האנציקלופדיה 

העברית 

בללית, יהודית ואדעיעזדאלית 


כיד שפלרנה־עשר 
חדרעזצ׳וב - פדיחות 



חברה להוצאת אכציקלרפדירת בע״פל 
ידועזלים - תפב״ו - תל־אביב 



^/וס£^/ק 010 ץ 0 ^£ 




הנהלה ראשית של החברה להמאת אנציקלופדיות בע״מ 

מאיר (ז״ל) וברבה םלאי 


ההרך סודר ונדפס במפעלי דפוס םלאי-( 1 י.אי.םי בע״מ, גבעתיים ורסת־גן; ההגהות — 
עוזר רבין ושרה יפה, ציור ומיפוי ~ נורית יובל 


© 


כל הזכויות שמורות להוצאה, ביהוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 
.סד,! ,צז'ו^;^ןמ 0 0 א 11 ו 8£18 ט? ו< 1 ס£\,? 0¥€1,0 א£ ׳ג 8 ■דמסוא׳גינסס 
, £1 ^<א 18 א 1 ם£דא 1 א? 



המערבת הכללית לברד י״ח 


העורך הראשי: 

פרוס׳ ישעיהו ליבוביץ 


מנהל המערכת: 

אלכסנדר פלאי, .^ 1 


עורר יועץ: 

פרופ׳ נתן רדטנשטרייד 

המערכת המרכזית 

מחלקת מדעי היהדות: פרוס' אפרים אלימלך אורכו 
מחלקת מדעי הרוח: פרום׳ שמואל הוגד ברגמן 

פרוס׳ אירנה גרכל(עורכת מישנה) 

מחלקת מדעי הטבע: פרופ׳ ישעיהו ליבוכיץ 


המזכירות המדעית 

המזכירה הכללית: 

ד״ד גרמה ליכוכיץ 

ישראל תא*שמע, . 6 / מקצועות היהדות ; ד״ר צביה קליין / מקצועות הרוח ; אהרן אריאל, / היסטוריה: 

ד״ר גרמה ליכוביץ / מקצועות הטבע; אריאל כהן, . 50 / מאתמאטיקה, פיסיקה, מטאורולוגיה; 

מלכה מרגן, . 80 . 1 ג, אביבה רבינוביץ, . 50 . 6 / בוטאניקה; זואולוגיה: תקלאות 
פנחס פיק, צבי קיסמרינסקי, . 1 \ / איסוף ההומר 

משה קטן, . 1.011 . 1.10 / ביבליוגראפיה 
ישראל איגרא / המביא לבית הדפוס 


,. המזרח הקדום; ארכאולוגיה 

פרופ׳ מ. אכי־יונה .. 

גאולוגיה ופלאונטולוגיה 

פרופ׳ מ. אבנימלן .. 

מקרא; תלמוד; ספרות רבנית 

פרופ׳ א. א. אורכו ., 

.פסיכולוגיה; חינוך 

ד״ר ח. אורמיאן 

. משפט עברי 

ד״ר מ. אלדן 

. פיסיקה 

פרום׳ א. אלכסנדר ., 

.. .. היסטוריה של אה״ב 

פרופ׳ י. אריאלי 

מטאורולוגיה וקלימטולוגיה 

פרוס׳ ד. אשכל 

.איסלאם 

פררפ׳ א. אשתור 

.המזרח הרחוק 

פרופ׳ פ. א. כודכרג., 

. סוציולוגיה 

פרום׳ י. כן־דוד.. .. 

. מינראלוגיה 

פררפ׳ י; בדומור 

. פילוסופיה 

פרוס׳ ש. ה. ברגמן ,. 

. גאוגראפיה 

ד״ר מ. כדור ,. .. 

.בלשנות 

פררפ׳ א. גרכל .. .. 

.מוסיקה לא־אירופית 

ד״ר א. גרזידקירוי .. 

.ביבליוגראפיה 

א. מ, הברמן .. .. 

. חקלאות 

פרופ׳ ש. הורכיץ 

.טכניקה 

י. מ. רירגין .. ,. 

. מדע הדתות 

פרופ׳ י, צ. דרכלובסקי 


בוטאניקה 

י. טל.מוסיקה חדשה 

ד״ר ע. יאפרהופמן. אמנות 

ד״ר ש. י. כהן .ספרות אנגלית 

ד״ ר מ. לוין . סיבים 

ד״ר מ. לזר ספרות כללית וספרדיות רומאניות: תיאטרון 

פררפ׳ יהושע ליבוביץ . תולדות הרפואה 

פרופ׳ ישעיהו ליכוכיין .. . כימיה! ביולוגיה ,• רפואה 

א. ליבנה.ציונות; סוציאליזם) מדיניות 

פ. מעוז . כלכלה 

רב־סרן פ. פיק.צבא והיסטוריה צבאית 

פרופ׳ ד. ג. פלוסר.תרבות קלאסית; נצרות 

פרופ׳ א. ה. פרנקל (ז״ל) . מאתמאטיקה 

פרדפ׳ מ. קונפינו . היסטוריה רוסית 

ד״ ר ש. רוזן .. משפט בין־לאומי; יחסים בידלאומיים 

פרופ׳ מ. ריינר (עורך יועץ). טכניקה 

י, שמעוני.המזרת התיכון והרחוק 

ד״ ר כ. שרשכסקי. משפט 

פרופ׳ א. ומאוד ור .אנסומולוגיה 


ערדכי מדרדרת בכרד 
פרום׳ מ. זהרי 
































רשימת המחברים המשתתפים בברד י״ח 


אבי־ידנה מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוביברסיסה העברית / המזרח הקדום : ארב־ 
אולוגיה 

אביצור שמואל, ד״ר 

תל־אביב, המכון לידיעת הארץ והעם ע״ש חיים אבשלום / 
הערך: טחנת־קמח (בחלקו) 

אכנימלך משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור כאוגיברסיסה העברית / גאולוגיה ופלאוגטר 
לוגיד. 

אכרמוב שביאור זלמן, עז״ד 

תל־אביב / הערך; טרומן, הרי ם. 

אברמסקי שמואל, ד״ר 

ירושלים / הערך: חתים (בחלקו) 

אדלר שאול, ד״ר, ,. 8 .^ €1 ,. 1.8 \ ,. 11.5 .? 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / רפואה 

אורל ג׳רי, 

ירושלים / תולדות הכנסיה הנוצרית 

אוליצריןי אריה לאו, ד" ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / רפואה 

אולנדורןז פרנץ, ד״ר אינג׳ 

היפר״ פרופסור בטכניון העברי / הערך; טנסורים 

אומן רוכרט ג׳ון, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / מאתסאטיקה 

אור מאיר 

טירת־צבי / הערך : טירת־צבי 

אורכד אפרים אלימלד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תלמוד 

אורמיאן חיים, ד״ר 

ירושלים, האנציקלופדיה החינוכית / פסיכולוגיה; חינוך 

אורן שמעץ 

ירושלים / ספרות עברית חדשה 

אחימאיר אב״א, ד״ר (ז״ל) 

היסטוריה! ספרות רוסית 

אייזנשטדט שמואל נח, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / סוציולוגיה 

אילברג חנן, אינג׳ 

תל״אביב, פרופסור־מישנה בטכניון העברי / הערך: טורבינה 

איסכרג אז׳ן, אינג׳ 

פאריס / הערך : טלויזיה 

אליצור יהודה, .^. 4 ? 

ירושלים, פרופסור־ חבר באוניברסיטה בר־אילן / היסטוריה 
מקראית 

אלקושי גדליהו, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / ספרות עברית חדשה. 

אמירה כנימץ, ד״ר 

ירושלים, פתפסור־חבר באוניברסיטה העברית / מאתמאסיקה 

אנקורי צבי, ד״ד 

ימשלים, מרצה בביר באוניברסיטה העברית / הערך: טוביה 
בן משה 

אפלגאום שמזןץ, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / היסטוריה עתיקה 
אפשטיין הלמוט, ד״ר 

רחובות, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: חתול 
(בחיקי) 


ארבל דוד, אינג׳ 

רמת־חן / הערך: סויה ואריגה (בחלקו) 

אריאל אהרן, 

ירושלים / היסטוריה כללית 

אריאלי יהושע, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה חדשה 

אשכל דב, ד" ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / קלימטולוגיה 

אשרי דוד, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיסה העברית / היסטוריה עתיקה 

אשתרר אליהו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / איסלאם 

כאראז מיתה, 

ירושלים, כית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / ספרות צרפתית 

כונאפאצ׳ה אומכרטר, ד״ר 

נוברה, מנהל המכון הגאוגראפי דה אגוסטיני / גאוגראפיה 

כדפץ נ׳ימז אלרט, ר״ד 

ברקלי, פרופסור־חבר באוניברסיטת קליפורניה י, הערך : טנגוטים 

בידני דוד, ד״ר 

בלומינגטון, פרופסור באוניברסיטת אינדיאנה / אנתרופולוגיד■ 

ביינרט חיים, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית ! תולדות היהודים 
בספרד 

כילסקוב־יאנסן פרדריק יוליוס, ד״ר 

קופנהאגן, פרופסור באוניברסיטה / העז־ך: טגנר, אסיס 

כיקל שלמה, ד״ר 

ניו־יורק / הערך : טרונק, יחיאל ישעיהו 

בלום יהודה צבי, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוגיכרסיטר, העברית / משפט ביז־לאומי 

כלומנטל פנחס, ד״ר 

ירושלים / הערך: טלויזיה חנוכית 

כן־אכא דם, . 4.50 ( 

ירושלים / גאוגראפיה 

כן־דוד יוסןה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / סוציולוגיה 

כן־טוכיה אדם, ד״ר 

חיפה, התחנה לחקר הדיג הימי / דיג 

כן־יעקם אכרהם,. 8 

ירושלים / הערר: סולדנו 

כן־ישראל־קדדון חדוה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכירה באוניברסיטה העברית / היסטוריה חדשד, 

בן־סירה יעקב, אי;נ׳, . 50 

חל־אביב / בניה 

כן־פורת מרים 

ירושלים, שופטת בבית־המשפט המחוזי / משפט 

כן־שמאי מאיר הלל, ד״ר 

ירושלים, מוסד ביאליק / כימיה 

כן־תור יעקב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מינראלוגיה! פטרו־ 
גראפיה 

כראוור אכרהם יעקב, ד״ר 

ירושלים ! גאוגראפיה 

כר־גיורא רפאל, אינג׳, רס״ן 

צה״ל / הערך: טורפדו (בחלקו) 



13 


רשימוז המחברים 


14 


כרגמן פליל,ם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית ! הערך: טוכסיקו־ 
למיד. 

ברגמן שמואל הרגו, ד" ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 

ברור משה, ד" ר 

תל־אביב, מורד, באוניברסיטת תל־אביב / גאוגראפיה 

ברמן משה אליהו, איגג׳ 

תל־אביב, משרד הדואר / הערך: טלקומוניקציה 

ברקלו ג׳ופרי, 

קימבר־ג׳, פרופסור בקולג׳ סנט ג׳ון / הערך ; טוינבי (בחלקו) 

ברש משה 

ירוישלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית' / אמנות 

גהל מרטין, .£ 

תל־אביב / הערך; טבק (בחלקו) 

גוגגהיימר הייב הייגריך, ד״ר 

מיניאפוליס. פרופסור באוניביסיטה של מינסוטה / הערך: 
טריגונומטריה 

גולדברג לאה, ד״ר 

ירו־סלים, פרופסוריחבר באוניברסיטה העברית / הערך: 
טולסטוי. לב 

גולרשמידט דניאל, ר״ד 

ירושלים, בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / תולדות התפילה 
בישראל 

גורי יום,?,.^ 1 

ירושלים / הערך : טרבלינקה 

גיהץ מרדכי,. 1 \, סא״ל 

תל־אביב, מדריך באוניברסיטת תל־אביב / צבא 

גיל עמנואל 

תל־אביב / ספורט 

גינדל ישראל, ד״ר 

רחובות, מכון וולקני לחקר החקלאות / הערך: טיק 

גלב איגנץ ג׳י, ד״ר 

שיקגו, פרופסור באוניברסיטה / הערך: חתים (בחלקו) 

גנצל ברנהרד דב, ד״ר 

ניו־יורק, פרופסור באוניברסיטה / היסטוריה של אירופה 

גרבל אירנה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / בלשנות 

גרזון־קיווי אסתר, ד״ר 

ירושלים, חברתימחקר באוניברסיטה העברית / מוסיקה לא־ 
אירופית 

גרינץ יהדבע מאיר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־הבר באוניברסיטת תל־אביב / מקרא 

גרשוגי גרשון 

ירושלים / תיאטרון 

דה־פריס אנדרה, ד״ר 

תליאביב, פרופסור באוניברסיטת תל־אביב / רפואה 

דור מנחם, ד״ר 

גבעתיים / זואולוגיה 

דינור בן־ציון, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / היסטוריה של 
עם ישראל 

