האנציקלופדיה 

העברית 

בללית, יהודית וארציטזראלית 


ביד עשרים ואחד 
ל-לתת 



חברה להוצאת אנציקלופדיות בע״מ 
ירוסזלים - תסוב״ס - תל־אביב 



\/ 1 ס£^ק 010 ץ 0 ^ £1 


£1£68£1<:4 


הנתלה ראשית של תחברת לתוצאת אנציקלופדיות בע״ם 

מאיר (דל) רבדכה פלאי 


הכרך סודר ונדפס במפעלי דפוס פלאייפי.אי. 0 י בע״מ, גבעתיים ורמת־גן 
ההגהות— עוזר רביז ושרה יפה, איסוף התמונות— ש ושגו! בודי! 

ציור ומיפוי— יהודית בלומנצווייג 


© 


כל הזכויות שמורות להוצאה, בייחוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 
. 1.70 ,¥א*?^!ס 0 0 א 61.15111 ס? * 1 ס£*? €¥01.0 א£ 6¥ זזו 810 ¥? 00 
, 61 ^ 158 א 1 7£0 א 81 ? 



המערכת הכללית לביד כיא 


העורך הראשי: 

פרום׳ יהושע פראוור 


מנהל המערכת: 

אלכסנדרפלאי, 


המערכת המרכזית 

מחלקת מדעי־היהדות : פרופ׳ אפרים אלימלך אורבך׳ 
מחלקת מדעי־הרוח : פרום׳ שמואל הוגו ברגמן 

ד״ר משה אלמבאואר (עורךמשנה) 

מחלקת מדעי־הטבע : פרוס׳ בגימין שפירא 


המזכירות המדעית 

מזכיר כללי: פנחס פיק, 

ד״ר שמואל אברמסקי / מקרא, תולדות ישראל, ד״ר משה אלמבאואר / בלשנות- מדעי־רוח כלליים, אהרן אריאל- / 
היסטוריה כללית, יחסים בינלאומיים, מדע־חמדינח! רות בנדל, ..^״ 8 /גאוגראפיה, צבי ברם, .,/. 8 / רתוח, היסטוריה, פילוסופיה, 
יצחק הס, .^. 8 / כלכלה, מלכה צ רגן, . 1.50 ין /בוטאביקה,זואולוגיה,חקלאות! אריאל כהן, .ס 1.5 א / אסטרונומיה,מטאורולוגיה- 
מאתמאטיקה, פיסיקה, יהודית פלדמן, .,/. 4 ? / אמנות, ספרות, מוסיקה, אביבה רכינוכיץ, 50 -^ / כוטאניקה, זואולוגיה, 
מנחם רבינוכיץ, .ס 8.5 / ביוכימיה, כימיה, רפואה! משה רון, .^. 8 / גאוגראפיה, 

ישראל תא״שמע, .\!. 8 / תלמוד, ספרות רבנית, חולדות ישראל 


ישראל איגרא / המביא לבית־הדפום 


עורכי מדודות 


ספרות אנגלית 

ד״ר א. זקם 

גאולוגיה, פלאונטולוגיה 

פרוס׳ מ. אבנימלך ., .. 

מוסיקה 

י. מל 

היסטוריה ישראלית עתיקה 

ר״ד ש. אברמסקי מקרא, 

פרוס׳ מ. לזר ספרות כללית, שפות רומניות, תיאטרון 

.. ספרות רבנית, תלמוד 

פרדס׳ א. א. אורבך .. 

. תולדות הרפואה 

פרוס׳ יהושע ליבוביץ .. 

חינוך, פסיכולוגיה 

ד״ר ח. אדרמיאן 

ביולוגיה (בחלקה) 

פרום׳ ישעיהו ליבוכיץ 

מדעי־רוח כלליים 

ד״ר מ. אלטבאואר 

המזרח הרחוק 

ד״ר מ. מדזיני. ... 

א. אריאל היסטוריה, יחסים בינלאומיים 

היסטוריה של יה״ב 

פרופ׳ א. סולטמן 

מטאורולוגיה 

פח־פ׳ ד. אשכל 

מאתמאטיקה 

פרופ׳ ש. א. עמיצור 

איסלאם 

פרוס׳ א. אשתדר 

צבא, היסטוריה צבאית 

רס״ן(מיל.) פ. פיק 

. גאולוגיה, מיגראלוגיה 

פרוס׳ י. בן־תור 

ביבליוגראפיה 

ד״ר מ. קטן .. 

הגות ופילוסופיה 

פרוס׳ ש. ה. ברגמן . . 

ספרות כללית 

ד" ר י. א. קלוזנר 

.גאוגראפיה 

ד״ר מ. ברור 

בלשנות 

פרופ׳ ח. רוזן 

אמנות 

פרוס׳ מ. ברש. 

רפואה, פיסיולוגיה 

ד״ר ר. רחמימוב 

זואולוגיה 

ד״ר מ. דור .. 

תולדות ישראל 

ד״ר ע. שוחט 

חקלאות 

פרוס׳ ש. הורביץ .. 

כימיה, ביוכימיה 

פרום׳ כ. שפירא 

כלכלה 

י. הס 

משפס 

ד״ר כ. שרשבסקי . 

טכנולוגיה 

מהנדס י. מ. ווירגין 

אנטומולוגיה 

פרופ׳ ש. תאודור . 

דתות 

סרופ׳ ר. י. צ. ורבלובסקי 

המזרח הקדום 

פרופ׳ ח. תדמור 

בוטאניקה 

פרום׳ מ. זהרי. . . 




רשימת המחברים המשתתפים בברך ב*א 


אכי־יתה מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הפזרח הקדום 

אכינור ניטה,. 14 * 

חיפה / ספרות גרמנית 

אבנימלן■ משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / גאולוגיה ופלאוגטו־ 
לוגיה 

אברמוב, שניאור זלמן, . 8 .ע 

תל־אביב / היסטוריה של אה״ב 

אברמסקי שמואל, ד״ר 

ירושלים, פרעה בכיר באוניברסיטת הנגב / מקרא, היסטוריה 
ישראלית עתיקה 

אדלר שאול, פרופ׳ (ז״ל) 

אפידמיולוגיה 

אוליצקי אדיה לאו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בקטריולוגיה 

אונא יששכר, ד" ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / פיסיקה 

אוסטרדכסלוי אורם, ד״ר 

היפה, פרופסוד־חבל באוניברסיטת חל־אביב / פסיכולוגיה 

אודמיאן חיים, ד״ר 

ירושלים / הינוד, פסיכולוגיה 

אורן שמעדן, .*.א 

ירושלים. מורה באוניברסיטה העברית / ספרות עברית 
אחימאיד אכא, ר״ר (ז״ל) 

היסטוריה רוסית, ספרות רוסית 

איזנר יצחק, ר״ד 

ירושלים, משרד החינוך והתרבות / הערד: ליבוביץ, נחפה 

איסט דילים גורדון, 

לונדון, פרופסור באוניברסיטת לונדון / הערך: לונדון (בחלקו) 

אלטבאואר משה, ד״ר 

ירושלים, פרצה בכיר באוניברסיטה העברית / בלשנות 

א לממן אמנון,.*. 1 * 

פתודתקוה, מדריך באוניברסיטה בר־אילן / המזרח הקדום 

אפלבאום שמעון, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / הערך: ליפס 

אפרת אלישע, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / גאוגראפיה 

אפשטין פגי, 

ירושלים, מדריכה באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 

אקצין בנימין, ד״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / מדע המדינה 

אריאל אהרן, 

ירושלים / היסטוריה, יחסים בינלאומיים 

אשרי דוד, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / העולם הקלאסי 

אשתור אליהו, ד״ר 

ירושלים, פרופםור־חבר באוניברסיטה העברית / איסלאם 

בונאסאצ׳ה אומברטד, ד״ר 

גובארה, פרופסור ומנהל המכון הגאוגראפי ע״ש דזדאוגוסטיני / 
הערך: לומברדיה 

כורנשטין שמעון, ד״ר 

רחובות, סרוססור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: לול (בחלקו) 


כיינארט חיים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תו״י בספרד 
ובסורסוגל 

בילסקוב־ינסן סרדריק יוליום, ד״ר 

קופנהאגן, פרופסור באוניברסיטת קופנהאגן / ספדויות סקאגדי־ 
נאוויות 

כלום יהודה צגי, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / משפם בינלאומי 

כלונדהיים שלמה הלל, ד״ר 

ירושלים, סרופסור־וזבר באוניברסיטה העברית / רפואה 

כנדל רות, 

ירושלים / גאונראפיה 

כנזון מיכאל, 

חיפה, מרצה במכון האוניברסיטאי של חיפה ! ספרות אנגלית 

כן־טוכיה אדם, ד״ר 

חיפה, משרד החקלאות / העיד: לויתנים (בחלקו) 

בן־יעקכ אכרהם, . 1 /- 8 

ירושלים / הערך: לוב (בחלקו) 

בן־ישראל-קדרץ הדור, ד״ר 

ירושלים, מרצה בבירה באוניברסיטה העברית / היסטוריה חדשה 

בן־מנחם נפתלי 

ירושלים, בית־הססרים הלאוסי והאוניברסיטאי / הערך: לגדסופר, 
יוגה 

כן־שמאי הגי, .*. 8 

ירושלים. פורה באוניברסיטת הנגב / הערך: ליאל, סר צ׳רלז ג׳ימז 

בן־תור יעקב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / גאולוגיה, מינראלוגיה 

בדאון קרל, ד״ר 

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערד: לב (בחלקו) 

בראוור אברהם יעקב, ד״ר 

ירושלים / גאוגראפיה 

ברגמן שמואל הוגו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 

כרונר פרד, 

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית / הערך: לימה, יהודים 

ברור משה, ד״ר 

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / גאוגראסיה 

ברזלי להושע, ..ל/. 8 
רמת־גן / ספרות עברית 

ברנד עמנואל 

ירושלים, -יד־ושם' / הערר: לבוב, השואה 

כרם צבי,.^. 8 

ירושלים / היסטוריה, נצרות 

כרש משה 

ירושלים, םרוםםור~הבד באוניברסיטה העברית / העיר: לאונדדו 
דה ויגצ׳י(בחלקו) 

גולדברג יעקב, ד״ר 

ירושלים / הערד: לובלין (בחלקו) 

גיחון מרדכי, סא״ל (מיל.), 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / היסטוריה צבאית 

נינז אומה 

קרית־ים / ספרות צ׳כית 

גלבוע עקיבא, ד״ר 

חיפה, מרצה בכי׳ר במכון האוניברסיטאי של חיפה / הערך: ליויום, 
טימוס 



13 


רשימת המחברים 


14 


גליל יעקב, ד" ר 

תל־אביב, פרוס׳־חבר באוניברסיטת תל־אביב / בוטאניקה 

ננצל ברברד דב, ד" ר 

ניו־יורק / היסטוריה כללית 

גראבויס אריה, ד״ר 

חיפה, מרצה במכון האוניברסיטאי של היסה / היסטוריה צרפתית 

גרוסמן אברהם, 

ירושלים, מדרה באוניברסיטת הנגב / תעיד: לוי בן גרשון(בחלקו) 

גרינהוט אהרן, .*.*ן 

ירושלים, בית־הססרים הלאומי והאוניברסיטאי / סילוסוסיד, 

גרשוני גרשון ק. 

ירושלים / תיאטרון 

דוד אברהם,..\/. 8 

ירושלים / הערך: ליפשיץ, ישראל 

דירינגר דוד, ד״ר 

קימבריב', פרופסור באוניברסיטת קיסנריג׳ / הערך: לידזברסקי, 
מרק 

דלפקי הלל, ד״ר 

מוצזרעילית, מרצד. בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: לורנס, 
דיויד הרברט 

דן יוסף, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / קבלה 

דסקל מרסלו, . 4 .^ 1 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת הנגב / הערך: ליבביץ, גוטסריד 
וילהלם (בחלקו) 

הבלין שלמה זלמן 

ירושלים / הערך: לובצקי, יהודה 

דופין יעקב חיים 

תל־אביב / זואולוגיה 

הורביץ שמואל, ד״ר 

רחובות, פרופסור באוניברסיטה העברית / חקלאות 

הורוביץ יהושע, ד״ר 

רסת־גן ! ספרות רבנית 

הורוביץ מאיר, .זני!. 4 * ,. 1 /^ 1 

ירושלים / ספרות יידית, תו״י במזרח־אירופה 

הירשכרג חיים זאב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / תו" י בארצות האיסלאם 

הלפרין אברהם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: לומינסצנציה 
(בחלקו) 

הלר־וילנסקי שרה אורה, ד״ר 

בוסטון, מרצה באוניברסיטת ניו־יורק / הערך: לוי בן גרשון 
(בחלקו) 

הם יצחק,.^. 8 

ירושלים / כלכלה 

הר מרים, . 8 * 10.1 * 1 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / ספרות צרפתית 

הר משה דוד, .* 11 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / תלמוד 

הרמוס מנחם עמנואל, הרב ד״ר 

ירושלים / הערך: לוצטו, שמואל דוד 

הרסט זאב, ד״ר 

חיפה. מרצה במכון האוניברסיטאי של חיפה / ספרות אנגלית 

ואלך יהודה, אל״מ (מיל.), ד״ר 

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / צבא 

ואדמיאינן מרטו, ד״ד 

הלסינקי'/ הערך: לפלנד, לפים (בחלקו) 


וזירגין יוסף מנחם, מהנדס 

ירושלים / הערך: לאונרדו דה וינצ׳י (בחלקו) 

וורמברנד מרדכי 

תל־אביב / אנתרופולוגיה, פולקלור, קראות 

ויגודר ג׳פרי, ד״ר 

ירושלים / הערך: לונדון (בחלקו) 

וייל גוטהולד, פרוס׳(ז״ל) 

בלשנות מזרחית 

ויסמן שולמית, ד״ד 

חיפה, מרצה בכירה במכון האוניברסיטאי של חיפה / ספרות צרפתית 

וירשובסקי חיים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית 1 הערך: לטינית, 
ספרות (בחלקו) 

ולנטין הוגו, פרופ׳ (ז״ל) 

הערך: לורטין, אוסקר 

ורבלובסקי, רפאל יהודה צבי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / דתות 

ורהסטיג שלם, ד״ר 

ירושלים / הערך: לשון הרע 

דביצקי יעקב 

ירושלים, המכון לסיבים ולסוצרי יעד / הערך: ליגנין 

זהרי מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

זילברנר אדמונד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / סוציאליזם 

זינדר אורן,. 1150 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / כימיה, רפואה 

זיצ׳ק דוד, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / אסטרונומיה 

זלייגר מנחם, ד״ר 

ירושלים, פרוםסוד־חבד באוניברסיטה העברית / הערך: ליברליזם 

חיימי אבינועם, 

תל־אביב / ארכאולוגיה. העולם הקלאסי 

חכם עמוס,.^. 8 

ירושלים / מקרא 

הלמיש משה, 

הרצליה, מדריך באוניברסיטה בר־אילן / קבלה 

חנזין מרדכי, הרב 

פתח־תקוה / יהדות רוסיה 

טגליכט יוסף, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית ביה״ב 

טל יוסף 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / מוסיקה 

טלפיר גבריאל 

תל־אביב / הערך: לילין. אפרים משה 

טפנל אולגה 

לונדון / הערך: לכיש (בחלקו) 

טרגן מלכה, . 50 .^ 1 

ירושלים / בוטאני׳קה, זואולוגיה 

ימר משה, ד" ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה בר־אילז / הערך: לורנץ, הנדריק 
אנטון 

יעקכי דוד, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / היסטוריה ביזאנטית 

ירדני מרים, ד״ר 

חיפה, מרצה במכון האוניברסיטאי של חיפה / היסטוריה חדשה 



15 


רשימת המחברים 


16 


כגן אליעזר, ד״ר 

קדית חיים, מורה במכון האוניברסיטאי של חיפה / ספרות עברית 
חדשה 

כהן אריאל,.:) 1.5 * 1 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / פיסיקה 

כחן חיים י., ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערר: לנירו 

כשר אפא, 1.50 *[ 

בני־ברק, מדריד באוניברסיטה בר־אילן / הערך: ליבוביץ, ישעיהו 

לב זאב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: ליזר ומיזר 

לכו רנה, ד״ר 

ליון, פרופסור באוניברסיטת ליון/ הערך: ליון(בחלקו) 

למיון נחמיה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: לאו אסריקנום 

לוי יהודה לאו, ד״ר 

ירושלים / הערך: ליטורגיה 

לוין דב, 

ירושלים, ,יד ושם״ / תו״י במזרח־אירופה 

לוינגר דוד שמואל, ד״ר 

ירושלים / הערך: לוגזנו, מנחם די 

לודיאן אלכסנדר, ד״ר 

ירושלים, פרוססור־חבר באוניברסיטה העברית / ספרות צרפתית 

לורף יעקב, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / ביולוגיה 

לזר משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / ספרות כללית, 
שפות וססדויות רומניות 

ליבוכיץ יהושע, ד״ר 

ירושלים. פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תולדות הרפואה 

ליבוביץ יופןז, ד״ר (ז״ל) 

אגיפטולוגיה 

ליבוביץ ישעיהו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / ביולוגיה 

ליבנה אליעזר 

ירושלים/ היסטוריה, סוציאליזם, ציונות 

ליבני אליעזר, מהנדס 

ירושלים / טכנולוגיה 

לינדנשמראוס יורם, ד״ר 

ירושלים, סרוססור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: לוגריתמים, 
לוגריתמוס 

ליפצין פול (שלמה), ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת נידיורק / ספרות יידית 

לנדאו יעקב מ., ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / איסלאם 

לצרוס־יפה חוה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכירה באוניברסיטה העברית / איסלאם 

מדזיני מירון, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / המזרח הרחוק 

מונפליזה שאול, ד״ר 

רחובות, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: לימון 
(בחלקו) 

מייזליש יצחק, ד״ד 

ירושלים, טרצה במכון האוניברסיטאי של חיפה / אישים במחקר 
היהדות 

מייזלר דוד, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / מאתמאטיקזז 


מילם־וליקרוזה חוזה (יוסף), ד״ר 

ברצלונה, פרופסור באוניברסיטת ברצלונה / הערך: לולוס, 
רימונדום 

מלקמן יוסןז, ד״ד 

ירושלים, משרד החנוך והתרבות / תו״י בהולנד 

מרחב (שמרפר) לאופולד, רס״ן 

תל־אביב / הערך: לוגיסטיקה 

מדמון יהודה, ד״ר 

ירושלים / היסטוריה הונגרית, תו״י בהונגריה 

מרכוס שמעון, ד״ר 

ירושלים / חו״י באיצות־הבלקן 

נוה יוםןן, ד״ר 

ירושלים, אגף העתיקות / הערך: לכיש (בחלקו) 

נלסון הוארד ג׳וזף, ד״ד 

לוס־אנג׳לס, פרופסור באוניברסיטת קליפורניה / גאוגראסיה של 
אה״ב 

נהניהו אלישע, ד״ד 

חיפה, פרופסור בטכניון / הערך: לנדאו, אדמונד 

סגל משה צבי, פרוס׳ (ז״ל) 

פרשנות המקרא 

סדובסקי אריה, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: לדה (בחלקו) 

סולטמן אברהם, ד״ד 

רמת־גן, פרופסור באוניברסיטה בד־אילן / היסטוריה של יה״ב 

סמיבה (עמד) גבריאל,.^. 8 

ירושלים / ספרות הולנדית 

סלוצקי יהודה, ד״ד 

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / תו״י במזרח־אירופה 

פרפר אריה, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: לטינית, 
ספרות (בחלקו) 

עמיצור שמשון אברהם, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מאתמאטיקה 

ענבר ראובן 

חיפה / הערך: ליליות 

עק נתן, ד״ד 

ירושלים, ״יד ושם״ / הערך: לודר (בחלקו) 

פומרנץ יהורה 

חל־אביב / הערך: לחם (בחלקו) 

פוקוש־פוכם רפאל דוד, ד״ד 

בודפשט / בלשנות 

פורמר פילים ויילאנד, ד״ד 

מיניאפוליס, פרופסור באוניברסיטת מינסוטה / הערך: ליבריה 
(בחלקו) 

פורה יהושע,.,^. 1 * 2 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / הערך: לבנון, היס¬ 
טוריה 

פינצ׳י אריגו, ד״ד 

רומא / מאתמאטיקה 

פינקל חיים יעקב, ד״ד 

חיפה, פרופסור בטכניון / הערך: לאודרמילק, וולטד קלי 

פיק פנחס, רס׳ץ (מיל.),.*. 4 * 

ירושלים / צבא, היסטוריה צבאית 

פישר יוגה 

ירושלים, מוזיאון ישראל / אמנות יהודית 

פגשמל םילי 0 , ד״ר 

ליל, פרופסור באוניברסיטת ליל / הערך: ליל(בחלקו) 



17 


רשימת המחברים 


18 


פראוזר סיגבדט, ד״ד 

לוגית, פרופסור באוניברסיטת לונדון / הערך: לסינג, גוטהולד 
אפרים 

פרימן תדמם וולטד, . 4 .*< 

מנצ׳סטר, מרצה באוניברסיטת מנצ׳סטר / הערר: ליוורפול(בחלקו) 

פרנקל אברהם הלוי, פרוס , (ז״ל) 

העדן; לוח (בחלקו) 

פרנקל־רייר מידה,. 8.4 

ירושלים. ביודהספרים הלאומי והאוניברסיטאי / אמנות 

צ׳רניאק משה 

תל־אביב / הערך: לסקר, עמנואל 

קאהן ארקדיוס, ד" ר 

צ׳יקגו, פרופסור באוניברסיטת צ׳יקגו / הערר: ליברמן, יבמי 
גריגורוביץ׳ 

קאליש אריה ליב 

ירושלים ״יד ושם״ / תו״י במזרח~אירוםה 

קארפי דניאל, ד" ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / יהדות איטליה 

קופף לותר, ד״ר(ז״ל) 

איסלאם 

קטן משה, ד״ד 

ירושלים, בית־הספדים הלאומי והאוניברסיטאי / תו״י בצרפת, 
היסטוריה צרפתית 

קלזגאי יצחק, ד״ד 

ירושלים, פרופסור בטכניון העברי / כימיה 

קלוזנר יהודה אריה, ד״ד 

ירושלים / היסטוריה וספרדיות של סזרדדאירופד, 

קלויזנר ישראל, ד״ד 

ירושלים, הארכיון הציוני המרכזי / תו״י במזרח־אירופה 

קליין צביה, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / העולם הקלאסי, פילוסופיה 

קניאל שמואל, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: לבג, אברי 
לאון 

קניגר ברנרד, ד״ד 

חיפה, מרצה בכיר במכון האוניברסיטאי של חיפה / ספרות אנגלית 

קפליוק אולגה,.. 1.4 * 

ירושלים, מדריכה באוניברסיטה העברית / הערך: לודולף, היוב 

קדמון יהודה, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבד באוניברסיטה העברית / גאוגראפיזז 

קרטל נצל 

חולון / הערר: לויזון, לודויג יהודה ליב 

רבינוביץ אביבה, . 1.50 * 

ירושלים / זואולוגיה 

רבינוביץ חיים ראובן, הרב 

ירושלים / יהדות אה״ב 

רבינוביץ מנחם,. 8.80 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / כימיה 

רובינשטין אברהם, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה בר־אילן / חסידות, תו״י 
במזרח־אירופה 


דהן חיים, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בלשנות 

רוטשילד יעקב, ד״ד 

ירושלים, / בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / תו״י 

רון משה,. 8.4 

ירושלים / גאוגדאפיה 

תנן אברהם, ד״ד 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / אמנות 

רוקח אבשלום, .ז 1.50. 4 8 * 

ירושלים, הסוכנות היהודית / הערך: לכיש, חבל־ (בחלקו) 

רות בצלאל(סהיל), ד״ר 

ירושלים, פרופסור אורח בקווינם קולג׳, ניו־יודק / תו״י באנגליה 

ריכב מאיר, ד״ד 

חיפה, פרופסור־משנה בטכניון / מאתמאטיקה 

רנד כרוך,. 4 .** 

ירושלים / ספרות ספרדית! היסטוריה של דדום־אמריקה 

רפפורט אוריאל, ד" ר 

היסה, מדריך במכון האוניברסיטאי של חיפה / תו״י בימי בית שבי 

שביד אליעזר, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: למדן( יצחק 

ז 

שוהם שלמה, ד״ד 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן ובאוניברסיטת 
תל־אביב / הערך: לומברוזו. צ׳זרה 

שוזרצפוקם שמעון, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה בר־אילן / תו׳י בצרפת 

שמייניץ גדעון 

תל־אביב, השירות המטאורולוגי בבית־דגן / הערך: לחית 

שטרן מנחם, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תו״י בימי בית שני 

שילוח אמנון, ד״ד 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית 1 מוסיקה 

שיפטר עליזה,. 8.80 

ירושלים / זואולוגיה 

שיפרין צבי, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / סינולוגיה 

שלום גרשם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / -קבלה 

שניצר פרנסין,. 8.4 

תל־אביב / הערך: לום אנג׳לס, יהודים 

שפיצר אברהם, מהנדס 

ירושלים / הערך: לול (בחלקו) 

שפיר אוטו עמנואל 

רמח־גן / פילוסופיה 

שפירא בנימין, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / ביוכימיה 

תאודוד אוסקר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערר: לישמניזיס, 
לישסניד! 

תא־שמע ישראל, . 8.4 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית ן תלמוד, ספרות רבנית 

תדמור חיים, ד״ד 

ירושלים, פדוססור־חבר באוניברסיטה העברית / המזרח הקרום 



ראשי־תיבות סול סזמות המחברים 


משה דח־ הר 

= 

ם. ד. ה. 

= דוד מייזלד 

ד. מ. 

= אריה (לאו) אוליצקי 

א. או. 

מרים הר 

= 

ם. הר 

= דניאל קאדפי 

ד. ק. 

= אבא אחימאיר 

א. אח. 

מרדכי וורמברנד 

= 

ס. ו. 

= דוד שמואל לוינגר 

ד. ש. ל. 

= אלישע אפרת 

א. אם. 

מיכאל זהרי 

= 

ם. ז. 

= הוארד ג׳וזף נלסון 

ה. ג׳. נ. 

= אליהו אשתוד 

א. אש. 

מנחם זליגר 

= 

מ. זל. 

= הלל דלסקי 

ה. דל. 

= אומברטו בוגאפאצ׳ה 

א. ב. 

מרדכי חנזק 

= 

מ. חג. 

= הוגו ולנטק 

ה. ו. 

= אדם בךסוביה 

א. ב. ט. 

מלכה טרגן 

= 

מ. ס. 

־= וילים גודדון איסט 

ו. ג. א. 

= אברהם בדיעקב 

א. ב. י, 

משה יסר 

= 

מ. י. 

- זאב הרסט 

ז. ה. 

= אוטה גיגז 

א. ג. 

מרים ירדני 

= 

מ. יד. 

= זאב לב 

ז. לב 

= אהרן גרינהוט 

א. גר. 

משה לזר 

= 

ם. ל. 

= חיים אורמיאן 

ח. א. 

= אברהם הלוי פרנקל 

א. ה. פ. 

מירון מדזיני 

= 

ם. מד. 

= חיים ביינארס 

ח. ב. 

= אברהם הלפרין 

א, הל. 

סנהם עמנואל הרסום 

= 

מ. ע. ה. 

־= וזווח בךישראל־קדרון 

ח. ב. י. 

= אדמונד זילברנר 

א. ז. 

משה צ׳רניאק 

= 

ם. צ׳. 

= חייזם וירשובסקי 

ח. וי. 

= אורן זינדר 

א. זי. 

משה צבי סגל 

= 

מ. צ. ס. 

־= חיים זאב הירשברג 

ח. ז. ה. 

= אבינועם היימי 

א. חי. 

משה קסן 

= 

מ. ק. 

= חיים י. כהן 

ח. י. כ. 

= אברהם יערי 

א. י. 

מאיד הורוביץ 

= 

מא. ת. 

= חיים יעקב פינקל 

ח. י. פי. 

= אברהם יעקב בראוור 

א, י. בר. 

מאיר ריכב 

= 

מא. ר. 

= חוה לצרום־יפה 

ח. ל. י. 

= אליעזר כגן 

א. כג. 

מירה פרנקל־רייך 

= 

מי. סר. 

= חיים רחן 

ח. ר. 

= אם א כשר 

א, כש. 

מנחם דביבוביץ 

= 

מג. ר. 

= חייזם ראובן רבינוביץ 

ח. ר. ר. 

= אלכסנדר לוריאן 

א. לו, 

מנחם שטרן 

= 

סד. ש. 

= חיים תדמור 

ח. ת. 

= אליעזר ליבנה 

א. לי. 

משח ברש 

= 

מש. כ. 

= חגי בן־שמאי 

חג. ב. 

= אריה ליב קאליש 

א. ל. ק. 

משה חלמיש 

= 

מש. ח. 

= סרטו וארטיאינן 

ט. ו. 

= אריה סדובסקי 

א. ס. 

משה רון 

= 

מש. ר. 

= יששכר אונא 

י. או. 

= אברהם סולטמן 

א. סו. 

נפתלי בן־מנחס 

= 

נ. כ. מ. 

= יהודה אריה קלחנר 

י. א. ק. 

= אריה סרפד 

א. סר. 

נתן עק 

= 

נ. ע. 

= יעקב בן־תור 

י. ב. 

= אוטו עמנואל שפיר 

א. ע. ש. 

נחמיה לבציון 

= 

נח. ל. 

= יעקב גליל 

י. גל. 

= אולגה קפליוק 

א. קם. 

סול (שלמה) ליפצין 

= 

ם. ל. 

= יהושע הורוביץ 

י. הו. 

= אברהם רובינשטיין 

א. ר. 

סיגברט פראוור 

= 

ם. סד. 

= יצחק הס 

י. הס 

= אביבה דבינוביץ 

א. רב. 

עמנואל ברנד 

= 

ע, בר. 

= יעקב חיים הופיק 

י. ח. ה. 

= אברהם רוגן 

א. דו. 

עקיבא גלבוע 

= 

ע. גל. 

= יוסף סגליכס 

י. טג. 

= אברהם שפיצר 

א. שם. 

עמום הכם 


ע. ח. 

= יוסף סל 

י. סל 

= אוסקר תאודור 

א. ח. 

עליזה שיפטר 

= 

ע. שי. 

= ישעיהו ליבוביץ 

י. ל. 

= אברהם גרוסמן 

אב. גר. 

פני אפשטיין 

= 

פ. אם. 

= יוסף ליבוביץ 

י. לי. 

= אברהם דת¬ 

אב. ד. 

פרד ברונר 

= 

ם. בר, 

= יהודה לאו לוי 

י. ל. ל. 

¬ אבשלום רוקח 

אב. רו. 

פילים ויילאנד פורסר 

= 

פ. ו. ם. 

= מסף מנחם ווירגין 

י. ם. וו, 

= אהרן אריאל 

אה. א. 

פרדריק יוליום בילסקוב־ינסן 

— 

ם. י. ב. 

= יעקב מ. לנדאו 

י. מ. ל. 

= אורט אוסטרובסקי 

או. או. 

פנחס פיק 

= 

פ. פ. 

= יוסף (חוזה) מילם־וליקרוזה 

י. ם. מ. ו. 

= אולנה ספנל 

או. סם, 

פילים פגשסל 

= 

פי. ם. 

= יוסף מלקמן 

י. מל. 

= אוריאל רפפורט 

או. רס. 

פרנמין שניצר 

= 

פר. ש. 

= יהודה סלוצקי 

י. ס, 

= אליעזר ליבני 

אל. ל. 

צבי ברס 

= 

צ. בר. 

= יהודה סומרנץ 

י. פום. 

= אלישע נתניהו 

אל. נ. 

צבי ורבלובטקי 

= 

צ. ו. 

= יהודה צבי בלום 

י. צ. ב. 

= אמנון אלסמן 

אמ. א. 

צביה קליין 

= 

צ. קל. 

= יצחק קלוגאי 

י. קל. 

= אמנון שילוח 

אמ, ש. 

צבי שיפרין 

= 

צ. ש. 

= יהודה קדמון 

י. קר. 

= אריה גראבויס 

אר. גר. 

קרל בדאון 

= 

ק. בר. 

= ישראל תא־שסע 

י. ח. 

= אריאל כהן 

אר. כד" 

רות בנדל 


ר. בנ. 

= יהושע ברזילי 

יה. בר. 

= אריגו פיגצ׳י 

אר. סי. 

רפאל דוד פוקוש־פוכם 


ר. ד. ם. 

=־ יהודה ואלד 

יה. ו. 

= ארקדיוס קאהן 

אר. ק. 

רנה לבו 

= 

ר. לב. 

= יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= בנימק אקצין 

ב. א. 

ראובן ענבר 

= 

ר. ע. 

= יהודה מרטון 

יה. ם. 

= ברנהרד דב גנצל 

ב. ד, ג. 

שרה אורה הלר־וילנסקי 

= 

ש. א. ה.־ו. 

= יהושע סורת 

יה. פו. 

= ברנדד קניגר 

ב. קנ. 

שמשון אברהם עמיצור 

= 

ש. א. ע. 

= יורם לינדנשטראום 

יו. ל. 

= בצלאל (ססיל) רוח 

ב. ר. 

שאול אדלר 

1= 

ש. אד. 

= יוסף נוח 

יו. נ. 

= ברוך רנד 

ב. ת. 

שמעון אורן 

= 

ש. או. 

= יונה פישר 

יו. פי. 

= בנימק שפירא 

ב. שם. 

שמעון אפלבוים 
שמואל הורביץ 
שמואל הוגו ברגמן 


ש. אם. 

ש. ה. 

ש. ה. ב. 

= יעקב לודן- 
־ יעקב רוטשילד 
= יצחק אייזנר 
= יצחק מייזליש 

יע. לו. 

יע. ר. 

יצ. א. 

ש. ם. 

= גיטה אבינור 
- גוטרולד וייל 
= גבריאל מלפיר 

ג. אב. 
ג. ו. 
ג, סל. 

שלמה הלל בלובדהיים 

= 

ש. ה, בל. 

= ישראל קלוחנר 

יש. ק. 

= גבריאל סטיבה (עטר) 

ג. סט. 

שלם ורהפמיג 

= 

ש. ו. 

- לותר קופף 

ל. ק¬ 

= גצל קרסל 

ג. ק. 

שולמית וייסמן 

= 

ש. וי. 

= לאופולד שסרסר (מרחב) 

ל. שם. 

= גרשק ק. גרשוני 

ג. ק. גר, 

שלמה זלמן ר,בלק 

— 

ש. ז. ה. 

־־ מערכת 

ם. 

= גרשם שלום 

נ. ש. 

שמעון מרכוס 


ש. מ. 

= משה אבנימלך 

מ. א. 

= גדעון שטייניץ 

ג. שם. 

שמואל קניאל 

= 

ש. קג. 

= מיכאל אבי־יונה 

ם. א. י. 

= ג׳פדי ויגודר 

ג׳ם. ו. 

שמעק שוורצפוקם 

= 

ש. שו. 

= משה אלסנאואר 

מ. אל. 

- דוד אשרי 

ד. אש. 

שאול מונסליזה 

— 

שא. ם. 

- מיכאל בנזון 

מ. בג. 

= דוד דיריגגר 

ד. ד. 

שלמה שוהם 

= 

של. ש. 

- משה ברור 

מ. בר. 

= דוד זיצ׳ק 

ד. ז. 

שמואל אברססקי 

— 

שר. א. 

= מרדכי גיחון 

מ. נ. 

= דוד יעקבי 

ד. י. 

שמעון בורנשטיין 

= 

שם. ב. 

= מרסלו דסקל 

ם. דם. 

= דב לוין 

ד. לו. 

תומם ולסר פרימן 

= 

ת. ו. פ. 







ראשי־תיבות וקיצורים 


= מורנו הרב רבי שלמה לוריא 

מהרש "ל 

= וכדומה 

וכד׳ 

= אי־אפשר 

א׳א 

= מוציא לאור 

סו״ל 

= וכוליה 

וכר 

= אבבית־דין 

אב״ד 

- סשא וסחן 

סו״ם 

- ועד פועל 

וע״ם 

= אדוננו מורנו ורבנו 

אדמרר 

= מסה כללי 

מטכ״ל 

= ושותפיו 

ושות׳ 

= ארצות־הברית 

אה״ב 

= מלכים א׳ 

מל״א 

= זאת אומרת 

ז־׳א 

= אבן־העזר 

אה״ע 

= פלכים ב׳ 

מליב 

= זכרונו לברכה 

ז״ל 

= אומות מאוחדות 

או״ם 

- סלחמתחזעולם 

מלה״ע 

= חלק א׳ 

ח״א 

= אוניברסיטה 

אונ׳ 

= מלחמות 

מלח׳ 

= חלק ב׳ 

ח״ב 

= אלכסנדר זיסקינד רביגזביץ 

אז״ר 

= סיליססר! מכל־מקום 

מ׳׳מ 

= חכמה, בינה, דעת 

חב״ד 

= אחר־כד 

אח־׳ב 

= מנחות 

מג׳ 

= חגיגה 

תג׳ 

= ארץ־ישראל 

איי 

= מסכת! מסמר 

מם׳ 

= חס ושלום 

ח״ו 

= אלוף משגה 

אל״מ 

- ססילת־ברזל 

מס״ב 

= חוברת! חוברות 

חוב׳ 

= אנגלית 

אנג׳ 

= מפלגת פועלי ארדישראל 

ספא״י 

= חולין 

חול׳ 

- אף־על־פי 

אע״ס 

= מפלגת פועלים מאוחדת 

ספ״׳ם 

= חוץ לארץ 

הזיל 

= אף־על־פי־נן 

אעפ״ב 

= מתיה 

מת׳ 

= חושן משפט 

חו־מ 

= ארגון צבאי לאופי 

אצ״ל 

- נולד 

גר 

= חכמינו זברוגם לברכה 

הזיל 

= בבאבתרא 

ב׳״ב 

= נוסח ב׳ 

נויב 

= חיל רנלים 

חי״ר 

= בדרך־כלל 

בד״כ 

= נגזז ישראל לא ישקר 

ניל״י 

= חשמונאים א׳ 

חשמ״א 

= ביבליוגרפיה 

ביבל׳ 

= נמסר 

נס׳ 

= חשמונאים ב׳ 

חשס״ב 

= בית־דין 

בי׳ד 

= ספר 

ס׳ 

= יש אוסרים 

י־א 

= בית־חרושת 

ביח־׳ר 

= סך־הכל 

ס״׳ה 

= יבמות 

יבם׳ 

- ביח־כגסת 

ביכ״ג 

= סנס 

ס״ם 

= ימי־הביניים 

יה״ב 

= בית־מדרש 

בימ״ד 

= סימן 

סי׳ 

= יהושע 

יהר 

= ביודמשפט 

ביס־ש 

= סנטיפמר 

ס״ם 

= יורה דעה 

יויד 

= בית־ספר 

בי״ס 

= סנטימטר מעוקב 

סס״ק 

= יוונית 

יוי׳ 

= בבא מציעא 

ב׳*פ 

= סנטימטר מרובע 

סמ״ר 

= יום טוב 

יו ים 

= במדבר 

בפד׳ 

= סנהדרין 

סנה׳ 

= יושב־ראש 

יו״ר 

= בסך הכל 

בס״ה 

= ספר חורה 

ס״ת 

= יחזקאל 

יחז׳ 

= בעל־בית 

בע-ב 

= עיין ! עצם ! ערד 

ע׳ 

= יצא־לאור 

י*ל 

= בעלי־חיים 

בע״ח 

= עמוד א׳ 

ע״א 

= נ 1 ס 1 זבו:> 410 ^ 001001541100 נ 1 גו מוש[ 

יק׳א 

= בעל־פה 

בעים 

= עמוד ב׳ 

ע״ב 

(= חברת התיישבזת יהודית) 


= בבא קמא 


= עברית 

עבר׳ 

= ירושלמי 

ירו׳ 

= בן רבי 

בר׳ 

= עורד דין 

עו״ד 

= ירמיהו 

ירם׳ 

= בראשית רבה 

ב״ר 

= עבודה זרה 

ע״ ז 

= יין שרף 

י״ש 

= בראשית 

ברא׳ 

= על חשבון 

ע״ח 

= ישעיהו 

ישע׳ 

= ברית־הסועצות 

בריה-ם 

= על־ידי; על־יד 

ע״י 

= כל אחד 

כ״א 

= ברכות 

ברב׳ 

= על ידי זה 

עי״ז 

= בתב־יד! כתבי־יד 

ר*י 

= בחי־כנסת 

בתכ-נ 

= על־ח־י־כך 

עי״כ 

= כיוצא בזה 

כיויב 

= בתי־ספר 

בת״ס 

= על כן 

ע״כ 

= כל ישראל חברים 

כי״ח 

= גראם 

ג׳ 

= עובדי כוכבים ומזלות 

עכו״ם 

= כלומר 

כל׳, כלר 

= גברת 

גב־ 

= עמוד; עמודה; עמודים; עמוס 

עם׳ 

= כמו כן 

כסו״ב 

= גרמנית 

גרט׳ 

= על נהר 

ע״נ 

= כל נדרי 

כ״ג 

= דרך ארץ זוטא 

דא״ז 

= עיין ערן! עיין ערכו! עיין 

ע״ע 

= כנזכר לעיל 

כג־ל 

= דברים 

דב׳ 

ערכים 


= כתב־עת 

כ״ע 

= דברי־הימיםא׳ 

דהי׳א 

= על־סי; על־פני 

ע״ם 

= כרך ! ברבים 

בר׳ 

= דברי־הימיםב׳ 

דהי״ב 

= על־פי־רוב 

עס׳־ד 

= כתובות 

כת׳ 

= דין־וחשבון 

דו-ח 

= ערכין 

ערב' 

= לאטינית 

לאט׳ 

= דברי ימי ישראל 

די*י 

= על שם 

ע־׳ש 

= לשון הקודש 

לה״ק 

= דניאל 

דג׳ 

= פרק ! פרשה 

ם׳ 

= ליטאית 

ליט׳ 

= דוקטור 

ד״ר 

= פרק א׳ 

פ״א 

= לירות שטרלינג 

לי״ש 

= הגאון רבי אליהו 

הגר׳א 

= פרק ב׳ 

ם-ב 

= לספירת הנוצרים 

לסהיג 

= הוצאה! הוצאת 

הוצ׳ 

= פרקי דרבי אליעזר 

פדר״א 

= לפגי ספירת הנוצרים 

לםסה*ג 

= הודיות 

הור׳ 

= פועלי ציון 

םוע*צ 

= סטר 

ם׳ 

= הנזכר לעיל 

הג״ל 

= פסחים 

פס׳ 

= מגילה 

מג׳ 

= הקדוש ברוך הוא 

הקב-ה 

= פסיקתא רבתי 

פסי״ר 

= מיליגראם 

מ״ג 

= השווה 

השר 

= פרופסור 

פרום׳ 

= מדרש תנאים 

מד״ת 

= וגופר 

וגו׳ 

= ציון לנפש חיה 

צל*ח 

= מהדודה 

מהד׳ 

= ויקרא 

ויק׳ 





23 

קילוגראם 

= 

ק״ג 

קדמוניות היהודים 

= 

קדה״י 

קדמוניות 

¬ב¬ 

קדם׳ 

קהלת 

־ 

קהל' 

קילוואט 

= 

ק״י 

קילוואט־שעה 

- 

קו״ש 

קידושין 

= 

קיד׳ 

קילומטר 

= 

ק״ם 

קילומטר מרובע 

= 

קמ״ר 

קהילה קדושה 

= 

ק״ק 

דאהי רבי 

= 

ר , 

רבי אברהם אבן עזרא 

= 

ראב״ע 

ראש־השגה 


ר״ה 

רוסית 

= 

רום׳ 

רבי יהודה הלוי 

= 

ריה״ל 


ראשי־ותיבות וקיצורים 


רבי לוי בן גרשון 

= 

רלב״ג 

רבי משה איסרליש 

= 

רמ״א 

רבי משה בן מימון 

= 

רמב״ם 

רבי משה חיים לוצטו 

= 

רמח״ל 

רבי שמעון בר יוחאי 

= 

רשב״י 

רבנו שלמה יצחקי 

= 

רש״י 

רבי שלמה לוריא 

= 

רש״ל 

ראשי תיבות; רבנו תם 

= 

ר״ת 

שמואל דת לוצאטו 

= 

שד״ל 

שיר־השירים 

= 

שה״ש 

שיד־השיר־ם רבה 

— 

שהש״ר 

שולחן ערוד 

= 

שו״ע 

שופטים 

= 

שופ׳ 

שאלות ותשובות 

= 

שו״ת 

שמות 

= 

שמ ׳ 


24 


שמואל א׳ 

= 

שמו״א 

שמואל ב׳ 

= 

שמו״ב 

שפות רבה 

= 

שמו״ר 

שאול פיגחס רבינוביץ 


שס״ר 

שקלים 

= 

שקל' 

תהלים 

= 

תהל׳ 

תולדות ישראל 

= 

תו״י 

תושבים 

= 

תוש׳ 

תלמיד חכם 

= 

ת״ח 

תרגום יונתן 

= 

ת״י 

תנחומא 

= 

תנח׳ 

תורה, נביאים, כתובים 

= 

תג״ד 

תענית 

= 

תעג׳ 

תרגום 

= 

תדג׳ 

תלמת תורה 

= 

חית 




האות, האות השתים־עשרה באלפבית העברי, 

מציינת בבל הלשונות השמיות הגה צידי־מכתשי- 
קולי [ 1 ]. היא יורשתה של [ 1 ] טרם־שמית בכל הלשונות 
השמיות, אולם רבים גלגוליו של הגה זה כתוצאה מתהליכים 
פונטיים, כמו הידמות (אסימילאציה) ודיסימילא־ 
ציה (ע״ע בלשנות, 978 ) וכר. 

( 1 ) תהליכי הידמות: ברוב הלשונות והניבים 
מתבצעת הל בווילון, בסמוד למקום חיתוכם של העיצורים 
האמפאטיים. בסורית ובערבית קיים ביצוע זה גם בשם 
האלוהות, בזו האחרונה לא בסמוך לתנועת 1 . 

בעברית נדמתה הל בפעלים מגזרה פ״ל לעיצור שבע׳ 
השורש, כגון לקח כדךלקןח. בערבית העתיקה הפכה 
ה 1 שבתורת המידעת אל (=ה־) לחוכך שיני, מכתשי או 
רוטט, כשהשם המיודע מתחיל בהגאים אלה. כך עבר, למשל, 
5201511 ־ 21 ל 33-521050 (= השמש), 11£10 ־ 1 ב ל 1£10 ־ 1 ־ 31 
(= הרגל), 21-02101111 ל 30-030010 (= הנמר). בניב הערבי 
המצרי קיימת הידמות הל גם אל הגאים ולאריים ומבטאים 
611-11011 במקום 61-11011 (= הבל). גם באמהרית קיימים 
תהליכי הידמות מרחיקי־לכת של 1 לפני עיצור סמוך בשטחי 
דקדוק רבים. 

( 2 ) תהליכי דיסימילציה: בעברית "לון" 
מהשורש ״ליל״* בגעז 1 § 9 6810 ! חאת מ 681 ז (= רגל), 
בסורית 5682112 מ 51:152112 (= שלשלת). 

( 3 ) ש י נ ו י ה ג א י ם; במקום 1 בא ב ע רב י ת דרומית 
הגה אחורי: ! 1101 במקום נ 211 ! 1 (=כלב). )ס במקום ) 31 
(=אלף)< ב א מ ה ר י ת 5081 מ! 8318 חאת 3313510 (=שלוש). 
כמו במצרית, כן מתחלפים בשפות השמיות ההגאים 1 ו!: 
במקרא שרשרות, בלשון חכמים ש ל ש ל ת • וכן גם בער¬ 
בית ובסורית. 

הגייתה של ל בפי דוברי עברית בישראל, ואף בחוץ 
לארץ, מושפעת מהרגלים פתטיים בלשון ארץ מוצאם של 
הדוברים, כגת הגיית 1 לא-רכה בפי יוצאי רוסיה ובולגא־ 
ריה לפני תנועות אחוריות, ובכל המצבים (לפני תנועות 
קדסיות ואחוריות) בפי יוצאי ארצות אנגלו־סכסיות. 

ערכה המספרי של האות ל׳ בא״ב העברי — 30 

0 . 



בלשונות ההודו־אירופיוח. בעוד שהל׳ הכנע¬ 
נית עברה, במעברה לאלפבית היווני־המערבי והאיטאלי, 
סיבוב ב ״ 180 (עם שינוי כיוון הכתיבה), נשתנה כיוונה 
באלפבית היווני-המזרחי (היווני-הקלאסי והקירילי) ב ס 90 
(ר׳ לוח). שם האות באלפבית היווני הוא לג^בדא (ס 5 ש 60 .ג). 
תיפקודן של יורשות הל׳ בשפות האירופיות מותנה בשתי 
תכונות שיש לפונמה 1 בלשעות רבות: 

א. עם עיצור נוסף בלבד עשויה 1 להוות הברה (- 50 1 
0308 [הברתית], כגץ ! 11 ׳י [-זאב] בצ׳כית). 

ב. בתנאים פונטיים שונים (בפרט סמוך לתנועות מסו־ 
יימות) עשוי חיתוכה של 1 להתגוון לגוון 1 (קדם־לשוני־שיני, 
״בהיר״, ״רך״) ולגוון 1 (חיכי, "כהה" "עבד,", "קשה"). 
מבחינה צלילית מתקרב הגוון הראשון ל 7 (י) והשני לזס 
(עיצור דדשפתי). כתיבים לאומיים רבים מבדילים הבדלה 
גראפית בין הגוונים הפונטיים הנוצרים באופן זה. 

כבר בלאטינית מאוחרת ואחר כך באיטלקית שווה ייצוגה 
הכתיבי של ה[ 1 ] הרכה לזה של [ץ] (איטלקית 1300 ?, לא- 
טינית 05 ם 13 ק! 11 * הוא סימן גראפי ל [! 7 ] בכתיב האיטלקי 
המודרני)! והוא הדין בצרפתית, שבה 111 הוא ייצוג גראפי 
של [ץ 1 ] וכן בספרדית: 11 . בכתבי-יד סלאודים עתיקים באה 
לפעמים ההבחנה באמצע המלה ע״י סימן י סמוך ל * לציון 
הרפות! בדרך־כלל תלוי טיבה של ה^ באמצע המלה 
ובסופה בטיבה של התנועה הבאה אחריה (גוון "רר" לפני 
תנועות "קדמיות" וגוון קשה לפני תנועות "אחוריות"). 
מאידך הכתיב הסרבי הקירילי מבדיל בין \. ל <י 7 וכן חקרו- 
אטי הלאטיני בין 1 לן 1 . הפולנית מפרידה ד 1 וקא את ה[ 1 ] 
השינית והדו־שפתית הפרדה גראפית משאר גוני 1 על־ 
ידי הנהגת סימן מיוחד בשבילה: 1 כתיבים אחדים (עתי¬ 
קים ומודרניים) מאחדים את ה 1 הקשה איחוד כתיבי עם 



1 * מ 

9 ר ו 

_* ^ י • ״_ 1 

י ת 

2' 

• 

•־ומי- 

דז־זע-יה 

ן יפסח׳ג 

ר־מד׳ 

ייפית 

וצ^ונ״״ן ׳״״״״ 

"י ן 

מאוחד ■ 7 

עתסי 

צינית 


1 

1 


2 

2 ךר 

2 



1 

9 


מ־דרניח 

םייאחית 

צחיקח 

•וזניח 

עויטיזייז 

ורטאוית 

יזתיה מה # 

צודוח מזחזזת |צחרות סזומזח 




[י 11 

/ו 1 ,\ 7 'ח\/ 





27 


ל האות — לאו 


28 


התנועה האחורית ונוהגים בסימן התנועה לשתיהן: בצרפתית 
*נזגיב (מן המאה ה 12 ואילך) — £זם 31 (עד המאה ה 12 ); 
בסרבוקרואטית 1 > 3 ז £€08 (שם העיר בלגראד), במקום הצר 
רה הקודמת 1 > 3 ז 18 :> 6 (היינו "עיר לבנה"}. בכתיב המודתי 
של לשונות מערב־אירוסיוח אחדות מסומנת הברתיותה של 
! על ידי זיווגה עם האוח € (לפגיה או אחריה): אנגלית 
16 ק 60 ת [ 1 ק:!ק], צרפתית 530816 [ 3:81 *]. גרמנית 1 ^ £5 

האות .ג ביוונית ו* בכתב הקירילי העתיק ציינו את 
המספר 30 , ד,£ הרומית מציינת את המספר 50 . 

ח. ר. 

לאה, אשת יעקב (ע״ע) ובתו הבכירה של ל$ן (ע״ע), 
אחי אמו. במרמה השיאה לבן ליעקב לפני אחותה 
רחל, אשר אותה אהב יעקב ובה עבד שבע שנים (ברא' כט). 
ל' ילדה לו 6 בנים: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר 
חבולון (ע׳ ערכיהם), אבות השבטים, שנקראו בשמם, ובת 
אחת, דעה (ע״ע). אחרי לידת יהודה, נתנה את זלפה 
שפחתה ליעקב לאשה, וממנה נולדו לו גד ואשר (ע״ע). 
ל׳ מתה בחיי יעקב עקברה במערת המכפלה (ברא' מט, 
לא). כבר בספר רות (ד, יא) נזכרת ל' כאחת "האמהות", 
שבנו את בית ישראל. אך אף־על-פי שהמברכים הם משבט 
יהודה, מבני ל', בא שמה אחרי זה של רחל. גם במסורת 
הדודות נחשבת ל' כאחרונה ב 4 האמהות: שרה, רבקה, רחל 
ול/ והקדימו לה את רחל, המבכה על בניה (ירט׳ לא, יד). 
המקובלים חיבת "תיקון־ל׳" בחלק מתיקון־חצות, ונהגו 
לאמת גם בימים של שמחה, כשלא אמרו "תיקון רחל". 

האגדה מציגה את ל' כצדקנית (ברב׳ ט״ז, ע״ב). ידעה 
ל' בי נועדה לעש ו הרשע, "והיתה בוכה עד שנשרו ריסי 
עיניה" (ב״ב קכ״ג, ע״א), וע״י כך בטלה הגזרה (ב״ר ע׳, 
ס״ז) תיתנה גם היא, באחותה, ליעקב הצדיק. שאיפתה 
היתה להעמיד שבטים רבים, ובזה מסתבר מעשה הדודאים 
(ברא׳ ל, יד־—יח? ירו׳ סוטה ג׳, ד׳! ועוד). למרות 
המאבק בין האחיות על אהבתו של יעקב, לא חדלה ל׳ מעולם 
מדאגתה לרחל. כעדות לכך מספרת האגדה׳ כי דינה, בתה, 
זכר היתה במעיה, ואמרה ל' בלבה: "י״ב שבטים עתידין 
לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני וארבעה מן השפחות, הרי 
עשרה; אם זה זכר, לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות! 
מיד נהפכה לבת" (ברכ׳ ס׳, ע״א). צדקנותה מוכחת גם בזה 
ש״מיום שברא הקב״ה את עולמו לא היה אדם שהודה לקב״ה, 
עד שבאתה ל׳ והודתו, שנאמר: הפעם אודה את ה׳" (שם 
ז׳, ע״ב). האגדה קובעת כי ל׳ יפה היתה גם היא כרחל 
(מד״ת ב׳, ע״א, ועוד). 

, 286 מ^;/^/ ? 1 (£ .£ 

1$ * #01 *.־*״£ , 5 ת 3 ת 1 ^:>־<£ . 0 , 1906 , 426/7 
. 1964 ,• 1$61 *ק 5 .£ ; 1934 , 117 ג 1 

מ. 

לאו ( £60 ), שמם של 13 אפיפיורים. החשובים שבהם: 

( 1 ) ל׳ 1 ה״ ג ד ו ל ״(אפיפיור ב 440 — 461 ), מקדושי 
הבנסיה. ל' רדף את תומכי ולגיוס (ע״ע) ואת המאניכאים 
(ע״ע מני) בחלק המערבי של הקיסרות הרומית. פעמיים 
עלה בידו להציל את העיר רומא מהרס ע״י פניה ישירה אל 
הבארבארים הפולשים. הוא הצליח להשפיע על אטילה (ע״ע) 
לפנות את כוחותיו מאיטליה ( 452 ), ועל גיסתך (ע״ע) — 
להימנע מלהרוג את תושבי רומא ומלהעלות את העיר באש 


( 455 ). הקיסר ולנטינינוס 111 (ע״ע) תמך בתביעתו לשלטון 
בכנסיה במערב, לרבות גאליה, שבה ניסה ההגמון של ארל 
הילדיוס (ע״ע) להשתלט על הכנסיה המקומית. במזרח לא 
זכה ל׳ להכרה בשלטון־היחיד שלו, אך ההגמון של קושטא 
הצליח לשחרר את הכנסיות המזרחיות מרודנותו של האפא־ 
טריארך מאלכסנדריה רק הודות לסיועו של ל׳, שנציגיו 
השתתפו בוועידת הכנסיה בכאלקדון ב 451 (ע״ע כנסיה, 
ועירות). ועידה זו קיבלה בהתלהבות את מכתבו של ל׳ אל 
ההגמון מקושטא ( 449 ) — מכתב שכונה אח״כ שמזסיד—שבו 
נוסחה הדוגמה הנוצרית בניגוד להשקפות המונופיסיטיות 
(ע״ע) של אוטיכס (ע״ע ביזנטיון, עמ׳ 363 ), שהכנסיה של 
אלכסנדריה תמכה בהן. בכך נתאשר מעמדה של רומא 
כפוסקת־הלכה בעניינים תאולוגיים, אולם אותה שעה באה 
הכנסיה במזרח תחת שלטונם של הקיסר ושל ההגמון(אח״כ 
האפאטריארך) של קושטא. הוועידה החליטה, למתת מחאו¬ 
תיהם של נציגי ל׳, שמעמדה של הכנסיה של קושטא שווה 
לזה של רומא * הוקעת החלטה זו מצד ל׳ לא הועילה. 

ל׳ היה האפיפיור הראשון שהשאיר אחריו כתבים רבים, 

וכן דרשות ומכתבים. כתבים אלה הניחו, בין היתר, יסוד 
לתביעותיהם של גרגוריום 1 ד\ (ע״ע) ויורשיו לשלטון 
בכנסיה. כ״ממלא־מקומו של פטתס״ — תואר שטבע ל׳ — 
היה האפיפיור לבת זכאי להיות שליטה של הכנסיה העול¬ 
מית. — כתביו של ל' כלולים ב 311010813 ? , 1£ ! 41£ \ 3 .? .( 
1846 , 56 — 54 , 1311113 . 

,) 33 ז 0 1/13 — 1 . 51 ) 0 384 3 ( 13 3 !/ 1 ,!)!!!!!ג( 0 .ז 

. 1941 

( 2 ) ל׳ 111 (אפיפיור ב 795 — 816 ), מקדושי הכנסיה, בן 
רומא, נבחר לכהונתו אחר מות אדריאנום 1 . מתנגדיו, ביני¬ 
הם קרובי קודמו, קשרו קשר נגדו, תקפוהו בשעת תהלוכה 
ופצעוהו ( 799 ). ל׳ ברח אל קארל הגדול, מלך הפראנקים 
והלאנג 1 בארדים, חה החזירו, בעבור חצי שנה, על בנו ואיפשר 
לו לטהר עצמו מן ההאשמות שהטילו עליו מתנגדיו. בבוא 
קארל הגדול לרומא, בשנה שלאחר־מכן, הכתיר אותו ל/ 
בחג המולד בשנת 800 , לקיסר תמי. על משמעות המעשה, 
מניעיו ונסיבותיו, חלוקות דעות ההיסטודיוגים. מאורע זה 
שימש, מאוחר יותר, משען לתאותה שלפיה שואב הקיסר 
את סמכותו מהאפיפיור, והלה רשאי להדיח קיסר שאינו 
ראוי לתפקידו. ביזמתו של קארל הגדול הוקיע ל' את הכפירה 
ה״אדופטיוניסטית" שנפוצה בספרד, שלפיה ישו איבו בך 
אלוהים מטבעו אלא מכוח אימת. לעומת זאת סירב להיכנע 
לדרישתו ולהוסיף את המלה " 0 נ 51 >ס £ 111 *־ ("ומן הבן") לנו¬ 
סח הניקיאני של עיקת־האמונה (ע״ע ניקיאה, ועיתת 1 
דוגמה, עס׳ 50 , למטה). אף־על־פי שהאמונה בי תה הקודש 
נובע מן "האב" ו״הבך גם יחד, היתה מקובלת בכנסיה 
המערבית ומאושרת מטעם ל׳ עצמו, לא רצה האפיפיור 
לשנות את הנוסח הרשמי של עיקת־האמונה, אולי כת 
למנוע קרע בין הכנסיות המערבית והמזרחית. הכללת המלה 
":>! £ 111091 " בעיקרי־האמונה של הכנסיות במערב נעשתה 
בהדרגה במאה ה 10 , וע״י כך הוחרפו הניגודים בין הכנסיה 
הלאטינית לביו הפנסיה היוונית. במות קארל הגדול התחדשו 
הקשרים והמתדות נגד ל/ אך הוא הצליח להישאר בתפקידו 
עד מותו. 

( 3 ) ל׳ / 11 (אפיפיור ב 847 — 855 ), מקדושי הפנסיה, 

בן רומא. נבחר לאפיפיור במות סרגיוס 11 . הוא פעל לשיקזם 



29 


לאו 


30 


ההרס שגרמו המוסלמים בפשיטתם על רומא ב 846 , ובנה 
חומה סביב העיר שמצפת לנהר טיבה שנקראה מאז 
על שמו "העיר הלאונינית", קומם הרי 10 תיהן של כנסיות 
רבות, ביניהן הבאסיליקה הלאטראנית. פשיטה מוסלמית 
שניה, ב 849 , נהדפה בידי בעלי־בריתו של ל׳ מאיטליה 
הדרומית. — ב 850 הכתיר ל׳ לקיסר אח לודויג 11 (ע״ע 
לודויג, קיסרים פראנקים וגרמנים) וב 853 העניק את 
התואר ״קונסול״ לאלפרד, בנו בן ה 4 של אתלוולף, מלך 
נסכם (אה״כ אלפרד "הגדול", ע״ע). תביעתו לסמכות 
עליונה בכנסיה המערבית נתקלה בהתנגדותו התקיפה של 
ה ינקם ר מ,רנ 0 (ע״ע). 

( 4 ) ל' ¥111 (אפיפיור ב 963 — 965 ). בן רומא שלא שימש 
בכהונה, אלא היה הדיוט שעמד בראש לשכת האפיפיור 
ומתומכיו של הקיסר אומו 1 (ע״ע). הוא נבחר בידי אותה 
מועצת־כבסיד, שהדיחה את קודמו, יוהנם ^^ x (ע״ע). כשיצא 
אוטו 1 מאיטליה, הושב יוהאנס על כנו ול׳ נמלט אל אוטו. 
אחרי מותו של יוהאנם ב 964 , נבחר תחתיו בגדיקטוס ¥, 
אולם אוטו שב מיד לרומא, וכינס מועצת־כנסיה חו החזירה 
את ל׳ לכס האפיפיור. בנדיקטוס הוגלה לגרמניה, ואילו ל׳ 
נשאר בתפקידו עד למותו, חדשים מספר לאחר מכן. לל׳ יוחסו 
בולות אפיפיוריות אחדות, שלפיהן קיבל אוטו סמכויות רבות 
לבבי הכנסיה. ברם, הוכח שבולות אלו אינן אלא זיופים, 
מעשי־ידי תומכי הקיסרים בעת המאבק על האינוסטיטורה 
(ע״ע גרמניה, היסטוריה, עמ׳ 423 ). 

( 5 ) ל' )ע ״הקדוש״ (ברונו — ססנ״פ, אפיפיור ב 1049 — 
1054 ). נר ב 1002 באלזאם למשפחת אצילים שהיתה קרובה 
קרבת־משפחה לקיסרים הסאליים (ע״ע גרמניה, היסטוריה, 
עמ׳ 422 ). הוא התחנך בלירן והושפע שם מהתנועה לתיקו¬ 
נים בכנסיה, וכן מתנועת קליני(ע״ע). ב 1026 נבחר להגמון 
של טול, וב 1048 מינהו קרובו, הקיסר הינריך 111 (ע״ע), 
לאפיפיור. לאחר שנתאשרה בחירתו ברומא, הוכתר ל׳ בפב¬ 
רואר 1049 , והוא החל, בתמיכתו של הקיסר, בתיקונים 
סרחיקי-לכת׳ שבזכותם יש לראות בו את מחדשה של האפי¬ 
פיורות אחרי דורות של ניוון רב־שערוריות. מאמציו היו 
מכותים בעיקר נגד נישואי כמרים ונגד קניית משרות 
כנסייתיות וסאקראמנסים (ע״ע סימוניה). ל׳ הקיף את עצמו 
בחבר יועצים מוכשרים, בתיהם האפיפיורים־לעתיד־לבוא 
סטפנוס וגרגוריוס ¥11 (ע׳ ערכיהם). הוא ערך מסעות 
באיטליה, בצרפת ובמערב־גדמניה, וכינס ועידות שתרמו 
לביסוס הסמכות העליונה של האפיפיורות. יורשיו המשיכו 
את מדיניותו באשר לתיקונים בכנסיה, אך לא באשר 
לשיתוף-הפעולה עם הקיסרים. 

ב 1053 יצא ל׳ בראש צבא למלחמה בנורמאנים, שהחלו 
בכיבוש דרום-איטליה, אולם נוצח בקרב, והיה 9 חדשים 
בשבי. בהיותו בשבי, שיגר ל׳ משלחת לקושטא, שבראשה 
עמד החשמן הומ?רט, איש שלא נטה לפשרות. תפקיד המש¬ 
לחת היה להאשים את האפאטריארך מיכאל קרולאריז׳ם 
בשתלטנות ובסטיות ממנהגי הכנסיה. ביולי 1054 , אחרי מותו 
של ל/ הכריזה המשלחת חרם על האפאטריארך וגרמה בזה 
לקרע בין הכנסיה הלאסינית לבין הכנסיה היוונית (ע״ע 
סכיזמה). 

( 6 ) ל׳ X (ג׳ובאני די מדיצ׳י [ 1 :> 11 > 16 * 161 > 1 ם 1 !ג׳\ 010 ], 
אפיפיור 15133 — 1521 ). גר 1475 < בנו השני של לורנצו 
"המפואר" די מ די צ'י (ע״ע), שליטה של פירנצה. בגיל 


14 קיבל תואר חשסן, אך המשיך בלימודיו. מעשיו וקורותיו 
כחשמן וכאפיסיור היו קשורים בקורות משפחת מדיצ׳י, שעמד 
בראשה אחרי מות אחיו הבכור, פיירו, ב 1503 . במות יוליוס 
11 , ב 1513 , נבחר ל׳ לאפיפיור. הוא היה בזבזן, רודף תענו¬ 
גות ודואג מעל לכל לענייניהם של בני־סשפחתו! עם זאת 
דייק במילר חובותיו הדתיות והיה בעל מידות טובות. ל׳ פעל 
לחיזוק מעמדה של תמא כמרכז למדע, לספרות ולאמנות. 
יחסו ליהודים היה טוב והוא אף התיר להקים בית-דפוס 
עבדי ב 1518 . מטבעו היה ל׳ אוהב־שלום, וכדיפלומאם ממולח 
הצליח לנצל את היריבות בלן המעצמות הגדולות באיטליה, 
כדי לשמור על שלמותה של מדינת האפיפיור וגם לקדם את 
האינטרסים של משפחת מדיצ׳י. 

ל׳ עלה על כס האפיפיורות בעת שהרעידה הלא מראני ת 
החמישית (ע״ע כנסיה, ועירות) היתה במושבה. בזריזותו 
הדיפלומאטית סחר ל׳ את הבעיות השונות שעמדו על הפרק 
ונעל את הוועידה ב 1517 , אך פגמים רבים בכנסיה, ביניהם 
מכירת כתבי-הכפרה (ע״ע אינדולגנציה), לא תזקנו ואף לא 
הוקעו בוועידה זו. אותה שנה פתח לותר (ע״ע) במרידתו 
בסמכות האפיפיור, שהקיפה, כבר בימי ל/ חלק גדול מצפון- 
אירופה. הקונקורדאט עם צרפת, שנחתם ב 1516 והעניק 
למלך צרפת סמכויות נרחבות לגבי הכנסיה הגאליקאנית 
(ע״ע גליקניזם), היה בגדר פגיעה רצינית בססכות האפי־ 
פיורית, וגם הסכמיו עם ארצות קאתוליות אחרות לא היו 
תמיד לטובת הכנסיה. 

- 1 ,סב״! . 0 ; 1908 , 1 ^ 70 7/16 ,תגו 8 1 נ 1 ג׳\ . 14 . 9 

. 1941 , חס! ס 


( 7 ) ל׳ ^^ x (אניבאלה דלה ג׳נגה [- 060 16113 > 316 < 1 נתמ\> 
$3 ], אפיפיור ב 1823 — 1829 ). בו׳ ב 1760 בססולטו למשפחה 
אריסטוקראטית ונתמנה ב 1792 למזכירו של פיוס ¥1 . יב 1816 
נהיה לחשמן׳ אך פעילותו ב״קוריה" היתה מצומצמת מחמת 
בריאותו הרופפת. בחירתו לאפיפיור היתה נצחון לישועים 
(ע״ע) ולראקציונרים. האנציקליקה הראשונה שלו, 1 כ!ס 
ו״שות״ס, הוקיעה את הסובלנות ואת האדישות בענייני דת. 
מדיניות־דיכוי חמורה, שהנהיג ל' במדינת האפיפיור, גרמה 
לכך שרבים מהתושבים החלו מקווים לישועה מהקמתה של 
איטליה מאוחדת. ל' נהג בחומרה כלפי היהודים. ב 1826 
החמיר את חוקי הגטו, ועשירים יהודים רבים היגרו לצפון- 
איטליה. אורח-חייו הנזירי, ישרו וגקיון-כםיו זיכוהו בכבוד 
אף מצד אותם קאתולים שהתנגדו למדיניותו. 

( 8 ) ל׳ ^^^ X (וינצ׳נצו ג׳ואקינו פצ׳י [ 61120 :>ם!ז\ 


6661 ? סם! 01030611 ], 

אפיפיור ב 1878 — 
1903 ). נר בקארפץטו 
ב 1810 , התחנך אצל 
הישועים, הוסמך 
ב 1837 לכומר ומילא 
תפקידים מינהליים 
במדינת האפיפיור 
( 1838 — 1843 ). ב 1843 
נתמנה לנונציוס ב¬ 
בריסל, ביקר גם 
בערים אחרות באירר 
פה ורכש בסיון דיפ־ 
לומאטי.ב 1846 נתמנה 



האפיפיור 1111 


31 


לאו — לאדאה, מגס תאודור פליכס פח 


32 


להגמון של פרוג׳ה, ב 1853 הועלה לדרגת השמן, ואחר מות 
פיוס ב 1878 , בבחר לאפיפיור. בימיו חזרה האפיפיורות, 
שביסל ממנה זה מקרוב אפיה המדיבי־הסריטוריאלי, והיתה 
למוסד בין־לאומי בעל סמכות מוסרית ראשונה במעלה (ע״ע 
איטליה, היסטוריה, עם׳ 744 ), אעפ״כ לא השלים ל׳ עם 
אבדנה של "מדינת האפיפיור" ויחסיו עם ממשלת איטליה 
היו רעים. לעומת־זה זכו מאמציו להשלים בין עקרי הקא- 
חוליות לסדרי החברה המודרנית בהד חיובי רב בארצות 
אחרות, ובמיוחד בגרמניה, שנטשה ב 1887 את "מלחמת התר¬ 
בות" (ע״ע גרמניה, היסטוריה, עמ׳ 458 ). 

באנציקליקה 1300131-3 ? ( 1894 ) עשה ל׳ נסיון זהיר 
לקראת איחודן של הכנסיות הנוצריות השונות, אולם, דפי 
שהבהיר באנציקליקה אחרת, 08011:11111 :> $3118 , שפירסם 
ב 1896 , עמד על דעתו, כי האפיפיור לבדו הוא ראש ההייר־ 
ארכיה הנוצרית. באנציקליקה 311-18 ? 6161-01 ^ ( 1879 ) החזיר 
ל׳ את תומם (ע״ע) מאקוינס, אחרי מאות שנים של שכחה, 
למקום־כבוד כתאולוג וכהוגה-דעות חברתי ומדיני, ע״י כך 
הפך התומיזם להיות הפילוסופיה הרשמית של הכנסיה הקא- 
תולית (ע״ע תומיזם ונאו׳־תומיזם). בסיועם של עקרונות 
תומיסטיים הצליח ל׳ להשלים בין הקאתוליות לבין תוצאותי¬ 
הן של המהפכה הצרפתית והמהפכה התעשייתית, ובדרך זו 
ביקש לשמור על נאמנותם של הפועלים, האינטלקטואלים 
והמדינאים לכנסיה. האנציקליקה 1101 * 31 ^ 00 1161-1101 ( 1891 ), 
שבה הגדיר ל׳ את חובותיהם ואת זכויותיהם של הפועלים 
והמעבידים, והדגיש את האידיאל של "שכר צודק", נחשבה 
להנחה דבת־משמעות בעניינים חברתיים, ופיוס ^ X (ע״ע) 
חזר עליה ב 1931 באנציקליקה 3000 38651010 ^ 003 . — 
ל' עודר את השימוש בספריית הוואסיקאן והיה הראשון 
שהתיר להיסטוריונים להשתמש בגנזכי האפיפיורים ( 1883 ). 
ב 1893 נקט עמדה חיובית כלפי חקר כתבי-הקודש וב 1902 
הקים את הוועדה לכתבי-הקודש כגוף מרכזי של הכנסיה 
לחקר המקרא ונתן בכך דחיפה לעיסוק בפרשנות המקרא 
בחוגי הקאתולים. 

וע״ע מקרא: פרשנות. 

1894-1906 . 1-111 ,///* . 1 * 1 , 5 ש 013 ז 56 " 1 36 ס 

א. סו. 

לאו א 9 ךיל!נום — 05 ת 3 סת£\, 1,60 — כינויו (בשפות 
אירופה) של אל־חסן אבן מחמד אל־וזאן 

א-ךאתי-ו^^ ^ \^\ 0 ועל 1 >—( 1485 ,גראנאדה- 
1554 , תוניס), גאוגראף ערבי. לאחר כיבוש גראנאדה 
בידי הנוצרים, עברה משפחתו לסם, ושם שירתו אביו ודודו 
בחצרו של שולטאן מארוקו. בגיל צעיר נכנס ל׳ לשירות 
השולטאן והוטלו עליו שליחויות מדיניות ומסחריות חשו¬ 
בות. תוך כדי מילוי תפקידיו אלה, ביקר בכל רחבי אפריקה 
הצפונית ואף ערך שני מסעות למומבוקטו (ע״ע). מ 1515 
שהה בשליחות שולטאן מארו׳קו במזרח, ביקר בקושטא 
ונפגש עם השולטן התורכי סלים 1 במצרים. בדרכו חזרה 
בסל בידי שודדי-ים סיציליאניים( 1517 ), שמסרוהו לאפיפיור 
לאו x (ע״ע). הלה הטבילו לנצרות והסב את שמו ליוהאנם 
ל , — 1.60 01130065 (. ל׳ למד איטלקית ולאטינית ועסק 
בהוראת ערבית ובכתיבת חיבורים. החשוב והמפורסם בחי¬ 
בוריו הוא £1-103 .^י 1611 > 06501-101006 ("תיאורה של אפרי¬ 
קה"), שחיבר ב 1526 . נראה שכתב ספר זה באיטלקית על-פי 
רשימות שערך קודם בערבית. ב 1550 נדפס הספר באיטלקית 


וב 1556 תורגם ללאטינית ולצרפתית, והיה במאה ה 16 אחד 
המקורות העיקריים באירופה להפרת אפריקה. הספר מתאר 
את הנוף, את התושבים ואת המשטר באפריקה הצפונית 
ובאיזור שמדרום לסחרה׳ מהאוקיינוס האטלאנטי ועד ים־סוף. 
על־שם חיבור חשוב זה בתכנה ל׳ "אפריקנוס". בין חיבוריו 
האחרים יש להזכיר מיל ץ ספרדי־ערבי(שאבד), שבו השתמש 
בשעתו הרופא היהודי יעקב סנטינו (ע״ע). 

ב 1530 שב ל׳ לתוניס ושם חזר לדת אבותיו. 

, 010 ^ 111 011 * 1 !?■")סי!/ . . . ז> 0 ־מ>/ 3 * 1 , 11355181100 ״ 1 

? 11 מס 0 <#ו־זס 0 ><£ , 11.610310 '! ח £0 . 6311-1 ( ; 1906 , 32-69 , 4-11 

. 1956 ,( 3111310 (]£ £3 1 1111£ !> 03 . £11 £[[ 0011¥6 ) 

בה. ל. 

לאו, ל#וגךדו — 060 1,60031110 — ( 1694 , סן ויסו ךלי 
?קיאוי (היום: סן ויטו די בורמאני], אפוליה — 

1744 , נאפולי), מלחין איטלקי. ל׳ למד בשנים 1703 — 1715 
בקונסרוואטוריון דלה פיסה די טורקיבי בנאפולי. יצירתו 
הראשונה, דראמה מוסיקאלית על חיי קדושים, 1016016113 ע 
3 :ו 0 ״ 3 לל 3 ("הבגידה שדוכאה"), הוצגה ב 1712 חכתה להצ¬ 
לחה גדולה. כתוצאה מכך נתמנה ל׳ לאורגאניסט משנה של 
הקאפלח המלכותית ( 1713 ) ולאחר מכן לאורגאניסט ראשי 
ולמאסטרו של אותה הקאפלה % כן עסק בהוראה. עם תלמידיו 
נמנו המוסיקאים ביקולו פיצ׳יני( 100101 ? .א) וביקולו יומלי 
( 00101611 ( . 1 ^ 1 ). ל׳ נתפרסם בזכות המוסיקה הדתית ( 7 
אוראטורירת ו 17 קאגטאטות) שחיבר, והאופרות הקומיות 
והרציניות, שמספרן מגיע ל 81 . הוא חיבר גם סימפוניות 
וקונצ׳רטות לצ׳לו ולכינור. הוא היה מן הראשונים באסכולה 
הנאפוליטנית שהתמחה בשימוש בקונטראפונקס ההארמוני 
החדש. 

(עם רשימה מלאה של יצירותיו) 1905 

לאואה, מכס תאודור פליכס פון ~ז 10 > 60 ל? * 43 * 

1.306 00 ׳! ^ 61 ? —'( 1879 , פפאפבדורף [ליד 
קובלנץ] — 1960 , ברלין), פיסיקאי גרמני. למד באוניבר¬ 
סיטות שטראסבורג, גטינגן (שם הושפע במידה רבה מהר¬ 
צאותיו של ואלדסאר פוגט [:! ¥018 .זמי] בפיסיקה עיונית) 
וברלין(שם היה תלמידם של סכם 
פלבק [ע״ע] וא. לומד [- 1.001 .ס 
0161 ]). ב 1905 נתמנה לאסיסטנט 
של פלאנק בברלין וב 1909 עבר 
למינכן, שם ביצע את עבודותיו 
בקרבי־:*: לאחר מכן שימש בתם־ 
קידי-הוראה בציריך ובפראנקפורט 
ע״נ הין. מ 1919 חיה פרופסור 
לפיסיקה עיונית בברלין וב 1951 
קיבל על עצמו את הנהלת המכון 
ע״ש פלאנק למחקרים בכיסיה 
פיסיקאלית. 

עבודתו המדעית הקיפה שטחים רבים ושונים של הפיסי¬ 
קה החדישה: תורת־היחסות, תודת הקוואנטים וספקטרו־ 
סקופיה. אולם גולת־הכותרת של מחקריו היתה תרומתו לחקר 
קרני־^ בראשית המאה ה 20 היתה מהותן של קרני- x 
עדיין מוטלת בספק, משום שלא ניתן היה ליצור סריג שיפזר 
אותן ויוכיח את טבען האלקטרומאגנטי. היה זה רעיונו של 
ל׳ להשתמש בגביש, שהמרחק בין מישוריו הוא מקדר גודל 



מתם. לא 1 אה 


33 


לאואה, סכס תאודוד פליכס פו! — לאזיבגדזרק, אנטוכי ון 


34 


של #גגסטרם ( 8 ־ 10 ס״מ) ליצירת תופעות התאבנות של 
קדני*^ וזאת בזמן שידיעת מבנה הגביש חיתה נחלתם של 
פיסיקאים מועסים בלבד (ע״ע גביש עמ ׳ 232 ׳ 237 — 230 ). 
בך סלל ל׳ את הדרך להבנת קרני־ x מצד אחד׳ ולחקר 
מבנה הגבישים מצד שני. בשנת 1912 אישרו ם. קניפיגג 
ת. פרידריך בדרך הניסוי את הנחותיו וחישוביו של ל׳ 
במסגרת מחקר שנעשה בפיקוחו. בשנת 1914 הוענק לל׳ 
פרס*נ 1 בל לפיסיקה. וע״ע ברג! ברקלה! קרני־^ 

מבץ כתביו של ל' יש להזכיר: ק 1021 ז(}$:) 3 ] 1 חג 13£1 ש 03511 
(״עקרון היחסות״)׳ 1911 ! 160616 {£$) 113 ^ 1 ) 01611613 ("תאר 
ריית היחסות״)׳ 1921 ! 1 > 11 ו ¥6111 \' 56116 ו 31 ) 1 ו 5 ץ 11 ק 035 
("תמונת־העולם הפיסיקאלית״), 1921 ; 166 ! 065611161116 
) $11 ׳ג 11 ? (״תולדות הפיסיקה״), 1946 . 

, 1/8-210 , 1 ) 111111 !!)'^ ח) 4 )) 1 < !) 4 1/66 ) 5640 ,ח 130 ז 11 ז 1 ! 11 , 13 

. 1952 

9 . 

לא 1 ב, א 1 *ט 1 | 7 * 1 *— ׳״ 06611 1161 311 ׳\ ) 36 ^ — ( 1876 , 
דלפס — 1931 , הידבורך), סופר הולאנדי. ל׳ למד 
משפטים, בניגוד לרצונו, ועבד שנים מועטות בלבד במקצועו. 
לאחר מכן הסתגר בחיי־בדידות והתמסר לעבודה ספרותית. 
בשיריו וביצירותיו בפרוזה, במיוחד בספרו - 1111 0616161:16 
) 101 ! (״רודולף הקטן״), 1930 , בולסים יסודות אוטוביוגרא־ 
פיים. ל/ סופר רגיש לפער שבץ האידיאל המופשט ועולם 
המציאות, השתייך לאסכולה הנאו־רומאנסיוג שרשי יצירתו 
הם בחדוות־החיים ובאהבה אליהם, ומקורות־השראה מצא 
בטבע. בהיסטוריה ובעולם הילדים. הפרוזה שלו סיוטית 
ועתירת־דמיון. מבץ כתביו בפרוזה יש לציין עוד: ־ 10£ > 1 ! £1 

161 ) 13 (״ארץ הילדות"), 1912 1 1 ) 613 ) 661 { 5£ 11 ( 1111 611 111 
(״אני ונגני״), 1927 . קובץ שיריו(ח 6 )ו 1101 >:> 8 51311161616 ־ ¥61 ) 
יצא-לאור ב 1950 . 

¥311 !^€011^^1112611, 04 *1*1$ 1X171 1/ (1 . 1 1951. 

ל^מ 12 י,—סלסג.! 1 ( 110101:10 — ( 1806 , שפרו׳טאו 
[שלזיה) — 1884 , דנה). סופר ועתונאי גרמני ומנהל 
תיאטראות. ל׳ למד תאולוגיה. אך ב 1833 נתמנה לעורכו של 
העת ץ ¥611 \ 6 )״ 3 ^ 616 6116 £116 #! 116 ) 261 ("העתון לחברה 
האלגנטית") בליפציג, שנעשה בעריכתו לבטאונה של התנו¬ 
עה ״גרמניה הצעירה״ (ע״ע גרמנית, ספרות: עמ ׳ 566 ). 
בשל עמדתו בתקופת מהפכת-יולי הצרפתית ולאחריה, גורש 
ל׳ מסאכסוניה ב 1834 , והושם במאסר בברלין למשך תשעה 
חדשים. ב 1848 נבחר לפארלאמנט בפראנקפורט, אך הת¬ 
פטר בהתחלת 1849 ונתמנה למנהלו האמנותי של "הבורג- 
תיאטר״ בווינה. ב 18 שנות פעולתו (עד 1867 ), העלה את 
רמת הרפרטואר, ואירגן צוות מלוכד, מורכב מטובי השחקנים. 
בשנים 1868 — 1871 ניהל את התיאטרון העירוני בליפציג, 
וב 1872 — 1880 את התיאטרון העירוני בודנה. — חשובים 
לתולדות התיאטרון הגרמני חיבוריו: 116316£ ) 8116£ 035 , 
1868 ! 66 ) 63 ! 1 ' 1 ׳ 50116 ) 1066161611 ! 035 ("התיאטרון הצפון־ 
גרמני״), 1872 1 66 ) 1163 )) 1 > 3 ) 8 ) 16610 035 ("התיאטרון 

העירוני של דנה״), 1875 . מבץ מחזותיו: 1566 ) 606 ) 1847,5 * 
■ £3615801111161 016 (״תלמידי ביה״ם קארל״), 1848 — על 
ימי־נעוריו של שילר> ^> £55 063£ (״הרוזן אסכס״), 1856 . 
ל׳ היה גם מחבר פורה ביותר בתחום הרומאן (במיוחד 
יש להזכיר את הרומאן ההיסטורי £616£ 50116 ) 1611 > 066 
[״המלחמה הגרמנית״] ב 9 כרכים, 1863 — 1866 , על מלחמת 


שלושים השנה), הסיפור ותולדות הספרות. — בל כתביו 
יצאו לאור ב 50 כרכים׳ 1908 — 1909 . 

! 01 . 2 . 47 ,תת*מ 1 זו 2 .£ ; 1923 ,%)( 11 \* 61 /״ 1 .// . 86 מג״ 1 .זוץ 

1 ) 14/1 /)£״״/, 016120 ; 1934 , 466 ,/,/ 463/664 ־ 7 

. 1957 )( 1 ) 11 ) 1 ) 11 

לאובנהוק, אנטוגי ון—> 1061 { 611 ׳״ £6611 מ 3 ׳ 1 ץמ 0 )ת\!— 

( 1632 ,'ךלםט — 1723 , שם). חוקר-טבע הולנדי. 

ל׳ למד רק שנים אחדות בבית־ססר ועבד אח״כ בבית מסחר 
לאריגים. פרט לכמה שנים באמסטרדאם וביקור באנגליה, 
חי ל׳ כל ימיו בעיר־מולדתו. בכוח 
שקידתו ולימודו העצמי הפך 
לחוקר דגול בביולוגיה ולממציא 
בטכניקת המיקרוסקופיה. מגיל 
צעיר החל להתעניין באופטיקה 
ועשה ניסויים בבניית מיקרוסקופ 
(ע״ע). בתצפיותיוהשתמש בעדשה 
יחידה, שאותה לטש בעצמו, ואף 
ניסה להכינה מחמדים שונים. 
על האבראציד, הכרומאטית, בה 
לקו רוב המיקרוסקופים בימיו 
(ע״ע עדשות), התגבר ל׳ בשימוש בעדשות קטנות ביותר, 
בעלות מרחק־מוקד קצר. ההגדלה המירבית במיקרוסקופ 
של ל׳ היתד■ פי 270 . במתצת חייו בנה כמה מאות מיקרד 
סקופים, אך מעולם לא מכר ולא השאיל אחד מהם, אבל 
נתן אחד במתנה לפיוטר חגדול, קיסר רוסיה, שביקר אצלו 
( 1698 ), והוריש 26 ל״חברה המלכותית" בלונדון, שהיה 
חבר בה. תצפיותיו הקיפו מכל הבא ביד: כלי־דם, חאי-זרע, 
"חיות זעירות". קליפות של עצים וכר. הוא מדד בדייקנות 
גדולה ונהג אף לצייר אח אשר ראה. בזמנו עריץ לא היתד, 
בשימוש יחידת־מידה מוסכמת, וע״ב ביטא את מדידותיו 
בהשוואה לגודל גרגירי-חול עדינים או גסים וגופים קטנים 
אחרים, שאת מידותיהם הביר. 

בהסתכלויותיו בניסי־דם של זחלי צלופח ויצורים אחרים 
תרחיב את הידיעות על הזרימה הקאפילארית ( 1668 ), אותה 
גילה בן־דורו מרצ׳לו מלפיגי (ע״ע)! כן הבחין בכדוריות 
האדומות, אותן חשב מאלפיגי לגרגירי־שמן, תחילה בדגים 
ובצפרדעים ואח״ב (ב 1673 ) באדם, בייגקים אחרים ובכמה 
חםרי־חוליוח. ל , היה, בנראה, הראשון שצייר את גרעין 
הכדורית האדומה של הדגים. בעזרת המיקרוסקופ שלו הבחין 
בשרטוט השרירים הרצוניים של חרקים, בעדשות־העץ של 
חולייתנים, בצינורות של רקמת הן־נטץ, במבנה רקמת העור 
ורקמות אחרות. בצמחים הבחין בין גבעול חד־פסיגי לדר 
פסיגי מבחינת המבנה ההיסטולוגי. אך למרות ריבוי גילוייו, 
לא היתה לל׳ ידיעה ברורה במבנה התאי של הרקמות. ב 9 ד 16 
גילה ל׳ — ביחד עם תלמידו ם. האם (וחרח 03 ) — תאים 
בשכבת הזרע של כלבים ובע״ח אחרים. הוא נטה להשקפת 
אריסטוטלם (ע״ע), שראה בתא-הזרע גורם יחיד להיווצרות 
העובר, ובביצה — מקור להזנתו(ע״ע גנטיקה, עט׳ 68 ו 74 ). 
כן החזיק בתורת הפ.רםורמאציה (ע״ע התפתחות, עט׳ 707 ). 
בעולם החרקים תיאר ל׳ תופעות רבות: הבחץ בעיני־התשבץ 
של הדבורה(שכבר היו ידועות לגלילאו) וסבר שאלו מחדדות 
את ראיית החרק, ע״י היווצרות תמונות רבות והפוכות. ל׳ 
היה הראשון שהבחץ בכנימות כמזיקים הגורמים מחלות־ 
צמחים, וגילה במחזור חייהן את רביית-ד,בתולים (פארוזנו־ 




35 


לאומהוק, אנטוני ץ — לאדדרמילק, וולפזר קלי 


36 


גנזה). כן גילה, כי צבע ה׳^ני (הכוכניל) מופק מכנימה 
( 0000115 5 ג 11 ת 10 ץ: 301 ס), המתפתחת על צבר־התולע. הוא 
הפריך את התאוריות בדבר התה תת ספונטאנית של יצורים 
חיים ע״י גילוי מחזור החיים של הכינה, הצדפה והצל ופח. 
הוא הוכיח, כי מה שחשבו קודם לביצת הנמלה אינו אלא 
גולם, וכי הביצה האמיתית הרבה יותר קטנה ממנו. ל׳ הבחין 
בגבשושיות ובמכשירי הטורה של עכבישים ובבלוטות הארס 
שלהם. הוא גילה את עולם המיקרואורגאניזמים החיים במים 
מתוקים: גלגיליות, הידרה ועוד, וכן פרטים רבים על החד־ 
תאיים (ע״ע, עמ ׳ 156 ); ל׳ ור. הוק (ע״ע) היו מהראשונים 
שתיארו אותם. מהשגיו החשובים־ביותר היא הבחנתו בחיד־ 
קים ( 1683 ), אותן "חיות זעירות" ( 101113 גת! 1 מ 3 ) שלו. 
תגלית זו לא הורחבה אלא במאה ה 19 , עם שכלול המיקרוי 
סקופ וגילויים נוספים. ל׳ לא הרחיק לכת עד כדי השערה 
כי החידקים שמצא בהפרשות הפה והמעיים גורמים למחלות, 
ולא ניסה לברר את דרכי חדירתם לגוף (ע״ע בקטריולוגיה, 
עט׳ 317 ). לעתים רחוקות הפליג ל , בהשערות, וכשניסה 
כוחו בזה, נכשל. 

חשיבות עבודותיו של ל׳ הוכרח לראשונה ע״י בן עירו 
ר. דה גרף (ע״ע) שהמליץ עליו בפני "החברה המלכותית" 
בלונדון( 1668 ), וזו בחרה בל׳ לחבר ב 1673 . ב 1680 נבחר ל׳ 
לחבר האקדמיה הצרפתית למדעים. 

ל , , שידע רק הולאנדית, לא פירסם שום מאמר או ספר, 
ובחייו נודע על עבודתו לראשונה מ 375 מכתבים שפורסמו 
בלונדון ב 115 ס 31153011 ־!ז 1031 ר 1 קס 5 ס 11 ו 1 ? במשך 50 שנה 
( 1673 — 1723 ) לאחר תרגום וקיצור. כן הופיעו מכתביו של 
ל׳ בהולאנדית ב 10 חלקים " 167611 זנ £1 >ב> 26 " ב 1684 — 1702 , 
ובלאטינית 1616013 ) שגזגהג" 3 מ 1-03 \ 1 ("גילוי סודות הטבע"), 
1695 , ו&״״מס 3 ז 6 ק 0 (״כל הכתבים״) ב 7 חלקים, 1715 — 
1722 . 

לאחרונה הופיעו כתביו של ל׳ באנגלית ובהולאנדית: 

1££0€ מ 1 מ 1 ס 0 3 י<נ 1 , 1 ) 6 ,.£./י 0£ £611605 1 ) 001160:6 1116 ־ 

1964 — 11,1939 ^- 80161111315,1 ! 00101 01 (הפירסום נמשך). 


1932 ," 4711711011 07111 1115 "1x1110 ״£ ׳ 1 . 4 , 015611 ( 1 . 0 

יע, לו. 

לאובךדן, לאיבךךן, ע״ע ליבןךן. 

לארדון, גךעון $ןץסט פון — £16111610 ז$מז£ 16011 ) 01 

( 1011 ) £011 ) £31101011 ״סע — ( 1717 , ם(צן, ליווניה — 

1790 , נויטיט׳$ין, מ 1 ראוויה), מצביא אוסטרי. ל׳ היה ממוצא 
סקוטי־גרמני ושירת בצעירותו בצבא הרוסי. אחר־כך הציע 
שירותו לפרידריך 11 (ע״ע), מלך פרוסיה, אך נדחה. החל 
ב 1742 שירת בצבא האוסטרי וב״מלחמת שבע השנים" 
(ע״ע) עלה במהרה לדרגת גנרל ונתגלה כאחד מיריביו 
המסוכנים ביותר של פרידריך בשדה־הקרב. הוא הצטיין 
במיוחד בקרבות פראג, קולין ( 1757 ) ודיו?קירך ( 1758 ). יחד 
עם הרוסים, הנחיל ל׳ ב 1759 לפרידריך את תבוסתו הכבדה 
ביותר בקרב קונרסדורף. אמנם נוצח ב 1760 ע״י מלך פרוסיה 
בליגניץ, אך בשנה שלאחר־מכן תימה בהצלחה בשלזיה 
וכבש את שוידניץ. ב 1778 נתמנה ל״פלדמארשאל", שימש 
כמפקד עליון במלחמת האוסטרים נגד התורכים וזכה לתהילה 
בשל כיבוש בלגראד ( 1789 ). ל׳ נמנה עם גדולי המצביאים 
בדות והצטיין בתקיפות ובתושיה. 


4 , 131165011 ^ 8 0 ; 1869 , 071 ( 1701 5 '.,) , 0 ) 301 ! .ז\ ./(י 

. 1884 ,״ 1 . 6 £70111077 .£ . 0 / 0 13/6 ץ 1111107 \ 10 ( 1 / 0 01011 ) 51 


לאודייקןי״אד! ( 11063 ) £30 , 1 > 61 א 051 ס\,), שמן של כ 10 ערים 
שנוסדו ע״י מלכי בית סלוקוס (ע״ע) בסוריה, 

באסיה הקטנה, בארנדנהריים, במדי ובאחור המפרץ הפרסי, 
תקראו כך ע״ש לאודיקי, אמו של סלוקום 1 , או ע״ש לאו־ 
דיקי, אשת אנטיוכוס 11 (ע״ע). 

בסוריה היו ידועות 3 ערים בשם ל׳: 1 ) £11531111111 ג> 3 .£, 
בחילת־סותה ע״נ אורונטס, מערבית מחמץ (ע״ע). זו היתה 
עיר מחוז פורחת בתקופה הרומית, אך נשארו ממנה רק 
שרידים מועטים בתל נבי מינדו. 2 ) ל׳ ה״פניקית", היא 
בירות (ע״ע), שנוסדה, כנראה. מחדש בידי סלוקום 
(ע״ע), ונקראה במשך תקופה מסויימת בשם אמו, עד שחזר 
אליה שמה המקובל יותר; 3 ) 6 ז 3 !\ 1 ) 3 .£, ל׳ שליד־הים, 
כיום העיר לטקיה (ע״ע). 

באסיה הקטנה נודעו שחי ערים בשם ל׳: 1 ) ל׳ שבלי- 
קאוניה, עיר־מסחר חשובה שמקומה היה צפתית מאיקוניום 
(עכשיו—קוביה), כיום — יורגאן לאדיק; 2 ) ל׳ שבפריגיה, 
011111 ׳<£ 36 .£, שישבה על נהר ליקוס, יובל של המיאנךר. 
שרידיה מצויים בקרבת העיר התורכית תחלי הנוכחית. 
ל׳ זו נוסדה, כנראה, ע״י אנטיוכוס 11 בערך בשבת 240 
לפסה״נ, והיתה ישוב עשיר וחשוב על אם הדרך מחוף־הים 
לפנימה של אסיה־הקטנה. בראשית הנצרות התקיימה בה 
קהילה נוצרית חשובה. בראשית המאה ה 15 נחרבה ל׳ ע״י 
המונגולים. 

בל׳ של פריגיה ("לודקיה" בדברי חז״ל) או בסביבתה, 
ישבו י ד. ו ד י ם כבר במאה ה 2 לפסה״ב, כאשר הושיב אנטיו־ 
כוס 111 , ״הגדול״ (ע״ע), 2,000 משפחות של חיילים יהודים 
מבבל בפריגיה ובלידיה (קדה״י, י״ב, ג׳, ד׳). באותו מקור 
(י״ד, י', כ׳) נמסר גם נוסח של מכתב משלטונות ל' לפקיד 
רומי (מימי חורקנוס 11 , בנראה), בו חם מודיעים שנצטוו 
בשמו, לתת רשות ליהודים לקיים את דתם, וכי אכן כך עשו. 
יש המקדימים זאת לימי הורקנוס 1 . קיקרו (ע״ע) מספר 
(״בעד פלאקוס״, 28 ) שבפקודת המושל פלאקוס הוחרמו בל , 
20 כיכר־זהב שתרמו היהודים שם לבית־המקדש בירושלים. 

קהילה יהודית התקיימה בל׳ עוד במאה ה 6 לםח״נ. על 
כך מעידה ידיעה על חורבן ביח־הכנסת שם ברעידת אדמה 
בימי הקיסר יוסטיניאנוס. 

, 071 ^ 711/14071 ^ 510410 01107115115011071 ( 1 010 ,■ 61 ׳\ס)| 1 ז 50116 ' 1 .זג 

1/071 7(10X07111(7 710771 0705*017 1)75 071) 410 (?07007X011 (108., 

8 \.), 1927. 

ד. אש.־או. רם. 

לאוז־ךמילק, וולטי קלי- - 161 )׳ £013 ׳ 0135 ז 6 ז 1 ג¥\ 
101110 — (נד 1888 ), מומחה אמריקני לשימור הקרקע 
ולהידרולוגיה. יליד קארולינה הצפונית. למד באוניברסיטות 
אריזונה וקאליפורניה; השתלם באנגליה, התמחה בבעיות 
יעוד והצטרף לשירות מחלקת היערות של משרד החקלאות 
באה״ב. ל׳ שירת בצרפת במלה״ע 1 . אחרי שחרורו עסק 
במחקר בעיות של סחף הקרקע ושל שימורו, והיה בין הראשו¬ 
נים שהעמידו על בסיס מדעי ע״י ניסויי־שדה. מחקריו 
הצביעו על גודל הסכנה הצפויה לקרקעות מתהליך הסחף, 
ועל ההכרח בנקיטת אמצעים למניעתו או להאטתו. 

ל׳ נשלח לסין בשירות אה״ב, במטרה לחפש דרכים 
למלחמה ברעב בארץ זו, ובשנים 1922 — 1927 שימש כפרום׳ 
ליעור באוניברסיטת נאנקינג. הוא הגיע לכלל מסקנה, שעיבוד 
קרקעות בלתי־מתאים גרם לסחף שהרס את כלכלתה של סין. 
כשחזר לארצו( 1927 ) ייסד תחנת-ניסוי הידרולוגית בדרום- 



37 


לאודדמילק, וולטר קלי — לאוטרסכט, חרש 


38 


קאליפורניה. מחקריו 
שימשו, ■בין היתר, 

בסיס לתכניות שי¬ 
מור ח קרקע באה״ב 
בשנות ה 30 בשנים 
1937 — 1947 עמד 
בראש מחלקת המח¬ 
קר של שירות שימור 
הקרקע באה״ב. 

ב 1939 הגיע ל׳ 

לא״י ולמד את תנאיה 
ואת אפשרויות פי¬ 
תוחה. את מסקנותיו 
פירסם בספרו גש!*? 

0£ 1 ) £311 — 11116 

001156 )? ב 1944 (עברית: "א״י — האת היעודה", תש״ה). 
בעקבות מחקריו הגיע ל׳ לתכניתו הידועה לפיתוח עמק 
הירדן במתכונת של "רשות עמק טנסי" שבאה״ב (ע״ע 
טנסי, נהר) ולהטיית מים מתוקים משם לצרכי השקיה. לאחר 
הקמת מדינת ישראל שימשה תכנית זו בסיס למפעל המים 
הארצי (ע , כרך ו׳, עמ ׳ 873 — 879 , וכרך מילואים, עס , 
462 — 465 ). ל׳ התווה גם תכנית להזרמת מים מן הים־ 
התיכון במנהרה אל ים־המלח לצורך הפקת חשמל. 

בא״י הפך ל׳ לתומך בציונות. הוא ביקר במדינת ישראל 
בשנות ה 50 , לאחר ששימש כיועץ של כמה מדינות (יאפאן, 
צרפת) וגם של האו״ם, בענייני שימור קרקעות. במשך כ 3 
שנים פעל׳ מטעם ארגון המזון והחקלאות של האו״ם, כיועץ 
במשרד החקלאות בהכנת תכנית לשימור הקרקע והמים 
בישראל, והניח את היסוד להקמת האגף לשימור הקרקע. 
ב 1955 חזר ל' לישראל והשתתף בפיתוח המחלקה להנדסה 
חקלאית (הנושאת את שמו) בטכניון בחיפה, ואף עמד ברא¬ 
שה במשך כ 3 שנים. מחקריו, שנתפרסמו בכתבי־עת מקצו¬ 
עיים רבים, ושירותיו הגדולים למדינות רבות, ובמיוחד למדי¬ 
נת ישראל, הקנו לו שם כמדען ופהומאניסט. 

מכתביו: 21651:106 ? ס! 2010012211011 > 1511 ׳* 61 [("ההתייש¬ 
בות היהח־ית בא״י״), 1939 1 055 ) 26 056 1.21111 36108 ) 1 ׳ 
165 ) 13 ) 00110 061601 ^ ("עיקוב אחת השימוש בקרקעות 
מעבר לגבולות עתיקים״), 1940 ! 3 211011 ' 1 ״! 56 ח 00 8011 
001601 )? 111 ז 0 ^י (״שימור קרקע — בעיה עולמית״ [בתוך: 

11959 ,([36—28 ,10(6x031. £3(106($ 00x1116111100 10 151361 

0301 1116 (״האדמה״ [בתוך 2 151361 10 11 ו 16 ז 111 § 551 \" 

168 — 183 ]), 1960 . ח. י, פי, 

לאחיץ, תךבות, ע״ע פךהיסט 1 וץה. 

לאוסרבך, יעקב בצלאל( 1873 , מונאסקדיסקו נגאלי־ 
ציה] — 1942 , סינסינטי), רב רפורמי וחוקר תלמוד. 

למד בבית המדרש לרבנים בברלין ובאוניברסיטה שם 
ובגטינגז׳ הוסמך להוראה ע״י ר׳ דוד צבי הופמן (ע״ע) 
והוכתר ב 1903 כד״ר לפילוסופיה על חיבורו -נ 3 ?- 31 3 ( 1 ) 833 

20011116001 > 1 ) 110 21108 ) 6156 ( 5310160-01 ? 156116 ( 3131 111015 [ 

("תרגומו ופירושו של ת סעדיה גאון לתהלים" [פרקים 
ק״ז-קכ״ד]). ב 1904 היגר לאה״ב, עבד שם במערכת 
ה" 113 ) 6 ^ 610 ^ £06 1511 ^ 6 ך. השתתף בעריכת האנציקלופדיה 
״אוצר־ישראל״. מ 1909 שימש כרב בקהילות רפורמיות 


ומ 1911 עד 1934 היה פרופסור 
לתלמוד ולספרות רבנית ב״היברו 
יוגיון קולג׳" בסעסינטי (ע״ע 
בתי-מדדש לרבנים, עם׳ 995 ), 
ומעורכי שנתת בית־המדרש, בו 
הופיעו רבים ממחקריו. מאמריו 
על הצדוקים והפרושים השפיעו 
הרבה על דרך־המחקר בנושא זה, 
וכן מאמרו "ישו בתלמוד". בייחוד 
עסק בחקירת מנהגי ישראל. ל׳ 
הוציא לאור את "המכילתא דת ישמעאל" על יסוד כ״י, עם 
תרגום לאנגלית ( 1933/5 ). ב 1951 יצא־לאור קובץ ממחקריו 

בשם 5 ץ £5$3 :) 8101 ( 31 ?. 

ל׳ שימש כפוסק בשאלות של הלכה־למעשה לתנועה 
הרפורמית, אך לאחר שהחמיר בשאלת סמיכת נשים לרבנות, 
האשימוהו תלמידיו בכניעה לאורתודוכסיה. תשובותיו מוכי¬ 
חות בקיאות רבה בספרות הרבנית, מן התלמוד ועד תשובות 
האחרונים. 

08 5 נ 10£666 ?) ״ 1 . 2 ./ , 81 ] ^101^05161X1 £ז 760 ת 01 ״ 1 

; 1942 ,(^^ 865621611, X )ס} 01611630 ^ 1116 

. 1951 ,( 13-16 , 5 ץ £553 83661016 ) , 2 . 1 .[ ,/ 0 ^ 766 / . 8 . 5 

ח. ר. ר. 

לאוטרשסט, סר 1 >ו*ש — 36111 <ן) 6 ) £311 811136x5611 — 
( 1897 , ז׳ולקח־ה [גאליציח] — 1960 , לונדון), משפטן, 

מחשובי המוסתים במשפט הבינלאומי, יהודי, למד באוני¬ 
ברסיטות לבוב, וינה ולונדון. 
ב 1927 — 1938 היה מרצה למשפט 
בינלאומי באוניברסיטת לונדון, 
וב 1938 — 1955 פרופסור למשפט 
בינלאומי באוניברסיטת קימבדיג׳. 
הוא היה חבר בוועדה של האו״ם 
למשפט בינלאומי ( 1951 — 1955 ), 
וב 1955 — 1960 — שופט בבית־ 
הדין הבינלאומי (ע״ע) בהאג. 
ב 1956 הוענק לל׳ תואר אבירות 
בריטי. 

ל׳ הצטיין בגישה אידאליסטית, החותרת להשלטת החוק 
ביחסים שבין המדינות, ועם־זאת — בראליזם של מדינאי 
מעשי. בשל שילוב זה שבדעותיו ובכתביו נמנה ל׳ עם ראשי 
המחיים את תורתו של גרוטיום (ע״ע). ל׳ שלל את ההבחנה 
בין סכסוכים "מדיניים" ו״משפטיים", בין "אינטרסים" 
ו״זכויות״. כחבר הוועדה הבריטית לפשעי־מלחמה ( 1945/6 ) 
הרים ל/ שמשפחתו נספתה בשואת יהודי אירופה, תרומה 
חשובה לגיבוש פללי המשפט הבינלאומי בתחום פשעי- 
המלחמה ולניסוח חוקת בית־הדין הצבאי הבינלאומי בנית- 
בדג, שח את פושעי־המלחמה הנאציים העיקריים. בפירסו- 
מים רבים לחם ל׳ להפיכת זכיות האדם (ע״ע) לכללים מחיי¬ 
בים של המשפט הבינלאומי הנוהג, והיה לו חלק בכך 
שמגילת האמות־המאחדות(ע״ע) קבעה שמירת זכויות האדם 
כאחת ממטרות האירגון. 

במשך 40 שנה — עד מותו — ערך ל׳ את הקובץ 001131 .^ 
03565 ^ £31 031:10031 ) 1016 015116 ? 0£ 018651 (ששמו הוסב 
לאחר־מכן ל$)) 0 ק 6 ? ׳ £315 03110031 ) 6 ) 10 ). בשנים 1944 — 
1955 היה עורך ה ׳ £311 10031 ) 03 ) 6 ) 10 0 £ ) 1 סס 0 -) ¥63 0(1x1511 
("ד,שנתת הבריטי למשפט בינלאומי"). הוא ערך גם מספר 



ו. ס. לאודרםילס 




סר הרעו לאוטרפאכט 



39 


לאוטרסכט, הרש — לאון 


40 


מהדורות של הספר 1 בת 3110 תז 1£ מ 1 ("המשפט הבינ¬ 
לאומי") מאת ל. ם, ל. אופנהים (ע״ע), הנחשב עתה לספר- 
היסוד המוסמך ביותר בנושא זה באנגלית. 

ל׳ היה חבר באירגון ההגנה העצמית היהודית בגאליציה 
לאחר מלה״ע 1 , ושימש כנשיאה הראשון של ההתאחדות 
העולמית של הסטודנטים היהודיים. הוא היה ציוני נאמן, 
ובחדשי־חייו האחרונים שהה בישראל. 

מחיבוריו: 0£ €5 ג 08 ! 3 ח^ 1 > 22 ג $?:> •! 5012 ? 13%% 21£ /י 1 ז? 
/■ 1.3% 03110031 ־!שזוז 1 ("מקורות המשפט הפרטי ואנאלוגיות 
למשפט הבינלאומי״), 1927 ! 11110 ז 1 ׳ 1.3%% 0£ 1 ז 0 ם 10 ז 1 ן? שג! , ! 
ץ 11 חטותומנ 0 !במסמבמזשזן!! ("תפקיד המשפט בחברה הבינ¬ 
לאומית"), 1933 ( 181115 ^ 1 1 ז 3 דח 10 ־ 1 !)!!ב ׳ 1% ^ 1 131 ז 3:10 חזש 11 ז 1 
(״המשפט הבינלאומי חכויות־האדם״), 1950 > -נן 010 ׳ 00% 1110 
111 ) 00 131 ז 0 ז] 3 תז 6 :) 1 ז 1 1110 ץנ 1 ־! 1-3%% 31 חס 311 מזשז 10 0£ 1110111 
("פיתוח המשפט הבינלאומי ע״י בית־הדין הבינלאומי"), 
1958 . ראוי לציון מאמרו "מסורת תורתו של גרוטיוס במשפט 
הבינלאומי" (בקובץ־המחקרים לזכרו, ר׳ ביבל"). 

1 . בנסויסש, סר ה. ל׳ ז״ל(קובץ מחקרים במשפט הבינלאומי 

הפומבי לזכר סר ה. ל׳), תשכ״ב! י. רובינסון, תרומתו של ל׳ 

לתורת "פשעי המלחמה"(שם), תשכ״ב. י . 5 . ב . 

לאון (יור — לאט׳ — 0 ^ 1 ), שמם של 6 קיסרים 
ביזאנטיים. החשובים שבהם: 1 ) ל׳ 1 , "התראקי" 

או ״הגדול״ (קיסר ב 457 — 474 ), מצביא שהועלה לכס המל¬ 
כות אחרי מות הקיסר מארקיאנוס. ל׳ היה הקיסר הרא¬ 
שון שהוכתר בטקס דתי בידי האפאטריארך של קושמא, 
ובכך קבע תקדים חשוב לדורות הבאים. הוא דבק בהחלטות 
ועידת הכנסיה בכאלקדון מ 451 (ע״ע כנסיה, ועידות). ל׳ 
שקד על שמירת האחדות הפורמאלית של הקיסרות הרו־ 
מית, ובמות סורוס, קיסר המערב ( 465 ), נטל לעצמו גם את 
התואר של זה, אולם ב 467 הושיב את קרובו אנתמיוס על 
כס המלכות במערב. מלחמתו בונדלים (ע״ע) בצפון־אפריקה 
נסתיימה בתבוסה ( 468 ). 

£< 1 ו 0111 ז 711 ) 015 .> 1 71 ) 711 ) ?) 4 7.717 ־ ת 5511 ת£ 

171 1 1 )!\ 11 5 ) 1 ) 111 1111171£ ) 14 ) 8 2117 . 11 , 71 ) 1 /)- 317131 ? ה) 11 1/1 ־ 1117 ) 

1943 ,( 42 6 נזנ) 251150 . 2 ץ 8 ) 11 ) 1 ו 07 {< 7 ) 7 )^ 173111 

2 ) ל׳ 111 "האיסאורי"(קיסר ב 717 — 741 ), מייסד השושלת 
ה״איסאורית". לפי מסורת אחת נולד ל׳ באיסאוריה, ולפי 
מקורות אחרים בגרמאניקיאה. ל' הצטיין בשירותו בצבא, 
וב 713 עמד בראש "התימה" (המחוז) של "האנאטו׳לים" 
באסיה הקטנה. בזכות הצלחתו במלחמותיו בערבים, הוכח 
לקיסר ע״י הצבא והדיח את תאודלסיוס 111 ( 717 ). בכך בא 
הקץ לאי־היציבות הפנימית בביזאנטיון שארכה 20 שנה. 
משימתו הראשונה של ל׳ היתד. להגן על קושטא, שהערבים 
צח עליה. אחרי 12 חדשי מצוד( 717/8 ) נסוגו הערבים, נוכח 
הגנתו הנמרצת של ל׳, שהשמיד את צ;ם "באש יוונית", 
והתקפת בעלי־בדיתו הבולגארים. בהדרגה דחק ל׳ את רגלי 
הערבים מאנאטוליה, והנצחון שנחל ב 740 בקרב אקולאינון 
(לא הרחק מאמוריום) סימל את קץ הלחץ הערבי על ביזאנ־ 
טי 1 ן. באסרו ב 726 את פולחן האיקונין פתח ל׳ בסכסוך 
האיקונוקלזם (ע״ע), שארך יותר ממאה שנה. 

את המערכת המינהלית המחוזית שיכלל ל/ בחלקו את 
המחוזות הגחלים ליחידות קטנוח־יותר. ב 726 פירסם את 
״מבחר החוקים״ (׳%©ןן 6 ׳% ׳%< , 1962 ,( 227 6 טל 86 ) ( 165 ** 51 

€^ 1 זב 11 תג 0 ) 842 — 717 ,*/א?/ 7101 * 7 ) 1771 0714 105771 * 0710 * 1 

. 1966 3 *( 1 ,^ 1 , 9151017 

3 ) ל׳ ¥, ״הארמני״ (קיסר ב 81,3 — 820 ). ל׳ היה מצביא 
שהצטיין ב 812 במלחמה בערבים. שנה לאחר־מכן,עם מפלתו 
של הקיסר מיכאל 1 בקרב נגד הבולגארים, התמרד ל׳ ותפס 
את השלטון. הוא הגן על קושטא מפני הח׳אן הבולגארי קחם 
(ע״ע בולגחה, עמ׳ 791 ). אחרי מותו של קרום הביט ל׳ 
את יורשו ושם קץ לסכנה הבולגארית. על השטחים בשלטון 
ביזאנטי באסיה הקטנה ובסיציליה הגן ל׳ בהצלחה מפני 
התקפותיהם של המוסלמים. כאיקונוקלאסט חידש ל׳ את 
הרדיפות על ה״איקונודולים" (עובדי האיקונין), הדיח את 
האפאטחארך ניקפוולס, שהתנגד למדיניותו, וכינס ב 815 
ועידה כנסייתית, שחידשה את התקנות האיקונוקלאסטיות 
שנתקבלו ב 754 , הוא נרצח ב 820 בשעת תפילה בכנסיה 
האגיה סופיה, 

- 0.7111 ) €0715 / 0 7501115 ^** 741 71 * 107 * 01 ? 7716 ,־ 2416x3110161 ? 

1716 171 7 ) 5711 * 0 ^ 1 * 17718% 0714 ץ*! 01 ? 01 *^ 5105 * 1 **£ ,'* 71 ) 710 

8^X071(171* £772(7(76, 1958. 



הקייסר לאח ^ 


4 ) ל׳ ¥1 . ״החכם״ או ה״פילוסוף״ (קיסר ב 886 — 912 ). 

בנה של אודלקיה אינגדינה, שהיתר. תחילה פילגשו של 
הקיסר מיכאל 111 ואח״ב אשתו של כסיליוס 1 (ע״ע), ולפיכך 
אין לדעת מי משניהם היה אביו. מחנכו היה האפאטריארך 
פוטיוס (ע״ע), ול׳, שעלה לשלטון בהיותו בן 20 , עסק בתאוי 
לוגיה ובפילוסופיה, חיבר תפילות ושירים ושמר על האווירה 
האינטלקטואלית שיצר פוטיום בחצר הקיסרות. חשיבותו 
העיקרית של ל׳ היא כמחוקק (ע״ע ביזנטיון, עם׳ 379 ). ל׳ 
נחל תבוסות רבות במלחמותיו: הערבים השלימו את כיבוש 
סיציליה ונחתו ברגל שבקאלאבריה, בזזו את סאלוניקי( 904 ) 
והביסו את הצי הביזאנטי, שניסה ב 911 לכבוש מידיהם את 
כרתים! בולגאריה ניצלה את חולשת הביזאנטים וקיבלה 
מידיהם חלק ממאקזלניה ומאלבאניה וכן סס שנתי ( 904 ), 
ונסיך קיוב, אולג (ע״ע), תקך את קושטא חכה בזכויות 
מסחריות מידי הביזאנטים ( 911 ). 

,* 50% * 1 1/1 £6071 46 5 * 401/611 ! 5 * 1 , 310 ( 1 24 ־ 031116$ ^? 

011 * 551 * #1 151 * 006 20866 ?£ 16 } 70116 $ ' 7 5 * 1 , 1111 ־ 801 1 ; 1944 

. 1961 ,( 11 , 6 ^ 1 * 16 50 ¥ * 6 556 ט־ 1 6 ^ 0100 1111 03111675 ) 16 * 512 * X 

ד. י. 



41 


לאון — לאוך־טמפלו, יעקב יהודה אריה 


42 



הקאחרראלה נלאו! 


לאון (תססם), עיר בצפון־מערב ספרה כ 300 ק״מ מצפון־ 
מערב למאדריד ? 84,000 תוש׳( 1965 ), בירת מחוז 
ל׳ ( 15,518 קמ״ר! כ 600,000 תוש׳). יושבת מדרום,להרי 
קאנטאבריה׳ בגובה 820 מ , מעל פני־חים, על שטח גבנוני 
שבק הנהרות ברנסגה וט 1 ריו, המתאחדים בדרום העיר לנחל 
ל/ ל׳ היא מרכז מסחרי לאיזור נרחב בצפון־ספרד. היא גם 
מרכז מנהלי וצומת חשוב של מס״ב וכבישים ממאדריד 
לערי הנמל של החוף הצפוני־מערבי, מסחרה בעיקר במו¬ 
צרים חקלאיים, בהמות, עורות, עצים ומוצרי תעשיה ביתית. 
במחוז נמצאים מכרות פחם וברזל וסביבם מתפתחת תעשיה. 

ל׳ היא גם עיר תיירות בזכות יפיה ואתריה, ביניהם: 
קאתדראלה גותית (המאות ד. 13 — 14 ), כנסיית 5 ו איסידורו 
(המאות ה 11 — 12 ) ומנזר סן מרקוס (המאה ה 16 ). 

בתקופת השלסק הרומי בספרד שהה במקום הלגיק ה 7 , 
ושם העיר מקורו בשיבוש המלה הלאטינית לגיו. לשיא 
גדולתה הגיעה במאות ה 12 וזז 13 , כשהיתה בירת ממלכת ל׳ 
(ע״ע קסטיליה ול׳) ומרבז דתי וכלכלי חשוב. במאה ה 16 
נתמעטה חשיבותה הכלכלית ולא נתחדשה אלא במאה ה 19 
עם הפעלת המכרות שבסביבתה. העיר התפתחה בעיקר 
מראשית המאה ה 20 , משנעשתה לצומת־תחבורה והוקמו בה 
תעשיות מודרניות. 

יהודים — ע״ע קסטיליה ול/ 

לאון, לואיס פו^סה דה — ״ 6 ^ 1 £*> סס״ס? * 1,01 — 

( 1528 , בלמונטח [מחוז קואנקה] — 1591 , מאדרי־ 

גאל [מחת אוילה]), משורר מיסטי ספרדי, נזיר במסדר 
האוגוסטיניאנים בסאלאמאנקה. סיים את האוניברסיטה 
שבאותה עיר ושם הורה, החל ב 1561 , תאולוגיה, ולאחר מכן 
גם את כתבי־הקודש. ב 1572 הואשם ע״י הדומיניקנים בפני 
האינקוויזיציה בהפצת רעיונות־כפירה (ע״ע אריאס מונטנו), 


בגישה יהודית־רבנית לפרשנות המקרא, בעמדה ביקרתית 
כלפי הוולגאטה, בתרגום "שיר־השירים" לספרדית, ואף 
הוחשד במוצא יהודי. ל׳ נכלא למשך ארבע שנים ( 1572 — 
1576 ), אך לבסוף זוכה מכל אשמה והושבה לו משרתו. 

ל׳ היה בקי ביוונית, בלאטינית וגם בעברית. ידיעתו 
בעברית היא שעירערה את אמונו בתרגום הוולגאטה, ובתר¬ 
גומיו לספרדית (שיר-השירים, פרקי תהלים, פרקים נבחרים 
מספר איוב) העדיף להסתמך על המקור העברי, תרגומיו 
אינם מתיימרים להיות מדעיים, אלא פיוטיים באפים, ורבים 
בהם אי־הדיוקים, בשל התאמתם לדוקטרינה הקאתולית, אך 
מכל־מקום היה ל׳ הנוצרי הראשון שהעז לתרגם את המקרא, 
ובמיוחד את שידד,שירים, כפשוטו, מן המקור העברי, 
תיכויו מאשמת כפירה הקנה גושפנקה רשמית לתרגומיו. — 
יצירתו החשובה־ביותר בפרוזה היא הספר 65116 זנ!נ 1 ז 10 ! 5 <ם 
011510 (״שמותיו של כריסטוס״), 1583 — 1585 , הכתוב בצורת 
דיאלוג אפלטוני והכולל ביאורים תאולוגיים לכינוייו השו¬ 
נים של ישו בברית החדשה. בין יצירותיו האחרות: -■!?ק * 1 
13 ) 0353 £601:3 (״הנשואה המושלמת״), 1583 ,ע״פ "אשת־חיל" 
(משלי, לא), 

שירתו דתית בעיקרה, אולם תחת מעטה קדושה הרבה ל׳ 
בתיאורים חילוניים ואף ארוטיים, ברוח זמנו. בשל עומק 
רעיונותיו ובשל סיגנובו, שהיה בו מבהירותו של הוראטיוס 
ומן הליריוח העדינה של ורגיליוס — אשר גם מיצירותיהם 
תרגם לספרדית — נמנה ל׳ עם גדולי המשוררים הליריים 
והמיסטיים של ספרד. 

, 111071 * $01 171 16 ? 07115€ ?€ 416 0714 ״ 1 46 . 11 

671061771167110 ־ 7 461 10410 * 6 1171 ,,. 1 46 .״! 1 , 6611 . 0 ; 1873 

10 671 .£ 46 ¥60$ , 3 נ:>תש 31 ? : 231€2 מ 50 > , 1924 , 07101 ?* 6 

46 .״ 1 ץ 0 ז¥ 46 66 * 671 ? 1,0 ,'( 11 ס , 1929 , 110710 ) 7 * 60 06110 ? 

. 1946 ,. 1 46 * 1 ,־ 1 * 0551 ^ £ , 1943 ,״ 1 
ב. רב. 

לאון, ממלכת, ע״ע קןסטיליה ולאון; ספרד, 

היסטוריה. 

לאון־טמפלו, ח 1 קב יהודה אך.יה ( 1603 , האמבורג- 
1675 , אמסטרדאם), רב ואמן הולנדי. ל׳ היה צאצא 
למשפחת אנוסים־לשעבר, למד אצל יצחק עוזיאל (ע״ע) 
באמסטרדאם׳ ושם הורה בביה״ס של הקהילה עד שנתמנה 
לרב (חכם) בקהילת מידלבורד שבהולנד. ב 1643 חזר לאנד 
סטרדאם כמורה בישיבת "עץ חיים", ועבד גם בבית-הדפום 
של מנשה בן־ישראל (ע״ע), שם ניקד את הוצאת המשנה 
של שנת 1646 . 

עיקר פירסומו של ל׳ בספריו, שרובם עסקו בבית־המקדש 
והעבודה בו, והוא עיטר אותם בתחריטים אמנותיים מעשה- 
ידיו. עוד בהיותו במיךלבורך פירסם חיבור (בספרדית) על 
מקדש שלמה — 561001011 16 > 10 ג}במ 16116 ) 31:0 ־ £60 , 1642 . 
חיבור זה, שי״ל גם בעברית ("תבנית היכל׳/ת״י), בצרפתית 
( 1643 ), בחולאנדית ( 1644 ), בלאטינית ( 1665 ) ובלאדיגו 
1650 , הוציא לו מוניטין, ובעקבותיו נוסף על שם־ 
משפחתו הכינוי "טמפלו"("היכל" בספרדית). חיבוריו האח¬ 
רים הם: על ארון הברית (- 16513 ׳ 161 ) 03 ז 1 / 1613 ) 10 ) 1313 יד 
0161110 , 1653 ), על הכרובים ( 1111 נ 11 ת 016 105 16 ) 10 ) 11:313 , 
1654 , ועוד קודם־לכן בלאטינית ־ 1130 15 נ 11 כ 111 ז 016 סם 
13105 , 1647 ), ועל המשכן ( 16 ) 6111301110 ( 131 161 > £61X310 
405011 <, 1654 , ובאנגלית, 1675 ). כל הספרים האלה עטורים 
בתחריטיו. הוא גם הכין תבניות של בית־המקדש והמשכן 



43 


לאון־טטפלו, יעקב יחזדח אריח — לאונטיב, ל,ונסטנטץ ניקוליביץ , 


44 


והגישן למלכת אנגליה ב 1643 , מייחסים לו גם את ציור 
השלם ההראלדי של הלשכה הגדולה של הבתים החפשים 
באנגליה. ב 1671 (תל״א) נתפרסם ספרו "ק׳דש הלולים" 
( $3011333 ? 3 3$ ז 1 ו 3 י 131 \/ 1.3$ ), ס , תהילש עם תרגש, 
פאראפראזה והערות בספרדית. בץ חיבוריו שלא נתפרסמו 
היו כמה כתבי-פולמום ז למרות מה שהיה מקובל עד עתה, 
נראה כי חלקו של ל״ט בוויכוח לימבורך (- 413 ( 00111x51010 
$1$ םש 8 ז 11 ( 3611 ) מוטל בספק. ל״ט השאיר סדרת מיתולח 
לאיור המשגה, שהשתמש בהן לאתר מכן רלם סורנהוסיום 
בתרגום המשנה שלו (ע״ע משנה: תרגומים). דיוקנו של 
ל״ט צוייר ונחרט בידי שלש איטליה (ע״ע). 

) 115 ־ 1 ^ 1 ־ 1 '!'> 417711 > ) 0 001111 11 / 1 ,/ 11 ){- 10 ^ 471 / ,} ¥01 \ , 1 

, 06511$ .£ .* ; 1894/5 ,( 11 , 5 מ 10 )ם 21153 י 1 ' 1 , 1 > #1311 ת£ )ס . 500 
. 11 , 1935/9 ,( 1 \ 1 ) 7 ,. 4111111 (16x1 * ו /! 1 <* 1 ) 471 % 10 - 1 / ? £071 
- 1 ) 11 ) 4 ? 10 11 ) 04 / 1 ) 4 > ! 711 ) 4 ) 11 /)!) 0 , 13010 ? ,* - 103115 ^ 8111 

. 1940 , 523 ־ 521 , 1 , 10714 

ב. ר. 

לאונוב, לאוניד מכסימוביץ׳ - 

08 !* 60 \ 4081187 ! — (נר 1899 , משקווה). סופר 
ומחזאי רוסי סובייטי, מחשובי הדש שלאחד המהפכה. בימי 
מלחם שהאזרחים שירת בצבא האדש. ברומאן 
. 3 >ו 06 ס* 1€ י סזסא*?!׳•( (״קיצושל אדם זעיר״), 1924 , מורג¬ 
שת השפעתו של דוסטרבסקי. ברזמאן הגדול 411 !ץ 0 קס£ 
(״תחשים״), 1924 , תיאר בהרחבה את ההתנגשות בין העיר 
שכפר בראשית ימי הקומוניזם. ממאן אחר, קס? ("הגנב"), 
1927 (עברית: ש. הרברג, תש״ט) מתאר את נפתוליו של 
אדם שלחם למען המהפכה, נתאכזב, הפד לגנב, אך חתר 
לבסוף בתשובה. ספרו, 031-1 , 1929 , דן בהקמתו של מפעל 
תעשייתי במקש נידח, על הנהר סוט, תוך הדגשת המאבק 
בין מבצעי תכנית ״החומש״ ובין האוכלשיה המקומית — 
האיכרים השמרנים והנזירים הקנאים. גיבורו של הרומאן 
1 ו 11 > €801 קגזץא 0 , 1932 , מגלם את המשבר שחוללה המה¬ 
פכה בחוגי האינטליגנציה. למלחמח־הגבורה של ברית' 
המועצות בפולש הנאצי מוקדשים המחזות 311160x8116 ]? 
(״פלישה״), 1942 , ו 711183 א 6 \/, 1943 , הסיפור 833x116 
610103 ץ 0111 :> 1 !!* 86 (״כיבוש וליקושומסק״), 1944 , ועש. ל׳ 
נאלץ להתאש את יצירתו לדרישות "הראליזם הסוציאליס¬ 
טי" והאידאולוגיה הקומוניסטית, אך בעיית לבטיו הנפשיים 
של היחיד בולטת גם ביצירותיו המגמתיות. דבר זה ניכר 
בספמם שכתב אחמ מלה״ע 11 , כגון הממאן הגדול -ססץ? 
60 * 10 ס! (״היער המסי״), 1953 . 

; 1962 , 11608003 . ^^ 16030 ^ 16€730 יק 780 , 083/1£8 >! .^ 0 
, 1964 , 193-207 ,) 7111147 ) 1011 11171 * £141 1 ) $ 01/1 , 11 ־ 510011 . 4 ^ 

לאובטופ 1 ליס (; 460*16*0X11 )׳ עיר במתח און (ע״ע) 
במצרים התחתתה, בדלתה הנילוס. כיש תל-אל- 
שומה, מדרש־מזרח לשיבין־אל-קאנאטיר, כ 26 ק״מ צפונית־ 
מזרחית מקאהיד. בל' נוסדה במאה ה 2 לפסה״ג מושבה של 
חיילים יהודים בראשות חוניו 7 יז (ע״ע). מושבה זו נשדד, 
בעיקרה בידי מהגרים מששה שוקמה ברשות תלמי זיע, 
פילו§טור, ואשתו קלאופאטרה, זמן מה אחרי גזירות אנטיר 
כוס ומרשת החשמונאים (קדט׳ י״ב, 388 ; י״ג, 62 > 287 ! מלש 
ד, 420 — 425 ). החיילים השוח־ים שישבו באחור ל׳ ומפ¬ 
קדיהם מילאו גם לאחר־מכן תפקשים בחיים המדיניים של 
מצרים. 


בל' הקש חוניו ע 1 , בין 170 ל 154 לפסה״ג, על חורבותיו 
של מקדש מצמ, מקדש במתכונת ביתשמקדש בירושלים — 
הוא "בית חוניו", ששימש את יהשי מצרים יותר ממאתיש 
שנה, עד שנסגר בידי הממאים בשנת 73 , בפקשת הקיסר 
אספאסיאנוס (מלח׳ ז', 433 — 436 ). 

על שם חוניו נשע איזור ל' גם בשם "אדמת חוניו". 

זכר ליישוב היהודי הקדש שרד עד היש בשם "תל-אל- 
יהשיה". יש המאחרים באותו איזש אח "מחנה הששים" 
הנזכר אצל יוסף בן מתתשו (קדמ׳> י״ד, 133 ), ואת המקש 
דתט־ו 3360 טן 035113 , הנזכר בראשית התקופה הבחאנטית. 

בתפירות בתל-אל-יהשיה ב 1887 נמצאו כתובות ש שיש 
מרובות מסוף ימי שושלת התלמיים ומראשית התקופה 
הרומית. 

א. צ׳ריקובר, הששים במצרים(כולל ביבליוגראפיה), חש״ה! 

