם במיסה ה ר ב¬ 
קולית, אע״פ שצורה זו ירדד, בחשיבותה במאה ה 17 . 
באיטליה המשיכו חלק מהמלחינים לכתוב מיסות ב״סיגנון 
פאלסטרינה", בעוד שאחרים שאפו להגדיל את ממדי המיסה 
ע״י' מספר הקולות ומספר הזמרים. בגרמניה היתד, המיסה 
מתקדמת יותר באפיה וכללה את כל סיגנונות המאה ה 17 , 
הקונצ׳רטו, האריות, הרצ׳יטאטיוו, ועוד. הנטיה לריבוי סיג־ 
נונות במיסה הלכה בד בבד עם הנטיה להגדיל את מספר 
חלקיה. ניכרת פה איפוא מעין נטיה לסקולאריזאציה של 
המיסה האפיינית למיטות המאוחרות, כגון אלד, של הסה 
(ע״ע), הידן (ע״ע) ומוצרט (ע״ע). 

ה מ׳ הב לי י ת התחרתה זו הפעם הראשונה בתקופת 
הבארוק במ' הווקאלית. תוצאותיה של התחרות זו היו הת¬ 
פתחותם של צורות כלייות חדשות ושל סיגנונות כליים 
עצמאיים! כמו-כן החשיבות שהתחילו מייחסים המלחינים 
לכלי והכמות הגדולה של יצירות מסוג זה. המ׳ הבליית 
העצמאית של המאה ה 17 מוצאה מן המ׳ הכליית של המח¬ 
צית השניה של המאה ר, 16 , שסיגלה לעצמה את עקרון 
הוואריאציה, מצד אחד, ואת עקרון האילתור, מצד שני. 
מספר צורות כלייות חדשות מבוססות על נגינת קטע או 
יצירה שלמה שחוזרים עליה מספר פעמים, ובכל פעם חל 
שינוי באחד ממרכיביה או ביותר. רבות מן היצירות החד¬ 
שות, במיוחד מבין אלה שנכתבו עבור העוגב, לא היו אלא 
אילתורים כתובים. מוסיקת-המחול של המאה ה 16 וד,מ׳ 


שהתבססה על הכוראל והקאנצונה שימשו אף הן מקור 
ליצירות כלייות חדשות. 

מרבית כלי-ר.נגינה של תקופת הרנסאנס 
הוסיפו לשמש גם בתקופת הבארוק, אם כי חלו בהם, 
לעתים, שכלולים. הצ׳מבאל( היה כלי-המקלדת החשוב ביו¬ 
תר של התקופד" בזכות יצירות-הסולו׳ שנכתבו עבורו וגם 
בשל השימוש בו ככלי המבצע את הבאס הממוספר. העוגב 
עבר שבלולים רבים בתקופת הבאר(ק, אך נשאר צמוד 
למוםיקת-ד,כנסיה. בקלאוויכורד ( 1 )זס 01371011 ) השתמשו רק 
בחדרים קטנים בשל צלילו העדין. בתקופת הבארוק נוסף 
הכינור לשורת הויולות ופותח ניב כנרי מובהק, במיוחד ע״י 
מלחינים איטלקים, 

אחת הצורות הבלייות החשובות של תקופה זו היה ה ר י- 
צ׳רקארה, שפותח במידר, רבה ע״י ג׳ירולמו פרסקובלדי 
(ע״ע). בריצ׳רקארה הרב־נושאי השתמש פרסקובאלדי בנו¬ 
שאים שונים לכל חלק וחלק של היצירה, כשם שעשו זאת 
לפניו ג׳ובאני גבריאלי וקלאודיו מרולו באיטליה, אנטוניו 
דה קאבסון בספרד ומלחינים חשובים פחות במקומות שו¬ 
נים. בריצ׳רקארה החד-נושאי השתמשו בנושא אחד לחלקים 
השונים. הנושא הופיע בשינויים מקצביים ומלודיים או לוכד 
עם נושאים משניים חדשים. סוג זה, הנקרא "ואריאציית 
ריצ׳רקארה", התפתח עם הזמן לפוגה של תקופת הבארוק 
המאוחרת. עקרון האילתור הוסיף לחול בעיקר על הסר 
קאטה ( 2 ] 02 סס 1 ) והפרלוד לעוגב. הטוקאטה הדגישה את 
היסוד הווירטואוזי ובמרוצת הזמן היוותה מסגרת להת¬ 
גבשות ניב-העוגב. הטוקאטות הראפסודיות של ין סולינק 
(ע״ע) מזכירות לעתים את האסכולה הוונציאנית" בגי¬ 
שתה האנטיפונית: לעומתן, שייכות הפאנטאסיות שלו 
לקבוצת הריצ׳רקארה והן למעשה אינן אלא פוגות, אף אם 
אין הן מכונות בשם זה. לפאנטאסיות של סולינק היתה 
השפעה על תלמידיו, כס. שייט () 1 ) 1801161 1587 — 1654 ), וקו 
ישר מוליך מהם ליצירותיו של באך. עקרון הוואריאציה, בו 
השתמשו המלחינים האיטלקים ור,ורג׳ינאליםטים האנגלים, 
מצא אף הוא את ייצוגו בכוראל-ואריאציה של סולינק. מספר 
גדול של מנגני עוגב מצפון-גרמניה הלכו בעקבותיהם של 
סולינק ושייט; הידועים שבהם הם פראנץ טונדר ( 1614 — 
1667 ), מאתיאס וקמאן ( 1621 — 1674 ) ויאן ריינקן (- 116111 
״ 6 ) 1 , 1623 — 1722 ). 

עליונותה של אסכולת העוגב הגרמנית הפרו¬ 
טסטאנטית לא רפתה מאמצע המאה ה 17 ובתחילת המאה 
ה 18 , כשנציגיר, היו פאכלבל, בוכסטהודר, (ע״ע), פרידריך 
וילהלם צאכאו ( 3011311 ;! 7 'ו 1663 — 1712 , מורו של הנדל בהא־ 
לה), גא(רג בם ( 1 מ 11 ס 0 ו 1661 — 1733 ) ויוהאן' גוטפריד 
ואלתר ( 1684 — 1748 ). חלק מהם ידועים בשל השפעתם על 
באך' וכולם סייעו לגיבושם של מרקמים וצותת בס׳ לעוגב. 
לאפנים השונים בהם שימש הכ 1 ראל ביצירות לעוגב עד 
1670 , נוספו ב 50 השנים שלאחר מכן הפרלוד, הפוגה, הפאר־ 
טיטה והכוראל-פאנטאסיה, שהגיעו לשיא התפתחותם האמ- 
נותית במ׳ של באך. 

במאה ה 17 היתה עדיין חפיפה רבה בין יצירות לעוגב 
ובין יצירות לצ׳מבאלו. הצורות המוסיקאליות וסיגנונן היו 
שווים לשני הכלים, אלא שהמ׳ לצ׳מבאל( היתה חילונית 
בדרך כלל ואילו מוסיקת-העוגב שימשה במסגרת הכנסיה. 
הסוויטות המורכבות מקבוצת-מחולות מסוגננים היוו הלק 




563 


מוסיקה, סקירה היסטורית 


564 


חשוב ברפרטואר לצ׳מבאלו. מאפיינים את הסוהטוח לצ'מ־ 
באלו העיטורים המרובים (למשל׳ אצל ז׳אק שאמפיון' דה 
שאמבונייר [ 1601 — 1672 ] ופראנסואה קופרן [ע״ע]| הן הת¬ 
פתחו במאה ה 17 באיטליה, אנגליה, ספרד, צרפת וגרמניה. 
תרומתה של גרמניה בלטח במיוחד בתפיסת הסוויטה כיצירה 
מאוחדת בעלת צורה מוסיקאלית ברורה (יוהאן יעקב פרו־ 
ברגר, 1616 — 1667 ), בעוד שחלקה של צרפת היה בהעשרת 
הרפרטואר של מחולות־הסויטה (ע״ע). 

י באיטליה טופחה הסוויטה בעיקר כצורה של מ׳ קא¬ 
מרית בשם ,.סונאטה קאמרית״ ( 13 ־ 1 מ 03 33 5011313 ), בניגוד 
ל״סונאטה כנסייתית״ ( 0111£53 33 3011313 ) המורכבת מארבעה 
חלקים (אדאג׳ו־אלגרו — אדאג׳ר־אלגרו), שהושמעה בכתלי 
הכנסיה. כבר ב 1629 היו סוויטות כלייות בשם "סינפוניה". 
המונח "סונאטה דה קאמרה" הוזכר לראשונה ע״י'המלחין 
הגרמני להאן רוזנמילר'ב 1667 . בתקופת הבארוק השתמשו 
במונח "סונאטה" ליצירות כלייות שונות וליצירות לכלי- 
מקלדת (ע״ע דומניקו סקרלטי)! ואין לערבב מונח זה עם 
צורת הסונאטח הקלאסית בעלת העקרונות המבניים חקבר 
עיט (ע״ע סונטה). גם תיזמור מוסיקת-האנסאמבל לא היה 
קבוע. עם זאת נהגו לחבר סונאטרת לכלי-סולו("סולו סונא־ 
טה": לרוב כינור) בליווי באם ממוספר, או לשני כלי-סולו 
(לרוב שני כינורות) בליווי באם ממוספר, שבוצע ע״י כלי- 
קשת נמוך (צ׳לו או ויולה דה גאמבה) וכלי-מקלדת (צ׳מבא- 
לו או עוגב) יאשר מילא את ההארמוניות של הבאס הממוספר 
(מכאן המונח .טריו סונאטה"). סונאטת הסולו וסונאטת 
הטריו היוו את הסוגים העיקריים בסונאטה הקאמרית ובסו- 
נאטה הכנסייתית. בסונאטות של תקופת חבארוק התפתח ניב 
כליי כנרי מובהק. שורה של מלחינים איטלקים היו מחשובי 
המגבשים של סיגנון זה ! על אלה נמנו: ג׳ובאני באטיסטה 
ויטאלי ( 1644 [?]— 1692 [י], ג׳וזפה טורלי ( 1650 [?]— 
1709 ) ובעיקר א. קורלי (ע״ע) וא.' ףולדי (ע״ע) שכתבו — 
נוסף לסולו ולטריו — סונאטות בתחום המ' התזמרתית 
לכלי-קשת. 

ה מ׳ ה ת ז מ ר ת י ת לא זו בלבד שנכתבה למספר כלים 
גדול יותר מאשר הקאמרית אלא גם בוצעה במספר גדול יותר 
של כלים לכל תפקיד ותפקיד. חשיבותו של התיזמור במ׳ 
התזמרתית קטנה מזו שבמי הקאמרית. חוסר העניין בצבע 
אינסטרומנטאלי מתבטא בכך, שכלים שונים מנגנים אותם 
התפקידים כל עוד נמצא חתפקיד בתחומיהם. לצ׳מבאלו 
בתזמורות אלה תפקיד כפול: הוא ממונה על ביצוע הקונטי- 
ניאו ומנחה אח האנסאמבל כולו. תזמורת הבארוק שימשה 
בתפקידים שונים בהקשר עם צורות ווקאליות כגון האופרה, 
חקאנטאטה, האוראטוריה, ועודז״אולם חיא פיתחה אף צורות 
מיוחדות משלה. 

הסימפוניה האיטלקית והאוברטורה הצרפתית חפכו לצו¬ 
רות כלייות חשובות לקראת סוף תקופת הבארוק. השתמשו 
בהן בפתיחות לאופרות, לאוראטוריות ולקאנטאטות, ואף 
בקטעים פותחים לסוויטות תזמרתיות. הסוויטה התזמרתית 
היתה זהה בצורתה י ובמחולותיה לסוויטה לכלי-מקלדת ולטו- 
נאטה הקאמרית, אלא שחיא פתחה לעתים קרובות בפרלוד, 
באובדטורה' או בסימפוניה. 

הצורה התזמרתית החשובה ביותר בתקופת הבארוק חיה 
הקונצ׳רטו גרוסו ( 510550 001130110 ) המשתמש 
בשנים עד ארבעה כלי-סולו (קבוצה הקרויה קונצ׳רטינו), 


בתוספת לתזמורת המלאה (; 11111 ). המאפיין את סי גנון הקונ- 
צ׳רטו גרוסו הוא השימוש בניגודים הדינאמיים בין חלקי 
הטוטי לחלקי הסולו (ע״ע הנדל! בד ! ויולדי). הקונצ׳רטו 
לסולו, שאף הוא היה בעליה באותה תקופה׳ שונה מהקת- 
צ׳רטו גרוסו בכך׳ שכלי-הסולו אינם משמשים בו רק לניגוד 
דינאמי, אלא מובלטים למשך כל היצירה. 

באך-הנדל. תקופת הבארוק הגיעה לשיאה ביצירו¬ 
תיהם של בך (ע״ע) והנדל (ע״ע). שלא בדומה למלחינים 
של תקופת הבארוק המוקדמת, שניהם לא היו מחדשים של 
צורות וסיגנונות חדשים: הם שיפרו ושיכללו את הצורות 
והסיגנונות שנתגבשו לפניהם. על-אף שהיו גרמנים מלידה, 
משקפת המי שלהם במידה רבה את מיזוגם של סיגנונות 
מוסיקאליים לאומיים שונים — גורם חשוב בגדולתם האוני- 
וורסאלית. הנדל סיגל לעצמו את הסיגנונות הלאומיים חשו- 
נים והרגיש בכל אחד מהם כבן־בית! ואילו באך הטמיעם 
בתוך טיגנונו האישי, באופן ששוב לא ניתן להפריד ביניהם. 
שניהם היו אמני הרבקוליות של תקופת הכארוק. הנדל 
התייחס לקונטראפונקט כאמצעי למטרות דראמאתיות, כפי 
שהדבר מתבטא בשינויי המרקם המחירים בכתיבתו למקהלה. 
באך הציב לו כמטרה את הקונטראפונקט עצמו — דבר 
המחייב עקביות. הקונטךאפונקט אצל באך מתוכנן כמשחק- 
גומלין בין קווי מנגינה מופשטים והוא כליי בטבעו. מסיבה 
זו יש למ׳ הקולית שלו נטיח חזקה לניב כליי, בעוד שאצל 
הנדל מסתמנת נטיה לניב קולי גם במי הכליית שלו. שניהם 
השתמשו ברעיונות מוסיקאליים האפייניים לתקופת הבארוק 
המאוחרת,׳ אך במ׳ של הנדל חסר החותם האישי המציין את 
הט׳ של באך. גישתו של הנדל אלתרנית! הוא השתמש 
בדפוסים קיימים שלא טרח'לשנותם אלא להחיותם בהקש¬ 
רים מגוונים. באך, לעומת זאת, שינה את הדפוסים עצמם — 
מנגינותיו אינטנסיוויות, ההארמוניה אצלו מלאה כושך 
המצאה ולמקצביו תנופה ודחף שאינם מצויים אצל הנדל. 
עיקר תרומתו של הנדל היא בשדה האופרה והאוראטוריה, 
בעוד שהמי הקולית והכליית של באך מהוות יחידח אחת 
המשקפת רמה בלתי רגילה של יכולת טכנית, שרק הדוח־ 
ניות׳ הדבקות והכנות המובעות בה מאפילות עליה. הניגוד 
בין היסוד האנכי (ההארמוני) והאפקי (המלודי) ביצירותיו 
של באך בא על פתרונו במנגינות הגויות בצורה האדמונית 
והאדמוניות שהן תחת פיקוח קונטראפונקטי. הנדל היה קל- 
יצירה ממנו. הרבקוליות שלו שואפת לבהידות׳ לשקיפות 
ולשיווי-משקל. עיקר מעיינו בשילובם של היסודות ליצירת 
מבנה יציב ומרשים׳ בעוד שרוח מיסטית נסוכה על יצירו¬ 
תיו של באך המגוללות קמעה קמעה את נסתרותיהן. ממרום 
מושבם׳ מפסגת הרבקוליות של תקופת הבארוק הסתכל 
האחד לעבדם של עמקים העתידים להתרקם והאחר — אל 
עבר, רחוק וקרוב,■ שאותו פיאר והאדיר בכוח דמיונו ויצירתו 
המופלאים. וע״ע ברוק׳ מוסיקה, עמ׳ 573/4 . 

בעולמה של המי, המאחד את תקופת הבארוק כולה 
הוא השימוש ברצ׳יטאטיוו ובבאס הממיספר (- 001111 63550 
סטת). מלבד יסודות משותפים אלה התחלקה התקופה לשלו¬ 
שה טרקי־זמן קצרים יותר, שכל אחד מהם היווה שלב בהת¬ 
פתחות מכתיבה קונטראפונקטית בעיקרה לכתיבה שרובה 
הומופונית. כשהבאס הממוספר משמש לה דרך מעבר. התקו¬ 
פה שבין 1580 — 1630 הצטיינה בהתנגדותה לקונטראפונקט! 
זו היתה תקופה שאימצה את האינטרפרטאציה המירבית 




565 


םוםי?ה, סל,ידה היסטורית 


566 


למלה ע״י רצ׳יסאטיוו ספשי וע״י נטיה קיצונית לדיסונאנ- 
סים. ההארמוניה בשלב זה היתה עדיין ניסויית וטרום־ 
טונאלית. התגבשותם של ניבים מוסיקאליים כבר התחילה 
להסתמן בתקופה זו כשידה של המ׳ הווקאלית עדיין על 
העליונה. התקופה 1630 — 1680 היתד, תקופת הבל-קאנטו 
באופרר, ובקאנטאטד,. בשני סוגי יצירות אלד, 'התגבשה 
האריה על כל צורותיה וחלה הפרדד, בין הרצ׳יטאטיוו וה־ 
אריד" כשכל אחד מהם משמש בתפקיד שונה, הפעילות 
ור,עניין במ' כליית ובמ׳ ווקאלית בתקופה זו היו ערים 
במידר, שווה. ההתייחסות החפשית לדיסונאנסים, לעומת 
זאת. הלכה ודעכה עם התגבשותם של המאג׳ור ור,םינור 
(ע״ע ד,רמוניד,), אם כי לביסוסה המוחלט הגיעד, הטונאליות 
רק בפרק־הזמן השלישי של הבארוק. ב 1680 — 1750 ספג 
לתוכו הקונטראפונקט את ההארמוניה. 

קו מציין נוסף לתקופת הבארוק; "הסיגנון הישן" לא 
הודח בד, מפני,.הסיגנון החדש״! לא זו בלבד. אלא ששליטה 
ב״סיגנון הישן" הפכה לחלק מחינוכם של המלחינים. ההפר¬ 
דה, בין "סיגנון ישך, חמור. לביו "סיגנון חדש", חפשי, 
השאירד, את אותותיה גם על תקופות מאוחרות יותר. תקופת 
הרנסאנם היא, למעשה, התקופה האחרונה בה ניתן לדבר 
על סיגנון אחיד. 

התקופה הקלאסית. תקופת הבארוק השתרעה 
מתחילת המאה ד, 17 עד למחצית המאד. ד, 18 . אך כשם שתד 
פעות רבות, שהיוו חלק אינטגרלי מתקופת הבארוק. הראו 
את ניצניהם כבר בסאד, ה 16 , כן בא לידי ביטוי חלק מן 
האסתטיקה ור,חשיבה המוסיקאלית של התקופר, הקלאסית 
כבר במחצית הראשונה של המאה ד, 18 . על המפנה הסיגנוני 
שהתחיל לתת את אותותיו כבר במחצית הראשונה של 
המאר, ה 18 אפשר לעמוד מתוך השוואת סיגנונו של יור,אן 
סבאםטיאן באד לסיגנונם של בניו, שפעלו באותה תקופה 
עצמד,. אצל קרל פיליפ עמנואל בד (ע״ע), כמרכז אצל יוד.ן 
כריסטין ווילד,לם פרידמן בד (ע׳ ערכיר,ם), מוצאים ארגון 
צורני חדש וגישה חדשה למלודיה המתבטאים במרקם מוסי¬ 
קאלי חדש — המרקם ההומופוני. המ' הקונטראפונקטית 
נחשבד, עתד, כסיגנון המיועד למיעוט של מלומדים אניני- 
טעם, ואילו לחובבים השתדלו לד,גיש מ׳ מובנת יותר, קלד, 
יותר וכתוצאה מכד — גם מד,נה יותר. במלים אחרות: המ׳ 
שאפה להתאים את עצמד, לקהל מאזינים חדש, רחב יותר, 
מן המעמד הבינוני בעיקרו — מעמד שהכיר את זכדותיו 
במידה הולכת וגוברת. 

ה מ נ ג י נ ה — ה מ ל ו ד י ה — תפסה מעתה את המקום 
המרכזי במרקם ומשום כד, כדי להבליטד,. היא מצויד. לרוב 
בקול העליון. גם במבנה שונה היא ממנגינת הבארוק. הקו 
המלודי בתקופת הבארוק היר, טווי מחוליות מוטיורות קצרות 
המחוברות יחד באופן שאין כמעט נקודות אתנחתא ביניד,ן. 
הוא לא נתפס כתבנית ואיפיין אותו מעיו מריליד "טורה" 
כפי שכינו הגרמנים את תהליד התפרסר 
תו. המנגינד, החדשה, לעומת זאת, היא שירתית, מתחלקת 
לפריודות (קטעים) סימטריות וניתנת לחלוקה של חצאי- 
סיום וסיום. יתר על כן, היא יוצרת ניגודים בתוד עצמד, 
(מעבר פתאומי ממאג׳ור למינור, וכד), דבר שהושג בתקו¬ 
פת הבארוק רק בצורד" ע״י הצבת קטעי הטוטי לעומת קטעי 
הסולו. לאריה האופראית היתד, ללא ספק השפעד, על המנגי¬ 
נה הכליית, כשם שלניב הכליי, עם ההתארות (פיגוראציות) 


הבלייות שהתפתחו במסגרת האופרד" היתה השפעה ישירה 
על התזמורת הסימפונית. מקומה הבולט של המנגינה והגישה 
החדשה לד,לחנתד, ביטלו את תפקידו המלודי של הבאס 
והפכו אותו לקול האדמוני מלווד,. בניגוד לפעיאתד, המהירה 
של המנגינד" אטיים היו שינרי הד.ארמוניד,. 

גישה חדשה ושונד, זו למרקם המוסיקאלי מצאה לרא¬ 
שונה את ביטויה ואת גיבושה התאורטי אצל ז׳ן פיליפ רמו 
(ע״ע). בחיבורו 1£ מ 10 ו 1-1 ג 11 ' 1 (,.מסה על ההאר־ 

מוניה״), 1722 , הצביע ראמו על חשיבות התצליל המשולש 
כבסים לכל המערכת ההארמונית בד,תייחסותו לאספקט 
הטונאלי-אנכי של המ', 

ה ם ונ א ט ה, בעלת המבנה המיוחד, עד ארגונה הצורני 
והטונאא, לרבות הטכניקה המיוחדת של פיתוח החומר 
המלודי ועיבודו, היא הצורה המוסיקאלית החשובה ביותר 
של התקופה הקלאסית. את המקור לצורתה הכוללת, התלת- 
חלקית (אלגרו־אדאג׳ו-אלגרו), יש לראות בפתיחה האיטל¬ 
קית (ע״ע אלסנדרו סקרלטי) ובצורת הקונצ׳רטו של תקופת 
הבארוק (ע״ע אנטוניו רולדי). הצורד, התלת-חלקית הורח- 
בד, עם הזמן: בתחילד, כללה מנואט שהוכנס אחרי פרק- 
האדאג׳ו, אך משהפכד. הצורר. הארבע-חלקית לצורה הסטאנ־ 
דארטית (ע״ע בטהובן), הוחלה המנואט בסקרצו. את המקור 
למבנה הפרקים הבודדים יש לראות י בפרקי הסונאטות של 
הרוקוקו, שמרביתם דו-חלקיים [ 2 ^.], עם הזרד, על שני 
החלקים. התפתחות הדרגתית מוליכה 

מ!|: 8 \,;| 1 דרד - ||;\, 8 ;||:א; 11 

ל 11 :^ 11:8 וו:^:וו. 

התגבשותד, של הסונאטה הקלאסית מבחינה סיגנונית 
היא עדיין אחת הפרשיות הסתומות בתואות ר,מ'. רבים היו 
התורמים לד,תד,וותה, אך עדיין קשה להצביע על קו התפת¬ 
חותי רצוף (ע״ע סונטד,). התגבשות זו כוללת: א. התרח¬ 
קות מד,מרקם הקונטראפונקטי של סונאטת הבארוק לקראת 
מרקם הומופוני! ב. פיתוח סיגנון ריתמי חד ובדרר! ג. פיתוח 
פיגנון מלודי נוח הגמיש לשינויים! ד. צירופם של היסודות 
הנ״ל בצורד, דראמאתית. 

הרפרטואר של התקופה מתחלק לשלושה סוגים עיקריים 
של סונאטות: סונאסות סולו(הסונאטה לפסנתר), סונאטות 
קאמריות וסוגאטות תזמרתיות! לכל אחד מן הסוגים קו- 
התפתחות משלו, אט כי כולם נתונים באותד, המסגרת הכל¬ 
לית — מסגרת הסונאטה. רבות תסונאטות וחלקי־ד,סימפוניות 
של המאה ה 18 וה 19 הממלאות אחר כל הדרישות של 
"צורת" הסונאטה! אך חלק ניכר, בעיקר אותן שנתחברו 
במחציתה הראשונה של המאר, ה 18 , לפני גיבושה המלא של 
הצורר" אינן ממלאות אחר דרישות אלה, מערכת הסולמות, 
יצירת המתח ע״י מודולאציות המתרחקות מד,טוניקד, וחר 
זרות אליר" הוא הגורם העיקרי של הצורר,. כל יתר האספק¬ 
טים — נושאים מנוגדים, חלק נפרד לפיתוח, הזרה שלמה 
וקודר, — תם בבחינת רשות! אין לראות בסונאטה החסרד, 
את אחד היסודות המשניים—סונאטה בלתי-מושלמת. מאחר 
שצורת הסונאטה של המאה ד, 18 לא התפתחר, מצירוף טכני 
והדרגתי של יסודות, שונה היתה ההתפתחות לגבי סוגי 
הסונאטד, השונים. מלחינים רבים, אסכולות וסיגנונות שונים 
השתמשו בנוסחד, בסיסית משותפת, שעברה שינויים וד,רח¬ 
בות בהתאם למטרות ולדרישות שנבעו מן החומר המוסי¬ 
קאלי עצמו. 



567 


דו:יקה, :קירה היסטו־י^ 


568 


המו׳נאטות לכליימקלדת ולתזמורת של המחצית הראשר 
נה של המאה ה 18 הושפעו ע״י יצירות דדחלקיות, כגון 
מחולות (ע״ע דוימניקו סקרלטי) וע״י הפתיחות האיטלקיות, 
כפי שכבר הוזכר לעיל. את הפתיחות ניחן היה להפריד מך 
האופרות שאליהן נלוו ולבגנן באופן עצמאי. החל ב 1730 
חיברו, בעיקר מלחינים איטלקים, סימפוניות שהשתמשו 
במתכונת המקובלת של הפתיחה. עם הבולטים שבמלחינים 
אלה נמנים בלדטרה גלופי (ע״ע), ג׳ובאני באטיסטה סא- 
מארטיני ( 1700 או 1701 — 1775 ), ניקולו יומלי ( 1714 — 
1774 ): סיגנונם שימש דוגמה למלחינים גרמנים, אוסטרים 
וצרפתים, עד כי בתקופה שלאחר 1740 תפסה הסימפוניה 
את מקומן של הסוויטה התזמרתית והקונצ׳רטו גרוסו. — 
למ' הקאמרית החדשה אין היסטוריד! עצמאית עד המחצית 
השניה של המאה ה 18 : את השלישיה והרביעיה אפשר היה 
לבצע ע״י כלי־סולו או ע״י תזמורת מלאה. בסונאטות־הטריו 
של פרגולזי (ע״ע) כבר מצויים העקרונות הצורניים החד¬ 
שים והמנגינה הלירית האופראית לצדו של סיגנון הבארוק 
המאוחר, 

הסיגנון ה א כ ס פר ס י ו ו י הרגיש ( 1101 ו 1153 ת 1 }ק £111 
5111 , בגרמנית) טופח באופן מיוחד ע״י הבורגנות העולה 
ותפס אח מקומו של הסיגנון האלגאנטי, החינני, הקליל והמ¬ 
קושט של הרוקוקו (או ה: 1 מנ 831 16 ץ 51 (סיגנון אבירי], כפי 
שכונה בפי הצרפתים). קרל פילים עמנואל בך (ע״ע), המכו- 
נד, לעתים "מייסד הסיגנון הקלאסי", היד, נציגו העיקרי של 
הסיגנון האכספרסיווי. רגשנות ואלגאנטיות כאחד מציינות 
את הפאנטסיותיואת הסונאטות שלוי, שחוברו עבור הקלאוד- 
כורד (ע״ע פסנתר). יצירות אלה עשירות בכרומאטיות האר־ 
מונית ומלודית ובמעין "אנחה" מלודית, שהיא מוטיוו מסיים 
פורטאמנטו (בדרך קישור) על צליל בלתי-מודגש — לרוב 
הפתרון של אפוג׳אטורה. דרכים אלה היוו את האמצעים 
העיקריים לביטויים של רגשות. בסונאטות של ק. פ. ע. באך 
כבר אפשר למצוא שני נושאים בתצוגה, אעפ״י שהוא עדיין 
לא ניצל אח הניגוד הדראמאתי שבין הנושאים, כפי שעשו 
זאת מאוחר יותר היידן ובטהובן. הקווים הסובייקטיוויים וה¬ 
רגשיים של סיגנון זה הגיעו לשיאם בשנות ה 60 וה 70 של 
המאה, בסיגנון "הסער והדחף" (^מ"(! ו״זגסצ), ובאו 
לעתים על חשבון האחדות הצורנית. המלחינים הקלאסיים 
של סוף המאה_ התגברו על הבעיות שהתעוררו בעקבות 
הגישה הרומאנטית ע״י יצירת קשר הדוק יותר בין תוכן 
לצורה. 

מאנהיים, וינה וברלין היו למרכזים חשובים ליצירות 
סימפוניות, החל ב 1740 . בהנהגתו של יוד,אן שטאמיץ 
( 1717 — 1757 ) הפכה התזמורת בעיר מאנהיים לידועה בתז¬ 
מורות אירופה. היא הצטיינה באחידות הנגינה של משתתפיה 
ובניצול אפשרויות הדינאמיקה של תזמורת סימפונית. הקך־ 
שנדו ( 0 נ>ת^^ 8 ^ז^) התזמרתי והניגוד הפתאומי בין פיאנו 
ופורטה, האפייניים לאסכולת מאנהיים, משקפים את הנהייה 
אחר אפקטים מוסיקאליים חדשים. שטאמיץ היה בין הרא¬ 
שונים שהשתמשו בנושא קונטראסטי שני בצורת חסונאטה 
ותרם בכך להגדלת ממדי הסימפוניה. עם זאת עדיין מייצגת 
המ׳ שלו אח סיגנון הרוקוקו של אמצע המאה. גם 
בודנה העדיפו את השימוש בשני נושאים מנוגדים בצורת 
הסונאטה, אלא שהנושאים הצטיינו באותה ליריות המצויה 
לאחר-מכן ביצירותיו של מוצארט. מיכאל היידן ( 1737 — 


1806 , אחיו של יוזף היידן), גאורג כריסטוף וגנזיל (ע״ע), 
גאורג מאתיאס מון(ת״ס!״!: 1717 ^) 175 ), נמנו עם נציגיה 
הראשיים של האסכולה הווינאית, אשר חשיבותה המיוחדת 
היא בכך, שהכשירה את הקרקע ליצירותיהם של היידן, מו- 
צארט ובטהובן. האסכולה של ברלין היתד, שמרנית מן האח¬ 
רות והעדיפה אח צורת הסימפוניה התלח-חלקית: כן נמנעה 
משימוש בנושאים בעלי אופי מנוגד. לעומת זאת תרמה 
לפיתוח האורגאני והדראמאתי של הנושא האחד, דבר שה¬ 
עשיר את המרקם ביסודות קונטראפונקטיים. 

האסתטיקה החדשה שמצאה את ביטויה בעיצוב הסונאטה 
והסימפוניה, הובעה גם בשינויים שחלו באופרה במאה ה 18 . 
גם האופרה שאפה לבהירות ולפשטות ולאותו קסם "אוני- 
וורסאלי" שיש בו כדי לחנות קהל רחב מבלי ליגעו בלמדנות- 
יתר. האופרה בצרפת הצליחה לעמוד בפני פיתוייה של 
התפיסה האסתטית החדשה. וגם בגרמניה נשמר. בדרך כלל, 
הסיגנון הוונציאני של אופרת הבארוק למשך תקופה ארוכה. 

האסתטיקה האופראית החדשה נחנה את אר 
תותיה תחילה באיטליה, בעיקר בנאפולי, ומשם התפשטה 
לבתי-האופרה השונים על־פני אירופה כולה. האופרה-סריה 
( 13 ז 8£ בז־שס) הנאפוליטנית (ע״ע אופרה) עוצבה בייחוד 
ע״י מטסטזיו (ע״ע), שהיה מחבר הלבריות החשוב ביותר 
של המאה ה 18 . הדראמוח שלו היו מורכבות משלוש מער¬ 
כות, שכל אחת מהן דמתה ל״מחרוזת" של רצ׳יטאטיווים 
ואריות. העלילה בדראמות אלה פותחה באמצעות דדשיח 
ברצ׳יטאטיודם, בעוד שהאריות היוו מעין מונולוג דראמאתי 
אישר בו הביעו הגיבורים את יחסם למתרחש ואת סיכום 
רגשותיהם. לאנסאמבלים ולמקהלות הוקצב מקום פחות. 
פרט לנגינת הפתיחות, שימשה התזמורת בתפקיד של מלווה 
לשירתם של הזמרים בלבד. לרצ׳יטאטיוו היתה חשיבות 
מוסיקאלית מעטה ועיקר חשומת-הלב הוקדשה לאריות. 
צורת האריה ״דה קאפו״ (= \,.( 3.1 ,.), שאיפשרה גמישות 
מירבית באשר לשינויים של פריטים, היתר, המקובלת ביותר 
במחצית הראשונה של המאה ה 18 . במחצית השניה של 
המאה ד, 18 נכתבו אריות מסוגים שונים, ואף כאלד, שכללו 
את הסכימה הסולמית של הסונטה (ע״ע). ההתייחסות 
לאריה כאל המרכיב המוסיקאלי העיקרי של האופרה הביאה 
להידרדרותה של האופרה מבחינה דראמאתית. הזמרים 
דרשו מן המשוררים והמלחינים לשנות את יצירותיהם על- 
מנת שיוכלו להפגין את כושר שירחם וזאת מבלי להתחשב 
באופרה כולה מבחינה דראמאתית. עיטורים וקאדנצות למי¬ 
ניהם שימשו יותר ויותר לראווה קולנית חסרת־טעם וכבר 
עוררו ביקורת חריפה בתחילת המאה. אך נסיון רציני להכ¬ 
נסת שינויים במתכונת האופראית המקובלת לא נעשה עד 
1745 . 

תחילת הרפורמה באופרה במאה ה 18 קשורה בעלייתו 
של הסיגנון'האכספרסיווי, וכמוהו הנה תוצאת ההשפעה 
ההולכת וגוברת של המעמד הבינוני שביקש תכנים 
עמוקים יותר למבע. ניקולו יומלי וט. טראטה (גח־גביד: 
1727 — 1779 ) היו מחשובי המעציבים של שינויים אלה באו¬ 
פרה האיטלקית, ע״י הגבלת השירה הקולוראטורית־וירטואו- 
זית, מבלי להיכנע לדרישותיהם השרירותיות של הזמרים. 
הם השתמשו במבחר מגוון של אריות ורצ׳יטאטיווים והרחי¬ 
בו את השימוש בתזמורת ובמקהלות. יצירותיהם האופ- 
ראיות שאפו להידוק דראמאתי רב יותר. לביצועה המלא 



569 


מיניקה, !קי־ה היסטורית 


570 


הגיעה רפורמה זו רק ביצירותיו של גלוק (ע״ע), שכוונתו 
היתה, כפי שהעיד על עצמו, להגביל את המ׳ לתפקידה 
הנאות כמשרתת השירה. ביצירותיו בסיגנון החדש שילב 
גלוק חן מלודי איטלקי עם הפאר וההדר שאיפיינואתהטרא־ 
גדיה הלירית הצרפתית. באופרות״אורפוס ואורידיקי״ ( 1762 ) 
ו״אלקסטים״ ( 1767 ) הצליח להתאים את המ' לצרכי הדרא־ 
מות ע״י שיזורם של הרצ׳יטאסיווים, האריות והמקהלות 
לסצנות גדולות, תוך כדיי שמירה על אחידותן. לשיא הקא־ 
ריירה האופראית שלו הגיע גלוק עם הצגתה של "איפיגניה 
באוליס״, ב 1774 בפאריס. — לאופרה הצרפתית השמרנית 
ו״המיושנת" נמצאו מבקרים רבים. נוכחותה של להקה אי¬ 
טלקית בפאריס וההתלהבות בה נתקבלו הצגות האופרה 
בופה (ע״ע אופרה) שהוצגו ע״י הלהקה, הביאו ב 1752 
ל״מלחמת בופונים״ — מלחמה מילולית אשר בה נטלו חלק 
מרבית המשכילים בצרפת. "המתקדמים" לימדו זכות על 
האופרה האיטלקית ואילו "השמרנים" עמדו לצדה של האו¬ 
פרה הצרפתית. ז׳. ז׳. רוסו, שנמנה עם ראשי המתקדמים, 
טען בין היתר, שהשפה הצרפתית אינה מתאימה לשירה 
ומכאן הפליג למסקנה קיצונית, שאין לצרפתים מ׳ ולעולם 
לא תוכל להיות להם. ידם של המתקדמים היתד, על העליונה 
במאבק — תוצאה שהשפיעה על הידרדרות מעמדה של האו¬ 
פרה הצרפתית נוסח לילי (ע״ע) ורמו (ע״ע), גלוק שימש 
כמתווך בין המחנות היריבים והוכיח בי אופרה טובה יבולה 
להיכתב בצרפתית ולהיות רגישה ומבעית! יחד עם זאת 
יכולה היא להשתמש במי שאינה מייצגת סיגנון לאומי או 
מוגבלת על ידו. 

האופרה בופה, שייצגה מעין מרד אמנותי נגד 
האופרה סריה, לבשה צורה שונה בארצות השונות; מחזה־ 
זמרה ( 1£1 ק 55 ת 51 ) בגרמניה, אופרה קומית ( 1116 ) 1 ת 01 >ג- 1 ;>< 0£ ) 
בצרפת, אופרת-באלארות ( 3 ־ £1 ( 1,0£ )נ 11 בנ 1 ) באנגליה, האופרה 
בופה התבססה בעיקר על מחזות וטיפוסים מוכרים הלקוחים 
מחיי יום־יום, ולא על מאורעות וגיבורים היסטוריים או 
מיתולוגיים. היא היתר, קלילה בסיגנונה מן האופרה סריד, 
ונזקקה למשאבים מצומצמים יותר. הליברית נכתבה תמיד 
בשפה המדוברת והט' הבליטה את הניב המוסיקאלי הלאומי. 
השגיה החשובים של האופרד, בופה היו בניצול האפשרויות 
של קול הבאס לקומדיה ולבורלסקה ובהעלאת ה 1£ נ 1 מ 115£1 ;) 
־!בת!) — סיום בוי משתתפים יכל גיבורי המחזה בהבאת 
הפעולה לשיאה, סיומים אלה היוו אתגר רציני, באשר הכ¬ 
ריחו את המלחין לעקוב אחר ההשתנות המהירה של הפעולה 
מבלי לאבד את אחדות הצורה המוסיקאלית (ע״ע מוצרט). 

התקופה הקלאסית הווינאית. הזרמים השר 
נים והשטחים השונים של המ׳ שנדונו עד בה שיקפו את 
דרכי ההבעה השונות שהולידה התקופה הקלאסית: אווירה 
רצינית אפפה את המ׳ הדתית, הומור ואפיון באו לידי ביטוי 
באופרה, עמקות ועדינות שולבו יחד במנגינות השופעות 
כביכול בצורה ספונטאנית, אף שמבנן תוכנן בקפדנות 
מראש, בל הגורמים הללו שיקפו את התקופה שביקשה 
ליישב בין תופש הפרט לבין חוקים אוניוורסאליים ולגשר 
בין הפרט לבין עולם המושתת על סדר ושיטה, תחושות 
סובייקטיוויות ומציאות אובייקטיווית נפגשו בתקופה הקלא¬ 
סית. במ־ התבטא מפגש זה באיזון שבין ביטוי חפשי למש¬ 
מעת עצמית. לשיא ביטדם הגיעו רעיונות אלה בתקופה 
הקלאסית הווינאית ובנציגיה העיקריים; הידן .(ע״ע), 


מוצרט (ע״ע) ובטח ובן (ע״ע). דור שלם מפריד בין 
היירן ובין סוצארט! סיגנונוחיחם משקפים רקע, חינוך וכש¬ 
רונות מוסיקאליים שונים, עם זאת היו היחסים בין השנים 
כד, קרובים, שאין לדבר על האחד סבלי להתייחס לשני. 
השפעתו של היידן צל מוצארט הצעיר היתה רבה, כשם 
שגדולה היתר, השפעתו של מוצארט המבוגר על היידן החל 
בשנות ה 50 לחייו. ולא ניתן לתאר את בסהובן, השונה מישני 
קורמיו גם יחר, מבלי לציין את חקו המוליך מהיידן עד 
בטהובן, כשהאחרון הוא מסכם של תקופח ופותח תקופה 
חרשה — היא התקופה הרומאנטית. כבר ב 1760 ביטאו יצי¬ 
רותיו של היידן אי-שביעות־רצון משטחיותו של סיגנון הרו¬ 
קוקו ושיקפו את השפעת תנועת "הסער וד,דחף". כדרך קארל 
פיליפ עמנואל בך (ע״ע) לפניו, ביקש גם היידן לצקת לתוך 
המ' שלו תחושות עמוקות וסובייקטיוויות. ד,מ׳ של באך, 
שאותה הכיר היטב, היא היא שהניעה למעשה את היידן 
להעמיק את סיגנונו. יצירותיו של היידן הנן עדות לנסיונותיו 
הרבים למצוא תוכן אכספרסיווי ע״י פתרון בעיות של צורה, 
מרקם ואווירד,. ביצירותיו המאוחרות יותר ערך ניסויים רבים 
בנושאים מםרגים שונים, ששימשו לו בסיס לפיתוח מוסי¬ 
קאלי. היידן היה הראשון ליצירת אותה מנגינה המורכבת 
מכמה מוטיווים שניתן לבודדם ולהשתמש בהם בהקשרים 
אחרים ובמרקמים שונים כבסיס למנגינות חדשות. אם ביצי¬ 
רותיו המוקדמות הסתפק מוצארט בחיקוי אספקטים מסויימים 
בסיגנונו של היידן, הרי את העיקרון של פיתוח תמאטי לא 
זו בלבד שסיגל לעצמו אלא גם פיתחו. היידן, לעומת זאת, 
הושפע מן החופש ההארמוני של מוצארט ומסיגנון הקאנטא- 
בילה (־(!סבזתנס! השירתי) האפייני למנגינותיו. נושאיו 
שלי היידן עממיים ועליזים מאלה של מוצארט. החלוקה 
לפסוקים (פראזות) אצל היידן ברורה, בעוד שאצל מוצארט 
היא לעתיםיבלתי-קבועה, שנונה ומורחבת. הקו המלודי וה- 
הארמוניח של היידן פשוטים בדרך בלל ודיאטוניים, בעוד 
שאצל מוצארט מסתמנת נטיח לכרומאטיות. סיגנונו של 
מוצארט עשיר יותר בעיטורים ועם זאת, הוא מעודן מזח של 
היידן. דרישותיהם של היידן ומוצארט מהתזמורת גדלו עם 
הרחבת הסימפוניה בממדים ובתוכן. ההרחבה באה במקביל 
עם עליית חשיבותם של קווים מלודיים שבוצעו ע״י כלי- 
הנשיפה. הפיתוח התמאטי המבוסס על מוטיווים קצרים שינה 
גם את המרקם של חלקי הסימפוניה. מנגינות משניות בקו¬ 
לות הפנימיים, כתיבה אנטיפונית והולכת קולות פוליפונית 
הפכו לחלק בלתי נפרד של החיתוך הסימפוני — דבר 
שהשפיע במיוחד על השימוש בכלי-נשיפה מעץ. אמנות 
התיזמור והערכת הצבע התזמרתי כחלק מביטוי מוסיקאלי 
כבר התחילו ביצירותיהם של היידן ומוצארט בשנות הנ) 8 
המאוחרות. 

בטהובן הופיע בתמונה ברגע היסטורי נוח, הוא ירש 
מהיידן וממוצארט סיגנון וצורות מוסיקאליות מפותחים, 
שאעפ״י בן היה מקום להוסיף עליהם ולפתחם, הוא חי בתקו¬ 
פה אשר בר, הגיעו הכוחות החדשים התוססים של המאה ה 18 
לידי התפרצות במהפכה הצרפתית. כוחות אלה לא התבטאו 
במי של מוצארט והיידן, אך בלעדיהם אין להבין את המ' 
של בטהובן. יצירותיו של בטהובן בנויות על השגי התקופה 
הקלאסית. בשל נסיבות חיצוניות ובכוח גדולתו הוא, הצליח 
לשנות את מורשתו ולהפכה למקור לרבות מן התכונות 
המאפיינות את התקופה הרומאנטית. התכונה הבולטת ביותר 



571 


מוסיקה, סקירה היסטורית 


572 


במ׳ של בטהובן, לעומת קודמיו, היא האנרגיה דומאפיינת 
אותה. יצירותיו המוקדמות חוברו בהתאם למסורת הקלאסית 
ונקל לראות בהן את השפעתו של היידן. מהיידן למד בטהובן 
את אמנות הפיתוח התמאטי ואת האפשרות של החייאת 
המרקם באמצעות קונטראפונקם. המנגינה הלירית, האפיי־ 
נית בל־כך למוצארט, תפקידה מצער ביצירותיו של בסהובן 
והיא מצדה בעיקר בחלקי אדאג׳ו במקומה מופיעים מאות 
מוטיווים קצרים המצטרפים לנושאים. תהליך היצירה של 
בטהובן משתק ך דווקא באותה נסיח להרחבה של מוטיוו 
לנושא, או למספר נושאים, ובפיתוחם. כל תקופות יצירתו 
של בטהובן משקפות גישה אחידה לבעיות של הבעה מוסי¬ 
קאלית : המ' שלו מעמיקה בתכנה הריגושי. השינויים הרי¬ 
גושיים, הפתאומיים והאימפולסיוויים של האיש משתקפים 
ביצירתו. מקום חשוב בה ליסודות של ניגודים והפתעה. אך 
מעל לבל. בסהובן הוא אמן הצורה ואמן הפיתוח התמאטי. 
בתקופה האחרונה בחייו, בשעה שהוזנח הקונסראפונקס ע״י 
מלחינים אחרים, חזר בטהובן לקונסראפונקט והוכיח את 
שליטתו גם במכניקה זו. גם סימבוליזם מצוי אצל בסהובן, 
אך באורח מקרי ביחס לצורה ואינו מהווה בה גורם מניע. 
במ׳ שלו אין כל סימן לטשטושו של ההגיון המוסיקאלי! 
הוא מילא אחר חוקים ודרישות מוסיקאליים במלואם ויצירו¬ 
תיו מבחינה זו הן קלאסיות מובהקות, ביצירותיהם של היידן 
ומוצארט. אבל הוא חרג מהגישה הקלאסית בשלבו בחיבוריו 
ביטויים אובייקטיוויים יחד עם סמלים סובייקטיודים ! כמו¬ 
כן חרגו מן המקובל בתקופתו חיפושיו אחר דרכי ביטוי 
ותכנים חדשים. בטהובן נמשך לעתים לסיגנונות ישנים. 
לפרקים ארוכות או קצרות יצירותיו מן המקובל כתקופה 
הקלאסית. לפרקים השתמש בצורות מחזוריות ואפשר לייחס 
לו גם מסרות פסיכולוגיות ומוסריות, כל אלה כאחד מהווים 
קווי אופי שסיגלו לעצמם המלחינים הרומאנטיים ושהפכו 
לחלק מאבני-היסוד של הסיגנון הרומאנטי. מסיבה זו רואים 
לעתים בבטד,ובן את הכרוז לתקופד, הרומאנטית, על־אף 
ששרשי יצירתו נעוצים בקרקע אחרת. 

התקופה הרומאנטית. התד,ליכים החברתיים וה¬ 
תרבותיים קזתחילתם במחצית השניה של המאה ה 18 בצרפת 
וד,משכם לאחר־מכן בשאר ארצות מערב-אירופה, הביאו 
בראשית המאה ה 19 להתהוותה של תנועה רוחנית-תרבו- 
תית — התנועה הרומאנטית, אשר את ביטויה מוצאים 
באמנות בכלל ובמ׳ בפרס. 

רוב חוקרי הט׳ כוללים במונח "ם׳ רומאנטית" כל מה 
שחובר במאה ה 19 ובעשור הראשון של המאה ה 20 . בתקופה 
ארוכה זו התחוללו התפתחויות רבות מבחינה סיגנונית! 
יתר על כן, לסיגנון התווסף בארצות השונות גם גוון לאומי 
מיוחד, בהתאם לאפיו של העם ומסרתו. המושג "מ' רומאנ¬ 
טית" מתייחס איפוא לתפיסה אמנותית מיוחדת ולא לסיגנון. 

האידאלים וד,רעיונות של שנות־ד,מהפכה פינו את מקומם 
להשקפת־עולם שהדגישה את ייחודו של הפרם: לד,שקפותיו 
של המעמד הבינוני ניתנה הבעה מלאד, במאה ה 19 . התבדות 
התקוות שטופחו במאד, ח 18 והאכזבד, שבאד, בעקבותיה 
משתקפות בספרות ובאמנות בנטיה לברוח מן ההווד, אל 
העבר הרחוק או לבקש מפלט בעתיד אוטופי. ביטול פטרד 
נותם של האצילים שיחרר אמנם את המלחין מכבלים מסויי- 
מים! אולם הקהל החדש וד,קונצרטים הפומביים אף הם היו 
מלווים כבלים, חדשים וסמויים מן העין: היו אלה אי-בסחון 


כלכלי, חוסר ודאות לגבי טעמו של קהל המאזינים ומחיצד, 
בין האמן לקהל. במקומם של אמנים מסוגם של באך ודרידן 
שהכירו את טעם קהל מאזיניד,ם ואת אפשדדות הביצוע 
שעמדו לרשותם, קם סוג חדש של אמן, שחיבר עבור קהל 
אלמוני, אשר את טעמו שיער, אך לא ידע. מצב זד, הביא 
בהכרח לד,תרחקות בין המלחין לקהל: מחשש פן לא יובן 
ע״י בני־הדור, התחיל המלחין מחבר את יצירותיו עבור 
קהל אוטופי המבין לנפשו. 

מבחינה סיגנונית חתרה התקופה הקלאסית לבד,ירות 
המבנה המוסיקאלי. התקופה הרומאנטית, לעומת זאת, חתרה 
לעירפול הצורות ולטשסושן. פירוק המבנה המוסיקאלי הת¬ 
בטא בשכיחותן של מנגינות הקטועות באמצעיתן, או הדוע־ 
כות לפני סיומן, תצלילים בעלי כיוון הארמוני ברור הנפת¬ 
רים לתצלילים בלתי-צפויים, בשימוש הולך וגובר במהלכים 
כרומאטיים ובדרמשמעויות של מקצבים. בעוד שהקלאסיקן 
שאף לתת לשומע תחושד, של עולם מסודר, הנתפס ע״י 
השכל האנושי, הבליט הרומאנטיקן דווקא את היסודות האי־ 
ראציונאליים והמיסטיים השולטים בגורל האדם. מכאן גם 
השימוש הרב בתקופה זו בנושאים אגדתיים ועממיים ובבא־ 
לאדות. המלחין שוב לא היד, מעוניין בארגון ובהגבלה אלא 
בשאיפה הנצחית שאינה מוצאת לעולם את סיפוקה. גישה 
זו מובעת בשורות הבאות משירו של שוברם, ״הנודד״: 

״היכן את, היכן את ארצי האד,ובד, 7 

שביקשתיך, שדימיתיך — ומעולם לא ידעתיך". 

גם הקלאסיקן הביע לא אחת רגשות סובייקטיוויים עזים, 
אך תמיד השכיל להכניסם במסגרת צורנית מוצקה. הרו¬ 
מאנטיקן לעומתו התמכר לשפעת רגשותיו מבלי שיוכל או 
שירצה לכבלם. ולפיכך, בטהובן משתייך מבחינת גישתו 
ליצירה למחנה הקלאסי, אם כי בשפתו האישית ובאמצעיו 
חמוסיקאליים כבר ניכרים סימנים רומאנטיים מרובים. 

גם באשר למקומה של המ' בין שאר האמנויות, שונה 
היתד, הרומאנטיקה מן התקופה הקודמת. ניכרת היתה גם 
כאן הנטיד, לטשטוש התחומים וכך קיבלד, ד,מ׳ לעתים קרד 
בות תפקידים של הספרות ושל הדראמד,. שילוב זה לא היה 
חדש לגמרי! אך בעוד שבמאדריגאל או באופרה קיימת חלו¬ 
קת תפקידים בין המלד, ובין'המ׳, התפתחד, עתד, פ׳ כליית 
תכניתית, שניסתד" מבלי לר״סתייע במלה, לבטא תוכן ורגש 
גם יחד. אצל מלחינים כברליוז (ע״ע), ליסט (ע״ע), וגנר 
(ע״ע) וריכרד שטראום (ע״ע) הפכד, התכנית ד,חוץ-מוםיקא- 
ליה לכוח מניע חשוב. 

לצדן של יצירות סימפוניות רבות-ו-,יקף, תכניתיות 
ובלתי־תכניתיות, נסתמנה נטיה לחבר קטעים קצרים מאד. 
בדרך כלל לפסנתר, אך גם בצירופי ביצוע אחרים, וקסעי- 
אופי שהיתד, להם מגמד, תאורית מובחקת. שומן (ע״ע), 
הידוע בקטעי-אופי רבים שחיבר. ליקט אותם בצורת סווי¬ 
טות, הנושאות שמות ספרותיים, כגון; "סצנות מילדות", 
"פרפרים", "קארנוואל", ובידב. ראוי לציין את מקומו החשוב 
של הפסנתר, שסכניקת הנגינד, בו כבר השתכללד, ביותר 
אצל היידן, מוצארט ובטהובן והמשיכד, לד,תפתח בכיוון 
הווירטואוזי גם בתקופד, הרומאנטית. בתקופד, זו נוספו לד, 
דרכי הבעה אישיים ואינטימיים. 

התפקידים החדשים שהוטלו על התזמורת מבחינה הבע¬ 
תית וציורית השפיעו הן על היקפה וד,ן על התפתחות כליד,. 
אצל ברליוז (ע״ע) כבר מוצאים הרחבה ניכרת בממדי- 



573 


574 


דרסיקדז, פקידרז דזיםט־רית, ני׳ כמ-זמני 



-!ו£־ להבוד ח:=יד *ארויוו־י 

התזמורת, שהגיעו לשיאם ב״סימפוניית־האלף" של מהלר 
(ע״ע). גידול זה נבע אמנם גם מגדלם של דלאולמוח (צויד 
אקוסטי), אך בעיקר מרצונם של המלחינים לתאר ולספר 
בצלילים. מוצארט השתמש בניגודים שבין קבוצות כלים 
שונות על־מנת להבליט ניגודים שבמבנה היצירה, 
ואילו המלהין הרומאנטי השתמש בצליל ובצבעו כתופעה 
עצמאית וכאמצעי להבעה. 

מכאן תובן גם התופעה ההדשה של מלחינים ה״מחמחים" 
בתחום זה או אחר. שופן (ע״ע) חיבר אך ורק לפסנתר, ורדי 
(ע״ע) ווגנר (ע״ע) חיברו אופרות וד,וגו וולף (ע״ע) — 
שירים, 

ההארמוניד, הרומאנטית — מעברים האדמוניים וקאדנ־ 
צות — ששימשה לקלאסיקן אבני־בניין וציוני־דרך, שימשח 
עתה בתפקידים שונים לחלוטין. מעברים הארמוניים בלתי־ 
צפויים אפשר היה, אמנם, למצוא גם אצל מלחינים קלאסיים, 
אך שכיחותם בתקופה הרומאנטית הפכה את הטונאליות 
לגמישה ביותר עד לשבירתד, ולביטולה (ר' לד,לן: מ׳ בת־ 
זמננו). המנגינה הרומאנטית שונה אף היא; היא פחות 
מונעת ע״י הקצב מקודמתה הקלאסית ולעתים היא בנויה 
שלדי־תצלילים בלבד (אצל בראמם, למשל). — כל האמצ¬ 
עים הנ״ל, יחד עם רבים אחרים, מטרתם היתד, הגברת המתח 
המוסיקאלי־רגשי ששימש מלחינים ומאזינים כאחד. 

את המלחינים הרומאנטיים, בייחוד מאמצע המאד, ואילך, 
נהוג לחלק לשתי קבוצות; האחת — ממשיכי המסורת 
הקלאסית, שחיברו מ׳ אבסולוטית: השניה — אלה שניסו 
להתרחק מן המסורת הקלאסית וחיברו מ׳ תכניתיח. שוברט, 
מנדלסזלן, שומאן, בראמס ושופן מסווגים לקבוצה הראשונה, 
ואילו ברליוז, ליסט, ואגנר וריכארד שטראום — לשניד,. 
חלוקה זו מלאכותית למדי', כי היו מלחינים, בשומאן, שהש¬ 
תייכו לשתי הקבוצות גם יחד. בתחילתה הצטיינה התקופה 
הרומאנטית ברעננות ובלהט נעורים, בעוד שמלחינים מאר 
חרים. בני תקופתם של ואגנר ובראמס, היו ספונטאניים 
פחות ומודעים בעיות מעמדם ביורשיו שד בטחובן. דור 
הרומאנטיקנים של סוף המאה ( 016 ־ 51 ־ 4 ״;£) מיצר, את 
האפשרויות המוסיקאליות שפותחו ע״י קודמיו והתחיל בחי¬ 
פוש אהר דרכי הבעה חדשות, כדוגמת האסכולד, הרומית, 
האימפרסיוניסטית(ע״ע אימפרסיוניזם, עמ' 871/2 ), ואחרות. 

האופרה במאה ה 19 לבשר, צביון לאומי ואפשר 
כבר לד,צביע על אופרה צרפתית, גרמנית, איטלקית, ומאוחר 
יותר — גם צ׳כית ורוסית. הבולטות וד,חשובות הן האופרה 
הרומאנטית הגרמנית, אשר שיאד, ביצירותיו הדראמתיות 
של ומר (ע״ע), וד,אופרד, האיטלקית, אשר יצירותיו של 
ורדי(ע״ע) חם גולת־כותרת שלד,. בעוד שהאופרח של ואגנר 


, מבוססת על אידאות וד,תזמורת נוטלת בה חלק חשוב ביותר 
קשורה האופרזז האיטלקית למסרתה הדראמאתית, מגלמת 
טיפוסים של בשר־ודם וממשיכה לטפח את המסורת של הבל- 
קאנטו בשירה הסוליסטית וד,מקהלתיח. במחצית השניה 
של המאה, עם התעוררות התודעה הלאומית במזרח אירופה, 
כבר היו קיימות לא רק אופרה, לאומית, אלא גם אסכולות 
מוסיקאליות לאומיות. האסכולה הרוסית מיוצגת ע״י "חמשת 
הגדולים", אשר הבולטים ביניד,ם הם רימסקי-קורסקוב 
(ע״ע) ומוסודגסקי (ע״ע). האסכולה הצ׳כית 'מיוצגת ע״י 
סמטנה (ע״ע) ודבורדק (ע״ע) והאסכולה חסקאנדינאווית — 
ע״י גריג (ע״ע) וסיבליוס (ע״ע). 
בחום מלחמת צרפת־גרמניה ( 1871 ), נוסדה — בתגובד, 

לקו הגרמני המוסיקאלי — "החברד, הלאומית לם׳ צרפתית". 
מלחינים כסזר פרנק (ע״ע) וסן-סנס (ע״ע) המשיכו במידד, 
רבה, את הקו הכלל־איךופי, אך הוסיפו לו בד,ירות וחן צרפ¬ 
תיים. גבריאל פורה (־זטג?: 1845 — 1924 ), לעומתם, הכביס 
שינויים האדמוניים טונאליים שפתחו דרך לאימפרסיוניזם 

של דביסי (ע״ע). 

האימפרסיוניזם היווד, ראקציד, לרומאנטיציזם של ואגנר 
ויש הרואים בו את תחילתה של הם' החדשה (ר׳ להלן: מ׳ 
בת-זמננו). מאידך, קיימת בו הנטיה הרומאנטית לטשטוש 
תחומי האמנות, לניצול אפשרויות תיזמור חדשות וליצירת 
ספקטרום צבעוני על גוניו הדקים. לפיכך נחשב האימפר¬ 
סיוניזם גם בפריחה מאוחרת של התנועד, הרומאנטית, לא 
.20, פחדת מאשר ניצן לנטיות המודרניות של המאה ד 
^1111 .־* 1$87-1911 ,זג- 1 ,^ 11 ^ 1414 ? 0 ז 1 { 1€ \{€! 0€ , 105 ב 

014 10€3 ^ 1 ז 0 €3 ^ 14€ ^ 1 } 14 (ח 10 ,ט 3116 ג 11 ז 001 .ן 

4414 XX* 1-111, 1924—1925*; 0x{0 ס ,) 1413 ^ז { 

?41431€. 1-\ 4 ,(.!>€) . 0 ;* 1929-34 . 111 ז . 

1 יז 8 ת 1 י 61 ן 8€1 ;* 1930 , 11 ־ 

1931; ^71 01411171( 01 {}*€ 

4413101■^' 17 ז€) 3 )^' מ* 14410 ^ . 11 .ק : 1935 ,) 434 !^ {ס 
011/111x011071, 1941' 9. ? ג> / 14 )^ 1 ^ , 05 ׳ו;ן 1 תגת / 

1943; £1 1 ^ 1 4 / ,ח 1 ^^ 5 .ח x071 1413107^ 0/ \41134(, 1947*; 

830115 . 0 ; 1948 1717 ,הנ( 1 ^ 5 !^ 1 )ג 3 ל . 
0747 0 ^ 07 ) 4413 . 4 / ,זטיסזס .ן .( 1 ; 948 ) 04 ) 131 ו 1 \ו / 
1^^316771 1962; ז\\■ - ת 150 '\בנ 1 .׳ד . 

44131011(141 /471(4 . 1904 , 3 ו 4143 \ / 0 ^ס 01 ו 

חולדות המ׳ לתקוסות מסוייימות: 

0. \41431€ 171 1(1( 7^4111(41( ^^(3, 1940; 101., /\4143/4■ 171 

1(1(. 4(.(171 )} 4143 \ ) 0 ) 13 ^ 1 ) 1 ) 1 , 813011$ . 0 :* 1959 ,£) 133071 ס 1 ז 
^(1( 1474(7(713 \^0 11711 0147 מיז ) 4/431 ? ,ע 132 ג 8 .\ 7 ; 1943 ,^ 1 ז (, 
1946; ?4113/( 1947 , £70 ) 74 ^ 8070 ) 1 ) 7 תו ; 

£1 . 1947 , £70 ) 11 חס 0771 ^ ) 7 ) 1 171 ) 41431 ? ,תו 0 } 5 ת 

ר. כ. 

20 מ׳ בת-זמננו. במחצית הראשונה של ד,מאד, ה 
חלו בם׳ חאמנותית התפתחויות ושינויים מרחיקי-לכת — 
בחלקן כהמשכה של הרומאנטיקה (ר' לעיל), ובחלקך כש־ 
לילתה. בעשור הראשון של המאה היו עדיין מלחינים כג. 
מהלר (ע״ע), ר. שטראוס (ע״ע) ומ. רגר (ע״ע) בשיא פעו¬ 
לתם וייצגו, כל אחד בדרכו הוא, את'"שירת הברבור" של 
הרומאנטיקה. אולם באותו עשור חלו כבר התפתחויות 
חדשות, בייחוד בשני כיוונים מרכזיים: האימפרסיוניסטי 

והאכספרסיוביסטי. 

האימפרסיוניזם (ע״ע, עם׳ 871/2 ), שנציגו העי¬ 
קרי הוא ק ל וד דביסי (ע״ע), שאף ביודעין לד,שתחרר 
מהשפעתו'של ואגנר. שלילת הכרומאטיקה של ואגנר באה 
לידי ביטח אצלו בוויתור על המערכת המקובלת של הסול¬ 
מות הדיאטוניים (ראג׳ור־מינור) ובשיחרור ההארמוניד, 
מכבלי הפונקציונאליות. כתחליף להן אימץ לו דביסי את 



575 


מוסיקה, ט׳ כת־זמננו 


576 


סולם הסונים השלמים ונזקק למודוסים הכנסייתיים (ע׳ 
לעיל, עמ׳ 540/41 , 552/53 ) ולסולמות אכזוטיים (בעיקר 
אלה המקובלים במזרח הרחוק). התצליל אצל דביסי חדל 
להולת הלק ממנגנון פונקציונאלי ומ(פיע בהומר מוסיקאלי 
עצמאי, שתפקידו להשפיע על המאזין כבתם־צבע בציור 
אימפרסיוניסטי. עם זאת ממשיד להתקיים ביצירותיו העיק¬ 
רון של המרכז הטונאלי. האימפרסיוניזם של מורי ס רול 
(ע״ע) פחות אישי מזה של דביסי וביצירותיו ניכרות גם 
השפעות חזקות של הפולקלור הספרדי ונטיה נאו־קלאסית, 
השואבת את השראתה מן המ' הצרפתית העתיקה. 

אפיו שלהאבספרםיוניזם (ע״ע, עמ׳ 300 ) מופנם 
יותר ומהותו דראמתית־ריגושית, האכספרסיוניזם לא בא 
לשלול את הברומאטיקה, אדרבה, הוא צמח מתוכה והביאה 
לידי התפרקות מבפנים. המתח ההבעתי שהיווה נקודת־מוצא 
להיווצרות הכרלמאטיקה הגיע כאן לשיאו וגרם לטישטושה 
הגמור של הטונאליות, ולבסוף — לפיתקה של המחשבה 
ההארמונית המסרתיח. מגמה זו באה לידי ביטויה המובהק 
ביצירותיו של ארנולד שנברג (ע״ע). בעוד שביצירתו הח¬ 
שובה הראשונה, ״ליל-הוד״ ( 1899 ), שלטה עדיין הטלנאליות 
הברלמאטיח-פונקציונאלית, הרי ביצירותיו מ 1908 בבר 
נטשטשה הטלנאליות לחלוטין וחדלה להוות גורם בונה 
בסיגנונו. התצלילים הפכו בהן לתופעות אקוסטיות שאין 
ביניהן לבין ההארמוניה המסרתית ולא בלום. 

גם יצירותיהם של האיטלקי פרוצ׳ל בוזוני (ע״ע), הרוסי 
אלכסנדר סקריבין(ע״ע) והאמריקני צ׳רלם איוז(ע״ע) גילו 
באותה תקופה נטיות להשתחרר מן המחשבד, ההארמלנית 
המסרתית, והם ערבו נסיונות מעניינים בתחום זה. 

היצירות האכספךסיוניסטיוח של שנברג היו מלאות מבע, 
מקותות ומתחי דיסונאנטי חריף, אך משוללות בסיס תאלרסי. 
בחיפושיו אחר בסיס כזה הגיע שנברג לגיבוש דרך מחשבה 
מוסיקאלית חדשה, שהיא "שיטת חיבור ב 12 טונים המת¬ 
ייחסים זה לזה בלבד״. עיקר השיטה הוא שימושם של 12 
הצלילים שבסולם הכררמאטי כחוסר בסיסי, אשר אותו מאר¬ 
גן המחבר בצורת "שורות" המהוות יסוד לחיבור המוסיקאלי. 
כנקודת-מוצא לפיתוח השורות שימשו לשנברג הטכניקות 
הקלנטראפונקטילת של אמני המאות ה 15 ור. 16 ; דהיינו, 
השימוש בעקרון ההיפוך האנכי והאפקי באופן שכל מרווח 
שעלה בשורת הצלילים לפני-כן בלפי מעלה (ר׳ דוגמה .\).) 
יורד בהיפוכה האנכי כלפי מטה, והצליל האחרון מהווה את 
הצליל הראשון בהיפובה האפקי (ר׳ דוגמה 0 ). בכך מת¬ 
קבלות ארבע צורות בסיסיות של השורה המקורית. הטראנס- 
פוזיציה (השאה) של אוקטאווח והסימון האנהארמוני (כלך 
רה דיאז במקום מי במול, ובר), אינם נחשבים לשינויים 
במבנה השורה. השיטה מאפשרת את המשכת ההיגיון המו¬ 
סיקלי המערבי, שביסודו מונח עקרון החד־זמניות של מח¬ 
שבה אפקית (מלודיה) ואנכית (הרמוניה), מבלי להזדקק 
למסגרות הטונאליות המסרחיות. 


ן 4 . 




-י ■ - 9 > ^—■כ— -■ ■ 


סר־ 

א 

-- ^ ^ -יי- 1 

2 ) 11 10 7$9 * 345 ג 

1 

.מ * ^_ 

5 ) 1 ^ ■ס 


האפשרויות שנפתחו ע״י הטכניקה החדשה הופגנו גם 
ביצירות שני תלמידיו של שנברג, אנטון פון וברן 
(ע״ע) ו א ל ב ן בדג(ע״ע), שיצרו, יתד עמו, את "אסכולת 
וינה החדשה". אצל שנברג ותלמידיו נשתנתה מיסודה גם 
הגישה לגוני-הצליל ( 105 ( 01111 ), שלא "נתזמרו" עוד במובן 
המסרתי של המלה והפכו אצלם לאחד ממרכיבי היסוד של 
היצירר,. כך הגיע שנברג לרעיון "המלודיה של גוני-הצליל" 
( 10 ( 0101 בת״ 0 < 8£31:1 ת 13 :> 1 ), שפותח במיוחד ביצירותיו של 
וברן ע״י שימוש בצלילים בודדים של כלים שונים להרכבת 
מרקם צלילי-צבעוני, בדומה לציור הפואנטיליסטי (במאה 
ה 19 ). — אשר לצורה, שלגביה עמדתם מוגדרת פחות, 
העיקרון החשוב ביותר הוא הימנעות מחזרות מכאניות 
ופעילות מתמדת של עקרון-הוואריאציח. 

חידושיה של אסכולת וינה היו בתחילה נחלת מעטים 
בלבד. מלחינים חשובים כמו סטראווינסקי(עד תחילת שנות 
ה 50 ), בארטוק, הינדמיח, פרוקופייב, הונגר, קופלאנד ודא- 
ריוס מיו לא ויתרו על המרכז הטונאלי והרחיבו את מושגי 
הטונאליות — כל אחד בדרכו הוא. מאפיינים את גישתם 
לבעיית ההארמוניה השימוש החפשי בדיסונאנסים, 
הפוליטונאליות. (שני מרכזים טונאליים או יותר בעת וב¬ 
עונה אתת) והשימוש בתצלילים כתופעה הארמונית-מקצבית 
בעלת כוח עצמאי או כתוצאה מופשטת של קווים מלודיים 
מורכבים. גם הכוח והחיוניות הפרימיטיווית-המוטורית 
שבמקצב מתגלים מחדש ביצירותיהם. 

בראשית שנות הסק נתגבש במ׳ האירופית רעיון ה נ א ו - 
ק ל א ס י צ י ז ם שהופיע בתגובה לציוריות הלירית-המטוש- 
טשת שבאימפרסיוניזם ולהגזמה הריגושית שבאכספרסיוניזם 
כאחת. גישה אנטי-רומנטית, צמצום המנגנון התזמרתי ושי¬ 
בר, אל הצליל הקאמרי, חידוש המרקם הרבקולי וד,שימוש 
בצורות קלאסיות וטרום-קלאסיוח, היו מסימני ההיכר של 
הנאו־קלאסיציזם, אשר נציגיו החשובים הם סטראווינסקי 
והינדמית, הנאו-קלאסיצים לגבי סטרוינסקי (ע״ע) מתבטא 
בחתירד, לאובייקטיודות חדשה וליופי מוחלט המשוחרר מכל 
עומס ריגושי. האפייני ליצירותיו: אמצאה ורעננות בלתי- 
נדלות במקצב, חריפות מקורית בהארמוניה, דמיון נועז 
בתיזמור ושליטד, מוחלטת בצורד,. אצל הינדמית (ע״ע) 
מתבטא רעיון הנאו-קלאסיציום בשאיפד, לשוב אל מד,ותה 
של ד,מ' בתקופד, הטרום־קלאסית, שבה היתד, חדוות העשייה 
תנאי ראשוני לכל פעילות מוסיקאלית. אפייני לאנטי-רומאנ- 
טיציזם שלו הוא רעיון "ר,מ׳ השימושית", ובן "מ׳ לשירה 
ולנגינה", דר,'ינו, מ׳ הנוצרת לצרכים חברתייס-חינוכיים 
מוגדרים, בניגוד לרעיון .האמנות לשמה", שהיה אפייני 
לרומאנטיקר, המאוחרת. 

סגנונו של בלה ברטוק (ע״ע) מצטיין במיזוג מיוחד 
במינו של גורמים שונים: השימוש במודוסים העתיקים 
ובסולמות אכזוטיים, הדחף המקצבי-המוטורי,ר,חריפותהדי- 
סונאנטית של תצליליו וד,אינטגראציה המוצלחת של השפעת 
שירי־ר,עם ההונגאריים, שאותם ליקט וחקר במשך שנים 
רבות — כל אלה טבועים בחותם אישיותו החזקה ומקנים 
כוח מבע עז ליציתתיו, שלעולם אינן משוללות מרכזים טו¬ 
נאליים, בארטוק לא הזדהה עם זרם כלשהו וביצירותיו 
מופיעים יסודות אימפרסיוניסטיים, אכספרסיוניסטיים ונאר- 
קלאסיים כאחך, אך אלד, עוברים תמיד את בור-ההיתוך של 
אישיותו וך,ופבים לחלק טבעי של סגנונו. 



577 


מוסיקה, מ׳ כת־זמננד, מוםיקולוגיה 


578 


בשנות ה 20 חדר לם׳ האמנותית ד! ג׳ ז (ע״ע), בסמשו 
מקרר השראה מקצבי־הארמוני לבמה יוצרים חשובים(ראוול, 
סטראורנסקי, הינדמית, מיו, קופלאנד), ואילו יצירותיו של 
גרשרן (ע״ע) צמחו מתוך הג׳ז והן סבועות כולן בחותמו. 
השפעת סממני הסיגנון הג׳זי היתה חולפת, אד חשיבותו 
האמיתית של הג׳ז לגבי המ׳ האמנותית בתקופתנו היא בהח¬ 
ייאת גורם האילתור, שהתחיל להיות ניבר בשנות ה 50 וה 60 . 

במקביל להתפתחרות אלה, נעשו נסיונות שונים ע״י 
מלחינים לר,עשרת המחשבה המוסיקאלית של התקופה: 
הצרפתי־אמריקני אדגאר וארז ( 5£ ;) 31 ז\! 1885 — 1965 ) 
הגיע ביצירותיו למחשבר, מוםיק'אלית-מופשטת כבר בשנות 
ר, 30 , האמריקני ד,נרי דיכסון קאואל ( 11 ש׳מ 00 ו 
1897 — 1965 ) השתמש ב״גושי צלילים״ ( 5 ־ 01115161 :>ם 0 )) וה־ 
צ׳בי אלויס האבר■ נר 1893 ) השתמש במרווחים 

הקטנים מחצי הטון (מיקרוטונים). 

השימוש במיקרוטונים אפייני למ׳ האלקטרונית 
שהתחילה מתפתחת אחדי מלה״ע 11 . במ׳ זו מפיק המחבר 
את הצלילים במעבדד■ באמצעות מכשירים אלקטרו־אקוס־ 
סיים, ור,יצירר, המוגמרת מוקלטת על־גבי סרט מאגנטי, 
המושמע אח״כ בקונצרט באמצעות מבשירי-השמעה. מלחי¬ 
נים בולטים במי האלקטרונית הם שסוקהאוזן, בדיו, פ;ר 
שפר, בביט ואוסצ׳בסקי, נסיונות לשלב מ' אלקטרוניות בנגי¬ 
נה חיה נעשו ע״י רבים! כן משמשת היצירה האלקטרונית 
בהצלחר, כמ׳ פונקציונאלית בתיאטרון, בסרטים ובד׳. 

אע״פ שישנם עדיין כיום יוצרים חשובים כדימיטרי שוס- 
טקוביץ׳ (ע״ע), אולידה מסיאן (״ 1X4655130 נר 1908 ) ובנ־ 
ג׳מין בריסן (ע״ע) הממשיכים, כל אחד בדרכו האינדיווי¬ 
דואלית, ליצור במסגרת הטונאליות המורחבת, הרי דומה 
בי דרכה החדשה של המחשבה המוסיקאלית טבועה כולה 
בחותם הסריאליות — מושג שנוצר בשנות ה 50 וצמח 
מתוך הד^יקאפוניה, מקור הפלד, הוא סריה (סדרה) וד,יא 
מתייחסת"לבל צורה של סדרתיות בגורם מגורמי היצירה. 
בעוד שהס׳ הדודקאפ(נית מושתתת על סדרתיות של 12 
הצלילים בלבד, הרי בכמר, מיצירותיהם של מחברים בגון 
הצרפתי פייר בולז ( 162 ״ 80 ! נר 1925 ), הגרמני ק, שטוק- 
האוזן (נר 1928 ) ור,איטלקי לואיג׳י נוני (נר 1924 ), נעשה 
לראשונה שימוש ברעיון הסדרתיות גם לגבי גורמים אחרים, 
במו המקצב, הדינאמיקה והגוון. היר, בכר נסיון לארגן את 
גורמי היצירר, השובים במסגרת מוגדרת מראש, בחומרד, 
ודייקנות תאורטית-מדעית (לדוגמה, ה 163 ״) 0 ״ 511 של בולז 
לשני פסנתרים, 1952 ), במקביל לנסיונות אלה היו מחברים 
שנקטו בעמדה הקיצונית האחרת: לעומת אירגון מוחלט — 
חופש מוחלט ושימוש במקריות כגורם ביצירה. בראש קבו¬ 
צה זו בולט האמריקני ג׳ון קיג׳ (נר 1912 ), אשר השפעת 
רעיונותיו ניכרת ביותר ביצירות רבים מן הצעירים כיום. 
לכאן שייך המושג אלאטוריות ( 3163 — משחק קוביות, מק¬ 
ריות) לתיאור היסוד המקרי, העשוי להופיע במידר. זו או 
אחרת בכל אחד מגורמי היצירה. 

רבים היום המלחינים המתבטאים במסגרת סגנון שניתן 
לכנות( ״ס ר י א ל י ז ם ח פ ש י״ — שימוש ברעיונות סריא- 
ליים, מצד אחד, (ביסודות אילתור(מקריות, מצד שני. דומה, 
בי כאן הגיעו לפירוש מחודש יסודות שחלקם נובעים מן 
האימפרסיוניזם וחלקם מן האכספרסיוניזם. השאיפה לר,רח־ 
בת תחומי הצלילים ולהבללת רעשים שונים בתחום אמצעי- 


הביטוי המוסיקאליים, הביאד, לחידושים רבים בצורות הפקת 
הצליל מן הכלים המסרתיים, לדוגמד,: ביצירות רבות נדרש 
כיום הפסנתרן, נוסף לנגינר, הרגילה, להקיש גם על גוף 
הפסנתר, לפרוט באצבעותיו ישירות על המיתרים ולטפוה 
בבף-ידו השטותד, על־גבי המקלדת בדי לר,פיק "גושי צלי¬ 
לים", גם ברישום המוסיקאלי מתחוללים שינויים מרחיקי־ 
לכת בתוצאר, מן ההתפתחויות הנ״ל. 

כמר, מאמצעי התקשורת החדשים כמו הקולנוע וד,םלויזיה 
נזקקים תדירות לקטעי מ׳. אך בתחומים אלר, קיימת'בעיקר 
צריכר, של מ׳ "קלה*. יוצאות מכלל זה כמה יצירות אמנוחיות 
לקולנוע, שנכתבו ע״י המלחינים פרוקופייב, שוסטאקוביז', 
קופלאנד, ברנשסיין ואחרים. 

לתחום ד,מ׳ הקלח שייך גם ה מ ח ז מ ר ( €31 ; 5 ״״ 1 ) שהת¬ 
פתח בעיקר באר,״ב וניתן לראות בו את המשכה של האו- 
פרסה. 

" 'על המ׳ ה א מ נ ו ת י ת ועל 5 ל ח י נ י ם ך א ״ י __ ע״ע 
(כרר ר, עמי 1121 — 1129 ! כרר מילואים, עט' 496 — 497 ). 

פ. גרדנריץ, הם׳ בישראל, תשס״וי' ז '* 1 )^ 0141-1 ,ג 4 \ 131 ק 0 כ) 
■ 1 ןז €0 /ס 1 ^ €4-0 .? ; 41 ' 19 , 441€ * 4 \ 1 

; 1952 4 ,. 1 ) 1 ; 1941-1942 , 1-11 

,ז 1-1 011 ^ 7 16 > .ס 

־ 0 נ 13€11 . 11 ; 1947 /ס ,׳( 16 לת 1 ׳ץג־ם$ . 1 ; 1944 

, 1 )ט 3 (( 1 ו 1 \ .€ 44 ) 13337734 146 371 £1370/361171 02 זזג 14 . 14 

, 4413330 ה 1¥67467 /ס ^ 4407 ^ 1 34 ,)ט 0 ־ו 0 ,( ,ס ; 1957 ,׳ס"/ 

.ן ;* 1960 .^) £0731071011 ./( 410710131 / ,^ 1073344 , 11 שא .מ ; 1960 
3 ( 1137 ו €67 - 11644 ה 4/6 ו 1 .נ)ז€ו 1 ש 81 זש? ; 1961 , 7166 ) 311 

■ 410 4 ה 0 01111031 קה €07 867701 , €116 ? ,ס ; 1961 ,^ £107771071 
- €07316773/30 ,(. 015 ) ־ £ 1 ^ז 60 .^- £105 . 14 .? ; 1962 ,^ 713411 
6 ^ 0 ^ £073 1/36 .ס ; 1965 , £3470/36 4434116 /ן 07 ז 

- 3011 /^ €07 ^ 5671 . 11€ >חנז 8 . 5 . 11 ;* 1966 ,^ 44341 44046771 / 0 
. 1968 , 1€ ' 1 * 43 / !( 0706 ^ €07136773 ,({ 14001 .£ ; 1966 . 31073 

צ. אב. 

מ וטיק ולוגי ה (מ׳; אנג'; 57 ס 1 ס 510 ג 141 { 1 גרם': 
ז^ $0113 מ 5$€ נ׳ל\ $11£ ט^׳:£מט\{€$־ £01 ) $11 [ן^ ג "חקר המוסיקה"), 
מדע המוסיקה. לפי הדעה המקובלת בימינו הם׳ היא מכלול 
הידע אודות כל נושא שבתחום המוסיקה, הנאסף ע״י 
הפעלת שיטות מיון ומחקר מדעיים. תביעות היסוד בדבר 
בוללנותד, של ד,מ' ובדבר מדעיותר, נשמעו כבר במאה ה 19 , 
בד. אף נטבע המונח עצמו. עפ״י החלוקה הקלאסית כוללת 
המ' שלושה תחומים; א. מ׳ ם י ם ט מ א ת י ת, דהיינו בעיות 
כגון אקוסטיקה וקול, פיסיולוגיד.,' אסתטיקה וחקר יסודות 
המוסיקד. (תאוריר.), ב. מ' היסטורית. ג. אתנו- 
מ ו ס י ק ו ל ו ג י ד, (ר׳ להלן), שעניינה בחקר המוסיקה של 
עמי התרבות מחוץ ליבשת אירופד., של עמים פרימיסיוויים 
ושל התרכות העממית. 

ראשיתד, של הגישה המדעית אל המוסיקד היא ביוון. 

למן המאד, ד, 6 לפסה״נ ניסו פיתגורם וחפיתגוראים לבטא את 
מד.ות הצליל בעזרת המספר. לפעולתם אספקס בפול: הם 
ביססו מערכת חישורים מתמטיים, המוסיפה לשמש את אנשי 
המדע במערב עד לזמננו! מאייד התפרשה תורתם במסגרת 
השקפות אתיות בעלות משמעדות קוסמולוגיות נרחבות, 
וגם גישתם' זר זכתד, לחסידים עוד במאה ד, 17 (^פלר, מרסן) 
ובמאד. ה 20 (קייזר). בניגוד לפיתגוראים בדקו אדיסטו- 
כסנום ותלמידיו את מהות הצליל בדרך אמפירית, תוך הס¬ 
תמכות רבד, יותר על קביעת חוש-השמיעד" 




579 


מוסיקה, מוסיקולוגיה 


580 


ווארו. בואתיוס וקסיודורום (המאות ד. 5 — 6 לםה״נ) 
העבירו את מורשת התאיוריה היוונית אל אירופה המערבית 
של יה״ב, ואבות־הכנסיה שילבום בעולם המושגים הנוצרי. 
ה״ארס מוסיקה״ ( 3 ^ 11151 מ 5 ־ 31 ) הפכה עתה לאהת משבע 
ההכמות (ע״ע אוניורסיטה, עם' 926 ) ונכרכה בקבוצת ארבע 
הגבוהות, הקוואדריוויום (!!!!!!זונעסב!!!*). בעקבות אריסטידס 
קווינטיליאנוס (במאה ה 3 לסה״נ) נחלק לימוד המוסיקה 
ביה״ב ל״תאוריה" ול״מוסיקה פרקטיקה". היא טופחה ונל¬ 
מדה במנזרים ובבתי הספר שליד כנסיות (מרכזים חשובים 
היו 16230 ^ ,ב 31 ח 0 ג 1€1€1 נ,ת 0311€ .ז 8 ) ועם ייסוד האוגיוור- 
מיטות הראשונות במאה ח 12 נתקבלה גם לתוכן, כשעיקר 
ענינה סיכום פרקטיקות קיימות וחזרה על דוגמות תאורטיות 
מסרתיות. 

במאות ה 15 וה 16 הביאה עמה הזיקה לתרבות יוון הקלא¬ 
סית מחקר היסטורי, שמגמתו לשחזר את מאפייניה של המו¬ 
סיקה העתיקה: וינצ׳נצן גלילאי ( 03111£1 .ז\) פיענה לרא¬ 
שונה דוגמות רשומות של מוסיקה יוונית! ויצ׳נטינו(- 1 ז\.א 
סםממסס) ניסה לתזור אל הגנוס האנהרמוני! באקדמיות 
הצרפתיות (ע״ע אקדמיה, עם' 518 ) שיחזרו משקלים קלא¬ 
סיים עתיקים בהלחנה חדישה ("החרוז השקול")! בקמרטה 
( 31:3 ־ £1 מ 031 — אגודת משבילים שפעלה בפירנצה 'בסוף 
המאה ה 16 ) התדיינו על אופי המוסיקה היוונית וחיקו את 
צלילה המדומה. 

החל במאה ה 17 העמיק בהדרגה הפער שבין תפיסת 
מדע המוסיקה כדיסציפלינה מתמאטית־מדעית ובין ראייתה 
במסגרת הומאניסטית. ליד ריכוז הידע באנציקלופדיות של 
פו־טוריוס (! 31:101:111 :!?; 1619 ) ובמילונים של 3 ) 1 '״ 3110 ן 
( 1701 ) ו 11 ז 83 ל 0 י 61 ( 1703 ) עמדה גישתם המדעית של מוסי¬ 
קאים כראמו(!!גסרתב?) וסארטיני (!!!■זזניד) ושל מתמאטי- 
קאים ומדענים כדקארט וסובר (■ 0111 עט 53 ), גישה שהגיעה 
לשיא במחקריו שיל הלמהולץ' ( 901111110112 ) במאה ה 19 . אך 
למעשה מאפיינת את התקופה הופעתם של ספרים על תול¬ 
דותיה של מוסיקה אוניוורסלית הכתובים ברוח הומאניס¬ 
טית מובהקת. לחלוץ ההיסטוריוגרפיה המוסיקלית נחשב 
בד״כ ספרו של פרינץ ( 11012 ? . 0 .¥\) -ס? : 50111 ״ 0 ; 9151 
: 11111811111151 ? [ 1111 ! - 51118 11£11 ) 0 101 ! ("תיאור 

היסטורי של אמנות הזמר והצליל האצילה״), 1690 . באותו 
זמן לערך נכתבו גם ההיסטוריות הראשונות באיטלקית 
( 1£11 ז 1 :) 60111 ! 1695 ) ובצרפתית ( 1 :> 1111 ס 1-6 ס 1£101 טס 6 ; 1715 ). 
במרוצת המאה ה 18 הלכו והתרבו ספרי ההיסטוריה. מפעלו 
של המלומד האיטלקי פדרה מרטיני "תולדות המוסיקה" לא 
הושלם, אמנם, שכן שלושת כרכיו ( 1757 — 1781 ) מקיפים 
רק את התקופה העתיקה, אולם ב 1776 הופיעו שני הספרים 
האנגלים של,!:רני (ע 6 ״ 6111 ) והוקינז (!מ!!!׳"■^!?) הסוקרים 
את תולדות המוסיקה בכללותה. בסקירתו של ברני באות 
לידי ביטוי השקפות סובייקטיוויות ברוח התקופה. ספרו האנ¬ 
ציקלופדי הצרפתי של דה לה בידד ( 10 ) 601 13 ס!!) "'על 
המוסיקה העתיקה והחדשה״ ( 1780 ) סוקר את המוסיקה של 
כל התקופות והארצות, את כלי הנגינה ותולדותיהם ואת 
הביוגרפיות של מלחינים צרפתיים ואיטלקיים מרובים. אוסף 
המקורות של הנזיר הבנדיקטיני גרברט (, 11 :)נ 0011 111 ז 131 \ 
101 ז 0001£5138 10105 ק 5011 , 3 כר', 1794 ) כולל כ 40 חיבורים 
בתאוריה מוסיקלית למן המאה ד. 4 ועד ל 15 . במאה ה 19 
המשיך 31101 ת 5801 ט 00 את מפעלו החשוב ( 4 בר', 1869 — 


1876 ), את הפעילות ההיסטוריוגרפית המוסיקלית של המאח 
ה 18 חתם מפעלו של י. נ. פורקל ( 0111£:1 ?), המבטא בבר 
גישה התפתחותית ( 105111 ^ 1101 6705011101110 0111£ ד 118011 ל 1 
[״תולדות המוסיקה״], 1801,1788 ). במאר, ה 19 , לאחר שנת־ 
ערערה האמונה באפשרות להקיף את כל התחום של המוסי¬ 
קה, נפתחה תקופת הביוגרפיות הגדולות והחל תור ההתמ¬ 
חות. בראשית התקופה בלטה פעילותם הפורה של חובבים 
ואנשי-אשכולות כקיזוטר ( 01101 זמ 161050 ), המסכם, בין 
השאר, את ״השגי הנידרלנדים בשטח אמנות הצליל״ ( 1829 ) 
ואף עוסק בבעיות אתנומוסיקולוגיות ("המוסיקה של הער¬ 
בים", 1840 ) ובמחקרים פלאוגראפיים, אחיינו, אמברוס 
( 105 ( 11 ״.!!), הנמשך בעיקר לחקר הרנסאנס הנידרלנדי ול¬ 
ראיית המוסיקה במסגרת זרמים אמנותיים כוללים, אסף חומר 
מוסיקלי תיעודי רב, ששימש בסיס לשלושת ספרי "תולדות 
המוסיקה״ שלו ( 1861/68 ), ובן דורו, המלומד הבלגי פטיס 
( 6115 ?) ריכז את עיקר מאמציו בעריבת - 11111 1110 ס 610813 
5 ת 51010 טת 1 1108 0150110 ■! ("ביוגרפיה כללית של המוסיק¬ 
אים"), 8 כר', 1835/54 ! שלושה מתוך חמשת ברכי ה- 5 ; 11 
110 ן) 1 ! 11111 13 10 ) 801101310 10110 ("היסטוריה כללית של המו־ 
סיקה״), 1869 — 1876 , שלו עוסקים במוסיקה חוץ-אירופית. 

אחרי 1850 הביאה הגישה ההיסטורית לחיבור מונוגרא- 
פיות מקיפות ולמפעלים מונומנטליים של הוצאת כלל היצי¬ 
רות של מחברים. הבולטות בביוגרפיות (לאחר "באך" של 
פורקל, "פלסטרינה" של באיני ו״ג׳ובני גבריאלי וזמנו" של 
ווינטרפלד במחצית הראשונה של המאה) הן "מוצרט" של יאן 
(״ 1311 !* 1856 ),״הנןל" שלכריזנדר ( 101 ) 111 ־. 5 ׳( 0111 ! 1858/67 ) 
ו״באך״ של שפיטה ( 1113 ק$! 1873/80 ). ב 1862 פירסם הבו- 
טנאי הברון פון קבל ( 01 ( 16001 ./ג . 6 ) רשימה כרונולוגית 
של יצירות מוצרט. במקביל לביוגרפיות הופיעו גם המהדו¬ 
רות הכוללות של יצירות באך ( 46 כר', 1851 ואילך, בהוצאת 
חברת באך), הנדל ( 93 כר׳, 1858 ואילך, בעריכת כריזנדר), 
מוצרט ( 67 כר׳, 1876 , בעריבת חוקרים רבים) ועוד. 

החל בשנות השישים של המאה ה 19 קיבל חקר המוסיקה 
מעמד של מחקר היסטורי מדעי. נוסדו איגודים למ׳ וקתדרות 
למ׳ באוניוורסיטות ידועות ודוופיעו כתבי-העת המוסיקולו- 
גיים הראשונים. המ' ראתה עתה שתי מטרות לפניה; א. הקפת 
מקורות המוסיקה והגשתם לקהל לשם יצירת קשר בין המו¬ 
סיקה למבצע, ב. קביעת קריטריונים לניתוח היצירות. באר¬ 
צות אירופה השונות הופיעו סדרות של מונומנטים מוסי¬ 
קליים אם עפ״י חלוקה זמנית ואם עפ״י שיקולים לאומיים. 
במקביל להעמדת מקורות המוסיקה לרשות המוסיקאי. 
העמיקו מחקרי העזר בתחומי התמחות שונים ובן נוסחו 
מתודות-יסוד. רימן (!!"""!ס!?) הציע גישה משלו אל 
כל האספקטים של היצירה המוסיקלית מבחינה אסתטית 
ותבנית: התאוריד,, האסתטיקה, הריתמוס, הצורות וב(', שעה 
שגידו אדלר (ר׳ ביבל׳) שאף לסיסטמאטיזציה של הידע 
המוסיקלי מבחינה היסטורית ולגישה מתודולוגית מקיפה. 
הורנבוסטל ( 05101 ( 901111 . 7 !) הניח באותה תקופה לערך 
את דרסוד לחקר המ' המשווה, היא האתנומוסיקולןגיה. כן 
נחקרו בשיטתיות גם תחומים בכתב התווים (י. וולף), הת¬ 
פתחות הכלים (הורנבוסטל-זקס), פרקטיקת הביצוע של 
העבר (שרינג, האז, דולמטש) או הרב-קוליות המוקדמת 
(פ. לודוויג). 

עליית הנאצים בגרמניה ומלה״ע 11 הזרימו את מיטב 



581 


מוסיקה, מוםילן 1 לוגיה, אתנומוסייןולוגיה 


582 


הכוחות בשדה המ' לארצות שמחוץ לגרמניה. פרסומים 
מדעיים וריכוז כוחות הוראה ומחקר מעולים העמידו את 
אה״ב בראש הפעילות המחקרית בעולם המערב. גם חמחקר 
האתנומוסיקולוגי נתעשר ע״י המפגש הפורה בין חוקרים 
מבית־מדרשו של הורנבוסטל עם חוקרים אמריקנים מאס¬ 
כולת האתנולוג בועז ( 6025 ), וגם בשטח זה הגיעו חוקרי 
אה״ב למעין מעמד של מנהיגות. 

כיום עומד המחקר המוסיקולוגי בסימן של שיתוף פעולה 
בין־לאומי המתבטא בקונגרסים בין־לאומיים, בחילופי מרצים 
ובמפעלים מדעיים משותפים כ״רפרטואר בין-לאומי למקו¬ 
רות המוסיקה״ ( 1€5 ) 31 ת 10 ז 112 ־ 1 ש 1111 שז 101 ־ €1 נ 11£1 — 
!ש 31 ש 11151 <ן 5 שש- 50111 ) או "רפרטואר בין-לאומי לביבליוגרפיה 
של המוסיקה״ (-] 61 31 ז 101 ז 12 זזש)ב 11 שזוסזזסג!?!! — 

31 ש 81 נ 11 ון שזע 31 זש 1 ). יותר ויותר מתגבשת גם ההכרה בדבר 
הצורך בעבודות של צווחות מחקר, ושימוש במכשירי מדידה 
אלקטרוניים ובאמצעים ההדישים לעיבוד אינפורמציה. 

א. הגדרת הקף המוסיקויוגיד, ומטרותיה; 

1 . מאמרים; 

• 1111 1 ת*ו ו 111110 ר €1 ) ^^ז 0 ^^הו 7 ) 11 זחס 0 [ ,םגוחץ 60110 . 1 ל 

,( 1 <>// 

1 >{ 2 114 * 1 ,^מ 7 >/מץע .ס ; 1863 

,( 1 ,:) 1£ ! 8011 ם 1556 זל\] 111511 ג .£ 501111£1 גז 11 ג( 1£1 ־ 101 ^\) 

0 ^ 7 ) /ס מ 0 ,): 121 ? . 5 ; 1885 

) 01 , 820118 . 0 ; 15 <ל 1 ,( 1 

נז*:§ 3€ זכ 11.11.1 ; 1918/19 ,( 1 .! 

. 1955 ,( 635-652 ,;מ^ן־מנ־מו;// 128 ///יץ?׳וומ/] סו) 

2 . ססרי״מבוא: 

. 60661-0 ^ ; 1941 ס? 00 ן|י>מ^ו 0 ־?^ 0 / . 1011 )^ 113 .ס 

־ 1408 . 11 ; 1957 /ס ^*״ 50 <) 31 ז? .€ . 0 - 53011$ 

.! ; 1958 ^ 41 סו ^מוו־/^/'ו!ו/ 0 ;£ ,חתברח 

- 1 ) 1100 . 1 ^ — ת 150 זז 143 . 12 .? ; 1958 ,. 4 ! ) 4 //■מ־ו? ,ץ€[ 311 נ 01 

סז ,£< 31 ח 30 ^\ .ז . 11 ; 1963 ,. 4 { ,ב 11$0 ב? .׳\ .ס 

. 967 ! 1€ ! 4€1 \ 1 

ב. סוסיקויוגיה יויססורית: 

.[ ; 1939 /ס * 11£ /קס* 40 ^ 7 .ס 

•זג 0 . 0 . 4 ? ; 1955 ,׳צ־ן 0 /<ו// 10 .־׳/מ/ 411 ,ק 11 ז 1 .מ¥\ 

-*מ׳*;מ/£ ^^ו/ 4 ו.<ון>מ?מ 4 ^ 1 > 01 ^ 4 )}^ 1 מו ,תשזתסק 

. 1961 ^ 4 11 ). 4 40.000 0113111671 .ן : 1958 ,! 11116 

יה. כה. 

אתנומוסיקולוגיה, אתנולוגית מוסיקאלית — 
תחום'בחקר המי הדן במ׳ כביטוי לנהגי חברות, עדות או 
עמים, במסורות שבעל-פה. 

תולדות האתנומוסיקולוגיה. באזורים הגאו־ 
גראפיים הקדם-ד.יםםוריים של עמי הטבע לא ניחן לזהות 
תופעות מוסיקאליות בודדות אלא על-סמך השוואת איכויו- 
תיד,ן המשותפות — השוואת שירי-ערש, שירי־נשים, שירי- 
עבודה — מעבר לגבולות הלאומים וד,דתות 1 על כן נקרא 
מדע חדש זה בראשית דרכו מוסיקולוגיה השווא¬ 
תית. המוטיווים המשותפים לסוג מסויים של שירים (קרי¬ 
אות ספונטאניות כחיקוי לחיות בשירי-ציידים, זימזום ונימ- 
נום בשירי־ערש), הם הסממנים לסוג זה של מ׳ והם באים 
כתחליף לתהליכים היסטוריים המציינים את הצורות השו¬ 
נות של המ' בתרבות המערבית. עבודותיהם של חמוסי- 
קולוגים רוברט לכמו (ע״ע! ור׳ ביבל') ואריך פון הורנ- 
בוסטל משמשות דוגמח לניחוח השוואתי י ועל-לאומי של 
צורות מוסיקאליות. בשיטה החשוואתיח יש לראות תוספת 
בלתי מבוטלת למחקר המיתוס, לתולדות המ׳ הפולחנית 
ולתורת הצורות הפולחניות. יתר על כן, היא חמגשרת בין 
האתנולוגיה המוסיקאלית ובין חולדות המ׳. השפעת הגומ¬ 
לין בין הפולקלור הקדם־היסטורי לבין דיוקנו ההיסטורי 


בס׳ האמנותית מהווה את אחת הבעיות המעניינות בתחום 
מחקר זה. 

צורה חדשה יותר של ענף מוסיקולוגי זה נקראת א ת נ ו - 
מ ו ם י ק ו ל ו ג י ה. הגישה כאן מעין אנתרופולוגית 
וכיוון המחקר אינו עוד על-לאומי, אלא שבטי: מטרתה 
להקיף אח חיי המ׳ כביטוי עדתי, שבטי או לאומי וכן כביטוי 
של תגובה נפשית קולקטיווית, בקרב חברד, אנושית מוג¬ 
דרת. — שתי שיטות המחקר בעלות חשיבות הן ומשלימות 
זו את זו. 

הדחיפה הראשונה לייסוד חקר הפולקלור וחמי מחוץ 
לגבולות אירופה ניתנה ע״י חוקרי-טבע דווקה: הרסן פון 
הלמהולץ (ע״ע) תרם רבות לידיעותינו על השמיעה וקליטת 
הצלילים. לענף האתני החדש תרמה לא מעם, מאידך גיסא, 
המוסיקולוגיה הד.יסםורית (בייחוד בראשיתה, במאד, ה 19 ), 
בידע הבסיסי של שיטות ד,מ׳ בקרב עמי התרבות אשר 
מחוץ לאירופה, דוגמת עמי סין, יפן, הודו, פרס וארצות 
ערב. כבר במאה ה 18 נד,גו להקדיש כהקדמה לכל עבודה 
שדנה בתולדות המי חלק נכבד לס' של ה״עברים" (המ' של 
התנ״ך), המצרים, הבבלים, האשורים וד,שומרים (ג׳אמבא־ 
טץטה מארטיני, 163 !נ 1111 116113 ו, 1 ' 01 ] 5 ("חולדות המי"], 
1757 — 1781 ! צ׳ארלז ברני [ץ 6 מז 1611 , ץז 0 ) 18 ז 6 06061-31 \ 
111516 \: 0£ [״היסטוריה, כללית של מ״׳], 1776 — 1789 ). הספרים 
שנכתבו על תולדות ד,מ׳ במאה, ד. 19 הוסיפו וד,רחיבו את 
הפרספקטיווה הכלל-עולמית של המי והגיעו לממדים גדו¬ 
לים ביותר. בספרו 865111051616115 56116 ז 6 ׳\ 1 מ 11 1116 ק 3 ]זג 610 
(.ביוגראפיה כללית של המוסיקאים״), 1835 — 1844 , עסק 
המוסיקולוג הבלגי פראנסואר, ז׳וזף פטיס ( 6115 ?) אף בם׳ 
של הקלמיקים ושל הקירגיזים, כבחלק מחולדות האנושות. 
אוגוסט'וילהלם אמברום (ע״ע) הקדיש כרך מספרו על תו¬ 
לדות הס׳( 1862 — 1878 ) לעמי התרבות של המזרח (סין, יפן, 
פרם וערב). ואולם, מחקרים אלה היו מבוססים על מקורות 
ספרותיים בלבד וחסרים היו כל גישה ישירה אל הצליל החי. 
על כן היה חד כל-כך המפנה שהל עקב שינוי הגישה לחקר 
הפולקלור המוסיקאלי כחלק מן האנתרופולוגיה. בתחילה 
נעשו עבודות מחקר אתנולוגי ע״י נוסעים־חוקרים או מיסיו¬ 
נרים : חיבוריד.ם של הישועי הצרפתי ז׳אן ז׳וזף מארי אמיו 
(] 0110 ^ 1 ) על המ' הסינית ( 1779 ), של המזרחן האנגלי וילים 
ג^נז (ע״ע) על תורת המ׳ ההודית ( 1784 ) ושל הצרפתי גיום 
אנדרה ויוטו ( £311 ) 71110 ו■) על הס׳ במצרים של ימיו( 1798 ) 
נכתבו על-יםוד המגע הישיר עם המסורת החיה ועל־סמך 
ידיעת נד,גי הביצוע שלה, מכאן נבעה גישתם אל ניתוח 
הצורות'ד,פולקלוריות ואל תיאור כלי-הנגינה העממיים ותו¬ 
רת המ׳ שבע״ם. אעפי״ב עברו עוד כ 100 שנה עד שנוצרו 
התנאים הטכניים לביצוע מדעי של שיטת המחקר הניסויי 
החדש. אחד הגורמים המכריעים שקידמו את המדע היה 
המצאת הפונוגדאף ע״י אדיסון ב 1877 , תאריך המציין גם 
את ראשיתו של המדע האתנומוסיקולוגי המודרני. כעשר 
שנים לאחר מבן הומצא. ע״י אמיל בדלינר, הגרמופון(ע״ע), 
שבו הוחלפו גלילי-השעווד, י הבלתי נוחים' לשימוש ע״י 
התקליט. כלי־עזר נוספים שהומצאו; המטרונום, ע״י יוהאן 
נפומוק מלצל ( 1^31x61 ), הטונומטר וכן שיטת הצנטים ע״ש 
אלכסנדר ג׳. אלים, המסייעת בזזישוב מרווחים' מדוייקים. 
בעבודתם של ד,אתנומוסיקולוגים חשיבות ראשונית במעלה 
לכלי־עזר, לאור העובדה כי בכל אותן התרבויות אשר הם' 




583 


מוסיקה, אתנוסוסיקולוגיה, תרכויוה הס׳ האסייניות 


584 


שלד,ן משמשת נושא למחקרם, ד,נה בחינת מסורת שבע״ס 
וע״ב חסרה היא — שלא כמ׳ האירופית תרשומר. בכתב — 
את הקביעות המוהלטת של תד,ליך היצירה. מכאן, שעל 
החוקר למלא חלק מסויים של עבודת היוצר בהעלאת המ׳ 
בכתב. כל תיווי שנעשה ללא מכשירי־עזר מכאניים, דוגמת 
הפונוגראף, גרם בהכרח לאי־דיוקים שמקורם בהרגלי שמיעה 
ובחינוך מוסיקאלג המבוסם על המ׳ האירופית. הפוניגראף 
בא כתחליף לכתב־ד,יד המקורי במ' המערבית. העדויות 
הצפונות במ׳ המוקלטת עולות בהרבה על אלה של תיווי 
בכתב , הם׳ המוקלטת משמשת עדות מדוייקת: א) להנעמה 
(אינטונאציה)! ב) למפעם! ג) לגוךהקול (:)■!!!מות) וביצוע 
הסילפולים < ד) להבעה הריגושית. למדידת הצלילים בשי¬ 
טות הטונים האבזוטיים הוכנסו כלי-עזר אלקטרוניים, 
דוגמת רושם-ד,תנודות ( 11 קג 81 ס 50111 ס) ומודד-ד,תדירויות 
(=<} 0500 ( 01 ' 511 ), במרוצת הומן חלה התקדמות נוספת ברישום 
האלקטרוני של קולות וצלילים, כשהמטרה היא להגיע לרי¬ 
שום אלקטרוני של ניגונים שלמים (חד-קוליים) בתעתיק 
שיאפשר קריאה מיידית. זוהי פעולתו של המלוגראף (־ 10 ־נת 
11 י 81-31 ), שנבנה לראשונה ע״י צ׳ארלז סיגר (■! 56686 ) וב¬ 
צורה משוכללת מאוד ועצמאית — ע״י דליה כהן ורות כץ, 
באוניברסיטה העברית בירושלים. הסונוגראף ( 11 ס 3 ז 8 סמ 0 !) 
הוא רשמקול אלקטרוני מסוג אחר: בעוד שבמלוגראף מסנ¬ 
נים את הצלילים העיליים כדי להגיע לעקומת צלילים 
ממוצעת וקלה לקריאה, מנתח הסונוגראף יחידה צלילית 
אחת לטונים העיליים שלה בתיאור אופטי מפורט. 

יעודה של האתנומוסיקולוגיה והגדרו¬ 
תיה. בה במידד, שאמצעי־העזר הטכניים הולכים ומתפתחים, 
משתנים מטרותיה ונושאיה של האתנולוגיה המוסיקאלית, 
ויחד עמם משתנות הגדרותיה, השם המקורי, מוסיקולוגיה 
השוואתית, היה תוצאה של הלד־רות ביבשת אירופה ושל 
הנתונים המיוחדים לה. אחד הנושאים העיקריים במחקר המ׳ 
באירופד, היה היחס בין אמנות המ׳ ההיסטורית לבין הפול¬ 
קלור הקדם-היסטורי. מחקר הקשי זה ליווד, באופן רצוף את 
כל שלבי האתנולוגיה האירופית. — שונה היה המצב 
באה״ב: שם תרם הדור הצעיר של האתנ ומוסיקולוגים 
תשתית תאורטית חדשה לחקר המ' הלא-אירופית. נקודת־ 
המוצא שלהם היתר. לחב לא חקר תולדות המ׳ אלא האנתרו¬ 
פולוגיה הכללית, ובפרט האנתרופולוגיה של התרבות, על 
כמה ממדעי המשנד. שלד. (כגון הפסיכולוגיה של העמים, 
הבלשנות ור,תאולוגיה ההשוואתית); ומטרתם, כמטרת האנ¬ 
תרופולוגים, היתה להכיר ולחקור את ד,מ' של עמי העולם 
כולו כתופעד, כלל-עולמית, שבאד. לידי ביטוי בר,תנד,גות 
ד.מוזית-ד,אנושית של האדם במסגרת חברתו הוא. 

מספר חוקרים אמריקנים (דוגמת א. פ, מרים [ 1 ד 1 ג״- 161 ין]) 
סבורים בי יש לד,עתיק את שיטת האתנולוגיד, הניסויית גם 
לחקר ר,מ׳ הר.יםטוחת-ד.אירופית. אכן, אין שיטת הצלילים 
המשוור, באירופד, אוניוורסאלית בל צרבר.. אף במ׳ הקלאסית 
המערבית רוב דרכי הביצוע הן ואריאטיוויות ואינן נבדלות 
בד.רבד, מאלר. של נגנים לא-אירופים, אשר יצירותיהם ספונ¬ 
טאניות ומאולתרות ואינן מעובדות על-סמך מקור שבכתב. 
אילו נמדדו ההנעמות האישיות של זמרי־האופרד. באירופר. 
במכשירים האלקטרוניים של האתנומוסיקולוגיר., היו מת¬ 
גלות במידד, לא מבוטלת סטיות מיקרוטונאליות מהסולם 
המושווה. 


בגישה הכללית החדשה למ׳ האבזוטית יש לראות את 
אחד השלבים המחקריים החדשים והחשובים במדע המ׳הלא- 
אירופית — שלב המוכר כיום כדו־סיגנוניות מוסיקאלית, 
כלר, הנחלת שתי תרבויות-מ׳ יהד. החוקרים אינם מסת¬ 
פקים עוד בתעתיקים ובניתוחי צורח; הם שואפים להתקרב 
אל תרבותו של האיזור הנחקר ואף לד,זדד,ות עם תרבות זו, 
ע״י מחקר שיטתי ומעמיק במנטאליות של יושביו. 

כיוון ההדרכד, במוסדות־המחקר באירופה הוא, בדרך 
כלל, בין־לאומי ואנאליסי, בעוד שבאה״ב הכיוון הוא לאומי 
ותיאורי. אחד מםימני-ד,הכר הבולטים בענף האמריקני היא 
הפחתת ערך האותנטיות — המקוחות ופור,ר הסיגנון הפול- 
קלורי-מוסיקאלי, יערו שהיד, בעל חשיבות מרכזית בעבר. 
ענף אמריקני זה בשימת המחקר היא האתנומוסיקולוגיה 
השימושית, הנאמנה לחקר האנתרופולוגי. בכך נעוצה ההת¬ 
עניינות החדשר, במ' העממית של חיי הכרך, כפי שהיא ביום 
במציאות המעורבת ע״י תוספות תרבותיות (אקולטוראטי- 
וויות) של לד,יטים, "פופ-מיוזיק", ועוד. 

תחומי המחקר האתנומוסיקולוגי. 1 ) ד,מ' 

ש ל ע מ י ה ם ב ע: א) המ' של שבטי האינדיאנים באמרי¬ 
קה ; ב) המ׳ הכושית באפריקה; ג) ד,מ׳ המונגולית! ד) ד,מ׳ 
המאלאית, האוקיאנית ור.אוסםראלית. 

2 ) הפולקלור האירופי. 

3 ) המ׳ של עמי התרבויות המפותחות, בעיקר 
ביבשת אסיר,: א) ר.מ׳ הסינית-ררפנית: ב) ר,מ׳ האינדונזית 
(מסורת הגמלן [ע״ע] ושיטת הצלילים שלה); ג) הס' ד.הר 
דית (שיטת הראגר. וד,יאסי); ד) ד,מ׳ הפרסית; הם' של 
ארצות-ערב (תורת הצלילים, תוכן הכתבים הפילוסופיים- 
האסתטיים, כלי־ד,נגינד., תורת-ד,מקאמות, קריאת הקוראן 
וד,מ' הליטורגית באיסלאם; ד,מ' של הפלאחים ושל הבד¬ 
ווים), — ור׳ להלן: תרבויות המ׳ האסייניות. 

4 ) ה מ׳ היהודית על נושאיד, ר,ר,יסטוריים וד,אןוריים 
בכל תקופותיו־, ובכל אזורי תפוצתד" ר׳ לד,לן: הם׳ של 
היהודים. 

; 1923 ^ 071 

. 0 ; 1929 , 6711$ * 07 .^ 1 

• 800 ־ 061 .£ ; 1943 ,^ 071 ^( 1 * 6167 * 7 ^ 6 * 71 171 /ס 176 ^ 

61071071$ ^- 6 * 07 'ד / 0 */ 10 )<} 71$€71 ^ 7 ' 7 7 ^ x0 £ מע , 1 ^ 1 ^ 

,;ן^ 10 ס $16 *ווז 7707 * £11 • 1 ; 1953 ,(^ 5 ?4118. XX ^) 

,^ 0101 ^*$* 07771 * 7 ^ £7 771 67/104 ^ ^>* 7 ב ^ 607 ^ 7 . 6 ;^ 1959 

ץ^ 10 ^ו*/ח 7107 * £71 ,(. 6118 ) .? ,^- 011115 .? ; 1964 

י 1$167 ( 1 / 0 ^^{ 81 ^ 110 ^ 81 1 /) 177077 )<ד 67 { 171 * 7 ^ \ 701 1 ) 871 

/ 0 €77177776$ 417$16 ! , 4110 ^ ; 1966 , 7676$ ( 7 7774 ) 177071$ ) 1 

. 967 ! , $771 ^ 7774 ) ,$$!)£ ^ 7 ) 6 ^ 1 176 ) , 76 ^ 761 )¥ 76 ( 1 

א. ג.־ק. 

תרבויות המ׳ האסייניות משתרעות מערבה 
מאינדונזיר, במזרח הרחוק ועד למדינות הערביות בצפון 
אפריקה ובכלל. פרק זד, דן רק במ׳ של אותן תרבויות 
שמסרתן נמשכת ללא הפסק מימי קדם ועד ימינו. מ׳ זו 
נבדלת מן ד,מ׳ של אירופה המערבית ושל עמים פרימיטיוויים 
הן בד,שקפותיר. האסתטיות וד,פילוםופיות וחן באפני הביצוע 
המעשיים. 

התכונות האסתטיות העיקריות של תרבויות מוסיקאליות 
אלה הן: 

א) בנייתן של שיטות צלילים הנובעות 
מתורותקוסמולוגידת שבד,ן אין הפרדד, ברורר, בין 
המיתולוגיה, ור,תיאורים הדתיים־הפאנתאיססיים לבין התופ־ 

קו 



585 ט־סיקה, תרבויות חט' האפייניות, הט׳ של היהודיפ 586 


עות הפיסיקאליות של הצליל ותורתן הראציונאלית. כל בי¬ 
טוי מוסיקאלי מבוסס על פעולות גרמי השמים — על מסלול 
הסיבוב המחזורי של המזלות וניו״ב. המספר משמש באופן 
סמלי גורם המקשר בין הנוחות הארציים לבין העל-ארציים. 
לדוגמה, הספרה 1 , המשמשת בתאוריה המיתולוגית הסינית 
סמל העולם העליון (תאום) המאוחד והמושלם, נמצא לה 
ביטוי מקביל במ׳ וכן הדבר לגבי ספרות משמעותיות אחרות. 
לקול המצלצל אין חשיבות משל עצמו: הוא אינו אלא ביטוי 
לספרות בעלות חשיבות קוסמית. 

'ב) חד ק וליו ת וה ט ר(פ(נ י ה. אחד מסימני ההיכר 
של המ׳ המזרחית הוא המושג מונופוניה (חדקוליות; וע״ע 
מונודיר,). אין זאת אומרת שהמי במזרח דתרה ויתור מוחלט 
על הנגינה בצוותא או על זמרה רבקולית, אלא שצורות אלה 
התקיימו ע״י נהגי המסורת לבד וללא הגבלות מצד תורה 
שבנתב. הדבר״מתבטא במיוחד בהשלכת המנגינה הראשית 
למישורי המרווחים המקבילים (על־פי רעיון ההטרופוניה). 

חדקוליות במ׳ האסיינית פירושה שלטונו של קול אדם 
ושל הזמרה בכללה ללא כל השפעה מצד כלי-נגינר. מכא¬ 
ניים. חוקי הנעימה הקדומים ביותר התפתחו על סמך אפני 
הזמר! אך היות שאין דירוג מרווחים קבוע בביטויי המ׳ 
הקולית, לא יכלו הנעימות הזמרתיות להגיע לעולם לקביעת 
מרווחי צליל מוגדרים ואף לא לשיטת סולמות (כלומר, לצי¬ 
רופי מרווחים קבחנים). במקום צורת סולמות שולט באן 
הרעיון המוחשי יותר של צירופי קבוצות צלילים לתבניות 
המהוות את יחידות המ׳ הקטנות ביותר ולפיכך גם יסוד 
החיבור המלודי(טטראכורד! ע״ע טונים, מערכותה־), מכאן 
נובעת תורת הראגה ההודית, תורת הפאטט האינדונזית, 
הדאסטגה הפרסית'והמקאם הערבי. סוגי השיר המונופוני 
מקורם ללא ספק בסוגי השירה הפולחנית. הזמר נחשב בכל 
תרבויות המזרח אדם שדרכו דוברת האלוהות. מכאן ההעדפה 
המוחלטת בארצות המזרח לביטויי קול האדם הנברא בידי 
האל, על-פני כלים מכאניים מעשי-ידי אדם בלתי מושלמים. 
נלי־הזמר במזרח נחשבים בדרך כלל מנשירים המחקים את 
אפני הזמרה. הם פועלים על זמרת האדם, מאידך גיסא, 
כגורם מווסת וכאמצעי למיון אותם ביטויים ספונטאניים 
לקראת קביעת מרווחים סדירים. ברור איפוא שרק עם הש¬ 
תלטותם של כלי־הנגינח קמה והתפתחה תורת־המ׳ לשמה. 

ג) האלתור. פיתוח הצורות נתאפשר ע״י תורת האל¬ 
תור, שר,וא מסימניה המובהקים של המ׳ המזרחית הנובעת 
במישרין משליטת הזמר (ר׳ לעיל). עם זאת יש להדגיש אח 
האופי המוסדר של'כל אלתור במזרח, המבוסם על כללים 
מוסכמים וקבועים מראש. תורה זו יסודה במסורת שבע״ס. 

ד) העדר נתב-התיווי הוא מן הסימנים הבולטים 
ביותר של כל מ' אסיינית, למרות העובדד. ני בארצות אסיה־ 
דווקה נמצאו נמה צורות תיווי מקוריות עתיקות (בסין, 
יאפאן, הודו, ארצות ערב דשראל הקדומה), אך השימוש 
בהן נשאר מוגבל, כדוגמת טעמי-המקרא. 

בו בזמן שבתרבות הפינריאפאנית בולט נתב-הטאבולא- 
טורה(בעזרת אותיות האלף־בית) — המגדיר כל צליל וצליל, 
בולט באסיה המרכזית והמערבית כתב־הנומות (בעזרת 
סימנים גראפיים המסמלים את תנועות הנעימה בקבוצות 
צליליות מקיפות יותר) — תיור שבו הצליל הבודד לא 
הודגש ואף לא צויין. הכתב הטאבולאטורי נובע מתיווכם 
של נלי-נגינה שבהם כל צליל מוגדר, בעוד שהנומות מש¬ 


משות מנשיר-עזר לחזן באלתוריו המלודיים! הן מיועדות 
לבר־סמנא המסתפק בסימני־עזר המסמלים תבניות מוסיקא¬ 
ליות או קשר בין מספר צלילים. הנומות לא יכלו להתפתח 
לתיווי כללי לכל מוסיקאי ולכל סוגימוסיקאלי, ני הן משאי¬ 
רות מקום בלחי מוגבל להנעמות, לגיווני-הקול ולעיצוב 
חמליסמות. 

׳ ה) המיקרוטונאליות מהווה את אחד מסימני ההיכר 
הנוספים של תרבויות המזרח. היא נובעת במישרץ מן האופי 
החדקולי של מ׳ זו ובפרט מדרכי הפיתוח וד.וואריאציד, של 
נעימה יסודית. הדרך היחידה לשינדים במנגינה מסוג זה 
היא סלסולם של צלילי השלד שלה באופן הדרגתי. סלסולים 
ואלתורים כאלה יוצרים בהמשכם את פיצול המרווחים ליחי¬ 
דות קטנות יותר. 

המיקרו-צלילים אינם מופיעים כיחידות־צלילים בודדות 
אלא נחלקי־תבניות אלתוריוח ומליסמאטיות. נוכחותם 
במקום זה או אחר מהווה גורם בקביעת המודאליות של 
המלוריות לסוגיהן. 

יו) ה ת ב נ י ת ה מ ל ו ד י ת. על סמך הנאמר לעיל מסת¬ 
בר, כי בניגוד למקובל במערב אין סולמות של צלילים 
בודדים בנמצא במ׳ של ארצות אסיה אלא בשלב התפתחות 
מאוחר. במקומם התפתחו לרוב שיטות התבנית המלודית. 
על-אף ההבדלים הגדולים בין השיטות הנהוגות בארצות 
המזרח השונות, חוקיות אחת משותפת לכולן; שיטת האלתור 
של תבניות מלודיות שאינן ניתנות לקביעה תז־-פעמיתבכתב 
והגורמות להשתנות הדמות המקורית של המלודיד. ולהשגת 
שיאים הבעתיים. היכולת לשנות ולאלתר היא אבן־הבוחן 
לאמן בארצות המזרח. הבנת התהליך האלתורי יכולה להח- 
שב כנקודת־מוצא לחוקר הבא להעריך מ' אטיינית. 

חנ״ע הדו; מוסיקה! יפן; מוסיקה! סין; מוסיקה! ער¬ 
בים ; מוסיקה! פרס; מוסיקה! מקאמים. א. ג,-ק. 

המ׳ של היהודים מצאה את ביטויד. הראשון בעבו¬ 
דת ביח-המקדש ובהווי של עם על אדמתו. בתקופת הגולד. 
הצטמצמה לסגנון הקולי המסרתי אשר סביבו הצטברו 
שכבות משחנות של מ׳ זרה. 

תקופת המקרא. בהתאם למסורת המזרח העתיק 
ראו שבטי העברים במ׳ את מורשת גיבורי הקדם האגדתיים, 
שהיו ראשוני האמנות והאומנות (בר׳ ד, כא). מלחמות 
השבטים ועלילותיהם נזכרו בשירים (במד׳ כא, יז—כ! שם 
כז—ל! ועוד), ואף שלשלות יוחסין וחלוקת הנחלות נמסרו 
כך מדוד לדור. הצורד. האמנותיח נקבעה ע״י הביצוע המקו¬ 
בל בשתי מקהלות, או יחיד ומקהלר" המתחלפים לסירוגין 
("מענה"). הפסוקים של שיר מחוברים על-פי "תקבולת" 
התוכן והדיבור, בעין ואריאציה על נושא אחד, ויש להניח כי 
גם המנגינד, עוצבד. בד,תאם לכך! מכל מקום, פיתוח המנגינה 
בדרך זו נעשה לעיקרון קבוע במ׳ היהודית בכל תקופותיר" 
כשם שהמקצב הוןפשי של השירד, המקראית — הנשען על 
ההדגשות שבפסוק ולא על מניין הד,ברות או מדידת ארכן— 
נתקיים אף הוא בזמרה הידוודית עד היום הזד,. 

על כלי-ר,נגינר, המוזכרים בספרי המקרא המוקדמים יותר 
נמנים השופר, הקרן, החצוצרה ור,תופים! כל אלד, השמיעו 
תבניות ריתמיות וגוני־צליל אפייניים, ללא מירווחים קבו¬ 
עים ומלודיים ("תקיעד," ו״תרועה" מוגדרות גם בד,לכר, 
כתבניות ריתמיות בלבד), כלים אלו עדיין אפופים אווירד, 
מאגית; קול השופר מתמזג בברקים, ברעם וברעש של 




587 


מוסיקה, הט' של היהודים 


588 


מעמד סיני (שם' יט, טז—יט; כ, יח), נוטל חלק בהפלת 
חומות יריחו (יהו׳ ו) ומעורר פחד ובהלד, (עמום ב, ב! 
ירמ׳ ד, יט ועוד). השופר והחצוצרה נעשו כלי־קודש תוך 
עידון סמליותם הראשונית למשמעות רוחבית. במפגש עם 
תושבי כנען עובדי האדמה התרחב עולמם המוסיקלי של 
העברים: כלי המיתרים וכלים חדשים אחרים היה בהם כדי 
לעורר את רוח הנבואה (שמו״א י, ה—ו! מל״ב ג, טו) ולרפא 
את הנפש (שמו״א טז, טז—יח). עם תהליך ההתיישבות 
בערים נתפתחו החיים המוסיקליים יותר ויותר בצורתם למה 
שהיה מקובל אצל הפניקים ויתר ממלכות האזור (ישע׳ כג, 
טי—טז: יחד כו, יג). המי נעשתה "סגולת המלכים" (קוהלת 
ב, ח) — סמל לגינוני המלכות ותפארתה. מנגנים ומנגנות 
נימנו עם השלל שלקח סנחריב מידי חזקיהו. שלל כזה לקח 
עמו סנחריב גם אחרי כיבוש לכיש (ר׳ תמונה 1 ), החברה 
העירונית. שתיקתה אח דוגמת מלכיה, הפכה גם היא את 
הם׳ לסממן פאר, לתרעומת הנביאים (עמוס ו, ה: ישע׳ ה, 
יב). טיפוסי הכלים היו: הכינור, הנבל, החליל והתוף. "עוגב" 
הוא ביטוי ספרותי גרידא, וד.וראתו סתומה. המנענעים ועצי- 
הברושים (שמ״ב ו, ה) היו, כנראד" מסוג השקשקות ומקלות־ 
ההקשה שהיו מקובלים במזרח העתיק, 

הנגינה במקדש. בדומה למרבית העמים השמיים 
היה ביצוע חמ׳ הפולחנית אצל היד,ודים מופקד בידי היראר־ 
כיד, מוגדרת ומודרגת, ועובר בירושה. התקיער, בשופר וב¬ 
חצוצרות היתה שמורה לכהונה, והזמרד, וכלי־הנגינה היו 
לנחלת בני לוי (ע״ע). שתי תכניות־ארגון מקיפות מיוחסות 
למלך דוד, אשר הציב לעבודת הקודש 3 מנצחים במצלתיים 
ו 14 ״משניים״ — 8 בנבלים, ו 6 בכינורות. אליד,ם צירף 
כר,נים שתקעו בחצוצרות, ויחד הגיע מספר המנגנים ל 24 
(דר,י״א טו, טז—כד). בהגיע ארון הברית למושבו, העמיד לו 
דוד משמרת־תמיד של 12 כלים: מצלתיים 1 , נבלים 5 , כי¬ 
נורות 4 , חצוצרות 2 (דד,י״א טז, ד—ז). לבמה העתיקה של 
גבעון ניתן חצי-המניין — 6 מנגנים (שם, שם, לט—מב). 
בסוף ימיו ערך דוד מפקד של כל הלויים ומצא ביניד,ם 4,000 
(מתוך מספר כולל של 38,000 ) שד,יו "מהללים לח' בכלים 
אשר עשיתי"להלל" (דהי״א כג, א—ה), והוא קבע מחדש 
את התפקידים המוסיקליים וסיכם את מספר הזמרים 
(״מלומדי־שיר״) ב 288 (= 24 12 x ), הסדר הרשמי של משמ¬ 
רות הלויים השתבש לאחר מכן והוחזר לתקנו במהלך 
הרפורמות של חזקיהו ויאשיחו (דר,י״ב כט, כר,). בימי 
שיבת ציון חזר רק הלק קטן מן הלויים (שהיו פחות מחצי 
אחוז מן העולים), ורק בשנת 445 , בחנוכת חומת ירושלים, 
נזכרת שוב לר,קת מנגנים ראויה לשמר, (נחמ׳ יב, כז), 
סדרי עבודת הקודש בתקופת בית שני מתוארים 
בפירוט יתר במשנה ובברייתא (שקלים ה׳, א׳! סוכה ה׳, 
ד׳! מדות ב׳, ה׳—ו׳ו ועוד), מקהלות הלויים נכנסו דרך 
״שער השיד׳ ועלו לדוכן המיועד להם. מספרם המסרתי — 
12 זמרים ו 12 מנגנים — נחשב עתה רק למינימום, בר,ם 
9 כינורות, 2 נבלים, וזוג מצלתיים. לעתים הצטרפו לזמרים 
פרחי הלויים, נערים שקולותיהם הגבוהים נתנו "תבל 
בנעימה". הקשה במצלתיים סימנה את התחלת השירר,. 
בשלוש רגלים הושמעו גם חלילים (אבובים). "חליל של 
משה״ וצלצל עתיק נשמרו בלשכות המקדש! יתכן שלפי 
דוגמתם נמדדו וכוונו הכלים החדשים, על אף פאר הנגינה 
הכליית, הושם הדגש על הזמרה בקול אדם. אפיה המוסיקאלי 



הםונה 1 . ש 5 ושה מנגגים בביגוד סבני 5 ביש הבבנשה בשנת 701 
לשסה״נ, זסאחוריהם חייל אשורי סווייז, - •תבליט סארסוגו של 
בנתריב בנינזזה (בסוזיאו; הבריטי). האחיזה חאלנסוגית של 
הכלי חיא ט'ם 1 םית לכיניר האסיאתי: תיבת־התדז-רה סכיסה ע׳׳י 
נוסו של המנגן 

אינו ידוע לנו ואף הרמזים המוסיקאליים שבכותרות כמה 
מפרקי תחלים כבר היו סתומים בזמן תרגום השבעים! קרוב 
לוודאי כי "על שושנים", "על אילת השחר" וכד׳ באו לרמז 
על נעימה, או "מקאם". ידוע בשם זד,. בהשוואה עם הפולחן 
המוסיקאלי שהיד, נהוג באיזור בולטת במיוחד ההימנעות 
משימוש בתוף הענקי של כר,ני מסופוטמיה, בשקשקות וב¬ 
יתר כלי הרעש. המיוחד למקדש הירושלמי היו התקיעות 
והתרועות שאין בהן כל הוויה של "רעש מקודש", מהמם 
או מטיל אימה! להיפך, אופי המ' נקבע ע״י הצליל של מית¬ 
רים פרוטים, ולכן היה דק ועדין. למען עדינות הצליל גם 
השתמשו באבוב של קנד, ולא של נחושת (ערב׳ ב׳, ג׳). 
גם האורגן (״־ ,.הידרולים") נפסל בשל גסות קולו (ערב׳ 
י׳, ע״ב), אף שהתלמוד רואה ב״מגרפה" הנזכרת במשנה 
מעין כלי אורגן. 

בשלד,י ימי בית שני חלחלו השקפות עממיות אל תוך 
ר,מ׳ של הפולחן. החליל — סמל עתיק לפוריות ולתחית 
המתים — הושמע בפני המזבח בשמחת בית-השואבד" ליוד, 
את הבאת הביכורים ירושלימה וסימל את התקוות הקשורות 
בטקסי כלולות ומספד (משנה וירוש׳ סוכה ה׳, א׳ ועוד). 
תרועות השופר נחשבו כסגולות להסרת מכות-טבע (משנה 
תענ׳פ״ג) ולערבוב השטן(ר״ה ט״ז, ע״א—ע״ב! כ״ז, ע״ב). 

עם חדירת ר,ר,לניזם זכתר, גם ר,מ׳ החילונית לשבחים 
(בן-סירא ל״ב, ה'! מ׳, כ״א! מ״ט, א׳). בתפוצות התעורר 
עניין היהודים בתיאטרון (וע״ע יחזקאל הטרגיקן), ובארץ 
בנו הורדוס ובניו תיאטראות וזירות רבות, ור,קציבו פרם 
מלכותי למנגנים הזוכים בתחרות (יוספוס, קדמ׳ ט״ו, ח׳ א'). 
כל אלר, היו מסימני ההתייוונות וע״ב היו שנואים על מרבית 
העם. בספר דניאל (ג, ה, ועוד) מצויים כינויים לועזיים 
לכלי-שיר, כגון: סבכא, פסנתרין, קתרוס, סומפניד, ועוד. 
במשנד. נזכר האבוב (ערכ׳ ב׳, ג׳) ועוד. 

י ה ד ו ת ה ת פ ו צ ו ת ו נ ג י נ ת ה. אחרי חורבן המקדש, 
הוליד בית-הכנסת הקדום 3 צורות יסוד חדשות לביטוי 
מוסיקלי, המשותפות לכל עדות ישראל עד ימינו: הזמרד, 
הדתית, הקריאה המנגינתית של התנ״ך (ע״ע טעמי המקרא) 





טוםי?ןה, הט׳ של היהודים 


שור אחר פעל מעמד הנגבים הנודדים והיה לסוכן ופחווך של 
המ' הסביבתית, ומקורות רבים מספרים על עלייתם של נגנים 
יהודיים מן האלמוניות לדרגת נגן־חצר מכובד של מלכים 
ושליטים. השפעת הנודדים, משווקי מ׳ סכל הסוגים, נמשכה 
והתמידה במשך כל התקופות. 

במקביל לדברים אלה התחדש חידוש מכריע בתחום השי¬ 
רה והזמרה. במחצית המאה ה 10 הנהיג דובש בן לברט 


ז 4 -יז<וו*-ן 


וזמרת התפילה בהתאם לתבניות מלודיות נתונות (ע״ע 
חזן, חזנות! ור׳ דוגמה 1 ). צלילים אלה מבליטים כל מלה ללא 
טשטוש, ומגבירים את תוקף הנאום, וצניעותם המלודית 
מבטאת את פנימיות ה״עבודה שבלב" המבוקשת. צורות אלה 
התקבלו גם בקהילות הנוצרים ומצויות אצל כל "עמי התנ״ד" 
עד היום הזה. בהן גם שרשי הרציטציה המפותחת והאפיינית 
כפי שהיא נהוגה בבתי־הכנסת של כל העדות. 

המי החילונית בתקופת התלמוד דמתה לנהוג עדיין בערי 
המזרח ובבפריו. זמרה וכלי־נגינה בגון האבוב. הטבלא (תוף) 
והטנבורא (לאוטה) נשמעו בכל הטכסים והתקהלויות־העם, 
עד שחכמי בבל ניסו להחרים את שמחת הס׳ הגוברת (סוטה 
מ״ח, ע״א). מאידך הוכיחו חכמינו את הבנתם העמוקה את 
כוח הצלילים — דבר שמתבטא באגדות רבות, ובמיוחד 
במיסטיקה התנאית. ניכר רישומו של הרעיון, בי זמר־האדם 
הפגום מטבעו עדיף בפני המקום על מוסיקת־המלאכים היפה 
והטהורה! העדפה זו של הלבביות החמה מבדילה עקרונית 
בין זמרת בית־הכנסת ובין בל פ׳ אמנותית השואפת לשלי־ 
מות על-אנושית וליופי מוחלט. 

במשך המחצית השניה של האלף הראשון לםה״נ ניגשו 
חכמי המסורה לרישום מקום הקדנצות המנגינתיות בפסוקי 
התנ״ך. עבודתם נתגבשה סופית ב״טעמי המקרא" נוסח 
טבריה אשר הפכו את הקריאה לשרשרת מוטיווים פשר 
לבים. במשך אותה התקופה גם נוספו לתפילה שירי־דת 
אמנותיים, פיוטים, שנתחברו במקצב החפשי של השירה 
המקראית. עיצוב זה דרש מנגינה שתהא לופשית אף היא 
מחלוקה נוקשה לתיבות או מכל מתכונת חמורה אחרת. נעי¬ 
מה מתאימה לסיגנון זה מתבססת על ,רעיון מלודי פשוט 
ומפתחת אותו תוך־כדי וריאציה מתמדת ומתחדשת בכל 


.יס*?־י- ןן• •ר_ 


(ע״ע), לפי הדוגמה הערבית. את המשקל הכמותי בשירה 
העברית, הבנוי על דיבור שוטף המחולק לתבניות ריתמיות 
חוזרות ונשנות. לצד השיר השקול עומדת מנגינה הבנויה 
אף היא על מקצבים קבועים ומחזוריים — ה״לחן". לחנים 
זרים הושאלו לפעמים יחד עם משקל השיר. עם זאת נמשך 
גם השימוש במקצב החפשי בשיר ובזמר, כפי שמוכיח הרי¬ 
שום הקדום ביותר של מנגינה יהודית בידי עובדיה הגר 
(ע״ע! ור׳ דוגמה 3 ותמי 2 ). 

המנהג הליטורגי-מלודי של האשכנזים ביה״ב גובש אצל 
ר׳ יעקב מולין (ע״ע,'עמ׳ 1016 ). אפשר לייחס לתקופתו גם 
את אוצר הנעימות הבלתי-משתנות, שנקראו "ניגונים מסי¬ 
ני"— כולן במקצב החפשי העתיק ("עלינו לשבח" של 
הימים הנוראים, "קדיש" של מוסף ונעילה, "קדיש" טל וגשם, 
"כל נדרי" ועוד). נכס ותיק אחר הוא ה״שטייגר", כלומר 


פסוק (ר׳ דוגמה 2 ). תהליך מוסיקאלי מסוג זה מצוי עדיין 
אצל יהודי אירופה והמזרח כאחד. 

בסביבת שנת 950 התגלתה לראשונה הבעיה של השפעת 
המ׳ של הסביבה על היהודים, ושאלת השילוב של השפעה 
זו במסורת, בארצות האיסלאם נפתחו בפני היהודים שערי 
הפילוסופיה והמדע החילוני, והתקבלה אצלם "חכמת המ'" 
בתור מקצוע לימודי. רב סעדיה גאון((ע״ע] בסוף ס׳״האמר 
נות והדעות") היה בין הראשונים שעסקו בנושא זה. הגישה 
המדעית־פילוטופית למ׳ היתה לחלק של השכלת היהודים 
והשפיעה עדיין על הרמב״ם. מיד אחריו התעורר ויכוח על 
התאמת ההכמה והאמנות המוסיקאלית למסורת היהודית 
(יהודה הלוי! יוסף אבן עקנין! פרופיאט דורן [ע״ע]). במי־ 


תטונה 2 . סיוט ומגנינווו — רישום מירי עובריה חגר, הסאה ה 12 






*י״ד■ -י 












531 


מוסיקה, ה:!׳ של היהודי 


592 


(■ייייייר*^ 



דונמה 4 . 


"אפני זמרה", בסולמות הזרים לאירופה ובמבנה מנגינתי 
המזכיר את המזרח (ד דוגמה 4 )! ביניהם בולטים ה״שטיי־ 
גר" של "אהבה רבה" ושל "ה׳ מלך׳ (ע״ע חזן, חזנות, עמ' 
245/6 ). 

בצל ההומניזם והרנסנס האיטלקי נוער מגע 
בין מוסיקת הרנסנס המפותחת לבין המ׳ הדתית היהודית. 
יהודה מוסקטו (ע״ע), רבה של העיר מנטובה, ותלמידו 
אברהם משער־אריד" שאפו להחדיר את אמנות ד.מ' לחיים 
היהודיים. מלחינים 
ממוצא יהודי הד¬ 
פיסו מיצירותיהם, 
וכמה וירטואוזים 
התפרסמו בכל אי¬ 
רופה. האישיות ה¬ 
מרכזית ביניהם, 
שלמה מן־האדומים 
(רוסי) ד,רבד, לד,ד- 
פיס מ׳ קולית וכל־ 
יית ואף הקדיש 
ספר-מקהלד, לבית 


0 !!י 9 

•>ווו^ 1 ז 101111 ) 01 <($ סו ■|.ו 1 [ו.נו 11 .זו 111 ^ 1 ^ 0 ^ 14 ) 
•!!ו! 0 ) ¥1 סזניזסנ&^מזג ו) 1 ווי)ץ 191 וו 04 לי< ?• 101 ) 10111114 ;<, )^קווו^< 4 

;יו<<<)^) 1 יווזו'וווח;וזס) 0 )סחו 10 צ 1 ת 11 ס 1 סו 


0 ) 41 01 |^ 0 ; 41141 ( 1 ס 

■ 0 ) ( 0 **וו 1 4 ^ 104 • ^ 14 ^ 

■■•ו) 1 ) 0 )*| 1 <■ 0 |( 4 ו 44 | 1 • ס•••!} • 1 ( 1 '^ 41 ^ 

י^,״ 1 ,^: 1 ן, 3 מוי!ו@ 88 י!ז־ 

את הזמרד, הרב- 
קולית בסיגנון ה¬ 
ייצוגי של ונציד" 
אך ניצנים אלה של 
אינטגראציה מוסי¬ 
קאלית הוחנקו ובתי-ד,כנםת השתמשו בסיגנון האירופי רק 
בקנטטות (ע״ע) מיועדות לטקסים מיוחדים (ר׳ תמ׳ 4 ). 

תנופה חדשד, באד, לנגינה ד,יד,ודית בעקבות התנועה 
ה ק ב ל י ת של חכמי צפת. בחוג האר״י (ע״ע לוריא, יצחק) 


11 ס 1 ) 

ג♦ 


חסונה 8 . נגינות תחווה מהיו נהוגות בביח 
הכנסת יע 9 הספדדים באמסטרדם כמאה ה 17 



חסונה 4 . קנטטה עברית להומענא רבה, חצ״ג, סאת יוסוי חיים קיציגז 
(ק״ק ןרצ׳י 5 י, 1783 ) 


חוברו פירטים ופזמונים רבים במנגינות עממיות ואף נכריות, 
כדי לשתף כל אדם בזמרד" ישראל נג׳רד, (ע״ע) הסתמך 
על נעימות-רוגמה ספרדיות, תורכיות, וכד׳ ובנה את ספר 
שיריו על סדר המקאמה. בכך סמך את יריו על קליטת ד,מ׳ 
הנכרית בזמרת הקודש. מאז הירבו ערות המזרח לצרף קבו¬ 
צות של "בקשות" ופזמונים לצורת הסדטה המזרחית (פסיל, 
נאובה) ולשיר בשבתות ובמועדים עפ״י מקאמות מתאימות 
לתוכן הפרשה או לאופי החג. ד,ד,שקפוח של צפת השפיעו 
גם על מנהגי האשכנזים שהשתמשו גם הם במנגינות נכריות 
לזמירות ולפיוטים, בהטביעם עליהם חותם יד,ודי. חזני אשכנז 
פיתחו זריזות-גרון מזהירד,! זמרתם לוותד, על-ידי עוזרים 
("משוררים") בהרמוניד, מאולתרת ובפרקי סולו. סיגנון 
הבארוק ועיטוריו חררו לחזנות קרוב לשנת 1700 , וד,ורכבו 
עליד, באופן בלתי-אורגני. 

מאז 1750 משתקפות בט׳ היהורית מגמותיהן של שתי 
התנועות שחיפשו מוצא ממצוקת הגלות בררכים שונות; 
החסידות (ע״ע. עמ' 810/1 ) וד,ד,שכלר,. בחסירות שימשה ד,מ׳ 



תמונה 5 . תויי-ננינה ב״דנ 5 *הםר 2 ים" הכתי בם מפראג. 
הזז ומדפים בדיהרנפורט, כרמז לכינויו, ביפעד הספר 
״פרקי רבי אליעזד״ ( 1893 ) 


ררך להשתחררות הנפש ולד,תעלותד" בכשרר, לגשר בין 
אדם לחבירו ובין אדם לאלוהיו. הנעימות החסידיות אינן 
זקוקות למלים, וד,ן כוללות את כל השלבים מהרהורי-לב 
עסוקים ועד לעליזות המחול. מנוצלים בהן אלמנטים רבים 
של מוסיקת העמים הסלאוויים. כוחו המקורי של הניגון 
החסירי השתמר במקצתו עד היום וד,שפיע גם על החזנות. 
יהודי המערב, שביקשו לר,צטרף אל החברה המתקרמת 
ולהתקרב למנד,יגיד" נתקרבו גם למ׳ האמנותית שלה. 
תד,ליד זד, ניכר לראשונה בשכבות-הגבול של התברר, 
היהודית; בעלי ההון מכאן, וד,מוםיקאים וד,חזנים הנודדים 
מכאן. יש שחזנים גם עלו על בימות האופרה (ליא 1 ן סינגר 
וג׳ון בריאם [מת 1856 ! שמו האמיתי היד, אייברהם—- 3 זנ 1 \, 
וחב!) —] בלונדון, וישראל לביא בפאריס. האירגץ העצמאי 
שניתן לבתי-ד,כנסת ע״י נפוליון איפשר את ביצועה של 
רפורמה מרחיקה־לכת בזמרת הקודש, ואז הוכנסו מקהלות 
רב-קוליות בליווי אורגן (מאז 1807 ). מגמות אלו נכשלו 
בשל קיצוניותן ובשל חולשת ההמצאה המוסיקלית שלהן, 
אך הן נמשכות באד,״ב עד היום. 

במשךהמאהה 19 הצטמצם המושג "מ׳ של היהודים" 
לזמרת בית-הכנסת, ואף היא פנתד, לדרך ההסתגלות מרצון. 

י חזנים למדו תווים ותאוריד" אספו ורשמו נעימות מסרתיות 
וד,תאימו אותן לטעם השולט בזמנם, וכן הוסיפו לד,ן ליווי 
אקורדילשם ביצוע מקהלתי. בין ראשוני "החזנות המתוקנת" 
בולטים; שלמה זולצר(ע״ע) שהשפעתו הקיפה גם את מזרח- 
אירופה ואה״ב; שמואל נאומבורג ( 1816 — 1880 , פאריס); 
לואי לבנרובסקי(ע״ע). במחצית השניה של המאה נתחרשה 

































593 


מוסיקה, הם׳ של היהודי! 


594 



חסונה 6 . "כיי־זסרים" בחחונח אש 3 נזית בסאה ה 18 


העלאתה על הכתב של המסורת העתיקה כדי להבטיח 
את האימון הנאות של חזנים, הן אצל האשכנזים והן אצל 
הספרדים באירופה. אולם רוב המלחינים זנחו את המסורת 
בשאבם מסגנון התקופה. 

יהדות מזרה אירופה במרכזים גדושי המסורת התקרבה 
למוסיקת המערב בתהליך של אבולוציה מתונה. עדיין פרחו 
אצלם זמר־העם היידי, נגינת ה״כלי-זמרים", התיאטרון העמ¬ 
מי ושירי המוסר והבידור של הבדהנים! ימי החולין והמועדים 
היו ספוגי ניגון חסידי. החזנות הלכה אחר חוקיה הפנימיים 
והתפתחה לאמנות עדינה ווירטואוזית (שלמה קשטן, ירוחם 
הקטן, יואל דוד ["הבעל־הבית׳ל"] לונשטין [ע״ע], בצלאל 
אודסר. ניסן בלור). ההארמוניה ושיטות'ההלחנה המערביות 
חדרו לשם רק בתקופה מאוחרת (יהושע אברס, יעקב בכמן, 
ניסן בלומנסל, ברוך שור). בשלהי המאה ה 19 התחילה הגי¬ 
רת החזנים המצטיינים למערב (חיים לומזר-וסרצוג, פנחס 
מינקובסקי, יוסלה רוזנבלט)! באה״ב נוצר מרכז'חדש והמשך 
למי המזרח־אשכנזית' על כל ענפיה. 

על-סף המאה ה 20 נקלטו מחשבות התקופר, המתייח¬ 
סות לפולקלור ולטיפוחו. חזנים מלומדים התחילו לנתח את 
אפיה המיוחד של נגינת היהודים (יוסף זעגר, אדווארד 
בירנבאום), ואבן־היסוד לאתנ 1 מוםיקול 1 גיה יהודית (ר׳ לעיל, 
־מוסיקולוגיה) הונחה על-ידי אברהם צבי אידלסון (ע״ע) 
באיסופו המקיף של ממורת עדות המזרח ("אוצר נגינת 
ישראל״, 1914/32 ). איסוף זמר העם החילוני ותחייתו הת¬ 
גשמו במזרח אשכנז. בתחילה עובד החומר הפולקלורי בליווי 
הפסנתר (יואל אנגל ורבים אחרים) או לשימוש מקהלות 
חובבים ("הזמיר")'! גם חוברו שירים בנימה העממית (י. 


*■יווי. סו־^וי ל 3 יו).<ו 3 ג 0 ת 



אנגל! מ״מ ורשבסקי). תוצרת לוואי היתה פזמונים וקטעי 
מחזמר מכוונים אל "הלב היהודי" של "עמך", דבר שמצא 
שטח פעולה נרחב באה״ב (י. רומשינסקי ואחרים). 

אחרי 1918 התפתח הרעיון של "מ' לאומית עברית", 

ואף נוצר התיאטרון הדראמתי("הבימה" ועוד). הרעיון מצא 
אוזן קשבת אצל אוהדי התנועה הציונית. אולם הצטמצמותה 
של "האסכולה הלאומית" בסיגנון מזרח-אשכנז וצביונה 
התעמולתי חסמו בפניה את הדרך ליצירה בעלת תוקף אמנו- 
תי כללי. דבר זה התחולל רק כאשר התמזג המלחין לחלוטין 
עם השראתו הדתית או התנ״כית והביע את אישיותו הוא 
(ארנסט בלוך [ע״ע]! דריוס מיו [ע״ע]! ארנולד שנברג 
[ע״ע — ״כל נדרי״, 1938 ]). היצירה לבתי-הכנסת פנתה, 
מאז 1926 בערך, לחיבור סדרי-תפילה שלמים, וסימנה; תפי¬ 
סה בלתי־רומנטית של עממיות ושימוש מחושב-יפה במסורת. 
לאחר כמה פתרונות של בעית ההארמוניה בעקבות דביסי 
(ע״ע), או בצורהאקלקטית (ש. אלמן, איזידור פריד), נראים 
גם נסיונות-עיצוב' חדשים (ור׳ דוגמה 5 ). 

8 )עדות־המזרח המשיכו במאה ה 20 בנגינתן המסר- 
תית העשירה, אבל גם אצלן התחזק הקשר עם חמ׳ של 
סביבתן. מוסיקאים־מלחינים יהודים היו פעילים מזמן במי¬ 
שור האמנותי (״מוסי״ — משה פאדו, נס׳ 1776 ! "טנבורי 
איסאק״ — יצחק פרנקו רומנו, נם׳ 1807 , ואחרים). זמר הדת 
היהודי השתלב במ׳ התורכית בפעולות "מקהלות המפטירים" 
ומנצחיהן (יצחק אלגאזי, 1882 — 1964 ). בקהילות צפון־ 
אפריקה נמצאו שרידי הנגינה הקלאסית של ערביי ספרד. 
גם יהודי מצרים הצטיינו כמוסיקאים! יש ששאפו למיזוג 
המזרח והמערב (אלברטו חמזי, נר 1896 ). 

פרק חדש במ׳ היהודית נפתח בארץ-ישראל (ע״ע, כרך ר, 
1122 — 1129 ). 

מוסדות מחקר וארכיונים. (א) בישראל: המר¬ 
כז לחקר המוסיקה היהודית (כולל אוסף יעקב מיכאל של 
מ' יהודית! קובץ מחקרים ״יובל״, 1968 —), והפונותקה 
הלאומית! שניהם ליד בית-הספרים הלאומי וד,אוניברסיטאי, 
ירושלים! המוזיאון וספרות אמל״י למוסיקה, חיפה (כולל 
ארכיון הזמר היהודי ע״ש רות רובין! קובץ למחקר וביבליו¬ 
גרפיה ״תצליל״, 1960 —)! המכון הישראלי למוסיקה דתית, 
ירושלים (מאסף למ׳ יהודית-דתית ״דוכן״, 1959 —)! ארכיון 
[להקלטות] למוסיקה יהודית ומזרחית, פרוס׳ א. גרזון־קיוי, 
אוניברסיטת תל-אביב! ארכיון המחול היהודי, צבי פרידהבר, 
חיפה. — (ב) באה״ב; הספריות של - 1 ס 0 מ 10 מ 11 ׳מ־זס־ז-! 

0£ ! 5 ז 1113 ת 1 ש 8 1031 § 11£010 ץ' 1511 ! 11 ש^ ; 0111011111311 

- 531 11 צ 1 ת 3 ק 0-3 ש 1111 / )ס תס 11 שש 0011 ;!(!ס״ך !!!ש/ת , 11161103 ^ 1 
1 )ח 3 3111511 ק 8 01 .!קשל! , 13 ת 0311£01 0£ ץ 1511 ש׳ 1111 ךז , 15 ) 13 
,ש 51 ( 141 1511 ׳י 5 ש 1 0£ ׳ 1315 ( 1,11 1611 ) 1430 £110 ;ש$שט 18 \ 011 < 1 
1113 <) 1 ש 1 ) 1%113 . 

ש. זלסנוב, ססר הנגינות של חסידי חב״ד, תש״ט 1 פ. ש. 
נשורי, הנינק ור,ריקוד בחסידות, ו-ו!ו, חשט״ו-תשי״ט, 

י. סםוצ׳בסקי, הכלי-זמרים, תשייט! ,תצליל", לפחקר המ׳ 
ולביבליוגרסיה, תש״ך ואילך! פ. ע. גרדנויץ, הסוסיקה 
בישראל, תשס״ו! "יובל", קובץ מחקרים להקר הס׳ היהו¬ 
דית, תשכ״ח! ח. אבנאדי, נעיפות, סיונזים, דרכיה של 
מסורת מוסיקלית, תש״ל! ש 11 /!/ג ^ 1 !׳!!ש/,ם 15011 ש 1 ) 2.1 ,ס 
,(. 1 ) 6 ) 11105 ק 8 . 3 ) ; 1929 , 11 ישמיק 0 /מ׳) 1 ת 031 ) 61/1101 11 י מיי 
,ץש 11 )תש 5 . 11 ; 1929-57 ,ע־ז ,, 5 ^ 0/0 ^ 1 // 4 / 70/1101/0 ) 

760 , 1 ש 6155 '׳גי . 11 ; 1951 , 411€ ו^ 1 /ס 

!// 1 ׳ 10 / , 16 ) 1401 . 11 ; 1954 , 61 / 111 ^ / 0 

/ 0 7 / 1 £ , 1 סי 1 א- 11 ט 0611 .£ ; 1959 . 1/0 ))ץז/ 

!// 1 ש!// 510 ,/( 111 ]ש׳ 41 . 11 ; 1963 1 ^ 1 11 ^ 11-011 ^} 







595 


מוסיהוז — מופלןדד 


596 


}! €6 ז 0 מ 0 מי׳; 5 6 ^ 1 

/מס^ו 0111£ ו 01 ^ ^ 11 ) 10 )- 214 זז 1.0 ,־ 3161 )^ . 1 ; 1963 

11 ^/\־ 0^6■ 0^*x X¥^^ 4( X ז £71 ' 471 ^ 16 *} 0 .ה 4 } 1 ז 17 ז £01 63 } 1 ^ 

- 06714 0 ) 11 :> 011 ז 04714 1 ז 07 ז^ 1 ,• 1€1 וז ¥6 ץ .£ ; 1966 , 11 ־ 1 ,! £14414 

. 4 ? ; 1968 , 74111171071 '!" 171£14111 \ ^! 1 ^* 47 [ 171 ! 74 ^ 1141 ^ ,מסו/ס־ן 

; 1969 7114 271 ! 4711 { 4 ^ 1 ) /ס ל)מ.מ/ג 4 ^ 7 ,׳( 111116 ^ 8 

. 1969 171 %1£14 ^{ ,. 1 ) 1 

ח. אב. 

מוספ:;א, בנץמץ בן עמנואל ( 1675-1606 ), רב, פילו¬ 
לוג׳ רופא ומחבר. מצאצאי אנוסי ספרד. ריתבן 
שנולד בספרד. ישב בערים: ד,אסבורג, גליקשטאס, הולשטין. 
נוסף על השכלתו התלמודית, היה גם בעל השכלה פילוסופית 
רחבה וידע רומית, יוונית וערבית. חיבר ספרים רפואיים, 
שהורות להם נתפרסם כרופא מומחה. הוזמן לשמש כרופא 
פרטי של כריסטיאן, מלך דנמרק, ולו הקדיש ספר מדעי בשם 
"מי הים". 

במות המלך בשנת 1648 עבר לאמסטרדם ושם נמנה ביו 
חכמי בית־המדרש "כתר תודה". לעת זקנתו כיהן כאחד 
מ״חבמי" אמסטרדם וחיה הראשון בין החותמים מצד 
ה״חכמים" יוצאי פורטוגל ואנשי בית-ד,מדרש "כתר תורה" 
על מבתב־ההוקרה לשבתי צבי. דבר שעורר נגדו את זעמו 
של רבי יעקב ששפורטס (ע״ע). מבין ספריו יש חשיבות־ 
יתר ל״מוסף הערוך"'(אמסטרדם, תט״ו), שבו הוסיף ביאר 
רים לשוניים לספר הערוך של רבי נתן בן יחיאל (ע״ע), 
ובעיקר למלים ממוצא יווני ורומי. לשם חיבור ספר זה 
הסתייע לא מעט גם במילונו של בוכסטורף האב (ע״ע). 
ספר זה נפוץ במהדורות רבות, ונכלל אף ע״י אלכסנדר 
(ח. י.) קוהוט במהדורת "הערוך השלם" שלו. 

בספרו "זכר רב" (אמסטרדם, שצ״ה), שהוקדש לזכר 
אשתו שמתה עליו ב 1634 , הוא מספד, בדרך שיר, את נפלאות 
הבורא, תוך שימוש בכל שרשי הפעלים העבריים הנמצאים 
במקרא. הספר יצא במהדורות רבות מלווה תיקונים, ביאו¬ 
רים ומפתחות מחכמים שונים, וגם תודגם לשפות רבות — 
ביניהן לטטרית ע״י הקראי יוסף לוצקי(ע״ע) — כספר־עזר 
להוראת השפה העברית. מ' כתב גם פירוש לתלמוד ירושלמי, 
שנדפס במהד' ראם, וילנא, תרפ״ב. 

ספריו בלטינית, בכינויו 5 ט 51 ץ 1011 ( 1 , הם: ״מי זהב״ — 

,על סגולות הזהב ברפואות (ך,מבורג, 1638 ), ״מי הים״ — 
על גאות ושפל בים (אמסטרדם, 1642 ) וספר על הרפואה 
במקרא, סגסתסזמסז 0£1103£ מ 1 5301-0 (המבורג, 1640 ). 

י. תשבי [מהדיר], 6 פר ציצת נובל צבי, מפתח: בערכו, 

תשי״ד! ח. י. קוהוט, מבוא ל״ערוד השלם", ע. 1 , תשט״וי; 

ד. מרגלית, ר׳ ב. מ׳-רב, רופא, בלען וסופר (קורות, ב׳), 

תש״ך ו ה. מיכל, אוד החיים, 284 ־ 283 , תשכ״היי. 

יצ. אל. 

מום?ןה, (אטגל — 0503 ^ סתגזמבס — ( 1858 , פאלרמו— 
1941 , רומא), סוציולוג ומשפטן איטלקי. סיים את 
האוניברסיטה בפאלרמו ושימש בה במרצה למשפט חוקתי 
( 1885 — 1888 ), ואח״כ כמרצה למשפט חוקתי ומינהלי באונ׳ 
יומא (עד 1896 ). בשנים 18% — 1923 כיהן כפרופסור באוני¬ 
ברסיטת טורינו, ואח״ב (עד 1933 ) כפרופסור באוניברסיטת 
רומא. ב 1908 — 1919 היה חבר־הפארלאמנט, ואח״ב טנא- 
טור — עד יום מותו. ב 1914 — 1916 היה סגן מיניסטר המו¬ 
שבות׳ וב 1923 — 1927 — חבר במועצה האיטלקית העליונה 
לענייני המושבות. בשנים 1900 — 1924 השתתף בעיתון 
הליבראלי הגדול "קוריןרד, דלה מרה", אך לאחר התבצרות 
השלטון הפאשיסטי באיטליה הפסיק את השתתפותו בו. 


ספריו העיקריים: בס 01111 ק 3 צ 11 ש 1 ס 

^%/ 7.7712 16 )ז /ס 6 ^ 7 , 1 ש 015 ^! . 13 .( : 1952 5 ( 181-182 ! 
. 0716 707-470 ״^> 1 ; 1958 ," £1114 " 1/14 ,!! €10 

. 1965 

א, לי. 

מוסקוה (רום' טפאסס!^), הבירה והעיר הגדולה ביותר 
בבריה״מ! כ 7 מיליון תוש׳ ( 1969 )! שוכנת על 
נהר מ' באיזור בו בשפך אליו יובלו— יאוזה (ב 3 ץ 1 <). 
מ' התפתחה בתוך אגן טקמוני הבנוי סלעי משקע ימיים. 
פני השטח באיזור מ׳ עוצבו בעיקר בתקופת הקרחון, ועל 
בך מעידות המורנות, המכסות חלק ניכר מהשטח, ומשטחי- 
החול והחרסית הרבים. החלק הדרום־מערבי של מ''הוא 
הגבוה ביותר (גבעות לנין, 253 מ׳) ואילו בדרוס-מזרח 
האיזור שטוח ובמוך. נהר' מ׳ חוצה את העיר, וזורם בתחומה 
בפיתולים, שגדותיהם מחוזקות בציפוי אבן. אפיקו הועמק 
והורחב והוקמו סו סכרים וגשרים. 

ייסודה והתפתחותה של ם' קשורים במספר גורמים: א. 
איזור מ׳ מילא תפקיד חשוב במערכת נתיבי התחבורה של 
רוסיה. ב. האיזור היה מכוסה יערות וביצות ששימשומערך- 
הגנה טבעי, ובן מקור חשוב לחמרי בנייה. ג. האוצרות 
הטבעיים הרבים שנתגלו באגן. 

הגידול המהיר של אוכלוסיית מ׳ החל עוד במאה 
ה 19 והואץ בתקופה שלאחר מהפכת אוקטובר (ע׳ להלן; 
היסטוריה). 


אוכלוסיית מ׳ (באלפים) 


האוכל וסיה 

השנה 

360 

1860 

1,700 

1917 

3.600 

1935 

4,140 

1939 

5,046 

1959 

6,200 

•1961 

6,500 

*1968 


* מ׳ דברני. 


איזור מ׳ שאוכלוסייתו נאמדה ב 1960 ב 9.08 מיליון תוש׳, 
כולל בתוכו את מ׳ רבתי ובה 6.05 מיליון תוש׳, את החגורה 
הירוקה ובה כ 931.000 תוש׳ ואת האיזור החיצוני בן 2.1 
מיליון חוש׳. 

שלטונות בריר,"מ עושים מאמצים למנוע גידול יתר 
של אוכלוסיית הבירה. על ידי איסור הקמת בתי חרושת 




597 


מוסקוה 


598 



־;ח 5 החזח הפיי שיכ^ווה 

ומוםדות מדע בתחום תעיר, אך למרות תמאמצים קיימת 
הגירה פנימית ניכרת למ׳. חגידול חרב גרם למחסור חמור 
בבתי מגורים, ובנסיון לפתור את הבעיה הושלמו בעיר ביו 
השנים 1959 — 1962 9 מיליון חדרים למגורים. 

התפתחות העיר: מ׳ נמנית על הערים הרוסיות 
העתיקות ביותר. הגרעין העתיק ביותר הוא הקרמל שסבי¬ 
בו התפתחה העיר. הדגם הטבעתי האפייני למי עד עצם היום 
הזה החל להתפתח עוד במאה ה 15 , כאשר בתחילה נסללו 
דרכים, כעין קרנים היוצאות מהמרכז, והבניה התפשטה 
לארכן. 

השכונות הראשונות שנבנו מסביב לקרמל (במאה ה 16 ) 

הן; רובע הסוחרים, קיסי־גולוד (^סקסיז — "עיר 

סין״), שהוקף בחומות ( 1534 — 1538 )! אחריו נבנו בילי 



ם-ה<וה; ה־פ־י ־ואדוניה 


גורוד ( 0,4 ק 0 ' 1111 < 1 \. 6 < 1 — "העיר הלבנה"), שהוקף בחומות 
( 1586 — 1593 ) וזמלינוי גורוד ( 04 ק 0 '' 1 — 

"עיר העפר") שהוקף בסוללות עפר, ובו התגוררה דלת העם. 
כך צמחה העיר מבפנים כלפי חוץ בטבעות קונצנטריות של 
שכונות מבוצרות, וסביבן, בעיקר בדרום ובמזרח, מנזרים 
מבוצרים המשמשים כיום כמוזיאונים. בסוף המאה ה 18 
ובראשית המאה ה 19 נהרסו החומות החיצוניות ועל תוואי 
החומות נבנו שדרות רחבות, המהוות כיום את "כבישי 
הטבעת" במרכז העיר ומקשרות בין הצירים הראשיים, 
היוצאים מהעיר. 

ב 1960 אורגנה מ' רבתי תוך איחוד העיר עם 5 ערים 
קרובות ובכך הורחב שטחה מ 330 קמ״ר ל 875 קמ״ר. הגבול 
של מ' רבתי הוא האוטוסטרדה הסבעתית באורך של 109 
ק״מ וסביבה חגורת רצועת הירק (עיין להלן). 

חלקי העיר; מבחינת המבנה הפנימי מחולקת מי 
לכמה יחידות תפקודיות שבראשן האיזור המרכזי, 
החלק העתיק והצפוף ביותר, ובו מרוכזים מוסדות שלטון. 
ציבור. חינוך, תרבות ומסחר. באמצע האיזור נמצא הקרמל. 
מפעלי־התעשיה מעטים באיזור זה, ועיקרם מפעלי טכסטיל, 
בתי דפוס ומפעלים קטנים לייצור מכוניות ועיבוד מתכת. 
האיזור המרכזי מתחלק למספר יחידות; א. ה ק ר ם ל — שוכן 



מוסקווה: םדוםפ<ןם ק 5 יניו, רובע חדי׳ש בסר 3 ז העיר 


בראש גבעה וחולש על רוב חלקי העיר. מיקומו המרכזי 
וחשיבותו ההיסטורית הופכים אותו ללבה של מ׳. לקרמל 
צורת משולש שבסיסו מקביל לנהר מ׳, והוא מוקף הומה 
בעלת 19 מגדלים. בתוך חומותיו נמצאים מספר ארמונות 
שבהם שוכנים מוסדות השלטון העליונים וכן מצויים כאן 
תיאטרון, מוזיאונים וכנסיות עתיקות. ב. הכיכר האדו־ 
מ ה (תם׳: ע״ע, אחד במאי. עמי 399 — 400 ) — שוכנת בצידו 
המזרחי של הקרמל, ליד חומות הקרמל נמצא המאוזולאון 
של לנין. בצד הדרומי של הכיכר מצויה הכנטיה המפוארת 
של ו א ס י ל י הקדוש ובצד הצפוני — המוזיאון ההיסטורי. 
ג.קיסי־גורוד — רובע ממזרח לכיכר האדומה ובו סימ־ 
טאות צרות ומבנים מהמאות ה 16 — 18 : לפני המהפכה היה 
מרכז מסחרי חשוב ביותר במי. כיום, נמצאים בו משרדי 
אדמיניסטרציה, חברות מסחריות, בנקים ועוד. ד, בי ל י 
גורוד — רובע המקיף בקשת רחבה אח קיסי גורוד 
והקרמל מצפון לנהר מ׳. כאן מתרכזים בתי מסחר רבים. 
משרדים, ספריות, בתי בידור, מוזיאונים ובתי מגורים! 
שדירת־גורקי, אחד הרחובות החשובים ביותר במ׳, עוברת 
ברובע זה. ה. ז ם לי נ וי ג ו רו ד — משתרע בין שתי 







509 


מוהקו ■ 1 


600 


שדירוח־הפבעת הפנימיות במרכז מ׳. באן 
מרוכזים משרדי ממשלה, מבני מגורים 
חדשים וישנים ובניינים לבידור, מלאכה 
ומסחר. 

מפעלי התעשיה מתרכזים מצפון לאיזור 
המרכזי ומדרום־מזרח לו. שטחים נרחבים 
בצפון העיר תפוסים על ידי הפארקים הג¬ 
דולים של מ׳. החלק הדרום־מערבי הוא 
איזור־מגורים חדש, בתחומו נמצאים מוס¬ 
דות מחקר רבים, האקדמיה למדעים, קריית 
האוניברסיסד, החדשה, איצטדיון ענק, ברי¬ 
כות ספורט ומתקני ספורט אחרים. 

רוב בתיה של מ' נמוכים. מספר "מגרדי 
השחקים" מועט בהשוואה לערים גדולות 
מסוגה. בין בתי העיר מצויים עדיין בתי 
עץ, אך אלה מוחלפים בהדרגה בבתי אבן 
מודרניים. 

הרצועה החיצונית המקיפה את האו¬ 
טוסטרדה הטבעתית היא ח ג ו ר ת ה י ר ק. 
בשטחה מצויות 9 "ערי-לווין" ומספר עיי¬ 
רות, כפרים וישובי-נופש, המרוכזים בעיקר 
לאורך קווי תחבורד, עיקריים, וביניהם 
שטחים "ירוקים" (פארקים, יערות, איזורי- 
חקלאות ועוד). בין ישובי חגורת הירק למ׳ 
קיימים קשרים הדוקים בתחומי התחבורה, 
השירותים, התרבות, החינוך, הבידור וד,־ 
תעסוקה (כמחצית מאוכלוסיית חגורת 
הירק מוצאת את פרנסתה במפעלי מ' 
ומוסדותיה). חגורת הירק תוכננה לשם 
הקמת ישובים כפריים ועירוניים שישמשו 



םרכז מוסק־וה 


1 . :!בבל ד־אר*ס:ז 13 . בית :-.כפר לרט־אזז 1 -ע. למיידז״פ׳םים 

2 . מאוזוליאוז ע״ע לנין 14 . גלריה ע״ש סרסיאקוב 25 . פמטריום 

3 . כנסיית ואסילי ההדויע 15 . הספריה ע״ש לגין 26 . גז ד׳היות 

4 . הסוייאוז ההיסטורי 16 . האוניברסיטה הישנה 27 . אקרפיה צבאית 

5 . פכר הסהפכה 17 . סוזיאוז פושהין לאמנות 28 . סכו! רפואי 

6 . בית האיגורים המהצועיין 18 . מוזיאון טולסטוי 20 . סנזר נ 1 ב 1 דוויצ'י 

7 . עיריית מוסקוה 19 . סכ 1 ז לוטונובוב 30 . איצטריוז דניז 

8 . בית הרין העליון 20 . קרהם םוםי!וה 31 . האוניברסיטה 

9 . תיאטרון ״בולשוי״ 21 . גנים בוטניים ע״ש לוסונוטוב 

10 . תיאטרון ״מאלי״ 22 . כיח הכנסת 32 . האקדמיה לסרעים 

11 . ממה המשטרה החשאית מרינה רושצ׳ה 33 . מוזיאון לארכיטקטורה 

12 . בית הכנסת הגדול 23 . איצטריוז דינמו (מנזר דונכקוי) 


מרכזי תעשיה, מגורים ונופש, יעזרו לפיזור האוכלוסיה למדע, חרבות, חינוך, תעשיה. ותחבורה הגדול והחשוב 


וד,תעשיה של מ׳ וכן יגבילו את גידול הכרך של מ׳. למטרה ביותר בברית״מ, במ׳ נמצאים המוסדות הממשלתיים והמפ- 



זו נבנו גם ערי הלווין סביב חגורת הירק. רוב הישובים 
בתחום החגורה, הירוקה ומחוצה, לה הם קטנים, פרט לארבע 
הערים: מיטישצ׳י (הןסמזמ^ז) — 113,000 תוש' ( 1963 ), 
פודולסק (ז 1 ש.נג. 50 ,ס 11 ) — כ 160,000 חוש׳. ליוברצי (- 10 \ג 
111,1 ק 66 ) — 124,000 חוש׳, אלקטרוסטאל — (-ש 0 נ[עז 61 \. 9 
,׳. 13 ) 118,000 תוש׳. 

נוסף לדרוחה בירד, מנהלית ומדינית, מ׳ היא המרכז 

■ י י ^• ., י•" 


ישז וחדש 

נברקע - 









601 


מופקוה 


602 


לגהיים העליונים של המדינה ובראשם הסובייט זזעליון, 
הממשלה והוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית וכן 
מוסדות עליונים של ארגונים ציבוריים רבים. 

מדע, ח י נ ו ד ותרבות. במ׳ נמצאים מוסדות רבים 
להשכלה גבוהה. החשובים בהם; האקדמיה למדעים של 
בריה׳־מ על סניפיה ומכוניה הרבים, אקדמיות לאמנות ואדדי־ 
כלות, האוניברסיטה של מ' ע״ש לומונ 1 םוב (ת 000 זז 10 ,נ 0 \ 7 ) 
שהוקמה בשנת 1755 ולומדים בה 32.000 תלמידים ( 1968 ). 
האוניברסיטה נמצאת על גבעות לנין ובניינה המרכזי הוא 
הבניין הגבוה ביותר בבריה״ם (תמי: ע״ע אוניורסיטה, 
עמ׳ 925 — 926 ; ארדיכלות, עמי 731 — 732 ). בם' ספריות 
כלליות ומקצועיות רבות. והגדולה בהן היא הספריה ע״ש 
לנין, הספריה הגדולה ביותר בבריה״מ (כססס, 25.000 ספרים) 
ואהת מהגדולות בעולם בולו. 

בם׳ פועלים כ 39 תיאטרונים, החשובים בהם; "התיאט¬ 
רון האמנותי״ ו״התיאטרון הגדול״, בולשוי ( 111011 לה £0 ), 
לאופרה ובאלט (תמ׳; ע״ע אופרה, עמ׳ 97 — 98 ). בן מצויים 
אולמות קונצרטים רבים, כ 120 בתי קולנוע וב 50 מוזיאונים. 
רוב התיאטרונים מרוכזים בחלק הצפון־מערבי של מרכז 
העיר. אוכלוסיית מ׳ עוסקת בעיקר בתעשיה, בנייה, תחבורה, 
מסחר, שירותים, מדע וחינוך. 

כלכלה ותחבורה. למעלה מ 1.2 מיליון תוש׳ 
( 1959 ) עוסקים בענפי תעשייה שונים. מבין ענפי התעשיה 
הכבדה החשובים הם; תעשיית מכוניות, אווירונים, מנופים, 
מכונות לעיבוד מתכת, וכן תעשיה כימית שחלק גדול ממוצ¬ 
ריה מופק מחמרי לוואי של הנפט המזוקק בבתי זיקוק במ', 
התעשיה הקלה כוללת; טכסטיל (העתיקה בתעשיות מ׳ 
והמייצרת סוגים שונים של אריגים מחמדים שונים כגון 
כותנה, צמר, משי וחמרים סינתטיים), מכשירים מדוייקים, 
מכשירי אלקטרוניקה וחשמל, מזון, משקאות, עור, הנעלה 
ורהיטים. 

קצב הבניה המוגבר המאפיין את מ׳ כיום הביא לידי 
הקמת תעשיית-בניין ענפה. בהתאם לתכניות פיתוח העיר 
הוקפאה הקמת מפעלי תעשיה חדשים בתחומה ובתי החרו¬ 
שת מוקמים בעיקר בערי הלווין (ר' לעיל). 

מ׳ היא צומת התחבורה החשוב ביותר בבריה״מ. 11 קוד 
מס״ב וכבישים רבים יוצאים ממ׳ לכל המרכזים הגדולים 
של המדינה. שדות תעופה (ונוקובו, שרמטיבו, דומודדובו, 



סוסתוד.: תוכנת התחתיח 


ביקובו) משמשים לצרכים ארציים ובין־לאומיים. עם חפירת 
התעלה מ׳־וולגה, נוצר קשר בין מ׳ לימים הגלבלים בבריה״מ 
האירופית, וכן עם המרכזים האירופיים החשובים השוכנים 
באגני הנהרות. 3 נמלי נהר משמשים בעיקר להעברת מטע¬ 
נים כבדים. תעלת מ׳ משמשת לספינות טיולים. התחבורה 
הפנימית של מ׳ מתנהלת על ידי רכבות תחתיות, חשמליות, 
אוטובוסים, טרוליבוסים וספינות נהר, רשת הכבישים משד 
כללת ביותר ומורכבת מכבישי טבעת נרחבים ושדרות רחבות 
היוצאות ממרכז העיר. 

;* 1957 ? 1 ^? / 0 01116$ ז?)י>-; 3 ) ,(, £11 ) ת 50 ( 1 טמ ..\ 2 

י 1 ו 0$00 )^ /ס $^! 10 ' $£^ 01 . 7 , 0 

; 1962 ,( 3 ,ז 3 ו 1 יןבז^ל> 0£ ; 50¥1€1 ) 

111 ) 1$$$1 ^' /ס 001$ ^ 1116 11111 ) , 70706 .^ 2 ; 1963 , 1 ד 11 

־>ני 3.4 ק־ 1-601 , 11 ]£:נ 111 ץ 03 .ת . 10 ; 1964 ,£ז 11 ז 4 }€ 

1£ ז ¥0 \ 6 ^ 7 , 11311 .? . 1964 , 3 ) 1 מ־ז 0 שג 61 ־זי^ 1 ג( 31 \ 

. 1966 . 158-181 , 01116$ 

ר. א. פ. 

היסטוריה. מ׳ נזכרת לראשונה בכרוניקה רוסית 
כמקום יישוב ב 1147 בערך. הנסיך יורי דולגורוקי (ע״ע), 
תקים בה ב 1156 מצודה (קרמל) מעץ, וסביבה צמח ישוב 
עירוני. מי התפתחה הן בזכות היותה צומת חשוב של דרכי 
מסחר, והן בזכות מעמדה האיסטראטגי כמגינה על הגבול 
הדרומי של נסיכות רוסמוב-סוזדאל-ולא־ 

דימיר. ב 1227/8 וב 1293 נכבשה מ׳ ונש¬ 
רפה בידי הטטרים (ע״ע), ובכל פעם הו¬ 
קמה מחדש. דניאיל (מת ב 1303 ), בנו 
הצעיר של אלכסנדר נוסקי (ע״ע), עשה 
את מ' לנסיכות עצמאית. ב 1326 הועבר 
מושב המטרופוליט מולאדימיר אליה, ובך 
היתה מ' למרכז הדתי של רוסיה. איון 1 
(מת ב 1341 ) השתלט ב 1328 על נסיכות 
רוסטוב—סוזדאל—ולאדימיר וזכה בתואר 
דוכס-גדול. במאות ה 14 — 15 השתלטה 
נסיכות מ׳ אט-אט על שאר נסיכויות 
רוסיה ובאופן זה נעשתה מ' לבירת הממ¬ 
לכה הרוסית. 

בשנת 1367 נבנתה חומת אבן סביב 
הקרמל. אף על פי כן נחרבה מ' 





60} 


מוסקוד 


604 


ב 1382 בידי הטטרים. הדוכסים־הגדולים עשו מאמצים 
לפאר ולבצר את בירתם. איון 111 (ע״ע) הזמין ארדיכלים 
מאיטליה למ' ובעת ובעונה אחת טופחה בה גם האמנות 
הרוסית, מ' תפסה מקום חשוב באידאולוגיה של חצר הצאר 
ושל הכנסיה. היא הושוותה לקושטה, ומתחילת המאה ה 16 
דובר עליה כעל ״רומא השלישית״. ב 1589 עלתה חשיבות 
מ׳ כמרכז הדתי של המדינה, כשהועלתה משרת המטרופוליט 
לדרגת פטריארך. 

במ׳ ישבו אצילים וראשי כמורה, פותרים ובעלי מלאכה, 
חנוונים ומשרתים־צמיתים. בעיר רוכזו בתי המלאכה 
הממלכתיים לנשק ותחמושת. מטהר ער בעורות ובפרוות 
משך אליה, החל במאה ה 16 , סוחרים מאנגליה ומהולנד, 
וסוחריה קיימו קשרים עם פרס ואסיה המרכזית. 

ב 1382 , ב 1445 וב 1547 היו במ׳ התקוממויות של דלת 
העם. ב 1571 שרפו הטטרים מקרים את כל העיר, להוציא 
את הקרמל. הכרוניקות מספרות שלאחר הד,תקפה נשארו 
לפליטה כ 30,000 נפש מ 200,000 תושביה. ב״תקופת המד<ו־ 
מות״ היתד. מ׳ זמן מד, ( 1610 — 1611 ) בשלטון פולני. בהנ¬ 
הגת הנסיך פוז׳רסקי וד.קצב קוזמה מיניו (ע׳ ערכיהם) 
התקוממו הרוסים ועלו על מ׳! חיל המצב הפולני התבצר 
בקרמל, ולאחר מצור נכנע בנובמבר 1612 . 

במאה ה 17 גדלד, מ׳ וד,תרחבד,. תנאי מחייתם הקשים 
של בעלי המלאכה, השוליות ושכירי היום, שהיו רוב אוכ־ 
לוסייחד" הולידו לא אחת מרי חברתי. התקוממויות היו 
ב 1648 וב 1662 , ובזמן מרד האיכרים ב 1667 — 1671 בד.נהגת 
סטפן (סטנקה) רזין (ע״ע) הורגש אי שקט בעיר. ב 1703 
יסד פיוטר 1 (ע״ע) את סאנקט־פטרבורג (היום: לנינגראד) 
וב 1712 עשאה לבירתו, דבר שהוריד את ערכה של מ׳. 
אך מ' נשארד, מרכז דתי ותרבותי חשוב. ב 1755 הקים 
לומונוסוב (ע״ע) במ׳ את האוניברסיטד, הרוסית הראשונה, 
הנקראת היום על שמו, וב 1757 נוסד בה התיאטרון הרוסי 
הציבורי הראשון. 

מ׳ מילאה תפקיד חשוב במלחמת 1812 . נאפוליון ראה 
בכיבושה שלב מכריע בהכנעת רוסיה. אך לפני שנכנס לעיר 
ב 13.9.1812 נטשוה תושביד״ אש הועלתד, בבתיד״ ותוך 5 
ימים נשרפו % מהעיר. הקושי לחדוף בעיר החרבה תרם 
להחלטת נאפוליון לסגת מרוסיה, ור,וא עזב את מ׳ 
ב 19.10.1812 . מ׳ הוקמה מחדש במהירות בהשגחתו של 
האדריכל א 1 סיפ כווה. 

במחצית השניר, של המאר. ה 19 הפכד, מ׳ למרכז תעשייתי 
חשוב, ובייחוד התפתחד, בה תעשיית הטכסטיל. ב 1871 
היו בם' כ 600,000 תושבים ובתחילת המאד. ה 20 יותר 
ממיליון. בצד מרכזי מסחר ועסקים ורבעים מד.ודרים צצו 
פרברי פועלים עלובי־מראה. בשנות ה 80 של המאה ה 19 
נוסדו בה תאים מארבסיסטיים ראשונים. אחד האירועים 
האחרונים במהפכת 1905 היה התקוממות פזויינת במי, אך 
רוב אוכלוסייתה, לא תמכה במרידד, והיא דוכאד, במהרד" 
בנובמבר 1917 (ע״ע [ד,]מד,פכר, הרוסית) השתלטו הבולש־ 
וויקים על מ׳ לאחר קרבות שנמשכו שבוע ( 9 — 15 בנובמ¬ 
בר). ב 10 — 11 במארס 1918 הועברו מוסדות הממשלד, למ׳ 
והיא חזרה ונעשתה לבירת בריה״מ, 

ב 1917 היו בט׳ פחות מ 2 מיליון תוש׳, ב 1920 — כמיליון, 

ב 1926 — כשני מיליון וב 1939 — כ 4 מיליון. כבר לפני 
מלד,״ע 11 , וביתוד לאחריד" נעשו מאמצים רבים לבנות 


שיכונים, שאמנם לא הדביקו את קצב גידול האוכלוסיה, 
ולשוות לעיר צורד, מודרנית, בצד תעשיית הטכסטיל הת¬ 
פתחה במי תעשיר, כבדד,. 

במלה״ע 11 הגיעו הגרמנים סמוך למ׳ ור,צליחו להקיפה 
מ 3 עברים. משרדי־ד,ממשלה הועברו לקויבישב. התקפת־ 
הנגד של הצבא האדום ב 6.12.1941 הרחיקה את הגרמנים 
ממ׳. ב 1960 סופחו למ׳ 5 ערים שכנות ונוצרה מ' הגדולה 
בעלת אוכלוסיה של כ 6 מיליון. 

, 3 [ . 1 ! ; 19052 3 ה, 0 ק 0 ' 1 ז 115 (ן 0 ־ 1 ־ 110 ,חו 1 מ 3366 .£ .מ 

,.^ 1 מאמ 0 (ןנ־ 33€ מ מ^^מ 0 ק^ 11 ו^ח.^^ ממססדס!׳! , 1 x 1111 ־ €1 
. 1954 * 1950 , 111 
א, דר. 

יהודים. ידיעות ראשונות על יד,ודים במ׳ הן מן 
המאה ה 15 — בתקופת איון 111 וסיליביז׳ (ע״ע). על אף 
האיסור שהטילו מלכי מ׳ על כניסת יהודים לארצם מראשית 
המאה ר, 16 , בשל תנועת ר.מחיר,דים (ע״ע הנ״ל! וע״ע איון 
117 ), ביקרו בד, לעתים סוחרים יד,ודים מפולניה וליטא. אלכסי 
מיכילוביץ' (ע״ע) התיר ליהודים בודדים לסחור במ׳,' אך 
פיוטר 1 (ע״ע) בנו פקד ב 1676 על גירושם. במ׳ נשתקעו 
שבויים יר,ודיים ממלחמות רוסיה-פולניד" לאחר שהמירו את 
דתם. קבוצות מומרים ואנוסים, שקיימו קשר כל שד,וא עם 
יד,דות ויד,ודים, התקיימו במ' בתקופות שונות. 

עם סיפוח בילורוסיה (ע״ע, עמ' 458 ) גדל מספר הסוח¬ 
רים היהודים, במיוהד משקלוב (ע״ע), שהתגוררו בעיר. 
ב 1791 נאסר על הסוחרים היהודים לד,תגורר בפלכיה הפני¬ 
מיים של רוסיר" אולם הותרה להם לצרכי מסחרם הישיבד, 
הזמנית במ׳. איסור זד, נבע בשל לחץ סוחרי מ', עקב התפ¬ 
קיד הגדול שמילאו היהודים במסחרד, של מ' עם פלכי דרום־ 
רוסיה ומערבד,. וביצוא סחורותיה לחו״ל. מאידך, בגלל סיבד, 
זו עצמה תמכו בעלי התעשיה במ׳ בזכויות ד,יד,ודים. אותד, 
שנה אישרו השלטונות תקנות לפיהן הותר לסוחרים יהו¬ 
דים, מה״גילדר," (דרגה) הראשונה וד,שניד, (הסוחרים סווגו 
לדרגות לפי חמיסים ששילמו! ע״ע רוסיה) לשהות במ׳ חודש 
ימים בלבד. נאםר עליד,ם לפתוח חנויות והותר להם להת¬ 
גורר אך ורק ב״אכסניד, הגליבובית", שהפכד, ע״י-כך לגטו. 
כעבור שנים מספר הורשתה הכנימה לעיר בתנאים דלעיל 
גם לסוחרים מה״דרגד," השלישית וזמן השהייה הוארך עד 
לששה חדשים. כ 250 איש השתמשו בזכות זו מדי שבה 
בשנה. הגבלות אלה פגעו בד,יקף מסחרם של היהודים, שירד 
עד ל 12 מיליונים רובל לשנה. עם עלות אלכסנדר 11 (ע״ע) 
על כסא המלוכה ( 1856 ) בטלה גזרת האכסניד, ולסוחרים 
היהודים הותרה ישיבת העראי בכל חלקי העיר. 

ד,יד,ודים הראשונים שהתיישבו ישיבת קבע במ׳ היו 
היילים ששירתו בצבא ניקולי 1 (ע״ע), והם שהקימו את 
קהילת מ', שמנתד, ב 1858 , בכל פלד מ', 340 גברים ו 104 
בשים. לאחר שהותרד, הישיבה בפנים רוסיה לסוגים נוספים 
של יהודים (סוחרים בעלי ה״דרגר," הראשונה, בעלי השכלד, 
גבוד,ד, ואופנים), התרבה במהירות מספר היהודים במ׳, 
ביניד,ם עשירים מופלגים: פוליקוב, מגדולי בנקאי רופיד" 
ששימש ראש הקהילה, ק, ז. ויסזצקי (ע״ע) ואחרים. 
ב 1865 — 1884 שימש ר' חיים ברלין כרבה של מ׳, וז. מינור 
שימש כ״רב מטעם הממשלה״ ( 1869 — 1892 ). ב 1871 נאמד 
מספר היהודים במ' ב 8,000 איש, וב 1890 ב 35,000 (למעלה 
מ 3% מכלל התושבים). מושל העיר, הנסיך דולגורוקוב 
הצטיין ביחסו הליברלי ליד,ודים, וד,פקידות המקומית העלי- 



605 


מוסקו 


606 


מה עין — תמורת שוחד — מישיבה שלא כחוק. ובה בשעה 
שבכל רוסיה התגברו, מאז עליית אלכסנדר 111 (ע״ע), 
הרדיפות והגדרות נגד היהודים, נמשכו בם' ימי הרווחה 
היחסית, מורשת מלכותו של הצאר הקודם. מצב זה השתנה 
כליל עם הדחתו של הנסיך דולגורוקוב ומינוי הנסיך הגדול 
סרגי אלכסנדרוביץ' למושל העיר ( 1891 — 1905 ), שראה 
את יעודו ב״הגנת ם׳ בפני היהדות". 

ב 28 במארס 1891 (שחל בערב פסח) יצא חוק שביטל 
את זכות ישיבתם של בעלי מלאכה יהודים בס'! למגורשים 
ניתנה שהות של 3 חדשים עד שנה לחיסול רכושם, וד.ם 
נשלחו לתחום־המושב! עניים ומחוסרי־רכוש צורפו למשלוחי 
הפושעים. ב 15 באוקטובר נשללד, זכותם של צאצאי החיי¬ 
לים מצבא ניקולאי ]. שלא היו רשומים בגילדה מקצועית, 
להתגורר בעיר. הגירוש הגיע לשיאו בחורף 1892 . על העתד 
נות נאסר להודיע על פעולות הגירוש, המשטרה הקדישה 
מאמצים רבים למבצע, ואף הוכרזו פרסים גבוהים על חפי¬ 
סת המסתתרים. פנייתם של סוחרים ותעשיינים, שהתריעו 
על הנזק הנגרם לעיר עקב הגירוש, נדחתה. מספר המגור¬ 
שים הגיע ל 30.000 , ובמ' נשארו כ 5,000 יהודים: משפחות 
חיילי ניקולאי, סוחרים עשירים ועוזריהם ובעלי השכלה 
גבוהה. גירוש מ׳ גרם לזעזוע עמוק ביהדות רוסיה. חלק 
ניכר של המגורשים הגיע לפלכי פולניה ולערים ורשה 
ול(דז', והעביר לשם את פעילותו הכלכלית. גזרות הישיבה 
בם' הלכו והחמירו. ב 1899 הפסיקו השלטונות הרשמת סוח¬ 
רים יהודים ב״דרגה" הראשונה במ' שלא ברשות מיניסטר 
הכספים, ובכך הוקפא למעשה מספר הסוחרים היהודים בט', 
בעצם ימי הגירוש סגרו השלטונות את בית־הכנסת הגדול, 
שבניינו הושלם ב 1891 , ו 9 בתי-תפילה מתוך 14 שהיו בעיר. 
"הרב מטעם" ז. מינור, שהעז לבקש פתיחת ביהכ״נ, גורש 
ממ', ובמקומו נתמנה י. מזא״ה (ע״ע). המאבק על ביהכינ 
נמשך שנים רבות, ורק ב 1906 הותרה פתיחתו. ב 1897 נמנו 
במ׳ 8,095 יהודים, מלבד 216 קראים, כ 0.8% מכלל תושבי 
העיר. ב 1902 היו במ' 9,339 יהודים. כמחציתם הכריזו על 
שפת יידית כעל שפת אמם! האחרים — על רוסית. נוער 
יהודי נמשך לבתה״ם הגבוהים במ׳. ב 1886 למדו בהם כ 300 
יהודים! ב 1911 — כ 700 . יהודים מתבוללים ומשומדים 
תפסו מקום נכבד בחייה התרבותיים של מ', 

ב 1915 נהרו פליטי-מלחמה יהודים למ' מהאיזורים שנכ¬ 
בשו ע״י הגרמנים. פליטים אלה השתתפו בהתפתחות התע־ 
שיה המלחמתית בעיר וממנה צברו עושר רב. תוך זמן קצר 
הפכה ם' למרכז יהודי. נפתחו בתי דפוס עבריים, בעיר 
בוגורודסק (הסמוכה לס') הוקמה ישיבה גדולה בנוסח 
ישיבות ליטא, והוחל בהקמת תיאטרון עברי "הבימה". ניתן 
גם רשיון להוצאתו של שבועון עברי "העם". בין "העשירים 
החדשים" היו גם ציונים שתמכו בכל פעולה תרבותית, 
שהתרחבה עוד יותר עם פרוץ המהפכה הדימוקרטית באביב 
1917 . "העם" הפך לעתון יומי, ונוסדו שתי הוצאות ספרים 
גדולות, הוצאת "אמנות" (מיסודם של זלטופולסקי [ע״ע] 
ופרסיץ) וד,וצאת א. י. שטיבל. באביב 1917 נתכנסה במ' 
ועידת היסוד של "תרבות", הסתדרות לחינוך ולתרבות 
עברית. פעילות זו נמשכה אף בשנה הראשונה למשטר 
הבולשוויקי (בין השאר יצאו שלושת כרכי "התקופה" 
ב 1918 ), אולם במהרה חיסל המשטרהחדש בעזרתהיבסקציה 
(ע״ע) את מוסדות התרבות העברית במי. 



סוסקוה: חזית בית־הכנסת הנדו? ( 1968 ) 


מאז הפכה העיר לבירת בריה״ט גדל בה מספר היהודים 
במהירות. ב 1920 נמנו במ', שנדלדלה מאד עקב מלחמת 
האזרחים, 28,000 יהודים! ב 1923 — 86,000 יהודים, 
וב 1926 — 131,000 ( 6.5% מכלל התושבים). ב 1940 
העריכו את מספר היהודים במ' ב 400.000 נפש. בם' נמצא 
מרכז "הסקציות היהודיות" של המפלגה הקומוניסטית! 
הם קיימו כאן את מערכת עתונם המרכזי ביידית "דער 
עמעם״ (״האמת״! 1920 — 1938 ) והוציאו לאור ספרות פולי¬ 
טית אקטואלית וספרי לימוד ביידית. כן התקיים בם׳ 
התיאטרון היהודי הממשלתי ("גאסעט") בהנהלתו של א. 
גרנובסקי (ע״ע) ואח״כ של ש. מיכאלם (ע״ע). שנים מספר 
לאחר המהפכה עוד התקיימו במ' חוגים קטנים של ציונים 
מאורגנים. פה היה מושב מרכז "החלוץ" הליגאלי, שהוציא 
ב 1924 — 1926 עתון משלו ( 8 ץ\.^ x ^י^ [החלוץ]) וכן קבו¬ 
צות של "פועלי-ציון" שמאל. כל אלה חוסלו עד סוף שנות 
העשרים. בשנות מלה״ע 11 גוייסו יהודים רבים לצבא, 
אחרים פונו מהעיר לאזורים רחוקים מן החזית. ב 1943 היתה 
מ' מקום מושבו של "הוועד היהודי האנטי־פאשיסטי". הוועד 
הוציא במ' את עתונו "אייניקייט" ("אחדות") והמשיך בפעו¬ 
לתו גם עם חום המלחמה, עד חיסולו ב 1948 . , 

הקמתה של מדינת ישראל, בואה של גולדה מאיר (ע״ע) 

לס' בספטמבר 1948 והמפגש עם נוער ממדינת ישראל 
בפסטיוולים בין-לאומיים עוררו התרגשות, הפגנות חיבה 
ותקוות לגאויה בין היהודים, שרישומן ניכר שנים רבות 
לאחר מכן. השלטון הרוסי הופתע ע״י גילויים אלה, ונקט 
באמצעי דיכוי, למעלה ם 20 בתכ״ג היו קיימים במ' בשנות 
השלושים. ב 1969 נותרו 3 בלבד, ביניהם ביהכ״נ הגדול אשר 



מוסהוה: י׳עיבת ״(ןו 5 'יעהב״ ( 1002 ) 



607 


מופלןוה — טופי,טייס 


608 


משמשים כעין נציגות בלתי רשמית של יהדות רוסיה כלפי 
העולם החיצוני. כשהם נתונים להשגחתה הקפדנית של 
הבולשת. בל בית תפילה יהודי מהווה קהילה. כניגוד למותר 
לבני דתות אחרות אסור ליהודים לאחד את קהילותיהם. 
ב 1956 הוצא לאור במי ע״י הרב שליפר סידור השלום, 
שהורכב מתצלומי עמודים מתוך סידורים ומחזורים ישנים! 
לודות־שנה עבריים הוצאו בתשי״ז, תשי״ח, תש״ך. ב 1957 
נפתתה על ידי הרב שליפר ישיבה להכשרת רבנים — שריד 
יחיד לחינוך ולחיים יהודיים בבריה״ם. לאחר במה שנים 
נאסרה ישיבתם של תלמידים מהחוץ במ׳ וכתוצאה מכך 
הצטמצם מספר תלמידי הישיבה. 

התפרעויות והפגנות אנטישמיות שאירעו בפרברי מ׳ 
בסוף 1959 דוכאו ע״י השלטונות. ב 1961 , אחרי לחץ מבחוץ, 
הותרה הוצאתו של עתון יחיד בשפה היידית "סאוועטיש 
היימלאנד", אולם אין לו קוראים רבים, שכן רובו של הנוער 
איננו יודע קרוא וכתוב בשפה זו. ב 1933 נסגר בית הקברות 
היהודי הישן במ׳ בפרבר דורזגומילובסקיה זאסטאווה. 
ב 1962 נאסרה על היהודים הקבורה בביתי הקברות היהודי 
החדש בווסטריאקובו, לאחר שחלקו הגדול הוקצה לבית־ 
קברות כללי. מאז, למרות בל מיני השתדלויות, איז כל 
אפשרות ליהודי מ' לקבור את מתיהם בבית קברות יהודי. 

עוד בשנות ה 40 בלטו רובעי מגורים המאוכלסים יהודים, 
אחרי הבניה החדשה אין ניכר הדבר ( 1969 ). במפקד 1959 
נמנו בתחום שיפוטה העירוני של מ׳ 239,246 יהודים ( 4.7% 
מכלל התושי), מהם 132,223 נשים ו 107,023 גברים! 20,331 
( 8.5% ) הכריזו על יידית בעל שפת דיבורם. יש להניח בי 
רבבות יהודים רשמו עצמם ברוסים (יש המעריכים כיום 
את מספר יהודי מ׳ והסביבה ב 500,000 ). אחוז נישואי תע¬ 
רובת אמנם פחת בסוף שנות הששים, אולם בשל ניתוק 
הקשרים וחוסר מפגשי נוער ממשיכים נישואים מסוג זה 
להיות שכיחים, גורלה של יהדות מ׳ קשור בגורל היהודים 
בכל בריה״מ. 

מ. חג. 

ש. ש. שנזראשון, משא מאטקוי (,האסיף א. 160-157 ), 
תרמ״ד! י. מזא״ה, זכרונות, א-ד. תרצ״ו! ש. דובנוב, דברי 
ימי עם עולם, י״א■(ראה מפתח), ת״ש! ש. אטינגר, מדינת 
8 ׳ ביהטה אל היהודים (.ציוו", יח), תשי״ג, א. ליטאי, 
ה״יריר' הספרותי העברי הגדול במי (.העבר״, ג', 54-51 ), 
תשט״ו! י. י■ כהן, פרסומים יהודיים בבריה״מ, 1960-1917 , 
תשכ״א. 

מוסקוני (משקוני), ;הודה לאון (נו׳ 1328 , אוכרידה 
[יוגוסלוויה] —?), חוגה דעות וחוקר יהודי. ב 1360 
החל בנדודים, ובהיותו בנגרופ 1 נטה (;!ובויה) נעשה לתל¬ 
מידו של שמריה איקריטי' (ע״ע). בן קשר קשרים הדוקים 
עם חכמי ישראל שבמצרים. מרוקו, איטליה ודרום צרפת. 
מ׳ הכיר יפה את הספרות הפילוסופית העברית והערבית 
של ימיו, והדגיש את חשיבות לימוד הדקדוק להבנת 
התנ״ך. חיבורו העיקרי הוא פירוש לפירושו של אברהם 
אבן עזרא על התורה, אותו חיבר ב 1362 . מפירוש זה נדפסו 
קטעים ■ בלבד (ר׳ ביבל׳). מ׳ כתב גם בתחומי הדקדוק 
העברי. פרשנות התנ״ך ופילוסופיה, אך חשיבות מיוחדת 
נודעת לפעולתו בהוצאת ספר יוסיפון (ע״ע) העברי, שנש¬ 
תמר בשני כ״י והוא המונח ביסוד מהדורת קושטה של הספר. 
נ. בן-פנחם, פירוש ר׳ אכוהם אבן-עזרא על בראשית(אוצר 
יהודי ספרד, ב׳), תשי״ט! הנ״ל, מפרשי אבן עזרא על 
המקרא (ארשת, ג׳), חשכ״א. 


מוסקןטו, ר׳ יהוךה אריה בר׳ יוסף ( 1535 , אנקונה - 
1590 , מנטו׳בה), רב ומחבר. בנעוריו עזב את אנקו־ 

נה בשל קשיי החיים היהודיים שם, תחת שלטון האפיפיור 
פאולוס ז\ 1 , ועבר למנטובד" בה היד, תלמידו של ר׳ משה 
פרובינצלי (ע״ע). מ׳ שימש במנטובה ברב וכדרשן. בדומה 
לרבים מרבני איטליד, באותד, תקופד" איחד מ׳ בקרבו 
השכלה יהודית עם ך,שכלה כללית מקפת וגם ידיעה רחבה 
בלשונות לועזיות. הוא עמד לימינו של ר׳ עזריה מן האדו¬ 
מים (ע״ע) בעת הוויכוח על ספרו "מאור עינים", אם בי לא 
הסכים לכל דעותיו. — חיבוריו של מ׳: 

1 ) "נפוצות יהודה" (ויניציאה, שמ״ט! לבוב, 
תדי״ט! וארשא, תרל״א) — 52 דרשות(מ׳ היה דורש באיטל¬ 
קית, אך רשם את דרשותיו בעברית), שיש בהן משום חידוש 
בדרשנות היהודית וניכרים בהן סימני התקופה, תקופת 
הרנסנס! הראשונה שבהן: ״הגיון בכנור״ — על המוסיקה. 

' 2 ) ״קול יהודה״ — פירוש לספר הכוזרי של ר׳ 
יהודה הלוי(ויניציאה, שנ״ד), שנעשה יסוד למפרשי הכוזרי 
הבאים אחריו, בו הביא גם חילופי-גירסאות בנוסח הכוזרי. 

3 ) פירוש לשיר-השירים (אינו מצוי בידנו, אך 
נזכר ע׳׳י מ׳ בכתביו לעיתים קרובות). 

4 ) שירים ופיוטים, שבחלקם נדפסו(ר׳ דאווידזאן, "אוצר 
השירר, 71 ,פיוט״, ה׳ 162 , 351,284 : ל׳ 1273 ! מ׳ 1104 ,612 , 
1221 : ס׳ 193 ; אילת השחר, מנטובה שע״ב, דף קס״א) 
ובחלקם עודם בכ״י (בריטיש מוזיאום, 1074 ). 

כן נכללו בקבצים שונים תשובות ואיגרות של מ׳. 

מ. ש. גירונזי - ח. ניפי, חולדות גדולי ישראל, 126 , תוי״ג 1 

אפפלבוים, ם׳ תולדות ג׳ ר׳ י, ם׳- תר״ם{ , 1 

, 929 ! ,([ז\ ,^, 170 ^) ./\ 1 ./ /י) 

מוסקןטיים (סססטגס״־גתץ!:!), משפחה קטנה של צמחים 
טרופיים הקרובה לאנוניים (ע״ע). נמנים עליה 16 
סוגים 3001 מינים של עצים ירוקי־עד, בעלי עלים מסורגים, 
פשוטים וגלדניים, ה¬ 
מכילים בדרך-כלל 
ביבי שמן ריחני. המ" 
הם עצים דו-ביתייפ. 
התפרחות מסועפות, 
נושאות פרחים קט¬ 
נים, בעלי עטיף צי¬ 
נורי או פעמוניתי, ה¬ 
מתחלק לשלוש או¬ 
נות. בפרחים הזכריים 
3 — 18 אבקנים, מאו¬ 
חים בזיריהם לעמו- 
דון מרכזי! הפרחים 
הנקביים בעלי עלה־ 
שחלה יחיד, המהווד, 
עלי קצר, עמוד ושח¬ 
לה המכילה ביצית 
אחת. הפרי עסיסי ר 
מכיל זרע אחד, קשה- 
קליפה. קליפת ד,פרי 
(הפריקרפ) שסועה 
לאונות לרחבה ול־ 
ארכה. הזרע עטוף ב- 



א. ענף ;ושא ע?ים ופרחים: ב. פרח נקבי: 

ג. פרח זכרי (סשגיהם — חתר־אורד); 

ד. פרי. ?אחר הורדת ההליפת: ה, זרע 
מו-?!ול בעמי; ו. זרע—חהר־אורו: 1 . עטי: 
2 . מביריח: 8 . י 51 יפח; 4 . שריד אנרו• 

סהרם; 5 . עוכר 



609 


מוסקטייס — מוסד 


610 


מין עטי(ארילוס) מסועף הצומח מבסיס עוקץ הביצית. רקמת 
המזון שבזרע—האנדוספרם — שומנית וריחנית מאד. מהסוג 
מוסקטית המין החשוב ביותר מבחינה כלכלית 

הוא המ' הריחנית ( 5 ת 3 ז 38 ז 1.1 א). זהו עץ טרופי שגבהוס!— 
20 מ׳, בעל פרחים צהובים, המספק תבלין — שהיה בשימוש 
שנים רבות. מוצאו מאיי המולוקים, "איי התבלים" (וע״ע 
אינדונזיה, עמ׳ 884 ). כיום מרבים לגדלו בעיקר בברזיל ובאיי 
הודו המערביים והמזרחיים, בשל זרעיו הריחניים הידועים 
במסחר בשם "אגוזי המוסקט". הוא מיטיב להתפתח באדמות 
לחות וחמות, בקרבת המים. העץ מתחיל להניב משנת 8 
לחייו והוא מסוגל להניב במשך 20 שנה ויותר. מעץ אחד 
ניתן לאסוף ב 1.000 — 2,500 אגוזים בשנה. כשהפרי בשל, 
הוא מתבקע לשנים ומתוכו נראה זרע גדול חום המכוסה 
בעטי אדום (:) 11130 ). רקמת ה 1113€0 ורקמת המזון שבתוך 
הקליפה הקשח ("סמט!!!!) משמשות להכנת תבלינים ריח¬ 
ניים ושמנים למאכל חמאת מ׳) ושמנים אתריים לתרו¬ 
פות. השמן מכיל חומר ארסי מאד, מיריסטיצין( 011111303 ), 
אתר פנולי גבישי — ויש לד,יזהר בשימושו, משום שהוא 
מגרה את העצבים המוטוריים ומעורר עווית ואיבוד הכרה. 
אצל ילדים הוא יכול להביא לידי מיתה. בסוג 11-013 ^^ ( 30 
מינים), הגדל באמריקה, מינים אחדים שמאגוזיהם מפיקים 
שעווה׳ כגו( 3 לזג 1 ( 0011 ל .¥ ו^סס^ולס^.י\. 

. 1921 , 41-44 , 11 וז£: 1 נוכ 1 זב'^י\ 0 

יע. ג, 

מ 1 םר (מ'). תורת-המ׳ (תח״מ), בחינת חריצת משפט אתי 
או הערכת אפני התנהגות, שרשיה נעוצים בהש¬ 
קפותיה של כל דת נורמאטיווית ומבחינה כרונולוגית 
מקדימים, איפוא, את הדיון הפילוסופי הכללי כפי שבא לידי 
ביטוי במסורת הפילוסופיה היוונית. להבדיל, איפוא, מתורת 
חמדות (ע״ע), שהיא חלק מן הפילוסופיה ועניינה בשיפוטים 
ובבעיות אתיות כלליות, מציין כאן הט׳ את אפני דפוסי 
ההתנהגות, ארחות החיים או מצוות עשה ואל-תעשה. כללים 
מעשיים אלה יפים לשעות ולמצבים נתונים, תואמים את 
הקריטריונים של טוב ורע, ראוי ובלתי-ראוי, כפי שמובנים 
ע״י חפיסת הדת הנורמאטיווית. 

במקרא נודעת למלה ם׳ משמעויות שונות: ייסורים, 
עונש, לקח, דברי תוכחה ושכנוע, דעת והכמה, — ובייחוד; 
דעת ההתנהגות הנכונה בחיים (ידמי ל, יד; מש׳ כד, לב; 
יג, א; א, ח; יג, יח, ועוד), המ׳, כדעת ההתנהגות הנכונה 
בחיים, נתפס במקרא כמצוות האל לאדם. ולפילד יש 
מקראות שבהם אין בל הבחנה בינו לבין המעשים הפולחניים. 
המקרא מכנה בשם "טומאה" עברות פולחניות ומוסריות 
כאחד. ובתורה באים ציודים מוסריים ופולחניים זה לצד זח 
(רי בייחוד ויק' יט). התנהגות בדרך הס' מבונה במקרא 
,.יראת אלד.ים״, ועבירות על המ׳ — שלילתה (בר׳ ב, יא ז 
לט, ט; מב, יח: ועוד), אולם, מכמה מקומות במקרא עולה 
גם השקפה אחרת, שעל פיה יש למ׳ קיום עצמאי גם מחוץ 
לרצון האל; מכאן תלונותיו של איוב על הנהגת האל את 
עולמו, שאיננה תואמת את חוקי המ׳, ותלונת המשורר 
במזמור פ״ט בתהלים. מכאן גם השבחים שהתורה משתבחת 
בחוקיה שהם "חוקים ומשפטים צדיקים" (דב׳ ד, ח ועוד), 
וההדגשה שחמי הוא רצונו של האל באשר הוא מלד מנהיג 
ושופט אח עולמו, ההולך בעצמו, כביכול, בחוקי המ׳ (בר׳ 
יה, בה; דב׳ י, יז-יח; ועוד הרבה). מאידך, המידות הרעות, 


מבחינה מוסדית, לגבי בני האדם, מופיעות לעתים קרובות 
כתאורי שבח לאל וכסמל לקדושתו, כגון; גאוה, נקמה, כעם 
ועוד■ 

התביעות המוסריות נוסחו במקרא בלשונות שונים, 
שעיקרן 1 "שנאו רע ואהבו טוב" (עמ׳ ה, טו), ו״עשות משפט 
ואהבת חסד״ (מיכה ו, ח; והשר יש' נו, א) — על כל גוני 
המשמעויות שיש למונחים אלה במקרא (וע״ע חסד) — 
ושתכליתן להיטיב לזולת ולא לפג(ע בזכויותיו. מבין הצי¬ 
וויים המוסדיים המפורשים במקרא, שנתייחדו לעצמם, יש 
להזכיר את הדברות; לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא 
תענה ברעד עד שקר, ולא תחמוד; את חובת השמירה על 
טוהר המשפט — הנזכרת במקרא בצורות שונות: איסור 
הטיית דין ולקיחת שוחד, והחובה לשפוט בצדק גם את 
החלשים שבחברה: הדלים, היתומים, וד,אלמנות — והחובה 
המוטלת על כל אדם לעזור לעניים ולמדובאים. דרישות אלה 
מנוסחות תוך פניר, אל רגשי הרחמים הטבועים בלב כל אדם 
(שמות כב, כו), אולם יש שעקרון הצדק דורש לפעול בניגוד 
לרגש הרחמים (שמות בג, ג). 

עיקרון חשוב במי המקראי קובע את שויון בני האדם 
כלפי החוק: "לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדול תשמעון 
לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא" (דב׳ א, יז). 
המלים האחרונות שבפסוק משמשות יסוד לעיקרון כללי גם 
בהתנד,גות שבין אדם לחברו; שוויון זר, מודגם בסיפור 
הבריאה שעל פיו ברא אלהים זוג אחד בלבד שממנו נולדו 
כל בני האדם החיים, ועליו מבסס איוב את התנהגותו הנוחה 
עם עבדיו (עיין איוב לא, יג-טו). בצמידות לעקרון אחדות 
המין האנושי בא הדימוי "כי בצלם אלהים עשה את האדם", 
אשר עליו מבוסס איסור הרציחה. עקרונות אלה עשיו את 
חוקי העבדות שבתורה נוחים יותר ממה שהיה מקובל 
במזרת הקדמון, אף שלא ביטלו את עצם המוסד. 

המצוות המוסריות בתורד, חלות גם על דברים שבלב, 
כאהבה, שנאה, חמדר, ונקמר" אף שייתכן שכמד. אזהרות 
מסוג זה עיקר משמעיותן הראשונית נתכוונה למעשים הנר 
בעים מאותן הרגשות שבלב; בך "לא תחמוד" עיקר פירושו 
איסור עשיית מעשים להשגת רכוש הזולת, ומצוות "ואהבת 
לרעד כמוך" משמעותר, איסור עשיית מעשים הפוגעים 
בזולת. 

עקרון בחירת עם ישראל כעם ה׳ עומד לעתים בסתירה 
עם שני עקרונות השוויון חנ״ל. באשר לכיבוש ארץ כנען 
והחרמת תושביה יש לציין כי השמדת תושבים נכבשים לא 
נחשבה לפשע בעיני הדורות הקדמונים, שחוקי המלחמה 
שלר,ם היו אכזריים ביותר. מאידך, גם בחוקי המלתמה שב¬ 
תורה ישנן מצוות המיוסדות על חמלה ורחמים (דב׳ כא, 
י-יד) ור,נברים עצמם חשבו את מלכי ישראל למלכי חסד 
בתחום זד, (מל״א כ, לא). ההטפה המוסרית במקרא מדגישה 
בעיקר את עניין הגמול וד,עונש. בספר משלי ובספרות 
החכמה נתפס הגמול כתוצאה טבעית מהמעשה ולאו דווקא 
בדרך של התערבות אלהית. יש במקרא הרבה דמויות של 
צדיקים למופת, אולם אין, לפי השקפת המקרא, צדיק אידיאלי 
שלא חטא מימיו (קר,' ז, כ). רשימות של מעשים מוסריים 
המוצגים כמופת יש למצוא בוידויו הגדול של איוב (כט— 
לא), במזמורי תד,לים (א, טו, כד ועוד), בתוכחות יחזקאל 
(כב) ועוד. 

כתביעות המוסריות שבמקרא מצויות גם אצל יתר 




611 


מוסר 


612 


העמים, אך העמדתן במקום מרכזי, ליד המצוות הפולחניות, 
מיוחדת למקרא, במקרא עצמו מודגש שחובות הט' חלות 
על כל העמים, בעוד שלבני ישראל נוספו עוד מצוות "פולח¬ 
ניות" רבות. לדעת י. קויפמן יש בנידון זה הבדל בין תפיסת 
התורה לתפיסת הנביאים, שלפי התורה חורבן המקדש וה¬ 
ממלכה יבוא עקב החטאים הפולחניים של ישראל, ואילו לפי 
הנביאים בא החורבן גם עקב החטאים המוסריים. 

וע״ע חטא. 

י. י. סירקים, ספר סשד״ 1928 ; ס, לוין(עבר׳; י. ד. יוסיפון), 

הסוציאליזם הממשי בתורת משד" תרצ״ט: י. קויפפן, 

תולדות האמונה הישראלית, א׳-ד (מפתה : בערכו). תש״ו; 

משרד החינוך וד,תרבות, המחלקה לתרבות תורנית, חינוך 

האדם ויעודו [קובץ], חשכ״ז. 

ע. ה. 

בספרות החיצונית והיהודית-הלניסטית 
שמלפני תקופת החשמונאים, מקיימים שני חיבורים קשר 
הדוק עם ענייני המי, ספר טוביה (ע״ע), המלא כולו הטפה 
למ׳ יהודי (הפרק הד' שלו מקדש כולו לכך), וספר בן-םירא 
(ע״ע), הכתוב במתכונת ספדי החכמה המקראיים, ותורת 
הם׳ שבו נושאת אופי מעשי ועיוני גם יחד. בבן-סירא כבר 
משתקף, אמנם, הט׳ המיוסד על "אהבת הרע" והאפייני 
לזרמים מאוחרים יותר אך, עם זאת, מביע הספר השקפה 
מוסרית פאטריארכאלית ופראגמאטית יותר מהמצוי אצל 
החכמים ובספרות החיצונית בתקופת החשמונאים ואחריה. 

ציפיות הקץ והגאולה (ע״ע אפוקליפטיקה) שנתקיימו 
בקרב חבורות יהודיות מסויימות סמוך לזמן החורבן ועשרות 
שנים אחריו, פיתחו בקירבך תורת מ׳ מחמירה, משום של¬ 
דעתן רק צדיקים גמורים יזכו לישועה, אצל רבים מהם 
קיימת הדגשה גדולה יותר של הצד החברתי-סוציאלי של 
הם׳ מאשר אצל רוב החכמים, ובכללה: פולמוס חריף נגד 
בעלי השררה והעשירים ונגד ניצול הזולת, הערכה חיובית 
של העוני, הענוה והפשטות, וראיית העושר עצסו כמכשול על 
דרך הישועה. בספר חנוך (ע״ע) החבשי רואים גם את השגי 
הציוויליזאציה כמתנת רוחות הרשע. במגלות כת מדבר 
יהודה (ע״ע), המזוהה בצדק עם 'כת האסיים, תפסה תורת 
הם׳ מקום מרכזי, חשוב במיוחד הקטע שב״סרך היחד" (ג׳, 
13 — ר/ 26 ), הכולל רשימת התכונות הטובות והמגונות. 
כת זו דגלה במצוות שנאה כיפי שאר בני האדם, שהוחזקו 
על-ידה כרשעים, ומצוות אהבת הזולת נצטמצמה אצלה 
לאהבה הדדית בין חבריה. השקפה זו איננה מצויה בחלק 
היהודי של ה״דידכי" (ע״ע) וב״צוואות השבטים", שנתחברו 
על סמך מקורות הקרובים לכת מדבר יהודה. ס' "צוואת 
השבטים" דוגל באהבה כלפי הרשעים, שע״י כך ניתן להפכם 
לטובים. החלק היהודי של ה״דידכי" עוסק כולו בתורת המ׳. 
החוגים היהודיים, בהם נתחברו שני החיבורים הללו, השפיעו 
השפעה חשובה ביותר על תורת המ' של הנצרות. 

ישנם היבורים היצוניים אשר, בשונה מעולמם הרוחני 
של ההכמים, רואים בעין יפה הינזרות מתענוגות, ופרישות 
מינית — כערך דתי. מגמות אלה מקורן ביראת חטא. ברם, 
המגמות האסקטיות לא היו מצומצמות רק לאסיים ולחוגים 
הקרובים להם, וראיית הטבע האנושי כ״בשר״ חוטא נמצאת 
גם בחיבורים יהודיים חיצוניים אחרים, ואווירה אסקטית זו 
השפיעה אח״כ על הנצרות ברוב זרמיה. הנטיות האסקטיות 
היו כרוכות, בחוגים יהודיים מסויימים, גם במעשה התשובה, 
ועל האדם השב מרעתו הוטל להתרחק מתענוגות העולם, 


החשבת מעשה התשובה והדרישה לענוה, לשפלות הרוח 
ולגמילות חסדים, נמצאים במידה רבה גם בעולמם של החכ¬ 
מים, אלא שהדגשת תבונות אלה היתר. חזקה יותר בחוגים 
שלא השתייכו ממש לעולמם של החכמים. אחד החיבורים 
היהודיים החשובים שנתחברו בשפה היוונית הוא השיר 
המיוחם למשורר היווני הקדום פוקילידס, שהוא שיר די¬ 
דאקטי, שכל עניינו תורת המ׳ תוך מיזוג השקפות יווניות 
עם תורת המ׳ של היהדות. שיר זה, כחיבורים יהוד־ים אחרים 
שנכתבו ע״י יהודי גלות-יוון, פונה בייחוד ל״יראי שמים" 
שבאומות העולם, והוא כולו תעמולה למען המידות המוסריות 
הטרומיות שהיהדות מבליטה אותן (וע״ע סיבילה). ברוח זו 
הן גם התשובות של חכמי־ישראל שבאגרת אריסטיאט 
(ע״ע). חשוב במיוחד הוא גם הספר היווני-יהודי ,.חכמת 
שלמה". ספרות יהודית־יוונית זו מאחדת, בכל מה שנוגע 
לתורת המ׳, את העמדה היהודית עם השגיהן של תורות המ׳ 
מיסודן של שיטות פילוסופיות יווניות, במיוחד אסכולות 
אפלטון, הסטואיקנים והקיניקאים וכך הדבר גם אצל פילון 
(ע״ע). כך גם מוסברת בספר חשמר׳ב, גבורת המתים על 
קידוש ה׳ בימי אנטיוכוס, למשל, על סמך מושג-השלמות 
הסטואי. 

א. א. אורבך, אסקיזים ויסורים בתורת חז״ל (בתוך ספר- 

היובל לי. בער), תשכ״א; י. עמיד. דרשותיו של פילון 

על היראה וד,אד,בה ויחסו לסדרשי ארץ ישראל (ציוו, ל׳). 

תשב״ה ; 167111 ^ €£107 } ^^ 1 ^%* 1 [ £חז 1$ ^ 16 * 1 , 361 [(}£ . 11 

£7 < 1 . 0 ! 1930 26 ^ 301 €1 ^ 

. 1965 , 110711 

ד. פ. 

אע״פ שרובה הגדול של אגדת חז״ל עוסק בענייני מ׳, 

אם במישרין ואם בעקיפין,—בדרך של משלים, פתגמים ו״ני- 
תותים״ היסטוריים שמגמתם ״מעשה אבות סימן לבנים״ — 
אין למצוא בדברי חז״ל הקדמונים, ובוודאי לא באגדת התנ¬ 
אים וקודמיהם, שום רמז למה שמכונה ומוגדר עתה כ״מוסר", 
במובנו הפילוסופי המודרני של המושג. וזאת— משום התנאי 
המגדיר וההכרחי של המושג, הדורש מן המ׳ שיהא תחום — 
או; דשות — אוטונומי, שמקורו בתוכו של האדם באשר 
הוא אדם, ושיהא נטול מקור-תוקף אחר כלשהו מחוצה לו. 
בדברי חז״ל אין סימנים למערכת מ' כזו, שהרי המ' כולו 
כרוך וקשור אצלם עם עניין המצוות (ע״ע), ומתוך כך הופך 
האל להיות מקורו של החוק המוסרי — ולא ה״עיקרון" שלו 
בלבד, כפי שהדבר מתייצב בסיסטמה המוסרית של קאנט, 
למשל, 

מאז פירסומה של תורת המידות של קאנט, אשר על פיה 
הוגדר המ׳ כמערכת־חוקים אוטונומית כנ״ל, לא חדלו הנסיו־ 
נות, מצד הוגי-דעות ותאולוגים יהודיים, להצביע על מאמרי 
חז״ל שונים כהוכחות קהתאמה שבין עקרון היסוד שבתורת 
המ' של קאנט לבין המ׳ הדתי שביהדות, כדי "להוכיח" ע״י 
כך את עליונותו של מ' היהדות. ראשון לעוסקים בכך היה 
מוריץ לצרוס (ע״ע), ושיטתו נדחתה בצורה חד-משמעית 
ע״י הרמן כהן (ע״ע). 

כאחד המקורות העיקריים לרעיון המ׳ האוטונומי אצל 
חז״ל שימשו המאמרים על הכרת ה׳ ושמירת התורה אצל 
אברהם (ע״ע, עמ' 287/8 ), המלמדים לכאורה על קיומה של 
האפשרות לעמוד באופן עצמאי ואישי, ומתוך המבנה הנפשי 
הרגיל, על יסודן וערכן של המצוות. אלא, שבכל המקורות 
המדברים בעניין זה, מודגש היטב כי קדם ללמידה העצמית 




613 


מוסר 


614 


אקט של התגלות ד.׳: "מלמד שנתגלו לו דברי תורד. ודברי 
סופרים" (תום׳. סוף קיד׳), ובמקור אחר; "זימן לו הקב״ה 
שתי כליותיו כשני רבנן, והיו נובעות ומלמדות לו חכמה" 
(ב״ר ס״א [מהד׳ תיאודור — אלבק, עמ' 657/8 ]). ואפילו 
בתיאור הכרת ה' של אברהם. המשמש בתיאור היסודי בחז״ל 
לברירותו של המונותיאיזם לעומת סכלותד, של האלילות, 
נאמר כך; "שהיה אברהם אבינו אומר. תאמר שהעולם בלא 
מנהיג, הציץ הקב״ד" אמר לו אני הוא המנהיג..." (ב״ר 
ל״ט, א׳), וא״ב אפילו באן ברובה ההכרה העיונית בהתגלות 
ממשית. מאמר אחר ששימש להוכחת מציאותו של מ' אוטו¬ 
נומי אצל הז״ל הוא המאמר האלמוני שבספרא, על הפסוק 
"את משפטי תעשו" (ויקרא יה, ד): "אלה הדברים הכתובים 
בתורה, שאילו לא נכתבו בדין היה לכתבן, כגון הגזילות 
והעריות וע״ז, וקללת ה׳ ושפיכות דמים", אלא שמהמשך 
המאמר שם ברור כי הכוונה היתר. רק לחלק בין המונחים 
״חק״ ו״משפט״. שהשני שבהם — בניגוד לראשון — ניתן 
להנמקה הגיוגית, אך גם אלו וגם אלו—חייבים בשמירתם 
רק משום שהם כתובים בתורה, 

במדרשים המאוחרים אנו מוצאים, אמנם, דברים המעידים 
על רעיונות של מ׳ אוטונומי, ובהתייחסות לאותה דוגמה 
שהובאה לעיל — דברים על הכרת האלהים של אברהם 
ללא כל התגלות: "היו כולם עכו״ם ואברהם עמד ונתחכם 
מאליו ועבד הקב״ה"(פסי״ר פל״ג), ובמדרש במ״ר(י״ד, ב') 
הורחב חוג האנשים שהכירו את בוראם מעצמם מאחד 
(אברהם) לארבעה (אברהם, איוב, חזקיהו ומלך המשיח). יש 
מן החוקרים הסבורים כי התפתהות זו מקורה בהשפעות הל¬ 
ניסטיות בעניין 0404 ׳\ ;> 0 ון !^ 61 (״החוק הבלתי כתוב״) — 
שהוא חוק הטבע העומד בניגוד לחוק הניתן עיי המלך 
השפעות שנקלטו היטב ע״י פילון ושלדעת אותם חוקרים 
השפיעו אף על מאמרי חז״ל מסוג מאמרו של ר' יוחנן: 
"אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל 
מנמלה ועריות מיונה״ (עיד ק׳, ע״ב). השפעות אלו — אם 
אמנם נתקיימו — מקרבות מאמרים אלו אל המבוקש במ׳ 
האוטונומי, אלא שנראה יותר כי התפתחות זו בתקופת האמר 
ראים אין מקורר, בהשפעות הלניסטיות אלה, אלא בהתפ¬ 
תחות רעיונית-פנימית בשאלת הערכת חלקו של האדם 
בעשיית המצוות ובעיצובו, ובשינוי המהותי שנתהווה בעצם 
משמעותו של המונח ״מצור,״, שחלה בו הרחבה רבה — 
ועל בך ע״ע מצוות. 

יש להדגיש כי גם בתחום התפיסה התיאונומית של ד,מ׳, 

ואף בקיומן של המצוות בדרך של "מצווה ועושה", שהוא 
״גדול״ — לדעת ר׳ חנינא — "ממי שאינו מצווה ועושה" 
(קיד׳ ל״א, ע״א) ניתן לו לאדם להפעיל מידות ודרבי עשייה 
הקשורים בהלך רוחו, ברצונו ובטבעו. לעניין שאלת טיבו 
של המ׳ בתפיסת תז״ל חשוב במיוחד, ובהקשר זה, התחום 
הנקרא בלשון חז״ל "לפנים משורת הדין". בבר ר' אלעזר 
המודעי דרש מן הכתוב (שמות יח, כ) את חובת העשייה 
לפנים משורת הדין. לדעת ר׳ יוחנן היתר, זו עצמה הסיבה 
שהביאה לחרבן ירושלים, "שהעמידו דבריהם על הדין" (ב״מ 
ל', ע״ב). טיבו של "לפנים משורת הדין" ופרטיו נמםרו 
ללבו של אדם, ועניינו דומה ל״מידת חסידות" (השר אבות 
הי. י׳), וכל מה שהוגדר במקורות כ״לפנים משורת הדין" 
אינו נעשה אח״כ לדין — פרט, אולי, לעניינים הנכללים 
תחת המושג של "ועשית הישר והטוב" (השר ב״מ פ״ג, 


ע״א). מפורש יוצא כך מהמעשה בר' אלעזר שרצה לעשות 
מעשה ולהורות לתת מזונות לבנות מן המטלטלין, "אמר 
לפניו רבי שמעון בן אליקים: רבי, יודע אני בך שאין מדת 
הדין אתה עושה אלא מידת רחמנות, אלא שמא יראו התלמי¬ 
דים ויקבעו הלכה לדורות"(כת' נ', ע״ב). 