דיל,מן שלמה,. 1 \ (ז"ל) 

ספרות פולנית 

האפט דניאל, ד״ר 

ירושלים / הערך : חשבונאות 

הורביץ שמואל, ד״ר 

רחובות, פרוםסור״חבר באוניברסיטה העברית /, חקלאות 


הורוביץ יהושע, ד״ר 

בני־ברק / ספרות רבנית 

היימן רודולן?, אינג׳ 

חיפה, מרצה בכיר בטכניון העברי / הערך: טכניקה 

הירשכרג חיים זאב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת בר־אילן / הערך: טריפולי 
(בחלקו) 

הר משה דוד, 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / היסטוריה של עם 
ישראל 

הרטוב אילן, 

ירושלים / הערך : טימבוקטו 

הריסץ־צ׳רץ׳ רונלד נ׳ימז, ד״ר 

לונדון, פרופסור באוניברסיטה / הערך : טוגו 

וורמכרנט מרדכי 

תל־אביב / תולדות ישראל! פולקלור 

ויטנכרג גדעון, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פאראזיטולוגיה 

ויים אורי 

ירושלים / הערך : טטרים 

וינר הרכרט, הרב,. 5 

ניו־ג׳רזי / הערך : טורו, יהודה 

וירגין יוסף מנחם, אינג׳ 

ירושלים / טכניקה 

וישליצקי לואיזה, ד״ר 

ירושלים / הערך; טביעה וד,צלה 

ורהפטיג שלם, ד״ר 

ירושלים / הערך; חרם (בחלקו) 

זהרי מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בוטאגיקה 

זילברשטיין ורנד, ד״ר 

ירושלים, משרד־הבריאות / הערך: טבק (בחלקו) 

חכם עמום, .^ 8, 1 

ירושלים / מקרא 

טל אוריאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: טויבש (טאובס) 

מל יוסן? 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / מוסיקה 

מדגן מלכה, 

ירושלים / בוטאניקה ; זואולוגיה 

יאפדהופמן עדית, ד״ר 

אמסטרדם / אמנות 

יואלי פנחס, אינג׳ 

חיפה, מרצה בכיר בטכניון העברי / הערך: טופוגרפיה 

ינקלכיץ ליאון 

ירושלים, מורה בכיר באוניברסיטה העברית / תרבות סין 

יעקכי דוד, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / היסטוריה של ימי־ 
הביניים 

ירון רארכן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־ חבר באוניברסיטה העברית / משפט רומי 

ירושלם אדמונד מאיר, ד״ר (ז״ל) 

הערך: טרולץ 

כהן אריאל, . 50 . 1 \ 

ירושלים / מאחמאטיקה ; פיסיקה ; מטאורולוגיה 

כהן יהודה 

ירושלים, שופט בבית־המשפס הפחח י / משפט 



15 


רשימת המהכריפ 


16 


כתן שרום יעקב, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / ספרות אמריקנית 

כהנא כנדאל פ., ד״ר 

ירושלים, אוצר ראשי כמוזיאון ישראל / ארכאולוגיה קלאסית 

כץ טרכיה, אינג׳ 

תל־אביב, בשרדיהדואר , הערך: טלגרף (בחלקו) 

לכציץ נחמיה, . 1 \ 

אקרה / הערך; חשישיים 

לדור ירם,ר, ד״ר 

ירושלים, משרד־החוץ , הערך; חרם (בחלקו) 

לוי יהודה לאו, ד׳יר 

ירושלים הערך: טעמי־המקרא 

לוין ורה, ד״ר 

תל־אביב / ספרות גרמנית 

לוין מנחם, ד״ר 

ירושלים, המכון לסיבים ומוצרי־יער / סיבים 

לוינסקי יום־מוכ, ד״ר 

תל־אביב / הערך : חתונה (בחלקו) 

לזר משה, ד״ר 

ירושלים, מרצד,*בכיר באוניברסיטה העברית / ספרות כללית! 
ספדויות דומאניות 

למה היים, ארד׳ 

פרדם־חנה / הערך: חרצית 

ליכוכיץ אליהו מנחם, . 6.80 

ירושלים / מאתמאטיקה ; פיסיקה 

ליבוכיץ נרמה, ד״ר 

ירושלים / מאתמאטיקה; פיסיקה 

ליכוכיץ יהושע, ד״ר 

ירו-שלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / רפואה 

ליכובי^ן יוסף, ר״ר 

ירושלים / אגיפטולוגיה 

ליכוכיץ ישעיהו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / ביולוגיה; כימיה; 
רפואה 

ליבנה אליעזר 

ירושלים / ציונות ומדינת ישראל; סוציאליזם; בריה״מ; מדיניות 

לינדנימטדאום יורם, ר״ר 

סיאטל, פרופסור־אורה באוניברסיטת ואשינגטון / הערך: טורים 

ליפצין סול (שלמה), ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת ניו־יורק / הערך : טולר, ארנסט 

לרל אברהם, ד״ר 

ירושלים , הערך ; טורדיבסקי, קזימיז׳ 

מאיר אכרהם מכם, ר״ר 

ירושלים, פרופסור־חבד באוניברסיטה העברית / הערך : טרופיזם 
וטכסים (בחלקו) 

מאירי משה 

טבריה / הערר; טבריה (בחלקו) 

מדזיני מירון, ד״ר 

ירושלים, חבר־מחקר באוניברסיטה העברית / הערך: טוקוגוה 

מלט ג׳ון 

לונדון, אוצר במוזיאון ויקטוריה ואלברט / הערך: חרסינה(בחלקו) 

מנדילום אדם אכרהס, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית 

מנדלכום משה, 

ירושלים, משרד המסחר והתעשיד, / הערך: טנסי, נהר (בחלקו) 

מראני אכי־טלום, ד״ר 

רחובות, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך ; טבק (בחלקו) 

מרגדנינסקי יוחנן, ר״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / פיסיקה 

מרחכ לאופדלד, רס״ן 

תל־אביב, מערכת ״מערכות״ ! הערך : טנק (בחלקו) 


מרד,וס הנם, אינג׳ 

חיפד,, משרד המסחר והתעשיה / הערך : חשמליים, מכשירים 
(בחלקו) 

נאות יהודה, ר״ר אינג׳ 

חיפה, פרופסור־כישנה בטכנ-ון העברי / טכניקה 

■■ר 

. 

ירושלים, בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / הערך : טרוקי 
(בחלקו) 

נלפץ הוארה ג׳וזף, ד״ר 

לוס־אנג׳לם, פרופסור באוניברסיטת קליפורניה / גאוגראפיה 

פולכרג דוד, ד״ר 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטה בר־אילן , תרבות קלאסית 

סולממן אכרהם, ד״ד 

רמת־גן, פרופסור באוניברסיטה בר״אילן / היסטוריה של יה״ב 

פולטמן מיכאל, .\״ 6 

חל־אביב / הערך; טיצי 

סילכרמן לי הקט, 

נשוויל, פרופסור באוניברסיטת ונדרבילט ! הערך חרם (בחלקו) 

סימון מיכאל, ד״ר 

ירושלים, משרד־החוץ / הערך ; טקס 

סימונסון שלמה, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור־חבר באוניברסיטת תל־אביב / תולדות 
היהודים באיטליה 

סלוצקי יהודה, ד״ד 

רמת־גן / תולדות היהודים במזרח־אירופה 

סנלנרוכ דוד לדלין, ד״ד 

לונדון, מדריך באוניברסיטה / הערך: טיבט (בחלקו) 

סרמדניטה יוסןז כרוך, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / ספרות ופילוסופיה 
איטלקית 

עולמי־גלאס אניטה,. 1 \ 

ירושלים, אסיסטנטית באוניברסיטה העברית / ספרות איטלקית 

ענכד ראובן 

חיפה / זואולוגיה 

פוזן מיכאל, ר״ר 

תל־אביב / הערך: טוב־עלם יוסף בר׳ שמואל 

פופקין הנדי, ד״ד 

ניו־יורק, פרופסור באוניברסיטה / תיאטרון 

פיק פנחם, . 1 \, רס״ז 

ירושלים / צבא ; היסטוריה צבאית 

פלוסר דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / נצרות 

פלסנר מאיר מרטיז, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / איסלאם 

פסהוביץ נחום, אינג׳ 

תל־אביב / הערך: טחנת״קמח 

פרהי דוד, 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / הערך: שלעת פאשא, 
מחמד 

פרידמן יוחנן, . 1 \. 

ירושלים, אסיססגס באוניברסיטה העברית / הערך; תרירי, אל־ 

פרלמן שלום, ר״ר 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / היסטוריה עתיקה 

פרנקל אכיעזדי, ד״ר 

רחובות, חוקר במכון-ויצמן למדע / הערך; חשוב, מכונת־ 
(בחלקו) 

פרנקל בנימין זאב, ר״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / פיסיקה 

פרנקל גד, ד״ד 

פיטסבורג, סרופסור־חבר באוניברסיטה / אתנולוגית 



17 


רשימת המחכרים 


18 


צימרמן יוס;?, . 50 

ירושלים / הערך: טיל 

צליוי, אברהם, ד״ר (ז״ל) 

הערך; חדשות־אלמות (בחלקי) 

■■ד 

ברקלי. פרופסור באוניברסיטת קליפורניה / בלשנות 

צ׳פמן אדרארד צ׳רלז, 

ארמידל, מרצה בכיר באוניברסיטת ניראינגלנד / הערר: טסמניה 

קאראמורה צנז׳ירד,. 8 

טוקיו / היסטוריה יאפאנית 

קאליש אריה ליב 

ירושלים, מכון ״יד ושם״ / תולדות היהודים במזרח־אירופה 

קאנאי מריקה,. 6 

טוקיו / היסטוריה יאפאנית 

קארפי דניאל, .^.^ן 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטת תל־אביב / תולדות היהודים 
באיטליה 

קוגלר יהושע, ד״ר 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / זואולוגיה 

קולקא אוטו רב,. 1 \ 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / הערך: טרזין 

קדנפינו מיכאל, ד" ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה 
רוסית 

קורן יהודה 

פתח־תקוה / הערך: חרסינה (בחלקו) 

קטן משה, . 1 . 1 €. 1 x 11 

ירושלים, בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / ספרות והיסטוריה 
צרפתית 

קליין צביה, ד״ר 

ירושלים, מורה באוניברסיטת תל־אביב / פילוסופיה! ספרות 

קפלן עמנואל, אינג׳ 

תל־אביב, משרד־הדואר / הערך: טלפון (בחלקו) 

קפלן צבי 

ירושלים / תלמוד 

קצכורג נתנאל, ד" ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה בר־אילן / היסטוריה הונג¬ 
רית ! תולדות היהודים בהונגריה 

קרמץ יהודה, ר״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / גאוגרזפיה 

רכינוכיץ אביבה, . 6.50 

ירושלים / בוטאניקה! זואולוגיה 

רכינוכיץ אוסקר ק. 

ניו־יורק / הערך : טריטוריאליזם 

רכינוכיץ חיים ראובן, הרב 

ירושלים / תולדות היהודים באה״ב 

רכינוכיץ פנחס, ד״ר 

רחובות, חוקר במכוז־ויצמן למדע / הערך: חשוב, מכונת־ 
(בחלקו) 

רכינוכיץ צבי מאיר, ד״ר 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / חסידות 

רובינשטיין אברהם, ד״ר 

ירושלים / חסידות 

רוזלאר מרדכי, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / תרבות קלאסית: ספרות 
הולאנדית 

רוזן חיים, ד״ר 

ירושלים, פרופטור־חבר באוניברסיטה העברית / בלשנות 


רוזן צבי, ד״ר 

גבעתיים, מורה באוניברסיטת תל־אביב / הערך ־. טניאה וטהרה 
(בחלקי) 

רוזנכריט פנחס, ד״ר 

מקוה־ישראל / היסטוריה חדשה 

ר־זנצוייג זרוככל, איננ׳ 

תל־אביב, משרד־הדואר , הערך : טלגרף (בחלקו) 

רוט חיים, . 1.4 \ 

ירושלים, משרד המסחר וד,תעשיה / כלכלה 

רוטנשטרייך נתן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטד, העברית / הערך: טוינבי(בחלקו) 

רוטשילד יעקב, ד״ר 

ירושלים, בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / תולדות היהודים 
במערב־אירופה ' 

רונן אברהם,. 6 

ירושלים, מוזיאון ישראל / אמנות 

דייני אנסון פרנק, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטת תל־אביב / הערך: הרי(בחלקו) 

רמוס־גיל קרלום, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטד, העברית / ספרות ספרדית* 

רקוכר אברהם מרדכי, אינג׳ 

ירושלים, משרד־הפיתוח / הערך : חשמלי, כ׳ח (בחלקו) 

שומודי ל סלו יעקב, ד״ר 

קרית־ביאליק, חברת־החשמל / הערך ; חשמלי, כיח (בחלקו) 

שהר אריה, 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / הערך; טבריה (בחלקו) 

שטיין ולטר, אינג׳ 

כפר־אתא / הערך : טויה ואריגה (בחלקו) 

שטיינכרגר יצהק, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית/הערך: חשמל(בחלקו) 

שטיינר יעקב, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / פיסיולוגיה 

שטרן מנחם, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטר,העברית / הערך: טוביה, בית־ 

שיפמן־נדל מינה, ד״ר 

רחובות, מכון וולקני לחקר החקלאות / בוטאניקה 

שיפרין צבי, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: טאו, טאואיזם 

שלוי אלים הילדגרד, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית 

שלפ רעיה, ד״ר 

ירושלים, חברת־מחקר באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

שמני־כירנכוים יפה, .\(. 8 

ירושלים / גאוגראפיה 

שנער פסה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / איסלאם 

שפיר אוטו עמנואל 

רמת־גן / פילוסופיה 

שפר אדוארד הצל, ד״ר 

ברקלי, פרופסור באוניברסיטה של קליפורניה / הערך: טי שן 

שקד מיכאל, אינג׳ 

תל־אביב, משרד־הדואר / הערך: טלפון (בחלקו) 

תאודור אופקר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־ חבר באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

תא־שמע ישראל,. 6 

ירושלים / הלכה 

תוכל סעדיה, ד״ר 

ירושלים, חבר־מחקר באוניברסיטה העברית / הערך: טורה, סקו 



ראשי־תיבות של שמות המחברים 


= רשה מא־ר־ 

מ. מא. 