,! 07110 / 0 ? 011 ) 1 ( 1 0114 1 / 5 !)( ) 1/1 /<£ 40147111 ? ) 7/1 ■) 193 .£ 
!/?? 70/11441 1 ) 11 ) 7 /ס !) 1 ) 4711111141 > ) 7/1 , 11 ) 0116 £1 .£ 
, 1890 ,(שנייחס ב ■ 64081011 11 ) 1 , £111141 1011 ) £8 15x010x3 ) 

111 > 0 ) 0 ; 1906 ,!) 0111 ) 111 ) 10 !! 0714 101 > 1 ? 14 ,;> 11 *>? £ . 64 .¥\ 
! 6 !^? 14 7 ) 0771 > 10 1 ) 071101 ' 4 ) 11 ) 111 ) 7 ) 7 , 8315500 111 ) 61551111 

. 1935 ,( 35 , 0 *? 81 ) )?■ 1-70/101441 ' 11 ) 7 ס 

או. רם. 

לאונטיב, קונסטנסץ ניקוליביץ׳ - 

860 ז 9 ס 6 \^ 368113 * 811110 — ( 1831 — 1891 ), 

הוגה־דעות משר רוסי. ל׳ למד רפואה ושירת כרופא 
במלחמת-קרים ( 1854 — 1856 ). ב 1863 — 1873 פעל בשירות 
הדיפלומאטי ביית ובתורכש. ב 1871 , בעקבות מחלה קשה, 
עבר עליו משבר דתי, ולאחר החלמתו התבשר כשנה במנזר 
בהר אתוס שביוון, ובשנת 1887 נעשה נזיר. בתחילה כתב 
ל׳ סיפורים ורומאנש, בהם נתן ביטוי להשקפת־עולם "אי- 
מוראלית-אסתטית' שיאר את עושר־החיים בעולם־הזה. 
לתקשה זו שייד הרומאן 3 *ץ 1 ^ • 110008646 ("ושדו של 
בעל"). סיפורים ונובלות על חיי המזרח שקסמו לו נקבצו 
בספרו, בן 3 כרכים, 111 שקץ 1 8 113£1 ז 0 ! 1 ק* 1131111 * 113 
(״מחיי הנוצרים בתורכש״), 1876 . לאחר משברו הדתי עבר 
ל׳ לשלילת החיים בכלל ולשלילת תדבות-ד״מערב בת־זמנו 
בפרט. לדעתו, נמצא המערב בשלב האחרון של התפתחות 
בת שלושה שלבים, שכורח הם לכל תרבות — כמו לכל 
יצש חי — ודווא שלב הירידה, הד״תפוררות שריקבון. כדי 
להינצל מסכנה זו, חייבת רוסיה להתרחק מן המערב ולטפח 
את הערכים המקשיים של העמים הסלאודים ואת המורשת 
הביזאנטית. על רשש. להיכנע הכנעה מוחלטת לכנסש האש־ 
תשוכסית ו״להקפיא" את המשטר המטרתי, כדי שלא תרקב 
כמו ארצות המערב. הוא הביע שנאה ל״עדר" האנושי ולאי־ 
דאל השודון, וכפר בהתקדמותה של האנושות. את השקפר 
תיו אלה הרצה בספרו - 38311 * 0 ! 1 000113 ? , 800 x 010 
0 x 80 (״המזרח, רוסש שמלא ודות״), 11-1 , 1885/6 . ל׳ הש 
אחד המבקרים הספרותיים המעמיקש ביותר בדשו וכתב, ב? 
היתר, ספר על טולסטד, -*סיד .מ .נך 331 ! 06131 ק 0 

0x0x0 (״על הרומאנים של גראף ל. נ. טזלסטוי"), 1890 . 
מתש מהדורה של כל כתביו, שריחה צריכה להקיף 12 כרכים, 
יצאו לאור רק 9 ( 1912 — 1914 ). אוטוביוגראפש של ל׳ 
הששה הרבה שנים אחרי מותו, כ 1965 : - 3 ק 6 ^נ* 403 ג 
. 4063 ץ 0 1138 נןץז■ ("גורלי בספרות"). 

, 88 ) 8 337638X081 ס; 1 ססץ 0 11. 610*10!;08, 113 80X0003 
£60*868, 10. 71., 4)3*0004• 06881x308803 .מ ; 1903 2 
( ; 1911 , 10.11.71.3 0014307383, 1907; 113143x8 

1948 , 1114771 /> 10/1 ? 771 * 21 ! 110 ) 14 ¥071 ,} 0 ז 14 ־ 1 ז} 010 א 

י. א. ק. 



45 


לאוגידפ — לאונרדו דה דימ׳י 


46 


לאונידס — — (מת 480 לפסה״נ), מלך ספארטה. 

עלה למלוכה לאחר מות אחיו(בעיר 489 לפסה״ג), 

שאת בתו נשא לאשה. בקיץ 480 הגן על מעבד הרמופילי 
(ע״ע) שבץ חוף הים להרים, כדי לחסום את הדרך בפני 
הפרסים שהתקדמו בכוח גדול דרומה. בצבאו היו כ 6,000 איש, 
ובהם 300 לוחמים ספארטגים מובחרים. יומיים הדף ל' את 
התקפות הפרסים, אך ביום השלישי עקפו הפרסים את המעבר 
והופיעו בעורף היוונים. החיילים שמערי־הברית נמלטו על 
נפשם, ורק ל׳ ו 300 הספארטנים עסו, נשארו למלא את חובתם 
ונלחמו עד האיש האחרון. לפי המסופר נצלבה גופתו של ל׳ 
בפקודתו של נסרפסם מלך פרס ורק כעבור 40 שנה הוחזרה 
לספארטה, לזכרם של ל׳ ולוחמיו הוצב בחרמופילי פסל 
אריה עם כתובת לזכר מעשה הגבורה. וע״ע יון, היסטוריה, 
עמ׳ 442 . 

91 , 2 , 11 ;ז 1 173 , 2 , 1 ) 0111/1111111 , 11 *> 1 ־ 8 .א 

. 1935 ,( 1 !ד\ 0£ ( , £110 ) , 010111111 ¥0 / ,■ 1 ־ 11111 * 1 ? .' 1926 ,(. 0 



לא 1 בל] 1 לו, רו! , 1 * 1 — 110 גי\ב:י 1 זנ©״ 1 0 זז 1 § 118 א — ( 1858 . 

נאפולי— 1919 , מונקקאטעי ליד פירנצה), מלחין 
איטלקי. ל׳ סיים את הקונסדוזאטוריון בנאפולי בגיל 18 . 
האופרה הראשונה שחיבר היתד. "צ׳טרטון", לפי מחזהו של 
אלפרד דה ויניי (ע״ע), אך היא 
הוצגה רק ב 1896 וללא הצלחה. 

לאחר מסע ארוך, שבו ניגן בבתי־ 

קפה בארצות אירופה ובמצרים, 

השלים ל' אופרה אחרת, 1 
("בית מדיצ׳י"), שהיתר, צריכה 
להיות חלקה הראשון של טרי¬ 
לוגיה על הרנסאנס באיטליה. בזה 
רצה ל׳ להתחרות בסמראלוגיה 
י י״י״ייי של וגנר (ע״ע), אבל הוא נטש 

את רעיונו עקב הכשלת שנחל בהצגת החלק הראשץ ב 1893 . 
לעומת זאת קצרה הצלחה רבה האופרה ("הלי¬ 

צנים"), שהוצגה ב 1892 . אופרה זו נחשבת, בדרך־כלל, יתד 
עם ה״קאוואלריה רוסטיקאנה" של פיטרו מסקנלי (ע״ע), 
כדוגמה טיפוסית לאופרה הוריסטית (ע״ע אופרה, עט׳ 96 ) 
האיטלקית. אף אחד משאר 9 האופרות שלו לא זכתה להצ¬ 
לחה דומה! ביניהן: ״לה בוהם״ ( 1897 ) — ע״ם ספרו של 
אנרי מיח׳ה (ע״ע), ״זאזה״ ( 1900 ), "רולאנד מברלין" 
( 1904 ) — המבוססת על הרומאן של ויליבלד ?לבסיס (ע״ע) 
וחוברה לפי הזמנתו של וילהלם 11 , קיסר גרמניה. את 
הליבריות לאופרות כתב ל' בעצמו בכשרון ניכר, אך 
השראתו המוסיקאלית היתה מוגבלת. 

.( , 1914 , 1111 111 1 0%£1 111 111111111111 , £111 חג 1 זגג 8 0 
, ¥111 ,) 11 !ז 1115 ־£־ 0 . 11 . 5011 ־ 0 ח 1 4115114 ^ 015 ) ,? 1 . 1 ,□ 1 ־ £1 

. 1960 ,; 634-642 
אמ. ש. 


לאו 1 רל*ו ללי — 1 ס 10 /ו 13 > ס 1 >ז 13 ז 0 ^ 1 — ( 1452 , 

וינצ׳י [טוסקאנה] — 1519 , ארמון קלו שליד אג־ 

בואז [צרפת]), אמן ואיש־מדע איטלקי! אחד הגאונים הרב- 
צדדיים ביותר בתולדות האנושות. 

חייו. ל׳ היה בנו הבלתי־חוקי של נוטריון מפירנצה, 
שאימץ אותו בגיל רך. כשרונותיו האמנותיים נתגלו עוד 
בילדותו ובחיותו בן 15 נתקבל כתלמיד לביח־מלאכתו של 
הפסל והצייר ורוקיו (ע״ע). כאן השתלם במלאכות הציור 



לאונרדו רה וינ*׳י: ריוקז עצטו 
(פאלאזיו ריאלה, ם 1 רימ> 


והפיסול. בתקופת זו הושפע ל׳ מן האחים האמנים אנטוגל 
ופירו פוליולו (ע״ע). לאחר שש שנות הבשרה נתקבל ל׳ 
לגילדה של הציירים בפירנצה ( 1472 ), אך נשאר, כנראה עד 
1476 , בבית־המלאכה של מות. בין יצירותיו הראשונות 
שנשתיירו נמנית דמות המלאך בתמונת "הסבילה" של ורו־ 
קיו (בגאלריה אופיצי, פירנצה) ובן נשמר רישום נקף של 
גדות הנהר אתו(שניהם מ 1473 ). ב 1477/8 הקים ל׳, כנראה, 
בית־מלאכד. משלו ופעל בפיתצח כאמן עצמאי במשך חמש 
שנים. שתי היצירות העיקריות של תקופח זו(שתיזזן בלחי־ 
גמורות) חן תמונתו של ״היארונימוס הקדוש״ (בערך 1480 , 
בפינאקותיקה של הוואמיקאן! ד כרך י״ד, עמ ׳ 31 ) ו״הש־ 
תחוותם של המאגים" (אופיצי, פירנצה). תמונה זו החסנה 
ע״י אחד המגזרים שליד פירנצה בשנת 1481 ואף־על־פי 
שלא הושלמה, היא נחשבת, בעיקר בשל הקומפוזיציה 
המאוזנת שלה, כביטוי מגובש של המגמות האמנותיות 
בסוף המאה ה 15 . ב 1482/3 עבר ל׳ למילאנו, לשירותו 
של הדוכס לודוביקו ססורצה (ע״ע). טיוטת פנייתו של ל' 
לדוכס נשמרה, והיא מעידה על עיסוקיו המגוונים. השיתתים 
שהוא מציע לדוכס מסוכמים בעשרה סעיפים: תשעת הרא¬ 
שונים מתייחסים לענפי ההנדסה האזרחית והצבאית, ורק 
בסעיף העשירי והאחרון אומר ל/ כי בזמני שלום יוכל לעסוק 
באדריכלות, בציור ובפיסול. ל׳ שהה במילאנו עד 1499 , כאשר 
העיר נכבשה ע״י הצרפתים. בתקופה זו קיבל ל׳ הזמנות רבות, 
אך רק מעסות מהן צוית והושלמו, ולא כולן גשתמרו עד 
היום. העיקריות שבהן חן "המאדונה בין הסלעים", שהתחיל 
לציירה ב 1483 ואשר ממנה קיימות שתי גייסות: הקדומה 





47 


לאונרדו דיה וינצ׳י 


48 



לא)נדרו דה וינצ׳י: ר,׳ 6 תחוותט ׳ 56 הסאנים 
(נאלריה איפיצי, פירנצה) 


יותר בלובר, בפאריס (ר׳ כרך ב/ עם׳ 760 , לוח ז"), והמאו¬ 
חרת בגאלריה הלאומית, בלונדון; "הסעודה האחרונה", 
שצייר בשביל המנזר סאנטה מאריה ללה גראציה, במילאנו 
( 1495 — 1497 ); ועיטורי־פגים בחדרים אחדים של טירת 
ספורצה ( 1498 ). תמונות אחרות מתקופה זו, שאבדו, ניתנות 
לשיחזור מתוך העתקים ומקורות אחרים. בעת שהותו במי- 
לאנו עסק ל׳ גם בפיסול, בעיקר באנדרטודהפרש של הדוכס 
פראנצ׳סקו ספורצה. נשתמרו רישומים רבים לפטל זה. דגם- 
חימר בגודל טבעי הוצג ב 1493 בחצר הטירה של מילאנו. 
גם בעיות אדריכליות העסיקו אח ל׳ בתקופה ההיא והוא 
הכין תכניות לכיפת הקאתדראלה של מילאנו ולארמון מיועד 
לאחד האצילים במקום, אולם הן לא זכו לביצוע. במילאנו 
נחשב ל׳ כסמכות בענייני בניה אזרחית וצבאית. באותו זמן 
עסק גם בתיכנון של תהלוכות חגיגיות, עיסוק שהשפיע על 
יצירתו האמנוחית. כן התחיל במחקריו הרבים בתחומי מדע 
שונים. בחצרו של לודוביקו ספורצה זכה ל , להערכה רבה 
ונמנה עם חוג המלומדים שפעלו בו. יחסיו עם המאתמאטי־ 
קאי לוקה פאצ׳ולי ( 301011 ?) היו, כנראה, הדוקים במיוחד; 
הוא צייר את הגופים הגאומטריים והסטראומטריים לספרו 
של פאצ׳ולי על הפרופורציה, ובמבוא לספר ציין המחבר 
לשבח אח תרומתו של הצייר. 

ב 1499 עזב ל׳ את מילאנו זפנה תחילה למאנטובה, שם 
צייר את דיוקנה של איזבלה ד׳אסקה (ע״ע), ולאחר־מכן 
לוונציה, ושם תיכנן אמצעי־הגנה על העיר מפני התורכים, 
באביב 1500 חזר לפירנצה ובאותה שנה התחיל את התמונה 
"אנה הקדושה, מאריה והילד". ה״קרטוך לתמונה זו, שעליו 
עבד ל/ כנראה, עוד בהיותו במילאנו, מבוצע במונוכרום 
ומצוי כעת בגאלריה הלאומית, לונדון. התמונה עצמה, השונה 
מבחינות מסויימות מן ה״קרטוך, צוירה ב 1506 ונמצאת 
בלובר. ב 1502 נתמנה ל׳ ע״י צ׳זרה בורג׳ה (ע״ע) למפקח 
ראשי על הבניה הצבאית והירבה לסייר במחתות אומבריה, 
רומאניה וטוסקאנה. במסגרת פעילות זו ערך מפות ותכניות- 
ערים, המבשרות את שיטות המיפוי המודרניות. כאשר שב 
ב 1503 לפירנצה, הועסק מיד כמהנדס צבאי במלחמה נגד 


פיזה. בתפקיד זה תימן את "תעלת האתו", שעתידה היתה 
לחבר את פירנצה לים. באותה שנה הוזמו לצייר תמונת־קיר 
גדולה באולם המועצה של האדמת פאלאצו וקיו. הוא בחר 
כנושא את "קרב אנגיאדי", גצחון הצבא הפלורנטיני על צבא 
מילאנו בשנת 1440 . לפי הכרוניקות של העיר פירנצה, הוכרע 
הקרב ע״י המאבק על הדגל, ועלילה זו עומדת במרכז יצירתו 
של ל/ עבודתו נמשכה עד 1506 . לאחר המות רבות עיצב 
את הקרטון והתחיל לצייר את התמונה עצמה, אולם בשל 
תקלה טכנית (ייבוש מהיר מדי של הצבעים) לא השלים 
אותה. התמתה והקרטון ידועים לנו רק מתוך העתקים 
שונים, ובעיקר מתוך העתקו של רובגם (ע״ע). השפעתה 
של יצירה זו על האמנות האיטלקית, ואף על זו שמחוץ 
לגבולות איטליה, היתה עמוקה ביותר. יכלתו של ל׳ להביע 
חוויות עזות ולתאר עלילות דראמתיוח הגיעו ב״קדב 
אנגיארי" לביטוי מובהק. באותן שנים צייר גם את ה״מונה 
ליזה", שהיא מן התמונות המפורסמות ביותר בעולם (ר׳ 
להלן)• 

בשנים אלה פנה ל׳ במידה גוברת והולכת למחקריו המד¬ 
עיים. האנאטומיה עמדה עתה במרכז התעניינותו, אולם 
בצידה עסק בכל התחום הרחב של מדע הטבע, כפי שמדע 
זה נצטייר בעיני תקופתו. בולטים במיוחד מחקריו על מעוף 
הציפורים ועל תנועת המים. מחקריו הביאו אותו לידי תפיסה 
קוסמולוגית מקפת, המבליטה בעיקר אח הכוחות המכאניים 
הפועלים בטבע. 

ב 1506 חזר ל' למילאנו, שהיתה אז נתונה לשלטון צרפתי, 
ושהה בה עד 1513 . תקופתו השניה במילאנו עמדה בעיקר 
בסימן מחקריו המדעיים השונים. הוא עסק אמנם גם באמנות, 
אולם פרט לרישומים לא נשתמרה יצירה גמורה משנים 
אלה. תיכנונה של אנדרטח־פרש על קברו של הקונדוטירה 
גץ ג׳קומו טריוולציו (ע״ע), בדומה לזו של הדוכס ספורצה, 
אך בקנה מידה קטן יותר, תופס מקום נכבד ביצירתו בתקופת 
מילאנו השניה. בסוף 1513 , עם עלייתו של ג׳ובאני דה מדיצ׳י 
על כס האפיפיור כלאו x (ע״ע), עזב ל , אח מילאנו ועבר 
לרומא, על פעולותיו בזמן שהותו ברומא ( 1513 — 1517 ) 
יודעים דק מעט, נראה כי ערך מדידות של הכנסיה התמית 
העתיקה סאן פאולו וניסה לשחזר את הנמל הרומי הקדום 
מתוך השרידים שבצ׳יוויטאוקיה. רק תמונה אחת, תמונתו 
האחרונה של ל', נשתמרה מאותן שנים, אם־כי במצב גרוע, 
היא "יוחנן המטביל" (בלובר). כנראה לא נטל ל׳ חלק פעיל 
בחיים האמנותיים העשירים ברומא באותה תקופה. 

ב 1517 קיבל ל׳ את הזמנתו של פראנסוא 1 ועבר לצרפת, 

שם נתמנה ל״צייד ראשי, ארדיכל ומכונאי המלך". הוא היה 
גר בארמון קלו 0 י. 11 ס 1 ב>) בקרבת אנבואז שעל הנהר לואר, 
ועסק בשנתיים האחרונות של חייו בעיקר במחקריו. כן יצר 
שורה של רישומים המתארים את המבול וחזונות בדבר סוף 
העולם, שהם בלתי־פיגוראליים ואשר הבעתם מבוססת רק 
על תיאורים של זרמי מים. ל׳ נקבר בכנסיית סן פלוראנטן 
שבאנבואז. בזמן המהפכה הצרפתית נהרסה הכנסיה ואין 
עוד לקבוע בדיוק את מקום קבורתו. 

ל׳ כ צ י י ר. יצירתו של ל׳ טבועה בולה בחותם אישיותו 
המיוחדת ומשקפת את שלבי התפתחותו האינדיווידואלית. 
ב״השתחוותם של המאגים" ערוכה הקומפוזיציה בסדר 
גאומטרי והדמויות שרויות בחלל הנבנה על פי חוקי פר- 
ספקטיווה מדוייקים, תכונות אפייניות לאמנות של המחצית 





49 


לאזנרדו דה וינצ׳י 


50 


הראשונה של המאה ה 15 . אולם באופן העיצוב מראה 
התמונה את המעברים הרפים ואת ההתמזגות (ההלקית) 
של דמויות והלל, המאפיינים את סיגנונו של ל׳. לסיגנון 
זה שייכת גם הדגשת ההבעה בפניהן ובתנועותיהן של הדמו¬ 
יות. "ה מאדונה בין הסלעים" מראה את הבשלתן של מגמות 
אינדיווידואליות אלה. הדמויות עולות מתוך האפלולית של 
המערה, כשהן מוקפות אטמוספירה המסתירה את צורותיהן 
במקצת ומרכבת את חדותם של קווי המיתאר. מסך דק זה, 
המקיף כאילו את הדמויות, נקרא ע״י ל׳ "ספומאטו" (מן 
הפועל האיטלקי לכלות בעשן), והוא אחד המאם־ 

ינים היסודיים של סיגנונו בציור, המעניק ליצירה אופי אחיד 
ופיוטי, ומבדיל אותה מתיאור פשטני של המציאות. "הסעודה 
האחרונה" נתפרשה בצדק כביטוי מובהק של הסימון הקלא¬ 
סי של הרנסאנס בעיצומו. בהשוואה לתיאורים אחרים 
של נושא זה במאה ה 15 , בולטים ביצירתו של ל׳ הליכוד 
הסימטרי של הקומפוזיציה ובהירות ההורות המובעות 
בארשת־פניהן ובתנועותיהן של הדמויות. "אנה הקדושה, 
מאריה והילד״ מציינת — בקומפחיציה, בהבעה ובאופן- 
העיצוב — נקודת מפנה באמנות הרנסאנס באיטליה. הדגשת 
ההבעה מגיעה לשיא ב״קרב אנגיארי", בתיאורם של החיילים 
והסוסים הנאבקים. ל׳ עצמו אמר, כי תפקידו של הצייר הוא 
לתאר את "האדם ותנועות נפשו". רישומים רבים של חיילים 
בקרב, כשפניהם רוויי־זעם ופיותיהם פעורים, מופיעים זמן 
רב לפני "קרב אנגיארי", אך ביצירה זו הם מצאו את ניסוחם 
המסכם. על אף הדראמתיות של העלילה וההבעה, אין 
הקומפוזיציה נטולת תבנית, אלא ערוכה בצורה גאומטרית. 
"מונה ליזה" מראה את תפיסת ה״ספומאטו" במלוא שלמותה. 
תמונה זו "נבנתה" ע״י שכבות רבות של צבע דק אוורירי, 
ובדרך־עיצוב זו הפך כמעט כל קו למעבר מודרג. הבעת 
הפנים של מונה ליזה העסיקה ציירים ומבקרים במשך מאות 
שנים. תנוחת הידיים, שהיא מוטיוו קדום, הגיעה כאן לני¬ 
סוחה הסופי. "יוחנן המטביל" נשתמר, כאמור, במצב גרוע, 
וקשה לנתח את אופן העיצוב, אך נראה כי גם בתמונתו 
האחרונה בלטו ה״ספומאטו" והדגשת ההבעה. ניתן לומר כי 
שני הערכים הללו: המעברים הרכים והבעת החוויות — 
בין אם הן הודות דראסתיות כמו ב״סעודה האחרונה" או 
ב״קרב אנגיארי", ובין אם הן הודות ליריות כמו ב״מדונה 
בין הסלעים״ או ב״מונה ליזה״ — עלו בהתפתחות מפעלו 
האמנותי של ל׳ לדרגת ערכים אמנותיים מרכזיים, 

תורתו האמנותית של ל/ תפיסתו את האמנות 
משתקפת ב״מסכת על הציור" (ו" להלן), שחלקה הראשון 
עוסק בערכן הסגולי של האמנויות השונות — שאלה שהיתה 
שכיחה בספרות הרנסאנס. ל׳ מבקש להוכיח את עדיפותו של 
הציור על כל האמנויות האחרות ומבסס טענה זו על כוח־ 
ההבעה הרב שבציור ועל העובדה כי אין דרך טובה ממנו 
לניסוחה של הכרה מדעית ולמסירתה. חשובים ביותר הם 
החלק השלישי והחמישי של "המסכת". החלק השלישי כולל 
בעיקת תצפיות בדבר שינויים החלים בגופו של האדם 
בשעת תנועה, בין אם זוהי תנועה פיסית (עבודה או מאמץ 
גופני אחר) ובין אם זוהי "תנועת נפש". כאן הוא נותן 
הוראות מפורטות בקשר לעיצוב ההבעה, כשהוא משתית 
את הדברים על האפשרויות האורגאניות של הגוף ועל 
תצפיות רבות וחדות במציאות. חלק זה השפיע השפעה 
עמוקה על האמנות האירופית. החלק החמישי מוקדש לאור- 



?אונררו דה ויגציי : ראשי ?וחטים. 

רישום ?"קרב אנניאדי" 

(המוזיאון ?אמנויות, בודאפסטו 

וצל. כאן מצרף ל׳ את ההבחנות האופטיות של המדע, תצפיר 
תיו האישיות והודאות בדבר עיצוב התאורה בתמונה ומצביע 
על משמעותם ההבעתית של אפני התאורה השונים. "המסכת" 
מהווה מיזוג נדיר של גישה עיונית ומעשית. הסינתזה של 
תצפית מדעית ושל תיאור אמנותי היא מוקד תורתו. האמן 
ניחן, לדבריו, הן בכושר הסתכלות חדה והן ביכולת לתאר 
את הנראה. הוא יכול, איפוא, להשיג ידיעה מדוייקת ולמסור 
אותה לדורות הבאים, תפיסה זו של האמן מונחת ביסודה 
של "המסכת". 

רישומיו של ל׳. יצירתו האמנותית של ל' מור¬ 
כבת, כאמור, בחלקה הגדול מרישומים, המשמשים מקור 
חשוב להכרת מפעלו ואישיותו. בצד הרישומים שתכליתם 
אמנותית גרידא (והמאפשרים למסתכל לפעמים לעקוב אחרי 
הבשלתו של מ(טיוו מסויים ביצירתו) רבים הרישומים שעניי¬ 
נם מדעי וטכני. ראוי להזכיר במיוחד את הרי,שומים מתחום 
האנאטומיה והפיסיולוגיה, וכן את התיאור החזותי של ניסוייו 
בתחום המכאניקה. המיזוג של הצד המדעי והאמנותי, המציין 
את אישיותו של ל/ ניכר ביותר ברישומיו. גם ברישומים 
שכוונתם אמנותית בלבד, חתר ל' לדיוק מדעי (רישומים 
אנאטומיים של דמויות או של צמחים [תמ ׳ — ע״ע בוטניקה, 
עמ ׳ 742 ], המופיעים אחרי כן בתמונותיו)! ואילו לרישומים 
בעלי אופי מדעי הוא העניק הבעה, ההופכת אותם ליצירות 
אמנות, בגון סידרת הרישומים של העובר ברחם אמו משנת 
1512 , המצויה בארמון וינזור שבאנגליה (שבו נמצא היום 
האוסף העיקרי של רישומיו). לגבי שורה של רישומים, 
בעיקר תיאורי סלעים על השכבות הגאולוגיות שלהם, חלר 
קות דעותיהם של החוקרים, אם לשייך אותם לסוג האילוס- 
טראציה המדעית או הסקיצה האמנותית. 

כתבי היד, במותו הוריש ל׳ לחלמידרידידו הצייר 
פראנצ׳סקו מלצי ( 1493 — 1570 ס ) שורה ארוכה של כתבי־יד, 
כ 10,000 רשימות ורישומים, שכללו את מחקריו בתחומים 
שונים. חלק ניכר של כתבי-היד אבד, ונשתמרו רק כ 7,500 
דפים, חלקם בפנקסים וחלקם דפים בודדים. כתבי־היד העי¬ 
קריים הם ^ס 0 בספריית האמברוזיאנה, 


51 


לאונרדו דה וינצ׳י 


52 


מילאנו! 155 \ בש 0 מ 3 ־ 1 ? ש!! ; 1115111111 ׳ פאריס ן ^ 00 

1-111 ־!שזמס? במוזיאון ע״ש ויקטוריה ואלברם, לונדון! 
ןז\- 13,1 בם 310 מ 3 1 ג> 1 וזז 36 >ג 211 > בספריה המלכותית, דנזור! 

*ש 3 > 0 כ) במוזיאון הבריטי׳ לונדון! - 5 שש 61 ׳ 1 
■! 16 בטירת הולקהם הול, נורפוק, אנגליה. נוסף על כך 
נשתמר כתב־יד הכולל מבחר מרשימותיו על האמנות בלבד, 
בהעתק הכתוב ביד אחרת (ואטיקאן, - 111351,311 נ 1 ־ 171 *> 1 > 00 
11115,1270 . ב 1651 פורסם כתב־יד זה בפאריס בשם 310 ״ 3 •!? 
.ז\ 13 > .. 711 > 16113 > ["מסכת על הציור של ל׳ דה ו"׳] 

והודפס מאז פעמים רבות! ההוצאה האחרונה, בעריכתו 
ובתרגומו לאנגלית של . 11 ? הופיעה בשני 

כרכים, ב 1956 ). כתבי־היד אינם ערוכים לפי נושאים! על¬ 
פי דוב כולל כל כתב־יד רשימות על תחומים שונים, אולם 
באחדים בולט יותר נושא מסויים. כתבי־יד אחרים מצויים 
בפירנצה, בוונציה ובטורינו. בראשית 1967 נתגלו בספריה 
הלאומית במאדריד שני פנקסים ובהם כ 700 דפים בכתבו 
של ל/ שעל קיומם לא נודע לסני־כן. 

מחקריוהמופשטים של ל/ מתוך רשימותיו של 
ל׳ ניכרת התעניינותו המגוונת בשטחי המדע השונים. בהתאם 
להלך־הרוח של זמנו העריץ ל׳ את המאתמאטיקה ("בל יקרא 
[את דברי] אדם שאינו מאתמאטיקך), אולם עניינו העיקרי 
מוקדש למדעים התיאוריים. האופטיקה בכלל, ותורת הראיה 
בפרט, תופסות מקום נכבד במחקריו. הראיה היא, לדעתו, 
החוש הבטוח ביותר והמקור העיקרי להכרה אמיתית של 
המציאות. בתחום זה שאב בעיקר מן המסורת של האופטיקה 
בעת העתיקה וביה״ב, וכן נעזר בהסתכלותו החדה. ב״מסכת 
על הציור" (ראה לעיל) הוא דן בהרחבה בסוגים של האור, 
כשהוא מקבל את חלוקתם מן המדע המסרתי ומעשיר אותם 
בתצפיותיו. 

במחקריו נועד מקום חשוב לאנאמומיה, שהעסיקה אותו 
כל חייו. נקודת המוצא היתה האנאטומיה המעשית לצרכי 
האמנות, אך ל׳ חרג בהרבה מעבר לדרוש לאמן. בשלב 
הראשון (תקופת מילאנו הראשונה) מוסבים מחקריו בעיקר 
על השרירים ומבנה השלד; את פעולותיהם (בעיקר במצב 
של תנועה) ביקש להסביר באמצעות חוקים מכאניים, בשלב 
מאוחר יותר נטתה התעניינותו יותר לפיסיולוגיה ולבשה 
לפעמים אופי ספקולאטיווי, את זרימת הדם ניסה להבין ע״י 
הקבלות לזרימת המים. מתוך רצון לגלות את סוד החיים 


חקר את מצבו של העובר ברחם אמו. את ידיעותיו בתחום 
זה שאב במידה רבה מתוך תצפיות בפתת. תיאור עובר- 
האדם בידי ל׳ נחשב כתיאור הנכון הראשון. את מחקריו 
אלה ביסס על ניתוח גוויות, ורישומיו השפיעו על הליום 
(ע״ע), מייסדה של האנאטומיה המדעית. ברישומיו מצדה 
גם התחלה של האנטומיה המשווה (ע״ע). בשנים 1500 — 
1505 עסק ל׳ במעוף הציפורים. כתב-יד המוקדש לנושא זה, 
נשתמר, ולפיו התכוון ל׳ להשתמש בתצפיותיו, כדי לבחון 
אח האפשרות להטים אדם. כמדכן העסיקוהו טבע המים 
וחוקי זרימתם, כפי שמסתבר עפ״י כתב־יד שנשתמר. הוא 
אף פיתח שיטה למדידת זרימת המים. כאן מתמזגים תצפיו־ 
תיו החדות בטבע, ניסוייו בהידרוליקה (ע״ע, עמ׳ 114 ) 
וענייניו האמנותיים. רישומיו המתארים את המבול וסוף 
העולם קשורים במחקריו על המים. 

ל׳ איש המדע השימושי והטכנולוגיה. יצי¬ 
רתו של ל׳ בשטחים אלה נובעת מצירוף גאוניותו כאמן 
וכממציא שהשתחרר מכבלי הסכולאסטיקה שהתאבנה והכבי¬ 
דה על התקדמות המדע בדורו. 

ל׳ היה בקי בהישגיהם של המדענים היווניים והרומיים, 
אריסטוטלס (ע״ע), ארכימדס (ע״ע), סרון מאלכסנדריה 
(ע״ע), ויטרוביום פולי( (ע״ע), ואחרים, מהם קיבל, בין 
היתר, את רעיון כדוריות הארץ. מרמיזותיו של ל׳ ניתן 
להסיק שהאמין גם בתנועתה הסיבובית. 

אין כמעט שטח במדע ובטכניקה אשר ל׳ לא עסק בו: 
קינטיקה, דינאמיקה, אקוסטיקה, או&טיקה (ר׳ לעיל), הידרו־ 
ליקה, אווירודינאמיקה, תרמודינאמיקה, מטאלורגיה, בניית 
מבצרים, חפירת תעלות, הרכבת מכונות שונות, ביניהן מכו¬ 
נות לעיבוד מתכת ועץ, מכונות טכסטיל, מנועים, משאבות 
ואפילו מסבים כדוריים. כן עסק בתיכנון כלי נשק, לרבות 
תותחים, כלי־טים ועוד. מפליאה העובדה כי ל , הגיע לשלילת 
האפשרות של בניית ״פרפטואום מובילה״ (ע״ע). — ציוריו 
הטכניים מלווים הסברים בכתב־מרזןה, שבו השתמש ל׳ מפני 
שהיה איטר. 

קשה לקבוע בוודאות, אם כל הקונסטרוקציות והרעיונות 
הטכנולוגיים של ל' הם מקוריים. יתכן שבחלקם הם רישו¬ 
מים של מכונות ומתקנים שנתקל בהם וציירם כחומר לימודי 
בשביל תלמידיו. רישומיו החלו להתפרסם, אחרי גלגולים 
רבים, רק במאה ה 19 ׳ דבר המסביר את השפעתו הזעומה 
של ל׳ על ההתפתחות הטכנולוגית. 



לא 1 נרר 7 דה וינצ׳י: די׳פימים לסכינות סעופפות ( 401:6 ־■? 76 > 105111111 , פאריס) 







53 


לאוגרדו דה וינצ׳י — לאום 


54 


בכתביו מזכיר ל׳ כמה מחיבוריו בשטח הטכניקה: ספר 
התנועה ! תודח ההתנגשות ! פרקי מכתות! ספר הגראוויסא- 
ציה וספר התאוצה ( 10 * 1011 161 ! 11610 ), שאף עותק אחז* 
מהם לא נשתמר. מרעיתותיו הטכניים של ל׳ נתגשמו רק 
מעט: תעלת מארסזאנה ( 6131-1:03303 ) לספנות ולהשקיה 
בצפון איטליה, המקשרת בין הנהר אדה למילאנו ( 1497 
ו 1507 )! ויסותו של הנהר סיצ׳ינו ( 110100 ), ודודר־מדרגות 
בצ׳מפורד, אנגליה, הבנוי כך שהעולים אינם יכולים להבחין 
ביורדים. 

סיכום מפעלו של ל , . מפעלו של ל׳ היה מגורן 
ורביצדדי מאין כמוהו. אולם רק חלק קטן הגיע לידי השלמה 
תשתמר לדורות הבאים. שרדו רק עשר תמונות שהן בוודאי 
מעשי־ידיו. גם אם כוללים במניין את התמונות שייחוסן 
לל , מוטל בספק, לא ניתן להגיע ליותר משלושים יצירות. 
מתכניותיו באדריכלות ובפיסול אף לא אחת הגיעה לידי 
השלמה. במצב דומה שרויה מורשתו המדעית והטכנו¬ 
לוגית. אף כי ערך מחקרים בתחומים רבים ותיכנן ספרים 
שונים, אף אחד מהם לא הושלם בצורתו הסופית. עם זאת 
נודעת לפעולתו חשיבות מכרעת בתחומים רבים, ובעיקר 
באמנות. מעל לכל נישאת אישיותו, הממזגת ומאחדת בתוכה 
את הפעולות בתחומים שונים לסינתזה, כתופעה חד־פעמית 
בתולדות האמנות, ואולי בתולדות האנושות בכללה. דמותו 
הכל־כוללת של ל׳ נחשבת להתגלמות הגאוניות, אך יש בה 
גם צד טראגי שמקורו בפער בין הכושר האינטלקטואלי 
התוסס, לבין הביצוע־למעשה, הנשאר חלקי בלבד ואינו 
מביא את הפירות שניתן היה לצפות להם. 

ע״ע אמנות, עמ׳ 51 ! אנטומיה, עמ׳ 396/7 . 

א, קולב, ל׳ דא ו׳, היוצר ויצירתו - האדם ועולמו, תשי״ג! 

א. ל. וולינסקי, ל׳ דה ר, חייו ויצירתן (תרד מרום׳ י. 
סערוגי)/ תשכ״ה \ 34 **! 31 .' 1 43 .. 1 .€! 1 ז 0 ז 0 
ז? 4 . 1138 ־ 11111 ( 1 . 6 , 1874 , 1 ( 0$ ! 10 **{ 7 

."ל ;* 1877 1 * 4 11%€1$1£12 ז 7 

.£ , 1899 { ! 1112£350%1£ { 0 ! 43 { £6$ • £111 1££ )? %£11 

, 1920 1 ? £12 *ח*ח 3 ז 7 :.¥ 43 ״ 1 נ 1 ות 801 

,* 1922 , £1123401 7 11114 1 * 4 .£ , 05 * ££11111 £ 

£3111 * £11111 . 0 ; 1931 , 11 ־ 1 , 12€13113 *¥ 13 [ 3 ? 02 * 1 <] 81 .£ 

^ . 1 . 61 .? .( ; 1939 1.), £, 07210 !312x3 מ) 

11 £ ;* 1939 43 ״ 1 0$ !\ ¥07 ( ^ 7 £210131 

.־ 111 סג* 1 ס 2 ) 1952 — 1939 120213/2/220 ^ 82 '.£ , 16 , 1943 ,.£ , £1011 ? 
!^/ 200 /€! 0 ^ ? 7/1 ,ץ^זנוסזב^ .£ ; 1952 ,. 11 :) 51££5 מ £11 .£ 

? ; 1958 43 ,£ 01 .£ ;* 1956 , 1-11 43 .£ { 0 

£1 !£"[>* 1 *? £71 *€! ! 401123 43 .£ .ם י 

• 310 ( 01 23$ !! 40 43 . 7 , 1 6 * 111 ־ 1 .? ; 1962 ,! 0 * 1 ^ 100/232 

. 1964 { ! 0 * 1311/1 

מש. ב. י־־ י. מ. וו. 

לאונרדו 183110 ? 0 ^זגח 1-60 — (במחצית הרא- 

שונה של המאה ה 13 ), מאתמאסיקאי איטלקי. ידוע 
גם בשם ! 11600300 1,60031:010 (ל , בנו של בונאצ׳י). 

ספח־ הנודע הראשון היה " 36301 !סל!!־ , ("ספר האב- 
קוס"), שפורסם ב 1202 (ושוב ב 1228 ), בו מספר ל׳ כי 
בנסיעתו לאלג׳יריה לצרכי מסחר, למד את תורת־החשבון 
לפי שיטת ההודים. חומר נוסף לספרו אסף במסעיו המס¬ 
חריים במצרים, סוריה, סיציליה ופרובאנס. ספרו, שתרם 
להפצת השימוש בספרות הערביות בעולם המערבי, הכיל 
חידושים מקוריים רבים, בהם ההוכחה כי למשוואות שמעלתן 
גבוהה מ 2 לא ניתן להציג פתרון כללי, כלומר לחשב את 
כל שרשיהן, תוך שימוש באיברים מן השדה האוקלית 
בלבד (ל׳ הוכיח זאת בהתייחסו למשוואה המסויימת 
20 = צ 10 + 2 צ 2 + *צ). כן נמצאו בספר פתרונות של בעיות 


אחדות באנאליזה של דיו?נטוס (ע״ע). הספר פירסם את 
שמו של ל׳ ברבים, והקיסר פרידריך 11 ביקש ממנו לערוך 
ויכוחים עם חכמי הצת. ויכוחים אלה הביאו למחקרים 
נוספים, אותם סיכם ל׳ במהדורה המחודשת של ספרו. 

בספרו ״ 2000100-130 1-301103 ?״ ("גאומסריה שימושית", 
1220 בערך) נתן ל׳ תמונה מתייקת של הגאומטריה והטרי¬ 
גונומטריה כפי שפותחו עד תקופתו. 

עבודותיו של ל' תרמו להחייאת המחשבה המאתמאטית 
בעולם המערבי בדורו והשפיעו על -מאתמאסיקאים בדורות 
שלאחריו. 

62 — 1857 ,. 7 .£ 41 5011111 <וח 8 *קת 01 סמ £0 . 8 

לאוס ( 1305 ), ממלכה בפנים חצי־האי הדו־סין (ע״ע), 
ללא מוצא אל הים. גובלת בתאי(טהי, כדרך שמב¬ 
טאים בני-המקום — סיאם) — במערב, בקאמבודיה וכוייט¬ 
נאם הדרומית — בדתם ובדרום־מזרח, בוייטנאם הצפונית — 
במזרח, ובסין — בצפון. שטחה 236300 קמ״ר! מספר החוש׳ 
נאמד ב 3 מיליון ( 1966 ). 

ג א ו ג ר א פ י ה. מבחינת המבנה נחלקת ל׳ לשני חלקים 
עיקריים: האיזורים ההרריים — בצפון ובמזרח, עמק הנהר 
הקונג (ע״ע) ויובליו — במערב ובדרום. ל׳ סצסדפת מחלקי 
איזורים טבעיים, שרוב שטחם נמצא בתחומי שכנותיה. האי- 
זורים ההרריים, התופסים כ% משטח המדינה, מבותרים מאד. 
הם מכוסים רובם צמחיה סבוכה והתנועה בהם קשה ביותר, 
מלבד בכמה עמקי נהמת. האוכלוסיה דלילה מאד ומורכבת 
בחלקה הגתל משבטים פרימיטיוויים. החלק הצפוני והצפוני- 
מערבי של האיזורים ההרריים הוא דמה, הכוללת אח שוליה 
הדממיים של רמת יונאן (שבסין) ואת שוליה המזרחיים 
של רמת שאן (שבבורמה) והיא מבותרת מאד ע״י רשת 
צפופה של גאיות צרים ועמוקים. גובה פני הרמה 1,300 — 
1,500 מ׳ מעל פני־הים, אך כמה גושי התם מתנשאים לגובה 
2,200 — 2,300 מ׳. אחור זה הוא המבודד והפראי ביותר של 
ל/ ומעטים בו ישובי קבע. מרבית האוכלוסיה באחור זה 
מתכזת בעמק המקונג ושני יובליו נאם הו ( 100 ? 61301 ) 
ונאם סנג (#מ 50 61301 ). את חלקה המרכזי והדתמי־מזרחי 
של ל׳ תופסים המדתנות המערביים של הרי אנאם. הגבול עם 
וייסנאם (הצפונית והדתמית) עובר כאן סמוך לפרשת־המים 
בץ אגן המקונג לבין הגהתת הנשפכים לים סין הדתמי. גם 
התם אלה מבותתם מאד, ומרובים בהם הגאיות הצתם, אך 
בדרום מצויים גם עמקים רחבים, שבהם כפתם רבים. הרי 
אנאם מגיעים בתחומי ל׳ לגובה 2,920 מ׳. בקצה הדרומי של 
המתנה, בשטח שבין המקונג ליובלו הגדול סה קהונג ( 50 
6 : 6002 ), מכסות שכבות עבות של סלעים געשיים את מדת- 
נות הה תם ויוצרות מישורים נרחבים. באחור זה מצויים 
מטזגי קפה וכותבה. רק חלק קטן מהמישור הגדול של אגן 
המקונג התיכון נכלל בתחומי ל/ משום שהנהר, המהווה 
את הגבול בין ל׳ ותאי, זורם בשוליו הצפוניים והמזרחיים 
של האגן. עם זאת נכללים בתחומי ל׳ שטחי מישור נרחבים, 
בעיקר סמוך למקום התחבתתם של יובלים בתלים, היורדים 
מהת אנאם, עם המקונג. בעמק המקונג התיכון מרוכזת 
למעלה ממחצית האוכלוסיה, ובו מרבית היישובים ועיקר 
החקלאות (ב 80% מהשטח המעובד הכולל). האחור ביצתי 
בחלקו! בקיץ ובסתיו מוצפים שטחים נרחבים, ולעתים נגר¬ 
מים בעונות הללו נזקים כבתם. 



55 


לאוס 


56 



ארטח־הטלוכת נלואנניפראבאנג, "העיר בעלת מאה הפאנח־וח" 


אקלים. מלבד באיזור ההררי שבצפון, האקלים בל׳ 

חם בכל עונות השנה. בעמק המקונג מידת החום הממוצעת 
בחודש הקר ביותר, יאנואר, היא 25 0 , ובחודש החם ביותר, 
אפריל, ״ 30 . בעמקי הצפון מידת החש ביאנואר היא ׳׳ 15 , 
אולם רוחות צפוניות־מערביות קרות גורמות לפרקים לכפוח 
ובחודש התם ביותר מידת החש הממוצעת היא ־׳ 24 — 27 . ל׳ 
כולה עשירה בגשמים! באיזורים ה״יבשים" ביותר, בחלקו 
הצפוני של המקונג התיכון, מגיעה כמות המשקעים ל 1,200 — 
1,400 מ״מ ואילו בהרים בל׳ המרכזית היא עולה עד 3,000 
מ״מ. העונה הגשומה היא מאי—אוקטובר, והשחונה נובמבר— 
מארס. 

א וכלום י ה. חושבי ל׳ משתייכים לשלוש קבוצות עי¬ 
קריות : א) בני תאי(ע״ע), הנקראים לאו׳ מהם שם המדינה, 
והם מרבית האוכלוסיה? ב) תושבי ההרים (לאו־תאונג)! 
ג) שבטים ממוצא סיני. מלבד אלה ישנם גם כ 35,000 סינים 
וכ 25,000 וייטנאמיים. אין פרטים על הריבוי הטבעי, אך 
מניחים כי הוא קרוב ל 2.3% בשנה. האוכלוסיה ברובה 
כפרית, ורק כ 15% ממנה יושבים בעיירות ובעדים. הצפי¬ 
פות: כ 11 נפש לקמ״ר. הערים הראשיות הן וינמין (ע״ע) 
הבירה המינהלית, ולואנג-פראבאנג, הבירה המלכותית 
( 45,000 תוש׳), שהיא נמל נהרי על גדתו השמאלית של 
המקונג. שאר הערים קטנות. 

דתות. רוב התוש׳ בל׳ שייכים לפלג הדרומי של הבוד¬ 
היזם. באיזורים המרותקים קיימים שרידים של דתות אני- 
מיסטיות. מספר הקאתולים נאמד ב 25,000 , והפרוטסטאנטים 
ב 46,000 . 

שפה. השפה הרשמית, המדוברת בפי רוב התושבים, 

היא "לאו", שפה קרובה לסיאמית, השייכת לענף לשונות 
תאי. הכתב דומה אף הוא לכתב הסיאמי. שפת לאו מדוברת 
גם בתתשי תאי השכנה, ומספר הדוברים בה כ 4 מיליון נפש. 
מלבד זאת משתמשים בניבים מקומיים. השימוש בשפה 
הצרפתית נפוץ בחוגי האוכלוטיה המתקדמת, והיא השפה 
הרשמית השניה. 

חינוך ותרבות. רשת החינוך בל' אינה מפותחת. 
ב 1966 פעלו כ 2,650 בתי־ספר יסודיים, עם 145,000 תלמידים. 
קיימים כתריסר בתי-ספר תיכוניים ומקצועיים (כ 4200 תל¬ 
מידים). כן ישנם 4 סמינארים למורים, בי״ס לרפואה, ובי״ם 
למשפט ולמינהל, אך אין אוניברסיטה. 

משטר. להלכה ל׳ היא מדינה עצמאית בעלת ממשל 
מלכותי חוקתי, אך למעשה היא "מחנת־חיץ" הנתונה ללח¬ 
צים חיצוניים של גורמים מדיניים וצבאיים, מערביש ומזר¬ 


חיים, שמשפיעים על משטרה ושעליהם אין לה שליטה (ור׳ 
להלן: היסטוריה). בראש המדינה עומד מאז 1959 המלך 
סאוואנג ואטתאנה, הממנה את ראש־הממשלה. קיימת אסיפה 
לאומית, הנבחרת אחת לחמש שנים בבחירות כלליות. הארץ 
מחולקת ל 17 מחוזות. 

כוחות מזוינים. בממלכת ל׳ קיים להלכה גיוס 
חובה. הכוחות המזוינים נאמדים ב 75x100 איש, מהם שייכים 
כ 8x100 ל״ניטראליסטים" (ר׳ להלן: היסטוריה), שיתר 
ל״מלוכנים", מערכם של ה״ניטראליסטים" לא שולב עדיין 
בכלל הגייסות של ל׳. 

בצבא היבשה המלכותי כ 65,000 איש, כולל 6 גדודי 
צנחנש ו 24 גדודי חי״ד, המאורגנים במסגרת חטיבות ניידות. 
ישנם 40 גדודי-משמר סטאטיים. הציוד הוא כמעט כולו 
אמריקני. 

בכוחות האוויר כ 1,500 איש, המפעילים כ 50 מטוסי- 
התקפה קלים, תוצרת אה״ב, בעלי מנועי-בוכנה. ישנם גם 
כמה מטוסי-תובלה וקשר. 

על נהר מק 1 נג מופעלות כמה שייטות קלות, הכוללות 
סירוודתותח ונחיתה. לכוחות השטים כ 500 איש. 

כשות הפאתט-לאו, השולטים באיזורי הצפת, ובמזרח 
החבלים הדרומיים של ל/ נאמדים 30x1002 איש לרבות 
"ניטראליסטים" שלא עברו לצד המלוכנים. מסייעים להם 
כ 15 — 20 אלף חיילים צפון־וייטנאמיים. צ ישם של כוחות 
אלה הוא כולו רוסי וסיני. 

כלכלה. כלכלתה של ל׳ נחשלת ואינפלאצלנית (מדד 
המחירים לצרכן: 1959 = 100 , 1966 = 1310 ), שתפתחותה 
החקלאית מפגרת, הארץ מצויה במצב מלחמה מראשית שנוח 
ה 50 ולמעלה מ 70% מהוצאות הממשלה מוצאים להחזקת 
הצבא. תמיכת אה״ב בסכום 56 מיליון דולר ( 1965 ), מלבד 
סיוע צבאי, מקיימת אותה. המסחר ברובו בידי סינים. 

עיקר עשרה של האת במשאביה החקלאיש. כ 60% משטח 
חאת מכוסים יערות, מהם מפיקים סוגי עץ שונים, כולל 
טיק. להעברת הגזעים משתמשים עדיין בפילים. באיזורי 
האת הניתנים לעיבש קיימת חקלאות ענפה. כ 4.2% משטח 
האת מעובדים, וב 80% מהאוכלוסיה מתפרנסים מחקלאות. 

גידולים עיקריים בל׳ הם: אוח — 510x100 טח לשנה 
( 1966 )! תירס — 19x100 טון$ טאבאק — 2,200 טח. כן 
מגדלים באטאטות, תפוחי־אדמה, מאנלק, בוטנים, כותנה, 
קפה, תה, תבלינים, אופיום׳ וגם ירקות שידות. המשק החי 
כולל חזירים ותואים (בהמת העבשה העיקרית), ובהרים 
קצת בקר וצאן. 

אוצרות טבע. בל' קיימים משאבים טבעיים ניכרים, 

אך אין הם מנוצלים בשל קשיי גישה ותחבורה. בקאם־קאוט, 
במזרח ל׳ המרכזית, קיימים מכתת בדיל קטנים, המפיקש 
את פריט היצוא החשוב ביותר של המדינה. מלבד בדיל 
ישנם גם מרבצים של עפרות-ברזל, בוכסיט ועשרת. 

תעשיה כמעט שאינה קיימת. מצויים מטוויות משי 
ומפעלי קדרות וצורפות, וכן מפעלים קטנים לעיבוד מזונות, 
טאבאק, עץ ועור. לאחרונה הוקמו מנסרות וטחנות אוח 
משרניות. תעשיית המכרות הפיקה 700 טונות בחל ב 1966 . 
תפוקת ה ח ש מ ל — כ 10 מיליון קו״ש לשנה." 

ור׳ מפה בעט׳ 57 . 

ב 1957 יזם האו״ם אח תכנית "אגן נהר המקונג", כדי 
לפתח את כלכלתן של המדינות היושבות לארפו. במימון 


57 


לאוס 


58 



לאוס ז החחכורה, אחירות־הטנע והחקלאות 


התכנית ובמימושה משתתפות המדינות הנהנות, 21 מדינות 
נוספות (ביניהן ישראל) וכן גופים פרטיים. עד כה ( 1967 ) 
הועמדו לרשות התכנית כ 113 מיליון דולר. מגמות התכנית: 
פיתוח כוח הידרו־חשמלי, השקיה, מניעת שטפונות, ניקוז, 
הקלח השיט ואספקת־מים. השלב הראשון של התכנית, שיהיה 
מוכן בשנות הסד, יסתיים בהקמת סכר פה־מונג (ליד דיג־ 
טיאן, על גבול ל׳־תאי) שיאפשר השקיית שטחים נרחבים 
בתאי ובל׳ רפעיל תחנת־כוח בת מיליון ק״ו• ב 1966 הוחל 
בבניית סכר נאם־נגום (צפונית לויינטיאן) שימומן ע״י הבגק 
העולמי. תחנודהכוח שלו תפיק 120,000 ק״ו. 

תחבורה. בל׳ אין מסילות־בחל. אורך רשת הדרכים: 
2,800 ק״מ, מהם רק 940 ק״מ ראויים לשימוש בכל מזג- 
אוויר. מספרהמכוניות: כ 7,000 , מכלהסוגים. כדרכי תעבורה 
פנימיים עיקריים משמשים הנהר מקונג ויובליו, באורך 
כ 1,400 ק״מ. בל׳ קיימת חברת־חעופה לאומית, המספקת 
שרותים נרחבים יחסית. קיימים 5 שדות־תעופה, ולמעלה 
מ 100 שדות־גחיתה. 

ס ח ר ־ ח ו ץ. ל׳ מייבאת מזון, מחצבים, מכונות ומוצרי 
תעשיה, בעיקר מתאי ומאה״ב, בסכום של 26 מיליון 
דולר ( 1965 ), ומייצאת (בעיקר לאה״ב ולבריטניה) בדיל 
( 65% ), עצים, קפה, תה ותבלינים, בסכום של כ 1 מיליון 
דולר. כמעט כל קשריה של ל׳ עם ארצות־חוץ מתנהלים 
דרך תאי. 

יחידת־המטבע = קי 240.0 קיפ = 1 דולר של אה״ב. 
בעת הפיחות האחתן ( 1964 ), היה השער 80 קיפ לדולר. 

היסטוריה. בירי־קדם היה שטחה של ל׳ כלול בקי¬ 
סרות של קה 5 ר (ע״ע). במאה ה 13 החלו שבטים תאיים, 
שנהדפו מיונאן שבדרום־סין ע״י שושלת רינג, לחדור לשטחי 
הקיסרות הקהמרית. והביאו לייסודן של המדינות בודמה, 
תאי (סיאם), קאמבודיה, וייטנאם ול׳. אולם בל׳, כברוב 
מדינות דרום-סזרח־אסיה, נשארה חזקה עד היום מורשת 


התרבות ההודית בתחומי הדת, החוק, מבנה החברה, הממשל, 
המדע והאמנות, והשפעתה של מורשת זו רבה מזו של סין 
(ע״ע אסיה, עמ׳ 313 [כדך מילואים]). 

לאחר מאבקים ממושכים בין שבסים שונים, הצליח המלך 
פה־נגון ב 1353 להקים בל' ממלכה מאוחדת. בידתה היתה 
לואנג־פראבאנג. פה־נגון הכניס לל׳ את הבודהיזם, שהוא 
עתה הדת השלטת. ל׳ סחרה עם שכנותיה סיאם ווייסנאם 
וקלטה מהן השפעות דתיות ותרבותיות, אך רוב ימיה גם 
לחסה ל׳ בשכנותיה, בעיקר בסיאם. במרוצת הזמן הצליחו 
מלכי ל׳ להרחיב את השפעתם דרומה. לחץ סיאמי על קאם- 
בודיה גרם לממלכה זו לנטוש ב 1432 אח הבירה אנגקור 
(ע״ע), ולחץ בורמי אילץ את ל׳ להעתיק את בירתה מלואנג־ 
פראבאנג לוינטיאן ב 1560 . 

ב 1707 נתפלגה ל׳ לשתי ממלכות עוינות, עם בירות 
נפרדות בלואנג־פראבאנג ובוינטיאן. זו האחרונה סופחה 
ב 1828 לסיאם, ואילו הראשונה שמרה על קיומה כמדינה 
מעלה מס לקיסרות סין, אולם השפעת סיאם גברה גם עליה. 
בשנות ה 60 של המאה ה 19 גברה החדירה הצרפתית לאנאם, 
מונקין וקוצ׳ין־סין. בלואנגיפראבאנג התרחבה פעילותם של 
כנופיות שודדים סינים. ודבר זה גרם להתנגשויות עם חיילים 
סיאמים. התערבותה של סיאם הניעה את צרפת לספח לאי- 
זורי שלטונה בוייטנאם את כל השטחים ממזרח למקונג. 
תקריות גבול ח 1 ורות ונשנות הגבית את סכנת המלחמה בין 
צרפת לבין סיאם וב 1893 דרשה צרפת מסיאם שטחים נוס¬ 
פים. בלחצה של בריטניה נכנעה סיאם. וכל ל׳, ממזרח 
לסקונג, הפכה לשטח חסות צרפתי. ב 1904 סופחו לל׳ שטחים 
ממערב למקונג, אולם במלה״ע 11 שבו היאפאנים וסיפחום 
לסיאם ב 1941 . אחרי המלחמה הוחזרו שטחים אלה לל׳ 
ב 1946 . 

אחרי מפלת צרפת ב 1940 נכנס צבא יאפאני להו׳דו־סין, 

אך השלטת הקיים נשאר עד מארם 1945 , כשביטלו הכובשים 
את שארית השלטון הצרפתי. עם כניעתה של יאפאן, 
חדשים מספר לאחר־מכן, נטלה תנועת לאו איסאראק, שדגלה 
בעצמאות לאומית, את השלטת לידיה, אך ב 1946 חזרו 
הצרפתים ומנהיגי העצמאות ברחו מהארץ. 

בשובם לל׳ הכירו הצרפתים בסיסאוואנג וונג, מלולואנג 
פראבאנג, כמלך על כל ל׳, וכך קמה מדינה מאוחדת. ב 1949 
נהיתה ל׳ למדינה אוטונומית במסגרת "האיחוד הצרפתי", 
ורבים ממנהיגי לאו איסאראק חזרו לארץ, אולם כמה מהם, 
ובראשם הנסיך סופאנאוובג, מנהיג הקומוניסטים, התקשרו 
עם הויט־מינך, (ע״ע הדדסין, עס׳ 604/5 ), והקימו את 
התנועה פאיזט־לאו. באפריל 1953 פלשו כוחות הויט־מינה, 
בסיוע הפאתט־לאו, לל׳< הצרפתים מנעו את כיבוש לואנג- 
פראבאנג בידיהם, אך הקומוניסטים השתלטו על שני מחוזות 
בצפון המוחזקים בידיהם עד היום ( 1968 ), בהסכם ז׳בווה 
משנת 1954 הוכרה עצמאותה המלאה של ל׳, ונקבע ששטחי 
הפאתט־לאו יתמזגו עם שאר חלקי הארץ. ראש־המסשלה, 
הנסיך סוח־אנה פומה, אחיינו של סופאנאוונג, דגל במדי¬ 
ניות ניטראלית, וב 1957 חתם על הסכם עם אחיינו, שלפיו 
הוקמה ממשלה קואליציונית. בבחירות ב 1958 זכו הקומוניס¬ 
טים ברבע מהקולות, ודבר זה עורר אח הימין להתארגן 
נגדם, ולהקים ממשלה ששלמה ללא אישור האסיפה הלאו־ 
מית. ההסכם למיזוג כוחות הפאתט־לאו עם הצבא המלכותי 
לא קוים, והתחדשה מלחמת הגריליה בצפון. בסיועה של 




59 


לאום — לאופזלד 


60 


אה״ב עלה לשלטת ב 1960 הגנראל פומי נוסאוואן, שעצר 
את מנהיגי הקומוניסטים והעביר את סווואנה פומה לתפקיד 
דיפלומאטי (שגריר בצרפת ובישראל). חדשים מספר אח״כ 
הפיל סח צעיר, קונג-לה, את ממשלת פומי נוסאוואן, וסר 
תאנה פומה הוחזר לשלסץ. אולם מנהיג הימין, הנסיך בון 
אום, הדיח את סווואנה פומה, ומלחמת־האזרחים נמשכה. 
ביתי 1962 הוקמה ממשלה קואליציונית בראשותו של סוווא־ 
נה פומה, וסופאנאוונג השמאלי ומומי נוסאתאן הימני נתמנו 
לסגניו. "הסכם שלושת הנסיכים", שלפיו הוקמה ממשלה 
זאת, קבע כי ל , תשמור על מדיניות ניטראלית וכי כל אנשי 
הצבא הזרים יצאו מן הארץ. החלטות אלו אושרו בתעידה 
הבינלאומית לענייני ל׳ שנערכה בז׳נווה, שבה השתתפו 
נציגי 14 מדינות, ביניהן אה״ב, בריה״מ, סין ווייטנאם הצפר 
נית והדרומית. ממשלת הקואליציה התפרקה באביב 1963 , 
משעבר סופאנאוונג לשטחי הפאתט־לאו בצפת וקיבל סיוע 
נרחב מצפת־וייטנאם ומסין. ב 1965 זנח סווואנה פומה את 
מדיניותו הניטראלית והרשה למטוסי אה״ב לתקוף את כוחות 
הפאתס־לאו. בל׳ עובר נתיב האספקה מצפוךוייטנאם לכוחות 
הוייטקונג בדרום־וייטנאם, ומכאן חשיבותה של ארץ זו 
לגבי המלחמה בויסנם (ע״ע [כרד מילואים]). 

האדמיניסטראציה הצרפתית נהגה במדיניות של טימוע 
תרבותי, פתחה בתי־ספר צרפתיים והכשירה פקידות מקומית 
שחונכה בתרבות צרפת. מלך ל' הושאר על כנו בלואנג* 
פראבאנג, ולידו פעלו חצרו, מועצת המלך ומועצה מייעצת. 
אולם השליט האמיתי היה הנציג הצרפתי, שהיה אחראי בפני 
המושל הכללי של צרפת שישב בהאנוי (ע״ע הדרסין, עט' 
603 ). המדיניות הצרפתית, שהעלתה בסולם הפקידותי חניכי 
מוסדות־חינוד צרפתיים, חיסלה כמעט את המוסדות המסר־ 
תיים של החוק, המשפט, האתיקה, המשפחה והשלטון המקו¬ 
מי בכפרים, בלי ליצור מבנה חברתי חדש במקומם. שיעור 
החוכרים גדל, וכנגדו פחת שיעורם של בעלי-הקרקעות. 
הצרפתים אף לא עודדו מסחר ותעשיה. תנאים אלה שררו 
עד מלה״ע 11 , ותוצאותיהם ניכרות גם כיום. 

וע״ע הדו־סין; ויטנם; קהמר! קמבודיה; תאי ז וביבליו¬ 
גראפיה בערכים אלה. 

4 .-־ 831 16 1 ל 1 ; 1959 ,* 1 / 0 1 *ז 10 > %111£ , 31 ^* 1361 116 

,*? 14 * €141 115 115 5 * 1 € ,( 611 ) 

1960 

מ. ב. - י. הם - מ. סד. 

לאופולד ( 1 > 01 ק £0 . 1 ), שמם של 3 ממלכי הבלגים. 

( 1 ) ל׳ 1 ( 1790 — 1865 ; מלך ב 1831 — 1865 ), בנו 
הרביעי של פראנץ־פרידריך, דוכס זאכסן־קובורג. בן 18 
הצטרף לצבא הרוסי, וב 1813 היה לגנראל. אחרי הנצחה 
על נאפוליה, עבר לאנגליה, נשא 
לאשה את שארלוט, יורשת־ 

העצר של בריטניה, ונשאר שם 
גם אחרי מותה ב 1817 . ב 1830 
דחה ל׳ את ההצעה להכתירו 
למלו יוה, אולם שנה אח״כ 
הסכים להיבחר למלך הבלגים 
(ע״ע בלגיה, עט׳ 169 ), נשבע 
אמונים לחוקה ושמר בקפדנות 
על מעמדו כמלך חוקתי, "המולך 
אך אינו מושל״. ב 1832 נשא 



לאשה את בתו של לואי־פיליפ, מלך צרפת, שביקש, שנה 
לפני-כן, להמליך את בגו על בלגיה. בדודם של המלכה 
ויקטוריה (ע״ע) ושל בעלה הנסיך אלברט, היתה לל׳ השפעה 
רבה על ביחדהמלוכה הבריטי, והודות לתבונתו הרבה היתה 




דעתו נשמעת בקרב מדינאי אירופה. 

110 * 11 [> 01111  

( 2 ) ל׳ 11 ( 1835 — 1909 ; מלך ב 1865 — 1909 ; בנו של [ 1 ]). 
כבר בהיותו יורש־העצר גילה עניין בהתפשטות קולוניאלית 
והרבה במסעות באסיה ובאפריקה. כמלך נהג כבוד בפאר- 
לאמנט, אך השכיל להשליט עליו את רצונו ופעל להקהות 
את חודו של המאבק המפלגתי. 
במלחמת פרוסיה־צרפת ב 1870/1 
כובדה אמנם ניטראליות ארצו, 
בעיקר בזכותה של בריטניה, אך 
ל׳ הסיק ממשבר חולף זה את 
המסקנה, כי על בלגיה להגדיל את 
כוננותה הצבאית, ולפיכך ביצר 
את לייז׳, נאמיר ואנטוורפן. בעי¬ 
קר נתן ל׳ את דעתו לפיתוחה 
הכלכלי והמסחרי של ארצו. הוא 
התקשר עם ה. סק נ , 1 י ( ע ״ ע ) והקים לאופויד 11 

ב 1876 את "האגודה האפריקנית הבינלאומית". בעקבות 
ועידת ברלין לענייני אפריקה ב 1884/5 (ע״ע אפריקה, עמ׳ 
355 ) קמה "מדינת קונגו הספשית", שהיתה למעשה אחוזתו 
הפרטית של ל׳, ושאותה ניצל באכזריות, עד שהדבר הפך 
לשעדוריה בינלאומית. ב 1908 נעשתה קונגו מושבה בלגית 
(ע״ע קונגו). על שמושל ל׳ נקראה בירת קונגו,לאופולדוויל 
(היום קינשאסה). 

ל׳, שהצטיין כדיפלומאס וכאיש־עסקים ממולח, לא היה 
מקובל על בני-עמו, לפי שנחשב לכילי רודף־בצע ולפרוץ 


במידותיו. מחוסר בנים־זכרים חוקיים ירש אותו במותו בן־ 
אחיו, אלבר 1 (ע״ע). 

; 1934 ־ 1931 , 11 ־ 1 ,* $£ 12 ? £ 11212/1 £1411 1415 ( 1 * 1 > 5 * 1 , 5011 ־ 031 . 1 
, 1932 ? 14 **ו> 1 > 1 ? 0 { , 11 .€ , 15 ב 601 ז 166 ^ 1 0 

- 11211 ^ 1 16 ) ; 1948 , 5 * 18 * 8 5 * 1 > 01 ז 11 , 1 ,( : 1 ח 1110 ב 01 . 0 

.* 1949 , 11 . 1 , 6 ^ 1 ^־ 161 

( 3 ) ל׳ 111 (נר 1901 ; מלך ב 1934 — 1951 ), בנו של אלבר 1 
ויורשו, שנתיים אחרי עלותו למלוכה, באוקטובר 1936 , הודיע 
ל׳, בעקבות כניסת צבא גרמני לחבל הרינוס, שארצו חוזרת 
למדיניות של ניטראליות, ומסתלקת מהתחייבויותיה ע״פ 
הסכם לוקרנו(ע״ע). עם־זאת התחייב להתנגד לכל תוקפנות, 
בתנאי שיזכה בסיוען של בריטניה וצרפת. שתי מעצמות 


אלו הסכימו להסדר החדש. 

כשפלשו צבאות גרמניה לבל¬ 
גיה במאי 1940 עמד ל׳ בראש 
צבאותיו, אך 18 יום אחרי הפלי¬ 
שה, ב 28.5.1940 ׳ הודיע על הני¬ 
עתו לגרמנים. הוא עשה זאת 
נגד דעת ממשלתו, ואף סירב 
להיענות לדרישתה להצטרף 
אליה בלכתה בגולה. הפארלא- 
מנט הבלגי שהתכנס בפאריס, 
הכריז על ביטול מלוכתו. כל 



שנות הכיבוש הגרמני נשאר ל׳ 


5 או 19 לד 1 


5 או 3 ו 5 ו 111 



61 


לאופולד — לאופרדי, ג׳קומו 


62 


בטירת לאקן. עם נסיגת הגרמנים מבלגיה, בסתיו 1944 , נלקח 
עם משפחתו לאוסטריה ושוחרר רק עם כניעת גרמניה. הבי¬ 
קורת על התנהגותו בתקופת המלחמה עוררה התנגדות לשובו 
לבלגיה, ו״בעיית ל׳" הפכה למוקד המדיניות הפנימית בארצו 
ב 1945 — 1950 . הוא חזר לבלגיה רק ב 1950 , בעקבות משאל־ 
עם, אך השביתה שפרצה עם בואו אילצה אותו, ימים־מספר 
לאחד שובו, להודיע על מסירת סמכויותיו לבנו בודואן. שנה 
אח״כ ויתר ל׳ סופית על כיסא המלוכה ובודואן מלך תחתיו. 

- 1£ נ 21 ? \ ;* 19-46 . 5 ) 1% ) 8 5 ) 4 105 , 111 , 1111-1001 ( 1 .מ 0 

.? .ן , 1948 , 111 . 1 ) 1111 § 11 ' 1 :) 4  01 ! 1 > 131171% ) * 11 ) 7 11116 ) 1 ) 01 , 013110 ) 8301 .ם 
. 111 ) 3 ) 14 ) 14 , 161861 ־ 1 .!ר! .א ; 1899 , 3 ) 1 ) 11 ) 1651 ) 4 ) 311 . 4 > 

111 ) 1 ) 11 ) 51 ) 0 , 860111111 0 , 1890 , 1 ^ 1411 ז) 1 \ 0311114 11141 

0111 £ | 065011 ) 1 4 * 1 1 ) 141414 15 ). 7 , 4 111 1141411% ( 1151 ! 01055112141 

, 1921 ,( 6 5 <) 616 -[־ 6810 

( 2 ) ל׳ 11 ( 1747 — 1792 < קיסר ב 1790 — 1792 ), נינו של( 1 ), 

בנם השלישי של מריה-וגרזיה (ע״ע) ופראנץ 1 . לאחר מות 
אביו ( 1765 ) היה ל׳ לדוכס-הגדול של טוסקנה (ע״ע) וב 25 
שנות־שלטונו הפך את מדינתו למופת מבחינת סדריה הפני¬ 
מיים, המינהל המתוקן והמשפט המתקדם. ב 1790 , אחרי מות 
אחיו יוזף 11 (ע״ע), ירש ל׳ את כסא־הקיסחת. בניגוד לאחיו 
היה ל׳ תכסיסן שקול וזריז, שהמשיך בתיקוני קודמו בדרך 
הפשרה. כך ביטל את שיטת הריכוזיות המופרזת והחזיר 
לערים רבות מזכויותיהן. לעומת־זאת קיים את רוב התיקונים 
הנוגעים במעמד האיכרים ובענייני החינוך. ביחסו לכנסיה 
נקט ל׳ קו מתון. הוא דחה את הצעת ההגמונים לבטל כמה 
מסעיפי כתב-הסובלגוח שהוענק ליהודים. ל׳ הצליח לשכך 
את מורת־חחם של ההונגארים ואת זעמם של הבלגים המת¬ 
מרדים. במדיניות־החוץ השכיל — למחת התנגדותו של 


השר קאוניץ (ע״ע) — לבוא לידי פשרה עם פרוסיה (הסכם 
ריכנבאך, 1790 ). כשנאסרו בצרפת לואי X¥1 ומרי־אנמו- 
אנט — אחותו של ל׳ — בידי המהפכנים, החליט ל׳, באי- 
רצוץ רב, להתערב לטובתם, אולם הוא מת פתאום, במארס 
1792 . במותו אבד לאוסטריה אחד משליטיה המוכשרים ביותר. 

; * 1897 , 1601 ) 561111 . 11151 816106 ) , 11 ..£ 1 ) 1114 ) 1 , 61 < 1 ץ 5 11 

; 1899 , 1011411011 ) 3 .; 114117 ) . 4 . 14 11 . 6 1 ) 1115 ) 1 , 5011111126 . 71 
4 115 ) 411 ) 317 ) 704 0171 ■> . 11 ) 5 ) 0 ) 11 ) 1411 ) 0 , 1161861 . 6 .ז .,א 
; 1899-1911 , 1-11 , 5 ) 113 ) 3 17 ) 141 4 051417£ !) 414 74141 315 . 01 
- 13011 .א ; 1932 ,.) 11 ) 0 1813 ) 3 ! 111 171114 ) 803 ,• 861-061 .ן . 8 

־ 161 /י . 13151 ) 1 > 11 < 1 \ 701 071 '! 0.5 3 ! 0111  101 ״ 23 ז ¥0 ) — ב 1935 . 
אוסף כתביו ( 11 ז ¥0 \ ¥01231110101 ), ב 2 כרכים, נתפרסם 
ב 1951/2 . 

״תס(! . £3 .א , 1926 , 13 71 ) 3 ~ € 7 / 01 , 51 ] 0 ^ 1 014114 >[ 

1965 ,£ ^ ./ נ ז 5100 ז 14€ 

לאופולח־יל, ע״ע קץשסה. 
לאופרה ע״ע חתוליים; נמר. 

־ ג :־־ ־ י ד ־■* 

לאופרדי, ג׳קומו — 11 > ־ 31 נןס 101-0 ־ 0130011 — ( 1798 , רקא- 
נאטי — 1837 , נאפולי), משורר איטלקי. בן אצילים, 

חלוש מילדותו, חתחנך ל׳ בעיקר בכוחות עצמו, כשהוא 
נעזר בספריית אביו העשירה. במהרה נעשה בקי בשפות 
ובספרויות של רומא, יוון, צרפת, גרמניה ועוד. בולמוס 
הקריאה הוסיף למיטוס בריאותו, לחידוד רגישותו ולהעמקת 
בדידותו. בגיל 14 — 15 חיבר מספר מסות מעניינות על בעיות 
דת, וכן על תולדות האסטרונומיה, ובגיל 16 כתב שירים, 
שתי מראגדיות ומסות על השירה הרומית והיוונית. כשרונו 
הפיוטי נתגלה לראשונה בפואמה 010113 10 מ 0 ן.ת 0583 זקק.\ 1 
1:0 ־ 101 ״ (״קרבת המוות״), 1816 , ששאבה את השראתה מיצי¬ 
רות דנטה ו^טררקה, אך העידה גם על מקוריות רבה. 
במשך שנים ניסה לעזוב את בית־אביו, אך כשנתאפשר לו 
לנסוע לתמא ( 1822 ), נתאכזב מעיר חלומותיו וחזר ב 1823 
לרקאנאטי. בשנים שלאחר מכן עבר ממקום למקום (מילאנו, 
בולוניה, פירנצה, נאפולי), כשהוא חוזר מפעם לפעם לעיר- 
מולדתו. שתי אהבות נכזבות רוקנו אותו מכל תקווה וחדוות 
חיים. ידידים סייעו לו להוציא את קובץ שיריו ( 031111 ), 
1831 . שנות־חייו האחרונות עברו על ל׳ בייסורים קשים 
ובעיוורץ כמעט מוחלט. 

אם־כי ל' נתפרסם בעיקר כמשורר, אין לשכוח את כשרונו 



63 


לאוסדדיי, ג׳קומו — לאוקואון 


64 


הפורה כפרוזה ואת 
למדנותו העשירה ש¬ 
הצמיחה מחקרים 
בעלי מעוף. במחקריו 
על השירה הקלאסית 
והרומנטית. ובמיוחד 
בפרשנותו על שירח 
פטרארקה, סלל את 
הדרד לחוקרים איטל¬ 
קיים שבאו אחריו. בין 
יצירותיו בפרוזה: א) 

311 ־ 11101 6 ז 61 ז 6 ק 0 

(..חיבורים על ענייני 
מוסר״), 1827 , קובץ 
מורכב בעיקר מקטעי 
דו־שיח, המשקפים 
את הגותו הפסימית, שאינה מוצאת נחמה בדה, במדע או 



ניזוקוסו לאו 09 ררי 


באנושות. ב) 1661 *ת 6 ק 11 > 1006 > 31 < 1 ! 2 ("אוסף מחשבות"), 
מספר כרכים של רשימות שנכתבו כשנים 1817 — 1832 . רשי¬ 
מות אלה הן מקור חשוב לחקר צמיחת השגותיו על החיים. 
להכרת תחומי קריאתו ותגובותיו על תורות פילוסופיות 
שונות 1 ג) קבצי מכתביו( 1814 — 1837 ), המשקפים את קורות 
חייו ואת אישיותו העשירה והמעניינת. 

כמשורר לירי תופס ל׳ מקום חשוב בשירה האיטלקית 
של המאה ה 19 , אם*כי יצירתו הפיוטית כוללת רק כארבעים 
שידים שנתחברו בשנים 1816 — 1835 ונאספו במהדורה 
המורחבת של ה ״!״ס, 1835 , ושני שירים שנתפרסמו אחרי 
מ^ 3 ־ 1 ) £1065 ב״ 1 ("הר 1 תם") ו 111113 16113 ) 1101110 ) 113 11 
("שקיעת הירח"). מבחינת תכנם ועיצובם הסיגנוני מתחלקים 
שיריו לחמש קבוצות. א) שירים בעלי אופי לאומי׳ כגון: 

113113 ' 411 (״לאיטליה״). 031116 3 0 ) 01001101611 11 3 ־ 1 נן 50 

(״על מצבת־הזכרון לדאגטה")! ב) שירי יאוש ואכזבה: 

£0 ) $3 011 031110 10 ס 1 ] 111 '״ן ("שירה האחרון של ספם 1 "), 

3 ז 6 ׳\ 3 ו 0 ״ס 4113 ("אל האביב")! ג) אידיליות, שבהן הגיע 
ל׳ לעצמה פיוטית רבה ולמקוריות חפשיח מכל השפעה: 
111/10110 ׳ 0 (״האינסוף״), 011113 4113 (״אל הירח״), 3 ־ 561 03 
6513 ) 11 > 11 > 161 ) (״במוצאי יום-החג״), 1150800 ("החלום")! 
ד) שירים בעלי אופי הגותי: 1011113 > 503 4113 ("אל גברתו"), 
810161110 ־ 111501 (״תחיה*), 13 ׳> 511 4 (״לסילויה״) , ׳ 1101 03010 
4513 ' 1611 > 63016 ־ 61 066 ) 35 ? סבו 11 > 111600 ("שיר לילה של 
רועה-נלד אמיתי״)! ה) שירים סאטיריים: 16011 ) 666 1 
(״המאמינים״), 8316360011001361113 16113 ) 1 ת 16 זז 0 ק 311 ז 3 גן 1 
("תולדות מלחמת הצפרדעים והעכברים"). 

על אף הפסימיות שביצירתו, קיימת בה הערכה מחו¬ 
דשת של האדם כדמות מרכזית בטראגדיית הקיום. לעומת 
המלאנכוליה והמרירות מוצג המעש כמפלט אפשרי. נם 
שאיפותיו לתהילה וכיסופיו לאיטליה מתחדשת בתרבותה 
מעידים במידה מסויימת על חיוב־החיים אף כי פנים אלה 
שביצירתו נראים ארעיים וחיוודים בתוך החזון המיואש 
של עולם ללא אשליות. 

השפעתה של שירת ל' מורגשת היטב ביצירותיהם של 
משוררים איטלקיים בסוף המאה ה 19 ובראשית המאה ה 20 . 

1 , 410110 * 01:0 ) 1 0110 * 81111101 , 11111 ( 4602 ? .>* - 0 ח 1 > 43623 * . 0 
ם , קס)! . 8181 , 5431311 . 3 >- 4611241101 * 4 * ; 1931 ,(<ח־ 96 * 1 ) 


.. 1 ) 110 , 81/11 ,גזז 3 חז 0 ג 411 ? 131311-0 ׳'! . 3 > ; 1932 ,(עד 1930 ) 
. 110 * 001 ' 1 * 0 41 10 * 510 , , 2 , 1011 ) 20 . 4 ; 1953 ,( 1931-1951 ) 111 
.. 2 ) 14 * 0 * 2 )/ , 13138011 * ., 1 ; 1937 ,״ 2 , 1006111 ״ 1 ; 1927 
- 81 ? ; 1937 , 0 ) 41 ) 1 * 1 1 * 0 40 1 / 1:10 ,״ 2 . 0 , 1 ־ 10 ? . 0 ; 1937 

£00£1361, 1^(10/10*0x10*1( 4(110 11*101 1(0(10*410110, 1937, 

. 7 ) 41 4010110 ( 6 110 ) 80 , 0601116 . 0 ;* 1937 ,״ 2 . 106011 ? . 7 ו 
, 06120 1 ; 1940 ... 1 41 10 ( 11010 / !״ 2 ,) 118116 ־ 1 . 4 ; 1939 
״./ . 0 , 1 >ז 6 ו)זנ 11 /י 3 . 8 .( ,' 1953 , 5011104 6 ה 1 ץ 4 **) 5 0 ,״ 2 

. 1954 

מ. ל. 

לאו״צזף (ט&רר־ס^!), או לאו״צד! ( 0-756 ו^ 1 ), פילוסוף 
סיני שחי, לפי המסורת, במאה ה 6 לפסה״נ ונחשב 
למייסד הטאואיזם (ע״ע קא 0 . 

כמקור עיקרי לתולדות חייו של ל״צ משמשים כתביו 
ההיסטוריים של סו־ן 1 ה־צ ׳ יאז, מחבר בן המאה ה 1 לפסה״ג. 
המספר כי ל״צ נולד בחבל הונאן שבצפון סין המרכזית, 
והיה ארכיונאי או ספת בחצר השושלת צ׳ו (ע״ע). השם 
ל״צ, אשד משמעותו היא "הפילוסוף הזקן", יתכן שאינו אלא 
כינוי, ושמו האמיתי היה לי-אר או לי-טאן. לפי המסורת 
ביקר קונג-םו-צזה (ע״ע) בצעירותו אצל ל״צ ושוחח אתו. 
אד נראה שלא חגיעו לידי אחדות דעות. את ספרו המפורסם 
"סאו-סה-צ׳ינג" ("הדרך והמידה הטובה"), חיבר ל״צ על פי 
בקשתו של שומר הגבול, יין־הסי, האחרון שראה אותו, 
כשיצא מתתו ם הממלכה, כדי להתבודד. אחרי שמילא את 
הבקשה וכתב את הספר המורה את הדרן אל השלמות יצא 
ל״צ מערבה ועקבותיו לא נודעו. 

לדעת סיבולוגים נכתב ה״טאו־טדדצ׳ינג" רק במאה ה 4 
או ה 3 לפסה״נ ואין כל ודאות כי ל״צ אמנם היד! דמות 
היסטורית. 

הבודהיסטים הסיניים טענו. כי בצאתו מסין הלך ל"! 
להודו וכי רעיונותיו הביאו שם להתפתחות הבודהיזם. הסאו־ 
איסטים ייחסו לל״צ תכונות אלוהיות. וראו בו בן־אלמודת. 

,ץ 6 ת> 8131 . 8 . 8 , 1948 " 7 -.- 1 (ס 1 * 811401 } , 4 ־ 7 , ¥111308 1.10 
. 1955 ,){ס/ (ס ׳ 0 .׳*! * 7/1 .. 7 ״ 2 

ור׳ ביכליוגראסיה לערך .טאו". 

לאוקואוץ(׳\ 0 ) 6 *ס!>\>), באגדה היוונית, כהן לאל אפולו 
בעיר טרויה (ע״ע), שהזהיר את בני עירו, לבל 
יכניסו לתוך חומותיהם את סוס העץ שהשאירו אחריהם 
היוונים בנסיגתם המדומה. ורגיליוס שם בפיו את האימרה: 
"ירא אני את הדאנאים (יוונים) גם כשמגישים ד.ם מתנות" 
(אנאים 11 , 49 ). בשל אזהרותיו נענש ע״י אפולו, או לפי 
גירסות אחרות, ע״י האלה אתני, או ע״י אל הים, פוסידון. 
שני נחשי-ים לפתו את ל' ושני בניו וחנקו אותם למוות. 

ל׳ לא נזכר ע״י הומרוס, ודמותו מוכרת בעיקר מתוך 
"האגאיס" של ורגיליוס. כן הוא מהכר ע״י ארקטינוס, וע״י 
בקכיליךם (ע״ע). סויפוקלם חיבר עליו טראגדיה. 

מותם של ל׳ ובניו תואר הרבה על אגרטלים יווניים, 
ומצוי גם בציורי-קיר בפוימפיי (ע״ע). ברם עיקר הפירסום 
של אגדת ל׳ בא לה משנמצאו ב 1506 על גבעת אופיום 
ברומא שברי קבוצת פסלים ענקית, מעשה־ידיהם של הפסלים 
אגסאגדר 1 ם מרודוס ובניו פוליחירוס ואועו׳ח׳רוס, מהמאה ה 1 
לפסה״נ, המתארח את ל׳ ובניו הנאבקים בנחשים (ר׳ תמונה 
ותיאור בערך הלניזם, 672 — 675 ). אין לדעת אם הקבוצה 
זהה עם זו שעמדה, לפי פליניום, בביתו של סיטוס. סיכל- 
אנג׳לו(ע״ע) כבר ניסה לשחזר את הפסלים. שיחזור מאוחד 
יותר מוצג במוזיאון הוואטיקאן. 



65 


לאדקואון — לאם, לאסיות 


66 


קבוצת-פסלים זו עוררה את התפעלותם של סופרים 
חזוקרי־אמנות בסאה ה 18 , מוינקלמן(ע״ע) ועד ?הה (ע״ע) 
03011000 לסינג(ע״ע) קרא על שמה את חיבות הביקורתי 
06516 ? 11011 4316161 < . 1 ) 602,60 ־ 01 . 1 > .לס . 1 ) 0 , 1766 ׳ הדן 

בגבולות האמבות והשירה. 

בחפירות שנערכו ב 1957 — 1960 ב" מערת טיבריום" שב- 
ספרלונגה, במחוז לאמינה, נתגלו שברי פסלים ענקיים 
וכתובת, אשר יתכן שהם הורידי גירסה קודמת של קבעת ל׳, 
ואולי שרית הפסלים המקוריים, אשד העתקם מצוי בוואסי־ 

קאן. 

£. 8 * 1 ) 16 , 21924 ,( 736-737 , 23 <( 11 [ £43 , 8 £ ״ ; 

9. 1^3*1953 ,) 1 ו)ס^/ 0 )^ 11 ס 4 > .מ 1 ^) 1 ו 144 } 01 )^ 1 ו 1 ח 4 > ,)ז 0 ! 1 מ ; 

£1. 51<:11<£ 1/14 , 1 ( 105 * 1 . 0 ; 1957 ,.£ ,\ 1 \ 1 ג\זזז x110 41 711x110 
* 11 $4141(0 <41(/)(01 $40 0 ) 1 ^ס x10x01( 41 5#(!1 נןנן) %0 סס . 

19 3.), 1965. 

ד. אש. 

לאוריון — ע £10 ( 5 נ 1 !)!/ — עיר חוף ביוון, בדדום־מזרח 
אטיקה (ע״ע), לא הדחק מכף סוניון, בת כ 6,800 
תוש׳ ( 1963 ). בימי קדם היווה ל׳ מרכז לאיזור מכרות כסף 
עופרת. מרבצי הכסף, מהגדולים בעולם היווני, היו ידועים 
כבר במאה ה 6 לפסה״נ, אך ניצולם השיטתי החל רק במאה 
ה 5 לפסה״נ והגע לתפוקה מכסימלית בסאות ה 4 —ה 2 
לפסה״נ. המכרות היו קניין המתנה האתונאית, שהחבירה 
אותם לאנשים פרטיים לתקופות של 3 עד 10 שנים. ב 483 
לפסה״ב נתגלו מרבצים עשירים של כסף גם במארוגאה שב- 
איזוד ל/ ולפי הצעתו של תמיסטוקלם (ע״ע), השתמשו 
בהכנסות מהמכרות החדשים להקמת צי גמל. במכרות ל׳ 
עבדו עבדים- אשר רבים מהם ערקו אל הספארטנים במלחמה 
הפלופוגסית, אחת 412 לפסרדג. ב 103 לפסה״נ פרץ במכרות 
מרד עבדים גדול. בסוף המאה הראשונה לפסה״ג נידלדלו 
המכרות וניצולם פסק. הוא חודש רק בסוף המאה ה 19 , וכיום 
כותם שם בעיקר עופרת, מנגאן וקלמיום. באיזור ל׳ נשארו 
שחתם המעידים על ניצול המכרות בחפירה ישירה: עמודי- 

תמיכה, כבשנים, בארות וכלי שטיפה. 

ן .. 8 ; 1897 ,) 1411 ^ 40x1 70x11 ״ 1 ) 4 1 ) $410 1x1 ,ח 10 [ 1 ג 1 >ז\/ .£ 

.£. 8 . 11 ?)€ 41/1 ) 1/1 אן 7/1( <4111( 5111/(1 141x11 ,ז*ק<ן 140 
- 200 .(!י] , 48 , 111005 ^ 1 * 8011001 81111511 1110 01 ( 1 >נ 1 מח^) 

, 1953 ,( 254 

ד. אש. 

לאוו!, רוברט — 1-011111 או 11 :׳ 1 \ נ^ 1 }!:*!סא — ( 1710 — 
1787 ), תאולוג וחוקר־מקרא אנגלי. ל׳ היה בן 
כומר אנגליקני, למד באוניברסיטת אוכספורד והיה בה 
לאחר מפן פרופסור לאמנות הפיוט ( 1741 — 1750 ). ב 1750 
נתמנה ארכיתאקון של רנצ׳סטר, ב 1766 הגמון של אוכם־ 
פ 1 רד ע 1777 הגמון של לונדון וחבר מועצת-המלך. 

ב 1753 פירסם ל' את מחקרו ־ 360 ־ 16111 ־ 1 ג 6$1 ג>ס 3 ־ 5361 06 
מסת (.על שירת הקודש של העבתם") שנתבסס על הרצאר 
תיו בתורת הפיוט. ב 1787 הופיע הספר גם באנגלית וזכה 
לפירסום רב. ל׳, שהיה בקי בשפה העברית והעריץ את השי¬ 
רה המקראית, כתב את דבריו בהשפעת הספר "מאור עיניים" 
של ר׳ עזריה מן הארמים (ע״ע). בספרו ח ל' בהתהוותה 
ובחוקיה של השידה המקראית, והשווה אותה לשירה היוונית 
והלאטינית הקדימה. בכך היה הלח הגישה המבקשת לבחון 
ולנתח את השירה המקראית לסי קני־מידה ספרותיים, 
בחיבור אחר 19161x6 ןיז 6 זל £€6 0£ מז $16 ע 5 6 י 1 ז ("שיטת 
המקצב העברי״), 1753 , קבע ל׳ את חוקי התקבולת של 
השידה המקראית. 


ל׳ היה אישיות פעילה ורבצדדית. פולמוסיו הדתיים 
והספרותיים עוררו עניין רב בקרב בני-דורו, ומתקריו הש¬ 
פיעו גם על משה מנדלסזון. 

מ. צ. סגל, לחקר צורתה של השירה העברית (ב״ססר 

קלוזנר״), תרצ״ז 1 -)% !) 01/1 14311 (63.), 5(11110x1 0x4 .? 

. 1834 ,״£ . 8 / 0 1x01x1 
מ. צ. ם.-צ. בד. 

לאם (ל ׳ ), לאמיות (ל״ו 1 ). המתח "ל׳" נזכר בתנ״ד 
כשם נרדף ל״עם" ו״גוי". ביותית מקבילה לו 
המלה ;ס׳ £0% , ובלאטינית הקלאסית — 860$ . רק בלאטינית 
המאוחרת ההל השימוש במונח 03110 , שנכנס לרוב השפות 
האירופיות בצורת 0311011 ׳ 03110031117 , וכדר. לכל הביטויים 
האלה חסרה הגדרה מדוייקת. השימוש הגפרץ ביותר הוא 
לציון קבוצה אתנית גדולה־למדי, שבקרב המתייחסים עליה 
קיימת תודעת השתייכותם אל הקבוצה ורצון להתמיד בהש¬ 
תייכות זו("תודעה לאומית"), ואשר השפעתה ניכרת כגורם 
ביחסים מדיניים ובין־מדינתיים. בהתאם לכך משתמשים גם 
בשם־התואר "לאומי" לסימון תכתות או מוסדות הקשורים 
בקבוצה בזאת, כגת "לשון לאומית", "תרבות לאומית", 
"מאפיינים לאומיים", וכר. במובן זה ישמשו מתחים אלה גם 
בהמשך הערך. 

פעמים משתמשים במלה "ל׳" ובצירופי־מלים הנגזרים 
ממנה גם במובן של "מדינה" או של כלל תושבי המדינה, 
למשל במונח "הכנסה לאומית", כשהכוונה היא להכנסה 
הכוללת של אוכלוסיית המדינה, במתח "יחסים בינלאומיים", 
שפירושו יחסים בין מדינות, ובמונה .משפט בינלאומי", 
המציין את כללי המשפט החלים על יחסים אלה. שימוש 
זה מקובל במיוחד באנגלית ובצרפתית, עד שבהן נדחתה 
כמעט המשמעות האתנית לקח־זווית. ראוי לציין, כי בשפות 
אלו מקובל להשתמש במלים 1131101131117 , 031101131116 , 
כשהמדובר באזרחותו של אדם, כלר בהשתייכותו 
המשפטית־מדיניח (ע״ע אזרחות). שימוש זה נובע מהקשר 
ההדוק שנוצר בין שני הפנים של המתח ל': מצד אחד קבוצה 
אתנית, ומצד שני מדינה כצורת אירגון חברתי. על הקשר 
הזה מעידה גם ההבחנה שהשתרשה בשימוש המודרני בין 
המתח ״ל , ״ — 0311011 , לבין דימונה ״עם״ — 04 ק 3 ״ , 170116 
16 ק 60 ק , 16 ג! 611 ק: הראשון מרמז על קבוצה אתנית גדולה, 
המהווה גורם חשוב בזירה המדינית, והאחרון (במקביל 
ל^ג״תסת הלאסיני) על קבוצה אתנית סתם, ללא שימת-לב 
להשלכותיה המדיניות, לעתים גם על המץ העם בניגוד 
לשכבות־האליטה. בלשון היומיום אין מדקדקים בכל ההבח¬ 
נות הללו והמונח "ל'" משמש, בדרך כלל, במשמעותו 
האתנית. 

מחשבה מרובה הוקדשה לשאלה, מה הם סימני־ההיכר 
של ל׳, וכיצד תיקבע השתייכותם של בני־אדם לל' זה או 
אחד. שתיים הן השקפות-היסוד בעניין זה. האחת מחפשת 
תשובה לשאלה זו בקריטריונים או׳בייקטיווייס. לפי חפיסה 
זו, מותנה קיומו של ל׳ בייחודה של קבוצת בני־אדם בשפחה, 
בדפוסי תרבות ובאורח־חיים מיוחדים, בריכוז טריטוריאלי, 
תכופות גם בדת משותפת, ולפי דעה קיצונית — אף במוצאה 
הגזעי. השתייכותו של יחיד לקבוצה לאומית נקבעת, לפי 
תפיסה זו, ע״י בדיקת קיומם של קריטריונים אלה. הקושי 
שבגישה זו הוא משולש: ראשית, קשה לקבוע באופן אונייק- 
טיווי, מה היא דרגת־השוני בניבי הלשון, במנהגים, בפולחן 
או בעקרונות האמונה, בריכוז הטריטוריאלי, במבנה הפיסי 



67 


לאם, לאמיות 


68 


או בגון העור, המחייבת קביעת קיומם של ל" בפרדים, או 
באיזו מידה אפשר לראות את השינויים הללו כמשניים, 
וכמתיישבים עם קיומו של ל׳ אחד. הקושי השבי נעוץ בכך, 
שאנשים רבים מושפעים בעת ובעתה אחת מכמה תרבויות, 
או שגדלו לא על ברכי שפה אחת בלבד, או שעברו מתרבות 
אחת לשניה, או שהם נמצאים במצב־ביניים בין שתי תרבויות, 
וכן שיש אנשים שהוריהם מתייחסים על קבוצות אתניות 
וגזעיות שונות, ואץ לדעת לאיזה ל׳ יש לשייך בני־אדם 
אלה. הקושי השלישי הוא, שפעמים אין בקבוצת בני־אדם 
כל הקריטריונים שנמנו לעיל, אלא חלק מהם בלבד: יש 
ייחוד של שפה ואין ריכח טריטוריאלי ! יש ייחוד של דת 
ואין ייחוד של שפה וכר. הקושי שבזיהוי ל" ובקביעת 
השתייכות לאומית לפי קריטריונים חברתיים אובייקטיוויים 
חיזק את הנטיה לשים את הדגש בקריטריץ אירגוני- 
פורמאלי ולזהות ל" עם מדינות. לפי זה ניתן כאילו לראות 
את כלל־האזרחים של מדינה או של תושביה כל/ אולם 
במקרים רבים טופחת המציאות על פניה של גישה זו ואין 
היא יכולה לעמוד בפני ביקורת רצינית. 

קשיים אלה הניעו את החוקרים לכלול בניתוח תופעת 
הל״ת מימד נוסף, המימד הסובייקטיווי של ת ו ד ע ה לאומית. 
ארנסט ךגן (ע״ע) נתן לתפיסה זו ביטוי קלאסי בהרצאתו 
משנת 1882 ״ל׳ — מהו ז", והיא נתקבלה מאז כיסודית 
להבנת הנושא. אין תפיסה זו שוללת את חשיבותם של 
הקריטריונים האובייקטיוויים׳ שהם הבסיס העובדתי להבחנה 
בין ל", אלא שלפיה לא די בהם. לקיומה של קבוצה לאומית 
דרוש גם שלחלק ניכר מבני הקבוצה תהיה הכרה מודעת 
של השתייכות אליה, המשולבת ברצון להמשיך בהזדהות 
עמה ובטיפוחה. משעה שקיימת הכרה זאת, יורד ערכה המגד 
לי של דרגת השוני שבקריטריונים האובייקטיתיים. אם די 
בהם כדי לשמש בסים להכרה הקבוצתית, אין אנו נדרשים 
לדקדק בפרטיהם. צירוף זה של ה כ ר ת ההשתייכות לקבוצה 
אתנית עם יחס של ה ו ק ר ה כלפיה, הוא המהווה אח תופעת 
התודעה האתנית אצל היחיד. אם מתלווית לתודעה אתנית 
ציפיה שקבוצה זו, על ערכיה ודפוסיה, תשמש בסיס לאירגץ 
מדיני, ניתן לדבר על תודעה לאומית. קבוצה, שתופעה זו 
קיימת בה במידה ניכרת, יש לראותה כקבוצה לאומית, כל/ 
והשקפה המכוונת לקדם את האינטרסים של הל/ כפי שחסי¬ 
דיה מבינים אותם׳ מכונה לאומנות. 

ריכוז טריטוריאלי׳ כלו/ ישיבת בני־אדם בשכנות 
גאוגראפית שבה הם המרכיב הדמוגראפי המכריע, הוא 
הרקע הטבעי׳ האקולוגי, לצמיחת קבוצה לאומית, כי ריכוז 
כזה עשוי להצמיח לשץ משותפת, דפוסי-תרבות ואמונות 
ומנהגים משותפים, ועל הכל ־ 1 - מסודות משותפות המדגישות 
את אחידות הקבוצה. אפילו מתגבשים בקרב החברה הטרי¬ 
טוריאלית הבדלים חריפים בין שכבות חברתיות שובות ובין 
איזורים ותת-איזורים שובים, ייתכן שדי יהיה במשותף לכולם 
כדי שתיווצר, הן אצל בני הקבוצה והן אצל משקיפים מבחוץ, 
דמות של אחים־לעם׳ אחים־לל/ לעומת הזר. ברם׳ אפילו 
הרקע היסודי הזה אינו תנאי מחייב או מספיק. בני־אדם 
שעקרו מן "הטריטוריה הלאומית" ואף ישבו מחוצה לה כמה 
דורות, שמרו לפעמים על אי־אלה מאפיינים של המסורת 
הלאומית המקורים אם מתלווה לכך תודעה לאומית, מש¬ 
תמרת קבוצה כזאת כקבוצה לאומית אפילו בנכר, ללא הגורם 
המסייע של סביבה לאומית. זהו ההסבר לתופעה הידועה 


של מ י ע ו ט י ם ל א ו מ י י ם, כלו׳ קבוצות לאומיות המחזי¬ 
קות בלאומיותו למרות השפעת הסביבה הזרה הלוחצת עליהן 
להתבולל בה. 

שפה משותפת מתפתחת באורח טבעי בסביבה גאד 
גראפית רצופה ובין בני־אדם העומדים בקשר חברתי הדוק. 
משהתפתתה שפה משותפת, היא מהווה קשר נוסף ביניהם, 
מקילה עליהם לראות עצמם קרובים זה לזה. בהיותה אמצעי- 
התקשורת היעיל ביותר בחברה האנושית, משמשת השפה 
המשותפת מכשיר עיקרי לטיפוח כל שאר הדפוסים, הערכים 
והמסורות המשותפים להם וליצירת תודעת קרבתם. מטעם 
זה משמשת לרוב שפה משותפת סימו־היכר מובהק לקבוצה 
לאומית, עד שרבים נטו לזהות קבוצה לאומית עם קבוצה 
לשונית. ואמנם קיימים סקרים שבהם שמרה שפה משותפת 
על שברי־ל׳ בנכר ושימשה גורם ראשון-במעלה שמנע או 
צימצם את ניכורם הלאומי ואת התבוללותם בסביבות לאד 
מיות זרות. וכן רבים המקרים ששפה משותפת סייעה לטפח 
תודעה לאומית למרות הפירוד המדיני או הדתי בין בגי 
הקבוצה. אולם פעמים שאין די בשפה משותפת כדי שתצמח 
תודעה של אחדות לאומית (כגון בין צרפתים, ואלונים 
ודוברי־צרפתית בשוויץ! בין אנגלים, אירים, אוסטראלים 
ותושבי אזד׳ב! בץ יהודים בעלי תודעה לאומית בתפוצות 
ששפתם היא שפת הסביבה, לבין שכניהם)! וכן יש שתודעה 
לאומית מתגברת על שוני לשוני (יהודים רבים בתפוצות 
ובישראל! הודו! פאקיסמאן). 

דת משותפת היתד. בנסיבות מסויימות בעבר אחד 
הסימנים הבולטים־ביותר של קבוצה לאומית. ליתר דיוק, 
כשהיו הדתות שבטיות או לאומיות והיתר. להן השפעה 
מכרעת בחיי יום יום לכל פרטיהם, היתה אחידות דתית 
חלק חיוני מדפוסי-החיים הקבוצתיים וכן המלט שהידק את 
הקבוצה הידוק-יתר. נוסף על כך׳ שימשה אחידות דתית, 
דווקא בשל השפעתה המכרעת על שאר תתומי־החיים, גורם 
למיזוג לאומי, וקבלת דתו של ל׳ אחר הובילה לא אחת להת¬ 
מזגות עם אותו ל/ שילוב הדוק זה בין דת לבין ל׳ בשאר 
במידה מרובה אפייני ליהדות. בנסיבות מסויימות ממלאות 
עדיין דתות — אף כי במידה פחות בולטת — תפקיד כגורם 
לאומי גם בקרב עמים אחרים. כך תרם ייחודם הדתי של 
פולנים קאתולים באיזודים שהיו כמה דורות בשלטונו של 
פרוסיה הפרוטסטאנטית ושל רוסיה האורתודוכסית, לחיזוק 
תודעה לאומית נפרדת ולהלך־רוחות מרדני, שעה שהפולנים 
שחיו תחת שלטונה של אוסטריה הקאתולית הץ נוטים יותר 
להשלמה עם המצב ואף להתבוללות. דוגמה שניה היא זו 
של האירים הקאתולים, שייחודם הדתי גרם בימי השלטץ 
הבריטי לתודעה לאומית הרבה יותר אינטנסיווית מזו של 
האירים הצפוניים, הסקוטים והולשים, שמבחינה דתית היו 
קרובים יותר לדת השלטת באנגליה. כן משמש כיום האיס¬ 
לאם גורם המחזק תודעה לאומית אחידה בקרב העמים 
דוברי־ערבית ומעודד התפתחות תודעה של אחדות לאומית 
באוכלוסיית פאקיסטאן. אולם, בדרך־כלל׳ אפשר לומר, כי 
לידתן של דתות אוניברסאליסמיות, שניתקו את עצמן מן 
הרקע האתני שבו צמחו, כגץ הנצרות, הבודהיזם והאיסלאם 
צימצמה, או לפחות שינתה אח מידת השפעת הדת כגורם 
או קריטריון של ל״ת. גם הסקולאריזאציד, הגוברת של החיים, 
מקטינה את השפעת הדת בחיי היחיד והחברה. שחי התפת¬ 
חויות אלו גרסו לירידת חשיבותה של דת משותפת כסימן 



69 


לאם, לאמיווז 


70 


לל״ת משותפת, והסר 1 גגיות דתית חדלה לשמש סימן להטרו־ 
גניות לאומית. 

אסכולה קיצונית בקרב לאומנים באירופה יצאה בסיסמה 
של גזע אחיד ומשותף כיסוד הל"ת. הדוגלים בסיסמה 
זה ביניהם ג 1 בינ 1 (ע״ע), ה. ס. צ׳מכרלין (ע״ע) ואלפרד 
רוזנברג (ע״ע), ניסו לבסס את הל״ת על הבדלים פיסיים 
תורשתיים בין קבוצות בני־אדם, לייחד ל״גזעים" שונים 
תכונות פסיכולוגיות ושכליות שונות׳ ולקבוע סולם־עדיפויות 
איכותי בץ גזעים "עליונים" ל״נחותים". ערכה המדעי של 
הסיסמה הזאת רעוע ביותר (ע״ע גזע, עם׳ 575 — 577 ), מה 
גם שאין כיום "גזעים טהורים". עם־זאת יש להכיר בזה, 
כי ישיבה ממושכת של קבוצות בני־אדם בשכנות גאוגרא־ 
פית תוך יחסים הדוקים, לרבות יחסי-מין בין בני־הקבוצות, 
מסוגלת לעצב אי-אלה טיפוסים פיסיים, כשם שהיא תורמת 
ליצירת דפוסי־תרבות׳ מסורת ולשון אחידים. כשם ששוני 
תרבותי עלול לעורר תגובה של אכסקלוסיוויות ודחיית הזר 
(כ^נופוביה), כך עלולים גם הבדלים פיסיים בולטים לחזק 
נטיות כאלו. השקפות "גזעניות" בקרב עמים ""לבני־עור" 
שימשו להצדקת דיכוים של "גזעים צבעוניים", ובעשרות 
השנים האחרונות הפכו ההבדלים הפיסיים הבולטים בין עמי 
אפריקה ואסיה לבין עמי אירופה וצפודאמריקה לגורם 
המדרבן תודעה לאומית אצל הראשונים. גם שנאת היהודים 
ודיכוים בין עמי אירופה ואמריקה מסתייעת מאז המאה ה 19 
באמתלה "גזענית". 

בין שאר הגורמים העשויים לפעול בכיוון של ליכוד 
בני-אדם לל׳ יש למנות את הימצאם זמן ממושך במסגרת 
מדינית משותפת. שלטון מדיני אחיד יוצר דחפים 
למיזוג לשוני, חברתי ותרבותי במובנו הרחב ביותר, ואף 
להתמזגות פיסית־משפחתית. כן מעודדת השתייכות לאותה 
מסגרת מדינית בתנאים מסויימים צמיחה של תודעת זיקה 
משותפת. הזיקה למדינה (״פטריוטיזם״ מלאט׳ ב״ז&ק — 
"מולדת") דומה בגילוייה לזיקה לל/ ללאומנות. מכאן הנסיה 
שלא להבחין בין שתי הזיקות, כשאוכלוסיית המדינה רואה 
את עצמה פחות או יותר כמשתייכת לקבוצה לאומית אחת, 
ומכאן גם הנטיה׳ שצוינה לעיל, שלא להבחין בין הקבוצה 
הלאומית לבין אזרחי המדינה. אך כאשר שתי קבוצות אלו 
אינן זהות(במדינות רב־לאומיות, או בעלות הרכב אוכלוסיה 
פולי־אתני, או כשקבוצה לאומית מפוזרת בכמה מדינות), 
מתגלה ההבדל ביניהן ובין שתי הזיקות הנ״ל ומתברר, כי 
ייתכנו ביניהן אפילו ניגודים חריפים. 

ניתן, איפוא, להגדיר ל , כקבוצת בני-אדם, שעל־פי משקע 
משותף של נתונים אובייקטיוויים — לשון׳ מסורת, קרבה 
גאוגראפית, דת, או השתייכות למסגרת מדינית אחידה — 
רואים הם את עצמם קרובים זה לזה׳ רוצים בטיפוח 
המאפיינים המשותפים, ודורשים שגם המיסוד המדיני ישקף 
את המאפיינים הללו. מהותם של הנתונים המשותפים ודרגת 
האעטנסיוויות שלהם יכולות להיות שונות מקבוצה אחת 
לרעותה, ובקרב אותה קבוצה לאומית יכולות להיות שונות 
מיחיד ליחיד ומשכבה לשכבה. וכשם שמידת האינטנסיוויות 
ואף עצם מהותם של המאפיינים האובייקטיוויים יכולות 
להיות שונות, כן ייתכן שאינטנסיוויות התודעה הלאומית 
אצל בני־הקבוצה תהא שונה, ושאצל רבים בקבוצה תיעלם 
תודעה זו כליל או שלא תהיה עדיין מגובשת. 

פירושו של דבר שאין לראות בל״ת תופעה חברתית 


הקיימת בהכרח בכל מקום ובכל זמן, אלא רק תופעה חברתית 
נפוצה, ושאין להניח שכל אדם יהיה בהכרח שייך לל׳ כלשהו, 
אלא שרבים מאד הם בני־אדם שניתן לזהותם כמתייחסים 
על ל׳ מסויים. בתנאי הברה קדם-מודרנית מוצאים אנו תכו¬ 
פות קבוצה אתנית שמספר המתייחסים עליה הוא קטן, תחומה 
הגאוגראפי מצומצם לממדים מקומיים בלבד (כפר או מספר 
כפרים שכנים או מרחב־מרעה של שבט נודד) ותחושתה 
כלפי קבוצות אחרות, אפילו הן דומות לה מבחינה א 1 בייקטי- 
ווית, היא תחושה של זרות מוחלטות בתנאים אלה אפשר 
לדבר על חברה "קדם־לאומית", כלר חברה הנמצאת בשלב 
שבו עדיין לא נתגבשה תודעה לאומית מאחדת. מצד שני, 
מוצאים בחברות רבות, קדם־מודרניות ומודרניות כאחת, 
קבוצות אתניות גדולות יותר, שאינן מהוות גורם ניכר בזירה 
המדינית. בני קבוצות אלו אינם מייחסים ערך מיוחד 
למאפייני קבוצתם. או מגבילים את הערכתם לתחום התרבותי- 
פולקלוריסטי בלבד, ואינם מציגים תביעות רציניות בתחום 
המדיני. כזה הוא המצב לגבי הבךם 1 נים והפרובאנסאלים 
בצרפת, חולשים בבריטניה, רוב השבטים הילידים ורוב 
קבוצות המהגרים מעבר־לים בארצות היבשת האמריקנית. 
אך כשישנה קבוצה אתנית המקיפה מספר ניכר של בני-אדם, 
והמשתרעת מעבר לאמור גאוגראפי זעיר, שבניה — עם כל 
תודעת השוני בקרבם — מכירים במאפיינים המייחדים אותם 
לעומת קבוצות אתניות אחרות, ושערכיה והדאגה לעתידה 
משמשים גורם רציני לעיצוב מסגרות מדיניות או, לפחות, 
נדרשים לשמש גורם כזה — הרי לפנינו ל/ 

כבר בעולם הקדמון התגבשו מספר קבוצות אתניות, 
שאפשר לראות בהן ל", אך התודעה הלאומית היתד. יוצאת- 
דופן עד למאות האחרונות, וביטויה המרחיק־לכת של התו¬ 
דעה הלאומית — הלאומנות — התחילה למלא תפקיד נכבד 
בזירה העולמית רק בדורות האחרונים. עצם המונח הוא 
מאוחר־למדי, בן המאה ה 18 . 

את ההסבר לתופעה זו ניחן למצוא בנסיבות החברתיות. 
בעולם הקדם־מודרני היתה המוביליות מועטת (פרט לשבטים 
ניידים), ודוב בני־אדם לא היו באים במגע עם "זרים". 
ההשכלה היתד. מנת חלקם של מועטים, והאופקים הרוחניים 
של ההמונים היו מצומצמים לסביבתם הישירה. בתנאים אלה 
התרכזה תודעת זהותם הקבוצתית מסביב לכפר, לשבט, 
למשפחה, ובמידה שזיקתם המודעת התפשטה מעבר לסביבתם 
הישירה — לדת או לשושלת־השליטים. רק לעתים רחוקות 
חשו ההמונים במאפיינים המשותפים לל׳ כולו והמבדילים 
בינו לבין ל" אחרים. לא במקרה נמצאו סימני תודעה לאומית 
מובהקת במובנה המודרני אצל העברים והיוונים הקדמונים. 
בגלל ממדיה הזעירים של ארצם ואפיה האתני המעורב, 
חשו העברים תמיד במאחד אותם ובמבדיל ביניהם לבין ל" 
"זרים", ותחושה זו קיבלה חיזוק בשל הניגוד החריף בין 
תפיסתם הדתית לביו זו של שכניהם. ואילו היוונים, קשרי- 
המסחר והמוביליות הרבה שפיתחו, העניקו להם הזדמנויות 
תכופות להכיר ל" זרים ולחוש ע״י-כך את אחידותו היחסית 
של הל׳ היווני, על שבטיו ואיזורי־מחייתו. שתי דוגמות אלו 
משקפות תופעה, שגם בימינו אנו עדים לה: התודעה הלאו¬ 
מית עשויה לצמוח ביתר שאת לא בסביבה "לאומית טהורה" 
או חד־לאומית, אלא דווקא בנסיבות שבהן בני ל" שונים 
באים במגע זה עם זה. לעתים מעודד מגע כזה התבוללות 
ומיזוג, אך יש גם שהוא מגביר את תודעת המשותף לכל הל׳ 



71 


לאם, לאמיורז 


72 


והמבדיל בער לבין "זרים", מחזק את הזיקה הלאומית, 
ומחריף את הדחפים לדחות את הל״ת הזרה. 

התפשטות התרבות ההלניסטית כיסוד ממזג באגן המזרחי 
של הים התיכון, ושל התרבות הרומית במערבו, המסגרות 
המדיניות האימפריאליות של רומא וביזאנטיון וצמיחת 
הדתות האוגיברסאליסטיות הגדולות — הנצרות, האיסלאם 
והבודהיזם — עיכבו לתקופה ממושכת את התקדמות התודעה 
הלאומית. אידאולוגיות אחרות — מדיניות, תרבותיות 
ודתיות — תפסו מקום בראש כמוקדי ההזדהות החברתית 
של בני־אדם. אד כבד במאה ה 9 חזרה התודעה הלאומית 
למלא תפקיד פעיל בתולדות האנושות. במזרח המוסלמי 
החלה להתפתח תודעה לאומית מובהקת אצל פרסים, ערבים 
ותורפים. במערב הנוצרי הושפעה חלוקת הקיסרות הקארו־ 
לינגית, בין השאר, גם מניצני התודעה הלאומית, וגורם זה 
שוב לא נעלם מן הזירה האירופית, למתת שמסגרות פאר 
דאליות ושושלתיות התחרו בו. התודעה הלאומית הלכה 
והתחזקה והיא שגרמה במידה מתבה לאידגון איזורים 
נרחבים באירופה בצורת מדינות לאומיות. היא החלה לתת 
אותותיה גם בעולם העל־לאומי של אוניברסיטאות יה״ב 
ושל גופי הכנסיה הקאתוליח. התנועה הפרוטסטאנטית מצאה 
משענת איתנה בתודעה הלאומית של קבוצות אתניות בצפון. 
בין הכנסיות הנוצריות במזרח שמת אחדות — הארמנית, 
הקופטית והסורית — על אפין הלאומי והפכו ע״י כך לגורם 
מסייע הן לטיפות הייחוד הלאומי האובייקטיווי והן לחיזוק 
התודעה הלאומית, בעוד שכנסיות אחרות — הרוסית, הבול- 
גארית, הרומנית והסרבית — התארגנו בצורה עצמאית, 
דווקא משום שהכנסיה היוונית, אשר תחת מרותה עמדו קודם 
לכן, לא נראתה בעיני הכמורה, השליטים והאוכלוסיה קרובה 
אליהם קרבה אתנית מספקת. הדת היהודית לא איבדה מעולם 
את אסיה כדת לאומית, למתת היסודות האוניברסאליים 
שבה, ולסייד חיזקה בעם היהודי את הקשרים האתניים 
שבמציאות ואח הרצון להתמיד בהיתקם. 

מלחמות ממושכות׳ יגון המלחמות בין נוצרים למוסלמים 
בספרד, בין הרוסים לשכניהם במערב, בדרום ובמזרח, בין 
צרפתים לשכניהם בדרום, במזרח ומעבר־לים׳ בין גרמנים 
לעמים סלאודים ובין הונגארים לתורכים, תרמו אף הן תרומה 
נכבדה להתפתחות התודעה הלאומית. גם כשהיו מלחמות 
אלו מלחמות־דת, היד, בהן יסוד לאומי, כגת בספרד ורוסיה, 
ובהן התגבשו בדיד זו, בד בבד, התודעה הלאומית והזיקה 
לכנסיה הקאתולית בספרד והאורחודוכסית ברוסיה. היסוד 
הלאומי בולט עוד יותר באותן מלחמות שבהן לא היה בין 
היריבים ניגוד דתי, אלא ניגוד אתני בלבד. הטינה שבלב 
המשכילים האיטלקיים לשלטונם של דוברי גרמנית, ספרדית 
או צרפתית על חלקים נרחבים של ארצם סייעה לגיבוש ל׳ 
איטלקי בעל תודעה לאומית אחידה. 

האידאולוגיות של ההומאניזם והרנסאנם, ואחריהן — 

של הליבראליזם, הראציונאליזם והאוטיליטאריזם, ולבסוף — 
של הסוציאליזם, העניקו לעולם התרבות האירופית סדרות- 
ערכים בעלות כוח־משיכה רב. הצד השווה שבהן הוא שכולן 
שמו את הדגש, מצד אחד, ביחיד, ומצד שני, בקבוצות 
רחבות־יותר מאשר הקבוצה הלאומית הבודדת. אידאולוגיות 
אלו גרמו, איפוא, לצימצום השפעת הלאומנות, ותפקיד זה הן 
ממלאות עד היום. באותו כיוון ממשיכים לפעול גם גורמים 
אחרים: דתות על־לאומיות, מסגרות מדיניות, וחזון האנושות 


המאוחדת איחוד סדיני ותרבותי כאחד. אע״ם־כן החלה ברא¬ 
שית המאה ה 19 תקופת התעצמותה המהירה של הלאומנות. 
הדעות חלוקות על אפיה הרצוי או הבלתי־־רצוי, אך אין 
להטיל ספק בעצמתה. רוב השינויים העיקריים שחלו במפה 
המדינית של העולם ב 150 השנים האחרת ות, ורוב המדינות 
החדשות שהוקמו בתקופה זו, הם במידה ניכרת פרי השפעת 
הלאומנות. 

אחת הסיבות שמנעו מן התודעה הלאומית מילוי תפקיד 
מדיני מרכזי בתקופות הקודמות, היתה התהום החברתית 
בץ שכבת השליטים לבין תב נתיניהם. יש שהשוני בין 
השליטים לבין נתיניהם הוסיף להילה המיסטית שהיתה עוטה 
תכופות את דמות השליטים והיה עשוי להעניק לשלטונם 
לגיטימאציה רבה יותר. המצב נשתנה עם ירידת השפעתן 
המדינית של זיקות דתיות, פאו׳דאליות ושושלתיות. עם 
התפשטות הלכי־מחשבה דמוקראטיים, שוב לא נתקבלו הזי¬ 
קות הקודמות כהצדקה מספקת לקיומם של מדינות ומשמרים, 
ואת מקומן תפס יותר ויותר רעיון "הזכות הטבעית" של 
עמים להתארגן התארגנות מדינית בהתאם לרצון עצמם. 

מכאן קצרה הדרך לגיבוש עקרון הל" ( 0£ 16 ק״מ 1 זק 
5 ש!ז 311 נ 101 ז 3 ת), שהופיע, החל במאה ה 19 , כביטוי עיקרי של 
הלאומנות בשלב הדמוקראטי־ליבראלי שלה. לפי עקרון זה 
רשאי בל ל׳ לתבוע לעצמו מתכונת מדינית משלו, עד כדי 
מדינה ריבונית ממש. מתקבל על הדעת, כי בני-אדם הנשאלים, 
מהו המשטר אשר הם רוצים לחיות בו, לא יבחרו בשלטון 
זרים, על הערבים הזרים הקשורים בו, אלא במנהיגים ובדפו¬ 
סים קרובים אליהם. חשיבה דמוקראטית מסייעת, איפוא, 
להגברת הלכי־רוחות לאומניים בכל מקרה של הבדל אתני 
בין הצמרת השלטונית להמון הנשלטים. חלק גדול מן האגד 
שות היה נתון במצב זה במאות האחרונות, ולכן הפכה התו¬ 
דעה הלאומית׳ ובעקבותיה הדרישה להעמיד את טיפוח הל׳ 
במרכז הדרישות המדיניות, לתנועה המונית ומתמדת. לאומ¬ 
נות מסוג זה בולטת פחות וגם מובנת־פתות במדינות כגון 
בריטניה, צרפת, הולאנד, שוודיה ועוד, שהושגה בהן התאמה 
יחסית בין המדינה לבין הל׳ לפני דורות רבים, ושוב אין 
צורך להיאבק עליה. 

המהפכה הצרפתית הפיצה רעיונות דמוקראטיים, וכיבושי 
נאפוליון עוררו תגובת־נגד חריפה בקרב עמי אירופה לנסיון 
לשעבדם לשלטון זר. התנגדות זו מצד עמי אירופה, ובייחוד 
התנגדותם של המשכילים שבקרבם, שוב לא מצאה את 
ביסוסה הרגשי והראציונאלי בעקרון הלגיטימיות (ע״ע) 
אלא בעקרון הל״ת. התודעה הלאומית המודרנית הופיעה, 
איפוא, בתחילתה כשלוחתם של רעיונות ליבראליים ח־מד 
קראטיים וכך,חלתם לא רק על היחיד אלא אף על הקבוצה 
האתנית שהוא רואה עצמו קשור אליה. הדמוקראטיה הלי¬ 
בראלית דורשת מבנה מדיני שבו היחיד, יחד עם רעיו, קובע 
את אופי המשטר ומצפה ממנו שיאפשר לו הבעה עצמית 
מידבית, במידה המתיישבת עם שאר מגמות החברה. על 
כך מוסיפה הלאומנות את הדרישה שכלל היחידים המהווים 
ל׳ ייהנה מזכות תמה, תוך ציפיה שהמשטר שיקום בהתאם 
לכך יאפשר ביטח עצמי מירבי לדפוסים ולערכים המשותפים 
לאותו ל/ סיסמת השלטון העצמי הדמוקראטי הופכת בהקשר 
זה לסיסמת "הגדרה עצמית לאומית", והדרישה ל״חרות" 
הופכת לדרישת "חרות לאומית". במתכונת דמוקראטית־ 
ליבראלית זו, כפי שנוסחה באמצע המאה ה 19 בידי ?ציני, 



73 


לאם, לאמיוח 


74 


קושוס (ע , ערכיהם) ואחרים, הלאומנות היא עדיין רעיון 
אוניברסאלי הדוגל בזכויותיהם ובחרדתם של כל הל", זו 
הצורה שבה הופיעה הלאומנות באירופה ואף התפשטה בשאר 
היבשות. במדינות שבהן שלט למעשה ל׳ אחד, התקומם 
הרגש הלאומי נגד שליטת זרים, והצליח תכופות, בסיוע 
מבחוץ או בנסיבות נדחות, לשנות את אופי המשטרים ופעמים 
גם את מפת המדינות. הלאומנות היא שהמריצה ספרדים 
להתמרד בשלטון הצרפתי בתחילת הסאה ה 19 , היא שפעלה 
בקרב גרמנים ורוסים לאחר התנגשותם בקיסרות הנאפוליד 
גית, והיא שהיתה אהד הגורמים במרד היוונים נגד שלטון 
תורכיה ובמרד תושבי בלגיה נגד הולאנד. בקרב איטלקים, 
גרמנים ופולנים, שהיו מפוצלים בשלטונן של כמה מדינות, 
פעלה הלאומנות כגורם מאחד. בקרב ההונגארים, עמי הבאל־ 
קאן, הצ׳כים, האירים, העמים הבאלטיים, הנורווגים והאיס- 
לאנדים היא גרמה להתבדלות מן המסגרת המדינית הקר 
דמת. לגבי מספר מדינות רב״לאומיות — רוסיה, אוסטריה- 
הונגאדיה, תורכיה — היא מילאה תפקיד הרסני. בקרב 
היהודים היא המריצה את הדרישה לריכח טריטוריאלי והד 
לידה את הציונות ואתמדינת־ישראל. עם ההשכלה האירופית 
חדרה התנועה הלאומית גם להכרת השכבה המשכילה של 
עמי אסיה ואפריקה, וממנה גם להמונים רחבים יותר באותן 
יבשות. בקרב הערבים היא עודדה התמרדות נגד תורכיה, 
ואחר־כד נגד שלטונן של אומות אירופה, והולידה מדינות 
עצמאיות (אלא שגם בהן מתחרה הדקה למדינה הבודדת 
בשאיפה לאיחוד מדיני כלל־לאומי). היא המריצה את תנועת 
ההתנגדות בהודו נגד השלטץ הבריסי. גל האנטי־קולוניא־ 
ליזם, ששינה את המפה המדינית של אפריקה ואסיה ועודנו 
ממשיך לשנותה, הוא שלוחה של עקרון הל״ת, אלא־ שבו 
בולט היסוד של ניגוד גזעי חריף, בעוד שתהליך ליכוד 
האוכלוסיה בשטחים הקולוניאליים לשעבר לקבוצות לאומיות 
עדיין לא הושלם. התודעה הגזעית־לאומית. הרצת להיות 
ל׳, קודמים במקרה זה לעצם גיבושם של הל" 

הלאומנות לא יכלה לשמור תמיד על מתכונתה הליברא- 
לית־דמוקראטית, זו שדגלה בחרות הל" כהשלמה לחרות 
הפרט וכמצע בעל תחולה אוניברסאלית. ד״נסיון להכריח 
מדינות לשנות את אפין או לוותר על שטחים כתך במאמ¬ 
צים ובקרבנות כה גדולים, שלהצלחתו דרוש ריכוז דחפים 
רגשיים עצומים עד כדי הזנחת בל ערך חברתי אחר. בשעת 
המאבק מצטיירת נטיח להקריב לצרבי השיחרור הלאומי 
עקרונות כגת חופש הפרט, ויכוח חפשי, בחירה חפשי׳ת 
של המנהיגות, אינטרסים כלכליים ומעמדיים, וכן זכויותיהם 
של ל" אחרים. התרכזות אתנו^נטרית זו, פעמים שהיא משאי¬ 
רה משקע חמור בקרב לוחמי החרות הלאומית גם לאחר 
השיחרור, וכך עלולה הלאומנות לאבד את אפיד, הליבראלי- 
הדמוקראסי״האוניברסאלי ולהפוך לתנועה המשתלבת יפה 
עם נטיות ט 1 טאליסאריות ואוט 1 ריטאריות ועם דיכוי של ל" 
אחרים או התפשטות על חשבתם. כלפי פנים עלולה לאומנות 
זו להתבטא בהפליה אכזרית של קבוצות אתניות אחרות* 
כלפי־חוץ — במגמת התפשטות, שפירושה אימפריאליזם 
על רקע לאומי. הלאומנות האיטלקית בתקופת הפאשיזם, 
הפולנית בין שתי מלחמות־העולם, והגרמנית ב 1871 — 1918 , 
ולאחר מכן בשנות השלטון הנאצי, הן דוגמות בולטות להת¬ 
פתחות זו, אולם נטיות בכיוון תמה מופיעות גם בתנועות 
לאומיות אחרות. אין לראות התפתחות זו כבלתי־נמנעת, 


אבל את האפשרות של שינוי זה באופי הלאומנות יש להביא 
תמיד בחשבון. יש הנוהגים להבדיל בין שתי הצורות של 
לאומנות ע״י שימוש בכינויים שונים. לצורה הראשתה, 
הליבראלית־דמוקראטית-אוניברסאלית, קוראים בשמות כגון 
"תנועה לאומית", "תודעה לאומית", "רגש לאומי", "תנועה 
לשיחרור לאומי", ואילו את הכינוי "לאומנות" מייחדים 
לצורה השניה, האתנוצנטרית, האוטוריטארית והתוקפנית. 
יש גם ד,ממים את הצורה השניה "שוביניזם". 

הבעיה הלאומית מתעוררת לא רק מבחינת הל" השואפים 
להשתחרר מתלות במדינות זרות, אלא גם מנקודת־ראותם 
של מדינות ושליטיהן, ושל הל" הדומינאנטיים במדינה 
כלשהי. שאיפתם של אלה היא׳ בעיקרו של דבר, לשמור 
על שסח המדינה הקיים או להרחיבו. מגמות להרחיב את 
גבולות המדינה לובשות צורות שונות, מהן מגסות התפשטות 
ככל האפשר — המדיניות המכונה אימפריאליסטית — ומהן 
מגמות התפשטות מוגבלת מנימוקים כלכליים, איסטראטגיים 
ועוד. בין המגמות להתפשטדת מוגבלת יש להזכיר את האיך 
ךנטיות (ע״ע), שהיא מגילויי הלאומנות. 

שמירה על השטח הקיים של המדינה היא מגמה רגילה 
של שליטי-מדינות, ומאפיינת את מדיניותם גם כשאוכלוסיית 
מדינתם היא רב־לאומית. הדרכים להבטחת מגמה זו הן 
שתות, והבחירה ביניהן משתקפת בדרך טיפולם בשאלת הל". 
מדינות רבות מנטות, כפתרץ ראשץ. לעודד את מיזוגן של 
הקבוצות האתניות, או לפחות של חלק מהן, להסיבה לאומית 
אחידה, במדינה שבה נהנה אחד חל" מעמדה זלסינאנסית 
מבחינת מקומו בשלטון, בכלכלה, בתרבות, ביוקרה חברתית, 
במספר, או באחדות סן הבחינות האלה, מתבטא הדבר במאמ¬ 
צים לסייע ע״י פיתויים או ע״י לחץ והפליה, לטמיעת חלקים 
הטרוגניים של האוכלוסיה ולהתבוללותם בל , הדומינאנטי. 
במדינה שבה אין ל׳ דומינאנטי בולט, או שבה עדיין לא 
התגבשו הטיבות לאומיות, אלא אוכלוסייתה נמצאת בשלב 
"קדם־לאוסי", מתרכז מאמץ מנהיגי המדינה למצוא מאפיינים 
משותפים לשם ליכוד חלקי-אוכלוסיה שובים לל׳ אחיד. בדרך 
הראשונה הולכות מדינות אירופה המערבית פרס לבלגיה 
ולשוויץ, וכן בלסה מגמה זו ברוסיה ובגרמניה שלפני 1914 . 
בדרך השניה הולכות המדינות החדשות באפריקה שמדרום 
לסחרה, הודו, אלג׳יריה, מארוקו, אינדונזיה, בורמה, ועוד, 
ובמידה מסויימת גם מדינות אמריקה (פרט לקאנאדה), שכל 
אחת מהן מעודדת את ליכוד אוכלוסייתה המגוונת לחטיבה 
אתנית־ממלכתית בעלת תודעה לאומית. אם מאמץ זה מצליח, 
יש בו משום חיזוק המדינה, שהרי אוכלוסייתה תהא קשורה 
בד, בעבותות כפולים של פאטריוטיזם ושל לאומנות כאחד, 
חיקתה לא תתערער גם אם יעברו על המדינה ימי חולשה 
או זעם. אולם למדיניות זו יש גם צד שני: מיזוג חטיבות 
אתניות משניות עם החטיבה הדומינאנטית, פירושו שזו 
האחדונד, מפסידד, במידה מרובד, את היתרונות החברתיים, 
הכלכליים או המדיניים, ואת עמדות-הבכורה שנהנתה מהם 
קודם לכן, ובסופו של דבר עשד המחוג להביא לידי שוויון 
מלא בין כל היסודות האתניים — לא תמיד מוכנות כל השכ¬ 
בות בל׳ הדומינאנטי לשלם מחיר זה, ולפיכך מרובים המקרים 
שבהם נתקלים יסודות אתניים משניים בדחיד, מצדו של הל׳ 
הדומינאנטי * במקום לעודד מיזוג, יש שהוא עורם מכשולים 
על דרכו, לאומנות אבסקלחיווית ודוחה זו מלווה תכופות 
בהפליות, ואפילו בדיכוי פיסי של אלמנטים אתניים אחרים. 