דברים אלו מראים מה רב הוא היקף העניינים, גם אצל 
האדם המצווה ועושה, הנשאר תלוי בחפצו וברצונו. בניגוד 
לתורת המ׳ של קאנט, שבד, אין אלהים אלא בבחינת אידאה 
הבאה להשלמת המדע על המוסרי, הרי במשנתם של חז״ל 
נשאר אלהים תמיד מקור המצוד, ונותנה, אלא שגם האדם 
העושה את הטוב בתור מצוד, וחוק ניתן לו לקבוע את דרבי 
הביצוע של עשייתו, להגיע בהן לכלל שלימות, ואף לחדש 
ולהוסיף עליהן. שני ה״שלבים" הללו בסולם המ׳ עפ״י הבנת 
חז״ל משתקפים היטב בדבריהם להלכה, כי בעוד שיום הכי¬ 
פורים מכפר על עבירות ש,,בין אדם למקום", הרי שעל "בין 
אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייס את חברו" 
(יומא פ״ה, ע״ב). אף כי לעומת זאת אין התפייסות הזולת 
בבחינת תנאי הכרחי לכפרת יום הכיפורים, שהרי אם מסרב 
הנפגע להתפייס בשום אופן, יוח״כ מכפר (שם), אין "בין 
אדם לחברו" אלא כעלייה על גבי הבית, שקומתו הראשונה 
היא "בין אדם למקום", והיא המהווה את מקור החיוב והתו¬ 
קף של "בין אדם לחברו". 

ייהודו של המ' אצל הז״ל אינו רק בכך שמקור התוקף 
שלו הוא אלהי, אלא בתפיסתם כי האל ומעשיו, כפי שהם 
מתוארים במקרא ומוסברים במסורות העתיקות של התורה 
שבע״פ, נועדו להיות דוגמה מוחשית וחיה לבני אדם וללמדם 
מה הם דרכי הם׳ הנאותים, שאינם זהים דווקא עם מה שמ¬ 
קובל בעיני רוב הבריות כ״מעשים טובים״ (ב״מ פ״ז, ע״א 1 
סנהדרין י״א, ע״א! קיד׳ ל״ב,ע״א! ובעיקר שבת קל״ג,ע״ב: 
"זד, אלי ואנוהו... הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום, אף אתה 
היה חנון ורחום"). חלק גדול מן המצוות שבין אדם לחבירו 
מבוסס על התפיסה המטפיסית שהאדם נברא "בצלם אלהים", 
וע״כ הפוגע בו כפוגע בשכינה: "והרי דברים ק״ו, ומה אם 
אבנים שאין בהן דעת לא לרעה ולא לטובה אמר הקב״ה 
לא תנהג בהן מנהג בזיון, חברך שהוא בדמותו של מי שאמר 
והיה העולם דין הוא שלא תנהג בו מנהג בזיון" (מכילתא 
סוף פ׳ יתרו). גם דברי הלל הזקן המפורסמים; "דעלר סני 
לחברך לא תעביד, זו כל התורה בולה, ואידך זיל גמיר" 
(שבת ל״א, ע״א! וד,ש׳ דברי ר׳ עקיבא; "ואהבת לרעך 
כמור — זה כלל גדול בתורה" [ירושלמי נדרים ט׳. ד׳]), 
מתפרשים רק בדרך זו, שהרי רוב דיני התורה, שהם חוקים 
וגזירות־מלך בוודאי שאינם משתלשלים דווקא ממצוות 
"ואהבת לרעך כמוך", כמובנה המוסרי האנושי והפשוט. 
אמנם קיומן של המצוות הנכנסות בגדר המ׳ — כמו של 
כל המצוות—הוא עניינו של כל אדם בישראל, אבל ההנחה 
הרווחת היא שקיימים הבדלים בהומרת התביעות, החבר, 
החכם והחסיד (ע״ע) אין המידד, הבינונית נאה להם. עליהם 
להשיג דרגה מיוחדת ולהצטיין במעלתם. 

השתקפויות מיוחדות לעניין כולו בענייני צדקה, משפט 
ותשובה, ועל כך ע״ע, וכן ע״ע מוסר, ספרות ד,-; מוסר, 
תנועת, 

ש, ז, פינה, מ׳ המקרא והתלמוד, תש״ח ; ח, ז, ריינס, תורד, 

ןמ׳,תשי״ד< י. י. גוטמן, קאנם והיהדות(בתוו; "דתונד.ח!"), 

תשט״ו < ם. זילברג, לו דרכו של תלמוד, 66 ־ 138 , תשכ״ב: 

א. ש. רוזנטל, על "דרו הרוב" (פרקים, א׳), תשכ״ז/ח! 




615 


מופר 


616 


א. א. אורבה חז״ל — סרקי אמונות ודעות׳ 301-279 . 

תשכ״ט ן . 111 65 ^ ^ 1 ( 1 , 18 ךוב: 2 ב״ 1 

•%ז 8111 £ ^€%{ £11€ ^ן 7 )^ 1€171 ([ 0 '(? ^ 1 ) 0 , 0011611 . 1 ־ 1 ; 1398-1911 

,(^^^.^ x ,ך׳גוס^ ;ביקורת על הספי של 15 ת 1.223 ) 76 ^ 16 
*מיג  1 ז 0 . 1 \ ; 1912 ,( 108 — 103 ,^[ 1$0 ^ז 11 < 0£1 ותשן 

1 זז 1 ^ 1 ז 1 *\ 1 ז^^{ 11£ ז 61 ^ 11 { 11€£ 6 ^£!\ 01 ז 

16 ( 1 ,ת 311 ומ 6 ^ש 11 . 1 ; 1917 ,(^ 1110X^7, ^-X ) 

. 011 ; 1927 ,('\ 1 ,^ 11170 ) { 67167 () 6 *זו/£- €3 § 1 ן 11 1 ח 0 ' 1 1,7/176 

,ם 11 זש 6 ) 10 { 110€ >/{ ./! .*% ה 16 ) 1 /?/ 4 זן 67 ^ 811€/1 / 00 ״ 

561:10111 5 צמ 11111 ז 6 ^ט( צ 16 ) ש^צ 11 ;א!מ 56 לנע\ 116 ) ! £11 ) 31 )$ת 3 ־)ו 1 ?). 1 
. 1930 ,( 47 .סא 

9 . 

בנצרות. חורת המוסר הנוצריה על כל זרמיה ופלגיה 
מבוססת בעיקרה על הירושה היהח־ית, כפי שזו משתקפת 
במקרא, בימי בית שני ובשינויים מסויימים בברית החז־שה, 
אך היתד. נתונה גם להשפעה משנית של חה״מ היוונית והרו¬ 
מית. 

מספרי הבשורות ניתן ללמוד על תה״מ של ישו. ישו 
פיתח את גישתו המיוחדת בעיקר משני שרשים יהודיים: 
א) השקפת "פרושי אהבה" מבית הלל שהעדיפו את אהבת 
האלוהים על היראה מפניו וראו באהבת הזולת כלל גדול 
בתורה. ב) תורת המידות של האיסיים, הידועה עתה ממגי¬ 
לות מדבר יהודה. ישו כמובן לא קיבל מן האיסיים את מצוות 
השנאה כלפי בני החושך, אך חסכים לכמה מגישותיהם 
החברתיות; כמותם ראה בעושר מכשול לישועה: הוא בישר 
את מלכות השמיים ל״עניי רוח״, לעניים ול״פתאים״: להם 
ולא ל״חכמים ונבונים" ניתן להבין את רזי האל. על סמו 
מקורות השראה פרושיים ואיסיים תבע ישו שלא להתקומם 
לרשע ולאהוב את האויב. 

אהבה כלפי האויב והחוטא נחשבת בדרך כלל לעיקרון 
יסודי של תה״מ הנוצרית, שאליו מתקשרת דרישת הענווה 
וההימנעות מעשות רע לכל אדם. תפיסת תה״מ הנוצרית 
לתורת אהבה כוללת ובלחי מותנית כלפי כל אדם. שנת¬ 
גלתה מחדש רק ע״י הכתות הפרוטסטנטיות, התפשטה גם 
לחוגים רחבים שאינם משתייכים 'לזרמים הפרוטסטנטיים 
ומהווה אתגר חשוב לנוצרים רבים. תפיסה זו היא פרי הת¬ 
פתחות הדשה, באופן יחסי, ונוצרים רבים אינם דוגלים בה 
ואף מסתייגים ממנה, כיוון שהיא נראית להם כקיצונית 
ובלתי מציאותית. תאולוגים קאתולים בימי הביניים סברו 
שתה״ט כפי שהתווה ישו בדרשה מן ההר(מתיר., ה׳) מיועדת 
רק לנזירים: נוצרים רבים סבורים שישו הפנה את חה״מ 
שלו רק לאנשים מושלמים: ואילו דרישותיו המוסריות 
שהופנו לשאר הנוצרים הן בבחינת אידאל שיש להתקרב 
אליו רק במידת האפשר. 

תה״מ המשתקפת בברית החדשה. יש בה דמיון מסויים 
למשנתו העיונית המיוחדת של ישו, אך אינה זהה עמה. 
הדמיון נעוץ בשני המקורות ד.יהודיים: יהדות פרושית והה¬ 
גות האיסיית שהשאידו חותמן גם על היהדות ההלניסטית, 
והשפעתה ניכרת במיוחד בדבוי פאולוס. כך יש, למשל, 
הקבלות מדוייקות במגילות מדבר יהודה לצווים המוסריים 
שבאיגרת אל הרומיים יב, 8 : יג, 7 . יש גם הקבלה בין 
עמדתם הסבילה של האיסיים כלפי השלטונות ובין דרישת 
פאולום להישמע למלכות "כי אין רשות כי אם מאת 
האלהים״ (שם יג, 1 ). דוגמה אחרת להשפעת תורת- 
המצוות חאיסיית על הנצרות היא החיבור הנוצרי הקדום 


(בע׳ 100 לספירה) ושמו דידכי(ע״ע) שתוכן חלקו הראשון, 
העוסק בצווים מוסריים, הוא יהודי במקורו ודומה בסגנונו 
הספרותי ל״סרך היחד" של כת מדבר יהודה. דמיון רב קיים 
גם בין רשימות התכונות הטובות מזה והתכונות הרעות 
מזה הנמצאות באגרות פאולום לבין רשימות דומות 
שב״סרך היהד״ (ז״, 2 — 14 ). 

פירוט המידות הנוצריות ניתן למצוא בכתב ההגנה על 
הנצרות של אריסטידס מרקיאנוס מאתונה (ע״ע, עמ׳ 873 ). 
הענווה וטוהר המידות, הסלחנות כלפי הסביבה, האחווה בין 
חברי העדה הנוצרית והתמיכה ההדדית בעת צרה, העורה 
לעניים ויחד עם זאת הנכונות לסבול בשעת רדיפות הנוצ¬ 
רים; מידות אלה היוו במאות הראשונות לנצרות כוח משי¬ 
כה גדול בעיני האוכלוסיה הלא־נוצרית. גם לאחר שהנצרות 
הפכה לדת המדינה והלק מטוהר המידות אבד, נשארה גמילות 
החסדים לעניים וחולים. שקויימה בעיקר על ידי הבישופים 
ואהר כך בעיקר על ידי הנזירים, חלק חשוב של הפעילות 
הכנסייתית בקרב ההמונים. 

הענווה, אהבת הבריות וגמילות החסדים הן מידות אשר 
הנצרות ירשה מן היהדות של אותם הימים, אף שהטעימה 
אותן כדרכה היא בשונה מן היהדות, בלי להדגיש את רעיון 
הצדק החברתי במובנו הממלכתי-המדיני. העדר חלקי של 
רעיון צדק ומשפט לא הפריע להתפתחות הנצרות. כשהנצ- 
רות הפכה לדת המדינה, מילאה את החסר מן המקרא ומן 
ההגות היוונית-הרומית. מצד שני בךוך מתוך תה״מ של 
הנצרות שהאיסור לגמול רעה מנחה את הנצרות — לא תמיד 
למעשה אלא לפחות להלכה — במידה רבה יותר מאשר את 
היהדות. אולם קשה לקיים את האיסור לגמול רעה תחת 
רעה. מבלי שייפגע רעיון הצדק החברתי. ההימנעות מלהגיב 
על תוקפנות מתפרשת לא כהפסקת התוקפנות אלא דווקא 
כמתן פרס לתוקפן, והכנסיה הקאתולית השתדלה לצמצמה 
מאד. אך הרעיון שאין לגמול רעה תחת רעה והעזרה לזולת 
מתוך אר.בה השפיעו בעקיפין על התהוות ההומניזם ותרבות 
המעדב. 

תרומה נוצרית אחרת לתה״מ היא ההעדכה הדתית של 
המחשבות והמעשים הפוגעים במוסר• או, בלשון אחרת, 
ההכרה שהאדם עשוי לחטוא. גם דעה זו מוצאה מן היהדות, 
שכן יראת החטא הוא אחד הבסיסים החשובים ביותר של 
המוסר. ביהדות רואים בדרך כלל את סיבת החטא בכך 
שהאדם אינו יצור מושלם וסבורים שמקור החטא הוא ביצר- 
הרע; ואילו בנצרות נודעת חשיבות גדולה לדעה שהאדם 
נוטה מטבעו לחטוא, דעה שהחזיקה בה גם כת מדבר יהודה, 
ישו כבר הדגיש את האפשרות שהאדם יעשה מעשים טובים 
ויהיה יחד עם זה חוטא בלבו. לא רק מעשיו של האדם, אלא 
גם תכונותיו ועמדותיו הנפשיות יכולות להיקרא חטאים, 
למשל, הגאווה, רדיפת בצע, התאווה וכד׳. תפיסת הטבע 
האנושי כחוסא נתפרשה כתפיסה דואליסטית (ע״ע דואליזם) 
של האדם שיסודו הטבעי, ה״בשר", מושחת ורק דוח הקודש 
מטהרת אוחו. דואליזם כזה עורר בנצרות חשדנות בלפי 
היסוד הטבעי שבאדם ופיתח נטיות אסקטיות שמצאו ביטוי 
בנזירות הנוצרית, התנכרות זו בוטלה בכנסיות הפרוטסטנ¬ 
טיות, שהטילו חובת קיום חיים משפחתיים תקינים גם על 
הרועים הרוחניים. ברם גם אצל הפרוטסטנטים, ובעיקר אצל 
כיתות מטויימות שקמו בתוכם, מובלטת הינזרות מתענוגות 
העולם הזה יותר מאשר ביהדות. הרתיעה מפני החטא 



617 


מוסר 


618 


שבבשר והאמונה בשכר ועובש בעולם הבא שימשו לנצרות 
דחף חזק לחיים המוסריים והושרשו מאד בנפשם של המוני 
הנוצרים. 

השפעה יוונית זו על תה״מ הנוצרית כבר ניכרת יפה 
במאה ה 2 אצל האפולוגסים הנוצרים (ע״ע אפולוגטיקה). 
סופרים נוצריים אלה שהתמודדו עם העולם האלילי ביקשו 
להראות שהנצרות היא פילוסופיה אשר תה״ט שלה עולה 
על זו של הפאגאנים ומשום לך קלטו גישות יווניות בתה״מ 
הנוצרית. מן המאה ה 3 ואילך הכירו היטב אבות הכנמיה 
את תה״מ היוונית (והרומית) והיו מוכנים לקבל אותם 
יסודות שהתאימו לדעתם לבשורה הנוצרית. תהליך זה נמשך 
גם במרוצת יד.״ב ותה״מ של אנשי הסכולאסטיקה מושפעת 
במיוחד מתה״מ של אריסטוטלס (ע״ע). בתקופת הרנסנס, 
כשנתחדשה ידיעה עמוקה יותר של המקורות הלאטיניים 
והיווניים הקדומים, התעמקה גם השפעת הפילוסופיה היוונית 
על תורת המידות הנוצרית. ברם, עם החזרה אל הברית 
החדשה עצמה נסתמן בנצרות זרם חשוב הדוגל בשיבה אל 
תה״מ הקדומה. גישה זו בולטת, למשל, אצל ארסמוס (ע״ע) 
מרוטרדם. למרות שהרבה לעסוק בכתבי הסופרים הקלאסיים 
שהשפיעו על תורת־המוסר שלו, יצא בסיסמה של "הפילו¬ 
סופיה הנוצרית", שקראה לדגול בתר,"מ אשר מצאה ביטוי 
בדברי ישו בברית החדשה, גם הכנסיות הפרוטסטנטיות 
מבססות את תח״מ על הברית החדשה. יש מהן המדגישות 
את עמדתו של ישו, אך יש שבמרכז התעניינותן עומד פאו־ 
לום (הלותראנים והקלויניסטים). מכאן שתורת המוסר הפרו¬ 
טסטנטית היא, בדרך כלל, פתות פילוסופית מזו של הכנסיה 
הקאתולית. הפילוסופיה החדשה מן המאה ה 17 ואילך, ששוב 
אינה "שפחת התאולוגיה", ובמיוחד תה״מ המודרנית, מטבי¬ 
עה את חותמה על תה״מ הנוצרית על קבוצותיה השונות. 
הזעזוע העובר היום על הדת החשיד בעיני חוגי־דעות פרו¬ 
טסטנטים רבים, כגון קרל ברת (ע״ע), את המוסר כערך 
חילוני עצמאי. בחוגים נוצריים אחרים רואים כבשורה נוצ¬ 
רית מרכזית את הדרישה לצדק חברתי! ומכאן האהדה 
הגדולה שרבים מחשובי הנוצרים רוחשים לתנועות לתיקון 
חברתי. 

הקשר החשוב והעיקרי בין. האמונה בישו לבין המוסר 
הנוצרי היה הרעיון שנוצרי צריך לשאוף ללכת בעקבות ישו 
( 1811 ז! 0 כתגובה להשקפת העולם שהתבססה על 

הישגי ההגות היוונית־הרומית נתהדקה בעת החדשה הזיקה 
לערכי המוסר הנוצריים המקוריים. תאולוגים רבים הבליטו 
ביתר שאת חשיבות בואו, מותו ותחייתו של ישו לא רק 
למען האמונה הנוצרית, אלא אף בעבור תה״מ של נוצרים 
מאמינים. לדעתם מעניק מעשה הישועה של ישו למאמינים 
בו מעמד מוסרי חדש. רק לאלה המשתתפים באמונתם 
במעשה הישועה של ישו ניתן לחיות חיים מוסריים ממש. 
אך המסקנות העיוניות הנובעות מן האמונה בישו בשביל 
המי הנוצרי פותחו, כאמור, במלוא מובן המלה רק בעת 
החדשה. וע״ע מוסר, ספרות ה-, עמ׳ 625/6 . 

ד. סלוסד, המקור היהודי עול יחם הכבסיה הנוצרית הקדומה 

אל המדינה (בחוד: ההברה ההיסט*רית הישראלית. דת 

וחברה בתולדות ישראל ובתולדות העמים, 67-62 ). תשכ״ה; 

•סק//,]ש 5 .ג 1 ן 0 פ [^ 1900 ^)' 0101 ^.¥ ^), 1 .? 

; 1940 , 1 ^( 1 0110 י^ 11 ח 1 .\׳. ; 1923 

לסז ) 01 ,מ 0 ;יטבן 1 ת£קמזג 0 .'׳\ . 1 ־ 1 

011671 ז 6 ^ 111 6$ ^ 6 ) 1 ) 1 ) 01 ,.})] ; 1949 

^ 01146 ^[ 11 ) 07 ^ 1 .( ; 1955 , 6 <) 1 )^^ ,ן)^^(ן 5 . 0 ;* 1964 


6716 ^ 01 § 016 . 4 * ; 1958 , 1 ) 071 ^ 1 ה 71€16 ^ 6 ^ 1 111 

. 0 ; 1968 , 1 ז 16 > 671 § 11 ' 1 • 67 ^ 0/1071 ^ 1 067 ,. 1 ) 1 ; 1962 

^ 0771773671/3071 ^ 1 * 2 1773 !) 27 ו 7 !\ 11 ) 011 16 { 1071716116 { 0 ן 067 ,־^^ין^ממ 

. 1965 ,^ 2671114773 •*[ * 176/161 / 3 ט $113 .יד ; (אנג !^, 
1951; }!. ^381>1;108, 1~11 11 ־ 1 מ 0 ^ 8 ק־ 1 סקג , 

1953; \1, 6.1 ־משמסקפ© גמז 10 :, 0 < 4 ת 10 \ 60 ־ 
011:00 4*101 - 11 ־ם 0 א״ומזן^ , 11 . ; 1957 י* 0001 א 
1958 .? 000 מ 0 נן) 0 קשססת ז< 3 אסס 1 י 1130 ^> ,:מ 0 א; 61 ז; 3 ס 0 מ , 
1962; מ .\ 7 -גם 40 וי}י 1 פ 4 .מ .^ן . !<. 

750311460 > , 110 ) 1 ס 0 משץ x30 1959 ־? 000 ייצי^גקזספו , 

0. ס& .ס ^x8 ^^^ק ^x^^0,1962 ,מק 60 מס וימזסמסי^ססז^ססיז ; 

1. £. 1, . 11 .£ . 8 ! ; 1964 / 0 , 11 י. 11011 <״ 

ץ;) 111 )^£(מ . 0 1 ; 1961 ,^?[ 1/55 /ס ץ 1 /ק 0 -< 0€02 ,■ 1101 צ>ז\ , 

0^ 50 ־ 08 מ 63 ׳ 1113 .^,£ : 1,1965 ז 1/0 *! 1611 ס 

6 ןז 00 <ס 11 סא 3 , 881160 ?׳<)!( . 6 ־זז 0 א 111 ס 1 לז . 1 לז < 
0X351 [601?34 ^ , 0016 .?.ן ; 1965 ,? 000 מ״י 
. 1967 ) 111 /״ 

ר. א. פ. 


אקלים. עובדת הימצאה של בריה״מ בקווי רוחב צפו¬ 
ניים קובעת את תנאיה האקלימיים. ביותר ממחצית השטח, 
בעיקרו בחלק האטייני, כמעט עד גבולה של סין, שוררים 
תנאים של אקלים סובארקטי, ואילו שטחי ערבה ומדבר 
חמים, קרים ויבשים, בעלייטמפרטורות נמוכות מאד בחורף 
וגבוהות בקיץ, תופסים כ 20% מן השטח הכללי, בין הים 
הכספי להרי פאמיר. 

במישורים המשתרעים בין היט הלבן לבין הרי סיביר 
המזרחית, פורצות בחורף מפעם לפעם לשונות אוויר קטבי 
קר אל קווי רוחב דרומיים וגורמות לירידת הטמפרטורות 
לערכים הנמוכים ביותר הידועים על פני נדור הארץ. מוקד 
הקור הצפוני מצוי בהרי םיביר הצפונית־מזרחית, שבהם 
יורדת הטמפרטורה, עד 70 - ואף על 78 - מעלות צלסיוס. 
בגלל הטמפרטורות הנמוכות קפואה האדמה בחורף ובמשך 
חדשים רבים בקיץ, אפילו בקווי רוחב דרומיים יותר. בחלק 
גדול של שטחי רוסיד, האמיינית אין ההפשרה באדמה חודרת 
בקיץ אלא לשטח העליון בלבד. 

טמפרטורות האוויר הממוצעות עולות מעל לס בחלק 
הצפוני של סיביר רק החל בחודש יוני; ברבע מכל השמה 
הצפוני בחודש מאי! בשליש מן השטח, בין הגבול הפיני 
ועד גבול טין ואפגאניסטאן, החל באפריל! לאורך גבול 
צ׳נוסלובקיה ורומניה ועד טאשקנט — בחודש מארם! 
בחופי הים השחור היא עולה כבר בפברואר, ורק באיזור 
טיפלים ובגבול הפרטי-תורכסטאני, בקירבת הים הכספי, אין 
הטמפרטורות יורדות כלל מתחת לאפם. 

ככל שנמוכה הטמפרטורה השוררת באוויר, כן פוחתת 
כמות המשקעים. לכן קטנות מאד כמויות המשקעים, הנוזלים 
והמוצקים, היורדים בחלק הצפוני של בריה״מ. בשטחים 
המדבריים, בין בחמים ובין בקרים. קטנות הכמויות עוד יותר. 

המדבר הקר מכוסה עפ״ר קרח ואדמתו קפואה, ואילן 
המדבר החם מצטיין בצחיחותו, שכן הטמפרטורות הגבוהות 
של האוויר המדברי ושל האדמה אינן מאפשרות את שימור 
הלחות. בבריד,״מ שטחים נרחבים של שני מיני המדבר הללו 
(ע״ע טונדרה! מדבר). בחלק גדול של רוסיה האסיינית — 
בחלקים שמעבר לחוג הארקטי ובחלק גדול של החלק 
הסובארקטי, מפשירה השכבה העליונה של האדמה הקפואה 
בסדשי הקיץ, ונעשית לביצה ענקית המשתרעת על פני 
מאות אלפי קילומטרים מדובעים. 

המשקעים. כמות המשקעים הגדולה ביותר בשטחה 
של בריה״מ היא זו שבהרי קאווקאז, המתרוממים לגובה של 
למעלה מ 4 קילומטרים מעל פני הים. גוש הרים זה חוסם 
את זרמי האוויר המערביים העולים מן הימים התיכון וה¬ 
שחור, ותוך עלייתם מפני הים עד ראשי הרכס מופרשים 
מן האוויר בכל חדשי השנה משקעים רבים. אולם, בעוד 
שמשקעי החורף יורדים בצורת שלג (לא רק בהרים אלא 
אף עד גובה מועט מעל פני הים), הרי בחדשי הקיץ יורדים 
המשקעים בצורה נוזלית גם בגובה רב בר,רים, אם כי בראשי 
ההרים יורה שלג גם בקיץ. נתוני בטום וריזה מראים ממוצע 
משקעים שנתי, באיזור זה, של קרוב ל 3 מסרים, וכסות 
המשקעים היורדת בהרים ודאי גדולח יותר. בשטחי סיביר 
יורדים רק כ 200 — 300 ס״מ בשנה. 

השלגים. מספר הימים בהם מכוסה האדמה במעטה 
שלג ברחבי רוסיה האירופית והאסיינית נע ביו 260 יום 
בצפון. על גבול אוקיאנוס הקרח הצפוני, ל 20 — בדרום־ 






641 


מועצות, ברית ה־, אקלים 


642 


מורח הים הכספי. בצפונה של סיביר. נומזרה להרי אוראל, 
גבוה יותר המספר מבמערב לאוראל, ולקווי השכיחות השווה 
יש כיוון כללי מצפון־מערב לדרום־מזרח. בעוד שהקו של 
200 יום שלג בשנה, למשל, מגיע אל הים הלבן שברוסיה 
האירופית בקו הרוחב ־ 66 , הוא יורד במזרח אסיה עד קו 
הרוחב ־ 45 או ״ 40 ; הקו של 120 יום יורד ברוסיה האירופית 
מהגבול הפיני ברוחב ־ 60 —״ 66 אל אסיה המרכזית עד גבול 
אפגאניסטן ברוחב ״ 50 ודרומה. בהרי קאווקאז, אלסאי ופא־ 
מיר עולה שוב מספר ימי השלג ל 160 ויותר לשנה, ואילו מן 
הערבה הקירגיזית שבצפון הים הכספי, המכוסה שלג 80 
יום בשנה, יורד המספר עד הגבול הפרסי ל 40 ואפילו ל 20 . 
בדרך כלל פוחתות כמויות השלג ככל שנעים מזרחה, אם 
בגלל מיעוט המשקעים בכלל, ואם בגלל הטמפרטורות הנמו¬ 
כות באוויר (ר׳ לעיל). 

מפת השלג של החורף מראה שעומק השלג המאכסימאלי 
ביאנואר, המגיע לכדי 80 ם״מ, מצוי בהרי אוראל, קאווקאז 
ופאמיר, ובעמק הגדול שבין היניסי והאוב. בדרום רוסיה 
האירופית, מגבול רומניה ועד 'תורכסטן, אין עובי השלג 
בינואר אלא כ 10 ס״מ בלבד. ברוב חלקי סיביר ההררית 
במזרח ובדרום, וכן גם באיזור מוסקווה ובכל רוסיה האירו¬ 
פית הפנימית, אין עובי השלג עולה על 30 ס״מ. 

בצפון-מזרח סיביר מופיע השלג הראשון באיזור ההררי 
כבר בסוף ספטמבר. ככל שנעים מערבה מתאחר התאריד; 
בחצי-האי קולה מופיע השלג בראשית אוקטובר, באיזור 
מוסקווה — במתצית השניה של נובמבר ובגבול פולניה — 
בסוף דצמבר: חלוקה דומה קיימת גם מגבול רומניה ועד 
בוכארה. 

בעוד שבדרום רוסיה האירופית מתחיל השלג להיעלם 
בחודש מארם, פעמים באמצעו ופעמים כבר בראשיתו, הרי 
בכיוון צפון־מזרח מתאחרים התאריכים והולכים — באיזור 
מוסקווה — לא לפני השבוע השני של אפריל, ובגבול הים 
הלבן — לא לפני הראשון במאי. על גבול אוקיאנוס הקרח 
נעלמים השלגים רק בסוף יוני. בסיביר ההררית והקרה מאד 
בחורף מפשירים השלגים רק באמצע מאי. 

האיזורים האקלימיים של בריה״מ. ולדימיר 
קפן (ג £1 חח£> 8.11.1 ), חילק את האקלימים השונים באי- 
זור ל 5 מחלקות שונות של אב־טיפוסים (ע״י אקלים, עמ' 
599 — 600 ). 

בארץ רחבת־ידיים שגבהה מפני הים מועט, אין הגבולות 
בין טיפוסי האקלים חריפים וביניהם מצויות רצועות בעלות 
אקלימים מעורביס. המפה מראה שרוב שטחה של רוסיה 
האירואסיאנית שייך לאקלים דם ()ם) דו(ז״מ) — אקלים 
השלג והיער. אקלימים אחרים מופיעים בשולי האיזורים. 
אולם, גם אקלים הערבה והמדבר בס ( 6$ ) ובו(׳״ 8 ) מיוצג 
בשטחים עצומים. אקלים הטונדרה אט ( 67 ) שמעבר לחוג 
״גבול העץ״ — שבו גם הטמפרטורה הממוצעת של החודש 
החם ביותר היא למטה מס! מעלות צלסיוס — מצוי לכל 
אורך החוף של ים הקרח הצפוני, וטמפרטורות החורף שלו 
שונות מאד (הממוצע של ינואר בחוף חצי־האי קולה ־ 10 -, 
ובחוף הים בין לנה וקולימה — ־ 38 - צלסיוס). התפשטות 
היער והטונדרה אינה תלויה בהבדלים אלה. כגבול האקלים 
אט ( X £) מוסכם לקבל את האיזותרמה של ־ 10 מעלות 
כממוצע של חודש יולי. גבול היער'נמצא מדרום לקו זה. 
היעדר החום בקיץ וחסרון עצים באקלים אט (ד£) מצוי 


גם בפנים היבשת. עם התרוממות הקרקע, ברצועות צרות. 
כאלו יש בהרי קאווקאז, אלטאי, טארבאגאטאי, סיחוטה־אלין, 
ובשרשרת הרמות הגדולות של פאמיר וסיביר המזרחית. 

תצפיות שנערכו במכרה סמנוב שבגובה 20 (ג 1 מטר מעל 
פני הים, בין יאקוצק וורחויאנסק, הראו שבקיץ עולות הטמ¬ 
פרטורות בצורה נורמלית, ואולם בחורף, כמו באנטיציקלו־ 
נים אירופיים, מתהווה שם אינורסיה-תרמית חריפה מאד. 
באקלים השלג והיער ד(<£) חודר היאלון לאקלים דפב 
(< £1 ס) מזרחה עם הכניסי העליון עד קוזנצק והרי אלטאי. 
גבול האיזור דפב (נ £1 ס) ולפג ( 0 ) 0 ) הוא במקומות שבהם 
מגיעה הטמפרטורה של מאי וספטמבר ל ״ 10 : במשך 4 
חדשים שוררת שם טמפרטורה מעל ל־ 10 . 

באיזור הגבוה ממזרח לבארנאול משמש "אלון הגזע" 
גבול כלפי דרום. נראה שאלון זה אינו עובר את הרי אוראל, 
אבל סוגי אלון אחרים מצויים ביער "המעורב" (וביניהם 
האגוז הקטן) והם המגיעים עד הרי אלטאי. באקלים דוב 
(נ 1 זי:ס), על נהר אמור שבמאנצ׳וריה. מצויים מיני אלונים 
אחרים (כאלון המונגולי) ולעומתם האקלים דם ()ס) במערב, 
שאיו בו עונה יבשה, מצדי במזרחו. האקלים דו(":ם) כרוך 
בחורף בהיר ועני בשלג. שלג אינו מצוי בו או הוא מועט, 
אבל בחורף הארוך והעז מצטברות כמדות שלג ניכרות על 
פני הקרקע, ע״י פעילות הרוח, ועם ההפשרה באביב נגרמים 
שטפונות המעלים את פלס הנהרות לממדי שיטפון. האמור 
ויובליו עולים למאכסימום שלהם רק מגשמי הקיץ. 

סוגי אקלים דו ("׳:ס) מצויים רק באסיה. ומצטיינים 
בכמויות גשם העולות פי 10 ויותר בקיץ על אלה שבחורף. 
אפיינית לאקלים דו ( 7 גם) היא העננות. בעוד שברוסיה 
האירופית, כבמרכז אירופה, יורדים גשמים חזקים בקיץ, 
אבל העננות מעטה מבחורף, לא כן באסיה. אקלים דו('"ים) 
שורר רק באסיה המזרחית, ואילו אקלים גו (ז״ 0 ) של האי- 
זורים הממוזגים החמימים חודר לחלק המזרחי של כל היב¬ 
שות הגדולות. 

הגבול בין האקלים היבשתי והיבש ב( 8 ) ובין אקלים 
היער ד (ם) ו ג (; 6 ) קשה יותר להבחנה. גשמי הקיץ של 
דרום רוסיה וסיביר-המערבית אינם רבים כגשמי המונסון 
של סיביר־המזרחית. תצפיות השנים האחרונות העלו שהאי־ 
זור מצפון לקאווקאז ומדרום לסיביר המערבית לח יותר 
ואילו טראנסבאיקאל יבש יותר מכפי שהיה מקובל. לגבי 
שטחים גדולים מצפון לאגם באלכאש עד אומסק וממערב 
לו עד טורגו אין נתונים מספיקים, אולם מצויה שם רשת 
גדולה של נהרות קטנים הנגמרים ונעלמים בשטחי חול 
ואגמי מלח. במקום נביעתם יורדות כמויות גשם ושלג העו¬ 
לות על ההתאדות. בהלקם הסופי גדולה ההתאדות מן 
הספיקה. 

איזורי אקלים ג ( 0 ) חמימים, שהחורף בהם אינו קר, 
מעטים מאד במפת בריה״מ האירואסיאנית. במערב מצוי 
האקלים גפב (*ס) רק על הוף הים הבאלטי: בדרום חודרת 
שלוחה ים־תיכונית גס ( 08 ) צפונה עד הים השחור ומשו"■- 
עה על רצועה צרה באורך 70 ק״מ בתוף הדרומי של חצי־ 
האי קרים. מקום זה הוא היחיד המשמש כריוויירה ברוסיה 
האירופית. האקלים ג ( 0 ) מגיע שם עד גובה 1,000 מטר 
(הטמפרטורה הממוצעת של החודש הקר ביותר היא ־ 3 - 
צלסיוס). בגלל גשמי החורף והקיץ היבש (באוגופט) נחשב 
איזור זה לגם ( 08 ). מצפון להרי קרים מצויה עונת הגשם 




643 


מועצות כדית ה־, אקדיס, איזדרים גאדגראפיים 


644 



העיקדיח דווקא בחדשי זזקיץ. עד גובר, 300 מטרים שורר 
באיזור זה אקלים גסא (ב 05 ) ובו קיץ חם. במורדות ההרים 
שוררים תנאי גפם ( 05£ ) ותנאי גפא ( 043 ) עם איזותרמח 
העולה ביולי על ״ 22 . בחו!* המזרחי של הים השחור'מצוי 
אקלים גפא(ו. 0£ ), חם וגשום כל ימות השנה, המאופיין 
ע״י כמויות גשם גדולות שאין כמותן בכל רחבי רוסיה 
האירואסיאניח (כ 3 מטרים בשנה). גם בחוף הדרומי והדרו־ 
מי־מערבי של הים הכספי מצויים תנאים כאלה. 

בהרי קאווקאז עצמם מצויים מעברים אקלימיים במדרו¬ 
נות ההרים הדרומיים והצפוניים ובעמקים הפנימיים, ויש 
בהם ריבוי גוונים אקלימיים, עד גובה של 1,000 מטר מעל 
פני הים. 

הפרשים של 80 ואפילו 90 מעלות צלסיוס בשנה באיזו־ 

רים הקרים של סיביר ואיזורי המדבר התורכסטאני כוללים 
אח כל ערכי הטמפרטורות המתקבלים על פני כדור הארץ 
(ר'לוח הטמפרטורות). ד■ א. 

איזורים גאוגראפיים. החלוקה לאיזורים גאו־ 
גראפיים נקבעת ע״י תנאי האקלים, הקובעים את אפיו של 
כל איזור ואיזור מבחינת הצמהיה והקרקעות. הואיל ורוב 
חלקי בריה״מ בנויים משטחים נמוכים או נמוכים־יחסית 
ושלשלות ההרים נמצאות בעיקר לאורך השוליים הדרומיים 
והמזרחיים, חשופים פני השטה להשפעות אקלימיות מהצפון 


ומהמערב. תופעה זו הביאה להיווצרות סדרה מקבילה, מצפון 
לדרום, של רצועות איזורים גאוגראפיים, בתחומי המישור. 
בהדים משתנים תנאי האקלים עם העליד. לגובה ואתם משת¬ 
נים הצומח וסוגי הקרקעות. הגבולות בין האיזודים אינם 
חדים וקיימים איזודי-מעבד בהם מופיעים היסודות של שגי 
איזורים סמוכים. 

האיזור הצפוני ביותר הוא ה טוב ד דה (ע״ע), היוצדת 
רצועה לאורך חוף אוקיאנוס הקרח הצפוני מהצי-האי קולה 
במערב ועד צפון הצי-האי קאמצ׳אטקה במזרח, רצועה זו 
תופסת כ 1/10 משטח בריה״מ ומגיעה לרחבה המירבי בחצי- 
האי טימיר. בשוליהם הדרומיים של האיים באוקיאנוס הקרח 



התד 5 יד ה׳עגתי של ערכי ווטספרהזרה במע 5 ות צ 5 סיוס. ברוסיה 
ראירופית וחאסייתית (ב? חו מתאים ?חודש אחד) 

הצפוני מצויה רצועת טונדרה צרה מאד(ע״ע אסיה, עמי 866 ). 
מדרום לרצועת הטונדרה משתרעת רצועת ה ט י ג ה. מהים 
הבאלטי ועד האוקיאנוס השקם המכסה קדוב למחצית משטה 


הטמפרטורה והמשקעים בתחנות טיפוסיות בברית-המועצות 
הטמפרטורה במעלות צלסיום, משקעים במ״מ, הגובה במטרים 


משקעים 

טמסרסודיו 

שנתית 

בממוצע 

סמפרטורות קיצוניות 

!- 

הטמפרטורה הממוצעת 


אורך 

רוחב 

המקום 

בממוצע 

ד.ו)בדל 



ד,הבדל 

ביולי 


גיאוגרפי 

450 

+ 1.1 

61.2 

-20 

32.2 

22.2 

12.2 

-10 

5 

״ 33 

69* 

מורמאנסק 

500 

5 

75.6 

30.5 ־ 

36,1 

26 

18 

8 ־ 

3 

׳ 30 * 30 

60* 

לביבגראד 

688 

7 

— 

— 

— 

20.3 

17.5 

2.8 ־ 

3 

20*30' 

׳ 45 * 54 

קאלינינגראד 

655 

7.7 

— 

— 

— 

22.3 

18,4 

3,9 ־ 

312 

״ 24 

׳ 50 * 40 

לבוב 

600 

5.6 

65.8 

33 ־ 

32.8 

24.4 

17.8 

-6.6 

— 

׳ 46 * 27 

׳ 55 * 53 

מינסק 

475 

3.7 

79.3 

-41.5 

37.8 

28.5 

18 

10.5 ־ 

120 

׳ 50 * 37 

׳ 50 * 55 

מ^סקווה 

475 

6.6 

65 

-30 

35 

25.5 

19.4 

-6.1 

183 

׳ 30 * 30 

׳ 25 * 50 

קייב 

375 

0.0 

44.4 

-9.4 

35 

25.8 

22,8 

3 ־ 

5 

׳ 45 * 30 

׳ 25 * 46 

אודסה 

2.200 

15.8 

42.8 

-7.8 

35 

23.9 

27.8 

-3.9 

5 

׳ 40 * 41 

׳ 40 * 41 

באטום 

178 

9 

73.3 

30 ־ 

43.3 

32 

25 

-7 

20 ־ 

48* 

׳ 40 * 46 

אססראחאן 

350 

13.6 

71.3 

-28.5 

42.8 

27.2 

27.2 

0 

520 

69* 

״ 42 

טאשקנט 

550 

0.6 

79,7 

-42.5 

37.2 

33.2 

17.2 

16 ־ 

— 

׳ 40 * 60 

55* 

סורדלובסק 

500 

0 

86 

-51 

35 

38 

19 

-19 

י- 

85* 

׳ 30 * 56 

טומסק 

375 

-1.6 

80.9 

46.5 ־ 

34.4 


17,8 

21 ־ 

467 

׳ 19 * 104 

׳ 16 * 52 

אירקוצק 

350 

-12 

103.5 

-64.5 

39 



-43 

98 

׳ 43 * 129 

״ 62 

יאקוצק 

125 

-17.3 

101.9 

-67.5 

34.4 



-50 

122 

׳ 24 * 133 

׳ 33 * 67 

ורחויאנסק 

600 

2.2 

65.5 


35.5 


18.3 

13.8 - 

נ 

5 

׳ 53 * 131 

׳ 7 * 43 

ולאדירוסטוק 






















645 


מועצות, כרית ה־, איזורים גאוגראפיים, הצומח 


646 



נריה״ם; הצמחיה 


בריזז״ם. רוב שטחי הטאיגה דסיבירית. כמו כל איזור הטונ־ 
דרה, נמצאים בתנאי קרה תמידית — הקרקע קפואה, לבד 
משכבה עליונה שעמקה מחצי מטר עד 3 מ' והמפשירה בקיץ 
לפי תנאי הקרקע. קרה תמידית מעכבת את הניקח וגורמת 
לרוויון מים בקנה מידה גדול. ביצות כבול נפוצות בעיקר 
בשפלת סיביר המערבית (מעל ל 80% מהשטח נמצא בתוך 
ביצות). הקרקע הנפוצה היא הפודוול — קרקע אפורה המת¬ 
פתחת מתחת למעטה עצי מחט בתנאי לחות וקרה (ע״ע 
אסיה. עמ' 866 — 867 ). 

רצועת יער מעורב של מחטניים ורחבי עלים משתרעת 
מדרום לרצועת הטאיגה בבריה״ט האירופית, במערב סיביר 
ובמזרח הרחוק. הקרקע הנפוצה באיזור זה היא הפודזול. 
במערב יש קרקעות יער חומות ובדרום קרקעות יער אפורות. 
באיזור זה הוכשרו חלקים נרחבים לעיבוד חקלאי. 

איזור־המעבר שבין איזורי היער בצפון והערבה בדרום 
(ע״ע אסיה, עמ׳ 868 — 869 ) הוא ערבה מיוערת. אחוז 
גבוה של ערבת היער בורא והוכשר לעיבוד חקלאי. קרקעות 
האיזור הן קרקעות יער אפורות בצפון וקרקעות צ׳רנוזיום 
(קרקעות שחורות), הפוריות ביותר בבריח״מ, בדרום. 

איזור הערבה (,!!זסדס) משתרע מדרום לערבה 
מיוערת, מחופי הים השחור ועד לרגלי הרי אלטאי. בצפון 
האיזור קרקעות צ׳רנוזיום פוריות ובדרום קרקעות עניות 
הנתונות לסחיפה, ערבת היער והערבה נחשבות לאיזורי 
החקלאות והמרעה החשובים ביותר בבריה״ם. 

מסביב לים הכספי ומזרחה מעבר לקאזאכסטן המרכזית 
משתרעים האיזוריםהצחיחים, הכוללים בתוכם איזד 
רי מדבר-למחצה ומדבריות (ע״ע). הקרקעות דלות ומלוחות, 
שד,נפוצה בהן היא אדמת סולונצ׳אק (> 1£11 <ח 0 .ו. €0 ). במד¬ 
בריות נמצאים שטחי חולות נודדים ושטחים חשופים ללא 
מעטה קרקע, הבנויים המרי בלית וסלע (ע״ע אסיה, עט׳ 
869 — 870 ). הימות באיזורים אלה מלוחות ורק הקצה המער¬ 
בי של ימת בלכש אינו מלוח עקב כניסת מי הנהר אלי. 

האיזור הגאוגראפי האחרון הוא קטן ביותר, אך בעל 
חשיבות רבה. הוא משתרע על השטחים החמימים והלחים 
של מערב קאווקאז בגרוזיה, שפלת קולכידה בעבר הקאווקאז 
המערבי ושפלות לנקורן וקורה לאורך חוף הים הכספי בעבר 
הקאווקאז המזרחי, וכן על השטחים שלאורך החוף הדרומי 


של חצי-האי קרים. השפלות מלאות בד״כ 
אדמת ביצות, שרובה יובש לצרכי חקלאות 
וכן אדמות טרה רוסה, אדמות-יער חומות 
ולטריט (ע״ע). 

איזורי ההרים מפסיקים ע״י 5 בד,ם את 
רצועות האיזורים הגאוגראפיים של המי¬ 
שור. אגפיהם מכוסים בשורה אנכית, שרא¬ 
שיתה יער נשירים, אחריו יער עצי מחט 
וכרי דשא אלפיניים, ואחריתם סלע חשוף 
וקרח. ההרים הצפוניים, כגון הרי אוראל 
הצפוניים והרי סיביר הצפוניים, מכוסים 
טונדרה. 

ר. א. פ. 

הצומח. בריה״ט שוכנת כולה בתוך 
הממלכה ההולארקטית. שהיא רב־גונית גם 
מבחינת הצמחיה וגם מבחינת הצומח. על 
הממלכה הזו עברו מאורעות פלורו-היסטו- 
ריים כבירים, שהיו קשורים בחילופי האקלים בעבר הגאילוגי, 
וכתוצאה מהם נתרוששה הצמחיה המקורית של האיזור ולא 
הספיקה לשוב לאיתנה עד ימינו. אף-על-פי-כן, מאכסנת 
בריה״מ כיום מספר עצום של מיני צמחים בעלי דרישות 
אקולוגיות שונות ואופי פיטוגיאוגראפי שונה (ע״ע פיטו־ 
גאוגרפיה), בעקבות החוקרים לאוורנקו(סאמסקס^.) 
וסוצ׳אווה ( £1 פ 3 ד 00 ) מחלקים את בריה״מ לאיזורים פי- 
טוגיאוגרפיים וצמחיים כדלהלן; 

1 ) איזור הטונדרה ע״ע, וע״ע אסיה, עט' 866 , איזור 
הקוטב. 

2 ) האיזור הצפון־פאציפי, הכולל אח חצי-האי 
קאמצ׳אטקה והסביבה הקרובה. הוא מקיים יער דליל של 
עצי שדר, מלווה כסות של עשבים גבוהים המהווים מין אחו 
גברה. מצויים בו שטחי ביצה נרחבים, וגם יערות אורן. 
אשוחית, עפרוני ואף אשוח. הצמחיה כאן מגוונת יותר 
כתוצאה מהאקלים הימי הממוזג יותר מבפנים הארץ. ככל 
שמתהממים פני המישור, כובשים הרשי אורן ואלנוס נמוכים 
את הנוף ולמעלה מהם מופיעה הטונדרה ההררית, ובה 
בתות אברשים. 

3 ) א'יזוראירואםיאנישליערותמחטניים, 
הטאיגה, שהוא אחד האיזורים היעריים הנרחבים ביותר, 
מצויים בו גם יערות מעורבים, ואף יערות רחבי-עלים של 
השדר. במישורים הבלתי-מנוקזים שולטות ביצות כבול של 
הכבולית (למשל, בסיביר המערבית). ממזרח ליניסי שולט 
בממדים גדולים העפרוני הדהורי (""!!פי"* צ״ב,!) וגם 
מינים אחדים של אורן ושדר. במערב-סיביר שכיחים המי¬ 
נים: אורן הקמברה (גזלפפפס 111115 ?), הארזית, האורן, השדר 
ומעט פיני אשוח. בטאיגה האירופית, שאין בה קרה, אין 
האשוח והארזית מהווים אלמנט חשוב בצמחיה. בקרקעות 
לחות שולטת האשוחית הנורווגית ( 36165 10€3 ?), ובאדמות 
חול יבשות שכיח יותר אורן היערות ( 15 ' 1 ) 65 ׳ 11 ץ 5 8 נ 1 ת 1 ?). 

בהרים קיים חגור כלהלן: יערות מחטניים למטה, למעלה 
מהם חרשים של מחטניים בתערובת של עצים רחבי-עלים 
ומעליהם טונדרות הרריות (ע״ע אסיה, עט׳ 866 — 868 , האי- 
זור האירוסיבירי). 

4 ) אי ז ו ר ם י נ י - י א פ א נ י, המשתרע על פני חלקי 
ארץ קטנים אך חשובים למדי (מאנצ׳וריה, האגן התיכון של 




647 


מועצות, בריח ח־, הצומח, החי 


648 


האמור), המכוסים ביערות רחבי־עלים משירי חורף ובמקצת 
גם ביערות מעורבים (ע״ע אסיה, עמ׳ 871 — 872 ). 

5 ) האיזור האירופי של יערות רחבי־עלים 
כולל את החלק האירופי הדרום־מזרחי של רוסיה (עד קא־ 
זאן) וגם את הקאווקאז והקרים, ובו שולטים מיני אלון 
ואשור. בהרים קיים חגור כלהלן: למטה יערות רחבי־עלים 
(מהם יערי האלון מעל ליערות שדר), מעליהם יערות מעו¬ 
רבים ויערות מחטניים של אשוחית ואשוח. מעל לאלה 
האחרונים באה המדרגה של שיחים סוביאלפיניים, בעיקר 
של אלנוס ( 1415 ז 1 ׳\ 111118 ^ 7 ) ואורן(גמטמסבס 111118 ?), ולסוף 
מדרגה של אחווים אלפיניים (ע״ע אירופה, עמ' 107 ). 

6 ) איזור הערבות האירואסיאניות משתרע 
מעמק הדנובה התחתון עד מאנצ׳וריה הפנימית ומזרחה, 
וכולל בין השאר את דרום־מזרח רוסיה האירופית, דרום־ 
מערב סיביר, צפון קאזאכסטן, מונגוליה התיכונה, דאוריה 
וכר. הצומח האפייני הוא ערבות דגניים רחבות־ידיים 
וערבות יער. 

7 ) האיזור האיראנו־טוראני משתרע על פני 
שטחים עצומים וכולל בבריה״מ הדרומית את אסיה התיכו¬ 
נה ואת טראנסקאווקאז. הצומח ערבתי ומורכב בעיקר משי¬ 
חים ובני-שיח היוצרים ערבות לענה, מלחות, חמדות ומדב¬ 
ריות חול. האיזור מצטיין במספרירב מאד של סוגים ומינים 
אנדמיים ובמשך תקופות ארוכות היה מרכז התהוות של 
פלורה ערבתית ומדברית. במקומות שהאדמה חולית יותר 
והלחות גדולה יותר הופכת ערבת בני-השיח למעין 
חורש של שיחים גבוהים יותר ובו מיני שבטוט (- 0311180 
וחסס). שרביטן ( 3 ז() 110 גןצ 1 ), פרקרק (ת 10 ץ 13103 ?) וכר. 
במקומות הרריים מותנה אופי הצומח בכמות הגשמים. במקר 
מות יבשים אין,כמעט,הבדל בכמות הצומח בין המדרגות השו¬ 
נות של ההר, אולם בגובה סוב-אלפיני ואלפיני שולטים שיחים 
ובני-שיח קוצניים (בעיקר של מיני ^דד [ 3831115 ־ 511 ^,.], 
ת 1110111110 ח 103 / ואחרים), המכונים צומח טרגקנטי או בתות 
טרגקנטיות. במקומות לחים יותר שולם בהרים טיפוס' של 
יער-ערבה, יער דליל, שעציו פזורים ומרוחקים זה מזה 
והרווחים ביניהם תפוסים ע״י בני שיח ערבתיים, יער זה, 
בתנאי לחות טובים יותר, לובש לפרקים צורת יער־ממש של 
מחטנים או יער של עצים רחבי-עלים, משירי קיץ. העצים 
החשובים ביותר בטיפוסי יער אלה הם אגם, אלה, עוזרר, 
מ^ש, אלון וערער. בהרים לחים כאלה מצמיחה המדרגה 
האלפינית אפרים אלפיניים דשנים העשירים ביותר בדגניים 
(ע״ע אסיה. עמ׳ 868 — 870 ! וע״ע יער, עמ׳ 40 — 41 ). 

1£ ג 111 ונת 6 ־ד! 3€11 ? . 63 ^ 004 .£ . 5 .£ 

. 1956 , 971 —ל 46 , 11 ; 460 ״״! , 1 .?. 0.0.0 01 ק 10x ^ 

ם, 

ה ח י. בשל מצבה הגיאוגרפי של בריה״מ וד.תפשטותה 
מהצפון הקר, הארקטי, העשיר במים ובצמחיה, ועד הדרום 
החם המדברי הסוב-טרופי, מיוצגים בה בע״ח מקבוצות 
סיסטמאטיות ואקולוגיות שונות. 

מבחינה זואיוגיאוגראפית שייך עולם החי של בריה״מ 
לאיזור המשני של הממלכה ההולארקטית (ע״ע אסיה, עמי 
880 ), שהוא עני במיני בע״ח בהשוואה לאיזורים האהרים. 
בהתחשב עם ?דלה של בריה״מ ( 1/6 מכדור הארץ), מספר 
מיניה מועט (כ. 5% ). הדלות בולטת עוד יותר בקבוצות בע״ח. 
אין בה הרבה יותר משפחות יונקים ( 34 ) מבישראל ( 31 ). 


גם המינים האנדמיים מועטיס-יחסית. באיזור הארקטי עשי¬ 
רה בריד,״מ ביונקי-מים, השוכנים בים ובמים מתוקים. יש 
לציין בין כלבי-הים את הפוקד, הכספית המיוחדת לים הכספי, 
את הפוקה הסיבירית המיוחדת לאגם באיקאל ואת סוס־הים. 
בקאמצ׳אטקה מצויה לוטרת הים (ע״ע לוטרות), שנשמדה 
כמעט בעקבות הצייד הרב עליה, בגלל פרוותה שהיא היקרה 
בפרוות. כן יש להזכיר את הדב הלבן (ע״ע דב, עמ׳ 803 — 
804 ) 1 את הבונה (ע״ע) החי במים מתוקים! את אוכלי- 
החרקים השוכנים במים, כגון ההז־פים (- 1£:010 < 1 , 8 ץב 16011 ו 1 
8310 ), אך בעיקר את דסמן המושק ( 11105011313 3 מ 3 מ 1 ל 0 ם), 
שהוא אנדמי לבריה״מ.'כמדכן מרובים עופות המים, כגון 
טבלנאים, אווזאיים, שחפאים, וכר, ומיני דגי-מים מתוקים, 
כגון החדקניים (ע״ע, וראד, להלן) והדליה, דג קטן המפורסם 
בעמידתו בפני הקור, כשהוא כלוא בתוך הקרח במשך שבו¬ 
עות. בין היונקים מצוייר, הסאיגה ( 13131103 83183 ), שלבד 
ממונגוליה היא אנדמית רק בבריה״מ. 

בריה״מ מתחלקת למספר חגורות רוחב, מהצפון לדרום, 
שבכל אחת מהן בע״ח אפייניים למקוב>. מספר הסינים גדל 
ככל שמתקדמים מהצפון לדרום: ( 1 ) בחגורתהטונ- 
דרה (ע״ע), המינים מעטים ודלים, בייתוד בתלק הצפוני, 
בעוד שהדרום עשיר יותר. בע״ח הטיפוסיים השוכנים בה 
הם היונקים, המצטיינים בצבעם הבהיר, כגון ארנבת-השלג, 
מיני למינג, הזאב, שועל השלג ( 115 ק 1380 צ 0 קס 131 ), מיני 
חמוס ואיל הצפון. האיזור עשיר בעופות, הבולטים ברגליהם 
המנוצות: שכווי־השלג ממשפחת השכוויים! העקב ( 811100 
115 ס 360 נ), לילית השלג! מיני גבתונים (, 1101133 ק 0 ז 1001 ? 
0310311115 ). בבריכות ובמקווי-מים מצויים אווזים וברבורים. 
( 2 ) בחגורת הטאיגה מצויים בעלי החוליות האפיי- 
ניים, כגון א[ל-ר,קורא! מיני סמוריים! הגךגרן ( 01110 ), 
דלק צובל ולמינג היערות ( 1151100101 ( 50 118 נע 0 ׳ 145 ), נברני 
ר,יערות י( 5 ץב 011 ח 10 זו 01011 )! סנאי וסנאי הדואה ( 5 ׳(ו 101011 ׳ 1 
01305 ׳!). מצויים גם הדב החום, חתול הלינבם, השועל והאייל 
הצפוני. בין העופות אפייניים מיני שבווי-היער (, 01130 '!' 
101135105 )! מינים של דורסי-לילה ( 51110131111113 ), הלילית! 
מיני נקרים. בין הזותלים — הלטאה המצפינה ( 1300113 
313 (] 1 ׳ 11 ׳!) והצפע האירופי. ( 3 ) בחגורת יערות מעו¬ 
רבים של עצים רחבי-עלים, ככל שמדריסים. הו¬ 
לכת ומשתנה הפאונה ומתדמה לזו של הערבות. מצויים בד, 
יונקים, שחחשובים שבהם הם מיני סמוריים, דלק-הארנים, 
הבואש ( 0101105 ? 4051013 <)! בעלי הפרסה, כגון הניזון, 
וזוחלים, כגון הקמטן החליק והלטאה האזמרגדית ( 1300113 
1111115 ״). ( 4 ) באיזור יערות-ערבה ובערבות 

החיה המעניינת ביותר היא הסאיגה! כן מצויים כאן מיני 
סנאי-אדמה מהסוג סוסליק! מרמיטה, דומי-עכבר (למינג 
הערבה), ירבועיים (אלקטגה), מיני סמוריים (ההרמין 
[ 01011003 1013 ! 10 <]), ומהעופות חובות ועפרונים למיניהם. 
( 5 ) בערבות של מונגוליה הפאונה דומה ושונה 
מהפאונה של ערבות קאזאכססן. היונקים הנפוצים בהן הם: 
הצבי ( 601101053 3 ? 031 ס 1 ?)! מכרסמים, מרמיטה, פיקה 
( 6301103 001101003 )! בין העופות: העפרוני (- 140130000 
000801103 ! 113 ?£), וחתול המדבר — הקרקל. 

כמרכן מצויים טיגריסים וברדלסים. רבים כאן סנאי־אדמה 
( 011£11115 1515 ן 11110 נ 101 ד 1 ז€ע 8 ), מדיונים (!^!!□!־!ס^) וירבד 
עלם (צץןמסלבסס!!!!)! ומבין העופות מיני קטות, חצוצרן. בין 
הזוחלים הטיפוסיים: חרדון מתחפר ( 1131113 ס 06 סתץז 11 ?), 
השממית המדביית ( 813111111103 £16111135 ), הכח והצב. 
( 7 ) חי ההרים מתרכז בפסגות קאווקאז. בקרים ובהרים 
שבדרומה של אסיה המרכזית. בהרי קאווקאז אפייניים: 

יעלים ( 0311035103 13 ^ 03 308381115 11110115 ס), יעלי 
האלפים ( 13 ס 103 קט 1 13 ק 103 ס 11 > 1 ) ומיוחד הוא הסנאי 
הזהוב ( 5 ט 011131 ת 3 5 ט 1 ט 501 ); בין העופות הטיפוסיים: 
מיני שכווי, שכווי־הענק ושכווי־הנבל. ( 8 ) איזור מיוחד, 
המגלה( מבחינת החי, קירבה לפאונה של סין והימאלאיה, 
מצוי בפינה הדרומית־מזרחית ביותר, לאורו הנחלים אמור 
(ע״ע) ואוסורי (ע״ע). בגבולות היערות עולם החי עשיר 
ומגוון. כאן מצויים מבין היונקים הגדולים הדב השחור והדב 
החום! מבעלי הפרסה האיל — סיקה (!!ס!!!!!!! 115 ׳\ 01 כ)) וה־ 
אנטילופה— גוראל ( 5 ט 1 > 30111011130 זל 1 ) ומהכלביים שועל 
רקון ( 5 :> 10111 :> 01 ץא). משותפים לאיזור זה ולאסיה הדרומית; 
הנמר, הטיגרים, ומהעופות — הקטופה וזהבן סיני. במימי 
בריה״מ מצויים דגים שהמעניינים ביותר' שבהם הם בני 
משפחת החדקניים, חדקן ענק ( 111150 ), החדקן ( 501 תסק 1 ס.ו 7 ) 
ומיני 5 ט 011 תץ 101 !ק 10503 >ט 50 ?, החיים בנחלי אסיה המר¬ 
כזית! דגים אחרים בעלי ערך כלכלי הם הקרפיוניים, 
הסלמוניים (הסלמון, סלמון פאציפי [ 5 ט 011 תל 00111 ת 0 ) וה־ 
€010801133 ), והסרדיניים— האלוזה ( 1053 ^ 1 ), הטרית וה־ 
מליח. מגבולות בריה״מ נעלמו ונכחדו במשך הדורות התחש 
הענק ( 51011011 101113115 ג>ץ 11 ), סוס־הבר, וכן שור־הבר ( 803 
5 ט 1 ת 11111180 ת) , ועוד. הממשלה הסובייטית נוקטת צעדים 
להגנת בע״ח שונים, למשל הסאיגה, איל־הקורא, לוטרת־ 
הים, דב־הים הצפוני׳ הדלק הצובל, שמספרם הולך ופוחת 
בהשוואה למאה הקודמת, בגלל פעולת האדם. מצד שני, 
הודות לחקלאות חדרו לאיזורי היערות בבריה״מ בע״ח אח¬ 
רים, כגון האוגר האירופי, הארנבת המצויה, החגלה ועוד, 

ל. פי. 

אוכלוסיה (דמוגרפיד,), אוכלוסיית בריה״ט מנתה 
ב 1969 ב 241.7 מיליון נפש מהם כ 58 באסיה וכ 183 מיליון 
באירופה. צפיפות האוכלוסיה היא ב 11 נפשות לקמ״ר ( 32 
באירופה ו 3 באסיה). צפיפות זו נמוכה מן הממוצע העולמי. 


אוכלוסיית בריה״ט (במיליונים) 


בגבולות שבין שתי 
מלחמות העולם 

בגבולות 

הנוכחייי־ם 

השגת 

1393 1 

159.2 

1913 

147.0 

— 

1926 

170.6 

190.7 

1939 

— 

208.8 

1959 

— 

227.7 

1964 

- 

241.7 

1969 


אטיותו של גידול האוכלוסיה עד גמר מלה״ע 11 מסתבר 
מתוך ההפסדים בנפש שנגרמו ע״י מלה״ע 1 , המהפכה, הרעב, 


הטרור בין שתי מלה״ע, וד,תלאות העצומות שנגרמו במלה״ע 
11 . הפסדים אלה נאמדים בנ 70 מיליון נפש: כ 25 מיליון 
אבדו במלה״ע 1 , במהפכות ובמלחמות האינטרוונציה הסמו¬ 
כות לה! 5 מיליון בתקופה שבין שתי מלה״ע ובסה״ב כ 40 
מיליון במלה״ע 11 ובעקבותיה; כ 11 מיליון חיילים שנפלו 
בקרב, כ 2.5 מיליון יהודים קרבנוח השואה, כ 3.5 מיליון 
אזרחים אחרים שנרצחו ע״י הגרמנים, כ 9 מיליון אזרחים 
שנפטרו מיתה טבעית שיש ליחסה לתנאי מלחמה בעיקרה, 
גדעון של לידות בהיקף 9 מיליון שיש ליחסו להעדרם של 
גברים מבתיהם עקב שירוחם הצבאי ונסיבות המלחמה האח¬ 
רות, וכן כ 4 מיליון מהגרים שעזבו את שטח בריה״מ באותה 
תקופה, מרצונם או שלא מרצונם, יתר-על-כן, האבדות 
הגדולות בנפש שהיו במלה״ע 11 גרמו לחוסר איזון במספר 
הזכרים והנקבות בבריה״מ. 


אוכלוסיית בריה״מ (במיליונים) 


סה״כ אוכלוסיה 

נקבות 

זכרים 

ד״שנה 

170.4 

88.8 

81.6 

1939 

208.8 

114.7 

94.0 

1959 

235.5 

116.4 

95.9 

1960 

237 

128 

108-7 

1968 


העדר השוויון בין מספר הנשים והגברים קיים בכל 
קבוצות הגיל, מלבד אלה שנולדו מ 1945 ואילך. חוסר 
השוויון מגיע לשיאו בקבוצת האנשים שנולדו בין השנים 
1909 — 1928 . 

שיעור הריבוי הטבעי של האוכלוסיה ידד מ 17 לאלף 
בשנת 1959 עד ל 9.8 לאלף לפי אומדן 1967 . 

שיעור הרבוי הטבעי הגבוה מתקבל מהפרש בין שיעור 
ילודה גבוה באופן יחסי לבין שיעור תמותה נמוך מאד. אף 
על-פי ששיעור הילודה נמצא בתהליך ירידה מתמיד, אך 
בקצב לא אחיד, הריהו עדיין גבוה בהרבה מברפובלי- 
קות העממיות במזרח אירופה ואף בהשוואה עם ארצות 
מערביות רבות, התמורות בקצב ירידתו של שיעור הילודה 
אינן משקפות את השינויים שחלו מדי פעם במדיניות 
בריה״מ ביחס לפיקוח על הילודה: כלומר תקופות של לי- 
בראליזאציה שלאחריהן באו תקופות של החמרה במתן היתר 
להפלות ולהפצת אמצעים למניעת הריון. כך לא הביאה הלי- 
בראליזציה בשטח ההפלות המלאכותיות של שנת 1955 לידי 
ירידה תלולה בשיעור הילודה, אך לעומת זאת ייתכן שיש 
ליחס את ירידת הילודה המסתמנת בשנות ה 60 הראשונות 
להקלות בהפצת אמצעים למניעת ההריון שהונהגו בשנות 
ה 50 המאוחרות, בעיקר על מנת לעצור את הגאות בהפלות 
המלאכותיות. 


ריבוי 

סבעי לאלף 

שיעור התמותה 
לאלף 

שיעור הילודה 
לאלף 

השנה 

16.0 

9.1 

25,1 

1953 

17.8 

7.1 

24.9 

1960 

14.9 

7.5 

22.4 

1962 

12.7 

6.9 

19.6 

1964 

9.8 

7.6 

17.4 

1967 


בין חלקיד, השונים של בריה״מ קיימים הבדלים ניכרים 
בשיעור הילודה: ברפובליקות הבאלטיות שיעור הילודה 








651 


מועצות, כרית ה־, אובדוסיה 


652 



בריה״ם: צפיפית האוכ^ופיה 


נמוד יותר מברוב המדינות של מערב אירופה. בחבלים 
הסובייטים של הקאווקאז ואסיה המרכזית דומה שיעור הילו¬ 
דה לזה המצוי בארצות של אסיה המרכזית הגובלת בבריה״מ. 
שיעור הילודה הגדול יותר בחבלים הנ״ל של בריה״מ וההגי¬ 
רה הפנימית הניכרת אליהם גורמים לגידול מהיר של האו־ 
כלוסיה שם העולה בהרבה על קצב הגידול של האוכלוסיה 
באיזורים האירופיים. 

שיעור התמותה בבריה״מ, שהוא מאז אמצע שנות ה 50 
בסדר גודל של 7 לאלף, חינו נמוד מאד. זה נובע בעיקרו 
ממבנה הגילים הנוח של האוכלוסיה. תוחלת החיים הממוצעת 
דומה לזאת של ארצות מתועשות אחרות: בשנים 1958/9 
הגיעה ל 64 שנים לגבר ולבד שנים לאשה, ובשנים 1964/5 
הגיעה ל 66 שנים לגבר ול 74 שנים לאשה. אולם בהשוואה 
לארצות מערביות בהן קיים שיעור תמותה דומה לזה שב- 
בריה״מ הרי התמותה בבריה״מ גבוהה בגילים הנמוכים 
(עד 40 או 50 שנה) ונמוכה בגילים הגבוהים; אולם איו 
לקבוע אם הסיבה להבדלים הקיימים בין בריה״מ לבין 
ארצות מתועשות אחרות בשיעורי התמותה נובעים בעיקרם 
מהאופי המיוחד של שירותי הבריאות או מהתלאות שעברו 
על בריה״מ ב 50 השנים האחרונות. 

רוב אוכלוסיית בריה״מ מתרכזת בשטחיה שבאירופה. 
ריכוזים אחרים נמצאים באיזור הרי אוראל, בנאות-המדבר 
של אסיה ולאודר מסילת הברזל הםראנס־סיבירית. מחוץ 
לאיזורים אלה דלילה האוכלוסיה, בעיקר באיזורי הסונדרה 
וד,טיגה, תפוצת האוכלוסיה הושפעד, מגורמים היסטוריים, 
חברתיים וכלכליים, אר בעיקר מד,ד,בדל המהותי שבין האיזו- 
רים הטבעיים השונים. מאז הנהגת תכניות החומש הכל¬ 
כליות חלה תזוזה מזרחה של האוכלוסיה בד-בבד עם תהליד 


ריכוזד, בערים בכל הגדלים. לשני התהליכים ניתנה דחיפה 
חזקה בתקופת הכיבוש הגרמני של שסחים נרחבים במערב 
בריה״מ ובשנים של פעילות השיקום שבאו אחריו. בשנת 
1939 התגוררו כ 25% מתושבי השטח של בריה״מ של היום 
באיזור הרי אוראל ומזרחה ממנו וב 1959 הגיע השיעור 
ל 30% . לפחות 6 מיליון נפש היגרו בעשרים שנים אלו 
מחלקיה המערביים של בריה״מ לאיזור זה. 

בתקופת ד,מד,פכה הרוסית היתד, המדינה בעיקרה חקל¬ 
אית ו 18% מד,אוכלו 0 יד, שכנה בערים. התיעוש המוגבר 
שהתחולל בבריד,״מ גרם לגידול ניכר באוכלוסיה העירונית. 


האוכלוסיה העירונית והחקלאית 
(במיליונים) 


1969 

1966 

1959 

1939 

אוכלוסיה 

241.70 

232 

203.8 

170.4 

כללית 

135.35 

125 

99.8 

56 

עירונית 

106.35 

107 

109 

115 

חקלאית 

56 

53 

48 

33 

עירונים באחוזים 

44 

47 

52 

67 

חקלאים באחוזים 


בעקבות הד,גירה מהכפר אל העיר קלטו הערים הקיימות 
מספר רב של תושבים, וכן התפתחו ערים חדשות. בין הש¬ 
נים 1939 — 1959 גדל מספר הערים הגדולות (בנות 200,000 
תוש׳ ומעלד,) באיזור הרי אוראל ומזרהד, מ 11 ל 24 . בשנת 
1959 היו בכל שטחה של בריה״מ 72 ערים בנות 200,000 
תוש׳ ומעלה (מהן 25 בנות חצי מיליון תוש׳ ומעלד,) לעומת 
42 ערים מאותו גודל(מד,ן 13 בנות חצי מיליון חוש' ומעלה) 
בשנת 1939 . הערים בתחום בריה״מ האירופית גדלו בקצב 
איטי יותר מהערים בתחום בריה״מ האסיאנית, להוציא 
מספר ערים גדולות. 








653 


מועצות, פרית ה־, אוכלוסיה, אתנוגראפיה 


654 


הערים הגדולות בבריה״מ — לפי אומדן 
לשנת 1968 


אוכלוסיה 

באלפים 

הרפובליקה 

העיר 

מס׳ 

סידורי 

6,500 

סדראטימית רוסית 

מוסקדוה 

1 

3,752 

פדראסיווית רוסית 

לנינגרד 

2 

1,476 

אוקראינה 

קייב 

3 

1,324 

אוזבקיסטאן 

טשקנט 

4 

1,224 

אזרבאיג׳אן 

בקו 

5 

1.148 

אוקראינה 

חרקוב 

6 

1.140 

פדראטיווית רוסית 

גורקי 

ד 

1,080 

פדראטיווית רוסית 

נובוסיבירסק 

8 

1,014 

פדראטיווית רוסית 

קויבישב 

9 

981 

פדראטייוית רוסית 

פירדלובסק 

10 

866 

גרוזיה 

טביליסי 

11 

851 

פדראטיווית רוסית 

צ׳לוביגמק 

12 

838 

פדראטיודת רוסית 

.קזז 

13 

837 

אוקראינה 

דנןפרוסטרובסק 

14 

811 

פדראטיודת רוסית 

פרם 

15 

805 

בילורוסיה 

מינסק 

16 

801 

פדראטיווית רוסית 

אומסק 

17 

797 

אוקראינה 

אודסה 

18 

774 

פדראסיווית דוסית 

רוססוב ע״ב דון 

19 

757 

סדראטיווית רוסית 

וולגנגרד 

20 


למרות ההגירה מהכפר לעיר נשארה אוכלוסיית בריה״ם 
במידה ניכרת חקלאית; 39% מהמפרנסים מועסקים בחקל¬ 
אות, רובם בקולחוזים ( 31.7 מיליון מתיר 38.4 מיליון החקל¬ 
אים), מיעוטם בסובחוזים ובמוסדות ואירגונים דומים ( 6.6 
מיליון), וכ 90 אלף חקלאים עצמאיים. 


כוה־אדם לפי ענפי המשק 1959 

_(במיליונים)_ 


מספר המועסקים 

הענף 

38.4 

חקלאות 

36.6 

תעשיה, בניה, תחבורה 

6.0 

מסחר, שירותים אישיים וכר׳ 

14.5 

שירותים ציבוריים 

3,6 

צבא 

99.1 

כוח אדם סה״כ 


; 1959 , 11 ,מאמזסמד&יזס,;. 134 ׳!) 

-־!לו אלח 3 נו 111 לי ; 1960 ,. 11 . 4 ; 1960 

,)ק 0 ־ו* £1 1 ז 1 ; 1960 , 1 ) 110 ? [ 13 ־ 01 ת 1 

זחו 10 65$ ־ 00051 .$./ 1 ; 1960 ^וז 41 85£ ס 

) 01109111 )£ / 0 131091 ^) 1 ^ 1 ( 1 , 166 ) 1 ו 11 ת 1 ס 0 010 ) £60110 

. 1962 ,־? 6 ^) 0 ? 

ה. מי. 

אתנוגראפיח. לפי המפקד מ 1959 מורכבת אוכלו¬ 
סיית בריה״מ מ 115 קבוצות אתניות, שאותן אפשר לסווג, 
ע״פ לשונותיהן, ל 4 משפחות עיקריות: ( 1 ) החודו- 
אירופית ( 84% ); ( 2 ) האלטאית ( 11% )! ( 3 ) הקאוו־ 
ק אז י ת ( 2% )! ( 4 ) האוראלית ( 2% ). עם המשפחה 
ה( 1 ) נימנות הקבוצות: הסלאווית (רוסים [ 55% מכלל 
האוכלוסיה], אוקראינים [ 18% ], בילותסים [ 4% ], פול¬ 
נים, בולגארים, צ׳כים. סלובאקים, יוגוסלאווים)•! הגרמ¬ 
נית (פחות מ 1% )( הבאלטית (ליטאים, לאטווים): 
הארמנית (למעלה מ 1% )! הרומאנית (רומנים, מול- 
דאווים [ 1% ]); האיראנית (תאג׳יכים, אוסטינים, כור¬ 
דים, פרסים, טאטים, ועוד), וקבוצות יוונים, צוענים ואלבנים. 
עם המשפחה ה( 2 ) נימנות הקבוצות; התורכית (אוזב- 
קים 3%1 בערך], טאטארים [למעלה ם 2% ], קאזאכים 
• הקבוצות שלצידן לא צויינו אחוזים אינן מניעות ל 1% . 



23 מ״ז<״י'־" 

□ 3 ] קאווקאז״ם 

|||||] פינו־אזזאו״ס 

תוונייס 

1 ^סיאתייס 

שןונוסי 0 ־מ 1 עזרים 

איראנ״ס 


ך! 1 זוודיס 

ף(-~ק וזוחס 

| ^נאיפ״ם 

| ^ \ ,נחויס 

סוידאוזיס 


נילו־רוקיס 

וסיעונרס 

; • נ 11 ז 0 טת 

מ 

א א 1 קרז 1 ינים 1 

| ר וזז! ים 


בוית״מ; אחנונראסיה 


1 , 5 יםאים: 2 . 5 אטווים: 3 . אםטזנים: 4 . קאד 5 ים; 5 . קוסים: 6 . אודסזרטים: ז. סארים: 8 . צ׳וכא״ 1 ים; 0 . סוררוויניס (או ם 1 ררוכים); 
10 . סאטאריס; 11 , נאש^יוים: 12 . חאנסיס וטא:ס' 0 ; 13 . וואקאסים: 14 . א 5 םאי 0 : < 14 . טוניס; 10 . ננצים; 17 . אונסים; 18 . 'אקוס< 0 ; 
19 . צ׳וקוסים; 20 . ק^ריאהיס: 21 , נאגאיצים וגיוחים; 22 . ?אזאבים: 23 . יזירניזים: 24 . אווביויס: 25 . תורבסניס: 26 . תאג׳ביס; ז 2 . אזר* 
פאיג׳אנים: 28 . ארמנים: 20 . :רווים: 30 . ראנסתאנים; 31 . אייססינים; 32 . הא^טיין׳ים. 







655 


מועצות, ברית ה־, אתנוגראפיה, בעיית הלאומים 


656 


[קרוב ל 2% ], אזרבאיג׳בים [ 1.5% בערך], צ׳ובאשים, תור־ 
כמנים׳ באשקירים, קירגיזים, יאקוטים, קאראקאלפאקים, 
קומיקים, גאגאוזים, טובה, אויגורים. קאראצ׳אים, חאקאסים, 
אלטאים. באלקארים, נוגאי, חורבים עותמניים, שורים); 
המונגולית (בוריאטים, קאלמיקים, מונגולים); וד,־ 
מאנצ׳ורית [טונגוסיח] (האהנקים [סונגוסיס], ועוד): 
עם המשפחה ( 3 ) ניפנות הקבוצות; הדרום־קאווקא־ 
ז י ח (גרוזים): הדאגסתאנית (אווארים, לזגינים, דאר־ 
נינים, לאקסים, סאבאסאראנים. ועוד): ה צ׳ צ'ני ת (צ'צ׳־ 
נים, אינגושים): ה צ׳ ר ק ס י ת (קאבארדינים.'אדיגאים,'אב־ 
כאזים, צ׳רקסים, אבאזינים); עם חמשפחה ( 4 ) נימנות 
הקבוצות: הפינית (מורדווינים, אסטונים, אודמורטים, 
מארי, ק 1 מי, קארלים, פינים, ופסים, ועוד): ה א ו ג ר י ת 
(הונגארים, חאנטים, מאנסים): הסאמוי__ידית (ננצים, 
ועוד). היהודים שמסרו על יידית כלשונם מהווים, לפי 
מפקד זה, כ 1% של האוכלוסיה, בהגיע מספרם ל 2,268,000 
נפש. נוסף על הקבוצות הנ״ל, חיים בבריה״מ גם קוראנים, 
סינים, ערבים, אשורים, צ׳וקוטים וקוריאקים — לשונותיהם 
של שניים האחרונים נמנות עם קבוצת הלשונות הפאלאו־ 
אסיאניות. 

בני הקבוצות האתניות השונות אינם מוגבלים בתחומיהם 
הלאומיים והם מפוזרים בכל רחבי בריה״מ. הרוסים, בעיקר, 
מהווים מיעוט לאומי ניכר ברוב הרפובליקות שמחוץ לרפו¬ 
בליקה הרוסית, ובקאזאכסטאן אף מהווים רוב. אוקראינים 
רבים חיים מרפובליקות הרוסית, הקאזאכית והמ(לדאווית, 
ובילורוסים רבים חיים ברפובליקות הרוסית, האוקראינית 
וד,קאזאכית. קבוצות גדולות של ארמנים מצויות מחוץ לרפד 
בליקה הארמנית, בגרוזיה ובאזרבאיג׳אן, ואילו תאג׳יכים 
במספר רב מצויים בערי אוזבקיסטאן־בוכרה וסאמארקאנד. 
הטאטארים, לשעבר מן הקרים, חיים בעיקר באוזבקיסטאן, 
שם הוגלו ב 1945 , ואילו רובם של הגרמנים שחיו פעם לאורך 
הו 1 לגר" מצויים כעת בסיביר המערבית ובצפון־קאזאכסטאן, 
שם הוגלו אחרי 1945 . מספר היהודים החיים במחוז האו¬ 
טונומי היהודי (בירוביג׳אן) הוא זעום; המרכזים היהודיים 
העיקריים מצויים במזרח אוקראינד, ובילורוסיד,. 

מספר הקבוצות האתניות בבריד,״מ הולד ומצטמצם כתו¬ 
צאה של תהליכי התבוללות וד,תגבשותן של יחידות לאומיות 
רחבות־יותר, 

; 1946 , 1 ז 10 וד 3 \ ,ז: 6 חזו־ 05 ״ 1 .? 

; 951 [ ) 1 ( 1 / 0 

ו( 1 ג 1 נ)€^ 5 . 0 ^< ,מ 0 מג 1 טגן 0 ?) . 0 ! ! 6 

.י! . 11 , 1961 ,זמז 1 תג 610 זמ© ; 1958 

06 מ 0,11 ק. 113 ; 1961 , x מי' 8 *^ך 0 ^'^ 

. 1966 ,׳למסז 1965 פ ?€€€ 0 פ x ^ו 1 מ x03 

מ. 


בעיית הלאומים. בריה״מ מורכבת כיום מ 15 רפו• 
גליקות־הבלית ( 11 > 111 ו; 6 ץ 6011 ? 3111.1£ ס 001 ): 


אוכלוסיד, 

( 1 בינואר 1968 : 
במיליונים) 

רפובליקות־ברית 

(? 00 ) 

8 נ 1 

1 . רוסית פדראטיוויח (ר.ס.פ.ס.ר.) 

46.6 

2 . אוקראינית 

8.3 

3 . בילורוסיה 

4.7 

4 . גרוזית 

2.3 

5 . לאטוויח 

3.0 

6 . ליטאית 


1.3 

ד. אסטונית 

11.3 

8 . אוזבקית 

12.7 

9 . קאזאכית 

2,8 

10 , קירניזיח 

2.0 

11 . תורבסנית 

2.7 

12 . תאג׳יכית 

5.0 

13 . אזרבאיג׳אביח 

2.3 

14 . ארמנית 

3.5 

15 . מולדאווית 


לבד מהלאומים שיש להם רפובליקות משלהם, יש 
בבריה״מ כ 100 לאומים, שמפאת מספר אוכלוסיה קטן, פיזור, 
או סיבות אחרות, הוענקה להם רק אוטונומיה מוגבלת. 
מבין אלה מאורגנים אחדים במסגרות של רפובליקות אוטו¬ 
נומיות (-מ 1101 \, 3 מ 15 ס 0 011111.16 ז 1-01 פ 4 ., 

, ואחרים במחוזות או¬ 
טונומיים ([ 0 \,] 11 ' 3.0-1 \. 6 ס וגלילות לאו¬ 

מיים ([ 110 ] 3 ^ץג}^ז 0 בעלי עצמאות 

מוגבלת. 

המשסר הסובייטי ירש את בעיית הלאומים מהמדינה 
הצארית שהתלבטד, בה מאז ומתמיד. היא תוצאה של 
העובדה, שהחל במאד, ה 16 השתלט העם הרוסי, שהוא הלאום 
המרכזי, על שטחים נרחבים ביותר באירופה ובאסיד, ובד,ם 
כ 115 קבוצות לאומיות ואתניות. עד 1900 היתד, אוכלוסייתם 
של לאומי המיעוט גדולה בב 10% מזו של העם הרוסי. 
בתקופת השלטון הסובייטי נשתנד, במקצת מצב זה, אולם 
במפקד 1959 היד, העם הרוסי בעל רוב זעום באוכל וסיד, 
הסובייטית ( 7% ), וניתן לד,ניח שבמפקד 1969 שוב אבד רוב 
זה. יתר-על-כן, איזורי־הספר של בריר,"מ, הרגישים מבחינה 
פוליטית — כיום כבימי המדינה הצארית —, מאוכלסים 
כמעט-כולם עיי מיעוטים לאומיים ולא ע״י העם הרוסי; — 
אסטונים, לאטיוים וליטאים באיזורים הבאלטיים; בילורוסים, 
מולראווים ואוקראינים במערב: ארמנים, גרוזים'ואזרבאי- 
ג׳אנים בטרנס-קווקז: אוזבקים, קאזאכים ועמים תורכיים 
אחרים במרכז אסיה. בגלל עובדח-יסוד גאוגראפית זאת רב 
חששו של השלטון המרכזי ששטחי-הספר ינתקו אח קש¬ 
ריהם או ינותקו משליטתם, בעתות חולשתו של השלסון 
הרוסי: איום כזה הפד מציאותי מאד, בשעת מלחמת האז¬ 
רחים ב 1918 — 1920 ובתקופות שתי מלד,״ע, כשנעשו נסיונות 
להקים מדינות לאומיות חדשות באיזור הבאלסי המערבי 
ובאוקראינה, בין היתר. 

את יחסם של הבולשוויקים לבעיית הלאומים ניסח לנין 
בשנים שקדמו למהפכת אוקטובר. הוא טען שבתנאים מסר 
יימים יכולה הלאומיות לשמש כוח מהפכני רב עצמה ולכן 
על המארכסיסט להכיר בזכויות עמים להגדרד, עצמית, אע״פ 
שמארכסיסט "אמיתי" לעולם לא יקבל את הוזנחד, שהלאו¬ 
מיות והעצמאות הלאומית היא תכלית בפני עצמה או ערך 
מוחלט. ואולם, פדראציה של לאומים תעודד, לדעתו, נטיות 
שוביניסטיות ובדלניות ביו הקבוצות הלאומיות השונות 
ותבשיל את המארכסיסטים בנסותם להקים מפלגד, פרולטא- 
ריח אחת ויחידד, בכל מדינד,. מאידך גיסא, היה מוכן לד,כיר 
בעקרון האוטונומיד, האיזורית בשטחים כאוקראינה וכטראנס- 
קאווקאז וכן בזכותה של כל קבוצה לאומית נפרדת ומובהקת 
לחינוך ממלכתי בשטחד, היא בלשונה שלה. לנין, האידאולוג 
והמנהיג, נהג בשאלה זו כדרך שנהג בשאלות-יסוד אחרות 






657 


מועצות, בדית ד!־, רעיית דזלאומים 


658 



תרי־וי^יקוה האוטונומיות: 1 . קרלית; 2 . קומי; 0.3 ודדוביח: 
4 . צ׳־-׳שית: 5 . מרית; 6 .. טטריח,- 7 , אודסורטית; 8 . בישקירית: 
0 . יזברדינית ־ב 5 לריח; 10 . אוסטינית צפונית: 11 . צ׳צ׳נו-איננז׳עית; 
12 . ק 5 םיקית; 13 . רגסתאנית; 14 . טובה; 5 ן. בוריטיח: 16 . יקוטית: 

17 . אבכויח: 18 . אג׳רית: 10 . נחיצ׳ 1 נ<ת: 20 . קרוז־קלפקית. 

של הבולשוויזם ובריה״מ: בדרך דיאלעטית, גמישה, פראג־ 
מטית ומאניפולאטיווית. 

הגדרה עצמית. הבולשוויקים היו נדיבים מאד בתמי' 
בתם בכל התביעות הלאומיות עד שאלה התנגשו באינטרםים 
המיידיים של המדינה הסוציאליסטית החדשה. רוב התביעות 
נדחו בשם הבין־לאומיות הפרולטארית. 

כדי לרכוש את אהדתם — או לפחות את ניטראליותם — 

של הלאומים והקבוצות הלאומיות יצא המשטר החדש, 
ב 2.11.1917 ב״הצהרת זכויות לעמי רוסיה" שהביעה, בין 
השאר, תמיכה ב״שוויון ובריבונות של כל עמי רוסיה..., 
בזכותם של עמי רוסיה להגדרה עצמית חפשית, לרבות 
פרישה והקמת מדינות עצמאיות... בהתפתחות התפשית של 
מיעוטים לאומיים וקבוצות אתניות". בעקבות הצהרה זאת 
הוכרה רשמית עצמאותן של פולניה ופינלנד (שהיו חלק 
מהקיסרות הצארית) ואפילו של הרפובליקה האוקראינית 
העממית (הלא־קומוניסטית). ב 1920 חתמה מוסקווה על 
חוזים שהכירו בעצמאותם של המשטרים הלא־קומוניסטיים 
בליטא, אסטוניה, לאטוויה וגרחיה. המשטר ניסה לרכוש גם 
את אהדתן של קבוצות לאומיות קטנות יותר שלא יכלו 
לשאוף לעצמאות מלאה. כד, בינואר 1918 , זנחו הבולשווי־ 
קים את עמדתם הקודמת, והכריזו על רוסיה הסובייטית כעל 
פדראציה. ועל יסוד זה חתמו בפברואר 1919 על חוזה עם 
הרפובליקה האוטונומית הבאשקירית, לפיו העניקו לה שליטה 
כמעט־מלאה על ענייניה הפנימיים, 

גמישותו של השלטון החדש בהפעלת זכות ההגדרה 


המחוזות חא^ט 1 נוםייש: 21 . אריגאי; 22 . קרצ׳יבו־צ׳רקסי; 
23 , אוסטיני ררומי; 24 . נג 1 רנ 1 ־קרבחי; 23 . ג 1 רנ 1 *ברחשנ'; 

26 . גורנו־א?טאי; 27 . חקכי; 28 . יהודי (בירוגיינ׳ז); 
הג 9 י 5 זת ה 5 או-םיים; 29 . ננצי; 30 . קוסי־&רסיני; 31 .הנטי־סנסי, 
32 . יס 5 ו־ננצי; 13 :. טימירי; אוונקיני; 35 . אוסט־אורריני ~ 
כוריגי; 36 . אניני־-בודיט'; 37 . ציול) 1 טי; 38 . קוריקי. 

העצמית היתה רבה: כשהקומוניסטים המקומיים היו חלשים 
מכדי לתפוס את השלטון בעצמם, נשלח הצבא הסובייטי 
כדי לעוור להם להשיג זאת. ~ כדברי סטאלין ב 1923 ; 
"אסור שהזכות להגדרה עצמית תשים מכשול בפני מעמד 
הפועלים בנצלו את זכותו לדיקטאטורה". כך נהגו ברפוב¬ 
ליקה האוקראינית העממית בדצמבר 1917 : בלאטוויה, אס¬ 
טוניה וליטא שנה לאחר-מכן ובגרוזיה בפברואר 1921 . רק 
במקומות שבהם נעצרה התקדמותם הצבאית כמו בארצות 
הבאלטיות ובפולניה, הפכה העצמאות שהוענקה להלכה 
ב 1917 , למציאות. 

גם בשנות ה 40 , כששוב עלה כוחה הצבאי של בריר,"מ, 
חזרו והפעילו אותו להרחבת גבולותיה של השליטה הקומד 
ניסטית. כד סופחו ב 1940 המדינות הבאלטיות ובסאראביה 
לבריה״מ. 

ואולם, על־אף מדיניות כוח זו טעות היא לחפש דמיון 
מוחלט בין מדיניותם של הסובייטים בשאלת הלאומים לבין 
זו של המשטר הצארי. המדינה הסובייטית, שלא כקודמתה, 
לא קשרה עצמה למדיניות המחייבת אותה להרחיב תדיר 
את גבולותיה. על כן, אפילו לאחר מלה״ע 1 ן, לא עמד סטא־ 
לין על החזרת כל השטחים שהיו רוסיים בעבר, לבריה״ט. 
פולניה היתד■ למדינה קומוניסטית נפרדת! פינלנד נשארה 
מדינת-חוץ לא-קומוניסטית: חבל קארם נשאר בתחום 
תורכיה! פודט-ארתור הועברה לבעלותה של סין. וכד, 
בריה״ם של ימינו, היא קצת קטנה בשטחה מרוסיה הצא¬ 
רית. 




659 


מועצות, כרית ה־, בעיית הלאדמים 


660 


הגישה שתוארה לעיל. שיפודה הוא המעשיות, איפיינה 
גם את דרך הקמתה של המסגרת השלטונית והחב¬ 
רתית. בכל הזמנים ובכל המקומות היתד. דרך זו כורכת 
ריכוזיות־יתר של כוח בתחומים החיוניים יחד עם ויתד 
רים שקולים לרגשותיהם של הלאומים במישורים האחרים. 

תקפו של עקרון הריבוזיות נתממש באמצעות שני אפי¬ 
קים: 1 ) ריבוזיות־היתר של המפלגה הקומוניסטית 
הכל־רוסית שהיתה הכוח השליט במשטר מאז הקמתו. המפ¬ 
לגות הקומוניסטיות של לאומים אחרים היו כפופות באופן 
מחלט למפלגה הקומוניסטית הרוסית והן לא נהנו מעצמאות 
איזו שהיא. 2 ) ריכחיותו של המנגנון הממלכתי 
(ור׳ להלן; חוקה ומשטר. עמי 662 ). 

אולם, בד־בבד עם הריכחיות הקיצונית של סמכויות, 
נעשו למיעוטים לאומיים גם ויתורים ממשיים בתחומי התע־ 
שיה, הפיתוח וד,חרבות. בעצם העובדה שלכל רפובליקח־ 
ברית יש עיר־בירה משלה, מועצת שרים משלה ומנגנון 
מפלגתי וממלכתי משלה יש משום הקצאת מספר רב של 
משרות רשמיות לבני אותו לאום. יתר-על-בן, הקניית חינוך— 
החל מביה״ס היסודי וכלה באוניברסיטה — בלשון אותו עם, 
פירושה — קיום בסיס בלכלי למורים, מתרגמים ומלומדים 
מקומיים. תהליך זה אף מתחזק בעקבות הקצאת מקומות 
לימוד באוניברסיטאות סובייטיות לבני הלאומים השונים, 
באופן פחות-או־יותר יחסי למספרם בתוך כלל האוכלוסיה 
הסובייטית. כך ניתן ליחידים שאינם-רוסים הסיכוי למלא 
תפקידים חשובים ברחבי המדינה ולא רק במישור המקומי, 
ולהצטרף לעילית השלטת של בדיה״ם: לא-רוםים היוו 
(ב 1966 ) למעלה מ 40% מחברי הפוליטביורו והמזכירות של 
המפלגה הקומוניסטית של בריה״מ — שהם הגופים הפולי¬ 
טיים החזקים ביותר בה, תהליך דומה חל גם בתחום התר¬ 
בות, שבו מוענקות מילגות ממלכתיות נדיבות לסופרים, 
מחזאים ומשוררים היוצרים בלשון הלאומית המקומית, 
בתנאי, כמובן, שיצירוחיהם נשארות "םוציאליסטיות לפי 
תכנן" גם אם הן.לאומיות לפי צורתן". 

על שתי סכנות אפשריות באה לענות האידאולוגיה הלני- 
ניח: על יחס הזלזול של הרוסים אל הלאומים הלא-רוסיים 
ועל שאיפות פרישה ופטריוטיזם מקומי של הלאומים. מכאן 
התחייבו תגובות מנוגדות. גינוי כ״שוביניסטים של מעצמה 
גדולה" של אותם הרוסים ששאפו לנצל את דיכוזיוח-היתר 
הפוליטית כדי לזכות בזכויות-יתר כלכליות או חברתיות 
לעצמם! ומאידך-גיסא, גינוי ב״לאומנים בורגניים" של 
אותם לא-רוםים המערערים על מונופולין השלטון של מום- 
קווה. מבחינה אידיאולוגית, נדרשה שמירה על איזון חמור 
בין שני הקטבים האלה. אולם, למעשה, נבחנד, מדיניות 
הלאומים הסובייטית רק לעתים רחוקות בשאלה העומדת 
כרשות עצמה. תחום זה נכפף לשיקולים הנרחביס-יותר של 
המשטר — המדיניים, הצבאיים, הבלכליים והדיפלומאטיים. 
ומכאן התנודות החריפות בגישה לשאלה בתקופות השונות 
של ההיסטוריה הסובייטית. 

בשנות ה 20 , כשהיה פיוס האיכרים השיקול הראשוני של 
המדיניות הכלכלית החדשה (ר׳ להלן, כלכלה, עמ׳ 684 ), 
עודד המשטר יזמות נרחבות בתחומי החינוך וד,תרבות 
של הלאומים השונים. חוא חיפש דרכים להעניק לאיכר 
האוקראיני, למשל, אח ההרגשה שיש לו חלק במשטר 
החדש, לכן נתמכו ושגשגו בתקופה זו הוצאות ספרים לאו¬ 


מיות אוסונומיות-למחצה! איגודים מקצועיים לסופרים לאו¬ 
מיים, מכונים לחקר ההיסטוריה הלאומית! ובן נעשו מאמצים 
לשיפור רמת החינוך של בני הלאומים. מדיניות זו גרמה 
לכך, שאנשי-רוח מלאומים שונים, שגלו מבריה״מ מדצונם 
החפשי, נתפתו לחזור לביתם. 

ב 1929 — 1934 , בתקופת הקולקטיוויזציה של החקלאות 
והתיעוש הנמרץ, נתגלע מאבק חמור בין המפלגה הקומוניס¬ 
טית ובין האיכרים, ובמיוחד באוקראינה ובמרכז-אסיה. המפ¬ 
לגה התקיפה, ללא-רחמים, את כל היסודות העוינים למשטר, 
בכוח או בפועל — את הקולאקים, את הכנסיות, את האומנים 
ואת הסוחרים. הוגבלה בצורה חמורה — ולעתים קדובות 
אכזרית — מידת האוטונומיה שהוענקה ללאומים בתחומי 
התרבות והחינוך. כך, למשל, הועמדו למשפט ב 1930 כ 45 
אינטלקטואלים אוקראינים באשמת פעילות אנטי-מהפכניח. 
האקדמיה האוקראינית למדעים. בראשותו של מ, הרושבסקי 
(ע״ע), נסגרה וב 1933 התאבד הקומיסאר האוקראיני לחי¬ 
נוך, שנאשם בלאומניות. באותה תקופה פורקה גם המחלקה 
היהודית של המפלגה הקומוניסטית, היבסקציה (ע״ע). 

השנים 1935 — 1941 היו שנוח הטיהורים הפוליטיים הגדו¬ 
לים. לפי אומדן, נאסרו ב 1936 — 1938 בלבד כ 8 — 9 מיליון 
אזרחים סובייטיים וקודם כל נפגעו סגלי המנהיגות של המפ¬ 
לגה הקומוניסטית עצמה. סופח הטיהורים שטפה את רוב 
האחראים לניהול ענייני הלאומים. בין במישור המרכזי ובין 
במישור המקומי. הטיהורים פגעו גם ביושבי-הראש של 
המועצות של הקומיטארים העממיים באזרבאיג׳ן, בילורוסיד" 
גרוזיה, קאזאכסטאן, קירגיזיה, תאג׳לכיסטן, תורכמניה ואוז¬ 
בקיסטן. שארית הפעילות הלאומית היהודית נפגעה קשה 
ע״י ד,טיהורים.אותן השנים היו גם עדות להחייאתה המכוונת 
והרשמית של הפטריוטיות בזכות "רוסיה הגדולה" בהתאם 
להשקפה ההיסטוריוגראפית החדשה שאין לגנות את כיבוש 
הקאווקאז, למשל, ע״י המשטר הצארי, כפי שהיה נהוג. אלא, 
להפך, יש לראותו ב״רע במיעוטו". אז גם הודגשה עליונותה 
של השפה הרוסית ובעובדה זו ראו גושפנקה רשמית לתהלי¬ 
כי הרוסיפיקאציה. 

בשנות מלה״ע 11 רוכזו כל מאמצי המשטר בתחום 
הצבאי וחלה הקלה ניכרת במדיניות הפנים. כדי לרכוש את 
תמיכת העם במשטר, עודדו פטריוטיזם לא רק בין הרוסים 
אלא גם בין העמים הסובייטיים האחרים, שירד, המדגישה 
נושאים לאומיים טהורים זכתה לתפוצה רבה. באותה תקופח 
הוקם גם הוועד האנטי-פאשיסטי היהודי. אולם אף אז לא 
היתד, המדיניות אחידד״ ובאותן שנים הוגלו — הטטרים 
של קרים, הגרמנים של הוולגה, הצ׳צ׳נים. האינגושים, הקאל- 
מיקים, הקאראצ׳אים וד,באלקארים י— שהואשמו בנאמנות 
לקויה למשטר הסובייטי בשעת הסכנה הגורלית. 

בשנות חייו האחרונות של סטאלין( 1948 — 1953 ) נתחדש 
דיכוים של האחראים לענייני הלאומים. חוסלה הפעילות 
התרבותית היידית. ב 1948/9 נמחתה פעילות זו כליל, וב- 
1952 הוצאו להורג כמעט כל הסופרים היידיים המפורסמים 
בבריה״מ. גם לאומים אחרים סבלו מהטיהורים. באותה עת 
הוחרמו האפוסים הקלאסיים הלאומיים של רבים מהלאומים 
הסובייטיים. וגיבוריהם, שנלחמו נגד הצאריזם למען עצמאות 
לאומית, תוארו כראקציוניים. 

לאחר מוח סטאלין ( 1953 ) שב המשטר הסובייטי למדי¬ 
ניות מאוזנת יותר בשאלת הלאומים וחזר לקו שתאם יותר 




661 


מועצות, בדית ה־, בעיית הלאומים, חוקה ומשטר 


662 


את תפיסתו של לניז. אולם, אפילו בתקופה הבתר-סטאלינית 
אירעו מספר תנודות ! אך אלו היו קיצוניות פחות מאשר 
קודם לכן. ב 1953 — 1958 שוקמו רוב הלאומים שהוגלו בזמן 
המלחמה ורבים ממנהיגי הלאומים ומסופריהם הושבו על 
כנם; גקבעה הערכה חיובית יותר לגיבורים לאומיים שלחמו 
בצארים ובמקביל אף הוגברה הפעילות הכלל־תרבותית של 
הלאומים השונים בתחומי הספרות, המחקר ההיסטורי וה¬ 
אמנות. הונהגה פיזוריות כלכלית מסויימת שהיטיבה עם 
הרפובליקות הלא־רוסיות. בתקופת חרושצ׳וב ( 1958 — 
1964 ) הואט תהליך וה וחלה אף נסיגת־מה. במצע החדש 
של המפלגה מ 1961 מוטעם עיקרון טשטוש ההבדלים הלאר 
מיים לקראת יצירת חברה קומוניסטית כלל־עולמית, אחידה. 
השקפות מסוג זה, שהיו טיפוסיות לתקופת חרושצ׳וב, לא 
נתקבלו באהדה ע״י אזרחים רבים של הרפובליקות הלאר 
מיות, שחששו שמא הן מקדימות תביעה לרוסיפיקאציה 
מכוונת. מאו הדהתו של חרושצ׳וב (באוקטובר 1964 ) ועד 
עתה ( 1970 ) ניכרת שוב נטיה להתחשבות־יתר ברגשות 
המקומיים של הלאומים השונים מתוך מגמה לקיים את 
המדיניות הקלאסית הנזקקת לשביל הזהב שבין "שוביניזם 
לאומי" ובין "לאומנות בורגנית", 

ר. דניאל. לאמירת ולאמים במשסר הסוביסי, תש״ג( 
; 1954 •ס-! / 0 ,. 7 ז 13 ו 1 ^ 1 

;!' 195 , 7}16 ¥0^17X11^0^1 01 $01/161 117X1012 ..מ 

; 1958 ,ץז 111 ) 1071 .} 1 ) / 0 072 ^^ 46 ^^ 16 /) ; 07 .( 1 

- 1917 $0X1X6( ?01:(10! 01x6 (126 {]){¥(11x16 ,)מ 3 ׳ל 1111 ן 5 . 5 . 11 
11116 ) 1 ^ 1 ) $011:6 16 ( 7 .[ — שוגסא .^ 1 ; 1962 , 1957 

. 0 - תשצ 15 ת 6€11 ..א ; 1967 ,)!. 0 .¥ 

,(.!>€) ,) 65 טן>ת 00 ; 1967 ,: 01 ו:)ס ) $01/16 2€ () מין מיק 7  1 ; 1965 , 11$$7 16 () 171 1071 ^ 7.611 

. 1968 ,? 17551 6 !() 271 761:21072 ,זצש 1 זן>ח 00 .מ ; 1968 , 1 ) 1 ) 7141 

׳ חוקה ומשטר. המשטר המדעי בברלה״מ הוא תרצר 
של המהפכה, שמטרתה היתד, שידוד מערכות בסדרי החברה. 
המהפכנים הבולשוויקים דגלו בסיסמאות של שוויון, חירות, 
דמוקראטיה אמיתית, הגדרה עצמית של עמים, חיסול מעמ¬ 
דות חברתיים, ואף "גוויעתו" של משטר מדיני באשר הוא, 
בהתאם לד,לכה המארבסיסטית. ברם, המשטר המדיני לא זו 
בלבד שלא גווע, אלא הפך למנגנון טוטאליטרי מורכב ואדיר, 
השליט במרבית תחומי החיים. 

בגלל העלמת פירסומי ביקורת פנימית על פעולת השלטו¬ 
נות, ומשום ההגבלות החמורות המוטלות על'מבקרים מחו״ל 
המנסים להכיר אח תנאי המציאות הסובייטית, קשה ליצור 
תמונה ברורה של המשטר בבריה״מ. כסרכן יש לתת את 
הדעת בייחוד על כך, שמשמעותם של מושגים מדיניים רבים 
בבריה״מ שונה מזו המקובלת במדינות המערב. 

התפתחות החוקה. החוקה הראשונה, תתקבלה ב 10 
ביולי 1918 ובישרה כינון המדינה המהפכנית הטוציאליטטית 
הראשונה בעולם — הרפובליקה הרוסית הסובייטית הפדרא- 
טיווית הטוציאליטטית (? 0 00 ? — ר.ס.פ.ס.ר.)'.'היא 
קבעד" בין השאר: (א) הכרה ב״מועצות (סובייטים) של 
הפועלים, האיכרים והחיילים" ברשויות המאחדות טמהויות 
חקיקה וביצוע ובקונגרס הכל-רוסי של הסובייטים כ״סמכות 
עליונה" ברפובליקה! (ב) שלילת זבות ההצבעד, מסוגים 
שונים של האוכלוסיה, כגון סוחרים ומעבידים פרטיים, פוהני- 
דר. וסוכני משטרה בעבר! (ג) הפלייה בזכות הצבעה לטובת 
תושבי הערים, ששיגרו לקונגרס הנל־רוסי של הסובייטים 
נציג אחד לכל 25,000 בוחרים, לעומת האוכלוסיה הכפ¬ 
רית, שיוצגה ע״י נציג אחד לכל 125,000 תושבים. 

החוקה השניה אושרד, ב 31 בינואר 1924 , בעקבות הקמת 
ברית-המועצות של הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליס¬ 
טיות, שהורכבה מרפובליקות-הלאומים; הרפובליקה הפדרא- 
טיווית הרוסית (ר.ם.פ.ם.ר.), הרפובליקה הפדראטיווית 
הטראנס-קאווקאזית (הרפובליקות של אזרביג׳ן. ארמניה 
וגרוזיה), הרפובליקה האוקראינית, והרפובליקה הבילורו- 
טית. החוקה' השלישית התקבלה ב 5 בדצמבר 1936 , והיא 
בתקפה עד היום! לדברי מסביריה מתפקידד, לתת ביטוי 
חוקתי למרקם חברתי שבמרוצת חומן השתנה תכלית שינוי. 
עליה׳ איפוא, לשקף את התמורות שחלו בכלכלה הסובייטית, 




663 


מועצות, כרית ה־, חוקה ומשטר 


664 


בייחוד בעקבות תכניות התיעוש והקולקטיוויזאציה בתקל־ ״סוציאליזם עולמי״: ומאידך, זו שהכירה בכורת לתת סיפוק 
אות שהפכו, לדבריהם, את בריה״מ מחברה הנתונה במאבק למאוויים לאומיים שפיעמו בקרב רבים מן המיעוטים, שהרי 
לחברה השרויה בהארמוניה, ללא מעמדות עויינים, שרכיביה התעלמות מהם איימה בהתפוררות המדינה (ור' לעיל, עמ׳ 
משתפים פעולה בקידום בניין הסוציאליזם והמעבר לקומו־ 656 ). 

ניזם. מעמד הפועלים שמד. לפי הסבר זה, על המקום כל אחת מן היחידות הלאומיות הכפופות מיוצגת במוסד 
שהועידה לו ההלכה הסובייטית בסולם החברתי כ״מעמד הנבחר העליון של הברית, בסובייט העליון, יחד עם 
המתקדם ביותר", והמשטר תואר כ״דיקטאטורה של מעמד הרפובליקה הכוללת אותה יתידה בתחומיה והממונה עליה 
הפועלים". אולם המושג "דיקטאטורה", שהוגדר ע״י לנין בסולם הממשלה. מבתינת הייצוג בדרג הכל־ארצי משתקפים 
כ״שלטון בלתי־מוגבל הנשען במישרין על כוח", הפך בפיו הבדלי מעמד אך ורק במספר הנציגים. כל רפובליקת־ברית 
של סטאלין ל״הנחיה ממלכתית של החברה״. היא — להלכה בלבד — מדינה ..ריבונית", לפי ההוראות 

אכן, נוסח חוקת 1936 — "הדמוקראטית ביותר בעולם"— החוקתיות המבטיחות לה: (א) חוקה משלה! (ב) מערכת 
שיקף את הראייה הרשמית החדשה של יחסי הכוחות בחברה; פעולות ממשל עצמאיות! (ג) זכות לכונן קשרים עם מדינות 
ההפליות החברתיות בוטלו וסדרה מרשימה של זכויות וחי־ חוץ! (ד) קיום יחידות צבא של הרפובליקה! (ה)זכותלפרוש 
רויות אישיות — לרבות כאלה שלא הוזכרו כלל בחוקות מן הברית! (ו) דעה מכרעת בדבר שינויים בגבולותיה. 
הקודמות, כגון הזכות לקניין פרטי (מוגבל), וערוכות לחסי־ הזכות לחוקה משלה המובטחת לכל אחת מהרפובליקות 
נות הפרט, לחסינות מעונו ולסודיות ההתכתבות הפרטית — מותנית בכורח ל״התאמה מלאה" בינה לבין זו של הברית. 

הובטהר, לכל האזרחים על יסוד שוויון מלא. החוקה אף ערבה תנאי זה הביא לידי זהות כמעט מוחלטת בין כל החוקות. 

לחירות הביטוי וההתכנסות והנהיגה בחירות חשאיות — סמכויות הממשל המופקדות בידי הרפובליקות מוגבלות אף 

החוקות הקודמות לא קבעו את שיטת הבחירות ובמציאות הן הגבלה חמורה ע״י התחומים הנרחבים שהוקצו באורח 

היתה ההצבעה פומבית — והעניקה את הזכות לבחור ולהי־ בלעדי למוסדות הברית, שהם, בעיקר, מדיניות חוץ, מערכות 

בחר למשרות ציבוריות לכל אזרח מבוגר, יהא מעמדו החבר־ הגנה ובטחון, סחר חוץ, תקציב ותכנון כלכלי, תעבורה 

תי אשר יהא. ותקשורת, מערכות כספים, אשראי וביטוח, בנקים ומפעלים 

בדם, כינון החוקה לא שינה מאומה באפיו הטוטאליטרי משקיים "בעלי חשיבות כל־בריתית", קביעת "עקרונות 

של המשטר. ואמנם, דווקא שנות 1936 — 1938 היו שנות יסוד" של החוק הפלילי והאזרחי. של ארגון ונוהל בתי־ 

"הטיהור הגדול" ולא ניתן לאיש בבריה״מ לחוש בפחון בחסו־ המשפט, של ניצול אוצרות טבע. מערכות חינוך ובריאות 

תו של מוסד כלשהו ובוודאי שלא בערובות שהובטחו בחוקה. ציבוריות ושל החקיקה בתחומי עבודה, נישיואין ומשפחה. 

שנתיים לאחר הכרזת סטאלין, ש״מעמדות מנצלים" חוסלו מידת תלותן של הרפובליקות במוסדות הברית בולטת במיו־ 

סופית בתחומי בריה׳־מ, כתב וישינסקי, זקן המשפטנים הסו־ חד בשטחי התקציב והתכנון הכלכלי, ליחידות המרכיבות 

בייט״ם דאז, שכוח הכפייד, שבידי המדינה חיוני "לשבירת את בריה״ם אין שליטה על מקורות הכנסה עצמאיים. תקציבי 

התנגדות מנצלים ולעקירת ניצול והשתלטות מעמדית ע״י הרפובליקה נקבעים ע״י מוסדות הברית ומהווים חלק מן 

מנצלים". התקציב הכללי של הברית בולה. לרפובליקה נותרו סמכויות 

במשך השנים הוכנסו אי־אלה תיקונים בחוקת 1936 מצומצמות בד,תאמת הכנסותיה והוצאותיה למסגרת שנק־ 

ובאפריל 1962 נתמנתה ועדר, לניסוח חוקה חדשה בראשותו בעד, לה בתקציב הכללי של בריה״מ. יתר־על־כן, תקציב 

של ראש הממשלה, חרושצ׳וב. כדוגמת קודמו, ביסס גם זה הוא הביטוי הפינאנסי של התכנית הכלכלית החובקת 

חדושצ׳וב את הזקיקות לחוקה חדשה בשינויים שחלו במצבה את כל ענפי המשק הלאומי ומווסתת את כל הפעילות הכל־ 

המדיני והחברתי של בריה״מ ובצורך לד.כשיר באמצעותד, כלית במדינה, קביעת התכנית הכלכלית והפיקוח על ביצועה 

את "ד,מעבר אל ממשל־עצמי קומוניסטי"! בין השאר ציין מופקרים בירי הברית. בעקבות הרפורמות הכלכליותשד.ונד,גו 

את חיסול "הכיתור הקאפיטאליסטי" בזירה ז 1 פ 11 ״ו, .וס 111 ־יו 1 

הבין־לאומית ואת "הניצחון הסופי של 
הסוציאליזם" בתוך בריה״מ עצמה, ניצחון 
שהביא לידי הפיכתה של המדינה ממכשיר 
דיכוי שבידי מעמד אחד לארגון המשרת 
את האינטרסים של העם כולו. כאמור לא 
נחקקה חוקה חדשה עד היום. ^ 

המבנה המנהלי. המשטר הסו־ ;ן 
בייטי קם במדינה שכללה בתחומיה הגאו־ 
גרפיים כ 115 קבוצות לאומיות נפרדות. 
אחת המטרות של המבנד, הפדראטיווי של 
בריה״מ היתה החזקת לאומים אלה במס¬ 
גרת ארגונית אחת, מבנה זד, משקף פשרה 
בין שתי גישות מנוגדות! מחד, זו שנשענה 
על ההנחה היסודית שבתורה המארכסיס־ 



טית השוללת לאומיות על כל גילוייה וצו¬ 
רותיה ורואה בה מכשול בדרך להגשמת 


:ד־ה׳יס: הפבנה הסנה?' 

הערה: היהירות המנהליות מתחה לררגת הטתוז הן; ערים, נסות ( 1 < 1£ ןס 50 ק^ 
וי׳עובים בפריים (ג 1 ז, 06 ) 




מועצות, רית ה־, ה ומשטר 

בתקופה של סטאלין לא שינו אף הן שינוי מהותי את דרכי נ ט מקומי נתון ב.,כפיפות כפולף": דווא כפוף גם לסו־ 

פעולתם של המוסדות הכלכליים בבירות הרפובליקות כשלו־ 1 שבחר אותו וגם לוועד הפועל של הסובייט שבדרג 

חות מנהליות של השלטון המרכזי. נ . בל הנציגים הנבחרים לסובייט כלשהו בבריה״מ, 

הזכות לקשור יחסים ישירים עם מדינות־חוץ. להחליף < : אין הם חברי המפלגה הקומוניסטית, הם מומלצי 

נציגים דיפלומאטיים וקונסולאריים ולכרות חוזים בין־ ו גה. בכל שהסובייט הוא בעל דרג בכיר יותר, רב בו 

לאומיים, ובן הסמכות לקיים יחידות צבא, הוענקו לרפובלי־ < י חברי המפלגה הקומוניסטית על פני זה של ה״בלתי־ 

קות בתיקונים חוקתיים שהונהגו ב 1944 (בדי לאפשר נציגות נ זיים״. — למושב נבחר מציבים בבחירות בבריה״מ 

לאוקראינה ולבילורוסיה באו״ם על סף הקמתו). עם זאת, נ ■ אחד בלבד. 

שמרה הברית לעצמה את הסמכות לקבוע את "הביוון הכללי" זמצעזת הסובייטים המקומיים מקרב המשטר מספר 

ביחסי־חוץ של הרפובליקות ואת "העקרונות המנחים" לגבי ו סית של אזרחים אל הליכים ממשליים מסויימים ותוך 

ארגון יחידותיהן הצבאיות. ואכן, שום רפובליקת־ברית לא נ ך מטפח בהם תחושת הזדהות עמו; הוא גם מעודד 

קשרה יחסים דיפלומאטיים עם מדינה כלשהי, ואף לא עם י ז-יתר בביצוען של ההוראות וההנחיות מלמעלה, 

מדינות בתוך הגוש הסובייטי, ובל הכוחות המזויינים הסו־ ו ת־מה מסיט תופעות של מורת־רוח שבקרב העם אל 

בייטיים סרים למרותו הבלעדית של השלטון המרכזי. ! ם מקומיים מוגבלים. אך מלבד ההשפעה החשובה של 

"הריבונות" של הרפובליקות מיוסדת בראש ובראשונה נ מוסדות הפועלים מחוץ לתחום שיפוטם של הסוביי־ 

על הזכות ל״פרישה חפשית״ מן הברית, אך כבר בתקופה 1 - בייחוד המפלגה ושרותי־הבטחוןמבטיחים סדרים 

קדם־מהפכנית, כשהתמיכה של המפלגה הבולשוויקית בזכות ׳ של הסובייטים (במו היות הצירים גם פקידי רשות, 

ההגדרה העצמית של המיעוטים הלאומיים היתה בשיאה, ז "הכפיפות הכפולה" ושליטה תקציבית ע״י המרכז), 

הצהירו לנין ומנהיגי מפלגה אחרים, שזכות זו חייבת להי־ נ בו הסמכויות המופקדות להלכה בידי גוף נבחר תופ־ 

שאר כפופה ל״דרישות מלחמת המעמדות", ופרישת יחידות ז למעשה ע״י מנגנון ביורוקראטי, והיזמה המקומית 

לאומיות מן המדינה הסוציאליסטית העתידה תורשה אך ו בחוד אפיקים צרים בלבד. 

ורק בתנאי שה״אינטרסים של מעמד הפועלים" לא יקופחו נל לסובייטים המקומיים פועלים הסובייטים 

כתוצאה מכך. סייגים אלה מבהירים מפני־מה לא היה בתו־ ו יונים של הרפובליקותהאוטונומיות,שלרפובליקות־ 

לדות בריה״מ כל נסיון להגשים את זכות ההגדרה העצמית, ז ז, ולסוף, במישור הרם ביותר, הסובייט העליון של 

ומגמות התבדלות הוקעו ודוכאו בולן כביטויים של ״לאומנות 1 ׳מ. הבחירות לסובייטים העליונים נערכות אחת ב 4 

בורגנית״ או ״שוביניזם לאומי״. 1 מושבי הסובייטים העליונים מתקיימים בד״ב פעמיים 

אף לערובה שלא יחול שינוי בגבולותיה של רפובליקה ובתקופות שבין מושב למושב מופקדות סמכויות 

ללא הסכמתה, יש לייחס אופי הצהרתי בלבד. במציאות הסד הסובייט העליון בידי נשיאות הנבחרת ע״י המליאה. הסוביי־ 

בייטית, מתן הסכמה של רפובליקה לשינוי גבולותיה סים העליונים של הרפובליקות מורכבים מבית אחד בלבד 

אינה אלא מחווה פורמאלית. ואפילו על מחווה זו לא תמיד (המודר לכל ציר שונה מרפובליקה לרפובליקה, בהתאם למס־ 

הקפידו, למשל — כששונו גבולות הרפובליקה האוקראינית פר התושבים). ליחידות הלאומיות הנכללות בתוך הרפובלי- 

ב 1940 בעקבות העלאתה של מולדאוויה ממעמד של רפו־ קה אין ייצוג נפרד בסובייט העליון שלה, אף לא ברפובליקה 

בליקה אוטונומית לזה של רפובליקת־ברית. הרוסית שהיא "פדראטיווית" לפי בינויה. הסובייט העליון 

מערך הסובייטים ומועצת המיניסטרים. נועד להיות "הרשות הממלכתית העליונה" וכן "הרשות 

הסובייטים מרכיבים את המבנה הממשלתי הרשמי של המחוקקת היחידה" של הרפובליקה. הוא מוסמך להרכיב 

בריה״מ; הם מוגדרים כמוסדות של "שלטון העם" המפעי־ את ממשלתה, לקבל ולתקן את חוקתה (הסובייט העליון של 

לים את סמכויות החקיקה והביצוע בבל השלבים של המערך רפובליקת־ברית מאשר חוקה של רפובליקה אוטונומית), 

הממלכתי, החל ברשות המקומית הקטנה ביותר וכלה במד לחוקק חוקיה ובדרך־כלל לבצע כל אותם התפקידים שלא 

סדות המרכזיים של הברית נולה. באותה שעה הם משמשים הוקצו במפורש לברית. 

גם "בתי־אולפנה המכשירים את המוני־העם לקראת הממשל ה סובייט העליון של הברית מוגדר כ״רשות 
העצמי המלא של עידן הקומוניזם". כיום קיימים בבריה״מ עליונה של סמבות ממלכתית בבריה״מ", המרכזת בידיה 

קרוב ל 50,000 סובייטים ובהם למעלה מ 1,800,000 צירים "באורח בלעדי" את כל סמכויות החקיקה של הברית. הוא 

הנבחרים בבחירות ישירות. מורכב משני בתים: "מועצת־הלאומים׳/ שבר, מיד 

הבחירות לסובייטים המקומיים (מתחת לדרגת צגות היחידות הלאומיות השונות לפי מפתח של מעמד 

רפובליקה אוטונומית) נערכות אחת לשנתיים. הסובייטים ממלכתי: 32 צירים לכל רפובליקת־ברית, 11 צירים לכל 

מצווים להתכנס לפי תכיפות שנקבעה בחוקת הרפובליקה, רפובליקה אוטונומית, 5 לכל מחוז אוטונומי ואחד לגליל 

בדרך כלל אחת בחודש או חדשיים. אולם לא תמיד מקפידים לאומי; ו״מ ו ע צ ת ־ ה ב ר י ת", שבה כל ציר מייצג מחוז 

על תכיפות הכינוס כנדרש בחוקה, כל סובייט בוחר ועד בחירה בן כ 300.000 תושבים. בבחירות ב 1966 נבחרו 1,517 

פועל הממונה על המנגנון המנהלי שלו ומורכב בדרג הכפרי צירים לסובייט העליון של הברית, ובתוכם 750 למועצת־ 

מיושב ראש, סגן (מזכיר, ובדרגים הגבוהים יותר מוסיפים הלאומים ו 767 למועצת־הברית. הסובייט העליון מנהל את 

להם חברים. השיטה הסובייטית אינה מבחינה בבירור בין מרבית דיוניו בישיבות משותפות של שני הבתים 1 יוצאים־ 

נציגים נבחרים לבין פקידי רשות, ובמקרים מרובים מן־הכלל הם דיונים על התקציב והתכנית הכלכלית. אולם 

מועסקים צירו הסובייטים בפקידים מקבלי שבר במחלקות ההצבעות חייבות להיערך בנפרד בבל בית, לתיקון החוקה 


המנהליות השונות של הממשל המקומי. הוועד הפועל של נדרש רוב של שני־שלישים בכל אחד משני הבתים. החוקה 



667 מועצות, :דית ה 



מועצת ה^אוסיס של הכובייט רעליון ביי&יבתו בהרמ 5 / 1550 


אף קובעת נוהל מורכב למקרד, של חילוקי־דעות ביז שני 
הבתים, אולם מקרה כזה לא קרה ואף לא ייתכן שיקרה. 

הרוב המכריע של חקיקת הסובייט העליון אינו אלא 
אישרור פקודות ( ) שהוצאו ע״י נשיאות הסובייט 

העליון, פקודות אלד. מקיפות, כמעט. את כל סמכויות החקי¬ 
קה של הסובייט העליון לרבות תיקוני חוקה, ומקבלות תוקף 
חוקי מלא לפני אישור המליאה. זו רשאית אמנם להלכה 
לסרב לאשרר את פקודות הנשיאות, אולם למעשה אין צעד 
זה אפשרי, שהרי פירושו הבעת אי־אמון בנשיאות, שלא 
לדבר על הקשיים המנהליים וד.משפטיים הכרוכים בביטול 
סדרי ממשל ונ 1 רמות חוקיות הנוהגים בדיעבד. החקיקה 
השוטפת של הסובייט העליון מוגבלת, למעשה, לתכנית 
הכלכלית ולתקציב, לקבלת דפובליקות חדשות לברית, וכן 
לחקיקת מספר חוקים אחרים שד,משטר מעוניין לעשות להם 
פומבי. אך גם לגבי עניינים אלה תהליך החקיקה בסובייט 
העליון הוא פורמאלי בלבד. הדיונים במליאה מצטיינים 
באחידות-דעות כמעט מושלמת. צירי הסובייט העליון משמי¬ 
עים מדי פעם ביקורת מתונה, אך זו מתייחסת לביצועד, של 
מדיניות הממשלה ולא למדיניות עצמה. לפעמים אף מציעים 
הצירים תיקונים קלי־ערך לד,צעות חוק־ממשלתיות, ובדרך 
כלל נאות השר לקבל תיקונים אלה; ואילו באותם מקרים 
שבהם הוא מסרב לעשות כן, חוזר בו הציר מהצעת התיקון 
שלו. מאז כינונו של הסובייט העליון התקבלו בו כל החוקים 
פה־אחד. 

מושבי הטובייט העל'מ נמשכים תקופה קצרד, בלבד — 
לרוב 4 עד 7 ימים — וחלק ניכר מהמושב מוקדש לענייני 
נוהל וארגון ולדינים־וחשבונות של הממשלר,. מעט הזמן 
הנותר לדיון וביקורת משקף נכונה את היקפן של סמכויות 
הסובייט העליון בכלל ושל סמכויות החקיקה שלו בפרט. 
לסובייט העליון אופי של במה הסברתית־תעמולתית יותר 
משל גוף מחוקק. 

נשיאות ד,סובייט העליון ממלאת את תפקידי 
דאש המדינה במבנה הממשלתי הסובייטי. היא נבחרת במר 
שב משותף של שני בתי הסובייט העליון לתקופה של 4 
שנים ומורכבת מיושב־ראש, 15 סגני יושב־ראש (אחד מכל 
רפובליקת־ברית), מזכיר ו 20 חברים נוספים. התפקידים 
הטקסיים של "הנשיא הקולקטיווי של בריד,״מ", בפי שמכונה 
נשיאות הסובייט העליון, 'מבוצעים בפועל ע״י היושב־ראש 


י, חרקה ומשטר 668 

שלה. אך חוקת בריד,״מ גם מקנה לנשיאות שלל תפקידי 
ביצוע ושפיטה חשובים. נוסף על הוצאת פקודות, המבטלת, 
למעשה, את סמכות החקיקה של מליאת הסובייט העליון, 
מוסמכת הנשיאות למנות ולפטר מיניסטרים של הברית 
ומפקדי צבא גבוד,ים, לכנס מושב של הסובייט העליון, 
לפזר את הסובייט העליון במקרה של חילוקי־דעות שאינם 
ניתנים ליישוב בין שני בתיו, ולהורות על בחירות חד¬ 
שות, לערוך משאל־עם כללי, להכריז מלחמד, וגיוס, לאשר 
ולבטל חוזים בין־לאומיים, לפרש אח חוקי בריד,״מ ולבטל 
החלטות והוראות של מועצות המיניסטרים של רפובליקות־ 
הברית ושל בריה״מ, אם אלה אינן תואמות את החוק. הנשי¬ 
אות חייבת למסור דין וחשבון למליאת הסובייט העליון, 
וכמד, מסמכויותיה רשאית היא להפעיל רק בתקופות שבין 
מושבי המליאה. אולם כוחד, המדיני בא לד, לא ממליאת הסו- 
בייט העליון, הנטולה כל סמכות של ממש, אלא מן המו¬ 
סדות המנהיגים של המפלגד, הקומוניסטית. 

מועצת המיניסטרים של הברית היא המוסד 
המקביל לממשלה במדינות אחרות. תחילה נקראה ממשלת 
בריד,״מ ״מועצת הקומיסארים העממיים״ ( 1 ג 0 ^^קג^^ 0 ס^). 
המונח "קומיסאר" אומץ בימי המדופכה, כדי להדגיש את 
השוני בינו לבין המונח "מיניסטר", שנחשב כבעל צביון 
בורגני: ה״קומיסאר" הוחלף ב״מיניסטר" ב 1948 , כדי 
"להתאימו למינוח הבין־לאומי המקובל". 

מועצת המיניסטרים מורכבת ממספר רב של חברים — 

שנע בשנים האחרונות בין 50 ל 85 — וד,וא בולל. לבד 
מהיושב-ראש, מספר סגנים־ראשונים ליושב-ראש, סגנים 
ליושב-ראש, מיניסטרים, יושבי-ראש של ועדות ממלכתיות 
ולעתים כמה מסגני יושבי-ראש של הוועדות הכלכליות ד,ח- 
שובוח-יותר, ממונים על מוסדות מרכזיים שליד מועצת 
המיניסטרים (דובנק הממלכתי, מנהל הסטאטיסטיקה), 
וכן כל יושבי-ראש של מועצות המיניסטרים של רפוב- 
ליקות-הברית. פעולותיו של גוף מסורבל זה מודרכות ומתו¬ 
אמות ע״י נשיאות מועצת המיניסטרים, המורכבת מיושב- 
ראש המועצה ומסגניו. קיומו של "קאבינט פנימי" זה לא 
הוכר רשמית. המיניסטריונים נחלקים למיניסטריונים כל־ 
בריתיים, שאין לממשלות הרפובליקות תיקים מקבילים לד,ם, 
ולמיניסטריונים שהם מקבילים זד, לזה בדרג הברית ובדרג 
הרפובליקות. מיניסטריון כל-בריתי מפעיל סמכויות ביצוע 
בבל חלקי הברית במישרין או באמצעות שלוחותיו המקו¬ 
מיות. מיניססריון של הברית מנהל במישרין רק מספר 
קטן־יחסית של מפעלים בעלי חשיבות כל־בריתית, ואילו 
לגבי רוב תפקידיו הוא פועל באמצעות מיניסטריונים 
מקומיים מקבילים ברפובליקות-ד,ברית. 

על אף ההבדלים שבמינור, בין ה״תקנות" וה״צווים" 
שמוציאה מועצת המיניסטדים לבין ה״חוקים" שמחוקק הסו־ 
בייט העליון, אין למצוא הבדלים עקרוניים בתכנן של הנור¬ 
מות החוקיות הללו. החלטות מועצת המיניסטרים, בייחוד 
אלו המתקבלות במשותף עם הוועד המרכזי של המפלגד, 
הקומוניסטית, הן לעתים בעלות אופי של חוקים, ואף של 
תיקונים בחוקה, מבחינת תכנן. על מידת אחריותד, של 
מועצת המיניסטרים כלפי הסובייט העליון מלמדת העובדה, 
שאין בחוקה הוראד, כלשהי הקובעת את הנודול לגבי התפט¬ 
רות הממשלה במקרד, שזו אינה נהנית עוד מאימון הסובייט 
העליון. 




669 


מועצות, בדית ד 1 ־, חוקד, ומשטר, איגודים מקצועיים 


670 


מועצת המיניסטרים היא הזרוע המבצעת של הנהגת 
המפלגה הקומוניסטית, המיוצגת בה ע״י אחדים מבין חבריה 
החשובים ביותר. יושבי־ראש מועצת הקומיסארים ומועצת 
המיניסטרים (לנין, ריקוב. מולוטוב, סטאלין, םאלנק 1 ב, בול־ 
גאנין, חרושצ׳וב, קוסיגיו). וכן חלק מחברי המועצות, באו 
מן הצמרת המפלגתית. קרבה מהוחית זו אל מקור הכוח 
במדינה היא הקובעת את מעמדה של ממשלת בריה״מ 
ומבטלת את ערכן של הוראות החוקה המתיימרת להכפיפה 
לסובייט העליון. 

המפלגה הקומוניסטית. מקור הכוח האמיתי 
בבריה״ם הוא המפלגה הקומוניסטית, המנצחת על מוסדותיה 
המרובים של החברה הסובייטית ומפעליה המסועפים. המפ¬ 
לגה הקומוניסטית הינה מפלגה שלטת במלוא משמעות 
המושג; היא אינה מסתפקת בהנחיית מדיניות הממשלה 
ובהצבת נציגיה ברשויות השלטון הממלכתי, אלא מפעילה 
סמכויות ממשל ישירות, הן במישור הכלל־אדצי והן במישור 
המקומי, באמצעות מוסדותיה היא, חלקה הקובע של 
המפלגה הקומוניסטית בשלטון משתקף אך מעט בחוקה! 
בשתי החוקות הראשונות לא הוזכרה המפלגה כלל, ואילו 
בחוקת 1936 היא מוזכרת יחד עם שאר ,.הארגונים הצי¬ 
בוריים" שבהם זכאים אזרחי בריה״מ להתאחד "לשם פיתוח 
היזמה הארגונית והפעילות הפוליטית של המוני־העם", ושם 
מוגדרת המפלגה הקומוניסטית ביוזמת ומנחה את בולם. 

מעריכים שבעת המהפכה מנתה המפלגה כ 200.000 חבר. 

מאז גדלה פי 70 ומונה כ 14 מיליון חבר. בשום שלב של 
גידול עצום זה לא הצדיק ההרכב החברתי של המפלגה 
את תיאורה כמפלגת פועלים. בשנות ה 20 נעשו מאמצים 
כדי להגדיל את מספר הפועלים בשורות המפלגה, אך בשנות 
ה 30 נטש המשטר את כל הנסיונות להביא לידי זהות־יתר 
בין "המעמד השליט" או "המנהיג" להלכה, לבין ההרכב 
המעמדי של המפלגה השלטת למעשה, ובשנת 1939 בוטל 
רשמית מעמדם העדיף של הפועלים לגבי תנאי־הקבלה 
למפלגה, 

מסד המפלגה הוא "האירגון הראשוני", הפועל במקומות 
עבודה — בתי־חרושת, משקים חקלאיים, מוסדות חינוך 
ומחקר, רשויות ממשלתיות, יחידות צבא, וכר, ובמידה 
קטנה יותר, במקומות מגורים. בתוקף מגעם הקרוב עם 
המוני־העם מוכשרים ארגונים ראשוניים אלה של המפלגה 
לרתום את מאמצי האוכלוסיה לצרכים המשתנים והולכים 
של המשטר. פעולות "התעמולה והארגון" של הארגונים 
הראשוניים מיועדות למסור ולפרש להמוני העם את מטרו¬ 
תיה של המדיניות הרשמית של בריה״מ ולדרבן אותם 
להשגת המטרות הללו, בייחוד בתחום הייצור הכלכלי. 

נוסף על פעולותיהם בקרב האוכלוסיה, משמשים הארגו¬ 
נים הראשוניים גם כרשויות פיקוח על המוסדות שבהם הם 
הוקמו. לפי תקנון המפלגה יש לארגון הראשוני במפעל 
כלכלי ״זכות לפקח על ההנהלה״! ואילו ברשות ממשלתית 
מסתפק הוא בדאגה ליעילות בעבודה ובדיווח אל מוסדות 
המפלגה העליונים על ליקויים בפעולות הרשות הנדונה. 

שכבות־הביניים של המבנה המפלגתי מקבילות למישורים 
השונים של המבנה הממלכתי וממלאות תפקידי מפתח 
במערכת השליטה הסובייטית, לפי ההלכה נדרשים ועדי 
המפלגה במישורים הבינוניים רק להדריך ולכוון את הרשו¬ 
יות הממשלתיות ואת המוסדות החברתיים והמשקיים הנמצ¬ 


אים באיזוריהם. מנהיגי המשטר הסובייטי חזרו והטעימו 
שעל ארגוני המפלגה האיזוריים להתרכז בהתוויית הנחיות 
כלליות ובהפעלת פיקוח כללי, בלא ליטול על עצמם ישירות 
סמכויות ביצוע השייכות למוסדות אחרים. אך מאחר שמזכיר 
המפלגה נושא באחריות מלאה, ולעתים כבדה, לכל המוסדות 
הממשלתיים, החברתיים והמשקיים הפועלים באיזורו, משת¬ 
דל הוא בהכרת למזג את האחריות עם הסמכות המקבילה. 
ארגוני המפלגה מתערבים בכל שלבי הביצוע, עד כדי כפל 
פעילויותיהם של המוסדות האחרים. 

המוסד המפלגתי העליון הוא, לפי התקנון, קונגרס 
המפלגה, הנבחר בבחירות בלתי־ישירות, וחייב להתכנס 
לא פחות מאחת ל 4 שנים. הוא בוחר בוועד מרכזי הממלא 
את מקומו בתקופות שבין מושביו ונשאר אחראי כלפיו. 
הוועד המרכזי צריך להתכנס לפחות פעמיים בשנה, ובוחר 
בלשכה הפוליטית (פוליטביורו), המפעילה את סמכויותיו 
בהפסקות שבין מושבי המליאה, וכן במזכירות הממונה על 
העבודה השוטפת של מנגנון המפלגה. השלטון העליון 
במפלגה, ובבריה״מ בכלל, מרוכז בידי שני גופים אלה, 
שהם בחלקם שזורים זה בזה מבחינת הרכבם האישי. 
על נוהלי העבודה ודרכי קבלת החלטות הנוהגים בצמרת 
המפלגה ידוע אך מעט. מה שניתן לקבוע ע״פ הנסיון של 
העבר הוא שלראש המזכירות שמורה עמדה של מפתח 
במדרג השלטוני, בעוד שסגנון הפעולה של הלשכה הפו¬ 
ליטית והמזכירות, יחסי הכוחות ביניהן וחלוקת העצמה 
בתוכן, משתנים מעת לעת. 

י. סטאלין, בעיות הלניניזם (עבד׳; י. ברזילי). 1945 ; 

ל. שפירא, המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, 1961 ; 

5 ^ 7 •יס/ ,(. 1$ > 6 ) גז^ 02 ^^ , 5 . 1 < .■[ 

, 0 ־ 231811001 . 0 ,*■ 1 •* 1953 ^^ 801/1 :/ 1/1 01 

- 1 ) 971 ^ 01 ? 1£ /' 7 , £5 ק 1 יז . 11 ; 1956 , 

, 1 > 0 * £310 1 * 1964 , 1 { 110 ז[ 1 ' 1/16 01 11091 

80111:1 ,(. 66 ) ז 65 טן> 0011 . 2 * 1965 

, 1968 

אר. א. 

האיגודים המקצועיים, השאלה אם על איגודים 
מקצועיים במדינה סוציאליסטית לעמוד בראש וראשונה 
לצד המשטר או אם עליהם להמשיך בתפקידיהם המסרתיים 
ולייצג את האינטרסים של חבריהם כבר הוכרעה בבריה״מ 
לטובת המשטר בשנים הראשונות לקיום המדינה. במשך 
שנות ה 20 הלכה ונצטמצמה עצמאותם של האיגודים המק¬ 
צועיים בבריה״מ בקצב גובר והולך, וכשהותל, לעת סוף 
העשור, בתכנית התיעוש הראשונה, עמדו האיגודים הכן 
לשרת את צרכי המשטר ללא־סייג. 

כיום מאוגדים כ 60 מיליון עובדים שכירים — למעשה, 
כמעט כל האוכלוסיה העובדת, להוציא האכרות השיתופית — 
באיגודים מקצועיים המאורגנים לפי ענפי ייצור. המבנה האר¬ 
גוני של האיגודים דומה לזה של המפלגה, החל בארגון 
הראשוני במפעל דרך שכבות-הביניים של היחידות האיזו- 
ריות השונות וכלה במוסד העליון, שהוא הוועידה הכל- 
בריתית. ובה מיוצגים כל האיגודים המקצועיים בבריה״מ. 
הוועידה, שחייבת להתכנס לפחות כל 4 שנים, בוחרת גוף 
מצומצם יותר — המועצה המרכזת — וזו בוחרת נשיאות 
ומזכירות. 

האיגודים המקצועיים עומדים תחת פיקוחם המלא של 
ארגוני המפלגה בכל הדרגים, וחובתם הראשונה היא להיות 
"עוזרים נאמנים" למפלגה. הם ממלאים חפקידים מרובים 




671 


מועצות, כרית ה־, איגודים מקצועיים, משפט 


672 


ומועילים בתחומי הסעד, התרבות והבריאות. אך חשובה 
יותר היא עזרתם למשטר על חשבון תבריהם, תוך דאגה 
מתמדת לחיזוק המשמעת והעלאת הפריון למען הגשמת 
התכנית הכלכלית הגשמה מלאה ואף עודפת. תכונתם העי¬ 
קרית של תפקידי האיגודים משתקפת יפה במקרים המרובים 
בהם תובעים האיגודים עצמם מן הפועלים מכסות ייצור 
גבוהות יותר, או מבקרים הנהלות של מפעלים על שהקציבו 
סכומים גדולים מדי לקרנות השכר. משא־ומתן קיבוצי אמנם 
הונהג מחדש ב 1947 — לאחר שבוטל ב 1933 —, אך תחומו 
מוגבל עד מאד ומטרתו העיקרית להבהיר לפועלים את 
אחריותם לגבי העלאת פריון העבודה. אע״פ ששביתות לא 
נאסרו במפורש, הרי הפעלת לחץ כלשהי מצד האיגודים 
היא בבחינת דבר שלא ייעשה כמוהו בחברה הסובייטית, 
שכן, להלכה, התגברה חברה זו מכבר על הניגודים 
המעמדיים־כלכליים השונים. 

ל. קנטור. התנועה המקצועית הסובייטית, 1%7 ! 

,ם¥\סז 0 . 0 .£ ; 1950 61 << 301 ,־ 01 ו 501 זווז}ס . 1 

; 1966 .^ 10111/100 [ ^ 0 ( 1 ^ 1 01111 3 ת 10 ה[ 1 301/1£1 

ז 71 ) 1 < 7117 ^/ 001 1 ) 1171 ן ?/׳ 504 ? 7/1 . 1€7$011 } 0 ־ 1 פ 

. 1966 ,ץ^€^^ 30 1 ^ 30111 171 

אד. א. 

1 . משפט. המשפט הוא לפי התפיסד. המארכסיסטית 
חלק חשוב־ביותר של בניין־העל של החברה, ולפיכך הוא 
מבטא בבריה״מ, בלשון החוק, את הקו המדיני הכללי של 
המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. לפי תפיסה זו המשפט 
הוא סך־הכל ההוראות והנורמות של ההתנהגות שנקבעו ע״י 
השלטון הממלכתי והנהנות מסאנקציה של המדינה ,■ מילויין 
מובטח בכוח הכפיה של המדינה,' ותפקידן להסדיר את היח¬ 
סים בין בני־אדם בהתאם לאינטרסים של המעמד השליט 
בחברה. אף שהוראות רבות של המשפט הסובייטי דומות 
להוראות המשפט בדמוקראטיות המערביות, עלול הדמיון 
להטעות, אלא אם כן ייבדקו עצם מהותו של המשפט הסו¬ 
בייטי בכללי ומגמותיו בתקופת זמן נדונה, לאור הקו המדיני 
של המפלגה באותה תקופח. 

2 . המשפט הפלילי. הקודכס הפלילי הראשון של 
ר.ס.פ.ם.ר. (הרפובליקה הרוסית) 'הונהג ב 1926 כהכללה 
וכעיבוד של החקיקה והפראקטיקה השיפוטית של שנות 
המהפכה הראשונות. ב 1927 הונהג קודכס פלילי, שנשאר 
בתוקף עד שהחוק הפלילי החדש בא במקומו ב 1961 . חוק 
פלילי זה, של ר.ם.פ.ס.ר. ושל רפובליקות־הברית האחרות, 
נוסח ע״פ החוק על "עקרונות החקיקה הפלילית של בריר,"מ 
ושל רפובליקות-הברית" מ 1958 . בהשוואה לחוקים הפליליים 
הקודמים מלמדים החוקים החדשים על התקדמות ניכרת, 
בייחוד מבחינת דיוק ובהירות בהגדרות־משפטיות. בחוקים 
אלה שבו משפטני בריחים לכמה מן הכללים והעקרונות 
המקובלים במדינות דמוקראטיות מאז המהפכה הצרפתית, 
כגון הכללים ט&ט! ט 8111 חסנוזנזש ךמ 1111 ט 11 ו 5111€ ג 11 ש 0 ק 113 ג 1 ת 
ט 8 ט 1 (.,אין פשע ללא חוק ואיו עונש ללא חוק"). 

בעוד שהחוק הישן מגדיר את תפקידו של המשפט הפלילי 
הסובייטי כהגנה על המשטר החברתי והמדיני הסובייטי 
ושמירה על הסדר החוקי בלבד — מבלי להזכיר את הגנת 
זכויות הפרט — קובע החוק החדש, שתפקידו גם להגן על 
הקניין הציבורי, על הפרט ועל הזכויות המדיניות והכלכליות 
של אזרתי בריה״מ, 


כללים אלה עומדים בקשר הדוק לבעיית האנאלוגיה 
במשפט הפלילי. לפי החוק הישן מוטל על השופט — 
במקרים שבהם מעשה או מחדל המסוכנים לחברה אינם 
מוגדרים בפירוש בקודכס — לקבוע את האסמכתא ואת 
הגבולות לחיוב בפלילים מתוך אנאלוגיה לאותם סעיפי 
הקודכס הדנים בעבירות בעלות אופי דומה. החוק החדש 
ביטל לגמרי את האפשרות של האנאלוגיה במשפט הפלילי, 
וקבע שאין לשפוט אדם אלא על מעשה שהוגדר מלכתחילה 
ע״י החוק כעבירה, ואין להטיל עליו עונש שאינו מוגדר 
מלכתחילה בחוק שהיה בר-תוקף בשעת ביצוע המעשה. 
כן ביטל החוק החדש את עיקרון האחריות הקיבוצית שנהג 
בתקופת הסטאליניזם, וקובע שאין להטיל עונש פלילי אלא 
על עוברי העבירה בלבד. 

המגמה הרשמית הכללית של החקיקה הפלילית משנת 
1958 בבריח״מ היתה להעדיף אמצעים חברתיים-חינוכיים על 
ענישה פלילית, ולהקהות את חודה של זו. מגמה זו משתקפת 
הן בהגדרת מטרות העונש, והן בטיב הענשים ובמידותיהם. 

החוק קובע שמטרת העונש בבריה״מ היא לא רק להעניש 
את העבריין, אלא בעיקר לעשות לתיקונו ולחינוכו ברוח של 
יחם חיובי לעבודה. שמירה קפדנית על חוקי בריה״מ ויחם 
הוגן לעקרונות החיים בחברה הסובייטית. מטרה נוספת 
לעונש היא ההרתעה. עם זאת מדגיש החוק שאין מטרת 
העונש להסב לנידון סבל פיסי או לגרום פחיתות כבודו. 
לעומת מגמת ההומאניזאציה שהסתמנה בחוק משנת 1958 , 
הוצאו בשנים 1961 — 1968 שורה של חוקים מחמירים, כגון 
נגד "טפילים" והולכי-בטל, נגד בריונות, נגד אונסים 
בקבוצה. נגד מבצעי עבירות כלכליות ועוד. חוקים אלה — 
בניסוחם, במידות הענישה החמורות ובדרכי הביצוע המעשי 
של הענישה — לא שיקפו עוד את המגמות ההומאניות 
האמורות. הנסיגה התבטאה גם בכך, שרבות היו ההוראות 
המכוונות נגד כל מי שמשמיע השקפות ורעיונות שאינם 
מקובלים על רשויות השלטון. אמצעי הענישה החמורים 
נועדו להנחיל לנשפט אח ההבנה, שיחס הוגן ליסודות החיים 
בחברה הסובייטית — פירושו המעשי להימנע מלחשוב 
באופן עצמאי ומלהביע רעיונות שאינם תואמים את מדיניות 
המפלגה והשלטון. 

הענשים הם: שלילת החופש (מאסר)! הגליה! גירוש 
ממקום המגורים הקבוע! עבודות המחזירות למוטב בלי 
שלילת החופש! שלילת הזכות למלא תפקידים מסויימים 
או לעסוק בפעולות מסויימות! קנם! הוקעה פומבית. ענשים 
אחרים הם: החרמת רכוש! שלילת האותות ותארי הכבוד. 

החוק משנת 1958 פילק כמה ענשים שהיו אפייניים 
למשטר הסובייטי קודם לכן, כגון הוקעת אדם כ״אוייב העמ¬ 
לים" ("אוייב העם"), שלילת האזרחות הסובייטית וגירושו 
מתחום בריה״מ, שלילת הזכויות המדיניות והאזרחיות (כגון 
הזכות לפנסיה). 

עונש מיתה מוטל על: בגידה במולדת, ריגול, חבלה, 
טרוריזם, אונס בקבוצה, רצח בכוונר,-תחילה — הכל בהתאם 
להגדרות התואמות שבחוקים הפליליים של בריה״מ ושל 
רפובליקות-הברית. בעת מלחמה אפשר לדון למיתה גם על 
עבירות חמורות אחרות, באותם מקרים שהוגדרו במפורש 
ע״י החקיקה הפלילית של בריה״ט ושל רפובליקות-הברית. 
ב 1961 הוטל עונש מיתה גם על עבירות כלכליות! שיחוד: 
זיוף שטרי-כסף וכר. 



673 


מועצות, כרית ה־, מ! 1 פ:ו 


674 


3 . ה מ ש פ ט ה א ז ר ח י. הקודכס האזרחי הראשון של 
ר.ם.פ.ס.ר. הונהג ב 1923 והוא מסדיר את יחסי הקניין 
בבריה״ם. בשנים 1923 עד 1925 חוקקו קודססים אזרהיים 
לפי דוגמת הקודכס של ר.ס.פ.ם.ר. גם ברפובליקות־הברית 
האוקראינית והבילורוסית, ואילו ברפובליקות-הברית האח¬ 
רות היה מחייב, עד ל 1 באוקטובר 1964 , הקורנס של 
ר.ס.פ.ם.ר., על תיקוניו הרבים, בהחאם לצרכיה של כל 
רפובליקה. בשנת 1962 הוחל בד,כנת קודכסים אזרחיים 
חדשים בכל רפובליקות־הברית, על סמך ,עקרונות החקיקה 
האזרחית של בריה״מ ושל רפובליקות־הבריח" ו״עקרונות 
הדיון האזרחי של בריה״ם ושל רפובליקות־הברית" שקיבלו 
תוקף חוקי ב 1962 . 

חוקים חדשים אלה, וכמוהם הקודבס האזרחי של ר.ס.פ.־ 
ס.ר. משנת 1964 והקודכסים האזרחיים של שאר רפובליקות־ 
הברית, באו להסדיר "את יחסי הקניין בתקופת הבניה 
הקומוניסטית׳■ בבריה״מ. החוקים האזרחיים נחשבים כמכ¬ 
שיר יעיל להשלמת הבניה הקומוניסטית, להתעצמותה של 
המערכת הכלכלית הסוציאליסטית ושל הקניין הסוציאליסטי, 
להפיכתו לקניין כלל־עממי ולהגברת המשמעת והתכנון. 

בהתאם למגמות אלה מוסדרים בחוקים הנ״ל היחסים 
בקרב הארגונים הממלכתיים, הקואופראטיוויים והציבוריים, 
בין האזרחים לבין ארגונים אלה, ובין האזרחים לבין עצמם. 
יחסי המשפחה והאישות, יחסי העבודה, דיני קרקעות והיח¬ 
סים בתוך הקולחוזים הנובעים מתקנוני הקולחוזים, מוסדרים 
ע״פ דיני המשפחה והאישות, דיני עבודה ודיני קרקעות. 
בקודכסים האזרחיים מוגדרים גם דיני החיובים, כגון פקח 
וממכר, הספקה, רכש ממלכתי של התוצר החקלאי בקולחו¬ 
זים, וסוגי הוזים, חכירה, השכרת דיור, מסירת עבודות, 
לרבות עבודות בינוי, תעבורד,, ביטוח ממלכתי, יחסי אשראי, 
דיני מחברים, ממציאים ופאטנטים, דיני ירושה ודינים 
בתהום המשפט הפרטי הביו־לאומי. 

תפקיד המשפט האזרחי לחזק את הקניין הציבורי־ 
הסוציאליסטי ולשמור על שתי צורותיו: הממלכתית (כלל־ 
עממית) והסוציאליסטית, וכן לשמור על רכושו הפרטי של 
האזרח, המיועד לצריכה בלבד ומקורו בהכנסה ובחסכון 
משכר־עבודה, ועל דירת המגורים ומשק הבית. רכוש פרטי 
זה אינו יכול לשמש מקור להכנסות שאינן באות משכר 
עבודה. ב 1963 הוצאו חוקים חמורים בדבר החרמת בתי־ 
מגורים ומכוניות שנרכשו באמצעים שלא באו מעבודה. 

בתחום דיני המשפחה והאישות, לפי החקיקה מיוני 1968 , 
מוסדר הכלל של נישואין וגירושין אזרחיים, מזונות בין 
בני-הזוג, היחסים ההדדיים בין הורים לילדים, אימוץ, פיקוח, 
רישום מצבי אישות וכף. 

4 בתי-ה משפט. בתי-המשפט בבריד,״מ הם אחת 
מ 4 הזרועות של השלטון האחיד — החקיקה, הביצוע, 
השפיטה והתביעה הכללית — ומתפקידם, בדומה לשאר 
זרועות השלטון, לפעול לביצור המשטר הסובייטי. 
מייד לאחד מהפכת אוקטובר 1917 חיסלו הבולשוויקים את 
מערכת בתי-המשפט ואת רוב החוקים של המשטר הקודם 
והקימו "טריבונאלים מהפכניים" כגופים של מלחפת-ד,מעפ- 
דות לצורך "מאבק בכוחות המהפכה-שכנגד ומניעת הנאתם 
מהשגי המהפכה" ו״מאבק בשוטטות, שוד, וחבלה מצד הסו¬ 
חרים, התעשיינים, הפקידים ודומיהם". השיפוט היה עממי 
ומהפכני והתנהל ללא הוראות מוגדרות בחוק כלשהו. בנו¬ 


במבר 1922 בוטלו ה״טריבונאלים המהפכניים" והוקמה מער¬ 
כת בתי-משפט חדשה, בעלת 3 דרגות: ( 1 ) עממיים! 
( 2 ) מחוזיים! ( 3 ) בית־המשפט העליון. עם כינון בריה״מ 
הוקמו בית-המשפט העליון של ם.ם.ס.ר. ובתי-משפט עליונים 
ברפובליקות-הברית. מבנה בתי-המשפט שונה בחוקים משנות 
1924 , 1926 , 1930 ו 1938 . 

ב 1958 פורסם חוק חדש שקבע את העקרונות של סדרי 
בתי-המשפט בלבד, ואילו את הפרטים הותיר לקביעתם של 
הסובייטים העליונים של רפובליקות-ד,ברית ושל הרפובלי¬ 
קות האוטונומיות. מערבת בתי-המשפט בבריד,״מ חולקה 
לשתיים: בתי-משפט כל-בריתיים ובחי־משפט של הרפובלי¬ 
קות. עם בתי-המשפט הכל-בריתיים נמנים בית-המשפט 
העליון של בדיר,"מ וד,טריבונאלים הצבאיים, ועם בתי- 
המשפט של הרפובליקות נמנים בתי־המשפט העליונים של 
רפובליקות־הברית, בתי-המשפט העליונים של הרפובליקות 
האוטונומיות, בתי-המשפט המחוזיים, וכן בתי־המשפט של 
המחוזות האוטונומיים והגלילות הלאומיים — כל זה לפי 
החלוקה הטריטוריאלית של הרפובליקות השונות — ולסוף, 
בתי-המשפט העממיים (הנפתיים והעירוניים). 

לפי החוק מבוססים סדרי-הדין בבריה״ט על העקרונות 
של עשיית צדק ע״י בית-המשפט בלבד: שוויון כל האזרחים 
בעיני החוק ובית־המשפט, ללא הבדל בשל לאומיותם, גזעם, 
דתם, מצבם הכלכלי, החברתי או המדיני! השופטים העמ¬ 
מיים נבחרים לכל בתי-המשפט ע״י הבוחרים המקומיים 
וחובתם לדווח להם; השופטים בדרגים הגבוהים-יותר מתמ¬ 
נים ע״י הסובייטים במקומותיהם: הסובייטים העליונים 
ממנים את השופטים בערכאות העליונות ברפובליקות- 
הברית. ברפובליקות האוטונומיות ובברית הרפובליקות. — 
הכרעה לגבי כל העניינים בכל בתי־המשפט היא בקללגיום! 
הדיון הוא בשפת האיזור, כלף בלשון רפובליקת-הברית או 
הרפובליקה האוטונומית או המחוז האוטונומי! פומביות 
הדיונים חובה בכל בתי-המשפט! לנאשם שמורה הזכות 
להגנה. 

בדיון פלילי נערך הבירור בערכאה הראשונה בקולגיום 
המורכב משופט מקצועי ומשני "יועצים עממיים". ה״יועצים 
העממיים" משתתפים כשווים עם השופט בכל מהלך המשפט! 
מותר לד,ם לשאול שאלות וכן משתתפים הם בר,וצאת פסק- 
הדין ובמתן גזר-הדין. כל פסק-דין נחתם ע״י השופט ושני 
יועציו. ליועצים, בדומה לשופט, נשמרת זכות להבעת דעה 
נפרדת. 

בערכאה השניה, לערעורים, מתבררים המשפטים באורח 
קולגיאלי בפני 3 שופטים, אך ללא השתתפות "יועצים 
עממיים". 

הליכי הדיון האזרחי הסובייטי התפתחו במקביל למשפט 
המאטריאלי האזרחי, ובסוף שנת 1962 הוחל גם בהכנת חוקי 
דיון'אזרחיים ברפובליקות־הברית, שנכנסו לתקפם באוק¬ 
טובר 1964 . כמו במשפט הפלילי, קיימות גם כאן 3 ערכאות; 
הערכאה הראשונה מורכבת משופט מקצועי ושני "יועצים 
עממיים". הערכאה השניה היא ערכאה לערעורים בהרכב של 
3 שופטים מקצועיים בלבד, יד,יא בודקת הן אח העובדות 
וד,ן את שאלות החוק, הערכאה העליונה היא בית-המשפט 
העליון של רפובליקות-הברית או הרפובליקה האוטונומית, 
או של בריר,"מ. הסובייטים העליונים ממנים אח השופטים 
בערכאות העליונות מרפובליקות, מרפובליקות האוטונומיות 




675 


מועצות, פרית ח־, משפט, גדחות מזויינים 


676 


ובברית־הרפובליקות. פסיקת בית־המשפט העליון של 
בריה״מ והחלטותיו משמשות הבוונות והנחיות לבל מערבת 
השיפוט, 

5 . התביעה הבללית, זוהי זרוע שלטונית נפרדת, 
שהוקמה ב 1922 ופועלת ע״פ החוקה מ 1936 והחקיקה 
מ 1955 . מתפקידה להבטיח את מילויים המדוייק של החו¬ 
קים ע״י בל המוסדות המבצעים וחמשקיים, וע״י בתי־המשפט 
והאזרחים. היא ממלאת את תפקידה המפקח ע״י הבאה 
לדיו פלילי, הופעת נציגיה במשפטים אזרחיים במידת 
הצורך, פיקוח על סדרי חקירה ועל מוסדות-הסגר, וע״י 
הגשת מחאות למוסדות הביצוע לסוגיהם נגד פעולותיהם 
הבלתי־חוקיות. המבנה של התביעה הכללית הוא ריכוזי 
וכפיפותה מאונכת בלבד. במובן מסויים — ובהבדל המת¬ 
חייב ממהותם של המשפט והמשטר הסובייטי — ממלאת 
התביעה הכללית הסובייטית גם תפקיד ה״אומבודסמן" של 
אזרחי בריה״מ. 

ל. בוים. התמורות במשפט הפלילי הסובייטי לפי החקיקה 

מדצמבר 1958 ׳ תשכ״א 5 ־ 8. €08^x0 מן 1 סמ 11110 נ 1 פ 

$) 1 ^ 801 . 51£1 ז < 050 . ז ''; 1938 06 ^^ 

^ 1$ ^ 11 ^ 17 * 007 ,מ ; 1948-1949 . 1-11 ,׳ 4 * 1.13 011111 

171 , 311 רוז־מ 6 .[ . 14 ; 1955 , 0 )^ 1 01 

37171 ) 07310 31 ) 0/1771171 1 ^ 1 < 501 ,(. 6 ^) . 16 ;* 1963 ,. 17.8.5,11 

3 ^: 171167111 )^ 3371 ? ,(, 66 ) ת[ן 3$111 ןו 401 ן . 8 .ק : 1966 ,€-/ 31 ^ 006 ז? 

- 0 . 3 >-מ 11 < 61 ״ 1 ;* 1963 , 0410 ) 80036 /ס 

1 ; 1966 , 071 ) 1173 801/161 7116 371 ! 00711701 331 ^ 06 

,(. 66 ) זל£טן)ת 00 . 14 ; 1968 ,^ 0116 ? 11 ) 671 ? 167 < 501 < 3 תת€נ}ג״ 1 
. 1968 ,.?(. 17.5.5 6 ^ 1 { 37 $16171 ^ 8 14 ^ 6 ? 1136 1714 ) $1366 ))[ 

ל. ב.--מ. 

הבוהות המזוייבים. ה״צבא האדום" הוקם 
רשמית בפברואר 1918 . אולם ראשית הכוחות המזויי־ 
נים של בריה״מ במרד חיל־המצב בפטרוגראד בתחילת מארם 
1917 , וב״הוראה מם. 1 ״ של סובייט החיילים והפועלים שהו¬ 
קם בבירה, הוראה זו ביטלה אח זיקת החיילים למפקדיהם, 
בעלי המינויים הצאריסטיים, והכריזה על בחירת הקצינים 
ע״י פקודיהם, גייסות ״אדומים״ השתתפו בספטמבר 1917 
בדיכוי נסיון הגנראל קורנילוב (ע״ע) לקום על קרנסקי 
(ע״ע) וליטול את השלטון לידיו. 

ערב המהפכה הקימה המפלגה הקומוניסטית ארגון צבאי 
חשאי, ה״גווארדיה האדומה״, ובנובמבר 1917 מילאו חבריה, 
חיילים ומלחי הסיירת "אורורה" (כיום מוצג לאומי), תפקיד 
מכריע בהסתערות על,.ארמון החורף". שהפילה את ממשלת 
קרנסקי. הכוחות האדומים הראשונים הורכבו ממתנדבים, 
ותחילה היה אירגונם רופף, אך עם הקמח יחידות הצבא 
האדום הסדיר, פרוץ מלחמת האזרחים ומינוי טרוצקי (ע״ע) 
לקומיסאר המלחמה, גובשו הכוחות המזויינים במסגרת צב¬ 
אית. הוכרז על גיוס כללי(שבעקבותיו הגיע מספר החיילים 
ל 5.5 מיליון איש ב 1920 ) והוקם מטה כללי, וכדי למנוע 
סרבול פיקודי הוחלפו ועדי החיילים ב״קומיסארים" פולי¬ 
טיים. גוייסו לשירות יותר מ 40.000 קצינים צאריסטיים 
לשעבר, והוקמו בהדרגה מפקדות של דיוויזיות, ארמיות 
מזילות. בסוף 1919 פעלו 7 ״חזיתות״, שכללו כ״א 2 — 5 
ארמיות. בראש בל הזית עמד ועד (סובייט) שהיה מורכב 
ממפקד החזית ושני קומיסארים, אחד פוליטי והשני לאספ¬ 
קה. עוד בשלב מוקדם מאד, מ 1918 , הוקמו בת״ס צבאיים 
גבוהים. 

במלחמת-האזרחים הרוסית (דצמבר 1917 —נובמבר 


1920 ! וע״ע (ה)מהפבד, (ה)רוםית) נאלץ הצבא האדום 
הצעיר לעמוד בפני התקפות שנפתחו על הממשל הקו¬ 
מוניסטי, למעשה בעת ובעונה אחת, מכל הצדדים. לולא 
לחימתו העיקשת של הצבא, ולולא בשרו הארגוני הגאוני 
של טרוצקי, היד, מקיץ הקץ במהרה על רוסיה הסובייטית, 
החזיתות העיקריות במלחמת-האזרחים הין: 1 ) החוית ה 3 אל- 
טיח, בה נלחמו הכוחות הבולשוויקים נגד בוהות "לבנים" 
ונגד פינלנד. אסטוניה, לאטוויה וליטא, כולם איזורים שדרשו 
(ולסוף השיגו) את עצמאותם; 2 ) החזית הצפונית (מור־ 
מאנמק וארכאנגלסק), בה עמדו הכוחות האדומים מול 
חילות-משלוח של בריטניה, צרפת ואה״ב שתמכו בגייסות 
הלבנים המקומיים של הגנראל מילר! 3 ) החזית הסיבירית, 
בה עמדו הכוחות האדומים בפני הגייסות של האדמיראל 
קולצ׳ק (ע״ע); ו 4 ) חזית הדרום, שהשתרעה מאוקראינה, 
דרך איזור נהר דון, עד להרי הקאווקאז, ובה לחמו ה״לבנים" 
ב״אדומים" בתמיכת הצרפתים והאנגלים. 

הצלחת הצבא האדום במלחמת־האזרחים היתה שלמה, 
והושגה בתנאים קשים במיוחד. הודות לה שלטה בריה״ט 
בשנות ה 20 בכל שטחי רוסיה הצארית, להוציא את פולניה, 
הארצות תבאלטיות, פינלנד, בטאראכיה, ושטח קטן בגבול 
תורכיה, וזאת חרף כל התכנים של מדינות-חוץ. השגי הבו¬ 
בות המזדינים של בריה״מ נתבססו על למה גורמים: מש¬ 
מעת, שעלתה בהרבה על זו של ה״לבנים״: שיתוף-פעולה, 
לפחות פאסיווי. של האובלוםיה,לה לא הציעו ה״לבנים" בל 
תיקונים חברתיים; רוח לחימה קנאית; אירגון גמיש ותו- 
שיה; העדר תכנון משותף בצד ה״לבנים", שלעומתו ניצלו 
ת,.אדומים" את הקווים הפנימיים בצורה נבונה. ההגנה ה״א־ 
דומה" העיקשת על צאריצין (אח״ב סטאלינגראד, ביום 
וולגוגראד) סיכלה את בל תקוות קולצ׳אק וךניקין (ע״ע), 
שהיה כפוף לו להלכה, לאחד את כוחותיהם בחזית אחת 
בל-כוללת. 

השגי הצבא האדום הועבו אד מעט ע״י תוצאות מלחמתו 
נגד פולניה (ע״ע) ב 1920 . בוהות בריה״מ אמנם נהדפו 
לבסוף משערי וארשה, בעזרת הגנראל הצרפתי וגן. 
אך, מאידך גיסא, הצליחו לגרש את צבא פילסודסקי (ע״ע) 
שפלש לאוקראינה ועמד לספחה לפולניה. משנשתרר השלום 
— אמנם לא בלי מדידות מקומיות, כגון המרד בקרונשטאט, 
1921 ולאתר גירוש טרוצקי, נמשך גיבוש הצבא האדום 
ע״י טווזצ׳בסקי (ע״ע), בסיוע מסויים מצד גרמניה. כל 
מפקדי הצבא האדום דאז חישלו באש מלחמת-האזרחים 
וטרחו ליישם את לקחיה בשנות ר. 20 . ברם, הוצאתו להורג 
של טוחצ׳בסקי ב 1937 , וחיסולם של כ 1,500 קציני צבא גבו¬ 
הים, מתוך כ 6,000 , בתקופת "הטיהורים" (ר' להלן, היסטו¬ 
ריה), ועזעו עמוקות את הכוחות המזויינים וייתלן שנתנו 
את אותותיהם בפגמים שנתגלו לאחר-מכן במלחמה נגד פינ¬ 
לנד (ע״ע) ב 1939/40 . ב 18 החדשים הראשונים של מלה״ע 
11 (ע״ע) סבל הצבא הסובייטי אבדות כבדות, ורק בעקבות 
קרב סטלינגרד (ע״ע) החל המאזן בוטה לטובתו. בתום 
מלה״ע 11 היו הגייסות הסובייטיים (להבדילם מחילות האוויר 
והים שלא התבלטו) האדירים בצבאות העולם. ויוקרתם נמ¬ 
שלת, אם לי בשרם המבצעי לא נבחן מאז. 

מ 1945 ואילך נתעצמו הן חיל הים והן חיל האוויר של 
בריה״מ והם נחשבים בחזקים בעולם אחרי אלה של אה״ב. 
פיתוח נשק הטילים הקנה לבריח״ם כושר מחץ גלובאלי. 




677 


מועצות, גריוז ה־, כו־ווז מ ו ■ינים 


678 


מאז 1955 מהווים כוחות בריר,"מ את עמוד־התווך של "ברית 
וארשה". 

מספר המשרתים בצבא הסדיר של בדיה״מ נאמד ב 3.3 
מיל׳ איש ( 1969 ), בקירוב, כלו׳ ב 7% מכלל גילאי 18 — 45 
( 47.4 מיל׳ איש). 

כוחות הבטחון הפנימי ומשמר הגבול מונים כ 250,000 
איש. מספר חיילי המילואים המאומנים מוערך בב 20 מיליון. 
המיליציה, להגנה טריטוריאלית, כוללת כ 15 מיליון איש. 
אחראי לכל הכוחות המזויינים הוא מיניסטריון ההגנה. 
המבנה הארגוני של הכוחות ניטה להשתנות לפרקים, והוא 
שונה מהנהוג בארצות אחרות, משום שבצד צבא־חיבשה 
וחיל־הים אין כוח אווירי אחיד. מלבד שתי הזרועות הוותי¬ 
קות קיימים, אי־לכך, פיקוד־האוויר הטאקטי! פיקוד־האוויר 
האיסטרטגי; פיקוד הטילים האיסטרטגיים; כוחות ההגנה 
האווירית המקומית. כן קיים פיקוד נפרד של הגייסות 
המוטסים, אך יש וכוללים אותו במסגרת צבא-היבשה. 

תקציב מיניסטריון ההגנה ב 1969 הגיע ל 17,700 מיליון 
רובל. ברם, ההנחה היא שהוצאות פיתוח של מערכות נשק 
חדשות, הוצאות מחקר, ומחירי ראשי־חץ גרעיניים וכד׳, 
נכללו בתקציבים של משרדים ממשלתיים אחרים, מלבד 
מיניסטריון ההגנה, ולכן מעריכים שתקציב ההגנה הכולל 
האמיתי של בריה״מ התקרב ל 53 מיליארד דולר ב 1969 . 
ב 1968 הגיע התוצר הלאומי הסובייטי ל 430 מיליארד 
(כלו׳ 430,000 מילית) דולר, ותקציב הבטחון ל 39,780 
מיליון, ז.א. 9.3% מהתוצר הלאומי. 



טנק רזשי מדגם ה, 62 , נמישק? 37 טח ותותח 115 מ״ם. על הצריח, 
ליד התותח, זרקור איינפרא-אדוש 


כוחות היבשה של בריה״מ, לרבות יחידות הקרקע של 
ההגנה האווירית, מונים כ 2 מיל׳ איש, המשרתים שירות 
חובה של שנתיים בממוצע. לפי ההשערה הבוהות היבשתיים 
כוללים בערך 148 דיוויזיות, פחות ממהציתן בכוננות מלאה, 
כרבע בתקן כמעס־מלא, שניתן להפעילן תוך זמן קצר, ויתרן 



פניו רו=׳ פוגש ט. 54 . זחלקו הקדסי מחונויס עני זוגות ג 5 נ 5 'ם 
לפיצוץ פויןשים 



ננם״י 2 .-יפי פדנט ב.ט.ר., חפוע■ בטילים נ״ט פרגם "סווטד". כירבר,י 
־.כלי פוצא פילי! הסיב דפיישל :־־ום כב־ו צלייז" :וזר ר. 


ברמת איוש נמוכה, מספר דיוויזיות השריון (כ״א בת 8,500 
חייל ו 319 טנקים בינוניים וכבדים) הוא כ 50 . מספר הדיווי' 
זיות הממוכנות (כ׳׳א בת 10,500 איש, כ 180 טנקים בינוניים) 
מגיע ל 90 . כן קיימות ב 8 דיוויזיות מוטסות (כ׳׳א בת 
כ 7,000 איש ו 45 תותחים מתנייעים) במסגרת פיקוד מיוחד, 
הנעזרות בכוחות התובלה האודרית (כ 1,500 מטוסים בערך). 
יתכן שקיימת גם דיוויזיה הררית. מספר כלי־הרכב המשור¬ 
יינים מכל המינים נאמד ב 1967 ב 45,000 (מלבד רזדווה של 
כ 15,000 כלים מיושנים). מאז מספרם עלה בהרבה. מספר 
כלי־הנשק הארטילריים נאמד בב 36,000 . הטנקים הרוסיים 
העיקריים חם: ט. 10 , כבד, תותח בן 122 מ״מ; ט, 62 , בינוני, 
תותח 115 מ׳׳מו ט. 54/55 . בינוני, תותח 100 מ׳׳מ; ופ, ט. 
76 , אמפיבי, תותח 76 מ״מ. התותחים העיקריים שבשימוש 
הם 85 מ׳׳מ, 100 מ״מ, 130 מ׳׳מ, 152 מ״מ ו 203 מ״מ. התותח 
הנגד־טנקי העיקרי הוא בן 57 מ״מ. כן מצויים טילים נ״ט 
ממונעים, לרוב מדגמי ־ 1 פ£זב,ל\ 5 . זפ? 281 ל, (כינויי 

נאט״ו) ובצדם ישנם טילים נגד־מטוסיים. כן מרבה הצבא 
הסובייטי להשתמש במטולי-טילים קרקע־קרקע רב-קניים 
(״קאטיושות״, 6 — 40 קנים). התותחים המתנייעים מוצאים 
בהדרגה מהשימוש, ובמקומם משולבים באופן אינטגראלי 
ביחידות המשוריינות והממוכנות טילים מתנייעים מדגם 
108 ? ו 8011,1 (טווח: 240 ק״מ), והטילים (טווח: 

כ 400 ק״מ), ו 5311811 . לטיל החדש 1 >זג 0 < 1 פ 1 ג 50 טווח משוער 
של 720 ק׳׳מ. כל הטילים כשירים להתקנת ראשי־חץ נפיצים, 
כימיים או גרעיניים. מספר המסוקים הכולל בשירות כוחות 
היבשה נאמד בב 1,500 . 

חיל הים. כוחות הים הסוביטיים כוללים כ 2,400 יחי¬ 
דות מסוגים שונים. מצבת כח־האדם מסתכמת בקרוב 
ל 465,000 איש ומתחלקת (במספרים מעוגלים) כדלהלן: 
באניות — כ 180,000 איש; באוויריית־הצי — כ 85,000 ! 
ביחידות הגנת־החופים — כ 150,000 איש לפי המשוער. כן 
קיים צבא-הצי שביחס אליו ישנן ידיעןת סותרןת, ייתכן 
שהוא כולל כ 50,000 איש, מהם כ 12,000 אנשי קומאנדו. 

לבריה״מ 14 סיירות מתיישנות (כ 15,500 טון), מהן 2 
חמושות בטילים, המספר המדוייק של המשחתות אינו ידוע, 
אך מספר היחידות המבצעיות מוערך בב 115 , מהן כ 30 בנות 
3,000 — 6,000 טון וחמושות בטילים ים־ים לטווח בינוני 
(; 81131111011 , 80-113 ) וטילים נ״מ ( 01.3 ). כן ישנן כ 110 
אניות-ליווי (פדגטות). עיקר המאמץ בצי של בריה״מ נעשה 
בשטח הלחימה התת־ימית ולפי האומדן קיימות כ 380 צול־ 







679 


מועצות, כרית ה־ כודוות מזויינים 


680 


לות ( 1%9 ! נתוגים מדוייקים — אין) שסספרן גדל 
במהירות. כ 60 מהצוללות מותנעות במנועים גרעיניים, וה 90 
מהן, גרעיניות ובלתי־גרעיניות, חמושות בטילים ( 1 — 3 
בממוצע׳ אד עד 6 — 8 ), רובם ים־ים או ים־יבשה (, 13 ־ 511 
;!( 0 ס 5 > 1 > 5113 ) ומיעוטם בינוניים (;)(- 531 , נ 1 ז־ 5 ), לטווח 
של עד 800 ק״מ. עומדים להכניס לשירות צוללות גרעיניות 
חמושות ב 16 טילים בין־יבשתיים ארוכי־טווח (בדומה 
ל״פולארים" האמריקני), כנראה מדגם ן £1 ?ע 83 שטווחו 
המשוער עד 3,200 ק״מ. מספר הצוללות הגרעיניות החמו¬ 
שות בטילים, חנשלמות מדי שנה, נאמד ב 4 . לאחרונה נבנו 
2 נושאות־מסוקים (כ 20 — 25 לכ״א) בנות כ 23,000 טון 
ב״א. כן מופעלות 150 סירות־טילים חמושות ב 4 (מדגם 
״אוסא״), או 2 (מדגם "קומאר"), טילי "סטיכס" (צע) 8 ) 
לטווח קצר ( 20 ק״מ), כ 350 ספינות־טורפדו וב 270 אניות־ 
משמר קטנות. כן פועלות יותר מ 300 שולות־מוקשים, עד 
200 נחתות ומאות אניות־עזר ואספקה, מהן המציידות את 
השייטות במסעות ארוכים ומהן משמשות "אניות־ביוך, 
הנצמדות דרך קבע לאניות המלחמה של ציי ה״מערב". 

אוויריית הצי פועלת כולה מבסיסים יבשתיים וכוללת, 

לפי המשוער, כ 500 מטוסי-התקפה ימיים (מפציצים, מטילי־ 
טורפדות וטילים) וב 500 מטוסים אחרים (סיור, מסוקים, 
תובלה. ספינות־אוויר). 

כוחות האוויר. לבריח״מ כמה זרועות אוויריות 
הכוללות כ 10,500 מטוסים קרביים מבצעיים (מלבד רזדוות 
רבות) ומאויישות ע״י כ 505,000 איש המשרתים 2 — 3 שנים. 

פיקוד האוויר הטאקטי. כוחות האוויר הפועלים 
בשיתוף עם צבא היבשה היוו את עיקר אוויריית בריה״מ 
במלה״ע 11 וגם היום הם כוללים, לסי אומדנות מוסמכים, 
כ 40% מכלל כלי-הטיס הקרביים הסובייטיים. לאוויריה 
הטאקטית לפחות 11 "ארמיות" אוויריות אשר, במקרה 
מלחמה, תעמודנה תחת פיקוד ה״חזיתות" היבשתיות השו¬ 
נות. לכל אדמיה במה קורפוסים שלכ״א מהם 2 — 3 דיווי־ 
זיות אוויריות, בנות 100 — 130 מטוסים כ״א המתחלקות ל 3 
גדודים. לגדוד בד״כ 42 מטוסי יירוט או קרב־ד,פצצה, או 32 
מפציצים. לכל גדוד 3 טייסות! בטייסת 12 מטוסי יירוט או 
9 מפציצים ומטוסים רזרביים. מטוסי הסיור וד,תובלה, וכנראה 
גם המסוקים, מהווים גדודים נפרדים. לאוויריה הטאקטית 



מטוס־יתם רוסי מדגם ״מיג 23 ״, כעל מהירות .סירנית של 
3.2 סאך בערך 



ממום ?רב־הפצצה דוכי מדגם ״כוחוי 9 ", מהירותו 1.8 מאד 

כ 4,000 מטוסים׳ ביניהם גם מתיישגיים. הדגמים שבשירות 
הם: מיג. 17 , מיג. 19 , יאק. 25 ואיל. 28 , ולאהרונה ( 1969 ) 
מתוספים, בכמויות ניכרות, מיג. 21 , סו. 7 , 9 ויאק. 28 העל- 
קולי. כן החלו מופיעים במסגרת פיקוד זה מטוסי מיג. 23 , 
המהירים בעולם. המטוסים החדישים מצויירים בטילי אוויר־ 
קרקע. 

פיקוד־ ה אוויר האיסטרטגי. בדיד,"מ הקימד, 
אוויריה ארוכת־טווח, ובחלקה בין־יבשתית, רק לאחר מלה״ע 
11 . תפקידה הבלעדי־כמעט הוא הטלת פצצות גרעיניות. 
חשיבותה ירדה מאז פיתוחם של הטילים ארוכי־הטווח, אך 
גמישותה המבצעית, המאפשרת הפעלה נגד מטרות ניידות 
מהירות, עדיין מקנה לה חשיבות במסגרת הכוחות הסוב¬ 
ייטיים, 

לפי אומדנות אחרונים ( 1969 ), לבריה״מ כ 200 מפציצים 
כבדים, 110 סילוניים מדגם ם. 4 ו 90 טורבו־מדחפיים מדגם 
טו. 20 (מצויירים בטילי ססז 031183 ן לד׳פעלה ממרחקים גדו¬ 
לים). טווחם נע בין 11,000 ל 14.000 ק״מ, אך הם אינם על- 
קוליים. כ 50 מאלה הותקנו כמיכליות — לתדלוקם של 
האחרים. כן מצויים בשירות כ 750 מפציצים בינוניים, טו. 16 
וטו. 22 . האחרון הוא על־קולי ומחליף את קודמו האיטי. 

פיקוד הטילים. זרוע הטילים האסטרטגיים הסו¬ 
בייטית, שהוקמה כמסגרת עצמאית ב 1960 , זכתד, אולי 
בפרסומת יותר מכל הכוחות האחרים של בריה״מ, שכן 
היא הנשק בעל ההשפעה הרבה־ביותר בתחום היחסים הבין- 
לאומיים שבידי בריה״מ. מפקד גייסות הטילים נמנה עם 
הסגנים הראשונים של מיניסטר ההגנה. 

פיקוד הטילים מאורגן בדיוויזיות, ומשרתים בו כ 330,000 
איש. הוא כולל רק טילי התקפה באליסטיים ארוכי-טווח 
וטילים לטווחים בינוניים, אך לא טילים טאקטיים (שבמסג¬ 
רת יחידות הצבא), לא טילים להגנה אווירית (מלבד, אולי, 
10811 ^ 0 ׳ שהוא טיל אנטי-טילי) ולא טילי-צי (המופעלים 
ממשחתות ומצוללות). כל הטילים הבין־יבשתיים ארוכי- 
הטווח מופעלים ממתקנים נייחים ובשנים 1%3/6 זוהו כחצי 
תריסר, בעלי טווחים משוערים בין 8,000 — 16,000 ק״מ 
וראשי-נסץ גרעיניים בני 1 — 20 מגאטון. לענק שבין הטילים 




681 


מועצות, כרית ה־, כוחות מזוייכיס 


682 


הבין־יבשתיים חסובייטיים, ׳*"סצ׳ התלת־שלבי, מיוחם ראש־ 
נפץ של 50 מגאטוז׳ אד נראה שאינו מבצעי. לעומת-ואח 
נכנס לשירות הטיל ק' 1 ט 8 , 9 58 , הנושא ראש־נפץ בעל 25 
מגאטון, וטווחו כ 16,000 ק״מ. טיל זה כשיר להובלת כמה 
ראשי־נפץ, בעת ובעונה אחת, שיופנו — כ״א לעבר המטרה 
המיוחדת לו. מספר הטילים הבין־יבשתיים הרוסיים עלה 
מכ 300 ב 1%6 ל 1,050 בקירוב בראשית 1%9 . מספר הטילים 
לטווח בינוני (] 1 ! 1 ^מ 83 , £311 ^ 81 , טווח עד כ 3,400 ק״מ) נאמד 
בכ 700 , בעלי ראשי־נפץ של עד 1 מגאטון. מהם ניידים ומוב¬ 
לים במשאיות־ענק. 

פיקוד ההגנה האווירית. הפיקוד הנגד־מטוסי והנגד־טילי 
של צבא בריה״מ הוקם ב 1955 ופועל בקשר הדוק עם האווי־ 
ריה הטאקטית וחילות־האורר של מדינת ברית-וארשה האח¬ 
רות. מספר אנשיו כ 0 ( 500,^x , כמחציתם כוחות הגנה על 
מתקנים קרקעיים (מבחינת השיוד נמנים אנשי הפיקוד עם 
כוחות היבשה והאוויר). מספר המטוסים נאמד בכ 3,400 ויו¬ 
תר! מספר הכלים הארטילריים הנ״מ הכבדים הוא כ 10,000 . 
מפפר הטילים שברשותו לא ידוע׳ אד הוא רב. מבחינה אר¬ 
גונית מתחלק הפיקוד לכ 20 מחוזות ברחבי בריה״ס (שאינם 
זהים עם החלוקה הארגונית של כוחות היבשה והאווירייה 
הטאקטית), מלבד מחוזות הגנה מיוחדים מסביב לכמה ערים 
גדולות, מתקני בטחון חיוניים ובסיסי טילים ביז-יבשתיים. 
בריה״מ כולה מוגנת ע״י 3 רצועות־הגנה עמוקות, ערוכות 
אחת אהר השניה, המתמשכות מהים הלבן, ולאורד הגבולות 
עד לאוקיאנוס השקט. רשת המכ״ם לאתראה מוקדמת מפו¬ 
תחת ביותר ומסתייעת במטוסי-יירוט הפעילים במרחבי 
ההגנה האווירית במשד 24 שעות ביממה, במשמרות טסים 
מתחלפים, מוכנים לפעולות חסימה מיידיות מבלי שיהיה 
צורד להזניקם. סביב מוסקווה הוקמה לאחרונה מערכת 
טיליס-נגד־טילים המבוססת על הטיל ! 031081 (רב-שלבי 
ובאורד כ 20 מטר, מותנע בדלק מוצק ובו ראש-חץ גרעיני 
של 1 — 2 מגאטון), המיועד, כנראה, להגנה בגבהים גדולים 
מאד מפני הטילים האמריקניים הבין-יבשתיים מסוג- 1110 מ 41 ן 
130 !!, 013118 ? ו 1011 > 0$£1 ק, מידת יעילותה של מערכת זו 
אינה ידועה. בצפון־מערב בריה״מ הוקם לאחרונה "קו טאליך, 
שמשימתו, כנראה, להגביר את יעילותו של המערד נגד־ 
טילים שמסביב למוסקווה. 

מטוסי הפיקוד כוללים: מיג. 17 , מיג. 19 , מיג. 21 , סו. 9 , 
יאק. 28 , ויאק. 42 — החדיש ( 1,700 קמ״ש, סייג־רום 18,500 
מטר). לאחרונה נמסר על הכנסתם לשרות של מטוסי מיג. 23 , 
שמהירותם מגיעה ל 2.5 — 3 מאד. הכלים הארטילריים 
בוללים תותחים בני 23 ט״ם (מהם מאוגדים ב 4 קנים 
מודרכי־מכ״ם ומתנייעים), 57 מ״מ (מהם כפולי־קנים ומת- 
נייעים), 85 מ״מ, 100 מ״מ ו 130 מ״ם. הטיל הנ״מ הסובייטי 
הסטאנדארטי הוא £ת 11 ;> 01118 (ידוע גם כ 2 ^\ 81 ), שנמסר 
ונמכר לארצות זרות רבות (כולל מצרים), והופיע לראשונה 
ב 1957 . הוא דו-שלבי, מודרד ע״י תחנת בקרה אוטומאטית, 
ומשקלו 2.2 טון. מהירותו המירבית 3.5 מאד, מידותיו 0.66 
מטר א 10.9 מטר. משקלו של ראש־הנפץ 130 ק״ג, והוא יעיל 
בגבהים בין 300 . מטר לכ 24 ק״מ. לסוללה 6 כני שילוח, 12 
טילים, והיא נייחת. מ 1960 קיים גם דגם משופר וכבד יותר. 
דגם ישן יותר הוא 1 ) 0011 , ודגם חדיש יותר (מ 1963 ) הוא 
1£011 ד 01 (מהירות: 4 מאד, סייג־רום; 40 ק״מ). הטיל 
0£ ת 03 (מ 1964 ) הוא דו־כני ומתנייע, וחדיש ממנו 1 ו 03111£1 , 


שהוא תלת-כני ונייד. כ״כ קיים הטיל הנ״מ הקל 003 , 
המופעל המשאיות. 

יעילותה של ההגנה האווירית הסובייטית הוכחה כבר 
ב 1960 ע״י הפלת מטוס הביון האמריקני מדגם 2 ־ 17 . ההגנה 
האווירית האזרחית מסועפת מאד בבריה״מ ועובדת תוד 
תיאום מלא עם הגורמים הצבאיים. 

מעטים הפרטים הידועים על חלוקתם ומיקומם של 
כוחות בריה״מ ומערכם משתנה, ללא ספק, בעקבות הצבת 
גייסות בצ׳כוסלובקיה והזזות למרכז־אסיה ולמזרח הרחוק. 
החלוקה המשוערת של כוחות־היבשה הסובייטיים בקיץ 1969 
היתד, כדלהלן: מערב בריה״מ — 61 דיוויזיות! סיביר — 8 
דיודזיות! קאווקאז ואסיה המרכזית — 26 דיוויזיות! מזרח 
רחוק — 21 דיוויזיות (מהן 2 במונגוליה ו 8 משוריינות)! 
גרמניה המזרחית — 20 דיוויזיות, מהן 10 משוריינות! הונ¬ 
גריה — 4 דיוויזיוס, מהן 2 משוריינות! פולניה — 3 דיווי־ 
זיות, מהן 2 משוריינות! צ־כוסלובקיה — 5 דיוויזיות. 4 
דיוויזיות (בממוצע) מחו 1 ת "ארמיה". במקרה מלחמה תצ־ 
טרפנה כמה ארמיות ל״חזית".'כמסגרת להן כבר פועלות 
בזמן שלום כמה מפקדות ראשיות שלכ״א מהן מצורפת 
"ארמיה אווירית". שלוש מפקדות ראשיות פועלות במרחב 
שבין הים חבאלטי לים השחור, ואחרות מצויות בטיפליס, 
בטאשקנט ובצ׳יטה. דוקטרינת המלחמה הרוסית נוטה להד¬ 
גיש, דווקא בשנים האחרונות, שבצד הלחימה הגלובאלית 
הגרעינית קיימת גם אפשרות של מלחמה־רבתי שתתנהל 
באמצעות כלי־נשק מקובלים, לכל היותר בטילים גרעיניים 
טאקטיים. מכאן המאמצים העצומים שנעשו למכן אח כל 
כוחות היבשה עד לקצה גבול האפשרות, ומכאן מספרם 
העצום של כלי-רכב משוריינים להובלת גייסות (בצד הטנ¬ 
קים). הציוד הרוסי: רכב, נשק ותחמושת. הוא פשוט, שימו¬ 
שי ובלחי מסובד וסטאנדארטי, עד-כמה-שאפשר, כדי למנוע 
תסבוכות באספקה. מגמת האחידות הקיצונית ניכרת גם 
בארגון היחידות, זאת כדי לאפשר החלפתן ללא קשיים. 

חיל-הים הרוסי הפד׳ מאז מלה״ע 11 , מכוח-עזר להבטחת 
אגפי החזיתות היבשתיות, לצי השני בעצמתו בעולם ולכוח 
מבצעי עצמאי, שרשתו פרושה על כל ימי העולם. הוא מצטיין 
במספר צוללותיו (הגדול ביותר בעולם — כ 380 יחידות), 
בחימוש טילי חזק מאד ובכושר אמפיבי (עד 200 נחתות), 
שאינו זוכה להערכה מתאימה בעולם. להבדיל מכוחות 
היבשת הרוסיים, נמצאות כמעט כל יחידות הצי בכוננות 
מתמדת. 

חיל-הים של בריה״מ מתהלק ל 4 ציים עיקריים שניתן 
להם—להוציא זה שבמזרח הרחוק—להחליו׳, או לתגבר, את 
יחידותיהם, מלבד הגדולות ביותר, הודות לרקזת התעלות 
המסועפת, המקשרת בין הים הלבן לים הבאלטי, לים השחור 
ולים הכספי. חלוקת חיל-הים הרוסי היא כדלהלן: 

א) הצי הקוטבי. מטהו בארכאנגלסק ובמורמאנסק. כולל 
עד 160 צוללות. מהן רבות גרעיניות ומרביתן צולליות-טילים. 

ב) הצי הבאלטי. מטהו בלנינגראד ובבאלטיסק (מקודם — 
פילאו [ 111311 ?]). כולל כוחות-ליווי ונחיתה חזקים וב 70 
צוללות. 

ג) צי הים השחור. מטהו בסוואסטופול. משמש בעיקר 
לאימונים ול״הרצת" יחידות חדשות, מהן שנבנו במספנות 
בפנים רוסיה. כולל 40 צוללות. 

ד) צי המזרח הרחוק. מטהו בוולאדיווסטוק. כולל עד 120 




683 


מועצות, כרית ה־, כוחות מזויינים, כלכלה 


684 



סיידתיטיליס רוסית סרגם ,קרסמה", בת ב 0,000 טון 


צוללות. מדן גרעיניות ומשגרות טילים. משחתוח־הטילים 
שלו הגיעו להודו ולמפרץ הפרסי. 

כוחות קלים מצויים בים הכספי (המטה: אסטראחאן), 
וכוחות-נהר חזקים פועלים על הדאנובה ובמזרח הרחוק 
(נהר אמור ויובליו). בשנים האחרונות נתפרסמו כוחות הצי 
הסובייטיים, שהחלו מופיעים בים התיכון. לאלה אין בסיס 
קבוע ותכליתם — אימונים ולחץ מדיני. רוב האניות שייכות 
לצי הים השחור, מיעוטן לצי הבאלטי, והן מתחלפות לעתים 
קצובות. 

אין כמעט פרטים ביחס למיקומם של בוהות האוויר השו¬ 
נים של בריה״מ. רוב 11 ה״ארמיות" של האוויריה הטאקטית 
מוצבות באיזודי הגבול, אך אחדות מצויות בפנים הארץ 
ועוסקות באימונים. לפחות אחת מהן מבוססת בגרמניה המז¬ 
רחית ( 1968 ). מטוסי האוויריה האיסטרטגית מבוססים במערב 
בריה״מ, באוקראינה ובמזרח הרחוק. מטוסי ההגנה האווירית 
מצויים באיזורי הגבול ובקרבת הערים הגדולות. 

בסיסי הטילים הבין-יבשתיים הסובייטיים מפוזרים, לפי 
ההנחה, ברחבי בריה״מ, ולא ידוע עליהם כמעט דבר. הטילים 
הרוסיים לטווח בינוני, במידה שאינם ניידים, ממוקמים 
(מלבד באיזורי־הספר המערביים של המדינה-קאלינינגראד) 
בחוף הצפוני של פולניה, בחוף הצפוני ובמרכז גרמניה 
המזרחית, בצ׳כוסלובקיה ( 5 בסיסי שיגור), בהונגריה ( 1 ), 
ברומניה ( 2 ) ובבולגרית ( 3 ). ללא־ספק קיימים בסיסי שיגור 
גם במזרח הרחוק. מכל מקום יש להניח שאין בסים אווירי, 
או ריכוז צבאי, ציי, או אורחי חשוב במערב ובדרום־אירופה, 
וייתכן גם במזרח התיכון (תורכיה), שאין טילים רוסיים 
בינוניים מטווחים עליו. 

מומחים, מדריכים ויועצים רוסיים במספרים מצומצמים 
מצויים במדינות "ברית-וארשה" ובארצות הרבות המפעי¬ 
לות ציוד רוסי. ריכוזים גדולים יותר של מומחים נמצאים 
( 1969 ) בקובה — 1,000 , וייטנאם — כ 1,000 , וכ 4000 או 
יותר בסוריה ובמצרים. 

; 1935 , 1-11 ,ח 0 ו 1 ) 11£1/011 ,מ 0111 ( 1 ר 311 נ 01 . 1 ל 

. 11 .י!׳ ; 1936 1 ז 6 ) 0. 0x4617 

, 3 מז 11 ^טכ 1 ^ ..מ ; 1938 

^ 801/16 ... 1 •^ 1 ; 1947 , 10 ^ 0$ ק 10 ז.מן)/> 

6 ^'!' . 14 . 0 ; 1953 ^■/ 11110 ^ 1 

,^ 4 ה 0 ח 1 ח 1 ס 0 1 ^/ 301 , 500 ^ 1 ^ 1 •^£ .{ ; 1956 ,ץ{ה- 441 

€; 4 ת 3010 6 ו/' 7 , 81011165 6810 !ג 1 ן 8 זס! 11€ י 5111 ת 1 ; 1962 

.(מהדורות שונות) /■ 6 < 1 ץ 514 016£46 ז) 5 ,. 6 } 

פ. פ. 

כלכלה. השיטות הכלכליות והמאורעות הפוליטיים 
שכיוונו את התפתחותה של כלכלת בריה״מ ואפיה, כגון: 
הנא״פ, תכניות החומש, הקולקטיוויזאציה— מתוארים בהר¬ 
חבה בפרק הדן בהיסטוריה של בריה׳־מ וכן בפרק על 
המשטר — בהיותם חלק בלתי-נפרד מהם. להלן מתוארת 


כלבלת בריה״מ מצדדיה הפיסיים והא^ראטיוויים בלבד 
לרבות תיאור תוצאות אותן שיטות ואירועים פוליטיים. 

בריה״מ היא המעצמה הכלכלית השניה בעולם ע״פ היקף 
הייצור. בשטחה, שהוא כשישית משטח היבשה של כדור־ 
הארץ, שפע רב של משאבי־טבע — מים זורמים, יערות, 
מחצבים מכל הסוגים. אולם, האפשרויות לייצור חקלאי הן 
מוגבלות — למעלה מ 80% מכלל השמח אינם ראדים לעי¬ 
בוד חקלאי. גם ברצועה הצרה, יחסית, המתאימה לכך, — 
זו המשתרעת במערב — ממרכז אוקראינה וביל 1 רוםיה מזר¬ 
חה, בדרום־מזרח עד לגבול סין, בצפון קאזאכסטן ובמערב 
סיביר — אין התנאים לעיבוד חקלאי טובים מאלה השוררים 
בדרום־קאנאדה ובצפון־אה״ב. בס״ה מעובדים כ 9% משטח 
היבשה (כ 2.2 מיליון קמ״ר, ב 1964 ) ועתודות־קרקע נוספות 
ניתן להכשיר רק לאחר השקעות גדולות. 

בבריה״ם עתודות גדולות של עפרות־ברזל, פחם, נפט, 
עפרות אלומיניום, מנגן, כרום, ניקל וקובלט. כל המתכות 
החשובות נחצבות בה ומביניהן רק נחושת ובדיל מוגבלים, 
יחסית, בכמותם. האפשרויות לניצולם של מים זורמים לייצור 
חשמל הן כמעט בלתי-מוגבלות. משאבי-הטבע — לאנרגיה 
ולתעשיה — משתווים בהיקף ובטיב עם אלה של אה״ב 
ובתחומים מסויימים אף עולים עליהם. 

א. התפתחוחכלכלית.ב 50 השנים מאז המהפכה 
חלו בבריה״מ שינויים כלכליים — במבנה הענפי והארגוני 
של המשק — שהקפם הוא כמעט חטר־תקדים בעולם. מאז 
1928 , עם התחלת תכניות החומש (ור׳ להלן, היסטוריה). 
ועד אמצע שנות ה 60 , עלתה התפוקה הלאומית הגלמית פי 
6.5 בערך והתפוקה לנפש פי 4 . מבין ענפי המשק עלתה 
בקצב המהיר ביותר תפוקת התעשיה — לפחות פי 16 — 
אך גם התפוקה החקלאית עלתה כמעט פי 2.5 . תשומת גורמי 
הייצור עלתה אף היא בקצב מהיר: בוח-העבודה גדל אמנם 
רק בלמעלה מפי 2 — האוכלוסיה גדלה רק בב 50% — אך 
מלאי-ההון של המשק גדל באותה תקופה לפחות פי 12 . 
במקביל עבר המשק תמורה קיצונית במבנה הענפי: ב 1928 
עסקו כ 75% מכוח־העבודה בחקלאות ורק כ 14% בתעשייד" 
לעומת נ 4 < בחקלאות וכ,/׳ בתעשיה באמצע שנות ה 60 . 
בראשית שנות ה 60 הפכה לראשונה האוכלוסיה העירונית 
לרוב, בעוד שבשנות ה 20 היו כ% מכלל האוכלוסיה תושבי־ 
כפר. במרוצת 50 שנה הפכה בריה״מ מאחתהמדינות הפחות־ 
מפותחות באירופה למדינה השניה בעצמתה הכלכלית בעו¬ 
לם, ולאחת מ 10 או 15 המדינות העשירות בעולם ע׳׳פ רמת 
התפוקה הלאומית לנפש. 

את התקופה שמאז המהפכה מחלקים לתקופות-משנה 
כדלקמו: ( 1 ) 1917 — ראשית 1921 — "הקומוניזם המלחמ¬ 
תי" ! ( 2 ) 1921 — סוף 1927 — תקופת ה״מדיניות הכלכלית 
החדשה" (נא״פ —[מ 119 ] "נוואיה אקונומיצ׳סקיה פוליטי¬ 
קה"). בתקופה זו הצליחה בריה״ט, באמצעות מדיניות ליב¬ 
ראלית כלפי האיברים, הסוחרים והתעשיינים הקטנים, להח¬ 
זיר את המשק לרמת הייצור שנתקיימה לפני מלה״ע 1 והמה¬ 
פכה! ( 3 ) 1928 — 1940 . בתקופת שלוש תכניות החומש 
הראשונות ועד פרח מלה״ע 11 חל השינוי הקיצוני בארגון 
המשק ובמדיניותו הכלכלית, וכתוצאה מכך בא זינוק מהיר 
של צמיחה כלכלית. בתקופה זו הפך המשק מחקלאי 
בעיקרו למשק בעל מיגזר תעשייתי גדול. ( 4 ) 1940 — 
1-945 , מלה״ע 11 הביאה לאבדן ומני של חלק גדול מכושר 



685 


מועצות, כריח ה ■, כלכלה 


686 


הייצור התעשייתי וההקלאי, להרס מחלט של אלפי מפעלים 
בחלקה המערבי של בריה״מ ולשיבוש קיצוני של תהליכי 
הפיתוח! ( 5 ) 5 4 19 — 3 5 19 — תקופת הבניין־מחדש שהצ¬ 
טיינה בקצב מהיר־ביותר של צמיחה בכל ענפי המשק 1 
( 6 ) 53 19 — 1970 . התקופה שלאחר סטאליו מאופיינת 
בהפשרת הקשיחות הארגונית ובחיפוש מתמיר של אמצעים 
להגרלת יעילות הייצור במשק, תור כרי חוצארדלפועל של 
רפ 1 רמות, חלקן מרחיקות-לכת, יחסית, במבנה הייצור. באר¬ 
גון המשק ובשיטות עבודתו. חלקה הראשון של התקופה (עד 
1959 ) הצטיין בצמיחה כלכלית מהירה ולראשונה — גם 
בעליה של רמת-המחיה. אך קצב הגידול הואט מאז 1959 . 
ההאטה עודדה את השלטונות לבצע שינויים ורפורמות נוס¬ 
פים. — פירוט השתלשלות האירועים, ר׳ היסטוריה. להלן. 

ב. ה ש י ם ה ה כ ל כ ל י ת הסובייטית התגבשה סופית 
בתקופת תכניות החומש הראשונות, ואם כי חלו בה שינויים 
קלים נשארו עיקריה קבועים לפחות עד סוף 1965 ורובם 
גם לאחר-מכן. 

עיקרי השיטה; 1 . בעלות המדינה על אמצעי 
הייצור. המדינה היא הבעלים הישיר של כל אמצעי־ 
הייצור בתעשיה, בבניה, בתחבורה, במסחר (המקיים גם 
רשת של קואופראסיווים בפיקוח מלא של המדינה) ובשי¬ 
רותים! רק חלק מאמצעי־הייצור בחקלאות היו בבעלות 
המדינה: כל הקרקע וכן רכוש הסובחוזים ותחנות הסרקטר 
דים (כל עוד התקיימו). רכוש הקולחוזים הוא להלכה בבע¬ 
לות חבריהם, באמצעות האסיפה הכללית והמוסדות הנבח¬ 
רים, אך פיקוח המדינה עליהם הוא מכריע, אמצעי-ייצור 
בבעלות פרטית קיימים באופן חוקי אך ורק בידי איכרים- 
עצמאיים ושכירים — בצורה של חלקות-עזר חקלאיות קט¬ 
נות ומספר מוגבל של בעלי-חיים. מרבית המפעלים בכל 
הענפים חייבים להתנהל כיחידות כלכליות ורווחיות עד 
כמה שאפשר, באמצעות מערכת של חשבונאות עצמאית 
■^^^י^^ק X03 . הקשר שלהן עם תקציב־המדינד■ מתבטא רק 
בהעברת רווחים וד,פםדים לתקציב ובהקצבות המרינה לשם 
השקעות-הון. 

2 . תכנון מרכזי של הכלכלה. תכנון מרכזי הוא 
בעיני התאורטיקנים הסובייטיים החלופה הסוציאליסטית 
העדיפה והיעילה לשיטת השוק הביזורית של המשקים הקא- 
פיטאליסטיים הנחשבת בעיניהם כאנארכית-סטיכית ובלתי 
יציבה. בד״כ נעשה תכנון כללי מאד לתקופות ארוכות, יח¬ 
סית. לרוב בנות 5 שנים (״תכניות חומש״) או 7 שנים 
( 1959 — 1965 ), ותכנון מפורט נעשה לשנה אחת. לפי שיטת 
התכנון-המרכזי קובעת הנהגת המרינה—מועצת המיניסט¬ 
רים—את מטרות המשק בקווים כלליים ומעבירד, את תפקיד 
התכנון המפורט ל״ועד התכנון-המדיני״ — שהיה במרבית 
התקופה הנדונה — הגוםפלן (ר״ת:-מ 3£ ד€גןג 4 ץ 10€ 
זסידמולסא חזללסווהו;!! ו' 11 ל 11 ). הגוספלן מנסה להתאים 
את המצוי — כמויות העבודה, ההון, חמרי-הגלם והאפש¬ 
רויות הטכנולוגיות — עם הרצוי להנהגת המדינה. במסגרת 
זו מתוכננות הכמויות המיוצרות של מספר ניכר של מוצרים 
ועמן כמויות גורמי-ד,ייצור וחמרי-הגלם הדרושים לייצור 
מוצרים אלה. השיטה הנקוטה בירי הגוטפלן בד,כנת תכנית 
עקבית — שבה תד,יה הכמות הדרושה מכל מוצר וחומר זהה 
עם הכמות המתוכננת לייצור — היא השיטה של ה״איזון 
החמרי" שאינה אלא צורר, פרימיטיווית של שיטת ה״תשומד,- 


תפוקה" הנהוגה בעבודות תכנון דומות במערב, שיטת 
"האיזון-החמרי" אפשרר, למתכננים להכין נוסחה אחת של 
התכנית השנתית או לכל היותר שתים. אך לא נתנה בידם 
אפשרות לבחור בנוסחה האופטימאלית. רק מראשית שנות 
ה 60 , לאהר שהוסר חלק מן האיסור על שימוש בכלים מאת- 
מאטיים לשירות הכלכלה, הוחל בשכלול שיטות התכנון ע״י 
השימוש בטכניקה של "תשומד,-תפוקה". במקביל לתכנון 
הפיסי, שהוא העיקרי, של כל הכמויות, מתוכננים גם זרמי- 
הכספים והקרנות המוקצבות לתכנית (קרן-שכר, קרן- 
השקעה. תקציב ממשלה). משהוכנה התכנית הכללית — 
בד״כ תכנית שנתית — מועברים פרטיה ב״מורד" הסולם 
המדרגי של המיניסטריונים, הרפובליקות וד,איזורים, לשם 
הוספת פרטים חסרים. אלה הם בעיקר: חלוקת הכמויות המ¬ 
תוכננות לייצור ולאספקת בין המפעלים השונים וביו חדשי 
השנד, והכנת תכנית לד,ובלה ולאספקה של המוצרים. בסופו 
של תד,ליך התכנון מקבלים כל מפעל וכל יחידה כלכלית 
אחרת תכנית שנתית ובה פירוט ( 11 ג!/ 11 ז 1 מ$זג 0 ק 11 צ£ד) 
כל מה שעל המפעל לייצר, למי עליו למכור, מאין יקבל את 
חמרי-הגלם, כמד, עובדים עליו להעסיק ומד, גורל קרנות 
הכספים העומדות לרשותו למטרות השונות. על כל מפעל 
לדווח על מילויין של נורמות ומכסות ע״פ כ 30 קריטריונים 
שונים. כל תהליך התכנון הזד, הוא למעשה דו־סיטרי, שכן 
רשות התכנת העליונה זקוקה למירע שוסף על הנעשה 
בדרגים הנמוביפ-יותר ע״מ שתהיד, בידר, אפשרות לתכנן! 
לתד,ליר מסירת המידע כלפי מעלה מתוספים בד״כ גם דיונים 
ועמידד,-על-ד,מקח בהם מנסים המפעלים להשיג הנחות שו¬ 
נות במכסות התפוקה ובמקדמים הטכנולוגיים. ברוב השנים 
הנידונות היד, התכנון הכולל "מתוח* במידד, רבד,, ללא עתו¬ 
דות מספיקות לתיקון שגיאות, ו״מתח" התכנית שימש גם 
כתמריץ ליחידות הכלכליות. אחד התחליפים לעתודות, בתוך 
התכנית, היה מערכת עדיפויות, שלפיה נהנו ענפים מערפים 
מאספקת חמרי-גלם לפני האחרים, ומקורות וענפים מערפים- 
פחות נפגעו כשלא נתגשמו תכניות הייצור. 

התכנון והביצוע. שיעור הביצוע בפועל של התכניות 
הכלכליות היה גבוה יותר בשנים שלאחר מלה״ע 11 ובשנות 
ה 60 לעומת תקופת תכניות־ד,תומש הראשונות. השיפור 
בשיעור הביצוע נובע; משיפור יכולת התכנון וכליו! מד,- 
מגמה לצמצם את מרכיבי התעמולה וד,דרבון שהיו נלווים 
לתכנון והדגשת ערכו הראלי, ומהגידול של הפוטנציאל 
הכלכלי של המשק הסובייטי. 

בכל התקופות היתד. הקפדת-יתר על ביצוע מלא עד כמה 
שאפשר של התכניות בענפי התעשיה הכבדד" ע״ח דתורים 
בענפי-משק אתרים. לעתים קרובות נוצרו פערים גדולים בין 
התכנון ובין הביצוע בתחום החקלאות. 


טבלה 1 

שיעורי גידול שנתיים (ב%) בתקופת תכנית 
שבע־השנים ( 1959 — 1965 ) 


ביצוע 

בםועל 

תכנון 

מטרות 

5.4 

7.4 

תפוקד. לאומית 

7.8 

8.6 

תםוקת התעשיה 

1.6 

7.0 

תפוקת החקלאות 

2.7 

4.9 

תצרוכת לנפש 

7.5 

9.0 

השקעה 





687 


מועצות, כרית הי, כלכלה 


(83 


סבין! 2 

התפוקה הלאומית הןלמית ומקורות גידולה, 1928 — 1%7 


ב. שיעורי גידול, ממוצעים שנתיים (ב%) 

א. מדד ( 100 = 1928 ) 

גידול התסוקה הלאומית הגלםית 


—1959 

1967 

—1959 

1961 

—1951 

1958 

—1929 

1940 

—1929 

1961 

1967 

1961 

1958 

1950 

1940 


5.50 

5.50 

8.00 

6.00 

5.25 

732 

838 

452 

245 

202 

תפוקה לאומית נלמיח 


3.30 

5.00 

6.00 

4.25 


384 

345 

234 

201 

תשומות: ס״ה 


1.25 

1.50 

4.00 

5.25 


197 


183 

160 

עבודה 


10.50 

9.75 

8,00 

6.50 


821 

606 

289 

245 

הון 


1.50 

3.75 

2.25 

1.75 


181 

173 

129 

133 

קרקע 


2.00 

2.50 

0 

1.00 


140 

131 

105 

101 

תפוקה ליחידת תשומה 


נראה שב 3 השנים הראשונות של תכנית החומש השמי¬ 
נית ( 1966 — 1970 ) קרוב הביצוע לתכנון במידה רבה יותר. 

3 . עקרון ערך העבודה והמחירים. למחירים 
תפקיד משני בלבד בשיטת הכלכלה הסובייטית. התכנון 
הכמותי־הפיסי הוא העיקר והמחירים נקבעים ע״פ העקרון 
המארבסיסטי הקובע שערך מוצר שווה לערך כמות העבודה 
הממשית והצבורה (בסמרי־גלם, מכונות וכר) שהושקעה בו. 
עקרון זה מוציא מכלל חישוב במחיר את מחיר־ההון (הרי¬ 
בית), רנטד, כלכלית והידלדלותם של המשאבים. נוסף לכך 
מחושבים המחירים בד״כ על בסיס הוצאות ממוצעות ולא 
שוליות (ע״ע מחירים, תורת ה-). שני גורמים אלה, וכן 
הקושי לחשב מחירים "נכונים", גרמו לאי-חתחשבות במחי¬ 
רים הקיימים בעת ההחלטות על הקצאת מקורות ובשעת 
קביעת קני-מידה להצלחתן של היחידות הכלכליות. 

4 . שוויון. העקרון המנחה בשוק הסובייטי ביחם 
לשודון חוא שכל אחד זכאי לתגמול לפי ערך העבודה 
שהוא משקיע, (על מדיניות השכר וההכנסות — ר׳ להלן, 
ז). 

בפרקים הבאים משולבים נתונים סטאטיססייס רבים. יש 
להקדים להם את ההערה הבאה על מציאותה ואמינותה של 
סטאטיסטיקה על כלכלה בבריה״ס.׳ מירע כלכלי 
שפורלס ע״י בריה״מ נתקבל בעולם המערבי בהסתייגות 
יחרה, ברומח למירע בשטחים אחרים שסופק משם. אולם 
לאחר בריקה הגיעו החוקרים במערב לירי מסקנה. שבמר¬ 
בית הסקרים מבולס המידע הכלכלי שמספקת ממשלח 
בדיה״ס על המציאות. שימוש במידע כלכלי למטרות תעמד 
לה ולשם הצגת הישגים מעולים־יוחר נעשה בר׳כ בשחי 
דרבים: ע״י אי-פירסוט מידע — זאמנם עד לסוף שנות הלק 
היתד, כמות המידע הכלכלי שפורסמה מצומצמת ביותר, 

אלא שמאז גוברת אספקתו בקצב מהיר 1 ובאמצעות בחירת 
משתנים כלכליים "נוחים" והגדרת אחרים באופן המצייר 
המונה נוחה-יותר. נוסף לאלה קיימת מידה מסויימת של 
סטיה בין הנתונים למציאות, הנובעת משיטות הדיווח של 


המוסדות הכלכליים ללשכה המרכזית. סטיות סטאטיסטיות 
מסוג זה מצויות גם בהרבה מערכות נתונים של משקים 
במערב. לכן, המסקנה המקובלת במערב להערכת מידע 
כלכלי מבדיה״מ היא לקבל, ד״כ בשלמות, את המידע 
על סשחנים פיסיים, אד להעריך מחדש מדרים אגרגאטיוויים 
במונחים כספיים. בהתאם לכך הערכה במערב מחדש כמות 
עצומה של םטאםיםטיקד, על כלכלת בריה״ם. בנתונים שב¬ 
ערך, כלגבי המידע הכללי שבגוף הערך, נהגנו לפי כלל זד,. 

ג. הצמיחה הכלכלית. צמיחד, והתפתחות כל¬ 
כלית מהירד, היא המטרה העיקרית של המשטר הסובייטי 
מאז היווסדו. בתהליך הצמיחה מושם הדגש בפיתוח מהיר 
של התעשיה הכבדה, המייצרת מוצרי-חון וד,שקעה לשם 
פיתוח נוסף, מחד-גיסא, ומגדילר, את העצמה הצבאית של 
המדינד" מאידך-גיםא. האמצעים העיקריים להשגת המטרה 
הם; ( 1 ) שיעור השקעה גבוה הבא על חשבון 

רמת-המחיה של האוכלוסיר,! ( 2 ) גיוס מירב כוח-דואדם 
האפשרי לעבודה יצרנית: גיוס מרבית הנשים בגיל העבודה 
לכוח-ד,עבודד,, קיום שבוע עבודה ארוך ( 48 שעות לשבוע 
עד 41,1956 שעות, מאז) והטלת אספקת שירותים רבים על 
זמנם הפנוי של האזרחים! ( 3 ) שימוש מירבי בידע טכנו¬ 
לוגי ו ( 4 ) נסיונות לשיפור הארגון של מערכת הייצור. 
טבלה 2 מבהירה שגידול התשומות ובעיקר גידול תשומות- 
הדוון היה התרומד, העיקרית לגידול התפוקה— 4.25% לשנה 
בממוצע מתוך גידול שנתי כולל בשיעור של 5.25% , בעוד 
הגידול ביעילות תרם 1% לשנה בלבד. נראה שגם בתקופה 
1961 — 1967 מוסברת העליה בתפוקה באופן דומה. 

הצמיחד, הכלכלית בשנות ה 60 היתד, איטית במידה ניכרת 
מזו של העשור הקודם. האטה זו מקורה בניצול קודם של 
מרבית פוטנציאל הצמיחד, באמצעות הגדלת התשומות — 
בעיקר של הון אך גם של כוח-עבודה וקרקע — וחוסר 


סבלה 3 


כוח־עבודה ותפוקה לאומית 1926 — 1964 


תרופת המיגזרים השונים לתפוקה הלאומית 
(במחירים שוססים) ב% מתוך כלל התפוקה 

כוה-עבודה (ב% מתור כלל המועפקים) 

המיגזר 

1964 

1959 

1937 

1928 

1967 

1958 

1937 

1926 


25.3 

28.8 

31.0 

40.2 

30 

42 

56 

71 

חקלאות 

34.0 

30.9 

32.2 

23.6 

(30) 36 ) 

( 31 ( 6 נ) 

24 1 

13 

תעשיה 

9.2 

9.8 

5.2 


(6) 1 

י ( 5 ) 

ן - 

1 

בניה 

9.7 

8.0 

8.3 


8 

7 

5 

4 

תחבורה ותקשורת 

5.3 

5.3 

6.1 

9.8 

7 

5 

4 

3 

מסהר וכספים 

16.5 

17.2 

17,2 

18.3 

19 

15 

11 

8 

שירותים 
















































689 


מועצזת, כרית ה־, כלכלה 


690 


טבלז״. 4 

ההשקעה לפי המיגזדים — ממוצע לתקופות 
(ב% מכלל ההשקעה) 


1965—1959 

1958—1951 

1941—1928 

1928—1918 

הסיגזר 

17 

17 

13 

2 

חקלאות 

38 

41 

37 

15 

תעשיה 

תחבורה 

10 

8 

18 

10 

ותקשורת 

20 

22 

16 

68 

שיכוז 

מסחר. 

15 

12 

16 

5 

שירותים 


הצלחה בהחלפת מקור הצמיהה הנ״לבצמיהה הנובעת מעליה 
ברמת היעילות של השימוש בתשומות. אין הפק שכושר 
המשק ההובייטי לחזור לשיעורי צמיחה גבוהים של שבות 
ה 50 תלוי ביכלתו לנצל אח פוטנציאל הגידול ביעילות 
הייצור. נראה שזוהי מטרתן העיקרית של הרפורמות הכל¬ 
כליות של המשטר בשנות ה 60 (ור׳ להלן).— שיעורי הצמי¬ 
חה של התשומות והתפוקה היו שונים בענפי המשק השונים, 
והם שהביאו לשינר במבנה הענפי (ר׳ 
טבלה 3 ). רוב מקורות ההשקעה הופנו לענ¬ 
פי התעשיה, הבניה והתקשורת ורק חלק 
קטן לחקלאות ולשירותים (ר׳ טבלה 4 ). 

ד. ה ת ע ש י ה. ההשג הכלכלי הגדול־ 
ביותר של המשק הסובייטי הוא בפיתוח 
הייצור התעשייתי ובמיוחד זה של התע- 
שיה הכבדה וייצור מוצרי-השקעה. לפי 
נתונים סובייטיים רשמיים גדל הייצור 
התעשייתי כולו מאז 1913 ועד 1965 פי 40 , 
זה של ייצור מוצרי־השקעה כמעט פי 100 
ואילו זה של מוצרי־תצרוכת פי 15 . לפי 
אותם מקורות חל רובו של הגידול לאחר 
התחלת תבניות החומש ב 1928 . חישובים 
שנעשו במערב מראים שבתקופה 1928 — 
1965 גדל הייצור התעשייתי בערך פי 16 . 
גידול שאף הוא נכבד ביותר, בטור האחרון בטבלה 6 מוב¬ 
אים נתונים על שיעורי הגידול של התעשיד, וענפי-המשנה 
שלה מאז 1950 , 

עד שנות ה 60 המאוחרות הקדיש המשק הסובייטי יותר 
משאבים להגדלת הייצור של מוצרי-השקעה לעומת אלד, 
שהקצה לייצור מוצרי־תצרוכת. מגמה זו 
הנמשכת מאז ראשית תקופת תכניות- 
החומש הביאה להקטנת החלק של מוצרי- 
תצרוכת בכלל הייצור, מ 60% בראשית 
התקופה, לב 25% בלבד, בשנות ח 60 . 

ענפי ה ת ע ש י ה; ענף המשנה הגדול 
ביותר הוא זה של ייצור המכונות ועיבוד 
המתכת והוא אף ממשיך לגדול במהירות. 
ענפי משנה אחרים הגדלים במהירות הם: 
ענף ייצור חמרי-בנין, התעשיה הכימית 
וענפי הייצור של מקורות אנרגיה מודר¬ 
ניים — נפט, גז וחשמל (ר׳ טבלה 6 ). 

ההפבר העיקרי לגידול המהיר בייצור 
התעשייתי הוא גידול — מהיר גם הוא — 
של תשומות העבודה וההון (כ% מהגידול 
מאז 1950 ), אך הלק נכבד בגידול זה (כ^/<) 


יש גם לגידול יעילות השימוש בתשומות אלה. בשנות ח 60 
חלה האטה בקצב הגידול של הייצור התעשייתי — מ 10 — 
11% לשנה בשנות ה 50 לכ 7% לשנד, מאז ראשית שנות 
ה 60 . ירידה זו מוסברת בירידה החדה בגידול היעילות 
בייצור התעשייתי; ירידה שקיזזה אפילו עליית־מה בגידול 
בתשומות. 

מפעלי התעשיה בברירדמ הם גדולים, יחסית, מאלה שב¬ 
ארצות תעשייתיות אחרות! רק 5 /< מהמפעלים מעסיקים 
פחות מסס! עובדים כ״א, ואילו כ% מכלל הייצור מופק 
במפעלים המעסיקים למעלה מ 500 עובדים כ״א. 

עם עליית השלטון הסובייטי היו ריבוזי התעשיה של 
בריה״מ מצויים ברובם ברוסיה האירופית, ממערב לאוראל. 
כבר לפני מלה״ע 11 ניכרה מגמה להעביר חלק ממאמצי 
הפיתוח התעשייתי לאיזורים המזרחיים, אך פינוי החעשיה 
מזרחה בשנות מלה״ע 11 , וגילוי מרבצים עשירים של מחצ¬ 
בים באיזורים אלה, הביאו לגידול תרומתם של איזורי-המזרח 
לייצור התעשייתי, באיזורים המזרחיים (אוראל, סיביר, 


מרכז-אטיה, קאזאבסטן) מייצרים עתה ב 2 /' מתפוקת הפחם 
ולמעלה מ 40% מתפוקת עפרות-הברזל, הפלדה, החשמל 
והדשנים הכימיים. 

מקורות טבעיים וניצולם: הפחם מהווה את 
העתודה העיקרית של מקורות־אנרגיה כלים בבריה״מ. 


0 

אן 7 !י 1 ונןס הק 11 ו 111 !פוני 

^ **ימיים• 

^ 1 ׳״ ן: - • ^■רי• 

וי* 

ממזג* ל־■' 1 ( 

י 1 א 1 ראו 14 !טוו 11 .^ו ),ידו 


^ <י נ 19 יןו 11 

411 ;וז׳שי׳וד טז) 





בריהי־מ; אידרי תעשיה 


בריה״מ: אגני פחם ומרבצי פחם 







691 


מועצות, כרית ד,־, כלכלה 


692 


סבלה 5 

הייצור של מוצרי תעשיה נבחרים, 1913 — 1967 


1967 








מקום בעולם 

כמות 







שני 

74,8 

19.2 

14.9 

3.3 

4.2 

מיליוו טוו 

ברזל יציקה 

שני 

102.2 

27.3 

18.3 

4.3 

4.3 

" 

פלדה 

ראשוו 

84.8 

10.2 

5.7 

1.8 

4.3 

" 

מלט 

ראשון 

555.4 

161.1 

165.9 

35.5 

29.1 

" 

פהם (כוללליגניט) 

שני 

288.0 

37.9 

31.1 

11.6 

10.3 

" " 

נ&ם 

שני 

157.4 

6.2 

3.4 

0.3 

— 

מיליון מ״ק 


שני 

587,7 

91.2 

48.3 

5.0 

2.0 

מיליארד קו״ש 

חשמל 

חמישי 

1.114 

258 

— 

— 

— 

אלפי טוו 

הפרים פלסטיים 


9,406 

(1958) 

1,206 

746 

26 

13 

אלפי טח 

ושרפים 
דשנים (ס״ח) 

שני 

9.737 

2,919 

— 

— 

— 

אלפי טוו 

חומצה גפריתנית 

שביעי 

3,801 

(1953) 

1.180 

812 

284 

107 

מיליון טון 

נייר 

ראשון 

109 

60 

34 

13,6 

4 

מיליון מ״ק 

עץ מנוסר 

שני 

7.4 

(1952) 

2.7 

(1938) 

2.7 

1.8 

1.8 

מיליארד מ׳ 

בד כותנה 

שלישי 

926 

753 

— 

— 

— 

מיליון מ׳ 

בד מחוטים סינתטיים 

ראשון 

9,188 

(1957) 

3.224 

2,793 

1,939 

2,209 

אלפי טוו 

סוכר 


8.9 

1.5 

1.1 

0.1 

0.1 

מיליארד קופסאות 

שימורי מזון 


251 

65 

6 

— 

— 

אלפים 

מכוניות נוסעים 


697 

294 

136 

0.7 

— 


מכוניות משא 


2,697 

1.2 

3.5 

— 

— 

אלפים 

מקררים חשמליים 


34 

8 

3 

0.9 

— 

מיליונים 

שעונים 

שלישי 

6.416 

1.072 

160 

— 

— 

אלפים 

מכשירי רדיו 

שלישי 

4.955 

12 

0.3 

— 

— 


מכשירי טלוויזיה 


561 

203 

211 

58 

60 

_ 

מיליוז זונות 

נעלי עור 


עתודות פחם אלה, שהו למעלה ממחצית עתודות הפחם 
בעולם. יספיקו לפי שיעורי ההפקה הנוכחיים לאלפי שנים. 
כ 90% מכל העתודות נמצאים בסיביר ובמזרח הרחוק ובהם 
שני האגנים הענקיים לנה וטונגוסקה (שבהם למעלה מ 50% 
מו העתודות), שכמעטיואינם מנוצלים. כמחצית מהפחם מפי¬ 
קים ברוסיה האירופית (הרוב באגו הדונץ) בה נמצאים רק 
7.5% מכלל עתודות הפחם. כמויות גדולות של פחם מופקות 
גם בהרי אוראל ובאגו קוזנצק בסיביר. הפחם הוא מקור 
האנרגיה העיקרי לייצור חשמל: כ 40% מכל הפחם המיוצר 
מיועד לסך. כו משמשות כמויות גדולות של פחם ( 20% 
מהכמות המופקת) בתהליכי הפקת מתכות. 

מרבית העתודות הידועות של נ פ ט ומקום ההפקה העי¬ 
קרי התרכזו בעבר ברפובליקה של אזרביג׳אן באיזור העיר 
באקו (ע״ע). רק בתקופה הסובייטית נתגלו שדות נפט 
חשובים יותר באיזור שממערב לאוראל וממזרח לוולגה, 
המכונה ע״י הרוסים "באקו השניה". איזור האוראל־וולגה 
מספק עתה למעלה מכל תפוקת הנפט (לעומת פחות 
מ 10% מאזרביג׳אן). בסוף שנות ה 60 נתגלה שדה־נפט, מן 
הגדולים בעולם, במערב־סיביר (בסביבת סיומו וטומסק). 
שדות־נפט נתגלו גם במזרח הרחוק, ליד הגבול הסיני. 
גילויים אלד. ישנו, בשנים הקרובות, את מפת הנפט של 
בריה״מ. — ג ז ט ב ע י הוא מקור האנרגיה הכלה השלישי 
בחשיבותו (כ 20% מסך האנרגיה הכלה ב 1967 ) ותפוקתו 
עלתה ב 15 השנים האחרונות בקצב מהיר ביותר. 