= הנס מרקוס 

ה. מר. 

= אפרים אלימלך אורבך 

א. א. א. 

= מ־רון רדזת־ 

מ. מד. 

= ורנר זילברשטיין 

ו. ז. 

= אז׳ן איסברג 

א. א־ג 

= משד. מנדלבום 

מ. מג. 

= ורה לוין 

ו. ל. 

= אדם אברדים מנדילוב 

א. א. מ. 

- ררדכי נדב 

מ. נד. 

= ולטר שטיין 

ו. שט. 

= אב״א אחימאיר 

א. אח. 

מ־כאל סימיז 

מ. ס. 

= זרובבל רוזנצוייג 

ז. ר. 

= אליהו אשתור 

א. אש. 

= מיכאל סולטמן 

מ. סו. 

= חיים אורמיאן 

ח. א. 

= אומברטו בונאפאצ׳ה 

א. ב. 

= משדי קטן 

מ. ק. 

= חנו אילברג 

ח. אי. 

= אדם בן־טוביה 

א. ב. ט. 

= מרדכי רוזלאר 

מ. רו. 

= חיים ביינרט 

ח. ב. 

= אברהם בן־יעקב 

א. ב. י. 

= מינר, שיפמן־נדל 

מ. ש. נ. 

= חדוה בן־ישראל 

ח. ברי. 

= איגנץ ג׳י גלב 

א. ג׳. ג. 

= מיכאל שקד 

מ. שק. 

= חיים היינריד גוגנדייימר 

ח. ה. ג. 

= אירגה גרבל 

א. ג״ל 

= מאיר אור 

מא. א. 

= חיים זאב הירשברג 

ח. ז. ה. 

= אסתר גרזון־קיווי 

א. ג.־ק. 

= מדוקרי קאנאי 

מד. ק. 

= חיים לטדי 

ח. ל. 

= אנדרה דה־פריס 

א. ד. פ. 

= מנחם לוין 

מנ. ל. 

= חיים רוזן 

ח. ר. 

= אוטו דב קולקא 

א. ד. ק. 

= מנחם שטרן 

מג. ש. 

= חיים רוט 

ח, רו. 

= אילן הרטוב 

א. ה־ט 

= מרתה באראז 

מר. ב. 

= טוביה כץ 

ט. כ. 

= אליס הילדגרד שלוי 

א. ה. ש. 

= מרטין גחל 

מר. ג. 

= יהודה אליצור 

י. א. 

= אורי וייס 

א. וי. 

= משה ברש 

מש. ב. 

= יעקב בן־תור 

י. ב. 

= אברהם יעקב בראוור 

א. י. בר. 

= נחום פסחוביץ 

נ. פס. 

= יוסף בן־דוד 

י. ב.־ד. 

= אריה לאו אוליצקי 

א. ל. א. 

= נתנאל קציבורג 

נ. קצ. 

= יוסף ברוך סרמוניטה 

י. ב. ס. 

= אריה ליב קאליש 

א. ל. ק. 

= נתן רוטנשטרייך 

נ. ר. 

= יהושע הורוביץ 

י. הו. 

= אליעזר ליבנה 

א. לי. 

= נחמיה לבצייון 

נח. ל. 

= יום־טוב לוינסקי 

י. ט. ל. 

= אבישלום מראני 

א. מ. 

= סול ליפצ״ן 

ס. ל. 

= יוסף טל 

י. טל 

= אדמונד מאיר ירושלם 

א. מ. י. 

= סעדיה תובל 

ס. ת. 

= ישעיהו ליבוביץ 

י. ל. 

= אליהו מנחם ליבוביץ 

א. מ. ל. 

= עמנואל גיל 

ע. ג. 

= ידיודה לאו לוי 

י. ל. ל. 

= אברהם מכס מאיר 

א. מ. מ. 

= עמוס חכם 

ע. ח. 

= יוסף לדור 

י. לד. 

= אברהם מרדכי רקובר 

א. מ. ר. 

= עדית יאפו־דיופמן 

ע. י.־די. 

= יוסף ליבוביץ 

י. לי. 

= אברהם סולטסן 

א. סו. 

= עמנואל קפלן 

ע. ק. 

= יהושע מאיר גרינץ 

י. מ. ג. 

= אוטו עמנואל שפיר 

א. ע. ש. 

= פרנץ אולנדורף 

פ. או. 

= יוסף מנחם וירגין 

י. מ. ו. 

= אנסון פרנק רייני 

א. פ. ר. 

= פנחס בלומנטל 

פ. בל. 

= יוחנן מרגונינסקי 

י. מר. 

= אברהם צליוק 

א. צ. 

= פנחס יואלי 

פ. י. 

= יהודה גאות 

י. נא. 

= אדוארד צ׳רלז צ׳פמן 

א. צ׳. צ׳. 

= פרדריק ייליוס 

פ. י. ב. 

= יהודה סלוצקי 

י. ם. 

= אוסקר ק. רבינוביץ 

א. ק. ר. 

בילסקוב־יאנסן 


= יוסף צימרמן 

י. צ. 

= אברהם רובינשטיין 

א. ר. 

= פנחס פיק 

פ. פ. 

= יהודה צבי בלום 

י. צ. ב. 

= אביבד, רבינוביץ 

א. רב. 

= פנואל פ. כהנא 

פ. פ. כ. 

= יהודה קרמון 

י. קר. 

= אברד,ם רוגן 

א. רו. 

= פנחס רוזנבליט 

פ. ר. 

= יעקב שטייגר 

י. שט. 

= אוסקר תאודור 

א. ת. 

= פנחס רבינוביץ 

פ. רב. 

= ישראל תא־שמע 

י. ת. 

= אביעזרי פרנקל 

אב. פר. 

= פסח שנער 

פ. שנ. 

= יהושע אריאלי 

יה. א. 

= אהרן אריאל 

אה, א. 

= פליקס ברגמן 

פל. ב. 

= יהודה כהן 

יה. כ. 

= אוריאל טל 

או. ט. 

= צבי אנקור¬ 

צ. אנ. 

= יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= אריאל כהן 

אר. כה. 

י צבי מאיר רבינוביץ 

צ. מ. ר. 

= יהושע קוגלר 

יה. ק. 

= אריה שחר 

אר. ש. 

= צבי קפלן 

צ• ק■ 

= יהודה קורן 

יה. קו. 

= בנימין אמירה 

ב. אמ. 

= צביה קליין 

צ. קל. 

= יוסף גורי 

יו. גו. 

= בן־ציון דינור 

ב. ד. 

=־ צבי רוזן 

צ. ר. 

= יורם לינדנשטראוס 

יו. ל. 

= ברנהרד דב גנצל 

ב. ד. ג. 

= צבי שיפרין 

צ. ש. 

= יעקב בן־סירה 

יע. ב.־ם. 

- בנימין זאב פרנקל 

ב. ז. פ. 

= קון צ׳נג 

ק. צ׳. 

= יעקב רוטשילד 

יע. ר. 

= גדליהו אלקושי 

ג. א. 

= קרלוס רמוס ־גיל 

ק. ר.־ג. 

= יצחק שטיינברגר 

יצ. ש. 

= ג׳רי אודל 

ג׳. או. 

= רפאל בר־גיורא 

ר. ב־ג 

= לאה גולדברג 

ל. ג. 

= ג׳ופרי ברקלו 

ג'. בר. 

= רוברט ג׳ון אומן 

ר. ג׳. א. 

= לו הקט סילברמן 

ל. ה. ס. 

= גדעון ויטנברג 

ג. ו. 

= רדנלד ג׳ימז הריסון־צ׳רץ׳ 

ר. ג׳. ה.־צ 

= לואיזה וישליצקי 

ל. ו. 

= גרטה ליבוביץ 

ג. ל. 

= רודולף היימן 

ר. די. 

= ליאון ינקלביץ 

ל. י. 

= ג׳ון מלט 

ג׳. מ. 

= ראובן ענבר 

ר. ע. 

= לסלו יעקב שוסודי 

ל. י. ש. 

= גד פרנקל 

ג. פר. 

= רעיה שלפ 

ר. של. 

= לאופולד מרחב 

ל. מ. 

= דב אשבל 

ד. א. 

= שמואל אביצור 

ש. אב. 

= מערכת 

מ. 

= דוד ארבל 

ד. א־ל 

= שאול אדלר 

ש. אד. 

= משה אבנימלד 

מ. א. 

= דוד אשרי 

ד. אש. 

= שמעון אורן 

ש. אד. 

= משה אליהו ברמן 

מ. א. ב. 

= דב בן־אבא 

ד. ב.־א. 

= שמעון אפל באום 

ש. אפ. 

= מיכאל אבי־יונה 

מ. א. י. 

= דוד בידני 

ד. בי. 

= שלמה דיקמן 

ש. ד. 

= מרים בן־פורת 

מ. ב. פ. 

= דניאל גולדשמידט 

ד. ג. 

= שמואל דיורביץ 

ש. די. 

= משה ברור 

מ. בר. 

= דוד יעקבי 

ד. י. 

= שמואל הוגו ברגמן 

ש. די. ב. 

= מרדכי גיחון 

מ. גי. 

= דוד לולין סנלגרוב 

ד. ל. ס. 

= שלם ורדיפטיג 

ש. ו. 

= משה דוד הר 

מ. ד. ה. 

= דוד סולברג 

ד. סו. 

= שניאור זלמן אברמוב 

ש. ז. א. 

= מנחם דור 

מ. דו. 

= דוד פלוסר 

ד. פ. 

= שלום יעקב כהן 

ש. י. כ. 

= מאיר הלל בן־שמאי 

מ. ה. ב. 

=־ דוד פרחי 

ד. פר. 

== שמואל נח אייזנשטדט 

ש. נ. א. 

= מרדכי וורמברנט 

מ. ו. 

= דניאל קארפי 

ד. ק. 

= שלום פרלמן 

ש. פר. 

= מיכאל זהרי 

מ. ז. 

= דניאל האפט 

דנ. ה. 

= שלמה סימונסוז 

של. ס. 

= מלכה טרגו 

מ. ט. 

= הלמוט אפשטיין 

ה. אפ. 

= שמואל אברמסקי 

שמ. א. 

= משה לזר 

מ. ל. 

= הוארד ג׳וזף נלסון 

ה. ג׳. נ. 