75 


לאם, לאמיות 


76 


הקבוצה המשנית הנתקלת ביחס דוחה עשויה להיכנע 
ולחפש מפלס בהגירה, או להגביר אח המאמצים לחדור 
לשורות הל׳ הדומינאנטי. אך התגובה עשויה גם להתבטא 
בהגברת תודעתה הלאומית ובתביעות מדיניות מרחיקות- 
לכת מצדה, במטרה לשנות את המצב מיסודו. תביעות אלו 
יכולות להיות: א) הפרדה מוחלטת והקמת מדינה לאומית 
עצמאית (שברוב המקרים יימצאו גם בה מיעוטים לאומיים)) 
ב) הפרדה מן המסגרת המדינית הקיימת לשם סיפוח למדינה 
אחרת שצביונה והה אתה! ג) שינוי כללי במבנה המדינה 
במתכונת פדראטיווית ואוטונומיה אחורית; ד) אוטונומיה 
מסויימת בתחום האישי-תרבותי או לפחות הענקת מעמד 
רשמי לשפת הקבוצה ולתרבותה ואפשרות לטפחן. בכל 
הנסיבות תדרוש הקבוצה המשנית לבטל. הן מבחינה חוקית 
והן למעשה, את כל גילויי ההפליה נגד המשתייכים אליה 
ולהעלות את רמתם הכלכלית. באחרונה מתגבשות תגובות 
מסוג זה, מלווות גילויי אלימות, גם בשורות המיעוט הכושי 
באה״ב, שבעבר תלה תקווה במיזוג הדרגתי באוכלוסיה 
"הלבנה" הזלמינאנסית. 

ישנן מדינות רב־לאומיות שהצליחו לשמור על יציבותן 
ועל שלמותן הטריטוריאלית באחת הדרכים שמנינו. השיטה 
הפדראלית בשוויץ, המאפשרת לכל אחת מבין הקבוצות 
הלאומיות להיות דומינאנטית בקאנטון אחד או יותר, שמרה 
על רצון כולן להישאר משולבות במסגרת המדינית המשו־ 
תפת. גם ביוגוסלאוויה ובבריה״מ משמשת השיטה הפדראלית 
גורם מסייע לרצון הל" השונים להישאר במסגרת המדינה. 
השיטה הפדראלית בקאנאדה, השיטה הדו-לשונית בבלגיה 
(המתקרבת לפדראליזם), בפינלאנד ובקרב האוכלוסיה האי¬ 
רופית בדרום־אפריקה, והאוטונומיה התרבותית של המיעוט 
ההונגארי ברומניה, הם נסיונות, מבטיחים פחות או יותר, 
לתת סיפוק לקבוצות לאומיות בתוך המדינות הללו, בלי 
לסכן את שלמות המדינה. גם הפדראליזם בהודו והשיטה 
הדו־לשונית בציילון הם נסיונות מסוג זה, הו היתד. גם 
המגמה שהצדיקה את מתן האוטונומיה התרבותית למיעוטים 
לאומיים בכמה מדינות במזרזז־אירופה בתקופה שבק שחי 
מלחמות־העולם. אך לא תמיד מצליחים נסיונות ממין זה. 
בקפריסין לא הראה הנסיו׳ן סימני הצלחה. בפולניה ובצ׳כו- 
סלובאקיה, בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם, לא הסתפקו 
המיעוטים, שישבו במרוכז באיזורים מסויימים, בחופש להת¬ 
פתחותם התרבותית, ושאפו להוציא את עצמם ואת איזורי- 
מגוריהם מהמסגרת המדינתית הקיימת ואף הצליחו בכך 
בסיוע קוניונקטורה בין־לאומית נוחה. רבות מבין המדינות 
החדשות באפריקה ואסיה (כגון אינדונזיה, בורמה. גאנה, 
ניגריה, עיראק׳ קונגו, הודו ופאקיסטאן) מתלבטות בבעיה 
זו: אין הן בטוחות אם יתן מבנה פדראטיווי או פלוראליסטי־ 
תרבותי סיפוק לקבוצות האתניות שבתוכן, יחזק את זיקתן 
למדינה ויתרום ליציבותה, או אס מבנה כזה ישמש, להיפך, 
מוקד להגברת תודעה לאומית בקרב הקבוצות, יעודד אותן 
להציג דרישות נוספות, ובסופו של דבר יגרור תופעות 
בדלניות, שיסכנו את אחידות המדינה. מכאן המדיניות ההס¬ 
סנית של מדינות רבות בשאלה זו. 

כשאק השכבות השולטות במדינה מוכנות לוותר על 
שלמותה, ומצד שני אין הן סומכות על נאמנותם של יסודות 
אתניים זרים, או כשבעיית מיעוטים אתניים מאיימת לסבך 
את יחסיהם הבין־מדינתיים, או כשעמדתן האתג 1 צנטרית 


מתחדדת עד כדי קנאות ושנאה ל״זר", הן נוקטות לפעמים 
באמצעים קיצוניים. האמצעי המרחיק־לכת ביותר הוא השמדה 
המונית של המיעוט השנוא, כפי שעשתה גרמניה ההיסלרית 
ביהודים, עיראק באשורים (ע״ע) והקיסרות העותמאנית 
בארמנים. דרך אחרת היא גירושם של בגי-המיעוס (גירוש 
גרמנים מצ׳כוסלובאקיה ומן האיזורים המערביים שסופחו 
לבריה״מ ולפולניה אחרי סלה״ע 11 ). דרך שלישית היא חילופי- 
אוכלוסין, באונם או ברצון (ע״ע הגירה, עם׳ 373 — 375 ). גם 
מתן אופציה (ע״ע) כרוך במגמה לשנות את ההרכב 
האתני במדינה כולה או באיזור רגיש. ביטוי אחר של גישה 
לאומנית (או דתית או גזעית) הוא האיסור או ההגבלה 
החריפה של התיישבות קבוצות בלתי־רצויות במדינה או 
באיזור מאיזוריה, כפי שהיה נהוג בכמה מדינות כמעס עד 
לימינו(ברוסיה הצארית, בערב הסעודית). שיקולים אתניים 
תופסים מקום חשוב במדיניות ההגירה של ארצות קולטות 
הגירה (אוססראליה, אה״ב׳ ישראל ועוד). 

הדוגמות שהובאו כאן מראות, שגם בקרב הזרמים הסו¬ 
ציאליסטיים בצורותיהם השונות (הסוציאל־דמוקראטי, הקו¬ 
מוניסטי, "סוציאליזם ערבי", וכר) וגם בקרב המדינות בעלות 
משטרים סוציאליסטיים לא איבדה הבעיה הלאומית את 
חשיבותה. בתאוריה המארכסיססית נתפסים אמנם הל׳, 
התודעה הלאומית והלאומנות כמוצרי התפתחות כלכלית־ 
מעמדית שאין להם ערך עצמי ושסופם להעלם. נכץ גם 
שהתרכזות הסוציאליזם בבעיות חברתיות אחרות מסוגלת 
להחליש בנסיבות מסויימות את האינטנסיוויות של הניגודים 
הלאומיים בשורות חסידיו. אולם למעשה לא הצליח הסוציא¬ 
ליזם לעקור את התודעה הלאומית ואת גילוייה כגורמים 
חברתיים אפילו בין אוהדיו, והוכרח להתפשר עמה בצורות 
שונות: כמה מהוגי־הדעות הסוציאליסטיים (באואר, בורו־ 
כוב, רנד ואחדים) חייבו את הל׳ כצורת ליכוד חברתי בעל 
ערך אימננטי. סטאלין, בספת "המארכסיזם והשאלה הלאו¬ 
מית" ( 1911/2 ), ביסס את התכנית הבולשוויקית למתן זכות 
הגדרה עצמית לעמים מדוכאים. מספר תנועות סוציאליסטיות 
דגלו בהשגת מטרות לאומיות בצידן של מטרות מעמדיות 
(בדרך־כלל מפלגות סוציאליסטיות בקרב המיעוטים הלאו¬ 
מיים באירופה המזרחית והמרכזית, וביניהן ה״בונד" והמפל¬ 
גות הציוניות־הסוציאליסטיות)) מפלגות סוציאליסטיות אח¬ 
דות התפלגו לסי ההשתייכות הלאומית של אוהדיהן. בסכסו¬ 
כים בינלאומיים רבים במאה ה 20 גברה הסולידאריות הלאו¬ 
מית על הסולידאריות המעמדית גם בשורות חברי התנועות 
הסוציאליסטיות. כדי לתת סיפוק לתודעה הלאומית באוב- 
לוסיותיהן, התארגנו מדינות סוציאליסטיות רב־לאומיות 
בצורה פדראסיווית (בריה״מ, יוגוסלאודה) או תוך הבטחת 
מעמדם של מיעוטים לאומיים (רומניה), ובאיזודים שאינם 
מפותחים נאלצו מרכזי התנועות הסוציאליסטיות להזדהות 
עם מגמות של "שיחדור לאומי" או אף עם גישות לאומניות 
מובלטות כדי לרכוש את אהדתם של ההמונים. 

כשם שאפשר לראות את התפשטות התודעה הלאומית 
והלאומנות כשלב מתקדם לעומת השלב הקדם־לאומי, כן ניתן 
לחשוב שהתפתחות השכלתית וטכנולוגית נוספת עשויה 
לגרום להשתוות ולסטאנדארטיזאציה גדלות של ארחות-חיים 
ושל השקפות כאחד, ובעקבותיהן — לצימצום ההבדלים 
האובייקטיוויים בין הקבוצות האתניות, להצטמקות התודעה 
הלאומית׳ ולבן גם להסכמה למסגרות מדינתיות על בסיס 



77 


לאם, לאמיוית — לב 


78 


רחב יותר (בעצם — חזרה ל״אימפריות" רבות־ל") או אף 
להקמת מדינה עולמית. אח ההתפתחות הזאת רואים רבים 
כמוצדקת מנקודת־ראות הכלכלה המודרנית, המעודדת חטי¬ 
בות רחבות־ממדים בייצור, בשיווק ובתכנוז, וכן כתרומה 
להבטחת השלום בעולם. המחשבה הסוציאליסטית, כאמור, 
מצד אחד והזרמים הקוסמופוליטיים מצד שני מצפים להת¬ 
פתחות בכיוון זה, ולפיכך רואים בל״ת ובתנועות לאומיות 
תופעות זמניות שתחלופנה בקתב. אולם המציאות עודנה 
רחוקה מהגשמת רעיונות אלה. באמריקה מתקדם תהליך 
יצירת לאומים אחידים בכל אחת מן המדינות הגדולות (פרט 
לקאנאדה, שבה מתגבשים בהדרגה ש נ י ל" על בסים הקבו¬ 
צות הלשוניות העיקריות). באסיה ובאפריקה הל״ת היא 
בשלב של התגבשות נוספת ולא של התנוונות. רק באירופה, 
מולדת הל״ת המודרנית, שבה נתגשם, פחות או יותר, עקרון 
הל", אפשר להרגיש במידה מסויימת בהשתוות הדרגתית של 
ל", בירידת מתח התודעה הלאומית, ובהחלשת הלאומנות. 

ל/ ל״ת ביהדות, ע״ע ישראל, עם-! ציונות. 

' #10 ? $021414 * 41 4 £€ * 711 ? 14011071411141 ,תז> 1 \ג 8 . 0 

,^ 01111 ? 4 ת# ^■ 101 * 111 מן ץ 0111 חס 14411 , 12 ־ו 1£ ־ 1 ; 1907 ,? 011 *^ 1 

, 14210 ^! 8 ; 1945 , 111 * 1011 * 44110 ? /יס 1460 7 116 , £01111 £4 ; 1944 

. 1964 , 14011071 0114 * $101 

ב. א. 

לאןק, תזז תאופיל היא?ןת - ^ 

1.300000 110 ז 3010 ץ 9 — ( 1781 — 1826 ), רופא 
צרפתי. ממציא קנה־השמע (ע״ע סטתוסקופ). ל׳ למד רפואה 
בפאריס ונתקבל ב 1806 כרופא בבית־החולים בוז׳ו וב 1816 
בבית-ההולים ע״ש נקר. ב 1822 נתמנה לפרופסור ב״קולז׳ 
דה פראנס". מש משחפת. 

תרומתו המובהקת למחקר הרפואי היתה המצאת קנה- 
השמע, שהיה בהתחלה גליל-עץ חלול באורך כ 30 ס״מ, 
דרכו האזין לפעימות הלב ולקולות המושמעים ע״י הריאות. 
את הקולות הללו פיענח ע״י השוואת הקולות שנשמעו מחו¬ 
לים ומבריאים, וחקר את התאמת קולות־החזה של חולים 
למימצאי הנתיחות שלאחר המוות שנעשו בגופותיהם. מחקריו 
אלה היוו את הבסיס לספרו 11310 ) 010 3050111311011 ־ 1 ?ס 
("האזנה לקולות [בית־החזה] באמצעות מכשיר"), שפורסם 
ב 1819 . עד היום משמשת שיטתו כשיטת־יסוד באיבהון 
מחלות שונות. 

ל׳ פירסם עבודות־מחקר רבות על מחלות־לב ומחלות 
דרכי-הנשימה׳ דלקת הסימפונות, דלקת־ריאות, שחפת ועוד, 
בהן תיאר את המימצאים הקליניים באופן חי ביותר. הוא 
היה מהראשונים שתיאח את שחמודהכבד וקבע למחלה זו 
את השם 011:1110515 . ל׳ נחשב למניח־היסוד של המדע המו¬ 
דרני בשטח רפואת מחלות החזה. 

, 1806 *? 1 ק 0 .״ 7 , 141 ; 1912 , 1806 11 * 4 * 01 7 

1920, 0 8 £.7. 77 7, * ^<*1x01*, 1928; £ 

. 1955 , 1 * € 10 * באותו קצב מזרים 
לתוכו הפרוזדור השמאלי דם עורקי הבא מן הריאות. 
מנגנון של בליטות-קיר בחדר ושל מסתמים בפתח אב־ 
העורקים גורם שהדם העורקי והדם הוורידי אינם מתערבבים 
זה בזה עירוב שלם, ושזרימת הדם באב-העורקים מופרדת 
לשני חלקים, באופן שהדם המגיע לחדר מימין מופנה 
בייחוד לעורק־הריאה. 

גם בזוחלים (ע״ע, עט׳ 689/90 , ציור 3 ) הלב מחולק 
ל 2 פרוזדורים וחדר, אלא שהחדר חצוי בצורה לא־שלמה 
ע״י חיץ פנימי! בהתכווצותו של החדר נעשית ההפרדה 
שלמה. יוצאים מכלל זה התנינים (ע״ע), שבהם חדר- 
הלב מחולק ע״י חיץ אטום ל 2 חדרים נפרדים. ברוב הזו¬ 
חלים נמצא, שהלב קולט מימין דם ורידי ומשמאל — דם 
עורקי > מערכת צינורות־המוצא מן החדר ומסתמיהם קובעים 
שעורק־הריאה מוליך דם ורידי, ושני עורקים ראשיים אח¬ 
רים מוליכים דם מעורב לכל חלקי הגוף. 

בעופות (ע״ע) ו־ביונקים (ע״ע, עמ׳ 636 ) הלב 
מחולק לחלוטין לשני חצאים, הימניוהשמאלי, שביני¬ 
הם אין קשר ישיר. 

לב ה א ד ם — כזה של כל היונקים — מורכב מ 2 חלקים, 
הלב הימני והלב השמאלי, שעובדים בד בבד, אולם כל אחד 
קשור למערכת צינורות־דם משלו. ללב 4 חללים או תאים 
נפרדים: 2 פרוזדורים ( 13 ־ 30 ) ו 2 חדרים ( 0010101111 ^), ולכל 
חצי־צד פרוזדור וחדר משלו. 

סדרמעברהדם בחל ל י-ה לב. הדם סן המערכת 
הוורידית ההקפית זורם דדך הווריד החלול העליץ והתחתון 
לתוך הפרוזדור הימני, ונדחף ממנו אל החדר הימני. הלה 
מזרים את הדם דרך עורק-הריאה לנימים הריאתיים, במחזור- 
הדם הריאתי או מ ח ז ו ר ־ ה ד ם ה ק ט ן. דם זה חוזר ומת¬ 
כנס ב 4 ורידי־הריאה ומגיע לפרחדור השמאלי, ומשם הוא 
מוזרם לתוך החדר השמאלי, הדוחף את הדם דרך אב- 
העורקים לאיברים השונים של הגוף, למחזור־הדם ההקפי 
או ה ג ד ו ל. — בפתחים שבין חללי־הלב, וכן בפתחי העו¬ 
רקים הגדולים היוצאים מן החדרים, מערכות של מסתמים, 



79 


לג 


80 




שאינם נפתחים אלא בכיוון אחד ועושים את הסעברים לחד־ 
סטריים (ר׳ להלן׳ עם׳ 80/1 ׳ 83/4 ). 

אנאטומיה. הלב סונת בחזה, בחוד הבינה, בין שתי 
הריאות ומעל לסרעפת. גדלו בערך כגודל אגרופו של בעליו, 

ומשקלו הממוצע של 
לב האדם המבוגר הוא 
300 ג׳ (טווח־התנו־ 

דות — בין 200 ל 400 
ג׳), ז״א כ 2 % /י ממש¬ 
קל הגוף. התכולה של 
חללי־הלב (בממוצע): 

פרוזדור ימני — 160 
סמ״ק. פרוזדור שמא¬ 
לי — 140 סמ״ק. חדר 
ימני — 135 סמ״ק, 

צייר % כס ן ןזן נר| 1 ה; חדר שמאלי ^ 

א גביל הריאה כנשיפר: סמ״ק? התכולה הכו¬ 

3 נכי 5 הר '* ה נשא ' פה ללת כ 555 סנדק. 

צורת הלב כעין חרוט, והוא מונח בחזה באלפטון, כש־ 
בסיסו — תקרת הפרוזדורים ומוצאי הצינורות הגדולים — 
מופנה למעלה, ימינה ואחורה, בעוד שחודו — קצה החד¬ 
רים — מפיח למטה׳ קדימה ושמאלה. החוד מגיע, בדרך־כלל, 
לתוח שבין הצלע החמישית והששית, באמצע החזה השמא¬ 
לי. מצד ימין עובר הגבול, בדח־-כלל, בסנטימטר אחד את 
הגבול הימני של עצם־החזה. 

באופן סכמתי אפשר לחלק את גוף הלב ל 3 מבנים. 

א) מסב (או כיס)-הלב — שהוא, ככל הקרו¬ 

מים הנסיוביים, מקופל לשני קרומים: שכבה חיצונית — 
המכונה במיוחד פריקארד, ושכבה פנימית — עלית-הלב, 
אפיקאדד ( 1 פ 1111 ״ 1 צ> 1 <ן 6 ), שהיא ציפוי חיצון הדוק של שריד- 
הלב? בין שתי השכבות חלל, שאינו אלא סדק שבו שכבת 
גחל נסיובי. ב) שרירית־הלב—המיאוקארד(מז 111 !>זג 0 סץמ 1 ), 
שהוא עיקרו של הלב. ג) פנים־הלב או הקרום הפנימי — 
האנדוקארד ( 1111111 >: 031 ס 1 >״ 6 ), שהוא הציפוי הפנימי של 
המיאוקארד, וממנו נמשכים המסתמים 11130 ^ 31 ׳!). החלוקה 


המרובעת של הלב ניכרת גם בהסתכלות מבחוץ ע״ס 2 
חריצים בדופן*. החריץ הפרוזדורי־חדרי הרחבי והחריץ 
הבידחדרי הארכי. 

חל ל י-הל ב. ( 1 ) הפרוזדור הימני. הווריד החלול 
העליון, המעביר את הדם הוורידי ממחציתו העליונה של 
הגוף נכנם דרך הקצה העליון לתוך פרוזדור זה. הווריד 
החלול התחתון, המנקז את החלק התחתון של הגוף, חודר 
דרך הסרעפת תכנס לגבול התחתון של הפרוזדור הימני, 
ובפתחו ניכר לעתים שריד של מסתם ( £1151301111 13 נ 1 ׳י 31 "), 
המונע חלקית זרימת דם חזרה לתוך הווריד. בקרבת מסתם 
זה נמצא הפתח של הגת הכלילית ( 311115 ת 0 ז 00 5111115 ), 
שהוא הווריד המנקז של שריר-הלב עצמו. לפרחדור "אזנית" 
( 101113 ־ 3111 ) בצורת תעלה מכותת למעלה וקדימה. בין הפרו¬ 
זדור הימני לשמאלי מפריד חיץ המורכב בעיקר מרקמה 
שרירית. בעובר קיים בתוך החיץ הנקב הסגלגל (ת 0 ת! 3 ז £0 
316 ׳\ 0 ), המאפשר זרימת דם סהפרוזדור הימני לשמאלי? 
פתח זה נסגר לאחר הלירה. 7 

בין הפרוזדור וה¬ 
חדר הימניים מקשר 
מתזז בחיץ הפרחדורי- 
חדרי, ובו חמסתם 2 — 
השלש־חדודי (-ססתז 
1113115 ק 5 ). לפתח צורה 6 
סגלגלה, והקפו הממו¬ 
צע 110 מ״מ. הצד 
החיצון של המסתם * 

השלש־חתדי מתחבר ציור 3 התד־רוחב ררר מישור הסם חסים 
1 פתח חררי־פרוורורי 'טסי; 2 פתח 
לטבעת הקרומית ה״ חדרי־פרוזדורי שטאלי; 3 אכ״העורקים; 

מקיפה את הםתח , 4 עורק־הריאה: 5 . ׳!ירק כגילי יטני; 

6 . עורק כלילי י&םאלי; 7 . טבעתו! ליפי 

והצד הפנימי(החפשי) 

של כל אחד משלושת החדודים מחובר במיתרים גידיים 
לשרירים הפטמתיים שבדופן הפנימי של החדר הימני. כש¬ 
החדר הימני מתחיל להתכווץ, ועמו השרירים הפטמתיים, 
מתהדקים החדורים זה לזה, חוסמים את הפתח ומונעים את 
זרימתו של הדם חזרה לתוך הפרוזדור. 





ציור 2 . א— חלב סלפנים, נכים־הלב הפתוח ע" י חתר; ב— חללי־הלב, פתוחים ע״י חתר 
1 . וריר חלול עלית: 2 . אב־חע 1 רקים; 3 . פריודור יטני: 4 . צינורות כליליים; 5 חרר ימס: 
6 . חדר י&טאלי: 7 . עורק־הריאה: א. ימני, ב. שמאלי, נ. התחלקות העורק: 8 שפת כים־הלג 


חתתוד; 9 . טסתם םד 1 וד 1 רי־רדרי; 10 . שרירים פיטטתיים: 11 . טסתם עורק־הריאה 


( 2 ) החדר הימני דוחף את הדם דרך 
פתח עורק־הריאה לתוף מחזור־הדם הרי- 
אתי, לחלל של החדר הימני צורה של 
משולש, כשהבסיס מכוון לפרוזדור הימני. 
חלל הפרוזדור מתקשר עם עודק־הריאה 
דרך הקונום העורקי. עובי שריר החדר 
הימני כ 4.1 מ״מ. פתח עורק־הריאה, המכות 
שמאלה ולמעלה, קטרו כ 70 מ״מ. מסתמו 
מחובר לשטח הפנימי של עודק־הריאה, 
והוא בעל 3 וילונים סהרוניים. כשהחדר 
הימני ריק, הווילובים מתמלאים דם, נד¬ 
חקים למטה־אחורה וחוסמים את הדרך בפני 
זרימתו של הדם בחזרה ? כשהחדר מזרים 
דם דרך הפתח, התיל ונים הריקים נדחפים 
למעלה. 

( 3 ) הפרוזדור השמאלי קטן במקצת 
מהפרוזדוד הימני. הוא קולט את הדם 
המחומצן מהמחזור הריאתי דרך 4 ורידי־ 
הריאה. הפרוזדור השמאלי הוא האחורי 


81 


לב 


82 


שבחללי־הלב, והוא נמצא במגע עם הוושט, עם אב-העורקים 
היורד, עם עפוד־השדרה ועם הסימפון השמאלי. גם לפרוזדור 
השמאלי "אזניח" קטנה, המונחת בין החדר השמאלי ועורק- 
הריאה. 

הפתח הפרוזדורי־חדרי השמאלי הוא בעל צורה עגולה < 
הקפ 1 כ 100 מ״מ, ובו נמצא חמסתם המצנפתי ( 3115 ־ 111111 ) 
או הדדחדודי ( 13115 > 1 ק 115 :> 1 ל), שצידו החיצון מתחבר לטבעת 
הקרומית של הפתח. הצד הפנימי של שני העלים מחובר 
במיתרים גידיים לשרירים הפטמתיים שבדופן החדר השמאלי. 

( 4 ) החדר השמאלי קולט את הדם המוזרם אליו מן הפרד 
זדור השמאלי דרך חמסתם הדדחדודי, ודוחף אותו אל תוך 
אב־העורקים(ע״ע 
אאורסד.) דדך מס¬ 
תם שבפתחו. ה¬ 
עובי הממוצע של 
שרירית החדר הוא 
11 מ״מ. החיץ ה־ 
בין־חדרי מפריד 
בין שני החדרים! 
עיקרו — סיבים 
שריריים שעבים 

■ד 

כ 10 מ״מ (חלק 
שרירי), אולם חל¬ 
קו העליון דק 
יותר ומורהב מרקמה חיבוריה. פתח אביהעורקים מכוון 
למעלה, ימינה ואחורה, והקף פתח 1 כ 65 מ״מ. למסתם אב־ 
העורקים 3 וילונים סהרוניים, כמו למסתם עורק־הריאה, והוא 
דומה לו גם במכאניזם פעולתו. 

מבנה שרירית-הלב. שני הפרוזדורים והחדר 
הימני דפנותיהם השריריות דקות־יחסית. לעומתן, עבה וחזקה 
השרירית של החדר השמאלי ושל החיץ הבין־חדרי. מבחינה 
תפקודית פועל הלב כחדר אחד (השמאלי), שאליו מסונפים 
3 חללים צדדיים נוספים. אע״ם שאין קשר שרירי בין הפרו¬ 
זדורים לחדרים, קודמת התכווצות הפרוזדורים להתכווצות 
החדרים בצורה מסודרת וקבועה (ר׳ להלן). 

דפנות הפרוזדורים והחדרים מורכבות משכבות שריריות 
שטחיות ועמוקות. קבוצת סיבים שריריים שטחיים יוצאת 
מסביב לפתח אב-העורקים, קבוצה אחרת — מסביב לפתח 
הוורידים הגדולים! ביחד הם מכסים בצורה לוליינית את 
השטח ההדרי מהבסיס עד חוד־הלב. והוא־הדין בשכבה 
התחתונה של הסיבים השריריים. בכל פעימה ופעימה של 
הלב התכווצות השכבה העליונה מקדימה את זו של השכבה 
התחתונה. שרירית הפרוזדורים מורכבת אף היא משכבה 
עליונה ותחתונה. — מבחינה היסטולוגיה מייצגת שרירית- 
הלב טיפוס מיוחד של רקמת-השרירים, שבו מופיעות תכו¬ 
נות של שריר עקוד ושל שריר חלק באחד (ע״ע שרירים), 
וכן תכונות שאינן מצויות אף באחד משני הטיפוסים הללו. 
תאי שריר־הלב עקודים, אך אינם מאוגדים יחד בסיבים 
ארוכים כמו תאי שרירי־השלד, אולם גם אינם נפרדים זה 
מזה כמו השרירים החלקים. המחיצות שבין התאים 
בשרירית־הלב אינן רציפות, והתאים מתלכדים זה עם זה 
ויוצרים מבנה רשתי — סינציטיום ( 1 םט 1 זץ 10 !ץ$). 

כלי-הדם של שדיר-הלב. שני עורקים כליליים 
( 3€ ״ 033 ־ 001 . 3 ^) מספקים ללב את הדם הרווי בחמצן! 


שניהם מסתעפים מן האאורטה. העורק הכלילי השמאלי 
יורד בחריץ הבין־חדרי ומתפצל לענף קדמי, היורד לקראת 
חוד-הלב ומספק את הדם לשטח הקדמי של החדרים, ולענף 
המקיף את הלב בצורת קשת, כשהוא עובד לאורך החריץ 
הפרוזדורי-חדרי. העורק הכלילי הימני עובר דרך החלק 
הקדמי של החריץ הפרוזדורי-חדרי ומגיע לחלק האחורי של 
החריץ הבידחדרי, ומכאן הענף האחורי ממשיך בכיוון לחוד- 
הלב! עורק זה מספק את דמו לשטח האחורי של החדרים. 
חיץ־החדרים מקבל את אספקתו משני העורקים הכליליים. 
כל אחד מן הפרוזדורים מקבל את אספקתו, עפ״ר, מן העורק 
חכלילי שבצידה רשת של חיבורים בין הסעיפים הקטנים של 
העורקים הכליליים עשויה להוביל דם מעורק אחד לשני. 
הדם הוורידי מנוקז דרך ודיד־הלב הגדול, שנכנס לתוך הגת 
הכלילית, ודרך ורידים קטנים, הנפתחים במישרץ לתוך 
הפדחדור הימני ושאר חללי-הלב. 

התפתחות עוברית. הלב הוא מן האיברים הקמאים 
באונטוגנזה של האדם. מוצאו — כזה של כל מערכת כלי- 
הדם— מן המסודרמה (ע״ע אמבדיולוגיה, 878,872/3,870 ), 
כבר בתחילת השבוע הרביעי להריון (עובר בן 10 — 16 סו־ 
מימים, שארכו כ 2.5 מ״מ) מופיע הלב כאיבר זוגי — שני 
צינורות אנדותליים, המתמזגים תוך ימים אחדים לנאד אחד: 
האנדוקארד הקמאי, בעל קצה עורקי וקצה ורידי. הוא 
מתעטף ברקמה שמן הטפלאנקנופלורה, שממנה באים כיס- 
הלב ושרירית־הלב. גאד־הלב מתארך במהירות העולה על 



א ב 

ציור 5 התפתחות הלב באדם: 


א— הלב בעובר בז אורד ׳ 6 ? 4.2 ט״ט: ב— הלב בעובר נז אורד 
ערשי־עבחי של 5 ט״ט. 

1 . בולבום־העורסים; 2 חרר (וודריפז; 3 פרוזדור; 4 . תעלת■ 
האזניות; 5 . נת־זזוורירים; 6 אזניח ?)טאלית; 7 אזניח ימנית 

מהירות גידול סביבתו! לפיכך הוא מתקפל כעין לולאה, 
שהופכת לגוש חלול, שמחיצות פנימיות, שלמות או חלקיות, 
מפרידות בין חלקיו. באמורים שתים חלים תהליכים של 
התרחבות ושל הוצאת שלוחות ובליטות, וכנגדם — תהליכים 
של התהוות שקעים מסויימים בשטח־הפנים. ההסדר הסופי 
של מערכת המחיצות הפנימיות, של פתחיהן ומסתמיהן, 
מושג בשלב מאוחר הרבה יותר מזה של עיצוב הצורה החי¬ 
צונית. על דרכי זרימת הדם בלב העוברי — ע״ע *מכריו־ 
לוגיה, עט׳ 878 — 881 , וציור 14 , שם. 
וע״ע מחזור־הדם: התפתחות. 
המערכת האוטומאטית או מערכת הובלת 
הגירוי. למערכת זו תפקיד מכריע בהפעלת שריר-הלב 
ובהסדרת פעולתו(ר , להלן, עט׳ 85/6 ). רקמתה שונה במקצת 
מרקמת השרירית! סיביה דקים יותר ומעורבים עם תאי- 
עצבים וסיבי-עצבים. מערכת זו מורכבת מ 2 חלקים: 
( 1 ) המערכת הגתית־פדוזדורית שבדופן הפרוזדור הימני 
מורכבת מהקשר הגתי־סרוזדורי (קשר ע״ש קית־^לק 
ומהסיבים המתחברים של קשר זה. הקשר 




ציור 4 תנועת הססתפיס (סנפה): 

א סיםמולת־הפרתדזרים וריאםטולת־וזוזדרים: 
ב סיסטולת־החררים ודיאם 0 ולת־וז 8 רוודורים. 
1 . טסתם פרוזדורי־חדרי; 2 מסתם־העורק, 
-* ביוון הזרימוז 


83 


לב 


84 


מתפשט בין פתחי הווריד 
החלול העליון והווריד 
החלול התחתון בצורת 
רצועה, שארכה 25 — 30 
ס״מ ועביה 2 — 5 מ״מ. 

הסיבים המתחברים מת¬ 
פשטים מן הקשר לכל 
הכיוונים ומתערבים בסי¬ 
בי שריר הפרוזדור. — 

( 2 ) המערכת הפרוזדורית- 
הררית מורכבת מהקשר 
הפרחדורי-חדרי (קשר 
ע״ש טאווארה-אשיף 
ן) 0£ ו 1 :>;>\;- 2 ־ 31 ׳*' 3 ' 1 '])׳ ש¬ 
הוא תצורה עגולה בחלק 

1 הקשר הנחי־סרחרורי; 2 הקשר , 

הפרוז דו ר'"הדר י; 3 א 5 וטת־ה'ט; התחתון והאחורי של ה¬ 

4 םעיף־הא?וםה השמאלי; 6 טעיןז " חיץ הבין־פרחדורי, ארכו 

הא?וםה היטני 

5 מ״מ ורחבו 3 מ״מ — 

ומטיבים מחברים, המקשרים אותו לשני הפרחדורים מזה, 
ולתיץ הבץ-םרוזדורי מזה. הקשר עובר בהדרגה לאלומה 
ע״ש היס ( 9:15 ), החודרת דרך הרקמה החיבורית שבבסיס 
החדרים: ארכה 10 — 18 מ״מ ורחבה 1 — 2 מ״מ. האלומה 
יורדת בתוך החיץ הבין־חדרי בין פתחי אב־העודקים והמס- 
תם השלש־חדודי ומתחלקת לשני סעיפים, ימני ושמאלי, שכל 
אחד מהם מתפצל בדפנות החדרים לסעיפים ההולכים וקטנים. 
קצות הסעיפים הללו, הקרויים ע״ש פורקיניה (שןתנ^זט?), 
מחברים את מערכת העצבים הספציפיים של הלב עם הסיבים 
הרגילים של שריריח־הלב. 

מחזור התכווצות־ ה לב (מכאניזם הפעימה). 
בתנועות שריר־הלב מתחלפים מצבי־מתח של התכווצות 
(סיסטולה [ת.ג 10 ז>טס =צימצום,כיווץ]), שהם ביטוי לפעי¬ 
לות הסיבים השריריים, ומצבי־הרפיה (ד י א ם ט ו ל ה [-*) 81 
( 0x0X1 = הרחבה]), שבהם הסיבים חוזרים לארכם הקודם 
בעקבות הפסקת הפעולה, וחוזר חלילה. בפעולה תקינה שני 
הפרוזדורים מתכווצים יחד, וכן שני החדרים, כשהחכווצות 
הפרחדורים חלה בשעת הדיאססולה של החדרים והרפיית 
הפרוזדורים — בשעת הסיסטולה של החדרים. 

מחזור-הלב מתחיל בהתכווצות הפרוזדורים, שנתמלאו 
דם מן הוורידים. הלחץ בפרוזדור עולה, המסתם הפרוזדור , - 
חדרי נפתח, והחדר — שבו שורד מצב של רפיון־השרירית — 
מתמלא דם מן הפרוזדור, כתוצאה מהפרש הלחצים בין 
הפרוזדור המלא והחדר הריק. עם התחלת הסיסטולה של 
החדרים נסגרים המסתמים הפרוזדוריים־חדריים, וחלה עליה 



א ב 

ציור 7 חתד־רוחב דרר החדרים: 

א— נדיאטטוור, 1 . חרר ימני, 2 . חרר ^טא?י; ב— בםיםטל 5 ה 




(כיווז העקוטים — ט׳&טא? ויסיז) 

ציור 8 . ה 5 חצים כחו?י־ה?כ זנפחי-החמים בתקופת שעיסה אחח 
(סדירות נ?נ החתו 5 ) 

א— תנודות ה 5 חז בפרוזדור הפטאלי, בחדר השטא 5 י ובאב־העורקים. 
נקודה א: טיםסולת־הפרוודור, עליה עלה ש? ה 5 חץ בחדר: 

נקודה ב: טנירת הטטתם הסרחדורי־חדרי; 

נקודה נ: פתיחת טסתס-האאודטה (עקום־האאורטה הונבה לשם 
בהירות הציור: העקום־כפועל הוא הקו הטרוסק, וטבאז 
ש־נ היא נקודת־החחד של עקוטי־הלחץ של החדר ושל 
העורק), 

נקודה ד ססחם־האאורטה חוור ונסנר בנקודת־החיתור של שני 
העקוסים, 

ב — עקוסי הלחץ והנפח של החרד השמאלי. 
0 פ — סיססולת־הפרוודור. 

ם —סיטטולת־החרר. 

ר —ריאסטולת־החרר 

1 — וטו ההתכווצות האייוסטרית: טסחטי שני הפתחים סנורים: 
2 — זטן פליטת הרם טו החרד 

פתאומית של הלחץ בחדרים, אף לפני שחל שינוי באורך 
סיבי השרירית (התכווצות איזומטרית). הלחץ בחדרים הולך 
ועולה, עד שהוא גובר על הלחץ הנגדי שבתוך העורקים 
הגדולים: מסתמי העורקים נפתחים, והדם מוזרם לתוך 
העורקים. כתוצאה מכך הולך ועולה הלחץ בעורק, ואילו 
בחדר הפולט את דמו הוא הולד ופוחת, עד כדי הפיכת יחס 
הלחצים וסגירת מסתם־העורק. הלחץ בחדר יורד עד למטה 
מזה השורר בפרחדור, שהתמלא בינתיים דם חדש סן הוו¬ 
ריד■ לפיכך חמסתם הפרוזדורי-חדרי חחר תפתח, וזרימת 
הדם מתוך הפרוזדור לחדר מתחדשת. 

עובדו שיטות (מאנומטריות) למדידת תנודות הלחץ 
בחללי־חלב ובפתחי הצינורות הגדולים במשך מחזור- 
הפעימה. עליית־הלחץ הסיסטולית ומפל־זזלחץ הדיאסטולי 
בחדר השמאלי חלולים מאד; הראשונה חלה בעיקר ברווח- 
הזמן הקצר, שבו שני פתחי החדר סגורים, השניה חלה לאחר 
פתיחת מסתם־חאאורטח. בניסויים בחתול נמדדו בחדר 
השמאלי ערכי־מאכסימום של 150 — 170 מ״מ כספית, כ 1 / 5 
של לחץ־חאטמוספירה. 

מאחר שמחזור־הדם הוא סגור, אין זרימה תקינה בגוף 
כולו אפשרית אלא בתנאי של שוויץ כמויות-זזדם הנפלטוח 
בפעימה אחת מן החדר השמאלי אל אב־העודקים, ז״א אל 
תוך המחזור הגדול, ומן החדר הימני אל עורק־הריאה, ז״א 
אל תוך המחזור הקטן. על הפרעות שוויון זה — ר׳ להלן. 

תפוקת הלב. כמות־הדם הנדחפת לתוך אב־העורקים 
בעת בל סיסטולה — ובתנאים תקינים שווה לה הכמות 
הנדחפת לעורק־הריאה — מוגדרת כנפח־הפעימה< 
ערכה באדם מבוגר במצב מנוחה כסס— 70 סמ״ק. הכפלת 
נפח זד. בקצב, המשתקף במהירות הדיפק (ע״ע) — 
בממוצע, במצב מנוחה, 70 פעימות בדקה — מבטאה את 
חפוקת-הלב בדקה ("נפח-הדקה"): 






85 


לב 


86 


נפח־הפעימה * קצב = נפודהדקה = 4 — 5 ליטר/דקה. 
נפח־הדקה הוא כמות-הדם המסופקת לגוף בדקה לכיסוי הו¬ 
צאותיו האנרגטיות, וערכו קובע במידה רבה את גבול יכולת 
פעולת הגוף באותה דקה. הלב מסוגל להגביר את תפוקתו: 

( 1 ) ע״י הגדלת נפח־הפעימה, ( 2 ) ע״י החשת פעימות־הלב, 
( 3 ) ע״י צירוף שגי הגורמים הללו בעת ובעוגה אחת. עליית 
תפוקת־הלב נגרמת עפ״ר ע״י הגברת החזרת הדם הוורידי 
ללב ועליה בנפח הדיאסטולי של חדרי־הלב (ר׳ לעיל, עמ׳ 
84 ). מאמץ גופני או מתח נפשי מגבירים את נפח-הפעימה 
ומתישים את הדופק (ר׳ להלן, עם׳ 87 ), ותפוקת־הלב עשויה 
להגיע עד ל 25 ליטר/דקה. 

הפיסיולוגיה של שרירית־הלב. הלב הוא 
איבר אוטומאטי־קצבי ואוטונומי: ( 1 )מקורפעי¬ 
לותו נמצא בו בעצמו, ודבר זה מכשיר אותו לפעול גם כש¬ 
הוא מנותק מן האורגאניזם השלם!( 2 ) אופן פעילותו מושפע 
מגירויים רבים, המגיעים אליו דרך מערכח־העצבים האוטו¬ 
נומית, אולם רצונו המכוון של בעל האורגאניזם אינו בכלל 
גירויים אלה. 

בפעילות שרירית־הלב ניתן להבחין ב 4 תכונות מיוחדות: 

( 1 ) אוטוסאטיות! ( 2 ) גריות ( 113811117 :>*£) ! ( 3 ) כוויצות 
( 116111£7 :> 3 ־ 11 מס 0 )! ( 4 ) הובלת הגירויים. 

( 1 ) האוטומטיות של הלב היא כשרו להפיק 
בקרבו — בדרך־כלל בקצבים מסויימים — גירויים המפעי¬ 
לים את תאי־השרירית. תכונה זו קיימת בכל חלק של 
שרירית־הלב כשלעצמו* גם קטעים שנחתכו מן השריר, 
ואפילו תאים מבודדים, מוסיפים (בתנאים נאותים) להת¬ 
כווץ כיווץ קצבי. אולם תכונה זו בולטת ביותר ברקמת 
מערכת הובלת הגירוי (הרקמה הספציפית)! היכולת האוטו¬ 
מאטית שבה גבוהה ביותר בקשר הגתי־פרחדורי, ופוחתת 
בהדרגה משם לאורך המערכת עד לקצותיה המגיעים לשרי¬ 
ריה החדרים. בלב השלם אין התאים או החלקים השונים 
פועלים כל אחד לעצמו, אלא תוך תיאום הדדי! הדחף לכיווץ 
יוצא מקשר קית־פלק ומתפשט באמצעות המערכת הספצי¬ 
פית על פני שרירית־הלב, באופן שחלקי־הלב השונים מתכוו¬ 
צים בזה אחר זה לפי תור קבוע ומסויים. קשר קית־פלק 
מטיל את קצב פעילותו על כל המערכת השרירית, ולפיכך 
הוא אף מכונה בשם קוצב־הלב ( 5:61 ( 3 מ! 3€6 ק). כשנהרס 
הקוצב או כשניתק הקשר בינו ובין חלקי-לב אחרים, יימצא 
מקור הגירוי ללב בקטע נמוך יותר של מערכת הובלת 
הגירוי, שמידת האוטומאטיות שלו קטנה יותר מזו של הקשר 
הגתי-פרחדורי, וכתוצאה מזה נעשה קצב הלב איטי יותר. 

קשר גתי־פרוזדורי: הקוצב 
(קית־סלק) 

1 

שרירית־הםרוזדורים 

קשר סרוזדורי־חדרי 
(טאווארה־אש 1 ף) 

אלומת־היס 

סיבי־פורקיניה 

שרירית־ד,חדרים 

התפשטות הגירוי 

קצב-הלב (פעיסות/דקה) הוא קבוע לגבי תנאים 
קבועים ומסויימים, אך הוא נתון לתנודות ניכרות בהשתנות 


התנאים! בין השאר הוא תלוי בגיל, במין ובמצב הגוף. 
ערכו באדם מבוגר (בגיל 20 — 60 ), במצב של עמידה נוהה, 
כסל— 75 בממוצע! אך ערכים בטווח של 50 — 90 תקינים 
לגבי אנשים מסויימים. הוא גבוה בהרבה מזה בילדים, ופוחת 
במקצת מערך זה בזקנים. ביילודים הקצב הוא כ 130 , בבני 
10 — כ 90 . בשכיבה קצב־הלב קטן ב 10 פעימות (בערך) 
מבמצב של עמידה! זוהי דוגמה להשפעת המאמץ הפיסי 
על מצב הלב. העבודה ותהליכים פסיכיים אמוציונאליים הם 
מקורות לגירויים במערכת־ד,עצבים האוטונומית, המועברים 
אל הלב (ר׳ להלן).— בנשים הלב, בדרך כלל, מהיר במקצת 
מאשר בגברים. 

( 2 ) ה ג ר י ו ת. אופן הגבתה של שרירית־הלב על גירויים 
שונה בכמה פרטים מזה של שרירי־השלד. הלב מגיב על כל 
גירוי יעיל (ז״א גירוי שעצמתו למעלה מן הערך הספי) 
בהתכווצות מאכסימאלית, ותוספת עצמת הגירוי אינה מגבי¬ 
רה את עצמת התגובה (חוק "הכל או לא־כלום"׳). סיבת־ 
הדבר — שבניגוד לשרירי־השלד אין סיבי שריר־הלב נפר¬ 
דים זה מזה, אלא מחוברים יחד בסינציטיום, ולפיכך מתפשט 
גירוי יעיל באחד הסיבים ברשת־הסיבים כולה. 

הפעולה לפי העקרון "הכל או לא־כלום" גוררת את התו¬ 
פעה של ״תקופה רפךקטורית״: בעת ההתכווצות, וזמן קצר 
מסויים (הנמדד במיליסקונדות) אחריה, אין הלב מסוגל 
להגיב על שום גירוי, ואף החזק ביותר, והרגישות לגירויים 
חוזרת וגוברת בהדרגה. תכונה זו מכתיבה ללב אח הקצביות 
של פעילותו, והיא אף המונעת משריר-הלב מלהגיב בהת¬ 
כווצות עוויתית טטנית (ע״ע טטנוס) על גירוי ממושך, 
דוגמת שרירי-השלד. 

( 3 ) משותפת ללב ולשאר השרירים הכוויצות — 
היכולת לקצר את סיביו. כוח־ההתכווצות, המשתקף במידת 
ההתקצרות, אינו תלד בעצמת הגירוי (חוק "הכל או לא- 
כלום", ר׳ לעיל), אולם הוא מושפע ממצבה של שריריח־הלב. 
הפרעה בתנאי התזונה של שריר־הלב, פגיעה באספקת החמצן 
או הצטברות של מוצרי חילוף־החמרים, כגון 2 ס 0 או חומצת- 
החלב, מחלישות את תגובת ההתכווצות ועשויות אפילו 
להפסיקה. האורך ההתחלתי של סיבי שרירית-הלב הוא 
גורם בעל חשיבות עקרונית מבחינת ההשפעה על עצמת 
ההתכווצות. כניסה מוגברת של דם בעת הדיאסטולה, שב¬ 
עקבותיה מוארכים סיבי השרירית, גורמת להתכווצות סיס־ 
טולית מוגברת־יחסית. משום כך עשוי הלב לפלוט בסים־ 
טולה, ללא שינוי קצבו, כמות־דם השווה לזו שנכנסת בתקו¬ 
פת הדיאסטולה, בין אם היא קטנה או גדולה. אולם מנגנון 
זה אינו פועל בצורה מושלמת אלא כששרירית־הלב תקינה. 
כששריר־הלב חולני, גורמת תוספת הדם להתמתחות יתרה 
של סיבי השרירית ולהתרחבות יתרה של חללי-הלב, וההוד 
כווצות הסיסטולית נמצאת חלשה מכדי פליטת כל הדם! 
שארית דם נשארת בתוך חללי־הלב, וכתוצאה מכך הולך 
ועולה הלחץ בעת הדיאסטולה. עליית הלחץ הדיאסטולי היא 
אחד הסימנים הראשונים של קיפוח תיפקוד הלב, ז״א של 
אי-ספיקת הלב (ר׳ להלן). 

( 4 ) הפעולה המתואמת של חלקי-הלב השוגים, התכווצו- 
יותיהם בזה אחר זה, לפי תור קבוע ומסויים, מותנים בהת¬ 
פשטות הגירוי המפעיל, מן הקשר הגתי-פרוזדורי, בדרכים 
מסויימות על־פני השרירית, ובמהירות שבה הוא מגיע 
לאחוריה השונים. לגבי תפקיד זה פועלת מערכת האוטומא- 




87 


לב 


88 


טיות כמערכת הובלת הגירוי. חהו אף שסה המקו¬ 
בל. כל פגם או עיכוב בפעולה זו באחד מחלקי המערכת 
מערער את התור התקין של ההתכווצויות ומקשה את הזרמת 
הדם דרך החללים לפי סדרם, והוא אף עשוי למנוע כל 
אפשרות של זרימה. 

ההסדר העצבי של פעולת הלב. אע״ס שהלב 
הוא אוטומאטי ועצם כושר־פעולתו תלוי בו בעצמו, הרי 
מושפע לבם של החולייתבים, מבחעת אופן־פעולתו, משתי 
המערכות של העצבים האוטונומיים: מענף הפאראסימפא־ 
תיקום, שסיביו מגיעים אל הלב בתוך העצב הנודד (עצב־ 
המוח ומענף הסימפאתיקוס, שמוצאו בעיקר מן ה 9 ג 5 !נ- 
טים 111 3 של חוט־השדרה. בשני המקרים נפסק המסלול 
ממרכז־העצבים אל רקמת הלב ע״י סינפסה בחרצוב־ביניים, 
המאותר, במקרה של העצב הנודד—בתוך הלב עצמו, וב¬ 
מקרה של הסימפא תיקום — מחוצה לו. הסיבים היוצאים 
מחרצובים אלה מובילים במישרין לתאי שרירית־הלב והקשר 
הגתי־פרוזדורי. 

כבכל עיצבוב אוטונומי, פעולת שני המנגנונים על הלב 
היא אנטאגוניסטית: העצב הנודד המגורה פועל כמרסן את 
פעולת הלב, הסימפאתיקוס המגורה — כממריצו. שגי המנ¬ 
גנונים משפיעים על אופן פעולת הלב מבחינות רבות, 
שהחשובות שבהן הן: האינוטרופית (מיוד ;ו, שריר) — 
ההשפעה על עצמת־ההתכווצות של שריר-הלב * הכרונוטרו־ 
פית (מיוד זמן) — ההשפעה על הקצב ; הדרומו- 

טרופית (מיוו׳ ? 0 ^ 56 ) 8 , מהלך, מסלול) — ההשפעה על 
הובלת הגירוי. העצב הנודד הוא אינוטרז׳פי־שלילי — מקטין 
את נפדדהפעימה, כרונוטרופי־שלילי — מאט את הדופק, 
דרוסוטרופי־שלילי — מאט את הובלת הגירוי ועשוי לגרום 
להפסקות בין הסיסטולות של הפרוזדורים והחדרים. העצב 
הנודד מפעיל את השפעתו על רקמת הלב באמצעות "תומר- 
פעולה" שהוא מפריש בקצות סיביו ז חומר זה זוהה כאצ- 
טיל-כולין(ע״ע). — היפוכה של פעולה זו היא פעולת הסיט־ 
פאתיקוס, שהוא לגבי הלב חיובי מבחינה אינוטרופית, 
כרונוטרופית ודרומוטרופית כאחת. גם הוא פועל באמצעות 
"חומר־פעולה", שהוא אדרנלין (ע״ע) או נור־אדרנאלין. 

גורמים המגרים במיוחד את הסימפאתיקוס הם המאמץ 
הפיסי והזעזוע הנפשי; על הפאראסימפאתיקוספועלים במיו¬ 
חד הלחץ המכאני והצטברות מוצרים מסויימים של חילוף- 
החמרים בעקבות אכילה. הודות להשפעות אלו מותאמת 
עבודת־הלב, המתבטאת בגודל גפח־הדקה, לתנאים המתח¬ 
לפים שבהם נתון האדם. 

סימניפעולתהלב. פעילות הלב בתוך הגוף משת¬ 
קפת בתופעות פיסיקאליות שונות, שניתנות לתצפית מן 
החח ומאפשרות לעקוב אחריה ולהגדירה מבחינה איכותית 
וכמותית. הבולטות שבתופעות אלו הן: 

( 1 ) ה ד'פ ק (ע״ע) — שקצבו ואפיו משקפים במידה 
רבה את פעולת הלב. 

( 2 ) דפיקת חוד־הלב — זעזוע קיר-החזה, עפ״ר 
ברווח הבידצלעי החמישי בצד שמאל, שנגרם ע״י התקשות 
והזדקפות חוד־הלב בסיסטולודהחדרים. אפשר לחוש בזעזוע 
זה במישוש בידיים, ולפעמים הוא אף נראה-לעין. 

( 3 ) קולות-הלב, נשמעים בהאזנה (ע״ע) בסטתו־ 
0 ק 1 ם, ואף בהסמכת האתן לחזה. כל מחזור-פעימה מלווה 
הפקת שני קולות: ( 1 ) הראשון, "הסיסטולי", נגרם ע״י 


סגירת המסתמים הפרוזדודייס-חדריים והתכווצות שרירית 
החדרים; הוא מסמן את התחלת הסיסטולה ובולט יותר 
בהאזנה מעל לחוד־הלב מאשר מעל לבסיסו.( 2 ) הקול השני, 
"הדיאסטולי", נגרם ע״י סגירת המסתמים שבין החדרים 
והעורקים הגדולים; הוא מסמן את סוף הסיסטולה ונשמע 
ברור יותר מעל לבסיס-הלב. הקול הראשון הוא כרגיל עמום 
וממושך קצת מן השני. שינויים בעצמתם היחסית של שני 
הקולות, ברווחי־הזמן 
שביניהם וכד׳ מעי¬ 
דים על שינויים מק¬ 
בילים באופן עבודת 
הלב. 

( 4 ) המתודה ה¬ 
חשובה ומהימנה ביד 
תר לעקיבה אחרי 
פעולת הלב היא רי¬ 
שום ס ע י ל ו ת ו ה¬ 
חשמלית, המלווה 
בצורה קבועה ומחזד 
דית את מחזור־הפעי־ 
מה. רישום זז! נעשה 
בשיטת האלקטרו־ 
קרדיוגרפיה (ע״ע), המשקפת את זדמי־הפעולה הנוצרים 
בזה אחר זה בפרוזדורים ובחדרים עם העברת הגירוי ברקמה 
הספציפית וברקמה השרירית. 

: 1927 ,;,גז/־/ /ס ^ 51010 ^? ) 0110 ז $0 * €01 ,) 0311 [ 

־ 18 ^ 5 • 1 , 0 ; 1952 , 5 ?< /> 18/8 מ 1 ? 1 ;ז , 11 • 1131 ־.)! 0831 .? 

,;מז*זז// . 4 $1£ ס $101 ^< 9 ? , 2 ) 501111 .£ ; 1957 ,;,גז// ז 771 , 15 ^ 8 

, 1959 ,זגזמ 411 731 ,ע 1 ןו 31 <ן£ .( ; 1958 

- 1131111 ) 8318 ; 1962 ,/,גז// , 90511131111 . 1-8 ) 01115 ס 

, 1963 , 1-11 . 4 2 זז// 7781 <( 9158 ) זז 000 ./$' 

, 216 , 1 זוז 1 ^ 501 ) 1 '/ 1 גז// , 1 }ק 601 .^ .? .£ 

. 1967 ,( 3 .סא 

מ ח ל ו ת - ל ב. התפתחות השיטות האבחנתיות מייפשרת 
היש לקבוע אח האבחנה המדוייקת ברוב מקרי מחלות-הלב. 
בדיקת הדפק (ע״ע) היתה כבר מן התקופה העתיקה ואילך 
אחת הדרכים לאיבחון ולראיית־הנולד. תולדות המחלה 
מספקות חומר לשיפוט על מצב הלב ועל הפגמים בפעילותו. 
ההקשה הונהגה במאה ה 18 , ההאזנה בראשית המאה 
ה 19 (ע״ע האזנה והקשה); הראשונה מספקת אעפורמאציה 
על גבולות הקף־הלב, ז״א על התרחבות החלל או על התע¬ 
בות הדופן של הלב כולו או של חלק מחלקיו; השניה — על 
קולות־הלב (ר׳ לעיל) ועל אוושות־הלב (ר׳ להלן). במשך 
המאה ה 19 החלה התפתחות הקארדיולוגיד. הקלינית המד 
דתית, בראשית המאה ה 20 ניתוספו לקארדיולוגיה השימוש 
בצילוס-רנטגן לקביעה מדוייקתייותרשל גדלו וצורתו 
של הלב, ובאלקטרוקארדיוגראפיה לעקיבה אחרי 
תיפקודו. בשנת ה 50 התפתחו שיטוח חדשות, כגץ: צינ¬ 
ת ו ר הלב — לקביעת הלחצש וכמות־החמצן בחללי-הלב 
ובעורקיםהגדולים; האנגיוקארדיוגראפיה — להד¬ 
גמת חללי הלב והעורקים הגדולים בצילומי-תטגן לאחר 
מילוים בחומר־ניגוד. 

בדותו, לאחר שחלה עליה תלולה באורך־החיים וה ודברו 
במידה רבה המחלות הזיהומיות, היו מחלות הלב וכלי-הדם 
לגורמיהם של כמעט 50% של כל מקרי־המוות. 

מחלות־הלב העיקריות. מחלות-מלידה הן 



ציור 9 דתפשטות הטתחים וזח׳עטליים 
בנוף בעקבות פעיטות הלב 


89 


לב 


90 


תוצאה מהפרעות בהתפתחות העוברית. לפעמים מונעות 
הפרעות אלו את אפשרות החיים, והעובר בולד מת, או 
שהיילוד מת זמן מועט לאחר הלידה. אחת הצורות השכיחות 
של מחלה־מלידה היא ה 5 ח ל ו ן — חוסר חמצן בדם העורקי 
מחמת היצרות פתח עורק־הריאה וקיום נקב בחיץ הארפי, 
וכתוצאה מזה — דלף־דם מן הלב הימני ללב השמאלי* 
מסימני המחלה: התקפי עלפון מחמת חוטר חמצן במוח. 
גם במקרה של הישארות קשר עורקי בין אב-העורקים ובין 
עורק־הריאה קיים דלף־דם מצד אחד לשני, אלא שבמקרה 
זה מועבר דם עורקי לצד הוורידי < לפיכך אין כאן פהלון, 
והסיכויים לאורך־חיים תקין טובים. — רוב המומים האלה 
ניתנים היום לתיקון ע״י ניתוחי-לב. 

בין מחלות־הלב הנרכשות השכיחה ביותר, 
בייחוד בגיל הצעיר, היא ק ד ח ת־ה ש י ג ר ו ן. ברוב המקרים 
היא באה בעקבות זיהום דרבי־הגשימה העליונות בסטךפטו־ 
קוקים מקבוצת 115 ;) 0 ז< 01 ת 1 ש 3 ו 1 . המחלה גורמת לתהליך דלקתי 
במיפרקים מזה, ובלב מזה! זה האחרון עשוי להיפגע בכל 
שכבותיו: בכיס־הלב, בשרירית ובפנימית. במקרה של דלקת- 
הפנימית עשויות להיווצר במסתמים — שהם 

שלוחות של הפנימית — הצטלקויות, המפריעות את המעבר 
התקין של הדם בפתחי העורקים הגחלים: או מחמת היצרות 
המסתם, או מחמת אי־ספיקתו, ז״א מחמת פגם בסגירתוז 
שתי אלה הן הסיבות העיקריות לאי־ספיקת הלב (ר׳ להלן). 
את האבחנה של ליקויי המסתמים אפשר לקבוע בהאזנה, 
על־סמך א י ו ו ש ו ת ־ ה ל ב האפייניות, הנגרמות ע״י יצירת 
מערבולות־דם בפתחים הלקויים והנלוות לקולות־הלב התקי¬ 
נים או באות במקומם. במקרים נחרים יותר מופיעים ליקויים 
של מנגנוני-המסתמים גם בעקבות מחלות זיהומיות אחרות, 
וכן כתוצאה של עגבת־הלב. בעקבות קדחת־השיגרון נפגע 
עפ״ר חמסתם המיטראלי. בעקבות העגבת — מסתם־ 
האאורטה. — היום ניתן לתקן את מחלות מסתמי־הלב 
בשיטה ניתוחית. 

א י ־ ם פ י ק ת ה ל ב היא התוצאה של מחלות־לב שונות. 
משמעותה שאין שרירית־הלב מסוגלת לרוקן את כל תוכן 
החלל המתכווץ, ונפח־הפעימה מצטמצם, כתוצאה מהחלשת 
שרירית־הלב עצמה או בגלל אחד ממומי־המסתמים. מחמת 
הצטברות של שאריות־הדם בחלל הנפגע, עולה הלחץ הדיא־ 
סטולי בתוך חדר־הלב ובפרוזדור, ובעקבותיהם גם בוורידי- 
הריאה — במקרה של אי־ספיקת הלב השמאלי ז או בווחחם 
החלולים, ובעקבותיהם גם בוורידים ההקפיים — במקרה של 




ציור 10 אי־סםיקת הלב מחטת מום טסתמי 
א—אי־סםיקוז טסתם־האאורטוז: החדר ה׳*סא 5 י מורחב וטעונה; 

איוו׳&ה ריאסטוליח מעל לאאורטה 
נ— אייםםיקת הטסתם הסצגפתי: החדר הי 6 םאלי טורחב וטעונה, 
הפרוזדור הפטאלי מורחב, החדר היטגי מעובה: עורק־הריאח טורחב, 
נודש־רם בריאות, איוושח טיסטוליח טעל לססתם הסצנפתי 


אי־ספיקת הלב הימני. החלל שבו מצטבר הדם עשוי להת¬ 
רחב, ובשרירית רסנו, העובדת נגד לחץ מוגבר, עשר לחול 
גיחל־יתר (התעבות). באי-ספיקת הלב השמאלי מתהווה 
ג ודש-דם (עליית הלחץ הוורידי) בריאות, שסימניו קוצר 
נשימה לאחר מאמץ, ובמקרים קשים אף במנוחה, קצרת 
חלב, בצקת-הריאות• באי־ספיקת הלב הימני מתפתח גודש־ 
דם בהקף, הכבד מוגדל, ומופיעה בצקת ברגליים. 

ט רש ת־ העור קי ם היא מחלת־הלב השכיחה ביותר! 

היא פוגמת בשריר-הלב בעקבות היצרות או סתימה של 
העורקים הכליליים, המזינים אח השריר. סתימת העורק היא 
תוצאה של התהוות קריש־דם מעל לדופן הפנימית של העורק 
הטרשתי. המחלה מתבטאת בשתי תסמונות קליניות: 
תעוקת-הלב (ע״ע אנגינה [ 3 ]) ואוטם שריר-הלב 
(ע״ע אינפרקט או אטם, עמ ׳ 968 ). 

יתר לחץ־דם — מחלה שכיחה, עפ״ר בגיל מבוגר 
(מעל 40 שנה), המופיעה לעתים בד בבד עם טרשת העורקים 
הכליליים! המחלה פוגעת בעיקר בכלי הדם של הלב, המוח 
והכליות (וע״ע מחזור־הדם: מחלות). השפעת לחץ־דם גבוה 
על מצב הלב נובעת מן העבודה היתרה שהוא מטיל על 
שרירית־הלב, החייבת להתגבר על התנגדות מוגברת. 

מחלות שונות במערכות אחרות של הגוף משפיעות על 
הלב ומחזור־הדם, כגון: מחלות בלוטת־התרים, חוסר־דם 
ומחלות־ריאות. 

הפרעות בקצב-הלב מופיעות לעתים בסיבוכים 
של מחלות־הלב, אולם הן מצויות גם בליקויים בפני עצמם. 
ההפרעה השכיחה ביותר היא הפעימה המוקדמת 
( 016 ) 5 ז 355 ז 1 מ), שמופיעה עפ״ר בגיל צעיר ללא מחלת־לב, 



_ח_רג 

ב . א 


*יזו 11 פעיטה טוקרטת והפסקה־קיווז (גיסוי ב?ב סנודד.). 

א— נירזי טז החוץ בזת הריאסטולח: ם— פעיטה טוקרסת, ט<ווה 
הפסקה טוארכת, בהתאם 5 חוק השיב הרפראקטורי; 

ב—גירוי טז החוץ בעת הםיםטו 5 ה (בש?ב הרםראקטורייו: איז 
פעיטה מוקרטת 

ועפ״ר על רקע של עצבנות יתרה, לפעמים גם בהשפעת 
הניקוטין(עישון סיגריות), שתיית קפה או כוהל. — הפרעה 
חמורה של הסדר והקצב של פעולת הלב היא פ י רם ו ר¬ 
ה פרוז דורי ם: התכווצויות מרובות של הפרוזדורים, 
הבאות בזו אחד זו במהירות רבה׳ ולעומתן — ברוז־חי־זמן 
ארוכים־יחסית — סיסטולות בודדות של החדרים. — 
מחסום־הלב (^:׳©!ל) הוא מצב של מניעת מעבר הגירוי 




ציור 12 . הפועת־הקצב ופיר&ור־ר&רוודורים: 
עקוםע 5 יזן — אלקטרוקארדיונראטה: 

* — סיסטולת־הפרוזרורים 
עקום חהתוו — הדופק 




91 


לב 


92 



ציור 13 סחסונדהלנ 

עקום עליון — אליזטרוקארדיוגראםה מ — סיססולת-הפרוידוריסן; 
עקום תחתון — הדופק 

קזונ־החדרים — ז 3 /דקה, קצב־ה&רחרורים — 34 רקה 

סן הקשר הגתי-פרמדורי לקשר הפרוזרורי־חדרי: הפרו¬ 
זדורים והחדרים פועלים בקצבים שונים, ללא תיאום ביניהם. 
התקפי דופק מהיר (מעל 140 בדקה) מופיעים בקצב 
סדיר או בלחייסדיר! מקורם מחוץ לקשר הגתי־פרהדורי. 
הפרעת־קצב בצורת דופק איטי מהרגיל (פחות מ 50 
בדקה) סיבתה בתב המקרים בעיכוב הובלת הגירוי בין 
הפרוזדור לחדר בעקבות מחלת שרירית־הלב. 

פרמקולוגיה. תרופות רבות שהיו מקובלות בטיפול 
בפחלות־לב יצאו מכלל שימוש בעשרות השנים האחרונות, 
ותרופות חדשות הוכנסו לשימוש. אולם תרופה אחת שמרה 
על חשיבותה בטיפול במחלות-לב זה למעלה מ 150 שנים, 
והיא ה ד י ג י ט ל י ס (ע״ע). תועלתה בולטת ביותר במצבים 
של אי־ספיקת הלב ותפוקודלב נמוכה. 

תרופות המדכאות את פעולת שרירית־הלב ע״י השפעה 
ישירה עליה יעילות במקרים של הפרעות בקצב־הלב. כיני- 
דין (ע״ע כיגין וכיגידין) הוא תרופה מסוג זה ז הוא מאריך 
את התקופה הךפךקט 1 רית של שרירית־הלב ומעכב את 
הובלת הגירויים בה. הבינידין יעיל בעיקר בטיפול בפירפור־ 
הפרוזדורים, אך יעיל גם בהתכווצויות מוקדמות. בדומה לו 
פועל פרוקאין־אמיד ( 1 ץ 51 ם״ 0 -״ן), שהוא יעיל־ביותר במקרים 
של התקפים של מהירזת־הלב שממקור חדרי. — יש תרופות 
המדכאות את הסעיפים הסופיים של המערכת הסימפאתית 
בלב. כגת פרופראנולול (אינדראל), הח 1 םם את מעבר הגיתי 
הסימפאתי ברצפטורים שבלב; לחומר זה השפעה מדכאה 
על הפרעות־הקצב וגם על דופק מהיר שממקור הקשר 
הגתי־פרוזדורי. 

תחפות המגרות את הלב שייכות ברובן לקבוצת האדר¬ 
נלין (ע״ע). תב השפעותיהן דומות לתוצאות גירוי המערכת 
הטימפאתית: הן מעלות את מהירות קצב־הלב. מגביתת את 
כוח־ההתכווצות ומקצרות את הסיסטולה; גם תפוקת הלב 
עולה. קצת מן התתפות הללו יעילות בטיפול בדופק איטי, 
בעיקר כשקיים מחסום פרוזדורי־חדרי. 

התרופות השייכות לקבוצת הניטריטים, כגון אמיל ביטח־ 

טי, ניטרו־גליצרין וכר, גורמות להרפיית השרירים החלקים 
בגוף. ובכלל זה— דופןצינורות-הדם. השפעתן על העורקים 
הכליליים של הלב מביאה להתרחבות כלי־דם אלה. לפיכך 
משתמשים בתרופות אלו במקרים של תעוקת־הלב. 

, 1311$$1£ 8 . 1 ־ 1 ,* 1958 ,€* 1741010 £ *# . 111 

, 1 £ 1 {£ ץג 8 1 ? ,* 1960 , 1-11 , 1 * 4 *?¥ * 111 / 0 01 ] 

.£ . 5 ; 1960 , 715 *%ז*? 1 11 * 11 * 1111 * 115 * 1 * 9 4 ח * 11 > 11 ( 1 §! 1 !\ 
^ז 3 ^^£ ^* ¥0 , 1960 2 ,! 01 *?¥ * 11 ! )ס 1011101027 , 001116 

015*05*5 0/ 111* ¥!€0x1 0*1 81001 17**1*15, 1964 5 ; 

, 0$6 ־ €11 }\ . 0 ; 1966 8 ,]?ס*!! * 111 / 0 5 * 05 ** 111 י £־ £1 נ 1£61 ־ 1 ? * . 0 
*זג 51 ? 1 * 8x12 ]•ט)*}! /ס ? 612010% **' 1 * 111 

. 1967 <(ץ?\ 

ק. בר. 


אחד ההישגים הגחלים של הקרדיולוגיה בדור האחרון 
הוא התפתחות הכירורגיה של הלב, עד כדי ביצוע 
ניתוחים בלב הפתוח — לתיקון מומי־לב שמלידה(ר׳ לעיל), 
להתקנת מסחסים מלאכותיים (מחומר פלאסטי) במקום מסת- 
מים שנפגמו, וכד׳. שיא הפעילות הריפויית בתחום זה הוא 
הבסיון להשתלת לב זר, כעל כושר־פעולה תקין, 
במקום לב העומד לאבד את כושר־פעולתו מחמת מחלה. 
ניסויים מוצלחים בשתילת לב נעשו בשנים האחחבות 
בבע״ח, בעיקר בכלבים; לאחתנה בוצעו ניתוחים כאלה 
במספר בני-אדם, שהיו קתבים למיתה מחמת אי־ספיקת 
הלב (מסיבת מחלה טרשתית של העורקים הכליליים או 
מחלה שגרונית של השרירים, וכד׳). ערכה וסיכוייה של 
העזה ריפויית זו עדייו לא הובהרו כל-צרכם. 

לכאורה אין בעיית שתילת־לב נבדלת הבדל עקרוני 
מבעיית שתילת כל איבר אחר (ע״ע טרנס פלג ס צ יה); 
אולם למעשה קיימות באן בעיות נוטפות על אלו שבבל 
שתילה אחרת, כליה פעילה, למשל, עשויה להיות נתרמת 
מאדם חי ובריא, המוסיף להתקיים בזכות כלייתו השניה; 
אף כליה לקוחה מן המת, שכבר פסקה לפעול, עשויה לחדש 
את פעולתה בהדרגה לאחר תקופת־הסתגלות מסויימת בגוף 
שבו הושתלה, כשהחולה מתקיים בינתיים בעזרת כליה 
מלאכותית. אולם הלב השתול חייב לבצע את מלוא תפקידו 
מיד לאחר העבדתו; לפיכך מן־ההכרח להעבירו מיד עם 
מותו של התורם, רגעים מועטים בלבד לאחר שהלב פסק 
לקבל את הדם המחומצן, ובן יש לבצע את הפעולות הכירור¬ 
גיות תוך רגעים ספורים. תורם הלב המושתל צריך, בדרך־ 
כלל, להיות אדם צעיר(בגיל 30 — 40 שנה) במצב של גסיסה; 
ההכנה לניתוח לגבי החולה העתיד לקבל את הלב חרשת 
שעות אחדות. כאן מתעוררת הבעיה החמורה: מאימתי 
נחשב אדם כמת, כדי שמותר יחיה ליטול את לבו לשתילה 
באדם אחר לשם הצלת חייו של זה ז לפנים מוסכם היה 
לראות את האדם כמת מרגע שפסקו פעימות לבו; אולם 
משעה שפותחו השיטות להאריך את פעילות הלב זמן־מה 
באופן מלאכותי (ע״י מחזור־דם מלאכותי, ע״י עיסוי הלב 
וכד׳), ניצבת בכל חריפותה השאלה אם רשאים אנו להחליט, 
בעוד הלב פועם באדם, לכרתו לשם שתילה באדם אחר, 
מתוך ההנחה שחייו של הראשון כבר אינם חיים במובן 
האנושי-ערכי, ושמא יש בכך משום "דחיית נפש מפגי נפש" 
(משג׳ אהלות ז/ ר), 
שהיא קשה מאד מ¬ 
בחינה מוסחת בכלל 
ומבחינת האתיקה ה¬ 
רפואית כפרט. היום 
קיימת הנסיה לקבוע 
את המוות כשפעולת 
הלב אינה ניכרת עח־ 
באלקטחקארדה׳גרא־ 
מה (אף אם ניתן 
לחדשה בדרך מלאבד 
תית) וכן פסקה פער 
לת המוח(לפיהאלק- 
סחאנצפאלוגראמה), 
ועמה — כמסתבר — 
הפעילות הנפשית. — 



ציור 14 שתילת הלב 
(לפי סכמה ׳של ב. ברנארד> 

1 . אכ-העורקים; 2 . עורק־הריאח: 3 חדר 
ישסאלי; 4 חדר ימני; 5 וריר חלול תח¬ 
תון; 6 פרוזדור ימני: 7 . ורירי־הריאה; 
3 . וריר חלול עליון 







93 


לג 


94 


ההלכה (שדע ידד, של״ט) אינה מחייבת להאריך באופן 
מלאכותי את חייו של הגוסס, אך גם אינה מתירה להחיש 
בפועל את מיתתו׳ וכן יש איסור של הבאה מן המת (שם, 
שמ״ט) ) השאלה היא — אם נדחה איסור זה מפני הצלת חייו 
של אדם אחר. 

המנתח הדדום־אפריקני כריסטיאן ברנארד — שביצע 
את שתילת־הלב הראשונה באדם בדצמבר 1967 — העביר 
את החתכים בלב התורם ובלב המקבל דרך הפרוזדור הימני 
מתחת לפתחי הוורידים החלולים ודרך אב-העורקים ועורק־ 
הריאה מעל לפתחיהם, בהשאירו במקבל את קוצב־הלב; 
השתל חובר לבסיס-הלב של המקבל, ושני החלקים התאחו 
יפה! במשך הניתוח קויים בחולה מחזור־דם מלאכותי. 
בניסויי שתילת־הלב בכלבים נמצא, שלא זו בלבד שהאוסר 
מאטיות של הלב מתקיימת בשתל, אלא שלאחר זמן־מה 
מתחדש בו גם ההסדר העצבי של הפעילות ע״י מערכת־ 
העצבים האוטונומית. הבעיה הטכנית של שתילת־הלב באה 
על פתרונה, אולם — כבכל טראנספלאנטאציה — קיימת 
ועומדת הבעיה האימונולוגית של דחיית הרקמה הזרה ע״י 
הגוף. לשם מניעת דחיה זו סשתמשים בסמים או בנסיובים 
מדכאי תגובת־החיסון! אולם שכר טיפול זה עשוי לצאת 
בהפסדו בגלל חשיפת הגוף לכל זיהום מקרי, שנעשה סיבון 
לחייו. עד אמצע יוני 1968 בוצעו במקומות שונים 20 
שתילות־לב? 17 מן החולים מתו תוך ימים או שבועות 
אחדים לאחד הניתוח. לפי מצב העניינים בשעה זו עדיין 
אין שתילת-לב נראית כניתוח הראוי לשמש שיטת-חפוי 
שיגרתית, והמאמצים להתקנת לב מלאכותי נראים רבי סי¬ 
כויים יותר. 

י, סאחנר, לב סלאכותי(הרפואה, ע״א, חוב' ה׳), תשכ״ו! 

פ. לוי, שתילת לב (שם, ע״ד, חוב׳ ד׳), תשכ״ח! השתלת 

לבבות (סכתב לחבר [ההם׳ הרפואית בישראל], כ״ט, חוב׳ 

ד , }, ת ש כ" ח! * 4 י ז 1 ״ג״^־ח 1 ־ח\׳ ז*ן 

. 1968 ,( 253 סא ,.׳י* )£ ״ 5 ) 

0 

תולדות מחקר הלב. כבר מימי־קדם ייחסו ללב 
תפקיד נכבד בביולוגיה של האדם. ברפואה היוונית מדובר על 
שלושה "מלכים" השולטים על מערכת גוף־האדם: המ 1 ח, הלב 
והכבד. מהם החשיב אריסטו את ה ל ב כגורם העיקרי, והדך 
(ע״ע) עדיין מצטט את דעתו זו. אולם בעולם העתיק שימש 
המונח ״לב״ גם בהוראה של קיבה — שימוש שהדו נשמע גם 
בצירוף העברי "על לב ריק" (=על קיבה ריקה), ומובן זה 
נשתמר גם בלשונות אחרות. חיבור קטן המוקדש כולו 
לנושא "לב" נשתמר באוסף ההיפוקראטי. גלנוס (ע״ע) 
הכניס את רוב ידיעותיו על הלב בספריו על הדופק. 

כבר בספרות מצרים העתיקה נזכרות תנועות הלב, המת¬ 
גלות לבודק במישוש הדופק במקומות שונים בגוף. בפאפי־ 
חס ע״ש אבדם מדובר על תנועה מופרעת בלב ובכלי־הדם, 
המיוחסת ל״סתימה״ — ללא ציון נתונים אנאטומיים ממש. 

את ההשקפה שהלב פועל בדומה למשאבה הביע לרא¬ 
שונה ארסיסטרמום (ע״ע), במאה ה 3 לפסה״נ. אלא שדעה 
זו נשתכחה ונתגלתה מחדש רק במאה ה 17 . אראסיסטראטום 
תיאר את מסתמי אב־העורקים ועורק־הריאה, וכן את הסת- 
עפותם של העורקים והוורידים לצינורות דקיקים. — לגבי 
מחלות־הלב אץ השקפה אחידה בספרות היוונית: מצד אחד 
שלטה הדעה, שהלב — בגלל כוחו השרירי הרב — אינו 
עשוי לחלות כלל! מצד שני הובעה הדעה, שכל מחלה בלב 
סופה מיתה. תואח כמה מחלות־לב, וניתן לזהות מחלה, 


שאת תיאורה כלל גאלנוס בפרק הדן במחלות הנשימה, עם 
היצרות המסתם המצנפתי. 

ציורים מדוייקים של הלב על כל חלקיו הופיעו רק 
בתקופת הרנסאנס, והמפורסמים שביניהם הם מעשי־ידיו של 
לאונארדו דה וינצ׳י, אלא שהללו לא התחילו להתפרסם אלא 
במאה ה 18 . ספרים מיוחדים המוקדשים לפיסיולוגיה ולפא־ 
תולוגיה של הלב התחילו להופיע במאה ה 17 , כגון זה של 
ר. לואר (״^ 8,1 ) ב 1669 . ספרי־לימוד מפורטים בקאח 
דיולוגיה פורסמו החל מן המאה ה 18 , למשל בידי ז׳.-ב. סנאק 
( 30 ב 561 . 8 ־.!) ב 1749 , ומכאן ואילך גברה ההתעניינות 
בנושא זה. בעיקר השתדלו לבאר מקרים של מוות פתאומי 
ע״י בדיקות הלב בנתיחות שלאחר המוות. על נושא זה 
הופיע בתחילת המאה ה 18 ספח של ג׳. מ. לנצ׳יזי (. 1 \ .ס 
1$1 :>מ 3 ״ 1 ), שעסק במחקר זה לפי פקודת האפיפיור. הבדיקות 
הכמותיות לשם קביעת פעולות הלב במצבי בריאות ומחלה 
התחילו במאוחר) אפילו ספירת הדופק במספרים מדוייקים 
לא הונהגה אלא ב 1707 , כשהופיע ספח של ג/ פלויאר 
(■ 61 ץ 10 ?. 0 "שעון־הדופק של הרופא". אולם גם בלי בדיקות 
כמותיות מדוייקות היו ההפרעות בקצב ידועות לרופאים 
מימי־קדם, כשם שהוכרו גם הסטיות האנאסומיות סאות- 
בשנים לפגי הנתיחות המדוייקות. כסה סן הבדיקות המקו¬ 
בלות בימינו והנראות לנו כסשוטות, לא הונהגו אלא בדיחת 
האחרונים, כגון: מדידת לחץ־הדם בסידד המקובל — ב 1880 , 
האלקטריקארדיוגראפיה — ב 1903 , וכד/ 

הפיסיולוגיה השיטתית של הלב ראשיתה בתיאור מחזוח 
הדם ביח החי (ע״ע) ב 1628 , אם־כי ידיעות פיסיולוגיות 
מחבות על הלב והמחזור נמצאות גם במקוחת הקודמים לו. 
דחיפה גדולה לקידום מחקר הלב ניתבה ע״י המצאת שיטות 
לחשום גראפי של פעילותו (בקימיגראף) בידי ק. לודדג 
באמצע הסאה ה 19 . א. סקרפה ( 3 ק־! 503 .\) תיאר באופן 
מדוייק את עצבי־הלב בעבודות המלוות תמונות מאליפות, 
ומאז רבו החקירות בשאלה, באיזו מידה תלויה פעולת הלב 
בעצבים האלה או ביצירות הדחף בשריר־הלב עצמו. לסוף 
הוכרעה השאלה לטובת התאוריה המיוגנית (האוטומאטיות 
של הלב), בעיקר ע״י הניסויים של גסקל ואנגלמאן ב 1883 . 
גם הפארמאקולוגיה של הלב נעזרה במידה הולכת וגוברת 
בניסויים פיסיולוגיים. לאחר שפעולת החגיטאליס על הלב 
הוכחה כבר ב 1785 תתנה תוצאות מצויינות משעת התגלית, 
לא הועמקה ההבנה בפעולתה אלא בחקירות הניסוייות־ 
ביקרתיות של שמידברג החל מ 1883 . 

האנאסומיה הפאתולוגית בשילוב עם תצפיות קלעיות 
יצרה את הבסיס להכרת מחלות־הלב. מסתמי־הלב, שהיו 
ידועים כבר בזמן העתיק, הוכח על כל סוגיה ת מחלות 
שריחהלב הוגדרו לפי סיבותיהן, כשהגורם השגרתי הוכח 
בהתחלת המאה ה 19 . טרשת־העורקים כסיבה נוספת וחשובה 
למחלוודהלב הוכרה מזמן שתוארה לראשונה בידי סקארפה 
( 1804 ). תעוקת־הלב תוארה באופן בחר ע״י הבחן.(ע״ע) 
ב 1772 ! אולם אוטם שחחהלב כתוצאה מן התהליך הניווני 
לא הוכר בביחר אלא בהתחלת המאה ה 20 , אע״ם שתיאוחם 
מחבים של מקח מחלה זו מצויים בספרות הישנה, אלא 
שהללו לא הובנו במידה מספקת. 

שינויים חולניים מלידה תוארו לראשונה ב 1640 , כשמצא 
גסנדי בנתיחה של מבוגר נקב בידפרחדורי. זו היתד. תצפית 
בודדת בשעתה. חקירתם של ליקויים־מלידה לא הושלמה 



95 


לב 


96 


אלא בסוף המאה ה 18 ובתחילת המאה ה 19 , והביאה בדור 
האחרון גם לתיקון ניתוחי של הפגמים האלה. דרך פורה 
ביותר לקידום הפיסיולוגיה הנורמאלית והפאתולוגית נסללה 
ע״י התפתחות הקארדיולוגיה הניסויית בבע״ח. לפעמים לא 
באו הנסויים אלא זמן־מה לאחר התגליות הקליניות; 
מחסום־הלב, למשל, תואר בצורה בתרה ב 1827 , והחוקר לא 
ידע, כי ליקוי זה כבר תואר ב 1555 ע״י הליום (ע״ע), ואילו 
בניסוי הודגם המחסום ב 1895 בידי הים (ע״ע). הפיסיולוגיה 
החדישה של הלב מאופיינת בשיתוף־פעולה בין מקצועות 
שונים — כימיה, פיסיקה, פארמאקולוגיה וכר, שציתפם יחד 
מוסיף דיוק להכרת התהליכים בלב במצבים של בריאות 
ומחלה, וכן לאיבחון, למתן תרופות, לטיפול הכיתרגי, ול¬ 
אחרונה — לגסיונות ההחיאה של הלב שנדם. על שתילת־ 
לב — ר׳ עמ׳ 92/3 . 

הלב במקורות העבריים. בתנ״ך משמש הלב 
בעיקר כסמל לרגש, לתבונה או למצפה, אבל יש גם ביטו¬ 
יים שמובנם הוא פיסיולוגי, כגון "ויפג לבו" (ברא׳ מה, כו) 
כציון השפעה פסיכית על פעולת הלב. הציתף "כליות ולב" 
(ירם׳ יא, כ) מעלה גם הוא מחשבות רפואיות, לאחר שבמאה 
ה 19 נתגלה הקשר הקליני בין שני האיברים. 

בתלמוד מועטים הנתונים על הלב בהשוואה לאלה 
על מחלות הריאות, משום שעיקר הידיעות מתבססות על 
הבדיקות שלאחר השחיטה, ובבהמות ליקויים בלב נדירים- 
יחסית. פיסקה אנאטומית אחת (חול׳ מ״ה, ע״ב) מדברת 
על שלושה קני-הלב, שאחד מהם "פורש" ללב (האאורטה), 
אחד — לריאה (עורק-הריאה) ואחד — לפבד (הווריד 
החלול). ייתכן שלמחלת תעוקת־התזה, המלווה כאב עז, 
מכוון המאמר: "כל כאב ולא כאב־לב" (שבת י״א, ע״ב). 
מסימני מחלות־הלב נזכרים: יוקרא דלבא (כובד), פידחא 
דלבא (פירפור), צירבא דלבא (דלקת). 

בספרות ימי־הביניים נמצא דיון ביחסי־הגומלין 
בין הלב ובין כלל־הגוף במשלו של ר׳ יהודה הלוי בדבר 
"ישראל באומות כלב באיברים" (כוזרי, ב׳, ל״ו—מ״ב); 
הוא מטעים את רגישותו היתרה של הלב להשפעות פסיכיות 
ופיסיות שונות: "דאגות ויגונות ופחד ונטירה ושנאה 
ואהבה... והתנועות והטרתים״, ויחד עם זה — את כוח־ 
חיוניותו היתר "זכות דמו ורוב כוחו"), המחסן אותו בפני 
מחלות הרגילות בשאר האיברים, כגון ״מודסא או סרטן... 
או ביטול ההרגשה או רפיון". הרמב״ם נותן תיאור אנאטומי 
של הלב בעקבות גלנוס, ומזכיר גם את ה״סתימה" כגורם 
מחלות בזרימת הדם (פרקי משה, ג׳ הד). ר׳ מאיר אלדבי 
(ע״ע) בספרו ״שבילי אמונה״ ( 1360 ) עומד בפרוטרוט על 
העורקים הכליליים ומתאר בדיוק את מיקומם והסתעפויותי- 
הם. רוב הרופאים היהודים הולכים בתיאוריהם אחרי גלנום; 
טוביה הכהן (ע״ע) הוא מן הראשונים המעלים בהתלהבות 
את תגליתו של הארווי(מעשה טוביה [ 1707 ], קי״ד). 

בספרות הקבלה מדובר הרבה בלב ובמרוץ־הדם — 
אמנם עפ״ר נידון הלב במשמעות סמלית, אך יש גם נתונים 
אנאטומיים ופיסיולוגיים. יש שהזהר(ג׳, רכ״א, דכ״ה, רל״ב) 
מתבטא במלים המזכירות את משלו של ריה״ל "ישראל באד 
מות כלב באיברים": הוא "זך" מכולם, וממנו יוצאים לכולם 
הטוב, הבריאות, התוקף, ההדחה והשלימות, והוא—עם כל 
היותו רך וחלש — מקור קיומם; הוא מלך הגוף, ורוחו הולך 
בכל האיברים, והוא גם מת באחרונה (שם, ג׳, קכ״ו). "רוח" 


זו מגיעה ללב מ״כנפי-הריאה״ — לפי גירסד. אחת ללב 
הימני, לפי גירסה אחרת לשמאלי —, ומתפשטת דרך הער 
דקים לכל חלקי הגוף(בהתאם לתפיסה הגאלנית); רוח זו 
מצננת את חמימותו של הלב, שהוא אש דולקת (שם, שם, 
רל״ד—דל״ה; תקה״ז, ע״ט). כן מדובר על שתי חצרות חיצר 
ניות, שהן "אזני־הלב", ועל שני "בתים" פנימיים (שם, שם, 
ק״ט). 

באגדת בראשית (ב׳) מוטעם ההבדל שבין הלב ובין 
שאר כל האיברים — ש״כולם עומדים במידתם... והלב 
מתחלף משעה לשעה, והוא משנה את עצמו ומעקם את 
עצמו". בצד המשמעות המוסרית־סמלית שבדברים אלה 
אפשר למצוא בהם גם תיאור של פעימות הלב ושל כושר 
הסתגלותו למצבים המתחלפים. 

ס. פרלמן, מדרש הרפואה, א׳, 15/6 , תרס״ו; יה. ליבוביץ, 

סמובים הארווייאניים ברפואה העברית (הרופא העברי, ל׳), 

1957 * - 115 , 107 , 0155 ז? .ן 

* 4 111 **<£ , 15 שז? . 81 ; 1911 , 248/9 , 204/5 , 121 

- 007 ,(. 15 >£) £ 11 ז׳ - 8 בן 1111 ^י .\נ .£ ; 1927 , 17010 ? 21 >£{ 

/ס $■? 111510 511071 . 8 .[ ; 1941 , €10$$1€$ 

3 ז 0 \^) $) 110717 ^ , 2 * 1 ^ 0 ( ££11 0 .[ ; 1942 ,$^ 1010 ^ €07 

/ 11 ) 177 ) £1 111 7715 ) 11 1071 ) 1 , 16), 1957; 16 , 110 x 17 ת 011£ . 401 ^ 

- 2 ז 71 \ 0 < 11 ש£ 0 [ , 957 ! ,( 30 , 1121711 14310££ ) 

.|) 810 €% 1 * 0 ) £1 10 $)) 11 ) 7 )$)£ 271 $ >£ , תת 3 וח 11 ( 1 . 111 .( 1 

. 1965 ,( 20 * 1415 

לה. ל. 

הלב בהגות ובפולקלור. במליצה המקראית 
הלב מגלם את מחשבותיו ורגשותיו של האדם ומופיע כמושב 
מידותיו הטובות והרעות (ברא׳ ו, ה; שט׳ ד, יד! שם ז, יד; 
ירט' יז, א, ט; עמ׳ ב, טז! ועוד הרבה). משום כך נודע לו 
תפקיד מרכזי ביחסים בין אדם למקום: הלא הוא תמצית 
האישיות כולה, ואלהים חוקר את הלב (דב , ו, ה—ו; ירט׳ 
יז, י; שם כ, יב; שם לא, לב; יחז׳ יא, יט> תהל׳ לד, יט; 
שם נא׳ יב; ועוד). דרך־משל מדבר המקרא על לב ערל 
(ויק , כו, מא), כדי לציין את מריו של האדם במצוות אלהיו, 
ועל מילת הלב (דב׳ י, טז) לציון היכנעותו למצוות. בלשון" 
מליצה מייחס המקרא גם לאלהים לב כמושב מחשבותיו 
ורגשותיו (ברא׳ ו, ו; מל״א ט, ג; ועוד); אך המתרגמים 
הקדומים השתדלו לתרגם פסוקים כאלה בלשון־עקיפין, כדי 
להחליש את משם ההגשמה. 

גם בתלמוד ובמדרשים מיוחס ללב אותו תפקיד 
בחיי-הנפש של האדם. מחשבות האדם ואמונותיו מקומן 
בלב, ומכאן ביטויים כגון ״להוציא מלבן של בריות״; הלב 
הוא גם מקור רגשותיו, ומכאן ביטויים כגון "לבו נ 1 קםו", 
"גס לבו", וכד׳. במיוחד מדגישים חז״ל את הסכנות הטמונות 
בלב כמושב היצר: "תחילת עבירה הרהורי הלב" (דא״ז ר); 
העין והלב הם "סדסורין דחטאה" (ירד ברכ׳ א׳, ה׳). לעומת 
זה מבליטים חז״ל את החשיבות של כוונת הלב במילוי 
מצוות (ברב׳ יג, ע״ב; שם י״ז, ע״א) ומסכמים את השקפתם 
על עבודת־ה׳ האמיתית במאמר "הקב״ה לבא בעי" (סנה׳ 
ק״ו, ע״ב). 

בברית החדשה — בעקבות המקרא ומסורת הי¬ 
הדות — מושם הדגש בטוהר הלב (מתי׳ ¥, 8 ). אמנם הלב 
מוחזק מושבו של היצר הרע ומוצא כל ההרהורים והמעשים 
הרעים (שם 19 ), אבל אלהים יכול לטהר אותו בהשכינו 
בו את רוח־הקודש ואת האמונה (מעשי־השליחים 9-8 ); 
פאולוס דואה את המילה האמיתית במילת הלב (רומאים, 
11 , 28 — 29 ; השר דב׳ י, טז). 



97 


לב — לג 


98 


ב א ס ל א ם. הקוראן עומד על חשיבות האמונה שבלב. 
מוחמד דורש ממאמיניו בור-לבב, יראה־שבלב ולב שלם 
(מורה כ״ב, ל״ג! כ״ו, פ״ט! מ/ י״ד). את האמונה־שבלב 
משבחות אגדות מוסלמיות רבות, שחלקן מקיח ביהדות, 
והיא נושא שכיח בספרות המיסטית של הצופים. 

ב ם ו ל ק ל ו ר ד. ע מ י ם, כל העמים הפרימיטיוויים דאו, 
ועדיין מוסיפים לראות, את הלב כמושבם של חיי הנפש 
והרוח בגוף האדם. בהשקפה זו החזיקו גם עמי־התרבות 
העתיקים, ואף הוגי־דעות ואנשי־מדע שבהם (כגון אפלטון 
ואריסטו), והיא רווחת עד היום בקרב המוני-העם בכל מקום. 
היא השאירה בכל השפות עקבות רבים בצורת ביטויים, 
שבהם מופיעה המלה "לב" כשם נרדף לשכל, לחכמה, לחשק, 
לאהבה, לנדיבות, לגבורה ועוד, או כמקור לשמחה, לעצבות, 
לאהבה ולשנאה ולרגשות אחרים. בין העמים העתיקים 
הקדישו בייחוד המצרים תשומת-לב רבה ללב("אב"). בחני¬ 
טת גופות־המתים היה הלב האיבר הפנימי היחיד שנשאר 
במקומו, ואף שמת עליו שמירה מעולה, ע״י כך שהניחו 
על התזה קמיע מיוחד (שנקרא גם הוא אב), עשוי אבן או 
זכוכית אתמה. השמירה על הלב היתה חשובה מאד למת, 
כי ל*־ תוצאות שקילתו לפגי כס־משפטו של אוסיר בשאול 
נחרץ תנו. ספר־המתים המצת מכיל לחשים ותפילות לשמי¬ 
רת הלב, וכן קתאה, בה פונה הנפטר אל לבו בבקשה שלא 
יכשיל אותו בעדותו. 

אמונה עממית נפוצה היא, שאפשר לגנוב את לבו של 
אדם חי, ועי״ב להשתלם עליו, לפגוע בו או להמיתו! גניבת 
הלב היא כרגיל מעשה מכשפים או מכשפות. מן האמונה 
הזאת צמחו סיפורי־עם על בני־אדם המחביאים את לבם 
בחפצים, באבנים או באילנות מחוץ לגופם, כת לשמור 
עליו מארבים! וכן יש גם סיפורים על כוחו המחיה של הלב, 
כשמחזיתם אותו לגופת המת. 

בכלל רווחת האמונה בכוחו המאגי הרב של הלב, ולא 
של לב האדם בלבד. יש סיפותם על נשים שהרו מאכילת 
לבו של אדם או של בע״ח, ואפילו מתחו. אכילה לבם של 
בע״ח מעבירה לאוכלים את תכונות החיה. שבטים אפריק- 
ניים אוכלים את לבם של אתות תמרים, וכן שבטים אינדיא¬ 
ניים את לבם של דובים חאבים, כת להוסיף כוח וגבורה! 
לעומת זה נמנעים מאכילת לבם של תגים, עופות ובריות 
אחדות, הידועות כחלשות או פחדניות. האיבו מאמינים, 
שאכילת לב הקיכלי מקנה להם חכמה וצחות־התבור. הבא־ 
סוטו נהגו לאכול את לב הארב שנפל בקרב, כת לרשת 
את סגולותיו המלחמתיות. בקרב היורובה היו מגישים לכל 
מלך חדש את לב קודמו, כת שיספוג את מעלותיו. אכילת 
לב הארב הוא מנהג בעל אופי מאגי, שהיה קיים גם בקרב 
שבטים אוסטראליים ואפתקניים שלא היו אוכלי-אדם. 

מפאת הכוח הטמון בו, נחשב הלב גם כקרבן מן המובחר 
לאלים. אצל האצןןקים, שהיו מקתבים קרבנות־אדם, היה 
הכהן פותח את חזה הקרבן, מוציא את הלב המפרפר ומגיש 
אוחו לאל־השמש. בקרב האינתאנים באקוואזלר נשתמר 
זמן רב המנהג להקתב לב אדם בעתת הזתעה, כת להבטיח 
יבול מבורך. 

רב ומגוון היה השימוש בלבם של בע״ח ובני־אדם 
במאגיה וברפואה העממית לבם של יונים נחשב בסותה, 
באנאטוליה ועוד כרפואה נגד מחלות־לב, אבל גם כסם- 
אהבה בדוק, ובאירופה ביה״ב היו אופים לחם שלתוכו הוכנס 


לב יונה או תור כסגולה לאהבה. בכשפי־אהבה השתמשו 
במיוחד בלב בתולה או ילד, שממנו אפשר להפיק גם תרופה 
נגד מחלות שינות. מן התקופה העתיקה ועד היום נוהגים 
לשאת קמיעות בצורת לב כמגן מפני עין־הרע והשפעות 
מזיקות אחרות, מנהג בעל שרשים מאגיים הוא גם אפיית 
לחם בצורת לב לאכילה בהזדמנויות מיוחדות. בעוגות בצורת 
לב השתמשו כבר בזמן העתיק בפולחנו של תתיסוס־ 
באקכום. עוגות כאלה, המקושטות לעתים בכתובות הקשורות 
ביחסי־אהבה, נהוגות עדיין! ייתכן שגם הלביבה בסיפור 
המקראי על אמנון ותמר (שמ״א יג) היתה עוגה בצורת לב, 
מה שהולם את האווירה הספוגה ארוטיות של הסיפור. 

הקשר בין הלב ורגש־האהבה הוליד את המנהג לקבור, 
במקרים מסויימים, את הלב בנפרד מן הגוף במקום שהיה 
יקר לנפטר. כך נקבר לבו של ריצ׳רד לב־האדיה בקאתדרא־ 
לה של רואן, לבו של רוברט ?רום — בכנסיית־הקבר 
בירושלים, לבו של בירון — במיסולונגי שביוון, ועוד 
בימינו — לבו של פילסודסקי בווילנה. 

בכנסיה הקאתולית התחיל עוד ביה״ב פולחן מיוחד של 
לבז של ישו, כסמל הצירוף של אלוהות ואנושזת שבו וכסמל 
אהבתו לבני־אדם! פולחן זה אושר רשמית מטעם האפיפיור 
ב 1856 , ואף נקבע לו יום־חג. פולחן דומה קיים גם ללבה 
של מרים, אמו של ישו, שהחל גם הוא ביה״ב ואושר רשמית־ 
בסוף המאה ה 18 . 

71 £ * 1111 > 1 { 411 * 77 !/* 11111 ^ 111 * 171 111771 ) 0 . 14 711 ) 11 ,{] 161 םז 0 .א 

001/101 ■״ 77 ,• 2261 •!? . 0 .! , 1909 ,.ז> 8 .?ק ,( 1 מ ,״ 0.0.1 

7110111 * 0011101 " ,■ 1161161 8 ;* 1925 ,!זו&זז.׳,י. 5 : ^״ 1 , 11 ^ 8014 

,ז 1 > £61 ״ 6 ץ 16 * ״סע . 8 .? , 1927 ־ (/י 1 ,* 1100 ) ׳'*״// 11 * 11 

( 0 ,מ 80  11 ) 1771141 * 

מ. ו. 

ל 3 (! 1x161 ), משפחה יהודית נודעת באה״ב. 

( 1 ) סולומון [שלמה] ( 1828 , גרמניה — 1903 , ניד 
יורק), בנקאי, היגר לאה״ב ב 1849 . עם שותפו, אברהם 
קוהן, — עסק בבנקאות בסינסינטי. ב 1865 עבר לניריורק 
והקים עם שותפו את חברת "קוריו, ל׳ ושות׳", שהיא עוד 
ביום ( 1968 ) אחת מחברות הבנקאות החשובות בכל אה״ב. 
אחת מבנותיו נישאה ליעקב שיף (ע״ע) ושניה — לפאול 
ורבורג (ע״ע). 

( 2 ) מורים ( 1863 , סינסינטי — 1912 , ניריורק), כימאי, 

בנו של ( 1 ). התחנך באוניברסיטאות הארווארד וברלין. 
מ 1891 היה פרופסור לכימיה באוניברסיטת נידיורק, ופירסם 
מחקרים רבים. יחד עם י. שיף (ע״ע) הירבה לדאוג למהגרים 
היהודיים שהגיעו לאה״ב. ב 1906 היה ממייסדי "הוועד היהד 
די האמריקני", וגם עסק הרבה בחינוך היהודי באה״ב. 
ב 1913 נתפרסם קובץ מאמריו — 0£ .! 1 ז ¥0 \ 501611111:10 סג!!* 
״ 1 

( 3 ) ג׳ימז ( 1867 , סינסינטי — 1933 , גרמניה), בנקאי 
ושוחר מדע. בגו של ( 1 ). למד בהארווארד, ובשנים 1888 — 
1901 היה שותף בבאנק "קוהן ל׳ ושמד", אך התפטר כדי 
לעסוק בארכאולוגיה ובחקר העולם הקלאסי. ל׳ יזם ומימן, 
בחלקה, את דוגזלע 013551081 5 ׳״ 1 ("הספריה הקלאסית 
של ל , "), סידרה של כ 200 חיבורים יווניים ורומיים בהוצאה 
מדעית ובצירוף תרגום אנגלי. ב 1912 התיישב בגרמניה. 
ל׳ נודע בתרומותיו המופלגות לאמנות ולמדע. בנידיורק 
ייסד מכון למוסיקה ( 1905 ), שאוחד אח״כ עם ביה״ס ג׳ו־ 
ליארד למוסיקה, ובמינכן הקים מכון לחקר מחלות-נפש. 



99 


לס — לב, ייוסף אכן 


100 


לאוניברסיטת הארווארד תרם אוסף ארכאולוגי נדיר. כן 
הוריש בצוואתו סכומים גדולים להארחארד, ולמכון לחקר 
העולם הקלאסי באתונה. ל' גם עשה רבות למען בפגעי 
מלה״ע 1 . 

1-11 ,!??)!?* 1 111111 ?[ 11 ! 11 ( , 110 ( 50 . } 1 0/1 ? 8 ( ,, 116 >!־. . 0 

ח? 1 ! 1£ ?ו(?? 1 גמא* ,. 1 ./ ? 11 ] !(ו?!(?!!!?^ , 1928 ,(ר , במפתח) 
. 1930 , 1 ?וח 11 וי 11 ?£ 2 ס 31 וז 1 ו 01£ 

ח. ר. ר. 

לני ( 1 ( 6 ^ 1 ), אתידור ( 1839 , זולצמאט, אלזאס — 1892 , 
פאריס), רב וחוקר. ל׳ למד תחילה ברופאך ובקול- 
מאר, ואח״ב בביהמ״ד לרבנים במץ< הוססר ב 1862 , וב 1865 
היה לרבה של סנט־אטין. ב 1869 עבר לשארים, נתמנה 

למזכיר האגודה "כל ישראל 
חברים" (ע״ע), ובתפקיד זה 
שימש עד יום מותו. במס¬ 
גרת תפקידו המריץ ל׳ הק¬ 
מת בתי־ספר בארצות הבא- 
לקאן, אסיה ואפריקה הצפו¬ 
נית, והרבה להתערב בוועי¬ 
דות בינלאומיות לטובת מי¬ 
עוטים יהודיים מדוכאים. כן 
יזם והקים את ספריית החב¬ 
רה. בשנים 1878 — 1890 שי¬ 
מש גם כמורה להיסטוריה 
יהודית בביהבדד לרבנים 
(שהועבר ממץ לפאריס 5 
ע״ע בתי־סדרש לרבנים, עמ׳ 

987 ). ל' היה ממייסדי ה״אגדה למחקרי היהדות" (ע״ע) 
ועורכו הראשון ( 1880 — 1892 ) של כה״ע הנודע שלה 

1111 ,68 ( 65 (>ט 61 165 > 116 ׳\ £6 . 

ל׳ עסק בחקר המקרא, התלמוד ותולדות היהודים ביה״ב. 
מאמריו נתפרסמו תחילה ב:>:) 11 :> 2 ז;> 1 6 ט׳ £61 , שאותו ניהל 
( 1870/2 ), ואדז״כ ב!££ הנ״ל ובכ״ע אחרים רבים. מבין 

ספליו יש לציי( 1 , 16 ט 1 >־ 1 ט' 1 ' 611 3611168 ־ 181 108 } 8111131:1011 

16 מ 13 מט £0 ח 6 ! 6 1116 ־ 561 611 (.מצב היהודים בתורכיה, 
סרביה וממניה״), 1877 ! £118816 16 > 8 ) 1 !!! 1,68 ("היהודים 
ברוסיה״), 1891 , הביוגרפיה של אלבר כהן (ע״ע), 1878 * 
- 115 [ 71011116 >־! 11 > 6 ־ 61 '! 1115 ^ 16 > 1117 ) ז 16 ז 1 >ח 316 > 111 > 165 < 31 ד 
516016 ^ XXX נ 31 'ט 1 > ("טבלאות לוח השגה היהודי מהתחלת 
הספירה הנוצרית עד למאה ה 30 ), 1886 . 

; 1892 ,( 24 ,| 8£ ) ״ 1 1 ' 1 0111 <ן 0 ?) 1 ?( 1 ? 11 ( 1 ) 111 ^ 81/1110 , 1 ע^ 1 [ 

.£ . 1 ,•מ 11 ג* 61 א , 1892 .(. 14 *) 1 1 , 111 )גא 2 

,{£!!) !?( 1111 [ !? 11111 ? ! 11 1 ? .£ . 1 , 1.1866 81 , 1892 ,( 5 , 8 ^) 

. 1940 ,( 105 
ג. ו. 

לב, אלעזר בן אך־יה ליב, ע״ע לו, אלעזר 5 ן 

אךיך, ליב. 

לב, ז׳ק — 68 ^ 1 65 נ 1 ן> 30 ז — ( 1859 , מין [גרמניה] — 
1924 , קמילט 1 ן [ברמודה]), ביולוג גרמני־אמריקני, 

יהודי. ל׳ סיים אח לימודיו ברפואה בשטראסבורג ב 1885 , 
היגר ב 1891 לאה״ב, לימד פיסיולוגיה באוניברסיטת שיקאגו 
ב 1892 — 1902 , ובאוניברסיטת קאליפורניה ב 1902 — 1910 . 
מ 1910 עד יום מותו היה פרופסור וראש המחלקה לפיסיו־ 
לוגיה כללית במכון רוקפלר למחקר רפואי בניו-יורק. ל׳ 
עסק בשטחים רבים בפיסיולוגיה ובביולוגיה ניסויית והת¬ 
עניין במיוחד בתאוריה הדינאמית של תהליכי החיים. 


ל׳ הידבה לחקור את השמתה של אנרגיה מסוגים שתים 
(חש, קרינה, חשמל, אנרגיה כימית וכד׳), על חומר חי. 
כבר בגיל 30 פיתח את תאודיית ה״סרופיזם" (ע״ע סרו־ 
פיזם וטכסים, עם' 950 ) כבסים לפסיכולוגיה של צורות חיים 
נמוכות. לאחר־מכן המשיך ל׳ בדרך זו לגבי בע״ח עילאיים 
שען, כי כל פעולה בעלת חשיבות בסיסית לאודגאניזם כל¬ 
שהו היא אינסטינקטיווית, ללא קשר עם ההפרה, ומבוססת 
על הכימיה של האורגאניזם. 

ב 1899 הראה ל׳ שאפשר לגרום לרביית-בתולים (@רת:ו- 
גנזה, ע״ע) באמצעות גיתיים מלאכותיש של ביצי קיפוד¬ 
ים (ע״ע הפריה, עמ ׳ 105 , וע״ע רביה). הצאצאים שהתפתחו 
כתוצאה מרביית־בתולש הכילו בחאי-גופם רק את מחצית 
מספר הכרומוזומים של המין. 

ל׳ עסק גם בפסיכולוגיה משוש, בענף העשק בתורת 
האובייקטיוויות (ע״ע אוביקס). הוא שלל את הטענה כי 
ההתנהגות הנראית לעין רומזת על חוויה סובייקטיווית. 
לדעתו, התפתחות התהליכים הרוחניים יכולה להיות מוסברת 
ע״י העובדות האוביקטיוויות של ההתנהגות, כלומר ההכרה 
נובעת מזכרון אסוציאטיווי של גירוי דומה שקדם. 

את מחקריו סיכם (מלבד במאמרים רבים) בכסה ספרים 
עקרוניים : 1811431:161 ז 1 ׳! 1,1 )ס 0301105 ץ 0 16 ( 1 ' ("הדינאמיות 
של חומר חי״), 1906 ! 11016 ^ 3 230181113$ ־ 01 1116 ("האור¬ 
גאניזם כמכלול"), 11916 , 15 זז 15 ק 0 ז X ,*!סשתזס^ס^ 3 ) 0106 ? 
ז> 111 >תס 0 71010131 ("תנועות מאולצות, טרופיזסים 
והתנהגות בעלי־חיים״), 1918 . 

; 1927 , 792-793 , 111017111 ?!?! 110 ? 1 > 510110 , 055112110111 , 4 

' 11 ? 1 \ ( 0 !(? 10 ) 111 ? 1 ( 1 10 1100 ? 050 ' 17117 ה 1 / ,ת 150 תז 03 . 11 . 0 

/ 0 !? 0 ?ץ 11 ?ז 1 ! 111111 )/ , 65 * 05 . 0 ,* 1929 , 680-681 2 ? 1 ״ 6 
. 1952 ,<ר' מפתח) ;״ 0 )^ 816 
א. זי. 

לב, יוסף אבן — (מהריב״ל), ( 1505 , מתסטיר [מקדר 
ניה] — 1580 , קושטא), רב ששק, מגדולי ההוראה 
הספרדים במאה ה 16 . על ימי נעוריו לא ידוע הרבה, 
ולא נודעו גם רבותיו. כבר בגיל צעיר כיהן כדיין בעירו, 
אך בגלל סכסוך שפת ביבו ובין חבר אחר של ביה״ד, עבר 
לסאלוניקי ( 1534 ). ל׳ לחם באומץ בתקיפים ובעשירים 
שלחצו את פשוטי העם, שמעשה נקם הותקף בנו, דוד, ע״י 
רוצחש שכירים ( 1545 ). בנו השני, משה, טבע. מאורעות 
אלה, שן סכסוכים עם רבנים אחדים בסאלתיקי, הניעוהו 
לעבור לקושטא ( 1550 ), שם נתמנה לרב בישיבה שיסדה 
דונה גרציה נשיא (ע״ע). כתגובה על יחסו הקשה של האפי¬ 
פיור פאולום ׳\ 1 לאנשי אנקתה (ע״ע, עמ׳ 655 ) חיבר ל/ 
ביזמת דונה גרציה היון ישף נשיא (ע״ע), תשובה, בה 
צידד בהחרמת המסחר עם אנקתה ובנקיטת אמצעי תגמול 
נגד מדינת האפיפיור, בניגוד לעמדתו של ר׳ יהושע שתצין 
(ע״ע), שהיה בין שוללי החרם. — ל׳ עמד בקשרים הדוקים 
עם גדולי התורה בזמנו, יוסף קרו(ע״ע), יוסף טיקצק(ע״ע) 
ואחרים, שהעריכוהו ביותר. 

חשדת שלו פורסמו ב 4 חלקים: ח״א, בדיני אהע״ז 
וחו״מ, ובסשו חידושים לגיטיו (שט״ז)! ח״ב, בדיני אהע״ז, 
ובסשו חידושים לע״ז (שכ״א)! ח״ג, בדיני יו״ד, ובסופו 
חידושש לגיטין (של״ג)! ח״ד, שו״ת וחידושים לקידושין 
וע״ז (של״ט[?]). — מהדורה המכילה את כל החלקים הופי¬ 
עה באמשטרדאם, תפ״ו! מהדורה חדשה השיעה בירושלש 
בשנים תשי״ט/תש״ד (חלק א׳—ב'). ל׳ תיכנן ספר במתכונת 




101 


לב, יוסף — לכד 


102 


ה״בית־יוסף" לד׳ יוסף קארו. כשנתפרסם ספרו של ר״י 
קארו התנגד לו ל/ מחשש שהלימוד בו יפגע בלימוד התל¬ 
מוד. אך מאוחד יותר חזר בו מהתנגדותו חנה את תכניתו. 

ש. אסף, מנתבים מאת גדולי שזולוניקי(סיני, א׳}, חרצ״ז 1 
ש. א. תזאניס, קורות היהודים בתורקיה וארצות הקדם, ב , , 
77/8 , 80 , 82 , 91-89 , תרצ״׳ז/ח 1 י, ?נה (מהדיר), מפאוולו 
הרביעי עד פיוס החמישי, 146 ׳ 148 , 155 , 158 , תשי׳ד! 

מ. מולכו, ר״י ך ל׳ (סיני, מ״ח), תשב״א ,^ 1 ,ת״תבס 

001711711471011 /( ] 11111 ( 11 ( 50107114114 ( (114 %\' 1 ( 5 )^( 1 ( (!!£}, 

41, 111 , 1161 ת 13 מות£ . 5 . 1 ; 1900 ,( 102/3 ק X017( 4(! 157116- 
111(1 4( 554001^(, 151-158, 219, 1936 

לב (לו, לעף), לאופולד, ע״ע לף, לאופרלד. 

לב, עמנואל, ע״ע לף, עמנואל. 

לבג, אנךי לאון — 1658116 ) 1,6 1,6011 !■!סש!! — ( 1875 , 
בובה — 1941 , פאריס), מאתמאטיקן צרפתי. כבר 
בהיותו נער הוכר ל׳ כבעל כשרון נדיר. ב 1894 נכנס ל £6016 
1-16111-6 ^ 511 316 ממ 0 א וב 1897 עבר ללמוד בנאנסי, שם 
המשיך במחקריו המאתמאטיים. ב 1902 זכה בתואר ד״ר 
למדעים מטעם אוניברסיטת פאריס על עבודתו המהפכנית 
"אינטגראל, אורך, שטח", שנתקלה לראשונה בביקורת 
חריפה. בשנת 1921 נתמנה לפרופסור ב 131166 ? 16 ! 1686 ) 00 , 
ובשנת 1922 נבחר כחבר לאקאדמיה למדעים. 

ל׳ תרם לתחומים שונים של המאתמאטיקה, הטופולוגיה, 
הטורים הטריגונומטריים וחורת הפוטנציאל, אולם נתפרסם 
בעיקר בהגדרה החדשה של מושג האינטגראל הנקראת על 
שמו. 

עד סוף המאה ה 19 שלם במאתמאטיקה מושג האמט׳י 

גראל של גאורג רימן (ע״ע! וע״ע חשבון אינפיניטסימלי 

8 

עמ׳ 130 )> אינטגראל זה ^(צ))/ מחושב כגבול של קירר 

* מ 

בים ע״י סכומים סופיים מהסיפום (!_, 3 —, 8 )(^)£ £ 

1 * 1 

כאשד נ\ = ״ £1 >...:־-!.סס* = ג;,ג^!-, 4 . דרך וו 
מחייבת את האינטגראנד, (צ)), להיות פונקציה רציפה כמעט 
בכל נקודה. 

במחקריו בטורים טריגונומטריים הגיע ל' להגדרה כללית 
יותר. "האינטגראל של ל׳" הוא גבול של סכומים מן הטי- 

פוט:(,£)*!( !-!ץ—!׳ג) 2 כאשר!£ הוא קבוצות הנקודות צ 

1 = 1 

המקיימות-!׳ג, ואילו(!£)!!הוא האורך הכולל 
או ״מידת״ הקבוצה לצורך זה הוא הגדיר את המושג 
"מידת ל"׳ שהיא הרחבה של מושג המידה של בודל (ע״ע), 
ושלו חשיבות יסודית בתורת ההסתברות המודרנית. קבוצת 
הפונקציות חאינטגראביליות לפי ל׳ רחבה בהרבה מזו של 
האינטגראביליות לפי רימאן וכוללת גם פונקציות שאינן 
רציפות בשום נקודה. 

חשיבות מיוחדת במאתמאטיקה למשפט הנקרא על שמו 
של ל/ האומר: ."פונקציה שערכיה בכל נקודה הם גבול 
של סידרה מונוטונית של ערכי פונקציות ("התכנסות 
מונוטונית״) חיוביות או שליליות אינטגראביליות — גם 
היא אינטגראבילית". עובדה זו נכונה לגבי האינטגראל של 
רימאן רק בתנאי "התכנסות במידה שווה" (ע״ע טורים). 

; 1942 ,( 38 601 וח€ם £1£ צ £0 ) ,^ 1 1 -] ג * £111 י 1 ״ £1 

111031 ק 3 ז £10£ ג ב(ז 1 /*י . 1 >€) 81 ז£* 11 ז 1 1€ ( 1 14 * 71 0 ,. 1 . 11 
. 1966 ,(ץג 1 ^ ס £ ץב £55 

ש. קג. 


לבד — (באנגל׳ £611 ) — טכסטיל בלתי־ארוג העשוי סי¬ 
בים מן החי, בעיקר צמר, ע״י כבישה או עירגול 
לשם שילובם ההדוק, הל" הם מן המוצרים הקדומים ביותר 
בתרבויות עתיקות שתות, במיוחד אצל שבטים נודדים 
באסיה הצפתית־מרכזית, המשתמשים בהם עדיין כחומר 
ללבוש ולעשיית יריעות אוהלים. היוונים והרומאים הש¬ 
תמשו בו לרוב והוא נזכר גם במשנה (כל׳ ט', ט , ) ובתו¬ 
ספתא (נגעים ה׳, א' ועוד). 

תכונת הליבוד היא תוצאה מתגובתם השוגה של סיבי 
הצמר לחיכוך, אם הוא מופעל בכיוון מהשורש אל ראש 
הסיב, או להפך, 

סיבי הצמר או שער הפרווה, מנוקים מחמדים זרים וסדר 
ללים, נשטפים תוך חימום בתמיסות של סבונים ואלקלים 
ומועברים דרך מכונת־ניפוץ (ע״ע טויה ואריגה, כרך י״ח, 
עמ ׳ 385 ). את סרטי הסיבים המנופצים מניחים אחד על 
משנהו, שתי וערב, עד לקבלת יריעה בעובי הדרוש. הקשים 
את היריעה ע״י גיד׳וץ! היא עוברת על סרס רטוב בין גלילי- 
פלדה מחוממים בקיטור וגלילי-עץ הלוחצים נגדם והמבצעים 
תנועה סיבובית ובדבזמן גם תנועה ויבראציתית בכיוון 
ניצב לתנועת הסרט. היריעה נרטבת ע״י אדי־מים העולים 
מהסרט. הפעולה הסימולטנית של חום, רטיבות, לחץ וויברא- 
ציה מביאה לליבה* הסיבים. — לשם ליבוד בתהליך בלתי- 
רצוף משתמשים במכבש: במקום גלילי־הפלדה בא ארגז- 
חימום, ובמקום גלילי-העץ — משטח ויבראציוני. לאחר כל 
פעולת־כבישה מועברת היריעה פסיעה אחת קדימה. השלב 
הבא הוא הביטוש, הנעשה בתוך אמבט של סבון, חומצה 
חלשה או אלקאלי חלש. פעולה זו, המקנה לל׳ את חזקו, 
מביאה להתהווצותו, דהיינו׳ להצטופסותם ולשילובם המהודק 
של סיביו, והיא עשויה לצמצמו עד ל 50% משטחו. 

בדבר שאר פעולות-הגמר — ע״ע צביעה ואשפרה. 

שערות-שפנים רכות ושערוח-ארנבות ניתנות גם הן ללי¬ 
כוד. סוגי הל׳ המעולים עשויים צמר נקי, אד גם תערובת 
של 10% צמר בסיבים אחרים מאפשרת ליבוד. הל׳ מיוצר 
בצורת לוחות, גלילים וצינורות, במידות שונות, ורב השי¬ 
מוש בו בתעשיה בפתילות, המרי־ספיגה, מוצרים לבלימת 
זעזועים, חמרי-בידוד ומסתמים. כן הוא משמש לייצור 
חמרי־ריפוד, בגדים, כובעים, שמיכות, אוהלים וקישוטים 
שונים. לאחרונה ( 1966 ) פותח בצרפת תהליך־ליבוד רצוף, 
שבו מוסיפים דבקים פלאסטיים לסיבים. בשיטה זו ניתן 
לייצר ל״ קלים ( 25 — 30 ק״ג/מ ג ), בעלי תכונות־בידוד 



טחקו 55 יב"־ בתו! 5 יו רזיירז 


103 


לבד — לבה, לדאייז 


104 


מצויינות ( 0 ־ 111 מ/ £031 0.027 = ג). — שווי התפוקה השנ¬ 
תית של ל' באה״ב עלה בשבות השישים על 40 מיליון דולר. 

אריגים, בעיקר אריגי־צמר, שעברו תהלין־-ליבודנקראים 
גם הם ל". 

, הסוסה*(!**? 5 ) 7 4 ה 0 * 0% ) 5/17101 17001 ( 163 ־ 4000 * .א 
■ 8770 , 11165 ? .ס - 41652151$ * ./י\ . 4 )- 11 ש׳* 130 . 0 . 13 ; 1953 
: 75x111 /ס ) 001 < 741 ז 0 /} , 30015 > . 0 ; 1959 , 1 ) 75x111 הו הסו) 

. ־ 1960 . 1 ** 711 

אל. ל. 

לבך, דן דה — 35116 * 1,41 10 > מגש! — ( 1610 — 1674 ) 
מיסטיקן ומתקן־דת צרפתי, יליד חבל גיאן שבדרום- 
מערב צרסוב הוא בתהנך ע״י הישועים ואף נכנס למסדרי 
התמסרותו לפילוסופיה ולמיסטיקה, ובעיקר מגעיו עם חברי 
החוג של "פור רואי.ל" ( 31 ץ 80 "ס?, ע״ע ינסניזם), הניעוהו 
לפרוש ממסדר הישועים, והתעסקותו בכתבים פר 1 טםטאנ־ 
טיים החשידה אותו קשות בעמי הקאתוליות הרשמית. 

ב 1650 עבר ל׳ לפרוטסטאנטיות, ובאותה שנה הסביר 
את מניעיו בחיבורו האפולוגטי 0$ זמ 0 גת 1 >ת 50 105 > 11 ס 311 ז 13 :> 0 ( 1 
0113110100 01 ז 0 בה 1103 > 0 זנן ,ס־נזגסזנן >ח 2 ׳\ 10 >־ץ 0 ,. 1 10 > .ן 10 > 
011605 ^׳!> (,הצהרת דעות ז/ דה ל/ מי שהיה כומר, מטיף 
וחבר מועצת הכנסיה של אמיץ"). יחד עם כמה עשרות 
מהנוהים אחריו יצא ב 1666 להולאנד, אך לא מצא סיפוק אף 
בפרוטסטאבטיות וביקש לתקן אותה ברוח הנצרות הקדומה. 

ב 1670 ייסד ל' באמסטרדאם אגודה מעין־בזיריח, שדגלה 
בחיי אחווה, בשותפות קומוניסטית ברכוש, בפרישות מחיי־ 
מין ובסעודות-אחים. ברצותו להחיות את הכבסיה ה״מנווגת", 
רצה ל׳ בביטול הטקסים המקובלים (טבילה, שמירת יום א׳ 
וסאקראמנטים) והדגיש את חשיבות הייחוד של האדם עם 
אלוהיו בתפילה חרישית. 

דעותיו הבדלניות של ל׳ הביאוהו להתנגשות גם עם 
הכנסיה בהולאנד, והוא ואנשיו נאלצו לנדוד ממקום למקום. 
משמח ל' באלטונה(גרמניה) המשיכוה״לאבאדיסטים" להת¬ 
קיים זמן־מה, וכמה עשרות מהם, בראשותו של פטר סלויטר 
(זסזץ! 815 ! 010 ?) הקימו מושבה במרילנד (אח״ב אה״ב). 
ברם, עם מותו של סלויטר, ב 1722 , הקיץ הקץ על התנועה. 
במשך זמן רב היה השם "לאבאדיזם" שם נרדף ל״פיאטיזם" 
(ע״ע). 

ל' כתב חיבורים רבים להסברת השקפותיו, ביניהם 
סזסנג! 10 > 3111101 ^ 1 (,מדריד לפיאטיזם״), 1668 ! - 018 1.0 
1150 ^ 51121116 :>׳! 11110 '!> > 011 מ 101 !ז 00 ("איבחונה של כנסיה 
אמיתית״), 1668 . 

, 03180051 ? ; 1851 ,ה* 04711  3 ת־ 01 מ£ ,(.מסנן) 1 ז 1488 נן 380 .. 7 ? , 1944 ( 4 3 *. 

-א 70 11 0030078031138113 203301106 < 1 ק 83 סה 0 100X86 י 

. 1958 , 449-500 , 1 , 118 x 11 

י. קל. 

לבדיב, פיוקזר קז*ד 1 

060408 .^— ( 1866 , מוסקתה— 1912 ,שם), פיסיקאי 
רוסי, ל׳ היד, תלמידו של קונס (ע״ע) באתיבדסישת 
שטראטבורג חכה בתואר דוקטור ( 1891 ) על יסוד מחקרו 
על המדים דיאלקטריים ותכונותיהם. מ 1892 שימש כפרד 
פסור לפיסיקה באוניברסיטת מוסקווה. ל׳ חקר בעיות 
בתחומים שונים של הפיסיקה, וביניהם המאגנטיות של 
כדוד-הארץ! אולם עיקר פרסומו בא לו בעקבות ניסדיו 
למדידת לחץ קריגת־חאור על שטח שעליו היא נופלת, לחץ 
שהוגדר בדרך תאורטית ע״י מפסול (ע״ע). ניסוייו הוכתרו 
בהצלחה ב 1910 . ל' יסד את האגודה לפיסיקה במו׳סקווה, 
הנקראת בשמו. שנה אחרי מותו פורסמו עבודותיו המקו- 
בצות ע״י אגודה זו. 

לבה, לוה, ע״ע וולקניץם. 

לבה, לואיז — (^ 1.31113 ) ^ 1501 ב 1 ס_ 1 — ( 1524 , ליון— 
1566 , שם), משוררת צרפתית. ל׳ היתה בתו של 
חבל (עושה חבלים) ואף נישאה לחבל עשיר וקשיש. על כן 
זכתה האשה היפה לכינוי 11010 >ז 00 80110 1-3 (החבלית 
היפה). ביתה היה מרכז חברתי ורוחני בעיר מולדתה, בה 
נתפרסמה בשל יפיח ולמדנותה. ספרה ״ 1 ., 1 10 > 05 * 1 ,* 00x1 
1.101100120 ("יצירותיה של ל, ל׳ מליון"), שיצא לאור 
ב 1555 . כולל יצירה בפחיזה: 13010111 > 01 0110 ? 10 > : 01131 ( 1 
(״הוויכוח בין הטירוף והאהבה״), 3 אלגיות ו 24 סונטות, 
נושא שירתה של ל׳ הוא סבל האהבה — אהבתה אל גבר 
שטרם נקבעה זהותו (אולי המשורר אוליויה דה מאניי 
[ץ״^^]). בשירתה ניכרת השפעתם של מ 1 רים סב( 500110 ), 
משורר בדעירה, ושל המשוררים האיטלקיים פטררקה (ע״ע) 
ויאקופו סאנאזרו. כנות שירתה, רעננות רגשותיה ופשטותה 
הסיגנונית זיכו אח ל' במקום נכבד ביותר בין משודרות 
צרפת• 

,. 7 ../ , 000005 * 0 .ם ; 1883 ,/■ה 140% * 4 ■ 7 * 1 * 011 , 3050 ? ( 

* 4 * €074717 * 11 * 8 7 * 1 ״ 1 ,. 13 ; 1926 ,* 7 ( 717 * 0 1071 )* * 1/1 511 

- 01017 * 07 , £655 (£ . 4 ; 1934 ,. 7 . 7 ,* 1.3103 .ן ; 1934 ,ה 0 ץ 7 
10 **ה 7 ה 07 ה 5717 ,. 7 . 7 , £610650 ״ 1 ; 1935 ,. 7 7 7 * 4 %ה 77 ) 

,* 0 074117 * 11 * 8 ס! 014 ,. 7 . 7 , 305 [ . 15 ; 58 19 ,* €074707 * 11 * 8 

. 1959 


1 


נ 





105 


לס־ב 


106 


לבוב(אוקראינית - 818 ז;> 1 ג 1 ! 0 . 2 ף 1865 ,״/ . 11 0110 מ .. ^■ 01 ) 1111 , 11101.1 ■( 1.1x1 ס . 1 

-ט 8 . 8 ; 1938 , 0 .^ 1 ) 4 >/ 3 ז 0£ |־׳ס//ס 7 , 2 ׳*י 20 :> 

-אקווס י 1 מזר 81 ק> 1 . 71 ; 1915 ,. 31 ,ווג 1 ־ו 61113 ק 

1956 , 3 ־< 711 ן( 0 קס־רש 14 ; 1946 ,!נגיסס 

י. א. ק. 

יהודים. לאהד כיבוש העיר ע״י קזימ!ז׳ 111 מלך 
פולניה בשנת 1340 , החלו מגיעים לל׳ מהגרים ופליטים 
יהודים מגרמניה ומבוהמיה. בשלהי המאה ה 14 נתקיימו 
בל׳ שתי קהילות. האחת התחיקה והגתלה ביניהן, אך הירד 
דה מבחינה סוציאלית, היחד. מחת לעיר, בפרוור קדאקוב, 
שהוקם לאחר שנשרפה העיר העתיקה ( 1352 ). הקהילה 
השניה היתד, בתוד העיר, ברחוב היהודים, שנזכר לראשונה 
ב 1387 . שתי הקהילות נפגעו לפרקים בדליקות גדולות 
( 1494 , 1527 , 1571 , 1616 ועוד), ושיקומן היה כרוך בסכסד 
כים עם העירונים. היהודים הוטרדו גם מהתנפלויות של 
צבאות זרים, שפלשו למתנה, ומהתפרעויות המודעם 
וסטודנטים ("שילער געלזיף"), ונאלצו לסתת עצמם 
בשוחד רב, ופעמים אף להתגונן בנשק. ב 1550 ישבו בל׳ 
352 איש ב 29 בתים, לעומת 559 ב 52 בתים בפרוור קראקוב. 
סמוד לרובע זה נתקיים עד ל 1457 ישוב קראי, תוך יחסי* 
שכנות טובים. 

ל׳ היתד, מתחנות המעבר החשובות במטהר בין המזרח 
למערב, ויהודיה מילאו תפקיד נכבד במסחר זה. כן עסקו 
במסתר סיטוני בפנים המתנה, הכת אחחות, קיימו משרפות 
יי״ש, שימשו כסוכני מסים, והלוו כספים לאצולה ולמלך. 
אולם חב המפרנסים עסקו בחגוובות, במלאכה, בצרכי-דת 
ועוד. זכויותיהם נתבססו על ״כתבי-קיום״ של קזימיז׳ 111 
והבאים אחריו, והם עמדו במאבק מתמיד עם העירונים על 
מימושן. בלחץ העיתנים הגביל המלד ץ (ע״ע) אולברכט 
ב 1493 את המסחר היהודי לשני ענפים: סיטונות-אריגים 
ומסחר בבקר עד אלף שיותם לשנה, אך ב 1503 וב 1506 
חעניק חמלו אלכסנדר היגילוני ליהותס את חופש המסחר 


107 


לגוי־ג 


108 



בית־הכנסת ע״ש ה״טורי־זהב" ב?בונ 


בי ד יו י׳ ם ובשווקים. 15071 וב 1515 אישר המלך זיגמונט 1 
(ע״ע) — ואף הרחיב — את זכויות המסחר ליהודי ל׳, אך 
ב 1521 הגבילו בצורה חמורה. 15271 שב המלך והעניק 
להם זכויות מסחר ללא הגבלה׳ אד חזר וביטל את ההיתר 
באותה שנה. תהפוכות אלו שבו וחזרו במשך כל התקופה. 
גם בעלי־המלאבה היהודים עמדו בלחץ מתמיד מצד האומנים 
הנוצרים. 