חשמל: מאז תכנית ההשמול הנועזת של לנין(הידועה 


טבלה 6 

מבנה הייצור התעשייתי לפי ענפי־משנה 
1950 — 1965 


-1950 
: 1965 

מדד הגידול 
בערר 
המוסף 
1950 = 
100 

מספר 

העובדים 

(אל&ים) 

( 1960 ) 

ערל מוסף 

(%) 

( 1960 ) 

הענף 

379 

17.839 

100.0 

ס״ה ייצור תעשיתי 

374 

1-590 

18.5 

מקורות אנרגיה 

549 

441 

4.3 

חשמל 

621 

148 

3.4 

נפט וגז 

227 

1,031 

10.8 

פחם 

(350) 

5,430 

31.6 

חמרי תעשיה 

377 

886 

7.4 

מתכות ברזליות 

407 

464 

3.6 

מתכות אל־ברזליות 

234 

2,103 

9.3 

עץ ומוצרי־יער 

319 

133 

0.9 

מוצרי־נייר 

713 

1,310 

6.5 

חמרייבנין 

513 

584 

4.1 

כימיקלים 

520 

5,655 

30,4 

תעשית מכונות ועבוד מתכת 

277 

5,114 

19.3 

תעשיה לצרכנים 




(ללא מוצרים בני־קיימא) 

296 

3.371 

11.2 

תעשיה קלה 

263 

1-743 

8.1 

תעשיית מזון 






693 


מועצות, ::ידה־, כיכלזז 


694 



התפתחו־ת מסורות האנרגיה רעיקריים בין ה׳עוים 1910 — 1969 


בשם גואלרו [ 0 ?\/, 09 י 1 ] ר״ת ברוסית של "הוועדה האר¬ 
צית לחשמול") קבע המשק הסובייטי עדיפות גבוהה לייצור 
אנרגיה חשמלית באמצעות תחנות הידרו־חשמליות ותחנות 
כה תרמיות כאחת. הפוטנציאל של אנרגיה הידרו־חשמלית 
שניתן להפיק בנהרות' בריה״מ הוא כמעט בלתי־מוגבל. 
אי־ד,התחשבות במחיר הון־ההשקעה, בצירוף הנטיה להקמת 
מפעלים גראנדיוזיים, הביאו בשנות ה 30 להעדפת תחנות 
הידרו־חשמליות ועד 1960 עלה חלקו עד ל % מכלל תפוקת 



החחנה הריררו-חשמ?ית המרכזית עק הדניפר; שוקמה אחרי סלה״ע 11 


החשמל. מאז ירד חלקן מעט. בשנות ד, 60 הוקמו מספר 
תחנות־כוח המונעות באנרגיה אטומית. למעלה מ % מכלל 
החשמל המיוצר משמש לייצור התעשייתי: ב 6 —. 7% לתח¬ 
בורה! כ 16% לענפים אחרים וכ 6 — 7% לשימוש ביתי. 
פיגור רב חל במשך השנים בד,באת חשמל לישובים החק¬ 
לאיים ורק בשנות ה 60 הושלם מבצע זד,. 

ברזל: כ 40% מכלל העתודות המוכחות של עפרות 
ברזל בעולם מצויים בבריה״מ; למעלה ממאה מיליארד טון 
( 1966 ). רק כמחצית מכמות זו היא מאיכות גבור,ה או גבוד,ה- 
למדי ורק כשליש מאיכות נמוכד, הדורשת תד,ליכי עיבוד 
מסובכים. כמחצית העתודד. מרוכזת בדרום־אוקראינד, וב¬ 
מרכז רוסיה (איזורי קריווי-רוג, קרך. קורסק, ובלגורוד). 
המחצית השניד, מפוזרת באוראל ( 16% ), בקאזאכסטן 
( 18% ) ובסיביר והמזרח הרחוק ( 10% ). ייצור הברזל מתרכז 
בכל איזורי המרבצים החשובים: כמחצית ברזל היציקה 
וב 40% מן הפלדד, מיוצרים באוקראינה (באגן הדונץ). 
באוראל מרוכז הייצור באיזור מגניטוגורסק ובסיביר — 
בקוזנצק. רק לאחרונה הוחל בניצול העפרות של קאזאכסטן. 

בראש יחידת-חייצור התעשייתי עומד מנהל 
יחיד שתפקידו למלא את תכנית הייצור כפי שנקבעד, ע״י 
המוסדות המתכננים (ר׳ לעיל). מתוך כ 30 קריטריונים שעל 
מילויים עליו לדווח, הושם הדגש, עד 1937 .במילוי מכסת 
התפוקה! הצלחד, במילוי קריטריון זה זיכתד, את המנהל 
וד,עובדים כאחד בחלק גדול מהתמריצים המובטחים ומנהל 


שמילא את מכסת התפוקה היה זכאי לתמריץ של 15 — 40% 
משכר( הבסיסי. הפיקוח על מילוי קריטריונים אלה נעשה 
בדיר מנהלית באמצעות הבנקים — שהפסיקו תשלומים 
לאחר שאזל הסכום שהוקצב לחם — ובאמצעות מצב המחסור 
המתמיד באספקת חמרי-גלם. שילוב של מכסות גבוהות-מדי 
עם קשיים בהשגת חמרי־גלם גורם לכך שהנהלות הפירמות 
פיתחו שיטוח שונות למילוי מכסת התפוקה מחוץ למסגרת 
התכנון ובניגוד לתקנות. האמצעים הנפוצים ביותר הם: 
( 1 ) התמקחות בזמן הכנת התכנית לקבלת מכסות תפוקה 
נמוכות ומכסות גבוהות לתשומות עבודה ור,מרים, דרך אחרת 
למנוע קביעת מכסות תפוקה גבוהות היא הימנעות מייצור 
גבוד, מהמכסות בשנים קודמות. כן נוצלה כל הזדמנות 
לצבירת עתודות של חמרים שאספקתם מצומצמת! ( 2 ) מילוי- 
לכאורד. של מכסת התפוקה ע״י שינוי בהרכב המוצרים 
המיוצרים, הורדת איכותם ולעתים אף דיווח כוזב!( 3 ) פעי¬ 
לות מחוץ למסגרת מערכת האספקה והתכנון המרכזיים — 
בעיקר לשם השגת חמרים במחסור, מכונות וכידב, בדרכים 
שחוקיותם מפוקפקת. 

אולם, אף לאחר ניצול כל האמצעים האלד, לא עמדו 
30 — 40% מן המפעלים במכסות הייצור השנתיות שהוטלו 
עליהם. הפסד היעילות שנגרם למשק בגלל השימוש בחלק 
מהאמצעים הנ״ל, וכן בגלל החולשות של התכנון המרכזי 
ומערכת האספקה, גדל וד,לד ככל שנעשה המשק מורכב 
ומגוון יותר. מאז 1957 נעשו נסיונות רבים לרפורמה במער¬ 
כות הייצור של התעשיה והענפים האחרים. נסיונות אלה 
נמשכו בשנות ר, 60 . בסוף 1965 הוכרז על הרפורמה של 
קוסיגין-בדז׳נב. אולם עדיין הדעות חלוקות לגבי מידת 
יעילותר,.'ר,שינויים העיקריים ברפורמד, זו הם: ( 1 ) הגדלת 
חופש ד,ר,ברעה הכלכלית של המפעל ע״י צמצום מספר 
הקריטריונים שאותם עליו למלא! ( 2 ) תשלום התמריצים 
לד,נד,לד, ולעובדים נעשה ע״פ שלושה קריטריונים, במשולב: 
(א) הקף המכירות! (ב) שיעור הרווח של ד,ון-ד,מפעל! 
(ג) מילוי מכסת־הייצור. באמצעות (א) מנסים למנוע שי¬ 
נויים בר,רכב המוצרים ובאיכותם! באמצעות (ב) מנסים 
לשפר את יעילות הייצור: ובאמצעות (ג) מעודדים את 
הרצון לעבור על המכסה. התמריצים לעובדים ולר,נר,לר, 
הוגדלו וגם השימוש בהם בידי ההנהלה נעשה חפשי יותר! 
( 3 ) נערכה רוויזיה כוללת במחירים התעשייתיים (וד,אחדים) 
כדי לתת משמעות כלכלית לקריטריון הרווח. השינויים 
העיקריים הם: ריבית על הון מחועזבת כחלק מן ההוצאות, 
וכן גם רנטה קרקעית ודמי-ניצול מחצבים! חישוב רווח 
כאחוז מן ההון! העלאת מחירי מוצרים (בעיקר חמרי תע¬ 
שיה) שייצודם נעשד, תוך הפסד במשך שנים! ( 4 ) ניתנת 
אפשרות לפירמות אחדות המייצרות מוצרים לצרכן להגיע 
להסכמי מכירה של תוצרתן עם משווקים קמעוניים מחוץ 
למסגרת התכנון — המטרה היא לר,תאים בדרך זו אח הייצור 
לנטיות הביקוש! ( 5 ) המנהלים רשאים להשקיע בפיתוח 
מפעליהם חלק מן הרווחים ללא אישוד המוסדות המתכננים. 
על כ 90% מכלל הייצור התעשייתי חלים עקרונות השיטה 
החדשה (סוף 1969 ) (וע״ע ליברמן, יבסי). 

ה. החקלאות. החקלאווז היתד, עקב-אכילס של ד,ד,ת- 
פתחות הכלכלית של רוסיה בכל התקופות וכך גם בתקופה 
הסובייטית. מלבד תנאי אקלים וקרקע קשים, נוספו בתקופד, 
הסובייטית גם המשבדים שנבעו מתהליך הקולקטיוויזאציה 




695 


מועצות, :,־י ז ה־, כלכלה 


696 



בריה״מ: הוזקלאןת 


(ר׳ להלן, היסטוריה), התזנחה היחסיון של 
החקלאות בהקצאת מקורות השקעה וכוה־ 
אדם מקצועי וקשיים אובייקסיוויים בהפ¬ 
עלת מערכת תכנון מרכזית בחקלאות. ס״ה 
הייצור בחקלאות של בריה״מ ב 1928 היה 
גדול רק במעט מזה שב 1913 . עד מותו של 
סטאלין גדל הייצור החקלאי רק בשליש 
יותר מזה שהיה לפני הקולקטיוויזאציה, 
ומרבית התוספת נבעה מהרחבת גבולותיה 
של בריה״מ בתקופת מלה״ע 11 . ההשג העי¬ 
קרי של החקלאות עד 1953 היה בהגדלת 
שיווק התוצרת — בעיקר דגנים — ליישוב 
העירוני הגדל. לעומת שיווק של כ 10 מי¬ 
ליון טון גרעינים ב 1928 , עלה השיווק 
לערים עד לכ 40 מיליון טון, לאחר הקולק- 
סיוויזאציה. השג זה נבע כמובן, בעיקר 
משינויים אירגוניים שאפשרו כפיית 
שיטת־שיווק יעילה יותר, בתקופה 1954 — 
1968 גדל הייצור החקלאי בקצב מהיר 
יותר (עלה ב 75% ). הגידול העיקרי התרכז 
ב 1958 — 1959 וב 1964 — 1966 . תפוקת הדג¬ 
נים עד טוף שנות ד, 60 היא על גבול הצרי¬ 
כה העצמית לאדם ולחי אך אינה מטפיקה 
כדי הגדלת המשק של בעלי־תיים ומוצריהם כנדרש. גם הקף 
הייצור של ירקות ופירות עדייו נמוך. בטבלה 7 בולט הגידול 
המהיר, יחסית, של ייצור גידולי-תעשיה לאורך התקופה וכן 
בולטת ההתאוששות של ייצור מוצרים-מן-החי בתקופה 
האחרונה. 

כמעט כל גידול התפוקה בתקופת שלטונו של סטאלין 
נבע מגידול בכוח־העבודה החקלאי וד,רחבת השטח המעובד. 
רק חלק מגידול זה מקורו בהשקעות בחקלאות. רוב השקעות 
אלה פיצו על אבדן בהמות-העבודה בתקופת הקולקסיווי- 
זאציה ועל ההרס שנגרם במלחמה. ביעילות הייצור או היבד 


לים לא היתד, עליה בתקופה זו. גם בתקופה שלאחר סטאלין 
נובע חלק מן הגידול בייצור מהגדלת השטח המעובד (תכנית 
"קרקעות הבתולה" של חרושצ׳וב), אך לעומת זאת חלה 
ירידת־מה (לאחר 1958 ) בכוח-העבודה המועסק בחקלאות. 
הגידול הזד. בתפוקה נבע: ( 1 ) מהשקעות-הון גדולות, 
בעיקר במיכון (ההון החקלאי הקבוע גדל מאז 1950 בערך 
פי 5 ) : ( 2 ) משימוש רב-יותר בדשנים כימיים ובחשמל: 
( 3 ) מגידול במשק בעלי-החיים! ( 4 ) מהחדרת גידולים 
פורייט-יותר בעיקר בשטח המספוא (תירס, קטניות, טלק)( 
( 5 ) מעליה ניכרת ביעילות השימוש בתשומות. העליה 


טבלה 7 

ייצור מוצרים חקלאיים נבחרים 3 1 19 — 1967 
נמפוצעים לתקופות) 


1967 

—1961 

—1951 

—1946 

—1936 

—1924 

—1909 

היחידה 

המוצר 

מקום בעולם 


1965 

1965 

1950 

1940 

1928 

1913 



ווו 

. 89 

65 

77 

69 

73 

מיליון טון 

רגבים 




1.357 

(1952-56) 

971 

(1948-52) 

— 

— 

— 

אלפי סון 

כותנה (סיבים) 




3.9 

2.3 

2.5 

6 

7 

מיליון טון 

כותבה(זרעים) 



59 

24 

14 

17 

8 

10 

מיליון טון 

סלק סוכר 



5.1 

2.5 

1.6 

1.8 

1.9 

— 

מיליון טוז 

חמניות 


95 

82 

70 

81 

49 

41 

31 

מיליון טון 

תס״א 


20.5 

16.9 

11.2 

11.4 

10.5 

■ 

5.5 

(1913) 

מיליון מת 

ירקות 


9.0 


3.3 

— 

— 


— 

מיליון סון 

פירות 

שבי 

11.5 

וו₪ 

5.7 

3.5 

4.0 


4.8 

מיליון טון 

בשר שחוט 

ראשון 

80 

65 

38 

32 

27 

29 

29 

מיליון סון 

חלב 

שבי 

33.9 

29 

16 

8 

10 

■■ 

11 

סיליארדים 

ביצים 

ראשון 

1,177 

971 

515 

400 

375 

(1940) 

1■ 

366 

(1913) 

אלפי םו 1 

חמאה 

שבי 

395 

362 

226 

147 

129 

סו 

192 

אלפי סרו 

צמר (לסבי ביקוי) 



























697 


מועצות, כרית ה , כלכלה 


696 


ביעילות בלבד מסבירה למעלה משליש מסך עליית התפו¬ 
קה. עיקר הגידול ביעילות חל בתקופה הסמוכה לאחר מות 
סטאלין, בין השאר כתוצאה מנקיטת אמצעים לתיקון עיוו¬ 
תים חמורים במדיניות החקלאית (ר׳ להלן). תרומת הגדלתה 
של היעילות ירדה שוב בשנות ה 60 המאוחרות. 

ארגון החקלאות ומדיניות חקלאית. יחידות 
הייצור העיקריות הן; ( 1 ) הקולחוז ( 03 א\נ 0 א) — המשק 
השיתופי! ( 2 ) הסובחוז ( 006x03 ) — משק המדינה! 

( 3 ) החלקות הפרטיות ( 80 ■^^מ 110.4006110£ x033 )— משק 
עזר . 

( 1 ) הקולחוז — יחידת הייצור העיקרית — הוא משק- 
ייצור שיתופי הנמצא בבעלות חבריו ומנוהל, להלכה, ע״י 
האסיפה הכללית של החברים. למעשה, מידת הפיקוח וההת¬ 
ערבות של המפלגה ומשרדי החקלאות של המדינה בו היא 
מכרעת. החבר מספק לקולחוז שירותי־עבודה ומקבל תמו¬ 
רתם את חלקו בהכנסה הנקיה — לאחר הפרשה לקרנות 
ציבוריים — לפי מספר "יחידות־העבודד," שמשקיעים הוא 
ומשפחתו (יחידת העבודה — טרודודן — , 1 ןזס 404 ץ (} 1 
["יום עבודה"] היא מכסה קבלנית של עבודה חקלאית ולאו 
דווקא יום-עבודה אחד). הקולחוז, שהוא לרוב משק-מעורב, 
מייצר לפי תכנית-הייצור המוכתבת ע״י רשויות-התכנון 
וחייב לספק מכסות קבועות של תוצרת חקלאית לרשויות 
הקניה הממשלתיות והקואופרטיוויות. בימי סטאלין סופקו 
מכסות אלה למדינה במחירים נמוכים ביותר ורק שאריות 
הייצור מעל למכסות, שהיו גבוהות מאד, קיבלו מהירים מעט 
יותר גבוהים. מתחילת תקופת תרושצ׳וב חלו שינויים מתמי¬ 
דים, לרוב לטובה, הן במדיניות התשלום לחברים והן במדי¬ 
ניות האספקה. מחירי הקניה של מוצרים חקלאיים הועלו 
פעמים מספר מאמצע שנות ה 50 ואף בוטלו מחירי המכסות 
שהיו נמוכים במיוחד. ישנה נטיה להטיל מכסת אספקה 
יותר ראליות ויותר מותאמות ליכלתם של הכפרים הבודדים. 
שינויים אלד. גרמו גם להעלאת ההכנסה של החבר מעבודתו 
בקולחוז. נוסף לכך קיימת מגמה להגדיל את חלק השכר 
לחבר, המשולם בסזוסנים, לעומת החלק שהוא מקבל בתו¬ 
צרת, והונהג תשלום מפרעות, מדובר אף על הבטחת הכנסה 
מינימאלית וב 1965 הוחלט גם על תשלום פנסיה לחברי 


הקולחוז. תיקונים אלה נעשו ע״מ להמריץ את החברים 
לעבודה בקולחוז. 

החל בסוף שנות ה 40 ניכר תהליך של איחוד קולחוזים 
קטנים וחלשים עם גדולים־יותר וכן של הפיכת חלקם לסוב- 
חוזים. כך ירד מספר הקולחוזים מכ 240 אלף ב 1940 לכד 3 
אלף ב 1965 (ובהם 12.5 מיליון עובדים). בקולחוז ממוצע 
היו ב 1965 420 בתי-אב לעומת 80 ב 1940 . איחוד הקולחוזים 
היה אחד הגורמים שאפשרו את חיסול תחנות הטרקטורים — 
שהיו עד 1959 בבעלות המדינה — ומכירתן, על ציודן, 
לקולחוזים. מאז מבצעים הקולחוזים את העיבודים החקלאיים 
בכוחות עצמם. 

( 2 ) ה ס ו ב ח ו ז — משק המדינה, הוא חווה חקלאית 
בבעלות המדינה המעסיקה פועלים שכירים, ממש בפירמה 
תעשייתית. למדות שמבחינת האידאולוגיה הקומוניסטית 
הסובחוזים הם המטרה הסופית של ארגון החקלאות, תרומ¬ 
תם לס״ה הייצור החקלאי היא קטנה בהרבה משל הקולחוז 
(ר׳ טבלה 9 ). הסיבות לכך הן התנגדות האיכרים לההפך 
לשכירים, ובעיקר — הכשלון בהפעלת הסובהוז כיחידת 
ייצור יעילה ואי-רצון של המדינה ליטול על עצמה את 
הסיכון הכרוך בייצור חקלאי בתנאים אלה. עם זאת, עלה 
מספד הטובהוזים מ 4,000 (ב 1940 ) עד לכ 12,000 המעסיקים 
כ 8.5 מיליון עובדים (ב 1965 ). הסובחוזים מתרכזים בד״כ 
בענף חקלאי אחד ובמיוחד במשקי בעלי־חיים, ירקות וסי¬ 
רות, גידולי־תעשיה ודגנים. בשנות ה 60 נעשה מאמץ ניכר 
להנהיג בסובחוזים חשבונאות עסקית עצמאית וחישוב רוו¬ 
חיות, אך למרות העלאות אחדות של מתירי התוצרת עדיין 
לא הוכתר מאמץ זה בהצלחה מלאה. 

( 3 ) ה ח ל ק ה הפרטית. חוקת הקולחוז מתירה לחב¬ 
רים לעבד באופן פרטי חלקת אדמה קטנה ליד הבית וכן 
לגדל מספר מצומצם של בעלי-חיים. עיבוד חלקות פרטיות 
הותר גם לפועלי הטובחוזים ולשכירים אחרים. את מרבית 
התוצרת יכול האיכר למכור בשוק הקולחוז במחירים 
חפשיים. ואכן, למרות מגבלות על גדלו של המשק הפרטי 
וצמצום התשומות שהושקעו בו. היה המשק הפרטי מקור 
הכנסה עיקרי לחברי הקולהת ומקור עיקרי לאספקת מזון 
(פרט לדגנים) לעצמם ולאוכלוסיה העירונית. הוויתור על 


מבלה 8 

תשומות בחקלאות, 1928 — 1967 


1967 

1950 

1940 

(סוף השנה) 

1928 

התשומה 

היחידה 

2.068 

1.463 

1.514 

1.130 

מיליוני דונם 

שסח מעובד 

(1965) 121 

101 

— 

— 

" " 

מזה: שלחין 

(1965) 40 

42 

40 

34 

מיליוני שנות עבודה 

עובדים 

3.485 

933 

648 

— 

אלפי יח׳ של 15 כ״ס 

מרקמוריס 

553 

211 

182 

0 

אלפי יחידות 

קומביבים 

(1965) 237 

62 

48 

— 

מיליוני כ״ס 

מכונות. ס״ה 

7.7 

1.3 

0,7 

— 

מיליון טוז 

דשן נימי 100% ריכוז 

25.754 

1.538 

538 

35 

מיליון קי״ש 

חשמל 

8 

14 

21 

36 

מיליונים 

סוסים 

97 

57 

55 

67 

" 

בהמות גסות 

42 

24 

28 

33 


מזה: פרות 

51 

24 

28 

28 

•" 

חזירים 

138 

83 

80 

104 

" 

כבשים 





699 


מועצוה, כריה ה־ כלכלה 


700 


האידאולוגיה בתחום זה מקורו בנסיון להתגבר על התנגדות 
האיכרים להלאסה מלאה של משקיהם מחד־גיסא, ובאי־יכלתו 
של המשק המשותף לייצר את המוצרים המורכבים — בתו¬ 
צרת המשק-החי וגידול ירקות—ע״ם להבטיח בעצמו מזון 
מאידך. המדיניות שננקטה כלפי החלקה הפרטית נעה בין 
תקופות של הגבלות חמורות ( 1948 — 1953 ! 1959 — 1965 ) 
וליבראליזאציה (בשנים הראשונות שלאחר מות סטאלין ועם 
כינון ממשלת קוסיגין־ברז׳נב). החוקה החדשה לקולחוזים 
( 1969 ) מאשרת מחדש את'קיום החלקה הפרטית. 

מאז סוף מלה״ע 11 ניכרת מגמה לעליית חלקם של הטוב־ 
חוזים בייצור החקלאי ולירידה בחלקן של החלקות הפרטיות 
בכל הענפים וכן לירידה בחלקם של הקולחוזים בגידולי־ 
שדה (לענין התכנון החקלאי, ע״ע חקלאות, עמ׳ 958 ). 


פניה 9 

הייצור והשיווק של מוצרים חקלאיים 
לפי מוגי המשקים (ב%) 


־־ 

1967 


1940 

מוצרים 

פרטי 

וו 

קולחוז 

פרסי 

3 

|״ 1 

ס 

ב 

1 ־ 







א. ייצור: 

34 

66 יי 

"66 

42 

7 

51 

תפוקה חקלאית גלסית 

24 

76 יי 

76 יי 

— 

— 

— 

גידולים 

46 

54 צ 

2 54 

75 

25 

25 

תוצרת בעלי-חיים 

2 

43 

55 

12 

8 

80 

תנים 

0 

20 

80 

0 

6 

94 

כותנה 

0 

10 

90 

6 

4 

90 

סוכר 

63 

14 

23 

65 

2 

33 

תפ״א 

40 

34 

26 

48 

9 

43 

ירקות 

40 

29 

31 

72 

9 

19 

בשר 

39 

27 

34 

77 

6 

17 

חלב 

63 

24 

13 

94 

2 

4 

ביצים 







ב. שיווק: 

13 

37 

50 

27 

12 

61 

כל התפוקה החקלאית 

3 

32 

60 

13 

10 

77 

גידולים 

16 

40 

44 

54 

16 


תוצרת בעלי-חיים 



2 ) 1963 במקום 1967 

1 ) ופשקי פדינה אחרים 


ו. דיור. בבעיית הבניה למגורים התלבטה בריה״ט 
במרבית שנות קיומה. זאת משום שמחד־גיסא עבר עליה 
תהליך של עיור מואץ ומאידך־גיסא הופנו המשאבים בתחום 
זה, כבתחומים אחרים, עפ״ר לענפים .,יצרניים". וכך ירד 
שטח המגורים העירוני לנפש, בהתמדה. עד לסוף שנות ה 40 , 
מכ 6.5 מ״ר של ״שטח מחיה״ (שהוא ע״פ הגדרה כ 70% 
מכלל שטח המגורים) לפחות מ 4.5 מ״ר. מאז הוא עולה 
באטיות ועומד ב 1968 על כ 7 מ״ר, בהשוואה ל 9 מ״ר שהוא 
שטח המחיה המינימאלי ע״פ אמות-המידה הסובייטיות. 

הבניה למגורים מבוצעת ע״י מספר רב של מוסדות 
ומחלקות של משרדים ממשלתיים. חלק ניכר של הבניה 
מבוצע ע״י מפעלים גדולים או מחלקות ממשלתיות עבור 
עובדיהן, כשהזכות למגורים צמודה לעבודה במפעלים אלה. 
המפעלים גם ממשיכים לנהל את השיכונים שבנו. 

המחסור העצום בדירות הביא לכך שענף הבניה לא הול¬ 
אם בשלמותו אף עם התחלת תכניות־החומש, ובמשך כל 
השנים בוצע חלק ניכר של הבניה בעיר, ועוד יותר מכך 
בכפר, ע״י פרטיים וקולחוזים. בעלי-בתים אלה הורשו להח¬ 
זיק בבתיהם כרכוש פרטי ואף להורישם לבניהם, 


בתקופה 1929 — 1967 נבנו כ 2 מיליארד מ״ר שטח-בניה 
למגורים: מחצית ע״י המדינה ומוסדות קואופראטיוויים, כ;/! 
ע״י פרטיים בעיר ובכפר ולמעלה מ 1/4 ע״י הקולחוזים וישו¬ 
בים חקלאיים אחרים. בשנות ה 60 עלה חלק הבניה הציבורית 
מכלל הבניה עד קרוב ל% וירד חלק הבניה הפרטית עד 
ל 15% , ושל הקולחווים עד לכ 20% . 

האזרחים הגרים בדירות השייכות למדינה משלמים שכר■ 
דירה נמוך־יחסית למחירי שאר צרכיהם, ובכך יש משום 
פיצוי חלקי לצפיפות הדיור ולאיכות הנמוכה של הבניה. 

ז. תחבורה. אמצעי התחבורה הבין-עירוני העיקרי 
להובלת משאות ונוסעים הוא הרכבת, במונחים של טון-ק״מ 
מובילה הרכבת כ 85% מכלל המטענים המועברים בפנים 
הארץ ולמעלה ם% של הנוסעים מחוץ לערים. מצב זה 
טיפוסי לכל התקופה הסובייטית ואף לזו שלפניה. לאורך 
התקופה הסובייטית ירדה חשיבותן היחסית של דרכי־־המים 
ועלה חלקם של כבישים ושל צינורות נפט וגז. למרות עליה 
זו מוביל כל אחד משני האמצעים האחרונים רק כ 6% מסך 
המטענים, קצת פחות מחלקן של דרכי-המים. לכבישים חלק 
חשוב מעט יותר בהובלת נוסעים (כ 10% מן הנוסעים בקווים 
הבין־עירוניים) וכן עלה בשנות ה 60 חלקם של האווירונים 
בענף הנוסעים, כ 15% . ואולם, כל שאר אמצעי-התחבורה רק 
משלימים את פעולת הרכבות. בריה״מ היא ארץ רחבת־ידיים 
ומישורית ברובה ואוצרות הטבע שלה מצויים במרחקים 
גדולים אלה מאלה ובחלקם הגדול אף הרחק ממרכזי האו־ 
כלוסיה והתעשיה המסרתיים. תנאי־טבע אלה יוצרים ביקוש 
רב לשירותי תחבורה ומקנים יתרון גדול לרכבת, במיוחד 
לאור עובדת קפאונן הממושך של דרכי-המים. ראוי להוסיף 
בי המדינה הסובייטית ירשה מהמשטר הצאריסטי מערכת 
מפותחת מאד של מס״ב. — בהיות רוחב המסילה הסובייטית 
שונה מזה הנוהג באירופה (צר ב 8 ס״ם) יש, ללא־ספק, גם 
משמעות בטחונית לעובדת טיפוחה של מערבת מסה״ב. 

בתקופה 1928 — 1965 עלתה תפוקת הרכבות בהובלת מש¬ 
אות בערך פי 20 ובהובלת נוסעים בערך פי 8 . באותה תקופח 
גדל האורך הכללי של הקווים רק בכ 70% ( 1913 ; 58,500 
ק״מ! 1%8 ; 133,300 ק״מ), נוסף על בניית קווים חדשים 
השקיעו הסובייטים הון רב בשיפור קווים קיימים ובהכפלת 
קווים, ומאז 1950 גם בחשמול הקודם העמוסים ביותר 
ובבניית קטרים וקרונות רבים יותר ומשוכללים יותר. כ 80% 
מכלל המשאות מוסעים באמצעות קטרי חשמל־דיזל וחשמל 
( 1967 ). הניצולת של מס״ב בבריה״מ מגיעה לכ 15,000 טון- 
ק״מ לק״מ מסילה, בהשוואה ל 3,000 בהודו ול 5,000 באה״ב. 
גם המהירות הממוצעת של רכבות-המשא היא גבוהה מזו 
שבשתי המדינות הנ״ל. למרות הורדה רצופה של תעריפי 
ההובלה, מסה״ב הן רווחיות. קווי הרכבת העמוסים ביותר 
הם שני הקווים המקשרים את שדות-הפחם עם מרבצי עפרות 
הברזל — האחד במזרח אוקראינה בין קריווירוג ודונבם 
והשני בסיביר בין מרבצי-הברזל באוראל (מגניטוגורסק) 
וקוזנצק במערב-סיביר. קווים עמוסים אחרים הם אלה המק¬ 
שרים את מוסקווה עם מזרח אוקראינה, לנינגראד, האוראל 
וסיביר וקטעים של המסילה הטראנס-סיבירית. — המטענים 
העיקריים המועברים ע״י הרכבת הם; פחם (כ 20% מכלל 
המטענים, בטון/ק״מ), נפט (כ 14% ), מתכות ( 8% ), מוצרי- 
יער ( 12% ), חמרי בניין( 11% ), עפרות-מתכת ( 6% ) ודגנים 
(כ 4% ). 







701 


מועצות, ברית ה־, כלכלה 


702 



תעלות רא׳טיוח: 1 , הים וזבלטי— וים הלבן; 2 . ו 1 לגה— וזים הבלטי: 
3 . םוםקוזה־ו 1 לגה; 4 . וולנה־ד 1 ז; 5 , םריפיאט־בוג: 6 . סרה־ קום 


במיוהד השימוש בים הנפפי להעברת נפט. 

בשנות ה 60 חל גידול מהיר ביותר ב צ י 
ה ם ו ח ר של בריה״מ( 12 מיליון טון־רשום 
ב 1968 ) ובהקף ההובלה בו. מאז 1950 גדל 
הקף זה יותר מפי 20 — מהר יותר מבבל 
ענף הובלה אחר. 

מדיניות בריה״מ לגבי תחבורת נוסעים 
גורסת שעליה להתרכז באמצעי תחבורה 
ציבוריים זולים ולא באמצעות רכב פר¬ 
טי. ואמנם, בראשית 1966 היו ברוסיה 
כמיליון מכוניות פרטיות בלבד, שרק מח¬ 
ציתן נמצאו בידים פרטיות. לעומת מכונית 
אחת לבל 10 תושבים ופחות בבל ארצות 
מערב-אירופה ולכל 3 תושבים באה״ב, יש 
בבריה״מ מכונית אחת לכל ב 200 תושבים. 
בהתאם לבך, מצומצמים ביותר שירותי מו¬ 
סכים ותהנות-הדלק. 


אורך הכבישים הסלולים בבריה״מ ( 433,000 ק״מ, 
1967 ) הוא נמוך-יהסית, והמחסור במשאיות — גדול. המעבר 
ההדרגתי לפיתוח החקלאות והתעשיה הקלה יגדיל בהתמדה 
את חלק המטענים שיתרון הובלתם במשאיות גדול יותר 
והליקוי בפיתוח מערכת כבישים יעילה והשימוש במשאיות 
יחמיר וילך. 

למרות ירידת החלק היחסי של ההובלה ב ד רב י-מ י ם 
פנימיים עדיין עולה הקף השימוש בדרכים אלה ואף מתכנ¬ 
נים חפירת תעלות נוספות ושיפור הניווט בנהרות קיימים. 
נהר הוולגה הוא העמום ביותר, בעיקר בהובלת עצים 
מן הצפון ונפט מן הדרום. התעלות החשובות הן: תעלת 
וולגה—הים הבאלטיז תעלת הים הלבן—הים הבאלטי! 
תעלת מוסקווה—וולגה! תעלת דון—וולגה ותעלת דניפר— 
בוג. השימוש בימים לתעבורה פנימית מצומצם: חשוב 


סבלה 10 


התפתחות אמצעי התחבורה, 1928 — 1967 
(אלפי ק״ס) 



ח, שכר, הכנסה ורמתימחיה. רמות ההכנסה 
והמחיה של האזרח הסובייטי עלו מאז 1928 בקצב איטי 



הרבה-יותר מרמת התפוקה, ועדיין הן נמוכות מאלה שבמ¬ 
דינות בעלות רמה דומה של תפוקה לאומית לנפש. זוהי 
תוצאה של מדיניות הממשלה שהפנתה חלקים גדולים של 
התפוקה הלאומית למטרות השקעה ובטחון ולשירותים צי¬ 
בוריים — בעיקר שירותי חינוך ובריאות. 

טבלה 11 

השימושים בתפוקה הלאומית, 1928 — 1964 
(ב%) 


הבנה 2 8 11 11 

השקעה גלסיה 25 26 28 31 

עד סוף שנות ח 40 לא חלה, כמעט, עליה ברמת הצריכה 
של האוכלוסיה, פרט למרכיב השירותים הציבוריים שעלה 
בערך ב 450% מאז 1928 . הצריכה הפרטית לנפש עלתה בכ- 
10% , בעוד ששטח המגורים לנפש ירד מ 5.8 ל 5.0 מ״ר. גם 
עליה צנועה זו בצריכה נתאפשרה בעיקר ע״י הגדלת במות 
העבודה לנפש, שבן רק באמצע שנות ד, 50 הגיע השבר 
הראלי השנתי לרמת 1928 . גם בערים וגם באיזורים הכפריים 


חשסת עצים ה:י 1 ?נה 


ירדה רמת הצריכה הפרטית לנפש והעליה הקטנה בס״ד, 
















703 


מועצות, כרית דו; כלפלזז 


704 


נובעת מתנועת האוכלוסיד, אל הערים. מאז 1950 עלתה רמח 
הצריכה הפרטית בקצב מהיר בהרבה. הצריכה לנפש ;גלתה 
כמעט פי 2 ובעיקר עלו מרכיבי מזון לא־בסיסי, מוצרי 
תעשיה קלה, מוצרי תצרוכת בני־קיימא ושירותים ׳פרטיים. 
נוסף לעליה הנ״ל חלה ירידת-מה בעול העבודה לנפש — 
בעיקר, צמצום מספר שעות־ד,עבודה לשבוע. 


סביר, 12 

צריכה פרטית לנפש. 1928 — 1967 
א. מדד י צריכה לנפש ( 1950 = 100 ) 


1965 

1958 

1950 

1928 


182 

150 

100 

90 


ס׳יה הצריכה 

160 

139 

100 



מוצרי מזון 

218 

184 

100 

— 


מוצרי תעשיה קלה 

580 

342 

100 

— 


מוצרים בני־קיימא 

222 

152 

100 

— 


שירותים אישיים 

176 

131 

100 

22 

נ 

שירותי חינור ובריאות 


ים בבחרים 

ב. מוצרים ושירות 

110^ 

1960 



המוצרים 



6 

29 


בשר. שומן׳ עוף (ק״ג) 


260 

172 

154 


חלב ומוצרי חלב (ק״ג) 


118 

60 

48 


ביצים (יחידות) 



11.6 

8.1 


סוכר (ק״נ) 

^9^11 

143 

241 

114 


תפ״א (ק״ג) 



51 

40 


ירקות ומוצרי מקשה (ק״ג) 


164 

172 

200 


מוצרי קמח ולחם (ק״ג) 


26.1 

16,5 

13.4 


בד (מ״ח 


1,9 

1,1 

4 


נעלים (זוגות) 






שסח מגורים עירוני 


— 

4.5 

— 


לנפש (מ״ר) 


20.0 

14,6 

1.8 


רופאים (ל 10.000 חוש') 

1 101 

80 

56 

13 

מיסות בבת״ח(ל 10,000 חוש׳) 


הגידול באספקת מוצרי־צריכד, היה מלווד, בקשיים בהת¬ 
אמת התכנון לביקוש ובצווארי־בקבוק במערכת האספקה 
שגרמו לר,צטברות מלאי של מוצרים לא־רצויים, מחד־גיסא. 
ולהמשך תופעות התורים בפתחי חנויות, מאידך־גיסא. נעשים 
מאמצים לשפר את המהקר בקשר לביקוש הצרכנים ולר,רחיב 
את רשת המסחר ואיכות השירות. למרות כל השיפורים 
שחלו עד סוף שנות ה 60 ברמת הצריכד, הפרטית, עדיין היא 
נמוכה, יחסית, וד,מבנה שלה מפגר בהשוואה לארצות אחרות 
בדרגת התפתחות דומר,. 

תשלומי השבר, הכוללים גם תשלומים לחברי 
הקולהוזים, מהווים, כמעט, א׳ת כל מקורות ההכנסה הכס¬ 
פית הפנויה של האוכלוסיד,. לשכר יש להוסיף את פדיון 
החקלאים ממכירות בשוק הקולחוז — לא יותר פ 7% מכלל 
ההכנסה הכספית בשנים האחרונות— ואת תשלומי ההעברה 
נטו של הממשלה — בערך באותו שיעור. להכנסה כספית 
פנויה זו יש לר,וםיף תשלומים בעין לחברי הקולחוז (כ 20% 
מהתשלום בכסף), וצריכה עצמית של מוצרים חקלאיים 
ושירותי בריאות וחינוך שאותם מספקת הממשלה בעין. 

היעדר הכנסה מרווחי-ד,ון מגדיל את השוויון בחלו¬ 
קת הכנסד, במשק הסובייטי לעומת משקים קאפיטאליסטיים 
וזו גם השפעתם של אספקת שירותים ציבוריים חינם ושל 
שכר-דירר, נמוך. אולם מדיניות השבר, הנקבעת ע״י מוסדות 
המדינה והמבוססת על עיקרון של תמורד, עבור ערך- 
העבודד" גורמת לפערים גדולים ברמות השכר וההכנסד, 
של המשפחות. מאז 1931 הוכרז על עקרון השוויוניות 
בשכר כעקרון כפירד,. נוסף לאמצעי שכנוע ותעמולה שי¬ 


משה מדיניות שכר של פערי-הכנסה גדולים כלי עיקרי 
לעידוד מאמץ, החמדח, אחריות, רכישת הכשרה מקצועית 
וד,שכלה. באמצע שנות ה 50 עבדו מפועלי התעשיה 
לפי שיסה קבלנית, שהגדילה עוד יותר את אי-השוויון של 
שיעורי השכר הבסיסיים. בעוד ש 10% של העובדים בעלי 
השכר הנמוך ביותר השתכרו ב 1934 וכן ב 1956 3.4% מס״ה 
השכר במשק, השתכת 10% של בעלי השכר הגבור, יותר — 
22.3% . הכנסת חברי הקולחוז היתר, נמוכה בהרבה אף משל 
העשרון התחתון. מאז אמצע שנוח ר, 50 חל שינוי במגמה 
ומאמצים רבים מכוונים להקטנת פערי השבר, בין השאר גם 
ע״י הכפלת שכר המינימום (מ 27 — 33 רובל ב 1959 ל 50 — 60 
לחודש ב 1965 ). שינויים דומים במגמת השוויון בחלוקת 
הר,כנםות ניכרים גם בענפים אחרים. 

סבלד, 13 


הכנסה שנתית ממוצעת לשכיר, לפי 
ענפי המשק, 1958 — 1966 (רובלים) 


1966 

1958 

העב ף 

1.190 

934 

כל הענפים 

1.282 

1.045 

תעשיה 

1.357 

1.040 

בניין 

958 

637 

חקלאות 

1.315 

988 

תחבורה 

905 

696 

תקשורת 

952 

697 

מסחר 

968 

707 

שירותי בריאות 

1.146 

833 

שירותי חינוך 

1.423 

1.271 

שירותי מדע 

1.071 

865 

אשראי וביטוח 

1325 

1,010 

שירותי מנד.ל 


לאיגודים המקצועיים תפקיד שולי בקביעת 
מדיניות השכר או כל מדיניות אחרת. תפקידם העיקרי הוא 
להגביר את משמעת העבודד, ואת המאמץ למילוי תכניות 
הייצור (וד לעיל, עמי 671 , סעיף: איגודים מקצועיים). 
במשך שנות ד, 60 עסקו במידד, רבה יותר מבעבר, בהגנה 
על זכויות עובדים ויד להם במניעת פיטורי-עובדים וניידות- 
עובדים. 

ט. תקציב הממשלה ומדיניות מו׳נטא- 
ר י ח. נוסף על תפקידיה הרגילים של הממשלה — אספקת 
שירותי ממשל, הגנה ושירותים ציבוריים — היא אף המכוו¬ 
נת העיקרית וחמממנת של ענפי הייצור השונים. כבעלת 
מרבית אמצעי-הייצור במשק גובה הממשלר, את הרווחים 
הנובעים מאפצעי-ר,ייצור ותקציבה אותם, וקרנות אחרות, 
למטרות פיתוח וד׳שקעה ולכיסוי הפסדים של פירמות מפסי¬ 
דות. מסיבר, זו ואחרות מד,ווד, תקציב המדינה בבריה״מ הלק 
נכבד-יותר מסך-המקורות, קרוב למחצית התפוקה הלאומית 
הגלמית, מבמרבית המדינות בעלות כלכלת-שוק. בשנות 
ה 60 היו הד,וצאות על הענפים הכלכליים (כולל שיכון) 
40% — 50% מכלל ההוצאות, על שירותים ציבוריים וביטוח- 
לאומי למעלה מ 33% ועל הגנה (תקציב גלוי) קרוב ל 15% . 
מקורות הר,כנםה העיקריים של התקציב הם "מס המחזור" 
( 1 !ז 0 נ [ 060 0 ■ 01 \ 81 מ), שד,וא מס-קניד" ומם רווחי הפיר¬ 
מות — שניד,ם מוטלים באחוז מסויים על מחירי הייצור 
של מוצרים ונוספים אליהם. ד,ד,כנסה משני מקורות אלה 
מהווד, 70% מן ד,ד,כנסות. מפ-המחזור מוסל בעיקר על 
מוצרי-צריכה וד,וא כמחצית מחירם לצרכן. מקורות הכנסה 
אחרים הם מסים ישירים (נמוכים) ותקבולי הביטוח־הלאומי. 













705 


מועצות, כרית ה ■, כלכלה 


705 


מלבד מספר שנים בתקופת מלה״ע 11 נסתיימו לל השנים 
ם 1928 בעודף תקציבי והיוו. איפוא, גורם אנטי־אינפלאציוני 
במשק. 

מערכת ה ב נ ק א ו ת, שגם היא בבעלות המדינה, מספקת 
הון־חוזר ומפקחת על השימוש בקרנות המוקצבות למפעלים 
ע״פ התכניות. היא אינה מספקת שירותי המחאות וחשבונות 
עו״ש לאוכלוסיד, המשתמשת במזומן לכל עסקותיה. תכניות 
שאפתניות ומחסור בכוח־אדם גרמו ללחצים אינפלאציוניים 
חריפים בשנות ה 30 והוצאות הממשלה גרמו לאינפלאציד, 
כבושה בתקופת מלה״ע 11 . בדצמבר 1947 נערכה רפורמה 
מונטארית שצמצמה את כמות הכסף במשק בצורה דראס¬ 
טית — םכ 80 מיליארד רובלים ישנים לכ 30 מיליארד חד¬ 
שים. הרפורמה נתבצעה ע״י קביעת שער-חליפין חדש בלתי־ 
אחיד שהפלה בין צורות שונות של החזקת כסף. התמורה 
הנמוכה ביותר נקבעה לבעלי כסף מזומן שקבלו רובל 1 
הדש תמורת 10 ישנים. צעד זה אמנם הביא את המשק ליצי¬ 
בות ואיפשר לממשלה להוריד מחירים בשיעורים ניכרים 
ללא יצירת לחצים חדשים של אינפלאציה כבושה. מאז נראה 
כי הלחצים האינפלאציוניים המתונים הנגרמים ע״י הרחבת 
אשראי של מערכת הבנקים נספגים רובם ע״י עודף תקציבי. 
בשנות ה 60 המאוחרות הל גידול מהיר מאד בחסכון הפרטי 
של האוכלוסיה — שהיה אפסי עד לאמצע שנות ה 50 . חסכון 
זה מוסבר בעיקרו כביטוי של אינפלאציה כבושה — החסכון 
קיים מחמת אי-ר,יכולת לקנות את הסחורות הרצויות באיכות 
הרצויר,. 

י. מסחר בין־לאומי (בי״ל) וטיוע-חוץ. 
המסחר הבי״ל מנוהל ע״י מונופולין הנמצא בבעלות המדינה 
ותכניות המסחר הן חלק מן התכנית הכלכלית השנתית. 
מ 1928 היתד, המדיניות הכלכלית של בריה״מ מכוונת לאו־ 
טארקיר, כלכלית ולהסתמכות מינימאלית על מסחר בי״ל. 
גישר, אוטארקית עקרונית זו, עשרה הטבעי וגדלה של הארץ 
וכן יריבות ביו-לאומיח הם הגורמים לכך שהקף המסחר החי¬ 
צון הוא קטן-ביותר ביחס לתפוקה הלאומית. היבוא והיצוא 
היוו יחד כ 5% מן התפוקה הלאומית, את רוב מסחרר, — 
למעלה מ 4 ,ג בשנות ד, 50 ולמעלד, מ% בשנות ה 60 — 
מנד,לת בריד,״מ עם מדינות סוציאליסטיות אחרות, בעיקר עם 
החברות ב״ק 1 םקןף (וזארגון לשיתוף פעולה כלכלי של אר¬ 


צות מזרח-אירופה ובריה״מ שהוקם ב 1949 [ר' כרך מילואים, 
עט׳ 187 — 189 ]). המסחר עם המשקים הקאפיטאליסטיים 
המפותחים עלה מ 14% ב 1950 ל 20% מכלל הסחר ב 1966 . 
הסחר עם הארצות המתפתחות עלה מ 3% ל 12% באותה 
תקופה. פרט ל 1964 היה לבריר,״מ בתקופה האחרונה עודף 
במאזן המסחרי הכולל, אך היא סבלה תמיד ממחסור במטבע 
קשר״ ובעיקר ב 1963 — 1966 , כשנאלצה לייבא כמויות 
גדולות של תבואה. בריה״ט מייצאת בעיקר מכונות וציוד, 
דלק וחשמל, מתכת ומחצבים, מוצרי-עץ, חוטי-כותנה ותו¬ 
צרת חקלאית. היא מייבאת מכונות וציוד (כשליש מכלל 
היבוא),תבואות, מוצרי-מזון ומוצרי-תצרוכת(יחד— כשליש 
מכלל היבוא) וכן מחכות, כימיקלים וסיבי-כוחנה. 

מאז 1954 ועד סוף 1967 הגיעו התחייבויותיה של בריה״מ 
לסיוע-חוץ לארצות מתפתחות לכ 6 מיליארד דולר. 
הסיוע הצבאי באותר, תקופה מוערך בכ 4.5 מיל¬ 
יארד דולר נוספים. מסכום הסיוע הכלכלי נוצלו עד 
1967 רק כ 40% , ו 10% כבר הוחזרו כקרן וריבית. הסיוע 
הכלכלי ניתן ל 36 ארצות, אך רובו מרוכז במזרח-ר,תיכון 
ובדרום-אםיה ובמרכזה וכולל כ 1.5 מיליארד דולר להודו, 
570 מיליון דולר לאפגאניסטן, 1 מיליארד דולר למצרים 
וכ 0.5 מיליארד דולר לארצות-ערב אחרות. מדינות אלד, 
קיבלו בפועל 70% מכלל הסיוע הכלכלי הסובייטי שניתן עד 
עתר,. מרבית הסיוע הסובייטי ניתנת כהשתתפות בהקמת מפ¬ 
עלים שלמים או פרוייקטים רב-מפעליים תוך סיוע טכני ואח¬ 
ריות סובייטית כללית. סיוע זה ניתן בד״כ ל 12 — 15 שנה 
בריבית של עד 3% . מאז 1965 לבש הסיוע אופי סלקטיווי 
יותר ונעשים חישובי כדאיות קפדניים יותר לפני הענקתו. 
עיקר הסיוע ניתן במכונות וציוד במסגרת אשראי מסחרי 
רגיל וללא נטילת אחריות לפרוייקטים בשלמותם. 

המטבע: רובל = 100 קופיקות. 90 קופיקה = 1 דולר של 
אה״ב. 

,ת€זת 1 ן 11.11 ;* 1954 , 1-1 

.$ — 00 ^ןח 6€ ; 1957 1€1 ^ו 50 

; 1963 , 170/03 ) $01116 1116 111 צמח 

6 ז}מ 1 ; 1610 \ו מ ו 1 ן 1 ז 0 ה 0110 ז 16 < 110 11 :*נן 6 ו* 0 1 ( £01 . 3 

.^ 9 ; 1965 ,מאא&פסקממגתה 

,? €00 0 1 למו 01 ( 101 > 300 <| מ> 3093111 < 11 ; 110110 1 <) 1 ל) 0 הס 0 קם 

;[ 1965 ־ 1956 ] ,?€€€ ס 0€13 מ 3 ס\ ס 0 ן 0141 נ[ג 11 ; 1965 

;* 1965 } 6 ו< $01 6 ^( 9 ' , 6 ׳\ 70 < ;[ 1956-1965 ] 


סבלר! 14 


ה הקף והמבנה של סחר־החוץ של ב ר י ה ״ מ, 18 9 1 — 1966 




צ וא 

ב. י 





כ וא 

א. י 




1966 

1960 

1950 

1938 

1925/6 

1918 

1966 

1960 

1^■ 

1938 

1925/6 

1918 


7.957 

5,007 

1,615 

230 

552 

6 

7,122 

5,066 

1,310 

245 

593 

83 

ס״ה (מיליוני רובל) 

באחוזים מכלל היצוא 


ענפים 

1 נ 

21 

12 

5 

— 

— 



22 

35 

21 

5 

מכונות וציוד 

16 

16 

4 

9 

12 

1 



12 

1 

1 

— 

דלק, חשמל 

21 

21 

12 

5 

8 

18 


891 

15 

30 


13 

מחצבים ומתכות 

4 

4 

4 

4 

-־ 

4 



7 

5 


2 

כימיקלים 

7 

6 

3 

20 

8 

10 



4 

1 

18 

2 

עץ ומוצרי־עץ ונייר 

5 

6 

11 

4 

8 

26 

■ 


8 

10 

^8 

2 

חמרי־גלם ומוצרי טכססיל 

1 

1 

2 

9 

10 

17 

ו■ 

^^9 


0 


— 

פרוות 

9 

13 

20 

30 

41 

5 

20 

12 

18 

ס 

^8 

15 

מוצרים חקלאיים ומזזן 

2 

3 

5 

8 

4 

4 

16 

17 

■1 

■1 

89 

59 

מוצרייצריכה תעשייתיים 

14 

9 

27 

6 

9 

-1 

15 

8 

5 

8 

נו 

11 


אחרים 





























707 


מועצות, כדית ה־, כלכלה, מוסדות חיניד ומדע 


708 


^^ז^^ת^ 1 זז 0 ^ל 1 ו 5 ;€ו>:)ז 1 יתית 00 0 <מו 0 ת £€0 ־*מ־זןתסס , 5 .ס 

01/101 זהז חס 

0 ^^הסתס^£ 0£ ו/ 1 ס 5 ,. 16 ; 1966 ,עמ/סמס^ע 
01 ) 1 ^ 00 1 ) 1 < 501 ^^" 7 ,!!ס^^סי! .? . 11 - ת* 6 ז 5 ז 100 \ .מ ; 1968 
מיו ^סיממ!!/? , 6 ז 3 מז 60 .[ .?; 1966 , 1928-1962 _) 01 ס^ 8 
-< 1 ס 01 < 01 ( 1 10 ^ £00710 ,ללסנ! . 1 \ ; 1966 .מ 0 <מ 17 ^ 501/10 
/ 0 40 ס 11 ז 0 }\ 14 * 1 > 10 הו^ ,זח^ 1 . 2 .!^:* 1967 , 1917 100 * 51 ןמ?>גמ 
- 01:8x110 ססמ&מפקזמ©!! ,? 000 ; 1967 .■עחומגמן/? 501/101 
, x ^מ 0 צ 38 8 0080X08 מ 8 (ן 01 61 אמ 6 תמ 3 ה 11 ^< £00 נ 160 יו 11 
• 8 ^ 11 ^ 1 , 11 ( 08 —0. 6011066118 . 3x000 >! .מ .מ ; 1967 

-ו 1 ]ו<) 1 )? 0 ק 17 0 ס 0 X0\10'56^x ס 1^^x י 087^0^x0 טס^ 8 ) 101 )? 

מיו ן/י/י׳מסס 7110 * 10 * £00 ןנ €1 ״ 01 ? .? .מ ; 1967 060800 x 0 
. 1968 ,( 219 ,.עומ\/ .םש״ 5 ) .^ 1 .^ 1,5.1 ז 1110 

1 . עו. 

מוסדות חינוך ומדע. המשטר הסובייטי ייחם 
מראשיתו חשיבות מיוחדת לפעולותיו בשדה החינוך. 
את תולדות החינוך בבריה״מ לאחר 1917 ניתן לחלק ל 3 
תקופות ראשיות, שכ״א מהן מצטיינת בקו כללי משלה 
במדיניות המפלגה, שביצועה הוטל על הממשלה; התקופה 
הראשונה נמשכה מ 1917 עד 1931/2 , השניה — עד 1952 , 
השלישית נמשכת מאז. ונקודת המפנה שבה היתה הרפור¬ 
מה של חרושצ׳וב. 

( 1 ) ה ח י נ ו ך ע ד 1931/32 . מצע-המפלגה של שנת 1919 
קבע כמטרת המפלגה בתחום החינוך את הפיכתו של ביה״ם 
מ״כלי־שרת להשתלטות הבורגנות למכשיר לביטול הלוקח 
החברה למעמדות ולחידוש קומוניסטי של פני החברה" ע״י 
הנד.גת לימוד־חובה חינם לכל הבנים והבנות עד גיל 17 , 
חינוך משותף לבנים ולבנות, חופש מד,שפעה דתית, תמיכה 
מצד המדינה ללימוד עצמי ולהשתלמות. הרחבת ההכשרה 
המקצועית, חופש־כניסה לאוניברסיטות לכל דורש והכשרת 
סוג חדש של פורים, החדורים רעיונות הקומוניזם. 

במצע 1919 נשתקפה פשרה בין שני כיווני מחשבה. לנין 
דגל בדרר־כלל בהשקפה המסרתית על החשיבות שברכישת 
ידיעות; בנאום שנשא לפני הנועידד. השלישית של "ליגת 
הקומוניסטים הצעירים״, המצוטט בבריה״מ תכופות, אמר; 
"אין אדם יכול להיות קומוניסט אלא אם כן העשיר את 
זכרונו בכל אוצרות הדעת שיצרה האנושות". ואילו א. א. 
בוגדאניב (ע״ע), ממנהיגי הבולשודקים הוותיקים (שהגותו 
השפיעה השפעה מרובה על א. ו. לונאצ׳ארסקי — קומיסאר 
לחינוך בבריה״מ בשנים. 1917 — 1920 — ועל סגנו, ההיס¬ 
טוריון מ. נ. פוקר 1 בסקי), דגל בהמרתם של חיסודות 
החלשים או המיושנים בתורה המארכסיסטית בחשקפות 
חדישות על ענייני החינוך, וקבע את מושג "התרבות הפרול¬ 
טארית" כשלב מחקדם-יותר בהתפתחות התרבות, לעומת 
התרבות ה״בורגנית". לגישתו של בוגדאנוב הצטרף אף תאו- 
רטיקן-החינוך הראשי של אוחו הדור, פ. פ. בלוינםקי( 1884 — 
1941 ), שטבע את המושג "ביה״ם העמלני המאוחד". ההשק¬ 
פות והשיטות החדשות חרבות, שפותחו בשני העשורים הרא¬ 
שונים של המאה ע״י מחבבים "מתקדמים" ברוסיה, היו 
מכוונות לשבור את הדפוסים המסרתיים. עקרונות הקבע 
בחינוך בשנים הראשונות של המשטר הסובייטי היו המרת 
היחסים בין "המורים" ל״תלמידים" ביחסים בין "שותפים 
מנוסים-יותר" ל״מנוסים-פחות", המרת רכישת ידיעות 
"מתוך ספר", לגבי מקצועות שונים ללא קשר ביניהן, בפי¬ 
תוח מעשי של גישות ומיומנויות מועילות מבחינה חברתית! 
חקמת דור חדש של פועלים, בעלי הכרה קולקטיוויסטית. 

מספר התלמידים בבתה״ס היסודיים והתיכונים-הכלליים, 
שירד מ 7.9 מיליונים ב 1914/5 ל 7.3 מיליונים ב 1922/23 , 


כמעט נכפל ב 1929/30 . 50% מכל האזרחים בין הגילים 
9 — 49 ידעו קרוא וכתוב ב 1926 , לעומת 26,3% ב 1897 ו 40% 
(האומדן) ב 1917 . אולם כפיית אידיאלים חדשים בחינוך 
והנהגתם הנוקשה של השינויים היסודיים הלכה למעשה (כגון 
הנהגת תכנית-ד 1 לטון, שיטת המשימות או עבודת-הצוות) 
ללא התחשבות בתנאים הריאליים בבתה״ם, חוללו אנדרל- 
מוסיד, כמעט מוחלטת. רמת ההישגים בבחה״ם ירדד, פלאים, 
כל רוח של משמעת נעלמה, המורים היו נבוכים; אף ביניהם 
נמצאו כאלה שלא ידעו קרוא וכתוב אלא בקושי. 

מספרם של מוסדות ההשכלה הגבוהה ב 1921 עלה כמעט 
פי שלושה לעומת זה שב 1914/5 ( 91 , לרבות 10 אוניברסי- 
טות). שני הצדדים הלוחמים במלחמת־האזרחים הקימו הרבה 
מוסדות שונים, לרבות אוניברסיטות, וכתוצאה מכך גדל 
מספר התלמידים במוסדות אלה באותה תקופה. אולם כעבור 
זמן מועט חכרו יתד 3 גורמים שהפכו את התהליך הזה על 
פיו. המחסור כאמצעי מימון, ציוד וכו׳ נתן את אותותיו 
לאחר הנהגת "המדיניות הכלכלית החדשה" (ר׳ להלן עמ' 
734 ). כן הכירו השלטונות שהשיטה, שהיתה נהוגה מ 1918 
ואילך — לקבל לשלב ההשכלה הגבוהה כל אדם מגיל 18 
ומעלה, אף אם היח מחוסר כל השכלה — היתה מוטעית 
ולפיכך החלו לדרוש מן המועמדים מידת-מה של הוכחת 
כשירותם! ולסוף, המפלגה הקומוניסטית החלה לראות 
בחיגוך חלק מן המלחמה הכללית להגשמת הקומוניזם. 
מ 1923 ואילך הונהג "עקרון המעמד" בקבלת תלמידים הן 
למוסדות ההשכלה הגבוהה הן לבת״ס תיכונים. 

לפי הדירוג הכללי של יוקרה חברתית שהיה מקובל אז, 
נחלקו המועמדים לכמה סוגים: פועלי תעשיה ועובדים 
חקלאיים וילדיהם! פקידים (בני האינטליגנציה וילדיהם! 
"יסודות לא-עמלים" (נטולי זכויות הבחירה) וילדיהם. 
שני הסוגים הראשונים זוכו בהעדפה. בעוד שהסוג השלישי 
הופלה לרעה. הוקמו ״פקולטות לפועלים״ (״ראבפאקים״) — 
קודסים המסונפים למוסדות ההשכלה הגבוה, שמגמתם היתד, 
להכין ללימודים אנשים מבני מעמד הפועלים והאיכרים 
העניים מחוסרי חינוך תיכון. מוסדות אלה נקבעו כמקו¬ 
רות הראשיים לבחירת הסטודנטים החדשים. בו בזמן 
( 1922/3 ) הונהג שוב, הן במוםדות-ד,ד,שכלה הגבוהה והן 
בבתה״ם התיכונים שכר-לימוד, שהיה מודרג לפי "עקרון 
המעמד׳! בני פועלים ואיכרים שוחררו משכר־לימוד ואף 
זכו במלגות (מטעם המדינה, המפלגה, האיגודים המקצועיים 
וכר). מספרי המוסדות להשכלה גבוהה ומספר תלמידיהם 
התחילו עולים, אם כי באטיות רבה. ב 1927 למדו 169,000 
תלמידים במוסדות לחינוך גבוה, לעומת 127.000 ב 1914 . 
ב 1959 חגיע מספרם ל 2,267,000 . 

בעשור לאחר 1917 נחשב כל כעל-השכלה כשריד של 
המעמדות המועדפים לשעבר וכמפוקפק מבחינה פוליטית — 
אלא אם כן היה חבר במפלגה הקומוניסטית. אף פועל 
תעשיה, שזכה לחינוך תיכון או להשכלה גבוד,ד" ובכך 
שינה את משלוח-ידו, נמנה על הסוג הנחות של "פקידים". 
אולם רובם של בעלי ההשכלה, בזמן התחלת תכנית החומש 
הראשונה, היה מורכב עדיין מיסודות "לא-פרולטאריים", 
וב 1928 קם נגדו גל של טירור. באותד, שנה הכריז סטאלין 
שהבולשוויקים זקוקים לאינטליגנציה טכנית משלהם. 

משעלה סטאלין לשלטון ב 1929 , פוטר לונאצ׳ארסקי, 
ובמקומו נתמנה א. בובנוב ( 1883 — 1940 ). המשימה שהוטלה 



709 


מועצות, :וית ה־, סו:דורג חינוד ומדע 


710 


על בובנוב היתה לחולל "מהפכה תרבותית", כלומר, להחליף 
בהקדם האפשרי את האינטליגנציה הישנה ע״י הכשרת 
ספפר רב של טכנאים נאמנים מבחינה פוליטית לצרבי 
התעשיה, שפותחה בקצב מהיר, והחקלאות, שעליה נכפתה 
קולקטיוויזאציה. תחילה ביקש בובנוב לפתור אח הבעיה 
מבלי לזנוח את עקרונותיו הכלליים של לונאצ׳ארסקי, מה 
גם שהוא עצמו דגל בדעה, שתוחה אז בקרב המחנכים 
הקומוניסטיים, שבית־הספר עתיד "לקמול" במידה שתתקרב 
החברה לסוציאליזם! הוא אף שקל את האפשרות לבטל את 
החינוך התיכון הכללי וההשכלה הגבוהה לחלוטין. הוא סינף 
בת״ס לבית־חרושת, למפעלי־בניה, וכיו״ב והטיל עליהם 
פיקוח מצד המפעלים האלה. שיטה זו כונתה בשם "חינוך 
פוליטכני״ — מונח שמקורו במארכס והמסמן מיזוג הוראה 
עיונית ועבודה יצרנית. כן חייב בובנוב הן את המורים והן 
את התלמידים להתחרות בחבריהם ב״חחרות סוציאליסטית". 

הלימוד בבתה״ס היסודיים ( 4 שנות־לימוד החל מגיל 
8 ) נעשה ללימוד-חובה ב 1930 , ומספר התלמידים בהם עלה 
עליה תלולה מ 11.6 מיליון ב 1929/30 ל 15.4 מיליון ב 1930/1 , 
ול 17.1 מיליון ב 1931/2 . אף ב 3 כיתות־ההמשך (שבאו לאחר 
4 השנים הראשונות) גדל מספר התלמידים במהרה. אולם 
בראשית שנת-הלימודים 1931/2 לא נותרו בכל בריה״מ 
אלא 5 ( 1 ) בת״ם תיכונים־כלליים. לעומת־זה, עלה מספר 
בתה״ם התיכונים־המקצועיים, שבהן ניתנת הכשרה מקצו־ 
עית־למחצה בתחומים מצומצמים, כגון של טכנאי־תעשיה, 
אגרונומים זוטרים, עוזרים רפואיים, מורים בבת״ס יסודיים 
וכר. 


התמורות במגמות החינוך 
בתה״ם התיכונים הכלליים 


1931/32 

1929/30 

1922/23 

1914/15 


5 

1,900 

2,500 

2,000 

מספר בתה״ס 

927 

190,000 

98,000 

123,500 

מספר התלמידים 
בכתות הגנור,ות•) 



מעלה 

השמינית 

•) שנת הלימודים 


בתה״ם התיכונים המקצועיים 


מספר בתה״ס 
מספר הזזניכים 


1932/33 

1927/28 

1914/15 

3.500 

724,000 

1,000 
189,000 י 

300 

36,000 


תמורות מעין אלו חלו אף בהשכלה הגבוהה. במספר 
המוסדות להשכלה גבוהה חלה עליה תלולה מ 190 ב 1929/30 
ל 832 ב 1932/3 ! מספר הסטודנטים עלה באותה התקופה 
מ 204.200 ל 504,400 . הרחבה זו הושגה ע״י פיצול רובם של 
המוסדות הקיימים למוסדות בעלי תחומים מצומצמים, ע״י 
הפיכת רבים מבתה״ס המקצועיים המלאים למוסדות להש¬ 
כלה גכוהה וע״י העלאת 113 בת״ס של המפלגה הקומוניסטית 
להכשרת פקידיה לדרגת מוסדות להשכלה גבוהה. האוניבר¬ 
סיטות. שהלימודים בהן לא הוגבלו למקצוענות כדרכם של 
מוסדות אחרים, סבלו במיוחד מתהליך הפיצול. 10 מתוך 13 
האוניברסיטות הקיימות בוטלו ב 1930 לחלוטין, והנותרות — 
כמעט לא נשתייר להן אלא שמן בלבד. עליית מספר הסטו¬ 
דנטים הושגה בכמה דרכים: (א) הרחבתן של "פקולטות 
לפועלים", שבהן גדל מספר התלמידים המכונים "סטודנטים" 
מ 70,000 ב 1929/30 ל 340,000 ב 1932/3 : (ב) עידודם של 


מסיימי חוק-הלימודים בבתה״ס התיכונים המקצועיים — 
חינוך, שלא נחשב להכשרה המתאימה להשכלה גבוהה לא 
קודם לאותה תקופה ולא לאחריה —, להיכנס למוסדות להש¬ 
כלה גבוהה! (ג) מתן "המלצה" מצד ארגוני המפלגה הקומו¬ 
ניסטית, הליגה של הקומוניסטים הצעירים, האיגודים המק¬ 
צועיים והצבא האדום למספר קצוב של צעירים בכל שנה 
( 14,000 צעירים בקירוב ב 1930 , שהיוו 10% מכל אלה שנת¬ 
קבלו אותה שנה)! (ד) ביטול בל שכר־לימוד (שלא היה 
לו ערך מעשי מבחינת פוליטית, מאחר ששוב לא נתקבלו 
כלל "יסודות זרים מבחינה חברתית"). 

אספקת המורים לבתה״ס הגבוהים לא הדביקה את גידולה 
העצום של אוכלוסיית הסטודנטים: ב 1934 היו בממוצע 
70.3 סטודנטים לכל פרופסור — לעומת 40.5 ב 1930 , ו 34.4 
לכל מרצה — לעומת 25.9 ב 1930 . נעשו מאמצים לד,גדיל 
את מספר המורים האקדמיים ע״י הגדלת מספר הסטודנטים 
המקבלים תואר אקדמי, שהגיע ל 14.800 ב 1933 — לעומת 
3,000 ב 1930 . הונהגו קורסים חד-שנתיים מיוחדים להכשרה 
לתארים אקדמיים של אנשים שלא השלימו את השכלתם 
הגבוהה. ההשכלה שוב לא נחשבה, כמקודם, לפגם חברתי. 
אמנם המומחה הוותיק קיבל משכורת גבוהה, אולם נהגו בו 
בזילזול, ואילו "המומחה האדום" נהנה מיוקרה חברתית רבה. 

( 2 ) ההינו ך עד 1952 . מדיניותו של בובנוב השיגה 
במידת־מה את המטרות שנקבעו ע״י השלטונות — גדל 
מספר הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה ועלה בהם 
בהרבה שיעורם של פועלי תעשיה ושל בניהם ( 45.9% 
ב 1931 ). עם זאת לא היה בה לד,שיג את המידה המינימא¬ 
לית הדרושה של מיומנות. משום כך החליט ב 1931/2 הוועד 
המרכזי של המפלגה להחזיר את המצב לקדמותו. 20 השנים 
הבאות הוקדשו במידה מרובה לביטולם של החידושים שהו¬ 
נהגו בידי לונאצ׳ארסקי ובובנוב ולהחזרתן של דרכי־הינוך 
מסרתיות שלפני המהפכה. הנהלת המדיניות החינוכית בכל 
רחבי בריה״מ רוכזה בידי המחלקה החדשה לענייני בת״ס 
במנגנון הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. שפעלה 
תחת פיקוחו הכללי של ז'דג ו ב (ע״ע), סגנו הראשי של 
סטאלין לענייני תרבות. ז׳דאנוב צירף השקפות ודע 1 ת 
שמרניות-במקצת בענייני חינוך וחיי-תרבות עם קנאות בהנ¬ 
הגת הרעיון הלניני של יתרון המפלגה. בעיניו נראתה החז¬ 
רת הצותת והשיטות המוצקות שמלפני 1917 כחלופה היחי¬ 
דה לאנדרולומוסיה שבאה בעקבות הניסויים שנעשו בעשור 
הקודם. מאידך גיסא קבע שהוראת כל המקצועות תהא 
חדורת רוח האורתודוכסיה הסטאלינית. 

החינוך היסודי הוסיף להתרחב, וב- 1943 הורד גיל הת¬ 
חלתי של לימוד־החובה מ 8 ל 7 . כן הורחבו המערכות של 
בתה״ס בעלי 7 שנות הלימוד ובתה״ס התיכונים־המקצועיים, 
אולם, אלה האחרונים שוב לא נחשבו לצורה העיקרית של 
החינוך התיכון ומעמדו של ביר,"ס התיכון הלא־מקצועי 
הוהזר לקדמותו. הונהגה הוראה שיטתית של מקצועות 
מסרתיים במסגרת תכנית-לימודים וספרי-לימוד קבועים 
למדי וכן הוחזרו סמכותו של המורה, בחינות-מעבר ובחינות- 
גמר, תעודות-בגרות ועיטורים לתלמידים מצטיינים. במידה 
גוברת והולכת הודגשה חשיבותם של מדעי-הרוח והצדדים 
העיוניים שבמדעי הטבע. החינוך הפוליטכני נוסח בובנוב 
(ר׳ לעיל) נתבטל לחלוטין (אך לא המונח), וב 1937 אף 
בוטלו שיעורים למלאכת-יד בבתה״ס התיכונים. שוב נחשב 






711 


מועצות, בדית ה־ מוסדות חינוך, ומדע 


712 


תפקידו של ביה״ם התיכון העיוני בעיקר כהכנה להשכלה 
גבוהה ולתלמידים שלא נטו ללימודים אקדמיים ניתנה 
אפשרות, לאחר סיום ביה״ם בעל 7 שנות הלימוד׳ להיכנס 
לבת״ם תיכונים־מקצועיים. 

בתקופה השניה בתולדות החינוך הסובייטי הוצדקה 
להלכה מדיניות החזרת המצב לקדמותו מטעמי יעילות, 
אולם עצם עקרון החזרה נעשה גורם חינוכי חשוב, 
בעיקר עם מינויו של ו. פ. פוטיומקי) ( 1878 — 1946 ), 
משרידי המשכילים הבולשוויקים, לקומיסאר החינוך של 
בריר,"מ ב 1940 . בהדרגר, הונהגה שוב תלבושת אחידה 
לתלמידים. ב 1944 חל שינוי אף לגבי חינוך משותף של 
בנים ובנות: הוקמו, במידר, גוברת וד,ולכת, בת״ם נפרדים 
ואילו הקמח בת״ם משותפים חדשים נאסרה לחלוטין. בו 
בזמן נמצאה ה״חחרות הסוציאליסטית" פוגעת לרעה בחד,־ 
ליך החינוך התקין ואף היא נאסרה. לאחר מלה״ע 11 הוספו 
תורת־ההגיון וד,פילוסופיה לתכנית הלימודים בבתה״ס התי¬ 
כונים. ובכמד, מהם הונהג מחדש — בתורת נסיון — אף 
לימוד הלשון הלאטינית. אחד היסודות החשובים של השיטה 
שלפני 1932 , שנשתמר, היר, עקרון תכנית־הלימודים האחי¬ 
דה מכיתות היסוד עד לבית־הספר בעל 7 הכיתות ועד 
לחינוך תיכון מלא. 

בתחום הד,שכלד, הגבוד,ד, היתד. זו תקופה של גיבוש, 
שבה התגברו על התוצאות השליליות של מדיניותם של 
לונאצ׳אדסקי ובובנוב (בשלבד, המוקדם), ורמת ההשכלה 
שופרה בד,רבד" על־אף שחלה ירידה במספר המורים (עוד 
יותר מבשנים 1928 — 1930 ) בימי הטיהור הסטאליני הגדול 
ובעקבות הפיטורים ודומאסרים שליוו את המאבקים האיד־ 
אולוגיים שהתחוללו בשנים 1946 — 1952 . בשנים הראשונות 
שלאחר מלח״ע 11 הוסיפה ההתקדמות בתחום החינוך לד,יות 
אטית, שכן ניתנה עדיפות למשימה הכבירד, של שיקום. 

מספר המוסדות לד.שבלה גבוהה, שנע בשנות ד, 30 סביב 
700 , שוב עלה ל 817 ב 1940/1 , ואילו מספר התלמידים, 
שהקדישו את כל זמגם ללימודים הגיע לססס, 500 — 600,000 
לעומת 458,000 ב 1933/4 . ב 1939 היד, שיעור הסטודנטים 
הממוצע 3.5 לאלף אוכלוסין. הדגש שהושם מחדש בהשכלה 
נאותה נתן את אותותיו בתעשיה! בעוד ששיעור האנשים 
ללא השכלד, גבוד׳ה או תיכונית־מקצועית בקרב האינטליגנ- 
ציד, הטכנאית עלד, מ 48,4% ב 1928 ל 59% ב 1933 , הוא ירד 
שוב עד 1935 לכדי 48.6% . עתה עודדו השלטונות את האנ¬ 
שים שד׳ועלו בינתיים לעמדות גבוד׳ות להשתתף בקורסים 
במוסדות להשכלה טכנית כדי לשפר בכך את רמת השכלתם. 

ב 1935 הכריז סטאלין, שהבנים אינם נענשים על מוצאם 
המעמדי של אבותיהם, ולפיכך פסקה הפליה חברתית בחינוך. 
אולם ב 1940 שוב עלד. על הפרק ״עקרון המעמר״ — אך 
הפעם בצורה שונה לגמרי. בעת ובעונה אחת הוצאו שני 
צווים; ( 1 ) הונד׳ג שכר־לימוד ב 3 הכיתות העליונות של 
בחה״ס התיכונים ובכל המוסדות לד,שכלד, ד,גבור,ר,! ( 2 ) הו¬ 
קמו בת״ס ל״עתודות-העבודה" וד,שלטונות יכלו מעתד, 
להטיל את חובת הלימוד בחם על בני איכרים גילאי 14 — 17 ; 
ב 1942 הורחבה החובה אף על בנות-איברים. אח״כ הוכנסו 
שינויים בשיטת מחן מענקים ללומדים במוסדות לד,שבלה 
גבודוה: מעתד, לא ניתנו מענקים כאלה על-יםוד צרכיהם 
הכספיים של התלמידים— כשם שהיה נהוג מ 1935 ואילך — 
אלא הוגבלו לתלמידים מצטיינים ללא תלות במצבם החמרי, 


ללומדים בבתה״ם התיבונים־הכלליים לא ניתנו מלגות ומע¬ 
נקים, פדט לכמה פנימיות לילידים באיזורים דלי-אונלוסיו 
בסיביר ובאסיה התיכונה. תוצאותידום של כל האמצעים 
הנ״ל היו: (א) צימצום רכישת ההשכלה הגבוהה כמעט אך 
ורק לבני המעמד השליט והאינטליגנציה ! (ב) גידול מספר 
התלמידים שפנו, בסיום לימודיהם בביד׳״ם בן 7 הכיתות, 
לבת״ס תיכונים־מקצועיים דווקא! (ג) ביטול האפשרות 
שניתנה קודם לרבים מבני הפועלים ודואיכרים לעלות מעל 
לרמת פועל מיומן. 

( 3 ) מן 52 9 1 ואילך. דדאנוב מת ב 1948 , ועלייתו 
של ג, מלנקוב לדרגת יועצו המדיני הראשי של סטאלין הבי- 
אד, התפתחות הדשה בתחום החינוך. ב 1949 הוחלט להגיע 
לידי לימוד-חובד, של 7 שנים עד 1952 — למעשה לא הוגשם 
עוד לימוד-החובה הכללי אף של 4 שנים — ועל שר־ד,חינוד 
החדש אי. קאירוב, מומחד, לד,כשרת מורים למקצועות חקל¬ 
איים, הוטל להכין חזרר, לתועלתנות בחינוך. המדיניות נכללה 
בתכנית־ד,חומש ר, 5 (לשנות 1951 — 1955 ) ודגריזה על 3 
מטרות חינוכיות חדשות: חזרה לעקרון "החינוך הפולי־ 
טכני" (ר׳ לעיל); הרחבת הלימוד התיכון ולעשותו לימוד־ 
חובה עד 1960 ! וד,דגשה מחודשת על הכשרת מומחים 
טכניים וחקלאיים במוסדות להשכלה גבוהה. 

הרחבת החינוך התיכון־הכללי התחילד, ב 1950 . מספר 
הלומדים בכיתות ר,גבור,ות של בתה״ס (מביתה ח׳ ומעלו!), 
שהיה כמעט יציב בשנים הראשונות שלאחר מלה״ע 11 ( 1 
מיליון), התחיל עולה במדוירוח, עד שהגיע ל 5.3 מיליונים 
ב 1955/6 . עם זה התחילה המגמה התועלתנית הנ״ל פוגעת 
בחונן הלימודים. השינויים בתבנית הלימודים בבתד׳״ם התי¬ 
כונים התחילו ב 1953 , אך לא היו מכריעימ-ביותר בל זמן 
שמאלנקוב נשאר בשלטון. בתכנית הלימודים לשנת 1955 — 
שד׳ונהגה לאחר התפטרותו של מאלנקוב מראשות-הממשלר" 
אך בהכנתה הוחל עוד בד׳יותו בשלטון—עדיין נשתמר הרבד, 
מחננו של הלימוד התיכון שהיד, טיפוסי לתקופת ז׳דאנוב, 
אע״פ שהיתר, כרוכה בצימצום ניכר של הזמן שהוקצד, 
למדעי־ר,רוח ור,מאתמאטיקר" בר,גדלת משקלר, של הפיסיקה 
ובהנהגת לימוד מלאכת-היד וד׳כשרר, מעשית לבניית מכונות, 
אלקטרומכאניקה וחקלאות. 

עלייתו של חרושצ׳וב לשלטון נחנה מייד את אותותיה 
בשדה החינוך. בדו״ח שהגיש לוועידת המפלגד, ה 20 ב 1956 
הצהיר, שהנהגת החינוך התיכון לכל תושלם עד 1960 
וחינוך זר, ילבש צורה של לימוד בבת״ם תיכוניס-כלליים 
(עיוניים) או בבח״ס תיכונים מקצועיים, בעוד שמקודם 
הניחו, שהמדובר רק בבת״ס תיכונים־כלליים. על עיכוב 
הרחבתו של החינוך התיכון־ד׳כללי הוחלט, כנראד,, ב 1955 , 
מאחר שכבר באותה שנה לא גדל מספר התלמידים 
בכיתות הגבוד׳ות אלא מעט; החל בשנת 1956/7 התחיל 
מספרם יורד, עד שדוגיע ל 2.8 מיליונים ב 1959/60 . חידושים 
אחרים שנעשו ב 1956/7 היו; החזרת החינוך המשותף 
לבנים ובנות וביטול בתדו״ם הנפרדים (פרט לכמה מוסדות 
להשכלה תיכונה וגבוהה מקצועית, המיוחרים לבנות, ברפו- 
בליקות בעלות אוכלוסיה מוסלמית); ביטול שכר-דולימוד 
ובחינות־ר׳מעבר! ודוקמת נמה מאוח פנימיות חדשות. 

הדושכלד, הגבוד׳ד, לא הדביקה את קצב הרחבת החינוך 
התיכון במחצית הראשונה של שנות ד, 50 . מספר המוסדות 
להשכלה גבוד,ד, גדל מפחות מ 800 ב 1945/6 לקרוב ל 900 



713 


מועגוו!, :רית ה־, מו:דות חינוד ומדע 


714 


ב 1951/2 ! אולם עד 1955 ירד ל 765 ומאז לא נשתנה. מספר 
הסטודנטים שהקדישו את כל זמנם ללימודים גדל בהתמדה 
מססס, 525 ב 1945/6 ל 1.2 מיליון ב 1957/8 . אך גידול זה 
לא היה בו די, בעוד שמספר בוגרי בתה״ס התיכונים ב 1954 
הגיע ל 800,000 (לעומת 315,000 ב 1950 ), והוסיף לגדול לכדי 
1,6 מיליון ב 1958 , לא נתקבלו ב 1954 להשכלה גבוהה, מבו¬ 
ססת על יום־לימודים שלם, אלא 276,000 (לעומת 228,000 
ב 1950 ), ובשנה שלאחריה התחיל מספרם יורד — עד 
ל 215,000 ב 1958 . החל ב 1954 פנז רבים מעוזבי בתה״ס התי¬ 
כונים לבת״ס מקצועיים, שבהם נערכו בשבילם קורסים 
מזורזים מיוחדים: יותר ממחצית התלמידים שנתקבלו 
בבת״ס כאלה ב 1955 השלימו את חוק־לימודיהם בבת״ס 
תיכונים-כלליים, ושיעור זה עלה ל% ב 1956 ול^ג ב 1957 . 
אעפ״ב לא הצליהו בשנים 1953 — 1957 2.9 מיליוני מועמדים 
מבין עוזבי בתה״ם התיכונים להתקבל למוסדות להשכלה 
גבוהה או לבת״ס תיכונים-מקצועיים. 

הצפת בתה״ם התיבונים-ד.מקצועיים בעוזבי בתה״ס התי¬ 
כונים הכלליים שימשה גורם נוסף לסיכול סיכוייהם של 
בוגרי בתה״ס בעלי 7 כיתות, שהלימוד בהם היה חובה, 
ותלמידים רבים התחילו עוזבים את הלימודים לפני שסיימו 
7 כיתות; בדי להתגבר על תופעה זו, יצא ב 1956 חוק שאסר 
את העסקתם של ילדים למטה מבני 15 בתעשיה (אם כי לא 
בחקלאות). 

ב 1957 הובר הצורך בשידוד-מערכוח בחינוך, וד,אקדמיה 
למדעים פדאגוגיים שברפובליקה הרוסית עיבדה טיוטה לך 
פורמה במגמה להחיות את שיטח ז׳דאנוב-פוטיומקין בצורה 
שונה ומתוקנת! הוצע להרחיב את לימוד-החובה הכללי ל 8 
שנים, להנהיג לימודי-המשך-של-חובה מסוגים שונים ל 2 או 
3 שנים ולפצל את הלימודים ב 3 הכתות הגבוהות של בתה״ם 
התיבונים-ד,כלליים למגמות הומאניסטית,ראליח וטכנולוגית, 
ביולוגית וחקלאית, אולם חרושצ׳וב הציע תכנית משלו, 
ששימשה בסיס לרפורמה שנכנסה לתקפה בדצמבר 1958 . 
נקבע, שהרפורמה הזאת תושלם עד 1964 , ורובה בוצע. 

מגמתה המוצהרת של הרפורמה היתה ביטולו של מה 
שבינה חרושצ׳וב "ניתוקו של בה״ס מן החיים". ניתוק זה 
השתקף, לדבריו, בחוסר כל הכנה בבה״ס לעבודה בתעשיה 
או בחקלאות, והאמצעים הראשיים לתיקון הפגם הזה יהיו 
"החינוך הפוליטכני" וצירוף לימודים לעבודה מעשית (ו" 
להלן). 

רעיון החינוך התיכון לכל ניטש לגמרי ולימוד-החובה 
צומצם ל 8 שנים, מגיל 7 עד גיל 15 . לשלב זד, נקבע 
בכל הארץ טיפוס אחיד של ב״ס בעל 8 שנות לימוד כללי. 
נקבע ש 4 הכיתות הראשונות יכולות להתקיים בב״ס יסודי 
נפרד כשהדבר נדרש ע״י תנאי המקום, כגון בכפרים קט¬ 
נים. למעשה, רוב בתה״ס היו יסודיים וב 1961/2 הגיע 
מספרם ל 108,000 ולמדו בהם 4.4 מיליונים תלמידים (מכלל 
18.9 מיליונים תלמידים ב 4 הכיתות הנמוכות בכל בתה״ם). 
באותה שנה היו 40,500 בת״ס של 8 שנות-לימוד, שבהם 
למדו 11.2 מיליון תלמידים! היו גם 21,000 בת״ס של 7 
שנות-לימוד, ובהם 3.1 מיליונים תלמידים, שעדיין לא הונ¬ 
הגה בהם בל רפורמה. 

רוב הפנימיות, שמספרן הגיע ל 1,990 ב- 1961 , הן בת״ם 
יסודיים או של 8 שנות-לימוד, ותכנית-הלימודים הנהוגה 
בד,ן זהה עם זו של בתה״ם היומיים, החינוך בהן טעון תשלום 


שכר-לימוד שהוא מודרג לפי הכנסות ההורים, ואף ניתן 
פטור ממנו, ב 1961 למדו בפנימיות למעלה מ 590,000 תלמיד. 
דרך אחרת להשגת כמה מן היתרונות של החינוך בפנימיה 
היתה הקמת "כיתות של יוס-לימודים ארוך", שבהן למדו 
ב 1961/2 כססס, 900 תלמידים. 

לפני בוגרי ביד,״ם של 8 שנות לימודי-חובה, הרוצים 
להמשיך בלימודים, נפתחו 4 מסלולים עיקריים: (א) בת״ם 
מקצועיים-טכניים, שהלימודים בהם נמשכים 1 — 3 שנים 
בעיר ו 1 — 2 בכפר, והמכשירים פועלים מקצועיים לתעשייה 
או לחקלאות. חובת-הלימוד בבח״ם אלה בוטלה ב 1955 . 
הלימוד והתלבושת בהם — לגבי חניכי הפנימיות אף 
האש״ל — ניתנו חינם עד 1958 , אולם מאז הוגבל דבר 
זה רק ליתומים ולבני משפחות גדולות! שאר התלמי¬ 
דים משלמים דמי אש״ל ולימוד, אך מקבלים שכר של 
חניכים רגילים. מספר התלמידים שנתקבלו לבת״ס המקצו־ 
עיים-הטכניים היה במחצית השניה של שנות ה 50 כ 0.7 
מיליון בשנה ללא שינויים ניכרים, ועלה ל 0.9 מיליון ב 1961 . 

(ב) הטיפוס השני הוא — בת״ם תיכונים מקצועיים 
וטכניים וגם בת״ס לאמנויות לסוגיהן, שהלימוד בהם נמשך 
בדרך-כלל 4 שנים, פעמים 5 שנים. מיעוט קטן של בוגריהם 
מגיע לבת״ס גבוהים. מספרם הגיע ב 1962/3 ל 3,530 ובהם 
למדו 1.3 מיליון תלמיד, שהקרישו אח בל זמנם ללימררים, 
ו 1.4 מיליון תלמיד שלמדו בהיקף חלקי בקורסים־שבבתב. 
מתחילת שנוח ה 50 נע מספר התלמידים שנתקבלו ליום- 
לימודים שלם בין 350,000 ו 450,000 לשנה, וב 1962 הגיע 
ל 466,000 , מספר התלמידים שנתקבלו לשיעורי-ערב 
ולהבשרה-בבתב גדל מ 77,000 ב 1950 ל 440,000 ב 1%2 . 

(ג) בח״ס תיכונים ללימודים בשעות הערב, במשמרות 
או מוסדות עונתיים (האחרונים — לעוסקים בחקלאות). 
במוסדות אלו אין מקנים מקצוע מסויים, אלא השכלה 
תיכונה־כללית לצעירים או למבוגרים עובדים. מקצת 
מבתה״ס מטיפוס זד, כוללים כיתות שלמטה מכיתה ט׳ בשביל 
אלה שלא השלימו 8 שנות-הלימוד. לאדם עובד המצליח 
בלימודים ניחנת מטעם המפעל המעסיק אותו חופשה 
של יום אחד בשבוע בתשלום שכר לחצי-יום, ואף חופשה 
של שני ימים נוספים ללא-תשלום. מספר הלומדים בבת״ס 
כאלה גדל בשנים האחרונות והגיע ל 3.3 מיליונים 
ב 1961/2 — מד,ם 2.2 מיליונים בכיתות ח׳—י״א — כ 4 < מכל 
הזוכים להשכלה תיכונה-כלליח מלאה. 

(ד) "בית ספר תיכון כללי פוליטכני לעבודה, עם הדרכה 
בתהליכי ייצור", שבו מקנים השכלה תיכונה עיונית מלאה 
במשך 3 שנים (ט^י״א), בדרך־כלל הם מסונפים לבחה״ס 
של 8 שנים מבחינת האיבסון וההנהלה. בת״ס אלו מכשירים 
ללימודים במוסדות-השכלה גבוהים. הנטייה היתד, לצמצם 
ככל שאפשר טיפוס זה של בי״ס תיכון. ואמנם מספרם של 
בוגרי בתה״ס התיכונים — לרבות שיעורי־ערב ובת״ס תיכו¬ 
נים למבוגרים עובדים — ירד ב 1%1 ל 1 מיליון, אך מאז החל 
לעלות שוב. 

נוספה שנה 11 לביה״ם של 10 שנים, המיועדת בולה 
להכשרה "פוליטכנית", שלה מוקדש 3 /י מזמן־הלימודים 
בכיתות ט׳—י״א. הכשרה זו ניתנת בצורת חניכות בבתי- 
חרושת, מפעלים חקלאיים וכיו״ב, ומן התלמידים נדרש 
להשלים את תקופת החניכות עד לסיום לימודיהם בבד,״ם. 
שאר % זמן הלימודים נחלקים בין מדעי-הרוח ( 29% ), 




715 


מועצות, כרית ה: מוסדות חינוד ומדע 


716 


מאתמאטיקה ומדעי־הטבע ( 32% ) ותרבות־גוף ( 6% ). בהמ¬ 
שך ביצועה של הרפורמה הועבר לעתים הדגש למקצועות 
מסויימים. בכמה החלטות שנתקבלו החל בדצמבר 1959 טען 
הוועד המרכזי של המפלגה שניתוקו של בה״ם מן החיים 
בא לידי ביטוי באפיה הלא־פוליטי של ההוראה, ומשימתו 
העיקרית של בה״ט היא להחדיר. בדרכי חינוך, את 
האמונה ברעיונות הםארכסיםםיים־הלניניםטיים. לשם כך 
שונתה תכנית־הלימודים בהיסטוריה, והודגשו בה ביתר־ 
שאת נושאים כגון "מלחמת־המעמדות", "ענייני המפלגה 
הקומוניסטית" ו״השגיו של המשטר הקומוניסטי". כן הונהג 
בשנת־הלימודים 1962/3 מקצוע-הוראה חדש בכתה י״א, 
"ידיעת החברה", המוקדש לאידאולוגיה של המפלגה. 

בוגרי בת״ס תיכתים עיוניים המבקשים לפנות להשכלה 
גבוחה חייבים רובם לעבוד לפחות שנתיים באחד המוסדות 
או המפעלים: לאחר־מנן רשאים הם להגיש בקשה לקבלה 
במוסדות להשכלה גבוהה, בתנאי שיש בידם תעודות מספי¬ 
קות הן מטעם מקום-עבודתם, והן מטעם המפלגה או איגוד 
מקצועי. על ועדות-הקבלה של המוסדות להשכלה גבוהה 
נמנים אף נציגי המפלגה והארגונים המסונפים לה. ב 1961 
נתקבלו 279,400 אנשים בסטודנטים מלאים, אך ב 1962 ירד 
מספר זה לכדי 268,000 (שמהם עבדו 69% שנתיים לפחות). 
כן חזרה והונהגה שיטת "ההמלצה" לקבלת תלמידים למו¬ 
סדות להשכלה גבוהה; ב 1963 זכו להמלצות כאלה למעלה 
מ 30,000 מועמדים, ששכר-הלימוד שולם בעדם מטעם 
מקומות־עבודתם. ב 1961 נתקבלו 93,100 ללימוד בשעות 
הערב ו 294,000 ללימוד בכתב (לעומת 42,200 וס 198,20 , 
בהתאמה, ב 1958 ). 

הרפורמה חייבה את רוב הסטודנטים שנתקבלו ללימוד 
שלם בהמשכת עבודתם המעשית במשך 2 שנות-לימודיהם 
הראשונות, וע״י כך ניטשטש ההבדל בין סוג זה של סטר 
דנטים ובין אלה שלומדים רק בשעות הערב או בנתב. 
מספרם של הסטודנטים הלומדים זמן מלא (להלנה), שירד 
לססס, 1,146 ב 1959/60 , עלה ל 1,287,000 ב 1962/3 , ואילו מספר 
הלומדים בשעות-הערב או בנתב עלה באותה תקופה 
מ 1,121,000 ל 1,658,000 . לימודי יום שלם נמשכים כרגיל 5 
שנים, והלימודים בשיעורי-ערב או בנתב — 6 שנים. המספר 
הכללי של כל סוגי המוסדות להשכלה גבוהה ירד במקצת 
בשנים האחרונות (ב 1962/3 עמד על 738 ), אך לעומת-זה 
נוסדו נמה אוניברסיטות חדשות. וב 1960/61 הגיע מספרן 
ל 40 , בהן למדו 123.000 סטודנטים, שהקדישו את כל זמנם 
ללימודים ו 126,000 סטודנטים שלמדו בשיעורי־ערב ובכתב. 
כמרכן קיימת במוסקווה אוניברסיטה מיוחדת "לידידות 
העמים" ע״ש פאטרים לומדמבת בשביל תלמידים מארצות 
מתפתחות באפריקה, אסיה ואמריקה הלאטינית, שבה למדו 
ב 1961 597 תלמיד. 

מתוך כ 40 האוניברסיטות נמצאות כיום 19 בתחומי 
הרפובליקה הרוסית, 7 ברפובליקה האוקראינית, והשאר 
ברפובליקות האחרות — בכל רפובליקה לפחות אוניבר¬ 
סיטה אחת. המפלגה הקומוניסטית תובעת מן האוניברסיטות 
"להכשיר מומחים בדרגה גבוהה, שיחוננו על יסודות האי- 
דאולוגיה המארבסיסטית-הלניניסטית". 

לבד מהאוניברסיטות קיימים "מכונים טכניים גבוהים", 
כלומר המוסדוח ה״מונוטכניים״ — שמכשירים בהם בעלי 
מקצוע מסוג אחד. וה״פוליטכניים״ — בהם קיימות פקולטות 



אולם הספריוז באוניברסיטה ■מל באיזו 


אחדות: כאן שייכים גם בת״ס גבוהים להכשרת רופאים, 
כלכלנים, מורים ואמנים. ההגבלות החמורות בקבלת תלמי¬ 
דים, שיטת התחרות ביניהם, הבחינות החמורות ודרכי ההר 
ראה הטובות העלו לאחרונה במידה רבה את רמת הלימודים 
הגבוהים, בייחוד במדעי-הטבע, בטכנולוגיה וברפואה. 

התבנית של המפלגה הקומוניסטית שנתקבלה ב 1961 
גורסת ש״המעבר לקומוניזם כרוך בחינוך שיקנה לאנשים 
תודעת-הקומוניזם ורמת-תרבות גבוהה ויכשיר אותם לעמל 
גופני ורוחני נאחד, לעבודה פעילה בתחומים שונים של 
החברה, הממשל, המדע והתרבות": על החינוך הציבורי 
מוטל לקדם "עיצוב דמות הארמונית של בני החברד, הקומר 
ניסטית״ ולעשות ״למען פתרונה של בעיית-יסוד-חברתית— 
ביטולם של הבדלים מהותיים בין עמל־רוח לעמל-כפיים". 
אין התכנית מדברת על שינויים חדשים בשיטת החינוך, אך 
בשתי נקודות היא סוטה מדרכי המדיניות שבהן נקט חרר 
שצ׳וב עד אז; היא קובעת שיש להגשים עד 1970 לימוד- 
חובה בבח״ס תינוניס-נלליים ופוליטנניים של 11 שנים לכל 
הילדים בגיל ביה״ס, וכן לימוד המקביל ל 8 כיתות לנערים 
עובדים, שלא הספיקו לסיים את חוק-לימודיד,ם בביה״ט של 
8 שנות-לימוד; היא מצדררד, שב 10 השנים הבאות "תינתן 
לכל אחד ההזדמנות לקבל השכלה תיכונה שלמד,". אע־יפ 
שיש בדבר משום חזרה, למדיניותו של מאלנקוב מלפני 10 
שנים (ר׳ לעיל, עמ' 712 ), מרחיקה התכנית לכת בטענה, 
ש״שעות-עבודה קצרות-יותר ושיפור ניכר ברמת-ר,חיים של 
האוכלוסיה כולד, יהא בהם לספק לכל אדם הזדמנות לקבל 
השנלר, גבוה,ד, או השכלה תיכונה-מקצועית", ברר׳ח שהגיש 
חרושצ׳וב על תכנית זו הוסיף שמספר הסטודנטים (מכל 
הסוגים) יעלה עד 1980 ל 80 מיליון. דבר זה פירושו נטישת 
ד,ד,שקפה האירופית וד,רוסית המסרתית, הרואה את ההשכלה 




717 


מועצות, ברית ח ■, מוסדות וזמוך ומדן! 


718 


/!ו 1 ומ 

זימון גיד 



ן ן מסונוזיס (זחקנליס 11 ׳ ס נתיוות־תתוומ 
1 _ו| ד׳סידינ (וספים ־ 1 ?! לאחו תינוך תינוני משדים 


בד'ר!״מ! מכנה החינוד 

הגבוהה כמכשיר ליצירת עילית אינטלקטואלית (השקפד! 
שאותה זנח לונאצ׳ארסקי׳ אד נתקבלה שוב ע״י ז׳דאבוב), 
ופניה לשיטה האמריקנית של מתן השכלה המונית לאחר 
שלב ההשכלה התיכונה. 
( 4 ) המצב בהווה. 

(א) מגמות חדשות. השינוי החשוב והעקרוני־ביר 
תר שלאחר פיטורי חרושצ׳וב כדוד בגישח־יסוד חדשה 
לחינוד הפוליטכני, המהווה סלע מחלוקת בחינוד הסובייטי 
כמעט מתחילתו. התוצאות הלימודיות הגרועות שבאו בעק¬ 
בות רפורמת 1958 (ד לעיל), וחוסר ההצלחה בהעלאת 
מספרם של עובדים מיומנים חידשו את ההתנגדות לחינוד 
הפוליטכני הן בדפוסו הקיצוני והן בדפוסו המתוז־יותר. 
שוב הועמדה על הפרק שאלת היחס הנאות בין החינוד 
הכללי לבין הקניית חינוד בדרכי ייצור, או בין מתן השכלה־ 
לשמה לבין חינוד מקצועי־טכני. עם כל הנטייה האידאולוגית 
הנמרצת, שלא לראות ניגוד בין שניים אלה ולמזג אותם בתור 
סוג של ביה״ם ״הפוליטכני״ — לא נמצאה עדייו דרד המני¬ 
חה את הדעח שיהיה בה גם משום חינוד פוליטכני יעיל 
ושגם תיצור, בסופו של דבר, את הקשר המהודק המיוחל 
"בין בית הספר לבין החיים". 

המבקרים החריפים ביותר של רפורמת 1958 באו מחוגי 
המורים בבתה״ם היסודיים והתיכונים, על אף הקודסים 
המרובים שנערכו כדי לאמן אותם בדרכי החינוד הפוליטכני. 
ולא עוד אלא שמורי בתה״ם הגבוהים התלוננו קשות על 
רמתם הירודה של בוגרי בתה״ם התיכונים המורידה בהכרח 
את רמת הלימודים. 

אחת הדרכים לשיפור המצב היתה להקטין את מספר 
השיעורים המיועדים לעבודה ולבטל את חובתם של רוב 


תלמידי בתה״ס הגבוהים לבלות כשנתיים בבית חרושת. גם 
ביטול שנת הלימודים ה 11 הפוליטכנית בא לשחרר שנה 
ללימודים עיוניים או מקצועיים מרוכזים. "הבעיה היא", אמר 
מיניסטר החינוד מ. א. פרוקופ;יב, "כיצד לקיים את עקרונות 
החינוד הפוליטכני נוסח מארכם־לנין, ועם זאת להכשיר 
מדענים וטכנולוגים שיתחרו עם המערב". בלד מתקרב החי- 
נוד בבדיה״ט לאותן הבעיות העומדות לפני החיבור בכל 
המדינות המערביות המפותחות, ומתחדשת התחרות בין שני 
עולמות אלה, שכל אהד מהם שוקד ללמוד מיריבו ומלמדו 
בעל כרחו. הדברים אמורים במיוחד ביחס לתחרות עם בה״ס 
האמריקני. 

המגמה הרווחת בעולם המערבי להקנות בזמן קצר־יותר 
חומר לימודים הרב והולד מעודדת גם בבריה״מ מודרניזא¬ 
ציה של דרכי ההוראה תור ניצול מירבי של חידושים טכנו¬ 
לוגיים, אמצעי-העזר החדשים הם: מכונות למידה, ביקורת 
תכניות לימודים בעזרת מחשבים, ספרי־לימוד חדשים המחר 
ברים לפי תכנית, שימוש נרחב באמצעים אורקוליים וב¬ 
אמצעי תקשורת מודרניים, בייחוד ראדיו וטלוויזיה, ביקורת 
ההשגים בעזרת כרטיסים מנוקבים וכידב. נערכים ניסויים 
דידאקטיים מרובים, בייחוד בבתה״ס המקצועיים-הטכניים 
ובאוניברסיטות תור המגמה המוטעמת לעודד את פעילותו 
של התלמיד, כשהוא רוכש מידע חדש. 

עם זאת מוטעמת חשיבות עבודתו האישית של המורה. 
האמצעים החדשים משחררים אותו מתפקידי שגרה כבדיקת 
מחברות, אולם, הם מטילים עליו תפקידי הדרכה אישית, 
ולשם כד הוא נדרש ללמוד יותר וביתר מהירות. 

מועצה מדעית להוראה מתוכננת (המחפשת במכוון מגע 
עם חדל) מנצחת על מסע חידושים זה. עם זאת, חידושים 
אלה הם יותר בחינת ניסויים, מחקרים ושאיפות מאשר עוב¬ 
דות ומטרתם המוצהרת היא לחזק את החינוד הקומוניסטי, 
כפי שהוא נתפס כיום. אחד האמצעים החשובים־ביותר 
במסכת החידושים הוא חיזוקו של המחקר הפסיכולוגי, ביי¬ 
חוד הפסיכולוגיה של התלמיד ושל תהליד הלמידה. 

(ב) הנטייה לרוסיפיקאציה בחינוד. כל 
רפובליקה, כל חבל אוטונומי ואף כל קבוצה לאומית־לשונית 
קטנה-ביותר מקיימים את בתה״ס בלשון משלהם, אלא שהו¬ 
ראת הלשון הרוסית היא חובה בכל מקום, רק ליהודים אסור 
לקיים בת״ס בעברית, וגם אין להם בת״ס ביידית, בהמשד 
הזמן, בייחוד מימי הרפורמה של 1958 , נתחזק למעשה 
הלחץ הרוסיפיקאטורי בבתה״ם. אחד האמצעים היה החלפת 
הכתב הלאטיני, שהוטל ב 1928 על לשונות חסרות כתב 
משלהן, בכתב הקירילי( 1940 ), שהוא אמצעי רוסיפיקאטורי 
מובהק. אמצעי אחר הוא הגדלת מספר השיעורים המיועדים 
להוראת הלשון הרוסית. למעשה, שפת ההוראה בהרבה 
אוניברסיטות מרפובליקות הקטנות היא רוסית, משום שאין 
עידוד ליצירת המינוח המדעי בלשונות האלו, בראש וברא¬ 
שונה במדעי הטבע, הטכנולוגיה והרפואה. אף האוקראינים 
וד.קאזאכים מתלוננים על רוסיפיקאציה של בת״ס גבוהים 
ועל המגמה לחזק אח פירסומם של מחקרים ברוסית, 

(ג) חינוד דתי. ברוח גישתו העקרונית של מארכס 
שהדת היא "אופיום לעם" אסורה בכל רחבי בריה״מ הוראה 
פורמאלית של עקרונות הדת ושל תפילות עד גיל 18 (דומה, 
שלגבי מוסלמים מקילים קצת בענייו זד,)! וזאת אף־על-פי 
שבכנסייה האורתודוכסית הרוסית מאוגדים כ 30 מיליון חב- 








719 


מועצות, פדית ח־, מוסדות חינוד ומדע, מדיניות התרפות 


720 


רים. ם 1944 הותר לקיים בת״ם פראבוסלאוויים תאולוגיים, 
שבהם מכשירים "כלי־קודש" שלא על חשבון המדינה, אולם 
בפיקוחה החמור. גם דתות אחרות מקיימות, למעשה, מוסדות 
להכשרת כוהני דת, פרט ליהודים (לאחר שנסגרה סופית 
הישיבה הזעירה שנתקיימר, במוסקווה). 

סר. א. 

נ. גאראנאוו-י. דעזניק. די סאליסעכנישע שול לרס 
מארקס־ענגעלם־לעניב, 1932 ! ת. אורסיאן, בעיות ומגפות 
בפסינולוגיה המודרנית — הפסיכולוגיה בברית־המועצות 
(אורים, ה), תשי״א 1 א. רחן, דפודפד. בהיגון הסובייטי(הד 
התינוד, ל״ג, ד), תשי״ם! נ. תרושע׳וב, על הקשר בין 
ביהי׳ס והחיים (בשער, א', 11 }, 11958 ז./־ 2 , 5 ו״ס 0 . 5 . 0 
- 114 >£ 6 ( 1 ; 1957 ,ח €0110 ^ 41 ^ / 0 

,.£. 8.5 .[ 1 ) 1 {} 1 ז 1 ' £%{ 1£ זז 1 ( 10 ^ 7 ה£ 

,(^ 6 ) 40 נמ 16 ב׳\ססגו 81 .ס . 8 ; 1961 
- 6 '{ 7 16 !(.14X51671 (£" .$מ 3 ^ .א ; 1963 1€ { 1 171 110/1 

4€011071 /^£' 1 ^ 50171 , £¥111 ! .כ 1 ; 1963 . 1071 ^ 0 ^ 4 | £71 171 1071 }/ 3 

, 11 ; 1964 , 051071 ) £7177 )) 501/1 ,זמ 3 ז 0 •א ; 1963 ,ץ 2 /{ 707 
. 1967 ,.^,. 7.5.5 ] ) 511 171 ) $105 0714 11001 ) 5 ) 711 .תגהז^טמ 

מוסדות מדע. הפעילות המהקרית־מדעית מתרכזת 
באקדמיות למדעים. שהחשובה בהן היא ה״אקדמיה למדעים 
של בריר,"מ" במוסקווה. 

בשנת 1968 נמנו עם אקדמיה זו 204 חברים, 382 
אקדמאים־נספחים ו 66 חברים מחוץ־לארץ. חברי נשיאות 
האקדמיה בשנה זו היו היו״ר מ. ו. קלדיש, והאקדמיקנים א. 
פ. ווינוגראדוב, ב. פ. קונסטאנטינוב. מ. א. לאברנטייב, מ. 
ד. מיליונשצ׳יקוב, א. מ. רומיאנצב, נ. נ. סמיונוב. 

באקדמיה למדעים של בריה״ם חברים מיטב המדענים 
הסובייטיים בתחום מדעי הטבע והמדעים חפיסיים־מתמא־ 
סיים, וכן מיוצגים בה מלומדים מתחום מדעי־הרוח (לרבות 
"נציגים מדיניים" הממונים ע״י מוסדותיה של המפלגה הקד 
מוניססית הסובייטית). החברות באקדמיה למדעים מקנה 
מעמד וסמכות, ואף עצמאות מסויימת בתחומי רוח ומדיניות 
("שביתתו" של מדען הגרעין פ. קאפיצה בימי סטאליח 
חיבורו האפיקורסי של חבר האקדמיה א. ד. סאכאחב, "הר¬ 
הורים על הקדמה, קיום-ביחד בשלום והחופש האינטלקטוא¬ 
לי", שהופצה ביזמתו-הוא בשנת 1968 ), וכן היא מעניקה 
רווחה כלכלית ניכרת. 

במוסקווה קיימות גם אקדמיות נוספות: האקדמיה 
למדעי הרפואה (נוסדה ב 1944 ), ב 1968 היו בה 103 חברים, 
144 חברים-נםפחים ו 20 חברים מחו״ל! האקדמיה למדעי 
הפדאגוגיה (נוסדה ב 1942 ) ובה 48 חברים ו 80 חברים־ 
נספחים, ליד אקדמיה זו פועלים 11 מכונים מדעיים־ 
מחקריים! האקדמיה למדעי החקלאות ע״ש לנין (נוסדה 
ב 1929 ) ובה 85 חברים, חבד כבוד אחד, 68 חבריס-נספחים, 
21 חברים מחדל. ליד האקדמיה הזאת 19 מכונים מדעיים- 
מחקריים (וביניהם הגן הבוטאני הממלכתי והמעבדה המר¬ 
כזית לגנטיקה ע״ש מיצ׳ורין). 

לאקדמיה למדע של בריה״מ סניפים בערים גדולות 
שונות במזרחה של בריה״מ — בייחוד בסיביר: סניף 
נובוסיבירסק (ולידו עיירת-מדענים באיקונור), סניף איר־ 
קוצק. סניף המזרח הרחוק, סניף יאקוטיה והסניף הבוריאטי. 
סניפים אלה עוסקים בייחוד בחקר הטבע והכלכלה של 
סיביר. 

בבירות הרפובליקות הסובייטיות נוסדו החל בשנת 1919 
(בקייב, אוקראינה) ועד 1961 (בקישינב, מולדאוויה) אקד¬ 
מיות למדעים, שתכניות עבודתן מאופיינות ע״י אחידות 
והתאמה עם האקדמיה במוסקווה. עם זאת, לכל אקדמיה גם 


יז 



איניברסיטה לוסונוכוב במ 1 סק,־וה 

תכנית משלה, המוכתבת ע״י התנאים והצרכים הלאומיים 
של הרפובליקות השונות, וליד כל אחת מהן פועלים מכוני 
מחקר משלה. בתחומי האקדמיות השונות מתרכזת כל עבודת 
המחקר של הלשון הלאומית ברפובליקות. הלשון הרוסית 
נלמדת כמקצוע בכל האקדמיות של הרפובליקות וכן בבתי- 
הספר הגבוהים, הכלליים והמקצועיים שבהן. 

סר. א.־י. ב.-ב. 

מדיניות התרבות. בתולדותיה של מדיניות התר¬ 
בות הסובייטית ניתן להבחין 3 תקופות ראשיות שכל אחת 
מהן מתחלקת לכמה שלבים. התקופה הראשונה נמשכה 
מתפיסת השלטון בידי הבולשוויקים ב 1917 ועד 1928 . 
השניה — עד מותו של סטאלין ב 1953 ! השלישית — 
נמשכת מאז. 

( 1 ) בתקופה הראשונה הכירו הממשלה הסוביי¬ 
טית ושלטונות המפלגה הקומוניסטית הכרה פורמאלית 
בקיום זרמים לא-קומוניסטיים ולא-מארכסיטטיים באמנות 
ובמחקר. עיצובה של מדיניות-התרבות וביצועה נמסרו 
במידה ניכרת בידי בולשוויקים "פורשים" ומנשודקים- 
לשעבר. 

בשלב הראשון של אותה התקופה, שנמשך עד 1922 , היה 
הפיקוח על ענייני התרבות נתון רובו ככולו בידי ה״בוגדאנו- 
ביסטיים". גישתם ופעולותיהם נקבעו ע״י רעיון "התרבות 
הפרולטארית", שהעמיד מייסדו של אותו הזרם באיןאולוגיח 
הבולשודסטית, א. א. בוגדנוב (ע״ע), לאחר מהפכת 1905 . 
לפי תורה זו, אחת המשימות העיקריות של חפרולטאריון 
היא יצירת תרבות משלו בתהליך המעבר מן הקאפיטא- 
ליזם לסוציאליזם, שאלמלא כן, לא יהא מעמד העובדים 
מסוגל לקבל לידיו את ניהול החברה מידי הבורגנות. 
יצירת התרבות הפרולטארית נחשבה, איפוא, לצד העיקרי 
במהפכה הסוציאליסטית. לשם הגשמת המטרה הזאת הקימו 
בוגדאנוב וחסידיו בספטמבר 1917 את "הארגון התרבותי 
והחינוכי הפרולטארי" ("פרולטקולט") כאיגוד של מתנדבים, 
שלא היה כפוף למפלגה ולממשלה. הבוגדאנוביסט א. ו. 
לונצ׳רסקי, שנצטרף שוב למפלגה הבולשוויקית ב 1917 , 
היה בממשלה הסובייטית הראשונה קומיסאר לענייני חינוך 
וקיבל לידו את כל דרכי הפעולה בתחום התרבות והחינוך, 
פרט להכשרה פוליטית גרידא של פקידי המפלגה והממש¬ 
לה. בהכרזתו הראשונה על מדיניותו הבטיח לונאצ׳ארסקי 
לכבד אח האוטונומיה של ה״פרולטקולט". אולם תפיסתו את 





721 


מועצות, בדית ה", מדיניות התרבות 


722 


התרבות הפרולטארית היחד, שונד, משל בוגדאנוב! בעוד 
שהלה ראה אותד, זהה בעיקרה עם התרבות הסוציאליסטית 
לעתיד־לבוא, שתהא בעלת אופי מפוכח, פחיטיוויסטי וקוג־ 
סטרוקטיווי, הבדיל לונאצ׳ארסקי, בהסתמכו על תולדות 
הנצרות כעל תקדים, ביו תרבות פרולטאריתשלשלב־ר,מעבר 
(המקבילה ל״כנסיה הלוחמת"), מהטיפוס הרומאנטי, וביו 
תרבות פרולטארית של העתיד (המקבילה ל״כנסיר, המנצ¬ 
חת") מהטיפוס הקלאסי. 

אותה השקפה גרמה ללונאצ׳ארסקי לתמוך בפוטוריסטים, 
שטענו שהפוטוריזם הוא הביטוי האמיתי באמנות למהפכד, 
ולריק טאטורר, הפרולטארית. זמו קצר הופיעו הפוטוריסטים 
בספרות (בעיקר מאיאקובסקי) ור,קרובים להם בתיאטרוו 
(מירכולד) ובציוד (הקוביסטים) כנציגי זרם מעיו־רשמי 
ושלטו בתחום האמנות, בעוד שאנשי הפרולטקולט ריכזו את 
מאמציהם בד,כשרח אמנים מבין צעירי הפועלים. רעיונו הישן 
של בוגדאנוב לר,קים מוסד מרכזי למחקר פרולטארי הוגשם 
בד,קמת האקדמיה הסוציאליסטית ב 1918 , שרוב חבריה היו 
בוגדאנוביסטים או מנשוויקים־לשעבר. 

מלבד המארכסיזם, שהיד, בחינת הפילוסופיד, הרשמית 
של המשטר (הבוגדאנוביסטים טענו שהם חסידיו, אע״פ 
שלנין כפר בטענתם), נחשבו תחילה שחי שיטות נוספות 
של פילוסופיה חברתית כחוקיות—זו של חנארוןניקים הקי¬ 
צוניים (האידאולוגיד, של מפלגת הסוציאל-רוולוציונרים 
השמאליים ושל כמד, פלגים של סוציאליסטים שמאליים) 
וד,אנארכיזם (בעיקר בנוסח קומוניסטי וסינדיקאליסטי), הסו- 
ציאל-רוולוציונרים השמאליים ור,אנארכיסטים היו בעלי- 
בריתם של הבולשוויקים בתפיסת השלטון ב 1917 ואף שיתפו 
עמם פעולה מדינית זמן־מה לאחר מכן. עם הסוציאל־רוולו- 
ציונרים השמאליים או עם אור,ריד,ם נמנו המשוררים א. א. 
בלוק וס. א. יסנין (ע׳ ערכיהם) ומבקר ודרסטוריון־ספרות 
נורע, ה. ו. איוואנוב־ראזומניק. הללו קראו לאנשי-ד,רוח 
לעמוד לימינה של המהפכה, אולם במהרר, נתאכזבו מן המש¬ 
טר החדש. בנאום שנשא ביום הזכרון למותו של פושקין 
ב 1921 אמר בלוק: "השלום והחופש אינם... והמשורר מת 
מאחר ששוב אינו יכול לנשום! ניטלה המשמעות מן החיים". 

דברים אלה שיקפו את דעתם של רוב אנשי־ד,רוח החל 
מראשית הדיקטאטורד, הקומוניסטית. דיקטאטורה זאת באה 
לידי ביטוי בד,לאמת כל מוסדות ההשכלד" בתי הוצאות- 
ספרים. המוזיאונים וגאלריוח התמונות, התיאטראות, האר¬ 
כיונים וד,ספריות הפרטיות הגדולות! בביטול זכויות-ד,יוצרים, 
בסגירת כל בתי-המדרשות החאולוגיים וד,פאקולטוח למשפ¬ 
טים, בביטול רובם של כתבי-ר,עת, חברות־המדע וד,איגודים 
המקצועיים, במינוי קומיסארים פוליטיים (שלעתים קרובות 
נבחרו מבין אנשים חסרי תרבות והשכלד,) לניהול המוסדות 
שנותרו ולפיקוח עליהם, וכן במאסרים ובהוצאר,־לר,ורג שרי¬ 
רותיים (בין השאר הוצא לר,ורג ב 1921 המשורר נ.ם.גומי־ 
ליוב [ע״ע], מנד.יג הקבוצה האקמאיסטית [ע״ע רוסית, 
ספרות], באשמת "ד,שקפות מונארכיסטיות"). 

כמה מגדולי אבשי־ד,מרע (האקדמיקנים ו. אי. ורנארסקי 
ופי. ב. סטרובד" הפרופסורים ו. אי. גרינבצקי, פ, 'נ. מיליו- 
קוב, ועוד) וד,סופרים (ד. ס, מרדקובסקי, ל. ב. אנדריב 
[ע״ע], א. נ. טולסטוי ועוד) הצטרפו למתנגדי המשטר 
הסובייטי במלחמת-ר,אזרחים, ורובם היגרו לחו״ל לאחר 
תבוסת הלבנים. כמה מחשובי הציירים, ובתוכם ו.קנדינסקי 


ומרק שאגאל, היגרו ב 1920 . רובם של הנשארים ברוסיה 
השתדלו לשמור במידת האפשר על תום השקפותיהם המר־ 
עיות או חאמנותיות ועל האוטונומיה של המוסדות שבראשם 
עמדו. מבחינה זו ראויים לציון מיוחד נשיא האקדמיה למד¬ 
עים, א. פ. קרפינסקי, הפיסיולוג המפורסם א. פ, פולוב וד,־ 
רקטורים של האוניברסיטות במוסקווה ובפטרוגראד! מוסדות 
המדע ור,ד,שכלר, ר,גבור,ד, בשתי הערים האלה פיתחו שיטד, 
של תיאוס-מאמצים למניעת פגיעה באוטונומיד, שלהם. ואף 
הצליחו בכך, עד שבוטלו ב 1921/2 ההנהלות הנבחרות של 
רובם, ובמקומן נתמנו מועמדים מטעם השלטונות מבין 
אור,די־המשטר או אופורטוניסטים פוליטיים. שתי קבוצות 
של אנשי־מדע מזהירים ואמיצי-לב אף הצליחו להקים מו¬ 
סרות חרשים ובלתי־תלדים — את המכון התאולוגי בפטרו- 
גראד ( 1919 — 1923 ! לאחר־מכן נפתח מחדש בפאריס, ושם 
קיים עד היום), וד,אקדמיה הספשית לתרבות דתית במוס- 
קווה ( 1921/2 ! לאחר מכן נפתחה מחדש בברלין והמשיכד, 
בפעולתר, בפאריס עד למלה״ע 11 ), שבראשה עמד נ. א. 
ברזץיב (ע״ע). 

' 'השלב הראשון של מדיניות-התרבות הסובייטית נסתיים 
בגירושם מרוסיה ב 1922 של כ 60 ממנהיגי אנשי-ד,רוח הלי¬ 
בראליים ור,סוציאליסטים-ד,מתונים: פילוסופים (כנ. א. לוס־ 
קי, נ. א. ברד״ב, ס.נ.בולגקוב [ע׳ ערכיד,ם], ס. ל. פראנק, 
ועור), כלכלנים (ביניהם ם. נ. פרוקופוביץ׳), משפטנים, 
היסטוריונים וסוציולוגים (ביניר,ם פ. א. סורוקין), בשל היו¬ 
תם "אויבים ללא-פשרה של המשטר הסובייטי". 

בשלב השני ( 1922 — 1928 ) עדיין נסבל הנונקונפורמיזם 
האידאולוגי, אך היה מותנה בהפגנה של נאמנות פוליטית 
למשטר. עיקרון זה נוסח ע״י ל. טרוצקי בספרו "ספרות 
וחיים״ ( 1923 ) לגבי הסופרים, אך הונהג למעשה בכל תחומי 
התרבות. טרוצקי דחה את רעיון "ר,תרבות הפרולטארית" 
משום שהמשטר הפרולטארי עצמו — שלא כמשטרים הפאו- 
דאלי וד,בורגני — אינו עתיד להאריך ימים! הפרולטאריון, 
שתנאי־קיומו מנעו ממנו עד כר, פיתוח תרבות משלו, לא 
יספיק לפתחה קודם שתקום חברר, אל־מעמדית שתיצור את 
התרבות האונלוורסאלית של העתיד. טרוצקי טען, שהמפלגה 
לא תוכל לנהוג מנהג שווד, בכל השטחים, אלא קיים מרווח 
גדול של תחומים — החל מאותם שהמפלגה "מנהלת במיש־ 
רים ובתקיפות". ד,משך באלה שעליהם מפקחת או בד,ם 
יכולה לר,ציע אח שיתופה וכלה באלה "שהיא יכולה רק 
לאסוף ידיעות עליהם ולעקוב אחרי הנעשה בר,ם". תחומי 
האמנות ורוב ענפי המדע אינם נמנים עם אותם שהמפלגה 
רשאית לפקד עליהם. המדיניות הנכונה היא למנוע אפשרו¬ 
יות פעולה מאותם אנשי-רוח שאינם מקבלים אח המהפכה 
הפרולטארית, ולספקם לפרטים ולקבוצות המקבלים את 
המשטר הקיים, אף אם מניעיהם עשויים להיות שונים מאלד, 
של הקומוניסטים. אותם אנשי-רוח נחשבים ל״חברים נלווים" 
של הקומוניסטים ועשויים לד,ועיל בשלב מסויים כספקי- 
תרבות. הצטרפות אידאולוגית מפורשת לקומוניזם לא זו 
בלבר שאינה נררשת מהם, אלא אף עשויה לפגוע בטיב 
האמנות. עמדתו של טרוצקי נתקבלד, רשמית בהחלטת הוועד 
המרכזי לספדות של המפלגה הקומוניסטית ב 1925 . 

הפגת הפרור אחרי 1921 וד,וראתם המפורשת של הקומו¬ 
ניסטים ש״המדיניות הכלכלית החדשה״(ר׳ לעיל, עמ׳ 658 ) 
היא בחינת נסיגה זמנית במאבקם נגד היסודות "הבורגניים" 




723 


מועצו^ ברית ה־, מדיניות התרבות 


724 


בחברה (לרבות האיכרים), גרמו ליצירת אווירה שבה יכלו 
"החברים הנלווים" לנצל במידה מרובה את האפשרויות שני¬ 
תנו להם ע״י המשטר. רובם של אנשי־המדע הוסיפו לעבוד 
בדרכים המקובלות, החיו כמה סחברות־המדע והאיגודים 
המקצועיים וא!* הקימו חדשים וחידשו את הקשרים עם חברי¬ 
הם למקצוע בחו״ל, שמהם היו מנותקים בימי מלחמת- 
האורחים. במהרה הגיעו סופרים משתפי פעולה (כגון י. א. 
ומיטין [ע״ע], ב. פילניאק, ק. א. פדין, ל. מ. לאונוב, 
ו. א. קורין, ועוד) למעמד חשוב ואף יכלו להתאגד, הן בקבו- 
צות אפנים קטנות (כגון "האחים הטרפיוניים") והן באגודת 
הסופרים הרוסים הבלחי־קומוניסטית. מצב דומה היה קיים 
בשאר ענפי האמנות. קמו מפעלים קואופרטיוויים בתחום 
הוצאת הספרים והתיאטרון ונוסדו כמה כתבי-עת בלתי־ 
תלויים. 

בקרב אנשי-הרוח חבלתי-קומוניסטיים ("הבורגנים" וה־ 
סוציאליסטיס-המתונים) פעלו כמה מגמות אידאולוגיות, 
שהקלו עליהם את שיתוף-הפעולה עם המשטר. רובן נתעוררו 
קודם למהפכה, אך קיבלו גון מיוחד בתנאים החדשים, אחת 
המגמות האלה, שניתן לכנותה ״פיודורוביזם״ — על שם 
נציגה המסור ביותר, נ. פ. םיודור 1 ב ( 1928 — 1903 ) — עסקה 
בבעיות של כיבוש הטבע ושינוי-צורותיו, והממשלה הסוביי¬ 
טית עודדה — בעיקר מטעמי תעמולה — כמה מן התכניות 
בתחום זה, שניתן להציגן לראווה. ורם אחר היה הטכנוקרא־ 
טיזם נוסח רוסיה, שפותח ע״י מנדלי_יב והיו לו' מהלכים 
בקרב מהנדסים וטכנולוגים רבים! הממשלה הסובייטית 
היתה מעוניינת למשוך בעלי מקצוע אלה כמומחים טכניים. 
קרוב לאותה גישה היה רעיון המשק המתוכנן, שקסם במיוחך 
לכלכלנים בעלי נטיות סוציאל-דמוקראטיות; הללו (ביחוך 
ו. ג. גרומאן והפילוסוף והכלכלן הבוגראנוביסטי ו. א. באזא־ 
רוב) שימשו במידה מרובה מקור־השראה לפעולתה של 
ועדת התכנון הממשלתית (״גוספלאן״ ר' לעיל, עמ׳ 685 ). זרם 
םוציאליםסי-מתון נוסף, שמילא תפקיד תשוב בשנות ה 20 , 
היה זה של הנא 1 ־נארוךניקיס, שביקש לספק בסים תאורטי 
לרעיון ההגנה על הכפר הן מפני ניצול ע״י הקאפיטאליסטים 
והן מפני הרס ע״י הקוסוניסטים. כל עוד נמשכה "המדיניות 
הכלכלית החדשה", היו אנשי אותו זרם משתפי-פעולה מטבע 
השקפותיהם. ומנהיגם, פרופ׳ נ, ד. קונדראטיב. לשעבר 
סוציאליסט־ךוולוציונר, שימש זמן מה ממונה 'על התכנון 
החקלאי. 

זרם חדש בפילוסופיה המדינית היה הבולשוויזם הלאומי, 
ששימש הצדקה אידאולוגית לתנועת "שילוב הדורות" בקרב 
אנשי-הרוח האנטי-קומוניסטיים והבלתי־קומוניסטיים, תנועה 
זו נתחוללה ב 1920 בעת ובעונה אחת בקרב המהגרים בחו״ל 
— ע״י פרופ׳ נ. ו. אוסטר^לוב—וברוסיה — ע״י פרוס׳ נ, 
גרדסקול. לטענתם, היתה הממשלה הסובייטית ממשלתה של 
רוסיה למעשה, והיא שימשה את האינטרס הלאומי ע״י שפי¬ 
רה על שלמותה של המדינה ועל בטחונה כלפי חוץ! משום 
כך היתה זכאית לנאמנות ולתמיכה מצד הפאטריוטים הרו¬ 
סים, על-אף מדיניות-הפנים שלח, שעודדה את התנגדותם. 
הנהגת המדיניות הכלכלית התדשה נתפרשה ע״י בעלי הדעה 
הזאת כהתהלה של חודה ל״מצב התקין": דוסיה הסובייטית 
היתה עתה ״משולה לצנונית — בדה אדום ותוכה לבן". עם 
חשובי אנשי-הרוח המהגרים ש״שידדו את המעדכות" והש¬ 
לימו עם הממשלה הסובייטית נמנו הסופרים א.נ.טולסטוי 


וא. ג. ארנבורג (ע׳ ערכיהם). בתקופה זו הוסיפו 
מוסדות ואירגונים קומוניםטיים-למחצה ובלתי-קומוניסטיים 
להתקיים אלו בצד אלו. רוב המוסדות והאיגודים אורגנו 
מחדש מדי פעם בפעם, לעתים קרובות ביזמתם של השלטו¬ 
נות הקומוניסטיים, אע״פ שהאקדמיה למדעים בלנינגראד 
ומקבילתה האוקראינית בקייב היו קפשיות יחסית מהת¬ 
ערבות. 

אחת הסיבות למתינות היחסית, שנהגו הקומוניסטים 
באנשי-הרוח הבלתי־קומוניסטים והבלתי-מארכסיםטים באו¬ 
תו שלב היתה מאבק בין הסיעוח בתוד המפלגה הקומוניס¬ 
טית עצמה. האקדמיה הסוציאליסטית, המכון ע״ש לנין 
(נוסד ב 1929 ), המכון ע״ש מארכס-אנגלס (נוסד ב 924 !), 
מכון הפרופסורה האדומה (נוסד ב 1921 ), בחי-הספר הגבו¬ 
הים של המפלגה, כתבי-העת הקומוניסטיים, האיגודים של 
אנשי-מדע והיסטוריונים מארכסיסטיים, של מאטריאליס- 
טים-לוחמים וכיו״ב, שרידי ה״פרולטקולט" (שהיה מסונף 
לקומיסאדיאט לענייני חינוך■ אך ב 1925 הועבר מרשותו של 
מוסד זה, המתון-יחסית, לרשותה של המועצה המרכזיח של 
האיגודים המקצועיים)! קבוצות הסופרים והאמנים הקומו¬ 
ניסטיים — כל אלה שימשו, במידה שונה. זירות או אמצעים 
במאבק המדיני והאידאולוגי שהתחולל בקרב המפלגה. בעי¬ 
קר פגעו ביוקרתה של האידאולוגיה הרשמית הפילוג הגלוי 
והסר בקרב הפילוסופים המארכסיסטיים לשתי סיעות — 
ה.,מכאניסטית" (הקרובה לפילוסופיה של בוכרין [ע״ע]) 
וה״דיאלקטית" (שבראשה עמד א. מ. דבורין). בתחום הספ¬ 
רות נקט האיגוד הרוסי של סופרים פרולטאריים (ראפ״פ), 
שהיה מורכב מקומוניסטים קנאים (רובם ממוצא לא-פרו- 
לטארי) שבראשו עמד ל. ל. אורבך ועם חבריו נמנה, בין 
השאר, א. א, פדיב — עמדה בלתי-פשרנית כלפי ה״חברים- 
הנלודם״ וכלפי' קומוניסטים נוקשים-פחות, בניגוד למדי¬ 
ניותה הרשמית של המפלגה. 

( 2 ) התקופה הראשונה במדיניות-התרבות הסובייטית 
הגיעה לקיצה ב 1928 . תכונתה המובהקת של התקופה הבאה, 
שנמשכה עד למותו של סטאלין, היתה שלילה עקרונית של 
זכות-הקיום מזרם אינטלקטואלי או אמנותי שלא אושר ע״י 
שלטונות המפלגה. השלב הראשון שלהתקופד, החדשה נמשך 
בשנים 1928 — 1932 (שהיו שנות תכנית-החומש הראשונה 
והקולקטיוויזאציה של החקלאות) והיה מוקדש לעיצוב 
צורות-אירגון אחידות ונוקשות ברוב תהומי התרבות. 

בראשית התקופה הסטאליניסטית, שנפתחה בגל טרור, 
השתלטו פקידים קומוניסטיים על שתי האקדמיות ב 1929 , 
וכמה קומוניסטים (ובקרבם בוכארין) נחמנו לחבריהן. נשיא 
האקדמיה הישיש קארפינסקי הונח במשרתו לראווה. זמן 
מועט אח״כ נסגרו אוניברסיטות רבות. רובם של שאר המו¬ 
סדות להשכלה גבוהה פורקו, והרבה חברות וכת״ע למדע 
בוטלו. לרשת המוסדות המארכסיסטיים שיוו השלטונות דמות 
פשוטה ואחידה יותר ע״י שורה של מיזוגים. האקדמיה הסו¬ 
ציאליסטית טוהרה מכל יסודות אנטי-סטאליניסטיים, שמה 
הוסב ל״האקדמיה הקומוניסטית", והוטל עליה לפקח "פיקוח 
מתלז-ןללגי" על כל מוסדות המחקר, שחוייבו להגיש את 
תכניותיהם לאישורה. 

ביטולם של הזרמים הרוחניים והאמנותיים השובים לבש 
לעתים קרובות צורה של מתן נצחון למראית-עין לאחת 
הקבוצות הקיימות, שאחריו בא דיכוי אותה הקבוצה עצמה — 




725 


מועצות, כרית ה־, מדיניות התרפות 


726 


בדרך כלל ע״י התערבותו האישית של סטאלין. בדרך זו 
בדים ב 1929 נצחונם של הדבוריניסטים על המכאניסטים 
בפילוסופיה, אך ב 1931 הוקיעו הדבוריניסטים עצמם ע״י 
סטאלין כ״אידאליסטים בעלי נטיות מנשוויקיות". נוסדה 
אסכולה חדשה בדאשותו של מ. ב. מיטין, כאסכולה הפילו¬ 
סופית הסובייטית הרשמית והיחידה. היא הכריזה על הצהרות 
לנין וסטאלין כעל הנוסח הלגיטימי היחיד של המארכסיזם, 
וקבעה את פרשנותן למשימה העיקרית של הפילוסופים 
הסובייטיים. 

בתחום הספרות הותר לאיגוד הסופרים הפרולטאריים 
ב 1928 — 1932 לספוג את רובן של שאר הקבוצות הקומוניס¬ 
טיות ולהטיל את אימתו על "החברים לדרך" ה״בורגנים" 
של איחוד הסופרים הרוסים! אולם הוא עצמו פורק ב 1932 , 
עם שאר כל הקבוצות הספרותיות. ע״י החלטת הוועד המרכזי 
של המפלגה, שציוותה על הקמת איחוד הסופרים הסובייטיים 
כארגון המותר היחיד. שינרים ארגוניים דומים בוצעו בשנות 
1932 — 1934 גם בתחומי הציור, המוסיקה והארדיכלות. בדו¬ 
מה לכך הותר להיסטוריון הבוגדאנוביסטי מ. נ. פוקרובסקי, 
שמזמן היתד■ השפעתו חזקה במוסדות הקומוניסטיים, להת¬ 
קיף את עמיתיו הבלתי-מארכסיסטיים ודובלתי-קומוניסטיים 
כ״אויבי המעמד" ולדישליט את אסכולתו בתחום המחקר 
ההיסטורי והוראת ההיסטוריה״ פוקרובטקי מת ב 1932 , ושנ¬ 
תיים לאחר-מכן הושם קץ לאסכולה שלו. כפיפותם של כל 
תחומי הפעולה האינטלקטואלית וד,אמנותית לפיקוח המפלגה 
הושלמה ב 1932 , ו 20 השנים הבאות חיו תקופה אחת ארוכה 
של מריניות-תרבות סטאליניטטית מובהקת. ניחן לחלק אותר■ 
לשני שלבים של טרור מרוכז, 1936 — 1938 ו 1946 — 1953 , 
ולשני שלבי-ביניים של הפוגד■ יחסית. 

שלב-ההפוגה הראשון, 1932 — 1934 , נתאפיין בהפסקת 
המאסרים ובעמדה רשמית פייסנית כלשהי לגבי אותם "חב¬ 
רים נלווים" לשעכר, שנכנסו לתלם. בו בזמן פותחו העקרו¬ 
נות התרבותיים של האידאולוגיד, הסטאליניסטית החדשה, 
בעיקר על ידי א. ז׳דאנוב (ע״ע), שהיד, מאז ועד מותו 
ב 1948 יועצו הראשי של טטאלין בענייני אידאולוגיר, 
ותרבות ושימש ממונה על מדיניות־התרבות של המפ־ 
לגד" בכינוס הראשון של איחוד הסופרים הסובייטיים 
ב 1934 הוכרז על תורת "הראליזם הסוציאליסטי" כמחייבת 
את כל הסופרים. תורד, זו נקבעה ע״י סטאלין וז׳דאנוב 
כפיתוח נוסף של דרישתו של סטאלין (שנוסחה ב 1905 ) 
ל״מפלגתיות בספרות". היא הוגדרד, כ״הצגה אמיתית, קונ¬ 
קרטית מבחינה היסטורית, של המציאות בהתפתחותד, המהפ¬ 
כנית", שאליד, "יש לצרף את המשימה לעצב מחדש את 
דמותם האידאולוגית ואת חינוכם של העמלים ברוח הסוציא¬ 
ליזם", בלומר, הימנעות מתיאור תופעות שליליות וחובה 
לגלות אופטימיות מתמדת לגבי ההווד■ והעתיד. נטייה לחי־ 
דושי-צורד, הוקעה כ״פורמאליזם". אותותיה בשירד■ ובמו¬ 
סיקה, בציור, בפיסול ובארדיכלות סיכנו לא רק את יצירות 
האמן אלא את חירותו ולפעמים את חייו. פילוסופים סוביי¬ 
טיים ששיבחו את הפילוסופיה הגרמנית הקלאסית נוזפו 
ואולצו להביע חרטד, פומבית, וכן עלד, בגורלם של סופרים 
ומשוררים. בדווקעתו את המלחין שוסטאקובי׳ף הגדיר( ז׳דא־ 
נוב כאחד ה״קוסמופוליטים" שאינם אלא אנשים "חסרי 
מולדת". המשוררת הלירית אחמטובה (ע״ע. כרך מילואים) 
ודנסופר הסאטירי זושצ׳נקו הואשמו ב״השפלת" החיים הסו¬ 


בייטיים. הפסיכולוגיה המודרנית, לרבות תורת פרויד, הוכ¬ 
רזה כסותרת את הסוציאליזם; חידושים מעבר לתורת- 
הרפלכסים של פוולוב נגנזו. הכלכלן הקומוניסטי הוותיק 
י.' ס._ורגד, (ע״ע, כרך מילואים), שסבר, שהקפיטליזם המו¬ 
דרני עשוי להתגבר על משברים מחזוריים (ע״ע מחזורי- 
עטקים), נאשם בסטיה מסוכנת. בכתיבת היסטוריה הושלטו 
ציוויים תעמולתיים: כל שהוסיף לגידולה וחיזוקה של המדי¬ 
נה הרוסית נחשב ״פרוגרסיווי״. התגליות המדעיות — כוח 
הקיטור, החשמל, הרדיו, הפניצילין וכר — הוכרזו כאמצאות 
רוסיות. בביולוגיה ובגנטיקה אומצד■ תורתו של ט. ד. ליסנקו 
(ע״ע), שבישרד, אפשרות מהירד, להשתחרר ממגבלות התו¬ 
רשה. יריביו, בהם אנשי מדע דגולים ומוכרים בעולם, כגון 
פרוס׳ ואווילוב, פוטרו וד,וגלו וספריהם נעלמו. 

ב 1934 האשימו סטאלין, קירוב וז׳דאנוב, ב״ד,ערות" 
שלחם לטיוטות של ספרי-הלימוד החדשים להיסטוריה, את 
האסכולה הד,יםטוריוגראפית של פוקרובסקי ב״וולגאריזא- 
ציד, של המארכסיזם" וב״אנטי-פאטריוטיות", ומייד הוחלפו 
חסידי פוקרובסקי בעמדות-ד,מפתח בקבוצה של היסטוריר 
נים בולשוויקיס-לאומיים בראשותו של ב. ד. גרקוב (שמקצ¬ 
תם פוטרו, נאסרו ודווגלו בשלב הקודם): כמה'מחסידי פוק- 
רובסקי, בעיקר הדרסטוריונית א. מ. פאנקראטובר" מיהרו 
להפגין את נאמנותם לקו הרשמי החדש ועמדו בראש משמי¬ 
צי זכרו של מי שהיה רבם. 

רצח קירוב ב 1934 שימש לסטאלין תואנה לגל חדש של 
טרור שהגיע לשיאו ב 1937/8 ב״מסע יז׳וב"("יז׳ובשצ׳ינה"), 
ובין מיליוני קרבנותיו רב חלקם של אנשי־הרודו. בעיקר 
קומוניסטים פעילים, שרובם נאסרו כ״אויבי העם", הוצאו 
להורג או נשלחו למחנות־ריכוז. המוסרות הקומוניסטיים 
המובהקים ששרדו בתחום חיי הרוח בוטלו, פרט למכון ע״ש 
מארכס-אנגלס-לנין, אך גם זה האחרון שוב טוהר טיר,ור 
יסודי (מכון זה כבר נפגע קשה ב 1931 , כשמוזגו שני המכו¬ 
נים המקוריים [ד לעיל, עמ' 724 ) לאחד). האקדמיה הקומו¬ 
ניסטית בוטלד. ב 1936 , ומכוניה צורפו לאקדמיה למדעים 
(שד,ועברי■ למוסקווה ונעשתה כפופה למועצת קומיסארי- 
העם ב 1934 ). על האקדמיד■ למדעים הוטל רשמית להשגיח 
על שאר מוסרות המחקר במדינה, אע״ם שלמעשה היה הפי¬ 
קוח נתון בידי הוועד המרכזי של המפלגד■ ובידי שלטונות 
הבטחון. 

בד,סבירו את מדיניות הטרור שלו ב 1937 , הצהיר סטאלין 
כי המאבק המעמדי עשוי להחריף ולא לפוג ככל שהמדינה 
מתקרבת לסוציאליזם. את הפילוסופיה החברתית שלו פיתח 
בנאום-ההקדמח להצגת החוקה החדשה בסוף 1936 . לדבריו 
כבר נבנה הסוציאליזם ביסודו בבריה״מ. החברה הסובייטית 
מורכבת משני מעמדות ידידותיים — הפועלים וד,איכרים — 
ומשבבת-ביניים של אנשי־הרוח, שמקורה באותם שני המעמ¬ 
דות ור,פועלת לטובתם. בעקבותיו טען מולוטוב, שמאחר 
ששוב אין בנמצא ניצול ומעמדות מנצלים, קיימת "אחדות 
מוסרית ומדינית של העם הסובייטי". כל בני העם מאושרים, 
שיגשוגם ואשרם הולד וגובר מדי יום ביומו, וכולם מלאים 
נאמנות ואהבה אין־קץ למפלגד, הקומוניסטית, לשלטונות 
הבטחון, ומעל לכל — "למנהיג ולמורר. הגדול" עצמו. משי¬ 
מתם העיקרית של אנשי-הרוח היא להביא רעיונות והרגשות 
אלד, לידי ביטוי ביצידותיד,ם המדעיות, הספרותיות ור,אמ- 
נוחיות. 





727 


מועצות, כרית ה־, מדיניות התרפות 


728 


בתורתו זו נתכוון ססאלין להביא את אנשי־הרוח להתנה¬ 
גות קונפורמיסטית, ללא התחשבות בדעותיהם ובהרגשותיהם 
האמיתיות של פרטים, ומטרה זו הושגה במלואה. לא הושמעו 
בציבור השגות על דרישותיו ולא על דרישותיהם של מ. 
מולוטוב, א. דדאנוב וא. וישינסקי, שהיו שופרות התורה 
הסטאליניסטית. 

ארבעה דפוסי־התנהגות עיקריים ניכרו בקרב אנשי־הרוח 
שנמלטו מן המאסר או שוחררו עם הפגת הטרור ב 1939 — 
1941 . לבני הסוג הראשון — בעיקר הצעירים־יחסית, שלא 
זבו אלא למידת-השכלה זעומה בשנות ח 20 ובתחילת שנות 
ה 30 — לא היה מושג על טיבה של יצירה רוחנית או אמנו־ 
תית, על אתיקה או מסורות מקצועיות, וחם צייתו לפקודו¬ 
תיהם של שלטונות המפלגה בלא להרהר אחריהם. אנשי 
הסוג השני אמנם הבינו את הנעשה, ואעפ״ב השתדלו — 
מתוך הסכמה או, לעתים קרובות יותר, מתוך פחד — לשתן* 
פעולה עם השלטונות במיטב יכלתם! גורם ההסכמה פעל 
בעיקר בקרב אלה, שנטיותיהם האמיתיות נמצאו זוכות 
בתמיכה מצד השלטונות (למשל — מתנגדיס-לשעבר 
לפוקרובסקי מבין ההיסטוריונים, מתנגדי התיאוריות בחינוך 
שראו את הילד כמרכז והוקעו רשמית ב 1936 , או חסידי המר 
נומנטאליזם בארדיבלות, שבא במקום הקונסטרוקטיוויזם 
ב 1934 ). אנשי הסוג השלישי מילאו לכאורה אחרי הדרישות 
הרשמיות, ועם זה השתדלו לשמור על מידה מרובה של כנות 
בעבודתם. ולסוף, היו אנשים, מעטים־יחסית, שמצאו מפלט 
בעיסוקים בגון בתרגום או בנומיסמאטיקה וב״בתיבה למגי¬ 
רה". 

ההפוגה בטרור שחלה ב 1939 נמשכה בל שנות מלה״ע 
11 . שמבחינת מדיניות-התרבות היו בין השנים הנוחות ביו¬ 
תר מאז 1917 . תנאי המלחמה אפשרו חזרה ניכרת למצי¬ 
אות ~ להבעת רגשות ודעות אמיתיות. רעיונות לאומיים 
תפסו מקום בולט מאד באידאולוגיה הרשמית, ואישים כגון 
א. נ. טולסטוי, ארנבורג וריקוב הופיעו, במידה גוברת והולכת, 
כנציגיו האינטלקטואליים של המשטר. פרט אפייני אחד 
שבתקופה זו היה בו כדי ללמד על שינוי הגישה הרשמית 
הוא, שבעוד שבראשית שנות ה 30 פוצצו אלפי כנסיות בידי 
הקומוניסטים, חיו הכנסיות לא אחת בין ראשוני הבניינים 
הניזוקים ששוקמו באיזורים ששוהררו מן הכיבוש הגרמני. 

בשנת 1946 ההלה ההזרה למדיניות של שנות ה 30 . שורה 
של נאומים שנשא דדאנוב והחלטות הוועד המרכזי של 
המפלגה בשנים 1946 — 1948 הדגישו מחדש את עיקרון 
ה״מפלגתיות" באמנות ובפילוסופיה" ואילו בשנות חייו האח¬ 
רונות של סטאלין, שבהן היה מאלנקוב יועצו המדיני הרא¬ 
שי, נעשתה האווירה דומה יותר ויותר לזו שבימי מסעץז׳וב, 
מסעות-הוקעה נגד סופרים, אמנים, חוקרים, זרמים, פרסומים 
או מוסדות שונים נערכו בתכיפות בזה אחר זה. החטאים 
שבהם הואשמו היו לעתים קרובות בעלי אופי כללי וסתמי 
ביותר, בגון "אובייקטיוויזם בורגני", "סובייקטיוויזם", ,וו- 
לונטאריזם", "פורמאליזם" או "קוסמופוליטאניזם" (האשמה 
האחרונה כוונה בעיקר, אך לא בכל המקרים, נגד יהודים). 
מסעות אחרים נגעו בעגיינים ייחודיים יותר, בגון הוקעתם 
של מתנגדי ליסנקו בביולוגיה ( 1948 ), או של המתנגדים 
לתורת פאוולוב בפיסיולוגיה ורפואה ( 1945 ), אושלהעיסוק- 
יתר בעבר והזנחת התקופה הסובייטית בהיסטוריה רוסית, 
"פשעים" שבהם הואשמו גרקוב ואנשי אסכולתו ב 1952 . 


התוצאה של מסעות-ההוקעה — שבולם היו מלווים ביטול 
של פרסומים ופיטורי אישים, ולעתים (בעיקר המסע המכוון 
נגד הקוסמופוליטאניזם) אף מאסרים והוצאות להורג — 
היתה הגברת ההרתעה והגבלת ההתבטאויות בציבור לחזרות 
על דברי סטאלין עצמו, או על דברים שאושרו על-ידו במפו¬ 
רש. המקרה היחיד, הראוי לציון, של הבעת התנגדות בפומבי 
לעקרונות סטאלין היה בפרשת האקדמיקן ו. ם. נמצ׳ינוב, 
שהגן על המדענים שפעלו תחתיו כנגד ליסנקו ב 1948 (גם 
לאחר שעמדת ליסנקו זכתה לאישור מצד הוועד המרכזי של 
המפלגה) וסירב לסור מדעותיו "האובייקטיוויסטיות הבורג- 
ניות" שלו על תיאוריות הסטאטיססיקה, כשכונסה וועידד, 
מיוחדת ב 1950 בדי לגנותה. 

לתוך אווירה זו הטיל סטאלין עצמו חידושים רעיוניים. 
בקיץ 1950 פירסם ביומון המפלגה "פראוודה" שורת מאמרים 
נגד פרופ' נ. י. מאר (נפטר ב 1934 ), הבר־סמכא הסובייסי 
הגדול בבלשנות שתורתו נחשבה לתורד, המארכסיסטית 
הרקזמית בשנות ה 40 . נאמן לעקרונות המארכסיזם־לניניזם, 
הגדיר מאר את הלשון כאחת התופעות של "בניין-העל", 
המשתנות בעקבות שינויים באמצעי־הייצור ויחסי-המעמדות. 
סטאלין עשה את תורתו של מאר ללעג והניה עקרונות 
חדשים: א) הלשון היא מחוץ לדירוג המארבסיסטי של 
"אמצעי-ייצור" ו״בניין־על"! ב) הופעות מסויימות הנחש¬ 
בות ל״בניין־העל״ יש להן תוקף אוטונומי! ג) הלשון אינה 
תלויה בדמותו החברתית של משטר ואינה תופעה מעמדית 
אלא לאומית, ולפיכך לא תיתכן לשון סוציאליסטית, בשם 
שלא התקיימה לשון קאפיטאליסטית! ד) לא יתהווה מיזוג 
לשונות דוגמת מיזוג מדינות או מיזוג כלכלות לאומיות, 
אלא הלשון ״העדיפה״ תגבר על חברותיה! ה) הלשון הרו¬ 
סית דחתה בעבר כל לשון שהתנגשה בה, ובך יהא גם 
בעתיד. תורד. סטאלינית זו שירתה אח המגמה לבסס את 
השפה הרוסית בשפה שליטה בתוך בריה״ם ובמדינות הגרו¬ 
רות, ועקרונותיה גם חשפן צורך פנימי של סטאלין וחבורתו 
לתת — במעטה של ניתוח פסודו-פילולוגי — ביטוי כולל 
יותר למעשיהם. המדינה, לפי'האידאולוגיה המארכסיסטית, 
נמנית עם "בניין-העל" ובחברה קומוניסטית לא יהא לד, 
מקום. עתה הבריז סטאלין: "המדינה היא המכשיר העיקרי 
לבניין הקומוניזם", מנוף המהפכה העולמית ואב-החברח 
החדשה. על רקע הלך-רוח זה באו ווזנסנסקי ואחרים לתבוע 
זינוק מוחשי בכלכלה הסובייטית, לקראת יתר תיעוקז, אבל 
הווער המרכזי הכריע (ביולי 1949 ) נגדם: "המדינה איננה 
יבולה להתעלם... באופן שרירותי מהחוקים הכלכליים של 
החברה הסוציאליסטית". פולמוסו הפילולוגי של סטאלין נגד 
את יסודות המארבסיזם ובתנאים של חברה חפשית עשוי היה 
לזעזע מוסכמות, אך לא כן בבריה״מ, שבה היו שלוש השנים 
האחרונות של הדיקטאטורה הסטאלינית החמורות ביותר 
בבריה״מ. 

פולחן-םטאלין נראה כמגמה המותרת היחידה בכל פעי¬ 
לות רוחנית או אמנוחית. והמצטיינים בו זכו בשפע תארי- 
כבוד ומענקים כספיים. חיי־אמנות אמיתיים שותקו למעשה, 
אולם בענפי-מדע מסוימים היה המצב נוח־יותר. בייחוד 
במאתמאטיקה ובפיסיקה, שבהן נעשתה עבודה רצינית ול¬ 
פעמים מעולה, אע״פ שחלק ניכר ממנה הוכרז רשמית כסודי, 
ולא פורסם בשעתו. 

( 3 ) עשור השנים שעבר ממותו של סטאלין ב 1953 היה 




729 


מועצות, בדית ה־, מדיניות התרבות, ל,ולנוע 


730 


חנוח-ביותר לאנשי-חמדע מאז 1917 — לפחות מבחינה 
אחת; נמעט לא ננקטו אמצעים של טרור מונע. אע״ם שעל 
פשעים פוליטיים ממש (הגון תעמולת אנטי־קומוניסטיח) 
הוטלו לפעמים ענשים חמורים ביותר. דוב קרבנותיו של 
סטאלין שנשארויבחיים שוחררו ב 1955/6 . וזכרם של רבים 
מאלה שנספו זכה בחדרגה לרהאביליטאציה. עקרונות ה״מפ־ 
לגתיות" וה״דאליזם הסוציאליסטי" עדיין נחשבים כמחייבים, 
לפחות להלכה, ומנהיגי המפלגה עדיין טוענים לזכותם לקבוע 
ולכוון פעילויות אינטלקטואליות ואמנותיות, אע״פ שבמקרה 
אחד או שניים הודו שאינם רואים את עצמם מוסמכים להכ¬ 
ריע בהילוקי־דעות בין המומחים. למעשה, נתחלפו לסירוגין 
תקופות של הרפיית הפיקוח ( 1953/4 , 1955/6 , 1938 — 1962 
והחל ב 1963 ). בתקופות קצרות־יותר של החמרתו, שבהן 
הותקפו סופרים, חוקרים ואמנים במידד, חריפה פחות או 
יותר, פוטרו כמה עורכים וראשי מכוני-מחקר. במקרה אחר 
(ב 1957 ) נאסרו שני קבצי פרוזה ושירה, שפורסמו באורח 
חוקי ע״י קבוצות סופרים במוסקווה ובלנינגראד. על־אף 
הנסיגות נמשכת המגמה הכללית בכיוון של הגברת חופש 
המחשבה והביטד. 

בינתיים נתגבשו בין אנשי־הרוח נמה אסכולות לגבי 
מדיניות־חתרבות ולגבי משימותיהם שלהם .■ בראש האסכולה 
הקיצונית, הסטאליניסטית, עומד הסופר ו. א. קוצ׳טוב, עורכו 
של הירהון הספרותי "אוקטיאבר". אחרים, כגון שולוחוב, 
תמנו במדיניותו של חרוקזצ׳וב — מדיניות של ויתורים בהד¬ 
רגה, תוך הדגשה שסמכות המפלגה עומדת בתקפה. קבוצה 
שלישית של אנשי-רוח, שנציגה הראשי הוא המשורר א. ט. 
טווארדובסקי (עורנו של הירחון הספרותי הליברלי "גובי 
מיר״ שנאלץ להתפטר בראשית 1970 ), סבורה שהפיקוח מב¬ 
חוץ, מצד פקידי המפלגה, מזיק וחסר־טעם, מאחר שאינו 
עשוי להשיג אלא קונפורמיזם וציות למראית־עין! טוואד- 
דובסקי עצמו וכה״ע שהוא היה עורבו, עשו הרבה לחשיפת 
המציאות הסובייטית. קבוצה רביעית, שעמה נמנה המשורר 
י. יבטושנקו (ע״ע), שוללת את הסטאליניזם ועזרידיו לא רק 
מטעמים מוסריים ומדיניים, אלא אף מטעמים אסתטיים, וקו¬ 
ראת לטיהורו של האידאל הקומוניסטי עצמה וכן להנהגת 
מודרניזם וניסויים בספרות. בעוד שניתן לומר, שיבטושנקו 
וידידיו הם בעלי כיוון ראדיקאלי ונוטה למערביות, הרי הזרם 
שבראשו עומד ל. לאונוב מכוון נגד המערביות (אם ני לא 
נגד המערב), נשען על כוחן של המסורות הרוחניות הרוסיות 
ושואף למעין תחיה רוחנית, מבלי לנטוש את הקומוניזם 
כמטרה סופית! הסופרים השייכים לאותו זרם עוסקים בבעיות 
כגון רישומם בנפש-האדם של ייסורים (למשל במחנות- 
הריכוז של סטאלין) או של שלטון שרירותי! לסוף מצויים 
אנשי-רוח שהבולט שבהם היה ב. פסטרנק, עם הדגולים 
שבהם נמנים הסופר א. סולדניצין, המשורר יוסף ברודסקי, 
הסופרים י. דניאל וא. סיניאבסקי והמאתמאטיקן והמשורר 
א. ם. יסנין-וולפין, הדוחים את הקומוניזם שאינו מתיישב 
עם חירות ונווו־יצירה! חובתו של איש-הרות, לדעתם, היא 
לשמור על חירותו הפנימית, לפעול לפי מצפונו, ולהוקיע את 
הקומוניזם כתורה מסולפת מעיקרה. 

היתרונות החשובים של התקופה שלאחר סטאלין בתהום 
התרבות הם: תחיית האמנויות (בעיקר השירה, הקולנוע 
והארדיכלות) וביקורת הספרות והאמנות! התחלות צנועות 
של תחיית הפילוסופיה, מדעי-החברה ודעת-הקהל! יציאתם 


למרחב של ענפים חשובים של המדע והתאוריה המדעית 
(למשל גנטיקה, קיברנטיקה), שבשנות חייו האחרונות של 
סטאלין נידונו לקפאוןיוהחוקרים עסקו בהם בחשאי! הקלות 
בפרסום ובמחקר בתחום מדעי־הרוח! ופרסום בחדל (ע״ע 
מדלים זרים או מהגרים) של יצירות אסורות בבריה״מ 
ללא נטילת רשות. 

סר. א. 

; 1967 ,.^!.$. 11.3 מין /ס .מ 

,!• 0 )^ { 1£ <* 30 ^^ 7 ,(.נ©) ע־ 11 זנ 51 { 521 . 0 

. 1967 

קולנוע. תעשיית הסרטים כבר היתה מבוססת ברוסיה 
לפני המהפכה. בעשור שקדם לשנת 1917 הופקו ברוסיה לא 
פחות מ 2,000 סרטים, שרבים מהם זכו להצלחה ברחבי 
העולם. עד תפיסת השלטון בידי הבולשוויקים נמסר הפיקוח 
על הסרטים למחלקה מיוחדת בקומיסאריאט לחינוך! אולם 
תעשיית הסרטים הולאמה רק ב 27.8.1919 . ב 1953 נעשתה 
תעשיה זאת כפופה למיניסטריון החינוך במסגרת ה״מנהל 
הראשי של הקולנוע", המפקח על יותר מ 30 אולפני-סרטים, 
שהגדול בהם הוא זה של מוסקווה (,מוספילם"). 

לנין כינה את הראינוע כ״חשוב שבכל ענפי האמנות", 
ואחת המטרות שהציב לו היתד■ לחנך את העם "בדומה 
להרצאה ציבורית". כתוצאה מכך היו דברי-ימיה של הפקת 
הסרטים בבריה״מ שלשלת רצופה של התנגשויות בין אמנות 
לתעמולה מדינית. רבים מן האמנים הסובייטיים סברו אף הם 
תחילה שהאמנות צריכה להיות בחינת תעמולה ישירה. בו 
בזמן הועמדה הפקת הסרטים על בסים אקאדמי ומדעי ע״י 
ייסודו של "המכון הממלכתי המוסקוואי לקינמאטוגראפיה" 
(וגי״ק) ב 1921 ! הבמאי הראשון שבו היה ו. גארדין, ואחריו 
בא לב קולשוב ( 1899 — 1959 ). אותם שני המפיקים — 
שהתתילו בפעולתם עוד לפני המהפכה — וכן חלוץ הניסויים 
בצילום, דזיגה ורטוב [קאופמן] ( 1896 — 1954 ) נחשבים 
למניחי היסוד לסרט הסובייטי, ובמידה מרובה — אף לטכני¬ 
קת הסרטים בעולם כולו. 

מפיקי-הסרטים הסובייטיים כעלי הרעיונות המהפכניים 
נהנו מחופש יחסי בשנות ה 20 , שהיו בחינת תור-הזהב לאמ¬ 
נות הסובייטית. באותן השנים נעשו הגדולים שבסרטים הסו¬ 
בייטיים, ביניהם "ספינת־הקרב פוטיומקין" של ם. מ. אשנ- 
שטין (ע״ע), 1925 , ״האם של פודובקין, 1925 , ו״האדמה" 
עזל דובדנקו, 1930 , שנכללו בתערוכה העולמית בבריסל 
ב 1958 בין 12 טובי הסרטים של כל הזמנים. 

אולם, "הטיהורים" הגדולים בשנות ה 30 פגעו בתעשיית 
הסרטים, במארס 1938 הכריז בטאונה הרשמי של הממשלה 
ש״חבלנים ואויבים בזויים של העם הניחו את ידיהם הטמאות 
על תעשיית הסרטים הסובייטית"! רבים מפעיליה נאסרו 
או הוצאו להורג, ועל השאר הוטל טרור משתק. 

בשנות מלה״ע 11 הותרה הרצועה במקצת, ובהשפעת 
ההתלהבות הפאטריוטית הוענק לכמה סרטים סובייטיים 
מקצת מעוזם ומכנוחם הקודמים! אולם, עם סיום המלחמה 
נתחדשו הרדיפות המדיניות, ובימי המסע הריאקציוני שערך 
ז׳דנוב (ע״ע) נגד האמנות הסובייטית בבללה ירדה תעשיית 
הסרטים פלאים באיכות ובבמות, עד שב 1952 , שנה לפני 
מותו של סטאלין, לא הושלמו אלא 5 סרטים גדולים. התל 
ב 1956 עלה הממוצע השנתי ל 100 דותר. 

ב 1957 ד,עזו היסטוריוני הסרט הסובייטי לערער בפומ¬ 
בי — אם-בי במרומז בלבד — על העקרונות שקבע לנין 



731 


מוע!נות, ברית ת־, קולנוע, שירותי בריאות וסעד 


732 


להפקת סרטים. אמנות וזפקת־הסרטים קפה לתחיה במפוך 
הממלכתי לסרטים ובכמה מן האולפנים. הוחל בהפקת סרטים 
שסטו מן המקובל עד אז, הן בצורתם והן בתכנם, שדמויו¬ 
תיהם היו אנושיות מובהקות ונשתקפו בהן בגלוי החסרונות 
והמעלות של בני־אדם רגילים. 

העיתונות הסובייטית זקפה סטית זאת מן הקו המקובל 
לחובתם של אמני הקינמאטוגרפיה הוותיקים. פקידי מפלגה 
דוגמאטיים תקפו את הסרטים החדשים הן בשל חוסר התוכן 
המפלגתי והן בשל ההשפעה של אמנות הסרט האיטלקית 
שניכרת בהם. אעפ״ב. הוסיפו להפיק בבריה״מ סרטים בעלי 
נימה הומאנית מסוג זה. ב 1961 הפיק גריגורי צ׳וכראי, 
בהסכמה רשמית סמויה, סרט אנטי-סטאליגיסטי מובהק — 
״שמים בהירים״. אולם במארס 1963 הופעלו שוב האמצעים 
המנהליים המכוונים להחמרת הפיקוח הרשמי. תעשיית הסר¬ 
טים הוצאה מפיקוחו של המיניסטריון לענייני תרבות ונכ¬ 
פפה במישרין למועצת המיניסטרים (הממשלה) ע״י הקמת 
"ועדה ממשלתית לתעשיית סרטים"! וראשה הועלה לדרגת 
מיניסטר. מ 1958 ואילך לא חלה, בדרך כלל, תזוזה משמעו¬ 
תית בתחום הסרט הסובייטי. 

; 1952 0 ,מו״ 4 /^מץ 6 ׳ 1 . 1 , ; 1959 ,( 1582 . 62 

. 1960 , ¥11771 ) 76 ^ $0 ^ 1171 11777117771 
ד. ל. 

שירותי בריאות וסעד התפתחו ברוסיה הצארית 
באיטיות רבה. רק לאחר מהפכת 1917 נעשו צעדים מעשיים 
לספק שירותים אלה, ואף הוחל בתכנון פיתוחם. 

בריאות: בשנת 1913 היו ברוסיה, שמנתה 159.2 מיל¬ 
יון נפש, 23,143 רופאים. ומהם רק 4,975 באיזורים כפריים, 
שמתוכם עסקו רק 247 רופאים ברפואה מונעת וברפואה 
ציבורית. 

בשנת 1968 היו בבריה״מ כסס, 585 רופאים ובשנת 1969 
סיימו כ 28,000 סטודנטים לרפואה את לימודיהם. בסוף 1969 
היה רופא אחד לכל 400 תושבים. בשנת 1968 היו בבריה״מ 
כ 4 .י 2 מיליון מיטות בבתי־החולים לסוגיהם וב 1969 תוכנן 
להוסיף 87,000 מיטות. בסוף 1969 היתר. לכל 100 תושבים 
מיטה אחת בבית-חולים (לעומת 130 למיטה בישראל! 86 
בצרפת! 101 בממלכה המאוחדת! 244 באה״ב 19671 ]). 

השירותים מאורגנים בשני מישורים: ממלכתי — בהשג¬ 
חת משרד הבריאות; מקומי — מופעל ע״י מקומות-עבודה, 
המחזיקים מוסדות רפואה באמצעות האיגודים המקצועיים 
ובפיקוחם, אף הם בהשגחת משרד הבריאות. 

בבריה״מ מודגשת רפואה מונעת יותר מרפואה טיפו¬ 
לית, אך הכשרת הרופא מכוונת לעשותו אחראי לשני מי¬ 
שורי פעולה אלה. קיימות שתי צורות של מרפאות, ניידות 
ונייחות. תפקיד הניידות, המאויישות ברופאים מקצועיים 
מעולים, להגיע למקומות מרוחקים, לתת יעוץ ולהעניק 
לרופאים מקומיים השתלמות באמצעות היעוץ והפיקוח. 
המרפאות הקבועות מפעילות צווחים עם אמבולנסים צמודים 
לשם ביקור-בית. צוותים אלה ממלאים תפקיד של רופא- 
משפחה, 



םציגה מתיד הסרט ,.רועגודים זןפים״ (ס. ק. לןא 5 אטו 1 ונ, 1957 ) 


האישפוז מאורגן בכמה מסגרות; בת״ח כלליים-איזוריים 
השייכים למשרד הבריאות (של הרפובליקה או של הברית); 
בת״ח כלליים השייכים למפעלים ולרשויות מקומיות (עירד 
ניות וכפריות); בת״ח למחקר השייכים לאקדמיה לרפואה; 
בת״ח אוניברסיטאיים השייכים לבתי־ספר (מכונים) לרפואה; 
בת״ח לבעיות מיוחדות העוסקים גם במחקר והוראה 
(למחלות-לב, מחלות אנדוקריניות); בת״ח מיוחדים (למח¬ 
לות מידבקות, למחלות-נפש, לשחפת, למחלות־ילדים); חדרי 
חולים המספקים שירותי-עזר מצומצמים ביישובים קטנים. 

באיזורים נידחים דלילי-אוכלוסין פועלות תחנות רפואיות 
בניהולו של אח מוסמך הנעזר במיילדת מוסמכת ובביקורים 
תקופתיים של מרפאה ניידת. בטונדרה בסיביר פועלים רו¬ 
פאים מקומיים שהוכשרו בבתי־ספר מיוחדים, מותאמים 
לצרכי השבטים הפרימיטיוויים של איזורים אלה. 

כל השירותים הרפואיים הם ללא תשלום. בשנת 1968 
הוצאו כ 6% ( 8.1 מיליארד רובל) מכלל ההוצאות על שירותי 
בריאות וספורט, ולסעד ולביטוח סוציאלי ממלכתי כ 14% 
( 18.5 מיליארד רובל). 

המאמץ שהושקע בפיתוח השירותים הרפואיים בבריה״מ 
סייע להפחית באופן ניכר הן את שיעור התמותה הכללית 
והן את תמותת התינוקות. 

הבעיה המרכזית של הרפואה בבריה״מהיא שמירת הרמה 
המקצועית על אף ההרחבה המהירה של השירותים. הישגה 
הגדול הוא הבאת השירותים הרפואיים לכפר הנידח ביותר, 
דבר שלעתים קשה להגשימו ללא פגיעה ברמה המקצועית. 

סעד: ב 14.11.1917 הוכרז על תכנית רחבה לביטוח "פוע¬ 
לים שכירים ודלת-העם בעיר ובכפר״; ב 21.11 חתם לנין על 
חוק גימלאות לפועלים שהם קרבנות של תאונות עבודה; 
ב 24.11 פורסמה הודעה על ביטוח מפני אבטלד,; ב 3.1.1918 
פורסם חוק לביטוח מפני מחלה. באפריל 1925 נוספו הנחיות 
חדשות שהגדירו את הקף הגמלאות: 1 . פועלים הנפגעים 
בזמן עבודתם זכאים לגימלאות בגובה המשכורת המל¬ 
אה; 2 . פועלים מעל גיל 50 , בעלי ותק-עבודה של 8 שנים 
לפחות, זכאים לגימלה שאינה מסתכמת בפחות ם 50% משב־ 




733 


;זועצוו^, כריו; ה־, סעד, מיססודיוז 


734 


רם האחחן. כן נקבעו זכויות נני־פשפזזותיהם של פועלים 

בשנת 1934 תחילה חועקר׳ חחדשר. אח זכויות הגימלאוח 
על כל התושבים שאינם פסוגלים לעבוד סחמת גיל גבוה. 
מחלה או נכות. ובמאי $96 ו ר\גדרו הזכויות באופן ספירם, 
וצורגסו באורח מעשי ההנחיות של חוקת 1936 ! רק עוברים 
שכירים ובני משפחתם ונכים וחולים כרוניים הוגדרו כזכאים 
לגיפלה ממשלתית. כד לא נהנו — עד 1965 — מחוק חגיפל• 
אות רוב החקלאים. כגון חברי הקולחוזים, שנחשבים כחברי 
משק שיתופי. כעצמאיים. לעומתם היו עובדי הםיבחוזים 
שבבעלות ממלכתית זכאים לגמלאות כעוברים חקלאיים 
שכירים- זי־ 

ביצוע הפעילות הסוציאלית הופקד בקנה־םידד. רחב בידי 
האיגודים המקצועיים וד,םפעלים השונים, שהקיפו שירו¬ 
תים סוציאליים מגוונים. החל במוסדות עזרה הדדית, רשת 
תחנות לאם ולילד, גני־ילדי* מרפאות. בתי-חולים מקומיים. 
בתי־נופש, ועד לתמיכה ממן מחלה והקפת סבני דיור- אן• 
שהסיוע הממלכתי מקין* שכבות נרהבית יותר ויותר משנה 
לשנה׳ עדיין נוסלים האיגודים הלקצועיים והמפעאם התע¬ 
שייתיים הלק ניכר בתחום הסעד בבריה־׳ם. 

א. הר. 

היססוריר׳ 1917 — 1963 . בריה״מ קמה לאחר סד׳פבד. 
שפרצה ט־וסיה בראשית נובפבר 1917 ובעקבות מלחמת- 
אזרחים שנסתייסה בדצפבר 1920 (ע״ע [ה| 8 ד׳פכה 1 ה 1 רד 
סית). גנולוחיד׳ של הפדיגה החדשה נתייצבו עד 1922 . 
הגבול ביו כריה־פ לבין פולניה נחתם נין קווי הגבול של 
1772 וביו תחומיה האתנונרפיים של פולניה. גבול זה נקבע 
בעקבות סלחסה שכה פתחו הפולנים, ושכפמצתה הגיע 
ד׳צבא האדום עד שערי וורשה והובס שם ע״י הצבא הפולני 
בפיקוד צרפתי. שכיתת-הנשק בין שתי המדינות נחתמה 
באוקטובר 1920 ובמארס 1921 נחתם שלום קבע. באביב 
ובקיץ 1920 נחתמו חוזי שלום עם פינלנד (אחר כשלון ההת¬ 
קוממות הקולוניטטית שם). אסטוניה, לאסוויה וליטא. באותו 
קיץ הסבימו הסובייסים עס תורכיד. על חלוקת ארמניה ביני¬ 
הן. ובסתיו 1920 נכבשו ארמניה ואזרביגץ ע־י הצבא האדום 
שכבש נ 1921 אח גרוזיר, (ע״ע גאורניזז). שבה, כבאר• 
מניה. קפו באביב 1918 מששיים סוציאליססיים־דמוקרטיים. 
כלזרה הרחוק הצטרפה בנוכפ 5 ר'-* 1922 "הרפובליקה של 
המזרח הרהוק■ (קאמצ׳אסקד" סאזזאלין, פריאסור. טראנס• 
באיקאל) אל ריסיה ד.םובייםית. 

לכאורה הסתיימה מלחמת-ד׳אזרחים במרידת המלחים 
והצבא האדום בבסיס הימי של קרונשסם. הללו, שהיוו 
ב 1917 — 1918 את היסוד הנאמן ביותר של המפלנד. הבולש- 
דויקית (ע״ע בולשויזם), תיארו לעצמם את ניגונו של 


תסנניח רחזב פנחס הניגזיזויקים ננר היפנית 


המשטר הסיציאליסטי כבוא עידן החירות לפועלים ולאיברים 
ושל שלטון עצמי לעובדים במשק ונמיסדוח הפוליטיים. אד 
בפברואר 1921 פרצו נפסרוגרד שביתות. לפען הטבח התזונה 
ופתן זכות התארגנות לפועלים, הן חוכרעו בכוח הנשק. 
ומאלפי שובתים נשללו כרסיסי-סזון. אותו זמן הגיעו לבירה 
הצפונית ידיעות על סרידוה איכרים למכביר׳ שדוכאו באלי¬ 
פות מרובה, נגד החרמת תבואותיהם ובהמותיהם. מלחי 
קרונשטט חשו כמרימים, יראו צייד ב.מהפבה שלישית־. 
ולפיבו בחח כ 5 נסאיס 1921 כ־ועד מהפבני זמני". תביעו¬ 
תיו היו: מתן היחיות אורחיות לכי העונדים. קיום חוקתי 
למפלגות הסוציאליסטיות. ביטול ההפליות הקיימות לטובת 
המפלגה הבולשוויקית וביטול היתרונות הכלכליים לחבריד- 
בחירות חפשיית וסודיות לסובייסים, זנות קניין ומסהר פרסי 
לאיברים ולבעלי־מלאנה. סיסמח-המורדים היתה -סונייסיס 
בלי נולשתיקיס'. ל. סרוצקי(זו־ע) גייס מיד כוחות גדולים 
לדיכוי הסרד, וד׳וא ונ 4 ז. סוחצ׳כסקי (׳ך׳ע) פקרו עליהם. 
הפחמררים מנו נ 20 אלף איש, מהם 14 אלף אנשי חיל-המצב 
של קרונשסט. הקרבית ארכו עשר יממות. הפלחים לא 
יכלו לעמוד בפגי הפגזת התותחים הכבדים ונ 18 במרס 

המדיניות הכלכלית החדשה (נא־פ ות 149 ]) 
1921 — 1928 . מלהמות-האזרחים הרחיבו את ההרס הכלכלי. 
שנגרם בימי מלחמת 1914 — 1917 . והביאהזו לשיא- יבול 
הדגנים בשטחה של רוסיה הסובייטית ירד ב 1921 ל 40% 
מהממוצע ב 1909 — 1913 . ד׳חורבן נתעשיה היד׳ הפור עוד 
יותר, בפרס בתעשיות היסוד. ייצור הנחל והפלדה הגיע 
נ 1921 רק ל 3% סתפוקת 1914 . נ 1918 — 1920 הולאסי כל 
המפעלים שהעסיקו יותר סעשרה פועלים. וכן הנאנקים 
וחבדות־ד,כיסוח. המסחר הפרסי בוסל רשמית. סימון פעולות 
האוצר נעשח ע־״י הדפסת שסרי-כסף. וד,אינפלאציה חמסחר• 
ית עשתה יותר להחרבת צינורות המסחר התקינים, מצתי 
האיסיר של השלטונות. הספסרוח וסזזר־החליסיו החליפו 
את המסחר הקאפיטאליססי. השלטונות הנהיגו קיצוב חפור 
במצרכים יסודיים לשם אבטחת אספקה כלשהי לאוכלוסיית 
הערים. תשלום המשכורות נעשה בחלקו ע״י תקצנת מצרכי- 
מזון ואלה עלו בחשיבותם על חלק המשכורת שניתן נפזומן. 
להלנה ביטא הקיצוב את העיקרון של השוויון הקומוניסטי. 
אר בדיעבד נהנו חברי המפלגה השלטת ועסקניד׳ פמכסות- 
קיצוב נוספות. משטר זה, של הלאמה וקיצוב טוטאליים. 
הוגדר אה״ב כ.קופוניזם צבאי־. בולשוויקים קיצוניים ותמי¬ 
מים ראו נו פרוודור להברח קומוניסטית מושלמת, שבה 
ייעלם הכסף והכל יחולק על פי תכנית ובצדק. טרוצקי ניסה 
להשתמש בצבאו הגדול. שהוקם לצרכי סלחסת-ד׳אזרתים. 
נ-צנא ענודה", שישקם את המשק הלאומי. נפרס נתהנורה, 
במכרות ובחרושת. תיד משפעת צבאית וחלוקת־סציכים 
שיתופית. אולם עשרות מיליוני ד׳אינרים, שנדרשו לספק 
מכסות-תבואה גדלות והולכות מבא שהשלטונות יבא לאפ¬ 
שר להם להמירם במוצרי תעשיה, הגינו בהסתרת התבואות 
ובמרידות. גסיון ממשלתי להביא פירוד נין האיכרים. ע־י 
רקמת.ועדים של עניי הכפר״ נבשל. משפשסו בחורף 1920 - 
1921 פרידות איכרים ברחבי רוסיה, אוקראעה וסיביר פעל 
לנץ (ע״ע) במהיחת ונההלסיוו 4 ההרמות הגרעינים הופ¬ 
סקו: על האיכרים חוסל להעלות פס בגרעינים ובמזונות. 
ואילו יתרת תנובתם הושארה ברשותם ובה יכלו לסחור 





735 


מועצו^ בריה ה־, היסטוריה 


736 



לנין נואם בפני הסונים למען היומית מיטטר בולשוויקי 


באופן חפשי. בחדשי אביב וקיץ 1921 הונהגו במבנה 
המשקי־חברתי שינויים יסודיים, שהוגדרו בפי לנין באוגוסט 
1921 , כ״מדיניות כלכלית חדשה" (ר״ת [ 911 מ] נא״פ); 
הסחר הפר קפשי (סחר־החוץ נשאר מונופולין הממשלה)! 
הותר קניין פרטי בתעשיה הזעירה והבינונית, אך המפעלים 
הגדולים נשארו מולאמים! ההון הבין־לאומי נקרא להשקעות 
חדשות, תוך הבטחת נכסיו ורווחיו! בשבר ובמשכורות 
הונהג פער ניכר, שגדל והלך! האינפלאציה חוסלה! המטים 
נגבו בכסף, ולא בתוצרת! ב 1921 הונהגה מטבע יציבה 
("צ׳רבונץ" [ 011611 טק 96 ]) 1 הוקם באנק ממלכתי על יסודות 
מסחריים והותרו באנקים קואופראטיורים! בסקטור המולאם 
הונהג ביזור (דצנטרליזציה), תוך חלוקה גיאוגרפית ומקצר 
עית! מועצה ממלכתית עליונה (סובנארחת) הופקדה לתאם 
את התכנון ולכוונו להשגת המטרות הטוציאליסטיות. 

בדרך זו אמר לנין לנצל את כוחות השיקום הטמונים 
מזמתם הפרסית של ההמונים — מזה, ולקיים את עמדות- 
השליטה בידי הממשלר, הקומוניסטית, שתוכל לפקח על 
כלל ההתפתחות ולכוונה כרצונה — מזה. הוועידה העשי¬ 
רית של המפלגה הקומוניסטית, במארס 1921 , אישרה את 
מדיניותו זו, שאותה הגדירה בקונגרס השלישי של האינטר־ 
נאציונל הקומוניסטי, כ״קאפיטאליזם ממלכתי במשטר של 
דיקטאטורה פרולטארית". 

אולם עם הגשמת הנא״פ פרץ ויכוח עקרוני במפלגה לגבי 
אופן הנהלתו של הסקטור המולאם, היו שתבעו להעביר את 
הנהלת המשק המולאם לידי האיגודים המקצועיים. אחרים 
דגלו במבנה פדראלי של המפלגה ובריסונו של המנגנון 
המרכזי, שהפר לכוח מכריע. לנין, בתמיכת טרוצקי וסטאלין, 
הוקיע את חברי שתי הסיעות כ״אנרכו־מינדיקאליסטים" 
והשיג רוב מכריע בוועידת המפלגה. דמותו של המשק הסר 
בייטי נקבעד.: מנהל ע״י ממונים מלמעלה! הפיכת האיגודים 
המקצועיים למכשירים בידי המפלגה הקומוניסטית! ביטול 
זכות הפועלים להחליף מקום־עבודה! איסור שביתות. 

בתחום הפוליטי הפנימי בוטלו ההקלות שניתנו בשיא 
מלחמת־ד,אזרחים למפלגות סוציאליסטיות כדי לרכשן למא¬ 
בק בגנראלים ״הלבנים״ — נאסר ויכוח חפשי באיגודים 
המקצועיים. מנהיג הם.ר. (סוציאל־רוולוציונרים, וע״ע), צ׳ר־ 
נוב, ומנהיג המנשויקים (ע״ע), מרטוב, גורשו לחו״ל. ברא¬ 
שית 1922 נערך משפט-ראווד, נגדי מנהיגי ס.ר. שהואשמו ב- 
קונטר־רוולוציה, בגידד. במדינה וחבלות — המשפט הפוליטי- 
תעמולתי הראשון בסדרת משפטי מוסקווה. 12 איש נידונו 
למוות, אך בימי לנין לא הוצאו להורג, והם הומתו ב 1924 , 


כשעלה טטאלין לשלטון, לנין צידד בכל הגבלות חירות 
הביטוי והארגון, אך נמנע משימוש רב בפטקי-מוות ולא 
ניכרה אצלו נקמנות אישית, אולם יסודות הדיקסאטורה הטו־ 
טאליטארית נתגבשו כבר בסוף תקופת שלטונו, 1922 — 1923 ! 
ערעור על החלטות הנד,גת המפלגר, וד,ממשלה נחשב לעבירה! 
חיסול הוויכוח תחפשי גרם לירידת רמתו ולהעברת עמדות- 
השליטד. לאנשי המנגנון! עסקנים מפלגתיים בעלי כושר 
ארגוני, כסטאלין ומולוטוב, זכו ליתרון מכריע על פני אינ¬ 
טלקטואלים, כטרוצקי, זינוביב, קמניב ובוכרין(ע׳ ערכיהם). 

בטרם יצא הנא״פ למרחב צריך' היר, להתגבר על רעב 
המוני העם שפרץ בקיץ 1921 לאחר יבול דל במיוחד ור,תמו- 
טטות כללית בחקלאות, פרי מלחמת-ד,אזרחים. הודות לסיוע 
שד,ושיטו "סוכנות השיקום האמריקנית" בראשותו של 
הרברט הובר (ע״ע), ותנועת ה״קויקרים", נבלם הרעב, 
שקרבנותיו בצירוף לקרבנות המגפות ושאר חללי מלחמת- 
האזרחים נאמדים בחמישה עד שישה מיליון נפש. 

מבחינה כלכלית הנא״פ הצליח. היקף הייצור עלה הן 
בסקטור הממלכתי והן בסקטור הפרטי. ב 1927 הגיע הייצור 
התעשייתי הכולל לממדי שנת 1913 . סחר-החוץ עלה פ 1921 
עד 1924 פי-שלושה. המחזור של המפעלים המשלמים מטים 
גדל ם 1922 עד 1924 פי-ארבעה. החקלאות שוקמה ולא היה 
עוד מחסור במזון בערים. חודשה הבניה וד,וחל במפעלים 
גדולים חדשים בתעשיד, הבסיסית. חשמול בריה״ם התקדם 
במהירות. ניכרה התעודדות בחיי התרבות, בייחוד בספרות, 
בשירה, בראינוע, ובתיאטרון, שבר,ם שררה חירות יחסית. 

לעומת זאת, נמשכו הרדיפות נגד הדת, שהוכרזה כ״או־ 
פיום לעם״! רכוש הכנסיות הוחרם. הכנסיה האורתודוכסית, 
שעמה נמנו 90% מן הנוצרים, ניתקה את קשריה מהמדינה 
עוד בימי הממשלה הזמנית הליבראלית, באוגוסט 1917 , ונח¬ 
שבה נסבלת-למחצה. נוד,לו תעמולה ופעולות אנטי-דתיות, 
שהשתקפו בהכבדות םנד,ליות ובגירושים (רק בימי "מלחמת 
המולדת הגדולה" ב 1941 באה התפייסות בין המדינה הסו¬ 
בייטית ובין הכנסיה הנוצרית-אורתודוכסית). התקדמות 
גדולה ניכרה בשטחי ההינוך ור,ד,שכלה העממית, המאבק נגד 
אנאלפביתיות היה נמרץ, ועממים מפגרים זכו לאלפבית 
משלהם, אך בשכבות המשכילות של עמים שונים, לרבות 
אומות היסטוריות כאוקראינים, גרוזים, וארמנים, גבר תהליך 
הרוסיפיקאציה! בני העמים האלה יכלו להגיע לצמרת השל¬ 
טון והמשק הסובייטי באמצעות חברות במפלגה הקומוניס¬ 
טית. — התארגנותה הממלכתית-חוקתית של בריה״מ (ר׳ 
להלן: משטר, משפט) חלה אף-היא בתקופת הנא״פ. 

יחסי-החוץ לאחר המהפכה. למחרת מלחמת 
האזרחים נקרער, מדיניות-החוץ הסובייטית בין שתי מגמות: 
האחת, לעודד מהפכות קומוניסטיות בכל מקום שניתן! 
והשניה, לכונן יחסים תקינים, סחר ער וד,כרה דיפלומאטית 
הדדית עם מירב המדינות הקאפיטאליסטיות. כשר-חוץ שימש 
כל אותה תקופה צ׳יצ׳רין, צאצא למשפחה רוסית משכילה, 
שנטייתו היחה אנטי־בריטית ואנטי-צרפתית, מחשש "הת¬ 
ערבות" מצדן, המדיניות הסובייטית ניסתר, ליצור שותפות־ 
אינטרסים בין רוסיה המהפכנית לבין גרמניה המנוצחת נגד 
המערב ״האימפריאליסטי״. ב 1920 וב 1921 נכרתו הסכמים 
מסחריים ראשונים עם גרמניד" אוסטריה, נורווגיה, איטליה 
ואנגליה. עוד לפני כינון יחסים דיפלומטיים רשמיים בין 
בריד,״מ ובין גרמניה (באביב 1922 ) נוצרו יחסים קרובים 





737 


מועצות, ברית, ה־, היסטוריה 


738 


בין הצבא האדום והריכסור הגרמני. הריהסור היה מעוניין 
לפתח בבריה״מ סוגי נשק שנאסרו עליו לפי חוזה-ורסיי, 
ואילו הסובייטים סברו שהתחזקות גרמנית פירושה הח¬ 
לשת המערב. בוועידה בין־לאומית בג׳נובה שבאיטליה, 
באפריל 1922 , בעשה נסיון להגיע לידי הסדר כולל בין רוסיה 
הסובייטית לבין מעצמות המערב, לרבות החזרת חובות 
ממלכתיים, שרוסיה הצארית חבה להן ותשלום פיצויים עבור 
רכוש אזרחיהן שהוחרם. ראש ממשלת בריטניה, לויד ג׳ורג׳, 
צידד בנסיון זה. צ׳יצ׳רין בכנס לפרטי המו״מ, אולם תוד כדי 
כך הפתיע את העולם ע״י חתימת הסכם ידידותי עם שר 
החוץ הגרמני, ולטר רטנאו (ע״ע). בראפאלו. עתה התחדש 
במערב ההשש, שמתארגנת קנוניה בולשוויקית־גרמנית 
לערעור הסטטוס־קוו הבין־לאומי. המו״מ בין צ׳יצ׳רין לבין 
מעצמות המערב נפסק. 

באוקטובר 1920 פלג הקומאעטרן את המפלגה הסוציאל- 
דמוקראטית הבלתי־תלויה בוועידתה בהאלד. והקים מפלגה 
קומוניסטית גרמנית המונית, שעת כושר ל״מהפכה חברתית" 
בגרמניה נראתה למנהיגי הסובייטים באוקטובר 1923 , כש־ 
פלש צבא צרפתי להבל הדור, וגרמניה הוטלה אל מערבולת 
לאומנית וחברתית. שליחי הקומאינטרן חיפשו מגע עם חוגים 
לאומניים קיצוניים, הפריחו סיסמה של "בולשוויזם לאומני" 
ורדק פיאר את הטרוריסט הלאומני שלאגטר (שהפך "קדוש" 
נאצי). אולם המרידה הקומוניסטית, שתוכננה בסאכסוניה 
ובהאמבורג, התמוטטה בטרם הבשילה, וכך נגוזה התקווה 
להתפשטות מהפכה במערב. עתה ההלה התפייסות אטית של 
מוסקווה עם המערב. ב 1924 הושגה הכרה דיפלומאטית הדדית 
עם אנגליה, איטליה, נורווגיה, אוסטריה, יוון, שוודיה, דניה, 
צרפת וכר, אם כי הופרע תהליך זה מדי פעם ע״י השדות 
של המדינות האירופיות, שמא עוסקים הסובייטים בחתירה 
מהפכנית בחסות השגרירויות והנציגויות המסחריות שלהם, 
וע״י חשש סובייטי שמדינאים אירופיים שונים — פואבקרה 
או אוסטין צ׳מברלין — זוממים מסע־צלב אנטי־סובייטי. 
מדיניות הנורמאליזאציה הסובייטית כלפי המערב התבצעה 
בידי מכסים ליטוינוב (ע״ע), תחילה סגנו של צ׳יצ׳רין 
ומ 1930 עד 1939 שר״ההוץ. ליטוינוב הוא שצירף את בריה״מ 
לחבר הלאומים וחתם ב 1932 על הסכם אי־החקפה עם צדפת. 

לאכזבה הסובייטית ממהפכנותו של מעמד הפועלים האי¬ 
רופי נודעו תוצאות פוליטיות מרחיקות־לכת. השנאה 
לסוציאליסטים המתונים ("רפורמיסטים") גברה והתקווה 
הופנתה למזרח. עוד ב 1920 קבע לנין שהפרולטאריון האי¬ 
רופי ייעשה מהפכני לאהד שתינתקנה המושבות ממדינות־ 
המטרופולין האירופיות, ובדרך זו יתחוללו במערב משבר 
כלכלי ומצוקה. לשם כך ראוי היה, לדעתו, לתמוך בכל 
תנועה אנטי־קולוניאליסטית באסיה ובאפריקה, ללא בדיקת 
אפיה המעמדי. הקונגרסים של הקומאינטרן(הראשון במארס 
1919 , השני ביולי 1920 ) הקדישו שימת-לב רבה לאסיה 
ולתנועותיה הלאומיות, סטאלין הדגיש את האודץנטאציה על 
המזרח. יעילה מהפעולה הקומוניסטית המפלגתית היתה פעי¬ 
לותה המדינית של ממשלת מוסקווה. עם תורכיה הכמאליס- 
טית נתגבשו יחסים טובים עוד ב 1920 , וב 1921 נחתם חוזה- 
ידידות. ב 1921 נחתמו הסכמי־ידידות עם פרס ואפגאניסטן, 
וב 1922 הושגה הכרה הדדית עם יאפאן וסין. בהסכמים אלה 
דתרה הממשלה הסובייטית על זכויות שונות, שהממשלה 
הצארית נהנתה מהן בשעתה, והפגינה בכך את מגמתה האנטי- 


אימפריאליסטית. בתוך מערכת מזרחית זו נודע לסין מקום 
מרכזי. שיתוף הפעולה עם סין נפסק ב 1927 לאחר דיכוי ההת¬ 
פרצויות הקומוניסטיות שם. התמוטטות המדיניות הסובייטית 
בסין באה בעת אחת עם שיא המתיחות בין סטאלין ובין 
״השמאל״ במפלגה הקומוניסטית — טרוצקי. זינוביב, ראדק 
— שהוקיעו את תמיכתו בממשלה "הקונטר-רוולוציונית" של 
הקואומינדן ואת הפרעותיו לעצמאותה המהפכנית של המפ¬ 
לגה הקומוניסטית בסין. המתיתות בין מוסקווה לבין הלאומ¬ 
נים הסינים שככה בסוף שנות העשרים וראשית השלושים 
בעקבות תהליך ההתפשטות של יאפאן, שנראה מסוכן לסין 
ולבריה״מ באחת. השתלטות היאפאנים בראשית 1932 על 
מנצ׳וריה עוררה את ליטווינוב להקים בחבר־חלאומים חזית 
נגד יאפאן ולהכשיר כינון יהסים דיפלומאטיים עם אה״ב. 
כינון זה נתעכב שנה־שנתיים בשל חשדותיה של מוסקווה, 
שהאמריקנים מעודדים את ההתפשטות היאפאנית במנצ׳ן- 
ריה מתוך כוונות אנטי-סובייטיות. למעשה התנגדה אה״ב 
מאז 1917 להתפשטות המעצמות על חשבונה של רוסיה, 
בפרט במזרח הרחוק. ב 1933 , עם עליית פ. ד. רוזוולט לנשי¬ 
אות, הושגה םוף-סוף הכרה הדדית בין בריה״מ לבין אה״ב, 
שנחשבה כהשג של ליטווינוב. 

הקולקטיוויזאציה והתיעוש (תכניותהחומש) 
1928 — 1941 . בשנים שבהן ריפאה רוסיה את פצעיה מימי 
מלחמת-האזרחים, שיקמה את משקה ההרוס בשיטות הליב- 
ראליות-למהצה של הנא״פ והידשה את מגעיה הבין-לאומיים 
במערב ובמזרח, התחולל בפנים המפלגה הקומוניסטית אחד 
המאבקים הדראמתיים בהיסטוריה הפוליטית המודרנית. 
מנהיגותו של לנין היתד, מוסכמת במפלגה הקומוניסטית. 
בימי מלחמת-האזרתים ולמהרתה שררה, בהנהגתו, חלוקת- 
עבודה תקינה, פחות או יותר, בין הברי הפוליטביורו, מוסדה 
העליון של המפלגה: לנין וקמנ;ב התרכזו בענייני הממשלה 
הכלליים, טרוצקי היה ממונה על הבטחון, בוכארין ריכז את 
התעמולה וסטאלין התמסר לארגון המפלגתי וב 1922 נבחר 
למזכיר כללי של המפלגה. כשצורף זינוביב לפוליטביורו 
ב 1922 הביא אתו כחלק מתפקידיו את נשיאות הקומאינטרן 
והנהלת המפלגה במחוז פטרוגראד. 

בסוף 1921 הותקף לגין בראשונה ע״י מחלתו האנושה 
והוכרע ע״י התקף המור יותר בסוף מאי 1922 . ומאז נמנעה 
ממנו פעילות רצופה. בדצמבר חש שימיו ספורים, וכתב — 
ב 24 בדצמבר 1922 וב 4 בינואר 1923 — את צוואתו הפוליטית. 
בחששו שמא תתפלג המפלגה או תתנוון לאחר מותו, בגלל 
מריבות חבריו, השיא להם עצות שקולות. העיקריות בהן 
עסקו ביוסף סטאלין: "הוא מאחד בידיו כוח-שלטון עצום, 
ואינני בטוח אם ישתמש בו בזהירות מספקת... אני מציע 
לחברי, למצוא דרך להרחיק את סטאלין מתפקידו [כמזכיר- 
כללי]״. בינואר ומארם 1923 פירסם לנין שני מאמרים 
ב״פראוודה", ובהם ביקר את ססאלין. ואמנם, סטאלין ריכז 
בידיו כוח רב. נוסף לתפקידו כמזכיר כללי שימש ראש 
מוסד־הפיקוח המופקד על שיפורים וסיהורים במנגנון הממ¬ 
לכתי, ומיזג אותו עם ועדת הביקורת המפלגתית המרכזית. 
לאחר שהמפלגה שלטה בכל מינוי ממשלתי חשוב, וכן בהח¬ 
לפת נושאי-המישרות ופיטוריהם, הפד סטאלין לאיש התקיף 
במדינה. 

לנץ מת ב 21 בינואר 1924 . בשנת-חייו האחרונה שלטה 
במדינה השלישיה ("טרויקה"): זינוביב, קאמניב, סטאלין. 




739 


מועצות, כרית ה־, היסטרדיד! 


740 


לאהר מות לנין נעשה ריקיב ראש הממשלה וקאמניב ראש 
הפוליטביורו. השלישית לא היתד. מאוחדת בתכנית'מדינית 
אלא ברצון משותף לצמצם את השפעת טמצקי, שנחשב 
לאיש המובשר ביותר בצמרת לאחר לנין. טרוצקי ניוון את 
מאבקו נגד השלישיד, בשאלות המבנה הפנימי של המפלגה, 
והאשימה בביורוקראטיזאציה, בדיבד ;זמה אישית ומקומית, 
בהחנקת דעות עצמיות ובהעלאת בלתי־מובשרים לתפקידים 
מרבזיים. הסוציאליזם לא ייבנה ע״י נהותי־דרגה, טען. 46 
בולשוויקים ותיקים (ביניהם פראוברדנסקי, פיאטאקוב 
ומוראלוב) הצטרפו אליו בגילוי־דעת משותף באוקטובר 1923 . 
סטאלין נקט, לכאורה, עמדת־ביניים, בעודדו את זינובייב 
וקאמניב לר,תייצב בראש המערבד, נגד טרוצקי. בינואר 1924 , 
בעוד לנין מרותק למיטת חליו,כינםםטאלין מועצה מפלגתית 
דחופה, ובה האשים את טרוצקי ב״שש סטיות", ביניהן מנה 
הסתת הדור הצעיר נגד המפלגה ו״זעיר־בורגנות אינטלקטו¬ 
אלית". טרוצקי לא היה נוכח במועצה: הוא נסע דרומה, 
להתבדר בציד לאחר מחלה. התנהגותו זו היתה אפיינית. הוא 
בחל לעסוק בכיבוש המנגנון וגיבושו — מלאכה יום־יומית 
קפדנית ומשעממת. הוא סבר שהמפלגה תזדקק לו ותקראנו 
בשעת חירום. בעצם, השאיר את שדה המערכה בידי סטאלין, 
והתקיפו מזמן לזמן בזיקוקי די־נור אינטלקטואליים, בלא 
לגבש משענת פוליטית במפלגה. במאי 1924 כבר היה שלטו¬ 
נו של סטאלין כד, מבוסס והפחד מפניו כה רב, עד שהוועד 
המרכזי של המפלגה החליט לגנוז את צוואת לנין. 

שעד, שזינוביב ניהל בחריפות רבה את המאבק הפומבי 
נגד טרוצקי, עסק סטאלין במינדים, בפיטורים ובהרחקת 
אישים. ידידי טרוצקי הורחקו! לעומת-זה מונה לזר כגנו- 
ביץ׳ (ע״ע) ״לטהר״ את מנגנון המפלגה. 200,000 פועלים 
גרייסו "הישר מהסדנה" להברות המפלגה ולעסקנות. ע״י 
אמצעים אלד, עורערה לחלוטין השפעת האינטלקטואלים 
הוותיקים. מעתה נוד,לד, המפלגה בידי נאמני סטאלין. ביאנואר 
1925 דחף סטאלין את טרוצקי להתפטרות מתפקידו כשר־ 
בטחון. טרוצקי לא נאבק ולא ניסה להזעיק להגנתו את 
הצבא, שבו היד, פופולארי מאד. 

לאחר הרחקתו של טרוצקי מעמדות־ד,מפתח, לא ראה 
סטאלין צורך בקיום "השלישיה". כשלונות הקומאינטרן 
בגרמניה עירערו את פופולאריותו של זינוביב. וב 1925 
נעשה סטאלין שליט יחיד במנגנון המפלגה. כניסת מולוטוב, 
וורושילוב וקלינין לפוליטביור( העניקה לו בו רוב קבוע. 
מול תפיסתו של טרוצקי על הצורך במהפכה חברתית מתמדת 
כדי להבטיח אח קיום הסוציאליזם בבריה״מ, ניסח סטאלין 
את תורתו על אפשרות "הגשמת הסוציאליזם בארץ אחת", 
שפירושה היתד, לעת־עחה, פיוסם של האיכרים. מגמה זו 
ביסס בעיקר בוכרין (ע״ע). סטאלין ובוכארין הסבירו, שאין 
,.התעשרות" האיכרים מהווה סכנה לאופי הסוציאליסטי של 
החברה, שכן העמדות המשקיות המכריעות מצויות בידי 
המדינה. בוכארין צידד בהעלאת מחירי התוצרת החקלאית 
ובהוזלת מחירי המוצרים התעשייתיים כדי לעודד את האיכ¬ 
רים לתפוקה גוברת. כנגד מגמד, "ימנית" זו התלכדו טרוצקי, 
זינוביב וקאמניב, והאופוזיציה "השמאלית" בהנהגתם פעלה 
כשנתיים, 1925 — 1927 . במדיניות־פנים תבעו הללו מעבר 
המשק החקלאי לצורות קואופראטיודות וקולקטיוויות, ולהב¬ 
דיל מהקולקטיוויזציה האנוסד״ שבה נקט סטאלין לאחר 1928 , 
דגלו הם ביוזמה קואופראטיווית הדרגתית ובשיתוף-מרצון, 


מדורבן ע״י אשראי ממלכתי. במדיניות-חוץ התנגדו לשיתוף־ 
פעולה עם צ׳נג־קאי-שק (ע״ע) ושאר לאומנים בלתי־קומו- 
ניסטיים ותבעו עידוד מהפכות סוציאליות גם בארצות המזרח. 
סטאלין דיבר אף הוא על הצורך בתיעוש מהיר ובקולקטי- 
וויזציה של החקלאות, אך לא נקט כל אמצעים מעשיים 
בכיוון זד, כל עוד נמשך המאבק במפלגה, שכן לשם סילוק 
יריביו נזקק לרגיעה ברחבי המדינה. 

תוצאות המאבק הוכרעו כבר בוועידד, ה 14 של המפלגה. 
טרור גלוי ומוסווה הופעל נגד מנהיגים שלא מהשורד. הרא¬ 
שונה. עסקני המפלגה החלו חוששים להביע תמיכה באופו¬ 
זיציה. בנובמבר 1927 הוצאו טרוצקי וזינוביב מהמפלגה, 
ועידת המפלגה ה 15 אישרה את כל אמצעי־ההענשר, נגד 
מנהיגי האופוזיציה,. ביאנואר 1928 הוגלה טרוצקי לאלמה־ 
אטד, שבגבול אפגאניסטן. הוא המשיך גם שם בפעולה תעמו¬ 
לתית וכעבור שנד, גורש מבריה״מ. קאמניב וזינוביב הוגלו 
לצפון־רוסיה. אלפי עסקנים של "האופוזיציה השמאלית" 
נעלמו. 

יריביו של סטאלין הושתקו, הוגלו או חוסלו, ואילו הנא״פ 
הבשיל עתודה כלכלית לתקופת-חירום. עתה פתח בהתקפה 
חריפה נגד ״הקולאקים״ נ״בעלי־אגרוף״) — האיכרים האמי- 
דים־יחסית — והכריז על "תכנית-חומש" 8 אז 6 \, 111 !! 11 רא¬ 
שונה למען תיעוש מזורז וקולקטיוויזציה מהירה של החקל¬ 
אות. בלעדי אלה — הדגיש סטאלין — אין תקומה לסוציא¬ 
ליזם : בריה״מ תוכרע ע״י המדינות הקאפיטאליסטיות התע¬ 
שייתיות מבחוץ. וע״י התפשטות המשק הבורגני מבפנים. 
באמתלה של העלמת יבולים החל מסע אכזרי לשינוי מופלג 
במשטר הכלכלי, הנא״פ בא אל קיצו. מיליוני איכרים, שהת¬ 
נגדו לביטול העצמאות של משקיהם. הוגלו לירכתי הארץ. 
סטאלין, שלמעשה ירש את סיסמאות הקולקטיוויזציה של 
אנשי "האופוזיציה השמאלית", שאוחד, חיסל, ביצע עתה 
מדיניות זאת באמצעות טרור המוני, בהיעזרו במפלגה 
הקומוניסטית (שמנתה ב 1928 מיליון וחצי חברים, מלבד 
הנוער) ובכוחות המזויינים. באותה עת היו בבריה״מ כ 25 
מיליון משקי איברים ואילו עד 1934 שרדו ברשות בעליהם 
כרבע ממספר זה בלבד, ורק 13.5% מהשטח המעובד נשאר 
ברשות פרטית. כל השאר הועבר לקולחוזים ולסובחוזים. 
הקולקטיוויזציה נעשתה ביד-קשה. ובמהלכה אבדו מיליונים 
איכרים ומשפחותיהם במחנות-כפיה. המשקים הקולקטיוויים 
חסרו אמצעי-עיבוד מכניים משום שייצור הטרקטורים וד,פכו- 
נות החקלאיות פיגר ביותר. משק-החי נצטמצם: היבולים 
פחתו ואף במחוזות פוריים, באוקראינה ובצפון קאווקאז, 
שרר רעב. ב 1935 הושלמה הקולקטיוויזציה בבריה״ס כולה. 

עיקרה של תכנית־החומש הראשונה, ואלד, שבאו אח¬ 
ריה, היה תיעוש מזורז. הדגש הושם בפיתוח חמרי-הגלם 
הדרושים לתעשיה הכבדה ובהרחבת ייצורם של אסצעי- 
ייצור. התיעוש לא לווה בכפיה מצמיתה אך הדיכוי של 
העובדים היה מרובה. את ד,ד,צבר הדרוש ליצירת הון, שנת¬ 
הווה במערב־אירופד, ובצפון־אמריקה בהדרגה במשך דורות, 
התנוונו סטאלין וחבריו לרכז תוך שנים מעטות. לצורך זד, 
נבלמה עליית רמת-המחיד, של ההמונים ואף הורדה, נדרש 
מאמץ-עבודד, עליון בלי שניתנה לעובדים אפשרות של מחאה, 
של ארגון עצמי או של תנועה חפשית ממקום למקום. וכך 
הוגברה הדיקטאטורה, ונסתעף פיקוח המשטרה החשאית. 
ב 1931 ניסח סטאלין את מטרת ״תכניוח-ד,חומש״: "הננו 



741 


מועצות :רית ה־, היסטוריה 


742 


מפגרים אחרי המדינות המתקדמות ב 50 עד 100 שנים. עלינו 
להשיגן תוך עשר שנים... אחרת נימחק". 

במאי 1928 נערך משפט־ראווה נגד ראשי המהנדסים 
במברות־הפחם באשמת חבלה. מטרתו היה "לטהר" את 
המפעלים מאנשי האינטליגנציה המקצועית הישנה ולאיים 
על המנהלים הקומוניסטיים החדשים כדי להכריחם ללכת 
בתלם. ב 1929 סילק סטאלין את חבריו מתקופת מלחמתו 
נגד האופוזיציה השמאלית — ריקוב. שהיה ראש הממשלה, 
טומסקי, נשיא ברית האיגודים המקצועיים, בוכאריו יר׳ר 
הקומאינטרן, — בהכתימו אותם כ״אופוזיציה ימנית". ואכן, 
הם חלקו על המפנה הקיצוני שחל במדיניותו של סטאלין 1 
אך הוא שלט במפלגה ולא התקשה לסלקם מעמדותיהם. שרי¬ 
די האופוזיציה השמאלית גוייסו על ידו כדי להכתים את האו¬ 
פוזיציה הימנית. רבים מהם סברו — ביניהם זינוביב, ראדק, 
פיאטאקוב — שעתה עשוי ללכת סטאלין בדרכם, אך הם שגו 
ולמעשה הצילו את חייהם רק לשנים מספר. בוכארין וחבריו 
קיוו לקיים את מעמדם עיי הודעה פומבית ב״טעותם", אך 
ההשפלה העצמית חיסלתם מבחינה פוליטית והאריכה את 
קיומם הפיסי רק עד בוא "הטיהורים" הגדולים. מעתה לא 
העז איש לבטא רחשי התנגדות, אפילו מוסווית, כלפי השל¬ 
טונות. המפלגה הפכה מושא הדיקטאטורה, דוגמת שאר האר¬ 
גונים במדינה. בסוף 1929 ברור היה לכל, שברחבי בריה״מ 
מצוי גורם פוליטי אחד בלבד—יוסיף סטאלין. אף הפעילות 
התרבותית, המדעית. הספרותית והאמנותית נהגה לפי ההור¬ 
אות שנראו לו כמשרתות את צרכי המאמץ הכלכלי העצום 
ואת חיזוק המשמעת הנדרשת למענו, הטוטאליסאריות הסטא־ 
ליניסטית נתנה את אותותיה בכל תחומי החיים בבריה״מ, 
והשליט נעשה מושא לפולחן. 

מטרות תכניות-החומש הראשונות הושגו בעיקרן, אף כי 
תוך בזבוז רב של נכסים, שהיה בלתי-נמנע ונבע מן התכנון 
הביורוקראטי-ריכחי שלא אוזן ע״י הליכי־שוק, ותוך ויתור 
על הרחבת הקף ייצורם של מוצרי צריכה, על שירותים 
פרטיים ובניית מגורים. אם כי היתה לעתים איכות המוצרים 
ירודה וחסרת־גיוון הרי היה ההשג הכמותי רב-רושם. 

תכנית-החומש הראשונה ( 1928 — 1933 ) זורזה ונסתיימה 
רשמית שנה לפני המועד המתוכנן. מצוקת ההמונים היתה 
רבה. הרעב ב 1932 הגיע באיזורים חקלאיים למידותיו של 
רעב 1922 , אך הפעם לא נתבקשו גורמים זרים לעזור. לק¬ 
ראת תכנית-החומש השניה ( 1932 — 1937 ) הוצבו מטרות 
נוספות; הרחבת הקפו של ייצור מצרכים לאוכלוסיה והקמת 
מרכזים תעשייתיים במזרח — באוראל, סיביר ובאסיה 
התיכונה. הדגש הושם במפעלי-ענק. התיאום בין הענפים 
השונים הוגבר. להגדלת הקפו של הייצור החקלאי תרמו שתי 
רפורמות אגראריות ב 1935 ; פירוק מרבית הסןבחוזים ומתן 
היתר לאיכרי הקולחוזים לעבד חלקות פרטיות ולקיים משק־ 
חי. ואמנם נתרבתה אספקת המזון ובסוף 1934 בוטלו כרטיסי- 
המזון, אך רמת-המחיה לא עלתה הרבה. לעומת־זה, בוצעה 
ביעילות העתקת התעשיה מזרחה! קמו ערי-תעשיה חד¬ 
שות׳ ונבנו מס״ב ופותחו מפעלים חדשים בצפון הארקטי, 
באירופה ובאסיה, כגון מכרות־פחם בפצ׳ו ומכרות-זהב 
בצפון-סיביר. משק התחבורה הורחב בתעוזה רבה; נחפרו 
תעלות-מים בין מוסקווה לבין אגן הוולגד" ובין הים הצפוני 
לים הבאלטי. במפעלי-פיתוח אלה מילאה תפקיד מרכזי 
עבודת-הכפיה של מיליוני האסירים במחנות הריכוז. 


בראשית שנות ה 30 הסיקה ההנהגה הסובייטית שלא תבוא 
עליה ברמת התפוקה ובטיב התוצרת אם לא תשונה מיסודה 
שיטת-השכר. ביוני 1931 הודיע סטאלין על החלפת השבר 
היומי בשכר קבלני, בכל מקום שאפשר, ועל הגדלת הפערים 
בשכר! ובמאי 1935 הכריז על דרבון התפוקה האינדיווי¬ 
דואלית כמטרה ראשית. הפער בין רמות השכר השונות 
הורחב שוב, וההפרשיות היתה מן הבולמות שבעולם. האמ¬ 
צעים שננקטו לדרבון התפוקה היו חריפים. באוגוסט 1935 
הגדיל הפועל אלכסיי ססאחאנוב את תפוקתו במיכרה־פחם 
באגן דונץ פי 13 . השלטונות הסיקו שע״י לחץ מנהלי 
ופיתוי כלכלי ניתן לחולל נפלאות. "תנועה סאטחאנובית" 
עצומה אורגנה ועודדה ברחבי בריה״מ, ואף שהתוצאות לגבי 
בריאות העובדים היו חמורות. עלתה התפוקה הממוצעת. 
הקיטוב בחברה הסובייטית הצמיח טכנולוגים, פקידים בכי¬ 
רים וקצינים ששירותיהם השתלמו יפה. בשפל החברה נמצאו 
מ 3 מיליון( 1937 ) עד 10 מיליון( 1940 ) עובדי-כפיה, ובתווך 
עמד כלל האוכלוסיה, שקיימה את עצמה בקושי. רמת-המחיה, 
להוציא שירותים סוציאליים, לא היתד, גבוהה לגבי מרבית 
האוכלוסיה מזו שלפני 1917 , ובכפר היתה נמוכה מכך. בתנ¬ 
אים אלה רב היה הדחף לעלות בדרגה, ללמוד מקצוע ולהג¬ 
ביר תפוקה. השוויונות ("אורבנילובקה" 
הפכה מילת גנאי. 

ההזדיינות הקדחתנית, החל ב 1934 , עת התבררה להנהגה 
הסובייטית המשמעות הבין-לאומית של עליית הנאצים לשל¬ 
טון, השפיעה ביותר על ההתפתחות המשקית וכיוונה. אמצ¬ 
עים וכוחות-עבודה גדלים והולכים הופנו לייצור מלחמתי. 
המגמות האוטארקיות ששררו במשק הסובייטי הוגברו עוד 
יותר ומנעו עליה ברמת-המחיה. המספרים המשוערים של 
כוחותיה המזויינים הקבועים של בריה״מ מלמדים על מעמסת 
ההזדיינות וקצבה; 1934 — 940,000 איש! 1935 — 1,300,000 
איש! 1938 — 2,000,000 איש! 1939 — 3,000,000 איש! 
1940 — 4,000,000 איש. 

מאחר שהדיקטאטורה של סטאלין מנעה ביקורת גלויה 
נתהוותה אווירה של מתיחות, פחדים וחשדות, רוויה מלשי¬ 
נות ועשיית חשבונות אישיים. ב 1933 פתח סטאלין ב״טיהו- 
רים" שיטתיים במפלגה. באוקראינה, שבה נתמזגה התמר¬ 
מרות החקלאים בהרגשת-קיפוח לאומית, גילה הפוליטביורו 
סטיות "לאומניות", ובמבצע של טיהור-פתע, שנערך ברא¬ 
שית 1933 , הוצאו 28,000 איש מהמפלגה הקומוניסטית האו¬ 
קראינית. ראש הממשלה ו. צ׳ובאר ומרבית חברי הממשלה 
הורחקו, שד החינוך מ. סקריפניק איבד עצמו לדעת. גורלם 
של רבים לא נודע, במקומות' אחרים בוצעו "טיהורים" דו¬ 
מים בחשאי. 

ההשגים המשקיים והטכניים עוררו בדור הסובייטי 
הצעיר תחושת־םיפוק פאסריוטית שנוצלה לדרבון ההמונים 
למאמצים חדשים! מבצעיהם של חוקרי האיזור הארקטי 
הסובייטי ב 1934 וב 1937 , למשל, זכו בפירסום ניכר, והמושג 
"פאטריוטיזם", שהוכתם עד אז כשלילי, הפך לחיובי. חל 
מפנה בלימוד ההיסטוריה הרוסית. הבחינה המעמדית טוש¬ 
טשה וגיבורי העבר כאלכסנדר (ע״ע) נוסקי, איוון האיום 
ופיוטר הגדול הוארו בצורה נלהבת. רפורמה יסודית בוצעה 
בבתי-הספר. חוזקה המשמעת, חודשו הציונים והוחמרו הבחי¬ 
נות! הוחלו הכבדות בענייני גטין והפלות מלאכותיות, וחפו- 
ריטאניות המינית — שלנין נמנה עם חסידיה — קיבלה אישור 

ץ 



743 


מועצות ברית ה-, היסטוריה 


744 


מוסדי וביסוס פאטריוטי וסוציאלי. שינויים מופלגים הונהגו 
במערכת כוחות הבטחון ב 1934 — 1936 , לרבות חידוש דרגות 
הקצונה וביטול— עד למשפטו של טוחצ׳בסקי — מעמד הקו־ 
מיסארים הפוליטיים (הביטול הסופי חיה 19421 ). התקדמות 
ניכרת הושגה בצבא, גם בעיני משקיפים זרים. בדצמבר 1936 
פרצו קרבות בין הצבא הסובייטי ובין היאפאנים בגבולות 
מונגוליה, תוך מלחמה בלתי־מוכרזת, והם אישרו את השגיו 
של הצבא. האיש שסימל התקדמות זו היה מרשל טוחצ׳בסקי, 
שנעשה למפקד הפופולארי ביותר בצבא ומעין מוקד של 
גאווה פאטריוטית־סובייטית. 

החוקה החדשה, שנתקבלה בבריה״מ 19361 , באה לבטא 
כמה מן התמורות שחלו במדינה (ר' לעיל, חוקה ומשטר). 
בריה״ט מנתה עתד, 11 רפובליקות מייסדות: שלוש סלאוויות 
(ר.ס.פ.ם.ר., אוקראינה, בילורוסיה)! שלוש טרנסקווקזיות 
(גרוזיה, ארמניה, אזרביג׳ן): וחמש באסיה התיכונה (קז־ 
כיה, קירגיזית, תורכמנית, אוזבקית ותאג׳יכית); ב 1940 נו¬ 
ספו עליהן אסטוניה, לטוויה, ליטא ומולדוויה. לכאורה, לפי 
ניסוחה הרשמי, היתד, זו החוקה הדמוקראטית ביותר בעולם 
והובטחו בה כל החירויות האזרחיות, אלא שסעיפיה היו 
מכוונים כדי ש״תשרתנה את החברה הסוציאליסטית", אותה 
ייצגה המפלגה הקומוניסטית, ,.חלוץ מעמד הפועלים". סעיף 
זה שימש להצדקת הדיקטאטורה הטוטאליטארית וכל המת¬ 
חייב מקיומה. לריפובליקות שוריינה, כביכול, זכוה היפרדות 
מבריה״מ. כל זאת, בעת ובעונה אחת עם קיומו, למעשה, של 
שלטונו המוחלט של הפוליטביורו על כוחות הבטחון, לרבות 
משטרה חשאית נרחבת ומסועפת ללא אח ודוגמה בתולדות 
המשטרים וללא מגבלה בהליכים חוקיים ומשפטיים. בכל 
זאת ביטאה "הקונסטיטוציה הסטאלינית" משהו מחליפות 
הזמן: בוטלו קיפוחים שחלו על בני המעמדות העליונים מה¬ 
תקופה הקדם-מהפכנית; זכות הבחירה וד,יבחרות ניתנה לכל 
האזרחים, ללא הפליה. למעשה, הותרו בבחירות רשימות 
המפלגה הקומוניסטית בלבד. שהורכבו "מלמעלה". אולם 
השוויון הפורמאלי חפף מגמה סוציאלית: "האינטליגנציה" 
צורפה רשמית לאשיות החברה הסובייטית. 

"הטיהורים". באווירר, זו של התפתחות משקית מהי¬ 
רה, עליה כלשהי ברמת־ד,חיים וגיבוש פאטריוטיזם חדש 
ארעה פרשת המשפטים ו״הטיד,ורים" הגדולים. ב 1 בדצמבר 
1934 נרצח סרגי קירוב (ע״ע) ממנהיגי המפלגד, בלנינגרד. 
לפי גילוייו של חרושצ׳וב בוועידת המפלגה ה 20 ( 1956 ) 
ואחריד,, נרצח הלה בהוראתו של ג. ג. יגודה (ע״ע), ראש 
ד,נ,ק.וו.ד.(.^/. 8 .^-מ-המשטרה החשאית, יורשת ה״צ׳קה") 
ובידיעתו של סטאלין. קירוב תמך בקו מתון במדיניות-פבים, 
אולם בהסתר, לרצח ובביצועו הואשמו מנהיגי האופוזיציה 
השמאלית לשעבר. זינוביב (ע״ע) קאמניב (ע״ע) ורבים 
אחרים נאסרו, וב 1935 נשפטו שני חבריו הוותיקים הנ״ל של 
לנין לשנות מאסר ארוכות כנושאים באחריות מוסרית לרצח. 
בסניף הלנינגרדי, שנחשב נאמן לזינוביב, נערך טיהור. 
רבבות גורשו לסיביר. ז׳דנוב (ע״ע) איש־אמונו של סטאלין, 
מונה דיקטאטור שק "בירת המהפכה". 

באוגוסט 1936 נערך משפט-ראווה גדול במוסקווה — 
״משפט ה 16 ״ — ביניהם זינוביב, קאמניב וטומסקי. הקטיגור 
היה א. וישינסקי. האנשים הואשמו בהקמת "מרכז מאוחד" 
עם טרוצקי וחבריו, במעשי רצח וחבלד" בקשירת קשר עם 
מעצמות עוינות, לרבות גרמניה הנאצית, בסיוע לגורמים 


"קונטר־רבולוציוניים", בריגול צבאי וכר. טומסקי איבד 
את עצמו לדעת. השאר הודו וצירפו מנהיגים קומוניסטיים 
נוספים ל.,מעשיהם" והטילו עליהם האשמות מגוונות. כך 
נוצר בסים למשפטים נוספים, שכל נאשמיהם נידונו למוות 
והוצאו להורג מייד. בספטמבר 1936 מונה ז. א. ירוב (ע״ע) 
לראש ד,נ.ק.וו.ד., והמכונה המשטרתית־משפטית הופעלה 
ביתר-שאת. ביאנואר 1937 נערך "משפט ה 17 ", שגם בו, כמו 
ב״משפט ה 16 ", היו הנאשמים מנד.יגים קומוניסטיים דגולים 
ותיקים, ביניהם ג.ל. פיאטאקוב, מוראלוב, ק. ראדק, ג. 
סוקולניקוב. הנאשמים הוצאו להורג, חוץ מראדק וסוקולני־ 
קוב שמתו מקץ שנות-מאסר ארוכות. 

בראשית 1937 נאסר גם בוכארין ("האיש האהוב ביותר 
במפלגה״. כהגדרת לנין בצוואתו) ובמארס 1938 נערך 
״משפט ה 41 ". בין הנאשמים: ג. א. בוכארין, ריקוב (ראש 
הממשלה אחרי מות לנין), רקובסקי, קרסטינסקי, רוזנ- 
גולץ. וגם יאגודד" ראש הנ.ק.וו.ד. הנאסרים נאשמו בכוונה 
לחדש את המשטר הקאפיטליסטי בבריה״ם ובזמם להפ¬ 
ריד את אוקראינה, בילורוסיה, אסיה התיכונה ומחוזות 
המזרח הרחוק מהמדינה הסובייטית. טרוצקי המגורש, 
בוכארין וד,שאר הואשמו בביצוע פשעים מאז 1918 (נסיון 
לרצוח את לנין ואת סטאלין) ובקשירת קשר עם מדינות 
עוינות מאז 1921 , עת שימש טרוצקי שר בטחון ובוכארין 
היה ראש הקומאינטרן. יאגודה הואשם ברצח רפואי של 
הסופר הרוסי הגדול מכסים גורקי (ע״ע) ושל כמה מנהיגים 
קומוניסטיים, כגון קויבישב. כולם הודו ונשפטו למות, להו¬ 
ציא רקובסקי ובסונוב "שנידונו למאסר, ושוב לא נודע 
עליהם דבר. משפטי-ראווה אלה היו סימן זעיר של המתרחש 
ברחבי החברה הסובייטית. מיליונים נאסרו, הוגלו למחנות- 
ריכוז, נידונו לעבודת-פרך, במשפט וללא־משפט, בגלוי וב¬ 
סתר. את המומתים ישירות מעריכים במאות אלפים. ניכרה 
שיטה מסויימת בברירת הקרבנות, שנבחרו בעיקר מבין 
בעלי דעה אופוזיציונית או עצמית במפלגה הקומוניסטית; 
פעילי מפלגות שונות בתקופה הקדם-סובייטית (לרבות 
ציונים); מנהיגי כתות דתיות וחסידיה!! קומוניסטים זרים 
שעשו בבריה״מ או נמלטו אליה! בעלי קשרים עם חו״ל 
ומקבלי מכתבים משם; קרוביהם וידידיהם של אופוזיציונ¬ 
רים אמיתיים ומדומים. מעריכים, כי 5% — 6% מכל תושביד, 
המבוגרים של בריד,״מ עברו בשנים 1936 — 1938 את בתי־ 
הכלא ומשרדי החקירה של ד,נ.ק.וו,ד. אמצעי־ד,חקירה כללו 
עינויים פיסיים ולחץ נפשי (איום במאסר קרובים וד,ריגתם). 
בדרך זו הושגו "וידויים". נעלמו או חוסלו אחדים ממקורביו 
של סטאלין שביקשו למתן את הזוועה, ביניהם הקומוניסט 
הגרוזי הוותיק ג. ק. אורג׳וניקידזה, פ. פ. פוסטישב (שביצע 
את "הטיהור" באוקראינד, כמה י שנים לפני־כן)! גם הרצח 
הרפואי, שבו הואשם יאגודד,, נמנר, על שיטות הטרור הסטא- 
ליניות. 

ה״טיהורים" בצמרת המפלגה הקומוניסטית גרמו לכך 
שמבין 140 חברי הוועד המרכזי, שנבחר ב 1934 , נשארו רק 
15 חפשים בסוף 1938 . המפלגה, שכללה ב 1934 כ 3.5 מיליון 
חברים, מנתד, בראשית 1939 כ 2 מיליונים בלבד. 

פרשה מיוהדת היתד, החיסול הפיסי של מרבית צמרת 
הצבא. ביוני 1937 נאסרו המרשל טוחצ׳בסקי וד,גנראלים 
ו. ק. פוטנה, א. י. קורק (מפקד האקדמיה הצבאית העליונה), 
אי. פ. אובורביץ׳ (מפקד החילות בביארוסיה), ר. פ. ;זידמן 



745 


מועצות ברית ה־ היסטוריה 


746 


(מפקדההגנר, האווירית), ו.ק.בליכר (מפקד חחילוח במזרח 
הרחוק), פ. י. דיבגק(, ב. מ. פלדמן, יקיר (ע״ע) ורבים אחרים. 
הם נאשמו בבגידה, בקשרים עם מעצמות עוינות, בריגול, 
בהבלה, בתכנון מעשי טרור נגד אנשי השלטון ובר וכר. 
המשפט — אם אמנם התקיים — היה חשאי. בראש חבר 
השופטים עמד מרשל וורושילוב. סטאלין הציע לגנרל ין 
גמרניק להצטרף לשופטים. הלה סירב, ובידעו את תוצאות 
סירובו איבד עצמו לדעת. בל הנאשמים נורו מייד. הטרור 
בצמרת הצבא השתולל חדשים רבים. מרבית הקרבנות היו 
קצינים קומוניסטיים, חניכי המפלגה וגיבורי מלחמת־האזר־ 
חים. בסיף 1938 שרדו ס״ה 25% מחברי מועצת המלחמה 
העליונה. חוסלו 3 מ 5 המרשלים של בריה״מ; 13 מ 15 מפקדי 
ארמיות. 62 מ 85 מפקדי קורפוסים! 110 מ 195 מפקדי דיווי־ 
זיוח, 65% מהקצינים מדרגת אלוף ומעלה נחבשו בבתי־כלא. 
חלק מהנאסרים שוחרר עם תום גלי הטרור. עם הניצולים 
נמנו אנשים שעתידים היו להיקרא גיבורי "מלחמת־המו־ 
לדת": רוקוסובסקי, טולבוחין, יאקובלב ואחרים. בשנות 
הדסטאליניזציה, לאחר 1956 , זכו הנודעים בין אנשי־הצבא 
המוכתמים ור,מומתים ברדביליטאציה מלאה. 

רבים סבורים, שביין המניעים למבצע הטרור הגדול, 
המאורגן והמרוכז היו חששותיו של סטאלין מהתלכדות 
אופוזיציה נגדו וממעשי־נקמה עם התאוששות ההברה הסו¬ 
בייטית ממצוקתה החמורה. חלק מהפשעים שבהם האשים 
אח חברירלשעבר ביצע הוא עצמו: רצח תוך טיפול רפואי, 
הרג בחשאי וכדומה. מנהיגים קומוניסטיים לשעבר, בפרט 
ייידיו של לנין, נראו לו מסוכנים במיוחד, שכן הם יכלו 
להתבסס על המנגנון הפוליטי החוקי היחיד — המפלגה 
הקומוניסטית. 

סטאלין גם רצה להיות חפשי בנקיטת שינויים מפליגים 
במדיניות. בעלי־הלכה קומוניסטיים, אנשי עקרונות הדבקים 
בעמדות — למשל, נגד גרמניה הנאצית — נראו מסוכנים 
בעיניו, ובמקרה הטוב נחשבו כמטרד. התר עקרוני לסילוקם 
ניתן עוד בימי לנין. מה שעשה סטאלין במרכז, הוסיפו 
והגדילו לעשות שליטי המנגנון ברהבי המדינה, אם מתוך 
קבלת "הקו חכללי" ומפחד התרשלות בביצועו, ואם מתוך 
חישובי נקמנות ושיקולים שלטוניים משלד,ם. לא אחת אירע 
ש״מחסלים" מאתמול חיו ל״מחוסלים" למחרת. סיבות נוס¬ 
פות נראו לסטאלין כמחייבות את חיסול הצמרת הצבאית. 
פופולאריותם של טוחצ׳בסקי וחבריו היתה עצומה. הצבא 
נראה משען משוער לאופוזיציה שתרצה בשינוי המשטר או 
במיתונו. טוחצ׳בסקי לא הסתיר אח אי־רצונו מממדי הטרור, 
שכמה מקרבנותיו נמנו עם ידידיו מימי מלחמת־האזרחים. 
כך הזהיר טוחצ׳בסקי במוקדם מפני גרמניה הנאצית. ביאנואר 
1936 , בישיבת מרכז המפלגה, תיאר את ההזדיינות הגרמנית 
ואמר, שמשם — ולא מהמערב — צפויה סכנת פלישה 
לבריה״מ. סטאלין חשש פן חשרורנה בצבא דעות שחכבדנה 
על חירות החלטותיו בתחום מדיניות-ר,חוץ. לא ברור אם כבר 
ב 1937 שקל אפשרות של התקשרות עם חיטלר! על בל 
פנים, כעבור שנתיים ביצע אותה מדיניות של הסכם עם 
גרמניה הנאצית, שבח האשים את טוחצ׳בסקי ואת חבריו. 
נשמעה סברה, שהגסטאפו הנאצי המציא לסטאלין תעודות 
מזוייפות על שיחוף־פעולח בין ברלין לבין טוחצ׳בסקי, כדי 
לדלדל אח צמרת הצבא האדום ולהחליש את רוסיה לקראת 
התמודדות אפשרית. 