ראשי־תיבות וקיצורים 


= כלומר 

כל׳, כלו׳ 

= דברים רבה 

דב״ר 

= אלף־בית 

א״ב 

= כנזכר לעיל 

כנ״ל 

= דיבור המתחיל 

ד״ה 

= אב בית־דיז 

אב״ד 

= כוח־סוס 

כ״ם 

= דין־וחשבון 

דו״ח 

= אברהם דב מיכאלישקער 

אד״ם 

= כתב־עת! כתבי־עת 

כ״ע 

= דברי ימי ישראל 

די״י 

= אדוננו מורנו ורבנו 

אדמו״ר 

= כריתות 

כר׳ 

= דניאל 

דג׳ 

= אבות דרבי נתן 

אדר״נ 

= כתובות 

כת׳ 

= דפוס 

דפ׳ 

= ארצות־הברית 

אה״ב 

= ליטר 

ל׳ 

= דוקטור 

ד״ר 

= אבן־העזר 

אהע״ז 

= לאטינית 

לאט׳ 

= הושע 

הו׳ 

= אורח״חיים 

או״ח 

= לירה ישראלית; 

ל״י 

= הוציא־לאור; הוצא־לאור 

הו״ל 

= אוכל וסיד.; אוכלוסין 

אוכ׳ 

לירות ישראליות 


= הונגרית 

הונג׳ 

= אומות מאוחדות 

או״ם 

= ליטאית 

ליט׳ 

= הוצאה; הוצאת 

הוצ׳ 

= אחר־כך 

אח״כ 

= לכבוד 

לכב׳ 

= הוריות 

הוד׳ 

= ארץ-ישראל 

א׳׳י 

= לספירת הנוצרים 

לםה״נ 

= הלכה ; הלכות 

הל׳ 

= איטלקית 

איט׳ 

= לפני ספירת הנוצרים 

לססה״נ 

= הנזכר לעיל 

הנ״ל 

= איכה רבתי 

איכ״ר 

= מטר 

מ׳ 

= הערה ; הערות 

הע׳ 

= איוב. משלי, תהלים 

אמ״ת 

= מגילה 

מג׳ 

= הפועל הצעיר 

הפועה״צ 

= אנגלית 

אנג׳, אנגל׳ 

= מיליגראם 

מ״ג 

= הקדוש ברוך הוא 

הקב״ה 

= אנציקלופדיה 

אנצ׳ 

= מגילת תענית 

מג״ת 

= השווה 

השו׳ 

= אסתר 

אם׳ 

= מהדורה; מהדורת 

מהד׳ 

= וגומר 

וגו׳ 

= אף־על־פי 

אע״פ 

= מורנו הרב ר׳ יוסף קולון 

מהרי״ק 

= ויקרא 

ויק׳ 

= אף־על־פי־כן 

אעפ״כ 

= מורנו הרב רבי שמואל 

מהרש״א 

= ויקרא רבה 

ויק״ר 

= אירגון צבאי לאומי; 

אצ״ל 

אידלש 


= וכדומה 

וכד׳ 

אין צריך לומר 


= מוציא לאור 

מו״ל 

= וכולי 

וכו׳ 

- אלהי רבי יצחק, 

אר״י 

= משא ומתן 

מו״מ 

= וכיוצא בזה 

וכיו״ב 

אשכנזי רבי יצחק 


= מורה נבוכים 

מו״נ 

= זאת אומרת 

ז״א 

־= ארמית 

ארם׳ 

= מורה צדק 

מו״צ 

= וכריה 

זכר׳ 

= בבא בתרא 

ב״ב 

= מועד קטן 

מו״ק 

= זכרונו לברכה 

ז״ל 

= בדרך־כלל 

בד״כ 

= מגלה כיוון מטוסים 

מכ״מ 

= זכר צדיק לברכה 

זצ״ל 

= ביבליוגרפיה 

ביבל׳ 

= מכשירין 

מנשי׳ 

= חלק א׳ 

ח״א 

= בית־דין 

בי״ד 

= מיליליטר 

מ״ל 

= חלק ב׳ 

ח״ב 

= בית־המקדש 

ביהמ״ק 

= מלכים א׳ 

מל״א 

= חגיגה 

חג' 

= ביח־חולים 

בי״ח 

= מלכים ב׳ 

מל״ב. 

= חרם דרבנו גרשם 

חדר״ג 

= בית־חרושת 

ביח״ר 

= מלחמת העולם 

מלה״ע 

= חס ושלום 

ח״ו 

= בית־כנסת 

ביכ״נ 

= מלחמות 

מלח׳ 

= חוברת; חוברות 

חוב׳ 

= בית יעקב לכו ונלכה 

ביל״ו 

= מילימטר : מכל־מקום 

מ״מ 

= חוליו 

חול׳ 

= בית־מדרש 

ביס״ד 

= מנחות 

מנ׳ 

= חוץ־לארץ 

חו״ל 

= בית־משפט 

בימ״ש 

= מסכת; מספר 

מס׳ 

= חושן משפט 

חו״מ 

= בית־ספר 

בי״ם 

= מסילת״ברזל 

מס״ב 

= חיל רגלים 

חי״ר 

= בכורות 

בכו׳ 

= מעשר שני 

מע״ש 

= חומר נפץ מרסק 

חנ״מ 

= בבא סציעא 

ב״מ 

= מפלגת פועלי ארץ־ישראל 

מפא״י 

= חסרה שנת דפוס 

חש״ד 

= במדבר 

במד׳ 

= מפלגת הסועלים המאוחדת 

מפ״ם 

= חשמונאים א׳ 

חשמ״א 

= במדבר רבה 

במד״ר 

= מצרית 

מצר׳ 

= טור שולחן ערוד 

טוש״ע 

= בעל־חיים: בעלי־חיים 

בע״ח 

= מטר מעוקב 

מ״ק 

= טורי זהב 

ט״ז 

= בערבון מוגבל 

בע״מ 

= מטר מרובע 

מ״ר 

= יבמות 

יבם׳ 

= בעל־פה 

בע״פ 

= משניות 

משג׳ 

= ימי־הביגיים 

יה״ב 

= בעל שם טוב 

בעש״ט 

= מתיה 

מת׳ 

= יהושע 

יהו׳ 

= בן־ציון 

ב״צ 

= אבן 

ו׳ 

= יורה דעה 

יו״ד 

= בבא קמא 

ב״ק 

= נ 1 ואיה אקונומיצ׳סקיה 

גא״פ 

= יוונית 

יוו׳ 

= בן רבי; בראשית רבה 

ב״ר 

פוליטיקה (= פוליטיקה 


= יום טוב 

יו״ט 

= בראשית 

ברא׳ 

כלכלית חדשה) 


= יוצא לאור 

יו״ל 

= ברית־המועצות 

בריה״מ 

= נדרים 

גדר׳ 

= יושב־ראש 

יו״ר 

־= ברכות 

ברב׳ 

= נולד 

נו׳ 

= יחזקאל 

יחז׳ 

= בתי־חולים 

בת״ח 

= נוסח א׳ 

נו״א 

= יידישער וויסענשאפטליכער 

ייוו״א 

= בתי״חרושת 

בתח״ר 

= נוסח ב׳ 

נו״ב 

אינסטיטוט 


= בתי-ספר 

בת״ס 

= נחמיה 

נחמ׳ 

= יצא(ד׳)־לאור; יצאו־לאור 

י״ל 

= גראם 

ג׳ 

= נגד טנקים 

נ״ט 

= ירושלמי 

ירו׳ 

= גאודגית 

גאורג׳ 

= ניו־יורק 

נ״י 

= ירמיהו 

ירמ׳ 

= גותית 

גות׳ 

= נצח ישראל לא ישקר 

ניל״י 

= יין שרף 

י׳׳ש 

= גיטיז 

גיט׳ 

= נגד־מטוסים 

ג״מ 

= ישעיהו 

ישע׳ 

= גליון; גליונות 

גל׳ 

= ספר 

ם׳ 

= כהן גדול 

כ״ג 

= גרמנית 

גרמ׳ 

= סנט 

סט׳ 

= כתבי־הקודש 

כה״ק 

= דברים 

דב׳ 

= סימן 

סי׳ 

= כתב־יד: כתבי־יד 

כ״י 

= דברי־הימים א' 

דהי״א 

=־ סינית 

סיב׳ 

= כל ישראל חברים 

כי״ח 

= דברי־הימים ב׳ 

דד.י״ב 



ראסיי־חיבות וקיצורים [המעיד] 


= רבי שמעון! רבי שמשון 

ר״ש 

= פסיקתא דרב כהנא 

פסדר״ב 

= סימן קטן 

סי״ק 

= ר' שלמה בן אדרת 

רשב״א 

= פסיקתא רבתי 

ססי״ר 

= סנטימטר 

ס״ם 

= רבנו שלמה יגחקי 

רש״י 

= פראבקפורט רמאיז 

פפד״מ 

= סנטימטר מעוקב 

סמ״ק 

= ראשי תיבות ; רבנו תם 

ר״ת 

= פריזית 

פריז׳ 

= סנטימטר מרובע 

סמ״ר 

= שגה; שנת 

ש׳ 

= פרסית 

פרס׳ 

= סנהדרין 

סנה׳ 

= שמואל דוד לוצאטו 

שד״ל 

= צבא הגנה לישראל 

צה״ל 

86811[2-8(3((61 = 

ס״ם, ס. ס. 

= שליח דרבנן 

שד״ר 

= צריד להיות 

צ״ל 

(.גדודי־הטשמר' של 


=־ שיר־השירים 

שר,"ש 

= צרפתית 

צרס׳ 

גרמניה הנאצית) 


= שוחט ובודק 

שו״ב 

= קבוצה; קבוצת 

קב׳ 

= ספרדית 

ספרד׳ 

= שוודית 

שוו׳ 

= קילוגראם 

ק״ג 

- יספר תורד! 

ס״ת 

= שפיאר, וורמס, מגנצה 

שו״ם 

= קדמוניות 

קדמ׳ 

= עיין: ערך 

ע׳ 

= שולחן ערוך 

שו״ע 

= קילוואט! קל וחומר 

ק״ו 

= עמוד א׳ 

ע״א 

= שופטים 

שוס׳ 

= קוהלת רבה 

קוה״ר 

= עמוד ב׳ 

ע״ב 

= שאלות ותשובות 

שו״ת 

= קילוואט־שעה 

קוט״ש 

= עברית 

עבר׳ 

= שמואל חיים לנדאו 

שח״ל 

= קידושין 

קיד׳ 

= עבר־הירדן 

עה״י 

= שיר־חשירים זוטא 

שיהש״ז 

= קילומטר 

ק״ט 

=־ עורך־דיז 

עו׳^ 

= שלמה יהודה רפאפורט 

שי״ר 

= קילומטר מרובע 

קמ״ר 

= עבודה זרה 

ע״ז 

= שכונה: שבונת 

שב׳ 

= קילומטר־שעה 

קמ״ש 

= על חשבון 

ע״ת 

= שני לוחות הברית 

של״ה 

= קרית־ספר 

ק״ס 

= עיין 

עי׳ 

= שמות 

שם׳ 

= קהילה קדושה 

ק״ק 

= על-ידי 

ן 5 ״י 

= שמואל א׳ 

שמו״א 

= קריאת שמע 

ק״ש 

= על־^י כך 

עי״כ 

= שמואל ב׳ 

שמו״ב 

= ראה: רבי 

ר׳ 

= עירובין 

עיר׳ 

= שמות רבה 

שמו״ר 

= ראש בית דין 

ראב״ד 

= עובדי כוכבים ומזלות 

עבו״ם 

= ששה טדרים 

ש״ס 

= רבי אברהס אבן עזרא 

ראב״ע 

= על כל פנים 

עכ״ם 

= שליח צבור : שבתי צבי 

ש״צ 

= רבנו אשר 

רא״ש 

= עמוד ; עמודה; עמודים 

עם׳ 

= תרגום אונקלוס; תל ■אביב 

ת״א 

= ר׳ דוד קמחי 

רד״ק 

= על נהר 

ע״נ 

= תחלים 

תהל׳ 

= ראש השנה 

ר״ה 

= על נהר מאין 

ענ״מ 

= תרומת הדשן 

תה״ר 

= רובל כסר 

רו״ב 

= עיין ערך ; עיין ערכו; 

ע״ע 

= תולדות ישראל 

תו״י 

= רוסית 

רום׳ 

עיין ערכים 


*= תוספות 

תום׳ 

= רבותינו זכרונם לברכה 

רז״ל 

= על־פי 

ע״פ 

= תוספתא 

תוסס׳ 

= רבנו חננאל 

ר״ח 

= על־סיירוב 

עס״ר 

= תורכית 

תורב׳ 

= ר׳ יצחק בר ששח 

ריב״ש 

= ערבית 

ערב׳ 

= תושבים 

תוש׳ 

= רצונו לומר 

ר״ל 

= ערכין 

ערב׳ 

= תלמ^ חכם 

ת״ח 

= ריש מתיבתא 

ר׳׳מ 

= על שם, על שטו 

ע״ש 

= תרגום יונתן 

ת״י 

= רבי משה איסרלש 

רמ״א 

= פרק: פרשת 

ס׳ 

= תמונה; תמונות 

תם׳ 

= ר׳ משה בן מימון 

רמב״ם 

= פרקי דרבי אליעזר 

פדר״א 

= תנחומא 

תגה' 

= רבי משה בן נחמן 

רמב״ז 

= פולנית 

סול׳ 

= תורה, נביאים, כתובים 

תנ״ד 

= רבי מאיר בעל הנם 

רמבעה״ן 

= פורטוגזית 

פורם׳ 

= תענית 

תעג־ 

= ראש מסה כללי 

רמטכ״ל 

= פירוש 

פי׳ 

= תרגום! תירגם 

תרג׳ 

= רבנו נסים 

ר״ן 

= פסחים 

פס׳ 

= חשובות הגאונים 

תשוה׳ג 

= רב סעדיה גאון 

רס״ג 

= סטק דין 

פס״ד 

= תלמוד תורה 

ת״ת 

= רבי עקיבא 

ר״ע 

= פסיקתא 

פסי׳ 


ג> 1 > ז]* 1 (:> 8 ח $$6 ו^ו 1 > 110 £) 1 ]:>וו 01 ג 0€ יש] |] 1 י 1 נ 1 ^ 01111 ^ — ן^וסא 
5 מ 11 ו)מ£[> 11 ן 

^ו 31 קמ 0£ נ): 111£ ) 9 ו 4 > 1 > 8103 101131 } 3 א — 80 א 

5 ןדט 5 ^ןא — . 5 .א 

זיישא ; זססומגזמד 5 ^גז^א — "דא X^5 ז 0 >מן^ז 
0X — 01^1 סשוזוגזמז ! 