שתי הקהילות בל׳ קיימו את מוסדותיהן בנפרד, פרט 
לבית־העלמין שהיה משותף (נזכר לראשונה 14111 ), ואשר 
בו השתמשו גם הקראים. בשנים 1600 — 1606 נתעורר סכסוך 
בין יהודי ל׳ ובין הישועים על חוקיות בנייתו של בית- 
הכנסת המפואר, שנבנה שם ב 1582 לפי תכנית הארדיכל 
האיטלקי פאולו רומאבו, בסיגנוז גותי מאוחר. היהודים זכו 
בסכסוך וביכ״נ זה, ע״ש ה״טורי־זחב" (ר׳ להלן) עמד על 
תילו עד לימי השואה. ל׳ היתה מרכזו של גליל רייסן- 
פודוליה—בראצלב׳ וראשיה היו גם מנהיגי הגליל ומייצגיו 
בוועד ד׳ ארצות < ראש בי״ד העיר היה גם אב״ד הגליל. רבה 
הראשון הידוע של ל' היה ר׳ קלמו מוודמיזה (נפטר 1559 ), 
שאחדות מתשובותיו נדפסו בשו״ת הרמ״א. אחריו פעל ר׳ 
אשר בן יצחק הכהן ור׳ יצחק אייזיק ב״ר ירחמיאל. לאתר 
פטירתו של האחרת ( 1599 ) קיימה כל אחת משתי הקהילות 
רבנות לעצמה. מרבני ל׳ הנודעים בתקופה זו יש לציין את 
ר׳ דוד בן שמואל הלוי (ע״ע), בעל "טודי־זהב". מראשי 
הישיבה בל׳ יש לציין במיוחד את ר׳ יהושע פלק (ע״ע) 
בעל "ספר מאירת־עינים", ואת ר׳ מאיר בן גדליה (ע״ע), 
המהר״ם מלובלץ. ששימש 18 שנה בתפקיד זה. בעתות 
מלחמה השתתפו היהודים, בדרדכלל, בהגנת העיר. במצור 
הקוזאקים ( 1648 ) והרוסים ( 1655 ) סירבו העירונים להסגיר 
את היהודים בידי הצרים ואלה הסתפקו בכופר נפש 
גבוה. גזרות ת״ח—ת״ט והמלחמות במחצית ה 2 של המאה 
ה 17 ובראשית המאה ה 18 . הסבו ליהודי ל' אבדות כבדות 
בנפש וברכוש. כדי לעמוד בהוצאות שהיו קשורות במלחמות 


הרבות שיגרה ל׳ שליחים לחו״ל לאיסוף כספים. ב 1651 
נמצאו שליחיה באיטליה׳ וכנראה גם באשכנז. ב 1664 נערכו 
פרעות בל׳ שבהן נהרגו למעלה ס 100 יהודים והושמד רכוש 
רב. ב 1710 נהרגה אשה אחת בעקבות עלילת־דם, וב 1728 הועלו 
על המוקד 2 אחים יהודים על החזירם מומר אל היהדות. 
אותה עת נמשך מאבק העירונים נגד זכויות המסחר והמלא¬ 
כה שבידי היהודים, ונגד מאמציהם להרחיב את איזור מגד 
ריהם, אך ■מאמצי העירונים עלו בתוהו מחמת תמיכת 
האצולה ביהודים. במאה ה 18 החמיר מצבם הכלכלי של 
יהודי ל׳, והקהילה נאלצה ללוות סכומי כסף גדולים. ב 1765 
הגיעו חובות הקהילה לאצילים, לכמרים ולעיריה לסכומים 
עצומים. לפי מפקד מאותה שנו! היו בל׳ 6,142 יהודים׳ בהם 
3x360 גברים. למעלה מ% מהם גרו מחת לעיר. 

משנתפשסה השבתאות ברייסן, שלח ר׳ דוד בן שמואל 
הלוי, אב״ד הקהילה שמחת לעיר, את בנו ואת בנו החורג 
לגאליפולי, כדי לעמוד על טיבו של שבתי־צבי, ואלה חזרו 
נלהבים משליחותם׳ ובידם אגרת לאביהם. איש ל׳ היה גם 
ר׳ נחמיה הכהן, שהתווכח עם ש״צ, והכריז עליו כעל משיח 
שקר. בביהכ״ג שמחת לעיר הוכרז ב 1722 חרם על השבת¬ 
אות. ב 1754 בא לל׳ ליב קריסא, נאמנו של יעקב פרנק 
(ע״ע), למטרות תעמולה, ובסוף 1755 בא שמה פראנק עצמו, 
אד נאלץ לעזוב את המקום מחמת התנגדות הקהילה. בוויכוח 
עם הפראנקיסטים שנתקיים ב 1759 בל׳ היה דובר היהודים 
ר׳ חיים כהן רפפורט (ע״ע), אב״ד העיד והגליל. 

מאז הסאה ה 17 ואילך ירדה קרן הקהילה. תחום שליטתו 
של ועד הגליל צומצם לאחר סיפוח פודוליה לתורכיה( 1672 ). 
הקהילות שבסביבה, ז׳ולקוה (ע״ע) וברודי (ע״ע), גדלו, 
וגם זה תרם לצמצום השפעתה של ל׳. כשפרצה מחלוקת 
נגד ר׳ יעקב יהושע פלק בעל "פני יהושע", שנאלץ לעזוב 
את רבנות ל׳, קבע ועד הגליל, ב 1720 , כי "אין לנו, אנשי 
הגליל, עוד חלק ונחלה בק״ק ל׳ ומכ״ש להרב שיקבלו עלי¬ 
הם". ב 1740 נחלקה רבנות הגליל לשני איזורים, ואב״ד ל׳ 
שימש רק באחד מהם. מחלוקות על מנוי רבנים וסכסוכים 
על חלוקת מסים, גרמו להתערבות השלטונות בענייני הקהי¬ 
לה והרבנות. מבין הרבנים שכיהנו בל' באותה תקופה יש 
לציין את הרב צבי הירש אשכנזי (ע״ע). אישיות רבוד 
השפעה במחצית השניה למאה ה 17 היה ד״ר מנתם שמתה 
עמנואל די יונה, רופא החצר ש ל המלו ון (ע״ע) סוביסקי, 
שהיה הגבאי הראשי לכספי א״י בפולניה — תפקיד שהוטל 
כרגיל על איש ל׳, פרנס "ועד ד׳ ארצות", וממלא תפקידי 
ציבור רבים. 

השבים 1772 — 1914 . בעקבות חלוקת פולניה מ 72 ד 1 עברו 
יהודי ל׳ מידי פולניה לשלטון אוסטרי. ב 1800 ישבו בל׳ 
, 18,302 יהודים, ב 1869 — 26,694 , וב 1910 — 57,000 , 27.8% 
מכלל התושבים. ב 1820 היה אחח היהודים במסחר 55.2 
(רובם הגדול חנוונים וקמעונאים), ובמלאכה — 24.5% . 
יהודי ל׳ ריכזו את המסחר הסיטוני בין תסיח לווינה, שימשו 
כספקי-צבא, והיו חלוצי החרושת והבנקאות בעיר. בעקבות 
המשבר הכלכלי שפקד את גאליציה במאה ה 19 הוחמר מאד 
מצבם של המוני היהודים, שהתקשו לעמוד בעול הגזרות 
הכלכליות והמסים. בראשית תקופה זו זכה מאבק העירונים 
על צמצום זכויות המגורים, המסחר והמלאכה של יהודי ל׳, 
לתמיכת השלטונות, ורק סוחרים גדולים ומשכילים שאורח 
חייהם היה ״גרמני״ הורשו, מראשית המאה ה 19 , לגור מחוץ 






109 


לגו-ג 


110 


לפרוורים היהודיים. חרף שוויון הזכויות שהובטח לבני כל 
הדתות בחוקה האוסטרית מ 1849 , המשיכו העיריה והאומנים 
הנוצריים לדחוק את רגלי היהודים. מ 1848 הותרה בחירה 
של יהודים למועצת העיר, שאמנם הוגבלה מראש, תחילה 
ל 15% ואת״ב ל 30% מכלל הנבחרים 18601 בוטל האיסור 
לרכוש נכסים, ולאחר שבוטלו ב 1868 כל הגזרות על יהודי 
גאליציה, נאלצה גם עיריית ל׳ לוותר על הגבלותיה. בד בבד 
עם התפתחות זו, גברו מחדש הנטיות האנטישמיות בקרב 
הציבור הפולני והאוקראיני בל/ 

בשלהי המאה ה 18 חדרה החסידות לל׳, אף שצדיקים לא 
התיישבו בה, אלא רק פקחה לעתים. ב 1794 שיגר ר׳ מ^לם 
איגרא (ע״ע [כרך המילואים]) איגרת התנגדות נגד החסי¬ 
דים לקהילת ל/ וראשיה השיבו לעומתו באיגרודהסכמה 
בחתימת מנהיגי שתי הקהילות, וו" צבי הירש רוזבס (ע״ע) 
האב״ד. בשנות ה 30 לסאה ה 19 נוסד ביהכ״ג החסידי "חד¬ 
שים", וב 1838 נרשמו בעיר 7 בתכ״ג חסידיים. תנועת ההש¬ 
כלה בל׳ פיגרה אחרי בדודי וטרנופול (ע״ע), ונערך בה 
מאבק חריף בין המשכילים והחרדים. ב 1816 פורסם בעלום־ 
שם חרם נגד קבוצת משכילים, ובמיוחד נגד שלמה יהודה 
רפפורס (שי״ר) וחבריו. אך בוסל ע״יהאב״ד ר׳ יעקב משולם 
אורנשטין (ע״ע), בלחץ השלטונות. מאידך גיסא נמצאו 
משפילים שהלשינו בפגי השלטונות על החסידים ועל האו¬ 
ספים תרומות למען א״י. בשנות ה 40 למאה ה 19 פרצה בל׳ 
מחלוקת עזה בעניין שינוי הלבוש המסרתי היהודי. ב 1844 
נפתח "היכל" ה״נאודים" והרב אברהם כהן מה(ה נמס 
(אוסטריה) הוזמן כרסיף בביזזכ״ב הגרבעי־יהודי שנוסד 
אותה שנה. החרדים התנגדו לו בתקיפות, במיוחד לאחר 
שהשלטונות אישרוהו ב 1847 כרב הגליל. ב 1848 הורעל 
הרב אברהם כהן יחד עם בני משפחתו, וקנאים דתיים 
הואשמו במעשה. 

האינטליגנציה המתבוללת בל׳ ראתה עצמה תחילה 
קשורה לאוסטריה, וב 1867 קם אירגון "שומר־ישראל", 
שכיוונו היה — נגד הנטיות הלאומיות של הפולנים 
בגאליציה ובעד שלטון ריכוזי בווינה. את רעיונותיו ביטא 
אירגון זה בעתון "איזראעליס". כנגדו נוסדו ב 1878 אגודת 
"דורש שלום", שנתפזרה כעבור זמן קצר, ולאחריה "אגודת 
אחים״ ( 1883 ), שהטיפו להתבוללות פולנית. לקראת סוף 
המאה גברה האוריינטאציה הפולנית, שבאה לידי ביטוי 
במדיניות היהודית של נציגי ל׳ במוסדות הפארלאמנטאריים 
המרכזיים בווינה. החוגים החרדיים נתארגע בשנות ה 80 
למאה ה 19 במסגרת האגודה "מחזיקי הדת", בה היה לחסי¬ 
דים רוב מוחלט. 

ל׳ היתד, מקום מושבו ופעולתו של הירץ הומברג (ע״ע). 
בזמנו קמו בל׳ 4 בת״ס לנערים, 3 לנערות וסמינריון למורים, 
שנסגרו ב 1806 , וילדי ישראל החלו ללמוד בבת״ס כלליים. 
ב 1846 הוסרו כל ההגבלות החוקיות, ומאז גדל מספר 
מקבלי השכלה כללית־תיכונית ואוניברסיטאית בל׳ ועלה 
מספר בעלי המקצועות החםשיים. ב 1881 — 1885 למדו באוני¬ 
ברסיטת ל' 103 יהודים ( 10.4% מכלל הסטודנטים), וב 1902 — 
1905 — 561 ( 22.3% ). התל מתקופת האמנציפאציה רבו מקרי 
המרת הדת, שהגיעו בל׳ בשנים 1868 — 1907 ל 713 בס״ה! 
כנגדם התגיירו באותו זמן 86 נוצרים. ב 1874 נתקיימו בל׳ 
69 חדרים רשומים, ״חדר־מתוקן״ נוסד לראשונה ב 1885 ובו 
381 תלמידים. ב 1910 נפתח מכון ללימודי־דת. אחוז הרופאים 


היהודים בל׳ הגיע ב 1910 ל 30 , ואחת המשפטנים ל 57 . 

בתקוט־, האוסטרית אוחדו 2 הקהילות׳ זו שמחוץ לעיר 
חו שבתוכה, ובראשן עמדו, משנות ה 40 למאה ה 19 , מת¬ 
בוללים מתונים, ביניהם: עמנואל בלומנסלד ואמיל ביק 
(ע״ע). אותו זמן שימשו ברבנות ר׳ משה באב״ד, ר׳ יוסף 
שאול נתגזון (ע״ע), ר׳ יעקב משולם וו" צבי הירש אורב- 
שטיין, ר׳ יצחק אחת אסינגר, ר׳ יצחק יהודה שסלקיס ור׳ 
אריה-ליב ברודה. כמטיפים ב״היכל" שימשו: ד״ר ש.שובבר 
(ע״ע), ד״ר י״ב לןנשסין׳ וד״ר יחזקאל קרו(ע״ע), שאושר 
ב 1909 כרב הקהילה עם ר׳ יצחק שמלקיס. 

בשלהי המאה ה 19 ובראשית ה 20 החלד, יורדת קרנם 
של המתבוללים בל׳ ורעיונות לאומיים־ציוניים קנו בה מקום. 
קמו האגודות הציוניות הראשתות ״מקרא קודש״ ( 1883 ) 
ו״ציון״( 1888 ), והופיעו כתבי-עת ועתונים בפולנית- בעברית 
וביידית. מהפעילים באגודות הציוניות יש לציין בעיקר אח 
יוסף קובק ואדולף שטנד. אז החלו נראים גם הניצנים הרא¬ 
שונים של תנועת פועלים יהודית ואירגוני בעלי-מלאכה. 

1914 — 1939 . עם פרח מלה״ע 1 הגיעו לל׳ אלפי פליטים 
מאחורי הגבול הרוסי, ועם פינת העיר ע״י האוסטרים (ספ¬ 
טמבר 1914 ) פנו רבים מהם לווינה ולבוהסיה. כניסת הצבא 
הרוסי לל׳ לוותה במעשי שוד וביזה, בהפסקת פעילותם של 
המוסדות היהודיים ובלקיחת בני־ערובה, עם שוב האוסטרים 
לל׳ ( 1915 ) חזרו החיים היהודיים למסלולם. בעת הקרבות 
בין הסולנים והאוקראינים על השלסון בגאליציה המזרחית 
(נובמבר 1918 ), נערכו פרעות ביהודי ל', בהן נהרגו כסד 
איש ונפצעו רבים. בתקופת פולניה העצמאית ( 1918 — 1939 ) 
היתד, ל׳ הקהילה השלישית בגדלה בפולין. ב! 193 נמנו בה 
99,595 איש. עד 1939 גדל מספרם ב 10000 , והם היוו כ 4 / נ 
מהאוכלוסיה במקום. הפולנים והאוקראינים כאחד האשימו 
את היהודים באהדה לצד שכנגד. הלחץ האנטישמי וחומרת 
המצב הכלכלי נחנו את אותותיהם בחיי היהודים בל׳. בתקר 
פה זו נתקיימו בה 3 בת״ס תיכוניים בשפה הפולנית, ופדא- 
גוגיון עברי להשתלמות במקצועות היהדות (נוסד 1920 ), 
שמנהלו הראשון היה פרוס׳ משה שור(ע״ע). כן נתקיים בי״ס 
דתי-לאומי בשם מת״ת ("מצית תצא תורה"), בי״ס מקצועי, 
חדרים רבים ות״ת. היו בל׳ עשרות בתכ״ג בנוסח אשכנז 
ובתי־תפילה חסידיים. השלטון בקהילה היה בידי מתבוללים, 
ובמרבית התקופה היו הציונים באופוזיציה. במדיניות הפאר־ 
לאמנטארית ביטאו הנבחרים מל׳ קו מתון, התנגדו לגוש 
המיעוטים והיו בין היוזמים את ה״אוגח־ה" — הסכם עם 
הממשלה הפולנית ( 1925 ). מאנשי ל׳ בפארלאמנט הפולני 
היו לאון דיך (ע״ע), הבריק רוזמרין(ע״ע), מיכאל רינגל — 
שחיה גם ראש-הקהילה חציתי הראשון בל׳ —, אמיל זומר- 
שטיין, ועוד. רבנים בתקופה זו היו אריה ליב בר 1 דה, ד״ר 
ש. גוטמן ויצחק ציף. מטיפים ב״היכל״ היו: ד״ר לוי פרויגד 
וד״ר יחזקאל לדן. 

ג. סוחססוב, מצבת קודש, תדכ״ג-תרכ״ס < זז. נ. דמביצר, 

כלילת יוסי, תרמ״ח> ש. בוגר, אנשי־שם, תרנ״ה! א. י. 

בראוור, מסקר התדרים בשנת תקמ״ד, תרפ״ה! ם. ז. ברו¬ 

רה, ל׳, תש״ר, י. דיילפרין, פנקס ועד ד׳ הארצות, מפתח: 

בערכו, תש־־ד! צ. קרל, ל׳ (ערים ואמהות בישראל, א'), 

תש״ו! נ. ם. גלבר [עורך], אנציקלופדיה של גלויות, ד׳: 

ל׳, תשס״ז! הנ״ל, תולדות התנועה הציונית בגליציה, 

תשי״דז! ם. לייטר, תשובת רבה האחרון של ל׳ (הדרום, 

0 * 1 ), חשכ״ג | 1111 ... ״ 1 141 1141101 ■ £0 ) 111 ) 114 ) 1 ) 0 , 1■ 03X0 

421 ץ, 2 , 6313630 . 5 . 84 ; 1899 , 1772 , 411 ) 701 7/10114411 ■ 204 
. 1906 , 0 \)!י 0 . 17 1 . 16 ) 104411 ) 2 ) 1 ) 1 ) 11 / 1 ) 01111 ) 11 

א. ר. 



111 


לבו-ב 


112 


תקופת השואה. בעת חלוקת פולניה בין גרמניה 
ובריה״ם בראשית מלה״ע 11 , נכנסה יהדות ל׳ תחת שלטון סוב¬ 
ייטי. בעת כיבושה ע״י הגרמנים ביולי 1941 היו בל׳ כ 150,000 
יהודים, ביניהם אלפי פליטים מפולניה המערבית. היחידות 
הגרמניות נתקבלו בהתלהבות ע״י האובלוסיה האוקראינית 
המקומית, ואליהן נצטרפויחידות מאנשי 0 טפאןבאנךרהע שמי¬ 
לאו תפקיד מרכזי בהסתה וברצח היהודים, אספסוף מוסת הת¬ 
נפל על היהודים במשך 3 ימים, ואלפים נסחבו לבתי־הסוהר, 
עונו קשות ונרצחו. במשך חודש יולי 1941 נרצחו כמה מאות 
מעסקני הציבור ומבני־הנוער ובימים 25 — 27 ביולי הוצאו 
להורג ביריות למעלה מ 2,000 יהודים ("מבצע פטליורה"). 
מ 15 ביולי נגזרה על היהודים ענידת סימן־היכר מיוחד, 
ובראשית אוגוסט 1941 הוטל עליהם תשלום 20.000,000 רובל? 
החרמת רכוש יהודי וביזתו נעשו להווי רגיל. באוגוסט החלו 
הגרמנים גם בהריסת בתי-הכנסת ובתי־הקברות היהודיים 
שבל׳. 

השלטונות מינו "מועצה יהודית", וראשה הראשון, ד״ר 
יוסף פרנס, הוצא עד מהרה להורג, בגלל סירובו לספק מכסות 
של עובדי-רפיה יהודיים. שניים מתח־ שלושת ראשי המועצה 
ששימשו אחריו, נרצחו אף הם; האחרת שבהם, ד״ר אברזון, 
הוצא להורג עם שאר חברי המועצה (פברואר 1943 ). המו¬ 
עצה פעלה בפיקוח גרמני מלא ועסקה בגביית מסים, בעזרה 
סוציאלית, בפיקוח על המזח והדיור, בניהול הדואר ועוד, 
אך מקום מיוחד במסגרתה נודע למשטרה היהודית, שהפכה 
במרוצת הזמן לכלי-שרת בידי הגרמנים, 

ב 1.8.41 סופחה גאליציה המזרחית אל "הממשל הכללי" 
הגרמני בפולין, ומאז הלו על יהודי ל׳ כל ההגבלות החד 
קיות שהיו נהוגות מזה שנתיים במערב פולניה. הוקמו 
מחנות־עבודה בעיר ובסביבתה, בהם מתו רבים כתוצאה 
מתנאי המחיה והמגורים, ורבים נרצחו, רובם צעירים. בנר 
במבר 1941 רוכזו יהודי ל׳, תוך זמן קצר ביותר, ברובע 
מיוחד, בתנאי רעב. 

במארס 1942 גורשו כ 15,000 מיהודי ל' למחנה־ההשמדר, 
בבלז׳ץ. בימים 10 — 23 באוגוסט 1942 התנהלה ה״אקציה" 
הגדולה, בה קיפחו את חייהם כ 00 ( 404 נפש ולאחריה ציווה 
מפקד הס״ס קאצמאן על הקמת גטו מבודד לחלוטין ומוקף 
בגדרוח־תיל. בצפיפות האיומה התפשטו מגיפות בהן מתו 
אלפים. ב״אקציות״ נוספות (נובמבר 1942 וינואר 1943 ) 
נרצחו כ 00 ( 154 איש, חלקם בבלדץ, וחלקם במחנה יאנובסקי 
(ר׳ להלן). שרידי הגטו, כ 20,000 נפש, נכלאו בחלק משטח 
הגטו הישן, שהפד ל״מחנה היהודים") "המועצה היהודית" 
חוסלה. ב״אקציה״ האחרונה, ביוני 1943 , חוסלו היהודים 
כמעט כליל, אך הפעם תוך התנגדות אקטיווית מצדם, במקר 
מות שונים, בהם נתקבלו המרצחים ביריות וברימונים, שפכו 
הנאצים בנזין על בתי היהודים והציתום. שאריתם, כ 7,000 
נפש, נשלחו למחנה יאנובסקי, ובל׳ ובסביבתה שרדו רק 
יהודים מועטים במחנות-העבודה. אחדים הצליחו להסתתר 
בחלק ה״ארי" של העיר. 

מחנה העינויים והמוות "יאנובסקי" הוקם 
ברחוב יאנובסקה, באוקטובר 1941 ■ בחלקו האחד היו 
דירות המגורים של אנשי הס״ם, משטרת המחנה וצריפי 
המגורים של כלואי־המחנה, וחלק זה שימש גם כמחנה־מעבר 
למתבה־ההשמדה בלז׳ץ. בחלקו השני של המחנה נמצאו 
בתי-מלאכה וסדנאות, והוא התפתח כחטיבה מיוחדת, שכונתה 



מחנה יאנובסקי בלבוב 

1 מגרש הביקורת היומית, העינויים והטוחז; 2 צריפי־מנורים: 
3 צריפי״עץ; 4 בתי־שימזש; ם צריו• המטבח; 6 בית ישו (מקודם: 
אורווה וטהסנים); 7 . צריף־ד,מקלחת; 8 בית־המלאכה של חטיבת 
הסנדלרים; 0 מנדלי ה״אוסקארים" (רוסים—משרתי הס״ס); 10 מקום 
התליה; 11 . מגרש הביקורת והרציחות (בראשיתו של המחנה); 
12 , מקום הפשטתם של הנועדים להשמדה; 13 "החולות"— מקום 
הקבורה של קרבנות לכוב; 14 הדרר הטוליכה אל ״החולות״; 15 נבול 
בית־העלטיו היהורי ברח׳ שילחונסקי: 16 הכניסה הראשית למחנה; 
17 צריף־הביקורת של אנשי הס״ס; 18 טפילה שנסללה טאבני־טצבות 
של בית־העלטיז היהודי; 10 מקום המיון הראשון של באי־הטחנהז 
20 , נז־ירק ליד חווילודהטנורים של מפקד הטחנה. 

"בתי־מלאכה גרמניים לחימוש" (.¥\., 4 .ס). המחנה, שנועד 
למקום עבודת־כפיה ליהודי ל׳ והסביבה הפד, לאמיתו של 
דבר, למחנה השמדה, שדרכו עברו רבבות יהודים מכל גא־ 
ליציה המזרחית 1 מהם נרצחו במקום ויתרם נשלחו למחנה 
בלז׳ץ, היו הורגים באסירים ללא כל אמתלא, לעתים לשם 
שעשוע ו״ספורט", עם כל זאת אורגנו במחנה פעולות־ 
תרבות ונעשו הכנות להתנגדות מזויינת, אשר מחשש לה 
חוסל המהנה ב״אקציה״ פתאומית ( 20 לנובמבר 1943 ). רק 
בודדים הצליחו להימלט. 

בגלל התנאים המיוחדים בל׳—קיום האוכלוסיה האוקר¬ 
אינית העויינת, העדר יערות בסביבה, בהם ניתן היה להסתתר, 
והעדר תנועה פארטיזגית מקומית, לא קמה תנועת מרי יהו¬ 
דית מאורגנת, למעט נסיונות בורדים, שלא הגיעו לכדי 
פעילות ממושכת, היו גם נסיונות בריחה ליערות מרוח¬ 
קים, אך ברוב המקרים הוסגרו הבורחים ע״י האיכרים לידי 
הגרמנים. עם זאת ידועים מקרי התנגדות בעת חיסול הגטו 
ובמחנה "יאנובסקי", כגת המעשה של קבוצת אסירי המחנה 
שעסקה באיסוף גוויות החללים ושריפתן, שהתגפלה במפתיע 
על השומרים הגרמניים והרגה אחדים מהם. עשרות מן האסי¬ 
רים נמלטו, אולם רובם נתפסו ונרצחו. 

לאחר שיחדור העיר ע״י בריה״ס ביולי 1944 התארגן 
ועד יהודי לעזרת הניצולים. לפי האומדן היו רק כ 820 משרי¬ 
די גטו ל' בין כ 3,400 יהודים, שנרשמו בו עד סוף 1944 . 
רוב הניצולים הגיע, לאחר מסעי נדודים מרובים׳ לישראל, 
אחרים היגרו אל מעבר-לים. 




113 


לכוב — לבונמין 


114 


מספר חידודים בל׳ באמצע שנות ה 60 נאמד ב 28,000 , 
רובם ככולם לדודים מאיוורים רוסיים־אוקראיגיים, סרט לכמה 
עשרות משפחות משרידי הקהילה המקורית. חיים יהודיים 
ציבוריים, במובן הלאומי או הדתי, אינם קיימים, וביהב״ג 
היחיד נסגר ב 1962 בפקודת שלטונות בריה״מ. קצת מאסרם 
של קדושי ל׳ הובא לישראל ונטמן בבית־הקברות בגחלת־ 
יצחק שליד ת״א. 

אוסף יוסביס, רשימות וזכרוגוח על ל/ ארכיון ״יד־ושם׳ 1 
י. לוין, עליתי מססציד" תש״ז < ם. שנק, איך הושמדו יהודי 
ל' (.דבר״, 5,11 ), 1946 ; ע. ברנד, מפעולות מחתרת הנוער 
החלוצי כגיסו ל׳(ידיעות יד ושם, 25/26 ), חשכ״א! היועץ 
המשפטי לממשלה נגד אדולף אייכמן, עדויות (א), 216-195 , 
תשכ״ג 1 * 1 ; 1945 , 71 ^ 01 ? !* 01 ) 144 [ 1 ** 10 ■ 00 , 11111 * 52 .) 5 
,: 102 * 801 4 <( 14 ( ; 1945 ,( 1111606115 ( £3115 ז 0 ?) . 0 ) 4 70 (* 07 }\ 

, 1946 , 16 * 060 117 1010011170 ,. 111 ; 1946 , 211176711 *)*^! 0771100 
, 1946 ,^ 71 ^ 0 4117117101 * 010711 () 4 x 1 ( 11 / 0 X מ,'<־ג': 0 , 16105 ( 1650 ־ 1 .( 

- 00 . 51 , 1963 , 004 ? 0 ^ 071011 / 11 [ ) 111 < 6115 ^\-ז 61102106 ז 6 ' , 1 
. 1964 ,! 1 < 6110 ) 71101 ^ 0 0/0 ^* 5 , 055,5113 ( 80 

ע. בר. 

לבוב, גאותי יתניויץ/ נסיך - 0 ס 68 \ 7 .£ .ת - 

( 1861 — 1925 ), מדינאי רוסי, בן למשפחה מהאצולה 
הישנה. ב 1888 נהיה לחבר חוועד הפועל של חזסםטו 1 (ע״ע) 
של טולה, וב 1903 — 1906 היה הידר שלו. בעת מלחמת 
רוסיה־יאפאן ב 1904/5 מילא ל׳ תפקיד פעיל בהקמת בתי־ 
חולים ובאירגון שירותי רפואה וסעד לנפגעי המלחמה, תפקיד 
שמילא אח״ב גם במלה״ע 1 . 

ב 1905 נבחר ל' ל״דומה" (ע״ע) והיה חבר האגף הימני 
של המפלגה "הק 1 נ 0 טיטוציונאלית-דמ 1 קראםית"(קאד״טים). 
כשנוסדה ״ברית הזמסטוו הכל-תסית" ב 1915 נבחר ל׳ 
לנשיאה, וכשפרצה המהפכה הראשונה, הדמוקראטית, ב 1917 
(ע״ע רוסיה, היסטוריה) נתמנה ל' ב 14 במארס לראש המפר 
שלה הזמנית, אך השפעתו הממשית על מדיניות הממשלה 
היתד, קטנה. ביולי התפטר מתפקידו וקךנסקי (ע״ע) נתמנה 
לראש־סמשלה תחתיו. אחרי המהפכה הבולשויקית ב 1917 
נאסר ל'׳ אד הצליח להימלט וישב בפאריס עד יום מותו. 

לבון (לוביניקד), פנחס (נר 1904 , קופיצ׳יגצה [גאליציה 
המזרחית]),' מנהיג־סועלים ומדינאי ישראלי. ל' 

למד משפטים באוניברסיטת לבוג היה בין מייסדיה של 
תנועת־הנוער החלוצית "ג 1 רד 1 ניה", וב 1929 עלה לא״י והיד 
חבר בקבוצת חולדה. הוא מילא תפקידים שונים בהנהגת 
"חבר־הקבוצות", ״גורדוניה״ ומפא״י, שמטעמה נבחר ב 1942 
לוועד־זוסועל של הסתדרות־ד,עובדים. ב 1949 — 1951 היה 
המזכיר הכללי של ההסתדרות, ום 1949 עד 1961 חבר־כנסת. 
ב 1951 — 1952 היה שר־החקלאות, ב 1952 — 1954 — שר בלי 
תיק, וב 1954 — 1955 — שר־הבטחון בממשלתו של משד, שרת 
(ע״ע). בפברואר 1955 התפטר מתפקיד זה, בעקבות כשלוגה 
של פעולה בטחונית. ב 1956 חזר ל׳ לתפקיד מזכיר ההס¬ 
תדרות, והכנים שינויים מעמיקים מזבנה "חברת־העובדים" 
ומשק הפועלים (ע״ע [ה] הסתדרות הכללית של העובדים 
העברים בארץ*ישראל, עט׳ 30 י אחרישראל, היסטוריה, עט׳ 
527/8 [כרד־מילואים]). 

בעקבות פרטים שנמסרו באחד המשפטים על המולה 
הבטחונית שהביאה להתפטרותו מתפקידו כשר־הבטחון, דרש 
ל׳ בקיץ 1960 מד. בן־גוריון לטהר את שמו, בהנמקה שלא 
הוא נתן את ההוראה לביצוע הפעולה. דרישתו הוללה סערה 
ציבורית עצומה, שעמדה במרכז ההתעניינות המדינית 


בישראל בחורף 1960 — 1961 (ע״ע ארץ־ישדאל, היסטוריה, 
עם׳ 530/528 , [ברד־סילואים]). 

אע״ם שוועדה של 7 שרים קבעה בסוף 1960 , של׳ לא נתן 
את ההוראה לביצוע הפעולה, גרם הסכסוך במפא״י לכד, 
שבתחילת 1961 הודח ל/ בלתץ מפלגתו, מתפקידו המזכיר 
ההסתדרות. הוא ותומכיו החלו להוציא בטאה׳ "מן היסוד". 
נסיונו של לד אשבול (ע״ע [כרד־מילואים]) ב 1964 לפייסו 
לא הצליח, וב 1965 פרשו ל׳ ואנשי "מן היסוד" ממפא״י. 
הודכוחים על פרשת לבון גרמז למריבות חדיפדת בתוד 
מסא״י, ותדמו לקרע בין אשבול לבץ בן־גוריון, שהביא 
לפרישתו של בן־גוריון ממסא״י ולהקמת "רשימת פועלי 
ישראל״(דס״י). — חיבר ־. ״בנתיבי עידן ומאבק״, 1968 . 

(ע״ע ארץ ישראל, היסטוריה, ענד 534/5 , [כרד־ 
מילואים]). 

ם, 

לב 1 נטץ, ( 1 ) ז ל מ ן ד ו ד ( 1856 , אורשה [רוסיה הלבנה]— 
1940 , תל־אביב), מחלוצי היישוב החדש בא״י. כבן 
למשפחה אמידה ומיוחסת קיבל ל׳ חינוך תורני־מסרתי, 
ובאופן פרטי למד לימודי־חול ושפות. הוא היה מראשוני 
"חבת־ציון" (ע״ע) בעירו וייסד בה, ובחארקוב, אגודזת 

-־*""יי" -•"•*"יי" , 1 ""י י 4 , - ■ 
מוניסטיים לא יוכל לעשות עם ז. ר. יבונסיז 

עני ודל בעמנו". במכתביו לן- סאוסס שכירי! בכיהס-ם 

הלאוסי והאונ<ברםיםא<) 

תונים היהודיים ברוסיה קרא 

לעליית אמידים, ואף הזהיר במפורש מפני עליית מחוסרי־ 
אמצעים. ב 1882 קנה ל/ בעזרת דודו העשיר, 3340 דונם 
אדמה, דיסד עליה את המושבה ראשון־לציון (ע״ע). מסי¬ 
בות כלכליות נאלץ לחזור לרוסיה, ואת אדמתו מכר לבארון 
רוסשילד. 

ל׳ הצטרף לתנועה הציונית מראשיתה, וב 1901 נקרא ע״י 
הרצל לנהל את "אוצר התיישבות היהודים" בלונדון. ב 1903 
יצא לא״י דסד סניף ביפו בשם "תברת אנגלו־פלשתינה" 
(ץמבקת 1 ס 0 11110 צ:> 1 ג?-ס £1 מ^ סברו [=־ אפ״ק]} שהסך אח״כ 
ל״בבק אנגלרפלשתינה". בהנהלתו נעשתה החברה למכשיר 
הכספי המרכזי של היישוב החדש, ולגורם הכלכלי־מדיני 
החשוב בארץ. בפרוץ מלה״ע 1 יצא ל׳ ללונדון ולפאדיס לשם 
השגת כספים, אולם משנצטרסה תורכיה למלחמה. התערב 
באלכסנדריה ופתח שם סניף של אפ״ק, שהגיש עזרה לפליטים 
ולמגודשי א״י. ל׳ השתתף במרט עם הבדיסים שהביא 
להקמת "גדוד נהגי הפרדות". ב 1918 חזר לא״י ולפעולתו 
הבנקאית, וסייע במידה רבה לפיתות היישוב ולרכישת קר¬ 
קעות. ב 1924 פרש והשלים את ספר־זכרונותיו מא״י "לאת 
אבותינו" (א׳-ג/ תרפ״ד—תרפ״ח), שאת חלקו הראשון 
פירסם עוד ב 1884 . 

( 2 ) יחיאל י 01 ף ( 1861 , א 1 רשה — 1936 , תל־אביב), 




115 


לבונטין — לבוש 


116 


סופר עברי, אחי ( 1 ). סיים לימודיו כמהנדס באתיבר- 
סישת מוסקווה ושירת במקצועו במסדד׳ב ברוסיה ובפרס. 
כאחיו, היה גם הוא מראשוני "חובבי-ציוך וממייסדי אגורת 
"בבי־ציון" במוסקווה ( 1884 ). ב 1891 החל לסרסם ב״המליץ" 
את מכתביו על חיי היהודים בפרס, בחתימת "החיי הארכי", 
שהפך מאז לכינויו הספרותי הקבוע. כן סירסם סיפורים מתיי 
היהודים ברוסיה מחוץ ל״תחום־המושב", וכתב סיפור גדול על 
ימיה הראשונים של "חיבת־ציוךבפטרבורג,בשם"מימיהמ¬ 
עשה". גם הרומאנים האחרים שלו "שמעון עציוני"(תרב״ט),• 
"מפין הערפל" (תרע״ד) ו״השבועה" (תרצ״א), סובבים על 
הוויכוח בין המתבוללים והציונים ברוסיה שלפני המהפכה. 
י״ל כתב גם ספר על תורת החקלאות, "האכרות" (תרע״א). 
במלה״ע 1 ובעת המהפכה הרוסית שהה בסוסקווה, ושם 
השתתף בהנהלת התנועה הציונית. ב 1920 נאסר עם שאר 
חברי הוועידה הציונית הבלתי-לגאלית במוסקווה, וב 1922 
עלה לא״י. שגי כרכי סיפוריו ורשימותיו יצאו לאור לאחר 
מדתו("מן המיצר׳, ו״בין תקוה ויאוש", תרצ״ח), ובהם גם 
התחלה של אוטוביוגרפיה ("ימי חיי"). 

י. יערי־נוולסקץ, ז. ד. ל׳, תרג״ב! פ. לחובר, תולדות הססרות 
העברית החרשת, נ׳(חלק ב׳), 37/8 , תרז״ב 1 ד. יודילוביץ 
[עורך}, ראשורלציון, פסתח.־ בערכי, תש״א! ד. סמילנסקי, 

עם בני דורי. 119-112 , תש״ב. 

י. ס. 

לב 1 ף, אמ*ךה, ע״ע קיווף, א?ךךה. 

לבו^ז — שם שנגזר משורש משותף לבל השפות השמיות, 
ופירושו כסות לגוף. מאותו שורש נגזרו גם השמות 
מלבוש ותלבושת. 

א. המניעים להתלבשות, ע 8 ׳ 115 ! ב. חסרי הלבשה, ענו׳ 

117 ! ג. סיפוסי הל' היסודיים, עמ ׳ 118 ! ד. הל׳ בחיי התבדה 
והפרט, עס׳ 120 ! ה, הל׳ אצל עסי החרבות בתקופה העתיקה, 

עם׳ 124 ! ו. המזרח הרחוק. עט׳ 128 ! ז. אמריקה לפני 
קולומבוס, עם׳ 129 < ח. הערביים ועסי האיסלאם, עם' 130 ז 
ט. ביזאגסיון, עט , 131 ! י. הל׳ האירופי בימי־הבעיים, עט , 

132 ! יא. הל׳ האירופי בתקופת הרנסאנס, עט׳ 1133 יב. הל' 
במאה ד, 16 , עט׳ 134 ! יג. הל׳ במאה ה 17 , עם׳ 135 ! יד. 

הל׳ במאה ה 18 , עם׳ 137 ! סו. הל׳ במאה ה 19 , עם׳ 139 ! 

טז. הל׳ במאה ה 20 , עם׳ 1141 יז. הל׳ היהודי, עט , 143 . 

א. המניעים להתלבשות. — הל , חוא אחד מן 
הדברים שהם בגדר "מותר האדם מן הבהמה" וכיסוי הגוף 
במלבושים חוא צעד חשוב בדרך התרבות האנושית, אף כי 
לא אחד מן הראשונים. אולם הממצא האתנולוגי מוכיח, כי 
הצורך להגן על הגוף מפני פגעי מזג־האוויר לא היה המגיע 
העיקרי לכיסדו. האדם הקדמון היה עדיין מהלך עירום גם 
בארצות בעלות אקלים קר, בשעה שהיו כבר בידו הישגי 
תרבות אחרים, כגון כלי־אבן. נשק ואש. חלק גדול למדי 
מאוכלוסיית העולם לא נזקק לל׳ עד קרוב לימינו, ולא רק 
באיזורים החמים של אפריקה הטרופית, אלא גם בארצות 
בעלות אקלים קר. באוסמראליה המרכזית, בגינאה החדשה, 
ובארץ־האש בדרום ארגנטינה ישנם עריץ ילידים המהלכים 
עירומים (על כל פגים היד. זה המצב עד לפני זמן לא רב). 
כשהזדמן לילידי ארץ־האש לראשונה בגד, לא התכסו בו, 
לדברי צ/ דארדוין, אלא קרעו אותו לרצועות, לקשט בהן 
את גופם. פאפואים חולצים את חחגודים העשויים קליפות-עץ 
או עלי־דקל, דווקא בימי גשם, פן יירטבו, והאסקימואים מהל¬ 
כים עירומים בתוך בקתותיהם בטמפראטורה שהיא לעתים 
מתחת לאפם. ומעניין לציין, כי התנועות הנודיסטיות בקרב 
עמים אירופיים, הדוגלות, מטעמים שוגים, בשיבה לעירום, 


הופיעו בעיקר דווקא באירופה הצפונית. כל זה מוכיח, כי 
בם תנאי מזג־אודר קיצוניים אינם סיבה הכרחית לכיסוי 
הגוף. רק אחרי שהתחיל האדם להתלבש, הרגיש בצד הנוחות 
שבל׳ ובתועלתו להגבת הגוף, והל׳ הפך בשביל חלק גדול 
מן המיז האנושי למצרך חיובי. 

לסי הסיפור המקראי(ברא׳ ג, ז) היה רגש הבושה המניע 
הראשון לכיסוי אותם תלקי־הגוף שהם בגדר ערווה, וזו דעה 
נפוצה עד היום. אולם גם כאן טופח הממצא האתנולוגי על 
פני הסברה. האדם הפרימיטיווי אינו מתבייש בערייתו. גם 
העמים המכסים חלק מן הגוף, אינם מכסים בולם אותו חלק, 
אמנם, על פי דוב, הל׳ הוא אצלם כיסוי אברי המין, אן־ 
יש עמים המקפידים יותר על כיסוי הטבור, הפנים׳ הגב. 
החזה או השת. יש גם שכיסוי אברי המין אינו משמש 
להסתרתם, אלא להבלטתם. נרחיקי־הגיד הקטנטנים של 
שבסים אינדיאנים במאסו־גרוסו׳ (בראזיל) מכסים רק את 
העטרה• לעומת זאת נהוגים בגיבאה החדשה המזרחית 
נרתיקי־גיד בגודל מוגזם ובצורת קרן. טעות היא גם לחשוב, 
כי כיסוי הגוף מעיד על צניעות והעירום על פריצות. הממצא 
האתנולוגי והנסיון בקרב עמי התרבות מוכיחים, כי אין כל 
יהם ישר בין צניעות וכיסוי הגוף. את המניע העיקרי לנוהג 
הנפוץ, לכסות את אברי המין, יש לחפש באמונות הקדומות, 
המייחסות להם כוח מאגי מיוחד, ובפחד מפני פגיעה בהם 
על-ידי בוהות מאגיים עוייבים. מסתבר כי רגש הצניעות, 
במובן המלה באתיקה המינית, לא היה המניע לכיסוי הגוף • 
אדרבה, הנוהג לכסות את הגוף או הלק סמנו היה אחד 
הגורמים שתרמו להתפתחותו. כשהפך נוהג זה לכלל מוסכם 
של התנהגות חברתית, נחשבה כל סטיה ממנו כבלתי־צנועה, 
כלומר כבלחי־מוסרית, מושג הצניעות בלבוש שובה, לא רק 
מעם לעם ומחברה לחברה, אלא שהוא משתנה גם בקרב כל 
חברה במרוצת הזמן, בעיקבות הלכי־רוח חדשים, השפעות 
מן החח או קפריזות האפנה. 

הדחף הראשון ללבישת בגדים בא, כסי הנראה, מכוח יצר 
ההתגנדרות, שהניע את האדם, כבר קודם לכן, להתקשט 
בתכשיטים, לסדר את השיער בתסרוקות שתות ולכסות 
חלקי־גזף, או אף את בולו, בציורי־קעקע. המלבושים הראשו¬ 
נים שלבש האדם, הגור אזור לחלציו, עור-חיה תלד על גבו 
או רצועות פרווה קשורות לצוואר או לגוף, היו ספק דברי־ל' 
ספק דברי-קישוט. שרשו של יצר ההתגנדרות געח בעיקר 
ברצח למצוא חן בעיני חמין שכנגד. אולם יש גם גורמים 
אחרים המחזקים אותו: הרצון להצטיין ולהתבלט בהברה, 
להפגין על-ידי סימנים חיצוניים עושר, ייחום, תפקיד או 
מעמד מיוחד, לעורר אצל הזולת יראת-כבוד או להטיל עליו 
אימה, מכאן התפתחו במרוצת הזמן טיפוסים מיוחדים של 
ל׳: בגדי מלכות ובגדי בהתה, ל׳ מיוחד למעמדות או למקצו¬ 
עות, מדים צבאיים ועוד. 

גורם אחר חשוב בהתפתחות הל׳ יש לראות באמתה 
בכוח המאגי הנודע לפריטי ל׳ מסויימים, להגן על הגוף 
במלחמה או בציד, לשמש מגן בפני השפעה דמתית, לקרב 
או להרחיק את הזולת, להבטיח הצלתה, ועוד. 

גם יצר החיקד השפיע במידה רבה על התפתחות הל׳, 

באן נודע תפקיד תשוב למגעים בין עמים. כובשים ונכבשים 
משפיעים אלה על אלה, יחד עם אמתות חדשות מתפשטות 
צורות לבישה אפייניוח. המיסיונרים הנוצריים, למשל, עשו 
בקרב עמים פרימיטיוויים למען הפצת ל׳ דומה לזה האירופי. 



117 


לבוש 


118 


ב חמרי-הלבשה- 
לגבי הזוג הראשון מז¬ 
כירה התורה שבי מיני 
בגדים: חגורות מעלי 
תאנה (ברא׳ ג, ז) וכת¬ 
נות עור(שם ג, כא). 

נראה כי האדם הקדמון, 

שמחייתו היתד. על ה¬ 
ציד, לבש לראשונה את 
שלהי החיות שצד. אח¬ 
רי שהפשיט את החיה, 

תלד. את השלה על גד 
פו בצורת מעיל-גב, ל¬ 
שם נד, לשם התפארות 
בהצלחתו, ובוודאי גם 
למטרה מאגית, כדי 
לספוג לתוכו את תכר 
ציור 1 אשה מסופוטאטית לבושו! נותיה הרצויות לו או 
"קאוגאס־י פם 5 יי מטאיי ׳ טז כדי להידמות אל ההיד. 

ה 3 5 פסר״נ (היובר, פאדים) . 

ולמשוך את חברותיה 
אליו. ההגנה מפני הקור היתה בהתחלה תועלת-לוואי, אך 
הפכה במרוצת הזמן למטרה מעשית בפני עצמה. כבר בחקר 
פת האבן לסד האדם לעבד את השלחים, כדי לעשותם נוחים 
יותר ללבישה. בין מכשירי האבן של האדם הקדמון נמצאו 
מגרדים להסרת שיירי הבשר מן השלחים. בתקופה מוקדמת 
הומצאו גם שיטות בורסות, שאיפשרו להפוך שלחים לעור 
ולפרוות. גם מלאכת התפירה היא המצאה עתיקת-יומין. 
באתרים פרהיסטוריים נמצאו מרצעי אבן ומחטי עצם. כחוט 
שימשו גידים ורצועות עור. עמי הצפון נשארו נאמנים לעוד 
ולפרווה, גם אחרי שעברו מן הציד לחקלאות כמקור מחיה. 
עמי התרבות עדיין משתמשים בפרוות כל׳ הרפי וגם כסימן 
חיצוני למעמד חברתי או לתפקיד חברתי. 

אחרי שהחליף את הציד בגידול צאן ובהמות אחרות 
(הגמל בארצות המזרח, הודיקוניה והליאמה באמריקה הדרר 
מית), למד האדם לנצל את צמח לצרכי הלבשה. טכניקת 
הסדר. והאריגה (ע״ע), הגיעה כבר בתקופה מוקדמת לרמה 
גבוהה. שיירים חרוכים של אריגי צמר מן האלף ה 7 לפסה״נ 
נמצאו בקברים באנאטוליה. בהתחלת האלף ה 2 לפסה״נ, 
ואולי עוד לפני כן, יצאו כבר מוניטין לאריגי הצמר הסד 
ריים. באירופה מעידים שיירי אריגים מתקופת האלשטאט 
(המאה ה 9 לפסה״ג) על רמה טכנית ראויה לציון. בטורה 
ובאריגה עסקו בעיקר נשים והן גם לבשו לראשונה בגדים 
מאריגי צמר, כשהגברים העדיפו עדיין בגדי עור. צמר 
כבשים שלא היה ראר לטוויה ושער בהמות אחרות נכבש 
ללבד (ע״ע), חומר ששימש גם הוא לצרכי הלבשה. 

חומר הלבשה אחר מממלכת החי הוא המשי. בסין יצרו 
אריגי משי כבר בראשית התקופה ההיסטורית, ובהודו — 
לפחות מהתחלת האלף ה 3 לפסה״נ. 

בין חמרי ההלבשה מממלכת החי יש להזכיר גם את 
הנוצות, במיוחד רדה השימוש בהן לעשיית בגדי פאר ולקי¬ 
שוטם אצל עסי אמריקה המרכזית והדרומית (האצטקים, 
האינקה). 

המקור השני של חסרי הלבשה הוא עולם הצומח. האדם 
הקדמון התכסה בקליפות עץ, בעשבים ובעלים, וכך עושים 



עדיין שבטים פרימיטיוויים רבים. מקלעות לכש, קני־סוף, 
קש ועוד, שימשו ומשמשים לצרכי ל׳. עם התפתחות החקל¬ 
אות, התפשט השימוש בסיבי צמחים שגודלו במיוחד למטרה 
זו (פשתה, כותנה, קנבוס, יוטה ועוד), שהאדם למד לטוות 
ולארוג. 

גם על המרים מינראליים לא פסח האדם. מלבד השימוש 
במתכות לאביזרים וקישוטים, ואף לחלקי ל' ולכיסוי כל הגוף 
(השריונים למיניהם), אפשר להזכיר את צמר-הזכוכית, 
ממנו היו עושים בגדי נשים, ואת האזבסט, המשמש לייצור 
בגדים חסיני-אש. בתקופה החדשה תופש השימוש באריגים 
מסיבים סינתטיים מקום מתרחב והולד בהלבשה. 

ג. ט יס וס י ה ל׳ ה י ם וד י י ם הם החגוד האזור לחל¬ 
ציים (באנגלית 10111010111 ) ומעיל-הגב. 

החגור התפתח מן האיזור (באנגל׳ 110 )ז 81 ) הקישוטי, 
שקדם לו, על-ידי כך שתלו בו מין סינר (פנים ואחור או 
דק פנים < לעתים אף רק אחור). נראה כי היה זה בהתחלה 
לבוש נשי בעיקר. גם בזמן החדש נמסר על שבטים פרימי־ 
טיוויים שבהם רק הנשים לובשות חגורים, בעוד שהגברים 
הולכים עירומים. אצל שבטים שבהם לובשים שני המינים 
חגורים, הוא, בדרך כלל, רחב יותר אצל הנשים. יש שד,חגור 
הנשי התפתח לחצאית ארוכה, בעוד שהחלק העליון של 
הגוף נשאר חשוף. אצל עמים רבים נשאר החגור לבושם 
העיקרי גם בתקופה ההיסטורית (למשל אצל המצרים הקדו¬ 
מים ועד היום בארצות טרופיות רבות). בתולדה של החגור 
יש לדאות גם את ה״קילט" הסקוטי. 

כאשר החלו מעבירים בין הירכיים את סרח ידיעת הבד 
ששימשה כחגור, היה בזה צעד ראשון לקראת בגד מסובך 
יותר, המכנסיים. לחגור זה קראו הרומאים 1 מ 1183011111 נ $111 , 
היוונים 0 }.ג 6 סת> 1 <ן 6 ז 7 , וקרוב לוודאי שזהו הבגד הנקרא "מכנ¬ 
סיים" במקרא (שט׳ כח, מב ועוד). 


מעיל-הגב היה בראשיתו עורה של חיה שנצודה. 
בשלב מאוחר יותר עשו אותו גם מחמרים צמחיים: קליפות 
עצים, מחצלאות ועוד, 
ולבסוף מיריעות ארי¬ 
גים. אין כמעט עם 
שלא לבש'מעיל עשר 
מידיעת בד כרוכה ב¬ 
צורות שעות סביב 
הגוף, מן השומרים 
ועד לימינו. ההימא־ 
טיון היווני, הטוגה 
האטרוסקית- רומית, 
הסארי ההודי, הבור־ 
נום הערבי, השכמיה 
והרדיד הנשי הנקרא 
באנגלית 1 ז\! 5113 , הם 
כולם ואריאציות על 
נושא מעיל־הגב ה־ 
פרימיטיווי. צורה מ¬ 
יוחדת של המעיל 
הפשוט נוצרה, כשעשו 

חור ראמצע !*ידי״!־ ציור 2 לבוש טצרי פרעה טי&ריגום 

חיי באמצע ה ~ עה ׳ ואשתו, וושושלוז ה 4 , אמצע הא 5 ר ה 3 

להעביר בו את הראש. לפסה״ג (הטוזיאו! לאטנוח בפוסטו() 




119 


לגוש 


120 


טיפוס זה של מעיל ידוע בעיקר בשמו האראוקאני פונצ׳ו, 
ביוון שרואים בו לבוש דרום־אמריקני אפייני, אך הוא נפוץ 
גם באיז 1 רים אחריב! 

אף על פי שהאדם לא פסק עד היום מלהזדקק לטיפוס 
הפשוט של לבוש עשר יריעח־בד אחת בלתי־גזורה־וחפורה 
(בלתי מחויטת), נעשה כבר בתקופה הפרהיסטורית צעד 
חשוב קדימה: המצאת מלאכת רחייטות. כשאיחו בתפרים 
את שתי השפות המקבילות של יריעת בד, נוצר מין נרתיק 
צילינדרי פתוח למעלה ולמטה < וכשלבשו נרתיק זה וריתקו 
שפתו העליונה לכתפיים בעזרת כתפיות, תפרים או סיכות, 
התקבל המלבוש הנקרא כיטון אצל היוונים, טוני¬ 

קה אצל הרומאים, ביתינו אצל האשורים־בבלים וכותונת 
במקרא. בשלב מאוחר יותר תפח את הכותנות משתי יריעות 
נפרדות, אחת קדמית ואחת אחורית. אורו הכותונת היה 
שונה, לפי המנהג והאופנה, ואפשר היה גם לשוות לה את 
האורך הרצוי בהזדמנויות שובות, על ידי הידוקה בחגורה 
וביפוח החלק העלית. 

גם בדרך אחרת הגיע האדם למלבוש תמה, דהיינו על-ידי 
איחוי שפות הפונצ׳ו בשני צידי הגוף, תוך השארת פתיחות להו¬ 
צאת הזרועות. על־ידי כך התקבלה כותונת שלא היתד. זקוקה 
לאמצעי אחיזה בכתפיים ושהיו בה אתחלתות של שרוולים. 

החגור והכותוגת שימשו מלבושים לשני המינים, אלא 
-שנראה כי במקומות שונים הקדימו הנשים ללבוש כותנות, 
בעוד שהגבחם המשיכו זמן רב להסתפק בחגור. בזמן קדום 
למת, אולי כבר במאה ה 9 לפסה״ג, החלו נשים לובשות, 
כתחליף לכותונת, שני מלבושים נפרדים לחלק העלית וה־ 
תחתת של הגוף: חולצה וחצאית. 

המכנסיים הגזורים והתפורים הופיעו מאוחר למדי. באי¬ 
רופה לבשו הגאלים במאה ה 3 לפסה״ג מכנסיים קצתם, עד 
הברכיים. הרומאים קיבלו אותם מהם יחד עם השם .בראקה" 
( 3036 -!ס). ייתכן כי גם הגרמנים קיבלו אותם מן הגאלים, 
שמם בגרמנית עתיקה !!סזאל, מכאן השם האנגלי 11€$ נ>££־נ< 1 . 
באסיה היו המכנסיים האחכים מלבוש נפוץ אצל עמים 
רבים, כגת הפארתים, הסקיתים, הסארמאטים, עמי אסיה 
הקטנה ועוד. המכנסיים האחכים נערו אולי כתחליף נוח 
יותר לחותלות, בהן נהגו עמים שונים לעטוף את השוקיים, 
ייתכן כי המטרה הראשונה היחה להגן על הרגליים 
מפני פגיעה בקרב, תוך שמירה על חופש התנועה. המכנסיים 
היו בזמן הקדום מלבושם של עמים או מעמדות מלחמתיים. 
אצל עמים שתים (ההודים, האצטקים) לבשו אותם רק אנשי 
צבא. גם אצל החסאים לבשו לראשונה (במחצית השניה 
של המאה ה 1 לספירה) החיילים בלבד אתהבראקההגאליים, 
ורק לאחר מכן נפוץ שימושם גם בקרב האזרחים. השמחים 
התנגדו לחידוש, אבל אפילו צורם קיסריים לא העילג 
באירופה הצפתית נהגו ללבוש, כסו בארצות המזרח, מכנ¬ 
סיים ארוכים שהגיעו עד לקרסוליים. בגרמניה הצפתית 
נמצאו בביצות גוויות לבושות מכנסיים עם גרביים מחוברים 
אליהם. בדומה למכנסי הטריקו( 51161011 ) הידועים של היום. 
המכנסיים היו בעיקר מלבוש גברי. בשלהי ימי הביניים החלו 
הנשים לובשות מכנסיים תחתתים מתחת לשמלות. כלבוש 
חיצתי לבשו הגשים מכנסיים רק בזמן החדש, ובלבישתם 
היה לעתים משום הפגנת תביעה לשיור זכויות. בארצות 
האיסלאם לובשות הנשים מכנסיים רחבים הדוסים לחצאיות 
סגירות למטה. 


אחרי שלמד להע¬ 
ריך אח התעלת המ¬ 
עשית שבל׳ להגנת 
הגוף, התחיל האדם 
מרבה בבגדים מתוך 
התפנקות, רצון ל¬ 
התפאר או היכנעות 
לאפנה. הרומאים 
לבשו לפחות שתיטר 
ניקות, ורבים הוסיפו 
טתיקה שלישית ורבי¬ 
עית. גם על היוונים, 
חלודים, הפריגים 
עוד, מסופר שהרבו 
בבגדים. הנוהג ללבוש 
מתחת לל׳ החעתי 
לבנים מאריגים קלים 
יותר, שאפשר לה¬ 



ציור 3 . בנדי חצר נסיז, טתקופת מועגת 
טאנג, הסאות ה 7 — 9 : ציור על מי 8 י 
(הסוזיאוז גין)וז, פאריס) 


חליפם ולכבסם לעתים קרובות, התפשט באירופה בימי־ 
הביניים המאוחרים. מצד אחד נעדו הלבנים להגן על הגוף 
מפני מגע עם האריגים הקשים של הבגדים העליונים, ומאידך 
להגן על הלבוש החיצוני היקר ספני הלכלוך שבמגע ישיר 
עם הגוף, שלא בכל התקופות דאגו במידה מספקת לנקיונו, 
מטעמים דתיים (סימן לחזרה בתשובה, סיגוף למירוק חט¬ 
אים) לבשו לעתים דווקא לבנים מאריג מחכך ומגרד (שק — 
ראה מל״ב ו, ל — או כותונת שיער). 

בדרך־כלל אפשר לומר, כי צורת הגוף או חלקיו היא 
שהכתיבה אח צורח המלבושים ואת ממדיהם. אולם ידעים 
גם מקרים של מלבושים שנעדו לשוות לגוף צורה שנראתה 
כרצויה. מלבושים כאלה גרמו לעתים שינויים אנאט 1 מיים 
בני-קיימא. נזכיר במיוחד את השינה המופת של המתניים, 
שהיה באפנה בתקופות שונות ואצל עמים שונים (עמים 
פרימיטיודים עמי תרבות). השימוש במחוכים (מן המחוך 
הפרימיטיווי של הפאפואים עד ל״קורסט" המסובך של נשי 
איולפה) במשך זמן רב היה גורם לשינוי בצורת הגוף, שגרר 
אחריו גם שינדים בתהליכי הגשימה והעיכול. כדוגמה אחרת 
יכול לשמש המנהג שהיה קיים בסין, ללחה את רגלי הבנות 
בנעליים קטנות, שמנעו את גידול הרגל. גם הרגלי־לבישה 
של מלבושים נורמאליים עשויים להשפיע על תהליכים בגוף 
(נשימת־חזה אצל הגברים המהדקים את המכנסיים בחגורה, 
לעומת נשימת-בטן אצל המשתמשים בכתפות). 

ד. הל׳ בחיי החברה והפרט. — אף על פי 
שהדחף לכסות את הגוף צמח משרשים איראציונליים, ברור 
כי הל׳ איפשר שמירה עילה על בריאות הגוף והרחבת 
איזור היישוב בשטחים בעלי אקלים קשה, דש לראות בו 
צעד קדימה בהתפתחות החרבות. במידה מסדימת יכול 
הל׳ לשמש סימן לרמת התרבות החמרית (הציוויליזא- 
ציה). החל בתקופת התגליות הגאוגרפיוח בסוף הסאה ה 15 
עד קרוב לימינו, דייתה ההתפשטות הקולוניאלית של עמי 
אירופה במידה רבה מעין הטלת מרותו של האיש המלובש 
על האיש הבלתי־מלובש. מטעמים דתיים, מוסריים, ציודלי- 
זאטוריים ומסחריים, השתדלו המעצמות הקולוניאליות להפיץ 
בין ילידי מושבותיהן ל׳ אירופי או דומה לו, או לפחות 
את השימוש בתוצרת תעשיית הטכסטיל האירופית בל׳ 





121 


לבוש 


122 


המקובל אצלם. מאידך 
התפתח בקרב הילי¬ 
דים חד,ליד של איר ד 
פיאיזאציה מבחינת 
הל/ במגמה להקט? 

את הפער החברתי 
בינם לב? הכובשים. 

ממן החדש הוחש תה¬ 
ליך זה, עקב צרכיהן 
של המעצמות הקולר 
ניאליות (בייחוד ב¬ 
שתי מלחמות העולם) 

שהכריחו אותן לגייס 
ילידים ולהלבישם מדי 
צבא אירופיים. הקט¬ 
נת הפער בהופעה ה¬ 
חיצונית תרמה חלקה 
להולדת תנועות שח¬ 
רור במושבות. אולם 
ידועות גם תופעות 
הפוכות׳ כשילידי ה¬ 
מושבות מתקוממים נגד התפשטות הל׳ האירופי, כדי להם־־ 
ג? את רצונם■ בעצמאות (תנועת השחתר של גאגדהי בהר 
דו). גם בקרב עמי אירופה נהגו סיעוסים אתניים לד,פג? 
את ייחודם ואת רצונם באוטונומיה על-ידי שיבה אל תלבר 
שת לאומית "מסרתית", שהיתה לפעמים המצאת לאומנים 
ללא שרשים היסטוריים אמיתיים. 

בשלבי התפתחותו הראשונים לא היה הבדל ב? הל׳ 
הנשי והגברי. אבל במרוצת הזמן הפך דווקא הל׳ לסימן 
היכר חיצוני של המינים. החברה ראתה בהבדלה זו סייג 
בפני תופעות בלתי־רצויות (סט?ת מיניות, פריקת עול 
המוסר), והתחפשות הגברים כנשים ולהיפד נאסרה בתקופות 
שונות בחוקים מפורשים (דב׳ כב, ה, וכן איסורים רבים 
מסעם הכנסיה הנוצרית). רק במסיבות מסויימות ניתן, בהיתר 
החברה, פורקן ליצר ההתחפשות(בתיאטרון, בנשפי המסכות 
של הקארנאוואלים). מרד האשד, נגד מעמדו העדיף של 
הגבר בחברה התבטא לפעמים בגזרה הגברית של הל׳ הנשי 
(למשל החליפה "טאיר" 6 ב! 1116 !ס). בימינו לובשות נשים 
בהמוניהן בגדי גבר, לרגל השינוי בחעסוקתן ובמעמדן 
בחברה. — בהקשר זה יש להזכיר תופעה חדשה, אולי רק 
חולפת, את ל׳ ה״ביטניקים" למיניהם, שבו טושטש כל הבדל 
חיצוני בין גבר לאשה. בזלזול בבל המוסכמות בעני? ל׳, 
■באדישות לתגובת הזולת, או ברצון לעורר את רוגזו על־ידי 
הופעה מוזרה, או אף תהה, מפג? נוער מתמרד את מחאתו 
בגד סדרי החברה. 

יצר ההתגנדרות, שדחף את האדם לראשונה לכסות את 
גופו, פעל גם לפיתוחו של הל׳. חיזור הגבר אחרי האשה, 
ומאידך מאמצי האשה למשה־ אליה את תשומת־לבו של 
הגבר, הם מניעים חזקים לשיפור הל׳, להידורו ולגיחינו. 
עם התפתחות התרבות והיווצרות שכבה חברתית הנהנית 
מרווחה מסויימת, זד,יכולה, איפוא, לתת אח דעתה על 
דברים שאינם קשורים ברכישת המז? היומיומי, זוכה הל' 
לתשומת־לב החורגת מעבר לתפקידו המעשי. הרגש האמנר 
תי המתעדן, הטעם האינדיווידואלי, המשתחרר, בשלבים 



ציור 4 . כגדי יוצר בסין, פוזסוסת ׳ 8 וש 5 ת 
צ׳ינג, הסאה ה 17 ; חיתוד־עין (המוזיאוז 
וםטרוםו 5 יטאני, ניו־יור?) 


מסויימים של ההתפתחות החברתית, מכבלי המסורת הקונ¬ 
פורמיסטית, שינויים הדרגתיים או מהפכניים באווירה הרוח¬ 
נית, כל הגורמים הללו, וגם רבים אחרים, נותנים את אותר 
תיהם במידה שונה ומשתנה בצורת המלבושים, בחמריהם 
ובצבעיהם, וכן בהרגלי ל׳. הם יתרים אותה תופעה מורכבת 
ומסובכת הנקראת אפנה (ע״ע), המתמיהה לא פעם באופי 
הקאפריזי הנודע לה לכאורה. 

אצל גברים ונשים גם יחד משמש הל׳ לציון המעמד 
החברתי. הנטיה להתבלטות בל׳ הביאה לעתים לידי הפרזות, 
שהכריחו מחוקקים לחקוק חוקי צנע, שהסדירו את צורת 
הל׳ של המעמדות ודאגו לשמירה על ההבדלים החברתיים. 
אמנם החוקים לא הרעילו הרבה, אבל בזמן החדש מסתמן 
תהליך של דסוקראטיזאציה בל׳, השואף לטשטוש ההבדלים 
בהופעתם של בני מעמדות שתים. עם התפתחות התעשיה, 
ניסו פועלים בעלי תודעה פרולטארית, במאה הקודמת וב¬ 
התחלת הסאה שלנו, להיבדל באופן הפגנתי מצורודהל׳ 
"הבורגנית", אך ל׳ ספציפי פח׳לטארי לא בא לעולם, ועם 
שיפור מצבם הכלכלי, עברו הפועלים ברצ? לל׳ הבורגני. 
מן הל׳ המיוחד של בעלי המקצועות החפשיים נשארו בזמננו 
שרידים (גלימת השופט והפרקליט בבית המשפט, הגלימה 
והכובע האקדמיים בטקסים). עם זאת שמרו שני מעמדות, 
הצבא והכמורה, על ל׳ ספציפי. 

על הל׳ הצבאי ע״ע מדים. 

גם לל' הכמורה יסוד מאגי. בפרט? ניכרת היסב המסורת 
המאגית־סמלית, בייחוד בבגדי־השרד, שבהם משמשים בקר 
דש. ל', בעל אופי מקודש, שמרני הוא מטבעו. כמעט בכל 
הדתות חלו שתויים קלים בלבד בל׳ הכמורה. פילוגים או 
ייסוד קבוצות דתיות חדשות היו, על־פי רוב, גורמים לשי¬ 
נויים בל׳. השינויים בל׳ הכמרים והנזירים הקאתוליים, שאר 
שדו ע״י ועידת הוואטיקאן ב 1962 — 1965 , מטרתם היא 
דווקא להקט? את ה¬ 
מרחק המפריד ב? ה¬ 
כמורה והעולם חחי- 
לתי ולאפשר לה הש¬ 
פעה גדולה־יותדעליו, 
ע״י הידוק שילובה ב¬ 
מסכת החיים המודר¬ 
ניים. 

התפתחות החיים ה¬ 
עירוניים גרמה בכל 
מקום ליצירת פער 
ב? הל׳ העירוני, שגי¬ 
לה נטיה לשינויים 
תדירים בעקבות תמר 
רות אפנה והשפעות 
מן החת, ובין הל׳ ה¬ 
כפרי, שנטה לשמר¬ 
נות ולנאמנות למסר 
רת. לכן נחשב הל׳ 
הכפרי בצדק כל׳ ה¬ 
לאומי. בניגוד לל׳ ה¬ 
עירוני, שהתפתח בכי¬ 

■*. ל 1 *!.**** ציוו 5 . לבוש הטאה ת 13 . נבו 5 >ב׳ 6 

1 ל "<ן״ר ו״סירקו' בלי שרוולים. וזבליט סו 

מית, לא השיג הל׳ ח<ןאתדרא 5 ח ׳ 56 *טיז 







123 


לכוש 


124 


הכפרי אפילו אחידות לאומית. אלא התפלג לל" דגיו־ 
באליים (דוגמות של ל׳ רגיונאלי ע״ע אוקראינה, עט׳ 169 , 
ברטניה, עם׳ 686 . דלמטיה, עכד 655 . הונגריה, עמ׳ 835 , 
יוגוסלויה, עמ׳ 298 . יון, עמ׳ 414 ). בימינו מיטשטשים והו¬ 
לכים הבדלי הל׳ בין הכפר לעיר, אך מדינות רבות עושות 
מאמצים לשמור על הלבוש הרגיונאלי או להחיות אותו, הן 
לחיזוק הרגש הלאומי, והן לשם משיכת תיירים. 

קבוצות פוליטיות משתמשות לפעמים בל׳ להפגנת רעיו¬ 
נותיהם. מהפכני 1789 בצרפת לבשו מכנסיים ארוכים. כסימן 
להתנגדותם למשטר הישן, אשר את סמלו ראו במכנסיים 
הקצרים. כל׳ מהפכני נחשב אז גם המקטורן הקצר שנקרא 
"קארמאניול" (ש 1 סח 88 רחז 03 ). בימינו לבשו קבוצות פולי¬ 
טיות, כגון הפאשיסטים באיטליה, הנאצים בגרמניה ועוד, 
מדים מיוחדים, שהיתה להם השפעה פסיכולוגית על הלו¬ 
בשים וכוח תעמולתי כלפי חוץ. 

במשך חייו משגה האדם אח לבושו לרגל התקדמותו בגיל 
והשינויים במעמדו בחברה. דייו תקופות שבהן הלבישו ילדים 
כחיקויים מגוחכים של בגדי מבוגרים, אבל הכלל הוא כי 
ל׳ הילדים נבדל מזה של המבוגרים. אצל עסים פרימי־ 
טיוויים ניכרות קבוצות־הגיל לפי פרסים בל', בקישוט או 
בתספורת. הנישואים מחייבים שינוי בל׳, בייחוד אצל הנשים. 
הבדלים אלה נעלמו רק בזמן החדש׳ כשאופנת "הנעורים 
הנצחיים" חייבה את האשה להסתיר את סימני ההתקדמות 
בגיל. נקודות מפנה בחיי האדם, וכן מעמדים חגיגיים מצויי- 
נים בלבישת בגדים מיוחדים (שמלת החתונה, תלבושת ערב, 
בגדי שרד למיניהם). מותו של איש גורם לשינויי ל׳ אצל 
קרוביו(קריעת בגדים, בגדי אבל, בגדי אלמנות). לל׳ נודעת 
השפעה פסיכולוגית על הלובש אותו. בגדי חג יוצרים מצב 
רוח חגיגי, בגדי שרד מגבירים את הבטחון העצמי, לבישה 
מתמדת של מדי צבא, בגדי כמורה או נזירות וכד׳ משפיעה 
על אופיו של אדם, על הליכותיו ותגובותיו. 

בתקופה הקלאסית לבשו היוונים והרומאים בגדים לבנים 
וראו בצבעוניות הל׳ סימן לטעם בארבארי. אולם רוב 
העמים העדיפו בגדים צבעוניים. בחירת הצבע אינה מקרית 
ואינה נובעת רק מנימוקים אסתטיים. אמונות מאגיות השאי¬ 
רו את רישומן בתחום זה. האדום נחשב כמגן מפני מזיקים, 
עין־הרע וכד׳. אצל הסינים האדום הוא סמל האושר. כצבע 
הדם, מעורר האדום אסוציאציות מלחמתיות וגם ארוטיות. 
התנועות הסוציאליסטיות רואות בצבע זה את סמל המהפכה. 
גם אצל עמי האיסלאם קיימת נטיה לצבע זה (התרבוש 
האדום! צבע הדגלים של רוב ארצות האיסלאם). אין פלא 
כי לצבע האדום היה תמיד מקום נרחב בל׳ העמים. — שחור 
הוא צבע האבל אצל עמים רבים, אך בתפקיד זה משמשים 
גם צבעים אחרים: הסגול בכנסיה הקאתולית, הלבן אצל 
עמים סלאוויים. השחור הוא גם צבע החגיגיות (תלבושת 
ערב, גלימת אנשי דת רבים). הצבע הלבן מסמל את 
הטוהר (שמלת הכלה אצל רוב העמים, הקיטל והטלית אצל 
היהודים). הצהוב הוא צבע גלימותיהם של הנזירים הבוד¬ 
היסטיים. וכן יש גם לצבעים האחרים ערכים סמליים. לעתים 
שימשו הצבעים להפרדה בין קטגוריות אתניות או דתיות 
באוכלוסיה. בארצות האיסלאם נאסר על יהודים ונוצרים 
לחבוש מצנפת לבנה! גם צבע המעילים נקבע על־ידי השל¬ 
טונות, כדי להבדיל בין מאמינים לכופרים. 

המשמעות המאגית, שהיתה לל׳ בשחר ימיו, דבקה בו 


תקופה ארוכה, ובתחומים מסויימים עד לימינו. מלבושיהם 
של קדושים ומנהיגים דתיים. לעתים גם של מלכים וראשי 
שבטים, נחשבו כמקודשים מכוח מגעם עם גוף לובשיהם. 
ויוחסה להם הסגולה לעשות נסים, במיוחד לרפא חולים. 
גם כשלא היו על גופם. ואף לאחר מותם. עד היום שומרים 
ומעריצים מלבושים כאלה כשרידי קודש. עמים פרימיטי- 
וויים מאמינים כי הנוגע בבגדי ראש שבט מתחייב בנפשו. 

האמונה בזהותיות בין הל׳ ולובשו משמשת יסוד לפעו¬ 
לות מאגיות. המחזיק בבגדו של אדם או בחלק ממנו. שולט 
על בעל הל׳ שליטה מאגית, המנוצלת בייחוד לכישופים, 
אף אצל עמי תרבות בימינו. גם המאגיה השחורה משתמשת 
בבגדים. שריפת ל׳ האויב גוררת אחריה את מותו. מלבוש 
אשה כמוהו כגוף אשה, ואצל עמים רבים אסור לנגוע בו 
לפני היציאה לציד. לדיג או למלחמה. מסירת בגד או החלפת 
בגדים היא אחת הצורות של כריתת ברית ידידות או אהבה. 
אצל עמים רבים נוהגים בני הזוג הבאים בברית הנישואים. 
להגיש זה לזה מלבושים במתנה. על השימוש המאגי־סמלי 
במלבושים בטקס הנישואים — ע״ע חתנה, עמ׳ 267 . 

ביחסים מדיניים (בין שליטים לבין שריהם או בין שלי¬ 
טים של מדינות שונות), היתה למתן מלבושים משמעות של 
גילוי כבוד מיוחד, של יצירת קשרי נאמנות הדדית או של 
חידוש וחיזוק הקשרים. קיסרי ביזנטיון ומלכי פרם נהגו 
לשלוח בגדי-פאר למושלי הפרובינציות או לשליטים בעלי־ 
ברית. במצרים המאמלופית היו בגדי־הכבוד, כלעה (-^ 1 ״ג), 
מסווגים לפי חשיבות סקבליהם(אנשי צבא, פקידים בכירים, 
אנשי־רוח). בתורכיה נתן השולטאן לעתים במקום בגדי־פאר 
בעין את שוויים בכסף. 



ציור 0 לבוש הסאה ה 14 אבירים ?כו׳פים "פורפואן" 
מיניאטורה סכ״י של .רוטאז הטלר טליאדיס" 


ה. ה ל׳ א צ ל ע מ י ה ת ר ב ו ת ב ת ק ו פ ה ה ע ת י ק ה. 
שומר, בבל ואשור. עד לסוף האלף ה 4 לפסה״נ 
לבשו השומרים פחות כבשים בצורת חגור מוארך (מעין 
חצאית) ושכמיה או מעיל קצר או ארוך, פתוח מלפנים וללא 
שרוולים, מקושט בגדילים על שפתו התחתונה. במחצית 
הראשונה של האלף ה 3 לפסה״נ החלו משתמשים באריגי 
צמר עבים, שפניהם השעירים חיקו את מראה הפרווה. למעיל 
הצמר קראו האשוריס, שירשו בגד זה מן השומרים, גנופה, 
והיוונים, שהכירו אותו אצל הפרסים, "קאונאקם"( ? ןמ 6 ׳\סמא). 
גם הנשים השתמשו בזמן הקדום בבד הקאונאקם וכרכו את 
היריעה בצורה לוליינית מסביב לגוף (ציור 1 ). מאוחר יותר 
לבשו כותונת ארוכה ומעליה רדיד מבד צמר. האשורים 
והבבלים השתמשו באריגי צמר, פשתה וכותנה צבועים ורקו¬ 
מים. השמלה הארוכה, מלבושם העיקרי של שני המינים, 


125 


לבוש 


126 


היתה בלי שרוולים, הנשים הידקו אותה במחניים בחגורה 
והוסיפו לה שרוולים קצרים. השמלה הגברית נתקצרה במרד 
צת הזמן ושרווליה הוארכו צד לפרק היד. מלכים ונושאי 
משרית עטו מעל לשמלה מעיל־רדיד כרוך בצורה לוליינית, 
או בצורות אחרות שונות, סביב הגוף (ע״ע אשור, בבל). 
הפרסים. שכבשו את בבל במאה ה 6 לפסה״נ, סיגלו לעצמם 
את הל' הבבלי והוסיפו לו מכנסיים צבעוניים ארוכים ומעיל 
קצר עם שרוולים, ה״קאנדים"(;וס 8 ע! 0 *). 

מצרים. עד לימי השושלת ה 18 (המאה ה 16 לפסה״נ) 

היה עיקר לבושו של הגבר המצרי חגור (שנדית במצרית) 
לבן מאריג פשתה או כותנה. מלכים ופקידים רמי־מעלה 
לבשו חגורים צבעוניים, שחלקם הקדמי היה מסודר בצורת 
סינר משולש מבד מוקשה. מאוחר יותר הוסיפו, מעל לחגור, 
מין חצאית ארוכה ומעיל עם שרוולים קצרים וגדילים על 
שפתו התחתונה. הבגדים העליונים היו מאריג פשתה עדין, 
לעתים שקוף לגמרי (ציור 2 ). כל החידושים הללו נגעו 
לחברה הגבוהה, בעוד שהאיכרים ודלת העם הוסיפו להסתפק 
בחגור הפשוט. עבדים, שפחות וילדים הילכו עירומים. כהבים 
הוסיפו לל׳ המקובל פרוות נמר שנתלתה על הכתף הימנית. 
חיילים לבשו סינר עור, ובמלחמה גם זיג עור. ל׳ האשד, היה 
שמלה ארוכה והדוקה מאד. לעתים היתד, השמלה מחולקת 
לחולצה צרה וחצאית רחבה. שהיו מחוברות בתפירה. מימי 
השושלת ד, 18 ואילך נעשה הלבוש הנשי רפוי יותר ורב־ 
קפלים, מעל לשמלה לבשו גם הנשים מעיל שקוף מקופלל. 
כחומר הלבשה השתמשו באריגי פשתה, על פי רוב לבנים, 
אך בחוגי החברה הגבוהה גם צבעוניים או שקופים. את 
הראש כיסו המצרים במטפחות. רוב העם הלך יחף, אבל בני 
השכבה העליונה נעלו סנדלים מעור או מפאפידום. בתקופה 
ההלניסטית הושפע הל׳ המצרי מה אפנה היוונית והרומית. 

כרתים. הממצא הארכאולוגי(פסלונים, חותמות, ציורי 
קיר וציורים על כדים) סיפק ידיעות מפורטות למדי על הל׳ 
הכרתי בתקופת הזוהר של האי (האלף ה 2 לפסה״נ). אפיי־ 
נית לו במיוחד השאיפה להצר את קו המתניים עד לגבול 
האפשרות, אצל נשים וגברים כאחד. משערים כי שני המינים 
לבשו בנעוריהם מחוכים ששיוו לגופיהם את הצורה המכובה 
"סתני־צרעה" (" $1 ו 3 ^-ק 5 ב׳*" באנגלית), שנחשבה אצלם 
כשיא האלגאנטיות. הגברים חגרו חגורים, לעתים עם נרתיק 
לאבר המין, ולעתים עם רצועת בד נוספת שעברה בין היר¬ 
כיים והפכה את החגור למעין מכנסיים קצרים, את החלק 
העליון של הגוף כיסו הגברים בעונה הקרה במעיל קצר או 
בשכמיה. בחברה הגבוהה לבשו הגברים מעיל ארוך צבעוני 
ורקום. מחוץ לבית נעלו מגפיים. הלבוש הנשי היה מורכב 
מחצאית ארוכה ורחבה דמויית־קרינולינה ומקושטת במפר־ 
חיות, וחולצה הדוקה (אולי מין מחוך) עם שרוולים קצרים, 
שהשאירה את השדיים חשופים (לפעמים כוסו בצעיף שקוף). 
החולצה והחצאית הודקו במתניים בחגורה. על החצאית 
נהגו לחגור סינר, מחוץ לבית עטו מעיל ארוך או שכמיה, 
בדומה לגברים. הל׳ הנשי הצטיין בשפע של צבעים עזים 
וברקמה עשירה. חמרי הל׳ העיקריים היו אריגי פשתה 
וצמר. בכרתים מופיע לראשונה הכובע הנשי במבחר עשיר 
של דגמים (ע״ע אגאית, הציויליזציה ה־, עט' 347/8 ). 

יוון. הל׳ היווני הצטיין בפשטותו, באחידותו היחסית, 
למרות תפוצת היוונים על פני שטחים נרחבים ומרוחקים 
זה מזה, וביציבותו במשך תקופה ארוכה מאד. בין הל׳ 


הגברי והנשי לא היה הבדל עקרוני. שניהם היו מורכבים 
מכיטון (*ש"*), מין כותונת, והימאטיון (׳\ 10 !^ 1 ), מין 
גלימה. בהתחלה היו שני המלבושים יריעות בד מלבניות, 
שנכרכו בצורות שונות מסביב לגוף. הדורים העדיפו אריגי 
צמר, היונים — אריגי פשתה. בתקופה הקלאסית שימשו שני 
החסרים זה בצד זה ביוון כולה. בדרך כלל אהבו היוונים 
מלבושים לבנים, אולם לא התנזרו אף פעם כליל מבגדים 
צבעוניים או מקישוט הבגדים הלבנים ברצועות רקמה. החל 
במאה ה 4 לפסה״ב גברה הצבעוניות בל׳ הנשי. בל׳ הגברי 
קדם לכיטון האכם 1 מים יריעת בד צמר כרוכה 

מסביב לגוף ופרופה על הכתף השמאלית, שנשאר לבושם 
של עבדים ובעלי־מלאכה, גם לאחר שנפח הכיטון, הנבדל 
ממנו בזה שהיה פרוף או תלוי בכתפות בשתי הכתפיים. 
צורה אחרת של כיטון נוצרה ע״י התקנת פתחים לזרוע אחת 
או לשתי הזרועות ביריעת בד. ע״י חיבור שפות היריעה 
בתפרים. הפך הכיטון לכותונת ממש. בספארטה הגיע 
הכיטון עד לברכיים, באתונה היה ארוך יותר׳ עד שהתפשטה 
גם שם, במאה ה 5 לפסה״ג, האפנה הדורית. אח הכיסון היו 
מהדקים במחניים בחגורה, כשחלקו העליון תפוח במקצת. 
מחוץ לבית לבשו מעליו את ההימאטיון, יריעת בד כרוכה 
מסביב לגוף ללא כל פריפה, תוך יצירת קפלים אלגאנטיים. 
גברים עטו לפעמים את ההימאטיון ישר על הגוף, בלי כיטון 
מתחתיו. במאה ה 5 לפסה״ג נפח באתונה השימוש בגלימה 
דורית קצרה, הטריבץ ("ש 18 י>ז), שנחשבה מימי סוקראטס 
ואילך. כגלימת פילוסופים והפכה למעין סימן היכר לבני 
האסכולות הקינית והסטואית. אנשי־צבא, פרשים ואפבים 
עטו גלימה ממוצא תסאלי־מאקדו׳ני, את הכלאמים (;>גי^ג%), 
יריעת בד צמר שנתלתה בכתף השמאלית ונפרפה על הכתף 
הימנית. לרגליהם נעלו היוונים סנדלים. האפבים חבשו כובע 
לבד רחב־שוליים, ה״פטאסוס" (?סססז^זי). 



עיוו 7 . לבוט פלורנטיני באסווע הסאה ה 15 . סרט מציור על י 8 ידה 
(נאלריית האפארטיח, פירנצה) 





127 


לכוש 


128 


נשי יוון לבשו בזמן הקדום את הפפלו׳ס יריעת 

בד שעטפה את הגוף, נפרסה בשתי הכתפיים בסיכות ונש¬ 
ארה פתוחה באחד הצדדים. רוחב היריעה עלה על גובה 
הגוף, והשפה העליונה גתקפלד. כלפי חח, במרוצת הזמן פינה 
הפפלוס את מקומו לכיטון, שהיה דומה בכל לזה שתואר 
בל׳ הגברי, אלא שהיה ארח* יותר והיו לו שרוולים. גם 
הנשים עסו הימאסיון, נעלו סנדלים וחבשו כובע חתם 
רתב־שוליים, "החוליה" (ס},גס 0 ), (דוגמות של ל׳ יווני, ע״ע 
אודסטם, עס׳ 310 , אורסום, עמ׳ 314 , יונית, לשח ותרבות, 
עט׳ 582 , טנגרה עמ׳ 821 ). 

ה א ט ר ו ס ק י ם. בזמן הקדום הסתפקו הגברים בחגוד, 
שהפך, לאחר מכן, למכנסיים קצרים. עם חדירת השמה 
יוונית, בסאה ה 6 לססה״ג, סיגלו האטרוסקים לעצמם את 
הכיטח. הגברים עסו מעליו גלימה צבעונית ורקומה, ה״טב־ 
נום", אשר ממנה התפתחה הטוגה הרומית. הנשים לבשו 
כיטון ארוך עד לקרסוליים, עם שוליים רקומים, ומעליו 
רדיד צבעוני, מצוייר או רקום, קצר יותר מן הטבנוס 
הגברי(ע״ע אטרוסקים, עמ׳ 584 והתמונה הצבעונית). גברים 
ונשים נעלו נעלי עור עם חרטום מורם, דגם שמקורו, כנראה, 
במזרח התיכח. אנשי צבא לבשו, מעל לכיתון קצר מאד, 
שריח במנזה (ע״ע אטרוסקים, עמ׳ ד 57 ). 

הרומאים. בזמן הקדום היה הלבוש התחתח (־ 111 > 1 ! 1 
יההזתסיה) היחיד החגור (יה 1123011111 ( $111 או יה 110111 ), מעליו 
עטו, ישר על הגוף, את הטוגה, גלימה שלבישתה היתה זכותו 
של האזרח הממי. כך נהגו שמתים עד לימי אוגוסטום, 
אך בינתיים נפח המנהג ללבוש כלבוש תחתח שני את 
הטוניקה, כותונת צמר או פשתה עם שמולים קצרים, 
שהודקה במתניים בחגורה והגיעה עד לברכיים. הטוגה 
היתה ימעת אמג צמר לבן, גזורה בצורת אליפסה או הצי- 
עיגול, שארכה היה פי שלושה בערך ורחבה פי שניים 
בערך כגובה לובשה. לבישתה היתה מסובכת למדי. הדרך 
הרגילה היתה לתלות אותה מאחור על הכתף השמאלית, 
להעבירה תחת הזמע הימנית, באופן שתכסה את פני הגוף, 
ולהפשיל קצה שוב על הכתף השמאלית, כמ שירד על 
הגב. דאגה מיוחדת הוקדשה לסידור אסתטי של הקפלים. 
בשעת פעולה פולחנית היו מכסים גם את הראש בטוגה(ע״ע 
אוגוסטוס, עכו 645 ). קטינים ופקידים גבוהים נשאו את 
ה״טו׳גה פרטקסטה״ ( 13 ג 0 מ 13 ק 1023 ), שהיתה מקושטת בפס 
ארגמן על שפתה. במשך הזמן איבדה הטוגה את הפופולא־ 
מות, בהיותה יקרה ולא־נוחה, ובתקופה הקיסרית היה צורך 
בצווים מיוחדים, שחייבו את השימוש בה לפחות בהזדמנויות 
חגיגיות. החל במאה ה 2 לסה״נ נדחתה בחיי יום־יום על ידי 
ה״פאליום" (גםג 31111 ק), גלימה קלה שדמתה להימאטיון 
היווני, בסעודות ונשפים נהגו ללבוש את ה-סינתםיס״ (-!! 87 
*;*ש*), בגד צבעוני קל, שדמה בחלקו המליח לטוניקה, 
בעוד שחלקו התחתח היה רחב והזכיר את קפלי הטוגה. 
במזג אוויר רע ובנסיעות השתמשו בפנולה ( 3601113 ־ 31 < 1 או 031303113 ). 
מעיל זה הפך לל׳ שבאפנה בממא בסוף המאה ה 2 לסה״ג. 
נשים עטו גלימה דומה ל״פאלה". לבושם של אנשי־הצבא 
השתנה במשך הזמן. היו שלבשו שריח ועליו מעיל אמד 
ורחב, שירד מן הכתפיים על הגב. בדרך כלל אהבו הגאלים 
בגדים צבעוניים, אבל הכהבים (הדחאידים) לבשו טוניקות 
לבנות בשעת העבודה. אחמ הכיבוש הרוסי הושפע הל׳ 
הגאלי מהל׳ הרומי ולהיפך. החל במאה ה 4 נסח בגאליה 
המנהג ללבוש מתחת לטוניקה כותונת קצרה ( 03011813 ). 
גבמם חשים נעלו סנדלים, ולעתים לבשו גם גרבי צמר. 

הגרמנים. — בין השבטים הגרמניים השחים היו 
הבדלי ל׳, אולם, בדרך כלל, לבשו שני המינים כותתת בלי 
שמולים וגלימה שנפרסה בסיכה. הגברים לבשו, נוסף לזה, 
מכנסיים ארוכים, אך שבטים אחמם הסתפקו בכריכת חד 
תלות סביב השוקיים. הגרמנים הרבו ללבוש מעילי פרווה. 
במידה שהתהדקו הקשמם עם הרומאים, קיבלו הגרמנים אח 
האפנה הממית ובחברה הגבוהה גברה הנטיה להתהדרות 
בל׳. בתקופה הממבינגית והקאמלינגית הרבו הפראנקים 
בשימוש באמגים צבעוניים יקרי-ערו ובעיטור הבגדים 
ברקמות בחוטי זהב, ואף בשיבת אבני-חן ופנינים. הנשים 
לבשו, מעל לשמלה ארוכה, מעיל שהגיע עד לקרסוליים. 
השמלה היתה לעתים ארוכה מאד ואת השובל הממו וכרכו 
סביב אחת הזמעות, כדי שלא ייגרר על האדמה. המוני העם 
הוסיפו להתלבש בפשטות, אך גם כאן חלו שינויים בממצת 
הזמן. חותלות השוקיים הוחלפו בגרביים אחבים, את קצות 
המכנסיים, שנעשו צמם יותר, היו קושמם בשמבים אל 
השוקיים. גבמם ונשים בעלו נעלי עוד, הגבמם לעתים גם 
מגפיים. הנשים היסו את ראשיהן בצעיף מסודר בצורת מצנפת. 

ו. המזרח הרחוק. הל׳ המסדתי של הגבר חסיני 
מורכב בעיקר ממכנסיים, שמלה ארוכה ורחבה, פשוטה או 
מקושטת ברקמה, בהתאם למעמד החברתי או לתסקיר הרש¬ 
מי, ומעיל-כפתאן עם שרוולים אמכים. עשימם הרבו בשימוש 
במשי ובסמות. כללים נוקשים קבעו את צורת ל׳ הסק׳ז־ים 
למיניהם, ודרגתם ניכרה גם לפי צבע מלבושיהם. מעילי 
המאנדאמנים היו מקושטים ברקמות בחוטי זהב, הנשים 
לבשו בזמן הקדום כסתאן תחתון לבן וכפתאן מליח צבעוני, 
ארוך עד לקרסוליים, עם שתולים ארוכים מאד. מאז המאה 
ה 17 החלו הנשים לובשות מכנסיים ארוכים ורפויים, 



129 


לגוש 


130 


ומעליהם שמלה עם שרוולים ארוכים (ציורים 3 ו 4 ). בזמן 
החדש לובשים שני הסינים, אם לא עברו לתלבושת אירופית, 
מכנסיים ארוכים או קצרים וז׳אקט קצר רפוי ומשובל. הל , 
הסיני התפשט גם בשאר הארצות של המזרח הרחוק, אף כי 
בכל מקום בשינויים מסויימים. בקוריאה היה קיים משרד 
ממשלתי מיוחד, שקבע אח סרטי הל׳ לכל מעמד חברתי 
ולכל דרגת פקידות. 

י א פ א ן קיבלה במאה ה 3 לסה״ב את טכניקת אריגת המשי 
מקוריאה ואת האפנה של הל , מסין. האפנה הסינית נפוצה 
במיוחד בחוגי האצולה ובחצר הקיסר. מלבוש יפאני מסרתי, 
משותף לשני המינים, שהאריך ימים עד לזמננו, על אף כל 
ההשפעות הזרות, הוא הקימונו(ע״ע אוטמת, עם׳ 800 , ז׳נר, 
עט׳ 30 — 929 ). 

בהודו לבשו הגבתם בזמן הקדום רק חגור והנשים 
מין חצאית, אך במרוצת הזמן נוספו גלימות סיריעות בד 
שנתלו בגוף או נכרכו סביבו. במאה ה 16 הושפע הל׳ ההודי 
מן הל׳ המוסלמי של אסיה המרכזית. הגברים לבשו אברקיים 
וחולצה עם שתולים ארוכים וחבשו מצנפת. הנשים לובשות 
חולצה וחצאית ארוכה ומעליהן ידיעת אריג כרוכה בצותת 
שונות סביב הגוף, ה״סארי", המכסה לעתים גם את הראש 
(ע״ע הדו, עמ ׳ 559 ). 

בזמן החדש מתפשט בכל ארצות המזרח הרחוק הל׳ האי־ 
תפי , אחת מלה״ע 11 גובר תהליך זה, בייחוד ביאפאן. 

ז. אמריקה לפגי קולומבוס. 
אצל האצטקים היה לבושו העיקרי של 
הגבר חגור, שרצועה סמנו עברה בין 
הירכיים ונקשרה מלפנים אל החגורה. 
כבגד עלית השתמשו במעיל, יריעת בד 
מסיבי אגאבה, כותנה או שער־אתבות, 
מכוסה בנוצות בחורף, שהיו תולים על 
הכתפיים• האתגים היו צבעוניים ודקר 
מים. כהנים ואנשי־צבא לבשו מתחת 
למעיל כותתת עם שתולים קצתם. ה¬ 
נשים לבשו חצאיות שהגיעו עד מתחת 
לסובך. למעשה היו אלה יתעות בד 
שנכרכו סביב הגוף ונהדקו במחניים 
בחגורה. גשי המעמד הבינוני והאצולה 
הוסיפו לה חולצה, בעוד שנשי דלת העם 
הסתפקו בחצאית. תמה לזה היה ל׳ 
המאיה. 

בממלכת האינקה היה ל׳ דלת העם 
פשוט ביותר. ביום חתונתו קיבל בל אחד 
מן המחסן הממשלתי שתי "חליפות", 
אחת לימי חול ואחת לחגים, שלא הוחלפו 
עד שבלו כליל ולא היתה עוד אפשתת 
לתקנן. ל׳ הגבר היה מורכב ממכנסיים, 
כותונת לבנה בלי שתולים ושכמיה חר 
מה, הכל מצמר הליאמה. הנשים לבשו 
שסלה אתכה מהודקת במתגיים בחגורה 
ושכמיה אפורה. גם אצילי האינקה לבשו 
אותם המלבושים, אלא שהיו עשויים מ¬ 
צמר הויקוניה המשובח וצבועים בשלל 
צבעים. סימני ההיכר של מעמדם הנעלה 
היו כסות-הראש עשויה מנוצות צבעו¬ 


ניות תוג עגילים כבדים, שהיו מאתכים במשקלם את תנוך- 
האחן. 

ח. הערביים ועמי האיסלאם. הקוראן מצווה 
על הקפדה על לבוש הגץ ומזהיר, בו בזמן׳ מפני היתר 
מוסת (סודה ז, כה—כט). הלגדית מביא מאסתם מסי מוחמר, 
האוסתם על הגבתם בבדי משי ומכנסיים אתבים יתר על 
המידה. מוחמד עצמו התלבש בפשטות והעתף בגדים לבנים. 
הל' המסרתי של הפלאח והעירוני הערבי (אותם שלא 
עבת עדיין לל׳ האיתפי) מורכב ממכנסי פשתה או כותנה 
לבנים, קצתם לסת, ה״לבאס", מכותונת ארוכה בעלת שרוו¬ 
לים אתבים, ה״קמיץ", וה״כסתאך, מיז מעיל ארוך עם 
שתולים אתכים, המהודק במתניים בחגורה, ה״חזאם", ית־ 
עת בד ארוכה, כתכה מספר פעמים סביב הגוף. על הכפתאן 
לובשים עוד גלימה, הידועה בשמות שוגים, לפי הארץ: 
"ג׳ובה", "שרג׳ידד או "עבאיה". אח הראש מכסים בכיפה 
קטנה או בתדבוש ורבים כורכים סביב כסות־הראש זו יתעת 
בד בצורת מצנפת, ה״עמאמה". בקרב הפלאחים והבתים 
מקובלת כסות ראש אחרת, ה״ן$יה", מטפחת מתבעת 
המוחזקת על ידי "עקל", עיגולים עשויים משער הגמל. באת 
צות שהשתייכו לאימפריה העותמאנית התפשט הנוהג לחבוש 
את כסות-הראש התורכית הידועה בשמות "תרבוש" ו״$ז", 
מגבעת אתמה, עגולה וגבוהה, ללא שוליים, המקושטת בגתל 
מחוטים שחותם או כחולים. בתורכיה שלאחר סלה״ע 1 
העביר מוצטפא במאל ב 1925 חוק שאסר 
את חבישת התרבוש, אבל כסות־ראש זו 
מאתכה עתין ימים בארצות ערביות 
שונות. 

לנשים התיר מוחמר בגת משי. לבושן 
מורכב ממכנסיים רחבים, הקשותם על 
הברכיים, ה״שנתיאן", "קפיץ" דומה אה 
של הגברים, אך קצר יותר, ו״£ק" הדו¬ 
מה לכפתאן הגבת, אך צר יותר׳ שאינו 
מהודק בחגורה, אלא נרכס בכפתותם. 

הבגד העלית הנשי, התמה ל״ג׳ובה", 

הוא על סי תב ממשי צבעוני או רקום. 

בצאתן סן הבית עוטות הנשים בגד רחב 
ואתך, ה״תוב" או "ש 3 לה", המכסה גם 
את הראש. את הפנים מכסות הנשים 
ברעלה, ה״^תןע". 

ל׳ הבתים פשוט מזה של הפלאחים 
והעיתגים. חלק מהם אינו נוהג ללבוש 
מכנסיים. בעונה הקרה מתכסים הבתים 
בפרוות כבשים, אך יש שהם לובשים 
אותן גם בקיץ להגנה מפני החום. בחלק 
מן השבטים אץ הנשים מחרבות לכסות 
את פניהן ברעלה, ובשבטים אחרים מכ¬ 
סות הן רק את החלק התחתון של הפנים. 

לרגל התפשטות האיסלאם על שמחים 
נרחבים וקבלתו ע״י עמים לא־ערביים, 

היה, כמובן, שוני רב בל׳ עסי האיסלאם. 

גם היום קיים השוני, אך בדרך כלל 
שוסתם עמי האיסלאם לפחות על כסותי 
ראש מסרתית, התרבוש, בצורות שתות, 

עם או בלי מצנפת איסור התרבוש 



ציור 8 טכנסיים עם .,סח־־פיס" ("ברא־ 
גם") נולט. דיוענו של הארכירובס 
סרדינאגר מטירול מאת זיזגנר, 1642 , 
(הטוזיאוז לתולדות האנונוח, וינה) 



131 


לכוש 


132 



נויור 8 . לבוש ר,מאה ה 15 . נברים ונ׳נוים ב..הי 59 אנד". מיניאטורה 
ס״ספר ה׳פעות" ?ול הרוכם מגר* 


בתורכיה בימי מוצטפא כמאל, היה בו משום הפגנה אנטי- 
דתית. 

ט. ביזאנטי ו ן. — עם חלוקת האימפריה הרומית 
ב 395 , הוגברה בחלקה המזרחי, שהיה במידה רבה מדינה 
אסייתית, התפתחות מיוחדת באפנה, שהסתמנה כבד קודם־ 
לכן, וגיבשה במרוצת הזמן את הלבוש המכונה ביזאנטי. 
פעלו כאן, מצד אחד הטעט המזרחי, שנטה להידור־יחר, 
ומצד שבי שפע התוצרת המשובחת של תעשיית הטכסטיל 
בגבולות האימפריה. נוסף לזד. היה גם מסחר מפותח עם 
ארצות מזרח־אסיה, שסיפק לשוק אריגי" מש י מפוארים. הו¬ 
דות לריבוי ההשפעות, היה הלבוש הביזאבסי מגוון מאד. 
פשוטי העם לבשו מכנסיים צרים, שנעשו לעתים מאריג 
מודפס או רקום. קצות המכנסיים הוכנסו לתוך מגפיים גבר 
הים. מעל למכנסיים לבשו חולצה קצרה או טוניקה ארוכה- 
יותר. לעומת־זאת התחרו העשירים, הפקידים הגבוהים ובבי 
חצר הקיסר בהידור מופרז בלבושם. גברים תשים לבשו 
טוניקה בעלת שרוולים ארוכים, מבדים יקרים, מקושטים 
בדגמים ארוגים או רקומים, ה״פאראגאודיון"(׳\ס 51 נ״ 0 ׳ןסנ)מ! 7 ). 
היא היתה קצרה־יותר אצל הגברים מאשר אצל הגשים. 
אנשים רמי־מעלה הוסיפו לה פס ארגמן על שפתה. עליה 
עטו את הכלאמיס(^^), גלימה אתנה, עשויה אריגים 
כבדים ומעוטרת ברקמה מתוטי־זהב או ברצועות פתוה. 
הפסיפסים מתקופת הקיסר יוסטיניאנוס (המאה ד, 6 ) בראןנה 
(ע״ע יוסטיבינוס, עמ׳ 648 ותסתת השער של כרך ח׳) ומי¬ 
ניאטורות רבות מתארים את הפאר המרשים שהיה נוהג 
בחצר הקיסר ובחברה הגבוהה. מושג־מה ממנו אפשר עדיין 
לקבל ע״ם בגדי-השרד של הכמרים בכנסיה האורתודוכסית. 
הלבוש הביזאנטי השפיע על לבושם של הרוסים ושל עמי 
הבאלקאן שקיבלו מהם את הנצרות בנוסח האורתודוכסי. 
אולם ההשפעה הביזאנטית הורגשה גם במערב, ויתכן שהיא 


היתד. אחד הגורמים לצמיחת אפנת המלבושים הארוכים 
נאידופה ביה״ב. 

י. הל׳ האירופי בימי־הביניים. — הקמת 
״האימפריה הרומית הקדושה״ ( 800 ) ליכדה אח ארצות 
אירופה המרכזית והמערבית למרחב תרבותי אחיד, דבר 
שהורגש גם בתחום הל/ על אף השוני הרגיונאלי הרב, 
אפשר לדבר מעתה על לבוש אירופי. בקווים כלליים היה 
ל׳ שני המינים מורכב משלושה חלקים עיקריים: הותונת 
פשתה ארוכה, עם שרוולים ארוכים, ה״שנז"( 0631056 בצרפ¬ 
תית), שסלח צמר או משי ארוכה, צדד. אצל הנשים, רחבה 
אצל גברים ומהודקת במתניים בחגורה, ח״בליו" ( 6113011 ) 
וגלימה שהיו לה שתי צורות עיקריות: ה״שאפ" ( 0 <ן 063 ), 
מעיל ארוך ורחב עם שרוולים וברדס, וה״שאזיבל״ (- 0113 
50616 ), חתיכת אריג עגולה עם פתח לראש באמצע, 
בדומה לפנולד, הרומית. מתחת לבליו לבשו הגברים מכנסיים, 
״ברה״ ( 3165 ־ 1  11183 >! 6 ׳ו) (ציור 10 ). כמובן היה 
זה ל׳ החברה הגבוהה, שלא מצא מעולם מהלכים בקרב נשי 
פשוטי-העם, בל׳ הגבר חזת במאה ה 16 להפרדה בין מכנסיים 
וגרביים. המכנסיים היו קצרים, עד קרוב לברכיים, ועל־פי 
רוב תפוחים. הגרביים, שהיו מעתה גרבי משי סרוגים, היו 
ארוכים וכיסו את הרגל עד לשפת המכנסיים. הפורפואן 
המכופתר עד לצוואר, היה עשוי מבד מוקשה, ונוסף לזה גם 
מרופד, כדי לשוות לנושאו מראה חסון ורחב-חזה, לעתים היו 
לפורפואן שוליים רחבים, ה״באסק" ( 65 נ 1 ן*! 3 ל), שירדו על 
המכנסיים התפוחים. גם הגברים השלימו את לבושם בצווארון 
ה״פח". מעל לפורפואן היו עוטים שכפיה. החרב או הפגיון, 
שגם ביה״ב לא נפרד מהם הגבר ברצון, נעשו במאה ה 16 
אביזר, לפעמים דקורטיווי גרידא, של הל׳ הגברי. גם לצרפת 
חדרה אפנת החולצה הנוקשה. במקום המשולש מחוט בחל 
השתמשו הצרפתיות באידדות לחיזוק נוקשות החולצה. אשר 
לחצאית־החישוקים, נוספה לה בצרפת מגילת בד סביב 
הירכיים, כדי שהתרחבות החצאית תתחיל כבר במחניים. 



ציור 10 לכוש המאה ה 16 דיוקנה של 
אלחאבח סוואלוא, מלכת ספרד, מאת 
סאנציס קואלו, 1560 בקירוב (המוזיאון 
לתולדות האמנות, וינה! 



135 


לכוש 


136 


£ * 

£ 

<: 

*י • '■ 



יי; . 


- 



♦4• 

1 י 1 ! 

1 ז 



\ 




ציור 11 . לבוש החצר בסאה ה 17 ליאי ה 14 מקבל עגריריס, 
ציור טאת ואז דר סלז (חטוזיאון ב^רסי) 


לא בנקל ויתרה הצרפתיה של המחשוף, 
ובזה נבדלה החולצה הצרפתית מן הספר¬ 
דית. אך כשנכנעו נשי צרפת לאפנה הספר¬ 
דית וסגרו את החולצה שד לצוואר, הוסיפו 
לה גם הן את צווארון ה״פרז". הלבוש 
הגברי בצרפת לא היה שונה מזה שבספרד, 
אלא שהצבשים הבהירים לא'נשלמו כליל. 
של אף האיבה בין אנגליה לספרד, הורגשה 
דווקא באנגליה יותר מאשר בכל מקום 
אחר השפשת האפנה הספרדית, במיוחד 
בימי המלכה אליזאבת. כאן הפליגו אף 
בנוקשות החולצה הנשית ובריפודה, וכן 
בהרחבתה של חצאית־החישוקים שד לגבול 
היכולת. האפנה הספרדית כבשה את ארצות 
השפלה והשפיעה מכאן גם של אפנת הל׳ 
בגרמניה. אולם בינתיים התחילה כאן הת¬ 
פשטות הרפורמה הפרוטסטאנטית, שנל¬ 
חמה בלהיטות אחרי מותרות ופיתחה נטיה 
לפשטות וצניעות בל׳, במקום חצאית־החישוקים לבשה האשה 
הגרמנית במאה ה 16 חצאית רחבה מקופללת. החולצה היתה, 
בדרך כלל, בעלת מחשוף, אולם לתוכו היתה מוכנסת פיסת 
אריג, על פי רוב מקושט ברקמה, ה״ברוסטלא׳ך (־ 51 גת 8 
1312 ). הצבעים היו על-פי רוב כהים ורגועים. 

יג. ה ל׳ ב מ א ה ה 17 — בתקופה זו עברה המנהיגות 
בתחום הל' לידי צרפת. מחצר המלכות בפאריס או בורסאי 
יצאה תורת האפנה לכל ארצות אירופה. המאה ה 17 מת¬ 
חלקת לשתי תקופות עיקריות, זו של לואי ה 13 (עד 1643 ) 
חו של לואי ה 14 (שנמשכה שד 1715 ). בימי לואי ה 13 פשטה 
בצרפת גם בקרב בני "המעמד השלישי" הנטיה לסרזנות 
מופחת וכל חוקי הצנע לא הועילו. האצילים טרחו, כמובן, 
לעלות עליהם בגינדוד. הגבר המשיך ללבוש את הפורפואן 
עם באסק, שהיה מקושט בגופו ובשרוולים בחתכים לרוב, 
אשר דרכם נראתה הכותונת מבד פשתה משובת. המכנסיים 
געשו פחות תפוחים וארוכים יותר, הדוקים לרגליים או 
רחבים ורפויים. את השוקיים כיסו גרבי משי צבעוניים. את 
הל׳ הגברי השלימה שכמיה, שנתלתה על כתף אחת או על 
שתיהן. צווארוני הפרז יצאו מן האפנה ובמקומם באו 
צווארוני פשתה או משי מקושטים במלאכת סלסלה, שהיו 
יורדים על הכתפיים, ח״ראבא״ ( 138315 ). מגפיים גבוהים עם 
בתי שוקיים רחבים ומקופלים, וכובעים עם שוליים רחבים, 
שקושטו בנוצות, שיוו לכל גבר מראה של איש צבא. היתה 
זו תקופת המוסקטרים המפורסמים. הל׳ הנשי השתחרר סן 
הנוקשות הספרדית ונעשה פחות פורמאלי וחינני יותר. 
החולצה היתה רכה ובעלת מחשוף עגול עם שפת תחרים 
מסביב וצווארון ראבא. השרוולים היו ארוכים ורחבים. 
במקום חצאית־החישוקים לבשו שתים או שלוש חצאיות זו 
על גבי זו, ועל הכל שמלה, ה״רוב״ ( 086 !), בדרך כלל 
שחורה, מקטיפה, טאפטה או סאטן. לעתים הפשילו את הר 1 ב 
מלפנים או בצדדים, כדי שתיראה החצאית הרקומה שמתח־ 
תה. לחצאיות התחתוניות ניתנו שמות פיקאנטיים, לפי טעם 
התקופה. 

הפאר שנהג בחצרו של לואי ח 14 בורסאי(ציור 11 ) קבע 
את האפנה האירופית, כשהמלך עצמו משמש כדוגמה. ברדיפה 
אחת חידושים לא נשמת תמיד גבולות הטעם הטוב. מוזרים 


וזזסת־חן היו, למשל, המכנסיים ״רנגראב״ (^ 8810813 ), 
שהגיעו עד מתחת לברכיים והיו כה רחבים, שדמו לחצאיות. 
למרבה הפאר קישטו אותם בשנצים ומעשי סלסלה. הפורפואן 
הפך למין ב 1 לת ללא שרוולים, קצר ופתוח מלפנים, ומתחתיו 
נראתה הכותונת המקושטת ברקמה, שנצים ותחרימים. מעל 
לפורפואן לבש הגבר את ה״ז׳יסטוקור" ( 5 < 11 ס 011513110 , מעיל 
ארוך עם שרוולים אתכים, צר במתניים ומתרחב כלפי מטה. 
החידוש הגתל של התקופה הזאת היא אפנת הפאה הנכתת, 
שנפוצה בכל ארצות אירופה. ראשיתה למעשה עוד בימי 
לואי ה 13 , בשנות השלושים, אבל בימי לואי ה 14 הגיעו 
הפאות הנכתות לממדים מופרזים. בשנות השמונים, אחרי 
נישואיו של לואי ה 14 עם הגברת דה מנטנון האדוקה, השתנה 
בהשפעתה סיגנון החיים בחצר המלכות והשינוי הורגש גם 
בל/ כולם לבשו בגדים שחורים, או לפחות כהים, המכנסיים 
נעשו שוב צרים ואת הז׳יסטוקור היו מכפתרים לכל ארכו. 
בל׳ הנשי היו בימי לואי ה 14 פחות שינויים מאשר בל׳ 
הגברי. מתחת לחולצה לבשו הנשים מחוך, שהבליט את 
קו החזה. לחולצה היה צווארון תחרים ומחשוף רחב ועמוק. 
החולצה והחצאית קושטו במלמלה, תחרימים ושנצים. ה״רוב" 
נשארה באפנה, אלא שקראו לה עתה "מאנטו" ( 31110311 !״). 
היא היתה מופשלת מלפנים, ומאחוריה נגרר שובל ארוך. 
בחורף עטו הנשים מעיל מרופד וחיממו את ידיהן בידוניות- 
פרווה, אביזר שגם הגברים לא בזו לו. במשטר החומרה 
שהנהיגה הגברת דה מנטנו׳ן, חיקו נשי החברה הגבוהה את 
פשטות לבושה. אך באותה תקופה נפוצה גם אפנת השמלות 
הרכות, הקלות והרפויות, עם חצאי־שרוולים שנסתיימו בשולי 
תחרימים, ועם מחשוף מרובע או סגלגל. שמלות אלה, 
שנקראו ״דזאביה״ ( 1058381110 !) או ״נגליז׳ה״ ( 1081180 !), 
היו בראשונה שמלות בית, אבל הפכו מהר לשמלות חברה 
וחצר. גברים ונשים נהגו, עוד מימי לואי ה 13 לכסות את 
ידיהם בכפפות• באמצע המאה, הפיצו החיילים הקרואטיים 
בצבאו של לואי ה 14 את אפנת העניבה, ה״קראבאט״ (- 01-3 
310 ׳\), שחיתה בהתחלה צעיף כרוך סביב הצוואר וקיבלה 
אחר כך צורות שונות: ה״ז׳אבו״ ( 03801 קישוט ממלמלה או 
תחריטים, שירד מצווארון הכותונת על החזה, או ה״שאקוך׳ 
( 08300110 ), סרט ארוך קשור סביב הצוואר, שקצותיו ירדו 



137 


לבוש 


138 


על חזה הפורפואן. במקום המגפיים של תקופת לויאיי ה 13 , 
נעלו גברים עתה חצאי־נעליים ושום גבר לא יצא לרחוב 
בלי מקל-טיול בידו. מלבד זאת לא היה לבושו של האציל 
שלם בלי חרב חגורה למתניה 

באנגליה התלבשו נשים וגברים לפי האפנה הצרפתית. 
בשנות ה 50 וה 60 נעשה הל׳, בהשפעת האווירה הפורי- 
סאנית, פשוט יותר, אולם רק לתקופה קצרה. עם עלייתו של 
צ׳ארלז 11 לכס המלוכה ( 1666 ) חזרה האפנה הצרפתית 
העליזה לאנגליה. גם באיטליה, גרמניה וארצות הצפון הוד 
לבשו האצילים והעשירים לפי האפנה הצרפתית. לעומת 
זאת שסרה ספרד, אף כי הורגשה גם בה השפעה צרפתית 
חזקה, על סיגנונה המיוחד. חצאית החישוקים המסרתית אף 
הגיעה בתקופה זו לממדים שעברו כל פרופורציה. 

המוני העם בארצות אירופה לא השתתפו בסירוץ אחרי 
מותרות, שהיה מעל לאסצעיהם. הנשים הסתפקו על פי דוב 
בחולצה הדוקה וחצאית ארוכה, שהופשלה בשעת עבודה, 
ומעיל עליון. הגברים לבשו מכנסיים קצרים וז׳אקט הדוק 
מכופתר• בדרך כלל היו הצבעים כהים, בגדי הגברים באפוד 
או חום, בגדי הנשים בשחור או אפור. עירונים, בעלי־סלאכה 
וסוחרים שהתעשרו, הפגינו את מעמדם בגזרה טובה יותר 
ובשימוש בקטיפה ומשי במקום בדי הצמר הפשוטים. באמרי¬ 
קה ובמושבות באסיה ובאפריקה התלבשו האירופים לסי 
אפנת המטרופולין. השפעת המושבות על האפנה במטרד 
פולין הצטמצמה על פי דוב בהספקת חמרים חדשים ודגמים 
דקוראטיוויים אכזוטיים. 

יד. הל׳ במאה ה 18 — במחצית הראשונה של מאה 
זו מובילה עדיין צרפת בתחום האפנה, אך במחציתה השניה 
גוברת והולכת ההשפעה האנגלית. בשנות השבעים אף 
הורגש בארצות יבשת אירופה מין שגעון לאנגליזית ("אנגלו- 
מאניה"). 

בימי מלכותו הארוכה של לואי ה 15 ( 1715 — 1774 ), וגם 
בימי יורשו לראי ה 16 ( 1754 — 1793 ), הוסיפה החצר המל¬ 
כותית, שחזרה מוורסאי לפאריס, להיות נקודת המוקד של 
חיי הפאר ומרכז האפנה. המעמד הבינוני התעשר והתעצם, 
ובזה התרחב חוג האנשים הלהוטים אחרי הידור בל' והמסר 
גלים להרשות אותו לעצמם. עם פרוץ המהפכה הצרפתית 
( 1789 ) החלה תקופה חדשה בהיסטוריה, וממילא גם בתו¬ 
לדות הל׳. 

אפיינית למחצה הראשונה של המאה ה 18 היתה השמלה 
שכונתה "שמלת שק" או .שמלת וולאנט" ( 16 מ 013 ׳\ שאלסז, 
שמלה מרחפת, ציור 12 ) שהיתר. ארוכה ורחבה, פתוחה מלפ¬ 
נים בחלקה התחתי. לכאורה היא היתד. חפשית ונוחה, אך 
למעשה לבשה האשה תחתיה מחוך משונץ היטב ומספר 
חצאיות רחבות ונוקשות. הנטיה להרחיב את החלק התחתון 
של השמלה הולידה את אפנת "שמלת הסלים" שהיתה 
בעצם שמלת חישוקים, בה חולק, לשם נוחות, שלד החישו- 
קים לשני "סלים" מבד נוקשה, מחוזקים באידרות או ברצועות 
מתכת, שהיו תלויים משני צידי הגוף, מתחת לשמלה. חלקו 
העליון של הגוף שונץ במחוך הדוק מאד. לשמלת הסלים 
היה מחשוף רחב ועמוק. באמצע המאה גברה בצרפת ההש¬ 
פעה האנגלית׳ שהביאה אתה שאיפה לפשטות ונוחות, במיר 
חד בשמלות הבית והרחוב. בימי לואי ה 16 היתה באפנה 
שמלת ה״רדנגוט״ (שיבוש צרפתי של השם האנגלי - 141108 ־ 1 
:) 003 , שמלת-רכיבה), שחלקה העליון היה הדוק וסכופתר 


מלפנים, עם צווארון 
פתוח ודשים רחבים, 
בעוד שחלקה התחתון 
הארוך היה מתרחב 
כלפי סטה. מאנגליה 
באו גם תסרוקות פשר 
טות וטבעיות יותר, 
במקום התסרוקות ה¬ 
דמיוניות של תקופת 
לואי ה 15 , ובן אפנת 
הכובעים הגדולים 
המקושטים בנוצות 
וסרטים. עושר רסיונן 
של החופרות הפארי־ 
מאיות הולידו בזמן 
ההוא אפנות רבות: 
השמלות בסיגנון פר 
לני, לוואנטיני, תור¬ 
כי, צ׳רקסי ועוד. ב¬ 
שנות ה 80 נפוצה, ב¬ 


ציור 12 . ?כוי* תטאד ה 18 . ׳ 1506 ת שק 
מברוקארת, 1730 כקירוב (תאינוד 
הצרפתי לאמנות הלבוש— צילום 
פלאטאריון) 


השפעת רעיונותיו של דאו דאק רוסו על החזרה לטבע, 
"אפנת הרועים". המלכה מארי-אנטואנם, ונשי החברה 
הגבוהה, אהבו ללבוש, בנשפים בחיק הטבע, שמלות בסיגנון 


כפרי מדומה. 


שינד יסודי הביאה המהפכה הצרפתית. עם ביטול המלר 
כה, נגנזו גם שמלות החצר המפוארות. האשה הפגינה את 
הצטרפותה אל רעיונות המהפכה בלבושה הגברי, הפשוט 
והעממי. מוצאה האנגלי של השמלה רדנגוט נשכח והיא 
נקראה עתה "רדנגוט לאומי". במקום הכובעים האנגליים, 
חבשו הנשים כובעיות, "ב 1 נה" (:!שתססג!), שכונו "מבעיות 
באסטיליה". מדי הצבא הרפובליקני שימשו לעתים מקור 
השראה לחידושים בלבוש הנשי. אולם אחרי שנת הטרור 
( 1793 ) נחלש בהדרגה המתח המהפכני והבריות נמשכו שוב 
אל תענוגי החיים. המפנה הורגש, כמובן, גם בתחום הל׳. 


אך במקום האפנה ה¬ 
אנגלית, בה דבקה 
עדיין שארית האצר 
לה המלוכנית, הת¬ 
פשטה עתה. במיוחד 
בתקופת ה״דירקטר 
דיו!״ ( 1795 — 1799 ), 
אפנה שהיה בה מעין 
חיקוי של הסיגנון ה¬ 
קלאסי. הנשים לבשו 
שמלות ישרות וארו־ 
כות עם קו מותן גבוה 
מאד ומחשוף גדול, 
או טוניקות "לפי סיג־ 
נון רומי״ (-סז 13 * 
013100 ), ועליהן חגרו 
סינרים, שהיו בעצם 
מין חצאיות פתוחות 
מאחור. לבוש חדש 
שנפח בתקופה זו היה 



צייר 13 . לבוש המאה ה 18 . אציל 
אננלי. תחריט מאת נראבלו 
(הספריה הלאוטית, פאריס) 



139 


לכד* 


140 


ה״ספנסר" (ז^םשקג), מעיל קצר עד למחניים עם שרוולים 
ארוכים, בדיל בצבע שונה מזה של השמלה. 

ל' הגבר בסאה ה 18 היה מורכב בעיקר משלושה חלקים: 
מכנסיים שהגיעו עד לברכייך ה״קילוס" ( 611101165 ), חזיה 
הדוקה בלי שרוולים, ה״ז׳ילה" ( 81161 ) וה״ז׳יססו׳קו׳ר", 
שנקרא מעתה ״אבי״ ( 1 !ל 113 , בצרפתית בגד, ציור 13 ). ההב¬ 
דל במעמד החברתי התבטא בעיקר באיכות האריגים ובהידור 
הגזרה. עם התפשטות האפנה האנגלית, קיבל הז׳יסטו׳קור 
צורה חדשה והפך לרדנגוט, בגד ארוך עם צווארון פתוח 
ודשים רחבים, שהיה גזור משני הצדדים מן המתניים ולמטה, 
באופן ששזליו נפתחו וירדו אחורנית. עוד יותר פתוח מלפנים, 
קל יותר, עם צווארון פתוח רחב וללא כיסים בכלל, היה 
בגד אחר, גם הוא ממוצא אנגלי, ה״פראק״ ( £130 , מן השם 
האנגלי 031 >! 061 ז£). הפיאה הנכרית הגדולה מימי לואי ה 13 
וה 14 יצאה מן האפנה ואת מקומה תפשה פיאה קטנה יותר, 
שנסתיימה בצמה. כסות ראש אפיינית לתקופה זו היתה 
הכובע המשולש, גם בל׳ הגברי גרמה המהפכה לשינוי ניכר. 
פשטות שגבלה ברשלנות נחשבה כסימן חיצוני , לרוח מהפ¬ 
כנית. במקום המכנסיים הקצרים וההדוקים (קילוט), לבשו 
חסידי המהפכה מכנסיים רחבים וארוכים, "פאנטאלוף׳(-מגק 
5 ״ 1310 ). אפנה זו גררה אחריה חידוש נוסף. בעוד שה״קי- 
לוט" הוחזקו בחגורה, דרשו ח״פאנטאלון" הכבדים החזקה 
בטוחה יותר, לכן הופיעו בראשית שנות התשעים, הכתפות. 
במקום ח״אבי" עטו בימי המהפכה מעיל קצר ורפוי, "הקאר־ 
מאניול״ ( 0311113811016 ) (ציור 14 ). רבים חבשו כומתה 
אדומה ואף נעלו נעלי־עץ, אך אפנה פרולטארית זו חלפה 
מהר, הנסיון שנעשה ב 1793 על ידי הקונונט, ליצור ל׳ 
מהפכני אחיד, נכשל, ואט אט חזת הגברים לאפנה שמלפני 
המהפכה, אלא שבתגובה לפשטות ההפגנתית של השנים 
הקודמות, באה עתה הפרזה בטרזנות. 

סו. הל׳ במאה ה 19 . — על 15 השנים הראשונות 
של המאה חולשת דמותו של נאפוליון, שה&ביעה את חותמה 

בכל הליכות החיים ב¬ 
אירופה. בתקופה זו 
הוחזרה לצרפת המנ¬ 
היגות בתחום האפנה, 

שאבדה לה עם פרוץ ה¬ 
מהפכה. כבר בראשית 
דרכו של נאפוליון שי¬ 
משו מעלליו הצבאיים 
מקור־השראה לתו־ 

פרות בעלות דמיון. 

אחרי מסעו למצרים 
וא״י, לבשו נשי פא¬ 
ריס שמלות "בנוסח 
מאמלוכי", ואף בנד 
סח יהודי״ ( 13 1 
^"!ן). הסיגנון ה־ 

מכתה ״אנפיר׳(־ £111 
6 ! 1 ק, ע״ע אנפיר, סג¬ 
נה ה-) נולד כתוצאה 
מנטייתו של נאפוליון 
אלהקלאסיציזס׳והוא 
נתן את אותותיו גם 


בל׳ הנשי, שהעדיף בתקופה 
ההיא קווים ישרים, בדים 
קלים ואת הצבע הלבן. אשר 
לל׳ הגברי, הוא הושפע במי¬ 
דה רבה ממדי הצבא ומלבד 
שו האישי של הקיסר, הן ב¬ 
גזרה והן בצבעים. המכנסיים 
נעשו ארוכים יותר והדוקים 
מאד. הבגד העלית המקובל 
ביותר היה הפראק הצבעתי. 
מגפיים היו שוב באפנה. ב¬ 
אנגליה היו הנשים ערות 
מאד לכל שינויי האפנה בפא¬ 
ריס. לעומת זאת נתר בלוב* 
דת מרכז חדש לאפנה הגב¬ 
רית, הודות לקבוצת טתנים, 
שבראשה עמד ג׳ורג׳ בראמל 
( 61 מ 1 מ 81111 060186 ), המכר 
נה "בראמל היפה". ההרכב 
המקובל של הלבוש הגברי 
לא השתנה, אך הוקדשה כאן 
תשומת-לב קפדנית לגזרה 
אלגנטית, לדייקנות בפרטים, לבחירת צבעים רגועים ול¬ 
התאמת הל׳ למסיבות השתות. בזמן ההוא תאו מתי- 
טין לחייטי לתדון וגברים החלו מתלבשים בכל מקום 
לפי האפנה הלתדונית, כסי שהנשים נהו אחרי האפנה 
הפאריסאית, 

אחרי נפילתו של נאפוליון, בתקופה המכתה "רסטאורא- 
ציה" (החזרת המלוכה), חזרה האנגלומאניה לצרפת. 
הנשים שבו ולבשו מחוכים, שנעשו יותר ויותר הדוקים, 
משנות ד, 30 והלאה. לחולצות היו מחשופים גדולים, שחשפו 
גם את הכתפיים, ושרוולים תפוחים מאד. החצאיות געשו 
קצרות יותר, אך רתבות מאד והוחזקו בצורת פעמון על-ידי 
מספר שמלות תחתתיות מוקשות או, החל בשנות ה 50 , בעזרת 
קרינולינה (שלד של חישוקי מתכת). בשנות הסד דתרו 
הנשים על הקרינולינה, אך לא חזרו עדיין לקו הישר. במשך 
20 שנה דרשה האפנה את הבלטת האחור, בעזרת כר או 
שלד־אידרות, ה״טורניר״ (סזנותז״ס!, ציור 15 ). אפנה זו 
ידועה בשם "קי דה פארי" ( 5 ״ 3 ?- 16 >- 011 , "העכוז הסארי־ 
סאי"). משום־מה נקראה גזרה זו גם "פרנסס" ( 6556 ;>ת 1-1 ק, 
"נסיכה"). השמלות היו מקושטות בשפע של קיפולים, 
חפתים, מפרחות, סרטים, תחרימים ורקמות. ב 20 השנים 
האחרונות של המאה חזר הל׳ הנשי לקודם פשוטים 
ורגועים יותר, החצאית התרחבה כלפי מטה בקווים כמעט 
ישרים, עם קפלים אנכיים חינניים. מחוך היה מצד את קו 
המתניים ומבליט את החזה. זכר לתקופה הקודמת נשאר 
בשרווליה התפוחים של החולצה. עתה נפוצה חליפת ה״טאיר" 
(!״ 131116 ) הפשוטה והספורטיודת, המורכבת ממעיל וחצאית 
מאותו בד וחולצה מאריג קל יותר. גזרת המעיל היתה גברית 
(ציור 16 ). 

תיאור התפתחות הלבוש הנשי במאה ה 19 הוא, כמובן, רק 
סכמתי ביותר. החופרות והחייסים יוצרי האפנה בפאריס 
היו פעילים מאד והוציאו בכל עתה דגמים חדשים. בשנות 
ה 50 התפתחה גם תעשיית הקונפקציה, שחיקתה׳ במידה 



ציור 14 לבוש מתקופת הסוזפכה הצרפ¬ 
תית. השחקן שבאר בלבוש "סאנקילוט". 
ציור מאת ל. ב 1 איי (הסוויאון קארנא־ 
ו ואלה, פאריס) 



ציוד 15 . לבוש המאה ה 19 שמלת 
עם ״טורניר״ מאחור, משנת 7 * 18 
(ציור אפנה בספריה הלאומית, 
פאריס) 



141 


לגוש 


142 


שהתיר זאת החומר הזול יותר, דגמים שנוצרו על-ידי בתי 
האפנה הגדולים. מעתה עלה גם בידי נשים מעוטות אמצעים, 
להתלבש לפי האפנה. 

ל׳ הגבר היה יציב יותר ושינדי האפנה נגעו על פי רוב 
רק לפרטים. המכנסיים היו בהתחלה הדוקים מאד ונאחזו 
ברצועה מתחת לנעל, אך במרוצת הזמן נעשו רפויים יותר. 
את מקום הרדנגוט והפראק הארוכים תפשו בהדרגה בחיי 
יומיום היסטון והז׳אקט, הקצרים מהם. הרדנגוט יוחד למעמ¬ 
דות חגיגיים והפראק לתלבושת ערב. הצבעים העזים פינו 
מקום לצבעים רגועים ורציניים יותר (שחור, אפור, כחול). 
חדוות הצבעוניות מצאה לה פורקן בחזיות ובעניבות, ברחוב 
עטה הגבר שכמיה או מעיל עלית• לרכיבה, הספורט הנפוץ 
ביותר, לבשו מכנסיים קצרים והדוקים ונעלו מגפיים במקום 
הנעליים. במחצית המאה נפוצה אפנת החליפה "קז׳מפלה" 
(זש 1 קתז<>:>), המורכבת מז׳אקט, חזיה ומכנסיים, כולם מאותו 
אריג וצבע. אפיינית לגבר האלגאנטי בתקופה זו היתה כסות 
הראש הגבוהה הידועה כ״צילינדר". בצידו הופיע, מאוחר 
יותר, כובע־לבד עגול מוקשה, ה" מלוך (ע״ע כובע). יותר 
מאשר לגבי הל׳ הנשי, הורגש בל׳ הגברי תהליך האוני־ 
פורמיזאציה. 