בשלהי 1938 הגיעו הטיהורים הגלויים לסופם. בדצמבר 

1938 סולק מתפקידו ^ז׳וב, "המטהר" הראשי, ובמקומו מונה 

בריה. פולחן אישיותו של סטאלין הוגבר. עם הפוליטביורו 

נמנו ב 1939 — חוץ מסטאלין — אנדרייב, דדנוב, כגנוביץ', 

מולוטוב ומלנקוב. מולוטוב לבדו מילא' תפקיד כלשהו בימי 

לנין. טרוצקי — שהתגורר במכסיקו — שרד יחיד ממנהיגי 

המהפכה ב 1917 , והוא נרצח בקיץ 1940 ע״י שליח חנ.ק.וו.ד. 

בשלהי 1938 הוצאה לאור, במיליוני עתקים "היסטוריה מקו¬ 

צרת של המפלגה הקומוניסטית בבריד,״מ". ביצירה זאת נכ¬ 

תבה ההיסטוריה מחדש. כל יריבי סטאלין וקרבנותיו נעלמו 

מתוכה, או הוגדרו כאויבי המהפכה והמדינה. 

בראשית 1939 הוכרזה תכניח-חומש שלישית. סטאלין 

הודיע, שמהתחלה תכניוח-ד,חןמש גדלו ההכנסה הלאומית 

פי-שישה והייצור התעשייתי פי-שבעה. שוב הופנו המאמצים 

והמשאבים הכלכליים והטכנולוגיים לצרכי תעשיה כבדה 

ובטחון ולא נתנו את אותותיהם ברמת החיים של הפרט. 

אדרבה, המשמעת בעבודה הוחמרד,. עם זאת, בחשכלה וב¬ 

סדרי ביטוח סוציאלי היה מצבו של הפועל הרוסי ב 1939 טוב 

מזה של אביו מלפני חצי-יובל שנים. גם בתחום ההכשרה 

הטכנית היו השגיו ניכרים. על שכבת האינטליגנציה נמנו 

ב 1926 כ 2 מיליונים, ב 1940 כ 11.5 מיליון, וב 1949 (על־אף 

קרבנות המלחמה) כ 15 מיליון נפש. 35% מההכנסה הלאומית 

(ב 1949 ) נפלו בחלקה של האינטליגנציה, אף ששיעורה 

בכוח-ר,עבודה היח פחות מ 14% , כך שונה אפיח של המפלגר,. 

ב 1939 , ערב מלה״ע 11 , נמנו 50% מחבריה עם השכבות חביו- 

רוקראטיות וחמשכילוח, והשאר באו מקרב הפועלים ואיברי 

הקולחוזים. בקומסומול — איגוד הנוער הקומוניסטי — חיה 

שיעורם של בניי האינטליגנציה רב יותר. כוחות-חבטחון, 

שצמרתם נכרתה, זוכו במאמצי שיקום קדחתניים. הוקמה 

מועצת מלהמר, מצומצמת, ובראשה הועמדו וורושילוב (ע״ע). 

בשר בטחון מונה, ב 1940 , מרשל טימושנקו. בראשית 1939 
1 

הונהג בצבא נ(סח-שבועה פאטריוטי. 

מדיניות-החוץ הסובייטית 1933 — 1941 . 

את מדיניותה הבין-לאומיח של מוסקווה מ 1933 עד פלישת 
היטלר אפשר לחלק לשתי תקופות: התקופה של שיתוף 
פעולה מוגבל עם מדינות מסויימות שבמערב-אירופה לפני 
1939 , ותקופת ההסכם עם גרמניה הנאצית 1939 —יוני 1941 . 
בסכנות הצפויות מהמשטר הנאצי הכירו בבריה״מ במאוחר. 
בתחילה נצטייר משטר זח כ״החרפת מלחמת המעמדות", 
והדיקטאטורה הנאצית כמעבר לדיקטאטורח קומוניסטית. 
בסוף 1932 שיתפו הקומוניסטים בגרמניה פעולה עם הנא¬ 
צים בשביתות נגד משטר-ויימאר המעורער, והקלו על הנא¬ 
צים את המלאכד,. כשהחגלח במוסקווח חשש מההזדיי- 
נות הגרמנית, לא היתה המסקנה חד-משמעית. ב 1935 ניסה 
סטאלין לבוא לידי הסכם עם ברלין על חלוקת "איזורי 
השפעה״ במזרח-אירופה: "הפרוזדור" הפולני ודנציג לגרמ¬ 
ניה, המדינות הבאלטיוח לבריה״מ. תגובתה של ברלין לא 
היתה נלהבת. באותו זמן הפסיק הצבא הגרמני את שיחוף- 
הפעולה עם הצבא האדום, שהחל ב 1921 . עתה נעשתה תפני- 
תה של מדיניות־החוץ הסובייטית ברורה. 

שתי פנים היו בתקופה זו למדיניות חסובייטית; בתחום 
הממלכתי־בין־לאומי — "בטחון קולקטיווי"! בתהום הצי¬ 
בורי — "חזית עממית". בבטחון הקולקטיווי התכוונו להביא 
לחתלבדות מירב המדינות נגד התוקפנות הגרמנית, האיטל- 




747 


מועצות ברית ה־, היסטורידו 


748 


קית והיאפאנית! בחזית העממית — להצטרפות הקומוניס¬ 
טים בכל ארץ אל מפלגות סוציאליסטיות, ראדיקליות ולי־ 
בראליות, לשם מאבק משותף בפאשיזם ובנאציות. הסוציא¬ 
ליסטים הדמוקראטיים, שנחשבו עד כה לאויב העיקרי של 
הקומוניסטים, הוכרזו בקונגרס השביעי של הקומאינטרן 
אחים למעמד ולמאבק. בסתיו 1934 הצטרפה בריה״ט לחבר- 
הלאומים, לאחר שיצאה ממנו גרמניה. מוסקווה ערבה לבט־ 
חונה של צ׳בוסלובקיה כשם שעשתה צרפת! ובמאי 1935 
חתמה על חוזה ידידות עם צרפת. כנגד זה קם "הציר" 
גרמניה־איטליה ב 1936 , והסכם "אנטי-קומאינטרף׳ בין גרמ¬ 
ניה, איטליה ויאפאן נחתם ב 1937 . ב 1936 פרצה מלחמת־ 
האזרחים בספרד (ע״ע; היסטוריה). היטלר ומוסוליני חמכו 
ביעילות בגנראל פראנקו! מוסקווה ואתה מפלגות "החזית 
העממית" בעולם תמכו בממשלה הרפובליקנית, או עזרתה 
הצבאית של בריה״מ היתה בלחי־מספקת ומסוייגת. מוסקווה 
רצתה להופיע כמנהיגת הכוחות האנטי־פאשיסטיים בעולם, 
אך באותו זמן השתדלה למנוע התגבשות הנהגה דמוקראטית 
יעילה במחנח הרפובליקני בספרד. והקומוניסטים והשליחים 
הסובייטיים ניהלו בתוכו פעולות דיבוי וטרור נגד מפלגות 
סינדיקאליסטיות. טרוצקיסטיות וסוציאליסטיות שמאליות. 
ישנם הסוברים שסטאלין הניח, שנצחונו של פראנקו — 
בעל-ברית להיטלר ולמוסוליני — יקרב את פאריס ולונדון 
אל מוסקווה. בספטמבר 1938 פרץ המשבר הצ׳כי. מוסקווה 
הציעה שיתוף־פעולה רוסי-צרפתי-בריטי להגנתה של צ׳כו- 
סלובקיה מפני התקפה גרמנית. מעצמות המערב השתמטו 
מפעולה, וחוגים מסויימים בלונדון רצו בהתפייסות עם גרמ¬ 
ניה הנאצית, כדי להפנות את תנופת ז,תפשטותה מזרחה. רבים 
פקפקו בכוחה הצבאי של בריה״מ לאחר השמדת צמרת 
הפיקוד. ב 30 בספטמבר 1938 נערכה ועידת מינכן, בהשת¬ 
תפות בריטניה, צרפת, גרמניה ואיטליה, בלא שיתופה של 
בריה״מ. ובה נתקבלו תביעותיו של היסלר לגבי צ׳כוסלוב־ 
קיה. במוסקווה הסיקו מכך, שממשלות לונדון (צ׳מברלין) 
ופאריס (דלדיה) דוחפות את היטלר להתקפה על רוסיה. 
מאוקטובר 1938 עד סוף אוגוסט 1939 ניהל סטאלין מדיניות 
דו-משמעית כלפי שני הגושים האירופיים ובנאומו בוועידה 
הקומוניסטית ה 17 , במארס 1939 — הראשונה לאחר הטיהו¬ 
רים — טען שמותר לממשלה קומוניסטית להתקשר עם 
ממשלות דמוקראטיות או פאשיסטיות, כפי בחירתה. גילוי 
פומבי ראשון למפנה הסובייטי הפרו-גרמני היה פיטורי שר 
החוץ מ. מ. ליטוינוב (ע״ע) בראשית מאי 1939 . במקומו 
מונה ו. מולוטוב (ע״ע), ששימש גם ראש ממשלה. בסוף 
יולי 1939 החל מו״מ חשאי בברלין על חלוקת מזרח-אירופה 
בין גרמניה לבריה״מ, ובאותו זמן ניהלה הממשלה הסוביי¬ 
טית מו״מ עם לונדון ופאריס על ברית נגד גרמניה ומשלחת 
צבאית אנגלית-צרפתית הגיעה באוגוסט למוסקווה. המניע 
העיקרי לאי-כריתת הברית, היה, כנראה, אי-רצונן של 
פולניה והמדינות הבאלטיות להסכים לכניסתו של צבא סו¬ 
בייטי לתחומיהן לצורך ייצוב חזית אנטי-גרמנית. ב 22 באו¬ 
גוסט, כשהודיע הגנראל הצרפתי דומנק שהמשלחות המע¬ 
רביות מסכימות לבניסת כוחות סובייטיים לפולניה הפתיען 
מולוטוב באמרו שדרושה גם הסכמה מצד ממשלת פולניה, 
״ובתנאי שבינתיים לא ישתנו הנסיבות הפוליטיות״. ■' 
שעה שמסר מולוטוב את תגובתו בבר נשתנו כל התנאים 
הפוליטיים. אותה שעה שהתה משלחת גרמנית, בראשותו 


של שר-החוץ ריבנטרופ. במוסקווה וב 23 באוגוסט נתבשר 
העולם. שנחתם חוזה־ידידות בין בריה״מ ובין גרמניה הנא¬ 
צית, עיקרו היה סודי; חלוקת פולניה בין בריה״מ לגרמניה 
והכללת אסטוניה, לאטוויה ובסאראביה באיזור-ההשפעה של 
בריה׳־מ (ליטא נוספה אח״כ). בריה״מ התחייבה לספק לגר¬ 
מניה כמויות עצומות של המרים איסטראטגיים, לאחר שהב¬ 
טיח היטלר את ערפו, פתח במלחמתו כמתוכנן. ב 1 בספטמבר 
התקיף את פולניד, וב 3 בספטמבר פרצה מלה,״ע 11 (ע״ע). 
אחרי הפלישה הנאצית לבריה״מ הכריז סטאלין, ב 3 ביולי 
1941 , שהסכם מולוטוב-ריבנטרוס "הבטיח שלום לבריה״מ 
לשנה וחצי". לאמיתו של דבר, קיווה, שבמלחמה ממושכת 
יתישו שני הצדדים הלוחמים זה את זה, ובריה״מ תשיג 
מעמד מבריע! אפשר שחזה בדרך זו נצחון המהפכה הקומו¬ 
ניסטית בעולם. הולשתו היחסית של הצבא הסובייטי לאחר 
הטיהורים, אף היא השפיעה על סטאלין להימנע ממלחמה עם 
גרמניה, אפילו במחיר סיוע בעקיפין להתגברותה והתפשטו¬ 
תה, קשרי בריה״מ עם גרמניה סייעו להסכם עם יאפאן 
שנחתם ב 15 בספטמבר, לפיו הופסקו פעולות־האיבה בגבו¬ 
לות מונגוליה ומנצ׳וריה. 

במחצית השניה של ספטמבר 1939 כבש הצבא האדום את 
חלקה המזרחי של פולניה. אסטוניר,, לאטוויה וליטא נכבשו 
ביוני 1940 , עם התמוטטותה של צרפת. בדצמבר 1939 פתחה 
בריה״מ במלחמה נגד פינלנד לשם שינוי הגבולות בקרבת 
לנינגרד. החילות הסובייטיים הצליחו להתגבר על הצבא 
הפיני הזעיר רק לאחר מפלות בראשית המערכה ואבדות 
ניכרות בסופה. השתלשלות המלחמה הזאת הגבירה את הספק 
בכשרו של הצבא הסובייטי. בחוזה-השלום הסובייטי-פיני 
במארס 1940 באה מוסקווה על סיפוקה הטריטוריאלי, אולם 
הנזק הפוליטי של מלחמת פינלנד גדול היה' מהשגה האיסטר־ 
טגי. לאחר מפלח צרפת ביוני 1940 ובשלונו של היטלר 
ב״קרב על בריטניה״ (יולי—ספטמבר 1940 ), עמדו לפני 
השליט הנאצי שתי אפשרויות: לרכז את עיקר בוחותיו 
לפלישה ימית-אווירית לאנגליה, או להקדים פלישה 
לבריה״מ, תחילה הציעה הממשלה הנאצית למוסקווה הסכם 
חדש: תפנה זו את מגמת התפשטותה בביתן המפרץ הפרסי 
וחופיו המזרחיים של הים התיכון, ואילו הבלקנים יוגדרו 
כאיזור-השפעה גרמני. סוסקווה השיבה שלא תביר בזכויות- 
מונופולין גרמניות על הבאלקאנים. שיחות מולוטוב־ריבנטרופ 
בנובמבר 1940 נסתיימו ללא הסכם ובברלין הוחלט סופית 
על פלישה לבריה״מ שנקבעה לראשית מאי 1941 , על מנת 
לנצל את עונת הקיץ לפעולות צבאיות. אולם המלחמה ביו- 
גוסלוויה וביוון והיערכות מחודשת בגבולות בריה״מ עיכבו 
את הד,תקפה על בריה״מ שנפתחר, רק בסוף יוני. כשהגי¬ 
עו צבאות גרמניה למבואות מוסקווה בדצמבר 1941 כבר 
השתולל החורף הרוסי במלוא עוזו. השלטונות הסובייטיים 
הבחינו, כמובן, בראשית 1941 בהתקררות יחסה של ברלין 
ונקטו אמצעים לקראת שעת־חירום. ב 6 במאי מתה סטאלין 
ראש הממשלה. עדיין ניסה סטאלין לדחות את העימות עם 
הנאצים ובמאי 1941 גורשו מבריה״מ שגרירי בלגיה, יוגו- 
סלאוויה ונורווגיה, בעקבות רמז גרמני שממשלותיהם חדלו 
להתקיים. לגרמניה הוצעו 5 מיליון טת חיטה תוך שנה — 
מאמץ כבד בשביל בריה״מ, סטאלין קיווה שהובטח השלום, 
לפחות לזמן-מה. כשהזהירו צ׳רצ׳יל, ע״י שגריר בריט¬ 
ניה במוסקווה, שהגרמנים מתכוננים להתקיף את בריה״ט 




749 


מועצות ברית ה־, היסטוריה 


750 


ב 22 ביוני, זלזל סטאלין באזהרה וראה בה נסיון לסכמו בינו 
לבין היטלר. ואכן, בפלוש הגרמנים ב 22 ביוני לאורך כל 
גבולה המערבי של בריה״מ• בא הרבר כהפתעה לממשלה 
הסובייטית. 

בנאום ששורר ב 3 ביולי 1941 טען סטאלין נגר אי־ 
מוסריות ההתקפה הגרמנית הבוגרנית, שבאה בניגור להסכם 
מפורש, והכריז על התנגרוח לפולש בכל האמצעים ובכל 
התנאים. המלחמה הוגדרה כ״מלתמת־המולדת השניה" (הרא¬ 
שונה היתה נגד נאפוליון ב 1812 >, כדי לעורר רגשות פאטריו־ 
טיים בתוך בריה״ט, בפרט בקרב העם הרוסי, להדגיש באזני 
הבריטים והאמריקנים את הבחינה הלאומית של המלחמה 
ולטשטש את מטרותיה האידאולוגיות של בריה״מ. 

המפלות הסובייטיות בחזית אוזנו ע״י השגים פוליטיים, 
שבסופו־של־דבר נתגלו כמכריעים. ב 12 ביולי 1941 נחתם 
הסבם סובייטי־בריטי, שחייב את שתי המדינות לעזרה הר¬ 
רית ולהימנעות משלום נפרד עם גרמניה. בשלהי יולי החלה 
לזרום עזרה אמריקנית; נשק, ציוד, חלקי־הילוף, דלק, 
אמצעי־תחבורה, רפואות. הלבשה ומזון. שליחותו של הרי 
הופקינז למוסקווה, באוגוסט 1941 , ביטלה את הפקפוקים 
האמריקנים שמא לא תחזיק בדיה״מ מעמד או תמצא דרך 
להתפייס עם היטלר. תוך כדי המלחמה 1941 — 1945 נשלח 
לבריה״מ ציוד אמריקני (ע״ע השאל והחכר) בשווי של 
למעלה מ 11 מיליארד דולר. השג פוליטי נוסף השיג סטא־ 
לין ביולי 1941 ע״י חתימת חוזה אי־התקפר, עם יאפאן. 
העורף הסובייטי באסיה הובטח, ובריה״מ יכלה לרכז את 
כוחותיה בחזית אחת. 

הממשלה הסובייטית עברה לקויבישב (ליד הנהר וול־ 
גה}, אולם טסאלין ומועצת המלחמה העליונה נשארו בבירה. 
הדבר מנע דמוראליזאציה והחזיר אימון בהנהגה) ואכן, 
בדצמבר 1941 נעצרו הגרמנים מערבית ממוסקווה, שאליה 
קרבו כדי 50 ק״מ, והחלו לסגת. 

עם חידוש המתקפה הגרמנית במאי־יוני 1942 , כתום 
החורף, ציווה היטלר על צבאו להכניע את לנינגראד הנצו¬ 
רה; לכבוש את הקאווקאז על משאבי הנפט שלו; לצלוח את 
הוולגה התיכונה ולנתק אח מוסקווה מהאוראל והדרום, למזלן 
של בריה״מ וארצות המזרח התיכון דחה היטלר את אזהרות 
הגנראלים שלו, שהתנגדו להתפרסות רחבה זו. הצלחותיהם 
של הגרמנים היו גדולות, אך לא מכריעות. באוקטובר הת¬ 
קרב המחנד, הגרמני השישי, כשלוש מאות אלף איש, לפר¬ 
ברי סטאלינגרד. פלדמרשל פון־פאולוס מונה ע״י חיטלר 
למפקדו, והוטל עליו לכבוש את העיר בכל מתיר. סטאלין 
העריך כראוי את מעמדה האיסטרטגי של העיר, וידע שאם 
יכבשוה הגרמנים ויצליחו לעבור את הוולגה, יינתקו הכוחות 
הסובייטיים העיקריים ממקורות הנפט של באקו ומקווי 
האספקה האנגלדאמריקניים בפרס. שעה שחילות פון-פאולוס 
עמלו בסטאלינגרד, תוך אבדות קשות, לכבוש בית אחרי 
בית, אוגפו בשלהי נובמבר ע״י כוחות סובייטיים רעננים, 
שהגיעו מצפון ומדרום, כאחד. מקץ שני חדשי התנגדות 
מיואשת לכוחות הסובייטיים הצרים עליו, נכנע פון-פאולוס 
ב 2 בפברואר 1943 . המכה הצבאית, המדינית והפסיכולוגית 
לגרמניה היתד, עצומה וחשובה בהרבה מאבדן שלוש מאות 
אלף חיילים גרמנים וציוד רב. 

בפברואר 1943 החלו הגרמנים לסגת לאורך כל החזית) 
בנובמבר 1943 שוחררה קייב; באפריל 1944 שוחררה אודסה, 

׳י ׳ו 


ביולי נכנסו הרוסים לווילנה וד,גיעו לגבול פרוסיההמזרחית; 
ביוני הותקפו הפינים ונהדפו, ופינלנד ניתקה קשריה עם גר¬ 
מניה וחתמה על שלום נפרד עם בריה״מ, לפיו הסכימה פינ¬ 
לנד לוותר על פצאמו, נמלד, היריד באוקיאנוס הארקטי. על 
סאלה ועל קארליד,. אותו זמן פרצו הכוחות הסובייטיים לאס¬ 
טוניה. ומרבית לאטדויד. נכבשה בידיהם. גורמים רבים כבדי- 
משקל סייעו לרוסים והקשו על הגרמנים. בתי-ד,חרושת שהו¬ 
עתקו לסיביר ולאסיה התיכונה החלו בקיץ 1942 לספק את 
צרכי הצבא בקצב גדל והולך; מדיניותו של היטלר בשטחים 
הכבושים אף היא סייעה לבריה״מ במלחמתה. תחילה שיתף 
פעולה עם הפולשים חלק ניכר מהאוכלוסיה, בפרט אוקראי¬ 
נים, ליטאים, קלמיקים וכמה עמים צפון-קווקזיים; הם קיבלו 
את הצבא הגרמני ברצון. כגורם משחרר. וציפו שהגרמנים 
ימלאו את שאיפותיהם לעצמאות לאומית. אולם במדיניותם 
בשטחים הכבושים הפכו הנאצים את תושביהם מידידים 
לשונאים. העמים הלא־רוסיים, לרבות האוקראינים, לא קיבלו 
כל רמז שיזכו בעצמאות, או באוטונומיד. כלשד,י. היטלר 
ראה את "המזרר" בשטח שנועד להתיישבות גרמנית, וזלזל 
באוכלוסיה המקומית. כן לא עודדו השלטונות הגרמניים את 
הגורמים האנטי-קומוניסטיים: האידאולוגיה הנאצית חתרה 
להתפוררותה של בריה״מ. שלטונות הכיבוש, בהדרכת אלפרד 
רוזנברג, השר לשטחים הכבושים במזרח, נהגו באוכלוסיה 
באכזריות ובבוז. מיליונים הוגלו לעבודות-כפיה בתעשיד, 
הצבאית בגרמניה. על פגיעה בהוראת השלטונות נגזר דין 
מוות, וקבוצות אוכלוסין הוצאו להרוג בגלל עבירד, משוערת 
של יחידים. הכנסיות נרדפו בעקבות השקפתו האתאיסטית 
של רוזנברג. כדי להבטיח מזון לצבא הגרמני נשארד, הקו- 
לקטיוויזציה בעינה ורומשמעת בקולחוזים הוחמרה. תגובת 
שלטון-הכיבוש על פעולות הפרטיזנים — מעטות וחסרות- 
משקל בתחילד, — היתה המתת המונים ללא-דין. כך שמו 
הגרמנים קץ למעט האהדה לעצמם ודרבנו רבים להצטרף 
לחבורות הפרטיזנים, מתוך יאוש, שאיפת נקם וחוסר-ברירה. 
בדיעבד סייעו השלטונות הנאצים להתפשטות התנועה הפר¬ 
טיזנית יותר מכל התעמולה הסובייטית. נצחון הסובייטים 
בסטאלינגראד הפך נקודת-מפנה במלחמה. ביוני 1944 נחתו 
בעלי-הברית המערביים ־בצרפת ומפלת הגרמנים נראתד, 
בעין. 

במדיניות-פנים הונהגו תמורות והועמקה המגמה הפאט- 
ריוטית, שלבשה עתים צביון שוביניסטי. בצבא הוענקו 
אותות-ד,צטיינות ע״ש גיבורי העבר הצארי ומרחיבי גבולות 
רוסיד.; חודש המונח גווארדיד, לציון יחידות העלית וכן 
חודשו חטיבות הקוזאקים (שד.וכתמו בשעתו כקונטר-רבו- 
לוציוניים); הוקמו מועדונים מיוחדים לבעלי דרגות-קצינות; 
במקום "האינטרנציונל" הונהג ךומנון חדש שהדגיש את 
תפקיד העם הרוסי בגיבוש המדינה הסובייטית. הותר יותר 
חופש בתחום היצירד, האמנותית והסופרים, המשודרים וד,עי¬ 
תונאים נקראו לפתח ולדרבן רגשות לאומיים, תלה התפיי¬ 
סות עם הכנסיה האורתודוכסית. בסתיו 1943 נפגש סטאלין 
בראשונה עם המטרופוליט של מוסקווה, סרגי, שנבחר 
לפאטריאדך של 'כל-רוסיה. הקומאיננזרן חוסל והמפלגות 
הקומוניסטיות בארצות השונות הודרבוילחמוך בכל ממשלה, 
תנועה ומפלגה הנכונות להילחם בגרמניה. פיזורו של הקר 
מאינטרן היד, בעיקר צעד פוליטי־חיצון, שבא לרמוז לבעלי- 
הברית המערביים, שסטאלין נבון להימנע מד,תערבות בענ- 



751 


מועצות ברית ה-, היסטוריה 


7 >2 


יניהם הפנימיים, אם יספקו את תביעותיו המלחמתיות וד.פו־ 
ליטיות-חיצוניות. שני סוגי התביעות קשורים היו הדדית. 
סטאלין לחץ על בעלי־בריתו לזרז את פתיחת "החזית 
השניה" באירופה, להקלת המעמסה שרבצה על הצבא הסו¬ 
בייטי. הוא תבע שהנחיתה תבוצע בצרפת, ולא בבלקנים, 
שאותם ראה כאיזור־השפעה סובייטי. מוושינגטון ומלונדון 
דרש שיכירו בצירוף שלוש הרפובליקות הבאלטיות לבריה״מ 
וב״קו קרזון" (ע״ע קרזון) כגבול בין בריה״מ לפולניה. אך, 
שלא לפי "קו קרזוף, תבע גם את צירופה של גליציה המז¬ 
רחית על אוכלוסייתה האוקראינית ומעיינות הנפט שלה. 

אבן, ככל שהתקדם הצבא האדום מערבה וחש בעצמתו 
הגוברת, נתברר שתכניותיו של סטאלין בלפי פולניה הן 
מרחיקות-לכת. באביב 1943 התגלה ביער ליד העיד קאטין 
(בקרבת סמולנסק) קבר המוני של 8.000 קצינים פולניים. 
הגרמנים טענו, שקצינים אלה, שנפלו בשבי סובייטי בספ¬ 
טמבר 1939 , הומתו ע״י השלטונות הרוסיים באביב 1940 . 
הממשלה הפולנית הגולה (בלונדון> ביקשה חקירה מטעם 
הצלב האדום. בתגובה על בך ניתקה ממשלת מוסקווה את 
יחסיה עם הממשלה הפולנית, גייסה חטיבות־צבא פולניות 
בבריה״מ והקימה ועד לאומי פולני בראשות קומוניסטית, 
שהפך ממשלה מוכרת ע״י בריה״מ. עם כיבוש לובלין בידי 
הסובייטים באוגוסט 1944 התיישבה שם זמנית הממשלה 
הזאת. 

במוסקווה קיים מולוטוב אח המגעים עם בעלי-הבריח 
המערביים ואילו ליטווינוב מונה שגריר בוושינגטון ומאיסקי 
בלונדון. שניים אלה סימלו את המדיניות הסובייטית האנטי- 
גרמנית בשנים 1934 — 1938 ועשו הרבה לרכישת אמון מע¬ 
צמות המערב לבריה״מ. בכל זאת, היו היחסים מתוחים 
לעתים ורוויי חשדות. פעמים אחדות הגיעו שמועות לבירות 
המערב על מו״מ חשאי בין מוסקווה לברלין. באביב 1943 
הורעו היחסים בין מוסקווה לוושינגטון ולונדון בגלל האטת 
משלוחי האספקה האמריקאנית לבריה״מ. הדבר נבע מהפ- 
ניית כוחות־ליווי ימיים להכנת הפלישה לסיציליה ולאיטליה, 
אך סטאלין חשד שבעלי בריתו מתכוונים להאט את התקד¬ 
מות חילותיו, לאחר ששופר מצבה הצבאי של בריה״מ בעק¬ 
בות הנצחון בסטאלינגרד. הצורך להרגיע חשדות ולקבוע 
מדיניות משותפת לאחר גמר המלחמה הביא לפגישה הראשונה 
של "שלועזת הגדולים" (סטאלין, צ׳רצ׳יל, ריזוולט) בטהראן, 
בסוף נובמבר 1943 , שבה השיג סטאלין את עיקר משאלותיו 
(קו-קרזון כגבול בריה״מ—פולניה ופיצוי טריטוריאלי לפו¬ 
לניה במערב עד נהר האודר! אי-ד.ברה בממשלה הפולנית 
הגולה! ויתור על פלישה של בעלות-ד,ברית המערביות לבל- 
קנים. במצב זה לא ראה צ׳רצ׳יל מוצא טוב יותר מלה¬ 
גיע ביוני 1944 לידי הסבם עם סטאלין על חלוקת איזורי- 
השפעד! בבלקנים: רומניה ובולגריה לבריה״מ, יוון לברי- 
טניד!. סטאלין שמר על הסכם זה בקפדנות, כשם ששמר על 
התחייבויותיו כלפי רוזוולט, כשפרץ בדצמבר 1944 מרד 
קומוניסטי ביוון נגד הממשלה המלוכנית, לא נקף אצבע 
לתמיכתו והורה להתעלם ממנו בעתונות ובשידורים הסו¬ 
בייטיים. כן תבע מהקומוניסטים באיטליה שיתמכו בממשלת 
המרשל בדוליו ולא יצטרפו אל האופוזיציה הליבראלית וד.־ 
סוציאליסטית, שהתנגדד, לבדוליו ולמלך ויטוריו אמנואלה, 
שבעבר שיתפו פעולד, עם מוסוליני. 

עם התקרב המלחמה לסיומה, ובעיקר מאז קיץ 945 ;! 


נקבעה האיסטרטגיה הסובייטית בחזיתות תוך התכוונות 
קפדנית למטרות חפוליטיות שלאחר-ד,מלחמה. ב 15 באוגוסט 
1944 נכנסו הכוחות הסובייטיים לפרגה, פרברה של ורשה 
בעברד, המערבי של הוויסלה. בוורשד, פרצד, התמרדות אנטי- 
גרמנית רבת-ממדים, לפי הוראות הממשלה הפולנית בלונ¬ 
דון. אך הכוחות הסובייטיים הפסיקו את התקדמותם ואיפשרו 
לגרמנים לדכא את המרד, תוך הרס ושפיכת-דמים, והפקירו 
את המחתרת הפולנית. באוגוסט פלשו לרומניד" והיא 
חתמה על הסכם לשביתת־נשק. כעבור ימים אחדים נכנעה 
בולגריה, באוקטובר 1944 הגיעו צבאות המרשל טולבוחין 
למגע עם הפרטיזנים של טיטו, שאותם ראו בנאמני מוסקוור" 
בראשית פברואר 1945 נכבשה בודאפשט. ב 15 באפריל עמדו 
הרוסים בשערי וינה. 

הסיכוי לגמר קרוב של המלחמה באירופה ורצונו של 
רוזוולט לשתף את בריד,״מ במלחמד, נגד יאפאן הבשילו 
פגישה שניה של "שלושת הגדולים", שנערכד, בעיר־ד,קיט 
הקרימאית ילטה (ע״ע) ב 4 — 10 בפברואר 1945 . סטאלין 
ורוזוולט השיגו בה בל אחד את עיקר מבוקשו, אלא שסטא- 
לין, ששקל ביתר תבונה את משאלותיו, יצא גם מרוויח. הוא 
השיג את השלמתם של צ׳רצ׳יל ורוזוולט עם קו אודר-נאיסה 
בגבולה המערבי של פולניד, ואת צירופד, של גאליציה המזר¬ 
חית לבריד,״מ. הוחלט על חלוקת גרמניה. לאיזורי-כיבוש ביו 
בעלי-הברית. ברלין הוגדרד, כתחום-כיבוש משותף, אך היא 
הוקפה בשטח־ביבוש סובייטי, שגבולו בנהר אלבה, ובתוכו 
סכסוניה על מכרות האורניום שלה. הוויתור היחיד שוויתר 
סטאלין לרוזוולט ולצ׳רצ׳יל באירופה היתר, הכרד, בצרפת 
כמעצמה גדולה בעלת מושנדקבע במועצת הבטחון של או״ם 
וכאחת ממעצמות־ר,כיבוש בגרמניה. סטאלין התייחס בחש¬ 
דנות לאו״ם וד,כשיל הצעות לציידו בכוח מזרין, אפילו סמלי. 
התמורה, הגדולה שהשיג רוזוולט — לפי תפישתו — היתר. 
התחייבותו של סטאלין להתקיף את יאפאן לאחר תום המל¬ 
חמה באירופה (רוזוולט חשש — על יסוד השערת יועציו 
הצבאיים — שמיליון קרבנות אמריקניים נוספים יידרשו 
להכנעת יאפאן! סברה זו, שלא הביאה בחשבון את השימוש 
בפצצד, האטומית, נתבדתה אח״כ).בתור פיצוי להצטרפותה 



וזכיישחחפים בוועידת יא 5 טר 1 




753 


מועצות כרית ה־, היסטוריה 


754 


למלחמה נגד יאפאן קיבלה בריה״מ הסכמת האמריקאנים 
לסיפוח דרום סאחאלין והאיים הקוריליים וכן איזור־השפעה 
במנצ׳וריה ובנמלי פורט־ארטור ודאירן (דלני). כך השיג 
סטאליז במזרח הרחוק כל שנמצא אי־פעם בתחום רוסי בימי 
הצארים, על חשבון בעל־הברית הסיני, וללא ידיעתו. 

שיחתי־המודיעין האמריקנים סברו, שהיטלר מתכונן 
ללכד את כוחותיו למאבק אחרון בד,רי האלפים בבוואריה 
ואוסטריה. כדי למנעו מכד החליטו בעלי־הברית המערביים 
לרכז את עיקר התקפתם לצד גרמניה הדרומית, ואילו את 
כיבוש ברלין וגרמניה התיכונה הניחו לסובייטים. כן ויתרו 
על כיבוש פראג. כפי שנתגלה במהרה, לא התקיים האיום 
הגרמני ואילו הסובייטים השתלטו בינתיים על שטחי גר¬ 
מניה. ב 10 בפברואר הגיע מרשל דוקוב (ע״ע) לאודר, 
וב 1 במאי נכבשה ברלין.'ב 8 במאי נכנעה גרמניה ללא 
תנאי. 

בדיד,״מ איבדה במלחמה 25 מיליון איש וסבלה הרם 
מוחלט של משק החי והצומח באיזורי המלחמה וכר. עם 
זאת הורחבו גבולותיה, בחלקם מעבר לתחומי רוסיה הצא¬ 
רית. נוסף לכיבושי 1940 ולכיבושיה במזרח הרחוק, זכתד, 
בבוקובינה, בחלקה הצפוני של פרוסיה המזרחית ובכמה 
מהשטחים המזרחיים של פינלנד ! וצבאותיד, חלשו על בל 
מדינות מזרח־אירופה והבאלקאן, להוציא יוון. ועידה נוספת 
של ״שלושת הגדולים״ שנערכד, בפוטסדאם ב 17 ביולי — 2 
באוגוסט 1945 אישרה את הסטטוס־קוו הצבאי באירופה. תחו־ 
מי־ד,כיבוש בגרמניה הוגדרו כשטחי־מנהל זמניים, והוטל על 
שרי-ד,חוץ של ארבע המעצמות להכין חוזה־שלום עם גרמניה 
לרבות יישוב הבעיות הטריטוריאליות. שרי־ד,חוץ נפגשו 
פעמים לא־מעטות, אך הסכם לא הושג ביניהם. הסטטוס־קוו 
הזמני של 1945 הפך לאחד מגורמי "המלחמה הקרר,", שנת¬ 
גלעה במהרד, בין בעלות־הברית שלחמו יחדיו נגד גרמניה 
הנאצית. ב 8 באוגוסט 1945 , לאחר שהוטלה פצצת-ד,אטום 
האמריקאנית על הירושימה, הכריזה בריה״מ מלחמה על 
יאפאן. ב 10 באוגוסט נבנער, יאפאן לבעלות־הברית, וסטאלין 
פיאר את המערכה נגד יאפאן כ״מחיקת כתם־ד,חרפר, של 
המפלה ב 1904 ... ארבעים שנה חכינו ליום זה והנה הוא בא". 
גישה זו סותרת את עמדת הליבראלים וד,סוציאליסטים הרו¬ 
סיים, לרבות לנין, שהשקיפו על מלחמת רוסיה ביאפאן ב 1904 
כמעשה תוקפנות מצד רוסיה וייחלו למפלתה בה. מפלת 
המשטר הצארי נראתר, להם כתרומה לחירותה של רוסיד" 
ובחלקו בא הדבר לידי ביטוי במהפכת 1905 . 

הריאקציה הסטאלינית והמלחמה הקרה, 
1945 — 953 1 . בריה״מ יצאה מן המלחמד, כאחת משתי 
המעצמות הראשיות בעולם, אלא שהחורבן היה גדול. נוסף 
על הקרבנות בנפש (ר׳ לעיל) נשארו 25 מיליון מחוסרי־ 
גג. מחציתר, המערבית וד,דרומית של בריר,״מ באירופה 
נהרסה בפעולות צבאיות ותוו מדיניות "האדמר. החרו¬ 
כה". הייצור הכולל ירד ב 1945 לרמת 1937 , בערך. הסיכוי 
הגדול לבנות את הריסותיה של בריר,״מ היה להיעזר, בימי 
השלום כבימי המלחמה, בסיוע אמריקני. האפשרות השניה 
היתד, לחזור למדיניות ההסתגרות וד,ר,תקדמות בכוחות עצ¬ 
מיים, חרף הקשיים הכרוכים בכד. סטאלין ויועציו נטו להמ- 
שד שיתוף־הפעולה עם המערב. אם כי פירושו היה ויתור על 
התפשטות נוספת. לכד מוכן היה סטאלין, למעשה. להוציא 
ההתקפד, בקוריאה ב 1950 — שמניעיה אינם ברורים — נמנע 



הס׳צחחפים בוועידת פ־טסדאג 

עומרים (שימין לעטאל) — מולוטוב. ברגז" בווין, ואדמירל ליד 
יושבים— סטלין, טרומן. אטלי 


מכל התגרות צבאית ממשית במערב. ב 1948 , כשנפרדה 
יוגוסלאודה מהגוש הסובייטי, דחו טטאלין וד,פוליטביורו את 
הצעותיהם של ווזנסנסקי וז׳דאנוב להתקיפה. בשיא המלחמה 
הקרר, רמז סטאלין שלא יעודד מהפכות קומוניסטיות ויסכים 
ל״שוק עולמי אחיד" עם הקאפיטאליזם, אם תאשרנה מעצמות 
המערב את הסטטוס-קוו של 1945 ע״י חתימת חוזים בין- 
לאומיים. אולם המעצמות המערביות לא נטו לאשר את הבול- 
שוויזאציה הכפויה של מזרח-אירופה וד,באלקאנים, לרבות 
מזרח־גרמניה. לא קל היה לסטאלין ולחבריו להתכחש לדוק¬ 
טרינת המהפכה העולמית. אולם בשל שיקולי השיקום הפני¬ 
מי ומחשש היתרון הגרעיני של אד,״ב (עד 1950 , מונופולין 
גרעיני) הם נמנעו מהחרפה קיצונית של הניגודים עם בעלי- 
בריתם-לשעבר במלחמה נגד גרמניה, גורם לא מבוטל ביחסי 
בריה״מ עם מדינות מערב אירופה ואד,״ב היה, ללא-ספק, 
הפחד הסובייטי מפני "אינטרוונציד," מחודשת, שאף שהיה 
חסר-שחר. היר, עמוק. רצונה י של אה״ב למנוע התפשטות 
אלימה של הקומוניזם ("דוקטרינת טרומן"! ברית נאט״ו) 
ולהבטיח עצמאות לאומות אירופר, המרכזית וד,מערבית תוד 
שיקומן הכלכלי־סוציאלי ("תבנית מרשל"), הובן במוסקווד, 
בשלב להכשרת ״מלחמת-עולם שלישית״. בשנים 1945 — 
1948 לא חסרו מאמצים משני הצדדים להגיע לידי הבנה 
בבעיות הענייניות, אולם הפחד הסובייטי הכשיל את 
סיכויי הד,ידברות. אי-ד,אימון הפד לחשד, לאיבה ולמעשי- 
חתירה. כך התגבשה המגמה הסובייטית ליצור סביבה, 
ובמיוחד במערבה, חגורת־בטחון טריטוריאלית, כלכלית 
ותעמולתית, ויהא המחיר כבד כאשר יד,א. כשהשתלטו 
הקומוניסטים על צ׳כוסלובקיד, בפברואר 1948 , ומוסקווה 
דחתה את תבנית מרשל, נגוזו התקוות לשיתוף־פעולד, בין 
שני הגושים. 

בשלהי 1945 עדיין זרם לבריה״מ סיוע כלשהו מאה״ב 
וממוסד השיקום הבין-לאומי (אונרר״א), אולם המגמה הסו¬ 
בייטית העקרונית היתד, לשקם את משקה ולדרבן את פי¬ 
תוחו ע״י מאמץ מירבי מבפנים. המשמעת בעבודה הוגברה, 
ענשים כבדים הוטלו על רישול, הפועלים רותקו למפעליהם, 
שכר מינימאלי ניתן תמורת עבודד, פשוטה ולימוד מקצועות 
דורבן ע״י פער רב והכוונה מנהלית. מערבות של בתי- 
חרושת הועברו לבריד,״מ מגרמניד, (למשל, מפעלי ציים 
בןנה) וממנצ׳וריה, בתורת פיצויים על נזקי-מלחמד" המדי¬ 
נות הגרורות במזרח אירופה נוצלו ע״י ייסוד חברות משו- 




755 


מועצות :רית ה-, היסטוריה 


756 


תפות וכפיית חוזים מסחריים שהעבירו לבריה״ם נכסים כל¬ 
כליים בחצי־חינם. 

בתכנית־החומש הרביעית ( 1946 — 1950 ) נמשכה שימת 
דגש בפיתוח החרושת הכבדה ומקורות האנרגיה. תוך 
תשומת־לב מיוחדת לתעשיה האלקטרונית והכימית. ניכר 
רצון כביר להשיג עצמאות גרעינית בתחום הצבאי. העידן 
הגרעיני מתח עד-מאד את מאמצה הכלכלי של בריה״מ וד.ג־ 
ביר את רגישותה במדיניות־חוץ. השלטונות המשיכו לר,קפיא. 
את רמת־ד.מחיה של ההמונים ולא תוכננה התקדמות חשובה 
בענפי תעשיית מוצרי הצריכד,. הייצור ההקלאי הכזיב את 
בעלי תכנית־ד,חומש. נעשה מאמץ להעלותו ולשפר את סיבו 
ע״י עידוד קבוצות־עבודר. אוטונומיות קטנות בתוך הק 1 ל־ 
הוזים, אך ההצלחה נשארר. מוגבלת. ב 1947 פרץ רעב כבד 
בחבלים רבים, שקרבנותיו נמנו ברבבות, ובעקבותיו אירעו 
מהומות. 

עם זאת, הושגו השגים חשובים בענפים נבחרים; חשמל, 
נפט, אלקטרוניקה, פלדה, ברזל. הוחלט בביצועם של מפעלי־ 
ענק לחיבור הימים הצפוני, הבאלטי, השחור ור,כספי למע- 
רבת־תחבורד, פנימית רצופה: הוקמו תחנות הידרו-חשמליות 
כבירות ליד הוולגה (בקייבישב וסטאלינגרד) ור,דניפר. גם 
בתורבמניסטן נבנו תעלות־מים גדולות למטרות תחבורה, 
הפקת כוח חשמלי והשקייה, מרבית מפעלים אלה הושלמו 
אמנם במחצית השניה של שנות החמישים, אולם כבר ברא¬ 
שיתן בלטד, ד,ד,תקדמות. ב 1950 הדביקה בריה״מ את רמת 
הייצור מלפני המלחמה ובכמה ענפים עלתד, עליה. 

שני גורמים חשובים סייעו לשיקומה של בריה״מ. בדומה 
לגרמניה ויאפאן, החלד. בריה״מ להקים תעשיות שלמות על 
יסוד חדיש תוך נטישת דרכי־ייצור מיושנים. כמו־כן 
העתקת המפעלים למזרח המדינה היוותה זינוק לקראת 
מימוש תכנית היסטורית־אורגנית, תכליתית מכל בחינה, 
שהחלה זמן־רב לפני 1941 . כמחצית המפעלים בלבד הוחזרו 
אחרי המלחמה למקומותיהם הקודמים. השאר נשארו על 
צווחותיהם באוראל, בסיביר ובאסיה התיכונד, ושימשרגורמי־ 
פיתוח ותנופה לחבלים פוריים ועשירי משאבים ומחצבים. 

האכזבות שהבשילה החקלאות הקולקטיווית גרמו להת¬ 
נגשות בצמרת הסובייטית ב 1950/1949 . מסקנות נוגדות 
הוסקו מהכשלון. חרושצ׳וב, מלנקוב ובריר, (אח״ב "השלי- 
שיר,״ של 1953 ) תבעו להעלות' אח הקולקטיוויזציה ל״שלב 
גבור-יותר" ולמזג את הקולחוזים ליחידות-ענק ממושטרות, 
מעין ״ערים חקלאיות״! כך, סברו הם, ייעלם האיכר כטיפוס 
סוציאל־פסיכולוגי, וחברי הקולחוזים יהיו פועלים לכל דבר. 
חברי פוליטביורו אחרים, בראשותו של אנדרייב, תמכו, 
לעומת זאת, בקבוצוח-ד,עבודד, האוטונומיות ובמתן ויתורים 
ליצר היזמה העצמאית של האיכרים בחלקותיד,ם. לעומתם 
סטאלין, למוד הנסיון וער לתוצאות ד,ד,גזמה במסע הקולק- 
טיוויזציה ב 1930 — 1933 , חשש לזעזע את החקלאות ופישר 
בין הצדדים. "ערים חקלאיות" לא הוקמו. ב 1948 הותר 
בבריד,״מ קניין פרטי בבתים ובמעוני-קיץ, לרבות בנייה 
פרטית. מכך, כמובן, נהנתה רק שכבה דקה מאד של אנשי- 
מנגנון בכירים ומומחים. בצד תהליכים אלה בולטת ד,ד,םתג- 
רות הסובייטית, שתוצאותיה היו מרחיקות-לכת בתחום 
התרבותי, בשהדיקטאטורה הטוטאליטארית הגיער, לשיא 
בלתי-נודע אף בשנות השלושים. בתקופת המלחמה ניכרד, 
"הפשרד,". פרי המגמה לחזק את כוח-העמידד, של האובלוסיד. 


במלחמה בפולש הגרמני ע״י הדגשת העבר הלאומי וער¬ 
כיו, ודבר זה השתקף בד,גות, בספרות ובאמנות. ההשתלהבות 
הפאטריוסית הורגשה במיוחד בשירד, ובסיפורת. יתר-על-בן, 
מיליוני אנשי-צבא סובייטיים עברו החל מ 1944 בארצות 
אירופיות, שהיו עבורם גילוי מרשים, אף לאחר החורבן 
החמרי וד,מוסרי בעקבות המלחמה. דפוסי החיים באירופה 
וד,מושגים ששררו בה השפיעו על אנשי-הצבא הסובייטיים 
כשם שד,שפיעו על קציניו של אלכסנדר ה 1 מאד, ושלושים 
שנה לפני-כך. וכאז כן עתה, היתד, תגובת השלטונות הסתג¬ 
רות אלימד, וריאקציד,. נשתלבו בה שוביניזם רוסי, הימנעות 
ממגע רוחני עם חו״ל וד,בלטת שליחות כלל-אנושית של 
בריה׳־מ. האיש שסימל וביצע מגמה זו היה א. א. ז׳דנ 1 ב (ע״ע). 
בימי המלחמה נמנה עם יועציו של סטאלין ופיקד על הגנת 
לנינגרד והצטיין בה. עתר, ראה את עצמו בראש "מהנדסי 
הנשמה" במרחב הסובייטי. המהלך החדש נפתח בנאומי 
ז׳דאנוב, בספטמבר 1946 , בוועד המרכזי של המפלגה ולפני 
סופרי לנינגרד. התרבות המערבית צויינה כ״מנוונת" ונאסר 
"להתבטל" לפניה, כל השפעד, מערבית הוכתמה כ״ק 1 סמופו- 
ליטיות" אנטי-פאטריוטית ואנטי-קומוניסטית כאחד. הריאק¬ 
ציה הסטאלינית-דדאנובית שללה את ערכי המערב וחשיבות 
השגיו, אך נשענה על הגזרמינולוגיד, המארכסיסטית, המוש¬ 
רשת במסורת המערב. את המוצא מד,סתירד, חיפשו במתן 
תוכן חדש למושגים מקובלים ועיקומם. למושגים דוגמת 
חירות, דמוקרטיה, בין-לאומיות, הונזניזם, אומקטיוויות 
ניתנה משמעות חדשה, לרוב מנוגדת להוראתם המקורית. 
הדבר שיבש כל מגע רוחני עם המערב ואף הקשה על המגע 
הדיפלומאטי. "הסוטים" בתחומי הרוח והתרבות נענשו, יצי¬ 
רותיהם הוחרמו דש שנעלמו בבתי-כלא ומחנות־ריכוז, ולא 
חזרו, במיוחד חמורות היו התוצאות כלפי אינטלקטואלים 
יהודים, שהיו מועמדים "טבעיים" להחשדה ב״קוסמופולי' 
טיות" וב״דקאדנטיות". היצירה האינטלקטואלית והאמנותית 
לוותד, בפחד, בצביעות ובחנופה. סטאלין הוכרז כגאון בכל 
תחום ונחשב מורה-הוראה בכל סוגייה מדעית, אמנותית 
וספרותית, מקור האמת המוחלטת וד,תגלמותד, על-אדמות. 

מדיניות-ד,חוץ הסובייטית, מ 1945 עדמותסטאלין ב 1953 , 
התגבשה בחקטרינד, נוקשה יותר ויותר ובהשפעתו הוחלט 
לד,פוך את הארצות הכבושות למדינות קומוניסטיות גרורות 
("דמוקראטיות עממיות"). על המפלגות הקומוניסטית באי¬ 
רופה החפשית הוטל לערער את היציבות הפנימית בארצד 
תיהן ולהפריע לליכודן הבין-לאומי. באסיה ובאפריקה נתמכו 
תנועות אנטי-קולוניאליסטיות העשויות לפגוע במעצמות 
המערב. באמריקה הלאטינית ניתן עידוד לכל גילוי של ניגוד 
לאדר׳ב, ללא הבדל באפיו הפוליטי וד,סוציאלי. המפלגות הקו¬ 
מוניסטיות בעולם נשארו תלדות לחלוטין במוסקווה, ונרמז, 
שהמהפכנות המתגלית באחדות מביניהן ניתנת לריסון במחיר 
תמיכתן של הממשלות בארצות אלו בעמדות סובייטיות. 
אורגנד, תעמולה אוניוורסאלית בידי עשרות ארגונים בין- 
לאומיים, קומוניסטיים ומוסווים, "למען שלום בין-לאומי 
ונגד תוקפנות אימפריאליסטית". מטרתה היתד, להרבות פד 
פולאריות לממשלד, הסובייטית ולהקשות על אה״ב את האיום 
בנשקה הגרעיני העדיף. גונה של הדיפלומאטית, והתעמולה 
הסובייטית היד, תוקפני, ואילו הכוונה היתד, הגנתית: לגבש 
חגורת־ בטחון סביב בריה״מ. חגם שעדיין לחשו בקרמל 
מאוויים מהפכנייס-אוניוורסאליים, הוכתבה מדיניותו בכל עת 



757 


מועצות כרית ה־, היסטוריה 


758 


ע״י מה שנראה בעיני שליטיו כמניב את מירב הערובות 
והיתרונות למדינה הסובייטית שבעין. 

פגישות שרי־החוץ של ארבע המעצמות, שהופקדו על 
התוויית איזורי הכיבוש, הגדרת פיצויי המלחמה, קביעת 
הגבולות והכנת חוזי־השלום היו רוויות מתיחות. חשדות 
וניגודים בין מוסקווה לבין שלוש מעצמות המערב. בפגישות 
ספטמבר ודצמבר 1945 אושר שלטון־הכיבוש הסובייטי 
בצפון־קוריאה! בולגריה ורומניה הוכרו כנחונות באיזור־ 
השפעה סובייטי, תוך קיומו של משטר דמוקראטי בהן. 
לעומת־זאת, נדחתה תביעת מוסקווה להשתתף בשלטון־ 
הכיבוש של יאפאן. המתיחות עלתה בראשית 1946 , כש¬ 
החלה מוסקווה לתבוע מתורכיה מחוזות אחדים באסיה 
הקטנה (קאךס, ארדאהן, שעליהם ויתר בשעתו לנין מרצון) 
ועמדה על [,הגנה משותפת" של הבוספורוס והדארדאנלים, 
וכן השמיעה דרישה לקבל נאמנות על לוב ואריתריאה. אותו 
זמן נמנעו הסובייטים מיפנות את צפון פרם, וסייעו בגבולה 
להקמת שתי רפובליקות .,סובייטיות". אזרביג׳נית וכורדית, 
אף שהאנגלים והאמריקנים כבר פינו אתידרומה ומרכזה של 
המדינה. כן נתגלתה תמיכה סובייטית במורדים הקומוניסטים 
ביוון. צרצ׳יל קרא בנאום בפולטון (אה״ב), ב 5 במארס 
1946 , לאחדות מדינות המערב מול התוקפנות הסובייטית. 
סטאלין הגיב כעבור שבוע בנאום חריף שבו הישווה את 
צ׳רצ׳יל עם היטלר והאשימו בחרחור מלחמה; אך במאי 1946 
נסוגו הרוסים מפרס,'בהפקירם את שתי הרפובליקות ה״סו־ 
בייטיות״ — שכמה מראשיהן, ובהם מולה מוצטפא ברזאני, 
נמלטו לבאקו — ותוך השנה הרפו מתביעותיהם כלפי תורכיה. 
ב 1947 חתמו המעצמות המנצחות על חוזי-שלום עם איטליה, 
הונגריה, רומניה ובולגריה. מוסקווה סירבה לחתום על חוזה־ 
שלום עם אוסטריה, המחולקת לאיזורי־כיבוש. בפולניה, הונ¬ 
גריה, רומניה ובולגריה וכן בגרמניה המזרחית זורזו תהליכי 
הבולשוויזציה, תוך הישענות על צבא־הכיבוש הסובייטי. 
המפלגות הלא־קומוניסטיוח נאסרו או אולצו "להתאחד" עם 
הקומוניסטים, ששינו לצורך זה את שם מפלגתם. במאי 
1947 חוסלה הממשלה הדמוקראטית בהונגריה! בספטמבר 
1947 בולים ברומניה משפט נגד המדינאי הליבראלי מניו 
ומנהיגים לא-קומוניסטיים אחרים. ובדצמבר הודח המלך 
מיכאל: בשלהי 1947 סולקו הלא־קומוניסטים מהממשלה 
הפולנית: בפברואר 1948 בוצעה הפיכה בצ׳כוסלובקיה 
והנשיא בנש הודח. מדינות אירופה המזרחית נחסמו מאחורי 
מסך-ברזל יעיל. עצמאותן נתרוקנה מתוכן. רק כלפי פינ¬ 
לנד — שלא היד, בה צבא סובייטי — נהגה מוסקווה התאפ¬ 
קות, ללמד שאינה רוצה לעבור גבולות מסויימים. בקיץ 
1947 הציעה ממשלת אה״ב תכנית כלכלית מקיפה לשיקומה 
של אירופח בדמות "תכנית מארשל". בריה״מ הוכללה בין 
המועמדים להסתייע בה, ולוועידת תכנית מארשל, שכונסה 
בפאריס, שוגרה משלחת סובייטית מסועפת בראשותו של 
מולוטוב, אך לפתע הוחזרה. ברגע מסויים החליטו סטאלין, 
מולוטוב, ז׳דאנוב וחבריהם נגד מדיניות של הפשרה והת־ 
פייסות. 

בסוף 1947 הוקם "משרד אינפורמציה" בין-לאומי למפ¬ 
לגות הקומוניסטיות — קומאינפורם — שנתקבלה כמד,דורה 
חדשה של הקומאינטרן התוקפני. בנסיבות אלו נגמרה פגי¬ 
שת שרי־החוץ בשלהי 1947 בלונדון בכשלון גמור. לא בלא 
אשמתם של נציגי המערב. הסובייטים תבעו להעמיד את 


הפיצויים הגרמנים לבריה״מ ב 10 מיליארד דולר, סכום שלא 
היה מוגזם. אלא שמוסקווה צירפה לתביעת הפיצויים דרישה 
פוליטית-איסטרטגית לשיתופה בפיקוח על תעשיות הדור, 
שעה שבבירות המערב כבר נשקל דבר שיקומה המדיני של 
גרמניה וצירופה לברית מערבית. התביעות הסובייטיות 
נדחו. גרמניה נעשתד, לבעיה העיקרית ביחסי בריה״מ וה¬ 
מערב. תגובת מוסקווד. היתד■ נמהרת ולאו-דווקא מחושבת. 
במארס 1948 עזב הנציג הסובייטי את ועדת הפיקוח של 
בעלי-הברית בברלין: הוועדה נתפרקה ואתה שלטון-הכיבוש 
המשותף בעיר. בקיץ 1948 חסמו הכוחות הסובייטיים את 
דרכי הגישה לברלין המערבית, ביבשה ובנהרות, במטרה 
להרעיבה, אך בעלי-הברית המערביים פתרו את הבעיה ע״י 
"רכבת אווירית", שסיפקה למערב ברלין את כל הדרוש. 
המצור הסובייטי התחסל. אף הקרע עם יוגוסלאוויה העיד על 
שיקול סובייטי נחפז. יוגוסלאוויה השתחררה מהגרמנים 
בכוחות עצמה והיחה המדינה הקומוניסטית היחידד, באירופה 
ללא צבא־כיבוש סובייטי. סטאלין שאף להכלילה בתכנון 
המשקי הכולל שלו, שבו שימשו המדינות הגרורות מילואים 
למרכזי-התיעוש הסובייטיים, ופיתוחה החרשתי תוכנן בתחו¬ 
מים צרים. טיטו הגיב, בשלהי 1947 , בגיבוש תכנית של 
פדראציה באלקאנית ור,שיג לכך את הסכמת ראש ממשלת 
בולגריה, הקומוניסט הוותיק ג. מ. דימיטריב (ע״ע). האחרון 
הכריז ביאנואר 1948 על כוונה לצרף את יוגוסלאוויה, בול¬ 
גריה, רומניה, ואלבניה— כולן בשלטון קומוניסטי — לפדר¬ 
ציה באלקאנית גדולה. הדבר עורר זעם במוסקווח. דימיטרוב 
אולץ להסתלק מהודעתו, ובאביב 1948 עזבו המשלחות הסו¬ 
בייטיות את בלגרד. ביוני גורשה יוגוסלאוויה מכל איגודי 
המדינות הקומוניסטיות, הוטל עליה חרם כלכלי, ואח״ב נותקו 
גם היחסים הדיפלומטיים אתד,. ברם, תקוותה של מוסקווה 
להדיח את טיטו ע״י לחץ פוליטי, כלכלי ותעמולתי נתבדתה, 
ובמקום שנעדר לחצו הישיר של צבא סובייטי נתגלתה תקי¬ 
פותה של מוסקווד, כמוגבלת. כשנכשלה הפעולה המדינית נגד 
יוגוסלאוויה, וד,יו שתבעו בקיץ 1948 פעולה צבאית נגדה, 
סירב סטאלין להסתכן במלחמה-של-ממש. לעומת-זאת, דוכא 
כל שריד של עצמאות במפלגות הקומוניסטיות במדינות 
הגרורות כדי למנוע חזרות על התקדים היוגוסלאווי. המזכיר 
הכללי של המפלגה הפולנית, גזימולקה, הואשם בפשעים 
דמיוניים ונאסר. דימיטרוב נלקח לרוסיה "להבראה" ומת 
שם. ראש ממשלת בולגריה שלאחריו, קוסטוב, הודח ונאסר. 
המזכיר הכללי של המפלגה ההונגרית, ריק, ומזכיר המפלגה 
האלבאנית, הוג׳ה (ע״ע, כרך המילואים), נאסרו ונתלו. 
התנועה הקומוניסטית במזרח-אירופה השלימה עם המהלכים 
האלה של בריה״מ. כשהקימו הסובייטים, בנובמבר 1949 , 
את הרפובליקה המזרח-גרמנית, דאגו מראש לנהלה ע״י 
עסקנים התלויים במפלגה. 

במזרח הרחוק לא עמדו בפני המדיניות הסובייטית בעיות 
חשובות עד 1949 . היחסים עם ממשלת צ׳אנג-קאי שק היו 
תקיגים. צרותיה של זו היו מרובות, והיא לא פגעה בעמדות 
הסובייטיות במנצ׳וריה, פורט ארתור ודירן. תמיכת מוסקווה 
במשטר הקומוניסטי בצפון-מערב סין," בהנהגת מאו צח- 
דונג (ע״ע), הוגבלה לאספקת נשק וציוד מועט מהשלל 
היאפאני ולתעמולה מתונה. נצחון הקומוניסטים הסיניים 
במלחמת-חאזרחים 1948 — 1949 הפתיע את מוסקווה כשם 
שהיד■ אפתעה בשביל וושינגטון. עתה ניסה ססאלין לרתום 



759 


מועצות :רית ה־, היסטוריה 


760 


את סין הקומוניסטית למדיניותו הבין־לאומית. בסוף 1948 
הפגה מוסקווה את שטה-הכיבוש שלה בצפון־קוריאה למדינה 
קוריאנית ,.עממית" ועשתה ניסיון להקדים שם את השפעת 
פקינג, באוקטובר 1949 נהתם חוזה־ידידות בין בריה״מ וסין 
העממית. מאו צה־דונג בא למוסקווה לראשונה בדצמבר 
1949 ובפברואר 1950 נחתם חוזה נוסף בין שתי המעצמות הקו¬ 
מוניסטיות. הפעם ויתרה בריה״מ על זכויותיה במאנצ׳וריה 
ועל פורט ארתור ודירן, אולם רק בסוף 1952 פינו הסובייטים 
את מאנצ׳וריה כליל,' ב 16 ביוני 1950 , בעידוד סובייטי, פרצו 
כוחותיה של צפון־קוריאה לדרומה, תפקידה של פקינג ביזמה 
זו היה מעורפל. במוסקווה סברו שלקומוניזם צפויה בקו¬ 
ריאה התפשסות, ללא התנגדות רצינית. אך הטעות היתה 
חמורה. אה״ב שיגרה מיד עזרה צבאית לקוריאה הדרומית 
והצליחה להפעיל להגנתה את מנגנון או״ם, שכן החרימה 
בריה״מ את מושב מועצת הבטחון שבו נדונה המלחמה 
והחמיצה הטלת וטו. בריה״ט לא שלחה יחידות מצבאה 
לקוריאה הצפונית. צבאות קוריאה הצפונית הוכו, וכוחות 
או״ם — אמריקניים בעיקר — כבשו את מרביתה והגיעו 
לגבולות מאנצ׳וריה. בשלב זה התערבה סין ע״י שיגור 200 
אלף "מתנדבים", ובעזרתם הושב קו החזית עד גבול 
קוריאה הצפונית והדרומית. מוסקווה הכירה בטעותה והיתה 
נכונה לשביתת-נשק! אה״ב שבעה מן המלחמה,וב 23 ביוני 
1951 הופסקו הפעולות הצבאיות. בריה״מ הכירה בהגבלת 
תחומי ההתפשטות במקומות שבהם הוגדרו איזורי-ההשפעה 
בבירור, ובעובדה שבצפון־קוריאה ההשפעה המכרעת היא 
בידי סין. 

ב 1952 נתחוור שמדיניותו הבין־לאומית של סטאלין 
הביאה את בריה״מ למבוי סתום, מה גם שהצלחותיה החל¬ 
קיות התמעטו, העולם המערבי התלכד רובו בברית נאט״ו 
ובריתות צבאיות אחרות. בספטמבר 1951 נחתם חוזה-שלום 
בין יאפאן לאה״ב, ויאפאן הצטרפה למערך הצבאי האנטי- 
סובייטי. גרמניה המערבית זכתה לעצמאות והתכוננה להקמת 
צבאה במסגרת נאט״ו. אי-הכרת המערב בסטאטוס-קון האי¬ 
רופי התמידה. באביב 1952 הציעה מוסקווה פתרון חדש 
לבעיה הגרמנית: גרמניה מאוחדת, ניטרלית ומזויינת לצרכי 
הגנתה כחלק ממערכת איזורים ניטרליים בעולם. ייתכן 
שהצעה מעין־זו היתה מתקבלת על דעת מעצמות המערב 
בשלבים הסופיים של המלחמה: עתה עוררה אי-אימון. 

באוקטובר 1952 נתכנסה במוסקווה הוועידה ה 19 של 
המפלגה הקומוניסטית (לאחר שלוש-עשרה שנות הפסקה בין 
הוועידות). נדונו בה תכניות-פיתוח ענקיות, לרבות השקאת 
מיליונים הקטארים ממזרח לוולגה והפרחתה של אסיה התי¬ 
כונה הסובייטית במימי הנהרות הסיביריים אוב ויניסי. הנו¬ 
אמים הביעו אי-סיפוק נוכח ההתפתחות האטית' בחקלאות 
ותבעו את הרחבת ייצורם של מוצרי צריכה והעלאתה של 
רמת-המחיה. סטאלין חש בכשלון מדיניותו הבין-לאומית ואף 
הניח אפשרות של הסכם עם המערב ("שוק עולמי אחיד"). 
הוא גם רמז על נכונותו לרסן את פעולותיהן של המפלגות 
הקומוניסטיות בעולם הקאפיטאליסטי. לדעתו לא היתר, נש¬ 
קפת בקרוב תוקפנות מערבית נגד בריה״מ, שכן מלחמות 
בין המעצמות הקאפיטליסטיות נעשו ודאיות-יותר לאחר 
תקומת גרמניה ויאפאן, בתחום הכלכלי השאיר סטאלין 
צוואה במסתו "הסוגיות הכלכליות של הסוציאליזם ב- 
בבריה״מ", שהופיעה לקראת הוועידה. הוא הזהיר מפני 



סנהיגי בריתיחמועצות חובקים בבוד אחרון 5 םטאליג 


זירוז-יתר של קצב הפיתוח בכוח מנגנוני המדינה. עיקרה 
של הוועידה היה בהתגלות צוות יורשיו של סטאלין. הופיע 
בה גאורגי מלנקוב, בנו של קצין צארי, איש מפלגה מנעו¬ 
ריו וחבר פוליטביורו שנים רבות. ידוע היה, שצידד בשעתו 
במדיניות-חוץ זהירה, בניגוד לז׳דנוב. אך בשלהי 1952 
הוברר, שמאלנקוב אינו אלא אחד מ״שלישיה" של מנהיגים 
צעירים, שהתלבדו נגד הוותיקים (וורושילוב, מולוטוב, 
כגנוביץ׳ [ע׳ ערכיהם]) וגברו עליהם. השלושה דגלו באח¬ 
רונה בקצב מתון יותר בפיתוח התעשיות הכבדות ובהעל- 
אתה של רמת-המחיה ולכאורה צריך היה לצפות לירידת 
המתיחות ולהחלשת הטרור. למעשה התפתחו העניינים 
בצורר, אחרת. 

ב 3 ביאנואר 1953 הוחרדו בריח״מ והעולם ע״י מאמר- 
הסתה שופע-זעם ב״פראוודה" נגד "קבוצת רופאים". שהואש¬ 
מה ב״רצח רפואי" של מנהיגים סובייטיים, שתוכנן ובוצע 
במשך שנים. כשגתפרסמו שמוח הנאשמים, התברר שרו¬ 
בם יהודים. בד בבד הופעלה תעמולת־שנאה ללא-דוגמה 
נגד "קוסמופוליטיות", "ציונות" ו״חסרי-מולדת". נתקבל 
רושם, שצפוי גל חדש של טיהורים, סדור ואימה, ובין 
קרבנותיו העיקריים יהיו היהודים שניצלו משואת היטלר. 
הרושם גבר, כשהוכרז על משפטים דומים בצ׳כוסלו- 
בקיה. עדיין לא הוברר, מי היה היוזם האמיתי של מהלך- 
זוועה זה. שסטאלין החולה נתן לו את אישורו. לאחר חיסולו 
של ל. פ. בריה (ע״ע) בשלהי 1953 , הטילה ההנהגה הסו¬ 
בייטית החדשה את האשמה עליו, ואפשר שאכן היה זה 
נסיון של בריח, ראש שירותי-הבטחון הפנימיים, להכשיר 
את השתלטותו על המדינה. אך מצויות גם סברות, שמולו- 
טוב וחלק מ״הוותיקים" ניסו למנוע, ע״י גילוי "סכנה" חדשה 
למשטר, את הנטיה ל״הפשרה". 

ב 7 במארס פורסם שנשיאות הוועד הפועל של הסובייט 
העליון בחר את מאלנקוב לראש הממשלה ואת בולגאנין, 
בריח, כגנוביץ' ומולוטוב לסגניו. כיו״ר הנשיאות, ז.א, נשיא 
המדינה, מונה וורושילוב. ניקיסד, חרושצ׳וב לא נזכר בין 
המינויים הממשלתיים. הוא נעשה מזכיר כללי של המפלגה. 
מותו של סטאלין ב 5 במארס 1953 הפסיק את גל הטיהו¬ 
רים שבבר התעצם והלך. 

תקופתו של ניקיטד, ארושצ׳וב 1953 — 1964 . 
שלושה גורמי-שליסר, התקיימו בבריה״מ עם מותו של סטא- 
לין: המנגנון המפלגתי המרכזי, שירותי-הבטחון הפנימיים 
והצבא. הררירארכיה הצבאית לא היתה בעלת ימרות לשל¬ 
טון פוליטי. לאחר ביטול תפקיד הקומיסארים בכוחות 
המזויינים ניתנה לקצונה אוטונומיה בענייני הצבא, והוע¬ 
נקו לה מעמד חברתי מכובד והנאות כלכליות. לא נראו 
מוקדי מתיחות בינה לבין המנגנון המפלגתי. לעומת-זאת, 
היה הפיקוד הבכיר חשדן כלפי שירותי-ד,בטחון הפנימיים 
ונטה לתמוך במגמה לקצץ בסמכויותיהס. בנסיבות מסויימות 
עשוי היה הצבא להיות מכריע במאבק בצמרת הסובייטית. 



761 


מועצות :ריר! ז־ ■יסטוריד 


752 


פעולתם הקולקטיווית של מאלנקוב, בריה וחרושצ׳וב לא 
האריכה ימים, ב 9 ביולי 1953 הודח בריה מתפקידיו ונאסר 
ובדצמבר 1953 הוצא להורג. ההאשמות שהוטחו נגדו לאחר 
מאסרו והמתתו היו מרובות כל כך (ולרוב בלתי־מוכחות), 
עד שקשה לדעת מה מידת האמת בחן. בתקופת שלטון 
"השלישיה" לא נודעו חילוקי־דעות בין בריה לשני חבריו. 
ברם, ידוע שבימי גסיסת סטאלין ריכז כוחות ניכרים של 
שירותי הבטחון במוסקווה והיה חשש פן ינסה ליטול את 
השלטון לידיו. לאחר חיסולו של בריה, מעשה שהיה גם 
לפי רוחו של הצבא, קוצצו למעשה כנפיהם של שירותי 
הבטחון הפנימיים וחדלו, לפחות לזמן־מה, להיות גורם 
וקרש־קפיצד. לשלטון. 

מדיניותה של ההנהגה החדשה התאפיינה ב״הפשרה" 
(הכינוי נתקבל לפי שם ספרו של איליה ארנבורג על אותה 
תקופה). בקיץ 1953 הבריז מאלנקוב שרמת-המחיה תועלה 
בקצב נמרץ, החקלאות—מכשלתה המסרתית של בריה״מ — 
תפותח ובן תשופר אספקת המזין! שימת־לב תינתן לאיכות 
המצרכים והשירותים אף אם תתחייב מכך האטת פיתוחה 
של התעשיה הכבדה. מחנות עבודת־הכפיה צומצמו. הוקל 
הפיקוח על היצירה האמנותית והמחשבה המדעית. נתפרסמו 
קריאות של מדענים סובייטיים בזכות החלפת־ידע עם ארצות 
אחרות. לשירה ולספרות הותר להביע רחשי־לב, ואף להביא 
תיאורים ביקרתיים של המציאות. 

שנת 1954 צויינה בנסיון קונסטרוקטיווי לפתור את בעיית 
היחסים הרוסיים־אוקראיניים. נחוג יובל שלוש מאות שנה 
של הסבם פריסלב ( 1654 ), שהביא למיזוגם של שני העמים 
במדינה הרוסית. קרים — שתושביה הטאטארים גילו אהדה 
לגרמנים במלחמד■ וגורשו מזרחה (הגרמנים־של־הוולגה, 
הקלמיקים, הצ׳צ׳נים וכמה עממים צפון־קאווקאזיים אחרים 
הוגלו מזרחה'וילא הוחזרו למקומותיהם) — צורפה לרפו¬ 
בליקה האוקראינית. באותה שעה נקראו צעירי אוקראינה 
להיחלץ ליישב קרקעות־הבתולין ומרכזי התעשיה החדשים 
באסיה התיכונה. השתתפותם הפעילה של האוקראינים בישוב 
החבלים האסיאניים סייעה להתקרבות והתמזגות רוסית- 
אוקראינית והביאה לידי יצירת רוב סלאווי ברפובליקה של 
קאזאכסטאן. במדיניות־חוץ צידד מאלנקוב ב״קיום־ביחד", 
ובפברואר 1954 כונסה שוב בלונדון, אחרי הפסקה של חמש 
שנים, פגישה של שרי-החוץ של ארבע המעצמות, היא 
לא הבשילה פירות, מפני שהניגודים בגישות לגבי גרמניה 
שימשו אבן־נגף, אך עצם קיומה סימל תמורה לטובה. 

ב־ 8 בפברואר 1955 , אחרי מאבקים אישיים במפלגה, 
הודיע מאלנקוב על התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה, 
כיורשו נתמנה מרשל בולגנין (ע״ע, גם ברך המילואים); 
להבדיל מתקופת סטאלין, לא חוסלו מאלנקוב ומצדדיו. 
מאלנקוב נעשה שר לענייני תחנות־הכוח. לכאורה היה 
זה דואומווידט בולגנין־חרושצ׳וב, אך מתחילה נתגלה 
חרושצ׳וב' ככוח המניע. להבדיל ממאלנקוב נמנע חרושצ׳וב 
מפגוע בעדיפותן של התעשיות הכבדות, חילוקי-דעוח אלו, 
וסירובו של מאלנקוב להשקיע השקעות ענקיות בפיתוח אמ¬ 
צעי לחימה גרעיניים, שימשו בנראה סיבות להדחתו. חרוש־ 
צ׳וב המשיך ב״הפשרה" על האסותיח, הפסקותיה וסתירותיה. 
הותווה קו־תחום נזיל בין הרצון להיענות לתביעות האינ¬ 
טליגנציה ובין החשש להפוך את חירות הביטוי המדעי 
והספרותי לחירות חברתית-פוליטית. לא אחת התפרצה 


"מלמעלה" ריאקציה, הושמעו אזהרות ואיומים ואף הוטלו 
איסורים, דוגמת אי-פרסום הרומאן "ד״ר ז׳יוואגו" של בוריס 
פסטרנק (ע״ע) ומניעת מסעו לשוודיה לקבלת פרס נובל 
ב 1958 , חרושצ׳וב ונאמניו התריעו קשות נגד "אמנות מת¬ 
נוונת" ומגמות בלתי־פאטריוטיות, אך המגמה בכללותה היתה 
לקראת ליבראליזציה. לא נודעו מקרים של מאסר סופרים 
ומדענים או הגלייתם. במדיניות הכלכלית ניסה חרושצ׳וב 
לפשר מדי פעם בין המגמה לדרבן את ההתפתחות הטכנו¬ 
לוגית, לרבות בתחום הגרעיני וחקר החלל, ובין הדרישה 
להעלות את רמת-המחיה. במרוצת השנים נתברר, שאין 
להמשיך במאמץ הצבאי המודרני בקצב מזורז ולשפר את 
רמת-המחיה בעת ובעונה אחת. גברה, איפוא, הנטיה להרפות 
את המתח ביחסי-חוץ על מנת לאפשר הפניית משאבים לפי¬ 
תוח התעשיה הקלה. 

התמורד, ניכרה בסגנון היחסים הפחות-נוקשה ובמדיניות 
הנועזת ורבת היזמה. חלק ניכר מזמנו עשה חרושצ׳וב 
במסעות בחדל, באירופה ובאמריקה, באפריקה ובאסיה. 
באוקטובר 1954 , עת שימש מאלנקוב ראש ממשלה, יצא עם 
בולגאנין לפקינג. הסינים תבעו מבריה״ם סיוע כלכלי עצום 
לשם תיעוש ארצם. בריד,״מ לא יבלה להיענות לתביעות 
אלה, בלא לפגוע בנשרד, הטכנולוגי הצבאי וברמת-מחייתד,. 
כדי להפגין חזית קומוניסטית מאוחדת, נחתם הסכם כלכלי 
ומסחרי סובייטי-סיני, שהיו בו אמנם הכרזות חגיגיות אך 
למעשה היו התחייבויותיו! של בדיד,"מ צנועות בלבד. מאידך, 
מדינות בלתי-קומוניסטיות לא מעטות מבין החדשות, הנח¬ 
שלות והניטראליות, זכו בסיוע סובייטי ניכר (כגון אינדו¬ 
נזיה, גיניאה וכר). הסיוע הסובייטי השיג וביסס השפעת- 
קבע רק בכמה ממדינות ערב — מצרים, סוריה, עיראק, 
תימן. 

במאי 1955 הגיעה בדיה״ם להסכם עם מעצמות המערב 
על מתן עצמאות מלאה ומיידית לאוסטריה, לרבות פינוי 
חילות-הכיבוש השונים. אוסטריה התחייבה בניטראליות. 
בקיץ של אותה שנה התקיימה בז׳נווה ועידה של ראשי־ 
ממשלות ושרי־החוץ של המעצמות. בשאלת גרמניה לא 
הושגה בל התקדמות, אולם בשלהי הוועידה נחתם הסבם 
בענייני הודרסין. הסינים הופיעו כשותפים למו״מ, אך המש¬ 
לחת הסובייטית נתגלתה פשרנית יותר. לאחר צירוף גרמניה 
לנאט״ו בשנת 1955 נתגבשו מדינות הגוש הסובייטי ל״ברית 
ורשה״. ברם, בספטמבר 1955 הוזמן ד״ר אדנאואר, ראש 
ממשלת גרמניה המערבית, לבריה״מ והוחלפו נציגים דיפלו¬ 
מאטיים ביו שתי המדינות. שוב גברו רמיזות על סיכויי 
איחודה של גרמניה במחיר ניטרליותה. בסוף 1955 יצאו 
בולגאנין וחרושצ׳וב למסע ממושך במדינות אסיה (הודו, 
בורמה. אפגאניסטן וכר), ובכך הופגן עיקר נוסף של מדי- 
ניות-החוץ הסובייטית החדשה: עידוד מדינות ניטרליות, 
בלתי-קומוניסטיות אך בלתי-קשורות עם נאט״ו (או ברית 
ורשה). ביאנואר 1956 ויתרה בריה״ם על הבסיס הצבאי 
בפורקלה (ג 31 ] 1 ! 01:1 ?) שבפינלנד. חרושצ׳וב ובולגאנין ביק¬ 
רו לרגל המאורע בפינלנד. בשהתפטר מולוטוב ביוני 1956 
מתפקיד שר-החוץ, נתקבלה ההתפטרות כסוף הסטאליניזם 
ביחסים הבין־לאומיים. 

בפברואר 1956 נערכה במוסקווה הוועידה ה 20 של המפ¬ 
לגה הקומוניסטית, הראשונה אחרי מות סטאלין, ובמרכזה 
עמד נאומו של חרושצ׳וב, שעיקרו היה הריסה שיטתית 




763 


מועצות כרית ה־, היסטוריה 


764 


של פולחן סטאליו, המדינאי והאיש. סטאלין "המאוחר" 
הואשם בתאוות־שלטון בלתי־מרוסנת ובתשוקת־גדלות הגו¬ 
בלת בטירוף, באכזריות ובחשדנות חולנית. חלק ניכר של 
"הטיהורים" והמשפטים משנות ה 30 ורו 50 הוכרזו כרצח 
משפטי, ההאשמות הוגדרו כבדיות והנידונים כקרבנות־שוא, 
על סטאלין הוטלה האחריות לכשלונות ראשית המלחמה 
ב 1941 ולקרע עם יוגוסלאוויה. חלק מקרבנותיו של טטאלין, 
בפרט אנשי-צבא כטוחצ׳בסקי, (אך לא טרוצקי ובוכאריו) 
זכו ברהביליטציה, היה'זה נסיון נועז — אולי בלתי-נמנע 
באווירה ששררה בבריה״מ אחרי מות סטאליו וירידת קרנה 
וכוחה של הבולשת ~ לחדש יחסי־אמוו בין הדיקטאטורה 
ובין העם, במיוחד ביו הדיקטאטורה וביו האינטליגנציה 
רבת המיליונים. הנאום נישא בישיבה סגורה, אך תכנו 
הסתנן לציבור, ואף למערב. באותה הזדמנות גילה חרושצ׳וב 
את דעתו, שניתן לעבור מקאפיטאליזם לסוציאליזם גם בלי 
מלחמת־אזרחים! הכל תלוי בתכונתה של הבורגנות. פירוק 
הקומאינפורם באפריל 1956 היה המשך למהלך החדש. 
בוועידה עסקו גם בתכנית־ההומש השישית 1956 — 1960 , 
שעמדה בסימן פיתוח משק־הכוחו עידוד האוטומאציד.! 
דרבון היזמה הגרעינית ומחקר החלל! ואכלוס מהיר של 
השטחים דלילי־האוכלוסין, אך העשירים במשאבי־טבע, 
באסיה התיכונה ובסיביר. 

המגמה האחרונה, שבוצעה בתנופה רבה. היתד. בעלת 
משמעות משקית, איסטרטגית, מדינית־פנימית ומדינית- 
חיצונית. יוזמיד" וחרושצ׳וב בראשם, ביקשו להוסיף לחק¬ 
לאות הסובייטית ב 48 מיליון הקטאר — שטח שהינו גדול 
משטחה של צרפת — באסיר, התיכונה, חרף דלות האיזור 
במשקעים, סכנת סחף־רוח חמורד, ומחסור בדשנים שלא 
היד, ספק בעיני מומחים שיידרשו לקרקע הדלה והשולית. 
אכן, בתחום זה דומה שטרם הוצדק המאמץ, ואפשר שבכך 
נעוצד. אחת מסיבות הדחתו של חרושצ׳וב מתפקידו 
כעבור שלוש שנים. מטעמים איסטרטגיים רוכזו מקורות־כוח 
ומרכזי תעשיר, הרחק מהגבולות. מבחינה פוליטית־פנימית 
חל שינוי מכריע באופי האוכלוסיה של הרפובליקות הסוביי¬ 
טיות באסיה התיכונה. האוכלוסיה המקומית — תורכית, 
טאטרית ואירנית במקורה — ד,פכר, שם מרוב למיעוט. 
בשבת 1963 כבר היוו הרוסים והאוקראינים, כלומר הסלא- 
ווים, את הגורם האתנוגראפי הראשון-במעלה באסיר, התי¬ 
כונה הסובייטית ובראש ובראשונד, ברפובליקת קאזאכס- 
טן — חוץ מבתאג׳יכיסטן. 

במבנה הארגוני של התעשיה ניכרו ב 1957 מגמות שלי 
ביזור ע׳׳פ אמות-מידה גיאוגראפיות. במארס 1958 הוחלט 
על חיסול תחנות הטרקטורים האיזוריות—ששימשו, למעשה, 
מוקדי פיקוח ושליטד, בידי השלטון המרכזי — ועל חלוקת 
המצאי שלהן בין הקולחוזים. נתגלו קשיי הסתגלות של 
המשק הסובייטי לתביעותיו של ייצור מגוון ובעל-איכות, 
שכן התכנון הנוקשה ומערכת התמתירים שאינה מיוסדת 
על שוק ספשי בלמו התפתחות מהירה וגמישה וגרמו לייקור 
התוצרת, הפתרונות טרם נמצאו, וההנהגה הסובייטית, אף 
שהיא מכירה בהכרחיותם, עדיין מתלבטת במציאתם ובהח- 
לתם, שכן ברי שכל פתרון של ביזור ויתר חופש בתחום 
היזמה וד,החלטד, יפחית מכוחו של השלטון המרכזי (ד כל¬ 
כלה לעיל! וע״ע ליברמן, יבסי). 

לתד,ליכי הדסטאליניזציר, והליבראליזציה היו הדים חזקים 


במדינות מזרח-אירופד" ובראש וראשונה בפולניה ובהונ¬ 
גריה. באוקטובר-נובמבר 1956 התחולל מאורע מד.פכני, 
משתבעה ממשלת הונגריה בראשותו של נודי (ע^גןי!) את 
יציאת הצבא הסובייטי והשמיעה רמזים על ניטראליות 
ונטישת ברית ורשה. הדברים חרגו מתחום הוויתורים שלהם 
היתד, נכונה מוסקווד" שכן שלמות איזור־ההשפער, שרכשה 
לה מאז מלה״ע 11 הועמדה בסכנה. בראשית נובמבר פלשו 
כוחות סובייטיים חזקים להונגריה, השתלטו על בודאפשט 
בקרבות-רחוב אכזריים, הדיחו את ממשלת נודי וד,קימו 
ממשלה גרורד,. לאחר תקופת ריאקציה חזרד, ההתפתחות 
בדוונגריד, למגמה ליבראלית יותר, כבשאר המדינות הגרו¬ 
רות, להוציא גרמניה המזרחית. 

בעת דיכוי המרידה, בהונגריה איימה ב 5 בנובמבר 1956 
בריה״מ בפעולה צבאית נגד ישראל, בריטניה וצרפת ודרשה 
מהן לסגת מסיני ומסואץ (ע״ע ארץ-ישראל, עמ׳ 516 , כרך 
המילואים). מאוחר־יותר, בנובמבר 1966 , חזרד, בריה״מ 
ואיימה על ישראל לבל תגיב על פעולות האיבר, כלפיה מצד 
סוריה שגברו אותה עת. האיומים מצד בריה״מ על ישראל 
הלכו וגברו באפריל 1967 , סמוך לפרוץ פעולות האיבה, 
בראשית יוני 1967 , בין מדינות ערב לישראל. 

חרף איומיה נמנעה בריה״מ מהתערבות צבאית ישירה 
נגד ישראל לאחר מגעים בין נשיא אה״ב ג׳ונסון לראש 
ממשלת ברידו״ם, קוסיגין, אך ניתקה את הקשרים המדיניים 
איתד,. 

לאחר מלחמת-ששת-הימים. ביוני 1967 , נתנה בריה״מ 
למדינות ערב סיוע כלכלי, מדיני וצבאי. באמצעות 
הסיוע הצבאי, הטכנאים והיועצים ששוגרו לשם וכן ע״י 
התבססותד, בנמלי מצרים ואלגייריה חדרה בריה״מ עמוק 
יותר בעיקר למצרים, לסודאן ובמידת מה לאלג׳יריה. 

התפתחויות אלה העניקו לבריה״מ מעמד מוכר במזרח 
התיכון. 

בקיץ 1957 סולקה האופוזיציה המאוחדת — "הקבוצה 
האנטי-מפלגתית״ בנוסח הרשמי — של מולוטוב, כגנוביץ׳, 
מאלנקוב. שפילוב וסבורוב מהוועד המרכזי של המפלגד״על 
אף גירושם סעמדד, פוליטית, נשארו תפשיים, ומולוטוב אף 
המשיך זמן-מה למלא שליחויות בחו״ל. אפייני למאבק 
הפנימי הוא הצלחת האופוזיציונרים לרכוש רוב בן 11 חב¬ 
רים בנשיאות המצומצמת של המפלגה! אולם חרושצ׳וב 
התגבר עליהם ע״י כינוס חפוז של מליאת הוועד המרכזי — 
מעין ריאקטיוויזציה של הציבוריות המפלגתית, אמנם ברובד 
בכיר ומצומצם. ב 26 במארס 1958 — מקץ חמש שנות 
חתירה—נבחר חרושצ׳וב לראש הממשלר,. בולגאנין הורחק 
מהממשלה ואח״כ מהוועד המרכזי של המפלגד,. חרושצ׳וב 
נעשה ראש ממשלה ומזכיר כללי של המפלגה כאחד. על אף 
ריכוז הסמכויות, לא הפך חרושצ׳וב שליט דיקטאטורי יחיד, 
המוסדות המפלגתיים העליונים התגבשו לגורם שחרושצ׳וב 
נאלץ להתחשב בו, אף שנעשה מאמץ לכסות על חילוקי- 
הדעות. נחלש מנגנון המשטרה הפוליטית, שבו יכול היה 
להשתמש כשליט, והשינוי באווירה הציבורית לא אפשר 
לנקוט כלפי אופוזיציונרים ו״סוטים" את שיטותיו של סטא- 
לין. עם זאת, נשארו היסודות הדיקטאטוריים של משטר 
המפלגה הקומוניסטית במלוא תקפם. נשארו בעינן המסגרות 
הטוטאליטאריות בתחומי החיים השונים, ורק השימוש בהן 
נעשה מאופק יותר. 



765 


מועצות ברית ה־, היסטוריה 


766 



פנייעה בי: סנוזיגי אד,״ב 1 ב־; ם:היגי ברירז״ם (י 4 ה, 116.11 בביר! ריבן 
בוזשינגט 1 ן. מימין לשמאל: אנדרי גרוסייו!^ גיקיטה חד״־שצ׳וב, 
ר,י:ייט אייז 1 ד,אזר. ריצ׳רר ניכסוז 


הריבוד המעמדי של החברה הסובייטית השתנה מאד 
בשנות ה 50 וה 60 . האינטליגנציה החדשה, רובה טכנולוגית, 
הפכה לבטים המעיד החברתי־כלכלי. אף שאין לה משקל 
פוליטי, ועיקר עניינה בהעלאת רמת־מחייתה ולאו דווקא 
במאבק פעיל על חירות ביטוי וחלק בשלטון, נוצר לא אחת 
עימות בינה לביו השלטונות, חנאלצים לרפות כפעם בפעם 
את הרסן! מצבו החמרי של מעמד הפועלים לא עלה באותו 
שיעור, והועמקו בו הפערים בין שכבות עובדים מקצועיים 
לשאינם כאלה. איכרי הקולחוזים נשארו הרובר הנמוך 
בחברה, ואף שמשקלם קטן והולד, עדיין הם מהווים קרוב 
למחצית כוח־העבודה הלאומי. 

בסוף שנות ה 50 ובראשית ה 60 התגלו השגי הכלכלה 
הסובייטית המודרנית, אך לא פחות מכד גם הסתירות 
העקרוניות. בוועידה ה 21 של המפלגה הקומוניסטית ( 1959 ) 
הוכרז על מטרות חדשות ומרחיקות־לכת בפיתוח התעשיות 
הכבדות ובייצור מצרכים לאוכלוסיה. תוכנן ל״הדביק ולע¬ 
בור" את אח״ב בענפים חשובים (למשל, פלדה). אולם 
במהרה נתגלתה חולשת דרמרה לחשגים גדולים בענפים 
נבחרים, ובמיוחד בסכנולוגיה גרעינית, טילית וחללית, 
ולהעלאת רמת־המחיה בעת ובעונה אחת. לצרכי תעמולה 
הוחלפה תכנית החומש בתכנית שבע־שנים ( 1959 — 1965 ), 
שהושלמה ב״תחזית״ לעשרים שנה ( 1961 — 1980 ), שבאח- 
ריתן — כפי שניבא חדושצ׳וב — תושג עדיפות הכלכלה 
ושאר תחומי החיים הסובייטיים ע״פ העולם כולו. אולם 
שוב לא הורגשו השיפורים המובטחים ברמת־המחיה, בטיב 
המצרכים ובתנאי המגורים. ביהוד התרחבות התיירות — 
שגם היא פועל יוצא מהליבראליוציה של חרושצ׳וב — 
בשני הכיוונים המחישה את נחיתותה הכלכלית של בריה״מ. 
אי־שביעות הרצון מנוקשותו של המשטר במשק מצאה ביטוי 


— על רקע התרופפות שליטתה של הבולשת — בהתפשטות 
המונית של עבירות כלכליות. תגובת השלטונות היתר, חריפה 
והוצאו פסקי־דין קטלניים. הקודכס הפלילי החדש שהונהג 
ביולי 1961 החמיר מאד בהענשת "פשעים כלכליים", וד,נהיג 
מחדש גזר־דין מוות על כמה מחם. 

בוועידר. ה 22 של המפלגה, באוקטובר 1961 , נוספו גילויים 
אנטי־סטאליניים חדשים. הדסטאליניזציה הודגשה בהרחקת 
קברו של סטאלין מהמאוסוליאום המשותף עם לנין שבכיכר 
האדומה במוסקווד, ובהחלפת שמה של סטאלינגרד לוולג(גרד. 
הוועידד, עמדה בסימן התגלות הניגוד הסובייטי־סיני. נציג 
המפלגה הקומוניסטית האלבנית נעדר מהוועידה. ואילו נציג 
המפלגד, הסינית, ג׳ו אן לאי, הגן בנאומו על אלבניה שראש 
ממשלתה אנור חוג׳ח הוכתם בסטאליניזם! הוא חנית זר על 
קברו של סטאלין ופרש מן הוועירד, לפני סיומה. 

בםדיניות־ר,חוץ רבו ב 1959 — 1962 ניגודים מופגנים 
ביחסים עם המערב. בנובמבר 1958 פירסם חרושצ׳וב 
את האולטימאטום הראשון שלו בעניין ברלין המערבית, 
מעצמות־המערב נתבעו לפנות את העיר מכוחותיהם ולשוות 
לה סטאטוס "ניטראלי". בהעדר היענות לתביעתו איים 
חרושצ׳וב בכריתת חוזה־שלום נפרד עם גרמניה המזרחית 
ובמסירת דרכי־המעבר לעיר לידיה. האולטימאטום לא מומש. 
בשנתיים הבאות הגישה בריה״מ פעמים אחדות אולטי־ 
מאטום בבעיית ברלין, שלא בוצעו אף הם. בספטמבר 
1959 נסע חרושצ׳וב לאה״ב וניסה להגיע לידי הסכם 
כולל עם איזניואואר, בלחץ המתיחות בברלין. הניסיון נכשל 
ובאביב 1960 שוב הוחרפו היחסים. הפלת אווירון־תצפית 
אמריקני בשטח סובייטי ב 2 במאי 1960 שימשה עילה 
לקדמל לסכל את קיום "ועידת חפיסגח" של ראשי ארבע 
המעצמות, שנועדד, בפאריס באותו חודש. המהומות וחמל־ 
חמות האזרחיות בקונגו, לאחר הכרזת עצמאותה בקיץ 
1960 , פתחו תחום חדש להפגנת מתיחות. מוסקווח ערערה 
על פעולות המזכיר הכללי של או״ם, דאג ד,מרשלד (ע״ע), 
שנתמך ע״י וושינגטון, ותבעה את הדחתו. התעצמות מספר 
גלול של מדינות באפריקה ב 1958 — 1962 שימשה קרש־ 
קפיצה לפעילות סובייטית קדחתנית ביבשה זו, שלבשה 
צורות שונות של סיוע כלכלי, הסכמי-ידידות ותמיכה תעמו¬ 
לתית באפריקנים אנטי-מערביים. בפברואר 1961 ביקר יו״ר 
הנשיאות של הסובייט העליון ברז׳נב במדינות אפריקניות 
שונות. משטרו הקומוניסטי והאנטי-אמריקני של פידל קסטרו 
(ע״ע) בקובה נתמך בכספים סובייטיים ונהנה מעזרתה 
הטכנית ומהדדכתה הצבאית של מוסקווה, והיחסים בין שתי 
המדינות, שהופגנו ע״י ביקורו בקובה של סגן ראש הממשלה 
הסובייטית, מיקויאן, בפברואר 1960 , התהדקו וד,לכו. באוק¬ 
טובר 1%2 גרמה הפעילות הסובייטית בקובה למשבר חמור 
ביותר בין וושינגטון למוסקווה, כשנתגלתה העובדה, שהרו¬ 
סים הקימו בקובד, בסיסי טילים, העשויים להגיע למרבית 
שטחה של אה״ב ועלולים להיות מצויירים בראשי־חץ גרעי¬ 
ניים. המתיחות הגדולה, שעלולה היתר, לגרור את המעצמות 
למלת״ע גרעינית, שימשה פתח להפשרה והידברות. בשיא 
הפתיחות הגיעו נשיא אה״ב קנדי וחרושצ׳וב להסכם על 
פינוי הטילים הסובייטיים מקובר, והימנעות אמריקנית מהת¬ 
קפתה. הסכם זה היווד, מפלה למדיניות בריה״מ, שנאלצה 
לסגת ולבטל תכניותיה ספני אזהרתה החמורה של אה״ב. 

יחסי בריה״מ-סין הורעו והלכו. ב 1958 הכריזה ממשלת 





767 


מועצות כרית ;־. היסטורי 


768 


פקינג על ,הקפיצה הגדולה קדימה", שהחיימרד, להשיג תוך 
שנים מועסות רמה מערבית בתיעוש ובחימוש. מוסקווה 
סירבה לסייע להכשרת עצמאותה הגרעינית־צבאית של 
סין, והדבר גדם להידרדרות יחסיהם. בקיץ 1960 עזבו מרבית 
המומחים הרוסיים את סין ואותו זמן נתגלה המאבק האידאו־ 
לוגי בין שחי המפלגות הקומוניססיות. בסתיו 1960 נזף 
חרושצ׳וב בסינים על סטייתם השמאלית. בקונגרס המפלגות 
הקומוניסטיות בדצמבר 1960 במוסקווה, הושגה פשרה, אך 
היא לא האריכה ימים. בוועידה ה 22 של המפלגה הקומר 
ניסטיח הסובייטית פרצו הניגודים החוצה באמצעות הוויכוח 
"האלבני". יחסן השונה של שחי המעצמות להודו הוסיף 
להעמיק את הקרע ביניהן. שעה שמוסקווה ראתה בהודו 
ובממשלה נהרו מנהיגות רצויה לעולם הניטראליסטי, 
נחשבה ניו־דלהי בעיני פקינג כמתחרה על הנהגה אסיאנית. 
בריה״ם הסתייגה מהפלישה הסינית לאיזור ההימלאים 
ההודי בסתיו 1962 והמשיכה לספק ציוד צבאי להודו הנת־ 
קפת. ביולי 1963 נועדה במוסקווה פגישה של נציגי שתי 
המפלגות הקומוניסטיות, הסובייטית והסינית, "לשם בירורים 
אידאולוגיים", וחרושצ׳וב הפגין את יחסו לפגישה ע״י 
היעדרו. אין זה מקרה שהבשלון הצפוי של הפגישה הסוביי־ 
סית־סינית תואם ע״י הקרמל לפתיחת ועידה סובייטית־ 
אמריקנית־בריטית במוסקווה לאיסור ניסויים גרעיניים באם־ 
מוספירה, על פני הקרקע והימים, ועידה שהוכתרה בהצ¬ 
לחה גמורה. ערכו המעשי של ההסכם הסובייטי־אמריקני- 
בריטי נראה מוגבל, אך הדו הבין־לאומי היה עצום. היחסים 
הסובייטיים־סיניים אחרי ההסכם הסובייטי־אמריקני־בריטי 
החריפו. פקינג האשימה את מוסקווה בשאיפה למונופולין 
גרעיני רוסי־אמריקני ובהפקרת הקומוניזם העולמי לאימ־ 
פדיאליסטים. מספסמבר 1963 החלו השתיים מאשימות זו 
את זו בפגיעות שיסחיוח בגבול והסתת האוכלוסיה באיזורי 
הספר. 

תקופת שלטונו של חרושצ׳וב, שהצטיינה ביזמות מדיניות, 
היתה מלווה גם בהשגים מדעיים־סכנולוגיים מרשימים, 
חלקם ראשונים בעולם. עוד בשלהי 1953 הודיעה מוסקווה 
על הימצאות פצצת־מימן בידיה! ב 1955 גילתה את השגיה 
בטילים בין־יבשתיים; בסתיו 1959 הונחת טיל סובייטי על 
הירח וצולם צידו האחורי; ב 1960 הוטס לוויין סובייטי סביב 
כדור הארץ! וב 1961 שוגרו בלוויינים שני הקוסמונאוטים 
הראשונים טיטוב וגאגרין. אולם ;מרותיו והעזותיו של 
חרושצ׳וב נראו לא־אחת חריגות אף בתוך צמרת המפלגה 
הקומוניסטית הסובייטית. 

שקיעתו והדחתו של חרוש צ'ו ב, 1964 — 1970 . 
תקופת שלטונו של ניקיסה חרושצ׳וב באה לקצה ביום 14 
באוקטובר 1964 , ע״י החלטת המליאה של הוועד המרכזי 
של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית להחליפו כמזכיר 
המפלגה בלאוניד איליץ׳ ברז׳נב (ע״ע [כרך מילואים]) 
וכיו״ר הממשלה הסובייטית באלבסי קוסיגין (ע״ע). אף כי 
עד תחילת שנת 1970 לא פורסמו פרטי ההחלטה הזאת 
בבריה״מ, נתבררו מאז הגורמים העיקריים שהביאו לחילופי־ 
גברי אלה. 

הביקורת שנמתחה על חרושצ׳וב בכלי-התקשורת הסוב¬ 
ייטים התרכזה בתכונותיו האישיות יותר מבמחוח מדיניותו. 
הוא נאשם ביהירות, בנטיות לפולחן האישיות, בחוסר־יציבות 
ובפזיזות בהנהגת שינויים בחברה ובכלכלר,. נוסף על חששות 


מפני ריכוז-יתר של סמכות בידיו, נתעוררה כנגד חרושצ׳וב 
ביקורת חריפה בשל תעוזתו — משבר הטילים בקובה —, 
בזבזנותו — פיתוח חקלאי באדמות שוליות באסיה התיכונה, 
סיוע־חוץ בלתי-מבוקר למצרים ולמדינות אחרות —, חיזורו 
אחר מערב-גרמניה, כשלונו לבלום אח התערערות היחסים 
עם סין׳ וגלישתו לנפוסיזם (חתנו אג׳ובי, ששימש כעורך 
,.איזווסטיה", הודח אף הוא). המשבר בחקלאות. ששיאו בא 
בשנת הבצורת של 1963 , הקל על יריביו אח הדחתו. 

שני מנהיגיה של בריה״מ מ 1964 , ברז׳נב וקוסיגין, נבדלים 
במזגם ובהופעותיהם מקודמם. אפיים הזהיר והשמרני עולה 
בקנה אחד עם החמורות שחלו בשכבה השלטת במדינה. 
שלא כחרושצ׳וב, אין הם נוהגים להתנבא לנצחון הקומוניזם 
בעולם כולו. עיקר מעייניהם נתון למניעת תהליך הסחיפה 
במדינות מזרח־אירופה המצויות בתחום־ההשפעה הסובייטי. 
ובתוך בריה״מ עצמה. 

מדיחיו של חרושצ׳וב נעזרו בצמרת הפקידים האבטי- 
ליבראליים, שנשארו בעמדותיהם במוסדות הסובייטיים — 
המפלגתיים והממלכתיים — מימי סטאלין ! כל אלה חברו 
להשכיח את תקופת חרושצ׳וב ואת אישיותו — שמו של 
חרושצ׳וב נמחק מהאנציקלופדיות הסובייטיות ואיננו נזכר 
בפירסומים הסובייטים מאז ההדחה —, וזאת אגב שיבה 
למדיניות קשוחה ודוגמאסית במרבית התחומים. 

משטר השלישית. השינוי היסודי שחל במדיניות 
הסובייטית הפנימית לאחר הדחת חרושצ׳וב הוא השתלטות 
אנשי המנגנון על מירב שטחי החיים הסובייטיים, בלא 
שתתבלט אישיות בעלת סמכות מרכזית חזקה. כבתקופות 
סטאלין וחרושצ׳וב. המגמה העיקרית של המנגנון השליט— 
שבראשו ברדנב, קוסיגין ופודגורני — היא שמירה על 
הקיים והימנעות מהסתבכויות. בהתאם לכך התנהלו דיוני 
הוועידה ה 23 של המפלגה הקומוניסטית (מארס-אפריל 
1966 ) ללא זעזועים וויכוחים רעיוניים, ללא איזכור הוויכו¬ 
חים וההחלטות של קודמותיה — הוועידות ה 20 , ה 21 ור. 22 , 
ובסימן מאמצים להחזיר — ולו רק חלקית — את עטרת 
סטאלין לישנה. 

הוועידה אישרה במושב חשאי את הדחת חרושצ׳וב 
ע״י הוועד המרכזי, ובחרה בלאוניד ברז׳נב למזכיר כללי 
של המפלגה. כן מכהן ברז׳נב כיו״ר נשיאות ש 10 חבריה 
האחרים הם וורונ 1 ב, מזורוב, סוסלוב, פודגורני, פוליאנסקי, 
פלשה, קוסיגין, קירילנקו, שלסט ושלפין. למזכירות המפלגה 
נבחרו ברז׳נב, סוסלוב, קוסיגין, פודגורני ושלפין. כן נבחר 
בוועידה הוועד המרכזי של המפלגה, בן 195 חברים ו 165 
חברי־משנה. 

לאחר הוועידה ה 23 נגנזו כמעט כל התכניות שהובאו 
לפני הוועידות הקודמות של המפלגה, ושנתפרשו כשלבים 
בקידום הדמוקדאטיזאציה בחיים הסובייטיים. ההלכה שנת¬ 
קבלה בהשפעת חרושצ׳וב בוועידה הקומוניסטית ה 22 בדבר 
סיומו של שלב "הדיקטאטורה של הפרולסאריון" והפיכת 
המדינה הסובייטית ל״מדינה של כל העם הסובייטי" נשכחה. 
כן נעלמו החידושים בחקיקה הסובייטית שהוכנו בהתאם 
להלכה זו, ובמקומם באה הקשחד, ניכרת במעשי הרשות 
המבצעת, לרבות התחזקותו הגוברת והולכת של השירות 
החשאי — אך לא עד כדי חזרה לשיטות הטרור ההמוני של 
ימי סטאלין — והחרפת פיקוח הצנזורה בתחום הספרות 
היפה. נדונו לגניזה רוב התכניות וההבטחות שהושמעו בימי 




769 


מועצות :וית וז־, וזישטוריה 


770 


חרושצ׳וב שבישרו שיפור ברמת המחיה של האוכלוסיה. 
למעשה, המשיכו יורשי חרושצ׳וב לצעוד בדרכו, אך בקצב 
מואט וזהיר יותר. 

בתחום הכלכלה תירצה ההנהגה החדשה את כשלון ההק־ 
לאות במדיניותו הפזיזה של חרושצ׳וב, ומתחה ביקורת על 
הפיקוח הנפרד על התעשיה ועל החקלאות שהוא הנהיג 
ב 1962 ועל מיזוג ד,קולחוזים והסובחוזים ליחידות־ייצור 
ענקיות וסבוכות, תלוקות בהוסו^גמישות בתגובתן על שינויי 
צריכר, ותכנון. מבקריו של חרושצ׳וב כפרו בימרותיו לגבי 
האפשרות להשיג יבולי־שיא בקרקעות־בתולה שוליות בקא־ 
זאכסטן והתנגדו למאבקו בחלקות הפרטיות של איכרי 
הקולחוזים שבהן השיגו החקלאים פריון גבוה הרבה יותר 
פזד, שבמשק השיתופי המתוכנן והריכוזי. בעקבות ביקורת 
זו בוטלה חלוקת מוסדות השליטה המפלגתיים לשתי חטי¬ 
בות, תעשייתית וחקלאית! נבלם תד,ליך מיזוג הקולחוזים 
והסובחוזים 1 הוגברד,האינטנםיוויות של העיבוד והואט פיתוח 
קרקעות־בתולה. בוטלו בהדרגד, רוב ההגבלות על "החלקות 
הפרטיות". 

עם זאת, המשיכר, הד,נהגה החדשה ביישום המדיניות 
הבסיסית של חרושצ׳וב בתחום ההשקעות, בעיקר בחקלאות. 
אולם בסוף 1969 היד, התוצר הלאומי הגלמי של בריד,״מ 
רק כ 60% מזה של אד,״ב, ור,פיגור ניכר בעיקר בתחום מוצרי 
התצרוכת (ור לעיל: כלכלה). 

בעיות חברה. המאבק על חופש הפרט וחירות הביטוי 
בהגות, באמנות ובספרות החריף והתגלם באישיותם של 
כמה סופרים, משוררים, במאים ומדענים בני דורות שונים, 
שביקשו לראות את הדסטאליניזאציה כתהליך פתמשך 
ומעמיק ולא כאקט חד־פעפי ומוגבל, לצורך התאוששות 
המשטר הטוטאליטארי. מאבק זה ניזון גם מד,חלשתה היח¬ 
סית של השפעת הבולשת כגורם שלטוני ראשון בפעלה 
ומד,תגלותה של העזה להסתכן הן מצד אנשים שכבר נכלאו 
שנים רבות בכלא בתקופת סטאלין וד,ן מצד צעירים יותר, 
שלא נתנסו בכך. התנאים הנוחים יותר לפרסם דברי ביקורת 
בבטאוני הממסד, להפיץ יצירות "אסורות" מועתקות במכו־ 
נת-כתיבד,(= סמאיזדאט״ — הוצאה עצמית) 

ולהבריח יצירות מפין זה לחו״ל חיזקו את כוחם של "הלי¬ 
בראלים" הסובייטים ועודדה אותם. תחילה, לא היתד, תגובת 
השלטון אחידה ביחס לתהליכים אלד, וישנם סוברים שנמצאו 
בקרבו אישים שדגלו בנקיטת מדיניות כלפי האינטליגנציה 
הליבראלית. אך עם התפשטות התסיסה וד,תגברותד, הגיבה 
הממשלה בחריפות. ב 10.2.1966 נפתח משפטם של הסופרים 
סיניאבסקי ודניאל, שיצירותיהם המוברחות פורסמו במערב, 
והם נדונו, הראשון לשבע והשני לחפש שנות-מאסר עם 
עבודת-פרך, בעקבות גזר־דין זר, שלחו עשרים ושבעה 
מגדולי הסופרים, האמבים והמוסיקאים של בריה״מ מכתב 
לברז׳נב ובו התריעו מפני חזרה לשיטותיו של סטאלין, אולם 
ללא הועיל. היוצרים הליבראליים ניצבו לפני ברירה להיאבק 
במסגרת הממסדית, תוך מיתון ד,תבטאויותיר,ם (ןבטושנקו), 
להמשיך בפעילותם ללא רתיעה ולהסתכן בהתנגשות עזה 
עם השלטון (סולז׳ניצין), או להימלט מבריד,״מ נאלילוייבה 
[בתו של סטאלין], קוזנצוב). סימנים רבים מעידים שנמשכת 
ואף מתרחבת התסיסד, בקרב הציבוריות הסובייטית הליב¬ 
ראלית, שזועזעה זעזוע נוסף על-ידי פלישת בריה״ט לצ׳כו- 
סלובקיה באוגוסט 1968 . 


הבעיה הלאומית בקרב האוכלוסיד, הסובייטית מחריפה 
ומטרידה אף היא את השלטון. לאומים רבים ממשיכים 
לדרוש יתר זכויות ויתר עצמאות, ובקרב האוקראינים, 
העמים הקאווקאזיים והלאומים הבאלטיים מתגבשות מגמות 
לאומיות חזקות. אצל היהודים בבריה״מ משתקפת התפת¬ 
חות זאת בתביעות גוברות להתרי־יציאה לשם עליה 
לישראל, ולאו דווקא בד,שגת זכויות לאומיות בתוך 
בריה״מ. 

ברי ה "מ והגוש הקומוניסטי. א. ברי ה "מ 
ומדינותקומוניסטיותבמרכזאירופה. בעצרת 
שנערכד, במוסקווה בנובמבר 1964 במלאות 47 שנד, למהפכה 
הבולשוויקית אמר לאוניד ברז׳נב; "...קיים כל תנאי אוב- 
ייקטיווי להגברת שיתוף-הפעולה בין המדינות הסוציאליס¬ 
טיות. עמינו מאוחדים על־ידי שותפות אינטרסים יסודיים... 
יש לנו משטרים מדיניים דומים... יש לנו אידאולוגיה יחי¬ 
דה — הפארכסיזם־לניניזם. יש לנו עניין משותף בהבטחת 
הבטחון, בשמירה על השלום ובטחון העמים והגנה על 
ההשגים המהפכניים נגד החדירה האימפריאליסטית. יש לנו 
אותר, מטרד, גדולה ויחידה — הקומוניזם". הגדרה זו שיקפה 
את התנגדותה העקרונית של בריה״מ לנטיות הדצנטראלי־ 
זאציד, והגברת הריבונות הלאומית שנתגלו במידה שונה של 
עצמה באחדות מן המדינות הקומוניסטיות במזרח-אירופה 
(בעיקר ברומניה ובצ׳כוסלובקיה)! אולם תהליך הפוליצנ- 
טריזם (רב-מרכזיות) בגוש הקומוניסטי, שבו פתחה בשעתה 
יוגוסלאוויה — אך סין היא שמימשה אותו עד כדי ערעור 
מסוכן של מעמד בריד,״מ — לא היה בר־מניעד" ועוד לפני 
נאומו של ברז׳נב, באפריל 1964 , הובלט בפגישת־פסגה 
קומוניסטית עקרון השודון בין המפלגות הקומוניסטיות 
השונות ונשללה זכותה של מפלגה קומוניסטית אחת להת¬ 
ערב בענייניה הפנימיים של זולתה. נסתבר, שבד בבד 
עם ההרפת הקרע עם סין במזרחה. חייבת בריה״ם להשקיע 
יותר ויותר מאמצים בבלימת תהליך התעצמותן של גרורר 
תיר, במערבה, שהחל ערד בימי חרושצ׳וב. 

המנהיגות החדשה של בריה״מ חזרד, ונאבקה על הקמתה־ 
מחדש של האחדות המדינית של הגוש בתחום השפעתה, 
תוך נסיון לבודד את סין וגרורותיה. הדיונים בנומבר 1967 
במוסקווה — בזמן חגיגות יובל המהפכד, הבולשוויקית —, 
ופגישות-הפסגד, הקומוניסטיות בפברואר ובנובמבר 1968 
בבודאפשט והכנס במוסקווה בסוף אביב 1969 , היו שלבים 
במאבק זה, אך ככל שגברד, והלכה במדינות הגרורות השאי¬ 
פה לר,רחבת ריבונותן, לבשה המדיניות הסובייטית אופי 
נוקשה יותר, שהשתקף בתביעה הסובייטית לזכות התערבות 
במדינה קומוניסטית כלשהי שמדיניותה נוגדת את מטרות 
הקומוניזם ("דוקטרינת ברדנב"). חמש מדינות קומוניס¬ 
טיות — בריה״מ, בולגריד" גרמניה המזדהית, פולניה והונ¬ 
גריה — הצהירו במשותף ב 15.7.68 שהממשלות והמפלגות 
הקומוניסטיות בארצות שבהן הן שולטות אחראיות לא רק 
כלפי מעמד הפועלים של ארצן הן, אלא גם כלפי "המחנה 
הקומוניסטי״! גישה זו, שבישרה את ההתערבות של בריה״ם 
וגרורותיה בצ׳כוסלובקיה, המחישר, בעליל את שקיעתו של 
הגוש הקומוניסטי בבעיות פנימיות, חשפה את מאמציו לבלום 
את התפוררותו והוכיחה שלא עלה בידי הקומוניזם לבטל 
את חיוניותה הראשונית של הלאומיות, אלא לדכאה לזמן- 
מה בלבד. 




771 


מועצות בדיה ה־, היסטוריה 


772 


ר. פ לישה ל צ׳ כ ו סל ובקיר.. אור ל 21 באוגוסט, 
1968 , פלשו כוחות בריה״ס ו 4 גרורותיה ב״ברית ורשה״ — 
פולניה. הונגריה, בולגריה וגרמניה־המזרחית — לתוך צ׳כו־ 
סלובקיה. המסע הצבאי בהשתתפות כחצי־מיליון חיילים 
מנע מרד מזוין, אך קרע את המסווה האידאולוגי מעל מדי־ 
ניות-הכוח של בריה״מ כמעצמת־על, שאינה מוכנה לוותר 
מרצון על השפעתה במדינות הגרורות. כן הובלטה העובדה 
שיושבי מדינות אלה שואפים להיות ריבוניים. 

הפלישה הוסברה ע״י בריה״ם כהיענות שבאה מצדה 
להזמנתם של מנהיגי צ׳כוסלובקיה לחלצם מהתביעות ללי־ 
בראליזציה שגברו ותכפו בארצם. 

הכיבוש הצבאי לא נתקל, אמנם, בהתנגדות מזויינת מצד 
העם בצ׳כוסלובקיה, אך גם הסכמתו לכך, ולו גם כפויה וחיצו¬ 
נית גרידא, לא ניתנה. למרות כל מאמצי הסובייטים והכרזו¬ 
תיהם על ארעיות הכיבוש הצבאי ועל חיסולו בהגיע הארץ 
לשלב של "נורמאליזציה" מדינית, נמשך הכיבוש הצבאי 
וצבאות בריה״ם טרם פינו את צ׳כוסלובקיה. ארבע המדינות 
האחרות שצבאותיר,ן נטלו חלק בפלישה כבר הוציאו את 
כוחותיהן משם. שלוש הן סיבות הפלישה לצ׳כוסלובאקיה: 

א. הרפורמות המשקיות והחברתיות שהנהיגו יורשי 
נובוטני בצ׳כוסלובקיה גררו אחריהן הידרדרות יחסים חמורה 
בין ההנהגה הצ׳כוסלובאקית לבין מוסקווה, שהתנגדה להן, 
שליטי בריח״מ חשו ששליטתם בצ׳כוסלובקיה נתונה בסכנה, 
ואם המגמות הליבראליות האלו לא יסוכלו בעוד מועד הן 
עלולות לתת אותותיהן בהתמוטטות מערכת השלטון בארצם־ 
הם. 

ב. ההתפתחות הפנימית בארצות כפולניה וגרמניה־המז- 
רחית. שבהן גברה התסיסה הפנימית, הניעה את מנהיגי 
הקומוניסטים בארצות אלה לדרוש את חיסול ד,"כפירה" של 
המנהיג הציכי דובצ-ק ואנשיו, שאיימה בהתפוררות אחדותו 
וליכודו של הגוש הקומוניסטי כולו. 

ג. מעמדה הבין-לאומי של בריה״מ כ״מעצמת-על" 
המבקשת להתחרות עם אה״ב נתערער בהדרגה החל בשנות 
החמישים. הכשלונות שנחלו הגורמים הפרו־סובייטיים בקונ¬ 
גו ובגאנה, באינדונזיה. באלג׳יריה וביוון, ולסוף, בשנת 1967 , 
גם במזרח התיכון — ע״י נצחון מדינת ישראל על מדינות 
ערביות שבתחום השפעתה — כל אלה עוררו את המנהיגים 
הסובייטים להפגין שלא בס ליחם בקרב הגוש הקומוניסטי 
ובזירה הבידלאומית. 

ב. ב ר י ה " ם ו ס י ן. הדחת חרושצ׳וב לא חוללה תמו¬ 
רה לטובה ביחסי שתי המדינות. הנסיונות שנעשו בשנים 
1968/70 להביא לידי פשרה ביניהן נכשלו וד,קרע ביניר,ן אף 
החריף. שאלת־היסוד במחלוקת בין סין לבריה״מ היא שאלת 
ההגמוניה בגוש הקומוניסטי. סין, שאוכלוסייתה עולד, פי־ 
שלושה על אוכלוסיית בריה״מ, ושבראשה עומדת מפלגה 
קומוניסטית שהיא הגדולה בעולם, תובעת לא רק להתחשב 
אתה בקביעת המדיניות העולמית, אלא דורשת מקום מיוחם 
בגוש הקומוניסטי העולמי, ומאו-צה־דונג, מנהיג המפלגה 
הקומוניסטית הסינית הצהיר, שסין נוטלת לעצמה את התפ¬ 
קיד הראשי במלחמה העולמית למען "נצחון המהפכה". 

הקרע הסובייטי-סיני נעוץ גם בגורמים גאופוליטיים — 
תביעות סיניות לשטח שבריבונות בריה״מ — וחברתיים- 
רעיוניים. הניגודים הגאופוליטיים מצאו את ביטוים בהתנג¬ 
שויות גבול בין בריח״מ וסין, שהתמורות ביותר בהן אירעו 


על נהר אוסורי בקרבות על האי דמנסקי כ 400 ק״מ מצפון 
לוולאדיבוסטוק. לאחר התנגשויות אלה, באה שורה של 
תקריות נוספות במקומות אחרים שבגבול הסיני-הסובייטי 
(סינקיאנג). נוכח סכנת הידרדרות למלחמה-ממש, הדליפה 
מוסקווה רמזים בדבר שימוש בנשק גרעיני ובאו מאמצים 
חדשים של מו״מ בין בריה״מ לסין. ר״ם בריה״ם קוסיגין 
ערך ביקור פתע בפקינג, ב 11 בספטמבר 1969 , ובעקבות זאת 
הוחל במדמ חשאי בבירת סין, שנמשך גם בתחילת 1970 . 

מפלגות קומוניסטיות בארצות אחרות הכריזו על תמיכתן 
בעמדת סין, בניגוד להנהגה הקומוניסטית במוסקווה, ולא 
שלחו את נציגיהן למוסקווה כשהתכנסח שם — לאחר 
השחיות ודחיות רבות — הוועידה הקומוניסטית העולמית 
בקיץ 1969 . בין אם רגלו מפלגות קומוניסטיות אלה בדבקות 
בקו "הסיני" או בין אם הכריזו על ניטראליות בסכסוד שבין 
המפלגה הקומוניסטית הסובייטית לבין הקומוניסטים הסי¬ 
ניים — מהווה מרכז המשיכה בפקינג אתגר גלד להנהגת 
בריה״מ. המפלגות הקומוניסטיות בקוריאה הצפונית, בוויים־ 
נאם-ד,צפונית, בבורמה, בתאילאנד, בניו-זילנד ובבלגיה 
מקיימות אמנם יחסים גם עם מוסקווה וגם עם פקינג, אך אינן 
שותפות להחלטות על המצב הבין־לאומי שנתקבלו במוס- 
קווה בקיץ 1969 . ביאפאן נוהים רוב הקומוניסטים אחרי 
פקינג, ונציגיהם לא באו לוועידה הקומוניסטית במוסקווה 
בשנת 1969 . כמדכן קיימים פלגים זעירים במפלגות קומו¬ 
ניסטיות בארצות אחרות (כגון נורווגיה, איטליה וכו׳) 
הנוהים אחרי סין. ואילו אלבניה היא המדינה הקומוניסטית 
היחידה באירופה הדבקה בקו ה״סיני". 

ב די ה" מ והעולם הלא־קומוניסטי. חרושצ׳וב 
כפר בתורת סטאלין שגרס "מי שאינו אתי הוא אויבי" 
ושבר את הסתגרותה של המךיניות הסובייטית בזירה הבין- 
לאומית. הוא הכיר במשמעות הבין־לאומית של מאזן־האימה 
הגרעיני, ואימץ את סיסמת ה״קיום־ביחד בשלום". אולם 
אותה שעה לא ראה בהידברות בין שתי מעצמות-ד,על בתחום 
האיסטראטגי-גלובאלי חובת הימנעות מפעילות מקומית 
המיועדת לחזק את מאחזיה של בריה״מ באיזורים שונים 
בעולם, כל עוד אין הדבר כרוך בסכנת הידרדרות לשואת- 
מלחמה. יורשיו, ברז׳נב-קןסיגין-פודגורני לא סטו ממדיניות 
זו! יתר-על-כן, בשאלות איסטראטגיות־עולמיות הם ראו 
באה״ב גורם יחיד ויציב וניסו לפתור בעיות גלובאליות בדו¬ 
שיח ישיר אחה, כבפרשת הסכם אי-ההפצה של הנשק הגר¬ 
עיני, ואילו בגישתם לבעיות מקומיות העדיפו מגעים עם 
הגורמים המעורבים בהן ישירות (כגון גרמניה המערבית). 

בשנים 1964 — 1969 המשיכה בריה״ם בחתירה להידברות 
עם אה״ב, כפי שהשתקף הדבר בדזסכם שתי המעצמות על 
יחסי תרבות ומךע מיום 19.3.66 , בחוזה פירוז החלל מנשק 
גרעיני ב 27.1.67 ובפגישת ג׳ונסודקוסיגין בגלסבורו ביוני 
1967 , לאחר מלחמת-ששת-הימים. המגע עם אה״ב לא נפסק 
לאחר שהממשל בה עבר לידי ניכסון. הסכם אי-ההפצה של 
נשק גרעיני נחתם על-ידי אה״ב, בריה״מ ובריטניה ב 1.7.68 ! 
המגעים החשאיים עם אח״ב בסוגיית פירוק החימוש או 
הגבלתו נמשכים, וועידת-הלסינקי(בשלהי 1969 ) היתד, צעד 
נוסף במהלך זה. 

אותה שעה, לא ויתדה בדיה״מ על מדיניות מקומית 
פעילה ללא כל תיאום עם אה״ב, ופעמים אף נגדה, והדבך 
בלט באופן מיוחד באירופה ובםזרח־ד,תיכון. ביולי 1966 



773 


סועצוה גדיה ה־, היסטוריה, סוביטדלוגיה, יהודים 


774 


סיכמה הוועדה המייעצת של מדינות "ברית־ודעה" את 
דיוניה בהתאם להמה הסובייטית בקריאה למערב לבטל את 
הגושים הצבאיים — את נאט״ו ואת ״ברית ורשה״ — ולה¬ 
חליפו ב״מערכח בטחון אירופית״. באפריל 1967 אימץ כנם 
מפלגות קומוניסטיות באירופה שנערך בקארלובי־וארי אותה 
עמדה! במארס 1969 חזרה בריה״ם בבוקארשס על הצעותיה 
אלה. 

למדיניות סובייטית זאת נמצא חיזוק ניכר במגמותיו של 
נשיא צרפת דה־גול, שהחל מהדק את יחסי צרפת־בריה״מ 
באמצעות ביקורים הדדיים של שרי־החוץ דה־מירוויל וגר 1 ־ 
מיקו ב 1965 ! ביציאתה של צרפת מנאט״ו במארס 1966 , 
בביקור דה־גול בבריה״מ ביוני 1966 , בביקורו של קוסיגין 
בפאריס בדצמבר 1967 ובהדגשת עצמאותה של אירופה 
בנאומו של פודגורני ביאנואר 1967 . בעת ביקורו באוסטריה, 
תהליך דומה הורגש בווייטנאם. ככל שהגבירה אה״ב את 
מאמציה הצבאיים שם, הרחיבה בריה״מ את הסיוע הצבאי 
לצפון־וייטנאם. ולהיפך, תהליך פינוי הכוחות האמריקניים 
מווייטנאם לווה בהחלשת התעמולה האנטי־אמריקאנית בעי¬ 
תונות הסובייטית בנושא זה, בעיית מעמדה של ברלין, 
שהיתה ממוקדי העימות הסובייטי-אמריקאני בתקופת שלטר 
נו של חרושצ׳וב ולאחריה, איבדה מעוקצה ב 1969 . 

הסתירות בין הרצון ליישב ניגודים במישור הגלובאלי 
לבין החרפת הסכסוכים המקומיים בלט במיוחד במזרח- 
התיכון. מדיניות בריה״ט ניטלטלה בין נסיונה למנוע עימות 
צבאי עם אה״ב בגלל המזרח־התיכון, לבין מאמציה להע¬ 
מקת חדירתה למרחב הערבי ע״י סיוע למדיניותם של הער¬ 
בים נגד ישראל. מדיניות זאת, שהחלה מתגבשת בתקופתו 
של חרושצ׳וב, הגיעה לשיאה ערב מלחמת-ששת־הימים. 

המפלה הצבאית של מדינות ערב במלחמת-ששת־הימים 
הגבירה את תלותן בבריה״ט, אך גם הבליטה בעליל את 
אי־יכלתה ואי־נכונותה של זו לבוא בפועל לעזרת הערבים. 
כדי לחפות על מחדל זה נגררה בריה״מ לתמיכה מדינית 
בלתי-מסוייגת במדינות ערב באו״ם ומחוצה לו. ב 7.6.67 
דרשה בריה״מ בראשונה נסיגה מיידית של ישראל מן 
השטחים שכבשה, ומשלא נענתה, ניתקה עמה את היחסים 
הדיפלומטיים, בעקבותיה הלכו כל מדינות הגוש המזרחי, 
לרבות יוגוסלוויה ולמעט רומניה, במקביל לכך, סייעה 
בריה״מ למצרים ולסוריה לשקם את כוחותיהם הצבאיים, 
ואלה הגיעו במהירות לעצמתן שלפני מלחמת-ששת-הימים, 
ואף למעלה מזה. ב 30 בדצמבר 1968 פירסמה בריה״מ את 
"תכנית השלום" שלה, שאימצה את רוב הדרישות הערביות. 

פגישות שתי מעצמות-העל לדיוןבפתרוןהמשברבמזרח- 
התיכון שהחלו במארס 1969 באה״ב, ושאח״כ התרחבו לדיו¬ 
ני 4 המעצמות, בצירוף בריטניה וצרפת, לא הצליחו לגבש 
תוצאות ממשיות! המצרים הוכיחו בפעילותם הצבאית 
המוגברת ובהכרזותיהם הפוליטיות שאין הם נכונים, למרות 
תלותם המוחלטת בבריה״מ, להתחשב באינטרסים סובייטיים 
בכיוון הרפיית המתיחות. מהשש להתערערות שלטונו של 
נאצר — בעל-הברית הלא-קומוניסטי היציב ביותר של 
בריה״מ מחוץ לתחום השפעה הצמוד לגבולותיה — הקשיחה 
בריה״מ את עמדתה לגבי הסבסוד הישראלי-ערבי ודחתה 
הצעות פשרה לפי שלא נתקבלו על דעת מצרים. כך הפך 
המזדח־התיכון לזירת התמקדות עיקרית של העימות הבין- 
גושי גם בראשית שנוח ה 70 . 


ע׳ ערכים; אטומית, פצצה עמ׳ 118 — 121 < אירופה, עמ׳ 
173 — 179 . אה״ב, עמ׳ 575 — 580 ! המדיניות הבין־לאומית 
בשנות 1953 — 1966 ! כולם בכרך המילואים! ע״ע לנין 1 
טרוצקי ביבל׳ שם. 

א. לי.-א, הר. 

ס ובי סו ל וגי ה, מערכת ניתוחים ופרשנויות שנועדה 
להסביר את ההתרחשויות בבריה״מ! הסברים אלה מבוססים 
על מחקריהם וסיקוריהם של חוקרים, מלומדים, מומחים ועי¬ 
תונאים מערביים, הס' מסתמכת עלמקורות ונתונים סובייטיים 
רשמיים, עדויות פליטים בעלי דעות והשקפות מגוונות שבר¬ 
חו מתחומי בריה״מ ומהמדינות הקומוניסטיות במזרח- 
אירופה, על רשמי תיירים מלומדים ומומחים שסיידו 
בבריה״מ, וכן על ממצאי-ביון, מוסדות המחקר הסובייטולוגי 
העיקריים מצויים בכמה מאוניברסיטותיה החשובות שק 
אה״ב, כגון ה״מכונים הרוסיים" בהארווארד ובקולאמביה, 
ובכמה מכוני מחקר ממלכתיים ועצמאיים (כגון "ראנד") 
שם, וכן במרכזי מחקר באנגליה ובמערב-גרמניח. שונות הן 
אסכולות הם׳. יש מהן הנוטות לפרש כל צעד פנימי או חיצון 
של שלטונות בריה״מ לאור ההנחות והעקרונות של המארב- 
םיזם-לניניזם! אסכולה אחרת משקיפה על מהלכי בריה״מ 
בזירה הפנימית ובמדיניות החוץ כיורשת לכל דבר של רוסיה 
הצארית! כן קיימת האסכולה ה ק ר מ ל י נ ו ל ו ג י ת המ¬ 
פרשת כל מהלך בבריה״מ כפרי המאבקים והתחרות בין 
אישי הצמרת בה. 

הס׳ מתברכת בשפע מתקדים הרואים אור בספרים וב- 
כתבי-עת שונים במרבית מדינות המערב, לרבות כתבי־עת 
המיוחדים לנושא זה, כגין ("סיקור"), ו 101 ^ 50 

141€5 ן:ו 5 (״מחקרים סובייטיים״) — בבריטניה! 6 ת 1 ;) 1 נ 01 ז? 
מז 15 ת 1 ן 11 זד 011 ס )ס (״בעיות הקומוניזם״) — באה״ב! ו-;ז 05 
3 < 01 :!נ £1 (״אירופה המזרחית״) — בגרמניה המערבית. 

י, ב.-ב. 

. 2 : 1945 ^ 1 { 1 > 1 ^ ¥0 .־ 0€5:1£1 ^ו[ 

; 1953 , 1-11 .* 1 .!י! ; 1949 

,מ $0 ן 1 ׳[ב 01 .ם .ן ! 1960 ׳סס/ז.!// )/ . 0 

55 ^ 0 '! 46 , 041 ^ 4.73 - ,ע 1 ; 1961 / 0 ץז 11$10 { 

.[ ; 1962 ,( 11-111 6 ־ 11181011 ) 1960 ^ 1917 ^ 1 ) 

■ 3£ ) . 0 ;* 1962 ,(( 1 )^ 0 ^ 

,זז 03 .. 1 ;^ 1963 

- 1917 ,. 1 ) 1 ; 1955-1964 , 1 ד\־ 1 €1 ן( 501 / 0 ^ 

(:^11 1968; 1X1 1941— 

1945, 1964; 141. ם €0 .. 2 , 1969 ,!!סס•! ^>מגו ״ •• 

1965; 1(1., '111€ 016 ־ ^ 
(£] 1 € 05 ־זשן 11 ט XXX^), 1968; \'■. 1?. ?3 תץ €. 

( 11 %^ ¥011 0 ! 5(011x1, 1965; ]. >1, 1917- 

1£1 ט 80 11%£ ]ס ץ 0/71 ) 710 ^ ,(. 1 )ש) ץז 11 ג 531181 .£ . 1-1 ; 1966 , 1964 
, 011111071 ט ¥6 ^^" 7 ״' 06111801101 . 1 ; 1967 .ה 0 { 1111 

. 1967 ,^׳ו £0 י\ )!ז ¥1 0 ^* 7 ״׳ל 0 ז 0 . 1 ; 1967 

יהודים. חייהם של יהודי רוסיה תחת השלטון הסוביי¬ 
טי מהווים אחת הפרשיות העגומות בתולדות העם היהודי. 
שבט גדול בישראל, שיחידיו קיבלו אמנם את הזכויות והחו¬ 
בות של כל אזרח סובייטי, זכויותיו הלאומיות נשללו ממנו 
באכזריות, תחילה באופן חלקי ולאחר־מכן — לחלוטין. 
למעשה אין ליהדות בריה״מ חיים ציבוריים משלה מאז 
1948 , ואעפ״כ, גם ביום תוססת הרוח הלאומית בקרבם. 

תולדותיהם של היהודים בבריה״מ אפשר לחלק לתקופות 
כדלהלן; 1918.1 — 1921 ; שנות ההרס הכלכלי והרוחני(בימי 
מלחמח האזרחים והקומוניזם הצבאי)! 1921.2 — 1930 ; פעו¬ 
לה יהודית ציבורית מוגבלת והתיישבות חקלאית! 1930.3 — 



775 


מועצות כרית ה־, יהודים 


776 


1940 ; השתלבות במבנה ההברתי והכלכלי החדש: 1941.4 — 
1945 : מלה״ע 11 והשואה! 5 . 1945 — 1948 : שנות השיקום; 
6 . 1948 — 1953 : שנות הדיכוי ! 7 . 1953 — 1970 : המשד מדי¬ 
ניות ההטמעה וחיסול הלאומיות היהודית, מחד, והתעוררו¬ 
תה בהשפעת תקומת מדינת ישראל מאידך. 

המהפכה הבולשוויקית בנובמבר 1917 חלה 
בעצם ימי ההתעוררות הציבורית והלאומית בקרב יהודי 
רוסיה שבאה בעקבות האמנציפציה של מארם 1917 (ע״ע, 
אמנציפציה, ע׳ 107 ). באותה תקופה הוקמו קהילות דמו־ 
קדאטיות, פרחה העתונות היהודית בעברית, ביידיח וב¬ 
רוסית, וגברה פעילותן של מפלגות יהודיות ותיקות ושל 
חוגים חדשים (במיוחד — חוגי התרדים). משנפתחה, עם 
מהפכת מארם, אפשרות לעלייתם של יהודים בשלבי הקצו¬ 
נה, נדון בכינוסי חיילים יהודים דבר הקמתן של חטיבות־ 
צבא יהודיות להגנתם של יהודים מפני מהומות ופרעות. 
במיוחד בלטה עליית השפעתה של התנועה הציונית, שמצ¬ 
אה את ביטרה בוועידה הציונית ה 7 בפטרוגרד, בוועידת 
"תרבות" במוסקןח, בהקמת בתי-ספר עבריים, עתונות ציו¬ 
נית, הוצאות ספרים וחוברות תעמולה; בהתפתחותן של 
אגודות הנוער ("צעירי-ציוך, "מכבי", "החלוץ") ובמספר 
הקולות הרב, שניתן לרשימות ציוניות בבחירות שנתקיימו 
ב 1917 — 1913 למוסדות יהודיים וכלליים. בעצם ימי המהפכה 
הבולשוויקית הפגינו יהודי רוסיה שמחתם להצהרת בלפור. 
אם כי בין פעילי המפלגה הקומוניסטית ומפלגת הס״רים 
השמאליים, שתפסו את השלטון עם "מהפכת אוקטובר", היו 
יהודים רבים (טרוצקי,זינוביב,םורדלוב, שטינברג ועוד) הנה 
ברחוב היהודי, שבו ייצגו הי״ב ו נ ד", "הסוציאליםטים המאו¬ 
חדים" ו״פועלי-ציון" את השמאל הסוציאליסטי, היתה הש¬ 
פעתן של מפלגות המהפכה בלתי-ניכרת. חרף כל חילוקי 
הדעות ששררו בציבוריות היהודית לגבי בעיות פנימיות של 
היהודים (קהילה חילונית או דתית, עברית או יידית וכר) 
היו רובם מאוחדים בדעה, שבעיות אלו תיפתרנה במסגרת 
של אוטונומיה לאומית־דמוקראטית. צעדים ראשונים לכך 
נעשו באוקראינה, שבה הוקמה ביולי 1917 "מזכירות לעניי¬ 
נים יהודיים" ליד המועצה הלאומית (ה״ראדה") האוקר¬ 
אינית. המהפכה הבולשוויקית הפסיקה התפתחותם החפ־ 
שיח של חיים ציבוריים ולאומיים יהודיים באיבם. ההחלטה 
על גורלם ועל מהלך חייהם של יהודי רוסיה הופקעה מר¬ 
שותם ונמסרה בידי אנשי דברה של הריקטטורה הקומו¬ 
ניסטית. 

מאז "מהפכת אוקטובר" ועד ימינו נקבע גורלם של 
היהודים בבריה״מ במידה מכרעת ע״י התיאוריה של 
המפלגה השלטת, שגובשה עוד 20 שנה לפני המהפכה 
הבולשודקית. כבל המפלגות הסוציאליסטיות והליברליות 
ברוסיה, שללה המפלגה הבולשוויקית את האנטישמיות וב¬ 
מושכל ראשון הוכר שוויון זכויותיהם האזרחיות של היהו¬ 
דים כיחידים. מורכב יותר היה יחסה לגבי האומה היהודית 
בכללותה. לנין ותלמידיו ראו בלאומיות שלב הכרחי בהת¬ 
פתחות החברה האנושית ובהתאם לכך הפנה רוסיה לאחר 
המהפכה קהיליה ^;■ראטיווית, שבה ניתנה לבל עם ועם אוטו¬ 
נומיה מסויימת בתחומי הטריטוריה בה היו המוניו מרוכזים. 
אולם לגבי האומה היהודית, חסרת הטריטוריה, התלבטו 
מניתי האידאולוגיה הקומוניסטית בקביעת מדיניותם, בתקו¬ 
פה שלפני המהפכה לא הכירו הבולשורקים בקיומם של 


היהודים כלאום. יהודים מתבוללים, שמספרם היה רב בחוגי 
המנהיגות הסוציאליסטית הרוסית, השפיעו על חבריהם הרר 
סים לגרוס את ההתבוללות כדרך פרוגרסיווית לפתרח 
הבעיה היהודית. לנין נגע במאמרי־פולמוס רבים בבעיה זו 
וקבע, בהסתמכו על מרכס, קאוטטקי ואוטו באואר (ע׳ ערכי¬ 
הם), ני "אין שום אחיזה לרעיון של עם יהודי נפרד", ועם 
נצחון המהפכה יבוא תורם של יהודים להתבולל בעמים 
בקרבם הם יושבים. סטאלין קבע במחברתו "המרכסיזם וה¬ 
שאלה היהודית״ ( 1913 ), שהלאום הוא "ציבור אנשים 
יציב, שקם בדרך היסטורית וצמח על בסים שותפות של 
לשון, טריטוריה וחיים כלכליים", ומאחר שהיהודים חסרים 
בסים משותף זה — אין הם אלא "אומה שעל גבי הנייר". 
הנחות אלו הונחו ביסודה של המדיניות הסובייטית כלפי 
היהודים. ואם גם נאלצו מעצביה לסטות בתקופות מסויימות, 
בלחץ המציאות שעמדה בסתירה לתיאוריות שלהם, מקו 
מדיניותם זה, היתה זו סטית זמנית, שלאחריה "יושר הקו" 
ביתר-שאת. 

1 . 1913 —אביב 1921 ; שנות מלחמת־ ה אזרחים 
והקומוניזם הצבאי היו ליהדות רוסיה שנות הרם 
וחורבן, הנוחות הצבאיים וכנופיות האיברים שלחמו בממש¬ 
לה הסובייטית, ובראשם הצבא האוקראיני של פטליורה 
(ע״ע) ו״חילות המתנדבים" של הגנרלים ה״לבנים" דניקין, 
קולצ׳אק, בולאק-באלאחוביץ' ואחרים, היו חדורים 'שנאת 
ישראל ברוטאלית! במיוחד שפכו את חמתם על היהודים 
לאחר בשלונותיהם בקרבות עם הצבא האדום. באוקראינה 
קיבלו הפרעות אופי של טבח המוני ביהודים. בייחוד סבלו 
היהודים בכפרים ובעיירות הקטנות. מספר הנופלים בהם 
נערך ב 5,000 ד נפש. כססס, 150 אלמנות ויתומים נותרו בחוסר 
בל, ומאות אלפי פליטים התרכזו בערים הגדולות. השלטון 
הסובייטי, שהכריז על התנגדותו העזה לאנטישמיות ודיכא 
ללא היסום התפרעות אנטי־יהודית בשורות חייליו, תמך 
בהגנה העצמית היהודית וענש את כנופיות הפורעים. ב 1918 
קבע החוק שהאנטישמיות היא פשע פלילי. בנך קנה לו 
המשטר החדש את אהדתם של המוני היהודים, שחייהם היו 
תלויים בנצחונו. הנוער היהודי הצטרף בהתלהבות לצבא 
האדום ונטל חלק פעיל בארגונו. פה ושם אף הוקמו גדודים 
יהודיים מיוחדים במסגרת צבא זה. 

מאידך, הביא עמו המשטר החדש חורבן בלבלי גמור 
על מרבית האוכלוסיה היהודית. הפרעות, שנות הקומוניזם 
הצבאי וחיסול הדפוסים הכלכליים הישנים פגעו במיוחד 
ביהודים. ביטול המסחר הפרטי, חיסול מעמדה של העיירה 
כמתווכת בין הכפר והעיר, החרמת הרכוש והטהורות, הטלת 
קנסות כבדים על ה״בורגנים״ — דלדלו כליל את היהודים, 
שרק חלק קטן מהם נקלט בימים ההם בין פקידי מוסדות 
השלטון הסובייטי. כ 300,000 יהודים הבריחו בשנים אלה 
את הגבולות ונמלטו לפולניה, לרומניה ולמדינות-ספר אח¬ 
רות. יהודים רבים עסקו במסחר במחתרת לצורותיו השונות 
ונרדפו על-כך קשות, אף הוצאו להורג ע״י "הוועדה המיוח¬ 
דת למלחמה בקונטן־בולוציה" (ה״צ׳קא"). בשנים רעות אלה 
מילאו תפקיד חשוב בהצלחתם של יהודי בריה״מ מכליה 
פעולותיהם שיל ארגונים לא-יך,ודיים ( 11611££ 

[מינהל סעד אמריקני, וע״ע הובר 
הרברס]) ויהודיים ("ג׳וינט", £;> 11 :>. 11 !'־!()□:*יז [סעד לעם], 
יק״א) וכן של ארגוני לאנדסמאנשאפטים שתמכו ביהודים 




777 


מועצות :רית ה; יהודים 


778 


בעיירות מוצאם, ושל בודדים ששלחו עזרה לקרוביהם. עזרה 
זו ניחנה חלקה בכספים (דולרים) ועיקרה — בחבילות מזון 
ובגדים. 

בד־בבד עם ההורבן הפיסי והכלכלי חולל השלטון החדש 
חורבן רוחני. הבולשוויקים הועמדו בפני מציאותם של 
מיליוני יהודים הדבקים בשפתם ובססורתם הלאומית. לשם 
טיפול בבעיה היהודית הוקם ב 1918 — 1923 קומיסאריון יהודי, 
בראשותו של ש. דיסנשטין ואורגנו סקציות יהודיות (ע״ע 
יבסקציה) במסגרת סניפי המפלגה. ראשית פעולתן היתה 
להרוס את הארגון הדתי והלאומי של יהדות רוסיה. באוגוסט 

1919 יצאו פקודות לפרק את הקהילות היהודיות ולהחרים 
את רכושן! נאסרו לימודי הדת ונסגרו "חדרים" וישיבות. 
בפעולתם נתקלו ה״יבסקים" בהתנגדותם של ד,המונים הד¬ 
תיים (ע״ע שניאורסון), שהסתמכו על הבטחת זכות חופש 
הדת. שד,יתד, כלולה בחוקה הסובייטית עוד ב 1918 . 

לימוד השפה העברית ור,דפסת ספרים נאסרו (מלבד 
הדפסת ספרי קודש בכמויות מוגבלות, שנמשכד, עד סוף 
שנות העשרים). יציאתה מבריה״מ (ביוני 1921 ) של קבוצת 
סופרים עברים, בראשם ח. נ. ביאליק וש. טשרניחובסקי. 
ועזיבתו של התיאטרון העברי "הבימד!" הדגישו את המלחמה 
בתרבות העברית! ואילו שרידי הסופרים העבריים (ביניהם 
א. רודין וח. לנסקי) שלא הצליחו לצאת את בריד.״מ בעוד 
מועד נסקו במחנות עבודר,. 

התנועה הציונית הפגינה חיוניות רבה וריסובייטיס ראו 
בד, סכנה כפולה: הטיית האינסליגנציד, היהודיה, שהמשטר 
החדש היה זקוק לכשרונותיה, לפעולה מחוץ לתחומי בריד,״מ, 
וקשריה עם ד,ד,סתדרות הציונית העולמית, שהיחד, אז בת־ 
בריתר, של בריטניה" ונחשבה עויינח את בריה״מ. באפריל 

1920 נאסרו המשחחפים במועצה הציונית הכל־רוסית במוס־ 
קוור, ור,תנוער, הציונית ירדה למחתרת, ך,חל מסע עונשין 
אכזרי ואלפי ציונים, רובם צעירים ובני־נוער, נאסרו ור,וגלו 
למחנות־גירוש באסיה הסובייטית. המאושרים בר,ם זכו לאחר 
שנות סבל לעלות לא״י. תקופר, מסויימת התירו השלטונות 
הסובייטים את קיומו של ״החלוץ״ (ע״ע, עמ' 483/4 ) בחב¬ 
לים מסויימים של המדינה, אולם גם התר זר, בטל ב 1928 . 
למעשר, שותקה כל פעילות ציונית מאורגנת עם תום שנות 
העשרים. 

אגודות יד,ודיות, ציבוריות ומדעיות, שלא נשאו אופי 
לאומי מובד,ק — כגון "חברת מפיצי השכלה", "אורם", יק״א 
וכז״ — הורשו לד,חקיים קיום עלוב עד ראשית שנוח השלד 
שים. ב 1930 חוסלו "הסקציות היהודיות", לאחר שמילאו אח 
מרבית פעולות ההרס שלהן. השלב הראשון בהשמדת חייד,ם 
הלאומיים של ר,יר,ודים בבריר,״מ הושלם. 

2 . 1921 — 1930 ; פעולה יהודית ציבורית 
מוגבלת והתיישבות חקלאית. במקום התרבות 
היהודית שהושמדד, ניסו קומוניסטים יר.ודים לפתח "תרבות 
יד,ודיח פרולטרית". צעדם הראשון היה העברת כתיב המלים 
העבריות המצויות לרוב ביידית לכתיב פונטי כדי להרחיב 
את החיץ בין שפר, זו לשפה העברית. הוקמד, עתונות סוביי¬ 
טית ענפה בשפת היידית, ובמרכזה שלושת העהונים היר 
מיים; ״עמעם״ ( 1920 — 1938 ) במוסקוור״ ״שטערן״ ( 1925 — 
1941 ) באוקראינה, ״אקטיאבר״ ( 1925 — 1941 ) בבילורוסיה. 
מאות ספרים וחוברות יצאו לאור ביידית מדי שנד, בשנה 
(ב 1932 , שנת השיא, הגיע מספרם ל 669 , ב 1939 — ל 339 ). 


מאמץ גדול הושקע בפיתוח התיאטרון היידי. מוסד 
מרכזי מסוג זה היה ,התיאטרון הממלכתי היהודי" במום- 
קווה — שבראשו עמד בתחילה גרנובסקי (ע״ע) ואחריו ש. 
סיכאלס (ע״ע). תיאטראות ולר,קוח מקומיות התקיימו בערים 
רבות באוקראינה ובבילורוסיה. 

באמצע שנות ה 20 ' הוקמה ,.המחלקה ד,יר,ודית" ב״מכון 
לחרבות הבילורוטיח" במינסק (נוסדד, ב 1924 ) ו״ד,מחלקה 
לחרבות יר,ודיח" באקדמיד, האוקראינית למדעים בקיב 
( 1927 ). במכונים אלד, עבדו אנשי מדע בחקר הלשון היידית 
וספרותד" תולדות היד,ודים (בעיקר ברוסיה), פולקלור, סטא- 
טיסטיקר, ודמוגראפיה. מטעמם יצאו לאור קבצים מדעיים 
(בהם ה״צייטשריפט" המינסקאי). עבודתם של מכונים אלר, 
התנהלה בפיקוחם הקפדני של שליחי ה״יבסקציד", שמתחו 
ביקורת על כל ניסיון של מחקר חפשי או "סטיות לאומניות 
וימניוח". באוררה זו דעכו מוסדות מדעיים אלה וקשריהם 
עם חוקרים ואנשי-מדע מחוץ למדינה נפסקו. באמצע שנות 
השלושים חוסל המכון במינסק ועבודתה של המחלקה המד¬ 
עית היהודית בקייב נצטמצמה מאד. 

בתקופה הקצרה בר, שגשגה תרבות יהודיח־קומוניסטית 
זו, מאמצע שנות ד, 20 עד אמצע שנות ה 30 . דומה היר, לרבים 
מנאמני שפת יידית, כי נפתחו אפקים נרחבים לפניד, וש- 
בתמיכה מעצמה אדירר, יקומו ספרות ומדע יד,ודי חדש. 
סופרים וחוקרים יהודים, שעזבו את תחומי בריר.״ס בשנות 
המר.פכד, הראשונות, חזרו כדי לתת ידם בהקמתה של תרבות 
זו. בין אלה ד. ברגלסון(ע״ע), דער (דר) נסתר. ד. הופשטין 
(ע״ע), פ. מרקיש (ע״ע), מ. קולבק, וד,חוקרים נ. שטיף, מ. 
אריק ומ. וינר, שהעשירו אח אוצר הספרות היהודית. 

סיכויי הצלחתר, של פעילות תרבותית זו היו תלויים 
בקיום מערכת בחי-הספר בלשון יידית, שבה הושקעו מאמ¬ 
צים רבים ע״י יוצאי המפלגות ר,יר,ודיות הסוציאליסטיוח 
ומורים יידישיסטים, שהשתלבו במפלגה הקומוניסטית וקיוו 
להגשים במסגרת המשטר החדש את חלומותיהם על עם יהודי 
חילוני. דובר יידית. בתי־ספר יהודיים נפתחו בערים ובעיי¬ 
רות רבות ובתי-מדרש למורים הוקמו במרכזים יהודיים, 
ביניהם המחלקה היהודית של המכון הפדאגוגי באוניברסיטת 
מינסק. בשנים הראשונות שלחו הורים יהודים את ילדיהם 
לבתי ספראלד״ ובשנת השיא, 1932 ,למדו כ 160,000 ילדים — 
למעלד, משליש הילדים ד,יר,ודים בגיל ביד,״ס העממי — במו¬ 
סדות חינוך יר,ודייםו אולם משנה זו ואילך פחת מספרם 
בשל מיעוט מוסדות חינוך תיכונים יד,ח-יים וחוסר מוסדות 
גבוד,ים בשפה זו, ובמיוחד בשל אפיו של ביד,״ס היהודי־ 
הקומוניסטי, שלימודיו היהודיים הצטמצמו בפרקים מועטים 
מספרות היידית-הקלאסית, ומגמתו לפגוע בערכים הדתיים 
והלאומיים. וכך קרה שיהודים דתיים או בעלי הכרד. ציונית 
שלחו את ילריהם, כמו המתבוללים, לביה״ס הכללי שבו ראו 
את הרע במיעוטו. רק השכבות העממיות שלחו את ילדיהם 
לביה״ם היהודי, עד שנפקחו עיניהם לראות שאין בו לא 
מנחמה העבר ולא מתקוות העתיד. י. לשצ׳ינסקי (ע״ע) 
מעריך את מספר הילדים שלמדו בסוף' שנות השלושים 
בבתי-ספר אלה ל 90,000 בקירוב. אולם אין ספק שכבר אז 
נחרץ גורלם של מוסדות אלה לניוון ולחיסול, ובכך נשמט 
הבסיס לכל הפעולה התרבותית היידית בבריה״מ. 

לעומת־זאת גברו תהליכי ר,ד,תבוללות בין ד,יד,ודים בד- 
בבד עם השתלבותם בחיי החברה הסובייטית החדשה ונהירת 




779 


מועצוח בריח ה־, ידזודים 


780 


הנוער לערים הגדולות. נישואי תערובת נעשו לתופעה 
מצויה — 8.5% מכל נישואי היהודים ב 1926 בבריה״ט היו 
מעורבים. גם מעמדה של היידית נתערער, במיוחד בערים 
הגדולות. בוועידת הסופרים הסובייטית הראשונה ב 1934 
נמנו 113 סופרים יהודים מבין 382 צירי הוועידה! רק 24 
מהם כתבו את יצירותיהם ביידית. מסגרות יהודיות לאומיות 
בשפה הרוסית (עתונות וספרות רוסית־יהודית וכד׳) לא היו 
קיימות. למעלה פ 60,000 יהודים למדו ב 1935 בבתי־ספר סו¬ 
בייטיים גבוהים (למעלה מ 10% מכלל הסטודנטים במדינה), 
רובם ככולם — במוסדות ששפת לימודיהם היתד, רוסית. 
בסו!" שנות השלושים כבר הגיעה היהדות בבריה״מ לשלב 
של חיסול לאומי מתקדם מבחינה רוחנית ותרבותית. אולם 
שכבה של כמה אלפי עסקנים, סופרים. אמני□ ומורים עדיין 
החזיקה מעמד, ובד.תאם לקו הרשמי. הכריזה על הצלחתה 
הגדולה של המדיניות המרכסיסטית־לניניסטית בפתרון 
הבעיה היהודית ועל העם היהודי המחודש ("דאס באנייטע 
פאלק"), שקם בכריה״מ, 

הגורם המכריע ביותר בתולדות יד,ודי בריה״ם היה שידוד 
המערכות הכלכלי, שהתחולל בשנות העשרים והשלושים. 
תקופת הנא״ם הקצרה ( 1921 — 1928 ) (ר־ היסטוריה, לעיל) 
עוררה תקוות־שווא בקרב היהודים, שתפסו מקום ניכר בשכבה 
העירונית של חנוונים ובעלי-מלאכד. עצמאיים ("נאפמא- 
נים"). אבל בעצם ימי שגשוגו של הנא״ם הוטל על שכבה זו 
פיקוח חמור ונטל מסים כבד, שגרם לדלדולה ולהריסתה. 
ביחוד קשה היה המצב בעיירות היהודיות, שבסיס קיומן 
הכלכלי הישן חרב. נוצרה שכבה עצומה של מחוסרי פרנסה 
ועבודה ומחוסרי זכויות אזרחיות (״נשולי מעמד״ — 
!.!גזמס״זזזג,). מאקד, נשללה זכית בחירה למוסדות הסוביי¬ 
טיים, זכות קבלת עבודה ועזרה רפואית ציבורית, ומבניהם — 
הזכות ללמוד בבתי-ספר תיכוניים, מקצועיים וגבוהים. עם 
חיסולו של הנא״פ והמעבר לתכנית ה״חומש" הראשונה 
ב 1928 , הורע עוד יותר מצבם של המונים אלה. רבבות 
משפחות חיו על תמיכה זעומה שהגיעד, אליהם מיהדות 
המערב באמצעות ארגונים ציבוריים ("ג׳וינט", .,אורט", ןק״א, 
"לאנךסמאנשאפטים") וקרובי משפחה בודדים. לפי נתונים 
רשמיים נמנו כשליש מן היהודים עם "נשולי המעמד" והיו 
זקוקים לעזרה דחופה ולשיקום מהיר. הפתרון לבעיה זו 
הסתמן בשנות העשרים והשלושים בשלוש דרכים: א) הגיר¬ 
תם של המונים למוסקווה ולנינגראד ולתחומי רוסיה הפני¬ 
מית, שהיו סגורים בפניהם בימי השלטון הצארי, וחדירתם 
שם לפקידות הסובייטית ולבתי-החרושת. הגירה זו הקיפה 
ב 1920 — 1940 כ 500,000 נפש, בהם צעירים רבים. ב) התר¬ 
כזות בערים גדולות ובאיזורי תעשיה באוקראינה ובב^לו- 
רוסיה, בהן התפתחו שכבות חדשות של פקידות ממשלתית 
ומפעלי תעשיה! ג) התיישבות חקלאית. 

תנועה סטיכית של התיישבות חקלאית בסביבות העיי¬ 
רות היהודיות (לרוב בצורת משקי-עזר חקלאיים) התעוררה 
עוד בשנות מלחמת-האזרחים והקומוניזם הצבאי, כשהבטיחה 
החקלאות, לפחות, פת לחם יבשה לעובדיה, התיישבות זו 
נמשכה כל שנות העשרים בעיירות אוקראינה ובילורוסיה, 
ב 1924 הקימה הממשלה "ועדה לסדור חקלאי של יהודים 
עמלים ליד נשיאות הסובייט" ("קומזיט") ושנה לאחר- 
מכן "חברה לסידור חקלאי של יהודים עמלים בבריה״מ" 
("אוזט"). קבוצה מסויימת של עסקנים קומוניסטיים, ברא- 



בית־הכנםת זזנרו? ■צ? 5 נמ;ראד 


שה מ. קלינין (ע״ע) חתרה לרכז את ההתיישבות היהודית 
בגושים רצופים, שיהוו תאים לאומיים עצמאיים. כבסים 
לריכוז זה נבחרו בתחילה איזורי המושבות היהודיות בדרום- 
רוסיה, בהם כבר התגוררו כ 40,000 איכרים יהודים ובחצי־ 
האי קרים, שבחלקו הצפוני נמצאו שטחים פנויים להתיי¬ 
שבות. דובר גם על הקמת ריכוזי מושבות יהודיות באיזורי 
הביצות בבילורוסיה. כל הפעולה הזאת התנהלה תוך חששות 
והסתייגויות מפחד האשמה מצד החוגים השליטים בלאומנות 
יהודית ובסטיה מהאידאולוגיה הקומוניסטית, 

תוך מספר שנים הוקמו חמישה איזורים יהודיים חקלאיים 
אוטונומיים (קאלעינדורף 1927 ! ניי-זלאטופול 1929 וסטא- 
לינדורך 1930 — באוקראינה! פרידורך 1931 ולארינדורף 
1935 — בקרים). לזירוז ההתישבות התקשרה הממשלה 
עם ארגונים' יהודיים במערב, במיוחד עם "ג׳וינט" (ע״ע). 
חברת "אוזט" הפכה למוקד חוקי של פעולה ציבורית ענפה, 
שריכזה עסקנים קומוניסטיים ובלתי-מפלגתיים, ובעתונה 
״טריבונה״ (רוסית, 1927 — 1937 ) נידונו בעיות הפרודוקטי- 
וויזציה'של היהודים והתיישבותם החקלאית. 

אולם, התיישבותם הצפופה של היהודים באיזורי אוקראי¬ 
נה וקרים עוררה התנגדות מצד העמים שישבו שם. אולי 
משום כך החליטה הממשלה הסובייטית ב 1928 לכוח את 
פעולת ההתיישבות היהודית לאיזור רחוק וריק מתושבים, 
הוא חבל בירוביג׳ן (ע״ע בירוביג׳ן ברך ח׳! כרך מילו¬ 
אים), בדי לעודד הגירה יהודית לאיזור נידח זה הוחלט, 
לאחר מאבק פנימי במוסדות השלטון וד,מפלגה, לתת למפעל 



פניש בית-הבנשת במוכקדה 





781 


מועצות כרית ה־, יהודים 


782 


אופי מדיני. ב 1934 הוכרז חבל בירוביג׳ן כ״גליל אוטונומי 
יהודי". 

נבר בסוף שנות השלושים התנדפו התקוות, שתלו רבים 
מהיהודים ברוסיה ואף מחוצה לה בהתיישבות החקלאית. 
הקולקטיוויזציה בראשית שנות השלושים, שהיתח ברובה 
במקרים רבים בסיפוח איכרים לא־יהודים למושבות היהו¬ 
דיות, גרמה לעזיבה רבה בין המתיישבים, והתיעוש ופיתוח 
העיר הסובייטית משכו יהודים רבים מן המושבות אל הערים 
הגדולות. עם הפלישה הנאצית נהרסו המושבות באוקראינה 
ובקרים עד היסוד וגם לאחר המלחמה לא שבו לאיתנן. 

' 3 . 1930 — 1941 : השתלבות במבנה החברתי 
והכלכלי החדש. בעיית השתלבותם של היהודים במבנה 
הכלכלי של בריה״ם נפתרה ע״י קליטתם בפקידות ובחעשיה 
הסובייטית, שהתחדשו תוך שתי תכניוח־החומש הראשונות. 
חדירתם של היהודים לתעשיה נתקלה באיבה ובפגיעות 
מצד הפועלים הלא-יהודים ובהתעוררות זמנית של אנטי¬ 
שמיות. השלטונות הסובייטיים דיכאו ביד קשה גילויים אלה 
של אנטישמיות והשתיקום, על-כל-פנים מבחינה חיצונית. 
השינוי הבולט שהל בשנות השלושים היה התרנזותם של 
היהודים בערים הגדולות נמו אודסה, בה התגוררו 153,243 
יהודים, קיב 140,256 , מוסקווה 4 ^, 131 , לנינגרד 84,480 , חר¬ 
קוב 81,138 . ב 1926 כבר ישבו בערים 82.4% מבלל היהודים 
וב 1939 — 87% (בד 189 ישבו ברוסיה, בולל תחום המושב, 
49% בערים, 33% בעיירות ו 18% בכפרים). מספר משפחות 
החקלאים היהודים נאמד ב 1939 ב 25,000 , מהם 13,500 בחב¬ 
לים היהודיים באוקראינה ובקרים ו 1,000 בבירוביג׳ן. מספרים 
אלה משקפים תוצאות דלות־למדי לגבי המאמץ העצום 
שהשקיעו הממשלה, "אוזט" ויהודי חו״ל בהצמדתם של היהו¬ 
דים לחקלאות. 

לפי מקורות רשמיים נחלקו היהודים ב 1939 לפי מעמדם 
הסוציאלי כדלקמן: 

סח העבודה היהודי בבריה״מ לפי עיסוקים 


(1939) 


באחוזים 


| עיסוק 

100.0 

1,456.000 

ס ה "כ 

30.0 

436.800 

פועלים 

40.0 

582.400 

פקידים (כולל מקצועות ך 1 םשיים) 

16.1 

234,420 

אומנים בקואופראטיווים 

4.0 

58.240 

אומנים בודדים 

5.8 

84.450 

איכרים בקולחוזים 

2.9 

42.220 

שונים 

1.2 

17.470 

לא ידוע 


נתונים אלה מבליטים את מספרם הרב של היהודים 
בשכבת האינטליגנציה הסובייטית, שעליה נמנו בסוף שנות 
השלושים 364,000 יהודים (מהם 125,000 רואי־חשבונות). 
גם בחברה הסובייטית נשארו, איפוא, היהודים יטוד יוצא־ 
דופן לפי הרכבם הסוציאלי! אח מקום המסחר, שמילא תפ¬ 
קיד מרכזי בכלכלה היהודית שלפני המהפכה, תפסו הפקי¬ 
דות והמקצועות הטכניים והמדעיים. 

מפקד האוכלוסיה ב 1939 מצביע על השינוי, שחל בחלו¬ 
קתם הגיאוגראפית של היהודים בתחומי המדינה (ר׳ טבלה 
בעט' 782 ). 

תיד 13 שנה עלה משקלם היחסי של היהודים היושבים 
ברפובליקה הרוסית ובאסיה הסובייטית ם%. 25 ל 36.8% ! 
מספר היושבים באיזורי הישוב היהודי הוותיקים (אוקראי¬ 


%מכלל 

היהודים 

1939 

כאלפים 

%מכלל 

היהודים 

1926 

כאלפים 

האיזור 

31,4 

948 

22.4 

599 

הרפובליקה הרוסית 

50.8 

1.532 

59.0 

1,574.5 

אוקראינה 

12.4 

375 

15.2 

407 

בילורוסיה 

2,8 

84 

1.9 

51.5 

קאווקאז 

2.6 

80 

1.5 

40 

אסיה התיכונה 

100.0 

3.019 

100.0 

2,672 

סה״כ 


נה ובילורוסיה) ירד לא רק מבחינה יחסית (מ 74.2% 
ל 63.2% ), אלא גם במספרים מוחלטים. עם זאת עדיין היוו 
את הרוב המכריע בין היהודים בבריה״ם. 

הטיהורים שהתחוללו בבריה״ם בסוף שנות השלושים 
היו מכוונים בעיקר כלפי אנשי המנגנון הקומוניסטי הוותיק, 
בו היה מספר רב-יחסי של יהודים, ורבים מהם חוסלו. בין 
המחוסלים היו גם משרידי ה״יבסקציה" ומספר סופרים יהו¬ 
דים (מ. ליטוואקוב, מ. קולבאק ועוד), שעם חיסולם נהרסו 
גם מפעליהם. כד חוסלו ב 1938 ,אוזט" והעתון היהודי המר¬ 
כזי ״עמעם״. ב 1937 נאסר גם הפיסיקן לב ד. לנדאו (ע״ע) 
אך שוחרר בהתערבותו של הפיסיקן פ. ל. קפיצה. 

4 . 1941 — 1945 : מל ה ״ע 11 והשואה. בשלב הראשון 
של מלה״ע 0 (ספטמבר 1939 — יוני 1941 ) נהנתה יהדות 
בריה״מ משלווה יחסית. סיפוחם של איזורי אוקראינה 
ובילורוסיה המערביות (ספטמבר 1939 ), ליטא, לטוויה, 
אסטוניה, בסרביה ובוקובינה הצפונית (יוני-יולי 1940 ) 
לבריה״מ גרר עמו את צירופם של כ 2.000,000 יהודים ליה¬ 
דות הסובייטית. אליהם נצטרפו רבבות רבות של פליטים 
מפולניה הכבושה על-ידי הנאצים. יהודים אלה, שהיו חדו¬ 
רים רוח לאומית ציונית, דיברו יידית והשפעת הדת היתה 
רבה בקרבם עשויים היו להשפיע השפעה רבה על היהדות 
הסובייטית. הסופרים והאמנים היהודיס-סובייטיים הת¬ 
עודדו למראה שדה פעולה חדש. הם התקשרו עם אנשי- 
רוח במרכזים היהודיים הוותיקים וילנה, קובנה, לבוב, צ׳ר- 
נוביץ וכר והחלו ליסד עתונים, תיאטראות ובתי-ספר יידיים. 
אולם פעולה זו נתקלה ביחס עויין מצד השלטון הסובייטי, 
ובראשית 1941 כבר נראו סימנים ראשונים לחיסול מכוון 
של הקהילות, המוסדות והארגונים היהודיים באיזורים המ¬ 
סופחים. הוחל בשילוחם של אלפים מבין מי שהיו סוחרים, 
בעלי-תעשיה, אנשי-דת, עסקנים ציונים וכד׳ למחנות גירוש 
ועבודה בצפון המדינה. רבים מהם גוועו במחנה העבודה 
אולם רבים ניצלו בדרך זו מן ההשמדה הנאצית. המטרה 
היתד, להשליט באיזורים החדשים אותו מצב חברתי ותרבו¬ 
תי. שנכפה על היהודים בבריה״מ במשך עשרים שנה. בדרך- 
כלל השלימו היהודים עם גורלם, כרע במיעוטו, נוכח המצב 
באיזורים שנכבשו ע״י הנאצים. 

היהודים בתחומי בריה״מ ידעו מעט מאד על פשעי הגר¬ 
מנים. פלישתם של הנאצים ביוני 1941 באה על יד,ודי בריה״מ 
כחתף. באיזור שנכבש ע״י הנאצים התגוררו לפני המלחמה 
כ 80% מכל יהודי בריה״מ, חלק מהם, בייחוד מהאיזורים 
המזרחיים של בילורוסיה ואוקראינה, הצליח להימלט, אולם 
רובם נשארו במקומות מגוריהם. הן באיזור שסופח לבריה״מ 
לאחר ספטמבר 1939 והן באיזור הסובייטי הוותיק חוייבו 
היהודים מיד לענוד את הטלאי הצהוב ורוכזו בגיטאות, 
אולם בשטחים הוותיקים היה תד,ליך ההשמדד, מהיר יוחד 
בדת־ כלל! הגיטאות התקיימו זמן קצר בלבד וקזימשו מקד 





מ 7 


מועצות :רית ה , יהודים 


784 


מות ריכוז של היהודים לקראת השמדתם. בין חגיטאות 
הבודדים שהתקיימו זמן ממושל יותר היה גיטו מינסק 
(ע״ע), שהתקיים עד סתיו 1943 ובו רוכזו יהודים מכל 
הסביבה וגם מפולניה וממערב־אירופה. 

ארבע קבוצות ם. ס. מיוחדות ("איינזאץ גרופן"), שמנו 
כס 0 נ/ 3 מרצחים, ליוו את הצבא הגרמני ואירגנו את השמדת 
היהודים בסיועם הפעיל של אנשי הצבא הגרמני הסדיר 
החידות מיליציה, שגוייסו מביו משתפי־פעולה רוסים. חלק 
ניכר מהאוכלוסיר. המקומית, ביחוד באיזורי אוקראינה המע¬ 
רבית, ליטא ולאטוויה, השתתף בהשמדת היהודים. הרציחות 
הגדולות הראשונות נערכו כבר בספטמבר 1941 (ברדיצ׳ב 
(ע״ע), וינץה [ע״ע] אוסאן, קיב [ע״ע], שבה נרצחו 
כ 00 נ 343 יה^ים בסוף ספטמבר 1941 בגיא באבי-יאר הסמוך 
לעיר). באיזור אודסה (ע״ע) ופ 1 דוליה שנמסר לשלטונות 
הרומניים נערך טבח גדול ביהודים. איזור טרנסדניסטריה 
שימש מקום גירושם של מאות אלפי יהודים מבסאראביה, 
בוקובינה ואיזורים אחרים ברומניה. חלק ניכר מהם הוצא 
להורג או גווע במחלות וברעב. אח ה 7 בנובמבר 1941 ציינו 
הנאצים בטבח המוני של יהודים בערים רבות (ביניהן מינסק 
ובויברויסק! ע״ע). גל שני של רציחות עבר על היהודים 
בשטחים שנכבשו עם התקדמות הגרמנים בקיץ 1942 לעבר 
הרי קאווקאז ואיזור הוולגה. 

בבריה״מ ניסו הנאצים לראשונה את שיטות הרצח ההמו¬ 
ני — הוצאת היהודים לגיאיות, לתעלות אנטי-טנקיות ולבד 
רות מחוץ לערים והשמדתם ע״י חוליות מקלענים: משאיות- 
גז וכד' (ע״ע מחנות ריכח והשמדה), מספר היהודים שהוש¬ 
מד בבריה״מ נאמד ב 2 /' 2 מיליון. 

יהודים רבים ברחו ליערות, מהם גוועו בקור ובמחסור, 
מהם הצטרפו לתנועה הפרטיזנית הסובייטית והיו למפקדים 
ולוחמים נועזים. באיזורים מסדימים (במיוחד בפולסיה) הת¬ 
קיימו יחידות פרטיזניות יהודיות, שבחסותן הסתופפו ביע¬ 
רות מחנות פליטים. אולם התעמולה הנאצית נגד היהודים 
חלחלה בקרב האוכלוסיה. ואף התנועה הפרטיזנית ידעה 
גילדים רבים של אנטישמיות ופגיעות ביהודים. אותר, שעד, 
הגביר זרם הפליטים היהודים שנד,ר אל פנים בריח״מ, 
ובייחוד לאסיה התיכונה — את רגשות האנטישמיות 
במקומות אלה. 

באיזורים שהנאצים לא כבשו השתתפו היהודים בכל 
מאודם במאמץ המלחמה הכללי. מאות אלפי יהודים שירתו 
בצבא האדום ונתבלטו בין מפקדיו (יעקב קרייזר, ישראל 
באסקין, מ. ויינרוב, י. דינרוב, א. טמקין, לייב דובאטור, 
פאבל טריינין, ד. דראגדנסקי, ועוד) ולוחמיו. ביו מקבלי 
אותות ד,כבוד ור,מצטיינים בקרבות עם הנאצים היו 123,822 
יד,ודים — מקום רביעי בין עממי בריד,״מ. חלקם של היחד 
דים ב״דיוויזיה הליטאית", שנועדה לסמל את שירותד, של 
ליטא לבריד,״מ, הגיע עם הקמתה עד ל 50% . 

הממשלה הסובייטית היתד, מעוניינת בתמיכת יד,ודי המ¬ 
ערב במדיניותה, ולכן עודדה אותה שער, את הקשרים בין 
יהדות זו לבין יד,דות בריד,״מ. לשם כך הוקם באוגוסט 1941 
,ועד יהודי אנטי־פאשיסטי" ובראשו ש. מיכאלס (ע״ע). 
שותפו בו סופרי יידית ורוסית (א. ארנבורג), עסקני תיאטרון, 
אנשי מדע, חוקרים ואנשי צבא. הוועד קיים בשנות המלחמה 
שלושה כינוסים, ערך שידורים ליד,דות העולמית והוציא 
החל מיוני 1942 את כתב העת "אייניקייט", אשר שימש 


אמצעי תעמולה נגד הנאצים, ואף ביטוי יד,ודי בודד, לאחר 
שהפסיקו העחונות והוצאות הספרים היד,ודיות את פעולתן 
עם הפלישה הנאצית. 

בשנות המלחמה התחוללה בקרב יד,ודי בריה״ס התעד 
ררות לאומית, ואף בשכבות המתבוללות נתחדדה הרגשת 
יחוד הגורל היהודי. הרגשה זו נתחזקה עם נסיגת הנאצים 
מבריד,״מ, כאשר החלו מתבררים בכל מוראותיהם היקף 
ד,ר,שמדה של הישוב היהודי ומידת השתתפותד, של האוכלו- 
סיד, המקומית בד,שמדר, זו. באוקראינד, היו הפרטיזנים 
האנטי-סובייטיים (אנשי באנדירה) מתנכלים וד,ורגים שרידי 
היהודים, שיצאו מן המחתרת או חזרו מן המזרח. בין הר,מו- 
נים כונו השרידים: ,מחוסלים-למחצד,״ [ 116406081141 ], 
בקיב פרצו מהומות אנטי־יהודיות בשל אי־רצונם של התד 
שבים לד,חזיר דירות ליהודים, שחזרו העירר,. השלטון הסו¬ 
בייטי ניסד, להעלים את היקפד, של השמדת היד,ודים באיזור 
הכיבוש הסובייטי. 

בתום המלחמה החלד, יציאתם של יר,ודים אזרחי פולניר" 
רובם מתושבי החבלים שסופחו לבריה״מ ב 1939 — 1940 ; 
לתוכם הסתננו גם יהודים סובייטיים, ביניהם קבוצה גדולר, 
של חסידי חב״ד, ששמרו במחתרת על ייחודם הדתי במשך 
כל שנות המשטר הסובייטי. חלק ניכר מד,ם עלה לא״י. 

5 . 1945 — 1948 : שנות השיקום. בשנים הראשונות 
שלאחר המלחמה המשיך ,הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי" 
לשמש מרכז ליהודי רוסיה ומוסד מקשר עם יר,דות חו״ל. 
הוחל בהוצאת ספרים ביידית בקנררמידד, רחב ור,תיאטרון 
היד,ודי הממלכתי הרחיב את פעילותו, תיאטראות יר,ודיים 
פעלו במינסק, אודסר, וצ׳רנוביץ. פשטו שמועות על ישובם 
של שרידי השואד, בקרים וד,פיכת חצי-האי לקהילה יהודית. 
נתחדשה בהקף גדול פעולת ההתיישבות היהודית בבירר 
ביג׳ן. הידיעה על הקמת מדינת-ישראל, בד,םכפתד, ובתמיכ¬ 
תה של בריה״מ, עודדר, חוגים נרחבים של יהדות בריד,״מ. 

6 . 1948 — 1953 : ש נ ו ח ה ד י כ ו י. אולם. לפתע באו על 
יהודי בריה״מ ימי אימה. בנובמבר 1948 חוסל "הוועד היהר 
די האנטי-פאשיסטי״: בעתונות הסובייטית התנהלה תעמו¬ 
לה ארסית נגד ה״קוסמופוליטים", שהיתה מכוונת נגד האינ¬ 
טליגנציה היר,ודית. 25 מראשי הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי 
הועמדו למשפט, הואשמו בקשרים עם הציונות ועם האימ¬ 
פריאליזם האמריקני והוצאו בחשאי להורג ב 12 באוגוסט 
1952 , בין הרוגי המלכות היו מראשי הסופרים היהודים: 
ד, ברגלסון, פ. מרקיש, א. פפר, ל. קויטקו, ד, הופשטין 
ואחרים (ש.מיבאלסנרצחעודבראשית 1948 ). ב 13 ביאנואר 
1953 נאסרה קבוצת רופאים מפורסמים, רובם יהודים 
(מ. וופסי׳ ב. קוגאן ואחרים) שנאשמו והודו, כביכול, בקשר 
להרעיל את ראשי המדינר, במצוות ההסתדרות הציונית, 
ה״ג׳וינט" ושירות הריגול האמריקני. בכל רחבי המדינה 
פרצר, שנאה ליר,ודים, רבים סולקו ממשרותיר,ם. שמועות 
פשטו על גירושם למחוזות הנדחים של אסיה הסובייטית. 
מותו של סטאלין במארס 1953 'הפיג את הסיוט. 

7 . 1953 — 1970 : המשך מדיניות ההטמעה 
וחיסול הלאומיות היהודית מחד והתעוררו¬ 
תה בהשפעת תקומת ישראל מאידך. תקופת 
״ההפשרר,״ (ר׳ לעיל, היסטוריה עמ׳ 761 ) לא שינתה את גי¬ 
שתם השלילית של השלטונות לבעיה היהודית. בוועידה 
ד, 20 של המפלגה הקומוניסטית לא פורסם שום גינוי על 



7; 5 


מועצות :דית ה; יהודים 


786 



בבית הננפת בוניננראד בשעת תפי^ה 


חיסול התרבות היהודית ורצח נושאיה. שני גורמים חדשים 
החלו להשפיע על גורל יהודי בריה״מ: עם ההפשרה התחדש 
במידת־מח הקשר הבלתי־אמצעי עם יהדות העולם. הממשלה 
הסובייטית נאלצה להתוות מספר ויתורים לדעת הקהל היהו¬ 
דית, לרבות קומוניסטים יהודים מהמערב ומאה״ב, שה¬ 
חלו למחות נגד דיכוי התרבות היהודית. הגורם השני — 
קיומה של מדינת ישראל, שעוררה בלב יהודי בריה׳־מ רגשות 
לאומיים (ע״ע מאיר, גולדה). 

מפקד האוכלוסיה האחרון בבריה״מ (ינואר 1959 ) גילה 
דברים חדשים על מצב היהדות הסובייטית. במפקד זה הצ¬ 
הירו על עצמם כיהודים 2,267,817 איש, שהם 1.1% מכלל 
תושבי המדינה. משערים שעוד כמה מאות אלפי איש העלי¬ 
מו את יהדותם ורשמו את עצמם כבני אומות אחרות. כן 
נפקדו לחוד 5,727 קראים. בין הרפובליקות של בריה״מ 
מתחלקים היהודים כדלקמן: 


% סכלי 
האונלוסיד, 

% מכלל 
היהודים 

מססו 

היהודים 

ד,רפובליקה 

0.7 

38.6 

875.307 

התסית 

2.0 

37.0 

840.314 

האוקראיניח 

1.9 

6.6 

150.084 

הבילזרוסית 

3 .ג 

4.2 

95.107 

המולדאוויח 

1.2 

4.2 

94.344 

האוזבקית 

1.3 

2.3 

51.582 

הבדוזית 

1.7 

1.6 

36.592 

הלאם וויה 

1.1 

1.8 

40.204 

האזרבאיג׳נית 

0.3 

1.2 

28.048 

הקאזאכית 

0.9 

1.1 

24.672 

הליטאית 

0.6 

0.5 

12,415 

החאג׳יכית 

0.4 

0.4 

8.610 

הקירגיזית 

0.5 

0.2 

5.436 

האסטונית 

0.3 

0.2 

4.078 

התורכסנית 

0.1 

0.1 

1.024 

הארסניח 

1.1 

100.00 

2,267,817 

סה״כ 


האחוז הגבוה ביותר של יהודים היה בפלד אודטה ( 6% ) 
ובפלך צ׳רנוביץ ( 5.4% ) באוקראינה. 

מבחינת גדלם המספרי תפסו היהודים את המקום ה 11 
בין 115 העמים והלאומים היושבים בבריה״מ. 

היהודים בבריה״מ הם בעיקר יושבי ערים. 2,161,702 מהם 
מתגוררים בערים ומהווים 2.16% מהאוכלוסיה, מספר היהו¬ 
דים לפי הערים ידוע לנו ממקורות רשמיים רק לגבי בירו¬ 
תיהן של הרפובליקות הסובייטיות. הקהילות היהודיות הת¬ 
קיימו בבירות אלו: 


מכלל התושבים 

4.7% 

239,246 יהודים 

מוסקווה 


" 

5.6% 

1* 

162,344 

לנינגרד 

" 

" 

13.9% 

!• 

153.466 

קיב 

■■ 


5.5% 

" 

50.445 

סשקנם 

" 

" 

19.9% 


42,934 

קישיניוב 

" 

" 

7.6% 

" 

38.842 

סי 1 םק 

" 

׳׳ 

5.0% 

׳• 

30,267 

ריגה 

" 

" 

4.1% 


26,623 

באקו 


" 

2.5% 

" 

17.311 

טביליסי 

" 


6.9% 

" 

16.354 

וילנה 


ישובים יהודים גדולים, מ 10,000 נפש ומעלה, קיימים 
כנראה בערים: אודסה ( 80 — 100 אלף)! חרקוב ( 50 — 60 
אלף)! דניפרופטרובסק ( 50 — 60 אלף)! לבוב, צ׳רנוביץ, 
ז׳יטומיר, הומל, ףניצה ( 20 — 30 אלף בכל אחת מהן)'! רוסטוב, 
גורקי, קויבישב, סורדלובסק, ניקולאיב, צ׳ליאבינסק, 
ויטבסק, בוברויסק, מוגילב '( 10 — 20 אלף בכל 'אחת מהן). 
לפי הערכות אחרות קיימות בבריח״ם כ 60 ערים בהן עולה 
מספר היהודים על רבבה. 

בדומה לאוכלוסיה הכללית של בריה״מ, קיים גם בין 
היהודים עודף ניכר של נשים כתוצאה מהמלחמה שפגעה 
קשות במיוחד בגברים. עודף זה פגיע בקרב היהודים 
ל 206,556 . 

במפקד הצהירו 1,733,183 יהודים ( 76.4% ) על הרוסית 
כעל שפת אמם! 46,845 — על שפות אחרות (מחציתם — 
על אוקראינית)! 408,900 (נ 18.8% ) — על יידית כשפת 
אפם! 35,673 — על גרוזינית (יהודים גורג׳ים)! 25,225 — 
על טאטית (יהודים הררים [ע״ע ךגסתאן, יהודים, עמי 968 ])! 
20,763 — על תאג׳יכית (יהודים בוכארים). יש להניח 
שמספר ניכר של יהודים, שלמעשה שפת אמם היא יידית, 
הצהירו על הרוסית כשפתם הלאומית. האחח הגבוה ביותר 
של דוברי יידית נמצא ברפובליקות הליטאית ( 69% ), הפול- 
דודת ( 50.3% ) והלטווית ( 48% ). ניתן לומר שבהעדר רשת 
חינוך ביידית בבריה״ם גובר תהליך ההתבוללות הלשונית. 
כיום ( 1969 ) יש להעריך את פספר היהודים בבריה״מ 
ב 2,594,000 בקרוב. 

לפי תוצאות מפקד 1959 אפשר לחלק את היהודים 
בבריה״מ לארבע שכבות: א) השכבה המתבוללת — מאות 
אלפים, שהצהירו על השתייכותם לעמים זרים! ב) השכבה 
הדוברת רוסית והשומרת על זיקה לאומית לעם היהודי — 
רובה המכריע של יהדות בריה״מ, ובוודאי מרבית הדור 
הצעיר שלה! ג) דוברי יידית— כמחצית המיליון, רובם בני 
הדור הישן ותושבי האיזורים המערביים ביותר של בריה״פ 
(ליטא, לאטוויה, מולדאוויה, פלכי צ׳רנוביץ, לבוב, וולין. 
בילורוסיה המערבית). ד) בני עדות המזרח — כמאה אלף 
יהודים בני העדות הגורג׳ית, ההררית והבוכארית. עדויות 
רבות מלמדות שעדות אלו שומרות, מסיבות שונות, על אורח 
החיים היהודי, קשר לקהילה ולביהכ״נ יותר מהיהודים 
ה״אשכנזים". 

קטן מאד הוא חלקם של היהודים בחקלאות הסובייטית. 
106,112 יהודים ( 4.7% ממספר היהודים הכללי) מתגוררים 
בכפרים. יש לשער שחלק ניכר מהם מהווה את שכבת 
האינטליגנציה והפקידות בםובחוזים ובקולחוזים. באיזורי 
התיישבות יהודיים ותיקים נמנו תושבי כפר יהודים מעטים 
(בפלך קרים — 2,765 , בחרטון — 881 , בבירוביג׳ן— 2,292 ). 

היהודים תופסים מקום ניכר בחוגי האינטליגנציה הסו- 











787 


מועצות ;רית ה־, יהודים 


788 



בייסית. בשנת הלימודים 1960/61 נמנו במוסדות השכלה 
גבוהה 77.177 יהודים. ישנן ידיעות שקבלתם של יהודים 
לבתי־ספר אלה נתקלת בקשיים, תוך העדפת בני הרוב הלאו¬ 
מי (,הדרכון", המשמש כתעודת זהות, בו מסומנת הלאו¬ 
מיות, מהווה אמצעי הפליה). בין,חבר המומחים בעלי השכ¬ 
לה תיכונית וגבוהה" (מונח הכולל רופאים, פקידים, מנהלי- 
חשבונות, מהנדסים וכר) נמנו בסוף 1960 427,100 יהודים, 
שהיוו 4.9% מבני שכבר, זו. היחודים תופסים מקום ניכר בין 
״העובדים המדעיים״ (ב 1961 — 36,173 יהודים, 9% מכללם). 
שכבה זו נחנית מזכויות רבות וחלקה רב בפרסים ובאותות 
הצטיינות הנהוגים במשטר הסובייטי (ע״ע ל. לנדאו: י. 
ליברמן). כן מהווים היהודים כעשירית מהסופרים הסוביי¬ 
טיים ואחוז גבוה יותר בין אמני הציור, הפיסול, התיאטרון 
והקולנוע. 

ניכר חלקם של היד,ודים במנגנון המסחר הממשלתי. 

ב 1961 — 1965 , כשניהלה הממשלה הסובייטית מאבק אכ¬ 
זרי בשוחד ובמעילות, נפגעה שכבה זו במיוחד ואחוז היהו¬ 
דים בין המוצאים להורג ובין הנידונים לשנות-מאסר 
רבות היה מכריע עד כדי כך, שאי-אפשר היד■ לד,שתחרר מן 
הרושם, שהיהודים שימשו שעיר לעזאזל ואמצעי להרתיע 
את האוכלוסיה הכללית. הוצאות להורג אלו עוררו מחאות 
במערב, אפילו בקרב חוגים אוהדים את בריד,״מ והחל ב 1966 
נעשו מקרי הוקעתם והוצאתם להורג של יהודים, נדירים. 
יש להניח, שיהודים רבים עוסקים במלאכד, בקואופראטיווים 
ובמפעלים ממשלתיים: כן קיימת שכבר, מצומצמת של פו¬ 
עלי תעשיר, יר,ודים, אולם בדרך־כלל נוהר הנוער היד,ודי 
לשכבת האינטליגנציה והפקידות המשכלת, דבר המעורר 
אנטישמיות בחוגים אלר,. טענות על בריחת היהודים מעבו¬ 
דת כפיים ועל חובתם לפנות מקום לבני עמים אחרים ההול¬ 
כים ומתפתחים נשמעות מדי פעם גם מפי אנשי השלטון. 

המדיניות הסובייטית שוקדת לד,חיש את תהליך טמיעתם 
של היד,ודים והם משוללים כיום זכויות לחינוך יהודי וארגון 


חברתי, זכויות שיש לכל שאר הלאומים בבריה״מ. גילויים 
של תרבות לאומית ודתית מצד היהודים מדוכאים, או במקרה 
הטוב ביותר — נסבלים. הדת היהודית נרדפת בצורה שאין 
להשוותה עם הלחץ המופעל כלפי דתות אחרות. בתי-כנסת 
נסגרים בזה אחר זה (ב 1965 היו בכל בריה״מ 97 בתי-כנסת), 
גבאי בתי־כנסת נאסרים, הרבנים מבודדים, ספרי־דת יהו¬ 
דיים אינם נדפסים (הדפסת "סידור השלום" ב 1957 היה 
בר,תר חד-פעמי), אפיית מצות נאסרה כמה פעמים בשנים 
האחרונות ונסיונוח של יהודים מחו״ל לשלוח מצות לאחיהם 
בבריה״ס הוכשלו ע״י השלטונות. נסיון להקים ישיבה מרכ¬ 
זית ״קול יעקב״ במוסקווה ( 1957 ) סוכל. כך נשארו קהילות 
רבות, ביניהן קיב, מינסק ופינסק בלי מנהיגות דתית. הסיבה 
לרדיפת הדת היהודית היא, כנראד" אפיד, הלאומי המובהק 
וקשריה עם א״י. השפעת תקומתד, של מדינת ישראל, הת¬ 
קדמותה והשגיח על התעוררותם הלאומית של היהודים 
מדאיגה את הממשלה. התעמולה הרשמית מרבה להביא 
תיאורי זוועה על החיים במדינת ישראל, אבל היא מחטיאה 
את מטרתה. דבר מדינת ישראל מגיע ליהדות בריה״מ 
בדרכים שונות, והאנטישמיות המחלחלת בחברזז הסובייטית 
דוחפת אף את הנוער המתבולל לד,רד,ורים על קשריו עם 
העם היהודי ומדינתו. 

לתרבות היהודית-סובייטית לא ניתן לר,רים ראש גם 
בתקופת ה״הפשרה" והדסטליניזציד,. בתי-םפר ביידית אינם 
קיימים וכן נשללת מהיהודים האפשרות להביע באורח חפשי 
את מחשבותיהם ורגשותיהם, אך עקב לחץ דעת הקהל בחו״ל 
נדפסו בעשר השנים חאחרונות מספר ספרים ביידית, במיו¬ 
חד ספרי קלאסיקונים יהודיים, כמו שלום-עליכם, וספרי שירה 
ואנתולוגיה. העתון "בירובידזשאנער שטערן" (,כוכב בירו- 
ביג׳אן״) מופיע 3 פעמים בשבוע. בקיץ 1961 החל להופיע 
ב 25 אלף עותק דו-ירחון (לאחר-מכן ירחון) ספרותי "סא- 
וועטיש היימלאנד" ("המולדת הסובייטית"), המשמש עתד, 
מעין "כתובת רשמית" של יהדות בריה״מ. סביבו מרוכזים 






789 


מועצות בדית ה־, יהודים 


790 


1 וז 0 ו^ 1 ^ו 8 ק] 43 _נ .♦ 4 ו^ 1 < 1 קץז 1 ו;ן 8 ■סג 


1860 ו 1 קו 1 *ז€ווו 



1£ וו^נו) ■ £110110 ^■£ *)• 


קאסדלמווקער 

נ?יקכ 

^ (£^ץ 410 י 0 101 * 1080 <^ 1140 ) 

111 /^ 71 ^ 01 * 1 

01108 66 ת א 11110111111 ^ 01 ^ 
־ 1 <ו 0£66£ ו £1 < 1 < 4 

מורעת קיר ל-צכי "קאסרילעודקער גליקג׳׳ ישל ^ 51 ום עק־כ־'. 
כביצוע זזאנשאסכל הלנינגרארי (^ 1 ) 

כמאה סופרים הכותבים יידית. מספר מוסדות אקדמיים 
עוסקים במחקר היהדות. כן יוצאים ברוסיה כתביהם של 
סופרים יהודים ברבבות עתקים. מתורגמים לרוסית ולשפות 
אהרות, ובשנת המאה להולדת שלום־עליכם הופיע בול 
מוקדש לזכרו. קונצרטים של שירה וזמר ביידית ואף הצגות 
של להקות חובבים מושכים המונים ומעוררים התלהבות 
בקהל היהודי הצמא לכל מלה יהודית. בכל אלה רואה השל¬ 
טון הסובייטי שיירים של העבר שיש לטבלם עד שייעלם 
הצורך בהם. 

האנטישמיות אסורה רשמית בבריה״מ, אבל השנאה ליהו¬ 
דים קיימת בצורה נסתרת ומפעם לפעם היא מתגלה בהת¬ 
פרצויות חוליגניות (כמו הפרעות במאלאחובקה ליד מוסקווה 
באוקטובר 1959 , עלילות דם בטאשקנט, בווילנה, וב 1966 — 
בקוטאיס)! בפולמוס ספרותי (כמו התגובה שעורר שירו של 
י. _יבטושנקו לזכר חללי הנאצים ב״באבי־יאר"}! במאמרים 
אננזישמיים בעתונות (השיא — מאמר עלילת־דם, שהופיע 
באוגוסט 1960 , בעתון הדאגסתאני ,קומוניסט"), בחוברות 
וספרים — כמו ספרו של קיצ׳קו "היהדות בלי כהל ושרק", 
המכיל קאריקאטורות אנטישמיות בנוסח "שטירמר", בהו¬ 
צאת האקדמיה האוקראינית, 1963 ; או ספרו של מאךצקי 
״היהדות בת זמננו והציונות״, 1966 . גילויים אלה של אנטי¬ 
שמיות אינם נתקלים בהתנגדות השלטונות המרכזיים, בני¬ 
גוד למצב ששרר בשנות ה 20 . 

קיים בבריה״מיהם של אי-אמון ליהודים, הנחשבים ליסוד 
זר הקשור בקשרים משפחתיים, היסטוריים ורוחניים עם 
היהודים במדינת ישראל ובמדינות אחרות. יהודים מורחקים 


בקפדנות משירות החוץ הסובייטי ומהפיקוד הצבאי הגבוה. 
כן הוקטן מספרם ביו הנבחרים למוסדות יצוגיים מרכזיים 
ומקומיים. ידיעות על מצבם של יהודי בריה״מ הן מקריות 
ושאובות מהעתונות הסובייטית, מסוכנויות העתונות העול¬ 
מית ומסיפורים של מבקרים ותיירים מבריה״מ. על הפגישות 
ועל הקשרים בין יהודים סובייטיים לבין יהודים מחו״ל המ¬ 
גיעים כתיירים לבריה״מ מוטל פיקוח. 

ב 1966 הסתמן מפנה קל במדיניותה של הממשלה הסו¬ 
בייטית לגבי הגירתם של יהודים מבריה״מ, במסגרת של 
איחוד משפחות עלו במה מאות משפחות למדינת ישראל. 
מלחמת-ששת-הימים (יוני, 1967 ) וניתוק היחסים ביובריח״מ 
לבין מדינת ישראל גרמו להפסקתה של עלייה זו. בחדשים 
האחרונים של שנת 1969 ובראשית 1970 הגיעו יהודים בוד¬ 
דים במסגרת איחוד משפחות. ביום מוגדרת הציונות בבריה״ם 
כ״אויב הגרוע ביותר של המין האנושי" או "מאפיה ביו־ 
לאומית המקיימת פעולה חתרנית בכל ארצות 'העולם". 
ההסתה הפרועה המתנהלת כיום בבריה״מ נגד מדינת ישראל 
והעם היהודי כולו בכל אמצעי התקשורת עוררה בעקיפין 
ובמישרין רגשות אנטי-יהודיים בקרב ההמונים. אולם, 
מאידך, הביא נצחונה של ישראל ב 1967 להתעוררות לאומית 
בקרב הנוער היהודי. גילוי מובהק להתעוררות זו הם חגיגות 
שמחת-תורה בערים הגדולות, לימוד עברית במחתרת וה¬ 
מאבק האקטיווי לזכות עלייתם לא״י המתבסא בפנייתם של 
בודדים ומשפחות לאו״ם לאפשר את עלייתם לישראל. גורלם 
של יהודי בריה״מ מעורר חרדה בעולם היהודי כולו המוצאת 
ביטוי בעתונות, בהפגנות, במחאות ובן בפעולתה הדיפלומ¬ 
טית של מדינת ישראל. ראוי גם לציין את חלקם הבולט של 
צעירים יהודים במאבקה של האינטליגנציה הרוסית על 
חופש הביטוי במדינה. 

הצלתם של יהודי בריה״מ מכל;ה לאומית כרובה במתן 
אפשרות ליהודים לקיים את אורח חייהם הלאומיים והדתיים 
כרצונם, להתיר להם מגע רוחני ותרבותי עם אחיהם בעולם 
כולו ולפתוח את שערי המדינה לפני אותם היר,ודים, השוא¬ 

פים לשמור על יחודם הלאומי ולעלות למדינת ישראל. 
ש. אגורסקי, די יידישע קאסיסאריאטו און די "דישע קא- 
מוניסטישע סעקציעם, 1928 ! נ, גערגעל. די לאגע פון לידן 
איו רוסלאנד, 1929 ; י. דשצ׳ינסקי, היהודים ברוסיד, ד.םו- 
בייטית, תש״גז ל, צבציפר, עשר שבות רדיפות, תר״ץ; 

יידן אין ר.פ.ם.ם.ר. נקובץ בעריכת ש. דימאנשסייז), 1935 } 

ל. זיבבער׳ דאס באנייסע פאלק, 1941 ז דאס אופגעריכטע 
פאלק, 1948 ! ב. וסט (עורחל בפתולי דור. איב/ תש״ה- 
תשט״ז! י. גלבוע, על חרבות התרבות היהודית בבריה״מ, 
1959 ; א. א. גרשוגי, יהדות ברוסיה הסובימית, תשכ״א; 

א. פאמעראבץ, די סאוועטישע הרוגי־מלכות, תשכ״ב, ב. 

וסט (עורד), בחבלי כליה. תשכ״ד; י. לבבי׳ ההתיישבות 
היהודית בבירוביג׳אן, תשכ״ה! א. תימור-י. גורי-ד. 
לוין, יהודים בצבא האדום, חיילים יהודים בצבאות אירופה 
(קובץ) בעריכת י. סלוצקי 01 . ?פלן, 05 ׳ 157-123 , 1967 ; 

מ. אלטשולר (עורס, פרסוסיס רוסיים בבריה״ס על יהודים 
ויהדות׳ תש״ל; 16180 ־ 9160 ) , 3 ב(^ 0 ־ 01 ינ-ווב X 

• 6 מ. 06 ב 1 ו 6110806 ^ £0 ,ק 6 ־ז 1 ומ 3 , 11 ; 1926 ,מו 111 ס 1 מס 60 ק 0 
•^^ 06 ס^ 0 ^ 3 מז 11 ו 9 נ 06 מ 1 מ\, ,. 111 ; 1927 116 מ 

->!/ §.ו 11 )^^ 31 זע ■ז^ט ,ז 116116 . 0 : 1952 , 01036 ' 0 ו\ 0 א 

^^ו/^ 50 ?^ 1 11 ! •ב־־צ/?)/ ? 7/11 .^ 1 . 8 ; 1931 

.\ז. ; 1951 ,[ 071107 

13 ,מגן״שחש! • 1 ;(בעזכפול) 1951 מ/ 

י 5 ,־ 61 כ 1 ^ 01 נ) . 8 ; 1959 ,. 0 . 11 . 5.8 )! 1111 1 ^ 1 } 

. 8 ; 1961 ,! 77 ) 0711 ^) 8011 ■£;// 171 1£771 < 01 -ו 7 ^!/ 7 

. 11716 )■ 07 ^ 7 16 {ן 147 ) 1 ,ת 0 תג 8 

ת. לביא (עורך). יד ושם, ; 1966 , 1964 , 201-352,384-415 
. 0 ת 1 > 1 ותטת'־ 1 ׳ 1 ז פנלןסהקהילות, א, רומניה ? 517-31 ,תש״ל 

מסגירי!״?/ מ 11:8 ׳\\ש, 1 .(--ח 50 ת 0 ז^ 

. 1969 ,׳^■ז 147 ) 1 

י, ס. 









791 


מופסן, גי דה — סופרטיי, פיר לואי מורו דה 


792 


מ 01 סץ^ 1 '* דוז — ץ 011 — ( 1850 ׳ ארמון 

מירומניל [ £81111 מז 0 ז 1 ^! נורמאנדיה] או פקאן 
[ £0311111 ?] — 1893 , פאריס), סופר צרפתי. מ' בילה ילדות 
הפשית, בד,ברת בני הדינים ור,אברים, על רקע הנוף הנור־ 
מאנדי בכפר הדייגים אטרטה (זסס־!!?)! הוא עבר לגרר שם 
עם אמו ב 1356 , לאחר'שר,ודיו נפרדו, מ' תיאר ברבים מסי¬ 
פוריו (כגון ־!!!סיד, 1885 ), בעצמה ובר,בנה מעמיקה, אנשי 
כפר אלה, שבר,ם מתגלים, ללא מסכת המוסכמות, המניעים 
האנושיים הבסיסיים בכל מלוא כוחם הבר,מי, הטראגי או 
הקומי. — ברואן הכיר את פלובר (ע״ע), שהשפיע עמוקות 
על תלמידו הצעיר. 

חוויותיו כחייל במלחמת גרמניה־צרפת ב 1870 משתקפות 
ברבים מכתביו; הוא תיאר את זוועות חמלחמח ואת מלחמת 
המחתרת של העם נגד הכובש הגרמני. ב 1871 הועסק מ׳ 
במיניסטריון־הצי, ומאוחר יותר — במשרד־התרבות. במשך 
10 שנים הכיר חיי "עבדות" אלה, שתיאר ברבים מסיפוריו 
(כמו 1£38£ ז£;ד 1 ', 1 ["הירושה"], 1884 ).מדי יום ביומו היה נמלט 
ממעצרו־משרדו ומבלה את זמנו החפשי על שפת הנהר סן, 
בחברתם העליזה של שייטים צעירים, נשים קלילות־דעת 
וזעיר־בורגנים בחופשה (־סמזי^, 1884 ). בתקופה זו עדיין 
כתב שירים (צז־,! 5 ־ 0 , 1880 ) — שירים פרוזאיים, המגלים 
חושניות, אהבד, לטבע ומועקת המוות. כל אותו זמן עבד תחת 
פיקוחו הביקרתי ור,נוקשר, של מורו פלובר! הלה הציגו בפני 
ידידיו הסופרים: טורגנייב, זולה, דודד, ור,אחים גונקור. סי¬ 
פורו של מ', !!!!צ 010 601110 ("כדור של שומן"), נכלל בקובץ 
המפורסם שכמח סופרים צעירים נאטוראליסטיים מחוגו של 
זולה הוציאו לאור ב 1880 , בשם 01311 ס 1 \ 10 > 8011-005 ("ערבי 
מדאך). בעקבות סיפור זד, התחילו לייחס את מ׳ לאסכולה 
הנאטוראליסטית של זולה, על אף התנגדותו המוצדקת לסברד, 
זו. פלובר ראה בסיפור זה יצירת מופת! הצלחתו המיידית אף 
פתחה בפניו את שערי העתונות, שפירסמה את חיבוריו. 
בשנים 1880 — 1890 הוציא לאור יותר מ 200 סיפורים, 6 רומא¬ 
נים, 3 כרכים של זכרונות מסע, מסות ומאמרים רבים. 
בשנים אלה חי חיים אינטנסיוויים וקדחתניים, תוך עינויים 
של כאבי ראש ועיניים — סימני המחלה שכבר אז קיננה 
בקרבו! הוא חיפש פורקן בסמים משכרים, בנשים, בחברה 
הגבוהה של פאריס (ז 01 !זז ג 1 סיסגמסס:וזס? ["עזה כמוות"], 
1889 ! !!!־□ס 0 ז 01 א [״לבנו״], 1890 ), בטיולים בים על סיפון 
ספינתו "כל-אמי" ובנסיעות לאיטליר, ולאלג׳יריד,, זכרונותיו 
מנסיעות אלה מרוכזים בכמה מספריו, מהם ג 031 ' 1 ! 811 ("על־ 
פני המים״), 1888 . — ב 1892 ניסד, להתאבד! הוא אושפז 
בקליניקה לחולי־נפש ושם מת. 

מבין הקבצים הרבים של סיפוריו: זס!!!־■!׳ 191315011 1.3 
(״המוסד של הגברת טליד,״), 1881 ! £1 !? 10150110 !! 3010 }! 1 
(״ד,עלמד, פיפי״), 1882 ! סס!!! 010 !! 013 (״אור ירח״), 1884 : 
¥90110 ( 1884 ) 1 1101-13 (״ד,ד,וךלד,״), 1887 ! 1110 ב 1111 ־. 1 

0 ) 60311 (״היופי המיותר״), 1890 , 

מן הרומאנים החשובים ביותר של מ׳: 910 11110 ("חיים"), 
1883 — על חייד, הבאנאליים והעצובים של אשה! בספרו 
זה ניכרים הרשמים החזקים שהשאירו בנפשו חילופי-הדברים 
התדירים של הוריו בשנות ילדותו הראשונות. 11 ח 3 ־ 601 
(״בל-אמי״), 1885 , שבו נוצר על הרקע החברתי של עתונאים, 
אנשי-עטק ומדינאים מושחתים — האבטיפוס של העתונאי, 
אשר כל האמצעים העשויים לסייע להצלחתו, כשרים בעיניו. 


! 031 [ 01 סזזסו? (״פייר וז׳אן״), 1888 — ניתוח של קנאד, 
וסבל. 

להשקפת עולמו שני צדדים עיקריים: אהבת חיים חוש¬ 
נית ופאנתאיסטית מזה ופסימיות נואשת המחוזקת ע״י תורתו 
של שופנהאואר — מזה,'הוא משוכנע באפסות הכל, בקדרות 
הקיום ד,נשלט ע״י הגורל, פסימיות זו ביסודד, של האירוניה 
האכזרית שלו מופיעד, בד בבד עם רחמים עמוקים המורגשים 
לעתים קרובות מתחת לאימפרסונאליות, אימפרסונאליות 
זו מהווד, חלק מן האסתטיקה" שלו, מורשתו שיל פלובר: 
אסור לסופר לשפוט, להעיר או ללמד! שומד, עליו לגלות, 
דרך הסתכלות החושפת את ה״בלתי מוכר" הטמון בכל דבר, 
את המציאות האמיתית מעבר לנגלה לעין, ובבך מגיעים לא 
לצילומו של הטבע, אלא לראייה מקורית של היצורים ושל 
הדברים. לפי תורד, זו חייב הסיגנון להיות בלתי נפרד מן 
המחשבד,! עליו להיות מביע, מדוייק ושקוף. מ׳ פסל את 
גינדורי הסיגנון ה״אמנותי" כשל האחים גונקור (ע״ע), 
ואכן, סיגנונו השקוף, הטבעי וד,מאופק מגיע לפשטות 
קלאסית. 

מ' הוא אחד המספרים הגדולים בעולם. אמנותו מגוונת, 

שכן הוא משתמש בשלל המיבנים והצורות של הסיפור. 
סיפוריו מסופרים בעצמה, בתמציתיות ובאמנות-ארגון מר 
שלמת ומגיעים למידד, כזאת של ריכוז, שבו הפרט הקטן 
ביותר בעל משמעות הוא. בעזרת תנועה, אביזר או רקע 
המשורטטים בקווים עיקריים אחדים, נגלים מסתרי הדראמה 
האנושית — דראמה המתרחשת בקרב איכרים, פקידים או 
זעיר־בורגנים, בחוגי העילית של העיר פאריס או בין הזונות, 
סביב הילד חבלתי חוקי או בשבילי השגעון (כגון בסיפור 
"ד,ד,וךלה"). 

יצירותיו של מ׳ יצאו לאור ב 29 כרכים, 1908 — 1910 וב 15 
כרכים (הכוללים חיבורים שלא פורסמו עד אז וכן חלק 
ממכתביו) — 1934 — 1938 . 

רבים מן הסיפורים והר 1 מאנים של מ׳ תורגמו לעברית. 
מביניהם: ״עזד, כמות״, תרפ״ב, תש״ד, 1953 ! "חיים", תרפ״ד. 
תר״ץ, 1953 ! ״לבנו״, תרפ״ד, תש״ד, 1949 ! "כדור של 
שומן", תש״ג! "בחיק המשפחה", תש״ר,! "פיאר וראן", 
תש״ט, תשי״ד! ״בל־אמי״, 1967,1957,1954 ! "מים הארייט", 
תשכ״א! ״אור ירח״, תשכ״ה! ״יצרים״, 1968 , כן נתפרסמו 
בעברית מבחרים מסיפוריו במספר רב. 

- 011 ,) 1 ;^ 1935 ,,/ 1 ; ■ 6 />. 0 €1 ^' 72 141 .[ 13 תי< 4 ^ .£ 

מ 1 מהו./ ז> ,,^ 1 ,ז^ 1 |ו^.תז 5 ^^^$ .? ; 1947 49 . 3 > , 11 ת 165 זז 

־ 8 ׳ 1 €1 ^ . 1 \ ^ 4 ^ 1 ^ 14 , 1 ג 3¥ ז 110 ז . 1 ; 1949 ,{{ 11 ) 9 

; 1954 ,״*>*״?)־/ 91414 ./ 1 . 49 . 0 , 31 וז\' ; 1950 

, £10 \ 111 ע 8 .ס .£ ; 1955 ,. 14 9 י//ה €0 91 ,ת 3 ו 10 ן־ 1 ^. 

- 1141 •עי/ . 74 ,ז 1 ז 1 מ 11 ^ 5 ^ ; 1962 ,^ 9 ח 0 ) 5 1119 14.1 

,ץס^ס 0 .? ; 1967 , 4.7711 /- 1 ^ 19 . 14 , 1011X ^^״ 1 ; 1962 , 7194719 } 

. 1968 , 1914 ( 1 9711 } 19 ח 1 {ז 0 [{' 1 . 74 
מ. 

מופךטוי, פיר לואי• מח־ו .לה - - 140 1.0111$ סזזס!? 

1115 )ז 6 ק 1311 \ 40 10311 — ( 1698 , םן-מאלו —י 1759 , 

באזל), אסטרונום ומאתמאטיקן צרפתי. עד לשנת 1723 , שנה 
שבד, החל את לימודיו במאתמאטיקה, היה מ׳ קצין בצבא, 
וכבר שנד, לאחר-מכן פירסם את מאמרו הראשון שנסב על 
צורתם של כלי-ד,נגינד,. משנה זו ואילך הרבד, מ' בפירסומים 
מדעיים בגאומטריה (בעיות של מכסימום ומינימום, השימוש 
בפוליגונים לחישוב גאומטרי של ריבועי מספרים מסויימים 
ופיתוח עקומות גאומטריות), בשנת 1731 נתקבל מ׳ ב״חבר־ 




793 


מופרטוי, פיר לואי מורו דה — מוצול 


794 


פנסיונר״ של האקדמיה למדעים בפאריס. בשנת 1736 עמד מ׳ 
בראש משלחת ללפלנד׳ שכללה גם את למוניה (ע״ע) הצרפ¬ 
תי וצלסיוס (ע״ע) השוודי ושתפקידה' היה לבצע מדידות 
מדוייקות של ארכה של מעלת־אורך אחת ולאשר באמצעות 
תוצאותיהן של מדידות אלה את טענתו של ניוטון, כי לדור־ 
הארץ הוא כדור שטוח בקטביו. ב 1741 נבחר לאקדמיה 
למדעים בברלין ושימש כנשיאה מ 1745 . משנת 1750 נתקף 
מ' בחריפות רבה ע״י וולטר (ע״ע), קניג ואחרים, שטענו 
נגדו הן ביחס להיקף ידיעותיו והן ביחס לחלק מהשגיו, 
שאותם ראו כהעתקה מגילוייו של ליבניץ (ע״ע). למרות 
תמיכתו של אוילר (ע״ע) בדעותיו ולמרות היותו בן־חסותו 
של פרידריך 11 , נטש מ׳ את משרתו ב 1753 וחזר לצרפת ושם 
התגורר עד מותו במחיצתה של משפחת ברנולי, ששמרה לו 
אמונים. בעבודתו המדעית נודע מ' בספריו הרבים בנושאי 
הגיאוגראפיה, האסטרונומיה והקוסמולוגיה וב 1744 פירסם 
את תגליתו החשובה על עקרון הפעולה המינימלית (ע״ע 
מכניקה), עיקרון שבראשונה חלקו עליו חלק ממדעני תקו¬ 
פתו. מספריו רוחשובים 1 £־ 1 ־ 1£1 13 £־ 11 ן £18 8111:13 ("על 

צורת כדור־הארץ״), 1738 :£!) £ 1113 ]>3£311^x ן 5 115 \ 15£0 ( 1 
11111£ 12 (״הרצאות על הפרלכסה של הירח״), 11741 - £10 
111£ נ[ 3 :נ 08 ^ 8 1£ ^ 5 ז £11 מ 1 (״יסודות הגיאוגראפיה״), 1740 
ו 81£ ס 1 ס £08111 £!> ! £552 (״תורת הקוסמולוגיה״), 1750 . 

. 1929 ,)־ח 3 ז 6 .? 

אר. לה. 

מוצא, 1 ) עלית: ישוב כפרי בד,רי יהודר״ כ 9 ק״מ מערבית 
לירושלים, בגובה ממוצע של 670 מ', כ 350 תוש׳ 

( 1968 ). נוסד בשנת 1933 כמושב עובדים על קרקעות קק״ל. 
היישוב מהווה כיום שכונה פרברית של ירושלים ובו נבנים 
בנייני מגורים רבים. רוב תושבי מ׳ מתפרנסים בירושלים 
ולמיעוטם משקי עזר ביישוב. מערבית למ׳ עלית נמצא בית 
ההבראה "ארזה". 

2 ) תחתית: ישוב כפרי בהרי יהודה, כ 7 ק״מ מערבית 
לירושלים, בגובה ממוצע של 580 מ׳, כ 40 תוש׳ ( 1968 ). 
נוסד בשנת 1894 כמושבה (ע״ע א״י, עמ' 510 , ע״ע הרצברג, 
זאב וילהלם, עמ׳ 350 ). תושביו סבלו במאורעות 1929 (ע״ע 
א״י. עמי 542 ). מ׳ נמנה בין היישובים החקלאיים הראשונים 
בארץ. מצוי ז:ו בית חרושת ללבנים ורעפים. 

השם מוצא או המצה נזכר במקרא. המצד, היתר! אחת 
מערי שבט בנימין, כמסופר בספר יהושע (יח, כח). הצורה 
מוצא מובאת בספר דברי הימים א׳ (ח, לו, לז) ברשימת 
שמות צאצאי בני בנימין שרבים מהם הם גם שמות מקומות. 
יש הקושרים את שם הישוב במעין הנובע בתחומו — מוצא 
מים. 

א, ביין, תולדות ההתיישבות הציונית מתקופת הרצל ועד 

ימנו, תשי״די! ר. אלפר. המתנהלים בהר, תשנ״גייו נ. 

ירדני, הנסיון הראשון לייסד מושבה בא״י(יסוד מוצא כשנת 

תרל״ב), (מבפנים, כ״ז), תשל״ו. 

מוצול ( 1 טו! 40 ! ערב׳ אל־מוצל '<.׳£.(£), עיר בצפון עיראק, 
בירת מחוז מ׳ על הגדר, המערבית של הנד,ר חדקל 
(ע״ע), מצפון־מערב לבגדאד. 315,000 תוש׳ (אומדן 1968 ). 
מ׳ שוכנת בלב מישור רחב־ידיים פורר" בעל כמות משקעים 
במידד, המספיקה לחקלאות בעל. בעבר ישבר, על דרד 
השיירות הראשית מחלב (סוריה) לפרס. אותו מצב גאוגרפי 
קבע בימי־קדם את מיקומה של נינוה (ע״ע) שחרבותיד, 
נחפרו ממול למ'. 


העיר העתיקה, המוקפת חומה, קיימת מאז ימי־הביניים. 

יש בה מספר רב של מסגדים, מחם ראוי לציין את המסגד 
הגדול בעל הצריח הנטוי. בסוף מלד,״ע 1 נפרצו כבישי מעבר 
דרך הסימטאות וד׳חומה וד,וקמו גשרים על הנהר. 

אוכלוסיית מ׳ מורכבת בעיקר מערבים, כורדים, תורכמ־ 

נים ונוצרים (כלדאים) שבראשם פאטריארך. 

לאחר גילויי נפט בצפון עיראק (שדד, נפט עין זלח שוכן 
כ 96 ק״מ צפונית למ׳) הפכה מ׳ למרכז מנהל הנפט ובן הת¬ 
פתחו בה תעשיות רבות: טכסטיל, סוכר,'מלט ומוצרי־מזון. 
אוכלוסייתה, גדלד, במהירות, הוקמו בד, שכונות מודרניות, 
שיכוני פועלים, בית-חולים, מרכז־חינוך ומוזיאון לעתיקות. 

מ' מר,ווד, צומת כבישים חשוב בצפון עיראק! היא חוברה 
במסילת ברזל לבגדאד ב 1940 ויש בה שדד, תעופה. השיט 
על הנהר אפשרי במורדו בלבד. 

. 1925 ./?ון<ן־ץ<>מ 2 /\. 15 } . 0 . 11 

י. ?ר. 

היסטוריה. העדויות הראשונות על קיומד, של מ׳ הן 
מימי הססנים (ע״ע), כשמ׳ היתד, מרכז חשוב של הנוצרים 
הנפטור^נים (ע״ע). ב 641 נכבשה העיר בידי הערבים ואוב־ 
לפח בלוחמים ובמשפחותיהם. בימי מרואן 11 ( 744 — 750 ), 
אחרון הח׳ליפים מבית אמך, (ע״ע), נעשתר, מ' לבירת מסו־ 
פוטאמיד, הצפונית. הוא הרחיבד, ופיתח בה את ייצור'בדי 
הכותנה, שהובאו גם לאירופה (מכאן השם "מוסלין"). בימי 
העבאסים (ע״ע) היתה מ׳ עיר גדולד, ועשירד,. במאה ה 10 
וד, 11 שלטו בד, שושלות מקומיות, שלמעשה לא היו תלויות 
בח׳ליפים. הסלג׳וקים סיפחו את מ׳ ב 1095 לאימפריד, שלהם 
וד,שליטו עליה מושלים מטעמם (אתאבכים): אד האתאבר 
זנגי(ע״ע) מרד ב 1127 והקים נסיכות עצמאית. 

ב 1257 נכבשה מ׳ בידי המונגולים בד,נהגת חולגו(ע״ע). 
ב 200 שנות השלטון המונגולי התרוששה העיר ואיבדה את 
חשיבותד,. במאה ה 15 שלטו בה שושלות תורכמניות ובמאה 
ה 16 היו סביבותיד, סלע מחלוקת בין העותמאניים לבין פרס, 
עד שב 1638 נכבשה בידי העותמאנים. בנובמבר 1918 כבשו 
הבריטים את איזור מ'. 

לאחר מלה״ע 1 התעוררד, השאלד, אם איזור מ׳ יימסר 
לעיראק או יוחזר לתורכיד,. רוב התושבים לא היד, ערבי ולא 
תורכי אלא כורדי. בשלום לוזאן ( 1923 ), לא הוכרעד, השא¬ 
לה, וכיון שתורכיה ועיראק לא הגיעו להסכם ביניהן העלתד, 
בריטניה את השאלה במועצת חבר-ד,לאומים. ב 1924 קבעד, 
מועצת החבר גבול זמני בין עיראק לתורכיד, ומינתה ועדת 
חקירד,. הוועדד, מנתר, באיזור מ׳ נ!/) מיליון כורדים, 167,000 
ערבים, 39,000 תורכים, 61,000 נוצרים וכן יד,ודים ויזידים 
(ע״ע). הוועדד, מצאה שרוב התושבים העדיפו, בעיקרי מטע¬ 
מים כלכליים, הצטרפות לעיראק, בתנאי שיחיד, עליה פיקוח 
מאנדאטורי של מעצמה אירופית. לאחר שהתורכים טענו שלא 
היה בסמכות מועצת חבר-ד׳לאומים לדון בגורל איזור מ׳, 
פנתד, מועצת החבר לבית־הדין הבין־לאומי בהאג שפסק 
שהדיון היה בסמכות המועצה. המועצה החליטה ב 16.12.1925 
שחבל מ׳ יסופח לעיראק בתנאי שהמאנדאט הבריטי בעיראק 
יוארך מ 4 שנים ל 25 . ביולי 1926 הבירד, תורכיר, בגבולד. עם 
עיראק תמורת התחייבות עיראק לשלם לד, 10% מהכנסותיד, 
מר,נפט באיזור מ׳ במשך 25 שנד,. 

<( 127-177 ) / 0 . 1 < 

. 1935 
ע. ס. 



795 


מוצול, — מוצק, מצב 


796 


יהודים. לפי האגדה, הוגלו מבני עשרת השבטים למ' 
בימי שלמנאסר ( 726 — 722 לפסה״ג). ר׳ בנימין מטו־ 
דילה מצא במ׳, ב 1170 . 7,000 יהודים, בהנהגתו של ר׳ 
ובאי הנשיא. ר׳ פתחיה מרגנסבורג מםפר על 6,000 יהודים, 
שמצא בט׳ ב 1180 . ב 1289 ' עמד בראש הקהילה ראש-הגולה 
ר׳ דוד בן דניאל. הנוסע קרסטן ניבור (ב״רשמי מסע לערב" 
שלו! 1774 — 1778 , 1837 ) מספר שמצא בט׳ 150 בתי־אב 
יהודיים! בעוד אשר בנימין ״השני״ (ע״ע) מוליד 450 משפ¬ 
חות אמידות. הירידה הכלכלית הכללית הביאה גם להתרוש¬ 
שות היהודים. בהשתדלות חברת כי״ח נתקבל ב 1875 נציג 
יהודי למועצת־העיר. בראשית המאה ה 20 היו כ 1,000 יהודים 
במ'. עד למחצית המאה עלה המספר לכמה עשרות־אלפים. 
ב 1950/1 עלו כל יהודי מ' למדינת ישראל. 

במ׳ היו שלושה בתי־כנסת. העתיק שבהם משנת 1264 . 
ביהכ״ג הגדול נבנה ע״י ששון עבדאללה ב 1875 . ב 1905 נוסד 
בית הספר של כי״ח לבנים וב 1912 לבנות. הם נסגרו עם 
פרוץ מלחמת־העולם הראשונה. מקווה־טהרה עתיק ביותר 
נמצא ברובע היהודי, בחלק הצפוני־מערבי של העיר. 

יהודי ם׳ לא נרדפו ע״י שכניהם אך חיו בהכנעה ובפחד 
רב, אחרוני רבני מ' היו ר׳ אליהו ברזאני ובנו, ר' סלימאן 
בתאני(למן שנות העשרים), שעלה עם כל קהילתו לישראל, 
ובה מת ב 1960 . 

ס. סידי, היהודים במוסול נגינזה), (מזרח ומערב, א, 259-245 ), 

הרע״ט/תר״ם! א. בן יעקב, קהילות יהודי כורדיסטן (ד׳ 

מסהה בערכו), השנ״א! הנ״ל, יהודי בבל מסו!׳ הקופה 

הגאונים עד ימינו (ר׳ מסהה בערכו), השכ״ה. 

ם. 

מוציני□ ( 1115 ס 1 ו 4 !ז), קבוצת ד,מרים ריריים המצויה בשפע 
בעולם החי וד,צומח. הגדרתם מבחינה כימית לקויד,. 

ברובם נמנים הן על המוקו־פרוטאינים (גלוק 1 ־פר(טאינים) 
ומאופיינים בד״כ ע״י נוכחות ד.ק 0 וזאמינים וחומצות ממוצא 
סופרי, בעיקר חומצות סיאליות ( 15 ) 201 512110 ) וחומצה 
גלוקורונית. בגוף-ד,חי נמצאים המרים מקבוצה זו ברוק, 
במיצי העיכול, בדם, בשתן, בנוזל־ד,תוד־מפרקי, בזגוגית 
העין, בנוזל הזרע ועוד. 

תפקידם במערכת-ר,עיכול הוא למות מעין סיכוך וד,גנה 
מפני פגיעות מכניות ואנזימטיות, דומה לזה הוא תפקידם 
במפרקים. 

2 ז 0 } 5 . 9 ! .£-ו] 1£1 ת 0 מ 
. 1963 ,;ז[ 01131 ל 1 ז 00 ; 1963 

מיצק, מצב, אחד משלושת מצבי הצבירד, (ע״ע) העיק¬ 
ריים. שבו שומרים נתחי החומר על צורתם. במוצק 
מתבטאת תנועתם התרמית של האסומים (ע״ע אטום! חום 1 
מולקולה) רק בתנודות קטנות סביב לנקודות שיוזי משקל 
קבועות, ומספר האטומים המסוגלים להשתחרר ולנדוד בתר 
כו (כדין האטומים בנוזל) הוא קטן. 

צפיפות החומר כמה״מ גדולה ככשלושה סדרי גודל מזאת 
שבגז, בתנאים תקינים. מכאן שהמרחק בין מרכזי האטד 
מים במוצק, הוא כעשירית מזה שבגז, בתנאים תקינים, 
ומהווד, 3 — 4 רדיוסים אטומיים. קרבד, זו גורמת לד,שפעד, 
חזקד, על האלקטרונים הערכיים של כל אטום, מצד האלק¬ 
טרונים הערכיים של האטומים השכנים. בגלל השפעה זאת 
נקבעות תכונות החומר במ״מ גם בד,תאם להתמקמות האטד 
מים בו. 

המוצקים יכולים לד,יות ג בי שיי ם (קריסטאליניים) 


ובלתי גבישיים, או א מ( ר פ י י ם. בגבישיים מסודרות הנקר 
דות שסביבן מתנודדים האטומים בצורר, סימטרית ומחזורית. 
הסדר הפנימי הזה משתקף בצורתם הגאומטרית המשוכללת 
של גבישים רבים. 

על התכונות המכאניות, החשמליות, ההומניות וד,אופ- 
פיות של הגבישים, ע״ע גביש, עמ' 236/7 ! גמישות! רפור־ 
מציד,! חים! לומינסצנציד,! — על התכונות המאגנטיות, 
ע״ע מגנטיות. על המוליכות החשמלית במתכות ע״ע חשמל, 
עמ׳ 181 — 183 ! על המוליכות החשמלית כמוליכים למחצה 
ע״ע חשמל, עמ׳ 183/4 ! מוליכים למחצה! על מבנה הגבישים 
ותכונות סימטריה ע״ע קריסטלזגרפיה. 

המוצקים האמורפיים הם דמויי זכוכית (ע״ע), שעווד" 
המרים פלסטיים (ע״ע) וכד׳. האטומים (או המולקולות) 
הבונים אותם מבצעים את תנח-ותיד,ם התרמיות סביב לנקר 
דות ממוקמות בלי סדר! ליתר דיוק, קיים ה ם ד ר ה ק ר ו ב. 
כלומר כל אטום (מולקולה) "רואד." את שכניו הקרובים 
ביותר כשהם מסודרים סביבו, אך הסדר משתרע רק לכמה 
מרחקים אטומיים. 