?£?^5 — ? 111£11 ש) 2 )$ ץ 1 ז£) 1 גו 0 י ג>מ £11 מ 10 )גז 10 ק £3 שמ 1 )$ש 1 ג ( 

?£0 — ? שמ $11 ש 1 ג £x ץ 1 ז£) 7 *) 01 ^ 0 ג) 3 ^ 0 ^ק 

11£ — £*1 מש 11 ^ו:!ג 61 ■ 1161 ש 11 )גק 10 ! 1 ץשמש 1 גש 11 ; 1 ׳ 1 \ 1550 זי\-״( 1 ו 

— 1[ ^) 1156 ^ ץ 3$ :) 6 ) 616110 . 05 זו 111 ש^ *!ו 3 ) ¥15 ש 
1¥£3 ו>[ 16$ ) 1 ו)£ *ש 1 ) 116¥116 — ■ 1£1 ז 

11>!96803£1 ז 15 £[) 6115116 ^ ג 
5.;\. — 80 שו< 1 /מ 3110 6 זש 1 ש 

5. 3. - $106 3000 

58 - 8|1211112$1161611 ז ( 

8£50^} - 8061616 £116111 } 16 | 1 ) 5611116011 16$ > 6 ס 611 ^ק 0 ז '$ 

5. 11. - 6118 ▼611>0 ; 6118 ¥066 

1. .א.ז 1011$ ) 3 א 1 ) 6 ) 17111 

— 1116 . 8 . 1 ) 6 ) 16 ק 60 ? 6$¥158 ( 86 ) 0£ ץז 0 ) 1116 1 ) 011 ^ו 
( 3811 ץ 311 ) 6 א 

1 } 10 ) 311123 §יו 0 8 ) 11631 1 ) 1 ז 70 זו — . £1.0 .^ו 

20810 - 261($6811£( (161 06(1(66860 ^01'£601360(11668606 1 ו - 

66116683(( 

2 ז\?ם 610$ ) 103-176 ) 3135 ? 56860 ) 0611 16$ ) 18 ' 5681 ) 261 

28? - 261(66811(( (01 1'01]13016686 ?811010816 


! 3 ) 01-160 )ס 8680015 1630 ז 6 ו 0 \ 1 86 ) ) 0 00031 ^ 1 — 11.808 \ 1 

86563(68 

1^8X8( - ^(06(1630 80616(51 (0( X^$(|08 843(6(1315 

XX - ^1(65 X^513^60 ת ( 

6^808 — 811116(10 8681 1630 ) 016 ^ 86 ) )ס X115 31 ) 160 ) 0 )ס 

86563(68 

^.^.X. — 000{111 ) 316 ^^ 0 סס 1 ) 3 )^ 1 מ X(3¥31 ו 

0(4£ — 0113(16(00$ (16 (13 מ 3 ק$£ 16 ) 13 ) 0 )$ו 

0 88 א 1116 ) 18 ) 56160 686 ) 86686 13 16 ) 0031 |) 3 א 16 ) 060 

£.8.0. — £0(0170100 08 ו) 163$ ) 03 ) 8 ח 63 ק 

£1 — £061$1301 ' 1 ) 6 ו^< 6101 ^ £06 ; 1$1301 )ס 3 ו 1 ) 36 ק 610 ץ ; 

£025 מ 1$131 16$ ) 116 ) 36 קס 81 ץ 
£8£ — £816$ )£ [> 30 00 ^ 8611 )ס 113 ) 36 ק 610 ץ 6 ס 

£^.0 — ?00(1 30(1 0(8:3012:3000 

£81 - £6(16(31 811(6311 0( 10¥65(|£3(100 

0X1. — 06568168(6 (16( 3(38156860 1.116(3(11( (8((x;8^^013 חח ) 

0.84.X. - 0(6605¥168 8(630 X101^ 

31 ג 01 ח^ 7011686 ) 170100 ׳' 65 ) £168 — ^ £1170 

031 ) 011 ] 0 סו) 3 ) 1 ) 1 ק £3 361 ) 15 — [£! 

ץ) 6 ו 806 31 ) 160 ) 0 1630 ) 6 מ 1 ^ 86 ) )ס 031 ) 011 ] — 05 ^( 

6 ) 11 ) 3 ) 6 ) £1 81811631 )ס 031 ) 1 * 0 ] - .. 8.1 .] 

113 ) 6 (] 610 ץ £06 1$8 ז* 65 ] - £] 

ץ) 16 :א) 8 31 ) 160 ) 0 106 ) 3165 ? 86 ) )ס ! 03 ) 00 ] — 05 ?] 

86¥165¥ ץ 1 ) 6 )) 5113 > 1$8 ׳ 613 ] - 8 ^( 

) 6 ) 6131 ))^! ; 86$ ^ 116 ) 1 ) 1 ) 8 — ^) 8 




אנרי דה טולוז־לוטרק: ריקוד ב״מולן־רה׳״ ( 1892 ) 


האנציקלופדיה העברית 






ההרםוז ובקעת־הירח 
(נזראה טת 5 ־ח') 


חרועזצ׳וב, ניקיטח 9 תץויץ' — 8 ^,שץק 14. 0. X — 
(נו׳ 1894 ,^'כפריקיאלינובקה [חבל קודסק]), מדינאי 
סובייטי, ממנהיגי התנועה הקומוניסטית. ח׳ הוא בן למשפחת־ 
פורים רוסית, שהתיישבה באוקראינה. בנערותו היה רועה, 
ויחד עם זה למד בבי״ס יסודי: אח״כ עבד כשוליה למסגרות 
ולמכונאות בבתי־חרושת בתנבאס. ב 1918 הצטרף למפלגה 
הקומוניסטית ולחם במלחמת־האזרחים בחזית הדרום. הוא 
השלים את השכלתו ב״פאקולטה לפועלים״ ביוזובקה (היום; 
דונצק), הועבר לתפקידי־מינהל בתעשיה, ומאמצע שנות 
ה 26 נעשה עסקן מפלגתי קבוע, תחילה באוקראינה ואח״ב 
במוסקווה. במאבקים הפנימיים בשלטון בסוף שנות ה 20 ורא¬ 
שית שנות ה 30 היה מנאמניו של סטאלין. ב 1932 היה לחבר 
בוועד המרכזי של המפלגה, ב 1934 נתמנה למזכיר סניף 
המפלגה במוסקווה וב 1939 — לחבר הפוליטביורו. ב 1938 
הועבר לתפקידים ראשיים באוקראינה; ב 1938 — 1947 היה 
מזכיר ראשון של המפלגה הקומוניסטית בארץ זו, וב 1944 — 
1947 גם ראש הממשלה האוקראינית. בתחילת פעולתו 
באוקראינה עסק ב״טיהורים" נמרצים, בהתאם למדיניותו של 
סטאלין. במלחמת 1941 — 1945 מילא תפקידים פוליטיים 
בצבא ובחזית הדרומית, והוענק לו תואר גנראל־ליטנאנט. 

ח׳ עלה לדרגות מכריעות בצמרת השלטון ב 1949 , כשנת¬ 
מנה למזכיר ראשון של הוועד המחוזי המוסקוואי של המפלגה 
הקומוניסטית ולאחד ממזכירי הוועד המרכזי! ב 1952 נתמנה 
לחבר הפרזידיום של המפלגה. לאחר מותו של סטאלין, ברא¬ 
שית 1953 , נמנה ח' — יחד עם בריה, מאלנקוב, מולוטוב, 
בולגאנין, קגנוביץ׳ — על ה״הנהגה הקולקנזיווית" המצומ¬ 
צמת, שקיבלה לידיה את השלטון במדינה ובמפלגה ז ח׳ היה 
למזכיר ראשון של המפלגה, ומאלנקוב לראש-דיממשלה. צעד 


אחר צעד דחק ח׳ את חבריו מן ההנהגה והגיע לשלטון־יחיד, 
תחילה חוסל בריה תוך הסכמה כללית בין שאר חברי ההנ¬ 
הגה! מאלנקוב הודח מתפקידו בראשית 1955 , ואת מקומו 
תפס בולגנין(ע״ע), אולם בשלטון הזוגי ח׳־בולגאנין התבלט 
ח׳ כשותף הבכיר. במאבק חריף במוסדות הפנימיים של 
המפלגה התגבר ח' בקיץ 1957 — בנראה בתמיכתו של 
שר-הבטחון ז׳וקוב (ע״ע) — על אנשי הצמרת הוותיקה 
(מאלנקוב, מולוטוב, קגנוביץ׳, ולאחר מכן גם בולגאנין), 
שהורחקו מן הוועד המרכזי של המפלגה ומכל עמדותיהם 
בשלטון. ח׳ המנצח פיטר גם את ז׳וקוב, ומתחילת 1958 היה 
המנהיג והשליט הסובייטי המוכר, כמזכיר ראשון של המפלגה 
וראש מועצת־המיניסמרים של המדינה. 

רקע הניגודים הפוליטיים (להבדיל מתחרות אישית) 

בין ח׳ ובין מתנגדיו > 
בתקופת המאבק על 
השלטון אינו ברור. 
אולם תקופת שלטונו 
של ח׳ צויינה במגמה 
בולטת לשינוי הסיג־ 
נון הסטאליני של ה¬ 
משטר — אם כי תוך 
שמירה על האופי 
הדיקטאטורי של 
שלטון המפלגה הקו¬ 
מוניסטית. ח׳ עצמו 
הפגין את המיפנה ע״י 
הוקעה פומבית(בקונ¬ 
גרסים ה 20 וה 22 של 



;. ס חרוישצ׳וב 





27 


חרושצ׳וב, גיקיטדז סרגייויץ׳ 


28 


המפלגה הקומוניסטית הסובייטית ב 1956 וב 1961 ) של 
"פולחן האישיות" של סטאלין, של עריצותו של האיש 
ושל פשעי משטרו. מאז בטלו בבריה״מ מחנות־הריבוז 
וצומצמו סמכויותיה ופעילותה של המשטרה החשאית? גם 
ה״טיהורים" שביצע ח׳ במנגנון המפלגתי והממשלתי לא היו 
עול מלווים הוצאות־להורג ואף לא מאסרים. בשטח העיסוק 
המדעי, הספרותי והאמנותי העניק משטרו של ח׳ מידה 
מסויימת של חופש ההגות והביטוי, אלא שהמהות הרודנית 
של המשטר הוסיפה להתבטא בתנודות תכופות של מידת 
הליבראליזאציה, הכל לפי הלכי־הרוח בשלטון, ולעתים — 
בעקבות התערבות אישית של ח׳. 

במדיניות הכלכלית השתדל ח׳ לתקן את הפגמים הבולטים 
של מדיניות קודמיו ולספק את דרישות האוכלוסיה לשיפור 
תנאי חייה. הוא הנהיג דצנטראליזאציה חלקית באירגון 
המשק כדי להתגבר על הקשיים שנגרמו ע״י שלטון הביורר 
קראטיה, אולם גם כאן נשמרה סמכותו המכרעת של המנגנון 
המפלגתי הריכוזי. בצד המשך הפיתוח של התעש 1 יה הכבדה 
הוקום דגש בייצור מוצרי־צריכה, ובעקבות מדיניות זו חלה 
עליה ניכרת ברמת־החיים של האוכלוסיה העירונית. אולם 
עיקר מאמציו של ח׳ היו מכוונים לפתרון המשבר בחקלאות ז 
הוא פתח בתנופה רבה במפעל העברת שטחים ענקיים של 
"קרקע־בתולה" בסיביר ובצפון אסיה התיכונה לעיבוד 
חקלאי. תכנית זו לא הביאה הצלחה ניכרת, וב 1962 הודה 
ח׳ בגלוי בכשלון החקלאות הסובייטית ובצורך להיעזר 
בנסיון ובשיטות האירגוניים והטכניים של המערב? בין 
השאר דרש הקמת תעשיה כימית לייצור דשנים, וב 1964 אף 
קנתה בריה״מ כמויות ניכרות של חיטה באה״ב ובקאנאדה. 