טז. ה ל׳ ב מ א ה ה 0 2 . — באפנה הנשית ציינה השנה 
1900 נקודת מפנה. חליפת ה״טאיר" כבשה את המקום בראש 
כל׳ האשה מחוץ לבית. בהתחלת המאה עדיין מבליט המחוך 
את החזה ואת האחוריים. אולם האשה מתחילה לעסוק 
בספורט באופן פעיל יותר, בפרט ברכיבה על אופניים 
ובטנים, ופעילות זו מחייבת לבוש רפוי, שאינו מפריע 
לתנועות ולנשימה. עוד לפני מלה״ע 1 החלו הנשים מוותרות 
על המחוך ומחליפות אותו בחזיה הנוחה. החצאית, שטיאטאה 
עדיין את המדרכה בהתחלת המאה, געשית קצרה יותר. 
אף־על־פי שארכה השתנה במרוצת הזמן, בהתאם לתמורות 
האפנה, היא לא חזרה עוד לקדמותה, פרם לשמלות ערב, 
שבהן נשמר לעתים אף השובל. במלה״ע 1 התחילה האשה 
משתלבת בתחומי עבודה שהיו שמורים לפני־כן לגבר. עי¬ 
סוקה החדש חייב ל׳ פשוט ונוח, אך התופרות ובתי־המלאכה 
לקונפקציה דאגו לכך, שתהיה בו גם מידה מסויימת של אל- 

גאנטיות. החצאית 
התקצרה עוד יותר. 

לעבודה לבשו הנשים 
שמלות קצרות, קלות 
ונוחות, עם שרוולים 
קצרים או בלי שרוד 
לים כלל, עם או בלי 
חגורה. ברחוב לבשו 
מעל לשמלה מעיל דק 
או עבה. לפי העונה. 

גם חצאית מבד צמר 
וחולצה לבנה או צב¬ 
עונית מבד כותנה, 

פשתה או משי היוו 
לבוש נאה ונוח לעבד 
דה. קיצור השמלות 
והחצאיות חשף את 
הרגליים ושיווה חשי¬ 
בות לגרביים (על פי 


רוב גרבי משי עם או בלי דגמים ובצבעים שונים), שלא 
נראו קודם־לכן. תחרות האשה בגבר בתחום העבודה, הספורט 
והחיים הציבוריים (בה היו לה סיכויים טובים בגלל המחסור 
בגברים אחרי חורבן מלחמת העולם הראשונה), והשחחררד 
תה ממוסכמות מקובלות לפני־כן בהשקפת-העולם ובהתנה¬ 
גות המינית, הולידו בשנות ה 20 את אפנת ה״גארסוך (-ז 23 
?>תת 0 > כלו׳ הבחורה־נער): תספורת קצרה, שמלה קצרה 
וישרה, שלא הבליטה את צורח הגוף, או חולצה שטוחה 
וחצאת קצרה, ברגיל מקופללת. אולם אפנה זו חלפה מהר, 
וכעבור שנים לא רבות חזרו התן הנשי וחדוות ההתגנדרות 
לל׳ האשה, בהשמת בתי האפנה הגדולים והודות לדוגמת 
כוכבות הקולנוע. מלה״ע 11 כפתה על תב הנשים פשטות 
יתר. אחרי המלחמה התיר לשגשוג הכלכלי בארצות רבות 
לחוגים נרחבים להתענג במותרות, אולם נדמה שכיוון ההת¬ 
פתחות באפנה הנשית הוא אל פשטות ודמוקראטיזאציה 
ואולי אף אל רשלנות מכוונת, פרט לשמלות הערב של 
החברה העשירה, המפרנסת עדיין תופרות ובתי-אפנה. בתי־ 
הספר המעורבים, העבודה והפעילות הספורמיווית בצוותא 
הסירו את המחיצות בין המינים. האשה לובשת מכנסיים, 
ל׳ נוח לעבודה ולספורט, ומפגינה בזה את טענתה לשתיץ 
זכויות. כשהיא לובשת שמלה. מטשטשים קוויה הישרים 
(שמלת שק או שמלת טראפז) את צורת הגוף. אבל אין 
כאן כותר, להסתיר משהו, אלא רק דאגה לנוחות, ואדישות 
מסויימת לכל התחנחנות. האשה המתמודדת עם הגבר במש¬ 
חקי ספורט בחולצת ג׳רסי קלה ומכנסיים קצרים, והמופיעה 
בחופי הרחצה בבגד־ים ביקיני, אינה חוששת עוד לחשיפת 
גופה. השמלה או החצאית מתקצרות בימינו(מסוף שנות 
ה 60 ) עד הרחק למעלה מן הברכיים (שמלת .מיני"). בקיץ 
מתרחב המחשוף עד לקצה הגבול והאשה בוחרת לשמלותיה 
אריגים קלים ושקופים, שאינם מסתירים מאומה. התרחבות 
תעשיית הטכסטיל, שהוציאה אריגים יפים חולים יחסית 
(בעיקר מכותנה, ולאחרונה מסיבים סינתטיים) והתרבות 
בתי־המלאכה ובתי־החרושת לקונפקציה מאפשרות כמעט לכל 
אשה להתלבש לפי אפנת השעה. תהליך זה של דמוקראטי־ 
זאציה בל' גורר אחריו מידה רבה של אוניפורמיזאציה 
ומקטין את חלק הטעם האישי. 

גם בל' הגבר מורגשת השאיפה לפשטות. אחרי 1900 
לובשים כל הגברים חליפות "ק 1 מפלה" בצבעים כהים בסתיו 
ובחורף ובהירים באביב ובקיץ, תפורות מאריג צמר חלק או 
עם דגמי פסים או משבצות. רק במעמדים חגיגיים לובש הגבר 
את הרדנגוט או את הפראק, שניהם רק בשחור. אולם מתפשטת 
בתלבושת ערב גם חליפה שחורה עם ז׳אקט קצר בעל גזרה 
מיוחדת ודשי משי, ה״סמוקינג" (בימינו מקובל אף ז׳אקצד 
סמוקינג לבן בקיץ ובארצות חמות). חידוש המאה ה 20 
הוא הנוהג לגהץ את המכנסיים בדי ליצור קמט חד לאורך 
כל מכנם. גם החפת בקצה כל מכנם הוא חידוש ומוצאו 
מאנגליה הגשומה. צילינדר חובשים מעתה רק במעמדים 
חגיגיים, וגם כובע המלון מפנה אט אט את המקום לכובעי 
לבד רכים. סלה״ע 1 הגבירה את הנטיה לפשטות ונוחות 
ולהמעטה בפורמאליות, קודם לכן היו מעמלנים את חזה 
הכותונת, את חסתי שרווליה ואת הצווארון, אך עתה מעדי¬ 
פים כותונת רכה כולה וצווארון רד (פרט לתלבושת ערב). 
מתפשט גם הנוהג ללבוש בחיי יום־יום תלבושת "ספורטי* 
ודת" מורכבת מז׳אקט רפד ומכנסיים מבד שונה ובלי חזיה. 



143 


לבוש 


144 


כיון שהטיפוס של הגבר הססורטידוי הוא באטנה, הרחיבו 
החייטים בשנות ד, 20 וה 30 אח כתפי חז׳אקט וניסחו את 
החזה בכריות ובד מוקשה. מלח״ע 11 והשנים שבאו אחריה 
הולידו, במיוחד בקרב מידים, נטיד, לרשלנות מכוונת בל , , 
שיש בה מעין הפגנת ביטול מוסכמות חברתיות. אח מקום 
הז׳אקט תפס למשך זמן רב מין זיג בעל מראה ססורטיווי־ 
צבאי. רבים ויתרו בכלל על הז׳אקס בעונה החמה והחליפו 
אותו באפודה סרוגה, "סומר" בעוגה הקרה. 

במקום הכותונת הלבנה באו כותנות צבעוניות, לעתים 
בצבעים עזים ביותר או בדגמים ססגוניים, עם צווארון פתוח. 
העניבה נעלמה כמעט והכובע געשה נדיר מאד. אח שיא 
הרשלנות המכוונת השיגה אפנת מכנסי ה״ג׳ינם". למרוח 
כל הגוזמאות הבוהמיות, עדיין רואים גברים בעלי טעם את 
החליפה, עם או בלי חזיה, כל , הנורמאלי המכובד, ונדמה 
כי עתידו מובטח לזמן אחזי, כשתמורות האפנה מתבטאות 
לגביו בשינויים באורך הז׳אקט, בארכם וברחבם של המכ¬ 
נסיים וכיו״ב. גם בל׳ הגברי הביאו החלת מחירי האריגים 
(הודות לשימוש בסיבים סינתטיים) והרחבת תעשיית הקונ¬ 
פקציה לאוניפורסיזאציה, לסישטוש הבדלי מעמד, לביטול 
הטעם האישי ולמידה רבה של באנאליות. 

ם. ניק, מצעד הסגנונות (הוצאת .אורם , ׳, 1959 ) ! .א .! 

. 0 , 1876 , 1-11 ,,*!״#*/סל) / 0 410 *? 10 *ץ€ 
, 1906 , 844/011 *^* 0 7141 ) 7 ) 1 * 811 *^ 08 ^ 1 *¥ 18 7 ״* #047 11 ) 0 , 8035 
;* 1929 ,* 418 * 1 * €0 * 1011 ) 111 . 8 > 6 ץ £011 .? 

1 (* 94 < 71 *) 01 ע ¥13041 , ו 1 ל 1111 צ 51 ־נ> 83011101 ) 14 * £1 . 0 

— 1931 ,( 1458-1518 . 1 ס 0 ^\ 1 , ) 6 *< 1%10111 *< 41 8 * 11 * 1 ) 14 * 4 )* 4 
1 * 40 * 7 * £01114 414 * 011 ) ¥113 ,ץ* 2 ג\* ¥1 .[ £ ״ 1 , 1932 
* 4 * 1018 * 0 * 4 * 4 ** 01 ) 1 * 11 ,' 1011 ^ 1 . 14 ; 1935 ,* 4 * 10384 * * 411 * 4 
* 0 > 1 ו> 11 ט 6£1 . 4 ג ; 1935-1949 , 10£11 , 1914 £ 1414114 ) 017 ' 1 
• 180 * 418 * 1 ) €0 * 0 ,. 14 ; 1951 , 1101 * 41 * 1 * 1 )* * 1414 ) 017 * 418 * 1 ) €0 
4 ׳״ ,* 1111 ־ 1 ׳ . 4 ^ £ ת 1 { 1 ת 6 ; 1951 , 081£18$07048 * 1 * * 171 * 4 

* 4 * 017 ) 11 11 ,סזר 1 ב? ; 1955 ,* 11418 ) €0 / 0 ? 07 ) ¥113 107101 * 1 ? 
. 1967 , 1806 ) ¥0 / 0 ) 61 *¥ 20000 1 ז*ו 1 :>ט 60 , 8 ; 1966 ,* ¥104 10 

הל׳ ה י ה ו ד י, — בדומה לעמים אחרים במזרח הקדום, 
לבשו גם אבותיו של העם היהודי לראשונה רק חגוד מתניים, 
הנקרא בתנ״ך "אחור" או "חגורה", הוא היה בהתחלה מעור, 
ונביאים שמתים, כגון אליהו, המשיכו ללבוש אחור עור 
גם במאה ה 9 לפסה״ג, כאשר תג האנשים לבשו כבר אחור 
צמר או פשתים בתוספת מלבושים אחדים. חגורת שק, כלומר 
אחור מאריג גם (מצמר עזים או גמלים), שימשה עד לזמן 
מאחזר במלבוש אבלים (ברא׳ לז, לד ועוד). בעוד שבזמן 
העתיק הסתפקו הגברים, כנראה, באיזור כבגד יחיד, במיוחד 
בשעת עבודה, הסך מלבוש זה בתקופה ההיסטורית, מן הסתם 
כבר בתקופת האבות, למלבוש תחתון. מעליו נהגו ללבוש 
כותתת, שהיתה ממה לכיטון היווני או לטוניקה התסית, 
הנקראת לפעמים גם "בגד". נראה כי גם הכותונת היתר. 
בזמן הקמם מעור (ברא׳ ג, כא), אך בתקופה המקראית 
לבשו בני ישראל כתנות צמר או פשתים (בד או שש) 
עשרות סאריגים חלקים או בעלי דגמים צבעוניים (נחתת 
פסים. בחובת תשבץ) או רקומים. את הכותונת היו מהדקים 
בסתביים בחגור (או חגורה),ששימש לאנשי צבא גם לתליית 
החרב. להשלמת הלבוש היו עוטים את השמלה, יריעת בד 
צמר שנכרכה סביב הגוף בצורות שונות, בממד. להימאטיון 
היותי. בגד עליון זה ימע בשמות: מעיל, כסות, סות, סמן 
ואדרת. ייתכן כי השמות השתים מציינים הבדלים בגודל, 
בחומר או בצורת העטיפה, ששימשו אולי סימן היכר למעמר 
נושאיהם. האדרת, למשל, במיוחד אדרת השיער, היתה, 
,כנראה, בגד מיוחד לנביאים, על בגד עליון זה, שהיה בעל 


ארבע כנפות, חלה מצרת עשיית גמלים (דב׳ כב, יב), או 
ציצית (בם׳ טו, לח) על ארבע כנפותיו. אפשר שהיה לצי- 
ציות מעיקרא תפקיד מאגי (הגבה ממזיקים) ולאחר מכן 
דקוראטיווי׳ אך התורה מייחסת להן תפקיד מנמ 1 סכני 
(״וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה׳״ — במ ׳ טו, לט). 
את הל׳ הישראלי מן המאות ה 9 זד. 8 לפסה״ב אפשר לראות 
בתבליטי האובליסק השחור של שלמנאסר 111 , סלד אשור 
(ע״ע אובליסק, עם׳ 628 ! יהוא, עמ ׳ 163 ), ובתבליט המתאר 
את כיבוש לכיש בידי סנחריב (כרך ר, עמ ׳ 293/94 ). 

בצד בגדי הצמד והפשתים לבשו בני־־ישראל, בזמנים של 
מוחה כלכלית, בגמ משי ורקמה (יה׳ טז, י). האורגים 
הישראליים הכירו את הטכניקה של עירבוב המרים שונים 
באריגה, אך התורה אסרה ללבוש בגד כלאים (ע״ע) או 
שעטנז (ע״ע), כלומר בגד עשוי מצמר ופשתים יחמו (דב , 
כב, יא). לעוסת־זאת יצויין כי בחלק מבגדי הכהונה מצווה 
התודה מוקא על שימוש באריג כלאים (ערב׳ ג/ ע״ב). 

בדרך כלל היו הבגמם לבנים (קוד. , ט, ח), אבל נמצאו 
בשימוש גם בגמם צבעוניים, והעשירים הוציאו כסף רב 
על בגדים צבועים בתכלת, ארגמן וכרמיל. בצד לבושי המד 
תרות של העשירים, שהעית את זעם הנביאים, שררה גם 
עניות מרודה, ולרבים הי תה השמלה כסותם היחידה, ששי¬ 
משה גם כשמיכה בלילות (שם׳ בב, כה-כו). לקראת מעממת 
חגיגיים (במיוחד פולחניים) היו לובשים בגדי חג סיוחמם 
(מחלצות). טקסי הסהרה מטומאד^היו כמרים בכיבוס בגמם. 
כסימן לאבל חיו קורעים את הבגמם. 

לכסות הראש בחיי יומיום אץ זכר במקרא, אולם כוהנים 
חבשו צניף, מצנפת או מגבעת ואנשי צבא — קובע עשוי 
נחושת. 

לרגליהם נעלו בגי־ישראל נעליים (סנדלים) שנקשרו 
בשרוכים. עשירים הרשו לעצמם נעליים מעור יקר (כנץ 
עור תחש — יה , טז, י). ההליכה יחף נחשבה כסימן לתכלית 
העגץת או לאבל. אולם במקום קמש היו חולצים את 
הנעליים, והכוהנים היו משרתים בקודש יחפים. לפי חלק מן 
המפרשים מציינת המלה "סאץ" בישע׳ ט, ד מץ נעל צבאית 
או מגף מסומר. 

ל׳ האשה לא היד. שתה שוני יסודי מזה של הגבר, עם 
זאת נראה שהיתה לו צורה אפי׳ינית, כסי שמסתבר מן 
האיסור: "לא יהיה כלי גבר על אשד, ולא ילבש גבר שמלת 
אשד," (דב , כב, ה). אולי היו בגמ הנשים אתבים יותר, 
בעלי שובל (ישע׳ מז, ב) או שוליים (יר׳ יג, כב). את הל׳ 
הנשי במאה ה 8 לפסה״ג אפשר לראות בתבליט המתאר את 
כיבוש לכיש (כרך ר, עמ , 293/94 ), בקבוצות הנשים שנלקחו 
בשבי. נשי העשירים היו להוטות אחרי מותרות וחרבו במיני 
אביזרי לבוש. ישעחז הנביא מתה בפרק ג, יח—כד למעלה 
מעשרים פריטים, מהם חלקי לבוש ומהם תכשיטים, אד יש 
ברשימה שמות שפירושם המדוייק טרם הוברר. 

בהרחבה רבה מתארת התורה את בגדי הכהונה, פרטים 
על כך ראה בערך "כהן". 

אין בידנו מקורות לבדיקת שינויי אפנה או התפתחות 
רצופה בלבוש במשך פרק הזמן ר,אתך המכונה תקופת 
המקרא, אולם לא נטעה, אם נניח כי אפנות זרות, נגח 
התריעו הנביאים, גפוצו במיוחד במעמד העליון, שמגעו עם 
בני עמים אחרים היה תכוף והדוק יותר. מותר לשער שה¬ 
השפעה הזרה גבדד, אחרי שממלכת ישראל וממלכת יהודה 



145 


לבוש 


146 


נכבשו, בזו אחר זו, הראשונה בידי אשור והאחרובה בידי 
בבל, וחלק ניכר מן העם הוגלה לאת הכובשים. אחרי שיבת 
ציון היתה יהודה, עד למסע הכיבוש של אלכסנדר מוקדון, 
פרובינציה של האימפריה הפרסית, והאובלוסיה התלבשה, מן 
הסתם, לפי אפנת העם השליט, במיוחד בערים. בספר דניאל, 
שפרקיו הראשונים חובת אולי בתקופה הפרסית, מוצאים 
אנו תאור לבושם של שלושת חבת תיאל: חנניה, מישאל 
ועזריה. מסופר עליהם שהושלכו לכבשן האש "בסרבליהון, 
פטישיהון וכרבליהון ולבושיהון (ג, כא). הסרבלין היו, לפי 
חלק מן המפרשים, המכנסיים הארוכים הרפויים של הסקי- 
תים והפרסים (ביוונית מן הפרסית שלואר). 

אחרים מפרשים את המלה כשמה של הכותונת או השמלה. 
גם לגבי הפטישץ חלוקים המפרשים בדעותיהם, אם הכוונה 
היא לשמלה או למכנסיים. כרבלא — פירושה הכומתה 
הגבוהה המחודדת של הפרסים. 

יהודי בבל ופרס המשיכו ללבוש את הלבוש הפרסי במשך 
מאות שנים, בלבוש זה צרת דמויות היסטוריות יהודיות 
בציורי הקיר של בית הכנסת בחרה־אירופוס (ע״ע), מן 
המאה ה 3 לסה״נ. ואילו באת־ישראל הושפע הלבוש, החל 
בכיבושו של אלכסנדר מוקדון, במידה גוברת והולכת, מן 
האפנה ההלניסטית. דוגמה מאלפת יש לראות בסיפור בספר 
המקבים ב׳ ד, י״ב על הכהן הגדול יאסון, שחייב את הבחו¬ 
רים באי הגימנסיון שבנה, לחבוש את הפטאסום, הכובע 
המסרתי של האפבים היווניים, אף־על-פי שהיתה בחבישתו 
משמעות אלילית, בהיותו כתו בפולחנו של האל הרמם. נראה 
כי גם אחרי מרד החשמונאים לא השתנה הרבה. הלבוש 
נשאר הלניסטי והושפע, לאחר כיבוש ארץ־ישראל בידי 
פומפיוס ( 63 לפסה״ג), מן הלבוש הרומי. אפילו בהרגלי־ 
לבוש, ששרשם לעתים באמונות תפלות, ניכרת השפעת הסבי¬ 
בה האלילית. בתקופת המשנה הקפידו, למשל, על נעילת 
הנעל הימנית ראשונה, כמנהג התמאים (שבת ס״א, ע״א), 
בעוד שמנהג הראשונים היה הפיר (ירר שבת ד, ב , ). במשך 
מאות שנים לבשו היהודים בארץ־ישראל בגדים ששמם היה 
נגזר משמות יווניים ולאטיניים. במסכת שבת קב, ע״א מביא 
התלמוד בשם התנא ר׳ יוסי בן חלפתא (בן המאה ה 2 ) רשי- 
מה של 18 כלים (כלו׳ מלבושים} עיקריים: מקטורן (סנבחג 
משוזס!, כלר שמלה), אונקלי (ף.ג 6 *ץ־ 6 , כלו׳ זרוע, כנראה 
בגד בעל שתולים), פונדה ( 13 >״ 1 ן£, צרור כסף), קלבוס 
(״ 0X6010 *, כותונת בלי שרוולים), אפיליות(״ 3111111 ?, מעיל), 
מעפורת (אולי מ 3 ?? 13 מ, מטפחת) ספרקיו (אולי מ-ק 1 נ) 1£ י 
מכנסיים) אנפילאות ( 1113 ?מ 11 , נעלי לבד), פרגוד 
( 13 ) 830 גז 3 ?. בגד מקושט), סודר ( 111111 ־ 131 ) 50 , מטפחת לני• 
גוב הזיעה). רק לארבעה כלים שמות עבתים טהורים: חלוק, 
מנעלים, חגור, כובע. גם מלבושים אחרים הידועים לנו מן 
הלבוש הרומי והביזאגטי נזכרים בתלמוד בשמם כמקובלים 
אצל היהודים, כגון המעיל הקלטי $38003 (סגוס. כלים כט, 
א) ^ 1310131:10 ) (דלמטיקון, כלאים ט, ז), המעיל הרומי 
3001113 ? (פלגים, ירד תג׳ א, ח! ר׳ ירמיה מתיר את השימוש 
בו רק במקום שאק טלית), הכובע הרומי * 11011 ? (פיליץ, 
כלים בט, א) ועוד. 

בגד יהודי ספציפי היתה הטלית (סקור המלה איבו ידוע) 
המצוייצת. על פי תב היתה הטלית לבנה, אבל בתקופת 
התלמוד השתמשו עדיין גם בטליתות צבעוניות (שחורה או 
אדומה— שבת קמז, ע״א). כיון שהטלית לא היתד, בגד נש, 


במישד לאיש העובד, יצאה במשך הזמן מכלל שימוש כמעיל 
של יומיום, ונעשה מלבוש כבש, בו התעטפו, כסימן למעמד* 
נכבדי העם ותלמידי חכמים. שאר היהשים התעטפו בו רק 
בשעת תפילה. לשם קיום מצוות ציצית גם שלא בזמני התפי¬ 
לה, התפתח ה״בגד׳ הסמלי־ריטואלי השוע בשם "טלית 
קטן" או "ארבע כנפות". הוא נזכר אמנם בספרות הרבנית 
לראשונה במאה ה 14 (בס׳ ארבעה טורים לר׳ יעקב בן 
אשר), אבל יש להניח שהיה בשימוש זמן רב לפני כן. 

בדומה לתקופת המקרא, לא הש גם בתקופת התלמש, 
לפחות לגבי תלק מן המלבושים, הבדל יסשי בין ל׳ הגבר 
לבין ל׳ האשה. על ר׳ ששה בן אלעי, למשל, מסופר (נדר׳ 
מט, ע״ב) כי היתד, לו ולאשתו גלימה אחת, שהיו מתכסים 
בה לסירוגין. 

נשים נשואות ניכרו בש, שהיו מכסות שעה בצאתן מן 
הבית (כת׳ ז, ו). זה אף היה סימן היכר לששיה בחברה 
הרומית-נוצרית. אשר לגברים אין כל עדות לכך במקורות 
הקדומים, שדש קיים חיוב לכסות את הראש, אפילו בשעת 
תפילה. מנהג ש, התפתח רק בתקופת התלמש, כנראה בעיקר 
בבבל, מתוך התפיסה המזרחית כי כיסוי הראש הוא סימן 
ליראת־כבש. בארצות אירופה הפך המנהג רק בהדרגה 
לחובה, וזאת מאשר למדי בימי־הבעיים. 

חכמי התלסש הדגישו את חשיבשו של לבוש נאה, נקי 
ומכובד ואת עדיפותו על פני ברכש אחרים (ב״ם נב, ע״א: 
חול׳ פד, ע״ב). אחד מארבעת הסימנים בהם ניכרים תלמידי 
חכמים הוא עטיפתם, כלומר לבושם (דרך ארץ זוטא פ״ה 1 
ששחה גם שבת קש, ע״א). ו" ישנן בר נפחא אף הפליג 
ואמר: "כל תלמש חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה" 
(שבת קש, ע״א). וכן אמר אותו תנא(שם): "גנאי הוא לת״ח 
שיצא במנעלים המטולאים לשוק". תלמשי הכמש לבשו, 
בדרך כלל, בגדים ארוכש מאלה של פשוטי העם (ב״ב נז, 
ע״ב). על מי שלא היה לו אלא חלוק אחד אמת כי אין חייו 
חיים (ביצה ל״ב, ע״ב ששווה: שבת קיד, ע״א). כלים לבנים 
נחשבו כמכובדים שגיגיים. לבשו גם צבעש אחרים, אבל 
נש,ת מכלש שחותם, שהיו סימן לאבל, ובמישד מנעליים 
שחותת (תעג , כב, ע״א). החכמש חייבו את הבעל לדאוג 
להופעתה החיצונית המכובדת של אשתו. הם אף קבעו את 
מכסת הבגדים המינימלית שעני שבישראל חייב לתת לאשתו 
משנה לשנה, והוסיפו: "אבל במכובד הכל לפי כבשו"(כת׳ 
סד, ע״ב). 

הל׳ היהודי בארצות־אירופה הנוצריות, 
בדרך כלל נהגו ששי התפוצה להתלבש לפי המנהג המקובל 
בארץ מושבם, לא רק מתש הסתגלות טבעית לסביבה, אלא 
גם מתש כחנה תחילה שלא להסתכן על־שי הבלטת שדותם 
בהופעתם החיצונית. ששים שיצאו לדרך לרגל עסקיהם אף 
לבשו לעתי* ליתר בטחת, בגדי כמרש (ספר-חסשים, סי׳ 
קצ״ט ור״כ). העובדה כי הכנסש הנוצתת מצאה לנחוץ, 
החל ב 1215 (בודעשה הלאטראנית הרביעית) לחייב את 
הששים לשאת סימן היכר מישד על בגדיהם, מעשה שקשה 
הש להבחין ביניהם לבין האוכלוסש הנוצרית (ע״ע אש¬ 
קלון). התפתחותה של צורת לבוש ששית סיוזזדת, מן המאה 
ה 13 ואילך, היתה, איפוא, במשה רבה תוצאה מלחץ הכנסיה 
או השלטונות החילוניש המושפעש ממנה, שרצו לבשד את 
הששים ולמעט או לבטל כליל את המגע החברתי אתם. 

ביחד עם זה פעלו גם גורמים פנימיים ששיש שסייעו 



147 


לבוש 


148 


להתפתחות זו. מחוך רצון לשמור על ייחודה, נולדה ביהדות 
התפוצות התנגדות למה שכינו "חוקות הגויים", לרבות הר¬ 
גלי הלבשה זרים, והרבנים עודדו נסיה בדלנית זו. את 
העמדה הרבגית־הלכתית בנידון זה מנסח ה״שלוחן ערוך" 
(יר׳ד קעח, א) בזה חלשת: "אין הולכין בחוקות העובדי 
כוכבים ולא ילבש מלבוש המיוחד להם". היתר לסטות מכלל 
זה ניתן רק ל״מי שהוא קרוב למלכות". כס 30 שנה לפני 
ה״שולחן ערוך" נכללו איסורים באותה רוה בתקנות שתוקנו 
על-ידי הקהילות שפירא, ולרמס ומאגנצא. זרות מסויימת 
בהופעתם החיצונית של היהודים נגרמה לעתים עקב נדודי¬ 
הם. יהודים בודדים או קבוצות שהעתיקו את מקום מגוריהם 
מארץ לארץ, הביאו אתם מלבושים שלא היו תמיד בהתאם 
להרגלי סביבתם החדשה, ודבקו בהם מתוך רוח שמתות. 
בכלל יש לציין, כי בתחום הלבוש גילו היהודים לעתים 
שמתוח יתר. אחרי שסיגלו לעצמם לבוש מסויים, מרצונם 
הטוב או תחת לחץ חיצוני, היו דבקים בו זמן רב אחרי 
שהשתנתה האפנה בסביבה או אחרי שחדל הכורח. הודות 
לשמרנות זו, קנו להם מלבושים זרים לפעמים מעין מעמד 
של קדושה בקרב היהודים. הכפתאן הפולני, שיצא מזמן 
מכלל שימוש בקרב הפולנים, נחשב גם בימינו, בחוגים 
חרדים ממוצא מזרח־אירופי, כמלבוש חובה. 

פריט ראוי לציון מיוחד בל׳ היהודי בימי־הביניים הוא 
הכובע המחודד ( 11111115 ־ 001 1116115 }), 

עוד בתחילת ימי־הביניים חבשו היהודים, כנראה, מק 
כיפה או כומתה מחודדת, שמוצאה אולי מסרס (ציור מם׳ 
17 ). אפשר לראות אותה כמיניאטורה מן המאה ה 11 וב¬ 
תבליט מן המאה ה 12 . חבישתה לא היתד, חובה. רבים הלכו 
בגילוי ראש, ויהודים שרצו לכסות את ראשם, עשו זאת גם 
בברדס או בכומתות השטוחות והרכות שהיו מקובלות אצל 
עמי אירופה מן חמאה ה 10 ואילך (ה״בארט"). אולם אחרי 
שהוועידה הלאטראנית הרביעית קבעה את עקדק ההפרדה 
בלבוש, חויבו היהודים לחבוש את הכובע המחודד, בגרמניה, 
אוסטריה ופולין, אשר שם הונהג הטלאי הצהוב באיחור, 
שימש בינתיים הכובע היהודי סימן היכר מובהק (ראה תמר 
נת השער של כרך י״א וע״ע גרמניה, תולדות היהודים עט׳ 
494 ו 497/8 ) . צבעו היה, בדרך כלל, צהוב, אבל גם אדום 
(ונציה, צרפת) או ירוק (פרוסיה). כובע זה היה חלק בלתי־ 
נפרד מדמותו של היהודי, ומיניאטורות רבות, אפילו בכתבי־ 
יד יהודיים, מתארות גם את גיבורי התנ״ך עם כסות־הראש 
המחרה הזאת (ע״ע אברהם, עמ ׳ 286 ). כמיניאטורה נוצרית 



ציור 17 חנניה, טישא? ועזריה בכבשו האש. ציור ישיר טווארי 
סארנוז, טזורים, טו הטאה ה 6 . של׳פתם חובשים את הכומתה 
הפרסית המחודדת, שטמנה התפתח הכובע המחודד ש? ימי־הביניים 


מן המאה ה 13 חובש 
אף יוסך הקדוש׳ אבי 
ישו, כובע מחודד. 

בסוף ימי הביניים 
יצא הכובע המחודד 
(ששינה בינתיים את 
צורתו! ראה ציוד 
18 ) מכלל שימוש. 
אבל עדיין חרבו ה: 
יהודים לחבוש לפחות 
בארטים צהובים (ב¬ 
מדינת האפיפיור — 
ירוקים). גם נשים חד 
ייבו בכסות ראש צהד 
בה. כהקלה מיוחדת 
הותר ליהודים להש¬ 
תמש בכסות ראש שחורה, כשהיו בדרך לרגל עסקיהם. 
מסאים היו, על-פי-רוב, פטורים מחובת סימן ההיכר והכובע 
המחודד, 

נוסף לסימן ההיכר הוטלה על היהודים לפעמים גם החובה 
ללבוש מלבושים שיבדילו אותם מכלל חאוכלוסיה, כגק 
שכמיה מיוחדת, לפי תקנות פרפיניאן משנת 1295 , מעיל 
עליק ארוך עד לפיסת הרגליים, לפי חוק שהוציאה ממלכת 
אראגק ב 1386 , ועוד. תקנות אחרות קבעו בפרוטרוט את 
צורת הגזרה של בגדי היהודים והגבילו אח הקישוט המותר 
להם. בדרך כלל העדיפו יהודי אימפה בגדים שחורים, שנח¬ 
שבו אצלם כצנועים יותר, כהולמים את האבל על ציק ואת 
מעמדם כבני עם נרדף. הדבקות בצבע השחור גדלה אחרי 
גירוש היהודים מספרד. המגורשים הביאו אתם את הנטיה 
לצבע זה, שנחשב בספרד כמכובד וחגיגי משאר הצבעים, 
אולם בגרמניה היה גם הצבע האפוד מקובל על היהודים. על 
אף כל ההגבלות הללו, לא נמנעו יהודים בעלי-יכולת מל- 
הפגין אח עשרם בציבור בלבישת בגדי פאר. כותבי־רשומות 
נוצרים מסבירים לעתים את התפרצויות הזעם נגד היהודים 
כתגובה על גנדרנותם המופרזת. חדוות ההתגנדמת ציינה 
במיוחד את יהודי איטליה, ובראש וראשונה את נשיהם, 
שחיקו את מנהגי החברה הנוצרית, ואף ניסו לעלות עליה 
מבחינת הידור הלבוש. תופעה זו גברה בייחוד בתקופת 
הרנסאנס והגיעה לממדים שעוררו תגובה שלילית לא רק 
מצד הכנסיה והשלטונות החילוניים, שדרשו צניעות ופשטות 
בלבוש גם מן הנוצרים, אלא גם מצד מנהיגי הקהילות היהר 
דיות, שראו צורך לתקן תקנות־צנע. תקנה כזאת, שהוצאה 
בפורלי ב 1416 , אסרה ללבוש מעילים מפרוות יקרות־ערך 
או בגדים בצבע סגול, בגדי משי או קטיפה, והגבילה את 
השימוש בתכשיטים. רבני ספרד, שהתכנסו בוואליאדוליד 
בשנת 1432 , אמת על הנשים את השימוש בקטיפה, משי 
וברוקאדה, בבגדים אדומים או רקומים בחוטי זהב, פרט 
להזדמנויות מיוחדות. חוקי הצנע הועילו אולי למנוע הת- 
גנדרות־יתר בפומבי בשעת מגע עם הנוצרים, שהיתה עלולה 
להעיר קנאה וזעם, אבל על התאפקות זו פיצו היהודים את 
עצמם בשימוש במחלצות כשהיו בינם לבין עצמם, בשבתות, 
בחגים ובנשפים חברתיים. הנטיה להתגנדרות, שעברה תכו¬ 
פות את גבולות הטעם הטוב, תוך התקשטות מופחת בתכ¬ 
שיטים, נשארה תכונה אפיינית לנשי העשירים גם בתקופת 



ציור 18 צורה טאוחרת של הכובע הסחו־ 
דר, טשלהי ימי־הביניים ציור בכתב־יד 
נרטני טז הטאה ה 15 (בספריה המלכותית 
בקופנהאנז) 


149 


לכוש 


150 



ציור 19 . לנושם של יהזדי פראנפשורט ע״ג טיין בטור חטאה ה 10 . וזחריסים 
טחוך ספרו מ? רוץ (!נזט? • 0 ), 5 טז 3 סז 0 1588 ,53611?0.031111011x111 


הגטו, מן המאה ה 16 ואילך, ואחריה, ושימשה נושא לביקורת 
מבית וללעג ולעז מצד שונאי-ישראל. 

מטבע הדברים הוא כי צמצום המגע החברתי בץ יהודים 
ונוצרים בתקופת הגטו יצר פער ניכר בין צורת הלבוש בתוך 
הרובע היהודי לבין האפנות המשתנות מחוצה לו(ציור 19 ). 
במאה ה 18 עדיין לבשו יהודים ונשיהם בגדים שיצאו מכלל 
האפנה בחברה הנוצרית מאה שנה ויותר לפני־כן(ציור 20 ). 
נום!* לחוסר המגע עם העולם החיצון, גרמו לזה גם העניות, 
שהיתר. נחלת רוב האוכלוסיה היהודית ומנעה ממילא את 
היגררותה אחרי שינויי האפנה, והנטיה לשמרנות, שכבר 
נזכרה לעיל. השמרנות נתנה את אותותיה גם אחרי ביטול 
הגטאות ושיוותה לל׳ היהודי, במשך זמן רב, סיגנון מיושן 
במקצת, ששימש אחיזה נוחה לקאריקאטוריסטים. בין התר 
סעות המוזרות שצמחו משמרנות זו, אפשר להזכיר, למשל, 
את דבקות היהודים בכובע המשולש ככסות ראש, שהאריכה 
ימים בגרמניה, ועוד יותר באנגליה, תקופה ארוכה לאחר 
שכובע זה נעלם מן הסביבה הנוצרית. עם זאת השתדלו 
היהודים בארצות אירופה המרכזית והמערבית, החל במאה 
ה 19 , לתקן את הפיגור ולהתאים עצמם לסביבה הזרה בכל 
הנוגע להופעתם החיצונית. מאמץ זה עלה בקנה אחד עם 
המאבק לשיווי־זכויות ועם תהליך ההתבוללות התרבותית, 
שהקיף בהדרגה חוגים מתרחבים והולכים. במחצית השניה 
של המאה ה 19 התלבשו כבר רוב היהודים ברחבי אירופה 
ובארצות ההגירה מעבר לים בהתאם למקובל בסביבה. במידה 
שהיה עדיין קיים לבוש שנחשב כספציפי יהודי, היה זה 
בקהילות קטנות בערי שדה או ברבעים היהודיים של הערים 
הגדולות, בהם הצטופפו היהודים החרדים. שקיבלו מדי פעם 
תגבורת — פליטים ממזרח־אירופה, שהחזיקו בל׳ המסרתי. 



ציור 20 לבושם של יהודי בירת (נרסגיה! בטאה ה 18 . תחריט סאת 
בנד (■! 00606 ) 


הל׳ היהודי באירופה המזר¬ 
ח י ת.—היהודים שבאו מגרמניה לפולין במאות 
ה 11 — 12 והניחו את היסוד ליישוב היהודי 
הגדול בארצות מזרח־אירופה, הביאו אתם את 
לבושם הגרמני ונבדלו על־ידי כך בהתחלה 
ממילא מבני־הארץ. נוסף לזה דרשה הכנסיה 
הקאתולית גם כאן, שהיהודים ישאו את סימן 
ההיכר בצורת טלאי אדום. השלטון החילוני, 

שהיה מעוניין בתועלת שהיהודים היו מביאים 
לכלכלת המדינה, לא הקפיד ביותר על ביצוע 
דרישות הפנסיה, אבל יחד עם זאת נדמה שלא 
דאה בעין יפה את נטיית היהודים לסגל ל¬ 
עצמם את הלבוש המקומי, שנחשבה כנסיון 
הסוואה. בכל זאת לא הועילו תקנות מגבוה 
למנוע את התהליך הטבעי של הסתגלות היהו¬ 
דים אל הלבוש הפולני, אלא שזו הביאה כאן 
לידי תוצאה בלתי צפויה. בעוד שהיהודים החלו לובשים 
את הכפתאן(ביידית.,קאפוסה") וחובשים את המצנפת המקו¬ 
שטת בפרווה (ביידית "שטרימל"), התגברה בחברה הפולנית 
הנטיה להתלבש לפי האפנה המערב־אירופית. מה שהיה 
בעבר לבוש החברה הגבוהה הפולנית ניטש על ידיה והפך 
במרוצת הזמן לנחלת היהודים, ללבושם הספציפי ולסימן 
היכר מובהק (ציור 
21 ). ולא עוד אלא 
שנפש היהודים נקש¬ 
רה מאד בלבוש הזה, 
עד שהיה בעיניהם 
כמעט לדבר שבקדר 
שה. לבישתו נחשבה 
כסימן חיצוני לדבקות 
במסורת היהודית וה¬ 
מרתו בלבוש אירופי 
("גרמני" בפי היהו¬ 
דים) כסימן ליציאה 
לחרבות רעה. השל¬ 
טון הרוסי, שבתחומו 
חיו רוב יהודי פולין 
אחרי חיסול המדינה 
הפולנית, הבחין בכוח 
המאחד של הל׳ היהודי, וניסה פעמים מספר לחייב או לשכנע 
את היהודים לנטוש אותו. תקנתו של הצאר אלכסנדר 1 
משנת 1804 חייבה בלבוש אירופי לפחות את היהודים שכיהנו 
בתפקידים מוניציפאליים או שהיו יוצאים זמנית מתחום 
המושב. לתקנה זו התנגדו היהודים, כביכול מטעמים אסת¬ 
טיים, בטענה שהלבוש ה״גרמני" הקצר אינו מתיישב עם 
אריכות הזקן. גם תקנותיו של הצאר ניקולאי 1 מ 1835 , 
1840 ו 1850 ניסו לשנות את הלבוש היהודי, רק לזקנים 
הותר להמשיך ללבוש אותו תמורת תשלום מס מיוחד. 
אסור היה ללבוש את הלבוש היהודי מחה לתחום המושב. 
ילדי היהודים שלמדו בבתי־ספר ממשלתיים חדבו להופיע 
בלבוש "גרמני". המשכילים קיבלו ברצח את התקנות 
בדבר הלבוש, אבל היהודים החרדים ראו בהן גזרות 
קשות והתנגדו להן במסירות־נפש. כשגברה ההגירה מרד 
סיה, הביאו הפליטים את הלבוש המסרתי לארצות המערב, 



ציור 21 יהודי ליטאי עם אשתו ובתו. 
תחריט טשנוז 1848 טתוך ספרו יצל ל 
הולנדרסעי ( 1 ! $1 ז 116 ה 6 ג 14011 • 1 ), 
010806 ? 36 £11465 בז 15 1x5 



151 


לכוש 


152 


לארצות־הברית וגם לארץ־ישראל, בה הוא הינד• שרשים 
בבר קודם לכן, הודות לעליית החסידים בשלהי המאה ה 18 . 
אף־על־פי שחוג הנזקקים ללבוש זה הצטמצם מאז, הוא מגלה 
עדיין עמידות מפליאה בפני גלי המודרגיזאציה. 

בלבוש הנשי לא היה, לפי הנראה, במזרח־אירופה הבדל 
בולט בין היהודיה ובנות האת, פרט למין כובע מקושט 
(קופקה) וסרט רקום שכיסה את מצחה של היהודיה (ביידית 
"שטרנבינדל"). לכן לא עסקה התקנה, שהוצאה בשנת 1851 , 
בל׳ האשה היהודיה אלא במנהג לגלח את ראשה לקראת הני¬ 
שואים. מנהג זה נאסר והאיסור שימש תואנה להטרדות 
ומעשי־שרירות מצד השלטונות המקומיים. 

אחי- השואה ואחרי שנים רבות של חיי היהודים תחת המש¬ 
טרים הקומוניסטיים במזדח־אירופה יש להגיח כי הלבוש המם־ 
רתי של יהדות מזרדדאירופה נעלם כליל מארצות מכורתו. 

הלבוש היהודי בארצות האיסלאם. באר¬ 
צות האיסלאם נהגו היהודים, שיישובם בהן קדם בהרבה 
לכיבוש הערבי, ללבוש, בדרך כלל, את הבגדים המקובלים 
על האוכלוסיה המקומית. אחרי הכיבוש הערבי היה ליהודים, 
כלגוצרים, מעמד של "אהל־אל־ד׳מה"( 1 <תג.ג), בלומר בגי- 
חסות, שהיו חייבים בתשלום מס מיוחד וכפופים להגבלות 
מסויימות. בין היתר נדרשו, על יסוד התקנה הידועה בשם 
״ברית עמר״, לשאת סימן היכר, "ע׳יאר"(** 01 בצורת טלאי 
צהוב ולחגור חגורה מיוחדת ״זנאר״ (^ 0 . לא תמידהקסידו 
השלטונות המוסלמיים על ביצוע התקנה הזאת, אבל בתקו־ 
פות של קנאות דתית מוגברת, כללית או מקומית, בזכרו בה, 
חידשו אותה ואף הוסיפו עליה. הח׳ליף העבאסי אל־מתוכל 
( 847 — 861 ) חייב את היהודים ואת הנוצרים לחגור חגורה 
פשוטה, כזו של הפלחים, ולתפור את טלאי ההיכר לא רק 
על בגדיהם, אלא גם על בגדי עבדיהם. נשיהם היו חייבות 
להתכסות ברעלות צהובות, כשיצאו לרחוב. בימי הח׳ליף 
הפאסמי אל־חאפם ( 996 — 1020 ) הוחלט כי היהודים ישאו, 
נוסף לכך, פעמון על צווארם, והנוצרים צלב־עץ גדול וכבד. 
בהתחלת המאה ה 14 נקבע חוק על צבע המצנפת, שהתא 
לפועל בקפדנות רבה, במקום המצנפת הלבנה של המוסלמים, 
היה על היהודים לחבוש מצנפת צהובה (השומרונים אדומה 
והנתרים כחולה). היו גם ארצות שבהן נאסר על היהודים 
בכלל לחבוש מצנפת. השאח הפרסי עבאס 1 ( 1557 — 1628 ), 
למשל, כסה על יהודי פרס כובעי לבד, כאלה שהעבדים היו 
חובשים שם. באלג׳יריה חבשו היהודים כיפות שחורות או 
אדומות, שדמו לתרבושים בלי ציצית. גם על צבע הבגד 
העליון חלו איסורים, שהיו שונים לפי הזמנים והארצות. 
הצבע הירוק היה אסור על היהודים בכל מקום, בהיותו שמור 
ל״שריפים", צאצאי משפחת מוחמד. במארוקו חוייבו היהו¬ 
דים ללבוש גלימה שחורה, בעוד שאוכלוסיית הארץ לבשה 
על־פי־רוב גלימות לבנות. 

תוך כדי שמירה פחות או יותר קפדנית על האיסורים 
וההגבלות, התלבשו היהודים בכל ארצות האיסלאם לפי 
המנהג המקומי (ציור 22 ). גם מגורשי ספרד, שהתיישבו 
במאה ה 16 בארצות הללו, ושמרו בהתחלה על מרחק מן 
היישוב הישן, סיגלו לעצמם במרוצת הזמן את הלבוש המזר¬ 
חי, שהוא ציורי ומכובד כאחד. נשי היהודים עשו גם כאן 
כמיטב יכלתן לספק את יצר ההתגנדרות על־ידי שימוש 
במשי וקטיפה צבעוניים, רקמות ותכשיטים, לפחות בתור 
הבית. יותר מאשר אצל הגברים, נוצרו אצל נשי היהודים 


בארצות האיסלאם, 
מתוך צרוף של הסת¬ 
גלות אל האפנה ה¬ 
מקומית ונאמנות ל¬ 
מסורת עתיקה, שורה 
שלמה של תלבושות 
אפייניות לארצות 
השונות, או אף ל¬ 
מחוזות שונים בתוך 
אותה מדינה, כגון ה¬ 
תלבושות הססגוניות 
והציוריות של נשי 
תוניסיה, מארוקו, עי¬ 
ראק, בוכארה ותי¬ 
מן. תלבושות אלה 
מצטיינות בחלקן ביו¬ 
סי רב ובסוב־טעם. גם 
בזמן החדש כאשרחל- 
קים גדולים מאוכלד 
סיית ארצות האיסלאם 
עברו בהדרגה ללבוש 
האירופי, גילו היהו- 

לים לבהרת לבה ¥יוד 22 סזחד יהודי בתורכיה כמאה ה 16 . 

* תחריט סתוד €5 ־ 1 ? 51,1 ז 1€ ת!€־ 1 ? 5 ^ 1 

לבושם, שהפך למסת 5 ש 131 ת? 1 ז 0 5 מ 0 בן 1£3 ז יי 3 א 1568 , 

ת י ב עי נ י הם . רבים מאת " 1 ׳*"א •א 

מהם הביאו אותו לאדץ־ישראל, עם חיסול הקהילות בארצות- 
ערב בימינו. אולם ההיתלשוח מן הסביבה בהן צמחו התלבו¬ 
שות, ותהליך מחוג הגלויות בארץ, גרמו גם בתחום זה לנטי¬ 
שת מסודות עדתיות ולאוניפורמחאציה לפי אפנת הארץ, 
שהיא בעצם סניף של האפנה האירופית. דק בהזדמנויות 
חגיגיות, בימים טובים ובחתונות׳ נזקקים לעתים עדיין לתל¬ 
בושת המסרתית, אך, בדרך כלל, היא הופכת מהר לנחלת 
העבר ולתצוגה פולקלורית. התלבושת היחידה שהצליחה 
להשפיע במידה מסויימת על האפנה הישראלית, וגם היא 
רק בחלק מיסודותיה, היא תלבושת נשי תימן. 

הל , ביישוב הישראלי. עד לראשית ההתיישבות 
החדשה היה דין הלבוש היהודי בארץ־ישראל כדינו בשאר 
ארצות האיסלאם, אף כי הרכב היישוב מארצות מוצא שונות 
יצר כאן גיוון גדול יותר מאשר בארצות אחרות. משהתחיל 
להתרחב היישוב האשכנזי (בסוף המאה ה 18 ), שמוצאו היה 
בעיקר ממזרח אירופה, נפוץ כאן גם הלבוש המסרתי של 
יהודי פולין, במיוחד בקרב האשכנזים בערים הקדושות. 
היהודים המעטים מאירופה המרכזית והמערבית שמרו על 
לבוש ארצותיהם. בסוף המאה ה 19 ובהתחלת המאה ה 20 
הביאו העליה הראשונה והעליה השניה הרגלי ל׳ תסיים 
לארץ. ה״רובאשקזז", חולצת האיכר הרוסי, הפכה לסימן ההיכר 
של החלת שבא לעבוד אח האדמה. בין העולים החדשים היו 
כאלה שחשבו כי ההסתגלות לחיים בארץ צריכה להתבטא 
גם בקבלת הרגלי־לבוש מקומיים (של הפלחים או הבתים). 
חבת אגודת "השומר" אהבו להתלבש כערביים, שקדמו להם 
במלאכת השמירה. יהודים עיתניים רבים, עסקנים וסוחרים, 
שבאו במגע עם משתי הממשלה, חשבו לנכון לחבוש את 
התרבוש כמחוות-אהדה וסימן נאמנות לשלטון התורכי. עם 
המנדאט הבתטי השתלט ה״חאקי" על היישוב כולו. מכנסי 






153 


לכוש — לכיאנוס, קוינטום 


154 


חאקי קצרים וחולצת חאקי בעלת צווארון סחווז, עם או בלי 
גרבי חאקי עד לברכיים, אלה היו "סדי" חיישוב בערים׳ 
במושבות ובקיבוצים, ברוב ימות השנה. לבישת חליפד. גח־ 
שבה לגילוי של סנוביות. העניבה ("דג מלוח" בסי החלד 
צים) הפכה לסמל המנטאליות הבורגנית. גם העליה מגרמ¬ 
ניה, שהחלה לזרום ב 1933 , הסתגלה ברובה ללבוש הארצ¬ 
ישראלי ונטשה את הפורמאליות הגרמנית. והוא הדין לגבי 
עולים מארצות האיסלאם, במיוחד התימנים, לפחות לגבי 
אלה מהם שנשתלבו בחיי היישוב כחקלאים ופועלים. רק 
בשבת ובחגים לבשו חולצה לבנה במקום חולצת החאקי. 
הלבוש הנשי של היישוב החדש לא היה פחות פשוט וצבוע 
מזה של הגבר. בהתיישבות העובדת הסתפקה האשה בימי 
חול במכנסים קצרים וחולצה, בדרד כלל שניהם חאקי. בעיר 
לבשו הנשים על פי תב שמלות פשוטות ביותר. הפשטות 
בלבוש הישראלי נמשכה גם אחרי הקמת סדינת-ישראל, 
בשנות ה״צנע", בהן הונהג קיצוב בהלבשה והנעלה. רק עם 
שיפור המצב הכלכלי בארץ, החלו נשים וגברים מקדישים 
יתר שימת־לב להופעתם החיצונית ומתלבשים לפי הנוהג של 
ארצות אירופה. העניבה והחליפה תפסו מקש חשוב בלבוש 
הגברי! ואילו הלבוש הנשי עוקב אחרי כל שינוי אפנה 
בחרן־לארץ. בעוד שההתיישבות העובדת השפיעה קודם על 
צורת הלבוש בעיר, משפיעה עתה העיר על הכפד. ובימי 
שבתות וחגים מתלבשים לעתים אף במשקים לפי האפנה 
העירונית. התפתחות זו בכיוון להידור בל' עוררה בישראל, 
כמו במקומות אחרים, תגובה נגדית, אך לא מצד חוגש 
שמתים המטיפים להליכות־צגע, אלא מצד נוער בוהמי, 
הדוגל בהופעה מרושלת או באבסצנטריות רועשת וראוות־ 
נית, כדי להפגין את השתחררותו מכבלי המוסכמות. 

מ. ו. 

א. ש. הרשבדג, ההלבשה העברית הקרוסה, תרע״א! ש. 
קתים, קדמוניות התלמוד, כרד ג/ חלק ב׳, תש״ה! מ. 

גיק. מצעד הסגנונות, סדקים ה , . כ״ד, [ 1959 ]! -״ 113 .!ת־ 

, 1 , 1111 ) 87 445 714 ) 1 11 * 55 ) 2 ) 51 ? 45771 7/71 * 70 * 1 * 11 * 05 ,חתגוח 
71 * 5 {* 5 \} 11656 * 7145 1771 71 * 1114 7 * 4 71 * 111 * 70 " 1 , 1311 ־ 81 ; 1809 

411*7(11771, 1873 , 1 )*51x56 05)* 171 1)1* 141441* 

1451122 * £1 ! ; ב 1932 , 1896 . 011 , 5 * 42 

, 1151771 ( 671 *$ ח* 6 * 1177114415 ) 1 11714 11 * 11 * 6111115 1171 ,)!** 61715 * 3 11114 
, 127-207 , 1 ,* 114101021 * 47 * 11 * 477151415 * 7 ' , 1$$ ו 3 ז 1£ . 5 ; 1905 
7 * 45 ) 11 * 2 571 71 * 514 / 7 * 4 1451112 * £1 ! * 01 ז 1£1 ת 0 ו 501 5 ; 1910 
11151712 * 4 * 8 * 11 * 215 * 7714 * 05 ; 1914 , 111 * 1171 * 455 ! 7 * 4 

- 51 * 4 * 8 71 * 15 * 17145215 1 ,2517 > 1 ; 1914 , 1 * 70 * 1 1 ) 5 1451712 * £ 1 ! 5 * 4 
1 , 1917 ,( 37 2 ) 1 * 15745 מ* 1451712 * 1 £ 1 7 * 4 51712 * 

; 1927 , 72-88 ,* 114501021 * 17 * . 67 * 14 , 1 * 12 * 2.1 
1967 ,* £05151771 505511 * 1 01 1 ( 07 ) 455 ! 11 

לביא (לבק 1 ביץ׳), #למה ( 1882 , סל 1 נסק [פולניה] — 
1963 , עין־חרוד), מראשוני ההתיישבות העובדת 
בא״י. נתחנך בחדר, עלה ב 1905 לא״י, עבד כפועל חקלאי 
במקומות שונים. היה חבר מפלגת "הפועל־הצעיר" ומהמעטש 
שבתשה שהצטרפו ל״השומר". ל׳ הגה את רעיון "הקבוצה 
הגדולה", שתאחד בקרבה חקלאות, מלאכה וחרושת, בלי 
להעסיק פועלים שכירים, ושתהא מוכשרת לקלוט גם עולים 
חסרי ירע חקלאי, כדי להוזיל בכך את הוצאות ההתיישבות. 
את מאמרו הראשון על נושא זה פירסם ב 1920 , ואז גם 
ליכד חבורת חקלאים ותיקש שנכנסו ל״גדוד־העבח־ה". כדי 
להגשים את הרעיון. ב 1921 נשדו עין־חרוד(ע״ע) ותל־ישף, 
שהיו למעשה משק אחד, ושימשו דוגמה ראשונה למימוש 
הרעיון. כשנתפלג ה״גדוד" לאחר שנתיים, התרכזו ל׳ ותבריו 
בעין־חרוד, שנועדה לשמש גרעין לאירגון קיבוצי ארצי, 
שיכונן משקים דומים בכל רחבי א״י. ב 1953 נתפלג משק 


עין־חרוד בין מפאי למפ״ם, 
ול׳ נמנה על החלק המסא״יי. 
במלה״ע 11 נמנה עם קשישי ה¬ 
מתנדבים ליחידת הא״ית בצבא 
הבריטי.—אחדים מרעיונותיו לא 
עמדו במבחן המציאות, בסרט 
ענית החלת ההשקעות של ה¬ 
התיישבות, אד המגמה לצרף 
תעשיה וחקלאות והנטיה לממ¬ 
דים גדולש נתקבלו בתנועה 
הקיבוצית. ל' היה ציר לקונגר¬ 
סים ציוניים רבים, שבר הכנסת , 

ש 5 טה <ביא 

הראשונה ש שנש. הוא היד. 
פובליצשט בעל סיגנון מקורי ועוקצני שתב גם סיפורים 
ודברי־הגות. חלק ממאמריו פורסמו ב״כתבים נבחרים" 
(תש״ד)! את תולדותיה של עיךחרוד תיאר ב״מגילתי בעין- 
הדוד" (תש״ז), שן פירסם רומאן אוטוביוגרפי: "עליחו 
של שלש ליש"׳ א^ב׳ (תשט״ז—תשכ״ד). 

ב. כצנלסון, הקדמה ׳!״כתנים נבחרים״ שי ש. ל/ חש-ד 1 
א. קריב, גבורה של תקופה (הפועל הצעיר, 51 , מם׳ 28 ), 
תשי״ת! משק עין־חרוד — איחוד, ש. ל׳, ליום השלושים 
[רשימות ומאמרים עליו], חשכ״ג. 

?יביא, עמצון ( 1480 [?], ספרד — 1580 [ז], טריפולי), 
רבי ומקובל. הגיע עם גולי ספרד ל$ס. לאחר זמן 
ביקש להמשיך לא״י, אך בעברו דרך לוב (ע״ע) באמצע 
המאה ה 16 , ובראותו את בורות ששי הארץ׳ החלים להישאר 
שם ולהרביץ תורה. הוא שהניח את היסש ללימוד התודה 
בלוב. מייחסים לו כמה ממנהגי־המקום המיוחדים שן תקגזת 
שונות. ל׳ שימש גם כרופאו של מושל לוב, שיה מכובד על 
השלטונות. כבן מאה הש במותו, ואגדות שונות מהלכות 
בצפוךאפריקה על אשות קברו. מחיבוריו: ״כתם פז״ — 
ביאור רחב ועמוק לזשר, ספר בראשית (לשירנו, תקנ״ה), 
שנכתב לפני השפם ם׳ הזוהר, ששיבותו רבה להשוואת 
הנוסח (בזכר גם פירושו לם׳ שמות, אך לא הגיע לשנו)! 
״ביאור מלות זרות שבספר הזחד״ (בסוף 0 ' "ש־גאמן", 
שלוניקי, תקס״ד)! וכן הפיוט הנשע "בר־יותאי" (נדפס 
לראשונה בס׳ "אמרי ביגה", פראג, שע״א), המספר את 
שבתו של התנא רבי שמעת בר־ישאי. הפיוט תורגם לערבית 
ולסרסית ושרים אותו בקהילות רבות במערב ובמזרח בליל- 
שבת, ובמיוחד בל״ג בעמר (ע״ע). 

נ. בן־מנחם, זמירות ש^ , 61112111 ; 1940 ,/מ^צז 0 

. 1944 , 0 ד 7 ץ$ ^ 00 ^ 0714 ^ .מ 0 ו 5 נ 1¥ ( 1 *זח 111££ * 1111 31 ^ 

הצומח והחי שבל׳ אינם שתים בעיקרם מאלה של 
אסיה המערבית בכללה, להוציא את ריבוי היערות בל׳ בימי־ 
קדם. וע״ע אסיה, עט׳ 880,870 ! לבנון, הד ובקעת-! סוריה: 
הצומח והחי. 

האוב לום י ה של ל׳ מורכבת מצאצאיהם של העמים 
הרבים והסגותים אשר הטביעו את חותמם על הארץ. האר 
כלוסיה היא במידה מכריעה ערבית — מבחינת רקעה, 
תרבותה ותודעתה. שפת־המדינה היא ערבית. לל׳ אין דת 
רשמית. 

על־אף ההומוגניות החיצונית המציינת את האוכלוסיה, 
קיימת בל׳ בעיה דתית־עדתית מיוחדת שאין למצאה 
במדינות הערביות האחרות, ומקורה בחלוקת האוכלוסיה, 
כמעט שווה בשווה, בין נוצרים למוסלמים על כתותיהם 
השונות. בעיה זו, שמקורה בעובדה שנבכי הר ל' שימשו 
מאז מקלט לעדות וכיתות מתבדלות או נרדפות, גורסת 
למתיחות תמידית, אם כי לחב נסתרת, בץ מרכיבי דיאוכלר 
סיה. השלכותיה ניכחח היטב בשטח הדת, המשטר והחוקה 
וההיסטוריה (ר׳ להלן) של ל׳. 

בין המיעוטים בל' מצרים ארמנים, צ׳רקסים וקצת כוח 
דים! (על היהודים, ר׳עמ׳ 167 ). מספר הפליטים הפלשתינאים 
נאמד ב 125,000 — 150,000 נפש! נמנעה מהם השתלבות 
באוכלוסיה הכללית, כדי לא להפר את האיזון הדתי העדין 
במדינה. מאותה סיבה אץ מפרסמים מספרים רשמיים על 
ההרכב העדתי של האוכלוסיה, והאומדנות הם: מאחבים — 
28% , יוונים־אורתודזעסים — 10% , קאתולים ויווגים־קאתר 
לים — 6% , ארמנים — 5% , ארמנים־קאתולים — 1% , 
פחטסטאנטים— 1% . ס״ה נוצרים 51% . מוסלמים: סוניים — 
19% , שיעיים — 17% , דרוזים — 6% . מוסדות המחנה 
מושתתים על ההנחה — שיש עליה עוררץ — שקצת למעלה 
מ 50% מהאוכלוסיה הם נוצרים. 

צפיפות האוכלוסיה בל׳ מגיעה לכ 230 נפש לקמ״ר, 
והיא הגבוזזה־ביותר במזרח התיכץ. האוכלוסיה מרוכזת 
בעיקר ברצועודהחוף (יותר מ 500 נפש לקמ״ר), בעמקים 
שבהר הל׳ ובמורדותיו המערביים. היא דלילה ביותר בחח 
הדרום ובבקע. 

כ 50% מכלל האוכלוסיה הם עירוניים. הערים הראשיות 



161 


לכגון 


162 



בירות: הכיכר המרכזית 


ומספר תושביהן (אומדן 1967 ): ביח־ת (ע״ע), הבירה — 
כ 530.000 תוש׳ (בירות רבה — כ 620.000 תוש׳)! סראבלום 
(טריפולי, ע״ע) — 155x100 תוש׳; זחלה — 35x100 תוש׳! 
צידה (צידון, ע״ע) — כ^ 25 תוש , ! בעלבד (ע״ע) — 
כ 20,000 תוש׳! צור (ע״ע) — כ 12,000 תוש/ 

מערבת החיבור בלבנון היא מתקדמת, נרחבת ומגוונת, 
בשל השפעת גורמים תרבותיים זרים, שקנו להם מעמד 
במדינה. ב 1964 למדו, ב 1,275 בת״ס ממשלתיים יסודיים 
ותיכוניים, כ 156x100 תלמידים וב 1,450 בת״ס פרטיים יסר 
דיים ותיכוניים, דתיים וחילוניים, למדו אותה שנה כ 00 ( 205x 
תלמידים. 

בל׳ 4 אוניברסיטאות. כולן בבירות, ו 4 מוסדות נוספים 
להשכלה גבוהה. ב 1966 למדו בהם למעלה מ 20x100 סטודנ¬ 
טים. על ההתחרות הנטושה בין גורסים מוסלמים וזדים על 
עיצוב דמותו של המשכיל הערבי מעידים אפוטרופסיהן של 
4 האוניברסיטאות: ״האמריקנית״ (נוסדה 1866 ) 1 הצרפתית 
״סן־ז׳וזף״ ( 1881 )! וד׳ להלן, היסטוריה)! הערבית, שבחסות 
מצרים ( 1960 ) 1 והממשלתית( 1953 ). מכוני השכלה אלה מש¬ 
משים אבן־שואבת גם לתלמידים מארצות ערביות אחרות. 
האוניברסיטה האמריקנית העמידה מחזורים רבים של מח¬ 
נכים ומדענים בעלי רמה, ובה למדו בשעתם גם בגי היישוב 
היהודי בא״י. 

ב 1963 הופיעו בל׳ כ 35 עתונים, רובם בערבית, ומקצתם 
בארמנית, צרפתית ואנגלית. לשידורי הרדיו והטלרזיה של 
בירות נודעת השפעה הרבה מעבר לתחומי ל׳ גופא. 

כלכלה. ל' היא ארץ חקלאית, אשר מאז מלה״ע 11 
נעשתה מרכז חשוב לסחר, לתחבורה ולתיירות למדינות 
המזרח ה תיכון. על אף לבטיה הפוליטיים הפנימיים היא מש¬ 
משת. במידה גוברת והולכת, גם כבנקאי עיקרי של השליטים 
עתירי־ההון של נסיפדדת־הנפט באיזור זה. הכנסתה הלאו¬ 
מית עלתה בשיעור של 6% לשנה בעשור האחרון והיתה 
ב 1965 כ 400 דולר לנפש (במחירים שוטפים). 

עם התפתחות השחתים ירד חלקה של החקלאות 
בכלל ההכנסה הלאומית ( 14% ב 1965 , לעומת 20% בשנות־ 
החמישים) אף שתפוקתה גדלה בהתמדה. רק כ 25% מכלל 
שטח המדינה (כ 2.7 מיליון דונם) מעובדים ועליהם גדלים 
בעיקר ( 1965 ): פרי הדר — 227x100 טון: ענבים — 100x100 
טון! חיטה ודגנים — 90x100 טון! תפוחי־אדמה — 80x100 


טון! זיתים — 30,000 טון! בננות — 22,000 טון! טבק — 
6,000 טון! כן מייצרים בל׳: חלב — 67,000 טח! שמן־זית— 
12,000 טון. בל׳ כ 3,600 טרקטורים. — ב ע ל י - ח י י ם ( 1965 , 
באלפי־ראש): עיזים— 450 ! צאן— 220 , בקר— 110 . 

הגדולה בתכניות הפיתוח היא התכנית המשולבת 
להשקאה ולייצור חשמל על נהר הליטאני, בה הושקעו עד 
אמצע שנות ה 60 כ 150 מיליון דולר ובמסגרתה הושלם סכר 
קאראואן והוחל בבניית תחנת הכוח על נהר האואלי. 

תעשיית ל׳, שמועסקים בה כ 60 אלף איש ( 1965 ), 
ושהתפתחה מאז מלה״ע 11 הודות להגנת מכם מקיפה — 
היא עדיין זעומה בהיקפה — בעיקר מחמת העדר חמרי־גלם. 
התעשיות העיקריות הן: טכסטיל — כ 100 x 100 פלכים וכ 2 x 100 
מכונות אריגה, שיצרו ב 1965 כ 3,500 טון חוט כותנה! 
מלט— כמיליון טח ( 1965 — ב 1948 כ 210,000 אלף טח), 
ותעשיית מזח מפותחת יחסית. — ייצור החשמל ב 1965 
הגיע ל 780 מיליח קדש ( 87 מיליח קו״ש ב 1948 ), התוספת 
לכושר ייצור החשמל בעקבות הפעלת תחנות־הכוח ע״ם 
תכנית הליטאני תהיה כ 130x100 ק״ו. 

נפט. בל׳ עוברים 2 צינורות המוליכים יחד 36 מיליון 
טון נפט ( 1965 ). האחד — מקירקוק (עיראק) לטראבלוס 
(טריפולי), והשני (ש 1111 ק 13 —שת 11 ז<} 1 ? 1311 ( 31 ז^-$מ 3 ־ 1 ז), 
מסעזדיה לצידח. (חלק ממנו עובר ברסת־הגולן המוחזקת 
בידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים). ליד נמלי הנפט 
קיימים בתי-זיקוק שעיבדו ב 1965 כ 1.5 מיליח טון נפט 
גלמי, בעיקר לצריכה פנימית. 

סחר החוץ של ל׳ מאופיו בעודף קבוע של היבוא 
על היצוא המתאזן על־ידי העברות מטבע חד־צדדיות של 
מהגרים לבני משפחותיהם׳ השקעות-הון מארצות ערביות 
והכנסות מתיירות. התפתחות הסחר והשרותים בל׳ היא מד 
שימה במיוחד בתחום השרותים הבנקאיים (בבירות פעלו, 
ב 1965 למעלה מ 80 בנקים שונים) וסחר הזהב (בו תוססת 
ל׳ את המקום השלישי בעולם). ב 1965 זכתה ל׳ במעמד של 
מדינה מועדפת ביותר אצל הקהילה הכלכלית האירופית 
(השוק המשותף). 

גורם חשוב בהתפתחות הסחר הלבנוני הוא גמלה החפשי 
של בירות, בו עבת, בסחר טראנזיט (מעבר) לארצות 
השכנות, סחורות בשוד של כ 258 מיליון דולר ( 1965 ). — 










167 


לגנון — לגנון, הר ומ!עת ה־ 


168 


אל-ח׳ורי, לא להטות את כף המאזנים לצד הנוצרים ובני 
עדתו המארונית. 

ב 1952 נאלץ אל-זז׳ורי להתפטר, בלחץ כוחות ציבוריים 
רבים שנקעה נפשם משלטונו הבלתי יעיל, ותחתיו נבחר 
כמיל שמעון לנשיא. אולם דווקא בתקופת נשיאותו של 
שמעון, שנהנה בראשית שלטונו מתמיכה בין עדתית רחבה, 
נקלעה ל׳ ב 1958 למאבק פנימי ולמלחמת־אזרחים. בהנהגת 
שמעון נקטה ל׳ בהדרגה במדיניות פרדמערבית, שהגיעה 
לשיאה בפברואר 1957 , עם הסכמתה לדוקטרינת איזנהאור 
(ע״ע ארצות־הברית, כרד מילואים, עט׳ 577 ). מעמדם של 
המארונים, והנוצרים בכלל, באדמיניסטראציה הממשלתית 
התחזק יותר ויותר. מגמות אלה התפתחו דווקא בתקופת 
גאות הלאומיות הערבית בארצות השכנות, גאות שהגיעה 
לשיאה באיחוד סוריה ומצרים בפברואר 1958 . גאות זו 
הביאה להתגברות הנטיות הפאן־ערביות והאנטי־מערביות 
בקרב חוגים שונים באוכלוסיה, בעיקר בקרב המוסלמים. 
ההתנגשות בין מגמות מנוגדות אלה הוחשה, כאשר נתברר 
שכמיל שמעון מתכונן להכניס תיקון בחוקה, כדי שיוכל 
להבחר לתקופת־נשיאות שניה. 

במאי 1958 החלה מלחמת־אזרחים, כשפרצה ההפיכה בעי¬ 
ראק, ב 14.7.1958 , ונראה היה שיש סכנה לעצמאות ל/ ביקש 
שמעון שאה״ב תשלח צבא לל , , חו שיגרה שמה יחידות 
נחתים. מלחמת-האזרחים הסתיימה בהסחלקותם של שמעון 
ותומכיו מן השלטץ, ובבחירתו של הגנרל פואד שהאב, מפקד 
צבא ל׳, לנשיא הרפובליקה (ספטמבר 1958 ). שהאב ניהל 
את מדיניותה של ל׳ בהתאם לעקרונותיה המסרתיים. שמי¬ 
רת ניטראליות בין הגושים היריבים בעולם הערבי, אי- 
הזדהות במדיניות הבינלאומית וקיום שיווי משקל בין 
העדות בתוך ל׳. יתרה מזו, שהאב הבין ששיווי משקל זה 
יושג רק כאשר יגדל חלקם של הלא-נוצרים באדמיניסטרא- 
ציה ויתוש פיתוחם של איזורי הארץ הנחשלים, שרוב תושבי¬ 
הם אינם נוצרים. שארל חילו, שנבחר לנשיא באוגוסט 1964 , 
המשיך את עיקרי מדיניותו של קודמו, ובתנאי רגיעה מדינית 
גדולה בהרבה מאלה שבעשור השנים הקודם. ככל שהלכו 
והתבלטו מגמותיו הסוציאליסטיות של השלטון במצרים 
אחרי הפיכת 1952 , כן הלכה ל׳ וירשה את מקומה של זו 
כמרכז מסחרי וכספי של מדינות־ערב במזרח התיכון. מכאן, 
ובן בשל המתיחות העדתית והדתית הסמויה שבקרבה, עניינה 
הרב של ל' בשמירת השלום וה״סטאטוס קוו" הן כלפי פגים 
והן בלפי חח. לכן הפכה ל׳ לאי של שקט בין חברותיה 
הנסערות ב״ליגה הערבית", ומשקלם הכלכלי הניכר של 
הלבנונים, דוגמת משקלם המסחרי של אבותיהם הפניקים, 
שוב אינו עומד בכל יחם למשאביהם הטבעיים והמדיניים. 
ב״מלחמת ששת הימים״, ביוני 1967 , לא השתתפה ל׳ ולא 
התערבה גם כשהתנהלו פעולות צבאיות נגד סוריה — ממש 
בקרבת גבולה. 

- 111511 5 * 1 , 8011401 ? ; 1946 ,., 7 1 * 012 1 * 51 ?$ , 301 זו 1 ס 11 . 11 

115101151155 * 1511 155 ) 11 > 11 * 501111111 1155 ־. . 7 5111 55 * 41 * 0115 ? 111110715 
; 1957 ,? 1115105 111 ״£ , 11101 . 14 ,? , 1947 , 155115 * 1510 £ 501 '! £ 
510 ?$ , 1££ י 0£1 ס 7 .מ . 8 ; 1957 ,״ 7 1 * 111 > 110 ? 5 ,ו 4£1 ב 21 . 19 

€51515 ,ב 311 < 111 () . 1 .? ; 1958 , 11155 * 111111 } 511 * 7551 155 * 1111 ״ 7 1 * 011 
, 831161 . 5 . 14 , 1963 ,״ 7 * 11 > 711510155 ,ז 0 ״ 1931 .[ ; 1961 ,״£ 171 
0111155 ? ,(. 04 ) זז 4 ם 81 . 7 ; 1965 ,.. 7 / 0 ? 7115105 15511 * 110 } 7115 

. 1966 111 

יה. םו. 

יהודים ישבו בערי החוף של סוריה, היינו בתחומי 
ל׳ דהיום, מימים קדומים, אד מספרם לא היה רב (וע״ע 


סוריה, יהודים). בשעת הקמת הל׳ ביחידה מדינית עצמאית 
למחצה, בשנות ה 60 של המאה ה 19 , ישבו קהילות יהודיות 
בטריפולי, בבירות ובצידון. גם באיזורים כפריים ישבו יהד 
דים. בעיירה דיר־אל־קאמאר, בהרים, במחצית הדרך בין 
בירות לצידון, התקיים רכח יהודי ( 80 משפחות בראשית 
המאה ה 19 ), שעסק, מלבד_בעבודת־אדמה ובגידול תולעי 
משי, גם במסחר ובייצור סבון, ובהפקת קצת ברזל מה־ 
מרבצים שבסביבה. כן ישבו יהודים בכפרים בסביבתה 
הקרובה והרחוקה של דיר־אל־קאמאר (מח׳תאדה, עץ קניה, 
עין זחלתה, ענדרה, נברך, ועוד). הצד המשותף, והאפייני 
לכמעט כל הרכחים היהודיים האלה, היתה תלותם בתוש׳ 
הדרוזיים (ע״ע), עמם היו ביחסי ידידות. בעקבות המלחמה 
הבינעדתית בל/ ב 1860 , בין הדרוזים למארונים, החלו 
הדחתים נוטשים את איזור דיר־אל־קאמאר, ויחד אתם 
עזבו גם היהודים והשתקעו בבירות, בעיירה עלי (דרומית- 
מזרחית מבירות), ובצידון. בפנים הל׳ נשאר רק ישוב יהודי 
בעיירה חצביה, במורדות החרמון, שם נודעו כבר מהמאה 
ה 18 . יהודים מעיירה זו הועברו לראש־פינה ע״י הבארץ 
רוטשילד בשנת 1888 , ו 3 המשפחות האחרונות עזבו רק 
ב 1913 . יחסי היהודים עם העדה המארונית הנוצרית השלטת 
היו לעתים מתוחים, וארעו כמה מקרים של עלילות־דם. 

ככל שהתפתחה ל׳ המודרניות כן רב מספר היהודים בה, 
שרובם היו ספרדים. יהודים הגיעו לל/ ובעיקר לבירות הבי¬ 
רה, מיוון ומתורכיה, והפכו בהדרגה לגורם מסחרי בעל חשי¬ 
בות. ב 1929 נמנו בבירות בלבד כ 5,000 יהודים. יהודי ל׳ 
הושפעו לא מעט מקרבת היישוב היהודי בא״י, ולא נפגעו 
למעשה ע״י הקמת מדינת ישראל ב 1948 , שכן דיכא השלטון 
נסיונות לפגוע בהם. אחדי 1948 גדלה האוכלוסיה היהודית 
זמנית ע״י התווספות פליטים מסוריה ומעיראק. ברם, בשנות 
ה 60 למאה, החל היישוב היהודי בל׳ מתדלדל בהדרגה, בשל 
המאורעות המדיניים בל/ ולחץ הלאומנות הערבית. ב 1967 
נאמד מספר היהודים בל' ב 3,000 לכל היותר, רובם המכריע 
בבירות, מלבד משפחות-מספר בטריפולי. 

י. בךצבי, יהודי דיר אלקמד (מאסף ציון, ב׳), תרפ״ז! 

הג״ל, ליקוטים (שם, ד׳), תר״ץ! הנ״ל, היהודים בקרב 

הדרוזים בלבנץ (תרביץ, ג׳), תרצ״ב ן -<*! 15 ,״ 73045111 . 8 

115 * 1 * 711 1/15 /ס 11111155 * 00 511111 * 111 } 1/15 112 1111151 * 7 05111111 ) 1511 

. 1950 , 54-56 , £051 

א. אש. 

לבנון, הר ובקעת ה״.( 1 ) הר הל/ שכולו בתחומי מדינת 
ל׳ (ע״ע) וממנו שמה, הוא למעשה רכם הרים, 

המהווה את החלק הנישא ביותר במערכת ההרים הנמשכת 
לכל אורך חוסו המזרחי של הים התיכץ. הרכס נמשך בביוץ 
דרום־מערב — צפון־מזרח, מהערוץ העמוק והתלול של נהר 
.קסמיה (ע״ע ליטני, נהר־), המפרידו מהרי הגליל, ועד עמק 
נהר אל-^ביר שבינו לבץ ג׳בל אנסחה. אורך הרכס כ 150 
ק״מ, ורחבו מ 25 ק״מ (בדרום) עד 45 ק״מ (בצפון). הרכס 
נוצר ע״י הקמטה. בשיא הקמט חשופות שכבות עבות של 
סלעי גיר מתקופת השרה, המכוסות על מדרונותיו בשכבת 
אבן־חול מהקרטיקו׳ן התחתון. מעליה שכבת חרסית ואח״ב 
שכבות עבות של סלעי גיד מהקרטיקון העליון. נוסף לקימוט 
עיצבו את התבליט, במידה רבה, קווי־שבר לארכו ולרחבו 
של הרכס. במזרח הרכס קוטע אותו קו שבר (שבר יאמונה), 
לכל ארבו, לעבר בקעת הל/ קווי שבר לרוחב הרכס 
מחלקים אותו ל 3 גושים עיקריים: א) הגוש הצפוני 



169 


לבנון, הר ובקעת ה¬ 


סל! 


הוא הגדול, הרחב והגבוה ביותר, ובו הפיסגה העליונה 
בל/ קורנת איסורה ( 3,086 מ׳). בגוש זה, בקרבת העיירה 
בשאלה, מצדים שרידי אחי הלבנת העתיקים. ב) הגוש 
המרכזי, הגובל משלושה עברים בקווי-שבר! לו אופי של 
הורסט. גבהו המידבי — 2,628 מ׳ (ג׳בל סאנין). במעבר 
שביו הגוש הצפוני לגוש המרכזי עוברת הדרך מטראבלוס 
(טריפולי) לבעלבך, ובמעבר שבק הגוש המרכזי לדרומי 
עוברת הדרך מבירות לדמשק. צפונית לדרך זו, וקרוב אליה, 
משתרע ג׳בל כניסה ( 2,091 מ׳), המשקיף על בירות, 
ג) הגוש הדרומי, שהוא הצר והמפורד ביותר, מגיע 
רק לגובה 1,950 מ׳ (ג׳בל בארוך). 

לכל אורך הר הל׳ קרובה פרשת־המים לבקעת הל׳ (ר׳ 
להלן) הרבה יותר מאשר לחוף הים. לכן העמקים היורדים 
לצד הבקעה קצרים, עמוקים ותלולים. לאורך במת ההר, 
ובמערבו, מצויים עמקים רבים העשירים במים; תושבי הכפ¬ 
רים שבהם מעבדים את תחתית העמק ואת המדרונות, שדורגו 
בצורה יעילה והוכשרו לגידול מטעים שונים. עמקים אלו, 
שרבים מהם מבודדים מפאת קשיי גישה, היו בתקופות שר 
נות מקלט לשרידי עמים ולכתות דתיות, שנרדפו באיזורים 
שמסביב לל׳. כאן גם שרדה עדה נוצרית גדולה (המרוניטים, 
ע״ע) באחור מוסלמי. 

( 2 ) בקעת הל/ בוקיע(ערבית —, היא הקטע של 
הבקע הסורי־אפריקני המקביל להר הל׳ ומתמשך בינו לבין 
מול־הל׳ (ע״ע) והחרמה (ע״ע). קטע זה הוא החלק הגבוה 
ביותר של הבקע במזרח התיכון. גובה פניו מגיע ל 1,120 מ׳ 
ליד בעל פך! כאן גם עוברת פרשודהמים שבין הנהרות 
אורונטס וליטגי(ע׳ ערכיהם) המנקזים את בקעת הל׳, האחד 
לצפון והשני לרחם, וכאן מקורותיהם. מקרבת בעלבך משת¬ 
פלת הבקעה צפונה ודרומה. גובה פניה כ 500 מ׳ בשני מד 
צאותיה, הצפוני והדרומי. בחלקה הרחב ביותר, מדרום 
לראיק, וליד פתחה הצפוני, רוחב הבקעה כ 20 ק״מ. במרכזה 
ובמרבית ארכה — 8 — 12 ' ק״מ, ואילו בדממה היא צרה 
( 4 — 6 ק״מ). ממזרח וממערב סוגדים על הבקעה מדרונות 
תלולים. חלק מפני הבקעה הוא מישוח, אך רוב שטחה 
גבנוני. מצויים כאן שטחי טרשים נרחבים, שאינם ראויים 
לעיבוד. במחציתה הדרומית של בקעת הל׳ אדמות טובות 
ומים רבים (משקעים ומעיינות), ואילו חלקה הצפוני יבש 
ופחות פורה. בקצה הדרומי של הבקעה מצויים רכסי־אורך 
המשווים לה אופי הררי. כאן פורץ לו הליטאני דרך בערוץ 
צר ותלול לפני פנותו מערבה. בבקעת ל׳ עבדה בימי-קרם 
דרך ראשית מארץ־ישראל לסוריה המרכזית והצפונית ול¬ 
עמק הסרת. 

.£ .א ; 1926 , 1-14011 ? 0401081 , 0 ) 108 ^ 211 .? .א 

, 011 ( 111 ? 0 , 211045 ^ 86 £ ; 1930 ,ו? 0 ח 1 >< 1 ?* 1 }ס ץ 010% ? 0 

. 1955 . 111 ־ 1 

מ. בר. 

הל׳ במקרא ובעולם העתיק, שמושלההרנגזר, 
כנראה, מהשורש .לבך, ציון לשלגים המכסים אותו בחורף 1 
הוא נקרא "ל׳" בעברית, לבנן בפניקית, למנ באשורית, 
ר(= ל) בנן במצמת, ו בערבית. שם ההר בשפות אירד 
פה נגזר גם הוא משמו השמי, 13311011 ־ 013311011,13 , 1,1133x1 . 

בל׳ נמצאו עקבות של תרבות פרהיסטודית, ובתקופה 
ההיסטורית ישב באיזור הל׳ עם שמי־מערבי, מעמי כנען, 
הידוע כיום בשם סניקים (ע״ע פניקיה). כהר הגבוה ביותר 
בחוף המזרחי של הים התיכון, נחשב הל׳ כמקום משכנו של 


אל, .בעל ל׳", הזהה כנראה עם הדד (ע״ע). פיסגותיו ומר 
רדותיו של הל׳, העשירים בארזים ובעצי מחט אחרים, עוררו 
מהזמן הקדום ביותר את עניינם של שליטי עמק הנילוס חסר־ 
העצים. כבר בתקופת השושלת הרביעית שלח פרעה ?ינפרו 
(ע״ע) אנשים לעיר הנמל גבל (ע״ע) להביא אחים, אדנים 
וכיוצא בזה. יערות הל׳ שימשו את צרכי מצרים במשך 1,500 
שנה וסיפקו לה עצים לתרנים בשביל ספינות, לעמודי מקד־ 
שים, להקמת לשכות בהיכלים, לסירות פולחניות מקודשות, 
לשערי ארמונות וכד׳. בעקבות היצוא הרב של עצי הל׳, 
נחשפו והלכו ההרים, מן המאה ה 12 לפסה״נ ואילך החלו 
האשוחם מתחחם במצחם בכריתת עצי הל׳. תגלת־פלאסר 
1 (ע״ע) הגיע אל הל׳ "ביזמת האלים אנו ואדד", כדי לספק 
עץ למקדשיהם! ב 877 לפסה״נ הביא משם המלך אשוח 
נצירפל 11 עצי ברוש ואות. בדבח ישעיהו לחזקיהו נזכר 
החרם שעשה סנחריב באחי הל׳ ובברושיו (מל״ב יט, כג)ז 
לפי ישעיהו (יד, ח) שמחו עצי הל׳ על מות מלך בבל — 
"גם ברושים שמחו לך אחי לבנון מאז שכבת לא יעלה 
הכרת עלינו". 

בישראל העריכו ביותר את יפים של עצי הל׳. אחי הל׳ 
עומדים כניגוד לאטד במשל יותם (שופ׳ ט, טו). גם כאן היו 
עצי הל׳ חומחבגיין מן המובחר. כאשר בנה שלמה את בית־ 
המקדש סיפק לו בעל־בחתו, חירם מלך צ 1 ר (סל״א, ה, 
כ—כד), אחים מן הל׳, אשר הושטו לנמל (תל כודדי או תל 
קסילה) קתב ליפו(דה״ב, ב, טו). כן השתמש שלמה בארזי 
ל׳, כשהקים את האדמה שנקרא "בית יער הל׳" (מל״א, ז, 
ב—ז). גם בעת בניין בית שני (עז׳ ג, ז), הובאו האחים 
מיערות הל׳ שבבעלות מלך פרס, במקרא מציין הל׳, בדרך 
כלל, את הגבול הצפוני של הארץ המובטחת (דב׳ א, ז ז ג, 
כה! יא, כד! יהר א, ד* ט, א). ארזיו נחשבים משובחים 
בעצים (שום׳ ט, טו! מל״א, ח, יג)! "כבוד הלבנה... ברוש 
תדהר ותאשור" נזכחם בישעיהו ם, יג. במקומות רבים 
במקרא מופיע הל , כסמל להר הטבע וימיו (שה״ש ה, טו, 
ועוד). בספחם אחחם שבמקרא נזכחם חיות-הבר של הל׳, 
מימיו, פרחיו, יינו ושלגיו בלשה פיוטית מלבבת. 

בתקופות שלאחר ימי המקרא הוסיפו הערים הפניקיות 
לנצל את עצי הל׳, עתה לטובת השליטים ההלניסטים והרו¬ 
מאים. למרות התנגדותם של שבטים ערביים שחיו בהרים, 
השתמש אלכסנדר מוקדה בעצי הל׳ לעבודות המצור על 
העיר צור, ופעם נוספת ב 324 לפסה״נ — לבניית שייטת על 
נהר פרת. ב 315 לפסה״נ הקים אנטיגונוס מהופתלמום(ע״ע) 
מספנות בטחפולים, גבל וצידה, בהן עמלו 8,000 פועלים 
בבניין אניות. פומפיוס השתמש בעצי הל׳ לבניין ספינות 
במלחמתו הימית נגד שודדי־הים. בתקופת הקיסמת הממית 
נתלו יעמת הל׳ בשיטה ראציונלית. כתובות ממבות מתקו¬ 
פת אדחאנוס מעידות, כי ארבעה מיני עצים (כנראה אח, 
בתש, אורז ואשוח) היו מוגנים! האחרים ניתנו לשימושם 
של אנשים פרטיים. 

וע״ע ל׳(מדינה), היסטוריה (מהכיבוש הערבי)! פניקיה! 
סוריה, היסטוחה (עד לכיבוש הערבי), וביבליוגראפיה 
לערכים אלה. 

; 1924 ,?■? 1111101 '! ? 1011 > 114£1, 1*? 04111■? 4!* 1*11x111 קג 8 .? 

:! 01111101 ?} ?? 1 1111. 1*0 \10010£11? £?: ?44??: <10X1 מנ 1101 ׳\ . 0 

,( 1 ם ,!□ 8611810 צ) 8 : 13151 * 1 34 .׳%;>£) 11 ו? 1 ? 0 1 ז? 1 ? 1 ז 0 '\ ? 1 > 

11£ !*?1)0x011 ו 1 > 111 ? 11 ו 0 ד 1 ץ$ /ס ^? 0 ) 1111 , £1116 . 11 . 8 ; 1930 
. 1951 ,(ו׳ ספתח) ? 1 ? 11 :? 01 ץ 01x1 
מ. א. י. 





175 


לכנר, ישראל בנימין — לברדור 


176 


לבנר, ;ישראל בנימץ ( 1862 , טרח־יליובובקה [פלד 
יקאטרינוסלאו] — 1916 , לוגאנסק), סופר ומחנך 
ברוסיה < מחלוצי ספרות הילדים העברית. בנעוריו במשך אל 
בעיות החינוך היהודי, ואף עסק בהוראה, היה מנהל בי״ם 
ביקאטריבוסלאו׳ ומפקח על בתה״ם של "חברת מפיצי 
השכלה״. מ 1906 ועד מותו שימש גם כ״רב מטעם" בלוגאנסק. 

עיקר פירסומו של ל׳ בא בזכות מפעליו בתחום הספרות 
לילדים בעברית, כמחבר, כמתרגם וכעורך. ספרו הראשון 
"רע הילדים" (תרנ״ב), ספר־לימוד כרסטומאטי, זכה מיד 
לתפוצה רבה, ומאז החל ל' מפרסם סיפורים ועיבודים רבים, 
בעיקר בסדרה "ביבליותיקה לילדים", שהיו ספרי־הקריאח 
העבריים הראשונים, שכוונו במיוחד, בשפתם ובגישתם, לגיל 
הילדות. ספרו העיקרי הוא "כל אגדות ישראל" (א׳-ב/ 
תרנ״ח-תר״ס), אגדות חז״ל מעובדות ומותאמות לרוח הילדים 
ולידיעותיהם. הספר זכה להצלחה מרובה, יצא בהרבה מהדו¬ 
רות ותורגם ללשונות אחדות. ל׳ ערך גם עתוני ילדים, 
ביניהם: "החיים והטבע" (תרס״ה/ו), "הפרחים" תרס״ח־־ 
תרע״ג),ואף שבועון ברוסית <נ^מ^ק 113 ("ישראל 
הצעיר״! 1906 ). מבין תרגומיו יש לציין את "מלחמת אחים" 
לו. הוגו, ו״המוהיקאני האחרון" לס. קופר. 

ש. גינצבודג, לזכר י. ב. ל' (התורן, ג׳, גל׳ מ׳), תרע״ז! 

מ. ליססון, מוסר צנוע (העברי, 6 , גל׳ מ״ט), תרע״ז: צ. 

שרפשטיין, יוצרי ספרות הילדים שלנו, ג', י, ב. ל׳ (ספר 

השנה ליהודי אמריקה, ה׳, 242-240 ), תש״א. 

ל 3 ?ן, ( 7 !ן, לורד א י ו 3 ר י — 41 ־ 01 ? 14 ;> 0 נ 1 נ 111 ? 0110 ( 
— ( 1834 — 1913 ), מדינאי, סופר וחוקר- 
טבע אנגלי. בגו של הבנקאי, המתמאטיקאי והתוכן סר ג׳ון 
וילים ל׳( 1803 — 1865 ), ממנו ירש את התואר בארון ב 1865 . 

נוסף לעבודתו כשותף בבאנק 
של אביו׳ התמסר ל׳ כבר מגיל 
צעיר לפעילות ציבורית רחבה. 

הוא היה חבר פעיל בוועדות 
רבות, ככלכלן וכאיש שדגל ב¬ 
רפורמה סוציאלית, ונבחר פע¬ 
מים אחדות לפארלאמנט, לרא¬ 
שונה ( 1870 ) מטעם הליבראלים, 

ולאחר־מכן כנציג המפלגה היו- 
ניוניסטית. כן היה סגן נשיא 
האוניברסיטה של לונדון, ויו״ר 
המועצה של לונדון-רבתי, ב 1900 
הועלה לבית הלורדים. ל׳ היה חברם של ת. ה. הכסלי(ע״ע), 
וצ', דרדין (ע״ע), והיה מתומכי תורת האוללוציה של זה 
האחרון. בשעותיו הפנויות עסק בתחומי מדע מגוונים: 
גאולוגיה, אנטומולוגיה וזואולוגיה, ובמקצועות שהתפתחו 
דווקא בימיו — אנתרופולוגיה ופרהיססודיה. ל׳ התפרסם 
מאד בעבודותיו המקוריות בשטחים אלה, שזכו לתפוצה 
רבה. הוא היה מן הראשונים שהכיר בחשיבותו של חקר 
האדם הפרימיטיווי להבנת האדם הקדום והתפתחות החר¬ 
בות האנושית, והציג את דעותיו בחיבורים 6-11131:0110 •!? 
10163 ־ 1 (״זמנים פרהיסטוריים״), 1865 ! 0£ 0118111 ס!!?׳ 
1231100 [ 1 ׳\ 1 נ> (, 5 מוצא החרבות״), 11870 - 0 ־ 1 ־ 3111386 ^ 
61181011 ? 3011 160115111 (״נישואין, טוטמיזם ודת״), 1911 . 
כבר ב 1862 הציע ל׳ את החלוקה היסודית של תקופת האבן 
לפאלאוליתית ולנא 1 ליתית. בזואולוגיה עסק בעיקר בחרקים 


חברתיים (נמלים, דבורים וצרעות), וקנה לו שם גם במח¬ 
קרים על מערכת העצבים ואיברי החושים. 

ל׳ פירסם גם ספרי הגות, כגון £6 !£ 0£ 1635111-65 ? 1116 
(״תענוגות החיים״), 1887 — 1889 ! 01£6 0 £ 036 1116 ("השי¬ 
מוש בחיים״), 1894 . 

מ. ס. 

לברדור ( 101 ) 3 ־ 03111 ). ( 1 ) חצי-אי גדול בצפון־מזרח 
אמריקה הצפונית, בתחום קאנאדה, בין מפרץ 
האדסץ — במערב, האוקיינוס האטלנטי — במזרח, שפך 
הנהר סנט־לורנס ומפרץ סגט-לותס — בדרום, ומיצר האד־ 
סון בצפון. בגבולו היבשתי נחשב הקו המחבר את קצהו 
הדרומי של מפרץ ג׳ימז עם שפך הנהר סאגני (׳! 53811603 ) 
לסנט־לורגם. שטחו 13 מילית קמ״ר (מזה כ 150,000 קמ״ר 
ימות) ובו כ 80 אלף תוש׳ ( 1961 ). כ 85% מהתוש׳ לבנים, 
והשאר בני שבטים מקומיים: אסקימואים (בצפון ובמזרח) 
ובני שבט אלגוגקין (בדרום). מבחינה אדמיניסטראטיווית 
נמצא רובו הגדול (כ 80% משטחו) של חצי־האי בפרובינ¬ 
ציה קוויבק ואילו הלקו המזרחי נכלל בפרובינציה ניו¬ 
פאונדלנד. רובו של חצי־האי ל' רמה, בגובה 800-600 מ/ 
בנויה סלעים קריסטאליניים ומטאמורפיים, המהווה חלק 
מהטבלה הקאגאדית-לורנטית(ע״ע קנדה). שוליה הצפוניים־ 
מזרחיים של הרמה הם בעלי אופי הדרי ומבותרים בשברים 
ובעמקים צרים ועמוקים, שנוצרו ע״י קרחונים ונהרות. 
הפסגות באיזור זה מגיעות לגובה ה 1,500 מ׳. הצפת חלקיהם 
התחתונים של העמקים יצרה חוף של פיורדים עם איים 
קטנים ושוניות לרוב. בדרום נופלת הדמה לעבר מפרץ סנט- 
לורנם במתלול שגובהו 200 — 300 מ/ ואינה מותירה אלא 
רצועת חוף צרה! גם לאורך מרבית החוף הצפוני מסתיימת 
הרמה במתלול ורק במערב היא משתפלת לעבר מפרץ 
האדסון. על הרמה ימות רבות, רובן צרות וארוכות, שנוצרו 
ע״י פעולת החריצה והסחיפה של הקרחונים הגדולים שכיסו 
את ל׳ לפגים. למרבית ארפה של ל/ ממפרץ אונגאווה (-סס 
3 ׳.יב 8 ), בצפת — ועד מדרום לימת אשואניפי ( 11 ) $1111301 ^), 
מצוי בתוך התשתית של סלעים קריסטאליניים, מעין איבוס 
ענקי, כנראה סינקלינה עתיקה, שנתמלא סחף, ואשר בו 
נתהוו שכבות של סלעי־משקע בעובי מאות מטרים. שכבות 
אלו עשירות מאד בעפרות־בחל, רובן באיכות גבוהה ( 55% 
בחל). אומדים את כמות עפרות־הברזל שבאיבום זה ביותר 
מ 3,000 מיליון טון. מראשית שנות ה 50 מתפתח ניצולן בקצב 
מהיר, בעיקר בחלקו הדרומי של האיבוס, באיזור שבין 
סקפרוויל ( 1116 י\: 6££61 ! 561 ) וגאניון ( 038000 ), שחובר 



לאבראדור: מבט טטעוו הציפור על רכסי "ארבע הפסגות" 



נ׳ח לבס 



177 


לברדור — לגום 


178 


במס״ב עם חוף מפרץ סנם־לו׳רנם. ב 1965 הוסקו בל׳ כ 25 
מיליון טון עסרות־ברזל (כ 70% מתפוקת קנדה). כן מסיקים 
באחור זה טיטאגיום, נחושת תיקל׳ דש בו גם זהב ועפרות 
המכילות אוראניום. — אקלים וצמחיה׳ ע״ע קנדה. 

רכה החשיבות של ל׳ גם לפיתוח הכוח ההידרדחשמלי׳ 
ופוטנציאל־הכוח הכללי שלה סוערד ב 22 מיליון כ״ס. רק 
כ, 15% מפוטנציאל זד■ כבר מנוצלים כיום ( 1966 ). 

אוכלוסיית ל׳ מפוזרת בעייתת וביישובים קטנים, ועיקר 
עיסוקה בדיג לאורך החופים, במיוחד בדרום, ובציד חיות, 
לשם יצוא סרוותיהן. באחורי המכרות קמו לאחרונה יישובי 
כורים. צפון־ל׳ כמעט ריק מאדם. 

מניחים כי ל׳ היתה ידועה ליודדי-ים סקאגדינאודם עוד 
במאה ה 10 . ב 1498 ביקר בחוסי ל׳ המגלה האיטלקי ג׳ובני 
קבוטו (ע״ע), שגמל בשירות אנגליה. 

( 2 ) מחוז בפרובינציה נידפאונדלנד שבקנדה (ע״ע), 
המקיף את חלקה שבצפזץ־מזדה חצי־האי ל' > 285,000 קמ״ד 
ו 13,500 תוש׳ ( 1961 ). 

( 3 ) זרם אוקייני קר ("זרם־ל׳"), הזורם דרומה לאורך 

חופיה המזרחיים של ל' תתקל, מזרחית מנירפאונדלנד, 
ב״זרם הגולף" החם, העולה סן הדרום. מקום מפגשם של שני 
הזרמים, הקר והחם, נודע בערפיליו הסמיכים והמטוכנים 
(וע״ע ניו־סאונדלנד). מ _ בר 

לבו־דוךיט, ע״ע 9 לךספס, 
לברוב, פיו?זר, ע״ע לורוב, פיו?זר, 

לבלי, מו*ק( 1903 , ריגה — 1967 , חיפה), מלחין ומנצח 
ישראלי. ל׳ למד בקונסרה־אטוריון בליפציג. בשנים 
1927 — 1932 ישב בגרמניה. חיבר מוסיקה לבאלט, לתיאטרון 
ולסרטים * כן פעל כמנצח. ב 1932 — 1934 שימש כמנצח 
באופרה הלאומית בריגה, וב 1935 עלה לא״י. כאן פעל 
כמנצח ב״אופרה העממית הארצישראלית״ ( 1941 — 1947 ), 
היה בשנים 1950 — 1958 מנהל המדור המוסיקלי בשידורי 
"קול ציון לגולה" וקנה לו שם כמלחין. במרבית יצירותיו 
ניסה ל׳ לתאר ולשקף את האפייני בחיי האת ולפעמים 
השתמש באלמנטים פולקלוריסטיים. 

ביצירתו ניתן למצוא כמעט את כל הצורות המקובלות 
במוסיקה המערבית. במיוחד יש לציין את האוסרות "דן 
השומר״ ( 1942 ) ו״ ת מר״ ( 1960/61 ), הפואמה הסימפתית 
״עמק״ ( 1937 ), ארבע סימפתיות, שני קונצ׳רטים לפסנתר 
(הראשון זיכהו בפרס אנגל ב 1948 ), "עבודת־קודש לשבת", 
וקונצ׳רטו לכינור ודולה. 

ל 3 ר י 1 לד!, אנטוביו — 1013 זל^ 11:01110 1 !.^ — ( 1843 , קא־ 
סיג ו — 1904 , רומא), פילוסוף והוגה־דעות סוציא¬ 
ליסטי איטלקי. מ 1874 עד למותו היה פרופסור לפילוסופיה 
באוניברסיטה של רומא. בתחילה היה הגליני, ואח״כ נעשה 
מארכסיסס הוא קיבל ממושגיו הפדאגוגיים־אקמיודסטיים 
של י. פ. הרברט (ע״ע) ומיזג אותם בעיוניו. המארנסיזם 
של ל׳ אינו אורתודוכסי: ל' לא דגל בדטרמיניזם היסטורי 
ולא גרם שקדמה חברתית היא דבר ודאי; המאטריאלחם 
ההיסטורי היה לגביו מתודת-ביקורת של התמורות הסוציא¬ 
ליות, ואילו הסוציאלחם־קומוניזם רק "אפשרות,., של הת¬ 
פתחות". בהלאמת אמצעי־הייצור ראה מעשה של צדק ושל 
חיסול "שלטונו של אדם בחברו"! העלאת תפוקת-העבודה 


בישרה, לדעתו, הומאניזאציה גדלה והולכת של הייצור 
ושל יחסי-החברה. בתפיסתו האקטיודסטית של המארכסחם 
הכשיר ל׳ את הקרקע להתפשטותו בתנועות סוציאליסטיות, 
סינדיקאליססיות ואגארכיסטיות בארצות הלאטיגיות. ל׳ 
השפיע על הפולמוס הסוציאליסטי הפנימי ברוסיה בראשית 
המאה ה 20 . בנדטו קרוצ׳ה (ע״ע) היה בין תלמידיו. כן 
השפיעה מחשבתו על הוגי־דעות ציונים־סוציאליסטים מאותה 
תקופה, כגת מ. ביילינסון וב. כצנלסון, וגם על ז. ז׳פוסינסקי. 

כתביו העיקריים: שתסגרו!?•! 0 310 זס 4 ג ("מוסר ודת"), 
1873 ! 10113 ) 1113101131151103 001100210110 3113 סםזמזמ! 53821 
510113 (״התפיסה המטריאליסטית של ההיסטוריה״), 1 -^ 1 , 
1895 — 11925 0111103 <£ 0 111050113 11 > 3111 ׳! 8011111 ("כתבים 
שונים על פילוסופיה ומדיניות״), 1906 ! 11 > 3 1)00x103 ״ 1 

115101010 ^ 7 0 131000 ? , 0010 ) 8000 10 ) 50000 , 8001310 ("משנתו 
של סוקראטם, לסי כסנופון, אפלטון דאריסטו״), = 1909 — 
שני האחרדנים בעריכת בגדטו קרוצ׳די. 

,.״ 1 . 4 , 16 ) ס&ס*()!*{ 0 ז 1£16 ז $6 11 , 313221 ? - 11111  ,^ 311 ? 131 ) .^ 1 ; 1923 

א. לי. 

ל?ךן, ערל, ע״ע לה ברן, עזךל. 

ל״ג בעמר, היום ה 33 לעמר (ע״ע), החל בי״ח באייר 
והמוחזק לקצת יום־טוב ("יום־טוב מדבריהם"). 

בו פוסקים מנהגי־אבלות הנוהגים בימי-הטפירה. טעם הדבר 
אינו ברור, ע״פ המסורת נעצרה באותו יום ה״מגפה" בתל¬ 
מידי רבי עקיבא (ע״פ יבמ׳ ס״ב, ע״ב; והשווה מאירי שם). 
מנהגים שונים נהוגים ביום זה: אין אומרים בו תחנון, 
ומסתפרים ועושים בו שמחת־נישואין. לפי מנהגים אחדים 
מסתיימת בל״ג בעומר אבלות הספירה כולה (ש דע או״ח, 
תצ״ג). מבטלים בית־המדרש, ובמקצת מקומות נהגו התלמי¬ 
דים לצאת עם רבותיהם לשדה וליער בקשת וחץ, ובפראג 
ערכו "התחרות של ריצת רגלים". בגלל המסורת כי ל״ג 
בעומר הוא יום־פטירתו של רבי שמעץ בר יוחאי (ע״ע), 
הנזכרת לראשונה אצל האר״י, נהגו לקבוע בליל זה לימוד 
בקבלה ובנסתר. מתוז״כך גם נוסד המנהג לעלות ביום זה 
על קברו ועל קבר רבי אלעזר בנו, שהם ע״פ המסורת 
במירון (ע״ע), ולערוך שם טקסים והילולות, על אף התנ¬ 
גדותם של חלק מבעלי-ההלכה. ראשית המנהג באמצע המאה 
ה 16 , דש סבורים שתחילה רווח בצפת בלבד, שכן רק מאמצע 
המאה ה 18 יש לנו עדויות על השתתפותם של בני א״י בכלל. 
אז גם פשט המנהג בקהילות־המזרח ובין החסידים. במאה 
ה 19 נקבע המנהג בסידורי־התפילה ונחשב כמנהג קדום. 

במדיגת־ישראל ל״ג בעומד הוא יום־חג לילדים ולתנועות- 
נוער לסוגיהן! כן נמשכת מסורת העלית ההמונית למירון 
ביום זה, בחסותו של משרד־הדתות. 

ח. סתהון, תקפו של בם, א׳, נ״ט-ס״ב, תרב״ד! ידם לוינסקי 
[עורך], ספר המועדים, ר, גגג- 480 , תשס״ו! ש. י. זויז, 
הסועדים בהלכה, רצ״ט-ש״ד, חשט״ז'; י. אלפסי, ל״נ בעומר 
בחצרות צדיקים(מחניים, ג״ו [חוברת מוקדשת לל״ב בעוטי]), 
תשכ״א! א. יערי, תולדות ההילולא במירון (תרביץ, ל״א), 
תשכ״ב! מ. בניהו, הנהנות מקובלי צפת בסירון (ספונות, 

ר), תשכ״ב! ז. וילנאי, מצבות קודש בא״י, שכ״ד-שמ״ג, 
תשכ״ג 2 ! ב. לנדר [עורך], ספד מימן, תשכ״ו. 

מ. 

לג 1 ס ( 80$ ^ 1 ), הכירה הפדראלית של ניגריה(ע״ע) ונמלה 
הראשי. העיר וסביבתה ( 70 קמ״ר) מהדת מחוז פדרא¬ 
לי. בעיר גופא כ 500,000 תוש׳ ( 1966 ); במחוז הפדראלי של 





183 


לגדלן*, הלמה אומידייגח לוויסח — לנרנז/ ז׳וזןק־לואי 


184 



סלסה א 5 . לאנר 5 ו* 


לגו־לף, סלמהאוטילעה לווי־סה — 011111303 561013 
10£ ! £386 7153 <ס — ( 1858 , אחוזת מורבקה — 

1940 , שם), סופרת שוודית. חבל־מולדתד, ורמלאנד (בדרום־ 
מערב שוודיה), המבודד באדמה פוריה ובנוף מרהיב, שימש 

רקע לספריה! מאגדותיו ומי 
קורות המשפחות שבמקום 
שאבה את רדב החומר. במשך 
עשר שנים ( 1885 — 1895 ) 

שימשה כמורה בבית־הספד 
לבנות בלאנדסקרונה ובתקו¬ 
פה זו כתבה את ספרה הרא¬ 

שון, 5383 86111085 00513 , 

1891 (עברית: "גאסטא בר- 
לינג", תשי״ד), סיפור חייו 
של כומר בן המאה ה 19 , ש¬ 
הודח מכהונתו, שיכור, הר¬ 
פתקן, משורר, בעל אינט¬ 
ליגנציה ודמיון רב. בספרה זה התרחקה ל׳ מן הסיגנון הנא- 
טוראליסטי המקובל וינקה את השראתה מהנס כריסטין 
אנלד&ו (ע״ע) ומההיסטוריון האנגלי תומס קרליל (ע״ע). 
בשוודיה נתקבל הספר בקרירות ודק ב 1893 , כאשר הופיע 
התרגום הדאני וגאורג ברנדם (ע״ע) כתב ביקורת עליו, 
הכירה בו כל סקאנדינאוויה כביצידח־מופת. ל׳ המשיכה 
בינתיים לכתוב והוציאה ב 1894 את קובץ הסיפורים: -נ!ץ 05 
! 3 ) 11831301 (״כבלים סמויים״) וב 1899 קובץ שני - 1010 ז 0 !ס 
ג 1108411311 .£ 1 ■! 83 ("מלכות בקונגהלה"). לאחר נסיעתה 
לאיטליה ב 1895/6 פירסמה את הרומאן • 161 :אל 01113 צ 181 !! 0111 ^ 
(״פלאי האנטיכריסט״), 1897 , על החיים בסיציליה, בו מת¬ 
מזגים רעיונות הנצרות והסוציאליזם. הממאן -• 81611 
1553860 ) 831 , 1899 (עבמת: "קורות אחוזה אחת", תרצ״ב), 
הוא צימף של אינטואיציה פסיכולוגית ואמונה בכוחותיה 
המאגיים של האהבה. פרי מסעה למזרח התיכון בשנים 
1899 — 1900 היה הממאן 1610531601 , שני כרכים, 1901/2 
(עברית: "ירושלים", תרגום של י.רבינוביץ, תרפ״א—תרפ״ח! 
תרגום של ש. מלצר, תשי״ז), המספר את קורותיה של 
קבוצת איכרים שוודיים שהיגרה מטעמים דתיים לארץ־ 
ישראל, כדי לייסד בה חברה חדשה. קובץ האגדות - 151115 ־ 1 .£ 
! 1686046 (״אגדות ישו הנוצרי״), 1904 , זכה להערכה בייחוד 
בעולס הקאתולי. הרומאן • 1010231 ) 6 ק 165 זז 1 / ־ 11613 ("האוצר 
של מר ארן״), 1904 , מבוסס על סיפור פשע איום שבוצע 
במאה ה 16 . כומר ומשפחתו נשדדו תרצחו, ומאחר שה¬ 
חיים לא נקמו את דמם, דאגו המתים עצמם לעשיית 
צדק. עולמותיהם של החיים והמתים משמשים כאן בער¬ 
בוביה מחרה. 

הספמם שפירסמה מכאן ואילך חשובים פחות. ביניהם 
יש להזכיר ספר שהוא תיאור שוודיה בצורת סיפור לילדים, 

186 ־ 5761 860010 1653 3 ! 3 ל! 0046 110186155005 * 1 |א שני 

כרכים, 1906/7 (עבמת: "מסע-הפלאים של גילם הולגרסן 
הקטן עם אווזי־הבר", תש״ב—תש״ג) ואת הטמלוגיה תסס 
10860 ! 15103 ) £0576051161 (״הטבעת של דילונשלד״), 1925 — 
1928 . כן כתפה זכרמות; ± 3 > 3 לז 543 (״מורבקה״), 1922 ! 
! 0160103616 3105 ל ח£ (״זכרונות ילדותי״), 11930 0£ ני 38 ם 
(״יומן״), 1932 . 

ספמה תורגמו לשפות רבות. ב 1909 הוענק לה פרם נובל 


לספמת. ב 1914 נתקבלה, באשה ראשתה, לאקאדמיה השוו¬ 
דית, 

כושר הסתכלות במציאות וכוח דמיון, השקפת-עולם 
אידיאליסטית, אהבת האדם והאמונה בטוב, מאפיינים את 
יצירותיה של ל/ דתיותה העמוקה, ושאיפתה המלבבת להי¬ 
טיב וללמד, עוברות כחוט השני בכל כתביה. 

-■ 1 ) 140:11 >( , 14 )( 1 ). 1 . 44 ¥1044001 ,״ 1 . 5 , 806111150811 . 17 

,ח 6 מ 141 ..ן״, . 14 ; 1927 , 4 - 1 )¥\ . 14 ןמע^־מ׳ 8 ,?))־״) 7 זז , 1 ) 40 ( 0 : 
; 1939 ,)■ 1101 ) 0 סס: .) 1 ( 1 ס: ,״ 1 . 5 , 1434$ ״ 1 ; 1936 ,״ 1 . 5 
, ¥11626 86 . 5 '•! ; 1947 , (> 41 ( 0 : 1 )< 1 )^ 1 1 ) 61 5 , 16055611 . 0111 

,״£ . 5 / ס ־'.^ 07 ' 11 041 ( 1 ( 1041$ ( 1410 !/ ) 4 ( 1 40 ¥401100 7, 0 ־ 5 )!ג! 7 / 

. 1958 

ם. י. ב. 


לגרנז/ ז׳וזף״לואי — £3813086 £0015 ־לק 1056 — 

( 1736 , טורינו — 1813 , פאריס), מאתמאטיקן 
ותוכן צרפתי. ל׳ היה בן 19 בלבד, כשנתמנה לפרופסור 
למאתמאטיקה באקאדמיה הצבאית של עיר־מולדתו וב 1764 
קיבל את פרס האקאדמיה הצרפתית למדעים על עבודה 
שהגיש על תנועת הירח. גם בשנים שלאחר מכן העניק לו 
מוסד זה ארבע פעמים פרסים 
על עבודותיו. בשנת 1766 החמן 
ל׳ ע״י פרידריד "הגדול", מלך 
פרוסיה (ע״ע), לנהל את האגף 
הפיסיקלי-מאתמאטי של האקא- 
דמיה בברלין. בהזמנתו אסר ה¬ 
מלך כי "גדול מלכי אירופה" 
מזמין את "הגדול שבמאתמאטי־ 
קנים". בברלין שהה, כיורשו של 
אוילר (ע״ע), כ 20 שנה, ורק 
לאחר מותו של פרידריך עבר 
לפאריס לפי הזמנת לואי 
בתקופת המהפכה הצרפתית צורף לוועדה לקביעת יחידות 
מידה ומשקל המבוססות על הטבע, ובה תרם רבות לקבלת 
השיטה העשרונית. ב 1795 נתמנה לפרופסור ב-! 1510 £6016 
01316 , אך המוסד נסגר בעבור זמן קצר, וב 1797 נתמנה ל׳ 
לפרופסור בביה״ם הפוליטכגי שנוסד אז. ל , נחשב לגדול 
המאתמאטיקנים במאה ה 18 חכה להערכה כללית. בצרפת 
גילו כלפיו יחם של כבוד הן בתקופת המלוכה, הן בימי 
המהפכה׳ וגם בימי נאפוליון, שמינה אותו לסנאטור והעניק 
לו תואר רחן. 

לל׳ זכות ראשונים בענפים רבים של המאתמאסיקה. 
במכאניקה האגאליטית ניסח ל׳ את חוק העבודה המינימא¬ 
לית, והכנים אח הקואורדינאטות המוכללות במשוואות 
התנועה, שבעזרתן קיבל את משוואות ל , הנודעות (ע״ע 
מכניקה). הוא אבי האימרה, שהמכאניקה היא הגאומטריה 
הארבעה-סמדית. כמו־כן הנהיג ל׳ את מושג הפוטנציאל 
בדינאמיקה ועסק בתורת ההפרעות באסטרונומיה ובבעיית 
שלושת הגופים. באלגברה סלל ל' את הדרך לתורת גלואה 
(ע״ע), ובעבודותיו ביתן גם לגלות את השלבים הראשונים 
של חבורת התמורות (ע״ע הבודה). ל׳ היה הראשון שהוכיח 
כי למשוואה אלגבראית יש פתרון, ופיתח גישה נומרית 
להתקרבות לפתרון. בתורת המספרים הוכיח ל׳ לראשונה 
את משפט וילסון, ש( 1 )ץ 31 ת 3 1110 ] 11 ז 61€063 ("מכאניקה אנאלי¬ 
טית"), 1788 (בסוף ימיו התחיל לכתוב מהדורה מחודשת! 
על ספר זה אמר המילטון (ע״ע), שהוא בבחינת .שירה 
מדעית״)! 1105 !] 1 ]ץ 31 ת 3 000110118 ) 105 > 11€011€ ' 1 ' (.תורת 
הפונקציות האנאליטיות״), 1796 — 1797 ! 10 זג 51 £05005 
£00011005 605 031001 ("הרצאות בחשבון הפונקציות"), 
1803 — 1804 . כל כתביו נתפרסמו ב 14 כרכים 1867 — 1892 . 

; 77 , 711113 0 ; 1937 , / 0 , 8511 .ז .£ 

,( 39 * 1££1 ז 11£1 זן £115£1 ) ׳ 1 / £%> €זס* 121 ' 1 

. 1951 
ש. א. ע. 

^][ן* ^ 1 " י — = £381308 1€ ז 3 !< 05006 ( - 

( 1855 — 1938 ), חוקר כתבי־הקודש. ל׳, נזיר דומי¬ 
ניקני צרפתי, יסד ב 1890 את ד, 10 ז 3 > 61611 £0016 (בי״ס ללי¬ 
מוד בתבי-הקודש) ליד המנזר ע״ש סטפאנום הקדוש (- 83101 
£110000 ) בירושלים, שהפד עד־מהרה למרכז מזזקר ולימוד 
חשוב, בעל רמה מדעית גבוהה. 

ב 1892 יסד ל׳ את כתב־העת 110 ! £07110616111 , שפירסם 
מאמרים בתחום חקר כתבי־הקודש והמקצועות הקרובים, 
תזחל ב 1900 ניהל את הוצאת סדרת הספרים 105 > 11 !£ 
0$ סן] 61611 , בה הופיעו מהדורות מדעיות של ספרי התנ״ך 
והברית החדשה — תרגומים, פירושים ומחקרים חשובים, 
ביניהם גם רוב ספריו של ל/ הוא עמד בראש ה״אקול ביב- 
ליק" כ 45 שנה והיה מוכר כסמכות בין החוקרים הקאתוליים 
של כתבי-הקודש. מלבד הוצאת ספר שופטים, ארבעת האוואנ־ 
גליונים ואחדות מאגרותיו של פאולום עם תרגום לצרפתית 
ופירוש מדעי מפורט, יש לציין מספריו: - 1118 10 > 660 ! 6 £3 

] 311100 ] 05 ' 1 ' 001011 .^ י 1 16 > 010005 3 ] 51111011 , £0115110 ("השי¬ 

טה ההיסטורית, בעיקר ביחס לברית הישנה״), 1903 ! 110105 ]£ 
51105 > 1 ] 1 ם $01 011810115 ־ 1 108 ־ 8111 (*מחקרים בדתות הש¬ 
מיות״), 1903 ! 11115 ( 103 01102 6105513018010 £0 ("המשיחיות 
אצל היהודים״), 1909 1 0118101150 ־ 1 0 ] 01 ] 615 ' 6 5 = 1308 ^ 61 
(״מסות על תולדות הדת״), 1915 . 

.מ-., 1 ; 1928 1 1 <() 01 ! 0 ז?[ ) 4 *אן> £1£/1 ) £001 '? , 0311 מח 0 ז ..מ 
. 1938 ,( 47 , 0 נ 1 ] 611£ ו 6 . 807 ) 0 ־ז 2 י 1 ) 0 , 11100111 ^ 

צ. בר, 

לגך?ןו י סט, 9 ר— ] £718 ז 1,380 ז 3 ? — (נר 1891 , וקשה 

[ 6 ^ 4 \]), מספר, משורר ומחזאי שוודי. ל׳ הוא 
צאצא למשפחת איכרים! אביו עבד בשרות הרכבות בעיר 
הקטנה וקשה שבדרום שוודיה. בספר, האוטוביוגראפי בחלקו, 
£0 ] 611860 ] 70 1108 ז 03$ (״אורח בעולם המציאות״), 1925 , 
תיאר את האווירה ההארמונית של בית ילדותו, שהיתה 
חדורה אדיקות נוצרית עמוקה. בבית שלו זה חי המשורר- 


לעתיד חיי חולם חסר-מנוחה, 
רדוף מחשבות על המוות. מש־ 
נשתחרר ממורשתו הנוצרית, 
התקרב, בעת שהותו בפאריס 
ב 1913 , אל הזרמים האנטי־ 
באטוראליססיים — האכספרסיו¬ 
ניזם והקוביזם. ב 1913 פירסם 
את היצירה - 1 > 0011611 ] 0115 ^־ 01 
] 100118 ("אמנות המלה ואמנות 
התיאור"), שבה קרא למשוררים 
להתעלות מעל למציאות הגשמית 
אל מרומיו של סימבוליזם שבכוחו להביע "רעיונות ורגשות 
פשוטים באשר לכוחות הנצחיים של החיים". תכנית זו יצא 
ל׳ עצמו להגשים ביצירתו, בה שולטות חליפות פסימיות 
ואמונה מסוייגת בחיים. זוועות מלה״ע 1 הטביעו את חותמן 
על לקט השירים! 0808 ^ (״מועקה״), 1916 . במחזה האכססרם־ 
יו׳ניסטי ] 10 ) 1000 £7183 !סם (״החיוך הנצחי״), 1920 ׳ השלים 
ל' לכאורה עם מסיבות החיים, אולם בקובץ ! 8380 13 ) 00 
(״סיפורים מרים״), 1924 , חזרה והופיעה הפסימיות. אף השי¬ 
רים 1 > 1 :>־! ¥1111380 (״ליד המדורה״), 1932 , משמשים הוכחה 
לכך, שהמשורר לא קיווח עוד למצוא משמעות לחיים. בשנות 
ה 30 הגיב ל' בצורה חריפה על עליית המשטר הנאצי. ברומאן 
6001010 (״התליין״), 1933 (הומחז: 1934 ) הוקיע אח כוחה 
השטני של הרודנות! ואילו את אמונתו ותקוותו הביע במחזהו 
01611001 1 ־! 5080 (״נצחו? על הסתשכים״), 1939 . הרומאן 
0 = 8 ־ 731 <£ (״הגמד״! עברית: תשי״ח), 1944 , הוא ניתוח מעמיק 
של הרשעות ההרסנית. ל׳ הוסיף להתלבט בבעיית הטוב 
והרע במחזהו ת 0 ] 5 1505 /י סם (״אבן החכמים״), 1947 , שגי¬ 
בוריו הם אלכימאי ורב יהודי, המייצגים את המערב ואת 
המזרח. ב 1950 יצא לאור הרומאן 63136635 (״בר־אבא״! 
עברית: 1953 ), על הפושע, ששוחרר מן הצלב במקומו של 
ישו. נושאם של שני הרומאנים, 51671130 (״הסיבילה״), 1956 
ו 1 > 16 ) י 18 ת 463570 (״מותו של אחשורוש״), 1960 , הוא אחש־ 
ורוש, "[ה] יהודי [ה]נצוד" (ע״ע). בעיית הדת, שהיתה 
הגרעין של שלושת הספרים האחרונים, היא שהעסיקה את 
ל׳ גם ברומאן! £3060 ££0683 זסס (״ארץ הקודש״), 1964 . 

ל׳ עמד על האמת היחסית שבטוב וברע, באמתה ובחוסר 
האמתה ונתן ביטוי עז להרגשותיו על עולם בלא דת האחת 
חרדה לכבודו של האדם. 

ב 1940 נבחר ל׳ לחבר האקאדמיה השוודית! ב 1951 
הוענק לו פרס נובל לספחת. 

א. פוירשטין, חתני פרס גובל לספרות, 307-303 , תשכ״א! 

0 ) 010 ! 04 ) 1 10 : 0 ? ■״״״ 1 211 0 ) 41 * 511 ,״ 7 .? ,■ 110120 ־ 060 .ס 
. 1964 , 7000510000 ס! ״ 1 ." 1 , 876018 .. 6 ; 1958 , 0 ) 00001 

ם. י. ב 

לג$, עיר־מדינה בארץ שו?ור (ע״ע) בדרום־מסופוסמיה, 
בין הנהחת פרת והדקל. ל' שיגשגה באלף ה 3 
לפסה״נ. ליחידה מדינית זו השתייכו הערים גירסו (כיום 
תל-לוח ( 701106 ]), אורו-כוג (= "העיר הקדושה"), תיגה. 
המרכז היה, כנראה, באורו־כוג, אך גירסו ידועה יותר, כתו¬ 
צאה מ 20 עוגות־חפירה שניהלו בה משלחות צרפתיות 
בראשותם של דה־סארזק ( 531200 60 .£, 1877 — 1901 ), קרו 
( 0105 .ס, 1903 — 1909 ), דה־דנויאק ( 001101111130 10 ) .]£, 
1929 — 1931 ), ופארו (] 3110 ? ״!/, 1932 — 1933 ). חשיבות 
מיוחדת נודעת לחפיחת אלו בתולדות האשורולוגיה, כיוון 




187 


לגש — לד 


188 


שנחשפה בהן לראשונה התרבות השומרית• בין המסצ- 
אים נתגלו עשרות אלפי לוחות־כתב, בעיקרם תעודות כל¬ 
כליות, המפיצים אור על תולדותיה של ל/ אירגונה, כלכלתה 
וחייה הרוחניים, (וע״ע אשורולוגיה [כרך־מילואים], עט׳ 606 ). 

עלייתה של ל/ כגורם מדיני בעל השפעה בארץ שומר, 
התחילה במאה ה 26 לססה״נ והגיעה לשיאה בימי אאנאתום 
( 2500 לפסה״נ בקירוב), אך עם התעצמותה של ארד (ע״ע) 
איבדה ל' את השפעתה, ובימיו של המלך אורוקגינה (ע״ע) 
נבוזה בידי לוגאלזאגיזי מלך ארך ואמה (ע״ע), בתקופת 
ממלכת אכד (במאות ה 24 — 22 לפסה״נ) איבדה ל׳ את 
עצמאותה? לאחר נפילת אכד (במאה ח 22 לפסה״נ) זכתה 
שוב לתקופת התאוששות קצרה, הקשורה בשמי של המלו 
גוךאה (ע״ע בבל, עט׳ 539-538 , 559 ). בכתובותיו הרבות 
של מלד זה (שפסלו מצוי במוזיאון ישראל, בירושלים), 
נשתמרה עדות לבניה נרחבת ולפעילות כלכלית, שהגיעה 
הרחק עד הרי בסלה (הרי בישרי, ולדעת אחרים — הבשן) 
במערב. הכתובות הללו חשיבותן רבה לחקר הלשון והספרות 
השומרית. 

בימי השושלת השלישית של אוד (במאות ה 22 — 21 
לפסה״ג) איבדה ל׳ שנית את עצמאותה, ולא שבה עוד 
לעמדה מדינית חשובה. התעודות האחרונות מל׳ הן מתקופת 
שמשו־אילונה ( 1706 — 1669 ) בן חמורבי, מלד בבל. בין 
הגורמים לירידתה של ל/ ושאר מרכזי שומר הקדומים, היה 
תהליך המלחת הקרקע, שהחל בזמן הקמתם של מפעלי 
ההשקיה הגדולים של אנתמגה (שנת 2450 לערך) ונמשך 
כ 700 שנה. בתעודות הכלכליות ניכר תהליך ההמלחה בירידה 
ההדרגתית ביבולים, תוך מעבר מגידול חיטה לשעורה, 

וע״ע אמה! בבל ? שומר. 

ש. נ. קרמר, ההיסטוריוגראפיה השומרית (ארץ־ישראל, נ׳), 

תשי״ד 1 . 84 . 8 - 0 ?מ 01 שג 1 . 1 ( 7 , 1948 , 71110 ,?סזע? . 4 , 

- 1 * 1 ) 1 *^^ 1 * 110 ** 010 ק 10 ) 51 11 ** 111 * 4 - 1 * 1 5111 111 * 0 5011 , 121115 >\> 

- 50 ) 1 ( 7 ,ז}תוגז£) א . 5 ; 1958 ,( 128 . 01 ״■ ,*)גס!*!) )* 111 
. 1963 ,(ד מפתח) ! 1 * 10 *)!** 

אט. א. 

לד, עיר במרכז ישראל, בחלקה המזרחי של בקעת א 1 נו, 
כ 15 ק״מ מדרום־סזרח לתל־אביב. היא גובלת 
מצפון באפיקו של נחל איילון. מספר תושביה כ 00 ( 254 
( 1967 ), מהם כ 00 ( 24 ערבים. 

מרכז ל', על מסגדיו, כנסיותיו ומגזריו הוא בעל אופי 
מזרחי. סביב המרכז נבנו שיכונים חדשים ואיזורי מלאכה 
ותעשיה. בל׳ קיימים מפעלי תעשיה אווירית ובתי-חרושת 
לסיגריות, טלפונים, קרטון, מנועי חשמל וזיקוק שמנים. ל׳ 
משמשת גם מרכז ליישובים החקלאיים שבסביבתה, והיא צומת 
תחבורה חשוב. ממנה יוצאים כבישים לעברפתח־תקוה וחיפה, 
לתל-אביב, באר־שבע וירושלים. תחנת־הרכבת של ל׳, שהיא 
המרכזית בארץ, מהתה צומת של המסילות שמוצאן מירוש¬ 
לים, מדימונה, מחצי־האי סיני ומעזה, מתל-אביב ומחיפה 
והצפון. כ 3 ק״מ מצפון לל׳ נמצא נמל־התעופה הראשי של 
ישראל, שראשיתו בתקופת המאנדאט. הוא משמש לתעופה 
בינלאומית ופנימית כאחד, ויוצאים סמנו קווי־תעופה לכל 
חלקי העולם. 

היסטוריה. במקורות מצריים קרויה ל׳ 1 ז)׳%.מ והיא 
העיר ה 64 ברשימת כיבושיו של תחותמס 111 (ע״ע). 
דד,"א (ח, יב) נוסדה ל׳ ע״י שמר משבט בנימץ (ע״ע, 
עמ׳ 139 ), אולם היא אינה נזכרת במקרא ברשימות הערים 
שמימי בית ראשון. ל' נמנית בין המקומות שיושבו מחדש 


לאתר שיבת ציון(עז׳ ב, לג; נח׳, ז, לז), ליד אונו וגי־החרשים 
(נח׳ יא, לה). בתקופה ההלניסטית היתה ל׳ מחוץ לגבולות 
יהודה, בשנת 145 לפסה״נ נותקה משומרת ונמסרה ליונתן 
החשמונאי, ומאז היתה ליישוב יהודי טהור ולטופארכיה 
ביהודה. בתקופה הרומית נחשבה לכפה אע״ם שמפאת אוכ¬ 
לוסייתה היתה כעיר(קדה״י, כ/ ר, ב׳), מושל סוריה, אומידיוס 
קוואדראטוס, הוציא שם להורג יהודים אחדים, וקסטיוס 
גאלוס שרף את העיר במסעו לירושלים ב 66 לסה״נ. בתקופת 
המרד הגדול היתה ל׳ תחת פיקודו של יוחנן האיסיי, ובשנת 
68 כבש אותה אספאסיאנום. 

עתיקותה של ל׳ היתה ידועה לקדמונים, וחז״ל קבעו כי 
ל׳ "מוקפת חומה מימי יהושע בן נוף, אלא שחרבה בימי 
פילגש בגבעה, וחזר המלך אסא ובנאה (מג׳ ד׳, ע״א). 
בתקופה שבין שתי המלחמות ברומאים ( 70 — 132 לפסה״ג) 
היתה ל׳ מרכז רב־חשיבות. אף שישנם מקורות המטילים 
דופי ביושבי העיר "שהם גסי־רוח ומעוטי-תורה" (ירוש , 
סנה׳ א׳, ב׳), היתה העיר במשך זמן רב מרכז של לימוד 
תורה, ונתקיים בה מושב איזורי של הסנהדרין. ראשת 
לחכמי ל׳ היה ר׳ אליעזר בן הורקנום (ע״ע), ואחריו באו 
ר׳ טרפת (ע״ע), ר׳ אפם הדרומי, ר׳ יהושע בן לד (ע״ע), 
ורבים אחרים. נזכרים גם "זקני-ל׳" ו״חכמי־דרום", וידוע 
על כינוסי־חכמים שנערכו ב״עליית ביח־נתזא" בל/ מתוך 
כך נקראה ל׳ בשם "משנה לירושלים" (פס״ר [מהד׳ איש־ 
שלום], כ״ט, ע״ב), ו״מדינה הגדולה" (שם, קמ״ח, ע״ב). 
הלני (ע״ע), המלכה הגיורת, חגגה בל׳ את חג הסוכות עם 
שבעת בניה (סר ב׳, ע״ב). גם מבחינה כלכלית שיגשגה ל/ 
ונתקיימו בה חקלאות עניפה, תעשיה של צביעת בגדים 
ומסחר מפותח ("תגרי־ל׳"— ב״מ ס״ט, ע״ב). סמוך לל׳ 
עמד כפר־לודים, שנחשב כבר כחו״ל (גיט' ב׳, ע״ב). ברא¬ 
שית הנצרות נתקיימה בל׳ קהילה נוצרית. 