מבחינה אנרגטית המבנה האמורפי איננו יציב. הוא נוצר 
עקב התקשות מחירד, מדי של החומר מהמצב הנתלי, בה 
מפסידים האטומים (המולקולות) את מחירותם וחופש תנו¬ 
עתם בלי שיספיקו להסתדר ולד,תמקם, כמו בגביש, לפי 
דרישת מינימום האנרגיה החפשית. אם מבטיחים קירור 
איטי של הנוזל בנקודת ההתמצקות ומקיימים תנאים מסר 
יימים (כגון לחץ מתאים וטבילת גבישון ועיר היכול לשמש 
מרכז גיבוש), ניתן לגדל גבישים של חמרים המוכרים, 
בדרך כלל, רק בצורה אמורפית (ע״ע גביש! מצבי־צבירד,). 
אם החומר התמצק בצורר, אמורפית, דרוש זמן רב להווצרות 
גבישים ותד,ליך זה מהוור,, למשל, אחת הסיבות להזדקנות 
חמרים (איבוד הפלסטיות, השקיפות וכד׳). 

רוב המוצקים המצויים הם רב-גבישיים (פולל- 
קריסטאליניים), כלומר, בנויים מגבישים קטנים (לעתים 
מיקרוסקופיים) הדבוקים אחד לרעד,ו. אפשר להבחין בהם, 
למשל, על משטחים הנוצרים מבקיעת הגוף המוצק (פלדד, 1 
אבן וכר). לפעמים, מכיל החומר סוגים מבניים שונים של 
גבישיו(ע״ע קריסטלוגרפיה! אלוטרופיה! פולימורפיות) או 
אף מהוור, מסג של מבנה אמורפי וגבישי. עיבוד תרמי של 
החומר (למשל, חימום פלדד,) גורם, בין היתר, לשינד הת¬ 
חלקות החומר בין הפאוות האלוטרופיות השונות ביניד,ן 
לבין עצמן, וגם ביניד,ן ובין הפאזה האמורפית, במידה שהיא 
מצוייה. בדרך זו משנים את תכונות החומר בכיוון הרצוי. 

גוש מוצק המר,ווד, גביש אחד נקרא גביש יחיד. 
גבישים יחידים הם נדירים בטבע, אבל תכונות המוצק מור¬ 
גשות בר,ם יותר ויש להם ערך מדעי גבוה. נוסף לזה, ע״י 
השפעה חיצונית (לחץ, קרינה, טמפרטורה, שדר, מגנטי וכר), 
או הכנסת סיגים, אפשר לשנות את תכונות הגבישים היחי¬ 
דים באופן חריף ביותר, אך מבוקר וניתן לד,ערכד, מראש. 
משום כך, התפתחו שיטות מעבדתיות ותעשייתיות לגידול 
גבישים יחידים במשקל עשרות ומאות גרמים של כל חומר 
אשר יש בו עניין. מגדלים אף גבישי מתכת יחידים שמשקלם 
קילוגרמים רבים! הם משמשים, לדוגמה, לייצור פריטים 
של מנועי טילים, הצריכים לעמוד בסכנת סידוק. 

המבנים האמורפי וד,פוליקריםםאליני הם מורכבים ומסר 
בכים, ולכן עדיין לא פוחחר, תורר, המסוגלת להסביר את 



797 


מוצק, מ 2 כ 


7^ 


תכונותיהם. לעומת זאת, קיימת תורה קוונסית של המצב 
המוצק (ד׳ להלן), המסבירה את רוב התכונות הידועות של 
גבישים יהירים ואף מנבאת סגולות בלתי ירועות. במקרים 
רבים מתאימות תוצאותיה גם למבנה האמורפי או הרב־ 
גבישי, במיוהד בהקשר לתכונות המבוססות על הסרר הקרוב. 

התורה הקוונטית של המוצק. 

באטום בורד יכולים האלקסרונים להיות בעלי אנרגיות 
מסויימות, אותן אפשר לתאר כדמות אנרגיה בסולם 
אנרגטי (ע״ע אטום; קוונטים, תורת ה־).'הרמה הגבוהה 
ביותר מתארת את אנרגיית ניתוק האלקטרון מהאטום(יינון). 
אלקטרונים בעלי אנרגיה גבוהה יותר הם חפשיים ויכולים 
לקלוט או לפלוט קוונטים כלשהם של אנרגיה. 

האינטראקציה בין המערכות האלקטרוניות של אטומים 
שכנים, גורמת לתזוזות ברמות שלהם, ההולכות וגדלות עם 
התקרבות האטומים אחר למשנהו. במרחקים בהם נקשרים 
האטומים זה לזה ובונים את המוצק, עדיין חלשה האינטר¬ 
אקציה בין האלקטרונים של הקליפות הקרובות לגרעין 
מלגרום הזזה ברמות הפנימיות, אבל האינטראקציה בין 
האלקטרונים הערכיים היא חזקה והתזוזה של רמות האנרגיה 
החיצוניות גרולה, בהתאמה. 

רמות אנרגיה חיצוניות שהן זהות באטומים בודרים של 
הימור, מוזזות במוצק, אחת לעומת השניה, כך שהן בונות 
פ ס א נ ר ג ם י שרחבו כאלקטרון־וולט (ז\ 0 ) אחד (ר׳ ציור 
1 ). מספר הרמות בפס שווה למספר האטומים. שהוא י^ 10 



י*•! •ץ־דק 'י׳נו־ז *־•*״ •יזיזי •*•*דרי סימ 


ציור 1 

בסמ״ק של המוצק, והמרחק האנרגטי בין רמות שכנות 
בתוך פס, אינו עולה, איפוא, על כי^־ס! אלקטרון־וולט. 
האנרגיה הממוצעת של חלקיקים בתנועה תרמית היא זז 1 
(כאשר ! 1 הוא הקבוע של בולצמן [ע״ע יחירות פיסיקליות] 
ריד — הטמפרטורה המוחלטת) ומכאן שאף בטמפרטורות 
הנמוכות ביותר אליהן ניתן להגיע (כאלפית מעלה מעל 
לאפס המוחלט) האנרגיה התרמית הממוצעת גדולה עדיין 
פי "' 10 מהמרחק האנרגטי בין הרמות השכנות בפס. פירוש 
הדבר כי אלקטרון ערכי נמצא בגביש בתוך פס אנרגטי 
רחב, בו הוא יכול לעבור בנקל מרמה אחת לשניה על ידי 
בליעה או פליטה של קוונטי אנרגיה זעירים. תנועתו בתוך 
הפס מוגבלת רק על ירי מספר הרמות הריקות מאלקטרונים, 
בהתאם לעקרון פאול י (ע״ע אטום, עמ׳ 488 ). אם 
כל הרמות בפס הן מלאות, שוב אין אלקטרוני הפס יכולים 


לקלוט או לפלוט כמויות כלשהן של אנרגיה, אלא אך ורק 
קוונטים המאפשרים מעבר לפס אחר, בו ישנן רמות ריקות, 
או לרמות בודדות ריקות העלולות להימצא מחוץ לפס. 

פס אנרגטי ריק (לגמרי או למחצה) נקרא פס הולכה, 

כי בו האלקטרונים יכולים לקבל אנרגיה משרה חשמלי וכך 
להשתתף במוליכות חחשמלית (ע״ע חשמל, מוליכות). הפס 
המלא שמתחתיו נקרא פס ערכיות. המרווח האנרגטי 
בין שני פסים אלו נקרא פער אנרגטי אסור והוא 
הגורם לחלוקת המוצקים למתכות, מוליכים למחצה ומבדרים. 
בשני האחרונים הפער האסור הוא 0.1 על ז\ 56 ; הסיכוי 
שאלקסרונים יקבלו אנרגיה כזאת מהתנועה התרמית ויעברו 
לפס ההולכה הוא, בר״כ, קטן (בטמפרטורת החדר 1^X = 
ז\ 0.0266 ). לעומת זאת, במתכת עוברים אלקטרונים ערכיים 
רבים אל הרמות הריקות ונוצר כעין גז של אלקטרונים 
החפשיים לנוע במתכת והאחראיים למירב תכונותיה. 

מעבר אלקטרונים ערכיים לפס ההולכה או "שחרורם" 
מהווה תהליך ״קולקסיוויזאציה״; מעבר מ״רשות הפרט״ — 
מקשר עם אטום אחד — ל״רשות הרבים״ — להתקשרות 
עם כל האטומים בגביש. שחרור זה איננו שחרור מלאו 
למגמה, אנרגיית האלקטרון החפשי £ בריק פרופורציונית 
לריבוע התנע ת: ות 2 /^ת = £, כאשר מ! הוא מסת האלקטרון 
ואילו במוצק מסובכת תלות זו הרבה יותר. צורת חוק דומה, 
גם בשביל אלקטרון בגביש. מתקבלת ע״י החלפת מסת 
האלקטרון החפשי המופיעה בביטוי 2111 /^ 1 ! = £ במ ס ה 
אפקטיווית •תז. 

ברמות אנרגיה גבוהות המסה האפקסיווית של אלקטרון 
הופכת שלילית, כלומר. האלקטרון מואץ בכיוון הפוך 
לכיוון הכוח המאיץ אותו. אם משחררים אלקטרון כזה מפס 
אנרגטי מלא, אזי ה״חור" שנשאר אחריו, בים האלקטרונים, 
מהווה חוסר מסה אפקטיווית שלילית וחוסר מטען חשמלי 
שלילי. הורות לאפקטים הקוונטיים במוצק, מתנהג החור, 
איפוא, כחלקיק בעל מסה אפקמיווית חיובית ומטען חש¬ 
מלי חיובי השווה בערכו המוחלט למטענו של אלקטרון 
. 1 נ 1 ס 0 *'־ 10 >< 1.6 = חורים הנמצאים ברמות העליונות של 
פס הערכיות מאפשרים תנועה של אלקטרונים בהשפעת 
שדה חשמלי, חאת על ידי מעברים לרמות האנרגטיות 
הריקות. היות ואלקסרון בעל מסה אפקסיווית שלילית, מואץ 
בכיוון הפוך לכיוון כוחות השרה הפועלים עליו, "העררו", 
כלומר החור, נע בכיוון השדה החשמלי וגורם לזרם רגיל 
של מסען חשמלי חיובי. לכן, המוליכות החשמלית של 
המוצק היא סכום של המוליכות הנגרמת על ידי האלק¬ 
טרונים ברמות התחתונות של פס ההולכה ושל המוליכות 
הנגרמת על ידי החורים שברמות העליונות של פס הער¬ 
כיות. 

הסטאטיסטיקה של אלקטרונים במוצק 
דנה בהסתברות מילוי רמותיו האנרגטיות על ידי אלק¬ 
טרונים וחורים. היא נעזרת בפאראמסד חשוב של החומר 
הנקרא רמת פ ר מ י. לפי הגררתה, ההסתברות שרמה אנר¬ 
גטית הנמצאת בגובה של רמת פרמי, תהיה תפוסה על ירי 
אלקטרון (או חור), שווה 14 . ההסתברות ? שבשיווי-משקל 
תרמי, רמת אנרגיה £ כלשהי תהיה מאוכלסת באלקטרון, 
היא *־ן 1 + ( 1^x / (,£-ת.£))(!*־ן = ?. מהנוסחה הזאת של 
סטאסיסטיקת פרמי־ךירק נובע כי בטמפרטורת האפס המוח¬ 
לט כל הרמות'מתחת לרמת פרמי הן מלאות וכל הרמות 



799 


מוצק, מצב — מיצקין, אריה־ליב (לאו) 


800 




— •־=י*־*^— 






• 

♦ 

■ ־־־ 














־־ 

׳' 


ו 

חסתטי*■ 

£ 

1 ■■ 


5 

^ 111 ■ 

!'?'::ז—׳נמ*.;;;.- ■ 



•כיד 





._.1 

_ 





•טיי 


•יגלוס יסיח •ניניה מחבדייו ומלו* 

•• ;דד כיליד לסמנה כסאנח וסוז 9 וג*ר ם ה ' ■►■ ■׳ ! 

ציור 2 


מעליר" ריקות. בעלות הסמפרסורר" יותר ויותר אלקסרונים 
יכולים לעבור מרמות שמתחת ל־,,? לרמות שמעליה, 
בהשאירם אחריהם חורים. מהנוסחה נובע גם. שהסתברות 
אינלום רמות, הנמצאות יותר מיר; 311 מעל לרמת פרמי 
( 311.x + ,£ _:£) היא קסנה מאד ונשמעת לסטאטיססיקת 
בולצמן(ע״ע חום; מולקולה); בלומר, [ז.! 1 /(ז£-£)-]ק* 6 =.?. 
מאידך, ההסתברות שרמה £ הנמצאת יותר מ ז 311 מתחת 
לרמת פרמי(ז 311 -,£^£) תפוסה ע״י חור (ריקה מאלק- 
טרטון), היא, באופן דומה [ז 11 /(£-,£)-] 6x5 = ,? (ר׳ 
ציור 2 ). 

צפיפות האלקטרונים בפס ההולכה מתקבלת מתוך הכ¬ 
פלת צפיפות הרמות בכל קטע וקטע של הפס האנרגטי 
בהסתברות איכלוסן. חישוב זה מורה כי ניתן להחליף את 
הפס, על רמותיו השונות, באוסף של רמות אשר כולן נמ¬ 
צאות בגובה ״£ מתחתית פס ההולכה. ריכוז הרמות הללו, 
"א, נקרא "הריכוז האפקטיווי של המצבים בפס", וערבו נע 
כמוליכים למחצה שונים, בין *״ 10 ל"' 10 בסמ״ק, ערך הקטן 
בכמה סדרי גודל מהצפיפות הממשית של הרמות בפס (ר׳ 
לעיל). הבדל זה נובע מכך שבקבלת האלקטרונים העולים מפס 
הערכיות, משתתפות בעיקר הרמות הנמוכות ביותר של פס 
ההולכה. צפיפות האלקטרונים ת בפס ההולכה היא, איפוא, 
(<£-־£)־־] 6x5 "א= 11 כאשר קיים ? 3£ ^,£- £6 . 

בדומה, צפיפות החורים החפשיים ק בפס הערכיות היא; 
[ז^!/ (,£״,£)-] 5 = ^^6x5 , כאשר ,א הוא הצפיפות 
האפקטיווית של המצבים בשביל חורים בפם הערביות,ז£־ 
רמת התקרר, של פס הערכיות, וכן קיים ז 316 ^ £7 -ז£. 

אי שלמויות ( 5 מ 1561£66£10 מ 1 ) הם גורמים שונים 
לסטיית המבנה הגבישי מאידאליות. הם כוללים זיר,ומים 
למיניר,ם או ם י ג י ם ( 1168 ;זט 5 מ 11 ) שהם אי־שלמויות מבחי¬ 
נה כימית, ו- פ ג מ י ם ( 5 ) 6£66 מ) למיניר,ם, שהם אי-שלמויות 
מבחינת המבנה הפיסי. 

הסיגים הם אטומי חומר זר, אשר מוכנסים למוצק, 
במקום האטומים הבונים אותו, או בנוסף להם, לתוך המר¬ 
ווחים הבין-אטומיים. 

הפגמים יכולים לד,יות סטויכיומטריים; עודף או חוסר 
אטומים של אחד היסודות בוני הגביש. למשל כאשר בגביש 
01 בא יש עודף או חוסר אטומי 01 , האטומים העודפים יכו¬ 
לים להידחף בין אטומים אחרים; חוסר אטום יכול לגרום 
להיווצרות וקנסיה (סליק). בווקנסיה יכול להיתפס אטום 
אחר או יון, אלקטרון או חור, ולשנות את הד,שפעד, על 
תכונות הגביש. קיימים גם פגמים המשתרעים על פני נקודות 
סריג רבות; למשל, הזזה של שורד, שלמה או שכבד, שלמה 


של אטומים לעומת שכנותיד, (ךיסלוקציד,), או סיבוב בזווית 
קטנה של חלק מד,גביש לעומת החלק השכן וכד׳. 

כל אי־שלמות מהודר, גורם לפיזור זרימת נושאי המטען, 
כלומר, לד,קטנת המוביליות, וכתוצאה, מכך — להקטנת המר 
ליכות החשמלית והחומנית. אי-ד,שלמות אף גורמת לפיזור 
קרני האור (וקרינה אלקטרומאגנטית אחרת), ועל ידי כד, 
לגידול אטימותו של המוצק. בגביש אידיאלי, לעומת זאת, 
אין פיזור זרימת נושאי מטען חפשיים. לבן, למשל, אלקטרון 
חפשי אשר יוזרק לתוכו כשהוא בעל אנרגיה המתאימה 
לפס ר,ד,ולבד" ינוע בתוכו ללא התנגדות. גביש אידיאלי גם 
אינו מפזר אור, וד,וא רק בולע ממנו את הקוונטים הגורמים 
מעברים אלקטרוניים מותרים (למשל, מפס לפם). 

השפעת אי-שלמרות על תכונות מכאניות של מוצק מת¬ 
בטאת, בדרד כלל, בהנמכת דרגת החוזק, הקוזזי וגבול האלס¬ 
טיות, ביתר נזילות ופלסטיות. למשל, הפלסטיות המיוחדת 
של המתכות נגרמת על ידי גז האלקטרונים הצפוף אשר 
בד,ן. יש לציין שבעוד שאפשר לד,שפיע על התכונות החש¬ 
מליות של המוצקים על ידי כמויות קטנות מאד של אי- 
שלמדות (אפילו אחת למיליארד אטומים), דרושים ריכוזים 
גדולים כדי לקבל שינויים בתכונות המכאניות. 

פונ 1 נים. תנודות תרמיות של אטומים במוצק מוש¬ 
פעות על ידי האינטראקציד, בין האטומים לתנאים של פניו. 
תנודת בל אפום גורמת הפרעות לאטומים שכנים הן ישירות 
ור,ן דרך החזרות שונות מד,פנים של הגביש, בגביש יכולים 
איפוא, להתקיים רק אותם אופני תנודה המתנהלים בד׳תאמד, 
מלאד" פחות או יותר, עם כל האטומים של הגביש ועם תנאי 
השפר, המוצגים על ידי קירותיו החיצוניים — שהם פניו. 

העברד, של תנודות מאטום לשכניו בתוך הגביש מוגדרת 
כד,תפשטות ובליעה של פונ ון, כאשדהפונוןהוא הקוונטום 
של אנרגית התנודות האטומיות בגביש. אם £ הוא תדירות 
התנודד, האטומית ו x — אורך הגל אותו היא מעוררת 
בגביש, תר,ייה אנרגית הפונון ז!( ותקיפתו ^/נ 1 ( 11 הוא 
הקבוע של פלנק [ע״ע יחידות פיסיקליות]). 

פונון הוא חלקיק לכל דבר, אלא שלגביו לא קיים חוק 
שימור מספר החלקיקים כפי שהוא קיים, למשל, לגבי אלק¬ 
טרונים ; כלומר, ניתן ליצור ולר,שמיד פונונים על ידי פליטר, 
או בליעה של אנרגית התנודות. שימוש במושג הפונון הופך 
את הטיפול בתנודות האטומיות בגבישים ובר,שפעתן על 
תד,ליכים חשמליים. אופטיים וכו׳ לבעיות של אינפראקציה 
בין פונונים, אלקטרונים ופוטונים. 

.^ 1 ; 1962 ג 10£1 ^ 1 . 0 

. 1967 ,( 3 , 217 . 01 §) ^ 8011 

מ. שמ. 

מוצקץ,אךיה־ליב(לאו)( 1867 , ברובארי [ליד ק;יב]- 
1933 , פאריס), מראשי התנועד, הציונית העולמית 
ומר,לוחמים להגנת זכויות ד,יר,ודים בגולר,. מ׳ קיבל את רא¬ 
שית חינוכו ב״חדר". היה עד-ראיר, לפוגרום בידוודי קייב 
ב 1881 , ומאורע זה השפיע הרבד, על דעותיו ופעולותיו 
בעתיד. נשלח ב 1882 לברלין לד,שתלם במתמטיקד,. שם הת¬ 
חנך בביתו של דוד קסל (ע״ע). לאחר סיום הגימנסיד" למד 
מתמטיקה ופילוסופיה באוניברסיטת ברלין. ב 1889 נמנה 
עם מייסדיה וראשיד, של ..האגודד, האקדמאית הרוסית- 
יהודית". במאמריו בעתונו של נ. בירנבאום (ע״ע) - 1 !נ 5611 '' 
''מ 10 ) 3 נ 211 חגבם 6€ הטיף מ׳ לשיבת־ציון ולתחייתו הלאומית 





801 


מוצמץ, אריה־ליכ(לאו) — מוצרט, וולפגגג אמדאוס 


802 


של העם היהודי. בתקופת לימודיו בברלין, התידד עמו 
ח. ויצמן, שראה אז בט׳, במידה מסויימת, את מורו בעבו¬ 
דתו הלאומית. מ' היה מהמבקרים ההריפים של שיסות־ 
הפעולה של "חובבי־ציון" וצידד בהכרזתה של א״י כמרכז 
מדיני ורוחני של העם היהודי בעתיד. עם הופעתו של הרצל, 
הצטרף מ׳ מיד לתנועתו, ובקונגרס הציוני הראשון ב 1897 , 
עמד בראש התובעים ניסוח ברור ונמרץ של "התבנית הבזי־ 
לאית". לקראת הקתגרס השני נשלח מ׳ ע״י'הרצל לא״י 
ובשובו השמיע ביקורת על שיטות ההתיישבות הקיימות 
ותבע את ביסוסן על הסכם מדיני עם הממשלה העותמנית. 
מ׳ היה ממייסדי ה״פראקציה הדמוקראטית" שנאבקה על 
דמוקראטיזאציה של ההסתדרות הציונית ועל הכללת הפעולה 
התרבותית־לאומית בין פעולותיה. ב 1905 ערך בעילום־שם 
את העיתון שיצא-לאור בבר¬ 

לין על-ידי "ידידי תנועת-השחרור ברוסיה". כדי לספק אינ¬ 
פורמאציה ברוח ראדיקלית על הנעשה ברוסיה, והוקצה בו 
מקום בולט לידיעות על גורל היהודים ועל הפרעות בהם. 
חבר (בחתימת א. לינדן) ספר בשם 6 מ^ 0 ז 8 סק 1 ^^ 1 ^ג^^ ־!ם" 
״ €1 מג! 111155 ס! (״הפרעות ביהודים ברוסיה״), 1909/10 , הדן 
בפרעות למן תחילתן במאה הי״ט ועד שיאיהן בשנות-המהפכה 
של 1905 , תוך הדגשת תפקידה של ההגנד, העצמית היהודית. 
ב 1912 יצא בתרגום אנגלי ובעילום-שם הקונטרס של מ׳: 

", 12 צצ 11 .מ 111 סו!] 0£ 11125 ז 811££6 י* ("סבלו- 

תיהם המשפטיים של היהודים ברוסיה"), שהופץ, בנוסח 
הרוסי שלו, בין ציח החמה הממלכתית בפטרבורג. 

בוועידת ציוני רוסיה בהלסינקי (ע״ע), 1906 , תמך מ', 
בהשתתפות פעילה של הציונים, במאבק להשלטת משטר 
דמלקראטי ברוסיה ומתן שיווי־זכויות ליהודים בה. בימי 
משפט בייליס ( 1911 — 1913 ) אירגן מ׳ את עבודת ההטברה 
בארצות מערב־אירופה וברוסיה. בשנים אלו היה מ׳ פעיל 
גם בתנועה למען תחיית הלשון העברית. במלה״ע 1 עמד 
בראש "המשרד הקופנהאגני" של ההסתדרות הציונית, ששי¬ 
מש כגורם מקשר בין האירגונים הציוניים בארצות הלוחמות. 
בסוף 1915 יצא לאה״ב לגיוס תמיכה בנפגעי המלחמה היהו¬ 
דים בחזיתות מזרח־אירופה, וכן לשם מאבק לד,בטחת שיווי- 
זכויותיהם של יהודי-רוסיה ולמען כינוס הקוננרס היהודי- 
האמריקני (ע״ע אה״ב, עמי 241 — 242 ). 

בשנים 1917/9 ישב שוב בקופנהאגן. בוועידה הציונית 
העולמית בלונדון ב 1919 תבע הלאמה גמורה של קרקעות 
היהודים בא״י, וכן תבע שההסתדרות הציונית תדאג גם 
למעמדם האזרחי של יהודי-התפוצות. בהתאם לכך השתתף 
בהקמת• "ועד המשלחות היהודיות" (ע״ע) שליד ועידת- 
השלום בפאריס, והיה מזכיר ה״רעד", מנהלו ואח״כ נשיאו, 
עד ליום מותו. בתוקף תפקידו זה השתתף מ׳ בליגות למען 
"חבר הלאומים" ובקונגרסים של המיערטים הלאומיים. 
ביזמת מ' נתקיימה בקדלסבד ב 1920 "ועידת־הטיוע העול¬ 
מית", שהיו מיוצגות בה חברות־סיוע יהודיות מארצות 
שונות, שנתלכח בוועידד, זו לפעולה משותפת ובחרו "ועד- 
פועל" כולל, שבראשו עמד מ׳. מ' התמסר הרבה לעבורות־ 
הסיוע שנעשו ע״י איחוד זה, אשר נתקיים עד 1926 . לפי 
הצעת "ועד המשלחות היהודיות" והקונגרס היהודי האמרי¬ 
קני, כינס מ׳ ב 1927 , בציריך, את "הועדה להגנת זכויות 
המיעוטים היהודיים", שגרמה להתעוררות התנועה למען 
קונגרס יהודי עולמי. מבוח השפעתו של מ׳ ובהשתתפותו 


הפעילה, נתכנסה ב 1932 הוועידה היהודית העולמית הרא¬ 
שונה בדנווה, שהיה בה משום הכנה קודמת לקונגרס 
העולמי (ע״ע). 

בשנים 1921 — 1923 היה מ׳ נבחר ההנהלה הציונית, למן 
1925 , נשיא הועד-הפועל הציוני, ולמן 1931 , גם נשיא הקונ¬ 
גרסים הציוניים, שניהלם למעשה עוד קודם-לכן(למן הקונ¬ 
גרס הי״ב). עם השתלטות הנאצים על גרמניה ב 1933 , 
עמד מ׳ בראש המאבק הפוליטי היהודי נגד הנאצים והביא 
את טענותיה,ם של יהודי גרמניה בדרכים שונות בפני 
מוסרות חבר-ר,לאומים (ע״ע). משסירב קונגרס המיעוטים 
הלאומיים. בלחץ נציגי המיעוטים הגרמניים, לחן ביחס 
ליהודים בגרמניר" הסתלק מ' מקונגרם זה. שלוש שנים 
לאחר מותו, התכנס "הקונגרס היהודי העולמי" הראשון, 
שט׳ היה אחד מיוזמיו ומניחי יסורותיו. 

קרית מוצקין (ע״י חיפה) נקראת על-שמו. 

א. ביין, ספר פוצקין, ל״ב-קט״ז, תוצ-ט! י. קיויזנר, או¬ 

פוזיציה להרצל, מפחת; בערכו! נ. יוגב [עורך], כתבי 

חיים ווייצמן, אגרוה, א, מפתה: בערכו. 1969 . 

י. ם. 

מוצרט, (ולפמג אמדאום — 10 ״} 3 ט 16 זגמ 1 ^ 87 ״ב 01£8 ׳\ 1 

זז 3 צ — ( 27.1.1756 , זלצבורג — 5.12.1791 , וינה), 

מלחין אוסטרי. יחד עם ד,ידן (ע״ע) ובטהובן (ע״ע) היה 
אחד משלושת הקלאסיקאים הגדולים של וינה. לאחר מוחו 
הביאו אישיותו המופלאה ודרכי יצירתו לידי רקימת 
אגדות מסביב לשמו. אולם בחייו, שהחלו כמסע-נצחון של 
ילד-קלא, ואשר נסתיימו בעוני ובדאגות, לא זכה להערכת 
בני-דורו. 

תולדותיו. שלא בעמיתיו. היידן ובטהובן, מצא מ׳ 
הצעיר חינוך מוסיקלי מעולה וסביבה אוהדת בבית הוריו. 
אביו, לאופללד מ׳, מוסיקאי ידוע שהיה מנצחה של תזמורת 
הארכיהגמון בזלצבורג, התפרסם בזכות ספ רו:! ¥01-51101161116 
¥10111150111116 11011611 ג) 1111 ז 8 ("שיטה יסודית ללמוד הנגינה 
בכינור״, 1756 ) — יצירה הדנה בנגינה האינסטרומנטלית. 
כשרונו של הילד בן ה 4 התגלה באקראי, כשחזר ע״פיהזכרון 
על תרגילי אחותו שלמדה נגינה אצל אביה. האב, שנחן בחוש 
פסיכולוגי ופדגוגי, ידע להעחך את כשרונות ילדיו, והקדיש 
את מיטב מרצו וזמנו לחינוכם המוסיקלי. 

יצירות הביכורים של מ׳ בן ה 6 הן ברובן מנואטים (ע״ע) 
וקטעי פסנתר קלים אשר רשמם האב, ובכך הנחיל תעודה 
מעניינת על התפתחות הבן ואף תרגילי לימוד למנגנים 
מתחילים. 

בשנת 1762 יצא מ׳ האב עם ילדיו למסע כדי להראותם 
בעולם, קרי, בחצרות האצולה — בהן נתקבלו בתשואות 
ובהתפעלות. מסע זה היה הראשון בשורת מסעות שחשיבותם 
רבה לפיתוח אפקיו וטעמו המוסיקלי. דרכו הובילה אל 
מרכזי מוסיקה חשובים. כמינבן ומאנהיים, בולוניה ורומא. 
פאריס ולונדון. 

בין המוסיקאים אתם נפגש מ׳ במסעותיו יש להזכיר: נ. 
יומלי( 01116111 ( .ז> 1 ), מלחין ממוצא איטלקי שיחד עם טראטה 
(גזזסבזקר) תרם לרפורמה, של האופרה (ע״ע ג ל ו ק! אופרה 
עמ׳ 93 — 95 ): י. שטמיץ ( 2 ז 11 ז 31 ז 8 01131111 (), מלחין ומנצהה 
של תזמורת מאנהיים המהוללת שנחשבה כטובה בתזמורות 
אירופה. את י. שוב ר ט ( 8011011611 ,() פגש מ׳ בפאריס 
וד,ושפע ע״י הסונאטות המוקדמות שלו לפסנתר. שוברט, 
שהסתגל לסגנון הגלנטי הצרפתי, השכיל לד,חדיר למוסיקה 



803 


מוצרט, וולפגנג אמדאוס 


804 


שלו נימה רגשנית האפיינית לאמנות התקופה, הן במוסיקה 
והן בספרות (ר׳ גתה הצעיד). בלונדון נפגש עם בנו של 
באך, יוהן כריסטיאן (ע״ע), שהושפע מן המוסיקה שקלט 
בשנות לימודיו באיטליה ושהצליח להעביר את הזמרתיות 
האיטלקית (^ 11 נ 1 ג)ת 3 ^^ אף ליצירותיו הכלליות. הזמרתיות 
היא אחד מסימני הסגנון האפייניים גם לם׳. בשנים 1770/73 
עשה ם׳ באיטליה ולמד את תורת ההלחנה אצל התאורטיקן 
האב מרטיני בבולוניה. כאן רכש לו אף אח השליטה בשפה 
האיטלקית ובסגנון השירה האופראיח שעתיד היה למצוא 
את ביטויו באופרות האיטלקיות שלו. מבני ארצו השפיעו 
על עיצובו המוסיקלי שני האחים יוזף ומיכאל היידן 
(ר׳ להלן). 

בשנים 1776/82 , 
שנות המעבר מנעו¬ 
רים לבגחת. קיווה 
עדיין אביו להשיג לו 
משרה בזלצבורג, אך 
תקווה זו התבדתה 
משהעדיף הארכיהג¬ 
מון מנצח איטלקי על 
פניו, אם כי הוסיף 
לתמוך בו מבחינה 
כספית כמנהל התז¬ 
מורת של החצר. מ׳ 
ניסה שוב את מזלו 
במסעו הגדול האחרון 
בו הגיע לפאריס. ב¬ 
בירה הצרפתית נת־ 
יתם מאמו והוא נאלץ 
לחזור לביתו. בשובו לזלצבורג בשנת 1782 התחדדו יחסיו 
עם הארכיהגמץ ובעקבות הריב הגלוי שפרץ ביניהם ניתק 
עצמו מ' לא רק מפטרונו כי אם גם מן התלות באביו. 

בשנה גורלית זו חיבר גם את האופרה הגדולה הראשונה 
שלו "החטיפה מן ההרמון" וזמן קצר לאחר ביצועה המוצלח 
נשא את קונסטנצה ובר לאשה. רבות נכתב על נישואים 
אלה, והוטחו האשמות כלפי קונסטנצה כאילו בגללה הוחמר 
מצבו ורבו דאגותיו הכספיות, 

ברם מבחינת תרומתו המוסיקלית מהוות שנות וינה שיא 
הן בכמות יצירותיו והן בטיבן. כאן חיבר את שש האופרות 
הגדולות ובעיר זו כתב גם אח מרבית מיצוריו האינסטרו- 
מנטאליים החשובים. המתח בו חי מ' והדאגות הכלכליות 
שהעיקו עליו בלי הרף ערערו את בריאותו והביאוהו לאפיסת 
כוחות ולמוות. אולם לכאורה דרבנה אותו תחושת חייו ההו¬ 
לכים וכלים ליצירה קדחתנית וחסרת מנוח. הוא נהג לחבר 
בכל מקום: בשבתו בבית ליד המכתבה, במסיבות רעים או 
בשבתו בכרכרת הדואר. 

בשנים האחרונות לחייו סבל לעתים קרובות מהתקפי 
דכאון. מחשבות קודרות על קיצו השתלטו בנפשו והן 
הלכו וגברו עם בואו של שליח מאציל גרמני אשר הזמין 
(בעילום שמו) אצלו רקויאם (!!!:);!!!מא) לזכר אשת אדוניו. 
מ׳ ראה באדם זה את שליח המוות, המצווה עליו לחבר 
תפילת אשבבה לעצמו. בחודש האחרון לחייו, כשכבר היה 
מוטל על מטת הליו, התמיד מ׳ בבוחותיו האחרונים בחיבור 
היצירה המרשימה שלא זכה לסיימה. מותו בא באמצע הפרק 



ו.'< 0 גאנג אסראגם מוצרט 


53 ס 1 ז 11 ז 30 ״ 1 (יום הדמעות). סוף הפרק הזה וכן שאר פרקי 
הרקויאם הושלמו ע״י תלמידו י. זיסמאיר (ז£ץ 511551113 ), שמ' 
הכניסו בסוד כוונותיו ביצירה זו לפני מותו. מ׳ נקבר בקבר 
עניים מבלי שיצויין עליו שמו ועד היום לא נודע מקום 
קבורתו המדויק. 

יצירתו. היקפן ( 528 מיצורים) ורב־גוניותן של 
יצירות מ׳ מעודרים תדהמה והתפעלות. הוא הלחין מו¬ 
סיקה ווקאלית ואינסטרומנטלית, דחית וחילונית, להרכבים 
קאמריים ולתזמורת סימפונית. את יצירותיו ניתן לחלק 
לקטגוריות הבאות;— א. יצירות לפסנתר—כולל חקונצ׳רטי 
לכלי זה. ב. הרכבים קאמריים שונים החל בשלשיות — 
וגמור בדיוורטימנטי ( 11 ח?ות 0:1 :>׳י 1 ם) ובסרנדות. ג. סימפר 
ניות. ד. אופרות. ה. יצירות ווקליות שונות (כגון: שירים, 
אריות קונצרטיות, מיסות ומוסיקה דתית). כל יצירותיו של 
מ' נערכו לראשונה ברשימה כרונולוגית ותמאטית ע״י אציל 
ואיש מדע אוסטרי, לודוויג קכל ( 1 ^ 11 ^ 6 ^^, 1800 — 1877 ). 
רשימה זו, בשינויים קלים, בשימוש עד ימינו. ק, הוא הקיצור 
ל״רשימת קבל". 

א. המוסיקה לפסנתר; לחיבורים לבלי זה התמסר 
המלחין משנות ילדותו ועד סוף ימיו! לכן ניתן להבחין בהם 
בתמורות ובהתפתחויות שחלו בסגנונו. 

בימי מ' חל מפנה חשוב ביחס לבלי המקלדת (- 1 ש 1 זץ 013 ). 
בעוד שבהיותו נער ניגן וחיבר עבור הקלאודפורד (־ 1 י\ 13 ם 
11 ־ 01101 ) או הצ׳מבלו ( 310 ( 001111 ) הרי החל בשנת 1777 , בה 
ראה לראשונה את פסנתר הפטישים, התחיל להלחין לכלי זה. 

הס ונא טו ת: למרוח מספרן הניכר הן אינן תופסות 
מקום מרכזי במכלול יצירתו(בניגוד לבטהובן, למשל). רובן 
בנות 3 פרקים ובסגנון התקופה, הוא הסגנון הגל נ טי. 
עם זאת ניתן למצוא גם בהן אח חותמו האישי של מ׳, כגון 
הסונאטה בלה-מז׳ור (ק. 331 ) ובה המרש-התורכי. בסונאטות 
האחרונות, משנות וינה, גוברת נטייתו להשתמש בקונטר־ 
פונקט, אותו לסד להכיר ביצירות י. ס. באך (ע״ע). דוגמה 
לסוג זה — הסונאטה בפה-מז׳ור (ק. 533 ). 

ה ק ו נ צ׳ ר ט י: לעומת פחיתות חשיבותן של הסונאטות 
הרי בקונצ׳רטי-לפסנתר של מ׳ יש לראות את גולת־הכותרת 
של צורה זו בכל התקופה הקלאסית (מססר הקונצ׳רטי שחי¬ 
בר — 125 מהם 17 בודנה). מ׳ הירבה להופיע בפסנתרן 
בקונצרטים פומביים ופרטיים באחד, ולצורך הופעותיו חוברו 



(? 4 ^ 1 €051 
) 111 ^ 61 )א ו>) 4 ווו 1 )!€ 

1 ו 11 ! 911 **• 4 ^ 1 ו 4 זו<* 1 411 


םזרעת יזיר ׳? 1 ? האופרה "כר עו׳!ןות כולן" 
(€;זןו 1 ״ר מ 1 >? 1 צס 0 ) ם 1 צרם, וינר! 1790 




805 


ממיט, וודפגנג אמדאום 


806 


מרבית היצירות בהן משתקף היטב סגנון־נגינתו האפייני. 
וכך הוא מתאר במכתב לאביו קונצ׳רטו שחיבר: .,יש בהן 

ממוצע נאה בין מה שקל לבין מה שקשה מדי-יש 

פסקאות אשר רק ,המבין׳ יפיק מהן את מלןא ההנאה, אך גם 
מי שלא למד ייהנה, אך מבלי שידע מדוע". כשאר יצירותיו 
מצטיינים גם הקונצ׳רטי בעושד ההמצאה המאדית, במעוף 
ובניצול המעניין של צירופי מצלולים שבין הפסנתר לכלי- 
התזמורת: מ׳ מנצל מחד את ניגודי הסולו־טוטי (ע״ע 
קונצ׳רטו) ומאידך ממזג את הפסנתר עם הכלים. בטכניקות 
אלה המשיכו אחריו בטהובן ואחרים. הצורה נשארה "תלת 
פרקית" כמו בתקופת הבארוק, אך מבחינת פיתוח הנושאים 
ור,מרקם הר,רמוני, קרובות יצירות אלה יותר לסגנון הסימ־ 
פוני הקלאסי. 

ב. מוסיקה קאמרית לכלי קשת: ביצירתו של מ׳ 
בולטות בשלמותן ובהבעתן האישית החמישיות. מבין 5 
החמישיות שחוברו על ידו בשנים 1787 — 1791 , יש לציין את 
הטראגית בסול מינור (ק. 516 ) וזו שבדו־מז׳ור (ק. 515 ), 

בשטח החיבור ל ר ב י ע י ה למד מ׳ מיוזף היידן, שהכניס 
בסוג זה של המוסיקה את שיטת הפיתוח־ד<מוטיווי. וכך כתב 
0 ' בהקדמה ל 6 "רביעיות היידן" אשר אף הקדישן למלחין 

זה: ״דביעיות אלה הנן פדי לימוד ממושך ומפרך- 

אך התקווה כי עמלי זה ישא פרי היא שמעודדת אותי". 
מאידך הושפע היידן ע״י מ' בהבעותיו ובזימרתיות של 
לחניו. 

ה סרנדות והדיורטימנטי; — מספר הפרקים 
בשני סוגים אלה של יצירות מי׳ אינו קבוע, אך בולט בהם 
המספר הרב של הריקודים. במקורם בוצעו בהרכב קאמרי, 
אף כי בימינו מרבים לנגנם בתזמורת. מאחר שמוסיקה זו 
נועדר, לנגינה בחוץ, מצטרפים לכלי-הקשת גם מספר כלי־ 
נשיפה. מ׳ חיבד גם סדנדות לכלי נשיפה בלבד. הסרנדות 
וד,דיוורטימנטי מצטיינים בספונטניות ובעליזות העממית 
שלהם, כיאות לתפקיד אשד מלאו. 

ג. הסימפוניות. ב 41 הסימפוניות שחיבד לא חדג 
מן הסגנון והצורד, המקובלים שהתגבשו לקדאת סוף־המאה 
ד, 18 באיטליה ובגרמניה. כבשאר יצירותיו טבוע גם בסימ־ 
פוניות חותמו האישי של מ׳. א. הנושאים, שהינם שירתיים, 
מצטיינים לרוב בסימטדיה, אך גם מצויות בחם סטיות קטנות 
ממנה. ב. התזמור מצטיין בשקיפותו, במקום לעקוב אחר כ״א 
מקווי המרקם. ג. השליטה בטכניקה הקונטראפונקטית 
(בקצרר.; ק.פ.) מאפשרת לו לשלב יחד מוטיווים שונים 
בצורה הנשמעת כטבעית בהחלט. 

דוגמר, לק. פ. המוצארטי הנפלא נמצא בפינאלה (הסיום) 

של סימפוניה מם. 41 , סימפונית "יופיטר", פרק זח בנוי בצו¬ 
רת הסונאטה (ע׳׳ע) ויהד עם זאת מכיל שילוב ק. פ. של 5 
מוטיווים שונים. יצירתו בשטח הסימפוניה, הגיעה לשיא 
השלמות בשלוש הסימפוניות מם׳ 39 — 41 , אשר חוברו בר,יו־ 
תו בן 32 , בתקופה של 6 שבועות בלבד. כל אחת שונה באפיר, 
מחברותיה" וכולן יחד משקפות צדדים אפייניים שונים של 
המלחין. 

ד. האופרות: הרואים באופרות של מ' את השיא 
של מכלול יצירתו טוענים כי רק מי שמכיר יצירות אלר, 
מסוגל להבין את משמעותן הדרמאתית של יצירותיו האח¬ 
רות. מאידך, אפשר לטעון שייחודה של המוסיקה באופרות 
שלו בכך שלעולם אינה חדלה להיות מוסיקה צרופד,. השי¬ 


לוב בין המוסיקה והדרמה באופרות הוא כה מושלם עד כי 
לא ניתן לד,פריד בין השתים. 

ם׳, שלא כקודמו גלוק, לא היה מעוניין ברפורמות. הפא- 
תום הנאצל של גלוק זר לרוחו. מעניינים אותן החיים על 
רב־גוניותם. גיבוריו תמיד אמיתיים וקרובים לחיים ומשום כך 
הפכו במרוצת השנים לטיפוסים מעבר לזמן ולתקופד,. 
האופרד, צסג ש 1 ס ("החטיפה מן 

הר,רמוד׳), הוזמנד, ע״י הקיסר האוסטרי יוזף 11 , שניסה 
להחיות אופרר, גרמנית במטרופולין שלו. עד ל 6 ז £10 : 61 < 1 ! 1 ב 2 
("חליל הקסם"), לא חיבר מ׳ אופרות נוספות בגרמנית בגלל 
הקהל הווינאי שביכר לחזות באופרה איטלקית. שלוש האו- 
פרות־בופה של מ׳ הן: 1 ) 0 ־ 18:11 ? 11 > 11022£ ^ 1 ("נישואי 
פיגארו"), שהולחנה לפי ליברית של דדדפונטר" מבוססת 
על מחזהו של בומרשה ( 6031111131:011315 ). המוזזה נתפרסם 
בזמנו בשל חומר־ר,נפץ החברתי שבו, שכן יש בו סאטירר, 
חריפה על מעמד האצולה. בדי עמל עלה בידי דה־פונטה ומ׳ 
להוציא ממנו את המפגעים העיקריים ולד,כשירו בעיני ר,צנ- 
וורד, של קיסר אוסטריד״ 2 ) ד ו ן - ג' ו ב א נ י — כונתה ע״י 
מ׳ 8100050 1031111113 > ("דראמה עליזה") ואכן יש בר, תערובת 
מוזרה של יסודות טראגיים וקומיים. אופרה זו, המתבססת 
על המחזה העתיק "מלאך האבן", לפי עלילה שהיתה נושא 
ספדותי מקובל מד,מאה ה 17 ואילך, הוזמנה ע״י בית-האופרה 
של פדאג לאחד הצלחתה הגדולה של האופדד, "פיגארו" שם. 
קטעים דבים,כגון "אדית־ד,קטלוג'׳,אפייניים לסיגנון האופדד,־ 
בופה! מאידך, סצינת הסיום, כשמופיע הפסל לפני המשרת, 
מעוררת חלחלה יותר מכל סצינח אחרת שחובדה אי פעם 
ליצירה מוסיקלית. בספרו על מ׳ משוות ו. טרנר (זסמזסיך) 
את גישתו הדראמתית של המלחין לגישתו'של שייקספיר. 
כדרך המחזאי האנגלי הגדול כן תופס גם הוא את החיים 
בדו־ערכיותם הטראגית וד,קומית. דואליות זו מוצאת את 
ביטויה מיד בפתיחר, התיזמרתית, אשר חלקה האיטי, המינו¬ 
רי, לקוח מסצינת האימים, בעוד שבהמשכה (הכתוב ברח 
מז׳ור) היא מעבירה אותנו בלי פניות לאווירתד, המבדחת 
של האופרוו־בופד״ 3 ) חליל הקסם; אם בדון ג׳ובאני 
הנושא הנו א־מוראלי ביסודו, באופרה זו, הנושא הוא רעיון 
הטוב והרע כפי שמוצא את ביטויו באישיותם של הכהן, ושל 
מלכת הלילה. מקור העלילה, אגדה של המשורר 1 >מ 1013 זו\ 
אשר עובדד, לליברית ע״י מנהל לד,קת התיאטרון י. שיקאנדר 
( 1 ; 11 > 300 ; 1 ן 5061 ). אפייניים לעלילה הם הילדותיות וחוסר 
ההגיון שבה ואינד, ראויה לציון אלא בעטייה של המוסיקה 
הסמלית וד,עילאית אשר חיבר לר, מ׳. ביצירר, זו חברו יחד 
כל סגנונות האופרד, שידע המלחין: הסריה בפי שמופיעה 
למשל באריה הנפלאד, של מלכת-ד,לילה;'דועממיות של הזינג- 
שפיל הגרמני! מעמדים ודמויות מצחיקים במתכונת ה״בופה" 
וסגנון האורטוריה, כפי שמתבטאת במקהלות החגיגיות הר¬ 
בות. מ׳ נתן כאן ביטוי להשקפת עולמו שרכש לו בשנות 
וינה עם הצטרפו למסדר "הבונים החפשים". בדושפעת דער 
תיו אלד, נעשה סראסטרו (שבמקור הוא המכשף הרע) לנציג 
כוחות האור, והאגדה התמימה על חליל-הקסם הופך למחזד,־ 
מוסר, למעין ׳< 13 י 1 ׳ 5 ;ו 311 ז 0 )\. כאותם המחזות שנהגו לר,ציג 
בימי-ד,ביניים, ושהיו בוודאי מאבות האופרה המודרנית. 

כמלחין, תופס מ׳ מקום־ביניים בין היידן לבטהובן: היידן 
עמד עדיין בחסות פטרון נאור ומוסיקאלי — אנטון מאסטר־ 
האזי. בטהובן מאידך חיה עצמאי, אף כי חלק ניכר מיציירו־ 



807 


טוצרט, וולפגנג אמדאוס — מוקצ׳וו 


808 


תיו הוקדשו לחבריו האצילים ובוצעו בסאלונים שלהם. מ׳ 
עזב את פטרונו, הארכיהגמץ מזלצבורג, בהיותו בן 25 . 
הצלחתו כמלחין וכמבצע נראתה כצופנת בהובה עתיד מזהיר 
בשנת שהותו הראשונה בווינה. אולם באפיו לא היה מסוגל 
לעמוד ברשות עצמו. הדאגות הכספיות והעוני, בהם נתון היה 
בשנותיו האחרונות, הנן תוצאה של חוסר חוש מעשי מחד 
וד.יעדר ממסד מסחרי, אשר התפתח רק כ 30 — 40 שנה 
לאחר מכן (כלומר מר׳ל מוסיקלי, אמרגן וכד׳), מאידך. 
חינוכו: לעומת היידן, שהיה אוסודידקט, ובסהובן, שרכש 
לו את אמנותו באיטיות ובמאמצים, זכה ם' לחינוך מוסיקלי 
מעולה מילדותו. עובדה זו מסבירה במידת־מה את השטף 
בו מצסיינת המוסיקה שלו. ואת הקלות בה הלחין. 

מ' שייך לסוג המלחין המסכם ת ק ו פ ה, שלא כעמיתיו, 
היידן ובטהובן, אשר חוללו מהפכה סגנונית וצורנית, וסגנונם 
צופה אל העתיד. המוסיקה שלו מגלמת את כל הזרמים החשו¬ 
בים של המוסיקה האירופית בת זמנו—את ה- 53111 נ>ח 1 }ק 1 זז£ 
; 11 ?!! ("רגשנות") הגרמני, הרוקוקו הצרפתי וסגנון ה-ב״ןס 
1££3 <נ 1 האיטלקי! בזכות אישיותו המיוחדת הביאם למזיגה 
ולשלמות והפכם למוסיקה שרישומה בצחי. 

בגלל האלגנטיות שבדרך חיבורו נראה הוא לרבים 
כמלחין התקופה הגלנטית ותו לא. אולם מבעד למעטה זה 
מסתתרת תחושה עמוקה לדמוני ולטראגי. הקו המפריד בין 
הקליל והבדח לבין הטראגי' הנו דק עד מאד. בצחוק של מ׳ 
מסתתר לעתים העצב, כשם שברגעי עצב לא בעלם גם 
החיוך מיצירתו. 

השפעתו של מ' על הדורות הבאים ניכרת בכמה שטחים; 
האופרה "חליל הקסם" היוותה אב־טיפוס לאופרה הרומאב־ 
טית הגרמנית במאה ה 19 . בקונצ׳רסו שלו לפסנתר פתח 
דרכים לבטהובן ולרומנטיקאים שבאו אחריו. הזמרתיות 
האפייבית כל כך לנושאיו מצאה לה יורשים אצל שוברם, 
מנדלסון ואחרים. עם זאת עומדת חשיבותו בזכות עצמו 
כשיא הקלאסיקה הווינאית וכאחד השיאים בתולדות המוסי¬ 
קה האירופית בכלל. 

א. איינשסיץ, ס׳. אפיו ויעירתה תשס״ו! מ. תימור (עורר), 
מכתבי פ׳, תשכ״ג 5 ./^.^,.^ 1 .־ו 31 מזע 1 ג 11 ^ 0 <ן., 1 

.ס . 1 * 

.£ ; 1937 ,וק 0 !ש .£ ; 1927 . 14 

; 1938 , 1-111 ! 11 ) / 0 ^■ 110 ^ 1 } 1 {יד ,(. 41 ?) 

■ח £1 ; 1936-46 .ע 1-1 ,*!ס?־.ז 5 . 1 > . 11 ־ 1 ׳ 

,ו{^*ו<^^ 4 ו) 0 { , 1 \ ; 1946 41% ( !! 1 ) .תהיז 5 

,(הוצאה כוללת) 6 <{ 1 )^ 140443 )^ 1 .ת 611£ י 1 ו €1 ז 3 ג 1 ; 1950 

. 3110 ^ 1 ^ 1 < . 0 ;י 1955-6 . 11 ־ 1 ,חי 1 ג 1 . 0 19551 

-ז)^" , €1 ל 0€1 .> 1 ./י .£ ; 1960 

.ן ;* 1964 } 11 ז 1 (£} 2€ 

,* 1965 ! 61 & 4141 ^ 1 ; 14 )! ,^ה-ו 714 

פ. ני. 

מוקןדץ׳ ע״ע מקדתיה. 
מוקדן, ע״ע ?טניע. 

מוקןטד! — 003113 ^ — משפחה יהודית-אנגלית שהיתה 
ידועה גם בכמה קהילות ספרדיות באירופה. משה 
ם׳ (מת 1693 ), שנודע קודם — כאנוס — בשם אנטוניו דה 
מארצ׳בה, הגיע ללונדון מאמסטרדם זמן קצר לאחר 1660 , 
הוא וזיה בין החותמים על הרוויזיה בתקנות ביהכ״נ שאושרה 
בלונדון ב 1677 . צאצאיו התחתנו במשפחת דה-מטום, ובאמצע 
המאה ה 18 שיבה אברהם דח-מםוס את שם משפחתו למ׳, 
כשם סבתו לפני נישואיה! ממנו והלאה נישא השם מ׳ ע״י 
בני ענף זה. 


בני משפחת מ' נודעו לשם בתחומים מגוונים ורבים של 
החיים האנגלו-יהודיים. בבי המשפחה — בשותפות עם בבי 
משפחת גולדסמיד(ע״ע) — משמשים סוכני זהב של בנק לונ¬ 
דון מראשית היווםדו,ובין הקובעים את מחירו. יצחק מ׳ נודע 
בחוגי הספרות האנגלית בראשית המאה ה 19 . מספר אישים 
ממשפחת מ' היו מתומכיה הראשיים של תנועת הריפורמה 
היהודית באנגליה, ביניהם משה מ׳ ( 1768 — 1857 ), מחשובי 
הסופרים האנגלו־יהודיים בדורו. אחותו, רחל, היתה אמו של 
משה מונסיפיורי (ע״ע). מספריו: "האינקויזיציה והיהדות" 
( 1845 ), תרגום לדרשה סולמית של דוד ניסו (ע״ע)! תרגום 
(בכתב-יד) ל״בחמה לצרות ישראל", אשר נכתב על ידי 
שמואל אועזקי (ע״ע), — ותרגום ל״חזוק האפונה" 
של יצחק סרוקי(ע״ע). בנו דוד ( 1806 — 1882 ) היה ארריכל, 
ואחת מתכניותיו לבנין תחנת רכבת — בשנותיה הראשונות 
של ההמצאה — שימשה אב-םיפוס למבנים אלו באנגליה. כן 
שירסם תכניותיהם של כמה בתי כנסת רפורמיים בלונדון. 
משפרש בגיל צעיר מעבודתו, נעשה פעיל בענייני הקהילה 
היהודית ובמוסדות צדקה. פרדריק דוד ם׳ ( 1822 — 1905 ) 
הצטיין בפעולותיו הפילנתרופייות בקהילה ומחוצה לה. הוא 
סייע במידה גדולה במפעל תרגום ההיסטוריה של גרץ (ע״ע) 
לאנגלית, תמך בצונץ(ע״ע) והקים ספריה משובחת, אותה מסר 
לחברה ההיסטורית היהורית באנגליה, שב 1900 נבחר לנשי¬ 
אה. חלקה הגדול של הספריה נהרס בהפצצה ב 1944 , ולאחר 
חידושה (ביוניברסיטי קולג' שבלונדון) היא ממשיכה לשאת 
את שמו. סר אלן מ׳ (נו׳ 1907 ), שופט ביהמ״ש הגבוה לער¬ 
עורים ם 1961 .'הוא קשור מאד לקהילה היהודית באנגליה 
ושימש יו״ר של מועצת הקולג׳ היהודי בלונדון בשנים 
1945 — 1962 , אולם אין לו עניין בציונות ובמדינת ישראל. 

. 4 ( :״ 1937 ,( 1£x ^מ^ א 8 ) .[ג 1 נש 

. 1951 ^ 0 16 ) 7 .ח 0 צתזו 1 ץ 11 

ב. ר. 

מוקןצ׳וו (הונג׳ ! 1130 חנז 1 ׳א! צ׳כית 0 ״? 30 ] 4111 \ 1 ומאז 
מלה״ע 11 רום׳ 1680 > 1 :*ץ^), עיר במחוז הטראנס- 
קארפאטים שבאוקראינה, בריה״ם. שוכנת על נהר לטוריצה 
ג 0 ז 1 ק 0 :ך 3 .\ 7 , לרגלי הרי הקרפטים. כ 51,000 תוש׳ ( 1966 ). 
תושביה הם רוסים, אוקראינים, הונגרים, יהודים וגרמנים. 
לאחרונה נהפכה למרכז תעשייתי ובה בתי חרושת לעיבוד 
עצים, רהיטים, מזון וטבק. מ׳ נחצית על ידי כביש ומסילת 
ברזל. יש בה בתי ספר תיכוניים ותיאטרון. 

מצודת מ׳ נזכרת בתעודות מהמאה ה 13 . ליד המצודה — 
שלאחר שיפוץ בסוף המאה ה 19 היתד■ לאתר היסטורי- 
אמנותי — התפתחד. העיר. במאד. ה 17 היתד. מ׳ בידי מש¬ 
פחת רקוצי (ע״ע). בעת המרידד, בהונגאריה נגד הד׳אבם- 
בורגים ב 1678 הגנה על מ׳, במאבק נועז, אשתו של מנהיג 
המורדים תקלי אילונה זריני, אמו של רקוצי 11 . העיר נכבשה 
אחרי מצור ממושך. 

ב 1728 מסר קארל 1 ז\ את מ' למשפחת שנבורן (-ת 6 ו 1 ש 8 
חזס!)) וצאצאיר, החזיקו בעיר ובאחוזות סביבה עד אחרי 
מלה״ע 1 . במאות ה 18 — 19 מילאה מ׳ תפקיד חשוב בסחר 
בין הונגאריח לגאליציד,. אחרי מלה״ע 1 נכללה ם׳ בצ׳כו- 
סלובקיד,. במארס 1939 חזרו ההונגארים וד,שתלםו עליה, 
יחד עם כל קארפאטןרותניד., אחרי נםיון-נפל לכונן במקום 
שלטון רותני עצמאי. בתום מלר.״ע 11 סופחד. לרפובליקה 
הסובייטית האוקראינית. 




809 מוקצ׳וו 

יהודים. ידיעות ראשונות על קהילת מ׳ ישנן־בידנו 
מתחילת המאה ה 18 , ומהן מסתבר כי ההתיישבות היהודית 
התחילה שם באמצע המאה ה 17 . בנוסח הגט היא נקראת 
"מינקאטשוב". הקהילה התפתחה בקצב מהיר, ובעת חיסו¬ 
לה ב 1944 , היתד, אחת הקהילות הגדולות שבהונגריה. מ׳ 
התפרסמה, בשמרנותה, הקיצונית ובנטיותיה, הבולטות לח¬ 
סידות, אך בין שתי םלד,״ע נודעה גם במפעליה הכבירים 
לחינוך עברי ולתנועד, הציונית. לאחר שהעיר עברד, לבעלות 
משפחת שנבורן התחילד, ההתיישבות ד,יד,ודית הרחבה. 
שקיבלד, תוספת מתמדת מגאליציה. יהודי המקום עסקו במס¬ 
חר, אבל היו ביניהם גם עובדי אדמד, ובעלי־מלאכד,. ב 1741 
היו בם' 80 משפחות, שהתארגנו בחיי קהילה מסודרים: 
ב 1815 — 165 משפחות: 1840 — 291 משפחות. ב 1891 היו 
במ' 5,049 ידוודים (קרוב ל 50% ). בין שתי מלד,״ע היו בם׳ 
כ 15,000 יהודים. בתקופת השואר, רוכזו בגיטו המקומי, 
שהוקם בידי השלטון ההונגרי לאחר כניסת הגרמנים, גם 
יהודים מד,םביבד, הקרובה, יחד כ 20,000 . גיטו זה היה הרא¬ 
שון שהוקם בהונגריד" וכל תושביו נשלחו לד,שמדר,. לאחר 
מלה״ע 1 ז נאספו שרידי־שואד, מעטים, וכן יהודים מהמחו¬ 
זות הפנימיים של בריד,״מ, ומספר היהודים במ׳ הגיע ב 1967 
ל 2,000 . 

בית תפילד, היה במ׳ כבר מ 1741 , אך רק ב 1895 וב 1903 
נבנו שני בתכ״ג גדולים. בשעת חיסולה היו במי כ 30 
בתכ״נ, מלבד בתי-מדרש רבים ו״קלויזים" חסידיים. היתה 
במ' גם ישיבד, גדולה, ובין שתי מלד,״ע הופיעו בד, 4 כתבי¬ 
עת ביידית. ב 1871 הוקם בם׳ בית דפוס עברי. ב 1920 נוסד 
ביה״ס העממי העברי הראשון במ׳, ותלמידים מהסביבד, 
נהרו אליו. ב 1925 הוקם בי״ם תיכון עברי — "הגמנסיה 
העברית״ — ומ 929 ו עמד בראש המוסד ד״ר חיים קוגל, 
שלאחר עלייתו ארצד, ( 1939 ) היה לראש העיריה הראשון 
של חולון. מאז ועד גירושם של היהודים ניד,ל את המוסד 
אליהו רובין, בין רבני הקהילה התבלטו בני משפחת שפירא: 
צבי אלימלך, שלמה בנו, וכן צבי נכדו, שמילא את מקום 
אביו בשנת 1893 , ולאחר מכן הרב חיים אלעזר שפירא 
שעמד בראש הקהילד, החל ב 1913 . הוא נתפרסם כראש 
מתנגדי הציונות בעולם החסידים. 

בימי הרפובליקה הצ׳כוסלובקית היתד, השתתפות ערד, 

של ד,יד,ודים בניהול העיר ובחיים הפוליטיים הכלליים: 
"המפלגד, היהודית", הציונית בעיקרד,, בצ׳כוסלובקיד" קי¬ 
בלו¬, במ' תומכים רבים לפארלאמנט ולמועצת העיר, למרות 
התנגדותם של החסידים השמרניים. 

ש. הכהן וינגרסן, מ' (ערים ואמהות בישראל, א׳), תש״ו: 

פ. י. הנהן, הדפוס העברי בם' (קויח ספר. נ״ה). תש״ם 1 

י. ארז(עורך}, קארפאטורוס (אנציקלופדיה של גלויות. ד), 

תשייט: ר. ש״ץ, וידוי על סף המשרפות (מולד. ב׳, 7 ), 

1968 : ; 1907 . 4 ו, ,ץ^ 21 ^מ 11 ^,ז .-ד. 

יה. ס. 

מוקש (בלועזית — 6 ״;•^}), מיכל מתכגי או אל-מתכתי 
נפיץ, המוטמן בד,םתר ומשמש אמצעי-לחימד, יבשתי 
או ימי. המיכל מלא חומר־נפץ מרסק (חנ״מ), והפעלתו 
גורמת נזקים עיי ריסוק, הדף או רסיסים. 

קיימים שני סוגים עיקריים של מ"; 

(א) מ״ יבשתיים — שתכליתם לפגוע ברכב קרבי וברכב- 
תובלה, או בגייסות רגליים 1 

(ב) מ״ ימיים — שתכליתם לפגוע בכלי-שיט. 


- מוקש 810 

(א) מ" י ב ש ת י י ם. לחמת הם" היבשתיים תהילתד, 
בכריית נקבות מתחת לעמדות האויב ובפיצוץ מטעני חנ״מ 
בנקבות אלה. שיטת-לחימה זו, שעבר זמנה, הגיעה לשיאה 
במלד,״ע 1 . השימוש בם" בצורד, המקובלת כיום, היינו ע״י 
זריעתם קרוב לפני השטח, תחילתו במלחמת-ד,אזרחים 
באה״ב. ד,מ״ הראשונים היו מ״ נגד אדם. במלה״ע 1 פותח 
ד,מ׳ "הנגד־טנקי", כמשקל־נגד להופעת הטנקים הראשונים. 
הגרמנים פיתחו מיטעני חנ״מ מופעלים-מרחוק ע״י חשמל. 
בנות-ד,ברית מצדן פיתחו מטענים מצויידים במנגנוני־הפעלד, 
מכאניים, שהתפוצצו בעבור עליד,ם טנק, ועי״ב יצרו את 
האבטיפוס של הט" האנטי־טנקיים של היום. 

במלה״ע 11 , מיד עם פרוץ פעולות-ד,איבה. החלו הצדדים 
הלוחמים לד,שתםש במ", והגיעו לשיא בקרבות "המדבר 
המערבי", במצרים ובלוב. כמויות מ" ניכרות סופקו ע״י 
התעשיד, העברית בא״י. השימוש במ" נגד-טנקיים גבר בכל 
החזיתות, וד,ורחב גם השימוש בם" "נגד-אדם" שהוכיחו את 
יעילותם בפלישת בנות-ד,ברית לאיטליד,. מאז מלה״ע 11 
מוסיפים לשקוד על פיתוח סוגי מ" שונים, לרבות מ" 
המכילים חומרי־לחימד, בלתי־מקובלים, בגון גזים. 

המ׳ מורכב מכמד, חלקים עיקריים וד,ם: סנגנון-הפעלה 
חיצוני: נפץ (■!סזבמסז־ט): מאיץ (!סות"?): מסען חנ״מ 
(מכונה גם מטען עיקרי: וע״ע נפץ, חמרי-) ומיכל חיצון, 
מתכתי או אל- 5 תכתי, מפלסטיק, עץ וכר. קיימים גם מ" 
חסרי מיכל חיצון וחסרי מאיץ. 

ר,מ' מתפוצץ כתוצאד, משרשרת־ד,פעלה שראשיתה בפעו¬ 
לה מעוררת כלשהי ע״י המטרד, שנגדד, מכוון ד,מ', כגון 
גרימת לחץ, משיכה בתיל ?ומעיד או ניתוקו, סגירת מעגל 
חשמלי וכיו״ב. פעולות אלד, מפעילות את הנפץ וזר, מפעיל 
בד,תפוצצותו את המאיץ או, בם" חסרי מאיץ, מפעיל ישירות 
את המטען העיקרי. אפשר לסווג מ" מבחינות שונות, אך 
הסיווג הנפוץ ביותר הוא מבחינת תפקידם. שני סוגי המ" 
העיקריים מבחינה זו הם; ( 1 ) מ" נגד טנקים (נ״ט): 
( 2 ) מ" נגד אדם (נ״א). 

( 1 ) מוקשים נ״ט 
נועדים לעצירת טנק 
ע״י פגיעד, בזחלים, 

וידוע גם על פיתוח 
מ" שנועדים להש¬ 
מדת הטנק כולו. הם 
מכילים 7 — 10 ק״ג 
חומר-נפץ ומופעלים 
בלחץ 100 — 300 ק״ג 
בממוצע. 

( 2 ) מ" נגד אדם נו¬ 
עדים להריגת אנשים 
או פציעתם. הם מכי¬ 
לים מ 50 גרם עד 2 
ק״ג חומר-נפץ, ומופ- 

סוסשים נגד םנ<ןים מרגם 6 ^ ו עלים בלחץ 5 _ 20 

ק״ג בממוצע. מבחינים בין מ" נ״א שפעולתם יצירת הדף 
או זעזוע וד,מופעלים בד״כ ע״י דריכד, עליהם, כגון מוקשי- 
"נעל", לבין מ" נ״א שעיקרם יצירת רסיסים, כגון מ" "קו¬ 
פצים" ומוקשי-מלכודת לסוגיהם. 

סיווג נוסף של המ" מבוסס על תד,ליכי גילוים. מבחינים 




811 


מוקש — מור, ג׳ון 


812 


בין מ" מחלתיים, הניתנים לגילוי באמצעות מגלי־מ" אלק¬ 
טרוניים מקובלים, לבין מ" אל־מתכתיים, שאותם אין לגלות 
במגלה־מ" רגיל. הציוד השימושי והנפוץ לגילוי בל סוגי 
הם" הינו ה,,דקר", היינו מוט מוארד בעל חוד בקצהו. 

הם" מהווים מכשול מלאכותי יעיל לצורך השהיית האויב 
ועצירתו ונחשבים לאמצעי־לחימה חיוני. את ד,מ" מפזרים 
בד״כ בצורת "שדות־מ"" בדרכי ההתקרבות של האויב. את 
השדות מניחים בד״כ במבנים גאומטריים מוגדרים כרי להקל 
על רישום השדות ופינוים בשעת־הצורך. שדות המ" עצמם 
אינם "מבחינים" בין ידיד לאויב, ולכן נוהגים רוב הצבאות 
להקפיד על רישום וסימון שדות־המ" למניעת פגיעות ע״י 
מוקשיהם־הם. כלל חשוב לגבי שדות-הס״ הוא — "כיסוים" 
באש כדי להקשות על פריצה, שכן ביצועה תחת אש הוא 
מבצע צבאי קשה. הפריצה ה״^דנית", היינו גילוי המ" ע״י 
דקר או מגלה־מ", והרמתם בעבודת ידיים אינה בד״כ בת־ 
ביצוע למטרה זו. הצבאות השונים פיתחו אמצעי־פריצה 
מגוונים, כגון טנקי־פריצח וכן מטעני חומר־נפץ מיוחדים 
המוחדרים או מועפים לתוך שדות־מ", מפוצצים את המ" 
שבקרבתם, ויוצרים מעבר בלתי־ממוקש. לכל אחד מאמצעים 
אלה יתרונות וחסרונות משלו, ועדיין לא נמצא פתרון מלא 
לבעיה. 

(ב) מ" ימיים. ניתן לקבוע את ראשית השימוש במ" 
ימיים בשלהי המאה ה 16 , כשהשתמשו בסירות קטנות ממו¬ 
לאות אבק־שריפה, שהופעלו במנגנון־שעון. כלים ראשוניים 
אלה לא היו אלא פצצות צפות בעלות מנגנוני־השהייה, 
בניגוד למ" הימיים "האמיתיים", הנוכחים, המופעלים ע״י 
המטרה עצמה, האניה, שהם פוגעים בה מתחת לפני־המים, 
במלחמת־השחרור האמריקנית, ניסה דוד בושנל להפעיל 
מ׳־מגע עשוי מחבית צפה ממולאת אבק־שריפה שנועדה 
להיצמד לדפנות המטרה. זה היה אבטיפוס של המ" הימיים 
החדישים. במחצית המאה ה 19 המציא סמיואל קולט את 
השימוש בט" ימיים מבוקרים. המופעלים ע״י חשמל, וכך 
ניתן לראשונה לנצל את המ" הימיים לצרכים הגנתיים, 
ובעיקר לד,גנת נמלים. 

במלחמות שקדמו למלד.״ע 1 , מאז מלחמת קרים, כבר 
היה השימוש במ" ימיים נפוץ למדי. 

במלה״ע 1 נעשה שימוש נרחב במ" ימיים ע״י כל הצד¬ 
דים, והונחו כ 240,000 מ" מסוגים שונים בכל חלקי העולם. 
הגרמנים היו הראשונים שניצלו צוללות לזריעת מ" ובעקבו¬ 
תיהם עשו זאת הבריטים. חסימת חים הצפוני ב 1918 ע״י 
האמריקנים והבריטים כללה הנחת שדה בן למעלה מ 70,000 
מ" ימיים, בין סקוטלאנד לנורווגיה. 

מלה״ע 11 הביאה עמה חידושים נוספים. הגרמנים הפתי¬ 
עו ב 1939 את יריביהם ע״י הכנסתם לשימוש של מוקשי- 
השראה מגנטיים. ניטרולם נתאפשר, לאחר לבטים רבים, ע״י 
יצירת שדה מגנטי שביטל את כח־המשיכה המתכתי של 
האניה. כן פותח מוקש ה״עלוקה" (:!^יןוווו,!) שהוצמד לדופן 
אניית האויב והופעל במרעום-זמן. חידוש נוסף כלל זריעת 
מ" מהאוויר, ומעתר, החליפו מטוסים במידה רבה את הצר 
ללות. משקל המי נע בגבולות 230 — 900 ק״ג, מזה כ 50% 
מטען פעיל. קציר השימוש במיקוש הימי היה ניכר ביותר, 
וכל אחד מהצדדים איבד במשך המלחמה למעלה מ 1,000 
אניות ע״י מ", מלבד אניות שניזוקו. 

אח המ״ הימיים מחלקים לשתי קבוצות עיקריות: מבוק¬ 


רים ובלתי־מבוקרים. מ" יסיים מבוקרים ניתנים להפעלה 
או לנצירח לפי הצורך. הם משמשים במיוחד להגנת נמלים 
ומופעלים בד״כ באמצעים חשמליים מהחוף, והשימוש בהם 
נדיר. 

מ" ימיים בלתי-מבוקרים מופעלים ע״י המטרה עצמה 
והם מרבית המ״. מבחינים ביניהם בין מ" נייחים—הרתוקים 
באמצעות כבל ועוגן אל קרקע הים או מונחים עליו, ומ" 
חפשיים — שהם צפים בים הפתוח בהשפעת זרמים ורוחות, 
והשימוש בהם בלתי-חוקי. רוב המוקשים המקובלים ניחן 
להעגינם, או להניחם במים שהם רדודים יחסית. 

מבחינת אופי הר,פעלד, מסווגים את המ" הימיים הבלתי- 
מבוקרים לשתי קבוצות עיקריות; סוקשי-״מגע" המופעלים 
אך ורק משנתקלת 
בהם אניד" ומוקשי- 
"השראה" המופעלים 
מרחוק (ללא התנג¬ 
שות ישי רד,} ע״י הש¬ 
ראה שמקורה באניה 
השטה בשטח. יש 

פופט יט־ אקוסטי-םננטי צרפתי 

פדנט ססזג פיתתיו 3 !. 0 >ג 2.3 השראד, מגנטית (מ" 
מטר בעוד, ומעו*:! 900  311 ־ 1 ? ; 1950 , 387 — 382 , 11 /ס 

,{ 1€ ח'{ 0 ^ 416 ) 0 ^ 46 ^ ז.?זמ/ 2 ח ^ 1 ) 1461 ^ 40 ? 

. 8 .ס ; 1965 (.ע. 8 ) 1£ ז 1111 יג 40 ! 1 , 01611011 : 1954 

. 1966 ,( 20-32 .^ 1 ) ,ץ 1 חז. 1 י 2 

ב. סו. 

מור, סר 10 [ — טזס^ז ם 1011 ! 51 — ( 1761 , גלזגו — 
1809 , לה קורוניד, [ספרד]), איש צבא בריטי. 

בפרוץ המלחמה עם צרפת ד,מד,פכנית ב 1793 היה מ׳ מפקד 
גדוד. הוא השתתף במערכות נגד צרפת בקורסיקה, בהודר 
המערבית, באירלאנד, בד,ולאנד ובמצרים. בהיותו מפקד 
מחנה אימונים בשורנקליף ( 1803 — 1807 ) הנהיג שיטות 
אימונים חדשות. בספטמבר 1808 פקד על 20,000 חיילים 



סכ׳עיר ?פיצוץ מולישים יסיים 
סננטיים צרפתי פדגם 
המכשיר ננרר במיש ומיעמיע 
צלי? מחאים הטסעי? את ומוקש 

וגמור בציוד-שלייה חשמלי להפעלת 






813 


מוי, ג׳ון — מיר, ג׳ודג' פוט 


814 


בריטיים שיצאו מפורטוגל כדי לסייע לספרדים לגרש את 
צבא נאפוליון. הוא הגיע עד סאלאמאנקה, אך כשלונות 
הספרדים והתקדמות הלוחות העדיפים של נאפוליון אילצוהו 
לסגת בחורף קשה, דרך הריה המושלגים של גאליסיה, לנמל 
לה קורוניה. שם נהרג בהגינו בהצלחה על עליית כוחותיו 
לאניות. מותו שימש נושא לשיר מפורסם, שנכתב בידי 
צ׳ארלז וולף (תרגום עברי "קבורת המצביא ג׳ון מור בקו־ 
רונה"). 

. 0 ; 1925 / 0 1 ת 1£ ^/ן 5 /'./ג ./ ^ 5 ,׳ 11€1 נו? , 0 .ן 

. 1953 ,./ג ./ ־ 3 ־ם 147 )ס 111011:5 ־ 14 ("זלרונות מחיי 
המתים״), 1906 . את השנים 1901 — 1910 בילה באירלאנד. 
הוא פעל יחד עם ייטס (ע״ע), לידי גרגורי (ע״ע) ודגלם 
היד (ע״ע) למען תחיית הספרות האירית ולמען התיאטרון 
האירי הלאומי. ממגעו המחודש עם מולדתו האירית נוצרה 
יצירתו בת שלושת החלקים, 11 ־*־ז £3 204 11311 ("שלום 
והיה ברוד׳), 1911 — 1914 , אשר בה הדמיון מתמזג עם זכרו־ 
נות חיים. ביצירתו המסוגננת להפליא, 11111 ־.>[ 1001£ ( 1 ־!(■ך 
(״נחל כריח״), 1916 , על ישו, שנכתבה בעקבות ביקור 
בארץ־ישראל, וכן כ 1 )מ 13 ־< 1 \ 11 ) 30 ־ 1015 ־ 1 ! ("אלואיז ואב־ 
לאד), 1921 , ניכר המעבר אל השפעתו של מטרלינק, 
מ' כתב גם שירה, מחזות, מסות וסיפורים. 

^ 7/1 .ש 110/1 .| ; 1955 ,./׳ג . 7 > מ 0 . 011 

^ ז.}!{ .?) , 11 ^\ 0 י £1 .[ , 1 \ ; 1936 . 0 /ל) 

.?. 0 ;^ 1957 . 0 {ס . 0 ״^ז 13 זנ 01 ; 1955 

,.}•{ . 9 > ,!שס!'! . 0 .ן ; 1957 1 ) 1 €1 ./ 1 ׳ . 1 ) ,: 00110 

, 1966 

מ 1 ר, !!'!רס אדר 1 ךד — 0 ־נ 100 \ €§־ 0001 — 

( 1873 — 1958 ), פילוסוף בריטי, ממניחי היסוד של 
האסכולה האנאליטיח (ע״ע פילוסופיה, תולדות), ב 1898-1892 
למד מ׳ לימודים קלאסיים ופילוסופיה בקימבריג׳ וב 1911 - 
1939 היה מרצה לחורת המידות ואח״כ פרופסור לפילוסופיה 
באוניברסיטה זו. ב 1947-1921 היה עורף כתב־העח 141114 . 
מ' היה ממשפחת קויקרים. אך כבר בצעירותו נקט באגנו־ 
סטיציזם מוחלט ביחס לאלהים. לפי עדות מכריו היה מ׳ 
תמים וסקרן כילד, עדין נפש, עניו ואוהב־אמת. במסתו ־!!ד 
311501 ־ 14 0£ £0121100 ־£ ("הפרכת האיךאליזם") שפורסמה 
ב 14104 ב 1903 נתגלה מ׳ לראשונה כהוגה דעות עצמאי. 
כל ספריו, לבד מ 3 ־ 13111111 ( 11 ־ת 1 ז? ("עקרונות תורת־המי־ 
דות״), 31,1903 ־ £1111 (,.תורת־המידות״), 1912 , הינם קבצי 
מאמרים והרצאות. החשובים בהם: 3 ־ 81041 31 ־ 111 ( £11110501 
(״עיונים פילוסופיים״), 1922 ! 0£ 1113 ־ 1 ( £101 14310 ־ 30111 
ץ 11 ס £1111050 (״כמה בעיות יסוד בפילוסופיה״), 1953 ) - 11110 ? 
15 ־ £311 31 ־ 111 ( 50£ . (״כתבים פילוסופיים״), 1959 . 

דעת מ׳ על תפקיד הפילוסופיה היתד, פועל-יוצא מהעיקרון 
שהובע ב״הפרכת האידאליזם", ושבו דבק כל ימיו. כנגד טענת 


האידאליזם (ע״ע, וע״ע גיורג' ברקלי), שלהיות פירושו 
להיות נתפס, טען מ׳ שמושאי התודעה נבדלים מהאקטים 
של התודעה דש להם קיום נפרד. תפקיד הפילוסוף למיין 
את המושאים הרבים והשונים של התודעה, לנתח את המו¬ 
שאים המורכבים למושאים פשוטים ולהציגם בפני הקורא. 
בחקירתו אסור לפילוסוף להתעלם מדרכי השימוש בלשון 
היום־יומית ומסברות השכל הישר. 

תורת ההכרה. משום שמראות הדברים החמריים 
משתנים בשעה שלפי השערתנו לא חל בדברים שום שינוי, 
הרי, לדעת מ׳, מה שאנו תופסים באופן בלתי־אמצעי אינם 
דברים חמריים אלא מושאים מיוחדים הקרדים בפיו "נתונים 
חושיים״ ( 4312 ־ 05 ־ 5 ), מ׳ התקשה בהגדרת הנתון החושי 
(וף להלן). 

מ ם א פ י ם י ק ה. מ' חשב שלא ניתן להכחיש את סברות 
השכל הישר, שלפיהן קיימים דברים תמריים ונפשות זולתנו. 
אבל הוא התקשה ביותר בהגדרת היחס בין הנתונים החושיים 
לבין הדברים החמריים, ומפעם לפעם נקט באחת משלוש 
אפשרויות: ( 1 ) הנתונים החושיים הם תכונות הדברים 
הךומריים! ( 2 ) הדברים החמריים הם מקור וסיבת הנתונים 
החושיים; ( 3 ) הדברים הסמריים הם מבני השכל המבוססים 
על הנתונים החושיים. 

תורת המידות. עניינה המרכזי הוא הדיון במשמעות 
המונח "טוב". בעזרת מונח זה ניתן להגדיר את כל שאר 
המונחים האתיים כגון "ראוי" ו״ישר". "טוב" מציין, לדעת 
מ׳, תכונה פשוטה, שכמו התכונה המצויינת ע״י "צהוב", 
אינה ניתנת לניתוח או להגדרה בעזרת תכונות אחרות. 
אבל בניגוד ל״צהוב" מציין "טוב" תכונה שאינה טבעית. כל 
נסיון להגדיר "טוב" בעזרת מונחים טבעיים, כגון "הנאה" 
או מונחים מטאפיסיים נידון לכשלון, המכונה בפי מ׳ "הכשל 
הנאטורליסטי״ (, 5 ־ £3113 ־ 03101311511 ). את הדברים הטובים 
ניחן לזהות בעזרת אינטואיציה (ע״ע) בלבד, והם בעיקר 
יחסי האהבה בין הבריות וההנאה האסתטית. 

השפעת מ׳ חיחה עצומה, בעיקר בשל אופן הדיון המקורי 
שלו. 

;^ 5952 .?) /ס 1€ { 7 ,(.!>€) תק 1 ^ 1 {^ל 5 ,^ 1 ,? 

. 1 <[ ; 1958 ,ה 0 ^^^ 01 ק 1^. 0. "£. 14., 11 071116111 '£x 

— 163 ,ץ 1 ח 061131 1 ^ 30 .?) 1 ( 4210010 ^ 

. 1963 ,( 183 
א. גר. 

מלר*׳ — 01£ ס 1 \ :]ס 0 'ל £0 ־ 0£01 - ( 1851 ׳ וסט 

צ׳סטר [פנסילויניה] — 1931 , קימבריג׳ [מסצ׳ו־ 

סטס]), כומרי ומלומד אמריקני, חוקר בתולדות הדתות 
ובמיוחד ביהדות! נחשב כאחד מגדולי חוקרי המקורות העב¬ 
ריים שבין הנוצרים האמריקניים. לאחר ששימש בבומר 
פרסביטריאני, היה מרצה לעברית בסמינר התיאולוגי באנ- 
^בר (מסצ׳וסטם) בשנים 1883 — 1902 ; למד באוניברסיטת 
ייל' ובמכוני-מדע אחרים, באמריקה ובאירופה. ב 1902 נתמנה 
לפרופסור לתולדות-הדח באוניברסיטת הרוורד ושימש 
במשרה זו עד 1928 . היה נשיא ההברה המזרחנית האמרי¬ 
קנית ב 1911 — 1913 , לאחר ששימש כעורך כתב-העת שלה 
ב 1896 — 1900 . ראשית התעניינותו המדעית היתה בתנ״ך. 
פירסם מונוגרפיות בתחום זה, ביניהן פירוש לספר שופ¬ 
טים ( 1895 — 1900 ). כן כתב על הספרות התנ״כית בכלל 
( 1913 ) ועל תולדות הדתות ( 2 כרכים, 1913 — 1919 ). אך 
לאחר-מכן גברה התעניינותו המדעית בדת היהודית בגי־ 



815 


סוד, ג׳ות׳ פוט ~ מור, הנרי 


816 


לוייה הבתר־מקראיים. עבודתו הפופתית ור,חשובה ביותר 
לויא: 11 ג 1 זג 1 ז 011 1116 0£ 165 זעז 0611 ]גז!? ג 11 

3 ז£ (,.היהדות במאות הראשונות של תקופת הנצרות", 
2 כרכים. 1927 ! כרד שלישי, הערות והשלמות — בתוכן 
רבות מאת ל. גינצברג [ע״ע], י״ל בשנת 1930 ). בחיבור 
זה מתוארת התפתחותד, של היהדות הפרושית וד,תלמו־ 
דית, בזכות עצמר, ולא רק כרקע לתולדות הנצרות! הפפר 
כתוב ברוח אוביקטיווית ובפגנון נאד" ועשה חרבה להכר־ 
תר, והבנתה של היהדות הפרושית וד,רבנית בחוגים 
הנוצריים. 

מלל, הנךי — 1,1016 ׳גז £1611 — ( 1614 — 1687 ), פילר 
טוף אנגלי. מ' היד, מורח באוניברפיטת־קיימבריג' 

ומשנתו הושפעה מרעיונות האסכולה האפלטונית שבמקום. 
בתחילת דרכו עסק בבעיות דת ומטפיטיקה. עמדתו של מ׳ 
בתולדות הפילוסופיה נקבעה במיוחד על ידי הפולמוס שלו 
עם הלבז (ע״ע) ודקרט (ע״ע) בעניין החלל. בניגוד לאח¬ 
רונים שזיהו את הגופים עם החלל הורד, מ׳ שהתנועה עצמה 
של הגופים מוכיחד, יסוד בלתי־גופני מניע. גם התכליתיות 
של התנועה (למשל שיתוף האברים של החיה בתנועה) 
מוכיחד" שקיים יסוד אחד בלתי גופני המאחד ומניע את 
כולם. 

מ׳ מיזג במשנתו את תורת-ר,חלל ואת התיאולוגיה לאח¬ 
דות אחת. החלל אינו מושג של יחסים, שאותו מניחד, הפי- 
טיקה, אלא הוא דבר ממשי ומוחלט הקיים בפני עצמו. אילו 
היו נשמדים כל הדברים אשר בחלל, עדיין היה החלל מת¬ 
קיים ! וכך אף לגבי הזמן המוחלט. החלל והזמן חם, לדעת 
מ׳, תארים ממשיים של אלוהים. בעקבות השקפד, זו, שהש¬ 
פיעה כנראה על תורת החלל של ניוטון(ע״ע), קמה תנועד, 
תיאולוגית שביססה את ההוכחות למציאות אלוד,ים על החלל 
ודחמן. 

ספריו ד,עיקריים: 0111 ז£ 50111 116 ] 0£ ׳ 5 ז 311 זז 10 ז! 1111 סליד 

1 ז 80 נ 116 0£ ] 13811 116 ] 1 ] 011 6 ז 11 ] 72 < 0£ 6 ז 11 ) 16 זו 101 ז^ 116 ] 

("השארות הנפש מבוססת על ידיעת הטבע וד,אור של התבו- 
נד,״), 1659 < 0131081168 ס!!!"!(! ("שיחות על ד,אלוד,ות*), 
1668 . 

%11 1€£ ז) 8€1 , 5011 ־ 5€1 )ם^ 2 .מ .? ( 1925 , 1€6 ? 5€1£ 

- 1110 )? )!{יד .,״ 1 ; 1933 , 1 ז 210 { 1 )^[ . 01 ז€^ב 1 /ל) 

. 1953 

מ 1 ר, הנרי — 0016 ^ 1 זל £16111 — (נר 1898 ), פסל אנגלי. 

מ׳ למד בביח״ס לאמנות בלידז ולאחר-מכז — 

בקולג׳ המלכותי לאמנות בלונדון. עם תום לימודיו ב 1925 
עסק בהוראת פיסול ( 1926 — 1939 ). ב 1940/2 ביצע את 
םידרת-ד,רישומים הנודעת על נושאי המקלטים וד,וענק לו 
התואר הרשמי "צייר-מלחמר,". ב 1943/4 יצר את "ד,מאדונה 
ור,ילד״, בשביל כנסיית סט. מאתיו בנורתמפטון. ב 1948 זכה 
בפרס הבין-לאומי לפיסול בבי_יגאלח'של ונציר,. מ׳ ביצע 
יצירות מונומנטאליות רבות, כ״המלך והמלכה" בגן-הפיסול 
של מידלהיים באנטוורפן ( 1953 ), "דמות שכובה" בגן 
בנייני-ר,אונסקו בפאריס ( 1958 ) ו״דמות שכובה", ב 2 חלקים, 
במרכז-ד,אמנות על-שם לינקן בניו־יורק ( 1963 — 1965 ). מ׳ 
הציג תערוכות גם במוזיאון-ישראל ובמוזיאון תל-אביב 
ב 1966 . יצירות משלו מצויות בגן־ד,אמנות ע״ש בילי רוז 
בירושלים ובאוניברסיטה העברית. 



הנרי מור: הי׳ענים כירוק ובורור (גלריה טייט, לונרוז> 


שב; גורמים השפיעו על ראשית דרכו; החציבד, במישרין 
באבן והזיקה לאמנות ד,קדם-קולומביאנית ולפיסול המצרי 
הקדום. גורמים אלה ואחרים, כמו השפעתם של בראנקוש 
ופיקאסו, וכן של הסיר-ראליזם ור,קונםטרוקטיודזם, ניכרים 
בפסלים שיצר עד ערב מלר,״ע 11 . האספקט הסיר-ראליסטי, 
כזה השולט ב״דמות השכובר," מ 1938 שבמוזיאון לאמנות 
מודרנית בניו־יורק, הוא שקבע את תכונותיה של יצירתו 
בעתיד: הפסל אינו מתגלם כלפי החלל כגוש נפחי אחיד 
וחד-משמעי', כי אם כמכלול של נפחים וחללים הנובעים 
כביכול זח מזה או מוצבים זה לעומת זה. דרך-עיצוב זו, 
שהיתר, במהרר, לםימדר,הכר העיקרי של יצירתו, היא שהק¬ 
נתה לכל פסליו, גם קטני-ד,ממדים, את אפיים המונומנטאלי. 
הסטאטי והדראמאתי! היא המגלמת את דמות האדם כמופ- 
שטת מחוקי האנאטומיה או אפילו כצורד, מופשטת, אד גם 
ממחישה את ייחודו של הפסל ע״י הדגשתם של פרטים 



חניי מוי: רטלר ורם?פה (גן ה 6 ם 5 ים י 53 םיד 5 היים, אנטוורפן) 




817 


מור, דזנרי — מור (מודוס), תוסס 


818 


מטויימים, כגון היחס בין הראש המוקטן לנפח הגוף, סימוז 
תווי-הפנים, או עיבוד קפלי הלבוש. 

פסליו המונומנסאליים של מ׳ בשביל אחרים !ייבוריים 
העמידו בארצו בסיס למסורת שזכתה לתנופה רבר, לאחר 
מלה״ע 11 . ליצירתו נודעה השפעה רבה על פסלים צעירים, 
ובד,ם ברברר, הפוורת (ע״ע) < ואשר למישור הבידלאומי, 
דומה שאין פסל בדורנו שקבע במידה כה חזקה תודעה של 
פיסול בנוף ותרם ליצירת יחם מיוחד בין דמות האדם הנת¬ 
פסת בקנה־מידה מונומנטאלי לבין סביבתו. — ור׳ ציור: 
כרד ד׳, מול עמ׳ 49 . 

,• 1955-65 .// 

.^ 1 ,ז€* 1¥€8 ׳\ 5 .( 1 ; 1960 (ס 1 ״ו 4 / ^^" 7 , 11 מ 3 הז 1 { 0 י 01 

. 1968 

יו. פי. 

מלר, חבלו — £ז 10 \ — ( 1745 — 1833 )/ סופרת 

אנגלית, נודעה בייחוד בשל פעילותה הפילאנתרו- 
פית והדתית. חיבוריה הספרותיים העיקריים הם: הטראגדיה 
שהוצגה ע״י דיויד גריק (ע״ע) ב 1777 ורומאן־ 

המידות ־)!עג 3 01 !!סזג־צ ת 1 5 < 1 ^ 1 ^ 0 ^ ("קלבס מחפש 
אשד,״), 1808 , שזכה להצלחה רבה. אחר מותו של גריק, 
ב 1779 , חדלה מ׳ לכתוב מחזות, בהגיעד, למסקנה שאין 
הבימה מוסרית. כתיבתד, מכאן ואילך היתד, בעלת מגמה 
דתית, מוסרית וחינוכית ( 135 ח 3 זט £11 ז 533 ["מחזות קודש"], 
1782 ! ■ 1 ־ץ 1-3 ? 0£ יז 1 ז 1 ק 8 [״רוח התפילה״], 1815 ). ברחבי 
אנגליה כולה הוקמו ועדות להפצת קונטרסיד, וד,ם שימשו 
גרעין ל״חברד, להפצת קונטרסים דתיים״ 0 ס 3 ז 1 ■ 11611810115 
׳נ 0161 ס$). 

מ׳ היתד, ידידתם של אישים רבים בעולם הספרות, הדת 
וד,מדיניות, כג׳ונסון, סר ג׳ושואה רנולדז, אדמונד ברק, 
גריק. הווים וולפול, חלים דלברפורם. ידידותד, עם וילבר־ 
פורם (ע״ע) קרבד, אותד, אל החברד, לביטול העבדות ולכת 
ה״אוואנגליים״. מכתביה (. 191 . 11 0£ ״ממט 16 ^ x ) יצאו 
לאור ב 1923 . 

. 0 ; 1947 ./ג .^ 7 " 1 ! 1 ז 141 (ן 110 

. 1952 ..}\ . 11 , 65 מ 0 ן 

מור, תומם— £ז 100 \ 35 מ 1101 ז — ( 1779 — 1852 ), משורר 
אירי. מ׳ כתב בשפה האנגלית. תרגום שיריו של 
אנקרא 1 ן (ע״ע) ב 1800 פירסם את שמו כמשורר. מ 1812 
חיבר מ' שורה של יצירות סאטיריות בחרוזים! מד,ן: 
051638 ? ץתת 6 ;ן 5,0 \ז 7116 ("שק־ד,דואר של שתי־אגורות"), 
1813 ; 15 ־ 31 ? ת! ׳( 311111 ? 186 >נ 1 ? 116 ז ("משפחת פאג' בפא¬ 
ריס"), 1818 . אחדים מן ה 501185 5301611 ("שירי-קודש"), 
1816 , מבוססים על מוטיורם תנ״כיים. ב 1817 הופיעה הפו¬ 
אמה 11001111 3113 ט, על נושא מזרחי (השפעתד. ניכרת בסי¬ 
פורו של י״ל פרץ "שלוש מתנות"). הפואמה השניד, על 
נושא מזרחי, 8015 ת\, 11,0 0£ 05 ׳\ס. 71101 ("אהבות המלא¬ 
כים"). 1823 , מבוססת בחלקה על ספר חנוך החיצוני. בשנים 
1807 — 1834 חיבר את ה 1105 ) 1£10 \ 111511 ("מנגינות איריות") 
— שירים ליריים, על גדולתד. של מולדתו וסבלותיה. הם 
זכו בהצלחד, גדולה וד,פנו לשירי-עם. — מ' היד. ידידו של 
בירון ופירסם ספר על תולדות-חייו ( 1830 ). בין יצירותיו 
ד 1 אחרות בפרוזה — 51101111311 0£ 1,1£0 1110 0£ 11101110115 
(״זכרונות מחיי שרידן״), 1823 . כמד, משיריו נתרגמו 
לעברית. 


וע״ע אירלנד, ספרות, עמ׳ 232 . 

; 1934 ,. 17 !״ 70 . 101111 ־ 1 .? .׳% ; 1905 ,. 1 \ .,! 7 . 1 נ 11 ן, 1 ז 0 . 3 
,] 008 ־ 80 ; 1937 ^ 7/1 ,$£מ 0 ( , 44 

. 1967 . 711 , 1 >ז 0 ? 66 ; 1937 ;׳( 60 61 -ז 1 ! 71 ו!\ ^^ 7 

מור (מורוס), סר תומס — 1.1010 35 מ 1101 ז 511 

( 1.101115 ) — ( 1478 — 1535 ), הומאניסט, תאולוג, 

סופר ומדינאי אנגלי. אביו היד, שופט, ומי נשלח בנערותו 
להחחנך בחצרו של ג׳ון מורסון, ארכיהגמון קנטרברי שהיה 
מראשי ד,ד,ומאניםטים באנגליד,. מורטון שלחו ב' 1492 ללמוד 
באוכספו׳רד ושם הושפע מ' מ״הדעת החדשה" (סזסא 
1118 ם 031 ״ 1 ) שנציגיד, הראשיים היו קולט, גרוסין ולינקר 
(ע״ע). אביו אילצו ללמוד משפטים בלונדון וב 1496 נתקבל 
מ' ללשכת עורכי דין, אך הרבד, לעסוק בספרות ובתאולוגיד,. 
4 שנים חי בין נזירים קארטוסיים, ועד אחרית ימיו החזיק 
בכפה ממנהגי הפרישות שלהם. הוא הקים משפחה, והקדיש 
שימת לב רבד, גם לחינוך בנותיו — דבר נדיר ביותר באותו 
דור. ביתו היד, בית ועד לחכמים, שנמשכו לשם גם בזכות 
קסמו האישי של מ׳, חוש ההומור שלו ושנינותו. ארסמום 
(ע״ע) מרוסרדאם והנס הולבין (ע״ע) הבן התגוררו אצלו. 
מ׳ היה עו״ד מצליח ועד מהרד, העסיקוד,ו חברות המסחר 
הגדולות. ב 1504 היה מ׳ חבר פארלאמנט והעלה את חמת 
הנוי 11 ז\ בד.חנגדותו למסים שהמלך ביקש להטיל. ב 1510 
מונה ליועצו של השריף של לונדון. כשפרצו ב 1517 מהומות 
בלונדון נגד סוחרים זרים פעל מ' להשקטתן — מאורע 
שהונצח במחזה הקרד "מ׳", ששיקספיר השתתף בחיבורו. 
חגרי !!!׳ג (ע״ע) צירף ב 1518 את מ׳ למועצתו, ואח״ב 
הטיל עליו שליחויות דיפלומאטיות שונות. ב 1523 נבחר מ׳ 
ליר׳ר בית הנבחרים וב 1329 מוגר, ללורד צ׳נמלר במקומו 
של החשמן וולזי (ע״ע). 

מ׳ היד. קאתולי אדוק, וד,תפלמם עם לותר וד,נח-,ים אחריו; 



סד תומם ם'ד 






819 


מור ו־מורוס), תומס — מוראם, ז׳ן 


820 


הוא סייע לחברי !!!?ץ בחיבורו נגד לותר, ובחיבור נגד 
טינדל (ע״ע), ב 1529 , הצדיק מ׳ את שריפת הכופרים בקא־ 
חוליות. בהיותו לורד צ׳נסלר רדף מ׳ את הכופרים בקאתו- 
ליוח לפי שראה בהם מסיתים למרד. עם זאת ביקש להיות 
משרת נאמן של הנרי 111 ׳\ ונמנע תחילה מעמדה בפומבי 
בשאלת גירושי המלך. אולם מיד אחרי שכינוס הכמורה 
קיבל החלטה הקרויה "כניעת הכמורה" 0 ס 11551011 ״( 1 ע 8 
׳!*■!־!ס ;ו*) שהכפיפה את החוק הכנסיתי לחוק המדינה, 
התפטר מ' מתפקידו ( 1532 ). הוא נעדר'מהכתרת אן בולין 
(ע״ע) ביוני 1533 . שני נסיונות להביאו לדין נכשלו. לבסוף 
נדרש מ׳ לר,ישבע אמונים לקיים את "חוק הירושה", שלפיו 
הובטח הכתר לצאצאי אן בולין! מ' סירב לעשות כן. משום 
שהשבועה שללה מהאפיפיור אח העליונות על הכנסיה 
באנגליה, ועל כך נאסר במצודת לונדון. בינתיים נחקק חוק 
שלפיו ניתן להאשים בבגידה כל מי שלא הודד, בעליונות 
המלד על הכנסיד. באנגליר,. שנה לאחר מאסרו הובא מ׳ 
למשפט, וטען להגנתו שמעולם לא התבטא במפורש נגד 
עליונות המלך, ושאין להעניש אדם על שחיקתו. לאחר 
שנמצא חייב בדין, הודה מ׳ שלא מצא בשום מקום אסמכתא 
לכך שחילוני יכול לעמוד בראש הכנסיה. ב 6.7.1535 הוצא 
מ׳ להורג. במלאת 400 שנה למותו הוכרז לקדוש של הכנסיה 
הקאתולית. 

מ׳ כתב חיבורים רבים בלאטינית ובאנגלית. הוא תירגם 
לאנגלית ביוגראפיה על פיקו דלה מירנדולה (ע״ע) מאת 
אחיינו של פיקו, וכתב 111 8 ״ 41 ! 0£ ץז 115:0 ? 

(״חולדות ריצ׳רד 111 ״), 1514 ! לחיבור זד, חלק מכריע 
בד,ווצרות דמותו השלילית של המלך בד,יםטוריוגראפיה 
ובמחזהו של שיקספיר. כתביו התאולוגיים הם בחלקם פול¬ 
מוס נגד הלותראנים. כגון 5 ו. 0111 ו 1 ז ■ 511 )ס ׳ז 108 סת^/ ^ 1 ל x 
) 111811 ^ 1 ,!) 101 <( (״הצטדקות סיר חומם מור, אביר״) 1533 . 
בשבתו בכלא כתב ] 831118 \ 1 1 ז £0 ם 001 01 013108110 ^ 
1011 ז 1113 < 11 זז ("דרשיח ניחומים בסבל") לעודד נרדפים 
על אמונתם, ולעצמו מצא עידוד בכתיבת 10 ; 0811 קצ£ 
!!!!חזסס 1358101115 ; ("דרשה על יסודי האדון"). 

ספרו החשוב ביותר של מ׳ הוא, 11030 < 111 קי;ס 01 מז 11 מס סס 
8 ע 011 < 111 13 נ; 10 ס 3 '\ 110 ! 81311 ("ספר קטן על משטר 

המדינה המשובח ועל האי החדש אוטופיה") (בקיצור: 
"אוטופיה", ע״ע), שפורסם בלאטינית בלובן ב 1516 וזכה 
מיד בפרסום רב ביבשת ותורגם לשפות שונות קודם שתורגם 
ב 1551 לאנגלית (תרגום עברי, 1946 ). בחיבור משתקפת 
השפעת גילוי אמריקה ומסגרתו הסיפורית מציגר, אותו 
כהמשך תאור מסעותיו של אמרי גו וספוצ׳י (ע״ע). בחלק 
הראשון מבקר מ׳ את הכלכלה והחברה באנגליר, בזמנו 
ומייחס את כל הרע למשטר הרכוש הפרטי, בחלק השני 
מתואר אי דמיוני ששמו אוטופיה ("שום מקום"), שהסדר 
החברתי בו מיוסד על שיתוף ושיוויון. חשיבות הספר רבה, 
משום שנוסחו בו עיקרי הסוציאליזם הלא-מארכסיסטי; 
אמונה בטובו של האדם ובחשיבות הסביבר, ור,חינוד. 
געגועים לתום שאבד וסלידה מאינדיווידואליזם. וע״ע 
אוטופיה. 

ש. אבינרי, פלתמד, ועבדות ב״אוטוסיזז" של תופס פורוס 

(בתוך: סרקי חברד, ומדינד,, 36-7 ), תש״ל. ,; 511 ) £311 .א 

££1 ט 13 זי>^\ . 1 \ . 7 ,.^ 1 ,* 1920 ,) 1 ^ 10 ^ 1 עמוקים . 1 \ . 7 

!(עברית 1951 ) 1922 ,( 0 ^ 5 , 111 . 18 \ות 3118 ו, 507 108 > 

, 66 ת 50 ! 3 ) 1 ! 6 ז ס! 36 ! 6 )! 1 ^ 1410 ! 116 ) .^ 1 . 7 , 1 נ 1 םב 81 מ£וחי 61 ( 1 


.? . 1 \ .? ; 1935 . 7 , 5 זס( 1 ותב 011 . 11 ; 1927 

,ז^ן 0, 1478—1945, 19'16; ]■ 11. 11^x ח 60 ' 301 { ,( 01 יג 11 [ $1 

, 5 י- 1 > 01 תי> 11£ .£ .£ ; 1952 , 1360 01% / 0 6 !)} . 151000 

.£ ; 1964 . 7 .^ 5 / 0 101 ־ 71 6 ^ 7 . 1 ) 1 ; 1953 ,. 3 ? . 7 ) 50111 

. 1957 . 6 ־ 117 ! 160 ^ 1 /ס 6 ! 01 ז 7 6 ^ 7 , 80112 .,ז 
א. ז. 

מוראים, !שבתי — 401315 ( 8311310 — ( 1823 , ליוורנו — 
1897 , פילדלפיד,), רב בפילדלפיה, נשיאו הדאשון 
של הסמינר היהודי התאולוגי (ע״ע בתי-מדרש לרבנים, 

עמ׳ ' 996 ). ב 1846 '__ 

עבר מ׳ ממולדתו 
ללונדון וניהל שם 
את בית-היתומים של 
העדה הספרדית- 
הפורטוגיזית "שער־ 
השמים״, ב 1851 היגר 
לאר,״ב ונתמנה כ״חזן" 
ורב של בית־הכנסת 
הספרדי "מקור,־יש־ 
ראל" שבפילדלפיה, 
כהונה אשר החזיק 
בה עד יום מותו. מ׳ 
נמנה עם ראשי הפלג 
הקונסרוואטיוויבקרב 
יר,דות אה״ב (ע״ע, עמ׳ 214 ). אם־כי התנגד התנגדות 
מוחלטת לתנוער, הרפורמית, שיתף־פעולה עמד, במפעלים 
מסויימים בתחומי החינוך והסעד, ושימש בחבר־הבוחנים 
של ה״היברו יוניון קולג׳" (ע״ע בחי־מדרש לרבנים, עמ׳ 
995 ) בשנותיו הראשונות של המוסד. מאמציו לגיבוש תנועה 
עצמאית הוכתרו בהצלחד" כשעלה בידו להקים את הסמינר 
התאולוגי בניריורק שבו שימש גם כמורה לתנ״ך. 

מ' פעל רבות למען קליטתם של המהגרים היהודיים 
ממזרח־אירופה. הוא דגל בהחיאת הלשון העברית והדריך 
את צעירי הקהילה בפילדלפיה בלימוד השפה, בתלמוד 
ובהיסטוריה ישראלית ונטע בד,ם אהבד, ליהדות. הוא תרגם 
לאנגלית את ספר ירמיהו וכן אח כתביהם של חכמי יר,דות 
איטליה, בייחוד של ש. ד. לוצטו (ע״ע). מ׳ עזר בהקמתו 
של ״גרץ־קולג׳״ בפילדלפיד, ( 1898 ), ח־,יה היהודי הראשון 
שהוענק לו תואר דוקטור־כבוד למשפטים מטעם אוניבדטיטת 
פנסילווייניה ( 1887 ). 

פ. דייווים, יהדות אפריקה בהתסתחותת, תשי״א 1 

ץ 111 ) 0 ־ 1 ^ 110 ^ 1 ^ 7111010163 ^ 003 63 ) 56166 34 ,. 3 ! , 5 , 15 (י 3 כ 1 . 1 \ 

. 1947 ,( 15.37 < 1 \/ק) < 1 ל/ /ס 

סר. ש. 

מוראם, !'[ — 401035 < ! 031 (! שמו האמיתי; יואניס 
פפדימנסופולוס ( 108 ע 0 ק 1311131110 ן) 13 ; 3 ?) — ( 1856 , 

אתונה — 1910 ', פאריס), משורר צרפתי, ממוצא יווני, מ׳ 
התיישב בפאריס סופית ב 1882 . שירתו ניתנת לחלוקה לשתי 
תקופות גדולות: תקופתו הסימבוליסטית ותקופתו הקלאסית. 
יצירותיו הראשונות, קובץ השירים 105 ז׳ 81 1.05 ("מפרצי 
סירטה״), 1884 ור, €31111101108 ("קאנטילנות" [שירי עלילה 
ליריים־אפיים]), 1886 , נאמנות למסרחם של בודלר (ע״ע) 
ושל ורלן גע״ע). בהקדמתו לקובץ אחרון זה הגן מ׳ על 
התנועה' הסימבוליסטית מפני הכינה "דקאדנטי" (ע״ע 
דקדנס) ואף חיבר אח ה״מאניפסט״ של הסימבוליזם ( 1886 ), 
אולם כבר ב 1891 יסד, יחדיעם שרל מורם (ע״ע), את 








821 


מוראם, ז׳ן — מודגן, לואים הכדי 


822 


"האסכולה הרומאנית" הנ^או־קלאסית. מכאן ואילך נטש את 
החרוז החפשי, השתמש במקומו בחרוז הקלאסי והביע את 
רגשותיו בחוש־מירה ובמתינות האפייניים לשירה הקלאסית. 
רוח זו מציינת את קובץ השירים £תת 5510 בנ 1 
(״הצליין הנלהב״), 1891 , את היצירה האמנותית הגדולה 
8 ? 0 ת 3 :ו 8 1x8 (״בתי־השיר״), 6 כרכים, 1899 — 1901 , כרך 
שביעי: 1920 , וטראגדיד. במסורת הטראגדיה הקלאסית; 
:) 11181:111 (!! ( 1904 ), מ׳ חיבר גם כמד. יצירות־פר 1 זה, מהן: 
11-3 ח 50117€ !ס 8 ;) 111135 > £5 (״מתוות וזכרונות״), 1908 . 

. 8 : 1932 ,,/ 11 ./ , 1 ? 88 נ 1101 .ס 

6 ^ •!?א! ,;'.()ם 1 ־ 11 ן 1 ו £11 . 1 ? ; 1936 , 14€ ן 1 וז^ 1 0616 ^ .ן 

. 1948 ,./ג .[ 

מורביה, אלנךטו׳ ע״ע מורויה, אלבךטו. 

מור?[ — 101:81111 ונ — משפחת אנשי־כספים ואילי־הון 
באד,״ב. ( 1 ) ג׳וניום ספנסר מ'( 1813 , מסצ׳וסטם — 

1890 , מונאקו), עבד בנעוריו'במחסן טכסטילים בבוסטון 
וכשהתבגר הקים חברה לעסקי טכסטיל שנעשתד. לאחת 
הגדולות בסוגה באה״ב. ב 1854 נהיה שותף לבנק "ג׳ורג׳ 
פיבודי ושות׳" בלונדון, וכ 10 שנים אח״כ נעשד. בעליו 
העיקרי. הבנק היה אחד הגדולים בעולם. מ׳ התפרסם בד,ל־ 
וואה הגדולה שנתן ב 1870 לממשלת צרפת בעת מלחמתה 
בפרוסיר.. 

( 2 ) ג׳ון פירפונט מ' ( 1837 , הרטפורד [קונ,טיקט] — 
1913 , רומא) — בנו של ( 1 ). ב 1857 החל בקריירה בנקאית, 
ב 1860 — 1864 ייצג בניו-יורק את הבנק שבו היד, אביו שותף, 
וב 1895 הקים את החברה הבנקאית "ג׳. פ. מורגן ושות׳". 
כבר באותד, שנד, בלטד, חשיבותו של מ׳ בשדדו הפיננסים, 
כאשר התבקש מטעם ממשלת אד,״ב למכור לה זד,ב ב 62 
מיליון דולר, כדי לעמוד בפני "בריחת" זהב רבת-ממדים. 
החברד, של מ' רכשה מספר רב של חברות מס״ב ואיחדר, 
אותן במסגרת עסקית אחת. במיוחד נודע המאבק שניהלו 
מ׳ וג׳. היל (ע״ע) לרכישת חלקו של א, ה. תריפן (ע״ע) 
בץב׳/יןו^ן! 301£10 ?'ת 11£1 ): 01 ^ 1 , ב 1901 הקים מ' את חברת 
הפלדה הגדולה ״תסןזבזסקזסס 6£1 ) 8 . 17.8 ״, שהונה היד, 
יותר ממיליארד דולר ושנעשתה לחברד, הגדולה בעולם. 
מ׳ השתתף בד,קמת החברות '' 1£ זז £1£0 !גזס״סס" למוצרי־ 
חשמל, "ז£) £5 ׳ 1 -נ 133 !גחס!)־"!:)!"!" למכונות חקלאיות, עמד 
בראש טרםט־ד,פחם וחברות־ביטוח ואף רכש חברוח־םפנוח 
בריטיות גדולות. באופן זד, היתד, לט׳ השפעה מכרעת על 
התעשיד, האמריקנית. ב 1907 עמד מ׳ בראש קבוצת בנקאים 
שהצליחה לבלום את הבד,לד, בבורסות ולמנוע משבר כלכלי. 
ביקורת רבה ד,ושמעד, נגד ריכוז הד,ון וועצום שבידי מ׳ 
וקבוצתו. הנשיא תאודור רוזולט (ע״ע) ביוון נגדם את 
המאבק האגטי-טרסטי שלו (ע״ע טכסט).מ'נאשם בספסרות 
בזהב, בשותפות באספקת כלי־נשק פגומים לממשלד, הפד¬ 
ראלית בזמן מלחמת־ד,אזרחים ובד,עמדת תנאים קשים לממ¬ 
שלה תמורת הלוואת הזהב. ב 1912 נחקרו פעולות מ׳ בשוק־ 
ר,ד,ון בידי ועדר, של בית הנבחרים, אך הוועדד, לא מצאה 
יסוד להאשמות כלפיו. 

מ׳ היה נדבן למוסדות חרבות וצדקה. את האוסף החשוב 
של חפצי־האמנות שלו הוריש ל״פטרופוליטן מיוזיאם". גם 
ספרייתו הפרטית, שבללד, ספרים וכחבי־יד נדירים, הועמדדו 
לרשות הציבור. 

( 3 ) גיון פירפונט מ' ( 1867 , אירווינגטון [ניו־יורק] — 


1943 , בוקר, גראנד [פלורידד,]), בנו של ( 2 ). תחילד, ניהל 
את עסקי הבנק של אביו בלונדון ולאחר מות אביו עמד 
בראש הבנק על כל שלוחותיו. במלה״ע 1 , עד כניסת אה״ב 
למלחמד" גייסד, תברחו הלוואות בסך כמה מיליארדי דולרים 
בשביל בריטניד, וצרפת והסדירד, למענן אספקה חיונית. 
אחרי המלחמה ריכז הבנק את הפצת אג״ח של מדינות 
אירופד, באה״ב בסכום של כ 2 מיליארדים דולר. עד המשבר 
הגדול ( 1929 ) עודד הבנק איחודים מסחריים בקנה־מידד, 
גדול, מ׳ המשיך במסורת הפילאנתרופית של אביו. 
, 1€6 ־ 1 ?א 5£ . 14 ; 1930 / 0 .- 1 

1£ (יד . 11 .? ; 1939 ז)^ז/מ<וןמ/ 1 ז 0 :. 1 ^ .? ,/ 

. 1966 ,./ 3 €^ 014 } 1 !) 711 , 1 ־< 140 .? ; 1949 .? ] 1 >£- 07 

א. לי. 

מלרג[, ל^אייס !!נרי — — 

( 1818 — 1881 ), אנתרופולוג אמריקני. עבודתו 
החשובה הראשונד, ־ 5311 ־ 0 זיז. 6 כ 1 ־ £10 £* ) 0 :) 1x3811 ש!!■! 
11015 ^ 0 • 1 ^ ! 0 :):)!י!, 1851 , עוסקת בהיסטוריה, ארגון חברתי 
ותרבות חמרית של שבטי קונפדרציית האירוקווי (ע״ע). 

מ׳ ניסר, לד,וכיח את האוניברסאליות של ה- 8 ת 0£ (ז״א 
קו־יוחסין אונילינאלי). לשם־כך בדק את שיטת השארות 
האנגלית וד,רומית ואצל שבטים פרימיטיוויים, רישום שיטתי 
של מערכות־שארות אלה הופיע בספרו - 18311 ) 00 0£ מ £1 ז 5 ׳צ 8 

, 3111115 '! 31111130 ! 11£ ) 0£ ׳גז ££1111 ^ 2 1 ) 30 ^ 81111111 ("שיטות 

של קירבת־דם וקירבת־נישואים במשפחת אנוש״), 1869 . 
ד,ד,נחות התאורטיות ששימשו לו לארגון הנתונים אינן 
מקובלות ביום. 

ספרו הידוע-ביותר , 8001015 )ת 1£ ; 1 ת^. ("דוחברה העתיקה"), 
1877 , מהוור, סינתזה מקיפה של חומר סוציולוגי על הילידים 
תושבי אוסטרליה, איי האוקיאנוס השקט ואמריקה ועל 
התרבויות ד,עתיקות של יוון ורומא. בספר זה הסיק מ׳, 
שהמין האנושי בכל מקום עובר שלושה שלבי־חתפתחות: 
פראות, ברבריות וציוויליזאציד,. שני הראשונים מתחלקים 
לשלושה חת־שלבים: תחתון, אמצעי ועליון (למשל, השלב 
האמצעי של תקופת-ד,פראות התחיל בר,תפתחות הרוג ואילו 
המצאת החץ־וד,קשח מסמנת את התחלת השלב העליון; 
התחלת הברבריות קשורה בד,ופעת הקברות ובר; שלב־ 
הציוויליזאציה התחיל עם הכתב). 

לפי התאוריד, של מ׳, האוולוציה של המשפחר, מתחילד, 

ב זאסס״מסס!!! (יחסי־מין חפשיים) כמצב ראשוני, ואחריו 
מתפתחת המשפחד, בחמישה שלבים, שהעליון בד,ם היא 
המונוגמיה. תאוריד, זו, הקרובד, במושגיה הכלליים לזו של 
אתנולוגים אחרים בני התקופה (ע״ע אנתרופולוגיה חברו¬ 
תית, עם׳ 695 — 697 ), כגון י. י. בכאיופן (ע״ע) וא. ב. טילר 
(ע״ע), כיום אינד, מקובלת. חקלסיפיקציד, האונילינאלית 
(ר׳ לעיל) השרירותית של מונחי־שארות ושל המשפחד, 
וד,נחת ההתפתחות ההדרגתית מיחוס מאטרילינארי (ע״ע 
מטריארכט; אשה, עט׳ 343 ) ליחום פאטרילינאלי, המצויים 
בעבודותיו של ם׳, בוקרו ע״י שתי האסכולות האנתרופו¬ 
לוגיות שבאו אחריו, ההיסטורית וד,פונקציונלית. אולם תרו¬ 
מת מחקריו החלוציים של מ', בעיקר בחשיפת השפעת 
הכלכלד, על הארגון החברתי, אינה מוטלת בספק. ד,ד,שפעד, 
שנועדד, לעבודותיו לא נצטמצמה לחוגים מדעיים ואינטלק¬ 
טואליים ; מפלגות פוציאליסטיוח וקומוניסטיות וחוגי־לימוד 
של פועלים באירופה ואמריקה השתמשו בד,ן בלימוד תורת 
האוולוציה החברתית. 




823 


מורגן, לראים הגרי — מדרגן, תומם דזנט 


824 


.^ 1 ; 1931 , 1 ^ו 011411071 ^} 11 ;./ג.א״! ,חתמ 81 .[ .מ 

.מ . 11 :ח 1 ) €01 ^זס 1£1 } 1 ה 1 ./ג .מ ^ 1 , 1€ זו\ 0 ^ 1 

.* 4.7 ״, 0 ? 1 (§ 10 ^ 0 י*<{)ח 4 ״/ !/ן 10 ^£ ,[.!•ש] 

16 ( 1 ת 1 ■< 1££ ז 0 ו? :.^! . 11 .. 1 ,*: 111 ^ .^ 1 ; 1936 

,!.^ש] €8 מזב 0 .£ . 11 :ה 1 ) 1 ז 0 ו 1 * 011 < 7.1 606101 {ס ^ 1601 ( 7 
. 1948 ,(/(^ 6061010 / 0 ^ז 10 ! 1 ^{ 16 ( 1 10 ח 0 ( 61 * 111 ס-ו 11 ז 1 מ 4 ", 

ה. ר. 

מוחן, צ׳רלז לנגבריג ׳ — 5€ ^) 11 כ 1,31161 ג 1€ ז 0113 

״נאזס)״! — ( 1894 — 1958 ), סופר אנגלי. מ׳הצסרף 
לצי בגיל 13 ! במלה״ע 1 נשבר. בקרב על אנטוורפן ושוחרר 
ב 1917 , ב 1919 — 1921 למר באוניברסיטת אובספורדז ב 921 נ 
נתמנה למבקר־תיאטרון של ה״טיימז", משרה שמילא במשד 
שנים רבות. כתב מספר מחזות וממות, ביניהן: ! 011011 צ) 8££1 
■ 01 זז 11 \ ב ״; (״בבואות במראה״), 1944 , 0£ 8 ^ 1 ^ז^ל 1 ע 
1110 (״חירויות חרוח״), 1951 , אד עיקר עבודתו 
היתד, בתחום הרומאן. ב״ןבזמ״ס? ^ל X (״המבוע״), 1932 , 
(עבר׳ תש״ו), נעור בזכרונותיו כשבוי-מלחמה ותיאר חיי 
קבוצת קצינים בריטיים שנכלאו במצודה בהולאנד. מ' 
השתמש ברומאן לא ככלי אסתטי אלא כאמצעי לליבון 
רעיונותיו. נושאיו העיקריים חם לבטי הרוח וד.תגברותד, 
על הצד הגשמי של האדם. נטייתו המיסטית המובהקת 
מצאד, ביטוי לא במושגים דתיים־נוצריים, אלא בדרך הסטר 
אית־הפילוסופית. מבין סיפוריו האחרים; ££|סזל 011 ז 1 ז 3 () 3 
(״שלהבת״), 1936 ! ס^מגסיע 110 ז (״המסע״), 11940 110 ז 
תו 1100 עזקב״פ (״החדר הריק״), 1941 (עבר׳ תש״ו)! ־ 11 ז 
עססזצ 5 ' 180 ) 11 ; (״סיפורו של השופם״), 1947 . 

מל!"([, ?](;ל'* ל 1 יד — תג^זס^ 1.1074 ׳ג 3 ׳ 00111,1 — 

( 1852 — 1936 ), ביולוג, פסיכולוג ופילוסוף אנגלי, 

מ 1884 הורד. זואולוגיד, בבריסטול, ומ 1910 עד פרישתו 
ב 1923 היד, שם פרופסור לפסיכולוגיה, ולתורת-יומידות. 

מ׳ עסק תחילה בפסיכולוגיר. משווד" כאחד מחלוצי מחקר 
התנהגות בעד.״ח (ע״ע חי, עמ׳ 303 — 308 ) מבחינת מושגי 
האינסטינקט (ע״ע) וד,חשיבד, (ע״ע). הוא שלל את הגישה 
חאנתרופומורפית, ששלטה בשעתו במחקר זה, וקבע את 
הכלל שאין לייחס פעולה או התנהגות מסויימת לגורם פסיכי 
עילאי כל עוד ניתן לד,םבירד, כתוצאה מגורם נמוך יותר 
בםולם.הפםיכולוגי. בד,רחיבו את מחקריו בביולוגיד, ופסיכו־ 
לוגיד, הגיע לד,בחנת רמות שונות במציאות, שכל הגבור,ד, 
בד,ן מחברתד, מצויינת במערכת־של-יחסים המיוחדת לד" 
שהיא בגדר של חידוש לעומת זו המצויד, ברמה הנמוכה 
ממנה, ואין היא נגזרת ממנה. בעקבות ג׳. ה. ליואס (ע״ע) 
חילק מ׳ את התופעות המורכבות ל 5 ז 311 ז 1 ס 05 ז ו 801115 ז 0 ךת 0 ; 
הראשונות — אלה שניתן להגידן מראש על־סמד ידיעת 
מרכיביד,ן שקדמו להן! האחרונות — אלה שהן "חידושים" 
( 108 ז 01 י 0 ת) במובן של היעדר האפשרות ל 5 זרן ממרכיביהן. 
בר.תאם לכך הבחין מ׳ 3 רמות של יחסים במד,לך ההתפתחות 
הקוסמית: פיסיקו־כימית, ביולוגית ונפשית, ואילו בהתפת¬ 
חות החייט — במשמעם הביולוגי וד.רוחני יחד — מנה 5 
שלבים: ( 1 ) ד,תד,וות החיים! ( 2 ) התד,וות חד-תאיים בעלי 
גרעין, המתרבים בדרך ד,ד,תחלקות ליצורים זהים! ( 3 ) הת¬ 
הוות צורות-תיים בעלות רביה מינית, שבין מוצריד, קיימים 
הבדלים אינדיווידואליים! ( 4 ) ד,תד,וות בע״ח חשים ומרגי¬ 
שים, בעלי מערכת־עצבים ומעין-מוח! ( 5 ) ד,תד,וות היצור 
היודע כל זאת, ואף יותר מזד, — האדם (וד,שר תורת ״ 3 
הנפשות״ של גלנוס 1 ע״ע, עמ׳ 913 ]), כל אחד מן השלבים 


הללו בנוי מאלמנטים שד,יו בקודמיו, ואעפ״ב "מתגלד," או 
"מתחדש" (!ס^זסמזס) בכל אחד מד,ם משהו שלא היד, בד,ם 
ושאינו נובע אלא מן המכלול החדש, מ׳ סען שזוהי חלוקה 
אינדוקטיווית ואמפירית, "מדעית" ולא "מטאפיסית", של 
המציאות, ושהשקפתו — שלה קרא בשם "התפתחות-תוך- 
חידוש״ (ת 10 ז 1 ו 0701 זתס^זסת!־) — שונה לחלוטין מתורת 
״ד,ד.תפתחות היוצרת״ של ברגסון (ע״ע, עמ׳ 450 ), שאותד, 
שלל. לאחר-מכן הגיע למסקנה שבהתפתחות זו ניתן להכיר 
תכנית וביוון, המחייבים לר.ניח פעילות מכוונת של דוח 
אוניוורסאלית, חידושי ההתפתחות בעולם-ד,זמן מותנים 
במצוי לא-מתחרש שמעבר לזמן — האל. 

תודת הססתס^זסבתס של מ׳ נידונה בשעתד, הרבה במחקר 
ד,ד,תפתחות (ע״ע, עמ׳ 704 ), אולם רוב הביולוגים החדישים 
— המסתמכים על השגיד.! של הגנטיקה ור,ביוכימיה—נוטים 
להעמיד את הטיפול המדעי בנושא זה על הגישה האנאלי- 
טית, המכירה בגורמים הפרטיים שמד,ם מתרכב הכלל ולא 
בסוגים חדשים של "כוליות". הם מתרכזים במחקר המכאניז- 
מים של המוטאציה וד,בירור הטבעי, שפעולתם ב״מיקרו- 
אוולוציה" הוכחד, בפועל, ומניחים שמכאן ניתן להגיע בדרך 
האכסטראפולאציד, גם ל״מאקרו-אוולוציר,״ — להבנת הת¬ 
הוות הטיפוסים היסודיים השונים של צורות-החיים, שעליד, 
עמד מ׳. 

מן הביולוגים והפילוסופים החדישים שהשקפותיהם מו¬ 
סיפות להיות קרובות לאלו של מ׳ יש לציין: את הצרפתים 
טיר דד, שרוין (ע״ע), א. ואנדל ( 401 ת 3 ז\ .^), פ.-פ. גראסה 
( 013550 .?-.?) ! את הגרמני' נ. ד,רטמן (ע״ע)! את האנגלי 
ג׳. ס. הולדין (ע״ע [ 3 ]) ! את חסידי תורת ד,ר.וליזם (ע״ע), 
התבנית (ע״ע) וד,אסכולות "האורגניזמיות" השונות (ע״ע 
אורגניזם, עמ׳ 222/3 ! התפתחות, עמ׳ 1716/7 1730/2 חיים, 
עט' 379 — 381 ). 

מססריו של מ״ ־ 57 ? 31311¥0 ק 11 זס 0 041101101110 ־ 1011 
87 ס!ס 011 (״מבוא לפסיכולוגיה משווה״), 11894 304 11 ל 13 ? 
! 1051100 (״ד,תנד,גות ואינסטינקס״), 11896 £01018001 
£701111100 (״ההתפתחות ד,ד,ופעתית״), 11923 - £0101 סלז 
17 ! 0¥0 זו 1 0£ 80000 (״ד,ופעת חידושים״), 1933 . 

י. ל. 

מורגן. ר[ומס ל 31 ט — 101830 \ 13001 135 ^ 10 ^ x — 
( 1866 — 1945 ), זואולוג, אמבריולוג וגנטיקן אמרי¬ 
קני! בעל פרס-נובל לפיסיולוגיה ולרפואד, ( 153 ). ב 1891 - 
1904 כיד,! מ׳ כפרופסור לזואולוגיר. במכללת 43171 ( 6170 ! 
ב 1904 — 1928 — כפרופסור לזואולוגיד, ניסויית באוניבר¬ 
סיטת קולאמביר, וב 1928 — 1945 —כפרופסור לביולוגיד, במכון 
הסבנולוגי בפסדינה. 

תחת השפעתו והדרכתו של ה. דריש (ע״ע! וע״ע חייט, 

עמ׳ 362 — 363 ) ערך מ׳ תחילה מחקרים באמבריולוגיה נסיו- 
נית.מפנד, מכריע בחייו חל משהגיע לקולאמביד״שם הכיר 
את א. ב. וילסון (ע״ע), שהיה מראשי המחקר הגנטי באה״ב 
ושתמך בד,שקפה שהכרומוסומים הם נושאיד,ם'של גורמי 
התורשה. מ׳, שהצטיין בספקנות ביקרתית, חלק על וילסון. 
לדעתו לא הוכח שהתכונות המועברות מן ד,ד,ורים לצאצאים 
עוברות קבוצות-קבוצות בשכיחות יותר-גדולה מכפי הניתן 
לצפות, בניגוד להנחתו של מנדל, שהתכונות. מתפצלות 
באורח עצמאי, מקרי ובלתי-תלוי. 



825 


מורגן, תומם הנט — מורגניי, ג׳ופני בטיסטו! 


826 


בעקבות תגלית תופעת התאחיזד• ע״י 

ביטסון (ע״ע) ו^נם (ח־ת״ס?) ב 1906 , תחל מ׳, יחד עם 
חוקרים אחרים, במחקרים הראשונים בזמב-התפיפת — דרר 
זופילד. (ע״ע). נמצאו הוכחות למכביר שתכונות אינן 
מועברות מדור לאור באקראי כיחידות, אלא בקבוצות מוג¬ 
דרות. ב 1910 הגיע מ׳ לגילד התאחיזה בכרומופומי־ד,מיו 
בעקבות הופעת מוסאנם־זכר בעל עיניים לבנות. ב 1911 
גילד, מ׳ מקרים נופפים של תאחיזת־מין בדרוזופילה, כגון: 
כנפים זעירות, צבע צד,וב של הגוף ועוד. לאחר גילויים אלה 
חזר בו מ׳ מעמדתו הקודמת. על תרומתו לגנסיקה המודרנית 
ע״ע גנטיקה, עמ' 77 . 

מ' פתח תקופה חדשה בגנטיקה ע״י שבחר בדרוזופילד, 
כחומר ניפויי וד,קים דור של גנטיקנים שהלכו בעקבותיו. 
עם בירור תורשת התאחיזה במין, זכד, מ׳ בשותפות עם 
חבריו: £€5 ן) 1 י 81 . 0.3 , זת 3 ׳\€ד 1 ט 51 .^ 1 ו ,!.^ 1 

בפרפ נובל. את עיקרי עבודותיהם הם פרפמו בחיבור 
0£ 15111 ת 1£3113 \ ("המנגנון של 
התורשה המנדלית"), שיצא לאור ב 1915 , ובמהדורה, מתוקנת 
— ב 1923 .' ' 

ם׳ פרפם כ 376 עבודות־מחקר ופפרים. מפפריח ׳!!!!)?מ!? 

1 8^x >ת 3 (״תורשה ומין״), 1 1913 0£ 63815 31 ש $1 ץ 11 י 7 ש!('! 
׳ 115 נ 1 שזש £1 (״הבפים הפיפיקאלי של התורשה״), 1919 : ־ 76 
1113 (ק 1-050 ט 0£ 1105 ש 11 ש 0 ("הגנטיקה של הדרוזופילר,"), 
1925 ! 5 ש 1 )שמש 0 31111 ת 10 ; 01111 ׳ £5 ("ד,תםתחות וגנטיקה"), 
1 1925 1011 ) £¥0111 0£ 63515 1£11 )תש 8€1 ש 711 ("ד,בפים ד,מדעי 
של ההתפתחות״), 1932 . 

. 1959 ,. 4 ? . 7 ,]ם 3 '\£]ץע) 5 

יע. לו. 

מוךגנטאו (קרי: מורגנת() — 11311 )תש 8 ז 10 )ן — משפחד, 
יהודית באד,"ב שהעמידד, מקרבה מדינאים ופעילים 
בציבור היהודי. 

1 ) הנרי ( 1856 , מאנהיים [גרמניד,] — 1946 , ניריורק). 
הוריו היגרו לניריורק בד,יותו בן 9 . ב 1877 הופפך לעורד־ 
דין, פתח משרד עו״ד אך עפק בעיקר בנכפי דלא־ניידי, 
צבר דיה רב ונהיה למנהלן של חברות כלכליות גדולות. 
כיו״ר ועדת־הכפפים של המפלגד, הדמוקרטית לקח ם׳ חלק 
פעיל במטעי הבחירות של וודרו וילפין(ע״ע) ב 1912 וב 1916 . 
ב 1913 — 1916 היד, מ' שגריר אד,״ב בתורכיה וייצג את 
מדינות "הד״פכמד," שניתקו את יחפיד.ן עם תורביה. במלה״ע 
1 העביר כפפים, מזון ותרופות ליהודי א״י, אך עשה זאת 
מטעמים הומאניטריים, ואילו לציונות המדינית התנגד בחרי¬ 
פות. בנאום שנשא לאחר שובו לאה״ב פיפר, שכאילו הציע 
לתורכיה למכור לאחר המלחמה את א״י! התורכים הכחישו 
את דבריו. בהפכמת וילפון יצא מ׳ ביוני 1917 לאירופה 
בשליחות פודית — לברר את האפשרות לשלום נפרד בין 
תורכיה לבין מעצמות "ההפכמד,". הבריטים, שתחילד, לא 
התנגדו לשליחותו, שינו את דעתם: שלום נפרד עם תורכיה 
לא התישב עם תכניותיהם. ביזמת פשרד־ד,חוץ הבריטי נפגש 
חיים ויצמן, שאף הוא התנגד לשליחות מ׳, עם מ׳ בגיבראל־ 
טאר, והניאו מלהמשיך בדרכו. ב 1919 חתם מ׳ על עצומד, 
אנסי־ציונית שהוגשה לנציגות אד,"ב בוועידת־השלום בפא־ 
רים. ב 1919 השתתף מ' במשלחת האמריקנית שחקרד, את 
מצב יד,ודי פולניה, וב 1923 מונה ליו״ר הועדד, ליישוב פלי¬ 
טים של חבר־הלאומים, שעפקה ביישוב פליטים יוונים 


ותורכים (ע״ע יון, עמ׳ 484 ). מ' היה פעיל באירגונים 
יד,ודיים שונים באד,"ב. 

/ 0 6 ^ 7 ,!) 11 ם 13 ל .£ .? 1 

/ 0 ת 1$$70 ^ . 14 7110 .ן ; 1949 ,(^\ 1 .ר 01 ) 1101011071$ 

. 1963 ,^ 5001 עצ>¥ 21 ז€מ) 1917 

2 ) הנרי ( 1891 — 1967 ), בנו של ( 1 ). מ' החל בלימודי 
אדריכלות, אך נמשך לחקלאות וב 1913 רכש חווד, במחוז 
דאצ׳ט במדינת ניריורק. שכנו היד, פרנקלין דלנו רחולט 
(ע״ע), וביניהם נקשרה ידידות. כשהיה רוזוולט מושל'ניר 
יורק ( 1928 — 1932 ) 
מינה את מ׳ לירד 
הועדד, לייעוץ חקלאי 
ואח״כ לממונה על ה¬ 
שמורות. ב 1933 מינד, 
הנשיא רוזוולט את 
מ' לפגן-שר-ד,אוצר 
וב 1934 לשר-ד,אוצר. 
מ׳ הנהיג רפורמות 
כפפיות מרחיקות-ל- 
כת במפגרת ה״ניו- 
דיל״. במלה״ע 11 
טיפל במבצע ..החכר 
ור,שאל" (ע״ע אר¬ 
צן" ד, 3 ״,״ ע,) אס־ ד.נר' םור 11 טא 1 , "נ 1 

ריקה, עם׳ 199 — 200 ) ופעל להתאמת משק אה״ב למאמץ 
המלחמתי. ב 1944 הציע את "תכנית מ׳", לפירוז גרמניד, 
לאחר המלחמד" פירוק תעשייתד, הכבדה והפיכתה לארץ 
חקלאית! התכנית נדחתד,. זמן קצר אחרי מות רוזוולט 
התפטר מ' מתפקידו. 

בעקבות ביקורת שמתחו מ׳ ואחרים על שמשרד־החוץ 
האמריקני חיבל במאמצים לר,צלת יד,ודי אירופד" הקים רח- 
וולט בינואר 1944 את "הועד למען פליטי המלחמה", ום' 
היה אחד משלושת חבריו. מ׳ אד,ד את הציונות ואת ישראל 1 
ב 1950-1947 היה יו״ר המגבית ד,יד,ודית ד,מאוחדת,ב 1951 — 
1953 יו״ר־כבוד שלה, וב 1951 — 1955 ראש מפעל מלוד,- 
הפיתוח. מושב טל־שחר נקרא על שמו. 

פר. ש. 

מותנלי, ג׳ובך בטיסטה - -• 31.101 ) 15 )) 163 ״ת 010¥3 

!״*ב* — ( 2 ^ 1 , פורלי — 1771 , פדובה), רופא 
ואנטום איטלקי, ממייפדי האנטומיה הפתולוגית (ע״ע פתו¬ 
לוגיה). אמנם תוארו לפניו ממצאים חולניים בנתיחות גוף 
האדם, וגם היו קיימים טפרים המוקדשים למקצוע זה, כמו 
חיבוריו של בונד, ()שת 60 :)!!■(קסשליד) שהופיעו 1700,1679 . 
אולם מ׳ נחשב בצדק לאבי האנטומיה הפתולוגית בגלל 
השיטתיות של מחקריו וד,נםיד, לקשור את תופעות המחלה 
עם השינויים המתגלים בנתיחת הגופות. 

מ׳ היד, תלמידו של ואלפלוד, ( 31531¥3 ז\) (ע״ע אנטו- 
מיד״ עמ׳ 402 ) בבולוניד,. בראשונד, עפק באנטומיד, נורמ¬ 
לית ובגיל 24 פרםם את פפרו 103 ) 011 ) 303 13 ז 53 )ש 1¥ )^ 
("רשימות אנטומיות"). ב 1711 התמנה לפרופפור לאנטומיד, 
באוניברפיסד, של פדובד, וכיד,ן במשרתו זו 59 שנד" כל 
השנים האלו עבד על פפרו הגדול )ש 1111115 ) 80 שס 

15 ) 13£3 )ח 1 11 ש 11 [ 0 ] 3113 זשע וססזס^זסת! 0311515 ("על מקומות 

וסיבות המחלות שנחקרו על-ידי נתיחד,"). הפפר, שהופיע 







827 


מורגניי, ג׳ומי כטיםטה — מורגנשטרן, נ׳ולין 


828 


בוונציה בשנת 1761 חובר על יסוד תוצאות מחקריו שהיה 
שולח לידידיו בצורת מבתבים. אי לזאת מצטטים אח המחק¬ 
רים לפי המספר הסידורי של המבתבים וסעיסיהם. הספר 
תורגם לרוב השפות האירופיות ואחד התרגומים המצרינים 
הוא של ג. אלכסנדר . 0 ) לאגגלית ( 1769 ). 

הוא נכתב על יסוד נתיחות של כ 700 גופות מתוך מגמה 
כנה להביא גם את חולדות המחלה בכל מקרה מול הממצ¬ 
אים האנם(מיים ועל ידי כך להביא להתאמה בין האבחנה 
הקלינית לאנטומיח. כל מקרה נדון בפרוטרוט בהתחשבות 
עם הספרות מן העולם העתיק ועד ימיו• תיד תיאור מפורט 
של כל מערכות גוף האדם הצליח מ׳ לתאר ממצאים פתר 
לוגיים מרובים. 

; 1894 6 * £1 !ך 1 וז 0 ז 10 } 1 > ./ג ,^%סו 01 ׳ 1 ן 7 ' . 11 

; 1948 ,(^^ 0.8.}4. 14151. !^€<1.. XX .״!!סזג! . 5 
. 1954 , 585-8 . 11 /ס ^ נ 01 ( 42 ל . 14 .ג 

יה. ל. 

א 01 ?ןר — ־ 31 ^ 051 — (בף 

1902 , גרליץ, שלזיה), כלכלן, מיוצרי תורת- 
המשחקים. למד ועבד באוניברסיטאות וינה (שם קיבל 
תואר ד״ר ב 1925 ונתמנד, "פריוואט-דוצנטי ב 1929 , ופרד 
פסור לכלכלה ב 1935 ), לונדון, פאריס, רומא, הרורד וקו- 
למביר,. כשעלו הנאצים לשלטון באוסטריד" היגר לאח״ב! 
החל לד-ורות באוניברסיטת פרינסטון ( 1938 ) ושם מונה 
לפרופסור ב 1941 . 

מ׳ שימש בתפקידים ציבוריים שונים שהיו קשורים 
למקצועו ככלכלן: יועץ לבנק הלאומי האוסטרי ( 1932 — 
1938 ), יועץ למשרד-ד,מסחר האוסטרי ( 1936 — 1938 ), יועץ 
לנשיא אה״ב ולוועדה לאנרגיה אטומית. הוא פעיל בעולם- 
המסחר כחבר בהנהלר. של חברות לחקר-שווקים ומשמש 
כעורך וכעורך־משנר, של פרסומים מקצועיים שונים. 

. מ׳ חקר בנושאים מגוונים בתחומים שונים של הכלכלה: 
אקונומטריקר" מחזורי־עסקים. מסחר בין-לאומי, וכן בבעיות 
של אסטרטגיה ובטחון. תרומתו המדעית החשובה-ביוחר 
היא עבודתו המשותפת עם המתמטיקאי ג׳. פון-נוימן שנת¬ 
פרסמה בספרם: £€01100110 1 ) 311 €5 ת 031 0£ ץז©©!(*! 
•ו 10 י\ 60113 (״חורת המשחקים ור,חנהגות כלכלית״), 1944 . 
= 1953 . ספר זה הניח את היסוד לחורת-המשחקים (עיע 
משחקים, תורת ה-), ענף החוקר באמצעות מודלים מתמ¬ 
טיים את דרכי-ר.חנר,גותם של אנשים הנמצאים במצב של 
ניגודי אינטרסים. פיתוחה של תורה זו יצר דיסציפלינה 
מדעית חדשח, בעלת חשיבות מרכזית לכל מדעי-החברד,. 
בכלכלה נחקרו באמצעותה התנהגות הפירמה, המונופולין 
(ע״ע) האוליגופול (ע״ע התחרות, עם׳ 645 ) וכלכלת שווי- 
משקל (ע״ע כלכלה! מחירים, חורת ה-)! במדעי-חמדינה 
נתרחב באמצעותר, חקר תהליכי קבלת הכרעות וכן בר 
לפת השפעתה בפילוטופיה, בקיבדנטיקר, (ע״ע) ואפי¬ 
לו בביולוגיה. מספריו: ־ £100170 : 080050 ז<] 50113£15 ״; 7 ו\ 

' 08110111101 ^ 1 > 00 200600 ז 30550 ־ 701 \ 111001 101500110118 

מסז ("תצפית כלכלית: בדיקת הנחותיה ואפשרויותיה"), 
11928 111111 סס 5 ז 50113£ זז 1 ^ו 100 ! ס 20 ס 0 ז 0 10 ( 1 ("גבולות 
מדע-הכלכלד,״), 1934 ! 0011 1701305510111 17011100101000 
10111 ׳יי 010101180 11150113£11101105 ׳ 15 ("תצפית כלכלית ושיווי- 
משקל כלכלי״) (ץז\ ,.מס! 3161 ס 3110 ן' 1 .} . 2150111 ) , 1935 1 
£0000511101011 ׳ג 01 ^ 1)0013011 X11 ("בדיקד. מחודשת של 
תודת-חביק 1 ש״} ( 62 .,ת £00 . 0010 ( .) 031 ^), 1948 ! 00 


311005 ׳\ 501 < 01 £00000110 0£ ץ 130 ס 00 ^ 1110 ("על הדיוק 
של תצפיות כלכליות״), 1950 , = 11963 - 1 ? 1010103110031 
0105 ץ 0 £0510055 3011 713053011005 0300131 ("עסקות 
פיננסיות בין־לאומיוח ומחזורי-עסקים״), 1959 (- 05 ס^ 7110 
0£0000 ם 3110031 >! 0£ 1100 ("שאלת הבטחון הלאומי"), 
1959 ! 50113£1 סס 155 ) 50113£1515 )זן 7 ו 1 1 ) 00 10111100110 ( 51 ("חו- 

רת-המשחקים ומדע-הכלכלח״). 1963 . 

כולל ביבל׳ שלמה (עד 1964 ) שד) 1967 ,, 14 . 0 / 0 ■יסמס// 
כתביו). 

פ. פש. 

מורגנעוטךן, ג׳ולןץ (נר 1881 , סיינט פרנסיםויל [אילינוי, 
״'אה״ב]), רב'ומנהיג רפורמי, היסטוריון וחוקר מקרא. 

בן למהגרים יהודים גרמניים, כבן 13 נתקבל ל״היברו יוניון 
קולג׳״ (ע״ע בחי מדרש לרבנים, עמ׳ 995 ), ושם חוסמד 
לרבנות ב 1902 . יצא לגרמניד" ובד,שפעת יהודה ליב מאגנס 
(ע״ע) התמסר ללימוד שפות שמיות. ב 1904 קיבל תואר 
ד״ר באוניברסיטת היידלברג על עבודתו בנושא "חורת 
החטא בדת הבבלית" ( 5 מ 1 ). ב 1905 חזר לאד,"ב ושימש 
3 שנים כרב ומטיף בקהילת "אהבת אחים" בעיר לפיט 
שבמדינת אינדיאנה. ב 1908 נתקבל כמורד. ב״היברו יונרן 
קולג" ומאז התמסר כולו לחקר הלשון העברית. המקרא 
וראשית חולדות ישראל. ב 1915 פירסם את ספרו 7110 
ץז 111510 0£ 15 ו 3110 ג> 1111 ס? ("יסודות ההיסטוריה 

הישראלית") שעורר סביבו סערה עזר., בספרו קרא מ׳ 
לתנועה הרפורמית לשבור אח שחיקתה המסרחיח ולנקום 
עמדה חיובית, ברורד. וחד-משמעיח, ביחסה אל ביקורח־ 
המקרא המודרנית. לדעתו, זו היא חובתה הראשונה של 
התנועה לכתוב מחדש את ראשית קורות ימי עם-ישראל, 
לאור ממצאי המדע המודרני בכל תחומיו ובמיוחד בתחום 
ביקורת המקרא. לנצחונו של מ׳ בשאלה זו — מול התנג¬ 
דות מרובד, של חבריו לחנועד, — נודעד. חשיבות מכרעת 
בעיצוב דמותה של התנועד. הרפורמית באה״ב עד היום. 
בשנים 1922 — 1947 כיד,ן בנשייא הקולג׳, וד,וא נמנה עם 
חשובי הוגי הדעות של הרפורמה באח״ב, המייצגת לדעתו 
את "וויהדות ד,ד,יםטוריח האמיתית". מ׳ הרחיב אח שיטתו 
של גיגר (ע״ע), ובמחקריו ניסה להוכיח את קיומן של 
רפורמות דחיות מוגדרות בתוך התקופה המקראית. את 
(,עם ישראל* ראה כמושג זהה ובלתי-נפרד מ״דח ישראל", 
ומחוך כך התנגד לציונות הפוליטית שכרכר, אח העם 
בארצו ושאפה לחח לו מסגרת מוסדיח-מדיניח. לאחר 
השואד. מיתן מ' את דעתו בד,צד,ידו כי א״י היא הפתרון 
הפיסי היחידי להמשך קיום העם, וע״ב יש לעשות הכל 
למען הגשמת מטרו! פוליטית זו, אף שד,זד,יר מפגי היווצ¬ 
רות רגשות לאומנים "צרים" כתוצאה מכך, בד.דגישו את 
האופי הדתי של עם ישראל. 

מ׳ הינו פורר. ביותר ומחקריו מפוזרים בכ״ע שוגים, 
ובעיקר ב\ 1 ^ט 1 ל. מספריו העיקריים יש לציין את: 1005 ^ 1 
1105 ) 810 (״מחקרי עמוס״), 1 ־ 11 , 11941 0£ 80011 7110 
0000515 (״ספר בראשית״), * 1965 ! - 131 \ , 611111 0£ £1105 
80011165 1110 310008 000351005 1 ) 110 ) 10 ) 1 1 ) 30 003111 , 11380 
("סכסי לידר" חתונה, מוח וד,זדמנויות דומות, בקרב העמים 
השמיים״), 1966 . 

.^ 1 ./ ,מ €6£1111211 (< 1 . 4 ) 

(141;07^, XXX^^), 1961. 

י. ת. 





829 


מורגנשטרן, כריסמיאן — סורר 


830 


מוך^עז 9 ךן׳ כרי 9 ש!אז — מז 516 ת 80 י 101 \ מג 1 ) 15 ] 08 — 

( 1871 , מינכז — 1914 , מראנו), משורר גרמני. מ¬ 
ד,יד, בנו של צייר ומילדותו קרובילעולם האמנות. הוא למד 
משפסים, פילוסופיה ותולדות האמנות בברסלאו. אך נאלץ 
להפסיק את לימודיו בשל בריאותו הלקויה. בראשית דרנו 
הושפע משופנהאואר ומניצשה. ב 1909 פגש את האנתרו־ 
פוסוף רח־ולף שטינר, שתרם הרבר, לעיצוב דמותו הרוחנית. 

עיקר פרסומו של מ' מתבסס על "חרחי־ר.אבםורר׳ שלו, 
שמסורת ארוכה לכתיבתם קיימת דווקא בשירד, האנגלית 
^ 15 ^^ 15 ^ 0 ת). מ׳ האמין בכוחו החיובי של הד,ומור. 

הוא פנה אל חוסר המשמעות כדי למצות את המשמעות ער 
תומה. הרושם הגרוטסקי בשיריו נוצר לרוב בררו של 
התעמקות באפשרויות השפה; הוא צירף צירופים לשוניים 
בלתי־אפשריים, הטד, הטיות דקדוקיות מתמיהות, פירק את 
המלים לגורמים. מלבד השעשועים הלשוניים פיתח מ׳ 
רעיונות, אשר מידת האבסורדיות שבהם שקולה כנגד מידת 
הר.גיוו. כך השעון נעל'שני זוגות המחוגים, שהאחד מהם 
נע קדימה והשני אחורה, באופן שגורם הזמן מבטל את 
עצמו! או, משקפי הקריאה המצמצמים את הטכסט ומשאי¬ 
רים רק את העיקר שבו. מבין קבצי השירים הגרוטסקיים 
של מ׳: (,שירי־גרדום׳י), 1905 < 1 ז 01 זז 5 מו 1 ג? 

( 1910 ) ו 3 ת 11 ג? ( 1916 ) 1 זז(! ( 1919 ) 1 

■ €1 (, 1£ [ת;! 8 [ג 0 (״כל שירי הגרדום״), 1933 . — מ׳ 
כתב גם שירד. לירית רצינית ואפוריזמים, הכוללים יסודות 
של מיסטיקה דתית. משיריו הליריים:) 1 ־^ 1 110 > ()מע 1011 
(״אני וד,עולם'), 11898 0110110 מג 01 ^ (״דכאון״), 1906 ! 
011 1 > 1 ) 101111 (״אני ואת״), 1911 < (>ג£? תסתוס מ 10 )מ £3 ■ 11 ^ג 
(״מצאנו שביל״), 1914 . אפוריזמים ורשימות יומן: מ־ 5111£ 
(״מדרגות״), 1918 . 

איו סתירר, נין שני סוגי שירתו של מ׳! גם ליצירתו 
הד,ומוריסטית מטרה רצינית מוצהרת: חתירה לקראת גילוי 
השקרים המוסכמים וד.רס האמונות המקובלות. ביצירתו 
מתלכדות סגולות, שאך לעתים נדירות הן מזדמנות בכפי- 
פד, אחת: הוא היד. הומוריסטן רציני, ספקן מאמין, לוחם 
במוסכמות וחדור רגש דתי, בעל חוש הומור אשר לא נטשו 
גם בשעת יסודי הגוף. 

מ׳ תרגם לגרמנית מכתביר.ם של איבםן,ר.אמם 1 ן ופטרינר־ 
ברג. 

וע״ע גרוטסקה¬ 

* י 

; 1931 111 > ./ 3 . 11 ; 1931 

; 1933 . €11 , £1 ט 83 

, €1 נ 1 ש 91 ; 1952 ,^ 1 ^דז 8 מ> ה^^ .^ 7 .^€ 

; 1957 ./ג .^€ 

. 1964 ,,/ 1 ? . €11 ,ו!€גל 2 ז 3 ?ז $£11 י- 1 ץ 611 ג 1 ש 8 

ג. אב. 

מורד — )גזט^ן — שמם של חמישה שולטנים תורכיים. 

( 1 ) מ׳ 1 ( 1326 [ז] — 1389 ! שולטן מ 1362 [?]), 

בנו של השולטן אורח׳אן. מ׳ הרחיב את הממלכד, שיסד 
סבו עות׳מן 1 , חיזקה וגינשר,. מאמציו העיקריים היו מנור 
נים לד.תפשםות בבאלקאן. ב 1362 כבש את אדריאנופוליס 
(בתורכ׳ אדירנה) ועשאר, לבירתו. מ׳ ניצל את האיבר, 
ששררר, בין הממלכות הנוצריות — ביזאנטיון, בולגאריה 
וסרביה, ושליטיהן נאלצו להכיר בתלותם בו. הישגו הצבאי 
החשוב ביותר היד, הנצחון המכריע על הסרבים בקרב 
קוסובו ( 1389 ) ! בסופו של הקרב נרצח מ׳ בידי שבוי, אד 


סרביה היתר■ למדינה כפופד, לעות׳מנים. גם באסיה הקטנה 
הרחיב מ׳ את גבולות ממלכתו. 

מ׳ הגדיל את חיל הפרשים הפאודלי ויש המייחסים לו 
את אירגון חיל היניצ׳רים (ע״ע). הוא הנהיג יחס סובלני 
לאונלוסיה הנוצרית.'בנו הבכור מרד בו (בערד ב 1385 ) 
אד נתפס ור,וצא לד,ורג באכזריות. 

. 1938 ,£- 1 וק 1 ו/£ ןן 1 ) 1 תס 1 ז 0 6 ^ 1 /ס .? 

( 2 ) מ׳ 11 ( 1403 — 1451 < שולטן מ 1421 ), בנו של 
מחמד 1 (ע״ע). עד 1425 נלחם מ׳ בטוען לכתר השולטנות. 
שזכר, בתמיכת הקיסר הביזנטי מנואל 11 פלאולוגום. אח״כ 
הרחיב את ממלכתו בצפון אסיה הקטנה על חשבון נסיכויות 
תורכיות. הוא כבש את תסאלוניקי מידי ונציר, ב 1430 ואת 
קורינתום מידי ביזאנטיון' ב 1446 . הד,ונגרים, ובראשם ינוש 
הונידי (ע״ע) הדפו את התורכים בנמר■ מקומות, אד מ׳ 
הביס אותם ואת בעלי בריתם הפולנים בקרב המכריע 
בווארנד■ ( 1444 ) וב 1448 הצליח לשבור את כוחם בקרב 
השני בקוסובו. 

בימי מ׳ גובשו מחדש המסגרות הצבאיות ור,שלםוניות 
של הממלכד,. הוא הניח יסודות לארטילריה ולצי ור,כשיר 
ע״י כד את הקרקע לתקופת הכיבושים הגדולים במאת 
השנים הבאות. מ׳ היה השליט התורכי הראשון שחצרו 
היתד■ מרכז של מלומדים מכל ארצות האיסלאם. פעמיים 
ניסר■ להעביר את השלטון לבנו מחמד 11 (ע״ע) ולפרוש 
לחיי הגות. אד בשל משברים מדיניים חזר לשלטון. 

•ו 10711 }ת €0 €$^וק 10 0 0 י/ 0 ^ת 4 /'^ 1 ^ 011 ) 16 ) 10 ,^ ¥ 11161 ^ .*¥ 

. 1938 <( 1 ^ 86^116 (1€5 (:1^(10$ X ) ^^ק 0 ^ 7 

( 3 ) מ׳ 111 ( 1546 — 1595 < שולטן מ 1574 ), בנו של סלים 
11 . בעלות מ׳ לשלטון הוציא את כל אחיו להורג. ב 1578 — 
1590 נערכד■ מלתמד■ עם פרם, ובמד.לנד■ כבשר■ תורכיד■ את 
גאורגיד״ דגסתאן, אזרביגץ ולוריסטן. ב 1593 פרצר■ מלחמה 
ממושכת עם אוסטריד.. מולראוחה, ואלאכיה וסדאנסילווא־ 
ניד■ פרקו אח עול תורכיד■ וד^צטרפו לאוסטריה■, וד.אוםםרים 
זכו לכמד■ הצלחות. רק בימי מחמד 111 (ע״ע) הצליחו 
התורכים לד.כות את האוסטרים. המלחמות הממושכות גרמו 
משבר כספי חמור בממלכד" מ׳ היד■ חלש־אופי, ונשי הרמונו 
התערבו בענייני המדינה. נכלי־חצר ורציחות פוליטיות 
גרמו לחילופים תכופים ושרירותיים של שרים ולד.גברת 
השחיתות בממשלד■ ובצבא. ניתן לומר שבימיו החלד■ הת¬ 
פוררות הקיסרות מבפנים. 

111€ > 1 זז 10 ^ 1 < 1 $ת 4110 ו 01 ;} 116 ^ 1 ח 50 , £11109 .ס . 11 

ה 10 ח 0 /ז 0 }ןז}¥ , x טשז^׳<^ס . 6 ; 1922 

. 1963 01 < 1101 ^ 1 ז$* €01 

( 4 ) מ׳ ז\ 1 ( 1612 — 1640 : שולטן מ 1623 ) עלה לשלטון 
בנערותו, לאחר שדודו, מוצטאפא 1 , הורד מכסאו בידי 
מפקדי הצבא. הם וכמה חצרונים נאבקו ביניד,ם על השלטון 
ונשתררד■ אנארכיה, שלא פסקה עד שהתבגר מ׳ וד,צליח 
לייצב את השלטון בידיו. היניצ׳רים (ע״ע) דוכאו באכ¬ 
זריות ורבים הוצאו לר,ורג. ביד בחל השליט מ׳ סדר במחר 
זות, ודיכא שליטים מקומיים, כגון פח׳ר אל־דין ח הדרוזי 
(ע״ע דרוזים, עמ׳ 97 ). 

המלחמד, עם הפרסים, שנמשכה מ 1623 , קיבלה מפנה 
כשהתייצב מ׳ בראש הצבאות הלוחמים ב 1635 . הוא כבש 
בחזרד, את בגדאד ואת אריון (ירון), וחתם על חוזר, שלום 
עם פרס שייצב את הגבול המזרחי. בשובו מהמערכד■ ציווה 



831 


מורד — מודדוינים 


832 


לד,מית את כל אהיו פרם לאיברד,ים, שאד,"כ ירשו. מ׳ ד,יה 
ד,שולטן האחרון שהיה איש מלחמה. בימיו התעצם כותר, 
הצבאי של הקיסרות, אבל לא לאורך ימים. 

( 5 ) מ׳ 7 ו ( 1840 — 1904 ! שולטן ב 10.5.1876 — 
31.8.1876 ). בנו של עבד אל־מג׳יד• מ" עלה לכם השולטנות 
בעקבות הדהת דודו עבד אל־עזיז (ע״ע). המורדים שהע- 
לוד,ו לשלטון התכוונו להנהיג רפורמות חוקתיות! מ׳ גילה 
סימני התמוטטות עצבים וד,ודח. מדיחיו, שבראשם עמד 
מדחת פאשא (ע״ע), טענו שמ׳ לא היד, שפד בדעתו. עד 
מותו היד, מ׳ במאסר־בית. 

אב, לו. 

מורךוינים, התושבים האוטוכתוניים של האיוור שבין 
הוולגה לבין חאלקה! נמנים עם משפחת העמים 
האוגרופינים ונוכרים לראשונה אצל ד,ד,יםטוריון יורדנם 
(ע״ע). במאות ד, 7 — 10 שלטו באיזור הכוורים, הבולגארים 
(בעת שישבו במרכום הראשון, על גדות הוולגה התיכונה) 
ורוסיה הק״בית, במאות אלו התד,וו שתי קבוצות נפרדות 
של המ׳, מוקשה וארדד,. במאות ד, 12 — 13 החלו המ׳ מגב¬ 
שים אירגונים מדיניים, אולם התפתחות זו נפסקה עט 
פלישת המונגולים (ע״ע) ב 1236 . המ׳ נכללו בח׳אנאט של 
קאואן, ועם כיבושה של קאואן בידי איוואן "האיום" 
ב 1552 — נהיו לנתיני רוסיה. בסוף המאה ד, 16 החלו הרד 
סים לבנות קווי מבצרים בשטחי ד,מ׳. האוכלוסיד, הכפרית 
הוצמתד, במאות ה 17 — 18 . בעקבות שיחרור האיכרים בשנת 
1861 נלקחו מהמ׳ 28% מר,אדמה שעיבדו כפיצד לבעלים 
הרוסים וד,מונים עזבו את האיוור לסיביר ולקזכסטאן. בסוף 
המאה ד, 19 התפתחה התעשיד. המקומית (של מוצרי חקלאות 
ועץ), בעיקר בגלל בניית מסילת־הברול מוסקווד,—קאזאן. 
במפקד ב 1959 נמנו 1,2854x10 מ׳( 1,451,000 במפקד ב 1939 ), 
מד,ם 358,000 ברפובליקה האוטונומית המורדודנית (ד 
להלן), ויתרם מפוזרים ברוסיה האירופית, בסיביר ובאסיד, 
המרכזית, 

הרפובליקה האוטונומית הסוביטית הסד 
ציאליסטית המורדוינית (ר,מורדוביח) (-ק 10 \ 
? 00 ^ 7 !״ 4080x2 ), חלק מהרפובליקה הפדראטיודת הרוסית 
של בריה״מ. 26,200 קמ״ר, 1,014,000 תוש׳ ( 1968 ). הוקמה 
בשנת 1934 . שוכנת במרכז אגן הוולגה (ע״ע) בין יובלי 
הוולגד,: אוקה (ע״ע) וסורה. גובלת בצפון במחד גורקי 
ובדרום במחוז פנזד,. הלקד, המזרחי רמד, גלית בגובה 
200 — 300 מ׳ המגיעד, בקרבת נהר סורר, לגובה מכסי¬ 
מלי של 323 מ׳. הרמה מבותרת ע״י הנהרות הגדולים 
אינסאר ואלטיד (יובלי הסורר,). חלקה המערבי מישור 
בגובד, 150-100 מ׳ ובו סורי גבעות בודדים.• מישור זה 
נחצה על ידי עמק רחב של נהר מוקשה (יובל האוקה) 
ומנוקז על ידי יובליו. המישור פגיע לשספונות ומצויים בו 
שטחי ביצות. 

הרפובליקד, המ׳ היא ארץ חקלאית בעיקרי,. מגדלים 
בעיקר שיפון, חסה, שיבולת שועל, תירס, םלק סוכר. תפוחי 
אדמה, ירקות, מספוא, קנבוס וטבק. נפוץ גידול בקר וצאן. 
התעשיר, עוסקת בעיקר בעיבוד המוצרים החקלאיים המקו¬ 
מיים, בעיבוד העץ הרב המופק ביערות ובייצור מוצרי עץ. 
כן ישנם מפעלים לסכסטיל, מוצרי עור, מכשירי חשמל, 
ציוד חקלאי והמרי בניין, מפעלים אלה מרוכזים בעיקר 
בבירת מ׳, סאראנסק (א 8110 ק 08 ) וכן במספר ערים קטנות: 


ארדטוב, קרסנוסלובוצק, טמניקוב, שירינגושי, צינור גז 
טבעי מסרטוב לגורקי' העובר דרך סאראנסק סייע להתפת¬ 
חות תעשיה כימית. 

כ 40% מתושבי מ׳ הם מורדודנים. רוסים מר,ודם כמח¬ 
צית האוכלוסיד, וד,שאר, רובם םאטארים! כ 3 /< מר,אוכלוםיה 
שוכנת בערים; 154,000 ( 1967 ) בסאראנסק והשאר בערים 
קטנות יותר, אוניברסיטת הרפובליקר״ שהוקמד, בשנת 1957 , 
נמצאת בסאראנסק ולומדים בה 4,000 תלמידים ( 1967 ). 

8 . בר - יו. ר. 

הלשונותהמורדוויניות(אוהמורדוביות) 
(הלה״מ) שייכות לענף המערבי של משפחת הלשונות האוג־ 
רופיניות (ע״ע אוגרית, לשונות אוגריות! פינית, לשונות 
פיניות), הן מתחלקות ללשונות ארו יה בצפון-מזרח ול־ 
מ ו ? 1 ש ה בדרוט-מערב, 

מתכונות ׳ הלה״מ: העיצורים הם רכים (פאלאטאליים) 
לפני התנועות הקדמיות! לנטיית שמות־העצם צורד, בלתי- 
מיודעת וגם מיודעת, כגת 12830 (״בית״), 12830$ ("הבית")! 
שמות־עצם וצורות־ר,יחסות שלד,ם וכן כמה תארי-ד,פועל 
יכולים לקבל סיומות פעליות (ורבליות), ועי״כ גם תפקידי 
נשוא במשפט, כגון: 3273 ("איש זקן"), מגעזג ("אני איש 
זקן״), 32732 (״אתר. איש זקן״)! לפעלים נסייר. "נושאית" 
( 8 ע 03 :>ננ $81 ) ו״מושאית" (־"זססנלס), כלר הצורות של זו 
האחרונה מציינות לא רק נושא-הפעולד. אלא גם את המושא 
של הפעולר., כגון ״ 313 <£ ("אני מנשק"), ת 3 ז 313 ק ("אני 
מנשק אותך"), 1312 ״ 313$3 ק ("אתר. מנשק אותי"). 

באוצו-ד.מלים של ד,לה״מ הרבד. שאילות מלשונות איר־ 
ניות ותורכיות וכן מרוסית, מתוך השאילות התורכיות רובן 
מסאסארית, אולם יש גם שאילות מציובאשית! הרוסית 
השפיעד, לא רק על אוצר-ד,מלים (בייחוד בשטח מונחים 
מודרניים) אלא גם על הפונולוגיה של הלה״מ (ריכוך 
העיצורים לפני תנועות קדמיות, ר׳ לעיל). 

השם ל״מ אינו בשימוש אצל המורדווינים עצמם. הלה״ם 
מדוברות בפי מיליון ורבע אנשים, במובלעות שתפסו פעם 
מקום נרחב בטריטוריד, של רוסיה התיכונה ור,מזרחית, 
דרומה לקרד,רוחב של קון, בין הקו מורום־סמבוב במערב 
וד,רי אורל במורח. מספרם של דוברי ארזיה הוא פי־שניים 
מדוברי מוקשה. הלה״מ נכתבות באלפבית הקירילי. 

,£ ; 1903 

. 0 ;* 1931 . 8 ^ 1870 \ 1 ל 81 ק^ 1 114-06 1 < 00808£ , £80668 

0 י 01 ) 601 מגת 3 1601:88 > 11 ק 0 ד 0 [ 1 ו X ^^ק 6 ץ£ 

. 1953 . 3 ;וו< 1131 
ב. וי. 

ספרות. למ׳ היחה ספרות שבעל־פה עשירד" שעיקרר, 
שירים, שבהם מצאו אח ביטויים חלומות העם על עתיד 
מזד,יר, תלונות על גורלר, המר של חאשד, וכדומה. האגדות 
מספרות על עלילותיו של המלך טושטיאן (בן המאר, ד,־ 16 ) 
וגיבורים אחרים. 

האוסף המקיף־ביותר של הפולקלור המורדוויני הוא 
8 ״ 8 ז 0112$31211 ז\ ("היצירר, העממית הנד") 

שנאסף על ידי ה. פסונן (״ 0 תס 33$ ? . 13 ) ויצא־לאור בידי 
פ. רףלד, ( 113 ׳ 32 ^ 1 ), ב 4 כר׳, 1938 — 1947 . הספר המודפס 
הראשון במורדווינית היה הקאטכיזם בלשון ארזיד, משנת 
1806 ! הספר הראשון במוקשד, יצא-לאור ב 1861 . עד 
למהפכה הרוסית הופיעו רק םפדי-דת וספרי-לימוד מעסים. 
ספרות שבכתב נוצרד, רק בשנות ה 20 של המאה הנו- 



833 


טורדוינים — מורואה, אנדרה 


834 


כחית, והיא הושפעה השפעה מכרעת מן הספרות הרוסית, 
הקלאסית והסובייטית. נבר בראשית שנות ה 20 נרפסו 
יצירותיהם של סופרים מוררוויניים בעתונים שונים, כמו 
0 ״ 11 (נ[ 9 04 (״א 1 ר אריאמו״ — חיים חרשים) ועור. נין 
הראשונים יש להזכיר את הסופרים ז. פ. רורופ^ב ( 1890 — 
1952 ), פ. פ. גריג 1 שין( 1888 — 1938 ) ואחרים. פרט להשפעת 
הספרות הרוסית חשובה במיוחר היניקה ממסורות עממיות. 
הנושאים הוכתבו על־ירי המשטר. לראשונה פרחה השירה, 
אתר־כך באו יצירות פרוזאיות ודראמתיות. הצטיינו במיוחד 
פ. ס. קירילוב ( 1910 — 1955 ) ומ. א. בזבורודוב ( 1907 — 
1935 ), שנחשבים לקלאסיקנים של הספרות המורדווינית. 
מלה״ע ח יצרד" כמו בכל מקום, ספרות פאטריוטית־סל־ 
חמתית, שהמשיכה לשגשג גם בעשור הראשון שלאחר 
המלחמד" יחד עם זד, נוצרו רומאנים על עברו של העם 
הסורדוויני, כמו, למשל הזזזאס^ ( 1953 < "מוקשה 

הרחבד,״) של ט. א. קירדאשקין (נולד בשנת 1888 ). לאחר 
המלחמד, נתרבו מאד התרגומים מן הספרות הרוסית. 

,ת€ת 350 ב? .מ 

-ד 1 גק 40 . 0 . 11 ; 1909 

-פס 1 ;ק 40 ז . 8 — 308 סב 01 ואגס .>!—מו 1:1 

פנסמץ^יןסי! . 8 . 8 ; 1954 .גגן׳< 1 ג<ן 1116 ת מ&אס־ץפפסס 

011 ) 0006701 06 ) 106€1 ;ק 10 \ 1111 גן 11070 •.ק 11 11 

־פ 110 ק 10 \ < 101106 ן 10 <^^ .יד . 1956 < 1.1 קץ 1 גק© 1 ! 11 ג 
.^ 19 , 1963 — 1860 0 ) 11 ו 117 ק) 1 0 . 3 גןז< 1 מן 6 זמו 1 *מנס 

י. א. ק, 

מורה, שךל, ע״ע מורס, שךל. 

מור(, גיסטו — 11 גז 101 א £׳\ב) 5 ״ 0 — ( 1826 — 1898 ), 
צייר צרפתי. מ׳ היה נציג מיוחד של הציור האקא־ 

רמי הצרפתי במחצית השניד, של המאה ה 19 : ביצירתו 
מעורבים יסודות קלאסיים ביסודות רומאנטיים־מיסטיים 
ואנסוטיים, נושאיו הם לרוב מיתולוגיים, אגדיים (משלי 
לה פ 1 נטן), דמיוניים ולעתים קרובות הם שאולים מן 
התנ״ך יומן הברית החדשה. בכולם בולטת הנטיה ליצירת 
אווירד, אגדית־נשגבת, שיש רואים בד, קירנד, לסימבוליזם 
(ע״ע! וע״ע רדון). מ׳ הושפע מן הציירים שסריו (עיע), 
אנגר (ע״ע), ימן התנועד, של הקדם־רפאליים (ע״ע) האנ¬ 
גלים, אף במידת-מה גם מדלקרמד, (ע״ע). — כמורד, 
ב״בית־ד,ספר לאמנויות״ ( 1892 — 1898 ) עודד ציירים צעי¬ 
רים בהתפתחותם העצמאית ובעריכת ניסויים נועזים נצבע. 
עם תלמידיו נמנו נמה מחלוצי הסיגנון החדיש של המאה 
ה 20 : אנרי מאטים, אלבר מאר^ה, ז׳ורז׳ רואו. מ׳ השאיר 
עזנון עשיר של נ 8,000 ציורים ורישומים המוצגים ברובם 
בביתו. שהפך מוזיאון לאומי. 

,תשז 01 מ ססז . 11 ; 1912 ,./ג . 0 , 8 ן 1 ג 11 ל 6 ס .. 1 - ת 3 ז 3 ״ 1 .{ 

. 0 .״ 1 .י 1 ; 1960 . 0 3.6 זז^'^] 

. 1965 ,(.}^ 91 , 1, X ז 3 ' 1 16 > שז 151:01 ן 1 * 11 תס 1 )ג 1 תז 0 ^ח 1 '״ז) 

מוח ( 11 ב 401£ ז), שמם של שגי אחים ציירים. 

1 ) ז׳ן־סישל (הצעיר) — 16 ) ^^ 11 ^;)\-״ 0 ^( 

( 6111,6 ( — ( 1741 — 1814 ). צייר וחרט צרפתי, מחשובי 
האיירים בדורו. מ׳ התמסר לאמנות האיור המודפס משנת 
1760 בערד. הוא ירש אח מקומו של החרט קושן נאיר של 
חצר-המלד וקשרי משפחד, עם מו״ל חשוב הקנו לו'מעמד נכבד 
נאייר־ספרים. תחילה יצר הדפסים עפ״י יצירות של אמנים 
אחרים! אך איוריו העיקריים הם אלה שרשם הוא עצמו ואשר 
מהם נחרטו הדפסים בידי עצמו או בידי אחרים. יצירותיו 
מגיעות לב 2,000 במספר. ידועים במיוחד האיורים לשירי 


המלחין ננז׳מן רד, לה בורד ( 1773 ), לכתבי רוסו ( 1774 ) 
ולתיבורו' של רטיר דה לה ברטון, "מונומנט התלבושת" 
( 1776 )! יצירד,' אחרונה זו כוללת שני קבצי איורים על 
אפיזודות מחיי המעמד הבורגני האמיד ור,יא מציגד, בחן רב 
את האפנה ואת ועימוסים בצרפת, — עבודתו של מ' נותנת 
ביטוי נאמן לטעם הרוקוקו המאוחר. תרומתו החשובד, לאמ¬ 
נות האיור היא תפיסה ציורית ואף רחבה יותר של הנושא 
מזו של קודמיו, שהתבטאה, בין היתר, גם בפורמאט גדול 
יותר. 

2 ) לואי-גבריאל (ד,בכור) — <£ת 41 .י 1 ) 161 ' 1 ג 1 ג 1.01115-0 — 
( 1740 — 1806 ), צייר-נוף נודע ואחד מחלוצי התחדשותו של 
ז׳אנר זה בציור הצרפתי של הסאה ד, 18 , הוא היה גם חרט 
מעולה. 

. 1 \ ״ 1 . 0 ; 1915 ,) € 1417 [ ,ז 6 ? 50116 .ס 

,. 1 >ו ; 1923 ,( 616 ^ 17 ־ 114 > 64 ^ 1 > 4 (ן 0 ק 16 > 1171 ) 

־ 8 ט 63 פ 165 > 0326116 ) 14716 >" 1 6 ^ 64 ^■ 07 ^^■ 8747■ 164 £<4^4X 

. 1958 ,(^ 5, X1 ״^ 

ט 1 רר, 1 ^ 1 וייקטור — 101£311 \ ז 0 ]ש 71 ו■ £311 ( — ( 1763 — 

1812 ), מצביא צרפתי. יליד חבל ברטניד,. בנו של 
עו״ד, שהוצא־להורג בתקופת הטרור בצרפת. עלה לדרגת 
גנרל ( 1793 ) במלחמות המהפכד, הצרפתית. מפקד "ארמ^ח 
הריין וד,מוזל", שהקים קרנו (ע״ע) ב 1796 . נוצח באיטליה 
ע״י סובורוב (ע״ע) באביב 1799 , ובסתיו של אותה שנה 
סייע להצלחת נאפוליון ב״הפינת ברימר״. ביולי 1800 כבש 
את מינכן ובדצמבר הביס את האוסטרים בקרב הור,נלינדן 
(מזרחית ממינכן), שבו איבדו האוסטרים 20.000 איש ונ 90 
תותחים. הישג זה עורר את קנאתו של נאפוליון, אע״פ שנצ- 
חונו של מ׳, ואיומו על וינה, הביאו לחוזה-חשלום של לינויל 
(ע״ע). קנאה זו בטקטיקאי המזהיר וסכסוכים בין דוזפין, אשת 
נאפוליון. ובין אשתו של מ׳, וכן החשד שמ' מקיים קשרים 
עם מהגרים מלוכנים, בלמו את התקדמותו. ב 1804 נחשד 
בד,שתחפוח בקשר של פישגרי( 11 ז 1£11£8 ?) וקאדודאל (- 03 
011331 (!) נגד נאפוליון, ונתחייב בגלות. בשנים 1805 — 1813 
חי במדינת ניו-ג׳רזי שבאה״ב. ב 1813 הצטרף לצבא הרוסי 
ונפצע פצעי-מוות בקרב דרזדן( 27 באוגוסט), נצחונו הגדול 
האחרון של נאפוליון בגרמניה. 

, 161 > 0 גכ 1 , 8 ; 1905 61 07-46 ק 1 >< £07 , 3 >־ 1€31 ? .£ .[ .[ 

-./ג 1461 <£ ,) 90 * 1 ^ 0 ; 1909 ,.^ 1 2606761 ) 7 ^> 777061 ב{ 61 

. 1951 ,( 01607 <{ 6 ^ 1 

מורואה, אנדרה — 01$ זנ 431 ז 40316 ! פסודונים של 

אמיליוזרצוג ( 11£1308 £01116 ) — ( 1885 , אלבף 
[נורמאנדיד,] —' 1967 , ?(י [׳ £111115 '.<]), מחבר ביוגראפיות, 
רומאנים ומסות צרפתי', יד,ודי. מ׳ היד, בן למשפחה של 
תעשיינים יהודים מאלזאס אשר, בדומה לפאטריוטים צרפ¬ 
תים רבים, עזבה אח אלזאס אחר התבוסה הצרפתית ב 1870 . 
מ׳ הצטיין בלימודיו וכבר בתקופה מוקדמת של חייו ראה 
את הכתיבר, כיעודו בחיים. הפילוסוף אלן(ע״ע), שהיה מורו 
ושהשפעתו עליו היתד, רבד" חש בסכנה הטמונד, בכשרונות 
תלמידו ור,זהירו מפני כחיבד, קלילד, ושטחית. במלד,״ע 1 
שימש מ׳ קצין-קשר בין יחידות צרפתיות ובין יחידה סקוטית 
ובנד נפתח לנגד עיניו העולם האנגלו־סאכסי, שעתיד היה 
למלא מקום נכבד בכתביו. בספרו הראשון, 311 י.££ת 511£ £5 .! 
1£ ל 1 מ 813 £0100£1 (״שתיקתו של הקולונל ברמבל״), 1918 . 
מספר מ׳ ברוח טובד. ובחוש הומור על חוויותיו במלחמה. 
ספר ראשון זד״ יחד עם המשכו, ז £11 ; 30£1 111 > 15£01115 ס 165 



835 


מורואה, אנדרזז — מורויה 


836 


ץ 1 > 3 ז 0 ־ 0 (,?!יחוחיו 
של הרופא או׳גר־ 
די״), 1922 , הקנה לס׳ 
את הצלחתו הראשר 
נה. אחר כניעתה של 
צרפת ב 1940 , היה 
מ' מתומכי ממשלת־ 
וישי! בגבור הרדי¬ 
פות האנטישמיות נמ¬ 
לט לאדי׳ב ושם פיר־ 
סם, באיחור-מה, מא¬ 
מרים אנטי-נאציים. 
ב 1946 חזר לצרפת, 
על-אף שמעולם לא 
התכחש למוצאו היהודי(ואיז גם ודאות, שהמיד את דתו), דגל 
באופן גלוי ברעיון הסמיעד" אשר בה ראה פתרון יחיד 
ליהודי בחברד, מערבית חפשית. בכתביו המאוחרים יותר דן 
בשאלת הזהות היהודית (החלק הדאשון של "זכרונותיר׳ 
1948 ), התייחס ל״פרספקטיווה יהודית" ושי¬ 
בח את התרומה האינטלקטואלית שבד, העשידו היהודים 
את הספרות הצרפתית י(ו״ את מאמיו 080 ? 11831£111 ז£ן, 
14 ביולי, 1963 ). עבודתו הספרותית המזהירה — ב 1938 
נבחר לאקאדמיה הצרפתית — לא פסקה עד עצם ימיו 
האחרונים. 

מ' נודע בראש וראשונד, כפרשן הזירה האנגלית וכמחבר 
ביוגראפיות. התעניינותו באנגליד, באה לידי ביטוי ב!ס״לז 
ץ 811£11£ 30 ס!״ 13 !!ס(עברית: ״אריאל! חיי שלי", תש״ח), 
1923 ; 01883011 £10 16 ז\ 1,3 (״חיי דישראלי״! עברית; 
תר״ץ 1 1951 ), 1927 1 מ 10 ע 6 16 ^ 1 30 10 ז\ 1,3 ("חיי לורד 
ביירוך, עברית: ״לבו של ביירון״, 1951 ), 1930 ! ובחיבוריו 
על נושאים היסטוריים, 8 (} 1 ס 0 ) 500 זס 11 ז\ 1 >ז ££10113 
(״אדוארד 11 ז\ וזמנו״! עברית; תש״ח), 11933 13151000 
0 זז 81010 ס^>' 1 10 > (״דברי ימי אנגליה״! עברית: תשי״ד), 
1937 . בעקבותיד.ם הופיעו; 015 ; 8-1 ) £13 105 > 13151000 ("דברי 
ימי אה״ב״), 1943 ו 00 מ 3 ז? 10 > 13151000 ("דברי ימי צרפת"! 
עבדית: תש״ך), 1947 . מ׳ כתב גם כמה רומאנים אוטוביו־ 
גראפים-למחצה, מד,ם; 01110315 ("אקלימים"; עברית: 
תרצ״א! תש״ו; תש״ט), 1928 ! £3011110 10 > 010 ז 00 1,0 ("חוג 
המשפחר,״; עברית: 1933 ), 1932 . רומאנים אלד, מצטיינים 
בעמקות הראיד. הפסיכולוגית ובסיגנון מלוטש; אולם הם 
נשארים, ככלות הכל, נאמנים למסורת הרומאן האנאליטי 
של אנדרר. ז׳יד (ע״ע). כשרונו האינטואיטיווי האמיתי של 
מ׳, בד.ירות מחשבתו, חוש הבחנתו הדק, שנינותו ועידון 
כתיבתו באים לידי ביטוי מלא בביוגדאפיות שלו. בשלבו 
אמפאתיה באובייקטיוויות, דמיון בלמדנות, הצליח מ׳ ד,ד.י- 
סטוריון לתת תמונה ערד. ותוססת, המתקבלת תוך ניצול 
יפה של הרקע החברתי ושל פרטי הנסיבות המשוות לד. 
סבירות. הביוגראפיות של מ׳, עם היותן מבוססות על תער 
דות, נקראות ברומאנים, הביוגראפיות הידועות ביותר של 
סופרים צרפתים ן־ן; £ן; 3 ן 01 ז\ ( 1935 ); 3 ס 13 ז< 1 ס 0113103 
( 1938 ); 801151 ? 8138001 10 > 80011080110 13 3 > ("בעקבותיו 
של מארסל פרוסט״), 1949 ; 300880 > 10 > 010 01113 1,0113 
1 > 530 (,לליר, או תולדות חייר. של ז׳ורז׳ סאנד״; עברית: 
תשס״ז 1 1%7 )ע 1952 ן 11180 ? ־ 1 ס 101 ^\ 16 > 01113 10 ק 1 תע 01 


(״אולימפי( או חיי ויקטו׳ר הוגו״), 1954 ! 13 011 8001081100 ? 
631236 16 > (״פרומתאוס או חיי באלזאק״), 1965 . 

ספרים נוספים של מ' שתורגמו לעברית: "כרם הקסמים", 
תש״ד; "אמנות הנישואין המאושרים", תשכ״ב! "שושני 
סתיו״, תשכ״ב נ ״כתבי אנדריי מורוא״ (סיפורים), 1954 . 
.ה 10 } 0€ 01 ,: 01 ^ 31 ^ 0 .,. 1 ; 1939 .)/ .ס 

^} 10 ^X ^0 ( 4 x 10 ^ ^< 00^0 01 ^0 $011 € 0141 / 1 ' 0 , 

. 1963 ,.^ 1 , 01 ^ 511 . 1 ז(עםביבל׳) 1949 

דב. ג. 

מוריה ( 3 ז 510831 ).( 1 ) (בגרמ׳— 18138011 ) יובל נהר הדנו¬ 
בה (ע״ע) ונד.ר ראשי במורדד, (ע״ע), צ׳כוסלו־ 

בקיר,. ארכו 378 ק״מ. מוצאו בררום הרי הסודטים על גבול 
פולניררצ׳כוסלובקיר,. זורם לעבר דרום בעמק י צר, ומסביבת 
העיר זבז׳ך ( 231,8011 ) מתרחב עמקו מאד. בחלקו התחתון 
הוא זורם לאורך גבול אוסטריה־צ׳כוסלובקיה ונשפך לנר,ר 
הדנובד, מערבית לבראטיסלאוה. יובליו העיקריים הם: ךד, 
(סגעם) ובצ׳ור, ( 800-8,3 ). באביב ובקיץ יש ור.וא גורם שט¬ 
פונות בעיקר בשטחים נמוכים בחלקו התחתון. עמקו שימש 
מימי קדם עורק תחבורר, חשוב מעמק ר,דנובד,לפולניר, ולצפון־ 
אירופה. לאורך הנד,ר ערים רבות, וד,חשובד, בד,ן היא אולו- 
מוץ ( 010800110 ). ( 2 ) יובל הדנובד, וד,נד,ר הראשי בסרביה 
(ע״ע), יוגוסלוויר,. ארכו, ממקודותיו במקדוניה, כ 570 ק״מ. 
למ׳ שני ?בלי־מקורות ראשיים: (א) מ׳ הדרומי, מוצאו 
בר,רי מקרוניד. מצפון לסקופיד. ( 0 נ< 01 > 31 ) סמוך למקורות 
נד,ר וארדאר (ססןססס׳ל), ארכו 318 ק״מ. זורם צפונה־מזרחר, 
ואח״ב צפונה. (ב) מ׳ המערבי, מוצאו בר,רי גוליר,( 3 ( 001 ), 
צפונית-מערבית לנובי-פאזאר ( 3338 ? ״סא), ארכו 298 
ק״מ. זורם תחילה צפונד, ועל-יד העיר פוז׳גד, ( 03083 ?) 
פונד, דרומדדמזרחד.. שני ד,נד.רות מתאחדים ליד העיר סטא־ 
לאץ׳ ( 513130 ). מכאן ועד למקום הישפכו לדנובר" דרומית־ 
מזרחית לבלגראד, זורם ד,נד,ר בעסק רחב ונקרא בשם מ׳. 
עמקי המ׳, המ׳ הדרומי והוארדאר, המחברים את חוף הים 
הא^אי עם עמק הדנובה ומרכז־אירופה, היו בימי־קדם אחד 
מעורקי-ד״חחבורד, החשוביט-ביותר באירופד,. 

מולליה ( 51083013 , צ׳כית 3 ^ 51083 , גרם׳ 1813118081 ), חבל 
היסטורי במרכזה של צ׳כוסלובקיר" המקשר בין 
בוהמיר, במערב ובין סלובקיד, במזרח. בשנת 1960 חולק 
החבל לשני מחוזות: 

א. מ׳ ר,צפונית (ץ> 1083751 מ 080 ז 801 ), 11,066 קמ״ר, 
כ 1,759,000 הוש׳ ( 1966 ); בירת המחוז היא אוסטרוה 
(סוךוםג 1 ה-אוסטרוד.). 

ב. מ׳ הדרומית (ע 510 ע 1083 ז] 1110 ן), 15,019 קמ״ר, 
כססס, 1,900 תוש׳( 1966 ); בירת המחוז היא בדנו(ע״ע וע״ע 
כרך מילואים). מבחינה גאולוגית מהוור, מ׳ גאוסינקלינד. 
המפרידר, בין הקימוט האלפיני של הקרפטים ובין הגושים 
ד,ר,רציניים המקיפים את אגן בור.מיר,. עיקרר, שקע מכופר. 
תצודות עבות מתקופות המיוקן שעליד.ן הורבדד, שכבד. עבד, 
של לס ממוצא קרחוני אשר הפכר, את מ׳ לאזור חקלאי פורד, 
ביותר. השקע מחולק לשני אגנים: א. האגן הדרומי שבמר¬ 
כזו נמצאת העיר ברנו. ב, האגן הצפוני שבמרכזו נמצאת 
העיר אולומוץ ( 010800110 ). החבל מנוקז כלפי דרום על ידי 
נהר מורוד. (ע״ע) ולצפון ע״י נהר אודר (ע״ע). 

אזורי השולים של מ׳ הם מורדות ההרים המקיפים את 
האגנים. במערב הרמות הצ׳כדמורוויות, המהוות פרשת מים 



אנדרה סורואה 




837 


טורויד! — טורויה, יהודיס 


838 


בין הנהרות לפר. (אלבד.) ודנובה. הרמות בגדות אבן גיר 
ונפוצות בד.ן תופעות קארסטיות. הרמות שטוחות ומשמשות 
למרער., אן שוליד.ן המזרחיים מכותרים ע״י גאיות תלולים 
ומפלי מים, בצפון רכס הסודטים המזרחיים ובמזרח רכסי 
הקרפטים הבנויים אבן גיר, 

בין רכסי הקרפטים ור.סודטים ישנו מעבר רחב הנקרא 
בשם "השער המורוד', מעבר זה שימש בכל תקופות ההיס¬ 
טוריה תוואי דרך בידלאומי המוביל מאגן הדנובד. (ליר וינה) 
אל המישורים של אירופה המזרחית וד.צפונית, 

החקלאות תופסת מקום נכבד בכלכלת מ׳, שני האגנים 
הם אסם התבואד, של צ׳כוסלובקיר., הגידולים העיקריים הם; 
חיטד" שעורר. לבירה, סלק סוכר, תפוחי ארמה ופירות, גידול 
בקר וצאן מפותח באזורי ד,ר.רים והרמות המכוסים שדות 
מרעד, נרחבים. 

אוצרותיה הטבעיים של מ' הם ליגניט,ברזל ונפט. מכרות 
הפחם נמצאים בקצה הצפוני של "השער המורווי" שם יש 
למ׳ חלק בשדר, הפחם הגדול של שלזיר" שהוא מקור הפחם 
העיקרי של צ׳כוסלובקיד, ומספק 80% סכל תפוקתד., בגבולי. 
הדרומי של מ׳ נתגלו ליגניט ונפט. 

ענפי התעשיה העיקריים הם של בחל ופלדה: מתכות, 
מכונות, כלי רכב וכד. מרכזי תעשיית הברזל וד,פלדד. 
העיקריים הם: מורוסקה אוסטרוד״ קרוינה ( 3 ח 1 .\ז 3 ^{), ברנו 
ואולומוץ. העיר גוטואלדוב' (ז\ 10 ) 31 ׳ 1 זח 00 ) היא מרכז לתע¬ 
שיית עור ונעלים. 

אוכלוסית מ" מורכבת בעיקר מצ׳כים ומעט סלובקים. 
הערים הראשיות; ברנו, מורוסקה אוסטרוד" אולומוץ 
( 78,000 תוש׳ 1967 ), קרועד,' ( 71000 ),' גוטואלדוב 
( 64,000 ). ' י. קר. 

היסטוריה. על התיישבות סלאודם במ׳ מצויות 
עדויות היסטוריות מתתילת המאה ד. 6 , אף כי העדדות האר¬ 
כאולוגיות מצביעות על התיישבות סלאודת קדומה יותר. 
במחצית השניד. של המאד. ד, 6 היו הסלאווים משועבדים 
לאורים (ע״ע), שמ׳ היתד, חלק ממלכתם הנרחבת, במחצית 
הראשונה של המאה ד, 7 קומם הסוחר הפראנקי מאמו ( 831110 ) 
שבטים סלאוויים נגד האורים. משערים שמ׳ היתה חלק 
מממלכתו, אר זו התפוררה לאחד מותו. רק לאחר שקרל 
הגדול (ע״ע) הביס ב 769 את האורים, ניתן לשבטי הסלאודם 
שבט׳ להתאחד לנסיכות, שהיתר, קשורה באופן רופף בקי¬ 
סרות. 

הנסיד הראשון של מ׳ הידוע לנו היה מוימיר 1 (מת 
ב 846 ), באותד, עת פעלו במ׳ מיסיונרים מטעם הארכיהגמר 
נות של זלצבורג וההגמונות של פסאו שבבווריה, הנסיך 
רוססיסלאו( 846 — 869 ) ביקש לשחרר את מ׳ מהתלות המדי¬ 
נית והדתית בממלכה הפראנקית. ב 860 פנה אל האפיפיור 
ניקולאוס 1 בבקשד. לשלוח מיסיונרים שיוכלו ללמד את 
עיקרי הנצרות באופן המובן לעמו. משלא נענה, פנה לקיסר 
ביזאנטיון מיכאל 111 (ע״ע) וד,לד, שלח את האחים קירילום 
(ע״ע) ומתודיוס. הם התאימו את הכתב היווני ללשון סלא- 
ודת (ע״ע פלדת עתיקה [כנסיתית]) ותירגמו תפילות וחל¬ 
קים מהברית החדשד, ללשון זו. בבואם (ב 863 ) ניצרו את 
מ׳ ואת בוד.מיד,. האפיפיור תמך בפעולתם וב 869 מונה מתר 
דיוס לארכיבישוף של מ' ושטחים אחרים, למרות התנגדות 
כהני הדת הפראנקיים. ב 869 נשבד, הנסיך רוסטיסלאו בידי 
לודדג "הגרמני", שסימאו ור,ורידו מבסאו. 


סדאטופלוק (שלט 
ב 870 — 894 ) כבש את 
בור,מיד, וד,שתלט על 
הסוו-בים וד.שלזים ש¬ 
בצפון. בעיניי בני 
דורו נחשב למלך, 

וד,ד.יסטוריונים מכנים 
את מ' של תקופתו 
"מ׳ הגדולד.". תחילה 
תמך סויאטופלוק בם- 
תודיוס, אך אח״כ 
גברח השפעת כד,ני 
הדת הפראנקיים ע¬ 
ליו. לאחר מות מתר 
דיוס ב 885 , אסר ה¬ 
אפיפיור סטפן את השימוש בלשון הסלאודת לצרכי 
דת, ותלמידי מתודיוס במ׳ נרדפו. אחרי מות סדאטופלוק 
החלישו את מ׳ מריבות בניו על השלטון ופלישת ההונ¬ 
גרים ( 906/7 ) הביאד, להתפוררותד.. במאד, ד, 10 היתד, מ׳ 
סלע מחלוקת בין בור,םיה, הונגריה. ופולניה" ומ 1029 נכללה 
בבוד.מיה, שהיתר. נסיכות במסגרת הקיסרות הגרמנית- 
רומית. 

עם נפילת "מ׳ הגדולה" נותק הקשר התרבותי עם ביזאנ- 
טיון, המנהל הכנפייתי היה בד.שפעה גרמנית, השימוש 
בלשון מלאווית לצרכי דת נפסק וד,נד,גת הסלאווים של מ' 
ובוד.מיה עברד, לבוד,מיד., על תולדות מ׳ אחרי נפילת "מ' 
הגדולה״ — ע״ע צ׳כוסלווקיד,. 

,. 141 ; 5 — 1893 , 1-2 , 1 ^ 11012 )טי 61 . 6 

<^ 31 ז 0 ׳<ס ;!'-! 192 ,/ח- 1 ././ג 

. 4 ? ; 1899-1905 , 11 •! ,ץ( 01 ^ 40 { 

, 11 ת£י 80111 ; 1900-1905 , 1-111 י׳גגמעמ* 

£155 ^! ; 1928-9 1471£ 1 ו 1£7 זז^ 30 

. 1943 ,^: 5144 ./ג / 4 מ 4 ו ! 0 ( 1 ,(, £41 ^ 

י. קר. - יד. ר. 

יהודים במ׳ ובוד,סיד. (ב׳). יש עדויות לקיומם של 
ישובים יד,ודים בגבולות הדרומיים של מ' וב׳, על ה״לימס 
רומנום", במאה ד. 2 וה 3 לםר.״נ. ישובים יד.ודיים בפנים ב׳ 
נתד,וו לראשונה, כנראד" באמצע המאד, ד. 10 . ומן המאות 
ה 10 וד. 11 יש עדדות על מסחר יד,ודי בב׳, על ישוב יהודי 
בפרג (ע״ע) יש עדדות מלפני המאד, ה 13 . כבר בראשית 
יה״ב סחרו יהודים בחב (*!!ס — אגר) וליטומירדיצה, 
ומאוחר יותר היו שם קהילות יד.ודיות. בפנים מ׳ התיישבו 
יהודים, כנראד" בסוף המאד, ד, 11 , במאד, ד, 12 היתד, קהילה 
יהודית בעיר א( ל( מ( ז (נזכרת ב״מחזור ויטרי"). מגדולי 
רבני ב׳ במאות ה 12 וה 13 היו: ר׳ אליעזר בר׳ יצחק ואחיו 
ר׳ יצחק הלבן! ר׳ פתחיד. בר׳ יעקב (ע״ע)! ר׳ אברהם בן 
עזריאל בעל ״ערוגת הבשם' 1 וביחוד — ר׳ יצחק בר׳ משה 
(ע״ע), בעל "אור זרוע". השפר, המדוברת בין יד.ודי ב׳ 
בראשית יה״ב היתר, צ׳כית (,לשון כנען"). בימי שלטונו 
של אוטוקר 11 ( 1230/78 ) גדל מספר היהודים בב' ומ׳, הודות 
לזכויות שנתן לר.ם המלך. ב 1254 ניתנד, ליד.ודים זכות 
לר.תיישב במדינה כ״משרתי-המלך", כאנשי-ד,כםפים במדי¬ 
נה. בב׳ נתקיימו לפחות 30 ישובים יהודיים, קטנים במספר 
תושביד,ם. ד,יד,ודים שהיגרו לב׳, למן המאד, ד, 13 ואילך, היו 
ברובם ממוצא גרמני וכך נעשתד, הגרמנית יותר ויותר לשפד, 
המדוברת בין יד.ודי ב׳. שרידי המבנים ד.יד,ודיים העתיקים 





839 


מורויה, יהודים 


840 


ביותר, שנשתמרו בב׳ הם מן ה&אות ד. 13 וד. 14 : ר,.,אלט- 
נוישיל^ בפראג ואבני־המצבות בפראג ובאגר. בעקבות 
״גזרת־הרועים'׳ שהשפעתה תררה בשנת 1298 גם לב׳ ולס', 
החלו רדיפות גדולות על היהורים שם. פרעות ביהודים 
התחוללו ב 1298 , 1321 , 1336 , וביחוד ב 389 ו, בפראג, 
ב 1337 בצ׳סלב, ביינדרז׳ינוב חרדץ (=נויהאום), ב 1338 
בקורז׳ים. פוגרום מחמד במיוחד ד,יה ב 1350 באגר. נמו כן 
הוכרזה ע״י המלך שמיטת־הכספים המגיעים ליד,ודים(ב 1411 
ועוד). בתקופת מרד־ר,ד,וסיטים ( 1419 — 1437 ) בא הקץ על 
ישובים יהודיים רבים בב׳ ובמ', כמד, מד,ם (במוסט, ועוד) 
הושמדו ע״י ד,ד, 1 םיטים. אך היהודים טבלו גם מן הצד הקתולי 
כמו ביכלוה (איגלאו) ובאגר, שם הואשמו בסיוע לד,ו 0 יטים. 
יחסית ד,יו הד,וםיטים סובלנים יותר, ומתוך כך לא הושמדו 
כל ד,קד,ילות היהודיות. גירוש-היד,ודים הראשון מט׳ היה 
באיגלאו, ב 1426 . הזכויות החוקיות שרכשר, לד, הננסיד, 
הנוצרית בב׳, בסוף המאר, ח 15 , גרמו למיעוט חשיבותם של 
היהודים לכלכלת־ד,מדינה. החלשת כה המלכות ערערה את 
מצב היד,ודים. כבר ב 1454 נאלץ המלך, בלחץ האזרחים, 
לגרש את היהודים מרוב ערי־המלוכד,. ערים אלה נעזבו 
בד,דרגר, ע״י יד,ודי ב׳ ומ׳ במשך המאות ד, 15 וד, 16 . ב 1541 
פורסמה גזירת־גירוש על יהודי ב' ומ׳. מיד עם פרסומד, 
התחוללו פוגרומים ביד,ודים בלייטמריץ, ז׳טץ, רודנייצד,־ 
נד־לבם׳ נימבורק ועוד. הגירוש שם קץ לקיומו של קהילות 
יד,ודיות רבות בב׳ ובס׳. לאחר גזירת־גירוש מחודשת. 
ב 1557 , עזבו היהודים את כל ערי המלוכד" מלבד משפחות 
אחדות שנותרו בפראג. לאחר 1564 , שבו ד,יד,ודים המגורשים 
לפראג ולקוליו בלבד. חלק מהמגורשים היגר לארצות 
אחרות וחלק התיישב בכפרים ובערים קסנות של האצולה. 
הישיבה בכפרים, בתנאי עניות גדולה, היתד, אפיינית ליד,ודי 
ב׳ ומ', עד לאמנציפציה. הם עסקו שם גם במלאכה ובמסחר 
זעיר, בעידודה של הרשות, שביקשה להגדיל באמצעות 
התיישבות היהודים את השיווק החקלאי. ב 1650 הוטל, לפי 
החלטת ה״לאנדסטאג", "נומרום קלאוזוס" על התיישבות 
יהודים בב׳ ומ׳. בזה החלה תקופת "האנטישמיות של 
הרשות", שהתבטאה גם בד.עלאת גובה המטים וד,גבלות 
שונות, מדיניות זו באד, לידי גילוי בב׳ ובם' יותר מאשר 
בשאר ארצות, ביחוד ע״ל חוק "הכרזת בני־ד,משפחד," מ 1726 
לפיו הותר רק לבן הגדול שבכל משפחד, לשאת אשר,! וכן 
בהוראה מ 1726 , להפריד את ההתיישבות היהודית מן הנוצ¬ 
רית ! בגירוש ד,יר,ודים מפראג ב 1745/8 ועוד! ובגזירה שלא 
יתיישבו יהודים במקומות שלא ישבו עד אז ושלא ירכשו 
לד,ם בתי־מגורים נוספים על מה שיש לר,ם. האצילים שהיו 
מעוניינים לאכלס את אחחותיהם ביהודים, לא היו מרוצים 
מחוקי־ד,ד,גבלה, ולפיכך פעלו בניגוד להם ועודדו התיישבות 
יהודים באחוזותיהם, כחוכרים. כך נתד,ווה חלק ניכר מהקהי¬ 
לות ד,יד,ודיות שהתקיימו בב׳ ומ׳. היהודים עסקו גם בעבודות 
קבלנות, במלאכר, ובמסחר — בייחוד בשיווק עדפי התוצרת 
החקלאית, ונקטו בשיטות־מסחר שהיו חדישות אז ואף ביקרו 
בשווקים הביז־לאומיים הגדולים (לייפציג, לינץ). ב 1754 היו 
בב׳ 29,091 יהודים! שליש מחם — בפראג. במי היו אז. לפי 
מפקד האוכלוסיז. כ 20,000 יר,ודים, אך לאמיתו של דבר היו 
שם כ 25,000 יר,ודים לפחות. הודות להגירד, הגדולר, במאד, 
ר, 18 ובמחצית הראשונה של המאד, ה 19 , גדל מספר ר,יד,ודים 
בכפרים. ב 1820 היו בב׳ 59,607 יהודים ב 200 קר.ילות לפחות. 


לעומת זאת, לא היו במ׳ אלא 52 קר,ילות יהודיות (הגדולה 
שבד,ן בני קול ם בו ר ג [מיקולוב] בת 620 משפחות! 
ור.שניד, בגדלה בפרוסניץ [פרוםט;יוב] בת 328 משפחות). 
בכללותם ד,יו יד,ודי מ׳ עניים יותר מיהודי ב׳. הם פיתחו 
את המסחר העתיק בבגדים משומשים, שהביא לבסוף לשג¬ 
שוג תעשיית הטכססיל המפורסמת של מ׳. מבנה החברר, 
היהודית היד, מעמדי־פיאודלי ביסודו. הבעלות על בית 
העניקה ליד,ודי גם את הזכות לעסוק במסחר. בעלי-ד,בתים 
נחשבו ל״יד,ודי־חסות״! הם היו חייבים בתשלום מסים — 
ועל שום כך נקראו במקורות העבריים בשם ״בעלי־סכום״— 
ורק להם היתד, הזכות הרשמית להקים משפחד,. הרבנים היו 
נבחרים ע״י הפרנסים ור,יו תלויים בהם באורח פורמלי. 
יד,ודי מ׳ היוו למן המאר, ה 16 גוף אוטונומי, שר,תקין "שי״א 
תקנות", שד,יוו את חוקתו. היהודים בט׳ ישבו צפופים סביב 
למקום מושבה של הרבנות הארצית — ניקולסבורג — וע״כ 
לא היר, צורך ברבנויות מחוזיות. בין יהודי מ׳ וב׳ היה תמיד 
קשר הדוק. בשתי הארצות התפשטר, התנועה השבתאית 
(ע״ע שבתי צבי), שהוסיפד, להתקיים בד,ו גם במאה ד, 18 . 
גם ליעקב פראנק (ע״ע) היתד, השפעד, במ׳. הפרנקיסטים 
לא עברו כאן לנצרות, כמו בשאר ארצות, אלא נשארו 
בקרב היהדות וקיימו מצוותיה למראית-עין. ב 1782 הוציא 
הקיסר יוסף 11 (ע״ע אוסטריה-הונגריה, עמ׳ 987 ) את 
"הכרזת-ד,םובלנות" שלו, שד,יתד, מכוונת להיטיב את מצבם 
המדיני של יד,ודי ב׳ וט׳ ולעשותם יעילים יותר למדינה. 
תנועת ד״,ד,שכלה" שקמה בגרמניה, השפיעד. גם בב׳ ובמ׳. 
לעומתד, שמרה הרבנות, ביהוד בם׳, ביעילות על המסורת 
המקובלת. ר,ד,גבלות על היר,ודים בב׳ וט׳ בוטלו ע״י 
השלטונות, בשלבים אחדים, במחצית הראשונה של המאד. 
ה 19 : ב 1841 בטל איסור הבעלות היהודית על הקר¬ 
קע! ב 1846 בטלו מםי-ד.יד,ודים המיוחדים! ב 1848 ניתן 
עקרונית שוויוךזכויות ליר,ודים. ד,ד,גבלות החוקיות האחרו¬ 
נות סולקו ב 1867 , גם ההגבלות על הנישואין בטלו, מה 
שהביא לעליד, תלולה במספר היהודים. מרכזי-ד,תעשיה 
החשובים נעשו שוב נתונים לגישתם של יר,ודים, ללא 
הגבלה! וכך נוסדו שם קד,ילות יד,ודיות חדשות, למן שנות 
ד, 60 של המאד, ד, 19 ואילד. יותר ויותר עברד, האוכלוסיה 
היהודית מן הכפרים ור,עיירות הקטנות, אל הערים הגדולות, 
רובן בתחומי מושבם של דוברי גרמנית. 52 קהילות מ¬ 
העתיקות נעזבו, ובמקומן קמו קהילות חדשות במרכזי התע- 
שלד. ור,אדמיניםםרציד,: ברנו, מורווסקה-אוסטרא־ 
ווה, אולומוץ, איגלאו. חלק חשוב נטלו היד,ודים 



ישוב• להו-דיס בסירוויה זבבוהסיה 




841 


סורויה, יהודים — מורויוכ 


842 


בהתפתחות תעשיית האריגים בברנו, וכן בבתי־תמסחר לעו¬ 
רות ובתעשיות כימיקלים וצבעים, שהיו שם. גורם לעזיבת 
הכפרים ע״י היהודים, היו גם הפרעות שעשו הצ׳בים ביהו¬ 
דים, שנחשבו בעיניהם כגרמבים, גם מצב היהודים שעברו 
לערים הגדולות היה קשה, בייחוד באותן שהיו נתונות 
למאבק בין הגרמנים והצ׳כים. רבים מיהודי ב׳ ומ׳ עברו 
לווינה וגם לארצות שמחת לממלכה האוסטרו־הונגרית. 
האמנציפציה גרמה גם לשינוי המבנה הסוציאלי של יהודי 
ב׳ ום', בעוד שקודם לבן נמנו היהודים, בחלקם הגדול, עם 
השכבות העניות ביותר, הרי מעתה נמנו עם המעמד הבינוני 
ועם השכבות העשירות יותר. רבים מבני הנוער למדו במוס¬ 
דות השכלה גבוהה. אמנם, התעסקויותיהם של יהודי ב׳ 
נשארו ביסודן אותן שלפני האמנציפציה. יהודי מ׳ עברו 
ברובם מן הרוכלות לחנוונות. היו ביניהם גם חוכרי־חוות. 
כן עסקו בייצור סובר, בוחל ודשן וניהלו מבשלוח־שכר 
ויצרו קשרים עם התעשיה החקלאית, שעברה בהדרגה לידי 
הצ׳כים. לאחר תקופח פריחה וגידול זו של יהדות ב' ומ׳ 
נראו למן שנות ה 70 של המאה ה 19 העקבות הראשונים 
של חורבנה: ריבוי עזיבת היהודים את ב׳ ומ׳ ומיעוט 
הגירתם לשם ,■ מיעוט מספר הנישואין והלידות וריבוי הגי¬ 
רושין ! ההתבוללות שבאה לידי ביטוי בריבוי נשואי-תערובת 
והמרות־דת, בראשית המאה ה 20 , היו בב׳ למעלה מ 80,000 
יהודים, ובמ׳ — למעלה מ 40,000 יהודים. עד למלה״ע ז היו 
היהודים, בדררכלל, בעלי עמדה פרו-גרמנית. נוסדו עיריות 
יהודיות, מוכרות רשמית, שהיו ברשותן כוח-שיטור, פלוגת- 
כבאים, בי״ס יהודי, ור,כל התנהל בגרמנית, מד, שגרם להמשך 
קיומן של עיריות אלו ביחידות פוליטיות. עם זאת נטלו 
יהודים חלק גם במאבק הלאומי הצ׳כי, בסוף המאד, ה 19 
וראשית המאה ה 20 , דבר שגרם לפירוד בינם לבין יהודי 
גרמניה ואוסטריה. אמנם, לא תמיד נענתד, אהבת יר,ודים 
לעם הצ׳כי באד״בת־גומלין. גם הציונות (ע״ע) נקלטה בב׳ 
ובמ׳ והיתד, קשורה — ביחוד במ׳ — במסורת היהודית. 
וע״ע צ׳כוסלובקיד" יהודים. 

י, ד,ייקםרין, תקנות מדינת סעהרין (ת׳י-תק״ח), תשי״בו 
יהדות גיבוסלובקיה, ״גשר״ (עג, 3-2 , [ 60-55 ]), תש״ל. 

־מ?* ־ 47 * 2 3 (. 5 ^>£) .ס 

,(. 5 > 6 ) 1 > 001 . 11 ; 1906 4114 ! מין 

1 ^ 1 { 671 ^ ¥67£071 171 76714 ^ 0 ^ 714£11 \ 1€ ז €7 ^ 114671 [ 14714 1144671 
ה 1617146 ( 67 § 144671 { 14714 1144671 ,. 141 ; 1929 ,} 17 )< 114 ז 06£€ 714 * 1 
.מ ; 1934 , 1071 * 6711 ^ 06 714 * 1 } 161 ) 671 § 271 >§' 67 ^\ 171 7716117 ^ 80 
171 144671 [ 467 116 { 067€7116 6 ־ 61 * 61 ^ 7 

. 1969 , 1 , 1417146771 1671 {€! 177 % 7 { 0 ?{ 4671 

מ. 

מורלה, אלבךטו — £110 נ 11 \נ 5 שמו הספרותי 

שליאלברטו פינקרלח [ ±£1-16 )!!;?] — (נר 1907 ), 

סופר איטלקי, בן'לאב יהודי.'בעקבות מחלד, קשה רכש חלק 
ניכר מד,שכלחו כשהוא מאושפז בבתי־מרפא. הוא היה פעיל 
בעתונות האנטי־פאשיסטית באיטליה וד,יד, צפוי למאסר 
בידי הנאצים. — מ׳ התבלט בין סופרי איטליה הצעירים 
מיד עם הופעת הרומאן הראשון שלו, 1 ז £11 - 111££1 >ת 1 ; 01 
(״האדישים״! עברית: 1964 ), 1929 ! "האדישים" הם טיפוסים 
מן החברר, האיטלקית בעשור הראשון של המשטר הפאשיס־ 
טי, החיים באווירר, של שחיתות ואיגם מסוגלים להבחין בין 
טוב לרע. מבין יצירותיו האחרות של מ׳, המפורסמות ביו¬ 
תר הן: £:זגו 281 ל 5 !!!□!טל!!!! ־.! ("האמביציות המוטעות"), 
1935 ! 3 ז 1138±£13 ו 1.3 (״נשף המסכות״), 1941 — סאטירר, 
שקופה למדי על רודן דמיוני, שהוחרמה בידי הפאשיסטים 


זמן קצר אחר הופצתה! 80811110 ^!. ( 1943 )! 1611113 > 1 וע£י. 1 
(״ר,מגפר,״). 1944 — סיפורים סיר־ראליסטיים וסאטיריים, 
אשר פירסומם עוכב בידי הצנזורה.' אחר 1945 מעלה מ׳ 
בספדיו בעיות הנובעות מן הקדע בין אדם למציאות: 1.3 
3 מ 801113 (״ד,אשר, מרומא״! עברית: 1962 ), 1947 ! -תסס 11 
111813 וז £0 (״ד,סתגלן״! עברית: ״הפאשיסט״, תשי״ג), 1951 ! 
0 ; 2 ; £2 זק 115 > 11 (״הבוז״! עברית: ״מותה של אהבר,״, 1965 ), 
1954 ! 3 ־ 0100131 ! 13 ( 1957 ! הצ׳וצ׳ארד, הוא איזור בד,רי 
האפנינים, אשר בקרב איכריו מצא מ' מפלט מפני הנאצים 
ב 194374 )! 3 ; 110 1.3 (״השיעמום״), 1960 ! 210110 ת 311€ '. 1 
(״תשומת-ר,לב״), 1965 . כמו-כן חיבר מ' ספרי־מסע, מסות 
ומחזות ( 00001 0£ ;- 1 ז 863 , 1965 ). 

שמץ מן האדישות המציינת את ספרו הראשון של מ׳, 
אדישות הניזונה מחולשה מוסרית, מצביעות, מאמביציות 
שאינן באות לידי סיפוק ומהיעדר תכלית בחיים, ניכר במר¬ 
בית הרומאנים ור,סיפורים הקצרים שלו. החברה, שהציגד, 
את עצמה כמופת של אידיאליזם מוסרי, פוליטי ואזרחי, 
נחשפת, על תלייה, תוך כדי ניחוח פסיכולוגי דק. תיאורי 
יחסי־ר,מין מרובים בסיפוריו! הם ניתנים בצורד, גלויד, וללא 
הסתייגות, בדומה לגישתו של ד. ה. לורנס. 

■ 0714 ^־ . 14 1 ^ 06 : 1 .£ ; 1962 , 11 ]€ג 11 נ 81 .מ 52 .£ 

,^ 4 ! 8.0771071671 4671 171 614671 }! 671 ^ £6714116 *![ 464 ^ 71 * 11 

- 6071 1410710 ^ 167167071470 46110 370710 .ס ; 1963 

. 1967 ,( 1940 - 56 ) 10707160 ! 76771 

יג. ג. 

מורויוב — — משפחת אצילים רוסית שה- 

עמידד, מקרבד, מדינאים, מצביאים ומהפכנים. 

החשובים בבניד,: 

1 ) ני ק יטה מ׳ ( 1796 — 1845 ), השתתף בעודו נער 
במלחמה נגד נאפוליון, ואחרי הנצחון נשאר בפאריס והושפע 
מרעיונות מדיניים שקלט שם. בשובו למולדתו נהיד, לאחד 
האישים הבולטים ב״אגודד, הצפונית" של הדקבריסטים 
(ע״ע), וד,כין טיוטת חוקה לרוסיד,. עפ״י הצעתו צריכד, 
היתד, רוסיה להיות מלוכה חוקתית, והצאר צריך היה לד,יות 
"פקיד ממלבד, ראשי". 

בבל שנטתד, המחתרת הדקאבריסטית לקיצוניות גוברת, 

כן נהיר, מ׳ מתון יותר בדעותיו. הוא לא נטל חלק פעיל 
במרידת הדקאבריסטים, אך תפקידו כד,וגד, דעות שלד,ס 
נתגלה אחרי דיכוי המרידר" ומ׳ הוגלה לסיביר ומת שם. 

2 ) מיכאיל מ׳ ( 17% — 1866 ), בן־דודו של ( 1 ). יחד 
עם אחיו, אלכסנדר מ׳, היה גם מ׳ בצעירותו קשור 
בדקאבריסטים, אולם אח״ב נהיה לשמרן. הוא התנגד לתי¬ 
קונים שהנהיג הצאר אלכסנדר 11 בראשית מלכותו, ובמושל 
וילנה ( 1863 — 1865 ) דיכא את המרד הפולני ב 1863 . מדי¬ 
ניות הרוסיפיקאציה שהנהיג מ" וד,אבזריות שבה נהג זיבוהו 
בבינוי "התליין של וילנד,". 

3 ) מיכאיל מ/ ( 1845 — 1900 ), נכדו של ( 2 ), בגיל 
' 19 נכנס לשירות החוץ, וב 1896 נתמנה לשר החוץ ומילא 

תפקיד זד, עד מותו. עיקר מעייניו היה בהתפשטות ארצו 
במזרח הרחוק, וביזמתו נכבשו פורט־אדתור (לישון) ודאלני 
(ךלין) ב 1896 ושנה אח״ב חכר מ׳ בשביל ארצו את מחוז 
קוואנטונג (קואנג־דון) מסין■ עם הזכות לחבר את פורט־ 
ארתור למסילת הברזל הטראנס-סיבירית דרך חארבין. 
ביזמתו של מ' נעדבה ועידת השלום הראשונה בהאג (ע״ע 
שלום). 




843 


מורויוב — מורטירה, שאול לוי 


844 


ענן׳ של המשפחה היה בית מ׳-אפוסטרל. החשוב בבניה 
סרגי ( 1796 — 1826 ). הוא למד בטכניוו בסאנקט פטרבורג 
ובגיל צעיר השתתף במלחמה נגד נאפוליוך והצטייו בה 
באומץ לבו. ב 1822 הצטרף לדקאבריסטים "הדרומיים". כבד 
ב 1823 הציע לחולל מרד ולאסור את הצאר! ב 29.12.1825 , 
אחרי שנכשל מרד הדקאבריסטים בסאנקט פטרבורג, המריד 
מ׳ את גדודו, אך תוך ימים מספר דוכא המרד ומ׳ נפצע 
קשה. הוא נאסר, נשפט והיה אחד מ 5 הדקאבריסטים שהוצאו 
להורג. ^ 

9 . 

מור 1 נוב^ הישיקרלו — גזו\ב^( 1315111 טאסחסזס^ — 
( 1625 (?]— 1695 נו]), ציירואמן־הדפם;פני, מגבש 
סיגנון אסכולת אוקיו־אה (ע״ע יפן, אמנות,'עמ׳ 120 ) ומייסד 
אסכולת מורונובו. ספרו הראשון, המעוטר חיתוכי־עץ, הו¬ 
פיע ב 1660 , וחיתוך־העץ הבודד הראשון — ב 1673 בעדך. 
הוא פירסם כ 150 ספרים ואלבומים, מספר רב של דפים 
מעוטרים בודדים וציורי־יד. חיתוכי־העץ הודפסו מלוח־עץ 
והופיעו ביסודם בקווי מיתאר שחור בלבד! לעיתים עוטרו 
בצבעים במברשת-יד. עבודותיו מצטיינות בעיטוריות שו¬ 
פעת, בקווים מלאי כוח ותנועה והן מעידות על חדוות-חיים. 
את רישומיו מאפיין צמצום בקווים, כשהרקע לדמויות נרמז 
בלבד. מ׳ התמחה בציור דמויות ובנושאי ארוטיקה (המגילה 
המצויירת "רובעי השעשועים והתיאטראות", במוזיאון 
הלאומי, טוקיו). — הוא הניח את היסוד ליצירותיהם 
המפוארות של אמני-ההדפם של המאה ה 18 , כשונשו, אוט- 
מרו (ע״ע) והוקוסי (ע״ע). 

מו^וקן (מורוגורדטו) — 5 סו 64 () 0 א 0 <ןט 1 >^ — מש¬ 

יפחה יוונית שהעמידה מבניה מדינאים בתורכיה 
וביוון. מוצאה מהאי כיוס! התיישבה בקושטה במאה ה 17 , 
ובמהרה תפסה מקום נכבד בין הפאנאדיוטים (ע״ע יון, עמ׳ 
479 ). 

( 1 ) אלכסנדרום מ׳ ( 1636 — 1709 ) היה רופאי של השול¬ 
טן ואח״כ נהיה לדראגומן, כלר, מתורגמן השולטאן ולמע¬ 
שה מעין מזכיר מדיני ראשי. בתפקידו זה חתם על שלום 
קארלוביץ עם אוסטריה ( 1699 ). בנו. ניקולוס ( 1670 — 
1730 ) היה אף הוא דראגומן. ב 1709 נתמנה להוספודאר 
(מושל נסיכות) מולדאוויה, וב 1716 לד.וספודאר וואלאכיה, 
והחדיר השפעה יוונית ומינהל יווני לשם. צאצאיו ירשו 
את השלטון שם. וע״ע רומניה. 

( 2 ) אלכסנדרום מ׳ ( 1791 — 1865 ), נכד נכדו של ( 1 ), 
נולד בקושטה והיה בחצר דודו, יון קאראג׳ה, הוספודאר 
וואלאכיה שתמר ב״פיליקי ד,טיךיה״ (ע״ע יון, עמ׳ 480 ). 
אלכסנדרום הצטרף למורדים היוונים במוראה, היה יו״ר 
האסיפה הלאומית היוונית הראשונה ב 1822 ', כיהן זמן-מה 
כראש ממשלת המורדים ואח״ב כשד־התוץ שלהם, בתפקידו 
זה פעל להבטיח את תמיכת המעצמות במורדים. אחרי קבלת 
העצמאות היה מ' שגריר בכמה מדינות, וב 1844 ו 1854/5 
ראש הממשלה. 

מורט 1 רי, ל 1 ד 1 ביק 1 אנטמי־ו — ס^;׳ג 040 ,^ 

1 ז 310 ז 111 \: — ( 1672 ^ 1750 ), מלומד איטלקי, מח¬ 
שובי החוקרים של חולדות איטליה ביה״ב. מ' קיבל חינוך 
כנסייתי, למד תאולוגיה והוסמך לכומר. ב 1695 נתמנה 
לספרן בספריית אמברוזיאנה במילאנו, וב 1700 נכנם לשי¬ 


רותו של דוכס מודנה. הוא הקדיש את עצמו למחקר היסטד 
רי מקיף של מקורות יה״ב והוציא לאור מפעל מדעי עצום 
5 ש־ 01 ;זק 1 *ה> 5 במ 1 ן 311031 ;} 1 (,מחברי תולדות איט־ 

ליה״), 28 בר׳, 1723 — 1751 (מהדורה מורחבת ומתוקנת 
יצאה ב 1900 — 1965 והרפסתו נמשכת), שהוא אוסף מקורות, 
כרוניקות, יומנים ותעודות משפטיות הנוגעות לתולדות אי¬ 
טליה ביד,"ב מ 500 ער לרנסאנס. מ׳ השלים מפעל זה 
ב 1 \ש^ 5 ש 31 ז 111 ן) 1111 .\; ("קדמוניות איטליה 

של יה״ב״), 6 כר׳, 1738 — 1742 , שהוא אוסף של 75 דיסר¬ 
טאציות, ובו נתן מ׳ תמונה מפורטת של המוסדות, הכלכלה, 
הדת והחברה באיטליה. מ׳ חיה מחבר פורה וכתב על נושאים 
רבים ומגוונים: הוא פירסם אספים אפיגראפיים לאטיניים, 
ביוגראפיות, דברי הגות ומוסר. וכתבי על שירה ואסתטיקה. 
הוא נחשב לחלוץ ההיסטוריוגראפיה האיטלקית המודרנית. 

. 0 ; 1936 , 1£ ^ק 0 ז 01 ו-ו 10 } 1 ^ 

2 ! 5 ןץ 1 )[) ב^ 6 ק 0 ' 11 ^^ 11 ו %0 ת € , 2100 ^ 1 

6 10716 ^ 1 ^ £1 . 5 ; 1959 ,( 71 , 1:2112112 $10:102 

. 1960 171 

מ 1 רטץ ("!זגזס^ן), שמם של שני סופרים ומחזאים ספר¬ 
דים, אב ובנו. 1 ) ניקולס פו־ננדס דה מ׳ — 

40 1€0135 זי 1 — (מדריד. 1737 — שם, 1780 ), 

משורר ומחזאי ספרדי, עו״ד במקצועו. הושפע ע״י התי¬ 
אטרון הצרפתי, והיה נציג האסכולה הנאו-קלאסיח הספר¬ 
דית. כתב טראגדיות ( 0013 ז 0 ט, 1 ; 13 ) 11 ו!־ 1 הז 110 ועוד), ואת 
הקומדיה המוצלחת 3 ז 04 ב 0110 ? 1,3 ("המטרסה הקטנה"), 
1762 . מ׳ נתפרסם גם ע״י יצירתו הלירית' 46 16543 } 13 
1434414 ! 61 40105 (-מלחמת השוורים במדריד") וכן ע״י 
האפוס המליצי 46544111435 004165 46 65 '\ 113 135 ("אניותיו 
של קורטס ההחסוח״), 1785 . 

. 1959 , 71 ^ק 3 171 0 { 177 >- 7 נ 1 ,£] 01 סכ) .( 

2 ) לאנךדו פיננדס 117 מ׳ — - 6411311 ? 16311440 
. 4 ז 46 462 — (מדריד,'^ 17 — פאריס, 1828 ), סופר ומחז¬ 
אי ספרדי. בנו של ( 1 ). מ׳ הרבה לנסוע והיד. עד-ראיה 
למהפכר. הצרפתית. כאביו נטר. לנאו-קלאסיות ור.תנגד לסי- 
גנון הבארוק בספרות הספרדית. הצטיין בלשונו הצחה 
וד.בד,ירד., ואם-כי הושפע מאד ממוליר (ע״ע), נחשב למח¬ 
דש התיאטרון הספרדי, ולאחד מגדולי הספרות הספרדית 
בדורו. 

ס׳ כתב פרוזד., שירה ודברי-ביקורח, אך עיקר פירסומו 
מבוסם על הקומדיות שלו. ביניהן: 01113 13 ׳ 5 0 ( 1116 £1 
(״ד,זקן וד,ילדר.״), 1790 , 1 ־ 11135 ת 135 46 51 £1 ("ה,כן׳ של 
הבנות״), 1805 . כרוב אנשי-הרוח הספרדיים, נטד. לתמוך 
בצרפתים, כובשי־ארצו בתקופת נאפוליון. עם נסיגתם, ברח 
ור,תיישב לבסוף בפאריס. ב 1835 נתפרסם ספת 041811165 
3501 ק$£ 163440 461 ("ראשיתו של התיאטרון הספרדי"). 
כתביו ( 135 מ 05111 ס 013135 ), הופיעו ב 3 כרכלם ב 1867/8 . 

: מ £) , 0 ^^^ 07 ק ^^ 0 ^ 1017 ) 71€0 £0 . 10$ * 021 011 £ 2 ט 8 . 11 

. 1963 ,( 971019 ^}) 1€70$147-0 ! 1 19 ססת/׳ו 
ס. פ. 

מויטירה, )צאול לוי- 1140416143 ׳ £61 83111 - ( 1596 , 
ונציה — 1660 , אמסטרדם), רב ומלומד, צאצא 
למשפחת אנוסים. למד אצל ר׳ יד,ודה ממודנד. (ע״ע). ב 1611 
נתלווד, לרופא אליד,ו מונטלטו(ע״ע) לפאריס וד.וא שהביא 
את גופתו לקבורה לאמסטרדם (ב 1616 ), שם השתקע מאז. 