ח׳ חולל שינוי מרחיק־לכת במדיניות־החוץ של בריה״מ 
וביחסיה הבין־לאומיים. בשנים הראשונות לאחר מותו של 
סטאלין נמשך לכאורה קו האימתנות והאלימות, והתבטא 
ביותר בדיכוי ההתקוממות בהונגריה (ע״ע, עמ׳ 862 ) ב 1956 . 
משנתחזקה עמדת ח׳ בשלטון, ועכ״פ מ 1957 ואילך, התבלטה 
הנטיה להפגת מתיחות המלחמה הקרה ולהכשרת הבנה גלו¬ 
באלית עם אה״ב—בלי ויתור על הסטאטוס־קוו הטריטוריאלי־ 
סטראטגי באירופה, אולם תוך נכונות להסתלק מנסיונות 
להרחבה תוקפנית של תחום השלטון הסובייטי וההשפעה 
הקומוניסטית. ח׳ גילה פעילות בין־לאומית רבה, שבה הש¬ 
תקפו גישה ראליסטית לצורך הדחוף של בריה״מ בהתפתחות 
בדרכי־שלום, הבנה לגבולות כוחה וכוח התנועה הקומוניסטית 
ורתיעה מפני סכנת המלחמה הגרעינית. ח׳ ביקש וקיים 
מגע אישי עם מדינאים מערביים, אסייניים ואפריקניים, ביקר 
ביותר מ 30 מדינות זרות, נאם (פעמיים) בעצרות או״ם 
בניו־יורק. כשרונו הדיפלומאטי וגמישותו התגלו במיזוג 
תקיפות — לפעמים אף גסות ואיומים — בהכרזות עם 
מתינות במעשים, כשהצורה התוקפנית של ההכרזות שימשה 
לעיתים חיפוי לוויתורים ולנסיגות — כשד,שעה היתד. צריכה 
לכך. באירופה החליף ח׳ את האיבה ליוגוסלאוויה של טיטו 
בידידות הולכת וגוברת, וכן השלים עם הליכתן של מדינות 
הגוש הקומוניסטי — פרט לגרמניד, המזרחית — לקראת 
מידד. מסויימת של עצמאות מדינית וכלכלית; איומים חוזרים 
ונשנים — אף בצורה אולטימאטיווית — בבעיית ברלין לא 
הגיעו מעולם לכלל ביצוע ופסקו לאחרונה לגמרי. ח׳ הוסיף 
לפתח את החימוש הגרעיני של בריד,״מ והירבה זמן־מה 
בניסויים גרעיניים, אולם יחד עם זה הצהיר — בהטעמה 


גוברת והולכת — על ההכרח המוחלט להסתלק מרעיון 
השימוש בנשק גרעיני אפילו במלחמה "לנצחון הקומוניזם". 
אמנם ב 1962 ניסה לחזק את מעמדו הסטראטגי מול אה״ב 
ע״י התקנת בסיסי טילים נושאי ראשים גרעיניים בקובד, 
(ע״ע), אולם כשנתברר שדבר זה ייתקל בהתנגדות פעילה 
מצד אה״ב ועשוי לגרום להתפרצות מלחמתית — נסוג בגלוי 
בצורה חד־משמעית. מאז הלכו היחסים בין מוסקווה ווא* 
שינגטון וד״שתפרו, ובין ח׳ וד״נשיא קנדי(ע״ע) נוצרו — על 
סמך התכתבות פרטית ממושכת — קשרי-אמון הדדיים. על 
רקע זה נחתם ב 1963 הסכם משולש בין אה״ב, בריר." מ 
ובריטניה על הפסקת הניסויים הגרעיניים ביבשה, בים 
ובאטמוספירה, וחלה התקדמות לקראת הסכם על מניעת 
התפשטות החימוש הגרעיני בעולם. 

מדיניותו של ח׳ גררה משבר בגוש המדיני הקומוניסטי 
ובתנועה הקומוניסטית בעולם על רקע הסיכסוך עם סין 
(ע״ע). תחילה גיסה ח׳ למלא תוכן משקי וצבאי את יחסי־ 
הידידות המוצהרים — והמסוייגים בפועל שהיו קיימים 
בין שתי המעצמות הקומוניסטיות מימי סטאלין ? לסין ניתנה 
עזרה כלכלית, ונשלחו לשם מומחים סובייטיים מרובים. 
יחסים אלה נשתבשו מ 1959 ואילך, משגסתמנו — מצד 
אחד — עמידתד. של סין על זכותד. לפתח כוח גרעיני 
ולנהל מדיניות־חוץ עצמאית, הכוללת את האיום במלחמה 
״מהפכנית״, ומצד שני — פנייתד. של בריד.״מ לכיוון "דו־ 
קיום בשלום" עם העולם המערבי וסירובד. לסייע לסין 
בחימוש הגרעיני. ב 1960 הורד. ח׳ על יציאת המומחים 
הסובייטיים מסין, העזרה הכלכלית נפסקה ויחסי־המסחר 
צומצמו. לאחר חתימת הסכם איסור הניסויים הגרעיניים 
ב 1963 (ר׳ לעיל) חל קרע גלוי בין בריה״מ וסין, מלווה 
הפגנות איבה. ח׳ החל לדרוש את הוצאת סין ומפלגתה 
הקומוניסטית מתוך המסגרות הקומוניסטיות הבין-לאומיות, 
ואילו הסינים התחילו ללחום נגדו במסגרות הללו ולהכריז 
עליו כעל בוגד במהפכד. וכשותף ל״אימפריאליזם המערבי". 

באוקטובר 1964 הודת ח׳ לפתע מכל תפקידיו, הממשלתיים 
והמפלגתיים, ע״י הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ? 
עדיין לא הוברר, אם פעלו כאן גורמים אישיים או מדיניים. 
כנימוקים להדחה ניתנו אימפולסיוויותו בהחלטות, אי־ 
התייעצות עם מוסדות־ד״מפלגה ומשגים במדיניות־פנים 
ומדיניות־חוץ; המשגים — חוץ מכשלונות בחקלאות — לא 
פורטו. ח׳ המודח מתגורר בסביבות מוסקווד.! אין מקשים 
על חייו הפרטיים, אולם אין סימן שר.ותר לו מגע פוליטי 
עם זולתו. 

ביחסיו האישיים התאפיין ח׳ בפשטות ועממיות, ולא היה 
נעדר ספונטאניות; בניגוד למרבית המנהיגים הקומוניסטים 
הוותיקים, המעיט לעסוק בעיונים אידאולוגיים. מחוץ לעולם 
הקומוניסטי הצטיירה דמותו כשל איכר פיקח ומעשי, הלומד 
מן הנסיון, ובעיני רבים נחשבו אישיותו ומדיניותו כגורמים 
המשמשים תרים בפני פורענות המלחמר. הגרעינית. 

במדיניות השלטון כלפי היהודים בבריה״מ לא חל 
שיפור בתקופת שלטונו של ח' מבחינת דיכוי כל גילויים 
לאומייס-דתיים־תרבותיים ציבוריים של היהודים ? ח' סבל — 
ולפי דעה רווחת, אף עודד — גילויים מסויימים של 
אנטישמיות. 

.' 4 ,[״־ 31 ^־ 1 . 5 .^( ; 1957 !ס ,^ 4)0x306170 ,ז\ 

: 1960 6/0 ,־!ס^תס^^ג . 4 : 1960 , 11 ז£^ 0€€1 '! 



29 


חרושצ׳וב, נייקיטה סרגיייוי־ץ׳ — חרטמים, גתב ה־ 


30 


; 1961 , 1 ז 2 ו 1 \ 1116 ' . 11 

0 } .. 1 

1962 ,.){ , 11 ז 3 ׳\ז 16021-110 ג? . 0 ; 961 ! ,.^ 1 ,מ 11£ ש^ 1 .;>! ; 1961 
. 1964 5 ))^}¥ ^^' 7 ,. 1 .> 1 ,(עבר' 1965 ) 

א. לי. 

חרות, תנועת רי־, מפלגה פו׳ליטית בישראל, מייסודו 
של הארגון הצבאי ר,לאמי(ע״ע), שחדל להתקיים 
עם הקמת המדינד,. הנהגת המפלגה מורכבת ברובה מחברי 
אצ״ל לשעבר ורוויזיוניסטים ותיקים. בציבור חבריה, אוד,דיה 
ובוחריה בולטים עובדים ו׳ 6 בירים חסרי־מקצוע ובעלי רמת 
הכנסה במוכה, ומרובים בו בני עדות־המזרח, שמהן באים גם 
רבים מפעילי המפלגד,. "ד,סתדרות העובדים הלאומית" שמ־ 
ייסודה של התנועד, הרוויזיוניסטית מונהגת בידי חברי ח׳. 
בינואר 1963 נמנו במפלגה, לפי הודעתד" ב 48,000 חברים 
ב 183 סניפים. 

ח׳ רואד, את עצמה כיורשת ומבצעת רעיונותיו של זאב 
ז׳בוטינסקי (ע״ע), וכתנועת־ד,משד לרוויזיוניזם הציוני מן 
התקופה הקדם־מדינתית. במגמתד, הפו'?;יטית של ח׳ בולט קו 
הלאומנות; היא מדגישה את "קדושת גבולותיה ההיסטוריים 
של הארץ", תובעת התנהגות תקיפד, כלפי מדינות ערב, מת¬ 
נגדת לד,תערבות האו״ם ומנגנוניו בסכסוכי גבולות, חחסה 
לגבי אפשרות של הידברות עם המדינות הערביות מסוייג. 

ד 

האוריינטאציר, הבין־לאומית שלה מערבית. ח׳ התנגדה לקבלת 
שילומים מגרמניד" מתוך חשש שהדבר יגרום לשיכחת השו¬ 
אה ולהתקרבות בלתי־נאותד, אל גרמניה המערבית. ח׳ עמלה 
לד,כשרת הידידות הישראלית־צרפתית, לפני מיבצע סיני 
(אוקטובר 1956 ) ואחריו. מאחר שהיא שוללת מגע דיפלומטי 
עם גרמביד" התקשתד, לאחות את נטייתה הפרו־צרפתית עם 
עמדתה האנטי־גרמנית בתקופת ההתקרבות הצרפתית־ 
גרמנית ב 1960 — 1963 . במדיגיות־פנים — מאמצע שנות 
ה 50 ואילך — ח׳ מגדירה את עצמד, כמפלגד, ליבראלית־ 
לאומית. היא בוטה למתינות בלפי המיעוטים בישראל, ומאז 
1960 היא מתנגדת לממשל הצבאי בשטחים הערביים! עם 
אוהדיה נמבד, מספר ניכר של דרוזים. ח׳ רואד, את עצמה 
כמפלגד, בלתי־סוציאליסטית, ועם זאת — בהתאם להרכב 
ציבור חכריד,— היא והסתדרותר, קיצוניות לעתים בתביעות 
שכר, תנאי־עבודד" ביטוח סוציאלי וסיוע סוציאלי יותר מן 
המפלגות המחזיקות בשלטון והנחשבות סוציאליסטיות ומן 
הסתדרות העובדים הכללית. אולם ח׳ לא פיתחד, תכנית 
כלכלית ליבראלית מול אתגרי הזמן ובנסיבותיה של ישראל 
הנעדרת עצמאות כלכלית. — מ 1962 משתתפת ח׳ בר,נהלת 
הסוכנות היד,ודית. 

הקואליציות הממשלתיות בהנהגת מפא״י מאז ייסוד 
המדינה דחו את שיתופה של ח׳, וזו נעשתה דוגלת בהקמת 
ממשל אלטרנאטיווי והפכד, לאופוזיציה מתמדת. ח׳ פנתה 
כמה פעמים למפלגת הציונים הכלליים, ואח״כ למפלגד, 
הליבראלית, בד,צעת איחוד לשם הקמת "כוח אלטרנאטיווי" 
במדינה. ב 1963 החליטד, ח׳ על הקמת סיעה בהסתדרות 
העובדים הכללית, נוסף על הסתדרות העובדים הלאומית. 
ב 1965 הקימה ח׳ גוש פארלאמבטארי מאוחד עם המפלגד, 
הליבראלית. — מעמד המפלגה בקהל הבוחרים ובכנסת 
מגלה יציבות מאמצע שנות ה 50 ואילך. בכנסת הראשונה 
היו לח׳ 14 מנדטים, בשניד, — 8 , בשלישית — 15 , ברביעית 
ובחמישית — 17 . בבחירות לכנסת החמישית קיבלה ח׳ 
כ 140,000 קולות, והיא המפלגה השניה (לאחר מפא״י) 


במספר המצביעים. ח' מיוצגת ב 69 רשויות מקומיות ע״י 
114 נציגים. מנהיגה המוכר מאז היווסדה הוא מנחם בגין 
(ע״ע). ח׳ מקפידד, על תכיפות ועידותיד,, אחת לשנתיים. 
היא מוציאד, עתון יומי בתל־אביב ("חרות"). 

א. לי. 