לאחר מלחמת בר־כוכבא עבר השלטון העירוני בל' לידי 
נכרים! יהודים הוסיפו לגור בעיר, אולם העורף החקלאי 
שלה חרב. ב 200 לסה״ג הקים בה סורוס קיסר עיר רומית" 
שתחום שלטונה היה פרוש על הסופאיכיות המאוחדות של 
ל׳ ותמנע. באותה תקופה נקראה העיר דיוספוליס. ל׳ נטלה 
חלק במרידה נגד גאלוס ( 351 ), ונענשה על כך. 

בתקופה הביזאנטית גבר בל׳ האלמנט השומרוני, אולם 
העיר היתה נוצרית בעיקרה וישב בה הגמון. לפי האגדה 
הנוצרית נולד גאורגיוס (ע״ע) הקדוש בל׳, וזמן־מה נקראה 
בשם גאורגיופוליס. ל׳ נכבשה ע״י המצביא המוסלמי עמר 
אבן־אל-עאץ ושימשה עד ליסודה של רמלה (ע״ע) כעיר 
ראשית במחוז פלסטין. ב 1099 נכבשה בידי הצלבנים והיתד. 
לאחוזה פאודלית של בישוף המקום. הצלבנים, שקראו לה 
^ ^! 0 ! . 51 , בנו על חורבות הכנסיה הביזאנטית 
מימי יוסטיביאנוס, ששרידיה ניכרים יפה, את פנסיית 
גאורגיום קדוש, שנשתמרה בחלקה עד ימינו. הנוסע בנימין 
מטודלה מצא שם משפחה יהודית אחת בלבד. בראשית המאה 
ח 14 מצא בח אשתורי ה פרחי (ע״ע) קהילה יהודית, ובספרו 
הוא מרבה לחזכיר את ל׳ פנקודת־ציון לאיתור יישובים 
סמוכים לה. במאה ה 17 נתקיימה שם קהילה יהודית. ל׳ חת־ 
פתחה בתקופת המאבדאט הבריטי מעיירה בת כמה מאות 
משפחות לעיר בת 00 ( 194 נפש ( 1947 ), כמעט כולם ערבים. 
היא נכבשה בידי צה״ל ביולי 1948 , ב״מבצע דני". מרבית 
תושביה הערביים נטשוה ונותרו בה רק כאלף נפש. חיא 



189 


לד — לדה 


190 


* 

1 

1 

- * 111 ׳] 



! 



• ■ ' 

^׳*־* ־־*;" 

* 3 @ 1 ב 01 , \וי] 111 זזנ 111 :ומ() .,£ 1:71 37 : 717114:57 17 ( 1 ,נ 1 ו:ז 1 ) 1 . 8 

. 1918 ,([ 111 ״״• 

א. אפ.-מ. א. י.-מ. 

לדה (ט 8 ף^>, במיתולוגיה היוונית — בתו של טסטיו׳ס, 
מלל אטוליה, ואשתו של טינדאלוס, מלך ספארטה. 

לפי האגדה הרתה לזרם (ע״ע), שבא אליה בצורת ברבור, 
והטילה ביצה, ממנה נולדו הלני(ע״ע) ופו׳לידוקס (פולוכס). 
באותו לילה היא הרתה גם לבעלה, ובבוא הזמן ילדה לו 
את קאסטור (וע״ע די 01 קורים), אחיהן של טימאבדרה, 
סילתואי וקליטמןסטרה. קיימות גם גירסות אדומת על 
מספר ילדיה וייחוסם לזום או לטינדארוס. לפי אחת מהן 
לא היתה ל׳ אמם של הלני ופולידוקס, כי אם רק שומרת 
הביצה, שהוטלה למעשה ע״י נמסים (ע״ע). יתכן, שמוצא 



לדה והברבור 

(המוזיאון הארכאולוגי, פאלאצ׳ו דוקאלה, ונציה) 


הסיפור הוא מן התרבות המינואית, בה היה פולחן ציפרים 
נסח. 

ביקות של זוס אצל ל׳ תואר ע״י ציירים ופסלים רבים 
בזמן העתיק וגם בתקופת הרנסאנס. 

. 74 . £717717 477 071 ^ 74 :^ 77 / 17 !: 0 / 77 : 147 x 7 ^ ,זט 11 ט 0$ א .מ 

,.זגו־.? ; 1897 — 1894 .,״־>-! .\ . 5 , 2 , 11 . 70171 

/ס : 004 77 ( 7 . 0 ; 1924 , 1116-11125 , 1 , 1 מ 

. 1951 ,(ר ערכה במפתח) ;\ 0:77 

לד*ה, תהליך סיום ההריון (ע״ע) בו נדחף העובר, יחד עם 
השליה (ע״ע), קרומיה תחלי השפיר, מן הרחם דרך 
הלח החוצה. 

באופן נורמאלי חלה הל׳ בתום 38 — 40 שבועות של 
הריון, ומשקל העובר עולה, בדרך כלל, על 2,500 גראם. בל" 
החלות לפני מועד זה מבחינים בשלוש דרגות: (א) הפלה — 
לפני השבוע ה 22 להריון. עובר כזה מכונה "נפל". משקלו 
מתחת ל 500 גראם וארכו פחות ס 28 ם״מ. (ב) ל׳ בלתי- 
בשלה — בין השבוע ה 22 וד> 28 להריח! משקל העובר 
500 — 1x100 גראם וארכו 35-28 0 ״מ! (ג) ל׳ מוקדמת — 
בין השבוע ה 28 וה 37 להריון, משקל העובר 1,000 — 2,500 
גראם וארכו 36 — 47 ס״מ. עובר כזה הוא בר־קיימא ומכתה 
״פג״. לא תמיד קיימת התאמה כנ״ל בין שלושת הנתונים: 
משך זמן ההריון, משקל העובר וארכו. אולם קיום שניים 
מהם לפחות מספיק להגדרת מצב הילוד. כל יום נוסף של 
העובר ברחם אמו מגדיל את סיכוייו לחיות, והאמונה העמ¬ 
מית הטוענת שפג בן 7 חדשים עדיף על זה הנולד אחד 8 
חדשים (שבת, קל״ה, ע״א! ב״ר, י״ד ב׳) בטעות יסודה. 

ל׳ החלה שבועיים או יותר אחרי המועד הנורמאלי מכונה 
ל׳ מאוחרת. ההריון הארוך ביותר שנרשם אי־פעם נמשך 
336 יום מהתחלת הווסת האחרון ו 325 יום מן הביאה שגרמה 
להריון. 

מספר הל" מגיע לשיא באמצע החורף, ושיא שני, הנופל 
בגדלו מהראשון, חל באמצע הקיץ. מכאן שרוב ההפריות 
הן באביב ובסתיו. 

הגורמים להתחלת תהליך הל׳ אינם ידועים כל צרכם, 

אך מונים ביניהם את התרחבותו היתרה של הרחם ומתיחתו, 
את לחץ העובר על הקטע התחתון של הרחם ואת הפרשת 
(ע״ע הפרשה פנימית, עמ ׳ 119 ) הורמון האונה האחורית 
של יתרת המוח (האוכסיטוצין), המביא להתכווצות שרירי 
הרחם. תפקיד האסטרוגנים והפרוגסטרון ביחס לתחילת הל׳ 
אינו ברור עדיין. 

הסימנים המבשרים את הל׳: ( 1 ) ירידת ראש 
העובר, ברוב הנשים המבכירות יורד ראש העובר לתוך 
האגן של האשה כשבועיים לפני הלידה. הדבר אינו כן לרוב 
אצל הנשים הוולדניות, בהן הוא נשאר במקומו עד שעת הל׳. 
ירידת הראש אצל מבכירה נחשבת בד״כ כסימן טוב, בהר¬ 
אותה התאמה בין מידות ראש העובר ואגן האם > ( 2 ) צירי- 
ל׳ מדומים. אלה הם כאבים בבטן(התכווצויות שרירי־הרחם) 
הדומים לצירי-ל׳, אולם הם בני-חלוף ושכיחים בעיקר בוולד- 
ניות! ( 3 ) פקק ריח המופיע לפעמים בלח שעות אחדות, 
ואפילו ימים אחחם, קודם הל׳! ( 4 ) מבחינה נפשית סובייק- 
טיווית נמצאת האשה בחכאון ובאי־שקט לפני הל׳. 

הגורמים המשתתפים בל': (א) העובר, השיליה 
וקרומיה! (ב) תעלת-הל׳ (הרחם׳ הלח והאגן)! (ג) צירי- 
הל׳ (התכווצויות שחח הרחם והבטן). 




191 


לדה 


192 


(א) העובר, ע״ע הריח• 

(ב) הרחם (או האם, 115 ז?!ז״ז) דומה לאגם הפוך מעוך 
(ציוד 1 ). החלק הרחב של הרחם (גוף הרחם) מקומו בחלל 
האגן הקטן והוא פונה כלפי מעלה. החלק הצר פונה כלפי 
מסה ומכונה בשם צוואר הרחם. קיר הרחם בנוי שכבה של 
שרירים חלקים, עבה בגוף הרחם מאשר בחלקו התחתון. 



!ניוד 1 הרחם והלח 
1 קרקעית־חרחם 
2 . גיח-חרחם ( 1 ־!ז>! 51 ״קזמ>>; 

3 סיצר-הרחם (וזזזס 5 טת 11 )ז 15 ); 

4 צוואחהרחס ( 1 קזנ 1 * 1 ייז 5 ז>; 

5 ד,? ד ; (גח £1 נ׳י), 0 כיפת ר,גרז 

* 0701 }); 7 חלל־הרהם 
( 1 זזז״ 1 מ ¥0 ג;>); 8 פי־הרהם הפניםי 
( 1 ז) 11 תז? 1 תנ 1 זז]ט חז 1 ) 1 :> 1 )וז 0 ); 

9 פי־הרחם החיצון 
(וחסוזיסזזזס 1 ז 15 ט 11301101 ־ 01 ) 


סבנה זה מתאים לתפקי¬ 
דיהם השונים של הגוף 
והצוואר. הראשון פעיל ז 
הוא מיועד להתרחב 
בהרבה בשעת ההריון, 
ולהתכווץ ולדחוף את 
הוולד החוצה בשעת 
הלידה. ואילו האחרון(ה¬ 
צוואר) סביל! עליו רק 
להתרחב, להיפתח ולחת 
מעבר לוולד. 

האגן מחולק לשני חל¬ 
לים : העליון — האגן ה¬ 
גדול או המדומה, והתח¬ 
תון — האגן הקטן או 
האמיתי. לאגן הקטן צו¬ 
רת גליל נטוי ומכתמים 
בו שלושה תחומים — 
מבוא, מרם ומוצא. קר 


טר התחומים משתנה בכיוונים שונים, דבר המשפיע 
על מעבר העובר (ראה להלן ציור 6 ). מוצאו של 
חלל האגן סגור ע״י שרירים חזקים, המשמשים משען לאברי 


האגן והבטן והמהווים את קרקעית האגן. 

(ג) צירי־ל' מאופיינים לפי עצמתם, אורך זמנם 
והרווח שבין ציר לציר. כל התכווצות כוללת שלוש דרגות: 
התכווצות חלשה בתחילה, התגברותה ההדרגתית, עד שהיא 
מגיעה לשיא, ולבסוף הרפיה. בהערכת עצמת הצירים אין 
לסמח־ תמיד על היולדת. יש שהאשה מתאוננת על כאבים 
חזקים, ואף־על-פי־כן אין אלה מחישים את הל׳. לשם קביעה 
אובייקטיווית של עצמת הצירים נעזרים במכשירים מיוח¬ 
דים. הצירים נמשכים בין 30 ל 90 שגיות. בהתקדם הל׳ 
קטנים והולכים בהדרגה הרווחים שבין ההתכווצויות, מ 10 
דקות לערך בתחילה עד 
ל 1 — 2 דקות. 


ההרפיות שבין ההת¬ 
כווצויות חשובות לברי¬ 
אות העובר. התכווצויות 
בלתי־פוסקות עלולות ל¬ 
הפריע לתיפקוד השיליה 
ולגדלם לחסר חמצן בער 
בר. אפשר להבחין. כי 
התכווצויות שרירי הרחם 
עזות ביותר בקטע העליון 
של הרחם, ונמשכות יח¬ 
סית זמן רב. בקטע הבי־ 



ציור 3 . צזואר־חרחם סגור 


כמעט בלתי־פעיל. מכאן 
שהתרחבות צוואר הרחם 
היא תוצאה מירידה הדר¬ 
גתית בלחץ מן הקטע ה¬ 
עליון לקטע התחתון של 
הרחם. 

תהליד הל׳ מתחלק ל¬ 
שלושה שלבים: (א) שלב 
הפתיחה (התרחבות 
צוואר הרוזם)> (ב) שלב 
פליטת העובר! (ג) שלב 
השיליה (היפרדות השי־ 
ליה ופליטתה). 

(א) שלב הפתיחה מת¬ 
חיל בצירי־הל׳ ומסתיים 
בפתיחה גמורה של צוואר 



ציור 2 השפעת צידי־הלידה על 
ההרחבות התעלה ש? צוואר־הדחם, 
בתחילת השלב הראשון של 
הלידה (לפי !*!!פ'*') 


הרחם, דבר המאפשר את מעבד העובר. שלב זה מסתיים 
לרוב בפקיעת שלפוחית מי-השפיר ("ירידת המים"). לפעמים 
פוקעת השלפוחית לפני גמד התרחבות הצוואר, כלומר לפני 
גמר השלב הראשון של הל׳. שלב זה נמשך בממוצע 12 
שעות בלידות ראשונות והוא קצר בד״כ בנשים ולדניות 
(בערך 8 שעות). 

צירי שלב הפתיחה באים מעצמם, בלי שתהיה לאשה כל 
שליטה עליהם. הם נובעים מהתכווצויות השרירים החלקים 
של הרחם. ע״י התכווצויות אלה עולה הלחץ הפנימי בתוך 
הרחם (ציור 3,2 ). הואיל ולקטע התחתון של הרחם ולצוואר 
הרחם כוח התנגדות קטן, יכולה שלפוחית המים לרדת לאיטה 
לתוך צוואר הרחם ולהרחיב אותו כעין יחד (ציוד 4 , 5 ). 


תוך התרחבות הצוואר יורד ראש העובר מטה-מטה, ובאחת 
מהתכווצויות הרחם פוקעת שלפוחית המים. 

(ב) שלב פליטת־העובר (ציוד 6 ) — הזמן שבין פתיחה 
גמורה של צוואר הרחם לבין יציאת העובר דרך תעלת־הל׳ 
החוצה: במבכירות נמשך שלב זד. 80 דקות ובוולדניות כ 30 
דקות, ולעתים די ב 2 — 3 צירים בלבד. עם פקיעת השלפו¬ 
חית נחלשים הצירים לזמן מה, ואחר מתחדשים ביתר שאת, 
וההפסקות שבין ציר לציר נעשות קצרות יותר( 2 — 3 דקות). 
לצירים הנגרמים ע״י התכווצויות שרירי הרחם, נוספים 


בשלב זה גם צירים הנגרמים ע״י התכווצויות שרירי הבטן. 



ציור 4 הצוואר התרחב טשהו: ציור 5 . תעלת הצוואר פתוחה 

שלפוחית טי־השפיר יררה ?תור כטעם־לגטרי; שלפוחית טי־ 


ניבי של הרחם הן קצרות 
יותר ופחות עזות. הקטע 
הנמוך של הרחם הוא 


הצוואר השפיר העמיקה לרדת ?תוך 

הצוואר 

ציורים 3 — 5 , השלב הראשון של הלידה (עולב ההתרחבות). 
1 סים ראשונים; 2 שלפוחית מי־השפיר; 3 . צוואר הרחם 


193 


לדה 


194 



צירים אלה הם רצוניים 
והם מכונים צירי-לחץ, 

צירי-עזר או צירים מר- 
צץ. פעולתם צל הרחם 
דומה ללחץ על המעיקם 
בזמן יציאה. בעברו דרך 
תעלת הלידה נתקל העד 
בר, ובעיקר ראשו, במכ¬ 
שולים שתים, התלמים 
במבנה האגן הקטן וב¬ 
מידות הגולגולת. משום 
כד אנוס הראש לעשות 
תנועות מספר, כדי להסתגל למכשולים האלה, להתגבר 
עליהם ולהגיע למסרה הסופית, היא יציאת ראש העובר 
מתוך תעלת הלידה לעולם החיצון. עם יציאת העובר מסתיים 


ציור 6 , השלב השני של הלידה 
(שלב הפליטה) דיאנרטה 
הטסכסת את תנועות הראש 


השלב השני של הל/ 

(ג) השלב בו נפרדת ונפלטת השיליה נמשך כ 5 — 15 
דקות. תחילתו דקות מספר אחרי יציאת הוולד. עתה מתח¬ 
דשים צירים חלשים מהקודמים, המביאים להיפרדות השי- 
ליה מקיר הרחם. כתוצאה מכר בקרעים כלי־הדם של הרחם, 
אד זרימת הדם נפסקת במהרה ע״י התכווצות שרירי הרחם. 
הפסד הדם אינו גדול. בד* כ 150 — 200 מ״ל. הפסד דם עד 
400 כדל נחשב עדיין תקין. תגובות הנשים להפסדי־דם 
לאחר הל׳ שונות מאד. יש שהפסד מרובה אינו גורם להפר־ 
עות ויש שהפסד דם זעום גודם לתסמונת של הפסד דם חריף. 

משך זמן הל׳ שונה מאשה לאשה, והוא אף משתנה 
באותה אשה מל׳ לל׳. במבכירות נמשכת הל׳ יותר מאשר 
בוולדניות. הל* קצרות יותר בנשים העובדות עבודה קשה 
ומאומצת, במבכירות צעירות לעומת מבכירות קשישות, 
ובנשים רזות לעומת שמנות. 


קשיי- ל׳ ( 0013 ז 5 ץ 0 ), מקורם באחת הסיבות הבאות: 

(א) התכווצויות בלתי־תקינות של גוף הרחם בזמן הל׳, 
המתבטאות במיעוס-מחח כתוצאה מהתכווצויות חלשות, או 
אף ביתר־מתה, המלווה בחלוקה בלתי־שווה של הלחץ לאורך 
תעלת־הל׳. במקרה האחרון, ההתכווצויות בלתי־יעילות, 
העובר אינו יורד לתעלת האגן והתרחבות צוואר הרחם 
מועטת. יש גם שהיולדת מתנגדת ונמנעת מלהפעיל את 
שרידי־הבטן הרצוניים ומאריכה בכד את השלב השני של 
הל׳. (ב) אי־תקיבות בגודל האגן. אם קוטר המבוא של האגן 
קסן רק במידת־מה מהרגיל, ויתר גורמי הל' נורמאליים, 
יסתגל ראש העובר למצב האגן והל׳ אפשרית מאליה. אולם 
כאשר האגן צר מאד, יש לערוך חיתוך קיסרי. (א) ו(ב) 
מהווים ביחד את הסיבה השכיחה ביותר של קשיי-ל׳. 
(ג) מצב בלתי תקין של העובר ברחם או התפתחות בלתי- 
תקינה שלו. כאן מבחינים בכמה אפשרויות: ( 1 ) עובר גדול 
מן הרגיל. במקרה זה הל׳ יכולה להסתיים מאליה, אם ראש 
העובר אינו עולה על המידות הנורמאליות. ( 2 ) ה יד רק ון 
הראש 0 ! 113111 < 1 :>:>ס: 11 >ץ 3 *). כתוצאה מצבירת נוזלים מרובה 
מהרגיל בחדרי-המוח, גדל הראש ומתעגל ואינו יכול לעבור 
את תעלודהל׳. ( 3 ) מצג עכוז — ראש העובר מופנה 
כלפי מעלה ועכוזו או רגליו מופנים כלפי פחח האגן. במצ¬ 
בים אלה סיכויי ל׳ תקינה פוחתים לעומת המצב התקין. 
( 4 ) מצג כתף — העובר מונח לרוחב ציר הרחם ואז 
נכנסת תחילה כתף העובר לאגן היולדת (במקרה זה יש 


לרוב לערוך חיתוך קיסרי).( 5 ) מ צ ג מ צ ח — ראש העובר 
זקוף ומצחו פונה כלפי פתח האגן, בניגוד לל' נורמאלית, בה 
כפוף ראש העובר באופו שסנטרו סמוך לחזה. ( 6 ) מצג 
פנים — בהזדקפות קיצונית של ראש העובר מופנים 
הפנים כלפי פתח האגן. 

ק ר ע ה ד ח ם יכול להיגרם מאליו, בתוצאה מקיום צלקות 
מניתוחים קודמים או, בל׳ ממושכת, כתוצאה מאחד מקשיי- 
הל׳ שנזכת לעיל, או כתוצאה מחבלה. הטיפול הרפואי הוא 
חיתוך-הבטן והוצאת העובר והשיליה. 

הפרעות בחבל הטבור נגרמות ע״י ירידתו לפני 
פליטת העובר, צניפתו מסביב לצוואר, הידיים, הרגליים 
או ע״י שינויים בארכו. בכל המקרים הללו עלולה להיפסק 
אספקת החמצן והמזה לעובר. מצבים אלה אינם משפיעים 
על עצם הל׳ ואינם מסכנים אח חיי היולדת, אבל עלולים 
לגרום למות הוולד. 

הפרעות ב היפרדות השיליה מתבטאות באי¬ 
בוד דם, שסיבותיו יכולות להיות: אי־התכווצות (אטו׳ניה) 
של שדירי-הרחם! היפרדות חלקית של השיליה; שיליית- 
פתח (ע״ע הריה, עט' 264 — 265 ). 

משכב הל/ כעבור 6 י- 8 שבועות אחרי הל׳ תחרים 
רוב איברי היולדת לקדמותם. הרחם המוגדל, שמשקלו עלה 
עם ההריון ל 1,000 גראם, מצטמק עד ל 60 גראם. הקרומים 
המצפים את הרחם נדחים וציפד חדש תופש את מקומם. 
צוואר הרחם וחלה קטנים אף הם, אם גם לא תמיד לגדלם 
המקורי. דפנות הבטן מתכווצים. השדיים, לעומת זה, הולכים 
וגדלים והפרשת החלב מתחילה ביום השלישי אחר הל/ 

על ל׳ ללא כאבים — ע״ע מילדות " " 

א. ס. 

חל׳ בתולדות הרפואה. מקום נכבד תופשת הל׳ 
בספרות הרפואית מראשית צמיחתה. מהעולם העתיק ראוי 
לציין את סורנוס (ע״ע) סאפסוס (במאה ה 2 לסה״נ), שכתב 
ספר מיוחד על המיילדות בו תיאר את תהליך הל/ התנוחות 
הפאתולוגיות של העובר ואת הדרכים להיפוך מצג בלתי 
תקין, כדי לאפשר ל/ לשם בדיקת פי־הרחם השתמש בשפו¬ 
פרת, וכן גם הראה כי אגן צר וגידולים בשריר הרחם יכולים 
לגרום לקשיי-ל/ רבות מדעותיו נשכחו ונתגלו מחדש רק 
מן המאה ה 16 ואילך. אכן סינא (ע״ע) תיאר בסאה ה 11 
מעץ מלקחיים להוצאת העובר, שהיו, כנראה, בשימוש רק 
במקרה של ולד מת. הפיכת הוולד ברחם אמו הונהגה ע״י 
הכירורג הצרפתי א. פרה (ע״ע! במאה ה 16 ). במאה ה 17 
פירסם ההולנדי דוגטר (■!*זמ^ס) מחקרים על שינויים 
בעצמות האגן כסיבה לל׳ קשה. מוריסו ז במאה 

ה 17 ) מציין כי הגורם הפעיל בל׳ קשור ברחם, ולא בוולד, 
שהוא פאסיווי בתהליך הל׳ ז מיילד זה גם תיאר את רעלת- 
ההריון (ע״ע הריון, עמ׳ 264 ), שנזכרה אמנם כבר על ידי 
היפוקדטם (ע״ע), ואח מצב סתימת דרכי הל׳ ע״י השיליה 
שנפרדה לפני הל׳ (״שיליית פתח״, ע״ע הריון, עט׳ 264 ). 
ב 1847 הונהגה ע״י ג׳ י. סימפסון (ע״ע) ההרדמה ע״י כלד 
רופורם נגד כאבי הל/ כבר ב 1843 תיאר א. ו. ה 1 מז (ע״ע) 
את קדחת הל/ וב 1847 הצליח זמלויס (ע״ע) להציל נשים 
רבות ע״י מניעתה. ההתקדמות במיילדות במאה האחרוגה 
מבוססת על שיפור בהכרת הפיסיולוגיה, תרופות יעילות 
נגד קשיי־הל/ שיפור מלאכת הניתוח, שיכלול ההרדמה, 
ואמצעים יעילים יותר נגד זיהום ואיבוד דם. 

יה. ל. 



195 


לדה 


196 


הל׳ בפולקלור. עניין מיוחד נודע מאז בפולקלש 
לאשר. המקשה בשעת הל/ ולאמצעים שימנעו מראש ל" 
קשות. בתקופות הקדומות הניחו בני-אדם, כי לקשיי־ל׳ 
גורמים ד״מזיקים" (ע״ע שדים ורוחות). אצל היהודים מונה 
התלמוד את היולדת בץ הארבעה ש״צריכין שימור"(ברב׳ 
נ״ד, ע״ב). נפוצה היתה גם הדעה, כי אשה בשעת ל׳ חשופה 
לפגעי הכשוף (ע״ע), והתלמוד מזכיר בהקשר זה את יוחני 
בת רסיבי, מכשפה מפורסמת (סוטה כ״ב. ע״א). יוחני היתה 
עוצרת בכישדפיה את רחם היולדת, ורק אחרי שנצסערה 
היולדת הרבה היתד■ סותרת כשפיה — בוודאי תמורת שכר 1 
ומעשה "ושמע שכיר ויום, שהיה בביתה] קול הכשפים מת־ 
קשקשץ בכלי, כמו שהוולד מקשקש במעי האם, ובא ופתח 
את מגופת הכלי, והכשפים יצאו והוולד נולד" (רש״י, שם). 

גם עמים אחרים, מלבד היהודים, היו מאמינים כי פעו¬ 
לות כמו סגירת כלים, קשירת קשרים, ושילוב ידיים או 
אצבעות בסביבת היולדת. מונעות את הל׳. האגדה היוונית 
מספרת כי האלה הרה (ע״ע) עצרה את לידת הרקלם (ע״ע), 
בשבתה על סף בית היולדת שלובת־רגליים ופכורת אצבעות, 
וקשרים במלבושיה. במקומות רבים נוהגים היו לפתוח מנעד 
לים ומגרות, דלתות וחלונות, כלים מכוסים ובקבוקים סגורים 
ולהתיר את כל הקשרים בשעת ל׳. אסף הרופא (ע״ע) היה 
מייעץ לשרוף לבד כנגד היולדת, כדי שתתעטש ועי״כ 
תשחרר את הוולד. רופא אחר, הנשיא עזריהו מבבל, יעץ 
לעשות אותה פעולה בלבונה זכה. היו שחרתו שמות קדושים 
על חרם והצמידו אותו על טבור היולדת. תכונות מאגיות 
יוחסו לחלב של אשה אחרת שילדה. למים.שבפרשת דרכים" 
או למים שעירבו בהם עפר מקברו של אדם שמת תוך 
40 הימים האחרונים (אצל יהודי קאווקאז), ועוד. היו גם 
לחשים שונים שנחשבו ליעילים, וכן עצמים כאבן־אודם, 
או מפתח בית־הכנסת. יש ששמו ססר־תורה ליד מיטת היד 
לדת, ונפוץ יותר המנהג לתלוש דפים מספרי-קודש שונים 
ולשימם תחת כרה. 

מנהג עתיק ונפוץ מאד, הידוע בשמו הצרפתי "קובאד" 
(^ססס = "דגירה"), הוא, שהאב הולד לשכב מיד אחרי 
לידת הילד, בעוד שהאשה קמה לעבודתה. יש מקומות בהם 
מגישים ידידים וקרובים את ברכותיהם לאב השוכב וכולם 
דואגים לו, כאילו היה הוא היולדת. משד ה״קובאד" שתה 
אצל עמים שתים ממספר ימים למספר שבועות. דיודורום 
מסיקיליה (ע״ע) מזכיר את קיום המנהג אצל תושבי קור¬ 
סיקה, סטרבון (ע״ע) אצל האיברים ומרקו פולו (ע״ע) 
אצל הסינים. הוא קיש עד היש באירופה (אצל הכאסקים, 
בצרפת הדרומית, בקורסיקה, באלבאניה), אצל עמים ושבטים 
באסיה ובאפריקה, ובמיוחד אצל האתדיאנים באמריקה התי¬ 
כונה והדרומית. היו אנתרופולוגים שהסבירו את המנהג 
כצורה של טענת האב לזכויותיו על הילד, וכשריד מתהליך 
המעבר ממשטר הסאטריארכאט לפאטריארכאס. אחרים ת¬ 
אים את מקור המנהג באיסורי הטאבו החלים על האב, שמט¬ 
רתם היא למנוע השפעה מזיקה על הילד. אצל רש השבטים 
האינדיאניש באמריקה הדרומית חלש על האב, כבר זמן־מה 
לפני הלידה, איסורים שתש (מאכלים העלולש להזיק בדרן■ 
מאגית לעובר 1 פעולות שתות העשויות לגתם קשיי לידה). 
כדי להיות בטוח שישמור את האיסורים, מבלה האב את 
רוב זמנו בשכיבה. בארצות הבאלטיות ידוע גם המנהג 
שהבעל שוכב בשעה שאשתו יולדת, ומעמיד פנים כאילו 


תקפו גם אוחו חבלי־לידה > יש משערים, שמנהג זה בא כדי 
להטעות אח ה״מזיקש". 

ם. ו. 

הל׳ ביהדות. ל" מוזכתת במקרא במקומות דבש, 
החל בחוה (ע״ע), אשר כעתש על אכלה מפת עץ הדעת 
הוטל עליה ללדת בעצב (ברא׳ ג, טז). הל" אצל אמות 
האומה. שרה, רבקה, רחל ולאה נזכרות בהרחבה. נזכתת 
גם ל״ קשות — אצל רחל ואצל אשת פינחס בן עלי, שמתו 
בשעת הל , . 

היולדת מתוארת כשרויה בחולשה ובבהלה (תה׳ מח, ז), 

ול׳ ראש תה — כקשה בסיוחד (ירמ׳ ד, לא). נזכרת האפ¬ 
שרות של ל׳ מוקדמת, כתוצאה מחבלה, העלולה גם להסתיים 
באסון (שמ׳ ם 4 כב—כג). היולדת נסמכה, בד״ס לברכי 
המיילדת או המיילד, וקשר מיוחד נוצר בין הוולד לבין מיילדו 
(ברא׳ ל, ג! שם, נ, כג). — במצרים שימשו לפעסש האבנים 
(של היוצר) כמושב היולדת (שס׳ א- סז), וקרוב לזה הביטוי 
המצרי ״לשבת על הלבנים״, בהוראת ל/ — תהליך הל׳ 
משמש לנביאים כמשל למצוקה שסוסה אושר, בייסורי הגלות 
(ישע׳ סו, ז־ט), ומצוקה שלא נשאה פרי משולה לל׳ שלא 
הביאה יצור בר־קיימא (שם, כו. שי שת סה, כג). 

הולדת ילד, ובייחוד בן־זכר, נחשבת במקרא לבשורה 
משמחת (ירם׳ כ, טח ועוד)! המיואשים — מקללש את 
יש-הולדתם. — הל׳ משמשת ביסד מטאפורי לכמה תחומים: 
בריאת הארץ שהרש נתפסת כל׳(תה׳ צ, ב), וכן היווצרותם 
של הכפור, הקרת הסל שמטר (איוב, לח, כח-כט! והשד 
ישע׳ נה, י). על החכמה מדובר בלשה ל׳ (משלי, ח. כד), 
ש׳ "ילד" את עם ישראל(דב׳ לב, ש> תה׳ ב, ז). 

פירוט הפעולות הנעשות מיד אחרי הל׳ מצוי ביחזקאל 
(טז, ד). זריית מלח על הוולד, המתוארת בשזקאל, נזכרת גם 
אצל גלנום, ואצל סוראנוס סאפסוס. יש להניח, כי גישת 
המקרא לל׳ לא חיתה שונה מעיקרה מגישתם של עמי העולם 
הקדום האחרים. לל׳ של בכור היתד, מיוחסת חשיבות ראשד 
ניח במעלה (ע״ע בכור). עם היטהרותה אחרי הל׳ היתה 
היולדת נשגת להקריב קרבן (ויק׳ יב). 

ע. ח. 

בהלכה נחשבת הל׳ למצב מובהק של פיקש נפש האם, 
הדוחה מפניו את כל התורה כולה. מצב זה מתחיל אמנם 
עם ההריון (ע״ע, עמ ׳ 268 ), שוא נמשך עד לשבוע, או 
חשש, לאחר הל׳ (שבת קכ״ח. ע״ב), אלא שבשעת הל׳ 
עצמה הדבר מודגש יותר. פיקש נפשו של העובר אינו 
מובא בחשבון, אלא ״משיצא ראשו״; עד לאותו שלב, קר 
דמים חיי היולדת לחיי ולדה: "האשה שהיא מקשה לילד 
מחתב? את הוולד במעש ומוציאין אותו אברים אברים, 
מפני שחייה קודמש לחייו. יצא חבו [ג״א: ראשו] אין 
נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש״ (אהלות ז׳, ר; ששר 
ערכ׳ א/ ד׳). ע״ם דין התשה טמאה היולדת כטומאת הנדה, 
שבוע לזכר ושבועיים לנקבה, ואין דיני דמים טמאים בשגים 
בה עד תש ״ימי טהרתה״, 33 לזכר ו 66 לנקבה, בשל העדר 
הוסת (ע״ע). בש״ב תלו חילופי״מנהגש בנקודה אחרונה זו, 
בין אנשי בבל, ספוד ומצחם לבין אנשי צרפת ואשכנז 
(רמב״ם, הל' איסורי-ביאה י״א, ה—ז׳). 

חבלי הל׳ נתפסו גם באגדה כתוצאה מן הקללה הקד- 
מונית (עיר׳ ק׳, ע״ב), וחכמים הפליגו מאד בדבר. קול 
היולדת בלשתד, הוא מ״ג׳ קולות שהולכים מסוף העולם 



197 


לדה — לדינו 


198 


ועד סופו" (יומא כ׳, ע״ב), וכה רב צערה באותה שעה, 
שהיא נשבעת שלעולם לא תלד עוד ז להפרת שבועה זו 
נועד קרבן היולדת (נדה ל״א, ע״ב). הכאבים נובעים סכו 
ש״כיון שהגיע זמנו של הוולד לצאת, מתהפך ויוצא, וזהו 
חבלי אשה" (שם), ואז גם אין אפשתת ביד אדם לעזור: 
״מפתח של חיה״ הוא מ 4 מפתחות שמחזיק בהם הקב״ה 
בעצמו (תענ׳ ב׳, ע״א). מאידך גיסא, ידעו חכסים כי יש 
גם נשים היולדות ללא כאב, והם מסבירים זאת בכך ש "נ שים 
צדקניות לא היו בפיתקא [גזר־דין] של חוה" (סוטה י״ב, 
ע״א). מיתת נשים בשעת ל׳ אינה קשורה בקללה הקדמונית, 
אבל הסכנה היא ממשית מאד: "ר׳ לד אמר, ממאה פעיות 
שהאשה פועה בשעת לידתה, 99 למיתה ואחת לחיים"(דק״ר 
כ״ז, ז׳). לעניין זה נקבע כי: "על ג , עבירות נשים מתות 
בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה, בחלה ובהדלקת הנר 
(שבת ב/ ר). 

לעניין עיתויה של הל׳ קבעו חז״ל, בי "כל שתשמישו 
ביום יולד ביום, בלילה — יולד בלילה, בין ביום בין בלילה — 
יולד בין ביום ובין בלילה" (בכר ח/ ע״א). כמר־כן נתנו 
סימנים שונים לתהליכי הל׳ של זכר ונקבה, שהם שתים 
זה מזה לדעת חז״ל. 

המקורות התלמודיים מזכירים כנראה, גם ל׳ בדדו של 
חיתוך קיסרי, וולד כזה קרוי "יוצא דופף, אבל לא מתוארת 
הטכניקה של התערבות כירורגית זו. הזכרה מפורשת של 
ניתוח "קיסרי" מובאת בשם ספר יוסיפון (ע״ע) בתוס׳ ע״ז 
י׳, ע״ב, ד״ה כל נשיאיה. ל״יוצא דופן" הלכות מיוחדות 
משלו: אין יושבין עליו ימי טומאה וטהרה, אץ מילתו 
דוחה שבת, ועוד. 

י ת. 

וע״ע אפבריולוגיה ז הריץ * ילדה! מילדות — וביבליו¬ 
גראפיה לערכים אלה. 

א. םדונסקי, תורת הפילדות, ־ 1955 ! ,■ 1 * 4.015 < 

- 0 * 111 ./ ; 1925-28 , 229-30 , 111 ,*? 10 ^ ¥01 ג/ן //*< 7 

811111 . 5 ,** 3 ) 10 ו/'!*'**/ 

. 11013100 * £1 .״ 1 -תג 1 ת 51 ג£ .[ .א ; 1939 , 11 ^ 1 < 11 > 111 ( 0 3 > 0 ג 

1966 15 ,^ 0 /^ 0 $' 111 : 2111 ^ 1 

לדוגה, ימת (ב 8 נ> 1 >^ 1 ! רום׳ — 0 ץ 036 

פינית — לטוקה), ימת מים מתוקים בצפץ־מערב 
רוסיה, מצפוךמזרח ללנינגראד. הגדולה שבימות אירופה* 
שטחה כ 18-400 קמ״ר׳ ארבה כ 210 ק״מ ורחבה כ 120 ק״מ. 
פני הימה גבוהים ב 4 מ׳ מפני־הים. עמקה המירבי 225 מ׳ 
(בפינתה הצפונית) ואילו עמקה הממוצע 70 — 60 מ׳. סמוך 
לחופה המזרחי מצויים שטחים רדודים. בקרבת החוף הצפוני 
איים קטנים מרובים! הגדול שבהם האי ואלאם (מעב 1 גז\), 
ששטחו 22 קמ״ר. התנודות העונתיות במפלס היסה קטנות. 
בחדשים אפריל—מאי, כשמרוב ים בה המים, עשויים הם 
לעלות בכ 2 /! מ׳ לעומת גבהם בשאר חדשי השנה. אל ימת 
ל' נשפכים למעלה מסד נחתת ונחלים (ביניהם סודר וולל־ 
חלב), מהם המזרימים אליה את עדפי המים של ימות רבות 
סביבה, בתוכן ימת אונגד. (ע״ע). כמות המים השנתית 
שמקבלת ימת ל׳ נאמדת ב 98 מיליארד ממ״ע. היא קשורה 
בתעלות עם רוב חלקי רוסיה האירופית ומשום־כך שימשה 
דרך־מים היסטורית במסחר הבינלאומי שהתנהל כאן עוד 
במאות ה 9 וה 10 . חפירות ארכאולוגיות, שנערכו בקרבת- 
מקום, חשפו שרידים דקינגיים ומטבעות ביזאנטעת וערביות 
עדות חיה לפדיחה מסחרית באיזור. את ערפי המים של הימה 



יסת 5 אדוגה: סמר אורתודזכסי עתיק באי ואלאם 


מוציא אל הים הבאלטי הנהר ניוד, ( 3 ׳מא) העובר בלניב־ 
גראד. הימה קפואה ברובה כ 4 חודשים בשנה (דצמבר — 
תחילת אפריל), אך האיזורים הסמוכים לחופים קפואים 5 — 6 
חדשים. בשיא החורף מגיע עובי הקרח עד מטר דותר. בעת 
המצור על לנינגראד במלה״ע 11 הונחה בחורף מס״ב על 
הקרח ועליה נסעו רכבות. מי הימה קרירים גם בקיץ ורק 
לעתים רחוקות עולה חומם על ״ 12 . השטחים שמסביב לימה 
מכוסים סחף קרחונים ומלאים ביצות. הימה עשירה מאד 
בדגה. בשנים 1917 — 1940 היתד, למעלה ממחצית שטח הימה 
בתחומי פינלאגד׳ אך חלק זה סופח לבריה״מ, יחד עם שטחי 

קארליה הסמוכים, בעקבות המלחמה ביו שתי המדעית 

ס. בר. 

לדוכובסקי, מיצ׳יסלו הללן 1 ז, רוזן 

נ£נ*׳יזס 011 ס 1 !^ 1 3 * 9311 — ( 1822 — 1902 ), חשפן 
פולני ומדינאי כנסייתי. ל׳ נולד למשפחת אצילים והוסמך 
ב 1845 לכמורה ברומא. ב 1851 — 1865 מילא בהצלחה תפקי¬ 
דים שתים בשרות הדיפלוסאטי של האפיפיור. ב 1865 
נתמנה לארכיהגסץ של 5 וזן. בתפקידו זה שירת את האינ¬ 
טרס הלאומי הפולני, ועם זאת חיה נאמן למדיניות האפי- 
פיורית. ל׳ היה מראשי המתנגדים לביסמארק ב״מלחמת 
התרבות״ (ע״ע גרמניה, היסטוריה, עם׳ 458 ), ומשום כך 
נאסר ב 1874 . בתקופת מאסרו הועלה לדרגת חשמן. לאחר 
שיחתרו, ב 1876 , יצא מגרמניה וניהל את ענייני הארכי־ 
הגמוניה שלו מרומא, עד להתפטרותו מתפקיד זה ב 1885 . 
ב 1892 נתמנה ע״י לאו 111 צ לראש הלשכה להפצת ׳הדת. 

לדינו (ס"!^! [מ 0 ח״^ 1 ]) או "ספרדית־יהודית" (ע״ם 
01 מ 3 <)$£-ס 1£ > 1 ! 1 < \ 151 מ 3 <ן 5 ' 0 ש 1 > 1 ו( וכר בלעז), השפה 
הספרדית מסוף יד,"ב, על ניביה השובים, שהתגבשו בפי צאצ¬ 
איהם של היהודים מגורשי ספרד בארצות התיישבותם השר 
נות׳ אפתקה הצפתית, ארצות הבאלקאן, המזרח התיכון, 
ובזמן החדש אף מעבר לים, באה״ב ובאמריקה הלאסינית. 

ל' הוא גם שמם של הלהבים התמניים המדוברים באחור 
ה״רטי", כלומר ד,ב 3111501 ה 01 ז 0 ז £113 בגראובינזץ שבשוויץ 
וד, 0 ״ 11 >^ 1 של טירול. באמריקה המרכזית: ל׳ היא ספרדית- 
אינדיאנית ובן כיבד לאינדיאני דובר ספרדית. שמוח 


199 


לדינו 


200 


שונים ניתנו במשך הדורות לניבי הל׳: רומאנטי, שפא־ 
ניולית, ג׳ודאיזמו, ספרדית־יהודית, ל/ הסברה המקוב¬ 
לת, שהמונח ל׳ משמש רק לציון לשון תרגומי המקרא, 
התפילות והפיוטים, ואילו יתר השמות מציינים את השפה 
המדוברת, אין לה על מה לסמון־. דעה אחרת, לפיה דיברו 
וכתבו בל׳ (כשפה יהודית מיוחדת) עוד לפני גירוש ספרד, 
טעונה עדיין בירור וביסוס. ידוע שהיהודים בספרד, שהשת¬ 
משו בניבים המקומיים השונים, נהגו להכניס לתוכם מלים 
וביטויים עבריים (במיוחד מתחומי הדת והמוסר), ואולי אף 
ביטויים ספרדיים ארכאיים, אך נראה כי לא הגיעו לידי 
יצירת שפה עצמאית, שתהיה מיוחדת להם. רק לאחר גירוש 
ספרד נוצרה לשון שחיתה מנותקת מתהליכי ההתפתחות 
של הקאסטיליאנית החדשה ושיקפה ביסודה את ההיגוי, 
הצורות, התחביר ואוצר־דיסלים של הספרדית שדיברוה 
וכחבוה במאות ה 14 — 15 . בהשפעת הסביבה בארצות מקלטם 
של המגורשים. הלך והעמיק ההבדל בין הלשון המדוברת 
והשפה הכתובה. הדבר ניכר בספרות העממית והרבנית. שפת 
תרגומי המקרא והתפילות, אשר קלטה פחות יסודות זרים, 
הפכה במחצה הדורות למעין שפת־מופת מאובנת, שהמוני 
העם מתקשים להבינה. 

הל׳ התעשרה במלים ובביטויים שאולים מן הלשונות 
בארצות מושבם של חבריה, בקהילות אמסטרדאם ולונזלן 
שסרו, בדרך כלל, על טהרת הלשון הקאסטיליאנית ועקבו 
אחר התפתחותה בספרד. אף באיטליה השתדלו למנוע את 
בידודו של הל', הסתגחתו במסגרת של ארכאיזמים וקליטת 
יסודות זרים (ר׳, למשל, עמדתו הפולמוסית של אמברוזו 
[ע״ע] נגד הא שבפי יהודי תוגרמה). 

למרבית התופעות הלשוניות בל׳ ניתן למצוא הקבלות 
הן בניבים העממיים של ספרד ואמריקה הלאטינית בזמננו, 
והן בטכסטים ספרדיים קחמים. ברם, אחדות מהן באות 
להעיד על התפתחות המיוחדת לא בלבד. 

בתחום התנועות — רבות המלים בל' שבהן חסרה 
הדיפטונגיזציה של ס (> 116 ) 61 (> 16 ) שבקאסטיליאנית, 
בדומה לדיאלקטים ספרדיים מסויימים! למשל, שןחסק (לער 

מת 6 )ת 06 ק ,גשר)! נ 11 ז 0 ק (= 0 ) 11161 ) ,נמל׳)! 50116 

(= 16 ) 5116 ,גורל, מין׳)! 05611513 ק ( = 13 :> 30160 ק ,סבלנות׳)! 

ז 0311£6 !> (= 00316111161 ,מישהר), וכר. 

בתחום העיצורים: א) במידה מםויימת נשמרת ההב¬ 
חנה בין שלושת העיצורים שהיו ביה״ב ( 1 ) \ (| 1$ — נכתב 
ש),( (| 2 |— נכתב ז')! ( 2 ) ן (| 15 — נכתב ם), 2 (| 2 |— נכתב 
(ז)! ( 3 ) 58 (| 5 | — נכתב ש), 8 (| 12 —נכתב ז). 

ב) שלוש אפשרויות לגבי ה£ ההתחלתית: ( 1 ) שמירתה 
( £3261 ,לעשות׳! £0100 ,תנור׳)! ( 2 ) הנשמה והעלם החוכך 
השפתי־שיני (־ 113261 ! 110 ־ 1101 )! ( 3 ) הבלעה ( 3201 ! 37131 
,לדבר). 

ג) שמירה, בתנאים מסויימים׳ על ההבחנה בין נ 1 ח¬ 
שפתי לבין 7 שפתי־שעי. < 1 ר! התחלתיים השתמרו כגון: 
■ 1131131 ,דקור! 111611 ,טוב׳! 11003 ,פה׳, וכן — 613 ׳! ,משמר! 
! 76083 ,נקום׳ וכר. אך מוצאים גם 1711 ־! ל ־ 11 > תכוף ונפח: 61 ־ 11 ) 6 ק(לער 
מת 161 ) 61 ס ,אבד׳)! 501110 (= 10 >ז $0 ,חרש׳)! 6 ־ 11 > 0 ת 1 3 ז 3 ק 
(= 16 > ־! 3010 3 ! 3 ק ,בגלל אהבה שא), שר. 

מורפולוגיה: העובחת העיקריות במערכת הצורות 
של הל׳ הן: 

א) שימוש בצורת־כינוי ! 1 במקש 11:16 ת ,אני׳ במקש 
0 ?! 011 ,אותי', במקש 106 ! 11 ,אתה/ במקש !!ז! 011 ססס 
,אתי/ 11 600 ,אתך/ במקש 60001180 ׳ 0001180 , ועוד. 

ב) שימוש ב 60310 , 60313 במקש 06 נ>. 

ג) שמירה על צוחת עתיקות בנטיית הפועל בהווה: 

70 , 10 ), 50 (לעומת הצורות הספרדיות המודרניות: ? 70 , 
? 10 >, ? 50 )! 50$ בצד 6165 (הצורה הקיימת בספרדית בלבד)! 
505 = ,אתה הנך׳ באנגלית " 316 סס?*/ 116165 !> ,אתה חצה/ 

(= 5015 , 506161$ >). 

ד) השמטת הסשית 1 >- בציוד־רבש:( 61 ) 0105113 ,הראר! 

( 1 >) 11616 !> ,בקשר! ( 1 >) 1 !ל 3 ,פתחו/ וכר. 

ה) שימוש בפעלים רבים בציתף כינד חוזר, שעה שב- 
קאסטיליאנית אין עחיות לכך, כגון $6 ז 13 ת 6 < 353£ (= להח¬ 
כים)! 101011156 > (= להירדם). 

ו) הסשית של הגוף הראשון בזמן עבר מושלם בפעלים 
מהבטיה 31 ־ היא 1 -! 63011 ,שרתי׳! 3011 ,אהבתי׳ בצד 
3016 , ^״ 03 (הצורה המקובלת בספרדית). 

שמות שהם ממין זכר בקאטטיליאניח מצויים במין נקבה 
בל': 7160116 13 (,בטן׳)! ! 11000 13 (,כבוד׳ , )! 6 זץ 326 13 
(,שמר), וכר. 

צורות־ההקטנה של שמות ושמוח־תואר בל׳ מספרן גדול 
יותר ומגוון יותר מזה שבלשון המוצא. 

א ו צ ר ה מ ל י ם: נשף על הבדלים לכטיקאליים בשימוש 
בשמות שעלים שונים, בין הקבוצה המערבית של ל' מזה 
לבין הקבוצה המזרחית מזה (ראה להלן), שאינם כה מהר 
תיים, מאפיינות שתי תשעות אחחת מהותיות אח אוצר 
המלש של ל': א) שמירה על מאות מלש ספרדיות ארכאיות, 
אשר מקצתן שוב אינן בשימוש בספרדית המודרנית, שקצתן 
שעו את משמעותן! ב) מילר מקומן של סאות מלש ספר- 
חדת שנשתכחו במלים מקבילות שאולות משפות שונות: 
עברית, תורכית, צרפתית, יוונית חדשה, ערבית, איטלקית, 
וכד, כמודגם להלן: 

א) מלים ארכאיות בל׳ (בסוגריים המלה המקשלת 
בספרזץת מודרנית): 13 ) 13 ) 36 ( 3 ( 716 ,זקנה , )! 31 ) 110 ( 3 ( 0011 

,לאחד , )! 31 ) 3013 ( 3831 ק 3 ,לכבות')) 301010113156 (- 0131 
61110150 ,נבול')! £1031 ( 010111 .למות')! 118031 > 6 נ 31 (- 1650 
! 3 ) 61 ,להחיות')! וכמרכז 131 ) 6563 ( 3631131 ,ל 0 יש׳)ו - 68601 
! 63 ( 31 !ק 6$ ,לרגל'), 63231 ( 316163 ,כפר, עיירה׳). שן תארי־ 
פועל, כגת 38013 ,עכשיר! 310613 ,עתר! 16 >ת 0 ,איפה'! 
01000110 ,הרבה/ 

נמנעים בל׳ מן השימוש במלים ספרדיות מסויימות בגלל 



201 


לדיגו 


202 


משמעותן הנוצרית: במקום 10011080 ) [ 101011110118 ) ( 01108 )— 
,יום האדון׳—יום א׳] משמשת המלה הערבית: אלחאד, 
כלומר "יום ראשון". 

ב) מלים שאולות מלשונות אחרות במקום מלים ספרדיות 
שנשתכחו: ( 1 ) מעברית: היקף המלים והביטויים העב¬ 
ריים בל׳ הוא גדול יותר בשפה הכתובה. במיוחד בספרות 
הדתית, מאשר בלשון הדיבור. מאידך נראה׳ שאץ תרומת 
העברית לל׳ חשובה באותה מידה כמו ביידית. ההשאלות 
מצרפתית, תורכית, יוונית חדשה, ערבית והלשונות המלא- 
וויות בחלקן (ע״ע בולגריה, עמ׳ 787 — 788 ), לפי מקום ישי¬ 
בתם של דוברי הל׳, הן הרבה יותר מהותיות ומכריעות. 

מאות המלים העבריות המצויות בספרות אינן דורשות 
הדגמה וביתר! אולם אפשר לציין אחדות שקיבלו משמעות 
חדשה בל׳ בחלקן בתוקף ״תרגום־שאילה״: חתיכה (,טבע׳)! 
ותה (,נתב׳)! חד-גדיא (,אספסוף׳)! מציאות (,תוכן׳)! עושה 
שלום (,לסגת׳)! דמיץ (,פחד׳)! מים עזים (,יי״ש׳)! מעלה- 
מטה (,בערך׳ בקיתב׳). שרשים עבריים אחתם שימשו בסים 
למלים בל׳ בתוספת סיומות ספרדיות. דארשאר (,דרש׳)! 
באדקאר (,בדק׳)! מזאלאדו (,בר־מזל׳)! תשמאזאלאדו 
(,ביש־מזל׳)! חאנוסדו(,חנפן׳), ובר. 

( 2 ) מצרפתית: בסוף המאה ה 19 ובראשית המאה 
ה 20 , בהשפעת בתי־הספר של כי״ח, חדת מאות רבות של 
מלים צרפתיות אל שפת תבודם של המשכילים ואל דפי 
העתונות, אשר מהם קלטו אותן הקוראים. למלים אלו ניתן 
צליל ספרדי והן השכיחו את המלים הספרדיות המקבילות 
שהיו בשימוש לפנים. למשל, 013101020 ,אומלל' (- 03111011 ! 
ג 0 ס!): 80 ־ £0801 ׳פרוור' ( £30110018 )! 1021131 > ,להשתוקק' 
(! 0 ז 1£$1 >)! 8010 ,מטרה, אמצעי׳ ( 801 )! 11$3 ס 1 ! $0£ ,אבל' 
( 06 ת 3 ! 500££ ), וכר. 

בצורה תמה ולפי אותה מתכונת חדרו מלים וביטויים 
משאר הלשונות אל הל׳, אך שלא כבשאולות מן העבתת, 
כבשו בעיקר מקום גדל והולך בשפה המדוברת. בדומה 
ליידית הישראלית חדת גם ללשונם של תבת ל׳ בא״י 
מלים עבתות בתחום חיי יום־יום, שמות מוסדות, ביטויים 
"סלנגיים" וכיר׳ב. 

הדיאלקטים של ל׳: למרות היסוד ההומוגני של 
הל׳, שנשתמר במשך דורות רבים, בכל ארצות הפזורה של 
מגורשי ספת, בלטו משכבר שינויים פונטיים, מורפולוגיים 
ולכסיקאליים בניביהן של שתי קבוצות עיקתותשלדובתם: 
הקבוצה המזרחית (קושטא, אדריאנופול, איזמיר, תתס), 
והקבוצה המערבית (סאלוניקי, מאקתניה, בוסניה, 
סרביה, רומאניה), כשהראשונה משקפת במיוחד את הניבים 
של קאסטיליה, ואילו האחרונה שומרת על הקווים האפיי- 
ניים לתאלקטים של צפץ־ספרד או אף של פורטוגל: לעומת 
הסופיות 0 - ס- בדיאלקט המזרחי, מופיעות בדיאלקט המ¬ 
ערבי 1 -, 0 - ( 10 > 61 זו ,ירוק/ לעומת 11 >ז 0 ׳\ 1 סזזסק ,בלב׳, 
לעומת 0 !! 3 ס)! שמירה על -£ התחלתית בדיאלקט המזרחי 
( 0 ( £1 ,בן , )! -!ס-מבוטא-! 3 -( 10103 ! / 1 ) 3 ! 11£ /) 8/1 ,ז־זתאג^וי 
80711( ק!/ . 114 ) 101 > 7/1 !!)ס/ס 0 ,. 111 ; 1914 , 1 !}ס 1/1 ) 71 ס . 

4/ 0/1/111;, 1930. <\.5 ¥31111(13, €071(71/711/160 01 !1(11410 4(1 
)114!0-/5 86001161 . 1 , 1915 ,( 11 .י; 1 ־> £1101 !) 1 , ./ £61 ) 01 ./ 0 ק , 
010!!/(0 ]114/0- !11!(10/1 13 16 ) 80161111 ) 111 ) 11111/1 ס ' 01111/0011 1 ־ ס 
8631 ^63(160113 £3(1311013, י 111 צ X¥, XXX^1). 1926- 

1952; 0 1/661 ) £1 > / 01111511 !> ס!// (ס 1 ( 1 ) 1111 14 , £11113 ■ 4 ג ) 

)144.-5{. (£6¥116 5 ^ 6 ) 0 . 61 . 0 ; 1930 ,( 79 , 116 ^ 301 ק 13 ל , 

111(1 ■5(1. £0£*-7 1932 ,( 43 , £06£ -) £ 0 11 ) 1 ) 01/40/11 !> 1/1 66 /ז>־ ; 

16 ., 8/(6!/(6!! !11/ /6 )114 1 ! 11 { 11  . 61 ; 1946 ,! 0 )! 7711 ס!> £6 > .? 61 - 04 ך 661 מ ס/ת !- 
63*1 ; 10/11/0 ) €0/1 , 3130111 ? 63 זז £3 66 •\> , 1953 ,.? 61 -.£>״ 

0 ; 1954 — 1952 , 111 ־ 1 , 01 )! 077/1 !> £6 > 0616 ז\ 1 4/1 11410 ן . 

£311108-011, €0 £1(0 !!{>(1/101(1 611 11/0/1 (1*65060 (16 

105 )11(1105 56136(1165, 1), 1959; \ 23111063 ^1061116, 010- 
1/0(010^10 !!{0/1010, 279—305, 1960; 61. 6101110, !11/0 !סס;ס 
16/ 0/41(0 4! 0/1/71(/ ', 1960. 

. ס. ל 

—1377) — 1^(1151 לדיסלאי (ל 9 ל 1 ) — ( £5210 .!) 10 ־ 
,111 1414 , סלד ס 1386 >, מלד נאפולי, בנו של קרלו 
מהענף ההוגגארי של בית אנז׳ו. בעלותו למלוכה היה ל׳ בן 
11 9 ואמו פעלה כעוצרת, אך יריבו לכם המלוכה, לואיג׳י 
מאנז׳ו גירש אותם מנאפולי. המאבק בין לואיג׳י לב? ל׳ 
השתלב במאבק ב? האפיפיור קלמנס 1 ד׳\ שבאויבי? (ע״ע), 
שתמך בלואיג׳י, לבין האפיפיור בוניפאציום £ס, ברומא, 
שתמך בל׳. ב 1399 חזר ל׳ כמלך לנאפולי, אולם במותו של 
בויניסאציום ( 1404 ) חודשה המלחמה בין ל׳ לבין לואיג׳י, 
ורומא נכבשה לסירוגין בידי שבי היריבים. כדי לסכל את 
מאמציו של הקיסר זיגיסמונד (ע״ע) לשים קץ לקרע בכנסיה 
("הסכיזמה"), שבהם ראה סכנה למעמדו באיטליה המרכזית, 
כבש ל׳ ב 1413 פעם נוספת את רומא ונתן אותה לבז. הוא 
כרת בריתות־הגגה עם פירנצה וסיעה ודימה כבד להיות 
שליט יחיד באיטליה המרכזית, אך חלה פתאום ומת. ל׳ היה 
הגדול שבין שליטי איטליה בזמנו. 

1. 61151(0162 )€41 1 } 01 } 1 6 ! ,׳ x16 (32123(16/1(, 56), 1922; 

(3111010, 8! 4', 1/1 £10-101170x20 1-11, 1936. 

ל 1 * 1 * 13 * 1 , ?" 572711 — £־ 61 ג 1 ־ 161 ) 1-6 ג 051111 ( — (נר 1925 
מ 1 נטקליר [ביררתי]), גנטיקאי אמריקאי יהודי. 

ל׳ גדל בניו־יורק, שם סיים את לימודיו בהצטיינות וקיבל 


תואר 8.50 בזואולוגיה ( 1944 ). 
אח״ב החל ללמוד רפואה, א 1 
כעבור זמן־מה עבר לאעיברסי־ 
טת ייל, ושם קיבל תואר . 8.0 ? 
( 1947 ) בהדרכתו של סתם׳ א. 
ל. טיטם (ע״ע), ל׳ הצטרף 
למחלקה לגנטיקה של אוניבר¬ 
סיטת ויסקונסין. ב 1958 זכה 
במחציתו של "פרם נובל" 
לרפואה על מחקריו בחורשת 
החידקים. המחצית השניה הוענקה למורו טיטם. ב 1959 מונה 
ל׳ לראש המחלקה לגנטיקה בביה״ס לרפואה של אוניבר¬ 
סיטת סטנפורד, קאליפורביה. מאז 1962 הוא עומד בראש 
המעבדות "קנדי" לרפואה מולקולארית בפאלו־אלטו, קאלי־ 
פורניה. 

עבודתם המשותפת של ל׳ וטיטם הוכיחה, כי בניגוד למה 
שחשבו קודם לכן, קיימת התרבות מעית בחידקים. תגלית 
זו זיתה את התקדמות המחקר בביולוגיה המולקולארית. 
ב 1952 פיתח ל׳, יחד עם אשתו, את שיטת ה״שיכפול", 
המשמשת מכשיר רב־ערך בחקר גנטיקת החידקים. יחד עם 
נ. ד. זינדר גילה ל׳ את תופעת ה״טראנסדוקציה", בה מועבר 
חלק מברומוסום מחידק אחד לשני באמצעות בקטריופג 
(ע״ע) המעביר ע״י כך תכעות גנטיות חדשות. 

לךרי-רולן, אלבסןךר־אוג י 9 ס- 

1111-11011111 ^ 1 811816 — ( 1807 — 1874 ), מדינאי 
צרפתי. ב 1829 הוסמך ל״ר לעו״ד, וקנח לו שם כפרקליט של 
רפובליקנים במשפטים פוליטיים. ב 1841 נבחר לבית־הנב- 
חתם והתפרסם כנואם מזהיר, וב 1843 יסד אח העת? 
011116 ) 86 ^ 1 , שהופיע עד 1850 וביטא השקפות רפובליק- 
גיות קיצוניות. 

ל״ר מילא תפקיד חשוב במהפכת פברואר 1848 , שהדיחה 
את לואי-פילים (ע״ע) ממלבותו וכובנה את "הרפובליקה 
השניה". בממשלה הרפובליקנית נתמנה ל' לשר־הפנים 
והוא היה בה אחד מאישי־המפתח• כשר־הפנים תרם תרומה 
בת־קיימא למשטר בצרפת בהנהיגו זכות־בחירה כללית 
לגברים. עם זאת גילה במפתיע נטיות שמרניות מובהקות, 
וסייע בדיכוים של נסיעוח־התקוממות מצד השמאל. לאחר 
שעלתה לשלט? ממשלה ימנית יותר, ביולי 1848 , נהיה ל״ר 
למנהיגם המוכר של הראדיקאלים. מעייניו היו נתונים לתי¬ 
קונים מתניים יותר מאשר לתיקונים חברתיים, ואעפ״ב 
תמכו בו הסוציאליסטים בעת הבחירות לנשיאות, שבהן 
הצביעו בעדו 370,000 איש. הוא התנגד למדיניותו של הנשיא 
לואי נאפולי? (ע״ע נפ 1 לי? 111 ) ואירגן נגדו הפגנה 
שתוארה בפי הממשלה כנסיץ־התקוסמות (יוני 1849 ). ל״ר 
ניד? לגירוש מצרפת, עבר ללמד? והצטרף שם לועה״פ 
של "הוועדה למען אירופה מהפכנית", שבד. השתתפו מציגי 
וקו׳שוט (ע׳ ערכיהם), ששאפה לכונן משטרים רפובלי¬ 
קניים בכל אירופה. בהדרגה דעכה השפעתו, ובשובו לצרפת 
ב 1870 נמנע כמעט כליל מפעילות ציבוריות הדשש־מספר 
לפני מותו נבחר לאסיפה הלאומית. ב 1879 נתפרסמו נאומיו 
( 5 ז 6 '\ 1 !> 115 ־ 601 61 165 ןן>ט 011 ק 015601118 ), בשני כדבש. 

011 ) 1/0/1 !) 71 ) 701 } !! 1 )! 1848 !//}ס 8 -.€ , 03160311 .£ . 01 

£66063 0714 )/ 5 636 0/14 . 8 -.€ , 1 ) 1 ; 1921 ,!//!)! 1 ]} 71 > ה! 

, 1948 ,( 861111661 .£ ; 1922 .) 11611 ק/ 8 

אה. א. 



י. לדרנרנ 




207 


לד! אור — לד! בל, ז׳זף־אשיל 


208 



נטל לזז אוד 


לה אור (השם המלא: 01306 16 > £31-1-6 -£ £6 ! משמעותו: 

נמל החסד), עיר־נמל בצפון-מערב צרפת, על חוף 
מיצר לאמאנש, כ 220 ק״מ מצפץ־מערב לפאריס, בגליל הסן 
הימי. מספר התושבים 186,000 ( 1964 ), ובל״א רבה כ 230,000 . 
ל״א יושבת על חופר הדרומי של חצי־אי בקצה שפך הנהר 
סן והיא הנמל השני בחשיבותו בצרפת, ונמלה הראשי באו¬ 
קיינוס האטלאנטי. נמל ל״א משרת את אגן פאריס ואיזור 
נרחב בצפת צרפת ובמרכזה. דרכו עוברת רוב תנועת המט¬ 
ענים והנוסעים שבין צרפת לאמריקה הצפונית. הנמל מורכב 
מ 14 מעגנים׳ שאורך רציפיהם מגיע ל 15 ק״מ בקירוב. יש 
בו גם נמל-נפט כשיר לקבלת מיכליות גדולות עד לנפה של 
150x100 טון. לידו בתי־זיקוק, המחוברים בצינורות לפאריס 
וסביבתה, הנמל משמש גם את תנועת הספנות של מערכת 
נתיבי המים של אגן הסן. לעיר גם שדה־תעופה. 

ל״א היא עיר־תעשיה! יש בה מספנות ומבדוקים, וכן 
מפעלים לייצור מכונות, ציוד לאניות, מוצרי מתכת ועץ, 
טכסטיל, חבלים, חמרי״בניין, פימיקאלים, מזונות ועוד. 

העיר בנויה ברובה על שטח מישורי לאורך שפך הסן, 
אולם איזורי־מגורים חדשים לאמידים עולים במדרון הרמה 
(בגובה 80 — 100 מ׳) שמצפון לעיר. בצפון־מערב העיר 
פרבר־נופש, ובו חוף־רחצה נאה ובתי־הארחה רבים. מלבד 
כנסיית נוטר־דאם (מהמאה ה 16 ) אין בעיר בניינים עתיקים. 
רוב בנייני הציבור הנאים שבמרכז העיר, בתוכם בית־ 
העיריה, נבנו בסוף המאה ה 18 ובמאה ה 19 . 

ל״א באה במקום עיריהנמל ההיסטורית ארפלר (-• 1-131 
111 :>!£) שנמלה נסתם בחול. במקום היה רק כפר־דייגים, עד 
שבנה שם המלך פרנסוא ב 1517 נמל ומבצר, שמהם צמחה 
העיר. הביצורים בעיר הורחבו מאד ע״י ורבן (ע״ע) בסוף 
המאה ה 17 . במאות ה 17 וה 18 היתד. ל״א מרכז ראשי לסחר 
עם אסיד, ואמריקה ומילאה תפקיד חשוב ביישובה של 
קאנאדה ובפעילות המסחרית־קולוניאלית במערב-אפריקה, 
וכן שימשה נקודת-מוצא לספיגות־דיג שיצאו למרחקים. 
נאפוליץ הרחיב ושיפר את הנמל, חיזק את ביצורי העיר 
ועשאה גם לבסיס מלחמתי ראשי. את מקומה כנמל צבאי 
תפסה במאה ה 19 שרבור, אך סחרה עם צפון־אמריקה הלך 
ורב. במלח״ע 11 היתד. מעח גרמני ונהרסה כמעט כליל 
בהתקסות־אויר. אחרי המלחמה שוקמה בשיטתיות ואף הור¬ 
חבה. 

בל״א קהילה יהודית קטנה. 

ס. בד. 


לה אך 0 , פרד ר ,, ק סזר זרה — 16 > ־ 06531 10 ז 16 ;> 6 ז? 

*!זג!! £3 — ( 1754 , רול בקאנטון ול [ 1 >ט 3 ^] — 

1838 , לוזאן), מדינאי שוויצי. ב 1782 התיישב ל״א בפטרבורג 
ונתמנה למחנכו של הדוכס הגדול אלכסנדר (אח״ב הצאר 
אלכסנדר 1 פולוביך! ע״ע). הוא נסע בלב תלמידו 
אידאלים ליבראליים. בפרח המהפכה הצרפתית חזר ל״א 
לארצו וניסה להמריד את הקאנטון וו בשלטונה של בת. 
אחרי שנכשל בזה, עבר לפאריס והשפיע על הדירקטוריון 
לשלוח צבא לעזרת הקאנטון שלו ולהקמת "רפובליקה למא¬ 
ניה" ( 1798 ). כשקמה אותה שנה "הרפובליקה ההלוטית" 
(ע״ע שויץ, היסטוריה) בחסות צרפת, היה ל״א חבר הדירק¬ 
טוריון שלה, אולם ב 1800 הודח בגלל השקפותיו הראדיקא- 
ליות וחזר לפאריס. כשנכנס הצאר אלכסנדר 1 לפאריס 
ב 1814 , העניק למוררלשעבר דרגת גנרל בצבא הרוסי, 
איפשר לו לייצג בקונגרס הווינאי את הקאנטונים וו וטיצ׳ינו, 
וסייע לו להשיג להם מעמד של חברים תבוניים בקונפד־ 
ראציה השודצית. ל״א היה אח״כ חבר מועצת-השלטון בוו. 

. 1925 , 11 ־ 1 ,^מו 1 )^ 80£ 

לד! בון, ג י 0 טו — ! 801 1.6 6 ׳י 011513 — ( 1841 — 1931 ), 

רופא וסוציולוג צרפתי, ממניחי היסוד של הפסיכר 
לוגיה החברתית המודרנית. בהשפעת גובינו(ע״ע) דגל ברע¬ 
יונות אנטי־דמוקראטיים וגזעניים. 

בעקבות טרד (ע״ע) טען ל״ב, כי הסוציולוגיה חייבת 
להתבסם על הפסיכולוגיה, וכי החיקוי הוא אחת מתופעות 
היסוד בחיי החברה. בהסתמך על דוגמאות ממהלכה של 
המהפכה הצרפתית, ניסה להוכיח׳ כי ההמון הוא כוח עיוור, 
שבו נחלשים, בהדרגה, שיקול־הדעת הביקרתי והמוסר, 
וגובתם החיקד, הרגשיות והשפעת המנהיגים. ספרו הידוע 
ביותר היה £011168 168 > 10816 ס 11 :>ץ 8 ? £3 ("פסיכולוגית ההמר 
נים״■), 1895 . בין כתביו האחרים הרבים: תס 1 ז 01¥11153 £3 
865 גז\ 168 1 > (״תרבות הערבים״), 1884 < - 6110 ץ 5 ק £018 £68 
16$ ק! 61 <ן 168 > 16 161,011111011 > 108101168 ("החוקים הפסיכולו¬ 
גיים של התפתחות העמים״), 11894 111 > 10810 סו 1 :>׳ל 8 ? £3 
$0613118016 (״פסיכולוגית הסוציאליזם״), 1898 ! - 861-0 £3 
0111110115 ^ 6 ־ 1 168 > 611010816 -ל 8 ק 13 61 £631153156 1011011 ("המה¬ 
פכה הצרפתית ופסיכולוגית המהפכות״), 1912 . 

. 1909 ,*זש״זס סס: 61 8 .. 1 . 7 > , 1611.1 ? .£ 

לה בל, ז׳וזף־אעיל — 861 £6 111116 ^- 11 ^ 1056 — 

( 1847 — 1930 ), כימאי צרפתי, מאבות הסטראו- 
כימיה (ע״ע). ל״ב סיים את לימודיו בביתיהספר הפוליטכני 
בפאריס, שימש לאחר מכן כמדריך באוניברסיטאות שטראם- 
בורג ופאריס ועבד כאסיסטנט עם בלר ועם וירץ (ע״ע). 
כשנפטר אביו׳ נפלה בחלקו ירושה גדולה, שאיפשרה לו 
להקים לעצמו מעבדה כימית פרטית. 

ב 1874 גילה ל׳ — בעת אחת עם ונ׳ט־הוף (ע״ע הוף), 

אך ללא קשד עמו — את המבנה הטסראהדרי־התקין של 
מערכת אטום הפחמן (ע״ע) וארבע ערכויותיו בתרבובות 
אליפאטיות. תגלית זו היתד, יסוד בניינה של הססראוכימיה. 
ל׳ חקר את הקשר בין הקונפיגוראציה (ע״ע) הכימית ובין 
הפעילות האופטית (ע״ע אופטית, פעילות) והמשיך את 
מחקריו הקלאסיים של פסטר (ע״ע). מסקנות מחקריו בנושא 
זה היו:( 1 ) הפעילות האופטית מקורה באסימטריה המולקז־ 
לארית. ( 2 ) טינתזת תרכובת בעלת פעילות אופטית נותנת 


209 


לה גל, ז׳זף־אשיל — לה ברן, שרל 


210 


תערובת רצמית (ע״ע אופטית, פעילות, עט׳ 65 ) הניתנת 
להפרדה לשני האיזומרים בשיטות פאסטר. 

ב 1891 גילה ל׳ את הפעילות האופטית של תרכובות 
אמוניום רביעוני והפרדתם ע״י -וחס? 

!■ £13110117 רח 0111111 לאתומרים אופטיים. 

במעבדתו הפרטית עסק ל' במחקר השימוש התעשייתי 
של הנפט, בחקר הדימורפיזם של כלודו־פלאסינאסים והת¬ 
הוות גליקולים (ע״ע גליקול) ונהלים גבוהים בתהליכי תסי¬ 
סה. כן חקר את פעולתם של מיקרואודגאניזמים שונים. 

ל' נתמנה ב 1892 לנשיא האגודה הכימית בפאריס וב 1929 
לחבר האקאדמיה הצרפתית למדעים. 

* 11 ! £0 (ס (ס 115 * 10 <} 10 *' 1 * 0 004 * 815 )!/' 1 ,■ 1111110 ש 1 ז 110 :> 8 0 
* 11 * 515 * 05 * 11 י! ,! 6 ) 1 :>״!£ ./י\ ,־ 1894 ,(בערכו) ץ 1111517 * 1 ') 
;^ 1934/5 ,(בערכו) 101£ * 01 0 * 1 ! > 15 סס 05% 1 * 4 0 *^ 61110410 
. 1946 ,(בערכו) 111 * 01 75 ** $404 ־ ץ־!ז 86 .ן . 4 . 

י. קל. 

לה בךיר, דן דה — 81117010 101,3 > ח 63 ( — ( 1645 , 
'פאריס— 1696 , ורסאי), סופר ומוראליסטן צרפתי. 

ל״ב היה בן למשפחה בורגנית ולמד משפטים בלא רצון לעסוק 

במקצוע זה. ב 1684 נתמנה 
למחנכו של לואי, דוכס בור¬ 
בון, נכדו של הנסיך קונדה 
(ע״ע), ולאחר שנתיים הופ¬ 
קד על ספרייתו של קונדה 
בטירת שאנטיי. בשנים הללו 
ניתנה לו אפשרות להתבונן 
מקרוב בעולם האצולה, 

בהתנהגותם של "הגדולים" 

ובמידותיהם של הנתונים 
לחסדם — ובתוכם אף הוא 
עצמו — ולרשום את הר¬ 
הוריו. רווק, סגור בתוך 

עצמו, בודד חר בעולם 

לא־שלו, התחיל בחיבור אותו ספר, אחד ויחיד, 
אשר בזכותו נודע לתהילה ורכש לעצמו מעמד חשוב 

בין סופרי התקופה הקלאסית הצרפתית. בצורתו הראשונה 

הופיע הספר ב 1688 , כ״נספח" לתרגום של תא 1 פרסטום 

, £100 111 > 111115 ) 3 ־ 11 , 1103810 ^ 1^5 0373070705 (10X1100 
510010 00 10 ) 1001175 \ 105 011 0303010105 105 00 ׳\ 3 ("הדמויות 

שלתאופרסטום, תרגום מיוונית, בתוספת הדמויות או המידות 
של המאה הזאת"). לאמיתו של דבר היה זה תרגום של 
הנוסח הלאטיני מאת איזאק קאזובון ( 0353118011 ), אך התר¬ 
גום היה רק אמתלה כדי להציג את יצירתו הוא. הספר זכה 
להצלחה מיידית. ב 1693 נבחר ל״ב לאקאדמיה על-אף הת¬ 
נגדות קשה. 

אנשים רבים, בדורו וגם אחריו, ביקשו למצוא בתיאוריו 
של ל״ב רמזים לדמויות ידועות, דבר שסייע להפצת הספר, 
אך גרם מבוכה רבה לסופר. ל״ב סלד מכל ה״מפתחות" 
שנפוצו, שכן תיאוריו, עם כל היותם מבוססים על התבוננות 
ישירה, הורכבו מקווי האופי של אנשים רבים ואף מיסודות 
שאולים אצל סופרים אחרים. כוונתו היתה לא רק לתאר 
טיפוסים, כי אם תבונות טיפוסיות! למרות שם הספר ("מידות 
המאה הזאת"), ביקש הסופר לחקור את דמות האדם מעבר 
לזמנו הוא, 

הספר זכה לתשע מהדורות בשנים 1688 — 1696 בשל״ב 



ז׳ 1 רה לה בריר 


מעשיר אותו בכל פעם בקטעים חדשים, מתקן ללא הרף את 
נוסח הדברים, משנה את מיקומם של קטעים שונים ושואף 
להארמוניה מסויימת בכל אחד מ 16 ה״שערים" המרכיבים את 
היצירה. על-פי התוספות בכל שער ניתן לראות בבהירות, 
אלו נושאים עניינו במיוחד את הסופר ואת קהל קוראיו. 
המהדורה הראשונה כללה 419 קטעים, והאחרונה 1,119 . 
בתוספות ניתנת סדרת פורטרטים המוקדשים לאנשי־רוח, 
לנשים, לנציגי המעמדות החברתיים השונים, וכד׳! כן הור¬ 
חבו השערים הדנים בעניינים מדיניים, הגותיים ודתיים. 
באחד הפרקים החשובים תוארו זכויותיו של האיש הקטן, 
הנעשק ע״י העשירים, ול״ב הוא הראשון בץ הסופרים הצ¬ 
רפתיים ששימש כסניגור חריף לאיכרים המדוכאים. 

אין בספרו של ל״ב פילוסופיה שיטתית, כי אם הצגת 
"קומדיה אנושית", תיאור טיפוסים מגוונים בסיגגון מבריק 
ומלוטש. ל״ב אינו מתאר אותם בשוויון נפש, כפסיכולוג, 
אלא כדורש־מוסר, אפשר לגלות בו דמית לרעיונותיהם של 
פסקל(ע״ע) ולה רושפוקו(ע״ע), אך יש בו גם דמית למוליר 
(ע״ע), שכמותו הוא מעניק מקום בכבד למעמד העממי 
ביצירתו. האספקטים הבולטים בספרו הם: יחסו של הצרפתי 
הנוצרי אל דתו ומלכו, כיסופי המחבר לעתיד חברתי זוהר 
יותר, ומעל לכל הדרישה לתיקון המידות. הספר תורגם 
לשפות רבות, השפיע על סופרים כגון מונטסקיה (ע״ע), 
לסז׳ (ע״ע), ה׳ונרג (ע״ע), ויצא בלמעלה מ 150 מהדורות 
במאות ה 18 וה 19 . כן בכתבו יותר מתשעים חיקויים. אחרי 
מותו של ל״ב הופיעו 40101151710 > 10 ! 511 £110$ ס 131 ס ("דר 
שיחים על הקוויטיזם", תשעה במספר, אך רק שבעה, כנראה, 
הם פרי־עטו), 1699 . 

. 11 , 1866 , 1-11 , 8 14 * 4 ./ * 1 > 01116416 * 14 ,) 1116 ־ £0111 .£ 
; 1886 ,* 1 * 1 ^ 0 * 0 <ס 6 ( 6 / 1 ) 0114 . 8 14 1 * ,, 8 14 , £21186 . 1 < , 1904 ,. 8 14 ,) 1110 ) 40 < .? 

£0)111111011( *1 <1*5 111511111510115 (06/8/6(, 1909, £. \{3£116 
(66.), 14 8., 56X1*5 6 1101515 6( £0111111*1)5*5, 1914; £. 00556, 

, 8 14 * 4 ./ , 12115 ) 1 11 ; 1918 , $401011555 !/*!ז*!'! *** 11 ' 7 
; 1935 ," 0 * 1 ) 010101:1 ״ 11 * 10 * 5 515 11015 * 115 * 5 * 6 1104 15 * 155 *}$ 

.£ , 1936 , 8 £0 ,) 211 ו 1 :> 41 < 0 ; 1935 ; 8 14 ,! 81 ״£ .זג 
- 60 145 " 4005 * 545 *! 11£ * 5 * 1146 5 * 5110101 1/14601 , 3 ) 2¥6 י 1 
-* 6010 " 5 * 5 5 * ,. 8 14 , 1 >) 2 ו(:>נ£.? ; 1940 ,, 8 14 * 4 " 5 * 1 * 1 * 10 
ראה תרגום) 1946 , 555 * $41151 , 6163011 ט 4 /.£ ; 1946 ,״ 5 ** 56 

.(עברי, 9 רק ט״ו 

מ. ל. 

לה ברן, $רל — ( 1,0871111 ) 0137108 14 :871111 — ( 1619 , 
פאריס — 1690 , שם), צייר צרפתי. ל׳ הושפע 
בציוריו הדתיים המוקדמים ממורו סימת ודאה (ע״ע). ב 1642 
נשלח לרומא ע״י פטרונו, ה״שאנסליה" (שר המשפטים) 
פיר מגיה ( 107 ו 80£1 ! 
דיוקנו, 1661 , בלובר)! 
שם שהה עד 1646 . היה 
תלמידו של פוסן (ע״ע) 
וקלט את השפעותיהם 
של ציירים איטלקיים 
לגת פיטרו דה קורטונה, 
דומניקינו ואנדריאה סא־ 
קי. ב 1648 השתתף 
בייסוד האקאדמיה המל¬ 
כותית לציור ולפיסול, 
שהפכה בידיו מכשיר 

להשלטתו של הסיגנת ׳*ארל לה 1 ח 





211 


לד׳ גרן, שדל — לחדר 


212 


המלכותי הרשמי, המפואר והנמלץ. ב 1662 נתמנה ל״צייר 
החצר״, וב 1663 למנהל בית־המלאכה המלכותי לריהוט 
"גובלך (ע״ע), שמוצריו, המעוצבים לפי רישומיו של ל/ 
קבעו את "טעם ורסאי". ל׳ סייע בידי קולבר (ע״ע) בריכת 
כל מקורות הייצור האמנותיים ודתימתם להאדרת המלכות. 
מ 1668 היה ל׳ נגיד האקאדמיה המלכותית לציוד ולפיסול. 

ל׳ עיטר, בעזרת צבא גדול וממושמע של ציירים, פסלים 
וארדיכלים, כמד. מחשובי הארמונות בפאריס ובסביבתה, 
ובתוכם את בית לאמבר (יחד עם לה סיאר [ע״ע], 1650 
בערך), את ארמץ ודלה־ויקונט ( 1658 — 1661 ), ארמון פונ־ 
טנבלו ( 1660 ), הלובר (״גאלריה אפולו״! 1661 ), ועוד. 
שיא מפעליו האמנותיים הם עיטורי ארמון ורסאי ( 1674 — 
1686 ! ע״ע), בייחוד של "מדרגות השגרירים" (שנהרסו), 
*אולם המראות" ו״אולמי השלום והמלחמה". הקלאסיציזם 
של ל׳ מתבטא בכך ששם את הדגש ברישום ולא בערכי 
הצבע. ל׳ היה מארגן למוסת, תחשב ל״דיקטאטור" האמנותי 
של צרפת בדות ולמעצבו של "סיגנון לואי 

; 1889 ! 130133 3 * 01 ! 0333 ^ 1 1 * 8 * 1 .< 0 , 011111 [ ,מ 

-ח 7 !'. 8 ״ 1 03 , 041101 ? .ם ; 1909 ,. 8 ״ 7 . 03 , 131001 ^ ,? 
. 1959 ,( 234-48 , 8111101111 11 ^) • 0 ^ 410.000 , /ס 3  ״ 06068 - ( 1593 , 
וי^סיר־סי [ 501116 -ז 710-511 ] — 1652 , לינויל), 

צייר צרפתי. ל״ט חי משנת 1618 בלית, בד היה צייחהחצר 
של חכם אח בלינוויל. ביצירתו ניכרת השפעת אמנות 
לורן, בעיקר בתמונוודהלילה על נושאים דתיים, ובן זו של 
המנירים מים האיטלקיים. בשימושו באוחוצל מושפע ל׳ם 
מקרוג , ( (ע״ע) ובסנו (ע״ע) והדבר בולט גם בתמונותיו 
הדתיות הראליסטיות־לבאורה! אולם ל״ט נענה בסיגנונו גם 
לזרמים קלאסיים צרפתיים ע״י איזון הקודם ואצילות ההבעה. 
ביצירותיו האחרונות נטה לעריכת הדמויות בצורות גאו־ 
סטריות פשוטות. היסודות השוגים שספג מתמזגים אצלו 
ליצירת אמנות אישית־ביותר. הוא השתמש במספר מצומצם 
של צבעים והתרכז בעיקר בגוונים של אדום. לאפקטים 
של תאורה נודעת בתמונותיו חשיבות עמוקה בעיצוב הדמו¬ 
יות, בהדגשתן ובבידודן, וכן ביצירת יושם של התכוננות 
ושלוה והתעלות הנשמה. דוגמות של יצירתו הן: "מחם 
המגדלית ליד העששית" (בלובר)! "אירנה הקדושה מבכה 
את סכאסטיאן הקדוש" (המחיאדן הלאומי, ברלין)! "הרך 
הנולד*(המוזיאון של רן, צרפת)! "האשזז והפרעוש" (המו¬ 
זיאון של נאנסי, צרפת). 

,. 7 , 1 * 0 , 311501 ? ס ,? , 1942 ,. 1 . 17 ) 41 .ס ,: 311101 ; .ק 
.א , 1953 ,ז . 1 * . 6 ,״ 43153 ? ,א — 1 )״ 13 ־ 1 \, * 1 ; 1948 
, 1700 10 1500 .) ¥70717 מן ) 1147 )) 1111 ) 47 . 07111 471 . ,)״״ 81 
,) 1 ) 112 )! 11 \\ 011 )) ¥70/1 71 ) ) 1711117 )¥ 73 , 153110 . 0 ; 953 ( 

. 1960 

לוז טור, מורים לןנטן דה — 16 > !!!]□""ס 106 ־ 13111 ^ 

1006 03 — ( 1704 , סן קנטן — 1788 , שם), חוקנאי 
צרפתי. ל׳ היה חבר האקדמיה המלכותית מ 1746 , וצייח 
החצר מ 1750 . חוקנותיו, המצויירים בצבעי פאסטל, טכניקה 
שהיתר. אז באפנה, מתאחם את בני משסחת-המלוכה (לואי 
מאריה לשצ׳ינסקה), אנשי-חצר ואנשי אמנות וספרות 
(וולטר, חסו). חלק גחל מעזבונו הוא סקיצות. ל׳ הצליח 
לשוות לחוקנותיו ארשת־פנים ערה, המביעה את אסים של 
דגמיו. מרבית ציוריו שמוחם בסוזיאוו של סן־קנטן וחלק 
מהם בלובד. מפורסמים במיוחד: החוקן של מאדאם זד 
פומפאחר ( 1755 ) ומספר חוקני עצמו. 

) 7 11 , 0503 ? .? ; 1928 ,״ 1 ,״ 1130115101 ^ . 1-0 > 31 מ 805 .א 
,'< 10 ^ 1 ■א ; 1952 , 010 ^) 7 1 10 014 ) 4111 ^ 1 ? 71107 ) 0 711/1 )) ¥1£/11 
,) 1 ) 112 ) 111 1111 ) 011 ) 17071 12 ) 1 ) 10 10 1 ) . 7 . 17 ) 4 . 34 

. 953 ( 

לה מוט לה ויה, סרגסוא דה - 1613 > ״ 0 ^ 1 

ז 6 * 3 /י ■ס 6 * 0 ^ 1 — ( 1588 — 1672 ), סופר והוגה- 
דעות צרפתי. נועד לקאחירה פקידותית ורק בגיל 40 החליט 
להתמסר ללימוחם ולכתיבה. ב 1639 נתקבל ל״אקאדמיה 
הצרפתית״ בעקבות פירסום מפח . 4 * 16 > ם 10 :ס 1 ת 151 ! 1 ׳ 061 
030011111 16 ("בדבר החיבוך של האדון יורש־העצר"). 
הקארחנאל חשליה (ע״ע) הועידו כמחנך של המלך חקטץ 
לואי אך נוכח התנגדותה של המלכה־העוצרת אן, 
נתמנה למחנך החכם מאורלאן, אחי המלך ( 1649 ). מש¬ 
הצליח, נמסר ליח חינוכו של המלך, והוא המשיך בתפקיד 
זה שמונה שנים, עד 1660 . לל״מ חיתח השפעה רבה בחצר 
חכה לתאחם "יועץ־המחנה" ו״היסטוחוגראף של צרפת*. 

בכתביו ייצג ל״מ את התפיסה הסקפטית של הפילוסופיה 
הצרפתית בימיו ונחשב כחוליה מקשרת בין מת סן (ע״ע), 
לבין ביל (ע״ע). הוא היה חסיד מובהק של התרבות הקלא- 



ויורד רה גזז טיר: טרים המנרגיח גיד העששית 


סית, ומרבית חיבוחו עסקו בלקחי העולם העתיק, אשר 
נראו לו כבעלי חשיבות לדורו. מספחו: 165 > ט״ 6 ׳ו 13 06 
6115 * 03 ("על המידות הטובות של עובדי האלילים"), 
1642 ! 30016115 165 ־״ 81 £611161115 ״! ("הערכת הקדמונים"), 
1646 ! - 0111 13 16 > 1011165 > 165 116 !> 661 )ת 10 ז 1 זבזסק 015601165 
165 1305 > 11$3£6 1 ) £630 1111 '!> ) 500 1116 ) 566011 105001116 

801611665 ("מסה הבאה להוכיח כי הספקות שבפילוסופיה 
הסקפטית הם בעלי תועלת סחבה במדעים״), 1668 . 

; 1934 , 1 ) 7 ) 070 1071 1 ) ) 4 ! ס! ,./ 1 . 84. 17 . 17 ,ם 6 ז 618 > 7101 ?ו . 17 .¥ 
. 1943 ,. 7 . 1 . 84 . 17 ,(> 31 ו״ 1 ? ,£ 

לה מקזךי, ז׳יאן א 1 פרוא דה - 03 16 > * 110 ) 0 1111160 

י 6 ״ £0:1 \ — ( 1709 , סן־מאלו — 1751 , כדלין), רופא 
ופילוסוף מאמריאליסטי, צרפתי. ל/ בנו של סותר אמיד, 
נועד להיות כומר, אך שינה את דעתו ולמד רפואה באוני¬ 
ברסיטת לידו, שם היה תלמידו של בורהוה (ע״ע). בראשונה 
היה רופא צבאי. משחלה בעת מסע־מלחמד, בגרמניה, החל 
עורך תצפיות שיטתיות בעצמו, ופח הסתכלותו היה הספר 
3016 * 161 > 030166116 1510116 !) (״חקר טבע הנפש״), 1745 , 
בו טען כי חיי הנפש דועכים והולכים בעקבות רפיון כושר־ 
פעולתו של הגו!/ והסיק מכך, כי המחשבה וחיי־הנפש אינם 
אלא תופעח־לוואי לפעולות הגוף החי ותוצאה של שינויים 
אורגאניים פנימיים. ספת עורר מחאות חריפות, והתקפותי- 
הם של אנשי־מדע וכנסיה אילצו את ל׳ לברוח להולאנד. 
שם פירסם אח ספרו הנודע בידתר 0136111116 00010016 
(״האדם מבונה״}, 1748 , בו פיתח את תורתו המאטחאליס־ 
טית. גם בהולאנד הותקף בגלל דעותיו, ולבסוף מצא מקלט 
בברלין, אצל מלך פרוסיה פחדריך 11 , "הגדול" (ע״ע), 




215 


לה ממרי, ז׳ילין אופרוא דה — לה נן 


216 


שמינה אותו ל״קריין החצר" וצירף אותו לאקאדמיה. בעת 
שהותו בפרוסיה י״ל הספרים: 1150 ש־צג 1101 10 ׳\ 13 10 ) 11311:6 * 

111010110 ) 11500110$ (111 1X3 ) ת 11 3700 , 1110 ) 5000 10 ) ("המסה על 

החיים המאושרים מאת סנקה, יחד עם הרצאה של המתרגם"), 
1748 , 113010 ! 1/110011110 (״האדם צמח״), 1750 , 10 ) 1 ת\ 1/1 
0010 ( (״חכמת ההנאה״), 1751 . 

לדעת ל/ טעות היא לחשוב כי החומר סביל הוא ומקבל 
צורה ותנועה ממקור חיצוני בלתי־חסרי. הנסיון מוכיח, 
כי החומר הוא פעיל ובעל תכונות חושניות־רגשניות. ככל 
שהוא מסועף ומאורגן יותר, כן מגיע העקדון הפעיל שבתוכו 
לידי ביטוי מובהק ומרשים יותר. בין הדומם לחי קיים מעבר 
מודרג ורצוף, ללא קפיצה. בדומה לשאר בעלי החיים(עליהם 
טען כבר דקארט, שהם מעין מכונות), גם האדם הוא מכונה, 
מעין מנגנון מסובך. חיי־הנפש מוסברים כתוצאה מפונקציות 
אורגניות. 

יסודות מסויימים של המוסר נמצאים כבר אצל החיות. 
הגורם העיקרי של מעשי האדם הוא השאיפה לאושר, שהוא 
ביסודו תענוג החושים. האדם הוא יצור אנוכיי מכל וכל, אולם 
ניתן לשפר את טבעו ע״י חינוך מתאים לערכי החיים- 
בצוותא, שהם הכרח לשמירת קיום האדם כיצור תרבותי, 
ל׳ הביע דעותיו גם ביחס לדרכי שפיטה נאותים לגבי עבריי¬ 
נים. לדעתו יש לנהוג בכל מקרה במידת הרחמים ולהקל 
בענשים, שהרי אין הענישה מהווה מטרה בפני עצמה, והיא 
נוגדת את טבע האדם. 

דעותיו המוצהרות, כי הנשמה בטלה עם חדלון הגוף, 

וכי רצוי שהאדם יתענג כל עוד הוא חי, הפכו את ל׳ לנציג 
המובהק של האתאיזם ושל המאטריאליזם במאה ה 18 . לכת¬ 
ביו נודעה חשיבות גם בתחום הביולוגיה המשווה. 

ם. א. לאנגה, תולדות המסריאליסמום (ונרג׳ בר־טוביה, 

עט׳ 333 ־ 364 ), תרם״ 3 ! 0 ^, 0011 0110 . 14 1x1 .? 

10111 14 01100100110, 1889 , ]. £. ? 001121 ( 1 , /. 0. 40 1x1 
. 1900 , 0 * 8/001 10100 004 1 x 600 

א. גר. 

להמן, ברנד (יששכר ברמן בן יהודה הלוי) — 1 >מ 801100 
1111131111 * 1 — ( 1661 , האלברשטאט — 1730 , שם), 
0 וכן-חצר, איש-כספים ונדבן יהודי. בהאנובר בא ל׳ במגע 
עם סוכן־החצר היהודי ליפמן ובזכות כשרונותיו נעשה איש־ 
אמוניו. בעזרתו של ליפמן זכה ל׳ להתקשר עם חצרות הא- 
נובר, דסאו, בראונשויג ודרזדן וביצע בשבילן עיסקות כס¬ 
פים, בין היתר מימן ל׳ את הוצאות בחירתו של הנסיך־ 
הבוחר מסאכסוניה פרידריך־אוגוסט, למלך פולניה (ע״ע 
אוגוסט 11 ), ושירת אותו אח״כ כאיש פיננסים וכסוכן דיפלו־ 
מאטי בפולניה. כגמול על שירותיו המסורים זכה ל׳ לתואר 
כבוד. את עמדתו ניצל ל' לטובת עניינים יהודיים, כגון 
השגת פריווילגיות וזכות-ישיבה במקומות שונים. הוא נודע 
גם כנדבן וכתומך במוסדות-תרבות יהודיים, ל׳ הקים ישיבה 
בהאלברשטאט וכלכל את תלמידיה. ב 16% הדפיס על חש¬ 
בונו מהדורה של התלמוד הבבלי! כן מימן הדפסתם של 
ספרים תורניים אחרים. בשנותיו האחרונות הסתבך ל׳ בקשיים 
עסקיים עקב הפסדים חמורים. 

על הקהילה היהודית בהאלברשטאט היה ל׳ נערץ מאד, 
והיא בהגה לכבד את זכרו. 

600101040 11000111110/100 400 6010/1101110 . 1111 .'{־ נ ' 1111 ־. . 11 . 8 

80114001 010110/10 <ן 00 ( 1 , 1111131111 * 1 .£ ; 1866 , 141 > 0011  14 

. 1 • 1 ) }ס// 100/11110/10 ■ 401 1104 . 1 8 , 151 = 4 ) 1 . 1 ; 1885 ,. 1 . 8 

. 1924 ,(הג 0., x ״ 1 


לה מרמורה, אלפ 1 נס 1 פרר 1 —* 1 000000 * 1 0080 ) 1 ,^ 

־־׳ - : ד ־ : ; ׳,׳:• 

3001003 ^( — ( 1804 , ט 1 רינו — 1878 , פירנצה), 

איש-צבא ומדינאי איטלקי. בן למשפחת רוזנים! מגיל 
19 שרת בצבא סארדיניה־פימוגמה. הצטיין במלחמה באום- 
טרים ב 1848 (ע״ע איטליה, עמ' 740 ), הועלה בה בשנה 
לדרגת גנראל ונתמנה לשר־המלחמה בממשלת סארדיניח. 
בתפקידו זה, שבו כיהן בהפסקות עד 1860 , פעל ל״מ הרבה 
להקמת הצבא, ששימש אח״כ מכשיר לאיחוד איטליה. ב 1855 
עמד בראש צבא־המשלוח הסארדיני במלחמת קרים! במל¬ 
חמה נגד אוסטריה ב 1859 (ע׳ שם, עמ׳ 741 ) השתתף בתור 
ראש המטה הכללי. בתום מלחמה זו היה ל״מ חדשים־מספר 
ראש-ממשלה, ואח״כ מושל כללי במילאנו ( 1860 ) ובנאפולי 
( 1861 — 1864 ). ב 1865 — 1866 היה ל״מ שוב ראש-ממשלה, 
העביר את מושב הממשלה לפירנצה וחתם על ברית צבאית 
עם פרוסיה נגד אוסטריה. ב 1866 התפטר, כדי לנהל כראש 
המטה הכללי את המלחמה נגד אוסטריה (ע׳ שם, עס , 743 ) 
אך נוצח בקרב קוסטוצד, והועבר מתפקידו. אחרי כיבוש 
רומא בידי האיטלקים ( 1870 ) עמד בראש המבצע להע¬ 
ברת הבירה. ב 1873 פירסם את ספרו 11 > 10  —ססזסא * 01 ־ 11 ) 11 ^—( 1613 , פאריס— 

״ 1700 , שם), ארדיכל נוף וגנים צרפתי. ל׳ היה בן 
למשפחת גננים־אמנים של בית־המלוכה הצרפתי. סיגנונו— 
הסיגנון הקלאסי — היה תוצאה ממסורת משפחתית וביטוי 
לשכלתנות הצרפתית. ל׳, שירש ב 1637 את משרת אביו 
כ״גנן ראשי של הטואילרי", נתמנה ב 1656 מפקח כללי על 
מבני המלך. באותה שנה התחיל בחיכנון גני וו־לד׳-ויקונט 
( 1:0 ומ 100 ז \־ 10 ->ע! 3 ז \) של ניקולה פוקה (ע״ע), בהם קבע 
את הכיוון באדריכלות הנוף של המאה ה 17 . עקתנותיו היו 
אחידות גאומטרית של המערך היסודי עם איזון פרופורציו¬ 
נאלי של פיסול, מזרקות, שטחים פתוחים ומבנים ארכיטקטו¬ 
ניים. הוא השתמש הרבה בבריכות, כדי להחדיר לתמונה 
אור והשתקפות. בתכנית גני ורמי, בה החל ב 1662 , ניכרות 
התכונות הללו בקנה-מידה רחב ובשילוב מסובך (ע״ע ורסי). 
בין השאר תיכנן ל׳ את הגנים לארמונות שאנטיי, סו 
( 1 ע 50031 ), טריאנון הגדול, וכן גנים ציבוריים (זץז׳ון). 
שמו נתפרסם גם מחת לצרפת ועצתו היתה מבוקשת 
בכל ארצות אירופה (וע״ע גן, גננות! ור׳ ציור שם, 
עמ , 963/4 ). 

811111 (, <401 004 <400/1110011*00 10 8011000, 1500-1700, 
1953; ?. 174 , 5 ז = 1 ! 1 \=ם x0 40 80011 01 4. £ ; 1959 ,. 14 ״ 

86 .£ ; 1962 , 71 ^/ 001 600400 / 0 ׳( 1411100 4 > , 1 ) 011900 .? .ם 
03112)1, <1 £.. 14 ., 1613 - 1700 , 1962. 

¬ לה נן ( 310 א * 1 ), שם המשפחה של שלושה אחים, ציי 
— !\010100 — רים צרפתיים, במאה ה 17 : אנטואן 
0 1588 — 1648 }! לואי — 1115 * 1 — ( 1593 — 1648 ) 1 מתיה — ) 
,1,300) 31111011 ^ 1 — ( 1607 — 1677 ). שלשתם נולדו בלן 
פיקארדיה) ובאו לפאריס בשנת 1629 . הם עבדו ביחד כל 



217 


לח בן—לחמת 


218 



?הסה: נבעת פוטאלה 


חייהם בהארמוגיה מושלמת, ובמקרים 
רבים קשה לקבוע מי מהאחים צייד 
תמונה מסויימת או חלק ממנה. אנטואן 
נעשה צייר־אמן ב 1629 ומתיה נתמנה 
לצייר העיר פאריס. שלשתם נתקבלו כחב¬ 
רי האקאדמיה המלכותית לציור ופיסול 
בהיווסדה ב 1648 ׳ אך אנטואן ולואי מתו 
בה בשנה. סיגנונם נתגבש בפאריס, שבה 
התחברו עם המושבה ההולנדית־פלאמית 
של אמנים שחיו אז בסדז׳רמו־דה־פרה. 
ביצירתם ניכרת ההשפעה הפלאמית בת- 
שומת־הלב הקפדנית לפרטים ובשיקול- 
הדעת. קיימות רק חמש־עשרה יצירות 
חתומות בשם ל/ בלי ציון השם הפרטי. 
בכל־זאת נוהגים להבחין בסיגנונות האחים 
על־פי גילם וההשפעות שפעלו על כל אחד 
מהם. אנטואן׳ הבכור, היה ה״הולנדי" ביו¬ 
תר, בדקדקנותו היתרה ובטעמו הזעיר־בורגני. לואי הושפע 
מאופן הציורשלברחל(ע״ע) וייתכןשגם סןהאיסלקים 2 מג׳ו 
(ע״ע) ובטנו (ע״ע), או מתלמידיהם. הוא העניק לציוריו 
תנועה, חום, ויתר עוז בצבעים ובתאורה. מתיה היה מחונן 
יותר בכוח ההדגשה וניכרת בו השפעת הבארוק. הם הרבו 
לצייר תמונות מחיי האיכרים ושיוו להם, תוך התעלמות 
מדלותם, צורה פיוטית׳ אד פשוטה ומתונה (ר׳ "משפחת איב¬ 
רים" בערך אבר, ענד 307 ). תמונותיהם על נושאים דתיים 
דומות באווירתן לציורים הכפריים, ללא יומרות או רגשות 
סוערים ("הסעודה האחרונה׳/ בלובר). מבץ תמונותיהם 
המתארות קבוצות אגשים או משפחה: "העגלה" (בלובר), 
"ביקור אצל סבתא" (בארמיטאז/ לנינגראד). ל״נ הצליחו 



האחים לה נ!: בי׳ןור אצל סבתא 


לתת לדיוקנות האלמונים שציירו הדרת־פנים והבעה של 
כבוד. ובכך השפיעו על זרם באמנות הצרפתית שיוצג ע״י 
שרדן, קודו וקורבה (זד ערכיהם). 

,״£ 20005 > *{•וקס :* 1 ,גתסזס!? .? ; 1929 :.־>/ ,)סוזזגן .? 

= 032013 ) ״ 1 >ו 1 1/4/410 ) 4 0 <> 1 *מ 0 />״>/ 1 י ח 1 :>ז 10115 > #11 י 0 ; 1933 
מס * 1 , 153110 0 ; 1955 ,(ע,^ 105 X > 

1960 , 0/0 < 510 ^^ X¥1 אג> ססממס? 

מי. סר. 

להסה ( 353 ל, 1 ) או לסד.( 553 ^ 1 ), בירת טיבט, עיר קדושה 
לבודהיזם והמר&ז הדתי והמדיני של הלמאיזם 
(ע״ע)! כ 85x100 תוש' (אומדן לתחילת שנות ה 60 ). ל' יושבת 


בעמק רוע בדרום טיבט, בין הרי הימאלאיה והרי גאננרי 
(הרי קאילאם), בגובה כ 3,600 מ' מעל פני־הים ובמרחק כ 800 
ק״מ מהים. העיר בנויה על שטח שבין הנהר קיי( 1 ץ^ * יובל 
הצאנגפו, חלקו העליון של הבראהמאפוטרה) מדרום לבין 
אסיק עזוב שלו מצפון. ממערב ומצפון לל׳ — שטחי ביצות, 
מדרום וממזרח — איזור חקלאי נרחב, המגדל שעודה, ירקות 
ופירות. בעיר נפגשות שלוש מהדרכים החשובות בטיבט, 
האחת מצפון (מסינקיאנג ומונגוליה), השניה — מדרום־ 
מערב (מהודו) ושלישית — ממזרח (מסין הדתמיח והמרכ¬ 
זית). מיקומה של ל׳ בצומח זה הוא יתרונה העיקרי. שדה־ 
תעופה פועל ליד ל׳ מ 1956 . 

בצפון־מערב העיר מתנשאת גבעה סלעית תלולה, גבעת 
פומאלה, אשר בראשה גוש-בניינים גדול מוקף חומה, 
הכולל את ארמון הדאלי־לאמה, מקדשים ומנזרים. מהמק¬ 
דשים והמנזרים הרבים של ל/ המקודש והנאה ביותר 
הוא מקדש ג׳וקהאנג ( 113118 ׳ 1£ נ> 1 * מהמאה ה 7 ) בלב העיר. 
רבים מתושבי העיר הם נזירים ופרחי־נזירים וכן שוהים בה 
תמיד עולי־דגל רבים. רוב בתי העיר בגויים טיט ועץ או 
לבנים בלתי־שרופוח ומהווים גיבוב צפוף של שכונות־עוני. 
רק מאמצע שנות ה 50 החלו שלטונות סין העממית מקימים 
מבנים חדישים למשרדי השלטה ולשיבה הפקידות והקצונה 
הסיניות. 

מלבד היותה מרכז שלטה ודת משמשת העיר מרכז 
מסחרי לאיזור נרחב. עד סיפוחה לסין העממית הגיעו 
לשוקי ל׳ לא דק מוצרי חקלאות ומלאכת-בית מכל חלקי 
טיבט, אלא גם סחורות מהודו ומוצרי־תעשיה מאירופה. בעיר 
עשרות בחי־מלאכה המייצרים אריגים ובגדים, מוצרי עור 
ועץ, כלי חרם ומתבת. לפנים היו בה בתי־מלאכה לתכשיטים, 
רקמה ומלאכת־מחשבת בזהב, שנהב ועץ. לאחרונה הוקמו 
בקרבת העיר כמה מפעלי־תעשיה מודרניים לייצור המרי- 
בניין, מזונות ועוד, וכן תחנת־כוח הידרו-אלקטרית קטנה. 

העיר ל׳ נוסדה במאה ה 7 , משקבע בה את בירתו 
המלך הטיבטי 0 רו?ג־צן־גאם־פו, שהשליט את הבודהיזם 
בטיבט, אך משערים שהיה יישוב במקום כבר קודם- 
לכן. חב המקדשים והארמונות שבל׳ גבנו, כנראה, במאות 
ה 8 וה 9 . לשיא-גדזלתה הגיעה ל׳ הקדומה בראשית המאה 
ה 9 . לאחר תקופת שפל אחכה חזרה, בסוף המאה ה 16 , להיות 


219 


לחפה — לה סל, רנה חיגר קוליד! דח 


220 


מרכז הומה לעליה לרגל. באמצע הסאה ה 17 קבע בה 
הדאלאי-לאמה את מושבו ומאז היתד. בירת טיבט. בגלל 
קדושתה לבודהיסטים נאסרה הכניסה אליה לאירופים, ומכאן 
כינויה "העיר האסורה". האירופים הראשונים שנכנסו בשע¬ 
ריה היו, כנראה, נזירים שסיידו במרכדאסיה. במאה ה 19 
הדרו לעיר ולמקדשיה כמה אירופים מוסווים כטיבטים. 
משלחת צבאית בריטית בראשותו של קולונל מגהזבנד 
(ע״ע), ששהתה בל׳ ב 1904 , היתד. הקבוצה הראשונה של 
אירופים שהורשתה להיכנס לעיר. ל׳ היתד. מרכז המרד נגד 
סין העממית ב 1959 , שהביא לבריחת הדאלאי-לאמד. ולסגי¬ 
רת מנזרים רבים. על־ידי בך נצטמצמו בד. מאד חיי הדת, 
שהיו קודם־לכן עיקר קיומה של ל׳. (וע״ע טיבט וביבל׳ שם). 

.? , 1938 ,ץ 01 ץ 1101 6 ^ 1 ,ת 3 חזגן 3 ^ 0 ח€:>ת*ק$ 

1961 ,. 1 ס 1 

ם. בר. 

לה 0 י אר, א 0 טש — • 5116111 £6 £118130116 — ( 1616 או 
1617 , פאריס — 1655 , שם), צייר צרפתי. ל׳ היד. 

תלמידו של סימון וואה (ע״ע) ושותפו לציור עיטורי ולתיב־ 
נון גובלנים על־פי ספרו של הדומיניקני האיטלקי פראג־ 
צ׳סקו קולונה 11111 ק 011 ? 1301113 תס 1 סז 6 תגןץ 14 ("חלומו של 
פוליפיל"). הוא הושפע מקרוג׳ו (ע״ע) ודני (ע״ע) ומאוחר־ 
יותר — מפוסן(ע״ע). ל׳ ביצע עבודת-עיטור חשובה בשביל 
בית לאמבר (*ז 6 ל 1 מ £3 6161 מ! חלק מעבודה זו נמצא היום 
בלובר). כן נשכר לצייר מעמדות מחיי ברונו הקדוש למגזר 
הקרטוזיאנים בפאריס? זוהי סדרה של עשרים־ושתים תפר 
נות ( 1645 — 1648 ? היום בלובר), המבטאת שלווה ורגש 
דתי עמוק. בסוף ימיו הושפע מרפאל. סיגנונו, המבטא את 
מזגו הרך ואת רגשותיו הדתיים, יכול לשמש דוגמה לסיגנון 
הקלאסי הצרפתי בראשית דרכו. ל׳ נמנה עם מייסדי האקא־ 
דמיה הצרפתית לציור ופיסול ( 1648 ). 

-)?!וו 1 ?ז 4 * 4 * 3 411 ,זתו> 81 .? ; 1923 ,״ 1 .£ , 5 ) 11 :>נ 801 . 0 

? 131 * 1 ?? 3 * 1 , 10 ־ 1531 . 0 , 1953 , 1500-1700 ,?)* 13 ? הו ?זה 1 
1960 ,? 1 ? 4 ו! ? 1711 \ 33 ??* 3 ז¥ ה? 

לה סל, אנטזיאן ךה— 5316 £3 16 > 6 מ 01 !מ\ 1 —( 0 1385 
[פרובאנס] — אחרי 1460 ), סופר צרפתי■ ל׳ חי 
בחצרם של כמה מדוכסי־אנדו ושל החזן מלוכסמבודג כמחנך 
לבניהם ונתלווה אל אדוניו במסעות ארוכים. זמן מה היה 
שופט שלום (* 7181116 ) בארל שבפרובאנס. לל׳ יוחסו, ללא 
הוכחה מספקת, מספר יצימת ספרותיות חשובות של המאה 
ה 15 . כתביוהוודאיים: 16 ) 5313 £3 (״הסאלאט״), 1445 , על 
עקרונות השלטון ועל המידות הנחוצות לשליט (את שמו 
המחר של הספר מסביר המחבר באומרו, כי גם "בסאלאט 
שפים ירקות טובים שונים״)? 53116 £3 (״האולם״), 1451 , 
חיבור פדאגוגי על בעיות מוסר? 16 ) 16 מ 1 \ 1 * £0 מ £600 £6 
6506 *£ (״תנחומים לגברת דה פוץ״), 1457 , שני סיפוחם 
על אמ־.ות שקיבלו עליהן בעח־רהז את מות בניהן ? 116 * £6 
11018 * 011 * 168 • 8111 (״מכתב על תחרויות האבירים״), 1459 . 
חיבות החשוב ביותר הוא ^ 1 * 5310 16 > 611311 [ * 1 * 6 ? £6 ("ז׳אן 
דה סנטרה הקטן״)׳ 1456 , אחד הרומאנים "המודרניים" הרא¬ 
שונים בצרפת, בו מצאה ביטוי הרוח החדשה בחברה ובספרות 
ובו ניכר נצחון הראליזם הבורגני על האידאליזם של תקופת 
האב ימוד 

? 11 ?** 1101 3 * 1 , 1 זז 1 >[ 11 ע 564 .' 33 , 1903 ,. 5 13 ? 4 . 4 , 4676 ) .[ 
ה 10 !?{ 111 ?? ?* 1 ,) 207111 > ; 1910 ,? 11401 ?¥ X הס ? 311 )* 3 ?( 

. 1940 ,. 5 13 ? 4 .. 4 ,ץגח 40 ) 0 ; 1937 ,?? 1 * 4 ) 5 ? 4 


לה סל, ז׳ן בסיסט דד?— 53116 13 16 > 1$16 *ק 83 מ 63 !— 
( 1651 — 1719 ),' כומר צרפתי ופדאגוג. מייסד מסדר 
"האחים של בתי-הספר הנוצריים" ומקדושי הכנסיה הקאתד 
לית. משהכיר את מצוקת העניים, הקחש ל״ם את חייו ואת 
כל חונו למתן חינוך חינם לבניהם. בהתחלה ניהל בי״ם 
לנערות בעיר מולדתו רנס( £61018 ), וב 1679 פחח שם גם בי״ס 
עממי ראשה לנערים. באותה שנד. יסד, יחד עם קבוצת ידי¬ 
חם, את המסדר ״האחים של בתי־הםפר הנוצריים״ ( 68 * 6 ■!£ 
61160068 * 11 * 60016$ 165 >), שחבריו התחייבו לנהל חיי פחשות 
ולעסוק בהוראת־חינם לבני-עניים. על אף התנגדותם של 
מורים מקצועיים ורדיפות מצד השלטונות הכנסייתיים, הקים 
המסדר רשת של בתי-ספר עממיים ברחבי צרפת, וגם בית- 
ספר להכשרת מוחם. אחרי מותו של ל״ס הרחיב המסדר את 
פעילותו ההומאניסרית־פדאגוגיח גם אל ארצות אירופיות 
אחרות ואף אל אה״ב. את שיטת החינוך שלו הסביר ל״ם 
בספרו 6116006$ * 011 60016$ 0165 6 * 1111 >תס 0 ("ניהולם של 
בתי־ספר נוצריים״), שנרמז אחח מותו, ב 1724 . ב 1900 
הכרח האפיפיור לאו ^^^ X על ל״ס כ״קדוש", ומורים קאתו־ 
ליים מעריצים אותו כפטרונם. 

ב 1876 הקימו "האחים הלאסאליאניים" בי״ם בירושלים, 
שהתפתח במהירות, ובימי המנדט למדו בו יותר מ 1,000 תלמי¬ 
דים. כן יסח בתי-ספר ביפו, בחיפה ובנצרת וסמינר בבית- 
לחם, שפות-ההוראה במוסחתיהם הן צרפתית, ערבית ואנג¬ 
לית. פעולתם המיסיונרית־החינוכית הקיפה גם את סוריה 
ולבנת, 

. 118 ז 0 .? ; 1900 ,. 5 .<£ 6 ./ ! 53111 ? 4 . 11111 ,)■]) 01118 .! 

,£הה 1 ןח 5 ? 1 () 343$0£11 ? ?*!?? 4 * 4 ! ,. 5 .* 1 .ם . 8 [ . 111 ■[?ם 
1 ?ז?ז? 1 ? 4 7111:131 :' 1 ? 4 ? 01 ז?ה?% . 11111 , 81831111 . 0 , 1919 
,ץ 582 ז) 1 ) £3 .[ ; 1937-1953 ,צ 1-1 ,!?**?*?■ 017 !? 01 )£ !? 4 

. 1950 ,■ו? 1 ו?#\ 31 *)ו? 1 ? 5 4 * 3 1 * 531 ,, 5 ״ 7 . 0 

לה סל, רבה רובד.קלליה דה - ־ 03 ״ £0116 £604 

53116 £3 16 ) * 76116 — ( 1643 — 1687 ), חוקר, גוסע, 

סוחר ומחנאי צרפתי באמחקה הצפונית. ל״ס נולד ברואן 
והתחנך במוסד ישועי. ב 1666 היגר לקאנאדה והתיישב 
במונטריאול. משם פחח ל״ס ב 1669 בסדרת מסעות מחקר. 
תחילה חקר את חופי הימות אונסחו ואירי ואחר־כך את 
חופיה הדרומיים של ימת מישיגן. אגב מחקחו עסק ל״ס 
גם במסחר בפרוות והממשלה הצרפתית העניקה לו מונופו¬ 
לין לסחר זה בעמק המיסיסיפי. הוא הקים תחנות־סחר על 
חופי הימות הגחלות והושיב בהן צרפתים. מתחנת סחר 
ומשמר על חופה הדרומי של ימת מישיגן (באחור העיר 
שיקאגו של היום) יצא ל״ם ב 1682 לעבר הנהר מיסיסיפי, 
ומשהגיע אליו הפליג במורדו עד לחוף מפרץ מכסיקו. הוא 
היה האירופי הראשת שעבר בדרך זו. על אחור שפך המי¬ 
סיסיפי הכחז ל״ס כעל ארץ בבעלות צרפת, וקרא לו "לואי¬ 
זיאנה" (ע״ע). כוונתו היתד. ליישב שם צרפתים ולהקים 
מחנה בחסות צרפת, שלא תהיה תלויה בקאנאדד, ואשר בה 
הוא יכהן כמושל. אך איבתם של סוחחם מתחחם, שזרו 
בתמיכת המושל הצרפתי בקאבאדה, גרמה לל״ם קשיים רבים 
בפעילותו, והוא נאלץ לצאת לצרפת, כדי לבקש את עזרת 
הממשלה. ב 1684 נתמנה ל״ם למושל לואיזיאנה ויצא לשם 
בארבע אניות עם כ 400 מתיישבים. אך המבצע נכשל, כיוון 
שהאניות לא מצאו את שסך המיסיסיפי וכל החיפושים 
אחחו עלו בתוהו. אחח תלאות רבות נרצח ל״ם בידי 



221 


לה סל, רנה דובר קזליה דה — לה מונמך דן דה 


222 


אחד מאנשיו, ושארית המתיישבים נטבחו ברובם ע״י 
אינדיאנים. 

)/ 11 ) 111 י ))) 114 <})/ 431 /  6£ 606306 16 ) 11066 $: 61 * 60 (,סיפורים 
מחודזים בהשראת בוקצ׳ו ואריוסטו״), 1665 ! 61 0011165 
615 ״ ת 6 61165 ״ס 0 ס (,סיפורים ונובלות בחרחים״), 1665 — 
1666 ! ובשם זה, חלק שלישי, ב 1671 ! בפרוזה: 0101115 ^ 1.65 
100 >נ< 1 ! 01 16 > 61 510116 ? 16 > (,אהבות פסיכי וקופידון״), 1669 ! 
00016$ >״ 631 ״ 011 א (״םיסורים חדשים״), 1674 . ל' חיבר גבי 
את הליבריות לשלוש אופרות אשד אחת מהן. 6 ־תז 5 ^, 1691 
(המוסיקה מאת ק.סאסקאל), זכתה להצלחה. ברם, את מעמדו 
המיוחד בספרות הקלאסית דכש ל׳ הודות לקבצי המשלים 
5 ־ 61 ״ 60 01565 ! 011015165 311165 ? (,משלים נבחרים מחור- 
זים״), ספרים א-ו, 1668 ! ספרים ז-יא, 1678/9 ! ספר יב, 
1694 , בהם מתגלה כל ייחודו כמשורר-מססר וכאמן,החרוז 
החפשי". 

המקודוח הראשונים למשליו הם איסופוס (ע״ע), סידרום 
(ע״ע), הורטיום (ע״ע), ובשלב מאוחר יותר הסיפורת 
הצרפתית של יה״ב וכן קובץ הסיפורים ההודיים של פילפי 
(או ביד־פי) שיצא לאור בצרפתית ב 1668 . ל׳ אינו מרגיש 
את עצמו כפוף לקודמיו, לא מבחינת החומר ולא מבחינת 
הצורה. הוא מוותר על פרטים רבים ונוטל רק אותם יסודות 
היכולים לסייע לו בתיאורו המרוכז והדראמתי! גם בעניין 
מוסר־ההשכל, הבא בראשו או בסופו של המשל, נוהג הוא 
לסי שיפוטו האישי, הן מבחינת צורתו ואפיו, והן מבחינת 
מקומו בגוף הסיפור (.גוף המשל הוא המעשה! הנשמה — 
מוסר-ההשכל")! משל, שבו החיות אינן נראות לו כמייצגות 
טיפוסיו־ת של מעלה או מגרעת מסוייסות, הריהו מחליסן 
באחרות; לעתים הוא מצרף פרטים מסיפורים שונים, כדי 
להעשיר את יצירתו ולהבליט את הוראתה. משליו בנויים 
לרוב בקומדיות או דראמות זעירות: עם פתיחת המשל, 
כבמערכה הראשונה של מחזה קלאסי, לומדים להכיר את 
הגיבורים הראשיים הן בהופעתם החיצונית והן באס^ם 1 
העלילה מגיעה במהירות, ללא פיתולים מיותרים, אל שיאה! 
תם סיום המשל, מספיקים משפט קצר, דימר ציורי או שינוי 
בקצב השורה כדי להבליט את מוסר*ההשכל. ל' משכיל 
תמיר לשמור על פרופורציה מתאימה בין חלקי המשל. 
הצמצום, הריכוז, בחירת המלה המדדיקת והקולעת — כל 
אלה מצויים ביצירתו, לסי מיטב הדרישות של הספרות 
הקלאסית. בעיצוב הדמויות משכיל ל׳ במיוחד לעבור 
מתאור אובייקטיווי למסירת רשות-הדיבור לחך, במונולוג או 
ברו-שיח! הוא משמיט ככל האפשר את הצומת הדקדוקיות 
המסורבלות, המכבידות על שטף הסיפור, בלא לוותר כמלוא 
הנימה על דיוקם ומשמעותם של הדברים. הרבה יותר מאשר 
אצל קודמיו, מדברות החיות אצל ל , כל אחת בסיגנון מתאים 
לאפיה. הליריקה העדינה שבמשליו מהווה גם היא תרומה 
מקורית לעיצוב סוג ספרותי זה. ראליזם ופיוט, סאטירה 
וביקורת, הגות וליריות מתמזגים במשלי ל , , ומעבר להם 





223 


לח סממן, ז׳ן דה — לח מלמה 


224 


חשים בנוכחותו של המשורר המתבונן בחיוך לגלגני בנפ¬ 
שות המשחקות בקומדיה האכזרית של החיים. 

כתבים אחרים של ל/ וכן מכתביו, רוכזו ופורסמו ב 1726 
בשם 465 011:6x565 ׳\! 061 ("יצירות שונות"). 

לעברית תורגמו ממשלי ל׳: בידי ש. ל. גורדון, "משלים 
נבחרים", תרס״ז! י. לירטנבום, "מבחר משלי ל׳", תשט״ז! 
י. רטוש, ״כל משלי ל׳״ (ספרים א—ד), תשי״ט! י. רביקוב, 
"מבחר משלים", תשכ״ו. 

מ. לזר, ל׳, אבי־ המשל הצרפתי (״הארץ״, . 27.3 ), 1959 ז 
הנ״ל, ״כל משלי ל׳״ (מאזנים, ס׳), תשי׳־ס 1 
הופיע במהדורות נוספות)' 1875 , 1853 ,: 14 £. 61:6: £3x616 
46 /,^ 3 ( 1131 א , 1 ־ 1913-1 , 1-11 ,= 1 10 ,״״נ!:״*[. 0 ;(רבות 
.? , 71929 ב ״ 1 46 ' 3/7164 >£" : £6 , 37 ) 6 ,א , 1922 ,.£ 143 
,. 13 ; 1929 ,": £34/716 " : 6 : ! 4011 .£ £33 ) 4 461 '£ , 301110 > 
?!״! 0 61 .! ,^ 01 3116 ) 01 .{ ; 1937 ,: 6611666116 : 61 £111464 , £ £33 
א .? , 1947 , 7 ד 131 ,; 31 ) 013 .? ; 1938 , £ * 13 46 : 7313X1071 ^ 

. 1952 ,' 7 731 01371% צ , 111 ) 0 'א 365 ^\ 

ם. ל. 

לה פור, *ךטרוד פון — : 1 ־ 01 ? 16 011 ע 30x1:41141 ) — (נו , 
1876 , מעדן [גרמניה]), סופרת ומשוררת גרמניות 
בתו של קצין פרוסי, ממשפחה הוגנוטית. ל״פ בילתה חלק 
משנות נעוריה ברומא, ולמדה היסטוריה ופילוסופיה באוני¬ 
ברסיטת הידלברג, שם היתה 
תלמידתו של א. טרלטש (ע״ע). 

ב 1925 עברה לכנסיה הקאתד 
לית. שירים וסיפורים ראשונים 
פירסמה ב 1912 בקובץ 164 > £16 
1.62604160 11041 ("שירים ואג¬ 
דות"). המפנה שחל במחשבתה 
הדתית השתקף בשירים הדתיים 
הנלהבים 116 > 11€11 3x1 ת! 17 ־ 1 
344:116 צ ("הימנונים לכנסיה"), 

שהופיעו ב 1924 , שנה לפני 
שהמשוררת עברה רשמית לקאתוליות. מאז היו האמונה הקא- 
תולית,בעיית החסד האלוהי וגאולת האדם הנושאים המרכזיים, 
המעסיקים אותה שוב ושוב ביצירתה הלירית, ברומאנים 
ובסיפורים שלה, בהם מצטיירת הכנסיה כמציאות נצחית 
ועל־אנושית. 

הרומאן הראשון, והמפורסם ביותר, שלה - 6155 ^ 1 ( 80 035 
111011 <161 5/6X01111x3 (״מטפחתה של ורוניקה״), 1928 , נכתב על 
רקע הצטרפותה לכנסיה הקאתולית. הרומאן ההיסטורי 067 
0116110 41601 305 81  0131021165 !16$ 03x10 ("דושיחים 
של כרמליתיות״), 1949 . משאר יצירותיה הסיפוריות יש לציין 
106112611 ? 1148151:116 נ 384161 וזז 016 ("החתונה במאגדבורג"), 
1938 ז £11261 161 > 2 ת 43 צ 061 (״זר המלאכים״), 11946 
065x31141181x610 ז 16 > ס!!!! , !! 06 (״מגדל הנאמנות״), 1957 . 
חיבור אוטוביוגראפי של ל', ־ £41006 11(261611 !111026x11x041 ^ 
41111260 (״רשימות וזכרונות״), הופיע ב 1951 . 

416 11614 .־ 7 16 ,/> . 0 - 461 14 : , 116 <} 3 ( .מ ; 1949 16 ( 161:1116 ( 3 

- 61716 £1711x11 , ־ 7 ״ 7 . 17 . 7 > , 13611160 . 19 ; 1950 ,\ 1£67 166146 
. 17 . 47 , 061X6 ? •א ; 1955 , 1611 ( 1 ( 66:471116 ? 4734 > ^ £66 [ 71 : 61471% 

. 1960 ,.£ 16 

ג. אב. 


לה פיט, מף• מךלן, ע״ע לפיט, מךי מךלץ. 

לה פלטה : 1 ) שסו של שפך הנהרות #רנד. ואורוגוי (ע , 
ערכיהם) אל האוקיינוס האטלאנטי, בדתם־מזרחה 
של אמריקה הדרומית. השפך יוצר מפרץ גדול, דמוי משפך, 
ההולך ומתרחב כלפי האוקיינוס! ארכו כ 320 ק״ס, רהבו 
המירבי — מול כף סאן אנטוניו — כ 200 ק״מ, מול סונטי- 
ווידאו — כ 100 ק״מ, ומול בואנוס-איירס — כ 40 ק״מ. שטחו 
כ 36,000 קמ״ר. ל״ם נתר כתוצאה משקיעה יבשתית ומהווה 
בסים סחיפה למערכת ענפה של נהרות המנקזת כ 3 מילית 
קמ״ר. מתאם של החשובים בנה תת אלה, פאראנה ואורוגוואי, 
ברמות ברזיל. שבי הנהרות מביאים לל״פ כ 60 מיליח טח 
סחף בשגה, ואלה יוצרים בו שרטונות ושטחים רדודים. מי 
ל״פ מתוקים, או כמעט מתוקים׳ עד למרחק 300 ק״מ מראש 



5 ר, פלאטה: פונטה ר? אפסה שבאורונזאי — פקום הרוחב חטירני 


השפך. בגובה פני המפרץ קיימות תנודות יומיות גדולות 
של גאות ושפל. גאות ניכרת במימי ל״ם חלה עם התגברות 
הגשמים בקת. מי המפרץ נתונים לעתים להשפעת רוחות 
דרומיות עזות, הגורמות לגאות ולשספונות. 

ל״ם הוא נתיב שיט בינלאומי בעל השיבות רבה למדינות 
השוכנות בקרבתו. קו הגבול בין ארגנטינה ואורוגוואי עובר 
במרכזו. לחופיו שוכנות ערים השובות: בואנוט-אירס (ע״ע), 
לה פלאטה (ד׳ להלן [ 2 ]) ומ 1 נטוידא 1 (ע״ע). 

ל״ם נתגלה ע״י הספרדי דיאס דה סוליס ב 1515 . השפך 
נחקר לראשונה בשנים 1526 — 1530 ע״י סבסנרן קבוט (ע״ע), 
שמצא את שרידי משלחת קודמו, שאבדה, ועלה במעלה 
השפך לחפש אוצרות כסף. מכאן השם ל״ס, שפירושו בספר¬ 
דית — "כסף". 

שפך ל״ם לים התפרסם בסוף 1939 כמקום שבקרבתו ניהל 
הצי הבריטי קרב נגד אניית־המלחמה הגרמנית "גראף שפה" 




ג. ם 1 ז לה טור 


שפר לה פלאטה 












225 


לה 6 ל 8 זח י- לח 86 


226 


שנמלטה למונטווידאו וסיבעה עצמה לאחר מכן מחת לנמל 
זה. 

2 ) שמה של עיר במזרח ארגנטינה, ב 60 ק״מ מדרום- 
מזרח לבואנוס־איירס ו 8 ק״מ מחוף מפרץ ל״ם> בת כססס, 150 
תוש' (אומדן, 1963 ). נוסדה ב 1882 כדי לשמש בירה למחת 
בואנוס־־איירס, לאחר שהעיר בואנוס־איידס הופרדה מן 
המחוז והיתה לבירה הפדראלית של ארגנטינה. תיכנונה 
הושפע מזה של וושינגטון, בירת אה״ב, ובה רחובות ושדרות 
בצורת שתי־וערב וכיכחת רבות. בשנים 1952 — 1955 נקראה 
העיר אוה פרו! ע״ש אשת הרודן פרוץ (ע״ע). נמלח, אנס־ 
נאדה, הוא מהחשובים בארגנטינה, בעיקר ליצוא בשר וחיטה. 
התעשיה מעבדת בעיקר את מוצרי החקלאות מהפאמסאס 
(בשר, קמח). בעיר בתי-זיקוק לנפט, שהם החשובים שבמ¬ 
דינה, וכן מפעלים לייצור טכסטילים ועוד. בל״פ בנייני- 
צבור נאים רבים, קאתדראלה, אוניברסיטה גדולה (נוסדה 
ב 1897 < 00 (^ 57 סטודנטים [ 1966 ]), מחיאת חשוב ומוסדות 
תרבות רבים. בעיר קהילה יהודית ניכרת. 