845 


מורטירה, שאול לוי — מוריאק, פרנסואה 


846 


שנים מספר אח״ב נבחר ל״חנם״ בקהילת ״בית יעקב״ — 
אחת מ 3 הקהילות הספרדיות שהיו אז באמסטרדם, וב 1638 , 
נשנתאחדו הללו לקהל ,תלמוד תודה", היה מ׳ לאחד מ 4 
רבניה. הקים את ישיבת "נתר־תורה", ובין תלמידיו נמנה 
ברוך שפינוזה (ע״ע). מאוחר יותר השתתף מ׳ בבית־הדיז 
שהחרים את שפינתה. כין חיבוריו העיקריים של מ׳ יש למנוח 
את ספד דרשותיו לפרשיות השבוע, "גבעת שאול"(אמסטרדם, 
1645 ) וחיבור על השארות הנפש (שלא נשתמר). שני הספ¬ 
רים הנ״ל נכתבו בעברית. מ׳ חיבר שורה של ספרים אפולו־ 
גטיים־דתיים, ביניהם: 16 ) ׳ 165 ב 1 16 ) 1 > 13 > 1 חז£)£ 1.11 
14088611 (״נצחיותה של תורת משה״)ו 11611130 ^ 681111138 ■!? 
110 ) 16551011 113168 ן> 138 3 110311 16 ) 6161180 ת!! ("שאלותיו 
של איש דת מרואן ?־,תשובות לה(״)! - 081 < 0£ ׳ 5 011513611108 
611811333 16118103 13 603113 6101165 ("טענות וביקורות 
נגד הדח הנוצרית"), ועוד. נשתמר גם חיבורו הפורטוגלי 
151361 603 0105 116 101,16163613 ? ("רנשגחת אלהים על 
ישראל"). על אף שחיבורים אלה לא נדפסו מעולם, נודעה 
להם השפעה רבה בקרב קהילות הספרדים ובני האנוסים 
לשעבר שבמערב אירופה, וחותמם ניכר בחיבורים אפולו¬ 
גטיים מהמחצית השנייה של המאה ה 17 , 

י. שיין - א. סלאס, חולדות הרב החנם שאול לוי סרסירא 

1 ״ל ותולדות התישבות ד,יהודים האנוסים בספרד, מבוא 

לספר ״גבעת שאול״, 18-3 , תרנ״ב , . 11136 ;*ץו־^ 14,1 
, 80111 .€ ; 1890 

׳■*^ 5 . 5 . 1 ; 1934 .(ר׳ מ 0 תח) .<{ /ס 

. 1959 ׳(ד׳ מפתח) .ז 0 16 £1 ע 02 מ 

יו. קם■ 

מורטרה, פך^ת חטיפת קטין יהודי ע״י הננסיה הקתר 
לית. ב 858 (. 24.1 נחטף ע״י משטרת האפיפיור מזרועות 
משפחתו היהודית שבבולוניה (ע״ע) הילד אדגרדו בן השבע, 
משום שבהיותו חולה מסונן, 5 שנים קודם לבן, הוטבל בסתר 
לנצרות ע״י משרתת נוצרית של הבית. היה זה מקרה גלוי 
של חטיפת קטין, שהיו לו לבר תקדימים רבים, כל נפיונר 
תיה של המשפחה לקבל בחזרה את הילד עלו בתוהו. הכנ- 
פיה טענה ני הטבלת הילד בזמן שחייו נתונים בסכנה יש 
לראותה נבעלת תוקף אף ננד רצון הורי הילד. 

המיוחד בפרשה, שהיתה זו פעם ראשונה שיהו¬ 
דים באיטליה הורשו למחות, וכנראה שבתמיכת ויטוריו 
אמנואלה 11 (ע״ע) וקוור (ע״ע) נתפרסם המאורע ועורר 
סערה' ומורת־רוח בקרב החוגים הליבראליים באירופה 
ובאה״ב. מספד ממשלות מחו נגד הפדה זו של חופש הדת 
ושל זכויות ההודים. בין המוחים היה גם נאפוליון 111 
(ע״ע) והקיסר פרנץ יוזף 1 (ע״ע). ב 1859 יצא משה מוג- 
טיפיורי (ע״ע) לרומא לפעול למען שחרור הילד. פיוס X ^ 
דחד, את כל הבקשות. הפרשה היוותר, דחף לייסוד חברת 
"כל ישראל חברים" (ע״ע). 

משבגר מ׳ הצהיר על רצונו להיות נוצרי, נכנם למסדר 
האוגוסטיני ובחר בשם פיוס. מ׳ היה לחבר בעל השפעה 
במסדר! נאם בפני ועידת הווטיקן הראשונה ב 1870 ופעל 
כמיסיונר בגרמניה ובניו-יורק, ועל כך הוענק לו ע״י לאו 
^^^ X (ע״ע) התואר "מיסיונר אפיפיורי". ב 1879 חידש, 
ברשות הכנפיה, את יחסיו עם בני משפחתו. מ׳ מת בבלגיה 
ב 1940 , במנזר. 

ב. רות, תולדות היהודים באים 2 ית. 11962,275 ,ח 01 א.עו. 8 

. 1960 ./ 5 €010 11 , 0111 ^ .ס ; 1957 


מוךטךה,מרדכי (מרקו)( 1815 , וידנר, [ע״י מנטובה]— 
1894 , סנטובה), רב, חוקר וסופר, בן למשפחת 
רבנים. מ׳ סיים את לימודיו בגימנסיה הכללית במנטובה 
ואת ביהמ״ד לרבנים בפאדובה (ע״ע בתי מדרש, עמ׳ 985 ). 
מ 1842 דבד, של מנטובד,. מ' נמנה על תלמידי ש. ד. לתטו 
(ע״ע) ואנשי "חכמת־ישראל" (ע") באיטליה וווייב רפורמה 
בדת. מחיבוריו: קטלוג כתבי-היד העבריים של קהילת 
מנטובה, 1878 1 1 ) 603831 16 > 6 ) 136601 316336 11 ) 14011216 
13111311331 נ 1 נ 11131 > . 3188 ("העדות [היססוריות] מתיך כמה 
אספי־תשובות בכ״י של דבנים איטלקים״) 1882/3 (בכד)״ע 
14056 1 ״מזכדת חכמי איטליה״, 11886 1610 ! 63 ס 11 

160 ;ונ 151361 , 1892 (עברית: ״רוח ישראל״, תרנ״ד) 1 
מ׳ ההדיד את "בקשת אלף אלפיו" לאבדהם בדרשי 
(״נרם חמד״, 1831 ) ו״ביאור רלב״ג על עזדא, נחמיה 
ודבה״י" (תרמ״ח). הוא הרבה לפרסם מאמרים בגרמנית, 
איטלקית ועברית בענייני דת ואמונד" חינוך ותו״י באיטליה. 
ברובם בולטת הנימה האפולוגטית. כן השתתף בנחבי-עת 
עבריים נמו "כרם חמד׳, "אוצר נחמד" (תרי״ז, תר״כ), 
"ביה תלמוד" (תרמ״ב, תרמ״ג, תרמ״ה), "קובץ על-יד" 
(תרמ״ה), "אוצר הספרות" (תרמ״ה) ובתרגום המקרא לאי¬ 
טלקית של שד״ל. 

ם. ריינעס, דוד והכסיו, 140-131 , תר״ן 11-1 ;) 3 ז 15 1110 !!־ז\ 11 
. 1894 , 59-62 , 42 .. 1 > 181 ! 1886 , 188-190 . 34 , 0 >□ 

מוךטרה, שאול לוי ע״ע מוךטיךה, שאול לוי. 

מידיאק, פרנםואה- 136 ז 433 ן 018 } 33 ז?- ( 1885 , בורדו- 
1970 , פאריס), סופר צרפתי. מ׳, בן למשפחה של בעלי 
אחוזות, בילה את שנות ילדותו ונעוריו בען, בגאסקוניה 
ובלאנד, אזורים המ¬ 
שמשים רקע לרוב 
הרומאנים שלו, הוא 
קיבל חינוד קאתולי 
חמור! אווירת הקד 
רות בחוג המשפחה, 
האפיינית למעמד ה¬ 
בורגנות הגבוהה ב¬ 
צרפת הדרומית-מעד 
בית, משתקפת בס¬ 
פריו. ב 1909 התחיל 
מ׳ בלימודיו הגבוהים 
בפאדס, אך עד מה¬ 
רה נתערב בחוגי ה- 
ספרות. נ 1933 נבחר 
חבר האקדאמיר ה¬ 
צרפתית. בתקופת הכיבוש הנאצי היה פעיל בתנועת ההת־ 
נגחת. ב 1952 הוענק לו פרס נובל לספרות. 

הרומאן הראשון שלו, 61131365 16 ) 546 ־ 61131 £ 31331 '.! 
(״הילד בכבלים״), 1913 , הוא דוקנו הנאמן והפאתטי של 
צעיר נעל השקפות רומאנטיות, שיכור הספרות, המוסיקה, 
האמנות, הנבוך נוכח הברירה בין חלום ומציאות, בין חיי- 
הרוח וחיי־ר,בשרים. לאחר התחלה זו הטבועה באופן ברור 
בהשפעתם של נודלר, של בארם ושל ז׳יד, פירסם מי שורה 
של רומאנים: 163x ס 16 63186133 1.6 ("הנשיקה למצורע"), 
1922 ! 11x ז 1 ת 6 ^ ( 1923 ) 1 331031 '! 16 > 065611 156 (עברית: 



פונם 181 ז סיויאק 






847 


פוריאק פרנפואה — מוריטניה, הרפובליקה האפלמית של 


848 


״מדבר האהבד!״, תשכ״ד), 11925 *ט 10 ז 111£5 > 065 16165€ לז 
( 1927 ): £8 ז£ק 1 ׳\ ־נ! נ־״ססא ־״ 1 (עברית: .,פקעת הצפער 
נים״׳ תש״ך), 1932 : 101110113€ ? €,! ("תעלומת 

פרונטנאק״), 1933 : 6 פ״ 1131151£ ? 1.3 (״הצבועה״), 1941 . 
מ׳ חיבר גם את המחזה (״אשמדאי״), 1938 : שי¬ 

רים: *״ 53 (״דם אטים״), 1941 : מחקרי ביקורת: 

3 פ 113€1 פ 33 ( 43 ¥13 131 (״חייו של ז׳אן ראסין״), 1928 : 
יומנים. במרכן פירסם קבצי מאמרים, 35 ] 10 <- 100 פ ("דפד¬ 
פת"), ב 1958 , ב 1961 וב 1968 . 

מקוריותו של מ׳ המספר היא בידיעתו העמוקה את נפש 
האדם, אשר את נסתריה הוא מבתה ועל סבכיה החשאיים 
הוא מצביע. מנתח זה של יצרי האדם הוא גם מוראליסט[ 
ותאולוג. מ׳ חדור כולו מסורת יגטניסטית (ע״ע [נסניזם). 
הוא מתאר את ההרס הנגרם ע״י הכבוד העצמי, ע״י יצר 
הר,שתלסות, ע״י החושניות, בחברה הסגורר, של מחוז מולד¬ 
תו, הוא מגלה לקורא את "מדבר האהבה", הוגה ב״עצמה 
זו של אד,בד■ הנעדרת נושא, התרוממות זו של לב אל לא¬ 
כלוס", אשר מאחריהן מסתתרים בבל יצור-אנוש הצמא 
למחלס, השאיפה הלא-מודעת אל האלור,ים. 

בקווים חדים ואכזריים הוא מצייר את שלטון הרע וד,־ 
חטא בבני־אדם שנכשלו, הנתונים ביאוש הקיום, במטרד, 
ליצור תמונה של עולם במרדו, עולם נדכא, משולל חסד, 
ולהגיע לאפולוגטיקה, בלתי־אמצעית של הנצרות. הוא 
מאמץ לו אח האפולוגטיקה הנוצרית של מורו פאסקאל: 
שואף להחדיר לתודעת האדם את נפילתו ובאמצעות מוד¬ 
עות זו לד,וליכו אל דרך הישע. 

, 1945: ]. ^1)4x114 ז)ו^^ז^^ 1 ה^ז ,./ג . 0 

.¥ )!ו 1 ז 4 '. 1 ,ע 1£3 [ 11 ס 0 .א ; 1946 4 *^ 4 ןמן 4 '/ ,/ג 

'!סק . 4 ^ . 11 -.? ; 1953 ,./ 11 ,ת 110 ^ 1 נ £01 .[ ; 1951 

; 1954 ; 1953 

. 1960 ,./ג "? 

קל. ו. 

מוריגייים ( 33 (> 231 ), משפחת דגי-גרם מסדרת המורי- 
גאים ( 231£0111168 ), הנפוצים בימים החמים. 

קרובים לדקראים, אך מספר הקרניים בסנפירי הגחון וד,שת 
אינו קבוע^'(יותר מ 20 ). גופם קצר, גבוד. ודק. הראש גדול, 
העיניים מפותחות. הפה גדול מאד ומשתרבב החוצה בצורת 
צינור לתפיסת טרף. השיניים קטנות. םנפיר־ד,גב פגום או 
מחולק לשניים. םנפירי-ד,חזד, קטנים, סנסירי-הגחון גדולים 
ומספר הקרניים גדול מ 5 . סנפיר־הזנב מעוגל וישר או קדוד 
במקצת, הקשקשים קטנים. 

רוב המ" קטנים. בגלל מבנד,-גופם הלחוץ והגבוד" הם 
שחיינים גרועים, ומכאן שהם דגים נריטים וחיים בעמקים 
בינוניים ( 100 — 250 מ׳), בודדים. מזונם: דגים פלגיים (סר¬ 
דינים ועוד), ובע״ח חסרי-חוליות: מיני דיונונים (תמנר 
נים), רכיכות. ביצי המ" גדולות. הביצים והלרוות צפות 
במים. 

חמ״ כוללים 8 סוגים. המין השכיח בים-התיכון הוא המר 
ריג ( 31 ל 3 ) 5 ״ 2£ ). ארכו 50 — 60 ם״מ, סנפיר-הגב וסנפירי- 
השת מחולקים לשניים: םנפיר-ד,גב הראשון גבוה ונושא 
9 — 10 קוצים ארוכים ובסנפיר-השת הראשון 3 — 4 קוצים 
חזקים. לאורד בסיסי הסנפירים של הגב והגחון 2 שורות 
קוצים חדים, בעין שיני-מורג. צבעו בד״ב כספי ובכל אחד 
מצידי-גופו כתם שחור עגול. לפי אגדה נוצרית, נוצר הכתם 
ע״י סימני אצבעותיו של פטר הקדוש, כשאחז את הדג 


כדי לר,וציא מפיו מטבעות-כסף לתשלום מסים, עפ״י בקש¬ 
תו של ישו (מכאן כינויו של הדג בצרפתית: 1311£ ק- 831111 ). 
בשרו סוב למאכל (מכונה "מלר הטרוטות") והוא נידוג 
בארץ. ר׳ תם׳ בערד דג, דגים, לוח צבעוני, עס׳ 904 — 905 . 

מסדרת המוריגאים יש לד,זכיר את משפחת הכוסי¬ 
ת י י 0 ( 101430 ק 03 ), שכוללת 2 סוגים הנפוצים בים התי¬ 
כון ובאוקינוס האטלאנטי. הכוסית ( £1 (} 3 105 ק 03 ) — 
מין יחיד מהמשפחה המצוי בחופי הארץ. ארכו כ 15 ס״מ, 
צבעו אדמדם. קיים אצלו דימורפיזם ( 1 חז.ו 11 ק 01 יםו 4 ) 
מיני: הזכר קטן מהנקבד" והוא בעל פסי-גובה אדומים 
כהים על רקע חיוור. עורו מכוסה קשקשים מחוספסים. כל 
הסנפירים בערך שורם בגדלם. טרפו: סרסנים, רכיכות וכר. 

ע. שי. 

מור;ה, ע״ע בית־המקדש; יר^ללם. 

מוריטדד:, הךפובליקןה האסלמיתשל (€טן> 11 ^ 1 ן<|£.מ 
13 ם 3 ז: 1 ט 13 \ 43 0€ ן) 1$131111 ), מדינר, במערב- 
אפריקה לחוף האוקיאנוס האטלאנטי. 1,085,800 קמ״ר: 
כ 1.2 מילית תוש׳ ( 1968 ) : עצמאית משנת 1960 . 

מ' היא רמד, מדברית בעלת תבליט מתון בד״כ, ההולכת- 
ומשתפלת מן המזרח לעבר םישור-ד,חוף במערב. הנחלים 
מועטים ואינם מגיעים לים, פרם לנהר סנגל המהוור" בחל¬ 
קו, את גבולד, הדרומי של המדינה. בצפון-מערב, בסמוך 
לגבול עם סחרר, הספרדית (ע״ע), מתנשאים גושים הרריים 
פרה-קמבריים (בגובד, 600 עד 1,000 מ׳) עשירים בברזל 
(מסביב לפור גורו), בנחושת (באקז׳וז׳ט) ובמחצבים אח¬ 
רים. במחציתר, המזרחית של המדינד, משתרעות מצפון- 
מערב לדרום-מזרח עד מעבר לגבולה עם מלי רמות אבן- 
חול מסוזואיות (גובה ממוצע 200 מ׳), צחיחות וחשופות 
המסתיימות במתלולים. מעיינות לאורך המתלולים מאפ¬ 
שרים קיומן של נאות-מדבר קטנות (הגדולד, בהן — אטאר) 
המגדלות תמרים. במערבה של מ׳ — מישורי חרסית וחוליות 
נודדות, המכסות שטהים נרחבים בצפון המדינה ובמרכוד,: 
בדרומה, במישורי טרארזד, ובראקה, הן נפוצות פחות. 
שמאמד, שלאורך הגבול ד,דרומי הויא האיזור הפורה היחיד 
של המדיני,, בד,יותו נתון לר,צפד, עונתית של מיפי הסנגל. 
מישור-החוף נמוך ומכוסד, חוליות. בצפון נקטע קו-ד,חוף 
במקומות אחדים ע״י צוקים וחצאי-איים: אחד מד,ם, כף 








849 


מורימניה, הרפובליקה האסלמית של — מוריליו, גרטולומה אספזבן 


850 


בלנק, סוגר על מפרץ עמוק, שבו נמצא הנמל פורם־אטין 
(ר׳ להלן). בכמה מקומות נוצרות עם רדת הגשם ביצות 
מלוחות. 

מבחינת האקלים מהווה מ׳ המרכזית והצפונית חלק 
ממדבר סחרה, והיא מקבלת בממוצע פחות מ־ 25 מ״מ 
גשם בשנה. הדרום (דרומית לקרהרוחב הצפוני ■ 19 ) וכן 
מישור־החוף לחים יותר — עד 75 מ׳־מ בשנה (בחדשים 
יוני—ספסמבר)! איזורים אלה מכוסים צמחיה ערבתית 
דלילה. הטמפרטורות באיזור־החון■ ממותנות, בהשפעת הזרם 
הקאנארי הקר, העובר בסמוד! בפורט־אסין הסמפרטורה 
הממוצעת — בינואר ״ 12 ובספטמבר ״ 32 . 

האוכל וסי ה מוסלמית ורובה דוברת ערבית. שבטי 
הסורים (ע״ע) מהווים כ 75% מכלל האוכלוסיה. מוצאם 
מהגזע הברברי—ערבי, עם יסודות כושיים — בעיקר בחלק 
הדרומי של המדינה (שבטי 5 !ט^ 1 ב 01 ^גו 0 ' 1 ו 11£5 ג: 31 '\ג£). 
המאורים הם נוודים שעיקר מחייתם על עדרי גמלים 
(בצפון־המדינה ובמרכזה), ובקר (בדרום). שבטים כושים, 
רובם חקלאים ומיעוטם רועי־בקר, נמצאים בעמק המנגל 
ובנאות־המדבר. רוב האוכלוסיה נמצאת באיזורים שמדרום 
לקו־הרוחב הצפוני ■ 19 . ישובים גדולים יחסית נמצאים 
בשמאמה (ןאדי — 8,500 חוש׳, רוס( — תוש'). 
נואק'שוט' 0 זס 11011 ג 11 סא( 20,000 תוש׳), המשמשת 
כבירה מאז 1958 , היא עיר חדישד, בשלב של בניה — 
במישור־החוף המרכזי, במרחק שווה מאיזורי־החקלאות 
שבדרום ומשטחי מכרות־הנחושת. פורט א טי ן (זזס? 

15,200 תוש-) בצפון, הנמל היחיד במדינה, משמשת 
כנמל־דיג מרכזי לדייגים מהאיים הקאנריים וממקומות 
אחרים, הבאים לדוג במימיה עשירי־הדגה. יש בה בתי־ 
חרושת לשימורי־דגים לייצוא. העיר נתונה להתפתחות 
מהירה, לאחר שחוברה במס׳־ב ( 1963 ) עם מכרוח-הברזל 
בפור*גורו (נזג^זטסס :!זס?). 

כלכלתה המסרתית של מ׳ התבססה עד העת האח¬ 
רונה על גידול גמלים (כססס, 500 ראש, 1968 ), בקר ( 2 
מיליון ראש), צאן, כבשים ועזים (כ 6 מיליון ראש)! 
הפקת מלח ( 6,000 — 7,000 טון בשנה)! מעם דיג וחקלאות 
זעירה (תמרים, גומי ערבי). בשנים האחרונות הוחל בני¬ 
צולם של מרבצי-הברזל העשירים בסביבת פור-גורו. הרזר- 
וות של מרבצים אלו, שתכולת-הברזל בהם מגיעה עד 68% , 
מוערכים ב 215 מיליון טון. יצוא בצר־הברזל הגיע ב 1967 
לכ 7 מיליון טון. ותופס כ 90% מכלל הייצוא. מרבצי- 
הנחושת בסביבת אקדוז׳ם (תכולת נחושת — 1.9% — 2,9 ), 
המוערכים ב 30 מיליון טון, אינם מנוצלים כמעט בגלל 
העדר כוח חשמלי זול. נערכים חיפושי נפט באגן המנגל. — 
פיתוחה של ם׳ ממומן ע״י מקורות-חוץ, בעיקר מצרפת, 
המגישה לה סיוע כספי, טכני ואדמיניסטרטיווי נרחב. ם׳ 
היא חברה באיחוד המוניטרי המערב-אפריקני ובגוש הפ- 
ראנק, וקשורר, בהסכם סהר וסיוע עם מדינות השוק האי¬ 
רופי המשותף. עם התחלת הייצוא של בצר־הברזל ב 1964 
הפך מאזן-התשלומים של מ׳ לחיובי (כ 46 מיליון דולאר 
יצוא, לעומת כ 16 מיליון דולאר יבוא [ 1964 ]). 

ח י נ ו ן. רמת-החיים הנמוכה במ' ונוודות רוב האוכלו¬ 
סין מתבטאת, בין השאר, במספר התלמידים ( 1967/8 ) : 
כ 23,650 בבת״ט יסודיים וכ 2,200 בבת״ס תיכוניים. ביה״ס 
התיכון הראשון במדינה נפתח רק ב 1957 . 


היסטוריה; ע״ע אפריקה המערבית הצרפתית, עמ׳ 
419/20 , וכרד־מילואים, עם' 345/6 . 
; 1960 ,(אלברם־תמובות) ../ג 6 ^ 

; 1960 10 , 10.1 ^־ 61 ו 1 * 01 <ך מע ,ז*. 1 ת־ 541 ) . 0 

. 1967 ,^חוס 5 ־ 0€1 .ס 

א. י־א. 

מורי^גלה ( 13 ת €13 זט 3 ^ חבל 

היסטורי בצפון-מעדב אפריקה, בשטח הכולל 
היום את צפון מארוקו ורוב אלג׳יריה. הארץ הררית ברובה 
ואדמתה עניה! ד[ג, צ[ד, כריית שןש וייצור צבעי-ארגמן 
היו מקורות-הפרנסה העיקריים. השם מ׳ מורה על המורים 
(ע״ע). אולם ידועים שמותיהם של עשרות שבטים שישבו 
במ׳. אליהם נוספו יסודות ממרכז-אפריקה שחדרו מהמדבר, 
ומתיישבים פניקים שהתנחלו, למן המאה ה 8 לפסה״נ, 
בתחנות-מסחר לאורך החוף. חשובים המרכזים הסוניים 
בוולוביליס (היום; אובילי) ובטינגיס (היום: טנג׳ר, ע״ע). 

איחודם של כמה משבטי מ׳ לממלכה הוגשם במאה ה 2 
לפסה״נ, בתגובה על התבססותה של ממלכת נומידיה. בימי 
יובה 11 ( 50 לפסה״נ — 23 לםה״נ בקירוב) מלך מ׳, בנו של 
יובה 1 מלך נומידיד" חדרה ההלניזאציה למ'. המלך עצמו 
קיבל אזרחות רומית, ונשא לאישה את קלאופטרה סילינה, 
בתם של אנטוניוס וקלאופטרה. בנו, תלמי ( 23 — 40 ), היה 
מלך הלניסטי לכל דבר, תלוי בשלטון הקיסר הרומי. 

כבר אוגוסטוס ייסד מבצרים ומושבות-חיילים במ׳. 
כאשר נרצח המלך תלמי ( 40 ) דוכא המדד בידי קלודיוס 
קיסר. מ׳ אורגנה בשתי פרובינציות נפרדות, "מ׳ של קים- 
סריה" ( £11515 ״ב 5 :) 01 ) ו״מ' של טינגים" (גמטעת!■!). 
מאורים התגייסו לחילות-העזר שסרו למשמעתו של הנציב 
(פרוקורטור ממעמד הפרשים), וולובילים וטינגיס קיבלו 
מעמד של מוניקיפיום, וקיסריה היתה למושבה של חיילים 
משוחררים רומיים! בה נולד הקיסר סקרינום ( 217/8 ). אך 
שטחי פנים-הארץ נשארו מחוץ להשפעה הרומית. הונדלים 
(ע״ע) השתלטו על הארץ עם פלישתם לצפון־אפריקה 
( 428/9 ). אחרי כיבושה של ממלכת הונדלים בימי יוסטי- 
ניאניום קיסר לא הצליחו הביזאנטים לכבוש את מ׳, פרט 
למבצרים בודדים. 

,^■/ 0 ^' 1 6 ^ ) 1 ך 71 ) 1 £ 1 ז 0 , 05£11 . 8 

^ 0 ז 40 { 10 , 0 תונ 1 ג €310 . 1 ;* 1930 , 11 ך\— 1 ^־ ,* 1929 
,/ 0 ו 14 מ 0 ן/ €.-! .נ^ו 3 |^^גנ 1 ^ .. 1 ; 1943 .€* 1 ן) 111 ז 0 

) 711 ,תמ 138 מזז*^< . 11 , 8 ; 1944 
- 110 ; 1954 , 7 ) 6 ) 1 ^ €071 01 ^ 071 ^ 16 ( 7 0 ) 1071 ) 16 ) 10 ( 1 ןמס־ץ/ 

. 1959 , 17160 ^ ' 11611 707710716 6 ) 71 <' 01 ז^ 16116 ) 0 ^ 07 ) 5 , 111300111 

ד. אש. 

מוריליו, בךטואמה אסטבן - £51:615311 ש 1:010111 ־ 631 ! 

— ( 1617 , סוויליה — 1682 , שם), צייר 
ספרדי. מ׳ למד כשוליה אצל הצייר חואן דל קאסטיליו עד 
1639 ! בסדנתו שבסורליה קלט את המורשה של אסכולת 
הציור המקומית. תחילת פרסומו באחד-עשר הציורים 
שצייר ב 1645/6 בשביל מנזר הפראנציסקאנים, המתארים 
פרשיות מחיי הקדושים של המסדר: "נס של דיאגו הקדוש" 
(או; "מטבח המלאכים"! לובר, פאריס), "דיאגו הקדוש 
מזין את העניים" (אקאדמיה סאן פדנאנדו, מאדריד), ועוד. 
בתמונות אלה טבועה עדיין השפעת טיגנונם המסרתי של 
אמני סוויליה. יצירותיו מראשית שנות ה 50 (כגון "התעברות 
ברוח-הקודש") מושפעות מסיגנון יצירתו המוקדמת של 
ולסקס (ע״ע), מציוריהם של סורברו (ע״ע) ושל ריברה 



851 


מוריליו, כרטולומה אסטכן — מורים, ג׳ון פרדריק דניפון 


852 



םודי?י 1 ג הנער סיןפז־הנדבוח (?ובה פ^ריס) 


(ע״ע)! נמו-נן ניכרת בהן השפעה כללית של סיגנון ציירי 
הבארוק בעשור השני והשלישי של המאה ה 17 ברופא 
ובארצות הקאתוליוח, השפעה אשר קשה לפרשה מבלי 
להניח שנד ראה לפחות הלק מיצירותיהם. 

מ׳, שהיה עד מהרה לאמן המקובל ביותר בספרד כולה, 
ייסד בעירו, ב 1660 , יחד עם הררח הבן (ע״ע), את האקא- 
דמיה לציור, ובה כיהן כנשיאי 

מ׳ היה צייר פורה. מרבית יצירותיו הם מחזורי ציורים 
על נושאים דתיים, שברובם הגיעו לאחר־מכן ממוסדות 
דתיים להם נועדו למוזיאונים בספרד ומחוצה לה. בשביל 
הקאתדראלה של סוויליה צייר את תמונות הקדושים איסי' 
דורו וליאנדרו( 1655 ), בהן ניכרת כבר השפעת ציירי הבא" 
רוק הפלאמים והנטיה לסיגנון נמלל ומרשים ולצבעים 
חמים (" 0311110 110 ) 3 :!" — "סיגנון חם*)( את "חזון אנטוניו 
מפאדובה״ ( 1656 ), ובו ניצני הסיגנון המציינים את המעבר 
לתקופתו המאוחרת (" 31101050 ׳) 110 ) 08 " — "סיגנון ערפי¬ 
לי"): רכות, מתיקות צבעונית יתרה וגודש האפקט של 
נוגה אור בהיר המכוון להאציל אווירת השראה'מיסטית 
על הנם המתואר, "סיגנון ערפילי" זה מציין גם את ציוריו 
על נושאים תנ״כיים. ב 1680 , שעה שעיטר בציוריו את 
קירות מנזר הקאפוצינים בקאדים, נפצע בנפלו מן הפיגום 
ולא החלים עוד. 

נד היה גם דיוקנאי טוב וציירם של ההווי העממי ודמו¬ 
יות בני דלת״העם של סוויליה. במוקדמות שבעבודות אלה 
("הנער מקבץ הנדבות". לובר), ניכרת השפעת הראליזם 
המוצק של קרוג׳ו (ע״ע) ותלמידיו, ואילו המאוחרות יותר 
משקפות, כשאר יצירותיו, את נטייתו הגוברת לתיאור רגש¬ 
ני, אידילי ומתקתק של המציאות. היה זה סיגנונו המאוחר 
אשר הקנה למ׳ את הפופולאריות הגדולה, שלא פגה עד 
סור המאה ה 19 . הטכניקה הצבעונית המעולה שלו וסיגנונו 
הרישומי הבוטח (דבר שלא תמיד ניתן לומר על הקומפו¬ 
זיציות שלו), וכן כשרונו לשקר בנאמנות את הרגש העממי 


הדתי השופע רכות ודבקות וההולם כל-כך את האידאלים 
הפראנציסקאניים, זוכים היום שוב להערכה. 

, 111 5 € 0 * 11 \ /£ , 613500 ^^ ץ 0 ־ 03511 £נ> 0 מ 1 מ 1 ס 1 גי 1 

, 511 ״[ , 0 ; 1883 ,. 14 . 11 x 8 !¥ ,ל 1 ;זט 0 , 6 ,( 01 ; 1724 
; 1932 ,. 4 ^ . 0 ז 0 זמג>^. 5 ; 1913 ,■ו 6 < 13 \ .- 1 .^ ;* 1904 

^ 1 , 105 ^ 1 1 ) 3 { 1 { 1 \ 1 . .ז ; 1942 " 1 \ 

. 1948 ..^ 1 ) 4 

א. רר. 

מורים (לאט׳ 1 ) 1311 * 1 , ספד 05 ) 10 * 1 ), תחילה — שמם של 
הברברים בצפוךמערב אפריקה בפי הרומאים. 

אולי משורשי שמי-פניקי ("מערביים"), ואולי משורש יווני 
(; 100116 ) —כהה)! אח״ב — שמם של המוסלמים בספרד 
ובצפון-אפריקה בפי הספרדים. לאחר כיבושה של גרנדה 
(ע״ע) בידי פרנאנדו ואיסאבל ( 1492 ), נקראו המוסלמים 
שהוסיפו לשבת בספרד "מוריסקום", שבמקורו היה צורת־ 
גנאי של השם מ׳. המוריסקום ישבו בספרד עד לגירושם 
בתחילת המאה ה 17 . מספרדית עבר השם מ׳ גם לשפות 
אירופיות אחרות (אנג׳ 8 ) 100 * 1 , צרס' 0 ) 1311 * 1 ) והשתמשו 
בו ככינוי לתושבי מארוקו ומדבר סחרה, לשבטים כושים 
מעורבים בערבים וברברים בסנגאל, למוסלמים בציילון 
ולמוסלמים בפיליפינים. 

מוךיינג״ים ( 030 ; 11183 ) 10 * 1 ), משפחת צמחים דו-פסיגיים, 
הכוללת סוג אחד מורינגה ( 183 ) 1 ) 10 * 1 ) וכס! מי¬ 
נים, הנפוצים באיזורים הטרופיים באסיה ואפריקה. המ׳ הם 
עצים נמוכים, נשירים, לא-קוצניים. העלים מסורגים, מנר 
צים 2 — 3 פעמים. הפרחים אנדרוןניים, בלתי נכונים. הגביע 
בעל 5 אונות! עלי כותרת 5 ! אבקנים 10 , מהם 5 פוריים, 
נושאי מאבקים ו 5 סטמינודים. העלי בנוי מ 3 עלי-שחלה! 
השחלה בת מגורה אחת בעלת שליה דופנית. הפרי הלקט 
מוארד, דמוי תרמיל, מסתיים במקור ונפתח ב 3 קשוות. 
הזרעים גדולים, לעתים מכונפים, נתונים בתור רקמה 
ספוגית, 

ממיני המורינגה יש להזכיר: מ׳ מכונפת ( 3 ) 0 ) 0101 . 1 \). 

זהו עץ נמוד, מנוצה עלים, שמוצאו באסיה הדרומית. פרחיו 
לבנים, ריחניים, בגודל של !/נ ם״מ. זרעיו מכונפים. לחל¬ 
קים שונים של הצמח טעם חזרת. העלים והענפים הצעירים 
משמשים כירק והשורש, תזזליף ללפת. הזרעים מכילים 
שמן (״בך [ 6011 ]). אך כתוצאה מריבוי צמחי השמן 
במקום גידולם משמש השמן של המ׳ לסיכת שעונים ובע¬ 
בודות של אמנות בלבד. מ' רתמית ( 3 ) 0 )ק 1.3 * 1 ), עץ נמוך 
שעליו המנוצלם נושרים בגיל-מוקדם והוא מקבל צורה 
רתמית טיפוסית. איזור תפוצתו מסומאליה באפריקה המז¬ 
רחית (כולל ערב) ועד ישראל בצפון. בארץ גדלה המ׳ 
הרתמית בנאות-מדבר, בעיקר בקרבת מעיינות מים מתו¬ 
קים, בסביבות עילגדי ובנחלים הנופלים לים המלח מעברו 
המזרחי. המ׳ הרתמית מחייה את הנוף בשפעת פרחיה 
הוורדרדים. 

מורייס^ג׳ון פרדריק ךגיסון- -מסם ) 01 ;) 0 (> 0 )ז 1011111 

1872—1805) — 1x18011 ), תאולוג, מחנו 
וסוציאליסט-נוצרי אנגלי. בן כומר אוניטארי שעבר לאנגלי- 
קאניות. מ׳ הוסמך לכמורה ב 1834 , וערך כתבי־עת (מ 0 !)מ( 13 
10 ) 138321 ^ 100 ) 3 ) 10 !£ ;ס 101 מס) 011 ׳ 5 ) 3 ) 0 ) 13 ). מ 1840 פרו¬ 
פסור להיסטוריה וספרות אנגלית ב״קינגז קולג'" באוניבר¬ 
סיטת לונדץ. השתתף בייסת "קדנז קולג׳" לנשים ב 1848 . 




853 


מורים, נ׳ון פדרדיל, דניםון — מודיס, וילים 


854 


הדי המהפכה הצרפתית של 1848 עוררו את עניינו בבעיות 
סוציאליות ובאיגודים מקצועיים. יחד עם קינגזלי (ע״ע) 
וג׳. מ. פ. לדלו (׳" 110 )נ 1.1 ) הקים את תנועת "הסוציאליזם 
הנוצרי״, והיה מעורכי בסאונה 001110 ? 1110 זס} 0111:108 ?. 
עודד יסוד קואופראסיווים חרשתיים של פועלים ועמל להכ¬ 
רתם החוקית. ב 1853 פירסם 1 ג 7110010810 ("מסות 

תאולוגיות"} שנראו בעיני המנגנון הכנסייתי ככפירה בת¬ 
שובה ובחיי הנצח והודח מכהונתו ב״קינגז קולג׳" האנגלי- 
קאני, אף כי זכה בתמיכה בחוגים נרחבים של כנסייתו. 
על אף השקפותיו הראדיקאליות בענייני חברה הסתייג מה¬ 
אסכולה הליבראלית בפרשנות כתבי-הקודש. 

מ׳ הרבה לפעול בשטח החינוד, ביחוד בחוגים שהחנחו 
ע״י השלטונות. ב 1854 הקים את ה 11080 ס 0 8 י 118111011 ; 11 ז 0 ע!\ 
("קולג׳ הפועלים") ועמד בראשו. מ 1866 שימש פרופסור 
לפילוסופיה של המוסר באוניברסיטת קימבריג/ אד המשיר 
להורות גם בקולג׳ לפועלים. מספריו המרובים: 1 >ת 3 
ץ 11 סס 111108 ? 031 ו 8 ׳ 115 (} 3 ז 140 ("פילוסופיה מוסרית ומטאפי¬ 
סית"). 1848 ן 530011100 01 0 ת 1 זז 0 ם( 1 X110 ("דוקטרינת 
הקרב!״), 1854 ( ׳ל) 311 ז 110 { 800131 (״מוסר סוציאלי״). 1869 . 
הביוגראפיה שלו (י' להלן, ביבל') נכתבה ע״י בנו, סר 
ג׳ון פרדריק מ' ( 1841 — 1912 ), שהיה גנראל והיסטוריון 
צבאי בעל השפעה רבה. 

.ס .? . 0 ; 1881 , 1-11 ,.זג .ס .ת 01 0 /;.ז ס*■!.? .ן 
- 30 %ו $119 }ז^ 0 .£ . 0 ; 1907 .( 1 .^ 1 ,מ 3 ןתינמ)$ב 1 ל 

. 1950 ,. 1 \ . 0 , 1 ) 00 ^י . 0 .מ ; 1920 , 1848-1854 ,^ 111 ) €1 

א- לי. 

מוךים, 1 — 15 ' 1 ' 101 \ ■ 116111 ' 61 ׳\ 0011 — ( 1752 ׳ ליד 

ניו-יורק [של אז] — 1816 , שם), מדינאי אמריקני. 

מ׳ היה עורד-דין, וב 1777 — 1779 ציר בקונגרס הקונטיננ- 
מאלי (ע״ע ארצות הברית של אמריקה, עמ׳ 160/1 ). לפי 
הצעתו החליט הקונגרס ב 1778 לא לפתוח במדמ לשלום 
עם בריטניה לפני שזו תכיר בעצמאות המושבות. בעוזרו של 
הממונה על הפינאנסים של הברית ב 1781 — 1785 הציע מ׳ 
את שיטת המטבע הנהוגה, בשינרים קלים, עד היום באה״ב. 
בכנס החוקה (ע׳ שם, עמ׳ 165/6 ) היה מ׳ מראשי הדוברים. 
כאריסטוקראס קיצוני בדעותיו דרש לכונן ממשל מרכזי הזק 
ובראשו נשיא שייבחן לבל ימי חייו מטעם אזרחים בעלי 
רכוש וממוצא מיוחם, ובד,שפעתו נקבע שלנשיא תר,יה 
סמכות "וטו". ב 1792 מונה לשגריר בצרפת, אך מחמת איבתו 
הגלדיד■ לשלטון המהפכני נתבעה אד,״ב ב 1794 להחזירו. מ׳ 
הצטרף לפדראליסטים הקיצוניים, התנגד בחריפות למל¬ 
חמה באנגליה, ב 1812 , והציע להקים קונפדראציר, צפונית, 
כדי לר,שתהרר ,.מהשיעבוד לבני ורג׳יניה".' 

X. 0, 1^4., 1888; 7'1)^ 

. 1952 ../ג 

מורים, ג׳^רג׳ סילוסטר 

— ( 1840 ^ 5 ^ 0 , פילוסוף אמריקני. פרופ׳ לפילו¬ 
סופיה. וראש החוג באוניברסיטה של ג״ונז הופקינז. מ׳ נמנה 
עם תלמידיו של הפרשן האריסטוטלי הגרמני מרנדלנבורג 
(ע״ע), מי שהיה בר־פלוגתא חריף של הגל — השפעה שנת¬ 
נה אותותיה במסכת הגותו. 

מ׳ נחשב למייסדו של זרם מחשבה אידאליסטי בעל צביון 
מיוחד. הוא ביקש למזג את היסודות ר,ד,גליינים של המטא¬ 
פיסיקה עם אלד, של אריסטו. מושגי היסוד של המטאפי־ 
סיקר, האריסטוטלית, כגון, תנועה ומעבר מן הכוח אל הפועל 


מגלים, לפי דעתו, זד,ות מלאה השוררת בין ההוויד, לבין 
המחשבר,. אי לזאת שייכת גם הפעילות לתחש-ההוויר. 
הכולל והבלתי-חצוי. מסקנתו לגבי תורת ההכרד, היתד" כי 
אין חיץ בין הדבר כשד,וא לעצמו לבין המושא המוכר על 
ידינו. עמדד, זו אשר לתורת ההכרה הביאה את מ׳ לניגוד 
רעיוני עם האמפיריססים האנגלים ועם קנט מזה, וקירבד. 
אותו עוד יותר אל תורת הגל, אותה פירש כ״תררת האמפי- 
ריזם האוביקטיווי". 

מ׳ ראה בפילשופיר, מדע עצמאי בעל שיטות משלו, ושלל 
את יישומן של שיטות מדעי הטבע לגבי הפילוסופיה גם 
כשמדובר בשיטות מתמטיות ולוגיות םד,ורות. 

מספריו : , 1-001110 ;זת 1 , 5 זס 10 ת 111 ז 31101 : 7110115111 1511 ז 1 ׳ 6 
111031 ון 1111050 ? 31101 311111031 ^ 610 , 01111031 511101108 1017 

("ד,ד,גות הבריטית וד,וגיה, מסות ביקרתיות, ביוגרפיות ופי¬ 
לוסופיות"), 1880 ; ! 03501 ? ס!!!? 0£ ^ 1110111 ז^ 8 ' 1 ת 3 ^ 1 ("בי¬ 
קורת התבונה הטהורה של קנס״), 11882 - 11110 ? 5 ' 440601 
7 ־ 18101 ]:£ )ס 3001 51310 1110 0£ 117 ^ 80 ("הפילוסופיד, של 
המדינד, ושל ד,ד,יססוריד, לד,גל״), 1887 . 

; 1917 ,. 4 \[ . 3 . 0 / 0 711£ ,ץ£נ £11 ^\' .מ 

71 ^ 1111710 ^ / 0 4 / . 14 

* 1963 
א. גר. 

מורים, וילים — 18 ־ 1 ז 10 \ מ 111131 '\ג — ( 1834 , וולתמסטו 
[ז 31111311181018 זו;\■], ליד לונדון — 1896 , המרסמית, 

ליד לונדון), סופר, משורר, אמן וג 7 נד,יג סוציאליסטי אנגלי. 
מ׳ למד באוניברסיטת אוכספורד. בראשונה פנד, לארדיבלות 
וציור, ובשנת 1861 היד, ממקימי חברה לתוצרת מעשי אמנות 
ואומנות(. 301101101300100 ? , £131511311 , £401118 ).בין שותפיו 
בחברה זו היו ד. ג. רוסטי(ע״ע) ופרן־ג׳ונז(ע״ע). במסגרת 
החברה, שלמעשה היה' מנהלה עד לחיסולד, ב 1874 , עסק מ׳ 
במלאכת-יד מגוונת כיוצר טפיטי־קיר וחלונות-זכוכית צבער 
נית. דוגמות רבות של יצירותיו בתחומים אלד, נמצאות 
במקומות שונים באנגליד, ונחשבות כמעשי-אמנות טובים 
של תקופתו. ב 1890 הקים מ׳ בית-דפום אמנותי (- 01111 ? 
1055 ? 80011 ), שהדפיס יותר מ 50 ספר. 

בד בבד עם עיסוקו האמנותי וד,מסחרי התמסר מ׳ לשירה 
ולכתיבת מסות וסיפורים על נושאים רומאנטיים. הוא נמשד 
ביהוד לתקופת יד,״ב, כפי שמעיד ספר שיריו הראשון, 110 ז 

00015 ? 011101 3001 010 ׳ 000001 0£ 0£0000 ס ("ד,ד,גנה על 
גףנור ושירים אחרים״), 1858 (ע״ע ארתור). מ׳ טיפח 
בשירתו גם נושאים מן האגדה היוונית: 3001 £0 ע 110 ? 
3800 ( 0£ ! 00311 (״חייו ומותו של יאסון״), 11867 ^ X11 
41301150 ? £3111117 (״גדר,עדן עלי אדמות״), 1868 — 1870 , 
וכן מן האגדד, הצפונית! 015006 ^£ 51601011110 0£ 51017 X110 
111110065 ? ס* 0£ 311 ? 1110 3001 ("סיפורו של סיגורד הוול־ 
סונגי ומפלת הניבלונגים״), 1876 . 

ב 1868 , עקב פגישה עם המלומד האיסלאנדי איריקר 
מאגנוסון, התחיל מ׳ ללמוד איסלאנדית ועיבד, יחד עם מאג- 
נוסון, ארבעה כרכים של שירד, איסלאנדית בתרגש אנגלי. 
כמרכן תירגם לאנגלית בחרוזים את ה״^איס״( 1875 ) ואת 
ה״אודיסיאר,״ ( 1887 ). ספרי-שיריו היו מן המפורסמים והפו¬ 
פולאריים ביותר בתקופתו. שיריו מצסיינים בחוש משיקאלי! 
אפיינית להם כעין חושניות נוסטאלגית ולעתים קרובות — 
סנטימנטאליות. באישיותו הספרותית דמה מ׳ במקצת לידי¬ 
דיו רוסטי וסוינברז(ע״ע). 




855 


מורים, וילים — מוריץ 


856 


מלבד שירים כחל מ׳ סיפורים ורומאנים רבים על נושאים 
דמיוניים, מהם: 6311 01111 ( 0£ בסב״ם \ ("חלומו של ג׳ון 
לול״), 1888 — ביקור דמיוני לעולם של יה״ל! £1-0111 ¥5 ג 0 א 
6 י 1101 ׳ 0% זי 1 (״הדשות משום־מקום״), 1890 — מלט דמיוני 
לקראת המאה ד. 21 . לשני הספרים הוא מדגיש את פשטות 
החיים להברה אידאלית סוציאליסטית המתקיימת ללא תע¬ 
שיה וללא התחרות מסחרית. לעומת כיעורם של הבניינים 
והשכונות של התקופה הויקטוריאנית שולטים בכל מקום 
היופי והטעם הטול. בהדגשתו את העיקרון האסתטי כגורם 
חברתי הושפע ם׳ ביותר מלן־דורו ג׳ון רסקיז (ע״ע), ממנו, 
וכן מקרליל (ע״ע) שאב גם כמה מרעיונותיו הפוליטיים 
והכלכליים. 

פעילותו הציבורית של מ׳ היתה רבה ומגוונת. ל 1877 
ייסד את "האגודה להגנת בניינים עתיקים", שמטרתה היתה 
למנוע פגיעה במבנים לעלי משמעות היסטורית וארדיבלית, 
כתוצאה מתהליכי־שיפוץ בלתי־נכונים. אולם עיקר פעילותו 
הציבורית של מ' היתה מכוונת לא לעבר האסתטי אלא 
לעתיד הסוציאליסטי. ב 20 שנות-חייו היאחרונות היה לסו־ 
ציאליסט מהפכני, אחד ממנהיגי־הסוציאליסטים הראשונים 
באנגליה. ב 1877 פנה בקול־קורא למעמד־הפועלים (ס* 0 ־ 1 
1 ) £081211 0£ 1011 \ ;! 1:111 ז ¥0 \), בו הוקיע את מדיניות־ 
החוץ הבריטית בזמן המלחמה בין רוסיה לתורכיה. ב 1883 
הצטרף ל״פדראציה הדמוקראטית" (- 2 -£: 1£ > £0 £1110012110 ם 
מסס) ואף מכר את ספרייתו כדי לתרום להוצאותיה. ב 1884 
היה בין מייסדי ״הברית הסוציאליסטית״ 500121150 ־!!יד 
£038110 ) — הגרעין שממנו צמחד, כעבור שמונה שנים 
ראשיתה של מפלגת־העבודה הבריטית. 

באופן פאראדוכסאלי היה מ׳ סוציאליסט שהתפרנס מהכ¬ 
נסות של חברד, קאפיטאליסטית, תעשיין שהאמין במלאכח־ 
ידיים ואחד מחחיד, של התקופד, המודרנית, אשר כל מאווייו 
הופנו דווקא לתקופת יד,״ב. בביתו המפורסם, ^^ 0 ^ 5 ת^ 1 ^^^ 
• 121101 \, על-יד הנהר תמז, מוצגות דוגמות ממעשי אמנותו. 
-]ס!!!"!* . 0 ; 1899 , 1-11 ,.^ 2 .^מ /ס .ן 

, 0 ; 1942 מ/ ,ם $0 

^ 707 ז 0 }^^^\' 71 ^ 7 ״ 1 ; 1947 

,ם 1$0 ז 01 ול 1 ' !? ; 1964 ,.^ 2 .'!ז , 01 מז^. ..מ ;* 1948 ,^^ 70 

. 1967 ,./ג 01 ^ 721 

א. ד!. פי. 

מורים יטבתי, ע״ע מוראים ^בתי 
מוריםון, דךטךט סטנל' - ־ 101 \ ץ 1€ נ 51:31 

מס״! — ( 1888 — 1965 ), מדינאי בריטי. מ׳ היה 
בנו של שוטר לונדוני ממוצא סקוטי, סיים בי״ס יסודי בלבד 
והיה נער שליח, פקיד בבית מסחר ומנהל הפצה של עיתון. 
ב 1913 הצטרף מ׳ למפלגת ״הליבור״הבלתי-תלויה(= .?[״ 1.1 
' 3115 ? ! £211011 £מ 10 !מ 0 (ן 10 )מ 1 ) שהיתה חלק ממפלגת 
״ד,ליבור״. ב 1914 נבחר מ׳ למזכיר סניף המפלגה בלונדון, 
ב 1921 נבחר לראש עירית הקני, פרבר פועלים בלונדון, 
וב 1922 הצטרף למועצת לונדון-רבה. מ׳ היד, חבר בית הנב¬ 
חרים ב 1923 — 1924 , 1929 — 1931 ו 5 ג 19 — 1959 , ושר התח- 
בורד, בממשלת מקדונלד (ע״ע) ב 1929 — 1931 . כיו״ר מועצת 
לונדון-רבד, ב ^ 19 — 1940 דאג למיזוג יעיל של שירותי 
התחבורה העירוניים ולחגורת-ירק סביב מרכז הכרך. 
ב 1940 — 1945 היד, שר הפנים וד,ד,גנה האזרחית בממשלד, 
הלאומית של צ׳רצ׳יל ומ 1942 גם חבר קבינט-ד,מלחמד, 
המצומצם. בממשלת אטלי(ע״ע) ב 1951-1945 היד, סגן ראש 


הממשלה ומנהיג בית הנבחרים, וב 1951 שד החוץ. מ' היה 
ממעצבי מדינת הסעד בבריטניה. מ 1951 היד, סגן מנהיג 
האופוזיציד" אך ב 1955 נוצה במאבקו עם היו גיססקל (ע״ע 
[כרך מילואים]) על הנהגת המפלגה ומאז הצטמצמה פעי¬ 
לותו. ב 1959 ניתן לו תואר אצולה. 

לפני 1945 גילר, מ׳ אד,דה למפעל הציוני. 

מכתביו; 600 מ 01 ׳ 1601 ט 0300£ ?[ 1110 ־ ("ד,מהפכד, השקטה"), 
1949 ; 0011110 !£ ץ 0 י 1 !ס 5 1 ! ;! 1130100 ! 3 י 11 ) 20 1 מ 1110 מ! 0 ,\ 00 
10 ) 1051 (״ממשלה ופרלמנט, סקירה מבפנים״), 11945 ;. 11.111 
׳ 115 ת 2 ! 11£06108 \; ס^ (״ד,' מ׳: אוטוביוגרפיה״), 1960 . 

מוךיםקים, ע״ע םפרד, היסטוריה. 

— 2 ] 011 ^ — ( 1571 — 1632 ), נסיך ( 1812£ ) £30 ) 

של הםן-קאסל (ע״ע הסן, עמ' 886 ). מ׳ עלה לשלטון 
ב 1592 , ובמלחמת שלושים השנה לחם נגד הקיסר, אך נחל 
מפלות, נאלץ לוותר על הסן העילית לטובת ד,סן-דארמשטאט 
(ע׳ שם, עמ' 887 ), וב 1627 אולץ לוותר על הנסיכות לטובת 
בנו. 

עיקר חשיבותו של מ' היד, בפעילותו בשטח התרבות. 

הוא היד, פילוסוף, משורר ומוסיקאי, ובזכות השבלתו הרחבה 
נתכנה ״ד,מלומד״ ( 0 ]! 01011 ס ! 10 )). בקאסל יסד מ׳ קולג׳■ 
( 1301101 ! 1 ! 211 ^ 00110810011 ) ואקאדמיה, וכן אח התיאטרון 
בר־הקיימא הראשון באירופה. בכך הפך מ׳ את קאסל בירתו 
למרכז תרבותי של גרמניה. 

; 1820-43 מס׳ו , €1 מ 1 תו 110 . 57 , 0 

. 1931 ,.^ 21 ^/ 770 3771 01 ) 501 .[ 

מוריץ — 2 ) 1 ! 10 י 1 — ( 1521 — 1553 , שליט מ 1541 ). דוכס 
סכסוניה ואח״ב ד,נםיך-ד,בוחר שלד,. מ' השתייך 
לענף האלברטיני של שושלת וסין (ע״ע). למרות היותו 
לותראני וחתנו של פיליפ מך,סך ממנהיגי הליגד, השמאל- 
קאלדית (ע״ע גרמניד״ עמ׳ 6 /^ 4 ), סייע מ׳ לקיסר הקאתולי 
קרל זך (ע״ע) במלחמתו נגד הליגד,. מ׳ פלש לסאכסוניד, של 
ד,נסיך-הבוחר יוד,דפךידךיך, מן הענף הארנסטיני של בית 
וטין וממנהיגי הליגד, השמאלקאלדיח, וד,שתתף בקרב מיל- 
בדג(אפריל. 1547 ) שהביא נצחון מכריע לקרל ז\. בתמורה 
ד,ועלה לדרגת נםיך-בוחר וזכר, בחלקים ניכרים משטחי סאב- 
סוניד, של יוד,ן-פרידריד. 

עתה התנגד מ׳ לנוםחת-ד,פשרה בין הקאתוליות לפרוטס- 
טאנטיות שנוסחר, באוגסבורג ("האינטרים של אוגסבורג", 
1548 ), ובן דרש לשחרר את חותנו פיליפ מהסן, שנשבה בידי 
הקיסר. הוא אירגן בחשאי קשר של נסיכים פרוטסטאנטיים 
נגד קרל ז\, ואף ברת בלית עם אנרי 11 (ע״ע) מלך צרפת, 
בהבטיחו לו את הבישופיות של מיץ, טול וורדן ( 1552 ). מ׳ 
הופיע לפתע עם צבאו בגרמניה הדרומית ואילץ את הקיפר 
להימלט דרך האלפים המושלגים. בחוזה פסאו( 1552 ) נאלץ 
הקיסר לתת חופש-דת זמני לפרוטסטאנטים בגרמניד,. 

משפתח אלברכט אלציפיאדם (ע״ע) רתן ברנדנבורג- 
קולמבך, שהיה בן-בריתו שלי מ׳ בכל דרכו, במסע-שוד 
ברחבי גרמניה, יצא מ' נגדו, ובהביטו אותו נפצע פצעי- 
מוות. 

. 9 . .׳* ./ 21 ,< 85101 נ . 5 ; 1898 ,. 8 .׳* , 8 ־ע 1 < 1 םם 3 ) 61311 

,חם:זע^הז 1 ז 9 פ . 15 ; 1907 , 1541-1583 ,: 7x4771 

,־ 1 ש 1 נ 1 ש 0 ^ .? ; 1941 ,^ 1 ■ 40 ,. 5 .׳■ן ,/ 21 

, 5 . ./ 21 ,תינספ .£ ; 1942 ■ 40 ,.ע ./* ./ג 

• 2611 .) 1416 ) 41%£ ד 7£1144/07 ' £1 < 711774£711 41£ 741x4 

. 1960 .( 191 .•ננ 5£1 




857 


מומץ, ז׳יגמונד — מוריגיוס 


858 


מוריץ׳ 1 'י 1 מו 5 ד — 1 )ח 0 מז 6 ו 25 1€2 י 101 \ — ( 1879 ׳ סיסא־ 
צ׳צ׳ה — 1942 . בודאפשם), סופר הןנגארי, גדול־ 

מחברי הרומאנים הראליסטיים־ביקרתיים של ספרות המאה 
ה 20 בארצו. ב 1928 — 1932 היה מעורכי כתב־העת לספרות 
ז 1183 ץז>ז("מערב"). בשנות־חייו האחרונות שימש עורך כתב־ 
העת £נ} 0 ז> 1 ("עם המזרח") והיה מן המתנגדים לנא¬ 
ציזם. — בספריו הראשונים תיאר מ׳ תיאור נאטוראליסטי 
את גורלו העלוב של האיכר (זל״בת״בצ [״זהב-יון״], 1910 ) 
ואת אווירת־החנק ששררה בעיירות השדה ( 11313 
;!:ויס^סבת [״אחרי גבו של אלוהים״], 1911 ), ובכך שם קז 
לאידיאליזאציה בתיאורי הכפר וד,עיירד,. בשנות ה 20 רד, 30 
הפנה את מבטו לעבר עולם־ד,אצולה וד,עבר ההיסטורי, אל 
ירידתם של בני־ד,עילית; י. 80 ג 111 י 1 ^^ ("עד עלות 

השחר״), 1926 . בטרילוגיד, ץ 101 )- £1 ("טראנסילוואניד,"), 
1922 — 1935 , שעלילתה מתרחשת במאה ד, 17 , עמד מ׳ על 
ההכרח בהתפתחות בכיוון דמוקראטי. בספריו האחרונים 
גיבוריו־איכריו הם בעלי יומרות מהפכניות, וברומאן - 1 ^ 1 
3 ^ 81 ^ 3 ׳ו (״היתומד, הקטנה״), 1941 , נתגלה תחום חדש בכתי¬ 
בתו ; מעמד הפר 1 לטאריון. 

גם בגישתו לבעיית היהודים היד, מ׳ ראליסס < הוא ראד, 
בבירור, כי גם לאחר האמאנציפאציה נשארו היהודים יסוד 
זר לגבי החברד" הצעות־פתרון שובות ונוגדות זו את זו 
העלד, ברבים מחיבוריו; טמיעה מוחלטת, ע״י נישואי- 
תערובת 1 או: דדקיום, זה בצד זה, של ההונגארי והיד,ודי, 
כשהאחרון נשאר נאמן ליהחתו (■ 13 ) 11:0 32 161£ :) 1 10 ) 251 
גז 3 ל 10111 [״הרוח היהודית בספרות״], 1930 )! ושוב במקום 
אחר ( 831 [״נשף״], 1936 ): מולדת אחת לנו, חונגארים 
כולנו. דמויותיו היהודיות, שהקווים האפייניים לד,ן הם אורח- 
מחשבה מעשי ופעלתנות חיובית, מגוונות הן. 

בין הרומאנים הרבים שלו, רומאן־ד׳נוער -()ת 1111 ס[ 13:87 
313118 !( (״היד. טוב עד יום מותד״), 1922 . מ׳ כתב גם סיפו¬ 
רים קצרים, מחזות ומאמרים בעתונות. 

1 ז 0 < 2 : 01 ! ס .^ 2 , 10$ ת 01 ^{ 

-מ״// ./ 7 ; 1926 ,(ר\ X ,סיס( 05 

. 25 0£ ׳(!גמסעומת^ 1110 0£ !!!סמס!! 111 ) מעיו״ין)^ 

) 05102 ^ 1 ; 1953 ,.^ 2 ./ג .י 1 ; 1952 ,( £3111 [ 11 :) 111858€01 ד 3111 |ז£ ז 211 3832111 ^, 

1783/93 , מ' כת^ גם ספרי מחקר בתחומים שונים, 

,. 34 .ז/י 2 ,! 301 א .£ ; 1909 מ 0 ןמ 4 / , 15011 < 1 ז\£ . 11 

/ 0 מ 0 //^ 00 מ?>^ 11 ^ 4 ?/ 0 . 34 , 21£.15 תוז 3 ? . 14 ; 1930 

■זנ 1 2 >מא . 4 ג . 1 (? ,ץ 1 ס 03111 .£ ; 1946 

. 1962 ,// 0 ^ר))/מס 4 מ 2 ־זסין 0 סז/' 2 

מוריציוס (אנג׳ מורישם 13111111115 .) ! צרפ׳ איל מורים 
43111100 ) 110 ), מדינה עצמאית במסגרת חבר העמים 
הבריטי, אי באלי מסקרין׳ במזרח האוקיאנוס ההודי, כ 800 
ק״מ ממזרח למדגפקר (ע״ע מלגש, רפובליקת). שטחו 
1,865 קמ״ר ובו 774,000 תוש׳ ( 1967 ). 3 קבוצות של 
איים קטנים נמצאים בחסותר, של מ׳; החשובים בהם — איי 
רודריגם — מזרחית למ׳! מלבדם — איי אגלגד, וקרגדוס־ 
קרז׳ום (יחד נ 180 קמ״ר, 21,000 חוש׳), מצפון ומצפון 
מזרח לאי. 

האי בוצר כתוצאה מפעילות געשית צעירד. (שלישון עד 
פליסטוקן). התפרצויות אלו יצרו במרבז האי רמר, נרחבת 
( 400 — 600 מ׳ גובהר,) המוקפת בטבלה של רכסי הרים 
ששיאם—פיטון דד,. (לה פטיט) ריוויר(נואר)( 830 מ׳) נמצא 




859 


מוריציוס 


860 



טוריזויום 

בדרום מערב. הנהרות היורדים סהדמה יוצרים גאיות עסו¬ 
קים ! הנהר הארוך ביותר הוא גרגר דיוור ( 37 ק״ס), הזורם 
מזרחה. הרמה משתפלת במתינות אל מישור חוך בעל רוחב 
שונה. לאורך החוף — רצועה רצופה של שוניות שחלקן 
מגיע עד לגובה של 12 מ' מע״פ הים. 

האקלים טרופי לח ומושפע מרוחות הפססים הדרום־ 
מזרחיים. הטמפ׳ הממוצעת במישור החוף ״ 32 , וברמה המר¬ 
כזית — נמוכה יותר. הגשמים הרבים — 1.500 מ״מ לאורך 
החופים ויותר מ 5,000 מ״מ בפנים האי — יורדים בעיקר 
בחדשים נובמבר—מארם. ציקלונים — לעתים הרסניים — 
שכיחים בחדשי מאי—דצמבר. 

הצומח והחי. שייכותו של האי מ׳ לסוג האיים 
האוקיאניים קבע את אופי הצומח והחי המיוחדים לו. 
(וע״ע אי. עמ׳ 126 — 127 בכרך מילואים, חואוגאוגרפיה, 
עמ׳ 653 ). 

הצמחיה מהווה חלק של האיזור המגסי שבאפריקה והיא 
בד״כ טרופית. הצומח הטבעי — יער משווני לח. במאות 
האחרונות הוכחד רובו של צומח היערות לשם גידול מטעי 
קנה-סוכר. רק במקומות בודדים, בגבעות, עוד מוצאים 
שרידי יער. בעקבות זה, חל שינוי בהרכב אוכלוסיית 
הצומח, שאיו כדוגמתו בד,יקפו, בעולם כולו, פרט לאי סינט- 
הלנה. גם בהרכב החי חלו תמורות רבות, מינים רבים 
נכחדו ואחרים הוכנסו לאי, בעיקר ע״י האדם. היונקים 
המצויים באי הם 2 מיני עטלפים < מהזוחלים; 2 מינים של 
נחשים. בעבר היה האי עשיר בעופות. בעיקר מפורסם היה 
הדוד 1 (ע״ע) שנכחד. עם תחילת ההתישבות באי, חדרו 
אליו: החולדה והחזיר. לאחר מכך הובא איל-הסמבר. את 
הנמיה הכניסו במאה ה 19 , כדי להילחם במכת החולדות, אבל 


ללא עזר רב, שכן גם היא התרבתה מאד. יונקים אחדים 
ד,ובאו ממדגסקאד והם: הארנבת, מיני חדפים, והטנרק 
(וע״ע אפריקה, עמ׳ 304 ), גם זבוב-הבית ומינים שונים של 
יתושים, שגרמו למחלת הקדחת, חדרו למ' בעקבות ההגירות 
השונות, (וע״ע אקולוגיה, עמ׳ 542 ), 

תושבי האי הם מהגרים או צאצאי מהגרים היות וד,אי 
היה בלתי מאוכלס: 68% מהם הודים, רובם הינדואי ומיעוטם 
מוסלמי. כ 25% קריאולים: בני תערובת של אפריקנים וצר¬ 
פתים שרובם קשורים לדת הקתולית-רומית: וכך קיימות 
קבוצות קטנות של סינים ואירופים, בעיקר צרפתים. 

מלבד קראולית (:!!ס^ס), הלשון המדוברת, מהלכות באי 
5 לשונות״הודיות, 2 ניבים סיניים ובן צרפתית ואנגלית, 
השפה הרשמית. 

צפיפות האוכלוסיה — 415 נפש לקמ״ר — ושיעור 
גידולה — 2.5% בשנה — הם גבוהים. רוב התושבים 
חיים בכפרים עניים ובחוות מטעי-הסובר (ר' להלן). עיר 
הבירה, פורם לואיס ( 134,100 תוש׳, 1967 ) במערב האי, 
משמשת גם כמרכז המטתרי הודות לנמלה המצויין, שרשרת 
עדים נוספות מתמשכת לאורך הכביש הראשי מפורט לואים 
למאבור בדדוס-המזרח: בו בםן-רוז ד,יל ( 67,300 תוש׳), 
קיורפיפ ( 49,000 תוש') וקטר בורן ( 38,800 תוש׳), 

הנמל של פורס לואיס (טיפל בכ 2 מלית טון, 1967 ) ושדה 
התעופה פליזנס המשרת קווים בינלאומיים (אפריקה, ציילון, 
אוסטרליה) מקנים לאי חשיבות איסטדטגית. באי כ 800 ק״מ 
בבישי-אספלם. 

חינוך. כ 140,500 תלמידים בבתי ספר עממיים ( 1967 ), 

כ 38,500 — בבתי ספד תיכוניים! 2 בתי ספר טכניים גבוך,ים 
ובית מדרש למורים. ב 1967 נפתחה אוניברסיטת, בצמוך 
לבית הספר הגבוה לחקלאות (ברדיאי ] 1 ט 6 ט 11 ). 

בלבלת האי מבוססת על קנר,-םוכר, % מכלל שטחו 
(שהם כ% מכלל הקרקע הראויה לעיבוד) תופסים מטעי 
קנה-הסוכר. הסוכר ומוצרי-ד,לוואי שלו (מ^סה, רום) מיו¬ 
צרים במפעלים הנמצאים ברובן של 30 חוות-הסוכר הגדו¬ 
לות. יצור הסוכר מסתכם בכ 600,000 טון לשנה בממוצע 
( 1964 — 1967 ) וחלקו ביצוא מגיע ל 97% . באי מגדלים גם 
כ 500 טון טבק, 80% מהם מופנים לבריטניה. ברמה המרכזית 
נהוג גידול תד" באי יש גם בתח״ד אחדים לעיבוד תה, 
ולייצור שקים, סיגריות וגפרורים, שווי היבוא: 70 מיליון 
דולאר והיצוא: 71 מיליון דולאר, בעזרת השלטונות מת¬ 
פתחת תעשיית התיירות. 

. 6 ; 1965 ^ 11 $ 50015 ג 11 . 8 

!*חג ,£ .[ ; 1965 1 ) /ס 

/ 0 11 ) $00 ^ 7/1 " 8 ז 0111 € 

. 1961 
א. יא. 

היסטוריה. נראד, שספנים ערבים ומאלאיים הגיעו 
למ׳ ביה״ב, אולם בעת שהפורטוגאלים גילו את האי בתחילת 
המאה ה 16 לא היה בו יישוב. הפורטוגאלים לא יישבוד,ו, 
ולראשונה אוכלס האי בידי ההולאנדים, שתפסו את האי 
ב 1598 וקראו לו מ׳ ע״ש עוצר הולאנד, הנסיך מוריץ. ההר 
לאנדים הכניסו למ׳ לראשונה מטעי סוכר וכן חיות בית, 
אולם מספד המתיישבים לא עלה על מאות אחדות, וב 1710 
נטשוהו, 

ב 1715 השתלטו הצרפתים על מ׳, הסבו את שמו ל״איל 
דד, פדאנס" ובמאה שנות שלטונם הפבוד,ו למקום פורח. 





861 


מוריציוס — מורלי, ג׳ון בלקברן 


862 


המתיישבים הצרפתים התקיימו על מטעי־םוכר ותבלין, 
שבהם עבדו כושים מאפריקה שנמכרו לעבדות. עד 1767 
היה האי בשלטון "הברת הודו המזרחית" הצרפתית, ואח״ב 
עבר לשלטון הכתר. 

בעת מלחמות נאפוליון היה איל דה פראנס בסיס להת¬ 
קפות על הספינות הבריטיות שעשו דרכן להודו ולמזרח 
הרחוק, ולפיכך כבשוהו הבריטים ב 1810 , ובשלום פאריס 
ב 1814 אושר שלטון בריטניה באי, ששמו הוסב חזרה למי, 
בריטניה התחייבה שתושבי מ' יוסיפו לחיות עפ״י חוקיהם, 
מנהגיזזם ודתם, וכתוצאה מכך הוסיפו הקראולים — צאצאי 
המתיישבים הצרפתים — והכושים שהובאו מאפריקה לדבר 
עגה צרפתית ( 015 ) 2 ?). 

י' בעקבות ביטול העבדות בנחלאות בריטניה ( 1833 ) החלו 
להביא הודים, ואח״ב גם קצת סינים, לעבוד במטעי הסוכר 
במ׳. במרוצת הזמן עלה מספרם של ההודים וצאצאיהם על 
הצרפחים והכושים שהתבוללו בתרבותם. מ' הוסיפה לשגשג, 
למרות אסונות טבע ומגפות שפקדוה: בחולירע ב 1854 מחו 
כ 17,000 נפש, ובמאלאריה ב 1866 — 1868 30.000 , וכן נספו 
רבים בסערות הציקלון ב 1892 , ב 1931 , ב 1945 וב 1960 . אחרי 
מלה״ע 11 הורחב בהדרגה הממשל העצמי של מ׳, וב 1968 
נהיה האי למדינה עצמאית. חברה בחבר העמים הבריטי. 
מלכת בריטניה היא ראש המדינה ומיוצגת ע״י מושל־כללי. 
הממשלה אחראית בפני פארלאמנט בן בית אחד, ושיטת 
הבחירות מאפשרת בחלקה ייצוג עדתי. כמה מהמפלגות 
המדיניות הן בעלות אופי עדתי. להכרזת העצמאות קדמו 
מהומות בין־עדחיות חמורות. יחסי־העדות תופסים מקום 
מרבזי בפוליטיקה במ'. 

ב 1940/41 הגלו הבריטים למ' מעפילים לא״י. הללו 
הורשו לעסוק במלאכתם. וישבו במחנות בפורט לואיס ובבו 
בסן, וכן בבתים פרטיים. ב 1945 הותר להם לעלות לארץ. 
וע״ע ארץ־ישראל, עמ׳ 560,557 . 

״./ג { 0 ^ - £11 ^תז 3 מ .ן ,ת 

. 1965 ג״ / 0 '.-/ 71 . 6 ^ 1949 

א. ה.-ע. 

מוריקיוס, פלויוס טיבךיום ־ 15 ) 125,1 ? 11-101115 ו 2 ^ן 

1115 ז 6 נ 11 ז — ( 539 ( 1 ] — 602 , קיסר ב 582 — 602 ), 

קיסר ביזאנטיון. בשנים האחרונות לשלטון טיבריוס 11 ניהל 
מ׳ את המלחמות נגד פרם, והלה בחר בו ליורשו. בעלותו 
לשלטון היה האוצר ריק, ומ׳ נהג במדיניות של קימוצים. 
במערב ביקש מ' לשמור על שרידי הליבושים של יוסטיני^נום 
(ע״ע) בהקימו שחי יחידות שלטוניות מגובשות: האכסארכיה 
(ע״ע) של ראונה באיטליה וקזל _קרתגו באפריקה. במזרח 
ניצל מ׳ סיכסוכים פנימיים בתוך הממלכה הפרסית, ובתמורה 
על סיועו לבוסרו 11 (ע״ע) לחזור לשלטון, קיבל ב 591 את 
ארמניה הפרסית, שהיתר, לה חשיבות כלכלית ואיסטרטגית 
רבה. 

פלישות האורים (ע״ע) והסלאווים סיבנו את שלטת בי¬ 
זאנטית בבלקן.'מ 592 פעל מ׳ במת לחידוש גבול הדנובד, 
וזבה לכמד, נצחונות, שאמנם לא מנעו את המשך הפלישות. 
בשפקד מ׳ בשנת 602 על הצבא לחרוך מעבר לדנובה פרץ 
מרד שהעלה לשלטון את מפקד הצבא פוקאם. מ׳ ברח לאסיה 
והומת. 

*./ג 16 (^ [ 0 16 {ד .ץ 

^^{ /עסן. ׳ 1 מ<לץ 0 ׳/ !€ ״זז 156 ט 00 .? ; 1939 

.( 1 ,ומ 1513 ' 1 :) 1 ז 5 ש. 14 £םת 23 ׳(פ )'. 1 ־,מ^/מז/יבא/ 6 ^ 

, 1951 


מירלי — ,ל 11 ־- 101 ) 1 — (במאד, ד, 18 ), פילוסוף צרפתי. היד, 
ממבשרי הקומוניזם המודרני, אך אין שום ידיעד, 

מהימנה על חייו. יצירותיו, שזכו לפרסום רב, יוחסו תחילה 
לדידרו (ע״ע). בספרו החשוב 0 ז 11 ) 2 ת 12 60 30110 ) ("חוק 
הטבע״), 2 כר׳ 1755 — 1760 . דרש תיקון החברה לפי חוקי 
הטבע וההגיון. מ׳ טען בי הטבע הוא שיתופי. ותיאר בפירוט 
חברה שיתופית אידאלית, שבה, לדעתו, לא תיתכן שחיתות- 
המידות. בחברה זו יבוטל כליל הקניין הפרטי, להוציא חפצים 
אישיים לשימוש יום-יומי. כל אזרח יהיה עובד-המדינה 
ויקבל ממנה לפי צרכיו! דרכי-התנד,גותו היום-יומיים של 
כל אחד יחיו מוגדרים בפרוטרוט. להשקפותיו של מ׳ נודער, 
השפעה על הוגי-הדעוח הסוציאליסטים במאה ה 19 . 

■ס^ ! 146 {: 111 זז 10 ז 6€0 14661 ,./ג 

. 1961 , 00€ ,א . 11 ; 1909 

מוךלי, ג׳ון, רוזן בלקבך[- ) 15 ,ץ 10 ז 10 ) 1 ״ 011 ( 

ת- 111 ( 1 ) 61201 ) 0 ]!!!וסס( 1838 — 1923 ), סופר ומדינאי 
אנגלי. מ׳ היה בנו של רופא, למד באוכספורד, התיישב 
ב 1859 בלונדון וד,חל עוסק בכתיבה ובעריכה. הוא היד, 
עודכם של יומונים וכתבי-עת, ובבה״ע - 0 ? ץ 1 זז 181 מ)' 01 ? 

שאותו ערך ב 1867 — 1882 , השתתפו מגדולי הסופרים 
והוגי-הדעות של הדור! מ׳ נתן לכתב-עת זה צביון ראדי- 
קאלי, וביטא בו אח השקפת עולמו הראציונאליסטית וה- 
אתאיסטית. 

' את שמו כסופר קנה מ׳ בזכות ספריו על וולטר ( 1872 ), 
רוסו( 1873 ), דידרו וד,אנציקלופדיםטים ( 1878 ),ברק ( 1867 ! 
1879 ), קובדן( 1881 ), ווקפול( 1889 ), אול?ור קרומוול( 1900 ) 
וגלדסטון ( 1903 ). בספריו ניכרת תכופות הזדהות עם הרעיו¬ 
נות שגיבוריהם הטיפו למענם יותר מאשר תאורי האישים 
עצמם — כגון הר,זדר,ות עם הראציונאליזם בחיבורים על 
אישי ההשכלה בצרפת. עם עקרונות המדיניות המעשית של 
אדמנד ברק (ע״ע) ובמיוחד — עם הראדיקאליזם בביוגרא¬ 
פיה על קובדן (ע״ע). 

ב 1883 נבחר מ' לפארלאמנט, והיה ציר ליבראלי, בהפס¬ 
קה קצרה, עד שניתן לו ב 1908 תואר רוזן בלקברן ור,וא עבר 
לבית״ד,לורדים. בתקופת פעולתו המדינית' ( 1883 — 1914 ) 
עסק מ' בשני נושאים עיקריים: אירלאנד וחודו. מ' היד, 
השר הממונה על ענייני אירלאנד בממשלות גלדסטון האח¬ 
רונות, ב 1886 וב 1892 — 1894 , כתומך בלב ונפש במתן 0 )]) 1€0 
1110 .מ (שלטון בית) לאירים, ומילא תפקיד מרכזי במאבק 
על עיול חוק בענין זה. מ' תמך בויליאם ד,רקורט (ע״ע) 
בסיכסובו עם צעירי המפלגד, הליבראלית ב 1898 , והתבלט 
בביקרתו נגד המלחמה בבורים בדרום-אפריקה ונגד האימ¬ 
פריאליזם. 

ב 1906 — 1914 היה מ' שר בממשלות הליבראליות של 
קמבל-בנרמן ושל אסקודת, וד,חזיק עד 1910 בחיק השר 
לענייני הודו! ניתן לומר, שבתפקידו זה החל מ׳ אח תהליך 
שיתרורד, של הודו, עם פירסום חוקת מ׳-מינט( ב 1909 (ע״ע 
הדו, עמ' 538 ). כפאציפיסט התפטר מ' מהממשלה עם קבלת 
ההחלטה להצטרף למלחמה נגד גרמניה. 

ב 1917 פורסמו "זכרונותיר׳, שמהם עולה דמותו של מ' 
כליבראל מהנוסח הישן, הקרוב ברוחו לקוברן, בעל עקרונות 
שהמציאות המשתנה של סוף המאה ר, 19 ותחילת ה 20 לא 
הניעתהו לשנותם כקוצו של יוד. 

./ג ,זז€( 11 ל)^ . 8 ; 1924 ,. 11 )ה 16011 {¥ ./ . 1-1 .[ 

. 1967 , 1 } 41 ת 1 

מ. 




863 


מודלם, אמבדוסיו דה -־ מודמונים 


864 


מורלס, אמברוסיו דה, ע״ע ספרד, ספרות. 

מודלס, לואיס דה, ע״ע מפרד, אמנות. 

מורמונים עדה דתית באה״ב שמוצאה בנצ¬ 

רות■ שט□ המלא 0£ £5115 [ 0£ 

5211118 ץבט-זמוב.! ("כנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית 
הימים"). שם הכת נגזר מן הספר הקדוש לה, הוא ,.ספר 
מורמוז". לדעת המאמינים נתגלה הספר למייסד הכת ונביאה, 
ג׳וסד סמית( 51111111 11 ק 08£ [, 1805 — 1844 [ע״ע!), בן למשפ' 
איכרים שגדל בפלמירה, במדינת ניו־יורק. ארבע שנים 
לאחר ששליח אלוד.ים גילה לו ( 1823 ) את דבר קיומם של 
לוחות הזהב, תרגם ממית את תוכן הלוחות לאנגלית. 

"ספר מורמון" מתאר את ביקורו של ישו באמריקה לאחר 
שקם לתחיה, ואירגון עדת־מאמינים בשטחד" הספר מתאר גם 
את מוצאם הקדום של תושבי אמריקה שהיו מבני־ישראל 
אשר היגרו מאסיה בתקופות שונות, המתיישבים נחלקו 
לנפיטים ( 1111£5 ק 143 ) — לבנים, שהושמדו ע״י הלמניסים 
( 11£5 ת 13 ז 1.31 ) — כר,י העור, האינדיאנים. באה״ב במאה ה 18 
היתה מקובלת הדעה שהאינדיאנים הם צאצאי עשרת השב¬ 
טים האבודים. "ספר מורמון" נדפס לראשונה ב 1830 
ב 5,000 עותקים. 

ב 1830 ייסד סמית, עם עוד שישה אנשים, את העדה 
החדשה. עד מהרד, גדל ור׳לד מספר חבריי׳■ אד בגלל יחסם 
העויין של תושבי מדינת ניו-יורק נאלצו ד,מ' לעבור לאוד,יו 
ולר׳קים מרכז חדש בקרטלנד ( 1 > 1311 ] 11 .> 1 ), שהיווד׳ למעשה 
את הפרק הראשון בתולדות הס׳ בשנים 1830 — 1840 . בת¬ 
קופה זו, נבנה המקדש הראשון ונתגבשו מוסדות העדה; 
הנשיא שעמד בראשה, שנים עשר השליחים, המועצה העל¬ 
יונה, שתי דרגות הכהונה. בית הספר של המ׳ וד׳פעילות 
המיסיונרית. על ד,מ' נאסר העישון ושתיית משקאות חריפים, 
קפה ותה, ומאז 1852 הונהג ריבוי הנשים לפי דוגמת התנ״ד. 
ברם הקשיים הכספיים, אורח החיים הדתי-חברתי המיוחד 
של המ׳ והתפרצויות השנאה מצד האובלוסיד, ("ד,גו'ים") 
על רקע של תחרות כלכלית, הכריחום לעקור ב 1839 למדינת 
אילינוי, שם ייסדו את העיר נובו 1311700 < (שיבוש של 
המלה העברית "נאווה"). העיר התפתחה במהירות וד׳יתד, 
לגדולה ביותר במדינת אילינוי ( 20,000 תוש'). סמית נהיה 
ראש העיר ומפקד המיליציה המקומית אד דרך התגד,גותו 
השתלטנית עוררה מורת-רוח מצד חברי העדר. ושלסונות 
המדינה. ב 1844 נאסרו סמית ואחיו ונרצחו ע״י אספסוח 
שפרץ לכלא בו ציפו למשפטם. 

לאחר מותו של טמית נבחר בריגם יאנג ( 0118113111 
¥011118 ) לראש העדה. יאנג היה אדם בעל כושר אירגון 
וגישה כלכלית מובהקת, ובזכות מנהיגותו המוצלחת ניצלה 
העדד, ואף מצאה לד, מולדת חדשה. ב 1846 יצאו המ׳ את 
14311700 והקימו את זיאן( 21011 — "ציוך) שלהם ליד ימת 
המלח הגדולה במדינת יוסה (ע״ע), שם יסדו את עירם 
ומרכזם הגדול סולס לייק טיטי (׳ל״ס £;!נ 53111.3 ), המפעל 
זכד. להצלחד, בגלל הגישה החלוצית ור.ד,תמדר. הכבירה 
שהראו המ׳ בד,נד,גתו של יאנג. הד,גירה ליוסה נודעד, כמסע 
הגדול ביותר של המאה ה 19 . מתיישבים "גויים" רבים 
נמשכו למקום ובגלל המתיחות אתם על רקע ריבוי הנשים, 
נאלצו המ׳ ב 1890 לוותר על עקרון זד" ב 1896 היתד, יוטה 
לאחת ממדינות אד,״ב. ד,מ׳ יסדו גם מרכזים אחרים ברחבי 



איזור המקדש הטורטוני ( 16 נ 761111 ח 0 ת 1 ז<ו 1 \) בםו 5 © 5 ייק סיטי, 
בסרפז— ה״טקדש״, טאחריו — טשפו הסורסוגים; סיסיז לסעלה — 
מרכז הביקורים החדש: טשפאללטשכו אולם הסועצה העליונה, טיפין 
ל״טקדש" אנה הנגיסה החרש וטשטאלו טרכז האינפורטציה 

אד,"ב, נשתלבו בחיי המדינה ומקרבם אף קמו שרים בממ¬ 
שלות אחדות. ד,מ׳ מונים כיום כ 3 מיליון חברים החיים 
ב 4,450 קהילות על פני העולם, ברם רובם המכריע נמצא 
ביוטה. 

המ׳ מאמינים בד׳תגלות אלוהית מתמדת וסבורים שדתם 
היא חזרד, אל הנצרות המקורית הקדומה. הספרים המקו¬ 
דשים להם במקורות האמונה הם: התנ״ד והברית החדשה! 
ספר מורמון! 1100 ? 01031 0£ 00311 ס!!*!* ("ד׳פנינה בעלת 
העיד הרב"), המכיל חזיונות והתגלויות למשה ולאברד.ם 
שאיגם בזכרים בחב״ךן 1 ) 311 שסניבוססס (,׳תורה 
ובריתות"), ספר שעניינו תקנות העדה׳ אירגובה ומצוותיה 
ודיון באמונות ודעות כפי שנתגלו בחזון לנביא-ד,עדר, סמית, 
השקפתם הדתית של המ׳ היא חמרית ודינאמית ומחייבת את 
קידום העולם הזה. הם אינם מאמינים בחטא הקדמון ודוגלים 
ברצון החפשי של האדם השואף לקדם את עצמו בעזרת 
האלוהים. בגלל ריבוי כתבי הקודש שלהם וד,תשובות הסות¬ 
רות שניתן למצוא בד,ם לשאלות השונות, מגלים ד,מ' מתח 
מסויים כלפי השקפות העולם המודרני וד׳מדעים. ברם הספ¬ 
רות האפוללגטית הענפה נחלצת במובן זד, להסיר ספקות 
באמיתות הד׳תגלויות של המ׳. 

היסוד הנבואי, הרצון לחזור לעולם הנוצרי הקדום, הקשר 
החי עם עם-ישראל המקראי וד,ד,שקפה הרואד, בחיוב אח 
קידום העולם וד,אדם, באו לידי ביטוי ברצונם לבנות ממלכת 
קודש מיוחדת משלהם, את הרעיון לבנות באה״ב "ציון", היא 
ירושלים החדשה, הגה סמית עוד ב 1830 . רעית קיבוע-גלויות 
ובניין ״ציון״ הוא תכנו של העיקר ה 10 מבין 13 עיקרי 
האמונה של המ׳. 

יחסם של ד,מ׳ אל עם-ישראל הוא מעיקרו חיובי. הם 
האמינו מתמיד שבני-ישראל עתידים לשוב לארצם ולמו¬ 
לדתם ("ספר מורמ(ן"). אמונה זו קשורר, בתקווה שאז יכירו 
גם בני-ישראל בישו וכי שיבת-ציון ובנין בית-ד,מקדש יהוו 
הקדמה לשיבתו המחודשת של ישו. המי גם נתנו ביטוי טכסי 
ורגשי לתקוור, זו בשיגורו של שליח לירושלים ב 1841 , שם 
מעל הר הזיתים הקדיש בתפילה חגיגית את א״י ליד,ודים. 
ב 1873 חזרה משלחת מורמונית על הקדשה זו באותו מקום. 
גישתם המעשית של המ' גרמה לכד שהם לא רק ציפו 





865 


טודסונים — טורם, פשיואל פינלי בריז 


866 


לשיבת ציון כמאורע דתי, אלא תלו תקוות רבות בתנועה 
הציונית. בהקמת מדינת־ישראל ראו אות להתגשמות 
הנבואות ומאורע של אחרית הימים. 

לצד ד,מ׳ קיימת גם כת מורמונית פורשת בשם -ז 0 ־ 8 
5 ] 1 ז 531 ץ 3 נ 101-1 ] 1,3 0£ 011111011 ("הכנסייה המאור¬ 

גנת מחרש של קדושי אחרית הימים"). הכת נתגבשה סביב 
צאצאי סמית השולטים בה עד היום. הכת התכחשה למנ¬ 
היגותו של יאנג ודחתה מלכתחילה את עקרון ריבוי הנשים. 
מרכז העדר, במיזורי ומספר הבדיד, כססס, 170 . 

{ 0 ץ 1 >*ו} 3 ^ ,, 14 / 0 ז^^ה 1. ^•0x4 

714 ) 1 ,■**ץ*^ .£ ; 1902 ,ו/} 1 חז 3 

; 1916 .. 4 ז ) 717 . 0 . 11 ; 1912 ,. 14 ■ 7 ) 4 

- €0777 ^ , 5 ^־^^נ 01 מ . 11 . 0 ;* 1923 ,. 14 / 0 ^ $107 ) 7/1 ,תת 1.1 

/ 0 .!/€ ./ / 0 7 /) 7 ) 11 /€ ) 1/1 } 0 ) 10 ! 71 ) 1 /) 7 (} 

, 11071 * £0017 . 14 ) 1 ^ 771 ) 7 1 מש 1 ) 3 ? 1 . 1 \ ; 1930 , 1 ^ג־ 1 

ה 11£10 )^[ )^ 7 ,חמתתשמ .,. 1 ,£ ; 1937 ,! 7171777£ ) 4 ! 71714 
. 4 ! ) 14 0 ^ 1 ,ש 11 ) 0 ־] 6 . 1 \.? ; 1943 ,! 7 )) 71071 

; 1957 ,. 14 , 3 שס־ 0 .?.ז ; 1945 ,. 3 1 /<})! 0 ן { 0 ){ 11 ) 7/1 
; 1958 ,. 4 { ) 1/7 §ו 07 מז^ ,(.צ 1 >ש) ו 05€1 ש 1 זם 1 \ . 11 — ־ 1 ש 3 ) 1 ט 1 \ 

- €0771 ^ . 0.6 ; 1963 ,. 4 { 0774 7 ) 7 )[ ,, 7 \ז 3 \ 0 . 0 

7/76 ,זשמזטיד ; 1964 / 0 ^ 600 ) 1/7 077 ^ז 7710 )ח) 

. 1966 , 717 ) ה 77 /! 11 { 11 ) 7 !£ 

ד. ס. 

מורמנסלן עיר ונמל במפרץ קולד, 

( 3311113 140111.0111111 ) של ים ברנץ (ע״ע), בירת 
מחוז מ', בצפון־מערב הרפובליקה הפדראטיווית הרוסית. 
279,000 תוש׳ ( 1967 )! הגדולה בערי-ד,עולם מצפון לחוג 
הארקטי ובין החשובים בנמלי בריה״מ. מ׳ שוכנת במרחק 
50 ק״מ מן הים הפתוח, בקצה מפרץ צר וארוך, מוקד הרים. 
בגלל הקרבד, לשלוחת הזרם הצפון אטלאנטי החם המגיעה 
עד לקצה המפרץ, חפשי נמל־מ׳ מקרח כל ימות השנה. 

מ׳ נמל מסחרי בנתיב השיט הצפוני, בסיס צי־מלחמה 
וצי־דיג גדול ומרכז תעשיד. לעיבוד דגים ושימורים, מן 
הגדולים בבריד.״מ. יש בד, מספנות, מפעל־בדק לכלי־שיט, 
מנסרות ותעשיה קלה. בעיר בתי־ספר ימיים, מכון לדוכשרת 
מורים, מכון לחקר איזור הקוטב ומכון לחקר דגה ואוקי־ 
אנוגרפיד" 

מ' נוסדה ב 1916 , בעת מלחמת-ד,עולם הראשונה, כבסיס־ 
אספקה צבאי. אז חובדד. ללנינגרד, הרחוקה ממנה בדי 1,500 
ק״מ, במסילת־ברזל. ב 1918 נכבשה ע״י צבאות "ארצות־ 
הד,סכמר,* שהתערבו במלחמת־האזרחים נגד הסובייטים 
ושימשד, להם בסיס צבאי. ב 1920 עברד, לידי בריה״מ. 
בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם, התפתחה בקצב מהיר 
ואוכלוסייתד, גדלה מ 3,000 נפש ב 1917 לכדי 119,000 ב 1939 . 
במלחמת־העולם השניה היתד. מ׳ בסיס־אספקה חיוני של 
ברידו״מ ונמל-יעד עיקרי לשיירות בעלות-הברית. 

מותה, ע״ע קךחוץ. 
מותו, ע״ע סמיכה. 
מוךני, דוכס, ע״ע נפוליון 111 . 

מולנר, !? 051 — 38 מ 01 ו 1 ־ 1 — ( 1475 — 1537 ), 

סאטיריקן גרמני. מ׳ הצטרן* למסדר הפראנציסקני 
בשטראסבורג ב 1490 : למד באוניברסיטות רבות וגם הורד, 
בד,ן. ב 1525 , אחר מרד האיכרים באלזאס, נמלט לשוויץ: 
ב 1529 חזר לכפר־מולדתו אוברנהיים ושם כיהן ככומר. 

מ׳ תרגם את ה״אנאיס״ לורגיליוס ( 1515 ). עיקר פירסומו 
מבוסם על הסאטירות שלו, הבנויות — בהשפעתו של 


סבטטין ברנט (ע״ע) — על מוטיוו ״השוטר.״: אך כתיבתו 
שלי מ׳ עממית יותר. ספריו — פ״טזס׳״-ןזסגסנז״־מזבנין 
(״ד,שבעת־ד,שוטים״), 1512 ! 11£1 ג 1 ; 2 מ 10 ז 5011011 ("אגודת הנוכ¬ 
לים"), 1512 ! 1 מ 5€111¥11111€1511£1 !!סע ס!(! ("טחנת 

נווה הרמאות״), 1515 — הם ביקורת על נגעי הדור, שאינה 
נרתעת מלהתקיף גם אח הפנסיה ואת הכמורד,. עם הופעת 
לותר פנה נגדו מ׳ בכל כוחו הסאטירי וזעמו הדתי: מ 0 ז\ 
מ£- 311 ז< 11€115011€3 זט 1 מ 1-055£ ^ במ^ 1 > ("על השוטה הלותרני 
הגדול״), 1522 . כתיבתו של מ׳, איש ריב ומדון, שנונה 
ורבת-אמצאות, אם-כי בד.תאם לנוהג הזמן, לא הקפיד על 
ניפוי לשונו. 

מ 6£ ת 5011 ־!!סן]":!(! (,.חיבורים בגרמנית") יצאו לאור 
ב 9 כרכים, 1918 — 1931 . 

,!■ 7 ) 1011 ) 771 ^ !) 4 ) 7 /))^{ 476 714 ) 7 . 14 , 7/7 ,טבת 0 ז 1 \ג^ 1 . 97 ־ 

; 1891 , 77 ס 7071 ת 07 {)^ 1 )!/)! 747 ) 4 ) 41 774 ) 7 ./ג . 7/1 ״ 141 ; 1890 

- £15355 ) 711 ) 71467111 [ 711 ) 27 71 )^ 71 ) £6276/11 !. 14 ,■ 1 ש 1 תב 1 ן 5 

71 )!)^\ ,־וש> 1 שתת 6 ^ 1 . 6 ; 1932 ,(^ X ,.נ 1 ־ 111 גץ 5 ש £15011 ת 1 ־ 111 זס. 1 

- 17710 ) 14 1 ) 4 461101167 ' 7717 6 ) 7114 ) 4/377 467 £ה 4111 ה 0 ^ 1 714 * 7 
. 1966 ,!) 7777 ! £70 ,. 14 ,} 37077 :!) 7177 ! 711 

מולס, — £080 ־ 81 ץ 101£ ז£ £3111301 

סגזס!!! — ( 1791 , צ׳רלזטאון [מסצ׳וטטס] — 1872 , 

ניו-יורק), ממציא וצייר אמריקני! כונה גם "לאונרדו רה- 
וינצ׳י של אה״ב". 
לאחר שגמר את חוק 
הלימודים באוניבר¬ 
סיטת ייל ב 1810 נסע 
ללונדון ללמוד ציור, 
וב 1813 זכתד, תמונתו 
"גסיסתו של הרקולס" 
בפרס (מדל;ת ד,זד,ב 
של חברת אדלפי וכן 
מדלית זהב מד,דוכס 
של יורק). בחזרו 
לאה״ב ( 1815 ) הת¬ 
פרנס מציור דיוק¬ 
נים ומראות-היסטר 
דיים, השתקע בניו- 
יורק כמרצה באוני¬ 
ברסיטת העיר. ב 1824 
יסד מ' חברה לאמנות, אשר הפכה לאחר מכן לאקדמיה 
הלאומית לעיצוב(ס 0515 ם 161117 ) 431101131,513 <), ושימש 

נשיאד, הראשון עד 1841 . 

דרכו האמנותית נקטעד, בדרך המקרר, כשהחל מתעמק 
בכימיד, ובפיסיקה. מתוך ידידותו עם פרום' לפיסיקה באו- 
ניברסיטד, בד, לימד נמשך לתורת האלקטררמאגנטיות. בדר¬ 
כו לאה״ב, לאחר שהייה נוספת באנגליה ( 1829 — 1832 ), 
באניה סאלי ( 53117 ) צץ בו הרעיה של המברק החשמלי 
והרכבת מכשיר להעברתו, הנושא את שמו. מייד עם הגיעו 
לאד.״ב החל בבניית המכשיר ו 3 שנים לאחר מכן ( 1835 ) 
ניסה מי לראשונה את פעולתו בד,עברת אות דרך כבל חש¬ 
מלי שארכו כ 800 מטרים. על נסיונו זה הזר ב 1837 באוניבר¬ 
סיטת ניריורק בד,צלחה מלאה. שנים רבות לא הצליח למצוא 
תמיכד. לשימוש בד,מצאתו, ורק ב 1843 סמך הקונגרס את 
ידו על תכניותיו ואיפשר הקמת תחנות קליטה ושידור 
בוושינגטון ובבולטימור ותיבורן באמצעות כבל. לאחר שנה 



מזיוא? נ םורש 




867 


מורס, סמיואל פינלי כרויז — מודסיוז, יוזודים 


868 


של הכנות העביר את דתשדורת 811£ נ 01 זז״ 1 ) 00 13£11 ל 
("מה פעל אל", במד׳ כג, כג) מחדר בית המשפט העליון 
בקאפיטול בוושינגטון לעיר בולטימור. מ׳ זכה לאותות 
הוקרר, מאוניברסיטות וממופדות שונים בעולם. ב 1851 הות¬ 
קנו■ המערכת, שהוא בנה, ע״י מדינות פרופיה, דרטמ־ 
ברג ואופטריה וב 1856 — ע״י צרפת. ועידה בין־לאומית 
שנתכנפה בפאריפ בשנת 1858 העניקה למ׳ פכום של 400,000 
פראנק. 

מ' לחם הרבה להכרה בזכויותיו כממציא הטלגרף. שנים 
רבות היה משוכנע, מחופר ידיעה, שהרעיון לשימוש בטל־ 
גרפיה באמצעות האלקטרו־מאגנט הינו מקורי שלו. אולם 
י. הנרי (ע״ע) כבר פרפם בשנת 1831 תיאור מפורט לשי¬ 
מוש מעשי במכשיר מפוג זה ואילו הרעיון עצמו נולד אף 
לפני 1800 . עם זאת נזקפת לזכותו של מ׳ ההוצאה אל הפועל 
של מערכות הטלגרפיה הראשונות ובעיקר נודע הוא בצופן- 
מ׳, אותו טבע, והנהוג עד היום בשינויים קלים (ע״ע טלקומו¬ 
ניקציה). רק בשנת 1854 הוכרה זכותו הבלעדית לפטנט 
על ההמצאה בפפק דין של בית המשפט העליון של אה״ב. 

ור׳ תמונות, כרן י״ח, עמ■ 728/9 . 

!גזסיי. .. 8.1 ; 1875 (ס 1 ) 11 11€ ד ,?מות? . 5.1 

, 6 ש< 1 ג^ . 0 ; 1914 , 11 * 1 ,^ 7101 ז 4 ז 0 ן 

. 1943 ,ס^ז 10 זיס 1.6 

אר. כה. 

מורס׳ שךל — 35 זז 1311 י 1£51 ז 013 — ( 1868 , סארסיג 

[ליד מארפיי! — 1952 , טור), סופר ועפקן פוליטי 
צרפתי. מ׳ חונך בדת הקאתולית- אף המיר אותה בפפקנות 
פילופופית. הוא ייפד ב 1891 , יחד עם ז׳אן מוראם ( 33 ^ 1.101 ), 
את "האסכולה הרופאניח" בפפרות, ששללה את הרומאנ־ 
פיזם. בכנפייה הרומית ראה מ׳ מפגרת הכרחית של החברה, 
ובמלוכנות — בסיס להתארגנות אמפירית של המעמדות, 
אשר תורות החופש וד,שוויון מחבלות למעשה באשרם ובי¬ 
עילותם. כל חייו נלחם באינדיודדואליזם. בליבראליזם וב- 
דמוקראטיה. הוא הציג את השקפותיו בהגיון רב ובסיגנון 
בהיר, אבל באטימות גמורה לכל משב מן החזץ. עמדתו 
בפרשת דרייפוס היתה עם הקיצונים המבכרים סדר על צדק. 
הוא היה פעיל ביותר בתנועת ה־״בזטגז! תס 06 .ו 7 , שאף 
הטוענים לכפ-המלוכה הסתייגו ממנה ושהוהרמה עיי האפי¬ 
פיור ב 1926 . בבטאון התנועה באותו שם ( 1908 — 1944 ), שמ׳ 
היה ממייסדיו, דרש יום-יום לסילוקן בכוח של ההשפעות 
הזרות במדינה, בכלכלה ובספרות. הוא שיבח אח המשטרים 
הרודניים והצדיק, בימי כיבוש צרפת, את חיסולם של היד,ר 
דים בידי הגרמנים, בהיותם שנואים עליו לא רק כחריגים 
מבחינת המוצא והדת. אלא גם כזורעי מחשבות מהפכניות. 

לאחר שחרור צרפת נאסר מ׳ ( 1944 ) ונדון למאסר-עולם 
( 1945 ) באשמת שיחוף-פעולה! כמו־כן גורש מהאקדמיה 
הצרפתית, שבה היה חבר מאז 1938 . מכלאו שוחרר בגלל 
מחלה, זמן קצר לפני מותו ( 1952 ). 

כתביו המבריקים ביותר של מ׳ הם מחקרים בביקורת 
חברתית־ספרותיח. המוקיעים אח הרוח הרומאנטית: 13:5 
15£ ח 7£ ו׳ ש!! 5 ; 1 ת 3 ת 1 \ 7 (״הנאהבים מוונציה״), 1902 — על 
מיסה (: 55£1 ג 1 ^) ח׳ורז' סאנד ז ת 0 םט 01 ׳\£־ 011 6 נמ 15 ז 311 ת 1101 
(״רומאנטיזם ומהפכה״), 1915 . מסותיו העיקריות על נושאים 
מדיניים: 0111£ ' 1131 סת 131 ז 511 £15 ט[)מ£ ("פקר על המלוכה"), 
1900 ! 33 ת:) 01118 ;וס 1 ' 1 ־נ; ז 1 מ£ז 3 .ו/ע (״עתיד התבונה״), 1905 . 
ספרי רשמים והרד,ורים: 3 ־ 3111111 ^ 7 ( 1901 ) — על יוון! 


:יג■ £1:308 ׳£ (״ימח בר״), 1915 . משיריו, שהם קלא¬ 
סיים בדומה לכל חיבוריו, יש גם הכתובים בניב הפרובנ־ 
פאלי, בעקבות מורו מיסטרל (ע״ע). מבין שיריו: הקובץ 
6 ז 11611 ממ 1 ^ 1 (״המוסיקה הפנימית״)/ 1925 . — 

מכתביו מן הכלא ( 52 ־ 1944 , ת 150 זס 10 ) £3 ז; 1 ;ז£- 1 ) יצאו־לאור 
ב 1958 . 

,ז€^>ו 1 ג( 1 . 13 ; 1920 ) 4 .א 

1 ) 71 * 1 ,המג 1 ו 3111 > 1 . 11 ; 1930 ,!^ 16771 מסן. 

- 0 | .א ; 1935 ^ 11 ) 

1167316 ^£ ,ז- 1 {קש 5 

) 71017 1 ) ./■ 1 ? . 13 ; 1953 ,./ 3 .שזעוסז׳ג ; 1953 

) 1 > ) 7317 ) 1111 , 0 ; 1 זג£ .? . 1 ;* 1960 , 11 ־ 1 , 7 ^ 771 ) 1 

, 65 ( 381681 ? 86 .[ ; 1962 ,ו 1 ק 10$€ . 11 ; 1961 

. 1966 ,) 377 ) 371 ^ 11071 )^ 1071 1 ) .^׳. 

מ. ק. 

מורסה, ע״ע מרסה. 

. ז• <• . י 

מורס^ה ( 13 ־ז״^ן) 1 . מחוז בדרום־מזרח ספרד, כ 800,500 
תוש׳ ( 1960 ), 11,317 קמ״ר. נווד סגורה ויובליו 
מנקזים את פני השטת ומשקים איזור חקלאי נו־חב. בחוף 
המזרחי מצויה לגונה מלוחה גדולה. הגידולים חחקלאיים 
העיקריים במי: פרי-הדר, ירקות, זיתים, כרמים וכן תמרים. 
מצויים בה מחצבים חשובים: ברזל, גפרית, כפף, אבץ, 
נחושת ומשקעי־מלח. התעשיות העיקריות: מזון. כימיקלים, 
בית־זיקוק לנפט. הערים הראשיות: מורפיה (ע׳ להלן), 
קרטחנה — נמל ראשי(ע״ע), לורקה (ע״ע),' סיסה ( 016x3 ). 

2 ', בירח מחוז מ׳, 261,900 תוש׳( 1966 ), שוכנת על נהר 
סגורה, באיזור מושקה המכונה "גן" (ספר׳ 3 ״־ 1111 ), מ׳ 
היא מרכז של איזור חקלאי עשיר ביותר, ויש בה תעשיות 
לעיבוד התוצרת החקלאית, ייצור יין, וכמרכן טכסטיל, 
אלומיניום, ברזל, פלדה, רהיטים ועוד. 

חלקה העיקרי של העיר, ובכלל זה גרעינה העתיק, שוכן 
על גדתו המערבית של הנהר. העיר היא בעלת אופי ים־ 
תיכוני, רחובותיה צרים, פרט למספר רחובות ראשיים שהור¬ 
חבו בתקופה אחרונה, ומספר כיכרות ששופצו. 

במ׳ מצויה קתדראלה מפורסמת שנבנתה בין המאות 14 ־ 16 
ושופצה במאד. ה 18 . 

מ׳ היא מקומ-מושבו של הבישוף ויש בה אוניברפיסה, 
שנופדה בשנת 1915 . ב 1968 למדו בה 12,000 תלמידים. העיר 
שוכנת על צומת כבישים ומסילות-ברזל ארציים ומחוברת 
לשתי ערי-הנמל הגדולות — קרסחנה ואליקנטה (ע״ע). 

^ 107 ) 114 ) 1/1770 371 , 3171 ^ 5 , 10065 . 6 .מ - ז 1$116 ? .מ 

. 1966 ,^{{^ 0573 ) 0 
מש. ר. 

יהודים ישבו בט׳ כנראה עוד בתקופה, המוסלמית, 

ואף היו בין המסייעים לכיבוש האיזור בידי חיימה 1 . 

אלפונסו ר, x הקצה ב 1272 שכונה מיוחדת לקהילה, 
ואסר על חבריה לגור בשכנות עם הנוצרים. במקום נמצא 
גם שוק ״אלקאיסיוייאה״ (= שוק מקורה) שאיפשר תנאי 
קיום מיוחדים לקהילה. היהודים קיבלו נכסים שבשכונתם 
ומחוץ לעיר, ונקבע גם מקום לבית הקברות היהודי. כמו-כן 
נקבע שבמשפטים בין יהודים לנוצרים רשאי לרון שופט- 
העיר הנוצרי. ב 1285 הוטל על יהודי מ׳ מס שנחי של 30 דינר, 
ותשלומי מעשר וביכורים לקתדראלה המקזמית. ב 1292 מילא 
בעיר תפקידים אדמיניסטרטיווייס חשזבים משה אבן-םוריאל 
מקסטיליה. ב 1307 הפקד השיפוט על המוסלמים במלכות מ׳ 
בידי דון יצחק אבן-יעיש — מקרר, אחרון בסוגו. לקראת 






869 


מורסיה, יהודים — מודפורגו, רהל 


870 


סוף המאה ה 14 , ובמשך המאה דו 15 , פעלו חוברי־מם יהודים 
במלכות ובעיר. בנוסף על עיסוקיהם הרגילים של היהודים 
— במסחר, מלאבד, וחקלאות, עסקו יהודי מ׳ בסחר ימי. 
לא נודעו פרטים על גורלם בגזירות 1391 , אך קהילה נתקיי־ 
מח שם עד לגירוש, אם־כי פרטי יציאת חיהודים אינם ידר 
עים, — בית־דין של האינקוויזיציה הוקם בם׳ רק במאה 
הט״ז ולפעמים נתאחד עם זה שבקרטחנה או עם זה שב־ 
קואנקד,. 

י. בעד, תולדות היד,ודים בספרד הנוצרית, תשי״ט^! ח. 

ביינארט. אגרון עבדי מספרד סן המאה הס״ו (ספונות 

ה. צ״ צד)״ תשכ״א ;■ 16 ) 5 ^זז 0 * 1 .! 

. 1960 
ח. ב. 

מורסקי. שיקיבו, ע״ע יפן, ספרות. 

מוךפולוגןה, (מיוד תקס!! = צורד״ ? 0 ץ 6 .< = לימוד), חורת 

הצורות. בבלשנות ע״ע בלשנות, עמ' 973 — 974 ! 

דקדוק׳ עמי 991 — 997 . 

מ׳ באופן כללי: תורת הצורות או התבניות המר 
פיעות בתחומים עובדתיים או משמעותיים מסויימים. מונח 
זד, נטבע לראשונה ב 1800 , ופותח אח״כ ע״י גתה (ע״ע) 
לציון ההשוואה ההסתגלותיח של צורות לצרכי עיון. 

בביולוגיה, תורת הצורות והתבניות של הגוף 
החי (צומח ובע״ח) ואיבריו. היא כוללת 3 ענפים עיק¬ 
ריים: ( 1 ) מ׳ חיצונית — האנטומיד, (ע״ע), העוסקת 
בהכרת האיברים והיחסים שביניהם! ( 2 ) מ׳ פנימית — 
ההיסטולוגיה (ע״ע), המתארת את הרקמות שמחן בנויים 
האיברים! ( 3 ) האמבריולוגיר. (ע״ע) — תורת התפת¬ 
חות הפרט (וע״ע 'ביולוגיד״ עמי 330/1 ! בוטניקה, עמי 
747/8 ). במרכן משמשת המי יסוד לפיסיולוגיה (ע״ע) 
הניסויית. חמי ?שווד, את ריבוי התבניות וצורות-האיברים 
זו לזו, מתוך שאיפה לד,חזירן לטיפוסי-יסוד בוללים אחדים. 
בזח יצרה ענף נוסף. וד,וא האנטומיד, המשוח (ע״ע). אחת 
התוצאות הראשונות של האנטומיד, המשווה היא ד,ד,כרה 
באיברים הומולוגיים (זהים מבחינת המוצא) ובאיברים 
אנלוגיים (זהים מבחינת התפקיד). את מושגי ד,ד,ומולוגיד, 
והאנלוגיה פיתחו חוקרי־ד,טבע ר. אואן (ע״ע), זיופרואה 
סנט־אילר (ע״ע) וא. הרטויג(ע״ע) ואחרים. עם התפשטותד, 
של תאוריית ד,ד,תפתחות' (ע״ע, עמי 732 — 740 , ור׳ להלן) 
השתנו משמעויותיהן של האנלוגיה וההומולוגיד" ומתוד־כך 
עמדה המי גם על בעיית הפילוגנזד, — תיאור השתלשלות 
הצורות של כל מיו ומין וד,שינויים החלים בו במשך "תול¬ 
דותיו" מ״אב קדמון" בעבר הגאולוגי. מכאן הגיעה המ' 
לשלב חדש — מעקב אחרי חוקי התפתחות הצורות וד,תב- 
ניות, דהיינו, למי סיבתית ולפיסיולוגיית ההתפתחות. 

מבעיותיה של המי היא תופעת הסימטריה (ע״ע), בה 
מצטיינים רוב האורגניזמים החיים. בעיה אחרת היא — 
הצורות השונות של בע״ח והסתגלותם לתנאי־הסביבה. 
משום-בך עוסקת ד,מ׳ במושגים של ( 1 ) קונורגנציה 
(ססמס^זס׳גמסס) ושל ( 2 ) דץרגנציד, (€ס 1 ז 8€ ־ 1 ס\ 1 כ 1 ) . ב( 1 ) 
קיים שוויח ודמיון בין שני אורגניזמים בצורתם החיצונית, 
ואילו באנטומיה הפנימית ובסיסטמטיקה מרחק רב ביניהם, 
למשל — הדג וד,לויחן. וד,יפובו הוא ב( 2 ) : למשל — כלב¬ 
ים וחתול, השייכים שניהם ליונקים, אך נבדלים בצורתם 
החיצונית. את עושר הצורות והתבניות ניתן בחלקו להסביר 


מתוך אספקט אקולוגי, אמבריולוגי, התפתחותי וכר. אולם 
ישנן צורות. שקשד. למצוא להן משמעות כל־שהיא. על 
מהותן של התבניות וד.צורוח האלה כחלק מתופעות החיים 
— ע״ע חיים, עמי 379 — 380 . 

ת ו ל ד ו ת ה מ'. מושגי-ד,יםוד מצויים כבר אצל אריסטו 
(ע״ע אריסטוטלס, עם׳ 844 ). חלוץ חמי בצמחים היד, תלמידו 
ויורשו של אריסטו, תאופראסטוט, שבדיון על השורש כתב 
שיש להגדירו לפי תפקידו הטבעי ולא לפי מקומו במרחב, 
תפיסה הנחשבת למודרנית. יה״ב ותקופת-הרנסנס היו זמנים 
של איסוף וצבירד, של נתונים חדשים: 'בצמחים — 
אלברטוס מגנוס (ע״ע, עמי 376 ), ק. לינה (ע״ע) ואחרים! 
ב ע ו פ ו ת — א. אלדרובנדי(ע״ע), פרידריך השני, ואחרים. 
אולם רק בשלהי המאד, ד, 18 חל מפנה חשוב בתחום התאו- 
רטי, שי. וו. גתה (ע״ע, עמי 751/2 ) היד, מחשובי מחולליו. 
עד לימיו של'צ', דרוין(ע״ע), נערכו העיונים המורפולוגיים 
מתוך דבקות בתורת-הטיפוסים, אשר הבחינה בחיות כבצ- 
מחים במספר טיפוסים מובהקים שנבראו כביבול במעשה- 
בראשית. דארווין הסיק מתוך עיון וד,םתכלויות מרובות 
שאיברים חומולוגיים הם עדות למוצא משותף. כנף-העטלף, 
סנפירי־הדולפין, זרוע-האדם ורגל-הסוס — הוצגו על-ידיו 
כראיות לכך, שכל היונקים הללו הם צאצאים של קבוצת- 
מוצא משותפת. 

בתאוריית ההתפתחות — הדרויניזם (ע״ע, עמ׳ 109 — 
113 ) — נתן דארווין דחיפה נמרצת למחקר המורפולוגי בכלל, 
ולקידום האמבריולוגיה. בכל הדורות תמהו על התהוות 
האיברים לצורותיהם, אבל רק במאה ה 19 החלו עוקבים 
אחר התד,ליכים הגורמים להתפתחות זו — שהיא מתפקידה 
של ה מ ורפ וגג ז ה ("ד,תהוות הצורות"). עם התפתחות 
הגנטיקה (ע״ע)' הובהר ששרשרת ארוכד, של תר,ליכים 
כימיים, שראשיתד, בגנים, מעצבת את תבנית האורגניזם 
הבוגר (צורת העלה, צבע הפרחים, אורך הגפיים וכר), וכף 
הפך המחקר הגנטי, לבן־ברית של המחקר המורפוגנטי. המי 
הקלסית נשארה רקע למחקר המורפוגנטי, הטורח לפענח 
רבות מן החידות הסתומות-ביותר של הביולוגיה המודרנית. 

צי. דארווין, מוצא המינים ( 330-326 ), תש״ך, .ק 

,^ 6 ז 66 ז 16 ' 7 ה*} ^ 6 ^^ 071£1 ה 2 )^ 111 ב^ז 0 '^ 16 * $16 16 ( 1 

; 1962 ״ 111 ){חו 471 צ / 0 ^} 1 }י 61 < 11 נ 1 1116 ' . 8 .£ ; 1960 

; 1963 116 ת 10 ז<(( 1 10 4011071 ז 01 ז 1711 .£ 

, 10£16 ס 31 • 161 > 0 ; 1 ז 10 ז\ 1471 ^ 1 ^ 1471 ,ז:^י 1 ^^י^ 1 זת 0 ז^{ . 8 

171 15 ו 61 יז' 1 ' ,( 665 ) . 31 61 . 0 .£ ; 1966 

16 ) 1 " ,:: €001 [> 00 ^י' .£ .״ 0.1 — 0611 . 11 : 1966 . 17 ' 110£67161 ^ 

. 1968 , 11111 ) 1 ? 066611 / 0 

יע. לו. 

מורפורגו, ךחל ( 1790 , טךיסטה — 1871 , שם), המשודרת 
העברית הראשונה בתקופד. החדשה, בת למשפחת 
לוצטו (ע״ע). בצעירותד, למדד, תנ״ך, תלמוד, ספרי מוסר 
וד,גות, ואף התעניינה בקבלה 
ועסקה בחישובי-קץ. מ׳ גדלה 
בבית אחד עם ש. ד. לוצטו 
וביניהם נקשרד, ידידות! לו 
המציאה את שיריה המעטים 
וד,וא שפרסמם ב״כובבי יצחק" 
(ח׳-כ״ה, 1860-1847 ). במלאת 
מאה שנד, להולדתד, הוציא י, ח. 
קסטיליוני אסופת שיריה, בצי¬ 
רוף אגרותיה ותולדותיה, בשם 
"עוגב רחל" (קראקא, תד״ז). 



רחל ט.׳.-£*-*גו 



871 


מודפורגו, רחל — מודפין 


872 


רוח של רצינות ואדיקות שורה על שיריה ועל נושאיהם: 
ביטול חיי עוח״ה בטחון בעוה״ב וכיסופים לגאולה ולא״י. 
שיריה הם עפ״ר "לעת מצוא", אך לפעמים יש בהם תגובה 
על מאורעות הזמן נ״קורות הזמד, על מאורעות 1848 ). 
מבחינת הסגנון הושפעה משירת בן־משפחתה אפרים לוצטו 
(ע״ע). בזמנם השאירו שירים אלו רושם רב על הקוראים, 
ואחדים מהם תורגמו לשפות אחרות. מבחינה אמנותית אין 
ערכם רב, ונודעת להם חשיבות רק בזכות ראשונותם. 
ש. ד. לוצאסו, מכתב (כוכבי יצחק, ל״ה), 1868 ! י. זמורה 
[מהדיר], עונב רחל [כולל מבוא], תש״גג! .ת 1 ־ת 1 ב 1 ־ 8 .א 
. 1924 ^ 041 ^ 1 /}?לס .^ 1 

מורפורגו, עזמלסון ( 1681 , גרדיסקד, [אוסטריה] — 1740 , 
אנקונה), רב, רופא, הוגד,־דעות ופייטן, מגדולי רבני 
איטליה במאה ד, 18 . בילדותו הובא לגוריציה ומשם המשיד 
לוונציה. למד רפואה ופילוסופיד. באוניברסיטה של פדובד, 
( 1700 ). לאחר מכן חזר לעיר מולדתו, אולם משעיכבד, בעדו 
הרשות מלעסוק ברפואה חזר לאיטליה, ושהד, כמה שנים 
כפדובר,; מאוחר יותר קיכל מ׳ תעודת הוקרד. מאת הארכי¬ 
בישוף המקומי על פעולתו כרופא, בריפוי נפגעי המגפה 
באנקונה ( 1730 ). בד בבד עם השכלתו הכללית רכש מ׳ 
השמלה תורנית, עד שהיה לאחד מחשובי הפוסקים בדורו. 
בגוריציה למד אצל הרב מנשה חפץ, גיסו של משה חגיז 
(ע״ע), ובוונציד, למד אצל הרב שמואל אבוד׳ב (ע״ע). 
ב 1709 הוסמך לרבנות ע״י הרב יהודר, בריאל (ע״ע), ונת¬ 
קבל נחבר הרבנות באנקונה, יחד עם הרב יוסף פיאמטה 
(להבד,) שהיה אח״כ לחותנו. לאחר מות חותנו, ב 1712 ,'היד, 
מ׳'לרבה של אנקונה. 0 ' התנגד לקבלד, ולד,וראתד" ועוד 
בדרותו בפדובד. הדפים — בעילום שם — פירוש פילוסופי 
לספר "בחינת עולם" בשם "עץ הדעת" (ויניציד" תס״ד), 
שהיד, מכוון למעשה כנגד הוראת הקבלה. בסוף ספרו זד, 
הדפים גם סטירד, על הקבלה, מאת יעקב פרנסים (ע״ע). על 
כל זאת נרדף מ׳ ע״י רבני פדובד" ובמיוחד יצא נגדו הרב 
אכיעד שר שלום בזילאה (ע״ע). כן נטל מ׳ חלק בפולמוס 
מסביב לאישיותו שלי משה חיים לוצטו (ע״ע). אחר מותו 
יצא לאור ספר תשובותיו "שמש צדקה" (ויניציד" תק״ב). 
דבריו מובאים חרבה אצל חכמים אחרים, ביניהם יצחק לט־ 
פרונטי (ע״ע). 

ב, רוח, רבני אנקוניד, (סיני, כ״א), תש״ז 1 ס. וילנסקי, על 
רבני אנקונה (סיני, כ״ה), תש״ם! - 1 ? 50,11 זנ 1 קז 140 .£ 
. 1909 , 158$-188$ , 120 * 0 ^ 1 ' 411 }/ 

מורפץ (מורפיום [מיור ;)"סקזקסיוז אל החלומות]), האל- 
קלואיד(ע״ע) העיקרי וד,חשוב־ביותר(מ 14%-9 ) של 
האופיום (ע״ע). ד.מ׳ הוא בעל פעילות פארמאקולוגית וחשי¬ 
בות רפואית מרובה. במאות ר, 17 ור, 18 נעשו נסיונות רבים 
לבודד את המרכיב הפעיל של האופיום, אולם רק ב 1804 עלר, 
בידי סגין (ח 11 ו 508 . 3 נ) לבודד תכשיר גבישי מאופיום. טגין 
לא פרסם את תגליתו עד 1814 , ובשנת 1805 הפיק סרטרנר 
(ז 11€ ז 1 ז 11 ס 8 .ז\\.?) מאופיום חומר גבישי בעל חנונות בסי¬ 
סיות ולאחר שנים מספר הציע את השם מ׳. ב 1846 הציע 
ליביג(ע״ע) כנוסחת המ' , 0 ^ 1 ,^ 0 , 411 , ומאוחר-יותר הכיר 
לורן סמסזנוב.! . 3 נ), שהנוסחה היא מבנה ד,מ׳ 

הוברר סופית על-ידי סר ריברט רובינסון ב 1925 , וד,םינתזד, 
שלו בוצער, ב 1952 ע״י מ. גייטם ( 65 זב 0 ) וב 1954 — על-ידי 
ד. אלעד וד. גינצבורג בישראל. בשנת 1953 הובררה הטטראו- 



כימיה של ד,מ׳ ע״י ה. רפופורט 
והקונפיגורציה המוחלטת נק¬ 
בעה ב 1955 על-ידי קאלולדד, 
(גנ 01 ׳\ 41 .) 1 ). 

המ׳,סא״מ״ס הינו חומר 
גבישי חסר צבע וריח וטעמו מר 
ביותר. מתגבש בצורת פריזמות. -'י'" 

בדומה לרוב האלקלואידים, הוא מסובב את מישור האור 
המקוטב שמאלד, (ע״ע אופטית, פעילות), נמס אך מעט במים 
ולתמיסתו תגובר, אלקלית. ב 0 ״ 254 הוא ניתך אגב פירוק. 
בהיותו בסים אורגאני, יוצר ד,מ׳ מלחים עם חומצות. בטבע 
הוא מופיע כמלח של החומצה המקונית ועוד. מבחינה כימית 
המי הוא תולדד, של פננתרן מח'וזר בחלקו, ששתי טבעותיו 
החיצוניות קשורות על-ידי גשר חמצני ומעל לטבעת המד- 
כזית שלו גשר אתן-אמיני (ר׳ ציור). למ׳ שתי קבוצות 
הידרוכסיליות, אחת פנולית ואחת כור,לית. 

במבנהו קרוב ר,מ׳ לאלקלואידים מקבוצת הבנזיל־איזו־ 
כינולין כמו הפפורין(ע״ע). 


השפעות המ' ושימושו ברפואה.מבחינר,פאר־ 
מאקולוגית ד,מ' הוא סם הפועל על מערכת־העצבים המר¬ 
כזית. צורת השימוש בו היא באמצעות הזרקה. מנגנון- 
פעולתו של ר,מ׳ טרם הוברר. ד,מ׳ הוא חומר המסוגל להפיג 
כאב, לערפל אח ההכרה ולגרום לשינויים באישיות. במנות 
קטנות משחרר חמ' ממתח נפשי, מחרדה, מדאגה, מפיג 
כאבים וגורם לשלוות-נפש, לד.תרוממות-ר,רוח ולהגברת 
הבטחון העצמי. בכמויות גדולות־יותר גורם ד,מ' לתרדמה 
עמוקה, לבחילה, להקאה ולהפרעות בנשימה ובמחזור־הדם. 
ר,ד,פרעות בנשימה נובעות בעיקר מהשפעתו של ר,מ' על 
מרכז הנשימה שבגזע המוח. בהרעלות-מ׳ חריפות גורם־ 
המוות הוא הפסקת הנשימה. שימושו העיקרי של המ׳ הוא 
בשיכוך כאב חזק. אחרי לקיחת מ׳ ממשיך הגורם לכאב 
לפעול, אך אין האדם חש את תחושת הכאב. מכאן השימוש 
הרב בו לאחר פציעות, ניתוחים, אוטם שריר־ד,לב ומצבים 
מכאיבים אחרים. המ׳ מכווץ שרירים חלקים בגוף, ולכן אין 
מרבים להשתמש במ' בשעת כאב הזק, כגון כאב הנגרם 
מאבן בדרכי-השתן או בצינורות־ד,מרד. שבן ד.ר,תכווצות של 


חספינקטר ע״ש 1111 ) 0 מונעת הוצאת האבן. 

מ' מדכא את ד,חזר השיעול ובהשפעתו גרדים שבמערכת- 
הנשימה אינם גורמים לשיעול. להפסקת שיעול נפוץ השי¬ 
מוש בקודאין (ר׳ להלן), שהוא תולדד, של מ׳. 

על־אף יעילותו הרבד, של המ׳ כמפיג כאבים, מוגבל 
השימוש הרפואי בו מחמת סכנת ההתמכרות (ע״ע). נטילד, 
חוזרת של מ׳ הופכת במהירות לצורך גופני, יתר-על-כן, 
המתמכר מפתח תוסר־רגישות למ׳ ועליו ליטול מנות גדלות- 
והולכות. סימניו של השימוש הכרוני במי, הקרוי מור פי¬ 
ני זם, הם: העדר תיאבון, חיוורון, צימצומו של אישון- 
העין. המורפיניסט מפתח שינויים באישיות, המתבטאים 
בהשתמטות ממאמץ גופני ורוחני וד,זנחת העבודה והפעי¬ 
לות החברתית. הצורך בלקיחת מ׳ דוחף לפעמים למעשי־ 
פשע. התמכרות למי נקי או למ' שבתוך אופיום הוא נגע 
חברתי נפוץ במספר ארצות. באשר מורפיניסט מפסיק לקבל 
ס׳ מופיעים סימנים הפוכים למרבית השפעות המ׳; עצבנות, 
חוסר שקט (פסיבומוטורי), הזעה מרובר" הרחבת האישר 
נים, התכווצות שרירים, שלשול, הקאר, וקוצר-נשימה. אי- 






873 


מורפין — מושב־עוכדים 


874 


לכך, חייבת הגמילה מם׳ להיעשות תחת פיקוח רפואי, ד,מ׳ 
עובר דרך השליד" ולכן תינוקות של אמר,ות המכורות למ׳ 
מפתהים סימני גמילה מט׳ עם הלידד" 

תולדות חם׳. נסיונות רבים שנערכו בעשור האח¬ 
רון להכין תמרים, שפעילותם מפיגת־הכאביס והמרדימר, 
דומה לזו של מ׳ אך חפשיים מתכונת־ר,ר,תמכרות שלו, לא 
הוכתרו בהצלחר,. הוכנו אמנם חסרים רבים המסוגלים להר¬ 
דים ולהפיג כאב, בדומה למ׳, ושאינם גורמים להתמכרות 
כמוד,ו, אך נמצא, שהשימוש בר,ם גורם לתופעות-לוואי 
קשות (כגון הזיה [ע״ע]) וד.ם אינם מסוגלים להחליף את 
הט׳ בשימוש רפואי. 

( 1 ) קודאין (־ 111 ־ 003 ), נמצא ברי¬ 

כוזים נמוכים (כדי 0,7 — 2.5% ) באופיום. מבחינה כימית 
הקודאין הוא מתיל-אתר פנולי של הם׳. עקב כמותו המצומ¬ 
צמת באופיום, מוכן רוב הקודאין בדרד סינתטית ע״י פעולת 
טרימתיל-פניל-אמוניום סולפאט, ! 30 ג 1351 ״ 0 א,,(, 013 )], 
על מ׳. הקודאין הוא אבקה לבנה בעלת טעם מריר. נמס מעט 
במים ויותר — בכור,ל! ניתך ב 0 ״ 154 . בר-יותו חומר בסיסי, 
יוצר הקודאין מלחים עם חומצות. 

הקודאין נתגלה ב 1832 ע״י רוביקה ( 1 ־ 11111 < 01 .מ) והשי¬ 
מוש הרפואי בו החל ב 1880 . מבחינה פארמאקולוגית דומה 
הקודאין לט' אלא שעצמת פעילותו קטנה בחרבד,; כושר- 
הד,רדמה שלו פחות מזה של מ׳ וד,עצירות והבחילה שהוא 
גורם חלשות יותר. עיקר חשיבותו בכך שכמעט ואינו גורם 
להתמכרות, מר. שמאפשר את השימוש בו ללא חששות 
המלווים את השימוש במ', עקב השפעתו המרגיעה על החזר 
השיעול, נפוץ מאד השימוש בקודאין להקלת שיעול יבש. 

( 2 ) תבאין (־ 113111 ־ 111 ), נמצא בכמויות 

זעירות (כדי 0.2% ) באופיום. מבחינה כימית התכאין הוא 
מתיל־אתר-אנולי של קודאין מחומצן. למרות-מה שבמבנהו 
דומה ד,תבאין מאד לם׳, שונה לחלוטין פעולתו חפארמאקו- 
לוגית, וד.יא דומה לזו של סטריכנין (ע״ע). 

( 3 ) הרואין(!!!סז־!?), 05 א 11323 ג 0 , מתקבל מס' בדרך 
סינתטית' ע״י אצסילציר. של הקבוצות הכור.לית ור.פנולית. 
ד.רואין משכך כאב ומדכא שיעול! הוא יעיל מאד, אך שי¬ 
מושו הרפואי מוגבל, שכן הוא גורם להתמכרות. מסיבר. זו 
ייצורו ושימושו הרפואי נאסרו במספר ארצות, כולל אה״ב. 

( 4 ) נאלורפין(־ 11111 נ 3101-1 א), אלקלואיד סינתטי, שתכו¬ 
נותיו הפארמאקולוגיות דומות לאלו של הס׳. מבחינה כימית 
הנאלורפין הוא הומולוג וינילי של מי, כשאל החנקן קשורד, 
קבוצה אלילית [־, 033 — 013 = , 013 ] במקום קבוצה מתי- 
לית. 

הנאלורפין נ 0 א, 01,332 מתקבל ממ׳ בדרך סינתטית. 

הוא מסוגל לבטל את השפעת הס' על הגוף החי, והוא משמש 
הרבר. ברפואה לטיפול בהרעלות-מ' חריפות, עד 1945 סברו 
שהנאלורפין עצמו אינו מרדים ומהמם. באותד, שנה הראו 
לסגנה ( 3 ת 1,3538 ) וביצ׳ר (ז־ 11 ־־־ 6 ), שנאלורפין הניתן 
לאנשים שלא נטלו קודם-לכן פ׳ מפיג כאב, מרדים, מרגיע 
וגורם לבחילה, הקאה, ערפול-חושים והפרעות בנשימה באו- 
תד, עצמה כמו המ׳. בניגוד למ׳, אין הנאלורפין גורם להת¬ 
מכרות, אך עם־זאת אינו יכול להחליף את המ׳ בשימוש 
רפואי כיוון שהוא גורם לדחיות, הפרעות נפשיות קשות וד,רם 
האישיות. אם הוא ניחן במקום מ׳ ולא אחריו. 

ד. וג. 


— ץ 11 ק 01 ^ 5 ־ 1 ־ 01131 3111 ( 1 — 

( 1837 — 1884 ), שחמטאי אמריקני ממוצא ספרדי־ 

צרפתי. נולד ומת בניו-אורלינז. היה עו״ד אך נטש את 
מקצועו כדי לעסוק בשחמטאות. 

בגיל 10 למד מאביו לשחק שחמט. לאחר שניצת את 
האמן הדגול י. לוונתל ( 1111131 ־׳י 101 ) בשני משחקים (אחד 
נגמר בתיקו) נחשב כבר בגיל 13 למעולה בין שחקני 
אה״ב. ב 1857 זכה בפרס ראשון בקונגרס השחמטאי בניר 
יורק. ב 1858 הוזמן ללונדון ושוב ניצח את לוונתל ב 9 מש¬ 
חקים, וד,בים גם אמנים נודעים אחרים. אותה שנה ערך 
מסע באירופה וניצח את ד. ד,רויץ (; 112 ״־ 1 זב 31 ) בפאריס. 
לבסוף גבר גם על א. אנדרםן'("־!.*■!־!!"*). מ׳ התפרסם 
מאד במשחקיו "העיוורים"'שערך כמה פעמים בהצלחר, רבה 
בעת ובעונד, אחת נגד שמונה יריבים, שלא יכלו לעמיד 
בפני זכרונו הנפלא. ברם, הלחץ הפסיכי הבלתי-פוסק שבו 
היד, שרוי מ׳ נתן בו אותותיו עד שחדל בהדרגה לשחק, 
ולבסוף שקע במחלת-רוח. 

מ' נחשב בשיאו לגדול השחמטאים בעולם וד.פתיחות 
המגוונות שלו היו לשם דבר. גאוניותו התבלטד, במשחק 
ח״פתוח" שאופיין ע״י החלפת כלים בשלב מוקדם, ובה¬ק¬ 
רבת כלים מחושבת, תוך ראיית מספר רב של מהלכים 
מראש ובמדויק. משחקו המד,יר וד,מזד,יר עמד בניגוד בולט 
למשחקיר,ם התאורתיים של בני-דורו. הביוגראפיה של מ׳ 
פורסמה ע״י ר. מ.-וואטיר, (■ 1 ־ 1 ) 3701 -. 14 ) ב 1926 . הספרים 
הרבים שפורסמו על מ׳,' בחייו וזמן רב אחרי מותו, מהורם 
עדות לחשיבותו כשחמטאי, וע״ע שחמט. 

.י/ /ס 1 זו } 1 /^ךת 714 זיך . 1 \ .? 

111$ ^ . 1 ז€ץ? .{ ; 59 ! 18 

• 7 ; 1859 .? 

, €511€ ז 1 נ 1 מ • 1 ; 1860 ,! €116$ / 0 

; 1859 !'. 14 .ין 

; 1909 ,. 84 .״/ . 0 ;* 1894 

. 84 ,.!>! ; 1916 / 0 ^'. 84 .ק 

. 1932 

פ. פ. 

מורשו, בית", משפחה של אנשי-עסקים בבליים, שנקראה 
בשמו של אחד מאבותיד" מ', הארכיון של משפחה 
זו נתגלד, בחפירות בעיר ניפור שבבבל (בשנת 1893 ) ובו 
כ 730 לוחות-טין כתובים אכדית שבחלקם כתובות-לוואי 
בארמית משנות 455 — 403 לפסה״נ. בארכיון זה משתקפת 
פעילות כלכלית מגוונת של בני מי, שהקיפה עסקי חכירה 
והלוואר. וכן סחר מקומי וסחר-יבוא. שיירותיד,ם הגיעו עד 
מצרים וחם קיימו סניף לעםקיר,ם בשושן. בכפה עשרות מן 
התעודות הוזכרו שמותיהם של יהודים שישבו בניפור ובאו 
בקשרי-עסקים שונים עם בית מ׳. הארכיון של בית-מ' 
הוא המקור החיצוני העיקרי לתולדות היהודים בבבל 
במאה ד, 5 לפסה״נ. 

ח* 1 ד 1€ {€! 141 }ן ז 46 ,^ח 13 ;>< £1 .£ 

י 0 ז 14 ^ 5 )^ !^ 1 ,ב 801 ב 1 }: 011 . 0 ; 1914 

. 1951 ,״/ 

מושב״עובךים (כולל: מושב שיתופי), צורת התיישבות 
בא״י, שיש בה מזיגר, בין יסודות ההתיישבות 
הפרטית וד,ד,תיישבות השיתופית. 

רעיון מה״ע נולד בתקופת מלה״ע 1 , בין העוסקים בחק¬ 
לאות במסגרת הקיבוצית ור,קואופרטיווית־חקלאית בא״י, 
שחיפשו דרך לר׳תיישבות חברתית-חקלאית, שיינתן בד, 




875 


מושכ-עוכדים 


876 


ביטוי הן למאוויים הלאומיים־חברתיים המונחים ביסוד הקר 
לקטיוו, והן ליוזמח פרטית של משק חקלאי עצמאי, 

רעיון מה״ע בא לידי ביטוי במספר פירסומים בעתונות 
ונתגבש בחוברת "ליסודות מושב העוברים", מאת אליעזר 
יפה (ע״ע), בה ניסח את העקרונות החברתיים והמשקיים 
שיש לבסס עליהם את המושב: קרקע לאומית, עבודה עצ¬ 
מית, עזרה הדדית, קניה ושיווק משותפים. במרכזו של המב¬ 
נה החברתי של המושב עמד הרעיון שהמשפחה צריבה 
להוות את התא היסודי במושב, וכל המשפחות יחד מהוות 
על בסיס העקרונות הנ״ל את המסגרת החברתית־אירגונית- 
כלכלית שלו. תוספת־גיבוש מצא רעיון מה״ע בפירסומיו 
של האגרונום יצחק וילקנסקי (ע״ע) (אלעזרי-וולקני). הוא 
שהדגיש בעיקר את המבנה המשקי הרצוי וראה בדרד־ 
התיישבות זו את התשובה ההולמת לצרכי התיישבות המונים. 
הערכה זו נתאמחה במלואה רק אחר קום המדינה, בעת 
שרבבות משפחות של עולים חדשים התנחלו בארץ במאות 
מושבי-עובדים. 

המשק במושב הושתת אז על רעיון המשק המעו¬ 
ר ב (ע״ע חקלאות, עמ' 909 ) שנוסן* על יתרונותיו הכלכ¬ 
ליים איפשר גם חלוקת עבורה מאוזנת במשל כל עונות 
השנה, דבר חשוב במיוחד במה״ע לאור העיקרון, לפיו 
צריך המתיישב לעבד את המשק בכוחות עצמו ובבי משפח¬ 
תו ולא להזדקק לפועלים שבירים עונתיים. 

התפתחות ההתיישבות המושביח. שני המו¬ 
שבים הראשונים — נהלל (ע״ע) וכפר-יחזקאל — נוסדו 
בשנת 1921 בעמק יזרעאל, וחבריהם חיו קודם ברובם 
במסגרת קבוצתית (דגניה, כינרת, חולדה ומרחביה). 

בעשור הראשון לקיום המושב, קמו שמונה מושבים 
נוספים, רובם בעמק יזרעאל. בראשית שנות השלושים 
קיבלה ההתיישבות המושביח דחיפה חדשה ע״י התיישבות 
נרחבת בעמק חפר, ב״התיישבות האלף" בשרון וביהודה, 
שהיתה מכוונת ליישב אלף משפחות של פועלים חקלאיים 
במושבות, וכן במושבים הראשונים בררום. התיישבות זאת 
היתה מבוססת על חלקות קרקע קטנות, בהשוואה למושבים 
הראשונים, ועל ההנחה שהשלמת הפרנסה ובניין המשק 
יבואו מעבודות חוץ של המתיישבים בפרדסים ובבניין. 

גל נוסף של התיישבות מושבית הופיע בימי מאורעות 
תרצ״ו—תרצ״ט, במסגרת ,"חומה ומגדל". התיישבות זו 
נעשתה בכל חלקי הארץ, ובראש וראשונח בעמקים ובדרום. 

עם חום מלה״ע 11 הוקמו מספר מושבים על־ידי חיילים 
משווזררי הבריגדה היהודית ומיחידות יהודיות אחרות 
ששרתו בצבא הבריטי. עם תום המנדט בשנת 1948 , היו 
בארץ 58 מ״ע. 

לאחר קום המדינה, הגיעה לארץ עליה המונית, שונה 
במהותה ובממדיה מהעליות הקודמות. היא היתח מורכבת 
בעיקרה ממשפחות מטופלות בילדים ובזקנים, לרבות קהי¬ 
לות שלמות, שנעקרו מארצותיהן והגיעו במאורגן לארץ. 
בארץ הורגש אז מחסור חמור בתוצרת חקלאית בשביל 
האוכלוסיה, שהלכה וגדלה בממדים שלא נודעו עד כה, 
רק המסגרת של מה״ע, על מבנהו המשפחתי, איפשרה את 
יישובם של העולים החדשים על הקרקע. מאות מחבריד, 
הוותיקים של תנועת המושבים נחלצו לגיוס גרעינים להת¬ 
יישבות מבין העולים, הקמת המושבים, ובעיקר להדרכת 
המתיישבים החדשים בצעדיהם הראשונים. כתוצאה מזר" 


נתרבה מאד מספר המושבים, ב 31.12.67 היו בארץ 372 
מ״ע, ובהם אוכלוסיה של 121,388 נפש. (למעלה מ 70% 
מתוך 504 הישובים שבהתיישבות העובדת כולה, וקרוב 
ל 60% מאוכלוסיתם הכוללת שמנתה 206,293 נפש). 268 
ממ״ע הנ״ל, נוסדו אחרי קום המדינה. 

המערכת הארגונית של מ"ע. הדאגה לצרכי 
המושבים הקיימים והצורך לעצב את הדמות החברתית של 
ה״אירגונים" (המושב השתמש בשם "אירגון" עד לעלייתו 
על הקרקע) ולדאוג לעלייתם להתיישבות הביאו לידי הקמת 
תנועת המושבים ( 1933 ). אחת הפעולות הראשונות של 
התנועד, היתד. פיתוח שורה של מוסדות כלכליים־כספיים 
ושירותים, שבאו לענות על הצרכים של התנועה ושל המו¬ 
שבים. 

כיום מקיפה התנועה 221 מ״ע מכלל מספר מ״ע ומק¬ 
יימת את המסגרות הבאות: קרן לעזרה הדדית בין־מושבית! 
בנק עין־חי! תגמולים למושבים! מוסד לחסכון ודאגה לעת 
זקנה של חבר המושב; חברה לביטוח הדרי של המושבים ן 
מת״ם (משקי תנועת המושבים), חברה לאספקה זולה וטובה 
למשקים! בנק למשכנתאות, לשם מתן הלוואות לבנייה 
פרטית וציבורית במושבים! אירגוני קניות אזוריים, אשר 
בכל אחד מחם מאוגדים מ 30 ועד 50 מושבים, לשם ארגון 
השיווק והאספקה למושבים החברים באירגון. אירגונים אלח 
יחד עם המועצות האזוריות עוסקים בהקמת מפעלים אזוריים, 
שמגמתם להחיל את השירותים והאספקה למושבים וכן 
לאפשר עיבוד נוסף של התוצרת החקלאית באזור. בין 
המפעלים האלה קיימים בחי חרושת לשימורי פרי הדר, 
מכוני תערובת, בית מטבחיים, משחטות לעופות, בתי אריזה 
לפרי, מחסני מיון לביצים, בתי קירור ועוד. 

תנועת המושבים מקיימת במסגרתה מחלקות לחינוך, 
לתרבות, לחברה, לשיפוט פנימי, לייעוץ והדרכה בענפי 
פשק ואירגון, לקליטת מתיישבים חדשים, חטיבתינוער 
המרכזת למעלה מ 15-000 נערים ונערות בני 11 — 18 , עתר■ 
נות תקופית ("תלמים", "מענית", "ידיעות לחברים"), 
הוצאת ספרים ועוד. 

בשנים 1963/8 נערכו דיונים — שעוררו הדים נרחבים 
בציבור — במוסדות הציבוריים שמושבי העובדים קשורים 
בהם וכן בכנסת ובועדה מיוחדת שנבחרה לשם כך, בקשר 
לפרק "המושבים" שב״חוק האיגוד השיתופי" שהוגש 
לכנסת, הבולל בין השאר קביעת מערכת שיפוט מיוחדת 
לחברי מושבים, בעניינים הנובעים מחברותם באגודה החק¬ 
לאית של המושב! ובן מתן אפשרות — אמנם מסוייגת 
ביותר — למושב, להוציא מתוכו חבר. השוללים דאו בזה 
פגיעה בחופש הפרט! ואילו המחייבים טענו, שיש הברח 
להבטיח למושב, לאחר שנוסו ללא הצלחה כל האמצעים 
האחרים, גם אפשרות להוציא מתוכו חבר המפריע בקביעות 
לניהול החיים התקינים בכפר, כעזיש לכך סיבות שהוגדרו 
בהצעת החוק. 

המושב השיתופי. הוגי רעיון המ״ש ומגשימיו 
חיפשו את הסינחיזה בין המושב ובין הקיבוץ, ביחס שכל 
אחד מהם קובע בין הייצור והצריכה ומידת ההזדקקות 
ביניהם. כיון שהקיבוץ שם את הדגש על המפעל הקולק־ 
טיווי, צומצם בו חופש הפרט, ואילו במה״ע המדגיש את 
היזמה הפרטית חרג חופש הפרט מעבר לרצוי. המ״ש אימץ 
לעצמו את היתרונות שבכל אחת משתי השיטות. הוא סיגל 



877 


מושכ-עופדיפ — מו״*ש 


878 


לעצמו את שיטת הייצור של הקיבוץ, ואימץ לו את דרד 
הצריכה, שבמרכזה עומר התא המשפחתי, הקיימת במושב. 
מבחינה אירגונית קרוב יותר המ״ש למה״ע, ומראשיתו 
השתייך לתנועת המושבים. 

שני המ״ש הראשונים — כפר הטין בגליל התחתון ומו¬ 
לדת באזור רמח־יששכר — נוסדו בשנים 1936 — 1937 . ואחרי 
מלה״ע 11 בחרו בשיטה זו רבים מבין החיילים המשוחררים 
שפנו להתיישבות. כיום קיימים בארץ 23 מ״ש ובהם כ 5,500 
נפש. הם מקיפים את כל צבעי הקשח האידיאולוגיים במרי¬ 
נה ! מהם מסונפים שמונה לתנועת המושבים. כרי לתאם את 
הפעולות המשותפות, מקיימים המ״ש מסגרת בשם "הועדה 
הביו־זרמית של המ״ש". 

מ ה "ע כדוגמה לארצות מתפתחות. בשנים 
האחרונות היה המושב נושא להתעניינותם של אחדים 
מראשי מדינות אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית, ושל 
משתלמים רבים מאותן מדינות, שאלפים מהם באים לארץ 
ללמוד את דרד-החיים המושבית, מכיוון שהם רואים במו¬ 
שב פתרון אפשרי לבעיות אירגון החקלאות בארצותיהם. 
תנועת המושבים אירחה משתלמים אלה בישוביה, אירגנה 
למענם קורסים להשתלמות על נושא המושב והעמידה 
עשרות מדריכים לסיוע החוץ של מדינת ישראל, על מנת 
להקים ולהדריך באותן הארצות מסגרות דמויוח-מושב. 
כיום פזורים עשרות רבות של ישובים כאלה באותן ארצות, 
וחברי מושבים מדריכים אותם. 

נתבי אליעזר יפה, א׳-ב', תש״ז! י. שפירא (עורך), נתלל, 
התהוותו, דרנו, פעלו, חש*ז! ש. דייו, אדם ואדמתו. תש״ח! 
הנ״ל, כחולמים. תשט״ו! נפר יחזקאל (קובץ), תש״חז י. 
אורי, בנתיבי מושב העובדים, תש״י 1 הנ״ל, נתבים נבחרים. 

א׳, תשנ״ז ! ע. אסף, מושבי העובדים בישראל, תשי׳ד ז 
רענז ויץ, דרכנו בחקלאות ובהתישבוח,' תשי״ט! י. רוביו 
(עירך), עשור למושבי העולים (קובץ), תשי״ט! הנ״ל, דרכי 
למושב (קובץ), תשנ״ד! הנ״ל, צבי יהווה, תייו ופעלו, 
תשנ״ו 1 צ. לבנה, ספר צופית (קובץ), חשנ״ה 1 י. קורו, 
קיבוץ-הגלויות בהתנהלותו, תשביה. ^ 

מ^בה, מושבות ע״עקולוניליץם; הת^זבות. 
מושקובסקי - - אלהסנדר ומוריץ, 

אחים. ( 1 ) אלכסנדר מ' ( 1851 , פיליצה [פולניה 
הרוסית] — 1934 , ברלין), סופר יהודי גרמני. מ׳ גדל ורכש 
את השכלתו בגרמניה. החל ב 1886 היד■ מעורכי השבועון 
ההיתולי ז 813116 טאוזגם"! ("גליונות עליזים"). שנוסד 
באותה שנד. בברלין. הוא הצטיין ביהוד כהומוריסטן. שירו 
הסאטירי הראשון, זטזןסטסנזזזמחזסזי! ח 0 זת 3 ז ( 1875 ז מ' 
כתב לשיר זה ארבעה המשכים) כבר זבד■ בהצלחה רבד.. 
מבין ספריו ההיתוליים האחרים: ־!!סצסטס? 

£ז 80111011 ("תולדות-המוסיקה בחרוזים")! 1877 ז 10 ז־ 1 ת 431-1 < 
(״דברי-ימי זמננו ה,כבושים׳״), 1884 . הוא 
פירסם קבצי-הלצות (פ 151 ^ 11£ ם 15 נ) 11 נ ם 1 < 1 ]"התיבה היהו¬ 
דית"], 1911 ) 1 להלצד, היהודית הקדיש גם את ספרו 
111£ ת 1111050 י 1 €ת 1 פ 5 וזמם 112 ^ 3 15011£ ו) 11 ן ־!טס ("הד,לצה 
היהודית וד,פילוסופיה שלה״), 1923 , זפג. 611011 1338 
זט(>ת 1 ג 37 \ 1000 (.,ספר 1000 הפלאות", שחובר בשיתוף עם 
א. פירסט), 1916 , הוא ספר מדעי-פופולארי. מ׳ נתב גם על 
בעיות פילוסופיות: תטז: 501131 תט(! זטלגז 8 תנ 1 זנ 51 ■וסם 
(״הקפיצד. מעל הצל״), 1917 , וכן פירסם ספר על איינשטיין: 
11 טע 1 מט 11 ת 13 >ט 0 טת 1 ט 8 ת 1 .ת €1 ) 8 ת £1 ("איינ- 

שטיין. מבט לתוך עולם מחשבתו״), 1921 . — - 0 ת 3 ? 035 


8 תטנ 1 ט, 1 5 פת 1 טךנ 1 31113 ־ 1 (״תשקיף על חיי״), 1925 , הוא 
חיבור אוטוביוגךאפי. י. א. ק. 

( 2 ) מוריץ מ׳ ( 1854 , ברסלאו — 1925 , פאריס), 
מלחין, פסנתרן, פדגוג ומנצח. את השכלתו המוסיקלית 
רכש תחילה בדרזדן ולאחר-מנן בברלין! נתפרסם פרסום- 
עולמי ביחוד כפסנתרן מחונן ועורר התלהבות בד,ופעותיו 
בארצות שונות. זמן ממושך עסק בד,וראד, באקדמיד, החדשד, 
לאמנות בברלין. ב 1897 עבר לגור בפאריס, בה עסק לרוב 
כמלחין. מבין יצירותיו המרובות מצטיינת האופרד, 
״בואבדיל, המלך המאורי האחרון״ ( 1892 ), סימפוניית "ז׳אן 
ז־׳ארק", קונצרטים לפסנתר ולכינור, וכן מיניאטוחת 
לפסנתר! ביהוד נפוצו "ריקודי-ספרר" שלו לשני פסנתרים. 

פ. נו. 

מ^רוש (מועריש), מיכאל- 1 ־ 110113 \ ״ 1011311 

( 05011 ־ 1 ת 050 ^) 05011 ־ 1 ט 08011 ^ — ( 1601 — 1669 ), 

סופד גרמני, ממוצא אראגוני. מ׳ היד, משפטן במקצועו. 
יצירתו ד,חשובה, ט 0€810111 ט 113£118 ־ 1111,3111 ״״ ט 11011 ־ 1 ט 11 ״ 33711 
1 > 731 יט:ז 511 "סי! 5 ־ 1 טנ 1 ״ 11113 ? ("חזיונותיו המופלאים והאמי¬ 
תיים של פילאנדר פון זיטוואלד״), 1641/43 , כתובר, עפ״י 
דוגמת 08 ״ם״ 5 י'("חלומות") של הסופר הספרדי קודו אי 
וילעס (ע״ע). "זיטוואלד" הוא אנאגראמה של וילשטאט, 
עיר מולדתו של מ׳! מובנו המילולי — עיר המידות — 
מרמז על מגמת מוסר ד,ד,שכל של הספר. זוהי סאטירר, 
חריפה על כמה מנגעי התקופה, מחולקת לחזיונות, אשר 
כל אחד מהם נושאו שונה, כך מתוארים אכזריותם של 
החיילים וסבל האוכלוסיה בזמן מלחמת 30 השנה! בין 
הנהנים מן המלחמה, המחלקים ביניד,ם את הרווחים, נמ¬ 
נים היר,ודים. מ׳ נלחם לטחרת השפר, וד,מםורת הגרמניות 
ותקף השפעות זרות, במיוחד הצרפתית. ב 1645 נתקבל 
כחבר — בעל הכינוי ״החולם״ — ב״חברר, נושאת חפירות" 
( 05011501131:1 ££011£ ״ 1 ־ 1 < 11 ב 01 ״־ 1 ז 1 ״!ט! ע״ע לוגאו), 
שלחמה למען אותר, מטרד,. — בספר ההגות והמוסר 
ו״״ 1 ת 0 ־ 31 ס ״!״ 0 18 ״״ 801 ״ 1 ("דאגד, המנדדת שנתו של 
אב״), 1643 , משתקפת השקפתו הדתית של לותרני אדוק. 

; 1903 ,£יו 11 ^ 51 . 4 > 1 , 11020 < 

•/ ! 012111 >! . 0 ,^ 1 ; 1922 

.^ 195 ,( X^3^X /ע 

מושש — 405110511 < — (מת ב 1870 ), מנהיג הבסזטו 

ומייסד בסוטולנד (ע״ע! היום — לסותו). מ׳ היה 
ראש שבט קטן, וב 1823 ' נעשה למנהיג רוב ד,באסוטו, בעת 
שהללו נלחצו מידי הזולו שבד,נהגת צ׳קה (ע״ע זולו, עמ' 
705 ). מ׳ ועמו התבצרו ברמת תאבד, בוסיאו ( 3 ( 1131 ' 1 
״ 6051 ). הוא אימן אח צבאו בנשק חם, וב 1833 קיבל בב¬ 
רכה מיסיונרים צרפתים, והללו הע ליועציו ולשליחיו 
הדיפלומאטיים. הוא הביו שהסכנה מצד הבורים, שנעו 
אותה עת צפונה (ע״ע אפריקה הדרומית, ברית, עמ' 391 ), 
גדולה מד,סכנד, מצד הבריטים. ב 1843 חתמה בריטניד, חוזר, 
ידידות עם מ׳, וב 1848 סיפחה בד,םכמתו את מדינתו. 
כשהסתלקו הבריטים מהאיזור ב 1854 ניסר, מ', לשוא, ליישב 
את סכסוכי הגבול עם מדינת הבורים אוראניה. המלחמד, 
ב 1858 בינו לבין אוראניה נסתיימה ללא הכרעה, אך במל- 
חמד, אחרת, ב 1865/6 , ניצחר, אוראניה, ומ׳ נאלץ למסור 
לה שטחים גדולים. מ׳ קרא שוב אתי הבריטים לבוא לעז¬ 
רתו, וב 1868 סופחה מדינתו למושבת הכף. 



879 


מושש — מות 


880 


ר,ישגו של מ' היה, שהקים מדינה רעלת גבולות מוגדרים, 
לשון אתת, צבא אהד וממשל מרכזי. מ׳ אסר מכירת משק¬ 
אות חריפים, מעשי כישוף והקמת ישוב־קבע אירופי באר¬ 
צו. הוא נחשב לגדול המדינאים שקמו לבאסוטו. 

.* 1959 45 ? 45 ? ,.^ 21 , 111131118 ^ .ס .[ 

מות, מצב שניתן להגדירו כד,פסקת החיים. אולם הגדרה זו 
נתקלת בקושי היות וד,גדרד, מדעית כללית לחיים 
אינה אפשרית (ע״ע חיים). ברמה של התא הבודד ניתן 
לקבוע את הפסקתן של תופעות החיים העיקריות כגון, 
היכולת להתרבות, הפסקת חילוף התמרים ועוד. תופעות 
אלה לא מן הד,כרח שתיעלמנה בבת אחת והתא עלול לאבד 
מספר סימני החיים בעוד שהוא מוסיף לשמור על אחרים. 

ביצורים רב־חאיים קיימת תלות הדדית בין התאים 
השונים. הפסקת הפעילות התקינה של חלק מהאורגניזם 
עלולה לגרור אחריד, הפסקת יכלתם של תאים אחרים 
לה,תקיים. שינויים אלד, יביאו למותו של האורגניזם הרב־ 
תאי, למרות שחלק מתאיו עדיין עשויים להמשיך ולחיות 
ובתנאים מתאימים (בתרבויות תאים או תרבויות רקמד.) 
אפשר אף לקיימם לזמן בלתי מוגבל. 

עניין מיוחד בקביעת ד,מ' התעורר בעת האחרונה עקב 
ד,ד,תפתחות בשתילת איברים — כליות, לב ועוד. נתעוררד, 
הבעיה מתי אפשר להכריז על אדם במת וניתן להשתמש 
באיבריו להשתלה בחולה, הזקוק לד,ם. הבעיה החריפד, במיוחד 
בגלל אמצעי הרפואה המודרניים, המאפשרים את קיומם 
של מחזור הדם וד,נשימה גם לאחר הפסקת הפעילות הנור¬ 
מלית של הלב והריאה,. יוצא, איפוא, שסימנים קליניים 
שהיו מקובלים בקביעת הם׳ בעבר, ה,פסקת פעול^ הלב 
וד,נשימה, אינם מספיקים עוד. לפיכך נוטים לבסס את קביעת 
ד,מ׳ על הפסקת פעולת המוח, מאחר שאין לה כיום תחליף 
מלאכותי והפסקת פעילות זו("מ' המוח") גוררת אחריה, את 
הפסקת כל יתר פונקציות החיים של האורגניזם. 

לפי הנחיות שנקבעו בוועדות בין-לאוםיות ולאומיות 
שונות נקבע ״מ׳ המוח״ בהתאם לקריטריונים הבאים; 

1 ) חוסר כל תגובה לגירויים חיצוניים. 

2 ) חוסר כל תנועת שרירים ספונטנית, במיוחד תנועות 
הנשימד,. אם האדם נושם בעזרת מכשיר-ד,נשמח מלאכותי, 
אפשר לד,פםיק את פעולת המכשיר למשך שלוש דקות כדי 
לקבוע אם האדם אינו מסוגל לנשום באופן עצמאי. 

3 ) העדר כל רפלכסים — כגון היצרות אישון העין 
כתגובה' לאור חזק. 

4 ) העדר כל הפעילויות החשמליות של המות (כפי 
שנקבע'ע״י אלקטרואנצפלוגרם). 

אפשר לאשר את' קביעת "מ׳ המוח" גם ע״י בדיקת 
הנשימד, (קליטת חמצן) של המוח. ירידה מתמדת של נשימת 
המוח הנד, סימן מובהק למותו. 

קיימות במובן גם דעות אחרות (!״ ביבליוגרפיה: מאמרו 
של א. ווקר), כגון זו האומרת כי "אם נתקבלה רשות לד,ע¬ 
ברת האבר, מותר להוציאו מגוף התורם רק אם הלב הפסיק 
לפעום״ (עט' 200 ). 

סימני המ׳ תוארו לעתים קרובות בספרות הרפואית 
הישנה וד,ם סוכמו יפה על ידי הרופא ממוצא אנוסים אמטוס 
לוזיטנוס (ע״ע) במאה ד, 16 ב״צנטוריה״ (אוסף של 100 
תצפיות) השישית, מספר 62 . הסימנים לפי ההלכד, נקבעו 
ע״י ר׳ משה סופר בשו״ת "חתם סופר" על שולחן ערוך 


יורד, דעה, שלח. וכן קיימת ספרות ענפה על האפשרויות 
הרפואיות להאריך חיי אדם. על נתיחת מתים, ע״ע פתו¬ 
לוגיה. על ם׳ באנתרופולוגיה, ובפולקלור ע״ע אבלות, חניטד" 
השארות הנפש! נפש! קבורד,! שאול! תחית המתים. 

י. לוי, מאימתי מותר להוציא אבר להשתלה ו נד.מעיין, י׳) 
תש״ל! יד,ו. ליבוביץ, תשובת הרמב״ם על קץ החיים (קורות, 

ה׳)׳ תש״ל ן /מ? . X 

־? 45 ״ ■.ז.?>/>גמ 0 מז'מ>^ 1 ,(.!>*) 611 ^ . 0 ; 1800 ,ד* %0 ת ? 5 5 ?׳* 

0 / 0 %ן 1 ; £0 < 1 ! 1953 , 

. 1969 ,( 124 ,!גתזטס/ 1 צ 31€ }ש)״? 8 חוזןק 130 0111 ■<£ 

ג׳. גר. 

במשפט אין המ׳ נושא להגדרה מיוחדת! ההג- 
דרד, המדעית-הרפואית היא הקובעת. לגבי המשפט, ד,מ׳ 
הוא איפוא התופעה של קץ החיים הנקבעת לפי מבחנים 
פיסיולוגיים, בהתאם לד,גדרה של המדע הרפואי. מבחינד, 
משפטית מהווה ר,מ׳ בעיד, הובחתית! תעודה או עדות של 
מומחד, רפואי ביחס למותו של אדם משמשת, בד׳־כ, בסיס 
לקביעת עובדד, זו. בדיקה ע״י בית המשפט של פרטי 
המבחנים הפתולוגיים שנעשו ע״י מומחה רפואי דרושה רק 
במקרה של מחלוקת ביחס לסיבת המ׳ או זמן אירועו. שאלות 
מסובכות, הן מבחינת הדין האזרחי הן מבחינת הדין הפלילי, 
לגבי קביעת עובדת הט' וזמנו עשויות להתעורר בנוגע 
לפעולות הקשורות בשתילת איברים, במיוחד השתלת הלב. 

בעיה מיוחדת, מבחינת דרבי ההוכחה, מהווד, קביעת מותו 
של אדם שנעדר ממקום מושבו ועקבותיו נעלמו. במשפט 
הפלילי ניתן לקבוע את עובדת מותו של אדם, לפי הוכחות 
נסיבתיות, אף אסגופתולאנמצאד,! אולם מקרים אלד, נדירים 
בגלל הקושי בהסקת מסקנה חד-משמעית בדבר המ׳ מעדו¬ 
יות המתייחסות לנסיבות האופפות את היעלמו של הקרבן. 
במשפט האזרחי קיימות הנחות משפטיות בדבר מותו של 
אדם לאחר שנעלם ולא נודע שמץ דבר אודותיו או על 
מקום הימצאו במשך תקופה ממושכת. ארכד, של התקופה 
שונה לפי שיטות משפט שונות. ע״פ המשפט האנגלי 
המקובל, מניחים שאדם מת אם לא נודע דבר אודותיו במשך 
תקופה של שבע שנים רצופות. במדינת ישראל קיים חוק 
הצהרות מ׳, תשי״ב— 1952 , שהוהק בהתאם לאמנה בין- 
לאומית שרבות מאומות העולם הצטרפו אליה. מטרת החוק 
להקל הוכחת מ' לגבי שני סוגים של בני אדם שעקבותיד,ם 
נעלמו; נספים ונעדרי מלחמת 1939 — 1945 . נספה הוא "אדם 
שעקבותיו נעלמו יותר משנתיים, ויש יסוד לשער שהוא 
מת עקב מאורעות מלחמד, או מאורעות טבע פתאומיים או 
תאונה״ (סעיף 1 ). בית המשפט המחוזי בירושלים (ורק הוא) 
רשאי להצד,יר על מותו של נספה "על סמך כל ראיה, שהובאה 
לפניו ביחס לנסיבות או לזמן שבדום אירע המ״׳ (סעיף 2 
[א]), כלומר גם אם הראיד, לא היתד, מתקבלת לפי דיני 
הראיות הכלליות בהעדר ראיות המאפשרות את קביעת יום 
הט׳, קובע החוק כי "חזקה על הנספה שמת כתום שנתיים 
מיום שנעלמו עקבותיו״ (סעיף 2 [ב]). נעדר, לפי החוק, 
הוא "אדם שמקום מגוריו האחרון היד, באסיה, באירופה 
או באפריקה, ואשר בשנות 1939 — 1945 נעלמו עקבותיו 
בנסיבות הנותנות יסוד מספיק לשער שמת עקב מאורעות 
מלחמה או עקב רדיפות גזעיות, דתיות, מדיניות או לאומיות" 
(סעיף 4 ). גם כאן אין בית המשפט קשור בדיני הראיות 
הכלליים. קיים הבדל בין נספה לנעדר ביחס לחזקה בדבר 
יום המ׳. לעומת החזקה הנ״ל בדבר קביעת יום מותו של 
נספה נאמר לגבי נעדר כי באין ראיות בעניין זה "יקבע 





881 


;!וו! 


882 


בית המשפט את יום היעלמו של הנעדר כיום מותו", 
(סעיף 6 [ב]). לגבי שני הסוגים הנ״ל בקבע בהורן כי "באיו 
כל ראיה בנוגע לשעת המי, יש להצהיר שמותו של הנספה 
(או הנעדר) אירע ברגע האחרון של יום המ׳ המוצהר" 
(סעיפים 2 [ד] ו־ 6 [ד]). הצהרות מ׳ שניתנו במסגרת החוק 
האמור אינן מחייבות את בתי הדין הדתיים בדיני התרת 
נישואין (סעיף 17 [א]). 

אם שני בני אדם או יותר מתו בנסיבות שאינן מאפשרות 
לקבוע את זמני מותם — ולעניין זה קיימת חשיבות בעיקר 
בדיני ירושה — קיימות הנחות שונות לגבי זמני המ' במער¬ 
כות חוקים שונות. במדינת ישראל נקבעו בללים לגבי זכויות 
בירושה למקרים כאלה בס׳ 9 לחוק הירושה תשכ״ה— 1965 . 
לגבי המשפט העברי ר' שר׳ע חושן משפט סימן ר״פ, ם׳ י׳- 
י״ב. במערכת המשפט האנגלית נקבעו הנחות בדבר סדר 
הפטירות לפי סעיף 184 של חוק הקניינים 1925 0 ס ׳״ 1,3 
1925 , 01 ^ 7 ץזז־וןס■!?). שאלת הוכחת המ' יש לה משמעות 
מרובה גם בדיני אישות, במיוחד בדבר התרת נישואין 
לאשת שעקבות בעלה נעלמו (ע״ע עגונה). 

חוק הצהרות מוות (ספר החוקים, 93 ), תשי״ב! פ. זילברג. 

המעמד האישי בישראל, חשי״ח? ,(. 1 ) 6 ) .£.יז\\ 

,(. 1 ) 6 ) .[ * 1934 , 274 — 272 /*)^ 1 

. 7 \■ ;* 19.52 , 729 ^ 72 , 1 

־ 31 ׳ז\ 2 ן 1 ? . 11 .יד ;^ 1963 מס י(.() 6 ) 

) 6 ,ג! 81 תג 0 . 11 ? — ■) 20116 ז 6 ן 

;** 1962 ,( 11 ) 063 .׳% .$ $66 ) 111 (ז 111 ז 1 ז 0 מ! 

, 575-577 , 1 , 141 ^ 1 4 {! 11 ^ 1 ז.£־ / 0 .: 111 ^ 701 £311 

מין )*<£ , 0611611 .ס ; 1959 

,(^\ €611( X זת 1116 חי 31 ־ 1 6 ) 11 ) 653 ^ 65 !) ) 111 ) 1£ ז 15611 | 26 ) 

. 1968 
יה, כ. 

במקרא מתפרש המ' כגזירה מאת ה׳ בגלל חטאו של 
אדם הראשון: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בר׳ ג, יט) 1 
מבחינה זאת מהווה המ׳ הפרעה ואף חריגה מן הסדר הטבעי, 
שהרי לולא אכל אדם הראשון מעץ החיים היה "חי לעולם" 
(שם ג, כב). עם זאת נתפס המי כשיבת האדם לקדמותו, 
בבחינת השלמת המעגל הטבעי (השו׳ איוב לד, טו! תה׳ 
קד, כט! קה׳ ג, כ). בתורה אין הסבר לטיבה הפיסי של 
ההתרחשות, אך מסיפור בריאת האדם מסתבר, דרך היקש, 
שנשמת החיים (ע״ע נפש) היא שנטלת מהאדם בשעת מיתה 
(תה׳ ואיוב, שם). בקוהלת אף נאמר בפירוש, ש״רות" האדם 
מתקיימת גם לאחר המ׳: "וישב העפר אל הארץ כשהיה 
והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קה׳ יב, ז). ממשמע 
הדברים אתה למד שה׳ הוא שליט על המ׳ ואין המ׳ בריה 
בפני עצמה, אף שהפיוט המקראי מתאר לפעמים את המ׳ 
ככוח הרסני בפועל — בהקבלה לשאול שאינו יודע שובע — 
ושיש לו מלאכים רעים עושי דברו (השו׳ חוש׳ יג, יד! 
חב׳ ב, ה! מש׳ טז, יד). אולם אין לשוות משמעות ראלית 
או מיתולוגית־כנענית ראשונית לביטדים אלה, שכבר הפכו 
לדימויים פיוטיים! אדרבה, המקרא אף מדבר על ביטול המ׳ 
לעתיד לבוא, כאחד מסימני ההיכר של הגאולה (ישע׳ בה, ח). 

המ׳ משמש במקרא כהוכחה קבועה לאפסותו של האדם 
מול הבורא ואיתני הטבע, וחוסר האונים של האדם אל מול 
המ׳ מודגש אף באי־יכלתו לשער את תאריך מותו, אף על פי 
שזהו נושא ראשי לסקרנותו(תה׳ לט, ה ועוד הרבה). 

על משמעותו הפוזיטיווית של המ׳, כצורת־המשך לחיים 
ע״ע השארות הנפש, עמ' 447 — 450 ! וע״ע חניטה. למרות 
מציאותה של השקפה כזאת במקרא, לא היה נהוג בישראל 


פולחן מתים, והתורה מתנגדת לזבחי מתים ולדרישה אליהם! 
המקרא מייחם אמנם חשיבות לקבורה בקבר־אבות (בר׳ מז, 
כט-ל! שם פט, כט! מל״א ב, י: ועוד) אך הכוונר, היא 
בעיקר להמשכיות קיום החטיבה המשפחתית כמות שהיא. 

רמז לתחית המתים (ע״ע) נמצא בדברי ישעיהו (כו, יט) 
ובחזון העצמות היבשות (יחז' לז, א-יד). ובפירוש נזכרת 
תחיית המתים בספר דניאל, בצמידות לתורת תגמול (יב. ב). 
חנוך (ע״ע) ואליהו(ע״ע) עלו אל האלהים השמימה ונמנעה 
מהם השיבה לעפר. וע״ע שאול. 

; 1925 , 1 ^ 1x741 מ/ !^ 7041 ^ 116 ^מ 4 ן)^//*ו 4 ). , 1 ^ 6 ט^ . 0 

- 111411 מין 6 ^ 70 הז 0 ו 4 <ן 0 ,ו{זז 23 , 011 ; 1934 

,^ 11£ ז 2£ ת 1 )}^) 7 €5 ^ 11£11671 )) 1 > 1 

. 1947 

שמ. א. 

בהלכה, דינים ומנהגים הרבה נאמרו במותר של אדם, 
מתחילת גסיסתו ועד תום מועדי האבלות (ע״ע) עליו. הגוסס 
חייב בודוי (ע״ע) ועליו לשוב בתשובה ולבקש מחילה. אף 
ש״רוב גוססים למיתה" (גטין כ״ח. ע״א), מחללים את השבת 
להארכת חייו של גוסס אפילו לשעה קלה, ואסור להתחיל 
ולהכין לו צרכי מיתה. כמו־כן אסור ליגע בו נגיעה יתרה, 
שמא יקרבו את קיצו. עם הקץ, יש לקרוא את פסוק "שמע 
ישראל", שתצא הנשמה ב״אחד". המ׳ נקבע כשהנשימה 
פוסקת וחדלים פעימות הדופק והלב וזעזועי־הגוף, ואז 
מברכים הנוכחים "ברוך דיין האמת". לאחר כמה דקות מני¬ 
חים נוצה מעל לפיו ולאפו של המת, לוודא שאפסה הנשימה, 
ואז נסגרים עיניו ופיו של המת, מיישרים את איבריו ומניחים 
אותו על הארץ כשהוא מכוסה ומעמידים נר דולק בסמוך 
לראשו. המת טעון שמירה ביום ובלילה, בחול ובשבת, עד 
לקבורה, מפני כבודו. נהגו לכסות את כל המראות והתמונות 
בבית המת ולשפוך את כל המים שבשכנות לו. מנהג שפיכת 
המים נועד להודיע על פטירת המת, שכן היו נמנעים מלהו¬ 
דיע זאת ברבים בפה. על טומאת המת — ע״ע טמאה וטהרה! 
על קבורתו — ע״ע קבורה! ועל דרישה אל המתים — ע״ע 
אוב וידעוני (כרך מילואים), על פולחן המתים — ע״ע 
עבודה זרה. וע״ע אבל רבתי. 

באגדה. בניגוד לנצרות, זרה חיתה ליהדות תליית המ׳ 
בחטא הקדמון (ע״ע), בחינת גזירה שממנה והלאה נתחייבו 
מ׳ בני כל הדורות הבאים. שני המאמרים בחז״ל המתייחסים 
במפורש,לגזירה זו — ואף מקבלים אותה, לכאורה — הם: 
"ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן; בנימין בן יעקב 
ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד" (שבת נ״ה, 
ע״א), ודברי ר׳ יוחנן: "מפני מה גויים מזוד,מין, שלא עמדו 
על הר סיני, שבשעה שבא נחש על חזה הטיל בה זוהמא! יש¬ 
ראל שעמדו על הר סיני, פסקה זוהמתן, גויים שלא עמדו על 
הר סיני לא נפסקה זוהמתך' (שבת קמ״ה, ע״ב—קמ״ו, ע״א). 
אולם, למעשה מרוקנים מאמרים פולמוסיים אלו את השיטה 
בדבר החטא הקדמון מכל משמעות, באשר הם מצמצמים 
אותה ל 4 אנשים — בלתי ידועים, כמעט — בלבד, ומפקיעים 
את כוחה מעיקרו ככל שהדבר נוגע בעם ישראל, שנגאל מן 
החטא הקדמון ע״י קבלת התורה, אצל ר׳ חמא ב״ר חנינא 
ור׳ יונתן, בני דורו של ר׳ יוחנן, נשמעת אף דעה הפוכה, 
לפיה נקנסה מיתה על אדם הראשון בגלל חטאיהם של 
הדורות הבאים (ב״ר, ט', ה׳). לדעתו של ר׳ יוחנן "נגזרה 
מיתה על הרשעים" מפני שהם "מכעיסים להקב״ה", ו״נגזרה 




883 


מות 


884 


מיתה על הצדיקים" מפני שהם "נלחמים עם יצרם, כיון שהם 
מתים הם נינוחים" (ב״ר, שם). בכד משתלב המ׳ בתורת 
השכר והעונש. שיטת ר׳ יוסי היא כי המ׳ הוא, אמנם, עונש, 
אלא שחטא העגל הוא שגרם לו. במתו תורד, ניתנה אפשרות 
לחזור ולבחור בחיים ולהעביר את ד,מ׳ מך העולם. אבל לאחר 
שחטאו בני ישראל נתחדשה גזרת הם׳, ואירע לעם ישראל 
מה שאירע לאדם הראשון — שבתחילה חטא ורק אח״כ נגזר 
עליו ד,מ׳. 

הדעה הקדומה שרווחה בין התנאים היתה, ככל הנראה, 
ש״יש 0 ' בלא חסא" אישי, וכי הם', על אף היותו "עונש" 
מבחינה עקרונית, שייך לסדרו של עולם ואין ממנו מנוס. 
(חנה׳ וישב, ד). בכך הוצב, איפוא, גבול להשפעה שישנה 
לבחירתו החפשית של האדם, השפעה המצטמצמת לתוספת, 
או לחיסור, ממספר השנים הקבוע לו. רק בזמן האמוראים 
מופיעה הדעה "שאין מ׳ בלא חטא" (שבת, נ״ה). לדעת ר׳ 
מאיר, שהיא דעה יוצאת־דופן ויהודית, הנד, בהיותו שייד 
לסדרו של עולם מראשיתו, אינו עונש ואף אינו בגדר גזרה־ 
רעה כל־עיקר, מפורסמת דרשתו ",והנה טוב מאד׳, וחנה 
טוב מות" (ב״ר שם). 

שאלה קדומה אחרת נוגעת לערכו של ד,מ׳ כגורם של 
כפרת עוונות. בסתם משנה אנו שונים; "מ׳ ויום הכפירים 
מכפרין עם התשובה" (יומא ח׳, ג׳}, ומחוך דברי התנא ר׳ 
ישמעאל אנו למדים כי: "מי שנתחלל בו שם שמיים... חשו¬ 
בה ויום חכפורים מכפרין שליש, וייסורין מכפריו שליש 
ומיתה ממרקת עם הייסורין" (תוספ׳ יומא, ד, ר), לדעת 
התנא ר׳ יהודה, יום המיתה הרי הוא כתשובד" והוא מכפר 
כמותה על מצוות עשה (תוספ׳ שם ד׳, ט׳). גם דעת רבי יהודה 
הנשיא היא "שיום המ׳ מכפר" (מכילתא דר״י, בחדש).דעיון 
זה קשור מבחינה היסטורית בביטול מיתות בית־דין, בחורבן 
בית המקדש ובביטול כפרת הק רבנות, והשתלטות תחושת 
הייאוש כתוצאה מכך. נראה גם כי מרעיון זה שאבו האמור¬ 
אים את דעתם ש״אין מיתה בלא חטא". 

א. א. אורבך, הז׳׳ל, פרקי אמונות ודעות, 249-248,238-235 , 
384-375 , תשכ״ט. 

מ. 

על מ׳ במזרח הקדמון ע״ע בבל, עמ׳ 535 — 536 , 546 — 
547 < הדס* יון, עמ׳ 547 — 548 . 

באמנות, ד,מ׳ הוא נושא חדיר באמנות, הן כקץ החיים 
הפיסיים והן בתחילתם של החיים שלאחריהם, כתופעה פיסית 
גרידא מתואר המ׳ בציור ובפיסול העלילתיים מראשיתם 
ועד ימינו. בכמה מאותן התרבויות שהאמונה בחיים שלאחר 
המ׳ יצרה בהן מיתולוגיה ופולחן מפותחים, פרחה סביבם גם 
יצירה אמנותית ענפה. הדוגמה העשירה והרבגונית ביותר 
בעת העתיקה היא אמנות מצרים, שמרבית ממצאיה קשורים 
באספקט הקבורה. האיק(נוגראפיה של העיטורים הציוריים 
והפיסוליים של הקבר לצורותיו השונות (ע״ע מצבה; פיר¬ 
מידה), של מקדש הקבורה ו״ספרי המתים", קשורה תמיד 
בחיים שלאחר המ׳ ותיאורי החיים מודגשים בה יותר מאשר 
תיאורי ר,מ׳! תיאורי ד,מ׳ כשלעצמו נדירים למדי באמנות 
המצרית ומוגבלים בדרך כלל לתיאורי עלילה, כגון נפילת 
האויב, או תיאורי חניטה (ע״ע) וקבורה (ע״ע). מות האדם 
כשלעצמו מתואר כמעבר לעולם הבא ובמפגש עם אלי 
המתים ועמידה למשפטם. 

תיאורי המ׳ המוקדמים ביותר באמנות חיןנית (ע״ע, עמ׳ 


569 ) מופיעים בציורים שעל כדי הקבורה מן המאות ה 9 —ה 8 
לפסה״נ, היא התקופה הגאומטרית: אלה הם לרוב תיאורים 
סכמאטיים של גוויית המת המוקפת אבלים ותהלוכות־קבורה 
(ר' ציור: כרך י״ט, מול עמ׳ 568 ). מצבות-הקבורה היווניות 
אינן מתארות לעולם את המ׳ אלא את המת בעודו בחיים. 
הסארקופאגים ההלניסטיים מציגים לעתים קרובות תמונות 
מן המיתולוגיה המרמזות על ד,אסף הנשמה אל חיי הנצח 
(כגון שנתו של אנדימיון). יחסם של האטרוסקים (ע״ע) 
אל המי׳, כפי שבא לידי ביטוי באמנות-הקבורה המפו¬ 
תחת שלד.ם, מזכיד לעתים את זד. של המצרים הקדמו¬ 
נים! הם נד,גו לתאד את המת לבדו, או בחבדת אשתו, 
כשהוא מסב בנחת על מכסה הסאדקופאג כעל ספד. בעת 
משתה. מעמדים דומים מצויים גם בציורי-הקיר שי הקברים, 

תזון העצמות היבשות של יחזקאל מופיע לראשונה 
בציורי בית-ד,כנםת היהודי בדורד.-אורופום (ע״ע), באמצע 
המאר, ה 3 (ר׳ ציורים: כרך ב׳, עמ׳ 443/4 , 448 ). הנושא 
נוצל גם באמנות הנוצרית במסגרת תיאורי תחיית-המחים 
ביום-הדין, שהוא אהד הנושאים השכיחים באמנות הכנסיי¬ 
תית. יחס הנצרות אל יום-ד,מ׳ כאל יום חשבון-ד,נפש מוצא 
אח ביטויו באיורים הגראפיים המוקדמים (מן המאר, ר, 15 
וראשית המאה ה 16 ) של ספרי-המוסר הרבים שהוקדשו 
לנושא זד" ובהן מתואר המאבק על נשמתו של הגוסס בין 
כוחות הטוב והרע. 

ד,מ׳ כדמות סמלית בצורת שלד מצוי כבר בפסיפסים 
רומיים מן המאה ה 1 . מאוחר יותר הוא מופיע גם בצורת 
גולגולת. שתי הצורות שכיחות באמנות הנוצרית בציורים 
ופסלים בעלי תוכן מוראליסטי או סמלי, כגון על מצבות- 
קבורד. (ברניני, ע״ע), או באיורים לנושאים אלגוריים, כגון 
"נצחון חמ׳". ברבים מציורים אלה מופיע המ׳ כפרש רכוב 
על סוס כחוש וכך םזוד,ד, הוא עם הרביעי מפרשי חאפוקא- 
ליפסד,. לעתים קרובות נראד, כששעון-חול מוחזק בידו 
("ד.כל חולף!"), או חרמש (סמלו של סאטורנוס החולש על 
הזמן ועל ד,כליון). מבין היצירות הרבות הקשורות במ' 
בד,קשר זה: הפרסקו "נצחון המ"׳ של פראנצ׳סקו טראיני 
(!ס!״■!! המאד, 14,1 , בפיזר,), שהושפע אולי מציור דומה 
של אנדראד. א(רקאניה ( 048118 ^ 0 ! המאד, ר, 14 , בסאנטה 
קרוצ׳ד" פירנצד,), ואישר בו משולב גם הסיפור האלגורי'על 
הפגישה בין שלושת החיים ושלושת המתים, השכיח בעיטו¬ 
רים רבים בב״י מצויירים! ציורו הנפלא של פיטר ברחל 
(ע״ע) על אוחו נושא, מן המאר, ה 16 (פראדו, מאדריד')! 
תחריטיו של דירר(ע״ע! "הפרש, הס׳ והשטן", ועוד)! "מחול- 
ה,מ'" של הולבין (ע״ע), המהווה המשך לאיורים ל:> 115 גם 
^■^נ| 8 ^גת^ ("מחול-ר,מ׳") מן המאד, ד. 15 , ששאבו אח השרא¬ 
תם מעיטוריו האבודים של בית-הקברות גזס־ססמס! £3 .! 
בפאריס! ובמאה ד, 19 — יצירתו של אלפרד רתל (ע״ע), 

נושאים מוראליסטיים הקשורים במ׳, י כגון נושאי 
ה 38 ז 1 ה 3 ^\ ("הבל הבלים") השונים, היו מקובלים ביותר 
באירופה, ביחוד בגרמניה, במאה ד, 16 ("ד,מ׳ וד,עלמה" של 
בלדונג, ע״ע), גם לכמה מציורי הטבע הדומם (ע״ע) 
המוקדמים הוענקה משמעות סמלית, באמצעות עצמים כפר¬ 
חים קמלים, ספרים בלים, כלי-נגינה שבורים, ובראש ורא¬ 
שונה — גולגולת, ששימשו מעין תסמן סזמטמ&מ! ("זכור 
את המוות"). אחת הדוגמות היפות הוא הציור המצוייר על 
צדו האהורי של ״דיוקן ז׳אן קארונדלה״ של מביז (ע״ע)! 




885 


מות — מזבח 


886 


הכתובת לציור זד, מוליחוז לי זזנושא שאוב מן זזאיקונוג־ 
ראפיה של היארונימום הקדוש לחוזר בתשובה, אשר לפיה 
הוא מתואר למצביע על גולגולת (וראה ציודו של דירד על 
אותו גושא). 

הגולגולת מופיעה גם ביצירות האמנות של התרבויות 
הלא־אירופיות והפרימיטיוויות לסמל ד,מ׳! כמו־נן היא 
משמשת יסוד עיטודי באמנות הטדום־קולומביאנית; ועוד, 
גישה שונה לנושא מובעת בתיאור הפיסולי של גוויית 
המת ברקבונה במצבות-ד,קבורד, של המאד, ה 16 (לדוגמה; 
מצבת־הקבורה של רנה דה שאלון, בבאר־לה־דיק, שבוצעה 
בידי הפסל ליז׳יה רישיה [ז 10111€ ן 1 ] ב 1547 והמתארת את 
המת "שלוש שנים אחדימותו"). 
ר' ציורים בע״: אבלות, גלוסקמה. 

ס. ברש, מינאד־אנג-לן; עיונינו בורני גילונזה שי הגותו 
האמנותיית, 1961 ן £! 1 ז 10 ) 10 61 1 ז 10 ז{ ע/ .£ 

,( 647-679 .^^ 5, XXX ש 1 )ת 40 וז ש 11 ׳ץ£מ) 

5 (בצירוף ביבל׳) 1926 .ס : 1906 

* 0 ^ 2 ! 61 , 161111 ־ 1 .מ 

^ 0 €£\ז 0 < 1 1£ {ד , 611 ־ 1 ־ ¥11 ^ .£ ; 1928 , 2£ ת 2 ' 70161%1 ז 6€ ה £1£ ז 1 
6 מ 0/6 תי/ /־ז 7 נ £ <ש 1 זג 1 ׳ג מ 3 ז\ .^נ ; 1931 , £ 016 (£ 

. 0 . 1 \ ; 1932 . 611 , 11 , 1€£ ז 0 !! 101 ז€ז 10 }£ €^ 3 1 ז€^ 10 {ז !ו 0 

,( 59 , £11 )'£} !£ז 6 )%(> £1 ! 6 ^ 2 ח 0 ? , 6 ־ז 16 ! 16556 \ 20516 ) £3 16 ) 

. 1959 
א. רו. 

מז ( 1150 :) 1 ״ז, הולנדית 335 ^), מהנהרות החשובים של 
מערב אירופה. ארלו ל 1,000 ק״מ. מקורו במזרח 
צרפת, ברמת לנגר ( 3 ^ז 8 מ 1.3 )! כיוונו הכללי צפונה עד 
קדוב לנימחן (מ־^סב״תא) ליד גבול גרמניה—הולנד. 
בחצותו את הרמות של שולי אגן פאריס והארדנים (ע״ע! 
עובר הנהר בד״ל בעמק צר ומקבל רק יובלים קצרים. אזור 
זה שימש במלחמות רבות קו הגנה לצרפת ולארכו הוקמו 
המבצרים סן מייל (!?;!!;!!ן. $1 ) ורדו(ע״ע) וסדן( 1311 );)$}. 
צפונה יותר מםמן הנהר את הגבול בין בלגיה להולנד 
ומאזור זה נקרא בשם מם. בקרבת העיר נימחן פונה הנהר 
מערבה. ויוצר דלתה עם חרינום (ע״ע) באשר זרוע אחת 
נשפכת להולנדס־דיפ (ון;> 1 ם 5011 ( 1 ת 113 ס 1 ן)), שפכו הראשי 
של המ׳, וזרת שניה מתחברת עם תעלת ואל ( 331 ׳\\) של 
הרינום, שמתחלקת אף היא לזרוע דרומית הנשפכת 
להולנדם־דיפ וזרוע צפונית, היא ״המם הישן״( 335 ^^()נ 01 ). 

עיקר חשיבותו של מ' לעורק תחבורה המקביל לרינום, 
לאזורים התעשייתיים של צפון צרפת ובלגיה. מ׳ משמש 
עורק ראשי לשדה הפחם הבלגי הנמצא בין נמיר (■ 13111111 <) 
ובין ליז' (ע״ע), שם מתאים הנהר לשיט של ספינות בנות 
2.000 "טון. בגלל קשיים מדיניים לא הוכשר השיט באזור 
הגבול בלגיה—הולנד, אלא כל מדינה חפרה תעלות משלח. 
בהולנד, תעלת יוליאנה, המשרתת את שדה הפחם של 
לימבורג (ע״ע) ובבלגיד, התעלות ק מפן ואלבר המחברות 
את הנהר עם אנטורפן. 

מזא״ה, !עקב( 1859 מוגילב ע*נ דניפר [רוסיה] — 1924 , 
מויסקווה), רב, עסקן ציוני, נואם וסופר עברי. מ׳ 

נתייתם בילדותו מהוריו וגדל בבית סבו, בו קיבל חינוד 
תורני, במוגילב חושפע מחרב מ. ל. מלבים (ע״ע) ומא. 
מ. צויפל (ע״ע). בגיל 16 התחיל ללמוד בגימנסיה רוסית 
בעיר קרץ' (קדים), וב 1886 סיים לימוד מדעי המשפט 
באוניברסיטת מוסקווה. ב 1882 הצטרף לתנועת חבת ציון 
(ע״ע) והיה בין מייסדי אגודת ״בני־ציון״ במוסקווד,( 1884 ) 1 
בשליחותה של האגודה ערך מסע הסברה בעדי השדה וסייע 
בהקמת אירגונים של חובבי־ציון. ב 1890 ייצג את אגודתו 


באסיפת־היסוד של ה״וועד 
האודסאי" (ע״ע חבת ציון, 
עט׳ 116 ). באותד, שנח אירגן 
קבוצה של בעלי־הון להת¬ 
יישבות בא״י, יצא בשליחו¬ 
תם לארץ ואף פתח במו״מ 
לרכישת אדמת מחניים בג¬ 
ליל. גירוש יהודי מוסקווה 
ב 1891 שם קץ לתכנית זו. 
ב 1893 נבחר מ׳ ע״י השלטו¬ 
נות לרבה של שארית קהילת 
מוסקוור,, שנותרה לאחר הגי¬ 
רוש. במלוי תפקידו חרג מה¬ 
מסגרת המקובלת של "רב מטעם" ובהיותו תלמיד חכם 
הצטיין כמנהיגה הרוחני של עדתו וכלוחם לזכויותיה בפני 
השלטונות המקומיים. למ' יצאו מוניטין כנואם מזהיר והוא 
קנה עולמו בין יהודי רוסיה לאחר שהצליח, כמומחה לתורת 
ישראל מטעם הסניגוריה, להזים אח עדי הקטגוריה במשפט 
עלילת הדם על מ. בילים. 

לאחר המהפכה הרוסית ( 1917 ) נבחר לחבר הנשיאות 
בוועידת הקהילות היהודיות ברוסיה, והיה ציר "הרשימה 
היהודית הלאומית" לאספה המכוננת הכל-רוסית. מ' הטיף 
ללימוד השפה העברית. הוא היה ממייסדי "חובבי שפת 
עבר" וחברת "המשפט העברי" ומעסקניה של הסתדרות 
"תרבות". עם כינון המשטר הסובייטי השתדל מ' בפני השל¬ 
טונות בעניין הבטחת זכויותיהן של הלשון העברית ותר¬ 
בותה. מ׳ השתתף בדיוני המועצה הציונית האחרונה ברוסיה, 
שכל חבריה חוץ ממנו נאסרו באפריל 1920 . מ' סירב לחתום 
על כרוז בו הכחישו נציגי הדתות השונות את דבר רדיפת 
הדת בבריה״מ. 

מ' נתפרסם גם כפובליציסטן. רבת־רושם במיוחד היא 
סידרת מאמריו ״אלו הן האשמות״ (המליץ, 1888 ). כינוייו 
הספרותיים היו: סעדיה, אחרוני, כוכב, יעקב הכהן. בערוב 
ימיו התמסר לכתיבת זכרונות שראו אור לאחר מותו ( 4 
כרכים, ת״א, 1936 ). הספר מכיל פרקים הכתובים בשאר- 
רוח ובהומור, והם מהווים מקור רב-ערך לתולדות יהדות 
רוסיה והספרות העברית. 

ז. א. רבינר, ספר הרב י, פ׳, תשי״ר > י. קיויזנד, סקאטו־ 

ביץ עד באזל (ראה טפתח בערכו), תשכ״ה. 

י. ם. 

מזבח (ז 113 \ 1 ), מבנה מלאכותי בעיקר, בד״כ דמוי־שולחן, 
או מקום גבוה טבעי. שעליו זובחים בעלי חיים 
בטכסי פולחן, או המשמש לאמירת תפילות לאל. 

במקרא. מ" הוקמו במקומות ישוב ובסביבתם, במחנות 
הנדודים או במקדשים מרכזיים, ווויו צמודים למסורות 
מקומיות על התגלות האל, לזכר נצחון או מעשה גבורה. 
ולהודיה על הטוב שעשה האלוהים עם בונה המ׳. היה זה 
סמל להכרה באל, בשלטונו ובנוכחותו במקום. ד,מ" היו 
עשויים אדמה, אבן (אך לא אבן-גזית [שמ׳ כ, כד,]), נחושת 
ולעתים אף זהב. יש שאת תפקיד המזבח מילא הסלע הטבעי 
(שופ' יג, יט). 

למ' היו תפקידים אחדים. הראשון — הקרבת קרבנות, 

לפי תיאור עקדת יצחק (בר׳, כב) נראה שמנהג קדום חיה 
לשחוט את הקרבן כשהוא עקוד על ד,מ׳, אך לפי דיני 
התורה יש לעשות את השחיטד, סמוך למ׳, לתת עליו 



יעז?כ מזא״ה 



887 


מז:ח 


888 


את חדם ולשרוף את חלקי הקרבן שאינם נאכלים (ויק׳ 

א, ג־ט). על חמ׳ ניתנים או נשרפים גם קרבנות שאינם 
מבעלי חיים (שם, ב). לעתים שימש המזבח מקום תפילה 
והשתפכות הלב (מל״א ח, כב! מלאכי ב, יג), יש ונבנה 
לסמל ולזכרון בלבד (יהר בב, כדבז), ופעמים הוקם להנציח 
מאורע שאירע לבונה המ׳. שביקש בדרך זו להודות לאלוהים 
(בר׳ יב, ז־ח ועוד). מ" מן הסוג האחרון נשאו עליהם לעתים 
את שם האל בתוספת תואר מיוחד שסימל את המאורע שהמ׳ 
בא להנציח (ה׳ יראה, ה׳ נסי, ה׳ שלום וכידב). יש שהוקם 
מ׳ לשם קרבן אחד ומיוחד בלבד, ופעמים שהיה המקריב 
בונה מ" כמספר הקרבנות אשר עמד להקריב (השר במ׳ 
כג, כט-ל). המ׳ תפס מקום גם בחיים התרבותיים־משפטיים. 
קרנות המ׳ שימשו מקום מקלט לרוצח בשגגה, ואסור היה 
לפגוע בו בעודנו שם. מ" שמשו גם מקום התקהלות לעם 
לעריכת מסיבות ומשתאות, דבר לו התנגדו הנביאים (עמום 

ב, ח). 

המ׳ היה חלק עיקרי במקדש (ע״ע בית המקדש). במשכן 
שעשה משה במדבר מתוארים שני מ"; מ׳ העולח חעומד בחצר 
ועליו אש יוקדת תמיד ומ׳ הקטורת שבתוך האוהל. שני המ" 
האלה היו בתבנית של תיבות חלולות (שבעת החניות היו 
ממלאים אותן, כנראה, בעפר) שדפנותיהן היו עשויות עצי 
שיטים. מבחוץ היה מ׳ העולה מצופה נחושת ומ׳ הקטורת — 
זהב. למ" היו קרנות- שנודעה להן קדושה מיוחדת ועליהן היו 
מזים דם של קרבנות מסדימים, ביחוד בטכסי כפרה וחיטוי. 

במקדש שלמה נבנו המ" כנראה לפי דוגמתם במשכן. 
בחזון המקדש לעתיד של יחזקאל אין זכר לט׳ הקטורת 
ובתיאור מ׳ העולה נזכרים חלקים שמהותם אינה ברורה 
(הראל- או אריאל, יחז׳ מג, טו). 

חמי נחשב כמקום קדועז, ש״בל הנוגע בו יקדש". קדושה 
מיוחדת נודעה לצד הצפוני שבו, שם נשחטו קדשי הקדשים 
(״ירך המזבח צפונה״ — אפשר רמז ל״ירכתי צפון" מקום 
מושב אלוהים גם בשירה הבנענית-אוגריתית). נאסר על 
ישראלים לגעת במ׳, והכהנים חוייבו להקפיד על כללי 
הצניעות בעלותם עליו(שט׳ ב, בג). 

הממצא הארכאולוגי. נמצאו מ" מתקופות 
שונות. במגדו(ע״ע) נחשף מ׳ גדול במקדש מהתקופה הכנ¬ 
ענית התיכונד, (המאד, ד, 19 לפסה״נ) שהיו עולים אליו במד¬ 
רגות! ליד מ' זה נמצא מ' זעיר לפולחן אל משני. בחצור 
(ע״ע) נמצא מ׳ אבדענק לקרבן מן התקופד, הכנענית 
המאוחרת (המאד. ה 14 לפסד.״נ) שעמד תחת כיפת השמים. 
מ" מן התקופד. הישראלית שרדו במקומות שונים בארץ. 
במקדש שנתגלה בערד (ר׳ תמר א״י, חקירת, כרך מילואים, 
עט׳ 500 ) עמדו שני מ" ונמצאו עליהם שרידים מקרבן 
העולה. במגדו — תשעה מ" קרניים, ואחד בתל אבו קודיים 
(קדקז) הקרובר,! אחרים — בשכם, גזר ותל בית מרסם. 
כל אלה שימשו להקטרת קטורת בבתים פרטיים. בתדמור 
נמצא מ׳ מטיפוס דומה הנושא כתובת שבה בזכר ה״חמן" 
(השר ישע׳ יז, ח! כז, ט), וט׳ פיניקי דומה נתגלה גם 
בכפר ברעם! הנחשים המגולפים על צדדיו מזכירים את מ" 
החרם בעלי-ד,נחשים שנחשפו בבית שאן. מ" חרס דומים 
נתגלו במגדו ובתענך. 

במקורות התלמודיים 1 ) מ׳ החיצון שעמד 
בעזרד, של בית המקדעז, הוא "מ׳ הנחושת" (על־שם ציפוי 
גגו [חג׳ ג', ח׳]) ור,וא "מ׳ העולה" (מנ' ד, ד׳) הקרח מ׳ 


סתם. היד. מורכב מארבע שכבות מרובעות של אבנים, טיח 
וחומר-מלוי, רחבות מלמטה וצרות יותר מלמעלה (מיד׳ ג׳, 
א'! סוכר, מ״ר" ע״א! זב׳ נ״ד, ע״א), שהונחו זו על זו; 
א) 32 32 x אמה בגובה אמה. ב) 30x30 אמה בגובר, 5 אמות. 
הבליטה התחתונה של אמה, בצפון, במערב. ובזוויות הצפד 
נית־מזרחית ור,דרומית-מערבית, בגובה אמה מן הרצפה 
(מיד׳ ג׳, ב׳! תוספ׳ זב׳ ר, י״א) נקראת יסוד. בזווית המע־ 
רבית־דרומית היו שני נקבים דקים שבהם ירדו הדמים (מיד׳ 
ג׳, ב׳! יר ד,', ר). במחצית גבד,ו של ד,מ׳, הקיף קו בצבע 
אדום — ״חוט של סיקרא״ — את ד,מ׳ סביב, ע׳׳מ להבחין 
בין מקום זריקת הדמים העליונים והתחתונים (מיד׳ ג׳, א׳ 1 
תוספ׳ זב׳ ר, י״א). ג) 28x28 אמה בגובה 3 אמות. הבליטה 
האמצעית של אמה מסביב לט׳ נקראת סובב, עליה היה הכהן 
מקיף את הט׳ ע״מ להקריב את עולת העוף (זב׳ ו׳, ה׳) 
וע״מ להזות את דם הקרבנות על קרנות המ׳ (שם ה׳, ג׳). 
ד) ארבע אבנים בגודל 1 1 x אמה על ארבע פינות המזבח, 
חן ח״קרנות". פנימית להן היתה אמה אחת להליכה לכהנים 
(כרכוב, תוספ׳ שקלים ג׳, י״ט! זב׳ ס״ב, ע״א), בשעת 
תרומת הדשן(תמיד א׳, ד׳), ושמח של 24 24 x אמה למקום 
המערכה הגדולה (בקרן המזרחית־דרומית — שם ב', ז"■) 
והקטנה(לקטורת, בקרן מערבית-דרומית—שם, ה׳). במרכז 
ר,מ' היתה ערימה ענקית של אפר, אשר בגלל צורתה הכדד 
רית נקראד, "תפוח" (שם ב׳, ב׳). לדעת ר׳ מאיר, מידותיד,ן 
של בליסות היסוד, הסובב והקרנות היו של אמה מוגדלת 
בת ששה טפחים (חוספ׳ כלים ב״מ ו׳, י״ב-י״ג, וע׳ מנ׳ צ״ז, 
ב׳). בראש הס׳ היו שני ספלים של כסף (או של סיד) 
לניםוד־ר,מים והיין (סוכה ד׳, ט׳! תוספ׳ שם ג׳, י״ד! ספרי 
שלח, ק״ז). 

אבני הט׳ היו "מפולמות" (זב׳ נ״ד, ע״א) כלומר: עם 
לחלוחית האדמה עליר,ן, מקרקע בתולה של בקעת בית- 
הכרם (מיר ג׳, ד׳), היו סדים אותן פעמים בשנה, בפסח 
ובסוכות. רבי יהודד, הנשיא מוסר, שהיו מלבנים אותו במפד, 
בכל ערב שבת (שם). בכל הפעולות הללו ננקטו אמצעי 
זהירות מיוחדים למניעת כל מגע של ברזל באבנים. 

לדרומו של ר,מ׳ היה ״כבש״ — גשר משופע, 16x32 אמה. 
הסתעפו ממנו שני כבשים קטנים, למזרחו ולמערבו(זב׳ ה׳, 
ג׳! ר, ה׳). הכלל שר,מ׳ הוא מקלט לרוצחים המחזיקים 
בקרנותיו צומצם (מכות י״ב, א׳! במד״ר כ״ג, י״ג! וע' ירו׳. 
קיד׳ ד׳, א׳), 

2 ) מ׳ ד,זר,ב (יר ה׳, ה׳), הוא המ׳ הפנימי(תמיד ה׳, ה׳) 
שעמד במרכז הד,יכל(יר ל״ג, ע״ב) לר,קטרת הקטורת(מנ׳, ד׳ 
ד׳) ולהזאה מדם הקרבנות (שם ג׳, ו׳! זב׳ ד,', א־ב"! יר 
ה׳, ז׳). מידותיו היו כבימי המשכן(שט׳ ל, א-י) אלא שבנוי 
היד, אמד, מוגדלת של ששה טפחים (כלים י״ז, י׳). 

באגדה: לפי רבן יוחנן בן זכאי, איסור הנפת ברזל 
על ד,מ׳ הוא משום שהחרב (—הברזל) הינד, סימן פורענות 
וד.מ׳ סימן כפרד, (תוספ׳, ב״ק ז׳! ר-ז׳! מכילתא סוף יתרו) 
ו״אינו בדין שיונף המקצר על המאריך" (מיד ג׳, ד). 

בדרבים שונות דרשו חז״ל בשבחו של הט׳(כת׳ י', ע״ב! 
תנח׳ תרומה י׳! תוספ׳ מע״ש ה׳, ב״ט ועוד). לדעת ר׳ יצחק 
נפחא, ד,מ׳ בביהמ״ק נבנה במקום בו נעקד יצחק (זב׳ ס״ב, 
ע״א). בילקוט שמעוני (מלכים רמז רי״ד), מובא על פסוק 
״ויפסחו על ר,מ׳ אשר עשה״(מל״א יח, כו): "וכי הוא עשה, 
וד,לא הם עשו, אלא מלמד שחיאל עשאו נבוב ושמו אותו 



889 


מז:ד — מזי, 


890 


בתוכו, ואמרו לו, כשתשמע את הקול מיד חתה האש אשר 
בידך והדלק מתחתיו, מיד זימן הקב״ד, נחש ונשכו ומת". 
אגדה זו מופיעה בציור על כתלי בית הכנסת בדורה־אורופרם 
(ע״ע), שנעשה סמור לשנת 248 , וייתכן שאגדה זו הושפעה 
מהנוהג הנוצרי להסמין חלקי גוויות של נרדפי־דת במ" 
(ר׳ להלן). 

י. דאקסאדאוויץ, מדוח הבתים, 45 — 54 , תרצ״ז! ש. לינרסן, 
מדרשי תימן, ת״ש! הנ״ל, תוספתא כפשוטה. מועד, 684 , 

710 , 871 , 879/83 , תשכ״ב; מ. ווייס, ספר בית הבחירה. 
יא-כז, קא-קג, תש״ו! ש. ביאלובלוצקי, ירושלים בהלכה 
(״עלי עי״ן״, 51/2 , 55 ), תשי׳ב! ה. אלבק, סדר קדשים, 
424 — 425 , 433 — 435 , חשס״ז! ס. אבי־יונה — ש. ייבין, 
קדמוניות ארצנו, א', 151 — 204 , תשט״זז מ. הרן, קטורת 
מהתות וקטורת תמיד (תרביץ, נ״ו), חשי״ז! ש. שפר, בית 
המקדש, תשכ״ג^ 1 הנ״ל, הוקי הקרבנות, 17 — 21 , תשכ״חי. 

//א/ן ת/ו 2 . 11 

€ז 0 ז 1 ^ ) 1 ( 1 , 001 ־ 01 .( ; 1908 , 189 ־ 1 

.!׳ג ; 1924 

,ח 3 ותז 6 < 1.1€1 . 8 ; 1927 , 771 ){ח 1 ) 1 ^) 7 {/ 01 ) 1/1 ) 7/1 

. 1950 , 174/6 , 161/3 ,){זה}) 701 ^//׳וו^/ מיו וז 7 ^ 11 ז) 11 ) 11 

ע. ח.—ר. גב.—מ. ב. ל. 

בנצרות. תחילתו שולחן הסעודה (ח״אוכאריסטיה") 
שבה התייחדה העדה הנוצרית הקדומה, בסקס של בציעת 
הפת ושתייה מכוס היין, עם זכר סעודתו האחרונה של ישו 
הנוצרי(הבשורה עפ״י מתי כו, 16 — 29 ! לוקאס כב, 7 — 120 
אל הקורינתיים יא, 23 ). כבר במאה ה 2 רווח הכינוי "מ" 
לשולחן האוכאריססי ואף נקלט בנקל מכיוון שלאוכאריססיר. 
נודע אופי קרבני מסויים כסמל לקרבן גופו של ישו ודמו. 

המ" הראשונים, מכיוון שלא היו אלא שולחנות רגילים 
בשימוש בבתים פרטיים, היו עשויים מעץ. כאשר התפשט 
המנהג לערוך את טקס האובאריססיה על קברי חמארטיריט 
(אלה שמתו על קידוש האמונה הנוצרית), הפך ממילא 
השולחן למזבח אבן, ונהגו להטמין חלק מגוויתו של המאר־ 
טיר (רליקודה — 13 ט 1 ) £11 ' 1 ) בתוך המ׳. הכנסיה הקתולית־ 
הרומית מקפידה שכל מ׳ — ואפילו מ׳ נייד שאינו קבוע 
ברצפה — יהיה עשר מאבן ובתוכו קבר (מ 1-111 ס 1 ט< 1 ס 5 ) 
לרליקוויה. עם דיבוי חרליקוויות וריבוי המיסות שנאמרו 
בכנסיה אחת, אף נתרבו הם", וברוב הבנסיות הקאתוליות־ 
רומיות עומדים ם" צדדיים לאורך הקירות, נוסף על הם׳ 
הראשי של הכנסיה. בכנסיות המזרחיות הם׳ הוא מרובע 
וראשו מצופה עץ, ובכל כנסיה רק מ׳ אחד שהוא מוסתר 
מעיני העדד, ע״י קיר האיקונין (! 11100051381 ). 

דינים ומנד,גים רבים נר,וגים בכנסיות ובכיתות השונות 
בענין המ׳. לפי מנהג הכנסיד, הרומית ראוי לשימוש רק ם' 
שהוקדש ע״י הגמון, וטקס ד,ר,קדשה, הכולל משיחד, בשמן 
והעלאת קטורת, נקבע בפירוט רב. כללים רבים ושונים 
נהוגים בכנסיות השונות בדבר האביזרים הפולחניים שעל 
ר,מ'; מספר המפות המכסות אותו והחומר שממנו הן עשויות, 
מספר הנרות המוצבים עליו, מספרם וסיבם של שאר אביזרי 
פולחן כגון צלבים וכיו״ב. חמ׳ בכנסיות המזרחיות והמ׳ 
הראשי בכנסיות הקתוליות־רומיות אינו צמוד לקיר ואפשר 
להקיף אותו. לעתים קרובות עומד ד,מ׳ מתחת למין חופה 
(!מס״סלס ; 83111311111110 ) הנישאת על ארבעה עמודים, 
בכנסיות פרוטסטנטיות מקובל מ' אחד בלבד, ולעתים קרו¬ 
בות הוא עשוי מעץ כדי להדגיש שהוא אינו משמש מקום 
קרבן אלא שולהן לסעודת האדון. 

ה) 1 !) 111 ^ %6 {/ 6$€ ^ ■ $61710 חו ז)( 1 ,ח 311 ז£ 

. 1924 ,מ* 1 

צ. ו. 


מ((, או (לאס׳ ךת: 11 תסב 311 ז 1 קמ 1 ס 1 — מזיגה 

בשיעור הולם, מזג), דרך־תגובתו הריגושית של 
היחיד האפייניח לו, שער, שמצב-הרוה ( 10011 ״) הוא תגובד, 
חולפת (ע״ע אפי! אישיות). הקדמונים כבר העריכו אדם, 
על־דרך השכל הישר, על־םמך המיוחד שבם׳ שלו, כגון: 
"נוח לכעוס, וכר" (אבות ה׳, י״א). מפורסמת-ביותר היא 
תורת-ר,מ׳ המיוחסת לרופאים היפוקרטס (ע״ע, עמ׳ 344 — 
345 ) היווני וגאלנוס (ע״ע, עמ׳ 913 }' הרומי. 

עיקרה של תורה זו היא, שמ׳-ד,אדם נקבע ע״י השתלטות 
אחת מארבע ״ליחות״ או ״מרות״ שבגופו; ( 1 ) אדם שגו¬ 
ברת בו ליחה אדומד. או דם (סג 111 < 8 מ 53 } — תגובתו הריגו¬ 
שית מהירה, שקטד. וחולפת! הוא ערני, אימפולסיווי, עליז, 
אופטימי ואוד,ב חיים ותענוגות. ( 2 ) אדם שגוברת בו ליחד. 
ירוקה או צהובה (!!•!־!ס!!!) — תגובתו הריגושית מהירה, 
נמרצת ומתמדת! הוא ערני ותקיף, רצונו חזק והוא בעל 
בושר-ביצוע; הוא רוטן ונוטד, לפסימיות ולרגשות־צער. 

( 3 ) אדם שגוברת בו ליחה לבנה ( 10 ] 3 ״ 1111:81 ק) — תגובתו 
איטית ושקטה עד כדי סבילות! הוא נעדר יזמד, עד בדי 
אדישות, ור,וא אופטימי ונוח לבריות. כושר־ביצועו רב. 

( 4 ) אדם שגוברת בו ליחה שהורד, ( 101301110111 ״) — תגו¬ 
בתו איטית והזקה! הוא נוסד, לפסימיות עד כדי מרד, שחו¬ 
רה, שוקע בהרהורים, נוטד, להתבודדות ואינו אהוד על 
הבריות. כושר־ביצועו לקד. 

עד היום לא מצאד, הפסיכולוגיה, המדעית תחליפים נאר 
תים למושגים הנ״ל. אדרבד" תפיסת־קדמונים זו שתהליכים 
פיסיולוגיים מעוררים מצבים נפשיים נתחדשה לאחרונה 
על־ידי האנדוקרינולוגיד. (ע״ע), הרואה בד,ורםונים מקור 
לד,תנד,גותו הריגושית וד.רצונית של האדם. בעשרות־השנים 
האחרונות הוסיפו חוקרי המ׳ להתחקות על בסיסו הגופני. 
מקובל היום אצל רוב החוקרים שמ׳ תלוי במבנר. הביוכימי 
של האדם, דש חשיבות ראשונית לפעילותה. של מערכת־ 
העצבים האוטונומית. 

קרצ׳מר (^^ 1 ״ 111 ! 1 ^ז^^ .£) הבחין ( 1925 ) בין שתי קבו¬ 
צות' של'מחלות-נפש: סביזופרניד. (שסעת, כלר התפלגות- 
הנפש) ופסיכוזה מאנית-דפרסיווית (התרוממות-נפש ודיכ¬ 
און לסירוגין). הוא טען,' שכל אחת מד,ן קשורה במבנד,- 
גוף מסדים ( 1 ) הסכיזופרני הוא בעל גוף לפסוסומי (אסת- 
ני), ז״א קומתו גבוד,ד, או בינונית, גפיו ארוכות, הוא רזה 
ושריריו רפים, סכיזופרנים אחרים הם בעלי מבנד, אתלטי! 
קומתם נמוכד" לפעמים בינונית, גופם מוצק, עצמוחיר,ם 
גסות וכתפיהם רחבות. ( 2 ) בעל פסיכוזה מאנית-דפרסיווית 
הוא פיקני, בלו׳; קומתו בינונית או נמוכה, גפיו קצרות, 
פניו עגולות, שריריו חזקים והוא שמן. 

בהמשך הזמן הרחיב קרצ׳מר את תורתו וטען, שבכל 
אדם תקין מופיעים, בדרגד, קלה, בדרגה בינונית או כמחלה 
אותות אחת המחלות הנ״ל. למבני־גוף אלד, צמוד דירוג של 
שלושה סוגי מ׳: הלפטוסומי התקין בנפשו הוא סכיזותימי, 
ויש בו מן הכולרי'וד,פלגמסי כאחד! הלפטוסומי המופרע 
קלות הוא סכיזיואידי, המתנודד בין יתיר־רגישות וחוסר־ 
רגישות! כשסימפסומים אלה בולסים, הרי שהוא חולה- 
נפש — סכיזופרני כנ״ל. ה פ י ק נ י התקין בנפשו הוא קיק- 
לותימי, יש בוי מן הסנגוויני ויהמלנכולי וד.וא מתנודד ביין 
עליזות לעצבות! הפיקני המופרע' קלות הוא קיקלואידי וד.וא 
נתון בין מצבי דיכאון ומרץ חיים! כשסימפטומים אלה בול- 




591 


מז —שז־איז! 


892 


טים, הרי שהוא חולה נפש — בעל פסיכוזה מאנית-דפרסיווית 
(כלר: מחזורית) ננ״ל. 

המ׳ לפי קרצ׳מר אינו מוגדר ברורות, ויש בתפיסתו 
הרבה מן ההתרשמות הישירה, שקשה לאמת אותה. כנגד 
זאת מסתמך הוא על מדידות גופניות מדוייקות, כשהוא 
מתאר את טיפוסי־הגוף. 

שלדון ( 1011 ) 511£1 . 14 .¥\) הלך ( 1924 ) בעקבות 
קרצ׳ימר, אלא שהשתמש במדידות גם בתהום הנפשי וחקר 
בעיקר אנשים תקינים. בעל מבנה גוף פיקני (שלדון הש¬ 
תמש במונחים אחרים) הוא בעל מ׳ ויסצרוטוני (שולטים 
בו הקרביים)! הוא נוטה לנוחות ולתענוגות, נהנה מאכילה 
טובח ונוח לבריות. בעל גוף אתלטי הוא בעל מ' סומטוטוני 
(שולט בו הגוף)! הוא בעל כוח גופני, פעיל עד כדי תוקפנות, 
נוטה לר,רפתקנות ושואף שררה. בעל גוף אסתני הוא בעל 
מ' צרברוטוני (שולט בו המוח הגדול)! הוא נוטר, לד,רר,ו¬ 
ריס,'מכונם בתוכו, ביישן ואינו חברותי. 

קלגס (מ 8 ב 1 .> 1 ., 1 ) ראר. ( 1948 ) את חמ' כתופעה 
פסיכולוגית טר,ורר, ולא שאל לבסיסו הגופני. הוא הבחין 
בשני טיפוסים: ( 1 ) בעל-מ׳, שבו גובר היצר על העכבות 
הפנימיות! ( 2 ) חסר-מ׳, שגוברות בו עכבות אלו. 

י. גלנץ, טיפולוגיה וחינוו (.החינוך", י״א}, תשי״ט! ו. 

מהלר, פסיכולוגיה, ב• 9-5 , 64-27 , תשנ״ד!. 314.7 ׳״£.ס 
^ 711 .. 1 ב £1 011 נ) 01 נ 51 . 11 ; 1924 

. 5 . 8 -ח 10 ) 511£1 . 11 ; 1940 01 

, 11.135£5 .- 1 ; 1942 ,. 7 /נ> 

-ז 0 ^ 1 .£ ;*״ 1948 ז 1€ ו 

,מסמז?^ .£ .? ;״* 1951 ^ 1171 

. 1964 , ׳(/ 

ח. * 1 . 

סזג־אויר, חזוי, ע״ע מטאורולוגיה. 

מזךאין□ (מ 51 ; 3 נ); 1112 .ן) כינוי רווח לדת האיראנית, שזר- 
תושטרה (ע״ע) היר, נביאר" ובעיקר לצורר, שלבשה 
הדת הזאת בתקופר, שאחרי זרתושטרד" שלדעת רוב החוקרים 
חי במאה ד, 6 לפסה״נ. מאמיני הדת, המכונים גם זורואם- 
טרים, קוראים לדתם בדרך כלל בשם "הדת הטובה" (בפר¬ 
סית בה־דיו)• לפי תורת הם׳ המאבק המתמיד בין שני הכד 
חות, הטוב והרע, מר,וור, את תולדות-העולם, ואלר, מחולקים 
לשלוש תקופות: (א) התקופה שלפני בריאת העולם, כשטרם 
היד, מגע בין שני הכוחות! (ב) תקופת המאבק בעולם 
הנברא, כשטוב ורע מצויים בערבוביה,! (ג) התקופה האסכ־ 
טולוגית שלאחר נצחון הטוב על הרע, כששני היסודות 
נפרדים זה מזה. העולם נתפס כמורכב משני אספקטים: 
האספקט הנראה והמוחשי, הנקרא גיתיג ( 18 זס 0 ) והאספקט 
הבלתי-נראה, ה״מתשבתי", הנקרא מנוג ( 05 מס 1 ,ן). העולם 
שנברא ע״י אור,ךמזד, היר, בשלב ראשון בריאה "מחשבתית" 
בלבד, ולאחר-מכן הועתקה הבריאר. מן העולם ה״מחשבתי" 
אל העולם המוחשי. בעולם שבו אנו חיים משולבים שני 
אספקטים, המוחשי וה״מחשבתי" זה בתוך זה, אך מקביל 
להם קיום של עולם מחשבתי, המשקף את המהויות שבעו¬ 
למנו, לאלים יש קיום "מחשכתי" וגם מוחשי, שכן העולם 
המוחשי הוא מעשה-ידיהם! אך לשדים יש קיום "מחשבתי" 
כלבד. גם כאדם יש, כמובן, חלק לא-מוחשי, החוזר לאחר 
מותו אל מחצבתו שבעולם ה״מחשבתי". העולם המוחשי 
יתקיים גם לאחר נצחון הטוב על הרע, אלא שאז יד,יד, 
מטוהר מן הרע ומן היסודות הגסים שבצורת-ד,קיום המוח¬ 
שית. 


בריאת העולם מתוארת בספרות ר,מ' גם במונחים 
מיתולוגיים. האל הטוב שכן במלכות-האור ור,אל הרע — 
במלכות-ר,חושד, כשביניד,ם שררר, ריקנות. הרוח הרע הבחין 
באור וחמד אותו! וכדי לקדם את פני ר,ר,תקפה ברא אוהר- 
מזד את העולם המוחשי, המשמש מעין בית-כלא לרוח הרע. 
הספרות האסכטולוגית מבשרת את קץ העולם בהידרדרות 
ניכרת של הסדרים הקבועים וד,טובים, אך העולם עתיד 
להיוושע כמלחמר, הסופית. 

הניגוד העיקרי שכין שני הכוחות ד,אלור,יים הוא הני¬ 
גוד שבין אמת לשקר (שמם של השדים גזור מן המלה 
"שקר" באיראנית). אר,בת האמת היא המצוור, המרכזית 
בדת המי. תפקידו של האדם בעולם הוא להילחם את 
מלחמת האלים ע״י עשיית הטוב וגירוש השדים מקרבו, 
שכן המאמץ האישי עשוי לר,ביא בסופו־של-דבר לסילוקם 
המוחלט של השדים מן העולם. נוכחותם של השדים באדם 
מתבטאת בהתפתחותן של תכונות-אופי מגונות, כגון רגזנות 
או קמצנות, בעוד שהתכונות הטובות מציינות את נוכחותם 
של האלים באדם. הדרך שהאדם צריך לבור לו היא הדרך 
האמצעית, בלא שיגרר לקיצוניות. המאמין נקרא לשנן את 
יסודות הדת ולבקר יום-יום בד,רבדיםתאן — מוסד המקביל 
במידת-מד, לבית-ד,מדרש כמסורת ד,יד,ודית — כדי לשאול 
ולהיוועץ בחכמים. 

במרכז פולחן המ׳ עומד הטקס ״י_םנה״ (גחגג׳ל) — 
גלגולו של קרבן עתיק, הקשור בד,כנת המשקה המקודש — 
האומה (!!!!סג!!)! הבור,נים קוראים את נוסח היאסנה, 
שהוא החלק העתיק והמקודש ביותר שבאווסטר, (ע״ע זנד 
אוסטה) — םפר-ר,קודש של ד,מ׳. מקום מקודש מיוחד במ' 
נודע לאש, היסוד ר,טד,ור ביותר. בין המצוות הדתיות שייח¬ 
דו את המ׳ יש לציין את המצווה להרוג בעלי-חיים מזיקים, 
המייצגים את נוכחותם של השדים בעולם וכן את האיסור 
לקבור מתים מחד ור,צו לחשוף אותם למאכל עופות-הטרף 
מאידך. מנר,ג אחר, הידוע כבר בתקופה הסאסאנית הוא 
ברית-ר,נישואים עם קרובים מדרגד, ראשונד" למשל אם, 
אחות, בת. במאות האחרונות נתבטל ד,מנד,ג הזה ומאמיני 
הדת של היום כופרים באמיתותה של המצווד,. 

הכור,נים העיקריים בם' הם ההרבד (( 1461:1131 ), שנוסף 
על תפקידיו הפולחניים עוסק גם בחינוך דתי, והמובד 
( 1 > 3 נ 01 ^ן, מלשון מגופת 31 נ] 13£11 ם), ששמו נגזר משמם של 
המגים (ע״ע). 

תולדות ה מ׳, זרתושטרה הביא לשבטים האיראניים 
בשורה של דת חדשה. שהיד, בה משום מר,פכה מעין־מונו- 
תאיסטית, למרות האספקט הדואליסטי שלה. ברם תפיסה 
דתית מופשטת זו לאי נשתמרר, בכתבים המאוחרים של 
האווסטר,! בחלקים אלה מופיעים מחדש אלים מן הפנתי- 
און ההודדאיראני העתיק, שנדחו ע״י זרתושטרד" בגון 
מיתרא. שינוי זה בתפיסד, הדתית נגרם אולי ע״י המגים 
(ע״ע), מפרשיד,ם של כתבי הקודש. אין ודאות שמלכי השו¬ 
שלת האחמנידית קיבלו את דת זרתושטרד" האל היחיד 
המופיע בכתובות-ד,סלע של האחמנידים הוא אד,ורא מזדא, 
אך כמר, ממושגי־ר,יסוד המזדאיים ר,מובר,קים חסרים. מכל- 
מקום, אחרי כיבושי אלכסנדר מוקדון, בתקופות הפארתית 
והסאסאנית, היתה ר,מ' לדת-ר,מדינר,. רוב מלכי השושלת 
הסאסאנית היו קנאים לט', ואחדים מהם אף רדפו את מאמיני 
הדתות האחרות, ובכללם — יהודים ונוצרים. ברם מפעם 




893 


מז־אייב — מזו;־>!וי 


894 


לפעם גברו צורות מיוחדות וסוטות של הדת ומינויות 
הקשורות במ/ יש להזכיר במיוחד את האמונה במיתוס 
של זורוואן, הוא אל הזפן, ואת המינות הקשורה בשמו של 
מזדק. בתקופה הטאסאנית גובש המ׳ וקנה לעצמו שליטה 
חזקה בעם. תפיסת־העולם המזדאית עובדה במסגרות של 
תיאולוגיה, מיתולוגיה ומערכת של מצווח וחוקים דתיים. 
אפשר להבחין בתקופה הזאת בשחי שכבות של הדת 
המזדאית; הדת העממית, שמעורבים בה אמונות ויסודות 
מיתולוגיים שונים, ודת המלומדים, שהיתר, מופשטת־יותר 
וקרובה־יותר ברוחה לתפיסתו המקורית של זרתושטרה. 

עם חורבן המלכות האיראנית ע״י כיבושי המוסלמים 
(אמצע המאה ה 7 ) בא הקץ לשלטון המ׳, מאמיני הדת סבלו 
מרדיפות, ורבים נאלצו במרוצת־הדורות לעזוב את איראן 
ולגלות להודו, ושם יסדו את הקהילות הפרסיות שבסביבות 
בומביי. רוב העם הפרטי עבר לאסלאם, ואותות של מיתו¬ 
לוגיה וד,גות מזדאיים חדרו בדרך זאת לתוך הספרות המר 
סלמית. עוד במאות ה 9 והס! לסה״נ חוברו באיראן ספרים 
מזדאיים בשפת פהלוף(ע״ע הדו־איראניות, לשונות, עמ' 580 ! 
פרס, לשון). בתקופה זו נערכו, למעשה, עריכה סופית 
מרבית הספרים המזדאיים שהגיעו לידנו, מאוחר־יותר עבר 
המרכז הרוחני של המ׳ להודו ושם נתחברה במאות האחרו¬ 
נות (החל במאות ה 16 — 17 ) מרבית הספרות חמזדאית! 
בתקופה החדשה עוסקים המזדאים של הודו, הידועים בשם 
פארסים (ן־שגזג?), גם בחקירה מדעית של ספרותם הדתית 
העתיקה. 

השפעות ה מ׳. מבין הדתות של המזרח העתיק בסוף 
תקופת המקרא היה המ' קרוב במיוחד ליהדות ברוחו וב־ 
עיקריו, למרות ההבדלים העמוקים שביניהם, וחוקרים חשו¬ 
בים מוצאים סימנים של השפעה מזדאית ביהדות (ע״ע 
דואליזם, עמ׳ 998 — 999 ). 

ש, שקד, מנפות אסוטריוח בדוז הזורואססריח (דברי 

האקדסיד, הלאומית הישראלית למדעים, נ, 7 ), תשכיח. 

/ 0 ^ 071 ^^ 7 ,־] 2301100 , 0 .^ 1 

971 ז 1 ' 1 ) 4 3 ./ ,ת 1 ויו 1110 גו 0 ' 0 ח 01105 טס .[ ; 1961 , 1 זז 7111 

. 1962 

ש. ש. 

מזדק (סוף המאה ה 5 — תחילת המאה ה 6 ), מנהיג תנועה 
דתית וחברתית בפרס בימי כואד 1 (ע״ע). מקורות 
ערביים ייחסו את יסוד שיטתו שלמ'לזרתושטרה.נראהשמ' 
ביסס את תורתו על פרשנות מכוונת של כתבי-הקודש של 
המזדאיזם(ע״ע) ובעיקר על תורת המניכאים (ע״ע). בניגוד 
לתורת מאני האמין מ׳, שתערובת האור והחושך שממנה 
נוצר העולם היא מקרית, וגם הפרדת האור מהחושך וגאולתו 
תהיה מקרית. אל האור תואר כמלך סאסאני, ש 4 עוזריו — 
ההבחנה, השכל, הזכרון והשמחה — מנהלים את העולם 
בעזרת 7 כוחות ו 12 ישויות רוחניות. 

מ׳ דרש מחסידיו סיגופים, כגון הימנעות מאכילת בשר, 
אסר שקר ומאבק, ושאף לבטל את גורמיהם ע״י שיתוף 
ברכוש ובנשים. 

המלך כואד 1 קיבל את תורת מ׳, אך התגברותה של 
המאזדאקיות עירערה את יציבות החברה והממלכה. בהשפ¬ 
עת יורש העצר כוסרו (ע״ע כוסרו 1 ) הזמין כואד ב 528 
בערך את ראשי כת ם׳ לוויכוח תאילוגי עם ראשי המזדאים, 
ובסופו של ויכוח זה נהרגו אנשי מ׳ בידי חיילי המלך! אין 


יודעים אם מ׳ גופו היה בין הדורוגים. נראה ששרידי הכת 
חוסיפו לחתקיים במחתרת, אפילו בתקופד, המוסלמית. 