ח׳רטום־!), עיר־ד,בירד. של סודאן(ע״ע); 312,000 
תושבים ( 1961 ). העיר יושבת על הנילוס הלבן 
והנילוס הכחול, סמוך למקום איחודם, ברובד, — בחצי-ד,אי 
שבין שני הבהרות. היא מרכז לרשת מסילות־הברזל וד,כבי¬ 
שים של סודאן׳ ובקירבתה נמצא שדדרתעופר, בין-לאומי. 
מרכז העיר נמצא על הגדד, השמאלית של הנילוס הכחול. 
כאן נמשכת שדרד, באורך 3 ק״מ, שבה נמצאים האוניברסי¬ 
טה (נוסדה 1951 ), המוזיאון, ארמון נשיא־ר,רפובליקד" גן- 
החיות (שהוא האוסף החשוב ביותר של עולם החי האפריק¬ 
ני). הרחובות שבאותו חלק של העיר ערוכים שתי־וערב, 
ורוב הבתים בהם בנויים אבן ומכוסים גגות-רעפים. המרכז 
הישן הפך כולו בשנים האחרונות למרכז מינד״לי ומסחרי; 
"ח׳ הדרומית" מורכבת מרבעי-מגורים חדשים (ד,ן של המ¬ 
עמד הבינוני והן של פועלים); ברובע "ח׳ הצפונית", שעל 
הגדה הימנית של הנילוס הכחול, נמצאים נמל-נד,ר על מית־ 
קניו ומחסניו, מחסני רכבת ומפעלי-מלאכה. רובע זד, מחובר 
למרכז העיר בגשר על הנילוס הכחול, המשמש גם את 
מסילת־הברזל. 

הרובע אם־דרמאן(ע״ע אומדורמן) שעל הגדר, השמאלית 
של הנילוס הלבן הוא העיר הישנד,, שבתיה בנויים חומר 
ולבנים ללא סדר ובצפיפות רבה! בה נמצאים קברו של 
המהךי וביתו של יורשו, הח׳ליפה. רובע זה מחובר לח׳ בגשר 
על הנילוס הלבן. 

אגד־ד.ערים של ח׳ הוא המרכז העירוני החשוב ביותר של 
סודאן, וד,יחיד בד, שנושא אופי מודרני. ח׳ משמשת מרכז 
אדמיניסטראמיווי תרבותי וכלכלי לסודאן כולה, ובד, 
נמצאים רוב מפעלי־ד,תעשיד. של המדינה. 

העיר נוסדד, ב 1822 כמחנר,-אד.לים של הצבא המצרי של 
מחמד עלי (ע״ע) והפכד, לבירת סודאן המצרית ב 1830 . 
ב 1885 נכבשה ונחרבד, בידי המהדי, שעשד, את אם-דרמאן 
לבירת ממלכתו. עם כיבוש סודאן בידי קיצ׳נר ב 1898 חזרה 
ח׳ לשמש בירת סודאן האנגלו־מצרית, וחלקיה צורפו יחד 
לאיזור מוניציפאלי אחד. 

01 ^ה 1 ) ^ 1 י 011 * €7 ^*/" 7 ,ח 11 ( 11 זוג 4 ל . 0 

, 1960 ,( 50 ,.׳\שמ 

י. קר• 

חרטמים, כתב ה־*(ד,יי רוגליס ים, מיוו׳ ? 600 ) — 
קדוש׳ — תחריט), הכתב שבו נכתבה ה מ צ¬ 

רי ת העתיקה (ע״ע מצרים: לשון). מעיקרו היה כה״ח 
כתב־ציורים מונומנטאלי, מותאם לחריתה או לגילוף 
על אבן או לציור על עץ, חרס וכד׳! מצורת־כתב זו הש¬ 
תלשלו שתי צורות פשוטות יותר—הכתב ההייראטי 
וד,כתב הדמוטי (ר׳ לד,לן), המותאמות לכתיבה רהוטה. 

כה״ח'הוא מן הכתבים הקדומים ביותר בתרבות האדם 
ונמצא בשימוש למעלה מ 00 ( 34 שנד,. תחילתו נעוצה ברא¬ 
שית התקופה השזשלתית של מצרים; הטכסטים הראשונים 
בכתב-ציורים מופיעים בלוחות-ציפחר, ובחפצים שובים מימי 
השושלת ה 1 , ובתובות במצבות־קבורה מאותה תקופה (או 
מתקופד, סמוכה לה) כבר כתובות בכתב מעוצב לחלוטין. 



31 


חרטמים, כתב ה־ 


32 



•♦יי 


-ז;• _י../ג^-.זס.^^^; 0 די. 

^ו 83 ?^ן|ן?^*| 3 ג^ 


"ג "י 


ל,..<י<׳ק:. 


^יז*!**♦י•-*; ינ♦׳י-״ייז'"'*^־<'''••*י 4 ־<'^'׳ז״►^ו x י'• 
'■.י•;- •♦ 11 ':'׳*^•►' /^•'^י'ז.\י"י' • 

/'~ '• <׳ יז^ו /•׳|א. •|י••<♦^״•׳. X1 'י►׳ן', ^ ^ 14 ^• י * 

•נ^ז י י*יז 1 ^--•'. 1 ז'•' ׳-* ן ו- ן . ו. ך^••^*--! ״ •'- 

!•־•״••יד 1 )'׳.^־• ך * 11 "י נ''*-*#*.<.<״-ו** 1 י. 


י* '^~ י• י¬ 


'-••■■.',;''.'*־ 1 * ^י 4 • י־יייז־*^'••***•*•—.י*•■•״.•*!..•״- •גי • 1 . 1 •*■-״•; 11 ״...!' 2 ו״?יר^י'.^?*-'זי 7 "••''-■'•'''*•'•**' ■♦׳*-ס*.■/ 

,י■ -. ; 1 •..•-<■•;, .,•*׳.■<: ז •,״-••״ י•. י.- 4 < 1-1 •••■•...•■■■.•.■■. 4 - .—י 'יי'"?יי'*'***י־זי 1 *'**'*— 4 'י**ל.״ ?. 
י >־^■ ■׳ י"' י 

1 !•> ..- . ״ -.י״... 4 •'•״ 1 > 4 <"י 1 ל'־■'.*ו•* 1 ►^ ׳ד 1 — 4 .,!,', 




ז*׳"ד 1 ' 1 |*י?ל.'.י■.־? .״ '•־ז/ ■{.^,' 

**.••״ז וז-^-ז-גון^ז.*״,!<•...< 
•-־׳•••׳ 1 .••>•-<< '■•••.*׳'־.■•'.זי•.**. 
•♦ודד־•*.־.*!■)}■ *••*. ! ►*זד 1111 •}-[. 


11 י 1 י*י>י* ♦ז ! 14 • •<•<.'*•• 
.. 


■•ד #1 ••*■• *״•ר׳> *״* 111 ־ 1 ^*־-? 4.3 >>י^;!ב*->-\? 4 **^^ 1 * ■ 7 .•־>.י 1 \, 1#.0 : 31 ^ 1 ^ 11 ^^*^**י־' ^י'"׳ " 



\, ^גג׳^-׳זי׳^ייון!;■•^^׳"^!; 

׳י^יי-^י־^ייי■'■- "׳"■ > 1 !!*ו 1 * 0 |',יי^' ינ^״*.-\ 1 , 
! 4.14 • •־ 

יו,-. ג״\>"• 
- ^.״, • ' 111 ■* *!? 1 | 1 


1 



^*״־♦*׳■יייי *׳ 4 >־*- • 
י 1 יי * 

.• 11 .. ״^ 


^־ ►(-"*}י^ 4 -*י; 

•׳זי^־ ■ 


כתב הייראטי 

(קטע מ״שפר הנוחים": פפירוס מז התקופה וזהלניסטית־רוטיח) 


לדוגמה מובאים כאן כמה מן הסימנים המגדירים השכיחים 
ביותר (טבלה 4 ). 

למשל; מלת חרת ואחריה מס׳ 18 — פירושה "שמים") 
אותה המלה ואחריה סימן מגדיר ל״דרך״ — פירושה ״דרך״! 
כשבא אחריה מס׳ 22 — פירושה "רמה שו׳ממה". 


ע: 

28 

ד 

9 ו 

1 ד־ש 

10 


ו 


29 


20 

> 

1 ו 


2 


סג 

1 

21 


12 


3 

] 

ו 3 

9 

22 


3 ז 


4 


32 

5 

23 

ו 1 / 

14 


5 


33 

1 

24 

■ק 

15 


6 


34. 

0, 

25 

^׳־ 

16 


7 

§ 

35 

1 

26 


17 


8 

י׳ 44 יי׳ ס 

• 1 

36 

1!^ 

27 

6 

16 


9 




טבלה 2 




5 .' 11 ' עחע; 

4 . ! 1 ״" ענת׳, 

אי; 

ת 1 אנ; 3 . ז 1 

או; 2 . 

1 • ׳!! 3 

10 . זי 1 פר; 

9 . 3 ק פא; 

!־■״ ור; 8 . 3 ל בא; 

ונ; 7 . 

6 י ת־לי\ 

12 ח . 111$ 

וו. 

13 . 1111 טר; 

12 , 11111 סג; 

11 . 3 ת 1 מא; 

18 . !£״ נפר; 

גו; 17 . 6 ח נב 

.16 

5 ן. ׳^יח נו; 

או מז; 

22 . 111 חר; 


111 ^ חם; 

.21 

׳לעז רו; 

.20 

נחר; 

15 . •!?״ 

חקא; 25 . 1 ק 6 חיפר; 26 . ״' 5 שנ או )נ; 

חם; 3.24 ? 111 

)18 .23 

30 . 13 תא; 


13 ( נא; 

.29 

^ 5 סא; 

.28 

סתם; 

8111 .27 

35 . 011 •וד; 

צו; 

434 

צא; 

111 ? חם; 33 • 3 ( 

חי; 32 . 

?1 .31 


36 . 11 ״' ענח׳ 


מספרם של סימני כה״ח הוא למעלה מ 00 (^ 5 , אך מספר 
המקופלים שבהם אינו עולה על 600 . במצרית אין סימני־ 
פיסוק וסימנייניקוד, אך מקצת הטכסטים מימי הממלכה 
החדשה מצויות בהם נקודות עבות לשם הפרדה בין משפטים 
או צירופים תחביריים. 

כיוון הכתב, לעתים הוא — משמאל לימין ולעתים מימין 
לשמאל, לעתים אפקי ולעתים אנכי. את כיוונו של הכתב 

ד ▼ 

ניתן לקבוע ע״פ מצב הסימנים: כשאלה מופנים לצד מסויים, 
יש לקרוא את הכתב בכיוון המנוגד! אמנם יש גם יוצאים 
מכלל זה. כשיש לקרוא כתובת בכיוון הפוך. 

כה״ח, שהיה כתב מונומנטאלי, מתואם להפליא לסיגנון 
העיטור הארדיכלי המצרי, שעיקר מגמתו למלא את הרוו¬ 
חים בין התבליטים והציורים. תיאום זה בא לידי ביטוי הן 
בסימטריית הקומפוזיציה, הן בעובדה שניתן לכוון את 
סימני־הכתב לכל כיוון. תכונה נוספת של אותו הכתב היא 
סמליותו, כשלנושא נודע לעתים קרובות ערך עיטורי. 

( 2 ) הכתב ה ה י י ר א ט י. החל מימי הממלכה הקדומה 
השתמשו הסופרים בציורה קורסיווית של כה״ח לשם כתיבה 
עליגבי גומא: צורה זו, שהיתה קלה יותר לכתיבה והשי¬ 
מוש בה היה נפוץ יותר, נקראה אח״כ בפי היוונים "כתב 
הץראטי" ("כתב-הכהנים"). היו כותבים אותו בעזרת קנה- 
סוף מחודד על־גבי עלי־גומא מעובדים עיבוד מיוחד (פפי¬ 
רוס) או על-גבי כל שטח חלק שבו ניתן היה להיקלט, לרבות 
אבן או שברי כלי־חרס. מאחר שצורתו של כתב קורסיווי זה 



חוככים ("מתרפים") בהשפעת תנועה קודמת, אך נשארים 
ללא שינוי כשהם באים לאחר עיצור או מוכפלים ז לפיכך 
הובעה הסברה, שרפיון בגדכפ״ת בארמית ובעברית גרם לו 
המגע עם עמים דוברי־חורית. — בשם נבדלות קאטגוריות־ 
המספר (יחיר ורבים), אך אין בו מין דקדוקי. נמצאים 
כינויי־גוף נפרדים ביחסה הישרה (הנומיגאטיוו),אך ביחסות 
העקיפות (הגניטיוו והאקוזאטיוו) הם באים לידי ביטוי 
בסיומות המחוברות לשם או לפועל. צורות הפועל רובן 
סבילות ומיעוטן פעילות? השפעתה של תכונה לשונית זו 
ניכרת גם בטכסטים האכדיים של נוזו. 