א. אס. 

לה פלי, $יר גיום פךדריק - 6 מ 111 !־ 11 ״ 01 6 ״־!? 

ץ 13 ? ; 13 0 ״ 16 > 6 ז? — ( 1806 — 1882 ), מהנדס מכרות, 

סוציולוג וכלכלן צרפתי, שנתפרסם ברעיונותיו לתיקונים 
חברתיים. הוא נתחנך ב״אקול פוליטכניהף בפאריס, עבד 

בשירות מחלקת-המכרות ה¬ 
ממשלתית, וב 1840 נתמנה 
למהנדס ראשי ולפרופסור 
למטאלורגיה בביה״ס להנד¬ 
סת מכתת. בשנים 1835 — 

1855 סירבה לסייר ברחבי 
איתפה, כיועץ לענייני־מב־ 

רות ואסף תוך כדי כך חומר 
סטאטיסטי רב על המצב 
הכלכלי וההתפתחות הטכ¬ 
נית והחברתית של המדינות 
השונות. בקיאותו הרבה בנושאים אלה באה לידי ביטח בעת 
שתכנן וניהל את התערוכות העולמיות בפאריס כ 1855 
ו 1867 . 

החל ב 1848 התמסר ל״פ בעיקר לסוציולוגיה ופיתח תאו- 
תות לתיקון חברתי, שנתבססו על מחקריו 
בתחום תקציב המשפחה של קבוצות חבר¬ 
תיות בעלות רמות־מחיה שתות, כן בירר 
סוגיות בתחום היחסים בין עובדים למע¬ 
בידים, מוסר־העבודה בתעשיה, יחסי־ 
הגומלין בין העם למנהיגיו ותפקידי השל¬ 
טון. בכך היה לחלח המתודולוגיה של 
המחקר החברתי-סטאטיסטי המודרני. ב- 
1867 החל בפעילות פוליטית, נבחר לסנא־ 
טור וניסה לחדש, בדרך החוק, את מבנה 
המשפחה הצרפתית בדי להתאימה לדרי¬ 
שות החברה והכלכלה המודרניות. ב 1856 
ייסד את ה״חברה לכלכלה חברתית" 

(; $001214 £0011011116 '!> 6£6 ו $00 ), שהחלה 

ב 1881 להו״ל כתב־עת בשם 0 תזז 6£0 .מ 
$001216 ("תיקון החברה"). 


לדבתו : "המבנה המהותי של כל חברה מורכב משני 
יסודות: עשרת הדברות ומתתו של האב! ש גי ד ב ק י ם: 
הדת והמלוכה! ושלושה חמרים: שותפויות, הקניין 
הפרטי והסדר ד,אפוטרופסי". ל״פ התנגד להתאגדויות מכל 
סוג, להתערבות הממשלה בחיי הכלכלה בכלל, וביחסים בין 
העובדים ובין המעבידים בסרט. כמשטרים הטבעייים ביותר 
נראו בעיניו: ״הדמוקראטיה — לקהילה, שלטון האריסטו־ 
קראטיה — לפרובינציה, והמונאדפיה — למדינה". דעותיו, 
שחיו מנוגדות למגמות של התאוריות האבולוציוניות של 
זמנו, לא נתקבלו בימיו, ורק לאחר מפלת צרפת ב 1940 
גברה שם חהתעגינות בכתביו, שחזו מראש את חולשתה של 
צרפת ושל התרבות המערבית. 

ספריו העיקריים: 66115 ק 0 !ג 61 $- 161 ■!/י 1 ! 0 $^ 1 ("הפועלים 
האירופיים״), 1855 , הכולל את השגותיו על הדת, הרכוש, 
המשפחה והממשלה! שסתבז? מס $001316 6 ת 1 ־ ££01 א ! 12 
(״הרפורמה הסוציאלית בצרפת״), 1864 . עבודתו האחרונה, 
ובה תמצית דעותיו ותורותיו החברתיות, היתד, ־ 0011511 ! 13 
11101311116 ?׳! 16 ) 655611110116 מ 0 ! 1111 ("המבנה המהותי של 
האנושות״), 1881 . 

- 0146 . 0 ; 1906 , ) 771 )< 101-77 ! 7 !<} 3 ' 11 .? £ , 110 ־ 16111 *^ .? 

י 1 947 , !) 11 ^ 007107711 ) !) 171 ) 1001 > 5 ) 1 ) 171510170 , 8151 . 0 

(תרגום עברי; "תולדות המשנות הכלכליות', תשי׳א- 

1867 01111071 <)!£ ,ז £6 :>מ 146 . 8 ; (תשי׳ב, עמי 440-435 

. 1967 ,( 7 . 40 ? ,ץ־^סיד ׳ 11.51011 ) 

י. הם 

לה פס ( 32 ? 1,2 ), בירתה המינהלית של בוליויד, (ע״ע) 
ומרכזה הכלכלי, בת 461x100 תוש׳(אומדן, 1965 )! 

בירת מחוז ל״ם ( 133,985 קמ״ר, 1,362x100 תוש׳)׳ שהוא 
המאוכלס ביותר במדינה. העיר יושבת כ 60 ק״מ מדרוס־סזרח 
לימת טיטיקקה (ע״ע), על נהר ל״ס, בעמק צר ותלול לרגלי 
הר אילימאני ( 6,460 מ׳), כסה מאות מטרים מתחת לפני הרמה 
שמסביבות גבהה מעל לסני-הים כ 3.600 — 3,750 מ/ והיא 
הגבוהה ביותר בין הערים הגדולות בעולם. העמק, בו משת¬ 
רעת העיר, צר בצפון והוא מתרחב בלפי דרום, וכך התפשטה 
גם העיר. היא קמה במקומה בעמק זה, בשל היותו מוגן מפני 
הרוחות הקרות החזקות המנשבות על־פני הרמה. עם זאת 
אקלימה קשה, בגלל לחץ האוויר הנמוך, הקרינה החזקה, 
היובש וחקור בחורף! מירווח הטמפראטורות היומי גדול. 

האוכלוסיד, האינדיאנית ( 80% מכלל התוש׳) מתגוררת 




5 ה פם: סראה כאי 



227 


לה סם — לה קורכיזידן 


228 


בפדברי־עוני במורדות העמק׳ ואילו בלבו מצויות השכונות 
האמידות. מרכז העיר הוא כיכר סוריליו (< 1111 ח 111 א 1323 ?), 
מקומם של הקאתדראלה, ארמון הנשיא ובניינים ציבוריים 
אחרים. בל״פ מרוכזים כל משרדי הממשלה, בית־הנבחרים 
והמוסדות הממלכתיים (פרט לבית־המשפט העליון). ל״פ 
מחוברת במס״ב עם עיר הנמל אריקה בצ׳ילה, עם ארגנטינה 
ועם שאר ערי בוליוויה העיקריות. דרכה עוברת האוטוססרא־ 
דה הפאן־אמריקנית ובה נמל־תעופה בינלאומי. שם מרכז 
הפיקוח על עיבוד המחצבים המופקים בסביבה ויצואם. מפעלי 
התעשיה שבה, שהם על־סי רוב קטנים, מייצרים מזונות, 
בגדים, כלי־בית. רהיטים, כלי־עבודה ועוד. בל״ם מושב 
הארכיהגמון. היא המרכז התרבותי של בוליויה ובה אוניבר¬ 
סיטה, מוסדות מחקר וספריה לאומית. המוזיאון "סיאהואנא־ 
קו" עשיר במוצגים של תרבות האינקה ותרבויות קדומות 
יותר. 

היסטוריה. בבואם למקום ב 1535 , מצאו הספרדים 
עיירה שנקראה צ׳וקיאפו ( 11 נ 31 ץ 1 ב 1 ן> 01111 , "מכרה הזהב 
הגדול"). משום שנמצא זהב בעמק סמוך. העיר ל״פ עצמה 
נוסדה ע״י הספרדים ב 1548 ונקראה 3 זזג 11£ א 16 ) 1 >ג 1 ) 0111 
32 ? 13 16 > 3 ) $600 (בספרדית — "קריית גברתנו של 
השלום"). במשך המאות שלאחד מכן ניזוקה העיר כמה 
פעמים קשות ברעידוח־אדמה. ב 1872 הוסב שמה ל 32 ? 03 
0110 ^ 3 ץ 4 ־ 1 > ("שלום־איאקוצ׳ו"), על־שם המקום בו הובסו 
הספרדים בידי סוקרה (ע״ע) ב 1824 . ל״פ משמשת כבירתה 
המינהלית של בולירד, מאז 1898 , בעוד שהבירה הרשמית 
נשארה בעיר סוקרה. 

יהודים. עד לראשית שנות ה 30 של המאה הנוכחית 
ישבו בעיר יהודים מעטים, רובם ממזרח־אירופה. אחרי עליית 
הנאצים בגרמניה ( 1933 ) הגיעו לל״ם פליטים מאירופה המר¬ 
כזית, ומספר היהודים גדל לאחרונה עד 3,000 בערך. בל״פ 
קיימת קהילה עם בי״ס, והיא מרכז לכל יהדות בוליויח. 

א. אס. 

לה פרח, זץ ? 5 ך;סוא דה גלום, רוזן - -ח 3 ז? ״ 163 

01156 ) 6 ? 3 ״ 1 16 ) 000116 ,? 031311 10 ) 015 ? — 

( 1741 — 1788 ), יורד־ים ומגלה צרפתי, שחקר את חופיה 
הצפון־מערביים של אמריקה הצפונית ואת האוקיינוס השקט. 
בנעוריו השתתף ל״פ בקרבות ימיים נגד האנגלים ב״מלחמת 
שבע השנים" והוסיף להלחם בהם בעת שירותו בקאנאדה 
( 1778 — 1783 ). את מסע התגלית שלו עת 17851 — 1788 , 
בשליחות ממשלת צרפת, כשיצא מנמל ברסט עם שתי 
ספינות ("לה בוסול" ו״ל׳אסטח׳לב") לחקור את חופיה 
המערביים של אלאסקה, ל״פ הקיף את אמריקה הדרומית 
והגיע ביוני 1786 לחופי אלאסקה. לאחר שסייר לאורך 
חלקם הדרומי לא יכול להמשיך צפונה וגאלץ, מחמת מזג 
אוויר קשה, לפנות דרומה. הוא ביקר באיי האוואי ובפי- 
ליפינים, הפליג משם צפונה לאורך החוף הצפוני-מזרחי 
של אסיה והגיע לקאמצ׳אטקה, הקיף את סאחאלץ (וקבע 
כי הוא אי), ועבד במיצר שבינו לבין הוקאיזל (הצפוני באיי 
יאפאן), הנקרא על שמו. מקאמצ׳אטקה שלח בידי אחד מעו¬ 
זריו, בדרך היבשה, יומנים, דו״חות ומפות על מסעותיו. 
לאחר סיור בכמה קבוצוח־איים במרכז האוקיינוס השקם 
(סמ 1 אה, טונגה), בחופי אוסטראליה, בגינאה החדשה ועוד, 
נעלמו עקבותיו בפברואר 1788 . רק ב 1826 נמצאו שבדי 


ספינותיו על שוניות מצפון לאיי הר^רידים החדשים, והת¬ 
ברר כי אבד בים עם אנשיו. התיאורים והמפות ששלח ממס¬ 
עו, נאספו בספר: 1788 — 1785 ... 16 ) 0100 ! 11 > 3111010 386 ץ 6 ז \ 
(״מסע ססביב לעולם.״ 1785 — 1788 ״),שי״לבפאריס,ב 1797 . 
ב 4 כרכים, ס. נר. 

לה־קונדמץ, שר־ל מו*י דה - 1613 > 6 ״ 3 *\,־ 0131-16 

1301106 ) 000 — ( 1701 , פאריס — 1774 , שם). גאו- 
גראף ומאתמאטיקאי צרפתי. לאחר שירות בצבא התחיל 
ללמוד מדעי־הטבע והוסמך ב 1730 להוראת הכימיה, אך 
עסק גם בביולוגיה, רפואה, מאתמאטיקה ופיסיקה. ב 1731 
יצא למסע רביסכנות לאורך חופי אסיה ואפריקה ואחרי 
שובו ( 1735 ) צורף למשלחת לפרו לשם מדידת ארכה של 
מעלה אחת של קו הצהריים בקרבת קו המשווה. בתום 
עבודתו סייר באיזור הנהר אמאזונס. ירד בו עד לאוקיינוס, 
והכין מפה מפורטת של הנהר על יובליו הרבים (ע״ע 
אמזונס, עמ׳ 941 ). 

תוך כדי סיוריו ערך מחקרים שונים. בין היתר חקר את 
צמח הקינכינה (עץ הכינין), ובדק את תלות מהירות הקול 
בטמפראטורה. ל׳ תיאר לראשונה את השרף , ' 1 ^ 11 ^ 1 ^ 311 ^•* 
שממנו מכינים אח הקאוצ׳וק. והביא לאירופה את הרעל 
קורארה, שבו היו האינדיאנים מושחים את חיציהם. עם שובו 
לצרפת נטל חלק פעיל בפעולות ההסברה למען הנהגת 
ההרכבה נגד אבעבועות ז 0 ח 1 רח 311013 ״ (ע״ע אבעבועות, 
עמ׳ 256 ). 

יומן מסעיו יצא לאור ב 1751 בשם 3£6 ע 0 ״ 111 > 0111031 ( 
) 1131611 [> 6 ' 1 3 01 ז 111 > 6 ז!>ז 0 ז 3 ? 311 ) ("יומן מסע לקו המש¬ 
ווה שנערך על-פי פקודת המלך"). קיצור היומן יצא קודם 

לכ|, בשם - 1016 ? 130$ ) 311 ) 6 א 3 '< 0 ׳\ 1 ) 1 )'() 6866 ) 311 6131100 ? 

1100316 ) 1 ) 016 116 ן) 1 ז 016 \־' 1 16 > • 1610 > ("תיאור מקוצר של 
מסע בתוך אמריקה התיכונה״), 1745 . מפרסומיו האחרים: 

1305 ) 1160 ) 1 ) 010 111 ) 65 ) 168 > 5 ) 016 ) 6 )? 015 ) 1 16$ ) 6 >ג 651 }\ 

31 )) 15 ! 3 6 ) 6 ו 1 ? 1160115 ' 1 ("מדידה של שלש המעלות הראשו¬ 
נות של המרידיאן בחצי־הכדור הדרומי״), 1751 ! 6 ) 115101 ? 
016 ) 6 ״ 6 ז 1 ז 6 ק 13 16 > 1 וס 1 ז 1113 :> 0 ת!יו 16 > ("תולדות ההרכבה 
נגד מחלת האבעבועות״), 1773 . 

49 ^ 1 , 971 ) 1 ^ 1 > 1 ) 5011111 *49X0/1 תסע 

מ, ס. 

לה קורביזיה — ) 1111516 ) 00 £6 ! כינויו של שרל אדואר 
דנרה [ 61 ) 63006 ( 1 )) 10113 >£ 165 ) 0113 ] — ( 1887 , 

לה שו׳-דה-פון, שורץ — 1965 , רוקברין־קה-מארטן, דרום- 
מזרח צרפת), ארדיכל שוויצי, מגדולי הארדיכליס של 
המאה ד, 20 . אע״פ שנולד בשוויץ נחשב ל/ על־פי הכשרתו 
ואזרחותו, צרפתי. את בניינו 
הראשון בנח ב 1905 , בהיותו 
בן 18 . בשנים 1906 — 1911 
הרבה לנסוע וב 1917 הש¬ 
תקע בפאריס וקנה לו שם 
כצייר. ב 1917 יסד, יחד עם 
הצייר אמדה א(זאנפאן 
300 ) 0260 ) את תנועת 
הפוריזם, שהיתה מעין תו¬ 
לדה של הקוביזם! השניים 
חיברו יחד את הספר 


% ^ 


?וז קורביזיח 



229 


לה קורביזיה — לה רואה, אדואר 


230 


11.1116  16 (״אחרי הקוביזם״). 1918 , וייסדו את כתב* 
העת €311 '\ 011 ת 11 זק £5 ־£ ("הרוח החדשה") ב 1920 . פעילותו 
הארדיכליח החשובה התחילה עם ייסוד המשרד הארדיכלי 
המשותף לו ולבן־דודו סיר ז׳אנרה, שפעל ברציפות מ 1921 
עד 1940 . 

כבר בתקופתו הראשונה מוקדשת יצירתו הארדיכלית, 
המעשית והתאורטית, לשלושה שטחי פעולה המשולבים 
זה בזה: א) המצאת צורות ומבנים שיהלמו את שיטות 
הייצור והבניה ההמוניות והצרכים הסטאנדאדטיים שלהן. 
מודל הבניין הסטאנדארטי. 0 ח 1 -ת]<>ס, 1914 , היה הצעה 
ראציונאלית אפיינית. — ב) פיתוח צורה חדשה של בית- 
המגורים הפרטי (ר׳ ציור 20 בע׳ "דיור"), בניין המורכב 
ממנסרות חלקות ולבנות והנשען, בחלקו לפחות, על כלונס¬ 
אות בטון (,־!!"!!ק), ואשר חלליו הפנימיים חודרים זה לתוך 
זה. צורה זו מצאה את ביטויה התאורסי בתכניות "בית 
סיטרואך (ת 3 ו( 0 ז) 1 כ>). 1922 — 1927 . — ג) תיכנון עדים 
חדיש. בין הצעותיו: "עיר בת־זמננו ל 3 מיליון תושבים", 
1922 < תיכנון למרכז פאריס — ״תכנית וואזן״ ( ¥015111 ). 
1925 ! תיכנון לאלג׳יר החדשה. 1930 ! 56 ״ 831116 ¥1116 
(״עיר קורנת״), 1935 ! תיכנון המרכז המחודש של סדדיה 
( 16 ( 53101-1 ), 1945/6 . שהיה פתרון מופתי למרכז עירוני, 
אך לא בוצע. ה״עיד בודזמננו" היא המודל האידיאלי של 
מטרופולין מודרנית, בו מוצעים פתרונות ראציונאליים ואסת¬ 
טיים לכל בעיותיה: המרכז העירוני, איזורי השיכון, התחבר 
רה וכר• הוא כולל: מרכז עסקים, המורכב מגורדי-שחקים 
בנויים בתוך איזור־מים ומרותקים זה מזה< עורקי תחבורה 
מהירים, שאינם נחתכים באלה של הולכי הרגל ז בנייני ענק 
לשיכון, המהווים מערכת של חווילות בנויות זו על גבי זו 
( 65 ^ 05 תז 6 ס״ 5 11135 ״) שלכל אחת גן משלה, התופס "חלל 
דרקומתי״! ולבסוף — טבעת חיצונית של פרוורי בנייני־ 
דירות בודדים. בתיכנון הערים שלו חזה ל׳ את הקצב המהיר 
של ההתפתחות התעשייתית והטכנולוגית, של גידול עומס 
התחבורה ובעיות החניה, של הסטאגדארטיזאציה של הבניה 
ההמונית ושל גידול האוכלוסיה. 

ל׳ עסק כבר בתקופתו המוקדמת גם בתיכגון בנייני ציבור 
רבי ממדים, כגון: בנייני חבר־הלאומים בז׳נווה, 1927 < 
ה״צנטרויסוייוז" (בניין האיגוד המרכזי של אגודות הצרכנים 
בברית המועצות), במוסקווה, 1928 < אכסניית צבא־הישע 
בפאריס, 1929 < הביתן השוויצי בקריית האוניברסיטה בפא¬ 
ריס, 1930 < משרד החינוך בריו־דה־ראנירו, 1936 (ביצוע 
ע״י קוסטה, נימאיר ואחרים), שה״תריס" ( 156-501€11 ז< 1 ) של 
חזיתו הוא פתרון אידיאלי לבעיית האור והקרינה הגזירה 
בארצות חמות. המסוזו״ןל^י^״ח" (״יחידת דיור״, 1946 — 
1952 < ר׳ ציור בע' ״דיור״, עמ׳ 452 ). שהקים ל׳ ליד מארסי, 
הוא בניידעגק, גוש שיכתים ל 1,600 נפש עם שרותים משד 
תפיס, העושים אותו ליחידה אורבאניסטית עצמאית. בניינים 
דומים בנה ל׳ בנאנס, 1955 , ובתערוכת "אינטרבאו" בברלין, 
1957 . 

בתיכנון בנייניו השתמש ל׳ בסולם של יחסי־מידות שהוא 
עצמו פיתח וקרא לו בשם ״מודולור*, קיצור של 36 4031116 * 
־ 01 ' 3 56011011 13 ("המ 1 דולוס של חיתוך־הזהב"). ה״מודולור" 
מבוסם על חתוך־הזהב (ע״ע) ועל פרופורציות גוף האדם 
ומטרתו ליצור בניינים שיהיה בהם מיזוג של פרופורציות 
אידיאליות וקנה־מידה אנושי. אולם בבר ב״יחידת הדיור", 



יה קורביזיה׳ בנייז בית־ר.ט׳ 6 ם 0 הע?'וז בצ׳אנדינאר, הירי 
וי./צ<־.ו!נ 1 הננ, דסוי המטריה, טרוחק סהכוזיים וסזרקר כ 85 ט׳ 

מד,ם, כרי יהנו עי הפנים סישס־ש הקיזו הדום; החיצוני כנוי 
ככברה — יאוחד, מטרה 

ועוד קודם לכן, הולך ומתבלט, בצד האלמנט הגאומטרי ותהא- 
ציונאלי, המוטיוו האכססרםיוניסטי-הפלאסטי, שפותח לאחר־ 
מכן בעיר צ׳אנדיגאר בהודו, אף היא פרי תיכנונו של ל׳ 
( 1952/3 ). ובעיקר בהיכל המשפטים שבה ( 1951 — 1956 ). 
מוטיוו זה מגיע לשיא פיתוחו האינטנסיווי בבניין הבנסיה 
ברונשאם (קתו 0113 ת £0 , בדרום הרי ולד׳ < ר׳ ציור בכרך־מילד 
אים, עמ ׳ 388 ) של׳ התחיל בתיכנתו ב 1950 . בניינים מאוח¬ 
רים אחדים, שבהם מתבלט היסוד האסכפרסיוניסטי: באח- 
מדעבאד אשר בהודו ( 1954/6 ) ומנזר לה טורט ( 1957 — 
1960 ) באוד, (צ״ 6 ״£) ליד ליון, — וע״ע אדריכלות, וכן 
אדריכלות בכרך המילואים. 

ל׳ הרבה לכתוב. בל כתביו, הכוללים תיאור יצירותיו 
האדריכליות. התפרסמו בשבעה כרכים, 1929 — 1965 , בערי¬ 
כתם של ! 8065186 .¥י ואחדים. 

, 010 : זזס :/' 1 46 ^.> 1 ^^: 0:1 0:1 ,■-) ..£ ,! 02110116 . 1 * 

. 1941 , € . 6 ,!!■ז 3 ג 13 * .( ; 1948 ..£ ,"!*!**זג? . 8 ; 1944 

4 י׳ע ■}:ווו. 111101 , 7 > .. 7 ,! 1314 מ .? , 1960 ,. 1 ס . 7 ,( 0102 ? 

. 1960 ,(<ס? 10 וטמ ז 16 .! 13 \ ז!('! , ) !הזס 7 / 

א. רו. 

לוז לןךזו ( 501 ״ 6 !ב> £6 ), עיר במזרחה של צרפת המרב־ 
זית, בגליל סון א־לואר ( 6 !! £0 61 536116 )< כ 00 נ 354 
תוש׳ ( 1965 ). בשל קרבתה למרבצים גדולים של פחם 
ועפרות־ברזל קמה בה תעשיית בחל ופלדה המרוכזת סביב 
מפעלי "שניידר" והמייצרת מכונות, מכשירי־עבודה, ציוד 
צבאי כבד, תחמושת, קסרים ומבשירי-חשמל < כן קיימות בה 
תעשיות זכוכית, טכסטיל ומוצרים כימיים. 

על מציאות פחם ועפרות-ברזל במקום ידעו כבר בסוף 
יה״ב, אולם המפעלים הראשונים לייצור בחל נוסדו רק 
בסוף המאה ה 18 . והתפתחות התעשיה המודרנית בממדים 
גדולים החלה עם ייסוד מפעלי האחים שניידר ב 1836 , ל״ק 
הופצצה במלה״ע 11 . 

ל!) רואלו, אד 1 או* — ץ 80 £6 3 ! £3003 — ( 1870 , פא- 
ריס — 1954 , שם), פילוסוף צרפתי, מן החשובים 
שבמחצית הראשונה של המאה ד, 20 . הוא היה תלמידו של 
ברגם 1 ן (ע״ע) ומ 1914 מילא את מקומו כפרופסור לפילוסו¬ 
פיה ב״קולז׳ דה סראנס". 

מגמת הגותו של ל״ר היא להגיע לידי סינתזה בין המדע 
והדת, וניכרת בה השפעתו העמוקה של האינטואיציו׳גיזם 
של ברגסון, לצידם של יסודות פראגמאטיסטיים. לדעתו אץ 



231 


לה רואה, אדראר — לד רושפוקו 


232 


המדע, שמיסודו הוא קו׳נוובציובאלי וטאוטו׳לוגי, מסוגל להגיע 
להכרת־אמת מפגי שכללי המדע הם בעלי ערך מעשי ויחסי 
בלבד. לעומתו יש אמיתות הניתנות להשגה רק בדרך אינטו־ 
איטיווית: אמיתות הדת. קיום אמיתות אלה לגיטימי בזכות 
עצמן, אף אם אין התבונה יכולה להוכיחן. אולם, גם עדכן 
של מצוות חדת אינו אלא מעשי ויחסי. דעותיו של ל״ר 
עוררו בזמנו התנגדות נמרצת בקרב הכנסיה הקאתולית. 
מספריו: 1116106 ־ 0 61 008016 (״ולגמה וביקורת״). 1906 ! 

66 ת 6 ן 10161114 י 1 6 ! 6 011111011 ^ 1 61 1111031065 ( ■• 0x18106 ייז,! 

(״ראשית האנושות והתפתחות התבונה״). 1928 ! -סז? ?ע 
01611 116 16:06 ( 1 (״בעיית ראלהים״), 11929 101103061100 
\ט 1611816 06 ־ 1106161 } 610 16 ) 1610 ג ("מבוא ללימוד הבעיה 
הדתית״), 1944 . 

- 111 ./■) 1-11 , 1 2 ) 4 ( 0 ז 0 ? 01 ) 1 ה 0 ) 141 ) 11010 ( £3 ,,)) 1€ ן 81 ! 81 16 ) 0 
- 1 ()£)^ . 1 > £04 0140 ( 0 ( $1 . 111105 ? , 861111161 . 1 ,* 1920 ,(* 116 
5 ו 1 /ק 11050 ו/? £0 ,ז £11 ע*£ ״ 1 : 1928 . 1161 |)|£נ|מגו)|ו 811 

; 1956 , 1111 ) 0141 ( הס! 1 ) ? £6 .£ , 1 ) 1116 ^ 516 
£6 .£ %) 11 ) ) 111 ) 0 141 ) 41 ) 1 ( 0 ) 11 ־ 7 , 13 ) 311 ) 41 ^ 16 > ג 6 ז 3 ז\ 3 ״ד . 4 ( 

1957 ,.א 

צ. קל■ 

להרושל ( 1106116116 ! 13 ), עיר־נמל במערב צרפת על 
י מפרץ ביסקאיה, כ 125 ק״מ מצפון לב 1 רד 11 69,000 
תוש׳ ( 1964 ). בירת גליל שאראנט הימי ( 1 זב 1 \ 61116 ־ 01131 
11016 ). עיקר פרנסת העיר על הנמל והתעשיה. הגמל, אשר 
בו שני מעגנים, מחובר לים ע״י נתיב־מים באורך כ 2.5 ק״מ, 
ומשמש רק ספינות קטנות ובינוניות ז לאניות גדולות נבנה 
נמל בלודפאליס ( 311166 ? !ס), כ 5 ק״מ ממערב לעיר. ל״ר 
היא מרכז חשוב לדיג. כן יש בה מספנות, מנסרות ובתי 
חרושת לכימיקאלים, מוצרי חרסינה, זכוכית, חמרי־בגיין, 
סוכר, שימורי־דגים ועוד. 

חלקה העתיק של ל״ר נמצא בקרבת הגמל, ובו בניינים 
מסוף יה״ב ומתקופת הרנסאנס. נשתמת מגדלים ושערים 
(מהמאה ה 14 ) של מערכת־ביצודים גדולה, שעשתה את ל״ר 
לאחד המבצרים החזקים במערב־צרפת. 

יש עדות משנת 1023 לקיום יישוב במקום בשם וופלה 
( 6113 קט?). ב 1199 הוענק לל״ר מעמד של עיר, והיא היתה, 
במאות 14 — 17 , מעדי־הנמל הראשיות של צרפת. במחצית 
השניה של המאה ה 16 היתה ל״ר אחד ממעוזי ההוגנ(טים 
(ע״ע). הצבא הקאתולי שצר עליה ב 1572 , לא יכול לה, 
ורק ב 1628 נכבשה העיר ע״י רישליה לאחר מצור של 
שנה. הסחר עם נחלות צרפת באמריקה הצפונית וההגירה 



ב יצירי הבסל של ?ה ח 7 ) 5 


לשם הביאו שיגשוג לל״ר, אולם הגירת ההוגנו׳טים, עקב 
הרדיפות נגדם וביטול האדיקט של נאנט ( 1685 ), הביאה 
לירידת חשיבותה בסוף המאה ה 17 , במלה״ע 11 שימשה ל״ר, 
אחרי כניעת צרפת, בסיס־צוללות חשוב לגרמנים. 

מ. בר. 

לה רושפוקו ( 0116311111 ^ 06116 ? 1,3 ). שמר של משפחת 
אצילים צרפתית. אכי המשפחה, פוקו דה לה ולש, 

בנה בתחילת המאה ה 11 את מצודת ל״ר, מצפודמזרח לאנ־ 
גולש. ב 1517 קיבל אחד מבני המשפחה, פרנסוא. תואר רוזן. 
הוא השתתף במלחמות הדת לצד ההוגבוטים (ע״ע) ונרצח 
בטבח ליל ברתלמי (ע״ע ברתלמי, ליל־), נכדו חזר לקא- 
תוליות. ב 622 נ הוענק לו תואר דוכס, והוא הצטיין במלחמתו 
בהוגנוטים. בנו של הלה, פתסוא ל״ר ( 1 ) הוא המפורסם 
בין בני המשפחה. 

הענף הראשי של המשפחה נכרת ב 1762 , אך נותרו ענפי- 
משנה — ל״ר־ליאנקור, אסטיסאק ודז־דויל. 

מבני המשפחה: 

1 )םרנסואדהמרסנק, דוכס ל״ר — 36 י![ 150 ! 3 ז? 

,? ״ 161 ! 1613) — (1/13x611136.61116 , פאריס — 1680 , שם), 
מוראליססן וסופר צרפתי• ל״ר נשא אשה בגיל חמש־עשרה, 
אך הצטרף שנה לאחר מכן 
לצבא, בילה בו שנים מספר 
והשתתף בקרבות רבים. הס¬ 
תבך בתככי חצר, נכלא לזמן 
קצר בבאסטיליד, ( 1637 ) ונ¬ 
דון לשנתיים גלות מחוץ 
לפאריס. עם שובו, השתתף 
בתנועת הפרונד ( 00116 ־ 1 ?( 
ע״ע), בהשפעת ידידתו־ 
אהובתו, אן־ז׳נויב דה בור¬ 
בון, הדוכסית מלונגויל 
( 1116 ׳ 61 ט 08 ^ 1 ), אחות קונ־ 
דה (ע״ע), ואף נפצע באחד 
הקרבות. זכרונות פעילותו זו 
נרשמו בספרו 30 65 ז 101 ז! 16 \ 
1^1165 3 13 01061 36 1x1015 ־ 1 ( 1 165 000160301 "? ., 1 , 0 . 1 \ 

1500 ־נק 13 61 6 סס 6 עט 0 36 61 65 1)6 ?3X15 ־ 1 ־ £061 168 ,^^^ X 

665 מ!זק 365 ("זכרונות ל״ר המכילים את התככים בעת מותו 
של לואי 111 צ, מלחמות פאריס ונין ובית־כלאם של הנסי¬ 
כים"), 1662 . לאחר שנפצע שנית, והפעם קשה מאד, ב 1652 , 
נטש ל״ר סופית כל פעילות מדינית. אחרי שחזר לאיתנו, 
געשה ל״ר בדבית בכל הטרקלינים הספרותיים החשובים, 
כשהוא מוקף ידידות רבות, ביניהן מדם דה סאבלה, מדם 
דה לפיט (ע״ע) ועוד. מתון־ שיחותיו בטרקלינים אלה צמתו 
הרעיונות והמימיות דמרכיבים את הספר היחיד שבזכותו 
שמור לו מקום מיוחד בספרות הקלאסית הצרפתית: - 116 
860160665 61 103x10165 010X3165 טס £16x1005 (עבר , : "אמרות 
או הרהורים וכללי-מוסר", תרג' י. זמורה, תשי״ז), שהופיע 
בחמש מהדורות בק השנים 1665 — 1678 . 

חיבור אמרות היה דבר ש בא פגה בחוגו של ל״ר, אך הוא 
היד, היחיד שהצליח בסוג מינורי זה והשפיע על עיצובו 
חסיגנוני ועל התפשטותו. חיבור האמרות נעשה על־פי 
מתכון פשוט: השוואה ב? מופשט וגשמי, בין רוח וגוף, 
בין תכונות חיוביות או מגרעות ותופעות בטבע! שימוש 



233 


לה דושפרקו — לה שטליה, אנרי לואי 


234 


באנטיווזות, לשון בוסל על לשת׳ משחק במונחים ומושגים 
קרובים < ליטוש דימויים בסיגנון המצועצע של ה״ס^יציי־ 
זיות". עולם הרעיונות וההרהורים של ל״ר מצומצם למדי 
ומתאים בעיקרו לרוח העסניזם (ע״ע). אם כי לא היה שייך 
לכת היאנסניסטים, היה מאוהדיה, ויש בו הרבה מפסקל 
(ע״ע), בהבדל החשוב שאין אצלו מקום לניחומי הדת. 
לדעתו, אהבה-עצמית והרצון בטובת־החנאה הם מקור כל 
מעשי האדם. הוא משוכנע כי האדם הוא יצור חלש ומושחת, 
וכי המוסדות הדתיים והמדיניים אין בכוחם לשנות את טבעו. 
ל״ר בוחן את בני־דורו, לאור נסיונו האישי, ואין בלבו אלא 
מרירות ואכזבה. כל המידות הטובות אינן בעיניו אלא 
מגרעות מחופשות. מכאן מימרות בגת: "המידות הטובות 
נבלעות בחיר טובת-ההנאה כהיבלע הנחלים בים״ * "אהבת 
הצדק, אצל דוב הבריות, אינה אלא הפחד להיפגע מן העוול" ז 
״דחיית שבח, כמוה כמשאלה לשבח כפול״! "המידה הטובה 
לא היתה מרחיקה־לכת כל־כך אילולא נתלוותה אליה היהי¬ 
רות", וכד׳. כדי להתקיים בחברה נאלץ האדם להתחפש 
ולשחק. 

עיקר גדולתו של ל״ר בניסוחם האמנותי המושלם של 
רעיונותיו. הוא אמן סוד־הצמצום, ובדומה לכל סופרי הדור 
הקלאסי, הוא משוכנע שאין רעיון יכול להתקיים בלא צורה 
מסוגננת ומלוטשת. מכאן העמל הרב שהשקיע במשך שנים 
בטיהור מימרותיו מכל מלה מיותרת. 

במרוצת הדורות ניסו רבים לחקות את ל״ר, וביצירותי¬ 
הם של סופרים צרפתיים שונים ניתז למצוא משפטים ואמ¬ 
רות המנוסחים על-סי המתכונת הסיגנונית־צורנית של אבי 
המימרה המלוטשת. 

) 4 ) 171111£ 701 14 £ ; 1895 ,.א 1)0111x10211, 1x7 .ן 

14 / 0 1 ^ 1710111 ^ 76( 07x ,.זן ,;״ 1923, 11. 6.. 01x1611 ,.א 14 
■ה)י 441 ! 0714 )( 71 7/11 ,<ן 81$110 0 14 , 29 ^ 1 ,) 1 * 1?'1• {40x17 
0 /ץ/ 5 / 0 )!))!/ 41 ! 0 ו)א ,־ 201101 .£ . 1 ( 1 ; 1951 ,.? 1 14 / 0 )) 1117 
■ 71 ) 10X1771 } ,לי. 1011171011 ־ 1 .? ; 1954 ,. 44 14 / 0 171 1/1 0 {40X17715 
,( £130161178 . 145 [>) . 11 14 11714 !) 11 ^ 7107 ) 0110 1 ) 6 71 ) 107771 

. 1 ־ 196 

2 ) פרנסוא אלכסנדר פרדריק, דוכם ל״ר־ 
ליאנקור — ..מ ״ 1 16 ) 10 ) 7636710,3 ? 6 ז 3 ת 2 ^\> $ו 0 ;>ח 2 ז? 
; 1,1311001171 — ( 1747 — 1827 ), מתקן חברתי צרפתי. ייסד 
בי״ס לאמנויות ולאומניות לבני חיילים, וב 1788 בא בי״ם 
זה בחסות הכתר ונקרא 716 ) 3 ? 3613 11:5 ) 3 ?״£ 165 ) 60016 
(..בי״ס לילדי המולדת"). לר״ל נבחר ל״אסיפת המעמדות" 
ב 1789 , והיה נשיא ״האסיפה הלאומית״ אחרי יולי 1789 . 
הוא תמך בתיקונים שונים, אך רצה להגן על המלך והציע 
לו מקלט בנז׳רסאנדיה, שבה היה מושל צבאי, תכנית שלא 
יצאה לפועל. עם השתלטותם של הז׳קובינים (ע״ע) עבר 
לר״ל לאנגליה וזמן־מה שהה באה״ב. הוא חזר לצרפת ב 1799 , 
ואחרי מפלת נאפוליון נתמנה לחבר הבית העליון. ביה״ס 
שהקים נהנה מתמיכתן של הממשלות השונות בצרפת ולר״ל 
היה המפקח הממשלתי שלו מ 1800 עד 1823 . לר״ל פעל 
להחדרת הרכבה נגד אבעבועות בצרפת והיה חבר בוועדות 
המרכזיות לניהול בתי־חולים ובתי־סוהר, וכן כתב הרבה על 
נושאים כלכליים, חברתיים וחינוכיים. בין ספריו: - 1 ז? 065 
1116 ק 13361 מ 1 ? 36 5 ״ 50 (״בתי־הסוהר בפילאדלפיה״), 17% , 

161 ) 1 > 671 ״).^' 3 07115 ־ 5 ) 2 ) 6 165 5 ח 32 386 ץ ¥0 ("מסע 

באח״ב״), 1 — ¥111 , 1795 — 1799 . 

1 ״ 5 ^ז 10€ ך ££1 £ 15 נ 1 ^ז 13 \ 

. 1691 ,״. . 14 £ 611 % $? 1 

מ. ל. - אה. א. 


לה ךמה ׳ ?יר ע״ע רמה, פיר דה לה* 


א? 10187 ?,!ייל !ה ־ - 1 א 136 ) 16776-013 ? 

01305566 £3 36 6116 ) 5 — ( 1692 , פאריס — 1754 , 

שם), מחזאי צרפתי. ל׳ התחיל בכתיבת מחזות בשנות האר¬ 
בעים לחייו. חוא כבש לעצמו מקום מיוחד בתחום הדראמה 
הבורגנית, בטפחו את ״הקומדיה הבכיינית״ (־ £316137 מ! 00 
6 )״ 3 ץ 0 ת!), והצטיין בה יותר סכל מחזאי אחר. מחזותיו, 
שהעלו דמויות של נשים בעלות מידות טהורות הנתונות 
למצבים משפילים- היו מעוררים רגשנות ובבי בקרב הקהל. 
מבין השורה הארוכה של מחזותיו 1 1116 ) 3 ק 1 )״ 3 311556 ? £3 
(״האנסיפאתיה המזוייפת״), 1733 ז 1036 ״ 13 3 1186 (£זק £6 
(״דעה קדומה שבאפבה״), 1735 ; 15 מ! 3 365 60016 '£ ("ביוד 
הספר לידידים״), 11737 136 ״ 4613 ן (״מלאניד״), 1741 ! £3 
6 )״ 3 ״ 67 ׳״ £01 (״סוכנת-הבית״), 1747 . מחזותיו השפיעו לא 
במעט על עיצוב הדראמה החברתית של מחזאים כגון אוז׳יי 
(ע״ע) וא. דימה הבן (ע״ע). — ל׳ היה חבר האקאדמיה 
הצרפתית מ 1736 . — כתביו ( 765 ׳״ז 06 ) יצאו לאור ב 5 כר¬ 
כים, 1761/2 . וע״ע טרגיקו׳מדיה! מלודרמה. 

,) 0711 ^ 077710 ! ) 41 ) 00771 10 1 ) . 06 14 ) 4 .א , ת , ז 5 ת £3 . 0 

* 1903 


לה שטליה׳ א?ד לראי - ־ 6 ) 01.4 £6 £01.15 77 ״ 06 

1167 — ( 1850 — 1936 ), פיסיקאי ובימאי צרפתי. 

ל״ש התחנך תחילה בבית־המפר הפוליטכני בפאריס ולאחר- 
מכן בבית-הספר להנדסת מכתת ( 65 ״ 11 \ 365 60016 ). 
לאחר שעבד שנתיים כמהנדס מכרות נתמנה ב 1877 לפרופ¬ 
סור לכימיה, בבית הספר 
להנדסת מכתת. החל ב 1887 
הורה שם בימיה מינראלית 
תעשייתית. ב 1908 עבר ל״ש 
לאוניברסיטת פאריס. כן 
שימש בתפקידי הוראה בבית 
הספר הפוליסכני בפאריס 
(מ 1882 ) ובקולז׳ דח פראנס 
(מ 1898 ). עבודתו המדעית 
של ל״ש הקיפה פרקים נר¬ 
חבים של הכימיה התעשיי¬ 
תית: מטאלורגיה? עיבוד 
זכוכית! סוגי־דלק! חמרי־נפץ 
וייצור מלט. למחקריו בתחומים התאורטיים והנסיוניים 
נודעה חשיבות רבה מעבר לשימושם בכימיה: פיתוח הצמד 
התרמי פלאטינדם־תדיוס והשימוש בנקודות ההתכה של 
גפרית וזהב לכיולו, הביאו להתקדמות גדולה בשטחי־המחקר 
הקשורים בטמפראטומת גבוהות. מחקריו הובילו להתפתחות 
הפיתמטריה הא 1 םטית, הכנסת הדילאט 1 מטר הדיפרנציאלי 
לעבודות בטמפראטורות גבוהות, להבנת השלבים בהיווצתת 
הלהבה ולפיתוח מנורות־בטיחות. לל״ש חבים הפרת תכונו¬ 
תיהם הפיסיקאליות של מטגים רבים. תופעת הדימורפיה 
(ע״ע אלוטולפיה) בחמרים שונים, ודרך השימוש במסגים, 
פלדות־סיליקאטים ועוד, לצרכים תעשייתיים. עיקר פירסומו 
של ל״ש בא לו מקביעת עיקרון הנקרא על שמו. "עקרון 
ל״ש" אומר, כי מערבת השמיד. במצב של שיווי־משקל 
מגיבה על בל פעולה המתכוונת לשנות את מצבה׳ במגמה 




235 


לה שטליה, אנרי לואיי — לו, אגדרו בונר 


236 


הנוגדת לפעולה. היקי פיסיקה רבים כסוסים לעיקרון זה, 
ביניהם "חדק לנץ" באלקטרומאגנטיות ו״חוק הפעולה המיני¬ 
מאלית" במכאניקה. ערכו הרב של העיקרון הוא בזה שהוא 
מאפשר לצפות מראש את התגובה של מערכת כימית במצב 
של שיווי־משקל לשינויים בטמפראטורה, בלחץ או בריכת. 
שמו של ל״ש ניתן גם לקווארץ המותך, הידוע בשם "לה־ 
שאטליריט". 

ל״ש נודע גם כמורה דגול וכמנסח מזהיר של חוקי הפי¬ 
סיקה והכימיה. ב 1907 נבחר לחבר האקאדמיה למדעים של 
צרפת. הוא ייסד את כתב־העת 816 ־ 111 116 £69116 

ב 1904 והיה עורכו עד 1914 . 

מחיבוריו: 616 ־ 501 16 ! 65 ת״ז £3 ("מבורות בטיחות"), 
1889 1 6166665 65 ־ 31111 ז 6 ק 1 זת 16 1165 65 ־ 465111 ^ ("מדידת טמפ־ 

ראסורות גבוהות״) — עם א. בודואר ( 8 ־ 8011801331 .ס), 

1900 1 1165 00051111111011 13 5116 111161113165 ־ 01 ק* 6 1160116661165 

68 ״ 1 ) 111 ו 3 ־ 81 ץ 511 ־ 1161 ־ 101 ״ ("מחקרים ניסוייים על מבנה המרי 
המליטה ההידראוליים״), - 1904 . 

אר. כה. 

להר, ?חץ (פתץ) 1,61136 ( 61600 ?) 302 ־ 1 '■! — 

( 1870 , קו׳מארום [הונגאריה] — 1948 , באד אישל 
!אוסטריה!), מלחין אוסטרי ממוצא הוגגארי. בנו של מוסי¬ 
קאי * למד בקונסרוואטוריון בפראג ופעל בשנים 1890 — 1902 
כמנצח על תזמורות צבאיות 
בבודאפסט, סיומה וערים אח¬ 
רות. לפי עצתו של אנטונין 
דבורד׳ק (ע״ע), פנה לקומפוזי¬ 
ציה, וב 1896 הוצגה בליפציג 
האופרה שלו "קוקושקה". ב- 
1902 עבר לתחום האופרטה 
("נשי וינה"). במהרה נתפרסם 
כמלחין של "אופרטות וינאיות" 

וכיורשו האמנותי של יוהן 
שמראוס הבן (ע״ע),ל׳ חיבר גם 
מחולות ומארשים סימפוניים לרוב, אולם פירסומו הרב בא 
לו בשל 30 האופרטות שלו, שהוצגו ברחבי העולם. המפור¬ 
סמות שבהן: ״האלמנה העלתה״( 1905 ), "הרוזן מלוכסמבורג" 
( 1909 )! ״אהבת צוענים״ ( 1910 ). ״אוה״( 1911 ). החל ב 1925 
התקרב ל׳ ביצירותיו ״פאגאניני״ ( 1925 ), "פרדריקה" 
( 1928 ), ״ארץ החיוכים״ ( 1929 ) ו״ג׳ודיסה״ ( 1934 ) שוב 
אל הסיגגון האופראי. — וע״ע אופרטה. 

, 616301 ? .׳ 1 .) 9 ! ; 1935 ,) 1151 ז 8 ' 4 )<י 1 88 0 ,£ .£ ,ק,ו 0 חא . 0 

£ £.. *<■ 18 ( 508 £(1x8, 1950. 

להרן(לא!ץ), א תם ט ( 0 ״ס 3 ז 1,3 ^ 06511 ־ £1 ), פובלי¬ 
ציסט צרפתי' מן המחצית השניה של המאה ה 19 , 

מוצאו, כנראה, מדרום־צרפת. ל׳ השתייך לשמאל הקאתולי, 
הועסק במזכירות הפרטית של באפוליון ! 11 וניהל בפאריס 
ב 1872/3 את העתון הרפובליקני: 3 :£׳£ ("המדינה"). מבין 
החוברות על עניינים מדיניים שפירסם יש לצי? במיוחד את 

החוברת 6 ז?ץ £8 ' 1 ) 6$ י 11 גןמז 1:6 :ת 16 ת 8 , 0 מ 65110 טן> 6116 ׳\ע 0 ת £3 
61196 [ 31116 ת 3£10 ת 8613 11011 ו 11 ג 51 מ 600 ז; 16 נ 31 ־ 1 .£' 8 61 ("הבעיה 

החדשה של המזרח: קיסרויות מצרים וערב! שיקום הלאום 
היהודי״), 1867 , בה הציע להקים מדיגת-יהודים בא״י, מסואץ 
ועד איזמיר. את הרעי? הזה, שהתאים למגמתו של נאפו¬ 


לי? 111 לבסס את מפת העולם על הזהות הלאומית, הביע 
המחבר בלהט רומאנטי. החוברת תורגמה לאיטלקית בידי 
דן לטס (ע״ע). שהוסיף לה גם מבוא ( 1951 ). 

נ. ס. גלבר, חסידי אומות העולם במבשרי התחיה, 80-75 , 
תרצ״א. 

לו, אלעזל, בן אריה ליב ( 1758 , וודזיסלו [פולניה] — 
1837 , סנסוי [הונגאריה]), רב ומחבר נודע. כבן 17 
כיהן כדיין בעירו. מ 1778 עד 1830 שימש ברבנות בקהילות 
שונות בגאליציה, בוהמיה והונגאריה, ומ 1830 ועד מותו — 
בסנטו. ל׳ נטל חלק רב בפולמוס נגד הרפורמה, אך עיקר 
פירסומו בספריו הרבים בכל תחומי ההלכה. הכתובים בדרך 
הקרובה אל הפשט, ובהערותיו הבקרתיות לספרי הקדמו¬ 
נים. מספריו: "שמן רוקח", שו״ת, א׳-ג׳ (תקמ״ח—תרס״ב), 
וחידושי-הלכות על משניות ברכות, פסחים, ביצה, חגיגה, 
סוכה ומגילה (תקע״ב)< "תורת חסד", על כללי הש״ס 
(תק״ט)! "שב שסעתתא", ענייני הלכה שונים (תקס״ז): "זר 
זהב", הגהות לס׳ "המקח והממכר" של רב האי גאון(תק״ם) 
ולתוספות רי״ד ופירוש הריטב״א לקדושין (בם׳ "עיני 
העדה", תק״ע) ז "שערי דעה", חידושי-הלכות על שו״ע יו״ד, 
א^־ב׳ (תקפ״א—ח׳)! "זכר? אהרן"׳ קונטרס בענייני חזקות 
(תקצ״ד), וספרי הדרוש: "טמא דחיי" (תקנ״ו)< "יבין שמר 
עה" (תקע״ד)! ו״מנחת ערב" (תרע״א). 

י. י. גריבוואלד. היהודים באוגגריא, 45 חרע״ג< מ. מ. גליק 
[מהדיר], זכרת אלעזר, ז׳-י״ח, תרזדז! ח. סיכל, אור 
החיים, 226/7 , תשב״די ־; £€888111 .■! 11 / 8 ) £ 1 , 6411112 .£ 
1  1 ) $181878181 , 111112 < 1 ; 1895 ,!( 81 )^ £0 8 ) 18 ) 1 ( $1 
, 1 ] 61 | 5 ! ; 1926 ,<( > 8 )}( £0 8 ) 18 ) $ 1.11 88881 )£ , £018 8581 ) £1 

1936/7 ,<ח׳\ ,!״־ 2 111 * 36831 ^ 1 ) שמן רוקח זצ״ל ■ 1 ) 0 

ל 1 , א!!*!'( , 11131 * — ׳ £355 ז 13 ז 80 ׳, 3 יסז 110 \/ — ( 1858 ־— 

1923 ), מדמאי בריטי. ל׳ נולד בנירבראנסוויק 
שבקאנאדה למשפחה סקו׳טית פרסביטרעית, שמויצאה היה 
מאלססר שבצפוו־אירלאנד. בגיל צעיר עבר לסקוטלאנד 
ונתחנך שם. ל׳ חיח איש־עסקים מצליח. ב 1900 נבחר 
לפארלאמנט הבריטי כציר שמרני, ותמך במדיניותו של 
ג׳?ף צ׳מברלן (ע״ע) בנוגע לעקר? "ההעדפה האימפריא¬ 
לית". ב 1902 נתמנה לסגן פארלאמנטארי של שר־המסחר 
בממשלה השמרנית. 

אחרי נצח? הליבראלים ב 1906 התחיל ל׳ להתבלט בהנ¬ 
הגת המפלגה השמרנית, ולאחר התפטרותו של בלפור (ע״ע) 
מההנהגה, כשהצמרת היתר. מפולגת ב? תומכי א(סטן צ׳פד 
בדלן לבין תומכי וולטר ל 1 נג, נבחר ל׳ כמועמד־פשרה 
למנהיג השמרגים. במאבק הפוליטי על מעמדה של אירלאנד 
בשנים שקדמו לפרוץ מלה״ע 1 (ע״ע אירלנד, עמ׳ 228 ) 
נקט עמדה עקשנית וקיצונית למען אלסטר, ארץ־אבותיו. 
בפרח המלחמה הבטיח לראש־הממשלה אסקוית (ע״ע) את 
תמיכת מפלגתו, וב 1915 הסכים לכינון ממשלה קואליציונית 
ובה כיהן כשר־המושבות. אך דעתו לא היתד. נוחה מהנהגתו 
של אסקוית, והוא מילא תפקיד חשוב בהפלתו ובמינויו של 
לויד ג׳ורג׳ (ע״ע) תחתיו. בממשלת לויד ג׳ורג׳ היה ל׳ 
שר־האוצר ומנהיג בית־הנבחרים. בהמלצתו נתקבל ב 1917 
עקר? "ההעדפה האימפריאלית", גם אחרי הבחירות ב 1918 
נשאר ל׳ בממשלה, בתפקיד "שומר-החותם", והשתתף 
בוועידת־השלום בפאריס ובחתימת חוזה השלום בורסאי. 
ב 1921 התפטר מהממשלה מחרת מחלה, אך חזר לאיתנו 
ולפעילותו בסוף אותה השגה. נוכח סבבת־פילוג שאיימה על 



פרנץ יר,ר 



237 


לו, אנדרו סינר — לו, וילים 


238 


מפלגתו בגלל חילוקי־דעות בשאלת המשך התמיכה בלויד 
ג׳ורג/ דרש ל׳ את פרישת השמרנים מן הקואליציה. צעד 
זה הציל את שלמות המפלגה והביא לידי התפטרותה של 
ממשלח לויד ג׳ורג/ ל׳ נתמנה לראש־ממשלה תחתיו (אוק¬ 
טובר 1922 ), וניצח בבחירות נובמבר 1922 > אך התפטר במאי 
1923 בגלל מחלתו וסת באוקטובר אותה שנה. 

. 1955 .<))!וחו 1 \ 1 ו/״ 1 , 16 ( £13 •א 

צ. בר. 


ל 1 , ב׳ון — ׳* £3 1 ) 7011 — ( 1671 , אדינבורו — 1729 , 
ונציה), כלכלן ובנקאי סקוטי. למד כלכלה מדי¬ 
נית, מאתמאטיקה ובנקאות בלונדון ובאמסטרדם. בשובו 
לארצו, הציע לפארלאמנט הסקוטי להקים בנק לאומי מרכזי. 

הצעתו נדחתה, וכן נדחו הצעות 
דומות שהוגשו לממשלות זרות. 

ב 16 ד 1 התיישב בפאריס והקים 
שם באותה שנה בנק פרטי שהנ¬ 
פיק. ברשות הממשלה, שטרות- 
כסף עם זכות־החלפה בזהב ע״פ 
דרישת המחזיק. ב 1717 ייסד ל׳ 

חברה שרכשה זכויות לפיתוח 
איזור המיסיסיפי (שהיה אז ב¬ 
שליטת צרפת), ולאחר־מכן גם 
חברה לסחר עם הודו וסין. שתי 



נ׳ר, ? 1 


החברות התאחדו תחת השם "החברה ההודית"( 10 ח 38 ק 1 ו 01 כ> 
165 >). הבנק הפרטי של ל׳ נהפך ל״בנק המלכותי" 
והמכלול הפינאנסי הענקי, של׳ עמד בראשו, קיבל מממשלת 
צדפת, שהיתר, אז במצב כספי קשה ביותר, את הזכות לני¬ 
הול הכבסות־המדיגה ולהטבעת המטבע הלאומי, תמורת 
ערבות לחובותיה. ב 1720 התאחדו "החברה ההודית" והבנק 
הממלכתי, אך כל תכניותיו של ל׳ לניהולה ולשיקומה הכל¬ 
כלי של צרפת נכשלו, כאשר התמוטטה באותה שנה — 
בגלל חפזה יתרה ותככי ?ריביו וברעש ציבורי אדיר (שנודע 
מאז כ״בועח־הסבון של המיסיסיפי״) — חברת הפיתוח 
והסחר של ל׳ והבנק פשט את הדגל. לאחר כשלתו עזב ל׳ 
את פאריס ומת בוונציה בחוסר-כל. 

ברבות הימים הוסר סל׳ הכינוי נוכל, בו זיכוהו בני דורו. 
מסתבר פי תכניותיו של ל׳ היו מבוססות למדי מבחינה 
תאורטית, אלא שהקדימו את זמנן. 

פרט להיותו בנקאי ופינאנסיסט מעשי רב־תושיה, הקדים 
ל׳ את התאוריה המו׳נטארית המקובלת כיום, ברעיונותיו על 
"מטבע מנוהל" ועל "ייצור" כסף לאשראי לשם יצירת תעסו¬ 
קה — דבר שבו היה שותף לדעתם של המרקאנטיליסטים 
(ע״ע מרקנטיליזם). רעיונות אלה הניחו את היסוד לניהול 
הפיסקאלי והמונטארי, ולמערכת־האשראי המודרנית. בתחום 
חורת-הערך הבהיר, בניגוד לדעתם של המרקאנטיליסטים, 
הי, בדומה לכל מצרך, הכסף הוא בעל ערך רק בהתאם 
לתועלת שהוא מביא, ועל־כן אינו צריך להיות בעל ערך 
עצמי (כמטבע הזהב למשל). 


ספרו העיקרי: 11113 ^ 1 1 >ת 3 ץ 16 ז 10 \ 


ץ 011€ )^ 1111 ״! 1 ) 10 ז 3 א 1116 8 ת 1 ?|קק $11 ! £0 431 סקסז? ("בעיות 
כסף ומסחר, והצעה לאספקת כסף לאומה״), 1705 . 


-־ £131 ; 1907 , 071 ) 014715 ^ 1 /ס ./ ,תתץ 01 ' 1 ז 1$10 ^ 

11€ 5 ) €£1407 5 ) 41 . 10 5147 145 { 1£ ) £71 5 { 144 )£ , 5111 

. 1948 ,״ 1 ./ , 116 * £1 . £1 ; 1928 ,״ 1 

א. לי. 


לו, סר 7 " י 1 י ד — ׳*ים 1£ ) 1 /י 3 ם ־! 31 — ( 1891 , דנדין [ניר 
זילנד] — 1963 , לתדון), צייר-קאריקאטותת ברי¬ 
טי. תחילה פעל באוססראליה. ב 1919 בא ללמדה, וס 1927 
עבד במשך שנים רבות בשביל 1 ) • 131 ) 51311 6111118 ׳!£, עתה 
שמתי שנתן חופש- 
הבעה מוחלט לל׳ ה¬ 
שמאלני. ב 1953 הצ¬ 
טרף לעתון הליבראלי 

העצמאי ! 6 ז 01165 ת 13 \ 
ח 113 >ז 3 נ 01 וב 1962 

הוענק לו תואר אבי¬ 
רות. הקאריקאטורות 
שלו הצטיינו במסירת 
אפים של אישים מדי¬ 
ניים מרכזיים, ע״י 
הבלטת המיוחד שב- 

הופעתם החיצונית, ־ 

סר דיויד לו 

כגה סנטרו של מוסר 

ליני, מטרייתו של צ׳מברלין, שםמ 1 של היטלר. הוא יצר את 
דמותו של "קולונל בלימפ" השובעיסט, הטיפוס המובהק 
של השמרן הבריטי. יצירתו מעידה על תבונה פוליטית 
נדירה, ראיית הנולד, וכשרה להציג בעיות מסובכות בביטוי 
גראפי חודר ומובן לכל. לכמה מהקאריקאסורות שלו נודע 
ערך של תעודות קלאסיות על קורות זמנו. ל' פירסם מספר 
רב של קבצים, ביניהם ! 3 ׳\\ 1116 תס ^ 1.0 ("ל׳ על המל¬ 
חמה"), 1941 < 1953 — 1945 , 017 ) £315 1 ז 00 דנ 03 $'׳ £013 
(״היסטוריה בקאריקאטורות של ל/ 1945 — 1953 ״), 1953 . 
כן חיבר אוטובלגראפיה, 1956 . 



ל 1 , דלים — ״ £31 1111301 ^ — ( 1686 — 1761 ), מחנך, 
י סופר תאול 1 גי ומיסטיקן אנגלי. לסד באמיברסיטת 
קימבריג׳, הוסמך שם לכמורה ואף נתקבל להוראה ( 1711 ). 
אולם אחרי עלות ג׳ורג' 1 (ע״ע) למלוכה ( 1714 ), סירב ל׳ 
להישבע אמונים לשושלת החדשה, מתוך נאמנות לבית 
סטיוארס המודח. בשל כך הושעה מכל תפקידיו, הכנסייתיים 
והאקאדמיים, והתפרנס מכתיבה והוראה פרטית. בתקופה 
זו הצטרף אל ביתו של אדלרד גיבון ( 1666 — 1736 ), כמחנכו 
של בנו אדוורד, אבי ההיסטוריון גיבון (ע״ע). מ 1740 פרש 
לכפר מולדתו קינגס קליף והירבה לעסוק בצדקה. 

ל' פירסם כתבים רבים. הידועים ביניהם: 0£ £1631:186 \ 
£6611011 !€? ה 3 מ 5 ״ 01 ("מסכת על השלמות הנוצרית"), 
1726 , ו £6 ו£ ץ 101 ־ 1 1 ) 30 0111 ׳!€<£ 3 031110 56110115 ("קריאה 
רצינית לחיים אדוקים וקדושים״), 1728 . בחיבורים אלה 
העלה ל׳ את המוסר לדרגת צו עליון, והטעים כי החיים 
הדתיים מחייבים בדיקה מתמידה של המצפון, משמעת 
עצמית, התמדה בתרגילים רוחניים ועשיית הטוב בחיי יום־ 
יום• כתביו בתחום הדתיות המעשית השפיעו לא רק על 
משפחת גיבון ועל החוג האינטלקטואלי המצומצם מסביב 
לל׳ אלא הטביעו חותמם גם על האחים וסלי (ע״ע) ועל 
תחיית האוואנגליזם באנגליה כולה. בתקופת חייו האחרונה 
החל מתעניין במיסטיקה, תעשה מעריצו של יעקב במה 
(ע״ע). כתביו בשטח זה, ובמיוחד 111€ ׳! 1 ס ס! ץ 3 /י\ 1116 ׳ 
(״הדרך לידיעה אלוהית״), 1752 , זיכו את 




239 


לו, וילים — לואזי, אלפרד פירסן 


240 


אנגליה בהגות מיסטית מקורית. כל כתביו הופיעו ב 9 
כרכים ב 62 ד 1 , 

, 1893 ,״/ .£ז /ס ;)* 1011 ) €80141 004 ;■ 0101 - 111.10 , 6 זי<ז 1 ז*\ . 4 . 

; 1927 , 4 ! 1 ; 01 \ס $44 ץ- 01 ! 1 ז 0 181/1 004 . 0 , 1101155 ( 1401 5 

,■ 831551 ./ 8 ' .£ ; 1945 .' 13 004 ץ)!;:;}! 0/10 ( , 055511 . 8 .ן 

׳ג־״״^מ/ 011/001 ס , 011001 ? 11 ! 1 ו 1 ? 011% < £1 ־> 6 / /ס 110014 4 . 

1948 ,ץ) 11 )? 1 ד 4 ז>/ ס/ ״£ .£) /ס ; 1011011 ) 11 180 11110 

צ. בר. 

ל 1 87 ץ — 98110 □ע — כינויו של צ׳ו שרוו [ 01100 
ת 6 (־ 51111 ] — ( 1881 , שא 1 שינג, מחוז צ׳קיאנג— 1936 , 
שאנגהאי), סופר סיני. ל״ש היה בן למשפחת סקידים־מלומדים 
שירדה מנכסיה, קיבל השכלה יסודית בלימודים הקלאסיים 
ויצא ב 1902 ליאפאן ללמוד רפואה. באותה תקופה התחילה 
התעניינותו בספרות המערב. אדישות הסיגים לגבי מלחמת 
תסיה־יאפאן ( 1904/5 ) הדהימה אותו. הוא עזב את לימודיו 
והתחיל בכתיבת מסות ובתרגומים. ב 1909 חזר למולדתו 
ועסק בהוראה. כיון שתוצאות המהפכה הרפובליקנית ב 1911 
הכזיבו אותו. החליט להילחם בכתיבתו למען מהפכה בתחום 
החברה והתרבות. לצורך מלחמתו למען שחרור הפרט מכבלי 
האחידות החברתית המתרפסת שנכפו עליו ע״י ערכים קוג־ 
פוציאניים מסרתיים, השתמש ל״ש בכתביו בניב העממי — 
פאי הואה. ב 1918 פירסם את סיפורו הקצר הראשון, "יומנו 
של מטורף", שהופיע ב״נעורים חדשים", בטאונה הראשי של 
המהפכה התרבותית. סיפור זה, ששמו וצורתו כיומן שאולים 
מגוגול, הוא הראשון בספרות הסינית שנכתב בלשון המדד 
ברת המודרנית. הוא מתאר את החברה הסינית המסר־ 
תית ויש בו צירוף של יסודות מספרות המערב (ניכרת 
במיוחד השפעתם של סולסטוי, לומברחו, נורדאו וניצשה) 
עם דרכי מחשבה סיניים מובהקים. ב 1923 יצא לאור הכרך 
הראשון של סיפוריו הקצרים, הכולל את "סיפורו האמיתי 
של אה־קיו", על תום־לכו וגבורתו של הסיני, העומד מול 
דיכוי ועתי. עד שנת 1926 הספיק ל״ש לפרסם כרך נוסף 
של סיפורים קצרים, ארבעה קבצים של פרוזה, כרך שירים 
בפרוזה, ספר הדן בתולדות הספרות היפה הסינית ועוד? 
במשך עשר השנים האחרונות של חייו, בהן נתחזקה זיקתו 
למהפכה החברתית, כתב ל״ש תשעה כרכים של מסות, כרך 
נוסף של סיפורים קצרים, ובן פירסם תרגומים רבים משפות 
שתות — רוסית, יאפאנית ולשתות המערב. 

ב 1930 השתתף ל״ש בייסוד הליגה הסינית של סופרים 
שמאלניים ועודד סופרים צעירים רבים. מבחינה רגשית 
נמשך ל״ש למארכסיזם, אך לא הצטרף מעולם למפלגה 
הקומוניסטית, כיוון שרוחו המרדנית לא יכלה להשלים עם 
משמעת מפלגתית בענייני ספרות. עם זאת, לא האמין באמ¬ 
נות לשמה. 

למרות התקפותיו הנמרצות של ל״ש על סין המסרתית 
ועל תרבותה, בולטים בכל כתביו קשריו ההדוקים אל העבר 
של ארצו, אל הפולקלור שלה, אל אגדותיה הקדומות, אמר 
נותיה ודרכי ביטויה! יצירתו משקפת את ההתנגשות בין 
הישן והחדש, אך אין בה אמונה מוחלטת בחדש וביטול 
הישן מכל וכל. הסתירות והחרדות הללו משרות על כתביו 
לעתים תחושה כבדה של געגועים ופסימיות. 

הקומוניסטים טוענים, כי ל״ש היה שייך למחנם. אולם 
הוא היה אעדיווידואליסם, שהעמיד את כשרונו לרשות העם 
והביע אח מחאתו, בלי שיאמין אמונה שלמה בתרופה 
כל-יכולה למחלות מולדתו הסינית. — כתביו המובחרים, 


4 בתרגום אנגלי (. 11 ״ 1 0£ "נזס^ג הופיעו ב 

.1960—1956 , ברכים 

8. £1953 ,);■. 1141 > 1011 1 ) 0 << 1 ס; ,. 5 ״£ ,^יס 5 ג 51 ז ; 

5 0 111 ) 1 ( 1 ) 1.1 011 ); €01114 01 )/ 11 ) 1/1 4 ( 01 . 11 ״ 1 , 8 לוג , 11 ־ 8 ו 1 ט ) 
!4011011 €81110, 1957; 04410 ? ) 18 { 0 11 ))<ן; 4 . 71 ד 

5103158 01 !גתזטסן) . 11 . 0 מו ;;) 11 ) 0011 )ס , XX^11) , 

1964. 

צ. ש. 

?]!*ל — ז:> 08 ג 1,1 1 ז £3 — ( 1844 — 1910 ), מדינאי 
ומנהיג אנטישמי אוסטרי. ל/ שהיה ער׳ד במקצועו, 

נבחר ב 1875 מטעם אירגון ליבראלי למועצת עיריית דנה 
ושיתף פעולה, הן בעיריה והן בהופעותיו כעו״ד, עם איגנאץ 
סאנדל, שהיה ראדיקאל יהודי. 18851 נבחר ל׳ לבית- 
הנבחרים האוסטרי מטעם המפלגה הדמוקראטית, אך כעבור 
זמן מה התקרב לאנטישמיים ותמך בהצעתו של גאורג פון 
קונרר (ע״ע) לאסור כניסת יהודים לאוסטריה• 

ב 1889 השתתף ל׳ בהקמת "המפלגה הנוצרית־הסוציא־ 
לית"׳ שהיתה מפלגה עממית־אנסישמית של בני המעמד 
הבינוני הנמוך. ל׳ לא היה מתאורסיקני המפלגה ומעולם 
לא פירסם דברים בדפוס, אך היה המנהיג למעשה׳ בהיותו 
נואם מזהיר ותועמלן בעל כוח השפעה רב. סיגנונו היה קצתו 
הומוריסטי וקצתו המוני וגס, והוא משך את לב ההמונים 
בשפכו קיתוני תחפות על היהודים. 

ב 1895 נבחר ל׳ לראש עיריית וינה, אלא שהקיסר פרנץ 
יחף (ע״ע) לא אישר את בחירתו, וכן לא אישר את בחירתו 
השניה ב 1896 . רק ב 1897 נאלץ הקיסר לתת את הסכמתו, 
כשנבחר ל׳ בפעם השלישית. והוא מילא תפקיד זה עד מותו. 
בתור ראש־עיר פעל הרבה בשטחים החברתיים של השלטון 
העירוני (ע״ע וינה, עם׳ 202 ), אך נתגלה כמתון הרבה יותר 
מהכרזותיו הקיצוניות הקודמות. עם זאת לא הורשו יהודים 
לשרת במשרה עירונית כלשהי ולא התקבלו לשום תפקיד 
במפעלים שהיו ברשות העיר. נראה של׳ בחר בקו אנטישמי 
מנימוקים אויפדרטוניסטיים בלבד, כי הוא גופו לא נמנע 
ממגע עם יהודים ואיגנאץ מאגדל הוסיף להיות ידידו. לל׳ 
מייחסים את המימרה: "אני הקובע מי הוא יהודי". 

, 5021011011141 ) 8 ) 8111111 ) 40 14114 . 1 8 , 5 ( 311 ז£ מס* .א 
, 1 ז 5 )ז 1 ' 11 14114 01 ) 81 )( 11 זס 01 ? ... 7 .) 1 .־׳<£ , 5 <ן<[ £11 . 8 , 1923 
0 ) 4 801 ) 20111 8101111 1 ) 4 ,. 0 ./ 1 . 01 , 011 ( 513 •א , 1947 
0,1 , £11113511 0 ; 1960 ״ 1 .' 8 . 5011055 . 9 , 1954 , 1101 ) 2 
- 41111 11 ) 8 ) 811 ) 1 ) 0 ) 8-011 ) 1411 ) 4 1 ) 4 11 )^ 01011410 801 ) 011111 ■) 

.( 1 ,ת 86 ט{ 355 055511151115 815 1111 ]) 2511551111 ) 11111111141 ( 0 ; 

. 1964 

ב. ד. ג. 

לואזי, אל 9 ךדפיך 5 ן- ץ 15 < 14 1 ו 1 ומז 
61181611565 :< 1111:61211116 16 > 61 10116 . בין מחקריו הרבים: 
6$ נ 1 ן> 11 ג} 10 זץ 5 2118110$ ׳!£ 1,6$ ("האוואנגליונים הסינופ¬ 
טיים"), 1907/8 < 111111131111:6 ז 8611810116 ("הדת והאנושות"), 
1926 | 0111511311151116 111 > 315531106 ^ 1 £3 ("לידת הנצרות"), 
1932 < 16111 ז 65031 ז 6311 >ג 011 א 111 > 01181116$ £6$ ("שרשיה 
של הברית החדשה״), 1936 , ועוד. 

, £6 ת 3 ־ 3£1 ״ 1 .[ . 1 ^ , 1 1908 . 14 46 1€5 ז 111€0 ,מוק^! 

46 $ * 1/016 * 6 (־ 1 , ז 1 € 11 € ל .? , 1932 , 71 % 11716 * 1046 * 1 * 1 €1 .״£ . 4 [ 
. 1947 ,״ 1 , 4 . ¥ 1145 * / 1 % ** 4046 { %€ 7 % { 1011 $ 6 { 01 \ 

צ. בר. 

לואי", לודויג — 18 ׳ 1% >ט£, £0111$ — שם פרטי שהתפתח 
מהשם הגרמני־העילי העתיק 18 ׳!! 1113 ט 91 (=״הלר 
חם המהולל״). צורתו הפראנקית היתה 6011 ז!!ס 1 >ס 1 ס, - 011111 
1€ ׳ 11% >, וצורתו הלאטיגית 10115 ׳!ס 1 > 011 . בצרפתית התפתחה, 
דרך £0015 , £0656 , הצורה לואי ($! 1 י £0 ), ובגרמנית — 
לודויג. בשם הזה, בצורותיו השונות, נקראו מספד שליטים 
של פראנקיה המזרחית (גרעינה של• גרמניה) ושל סראנקיה 
המערבית (צדפת). 

על מלכי צרפת, וכן על הקיסר ל׳ 1 "החסיד", שליט 
הפראנקים המזרחיים והמערביים כאחד — ע״ע לואי. על 
מלכי פראנקיה המזרחית וכן על הקיסרים האחרים ששמם 
היה ל׳ — ע״ע לודויג. 

לואי ( £0111$ ), שמם של 18 מלכי הפראנקים וצרפת (מהם 
אחד שלא מלך למעטה). 

( 1 ) ל , 1 ״החסיד״ — גרס' סבסמזסש? 161 > 18 ^ 11 > £11 , 
צרפ ׳ 0611011113116 £0111516 — ( 778 — 840 ), מלך הפראנקים 
וקיסר רומי, בנו השלישי של קרולום הגדול (ע״ע). ל׳ היה 
בעל השכלה ברחבת, אך חלש־אופי ונתון להשפעת הכמורה. 
בימי אביו מילא תפקידים צבאיים, ואחרי מות שני אחיו 
הגדולים ממנו, הוכתר, במצוותו של קארולום, ב 813 לקיסר־ 
שותף, חדשים-מםםר לאחר־מכן, כשמת קארולום, היה ל׳ 
לשליט יחיד. תחילת פעולתו היתה חקיקת חוקי־רפורמה, 
שהיו מכוונים לתקן את אורח החיים בחצרו ובמדינה על¬ 
פי מצוות הנצחית ולהסדיר באותה רוח את חיי הכמרים 
והנזירים. עם הכנסיה נהג בנדיבות, ומכאן כינויו "החסיד". 

ימי מלכותו של ל׳ היו רצופים מלחמות עם בניו, שהביאו 
בסופן להתפוררות הקיסרות הסראנקית מקור כל הסכסוכים 
היה בסתירה שבין השאיפה לשמור על אחדות הממלכה לבין 
חוקי-הירושה הפראנקיים, אשר לפיהם מתחלקת נחלת האב 
בין כל הבנים. על־פי הסדר-חלוקה ראשון(- 6 קרוו 111121101 >ז 0 
1 ״), משנת 817 , נתמנה בנדבכורו לותר (ע״ע) לקיסר־ 
שותף וליורש־העצר, ובניו הצעירים, ל׳ "הגרמני" (ע״ע 


לודרג, פלכי גרמניה) 
ופיפין, למלכי־משנה. 
אולם לאחר שאשתו 
השניה, יהודית, בתו 
של הרוזן ולף (ע״ע 
ולפיס), ילדה לו את 
בנו קארולוס(שארל), 
שנתכנה אח״כ ה־ 
"קרח"׳ תבעה וגם 
השיגה שינוי בחלוקת 
הקיסרות. לפי החלו¬ 
קה החדשה( 829 ) זכה 
שארל במלכות אל־ 
מאניה. דבר זה גרם 
למדידת הבנים מני¬ 
שואיו הראשונים של 
ל׳, שבראשם עמד לו־ 
תאר, והלה תפס את השלטון. אך ל׳ הצליח למשוך לצידו 
את פיפין ואת לודויג "הגרמני", ולותאר נכנע מפני אביו. 
אולם כששוב הורחב תחום־מלכותו של שארל על השבח 
נחלתו של פיפין, חזרו שלושת אחיו ומרדו באביהם ( 833 ). 
מאחר שצבאו של ל׳ עבר אל המורדים (המקום ליד העיר 
קולמאר בו אירע הדבר כונה, ע״פ המאורע,"שדה-הבגידה"-- 
1 > £61 מ 86 ט£), נכנע ל׳ מפני בניו. הוטל עליו להודות ברבים 
על חטאיו, בטקס כנסייתי, והוכרז שהוא פסול למלוכה. 
אולם לא יצא זמן רב ופיפין ולודויג "הגרמני", שחששו 
מהתעצמותו של לותאר, פנו נגדו, צימצמו את שטח שלטונו 
לאיטליה והחזירו את אביהם למלוכה ( 834 ). במבוכה שנש¬ 
תררה בקיסרות החלו הנו׳רמאנים לערוך בה פשיטות, והסלא- 
ווים למרוד בשלטונה. ל׳ הוסיף לראות את משימתו החשובה־ 
ביותר בחיזוק מעמדו של שארל צעיר־בניו, וב 837 שוב 
חילק את קיסרותו. את שארל מינה למלך גוסטריה (ע״ע), 
ובמות פיפין ( 838 ) נתן לשארל את פראנקוניה המערבית 
כולה, בעוד שאיטליה ואוסטרזיה (ע״ע) ניתנו ללותאר. 
חלוקה זו גרמה להתקוממותם של לודויג ה״גרמני" ושל בני 
פיפין, שלצדם עמדו תושבי אקוויטאניה. בעיצומם של סכ¬ 
סוכים אלה מת ל׳, לאחר שהעביר ללותאר אח סמלי הקיס¬ 
רות. במותו נעלמה החוליה הדקה שהחזיקה את הקיסרות 
הפראנקית כיחידה אחת. 

״ 1 ׳'.׳;׳*: ־,״>;/^;־׳'- 7 < 0 ו 1 ס! 1 \ 1 זס-ו( . 4 ־׳■׳ ,חנ>ךתוצ .£ . 8 

* €1 * £1 *ו 01 -ו 0 \ ־, 2 ><£ , 1101311 [:>!? . 11 ; 1874-1876 , 1-11 ,.־ 

































243 


לראי 


244 


עם יריביו, תוך ויתור על לויתארינגיה, הילק את הממלכה 
עם אחיו, והוא עצמו שלט על צרפת הצפונית. ב 881 זכה 
בנצחון גדול על הנו׳רמאנים בקרב סוקור ( 531100111:1 ), בצחון 
שהונצח בשירה בשפה הגרמנית הידועה בשם "שירת לואי" 
(ג> 1$5110 ז*ו 1 >! 1,1 ) ושימש גם רקע לאפוס הצרפתי "גורמון 
ואיזאמבאר* (]ז 3 ג 1 תז 1$3 01 :>מ 010 ז 00 ). במותו ירש אותו 
אחיו. 

אר. גר. 

( 4 ) ל׳ 1¥ , ״שמעבר לים״ — ־ £1 ות 01111:0 י 11 י 1¥ ~ 1 — 
( 921 — 954 ! מלך מ 936 ), בן שארל 111 . כשהודה אביו, 
העבירה אותו אמו, בת אדיורד הזקן (ע״ע), לאנגליה — 
ומכאן כינויו. ב 936 , אחרי מות המלך ראול, החזיר הדוכס 
איג "הגדול" את ל׳ והכתירו למלך צרפת, אף שלמעשה 
הצטמצמו נחלות־הכתר לצפון־מזרח ד׳ארץ. ביון שאיג שאף 
להיות שליטה האמיתי של צרפת, הסתכסך ל׳ אתו, סכסוך 
שגרם להתערבותו המזדבת של אוטו 1 , קיסר גרמניה, תחילה 
לטובת ל׳ ואח״ב — לטובת גיסו איג. ב 945 נפל ל׳ בשבי 
בידי איג ושוחרר בעבור שנה תמורת ויתורים. אך בעזרתו 
של אוטו 1 , שאחת מאחיותיו נישאה בינתיים לל/ ובסיוע 
הבנסיה, כבש ל׳ בשנים 48 — 946 את ממלכתו מחדש, ולבסוף 
התפייס עם איג. ל׳ הירבה להעניק להגמונים נחלות וסמ¬ 
כויות של רחנים. בימיו התגבשו הנסיכויות הפאודאליות 
בצרפת. ב 949 לא עלה בידי ל' למבוע את פשיטת המאדיא־ 
רים (ע״ע הונגריה, עט , 850 ) על צרפת. 

( ; 1900 , 7177117 ) 014 ' 4 — 1 41 ¥1%711 , 061 ^ 1 . 11 ? 

- 1177110 717111 £ 014121 ^ 411 11 ( 71011107 10 ■! 111 1 ) 4 * £11 , 11 ) 011011 

. 1948 , 1 ) ¥7071 171 710111 

אר. גר. 

( 5 ) ל׳ ¥, ״הנר**.״ — ] 31110311 ? 16 ״ 1 — ( 967 — 987 ! 
מלך מ 986 ), בנו של המלך לותר. בתקופת מלכותו הקצרה 
הסתכסך ל׳ עם אדאלברון, הארכיהגמון של דינס, שצידד 
בברית עם קיסר גרמניה. הוא מת בשעת ציד, ובמותו נכרתה 
שושלת הקאדולינגים בצרפת. 

$) 08071 ,.?\־ " 1 ,) 03/8047 • 71 $ ) 1 ^ €0701171 7 $ ) 7711 ) 4 $) 1 - 01 ,0 

. 1893 ,) 0770471 ^ 1 ) 4 

( 6 ) ל׳ ¥1 ״השמן״ — 0105 10 ״ 1 — ( 1081 — 1137 ! 
מלך מ 1108 ), בנו של פילים 1 . במלחמותיו הבלתי-פוסקות 
בוואסאלים המרדנים חתר ל׳ להבטחת השלום בנחלות-הכתר 
(איל־ןה־פרנס [ע״ע]) ולהרחבת סמכות המלוכה על־פני 
צרפת, הוא נעזר בזה ע״י הכנסיה, שתמכה בו, מאחר שסיים, 
בעלותו למלוכה, את מאבק ה״אינוסטיטורה" (ע״ע גרמניה, 
עמ ׳ 423 ! מלחמת האינוסטי׳טורה) בוויתור על הזכות למנות 
הגמונים ואבות-מנזרים, תמורת הזכות לאשר את הנבחר 
ולחייבו בשבועת־אמונים למלך. להצדקת מלחמותיו בוואסא- 
לים ניצל ל׳ את תקנות הכנסיד. לשמירת "שלום־אלהים" 
(ע״ע). תחילה היה משיג מידי הכנסיה את הרשעת אויביו 
כמפירי שלום זה, ואח״ב היה יוצא למלחמה בהם בתורת 
מוציא־לפועל של פסק-הדין. נוסף על מלחמותיו לשמירת 
נחלית־הכתר, ניהל ל' מלחמות ממושכות עם הנרי 1 (ע״ע), 
מלך אנגליה ודוכם נורמאנדיה, אך בהן היתה ידו של הנרי 
על העליונה. בישואי מאתילדה, בתו של הנרי ויורשתו, עם 
ז׳ופרוא פלנטז׳בט (ע״ע) רוזן אנז׳ו היו איום רציני על ל׳, 
בשל האפשרות' שתקום נגדו מדינה אדירה על-פני אנגליה 
ורובה של צרפת. אולם למזלו תפס, אחרי מותו של הנרי 1 , 
אחיינו סטיון את כס המלכות באנגליה במקש מאתילדה, 


היורשת החוקית. את אלא 1 נ 1 ר מאקויטניה (ע״ע), שנמסרה 
לאפוטרופסותו, הזדרז ל׳ להשיא לבנו (לאחר־מבן ל׳ ¥11 , 
ר׳ להלן). ביחסיו עם הוואסאלש ועם אנשי הכנסיה היטיב 
ל׳ לנצל את המשפט הפאודאלי רצר תקדים של עליונות 
משפנדהמלוכה בצרפת. התמורה במעמד הכתר בימי ל׳ 
השתקפה במסעותיו בחבל אוורן ובהתערבותו אף בנעשה 
בפלאנדריה. וכן במתן חסות למנזר קליני (ע״ע), שפנה אל 
המלוכה לראשונה בתולדותיו. ליכודה של הממלכה 
השתקף בכך, שבעת נסיון־סלישה לצרפת, שעשה ב 1124 
המריד ¥ (ע״ע) קיסר גרמניה, התלכדו הוואסאלים 
סביב ל/ 

ל׳ כונה "אבי הקומונות", אך מדיניותו כלפי הערים לא 
היתה עקבית. מטרתו העיקרית היתד, להשיג כספים, שהיו 
דרושש לו עקב עליית חשיבותו של הכסף בכלכלה. למטרה 
זו הפחית מספר פעמים את שיעור הזהב במטבעותיו. את 
תולדותיו חיבר ידידו, סיז׳ה (ע״ע), ראש המנזר של סן־דני: 
([ 1929 , 1101 !) ¥ 3 \ , 1 ־ 1 . 1 ) 0 ] 05 ־ 01 10 ¥1 ״ 1 10 > ¥ 10 ). 

$ 071 ) 4 1 ) )*' 1 $0 ) 4 $) 0717101 ;! €70 ) 1 7 ׳ז ,^ 4 ז 1,1101131 

) ¥107147 71 ) )) 071 ז ¥ ) 4 #01 ) 0 , 03115110 £ , 1 .? ; 1890 ,) ח £? 7 

,.־ 5€1 4 *€ . ז £ * 01 ־ 31 ) , 11151 .¥€)!) 1 1128 ) 1127 71 ) 

701 414 ^סק 10 ס 74 ) 01 ) 4 ) 0 ) 17 10 ) 0 , 36015 ־ 01 ; 1949 , 27 

. 1966 ,(: 0024 ^ . 61 * 1 > 

אר. גר. 

( 7 ) ל' ¥11 ( 1120 — 1180 ! מלך מ 1137 ), בנו של ( 6 ), 
כבעלה של אלאונור מאקויטאניה (ר׳ לעיל) פלש ל׳ ב 1141 
לטולח, כדי לממש את תביעות אשתו על מזנות זו, אך 
נכשל במלחמתו. ב 1141 — 1143 לחם בתיבו, רחן שאמפאן, 
בשל סכסוך משפחתי. האפיפיור אינוצנטיום 11 , שרגז על 
ל׳ בגלל התמרדותו במינוי הארכיהגמון של בורז , , שלק 
מגדולי הכנסיה, צידדו עם תיבו. במהלך המלחמה עלתה 
באש כנסיית ויטרי על כל באיה. נקיסת־הלב שגרם מאורע 
זה לל׳ היא שהניעה אותו לשנות את מדיניותו ולהתפייס 
עם יורשו של אינוצנטיום 11 , האפיפיור קלסטינוס 11 . ההת¬ 
פייסות באה לידי ביטוי בעת חנובתה של כנסיית סדרני 
( 1144 ). שנה לאחר־מכן החליט ל׳ לכפר על חטאיו ע״י 
השתתפות ברסע-הצלב השני (ע״ע מסעי־הצלב). בתקופת 
היעדרו של ל׳ מצרפת ( 1147 — 1149 ), היה ידידז של אביו, 
סירה (ע״ע), עוצר הממלכה. ל׳ חזר לצרפת כשיוקרתו עלתה, 
מפני שהאצילש שהתלוו אליו למדו להוקיר את מעלותיו 
האישיות ואדיקותו, אולם מסע-הצלב נכשל לחלוטין, ובעת 
שהותו של ל׳ במזרח חל פימד בינו לבין אשתו, שהביא 
לבסוף לביטול נישואיה* מאורע זה המיט אסץ על צרפת, 
לסי שאלאונור נישאה להברי פלאנטאז׳נט, שעלה ב 1154 
בהנרי 11 על כם המלכות באנגליה, ובך נוצרה מדינה אדירה 
של בית פלאנטאז׳נט, שהקיפה את אנגליה ושני שלישים 
מאדמת צרפת. במלחמותיו בהגרי 11 נכשל ל/ אך הוא חירחר 
מדנים במשפחת יריבו, ניצל את המשפט הפאודאלי לבלימתו, 
נתן מקלט לןקט (ע״ע) ותיווך בינו לבין הנרי, וב 1159 
הכריח את הנרי להסיר את המצור מעל טולוז. בתמיכת 
ד,כנסיה ותוך ניצול העליונות המשפטית של המלוכה הרחיב 
ל׳ את השפעתו בדרש*צרםת ובבורגונדיה. 

ל׳ המשיך את מדיניות אביו ביחס לערים, תמך במרכזי- 
הלימוד בפאריס, שהפכו בימיו לאוניברסיטה, ונתן מענקי־ 
לימוד לזרים שנהרו ללמוד שם. הוא נהג בחומרה בלפי 
המינים בסלאנדריה שלפי האלפיגנזים (ע״ע). לעומת-זאת 



245 


לואי 


246 


נהג בסובלנות כלפי היהודים, תמך בהתיישבותם בנחלותיו 
וסירב להטיל עליהם מסים מיוחדים. 

; 1885 , ¥11 .£ * 3 5 * 101 > 5 * 1 ■ 1147 5 * £5443 , 0 ז 31 נ{:>ע, 1 . £5 

* 3 * 0 < 1 *%* 7 10 1 * * 07015503 * 3 *£ , 15 מ 31 ־ 01 

,) 0 * 30 ? •א , 1964 ,( 1 ) 0 01 .ז£ ] 11-01 > 16 > .) 1115 .,יסא) 7 * 44 %  00 ? 01 

. 1894 

( 9 ) ל׳ £ע, ,,הקדוש" — .ע:!״ 531 — ( 1214 — 11270 מלך 
פ 1226 ), בנו של ( 8 ). בתקופת קטיבותו שלטה אמו בלאבש 
(ע״ע בל נקה מקסטיליה). ב 1236 החל ל , לשלוט בעצמו. 

שיקולים דתיים תפסו מקום נכבד במדיניותו של ל׳. 
ב 1248 יצא למסע-צלב שכוון נגד מצרים. אע״ם שהיה מאורגן 
למופת, נסתיים המסע בתבוסה מוחצת ובשבייתו של ל׳ 
בקרב מאנסורה ( 1250 ). אחדי שיחרורו עבר ל' לא״י ועסק 
בהקמת ביצורים בה, וכן ניסה, לשוא, לנצר את המונגולים 
שהתקדמו אז לעבר טוריה וא״י (ע״ע מסעי-הצלב). ב 1254 
חזר ל׳ לצרפת. ב 1258 חתם על חתה עם סימה 1 (ע״ע) 
מאראגון, שלפיו ויתר על תביעות צרפת בקאטאלוניה תמורת 
הסתלקותו של חימה מתביעותיו לחלקים של פרובאנס ולאנג־ 
דוק, בשלום פאריס ( 1259 ) קיבל ל׳ מהנרי 111 , מלך אנגליה, 
את נורמאנדיה, אנז׳ו, פואטו, מין וטיח׳ אד הנרי המשיך 
להחזיק בגיין וגאסקון כוואסאל של מלד צרפת• הסדר זה טמן 
בחובו כמה מהגורמים שהביאו ל״מלחמת מאה השנים"(ע״ע). 
בסבסוד בין אינוצנטיום / 11 לבין הקיסר פרידריד 11 היה 
ל׳ ניטראלי! הוא התנגד להתערבותו של אינוצנטיום בענייני 
הכנסיה בצרפת׳ אר לאחר מותו של אפיפיור זה חלה התק¬ 
רבות בין ל'ובין האפיפיורות. בהשפעת אחיו שרל מאנז׳ו 
(ע״ע) ובלחצו של האפיפיור אורבן /\ 1 (ע״ע, עם׳ 213 ), 
התערב ל׳ בענייני איטליה וסייע בידי שארל לכבוש את 
סיציליה. בגלל יוקרתו הגדולה, נתבקש ל׳ להיות בורר 
בסכסוכים שתים באירופה. לשמע בצחונותיו של ביברם 
(ע״ע) החליט ל׳ ב 1267 על מסע־צלב חדש׳ אר שארל 
מאנז׳ו הטה את המסע, בשל שיקולים ואינטרסים משלו, 
לתוניס. ב 1270 יצא ל׳ לתוניס, ושם נספה במגיפת הטיפוס 
שפרצה בצבא. 

ל׳ נעזר בעובדי המנגנון של חצרו, ובמיוחד בגוף המשפט¬ 
נים שביניהם, ה״פארלאסנט של פאריס״ ( 16 ! )ח 6 בתש 311 ? 
1$ -> 3 ?). הללו ראו את תפקידם בחיזוק סמכות המלוכה ע״י 
השגחה על הוואסאלים שיקיימו את חובותיהם וע״י העברת 
משפטים לבתי-משפט מלכותיים. ל׳ טען שהוא פועל בהשראת 
האל ומעשיו מבטאים את הצדק ואת המוסר הנוצרי, ודבר 
זה תרם לירידת ערכן של ההחיעצויות עם אסיפות האצולה. 


את עוזריו בחר המלר בעיקר מקרב הנזירים הדומיניקנים 
והפראנציסקנים. על האצולה הגביר ל׳ את פיקוחו וחלק ממנה 
עבר לשירותו תמורת קצבות-כסף. ל' ערד ביקורות שבתיות, 
וכשגילה כי פקידיו חרגו מסמכויותיהם, סירסה צווים לתיקון 
סדרי הממשל. פקידי-המלך נצטוו לקיים את מנהגי המחו¬ 
זות, להימנע מהטלת מסים חדשים ולהעניש את הכופרים. 
ל׳ הטיל איסור על הדרקרב כהוכחה משפטית, וציווה לדון 
ע״פ הוכחות־בכתב ולהשביע עדים, וכן קבע שעירעורים 
משפטיים יובאו בפני ה״פארלאמנט של פאריס". דרש לחקור 
את מנהגיו של בל מחת ולהעלותם על הכתם משפטים בעלי 
עניין מיוחד נשתמרו ב״״גס 16$ > ״ 011160110 . הוא גם החל 
בהגבלת האוטונומיה של הערים והורה להשגיח על הנעשה 
בהן. בתקופת מלכותו החלה שקיעתה של התנועה הקומונא- 
ליח בצרפת. 

חשיבותו של ל׳ בתולדות צרפת, מקורה באישיותו לא- 
פחות מאשר במעשיו. מכוח תכונותיו האישיות, אורח-חייו 
הדתי-מיסטי, ישרו וצדקתו, הפך ל׳ לאישיות המרכזית 
באירופה, ותרם ליצירת פולחן המלוכה בצרפם ל , פדה 
בסכום גבוה חפצי-קדושה (כלי־העינויים שנתענה בהם ישו), 
שמישכן הקיסר הלאטיני של קושטא אצל הוונציאנים, ובנה 
בפאריס את ה״קאפלה הקדושה" ( 6116 ס 3 ו 1 כ> 6 :ו״ 531 ) לשפן 
בה חפצים אלה. הכומר־המוודה שלו, רובד דה סורבון(ע״ע), 
אירגן את הקולג׳ לסטודנטים נזקקים באוניברסיטה של 
פאריס. בתודעת הדודות נחרתה תקופת מלכותו כ״תור־הזהב" 
של צרפת. ב 1297 הכריזה עליו הכנסיה כעל "קדוש", אך 
כבר בימי־חייו נחשב כך בעיני פשוטי-העם. דמותו נצטיירה 
כשהוא שופט את עמו ועתה לכל דורש תחת ותאלרן שבחור■ 
שת האדמת הנפלא שבנה בונ?ן. תולדותיו של ל׳ נכתבו 
בידי ידידו ז׳ואנרל (ע״ע). 

ליהודים היתה מלכות ל׳ תקופת רדיפות ונגישות. גם 
בתחום זה השפיעו שיקולים דתיים על מדיניותו של ל', ואדי־ 
קותו הדתית גרמה לו שהיה מות לפעמים להתעלם משיקולים 
שבתועלת כספית. כך הגביל ל׳ ב 1230 את עסקי־הממת של 
היהודים ושיעבד אותם לאדוניהם הסאודאליים. ב 1234 הכריז 
ל' על שמיטת־חובות חלקית של נוצרים ליהודים, שלפיה 
היו חייבים להחזיר ליהודים רק % מכספים שלוו מהם. נקבע 
גם שאין לאסור נוצרי או למכור נכסי־דלא־ניידי שלו בדי 
להחזיר את חובו ליהודי. לפני צאתו למסע־הצלב שלו ב 1248 
הטיל ל׳ על היהודים מסים כבדים למימון המסע. כשלונו 
הצבאי במצרים עודר אותו למחשבה, שהמפלה נגרמה מחמת 
חטאו, שהתיר ליהודים המתפרנסים על ריבית להוסיף ולשבת 
בצרפת, ולפית־ גזר עליהם גירוש. צו הגירוש התא לפועל, 
חלקית, רק בשובו לצרפת, והוא לא פגע ביהודים שהתפרנסו 
על עמל-כסיהם. ב 1268 פקד ל׳ לעצור את כל היהודים 
ולהפקיע את רכושם, אולם במהרה חזר בו. — ב 1240 
התקיים בפאריס הוויכוח הפומבי על התלמוד. בין ר' יחיאל 
מפארים לבין המומר דו׳נין (ע״ע אפולוגטיקה, עמ׳ 130 ), 
שנסתיים בשריפתו ב 1242 וב 1244 . בהשפעתו של המומר 
פאבלו כריסטיאני הפעיל ל׳ את גזירת "אות הקלון" (ע״ע) 
שעליה החליטה ועידת הלאטראן ב 1215 . הגזירות על היהו¬ 
דים בימי ל׳ גרמו לכך שרבים מהם החלו עוזבים את נחלת 
הכתר בצרפת. וע״ע צרפת, יהודים. 

י. בער, לבקורת הוויכוחים של ר׳ יחיאל טסאריש ושל ר׳ 

משה בך נחמן (תרביץ, ב׳), תרג״א! י. סראוור, תול¬ 

דות ממלכת הצלבנים בא-י, ב׳ (מסתח: בערכו), תשכ״ג 1 



247 


לואי 


248 


£1. \^504 ,ח 110 ג x1 £. 61 *011 16111$*, 1-11, 1876; 1, £061?, 

£0 €0X110661*6 £6 1240 *141 16 7 <111X14(1 (!!£1, 1111 ־ ) , 

18 80/1 ; £. 1,3231x1, £6* £606X11* 1116* *16* /716 416 ///א X66 

<1611116 <1017104x6 1 ) 01 ץ 0 ז (£|, X^), 1887; £. 861 51 , £ 61 ־ . £. 

61 171x066111 !¥, 1893; 1(1., £6* 061X1616* 00X66* <16 *1 £. 

(£2\0113 165 ) * 620 * 7 613 61165 ׳ x165, 7 . 1\ ־ 011 , 1902 (ז ^ 

£2118101$, 501x1 £. (£ 2 ¥ 1 $$ 6 , 1115101x6 (10 ?1 911 ! ,( 2006 ־ ; 

0 ?6001021 ? — 211115 ו 011 ־זנן x1, £*£**06 <16* £*< 2 ** *1'0661- 

<16x1, (11151. £6*161., 1937 ,( 2 , 01012 . 0 21 ק . 1 ? 111 ק ; 

£. 81115500, £.0X4$ £. <1. 116114£6 14X11 610* £66/14, 1954*, 

$01 6 01 י) 06 £6 ,־ 61 ק־ x116 5^X0^0^146 61 £$1116 014 X^116 

*16616 (*££ ^XX^^^), 1964 

אד. גר. 

( 10 ) ל׳ ) 3 "איש-המדנים" — 0111111 16 .ע — ( 1289 — 
1316 < מלך מ 1314 ), בנם של פילים 11 (ע״ע) ח׳אן מנא־ 
וואר. ימי מלכותו הקצרים היו תקופת התקוממות האצולה 
נגד המשטר הריבוזי־מלכותי התקיף של אביו. בלחץ האצו¬ 
לה הדיה ל׳ את יועצי אביו ופירסם כתבי־זכויוח לאצילי 
המחתות, אולם אלה לא היו מלוכדים מול המלוכה ולא 
הצליחו לגבש משטר פאדלמנטאדי. ב 1315 התיר ל׳ ליהודים, 
שגורשו מצרפת ב 1306 , לחזור אליה. 

( 11 ) ל׳ ^ 1483-1423) x < מלך מ 1461 ), בנו של שרל 
¥11 (ע״ע). כבר בהיותו בן 14 שיתפו אביו בשלטון, אולם 
ל׳ מרד באביו, בהתייצבו ב 1440 בראש מרד ה״פראגרי" 
( 381161-16 ■!? — ע״ש פראג, בירת בוהמיה, שבה אירעה, זמן 
קצר לפני־כן, מרידה דומה), ברם, המלך חנן את בנו והטיל 
עליו משימות צבאיות שונות במלחמה באנגלים(ע״ע מלחמת 
מאה השניים) ובדיכוי מרידות האצילים. ב 1444 אירגן ל׳ 
מסע לעזרת הקיסר הגרמני פרידריך 111 במלחמתו בשוויצים. 
הצבא שאסף היה מורכב משכירי־חרב ושודדים ומטרתו 
העיקרית של המסע היתד. להרחיק יסודות בלתי־רצויים אלה 
מהממלכה. בשובו לצרפת זמם ל׳ להדיח את אביו, והלה 
הגלהו להבל דופינה ( 1447 ). ל׳ השתלט על האצולה המר¬ 
דנית בדופיגה, משל שם כשליט עצמאי, ולא פעם היחה 
מדיניותו מכוונת כנגד זו של אביו. ב 1456 פקעה סבלנותו 
של המלך, ל , נאלץ לברוח מפניו ומצא מחסה אצל פילים 
"הטוב"(ע״ע) דוכס בורגונדיה, ואתו שהה עד מוח אביו. 

ב 1461 הוכתר ל׳ למלך והחל בפעולתו לליכודה של צרפת 
ע״י סיפוח שטחים בדרומה. 

בתגובה על מדיניותו התקיפה כלפי האצולה הגבוהה, 
הקימו רובם של הנסיכים ב 1464 את "הליגה לטובת־הציבור", 
במטרה להורידו מכסא המלכות. היו לל׳ אויבים רבים גם 
מחוץ, ובראשם שארל "האמיץ" רובם בורגונדיה (ע״ע), 
ואדזלרד 1¥ (ע״ע), מלך אנגליה. אולם ל׳ השביל לנצל את 
חוסר התיאום שבץ אדביו. את האצילים מבית פילג בהבטי¬ 
חו להם ויתורים, אלא שמיד אח״כ כינס את "אסיפת המעמ¬ 
דות", חו החליטה, כי אין המלך רשאי לפצל את סמכויות 
הכתר וכי כל הוויתורים בטלים. אח שארל "האמיץ" ניסה 
להחליש בהסיתו נגדו את אנשי העיר לייז , — חאת בשעה 
ששארל ניהל עמו מז״מ < משנתגלה הדבר, לקח אותו שארל 
בשבי ( 1468 ) ואילצו לוותר על חלק מפיקארדיה. באנגליה 
התערב ל , לטובת בית לנקסטר (ע״ע) נגד אדולרד 1¥ , אך 
אדוורד גבר על יריביו ב 1471 , חיזק אח בריחו עם שארל 
"האמיץ", ורבים משליטי אירופה המערבית הצטרפו לברית 
זו. בהתאם למתוכנן, פלש אדוורד 1¥ לצרפת ( 1475 ), אלא 
ששארל "האמיץ" לא יכול הקז לעזור לו, לפי שאותה שעה 
היו ידיו קשורות בשל הסתבכותו בגרמניה, ול׳, שנמנע 


מקרבות עם האנגלים, שיכנע אח אדוודד לחתום על שלום 
נפרד ( 1476 ). עתה נמצא שארל "האמיץ" מבודד, ול׳ תמך 
באויביו השוויציים וברנה, רובם לורן. שארל נוצח ע״י 
השורצים ונפל בקרב נאנסי ( 1477 ), אח ההזדמנות הזאת 
הזדרז ל׳ לנצל כדי להחזיר לעצמו את החלקים של פיקאר־ 
דיה שאיבד, וכן את בורגונדיה׳ אך הקיסר מכסימילין 1 
(ע״ע), בעלה של מריה, בתו של שארל "האמיץ", יצא להגנה 
על נחלת אשתו וביצה את ל׳ בקרב ב 1479 . ב 1482 נחתם 
ביניהם חוזה שלום באראס, שאישר את המציאות המדינית 
החדשה. ל׳ רתר על תביעתו לסוזרניות על פלאנדריה 
וארטוא• 

את מפלתו של שארל ניצל ל' גם לדיכוי האצולה הגבוהה. 
אחדים מבניה הוציא להורג, אחרים (דוכסי בורבון ואודלאן) 
קשר אליו בהשיאו להם את בנותיו, וכשנכרת בית־הנסיכים 
של אבדו, סיפח את נחלותיו לכתר, וכן סיפח את חבל 
פרובאנס. ב 1478 סיפח גם את חבל רוסיון. 

ל׳ ביטל את שיטת הגיוס הפאודאלית לחיל-הרגלים 
והחליפו בגיוס שכיריה וכןאירגן יחידות תותחנים. הוא סילק 
את האצולה הגבוהה ממנגנון השלטץ ונעזר באצולה הנמוכה 
ובבורגנות, שממנה קמה ״אצולת הפקידות״ ( 36 ־ 0816856 ז> 1 
6 נ! 0 א), וכן השלים את אירגץ הפארלאמנטים המחחיים 
והחל בשיטה של מכירת משתת שיפוטיות. הוא הגדיל את 
הפיקוח של הכתר על הערים וביטל את זכותן לבחור בראשי- 
עיריה. לגבי הכנסיה הסכים ל׳ ב 1472 לבטל את ה״סאנקציה 
הסראגמאטית״ של בורז׳ (ע״ע גליקביזם, עט׳ 902 ) תמורת 
הברת האפיפיור בזכותו של המלך להציע אח מועמדיו לכחד 
נות הבנסיה. בתחום הכלכלה עודד ל׳ את המסחר ובעיקר 
את היצוא לאנגליה, שחזרה לקנות את יינות בורדו. הוא 
מימן תצוגה של מוצרי צרפת בלונדון ( 1470 ), הסדיר את 
הפעלת המכרות, עודד את תעשיית־המשי ותיקן את המטבע 
בטבעו מטבעוח־זהב שנתקבלו גם בהו״ל בבעלי משקל נכון. 
מדיגיות-החוץ שלו גרמה להגברת המיסוי, אד האדץשיגשגד. 
ועומם־המסים לא הורגש. התפוררות המסגרות הסניוראליות־ 
פאודאליות הביאה להטבה בתנאי החיים של האיברים 
ולשיפור במצב החקלאות. ל׳ הכניס לצרפת את הדפוס 
והנהיג שירות דואר בידי דוורים רכובים. מפעל־חייו כמלך 
היה ליכודה של צרפת כולה, פרט לברטאן, חיסול כוחם 
המדיני של הנסיכים והטלת מרות הבתר עליהם. בימיו 
עוצבו דפוסי המשטר שהתקיימו בצרפת עד למהפכה. 

ל׳ היה בין המוכשרים ביותר שבמלכי צרפת, אך אפיו 
לא הקנה לו פופולאריות והוא אף לא ביקש להתחבב על 
הבריות. באישיותו התמזגו צניעות ואכזריות, חשדנות בלפי 
הסובבים אותו ומחשבה ראציוגאלית, רגישות דחית ונסיה 
לאמתות תפלות. ערמתו וכשרו למשוך בחוטים ולטוותם, 
הקנו לו את הכינוי "עכביש". הוא נחשב למי שכל האמצעים 
כשרים בעיניו להשגת מטרותיו, אך העדיף מו״מ ומזימות 
על התמודדויות צבאיות. 

, 1-11 ,^ X .€ . ח 10 י[ 1 מ 0113 .? ; 1891 , 1 ) 111 (! 1 ) 1 1 ) X1 ״ 376,1 .מ 

8 ; 1938 ,^ X ״ 1 ) 4 ) 0 ^) 1 3114 ) 0 * 1 , 0116 ( 0310 .ן ; 1927 

י 111 ס .? 1 ; 1941 ,^ 031181111011, ¥011111)0( (10001011)11( 4( X 

״ 7 ) 4 11 ) 0 <}? 3 ) 1 ) 1 ) 111 ) 1114 ) ; 1472 ) 4 431 ) 0 ) €00 731 , 1136 

X^ (( 51X1( []/ (1161■. 11151. 36 <1601! (1. 61 64!.), 1943. 

אר. גר. 

( 12 ) ל׳ ^^ 1515—1462) X < מלו מ 1498 ), בנו של הדוכס 
שארל מא 1 רלאן, נינו של המלך שארל ¥ וחתנו של ( 11 ). 
במות גיסו, שארל ¥111 , שהיה חשוך-בנים, עלה ל׳ למלוכה. 




לואי הקדוש. מלן* צרפת 
רליקוויאר (ליבר, פאריס) 




249 


לזיאי 


250 


האפיפיור ביטל את נישואיו הראשונים והוא נשא לו לאשה 
את אלמנתו של שארל ¥111 , אן מברטאן(ע״ע אן מברטניה), 
ובכך הבטיח את סיפוחה של דוכסות ברטאן לצרפת. 

ל׳ המשיך את המלחמות באיטליה, שבהן פתח קודמו. 
כצאצא של משפחת ויסקוינםי(ע״ע), תבע לעצמו את דוכסות 
מילאנו, והאפיפיור אלכסנדר ¥1 תמך בו. ל׳ יצא לאיטליה 
ב 1499 , זכה בנצחונות רבים, כבש את מילאנו, ובעזרת הספר¬ 
דים — גם את נאפולי. ברם, ב 1503 נהפך הגלגל. הספרדים 
הביסו את הצרפתים וגירשו אותם מנאפולי. ל׳ כרת שלום 
ב 1504 , התחייב בחוזה־השלום להשיא את בתו קלוד לקארל 
(מי שהיה אח״כ הקיסר קארל ¥) והוסכם, שאם ימות ל׳ ללא 
בנים, יירשו קלוד וקארל את מילאנו, בלוא וברטאן. אולם 
"אסיפת המעמדות" בטור החליטה להשיא את קלוד ליורש־ 
העצר פראנסוא (ע״ע פרנסוא 1 ) ושיחררה את ל׳ מהתחיי¬ 
בותו כלפי קארל. ל׳ חידש את מלחמתו באיטליה, אך בעלות 
לאו x (ע״ע) לכס האפיפיור עשה שלום וויתר על מילאנו. 

עחדו הראשי של ל׳ אחרי הכתרתו היה החשמן ז׳ורז׳ 
ד׳אנבואז. ל׳ הקים את המועצה הגדולה ( 00113011 () 01-311 ) 
שפעלה כבית־משפס מיוחד ליד המלך. "אסיפודהמעמדות" 
איבדה מערכה בימי ל׳ ולא הוסיפה להתערב בניהול ענייני 
השלטון, והצרפתים החלו להתרגל לאבסולוטיזם המתגבש. 
ל , עצמו היה אחד המלכים הפופולאריים ביותר בצרפת, 
וזכה בתואר "אבי העם". 

. 1948 ,! 1. X1 ,**סא .[ , 1935 . 1 ^ 1.. X ־ ע:־זב 0 . 1 * 1 

ס. יר. 

( 13 ) ל׳ ^ 1 ^ 1643—1601) X ! מלך מ 1610 ), בנו של אברי 
1¥ (ע״ע). ל׳ היה תלש־אופי וחלקו במאורעות, שהפכו 
בימי מלכותו את צרפת לגדולה שבמעצניות אירופה, היה 
זעום ביותר (ע״ע צרפת, היסטוריה). כשעלה למלוכה היד. 
קטין, ואמו. מריה די מדיצ׳י (ע״ע), פעלה כעוצרת. היא 
השיאה לל׳ ב 1615 את אן מאוסטריה (ע״ע), אך היחסים 
בין בני הזוג היו רעים, וכן השתבשו יחסיו עם אמו ועם 
אחיו גאססון ד׳אורלאן. איבה שררה בינו לבין אמו בייחוד 
אחרי שאיש־אמתיה, האיטלקי קוגצ׳יני, נרצח ב 1617 , בהס¬ 
כמתו של ל/ הדמות המרכזית בשלמה במשך 18 שנה 
( 1624 — 1642 ) היה רישליה (ע״ע), שהאפיל בתקופת שלטונו 
על ל/ 

, ¥2113015 ״ 1 , 1934 ,]!! 62(11(01, !{1(11(11(1* (1 1( 701 1. X ״ 1 

, 1944 . 11 ) 11 ) 11 ) 81 1 ) 1 ^ X1 ״ 1 , €2311 ן ; 1936 ,!! X1 ״ 1 ) 4 •"ע 

) 71 ^) 8 )^ 1 , 1110 סמ 1£ קמו 13 )ס 8 ; 1946 , 1 ^ X1 ״ 1 , 61 ^ £1130 11 ? 

) 4 ס !^^ X ״ 1 ) 4 )) 87011 £3 ,^קגיד .£ .¥ ; 1949 ,^ 4( 1* X11 

. 1952 , 11 ) 11 ) 1 {) 81 

מ. יד. 

( 14 ) ל׳ ¥^ 1715—1638) X ז מלך מ 1643 ), בנו של ( 13 ). 
עלה למלוכה בגיל 5 , ובתקופת קטינותו, עד 1651 , שלטו אמו 
העוצרת, אן מאוסטריה, וידידה החשמן ן!זךן(ע״ע). מאזארן 
הוסיף לשלוט גם ב 10 השנים שלאחר מכן, עד מותו ב 1661 . 
ב 18 שנים ראשונות אלו למלכות ל׳ ירד כוח המלוכה מבית, 
אך מחת זכתה צרפת בנצחונות על ההאבסבורגים — האוס¬ 
טריים והספרדיים. בעקבות חתימת "שלום הפירנאים" עם 
ספרד נשא ל , לאשה את דודניתו מאדיה־תרזיה, בתו של 
פליפה 1¥ , מלך ספרד. 

במות מאזארן ב 1661 , החל ל' לשלוט למעשה והודיע 
שהוא עצמו ישמש כראש-השרים. כיה שרצה למנוע חזדה 
למצב שהיה בימי אביו ובתקופת קטינותו, כשמשלו רישליה 
ואחריו מאזארן, לא נתן ל׳ דריסת־רגל בשלמה לאנשי- 





* ־ * י* ־׳־ 

** •" ■ ■ . י 

״,'* י. • י • " 

י £ ' 5 1 

וד ; 

ז 


■!> 


׳ • < 

. ד 

'י־■'( 

־ ־־ 

6 , , ...■ 4 

־:ד. .. 

' 41 *־• י י״״ ״ 11 . 

• ־ 1 , .י' י ־ • 

נ- ־ ■יי 

** ± : , ■•י, ■ ״<■ 1 ' ־ - 


י' ־) * 


5 ואי 1¥ ג 


כנסיה ולאצילים, ומנע כל השפעה אף סבני-סשפחתו הקרו¬ 
בים. גם לפילגשיו לא חיתה השפעה על ענייני השלטה, אף 
כי לא הצניע את יחסיו אתן, אלא נתן להן מעמד מוכר, 
העתיר עליהן כיבודים, הכיר בכמה מילדיהן כבילדיו החד 
קיים ואף נתן להם מעמד של נסיכים מזרע המלוכה. רק 
אשתו השניה, פרגסואז דה מנסנון (ע״ע), שאותה נשא 
בסתר אחרי מותה של מאריה-תרזיה ב 1683 , השפיעה, כנראה, 
על מדיניותו, אף שגם זה אינו ודאי. ל׳ נעזר בכמה שרים 
חשובים, מומחים שנמסרו להם סמכויות נרחבות, אולם 
מעמדם היה זה של עתרי המלך, בעוד שהוא עצמו נשאר 
השליט ללא עוררין. את יועציו בחר לו בעיקר מקרב הבורג¬ 
נות. ולפיכך ראו האצילים את מלכותו כ״שלטון הבורגנות 
הנקלה״ ( 1101118601816 11116 13 46 806 החשובים שב- 
שריו היו קול בר (ע״ע), שר הכספים והכלכלה, לה טליה ( 06 
! 161116 ׳), שר המלחמה, ובנו של לה טליד. — לובוא (ע״ע), 
מארגנו של הצבא הצרפתי. כן נעזר ל׳ במהנדס הצבאי ולבן 
(ע״ע) ובמצביאים דגולים כגת קונךה (ע״ע), טיח (ע״ע) 
וליכסאנבור. 

ל׳ ביסס צורת שלטת ריכוזית־אישית, באמצעות מועצות- 
השלטון וה״אינטנדאנטים״ ( 15 מ 13 > 611 !מ 1 — נציגי המלך 
במחוזות). החשובה במועצות־השלטון היתד. "המועצה העליד 
נה* 113110 סם , !־ 0008611 ), שמספר חברחז הקבועים היה 
מצומצם מאד. לישיבותיה החמנו מפעם לפעם אנשים שתים, 
לפי צרכי השעה. המלך עצמו היה היו״ר בישיבות.המועצה 
העליונה" וכן בישיבות המועצות האחרות. ע״י כך, וכן סבות 





251 


לואי 


252 


חריצותו ושקידתו, היה הוא האיש שקבע את המדיניות. 
בימיו ירד נוהם של אסיפות-המעמדות הפרובינציאלית ושל 
ה״פארלאמנטים", וב 1673 ניטלה מהם למעשה הזכות לערער 
על חוקי המלך ולמנוע את רישומם, וכך הפך ל׳ לשליט 
אבסולוטי, "מלך בחסדי אלוה", האחראי למעשיו בפני אלהים 
בלבד. המאמר המיוחס לל׳ 01 מ! £51 ׳ש (״המדינה — 

זו אני") מביע היסב מצב זה, שבו היחד! זהות כמעט שלמה 
בין מדיניותו של ל׳ ומעשיו לביו תולדות צרפת בימיו. 
מכאן נבע הצורך המדיני לחתור לגדולה ולתהילה (;״ 8101 ), 
דבר שעלה בקנה אחד עם אפיו של ל׳ ושאיפותיו, והתבטא 
הן במדיניות־הפנים והן במדיניות־החוץ שלו. 

במדיניות־הפנים נהיה ל׳ לפטרונה של התרבות הצרפתית 
בתקופתה הקלאסית. הצגות-בכורה של יצירות גדולי המחז¬ 
אים, מו׳ליר ורסין (ע׳ ערכיהם) נערכו בחצרו, והמלחין לילי 
(ע״ע) היה בן־חסותו. מפעלו הגדול בשטח הבניה היה הקמת 
ארמץ ודסי(ע״ע). בחצר המפוארת בוורסאי התרכזה מעתה 
האצולה, שנותקה מאחוזותיו*. וממקורות־כוחה המדיניים 
והפכה לאצולת*חצר. מחמת ההוצאות הכבדות שהיו כרוכות 
בחיי־הפאר של החצר, נתרוששו האצילים ותלותם במלך 
איפשרה לו לפקוח עינו עליהם מקרוב. ע״י כך ירדה האצולה 
למעמד טפיל ונטול־השפעה, שהתמסר לתענוגות, לרכילות 
נרגנת ולמדנים, ואשר לו זכות קיום אחת ויחידה: האדרת 
שמו של המלך. 

במדיניות־החוץ ניתן להבחין במלכותו של ל׳ בשתי 
תקופות רצופות מלחמות. התקופה הראשונה נמשכה מ 1667 
עד להקמת "ליגת אוגסבורג" נגד צרפת ב 1686 , ובה לחם 
ל' בספרד ( 1667/8 ) ואח״כ בהולאנד, בספרד ובאוסטריה 
( 1672 — 1678 ). צרפת כבשה שטחים בפלאנדריה, בפראנש- 
קונטה (€]מ) €0 -£ול:>ת 3 ז?) ובלוכסמבורג, וכן סופחו אז 
לצרפת כמה ערים, שהחשובה שבהן היתה שטראסבורג. 
כיבושים אלה, ותמיכתם של שליטים גרמניים ואיטל¬ 
קיים, ואף של צ׳ארלז 11 , מלך אנגליה, שקיבלו מענקי כסף 
מל׳, זיכו את צרפת בהגמוניה רחבה באירופה המערבית. 
אולם מדיניות ההתפשטות של ל׳ ליכדה בהדרגה את אויביו, 
ובתקופה השניה, אחרי 1686 , נאלץ ל׳ ללחום בקואליציות 
רחבות, שכללו את אוסטריה, אנגליה והולאנד, וזמן־מה אף 
את ספרד. מפנה זה חל, כאמור, עם הקמתה של "ליגת 
אוגסבורג", ומשגה חמור מצידו של ל' היתד. הימנעותו 
מהתערבות ברגע המכריע, כשאויבו הגדול ביותר, וילם 
מאוראניה, עלה על כס המלכות באנגליה (ע״ע וילים 111 ). 
פלישתו של ל׳ לפאלאטינאט, שבו עשה הצבא הרם רב, גרמה 
למלחמה בין צרפת לבין "ליגת אוגסבורג", שהקיפה את 
אוסטריה, ספרד, אנגליה, הולאנד, שוודיה וכמה משליטי 
גרמניה. מלחמה זו ( 1689 — 1697 ) הסתיימה בבלימת התפ¬ 
שטותה של צרפת. 

המלחמה האחרונה של ל׳ נערכה כדי להבטיח לנכדו, 
פיליפ מאנז׳ו (ע״ע פליסה ¥), את כתר ספרד, בהתאם 
לצוואתו של קרלוס 11 (ע״ע), אחרון ההאבסבורגים הספר¬ 
דיים. "מלחמת הירושה הספרדית" (ע״ע), שבה נחלה צרפת 
מפלות צבאיות כבדות, גרמה למשבר כלכלי ולהתשת כוחה 
של המדינה, במלחמה זו איבדה צרפת שטחים נרחבים 
באמריקה, אך בסופו של דבר הובטחה מלכותו של פלי**, 7 \ 
בספרד. 

המלחמות הבלתי־פוסקות העיבו על רבים מהשגיו של 


ל׳ ופגעו בשגשוגה הכלכלי של צרפת, שבמידה רבה בא 
בזכות מדיניותם של ל׳ ושל קו׳לבר. גם מדיניותו של ל' כלפי 
ההוגנו׳שים (ע״ע, עמ׳ 658/9 ), וביטול ״פקודת נאנט״( 1685 ), 
שהבטיחה להם חופש דתי, הנחיתו מכה חמורה על כלכלתה 
של צרפת. בעקבות ביטול "פקודת נאנט" היגרו הוגנוטים 
רבים, שמילאו תפקידים חשובים בכלכלה, לאנגליה, הולאנד 
ובראנדנבורג, וחיזקו את כלכלת יריבותיה של צרפת, ואילו 
ההוגנוטים שנשארו בצרפת פתחו במרידה בעיצומה של 
מלחמת הירושה הספרדית, 

מדיניותו הדתית של ל׳ היתד, המשך הקו האבסולוטי־ 
ריכחי, שגרס דיכוי כל כיתתיות והבטחת מעמדה של 
הכנסיה הצרפתית כלפי האפיפיור. החתירה לדיכוי הכית¬ 
תיות גרמה, מלבד הגזירות על ההוגנוטים, גם לרדיפת המס- 
ניסטים(ע״ע). הרצון להבטיח את זכויותיו של המלך( 1£ ג 8 ־ת) 
בכנסיה הצרפתית, הוא שהביא ב 682 ג לידי סכסוך עם האפי¬ 
פיור׳ בנוגע לתביעתו של ל׳ להרחיב את זכותו למנות 
הגמונים. בקשר לסכסוך זה פורסם "גילוי־הדעת של הכמורה 
הצרפתית״ (ע״ע גליקניזם, עמ׳ 903 ). אולם ב 1693 התפייס 
ל׳ עם האפיפיור ע״י ויתור למעשה על עצמאות ד,כנסיה 
הצרפתית. 

על־אף הירידה הכללית בסוף שלטונו של ל׳ נחרתה 
מלכותו בתודעה ההיסטורית כתקופת זוהר וגדולה של 
צרפת — יע^ x .ע £(> — כפי שקרא לה וולטר. ל׳ 

זכה בתואר ״הגדול״ ( 1 ) 311 ־ 01 16 ״ 1 ) ולכינוי "המלך־השמש" 
( 301611 1101 ^ 1 ). מלכותו ציינה את שיאו של האבסולוטיזם 
הצרפתי, שהתבטא לא רק במבנה המוסדות ובפעולתם, כי 
אם גם באידאולוגיה הרשמית של "המלוכה בחסד עליה". 
בצדו של המלך עצמו, היד, ההגמון בוסיאה (ע״ע) נציגה 
הבולט של אידאולוגיה זו. 

הביטוי האמנותי המושלם ביותר של המשטר היה ארמון 
ורסאי וגנו המפואר. על שמו של ל׳ נקרא סימון האמנות 
של אותה תקופה ״סימון ל׳ ¥^ X ״ (ע״ע צדפת, אמנות). 
חיי החצר בוורסאי שימשו מופת לשליטים אחרים באירופה. 

אף כי לא נחן בכשרונות יוצאים מן הכלל, וגם קומתו לא 
עלתה על הממוצע ( 1.68 מטר), היתד, הופעתו מרשימה 
ומלאת הדר־מלכות, ומוראו היה אפילו על מצביאיו אמיצי- 
הלב. הוא אהב תענוגות, אך לא נתן להם להסיחו מתפקידי 
המלכות, שאותם מילא בשקידה. הוא היה דתי בנפשו, אם 
כי לא התעמק בדקדוקים תאולוגיים וגם לא נשמר בחייו 
הפרטיים מתענוגות־בשרים שהיו בגדר חטא לפי מושגי 
הכנסיה. כשהתקשר עם פראנסואז דה מנטנ 1 ן, הקאתולית 
האדוקה, השתלטה רוח־חומרה על החצר. יש אומרים שגם 
פקודת הסובלנות לגבי ההומטים בוטלה בהשפעתה. על 
שנותיו האחרונות של ל , העיבו טראגדיות משפחתיות, עקב 
מותם של בנו ( 1711 ) ושל נכדו ( 1712 ). בן־נכדו הינוקא 
נהיה ע״י כך ליורש־העצר. ל׳ חיבר "זכרוגות" ( £5 - 011 מ 1£1 \ 
110 ־ 1 <] 0211 10 ) 1111£11011  ו ) 011 ) 100 ) 60 * £ 41 / 1 ,ז 6 ץג 0 -־ו £011 ג. 1 . 0 

״ 1 611 !() 1601 * 01 16 * 0 ) 600 [ 16 ) 10 ( 106 >■11166 *16 £. X ^^/, .'ז/ X 

- 8011 .[ , 1948 ,¥^ 1938; 18 ., 10 1/16  ןא£ו 5 £1 , 1 ש 1¥1 נ 1 ז £. X1\', 1960*; 

1 ,ח; 000 ■ 7 ו ,. X^^', 1965; עמו£ $1171 1/11 ,|)ז £0 ) 51 ג .א ■, 

1966. 

מ. יד. 

( 15 ) ל׳ ( 1710 — 1774 ! מלך מ 1715 ), ניבו של ( 14 ) 
ויורשו אחרי מות אביו וסבו. בעלותו למלוכה היה ל׳ בן 5 ׳ 
ובן־דודו של סבו, פיליפ 11 מאורלאן (ע״ע אורלאן׳ ז־כסים 
לבית־א׳), שימש כעוצר עד 1723 כאשר הוכרז של׳ הגיע 

לפרקו. אחרי מותו של 
פיליפ באותה שנה, 

אחז בשלטון לואי־ 

אב די דוכס בורבון ב¬ 
תור שר־המדינה, עד 
שהודח ב 1726 ול׳ 

מינה תחתיו את מחנ¬ 
כו, החשמן פלרי 
(ע״ע), לראש שריו. 

מעמדו של פלרי דמה 
לזה של דישליה ומא־ 

זארן בזמנם, מפאת 
הסמכויות הנרחבות 
שנטל לעצמו. 

במות סלרי ב 1743 , החליט ל׳ לחזור לשיטתו של ל׳ ז \^ X 
ולמשול בעצמו. ולשרים שמינה אחריו מסר סמכות מוגבלת 
בלבד. אך ל׳ היה עצלן, שענייני השלטון שיעממוהו, ולבו 
במשד רק אחרי נשים וציד. התעסקותו בענייני השלטץ לא 
היתה שיטתית, אולם כדי למנוע משריו סמכות מכרעת 
בשלטון, היה מחרחר מדנים ביניהם, חתר תחת מעמדם, 
וניהל מדיניות־חוץ משלו, שהעלים מפני שדי־החוץ, והש¬ 
תמש בנציגים אישיים לניהולה. מחלקה מיוחדת, שעסקה 
בריגול אחר שריו, היתה פותחת את מכתביהם בחשאי 
ומוסרת את תכנם לל׳. מעשים אלה חיבלו, כמובן, בכושר־ 
הפעולה של ממשלת צרפת, שנתקפח גם מחמת הססנותו של 
ל׳, שהשהה תכופות קבלת החלטות. מצב זה הצמיח בחצר 
סיעות, שנאבקו על ההשפעה על ענייני השלטון ונסתייעו 
בפילגשי המלך, שהחשובות שבהן היו הרחנת דה פומפדור 
(ע״ע) והרוזנת די ברי(ע״ע). אף כי התיאור המקובל של ל׳ 
כסלך שנשים שלטו בו כליל אינו מדוייק, אין ספק כי 
השפעתן של הפילגשים היתה גדולה, בייחוד במינוי שרים. 
שואזל (ע״ע), השר החשוב ביותר אחרי פלרי, עלה לגדולה 
בהשפעתה של דה פומפאדור והודח בהשפעתה של די 
בארי. 

במדיניות־החוץ גילה ל׳ עניין מיוחד בכל הנוגע לפולניה, 
הואיל ואשתו מאריה ^שצ׳ינסקה, היתה בתו של ם ט נ י ס ל ו 
1 לשצ׳ינסקי (ע״ע), מלך פולניה המודח. מאריה היתד. אשה 
משכילה׳ אך לא יפה, ולא משכה את לב בעלה. שהיה צעיר 
ממנה ב 7 שנים. ל׳ נשא אותה בהיותו בן 15 . נישואיו אלה 
גרמו להתערבותה של צרפת ב״מלחמת הירושה הסולנית" 
ב 1733 — 1735 (ע״ע פולניה, היסטוריה). אחרי שסטאניסלאו 
לשצ׳ינסקי גורש שנית מפולניה, נמסרה לו דוכסות לורן 
(ע״ע) ובמותו סופח חבל ארץ זד׳ לצרפת. 

היעדר התיאום בניהול מדיניות-החוץ הצרפתית השתקף 
ב״מלחמת הירושה האוסטרית" וב״מלחמת שבע השנים" 
(ע׳ ערכיהן). בזו האחרונה נחלה צרפת מפלות, כוחה ירד 


וב 1772 , בעת חלוקתה הראשונה של פולניה, לא הורגשה עוד 
השפעתה במרכדאירופה. 

במדיניות־הפנים התנהל מאבק גובר והולך בין המלוכה 
לבין ה״פארלאמנטים" בשאלות פיסקאליות ודתיות, דש 
הדואים את גירוש הישועים מצרפת ( 1762 ) כחלק ממנו. 
מאבק זה הסתיים בביטול הפאדלאסגטים ב 1771 , ובכינון 
מערכת משפטית חדשה, שהיתר. מושתתת על תכניות התי¬ 
קונים של ה״שאנסליה" (ז 0110 :> 11311 ש< שר המשפטים) מופו 
(ע״ע). אולם תיקונים אלה נתקלו בהתנגדות מצד דעת 
הקהל, שראתה בפארלאמגטים סגן ספני האבסולוטיזם. 

ל׳, שכונה בראשית שלטונו ״האהוב מאד״ (-תש 81 ^ 1 
שו״ 1 ^), ושנסיון ההתנקשות בחייו בידי דאסין( 5 בוש 1 ומ 03 ), 
ב 1757 , עורר התרגשות כללית, איבד בהדרגה את אהדת 
העם, ולימים תלו בו אח כל רעותיה של צרפת שלפני המה¬ 
פכה. ותיארוהו כנבער מדעת. לאמיתו של דבר זכה ל׳ בחי¬ 
נה¬ טוב, נחן באינטליגנציה גבוהה ובזכרץ מצדין, ונוסף 
לזה היה גם יפה־תואר. ד,״משטר הישן״ (ש״םע:״ 31101611 ), 
שהביא לכשלונותיה של צרפת בתקופת מלכותו, היה במידה 
מכרעת פעלו של קודמו, והותאם במידה נוקשה־מדי לאישיותו 
של ל׳ ולמבנה החברתי של צרפת בימיו. בינתיים 
חלו שינדים במבנה החברתי והחריפו הניגודים הפנימיים. 
המבנה הפיראסידאלי של השלטה היה טוב כל זמן שעמד 
בראשו מלךחרוץ,אךלאעלהבקנהאחדעםמלו נרפה כל׳ 

.* 1 46 5 * 601 144 ? 114 . 65 ־ 7 ) 7467720 , 1105 110 £ 0 1 >£) 1-11 , 0011165 ^ 1 

י ( 2 , 111 ^ ״ז .£) X ע ״ 1 46 

, 1 >־ £101131 ? ;* 1933 , . 0 46 516616 06 ,^ 190^ ( ? 03x01 

16 * 1 , . 1 , 600011 .? - 0 : 1954 ,׳׳ 1 * 0 46 £6 < 11 ז? 16 ע 10 

ג 11£ ?ז. 44 ' 81671 6 * 1 ,תס־ןז\ 0 ״ 1 , 1956 , 06611716 171 ץ 1 /.) 407107 \ 

. 1966 . ״ 1 46 $12616 6 * 1 ,ז 10 ׳\ 40£111 י 1 . 1 ל , 1965 

מ. יר. 