• €0711711%1 ^ 1 )^ 1 701 / 41 ^ 1 , 00500 ) 0111:15 

. 927 [ ,./׳ 1 [ , 11103 ^ 1 .ס ; 1925 , 17€ ^ 1240 /ח 7 

מזת־אדר (^"!"ססז^תסס ז 41 ), שמירר, על תנאים קבו¬ 
עים והומוגניים של אודר בתווך סגור — ויסות הטמפ¬ 
רטורה והלחות ושמירה על דרגת נקיון מזערית — הנועדים 
לאפשר לאדם פעילות נוחה (מבחינה פיסיולוגית והיגיינית) 
מחד, ולהגן על תקני מידה, מכשירי מעבדו־" מוצגים ארכ¬ 
אולוגיים וכד׳, מאידך. 

התרמודינמיקה, המטאורולוגיה והפסיכרומטריה הם ענפי 
המדע המשמשים כיסודות לפיתוח עיוני של מ״א. פיתוח 
זח מיוחס לאמריקני ו. ה. קריר (ע 1 ז 011 . 9 .ע\ [ראה 
להלן, ביבל׳]) וב 1902 הותקנה'על ידיו המערכת המודרנית 
הראשונה למ״א. עד ל 1920 שימש מה״א את התעשיה בלבד; 
עם הופעת המדחסים הצנטריפוגליים ועם הוזלת הציוד, החל 
השימוש במ״א אף לשם נוחיות בלבד, בעיקר באולמות 
ציבוריים. ב 1930 פותחה המערכת האינדוקציונית הראשונה 
למ״א, וכן החל מחקר מקיף ומעמיק של בעיית נוחות הר¬ 
גשתם של הנמצאים באתרים ממוזגים. עם תום מלה״ע 11 
הפך מה״א לגורם נכבד בהנדסה המכאנית בבניין, פותחו 
יחידות החלון ויחידות שנועדו לכלי-רכב. 

עומס החום של מתקן מ״א נקבע על-פי תנאי האודר 
הנדרשים באתר הממוזג ואלה המצויים מחוצה לו. כפות 
החום ( 0 ) החודרת או נפלטת דרך השטחים (^> הגובלים 
באתר הממוזג תלויה בהבדל הטמפרטורה ( X ג!) שבין צדם 
החיצון של הקירות לבין צדם הפנימי ובמקדם מעבר-החום 
( 17 ) של חמרי-הבניין, לפי הנוסחה: זג. = 0 . העומס 
התרמי לקירור גדל במידה רבה ככל שגדלים השטחים החשו¬ 
פים לקרינת-שפש ישירה (בעיקר שטחי זכוכית), דבר המת¬ 
בטא בגודל x ^. איכלום האתר הממוזג ומקורוח-אנרגיה 
(תאורה, מכשירים חשמליים ווזרמיים וכיו״ב) משפיעים אף 
הם על עומס החום. אוויר צח המסופק מהחוץ מגדיל את 
העומס הן לקירור וד.ן לחימום. כל מתקן מ״א שמתפקידו 
לקרר וליבש אח האוויר נועד לגרוע מכמות החום הכללי 
של האתר הממוזג (חום כללי = חום מורגש ■+ חום כמום). 
היחס בין החום המורגש לחום הכללי הוא מיוחד לכל מתקן 
ונקבע בשעת התכנון. מאידך, על מתקן שמתפקידו לחמם, 
להוסיף חום מורגש בלבד (ע״ע הסקה, עמ׳ 894/5 ). 

הורדת טמפרטורת האוויר נעשית בד״כ באמ¬ 
צעות מערכת-קירור (ע״ע קרור), המקררח את האוויר 
ישירות, או באמצעות אידוי של מים המסופקים ליחידת-(או 
ליחידות־) המיזוג. בכל מקרה טפפרטורת-דואיוד של מתקן- 
הקירור היא מעל ״ 0 , בד״כ ' 3 —״ 6 . צורת-קירור מקובלת־ 
פחות היא קירור באיוד, השכיחה במקומות שבהם טמפר־ 
רטורת התרמומטר הלח נמוכה, ע״י איוד מים עולה הלחות 
היחסית ויורדת ד.טמפרטורה (תהליך אדיאבטי). 

העלאת טמפרטורת האוויר (ע״ע הסקה) מבו¬ 
צעת עפ״ר באמצעות קיטור, מים חמים, גופי-חימום חשמ¬ 
ליים ומשאבת-חום (מחזור-קירור שבו מנוצל החום הנפלט 
מהמעבה). ייבוש האוויר (תוך שמירה על לחות 
יחסית'קבועה) נעשה ע״י הורדת טמפרטורת האוויר מתחת 
לנקודת הטל (על-מנת להפריש אח עודף הלחות) וחימום 
חוזר של האודר לטמפרטורה הדרושה. במקרים מסויימים 




895 


מזו;־אויר — סזוזז 


896 


משתמשים גם בוזפרים דויגרוסקופיים. מרטיבים את 
האוויר ע״י התזת מים או קיטור לאוויר, או הוספת אדים 
הנפלטים ממים מחוממים. ניקוי האוויר מאבק וגופים זרים 
נעשה ע״י הזרמתו דרל מסנני־מתבת, צמר־זכוכית, 
או ררך רוחץ־אוויר, המשתמש במים לשם הרחקת האבק. מהי¬ 
רות האוויר האופטימלית ררן המסננים היא כ 2 מטר לשניה. 

פיזור האוויר מבוצע באמצעות תעלות המובילות 
את האוויר מיחידת־המיזוג לאיזורים השונים. באתר הממוזג 
מפוזר האוויר היוצא מהתעלות באמצעות מפזרי-אוויר המ¬ 
מוקמים, לפי הצורך, בתקרה או בקירות. פעולת המיזוג 
מבוצעת ע״י החלפת חום, במגע ישיר, בין האוויר המסופק 
(הקר או החם) לבין האוויר הנמצא באתר, — חשיבות 
ראשונה-במעלד, ניתנת משום־כך לפיזור נכון של האוויר. 
ובייחוד של האוויר הקר. 

בדרך-כלל פועלים מתקני מ״א במחזור-אוויר טגור, תוך 
הוספת 15 — 20% אוויר צח מהחוץ, האוויר הצח מספק את 
החמצן הדרוש לנשימה ומסלק את דו-תחפוצת־הפחמן הנו¬ 
צר בתהליך הנשימה. הוספת אוויר צת בשיעור של 10 מ״ק 
לשעה לאדם שאינו מעשן ושל 15 מ״ק לשעה לארם מעשן, 
נקבעו ככמויות אופטימליות. 

מתקני מ״א מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות: ( 1 ) מת¬ 
קן מ״א מרכזי, בעל מערכות לייצור קור וחום! ( 2 ) יחירת 
מ״א מושלמת, המספקת אוויר מקורר או מחומם לאיזור 
אחד בלבד! ( 3 ) יחידת מ״א לחדר, הניתנת לחיבור לרשת 
המאור הביתית. 

המשתנים הניתנים לוויסות אוטומטי (חשמלי, אלקטרו¬ 
ני או פנומטי), הם הטמפרטורה ולחות-האוויר. במתקני מ״א 
פשוטים' הטמפרטורה היא המשתנה המווסת היחיר. 

שיטת הוויסות הנפוצה-ביותר היא הוויסות הדו-מצבי 
( 0111101 כ) 011.0££ ): תרמוסטט, הממוקם באתר הממוזג, מנתק 
או מחבר מעגל חשמלי המוציא או מכניס לפעולה את מחזור- 
הקירור (ע״י ך,דממה או ך,פעלה של המדחס). במערכת־ 
חימום פוקד תרמוסטט על הפעלתם של גופי-חימום, או על 
ברז חשמלי המאפשר למדיום המחמם לזרום לסליל-החימום. 
חסרון השיטה הוא קבילת סטיה גדולה למדי בין הערך 
הנדרש, לבין הערך המווסת של הטמפרטורה. 

שיטה יעילה אך יקרה יותר הוא הוויסות הפרופורציונלי. 
תרמוסטט או ד,יומידיסטט (מכשיר המגיב על שינוי הלחות), 
הממוקם באתר ממוזג מגיב בצורה יחסית לגורל הסטיה 
מערך הטמפרטורה או הלחות הדרושים, ההגבה הפרופור- 
ציונלית מועברת למווסתים הררגתיים, כגון: ברזים המצו¬ 
יירים במנוע, תריסי-אוויר וכיר׳ב. 

את הציוד ואת צורת הוויסות בוחרים בהתאם לתפקידי 
המתקן ודרגת האמינות שנקבעה לו. 

בישראל החלה התפתחות מואצת במה״א מ 1948 . בסוף 
שנות ההמישים הוחל בייצור עצמאי של ציוד בארץ. כיום, 
הערך המוסף במתקנים חדשים המותקנים ע״י חברות ישרא¬ 
ליות הוא מעל ל 50% . בשנים האחרונות מתקינות חברות 
ישראליות מערכות מ״א בחו״ל. 

ר.לנדהבדג, חישוב חעןמם התרמי של מתקנים למ״א, 11966 

, 1211165 ־ 1 .[ ;* 1959 ,.€.!/ ,. 31 ■] 0 וזץ 03 

ז 031110 ;* 1 ^ 19 ,. 0 / 0 01 ^ 1 זס€ 3011€ זז 10 * 11 / 

; 1966 .€ / 0 . 0 

. $0€ .־ £1 מ 1 \נ) ; 1966 ,\ 11 ץ 1 {€€} 1 ) 11 ד 11 ^{ 1 ) 1111 


,( 15 :)£פ^ת£ . 0 .^, [ 3111 ת 110 ג^ 1 ־ז} 116 !ס 

,? .¥\ : 1967 / 0 \ 00 ^ 

. 1968 .€ ■* 0 ^ 

א. בה. 

מזוזה, מגילת קלף, עליה כתובות — בדיו ובשרטוט — 
פרשיות "שמע" (דב׳ ו, ד-ט) ו״והיה אם שמוע" 

(שם יא, יג-כא). שמה בא לה משום המצוד. לקבעה על 
אחד מחלקי הפתח שבין הסף ודומשקוף, הנקראים במקרא 
מזוזות (שמי יב, ז! מל״א ו, לא, ועוד). 

קדושתה של המי, ביחס לקדושת ספר־תורה (ע״ע) ותפי¬ 
לין (ע״ע), נחשבת ל״קלח" (מנחות ל״ב, ע״א), ומבחינת 
עדיפותה כמצווד, — לאחרונה, משום שאינה חובת חגוף, 
ופי שאין לו בית פטור ממנה. כל בית שיש בו ד׳ על ד' 
אמות חייב במ' (סוכה ג׳, ע״א), בתנאי שהוא משמש לדירת 
מגורים קבועה, למעט בתי-כנסיות, מחסנים, דירי חיות ומקו¬ 
מות פחותים כבתי מרחץ, בתי שימוש וכז". כל פתחי היציאה 
והכניסה, בין לחדר אחר בין לחוץ חייבים במי. וכן שערי 
החצרות, המבואות וד,ערים (יומא, י׳-י״א). הם׳ מונחת 
כשהיא מגולגלת לאורכה, משמאל לימין, בנרתיק מיוחד, 
ומניחים אותה באלכסון, בתחילת השליש העליון של גובה 
הפתח (מנחות ל״ג, ע״א), כנגד ימין הנכנס. השוכר בית 
בחרל פטור ממ׳ 30 יום הראשונים, ובא״י חייב מיד משום 
מצות ישוב הארץ (מנחות מ״ד, ע״א), מנהג הוא, שהיוצא 
מהבית מניח ידו על המ׳ ונושקה, 

אצל השומרונים עשויה ד,מ׳ אבן גדולד, (עד כדי 50x60 
ם״מ), הקבועה בעיקר על משקוף הפתח העיקרי של הבית, 
ובד, חרותות עשרת הדברות, או עשרת המאמרות שבהם 
נברא העולם, בקיצורי פסוקים ובראשי תיבות, או פסוקים 
בודדים המדברים בשבח האל. אבני מ׳ מסוג זד, נמצאו 
בארץ מן התקופה הערבית המוקדמת, הקראים אינם מחיי¬ 
בים קביעת מ־. עם זאת קבועות מ" חעשויות לוח פח חלק, 
בצורת שני לוחות הברית וללא כתב עליהן, ליד פתחי 
הבתים הציבוריים ו¬ 
במקצת מבתי המגו¬ 
רים. 

בספרים החיצונים 
מובעת ההשקפה שה¬ 
ם׳ באד, להזכיר לאדם 
את מציאות האל ואת 
הטוב שעשה לעמו 
(אגרת אריסטיאס, ם׳ 
קנ״ח—קס״א; יוסף 
בן מתתיהו, קדמ׳, ד', 
ח׳, י״ג). חז״ל מיח¬ 
סים השיבות רבד, ל¬ 
מצוות מ' ומדגישים 
את חומרת העובש ל¬ 
עובר עליה (שבת 
ל״ב, ע״ב! פס׳ קי״ג, 
ע״ב), ורואים במ׳ 
אמצעי זירוז לאדם 
"כדי שיפגע במצווד. 
מיד" (מנ' ל״ג, ע״ב) 
וערובה שלא יחטא 




897 


מזו׳ד — מזו■ 898 


(שם מ״ד, ע״ב). בן 
מצויד. בתלמוד סברה 
שד.מ׳ ניתנד. לשמירד. 

מפני מזיקים (שם 
ל״ג, ע״ב! ירו׳ פאד" 

א/ א'), תפיסד. שמ¬ 
קורה אולי במנד.ג ד־ 

קדום לסמן שמו או 
מלאכתו של השוכן 
בבית על המזחד. או 
על המשקוף — כ¬ 
נלמד מממצאים אר¬ 
כיאולוגיים משחר ה- 
היסטוריר. במצרים ו־ 

במסופוטמיר. ~ ש¬ 
התפתח אח״כ לרי¬ 
שום סימנים שב¬ 
פולחן לשם שמירר. על שוכני הבית. התפשטותר. של 
תפיסד, זו בימי הגאונים, שהיתה מלוור. בכתיבת תיבת "שדי" 
ובד,וםפת שמות מלאכים ופסוקים שונים ע״ג קלף ר.מ׳, 
הניעה את הרמב״ם לצאת כנגדר. בחריפות (הל' מ׳ פ״ה. 
ה״ד). ביקרתו גרמד, לביטול נור.ג כתיבת שמות מלאכים 
ופסוקים, אולם האמונה בכוח הסגולה של המ׳ לא פסקח 
עד היום הזד,. 

על ר,מ׳ ודיניר, בתורת הסוד ר׳ ביאור על התורד, לר״מ 
מריקנאטי, פר' ואתחנן. 

עדויות ראשונות לקיומה של מצוות מ' נתגלו בימי הבית 
השני. בקומראן נמצא קלף מ' בו כתובים פסוקים מספר 
דברים (יא. יב-יג) ולא פרשת "שמע". לאחרונה נתגלו 
באשתמוע חריצים באבנים בפתחי בתים ששימשו לשמירת 
מ". כן ידועה אבן מן המאה ר. 3 לסר.״נ מעל למשקוף 
בית בפלמירר, שבסרריר., ובה חקוקה פרשת שמע. 

בתקופות מסוימות נתקלה קביעת מ' בסכנה מצד הנכ¬ 
רים שראו בדבר משום כישוף (ר׳ למשל, יומא י״א, ע״א), 
רע״כ לא הותקנו לעתים מ" בשערי השכונות היהודיות 
ובבתי עסקים חכורים שגויים היו נכנסים ויוצאים בהם, עם 
זאת היו אישים נוצרים ביה״ב שבקשו מיר,ודים לקבוע מ" 
בארמונותיהם, לסגולה. 

ידיעותינו על אמנות ר,מ' מבוססות בעיקר על אוספי מ" 
וציוריס-מארצות אירופה, צפון-אפריקר. ור,ודו. צורת השפו¬ 
פרת מאורכת־מלבנית בד״כ, ועשויה כסף, מתכת מוכספת, 
עץ, חרסינה ושנהב. עיטוריה; סמלי חיות (אריה, צבי), 
צמחים (גפן. ע׳ן-תםר או דקל), פרחים, חפצים שבקדושה 
(לוחות הברית, מגדדוד, כתרים) ועוד. חלון המ' יש וד,וא 
בצורת שני לוחות הברית. לעתים חרוטים על השפופרת 
פסוקים כגון; "וכתבתם על מ" ביתר ובשעריו". כיסויים 
אמנותיים למ" מן המאה ה 19 , העשויים מקטיפה יקרה, 
וצורתם דמוית לב, אגס או מגן. ידועים מצפון אפריקה. 
א. אסטוביצר, תקון סזוזד, לסי בעלי הסוד (הצופה מארץ 
הגר, ב׳), תרע״ב, י. בן-צבי, אבן-ם׳ שוסרוגית מכפר 
ביל״ו (ידיעות ההברה להקידת א׳י ועתיקותיה, י״ח), 
תשי״ד! 1 . טלושקין, מ' באח ובהרל (בתוך; מזכרת). 
חשב״ב, ש. ח. קוק, הנחת היד על המי (בתון■: עיונים 
ומחקרים, ב'), תשב״ג! א. קושלבסקי, נר למאור, עם' לה" 

מא, קכג-קכו, תשכ״ט! הסקר הארכיאולוגי ביהודה (חדשות 
ארכיאולוגיות. ליא-ל״ב, עם' 30-29 ), תש״ל, -ח^זו 1 ^״•ד .ן 
; 1939 , 146-152 07111 


771 ) 0071-1/0771 ' 07 7/70 771 771/7017 ^ 5 1077777/7 , 11 ,;ט 0006€110 .מ .£ 

,־; £180 ג 151 >ם 1,3 .? ; 1953 ,(.׳ו. 5 , 11 ) / 07107 ? 

007^71 0/ 7/70 00077077/07/ 34. (141)06, XXX^), 1960. 

מ. 

מזולינו(מזולינו!ה פנילןלה) - - 11115011 ) 0 ת 135011 ,ז 

( 1011€ ג 11 ? 11 ) סם — ( 1383 [ז]— 1440 [ז]), מחשו¬ 
בי ציירי איטליה במאה ד. 15 . שמו האמיתי היה: טומאזו די 
כריסטופורו פיני (!מ!?). מ' פעל בנעוריו, לפי וזרי (ע״ע), 
בסדינתו של גיברטי (ע״ע). ב 1423 נכלל שמו ברשימת 
הגילדר, של הרופאים בפירנצה (בה נכללו בשעתו גם 
האמנים) ובאותר, שנה, או קצת לאחר-מכן, התחיל שיתוף־ 
הפעולה בינו ובין מזצ׳ו (ע״ע), עמו צייר את "מזבח חנר, 
הקדושה" (אופיצי) ואת סידרת הפרסקות המפורסמת 
שבקאפלה בראנקאצ׳י בכנסיית כרמינה בפידנצה ( 1423/4 , 
11427 ). פרסקות אלר, נהרסו ברובם עם קמדון הקאפלד, 
במאה ד, 18 . שרדו: "החייאת טביתא וריפד החיגר" (עם 
מאזאצ׳ו); "דרשתו של פטרוס"'! "ד,חטא הקדמון". 

ב 1425 — ויש אומרים שלאחר־מכן — עבר מ', אולי 
בלוויית מאזאצ׳ו, לרומא, וצייר שם בשביל הקארדינאל 
בראנדר. מקאסטיליונד. את הפרסקות בקאפלר, שלו שבכנ- 
סיית קלמנס הקדוש. בשביל האפיפיור מארטינוס צייר 
את הטריפטיכון הכפול של הבסיליקה סאנטה מאריד, מאג׳ו- 
רה (הלוחות האמצעיים נמצאים בנאפולי, הצדדיים — 
שאותם צייר אולי בהשתתפות מאזאצ׳ו — בלונדון' ובפי- 
לאדלפיר,). בספטמבר 1425 הפסיק מ' את ישיבתו ברומא 
כדי לנסוע לר.ונגאריר, לביצוע עבודות-ציור, עד קיז 1427 . 
בדרכו חזרה אפשר שהתעכב בפירנצה לד,משכת העבודות 
בכנסיית כרמינה (ראש ישו ב״מס לקיסר" י) ור,גיע לרומא, 
כפי הנראה בלוויית מאזאצ׳ו, כדי לסיים שם את יצירותיו. 
ב 1432 צייר פרסקו בטודי ולאחר-מכן התחיל ביצירת- 
המופת שלו בשביל פאטרונו הקארדינאל בראנדד,: הפרם־ 
קות בקאסטיליונה אולונה (לומבארדיר.)) בבאפטיסטריום 
(כנסיית הטבילר.): ״ח״ המטביל״ (נושאים את התאידיו; 
1435 ) ובקמרון הכנסיר.: ״חיי מרים״ ( 1435 — 1440 ; הושלמו 
אחר מותו). ביצירות אלה התרחק מ' מהשפעתו הקודמת 
של מאזאצ׳ו וחזר לנוסח האלגאנטי וד,רד של הסיגנון הגותי 
המאוחר של צפון-איטליר., שאותו הביר לראשונה ביצירתו 
של ג׳נטילד, דד, פברינו (ע״ע), אך לא התעלם, יחד עם 
זאת,'מלקח חידושי הציור הפלורנטיני בתיאורים הפרספק- 
טיוויים של החלל ובכוח הדראמאתי של התיאור העלי¬ 
לתי. — הבעיד, העיקרית במחקר יצירתו היא פרשת יחסי- 
הגומלין בין סיגנונו לבין חידושיו של עמיתו מאזאצ׳ו 
(שלא היד, כלל תלמידו, אלא השפיע עליו יותר משהושפע 
ממנו) ור,כרונולוגיד, המסובכת של יצירתו. אך אין בכך כדי 
להמעיט מחשיבותו כיוצר גדול בזכות עצמו. 

; 1946 , 010/10 ז> ,. 1 > 1 ; 1908 , 7 ^ ,ב 5€ ! 0 ו)ע■ .? 

,^• 104/ 1928; 11. 1.10(51x1 > ./ג ,¥ך 50 ז 3 וחו^^ 3 

.£ ; 1 ^ 19 / 004 01 01/16/11 /^ 1 70 

. 1965 , 010/10 110716 ^ 00/11 0 . 1 ^ ; 1959 ,./ג 

א. רו. 

מזון, מזץ, — מ' פירושו, כל חומר הניתן לאכי¬ 

לה, ומאפשר לגוף לר,תקיים. התזונה (ע״ע) עוסקת 
במ׳ מבחינת הרכבו וחלוקתו לאבות ר.מ׳ ור,תהליכים המת¬ 
רחשים בגוף לצורך עיכולו (ע״ע חלוף־חמרים). 

ה מ' ו ת ו ל ד ו ת י ו. — ההיסטוריר, של התפתחות ר.מ" 



טזוזת חרסינה טנרטניה, הסאה ח 3 נ 
(טוויאוז ישראל, ירושלים) 






{9? 


מזו 


900 


משולבת בהתפתחותו הכללית של המין האנושי. תחילה, 
נמצא המ' בכמויות וסוגים מעטים וקשה היה להשיגו. מש־ 
הושג, ניתן רק מעט ממנו לעיכול. עם המצאתו של האש 
בתקופה הפאלאוליתית, חלה המהפכה הראשונה הגדולה 
בתולדות האנושות. האש איפשרה לאדם לרכך מ" ולשמרם 
בפני קלקול וכן לייבש ולעשנם. המעבר מלקט מ" מקרי 
לגידול קבוע פחות או יותר של צמחים וחיות אירע בתקופה 
הנאוליחית. השלב השלישי בחתפתחות המ" חל לפני כ 6,000 
שנח עם תחילת תהליך ההתיישבות בערים שהביא להתפת¬ 
חות השווקים ופפציאליזציה בתחומי הפקח המי, עיבודו 
ושיווקו, עם המהפכה המדעית, חלו שינויים מרחיקי לכת 
בשנים ד,אחרונות אף בענף חמי. חתפתח תחום חדש של 
תעשיית שימורים (רי לחלן מ׳, תעשיית־), נוספו מיני מ* 
רבים והדשים, וידע שימושי ותיאורטי ניכר הולד ונצבר 
כתוצאה ממחקרים רבים הנערכים בתחום ד.מ'. 

אספקת המ׳ בעולם. — המסחר הבין־לאומי במזון 
בולל בעיקר; דגניים (במיוחד חיטה, אורז, תירס, שעורר, 
ודורה), שמנים ושומנים (הן בצורתם הגלמית בפולי סויח, 
זרעוני חמניות, אגוזי קוקוס או בטנים, והן בצורת שמנים), 
פירות (תפוחים, אגסים, בננות, ופרי הדר בעיקר). כן קיים 
שוק נרחב לסוכר, פולי קקאו, תה וקפה. בין מ" ממקור של 
בע״ח, גדול המסחר בחלב ותוצריו, ביצים, בשר, דגים 
וקמח־דגים. 

בתחזית המסחר במ׳ למשך השנים הקרובות (עד 1985 ) 
חוזה ארגון המ׳ וד,חקלאות של האו״ם גידול ניכר באספקת 
הדגניים, בייחוד באורז וחיטה, לארצות המתפתחות והתירס 
והדורר, לארצות חמפותחות. כן חוזה הארגון גידול ביבוא 
המזונות ממקור בע״ח בעיקר לארצות בעלות הכנסה לאומית 
גבוהר" לפי אותר, תחזית יגבר יצוא קמח הסויה לארצות 
המפותחות כמ׳ לעופות ולבהמות. במסחר השמנים ור,שומ־ 
נים, אין תחזית לעליה גדולר,: כך גם לגבי מוצרי מזון 
טרופיים וסובטרופיים בגון הקקאו, הקפח ור,תה. פרט מעניין 
בתחזית הוא שיש לחכות להקטנה ניכרת בסחר טוכר־ד,קנר" 
שבן על אף מחירו הזול בהרבה מזה של סוכר-הסלק, נוטות 
בבר ביום המדינות המייבאות את סוכר־הקנה להגדיל את 
שטחי סלק הסוכר לשם אספקה עצמית, 

בד,תאם לממצאים סטטיסטיים תגדל אוכלוסיית חעולם 
עד כדי 6 מיליארד נפש בשנת 2000 . קצב ייצור ד,מ" אינו 
מדביק את הגידול ד,מד,יר באוכלוסיד,. עיקר המחסור הצפוי 
חוא בחלבונים (ע״ע פרוטאינים) מאיכות טובה, שכן מלאי 
חמ" ד,מד,ווים מקור לקלוריוח גדול. 

ממצאים סטטיסטיים של ארגון ד,מ' וד,חקלאות של האו״ם 
מראים כי כמויות ד,מ׳ ממקור צמחי המופקות כיום ביבשה 
הן כ 2.000,000 אלף טון. לעומת זה, תפוקת המ׳ ממקור בע״ח 
מגיעה לכדי 547,000 אלף טון בלבד מן היבשה, וב 29,060 
אלף טון דגים מהים• כמות זו מחוור, רק כ 1% מכמות הדגים 
הניתנת להפקה מן הים. 

לחיסול בעיית הרעב הצפוייה, יהיה על כל העולם לחתור 
במשותף לקראת ד,עצמד, של החקלאות וד,דיג ויישום שי¬ 
טות חקלאיות חדישות ויעילות לניצול הקרקע. יגבר אף 
הצורך בשטחי חקלאות חדשים. נמצא שדונם קרקע אחד 
אינו יכול לספק יותר מ 4 ק״ג חלבונים מחלב, או 1.4 ק״ג 
מבשר־בקר או 3.3 ק״ג חלבונים מבשר־עוף. לעומת זאת 
נותן אותו דונם אדמה 38.9 ק״ג חלבון מפולי סויד״ או 31 


ק׳־ג חלבון מאפונה יבשד״ 13.5 קיג מתירס או 11.4 ק״ג 
חלבון מאורז. יוצא שחפקת חלבוני הצומח כדאית יותר 
וזולה פי 20 בהפקת חלבונים ממקור בע״ח. קיימות גם 
דרכים לחעלאת ערכם חתזונתי של חלבוני הצומח ולר,שוותו 
לערבם של חלבוני החי. למטרד, זו יכולים לשמש כל זרעוני 
השמן (הכותנה, החמניות, השומשומין, חבטנים, הסויד" נבטי 
התירס וד,חיטה).חלבוני־זרעונים אלה אמנםחסריםחומצות־ 
אמיניות חיוניות, דוגמת הליזין, המחיונין או הטריפטופן 
(ע״ע אמיניות, המצות), אך ניתן להשלימם על־ידי חומצות 
אמיניות סינתטיות או על־ידי תוספת חלבונים אחרים ממקור 
צמחי, בהם מצויות החומצות המשלימות. נמצא כי שיטה 
אחרונה זו היא היעילה מן השתיים. במכון לתזונה של 
אמריקה המרכזית ופאנאמה, הוכנה תערובת המכונה "אינק- 
פרינד,״ ( 0£ 011 וז 1 זז 711 ין ■ £01 שז 1111 ז 1115 = 
31131113 ? 1 ) 311 3 שו: 111£1 \ 7 !^■!]!!שס), והיא דמויית גריסים או 
קמח (מרכיביה הם תירס, דורה, קמח כותנה, שמרי מאכל, 
פחמת הסידן וויטמינים). מחירד, זול ואיכות חלבוניה זהה 
לזאת של חלבוני החי. 

תערובת דומה הובנה אף בהודו (כאן המרכיבים הם 
קמח בטנים, קמח חומוס, ויטמינים ומינרלים). תערובות 
כאלה יכולות לפתור הן את בעיית המחסור בחלבונים וד,ן 
את המחסור בקלוריות. על מנת להפיק את מלוא היעילות 
מתערובות כאלה על חמרי הגלם של המרכיבים לד,יות 
מקומיים וזולים, נוחים להעברה ובעלי כושר אחסון אף ללא 
קירור, ובעיקר להיות משוחררים מקמרי לוואי מזיקים, מ׳ 
העשיר בחלבונים הינו שמרי המאכל המכילים כ 50% חלבון. 
הפקתם מהירה ומחירם זול יחסית לזה של הבשר. 

בפתרון בעיית הרעב ותת־התזונה עוסקים מספר ארגר 
נים של האו״ם. ארגון המזון ור,חקלאות ([)״ 3 1 ) 00 ? = 10  €1 ,(. 1 $ ) 6 ) . 0 .״ 1 — ח 1150 ז 0 ^ . 1 . 0 .\נ 

0113 1 ז€^ 011131 10 ^ 111 ) ¥610 1.010 ^' 011 ^ 1 'ר 101 \ 31111 

2 * 111 6 ^£ 361 ) 11116111011071 ;* 1960 

.'' 1952-1962 , 1 מ- 1 

מא. ה. 

בהלכה. הבעל חייב במ" אשתו ונחלקו הדעות בין 
התנאים אם חיוב זד, הוא מן התורד, או מתקנת חכמים (כת' 


מ״ז, ע״ב; נ״ח, ע״ב). עכ״פ הרי הוא מן ההתחייבויות הכלו¬ 
לות בשטר הכתובה. שיעור המ" נקבע עפ״י רמת-ד,חיים 
חגבוד,ד.־יותר שנהגד. אצל אחד מבני הזוג לפני נישואידזם. 
בעל שהוא עני ביותר, חייב בם" המינימליים בהתאם ל״מנהג 
המקום". "מותר המ" לבעל" (כת׳ ס״ר" ע״ב), אך יש 
סוברים, שאם ויתרה האשד, מפיה — העודף שלד,. האשד, 
זכאית למ" גם אם היא יכולר, לר,תפרנס מרכושה. אם אין 
הבעל נותן מ", וגם א״א לכופו על-כך, כופין אותו לגרש 
את אשתו, אם רצונה בכך. 

חכמים "תיקנו מעשה-ידיד, תחת מזונות" (בת' נ״ח, 
ע״ב), בדי למנוע איבד, מצד הבעל אם יתחייב במ" אשתו 
בלא לזכות במעשי־ידיד,; לכן יכולד, האשה לומר: "איני 
נזונת ואיני עושה" (כת׳ פ״ג, ע״א). מאידך, אין הבעל 
יכול לטעון: "איני זנך ואיני נוטלמעשה-ידיך"(שףע,אד,״ע, 
ס״ט, ד׳). אם הבעל עוזב אח הבית, רשאית האשד, לתבוע 
מבי״ד שיפסוק לד, מ" לתקופת היעדרו, ואם לא השאיר לה 
כדי מחייתה רשאית האשד, למכור מרכושו או ללוות מאחרים 
על חשבונו. אם לא עשתד, האשד, בן, אלא צמצמה בצרכיד" 
או שמכרה מרכושה — הפסידה, והריהי כאילו מחלד, על 
זכותה, אלא אם בן הוכיחה שלא היה כך בכוונתה. 

אשד, העוזבת אח הבית הפסידד, מ", אלא אם יצאה 
מחמת קטטר, שהבעל אשם בה, וכדומד,. 

אלמנה זכאית למ" מנכסי העזבון כל ימי אלמנותה, וגם 
אם ציווה הבעל שלא לתת. זכותד, נפקעת אם נישאת, או 
תבעה כתובתה בבי״ד. זכות האלמנה למ" קיימת באופן 
מוחלט, אפילו אם מכרה מרכושה לצורך מזונותיה. האב 
מחוייב במ״ ילדיו מ״תקנת אושא״ (בנים עד לגיל 13 ובנות 
עד לגיל 12 [כת׳ ם״ט,ע״ב ועוד]). הרבנות הראשית לישראל 
התקינה בשנת 1944 שהאב חייב במ" בניו ובנותיו עד לגיל 
15 , אם אינם יכולים לפרנס את עצמם, ומעל גיל 15 חל 
החיוב מדין צדקה. התחייבות נוספת היא לזון אח בנות 
האשד, מנכסי הבעל עד שתתבגרנה או שתיארסנד,. 

וע״ע אשות. 

א. גולאק, יסודי המשפט העברי, ג׳, 37 — 40 , חרפ״ג! 

א. קרלין, הורת אבן העזר, כג-לו, תש״י; א, א. שפסלוביץ, 

דיני משפחה ושיפוסם ליהודי ישראל, (מפתה בערכו), 

תשכ״ה. 

ש. ו. 

מז׳ורניץ/ אילן ״ 173 —( 1814 , נובי וינ- 

ד 1 לסקי 7111010151111 1071 <] — 1890 , זאגרב), 

סופר ומדינאי קרואטי, בן־איכרים. מ׳ היד, עורך־דין בעל 
השכלר, רחבה ופעיל בחייה המדיניים של ארצו. 1873 — 1880 
היד, המושל (סגל) של קרואטיה מטעם הממשלה האוס־ 
טרית-ה,ד,ונגאריח. הוא פעל הרבה לתיקון ההשכלה והמנהל. 
בצעירותו, לפני שהתמסר למדיניות, עסק בספרות. בשנים 
1835 — 1848 פידסם שירים, מאמרים, תרגומים וכר. ב 1844 
השלים אח האפוס המפורסם של המשורר הגדול מדוב־ 
רובניק איון גונדוליי׳ף (ע״ע, עט׳ 429 ) ת 3 מ 051 

("אוסמף). יצירתו החשובה ביותר של מ׳ היא הפואמר, 
ד,אפית — 13103 ^ 611 ^ 6 ^ 3 — 1501311 ־ 5011 ( 1846 , "מותו של 
ישמעאל — אגד, צ׳נגייץ׳"). כמו בשיריו כן גם בפואמד, זו 
נתן מ׳ ביטוי לרעיונותיה, של "ד,תנועד, האיליריח", ששאפה 
לאיחודם של עמי יוגוסלויה (ע״ע, עט׳ 308 ). באן סיפר מ׳ 
על מאורע, שקרה ב 1840 , כאשר הצליחו חושבי מונטנגרו 
(צרנה־גורד,) לרצוח אחד המושלים התורכיים האכזריים 




מ 9 


פז וי י ד <'ו -מזי:!יש 


908 


ביותר. את המאורע הפעוס יחסית, עליו הוא שר, העלה 
לסמל מלחמת־הנצח של האדם נגד רשע ודכוי, מ׳ מיזג את 
יסודות השירד, העממית ביסודות הספרות הקלאסית של 
דוברובניק (ע״ע, עמ׳ 41-38 ) ויצר פואמד, מעולה, שתור¬ 
גמה להרבה לשונות. 

,(מונוגרפיה בקרואטית) ,סבעמ ; 1916 , 11/1,249-267 
, 112 — 110 • 101 ! 0 ^ 4 ו^( / 0 ^ , 601 ^ ; 1945 

. 1955 

י. א■ ק. 

מזח, ע״ע נמל. 

מזיא, אהרן מאיר ( 1858 .לידמוגילב [רוסיההלבנד■]- 
1930 , ירושלים), רופא, עסקו ציבורי וחוקר הלשון 
העברית. בן למשפחת רבנים! בילדותו למד בישיבת מיר, אך 



אהרן מאיר םו;א 


עם זאת קרא ור,ושפע מר,ספרות הרוסית, לבן 20 למד 
בביהמ״ד לרבנים ע״ש הילדסר׳יימר בברלין (ע״ע בתי 
מדרש, עמ׳ 988 ), ואח״ב עבר ללמוד בבי״ס למדעים סכניים 
שם. מ׳ נאסר בשל השתתפותו בתנועה המהפכנית הרוסית, 
ומששוחרר עבר לפוליטלניון שבציריך, ואף שם הצטרף 
לאגודד, המד,פכניח מיסודו של א. ש. ליברמן (ע״ע). לאחר 
הזעזוע שעבר עליו, כעל רבים מחבריו, נוכח אדישות 
המר,פכנים הרוסים לפרעות 1881/2 (ע״ע ביל״ו), יסד מ׳ 
אח אגודת "ניר", שהיתה בעלת מגמה יהודית-לאומית. 
ב 1887 סיים את לימודי הרפואד, באוניברסיטת ציריך, 
וב 1889 עלה לא״י ונתמנה ע״י הבארון רוטשילד לרופא 
המושבות שלו ביר,ודה! לזכותו יש לזקוף את שיפור מצב־ 
התברואה הכללי בקרב היישוב. מ' דאג לד,םבת מצבו של 
הפועל העברי וב 1898 נבחר ע״י אגודת-הפועלים לנהל את 
קופתה. ב 1902 נתמנה למנהל ביה״ח "ביקור-חולים" בירו¬ 
שלים. מאז החל מתמסר למחקר השפר, העברית וחיבר את 
"ספר המונחים לרפואה ולמדעי הטבע", שיצא לאור לאחר 
מותו בעריכת ש. טשרניחובסקי(ירושלים, תרצ״ד). מחקריו 
ומאמריו הרבים בענייני לשון ומינוח שבתחום הרפואר, 
נתפרסמו בכ״ע שונים בגרמנית ובעברית. כן היה מעורכי 
רבעון "הרפואה", וממייסדי ומנהלי ועד הלשון העברית 
(ע״ע) ו״החברר, לחקירת א״י ועתיקותיה". עיקר חשיבות 
מפעלו זד, של מ׳ הוא בקידום ענף המינוח המקצועי העברי, 
ויש לראות בו את אחד מיוצריו. 

ח״נ ביאליק, ד״ר א. מ׳ (מאזנים, א׳), תר״ץ! י, ספיר, 

חלוצי ד,תחיד״ 55-50 , תר״ץ: נ. סלושץ, ד־ר א. מ. מ׳, 


פרשת חייו ופעולותיו, תרצ״ה! קובץ החברה העברית 
לחקירת א״י ועתיקותיה [מוקדש לזכרו], תרצ״ה! ז. 
מונטנר, "פפר המונהים" ([ביקורת] קדית ספר, י״ב), 
תרצ״ה. 

צ. כ. 

מז׳ינוז׳ ע״ע מדז׳יבוז׳. 

מדמינו, אנדרה — ] 0 ו 1 נ 8 ב 1 \ שז 1 ) 311 נ — ( 1877 — 1932 ), 
מדינאי צרפתי, חבר ביר,״נ הצרפתי מ 1910 . בפרוץ 
מלה״ע ! התגייס כטוראי, נפצע ושוחרר כנכה. היד. שר 
(למושבות! לפנסיות) בממשלות שונות. אך עיקר פירסומו 
בא לו כשר־מלחמה, תפקיד שאותו מילא מספר פעמים 
בשנים 1922 — 1932 . 

מ׳ פעל במסירות לפיתוח הצבא הצרפתי לאחר מלה״ע 1 
ובתקופת הכיבוש החלקי של גרמניה. שמו הפך לשט־דבר 
בעיקר בשל יזמתו בר,קמת "קו-מ׳". נסיונו הצבאי האישי 
הסב לו דאגות — בדרות גבולר, המזרחי של צרפת חשוף 
לפלישות מצד גרמניה. אי-לכך תיכנן בשיטתיות קו-ביצורים 
בלתי־חדיר, תח-קרקעי ברובו, שנועד לד,תמשד ממבצר 
בלפור (קרוב לגבול שווייץ) ועד לחוף התעלר, האננלית, 
ולמעשה היה שכלול־יתר של מערך־ההגנה הקווי הסטאטי 
ב״חזית-ד,מערב״ של מלד,״ע 1 . הודות למלחמתו העיקשת 
של מ׳ לתפיסתו אמנם הוקמר, (בערך 1929 — 1936 ) מערכת- 
הביצורים העמוקה וו,משוכללת שעלתר, לצרפת, לפי 
המשוער, יותר מ 12 מיליארד פרנקים ונשאה את שמו. 
ברם, בשל מחירו העצום, לא הוקם קו-הביצורים במתכונתו 
המלאר" והושלם רק לאורך הקטע החשוף ביותר של גבול 
צרפת—גרמניר" מנהר הריין ועד לאזור מבצר לונוי 
(ץ״' 0118 :[), מרחק של כ 200 ק״מ. הר,נחר, היתה כי את 
אגפו הדרומי של הקו יהוו הרי ווז׳ (ע״ע) הקשים מטבעם 
למעבר, וכי בצפון-המערב תיבלם התקפה אפשרית ע״י 
הרי הארדנים המיוערים וביצורי הבלגים השכנים! משום- 
כך נשארו המשכיו הצפוניים והדרומיים של קו־מ׳ בעלי 
ביצורים דלילים ובלתי-רציפית יתכן גם שבגלל מותו המוק¬ 
דם של מ׳ לא נשלם הקו (ע״ע מבצרים ובצורים). 

באביב 1940 הובקע קו־מ' בצפון (ע״ע מלה״ע 11 ) באי- 
זור שבו לא הושלם מעולם, ליד סדן (ע״ע). ע״י כוחות-מחץ 
גרמנים משוריינים, שפרצו דרך אכסמבורג ובלגיה. אלה 
כבשו את צפון־צרפת, והשאירו הרחק בערפם את חיל- 
המצב הסטאטי שאייש את מערכת־הביצורים המרכזית, של 
קו-מ׳. 

לאחר מעשה, ותחת רושם התבוסה הצרפתית, טענו 
מומחים צבאיים כי "תפיםת-מ׳ " הסטאטית ורוחה ר,ר,גנתית 
הביאו למפלת צרפת, שהוציאה הון-תועפות על מתקנים 
נייחים במקום טנקים ומטוסים וגרמר, לר,תאבנותר, של המח¬ 
שבה הצבאית הצרפתית. להם הביקורת על קו-מ׳ דעך במק¬ 
צת בעבור שבים מאז מלר,״ע 11 , ויש סבורים כי במלחמה 
גרעינית עתידר, ייתכן שיימצא שימוש תכאתי לשרידי קו-מ׳. 
/ס 011 ^ ^ 60 ז 0 ^ 7/1 ; 1940 ,. 14 .!/ ,ם 0 זז^ין €1 ע .ק 

, 10 . 11 ; 1959 

, 1962 )^ 11$ 

פ. 0 . 

מזיקים, כנוי לבע״ח ממינים שונים הגורמים נזק, בעיקר 
לחקלאות. על אף שההגדרה ברורה, קשה לקבוע 
אם בע״ח מסויים הוא מ׳ או לא, משום שהדבר ניתן להע¬ 
רכתו ולמעשיו של האדם. יש בע״ה ובעיקר חרקים, שתחילד, 





מ 9 


מזי!י£ 


910 


לא גרמו נזק, או שנזקם לא דיה ניכר, ובעקבות נסיבות 
מסויימות, נעשו לס". יש חרקים אשר בארץ אחת הם נחש¬ 
בים למ", ולא כן בארץ אחרת. ויש אחרים ההופכים לס" 
מפני שנוצרו תנאים נוחים יותר להתפתחותם או להת־ 
רבותם. האדם בפעולותיו עלול לחפור בע״ח למ״ ( 1 ) 
בהעברת חרק מסויים ממקום אחד למקום אחר, בו ישנם 
תנאים נוחים יותר להתפתחותו! ( 2 ) בהכנסת גידול מסויים, 
וחדק מקומי מאמץ לו את הגידול החדש לסזון! ( 3 ) בריכוז 
צמחים מסויימים על שטחים נרחבים ועי״כ החרקים הנזונים 
על צמחים אלה מתרבים בממדים גדולים! ( 4 ) בשימוש 
בלתי נכון של אמצעי-הדברה המשמידים ללא אבחנה יצו¬ 
רים בלתי רצויים ויצורים רצויים המרסנים אח אוכלוסיות 
החרקים הנזונים על צמחים, וע״י כד נהרס המאזן הביולוגי. 

בע״ח מקבוצות שונות נמנים על סזיקי החקלאות, 
החשובים שבהם הם החרקים. מבין היונקים יש להזכיר 
את עטלף-הפרי המצוי, הגורם נזק לעצים נשירים, ואת חזיר 
הבר (ע״ע) המחבל בגינות ירק ובמטעים. ניכרים בנזקיהם 
במיוחד הם מיני המכרסמים: נברן השדה המזיק לתבואות- 
השדה! החלד (ע״ע) המכרסם בשרשים ובפקעות! החלדה 
הנודדת (ע״ע) המכרסמת כל דבר, ועכבר-הבית המצוי 
בבית ובשדה. בין העופות בולט השרקרק (ע״ע) הטורף 
את הדבורים! הבלבול (ע״ע), המנקר בפירות! הזרזיר 
(ע״ע), הנזון על''זרעים לפני הנביטה! והשלדגים (ע״ע) 
המצויים סביב בריכות דגים ושולים משם טרף. — מבין 
החרקים ישנם מ" רבים הפוגעים באדם באופן ישר, 
בחיות-הבית שלו ובצמחיו. מאלה הפוגעים בצמח בלבד, 
החשובים הם; זבוב הים-התיכון, זבוב הזית הפוגע בפרי 
הזית (ע״ע, עמ׳ 791 )! רמת זבוב הסורגום ( €050113 לז.ו). 
3 ^ 03 ^^ 50 ) הפוגעת בחלקי הסורגום הפנימיים וגורמת להפ¬ 
רעות בגידולו התקין, נחשבת כמ׳ בהודו ובארצות דרום 
מזרח אסיח. הזחלים של רמת הזרע (בזט-ס!!" ב 1 ן( 111 :) 1371 ), 
הנפוצה בכל האזורים הממוזגים, מכרסמים בזרעים בזמן 
נביטתם! אחד המ" הקשים ביותר באיזור הים התיכון, 
ביהוד בארצות הדרומיות שלו, היא הפרודניה (סזסזקסג^סקצ 
!!!!מסזז!!) התוקפת מינים רבים של צמחיים ומזיקה לגידולי־ 
שדה שונים. היא מכרסמת בעלים (אספסת, סלק וכר) 
וכפירות (כותנה, עגבניות ופלפל)! האגרוטיס איפסילון 
(!!סס־ת׳ל 15 ז 0 ז 8 \!) הנפח ברוב ארצות וזעולם, גורם נזק 
רב לתבואות, לירקות, לצמחי-תעשיה, לצמחי-מספוא ולמש- 
תלות. בארץ זחליו מכרסמים בעיקר בירקות (כרוביים, סלק, 
חסה, פלפל) ובצמחי-מספוא (אספסת, תלתן) בחלקים הק¬ 
רובים לאדמה! על כנפיו ציור כהה כעין האות ■׳ד. הזיפית 
(ג 11 ג 1 ט 5 ״ 1 35 !ז 63 ) נוברת בהלקטי הבתנה (ע״ע). זחלי 
סס-הנמר (ג";!׳;!! ג- 1 ;) 2£112 ), הנפוץ בארצות שונות, גוב¬ 
רים בעצי התפוח, הזית ואחרים. מ' רציני הוא עש-האשבול. 
הפוגע בגפן (ע״ע, עמ׳ 142 ). זחלי עש-התפוח ( 50 קג 00 ק 031 
!!!!־תסנמסק) נוברים כפירות של עצי-פרי גרעיניים, כגון 
התפוח. מ׳ קשה לחיטה ולשעורה ולצמחי־דגן אחרים הוא 
עש-ד,קמה, הנפוץ בתורכיה, קפריסין, סוריה וכל א״י (וע״ע 
חטה עמי 283 ). מביו החפושיות (ע״ע) יש למנות את 
חיפושית־העלה האדומה ( 61001118 ׳ו £0 3 ק 1 בס 10 ) 111 (}ג! 1111 ) 
הנפוצה באפריקה, בארצות הים התיכון, וממזרח להן עד 
הודו ואסיה הדרומית. זהליה נוברים בשרשי הדלועיים, 
במלונים. קפנודיס השקדים (ב 1 ז 0113 נ 11 בס 11$ זס 11 ג 1 ב 0 ) נפוץ 


מאד ברוסיה הדרומית ובאיזור הים התיכון, מיוון עד א״י, 
הוא נובר בתוך שרשי עצי-הגלעינים. מקבוצת כנימות המגן 
רבים המ״ז קמחוגית ההדר, הפוגעת בהדרים, ענבים וכר, 
כנימת השעווה הפלורידית, הכנימה האדומה והכגימה השחו¬ 
רה. מ׳ קשה אחר הוא כנימת־עש הטבק. ועל נזקן של מיני 
כנימות-העלה, ע״ע כנימות. 

הנזק. המ״ עלולים לפגוע באופנים שונים: הם מכר¬ 
סמים או מוצצים את עלי-ד,צמחים, נוברים בעץ ובשורש 
או חודרים לפירות וגורמים לרקבונם או לנשירתם. כמו בן 
הם משמידים סזון במחסנים וגם פוגעים באריגי בד. הנזקים 
שהם גורמים הם עצומים. ללא הדברה, עלול זבוב-הים־ד,תיכון 
לגרום לנשירת רוב פרי הולנסיה, לפגוע באחוז גדול של 
פירות הדר אחרים ולמגוע גמיול פירות במו משמש ואפרסק. 
במשק הערבי מסוגל עש-הקמה להשמיד את כל יבולי החי¬ 
טה. אחד הגורמים שהביאו לירידת ענף השקד בארץ ברא¬ 
שית המאה — היה הקפנודיס. ב 1956 נשמד יבול הכותנה 
לחלוטין בכמה שדות בעמק בית־שאן ע״י הזיפית וב 1967 
נפגם החלק הארי של הפלפל ליצוא ע״י הפרודניה. באה״ב 
מעריכים את הנזק הנגרם ע״י מ״ לחיטד, בלבד ב 500 מיליון 
דולר לשנה. נזק בסכום דומה נגרם ע״י מ" לגידולי־שדה 
בגרמניה. ע״י הדברה ניתן אמנם להציל חלק גדול מן היבול, 
אולם ההוצאות הכרוכות בזה הן גדולות מאד. הדברת זבוב 
הים־התיכון ב 1965/6 עלתה בארץ ב 1,750,000 ל״י — סכום 
זה כולל רק את הדברתו בפירוח הדר. 

הל ו חמה במ״ מתנהלת ע״י שיטות שונות: ( 1 ) שי¬ 
טות אגרוטכניות. ( 2 ) רעלים (ע״ע) וע״ע איננזקטיצידים 
ובברך המילואים, שם. ( 3 ) לוחמה ביולוגית. ( 4 ) לוחמה 
משולבת. ( 5 ) שיטות פיסיולוגיות. 

( 1 ) חדישים יסודיים ותדירים עשויים להשמיד מ" הח¬ 
בויים באדמה כגון חיפושית־עלה-הקמה (- 111311 ) ג 11 ע 1-8£ ג^ 
צ!■!!!!:)■!) ועש־הקמה. ניקוי השדות מעשבי-בר עשוי למנוע 
התקפת האגרוטיס. סילוק שאריות הגידול מהשדה עשוי 
למנוע התרבותה של אובלוסית חרקים המצויה בהן. למשל 
סילוק הספיח עשוי למנוע ריבוי יתר של עש תפוה-האדמה 
וזחל ההלקט הוורוד בכתנה (ע״ע). מועד הזריעה המכוון 
לפנולוגיה של המ" ומחזור זרעים תקין עשויים למנוע 
התקפת עש'ד,קמה. צמחים בריאים שקיבלו דישון בזמן, 
עמידים בפני התקפת מ" יותר מצמחים אחרים. רצוי לגדל 
זנים חסינים בפני מ״ עיקריים.( 3 ) ב ל ו ח ס ה ביולוגית 
מנצלים בע״ח מסויימים להשמדתם של המ". במקרה שמ' 
ססויים הוכנס, שלא במתכוון, לארץ חדשה, מנסים להכניס 
לאותה ארץ גם את אויבי ד,מ', במטרה לאזן את אוכלוסייתו 
ולהביאה אל מתחת לסף הסבילות. בדרך זו הצליחו בארץ 
להדביר את הכנימה השחורה ע״י הכנסת צרעד, זעירה 
מאד — -סל 1:1$ ץ 11 ( 131 
11115 ) 10x311 — מהונג 
קונג, שהיא הטפיל 
שלה. וכמו כן את 
הדברת קמחונית ה¬ 
הדרים ע״י הכנסת 
הטפיל שלה — את 
הצרעה — 501113 ע 13 ס 
בסזטקזטק — מיאפאן. 
יש המנסים ללכת ב- 



הצדער, 3 ^י 1 טקי 111 ק סטיהר 

ביציה בגוף קמחונית ההדר 
הגדילה פי 40 




911 


מזי•;״ב — מז)ה <יויסטפ;ויז׳ 


912 


דרך אחרת ולטפח מפילים מקומיים או כאלה שכבר הת¬ 
אקלמו בארץ, במקרים שהושמדו אוכלוסיות חרקים רצויים 
ע״י פעולות הדברד. שונות. יש הכוללים במושג זד. של 
"לוחמה" גם את המאמץ לשמור ולקיים אוכלוסיות חרקים 
מועילים שכבר נמצאים במקום. ( 4 ) ל ו ח מ ד. מ ש ו ל ב ת: 
נעזרת ב( 2 ) וב( 3 ). אשר לכאורד, הן מנוגדות זו לזו, כי 
רעלים סינתטיים מסויימים עשויים להשמיד גם אוכלוסיות 
מ" תוד שמירד, על אוכלוסיות חרקים מועילים. משום כך 
יש לה סדרת הגבלות, כגון צמצום השימוש ברעלים והשי¬ 
מוש ברעלים סלקטיוויים המשמידים רק את המ' המיועד! 
טיפול חלקי שלי המקומות הנגועים בלבד ועיתוי מתאים 
של שימוש ברעל כשהמ׳ מצוי אך אויביו אינם פעילים, 
ועוד. ( 5 ) בשנים האחרונות רבתד, ההתעניינות בשיטות 
אשר תצמצמנה את אוכלוסיות המ" ללא שימוש, או ע״י 
שימוש מוגבל, ברעלים. למטרה זו מנצלים תכונות פיסיו¬ 
לוגיות מסויימות. למשל, פוגעים בד,פריית אוכלוסיית 
נקבות של המ׳ ע״י שילוח למרחב אוכלוסייה של זכרים 
מעוקרים. במקרד, זר, חלה התחרות בטבע בין המינים 
הבריאים לעקרים וכתוצאה ממנה אחוז גדול של נקבות 
בריאות מטילות ביצים בלתי מופרות, שמהן לא יתפתח דור 
חדש של מ". חזרה על פעולד, זו עשוייה להביא לחיסול 
אוכלוסיית המ״ באותו איזור — אם אין חדירד, של פרטים 
מאיזורים אחרים: את המשיכד, המינית ע״י ריחות. הקיימת 
בין בני אותו מין במ" שונים, מנצלות שיטות לפיד,ן מרכזים 
זכרים במקומות מסויימים לשם הדברתם; שיטה אחרת היא 
שיטת ד,פתיונ 1 ת שלפיד, משתמשים בןומרי-ריחות — רע¬ 
לים — כפתיון למשיכת ר,מ" (זכרים ונקבות). לעת עתה 
אין שיטות אלה בשימוש נרחב. וע״ע חרקים, עמ׳ 107 — 108 . 

לוחמה כימית בס" מבוצעת בכל ארץ ע״י בל מוסד 
העוסק בחקלאות, בגון: תחנות לנסיונות חקלאיים או בתי- 
הספר הגבוהים לחקלאות. לאחרונה רבו החברות המייצרות 
המרי הדברר, למ" שאף הן עוסקות בלוחמה זו. לוחמה ביולו¬ 
גית במי מבוצעת בעיקר ע״י מוסדות הוראה ומחקר גבוד,ים 
לחקלאות — בייחוד מרבה לעשות בשטח זד, אוניברסיטת 
קליפורניה ומוסדות ביו-לאומיים מיוחדים למטרה זו, ביניר,ם 
האירגון למחקר מדעי ותעשייתי של קהילת אוסטרליה 
[ 081110 ] .£:ו 0 .;!€!! ,זצ 1 >מ 1 .ז 501£11 ו 1 ) 1 ג 6 ,מ 011 ג 11 ומ 00 
ג 311 ז 1 ), המכון הקנדי לפיקוח ביולוגי ( 311:11 :£׳״תסוו 11 מ 1 ס 0 
[ 0180 ] !סזזמסס. 8101 .) 1118 ), הוועדה הבין-לאומית למאבק 
ביולוגי ( 110 דו 81010 £ 0 ) 1.11£ £<> . 1 | 10 )גמ)£]מ 1 1 | 11118$10 מ 001 
[ 011.6 ]) שמשרדה הראשי בז׳נווד" שוויץ. 

בא״י מבוצעים מחקרים בלוחמה ביולוגית במכון וולקני 
לחקר החקלאות, בית-דגן! הפקולטד, לחקלאות, האוניברסי¬ 
טה העברית, רחובות! ובמכון ללוחמה ביולוגית שליד המו¬ 
עצה לשיווק פרי-הדר, רחובות. וע״ע חקלאות, עמ׳ 915 . 

צ. אבידב, מזיקי-צסחים בישראל, תשכ״א! -חף 504 . 5 .? 

; 1931 1/16 מ< ץ^ 010 הז 1$0 /£ 

.ב ; 1962 , 1 ^ 1 •{ 60 א מ; ^)! 6 ? ^ 0 ז€ ^) £161 .£ 

, 1967 ,} 1 ז 6 חז 16 ^ 1 { 40 { , 6 םזמפ .? 

יח, ר, 

מדקץ׳ ע״ע שךים ורוחות. 
מזל - במיתולוגיה, ע״ע טיכי; פורטונד!. 
מזלות, גלגל ה־, ע״ע אצטמינות. 


מז׳גד^, פרנסוא — 015 ?ת 0 ז 1 — ( 1783 . 

בורדו — 1855 , סאנוא [על יד פאריס]), רופא 
ופיסיולוג צרפתי. למד רפואה בפאריס. ממייסדי הפיסיולו־ 
גיד, החדשה על יסוד ניסויים בבעלי-חיים. בשנת 1818 קיבל 
מינוי בתור פרוסקטור בפקולטד, לרפואה ותפקיד הוראה 
באנטומיד, ופיסיולוגיה. משנת 1826 פעל כפרופסור לפיסיו- 
לוגיה ופאתולוגיה כללית בסס״ג!? 16 > : 1 א: 00111 ויחד עם 
זה ניד,ל מחלקה בבית החולים ע 16 נ 61-1 ) 1-10 . 

מלבד תחום הפיסיולוגיה של כמעט כל מערכות הגוף 
עסק גם בפארסקולוגיה, בפארמקודינמיקה ובטוכסיקולוגיד,. 
מפורסמים ניסוייו על עצבי חוט השדרה שבהם גילח אח חוק 
116-6611 > 1 ו 1286 ו{ כי לעצבים הקדמיים תפקיד של תנועה ול- 
אחוריים— של הובלת התחושה והכאב. בשנת 1839 הראה 
מ׳, כי שפנים שסבלו יפה זריקה אחת של חלבון הביצה, מתו 
אחרי זריקה חוזרת ובזה גילה את האנפילבסיד, (ע״ע), 
שישים שנה לפני שתופעד, זו הוכרד. למעשה ברפואה. 

משנת 1813 והלאה פירסם עבודות מרובות בפארמאקו- 
ל 1 גיד, הניסויית ותיאר את פעולותיהם שלברום,יןד,םטריבנין, 
מורפין, וראטרין ואמטין. ב 1821 ייסד את הבטאון הפריודי 
316 ]ת 6 ת 11 * 61 קצ 6 51010816 ץו 1 ק 16 > 001031 [ , בימד, חשובד, 
בשטח הזד,. 

ס; הרגיש את ד,ר.גבלות במחקריו מכיוון שהיד, עסוק 
מאד בעבודה רפואית מעשית בחור מנהל-מחלקה בבית- 
חולים גדול ובמרירות תיאר את עצמו כ- 161 ת £011 } 6111 (אוסף 
סמרטוטים). בביוגרפיה שלו ( 1856 ! כוללת גם ביבליוגרפיד, 
שלמה), שנכתבה על ידי תלמידו קלור ברנר (ע״ע), הצטער 
מ׳ על ש״האמפיריזם ואהבת הניסויים' מנעו ממנו לד,גיע 
לידי הכללות חשובות". 

, 11 ן ££1 ^ 14£ £1 .?/ 1,111 .£ : 1856 , 11 ־ו 11 ןזזש 8 . 0 

, 11 ,£ ; 14 ־ 19 ,.^ 71 .£ , 81€11 ת 011 .( 1 .)ז? . 1 ; 1872 
. 1954 , 675-7 ן 1 ז , 1111/1£ }£^ / 0 

יה. ל. 

מינדק (. 1 ^ 41 ^ 01 ), מחוז באירן הנמשך לאורך החוף הדרו¬ 
מי של הים הכספי, מזרחית לנהר סאפיד-רוד 
ב 50,965 קמ״ר, וב 1.8 מיליון תוש׳ ( 1968 ). 

בבירד, סארי כ 34,000 תוש׳. בצפון מ׳, לאורך חוף הים 
הבספי, משתרע מישור נמוך ובשאר חלקי החבל מצויים 
רכסי הרי אלבורז ( 111-2 נ £11 ). המישור הכפפי נמנה על האזו¬ 
רים המיושבים ור,פוריים ביותר של אירן. אקלימו סוב- 
טרופי: חם ולח. הגידולים העיקריים: אורז, קנה סוכר, פרי 
הדר וכותנה. במורדות הד,רים, המיוערים בחלקם העליון, 
מגדלים טבק ותה. המישור שרחב! עד 25 ק״מ, מחובר 
לטד,ראן בכביש ובמס״ב החוצים את הרי אלבורז בתוואי 
קשה. 

מזפה, איון סטפנוויץ' -. 0 .מ - ( 1644 
[ז] — 1709 ), הטמאן של הקוזאקים באוקראינה 
הרוסית. מ׳ נולד באחוזת' משפחתו ליד ביל^ד, צרקוב. 
בילדותו התחנך בחצרו של יאן 111 קז׳ימיז׳ מלך פולניה, 
וד,לד, שלחו להשלים את לימודיו במערב. ב 1663 נבנם מ׳• 
לשירותו של הדוטמאן דורושנקו (ע״ע), וב 1674 עבר לשי¬ 
רותו של איוואן סאמואילוויץ, הטמאן הקוזאקים שבחסות 
רוסיה. כשהודה סאמואילוויץ ב 1687 בחרה מועצת-ד,קוזאקים 
את מ׳ לד,טמאן תחתיו. הוא השתתף במסעו של ו. ו. גוליצין 
(ע״ע, עמ' 408 ) נגד הטאטארים בקרים, ואחרי הדחת גולי- 




913 


מזפה, איון סטפנוויין׳ — טזצ׳ד 


914 


צין, שהיה מיטיבו, הצליח לקנות את לבו של הצאר פיוטר 1 
וסייע לו בכיבוש אזוב ב 1696 . 

הדרישות החוזרות־ונשנות של פיוטר 1 מהקוזאקים להי- 
לחם למענו, גם באיזורים שהיו מחוץ לתחומי־מושבם, השמו¬ 
עות על כוונתו לערוד רפורמות בצבא ובמדינת-הקוזאקים 
בצורה שתצמצם את האוטונומיה שלהם, וסבל הקוזאקים 
מהצבא הרוסי שהנה בתחומי מושבם, עוררו התמרמרות 
בקרב הקוזאקים. מ' נעלב מכוונת פיוטר 1 לסנות את א. ד, 
מנשיקוב (ע״ע) לאהראי להגנת אוקראינה. 

במלחמת־הצפוך הגדולה, קשר מ׳ קשרים עם קרל ^^ X 
(ע״ע) מלך שוודיה ועם סטניסלו 1 לשצ׳ינסקי (ע״ע) מלך 
פולניה, אך שמר, למראית־עין, על 'נאמנותו לפיוטר 1 . 
בקיץ 1708 פלש קארל ז^ X לאוקראינה, בתקווה שמ' יבוא 
לעזרתו. פיוטר 1 לא האמין להלשנות על קשרי מ־ עם אויביו 
והרשה למ׳ להוציא את המלשינים להורג. באוקטובר 1708 
דרש פיוטר 1 ממ׳ שיצטרף לצבאות הרוסיים שהגנו על 
אוקראינה. מ' לא יכול להוסיף ולפסוח על שתי הסעיפים, 
ועבר עם כ 5,000 קוזאקים ל 9 חנה השוודים, אך עד מהרה 
עזבוהו רבים, ובדצמבר 1708 נותרו עמו רק 700 חיילים. 
לאחר תבוסת השוודים בפולטאווה (יולי, 1709 ), נמלט מ׳ 
למולדוויה, קיבל מקלט מהשולטן התורכי, ומח כעבור 
שבועות מספר בבנדרי. הסיפור על מ׳ הצעיר שבעלה של 
אהובתו קשרו עירום אל גבו של סוס ושילחו למרחבי הער¬ 
בה, הוא עניינו של אחד השירים של בירון (ע״ע), וליסט 
(ע״ע) כתב סימפוניה ושמה מ', 

. 6 ; 1931 1 )^ 1 .מ-; 01 ג 3€11 זס 8 .ז 

,ז 6 ן) 1 ׳ל\€- 1 . 8 ״ 1 ; 1942 , 2611 /){ 111 

. 1957 ,( 590-596 , 1 ך\ ,■< 3 נ> 0 ־ך 

א. הר. 

מזצ׳ו — 10 ^^ 353 ^ו 1 : כינויו של טומזו ךי ג׳ובני די מונה 
(שתס^ 11 > 30111 ׳> 010 11 > 50 ב 1 חוז 01 ' 1 ') —( 1401 ׳ סאן 
ג׳ובאני ואלדארנו [בסביבת פירנצה] — 1428 , רומא), צייר 
איטלקי. שמו של מ׳ הופיע ב 1422 ברשימותיה של גילדת 
הרופאים והרוקחים בפירנצה, שבה נכללו אז גם האמנים. 
באוחה שנה, לפי המשוער, צייר במנזר הכרמליטים שבעיר 
זו פרסקו מונוכרומי שתיאר את התהלוכה בעת חנוכת 
הבניין (נהרס בשלהי המאה ה 16 )! יצירה זו זכתה לשבחים 
נלהבים מוזרי (ע״ע). 

יצירתו המפורסמת ביותר היא מחזור ציורי-הקיר בקא- 
פלה ברנקצ׳י שבכנסןת סנטד, מריה דל כרמינה בפירנצה, 
המתארים פרשיות מחיי פטרום הקדוש. העבודה הוזמנה 
מלכתחילה, כפי הנראה, אצל מזולינו (ע״ע), אולם מרבית 
הציורים ששרדו על קירות הקאפלה הם של מ׳. באחד מחם 
לפחות, "החייאת טביתא וריפוי החיגר", ניכרות בנפרד 
ידיהם של שני האמנים, ויש מניחים, שכאן הצטרף מ׳ אל 
מאזולינו. נראה, עכ״פ, שמפגש זה בין שני האמנים לא 
היה בין תלמיד למורה, כפי שנהגו לחשוב, שכן מ׳ היה אז, 
למרות גילו הצעיר, כבר אמן מוסמך ובשל. — זיהויה 
המדוייק של עבודתם המשותפת בציורי הקאפלה והסדר 
הכרונולוגי של הקטעים שנרים עדיין במחלוקת. הנושאים 
המיוחסים כיום למ׳; הרקע הארכיטקטוני ואולי גם חלק מן 
הדמויות ב״החייאת טביתא וריפוי החיגר", "הטבלת הגרים", 
"פטרום מרפא בצילו", "פטרום מחלק את נכסי הקהילה 
ומות חנניה", "תשלום המם", "החייאת בנו של תאופילום 
מאנטיוכיה" (הושלם בידי פיליפינו ליפי [ע״ע]), "פטרום 



סזצ׳ו: הסרזנח ובגה <הנלריה ה 5 אזםית, לינרדן) 


על הכס הרם". מלאכת ציורי הקאפלה נמשכה בהפסקות עד 
1428 לפחות ומ' לא זכה לסיימה. הוא הוזמן ב 1426 לצייר 
מזבח רב-לוחי ככנסייה אחרת של מסדר הכרמליטים, בפיזה. 
לוחותיו של פוליפטיבון זה פזורים באסמים שונים באירו¬ 
פה: ״פאולום הקדוש״ — במוזיאון הלאומי, פיזה! "אנדראס 
הקדוש״ — בגאלריה לאנקורונסקי, וינה! "מאדונה ובנה" 
(הלוח המרכזי) — בגאלריה 'הלאומית, לונדון; "צליבה" 
(ה״כותרת״) — בפינאקוטקה קאפודימונטה, נאפולי; לוחות 
הפרדלה (הבסיס): "צליבת פטרום", "עריפת יוחנן המט¬ 
ביל"', ״הערצת המלכים״ —'במוזיאון ברלין, דאלם. — 
לאחר סיומה של יצירת מופת זו חזר מ׳ בראשית 1427 
לציוריו ב״כרמינה", אך בשנה שלאחריה הפסיק לפתע שוב 
את העבודה בקיאפלה ונסע לרומא (יש סבורים, על מנת 
לד,שתתף עם מאזולינו בציורי הכנסיה ע״ש קלמנס הקדוש 
ובטריפטיכון של הבסיליקה סאנטה מאריה מאג׳ורה, אשר 
אחד מלוחותיו—"היארונימוס ויוחנן המטביל"—מיוחס למ׳). 
ידוע רק שמת זמן קצר לאחר הגיעו לשם, כגיל 28 . — למ' 
מייחסים בבטחה עוד יצירה שבה השתתף גם מאזולינו: 
״המאדונח עם בנה ואנה הקדושה״ ( 1424 בקירוב; אופיצי, 
פירנצה), ואילו לתקופתו המאוחרת שייך הפרסקו "השילוש 
הקרוש״ ( 1427 בערך; כנסיית סאנטה מאריה נובלה, פירנ¬ 
צה), המהווה, בדומה לשאר יצירותיו של מ׳, חידוש חשוב 
בציור של אסכולת פירנצה. 

אל ההוד המונומנטאלי של הדמויות והטראגיות המאו¬ 
פקת של הבעתן מצטרף הרקע הארכיטקטוני, שהוא הביטוי 
המפותח הראשון של הפרספקטיווה המרכזית בציור האי¬ 
טלקי, המשקף בעת ובעונה אחת גם את רעיונותיו הארכי- 












915 


מזצ׳ו — (ה)מזרחי והפועל המזרחי 


916 


טקטוניים של ברונלסקי (ע״ע) ואת חידושיו בתחום ד.פר־ 
טפקטיווח. שהפכו ב^מרוצת חזסן לנכסי צאן־ברזל של אמני 
הרנסאנס האיטלקי. יצירתו של מ׳ נחשבת החחנה החשובה 
ביותר בהתפתהות הציור האיטלקי בין ג׳וטו לסיכלאנג׳לו. 
מסתמנות בה באורח ברור הפרידה מן.,הסיגנון הגותי הבין- 
לאומי״ ובשורת סיגנון הרנסאנס של המאה ה 15 , הגם שיצי¬ 
רתו לא זכתה לאחר מכן לפיתוח עקבי ביותר. העיצוב 
המאסיווי של הדמויות באמצעות מערכת מפותחת של 
אור־וצל, המסייעת גם לעיצובו של חלל שהצבע והפרספקטי־ 
ווה בונים אותו כמהות ראציונאלית, החייאת האידאלים 
הקלאסיים בטיפוסי הדמויות ובאדריכלות, הדרת הפנים של 
הדמויות והראליזם המוצק שלהן, עושים את מ' לחלוץ הרנ¬ 
סאנס המוקדם, יצירתו מהווה נקודת שיא בציור האיטלקי 
של המאה ה 15 , אשר אליה הצליח להגיע לאחר מכן רק 
פירו דלה פרנצ׳סקה (ע״ע). 

ר' תמו׳', כרך א׳, עמי 526 ; הגירוש מגן עדן. 

712 ) ¥107 171 ?)*מ ; 5 ו 1 מ( 1 ^{^ 0 •ו 8 

,( 160-182 , 111 , 602 ־ 101 ? ת 1 5 ; 11 ג 11 ז 1118 .ז 8 ע 1 ^ 5 מ 1 ^^ 1 1105 11 ^ 115 ( 
-סז*^, , 1 נ 1,011£:1 . 8 ; 1935 ,.] 17 , 11 ^ 3111 ))!? ; 1930 

; 1940 ,(^¥ XX _ז\ XX גס״״ס ) 11720 

£116 ]! 117 ^ €7071010 5111111 , 003€01 ז? , 11 ; 1948 ,.^ 1 ,:זת 2 < 1 ת 51€1 
3 ן 18 זי 1 ^ 8 ) 1428 11 £ 1425 11 172 0 ח 407011 { 41 £ ./ג * 4 )' £1 ק 0 
,./ג 41 711111711 } 111 ״״״ 7 ; 1953 ,( 3-55 ,^^^ע 16, XX ־ 41 נ' 1 > 

. 1964 ,. 4 ? ,!!״פ ״ 1 ; (עם ביבל׳) ^ 1958 

א. רו. 

מזר (מיזלר), בנימין (נו׳ 1906 , צ׳כנוביץ 

£0 ;׳״■], פלך גרה־נו [רוסיה])', היסטוריון, ארכאו- 
לוג, חוקר-מקרא, מורה וםחנך. בראשית מלד.״ע 1 הגיע עם 
הוריו לקרים. למד בבתי-ספר תיכוניים — בקרים ובברלין, 
ב 1923 — 1928 למד באוניברסיטות ברלין וגיסן. ב 1928 
הוסמר בתואר דיר באוניברסיטה של גיסן ור,דיסרטאציר, 
שלו, "מחקרים בהיסטוריר, ובאתנוגרפיה של סוריד, וארץ- 
ישראל״, נתפרסמה ב 1930 . בסור 1928 עלד. ארצה וב 1931 
ערך את הפירתו הראשונה ברמת-רחל מטעם החברר, לחקי¬ 
רת א״י ועתיקותיה. ב 1932 השתתף בחפירותיו של א 1 לבו־יט 
(ע״ע) בתל בית-מרסם. בשנים 1933 — 1935 עיר סקרים 
ארכאולוגיים שונים מטעם החכרה חנ״ל, היזק״ל ועור. 
ב 1936 — 1940 ניר,ל את החפירות הארכאולוגיות בבית־ 
שערים (ע״ע), ב 1949 בתל-קסילה וב 1957 בעין-גדי, ב 1943 
התחיל לר.ורות היסטוריה ישראלית בתקופת המקרא וגאו־ 
גרפיה־היסטורית באוניברסיטה, העברית בירושלים, בר, נת¬ 
מנה לפרוס׳ מן המניין ב 1951 . ב 1952 — 1961 שימש רקטור 
האוניברסיטה וב 1953 — 1961 היה לנשיאה. ב 1959 נתמנה 



מ' לנשיא החברה לחקירת א״י ועתיקותיה. מ׳ הוא חבר 
האקדמיה הישראלית למדעים וחבר פעיל בנשיאות האיגוד 
הבין־לאומי של ראשי אוניברסיטות. 

שיטתו המיוחדת בתקר קדמוניות ישראל ובגאוגרפירד 
ההיסטורית של א״י — שאותד, סיפח במיוחד — העמידד, 
תלמידים הרבה והשפיעה על הרור החרש של ארכאולוגים, 
היסטוריונים וחוקרי מקרא בישראל. שיטה זו משוחררת 
מצביון אפולוגטי (שדבק במקצוע ידיעת-ד,ארץ בדור של¬ 
פניו) ומגישות דוגמאטיות בחקר המקרא. עיקרד,: צירוף 
של השיטד, הבלשנית-היסטורית למחקר הארכאולוגי וד,גאו- 
גראפי, דרכו זו משתקפת במאמריו הרבים בענייני מקרא, 
לשון, תולדות ישראל ועמי קדם, בסוגיות ארכאולוגיות, 
ואף בדו״חוח שפירסם על חפירות. מחקריו — המפיצים 
אור חדש על פרקים חשובים בתולדות ישראל — ופעולותיו 
המרעיות האחרות כיו״ר מערכת ה״אנציקלופדיה המקראית" 
(בה כתב ערכים רבים) וכעורך כתבי-עת וספרי מדע — 
משפיעים ומרריכים. בתשכ״ז יצא-לאור, בעריכתו ובהש¬ 
תתפותו, כרך ב׳ (האבות ור,שופטים) בסידרת "הררסטוריר, 
של עם ישראל", בה הוא עורך כללי לתקופת המקרא. 

מאז 1953 , כשנבחר ם׳ לנשיא האוניברסיטה, הקדיש 
מאמצים רבים ומתמידים לבינויד, מחדש בגבעת רם. זכויו¬ 
תיו רבות בד,קמת הקמפוס שם, בפיתוחו ובר,תרחבותו. בתקו¬ 
פתו גדלו במידה ניכרת חבר המורים ומספר התלמידים וכן 
נוספו מחלקות, מכונים ופקולטות חדשות בתחומים שונים 
של הפעילות האקדמית במחקר ובהוראה. בחשכ״ח הוענק 
לו פרס ישראל למדעי היהדות. 

משנת 1968 עומד מ' בראש המשלחת הארכאולוגית העו¬ 
רכת חפירות בשטח הדרומי וד,מערבי של הר-ד,בית. 

מספריו: תולדות המחקר הארכאולוגי בא״י (תרצ״ו), 
תולדות א״י (תרצ״ח), חפירות בית-שערים (ת״ש), אטלס 
לתקופת המקרא (תש״י). 

ה. ביינארס, כתבי ב. פ׳, רשימה ביבליוגרפיה (ארץ ישראל. 

5 ), תשי״ם: האוניברסיטה העברית בירושלים, רשימת הסד־ 

סומים המדעיים של חברי המכון למדעי היהדות, תשי״ז- 

תשכ״ח, 63-61 , תשכ״ט. 

מ. 

מור, יוסטום —■ 1 ־ 51,165 טז 5 נ 1 ז—( 1720 — 1794 ). מדינאי, 
סופר ופובליציסט גרמני. מ׳ נולד באוסנאבריק, 

היר, משפטן ומילא תפקידים ראשונים במעלד, בשלטון 
בנסיכות-ד,ד,גמונות של מולדתו. מחקרו ־ 15011 ; 01 נ 1 ז( 31 מ 05 
(״תולדות אוסנאבריק״), 1768 . נחשב• לציון- 
דרך, בד,ראותו את השפעת המסורות העממיות על נהגי 
החברה ומשטרה,. במחקרו זה, וכן במאמריו השבועיים 
113005160 ? 50110 מ 110 ז 3 ?(״שגיונות פאטריוטיים״), 1774 — 
1776 , גילה מ' העדפה למסגרת מדינית קטנה, משותררת 
מביורוקראטיד, ובעלת אורח חיים כפרי. בכך ניתן לראות 
בו אחד ממבשרי הרומאנטיקה. גילוי העבר והמסורת העמ¬ 
מית הגרמניים במחקריו השפיעו על תנועת "ר,םער והדחף" 
(ע״ע גרמנית, תרבות, עמ׳ 564 ) ועל גיבושה של רוח לאו¬ 
מית בגרמניה. 

407 ^ 11£111472 ]ת£ ^ן< 1 .? ; 1936 ./ ,מ^ 35 ג|^^ ,? 

.* 1946 

(ד,)מזךחי (ד,מ׳) והפועל־ המזרדוי (הפר,״מ),שני חלקיה 
של התנועה הציונית-הדתית; "ד,םחדרות המזרחי 
העולמי״. התמזגו בשנת 1956 לגוף אחד, במסגרת ההם- 


כניסי! סזד 



917 


(ה)מזרחי והפועל המזרחי 


918 


תדרות הציונית העולמית. האגף הישראלי של הגוף 
המאוחר הזה הוא "המפלגה הדתית־לאומית בישראל" 
(המפד״ל). 

הסתדרות המ׳ נוסדה׳ ב 1902 בסיסמה — א״י לעם 
ישראל עפ״י תורת ישראל. סיסמה זו היוותה גיבוש תמ¬ 
ציתי לרעיונותיהם של מבשרי הציונות הדתית המאורגנת: 
הרבנים יהודה ש. ח. אלקלעי (ע״ע), צ. ה. קלישר (ע״ע). 
א. גוטמכר (ע״ע), ש. מוהיליבר (ע״ע), נ. צ. י. ברלין(ע״ע) 
ומ. אליאשברג(ע״ע), על־פיהם "הדת הישראלית והלאומיות 
העברית הן שתי תגליות של עצם אחד... הלאומיות היא 
מצע הדת והדת היא שרשה של הלאומיות", ו״בדי לשמור 
על לאומיות ישראל ותורתו מכל טשטוש צורה והתנונות 
רוחנית ותרבותית — דרושה לנו... מדינה עברית בארץ 
העברים" (עפ״י ניסוחו של הרב י. ל. הכהן פישמן (ע״ע, 
מימון!). 

הרב י. י. רינם (ע״ע), היה אחד המעטים בין הרבנים 
בעלי השם והמעמד באותו זמן שהצטרף לקריאתו של הרצל. 
לדעתו צריכה היתד, התנועה הציונית להתמסר לפעולה מדי¬ 
נית בלבד, והוא התנגד להכללת פעולה תרבותית בתכניתה. 
לאחר הקונגרס הציוני ה 5 החליט לייסד פדראציה של 
ציונים-דתיים, ועל ידו סייע החוקר והסופר זאב יעבץ 
(ע״ע). הפרוגרמה של המ׳ שנתקבלה בוועידת-היסוד בוויל¬ 
נה 1902 קבעה, ש״על המ׳ לאסוף סביבו אח כל אותם 
הציונים הדורשים לטהר את הציונות המעשית מכל תערובת 
זרה שאינה עומדת ביחס ישר לציונות המדינית ודומעשית". 
הוועידד, העולמית הראשונה של המ' התקיימה בשלהי 1904 , 
ובה הונח היסוד ל״הסתדרות העולמית של המ׳״ו בהחלטות 
הוועידד, נקבע כי המ׳ עומד על בסיס תכנית-באזל, ויתר 
עליה — שהמ׳ רואה את אפשרות קיומו של עם ישראל 
כמותנה בשמירת התורה והמסורת, בקיום המצוות ובשיבה 
אל א״י. בן נקבעה יצירת מסגרת הסתדרותית מיוחדת למ׳ 
בתוך ההסתדרות הציונית הכללית — במטרה להשתמש 
בכל האמצעים הליגליים כדי להסביר את רעיונו, ע״י יצירת 
ספרות־דתית־לאומית והפצתה, וע״י חינוך הנוער. בכך 
נקבעה, למעשה, סטיה מעקרונו הנ״ל של הרב רינס בדבר 
שמירה על טוהר הפעולה המדינית, ומאז החלה פעולתד, 
הרחבה של הסתדרות המ', ב 1905 הועבר מרכז התנועה 
לפדאנקפורט דמיין והחלה עבודתו החינוכית של המ' בא״י. 
ב 1920 נתנד, ההס' הציונית למ׳ אוטונומיה בתחומי החינוך 
הדתי בא״י, זכות שאיפשרה את התפתחות רשת החינוך של 
התנועה—המקיפה כיום את כל תחומי החינוך; העל-יסודי, 
הישיבתי והאוניברסיטאי (ולפני הקמת החינוך הממלכתי — 
גם היסודי). החל מ 1962 נעשית הפעולה החינוכית באמצ¬ 
עות "המרכז לחינוך דתי". 

לאחר הקונגרס הציוני העשירי ( 1911 ), שהקדיש דיונים 
חריפים לשאלת העבודה התרבותית בקרב התנועה הציונית, 
התקיימה בברלין ועידה של הט׳, וחלק מן הצירים דרש 
לפרוש מן הד,םתדרות הציונית. בעקבות החלטת הרוב שלא 
לפרוש, חל קרע בשורות המ׳, והוקמה הנהלה חדשה. זו 
הקימה לשכה מרכזית בא״י בהנהלתו של הרב פישמן במטרה 
לדוגביר את העבודה המעשית והחינוכית בארץ. מינויו של 
הרב ברלין (בר-אילן, ע״ע) למזכירה הכללי של התנועה 
( 1911 ) הביא לתנופה בעבודתה. הוועידה העולמית הראשו¬ 
נה של המ' לאחר מלה״ע 1 התקיימה באמסטרדם, 1920 , ובה 


הוחלט להעביר אח מקום מושב המרכז העולמי לירושלים — 
החלטה ראשונה מסוגה בין כל המפלגות הציוניות. כמו-כן 
יזם המ׳ את הקמת הרבנות הראשית לא״י, ופעל לבחירתו 
של הרב א, י. הכהן קוק (ע״ע) כרב ראשי ראשון ( 1921 ). 
כתפקידו הראשי בארץ ראה המ׳ את העמידד, על משמר 
השבח במסגרת החיים הציבוריים. בתוך המ' בלט הזרם 
המדיני-הימני, שהיה בין השוללים התקיפים של תכנית 
החלוקה מטעמים עקרוניים-דתיים, הסתייג ממדיניות ההב־ 
לגד" תמך באירגונים הפורשים, ולא ראה אח הקו המדיני של 
וייצמן כהולם את יחסינו עם ממשלח המנדט. בשאלות 
החיים הפנימיים עמד המ' בארץ בחזית אחת עם הגוש האזר¬ 
חי, ופעל רבות להביא להקמת החזית הדתית המאוחדת 
לכנסת הראשונה — למרות הניגודים האידאולוגיים בינו 
לבין פלגי תנועת אגדת ישראל (ע״ע). ליד המ׳ הוקמו כמה 
מפעלים תורניים-ספרותיים. מחם יש לציין את "מוסד הרב 
קוק", שהוא כיום מהגדולים בבתי-ההוצאה העבריים בעולם 
(מייסדו וראשו משך שבים רבות — הרב י. ל. מימון)! האנ¬ 
ציקלופדיה התלמודית ומפעל הש״ס הארצישראלי השלם 
(מיסודו של הרב מ. בר-אילן). 

הפועל-המזרחי. חולשתו של המ׳ היתד, בחוסר 
פעילות מעשית בחיי הישוב, וחסרון זה בא למלא הפה״מ, 
שהוקם ע״י חלוצים דתיים בשנת 1922 . אלה ראו ביישוב 
א״י תביעה דתית ואתגר אישי-מעשי כאחד, והאידיאולוגיה 
של הגוף החדש שהקימו, שניתן לה השם "תורה ועבודד,", 
פותחה בעיקר ע״י ש. ח. לנדוי, הרב ישעיהו שפירא (ע״ע), 
ישעיהו ברנשטין, ש, ז, שרגאי, ואחרים. אידאולוגיה זו 
מבוססת על הרעיונות שהונחו ביסוד המ׳, אלא שהיא מוסיפה 
ומדגישה אח התביעה לצדק סוציאלי ולחיים פרודוקטיוויים 
כתנאי הכרחי לחיים בא״י. התביעה לצדק סוציאלי, אשר 
טענה כי "רק בזמן שאדם מתפרנס מיגיע כפיו הוא בטוח 
שלחמו נקי מיגיע חברו, מעושק ומאונאה", היא שהביאה 
להתיישבות החקלאית השיתופית. 

מתחילת הופעתו של הפה״מ נוצר ניגוד בינו ובין המ', 
בגלל מגמות מוציאליסטיות שהיו מודגשות בחלקים ממנו. 
מאידך נוצר ביגוד בינו לבין ההסתדרות הכללית של העובדים 
בגלל הדגשתו את הצד הדתי המהותי של עם ישראל, התנגדו¬ 
תו למלחמת מעמדות, דרישתו לבוררות חובד, בסכסוכי עבודה 
והופעתו כגורם מתבדל בשוק העבודה. אחרי נסיון להצטרף 
להסתדרות, שלא עלה יפה, פעל הפה״מ כחלק של תנועת 
המ׳ העולמית, אולם ב 1925 יצר גם מסגרת עולמית מיוחדת 
בשם "הברית העולמית של תנועת ,תורה ועבודה׳", אליה 
היו מסונפים צעירי המ׳ והתנועות החלוציות של המ׳ באר¬ 
צות שונות. את רעיונותיו הפיץ הפה״מ בבטאונו "נתיבה", 
ובמסגרת "ספריית תורה ועבודה" ואה״ב ב״מורשת". הפה״מ 
ליכד בתוכו את הקבוצות הדתיות שהתאגדו ב״קיבוץ הדתי" 
ויסד את תנועת הנוער החלוצי ״בני עקיבא״ (בטאונה — 
"זרעים") שפתחה את "הישיבה התיכונית" ואירגנה, מאוחר 
יותר, גרעיני נח״ל. 

כהסתדרות פועלים הקים הפה״ם לשכות עבודה, יסד 
מוסדות לעזרה הדדית והקים מפעלים כלכליים. חפה״מ היה 
פעיל בכיבוש העבודה, בהגנה, באירגון העליה החלוצית 
והבלתי-ליגאלית, וכן הקים את אירגון הנוער-הדתי-העובד, 
את אירגון הספורט "אליצור" ומועצת פועלות. דגש חזק 
הושם על הפעולה חהתיישבותית. בתחילה היתה הצורה 




919 


(ה)סזרחי וחפועל המזרחי 


920 


ההתיישבותית המקובלת מושב העובדים. המושב הראשון 
״שדה יעקב״, נוסד ב 1927 בעמק יזרעאל המערבי, ועד קום 
המדינה נוסדו 8 מושבי עובדים. בעליה הגדולה של שנות 
ה 50 הוקצבו לפד,״מ 20% בהתיישבות, ובמשך שנים מועטות 
הקים הפה״מ 50 ישובי עולים ו 4 מושבים שיתופיים, כל אלה 
מאורגנים ב״איגוד המושבים של הפה״מ". 

מתחילת שנות ה 30 החלו מתארגנות במסגרת הפה״מ 
קבוצות לשם התיישבות, ע״י חברי ,.ברית חלוצים דתיים" 
בגרמניה, ע״י חניכי הד,כשרות של צעירי מ׳ בפולניה 
ו״השומר הדתי״ בפולניד, ובגליציה. הללו יסדו ב 1935 את 
"ד,קיבוץ הדתי" כמסגרת ארגונית־תנועתית. הקבוצה הרא¬ 
שונה, טירת צבי (ע״ע), התיישבד, בעמק בית־שאן בקיץ 
1937 , ובד.משך קם גוש הקבוצות הדתיות בעמק בית־שאן, 
שלושת הישובים הדתיים בגוש עציון בהרי חברון וגוש דתי 
במבואות עזה. בשנות ה 40 הגיע מספר הקבוצות ל 16 . 
(בטאון הקיבוץ הדתי— "עמודים"). מלחמת השיחרור הכתה 
בקיבוץ הדתי מכה קשה, וד,וא איבד 7% מאוכלוסיתו הבו¬ 
גרת. גוש עציון והגוש במבואות עזה נהרסו. לאחר המלחמה 
נותרו 12 קבוצות ששלוש מהן עברו אח״כ לצורת המושב 
השיתופי. 

היחסים עם ד,ד,מתדרות הכללית התפתחו — אחרי התנ¬ 
גשויות, בחלקן אלימות — בכיוון של שיתוף-פעולה. בשנת 
1928 נחתם הסכם על הסדר ענייני העבודה וחלוקתה ועל 
שיתוף בקופת-חולים. שיתוף הפעולה התפתח יותר ויותר, 
עד להצטרפותו של הפה״ט למרכז החקלאי ולאיגודים המק¬ 
צועיים של הדוסתדרות הכללית, אולם לכלל איחוד מלא לא 
הגיע. 

בתחום הפוליטי פעל הפה״מ בתחילה כחלק של המ', אך 
בד,דרגד, פיתח פעילות עצמאית ביישוב ובמוסדותיו, בשנות 
ה 40 נתבסס הפה״ס כגוף החזק ביותר בקרב הציבור הדתי 
בארץ. למרות הניגודים בין המ׳ ובין הפה״מ, שהיו חריפים 
במיוחד בארץ. פעלה המגמד, המשותפת בשאלות דת ומדינה 
והביאה בסופו של דבר למיזוג ביניהם ולכינון המפלגד, 
הדתית־לאומית. הבדלי העמדות התבטאו בהתארגנות סיע¬ 
תית. סיעת "אל-חמקור" דגלה בהידוק הקשרים עם המ', 
התנגדד. לתנועה הפועלית בגלל יחסה לדת וצידדה באקטי־ 
וויזם פוליטי. סיעת "למפנה" צידדה בהידוק הקשרים עם 
ציבור הפועלים, בכניסה להסתדרות הכללית ובהתדחקות 
מ״המ׳". ותבעה מתינות בתחום הפוליטי ודאגת־יתר לפעולה 
ההתיישבותית והתנועתית. ביניהם עמדד, "הסיעד, המרכזית" 
שנקטד, עמדד, מפשרת בשאלות אלו. 

הקו המדיני שנתקבל בפה״ט העמידו במחנה המתנגדים 
לתכנית החלוקה. עם זאת היה קרוב יותר לקו וייצמן מזה 
של המי. הוא הדגיש את הנאמנות למוסדות היישוב וגם 
את הצורך בליכוד כל הכוחות בעם, כולל האירגונים הפו¬ 
רשים. הוא ראה בפעילותו בענייני דת נקודד, מרכזית! עם 
זאת היה ער לבעיות הכלליות של הישוב והשתתף בטיפול 
בד,ן. הקמת המדינד, נתנה דחיפה חזקה למגמה להעמיד את 
העניינים הפוליטיים בראש, ובתהום זה התבטא המשותף 
בעמדתם של המ' והפד,״מ בהדגשת הצורך של שמירת הקשר 
בין המדינה למסורת בחיים הציבוריים, ובמיוחד בחקיקה! 
בדרישה לד,סדר חקיקתי בשאלות הדתיות הנוגעות לכלל 
האומד, (נישואין וגירושין, "מיהו יהודי")! בעניינים הקו¬ 
בעים את צביון-החיים הציבורי (חוק השבת; שמירת שבת 


וכשרות בצה״ל); בד,בטחת מעמדם של המוסדות הדתיים 
הרשמיים (רבנות, מועצות דתיות) ובהבטחת חינוך דתי לכל 
דורש. 

במוסדות המדינה, בכנסת ובממשלה, פעלו שני הזרמים 
כגורם מלכד ומפשר, הן בתחום מדיניות הפנים והן בתחום 
מדיניות החוץ. הם השתתפו בכל הממשלות (לרבות מינהלת 
העם והממשלד, הזמנית [ע״ע ארץ ישראל, עמ׳ 569 , 1594 ), 
להוציא תקופה מיוני 1958 עד נובמבר 1959 בעקבות חילוקי 
דעות בדבר הגדרת המונח יהודי (ע״ע ארץ-ישראל, כר׳ 
מילואים, עמ׳ 523 ). המפד״ל (ר' לעיל) ממשיכה בקו פעולה 
הקרוב יותר לזה של הפה״מ. היא פעלד, למען הקמת ממשלת 
הליכוד הלאומי ערב מלחמת ששת הימים ( 1967 ) ושוב 
אחרי הבהירות של שנת 1969 . 


נציגויות ה מ' ו ד,פ ה" מ בכנטת 


סם׳ 

הציריס 

שם המפלגה 

סימן 

המפלגה 

בבחירות 

מס׳ 

הכנסת 

16 

הזית דתית מאוחדת (יהד עם 
אגודת ישראל ופועלי אגודת 
ישראל) 

.(ב) 

1 

2 

המזרחי ודתיים בלתי מפלגתיים 

(ב) 

2 

8 

רשימת תורה ועבודה הפועל 
המזרחי ודתיים בלתי 
מפלגתיים 

(י) 


11 

חזית דתית לאומית (הפועל 
המזרחי, המזרחי ודתיים בלתי 
מפלגתיים) 

(ב) 

3 

11 

המפלגה הדתית־לארמית 

(ב) 

4 

12 

המפלגד. הדתית־לאומיח 

(ב) 

5 

11 

המפלגה חדתיח-לאומית 

(ב) 

6 

12 

המפלגה הדתית-לאומית 

(ב) 

7 


הפה״מ מאורגן ב 104 סניפים ו 74 נקודות התיישבות. 
מספר חבריו כ 100,000 (מפקד 1969 ). סניפי המפד״ל בדרך 
כלל קשורים עם סניפי הפה״מ. הוועידות משותפות. האחרו¬ 
נה התקיימה ב 1969 . הוועידה העולמית האחרונה התקיימר, 
ב 1968 . בטאון התנועה העולמית של המ׳ והפר,"ם, הואחעתון 
היומי ״הצופד.״ (נוסד בשלהי 1937 , ע״י מ. בר-אילן, שהיד. 
גם עורכו הראשון. מופיע בתל-אביב). נשיא התנועד, העול¬ 
מית וראש התנועה בארץ היד, מ. ח, שפירא. 

ליד המפד״ל קיים גוף רבני — ,חבר הרבנים של 
המפד״ל״ — בו מאורגנים חברי המפלגה המשמשים בתפקי¬ 
דים רבניים. ה״חבר" נוסד סמוך לד,קמת המדינה ורואה 
מתפקידו להוות את הגוף הרבני המאורגן, העומד מאחורי 
הרבנות הראשית לישראל. המגן על יוקרתה, על הכרת 
סמכותד, ועל המשמעת לה! וכן לטפל בבירור בעיות-ההלכה 
המתעוררות מעובדת קיום מדינת ישראל והכרוך בה — 
לכך מוקדש הקובץ "התורה וד,מדינה", המופיע לעתים מזו¬ 
מנות ע״י ה״חבר״ —! באימוץ ישובי־עולים מחוטרי-רבנים, 
לשם הוראת-ד.לכר, וד.שפעה דתית! ובפעולות הפצת תורה 
בציבור בכלל. בטאונו של ה״חבר" הוא כתב-רועת "שבילין". 
י. ל. הכד,ן פישמן-פימון, הולדות המזרהי, תרפ״ז! הנ״ל. 
הציונות הדתית והתפתחותה, תרצ״ז! הנ״ל (עווך), ספר 
המזרחי, תש״ו! הנ״ל (עודך),יובל המזרחי. תשי״ב! ס. 
ברלין, בשבילי התחיה, ת״ש! הנ״ל, כתבים, א', תש״י 1 
פ. אוססדובמקי, תולדות המזרחי בא״י, תשיד! י. גולדשלג, 
מוילנד, עד ירושלים, תשי״ד! י. רפאל. מדריד ביבליוגרפי 
לספרות ציונית־דתית, תש״ך! ש. פדרבוש (עורו), חזון, 
תורד. וציון, תש״ך! י, שלמון. הפועל המזדתי בא״י: כרונו¬ 
לוגיה וביבליוגרפיה, תרפ״א־תרפ-ח, תשכ״ח. 

יצ. גו.-מש. או. 




ה 9 


מזרח וו ^ 


922 


מזךחנות (אורינסליסטיקר, בלע״ז: 111£ ) 31180 ) 11 :>״ס בצר׳, 
]!!]!!!בןמזוזס בגרי, 1£8 (>נ 511 !ג^מ^נזס באנג' — 

מן ר,מילד. הלטינית 115 גזמ 0 ״ 0 ["מזרחי"]), שם מקובל 
לענפי מדע מגוונים העוסקים בלשונותיהם של עמי המזרח 
(כולל צפון אפריקה) ובתרבויותיחם. ראשיתם של ענפי 
מדע אלה במחקר התנ״ד במקורו העברי בימי הביניים 
(הקתדראות באוניברסיטאות הראשונות במאה ה 13 [ע״ע 
עברית]). בתקופת הרנסאנס נתרחב לא מעם החקר בענפי 
המדע המזרחני ובשלהי תקופה זו נפתחו לו אפיקים חדשים 
ונוספים בעקבות התגליות הגיאוגרפיות הגדולות. המגעים 
של תקופת מסעי־הצלב ותיאורי ארצות האסלאם בפי הנו¬ 
סעים הדגולים של המאה ה 13 כבר עוררו בעולם הנוצרי 
סקרנות ורצון להכיר את המזרת. יתר על כן, המיסיון הנוצרי 
הן בספרד וד,ן במזרח התיכון נזקק לידיעת השפה הערבית 
והאסלאם. כמו כן, המסעות יצרו תנאים לגילויין והכרתן 
של לשונות מזרח היסטוריות שהיו בלתי ידועות מקודם. 
בזמן החדש קידם את המחקר המזרחני פיענוחם של כתב 
החרטומים (ע״ע הרטמים, כתב ה־) ואלפבתים קדומים 
אחרים. 

עם התרחבותה התפצלה המ׳ למספר מדעים נפרדים; 
נוסף על חקר הלשונות השמיות (כולל עברית) התפתח חקר 
תולדות עמי המזרח והארכיאולוגיה לענפיהם! אלה כוללים; 
אגיפטללוגיה (ע״ע), אשורולוגיה (ע״ע אשור. עמ׳ 360 ! 
בבל), פילולוגיה של המזרח המוסלמי (הכולל; ערביססיקה, 
אירניסטיקה ותורכזלזגיה), אינדולוגיה (ע״ע), סינולוגיה, 
מונגוליססיקה, חקר תולדות אתיופיה, לשונה ותרבותה (ע״ע 
חבש, לשונות וספרויות) וכו׳. 

התודעה ביחודם של עמי המזרח כבר נתבררר, ליוונים. 
הרוד 1 טןם (ע״ע), "אבי ההיסטוריה", שחיבר את מחקרו 
בעקבות נצחון היוונים על הפרסים, מתאר בפרוטרוט את 
פרם, מצרים, ארץ הסקיתים וליביה. המגע עם המזרח לא 
נפסק אחריו ור,תבטא, בין היתר, בספרות המדעית ביוון, 
וזאת בזכות תוצאות המחקר האסטרונומי ור,מתימטי במצ¬ 
רים ובבבל, שהגיעו אל אפלטון והבאים אחריו. עם כיבושי 
אלכסנדר הגדול התרחבר, ידיעת אסיה במידה רבה, דבר 
שנתן את אותותיו גם בספרות היפה של יוון ורומא. 

היסוד למ' הונח עקב קשריה של הנצרות עם היהדות. 
ידיעת השפה העברית נרכשה כבר במאות הראשונות 
בידי כמה מאבות הכנסיה, שנזקקו למקור העברי של כתבי 
הקודש. בין אלר,; אוריגנס (ע״ע) אשר התקין הוצאה 
מיוהדת של המקרא, "הכסאפלה" (כלומר נוסח משושה 
[וע״ע שם, עמ׳ 262 ])!' היארונימום (ע״ע) למד עברית 
(תחילה בסוריה מפי יהודי מומר ואח״כ חמשיר בלימודיו 
בבית-לחם אצל בר חנינה מטבריה, ניקודמוס ומורים אחרים) 
כשניגש לתרגם את המקרא ללאטינית מלשונו המקורית. 

אם כי מסעי הצלב הביאו למגע בין הנצרות לחלקים 
של העולם המוסלמי, הרי בדיעבד העשירו אך מעט את 
המערב הנוצרי בידיעות על האסלאם. ברם כיבושי המוס¬ 
למים והריקונקיסטה הנוצרית בספרד ובסיציליה יצרו מגע 
שהתמיד מאות בשנים בין המערב הנוצרי ובין האסלאם! 
אכן בבר במאה התשיעית ניתן למצוא עדדות להתעניינות 
בשפע כתבי השירה, הפילוסופיה, האגדות ור,סיפורים בלשון 
הערבית שהיו מצויים בספריות העשירות שם וכבשו לבו¬ 
תיהם של נוצרים ששאפו להכירם ולצורך זה השקיעו עצמם 


בלימוד הערבית. מקום חשוב בתולדות ר,מ׳ תופס תרגומו 
הלאטיני של הקראן (ע״ע) שנערך והושלם ב 1143 , בידי 
רוברט מרטינה וחרמן מדלמטיה — לפי יזנ(תו של פטרום 
ועראביליס, ראש מנזר קליני''(ץמ 0111 ) — (נדפס בבאזל 
ב 1543 ). התרגום, שמניעו העיקרי היה מיסיונרי, העניק 
לנוצרים מכשיר ראשון במעלה לחקר האסלאם ולהבנתו. 
יצויין כי הנספח שמרצ׳י (ססבזזגז״ן ״!} צירף לתרגומו 
הנודע של הקראן (פדובה — 1698 ) ואשר סיכם את מכלול 
הידיעות עליהאסלאם בתקופתו, תרם רבות בתקופה מאו¬ 
חרת יותר לקידום חקר האסלאם. פתח נוסף להכרת חאסלאם 
נפתח ע״י עבודתם המסורה של חבר מתורגמנים אשר פעלו 
במחצית השניה של המאה ה 12 בסולדו. פרי עמלם, התר¬ 
גומים מערבית של כתבי הפילוסופים המוסלמים אלכנדי 
(ע״ע), אלפרבי (ע״ע), אבן סינא (ע״ע) ואחרים חשפו 
השפעת הפילוסופים של יוון (שעה שהיוונית לא היתה 
נפוצה באירופה) על התפתחות ועיצוב ההגות האסלאמית 
שחלה במאות השנים הראשונות שלאחר הופעתו וכך העמי¬ 
קה את הר,תעניינות באסלאם. ידיעת הערבית התפשטה 
בקרב יהודים ונוצרים שחיו במשך מאות שנים תחת שלפון 
הערבים. היהודי המומר משה הספרדי, אחר התנצרותו 
פטרום אלפונסי ( 1062 — 1110 ), התיישב באנגליה ושימש 
שם רופאו של הנרי 1 . חיבר בלאטינית דו-שיח בין נוצרי 
ליהודי המראה בקיאות לא מעטר, באסלאם. הוא אף תרגם 
ללאטינית אגדות מן המזרח המוסלמי והיה הראשון שהביא 
למערב את פירות המדע הערבי. נמצאים בידינו גם כמה 
מילונים ערביים ללאטינית ולספרדית. שהראשון מהם חובר 
במאד, ה 11 . פרקים בתולדות האסלאם נכתבו כבר לפני 
1184 בידי וילהלם, הבישוף של צור ובראשית המאה ה 13 
חיבר הארכיהגמון של טולדו, רודריגו חימנס ( 80 ״ 1 ) 0 ) 1 
111161162 !) ספר ה י ס ט ו ר י ה של הערבים מימי מחמד ועד 
תקופת המראבטון (ע״ע! נדפס ב 1621 ). באמצע אותה 
מאה כבר היו קיימים שני מרכזים ללימודים ערביים, 
(בסוויליה בחצר המלך אלפונסו (המלומד (ע״ע]) ובפא- 
לרמו בחצר הקיסר פרידריך 11 . אלפונסו יסד באוניברסיטת 
סוויליה קתדרה לערבית, שלא האריכה ימים מחוסר מורים 
מתאימים. 

גדול המיסיונרים הנוצרים לארצות האסלאם בימי הבי¬ 
ניים — הקטלאני ראמון לול ( 1.1111 ת 0 מ 31 ! 1 ) — הניע את 
באי הוועידה האקומנית ה 15 של הכנסיה, אשר נתכנסה 
( 1311 — 1312 ) בףן("ע״ע), לקבל התלטה בדבר הקמת קתד־ 
ראות ליוונית', ערבית, עברית וסורית בחמש 
אוניברסיטות (פאריס, אוכספורד, בולוניה, רומא וסלמנ- 
קח), וע״י כך החלו לימודים מזרהניים שיטתיים במערב. 

גילוי כוחם הצבאי והצלחתם של התורכים העותומאנים 
ור,תבסםותם בחלקים ניכרים של הבלקן ובמיוחד נפילת 
קושטה בידיהם ב 1453 קירבה במידה הולכת וגוברת את 
משמעותו ומשקלו של האסלאם לתודעת המערב הנוצרי. 
התפתחות נוספת בתחום לימוד האסלאם אירעה במאה ד, 16 
כאשר הוחל ברכישת כתבי-יד ערביים בארצות האסלאם, 
וכן בהדפסת ספרים בערבית. היסודות לאספי כתבי היד 
הונחו ע״י הצרפתי ג. פוסטל ( 61 ז 08 ?, 1510 — 1581 ), שתרגם 
ללאטינית את "ספר היצירה" (ע״ע יצירה, ספר־), וע״י 
וארנר (■ 1161 זגז\\), שהשאיר בשנת 1665 לספריית ליידן 
אוסף גדול של כתבי יד בנושאים אסלאמיים ואחרים. כך 




923 


מזרח; ו י; 


924 


נוצרו המרכזים החשובים ללמוד ספרות האסלאם לענפיה 
בוואטיקאן, בפאריס, בליידן ובאסקוריאל, ולאחר מבן בבר- 
לין, במוזיאון הבריטי. בספריית בודלי באוכספורד, בווינה, 
באופסאלה, בגותה, ומאוחר יותר גם בסאנקט פטרבורג. 
בשנת 1593 הופיע ברומא בדפוס ערבי ה״קאנון״ישל אבן 
סינא, אותו ספר יסוד ברפואה ששימש את אירופה במשך 
ימי הביניים והרבה לאחר מכן. 

מסורת של לימוד הערבית, שהתמידה ולא נפסקה עוד, 
החלר. בלייןן בזכות הפילולוג יוסף יוסטוס סקאליגר 
(• 8€311861 , 1540 — 1609 ), גדולי החוקרים והמורים שבאו 
אחריו היו ח. מ ארפה ( 6 קז£ 1 צ״ 1 ת 6 ( 1 ז£], 1584 — 1624 ), 

גיליוס ( 1596 ,0011115 — 1667 ). ירלאנד (() 130 ־£, 1676 — 1718 , 
פרופסור באיטרכט), שחיבר את התיאור הראשון של האם־ 
לאם שלא לשם פולמוס. באותו הזמן פעלו באוכספורד 
אדוארד פוקוק ( 0000£0 ?) האב ( 1604 — 1691 ) והבן( 1648 — 
1727 ). בצרפת הופיעה האנציקלופדיה הראשונה למדעי 
המזרח ( 316 ;וח 1£ ־ 01 ־!!ןו^לזס;!^!^) שהודפסה 1697 , שנתיים 
אחרי מות מחברה, ד׳רבלו ( 10£ ;> 6 ־ €1 ג 7 ־נ> . 6 ) 1 היא הציגה 
את רוחב הידיעות שהיו מצויות בעת ההיא, ור,קפידר, על 
רמה מדעית ההולמת את ראשית תקופת ההשכלה. המביא 
את הספר לדפוס היה א. גלן (ע״ע), מי שפרסם את התרגום 
האירופי הראשון של סיפורי "אלף לילה ולילה" (ע׳־ע). 
בגרמניה הגיעה המ׳ רק מאוחר יחסית לרמה נאותה! הרא¬ 
שון בין המזרחנים החשובים היה יוהאן יעקב ריסקה 
( £0181£6 , 1716 — 1774 ), אשר הורה אח הלשון הערבית 
בלייפציג. באיטליה תרמה רבות למחקר המ׳ המשפחה 
הענפה אסמאני (ע״ע); ג׳וזפה ( 1687 — 1768 ) חיבר מחק¬ 
רים על כתבי יד שהשיג במסעו בסוריה שערך מטעם 
ספריית הוואטיקן! בן־אחיו סטפאנו( 1709 [ז]— 1782 ) שימש 
באוצר ספריית הוואטיקן והורה לשונות המזרח, ובן אח שני, 
ג׳וזפה-אל 1 איזיו ( 1710 — 1782 ) עסק בחקר לשונות המזרח 
ובהוראתן. 

ייסוד המושבות ההולנדיות וד,בריטיות בהודו והאיים 
האינדונסיים הביא לידי התפתחות לימודי השפות ההודיות. 
בשנת 1784 נוסדה "החברה האסייאתיח של בנגל" 
( 1 ^ 6611 0£ ץ 0161 ס 5 ש 1 ז 513 \, שלחל) בידי המזרחן סר וילים 
ג׳ונז (ע״ע ); מטרת הברה זאת, בה היא ממשיכה להיות 
דבקה, היא העיסוק הן בתרבויות הת־ו והן באסלאם! היא 
שימשה כדוגמה לחברות המזרחניות של ארצות אירופה 
ואמריקה, כגון; 10 ז 513 \, 31 ץ £0 ,( 1821 ) £גן 111 ז 513 ^. ש 1 ש 1 ש 80 
,( 1842 ) 80010151 1£111:31 ז 0 10311 ־ 1 שת 151 ,( 1823 ) ץזש 1 ש 80 
3 זש 01 ס 8 .( 1845 ) ז 3£ ג 50115€1 ש 0 1150110 > £111311 ^ 101 \ ש 0£1115€11 

ז £0 ¥£ש 01 ס 8 31 מ 0 ו) 3 ח 1 ש]נ 11 ,( 1887 ) 3113113 ) 1 $131103 ^ 

.( 1948 ) 011 ־ 31 ש 5 ש£ 131 םש 1 ז 0 

ביווני המחקר של החברות הנ״ל ואחרות מגוונים ולעתים 
נוספים להם תחומי מחקר חדשים. 

בתקופה האחרונה הלו תמורות במי, בייחוד בארצות 
הקומוניסטיות, בהן מוקדשת תשומת-לב רבה למחקר 
ההיסטוריה, הסוציולוגיה והכלכלה של מדינות עמי המזרח, 
כגת עמי סין ומונגוליד" במיוחד בתקופה החדשה. עם שח¬ 
רור עמי אסיה ואפריקה מהשלטון הקולוניאלי הולכת וגו¬ 
ברת השתתפותם של בני ארצות אלו בפעילות המ׳, אשר 
איבדר. על-ידי בך את אפיה האירופי המובהק. 

בעשרות השנים האחרונות נוסדו בבגדד, בדמשק וב¬ 


קהיר אקדמיות ערביות המפרסמות מחקרים חשובים רבים 
בכתבי העת המופיעים שם. 

עם התפתחות המיסיון הישועי בסין בראשית המאה 
ה 17 התחילה התעניינותר, של אירופה ביצירות התרבות 
הסינית, ובעקבותיה חקר המזרח הרחוק. 

בראשית המאה ה 19 פוענחו בזה אחר זה בתב-היתדות 
בידי גרוטפנד (ע״ע) וכתב החרטומים בידי שמפוליון 
(ע״ע), וע״י כך הגיעה המ׳ לידי העמקת חקר השפות 
ההיסטוריות של מצרים, בבל וארץ החתים. 

הלימודים האקדמיים במ׳ לא תמיד סיפקו אח צרכי 
הארצות שהיו להן קשרים מעשיים עם ארצות המזרח, ולבן 
נוסדו במשך הזמן בתי מדרש ומכונים מיוחדים להכשרת 
אנשים העתידים לפעול בארצות אלה. לראשונה יסד האפי¬ 
פיור אורבן 111 ז\ בשנת 1627 את הקולגיום להפצת האמונה 
( £1110 13 ) 10113530 ? 16 > '!!!!!^שעסס). ב 1754 נוסדר, בווינה 
האקדמיה ללשונות ארצות הקדם וב 1795 , בפאריס, בית 
הספר ללשונות המזרחיות החיות (^״ 05 13 105 ) 3110 >£ 
311108 י\ 71 101113108 ־ 01 ). ב 1814 הוקם במוסקןה המכון לשפות 
מזרחיות! ב 1887 , בברלין, הסמינר לשפות מזרחיות 
( 1 ז 110 ) 13 ס 8 110 ;) 101113115 ־וס £111 8011111131 ), וב 1906 , בלונדון. 
בית-הפפר ללימודי המזרח ואפריקה ( 01100131 0£ 8011001 
1105 ) 810 ת 5£1103 ,. 3011 ). גם באה״ב הוקמו במשד הזמן מכו¬ 
נים דומים העוסקים במחקר ובד,כשרת אנשי-מעשה גם יחד, 
ביחוד באוניברסיטה אשר בשיקאגו, באוניברסיטת האר- 
ווארד ובברקלי שבקליפורניה. מעוף חדש קיבלו הלימודים 
עם חקירת האספים והארכיונים העשירים של כתבי-יד 
בספריותיהן של ארצות המזרח, ביהוד בקהיר, בקושטה, 
בטהראן ובכמה מקומות בהדו, ובן במגרב שבצפון אפריקה. 
כתבי־יד רבים ממשיכים לזרום לספריות אירופה ואמריקה, 
שמוצאם בעיקר בעזבונות של אנשים פרטיים. 

בדרך בלל מוציאים מוסדות מחקר אלה לאור בתבי-עת 
רבים ומגוונים (הראשון היה ה- 0 ס 1 ) 1 ו 5513 / 0011131 ( שהחל 
להופיע ב 1822 ), התורמים רבות להתפתחות המ׳. 

תרומתםשל ה יהודים למ' גדולה יחסית, הן בגלל 
ידיעתם את הלשון העברית והן מפני שאיפתם לידיעת 
ספרי הפילוסופים ואנשי מדע אחרים שכתבו ערבית (כגון 
ר׳ יהודה הלוי, הרמב״ם ועוד) בלשון המקור. מבין חשובי 
המזרחנים היהודים בדורות האחרונים, יש לד.זכיר את ש. 
מונק, ש. לנדאור, מ. שטיינשניידר, ה. הירשפלד, מ. ליד- 
זברסקי, ה. ד.. רקנדורף, יוסף הורוביץ, ז. פרנקל, י. פריד- 
לנדר, י. פרלס',' י. גולדציהר, א. מיטווך, 'ב. לנדסברגר, 
מ. שריינר, גוטר,ולד וגוסטו ויל, פ. קראום, ג׳. לוי דקה וידה 
(ע׳ ערכיהם). בן יש מספר רב של מלומדים במדעי היהדות 
שתרמו במחקריהם גם להתקדמות המי. 

בישראל נוסדר. עם קום המדינר. "ר.חברר, המזרחית 
הישראלית" המוציאה רבעון בשם "המזרח החדש". בן היא 
מפרסמת מתקרים מקיפים יותר בלשונות אירופיות בסדרה 
81011105 1 > 311 1510105 . בין פעולותיה■ יש להזכיר מפעל תרגו¬ 
מים של ספרים ערבים לעברית ולהפך, וזה לשם קידום 
ההבנה בין יהודים לערבים. בא״י הונח היסוד למ' עם 
הקמת המכון למדעי המזרח ( 1926 ) של האוניברסיטה העב¬ 
רית (היום המכון ללימודי אסיה ואפריקה) בידי יוסף 
הורוביץ (ע״ע). מוריו הראשונים של המכון היו ל. ביליג 
(נהרג ב 1936 ) וש. ד. גויטיין, אליהם נצטרפו ל. א. מאיר 




925 


926 


מזרח ו / • 

(ע״ע) וד. צ. בנעט, הלימודים בפרסית ותורפיח פותחו 
בעיקר בידי אוריאל הד ( 1914 — 1968 ), אשר גם הרחיב את 
היקף תחום פעולתו של המכון על פני אסיה ואפריקה, מחוץ 
לתחום האסלאם. 

בשנים האחרונות נוסדו קתדראות למ׳ באוניברסיטת 
תל־אביב, בה פועל גם "מכון שילוח" בחקר המזרח החדש. 
הן הונהגו לימודים במ׳ באוניברסיטאות בר אילן וחיפה. 

ההוראה והמחקר בכל המוסדות שנזכרו אינם מצטמצמים 
לתחומים המסרתיים בהם בעיקר נהגה לעסוק המי, אלא 
עוסקים שם גם בבעיות בנות זמננו. כן יצויין כי ההשקפה 
שדגלה בפירוק מסגרות המחקר וההוראה במ׳ לדיסציפלינות 
נפרדות הלכה ונתבססה בהם ואף במעט הושלמה. 

11401€ ז 140 . 611 ״נ 1 ג 0 . 0 ; 1868/70 , 11 ־ 1 £ X£^^ 014 X^X 

• 0 ו 1 < 311 ,.!>! ; 1916 , 84-108 , 1 , 0 ^ 70 ו 014£1417 ז 0 ^ 0 ז 161102 < 1 41 
. 1934 01 1912 401 0110 ) 1 71 * 110 }} 1101 * 1£ ז 0 44 * 1 }} ו 4££1 0140 ■<^ 
, 1141£1 } 5 סן^סז!/ 0 ) } 1 ךס 1411 ^ 1 ז €0711 . 6 ; 1935 

, 5001 חב 1 \ .)ל ; 1943 ,}}}* 1 ס 1£711 -ז 0 ,ץ €11 < 1 ז^ .{ ; 1941 

16 > .ס ; 1944 , 4 <ז 110115 ז 16 ז 0 / 0 ^■ 5101 

111£ \ } ^^^ X ס<} 0 ז £14 171 1 <ז 10 } 1 ' 4£11 10 ' 44 *} 8 1,0 , 1 )זג 111 ^\ 

0 ^ 70 * £1 171 811441071 071 * 01 !ו? 01 ז 1 ) 010 .] ; 1944 , 00010 ) 

.ן . 1 ; 955 ! ,! 7/1:4714071 * 101 20 ! 40 ^ 071 ^ח 1 / 4071 171 ) 171 
.ס .[ ; 1957 .} 11 }! 1 ? 701 }/ 0 * 01 !*!! 74 ז 0:0 

; 1958 , 1906-1955 !* 41 ו 10771 ! 1 7140x ^ ,(.נ> 6 ) ח $0 זצ 6 ? 

.מ ; 1967 ,( 1961-1965 ) 11 . 1 קק 511 ; 1962 ,( 1956-1960 ) 1 

14410 ^[ 0 * 1 ) 171 10771 !! /ס !' 011 *'\ 10771 } 11€ \ ,תז 11116 \ט 5 
,מ 151 ג 1 > 11 ן) !/סס[ 1077110 ! 0-1 ז£ ס*/"! ,צב׳^סע . 5 ; 1962 ,! 0 ^ 4 

. 1968 ,(^^ז\ X 

מ. פ. 

מזךיץ׳ (היום מ 1 ימק 6 * 16 ל 1 ), עיירה בסביבות רובנה(אוק¬ 
ראינה הסובייטית). הישוב היהודי שם, לראשיתו 
במאה ה 14 . בפי היהודים כונתה בשם "מזריץ׳ גדול" והוב־ 
דלה בכד מערים אחרות בפולניה באותו שם. במאה ה 18 
ישבו בה אישים יהודיים נודעים: המקובל ר׳ קופיל איש 
ליפשיץ, שהיה "מגיד" במ׳! ור׳ דב בר ("המגיד") מט׳(ע״ע) 
שישיבתו בה עשתה את מ' למקום המרכזי של תנועת החסי¬ 
דות בימיו. במפקד 1897 נמנו בה 2,107 יהודים מתוד 3,131 
תושבים. — ערב מלה״ע 11 ישבו בעיירה 3,000 יהודים. 
עסקו במלאכה ובמסחר. ב 1939 נכבשה העיר ע״י הצבא 
האדום, וב 1941 ע״י הנאצים, שבעזרת האוקראינים המקו¬ 
מיים רצחו ושדדו והעבידו עבודת-פרך את היהודים. היתה 
״אקציה״ באוקטובר 1941 , בה הושמדו 1,500 יהודים לערד! 
ב״אקציה״ השניה, באוגוסט 1942 , הושמדו כמעט בל יהודי 
העיר, ורק 150 הצליחו להימלט. 100 מהם נדדו לרוסיה ו 50 
ברחו ליערות והצטרפו לפרטיזנים. 

כ? 1 ר*ל (מ 0 ךל), פלנס — 3115 ־ 1 ?—(נר 1889 ), 

צייר ואמן־הדפט בלגי. מ' למד באקדמיה לאמנות בגנט. 

פעולתו כאמן־הדפם ובא;ר הקנתה לו פרסום ומקום מיוחד 
במסגרת האכספרסיוניזם הבין-לאומי. הוא התמסר בייחוד 
לחיתוד־עץ. בסיגנונו יש מן הדק(ראטיווי והאבספרסיווי, 
מן האיורי והדראמתי! ממוזגות בו מסורת אמני-ההדפם 
הקדומים של אירופה המרכזית בתפיסת ה איר-ן צ ל של 
האבםפרסיוניזם הגרמני, העשירה בניגודים. מ' התחיל 
מפרסם את עבודותיו — סיפורים בתמונות שרעיונם המר¬ 
כזי הוא האדם המבקש אנושיות, שלום וחירות — ב 1917 . 

מטפריו! 110111111€ 1111 * 1 > 2551011 ק ש!) 5 ^ 3 ךמ 1 

(״ 25 תמונות על יצרו של אדם״), 11918 0 ־ 111,1 114011 
05 ־ 111 ;) 11 י 13 (״ספר-השעות שלי״), 51919 110 ;ז\ ב? ("העיר"), 


מזר׳, ז'יו 

11925 סזזסזת 

5 ק 10111 ("זמננו"), 
1952/3 . כן פירסם 
איורים ליצירות 
משוררים וסופרים 
כאמיל ורחארן. 
רומן ר 1 לאן. ז׳ורז׳ 
דיאמל, סטפאן 

צווייג,מוריםמטר- 
לעק, טולסטוי, 
שארל דה קוסטר 
(ליצירתו על טיל 
אולנשפיגל, 150 
ח י ת ו ב י - ע ץ, 
1925/7 [עברית: 
"מעשה טיל אולנ־ 
שפיגל", תרג' א. 
שלונסקי, 1959 י]) ועוד. מ 1920 ואילד ביצע מ׳ תפאורות 
לתיאטרון ("אנדרוקלם והאריה" לברנארד שו, בתיאטרונו 
של פיטואף. 1920 ). ב 1950 הוענק לו הפרם הגחל לגראפי- 
קה בבינאלה של ונציה. על־אף חשיבותה של יצירתו הגרא¬ 
פית, נראה היום, שתבונותיה הדקוראטיוויזת משייכות אותה 
לסיגנון ד,איורי של שנות ה 20 . — מ' היה ידיד גדול של 
הסופרים תומם מאן ורומן רולאן. 

,. 34 . 0 ; 1923 ,./ג .? ,? £1 י״ 2 .) 5 -ז־ו 01 ! 111 ״ 11 . 4 . 

. 0 -! 111 ז 0 ע . 81 ; 1950 ,./ 1 .א .־■־סנו־.! ״ 1 ; 1949 

. 1959 ,(עסביבל׳ מפזרטת) .£ , 6 > 111 > 1€ ״ 1 2 ח €13 ת 11 ז 01 ? 

יו. פי. 

מזרן(מצריני), ז׳יל(ג׳וליו) — ־ 0111 ) 111 ־ 3231 ^ 111105 

( 402731:1111 ( 110 — ( 1602 , פשינה [איטליד, המר¬ 
כזית]— 1661 , ונסן [ליד פאריט]), השמן ומדינאי צרפתי. 
מ' היה בנו של סייצי- 
ליאני שעבד בשירות 
משפחת קולונה 

(ע״ע), הואחונדאצל 
הישועים, ולמד משפ¬ 
טים באוניברסיטת 
אלקלר, בספרד. ב- 
1624 היה לקצין בצבא 
האפיפיור וב 1626 נב¬ 
נם לשירותו הדיפלו- 
מאטי. במלחמת ה¬ 
ירושה של מנטובה 
( 1628 — 1631 ) חיווד 
בין הצרפתים לספר¬ 
דים. הוא פרץ לפני 
הקרב על מבצר קזאלה שבמונפרטו (אוקטובר, 1630 ) אל 
בין שורות היריבים בקריאה '״שלום!״ ״שלום 1 ״, באילן 
הושגה פשרה! למעשה, שיכנע רק אח״ב את הספרדים 
להסיר אח המצור. באותד, תקופה ההלו קשריו עם רישליה 
(ע״ע). מ' החל ללבוש בגדי כומר, אף שמעולם לא נמשח 
לכמורה. לאחר שמילא עוד תפקידים דיפלומאטיים היה 
ב 1634 — 1636 נונציום (שליח האפיפיור) בצרפת. הוא 
נעשה מקובל על רישליה ועל המלך לואי ^^^ X , וב 1639 
הוזמן לעבוד בשירות צרפת, וקיבל את נתינותר,. ם׳ היה 














927 


מז ־ז, ז׳י? — מזר; ה מ טח;י גן'פ 


928 


לאחד מעוזריו החשובים של רישליר. 164111 דיתמנד. לחשמן. 

רישליה חמליץ שבמותו יירשו מ׳, וכך מונה מ׳ בסוף 
1642 למועצת המלד. במות המלד (מאי, 1643 ) מינתה אן 
מאוסטריה (ע״ע), העוצרת בשם בנה הקטין לואי זוז x , 
את מ׳ לשו הראשי. יש אומרים שמ׳ נשא את אן בסתר, 
ומכל מקום היתה לו השפעה מכרעת עליר" עלייתו של מ׳ 
עוררה התנגדות חריפה, וקבוצת אצילים קשרה נגדו את 
״קשר הנכבדים״ (" 13 ה 3 ; 1 ז 0 קמז 31 ־ 1 ) 31£ ל 02 '•) אך נכשלה. 

הצלחותיו הגדולות של מ׳ היו במדיניות דיחוץ. כריש־ 

ליה ביקש לנצל את מלחמת 30 השנה (ע״ע) להאדרת 
כוחה של צרפת. ב 1645 דאג מ׳ לד.שכין שלום ביו דנמרק 
לשוודיה, בעלת בריתד. של צרפת, כדי שזו תוכל לחדש 
את מלחמתה בגרמניר,. בגרמניה הציג ם׳ את צרפת כמגינה 
על הערים העצמאיות והנסיכויות מול הקיסר והצליח ב 1647 
למשוך לצד צרפת את בוריה, בעלת בריתה החשובה ביותר 
של אוסטריה. ההישג הדיפלומאטי הגדול ביותר של מ׳ היה 
שלום וסטפליה (ע״ע). הקשיים שעמדו בפניו היו רבים. 
ספרד עשתד■ כל שביכלתה כדי לדיבשיל את מאמצי השלום. 
היה צורך לד.שביע את רצת בל אחת מבעלות בריתה הרבות 
של צרפת מבלי לקפח את צרפת עצמה. שלום וסטפליה ציין 
את עלייתר■ של צרפת לדרגת המעצמד, הגדולה באירופה. 
אמנם המלחמה עם ספרד נמשכה והיתה סכנה שהקיסרות, 
למרות שנחלשד״ תצטרף שוב לברית נגד צרפת. ב 1657 , 
במות הקיסר פרדינאנד 111 , ניסה מ׳ להציג את מועמדות 
לואי ■ע^ X לכתר הקיסרות, ובסופו של דבר כפה על לאו־ 
פולד 1 (ע״ע), שנבחר 16581 לקיסר, ניטראליות במלחמת 
צרפת־ספרד. 16581 יזם מ' ליגה של ערי הריינוס ונסיכר 
יותיו, שאיפשרה עוד התערבות של צרפת בגרמניה. 16551 
כרת מ' ברית ידידות עם קרומול (ע״ע) וב 1658 השתתף 
צבא אנגלי בגירוש הספרדים מצפון צרפת. המלחמה הסתיי¬ 
מה בשלום הפירנאים ( 1659 ). שבו קיבלה צרפת את רוסיון 
ונקבע הגבול הקיים עד היום בין שתי המדינות, וכן הובטחו 
נישואי לואי ז\^ x עם בתו של מלך ספרד, דבר שהבטיח 
40 שנה אח״כ את כתר ספרד לבורבונים. 

בראשית דרכו במדיניות הפנים היתה הצלחתו של מ' 
מעטה. מדיניות החוץ הפעילה של רישליר■ ושל מ׳ הצריכד, 
הגדלת המסים. חיזוק האבסולוטיזם בידי רישליה עורר הת¬ 
מרמרות רבה בקרב האצולד■ ואנשי הפארלאמנטים, שזכו¬ 
יותיהם נפגעו. השנאה הופנתד■ נגד מ׳ האיטלקי. יותרמ 4,000 
כתבי־שטנה, שנקראו "מזרינד" ( 3 ־ 1 ) 113 ״ 23 וב^{), נכתבו 
נגדו. ב 1648 — 1653 זעזעו את צרפת 3 מרידות ה״פרונד" 
(־!־״סז? — "אבן-קלע"! המורדים תוארו באופן ציורי כמ¬ 
שליכי אבנים במ'). הפארלאמנט של פאריס פתח במרד, וזד■ 
הפך למאבק בין סיעות יריבות של אצילים. מ׳ ניצל את 
ניגודי האינטרסים בקרב המורדים, ואף שפעמיים — ב 1651 
ובחורף 1652/3 — נאלץ לגלות מצרפת, ניר.ל גם בגלותו 
את המאבק עמחם, ועם המפילר. הסופית של ה״פרונד" חזר, 
בפברואר 1653 , כמנצח ושוב נהיה לראש השרים. המונארכיר. 
האבסולוטית יצאה מהמשבר חזקה יוחר. במאמציו לחיזוק 
המונארכיד■ ריסן מ' את הפארלאמנטים וגילד■ יד קשד■ כלפי 
היאנסניסטים (ע״ע ^נסן! ינסניזם), שרבים מתוםכיד,ם היו 
מראשי ה״פרונד״. במותו הוריש ללואי ^ו'^ x ממשל ריכוזי 
תקיף וכן סגל מעולר. של שרים ועוזרים, ביניהם לרדטליד" 
ליון וקולבר. 


מ' היר. שאפתן, נעים הליבות וצבוע, ועלד. לשלטון בזכות 
יכלתו לקנות את ליבם של רישליה, לואי ^^^ x , העוצרת 8 ו 
ולואי 7 \'^ x . הוא היה רודף בצע, צבר הון עצום והשיא את 
בנות משפחתו לבני האצולד. הרמד,. מ׳ היה פטרונם של 
אמנים וסופרים, ביניהם קורני ולילי, ור.קים את האקדמיד, 
לציור. הוא אסף ספרים יקרי מציאות בספרייתו הגדולה, 
שאותה פתח לקהל, ו״ספרית מ׳" קיימת עד היום כחלק 
מספריית ״אנסטיטי דה פראנס״ (־־מבז? ־ 1 ) 111501111 ). 
מכתביו מתקופת שלטונו פורסמו בעריכת שריאל (-־ 011 .. 13 
1 ־נ 1 ז) 1872 — 1905 . 

66 7711110111.6 111 ) 67111011 (^ )■ 111011 }} .\ 4 

16 $014$ 6 ) 1 ז 1 > ¥7 66 16 * 10 ! 1 }{ ,. 1 ) 1 ; 1880 — 1879 ,¥^ 1^141$ X 

, £1111 '! 66 $01411671 .^ 1 ,ן 18€ ] 0111€ מ ; 1882 ,-^ 66 11111$1676 ז 1 

0011116 ; 1935 ״/׳ג [ 1934 . 0 19291 

■^^ 6 101111716 } . 6 ? ,ח 31 ||ןז\■ .] ; 1946 ,./ג , 6 ־ 111411 ^-ש 1 ת 531 16 ) 
. 1959 ,./ג .(. 1 ) 6 ) ח 116 > 6 ז 5 ת 0 }\ . 0 ; 1956 , 673 $ ^ 

מ. יר. 

מזרקה (מ') ומשחקי־מים (מ״מ). מ׳ היא מתקן-מים 
המשמש לצרכי-נוי או לאספקת מים לשתיד" לטי¬ 
הור ולניקד. המ׳ פולטת םילון-מים דרך נחיר, והסילון הוא 
תוצאד, של לחץ הידראולי הנוצר במאגר-מים קרוב או ע״י 
משאבד■. גובר■ הסילון משתנר, בד,תאם ללחץ המים הגורם 
להיווצרות הסילון, וצורת הסילון תלויה במבנה הנחיר. למ׳ 
צורת עמוד, או צינור■ או פסל, ובם נחיר או נחירים, מימיר■ 
נשפכים אל כיור, אגן או בריכר■. מ״ם כוללים מערכות של מ" 
בצד מפלי־מים מלאכותיים, תעלות, סכרים, בריכות, אגנים 
וכיורים. לעתים משמש המונח מ׳ לציון מ*מ. 

מ" ומ״מ בבר היו קיימים כנראה בבבל ובאשור. ביוון 
העתיקה ציינו מ" מקומות מקודשים לאלים, ונמצאו בקרבת 
חורשות, מעיינות ומקדשים. הן גם סיפקו מים לערים ועוטרו 
בעמודים וכוסו בגג מצל. העיר קורינתוס נודעה במ" הרבות 
שבה. ברומי נבנו מ" בד״כ למטרות שימושיות, ונחיריד,ן 
עוצבו כפיות של אדם או חיד■. בצדן נודער■ גם המ׳ הקישוטית, 



חסזרקה בוי 5 ה ד׳אסשח! טיוזי^י 






929 


טזרקה וטשחקי-מים — טח 


930 



סורבה ביפו 


ה״נימפאוסי. שצורתד. צורת אכסדרד, וד.יא היתד, מצזייה 
במיוהד בגנים. הרומיים הרבו לד.ציב מ" גם בהווילות פר¬ 
סיות, כגון בפומפיי. בימי הנצרות הקדומר. עמדו מי באם־ 
ריום של הבאסיליקות. הערבים בנו מ" מפוארות ומימ 
בדמשק, בקהיר ובגראנדד,. אלה שימשו לנוי, לצינון האוויר 
ולשתיד״ הסי — ״סבילים״ — בירושלים ובמקומות אחרים 
שימשו לצרכי עוברי־אורח. מארצות המה״ת נפוץ ד,שימוש 
במי לכל ארצות אירופר, המערבית וד,צפונית, אד בראשית 
יד,״ב הן תפסו מקום צנוע בצד הבארות, וד,וקמו לרוב 
לצרכים שימושיים ברחוב או בכיכר־ר,שוק. 

משלד.י יד,״ב הפכד, המ' באיסליד. ליסוד קישוטי של 
הבניה העירונית וד,וצבה לרוב במרכז של כיכר. אפיינית 
לתקופד, זו ד.מ׳ של ניקולה וג׳ובני פיזנו (עיע) בפרוג׳ר" 
בתקופת הרנסאנס הפכו חלקיד, השונים של המ׳ (ד.יא'עצמה. 
הכיור וכר) נושא לעיצוב פיסולי ואדריכלי, שהעסיק את 
גדולי האמנים, ביניהם לאונרדו רה וינצ׳י וברניני(ע׳ ערכי¬ 
הם). בארמונות ובגנים פרסיים החלה המ׳ להופיע במאר, ד, 16 , 
וסביבד. הוצבו פסלי דמויות מיתולוגיות. לפעמים עוצבה 
בצורת מסכה גרוטסקית וכד׳. נפוצו גם מימ שהתבססו על 
מי רבות שמימיהן זרמו בזרמים מחבים ומגבד,ים שונים. 
אפייניים למימ מעין אלה מד,"מ של ה״וילה ר׳אססד,", בסי־ 
וולי ( 011 ׳י 71 ), ליד רומי, שם המי הן בעלות דמויות פיסו־ 
ליות רבות, הערוכות בשורות בגבד,ים שונים. 

המי של תקופת הבארוק היו יסור בעל תשיבות בתיכנון 
העירוני, ובתפישת אמני הזמן היו סילוני־המים בעלי השי¬ 
בות שוור, למבני המי עצמן. המי החשובות ביותר שנבנו 
ברומא היו אלד, של ברניני, כגון, מזרקת ,ארבעת ר,נד,רות" 
בכיכר נאוונה ( 3 ת 0 ע 3 זי] 23 * 13 ? ! וע״ע ברניני, עמ׳ 859/60 
ושט תמי), וכן מזרקת סויווי (!"מיד) י של ניקולר, זאלוי 
(עיע איטליד" לוה ב׳, למטה). 

במאד. ד, 17 התפשטה בניית מי ומ״מ, ומספרם חלד וגדל 
במאות ה 18 וה 19 . מן המפורסמות הן המי בגן ארמון ורסאי 
(עיע גן, גננות, עם׳ 963/4 ), ד,מ׳ בכיכר ,קונקורדי בפאריס 
(הוקמה 1836/46 עיי ז׳, א. איסורף [)ז 0 )) 1 ד 1 ]) ו״מזרקת 
ויסלסבאד״ במינכן ( 1895 , הוקמד, עיי א, פון הילדברנד. 
עיע, עמ׳ 175/76 , ושם תמ׳). 

לאחר הכנסת החשמל לשימוש כללי ניתן היר. לד,תקין 
זרקורים צבעוניים מתחת למי ומ״מ כדי ליצור רושם של 


סילוני-מים צבעוניים. קיימים מימ שםילוניד,ם מחליפים 
את צבעם, כיוונם וגבהם בקצב מנגינת ליווי, ונוצר רושם 
של "באלט מימי. המ׳ הגבוהה בעולם נמצאת בזעווד. ומגי¬ 
עה לגובה של כ 140 מ׳ (עיע ז׳נוה, עמ׳ 907/8 , ושם 
תמ'). 

באדריכלות החדשה ממשיכה ד.מ׳ לשמש כגורם של נוי 
בבניה העירונית, ומד.ווד. יסוד מרענן ו״אי של טבע" באיזו- 
רים בנויים. 

,חס 0185 ק . 0 ; 1957 ,?!?מס?/ 6 ^ 1 , 0 ^ז' 1 כ)ת 0 ' 1 ^ . 0 

. 1957 /#מ/ס/מס? 

אל. ל."ב. כ. 

מח (ג 113101 קש 11€ ש. יור ^ 0 ,ג 0 ()>£^זץ 6 = "מדי שבראש"; גם 
!!!!!!!!־!ש!•), אותו חלק של מערכת-ד,עצבים 
שבו נמצאים המרכזים הראשיים של האינטגראציה התיפקר 
דית של חלקי האורגאניזם, של התיאום של פעילדותיהם 
ושל הבקרה של פעילות זו (עיע ע צ ב י ם, מ ע רכ ת ה-)( 
הוא ממוקם בראש, ובחולייתנים הוא נמצא בקדרת-ד,מ׳ 
(עיע גלגלת). מעבר לפונקציה הפיסיולוגית המר¬ 
כזית שלו, חשיבותו של ד.מ׳ היא בזד. שהמציאות ה פ סי¬ 
ב י ת של האדם, וכנראה גם זו של בעד,יה העילאיים, ואולי 
א!• זו של הירודים, צמודר, לפעילות הפיסיולוגית של ד.מ׳! 
מד,ותד, של הצמדד, זו מד,ווה את הבעיה ד,פסיכו¬ 
פיסית (ר' לד.לן, עמ׳ 959/60 ). 

בבעיח שבהם מערכת-ד.עצבים בנויה לפי התכנית הכל¬ 
לית של המיתרנים, ד.מ׳ הוא החלק הקדמי של מערכת- 
העצבים המרכזית, המשכו המורחב של ח ו ט־ השד ר ה. 
ברקמתו של זה, גם רקמת-ד,מ׳ (בעיקרד, [ראה להלן, עמ׳ 
937 ) היא מסה של נורונים, וביניד.ם קשרי־סינאפסות (ע״ע 
עצבים). קשריו של ד.מ׳ עם שאר חלקי האורגאניזם הם 
שבילים עצביים עולים ויורדים לארכו של חום־וושדרד,! 
וכן מגיעים מחלקים מסויימים של המ' — דוגמת הסגמנסים 
של חוט-ר.שדרה — עצבים מוטוריים וסנסוריים לד,קף־הגוף. 

ה מ׳ בבעיה. מבנד, עצבי מעין מ׳ מצוי בבר בתולעים 
ירודות, כגון בתולעי־הריסים, בצורת התעבות מקומית של 
רשת־ד,עצבים! בתולעים נימיות הוא מקיף את הלוע בצורת 
טבעת עצבית. במערכות-ד,עצבים של תולעי-ר,פרקים, וכן 
של פרוקי-הרגלים (סרטנים. חרקים [עיע, עמ' 87/8 , ושם 
ציור 7 ], וכו׳), ד,מ׳ מיוצג עיי זוג של גנגליוני-לוע, שמד,ם 
משתלשלות שרשרות של עצבים וגנגליוניים לאורך סגמנסי- 
הגוף! כל גנגליון הוא הבילר, של תאי־עצבים. משקל המ' 
בדבורד. (ע״ע, עמ׳ 834 ) אינו אלא כ 5 מ״ג, אולם כבר 
ניכר בו אירגון מסובך ומשוכלל, המתבטא בחלוקה למ' 
קדמי, תיכון ואחורי! הראשון מעצבב את העינים וד,עיניות, 
השני— את המחושים (מבתינר. מוטורית וסנסורית גם יחד), 
השלישי — את גפי-ד,פה, וד,וא גם מקשר את המ׳ עם 
הגנגליון התת-ושטי הבא אחריו בשרשרת. בכל החרקים 
החברתיים מגיע ד.מ׳ לשיכלול רב, ואעפ״ב אין הוא איבר 
חיוני לא להם ולא לשאר החרקים, שכולם מסוגלים 
לד.משיד בקיומם גם לאחר כריתת הראש. — גם ברוב 
מחלקות הרכיכות המ׳ מיוצג עיי זוג, או שני זוגות, של 
גנגליונים קדמיים, שאינם נבדלים עקרונית מזוגות־ד,גנגליד 
נים האחרים שבגוף. יוצאים מכלל זה — ומכלל כל חסרי- 
החוליות — הדיונונים (עיע), שבר.ם התמזגו הגנגליו־ 

• על צד הדיוק — הט׳ הגדול בלבד (ר- קר,ין). 







931 


מח 


932 


נים הקדמיים לגו!• עצבי גדול אהד, הנתון בקופסית־חסחום 
— מעין מ׳־ממש. 

אעפ״ל אין מונח הם׳ — על צד הדיוק — הל אלא על 
המבנים העצביים המרכזיים של המיתרנים, וביחר־דיוק — 
של החולייחנים. ה א ז מ ל ו ן (ע״ע) חסר מ', וחוט־השדרה 
בלבד ממלא בו את הפונקציה של מרלז־העצבים. לעומת זה 
מצד ב ע ג ו ל י - ה פ ה (ע״ע) מ׳ מפותח, הבנוי לפי התלנית 
הכללית של מבנה־המ׳, המשותפת לבל הוזליתנים (ע״ע, עמ' 
501/2 ) — חלוקה משולשת בראשיתה, ההופכת במרוצת 
ההתפתחות העוברית לחלוקה מחומשת (ציור 1 ); 

שוד נמדין 1 מיח תיכוץ ן מדא קדשי 

ע . 1 





׳תנים. 

1 , מוחו של חולייח! ירוד, סכמו בללית יעל 0 ׳ הח 1 ?יי 

ליור 


למעלה—םבט סן זזצד (?*מאל): למטה — חתר־אורד 


[1] 

מ׳ קיצון 




(מ 10 ג 111 ס 0110€ [€ז) 

מ׳ קדמי 

א. 

[2] 

מ׳-ביניים 

(מ 111310 כ 0€1 ח€ג 1-0 ס) 



((11000651131011) 



[31 

מ׳ תיכון 

ס 


68€110€ נ 11 ) 

( 31011 ן 1 ק: 


[4] 

י מ' אחורי 




(ת 111310 נ 061 ת€ז€ת 1 ) 

מ׳ מעויין 

ג. 

[5] 

מ׳ לשדי 

(ת 1310 {( 1 מ €110 ג 1101111 ז) 



( 1131011 ק €1€11€€ ץ 111 ) 




ה ת פ תה ו ת ה מ ׳. המ׳ מתהוודז בעוברי כל ההוליתנים 
כחלק הקדמי של הצינור העצבי (ע״ע אמבריולוגיה- עמ׳ 
867 — 870 ; שם ציור 4 [ 9-6 ]). כבר לפני מגירת המרזב 
העצבי ניכרת בחלקו הקדמי התרחבות בצורת 3 תת-חלקים, 
ההופכים לאחר הסגירה ל 3 שלפוחיות (ציור 2 ), שהן 3 חלקי 
המ׳ הקמאי. מדפנותיהן מתפתחת רקמת המ׳, וחלליהן עתי¬ 
דים להיות הדרי-המ׳ (ציורים 3 , 4 ). — משלפוחית המ׳ 
הקדמי (א) צומחות שתי בליטות 
לצדדים, שלתוכן מתמשכות שלו¬ 
חות של חלל השלפוחית! הבליטות 
מתארכות הצדה ואחורה ונעשות 
מעטה ( 1 ו 3111111 ש) המכסה את 
שארי השלפוחית, וביונקים — 
וביחוד באדם — הן מקיפות את 
כל 3 הם" הקמאיים מלמעלה ומן 
הצדדים (ציורים 6,5 ). בכך מתפלג 
ד,מ׳ הקדמי ל 2 תצאי־הכדור (המ' 





הקיצון — הוא "ה מ ׳ 
הגדול" [ת 11 ן 1 נ 1 שז 00 ] 

[ 1 ] ) שבצדדים, ול¬ 
אותו חלק שנשאר ב¬ 
תווך (מ׳-הביניים, 

[ 2 ] ); וכן מתהודם מ¬ 
חלל המ׳ חקדמי שני 
"חדרים" ארוכים וצ¬ 
רים (החדרים 1 , 11 ) 

בחצאי-הכדור הצד״ ציור 3 . ס 1 רל ה 5 קו חקרסי ש 5 עונר• 
יים, ופתחיהם נפ^- אום כבן 3 שבועות (ארבו ב 4 ס״ס) 
1 — 5 . חם?זת ר?קי־רס׳; ה. חוט־השררו 

שים בפתחו של או¬ 

תו חלק של החלל שנשאר בתחום מ׳־הביניים — הוא 
החדר השלישי ( 111 ). — גם בגגה של שלפוחית ר,מ׳ 
המעויין (ג) חלה התעבות, שממנה צומחת גבשושית זוגית, 
המכסה את השלפו¬ 
חית מלמעלה! גבשו¬ 
שית זו נעשית המ׳ 
האחורי — הוא "המ' 
הקטן״ [ 4 ] (המו¬ 
ח ו ן [ת 011111 ( 1 ש: 1 םש]) ׳ 
ואילו שאר המ׳ המ¬ 
עויין נשאר קיים 
בצורת המ׳ הלשדי 
[ 5 ] — הוא הלשד 


המוארך ( 111113 ) 1116 ציור 4 . מודל של מוחו של עונד כבו 5 - 0 
8313 תס 01,1 ), שחו"- שבועות (סנט מצד ימיו). הקו הסרוסק- 
1 נ תחרד ר,רביעי.—סוצא' 

השדרה הוא המשכו. עצבי־חסות 

בין [ 4 ] ל [ 5 ] מתקיים הלל המ׳ המעויין בצורת חדר ז\ 1 , 
והוא מהווה המשך מורחב של התעלה המרכזית של חוט- 
השדרד"—המ׳ התיכון(ב) מפגר בהתפתחותו אחריהמ" הק¬ 
מאיים האחרים, המבנה המו¬ 
חי העיקרי המתפתה מדפנו- 
תיו הוא הגשר (צ״סש), וחל¬ 
לה של השלפוחית מתקיים 
בצורת התעלה (- 3£ נ 11 ) 3 
115 ) 110 !>) הצרה, המחברת את 
החדרים 111 ו 7 ג 1 . מכאן התכ¬ 
נית הסכמתית הכללית של 
מבנה המ' ביונקים ובאדם 
(ציור 7,6 ). חלקי-המ׳ מ [ 5 ] 
עד [ 2 ] נראים כמונחים לאד 
רך ציר הממשיך את כיוון 
חוט-השדרה ומהווים את 
ג ז ע - ה מ ו ח, שלגביו מופיע המוחון כיוצא-דופן, ואילו המ' 
הגדול — הנקרא לפעמים גם מות-סתם (ר־ לעיל, עמ' 
930 ) — מופיע ביונקים בכיפה (למעשה: כ 2 חצאי-כיפה), 
שהיא מורכבת על הגזע ושתהום התפשטותה על פניו הולך 
ומתרתב עם העליה בסולם ההתפתחות. הן הפילוגנטית והן 
האונטוגנטית. 

הצרבריזאציה — ההגדלה המתקדמת של המ׳ הגדול 
בהשוואה לשאר חלקי המ׳ — היא התופעה האפיינית להת¬ 
פתחות במערכת החולייתנים. השינויים במבנה גזע-המ' 
במעבר מקבוצת בע״ח אחת לאחרת במערכת זו הם 


2 



ציוד 5 . םויוזו ^ 5 ע^בי סאמצע 
החוד׳ע ה׳טליעי(מבט מצד יעסא?); 
1 . אונה סצחית; אינה קרקדית; 
3 . איגד ייןחית; 4 . מ׳ תיכח! 
5 , סוחוז: 5.6 ׳ן 6 ד סוארר; 7 . עצב• 
הראיה: 9 . אונת־ ההדחוז: 
רחד׳ן הצדי 




933 


מח 


934 



ציור 8 . פיחות של חולייתנים (חחכי*א 1 רר); סנסעלוז 5 סמה—כ'יה; 
?מאה; ארנב; ארם. בהיר — נזע״הט׳; אפור— חללייהט׳: 

שחור — המ׳ הגרו? 


וגדול — אן קטן בהרבה מן הם' הגדול — ביונקים (ציורים 
8 , 9 ). 

במקביל לצרבריזאציה המורפולוגית קיימת גם צרברי־ 
זאציה פונקציונאלית, שבמסגרתה הולך ורב חלקו של המ׳ 
הקיצון בהכוונת הפעילות של מערכת־העצבים. ראשית הת¬ 
הוות המ׳ — מעבר למצב הקיים באיזמלון — מסמל בפילר 
גנזה את התחלת האינטגראציה של פעולות קשתות־ 
הרפלכסים בסגמנטים השונים של חוט־השדרח לפעילות 
אחידה כלפי העולם החיצון (ציור 10 ). מבחינה פונקציונא¬ 
לית המ׳ הקמאי הוא מערך של 3 גנגליונים, הקשורים בעיקר 
למנגנונים של חושי הריח, הראות והשמע (שם, א)! קשרים 
עצביים לאורך המערך הזה מאפשרים את ראשית הבקרה 
הריכוזית על מנגנונים אלה. לאחר־מכן נמסר הפיקוח על 
פעילות המבנה היסודי הזה למבנה מיוחד המורכב עליו 
(שם, ב), המתפתח מחלק של חמ׳ הקדמי בצורת חתלמום 
והסטריאטום (ר׳ להלן), והמאפשר הבחנה ומיון של הגירו¬ 
יים' הנקלטים מן החוץ וברירת התגובות עליהם! זוהי תכנית- 


מצומצמים-יחסית. וכמסגרת מחלקה אחת — כגון היונקים — 
ההבדלים מבחינה זו קטנים מאד, ואילו עיקר ההבדל הוא 
במבנה הט' הגדול. בדגים ובדו-חיים אין המ׳ הקיצון אלא 
בליטה בקצה גזע־המ׳(״המ״הגדול הישן״)! בזוחלים היא מת¬ 
רחבת, בעופות כבר ניכרת בה צורת כיפה! זו גדלה ביונקים 
מעל לשאר חלקי-המ', עד שבאדם נמצאים כ 90% ממסת 
המ' מרוכזים בחלקי המעטה המהווים את "המ׳־הגדול הח¬ 
דש". — קיימים בין החולייתנים הבדלים בולטים גם מבחינת 
התפתחות המ׳ הקטן: הוא מפותח־יחסית ביותר בדגים ובעו־ 
פות (יותר מן "המ׳ הגדול" שלהם), קטן מאד בדו־חיים, 


ציור 7 . ככמה ש? החפחחות המוח. א־ד: מראה חיצח. 1 .מ'קדמי; 
5 . מ׳ תינו?; 3 . ם׳ מפזיין; 4 . ם׳ קיצון; 

ס, םי־כיניים: 6 , מ׳ אחורי; 7 . ם׳ ?שרי (?שר מוארד). 

ה־ז; חתכי־אורר. 1 . מ׳ היצוז (הט׳ הגדו?)ז 2 . ( 9 ). ס׳-בינייפ (ח?םום): 
3 . מ׳ תיכון; 4 . מ' מעוייז: 5 . ?שד מוארר: 6 . ם׳ אחורי (המותח): 
7 . חדד ע 1 : 8 . התע?ה: 10 . חרר 111 : 11 . נקב בירחררי; 12 . חרר קרסי 





935 


טח 


936 



ליור 9 . ם" מל חולייתנים, סבט סלסץ^ה. א. כרימ: כ. ץפרדע: ג. יינה: ד. כ 5 ב. 

1 . אונת־הרתח: 2 . ם' נדול: 3 . ט׳-בינים: 4 . ם׳ תיכון: ם. טוחוו: 6 . למד סוארר (חתר: סבם אל חור החדר 7 ־ 1 >: 7 . העלב חחועה ( 1 ) 


היסוד של מבנה הם' ברוב הדגים והזוחלים. לסוף צומח 
המעטה מן ד.מ׳ הקדמי (שם, ג) ומשתלם בצורת הקליפה 
על שאר חלקי-המי, ואליו צמודות הפונקציות של הזכרון 
והלמידה, והן מאפשרות תגובה של האורגאניזם על סביבתו 
ודיתאמד, לד. לא רק מבחינת הגירויים הפועלים על האורגא¬ 
ניזם לשעתם אלא מבחינת כל נסיונו האישי בעבר! זהו 
ביסודו מוחם של היונקים. 



חד" 



ליור 10 . בנסז מל המחפחחות התיפהודית 


גודל הם' בבעיח ובאדם. בין הקבוצות השונות 
של בעה״ח קיימים הבדלים ניכרים מבחינת גודל הם׳ — 
ולא בערכים מוחלפים בלבד, אלא גם בערכי היחס לממדי 

הגוף. ערך היחס היה בדינוסאורים (עח 1 . עם׳ 

משקל־הם׳ 

498 ) כ 0 ( 000—10,(X ,מ) 1 ! בזוחלים הקיימים (נחשים ואלי- 
גמורים) הוא כ 1,500 ! ברוב היונקים — מסדר־ר,גודל של 
100 ! בכנרית — 12 . בקרב היונקים קיימת בדרך־כלל הקבלר! 
בין משקל־ד.מ׳ ומשקל־ר,גוף, ובן ניכרת בד,ם בדרד־כלל עליר, 
בגודל־דימ' במקביל לעליד. בסולם־ההתפתחות — התופעה 
הידועד, כאנצפאליזאציה! אולם יש חריגים חשובים מכללים 
אלה. גדולי ד,יונקים (לוויתנים, פילים) הם גם בעלי הם" 
הגדולים ביותר, אולם הללו קטנים ביחס לגופיד,ם. האדם 
הוא בעל ר.מ׳ הגרול ביותר בקרב ה פ ר י מ א ס י ם, אך לא 
בעולם־ר,חי בכללו: מבחינה זו עולים עליו לא רק הענקים, 
כלודתן וכסיל, אלא גם הדולפין. גם מבחינת הגודל היחסי 
של הם׳ אין האדם ראשון־במעלה בעולם־ד.חי, ואפילו לא 
בין הפרימאטים; עולים עליו לא רק הדולפין אלא גם כמר, 
בע״ח קטנים, כגון העכבר וקטני־ד,קופים (אך דווקא הקופים 
דמויי־האדם נופלים ממנו בר,רבה). מכאן, שאין גורל־ד,מ׳ 
הגורם המכריע לגבי רמת ההתפתחות הפסיכית, ואינו משמש 


מודד לאינטליגנציה. הדעה הרווחת שקטנות מוחם היתה 
סיבת היכהדותם של הדינוסאורים אינה נראית — נוכח 
עובדת קיומם כ 100 מיליון שנה. 


גודל המוח בבעיח שונים 


משקל־הנוף 

סשקל-הס׳ 

םשקל-הפ׳(•) 

(ג) 

מיו 

כ 10.000 

97000—3.000 

לוויתני־ענק 

35 

1.700 

דולסין( 3 ם^ 3 : 11^x י^) 

550 

5,000—4.500 

פיל 

250 

800—600 

סוס 

600 

250—200 

אריה 

250 

60 

כבש 

300—120 


בלגים .(גזעים שונים) 

100 

30 

חתול 

200 

1 

תולדה 

40 

0.5 

עכבר 

220 

500—400 

גורילה 

200 

400—375 

א 1 רנג*אוםאן 

80 

400—375 

שיס&אנזה 

70 

60 

5 קאק קטן 

28 

15 

סרסוסם 

20 

15 

קוף־סנאי 

45 י- 50 

1.400 

אדם 


(•) המשקל הסגולי של רקמת הם' קרוב ל 1 ! יפיכו העדר 
המספרי של משקלו (בג׳) זהה־כסעם עם הערך המספרי של נסחו 
(בסמ״ק). 


לעומת־זה ניכרת במערכת-העצבים, במסגרת ר,ד,תקדמות 
הפילוגנטית, מגמד, ברורר, לאנצפאליזאציה. ז״א לר,גדלת 
חלקו של המ׳ במערכת זו, ובמקביל לד, — התקדמות פסי¬ 
בית. ערכי היחס בבע״ח שונים הוא: 

צפרדע — 1 ! פרה — 1.5 ! שפן— 2 ! חתול— 4 ! קוף— 8 ! 
ואילו באדם — 26 . 

בפילוגנזה של ה א ר ם ניחן לעקוב אחרי אנצפאליזא- 
ציה מתקדמת, אולם זו נפסקה, כנראה, לפני שהגיעה ד,ר,ת- 
פתחוח לשלבה הנוכחי (וע״ע אנתרופולוגיה, פיסית [כרך- 
מילואים]): גודל מוחם של האוסטראלופיתקים לא היר, אלא 
כ 450 — 550 סמ״ק, ז.א. כגודל מוחו של הגורילה או קרוב 
לו! וד,וא-ד,דין בטיפוסי פאראנתרופום. טיפוסי 1301110 
351115 !( מתחילים בבעלי מ״ שעד 700 טמ״ק, וד,ם מגיעים 
בפיתקאנתרופום ודומיו ל 900 — 1000 סמ״ק. נמצאו כמר, 








מ 9 


נוח 


938 


םיפוסי־ביניים. בעלי מ" של כ 1200 סמ״ק, ואילו הממוצע 
של מימצאי גולגלות האדם הנאנדרטאלי הוא ה 1,450 — 
1,500 סמ״ק, שהוא כערבים הגביוהים־יחסית בטווח 
התקין של מ׳ האדם בהתה ( 118 :> 1 (ן 53 1€05 נ 531 . 13 ). 

טווח זה הוא רחב למדי. הממוצע הטטאטיסטי לזבד 
בגזעים גבוהי־קומה (לגון בני אירופה הצפונית־מערבית) 
הוא ל 1,400 סמ״ק, בגזעים נמוכי-קומה (לגון היאפאנים)— 
כ 1,300 ממ״ק, במקביל להבדל שבמשקל-גופם הממוצע ל 
ממוצעי-הערלים לנקבה גמולים בדרד־ללל בכ 100 סמ׳־ק 
מאלה שלזלר — גם זה במקביל להבדלי משקל־הגוף. נמצא, 
שמ׳-האדם מהווה בממוצע כ, 2.5% — 2 ממשקל 
גופו. כ% של לל רקמת־העצבים בגופו של אדם 
מרוכזים במוחו. — אולם תחום תקינות המ׳ באדם — 
המשחקפח בתקינות גופנית ופסיבית לאחת — משתרע 
הרבה למטה (עד 1,200 סמ״ק ופחות מזה) ולמעלה (עד 
1,800 ולמעלה מזה) מן הממוצע. בניגוד לדעה רווחת, יש 
להטעים שלא נמצאה קורלאציה בין גודל־המ׳ ובין הרמה 
השכלית של האדם (מחוץ למקרים של עיוות הגודל מחמת 
מומים־מלידה). בקרב אנשי־שם — בעלי השגים בתחום 
ההגות, האמנות, הפעילות הציבורית שמוחוחיהם (או 
גולגלותיהם) נבדקו לאחר מותם, נמצאו גדולי־מ׳ וקטני־מ' 
לאחד! מן המימצאים הקיצונים, לדוגמה; מוחו של טורגניב 
(ל 2,000 סמ״ק) — מזה, של אנאטול פראנם (ל^ 1,1 
סמ״ק — מזה. — יש לציין, שהמשקל הכללי של גופי־ 
הנורונים — התאים הגנגליוניים —במ׳ אינו אלא גרמים 
אחדים, ז״א אינו מגיע אפילו ל 0.01% ממשקל־הגוף. 

באונטוגנזה של האדם תופס המ׳ מלכתחילה מקום בולט 
ביותר. בשלבים הראשונים של התפתחות העובר המ׳ הוא 
למעשה עיקרו של הגוף הנבדל מקרומיו. לאחר 3 חדשים 
משקל המ׳ ל 5 ג׳, שהם למחצית משקל גוף העובר (ציור 5 ). 
מלאן ואילך גדילתו איטית מזו של חלקי־העובר האחרים, 
ומשקלו של מ״היילוד הוא ל 350 — 400 ג׳ — כ*/! ממשקל 
הגוף. הוא מגדיל את משקלו פי־ 3 עד גיל 7 , ומוסיף רק מעט 
לאחר-מבן עד גיל 20 , כשהוא נעמד על 40 /<— 50 /ג ממשקל 
הגוף, בגיל 40 — 50 מתחילה הצטמקות איטית של הפף, 
המפחית ממשקלו כ 1 ג׳ לשנה, באופן שמוחוחיהם של זקנים 
מופלגים קטנים בממוצע ב 40 — 50 ג׳ מאלה של בני־אדם 
במיטב שנותיהם. 

מ׳־האדם, הדחוס בנפח של כ^י! ליטר, הוא למעשה 
מבנה בעל ממדים עצומים וקשרים פנימיים מסובכים שאינם 
ניחנים לתיאור־כמעט. מספר הנורונים, שמהם בנויה הפקעת 
(או הרשת החלח־ממדית) של מערכת־העצבים של המ', הוא 
מסדר־הגודל של ״' 10 ( 10 עד 14 מיליארדים — לפי אומדנים 
שונים), ומספר הקשרים הסינאפטיים ביניהם — בין הקצוות 
המסועפים של שלוחת נורון אחד ובין הדנדרונים או פני־ 
התא של נורון אחר — מגיע למאות או אלפים של מיליאר¬ 
דים. את עיקר המסה של רקמה זו מהוות השלוחות, מהן 
קצרות ומהן ארוכות, והאורך הכללי של "המסלולים העצ¬ 
ביים" האלה במ׳ נאמד ב 2 /< מיליון ק״מ. פקעת-העצבים 
מיוצבת ונתמכת ע״י רקמה חיבורית ספציפית, הנורו־ 
גל יאה או גליאה-סתם (. 8113 ,גע^ס■!!!־!!), הממלאת 
את הרווחים בין הנורונים ומשווה עי״כ לרשת העצבית 
התלת-ממדית מבנה מוצק-פלאסטי, בעל צורה קבועה. 
הגליאה עשויה תאים מטיפוסים שונים, שאינם משתתפים 


בתהליכים העצביים, אך ייתכן שיש להם תפקיד בהזנת 
הרקמה העצבית. 

ביוכימיה של המ'. רקמת המ׳ מימית מאד — 

כדי תכולת-מים של 85% בחומר האפור, 70% בחומר הלבן 
ו 78% במ׳ בשלמותו (לעומת כ 65% בגוף כולו), לעומת 
זה היא עניה-יחסית בפרוטאינים, ובעיקר — עשירה ביותר 
בליפידים (ע״ע). הרכב מיוחד זה בא לה בעיקר מן המיאלין, 
ומכאן ההבדלים שבין הרכב החומר האפור והחומר הלבן, 
וכן זה שבין רקמת מ׳-הילד ורקמת מ׳ המבוגר (לאחר 
השלמת המיאלינאציה). 


הרכב החומר היבש במוח (ב%) 


החוסר הלבן 

הפ׳ בשלפותו 


במבוגר 

בילד 


27.1 

37.1 

46.6 

פרוסאינים 

31.0 

27.3 

24.2 

פוספוליפידים 

18.0 

13.6 

6.9 

גליקוליפידים 

17.1 

10.9 

1.8 

בולםטרול 

3.9 

6-7 

12.0 

חפרי־מיצוי 

2.4 

4.2 

8.3 

מינראלים 


טיב הליפידים של חמי, המהווים למעלה ממחצית חמרו 
היבש — כ% בחומר הלבן וכ 4 ■ באפור — שונה מטיב 
השומן של איברים אחרים: אין במ׳ כמעט טריגליצרידים, 
אלא בעיקר פ(םפוליפידים, ביניהם הספינגומיאלין הספציפי 
למ', גליקוליפידים, וכן סולפו- ואמינו-ליפידים, וכולסטרול 
(ע״ע). "חמרי-המיצוי" הם חמרים אורגאניים מסיסימ במים, 
כגון פוספאגן ו? 5.X . (ע״ע חלוף-חמרים, עם׳ 471/2 ), אינו- 
זיטול (ע״ע), ועוד. המינראלים עיקרם מלחי-אשלגן (פוס- 
פאט וכלוריד). אין המ׳ מכיל כמעט פחמימות, אע״פ שהוא 
מקבל אספקה מתמידה של גלוקוזה (ר׳ להלן), 

הם' שאינו מהווה אלא כ. 2% ממשקל הגוף, צורך כ 20% 
מכמות החמצן של הנשימה הפנימית, ואספקת הדם שלו היא 
כ 15% מכלל תפוקת-הלב (ע״ע מחזור-הדם, עט' 977 )! מכאן 
שחילוף-החמרים במ׳ אינטנסיווי ביותר. אולם — בניגוד 
לרוב האיברים האחרים — אין המי ניזון כרגיל אלא מגלו- 
קוזה (מקדט-הנשימה = 1.0 [ע״ע חלוף־חמרים, עט׳ 475 ]), 
המובאת אליו עם הדם, ומניעת אספקה זו, בדומה למניעת 
אספקת חמצן, פוגמת מיד בפעילות המ׳ ועשויה תוך זמן 
קצר לגרום נזק ללא-תיקון לרקמחו. רק לאחר תקופה של 
צום ממושך המ׳ מסתגל לשימוש בחומצות-קטו, מוצרי 
חילוף-ההמרים של שומן ופרוטאין. בתנאים תקינים חילוף- 
ההמרים של הליפידים במ׳ איטי: ע״י שימוש בחמרים מסו¬ 
מנים (ע״ע איזוטופים, עם׳ 676/7 ) הוכח שכ 20% מהם מת¬ 
חלפים תוך 7 ימים, בעוד שהכבד מחליף כ 50% משומנו 
תוך 24 שעות, 

נוסף על אלה אין הם׳ מנצל בחילוף־חמדו אלא את 
החומצה הגלוטאמית (ע״ע אמיניות, חמצות), שאליה נק¬ 
שרת — תוך יצירת גלוטאמין — האמוניה הארסית, הנוצרת 
במ' או מובאת אליו עם הדם! וכן חלה בה דקארבוכסילאציה 
לחומצה אמינובוטירית. 

ביופיסיקה של המ'. אלקטרואנצפאלו- 
ג ר אפי ה, הצריכה הגבוהה של אנרגיה במ''נובעת משני 
סוגי פעילות אלקטרוכימית המתרחשים ברקמתו, (א) בדומה 
לנורונים של כל מערכת-העצבים, מוחזקים גם נורוני-המ׳ 





939 


מח 


940 


במצב של קיטוב חשמלי בין שטח־הפנים החיצון ושטח־ 
הפנים הפנימי של קרומיהם, וגירויים הפוגעים בהם מעור¬ 
רים בהם זרמי-פעולה, שטיבם אינו שונה מורמי־ 
הפעולה בעצבים! מבחינת המכאניזם של גרימת זרמים אלה 
תפקיד המ׳ הוא פאסיווי. (ב) אולם המ׳ בולו — או חלקים 
גדולים ממנו — נבדל ממערכת־העצבים ההקפית, ואף מחוט- 
השדרה. בפעילות חשמלית עצמית מתמדת. שאינה נגרמת 
ע״י גירויים מן החח (אולם היא מושפעת מהם [ר׳ להלן]). 
פעילות ספציפית זו של הרקמה העצבית המוחית 
מתבטאת בתנודות של הפרשי־פוטנציאל בין נורונים. או 
ביו קבוצות־נורונים. ז״א — בהפקה ק צב י ת'של כוחות 
אלקטרומוטוריים. מנורונים הפועלים בסינכרוניות. מכאניזם 
התהוות הפעילות הזאת עדיין לא הובהר כל צרכו! מסתבר. 
שמקורה בהסתעפויות הדנדריטים של תא-הנורון, בעקבות 
מציאות מעגלים-מוליכים בין חלקי-ר.מ׳ השונים — או בעק¬ 
בות סגירה מלאכותית של מעגל כזה באמצעות מוליך (מתכ¬ 
תי) — מופיעים זרמים מוגדרים מבחינת תדירותם. המשווים 
לפעילות זו צורה גלית. תנודות-פוטנציאל אלו מגיעות 
לעצמות המאפשרות את קליטתן לא רק באלקטרודות המו¬ 
חדרות לרקמת המ׳ אלא אף מן החוץ. ואפילו מעל פני עור־ 
הקרקפת. ולאתר הגברה מתאימה הן נרשמות בעקום גלי על 
פם-נך. רישום זה הוא האלקטרואנצפאלוגראמה 
( ££0 ). המשקפת את הפעילות החשמלית' של המ׳ — ביתר 
דיוק; של מערכות-עצבים שונות בט' — מבחינת שינויי 
המתח ומבחינת התדירות. משרעת תנודות-הפוטנציאל נעה 
ביו ¥ !; 10 לזו■״!!. והתדירויות הן מסדר-הגודל של 10 לשניה. 
מעגלים שונים בין חלקי-מ׳ שונים מפיקים בדרך-כלל 
מערכות-גלים שונות בעת ובעונה אחת. והעקום הנרשם 
מבטא את הרכבתן יחד. לפיכך דרושה עפ״ר אנליזת-פוריה 
(ע״ע סורים. עט׳ 534 ! האנליזה מבוצעת היום באמצעות 
מחשבים) נרי לבודד ולפענח כל פעילות חלקית לעצמה. 

האלקטרואנצפאלוגראפיה המבוצעת באדם ללא פגיעה 
בראש קולטת רק את הפעילות החשמלית של קליפת¬ 
ה נד. את הגלים המחזוריים ("הקצבים") הנרשמים בשיטה 
זו מחלקים לסוגים. לפי תחומי' התדירויות: ( 1 ) קצב- 0 
(או גלי-בו־גר) — 8 — 12 /שניד., שהוא הצורר. הקבועה וה¬ 
שכיחה ביותר במבוגרים ערים במצב של מנוחד.! עצמתו 
רבה בייחוד באיזור הערפי. ור,יא הולכת ופוחתת בכיוונים 
לדקות, לקדקוד ולמצח!'( 2 ) קצב-?, המהיר יותר — 13 — 
30 /שניה.( 3 ) — ( 4 ) קצבים איטיים — גלי־ס , 5 — 7 /שניה, 
וגלי-*, 0.5 — 4 /שניה. ממעגלים בין נקודות שונות 


על־פני הגולגולת מתקבלות צורות שונות של ££0 (ציור 
11 ). — הפעילות החשמלית של חלקים מוגדרים מסויימים 
במ׳, ובייחוד של חלקים שבעמקי־המ׳, ניתנת לרישום אלק- 
טרואנצפאלוגראפי בבע״ח — ובתנאים מיוחדים גם באדים — 
ע״י ר,חדרת אלקטרודות דקות מאד לרקמות ד,מ׳, אל האיזו- 
רים הנחקרים. 

יש אחוז קטן של בני-אדם חסרי קצב-ט במוחם, שבהם 
לא ניתן לגלות כל סטית לא בשאר הפעילויות של ד,מ׳ ולא 
בהתנהגותם או בכשריהם. בקרב הרוב המכריע של בני-אדם 
אין מבחינת ה ££0 אלא הבדלים אישיים קטנים בין פרטים 
תקינים בתנאים שודם, ד, ££0 משקף את מידת שלמות 
ד,ד,תפתחות של המ׳ז לעומת הקצבים המהירים ( 0 ו?) הבו¬ 
לטים במבוגרים, מצויים בתינוקות ובילדים קטנים הקצבים 
האטיים ( 6 ו 5 )! וכן משתקפים שינויים פאתולוגייס-אנאטו- 
מיים ופאתולוגיים-פיסיולו׳גיים במ' בשינויים ב ££0 , ומכאן 
חשיבותה הרבה של האלקטרואנצפאלוגראפיה באבחנד, של 
מחלות-מ׳ (ע״ע נו רול וגי ה! וע״ע אפילפסיד,). גורמים 
שונים המשפיעים על רמת-דיפעילות של הס׳ משפיעים על 
ה ££0 : גירויי-חושים, ובייחוד גירויים אופטיים, מבטלים 
אח קצב-ט, שבמקומו באים גלי-?, המד,ירים אך חלשים 
הרבד, יותר; נמצא, שבתנאים תקינים הגברת התדירות 
והפחתת המתח ב ££0 משקפות העלאה של רמת העירור 
המותי. ברוב בני-אדם משפיע גם מאמץ חשיבתי על ד, ££0 
בדומד, לגירח אופטי; אולם יש מיעוט שבהם קצב-ט מתמיד 
גם בשעת העירור הפסיכי. במעבר ממצב-ערות למצב-ש נ ה 
יורדת תדירות גלי-ט לרמת קצבי 0 ו 6 , חוץ מאשר בשעת 
החלום (ע״ע, עמ' 453 ! וע״ע שנד.)! שינוי כזה נגרם גם 
ע״י הנרקוזה (ע״ע). — אין הבדלים בין זכר לנקבה 
מבחינת ד,פעילות האלקטרואנצפאלוגראפית, וכן לא נמצאו 
קורלאציןת בין ה ££0 ובין האינטליגנציד, או תכונות-אופי 
מסויימות. ד, ££0 אינו מלמד מד, חוקזב האדם, אלא רק 
שהוא מרכז את מחשבתו, או שהוא מכוון את לבו להסתכלות 
במראה מסויים, 

על ד, ££0 במחלות־רוח — ע״ע! וע״ע פסיב־ 
יאטריה. 

מי - ה א ד ם ממלא את כל חלל לןדרת-ד,מ' של הגולגולת, 
באופן שמנפחת ומצורתד, של הגולגולת בשלד ניתן להקיש 
על הט׳. בסים-ד,מ׳ מונח ב 3 הגומצים של בסיס-ד,גולגולת, 
והלשד המוארך וראשית חוט-ד.שדרה עוברים דרך הנקב 
הערפי הגדול אל חללי עמוד-השדרר. (ע״ע גלגלת, עט׳ 
767/9 ). וזרץ לארכו של חלשד המוארך, מצדו הגחוני, מחלק 
אותו ל 2 פירמידות, ולצדיד,ן — 2 
זיתים (־!!"!ס). המוחון, המורכב 
על הלשד המוארך מגבו, נמצא בגומץ 
האחורי, הוא מחולק ע״י חריץ עמוק ל 2 
חצאי-כדור, המאוחים ע״י תולעת 
("!!!■!^ע) של סיבי-עצבים, שעוברים 
בצד הגה וני של הלשד המוארך, 

המשכו של המ' האחורי במ' התיכון 
הוא הגשר (ר׳ לעיל, עמ׳ 932 ). סיבי- 
הגשר, המתחברים למוהון, מהווים 2 
זוגות של הגבעולים ( 11 ט 110 ט! 0£ ק) 

של המוהון — ה ת ח ת ו נ י ם וד, ת י כ ו¬ 
נים. למעלה מן הגשר, באיזור ד,מ׳ 



!י,! י 01 ( 111 
ו( 

וו. 11 


1 ו.ז 0 ;זו 1 

11 . ,ו/,ף .־■יו ,״ 1 ו', י׳ 

) 1 ', 11 








4 ' " /ר 




ציור 11 . א.א.נ. ווארם; הק 5 טות טשענלים ׳טטאיזירים יוריזריים וערפיים ׳ 565 השוח 

א 5 האוזו השסאליח. 

I . א.א.ג. ש? פכוגר. א—תקופה יצ! 5 וזיזרנח א 1 יר 5 עיזנ קצב*ט מ,יה 15 ז בגלי* 3 . 

II . ג 5 י- 9 ו־ 5 בי 5 ר כז שנתיים. 

111 . א.א.ג. בהתקף ש 5 "רוי 5 י קטן" ( 31 מ 1 ^ 1 ז€ק) 





סוח גדול 


התילון. גזע־המ׳ מתחלק ל 2 הגבעולים של הם׳ הג¬ 
דול, גבעול לבל אחד מ 2 חצאי־הבדור. הצד הגבי של גלע־ 
המ׳ באיזור זה מעובה בצורת 4 הגופים הרבעיים 
( 111113 ז 311118€ טןו בגסס־גסם). משני חצאי-הבדור של המיתתו 
יוצאים 2 הגבעולים העליונים אל המ׳ התיבון. 
נמצא, שלמוחון 3 זוגות של גבעולים: זוג המחברו לחוט־ 


השדרה, זוג המחברו לגשר וללשד המוארך, חוג המחברו 
למ׳ התילון ולנד הגדול. כל אחד מחצאי-הלדור של תמ' 
הגדול מחובר גם הוא בגבעול למ׳ התיכון. המשכו של גזע־ 
המ' אל בין 2 חצאי-הכדור הוא מ׳־הביניים, שמצדו הגחוני 
נמשכים המשפך (מ 1 ט 1 טו 111 >מט£ס 1 ) וה הים ופי זה 
(ע״ע), ומגגו בולטת ה א פ י פ י ז ה (ע״ע). 


־לשד סוארך 

חרטיהשדדד" 

צמר 12 . ם׳ חארם 

למעלה— חחר־אורד, סכט ע 5 הפלח היסגי: למסח— בסים־תם׳; עצבי־הם׳. (וחשו׳ ציוד 17 ) 


^X,X,X| 




סוחון 


עצב־הראיה 


מות גדול 
(ארגה רקתית) 


עצב־ההרחה 


לשד מוארך 


סוח גדול 
(או-נה מצחית 



9 3 


מח 


944 


2 חצאי־הכדיר מסלאים את הגומצים החיכוו ווזקדמי של 
בםים-המ' ומגיעים למעלה עד לעצמות המצח, הקדקוד 
והעורף של הגולגולת. ביניהם מפריד לכל ארכם ה ח רץ 
העמוק שבין חצאי־הכדור 3 ז 1 ן 188 } 

03 וז 1130 נ! 5 ): הקשר ביניהם מקויים ע״י י, כפים (- 03110 ?גןועזסס 

511111 ) - פם רחב של םיבי־עצבים בקרקע החרץ, לרוחב גבו 

של מ׳־הביניים. קיימים חיבורים משניים בין שני חצאי־ 
הכדור בצורת השליבות ( 30 זט 111155 מוסס) — אלומות 
דקות אחדות של סיבים החוצים את גזע־הם׳ לרחבו. במ' 
הגדול עצמו יש להבחין בין חלקו הבסיסי, שהוא כעין 
המשכו של גזע־דימ' — "מ׳־ די ר י ח" ( 11 ס 1131 ה 1 ס 0 תסת 111 ז), 
ובין המעטה (ר׳ לעיל) הגדול, עטוף הקליפה 

המ׳ כולו מצופה 3 קרומים—מנינגים( 805 ת 0111 מ 1 )—, 
המשמשים לדיזנדי, לתמיכה ולהגנה, והם המשכירים של 3 
קרומי חוס־דישדרדי (ע״ע, עמ' 181 ) — די ק ש די, ק ר ו ם ־ 
הקורים והעדין. הקרום החיצון, הקשה, משמש גם 
כשכבדי הפנימית של דקמת־ריחיבור של עצמות-דיגולגולת. 
קיפולים ממנו נכנסים במקומות שונים גם לתוך דקמת־המ׳ 
ומפרידים בין חלקים של הנר. קיפול אחך חוךר לתוך החרץ 
הארוך ומפריד בין שגי חצאי־דיכדור של המ׳ הגדול: קיפול 
אחר חוצץ בין השטח העליון של המוחון ובין השטח דיחחתון 
של חלקו האחורי של הם׳ הגדול. הקרום התיכון, קרום־ 
הקורים, מצפה — באופן לא-רידוק—את דימ׳. הקרום הפנימי, 
העךין, מר.וךק למ׳, ואף נכנם לתוך הקיפולים שעל פני־המ' 1 
הוא עשיר מאד בכלי־דם. — הרווח בין הקרום התיכון וה¬ 
קדום הפנימי של הם' מלא — בדומה לזה של חוט־ר,שדרה — 
נוזל מוחי־שדרתי. הממלא גם את חלל חדרי־ד,מ׳. 
בבסים-ד,מ׳ נמצא רווח גדול יותר בין קרום־הקורים והקדום 
הפנימי, המהווה ברבה ( 01310003 ) של הנחל המוחי־שדרתי. 
אולטרא-תסניו זד, של נוזל־הדם מופרש מדוק־דידמים ( 1013 
01100101403 ) — קרום עשיר במקלעות של צינוריות־דם, מעין 
שלוחד, של הקרום העדין, המרפד אח חדרי-ד,מ׳ מבפנים. 
הרכבו התקין של הנחל קבוע! הוא מגן על הם׳ בשמשו 
ככרית נחליח, וכן הוא ממלא תפקידים בחילוף-ד,חמדים של 
הם׳, הרקמה המפרישה אותו משמשת חיץ פונקציונאלי בין 
הדם ובין הנחל המוחי־שדרתי ומונעת חמרים מזיקים שונים, 
העשויים להופיע בנחל-ר,דם, מלהגיע למערכת-העצבים המר¬ 
כזית. 

א ס פ ק ת - ד ם בשפע מובטחת למ׳ ע״י מערכת כפולד, 

של כלי-דם (זוגיים). עורקי-הראש (הקארוטידים) הפנימיים 
מגיעים לחלק הקדמי של בםים-ד,מ׳, ומהם מסתעפים עורקי- 




ציור 14 , חתר־רוחב דיאגראסתי בס׳. 

תכנית ח?וקת החוסר האפור והחוסר ה 5 ב 1 
1 , כפים: 2 . תאלסום; 3 . <} 5 יםה( 4 . נננ 5 יוז*הבסיס (סטריאטום); 
5 .הי 9 וחאלםוס; 6 . סוה-ביניים: 7 . מוחון; 8 . נער; 9 . לעד סוארר 

03105 ( 00101 ׳!), היוצאים מן העורקים התת-בריחיים, מגיעים 
לחלק האחורי של בםים-המ׳ ומתאחדים לעורק הבסיסי (..(נ 
3313113 ( 1 )! הםתעפויוחיר,ם מספקים דם למוחון ולגזע-המ׳. 
ע״י עורקי-חיבור בין שחי המערכות נוצרת קשח-עורקים 
(הנקראת ע״ש ויליס) בבםים-ד,מ׳, המאפשרת אספקח-דם 
למ׳ גם במקרה של סתימה באחד מן העורקים הגדולים 
(ציור 13 ). הניקח הוורידי של ד,מ׳ מגיע לגתות ( 3 טח 51 } 
בקרום הקשה, הנפגשות לסוף בגת הרחביח, שממנה מגיע 
הדם לווריד בית-הצוואר הפנימי(.זת 080130131 ( .ז\). 

המבנה הפנימי של הם׳, ככל מערכת-ד,עצבים 
המרכזית, הם׳ נראה עשוי שחי רקמות, החומר האפור 
והחומר הלבן — שהם למעשה רקמה עצבית אחת, בהיות 
השני המשכו של הראשון! על אלה מתוספת רקמת הגליאה 
(ר׳ לעיל, עם׳ 937 ). החומר האפור הוא גוש (או גושים) של 
גופי-תאים של הנורונים עם הדנטריטים שלר׳ם! החומר 
הלבן — חבילות או אלומות שיל אכסונים עטופי-מיאלין. 
חתך ארכי או רחבי, אפקי או אנכי בם׳, מגלה חלוקה מסוב¬ 
כת של שטח-ד,חחד בין שני סוגי החמרים, שהיא ביסודה 
חלוקה משולשת (ולא חלוקה-לשתיים כבחוט-השדרר,): 
( 1 ) מרבו שעיקרו אפור! ( 2 ) החומר האפור שסוע לגושים 
רבים— גרעינים ( 000101 ) אוגנגליונים ( 83118113 )—, שבי- 
ניר,ם מפרידות שכבות של החומר הלבן החוצות אותו, וכן 
בולו מוקף שכבד,'של חומר לבן! ( 3 ) על זו האחרונה, על 
פני בל שטחד, בם׳ הגדול (וגם במוחון), מורכבת שכבד. 
רצופד, של חומר אפור — הקליפה (ציור 14 ). גזע-המ׳ 
אינו מכיל אלא אח החלקים ( 1 ) ו( 2 ). 

ג ז ע-ה מ׳ (ציור 15 ) הוא המשכו של חוט-ד,שדרר" וחלליו 
— החדר זוז, התעלה והחדר 111 — הם המשך התעלה המר¬ 
כזית ! אולם גושי החומר האפור המפוזרים בו הם משני סוגים 
שונים. בגזע־המ׳, ברמותיו השונות, ערוכים גרעינים שד,ם 
מוצאי עצבים הקפיים, ומבחינה זו משמעותם כמשמעות 
החומר האפור של חוט-ד,שדדד,. בדומד, לזה האחרון, מחלקים 
גם אח גזע-המ׳ לסגמנטים ( 1 — X11 ) לפי מספר זוגוח- 
העצבים (על צד הדיוק אין ה״עצבים״ 1 ו 11 עצבים אלא 



915 


מח 


946 



ציור 3 נ. נזע־הט׳: סבכות 


שלוחות ישירות של המ׳) היוצאים מהם (או נבנסים אלי¬ 
הם). אלא שעל סגמנטים אלה לא חל — מבחינת סידורם 
הפנימי—חוק בל־מאז׳אנדי, והעצבים עצמם מהם סנסוריים־ 
טהורים. מהם מוטוריים־טהורים, מהם מעורבים (ציור 16 ). 

1 . עצב־ההרחה ( 8 ט 1 ■^ 0 ז^& 01 .״) — הוא המשבו של 
מ׳־ההרחה, חלקו הקמאי של המ׳ הגדול, והוא מגיע אל 
אפיתל-ההרחה שבאף (ע״ע)! בולו סנסורי. — 11 . עצב־ 
הראיה, האופטיקוס (ע״ע); כולו סנסורי. — 111 , ז\ ¥1,1 — 
עצבים מוטוריים, מפעילי שרירי גלגל-העין! בעצב 111 כלר 
לים גם סיבים אוטונומיים המעצבבים את שרירי־העיו הפני¬ 
מיים. מוצאם של 111 וזוין מן הט׳ התיכון, של 1 ז\ — מן 
הלשד המוארך. — העצב חשלשי ( 5 ״מ 101 ־ 11-18 .ת), 
מוצאו — איזור-הגבול בין המ׳ התיכון והלשד המוארך. זהו 
עצב מעורב, המסתעף ל 3 ענפים גדולים (מכאן שמו): שניים 
סנסוריים — לאיזור העיניים (ובכלל זה קרנית־העין) והאף, 
ולאיזור קצה-האף, השפה העליונה והלסת העליונה (ובכלל 
זה החך, החניכיים והשיניים)! השלישי — חלקו סנסורי, 
לאיזור הלסת התחתונה, וחלקו מוטורי, מפעיל שרירי- 
הלעיסה. 

שאר עצבי-המ' מוצאם כולם מן הלשד המוארך. 
11 ז\. עצב-הפנים ( £3013118 .מ) — העצב המוטורי לכל שרירי- 
הפנים (מנגנון הבעת-הפנים)! מעורבים בו סיבי חוש-הטעם 
לגבי החלק הקדמי של הלשון. — 111 ז\. עצב האיזון והשמי¬ 
עה ( 1011$ ) 8131030118 .ת) — מעצבב את האוזן הפנימית: אחד 
משני ענפיו קולט גירויים אקוסטיים מן השבלול, השני — 
גירויי חוש־חמצב (חוש שיווי־המשקל) מן המבוך! בולו 



ציויר 16 . גוע־הס׳; מבט מן הצד הגחוני. פ—פירםידוו: 
ז—זית; ה—הצט?נווז הפי-רפירות:—עצבי־הט׳ 


סנסורי.— x ^. עצב הלשון והלוע ( 8 נ 801 תעז 113 קס 53 ס 81 .ת) — 
עצב-הטעימה העיקרי של הלשון, וכן (בסיביו האוטונומיים) 
עצב-ההפרשה של בלוטות-הרוק. — x . העצב התועה (.״ 
38118 י 1 ) — הארוך ורב-ההסתעפויות בעצבי-המ׳! סיביו הסנ¬ 
סוריים קולטים את התחושה באיזורי הלוע והגרון, ענפיו 
המוטוריים מפעילים שרירים באיזורים אלה (ובכללם שרירי 
מיתרי-הקול), וענפי סיבים אוטונומיים הנספחים עליו מגי¬ 
עים עד לחלל-החזה, ואף לתלל-הבטן, ופועלים על הלב ועל 
הקרביים. — ^ x . עצב־הלואי ( 108 ־ 30005501 .ת) — מפעיל 
שרירי־צוואר! מוטורי טהור. — ^^ x . עצב תת-הלשון (.מ 
081055115 ()׳ל 11 ) — העצב המוטורי של הלשון. 

בדומה לחוט-השדרה, עוברים גם בגזע־המ' נורוני־חיבור 
בין גרעיני-העצבים שברמות השונות. לפיכך עוברות גם 
דרך גזע-המ' קשתות של רפלכסים, כגון; רפלכס-האישון — 
ששוקי קשתו הן העצבים 11 ו 111 ! רפלכם-ד,קרנית (עצימת- 
העין) — ששוקי קשתו העצבים !י׳!■!!!זג! רפלכם הפרשת־ 
הדמעות 1 רפלבס הפרשת־הרוק! רפלכםי הבליעה וההקאה! 
רפלכס־היניקה של העוללים! ועוד. 

אולם מנגנונים עצביים אחרים בגזע-המ' נמצאים מבחי¬ 
נה תיפקודית ברמה גבוהה יותר מזו של מנגנוני חוט- 
השדרה, בהיותם מופקדים על גרעיני עצבי-ד,מ' ועצבי חוט־ 
השדרה ועל קשתות-הרפלכסים שביניהם. כאלה הם מ רב ז י 
הוויטות האוטומטי, בעלי משמעות חיונית, שבגזע- 
המ׳, כגון מרכז הנשימה (ע״ע) — שהוא מגורה ע״י 
ריכוז גבוה של ! 00 בדם המגיע אליו, והוא מעורר את 
גרעיני העצבים של שרירי-הנשימה לפעילות קצבית. הרם 
מרכז זה מבטל את הנשימה האוטומטית וגורם מיתה — 
לפיכך נקרא אתר זה בגזע-הט' בשם ״קשר־החיים״ ( 0001101 
1131 ?! [בפי מגלהו פלוראנס]). לפנים אותרו בגזע־המ' גט 
מרכז-הוואזו מיו טורים (ע״ע מחזור-הדם), וכן מרכז 
ויסות סכר־הדם (ע״ע) — ש״הדקירה" (^■ 1111 > 1 ק) בו 
גוררת'מצב הדומה למחלת־הסכרת (ע״ע ברנר, קלוד, עמ' 
882 ). אולם היום מסתבר, שאתרים אלה בגזע־המ׳ אינם אלא 
תחנות־ביניים בשבילים עצביים היורדים ממרכזים ש ב ה י- 
פותאלמום (ר׳ להלן, עמ׳ 953/4 ). 

החיפותאלמוס הוא אחד הגרעינים הגדולים שבגזע-המ' 
הממלאים תפקידים ״מוחיים״ מובהקים, ז״א — אינם קשו¬ 
רים במישרין עם רצפטורים ואפקטורים שבהקף־הגוף או 
בקרביו, אלא משמשים מקומות־מיפגש, מקומות-ריכוז או 
צומת-דרכים של שבילים המגיעים ממנגנוני-פעולח עצביים 
שונים, סנסוריים ומוטוריים: הם ממלאים תפקידי בקרה, 
ויסות ואיזון הדדי בין הפונקציות השונות ומביאים להתאמת 
הפלט המוטורי לקלט הסנסורי באופן הנראה כמכוון לקיום 
ההומאוסטזה (ע״ע). פעיולת-אינטגראצלר, זו מבוצעת ברמת 
התתי־מודע! המידע הנקלט במרכזים אלה אינו הופך לתכנים 
שבתודעה, והדחפים הנפלטים מהם אינם מבטאים רצון מודע. 

מן המרכזים התת־קליפתיים האלה — שכולם 
זוגיים — בגזע-המ': במ׳-הביניים — ה ת ל מ 1 ם ( 11313111113 ) 
[״רמה״]) — דופן החדר 111 ! ה ה י פ ו ת ל מ ו ס (־ 113 ) 0 <}ץ 11 
13111115 [״תת-רמה״]) — קרקע החדר 111 ! במ׳ התיכון — 
החומר השחור ( 3131111301813 ג 5111 ) והגרעין האדום 
(■!ס!!!" 8 נ 1101£1 ס) 1 מן הלשד המוארך עד הנד התיכון, לאורך 
החדר ז\ 1 והתעלה, משתרע הגליל(בחתך-אורל — הפס) של 

התצורה הרשתית ( 15 ) 10013 ) 0 ) 10 ) 013 ) £0 ). מעבר 



917 


סח 


948 



לגבול שבין מ׳־הביניים לט׳ הקיצה, בקצהו של גזע־המ' — 
ולמעשה כבר בתהומו של הט׳ הגדול—נמצאים גנגליוגי־ 
הבסיס נאו הסטריאטום [ 1 מג 1 ] 13 ז] 8 ]), קרקע ההדרים 1 
ו 11 ! הללו, יחד' עם ההומר השחור והגרעין האדום ועם 
השביל העצבי השדרתי המשתלשל מהם, מהווים את ה מ ע¬ 
רבת האבסטרפירמידית (ע״ע). — במובנו הרחב 
של המונח נמנה עם המרכזים התת־קליפתיים גם ה מ וח ו ן 
בולו. 

מיוחדת לם' — להבדיל מחוט-השדרה — היא שכבה 
חיצונית של חומר אפור: הקליפה, העוטפת את החומר 
הלבן של המ׳ הגדול: היא המשטח הנראה לעין המסתכל 
במ׳-האדם מלמעלה, מן הצדדים, מהחזית או מהעורן■. בקלי¬ 
פה מרוכזים — בבע״ח עילאיים, ובפרט באדם — הרוב 
הגדול של גופי־ד.נורונים של מערכת־העצבים (באדם כ 10 
מיליארד). מבחינה מבנית ומכחינה תיפקודית כאחת מערכת 
זו "עליונה" על שאר חלקי מערכת־העצבים המרכזית, שאלי¬ 
הם היא קשורה באמצעות החומר הלבן: זה מורכב מאלד 
מות של אכס 1 ני תאי־הקליפה, היורדות אל גזע-המ' או אל 
חוט-השדרה, ומאלומות של אכטוני תאים ברמות הנמוכות 
של מערכת-ד,עצבים המרכזית, העולות לקליפה. אין קשר 
ישיר — בשני הכיוונים — בין קליפת־המ' ובין רצפטורים 
או אפקטורים בהקף־הגוף, וכל מסלול עצבי המקשר ביניהם 
נפסק' — לפחות פעם אחת — ע״י מעבר סינאפטי תת- 
קליפתי. 

באדם מהווה הקליפה שכבה שעביה בין 2 ל 5 מ״מ, הכל 
לפי האיזור. שטחה גדול ביחס לנפה-המ׳: לפיכך אין היא 
מתיישבת על פני החומר הלבן אלא הודות להתקמטויות 
והתקפלויות מרובות, לכל ר,מ" התקינים תכנית אחת של 
מנחם וצורתם של הקמטים והקפלים, וההבדלים האינדיווידו¬ 
אליים בין מוחותיהם של בני-אדם מבחינה זו קטנים מאד. 
מבנה זה משווה לקליפת-דומ' מראה כעין שדה חרושה, אלא 


ציוד 17 , טעניות ופיתן?'ם זגי! שגי הם׳ ה;ח 5 (מבט סק:כיע 5 דו 1 . 

1 . תקומב המצחי; 2 . מענית מצתית תיכונה; 3 , פיתז? מצחי תיבה; 
4 . מענית סצחיח ע 5 יונה: 5 . פיתו? סצחי ע 5 יח•, 6 . מענית לדם־ 
מרכויתו 7 , מענית מרכזית: £יחי 5 יט י 1 דקריים־ער 6 יים: מעניות 

קרקדיות־ערפיות; 10 . הקוטב הערפי 


שבה אין המעניות ( 1 ^ 1 ת 3 ) עוברות בכיוון אחד ולא 
בקווים ישרים: בין מענית למענית נמשכים החלקים הקמו- 
רים של הקליפה — הפיתולים ( 11 ץ 8 ), מעניות ארוכות 
ועמוקות ביותר מכונות הרצים (־ 1551113 )), השטח הכללי 
של קליפת-ר,מ׳, על פיתוליה, ומעניותיה, הוא ב^י מ״ר(ציור 
17 ). 

נהוג לחלק את הקליפה, ז״א את שטח פניו של כל אחד 
מחצאי-הכדור, ל 4 אונות ( 1 < 101 ); מצחיח ( 10111:3118 )), 


קדקדית ( 1613115 ־ 1 גק)׳ ערפיח ( 115 צ: 11 ק 61 ש 0 ), רקתית (׳ 16111 
115 ג 01 ק). את גבולותיהן קובעים ע״ם נתונים טופוגראפיים 
בולטים של הקליפד,: חרק-המ׳ הצדי [ע״ש סילוויום] (- £15 
13161-3115 ״!ו־מס 31113 ), הנמשך מן המצח לרקה, מפריד בין 
האונה המצחית לרקתית: המענית המרכזית [ע״ש רולאבדו] 
( €60113115 51116115 ), הנמשכת מן הקדקוד לרקה, מפרידה בין 
האונה המצחית לקדקדית: הפיתול קדם-ד,מרכזי, שלפני 
המענית, שייך לראשונה, הפיתול אחור-המרכזי שלאחריר, — 
לשניה: קווים המועברים מקצהו הפנימי של חרץ-המ׳ הצדי 
אל בםיס-המ׳ ואל קדקדו מפרידים בין האונות הקדקדית 
והרקתית — מזה ובין הערפית — מזה. 

בתצפית היסטולוגית הקליפה נראית כאיבר שאינו אחיד 
מבחינת מבנהו. בחתך-רוחב (לעומק הקליפה) היא מתגלית 
כמבנה רב-שכבתי. 
שכל שכבה בו מצו- 
יינת בטיב ובסידור 
ספציפי של תאיה 
ובכיוון מהלך שלו¬ 
חותיהם : בדרך־כלל 
נוהגים להבחין בק¬ 
ליפה בכל מקום 6 
שכבות כאלו (ציור 
18 ). יתר על כן: 
בהסתכלות באיזורים 
שונים של שטח הק¬ 
ליפה. מתברר, שהמב¬ 
נה השכבתי הזה שו¬ 
נה מאיזור לאיזור 
מבחינת טיב התאים 
והשלוחות שבכל אחת 
מן השכבות, הקליפה 
כולה נראית כעין 
פסיפס של שטחים, 
הנבדלים זה מזה באופן ספציפי בטיבם ההיסט 1 לוגי. במ׳- 
האדם מבחינים כמה עשרות איזורים כאלה, שהגבולות 
ביניהם הם חדים וקבועים: מפת-המ׳ המבנית היא אחת 
ומשותפת לכל בני-אדם. המיפוי נעשה לפי שני סימנים: 
טיבם וסידורם של גופי-הנורונים — ציטוארכיטקסוניקה 



■ 1 ' 1 ו ;! 1 , דתני־יוהב ניוזי״ת הס' ו,נדיז. 
ימיז — כייא?וארכיטקטוגיקה; י&בוא? — 
צוטוארכיטקם 1 ניקח 


(יוו׳ - בית-קיבול [תא]); סיבן ומהלכן של אלומות- 
האכסונים — מיאלוארכיטקטוניקה (ע״ש המיאלין). 
לצרכי השיטה הראשונה צובעים את רקמת הקלי־ 
פה בחמרים הנקלטים בתא הערום בלבד; לצרכי השיטה 
השניה — בחמרים הנקלטים בעטיפתו המיאלינית(ציור 19 ). 
— אחת הבעיות המרכזיות בחקר המ׳ היא התיאום בין מיפוי 
תבניתי זה ובין המיפוי התיפקודי (ר׳ להלן). 

משמעותה התיפקודית של קליפת-המ׳. קליפת- 



9:9 


מח 


950 



ציור ( 11 . סיפוי :ליטלארכיטקטוגי ׳על קליםת*הכי׳ <׳ 8 מאל> 
וטיספו-ר חאיזורים (לפי ברןדם!). וחשו׳ ציור 21 


המ׳ ופעילותה נראות במצע הפיסי לייחודו של המיז האניש' 
בעולם החיים, וכן מסתבר שלתהליכים עצביים בקליפה יש 
לייחס חלק רב — ואולי מכריע — בעיצוב סגולות האופי וה¬ 
התנהגות המייחדים את האדם כפרט הנבדל מחבריו, ז. א. — 
אישיותו. ללא תלות בקבלת אחת מן התאוריות המרובות 
והיריבות של ההגדרה וההסברה של 'חעובדה הפסיכו־ 
פיסית שמקומן באנתרופולוגיה הפילוסופית (ע״ע) יותר 
מאשר בפיסיולוגיח אין להטיל ספק בכד שהתופעות 
הפסיביות של הזכרון, הלמידה, השיקול וההערכה, ראיית 
הנולד וגילויים רבים אחרים של הוויה ופעילות אינטליגנ¬ 
טית צמודות לאירועים קליפתיים. בין אם "הנפש" (ע״ע) נת¬ 
פסת בעצם, בין אם היא נתפסת כשם למכלול ההתנהגות של 
האורגאניזם — גלוי וברור הוא שיחסה של "הנפש" לקליפת־ 
המ׳ שונה מיחסה לכל חלק אחר של הגוף. מכאן החשיבות 
המיוחדת של מחקר קליפת-המ' לביולוג ולפסיכולוג. ואף 
לפילוסוף. 

שיטות המחקר; ( 1 ) הגישה הפילוגנטית — נתוני האנ¬ 
טומיה המשווה על הבדלים במבנה חצאי-הכדור המוחיים 
בבע״ה, הנמצאים ברמות שונות של סולם האוולוציה, מוצגים 
מול ההבדלים שבין בע״ח אלה מבחינת התנהגותם. — ( 2 ) 
הגישה האונטוגנטית — במחקר האמבריולוגי עוקבים אחרי 
יחסים בין מומי' המ' הגדול שמחמת' ליקויים בהתפתחות ובין 
הפרעות בהתנהגות. ביוון מחקרי אחר על אותו מישור יוצא 
מן העובדה, ששבילים עצביים שונים במערבת-העצבים המר¬ 
כזית רוכשים את עטיפתם המיאלינית בשלבים שונים של 
התפתהות הפרט, ושאין העצב מעביר דחפים לפני הגיעו 
למיאליניזאציה! מבאן, שהתיפקוד של שביל מסויים מתגלה 
באותו שלב של ההתפתחות שבו מסתיימת המיאליניזאציה 
שלו. — ( 3 ) הגישה ההיסטולוגית — ההבדלים בציטוארכי- 
טקטוניקה ובמיאלוארביטקטוניקה של איזורי הקליפה מת¬ 
פרשים כעדויות להבדלים תיפקודיים בין איזורים אלה. — 
( 4 ) השיטות הפיסיולוגיות: (א) נבדקות פגיעות — חיוביות 
(גירוי) או שליליות (הרם) — באיזורים מוגדרים של 
הקליפה. שבעקבותיהן חלים שינויים מסויימים בהתנהגות 
הכללית של חיית-הניסוי או בפונקציות מסויימות של איב¬ 
ריה ; ההזדמנות לניסויי-גירוי כאלה גם באדם (ללא גרימת 
נזק) קיימת היום במקרים של כירורגיית-המ׳, כשהמ׳ חשוף 
למגע (מכאני או חשמלי) מן החוץ. (ב) האלקטרואנצפאלו- 
גראפיה (ר׳ לעיל, עט׳ 939 ) — שהיא היום שיטת המחקר 
המדוייקת והפוריה ביותר. — ( 5 ) התצפית הקלינית עומדת 


על שינויים בהתנהגות האדם או בפונקציות מסויימות שלו 
בעקבות פגימות מקומיות מוגדרות בקליפת־הט׳ מחמת פגי¬ 
עה בגולגולת (שבר, פצע־יריה) או מחלה מקומית (שאת, 
מורסה וכד׳) או בעקבות כריתה ריפויית של מוקד־מחלה 
מוחי. 

הנורופיסיולוגיה הקלאסית השיגה מידע רב על מש- 
מעותד, של קליפת-המ׳ בכללותה לגבי הביולוגיה של 
בע״ח ע״י ניסויי דצרבריזאציה — כריתת המ׳ הגדול, ז.א. 
העברת חתד לרוחב'המ׳ במישור שלפני התאלאמוס! לשון 
אחר: ניתוק גזע-ר,מ' (והאורגאניזם שבו הוא בלול) משני 
חצאי-הכדור המוחיים. ניסויים אלח נעשו בבע״ח שונים 
כבר מתחילת המאה ה 19 ואילד. בדגים ובדו-חיים, שבהם 
התפתחות מעטר, המ׳ הקיצון נמצאת עדיין בראשיתה, חש־ 
פעתה של פגימה זו מצומצמת מאד: בדגים (דגי-גרם) אין 
היא משתקפת בהתנהגותם כלל (דגי-חסחום, שחושם המנחה 
הוא הריח, מאבדים את בושר מציאת טרפם בגלל הרם 
מנגנון-ההרחה במוחם), ואילו בצפרדע אין לגלות אלא 
גריות־יתר לגבי הפעלת רפלכסים, כגון השמעת קול בעק¬ 
בות בל מגע קל בגבה — מכאן שעיקר תיפקוד המעטה 
במוחם הוא ריסון ה ר פ ל כ ם י ם. לעומת זה בולטות תו¬ 
צאות הדצרבריזאציה בעופות, שבהתנהגותם לאחר הניתוח 
ניתן להבחין שני שלבים. היונה נטולת המ׳ הגדול לוקה 
תחילה באקינזה — היעדר תנועה ספונטאנית; היא ניצבת 
ללא-נוע כשהיא נעזבת לנפשה, וזאת למרות שתגובתה על 
גיררים מכאניים מן החוץ מעידד. על יכלתה להלד ואף לסוס, 
ז.א. — על היעדר שיתוק; אין היא עושה תנועה מעצמה, 
ואף אינה נזקקת למזונה גם בעמדד, על ערימת גרגירי- 
שעורה, אולם היא אוכלת את הגרגיר אם הוא מוכנס 
למקורה, לאחר-זסן עוברת היונה ממצב של אקעזה למצב 
של היפרקינזה: יתר-תנועה, המתבטאת באי־שקט וההתרוצ¬ 
צות מתמדת — גט זה רמז להיעדר הריסון הבא מן המ׳ —, 
תוך הימנעות מהיתקלות במכשולים, היא מגיבה על קולות 
ועל אור, וטיסתה משתפרת. אולם הפרעות חמורות — בהש¬ 
וואה להתנהגותו של העוף התקין — קיימות בביצוע תיפ- 
קודים מורכבים יותר: הזכר אינו מגיב על הנקבה אלא 
כתגובתו על בל עצם, דומם או חי, שבו הוא נתקל; הנקבה 
מתעלמת מגוזליה, חמזון אינו מוכר. בל עקבות אילוף קודם 
נמחקים: היונה אינה מבירה את השובך, יונת-חדואר שוכחח 
אח ביתר, ואינה חוזרת אליו, ובד׳. באותם תנאי-ניסוי חתובי 
מאבד את הדיבור שאותו למד. ביוצא בו, נמצא בעופות 
דורסים שהם מאבדים את חוקפנותם ונעשים פאסיוויים כלפי 
העולם המקיף אותם. הבז (ע״ע) לאחר הניתוח מסוגל לנחות 
מן האודר על טרפו ולדרום אוהו, אך אינו משסעו, ואם'הוא 
מוגש לפניו שסוע — אינו אובלו, אבל אובל הוא את הבשר 
המושם במקורו; נמצא, שלמרות יכלתו לבצע כל אחת מן 
הפעולות החלקיות שהן כעין חוליות בשרשרת תהליך ההזנה, 
אין הוא מסוגל עוד לעמוד על ההמשכיות שביניהן ולעשות 
אח הפעולה המורכבת בשלמותה. תופעה זו מוגדרת כאבדן 
כושר האסוציאציה בין גירויים ותגובות (במידה שזו 
אינה בגדר רפלכס) — אסוציאציה המעוגנת בתיפקוד המ׳ 
הגדול, המופיע כ ״מ ר כ ז ה א י נ ט ג ר א צ י ה״. — לעומת- 
זה, אין כריתת המוח ו ן פוגמת בכשרים הפסיכיים של 
היונה, אולם נוטלת ממנה את בושר ייצוב שיווי-משקלה! 
הרס ה ל ש ד ה מ ו א ר ך מביא למיתה מיידית. 




9:1 


מח 


952 


מרשימות ביותר הן תופעות הדצרבריזאציד! בכלב. 
שאותו ניתן לקיים כמת תדשים, לפעמים עד לדי 1 — 2 שנים, 
לאחר כריתת מוחו הגדול. בע״ד. זד. מסוגל לתנועה ספונ¬ 
טאנית׳ לעמידד. ולהליכד. (תוך אטאכסיר.)! כשהוא מגורד. 
הוא נובח, ומצבי ערות ^נה מתחלפים'בו בקביעות. אולם— 
בניגוד לעוף ־— הוא עיוור, אע״פ שהמנגנון של קליטת 
האור בעין לא נפגע (כמוכח ע״י רפלכם־ד׳אישון)! וכן אין 
הוא קולט מאכל או משקר. אלא אם הם'מושמים בפיו. אולם 
עיקר השינוי שחל בבע״ח זה הוא אבדן כל התכונות ודרכי- 
ה.ר.תנד.גות שהיו מיוחדים לו לפני־כן ושהבדילו בינו ובין 
כל כלב אחר, בהתאם למה שרכש כל אחד מהם במטיבות 
המיוחדות של חייו (סביבתו, מגעו עם בני־אדם או בע״ח 
מסויימים, אילופו וכו׳); לשון אחר — אבדן כל הסימנים 
המבטאים את ״אישיותו״ כפרט: לאחר הניתוח כל הכלבים 
דומים זה לזה, וד,תנד,גות כולם נראית אוטומתית וסטראו־ 
טיפית. כל אחד מהם אדיש לחלוטין לסביבתו, אינו'מגיב 
על קריאת שמו בפי בעליו, לא על נביחתם של כלבים 
אחרים ולא על קירבת בן המין־שכנגדו, אינו מכיר את בעליו 
ואת ביתו ואינו מבחין בינם ובין אדם אחר או מקום אחר( 
כל הכשרים שהוקנו לו ע״י אילוף וכל רפלפסים מותנים 
שהתפתחו, או פותחו, בו — מתבטלים, ולא ניתן לאמנו 
ולאלפו מחדש. כמונחים פסיכולוגיים ניתן לתאר מצב זה 
כאבדן ה ז כ ר ו ן, ועמו — האינטליגניציה וכושר־ 
הלמידה, וקליפת־ד.מ׳ מוגדרת במנגנון' האינדיווי¬ 
דואליות. 

כיוצא בו נמצא בניסויים בחולדות (בידי ק.ס. לשלי 
!ע״ע]) שהאינטליגנציד, שלהן(הנמדדת במהירות שבד. ר,ם 
לומדים להתמצא במבוך) פוחתת בעקבות פגימה במעטד.- 
המי, ולא זו בלבד אלא שקיימת קורלאציד, בין מידת הפחתד. 
זו ובין גודל שטח הקליפר, שניטל ימעל פני הם׳! עם כריתת 
המי הגדול כולו בטלר, כל למידד,. 

מניסדיי דצרכריזאציה בקופים לא ניתן חיר. עד עבשו 
להסיק מסקנות חד־משמעיות, משום שאין הקוף מחזיק 
מעמד לאחר הניתוח אלא ימים אחדים או שבועות מעטים. 
בסיכום נמצא שחשיבות קליפת-ד,מ׳ לגבי התקינות של חיי 
האורגאניזם ולעצם קיום חייו הולכת וגדלה ככל שאנו מת¬ 
קדמים במערכת־ד,חיים לפי סולם האוולוציה. 

תיפקודי המ'. חישה. המסלולים העצביים של כל 
התחושות מגיעים ל ת א ל_ מ ו ם בדרכם אל קליפת־המ' (ע״ע 
ח ו ש י ם, עמ׳ 215 : ציור); יוצא מכלל זה חוש-ד,ריח, שחלקו 
ד,ד,קפי של מסלולו הוא חלק של המ׳ הגדול עצמו(ר׳ לעיל, 
עמ' 945 ). גוש התאלמוס מורכב ממספר גרעינים, המחוברים 
למסלולי החישה: השבילים העולים בחוט-ד,שדרד" השבילים 
העוברים בגזע־המ' מגרעיני הראיה, השמיער,, האיזון, הטעי¬ 
מה, וכר. בתאלמוס נמצאים מרוכזים במקום צר מנגנוני- 
קיבול לכל הדחפים העצביים הצנטריפטאליים, הבאים מגי¬ 
רויים מכאניים, קינאסתטיים, תרמיים, כימיים, אופטיים, 
אקוסטיים, ומגרימת כאב בכל חלקי-ד,גוף. מן הגרעינים הקר 
לטים האלה תיתכן, מצד אחד, העברה לגרעינים אחרים 
בתאלמוס, שמד,ם יוצאים חיבורים אל מנגנונים מוטוריים 
תת-קליפתיים, כגון ההיפלתאלמוס, גנגליון־ד׳בסים, וכר: 
לפיכך גירוי חושי — באחד מחלקי הגוף—המגיע לתאלמוס, 
עשוי להפעיל תגובות התנהגותיות של האורגאניזם, מהן 
אף מורכבות ומסובכות, שר,ן מעבר לתגובות רפלכסיות 


פשוטות, שאותן מתווכים חוט־ד׳שדרר, והסגמנטים של גזע- 
ה.מ׳ — וכל זאת מבלי שגירדים אלה ייר׳פכו לתחושה 
מודעת, מצד שני יוצאים מגרעיני התאלמוס שבילים עולים 
לקליפת-ד,מ׳, שבר,ם מועברים הדחפים שמקורם באיברי־ 
החושים השונים ל״מרכזים" הקליפתיים המתאימים (ר׳ 
לר.לן). נמצא, שמסלולי התחושות השונות, שמוצאם באיזר 
רים ובאיברי-חושים שונים בגוף, נפגשים יחד בתאלמוס 
וחוזרים ומתפזרים על פני שטח המ׳ הגדול, שבו נצמדות 
לתר׳ליך העצבי התחושר. וד׳תפיסד, במשמען הפסיכי. — 
משמעותו של מיפגש חולף זה של מסלולי־ד,חישד, אינה 
ידועה. ייתכן שבו קשורר, האינטגראציה של התחושות השר 
נות, המגיעות מעצם אחד — אופטית, מישושית, תרמית 
ובר — לתפיסד, הפסיכית של העצם הזד, כאחד. — מיניסויי 
דצרבריזאציה בבע״ח הוברר, שבמקרים של כריתת ד,מ׳ 
ד.גדול יחד עם התאלמוט שוקע בעד׳״ח בקפאון מוטורי 
מוחלט. 

מרכזי־ ה חיש ר, הקליפתיים. מושג המרכזים 
התחושתיים המוחיים פותח בנורופיסיולוגיד. הקלאסית. ואי־ 
תורם של מרכזים אלה בקליפד, נקבע בשיטות ניסוייות שר 
נות: ( 1 ) בדרך השלילה — הרם איזורים מסדימים של 
הקליפר" מחמת פגיער, מקרית או בדרך הניסוי המתוכנן, 
עשוי לגרור ביטול של פונקציות סנסוריות מסויימות. 
למשל: הרם האיזור הערפי של הקליפה (בייחוד איזור 17 
וסביבתו [ציור 19 ]) מבטל את חוש-ד.ראיה, וזאת גם במק¬ 
רים שבד,ם לא נפגעה העיןבלל, ומנגנון קליטת האור ברשתית 
וגרימת זרם־פעולד, באופטיקום מוסיף לפעול בסדרו — כמו¬ 
כח ע״י קיומו של רפלכם-ד,אישון. לפיכך יש לייחט ל״מרכז־ 
הראיר," בקליפר. את הפונקציה של "תרגום" האירוע העצבי, 
הפיסי, של הראיה — ז״א זרם־הפעולה במםלול־ר.ראיד, — 
לאירוע הפסיבי של הראיד.; ויש להבין את העיוויח שב¬ 
עקבות הפגימד, במ׳ כסילוקו של ,מתורגמן" זה. בכך אנו 
מבדילים בין העיוורון ד.ד.קפי, "עוורון-ד,עין", שבו חוסל 
מנגנון קליטת־הגירוי האופטי באורגאניזם ובטל רפלכם- 
האישון, ובין העיוורון המרכזי, "עוורון־ד׳קליפה", שבו האור¬ 
גאניזם מוסיף "לראות", ז״א לד,גיב על האור, ואילו "בעל 
האורגאניזם״ אינו רואד״ — כיוצא בו נמצא שפגימות במיק־ 
טעים שונים של הפיתול אחור־ר,מרכזי (איזור 1 — 3 [ציור 
19 !) גורמות אנסתסיה באיזורים שתים בהקף־הגוף, אע״פ 
שגירויי רצפטורים באותם איזורים עשרים לר,וסיף לעורר 
תגובות רפלכסיות. במובן זה אותו איזור קליפתי מוגדר 
כ״מרכז התחושה הסומתית" (מישוש וכף), שבו האירוע 
העצבי הפיסי "מתורגם" להרגשת מגע, כאב וכר. ולא זו 
בלבד, אלא שבמקרר, זד, ניתן אפילו לערוך איתור עדין יותר, 
ולזד,ות כמעט כל נקודד. ונקודר, באיזור הקליפתי 1 — 3 
כ״מרכז-התחושר," של קטע מסויים של הקף-ד,גוף. הגוף כולו 
נראד. כמושלך השלכד. פונקציונאלית על פני הפיתול אחור־ 
המרכזי של הקליפד,, וזאת בהיפוך כיוונו — רגליו למעלד, 
וראשו למטה: פגימה בקצה הקדקדי של הפיתול גוררת 
אנסתסיד, בגפיים האחוריות, פגימד. בקצהו התחתון — אנם- 
תסיד, בגפיים הקדמיות ובראש, וכר. — כיוצא בו הוגדרו 
כ״מרכז-השמיעד.״ איזור בפיתול הרקתי העליון (איזור 41 
וסביבתו), וכ״מרכזי הטעם וד,ריח״ — איזורים בבסיס המ' 
הגדול. 

לאיתורם של המרכזים בקליפד, ניתן אישור משתי בחינות 





9 >3 


מח 


954 


חיוביות. ( 2 ) גירוי באחד מאיברי־החושים משתקף במ׳ 
מרחינה אלקטרופיסיולוגית בהופעת זרם־פעולה בקצתו 
הקליפתי של מסלול אותו החוש. אמנם זרמי־הפעולה בם' 
עשויים להתפשט על פני הקליפה, אולם הם מתגלים תחילה— 
ובעצמה מירבית — באותם האיזורים שהוגדרו בניסויים 
השליליים כמרכזי החושים: הקרנת אור לעין מעוררת פעי' 
לוח חשמלית באונה הערפית, שמיעת צלילים — באונה הרק־ 
תית, וכר. — ( 3 ) הוכחה מכריעה־לכאורה חם ניסויי גירוי 
ישיר של קליפת־חמ' באדם. הם נעשים בהזדמנויות שבהם 
המ׳ חשוף למגעים מן החוץ, כגון במקרים המהייבים ניחו־ 
הים במ׳; הללו ניתנים לביצוע באדם הנמצא בהכרה, מאחר 
שרקמת־המ׳ עצמה חסרה רצפטורים לחושי המגע, הכאב 
וכר. נמצא, למשל, שגירוי האונה הערפית בקליפה, שאין 
הנבדק חש אותו, מעורר בו חוויית הברקת אור לנגד עיניו 
או ראיית שלל־צבעים קאלידוסקופי; גירוי האונה הרק־ 
תית — שמיעת רעש! גירוי אתרים שונים בפיתול אחור־ 
המרכזי — הרגשת דיגדוג באיזורים שונים של הקף־הגוף! 
גירוי מרכז־הטעימה בבסיס — טעם חומצי או מלוח בפה. 
לעומת זה אין גירויי הקליפה עשויים לעורר תחושת כאב, 
לא בם׳ עצמו ולא באחד מחלקי הגוף — אולי בגלל ההצמדה 
של חוש־הכאב לאירועים חאלמיים־דווקא (ר' לעיל). 

איזורי־קליפה אלה, שחושים מסויימים נמצאו צמודים 
להפעלתם, הוגדרו כ״מרכזים ראשוניים" של חושים 
אלה — להבדיל מ״מ ר כ ז י ם שניים", שחיפקודם לגבי 
התחושה הוא מסוג אחר. פגימות מסדימות באונה הערפית 
אינן גוררות עיוורון ממש, אלא נוטלות מן הנפגע את הכושר 
להכיר אח מהותו של העצם הנראה (״עוורון־הנפש״): הוא 
נעשה בשבילו גוש־חומר סתם, בעל צורה ובעל צבע או 
צבעים, התופס מקום בשדה־הראיה. ליקוי זה בתפיסה האופ¬ 
טית נראה כקשור במיוחד בליקויים באיזורי־הקליפה הסמו¬ 
כים למדכז־חראיה הראשוני (איזורים 18 , 19 ), והוא נתפרש 
כאבדן הזכרון האופטי. בדומה לכד נתגלו, בעקבות ליקויים 
קליפתיים, הפרעות בתפיסה האקוסטית, שאינם מתבטאים 
בחרשות אלא באי־יכולת להבחין בטיב הקול, הרעש. או 
הצליל הנקלט ("חרשות־הנפש"), תופעה שיוחסה בייחוד 
לפגימה באיזורים רקתיים־קדקדיים הסמוכים למרכז-ד.שמיעה 
הראשוני, ונתפרשה כאבדן הזכרון האקוסטי. כמו־כן 
נתגלו — בעיקר במקרים של פגימה באיזורים נרחבים 
באונה הקדקדית, מאחורי המרכז הראשוני שבפיתול אחור־ 
המרכזי — הפרעות בחוש־המישוש, שאינן אנסחסיה אלא 
אבדן הכושר להבחין בטיב העצם הממושש: אם קוביה או 
כדור, חלק או מחוספס וכר— כעין אבדן הזכרון המישושי. 
מכאן באה הנורופיסיולוגיה הקלאסית להבחנה בין מכאניז- 
מים קליפתיים סנסוריים "ראשוניים" שבהם מותנית עצם 
התודעה החושית, ובין ,.מרכזים שניים" שלהם צמודה 
הכרת תכנה של תודעה זו — מעין ההבחנה של הפסיכו¬ 
לוגיה הקלאסית בין פרצפציה ואפרצפציר, (ע״ע). כל ההפר¬ 
עות שיוחסו לפגימות'"המרכזים השניים" של התחושות 
סוכמו במושג ה א גנו זי ה (ע״ע). 

התיפקודים המוטוריים של ה מ' צמודים לשתי 
מערכות של מכאניזמים — בגזע-המ׳ ובקליפה. ה ה י פ ו ת א־ 
למום (ה״תת-רמה״) שבמ׳-הביניים, בקרקע החדר 111 , 
מופקד על ויסות הפעילות האוטונומית של הקרביים — הן 
פעילותם של שריריהם החלקים, הן הפרשות הבלוטות — 
באמצעות מערכת -ה עצבים האוטונומית, בדומה 


לפונקציה שקליפת-המ׳ ממלאה לגבי סערכת-העצבים הסו- 
מתית. להיפותאלמום מגיעים שבילים מן התאלמום, ולפיכך 
הוא מופעל ע״י תחושות שונות, גם מגירויים שרישומיהם 
אינם מגיעים לקליפה ואינם מודעים, ואילו ממנו יוצאים 
דחפים המתבטאים באמצעות הסימפאטיקום והפאראסימפא- 
טיקום — בפעולת הלב, בדופק, בלחץ-הדם, בהסמקה וחיוו- 
רון, בהזעה ובהפרשת־הרוק, בעצמת הפריסטאלטיקה וכר. 
באמצעות ההיפופיזה, הנמשכת סמ׳-הביניים, ההיפותאלמום 
מעורב במנגנון ההפרשה הפנימית (ע״ע). לחיפוחא- 
למום קשרים דו-םטריים לקליפת־המ': לפיכך, אע״פ שאין 
הוא מופעל מן הרציה המודעת והמכוונת — הוא מושפע 
מאירועים פסיכיים שונים שלהם צמודים תהליכים קליפתיים, 
והוא מצידר עשוי לגוון אח הפסיכיקה המודעת. מכל הבחי¬ 
נות הללו ההיפותאלמוס מופיע כמנגנון התבטאות המציאות 
הפסיכית האמוציונאלית בתגובות הבלתי-מודעות של האור¬ 
גאניזם. בניסויים של גירויים ישירים של ההיפותאלמוס — 
באמצעות אלקטרודות המוחדרות לתוכו מן החוץ — הוכח 
שניתן בדרך זו להפיק בבע״ח תופעות המשקפות מצבים 
אמוציונאליים שונים, בגון התרגשות או מרגוע, רוגז. פחדים, 
הנאה וכד (וע״ע עצבי ם,מערכתה־: המערכת האוטו¬ 
נומית). 

על יסוד ההנחות בדבר יחסי-הגומלין בין הפעילות החשי¬ 
בתית הצמודה לקליפה ובין הגורמים האסוציונאליים הצמו¬ 
דים להיפותאלמום, פותחה בפסיכיאטריה (בידי א. מוניש) 
שיטה כירורגית לטיפול בחולי־נפש, שעיקר מחלתם — 
כפיות אמוציונאליות על דרכי חשיבתם: הלובוטומיה ( 8 ט( 101 
= אונה) או לויקוטומיה = [החומר] הלבן) — חתך 

בחומר הלבן לשם ניתוק הקשר בין האונה המצחית של 
הקליפה ובין מ׳-הביניים. בדרך זו מושגים לפעמים הרגעה 
של חולים נרגזים, שיחרורם מתוקפנות או מפחדים וכיו״ב. 

הפעילות המוטורית שמרצון ומכוונד" המתבטאת בפעו¬ 
לת שרירי־העבודד,. צמודה לקליפת-הס׳, שבה "מיתרגמים" 
תהליכים פסיכיים אלה לאירועים עצביים. כ״מרכז המוטורי 
הראשוני" הוגדר בשעתו הפיתול קדם-המרבזי, המצטיין 
מבחינה היסטולוגיה במציאותם של התאים הפירמידיים 
הגדולים (תאי-בץ [ 8012 ]) בשכבתו ה 5 . על פני פיתול זה 
מצויה כעין השגיכה פונקציונאלית של מערבת־השרירים של 
הגוף בסידור הפוך, כשהאיזור המפקח על הרגל נמצא בקצה 
הקדקדי. שלוחות התאים שבפיחול זה יורדות מפנו — כעין 
מניפד, — אל גזע־ד,מ' ומתכנסות שם לאלומה, היא ש ב י ל - 
הפירמידות, החוצה את גנגליון־הבסיס בקופסיח הפני¬ 
מית ומפריד אותו לשני גרעינים (ע״ע אכסטרפידמידית, 
מערכת), יורד בחוט-השדרה לארכו, וסיבים סמנו מפעילים 
תאים מוטוריים בכל סגמנט וסגסנט. בשיטת הפעלת גירויים 
חשמליים חלשים על איזור-הפירמידות בקליפה מודגמים 
נקודה ססויימת או שטח מצומצם מסויים, שלהם קשורים קשר 
פונקציונאלי שריר ממויים או קבוצת שרירים מסויימת, 
שהם מופעלים ע״י הגירוי המוחי. מצד שני גורר הרם אחד 
המקומות באיזור הפירמידות לשיתוק םפאסטי בשריר או 
בקבוצת־חשרירים המקבילים; אי-יכולת' בעה״ח או האדם 
הנפגע להפעיל שריר או שרירים אלה מרצונו, אע״פ שכושר 
פעילותם של אלה — המותנה בקשריהם לעצבים מוטוריים 
הקפיים — לא בטל ומוסיף להתבטא בתגובות רפלכסיות. 
לעומת אבדן כושר ההפעלה הרצונית של שרירים לאחר הרם 
מרכזם שבאיזור-הפירמידות, או לאחר ניתוק סיבי שביל- 



955 


'ח 


956 


הפירמידות המגיעים לתאים המוטוריים בחוט־השדרה 
— מופיעה באותם שרירים רגישות־יתר לגירויים המגיעים 
אליהם בקשתות־רפלכסים מן החוץ, ומופיעים אף רפלכסים 
פאתולוגיים. הגברת הרפלבטים בשיתוק הספאסטי מעידה 
שאת שביל-הפירמידות מלווים מן הקליפה סיבים שפעולתם 
היא שלילית — ריסון הרפלכסים, ופעולה זו מתבלטת בבע״ח 
יותר ככל שהם מתקדמים בסולם הפילוגנטי. לריסון זה מש¬ 
מעות חיובית מבחינה ביולוגית: הוא משחרר את האורגניזם 
במידה הולכת-ורבה מתלותו בגורמי־חוץ ומאפשר לו פעי¬ 
לות עצמאית. — על "הצטלבות־הפירמידות", וכן הצטלבות 
השבילים הסנסוריים העולים — ע״ע חוט־השדרה, עמ' 
183/4 , ושם ציור 7 . 

הפעילות המוטורית הרצונית והמכוונת של השרירים 
מגוונת ע״י הפעילות הספונטאנית שמקורה בדחפים המגיעים 
לאותם השרירים מן המערכת האכסטראפירמידית, בשביל 
המלווה את שביל־הפירמידות (ר׳ שם. ציור 6 ). 

בדומה למכאניזמים הסנסוריים של הקליפה, הבחינה 
הנורופיסיולוגיה הקלאסית גם לגבי המוטוריקה "מרכזים 
שניים", נוסף על המרכז הראשוני שבאיזור-הפירמידות. 
ליקויים מוחיים, בעיקר באיזור המצחי שלפני הפיתול קדם־ 
המרכזי, גוררים לעתים הפרעות תנועתיות, שאינן שיתוקי 
שריר או שרירים מסויימים, אלא אי־יכולת לארגן יחד פעו¬ 
לותיהם של שרירים שצירופו הכרחי לשם ביצוע תקין של 
פעולה מסויימת. דוגמה לכך היא האטכסיה (ע״ע), שהיא 
אחת מן ההפרעות של הבקרה וההסדר של הפעילות המוטו¬ 
רית הרצונית, הכלולות במושג ה אפ רב ס יה (ע״ע). 



צייר "צ. ראיייר^ס הת״פקןדייס הנדו 9 ים הייפרו־המ', 

צומת סנסורי־מוטורי מיוחד במ׳ הוא ה מ ו ח ו ן, הממלא 
גם הוא תפקיד בהסדרת התנועה. בדומה למ׳ הגדול, גם הוא 
בעל קליפה אפורה. רבת קמטים, המונחת על פני חומר לבן. 
תאי קליפת־המוחון ספציפיים ושונים מתאי קליפת המ׳ 
הגדול; בייחוד מצטיין המוחון בתאים הגדולים ע״ש פורקי- 
ניה, שאינם מצויים אלא בו. אל המוחון מגיעים שבילים 
עצביים עולים מחוט-השדרה, מעבירי גירויי חוש-ד,מצב של 
הגוף וחוש-המתח של השרירים העובדים, וכן שביל ממנגנון- 
המבוך באוזן הפנימית, המגורה גם הוא ע״י שינויי מצב- 
הגוף בחלל (איבר שיווי-המשקל)! למוחון קשרים — דרך 
הגבעולים — עם גזע־ד,מ׳ וממנו עם המי הגדול. במוחון 
נעשית אינטגראציה לא־מודעת של רישומי כל הגירויים 
הנובעים מן ההתייחסות המרחבית של הגוף לחלל ובמצבם 
ומנחם של איברי-הגוף, והדחפים היוצאים מן המוחון מכוו¬ 
נים את המכאניזמים העצביים האחרים להתאים את פעולת 
השרירים לגורמים הללו. משום כך אין זה מקרה שהמוחון 
מפותח ביותר באות□ בע״ח, שבעיית ההתמצאות וההתפוונות 
בחלל לגביהם מסובכת בגלל תנועתם במרחב תלת־ממדי, 
כדגים במים והעופות באוויר. ליקויי המוחון באדם מעוררים 


הרגשת סחרחורת ומונעים דיוק בהכוונת תנועת השרירים, 
הן ברגלים לגבי העמידה וההליכה, הן בידים לגבי תנועות 
עדינות — מצב של א ט כ ס י ה מ ו ח ו נ י ת. 

כל המרכזים המוחיים, שהנורופיסיולוגיה הקלאסית 
נתנה להם תיחום מדוייק על פני קליפת־המ׳, אינם תופסים 
יחד אלא חלק של שטח הקליפה. חלק זה גדול־יחסית ביונקים 
ירודים והולך ופוחת עם ההתקדמות בסולם ההתפתחות, והוא 
קטן ביותר במ׳ האדם. המרכזים הפונקציונאליים הללו 
חופפים בדרך־כלל איזורים מסויימים במיפוי ההיסטולוגי של 
הקליפה (ר׳ לעיל, עמ׳ 948 ) — דבר שנחשב לעדות נוספת 
לנכונות תורת הלוקאליזאציה. שטחים נרחבים בקליפת 
מ'־ד,אדם, ובייחוד באונה המצחית, הם "אלמים", ז״א: גי¬ 
רויים בהם אינם מעוררים תגובות פיסיולוגיות מוטוריות 
או תופעות סנסוריות מודעות, ופגימות בהם אינן גוררות 
הפרעות מוטוריות או סנסוריות בגוף. — הרבה מאיזורי 
המיפוי הציטוארכיטקטוני והמיאלוארכיטקטוני של קליפת 
מ׳-האדם מיוצגים גם במוחותיהם של יונקים עילאיים, וביי¬ 
חוד בקופים, שלהם אנו מייחסים פונקציות דומות לאלו 
של האדם — ראיה, שמיעה, מוטוריקה רצונית וכו׳. עיקר 
ההבדל הכמותי והאיכותי בין מ׳-האדם ומ׳-הקוף הוא במבנה 
האונה המצחית, שהיא באדם לא רק גדולה יותר בד,רבד" 
אלא נכללים בה איזורים היסטולוגיים המיוחדים לאדם לבדו. 
מכאן הסברה, שהפעילות העילאית של מערכת-העצבים, 
המתבטאת במציאות הפסיכית, צמודה דווקא לאיזורים האי¬ 
למים, ושהייחוד הפסיכי של האדם קשור לאונה המצחית. 

שבילים יורדים מן הקליפה ומגרעינים של גזע־המ' 

אל סגמנטים של חוט-השדרה, ושבילים עולים מסגמנטי 
חדט-ד,שדרה אל גזע-המ׳, אל המוחון ואל קליפת-הם׳ ן'אלה 
ואלה הם אלומות-סיבים בחומר הלבן של חוט־השדרה לארכו. 
— וע״ע חום-ד,שדרח, עמ׳ 183 , ושם ציור 6 . 

הפונקציות העילאיות של חמ', הנורוסיסיו־ 
לוגיח הקלאסית תפסה את האיזורים האילמים כאיזורי־ 
אסוציאציה, היוצרים קשרים בין המכאניזמים הסנסו¬ 
ריים השונים המאותרים במרכזים המוגדרים, וכן קשרים 
ביניהם ובין המכאניזמים המ 1 טוריים השונים. לפי תפיסה זו, 
תיפקודי כל המכאניזמים מתואמים זה לזה באמצעות איזורי־ 
האסוציאציה, ותיאום זה נחשב כמצע הפיסי לאיננזליגנציה 
הבאה לבימוי בהתנהגותו של בע״ח: רמת האינטליגנציה 
מקבילה למידת הפיתוח של איזורי-האסוציאציה. 

בחיפושים אחרי מכאניזמים מוחיים של הפונקציה הפסיכו- 
פיסית הספציפית של האדם, הדיבור, נקבע תחילד. (בידי 
ברוקה) "מרכז-דיבור" בפיתול המצחי השלישי (התח¬ 
תון) בשמאל — איזור 44 שרקמתו אינה מיוצגת במ׳- 
הקוף! ברוב הגדול של בבי-אדם,שבהם קיימת עדיפותתיפ- 
קודית של יד-ימין על יד-שמאל, מתייחסת המשמעות התיפ- 
קודית לגבי הדיבור לאותו איזור בקליפה השמאלית בלבד, 
אע״פ שהוא מיוצג מבחינה מורפולוגית גם בצד-ימין של 
המי — וגם עובדה זו משווה ל״מרכז-הדיבור" ייחוד לעומת 
שאר המרכזים, שהם זוגיים-סימטריים. לאחר שנמצא (בידי 
ורניקה) "מרכז-דיבור" גם בתוך "מרכז-השמיעה השניי" 
שבשיפולי האונה ה^קדקדית של הקליפה, פיתחה הנורופי- 
סיולוגיה הקלאסית תורה שיטתית של הדבור (ע״ע), 
בעיקר על סמך התופעות של ה א פ ס י ה (ע״ע, ור' ציור שם) 
ומיונן לסוגיהן! היא מושתתת עק הנחת מספר מכאניזמים 




7 נ 9 


מיו 


958 


קליפתיים נפרדים,המהווים מעין היירארכיה מוחית תיפקודית 
לגבי הדיבור, שתואר גם הוא כמערכת של תיפקודים הבאים 
בזה לאחר זה ומשתלשלים זה מזה. בהיירארכיה זו נחשבו 
שיפולי איזור־הפירמידות, שבהם מצויים מרכזי התנועה 
הרצונית של השרירים של כלי-הדיבור, למנגנון המבצע 
הוראות המגיעות אליו ממרכז־ברוקה. הרס המרכזים הפיר־ 
מידיים מתבטא באילמות- ואילו הרס מרכז־ברוקה — באפא־ 
סיד. מוטורית, שהיא אפראכסיה, שבה אין החולה מסוגל 
לדבר, ז״א להשמיע את מלות-הדיבור, למרות קיום שליטתו 
על כלי־הדיבור. על מרכז־ברוקת מורכב מרכז־ורניקה, שפגי־ 
מה בו מתבטאת באפאסיה סנסורית, שהיא אנגוזיה' — אבדן 
הבנת משמעות הדיבור, וכתוצאה מזה — אי־יכולת לדבר 
דיבור־של־ממש למרות היכולת להשמיע מלות־דיבור כצלי¬ 
לים חסרי משמעות. לאפאסיה המוטורית הוסמכה האגרא־ 
פיה; אי־יכולת הכתיבה, לאפאסיה הסנסורית — האלכסיה: 
.אי־יכולת הקריאה, ז״א אי־הבנת הדיבור הכתוב. 'כמו־כן 
הונח, שבאמצעות שבילים העוברים בכפיס משפיעים התה¬ 
ליכים העצביים שבחצי־הכדוך השליט, השמאלי, על התהלי¬ 
כים שבצד־שכנגד, הימני — והיפוכו של דבר באטרי יד־ 
ימין. במקרים של ניתוק הכפים נמצאו בבני־אדם אפראב־ 
סיות לגבי מחצית־גופו האחת. 

תכנית זו של המערך המוחי המשוער של הדיבור כללה 
הנחת מציאות "מרכז־מושגים" או "מרכז־חשיבה", שאותו 
ניסו לאתר באונה המצחית; במרכז זה מעובדים רישומי 
הגןלט (האקוסטי או החזותי [קדיאה]) של הדיבור, והפלט 
שלו חוזד ו״מיתרגם" במדכז־ורניקה ל״דיבוד הפנימי", שהוא 
,,מיתרגם" במדכז־בדוקה להודאות לו־,פעלה נאותה של כלי־ 
הדיבור, או — במדכז מקביל לכך — להפעלה נאותה של 
הכתיבר,. הולשתד, של כל התפיסה הזאת היתה: מצד אחד— 
האופי המכאני שהיא משווה לעיצוב הדיבור האנו׳שי, תוך 
התעלמות מרובהחסבוכות שבו; מצד שני — הבעייתיות של 
התיפקודים הספציפיים של האונה המצחית באדם, שאינם 
ניתנים לחקירה ע״י תצפיות או ניסויים בכע״ח. התצפיות 
בנפגעי המ' המצחי לא העלו תמונה ברורה של תיפקודים אלה. 
בדרך־כלל אין הפגיעות משתקפות בפונקציות פיסיולוגיות 
מסויימות. מרובים המקרים שבהם הרם איזורים נרחבים במ' 
המצחי מלווה הפרעות מעטות בלבד בהחנהגווה ואילו במק¬ 
רים אחרים גוררות פגיעות בחלק־מ׳ זה שינויים באי¬ 
שיות של הנפגעים, תוך הבדלים גדולים מאד ביו מקרה 
למקרד,; ביטול הריסון העצמי של יצרים ומאוויים (התפא¬ 
רות, תוקפנות וכד״): אי-שקט רעיוני. פיזור המחשבה; קלות־ 
דעת, בדחנות וליצנות; מכאניזאציה של ההתנהגות, היעדר 
יזמה; ליקויי-זכרון, וכאלה הרבה. מכאן הרושם שהאונה 
ד,מצחית נותנת הכוונה לפעילות הפסיכית העילאית, אד 
אינה המנגנון הבלנזדי של פעילות זו. 

על התאוריה הנורופיסיולוגית הקלאסית של המדכזים 
המוחיים יד,פונקציוניואליים הספציפיים, המאותרים בקליפה, 
יצאו בעשרות-השנים האחרונות עירעורים חזקים. ראשיתם 
בתצפיות המוניות בפצועי־ראש, נפגעי-ד,מ׳, במלה״ע 1 , והם 
נתחזקו בעקבות שיכלול שיטות הבדיקות הנורולוגיות 
בנפגעי-המ' והבדיקות הפסיכולוגיות בהתנהגותם-׳יהוכח ללא 
ספק, שתמונת חלוקת הקליפה למכאניזמים נפרדים לביצוע 
פונקציות שונות קשיחה מדי ואינה מבטאה את המציאות, וש- 
הקליפה בכללותה נראית כמנגנון-פעולה שמותאם תמיד לתנ¬ 


אים ולמסיבות. מעובדות־ד,יםוד שתרמו לתפיסה המודרנית; 
( 1 ) תופעות הרסטיטוציה של פונקציות ללא רגנראציה של 
הרקמה — תיפקודים שנפגמו או בטלו לגמרי בעקבות הרס 
איזורים קליפתיים הנחשבים ל״מרכזיהם" עשויים לבוא על 
תיקונם — לפחות החלקי — במרוצת הזמן, וזאת למרות 
העובדד. שתאי מערכת־העצבים המרכזית שנהרסו אינם מת¬ 
חדשים, תופעות אלו שכיחות במקרים של אפאסיות, ומצויות 
גם במקרים של שיתוקים אתרים. — ( 2 ) הגבולות בין הצו¬ 
רות השונות של האפאסיות מטושטשים, ולאמיתו של דבר 
אין אלא דרגות שונות של הפרעת הדיבור בכללותו, המתייח¬ 
סות הן לקליטתו, הן לביצועו, הן לזכרון המושגים, הן לזכרון 
המלים, וכד׳. תחום הקליפה, שפגימות בו גוררות הפרעות 
שונות של הדיבור, אינו מצומצם ל,.מרכז-ברוקה" ול״מרכז- 
ורניקה", אלא מקיף שטח גדול באונות הרקתית והקדקדית 
'של המ׳ השמאלי. — ( 3 ) טיבם של ליקויים שונים שבעקבות 
פגיעות מוחיות אינו בביטול פונקציות מסויימות אלא בצימ- 
צום או בשינוי של היכולת להפעלתן בתנאים או במסיבות 
שונים — וזאת בתלות במשמעותה של הפעולה ולא 
במכאניזם שלה. למשל: במקרים של שיתוקים ספאסטיים, 
שבהם אין הנפגע מסוגל להפעיל איבר מסויים מרצונו המכוון 
לתנועה במגמה מסויימת, הוא מפיק לפעמים אותה תנועה 
באותו איבר בתורת תנועת-לוואי לביצוע תנועה המכוונת 
למגמה אחרת; לוקי אפאסיות מסוגלים לפעמים להביע אמו¬ 
ציות במלים ובמשפטים שאינם עומדים לרשותם לצרכי מתן 
אינפורמאציה לזולתם, וכאלו רבות. — ( 4 ) הקשר הפונקציו¬ 
נאלי בין שרירים מסויימים בהקף־הגוף ובין "מרכזים" מסו־ 
יימים בקליפה אינו חד־משמעי. ניתן להפעיל שרירים או 
קבוצות־שרירים לתנועות מעין-רצוניות לא רק ע״י גירויים 
חשמליים באיזור-הפירמידווב אלא גם ע״י גירויים בשטחי־ 
הקליפה שלפני הפיתול קדם־המרכזי ושלאחריו — בתנאי 
שאיזור-הפירמידות עצמו קיים; נמצא, שהוא מופיע כאן 
כעין חחנת-מעבר לדחפים שמקורם בחלקים אחרים של 
הקליפה (ציור 21 ). הגירויים החשמליים המופעלים על 
איזור-הפירמידות באדם, הנמצא בהפרה, אמנם גורפים לחנו- 
עות, אך אינם מעוררים בו את החוויה של עשיית התנועה 
מרצונו. כמדכן נמצא במקרים מסויימים, שניתן להביא לידי 
הפעלה רצונית שרירים שנותקו מעצביהם המוטוריים וחוברו 
לעצבים אחרים ז.א,: הוצמדו בעקיפין לסיבים אחרים 



קרקרו אפקי־ — מוצאי שבילים מ^מורייס; ?ן;ר,וו אנכי — ? 6 מחי ק!?ט 
תחזשת״הגר-ף; קוקוו מרוסק — איזורי הראיה והשמיעה. א. סרטוירי; 
ב. תחושתי: נ, היותי: ר. שמיעתי. 1 — 7 ו 17 — חשו•׳ ציור 19 


9:9 


מח 


960 


של שביל־הפירמידות המגיע לתאים המוטוריים שבחוט־ 
השדרה ולמקומות אחרים של איזור־הפירמידות בקליפת־המ׳, 
— ( 5 ) גם בתחום הסנסיריקה נמצא שהפעילות הקליפתית 
האובייקטיווית, הנמדדת ברישום זרמי־הפעולה שבעקבות 
גירויים חושיים, תלויה במשמעות שחודעת האדם מיי¬ 
חסת לגירוי. למשל: הפעילות החשמלית של מרלז-הראיה 
באונה הערפית, הנגרמת ע״י הקרנת אור לעין, גוברת או 
נחלשת אם מטעים את האדם לחשוב שעצמת האור הוגברה 
או הוחלשה. תופעות אלו, וכיוצא בהן, קשה להציגן במודל 
מכאני (אם כי הגישה הקיברנטית [רי לעיל] משתדלת 
לעשות זאת). 

בעקבות עובדות אלו, ורבות כמותן, גוברת בנורופיסיו־ 
לוגיה הנטיה לעבור מן התפיסה הלוקאליזאסורית־מכאנים־ 
טית של פעילות קליפת־ר,מ׳ לתפיסר, כוללנית יותר. ייתכן 
שהאיזורים שהוגדרו כ״מרכזים" של פונקציות מסויימות 
אינם מכאניזמים מחוללי הפונקציות הללו, אלא רק הנקודות 
שבהן מתחברים לקליפה השבילים העצביים המקשרים בינה 
ובין איברי־הביצוע; ואילו מקור הפעולה הוא בקליפה בכל¬ 
לותה, המסוגלת לר,וםיף לפעול — בצורה מצומצמת או 
מותאמת לתנאים שנשתנו — גם לאחר פגיעות חלקיות בר,. 
כמו־כן נתחדשה התפיסה הרואה בקליפת-המ׳ לא אתמחוללם 
של ד,תד,ליכים הפסיביים אלא מנגנון־ביצוע בידי הפסיכיקד,: 
"ד,איבר הגופני של הנפש" (שרינגטון). 

נקודת־ד,כובד של המחקרים המכוונים למציאת מצע פיסי, 
מוחי, לעצם המציאות הפסיכית הועברד, לאחרונה מקליפת־ 
המ׳ לגזע־ד,מ', למבנים העצביים הקמאיים המשותפים לאדם 
ולבער,״ח. במרכז הד,תעניינות עומדים הדרפותאלמוס וה־ 
ת צ ו ר ה ה ר ש ת י ת (ר׳ לעיל). זו האחרונה קולטת גירויים 
מן המסלולים הסנסוריים העולים בחוס־השדרד, ובגזע־ר,מ׳, 
וכן מן המוחון, היא קשורד. קשרים דו־סטריים עם שטחים 
נרחבים של קליפת־הם׳, ולר, קשר הדוק ביותר עם חלקי המ׳ 
הקיצון המקיפים את מ׳־ר,ביניים (,המערכת הלימבית" 
שוליים]). לפעילות התצורר. הרשתית צמודים 
חילופי מצבי ערות ושינה באורגאניזם (ע״ע שנה), וד,מכלול 
חיפותאלמוס—תצורד, רשתית—מערכת לימבית נראד. במגוון 
את ד,תד,ליכים הפסיכיים הצמודים לקליפת המי הגדול 
"ד,חדש" וכקובע את מידת העירנות של התודעד, ואת 
המודעות של האורגאניזם על עצמו. 

המ׳ והנפש. בחקר הם׳, הנראד, כמיפגש המציאות 
הפיסית ור,פםיכית. מעוגנת בעיית הקורלאציות הפסיכו־ 
פיסיות, המופיעד, בהגות הפילוסופית מימי־קדם ועד ימינו 
בצורת בעיית "הגוף ור,נפש", "החומר והרוח". מן ההתקדמות 
בהברת המבנה האנטומי של המ׳ והתהליכים הפיסיולוגיים 
בו אין השלכות ישירות על פתרון הבעיר,: כיצד מתרחשת 
הקפיצה, שעל־ידה הופכת האנרגיר, המועברת מן הגורם 
החיצון לאיברי-החושים שלנו, ומהם למ׳ — לעובדה של 
התודעד" וכיצד מתאפשרת הפיכת אירועים של התודעה 
לאירועים בגוף! לשון אחר: כיצד מערך מסויים של דחפים 
עצביים יוצר מחשבר, או הרגשה וכד׳, וכיצד מחשבר, או 
הרגשה וכר מעוררת תאי־עצבים מסויימים לפעולה, ניתן 
להעמיד בעיה זו על כמה נתונים עובדתיים, שכל תאוריה 
שהוצעד, עד היום מתקשית ליישבם זד, עם זה: 

( 1 ) הם' הוא עצם מעצמי העולם הפיסי, שהם ממוקמים 
בחלל ותופסים כו נפח מסויים, וד,ם בעלי מסד,: התהליכים 


המתרחשים בהם צורכים או מפיקים אנרגיה. המ׳ וד.מתדחש 
בו ניתנים לתצפית אובייקטיווית (מן החוץ)! אפשר לבטא 
את תכונות ד,מ׳ במושגים של מילון הפיסיקה וד,כימיר" וחוקי 
הפיסיקה ודוכימיה מספיקים לנסח את ר,תנד,גותו הניתנת 
לתצפית. 

( 2 ) לבעל־הם׳ תחושות, מחשבות. רציות וכר המודעות 
לו לבדו, אן אינן מודעות לזולתו ואינן ניתנות לתצפית של 
זולתו! הן אינן ממוקמות בחלל, אינן צורכות או מפיקות 
אנרגיה, וד,ן חסרות 9 םה, 

( 3 ) תחושותיו, מחשבותיו, רציותיו וכו׳ של האדם מש¬ 
תקפות בתהליכים מוחיים ועשויות להשפיע מן המ׳ על 
תנועות גופו, אך לא על מוחותיהם ותנועות גופיד,ם של בני■ 
אדם אחרים! ואירועים המתרחשים כעובדות אובייקסיוויות 
במוחו — שמקורם במ׳ עצמו או בר,שפעת חלקי־גוף אחרים 
על ר,מ' — משתקפים מבחינר, סובייקטיודת בתחושותיו, 
מחשבותיו, רציותיו וכר. 

( 4 ) אין קשר לוגי (מחוייב-ר,הגיון) בין מושגינו המת¬ 
ייחסים לתכנים של המציאות הפסיכית ובין אלה המתייחסים 
לתכנים של המציאות הפיסית. אולם למרות היעדר כל אפ¬ 
שרות לתאר קשר בין שני העולמות האלה — הרי מבחינה 
אמפירית קשר זה מתגלה בקיים במוחנו כמחףיב-ר,מציאות: 
וזה מה שעושה את המציאות הזאת לבלתי-מובנת ומשווה 
לחקר המ׳ מקום מיוחד בביולוגיה ובפילוסופיה באחת. 

וע״ע נפש! פסיכולוגיה! קיברנטיקה! תו¬ 
, ד ע ה. 

מ ח ל ו ת - ה מ׳. יש להבחין בםחלות-ר,מ׳; (א) בין תוצ¬ 
אות של פגימת רקמת ד,מ׳ ע״י פגיעה או ע״י מחלה אורגא¬ 
נית, (ב) ובין הפרעות תיפקודיות, שאותן ניתן לעתים — 
אך לא תמיד — לייחס לגורם פיסי. בגלל החשיבות החיונית 
שיש לתיפקודי ר,מ׳ לגבי תיפקודי רוב האיברים בגוף, יש 
לליקויים מוחיים לעתים תוצאות מרחיקות לכת לגבי האור¬ 
גאניזם כולו. מאחר שחמ׳ מסוגר בקופסד. קשיחה, עשוי כל 
ליקוי בו, התופס חלק של החלל, לצמצם את הנפח העומד 
לרשות המי, ור,גדלת הלחץ התוך-גולגלתי עשוי לגרום להפ¬ 
רעות חמורות מאותן הנובעות מן הליקוי בשהוא-לעצמו. 

מבחינה אחרת ניתן לסווג את מחלות-ר,מ׳: (א) למחלות 
שמקורן במ׳ עצמו, (ב) ולמחלות הפוקדות את ד,מ' ממוקדים 
אחרים בגוף, לסוג (א) שייכים, בין השאר: שאתות-ד,מ׳, 
צורות מסדימות של דלקות-ד,ם׳, מורסה מוחית, כילוי-ר,מ׳ ז 
תד,ליכי-ניוון תורשתיים, כגון המחולית התורשתית! פציעות 
וחבלות. לסוג (ב) שייכים, למשל: דלקות-ר,ם' שבעקבות 
מחלות החצבת, השעלת ובד׳, תסחיף בעקבות מום־לב, שבץ 
מחמת לחץ־דם גבוה, טרשת-עורקים כללית׳ מחלות כליר" 
עגבת, שחפת, גרורות סרטניות. זיד.ומים כלליים והרעלות 
עשויים להתפשט גם על פני המי, מהן בכל המקרים — כגון 
טיפום-ד, 3 ד,רות או הרעלות כוד,ל ופחמן חד-חמצני, מהן 
לעתים — כגון טיפום-ד,מעיים. גורמים פאתוגניים מסויימים 
הם נורוטרופיים, ז״א — בעלי נטיד, ספציפית לפגיער, 
במערכת-ר,עצבים! דש גורמים פאתוגניים שד,מ׳ מוגן נגד 
חדירתם הודות לחיץ-הדם-הנוזל !המוחי-שדרתי] (ר׳ לעיל, 
עמ׳ 943 ). 

ד,מ׳ רגיש ביותר להפרעות של אםפקת-ר,דם, הן למיעוט 
האספקה לכולו — המתבטא מיד בהרגשת-הולשה או בהת¬ 
עלפות, הן להפסקת האספקה לאחד מחלקי-המ׳, כגת בעקבות 





951 


׳ח 


962 


— . מרשת או פקקת — הגוררת התנוונות הרקמה שנפגעה 
חבלות בראש עשויות לגרום ז ע ז ו ע ־ ה מ/ שבו ההפרעה 
ברקמת־המ' היא, בנראה. ברמה המולקולארית, מאחר שלא 
ניתן לגלות פגימות ברמה התאיתית. חמורים ממנו מקרים 
של מעיכת־המ' או פציעתו בעקבות שבר בגולגולת. 
נוהל. המרי־רעל וסמים שונים פועלים על ר,מ׳ באופנים 
ספציפיים, המתבטאים בתופעות גופניות ו/או פסיכיות. 
על הפרמקולוגיה והטוכסיקולוגיה של 

המ׳ — ע״ע א לכתליו ם! סמים. 
על ד ל ק ו ת ־ ה מ׳ — ע״ע א נ צ פ ל י ט י ם. 

על ש א ת ו ת ־ ה מ', מהן סבות ומהן ממאירות — ע״ע 

גדול! סרטן. 

דוגמה של מום־מלידה בם' — הידרקון־הראש 

(ע״ע). 

וע״ע נורולוגיה! נורוכירורגיה. 

על הקשרים בין מחלות־המ' ומהלות־רוח — ע״ע 

פ ם י כ י א ט ר י ה. 

גם מחלות קרומי־המ׳ נמנות בדרדכלל עם מחלות־ 

המ׳ — וע״ע מ נ י נ ג י ט י ם. 

,(1 י. א. שסיינד, אלקסרו־אנצפאלוגראסיה (מדע, ז׳, מם׳ 
תשכ״ג; ב. בורנשסיץ. מחקרים חדשים על דוהיפזתאלאמוס 
(הרפואה, ע״ג, חוב׳ א׳), תשל״ז ז חב״ל, על המערכת הליט• 

בית (שם, ע״ו, חוב׳ ד׳), תשכ״ט! המוח (חוברת מיוחדת: 

?. ^35< סדע, י״ד, מם׳ 5/6 ), תש״ל 1 — €1145 < 0.1 ./ — חוטן 
1949 , 3 ת־ €1 ^ 13 ז[ 1 ן\/ 0 (} .ן '; 

?. (€<].), 7^^ 0/ ; 1950 ,^מו^ג 

€07161 701 ( €6761 6 ^ 1 / 0 )^ 7 , 511011 .ס , 
1956; ^1. 7/16 }714570 1 ז 1 >הז X71: 770171 7711711(1116 

(0 \ 104671 ). 1957; 666 / 1 ^ 5 ,צזז^נןס^! ., 1 - ,^יוי 
870171 } - €0711 ,. 31 שש 3 ־ 61 קקג^ . 17 . 0 ; 1959 ,} 171 ^ 0711 {/ 466 ו 
1960 , 111 ־ 1 ,ו 7 ז 116 ^י 5 £* 01 ( 1 ז 6 ^ 1 1/76 / 0 <( 010171 (ז 4 / 11/6 )ס 07 ק *; 

£. 1 641 ^! 10 006/1 זקק^ 41161101101 ) 7 . 5 -*ש 011$ ז־ 1 ״ ■ 
700(1010171^, 1960; ), 0 071 ^' ^ 071 . 870171 , 6$ ' 671 ^ז ,מס 3 עגז , 
1961; 870 7/16 . 115 ש¥\ .ן x14 0 / //16 (? חננועתש 

5^ 8701/1 ^ 474 ^ 0 ^' 7/16 , 360110 ^ .//' .מ ; 1961 ,(ח .ו , 
1963*; 870171 6 ו/) /ס ^ 67 ה 1 ו/ 06 ^ 7/16 , 18€ > 1 ־ 11 ש 001 ^ . 5 .ס , 
1963; ?. 01 . 0 .//' ;* 1964 . 1 ) 7401 ) 14 ו/ 66706014 ,^ע 3111£11 ג 
1965 <(./יש 1 נ , 501 ת 1 ^מש?) 074 ) 87 4/16 /ס 6167 /{ 4 /? ,■ושז 81 ^ו ; 

1. £. £00105 (8 5 \ 101 :>! €071 07141 87441/4 ,(.(שש x ^67161166 , 1966; 

7/16 }{14714011 870114 (501. 3, 18806 00131 ^$] 5 .סא ]), 

1967; £, 1968 , 1746014741466 664 ) 6 6074 ( 6674 76 . 51168 תש 1 ש£מ^נ ; 

£. , 4110)0 1014 ) 746 * 71 1 ) 077 1476 ) 7440 ) 5 , 011 . 12300 * 1 .״ ר — ׳ / 

(/46 101111116 3^((6114 (? 1968 ,( 27 ,. 05 .מ 10 גח 6 10 .ת^ס׳ו ; ?. 

01665, 041( 7)4671(6/4116^6 06/41771, 1968; ?. ?4311130, 7^6 
?'/671/044( 5^(661(4, 011. 15; 0606131 ?1311 0[ 1116 ?1110130 
1969 , 874074 7/46 ,(. 001 ) $00 ז 616 ? .ס ; 1969 ,ח 31 זש ; £. 

1 ^ 01 004 ^ 07 01 ח 10 ) 814716 7/16 , 13 ־ X 0(4074 0 / 1/46 870174 ( 501 . 

24 . 1970 ,( 3 , 140 , 222 ,.ז 6 וח 
י. ל. 

תולדות מחקר ח מ'. היעדר מונח ספציפי לציון 
ד,מ׳ ביוונית (ר' לעיל, עם' 930 ) מעיד שבתודעת העם, המת¬ 
בטאת בלשון המדוברת, לא יוחסה ל״מילד־הראש" משמעות 
מסרימת ובחרה. אמנם פילוסופים ספקולאטיוויים, כגון הפי■ 
חאגוח אלקמיאון (ע״ע) — ובעקבות הפיתאגוריים גם 
אפלטלן — קשרו את המחשבה וד,רגש למ׳ (ביתר־דיוק ־ 
לראש). אולם הראשון לפיתוח תאוריה שיטתית בנידון זה 
היה, כנראה, דמוקריטום (ע״ע), שראה במ׳ את איבר־ 
ההשיבה, בלבי— את איבר־הגבורה, בכבד — את איבר 
החושניות. מושגיד. של האסכללה הרפואית ההיפוקראטית 
על המ' היו מעורפלים מאד. מסתבר, שהמ׳ גהשב לבלוטה 
תמפרישר, ריר, שאותו היא קולטת מן הדם ופולטת דרך האף. 
רק תיפוקראטיקנים מאוחרים — לנראה בעקבות דמוקרי- 
טום — משייכים פונקציות פסיכיות למ׳. עצבי־המ׳ מתוארים 


בידי ההיפוקראטיקנים, אך ללא הבנת משמעותם, א ר י ם ט ו 
התרחק הן מרבו אפלטון, הן מדמוקריטוס! הוא קבע את 
מושב הנפש והשכל בלב, וייחד למ׳ רק את התפקיד של 
הפרשת חר (.המרה הלבנה") לשם צינון הדם ("המרה 
האדומה") המחומם ע״י הלב. 

ראשיתו של מחקר־של־ממש באנטומיה ובפיסיולוגיה 
של המ׳ — עם הרופאים האלכטנדרונים של המאה ד. 3 
לפסה״נ, הרופילום (ע״ע) וארסיסטרטוט (ע״ע). הראשון 
גילה ותיאר, בין השאר, את קרומי-המ׳ ואת גתות־הדם שבהם 
וחקר את חדח-תם׳! בחדר הרביעי מיקם את "תנפש". 
האחרון הבחין לראשונה בין עצבים מוטוריים ופנםוריים 
ונתן תיאור מפורט ראשון של פיתולי־המ׳. מעין' פינתוה 
של השקפות התקופה העתיקה העלה ג ל נ ו ם (ע״ע, עמ' 
913 ). בתורת "שלוש הנפשות" שלו: בעקבות אריפטו קבע 
את מקום "הנפש החיונית" בלב, אך את "הנפש הרוחנית" 
מיקם במ׳ — ושוב בחלל החדרים, שמהם היא, לרעתו, מת¬ 
פשטת דרך העצבים (שנחשבו לחלולים) בבל הגוף. הוא 
דייק בהבחנה בין עצבים סנסוריים ("הרכים") ונין עצבים 
מוטוריים ("הקשים"); רק הראשונים, לרעתו, יוצאים מן חמ' 
אל איברי-החושים, ואילו האחרונים — מחוט-ר.שדרח 1 יחד 
עם זח הכיר שלפחות חלק מן העצבים החקפיים חם מטיב 
"מעורב". בזח הוכר חט' עכ״פ כמרכז התחושות. גאלנום 
תרם גם הדבר, להכרת פרטים בלבנה חט׳, ובמד. מחלקי חט' 
בקראים על-שמו באנטומיה הקלאסית! בין השאר הכיר 
ותיאר יפה 7 זוגות של עצבי-חם׳ ועקב אחרי חסתעפויותי- 
הם. מגאלנוס ואילך היד. מקומו של חט׳ כ״מועזב הנפש" 
מובטח בחשיבה הביולוגית וד.פילוםופית. — ליוונים היו 
ידיעות על מחלות המ׳, כגון פציעות הגולגולת, אפילפסיה 
(ע״ע) — גם פירכוסים חד-צדדיים בהבלות-הראש —, שיתו- 
קים מוחיים וכר! מחלות מסויימות יוחסו להצטברות חולנית 
של ליחות במ׳. ניתוחי מ׳ וגולגולת בוצעו במקרים של פצי¬ 
עות, תוך שימוש במקדח־טךפן(ע״ע כירורגיה), למשל להר¬ 
מת שברים שקועים בגולגולת. 

ב יד," ב תואר לראשונה המצב של זעווע־ד,ם' בידי 
הרופא האיטלקי לנפרנק, סמוך ל 1300 . בתקופת הרבסאנס 
רבו הנסיונות הספקולאטיוויים למקם תפקידים פסיכיים 
במי! לרגש הכללי, לדמיון, לשכל ולזכרון נקבעו מקומות 
בנפרד באונה המצחית, במ׳ התיכון, במוחון (בהתאמה). 
לאונרדו רה דנצ׳י ערך חתכים רחביים במ׳ והסתכל בפרטים 
אנטומיים שנראו לעיניו! הוא פיתח שיטה של מילוי חללי- 
המ׳ כדונג. 

וזליום (ע״ע), בחיבורו הגדול, ניסה גישה אנטומית- 
משווה. לט', בן-דורו תצעיר ק. ורוליו( 0110 זב 7 \ . 10 1543 — 
1575 ) תיאר את גבעולי־תמ', את השליבות ואת הגשר 
(שנקרא על-שמו). באמצע המאה ת 17 פירסם תומם וי ל י ס 
(ע״ע) ספר המוקדש כולו להקר תט', = 0111 ] 113 ב 1 ' 1 ג 51 ז: 0 , 
שהיה כמה דורות ספר-המופת במקצוע זה : כמה מממצאיו 
בפרטי האנטומיה המוחית נקראו על שמו, כגון עצב-הם׳ ^ X 
ורשת כלי-הדם בבםים-המ׳. אך הוא—כרבים מבני-דודו, כגון 
סטנסן(!!־!"־!צ)—הוסיף לעסוק במיקומים דמיוניים לפונק¬ 
ציות שונות. על אלה מתר, ביקורת קשה במאה ה 18 אלברכט 
פון הלר (ע״ע), שהעלה את הד.נחה — המוטעית — שכל 
חלקי קליפת-הפ׳ שווים מבחינה תיפקודית, ועז״מושב 
הנפש״ — המקום שדרכו מועברים אל הנפש רישומי הגי־ 




953 


מח 


964 


רויים שנקלטו בקצות העצבים, ושהוא גם מקור התנועה — 
הוא גזע־המ', ולא הקליפה (בפי שסברו בני־דורו וגם הבאים 
אחריהם}. ב 1751 גילה רוברט ויס , 11 ) לראשונה 

רפלכס פסיבי בניסויים בבע״ח! הוא תרם גם תרומות חשו¬ 
בות לנורולוגיה. כגון התיאור הראשון של דלקת קרום־המ' 
בילדים ( 1768 ). תגליות אנטומיות במי בידי הפיסיולוג פור־ 
קיניה (ע״ע) היו, בין השאר, האכסון בסיב העצבי והטיפוס 
המיוחד של התאים הגדולים בקליפת המוחון, שנקראו על־ 
שמו. — התקדמות הנורוהיסטולוגיה במאה ה 19 , על רקע 
שיכלול המיקרוסקופיה ושיטות־הצביעה, היתה ממילא גם 
התקדמות בהכרת המ׳. מבחינה זו יש לראות כאחד השלבים 
המכריעים במחקר זה את הכרת הנורון כיחידת־המבנח 
וכיחידה התיפקודית של מערכת־העצבים. ובכללה ־ של 
המי, בידי א. ו. וולר (. 1 ;> 311 ז\\. 7 \.\.) ב 1850 . 

הנורולוגיה הקלינית התחילה להתפתח מן המאה ה 17 
ואילך. ב 1682 תיאר טידנם (ע״ע) את מחלת המחולית הקט¬ 
נה (ע״ע). אם כי מיקומה האנטומי בגרעיני־המ' לא נקבע 
אלא במאות ה 19 — 20 . ג'. הסלם ( 11351301 .!) הכיר את 
מחלת-הרוח השיתוק המתקדם' הכללי כמחלת-מ' ( 1798 ) 1 
האטיולוגיה שלה לא הוכרה אלא במאה ה 20 . ג. ב. א. דישן 
(ע״ע) הבדיל בין שיתוק־הפנים ההקפי — שמקורו בעצב, 
ובין השיתוק המרכזי — שמקורו במ׳ ( 1862 ), ז׳. שרקו 
(ע״ע), במחקריו במחלות-העצבים, טרח הרבה להכרת 
הפאתולוגיה של המ׳ן הוא תיאר את המפרצות הזעירות 
כיסוד לשיתוק מוחי, והגדיר — בין השאר — את תמונת- 
המחלה של הטרשת הנפוצה (ע״ע) ושל רקעה הפאתולוגי. 
חשיבות דיאגנוסטית רבה לגבי מהלות-מ׳ שונות יש לניקור 
המתני — לצורך בדיקת הנוזל המוחי-שדרתי שהונהג 
בידי ה. א. לןוינ^ד. ( 001110116 .ן. 11 ) ב 1895 . תיאור מקיף 
של שאתות־ד,מ׳ ניתן בידי ה. אופנהים (ע״ע) ב 1896 . במאה 
ה 20 פנתה הנורולוגיה, אחר חקירת מחלות קליפת־המ׳, 
למחלות שמקורן בשינויים בחלקי-המ׳ העמוקים. ס. א. קיניר 
וילסון (ע״ע) תיאר מחלות הקשורות במערכת האכסטרפיר- 
מידית (ע״ע), והנחותיו אושרו בזמן המגפה הגדולה של 
דלקת-המ׳ התרדמתית (ע״ע אנצפליטיס, עמ׳ 650 ) בשלהי 

* - •ל זו ־ 

מלה״ע 1 . 

בינתיים נמשכו — ונמשכים — הנסיונות לגלות קורלא- 
ציות בין תופעות המציאות הפסיכית ובין מבנים מוחיים. 
בתחילת המאה ד, 19 פיתח פי. י. גל (ע״ע) את הפרנולוגיה, 
שייחסה לכל כושר רוחני ולכל מידת־אופי מנגנון קליפתי 
מוגדר מבחינה אנטומית. תורד, דמיונית זו עשתד, בשעתה 
רושם רב, אך לאחר שנתבדתה גברה — כראקציה עליה, 
ובהשפעת מחקריו של פלוראנס — ההשקפה, שהקליפה בכ¬ 
ללותה מחוללת את כל התופעות הפסיכיות, ושלא ניתן לחלקה 
לאיזורים פונקציונאליים, ואף לא ניתן לגרות את הקליפה 
גירוי ישיר שיביא לידי תגובה מוחשית באורגאניזם, 

השקפה זו נתעררה החל מן השליש האחרון של המאה 
ה 19 בעקבות תצפיות קליניות — מזה, וניסויים המבוססים 
על האלקטרופיסיולוגיה של המ׳ — מזה. קדמו להם תצפיו- 
תיו של ז׳. בויו ( 1 ) 1501111130 .(! 1796 — 1881 ) על הפרעות- 
דיבור בעקבות פגימות באונה המצחית ( 1825 ). הביסוס 
האנטומי והפיסיולוגי השיטתי של תורת המרכזים הקליפתיים 
הממוקמים החל עם תגליתו של ברוקה (ע״ע) בדבר קשר בין 
אפסיד, (ע״ע) ["מוטורית"] ובין הרם הפיתול חמצחי השא- 


שי בחצי-ד.כדור השמאלי( 1863 ) ; עם ניסוייהם של ג. פריז׳ 
וי. א. היציג (ע״ע) — מ 1870 ואילך — בגירויים חשמליים 
בנקודות מסויימות באיזור־הפירמידות של מוחות בע״ח, 
שעליהם בעה״ח מגיב בתנועות מסויימות, ועם מימצאיו של 
ג׳. י. ג׳קסון (ע״ע) בדבר פירכוסים דמויי-אפילפסיה שמ¬ 
חמת פגיעות מאותרות בקליפת־ד,מ׳ ( 1863 — 1875 ): למימצ- 
איו של ג׳קסון קדמו כבר תצפיות של ר. בריט (ע״ע) ב 1836 . 
מכאן ואילך נתרבו הממצאים הניםויים-ד,אלקטרופיםיולוגיים 
בדבר גירויי מקומות מסויימים במ׳ בע״ח שגוררים תגובות 
קבועות ומסויימות, וכן תצפיות ניסוייות בבע״ח וקליניות 
באדם בשיתוקים או בליקויי-תחושה בעקבות הרם או כריתד, 
של אותם מקומות במ׳. על רקע זה התפתחה התורד, הקלא¬ 
סית של הלוקאליזאציר, המוחית, על מושגי "המרכזים הרא¬ 
שוניים" ו״ד,מרכזים השניים" שלה, המציגר, את קליפת-ד.מ׳ 
כפסיפס של מכאניזמים, שכל אחד מהם ממונה על תיפקוד 
מסויים, וד,ם קשורים זד, לזה במנגנוני "איזורי־דואםוציאציד." 
של הקליפה. בד-בבד עם המיפוי הפונקציונאלי פותח המיפוי 
ההיסטולוגי — בעיקר בידי חוקרים גרמנים (ברודמן, פוגט, 
פון אקונומו ואחרים) —, שהביאו לחלוקת קליפת-ד,מ׳ לעש¬ 
רות איזורים הנבדלים זה מזה מבחינת הציטוארכיטקטוניקה 
והמיאלוארכיטקטוניקה: המיפוי הפונקציונאלי וד.מיפוי המור¬ 
פולוגי נראו כמאמתים זה את זה. תורת מרכזי־הקליפה המ¬ 
אותרים שלטה בנורופיסיולוגיה ובנורולוגיה עד אחרי מלה״ע 
1 , אע״פ שכמה' מגדולי-ד,דור, כגון ג׳קסון עצמו ואחריו 
שרינגטון (ע״ע), עוררו ספקות לגביה. 

תרומה גדולה להבנת משמעותד. של הקליפה בכללותד. 
לגבי הפונקציות העילאיות תרמו במאה ה 19 הניסויים בדצ־ 
רבריזאציה של בע״ח. חשיבות רבה בתולדות חקר ר.מ׳ 
מבחינה זו היתר, ליונה נטולת-המ׳ של פלורנט (ע״ע: 1822 ) 
ולכלב נטול־הם׳ של גולץ ( 00112 : 1892 ). על אלה ניתוספו 
אח״כ התצפיות בנטילת'קליפת-ד,מ׳ בחולדות מאולפות, בידי 
ק, ם. לשלי (שנות ד, 20 — 30 של המאה ה 20 ). 

שני הדורות האחרונים עומדים בסימן עירעורים חזקים 
שהועלו על תורת הלוקאליזאציד, בקליפת־המ׳ ועל רעיון 
ראשוניותד, של הקליפד. לגבי המציאות הפסיכית. תצפיות 
בהמוני נפגעי־ר,מ׳ במלה״ע 1 , ההעמקה וההרחבה של הבנת 
האפאסיות, הכרת קורלאציות חדשות בין פגימות מוחיות 
ובין ליקויים פונקציונאליים פיסיולוגיים ופסיכולוגיים — 
כל אלד, הביאו חוקרים רבים לשלילת המודלים של פעילות 
ד,מ׳ כמורכבת מפעילויותיהם של מכאניזמים שונים ולראיית 
פעילות המ' ככוללנית. המבוצעת ע״י ד,מ' בשלמותו לפי 
תכנית המותאמת למצב מערכת־העצבים. מראשי הדוגלים 
בתפיסה, זו היה ק. גולדשטין (ע״ע), המחלוקת הגדולה בין 
חסידי שתי ההשקפות עדיין נמצאת בעיצומה,. 

האלקטרואנצפאלוגראפיה, כשיטד, המודרנית 
לבדיקה'ישירה של פעילות המ' ושל חלקיו, ראשיתה כבר 
בתצפיות ומימצאים מן המאה ה 19 . ב 1875 ציין האנגלי ר. 
קיטון ( 03100 .מ), שתנודות גאלוואנומטריות מעידות על 
מציאות זרמים חשמליים במ' הקוף או הארנב. ב 1890 תוארו 
תופעות כאלו גם ע״י פליש פון מארל( (- 31 )״! 6011 1615611 ? 
■ 10:5 ) בווינה ואדולף ביק (ע״ע [כרך־מילואים]) בקרקא, 3 ק 
חבחין בין זרמי-פעולה המתעוררים במ׳ בעקבות גירוי של 
אחד מאיבר-ד,חושים בגוף בעה״ח ובין הפעילות החשמלית 
העצמית של המ׳, ולאחר-מכן הוסיף לחקור את זו האחרוגה, 





935 


מח — מתו א 


966 


מימצאיו של בק לא נודעו בשעתם כל־צרכם, וזכותו הגדולה 
כחלוץ האלקטרואנצפאלוגראפיה לא הוכרה במלואה אלא 
בשנים האחרונות. בתצפיות באותו תופעות עסקו באותה 
תקופה בעיקר חוקרים פולנים׳ וכן רוסים מאםכולתו של 
סצ׳נוב (ע״ע), וב 1913 הציע פראוודיץ׳עמינסקי את המונח 
"אלקסרוצרברוגראמה" לציון רישומי הזרמים השונים שקלט 
ממוחו של כלב. בשנות ה 20 הוכיה א. פ. קורנמילר, שתנו¬ 
דות חשמליות מטיפוסים שונים נקלטות מאיזורים שונים של 
קליפת-המ־ בבע״ח. טבע להם את השם "זרמי-שדה ספצי¬ 
פיים" וראה בהם עדות המאשרת את 

חלוקת הקליפה לאיזורים פונקציונאליים שונים! וכן הצליה 
לקלוט רישומי פעילות חשמלית תת-קליפתית ע״י החדרת 
אלקטרודות לעומק רקמת המי. בין 1924 ל 1929 פיתח האנס 
ברגר ( 1873 — 1941 ) בינה את האלקטרואנצפאלוגראפיה 
באדם לפי שיטה שהיא ביסודה המקובלת עד היום. 

הכירורגיהשלהמ׳ (ע״ע כירורגיה) פותחה, משנות 
ה 20 ואילך, בידי פ. קושינג (ע״ע), והיא קודמה ע״י השגי 
הרנטגגולוגיה, כגון שיטת הצילום לאחר הכנסת אוויר 
לחדרי־המ׳ (פנומו־אנצפאלוגראפיה: דנדי 1 ץ 1 ) 311 מ], 1918 ), 
או לאחר מילוי עורקי־המ׳ בחומר־ניגוד (א. מוניש [ע״ע], 
1927 ). ניתוחי־המ׳ אינם שיטת־ריפוי מצילת־חיים בלבד, 
אלא תרמו הרבה גם למחקר המי, מאחר שהם יכולים להעשות 
באדם השרוי בהכרה מלאה (לאחר אנסתסיה מקומית) ונו¬ 
תנים הזדמנות לעקוב אחרי התנהגותו! ואפילו חוויותיו, 
בשעת הפעלת גירויים על מוחו. בדרך זו מנסה בייחוד ו. 
פנפילד (ע״ע) להניח יסודות ל״פיסיולוגיה של הנפש". 

במקביל לראיית קליפת-הס' ככלי-ביצוע יותר מאשר 
כמקור התהליכים הפסיכיים, הולכת וגוברת בדור האחרון 
ההתעניינות בחלקי-המ׳ הקמאיים; התלמוס וההיפותלמום, 
המערכת הלימבית, התצורה הרשתית וכר, הנחקרים בשיטת 
החדרת אלקטרודות דקות לעומק המ׳. להשקפות בדבר 
הצמדת תכנים פסיכיים לא־מודעים וגורמים אמוציונאליים 
ורצייתיים למכאניזמים מוחיים אלה תרמו הרבה ו. ר. הם 
(ע״ע), ו. פנפילד ולאחרונה — ה. ו. מגון( 3801111 !>} .ז\<י. 9 ). 
ברוח השקפות אלו פיתח א. מוניש אתיהלובוסומיה (ר׳ לעיל). 

הבעיה הפילוסופית הוותיקה של הקורלאציות 
הפסיכו־פיסיות קשורה קשד הדוק למחקר המ׳ לפחות 
מימי ד ק ר ט (ע״ע). היום רווחת הגישה הקיברנטית 
בנסיונות להבנת פעולת המ׳ מבחינת השתקפותה בהתגהגות 
ובמציאות הפסיכית של בעל המ׳. את הדחיפה הראשונה 
להכוונת המחקר בכיוון זה כבר נתן נ. וינר (ע״ע) בסוף 
שנות ה 40 , ובהשפעתו הלה מאתמאסיזאציה רבה במחקר 
הם', מבחינה פיסיולוגית ואף אנטומית (בעיות המבנה הפני¬ 
מי). בין הפיסיולוגים והמאתםאםיקנים שפיתחו בשנות 
ה 50 — 60 מודלים של הם' על בסים הקיברנטיקה ומדעי- 
המחשב בולטים; ם. א. שנון( 563011011 .£ 0 ), ג׳. פון נוימן, 
ד. מ. מקי (ץ 3 ; 13011 >] . 4 } .ם), ו. ם. מקקלוק (-^^ 1 . 5 
011110011 ), ובייחוד פ. ה. ג׳ורג". מעבר למשמעותם לגבי 
הבעיה הפסיכו-פיסית הפילוסופית תרמו מחקרים ומודלים 
אלה חרבה להבהרת מכאניזמים פיסיולוגיים בם׳. 

הם׳ במקורות העברי 6 . המונח מ׳ נזכר במקרא 
פעם אחת בלבד, וזאת בהקשר של מ׳־העצמות (איוב כא, 
כד). לאחר-מפן משמש המונח בעברית בשתי ההוראות: סי' 
הגולגולת ומ׳-העצמות גם יחד. בתלמוד (חול׳ מ״ה, עמ׳ א׳'/ 


ב׳) נזכרים הקרום הקשה והקרום הרך של הם׳, וכן מתוארים 
שני "פולין" מתחת לם׳ הגדול, שהם מצויים גם בעופות! 
ייתכן שמדובר בשני חצאי־הכדור של המוחון. קרומי-הט' 
אסורים באכילה בשל ריבוי כלי-הדם שבהם (שם צ״ג, ע״א). 
נקב הקרום נהשב לסיכון החיים, ויש מחלוקת אם גם פציעת 
הקרום הקשה בלבד נידונה כך. בפאתולוגיה של הט׳ נזכרים, 
בקשר לדולכות־טרפה. המושגים "המרבה", "התמסמסות", 
וכן ״התמזמזות״ — והכוונה, כנראה, למצבי התנוונות או 
למורסות. — מן הכיסוי ״אין לו מ׳ בקדקדו״ (יבם׳ ם', ע״א! 
מנוד פ׳, ע״ב) משתמע שהקשר בין הדעת (החכמה) ובין 
הם׳ היה ידוע! אעפ״כ מחלוקת תנאים היא אם "החכמה 
בראש״ או ״בלב״ — ומוכרע לפי הדעה השניה (ילק״ש 
משלי, א׳), ובמדרשים מיוחסות "חכמה", "עצה" ו״דעת" 
במפורש ללב וכליות— ולא למ' (במד״ר י׳! קה״ר ז׳! ועוד). 

בספרות הרפואית של יה״ב מדובר על בטני המ׳(= החד¬ 
רים), על מורסה (פרקי משה, מאמר כ״ג) ושיתוק מוחי! 
הרמב״ם דן בתעורה ושינה, וכן בלתרגיה ("קפאון"), וקושר 
את המצבים האלה, לפי תורת גאלנוס, במצב הליחות והאי־ 
כרות (קור, חום). הוא מתאר את הצלחה (ע״ע): "לא יוכל 
לסבול קול דברים ולא אור מבהיק... והדברים היותר נאהבים 
לו השכיבה בחושך לגודל הכאב וכר". במקום אחר (שם, 
מאמר ר) הוא קורא לצילחה "כאב פלוח הראש". הרמב״ם 
ידע שתופעות חולניות בם׳ יש שמקורם הוא בעורקים הדו¬ 
פקים, יש — בקרומים. דש — ב״גרם הם' עצמו" (רקמת 
המ׳), והוא מדגיש את העובדה שלפעמים קשה האבחנה; 
"לא יוכל להשיגו אלא מי שנתעסק והורגל וראה זה פעמים 
רבות" (מאמר ר). 

י. ליבוביץ, הנדרו־הסיכיאסריה במקורות העבריים העתי¬ 

קים (הרופא הצנרי, 34 ), 1961 1 -״ 4-13611 >״;ו)' 81 . 101155 ? . 1 
, 530115 .£ : 1911 , 234-327 , 148-150 , 3 ,־ 41 י־>ו, ^ 11/1 ,^ 

; 1952 /ס ?מז> 2 מי/ 0 /?ש־>ס 

: 1952 מס . 0 

ך 0 .(• 611 ) . 13 .^ 1 

.£ : 1958 ^ 11 ^) 1 ) 1 ) 76 ! 1 /ס 

יפו/ 7 ,׳\ 1113116 ןי 0 . 0 . 0 -ש> 1 זג 01 
. 1968 .^^ווז 5 ^ 

יה. ל.-י, ל. 

מחחא, עיר בבבל העתיקה, ממרכזי יהדות בבל בתקופת 
התלמוד. 

מ' שכנה על החידקל (ר' ברכות נ״ט, ב׳), על חוף 
תעלת "נהר מלפא" וליד הערים בי־ארךשיר וקססיפון ששי¬ 
משו כערי בירה של השלטון הסאסאנידי. היא' היתה מרכז 
למסחר, שיהודי העיר היו פעילים בו (גטין ו׳ א׳ ועוד), וכן 
גם לחקלאות (ברכות נ״ט, ב'! ועוד). מ׳ היתה מקום תורה 
חשוב, בראשותו של רבה בן-אבוה ובייחוד אח״כ בראשותו 
של רב נחמן, לאחר חורבן נהרדעא בשנת 259 לםה׳׳נ(אגרת 
רב שרירא גאון, מהדורת לוין עם׳ 82 ). היא היתה גם למקום 
מושבו של ראש-הגולה. ישיבת פומבדיתא עברה לאחר מותו 
של אביי, בשנת 338 , לם', מקום' מגוריו של רבא, שעמד 
בראש הישיבה עד שנת 352 (שם, עס׳ 88 — 89 ). רוב תושבי 
העיר היו אז יהודים (יומא י״א, א׳). ביניהם גרים רבים 
(קידושין ע״ג א׳). בעיר התקיים ישוב יהודי חשוב עד 
לאחר שנת 450 . 

נ. צ. געצאוו, על נד,רות בבל. 52 . תרמ״ז! י. א. הלוי. 

דורות הראשונים, חלק ב׳, 414 ואילו, תרס״א 1 מ. ד. 

יודלביץ. מחוזא. ת־ש״ז 1 .)( 0 ,■ 1 ־<־ת 1 ז:ו 08 .ן 

, 245-267 , 164-181 ,נראה מפתח בערנו) 62 ,"■> 1 ״ 10 ן 833 

, 10/1111 ^^ 8111 מ! .,א./ ? 4 ) / 0 , 41110.1 ? 4 , ,ז€ת 61155 א . 1 ; 1929 
. 1969 . 33-34 .ע 1 




957 


968 


מחו •י ן—מ זי־■שר: 


מחולית ( 0601011 , 1111101 ־ 1 3 ש 01 ב €1 )ז הפרעה במוח, המאו־ 
פיינת ע״י תנועות שרירים בלתי־רגילות המופיעות 
באופן בלתי־רצוני. התנועות הן תסרות־מטרה, בלתי־תקינות, 
מהירות וקצרות. המחלה מופיעה לרוב בגילאי 5 — 15 ושכי¬ 
חה יותר בנקבות לעומת זכרים (ביחר של 1:3 ). הריון גורם 
לעתים להתעוררות־מחדש של ס' שהיתה קיימת בגיל היל- 
רות. 

מקור השם מחולית ( £3 ז 060 ) מיוונית ופירושו "ריקור". 

עקב הדמיון לריקוד היסטרי של משוגעים שסבלו מהתקפי־ 

ריקוד ממושכים. חולים אלה ביקשו מרפא למחלתם מידי 

ויטוס הקדוש החוסה על רקדנים ושחקנים. הרופא האנגלי 

סידנם פירסם בשנת 1685 תיאור קלאסי של המחלה וקרא 
• *■ 1 

אותה ע״ש ויטוס הקדוש ( 1531100 *!!]!זג .ז 5 ). מאוחר־יותר 
נקראה המחלה גם על שמו של סידנס עצמו. 

אף לאחר מחקרים רבים, עדיין לא הוסבר תהליך התהוות 
המחלה והתהליכים הפתולוגיים המאפיינים אותה. יש הרו¬ 
אים מ' כאחת מתופעות קדחת-השגרון ויש הרואים בה 
מחלה נפרדת ועצמאית. שכיחות המחלה ירדה בשנים האח¬ 
רונות בעולם כולו ובישראל בכלל זה. 

מ' מופיעה ומתפתחת כרגיל באיטיות. לעתים רואים תנו¬ 
עות חלקיות ועדינות של השפתיים, הלשון, העיניים, נענועי־ 
ראש ותנועות בלתי-צפויות באצבעות הידיים. הילד מתחיל 
להפיל דברים ולמעוד בהליכתו; הוא נתון למצבי-רוח 
ונעשה עצבני ומתגלים בו עודות בפנים וקשיים בכתיבה. 
הדיבור נעשה בלתי־ברור ומאוחר־יותר מופיעות התנועות 
האפייניות. 

מהלך המחלה שונה ולעתים קרובות קשה לקבוע מתי 
נגמר ההתקף. מאחר שהסימנים חולפים באיטיות, משך- 
המחלה הממוצע הוא 6 — 8 שבועות ובררך-כלל היא נגמרת 
תוך 6 חרשים. בשליש מהמקרים מופיעים התקפים חוזרים. 
תופעות מסויימות עלולות להישאר גם אחרי חלוף ההתקף 
עצמו והן מתבלטות במצבי התרגשות ועייפות או כמחלה 
אחרת, ואף ייתכן שיתמידו השינויים באישיות. 

מ' גורמה למוות לעתים נרירות-ביותר. אין לה טיפול 
ספציפי, אולם חשובה המנוחה והפחתת הגירויים מהחוץ. 

;^^ 1963 / 0 \ 00 <^^ 6 x ^' , ג 1 שי >. 1 . 11 . 11 

.. 8 .י!* ;* 1964 / 0 ^ 00 ^ 6x1 ^' ,(.!זש) €18011 ^ן .£ 

.' 1966 / 0 ,(.!!ש) !:סצנזז&ן! 

א. א. ג. 

מחזה״שרב (אנג' 0 ^ 111113 ), שם כולל לתופעות אופטיות 
באטמוספירה בהן "מתגלים" לעין הצופה מראות 
שאינם קיימים במציאות בגון משטחי־מים מדומים, גופים 
העומדים על ראשם, עצמים מארבים או מגומדים, מוגבהים 
או מונמכים וכד׳. כל התופעות האלה מקורן בשבירה האט־ 
מוספירית הנגרמת ע״י מפלי טמפראטורה אנכיים באטמו¬ 
ספירה בשכבה צרה (עשרות מטרים, ולעתים אף מטרים 
בודדים), מפלים אלה יוצרים שכבות אוויר קרובות שצפי- 
פויוחיהן שונות וכהוצאה מכך גם גורמי השבירה האופטית 
שלהן שונים. שינויים אלה גורמים לכד שמסלול קרן אור 
העובר דרך שכבות אלה אינו מתאר קו ישר ועקמומיותו 
תלויה במפל הטמפראטורה של האטמוספירה. מבחינים בין 
שני טיפוסים עיקריים של מ״ש הנבדלים זה מזה בסימן 
(החיובי או השלילי ביחס לעקמומיות כדה״א) של רדיוס 
העקמומיות של מסלול קרן האור: 



סרזזה יםדנ מעל ר,אלפים (למעלה: תמונה לא מכולפת יעל הסרארי 


׳*ייייו^ו־זס / 


יי' , 

ן.־ד-;^?-: 1 ז דז־ח. 
1 . 1 י י 


■יור 1 : מתזה שרב תחחוז 


א. מ״ש תחתון הקורה, למשל, בתנאי שרב במדבר 
כאשר השכבות התחתונות מחוממות במידה ניכרת ביחס 
לשכבות שמעליהן. כתוצאה מכך קטנה צפיפות האוויר סמוך 
לפני הקרקע מצפיפות האוויר בשכבות עיליות יותר. קרני 
האור היוצאות מגוף 
ועוברות שכבות אלה 
תישברנה ות^רנה 
מסלול שעקמומיותו 
בעלתסימןהפודלעק- 
מומיות כדור הארץ. 
הצופה יראה איפוא 
גוף זה הפוך מתחת 
לגבהו האמיתי (ר׳ 
ציור 1 ). בתנאים מ- 
סויימים ייתכנו מפלי 
טמפראטורה כאלה כך 
שקרן הנפלטת מן ה¬ 
גוף בלפי מעלה תגיע 
אל חצופה בצורה ש¬ 
ידמה לראות את הגוף בצורתו האמיתית בנוסף על בבואתו 
המונמכת ותיווצר בו האשליה שהוא חוזה ב״נווה-מדבר", 
היות ושכבות האוויר, בהן קיימת צפיפות העולה עם 
הגובה, אינן יציבות, קיימים זרמי אוויר מערבליים בין 
השכבות הנמוכות הקולטות חום רב מפני הקרקע או מעל 
לכביש אספלט חלק, לבין השכבות שמעליהן הכבדות יותר. 
תנועה מערבלית זו גורמת גם לריצוד התמונה ולאי- 
יציבותה. המחזה של 
כביש אספלט "מרצד" 
ביום חם. המשווה 
לפני הכביש דמות של 
שבבת מים, מקורו 
באי-יציבות זו, 
ב. מ״ש עליון 
המתרחש כאשר קיי¬ 
מת שכבת אוויר נמו¬ 
כה וקרה מאד (לדוג¬ 
מה, מעל למשטחי מים 

קרים כשעות הצה־ ־.־׳ור צ: סחזד, ערג ע 5 יו■ 






969 


מחז־ז-ער:— מחזור 


970 


רים). במקרה זה תנהג שכבת האודר תדלילה יותר, 
הנמצאת מעל לשכבה התחתונה, כמראה (—בניגוד למ״ש 
התחתון בו נוהגת דווקא השכבה החמה התחתונה במראה) 
וגוף הנמצא במרחק רב מן הצופה ייראה מעל ;בהו האמיתי 
(ר ציור 2 ). בדרך זו, יש וגוף שאינו נראה בתנאים רגילים 
(בהיותו מוסתר) מתגלה לעין הצופה בתנאי מ״ש עליון. 

במיצר מסינה שבין איטליה לסיציליה נודעת התופעה 
הנדירה של היווצרות מ״ש עליון ותחתון כאחד והוא מכונה 
שם בשם — פ ט ה ־ מ ו ר ג א נ ה. תופעה זו ידועה גם באי- 
זור הימות הגדולות בצפון־אמריקה ובמפרץ טויומה שבחוף 
המערבי של יפן. 

אר. כה. 

מחזור, ספר התפילות, הקריאות והפיוטים (ע״ע) למועדי 
השנה ז שלש רגלים, ראש השנה (ע״ע) ויום הכפו־ 

רים (ע״ע). מלכתחילה קשור היד, השם במחזור הלוח (ע״ע) 
השנתי, וספר תפילות הנקרא בשם מ' היה כולל את סדר 
כל השנה: תפילות החול והשבח. סליחות (ע״ע). קינות 
(ע״ע קינה) ושאר תפילות ודיניד,ן, וגם דינים אחרים. משום 
כך נקרא בפי הקדמונים בשם מ' גם סדר רב עמרם גאון 
(ע״ע); החשוב שבם״ הוא מ׳ ויטרי (ע״ע, עה' 122 ), שהוא 
המ' הקדום השלם. גם מ׳ בני רומא ("נוסח איטאליאני") 
שיצא לאור, בצירוף מבוא גדול. ע״י ש״ד לוצסו (ע״ע) 
הוא מ' לכל השנה. 

בםשך הזמן נבדלו העניינים לעצמם: הד,לכות מקומן 
בספרי פסקים ומנהגות, הסליחות והקינות נאספו בקבצים 
מיוחדים, אוסף תפילות החול וד,שבת — וגם המועדים — 
נקרא בשם סדור (ע״ע). המיוחד במ', מעתד, ואילך, הם 
הפיוטים הנוספים אל התפילה העיקרית שבמועדים. 

במבחר הפיוטים היד, שוני רב בין הקהילות, ולכן רב 
מספר ר,מ" השונים זה מזה. מהם הקרויים ע״ש קהילה אחת 
בלבד (פירנצה, ורמיזא, מינכן, טריפולי, תוניס ועוד). ומהם 
שנתפשטו במחוזות נרחבים, כמ׳ רומניא(= ארצות הבלקן), 
מ׳ איטלייאני (הנ״ל), אפ״ם (= אסטי, פסנו, מונקלוו), 
בפיימונטה שבצפון איטליה, מ' קאטאלוניה ומ׳ ארגון 
(לגולי ספרד שבשלוניקי ובערים אחרות), ס" אלה נדפסו 
במאות הראשונות אחרי המצאת הדפום, ומחמת מיעוט 
תפוצתם חדלו להדפיסם וד,ם כיום נדירים ביותר. את מקומם 
תפסו טיפוסים מועטים הנהוגים עד ימינו; מ׳ אשכנז. מ' 
ספרדים, ובמידה מועטת גם מ׳ בני רומא, רוב המ" הושפעו 
מהפיוט הקדום, ובכולם תפסו מקום בראש פיוטי הקליר 
(ע״ע), עיי (ע״ע) ויוסי בן יוסי (ע״ע). כשהוציא י. דוידזון 
את פיוטי עיי מן הגניזה (ע״ע) קרא לאוסף בשם "מ׳ יניי" 
(ביו יורק, תרע״ט). בספרד, שהקימה פייטנים ומשוררים, 
נדחו אלה מפני פיוטיהם של ר׳ יוסף אבן אביתור (ע״ע), 
ר׳ שלמד, אבן גבירול (ע״ע), ר׳ יהודה הלוי (ע״ע) ושל 
ר׳ משה אבן־עזרא ור' אברהם אבן־עזרא (ע״ע). בכלל אין 
מ׳ הספרדים משופע בסיוטים כמ׳ אשכנז מפני שאין מפסי¬ 
קים שם בפיוטים בברכות ק״ש, ורק במידה מועטת בתוך 
חזרת הש״ץ. בכל המ" נוספו גם פיוטים של פייטנים מאו¬ 
חרים בני אותד, מדינה, כגון ר׳ שמעון בר׳ יצחק (או ר' 
שמעון הגדול) ממגנצד, ואחרים. 

לד,יקף הגדול ביותר הגיע מ׳ אשכנז, ומספר הדפסותיו 
רב מאד. מ׳ זה נתפצל למנהג הקהילות שנמצאו מערבה 
מברלין ולדרומד, (בד,ן גם פרנקפורט דמיין [ע״ע] ובנותיה). 



עמוד סתור כיחזור גרם;י מהריאה ה 11 


ולמנהג "פולין פיד,ם [בוהמיה] ומעדזרין", שנהגו בו קהילות 
האשכנזים המזרחיות — שמהן קיבלו גם רוב הקהילות 
שנוסדו במערב אירופה ובאה״ב ע״י מד,גריהן. ב. ז. ד,ידנך,ים 
(ע״ע) הדפיס מהדורות רבות של מ" ב 9 כרכים, לפי ישני 
המנהגים, בצירוף ביאור משלו ותרגום לגרמנית (באותיות 
עברי-טייטש), וקרא למי בשם "ספר קרובות" על שם 
פיוטי ה״קרובה״ המד,ווים בהם עיקר (ד,מר,דורה הראשונד,: 
תק״ס—תקס״ה). כיום, סתם הדפסד, של ם׳ "אשכנז" הוא 
כמנהג פולין. בחוגי החסידות (ע״ע) נתקבל מ׳ המכונה 
"נוסח ספרד", והוא שונה במקצת מנוסחאות האשכנזים 
והספרדים, בא״י הופיע מחזור "מפי עוללים" (ת״א, תר״ץ), 
בנוסח האשכנזים (= ה״פרושים") בארץ, שהוא "נוסח 
הגר״א, ומועטים בו הפיוטים מב״נוסח אשכנז" הרגיל. 

פירושים למ' נכתבו כבר בראשית יה״ב, מפני 
היות לשון הפיוטים קשה ורמיזות הפייטנים סתומות. כבר 
בם׳ דטרי בכללו פירושים לפיוטים אחדים, וגם נשתמרו 
שרידים מפרשנות קדומה הרבה יותר, רובם עדיין בכ״י. 
ספר "ערוגת הבושם" לר׳ אברהם בן עזריאל (ע״ע) (מהדו¬ 
רת א. א, אורבך, תרצ״ט—תש״ז) מפרש כססג פיוטים שהיו 
כלולים כנראה במ׳ שהיה נהוג בזמנו ובסביבתו. מלבד 
פירושו של היידנהיים נפת במ׳ מנהג פולין הפירוש "קרבן 
אהרן" לר׳ אד,רן אב״ד מיביילישוק (במאה ה 19 ), המתחלק 
לשלושה חלקים; "מטה לוי", "בית לוי" ו״מעשה אורג". 
מ' בני רומא נדפס בשנת ש״א בבולוניא, ובו פירוש "קמחא 
דאבישונא״ מאת ר' יוחנן טרום (ע״ע, עמ' 934 ). 

מרובים גם התרגומים לכליהלשונות שהיו מדוברות בפי 
יד,ודי אירופד״ ובייחוד — ליידיח, התרגומים לגרמנית 
נדפסו במד,דורות מאוחרות יותר באותיות לועזיות. מ׳ רומא 




9;1 


מחזור— מחזו'־הדם 


972 


נדפס עם תרגום איטלקי בנתב עברי בבולוניא, רצ״ח, 
ותרגום איטלקי הדש מאת שד״ל נדפס בווינה ( 1829 ), וב־ 
ליוורנ 1 ( 1837 ). תרגומים לאנגלית מאת דוד לוי ודוד בן 
אהרן די־סולה נדפסו בלונדון ( 1859/60 ), ותרגום אנגלי 
חדש, ע״י יעקב דיוים והרב ד״ר נפתלי אדלר (ע״ע) נדפס 
במי.עבודת אהל מועד״׳(שם, 1909 — 1910 ) ובו גם תרגומים 
מאת ישראל זנגויל (ע״ע). בניו יורק נדפס ( 1956 ) מ' לימים 
נוראים — בעיקר במנהג פולין, אך בד,שמטות ניכרות וב¬ 
תוספת קטעים ותפילות מרובים באנגלית ובעברית — עם 
תרגום אנגלי של בן־ציץ בוקסר, ב 1939 נדפס בתל־אביב 
תרגום פולני מאת מ. בן־יצחקיי. 

קיבוץ הגלויות במדינת ישראל עורר את הנטיה לקביעת 
נוסח אחיד. וביטוי לכך משמש ,המ׳ האחיד" הנהוג בצה״ל 
שיצא לאור ע״י הוצאת הרבנות הראשית לצה״ל. מאידך 
מתעוררים, בעקבות השואה, געגועים למה שעבר, תוך נסיון 
לשמור על ייחוד המנהגים והנוסחים, וביטוי לכד חוא מחזור 
שלוניקי, שנדפס בתל־אביב, תשכ״ג, ובראשו מאמר על 
תולדות יהודי העיר, נטיח זו שולטת המובן גם ביחס לסידור 
התפילות כולו, ולא לם׳ בלבד, 

גם לצרכי הקהילות הליברליות והריפורמיות נתחברו — 

החל מאמצע המאה ה 19 — מ", המבוססים בעיקר על מ׳ 
אשכנז ומלבד התרגום (לגרמנית, לאנגלית או לצרפתית) 
מרובות בד,ם התפילות הנאמרות ע״י החזן בלועזית, יש 
מחם שלא נותרו בהם אלא משפטים עבריים מעטים בעברית 
ושוב אינם בגדר מ׳. 

נד,״י של המ׳ הם עדות חיד, לאמנות הציור והגרפיקה של 
היד,ודים, לתקופותיה ולמקומותיה. בין המפורסמים ביפים 
הם: מ׳ ליפסיא (מהמאה ה 13 י) הנמצא בספרית אוניברסי¬ 
טת לייפציג, מ׳ נירנברג (מהמאה ה 14 ), הנמצא בספרית 
שוקן בירושלים, ומי מהמאה ה 15 , הנמצא במוזיאון ישראל 
בירושלים. אפילו בדפוסים המאוחרים, שוויתרו על כל קי¬ 
שוט אמנותי, נדפסים עפ״ר ציורי שנים־עשר המזלות ליד 
פיוטי טל (ביום א׳ של פסה) וגשם (בשמיני עצרת). 
א.נ״ץ (עורך), מ׳ליפמיא. תשכ״ד; ד. 1 ולדשמים [מהדיר], 

ש, ד. לזצאטו, מבוא למ׳ בני רופא, תשנ״ה! א. א. אודבו. 
מבוא לספר .ערוגת הבושם״, חלק ד׳, תשכ״ה! מוזיאון 
ישראל, ב״י עבריים מצויירים פאוספים בירושלים, תשכ״ח 1 
., 1 ; 1886 ,^־ 7 /, 1 מ/' 4 ע 1 . 313/3/0 / 173 , 11 ש 11 וזז 31€ . 8 
־ 1931 .£ ; 1967 ..׳\. 5 :א 30 ת 1 ,// 1 , 3 /) 0 )/ 1 / 0 ,ר 3 י/ 3 ^ 0 ' 36 /מ 
, 92-95 , 31-33 ,//י 17 //// 31001 ׳ 0 // 1/3 ז . 1/155 

. 1969 , 138-139 , 106-111 
א. אל. 

מחזור״הדם (מה״ד). תהליכי החיים בבע״ח מחייבים 
שמזון וחמצן יסופקו בקביעות למטאבוליזם בכל 
חלקי־הגוף ושפסולת המטאבוליזם תסולק במהירות מן הרק¬ 
מות (ע״ע חלוף־חמרים). ב ח ד־ תאי י ם מסייעות לחליפין 
אלה תנועות־הזרימח של הציטופלאסמה והחלפת הסביבד, 
החיצונית ע״י תנועות החד-תא. ברב-תאיים פשוטים החלי¬ 
פין מבוצעים ע״י פיעפוע (דיפוזיה) בין תאי-אפידרמיס 
וחלקי־הגוף הסמוכים להם. בע״ח בעלי מבנה מורכב יותר, 
שלהם איברים ורקמות המרוחקים מד,קף-הגוו< ומחלל-המעי, 
זקוקים — לשם ביצוע ההובלה הפנימית — למערכת־ 
מ;חזור מיוחדת, שחלקיד, הם, בדרך־כלל, שלושה: 
( 1 ) הדם (ע״ע)! ( 2 ) יוצר התנועה של הדם, שהוא הלב 
(ע״ע) או — בבע״ח ירודים — מבנים מוטוריים אחרים 
הממלאים אותו תפקיד! ( 3 ) מערכת של כלי-דם צינו¬ 
ריים, שבהם מוזרם הדם. 


המערכת קרויה פתוחה (או אגמיתית [לאקונארית, 
13011113 = אגמית]). אם הדם מוזרם ימן הלב דרך צינורות־ 
דם אל האיברים, אל תוך הסדקים והאגמיות שברקמה, 
ומוחזר אל הלב מחלל־ד,גוף (הד,מוקל [ 0001:1 מזס 113 ])! היא 
קרויה ס גו דה, אם מערכת כלי-ד,דם מזרימה את הדם, במח¬ 
זורים שונים. דרך האיברים ומחזירד, אותו ללב, ואין יחסי- 
גומלין בין הדם שבצינורות ובין הרקמות מקויימים אלא 
דרך דפנות הצינורות. 

ה ס פ ו ג י י ם, ה נ ב ו ב י י ם, התולעים השטוחות 
ו ה נ י מ י ו ת הם חסרי מערכת של מ״ד. ב ז ר ו ע ר ג ל י י ם, 
בקווצי-העור ובעוד כמה מערכות קטנות מה״ד הוא 
פרימיטיווי! יש שהנוזל של חללי-הגוף (הקלום או הפסודו- 
קל) משמש תוך ומצע למחזור. — בתוליעי-חדק מה״ד 
מורכב מצינור גבי ו 2 צינורות צדיים לאורך הגוף, וביניהם 
קשרי-רוחב מרובים! פעימות דפנותיהם מסיעות את הדם. — 
לרכיכות ולפרוקי־רגלים —מ״ד פתוח. ברכי¬ 
בות מזרים הלב המתכווץ את הדם דרך צינור ראשי, 
המסתעף לעורקים רבים, לסדקי-הרקמה! מהם הדם מתקבץ 
בוורידים, המעבירים אותו דרך זימים או דופן־הגלימה 
(להתחדשות מלאי החמצן) ומחזירים אותו ללב! בשעת 
התכווצות הלב נעצר הדם בפרוזדור (או ב 2 פרוזדורים) 
שלפני הלב, וסגירת מסתם מונעת את זרימתו אחורה אל 
הוורידים! בדיונונים מסייעים "לבות-זימים" להזרמת הדם. 
המינוח עורקים וורידים — לצינורות המוציאים את 
הדם מן הלב ולאלה המחזירים אותו ללב — מקובל לגבי 
כל מערכות־ד,חיים, — ב ם ר ם נ י ם הדם מוזרם מן הלב 
במערכת מסועפת של עורקים אל סדקי-הרקמה ואגמיות- 
הדם ומגיע מהם בוורידים אל איזור־הזימים ומשם אל פתחי־ 
הלב המצויירים במסתמים, ודרכם הוא מוכנס אל תוך חלל- 
הלב. סרטנים ירודים קטנים הם חסרי עורקים. — ב ח ר ק י ם 
מצוי לב גבי, שצורתו צינורית והוא מחולק לחדרים בעלי 
פתחי־מסתמים, שדרכם נכנם הדם הנדחף ע״י התכווצות 
שרירי כיס-ד,לב. הלב מזרים את הדם דרך אאורטה גבית 
לראש, ובו הוא נשפך אל חלל-ד,גוף ושוטף את הקרביים. 
תנודות של חיצים גמישים, הנמתחים לאורך חללי-הגוף, 
דוחפות את הדם אל כיס-הלב (ציור 1 ). 

בע״ח בעלי מ״ד סגור הם תולעי-הפרקים וה¬ 
חולי תנים. מערכת מד,״ד של השלשול מורכבת מ 2 
צינורות-אורך, גבי וגחוני, שהם מחוברים זה לזה ע״י צי¬ 
נורות טבעתיים במישורי־רוחב של המקסעים! הזרימה 
מופעלת ע״י התכווצויות צינור-ד,גב, בטיוע 5 זוגות של 
״לבות״!ידיים במקטעי-הגוף הקדמיים (ציור 2 ). 

במערכת ד, מ י ת ר נ י י ם לא ה ח ו ל י ת נ י ם בלבד הם 
בעלי מ״ד סגור, אלא גם האז מלון (ע״ע), אלא שהוא 
חסר לב, והדם מונע בו ע״י פעימות הצינורות הראשיים. — 


עיור 1 ; מד״ד חפתית כחריז, 

יםין: םכמת*יםור: י 8 מאל 5 פנסה מפורטת. 1 , אנמיות.־ 
2 , אאורטה: 3 . ?נ; 4 , חיצי־הכטן; 5 . חיץ־רנל 





913 


מחזוד־.־:י 5 


974 



ציוד 2 . מה״ר הם;ור כתי^עת־פדקים. 

ימין: "־כמר: ׳עמאלג הקצה הקדמי ׳גזל נוף היעלישו?; 
5 . זוגות של לכות מקיפים את הוושט 


לעומת־זה אין לאצטלניים — שהם בעלי לב — ט״ד 
סגור בטשמעות המחייקת של הטושג, טאחר ש״צינורות־ 
הדם" שלהם אינם לאמיתו־של-דבר אלא חללים ביו־ 
רקטתיים! וכן מיוחד מה״ד של האצטלניים בטנגנון הכוונת 
הזרימד,: בעוד שבשאר בע״ח הזרימה היא חד־טטרית, הודות 
למנגנון של מפתמים הנפתחים בכיוון אחד בלבד, מזרים 
לב האצטלנים את הדם חליפות בשני צינורות מסתעפים, 
ונמצא שצינורות־הדם משמשים עורקים וורידים כאחד. 

מערכת מה״ד ב ח ו ל י ת נ י ם כוללת את הלב ואת צינר 
רות-הדם — העורקים, הוורידים והנימיות (ד 
להלן). תכנית המערכת — מעגל, המסתעף לכמה מעגלים: 
הללו מסתעפים מן המעגל הראשי במקומות מסויימים וחוז¬ 
רים אליו במקומות מסויימים אחרים, באופן שכל המערכת 
המתחילה בלב חתרת ומסתיימת בלב. הדם זורם בניוון 
אחד, בתנועה מחזורית — מן הלב לכל חלקי־הגוף וחוזר 
אל הלב, במערכת סגורה, ללא קשר פתוח עם חללי־הגוף; 
שריר־חלב הוא המספק העיקרי של הכוח הדוחף. מבחינת 
התכנית של מערכת־הצינורות, שהיא הקובעת את הדרכים 
שבהן מוזרם הדם לאיברים מסויימים, קיימים הבדלים בין 
הקבוצות השונות של החוליתנים בהתאם להבדלים שביניהם 
מבחינת התכנית הכללית של גופם, ובייחוד — מבחינת אופן 
השילוב של מערכת ה נ ש י מ ה ה ח י צ ו נ י ת שלהם במע¬ 
רכת מחזור־דמם. מכאן ההבדלים שבין מבנה מערכת מה״ד 
(והלב) בדגים (ע״ע, עמ׳ 903/4 ) בעלי הזימים, בד ו¬ 
חיים (ע״ע, עט׳ 114 ) — בד,תאם לשלבי-חייהם כנושמי- 
זימים וננושמי-ריאות — ו בז ו ח ל י ם (ע״ע, עט' 689/90 ), 
עופות (ע״ע) ויונקים (ע״ע, עט׳ 636 ), הנושמים 
בריאות בלבד (ציור 3 ), 

ביונקים ובעופות מתנהלת זרימת-ד.דם בשני מעגלים 
נפרדים: ב "מ ח ז ו ר ה ג ד ו ל" זורם הדם מן החדר השמא¬ 
לי של הלב אל כל חלקי-ד,גוף וחוזר אל הפרוזדור והחדר 
הימני; משם מתחיל "המחזור הקטן", שבו זורם הדם 



ציור 3 . מה״ד כרג (א), כצפרדע (בז, ביוני! ( 0 . 

1 ניבוי־חויטיב; 2 , דזרר: ש. הדר-יסיו; '' 2 . חרר׳ 6 םא 5 : 3 . אאירטד; 
4 . פר״תר; ' 4 . פרוזרור־יפטאז! ״ 4 , פריזרור־יטיו; 5 . ניטי־ווגוף; 

6 . נימי־הריאר, 


אל הריאות וחוזר אל הפרוזדור השמאלי (ציור 4 ; וע״ע לב, 
עט' 78/9 ). לחלוקה אנטומית זו מקבילה הד,פרדה בין התפקי¬ 
דים העיקריים של שני חלקי מה״ד: במחזור הגדול מגיע הדם 
לכל רקמות-הגוף, ומספק לכל תא ותא את התמרים הנחוצים 
לפעולתם התקינה, בראש־וראשונה — החמצן, ומחזיר מהם 
את תוצרת חילוף-ד,חמרים של התאים, בראש־וראשונה — 
דו־תחמוצת הפחמן! במחזור הקטן דרך הריאות משתחרר 
הדם מדו־תחמוצת הפחמן וקולט באותו זמן את החמצן דרך 
דפנות בועיות־הריאה הקטנטנות ( 6011 ( 311 ) (ע״ע נשימה: 
ריאה). 



הב-ף 


ציור 4 . תכנית טהוור־הדם כיונק 

תנאים מיוחדים שוררים בעובר ברחם־האם: ריאותיו 
עדיין אינן ממלאות את התפקיד של חילוף-ד,גאזים, ואילו 
בקטע אחד של מחזור־דמו (בשליד.) קיימים יתסי-גומלין 
בינו ובין מה״ד של גוף-האם. בהתאם לכך קיימים הבדלים 
חשובים בין מה״ד של העובר לבין זה של בעה״ח אחרי 
הלידה (ע״ע אמבריולוגיה, עמ׳ 878 , 881 ). 

צינורות-הדם המובילים מן הלב אל ההקף הם העור¬ 
קים [ע"] (סב!""*), שהם מתחלקים לסעיפים וסעיפי- 
סעיפים צרים וד,ולכים, עד לעורקיקים ( 10130 ת 6 :ת 3 ), 
שקטרם כמ! !! 50 — 30 . כלי-הדם המחזירים את הדם מן 
האיברים אל הלב הם ה ו ו ר י ד י ם [ו"] (סג״נרו), שגם לדום 
הסתעפויות מרובות — החל בורדידים ( 461111130 ) —, המת¬ 
חברות לאורך הדרך-חזרד. לו"'גדולים ורחבים יותר ויותר. 
בין קצות ההתחלקויות העדינות הסופיות של מערכת-הע" 
ומערכת־הו" מחברת רשת מסועפת ביותר של צינורות 
נימיים — הנימיות [נ״] ( 111316$ ( 031 ). 

בדרךיכלל הע" וד.ו" של איבר מסויים במחזור הגדול 
סמוכים זה לזה במהלכם! עפ״ר הם נקראים ע״ש חלקי־הגוף 
והאיברים שאליהם הם שייכים, כגון ע׳-הריאה וו׳־ד,ריאה 
( 1110113115 !טנ 4.1 ,. 3 ) ע׳-דררך וד-הירך ( 1$ ! 3 ת 0 ת £61 ,־ר,, 3 ), 
ע׳-הכליה וו׳־הפליה ( 4611311$ .״■ ,. 3 ), וכד׳. אולם צינורות־ 
דם אחדים, וביחוד הגדולים ביניהם, זכו לשמות מיוחדים, 
כגון אב־ד,ע" או האאורטה (ע״ע), היוצא מן החדר 
השמאלי ועובר לאורך החזה והבטן, או הד הגדולים המגי¬ 
עים ללב, הד החלול העליון ותחתון (,£מ 1 ,.(! 511 0343 . 4 ), 

התפתחות מערכת מ ה " ד. כל מערכת מה״ד מת¬ 
פתחת באונטוגנזה מן חרשת של הצינורות הנימיים, המו¬ 
פיעים בחלקים'המסודרמיים של העובר כבר בשלב מוקדם 
מאד של התפתחותו'(ע״ע אמבריולוגיד״ עט׳ 878 ), רבים 
מהם חוזרים ומתנוונים, אחרים מתמזגים אלה עם אלה, וחלק 





915 


מחזור ז דם 


976 



ציור 6 . סכמה ׳: 1 ?: ל 1 ׳!זתות*האאורטה הקמאיות ( 1 — 6 ) בעובר צעיר 
בע 5 *׳ 65 פיר ( 1 ), וני 5 נו 5 יהז בארם ( 11 ), 

1 . א, ב. צינורות צרביים גחוניים; נ. צינור ארבי גני; 

ר. גזע־ר,עורקים: ה. אאורטת־הבטן. 

11 . א. עורק־הראש; ב. ק׳עתיהאאורטרו; נ. עורק תת־בריהי ׳עםא 5 י: 
ר. צינור־בוטא?.י; ה. האאורטה היורדת; ו. עורק־הריאה; ז. האאורטה 
העו 5 ר.; ח. עורק־הצלעות היפני; ט. עורק חת־בריחי יפני 


מר,ם מתרחבים ויוצרים חללים. מקפליו של קטע מורחב 
וממחיצות המתר,וות בחללו נוצר ר,לב (ע״ע, עמי 82 , וציור 
שם). המשכו של בולבוס־העורקים של הלב הקדמון הוא 
ג ז ע ־ה ע ו ר ק י ם, שמתפלג לשני צינורות ארכיים גחוניים, 
הנמשכים לכיוון הראש ! מאלד, מסתעפים 6 זוגות של צינר 
חת רחביים. צינורות קשתות-הזימים (או קשתות-ד,אאור־ 
טד,},'שחוזרים ומתאחים ב 2 צינורות ארכיים גביים, הפונים 
לכיוון הזנב! אלה הם האאורטות הקמאיות. בעובר אנושי 
בגודל של 3.5 מ״מ (שבוע־ההריון ה 4 ) כבר התמזגו האאו־ 
רטות וכבר קיימות אאורטת־ר,חזה ואאורטת-ד,בטן. 

בחיות־מים חסרות־שפיר שמן החוליתנים (דגים, דוחיים) 
מתפתחת בכל קשת־זימים מערכת של נימיות, המשמשת 
אמצעי לנשימה החיצונית בזימים. בבעלי־שפיר (זוחלים, 
עופות, יונקים — ובכללם האדם), שאינם נושמי־זימים 
בשום שלב של חיידום, אין צינורות קשתות־ד,אאורטה אלא 
6 זוגות של תעלות, שבהן זורם הדם מן הצינורות הארכיים 
הגחוניים אל הצינורות הארכיים הגביים, ומהם — אל 
האאורטה (ציור 5 ). 

צינורות קשתות־ד,אאורטד, בבעלי־שפיר — חלקם מת¬ 
נוונים וחלקם משתנים שינוי יסודי בד,משד הד״תפתחות העו¬ 
ברית. באדם נעלמות כליל קשתות־ד,אאורסה מם׳ 1 , 2 ו 5 . 
הקשתות מם׳ 4 ו 6 נכללות במערכת מחזור-הריאות, לאחר 
שגזע העורקים מתפלג ע״י מחיצה לאאורטד, ולעורק־הריאה, 
וד,קשת מם׳ 6 נכללת בזו האחרונה. העורקים הגדולים של 
המחזור הגדול הסופי נוצרים מזוגות קשתות-ד,אאורטה מם' 
3 ו 4 . מ 4 צינורות אלה מקיימת רק הקשת השמאלית מם' 4 
את תנאי-ד,זרימד, הראשוניים, וד,יא נעשית לקשת-ד,אאורטד, 
הסופית. ב 3 הצינורות האחחם נפסק הקשר עם הצינורות 
הארכיים הגביים, ז״א — עם האאורטר, הסופית, ודום הופכים 
לצינורות המובילים כל אחד דם לחלק הקפי מסויים של 
הגון■, בחינת ד,סתעפויות מקשת-ד.אאורטה'. זהו מוצאם של 
עורקי-ד.ראש (המשותף, הפנימי והחיצץ [-במסס 03101:15 
3 ת! 1£ !כ£ . 0 , 13 !ז 1£ ח 1 . 0 , 1111115 !!]) ושל העורקים התת- 
בחחיים (:> 13 ז 113 ג 5.3.5111 !) הפונים אל הגפיים הקדמיות. — 
מעורק־הריאה מסתעפים שני ענפים לשתי הריאות. הימני 
מאבד כל קשר לצינור הארכי הגבי, ואילו בשמאלי משתמר 


שייר הקשת מם׳ 6 בצורת צינור־בוטאלו, שהוא חוליד, 
חיונית של מה״ד בעובר (ע״ע אמבריולוגיה, עמ׳ 878 [וציור 
שם], 881 )! הוא נסתם ומתנוון לאחר הלידר" עם התחלת 
הנשימה בריאות. — העורקים הגדולים המספקים את הדם 
לקרביים ולגפיים התחתונות מסתעפים כענפים צדדיים מן 
חאאורטה היורדת. 

גם למערכת הוורידים בראשיתה מבנה זוגי — זוג 
ו" גדולים מצד הראש וזוג ו" גדולים מן הצד התחתון של 
גוף העובר נפגשים ונשפכים אל גת-ד,ו" של פרוזדור-ד,לב, 
שעתידה להיות הלק של הפרוזדור הימני! שמה מגיע גם 
זוג ורידי שק-ד,חלמון ודוטבור, המזינים את העובר. בהמשך 
ההתפתחות מתבטלת הזוגיות של רוב מערכת-ד,ו" בעקבות 
התנוונותם של חלק של הו" וד,תמזגותם של רבים אחרים. 

מבנה חע" והו". דפנות צינורוח-ד,דם הגדולים 
אינן חדירות לנוזלים ולגאזים. הן בנויות 3 שכבות: 
השכבד, החיצונית ( 3 ; 1111 !£׳\ 1 !ג) היא בעלת רקמה חיבורית 
המקשרת את כלי-הדם אל הסביבד,! השכבד, הפנימית (-״ 1 
111113 ) רפודד, אפיתל פנימי — אנדותל (ע״ע רקמה, רק¬ 
מות) —, וד,יא'חלקה מאד ומאפקזרת'זרימת-דם במינימום 
של חיכוך שעשוי לגרום לקרישת הדם בתוך הצינורות 
(ע״ע דם, עמי 718 )! בשכבת-הביניים ("(!ס"!) בולטים הד,ב־ 
דלים בין הע״ ובין הו״; בע" מכילד, שכבד, זו ליפים גמישים 
מרובים וגם סיבי-שריר (חלקים) מפותחים, ד,משווים לצי¬ 
נורות אלה נוקשות מסויימת. םיבי-ד,שריר נותנים אפשרות 
לד,קטנת קוטר הע״ ע״י התכווצות ולהרחבתו ע״י הרפיד, — 
הכל לפי צרכי אספקת הדם לאיבר מסויים! בו" עניה'שכבה 
זו באלמנטים גמישים ושריריים. הודות לנוקשות דפנותיד,ם, 
מתקייים בע" חלל פתוח גם כשהם ריקים מדם, וזרימת הדם 
בהם אינר, נפסקת בקלות ע״י לחץ מבחוץ! ואילו ךפנות הד, 
הרכות יותר, נצמדות זו לזו כשהצינור ריק מדם, או בעקבות 
לחץ מבחוץ (ציור 6 ). תכונה מיוחדת של הו" היא שהם 
מצויירים במסתמים מרובים, בצורת כיסים שאינם נפתחים 
אלא כלפי הלב! מסתמים אלר, מונעים את זרימת הדם בכיוון 
הפוך. אל הד,קף, ומסייעים לתנועת הדם בכיוון אל ר,לב. — 
בו״ הגדולים משתלבת מערכת כלי הלימפה (ע״ע 1 ור׳ 
ציור 7 ). 

ד, נ י מ י ו ת הן הד,םתעפויות הדקות והעדינות ביותר של 
מערכת כלי-ר,דם, ור,ן מגשרות בין העורקיקים ובין הוורידידים 



ציור צ). ויתד זןיםמ\ 5 וג' עוריו (למע 5 ה) וש 5 2 ודידיים ( 5 םטוו). 
העורק בעל ׳טכבת־ביניים עבה וניטאר פתוזז; ד 6 נ\ת הוורידיס! 
בעלות ׳עכבת-ביגיים דקה, מקופלות 



ח 9 


מחזו•-,־; •ם 


978 




ציור 8 . 

תכנית מחזרר־חדם באדם 
(הצינורות הראשיים) 

עורהי־הרא׳ש; 32 ><י. ורידי בית־הצואר: 83 .ל. חעורסים התת־ 
בריחיים; 4 . וריר תודבריחי; 5 , גזע הזרוע״והראע (ר? ביםין>: 
0 . וריד הראש־והורוע: 7 , הווריד הח 5 ו? .רע?יוז: 8 . דאאורטה: 
0 . עורעיהריאה: 10 . הענף השםא 5 י ׳ 8 ? [ 0 ]: 11 . וריר־הריאה: 

2 ו. הריאה; 13 , 14 . פר\זרורי'ה<ב; 45 10 . הררי*ה 5 ב; 17 . הווריד 
דזחלו? התחמון, הנשפד אל 131 ]: 18 . ודידייהכבד הנ׳עפכים א 5 171 ]; 
10 . הסרעפת: 20 . הכבד: 21 , 22 . עוריזי־הסצע: 23 . פליה; 24 . עורק• 
הפליה: 25 . וריר-הכליה; 20 . הווריד החלול התהתו! (הס׳ענו׳פל 1171 ): 
27 . וריר־השער; 28 . התפלגות האאורטה היורדת לעורהי־חפסל: 
241 . החהחת הווריד התלול התחתון סאיחלר ורירי־הנסל; 30 . <ןטע של 
הפעי; 31 . הסתעפויות של עורק־הסצע העליון; 32 *.<*. עורהי-הבסל 
החיצוגיס; 33 *. ל. ורידי־הכםל החיצונים: 34 .ט.<ו. עורנןי־הירר 
433 .ה. ורירייהירר: 36 •.. 1 מ׳ 
( 1:170,000 ) 


13,000 מ' 
( 270.000 ; 1 ) 























983 


מחזור־,:דב 


984 


גם בנ" את המשך התנודות הללו, בהתאם לפעימות הלב. 
בצורת דופק־הב", הגורם להופעת אודם בעור בקצב הדופק, 
נשהע" הקטנים מתרחבים ומאפשרים לזרם־הדם להגיע אל 
רשת הנ" בעצמה מספקת. 

הוויסות העצבי וההורמונאלי של מה״ד. 
תקינות מה״ד תלויה בתיאום בין פעולת הלב ובין המצב 
השורר בנלי־הדם ההקפיים. תפוקת הלב משתנית לפי קצב 
פעימותיו ולפי עצמת התפווצויותיו (ע״ע לב), ואילו בלי־ 
הדם בהקף תורמים את תרומתם לאיזון מה״ד ע״י וויסות 
ההתנגדות לזרימת הדם דרכם, שהיא תלויה בעיקר במתח 
של העורקיקים והנ". מצב המתח הזה (הטונוס) נתון להש¬ 
פעה הכפולה של מערבת־העצבים הסימפאתית ושל הורמו¬ 
נים מן הסוג של אדרנלין ונור-אדרנלין, שהם התוצרת של 
בלוטת יתרת-הכליה (ע״ע; וע״ע אדרנלין! הפרשה פנימית). 
בין שני הגורמים האלה קיים קשר הדוק בשלבים שונים, 
וגם העברת הגירויים מקצות העצבים הסימפאתיים אל 
השרירים בדפנות כלי־הדם מבוצעת באמצעות תמרים הקרו¬ 
בים מבחינה כימית להורמונים אלה. 

מערכת העצבים המפעילה את האלמנטים הכוויצים 
שבדפנות כלי־הדם היא רשת ה ו ז ו מ ויט ו ר י ם ("מניעי- 
הצינורות"),המסתעפת רובה ככולה סן הסימפאתיקוס,וסעי¬ 
פיה מלווים את רשת הצינורות כמעט בכל חלקי־ד,גוף (ו" 
לעיל. עמ׳ 979 ) . עיקרם של הוואזומוטורים הם ה ו ו א ז ו - 
קונסטריקטורים ("מכווצי־הצינורות"), ואילו התרח¬ 
בות הצינורות היא עפ״ר הרפיה פאסיווית! אולם באיזורים 
מסויימים (בייחוד בבלוטות־הרוק, באיברי־המין החיצונים 
ובריאה) מצויים גם ואזודילאטאטורים ("מרחיבי- 
צינורות") פעילים, שמוצאם מן הפאראסימפאתיקום. מבחי¬ 
נת פעילות הוואזומוטורים אפשר להבחין בגוף איזורים 
נפרדים, שבחם מושפעים כלי-הדם באופנים שונים ע״י גי¬ 
רויים עצביים, ועי״ב מתאפשר ויסות מה״ד בחלקי-הגוף 
השונים בהתאם לצרכים המקומיים, למשל: הזרמת הדם 
לשרירים או למערכת-העיכול או למוח בהתאם למצב פעי¬ 
לותם של האיברים האלה, או הזרמת הדם לעור בהשפעת 
קור וחום או גירויים מקומיים שונים (כגון גירויים מכא¬ 
ניים). הוואזומוטורים מופעלים בדרך ההחזר (רפלכס) ע״י 
גירויים הנקלטים בקולטים (רצפטורים) שונים של הגוף מן 
החוץ או הנוצרים בגוף עצמו. כל המערכת נתונה לבקרת 
מרכז במוח המארך ("מרבז-הוואזומוטורים") המווסת את 
מתח כלי-הדם בגוף כולו בהשפעתם של גורמים כלליים מרו¬ 
בים ושונים, כגון קור וחום, הרכב הגזים (חמצן, ג 00 ) בדם, 
וכן גם אירועים נפשיים — שלהם צמודים אירועים מוחיים. 
כל אלה מצטרפים למערכת מסובכת ומסועפת של הומא(- 
סטזה (ע״ע), המבטיחה אספקת-דם תקינה לאיברי-הגוף 
השונים, בהתאם לדרישות מקומיות ואיזוריות ולפי צרכי 
הגוף כולו. 

מבחינת הסדר זה בולט ביותר האנטאגוניזם התיפקודי 
בין שני איזורים נרחבים של הגוף; איזור הקרביים — 
צינור־העיכול ובלוטות-ד,עיכול (הכבד, הלבלב וכו׳) הצמו¬ 
דים לו — מזה, ושרירי-העבודה והמוח — מזה. מאמץ פיסי 
והתרגשות נפשית הם גורמים מובהקים להפעלת הסימפא- 
תיקוס, שפעולתו מתבטאת ביותר בוואזוקונסטריקטורים של 
האיזור הראשון: כלי-הדם בקרביים מתכווצים, והדם נסחט 
מהם אל כלי-הדם של השרירים והמוח, בעלי טונוס נמוך 


יותר! עי״כ מקבלים איברים אלה את תוספת אספקת-הדם, 
הדרושה להם לצרכי עמידת הגוף כלפי הגורמים שיצרו 
מצב זה. לעומת-זה. בשעת סעודה ולאחריה, כשהגוף זקוק 
להגברת פעילות מנגנון-העיכול, חלה הרפיה במתח כלי-הדם 
בקרביים, הם מתרחבים, והדם מוזרם אליהם משאר חלקי- 
הגוף, משרירי-העבודה ומן המוח — וזוהי סיבת הלאות הגו¬ 
פנית והנפשית המורגשת לאחר ארוחה דשנה. דוגמה אחרת 
של פעולת הוואזומוטורים בהתאם למצבו של הגוף הן 
תופעות ההסמקה והחיוורון — תוצאות ההתרחבות וההת- 
כווצות של כלי-הדם בעור. 

מנגנון־בקרה מיוחד, בצורת היזון־חוזר, המגן על תקינות 
מה״ד, הוא מערכת "מרסני לחץ-הדם": במקומות שונים 
לאורך מערכת בלי-הדם, כגון בקשת-האאורטה — שדרכה 
מוזרם כל הדם הנכנס למחזור הגדול —, וכן בגתות עירקי- 
הראש — מוצאי ענפי-האאורטה המססקים דם לראש —, 
נמצאים בדפנות כלי־הדם קולטים רגישים לשינויי-לחץ 
בתוך העורקים! כשלחץ־הדם מוגבר ביותר בעקבות הגברת 
עבודת־הלב, מגורים קולטים אלה, ומהם מופעל בדרך החזר 
סעיף העצב הנודד (הוואגוס), המרםן את פעילות 'הלב 
(ע״ע, עט' 87 ) — ונמנעת עליה נוספת של לחךהדם. 

שלא כפעולה העצבית, ניכרת הפעולה המכווצת של 
הורמונים שונים בכל מערכת כלי־הדם בעת־ובעונה 
אחת. יוצאת-מן־הכלל מערכת הצינורות הכליליים בשריר 
הלב (ע״ע, עמ׳ 81/2 ), שהחמרים האדרנרגיים שמיתרת- 
הכליה (ר׳ לעיל, עם׳ 983 ) אינם מכווצים אלא מרחיבים 
אותם. הוזופרסין (ע״ע) שמיתרת-המוח — ביתר דיוק: מן 
ההיפותאלאמוס (ע״ע היפופיזה [כרך־מילואים]! מח) — 
מכווץ את דפנות כל כלי-הדם ומגביר את לחץ־הדם. על 
מה״ד משפיעים גם כמה גורמים כימיים־פיסיולוגיים נוספים, 
מוצרי רקמות הגוף: היסטמין(ע״ע) ואצטיל-כולין(ע״ע) — 
כמרפי-הטונוס ומנמיכי לחץ-הדם! סרוטונין (ע״ע), וכן 2 
מוצרי הכליה רנין ואנגיוטנזין (ר׳ להלן, עמ' 985 ) — 
כמגבירי הלחץ,' 

יש גם חמרי-טבע זרים לגוף וחמרים סינתטיים הפועלים 
על כלי-הדם בכיוון של גרימת כיווץ-יחר או הרפיית הכיווץ, 
ובהם עוסקת הפארמאקולוגיה של מה״ד! כגון: ני¬ 
קוטין (ע״ע) — מכאן בעייח השפעת העישון על לחץ- 
הדם (ע״ע טבק, עמ' 319 ) —, אלקלואידים מן הארגוט 
(ע״ע), ^פאין (ע״ע) וחמרים הקרובים לו, פפורין (ע״ע), 
ובן ניטרוגליצרול (ע״ע) והמרים סינתטיים מרובים אחרים 
העשויים להשפיע על הטונוס של כלי-הדם, באופן כללי או 
באופן איזורי, בין במישרין ובין ע״י השפעה על מערכת- 
העצבים הסימפאתית ועל החמרים האדרנרגיים. 

פאתולוגיה של מה״ד. יתר לחץ-דם (ל״ד). 
לה״ד, העולה עם הגברת תפוקת-הלב בעקבות התאמצות 
גופנית והתרגשות נפשית, חוזר ויורד במצב מנוחה, בזמן 
קצר-יחסית, לערכים תקינים. אם עליית לר,״ד היא מופרזת 
ונמשכת זמן רב, ובמיוחד — אם ערכים גבוהים של לה״ד 
נמצאים גם במנוחה, קיים מצב של יתר ל"ד (-ז־קץ!( 
״ 810 ״£]). ההתנגדות המוגברת לזרימת הדם עשויד, לגרום 
נזק חמור לגוף, ובייחוד לאיברים חיוביים — ללב (ע״ע, 
עמ' 81/2 ) עצמו, למוח ולבליות. מחלה זו שביחד, מאד, והיא 
היום הנושא למחקרים מרובים לבירור מהותה ולמציאת 
דרכים למניעתה ולטיפול בה. כגורמים המסייעים לר,ופעת 




9 ^ 


יחזור-.־ד! 


986 


יתר ל״ד בגיל צעיר־יחסית הוכרו: התורשה! הקונסטי- 
טוציה — משקל־יתר של הגוף! פעילות־יתר של מערכת־ 
העצבים הפימפאתית בהשפעת גורמים נפשיים — ואילו 
גירוי הסימפאתיקוס ע״י עבודה פיסית מתמידה אינה, 
כנראה, גורם למחלה זו. נראה, ששכיחותה של המהלה גדלה 
בעקבות מתח־החיים בחברד, המודרנית. בגלל החשיבות 
הרבה, ולעתים המכרעת, של גורמים נפשיים בהתהוות מצב 
של יתר ל״ד, יש משייכים אותו למחלות הפסיכוסומטיות 
(ע׳ע). 

בכל המקרים האלה יתר לה״ד הוא "ראשוני" (פרי־ 
מארי) או ״מהותי״ (אסנציאלי), ז״א — הוא מופיע 
כמחלד, בפני־עצמה. במקרים מרובים אחרים הוא תוצאה 
ממחלות אחרות ומהפרעות קודמות. שהן הגורסות לעליה 
מתמדת של לה״ד. רוב מחלות הכליות — שבהן מיוצרים 
רנין ואנגיוטנזין (ר׳ לעיל) — מלוות יתר ל״ד, והוא־הדין 
בליקויי-כליה בעקבות שינויים באחד סעורקי־הכליות, הגור¬ 
מים לסתימה חלקית או להיצרות (ע״ע כליה). לעתים סיבת 
יתר לה״ד הוא ייצור מוגבר של אדרנאלין ונור-אדרנאלין 
בלשד יתרת-הכליה (ע״ע), או של אלדוסטרון בקליפתה. 
במקרים שבהם סיבת המחלה היא שאת, מחלת כליה אחת 
או פגם ב א ח ד מעורקי-הבליה, ניתנת לעתים אפשרות של 
טיפול יעיל ע״י ניתוח. להבהרת מהותה וסיבותיה של מחלת 
יתר לה״ד תרמו ניסויים לגרימת מצב זה בבעיח ע״י הפרעת 
אספקת-הדם לכליות, ע״י הורמונים שונים וע״י דיאטות 
שונות — ביחוד דיאטות עשירות במלח־בישול. — השיטות 
לטיפול במחלת יתר לה״ד — פרט למקרים המעטים של 
אפשרות טיפול כירורגי — הם; מרגוע ופטיכותראפיה — 
במקרים שבהם בולט הגורם הנפשי! דיאטה מתאימה — 
בייחוד עניה במלח-בישול! סמים מנמיכי טונוס כלי-הדם. 
לנסיונות הטיפול במחלה ע״י כריתת הסימסאתיקוס — לשם 
מניעת פעולת הוואזוקונסטריקטורים — נודעה הצלחה 
מצומצמת בלבד. 

ל " ד נמוד ( 01£0$1011 קז(ן)) כשלעצמו אינו מחלה, אולם 
יש מצבים חולניים מלווים ירידה של לה״ד, כגון הלם 
(ע״ע) או אי-ספיקת הלב (ע״ע. עמ׳ 89/90 ). במקרים כאלה 
מקופחת אספקח-הדם לאיברים חיוניים, בייחוד למוח ול- 
כליות. לתקופות־זמן שונות ובדרגות שונות של חומרה. 

מחלות כלי־הדם. החשובה בין המחלות הפוגמות 
בדפנות כלי-הדם היא ט ר ש ת - ה ע ו ר ק י ם 
0515 •!), ז״א התקשות והתעבות של דפנות הע" בעקבות 
הצטברות מלחי-סידן וחמרים שומניים, ביחוד כולסטרול 
(ע״ע), בשכבה הפנימית ובשכבת-ד,ביניים שלהן. התעבות 
הדופן גורמת להיצרות חלל-הצינור או אף לסתימתו, 
ומקפחת עי״כ את זרימת הדם לאיבר המוזן ממנו! עיקר 
הסכנה נשקפת לאיברים חיוניים — הלב, המוח, הכליות. 
טדשת־העורקים היא בעיקד מחלת גיל העמידה והזקנה, 
אולם אינה כשלעצמה ביטוי לתהליך ההזדקנות. מחלה 
זו נפוצר, ביותר! בחברה המודרנית — לאחר שבח הת¬ 
גברה הרפואה על רוב המחלות הזיר,ומיות — היא גורם 
ראשון־במעלה בתחלואה ובתמותה. מסיבות שעדיין לא הוב¬ 
הרו כל־צרכן שכיחותה שונה מאד בארצות שונות ובקרב 
עמים שונים! בישראל, למשל, היא נדירר, בהרבה בקרב 
יוצאי-תימן מאשר בקרב בני העדה האשכנזית. כגורמים 
המסייעים להתפתחותה של המחלה הוכרו, בין השאר; יתר 


, לחזדדם! הפרעות מטאבוליות! הרגלי-אוכל מסויימים 
בייחוד ריבוי של שומנים — אולי של שומנים מהרכב כימי 
מיוחד (מרובי חומצות-שומן רוויות) — ושל סוכר! ניקו¬ 
טין, ועוד. צירוף של אחדים מהגורמים האלה עשוי להחיש 
ולהחמיר את תהליך המחלה. גם הסכרת (ע״ע) פוגמת בכלי- 
הדם בצורה הדומה לשינויים שמחמת טרשת-העורקים. 
על הצורד, המיוחדת של מחלת-הע" הידועה בשם 

מחלת-בירגר — ע״ע בירגר, ליאו, 
על הפאתולוגיה של הצינורות הכליליים ב ל ב — ע״ע 

לב, עמ׳ 90 ! ובן ע״ע אנגינה! אינפרקט. 
על הפרעות מה״ד בעקבות ליקויים במנגנון ק ר י ש ת¬ 

ה ד ם — ע״ע דם, עמ׳ 718 — 720 ! פ^קת. 
ממחלות־ ה וודידים השכיחות: ה ת ר ח ב ו ת¬ 
הו" ( 2110£$ ״•), בייחוד בגפיים התחתונות — שבה מתבל¬ 
טים הו״ כפסים כחולים דרך העור כלפי חוץ! ד ל ק ת - ה ו" 
( 111$ נ 111€1 נ! 0 למ 01 ז 11 )) הזיהומית, עם יצירת קרישי־דם, מחלות 
אלו מקפחות את מה״ד באיזורים המנוגעים. 
על התגובה ה ד ל ק ת י ת של כלי־הדם על פגיעות סקר 
מיות בגוף, ועל השינויים במה״ד באיזון דלקןן, _ ע״ע 

דלקת. 

11. £> . 1 ) 016 , 3115 ׳ 

,ע .£ ; 1911 .( 111.11 ב 1 זן .? .? 

01 ^ 071 מ/ מס// x6^6, 1946; ;^0. ז} 0 ,ת 3 רח 5 ז €%*• 

10101•)/ 171 1)16 (15101. 23), 1948; 

י- .^ 1 ; 1952 ,} 0 ו 771 ^\ז/( 0 7 ז 2/0 >//ול>< 0 , 80/5 ^ 1 ^ ,ן 
311953 , !{) 614101 '/} 311411 . 4 £: 6361 § 4 ^ 71 * 511071/1 004 ,מח ; 

11. €1 31., }^76/!1014^€$016 ' 61-1 ו 7 016 ; 1955 , 071 ו 101 *ו 

14. ^07177071016 }16 ^741017071 (¥*11 ) 1130 ז . 

191x011. 06x611x011. £. ^^61 :נ x|3^1££0 ; 1959 ,( 25 ,^תב^ו 1 ^צז 

ממגוה 11056 ־ 1015 >מ 1,3 ) .זסטפי) . 11 .ס , 

1,6111 ם 51 ׳ל 11 יז.;€וח\נ ;*'* 1960 ,( 1 ,ת 6 ו! €1180 ז׳'[ . 1 > , $101 ץ 11 ? . 1 ) .י 1 ז . 
$00., 11311611)0010 0£ '?11 €1767410/1071 ; 2 $601100 ,'<^ $1010 ץ , 

1 1 ) 077 100 /ס 6741 יז €1 , 6 ז 3 נ 1 ו 31 ־ 01 . 11 ; 1962-1965 , 111 ־ 

11077, 1964; /!. ?. ?1x11(030 - צ 1 > 6 ) ז- 1 >ז £10113 . 11 .ס .), 

€17 ו 04016704 -ז 6 ^ 1 ^ , 310 ק$ .)\ .ס ; 1965 ,^ 8100 / 0 ת 0 ו/ס 41 ו 6 יו 
($01. 2^1061•., 215, 7764/101 ) 1 ) 1 46 717071 ) 41 /^ 6 ) 1 ; 1966 ,( 2 .סא / 

!0 501 1 )ז 03 ז 86 16 ) 0130 16 ) 15 ק 06 סס 6 : 6 ע[>ס 11 ס 0 ) 16 ז 141 ^ת ■ 

16 10111611 1 671011 ']' 6 ^' 7 , 1 ) 00 ^ .£ .ן : 1967 ,(־ 10111 ז 0 ]ת / 

5///6 . 1968 ,( 1 . 10 < . 218 ,.ז 16 וז^ . $01 ) נמ 

ח. ד. א. - י. ל. 

היסטוריה. תולדות מחקר סה״ד משולבות שילוב 
הדוק בתולדות מחקר הלב (ע״ע, עמ׳ 93 — 95 ). אין להקדים 
בשום פנים את התאריך של גיבוש הידיעות על מה״ד, כפי 
שהוא מובן היום כתנועה במעגל סגור. לפני תגליתו של 
£x^ הארמי, שאותה פירסם בספרו £!) 3 ^ 11 ^^ 0 ;ו 3 בו. 2 ס 1 ;ו 0 ;ו 1 ^ז 
5 ות $311$111 ] 6 15 (£ז €0 11 ז 1110 (״על חבועת הלב והדם בבע״ח״), 
1628 . יחד עם זה אין להתעלם מהמון הידיעות שכבר 
נצטברו עד לתקופתו של הארווי ושפילסו את הדרך לתורתו, 
ביהוד ממפעלו הגדול של גלנוס (ר' להלן). 
במצרים העתיקה כבר נכתבו תיאורים של הלב וכלי- 
הדם! אמנם ההשקפות היו מוטעות, כגון שצינורות-הדם 
מכילים צואה, אבל בפאפירוס אדווין סמית, 700 ן לפסה״נ, 
כבר נמצאת פיסקה על מירוץ הדם; "הלב מדבר באמצעות 
צינורות-הדם בבל חלק מחלקי הגוף". בסין העתיקה היתה 
קיימת הדעה שהלב מספק חום לכל האיברים, אבל מסתבר 
שד,לב לא נחשב למרכז מד,"ד אלא למחסן הדם בלבד! 
לעומת זאת היתד, מפותחת באופן מושלם תודת הדפק (ע״ע). 
רק ביוון העתיקה נחקרה תנועת הדם ביתר פרומרוט. 
גלנרס (ע״ע, עם׳ 913 — 914 ) הדגיש שהדם מועבר בדרך 





מ 9 


מחזור־,־ודם 


988 


חד־סטריתן הוא הגיע להמרה זו השתיאר את האנטומיה 
של מסתמי־הלב, המרשים את מירוץ הדם בכיוון אחד, אבל 
"מונעים בעד התוכן לזרום אחורה". במחקריו בתנועות הדם, 
במקורו ובמעברו למקומות שונים בגוף מצא את תכונות 
הדם בחלל הימני של הלב דומות לאלו שבוורידים, ובחלל 
השמאלי — לאלו שבעורקים! דם זה — שמקורו בכבד — 
מועבר דרך הווריד החלול ללב הימני, והוא מיועד להזנת 
כל הגוף, בעוד שהדם של עורק־הריאה מיועד לאיבר זה 
בלבד. גלנוס דן בתפקיד הפיסיולוגי של אספקת הדם לריאה, 
תוך שימוש בנתונים מן האנטומיה המשווה. דבריו בנידון 
מובאים ב״פרקי משה״ לרמב״ם (מאמר א׳) בניסוח דלקמן; 
"ד.חלל הימין משני חללי־הלב אמנם נברא לתועלת הריאה, 
והריאה היא כלי לנשימה ולקול. וכל בע״ח שלא ישאף 
האוויר בנחיריו ופיו, חנה נעדר הריאה ונעדר ממנו החלל 
הימין משני חללי־הלב" (בדגים אין אלא חדר אחד של חלב 
ואין ריאות). גם הארווי מצטט את אותה פיסקה בשינוי קל 
של הניסוח. 

נמצא, שמבלי להגיע למושג של מה״ד הביא גלנום חומר 
אנאטומי ופיסיולוגי רב שממנו מורכב מושג זה. שגיאתו 
הגסה היתה הנחתו שחלק ניכר מן הדם מועבר מן הלב 
הימני לשמאלי דרך נקבוביות משוערות במחיצה שבין 
החדרים! הוא עצמו מציין שלא ראה בעיניו את הנקבוביות, 
והסביר רבר זה ע״י ההנחר. שבנתיחת הגופה הן נסגרות 
מחמת קירור הלב אחרי המיתה. מחרלו של גלנום לתפוס 
את קיומו של מחזור סגור בתנועתיהדם מנע ממנו גם לנצל 
את תגליתו החשובה שקיימות אנסטומוזות — שהן נימיות 
דקות — בין העורקים ובין הוורידים בריאה, תגלית שבה 
למעשה בבר גלומה הד. 5 רה שהדם חוזר אל הלב. 

ביה״ב לא חלה התפתחות בהבנת מד.״ד. בדבריו של 
הרמב״ם על "תנועת העורק" (־הדופק! "פרקי משה", 
מאמר ד), נמצא המשפט הסתום: "אבל תחשוב שהיא 
תנועה אחת בסבוב ותנועה כתנועת הכדור, כי תנועת העורק 
התבאר לחוש מסבבות גמירת הסבוב". הרופא הערבי אבן 
א[ל]-נפיס (המאד. ה 13 ) שלל את דעת גלנוס על הנקבוביות 
במחיצה הבין־חדרית והטעים את הדעה שווריד־הריאה 
מעביר רם רווי באוויר ללב. בצורר, מפורטת יותר תיארו 
את מעבר הדם מן הלב דרך הריאות וחזרד, ללב שני חוקרים 
בתקופת הרנסאנס: מיכאל סרוטוס (ע״ע), אשר — נוסף 
על בריקות' אנטומיות — התבסס גם על פסוקים מן המקרא 
("וזפח באפיו נשמת חיים"! "בי נפש הבשר ברם הוא"), 
וראלדו קולומבו ( 1516 — 1559 )! אבל שניהם לא הכירו את 
מה״ד הכללי ולא את הכיוון של תנועת הדם בוורירים וב־ 
עורקים בכל הגוף. יותר מכל חוקר אחר לפני הארווי התקרב 
אנדראס צסאלפינוס (ע״ע) לדעה הנכונה, שהרם זורם מן 
הלב לעורקים ומן הוורידים אל הלב, אבל בתיאורו מרובות 
הסתירות והד,נחות המוטעות, כגון שכיוון הזרימה מתהפך 
בשעת השינה. 

הידיעה הספרותית הראשונה על מסתמי־ד,וורידים נמצאת 
ב״צנטוריות״ של אמטוס לוזימנוס (ע״ע, עמ׳ 948/9 ). פברי- 
ציוס (ע״ע), מורד של הארורי, פירסם ב 1603 ספר עליד,ם 
(ציור 13 ) אבל גם הוא עדיין הניח שהדם זורם בוורידים מן 
הלב והלאר,. הכיוון הנכון של זרימת הדם מן הלב ואל הלב 
והמחזוריות של הזרימה בבללותד, נקבעו לראשונה בבירור 
ע״י ו י ל י ם ד, ר ו י(ע״ע)! בשיקוליו נורעה חשיבות מרובד, 


למםתמי-ר,וורירים, ה¬ 
מאפשרים זרימה ב¬ 
כיוון אחד בלבד. 
הארווי אמנם עדיין 
לא ראה — ובשעתו 
לא יכול היה לראות— 
את ההיבורים חני־ 
מיים שבין מערכות 
העורקים ובין הוורי¬ 
דים, אולם הוא הוכיח 
באופן משכנע שקיו¬ 
מם הוא מחוייב-ד,הג- 
יון ומחוייב־המציאות. 
הארווי נחשב — ב¬ 
צדק — למניח-ד,יםוד 
של תורת מרדד, ועמו 
מתחילה ההתפתחות 
החרשה של פרק זה 
בפיסיולוגיה. — ב- 
1661 , 4 שנים לאחר 
מותו של הארווי, ראה 
מלפיגי (ע״ע) לרא¬ 
שונה במיקרוסקופ את הנימיות בריאה ואת זרימת הדם דרכן 
בכיוון אחד, ובתצפיות אלו השלים את מפעלו של הארווי. 

תגליתו של הארווי עוררה תחילה ויכוחים סוערים בינו 
ותומכיו — מזה ובין רופאים ואנאטומים שדגלו בתורה 
הישנה — מזח! החשוב במתנגדיו היר■ ז׳אן ריולאן (- 10 ^ 1 .! 
תב 1 ) בפאריס. אולם עד מהרה קיבלו רוב אנשי-ד.מדע את 
התגלית של מה״ד כאחת התגליות החשובות ביותר בתולדות 
המדעים. — בספרות העברית היה טוביה הכהן(ע״ע) הרא¬ 
שון שנתן תיאור תורתו של הארווי ותמך בד, (מעשה 
טוביה, 1707 ). 

סטיון הילז (ע״ע) תיאר בספרו ( 1733 ) 

לראשונר, שיטה למדירר, ישירר, של לחז-הדם באמצעות 
צינור-זכוכית, שאותו הכניס לעורק של סוס! הוא מצא 
שהךם מגיע בתוך הצינור לגובה של 71/2 רגל (כ 200 מ״מ 
כספית), תוך תנוחות בד.תאם לפעימות הלב. הילז גם עשה 
תצפיות מדוייקות למדי על כמות הרם המוזרמת מר,לב 
בשעת פעימתו, על מהירות הזרימה, על שינויים בקוטר 
העורקים בתנאים שונים, על הלחץ השורר בוורידים, המעכב 
את זרימת הדם ררך הנימיות ועור, — באותה תקופה עסק 
בפיסיולוגיה של מה״ר, מבחינה מאתמאטית ופיסיקאלית, 
דניאל ברנולי (ע״ע), שניסה לחשב את עבודת שריר־ר,לב 
מן הנתונים הפיסיקאליים (כמות-ד,דם x גובר,) ושחגדיר את 
חוקי תנועת הדם בצינורותיו כתהליך הידרודינאמי ( 1733 ). 

מרבית היסודות של ד,ד,מודינאמיקד, נוסחו בידי 
אלברכט פון ך,לר (ע״ע). הוא קבע את המושגים 
ומדד את הערכים של תופעות, כמהירות זרימת הדם — 
המשתנית עם המרחק מהלב —, ההתנגדות לזרימה בתוך 
כלי־ך,ךם. החיכוך הנוצר ע״י המגע עם דפנות כלי־הדם וע״י 
צמיגות הרם, השינויים בקוטר העורקים בר,שפעת חום וקור 
או בעקבות גורמים נפשיים, זרימת הדם בוורידים בד,שפעת 
פעילות השרירים ותנועות הנשימה של בית-החזה, ועוד 
תופעות אחרות. 



ציור 1.3 . וריר גרול ברגל, וב,־ ססתמים 
פניסיים; מקביל לו—עורק ללא ססתמים. 
חסונה סספרו פאבריציוס, 




9:9 


מחזו -חרב — מחזורי ] 0 ;י 8 


990 


במאה דו 19 תרמו טובי הרופאים, האנאטומים, הפינזיר 
לוגים וגם הפאתולוגים לידע של מה״ד, ובדורות האחרונים 
קשה להפריד בין התגליות בשטח של מה״ד לבין אלה 
בשטחי־פיסיולוגיד, אחרים, במיוחד בפיסיולוגיה של הלב, 
הריאות והבליות. גדולה מאד היחה תרומתו של ק לוד 
ברנר (ע״ע), שגילה ב 1852 את פעולת הוואזומוטורים, 
השולטים על מתח בלי־הדם הקטנים ועל זרימת הדם דרבם 
בכל חלקי־הגוף, ומשום כך — על לחץ־הדם בכללו. צעד 
נוסף מכריע בכיוון זה נעשה ע״י בירור פעולתם של מרכזים 
במוח המווסתים את לחץ־הדם (ל. טראובה [ע״ע], 1864 ) 
וד,מושפעים מגורמים עצביים, הורמונאליים והימיים מרובים. 
תרומד, חשובד. לפיסיולוגיה של מה״ד, ובהמשך לכך גם 
לטיפול במחלות המחזור, תרמה הפרמקולוגיה מן המאה ה 19 
ואילך. 

ב 2 — 3 הדורות האחרונים קשורות תולדות המחקר של 
מה״ד בהתפתחויות ובתגליוח בשטחי הטכניקה והמתודיקה: 
ההתקדמות בשיטות המדידר, והרישום של תנועות זעירות 
ושל שינויי־לחץ, השימוש בקרני־רנטגן ובחמרים ראדיו־ 
אקטיוויים, ובייחוד ר,ד,מצאות באלקטרוניקה הביאו לשיפו¬ 
רים חדשים מרובים בשיטות הבדיקה ולהתקדמות הידע של 
מה״ד בתנאים תקינים, בתנאי־נסיון שונים ובמחלות שונות. 
הפיסיולוגיה, של מד.״ד היא היום אחד משטחי הפיסיולוגיה 
המפותחים ח־ומדוייקים ביותר. 

י. ליברביץ, סמוכים הארוויאניים ברפואה העברית (ז:ררפא 
העברי, א-ב, 79-71 ), 1957 ! ד. מרגלית, על הדם ואיברי־ 

הדם באספקלריא של המפרות הקדומה ושל יה״ב (הרפואה■ 
ס״ה, חובי ג'), תשכ״ג! 4 . ,■<זמ .ז .■ד- 1111115 ע\ . 4 . .? 

; 1948 ^ 1 !} ^תס ־£!// /ס 

^זסזז 0 ^^ 1 ^ז^^ 10 6 ^ 10 ז 6 

/ 0 011 1 ז 3016 ) .ס ; 1955 . 6 ^ 011 ^ 111700 ^ 

.? ; 1955 , 151$ ) מ/ 1 ) 8100 6 ^} 

663111 ^ 7716 . 10 16 ) 6 ) 1 ן ) 610111 1116 ' 10011 ) 1 ) 1 16 ) 6611 ^ 01 

- 10 * €1761 ^ 8100 /ס 6767£ ' 01 :)) 1 ( 1 ,ץנ 01 ס .* 1 * : 1957 , 0156 ^ 6131 
. 16 ) 16 ) 1 1601 ^ 81010 1 '^ 116 ז 1 ) 11 11110771 ^ 1 , 16€1 ? ; 1963 , 11011 

. 1967 

יה. ל. 

מחזורי עסקים ( 8 ס 1 סי( 0 55 סם 51 ״ 6 ), ענף־מחקר בבלבלה, 
המנסד, להגדיר, להסביר ולחזות תנודות תקופתיות 
ברמת הפעילות הכלכלית. — ניתוח סדרות סטאטיסטיות 
של התעסוקה, התפוקה, המחירים וד,רווחים מגלר" שיש 
תקופות שבד,ן כל הסדרות האלה נוד,גוח בצורד, אחידה, 
לכאורד״ במחזור בן 4 שלבים: (א) התרחבות (ה 510 ת 2 קא£). 
(ב) שיא (]!בסי!), (ג) התכווצות (ת 10 )ס 3 ' 11 ת 0 ס). (ד) שפל 
( 11 * 11011 ). ארבעת השלבים האלר, מרכיבים יחד את מה״ע. 

תופעת חוסר-היציבות הכלכלית מוכרת, כמובן, מאז ומ¬ 
תמיד, אך המחקר בדבר סדירותו של חוסר-יציבות כזד" 
בעיקר בתחום המשברים המסחריים (ירידת מחירים, פשי- 
טות-דגל, עליית שער־ר,ריבית), ד,חל במחצית המאד, ה 19 , 
משנתאפשר איסוף מידע סטאטיסטי מתאים. ואילו המחקר 
על אפיים המורכב של מר,״ע החל בראשית המאה ה 20 ונמשך 
בגבור החששות מפני המשברים הכלכליים החמורים שלווו 
באבטלה רבה ובאינפלאציה. — החשובים בין חוקרי מה״ע 
היו: מ. טוגן־באראנובסקי ( 5117 ״ז 110 ג־ 1 ב 11-8 ב 118 ס' 1 ־ [ 1865 — 
1919 ]), שד,כיר בקשר שבין ירידת רמת-ההשקעות למה״ע! 
ק. ויקסל (ע״ע), שניתח אח ההשפעד, של שער הריבית 
הראלי'ושער הריבית הנומינאלי על רמת ר,ד,שקעוח במשק 1 
ו. ק, מיצ׳ל ( 1874 — 1948 ), שהרחיב הרבה את תחום החקירר, 



תפוקה, מחירים ותעסוקה בארצות הברית, 
1919 — 1965 

־ 1 — שפ 5 . * 1 —׳שיא. האיזורים הגהי 6 — תקופות דזתכווצות; 

חאיזורים הבהירים —תקופות התרחכזת, (מחור: וגתסוזו־תי^סזת! 

0011161 611 ׳ 5 \ 0 ז 0 ץ< 1 , 1968 ,מסת $01€ $00131 0£ 111 מק 010 ץ 0 ח,! 1 
,סח! ,מ 11113 מ 30 ^ 1 )חג) 

בנושא והסביר את יהסי-ד,גומלין שבין יציאות־ייצור, מחי¬ 
רים ורווחים בתקופת מה״ע! ג', מ. קינז ד, א. שומפטר 
(ע׳ ערכיהם). 

מ״ע מאופיין בד״ב בכך, שלאחר עליי, יציבה בפעילות 
הכלכלית המצרפית באה ירידה" יציבה אך קטנה וקצרר, 
יותר. הפעילות בשיאו של מ״ע גבוהה בד״ב יותר מר,שיא 
הקודם ונמוכה מהשיא שעתיד לבוא אחריו. גם השפל גבוה 
בד״ב מזד, שקדם לו. מבאן, שמצוי במ״ע אלמנט ברור של 
צמיחה. נוסף לבך מאופיין מה״ע גם בכך, ששפל או גאות 
במדינה אחת, במיוחד במדינד, גדולה, משפיע על המצב 
הכלכלי במדינות אחרות המקיימות אתר. קשרי-מסחר. גאות 
בארץ מייבאת מגדילה את הביקוש ליבוא ולפיכך מגדילה אח 
היצוא והייצור במדינות המייצאות אליד,. תופעד, זו מסבירה 
את הקשר בין מח״ע באה״ב לאלד, שבמדינות מערב-אירופה. 

מה״ע נבדלים זד, מזה באורך הזמן שהם נמשכים ובעצם- 
תם. מחקרים באד,״ב לאורך תקופה, ארוכה הראו כי מה״ע 
העיקריים נמשכים כ 2 /ן 8 שנים, כאשר בחוד כל מחזור כזה 
מבחינים בשניים עד שלושה מחזורים משניים. המחזורים 
באירופה המערבית קצרים קצת יותר. יש המבחינים גם 
במחזורים ארוכים־יותר, של כ 50 שנה בממוצע, אולם 
בהעדר נתונים מספיקים ספק אם ניתן להתייחם אליהם 
כאל מ״ע. 

במאה הנובהית ניתן לציין שחי תקופות של שפל קשה 
במיוחד — המשברים של ראשית שנוח העשרים ושל רא- 






991 


מחזורי עסיוים — מחזוריות של מצבי-רוח 


992 


שית שנות השלושים — ושנות גאות רבד, הקשורות במלזז״ע 
1 ו 11 ובמלחמת קוריאר,. 

מה״ע שונים בעצמתם בענפים השונים של הכלכלה. 

מ״ע חריפים אירעו בעיקר בענפי־הבניה ובענפי־תעשיה 
המייצרים מוצרים בני־קיימא כמו מכוניות, מקררים, מכונות־ 
כביסה וביו״ב. בענפי יצור־המזון כמעט שאין מבחינים 
בתנודות בייצור לאורך המחזור. 

תאוריות רבות פותחו להסברת מה״ע. יש שחיפשו 
את ההסבר בגורמים שהם חיצוניים למערכת הכלכלית, כמל¬ 
חמות. המצאות גדולות, גלי־ד,גירה, שינויים בשיעורי-ד.ילודה. 
גורמי־טבע המשפיעים על יבולים או שינויים מחזוריים בה¬ 
ערכת העתיד ע״י החברה העוברת מתקופות של אופטימיות 
לתקופות של פסימיות. התיאוריות המודרניות מכירות בהש¬ 
פעתם של גורמים חיצוניים, אך הן משלימות אותם בניתוח 
תכונות המערבת הכלכלית הגורמות להחמרת הזעזועים 
הבאים מן החוץ, ולהארכת משך השפעתם. כך, לדוגמה, 
נבחנה השפעת המצאות חדשות על מה״ע. ידועות תקופות- 
גאות הקשורות בד,מצאות חדשות כפו רכבות, חשמל ומכו¬ 
ניות (השפעה דומה עשויה להיות גם לחתקבצות של המצ¬ 
אות פחותםד,פבניות). המצאות אלו גורמות לגידול ההשקעה 
במשק הנדרש כדי להפכן למוצרים ולשירותים שהחברה 
יכולה לצרוך. הגידול בהשקעות גורר גידול בהכנסתם של 
המועסקים בענפים שנתרחבו, וד,גידול בהכנסות מביא בעק¬ 
בותיו גידול בקניות משאר הענפים במשק. כדי להדביק 
את הביקוש נדרשת הגברת כושר-הייצור, כל' נדרשות 
השקעות נוספות. תהליך זה נמשך עד שכושר-הייצור במשק 
מדביק את רמת-חצריכה החדשה. לאחר ההתאמה הולך- 
וקטן הביקוש להשקעות: כתוצאה מכך קטנה הכנסתם של 
המועסקים בענף המייצר מוצרי-השקעה ואנשים אלד. מקטי¬ 
נים את ביקושם משאר ענפי-המשק, ומתחילד, תקופת ההת¬ 
כווצות. 

מודלים מראים ששינויים של אהוזים ספורים בביקוש 
המצרפי עשויים להביא לשינויים של עשרות אחוזים 
בהשקעות במשק ועי״ב לשינויים גדולים בתפוקה. העיקרון 
המקשר בין שינויים בביקוש לשינויים בהשקעות נקרא 
עקרון המאיץ. תכונתו של עיקרון זה, המסביר כיצד 
שינויים קלים מחוץ למערכת הכלכלית עשויים לגרום 
לתנודות מחזוריות חזקות־יותר וממושכות במערכת הכל¬ 
כלית, אפיינית למרבית התאוריות החדישות של מה״ע. 

תופעות-הלווי של מה״ע אינן רצויות מבחינה חברתית 
וכלכלית. שפל כלכלי מביא בעקבותיו אבטלה, הפוגעת 
בחלק מהחברה. ובזבוז כושר־הייצור שיכול היה לתרום 
להעלאת רווחתה של החברה כולה. גאות כלכלית ועליית- 
מחירים משפיעות על חלוקת ההכנסות במשק וגורמות 
לעתים להקצאה בלתי-יעילה של ההשקעות והייצור 
במשק. 

מאז המשבר הגדול של שנות השלושים קיבלו על עצמן 
חברות מודרניות את הדאגה ליציבות התעסוקה והמחירים 
במשק. ומדיניות זו מתבצעת באמצעות הכלים שהעמידה 
לרשותן התאוריה הכלכלית הנאו־קלאסית, בעיקר בעקבות 
תרומתו של ג׳. מ. קינז (וע״ע'כלכלה: כסף). הכלים העיק¬ 
ריים הם; עודף בתקציב וצמצום אמצעי-דותשלום בזמן 
גאות וגרעון בתקציב והרחבת אמצעי־התשלום בזמן שפל 
("המימון הפונקציונאלי"). תנאי להצלחה של מדיניות 


אנטי־מחזורית הוא נקיטת האמצעים בזמן הנכון ובעצמך, 
המתאימד.! לשס-כך נזקקת מדיניות זו לחיזוי נכון של 
מה״ע. 

בשנים האחרונות הושקע מאמץ רב בפיתוח אמצעי¬ 
ת י ז ו י של משתנים כלכליים. עד עתה טרם נמצאה שיטת־ 
חיזוי מושלמת. התחזיות הנעשות היום מבוססות על שלוש 
שיטות עיקריות; ( 1 ) איסוף נתונים על סדרות רבות כגון 
תעסוקה. מספר שעות־עבודד. לעובד, מחירים של מוצרים 
שונים, הזמנות התעשיות השונות, התחלות בניד. וכר: 

( 2 ) סקרי שאלונים המופנים אל אנשי-עסקים וצרכנים 
המנסים לאמוד את הערכתם ותכניותיהם לתקופה הקרובה! 

( 3 ) מודלים אקונומטריים המנסים לנסח את הקשרים בין 
הענפים במשק באמצעות מערבת משוואות ובעזרתן הם 
מנסים לחזות את העתיד. בד״ב נותנות הגישות השונות 
תשובות בלתי-אחידות, והמומחים נעזרים, לרוב, בכל האינ¬ 
פורמציה הקיימת, אך בשלב הנוכחי של הידע אין תחזיו¬ 
תיהם מדוייקות. 

, 1-11 ,וז 0 ו:^ן}^^ 0 ■וק^(ו^$ ?>/> ! 6 ) 1 ןוו 1 ) 0 ד 1€1 } ,ת 110 * 1 ז^\/ .^נ 

,.!>! : 1913 , 11 םו 1:01 }׳ל 1 . 0 ; 913 ] 

. 1.1 \ ; 1927 311 1734 ) /״־£/ת 3 ז 3 מ 

. 1 א .[ ;־ 1929 , 10711 ^ £117111413 3111-101 ז 4 /ז 1 , 18011 ? 0 
,ץ£ת 0 ^! 1734 > 11 ) 7 ^ 1731 ,ז 1771€11 ( 110 ] £771 / 0 ^■ 13€07 יד ^;/ 7 

^ : 6161 ^€ 1773611 >}£ .תע 6 קרדוט 11 נ) 5 .ן ; 1936 

- 0 ז£ %11 { 1 ו 11 ^ 3 >€ 13€ ז /ס 5 ו 1 <, 217 ו<ז^, 4 ה 11 11 ס 1 ז 41110 { 

- 14 > £6 ס 1 וחסחס £0 חב 0 ו־ €1 ו 1 נ\ 2 ; 939 ! , 1-11 , 611 ) 

1714 ) ^ 11 '-} 6 ^ £1-01 ,. 111 ; 1944 16 )^€ £171113611 173 1 ^ 173 

4 ) 6116 ^€ / 0 111 /( 1 ג 33 ^ 611641 ז 0 ){{ 7 4 .' 116111073 ) 06 
§ 1.6171 ך 11 > 16 ^ 1 , €11£11 ז 41 \ . 0 .^\- 5 חזטמ ;^ 1958 , 11 ו 167 ה 

10 1111071 { €07111-11 ,! 10 ־^ 111 ? ,! ; 1946 , 161 ■)!(€ 1112611 } 81 

- 143 8111€5 ז€׳ז 11111 ; 1950 . 6 |^^ 346 > 3 ' 1 36 ) 1 /ס ץ 1 ס 36 ) 7 36 ) 1 
61 ) 0116 ) 1€ חז £00110 ז £0 €6 ; 1 ן 1 חתחתס 0 .םבשזט? 1101131 

■ £7111 ,(. €11 ) . 11 . 0 ; 1956 ,{ 611101 -)) 6 ( 1 37 > 3/7 ה 00 10 

,(. 1 > 6 ) וז 10 )ז 00 . 41 ..מ ; 1961 , 11 ־ 1 , 1 ו 110 > 1436 ז 1 11161 (€ 77611 
• £7711 ,מ 56 ח 1 > 11 . 11 ; 1965 , 161 ) 1 (€ £711371611 131 1 ^ 14371 ) £6 

.* 968 ! , 173607716 { 13370/311 ^ 1 73/34 76161 (€ 73611 

אי*. בר. 

מחזוריות על מצביי־יוח ( 113 ״ץלז 010 ׳; 0 ), מזג(ע״ע) 

המאופיין ע״י תנודות בין עליזות לעצבווז עמוקה. 

המושג לקוח מיוונית 05 ג:>וט>ז—מחזוריות ו 60404 — הלד־ 
רוח, מתח ההרגשות, ויטליות (חיות האדם). המונח מחזו¬ 
ריות אשר השתרש בשפר, העברית אינו מבטא את מלוא 
תובן המלה. המושג נגזר לראשונה ע״י הפסיכיאטר הגרמני 
_קלבאום (מ 1:1 גל 31 ג^: 1874 ) שהצביע על אנשים בעלי נטיה 
לתנודות בין מצב רוח ירוד למרומם, בין עצבות לשמחה, 
בין פעילות פםיבומו׳טורית מוגברת לפעילות מוגבלת, בין 
הערבה עצמית יתרד, לבין רגשי נחיתות ושלילת ערכים 
אישיים, בין השקפה אופטימית להשקפה פסימית. בין נסיגה 
מחיי חברד, לחיים אקטיוויים חברותיים. אנשים אלה הם 
בעיקר בעלי מבנה גוף פיקני (ע״ע מזג) ונוטים לחלות 
בפסיכוזה הסאנית־ךפרסיווית (הנקראת גם טירוף מחזורי 
וע״ע מחלות־רוח) כשמתערערת בריאותם הנפשית. 

לעתים קשה להבחין בין התנודות שהן מקוריות לאדם 
לבין המעברים לפסיכוזה מאנית־דפרסיווית. למרות השינויים 
במצב הרוח מסוגל האדם הנתקף בהם למלא את כל התפקי¬ 
דים של החיים היומיומיים ולפעול בחברה בצורה מתקבלת 
על הדעת ומשביעת רצון; מבחן המציאות פועל והאישיות 
עדיין מתפקדת בצורה האדמונית, מה שלא בן במצבים קיצו¬ 
ניים של הפסיכוזה המאנית־דפרסיווית כאשר החולה נזקק 
ברוב המקרים לטיפול פסיכיאטרי אקטיווי במוסד או במר- 




99 ? 


מחזוריוו של מצ:י־רוח- -מדזטניים 


994 


פאה. המעברים יבולים להיות איטיים או בצורה חדה ובולטת 
לעין. 

נוסחו תיאוריות רבות בנסיון להסביר תנודות אלה בהלך 
רוח האדם. תופעה זו היתה ידועח כבר בתרבות יוון ורופא 
העתיקות וקיימים תיאורים רבים של מצבים מחזוריים אצל 
האדם. אחת מן ההנחות המקובלות באותו זמן היתה כי אנשים 
הסובלים ממצבי־רוח נולדו במזל כוכב הלכת שבתאי. ניתן 
לחלק את התיאוריות לשתים; תיאוריות ביולוגיות המבוס¬ 
סות על גורמים פיסיים. כימיים ופיסיולוגיים ותיאוריות 
המבוססות על גורמים נפשיים. ישנה הנחה כי באדם קיים 
..שעון" או ..ק 1 צב ביולוגי" המווסת ומסדיר את החיים. 
לאורך חיי האדם ישנן תקופות הנמשכות מחדשים ועד 
שנים והמלוות מצב רוח מרומם ופעילות לעומת תקופות 
של שפל ומצב רוח ירוד (לדוגמה; גתה). כך לגבי תקופה 
בת חודש אשר בה מצב הרוח משתנה מדי יום ביומו או מדי 
כמה ימים וכן במשך היום ישתנה משעה לשעה. לא תמיד 
האדם בעל תודעה ומבין אח השינויים החלים בקרבו אך 
שינויים אלה מתבטאים בפעילות החברתית שלו. יחסו לסבי¬ 
בתו וכן בביטויים חיצוניים כמו הבעת הפנים. תנוחה. הלי¬ 
נה. כתב-יד. הופעה חיצונית ועוד. 

יש המייחסים תופעות אלו למערכת העצבים האוטונומית 
המווסתת את מצב ההרגשות החיוניות. פעילות האברים 
הפנימיים והבלוטות המפרישות הפרשות פנימיות (ע״ע מח). 
חוקרים אחרים מצביעים על ההפרשה של הבלוטות הפני¬ 
מיות כאחראית למצבי הרוח. לדוגמה: שינויים נפשיים אצל 
חולים הסובלים מהפרעה בפעילות בלוטת התריס. או השי¬ 
נויים הנפשיים וחתנודות במצב־רוח אצל אשה בהקשר 
למחזור הווסת. אשר משתנה מתקופת הביוץ לתקופה שלפני 
הווסת (ע״ע הפרשה פנימית). 

התיאוריה המקובלת היום היא זו הרואה את הציר היפו- 
תלמוס. יתרת-המוח (ע״ע סח) ויתרת הכליה כמנגנון מרכזי 
לאיזון המצב הנפשי. חוויטליות והאברים הפנימיים. חוקרים 
הצביעו על הקבלה בין שינויים הורמונליים. ובעיקר תנודות 
בהפרשה של הורמונים מיתרת הכליה. לתנודות במצב הרוח. 
שינויים דומים מצאו גם במאזן האלקטרוליטים; נתרן. אשל¬ 
גן. מגנזיום וליתיום. השאלה בעינה קיימת : מה קדם למה. 
השינויים ההורמונליים או מצבי-הרוח ן 

יש כאלה המייחסים תנודות אלו לגורמי הטבע, כגון 
האקלים, מחזור חידה, חום ולחות, גאות ושפל וכדומה. ידוע 
כי קיימת עליה במספר חולי הדכאון בחדשי האביב המוקד¬ 
מים ובמצבי המאניה בחדשי הסתו המאוחרים ובעונות החמ¬ 
סין, בין הגורמים הנפשיים להתהוות התנודות בהלך הרוח 
כדאי לציין פרידה או התייחמות בילדות המוקדמת, השפעת 
הסביבה והקשר בין הורה לילד. מעל לכל יש להתייחס לגו¬ 
רמים התורשתיים הקונסטיטוציונליים כגורם חשוב בהתהוות 
מצבים אלה. 

מ. ע. 

מחזורית, ממערכת ה־, ע״ע לסודות כימיים, 

עמי 962 ואילך. 

מחטי אבחנה, ע״ע צורפות. 

מחטניים (ג 1 ) 1 !( 01 :ו:> 1£ ז 001 ), מחלקת צמחים של בת- 
המערכת חשופי-הזרע (ע״ע), החשובה-ביותר 
בתפוצתה על פני כדור-הארץ ובערכה הכלכלי. היא כוללת 



עיים ואצמרוכריפ ׳בי סיני מחטבייב: 

1 . עפרוני אםריל!ני (גח 1 ;^ 1 ז^ת^ 4 אוז 1 ו^>: 2 . חזיה מערכיח (צןזזןויד 
3115 זח 1€ ^ €1 :א>); 3 , טככוריח דו־סורי ( 1 חנ 1 ^פ 41 ! 31 ) 1 ז 1 נ 11 {ו״אנניד); 4 . ציגה 
(' 85 נ 51 יד): 5 . ציגנית (גן)״ 5 ז 0 ^^ט^&ק); 0 . איטוח אציל 

1118 י 1 טח): ז. איטו-חית ( 1003 ?) 

בעיקר עצים חסונים, המגיעים לממדי-ענק, ומעט שיחים. 
עיקר תפארתם של המ" היה בעבר הגאולוגי. חלקם ידוע 
מעידן הקרבון, והרבה משפחות וסוגים נכחדו. כיום נותרו 
כ 700 פינים. התופסים מרחבים עצומים, בעיקר באיזורים 
הממוזגים, אבל גם באיזורים הטרופיים, כטיפוס מיוחד של 
יערות (וע״ע יער, עפ׳ 40 — 41 ). 

המ" הם לרוב ירוקי-עד בעלי מבנה כ סרו פ ו רפי 
(יבש)! גזעם מסתעף בצורה מונופוךיאלית (כל', 
מהגזע הראשי מסתעפים כל הענפים הצדדיים)! עליו קטנים 
דמויי מחטים או קשקשים, ולעתים רחוקות הם רחבים 
וגדולים. הפרחים חם חד-מיניים, או — לעתים רחוקות — 
דו-ביתיים, זעירים ומחוסרי עטיף. הפרחים האבקניים והפר¬ 
חים העליניים ערוכים לרוב באצטרובלים. הראשונים נושרים 
מהעץ'אחרי ההאבקה, ואילו האצטרובלים הנקביים נשארים 
על הצמח שנה או יותר. על מבנה הפרחים, ההאבקה וההפ- 
ריח — ע״ע האבקה, עמ׳ 280 — 281 ! הפריה, עמ׳ 113 
(וציור 6 , שם)! על המבנה האנטומי של חט״ — ע״ע צמח, 
אנטומיה. 

המ" מחולקים ל 9 משפחות (המסומנות ב•-- משפחות 
של מאובנים): ( 1 ) 130636 ו 301 י 1.61 •! ( 2 ) 0112130636 ^•! 
( 3 ) 136 > 1 ק 010 ז 61 ו 01 •! ( 4 ) 30636 ח 1 (ן 0 ז 0 ז 0 *! ( 5 ) {!רניים 
( 1030636 ?)! ( 6 ) טכסודיים ( 13063 ( 7) !(13x01 ) ברושיים 
(האשוריים [ 65$30636 זס 011 ))! ( 8 ) פודוקרפיים (-־ו 003 [) 0 ? 
30636 ס)! ( 9 ) אראוקריים ( 31:31103013063 ,). — שרידים 

מקבוצות המאובנים נמצאו: מ( 1 )— בקרבון העליון ובפרם 
התחתון! מ( 2 ) - בפרם העליון ובטריאס וס( 4 ) - בעיקר 
ביורה ובקרטיקון. בין המשפחות השונות ישנן הקרובות זו 
לזו כמו ( 1 ) ו( 9 ), או ( 4 ) ו( 5 )! ( 3 ) נחשבת לאבי ( 8 ). 

מהסוגים החשובים של ( 5 ) חארניים — (ע״ע): 

ארן (ע״ע), ארז (ע״ע) אשוח (ע״ע), אשוחית (ע״ע). 
מלבדם כוללים הארניים את ה צ ו; ה ( $083 ז) על 14 
מיניו הנפוצים באסיה ובאמריקה המזרחית! חלק מהם יוצ¬ 
רים יערות נרחבים ומהווים גורם חשוב בנוף היערי האמרי¬ 
קני והיאפאני! הצוגנית ( 3 * 56110101511 ?), בעלת 7 מינים 
הגדלים באסיה המזרחית ובאמריקה הצפונית-מערבית והמ¬ 
שמשים לתעשיית-עץ! הסוג עפרוני (צ 1 ז 1,3 ), שעליו נמנים 



ג 99 


מחצזיי: —מזז־רי!, ו.ודת ו־ 


996 


כ 10 מינים, אפייני בעיקר להרים של האיזור חסובארקטי של 
הצי־הכרור הצפוני, גם באמריקה וגם באיראסיה! הוא יוצר 
יערות בסיביר, באלפים, בהימאלאיה וביאפאן. בנופו הוא 
רומה לארז! מחטיו ערוכות אגודות-אגורות והן נושרות 
בחורף, אצטרובלו קטן ומתקיים על העץ במשך 2 — 3 שנים. 

( 6 ) ה טכס ודי ים כוללים 3 סוגים! אחדים מהם 
חשובים מבחינה ביולוגית והיסטורית. אלה הם עצים שעלי¬ 
הם דמויי־מחט, רצועות או קשקשים. האבקנים בעלי 2 — 9 
שקי אבקה! גרגירי-האבקה הם חסרי-שלפוחיות! האצטרו¬ 
בלים מעוצים, הזרעים בעלי שפה כנפית צרה ובעלי 2 
פסיגים. הסוג הנודע־ביותר בעציו גדולי-המידות (מעל ל 100 
מ' בגובה) הוא הסקוויה (גוסגזגושצ [ע״ע])! הקריפטומריה 
(ב״שוחסזקץזס): מינו היחיד הוא 103 ת 0 ( 31 [ . 0 , שבימינו 
מוגבלת תפוצתו ליאפאן בלבד, שם הוא מכסה שטהי-יער 
רחבים מאד. מגדלים אותו בשל ערכו הגדול בתעשיה וכעץ- 
נוי בפארקים ובשדרות. מיוחדים הם מיני חטכסודיון (־ 13 
מ 11 ז 1 נ 01 צ). עצים הגדלים בביצות ויוצרים יערות במכסיקו 
ובאה״ב הדרומית. המין טכסודיון דו־טורי (תזג 10111 ;) 1115 ;! . 1 ), 
חיה בעבר נפוץ מאד באמריקה הצפונית ובאירופה, בתקופת 
הטרצייר והוא נעלם עם התקדמות הקרחונים באירופה ולא 
צמח שוב. במקומות שבהם גדל בעבר נוצרו כמויות עצומות 
של פחם חום. 

( 7 ) על ה ב ר ו ש י י ם — ע״ע. 

על ה פ ו ד ו ק ר פ י י ם ( 8 ) נמנים 5 סוגים, המוגבלים 
בתפוצתם לחצי-הכדור הדרומי. עליהם שונים בצורתם: 
אצל מינים אהדים הם מחטניים או קשקשניים, אצל אחרים 
הם שטוחים ורחבים, דמויי אזמל או ביצה. יש גם שענפיהם 
הופכים לאברים דמויי עלים = פילוקלדים. האבקנים בעלי 
2 שקי-אבקה; גרגירי האבקה מצייידים לרוב בשלפוחיות- 
אויר. הזרעים ערוכים באצטרובלים שקשקשיהם אינם מער 
צים. הסוגים הנודעים־ביותר, הן מבחינת תפוצתם והן מב¬ 
חינת ערכם הכלכלי, הם: הפילוקלדוס ( 8 נ 11 > 110€13 ץ 11 ?), בן 
6 המינים, המרוכז בעיקר באיים'הטרופיים של אסיה הדרו¬ 
מית. אלה הם עצים בעלי עלים זעירים ומחיקם יוצאים 
פילוקלדים גדולים ושטוחים! הפודוקרפוס ( 8 ג 1 ס- 31 ;! 0110 ?), 
המונה כ 80 מינים, הוא טרופי בעיקרו, אלה עצים ושיחים 
המהווים יערות שלמים או מעורבים בעצי-יער אחרים. 
נוכחותם בולטת ביותר ביערות הטרופיים של אוסטרליה, 
אפריקה, אסיד, המזרחית (הסובטרופית) ואמריקה הדרומית, 
עליהם שטוחים, גדולים ודומים בהרבה לעלים של צמחים 
דו-פסיגיים. מינים מסויימים מצטיינים בממדיהם העצומים 
ובאורך חייהם (עד ל 2,000 שנה). 

האראוקריים ( 9 ) חם עצים שעליהם שטוחים או 
מחטניים ומסורגים. אבקניהם בעלי שקי-אבקה מרובים 



עצי ארא׳^ריה ס־לי׳י^ה 


(עד 20 ), אצטרובלי-הזרעים (זרע אחד) גדולים ומעוצים 
ובעלי 2 — 4 פסיגים. תפוצתם מוגבלת כיום לחצי-הכדור 
הדרומי, אך בתקופות גאולוגיות קדומות גדלו מהם גם 
בחצי-הכדור הצפוני (באירופה, גרנלנד). כיום נותרו מהם 
רק 2 סוגים: האגתיס (ע״ע, ור' ציור שם) והידועה-יותר, 
האראוקריה ( 3 ו: 311€31 ז^). ממיניה יש להזכיר את הא׳ 
המדועפת ( 10313 ־ 1 ל 4. 1111 ), הגדלה בצ׳ילה, וה 113113 ו 35 זנ 1 
המכסה שטחי-יערות בבדזיל. מתוך 15 המינים הידועים כיום 
הוכנסו כמה לפארקים ולגינות. בארץ הם מצויים למדי. 
נפוצה ביותר בגנים היא הא' הקיפחת ( 183 ^^ x ^ שמוצאה 
מאיי נורפוק. היא מצטיינת בצורת ענפיה האפקיים ובצמיח- 
תה הסימטרית. 

חשיבות רבה נודעת למיני מ" שונים מבחינה כלכלית. 

% מהעצה בעולם מספקים מיני האורן, הצוגנית, האשוחית, 
הטכטודיום, הסקוויה והתויה. באיזורים הממוזגים הדרומיים 
נחשבים מיני האגתיס, הפודוקארפוס וה 1111111 ) 03017 כבעלי- 
עצה טובה. מבחינת טיבה, העצה של כל המ" היא עצה רכה. 
העצה של הרבה מיני מ" משמשת להכנת עיסת־חומר (ק 111 ?) 
לתעשיית-נייר. מהארנים מפיקים שרף. (וגם ממיני אראו- 
קריה ואגתיס), עטרן, טרפנטין ושמנים שונים. מינים רבים 
של מ" משמשים כצמחי-נוי ולייעור. הזרעים של כמה ממיני 
אורן משמשים מאכל לאדם, והזרעים של כל המ״ — כמזון 
לבע״ח, ידועים בייחוד הזרעים — הפניונים — של אורן- 
הסלעים ( 1111£3 )!•ס";?) כמאכל מעדנים. גם באיזורים הדרו¬ 
מיים של אח״ב מנצלים האינדיאנים את הפניונים למאכל 
ולמסחר. — תמ׳ של יערות מחטניים: כרד ד׳, עמ׳ 1231 
כרד י', עמ׳ 37/8 . 

,:•.)תס!? ^ת 1 ז€^} 0 {¥ ■ 01 .מ 

- 1 ) 111 ) 11 ^ . 11 ס 3014.5 ן . 0-6 זחתוו 311 ( 1 ; 1930 , 74-117 ! 1 
- 11£ ז 0 ' 1 ) 1-6£ )^ 1 ת €0 ,מ 111111 גנ 01 .^\ ;״ 1931 ,€!)}£^ו 1 ז €0 / 0 ^ 11001 

•(־־ע״־ע הע־ופי־הדרע. ביבל׳) 1956 

מ. ז. 

מחיצות, ע״ע ממברנות, 

מהיךים, תולת ח" ( 1-7 ס 7110 ;זס!■!?). מהלול השאלות 

ב מ ת י ר י ם נידון — נוסף לערד זה הדן בתיאוריה, 

על דרך הניתוח השולית, — גם בערכים: הוצאות יצור 1 
דפלציה ואינפלציה! הפקעת־שערים (על 
הבחינות המשפטיות)! התחרות (עמ׳ 644/6 )! במקומות 
שובים כערך־המםגרח כלכלה! כמף (בפרקים על מדי¬ 
ניות מוניטארית ועל התיאוריה)! מ ד ד, על הטכניקה 
למדידת השינויים במחירים! מונופולין! מסים! 

מסחר בין-לאומי! עדך, תורת ד,-; שוק, 

ענף בכלכלה המנתח את תפקידו של מנגנון המחירים 
(מ׳■) במשק שבו הקצאת המקורות הכלכליים וחלוקת התוצר 
נקבעים בעיקר ע״י מכירה וקניה של מוצרים, גורמי-ייצור 
ושירותים. משק כזה קרה משק־עסקים (מ״ע) או כלכלת־ 
שוק ([ע״ע]׳ £0111101117 1 פ:! 1311 .ז). כלכלת רוב המדינות 
בעולם מאורגנת במידה רבה כמ״ע, אם כי הממשלות שלהן 
מתערבות בפעילות הכלכלית במידה זו או אחרת, 

במ״ע מתנהל תהליד רב-צדדי של חליפין, באמצעות 
כסף, בין משקי-בית (משפחות) ופירמות (וע״ע כלכלה ושם 
ציור המתאר את "מעגל החליפיף׳ ["מחזור הערכים"]). 
תפקיד המערכת הכלכלית הזאת הוא להביא לייצור המוצ¬ 
רים המבוקשים, בעזרת המקורות הקיימים והטכנולוגיה 





997 


מחירי: זורת 


996 


הקיימת, בדרך יעילה. במ״ע מבוצע תפקיד זה באמצעות 
מנגנון המי׳: הצרכנים יציעו מ" גבוהים עבור הדברים הרצר 
יים להם יותר ומ" נמוכים עבור הדברים הרצויים להם פחות. 
היצרנים מונעים ע״י שאיפתם לרווח ולכן ישתדלו לייצר 
בדרך היעילה ביותר. מאמצי הייצור יופנו אל המוצרים היותר 
רווחיים (אלה שמחיריהם גבוהים יחסית להוצאות ייצורם) 
כלו׳, לאלה הרצויים ביותר לצרכנים. מסיבה זו אומרים שמ״ע 
נתון לשלטו[ הצרכ( (׳<זח €18 ־ €1 ׳ 303 3 י■^ 116 ז 1 ^ 18 ^ 0 ^). 

הם" קובעים אח הקצאת המקורות בשלוש צירות: בין 
הענפים, בין הפירמות ובתיד הפירמות. עליית מ" של מוצר 
מסויים מאפשרת ליצרנים בענף המייצרם לשלם מ" גבוהים 
יותר לגורמי הייצור ועי״ב להעבירם מענפים אחרים שמר 
צריהם מבוקשים פחות. היצרנים היעילים בענף יכולים 
להציע מ" גבוהים יותר לגורמי־ייצור או להציע את המוצר 
בט׳ נמוך יותר, וכך להתרחב ע״ח הפירמות הפחות יעילות 
בענף. בתוך הפירמה שולטים המ" על הרכב גורמי־הייצור 
כי כל יצרן מחפש את הרכב גורמי הייצוך הזול ביותך 
לקבלת תפוקה נתונה. 

בתנאים של התחרות משוכללת (ר׳ להלן) מקצה מ״ע 
את המקורות הכלכליים ביעילות מכסימלית; גורמי־הייצור 
מועסקים במקום שבו הכנסתם היא הגבוהה ביותר, ניצולם 
יעיל והם מייצרים את המוצרים המבוקשים ביותר ע״י הצר¬ 
כנים. אולם, פיקוח הצרכן על התוצר מוגבל ע״י גודל 
הכנסתו וזו נובעת מבעלות על גורמי־יצור: הון־פיזי והון־ 
אנושי (השכלה ונסיון). לכן נקבע הרכב התפוקה של מ״ע, 
במידה רבה, ע״י חלוקת הבעלות על גורמי־הייצור. אי- 
השוויון בבעלות זו, וכן הדעה כי אין בכוחן הבלעדי של 
היזמה הפרטית וההתחרות החפשית להבטיח יעילות מכסי¬ 
מלית בהפעלתם של גורמי־הייצור והקצאתם, משמשים להצ¬ 
דקת התערבות הממשלה בפעולות "מנגנון השוק" באמצעות 
מסים ותמיכות, פיקוח על מ" וקיצוב, ובצורה קיצונית אף 
להצדקת ביטול מנגנון־השוק ולהעברת הייצור לידי הממשלה 
(הלאמה, ע״ע). 

מושגי-יסודבתורתהמ״הם: התחרות ושווי-משקל 
התחרותי. על התנאים המגדירים התחרותמשוכללת, 
ע״ע התחרות, עמ׳ 644 . בתנאי התחרות משוכללת ד,מ" 
מושפעים אך במעט ע״י הפעולה של פירמה בודדת. 

תנאי התחרות ניתן לקיים גם במשק סוציאליסטי, בו 
מפעלים בבעלות המדינה מופעלים ע״י עובדי המדינה. אך 
במציאות של רוב המשקים בעבד ובהווה מאופיין משק 
תחרותי ע״י בעלות פרטית על סחורות-הון, ובחופש פעולד 
תיהן והחלטותיהן של הפירמות הפרטיות, במידה שאינן 
נוגדות צווים או איסורים מפורשים של הממשלה. 

שיווי־משקל התחרותי. שיווי-משקל הוא מצב 
שאין בל נטית נקיה לזוז ממנו. ״נקיה״: להדגשת מצב של 
איזון הדדי בין כוחות מנוגדים. המשתנים אליהם מתייחסים 
בניתוח של שיווי-משקל תחרותי הם כמויות ומ" של מוצרים 
שונים. ניחוח כזה יהיה שלם רק כאשר ניחן יהיה לקבוע, 
במצב נתון, שהמשתנים התייצבו ושהם לא ישתנו עוד. 

תנאי שיוד-המשקל חם אלה שהגשמתם קובעת את 
נקודת שיווי-המשקל. נבדוק לשם הדגמה, כיצד נקבעים, 
בהנחות מסדימות, מ' וכמות שיווי-המשקל בשוק יחיד ששד 
ררים בו תנאי התחרות משוכללת. 

התנהגות המוכרים והקונים בשוק ידועה בשמות:היצע 


וביקוש (וע״ע שוק). התנהגות זו מותנית במניעיהן 
ובמגבלותיהן של היחידות הכלכליות הכלולות בשוק. פונק¬ 
ציות ההיצע והביקוש מבטאות את התלות בין הבמדות המו¬ 
צעות והמבוקשות של הסחורה לבין משתנים כלכליים אח¬ 
רים. בניתוח של שיווי-משקל חלקי הכמדות המוצעות 
וד,מבוקשות הן, בראש ובראשונה, פונקציה של מ׳ הסחורה 
עצמה. החנחה היא שערכים אחרים, כגון מחיריהן של 
התשומות המשמשות בייצור המוצר, מחיריהם של מוצרים 
אחרים (בפרט תחליפים קרובים למוצר) וכן רמת ההכנסה, 
אינם מושפעים במידה ניכרת משינויים בשוק הנדון. בהנחר, 
זו אפשר לבטא אח הכמות המוצעת, המסומנת באות 5 , ואח 
הבמות המבוקשת, ס, כתלויות תלות פונקציונלית במחיר 
המוצר, ?, ומתוות את עקומת ההיצע (?) 5 , ועקומת הביקוש 
(?)ם• 

מה ניתן להניח לגבי צורתן של עקומות ההיצע והבי¬ 
קוש י בתנאים של תחרות משוכללת, מקבלים המוכרים אח 
ד,מ׳ השורר בשוק בנתון, וכל אחד מהם שואף למכסימיזציה 
של הרווח ע״י התאמת הכמות שהוא מציע. תגובות המוכרים 
לשינוי במ' תלויות, כמובן, בזמן ההתאמה העומד לרשותם. 
בזמן קצר מאד ייתבן שלא ביתן בבלל לשנות את הבמות 
העומדת למכירה (= הבמות המוצעת). בפרק זמן המאפשר 
שינויים בהיקף הייצור במפעלים הקיימים, תהיה הגדלת 
הייצור כרוכה, בד״ב, בהוצאות גבוחות יותר ליחידה. לבן יש 
לצפות לקשר חיובי בין מ' המוצר לבין הכמות המוצעת. קשר 
זה מודגם, בציור 1 , ע״י עקומת ההיצע 3 , העולה משמאל 
לימין. הציר האפקי בציור מציין את כמות המוצר בתקופת 
זמן מסויימת והציר האנכי מציין אח הם׳. 

בעניין הכמות המבוקשת סביר להניח שהיא תשתנה 
ביחס הפוך למ׳ המוצר עצמו. בתנאי התחרות, רואה כל 
קונה את מ׳ המוצר כנתון והוא שואף למכסיסיזציה של 
תועלתו ע״י התאמת הכמויות שהוא קונה. לעליית מ׳ 
המוצר יש שתי השפעות על שיקולי הצרכן: הכנסתו הויא- 
לית קטנה, (זוהי "השפעת ההבנסה") והמוצר מתייקר ביחס 
למוצרים אחרים ("השפעת התחלופה"). שתי ההשפעות 
פועלות בר״כ בכיוון להקטנת הבמות המבוקשת של המוצר 
שמחירו עלה. ההנחה שהכמות המבוקשת קטנה עם עליית 
המ' מודגמת בציור 1 , ע״י עקומת הביקוש ס היורדת משמאל 
לימין. 

מציור 1 ברור כי 
קיים מ׳ חיובי אחד 
( 08 ) אשר בו שווה 
הכמות המבוקשת 
(לפי עקומת הביקוש) 
לכמות המוצעת (לפי 
עקומת ההיצע), כי 
גודל שתיהן הוא,\/ 0 . 
זהו המ׳ בו קיימת 
התאמה מלאה בין 
רצונות המוכרים ב¬ 
שוק לבין רצונות הקונים; זהו, איפוא. מ׳ ש י ו 1 י - מ ש ק ל. 

ניתן גם לראות שבכל מ׳ הגבוה מ 06 (ס?, למשל), 
גדולה הכמות המוצעת ( 1 ^) מזו המבוקשת (ג 0 ), כלר 
שורר עודף היצע. ואילו בכל מ׳ הנמוך מ 06 ( 1 ?, 
למשל), גדולה הכמות המבוקשת (! 0 ) מזו המוצעת ( 2 ^), 









999 


מחירים, תורת ה־ 


ש 10 


נלר שורר ע ו ד ף ב י ק ו ש ! רק בם׳ 08 ובכמות קיים 
שיוד-משקל מלא בשוק. 

שווי־משקל הינו יציב אם מכל מצב התחלתי הכמויות 
והמחירים מתכנסים אל ערכי שווי־המשקל. עצם קיומו של 
שווי־המשקל אינו מבסיח שהוא גם יציב. 

כדי לקבוע אם שיווי־המשקל הוא יציב, יש להוסיף 
הנחות מפורשות בדבר התנהגות היחידות הכלכליות במצב 
של חומר שיווי־משקל. אפשר להניח, למשל, שעקומת הבי¬ 
קוש מראה את המ׳ שבו תימכר כל כמות ושעקומת ההיצע 
מראה את הכמות שתימכר בכל מ׳, ושיווי המשקל מושג 
ע״י התאמות במ׳. לדוגמה; במ׳ התחלתי 0 ? הכמות שתימכר 
היא ! 0 . המוכרים אמנם מתכננים למכרה במחיר 80 , אד 
כדי שכמות זו תיקנה ע״י הצרכנים חייב הם' לרדת ל,?, 
לאחר שם' השוק יורד ל!? תהיד, הכמות המוצעת בתקופה 
הבאה רק ! 0 ■ אולם, שוב בניגוד לציפיות של המוכרים, 
תימכר כמות זו במ' הגבוה , 8 . עליית המ' תגדיל איפוא את 
הכמות המוצעת בתקופה הבאה, וחוזר חלילה. אפשר לראות 
ששווי־משקל הוא יציב אם שיפוע עקומת הביקוש קטן, 
בערכים מוחלטים, משיפוע עקומת ההצע וששווי־המשקל 
בלתי יציב במקרה ההפוך. 

בגלל חוסר התיאום ביז פירמות בשוק תחרותי באו 
רבים למסקנה שלא ייתכן שיווי־משקל תחרותי יציב. אבל 
הניתוח הכלכלי המודרני מוכיח בצורה תיאורטית ואמפירית 
כאחד את קיומם של סדר והמשכיות בשווקים המורכבים 
מהרבה קונים ומוכרים עצמאיים. "היד הנעלמה" של התח¬ 
רות, כביטויו הציורי של אחם טמית, מבטיחה שבכל שוק 
ישרור מ׳ יחיד אשר יבטיח שיוד-משקל בין הביקוש 
וההיצע. 

כגלל הקשיים בניסוח תיאוריה כלכלית דינאמית, מת¬ 
עלמת תורת הם" המקובלת מן הדרך בה מושג שיווי-המשקל, 
בהניחה כי לדרו אין השפעה על מצב שיווי-ד.משקל עצמו. 
הניתוח מתרכז, איפוא, בהשוואה בין מצבי שווי-משקל והוא 
קרוי סטאטיסטיקה השוואתית. להצדקת גישה זו, ניתן לאמר 
שבעזרתה נותחו בעיות כלכליות רבות ותוצאות הניתוח 
התאימו במידה רבה לתצפיות במציאות. 

נקה דוגמה מן התחום של תורת-המסים. עקומות הביקוש 
וההיצע בשוק ססויים הן פ וצ וקיים שיווי-משקל בכמות 
^ס ובם' 06 (ציור 2 ). נניח עתה שמוטל מם על התוצר 
בגובה ז ליחידה. 

הם׳ שישלמו הצרכ¬ 
נים, בשיווי-משקל, 
יהיה גבוה מם׳ ההיצע 
בגובה המם ליחידה, 
משום שהטלת המם 
היא למעשה תוספת ל¬ 
הוצאות הייצור. באופן 
גראפי, תזוז עקומת 
ההיצע כלפי מעלה 
(ל' 8 ) בשיעור המם 
ליחידה. השוק הנדון מתואר עכשו ע״י עקומת הביקוש 
המקורית ם, ועקומת ההיצע החדשה ' 8 . ע״פ הציור אין עוד 
06 מ׳ של שיווי-משקל (בם' זה קיים עודף ביקוש). מ' 
שיווי-המשקל לצרכנים הוא עתה 08 , הגבוה מ 08 , וכמות 
שיווי־המשקל היא 00 , הקטנה מ.\/ 0 . 


הטלת חמם גורמת, איפוא, להקטנת כמות שיווי-המשקל 
ולעליית ם׳ המוצר. אולם כפי שאנו רואים מ׳ המוצר לצרכן 
עולה בפחות מגובה המם ( 1 + 08 > 08 ), שכן חלק מן 
המם נספג ע״י המוכרים, אשר מקבלים עתה רק מ' של 08 
ליחידה. חלוקת נטל המם בין הצרכנים ליצרנים, כלומר 

ם,! 

היחס תלוי בעצמת השתנותן של הכמויות המבוקשות 

1511 ^ 

ודזמוצעות עם השתנות המ׳. עצמה זו נמדדת ע״י מושג 
הגמישות, המוגדרת כיחס בין השינוי בכמות לבין השינוי 
היחסי במי. ככל שעקומת הביקוש גמישה יותר, לרוב בגלל 
קיומם של תחליפים קרובים למוצר, יפול הנטל היחסי בעיקר 
על הצרכנים. לכן, ניתן לצפות את ההשפעות השונות 
להטלת מס בעזרת אומדנים של גמישויות הביקוש וההיצע. 

גזירת עקומת ההיצע בתנאי התחרות. 
בד״כ אפשר לייצר מוצר מטויים בשיטות טכניות שונות. 
לא רק שאפשר לבחור בגורמי ייצור אלטרנטיוויים, אלא 
שאפשר לצרף את הגורמים בפרופורציות שונות. התלות 
הקיימת בין התשומות (גורמי־היצור) לבין התפוקה נקראת 
בשם פונקצית-ייצור. 

לפונקציות ייצור המתייחסות לתשומות שאפשר לצרפן 
בפרופורציות שונות יש תכונה כללית אשר מתאשרת ע״י 
הנסיון המעשי, ואשר מקובל לכנותה בשם "חוק התפוקה 
השולית הפוחתת״ (וע״ע הוצאות יצור, עמ׳ 917 ). 

נבדוק כיצד נגזרת עקומת היצע במקרה הפשוט של 
פירמה אשר מייצרת תפוקה הומוגנית אחת באמצעות שתי 
תשומות, אשר האחת קבועה בכמותה ואילו הכמות השניה, 
למשל עבודה, ניתנת לשינד. 

בתנאי התחרות עומדת הפירמה מול שכר קבוע של 
עבודה. כיצד ישתנו ההוצאות של הפירמה עקב הגדלת 
התוצר ביחידה אחת י לשם הגדלת התוצר צריך להגדיל 
את מספר הפועלים. בכל מצב מחייבת הגדלת התוצר ביחידה 
אחת את הגדלת ההוצאיי׳בהת^^ן^^י^^ך. שינוי זה בהו¬ 
צאות קרוי ההוצאה השולית () 005 31-811131 נת). בגלל 
חוק התפוקה השולית הפוחתת, ההוצאה השולית עולה בד״ב 
עם גידול התפוקה, כמוצג ע״י העקומה 10 \, בציור 3 . 

כדי לדעת מה היא התפוקה אשר בה מושג רווח מירבי, 

יש לבדוק את השינוי ברווח של הפירמה הנובע מהוספת 
יחידת תפוקה. אם הפרש זה יהיד, חיובי, תגדיל הגדלת 
התפוקה את רווח הפירמה (והיא אמנם תייצר אותה), ואם 
הפרש זה שלילי, הגדלת התפוקה תקטין את הרווח (והיא 
תימנע מכד). 

בתנאי התחרות, תוספת הפדיון של הפירמה מכל יחידה 
הוא מחיר יחידת התפוקה. תוספת ההוצאות, מתוך ההגדרד" 
היא ההוצאה השולית. השינוי ברווח של הפירמה הוא, 
איפוא, ההפרש שבין מחיר התפוקה לבין ההוצאה השולית. 

נניח שמחיר המוצר 
(בציור 3 ) הינו 06 , 
^ס היא התפוקה ש¬ 
בה שווה ההוצאה ה¬ 
שולית למ', ובתפוקה 
זו מושג הרווח המיר- 
בי. בכל תחום התפו¬ 
קות הקטן מ.גז. 0 נמו¬ 
כה ההוצאה השולית 











1301 


טח־,־י= :זרת ז- 


1002 


מן המ/ ולכן כראי לפירמה להרחיב את הייצור; בכל תחום 
התפוקות הגרול מ^ס גבוהה ההוצאה השולית מן המ׳ וכראי 
לפירמה לצמצם את הייצור. אם הם׳ נמוך מנקורה מסויימת, 
למשל £, לא תוכל הפירמה לכפות הוצאותיה ולכן תעדיף 
שלא לייצר כלל. 

מכאן, שפירמה הפועלת בתנאי התחרות משוכללת מגיעה 
לרווח המירבי בתפוקה בה ההוצאה השולית 
שווה ל מ' המוצר. על כן מייצגת ההוצאה השולית 
(מעל לנקודה £) את עקומת ההיצע של הפירמה הבודדת 1 
סיכום עקומות ההוצאה השולית של הפירמות הבודדות הוא, 
איפוא, עקומת ההיצע של השוק התחרותי. 

התחלקות ההכנסה בהתחרות. מנגנון המ" 
קובע לא רק את מחירי המוצרים הסופיים או מוצרי הביניים 
אלא גם את מחיריהם של גורמי הייצור במשק, ומכאן, 
בהתאם להתחלקות הבעלות של גורמי-הייצור, גם את 
התחלקות ההבנסות. 

בתנאי התחרות, קונות הפירמות גורמי-ייצור בכמויות 
שתבטחנה רווחים מירביים. כבר נקבע כי הרווח המירבי 

מושג בכמות שבה ההוצאה השולית (= ) 

תפו►") שוליין 

שווה למי המוצר. צורה אחרת לבטא תנאי זה היא: תפוקה 
שולית >< מ׳ המוצר = מ׳ גורם הייצור. לביטוי הימני 
במשוואה זו קוראים ערך התפוקה השולית של 
גורם הייצור. כיוון שמ' גורם הייצור שווה לכל הפירמות 
המשתמשות בו, בשיווי־משקל תחרותי, יהיה ערך התפוקה 
השולית של כל גורם־ייצור שווה בכל השימושים. תנאי 
זה מבטיח שהקצאת גורמי הייצור במשק היא יעילה, כלומר, 
שגורמי הייצור מועסקים באותן פירמות בהן ערך תפו¬ 
קתם הוא הגבוה ביותר, כך שערך התפוקה הכללית הוא 
מירבי. 

התחרותי בלתי משוכללת. מודל השוק בעל 
מבנה ההתחרות המשוכללת משמש בסיס או קנה־מידה 
לדיון במבני־שוק אחרים( הוא עצמו אינו מצוי במספר 
ניכר של שווקים, הרחוקים במידה זו או אחרת מן המבנה 
של התחרות משוכללת, 

בעוד שמודל ההתחרות המשוכללת הוא אחד ומוגדר 
בבירור, אין צורה אחת של התחרות בלתי־משוכללת. קיימים 
מבני־שוק שונים: מהסוג הקרוב למדי להתחרות משוכללת, 
ועד לשוק בו יש מוכר או קונה אחד בלבד (ע״ע התחרות, 
עמ' 644/5 ! מונופולין). 

קיים הבדל בתנאי הביקוש כפי שהם נראים למונופול 
(= מוכר יחיד) ולפירמות מרובות ונפרדות, המאפיין את 
המוכר היחיד בתנאי התחרות משוכללת הוא יחסו אל מ' 
השוק כאל נתון שאין לו השפעה עליו. פירוש הדבר שהמוכר 
היחיד מניח שיוכל למכור במ׳ זה כל כמות שירצה מבלי 
שיושפע מ׳ השוק ע״י הכמות המשווקת על ידו. לכאורה 
נוהג המוכר היחיד על סמך ההנחה שהוא עומד בפני ביקוש 
גמיש לחלוטין. שיווי־המשקל מושג בתפוקה בה ההוצאה 
השולית של כל פירמה שווה למי המוצר, כמוצג ע״י המ׳ 
06 בציור 4 . 

ברם, המונופול מביא בהשבת ששינוי בכמות המשווקת 
על-ידיו יגרום לשינוי במ', שכן הוא עומד מול עקומת הבי¬ 
קוש של השוק, היורדת משמאל לימין. לכן, אם תגדיל 
הפירמה המונופוליסטית את תפוקתה, יגדל פדיונה בפחות 


מחמ' הקיים בשוק, לא רק משום שתמי ירד עקב הגדלת 
הכמות אלא גם משום שכל הכמות הקודמת תימכר עבשו במי 
הנמוך יותר. מכאן שהפדיון השולי (- 0 ׳\ 0 ז 11131611131 
?טת) של המונופול יהיה תמיד קטן מחמי המתאים לאותה 
כמות, במוצג ע״י העקומה .! 1111 בציור 4 . 

לשם מכסימיזציה 
של הרווה נדרש שה- 
פירמה תמכור אותה 
הכמות בה ההוצאה 
השולית ( 110 !) שווה 
לפדיון השולי( 111£ ). 
לכן, אם פונקצית ה¬ 
הוצאה השולית של 
המונופול זהה עם סי¬ 
כום עקומות ההוצאה 
השולית במקרה שהיו פירמות רבות בענף, תהיה כמות 
שיווי המשקל של המונופול ( 00 ) קטנה מהכמות של שיווי־ 
משקל התחרותי (.ת 0 ), ואילו המחיר יהיה גבוד, יותר ( 0£ 
במקום 08 ). מכאן הטענה שהמונופול מצמצם את התפוקה 
ובכך גורם לעיוות בהקצאת מקורותיו של המשק. 

מן הראוי להצביע על הדמיון העקרוני שבין צורות 
שונות של התאגדות יצרנים (קרטל, וע״ע טרסט}, המרבזות 
את כל השיווק בענף ע״י הקצאת מכסות-ייצור, לבין מונו¬ 
פול. איגודים אלו נוטים בד״כ להתפורר כיוון שלכל יצרן 
יש אינטרס חזק לייצר יותר ממכסתו, ובכך להגדיל את 
רווחיו, ומשום הקושי לפקח על מספר גדול של יצרנים. 
איגוד-מקצועי של עובדים אשר מנסה לקיים את המ׳ (השכר 
שהוא דורש לחבריו) מעל לשיור-המשקל התחרותי, עומד 
בפני קשיים דומים. 

הבעיה העיקרית בה מתלבטת התיאוריה של מבנה־שוק 
בעל מספר קטן של מוכרים (אוליגופול) היא כיצד מגיב כל 
מוכר לפעילות הכלכלית של מתחריו. הבעיה שונה והרבה 
יותר מסובכת מאשר זו של התחרות משוכללת או של מונו¬ 
פול, שהרי למונופול, מתוך ההגדרה, אין מתחרים. ואילו 
לפירמה בתחרות משוכללת מספר כה רב של מתחרים עד 
שניתן להתעלם מפעולתו של כל אחד מהם. לפירמה בשוק 
אוליגופוליסטי מספר קטן של מתחרים אשר כל אחד מהם 
גדול דיו כדי להשפיע על מצבה. פותחו מודלים רבים הדנים 
בהתנהגות המוכרים בתנאים אלו, חלקם תוך שימוש בתי¬ 
אוריה המתמאטית של תורת-המשחקים, אך עדיין יישומם 
מוגבל. 

ניתוח של שיווי־משקל כללי. מרביתה של 
תורת-המ" עוסקת בניתוח של שיווי־משקל חלקי, אשר 
מתעלם במידה רבה מן ההשפעות בין שווקים שונים. אולם, 
מערכת המ" היא שלמות אחת וניתוח חלקי שאינו מצליח 
להביא בהשבון את ההשפעות והקשרים השונים אינו יכול 
להיות הסבר מלא. 

תורת המ" אינה מסוגלת, עדיין, לנתח את כלל השפעתו 
של מאורע מסמים! אך נעשו כמה התחלות בתחום זה. 
הניתוח של שיווי-משקל בללי נעזר בהברח בניסוחים מתמא- 
טיים, משום שריבוי היחסים אינו ניתן לניתוח מתייק בדרך 
מילולית. במסגרת של מערכת־ד,נחות רחבה למדי הוכיחו 
הכלכלנים את קיומו ואת יציבותו של שיווי-משקל כללי 
בתנאים של התחרות משוכללת. הוכח גם, באופן כללי, כי 





1003 


גחיוים זורת ז־— מח^ה 


1004 


הקצאת המקורות של תחרות משוכללת היבה יעילה. כיום 
מתרכז הניתוח של שיווי־משקל כללי בעיקר בתחום הבעיות 
של צמיחה כלכלית. 

מחקרים אמפיריים. מחקרי ביקוש והיצע. 
מטרת המחקרים בתחום הביקוש וההיצע היא לקבל אומד¬ 
נים כמותיים על פונקציית הביקוש וההיצע מתוך נתונים 
אמפיריים. הנתונים העיקריים הם סדרות עתיות של מ", 
כמדות, הכנסות ומשתנים קשורים אחרים. שיטת האומדן 
המקובלת היא הטכניקה של רגרסיה סטאטיסטית (וע״ע 
סטטיסטיקה), ופירוש התוצאות נעשה לאור התיאוריה של 
התנהגות הצרכנים והפירמות. נדירותם של נתונים מתאימים 
וד,קושי לזהות מתוכם בנפרד את עקומות ההיצע והביקוש 
דגביליס את המחקרים. במספר מחקרי ביקוש נתקבלו עקו¬ 
מות המראות על גידול בכמות עם עליית המ'. נשמעה הטע¬ 
נה שהנתונים מתווים בעצם עקומות היצע. למעשה משקפים 
הנתונים. בד״כ, את פעולות ההיצע והביקוש גם יחד ולכן 
קשה לאמוד לפיהם את עקומות ההיצע והביקוש בצורה נקיה. 
שאלת התנאים לזיהוי של עקומות ביקוש והיצע מתוך נתו¬ 
נים סטאטיסטיים נפתרה סופית רק בסוף שנות ה 40 בעזרת 
מחקריהם של הוולמו ( 10 ו 11 ־׳\ 3 ג]- 1 ) ואחרים. 

;* 1900 ,€-ז 4 ו^ 4€ ו^/ 01111 ^ 111 ז 11 ז £10 נ 3$ ז 1 פ^ .^ 1 

; 1919 . 0 ) 01111 ^ 

. 9 .? ;*' 1961 , 1920 ^ 11 ־ 1 /ס , 511311 

.מ .ן ; 1921 ^ 071 

{ 011071 ^ 01171 ^} , $30111613011 .? ;* 1946 

,) 0111 ^ { 0 ,ט 0 ־ 1 ו 61 ל 1 - 0 ; 1943 0071071110 ^ / 0 

11511€ ס^ 710 ס}<}' / 0 1 ן' €01 ^יד 1£ { 1 ' , 1111 ־ 1 סנ 1 ת 01131 , 11 .£ ; 1959 
,ססד!? /© ^ז 60 ז/ 7 7116 ,ז $11516 . 1 . 0 ;* 1960 , 1 { €11110 ^ €0771 
(עבר׳ן ג. ד. ססיגלר, תורת המחיריס, תשכ״ג), ;* 1966 
ראו? גם הערכיס על — ,׳< 1 ^ג[ט 5 (!חג 11 ת 3 תו-:ס,ח 0 ו'ז 611 קת 1 (^ 

י׳<- 4 מ£ 1711677101107101 , 1668 ז? 1 ) 30 ,ץ 01 ס 01180 ,ץ 01 ( 01 ת 10 י 1 

. 1968 , 661671067 0€101 ן׳י^גמ^ז. ,(. 64 ) €1:1 גז\׳. . 5 

/ה )^ 0 ^ 5 ){{ 7 ,׳{ 0. 0. 5131x116 - ת!.! 1 צ־ 6 תג 51 *ד ; 5959-66 

— מצת!!)??!? .\ 2 ; 1962 ה 1 

01 \ 00 ^^ x ^ד . 1 

. 1967 ,^■, 1 

ה. צ ו. 


מחלט (מחלט), ע״ע פילוסופיה, מושגי יסור. 

.•י • 1 1 .. ז 

מחלת השנה, ע״ע טךיפנוסומות. 
מחמד בן עבךאללה בן עבד אל־מטלב - 

./ 6 — ( 570 [י] מכה — 

632 , אלמדינה). מייסד דת האסלאם, ולפיה שליח אלוהים 
ואחרון הנביאים והגדול שבהם. מ׳ נולד למשפחת האשם 
שבשבט קורייש שעיקר מושבו היה בעיר מכה ובסביבותיה. 
משפחתו לא היתה מהחשובות ביותר אך גם לא מן הנחשלות 
שבשבט. מכה, מקום הכעבה (ע״ע) שאליה עלו לרגל בני- 
ערב, נמצאת בצומת הדרכים בין תימן וסוריה וכן בין עיראק 
לים סוף ושימשה מרבז מסחרי חשוב במערבו של חצי האי 
ערב. באותה תקופה נהנתה מכה משגשוג כלכלי בעקבות 
המאבק שהיה נטוש בין שתי המעצמות ביזאנטיון ופרס. 
תחנות המסחר המרוחקות של ביזאנטיון בסוריה נתקשו 
לייבא דרך פרס את תוצרי מותרותיה של הודו ונאלצו להפ¬ 
נות את סחרן בדרך העקיפה העוברת בערב המערבית. בנתיב 
זד, עברו אניות עמוסות סחורה מהודו לתימן ובידי סוחרי 
מכה היתה שליטה כמעט מלאה הן על הסחר הזה והן על 
הסחר בלבונה התימנית שנשלחה בשיירות לסוריה. 

הרווחה וההתבססות שבאו מפריחת הסחר גרמו להת¬ 
ערערות בהווי המסורתי של הבדווים שאחדים מעיקריו היו 
השותפות בקניין, הגנת בית האב על הפרט ואבטחתו בפני 
מחסור. התרופפות ההקפדה על עיקרים אלה בין בני שבט 
קורייש הגבירו את מצוקתו של מ׳ שנתייתם בשחר ילדותו. 
בהיותו בן שנולד לאחר מות אביו נשללה ממנו, במקובל 
במסורת הערבית, ירושת האב. אמו, אמינה, מתה עליו בשהיה 
בן שש, וכעבור שנתיים מת סבו. דודו אבו טאלב פרש 
חסותו עליו והקל על תלאותיו. קשריו של מ׳ עם דודו הין 
הדוקים והוא אף נצטרף אליו, במסופר, במסעו לסוריה. 
בבחרותו, נלווה מ' לשיירות־הסחר בסוכנה של ח׳דיג׳ה, 
אלמנה אמידה שעסקה במסחר. בהיותה בבת 40 נישאה 
ח׳דיג׳ד, למ', שהיה אז בבן 25 , ונישואים אלה הביאו לו 
בטחון כלכלי ותמיכה מוסרית חשובה בראשית צעדיו 
בנביא. 

בחייה של ח׳דיג׳ה לא נשא מ' אשה נוספת (למ׳ היו 13 
נשים לאחר מותה). היא ילדה לו שישה ילדים אולם רק 
צאצאי בתו פאטמה, שנישאה לעלי בן אבו טאלב (ע״ע), 
מילאו תפקיד היסטורי מרכזי באסלאם. קורותיו במשך כ 15 
שנה שלאחר נישואיו הראשונים ידועות אך מעט, פרט לבך 
כי בשנים אלה נאבק מ׳ עם ראשי שבט קורייש על מעמדו 
בקרבם (ר■ קראן י״א: צ״א, צ״ג). כן ידוע כי בתקופה 
זו נהג מ׳ לעתים קרובות להתבודד בלילות במערות שעל 
גבעות הטרשים שבסביבות מכה, כאשר הריווריו נתונים 
לפגעי החברה שבעירו. בשנת 610 בקירוב, חל מיפנד, בחייו; 
מ' החל להתנסות בחוויות נפשיות עזות ובחלומות שהסעירו 
את רוחו (ר קראן נ״ג: א׳—י״ח)! באחד מחלומותיו נראה 
לו המלאך גבריאל אשר ציווה עליו: "קרא בשם אלוהיך 
אשר ברא", פסוק זה וארבעת הפסוקים הבאים אתריו (שם. 
צ״ו: א׳—ה׳) נחשבים לפי המסורת המקובלת באסלאם 
כראשית נבואתו של מ'. לתקופה זו משייכים הם גם פסוקים 
אחרים (שם, מ״ד,: א׳—ה׳! ע״ד: א׳—ב') וכן את הפסוקים 
המזכירים את מחסורו ויתמותו והבטחת אלוהיו כי אחריתו 
תיטב מראשיתו (שם, צ״ג; א—ט). 




11 נ 1 


מחט 


1012 


מ׳ הגיב בפחד ובחרדה אולם ח׳דיג׳ה הרגיעה אותו 
וחיזקה רוחו. ורקה, בן־דודה הנוצרי של ח׳דיג׳ה, סבר כי 
דברי מ׳ שהשמיע משולים לתורה שניתנה למשה. לעידוד 
זה נודעה חשיבות יתרה כאשר פסקו הגילויים — תחילת 
הנבואה היתה מאורע חד־פעמי — לפרק־זמן ומ' נעשה נבא־ 
רוח. מ׳, שנדחה ע״י נכבדי קורייש, לא השלים עם יחסם 
העויין כלפיו וזלזולם בדברי בשורתו! הוא התחיל מטיף 
לחוג ידידיו המצומצם וכעבור זמן קצר הקים עדה קטנה 
שחבריה נפגשו לתפילה בציבור וללימוד דברי נבואתו 
שנתגלו לו, בחודש רמדאן, קטעים־קטעים מתור "אם הספר" 
שבידי המלאך גבריאל והמצויים בקראן (ע״ע), היא התורה 
שבכתב של המסלמים. בתקופה זו נמנע עדיין מ׳ מלתקוף 
בחריפות את אמונתם המעורפלת של בני שבטי ערב באל 
אחד המעורבת ביראת כבוד לאלים זעירים, חשובים פחות, 
לצד האל העליון! אף למקומות המקודשים המיועדים לאלים 
אלה התיחם הנביא בסלחנות ואילו עליהם עצמם השקיף כעל 
יצורים מתווכים, בבחינת מלאכים. בתקופה זו הוקדשה 
נבואתו לייחוד האל, לשבחו ולכוחו, ולדרישה לשיבה אליו! 
לאזהרה במשפט של אחרית הימים! לצורך האדם להיות 
אסיר תודה לאלוהים (הוא אללה) ולשליחו (הוא מ׳) 
ולמצווה להיות נדיב כלפי העניים וחסרי המגן. הוא הוכיח 
את אנשי מכה וייסרם בבשורתו כי חיי העולם הזה הם 
הבל! שאין לסמוך על הרכוש ושאדם צריך להיות עני ועבדו 
של אללה. 

ואכן, המצוות שהנביא דרש לקיימן היו בבחינת קריאת 
תיגר על אורח חייהם של נכבדי מפה ועשיריה והן עוררו 
חמתם נגדו. אלה החלו במרוצת הזמן לחשוש מן התסיסה 
שעוררו דברי מ' ומהתגבשות עדתו ומהפגיעה הצפויה למ¬ 
עמדם הרם במכה. עדתו הראשונה של מ' היתה מורכבת 
מאחדים מבני משפחתו הקרובים כגון בן דודו עלי, ומגברים 
מבוגרים מעטים אך בעלי מעמד כגון, אבו־בכר, עתמאן 
זובייר ואחרים. בהישענו על עדתו הנאמנה גברה העזתו 
של מ' והוא יצא חוצץ נגד האמונה המסרתית של בני שבטי 
ערב באלים רבים, כגץ: אלת עזה ומנאת (ר׳ קראן נ״ג: 
י״ט—ב״ה) שאינם אלא שמות בלבד ו״ילא נתן להם אלוהים 
כל שלטון״ (שם נ״ג: כ״ג). יתר על כן, כדי לשמור, על 
המונותאיזם הצרוף שהטיף לו, הוא החריף תביעתו לנטישת 
האלים ומקומותיהם הקדושים ולהשארת מקום קדוש מרכזי 
לאל האחד, את הכעבה בלבד, מטוהרת מפסיליה, לפי 
המסורת המסלמית הגבירו תביעותיו של מ׳ את התנגדותם 
של אנשי מכה כלפיו. פגיעתו של מ׳ באמונת אבותם נוצלה 
על ידיהם כדי להסית את האוכלוסיד. נגדו. מ׳ נדחק להגן 
בדברי פולמוס לוהטים על עמדתו כנגד יריביו ולכך מוקד¬ 
שים חלקים לא מעטים של פרקי הקדאן (כגון; ל״ח; א׳— 
ה ! י״ח מא' ואילך) בגלל השיסוי של בני מכה נגד מ׳ ועדתו 
היגרו רבים מחסידיו לחבש. 

במהלך המאבק בין מ׳ למתנגדיו, כאשר הוא התמיד בהטפ¬ 
תו חרף הפיתויים למעמד לו יזכה במכה אם יפסיק פעולתו, 
הטיל אחד מראשי קורייש, אבו ג׳הל מבית האב של מחז׳ום, 
חרם,על בית האב האשם (כלומד על משפחתו של הנביא) 
שמנהיגו אבו טאלב המשיך להגן על מ׳ מפניהם. החרם 
נגדו אמנם נכשל, אולם בשנת 619 לערך מתו אבו טאלב 
וח׳דיג׳ה ומצבו של מ' נתערער. נסיונותיו של מ׳ להשיג 
חסות ובסיס לפעולותיו בטאיף, כ 25 ק״מ ממכה, עלו בתוהו 
ורק לאחר שהשיג את חסותו הזמנית של בית האב של 


נופל ניתנה לו הרשות לחזור ולהכנס למפה. התמורה במע¬ 
מדו של מ' כנביא התחוללה בעונת העליה לרגל למפה 
בשנת 620 . משלחת מהעיר אלמדינה (ע״ע! יתרב הקדומה), 
שבה היו למשפחת האשם, ובמיוחד לדודו של מ׳ אבו טאלב. 
קשרי משפחה, התרשמה עמוקות מאישיותו ומבשורתו, 
וביקשה ממנו לתווך במחלוקת שפרצה בעירם. כשעמדה 
המשלחת לשוב לאלמדינה הבטיחה חגיגית באל-עקבהשליד 
מכה, להכיר במ׳ כבנביא ובשליחו של אללה ולקבל על 
עצמם השמרות מחטאים מסויימים. מ׳ שיגר שליח לאנשי 
אלמדינה ללמדם את תורת האסלאם ולעמוד על המצב 
בעירם. ב 622 באו עולי רגל, שייצגו כמעט את כל בתי האב 
אשר באלמדינה וחזרו על התחייבותם שנטלו שנה לפני בן 
ואף נדרו להתייצב לימינו של מ' ולהלחם לצדו. 

אלמדינה, כ 400 ק״מ מצפון למכה, לא היתה אלא נאות 
מדבר. בקרב תושביה הערבים ישבו כעשרים בתי אב שדבקו 
ביהדותם — אם כי בשפתם ובתרבותם במעט שלא נבדלו 
מהאחרים—ומילאו תפקיד חשוב בפיתוח נאות המדבר, וב¬ 
תקופה מסויימת אף שלטו בה שליטה מדינית. אולם בראשית 
המאה השישית נתרבו בתי האב הערביים שהשתקעו בעיר 
והשתלטו עליה. נהגי הפשיטות ההדדיות ומעשי התגמול 
שהביאו עמם שבטי הערבים מהמדבר לאלמדינה התמידו 
והתרחבו כדי מאבק ממושך בין שני גושים של בתי אב, 
האום ורובו של הח׳זרג', אף בתי אב של יהודים ושל נוודים 
שלא מבני המקום חיו מעורבים במאבק זה. במהלך מאבקים 
אלה נערך קרב דמים בבעאת׳ ב 618 לערך, שנסתיים ללא 
הכרעה. כשהתייאשו בני אלמדינה ממציאת פתרון הזמינו 
את מ׳ לשמש להם בורר. 

שעה שהתנהל עדיין מו״מ בין נציגי אלמדינה לבין מ׳ 

נתן הלה אות לחסידיו להתחמק בצנעה לאלמדינה, כעבור 
זמן קצר לא נותרו במכה אלא מ׳ עצמו, חותנו אבו בכר 
(ר' להלן), בן דודו עלי ואחרים מבני ביתם. לבסוף החליטו 
מ׳ וחבריו להמלט ממכה בעוד מועד ואך בקושי הצליחו 
להגיע לאלמדינה. היום בו החל מסע הגירה (ה״הג׳רה") 
זה של מ׳ וחבריו ממכה למדינה, שחל ב 15 ליולי 622 לפי 
הלוח היוליאני. הוא נקודת המוצא של הלוח המסלמי (ע״ע 
לוח, עמ׳ 340 — 341 ). 

מעמדו של מ' באלמדינה נתבסס והוא נחשב מנהיג 
דתי ובורר בסיכפוכים. מלבד זה ינקה סמכותו המדינית 
מעובדת היותו ראש המהאג׳רון (= מהגרים) הקשורים 
בברית עם שמונה בתי האב נשואי הפנים והחשובים של 
אלמדינה שנחשבו כעוזריו וכונו בשם ה״אנצאר״ (= עו¬ 
זרים). מ׳ התקין חוקה לאלמדינה שקבעה את עדיפות ועליו¬ 
נות הנאמנות לאסלאם על פני קשרים שבטיים וכך יסד מ׳ 
למעשה את המדינה הערבית-האסלאמית. היהר 
דים כבעלי ברית של אחד משמונת בתי האב הנ״ל נכללו 
אף הם בהסכם שנערך בין מ׳ לאנשי אלמדינה. אכן, מ׳ 
שאף בכל מאודו לקבל מהיהודים שבאלמדינה גושפנקא 
למעמדו כנביא. דבריו לבשו סיגנון וצביון של נבואה ברצו¬ 
תו לשוות להם רציפות עם דברי הנביאים שקדמו לו! 
הוא קבע את ירושלים כ״קבלה" או הכיוון שאליו צריך 
לפנות בשעת תפילה! קיים את הצום היהודי של "עאשורה" 
(= עשרה בתשרי) וקבע את שעות אחרי הצהרים של יום 
ר לזמן התפילה השבועית בציבור (ג׳מעה). אולם היהודים, 
בעיקר שלושה מבתי האב הגדולים שלהם, בני קינקאע, 
בני נדיר ובני קריזה דחו דבריו של מ׳. 




013 


מחט 


1014 


ב 623 הידק מ' את בריתו עם אבו בלר על ידי נשיאת 
בתו, עאישה. לאשה ולן עשה עם בן דודו עלי, שנשא את 
בתו פאטמה לאשה. עוד בהיותו במלה נתן את בתו רקיה 
לאשה לעת׳מאן אבן עפאן, שהיה אחר לד לדו׳ליןז (ע״ע) 
השלישי. 

דאגתו של מ׳ לבלבלתם ולפרנסתם של ה,.מהגרים״ — 

לדי שלא יהיו תלויים בנדיבותם ובהלנסת האורחים של 
ה״עוזרים״ בלבד — צריבה היתה להיפתר ע״י ערילת פשי¬ 
טות על שיירות שיצאו ממכה — מעשה שניתן היה להצדיקו 
על פי העיקרון הבדווי המסורתי של תגמול. הצדקת הפשי¬ 
טות לא נומקה עוד באיבה שבטית ; היא הוחלפה לאחר מכן 
במצוות ה״ג׳האד״ ~ מלחמת מצווה — מאמץ למען האלו¬ 
הים, עריבת מלחמת קודש למען עקרונות האסלאם (י' 
קראן: כ״ב, ל״ט ואילד). הנסיונות הראשונים לעריכת 
גיחות-פשיטות נכשלו, שלן לא נזדמנה תגרה בין הצדדים. 

התנגשות הדמים הראשונה אירעה בינואר 624 בנח׳לה, 
מדרום למלה בחדשים הקדושים של העליח לרגל, שבהם 
אסורה כל שפיכות דמים. בשעת מסע בראשותו של עבד־ 
אללה אבן ג׳חש, אחד המסלמים, נתגלתה שיירה שפניה 
מתימן, הלה הצטרף אליה עם אנשיו בהעמידם פני עולי 
רגל, ובשעת כושר התקיפו אותה. איש אחד נהרג, שניים 
נשבו ורביעי נמלט. הסתירה שנתגלתה בין קדושת העונה 
ומעשי האיבה האסורים בה יושבה על ידי הופעת ההשגחה 
שגילתה לם׳ לי אלן הרחקת אנשים מדרכו של האלוהים, 
הכפירה בו וגירוש עמו ורדיפתו עולים בחומרתם על הפרת 
חשלום שבחודש הקדוש. 

על ידי שינוי "הקבלה" מירושלים למכה המיוחם לתקו¬ 
פה זו הביע מ׳ את ייאושו מנסיונו וממאמציו לרכוש את לב 
היהודים לתורתו. לעומתם הוא טען שדתו אמיתית ותואמת 
את אמונתו של אברהם שלא היה יהודי (אלא מאמין באל 
אחד)! שחילוקי הדעות בינו ובין היהודים והנוצרים — 
שהנם בעלי תורה שבכתב ("אהל אלכתאב", ע״ע) נובעים 
מכך שהללו הסתירו או סילפו את האמת ולי היהודים טעו 
בדחותם את מ׳ לדרו שטעו שעה שדחו נביאים קודמים. 

במארס 624 נמצאה שיירה גדולה בדרכה חזרה מעזה 
למכה. מ׳ יצא עם 300 איש לשים להם מארב! לעומתו יצא 
אבו ג׳הל עם אנשיו ממכה כדי להגן עליה. תהילה הצליחה 
השיירה לחמוק מן המארב, אולם מאוחר יותר התחולל קרב 
בבדר, בו הרגו המסלמים בין 40 ל 75 איש, לרבות את אבו 
ג׳הל, ולקהו בשבי כמספר הזה של אנשים ולן שלל רב. 
המטלמים איבדו 14 איש בלבד ולזכר נצחון זה נקבעה 
מצוות צום רמדאן (ע״ע). רוב השבויים הוחזקו עד לתשלום 
כופר ושוחררו, אולם משורר אחד ובעל סיפורים, שלעגו 
למ׳. הוצאו להורג ובסמוך לכך נרצחו משוררים נוספים 
שהשמיעו ביקורת על מ׳. 

באפריל 624 פרצה תגרה בשוק אלמדינה בין מסלמים 
ובין יהודים מבית האב של קץקאע ואיש אחד מכל צד 
נהרג. בבי קינקאע. שהיו הסוחרים וצורפי הזהב של אל־ 
מדינה, נסוגו למעוזיהם ואילו המסלמים הטילו עליהם 
מצור. כעבור 15 יום נאלצו בני קיבקאע להיכנע וניתנו להם 
שלושה ימי שהות כרי להסתלק מעירם אך חוייבו להשאיר 
מאחוריהם את נשקם, וכנראה גם את כלי הצורפות שברשו¬ 
תם. הם התעכבו חודש בישוב יהודי סמוך בווארי אלקרא, 
ואח״כ המשיכו צפונה והתיישבו באדרעי שבארץ הבשן. 

הפשיטות החתרות ונשנות של מ׳ על השיירות שיבשו 


ואף חסמו למעשה את דרכי הסחר לצפון. אנשי מכה, 
שמנהיגם בזמן ההוא היה אבו ספיאן, החליטו להגן על 
מעמדם ולצאת למערכה. ואכן במארס 625 נחלצו כ 3,000 
איש להתקפה על אלמדינה. בקרב זה היתה ידם של אנשי 
מכה על העליונה ובמהומה שהשתררה נפלו כ 75 מסלמים, 
ומ׳ עצמו כמעט נספה. ברם, המסלמים התאוששו וחזרו 
לעמדתם על הגבעה ואילו אבו ספיאן הסתפק בהשג(, לא 
ניצל נצחונו והחזיר את כוחותיו^למכה, בקרב הזה לא הו¬ 
שגה, איפוא, הכרעה. במארס 627 חזרו וגייסו אנשי מכה 
את כוחותיהם להתקפה אחרונה ומכרעת על אלמדינה. הם 
הדקו את הבריתות עם שבטי ערב שונים, וכך הצליחו לגייס 
כ 10,000 לוחמים לקראת מערכה זו. אף על פי כן נכשלו 
אנשי מכה כשלון חרוץ, משום שפרשיהם לא יכלו לחצות 
את החפיר (או ה״ח׳נדק" שעל שמה נקראת המערכה), 
שחפרו המסלמים לאורך הקטעים הפגיעים של ביצורי אל- 
מדינה. לאחר שעברו שבועיים כמעט ללא היתקלות חזרו 
אנשי מכה כלעומת שבאו, בבושת פנים. 

בשעת המצור על אלמדינה נשארו בני קריזה, אחרון 
בתי האב הגדולים של היהודים שם, ניטרליים כנראה, אולם 
מ׳ האשימם כי הם נהלו מו״מ חשאי נגדו עם אנשי מכה 
ולאחר הסתלקותם של אלה היפנה מ' את כוחותיו נגד 
מעוזי קריזה. כעבור 25 יום ביקשו הללו את תנאי הכניעד, 
שניתנו לפני בן לשבט היהודי בני נדיר שנאלץ לפנות את 
אלמדינה. אולם מ׳ דרש מהם כניעה ללא תנאי וד,ם הסכימו. 
אחדים מבני שבט אום שהיו קשורים בברית עם קריזה 
ביקשו להתערב לטובתם. מ׳ נעתר להם ומינה לשופט את 
סעד אבן מעאד, האדם החשוב ביותר שלבני אופ. סעד 
זה גזר להוציא להורג את כל הגברים של קריזה (כ 600 ) 
ולמכור לעבדים את נשותיהם ואת הילדים. גזר הדין בוצע 
למחרת היום. 

ביחסו של מ' אל היהודים בכלל ואל יושבי אלמדינה 
במיוחד חלו במרוצת הזמן תמורות חשובות. החוקרים הביעו 
השקפות שונות על מניעי מלחמתו האכזרית של מ' ביהודי 
אלמדינה. לפי השקפה אחת התנגש מ' עם היהודים מפני 
היותם גורם כלכלי ניכר ומטרת מלחמתו העיקרית בהם 
היתד. כלכלית. דהיינו, נישולם של בתי האב היהודים בעלי 
מטעים ורכוש. המבוססים דורות רבים באלמדינה ובנאות 
מדבר אחרים. וחלוקת נכסיהם לבני עדתו. אחרים סוברים 
כי מ׳ שאף בראש וראשונה לעקור את היהודים מאלמדינה 
מאחר שהם פסלו אותו לנבואה ואף נהגו להשמיע דברי 
ביקורת על הקראן שירד מהשמים ופגעו בעיקרי אמונת 
עדתו שטרם גובשה. השארותם באלמדינד, היתה, איפוא, 
משמשת עדות מתמדת ומטרידה לכשלונו בקרבם! יתר על 
כן, מ' האשימם בהגשת סיוע לאויביו שאסרו מלחמה נגדו 
ובבגידה שפגעה בו. 

כשנה לאחר מלחמת החפיר, במארס 678 יצא מ׳ למכה 
בלוויית כ 1,500 איש ל״עמרה" או לעליה לרגל זעירה. מ׳ 
הודיע לאנשי מכה כי פניו לשלום אבל הם לא נתנו לו 
להיכנס לעירם. מ׳ שלח את עת׳מאן (ע״ע) למו״מ אתם 
ובינתיים נתקבצו אנשיו באל חדןביה בגבול ה״חרם" (ע״ע) 
של מכה (ע׳ קראן מ״ח ז י״ח)'ושם קיבל מהם שבועת אמו¬ 
נים מחדש. שם גם כרתו אתו אנשי מכה חוזה שלום ל 10 
שנים ובו הוסכם שבשנה שלאחר מכן יוכל מ׳ לעלות לרגל 
למכה עם מאמיניו. בכריתת החוזה היה משום נצחון מדיני 
חשוב למ׳ (ר׳ קראן מ״ח). הוא הוכר ע״י אנשי מכה כצד 



1015 


מחטי 


1016 


השווה להם שראוי לעשות אתו חוזה. מאידך היו בני עדתו 
המסלמים מאוכזבים מבשלון המסע וממה שנראה בעיניהם 
כפייסנות כלפי מכה. מ' ראה צורך לפצות את המסלמים 
במסע-מלחמד, שיתן פרי. הוא בהר בחייבר, נאות מדבר 
הפוריר, והעשירה ביותר של חבל הג׳אז. ח׳ייבר היתה א[> 
היא מיושבת יהודים דורות רבים ואליהם נצטרפו לאחרונה 
בני נדיר! ח׳ייבר נכבשה בחודש מאי-יוני 628 לאחר שנר¬ 
צחו מנהיגי בני נדיר ובני ח׳ייבר, ובעלי בריתם שתחילה 
סייעו להם, בגדו בהם וזנחו אותם. לפי תנאי השלום הותר 
ליהודים להמשיך ולעבד את אדמתם ומטעיהם. אולם מעתה 
היה עליהם להעלות כמם את מחצית יבולם. עיקרון חדש 
זה ביחס למעמדם של מיעוטים בשטחים שבידי מוסלמים, 
עבר במרוצת הזמן גלגולים שונים. 

במארס 629 קיים מ׳ את ר,עליה הזעירה לרגל בלוויית 
כ 20,000 איש, לפני תנאי חוזה אל־חדיביר,. כן המשיך מ' 
לר,רחיב את שליטתו ע״י סיפוח בעלי ברית חדשים. בנובמ¬ 
בר התקשר מ' בברית עם שבט ח׳זאער, אשר אנשיו הרגו 
משורר משבט הקשור בברית עם מכה: משורר זר, נרצח 
מפני שמתח ביקורת על הנביא. לאחר מאורע זה סיפקו 
אחדים מאנשי מכר, נשק לבעלי בריתם אלה ועל ידי כך 
הפרו את חוזה אל־חדיביה שבו התחייבו לשמור על השלום. 
בינואר 630 יצא מ' למכד, עם כ 10,000 איש וד,עיר נכנעה 
ללא קרב כמעט. לציון נצחונם של המסלמים במכר, העניק 
מ' חנינה כללית ואסר על ביזה. למרות החנינד, הוצאו 
אנשים מספר להורג — ביניהם תועמלנים נגד האסלאט. 
הכעבה טוד,רד, מאליליד,. באותו החודש הביס מ' כוח של 
20,000 בדווים בקרב הנין, ליד מכה, וכזה הוכח שהוא 
המנהיג הדגול מכולם בעדב. 

עתד, כרתו שבטים בכל רחבי ערב ברית עם 0 ' והתאם־ 

למו בזה אחר זה. נאסר עליהם לערוך פשיטות אהד כנגד 
השני ותשוקת הקרב שלהם הופנתה כלפי חוץ. החלה ההס¬ 
תערות צפונה, אולם בחייו של מ' היא לא פרצר, אל מעבר 
לחצי האי ערב. 

במארס 632 עמד מ' בראש העליר, לרגל הגדולה 
(ה״הג׳"). בשובו למכד, נתרופפה בריאותו וד,וא מת ב 8 
ביוני (ר׳ תמר, אסלאם, עט' 978 ). בשעת דזליו הוא הפקיד 
בידי אבו בכר את הנהלת התפילות במקומו, אולם מלבד זד, 
לא קבע מ׳ את יורשו כמנהיג המאמינים. 

התפתחות יחסם של המוסלמים לאישיותו 
ש ל ה נ ב י א מ׳. מ׳ לא נלאה להדגיש שאינו אלא בן אדם 
ככל אחד מקהל שומעיו. אולם תחושת עליונותו ובחירתו 
לשליחות באה לידי ביטוי בקראן (כגון בסורה ח׳) בצווים 
הנשנים וחוזרים כגון,סורו למשמעתו של אללה ושליחו". 
גם בלאו הכי היחד, האגדר, מחוייבת להירקם מסביב לאי¬ 
שיותו כשם שנשתזרה במסורות מסביב לדמותם של כל 
הנביאים ומחוללי-הדחות. הביוגרפיה הקדומד, של הנביא 
שחוברד, ע״י אבן אסחאק (מת 768 ) ושעובדה ע״י אבן 
השאם (מת 834 ), כבר מלאה סיפורי פלאים, םד,בשורה 
ללידתו, דרך לידתו ונערותו, ועד למעשים הסופלאים שה־ 
קראן עצמו מספר עליהם, כגון מטע הליל המפורסם (ד' 
תמר, אסלאם, עמ׳ 985 ) מ״המסגד הקדוש" עד ל״מסגד 
הקיצוך (אל-מסג׳ד אל־אקצא) (סורד, י״ז: א׳). מהנסים 


שקרו לנביא לא רחקה הדרך אל נסים שהוא עצמו חולל, 
על אף דחייתו הנמרצת את יכלתו לחולל נסים. הקראן 
עצמו נחשב לאחד הפלאים הגדולים, כדבר שאיו לו דומד, 
וד,מוכיח את מוצאו האלהי. כן הגיע האטלאם לרעיון שה¬ 
נביא נקי מכל חטא, וזד, אעפ״י שהידיעות ד,םד,ימנות על 
דרך חייו אינן מצדיקות בעיני בלתי מאמין תפישה כזאת. 
חייו של הנביא נחשבו למופת עד שה״טנד," (ע״ע "אסלאם", 
עמ׳ 967 ) — ההשקפה שהיתר, מקובלת ל'פחות מד,מאד, השלי¬ 
שית — על אורח חייו, היינו נד,גו בדיבור ובאישור מתוך- 
שתיקה, היתד, לאחד מארבעת "שרשי ההלכר,", אשר מורי 
ההוראה הרבו להסתמך עליו ואף להמציא סיפורים כדי 
להביא טמוכין להלכה מסויימת, אולם גם העלאת הנביא 
לקדוש במובן המקובל בנצרות לא איחרה לבוא! ואם כי 
הקראן מדגיש את אחריותו של האדם למעשיו ושולל את 
האמונה שביום הדין יקבל שופט העולמים המלצת יושר, 
יוחסד, לנביא גם תכונת מליץ יושר. בכך נעשה מ׳, שחשב 
את עצמו רק ל״חותם הנביאים", לעליון הנביאים, בעל כח 
השפעה היכול להמתיק דינו של אללד" סגולד" שאינה נודעת 
לנביאים אחרים. הערצתו מצאד, ביטוי ב״מוסד" שהוא להלכה 
"בדער,", כלומר, חידוש מלתי מוסמך במערכת המצוות, 
וד,וא חג לכבוד יום הולדת הנביא ב 12 לחודש רביע א', 
שהוא גם יום מותו, ממש כד באדר לגבי משה רבנו: אלא 
בעוד שביהדות מודגש יותר יום מותו של הנביא שמאז 
לא־קם-כםוד,ו, הרי באסלאם חוגגים החל מתקופת מסעי 
הצלב בשמחה ובתפילות ובשירים מיוחדים את יום הולדתו. 
השיער, (ע״ע) הרחיקה לכת עוד יותר; בכת זו התפתחו 
החל מן המאה השמינית התפישה של כוחות על-אנושיים 
של הנביא, שמשהו מהם עובר בירושה לעלי (ע״ע) ולצא¬ 
צאיו, כך שהאמאמים (ח׳ליפים) אינם רק אמאמים בכוח 
חוק המדינר., אלא בשל תכונותיד,ם ה״טבעיות". ידוע שתפי- 
שה זו חדרה ליד,דות ונעשתה לדוגמד, ל״עניין האלהי" 
שבכוזרי של ר׳ יר,ודר, הלוי (ע״ע, עמ' 198 ). בחוגי המיסטי- 
קר, נעשה מ׳ אפילו לאישיות שיש להתייחד אתה, כשם 
שמתייחד המיסטיקן עם האל. 

המסלמים פיתחו מעין סולם ברכות הנאמרות על המתים, 
הכל לפי כבודו של המנוח. לנביא נקבעה ברכה מיוחדת 
המיועדת לו בלבד וד,םביער, הערצתם אליו ומקומו בתודעתם 
שאין שני לו, וד,יא: "יברך אותו אלוד,ים לשלום". 
י. י. ריבלין, חיי־סהמד, א׳-ב', מיוסד על ספר תולדות 
מחמד של אבן ד,שאם, תדצ״ב-תדצ״ג: אסד ביי, מוחמר, 
מתורגם ע״י מ, סמיד, תשי״ד: ש. ד. גוטיין, מוחמד 
(בתוך-פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, בעריכת חוה 
לצרוס-יפה׳ 81-27 ), תשכ״ז :. 71 7 <^).! ,זש €0£ ־ 1 ק 5 . 4 

7711 ^ , 00187.11161 . 1 ;^ 1869 , 1-111 ,. 4 ג € 1 ^, 

,( 8 , 881 ) 101711 [ 14110 [ 4-610/1:1 ^ מעגמן-ן, 4 ) 11 /^ 11 

171 € 7 ן 1 ) 07 ז 111111 { 111 [ , 46 1711 ^ 11110 [ 4:6 ■ 1/461 ,.! 16 ; 1905 
!^ 111111101117117 מ 66:0 ת 017 , 4114136 . 1 " ; 1896 ,( 11 , 20410 ) 

,. 41 , ,. 14 ; 1918 , 7 ^ 071117111 ■ 1711171 01111111711 7.64:6 מ: 

. 346 , 141111¥0611 .£ ; 1932 . 01011117 7111 ! 11111 711711 ^ 1 57111 
, 811111 .? ; 1926 ,( 11 , 163 ת 15131 ) ,£ס !! 70117 4 מ״ -!! 0711111 
^ 0 -״ 6 ,', *, י (. ; 1930 . 1 ^ 11 / 101111117 [[ 07/1711 001 

.ן ; 1932 ..^ג , 867 34 !!£ י,(תרטפ מאנגלית) 1935 , ! 501 

; 1935 , 1011 ^^^ 1/17 [ 0 1 ^ 7700/1111 1/17 01111 ./׳ג ,:: 31,611:10 ( 1 
;* 1 1954 [ [ 0 7 [ 10 7/17 : 71 ! 1117117111 7/17 ,ץ 116 ) 80 . 0 .ע ■א 
, 477/1110 [ 01 . 37 ״ 1:1 : 1953 . 4777:0 ? ס! . 111 ,: 31 עו . 14 .עו 
. 1959 , 1-11 . 11111111 ' 1 47 7 ! 17 /ק 10 {[ 76 ,נ 14111131 מ! 133 . 34 ; 1956 

ג׳. קב. - פ. פ. 


סרה הברד העעורים־ועונים