( 16 ) ל׳ ^ ז \ 11793—1754) x מלך 1774 — 1792 ), נכדו של 
( 15 ) ויורשו, מכיוה שאביו מת על־פגי סבו. בעלותו למלוכה 
היה ל׳ בן 20 , ולראשונה מאז אנרי ז\ 1 לא נפתחה מלכות 
חדשה בתקופה של עוצרות. אולם ל׳ היה חסר גסיון ובטחה 
עצמי. נישואיו עם מרי־אנסואנס (ע״ע), בתה של הקיסרית 
ההאבסבורגית מאריזדחרזיה, היו במשך שנים מספר פורמ¬ 
ליים בלבד, בגלל מום גופני, עד שנותח. בניגוד לדוב קודמיו 
על כסא צרפת, לא היו לל' פילגשים, אך הוא היה נתון 
להשפעת אשתו. עניינו העיקרי היה במסגרות, בציד ובגר- 
גרנות. ל׳ היה בעל מידות טובות. מוסריותו ורצונו הטוב 
בלטו בהשוואה לאורח־החיים שניהל קודמו, במיוחד בשנותיו 
האחרונות, ולפיכך עוררה עלייתו לשלטה תקוות גדולות 
בלב העם. 

השרים שמינה היו ברובם מוכשרים, כגון ורזץ וסן־ז׳רמן 
(ע׳ ערכיהם), וכמה מהם שאפו לתיקונים, כגון טירגו ון!לןרב 
ש מיג רם נתקבל בברכה בקרב אנשי תגועת-ההשכלה, וכן 
נקר וקלון (ע׳ ערכיהם). ואמנם הושגו השגים באירגץ 
הצבא, וגם באירגון הצי, של׳ היה ממלכי צרפת המעטים 
שגילו עניין בו. צרפת זכתה שוב בהשפעה רבה באירופה, 
והתערבותה הצבאית לטובת המורדים האמריקנים הבטיחה 
את עצמאותה של אה״ב (ע״ע ארצות־הברית של אמריקה, 
עמ ׳ 164 ). 

במדיניות־הפנים היה חידוש פעולתם של הפארלאמנטים 
צעד שזכה בפופולאריות רבה. בין התיקונים האחרים שנעשו 



5 ואי 


255 


לראי — לואי־שילי© 1 


256 


לפני 1789 היו ביטול העינויים בחקירת חשודים והחזרת 
הזכויות האזרחיות להוגנוטים. אולם הבעיה הדוחקת ביותר 
של צרפת היתה הבראת מצבה הכספי. פתרתה דרש, כפי 
שהבינו כמה משריו של ל/ תיקונים חברתיים מעמיקים, 
ובכללם ביטול זכויות-יתר רבות של האצולה והכמורה, 
ושיתופם של מעמתת אלה בנשיאת הנטל הכספי של כלל 
האזרחים. 

נסיונות התיקונים של סירגו ושל קאלון נתקלו בהתבגתת 
הפארלאמנטים. ל׳ היה חלש ולא נתן לשריו את התימוכין 
הדרושים להגשמת מדיניותם! בחצרו חזקה השפעת הראק־ 
ציוניים מתנגדי התיקונים, חו הביאה לפיטורי סירגו, קאלון 
ולומני דה בריין(ע״ע), יורשו של קאלון. התנגדותה הגוברת 
של האצולה לקאלון אילצה את ל׳ לכנס ב 1788 אסיפת־ 
נכבדים, בתקווה להתגבר על התנגדות זו, אולם האסיפה 
לא קיבלה את תכנית קאלון, ונסיונו של לומני דה בריין 
להעבירה נכשל אף הוא. בדלית־ברירה הוחלט לכנס את 
-אסיפת־ד,מעמדות", שלא נתכנסה מאז 1614 . 

אסיפת־המעמדות נתכנסה בחודש מאי 1789 , וכמעט מיד 
נתברר שאין המלך מסוגל כלל לכוץ אותה לאפיק־התפתחות 
המוביל להקמת מלוכה חוקתית, מושתתת על ברית בין המלך 
לבין "המעמד השלישי', בגד האצולה והכמורה. השפעתם 
של הראקציונרים בחצרו של ל׳, ובראשם אחיו הדוכס 
מארטוא (ע״ע שרל ^ גברה. ל׳ ניסה להגן על זכויות־ 
היתד של האצולה, ומצד שני, נכנע מדי פעם ללחץ המאד 
רעות ואישר באי־רצון את "הכרזת זכויות האדם והאזרח" 
( 27.8.1789 ). כעבור זמן גם אישר את חוקת 1791 . ל׳ התעלם 
מעצותיו של מירבו(ע״ע), שביקש לפשר בין המלוכה לבין 
המהפכה, ואח״ב דחה את עצותיהם של המתונים, בהנהגת 
בארגאוו (:"י 13 !ז 83 ), לנהוג לפי החוקה שנשבע לקיימה. 

הפופולאריות של המלך ירדה גם בגלל העזרה שהעניק 
ל״מהגרים", אנשי האצולה, ובראשם הדוכס מארטוא עצמו, 
שברחו מצרפת וקיוו לחזור אליה עם דיכוי המהפכה בידי 
מעצמות זרות, וכן בגלל השמועות על קשריו עם המעצמות 
הללו במטרה להפיל את המשטר המהפכני. המשבר בא 
בעקבות נסית הבריחה של ל׳ לחו״ל יחד עם משפחתו, 
נסית שנסתיים בתפיסתו בווארן והחזרתו המבישה לפאריס 
( 20/21.6.1791 ). הוא הושעה ממלכותו והוחזר לכסאו רק 
אחרי שנשבע אמונים לחוקת 1791 . בספטמבר 1792 בוטלה 
המלוכה, ול׳ ומשפחתו נעצרו. כשנתגלו הוכחות על קשריו 
עם מדינות זרות נגד המהפכה, הוחלט להעמיד את "האזרח 
קאפה", כסי שקראוהו, לדין. משפטו בפני ה״קונונסיוף 
(ס 110 ״ 6 ׳\״ס 0 ) בדצמבר 1792 — ינואר 1793 היה במידה 
רבה צעד מכריע במאבק על השלטת בין הז׳ירונדינים לבין 
הז׳קוביגים (ע׳ ערכיהם). ברוב של 683 קולות מתוך 721 
נמצא ל , אשם בבגידה, ולמחרת( 19.1.1793 ) ,הוחלט ברוב של קול 
אחד( 361 נגד 360 ) להוציאו להורג. יומיים לאחר־מכן נערף. 

וע״ע מהפכה צרפתית ז צרפת, היסטוריה. 

, 00111530 £11 011-31111 .? , 1943 , 1 ע 1*. x י £ץ 11 '״ 1 13 42 

/ 6 .* 1 , 14326 .( ; 1950 ,)! 1 ) 1710 ^ 1 )$ ו 0 ?ז 1 * 1 

. 1961 , 1111 1 01£7£ מ 701 16 ,^¥ X ״ 7 ,ץ 0 ז* 1 ; 1951 ,£> 01 מ 

מ. יר. 

( 17 ) ל׳ ^ד\ 1795—1785) X ), בנו של ( 16 ). נחשב למלך 
בעיני המלוכנים, לאחר שאביו הוצא להורג. ל , הוחזק בכלא 
ומת שם ב 1795 . הסודיות שאפפה את גורלו בחדשי־חייו 
האחרונים הצמיחה אגדות רבות, שלפיהן לא מת ל/ אלא 


ברח מכלאו. המסתורין נוצל ע״י נוכלים רבים, שהתחזו כל׳ 
ותבעו לעצמם את כתר צרפת. המפורסם בין "הדופנים 
המדומים" ($״״(קט 3 נ> מ! 3 )) הללו היה קארל וילהלם נאוג* 
זלרף (מת 1845 ), שלצאצאיוהיו תומכים בתביעתם לכתר עד 
למאה ה 20 . ספרות ענפה נכתבה על נושא זה, וב 1905 נוסד 
ירחון מיוחד שעסק בה: 116511011 !> 1613 > €! 1 !ז[״ 1115101 1€ ו׳מ 8 
0 / 11 < ..* 1 . 

מ. יר. 

( 18 ) ל׳ ^^^¥ 11824—1755) X מלך מ 1814 ), אחיו של 
( 16 ). ביוני 1791 , בעת נסית הבריחה של ל' ^'׳\ X שנסתיים 
בתפיסתו, ברח גם ל׳, בדרך אחרת, וקבע את מושבו 
בקובלגץ, שהפכה למרכז ה״מהגרים", מתנגדי המהפכה. 
בטענה שאחיו הסלד שבד בידי המהפכנים, מינה ל׳ שגרי¬ 
רים, פירסם מעשרים וקרא להתערבות שליטי אירופה נגד 
המהפכה. פעולותיו אלה הכבידו מאד על מצבו של המלך. 
לאחר הוצאתו של ל׳ דע x להורג הכריז ל׳ על עצמו כעוצר, 
ובמותו של ( 17 ) נטל לעצמו את התואר מלך. למעשה בילה 
את 19 שנות "מלכותו" הראשונות בגדודים במקומות־מקלט 
שתים — בוולנה, במיטאו (היום ילגאווה שבלאטוויה), 
בווארשה, ולבסוף — באנגליה. 

אחרי כניסת בעלות־הברית לפאריס, והדחתו של נאפו־ 
לית, חזר ל׳, ביזמת קלח (ע״ע) לצרפת ( 3.5.1814 ), אחרי 
שהבטיח להעניק לאומד, חוקה. הוא חתם על חחה־שלום עם 
בעלות־הברית, שלפיו הזרה צרפת לגבולותיה מ 1792 , 
וביתי 1814 גם העניק לארצו חוקה (- 000511111110 011311:6 
6116 ״). שובו של נאפיליון מאלבה, במארס 1815 , אילץ את 
ל׳ לברוח מצרפת, אך הוא שב לאחר קרב וטרלו (ע״ע), 
הפעם, כפי שאמרו מתנגדיו, ב״קרידהמטען של המנצחים". 
בחוזה־שלום שני, שחתם עם בעלות־הברית, ויתרה צרפת 
על חבל־הסאר ועל שטחים בסאח׳יה, וכן התחייבה לשלם 
כסף־ענושים. עתה החלה תקופה של ראקציה, אולם אחרי 
פיזור הפארלאמנט הראשון , , שהיה מלוכני־קיצתי ( 1816 ), 
ומינוים של ארמאדעמנואל רישלןה (ע״ע) לראש־הממשלה 
ושל דקז (ע״ע) לשר-המשטרה, החלה תקופה של ליבראלי־ 
זאציה. רציחת בךאחיו של ל/ הדוכס מברי (ע״ע), בידי 
מתנקש ב 1820 , ומינדו של וילל (ע״ע) לראש־הממשלה 
ב 1822 , סימלו אח שובה של הראקציה. הדוכס מארטוא 
(אח״כ שרל ^ ע״ע) נטל יותר־דותר הלק בשלטון, ואילו 
השפעתו של ל׳ על ענייני המדינה הלכה ופחתה. 

בימי ל׳ חל שיסור ניכר בניהול ענייני הכספים של צרפת 
והחלו להתגבש מוסדות פארלאמנטאריים. כן חלה התעוררות 
אינטלקטואלית והופיעו כתבי־עת חשובים. בזמנו נמשכה 
פעילותו הספרותית של שטובריאן (ע״ע), שחיה שר־החוץ 
ב 1822 — 1824 , והחלה פעילותו הספרותית של למרטן (ע״ע). 

ל׳ היה משכיל, שנון, בעל זכתן מצדין, אך רודף נשים 
וכבוד, ולא היה מעורר חיבה אליו, בשל אישיותו הקרה 
והמסובבת. במותו עלה אחיו, שארל x למלוכה. 

.* 1 , 00106 13 46 .? ; 1925 , 111 ^ .* 1 , 1X1616100 ־ 1.11035 .ן 

.// 6 1* X 17 >>ז 6 ״ 0 > 1 מ 6 ׳ 31 ¥1 6 0 * 1 , 86113111 .[ ; 1926 , ¥111 \ 

. 1949 

מ. יר. 

לואי־פילי־פ 1 —" 1 6 קק 11111 ?- 1115 ^ 1 — ( 1773 — 1850 ), 
מלך הצרפתים ( 1830 — 1848 ). ל״ם היה בנו של 
פילים־אגאליטה (ע״ע אורלאן, דכסים) ונתחנך ע״י הסופרת־ 
המחנכת פליסיטה דה ז׳נליס (ע״ע). בשנים הראשונות 



257 


לואי־סילי■ 1 — לואי, סיר 


258 


למהפכה הצרפתית הצט¬ 
רף גם ל״ם, באביו, לזרם 
המהפכני־ז׳אקוביגי והש¬ 
תתף כגנראל בקרבות 
ואלמי וז׳מאפ ( 1792 ). כ¬ 
עת רו של גנרל דימוריה 
(ע״ע) הוזזשד גם ל״פ 
במזימה להפיל את המש¬ 
טר הרפובליקני, ונאלץ 
לברוח ולחפש מקלט ב¬ 
בכר, אבל לא שיתף פעו¬ 
לה עם המהגרים המלוכ¬ 
ניים שפעלו בחו״ל נגד צרפת המהפכנית• אחרי שאביו הוצא 
להורג ( 1793 ), נהיה ל״ם לחכם אורלאן, ובכך הפך לנושא 
תקוותה של מפלגת האודלאניסטים. ברם, הוא סירב לראות 
עצמו במועמד לכסא המלוכה והעדיף לגלות לאה״ב, לפי 
שהממשלה המהפכנית עצרה את אמו ואחיו והתנתה את 
שיחרורם בהתרחקותו של ל״ם מצרפת, 

כשנודע לו על ״הפיכת ברימר״ ( 1799 ) החליט ל״פ לשוב 
לאירופה, אולם בהגיעו לאנגליה נוכח לדעת כי שלטונו של 
נאפוליון היה מבוסם היטב ואין סיכוי לכל התערבות. באנ¬ 
גליה התפייס עם חוגי המלוכנים ועם "הענף הבכור" של 
משפחת הבורבונים וב 1809 נשא לאשה את מריה־אמליה 
בתו של פרדיגאנדו מנאפולי לבית בורבון. רק ב 1814 , 
לאחד מפלתו של נאפוליון, חזר ל״פ לצרפת יחד עם לואי 
בתקופת "מאת הימים" ברח ל״ם לאנגליה וחזר משם 
לאחד מפלתו הסופית של נאפוליון. עמדתו הפשרנית ואהדתו 
המוצהרת לכמה תמורות חברתיות, גרמו להחשדתו בעיני 
חצר המלוכה, והוא נאלץ לצאת מחדש לאנגליה למעין גלות 
מסדה של שנתיים ( 1815 — 1817 ). כששב לפאריס ב 1817 , 
הופיע כאיש־אופוזיציה מתון, המקורב לחוגי הליבראלים. 
רבים — כפי הנראה גם הוא עצמו — ראו בו מועמד מתאים 
לכס המלוכה, בגלל המיזוג האידאלי שבו של לגיטימיות 
והשקפות דמוקראטיות. 

עם פרוץ המרד ביולי 1830 , ביקשו המורדים להקים 
רפובליקה, אבל המנהיגים הבורגניים מיהרו להציע את 
המלוכה לל״ם, שהיה מקובל על החוגים העממיים. בתחילה 
נתמנה לעוצר-הממלכה (שמ!נ 31 ץ 0 ז 111 > £11 ־ 11-8£1101 וב 1 ו 6 :זג 11£1 ) 
וב 7 באוגוסט הוכח ל״מלך הצרפתים" (ולא "מלך צרפת" 
כקודמיו), ובכך כאילו המשיך את ססרתו של גאפו׳ליון "קיסר 
הצרפתים", עם האסוציאציות הדמוקראטיות שנכרכו בכינוי 
זה. בעלותו לכם המלוס־" השתדל ל״פ להתאים את מנהגי 
החצר לטעמו של העם, אבל מדיניות הפנים והחוץ נשארה 
על טהרת הקו של המעמד הבינוני. שלטון הנכבדים, המבוסס 
על "המשמר הלאומי", המדיניות של שפירה על השלום בכל 
מחיר, ובעיקר סיסמתו של השר גיזו (ע״ע): "התעשרו ז", 
היו למורת רוחם של לוחמי הבאריקאדות, הרפובליקנים 
והבונאפארטיסטים. ל״ס התאמץ לפייס את דעת הקיצוניים, 
ועם זאת לנהל מדיניות מתונה של סדר ושקט. השנים 
הראשונות של מלכותו הצטיינו בחוסר-יציבות פוליטית וב- 
התנקשויות תכופות מצד אנשי השמאל. הקטלנית ביניהן 
היתה זו של הק 1 ר 0 יקני פיאסקי, שהרגה 40 נפש מפמליית 
המלך ובניו ביולי 1835 . ל״פ חפץ אמנם לשלוט, ולא רק 
למלוך, אך נכנע לנסיבות ומינה שרים מקרב ההנהגה הבור¬ 


גנית, לראשונה ליבראלים, כגץ לאפיט, ולאחר־מכן שמרנים 
יותר, כגון פריה, מולה, תיר (ע״ע) וגיזו. שסרנותו של 
ל״פ ושאיפתו לשמור בכל מחיר על כסאו, להיטותו הרבה 
לצבור נכסים והתנגדותו לשינוי משטר הבחירות, עוררו 
את התנגדות השמאל והמעמדות הבינוניים, שהוא התיימר 
להיות "נציגם". הביקורת הפנימית החריפה והלכה והמשטר 
נראה צר־אופק וקופא על שמריו. האופוזיציה הגוברת למש- 
סרו דחפה אותו להתקרב במדיניות החוץ שלו דווקא לבתי- 
המלוכה השמרניים של אירופה, והודות להקפדתו על עקרר 
נות המתינות והרגעת הרוחות, הצליח ל״ס לקיים יחסים 
תקינים עם אנגליה, אוסטריה וספרד. אולם דבקותו בעק¬ 
רונות שמרניים היא שהביאה לבסוף להפלתו. התעלמותו 
מדעת הקהל, שדרשה את עקירת השחיתות שפשטה בקרב 
נציגי השלטון, סירובו לשנות את שיטת הייצוג בפארלאמנט, 
והקשיים הכלכליים משנת 1846 ואילך, החריפו את הביקורת 
הכללית. ההתנגדות למשטר, שטופחה ב״מבצע המשתאות״— 
מסיבית פוליטיות מוסוות — הצמיחה לבסוף את מהפכת 
פברואר 1848 . נוכח גל ההתקוממויות נאלץ ל״פ לוותר על 
כתרו לטובת בכור נכדיו, אבל ההמץ הפאריסאי לא שקט 
עד שהוקמה ממשלה זמנית רפובליקנית. ל״ם ומשפחתו יצאו 
מפארים ובסכנת נפשות הצליחו להימלט לאנגליה, שם מת 
כעבור שנתיים. 

ל״פ היה אדם נבץ, טוב-לב ומשכיל, שנהג להעלות על 
הכתב את זכרונותיו מתקופות שונות, ומאוחר-יותר הם גם 
נדפסו כ״יומנים". 

אל היהודים התייחס ל״ס בהבנה ואף קיבלם לסביבתו 
ושיבח את האמאנציפאציה. אחד החוקים הראשונים אחרי 
עלייתו לכם המלוכה העניק גם לרבנים את הזכות לקבל 
משכורת מאוצר המדינה, כמו כהני־הדת הנוצריים. כשסירבו 
שלטונות הקאנטון באזל להתיר ליהודי צרפתי להתיישב 
בתחומו, נותקו בצו מלכותי היחסים הקונסולריים עם הקאנ־ 
טץ. בעובדה שהמלך קיבל יהודים לסביבתו היה משום חידוש 
גדול בתולדות צרפת. וע״ע צדפת, היסטוריה. 

? 4 ! 1 • 4 /?-.^[ 41 1114711441 0 * 1 ,נ>ו 31 ת 1 \ 531111-1 10 > 1 ז£נ 11 זז 1 ״! 
, 1441 ) 17140 40 01 .< 1 ,,(/?-.* 1 ,ץ 1 ט 0 > 86 א ; 1894 , 0711 -11 7711111 14 
3 * 1 .? ; 1930 , >££ .( ; 1931 , 1830-1848 , 7 / 1 ■ * 1 ,> 0 ז 00 
, ו/ 7 -,* 1 , 1011 >ז 6 נו< 5-1 סנ 1 _ 1 ( ; 1936 , 73117741 < .ו/?-.*! : 011 ?£ 

. 8 .£ . 7 ; 1953 , 771711/1 181 (ס 1£ זו> 1 , 00:111 ]$ .* 7 ; 1938 

,ווסזמ? 011 0351111011 . 4 < ; 1961 ,^ 111, ^112171X171 ז 2 ז>ג 140 
8010 11 .? , 963 [ , 1-11 , 11 ( 41 ) 7071 [ ו / 10 ! 0114 י 711 10 11 . * 011 * 01211 *^ 1 ("שירי ביליטיס" [שהוצג כתרגום 
משיריה של משוררת יוונית, בת־זמנה של סאפפו])! הנושא 
הוא אהבה לסבית. דביסי (ע״ע) חיבר מוסיקה לכמה משי¬ 
רים אלה. הידועים מבין הרומאנים של ל׳ הם 1116 > 0 זג 1 ק^ 
(״אפרודיטי״), 1896 , הדן בחיים באלכסנדריה בתחילת 
הנצרות, ותסתבת 16 !ש שת 1 ממ?נ 1,2 ("האשה והבובה"), 
1898 . מבין קבצי סיפוריו הקצרים יש להזכיר את £1 ס 1 ג 1 נ>ז^ 
(״ארכיפלאגום״), 1906 . ספריו הם שיר תהילה ליפי הגוף, 



יואי־פילי■ 1 


259 


לואי, פיר — לואיזמה 


260 


ברווז האסתטיקה היוונית הקדומה, ולתענוגות החושים. 
אולם למרות ההעזה היחסית שבנושאים, אין בספריו וולגא- 
דיות. לשון שירתו עשירה, האדמונית, דקאתטית במקצת. 
יומנו של ל׳ יצא לאור ב 1926 . כל כתביו פורסמו ב 13 
כרכים, 1929/31 > כל שידיו — ב 2 כרכים, 1945 . 

; 1904 ,( 17101 >־! 4 > 0 { 11 *ז> מ)וז 6 ?!?:> מ 14 ) .ץ ,:־!? 146 * 0 .£ 
ח 10 \ .ש־ו?זזנ? . 01 ; 1948 , 0 <זחס 1 ח! . 6 ? ,) €11 ?->^ת 1 נזז* 0 . 8 

1953 , 1 .? 11 * 0 

ש, וי. 

לואיזה — 1,11156 — ( 1776 — 1810 ), מלכת פרוסיה, בתו 
של הדוכס קארל ממקלנבורג־שטרליץ, מ 1793 
אשתו של מי שהיה אח״כ סרידריך וילהלם 111 (ע״ע), מלד 
פרוסיה. חינניותה הרבה חיבבה אותה על הבריות והיא 
היחה מעורה בחיי התרבות והספרות בזמנה. השפעתה על 
בעלה היתד, גדולה והיא עודדה אותו להלחם בנא&וליון. 
אחרי מפלת פרוסיה בקרבות ינה (ע״ע) ואוארשסס, נפגשה 
עם נאפוליון בטילזיט ( 1807 ) וניסתה לשוא לרכך את יחסו 
אל ארצה. זכר המלכה ל׳, שמתה בגיל צעיר, נשמר בהערצה 
בלב העם הגרמני. 

.* 1926 , 10 £0711 ,ט 82111€ 

לואתדל ( 1116 ׳ 1,0:115% ), עיר בצפון מדינת קנטאקי שב־ 

אה״ב, כ 150 ק״מ מדרום־מערב לסינסינטי * 402.000 
תוש׳ ( 1965 ). בל׳ רבה כ 630,000 תוש׳. ל׳ יושבת על הגדה 
השמאלית (הדרומית) של הנהר אוהאיו, בגובה 130 — 150 
מ׳ מעל פגי־הים. העיר משתרעת לאורך כ 10 ק״מ בעסק 
הנהר, שהוא כאן צר ומפותל, ומתפשטת גם במעלה הגבעות. 
הנהר אוהאיו מהווה גבול בין מדינות קנטאקי ואינדיאנה 
ופרבריה הצפוניים של ל׳ נמצאים בתחום מדינה זו האחרו¬ 
נה. ל/ הגדולה בערי קנטאקי, היא מרכז של תעשיה, מסחר, 
תחבורה ותרבות. התעשיה בל׳ ובסביבתה רבה ומגוונת, 
ובה מועסקים כ 4 * מהעובדים בעיר. ענפי ייצור רבים 
עוסקים בעיבוד התוצרת החקלאית של הסביבה (טחנות- 
קמח, בתי־ממבחיים, בתי־חתשת לשימורי־בשר, ירקות ופי¬ 
תח, משקאות אלכוהוליים ועוד). כן מייצרת ל׳ מכונות, 
ציוד תעשייתי, חלקי מכוניות, מכשירי חשמל, נשק וציוד 
צבאי, כימיקאלים ומוצרי אלומיניום, מוצרי ע?- עור וטא- 
באק. העיר יתעה גם בהוצאות הספרים שבה. ל׳ משמשת 
מרכז מסחרי ראשי למדינת קנטאקי ולאיזור רחב בדתם 
מדינות אינדיאנה ואילינוי. נפגשות בה כמה מס״ב ראשיות, 
ומצויים בה בתי-מלאכה גתלים לרכבות, ל׳ היא גם צומת 
כבישים חשובים, ובנמלה על האוהאיו תנועת מטענים גדולה. 
בל׳ אוניברסיטה גדולה, מהוותיקות באה״ב (נוסדה 



ב 1798 ), וכן כסה בתי־ספר מקצועיים גבוהים ובתי־מדרש 
לכמרים. בה מושב הגמון קאחולי. 

ראשיתה של העיר ביישוב שהוקם על אי קטן בתוך 
הנהר אוהאיו ב 1778 . שנה אח״כ החלה ההתיישבות על הגדה 
השמאלית, והיישוב נקרא על־שם לואי מלך צרפת, 
על סיועו לאה״ב במלחמת השחרור שלה. ל׳ נעשתה במהרה 
למרכז מסחר ותחבורה ליישובים חקלאיים שקמו בסביבתה. 
ב 1828 הוכרה כעיר. התפתחותה העיקרית חלה במחצית 
השניה של המאה ה 19 לאחר שחוברה לרשת ססה״ב ( 1851 ). 
אוכלוסייתה הוכפלה מאז תחילת המאה ה 20 . כ 20% מהתר 
שבים כושים. בסביבתה מחנות צבא גדולים, וקרוב לה ם 1 רט 
נוכס, שבו נשמתת רזרוות הזהב של אה״ב. 

יהודים התיישבו בל׳ בשנות השלושים של הסאה ה 19 , 

וב 1843 הוקם בה בית־הכנסת הראשץ במדינת קנטאקי. 
השופט בתדיס (ע״ע) נולד בל/ ב 1966 נאמד מספר היהר 
דים בל׳ בקרוב ל 9,000 נפש. 

ס. בר. 

לואקינה ( 11151303 ^ 1 ז בר״ת . 1,3 ), מדינה בדרום אה״ב, 
לחוף מפרץ מכסיקו, ממערב לנהר מיסיסיפי ומ¬ 
סביב לשפכו! שטחה 125,675 קמ״ר ובה 3,587x100 תוש׳ 
(אומדן 1966 ). היא גובלת במדינות טפסאס — במערב, 
ארקאנסו — בצפת, ומיסיסיפי — במזרח. 

ל׳ היא מהנמוכות והשטוחות שבמדינות אה״ב. מחציתה 
הדרומית מישורית ומתנשאת רק מטרים מעטים מעל לים. 
מצויים בה שטחים נרחבים המכוסים ביצות או המוצפים 
ע״י הים בעת גיאותו ובשעת סערות. ניו־אורלינז (ע״ע), 
הגדולה בערי ל', יושבת בגופה 13 מ׳ מעל פני-הים ומוגנת 
ע״י רשת סוללות נרחבת. צפון־מערב ל׳ הוא ארץ גבעות 
המגיעות לגובה 130 מ׳. אקלימה של ל' סוב-טרו׳סי, ושכי¬ 
חות בה סערות הוריקאן קטלניות. עולם החי כולל מינים 
מגוונים של בעלי-כנף. 

מבחינת התבליט נחלקת ל׳ לשני איזורים: האיזור הרם 
( 1 :ת 13 ק 0 ) ואחור הדלתה. 

האיזור הרם נמצא בחלק הצפוני־סערבי של המדי¬ 
נה, אך רמה טורי גבעות מצויים גם מדרום לו, בעיקר 
במערב, ובדרום־המזרח. במקום שאינן מיוערות. מכוסות 
הגבעות שיחי ץ 1061011 ( 605 זת 513 ^ 1 3 ות 10 >ז 00 ) 1 ביערות 
מצויים בעיקר אורנים קצרי-עלים׳ המנוצלים לבניין ולת¬ 
עשייה הנייר. האדמה, בעמקים הרחבים שבין הגבעות ובמי¬ 
שור הגלי המקיף אותן, דלה מבחינה חקלאית, והיא עפ״ר 
אדמת טין כבדה או אדמה חולית. 

איזור הדלתה והחוף תופס את יתרת שטח המדי¬ 
נה. הוא כולל את העמק הרחב שממערב למיסיסיפי, את 
הדלתה ואת מישור החוף. האדמה אדסת־סחף שהובאה ע״י 
הנהר, ומרחיבה בהדרגה את שטח המדינה לתוך מפרץ 
מכסיקו. האחור שטוח, אך חוצים אותו גבנונים שנוצרו 
ע״י מדרגות ואפיקים של נחלים קדומים. הוא שופע ביצות 
ונחלים קטנים (הקרויים בדרום אה״ב 1 ז 0 ׳ל 63 ). הנהרות 
העיקריים הם המיסיסיפי(ע״ע) במזרח, נהר סיבין( 536106 ) 
במערב, והנהר האדום (■ 61 ׳%! 8 1 > £6 ), החוצה את המדינה 
באלכסון מצפון־מערב לדרוס^מזרח, ומשתפך למיסיסיפי. 
כ% מתושבי ל׳ הם בני הגזע הלבן, כ 6,000 —אסייתים, 
והשאר — כושים. קיימת זרימת אוכלוסין מהכפרים לערים, 
שבהן ישבו ב 1960 633% מהתושבים ( 543% — ב 1950 ). 


לואיוחיל: טראח נללי 


261 


לדאיזינה 


262 



ע 0 ץג 6 (נחל סס ס בדרום לואיזיאנה 


ישנה גם הגירה למדינות הצפון. הערים ההשובות: ניד 
או׳רליבז (ע״ע), שריופורט בצפון־מערב המדינה, ובט 1 ן רוז׳ 
(ע״ע, גם בכרך המילואים)׳ בירת ל׳. 

ר, ג׳. נ. - ם. בר. 

כלכלה. ל׳ שהיתה חקלאית בעיקרה עד מלה״ע 11 , 
הפכה מאז למדינה שהתעשיה תוססת בה מקום ראשון, 
מספר העובדים בחקלאות ירד מ 200,000 בשבות ה 40 
עד לפחות מ 150,000 בשנות ה 60 . מכלל 75,000 החוות שבל׳ 
57% הן חוות ששטחן הוא קטן מ 200 דונם. הגידולים העי¬ 
קריים ( 1965 ): קנה־סוכר— 7.2 מיליון טון! אוח— 850,000 
טון! תירס — 350,000 טון ז חיטה — 180,000 טון; באטא־ 
טות — 163,000 מון ז כותנה — 150,000 טון. מספר בעלי־ 
החיים גם הוא בירידה׳ ובאמצע שנות ה 60 נמנו בל׳ כ 2 
מיליון ראש בקר (כ 225,000 פרות חולבות), וכ 250,000 חזי¬ 
רים. באיזור הדלתה מגדלים חיות־פרווה, נוטריות ודומיהן. 
הדיג מפותח מאד ול׳ מספקת חלק גדול ממזון־הים (סרט¬ 
נים, צדפות וכר) שנצרך באה״ב. כ 56% מכלל שטח ל׳ מיו¬ 
ערים ואקלימה הוא אחד הטובים בעולם לגידול עץ האית. 
מאז סלה״ע 11 שולש ניצול העץ למטתת תעשייתיות. 

תעשיה. כ 150,000 איש בל׳ מועסקים בתעשיה, 
שענפיה העיקריים הם אלה הקשורים בהפקת נפט ומוצריו, 
ייצור בימיקאלים ואלומיניום, עיבוד עצים ועיבוד אורז 
וכותנה. איזורי התעשיה העיקריים הם בסביבות בסון רוז׳, 
שם מצויים בתי-זיקוק ותעשיית האלומיניום, נידאורליבז 
וליק-צ׳ארלז, 

תעשיית המכרות. למעלה מ 10% מכלל המחצבים 
באה״ב מופקים בל׳. עיקר עשרה הוא בנפט, ובהפקתו היא 



כריית נפרית בלואיזיאנה סרט נע (םיםיז> מסיע את מחצבי 
הנפרית ער להטענתם בספינות על גהר מיסיסיפי 


שניה רק לטכסאס. בשנות ה 30 הופקו 23 מיליון חביות 
וב 1965 כ 600 מיליון חביות, שהן כ 81 מיליון טח. מכרות 
הגפרית שבל׳ הם מהגדולים שבאה״ב, וב 1965 הגיעה 
התפוקה ל 2.71 מיליון טח׳ לעומת כמיליון טון בשנות ה 40 . 
ל' היא הראשונה באה״ב בהסקת מלח — 45 מיליון טון ( 2 
מיליון טון בשנות ה 40 ), המשמש בעיקר לתעשיה הכימית. 

תחבורה, בל׳ כ 78,000 ק״מ דרכים ראשיות, ו 9,600 
ק״מ מס״ב. רבה חשיבותם של דרכי-המים להובלה ולתחבר 
רה, ונמל ניראודלינז משמש מוצא לעמק המיסיסיפי כולו. 
הנמל מטפל בכ 10 מילית טון סחורות לשנה. נמלים אחרים 
שחשיבותם עולה: בטון רוז׳, ליק־צ׳ארלז ומורגן־סיטי. בל׳ 
כ 150 שדות תעופה ונחיתה. 

י. הם 

ממשל. בראש מדינת ל׳ עומד מושל, הנבחר אחת ל 4 
שנים ואשר אסור לו להיבחר לתקופת כהונה שניה מיד 
אחרי הראשונה. הגוף המחוקק כולל סנאט בן 39 חברים, 
ובית־נבחרים בן 105 חברים, הנבחרים אחת ל 4 שנים. לבית 
המשפט העלית 7 חברים. הממשל נתון מזה שנים רבות 
בידי המפלגה הדמוקראטית, הדוגלת בהפרדה גזעית. אך 
ההפרדה אינה כה נוקשה כמו במדינות "דרומיות" אחרות 
ונראים סימנים ל״אינטגדאציה". בשל חיעושה המתקדם של 
המדינה דרושות ידים עובדות והמחסור בעובדים משתקף 
בהרחבה איטית של זכויותיהם המדיניות של הכושים. 

חינוך. בל׳ קיים חינוך חובה לגילאים 7 עד 15 . 
בשנת 1964/65 למדו 487,000 ילדים ב 937 בתי-ספר ללבנים. 
ב 527 בתי־ספר לכושים למדו 319,000 תלמידים. בל׳ 5 אוני¬ 
ברסיטאות, מהן 2 לכושים. הידועות בהן הן האוניברסיטה 
של ל' בבטון רוז׳ (כ 17,600 תלמידים), ואוניברסיטת טיולץ 
( 6 ת 113 ו 7 ), בנידאורלינז (כ 6,000 תלמידים). באוניברסיט¬ 
אות לכושים — כ 6,500 תלמידים. הפרדת החינוך לגזעים 
מתבטלת בהדרגה. " 

מ. 

היסטוריה. בשם ל׳ נודע במאות ה 17 — 18 שסח 
ענקי, שכלל אח כל אגן הנהרות מיסיסיפי-מיזורי, מקאנאדה 
בצפון ועד למפרץ מכסיקו בדרום. מגלים ספרדים עברו 
אמנם בדחמו כבר במאה ה 16 , אך הספרדים לא תבעו זכר 
יות. ב 1682 הגיע לשפך המיסיסיפי הצרפתי לה סל (ע״ע), 
שחלם על הקמת "צרפת חדשה" בכל אגן הנהר, הכריז על 
השטח כעל מושבה צרפתית וקרא לו ל', על שם המלך לואי 

ב 1718 נוסדה נידאורלינז (היא 163115 ־ 01 110 סענוסא — 
"אורלאן החדשה") במרחק כ 150 ק״מ משפך המיסיסיפי, 
במקום בו הבטיחה קרבתו של נחל סן ז׳אן ( 011 ץ £3 
53101-1630 , היום ״ 06 [ . 51 ) תחבורה עם אגם פונשאר־ 
טרן ( 001x1131-1:1-3111 ?). הוקמו מספר ישובים צרפתיים לאורך 
המיסיסיפי ויובליו הרבים. המתיישבים העבידו עבדים כושים 
במטעי אינדיגו וקנה־סוכר ועסקו בציד. 

חסותה של צרפת על ל׳ הגיעה לקיצה ב 1763 , עם תבד 
סתה ב״מלחמת שבע השנים". הבריטים השתלטו על כל 
השטח שממזרח למיסיסיפי, והספרדים — על השטחים 
ממערבו של הנהר ועל "אי ניו־אורלינז". 

לאיזור ל׳ הגיעו ספרדים מועטים, מלבד מעט מבני 
האיים הקאנאריים דוברי־ספרדית. לעומת זה התיישבו בל׳ 
בין 1760 ו 1790 כ 4,000 "אקאדים" צרפתים, שגורשו מנובה- 
סקוטיה (ששמה הקודם היה אקאדיה) בידי האנגלים. 




263 


לואיזינה — לואים, ג׳ון לולץ 


264 


ב 1800 החזירה ספרד לצרפת את השטחים שממערב למי- 
סיסיפי, אולם ב 1803 רכשה אה״ב מצרפת את כל ל׳־רבתי 
(ע״ע אמריקה, עם׳ 199 ; ארצות־הברית של אמריקה, עם , 
168 ) במחיר 15 מיליון דולר במסגרת ״קניית ל , ״ (-■!גו? - 1 
11350 :>). השטח העצום שנרכש כלול כיום ב 13 מדינות 
באה״ב. ב 1812 נתקבלה מ די נ ת ל' כמדינה ה 18 של אה״ב, 
ומאז משמש השם ל׳ לה בלבד. ניו־אורלינז היתה בירת ל׳ 
1812 — 1849 , ולידה הובסו הבריטים ע״י א. ג׳קסון (ע״ע) 
ב 1812 . העיר גדלה במהירות עם הרחבת המסחר, וב 1840 
היתה העיר הרביעית בגדלה באה״ב. 

יישובו של "האיזור הרם" התקדם אף הוא במהירות, 
לאחד שב 1835 גורשו משם האינדיאנים משבט קאדו*(- 0311 
0 ^) לשטח שמצפץ־מערב לל ׳ , ולאחר שפונה הנהר האדום 
מסבך העצים השטים, שהיו עד אז למכשול לשיט. 

מלחמת אה״ב־מכסיקו ב 1846 — 1848 נתנה דחיסה נוספת 
לגידולה של ל׳. היסוד הצרפתי בל׳ היה כה חזק, שחוקת 
המדינה התירה את השימוש בשפה הצרפתית בבית־הנבחרים 
של המדינה, ובעשרות השנים הראשונות לקיומה עמד הני¬ 
גוד בין דוברי האנגלית לבין דוברי הצרפתית במרכז החיים 
הפוליטיים המקומיים, רק בעיית העבדות הפכה את בעיית 
הלשון למשנית בשנות ה 50 של המאה ה 19 . ב 1861 פרשה 
ל׳ מאה״ב והצטרפה לקונפדראציה של מדינות "הדרום" 
וב 1862 נכבשה ניו־אורלינז בידי כוחות "הצפון". ב 1864 
באה חמדינה כולה בשלטון הפדראלי. רק ב 1868 חזרה ל׳ 
ונתקבלה כמדינה חברה באה״ב. 

בסוף המאה ה 19 הפכה ל׳ לאחד ממרכזי ה״קידקלכס־ 
קלך (ע״ע), ואחרי שהוחזר לה מעמד של מדינה, נשללה 
בהדרגה מהכושים שבה זכות הבחירה (ע״ע ארצות־הברית 
של אמריקה, כושים [כרך המילואים]). ב 1928 נהיה היואי 
לו׳נג למושל ל/ והשליט בה מעין רז׳תות משפחתית שהח¬ 
זיקה מעמד עד תחילת שנות ה 50 . 

גם כיום עדיין ניכר בל׳ רישומו של עברה הצרפתי. בשל 
מציאותם של ה״קראולים", שהם צאצאי העירונים הצרפ¬ 
תיים, וה״קיג׳ונים״ ( 11115 ( 03 — סירוס השם — 113115 ) 403 ) 
נשמעת עדיין הלשון הצרפתית ברבים מחלקי המדינה. רבים 
מהמחוזות המינהליים הם בעלי שמות צרפתיים, ועצם המושג 
״מחוז״ קרוי 311511 ? (שמקורו צרפתי, ואילו באנגלית הד 
ראתו תחום־שיפוט דתי בלבד) במקום ץ:ו 1 ! 11 ס 0 , כנהוג ביתר 
מדינות אה״ב. בנידאו׳רליגז נשתמר הרובע הצרפתי העתיק, 
הנקרא עדיין 031-16 )עו 16 ^\. 

, 1941 ,) 5101 ) 111 10 4 , ״/ ,)) 6 ( 0 )? ' 645 ) 41 [ 1613 ) 6 ? 

,׳;) 1 ) 01 ) 4 ? .ז*\ . 5 ) ; 1944 ,/[) 0011111 110 ) 0 ק 1 ) 0 , 306 א . 7 . 11 

- 04 ׳ 011 ^ 1 ,)) 4 ( 0 ־ 1 ? 131 ) 66 ? ;* 1951 / 0 ץ׳/ס!*!(( 

) 111 , 11144 , 1 . 11 — 51111411 ״ 1 ז ; 1952 ,) 111 * 01 ? 011 0115 ) 1 

,) 5101 110071 ) 1 ) 111 ,. 7 , 13 ׳ו 03 .£ ; 1952 (ס ) 1 ק 0 )? 

. 1959 

ה. ג׳. נ. - אה. א. 

יהודים נודעו בל׳ מ 1719 , אך מספרם היה מועט 
במשך כל המאה ה 18 בשל מגבלות דתיות. ב 1802 התיישב 
בנידאורלינז יהודה סורו (ע״ע). אחרי סיפוח ל׳ לארה״ב 
גדל מספר היהודים בהדרגה וב 1628 הוקמה הקהילה הרא¬ 
שונה ״שערי חסד״, בניראורלינז(ע״ע) עם 12 חברים. כ 200 
יהודים מבני ל׳ נלחמו בצד מדינות ה״דרום" במלחמת־ 
האזרחים, ושלושה יהודים הגיעו למשרות רמות בשרות 
המדינה: יהודה בנג׳מין (ע״ע), מראשי המדינאים של 
ה״דרום״, מיכאל האהן ( 931111 ), שהיה סנאטור ומושל ל' 


באמצע המאה ה 19 ובנימין ג׳ונאס ( 101135 ), שהיה סנאסור 
מטעם ל׳, 1879 — 1885 . ב 1881 נעשה בל׳ נסיון להקמת 
מושבה חקלאית של מהגרים מרוסיה, אך היא נהרסה ע״י 
שטפון נהר מיסיסיפי. ב 1919 ניסה אפרים ליסיצקי (ע״ע) 
להקים רשת חינוך עברית בל/ באמצע שנות ה 60 נאמד 
מספר היהודים בל׳ ב 16,000 ׳ רובם בנידאורלינז, ומיעוטם 
בשריופודט (כ 2,400 ), בבטו׳ן־רח׳ ובערים קטנות אחדות. 

. 1963 , 5 .( 1 ) 14 /ס 105 )[ ) 1 ( 1 , 63100 5 - 61311 , 1 .! 

ח. ר. ר. 

ל| : א י { י , 5 ^ 1 * ! - ינל - 1,111111 11110 ) 4131 ) 80 - ( 1480 ס , 

לואינחז] — 1532 , מילאנו), צייר איטלקי. על תד 
לדותיו של ל׳ לא ידוע במעט דבר. יצירותיו הרבות מעטרות 
כנסיות, מגזרים וארמונות בלומבארדיה, וחלקן הועבר למו¬ 
זיאונים, בפירנצה, לונדון, פאריס וברלין. הוא פעל, כנראה, 
משנת 1507 ׳ שבה צייר את "המאז־ונה ובנה בלוויית 
קדושים" (במוזיאון ז׳אקמאר־אגדרה, פאריס), ואילו המפק¬ 
פקים באותנטיות של תמונה זו קובעים כיצירתו הרא¬ 
שונה את הפרסקו הקטן והנאה של "המאדונה ובנה" 
בכנסיית המנזר קיאראוואלה ( 3116 ^ 0111343 ), משנת 1512 . 
בסיגנונו המוקדם ניכרות השפעות אמני לומבארדיה, שפעלו 
בסוף המאה ה 15 ובהתחלת המאה ה 16 , איל ברגוניונה, 
אנדדיאה סולאריו, כרמנטיבו(ע״ע), ועוד. מאוחד יותר מור¬ 
גשת, בייחוד בציורי המזבח שלו, השפעת לאונאדדו דה 
וינצ׳י (ע״ע), אותה מהל ל׳ בפיאסיזם שטחי וסנטימנטאלי 
ובנאיוויות כמעט וולגארית, ל׳ נשאר אקלקטי בסיגבונו גם 
ביצירתו המאוחרת. בציורי־הפרסקו ובתמונות־המזבח נשאר 
קשור לנוסח הסיפורי הבהיר, החמים, השלו, המגושם במק¬ 
צת, השואב את השראתו מאמני איטליה הצפונית, וביניהם 
גאולנצין פרדי (ע״ע). מבין ציורי-הפרסקו הרבים שצייר 
ראויים לציון: המחזורים האילוסמראטיוויים הגדולים על 
נושאי התנ״ך, בעיקר על חיי משה, על חיי קדושים ועל 
נושאים מיתו׳לוגיים, הספסים את קירות הווילה פלוקה שבסבי¬ 
בות מונצח (ע״ע), הפרסקות שבכנסיות סארונו ולוגאנו 
(הפרסקו "הצליבה"), וכן בכנסיית "מאוריציוס הקדוש" 
וכנסיות רבות אחרות במילאנו. ל׳ זכה בדודו בפופולאריות 
דבה, שנתחדשה בראשית המאה ה 20 , אך שקעה שוב לאחר 
מכן. 

, 0111653 3 ( 1161 0 נ״ז 04 ; 1911 , 1512-1532 . 1 , 111 ) 1143 ) 6 ״ 1 

. 1960 ,״ 1 . 6 

א. רו. 

אאיס, ג׳ון לולץ - 15 ״ 1.61 1 זץ 611 ז 5 \ 6 ג 1 01111 ( - (נף 

1880 , לוקאם [איובה]), מנהיג פועלים אמריקני, 

בן למשפחת כורים ולשים. ל׳ לא השלים את לימודיו בבי״ס 
יסודי, התחיל לעבוד כבורה ובגיל צעיר פנה לעסקנות 
באיגוד המקצועי( 1906 ). הוא נתגלה כבעל מוחחריף, מהיר־ 
תפיסה ומחונן בכושר מנהיגות. תכונות אלה זיכוהו בהערצת 
פועלי המכלות, שבחרוהו ב 1920 ליושב־ראש איגוד הכורים. 
בתפקיד זה החזיק ל׳ עד לפרישתו ב 1960 . ב 1935 החל לסייע 
בהקמת איגודים מקצועיים תעשייתיים, לעובדים מקצועיים 
ושאינם מקצועיים, לפי ענפי התעשיה. ב 1936 פרש מ״הפד- 
ראציה האמריקנית של הפועלים״ (״ 1 .?^) והיה ממקימי 
״קונגרס האירגונים התעשייתיים״ (. 0.1.0 ; ע״ע ארצות- 
הברית של אמריקה, ענד 189 ) ונשיאו הראשון. הוא התפטר 
ב 1940 מנשיאות ה. 0.1.0 ושנתיים אח״ב הוציא את איגוד 



265 


לואים, ג׳ון לדליז— לואיס, פסיל די 


266 


הכורים מאירגון זה. ל׳ היה מתומכי הנשיא רחולט (ע״ע) 
ב 1932 וב 1936 , אך ב 1940 תמך ברפובליקנים. יחסיו עם 
מנהיגי שתי הסתדרויות העובדים נעשו מתוחים בשנות 
מלה״ע 11 , מכיוון שגם בתקופת המלחמה לא ויתר ל , על 
תביעות קיצוניות למען הכורים. 

1949 ,/( 8 ^ 70 ^ 610 80717.01 !, 7,1,1 [ 1 <זו> ,״ 1 ״ 1 ./ ,ץ $14 נע 1 ^ .ם . 5 

לואים, גילבו־ט ניוטון — 11$ * £61 011 ]׳)\ 6 א 1 ־ €1 ל 011 — 

( 1875 , ' וימות [מסצ׳וסטס] — 1946 , בארקלי 
[קאליסורניה)), כימאי אמריקני. למד באוניברסיטאות 
נבראסקה והארווארד והיה תלמידו של ת. ריצ׳רדז (ע״ע). 
אחרי כן השתלם בליפציג ובגטינגן שבגרמניה. לאחר שפעל 
כמרצה זכפרופסור במכון הטכנולוגי של מסצ׳זסטס, שימש 
מ 1912 ואילד פרופסור ודיקן הפקולטה לכימיה באוניברסיטת 
בארקלי שבקאליפורניה. ל׳ הצטיין כחוקר בענפי הכימיה 
העיונית והשימושית כאחד, ובעיקר גדולה תרומתו לתרמ 1 ־ 
דינמיקה (ע״ע) ולאלקטרוכימיה (ע״ע). בתרמודינאמיקה 
פיתח ל' שתי פונקציות חשובות, ץ) 61£301 ואקטידויות, 
המאפשרות חישוב וטיפול תרמודינאמי במערכות ממשיות. 

בשנת 1916 הציע ל' דגם סטאטי לאטום והסבר לערכיות 
היסודות הכימיים ולסדורם במערכה המחזורית (ע״ע יסודות 
כימיים). דגם זה היה מבוסס על הגחת־יסוד מוטעית, והיא, 
שהאלקטרונים באטום מסודרים סביב הגרעין החיובי בקלי¬ 
פות בעלות צורת קוביה. אולם למרות שלא היה לדגם זה 
ביסוס פיסיקאלי, ואף שלא היה בו הסבר לכל ה תרכובות 
הכימיות, גדולה חשיבותו של ל׳ בכך שהוא הטעים את תפקיד 
שיתוף זוגות האלקטרונים ביצירת הקשר הכימי. מסקנה 
חשובה נוספת נבעה מדגם זה והיא — תפקיד זוגיות מספר 
האלקטרתים בקביעת התכונות המאגנטיות של האטום. הת־ 
אוריה האטומית של ל , , אותה פיתח בשותפות עם א. לנגמיוד 
(ע״ע, ש 1 ״בת 8 ״ £3 ), נקראת "תאורית ל׳-לנגמיור". ל , הציע 
גם הגדרה כללית לתמצות (ע״ע) ובסיסים (ע״ע) ועי״ב תרם 
להרחבת מושג זה ולהעמקתו, נוסף לכך עסק ל׳ בבעיית 
ריכוזם והפרדתם של האיזוטופים (ע״ע). בשנות חייו האחרר 
נות חקר את בעיית גוניהן של תרכובות אורגניות ואת 
תופעת הפלואורסצנציה והפוספורסצנציה בהן, וזאת לאור 
מבנן האלקטרוני של תרכובות אלה. 

מספריו: 1 ) 311 0015 ] 1 / 0£ 6 ־ 111 ) 110 ־ 1 ) 3 116 ] 1 ) 30 €6 ״ ¥316 

1016011165 \ (."ערכיות והמבנה של אטומים ומולקולות"), 

1923 . 

, 386 ( . 8 ; 1952 ,^ 7>07!!07,^■ 08(70x17 ! ,־ 10611£1 א .יד 
4 . , 1081011 ) 31 ? •א .( ;* 1960 ,/( 70,517 ) 08 (ס ? 3101 ) 18 . 5 ) 081 
-, 0¥, 81,5107 ) 1 ץ 8 . 0 ; 959,1964 ,ז\ 1 ,ץ 517 וס 7 ) 08 (ס !( 8115107 
׳ 5 ־ 70 1111 ) 08 ) 0711 ^ 07 /ס !)(■! 0 ) 78 0700 ) £1 ) 18 / 0 8 ) $80 11 >> 

/ס 1 ( 8111107 1 > , 1 * 3101 ? . 0 .^י ; 1965 ,( 199 , 10 , 011X0113 ) 
1965 , 1930 10 (>!?)! 0 ^ / 0 1 ^)>סס 0 ) 18 

י. קל. 

לואיס, סינקלר — 1885) — 5111013111^9x18 , סוק סנטר 
[מינסוטה] — 1951 , רומא), סופר אמריקני. ל׳, 

שהיה בנו של רופא, נולד וגדל בעיירה במערב התיכון של 
אה״ב. ב 1903 — 1908 למד באוניברסיטת ייל ולאחר-מכן עבד 
כעתונאי וכעורך. הסיפורים הקצרים שפירסם בראשונה זכו 
בהצלחה, והדבר עודד אותו לנסות את כוחו בכתיבת רומא¬ 
נים. בשנים 1914 — 1919 כתב חמישה ספרים, שלא היה להם 
הד מיוחד. להכרה כללית זכה רק ב 1920 , כאשר הופיע 
הרומאן הגדול הראשון שלו ) 166 ) 5 ״ 19131 ("הרחוב הראשי"), 
שעיקרו סאטירה על הפרובינציאליות הצרה של חיי העיר 





סיגקלר 5 !איס 


הקטנה באה״ב. שנתיים לאחו- 
מכן פירסם רומאן נועז יותר, 
]] 6311111 ("בביט", תורגם לעב¬ 
רית ע״י י. פישמן, תר״ץ), 1922 , 
התקפה על שביעת הרצון העצ¬ 
מית, הקונפורמיזם וצרות-המוחין 
של חיי המעמד הבינוני בעדים 
האמריקניות. שתי יצירות אלה, 
אשר עצם שמותיהן הפכו למטבע 
לשוני מקובל בשפת ידם-יום 
באה״ב, הן הידועות שברומאנים של ל/ אשר מספרם הגיע 
ל 22 . ספריו של ל׳ נחשבים, בדוץ־-כלל, כביקורת שלילית 
על החיים האמריקניים, אך למעשה מתגלה בהם גישה 
אמביוואלנטית, אשר בה גם צד חיבה והזדהות עם החיובי 
שבחיי העיר הקטנה במערב התיכון. יחסו זה מתבלט ביתר 
שאת בספרים שכתב מאוחר יותר. הרומאן 11 ] 1 .ת 81 ״ז 0 ז- 1 \ 1 
(תורגם לעברית ע״י ש. זנדבנק, 1956 ), 1925 , בו הוא 
מותח ביקורת סאטירית על מקצוע הרפואה, נחשב ע״י 
חלק ממבקריו לטובה שביצירותיו. הרומאן דנ]״ 03 : £10161 , 
1927 , הוא סאטירה על תופעות שחיתות בחוגים פרוטסטאנ¬ 
טיים באה״ב < 111 ) 101 * 151 ) 00 , 1929 , מופיע איש המעמד 
הבינוני בגלוי כגיבורי של ל׳. היצירות שכתב לאחר־מכן — 
כמה רומאנים, התקפה על הפאשיזם: 6 ־ £361 " 6 קק ££3 1 י״ €3 ] 1 
(״זה לא יוכל לקרות כאן״, 1935 ), וכן מספר נסיונות 
בכתיבת מחזות — לא הגיעו לרמת ספריו הקודמים. הפופו¬ 
לאריות שזכה לה ל׳ מחוץ לגבולות ארצו באה לידי ביטוי 
ב 1930 , כשקיבל (הסופד האמריקני הראשון) אח פרס־נובל 
לספרות. 

ל׳ היה אחד הראשונים שהצביעו על התפוררות האידאל 
האמריקני והפיכתו לקונפורמיזם, אך באופן פאדאדוכסאלי 
הוא נשאר אופטימי עד הסוף לגבי האפשרדות הצפונות 
באידאל זה. בגלל ליקרי סיגבון והעדר חדירה לעומק 
באפים של גיבוריו, אין ל׳ נחשב כיום באה״ב לאחד מגדולי 
סופריה, אך אין זה פוגם בחשיבותו כסאטיריקן ומבקר 
החיים האמריקניים. 

וע״ע ארצות־הברית, ספרות: עם' 121 . 


; 1933 , 108 ) $8 01 ), 8 <{ 70 ^ 51 0 ס ,״ 1 . 5 , 01611 ( 1 30 '׳\ 0 . 0 
■ 070 7070 } )׳ 1-01 18 ,^ ,(אשתו הראשונה) 11.1.61115 16 ) 3 ־ 01 
■) 470 , 47 ״£ 5 ,• 61 זסג 501 . 111 ; 1956 , 1912-1925 ,. 1 . 5 .) 0 

. 1961 ,)( 10 , 7,0,7 

מ. בג. 

לואיס, ססיל די — 15 ^ 1,6 ץ 03 06011 — (נר 1904 , 
"באלינטוקר [אירלאנד]), משורר, מבקר ומספד 
אנגלי. ל , , בנו של כהן־דת, למד באוניברסיטת אוכספורד! 
בשנים 1927 — 1935 עסק בהוראה בבתי־ספר! ב 1951 נתמנה 
פרופסור לשידה באוכססורד ובתפקיד זה שימש עד 1956 . 
ב 1935 פירסם את הכרך הראשון של ״לקט שיריך׳ (. €01 
$״! 06 ? 1 ) 6 ) 160 ) ואת הראשון בסידרה של ספרי בלשים מוצ¬ 
לחים תחת הפסודונים ניקולאס בליק. שירתו בשנות ה 30 
הושפעה, ברובה, מיצירתו של ו. ה. אודן(ע״ע, כרך מילואים) 
והיתד. רעיונית־פוליטית באפיה! מאז שנות ה 40 נעשתה 
אישית יותר. ״לקט שיריו״ האחרון יצא ב 1954 . ספרו 1116 ׳ 
8 מ! 06 ? 1161 ) 0 1 )״ 3 , 0316 ("השער ושירים אחרים") הופיע 
ב 1962 . ל׳ חיבר כמה ספרים על שירה, ביניהם 10 ) 06 ? 7116 
13£6 ״ 1 (״הדימוי השירי״), 1947 , מבוא מצויין לקריאת שירח. 


267 


לואיס, ססיל די — לזאיסון(למזון), לודויג 


268 


מבין השגיו החשובים כמתרגם יש לציין את ה״גאו׳רגיקה" 
ואת ה״אנאיס״ לורגיליום. — האוטוביוגראפיה של ל/ 16 ) 1 ׳ 
ץ 03 1 ) 16 ־ 801 (״היום הקבור״), יצאה לאור ב 1960 . 

1955 ... 0.1 .ל) ,*סשךחי^ם ס 

ב. קנ. 



פרם׳ וינדם 5 ואים: כניעת ברצ?ונר 50 ־(!! 

לואיס, פךס י ויבדם — $!׳ £60 תז 1113 ־תץ/י\ ץ 0 -נ 6 ? — 

( 1884 , מין׳' אה״ב — 1957 , לונדון), סופר וצייר 
אנגלי. ל׳ גדל באנגליה * את חינוכו באמנות קיבל בבית- 
הספר לאמנות ע״ש סליו, בלונדון. לפני מלה״ע 1 היה ל׳ 
ממייסדי האסכולה הוורטיסיסטית ¥01-116150 ) בציור, שהיתה 
קרובה לקוביזס ולפוטוריזם ושאפה להשלטת המופשט 
והבלתי־מתאר באמנות, ופירסם ב 1914-15 , יחד עם המשודר 
עזרא פאונד, את כתב־העת 81351 ("ההתפוצצות"), שהיה 
בטאון האסכולה. במלה״ע 1 שירת ל׳ בחיל־התותחנים, 
דרכו באמנות עוצבה על־ידי שואת המלחמה, ובספרים כגון 
¥130 ת: 6 :ז ¥65 \ 31161 1:06 ־ 1 (״הזמן והאדם המערבי״), 1927 , 
ו^ 90:11311 116 ־ 1 ׳ (״עידן אנוש״), 3 כרכים, 1928 — 1955 , 
הוקיע ל' את תרבות זמנו. בספרו: 1931,91116 , גילה אהדה 
רבה לנאציזם, שהיה אז בראשיתו, אך ב 1939 , בספריו 116 ־ 1 
: 0011 : 91116 (״פולחן היטלר״) וץ 116 ־ 61 ז\ 1 — 5 עע 6 ! 1116 
ת 13 ח! 91 (״היהודים — האם צלם אנוש להם ?״) הסתייג מן 
הגזענות הגרמנית. בץ יתר ספריו: לקטי סיפורים קצרים, 
הרומאן • 3:1 ־ 1 (״מאר״), 1918 — סאטיתז בפרוזה; ץ ¥3 \ 006 
? 3011 (״שיר חד־סטרי״), 1933 (הוצאה חדשה עם הקדמה 
מאת ת. ס. אליוט, 1960 ) — ביקורת ספרותית ואמנותית; 
016:11 נס 5518 \; 16 ) 80 (״משימה קשה״), 1950 — אוטוביו־ 
גראפיה. 

. 1957 ,״ 1 .׳״ . 0 , 1954 ,. 1 ,ז־תו"^ . 11 

ב. קב. 


אאיס, 2 )^ 0 - 15 * £61 8 ״ 1 *: 1 013:6066 - 

( 1883 — 1964 ), פילוסוף אמריקני, פרופסור באוני¬ 
ברסיטת הארווארד משנת 1930 . ל׳ הוא דמות הבולטת והרב¬ 
גונית ביותר בפילוסופיה האמריקנית אחרי מותו של וילים 
ג׳ימז (ע״ע). מסכת הגותו מורכבת מיסודות שונים שמוצאם 
בפילוסופיה הנאופוזיטיוויסטית האירופית ובפרגמאטיזם 
האמריקני כאחד. כלוגיקן הרחיב את תורת ההגיון של בר־ 
טראנד רסל (ע״ע) ושל אלפרד נורת ויטהר (ע״ע) והוסיף 
לה מימד חדש של לוגיקה מוראלית אינטנציונאלית (ע״ע 
הגיון, תורת ה"). ספרו 1110116 סץ 5 0£ ץ 6 '\: 11 § \ 

(״סקירת תורת ההגיון הסמלית״) 1918 , נחשב לציון דרך 
חשוב בהתפתחות תורת ההגיון הצורנית בתקופה החדשה. 

תרומתו החשובה של ל׳ לפילוסופיה היא תורת ההכרה 
שלו על השלכותיה בתורת הערכים. על מבחן־האמיתות 
הקלאסי של ההכרה הוסיף ל׳ נדבך משלו: הנתונים המוב¬ 
אים לתפיסת האדם באמצעות החושים אינם נושאים בחובם 
את תכונת "אמיתיותם", שכן הם יכולים להיות נושא של 
הערכות מוטעות ובלתי־נכונות, כדי שדבר ייחשב ל״מוכד" 
יש לתפוס את מלוא היקפו ולהצביע על הטעמים המעניקים 
לדבר את משמעותו. הכרה זו, המבקשת את משמעות הנתונים 
בתפיסה החושנית, מתייחסת ממילא בגישה חדשה למושג 
האפריורי. מאחר שהכרת האדם אינה סטאטית, ומשתנה 
במרוצת הזמן לפי המשמעות העיונית והמעשית של מוש¬ 
איה, מערכת המושגים האפריוריים אינה נשארת קבועה 
ובלתי־משתנית, אלא מתרחבת בהתאם לריבוי היסודות 
העיוניים של מכלול ידיעות האדם. 

בין חיבוריו הפילוסופיים של ל , יש לציין - 38013 :? 116 ־ 1 
186 ) 16 * 1101 .>! £160160:10 110 ("היסוד הפראגמאטי בהכרה"), 
1926 ;: 10:616 ) ¥0:1 ! 13061:116 ) ¥410 ("הרוח וסדר העולם"), 
1929 . 

, 0110353 € . 1 . 0 , 38 ^ 1 , 1 ז 1€0110 [ £71 '\ 1 ) 017 

111105 ?) 0174011077 ^ 1 07711 / 0 ״ 1 . 1 .־£ 

., 1 ./ £ 071 ' 1 ./א ״ 1 ; 1948 ,( 11 ^ 1 , 

1953/4 ,( 45 , £11 11 > 5111 - ז 11 פ 1£ ) 

א. גר. 

לואיסון(איזון), לוךויג - 150110 * £61 18 * 11 ) £11 - 

( 1882 , ברלין — 1955 , רולתם [מסצ׳וסטס]), סופר 
ומבקר אמריקני־יהודי. ל׳ בא לאה״ב בגיל 7 ! למד בקולג , 
של צ׳ארלסטון בקארולינה־הדרומית ולאחר־מכן סיים את 
לימודיו בספרות האנגלית באוניברסיטת קולמביה ( 1903 ). 
הוא קיווה לקבל משרת הוראה בקולג/ ונדהם כאשר נתקל 
באנטישמיות שחסמה את דרכו. ב 1910/11 לימד גרמנית 
באוניברסיטה של ויסקונסין וב 1911 — 1919 היה פרופסור 
ללשץ ולספרות גרמנית באוניברסיטת אוהיו. בתקופה זו 
תירגם לאנגלית מכתבי גרהרט האופטמן(ע״ע) והרמן זודר־ 
מן (ע״ע) וכתב את ספרי הביקורת 0:3103 16:0 ) 1110 116 ־ 1 
(״הדראמה המודרנית״), 1915 ו 16:0 ) 40 ^ 0£ * 501:1 116 ־ 1 
£116:310:6 06:1030 ("דוחה של הספרות הגרמנית החדי¬ 
שה"), 1916 . אולם בגלל דעותיו הפאציפיסטיות ונטיותיו 
הפרו־גרמניות בימי מלה״ע 1 נאלץ לפרוש מפעילותו האקא- 
דמית ולא חזר אליה אלא ב 1948 , משנתקבל כפרופסור 
לספרות משווה באוניברסיטה ע״ש בראנדייס בוולתם, 
כהונה שהחזיק בה עד מותו. החל מ 1919 שימש מבקר לענייני 
תיאטרון של השבועון הליבראלי ¥13:100 116 ־ 1 . וב 1920 — 
1924 היה חבר המערכת שלו. ב 1924 — 1934 חי באירופה 



269 


לואיפון(לוחץ), לודויג—לואל, רוכרט טרייל ספנם 


270 


ושם תתחיל מתעניין בציונות! ב 1925 נסע לארץ־ישראל 
ופירסס את רשמיו בספת 15:301 (״ישראל״). 1925 . את 
גילויו־מחדש של כור מחצבתו היהודי חיאר באוטוביוגרא־ 
פיות 0/11016 ־ 011 20 ) £1716:1 מ£ : 1-0130061 ) 141 ("באמצע 
הנהר: כרוניקה אמריקנית״), 1929 , וב 1110 ־ :: 0 ׳* 5 ס£ 7110 
0:14 ?¥ 11110 ) 311 ׳*ס{ (״התשובה : היהודי והעולם״), 1939 . 
בשנים 1943 — 1948 היה העורר של השבועה 31051100 ? ׳* 10 < 
והירבה להרצות ולהפיץ את רעיונות התחיה הציונית. 

ל׳ התנגד לדעה שאה״ב היא בבחינת בית ליהודים ולא 
גולה. הוא קרא ליהודי אה״ב לדחות את ההתבוללות ולמצוא 
את דרכם חורה למקורות הוריתם, הנעוצים בארץ־ישראל 
ובתורה. 

ב 1949 פידסם ל׳ ביוגראפיה של גתה בשני כרכים, 
4311 ? 3 0£ ׳<: 5:0 001110, 1110 ס (״גתה, תולדותיו של אדם״) . 
משאר יצירותיו: קרתסס ,: 4 ? 0£ 050 7110 ("פרשתו של 
מר קראמס״), 1926 ! 10 ג ¥1:1 \ 1101513:101 ־ 1 ("האי שבפנים"), 
1927 ! 10010 ץו 51 )ס 5 ץ 03 7351 1110 ׳ ("ימי שיילוק האחרו¬ 
נים"), 1931 ! ¥350 701400 110 ־ 1 (״אגרטל הזהב״), 11931 
האוטוביוגראסיה (מלבד אלה שהוזכרו) 5110301 ק 11 ("במ¬ 
עלה הנהר״), 1922 ! מסות, כגון - 7113 :׳* 0 ! ת 103 ז 0 רת\/ 110 ־ 1 
׳!״״ 1-30:0: 3001 005 (״היהודי האמריקני: אופי רעוד״), 1950 , 
בתרגום עברי הופיעו מיצירותיו: ״מורשת הדם״, 1933 ! 
״ימי שיילוק האחרונים״, שני כרכים, תרצ״ג! "כאש אוכלת", 
תש״י! "בכבלי המין (פרשתו של מר קראמם)", חש״י. 

, 1 ) 1 , 1958 , 233 — 224 , 1 ז 10 * 1 )? 0 / 0 1180/1 ־/) 1 /) 0 ,ח 21 זק 13 . 5 
,? 5 ; 1966 , 172-176 ,)) 8/11 )) 711 מז> 0 ןז 0 גמ 4 , מ; /*/){ ) 7/1 
, 011 :^ .,) 01 ( זסית^) £ה 11 { 101 ) 8 / 0 7 7., 7/1 0 7(1x1 ,:£׳ 1 ו 01 

. 1959 ,( 1 צ 

ס. ל. 

לואל, ג׳ימז רסל — 011 ׳* 70 1155011 ? 130105 — ( 1819 , 
קימבריג׳ [מסצ׳וסטס] — 1891 , שם), משורר, 

סופר ודיפלומאט אמריקני. ל׳ הוסמך למשפטים באוניברסי¬ 
טה של הארווארד ב 1840 , אך עסק רק זמן קצר בפרקליטות 
והתמסר לעבודה ספרותית. השפעה חיובית חשובה על רא¬ 
שית יצירתו נודעה למאריה ויט ( 1821 — 1853 ), אף היא 
משוררת, שאותה נשא לאשה ב 1844 . מסירותה לעניץ ביטול 
העבדות באה״ב ולמטרות הומאניטאריות אחתת חיזקה את 
נטיותיו לאותם האידאלים. שנת־השיא ביצירתו היתד. השנה 
1848 , בה הופיעו הקובץ: 05 ״ 50 00015,5000001 ? (״שירים: 
סדרה שניה״), הכולל בין היתר את הרומאנסה מ 0 ו ¥1$ 110 ־ 1 ׳ 
73110131 : 51 0£ ("חזונו של סר לונפאל"), השואבת את 
השראתה במחזור האגדות על המלך ארתור (ע״ע), ו£ 
01:105 :ס) 3510 ? (״משל למבקרים״) — ביקורת שנתה 
על הסופרים החשובים בזמנו. 0:5 ק 3 ? ׳* 31810 ("כתבי 
ביגלו"), שהופיעו באותה שנה, שירים סאטיריים בדיאלקט 
המקומי של ניו־אינגלנד, הביעו את התנגדותו למלחמה נגד 
מכסיקו. ב 1855 ירש ל׳ את מקומו של אנגפלו(ע״ע) כפרד 
פטור לצרפתית ולספדדית באתיברסיטת הארווארד, ושימש 
בתפקיד זה עד 1872 . הוא היה עורכו הראשון של כתב־העת 
ץ 400:111 ? 130:10 :.£ ( 1857 — 1861 ) ובו פירסם. החל מ 1862 , 
את הסדרה השניה של ״כתבי ביגלו״ — תמיכה בעמדת 
הצפון בסכסוך עם מדינות הקונפדראציה. בהשראת מלחמת־ 
האזרחים חיבר את אחד מטובי שיריו 110 : : 3 3001:001 10 ) 0 
010010:3:100 רת 00 ) 0 ז 3 /יז 713 ("אודה לעצרת האזכרה לאנשי 
הארווארדי), 1865 . בהמשך פעילותו הספרותית התעדן סיג- 


נונו, אך יחד עם זאת אבד לו משהו מרעננותו. בשנים 
1877 — 1880 שירת את ארצו כשגריר בספרד ובשנים 1880 — 
1885 כשגריר באנגליה. מטותיו הפוליטיות ונאומיו לוקטו 
במספר קבצים. מבין קבצי הביקורת הספרותית שלו יש 
להזכיר: 0001:5 £10008 (בין ספרי״), 1870 , סדרה 

שניה — 1876 ! 5 ׳* 10 >ת ¥1 ו ׳ 15 ) 5:11 ץ 4 ז ("חלונות חדר- 
עבודתי״), 1871 . — כל כתביו, הכוללים 3 כרכים של מכת¬ 
בים, יצאו לאור ב 16 כרכים, 1904 , לל׳ היתד, השפעה ניכרת 
על בבי דורו והוא נחשב גם ביום בסופר רב־צדדי, כמשורר 
מעולה וכאחד מטובי המבקרים בספרות האמריקנית. 

. 0 , 8 , 1901 , 1-11 ,^ 0 ^ 810 ס ,. 7 . 8 [ ,ז 16 > 1 >ג $01 .£ . 11 

- 7/111/11 10/1 ) 10 ) ¥1 , 8 ז 3 ׳ 0 וס 11 4 ; 1942 ,. 7 7 / ,׳<:) 803 

8x0111, 1952. 

ב. קנ. 

ל 1 אל, פךסי־ול — 011 ׳*ס 317 ׳: 0:01 ? — ( 1855 , בוסטון — 
1916 , פלגטטאף {אריזונה]), תוכן אמריקאי. הוא 
היה בן למשפחה מיוחסת במדינת מסצ׳זסטם, סיים את 
אוניברסיטת הארווארד ב 1876 , ועסק עד 1895 במסחר, בנסי¬ 
עות ובכתיבת ספרים על מסעיו במזרח הרחוק: 5001 7110 
: £35 : 3 ? 0 * 0£ (״נפשו של המזרח חרחוק״), 1888 , ו: 000:01 
13030 (״יאפאן הנסתרת״), 1895 ועוד. מאסרים בדבר קיום 
צורות־חיים על כוכב-הלכת מאדים שהופיעו בשנות ה 90 של 
המאה ה 19 , ובמיוחד פירסומיו של סקיאפארלי (- 3 ס 501113 
0111 :, ע״ע) על גילריו בדבר ה״תעלות" שעל פני המאדים, 
הסבו את התעניינותו של ל׳ לאסטרונומיה. דיוא הקים מצפה- 
כוכבים משוכלל בעיר פלגסטאף שבא רחובה והתמסר לחקר 
"תעלות" המאדים, בחן ראה סימנים של צמחיה שצורותיד, 
המסודרות, העידו, לדעתו, על קיומם ופעולתם של יצורים 
בעלי־איבטליגנציה. את מחקריו על הכוכב מאדים סיכם ל' 
במספר חיבורים, ביניהם 030315 1:8 304 143:5 ("המאדים 
ותעלותיו״), 1906 , ו ש £! 7 0£ 10 ) £50 110 : 35 43:5 ? ("המאדים 
במשכן חיים״), 1908 . מדענים רבים חלקו על השערותיו, 
וצילום־מקרוב של פני המאדים באמצעות חלליות (לרא¬ 
שונה ב 1965 ) הפריך את תפיסת ה״תעלות" כעדות לקיומם 
של יצורים חיים על פני המאדים. 

בראשית המאה ה 20 חקר ל' את הסטיות במסלולו של 
כוכב־הלכת אוראנוס ומצא, שהן מסתברות על ידי קיומו 
של כוכב-לכת נוסף, בלתי־ידוע באותה עת. גילויו של כוכב־ 
הלהת פלום 1 ( 1930 ) אישר את מסקנותיו, 14 שבים אחרי 
מותו. מצפד־הכוכבים ע״ש ל׳ בפלגסטאף עדיין נמנה עם 
מוסדות־המדע הידועים בעולם. 

.? [ס ץ 1 <<} 810£/0 , 611 ׳* 0 ״ 1 . 1 7 , 1921 ,, 7 , 7 , 11 ) 1.6003 . 4 

. 1935 , 7 

אר. בה. 

לואל, רובךט טריל ספנס — 0000 ק 7:31115 ״ 050 ? 

011 ׳*ס 7 — (נו׳ 1917 , בוסטון), משורר אמריקני. 

ל׳ הוא צאצא למשפחה בוסטונית מפורסמת, שעליה נמנים 
הסופר ג׳ימז רסל לואל (ע״ע) והמשוררת יהמבקרת אמי 
לואל 18741 — 1925 ). הוא למר באוניברסיטת הארווארד. 
ב 1940 עבר לכנסיה הקאתולית. אף־על־פי שהתאכזב מן 
הקאתוליות מאוחר יותר, המשיכה המחשבה הדתית להעסיקו, 
ובדומה לת. ס. אליוט (ע״ע), חיפש גם הוא פתרונות לבעיות 
החיים במישור הדתי. במלה״ע ח סירב להתייצב לצבא בגלל 
השקפותיו הפאציפיסטיות, תגזר עליו עונש מאסר קל. — 
כיום בחשב ל' לאחד המשוררים החשובים והגדולים באה״ב 



271 


לואל, דוכרט טריל 8 פנ 9 — לואר 


272 


ספר שידיו $ י ץתב 6 ^\ 1 >-וס 0 
110 * 03 ("טירתו של לורד 
ודי״), 1946 , זכה לפרס פו־ 

ליצר ( 1947 ). כרבים מאנשי 
הרוח בני־דדרו, מטרידות אד 
תו בעיותיו המיוחדות של 
האדם המודרני. חלק גדול 
משיריו הם שירי־וידוי. הצי¬ 
רוף של האמונה הקאתולית 
והרקע הפוריטאני של מוצאו 
יוצר מתח מיוחד. שפתו עשי¬ 
רה, רבודדימויים, בעלת כוח 
עיצוב פלאסטי. שיריו עמוסים סמלים, תיאוריו בלתי- 
קונוונציונאליים. תשומת־לב מיוחדת מוקדשת בשירתו לצד 
הטכני. ל׳ כתב גם כמה מחזות, עיבד יצירות של משוררים 
קלאסיים ותירגם את ״פדרה״ של ראסין ( 1961 ). — מבין 
קבצי שיריו: 60655 * 130111 0£ 1 ״! 03 ("ארץ הבלתי־דומה"), 
1944 < 511141105 01£4 (״ציורים מן החיים״), 1959 < 6 * ■ 631 ^ 1 
04630 (״ליד האוקיינוס״), 1967 . 

. 1962 , ¥631-1 1 1 :■>!'׳! 46 * 7 ״ 1 .? 1 , 16 נן $13 . 8 .מ 

ג. אב. 

לויאח־ה ( 003083 או 00311413 < השם המלא: סאון פאולו 
דה ל׳), בירת המושבה הפורטוגאלית אנגולה (ע״ע) 
שבדרום־מערב אפריקה. כ 00 מ 250 תוש׳( 1965 , מהם ב 46,000 
אירופים). בה מרוכזים מוסדות השלטון במושבה! מושב 
ארכיהגמון. בל׳ הנמל השני בגדלו באנגולה אחרי לוביטו, 
והיא מחוברת לפנים־הארץ ע״י מס״ב באורך 700 ק״מ. בל׳ 
שדה־תעופה בינלאומי. עיקר מסחרה הוא יצוא תוצרת חקל¬ 
אית, אך יש בה גם פפעלי־חעשיח קטנים רבים לתצרוכת 
מקומית וכמה מפעלים גדולים לטכסטיל, מלט, טאבאק, מזונות 
ועוד. ב 1955 גתגלה בקרבתה נפט והוקם בית־זיקוק שתפר 
קתו מגיעה ל 500,000 טון לשנה. את החשמל לעיר מספק 
חמפעל ההידרו־תשמלי מאבובאם ( 3$ ג! 11 נ 7431 ), שבמרחק 50 
ק״מ מסנה. רבעי המגורים בג דים בעיקר על מדרונות הגב¬ 
עות שבמזרח העיר. בחלק המישורי הנמוך שבמערב נמצאים 
איזורי המסחר והתעשיה, הגמל ומחסניו, ושכונות לידים. 
ל׳ נוסדה ב 1576 על ידי פאולו דיאס די נובאס, והמבצר 
העתיק סאון מיגל ( 1141 ^ 1 550 ) משקיף על העיר ועל האי 
ל׳ שממל לגמל. מראשיתה שימשה מרכז חשוב לסחר 
העבדים. לבירת אנגלה הוכרזה ב 1627 , אך מעמד זה יעבור 
בעתיד לעיר הואמבו (נובהלח׳בואה) שבפנים־הארץ. 

לואם, ג׳ורג , הנרי — 05 ^ 001 ץזמ 04150 — 

( 1817 — 1878 ), סופר ופלוסוף אנגלי, אחד ממפיצי 
הפחיטיוויזם של א. קונט (ע״ע) בארצו. הסופרת הנודעת 
ג׳ורג׳ אליום (ע״ע) היתה ידידתו בחיים. 

כבר בעבודתו הגדולה הראשונה, בארבעת הכרכים של 
ע 11 נןס 11110$ ? 0£ ץז 11510 ־ 1 £11031 ג} 3 ־ 810£1 ("היסטוריה ביר 
גראפית של הפילוסופיה״) 1845/46 , הצהיר על דבקותו בדעיר 
גותיו של קתט. לפי דעתו הסרה התבונה האנושית את 
הכושר להגיע להכלת ודאיות בתחום המטאפיסיקה, ואין, 
איפוא, מקום אלא לשיטת מחשבה שוויתרה על העמדת 


שאלות מטאפיסיות וסיגלה לעצמה את דרך החשיבה המקר 
בלת במדעים המדוייקים: הפוזיטיוויזם מיסודו של קוינט. 
מאותר יותר נטש ל׳ את עמדתו הפחיטיודסטית הבלחי- 
פשרנית והתקרב בדעותיו להרברט ספנסר (ע״ע). בחיבורו 
העיקרי 74108 308 01£6 0£ 011161115 ־ 1 ? ("בעיות החיים 
והתת״), ב 5 כרבים, 1873 — 1879 , טען ל׳ כי ניתן להתמודד 
עם הבעיות המטאפיסיות ע״י שימוש בשיטות מדעיות- 
נסיוביות. לצורך זה יש להבדיל בין התהום הנסיוני של 
המציאות הנחקרת לבין התחום המקןה־נסיוני, המקיף את כל 
החורג אל מעבד לגבולות הנסיון האפשרי. עיקרה של 
השיטה הוא: בידדד־בפחשבה של כל היסודות הבלחי־ 
ניתנים להכרה נסיונית, לשם הפרדה ברורה בין ההברות 
הענייניות והספקולאטיוויות וקביעת שיטת עיבוד נבונה 
לתחומים אלה. 

בתחום הפסיכופיסיולוגיה טען ל׳, כי התחושה והפעלת 
העצבים אינן שתי תופעות שונות, כי אם תופעה אחת, הנר¬ 
אית משתי נקודות־ראות שתות. על־כן אין לתפוס את התר 
פעה הפיסיולוגית (הפעלת העצבים), ואת התופעה הפסיכר 
לוגית (ההגבה באמצעות התחושה) כעומדות בקשר סיבתי, 
העולם האובייקטיווי, על עצמיו הרבים ועל יחסי־הגומליך 
השתים שביניהם, אינו אלא דיפרנציאציה של הקיים, אשר 
הסובייקט המכיר הולך ומרחיב אותה. ל׳ סבור היה כי 
לסביבה החברתית נודעת השפעה רבה על התפתחותו 
של הפרס, לא רק בסה שנוגע להתפתחות התחושות, 
היצרים והרגשות, כפי שטען ספנסר, אלא אף לגבי הת¬ 
פתחותו השכלית והרוזזנית־תרבותית של היחיד בתוך 
הקיבוץ החברתי. 

כעורך ספרותי של כתבי עת שונים היה ל׳ פעיל גם 
בענפי הספרות והתיאטרון. הוא כתב, בעילום שם, מספר 
מחזות ורוסאנים ופירסם מחקרים על גתה, לופה דה וגה 
וקאלדרון. ב 1865 ייסד את הדרשבועון הנודע ץ 1:1 ^ 1 ת 11 ״ 0 ? 
¥\ 16 /י 6 ?. 

,( 111105,11  ? 1 ו/<ן 0 ! 10 ו< 1 ? 131 , 1.. 03113x1 

.( ; 1933 ,! £1,0 ' 01 £ ' 0 !״ 3 ״£ . 0 , 01 < 101 וא . 7 , 1876 

011111 [) ../ 0.11 [ 0 £171 766 ,ץ^תווח<\ 1 

. 1952 ,( 11 הנ , 10635 0£ . 1111 ־ 1 1110 £ם 
א. גר. 

לואסיים ( 003530634 ), משפחת צמחים דרפסיגיים המונה 
13 סוגים וב 250 מיגים, עשבים, מטפסים או עצים, 

בעלי עלים מסורגים או נגדיים, מכוסים בשערות צורבות. 
הפרחים דרמיניים, בעלי 5 עלי-גביע, 5 עלי-כותרת מפורדים 
ואבקנים מרובים. בפרח סטמינודים דמויי־קשקש המפרישים 
צוף. מספר עלי-שחלה 3 — 7 . הפרי — הלקט מוארך, הנפתח 
על ידי קשוח! סוגים שונים משמשים רצמח־נוי( 746024113 , 
00353 ועוד). הל" נפוצים בעיקר באמריקה הדרומית הטרד 
פית. מרכז תפוצתם — צ׳ילה. בארגנטינה ידוע ה 13 ס 11 ק 0 ( 3 ס 
13161-1113 , צמח נר מטפס, חד־שנתי, שגבעולו מגיע עד לאורך 
של 10 מ׳. רק סוג אחד, ה 1584013 ^, מוגבל לאיזורים היבשים 
של אפריקה וערב. 

לואר ( 00114 ), נהר במרמה ובמערבה של צרפת, הארוך 
בנהתת שכל מהלכם בתחומיה. ארכו 14120 ק״מ 
ושטח אגן הניקוז שלו 121,000 קמ״ר. מקורותיו נמצאים 
בגובה 1,340 נד, בהרי ויווארה ( ¥11131-315 ), במרחק כ 40 ק״מ 



ר. ט, ם לואל 


273 


לזיאד — לוב 


274 


מעמק הנהר ר 1 ן. באותה סביבה גם מקותת הנהר אליה 
(ז:> 111 \,), אחד מגדולי יובליו של הל/ הזורם במקביל לו 
לאורך כ 400 ק״מ עד למקום איחודם בקרבת העיר נור 
(מסזמא). בראשיתו הל׳ הוא נהר הררי בעל נגר חזק, 
הזורם צפונה בעמק צר, עמוק ומפותל, עד סביבת סן 
ראמבר 0 זא 1 ת 1 ג 51.8 ), שבקרבת סנט אטין ( 6 םווש £11 . 51 ). 
בקטע זה יורד הנהר קרוב ל 1,000 מ׳ על־פני דרך של כ 180 
ק״מ ומקבל כמה יובלי הרים עשירים במים. ליד סן ראמבר 
נכנס הל׳ לאגן פורז (!:"ס?), אגן צר וארוך המיושב אוכלר 
סיה חקלאית צפופה. את ההרים הסוגרים על אגן זה מצפת 
פית הנהר בערת צר ועמוק עד הגיעו לעיררואן(ש״״&ס^), 
היושבת בגובה 280 מ׳. מהאן ועד בריאר ( 6 ע 1 ז 8 ; 165 מ׳) 
זורם הל׳ בעמק ההולך ומתרחב, באיזור של הרים נמוכים, 
בעלי מדרונות נוחים. בקטע זה של הל׳(בת רואן לבדיאר), 
שבו הנהר רדוד, נבנתה תעלה במקביל לנהר, המשמשת 
לתנועת ספינות קטנות. 

מבריאר ועד בלוא ( 81015 ) יוצר הנהר קשת גדולה החו¬ 
דרת לתוך אגן פאריס. מדרום לבלוא פוגה הל' מערבה 
ובכיוון זה הוא זורם עד הישפכו לאוקיינוס האטלאנטי. הל׳ 
עובר כאן באחור של גבעות נמוכות ומעוגלות; רובו של 
האחור נתון לסכנת שטפונות מפני גאות הנהר בעת ריבוי 
גשמים. חלק זה של עמק הנהר ידוע ביפי־נופו השקט. 
במיוחד מפורסם הקטע בין אורלאן לטור ( 5 ־ 10111 ), שלגדו¬ 
תיו טירות וארמונות של האצולה הצרפתית (בעיקר מה¬ 
מאות 16 — 18 ) וכן חווילות של עשירי צרפת. ליד טור 
מקבל הל׳ את יובלו הגדול שר (״יס), ממערב לה — את 
יובלו ויין ( 16 ו 71611 \) וליד אנז׳ה ( 5 זש 8 ^, ע״ע) את הנהר 
סארת ( 180 ־ 531 ), היובל הגדול היחיד הבא לו מעברו הימני. 
אניות גדולות מגיעות על-פני הל׳ רק עד סן נאזר (-*א. 51 
שז 231 ), בקצהו המערבי של השפך. בימי האימפריה הרומית 
נודע הנהר ל׳ בשם ליגר (זז 8 ש 1.1 ). 

( 2 ) גליל (דפארטמאן) במזרחה של צרפת המרכזית, 
בחלקו העליץ של עמק הנהר ל׳, ממערב לעמק הרץ (בסבי¬ 
בות ליץ). שטחו 4774 קמ״ר, ומספר תושביו סס(/ 708 
( 1965 ). בירת הגליל — סנט א טין (כ 200,000 תוש׳). בגליל 
מצויים מכרות־פחם עשירים ותעשיה של מוצרי ברזל ופלדה. 
יינות-בורז׳ולה המפורסמים — מקורם בגפנים של גליל ל/ 

בדבר ל׳-אטלאנטיק (לפנים — ל׳־תחחי), ע״ע ננס. 

מ. בר. 

לוב (בץ 8 !ע, ערב׳: אל-ממלכה אל-ליביה אל־מותאחידה), 
ממלכה באפריקה הצפונית, 1,759,540 קמ״ר, 

1,677,000 תוש׳ (אומדן 1966 ), המאחדת את אחורי טריפ 1 * 
ליטאניה, קירנאיקה (ע״ע) ופזאן (ע״ע), אשר היוו עד 1942 
את המושבה האיטלקית ל׳. 

ל׳ תופסת את החלק המרכזי של צפון־אפריקה ומשתרעת 
מהים־התיכץ עד לב מדבר סחרה; בץ 19 לבין 33 מעלות 
רוחב צפתי ובין 9 לבץ 25 מעלות אורך מזרחי. מרבית 
שטחה מדברי. במזרח היא גובלת בסודאן ובמצרים; הגבול 
נקבע לאורך קו האורך ־ 25 , סרט לתיקתים קלים שהוכנסו 
ב 1925 בקטעו הצפוני. הגבול המערבי — עם תוניסיה ואל־ 
ג׳ידיה — נקבע בהסכם איטלקי־צרפתי ב 1919 , ותוקן בהסכ¬ 
מים ב 1955/6 . הגבול הדרומי — עם ניז׳ר וצ׳אד — נקבע 
בהסכם עם צרפת ב 1935 . 

המבנה, מבדילים בין האחור המערבי, הכולל את 


טריפוליטאניה ופזאן לבין האחור המזרחי — קירנאיקח. 
חלקו הדרומי של האחור המערבי בנוי שורה של מאסיווים 
קריסטאליניים, שעיקרם מדרום לגבול, המוקפים מעטה של 
אבן חול ויורדים בתלילות לסדרה של שקעים, מצפון 
לשקעים — רמות, המגיעות לשיא גבהן בשוליהן הצפוניים, 
ויורדות במדרון תלול אל מישור החוף. באחור המזרחי קיים 
מאסיוו קריסטאליני רק ליד גבול מצרים, ואילו עיקרו שפלה 
ענקית המכוסה חולות; בצסץ — אחור רמתי אחד, ג׳בל 
אחדד (ההר הירוק), שמתלוליו מגיעים ממש עד חוף הים. 

איזורים גאוגראפיים. במערב: ( 1 ) ?'פרה. 
מישור החוף העיקרי של טריפוליטאניה, המשתרע מגבול 
תתיסיה עד חומס (אל־חומם) — מרחק כ 350 ק״מ — ובו 
רוב האוכלוסיה. במקום הגשום ביותר נמצאת טריפולי(טר־ 
בולוס), העיר הגדולה שבמדינה. 

( 2 ) מדרום למישור ג׳פארה נמצאת רמה גירנית חשופה, 
הקרויה בפי התושבים — אל - ג׳ 3 ל, היא מתרוממת מעל 
למישור החוף במתלולים שגבהם, בג׳בל נפוסה, מגיע ל 1,000 
מ׳ מעל־פני-הים. המתלול קתב לחוף ממזרח לחומס, ומת¬ 
רחק ממנו לכיוון גבול תוניסיה, ומשווה לג׳פארה צורת משר 
לש. הרמה יורדת לצד דרום במדרגות. המדרגה הדרומית 
ביותר מכונה: חמדה אל־חמרה (האדומה), בגלל אברהחול 
הנובית האדומה השולטת בסלעיה. בפינתה הדתמית־מזרחית 
נמצא איזור געשי נרחב הקרוי ג׳בל־א-סוודה (ההרים השחו¬ 
רים); שיאו כ 1,200 מ׳. 

( 3 ) ס י ר ט י ק ה. השלוחות המזרחיות של הרמה מגיעות 
בצפון כמעט עד לים, ואילו בדרום הן מתרוממות בשטחים 
וולקאניים לגובה של יותר מ 1,000 ס' — חרוג׳-אל-אסוד. 
מהשלוחות הצפוניות יורדים למפרץ סירסה נחלי-אכזב המס¬ 
תיימים במלחוית, שהגדולה בהן היא: סבחת־אל-טאורגה, 
הנמשכת במקביל למרבית ארכו של החוף המערבי של 
המפרץ. 

( 4 ) ם ז א ן. מדרום לרמות נמשכת ממערב למזרח סדרה 
של שקעים גדולים, צחיחים לגמרי, המכוסים בתבם שטחי 
חולות ענקיים ("אידהאך) או חצץ (סדיר). באחדים מן 
השקעים קרוב מפלס מי התהום לפני השטח, דבר שגרם 
להיווצרות נאוודמדבר פזורות, שבהן מתבזים כ 80% מחד 
שבי פזאן; הגדולות ביניהן הן סבחה ומתוק. 

( 5 ) לאורך הגבול הדתמי של ל׳ ישנם מספר מ א ם י - 
ווים, הבנויים גראנים וסלעים קריסטאליניים אחרים. במא- 
סיד של טיבסטי (שרובו בצ׳אד) מצוי ההר הגבוה במדינה 
( 2.286 מ׳). 

במזרח: הרמה הקירנאית מתחילה ממש ליד חוף הים, 
ומתרוממת במדרגות קצרות עד לשיאה. הרמה זוכה לכמויות 
גשם ניכתת ומכוסה בצמחיית יער וחורש; נקראת:( 6 ) ג׳ ב ל 
אחדר (ההר הירוק), אולם האפשרויות לעיבוד חקלאי 
מוגבלות בגלל ביתורו הרב של השטח וטיב הקרקעות, 

( 7 ) מרט ריק ה. ג׳בל אהדר יורד מזרחה בשלוחות 
מקבילות, המגיעות עד לחוף ויוצתת כפים ומפרצים קטנים, 
נוחים לעגינה. היישוב נמצא בעמקים שבץ השלוחות ובנמ¬ 
לים קטבים, שזכו לחשיבות רבה בזמן מלה״ע 11 , כטובתק 
וברדיה, 

( 8 ) ים החול. כמעט כל קיתאיקה מדתם לג׳בל 
אחדר, היא מישור גדול המכוסה בשטחי חול מהגדולים 



275 


לוה 


276 


בעולם. בגלל החוליות הנודדות כרוך המעבר באיזור זד. 
בקשיים גדולים. במקומות מבודדים נמצאות נאות־מדבר, 
שהגדולות בהן הן כופרה בדרום, ג׳אלו בצפון וג׳אהבוב 
בצםון־מזרח. הקימוטים של סירטיקה, הנמשכים בדרום־ 
קירנאיקה, נתגלו כמאגר נפט מן העשירים בעולם. 

אקלים. ל׳ היא ארץ מדברית, פרט לחוף הצפוני־ 
מערבי של קירנאיקה, שאליו מגיעים השקעים הבארוממריים 
העוברים בחורף מעל לים־התיבץ והוא זוכה בגשמי חורף 
עד 600 ס״מ בשנה באיזורים הגבוהים וכ 300 מ״ס במישור 
החוף. החוף בין טריפולי למיסוראטה מקבל 300 — 350 מ״ם, 
ואילו בכל יתר חלקי המדינה אץ במות המשקעים הממוצעת 
מגיעה אף ל 100 מ״מ בשנה. תחום־ההשתנות השנתי של 
הטמפראטורה הוא גדול, בעיקר בצפון, שם חודרים בחורף 
טשי אוויר קטבי מעבר לים־התיכון ועמם טמפראטורות נמו¬ 
כות, ולעתים אפילו יורד שלג בהדים י אך בתב חדשי השנה 
שולטים גושי אוויר טרופיים יבשתיים, וסספראטורת־המכסי- 
מום היומית הממוצעת בחדשי הקיץ מגיעה ל ״ 46 — 40 . האי־ 
זורים החמים ביותר נמצאים באגנים הפנימיים של מדבר 
סחרה. ובהם נמדדו טמפראטורות שהן מהגבוהות בעולם (עד 
״ 57 ). האיזור היחיד שבו מודגשת השפעה ממתנת של הים 
התיכץ הוא קירינאיקה הצפונית. שבה דומות הסמפראסורות 
לאלו של ישראל. תופעה קשה במיוחד היא החח הדרומית, 
המדברית, החמה, ה״ג׳יבלי" המעלה את החום באיזוד 
החוף בבת אחת ב ״ 20 — 15 והמלווה לעתים קתבות סופות־ 
חול. היא מתחוללת בעיקר בחדשים אפריל 1 —יוני. 

החי והצומח. רק באיזורים בודדים, כג׳בל אחדד, 
ישנה צמחיה ים־תיכונית. בשאר חלקי ל׳ הצמחיה היא 
מדברית, המגוונת במידה זעומה ע״י אקליפטוסים בטריפו־ 
ליטאניה, וקטעי יער אורן ולא־נשירים אחרים, בקיתאיקה. 
גם החי הוא מדברי: ירבועים, צבועים, שועלים וחתולי־בר. 
בין הזוחלים לטאות שונות וסוגים אחדים של נחשים, שהאר־ 
סיים שבהם הם הפתנים. 

אוכלוסיה וחברה. התושבים המקוריים של ל׳ 

היו, כנראה, בני אותם עמים שנקראו בפי הכובשים הערבים 
"?רקרים" (ע״ע), ושהתערבו בימי־קדם עם יוונים ותמאים 
שהתיישבו באיזור החוף. עם הכיבוש הערבי נדחקו הברברים 
אל אחורי ההרים ושרידיהם עוד מצויים בנאות־סדבר, 
כג׳אלו, אוג׳ילה וזוורה, היום כמעט כל האובלוסיד. היא 
ערבית מבחינת הלשץ והתרבות, ומוסלמית מבחינת הדת. 
בץ ערביי קירנאיקה קמה, במאה שעברה, הכת המוסלמית 
הסנוסית (ע״ע סנוסי) שמייסדה, סייד מוחמד בן עלי, הוא 
אבי השושלת השלטת בל/ 

בתקופת המשטר הפאשיסטי באיטליה יושבו בל׳- כמה 
רבבות איטלקים חלק ניכר מהם עסק בחקלאות. לאחר 1951 
נשארו בל׳ כ 30,000 מהם, רובם בטריפולי. 

עיקר היישוב בל׳ מרוכז ברצועה שאיבה מרוחקת מהחוף 
יותר מ 30 ק״פנ ברצועת החוף המערבית אף מפלס מי־התהום 
אעו עמוק ואלפי בארות פרימיסיוויות מספקות מים רבים 
להשקיה. כ 10% מהאוכלוסיה יושבים בגאות־המדבר המפו¬ 
זרות בפנים המדינה. היישוב העירוני גדל בתקופת השלטון 
האיטלקי, ומגמה זו אף נתחזקה מאז גילר הנפט, והיום 
( 1967 ) מגיע אחת יושבי הערים ל 50 . כ 25% מהתושבים 
הס נוודים ונוודים למחצה. 

מנהל. בתקופת השלטץ האיטלקי והמשטר הפדראלי 



טריפולי: 1 סדרות לחוף־הים 

(עד 1963 , ור׳ להלן) היתה ל׳ מחולקת לשלוש יחידות מדי¬ 
ניות: טריפוליטניה ( 290,000 קכדר), קירנאיקה ( 900,000 
קמ״ר), קזאן ( 570,000 קמ״ר). החלוקה המנהלית. היום, 
היא ל 10 מחוזות (סוחפזת), שבראש כ״א מהם עומד נציב 
(מוחפח) והם: ןויה, קרבולום, חומם, מיסוראטה. בנגאזי, 
דרנה, ג׳בל ע׳ארבי, ג׳פל אחדר, סבחה, אובדי. 

כערי בירה משמשות לסירוגץ בנגאזי וטריפולי (ע׳ 
ערכיהן). בירה חדשה מוקמת בביידד. (בצפון־מזרח קירנאי־ 
קה). הערים הגדולות (בסוגריים, אומדן מספר התושבים 
ב 1966 ) הן: טריפולי (טרבולוס, 230,000 תוש׳), בנגאזי 
(בנע׳אזי, כ 140,000 ), דתה ( 22,000 ), ברקה [ע״ע, אלמרג׳], 
עג׳דביד. וטוברוק ( 16,000 כ״א), חומס ([=לפטים מגנה] 
ע״ע) ומיסוראטה. יתר היישוב העירוני מצוי במספר רב של 
ערים קטנות. 

י. קר. 

כלכלה. עד לגילוי הנפט ב 1959 (ר׳ להלן) היתה 
כלכלת ל׳ מבוססת על חקלאות פרימיטיווית ומרעה. בל' 
מנצלים כ 38 מיליונים דונם קרקע ורק 13 מיליון דונם מיוע¬ 
דים לחקלאות קבועה והם מתמים בעיקר לאורך החוף. 
הגידולים העיקריים ( 1965 ): דגנים כ 100,000 טון 1 זיתים 
(כ 5 סיליץ עצים) עד 100,000 טון ז שמן־זית כ 00 נ/ 14 טץ. 
חשובים גם מטעי התמרים (כ 3 מילית עצים) והשקדים. 
בשנים האחרונות התפתח גידול אגתי-אדמה ליצוא — 
כ 5,000 טון. 

מ ש ק ־ ה ח י. מצדים במילית כבשים, כמספר הזה עיזים, 

וב 200,000 גמלים. 

עד שנת 1960 לא היתד. במעט תעשיה בעתם, וההת¬ 
פתחות בתחום זה עתין איטית. חומר הגלם היחיד המצד 
הוא המלח — ממנו כורים כ 12,500 טת לשנה. כמו כן 
מעבדים ספוגי ים וקיימת תעשיית־בית לשטיחים ותכשיטים. 
ייצור החשמל ב 1964 היה 157 מילית קדש ( 74 מיליון 
קדש ב 1957 ). בסך הכל עסקו בתעשיה, ב 1965 , כ 12 אלף 
איש. 



277 


לוב 


278 



מצב החברה הפרימיטיווית והכלכלה הנחשלת של ל׳ 
משתנה, מן הקצה אל הקצה, כתוצאה מגילוי הנפט, בעשור 
האחרון. קידוחי הנפט החלו בשנת 1956 ובאר הנפט הגדולה 
הראשונה נתגלתה ב 1959 בזלטן, שבאיזור המזרחי. 42 חב¬ 
רות ( 1968 ) פועלות בתפוש נפט וכבר נתגלו 20 שדות נפט 
המשתרעים על פני שטח נרחב של הסירטיקה והמשכה 
הגאולוגי — דרומית לג׳בל אחדר. כיום מופקים למעלה מ 1.7 
מיליון חביות ליום, מכ 1,000 באתת בשדות אלה, וקצב 
ההפקה תלד רק באמצעים להובלת הנפט לנמלים. במשך 5 
השנים האחרונות (עד 1967 ) הונחו 5 צנורות נפט׳ שארכם 
יחד למעלה מ 1,500 ק״מ, משדות הנפט אל נמלי הנפט החד¬ 
שים: משדה זלטן לנמל מרטה בלגה, מדהרה לאס-סידר 
שבמפרץ סירסה, ומשדות־הנפט של בידה וסמח לרס־למף, 
באותו מפרץ. 'לאחר גילד שדה הנפט בסתר (כ 500 ק״מ 
מדתם לטוברוק/ הונח צנור לנמל הנפט החדש (נחנך ברא¬ 
שית 1967 ) במרסה הריגה, שבטוברוק. הצנורות הם בקוטר 
של 24 — 34 אינץ'. 

כמדות הנפט שיוצאו מל׳ גדלו מ 0.7 מיליון טון ב 1961 
(בשוד של 11.5 מילית תלר) ל 22 מיליון טון ב 1963 , 58 
מיליון טת ב 1965 (בשוד של 780 מילית תלר) ו 84 מיליון 
סת ב 1967 . ב 1964 הופעל בית זקוק במרסה ברגה וכן מפעל, 
שיהיה מן הגדולים בעולם, להפיכת גז־האדמה — שנתגלה 
בכמדות גדולות — לנחל. 6 שנים לאחר הפעלתם המסחתת 
של שדות-הנפט הפכה ל׳ ליצואנית הנפט ה 5 בגדלה בעולם. 

תחבורה. האיטלקים הקימו את כביש החוף — מגבול 
תוניסיה ועד גבול מצתם באורך של כ 1,800 ק״מ. עד אז לא 
היו בל׳ דרכים המתאימות לתנועת כלי־רכב ממונעים. ב 1962 
הושלם הכביש — 1,250 ק״מ ארכו — שבת מיסורטה, דרך 
סבחה, בירת פזאן, לגאת, שליד גבול אלג׳יריה. כביש נוסף 
באורך של כ 260 ק״מ מחבר את ואדן עם סירטה. את הכבי¬ 
שים שהגיעו לפזאן מושכים עד לגבול צ׳אד והם יחצו את 


מדבר סחרה. מסילות בחל, שהיו בל׳, 

סורקו ב 1964 . שדותהתעופהשלבג- 
גאזי וטתסולי הם בינלאומיים (אלה הם 
גם ג מ ל י - ה י ם החשובים ),ב 1965 הוקמה 
חברת תעופה לאומית. 

סחר־החוץ. מאזן סחר־החוץ של 
ל׳ הוא חיובי החל מ 1963 . 99% משוד 
היצוא — 780 מילית תל ר ( 1965 ) — 

הוא נפט, המיוצא בעיקר לגרמניה המער¬ 
בית ( 38% ), לבריטניה ( 20% ), לאיטליה 
( 10% ) ולצרפת. היבוא הסתכם (ב 1965 ) 

ב 320 מילית דולר ( 98 מילית ב 1957 ) 

ומקורו בעיקר מאיטליה ( 25% ), אה׳ב 
( 17% ) ובריטניה 15% . 

אתרי הערים הידניות והרומיות שב¬ 
תחומה (ר׳ להלן), מושכים תיירים 
רבים. ב 1965 ביקרו בה כ 65 אלף. 

ה מ ט ב ע — לירה ל׳ — השדה ללירה 
שטרלינג — מחולקת לאלף מיל. ל׳ חברה 
באיזור־השטרלינג. תמות הזהב ומט״ת 
של ל׳ גדלו מ 70 מילית תלד בסוף 1959 
ל 246 מילית תל ר בסוף 1965 ול 416 מי¬ 
לית תלד באמצע 1966 . 

המהירות, שבה נתפתחו שדות הנפט, היתה כה מסחררת 
(ההכנסה הלאומית שולשה בתקופה 1964 — 1967 ) עד שתכ¬ 
ניות הפיתוח וניצול ההכנסות מן הנפט מפגרות הרבה אחר 
המציאות, ובעיקר בגלל העדר כוח-אדם (מקצועי ובלתי- 
מקצועי). לתכנית החומש 1963 — 1968 , הוקצבו כ 500 מילית 
דולר, שנוצלו רק בחלקם ושהופנו בעיקר לפיתוח החקלאות, 



ספע? ?חפררת ני בשרה־הנסט של ז 5 טן 

•י " 





279 


לוב 


280 


התחבורה, החיבוד והבריאות׳ אך עדיין אין ההמונים נהנים 
מהעושר הרב שהביא הנפט. 

31 ח 10 ז 3 םזש 101 ?ירד ..£ !ס ווו *סק 10 )/ 00 ) 017001 )£ ) 711 

83011 לן 12 םזב 8 , 1 ( 51001/0 £0000010 411 £ ; 1960 , 83011 

. 1967 ,. 0.0.0 

י. 1 ,ס 

חוקתה של ל׳ מבוססת בעיקר על החוקות המצרית 
והאיטלקית. המלוכה עוברת בירושה. המלך הוא שממנה את 
ראש הממשלה והשרים. קיימים שני בתי־מחוקקים: סנאט, 
בן 24 חברים ובית־נבחרים, אליו נבחרו(ב 1965 ) 91 נציגים. 
עם הכרזת עצמאותה ( 1951 ) היתה ל׳ ממלכה פדראלית 
ולשלושת מחוזותיה היו סמכדות־שיפוט עצמיות מצומצמות. 
ב 1963 שתתה החוקה ול׳ הפכה לממלכה מאוחדת. 

בכוחות ה מ ז ו י י נ י ם של ל׳ כ 6,000 איש, המסתיי־ 
עים בכזה משטרתי המוגה כ 11.000 איש, תקציב הבסהון, 
ב 1967 , היה כ 30 מיליון דולר. ל׳ נהנית מסיוע צבאי בריטי 
ואמריקאי וציודה הצבאי מקורו בארצות אלה. ב 1968 נודע 
כי צרפת תמכור לל׳ פריטי חמוש שונים. 

כוחות היבשה, 5,0003 איש, מאורגנים בחמישה גדודי 
חי״ר, גדוד משוחין המצמיד בשריוניות בריטיות בלא ציוד 
כבד יותר, ושני גדודי תותחנים. — בחיל האויר כ 20 כלי- 
סיס. — לחיל־הים אניית־משמר, 3 סירות־מנוע מהירות, 
2 אניות־עזר לתפקידים שונים (בנות 2,200 סט׳ כ״א), 2 
שולות־מוקשים וכמה סירות משסר־חופים. — ב 1947 שלחה 
ל׳ מתנדבים שהשתתפו בפלישת צבאות־ערב לישראל. 

ח י נ ו ך. חוק חיגוך־חובה, לגילים 6 — 12 , נחקק עם מתן 
העצמאות, אך רק עתה מאפשרות ההכנסות מהנפט את 
ביצועו. ב 1965 למדו בבתי־ספר 260,000 תלמידים, מהם 
30,000 בנות. באותה שנה היו 10 בתי־ספר תיכוניים, 4 בתי־ 
מדרש למורים ומספר בתי־ספר מקצועיים. מצויים גם מספר 
בתי־ספר זדים. האוניברסיטה של ל׳ נפתחה ב 1959 בבנגאזי, 
וב 1965/6 למדו בה ובשלוחותיה כ 2,000 סטודנטים- — בל׳ 
תחנת־שידור לאומית וכן תחנות שידור וטלמזיה אמריקאיות. 
המשדרות גם בערבית. ב 1968 הוחל בהתקנת טלדזיה לאד 
מית. בל׳ כ 74,000 מקלטי־רדיו( 1966 ), 

פרהיסטוריה. ד׳ אפריקה עמ׳ 42 — 340 , 345 . 

היסטוריה. התקופה הקדומה. בתעודות מצריות 
מן האלף ה 3 לפסה״ג נקראים שכניה של מצרים ממערב 
בשם 611011 ךו או!״!״!שד! ולפי ציורים מהזמנים ההם היו 
בהירי עור בגוון אדמדם ותכולי עין. בתעודות המצריות מן 
האלף ה 2 לפסה״ב נקראו השכנים שממערב בשם לבו(*י< 81 ), 
והמקור הקדום ביותר שבו הם נזכרים הוא מימי רעמסם ה 11 , 
מהמאה ה 13 לפסה"!! לפי צרופם לשבטי המשוש, ניתן 
להניח ששם זה היה רווח כבר במאה ה 14 לפסה״נ. לפי 
צורתם בתבליטים מימי רעמסס ה 111 (המאה ה 12 לפסה״ג), 
שייכים הם לטיפוס ה 1 ןו 1 ומש 1 ׳. מעטים השמות של לבו שנר¬ 
שמו בתעודות המצריות׳ ויש שמסיקים משרידי שמות אלה, 
שהברברים שבאפריקה הצפונית הם יורשיהם, או אפילו 
צאצאיהם, של הלבו והמשוש. 

מסתבר, שכבר בימי רע מסס ה 11 פרצו סכסוכים בץ הל' 
לבץ המצרים. בימי מתפתח (בסוף המאה ה 13 ) נחלו הל" 
מפלה, לאחר שיחד עם עמים אחתם חדת למצרים עד לאי־ 
זור הדלתה. בימי רעמסס ה 111 הוסיפו הל" לעלות על מצרים, 
ובדודות הבאים הצליחו, על אף מפלותיהם, להיאחז בכמה 


חלקים של הממלכה, ואפילו בנא־אמון. מאז שימשו הל" 
ביחד עם המשוש, כחילות־עזר בצבא המצרי. 

שישק (ע״ע), סלד מצרים, היה קצין־צבא ממוצא לובי, 
שהצליח לתפוס את השלטון במצרים ולייסד בה את השד 
שלת ה 22 , הלובית (במאה ה 10 לפסה״נ [ע״ע אוץ ישראל, 
עם׳ 281 ]). ככל הנראה, מילאו הל' תפקיד נכבד בצבאו 
של שישק, ובין חילותיו בשעה שעלו על יהודה נזכרים הל' 
בצד סכיים וכושים (דהי״ב יב, ג). ראשי משוש ולבו הנזכ¬ 
רים בתעודות המצתות היו גורם לא מבוטל בתהפוכות 
השלטון במצרים עד אמצע המאה ה 8 לפסה״נ, ובשושלות 
מקומיות היו בעלי שררה עד המאה ה 6 לפסה״ג. 

במקרא מצד השם ל׳ רק ברבוי. בפרשת בני נח (ברא׳, 

י׳) לא נזכת הל' במפורש, דש אומרים שהלהבים, הנמנים 
שם׳ ליד נפתחים וסתרסים, כצאצאי מצרים. אינם אלא ל' 
יוסף בן מתתיהו מספר (קדט׳ א׳: ר, ב׳), שלהבים הלך לל׳ 
וקיא לארץ זו בשמו, לפי נחום (ג, ט), נטלו הל' חלק 
בהגנתה של נא־אמון מפני אשור והם מתואתם כחיילים 
בצבא מצרים (דה״ב יב, ג; טז, ח), דבר שתואם לידיעות 
העולות מהמקורות המצריים. בספר תיאל (יא, מג) נזכרים 
ל' בזיקה למלך הנגב. שס . א , 

רק בתקופה החדשה נתקבל השם ל׳ לציון המתנה הכד 
ללת את קירנאיקה, טריפוליטניה ופזאן. היוונים כמו 
בשם ליביה (ווליש"/) את קירנאיקה ואורב את כל אפריקה 
הצפונית פרט למצרים. בקירנאיקה יסדו היוונים מושבות 
במאה ה 7 לפסה״נ, שהחשובה שבהן היתה קירני (ע״ע). 
מזרח ל׳ היה אח״כ בשלטון התלמיים ובתחילת המאה ה 1 
לפסה״ג עבר לרומאים. ב 67 לפסה״נ סופח האי כרתים לפרו¬ 
בינציה של קירנאיקה, שבירתה היתה קירני. אוגוסטום מסר 
את הפרובמציה לשלטון הסנאט. הקיסר דיוקלטמוס (ע״ע) 
קרע את כרתים מקירנאיקה, שאותה חילק לשתים, מזרחית 
(תחתית) ומערבית (עילית). בירתה של קירנאיקה המער¬ 
בית היתה פתולמאים (תו׳למתא). מהרומאים עברה קירנאי- 
קה לשלטון ביזאנטיון. מערב ל׳ היה בתחום השפעתם של 
הצורים ואח״כ של בני קרת חדשת (ע״ע, ור׳ טריפולי) 
ובאמצע המאה ה 2 לפטה״נ השתלטו הרומאים על הארץ. 
בתקופה הממית שיגשגה טריפוליטניה, כמוכח מהשרידים 
שנחשפו בלפטים מגנה (ע״ע). בימי הקיסר דיוקלטינוס הת¬ 
רחב שסח השלטון החמי דממה. מהם כבשוה הונדלים 
(ע״ע) ב 435 . ב 534 כבש בליסריוס (ע״ע) את הארץ, וגם 
חלק זה של ל׳ סופח לקיסרות הביזאנטית. 

התקופה הערבית. מיד אחמ שכבשו את מצמם 
פלשו הערבים לל׳, וב 643 הרסו את חומות טמפולי וכל 
הארץ נכבשה בידיהם. פעולות לדיכד התנגדותם של הבר¬ 
ברים נמשכו עוד זמן־מה, אך במהרה התאסלמו מב התוש¬ 
בים. — בקרבם פשטו מאד כיתות דחיות לא־סוניות. גורלה 
של ל׳, בחלקה או במבה, היה קשור במגרב או במצמם, 
ושלטו בה האגלביים (ע״ע) ואחריהם הפאטימיים (ע״ע). 
בתחילת המאה ה 11 התמרד מושל ל׳ מטעם הח׳ליף הפא- 
סימי, חזר לאיסלאם הסוני והכיר בשלטונו העלית של 
הח׳ליף העבאסי שבבגדאד. הח׳ליף הפאטימי שילח בו שני 
שבטים במים, בנו-הילאל ובנדסולים, שהחמבו אח ל׳ 
בפשיסותיהם והמיטו שואה על הארץ: שטחי חקלאות נרח¬ 
בים נעזבו והיו למדבר, ולמעשה לא נותרו מקומות ישוב 
קבועים אלא בעמם המבוצמח, ובראשן טמפולי. פשיטת 



281 


לוג 


282 


דיבדוים גרמה גם לירידת משקלם של הברברים ולעליית 
משקלם של הערבים. במאות השנים שלאחר מכן שקעה 
הארץ במלחמות שבטיות ובאנארכיה, אך בהדרגה התמזגו 
הערבים והברברים. להלכה שלטו בל׳ השושלות המגדביות 
השונות — המוחדין, החלציים וכר, אך שלטונם בפנים הארץ 
כמעט שלא הורגש, וחולשת השלטון גרמה לכך שמדינות 
נוצריות ניטו פעם בפעם לכבוש את ערי החוף. נסיונות 
אלה נבעו גם מרצונן של מדינות ימיות לדכא את שורדי־ 
הים שחופי ל׳ היו מעמיהם. ב 1510 כבשו הספרדים את 
טריפולי, ומסרוה ב 1530 ליוהניטים (ע״ע). באמצע המאה 
ה 16 כבשו התורכים את ל/ והחזיקו בה עד 1911 , לפחות 
להלכה. בפנים הארץ לא הודגש שלטונם, ובאיזור החוף — 
שחולק לשלושה חבלים: טריפולי, קירנאיקה ופזאן — 
גבו התורכים את המסים באמצעות שבטים נודדים, שבתמד 
רה קיבלו פטור ממסים. שיטה זו גרמה להשתעבדות התוש¬ 
בים לשבטים אלה. מפקדי הצבא — הדיים — דחקו בהדרגה 
את המושלים האזרחיים (הפחות) והשתלטו על הארץ. לא- 
פחות מסובנת היתד. עליית כוחם של שודדי־הים, שגרמה 
לפעולות-תגמול נגד טריפולי מצד המעצמות הימיות — 
כגון בריטניה, הולנד, אה״ב (ב 1805 ). 

במאה ה 17 החלה משפחת קרמנלי להשתלט על חבלים 
שונים בל/ ובמאה ה 18 חיתה כל הארץ בידיה. ב 1835 חזת 
התורכים והשתלטו במישרין על ל/ מפחד הצרפתים, שכבשו 
אז את אלג׳יריה. חידושו של השלטון התורכי הישיר הביא 
לשיפור תנאי הבטחון בל/ המאורע המכריע בהתפתחותה 
של ל׳ בתקופת השלטון התורכי המחודש קשור בעליית כוחם 
של המנוסים (ע״ע סנוסי). 

במלחמה בין איטליה לבין תורכיה ( 1911/2 ) כבשו האי¬ 
טלקים את טריפוליטניה ואת קירנאיקה, אולם התנגדות 
התושבים לכובשים נמשכה שנים רבות, בייחוד מצד חסנו־ 
סים, עד שדוכאה כליל ב 1932 . כבר בשנות ה 20 החלו האי¬ 
טלקים בהתיישבות חקלאית ועירונית בל/ בעידודה של 
ממשלת סוסוליני. ערב מלה״ע 11 הגיע מספר האיטלקים 
בל׳ ל 10% — 904x10 מכלל התושבים. האיטלקים סללו כבי¬ 
שים מצויינים, ייצבו חולות־גודדים ופיתחו את מקורות המים 
להשקיה, והנהיגו שיטות חקלאיות חדישות. הורחבה גם 
רשת החיבוץ לתושבים המקומיים, אולם שפת ההוראה 
בבתי־הספר היתה איטלקית. 

במלה״ע 11 נכבשה קירנאיקה בידי הבריטים ( 1940/1 ) 
ובחורף 1942/3 נכבשה כל ל/ קירנאיקה וטריפוליטניה 
הועמדו תחת מנהל צבאי בריטי, ו$זאן תחת מנהל צבאי של 
כוחות צרפת החפשית. לאחר המלחמה הועברה שאלת מעמ¬ 
דה של ל׳ לאו״ם. ב 1949 החליט האו״ם להעניק עצמאות 
לארץ לא יאוחר מ 1952 . האו״ם שלח נציב עליון לל/ ואסיפה 
מכתנת של נציגי שלושת החבלים אישרה ב 1951 חוקה 
פדראלית לממלכת ל/ ב 24.12.1951 הוכרזה עצמאותה של ל׳ 
בראשותו של המלך אידרים 1 , מנהיג הסנוסים. 

ל׳ העצמאית נתקבלה ב 1953 לחבר הערבי. מאז הקמתה 
שמרה על קשרים טובים עם בריטניה ואה״ב, שלהן נתנה 
בסיסים צבאיים בשטחה, ע״פ חחים, שתקפם יפקע בראשית 
שנות ה 70 . מרבית החיילים הבריטיים כבר עזבו(ב 1966 ) את 
ל/ — גילוי מעיינות־נסט עשירים בסוף שנות־החמישים שינה 
במהירות אח כלכלתה של ל׳ ואת מבנה החברתי, וממדינה 
מפגרת נהיתה ל׳ למדינה עשירה בעלת קצב־פיתוח מזורז. 


וע״ע בנגאזי! ברקה! טריפולי! קירנאיקה* פזאן. 

, 1,1813 ) 0 וו 011107 קו 71 110 ) 4 10 ) $10 41 ) 1111 ) 111 ¥01111 , 80110 . 5 

0110 ) 0 *'.׳./׳.;ז 0 - 414111 101710 110 ) 4 510170 , 110551 .£ ; 1953 ,( 1 

4 ( 1911 (£ 1813 , 11 ), 1954: 11 ^. ^112x1(1131-1, > 404 ( 1-711 ., ]963, 

< 07 ץ< 1$1 ,£) 31 ׳״ 11 ד .!/ ; 1964 ,£ 0170111 *!) 70 ,ז 0 ג 31 ז 111 \ . 14 
. 1967 ,( 2011 40 ? , 78 7110 ) 1$ ><ז 1 ) 11 < 1 

אח. א. 

יהודים. מפת־דרכים רומית סדימאה ה 4 לסה״ג מציינת 
בקרבת 063 , היא טריפולי, יישוב בשם' 130 ) 11 ! 501031.00115 
1$11 ^! 1 .\/ 1101 ־ 01 ("סקינה, מקום יהודים של הקיסר")—כנראה 
שבדים. בסוף המאה ה 4 נזכרים גרים מל׳ (ירו׳ כלאים זד, 
ג׳). ב 063 התקיימה גם במאה ה 5 עדה יהודית. לפי מקד 
תת ערביים, נפוצה היתה היהדות בקרב הברברים שישבו 
בהר נפוסה, לפני הכיבוש הערבי, אך במקותתינו נזכתם 
יהודי חבל זה רק מהמאה ה 10 . בין היהודים נפוצה הדעה 
כי משם מוצא יהודי האיזור כולו. במחצית השניה של הסאה 
ה 11 היה בטריפולי בי״ד שלא היה כפוף לזה של א״י, ולפי 
תדירות הכנד אל־לפו־י במקורות מהמאה ה 11 וה 12 , יש 
להסיק כי גם בלבןה, ליד עיר־הנמל חו׳מס, היה יישוב יהודי 
נכבד, וכן גם בבוה-המדבר גרמם (ע״ע). יישוב יהודי היה גם 
בברקה (ע״ע) ובמקומות אחרים. בשנת 1159 — 1160 , סבלו 
הקהילות היהודיות, עם נצחונם של המ!חדץ, אף שהשליטים 
לא פגעו בנפש ולא דרשו המרת דת. 

על 400 השנים הבאות אין ידיעות בדבר יהודי ל/ לפי 
מקור מאוחר, נמלטו, עם הפלישה הספרדית ב 1510 , 800 
משפחות יהודיות מסתסולי לתאג׳ורה שממזרח לה ול$׳ 3 ל 
גריאן שבפנים הארץ. לאחר הכיבוש התורכי התחזק היישוב 
היהודי שם. באותו פרק זמן השתקע בטריפולי הרב שמעת 
לביא (ע״ע), מגולי ספרד, והוא שקומם את מצב היהדות 
שם ויסד את לימוד התורה. בשנים 1588/9 היו יהודי ל' נתר 
נים בצרה גדולה עקב ההתקוממות נגד התורכים שעורר 
"המהדי" יחיא בן יחיא. רבים נאלצו להתאסלם, ועם דיכוי 
חמרד חזת ליהדותם. 

הקהילה בטריפולי התחזקה משהתחילו יהודי ליוורנו 
(ע״ע) להתיישב שם. ב 1663 הגיע אליה השבתאי אברהם 
מיכאל קרדויזו (ע״ע), שניהל משם תעמולה שבתאית. למן 
המחצית השניה של המאה ה 17 ועד לכבוש האיטלקי עמדו 
בראש יהודי ל' -קאידים" (מנהיגים). בימי הרעב והמגפה 
של 1784/5 סבלו היהודים הרבה׳ וסכנה רבה נשקפה להם 
ב 1793 , כאשר נתמנה עלי גורז׳י, המכונה ,בורגול", לפחה 
של ל/ כעבור שנה ומחצה גורש מהעיר, (לזכר הנס חוגגים 
יהודי טריפולי "פוריס-של-בורגול", בכל כ״ט בטבת. 

יהודי ל׳ התגורת בש¬ 
כונות (הארה) בתוך הע¬ 
רים השתות. בשני כפ¬ 
רים בג׳בל (גריאן ותג- 
רינה) שכנו היהודים 
במערות, עד לעלייתם 
ארצה ב 1950/1 . 

הנוסע בנימין השני 
מצא בעיר טריפולי באמ¬ 
צע המאה ה 19 כ 00 ( 14 
משפחות יהודיות (כ 3 /י 
מהאוכלוסיה), ולהם 4 
דיינים מומחים, ו 8 בהי מירח יהודיה סשוכני סערות ננריא! 



283 


לוב—לוכיה 


284 


כגסת. ב 1906 ביקר בל , ג. סלושץ (ע״ע), ותיאו¬ 
רי¬ו משמשים מקור היסטורי. ב 1931 הגיע מספר 
יהודי ל׳ ל 21,000 בקירוב ( 4% מהאוכלוסיה), שישבו ב 15 
מקומות, מהם למעלה מ 15,000 בעיר טריפולי. ב 1944 היה 
מספרם 27,000 . במלה״ע 11 קיימו אנשי הבריגאדה היהודית 
פעולה מדינית ותרבותית ענפה בקרב האוכלוסיד. היהודית. 
בשנים 1950/1 עלו למעלה מ 30,000 מיהודי ל׳ למדינת- 
ישראל, ואז נוחת בה כ 3,000 איש. לפני מלחמת ששת 
הימים נמצאו בה כ 7,000 יהודים, מהם כ 1,500 נתעי חת. 
בעקבות המלחמה רצחו המוני מתפרעים כ 20 יהודים בל/ 
המשטרה פינתה את היהודים מן הגטו של טריפולי, כדי 
לשמור על חייהם, ואז נשדד הגטו ע״י המתפרעים. לאחר 
שחרורם היגרו יהודים רבים. 

מחשובי רבני ל׳ יש לציין את הרב מסעוד חי בקח (ע״ע) 
מחבר ס' "מעשה רקח" על הרמב״ם, ר׳ אברהם חיים אדאדי 
בעל ״ויקרא אברהם״, ולאחתנה — ר׳ יצחק חי בוכבזה 
(גם׳ 1930 ). 

ע״ע אפריקה, יהודים, עם׳ 360 — 364 . 

י. מ. טולידאנו, נד המערב, 88 , תרע״א! ב. טלושץ, ספר 
המסעות, א', תרצ״ח! ש. ברנשטיין, מחזור טריפולי(סיבי, 
י*ט/כ), תש״ו/ז* ג. שלום, אגרת אברהם מיכאל קארדוזו 
לדייני איזמיר (ציוו, י״ס), חשי״ד! ס. זוארץ ועוד [עודך!, 
יהדות ל/ תש״ך ן ח. ז. הירשברג, תולדות היהודים באפ¬ 
ריקה הצפונית, זד, 17-5 , ב/ 206-173 , תשכ״ה < א. הטל, 
סידסומים על יהדות ל׳! רשימה ביבליוגרפית (ספונות, ט׳), 

תשכ״ה! ,^!■![ 4 . 11 411111 114 1 ■ 11111 [ 411/14 , 301111 ( 800 .[ 1 

- 0 * 101 1 011 , £ 414 ££114 011 , 0011511 4 \ ; נ 1858 , 230-237 
, £10141 114 > 144/111 { 44 ' 1 41 1 ( 01 [ 141 , 111 :>< 1 מ 50 ו£ . 1928,14 ,)*מ 
4/11141 ££1-11 211 144 401-10 !  11 יח£ — 

( 1838 -^- 1929 ), מדינאי צרפתי. ל׳ היה בנו של 
איכר, למד משפטים וב 1876 נבחר לציר רפובליקני בבית- 
הנבחרים. הוא לחם בחריפות נגד שיטת החינוך שהיתה 
מקובלת בצרפת, שנתנה השפעה רבה לכנסיה הקאתולית, 
ופעל להנהגת חיגון״חובה חילוני חינם. ב 1885 נבחר ל׳ 
לסנאט, ב 1887/8 היה שר לעבודות ציבוריות וב 1892 ראש 
הממשלה ושר-הפגים, באחת התקופות הקשות ביותר, כש־ 
פקדו את צרפת התנקשויות אגארכיססיות ושביתות רבות. 
ממשלתו נפלה בשל "שערוריית פאנאמה" (ע״ע לספם). 
ב 1896 נבחר לנשיא הסנאט וב 1899 — 1906 כיהן כנשיא 
צרפת. הוא ביטל את פסק־הדין נגד דריפום (ע״ע), ותרם 
להפרדת הכנסיה סן המדינה. ב 1904 הביא לכריתת ברית 
״ההסכמה״ ( £0:6016 ) עם בריטניה. 

,.£ .£ 11141 ) 1114 ? 11 444114 111 ^ ££1 4 > 14141 14 ) 51 , 31140 ( 1 וד 1 ( 0 £ 

. 1932 

אבוא, ?רנסוא מי#ל לה טליה, מךקי דה - 

£00¥015 16 > 015 ^ 43 ^ ,ז 61116 ' 1 16 61 ו 1161 \ צוס^מגז? 

( 1641 , פאריס — 1691 , ורסאי), מדינאי צרפתי. ל׳ היה בנו 
של מישל לה טליה ( 1603 — 1685 ), מבכירי־שריו של לואי 
הוא היה יריבו של קולנד (ע״ע), שונא הוגנוטים 
ומסוכסך עם רוב מצביאי המלך. ל׳ היה מארגן מעולה, ומש- 
נתמנה לשר־המלחמה ב 1666 הקים מחדש את הצבא הצרפתי, 
שמסוגל היה לעמוד בפני כוחות אירופה כולה. במיוחד אירגן 
את שידות האפסנאות ע״י הקמת מחסנים מרכזיים לנשק, 


תחמושת ומזון, שיחרר את הצבא מתלותו בשיקולי אספקה, 
ובעזרת שירות תובלה יעיל הקנה לו אפשתיות תמתן שלא 
תיו ידועות עד אז. בעזרת ז׳אן מארטינה ( 31-11061 ^), מפקח 
חיל־הרגלים, תשליט משמעת ברזל בגייסות, הקפיד על 
תירגול שיטתי של החיילים, ואף ניהל תמרונים קבועים. ל' 
תנהיג את השימ