תרבות ואמנות חורית. קשה לקבוע את ייחודה 
של התרבות ההורית ויצירותיה, מאחר שרוב החומר שהגיע 
אלינו בא מאיזורי-הספר של ממלכתם — אנאטוליה, צפון- 
סוריה, צפון־מסופוטאמיה —, שבהם נתערבו יחד יסודות 




35 


חרטמים, כתג ה־ — (ה)חרי 


36 


טכלה 3 

1 . (אייע בעל זקז ולרא־: 1 ו כתר 
כפזל) "טלו טצרים העילית והתח¬ 
תית": 2 . (איש יושב ולראשו ׳עתי 
נוצות ובידו שרביט)"האל אסוז״ו 
;; (אשת יויבבת ועל ראשה בכא) 
״האלה איסיס״; 4 (איש נעציבה 
תוקפנית ובידו טיול) "הכה, 
הרוג״; 5 . (שני אנשים אוחזים 
איש ביד רעהו) ,.אחווה"; 1 ). (איש 
נושא טשא על ראשו) "הרם, 
נשוא״: 7 . (עי!) "עין, ראה"; 
8 . (רנו "רנ": זי, (דיסקוס השסש! 
״האל רע, שטש, יום״: 10 , (רקיע 
השטים) ״שטים״; 11 . (רקיע השמים 
ובו תלוי כוכב) ״לילה״; 12 . (זרס־ 
טים טשולשי "טיס"; 3 נ. (תכניה 
של בנייז טלבני) ״בית״; 14 (תכ¬ 
נית של עיר ענולה) "עיר, קריה", 
נם העיר נוא-אטוז 


נשתנתה במרוצת העתים, קל היום לחוקר המימחה לזזבחין 
בתקופה שבה נכתב טכסט ססויים, ע״פ צורתו. 

מבחינים בכתב זה את התקופות הבאות: הארכאית — עד 
לימי השושלת ה 3 בקירוב* הקדומה— עד לסוף ימי הממלכה 
הקדומה* הבינונית— עד לתחילת השושלתה 18 ! החדשה— 
החל מימי הממלכה החדשה. בתקופה הקדומה והבינונית היה 
כתב זה נכתב, בדרך־כלל, בטורים אנכיים * הכתב ההייראטי 
החדש היה נכתב אפקית ונקרא מימין לשמאל, 

( 3 ) הכתב הדמוטי(״העממי״) — הוא כתב קורסיווי, 
שנשתלשל בתקופה מאוחרת מן הכתב ההייראטי ושימש 

19 

20 

21 

22 

23 

24 

29 

26 

27 

טכי־י 1 

1 . (איש יושב הפונה לארם אתר! ,.איש״: 2 <אשה יושבת) "אשהאו אלד"; 
3 . (איש• כעל זקן, יושבי ״אל״; 4 . •איש יוי 2 -ב השולח יד לפיו 1 .,אכול, 
שתה, דפר, תשוב״; <־, והשי טבלה טס׳ 0 ) ,.הרם, ניעוא"; 6 (הש•׳ 
טבלה 1 ;, טס' 14 ״כוח, הכה"; 7 . ויר האוחזת ככלי-זי!) כנ״ל: 8 (אייע 
נושא את יהיו למעלה) .,שטוח, רום": 0 (רגליים בהליכה) "הלור,נוע"; 
10 (כנ״ל, בכיווז הפור! ״חזור, שוב"; 11 <עור או נתח כשי עם זנב) 
״בעל-חיים״: 2 * ״בשר או אבר מאברי הגו 1 ז״; *: 1 . (בז עומד ע״ג רנל) 
״אל"; 14 , (עוף! ״צפור" ונם ״חרק״: 15 (צפור קטנה) "קטן, רעוע, 
חלש"; 16 . (נחש סזדקר) ״אלה": 17 , (ר' טבלה סם׳ (!) "יום, אור": 
18 (ר׳ טבלה 3 , מם' 10 ) "שטים"; באידאונראמה נקרא סיס! זה פת, 
ולאחריו באים לעתים קרובות משלימים פונטיים; 10 (ר׳ טבלה 3 , 
טס' 11 ) ״לילה"; באידאוגראטה נקרא סימז זה נרח; 20 , "חלקת ארמה"; 
21 . כנ״ל; 22 . והר) ״ארז נכר, מרבר״; 23 , (בוטראנג) "עם נכרי"; 
24 (ר' טבלה 3 , מם' 114 ״עיר, קריה"; 2.5 ־ (יי טבלה 3 . מס' 13 ) 
״בנייז, בית״: 26 (אניה! ״אניה, ספינה, שייט"; 27 , (אח ׳;זמטנה עולה 
להבר.) ״אש, חום, בישול"; 28 , ״מלבוש״; 29 (חבל כרור) "חבל, 
קשיור״: ( 0 :. (סכי!) ״חתור, שחוט, הרונ"; ! 3 . (שני טקלות סוצלכים) 
״שבור, חלק": 32 . (טנא) ״חני'; 33 . (פפירוס מגולל וקש־ור) "מועזנ 
מופשט, ספר, כתב" 





/2 *).**י 

ן "׳• 

1 ^ (."-י ^ 

> __ 

1 חווית־עז ככתב דמוטי (םחנוט 

לעריכת חוזים׳ כגון תוזי־ניעזואים, תעודות משפטיות אחרות, 
מכתבים וכיו״ב. שימושו התתיל במאה ה 7 לפסה״ג, ומבחי¬ 
נים בו 3 תקופות: הקדומה — התקופות הסאיית והפרסית * 
הבינונית — תקופת בית-תלמי * החדשה — התקופות הרומית 
והביזנטיח. לכתיבה בו שימשו אותם התמרים והכלים ששי¬ 
משו לכתיבה בכתב ההייראטי. 

1890 , 1-11 ^ 11 מן 11 ז£ ; 

1(]., 016 ^16 ן>ןמןמ 4 '; 6 .. 16 ; 1912 , 1 ז 6 ^<}<( 0£1 -ז - 

(1^, 1928/29^; 11 ^^ 16 ^ ,ז 1011€ א .ס X6/16 1^0100^6<1{}1116, 1^111, 
1909-1912; £. 11€1-11 . 1 ט 1110 זי , 

!912-13: 1^.. 8€ מס 0 ׳׳ 1 016 ,ש 11 ז 
1923; 5(1925 6 ו/ 6 ^ח 10 ה 06 , 5 ז€< €11 ^:>וו : 

0. 1106€1•, 1926^; ץ 36 >^ה 16 ה £16 ,'<ג־ו־ו 11 ^ ..א . 1 ל 

0604 16 ^ 1 ^ 1 016 ,^! 8 תזז 02€ ;^ 1932 ,■ 101 ח 1 ה . 
^{^606/16, !934; £. 1071 ^ 1 > 5 } 0€111 7/16 ,: 12111 ז 10 \ג 

^}%6 01 ז 0 . £1 .£ ; 934 ! ,׳<^ 1 ק 4 ־ 0£-7 ^/ז {- 

• 1 ) 00/166 16 /^ / 9 > 6111. €01010^1(6 4/ 1/16 06*7X0116 

; 37 — 1935 , 1-11 . 5 ש: 1 ג(י 1 1 )ח 3 ) $ 6 /% 06 *\ 11 ^, X^*x 

,%* 16 /^^' 021 ז 116 { ,^^ 0 ו{^ 8 . 8 ;" 944 ! , 4 ־ 1 /^ 4 ;מ 7 מ 04 6/16 ^ 11 ^^-^. 7 

, 1 61(15X161146 ז 16 ז 117-6 ) 72 ז 1 ז? 060 .€ז'\ 0 סן 1,0 .ס ; 1950 
;*' 1957 ,■/ 4 ג״ןמ 4 < 0 . 1 ־ 1 .א ;^ 1935 

. 

-<בנפ 111111 ]]] 


% 





1 ו]] 1111 ז<י 

—הע!!] 


גת 58111 \ 2 




ןן 11 ש 11 ו 111 י*י 




1111105 מזמזג! 




1111111111 






1 

1 ן]|)חח 1₪1 ו 

ווו■ 



_ 



נ 


|| 11 [[ן 31 > 

סספנון! 




- 11-0 ון 5 

0115 קץ 01 ^ 



<11811111 

■טססןןן]]]] 




^ ^ 1087?■ 

\*/ 511101^08 



<€1! 

►־!שן! 




יש 

13 ז 51 קן\^ 0 ו^ 


[[!!!!!!ס" 

^ווו 

0^ 





ו 

פ!!!! 






1 ג־ 01 נן 10 ז 61 ־ 51 

1 









תפוצת ,תוריריוח נדולוו! בזסז היצלישוז 
(?פי זשנ 1 ,!,י 013€ .'• 1 ניעינויים ק 5 ים} 



45 


חריריוה — חרישה 


46 


ח" מאובנות׳ הן הגדולות והן הזעירות׳ מצויות במרבית 
סלעי־הריבוד של תקופות שונות, החל מן הקמברי 1 ן ועד 
היום. בסלעי הפאלאוזואיקון מצויות בעיקר ח" תלקיטיות, 
שדמותן פשוטה ומיבנן גס. בקרב 1 ן ובפרם נפוצות מאד ח" 
דמויות־כישור כעין גרגירי־תבואה, המשתייכות לקבוצת - 11 ? 
10€3 >ת £1111 . במסוזואיקון עולה חלקן של ח" בעלות קונכיה 
לוליינית גירית־חרורה. בקרטיקון מתרבות מאד ח" פלאנקטו־ 
ניות, כגון 3 ת^ז^ 18 (^ 10 ^/ 3 מ €11 ( 11 זו 011£1 ׳ 3 ת^^ת 1 ^ז:ז 060 ^^. 
בקנוזו*איקון מתבלטות מאד — נוסף על הח" הפלאנקטוניות 
המרובות — ח" בנט^ניות גדולות, כגון מיני הסוגים ־ 1 זו 1 וא 
£5 :ז 1111 ומ, 13 ^^ 11 ^^•^^ק 0 , ^ת 11 ^ץ^ 0 ^ 5 ום׳ €11113 ץ 0 ס 1 ) 1 ^€׳ 1 , ועוד. 

בגלל תפוצתן הגאוגראפית הנרחבת מאד של הח" הפלאנק־ 
טוניות ומציאותם של אותם הסוגים והמינים בכל הימים של 
פרק־ומן מסויים, רבה חשיבותן להשוואת הגיל הגאולוגי 
של שכבות־סלעים באיזורים השונים! מכאן גם חשיבותן, 
בין השאר, לצורך חיפושי הנפט. ואילו הח" הגדולות, ששכנו 
עפ״ר בשטחים רדודים של הימים לאורך חופי־יבשות, 
מספקות ידיעות להפרת הגאוגראפיה הקדומה. 

תולדות מחקר ה ח". על מציאותם של מאובני הח" 
הקדומות הגדולות בסלעים רבים כבר מצביעים הסופרים 
העתיקים, בלי לעמוד על טיבם האמיתי. הרודוטוס, למשל, 
מתאר את הנומרליטים באבני הסלעים המצריים, שמהן 
נבנו הפירמידות! הם נחשבו לעדשים שהתקשו לאבן. אבי 
המחקר המדעי של הח" במאה ה 19 היה א. ד. אורביני(ע״ע), 
שחשב אותן תחילה לקבוצה מיוחדת של האמוניטים (ע״ע). 
ב 1835 הוכיח ם. דידארדן ( 111 !€ז 3 ג 1 וכ 1 ,?) את שייכותן 
לקבוצת החד־תאיים. מאז התרחב והעמיק מחקר הה", ביחוד 
זה של הצורות המאובנות, יוצרות סלעי קרטון. תשומת־לב 
מיוחדות נודעה תחילה לח" הגדולות, כגון ה נ ו מ ו ל י ט י ם 
(ע״ע), שבדיקתן קלה יחסית ותפוצתן גדולה בשכבות 
השלישון הקדום. בזמן האחרון גדלה ההתעניינות בצורות 
הזעירות, המצויות כמעט בכל הסלעים ממוצא ימי, בגלל 
חשיבותן למחקר הפאלאונטולוגי.— הספרות של מחקר הח" 
רבת־הקף ביותר! מקטלוג־הח", היו״ל מטעם המוזיאון האמ¬ 
ריקני למדעי־הטבע בניו־יורק, הופיעו עד 1963 53 כרכים 
גדולים, מעריכים, שעד עתה בודדו ותוארו כ 20 אלף מינים 
של ח״, המשתייכים ל 00 (^ 2 סוגים במסגרת של 100 משפחות 
ותת־משפחות. 

: 1945 ,^^ 010 ז 1 ז 0 י> 1 ) 11 )^ 0 י{:)! 4 { / 0 ,' 1 ;>ח €5$ ^ 01 .*ז , 1 ׳\ 

,!^^ 81 .{ ;* 1948 ,תב 1 זז 011511 .[ 

- 1 . 0 ; 1952 ,( 1 .[) 

,ץת׳נס^וס? ; 1956 ס) ה 0 ו)^וז 1 } 0 ח 1 ז 1 .גסחסן 

; 1958 , 1 . 0010£ :: 

תרג׳ אבג': , 1959 .חווח 0 רע 0 זוו 60 ר 33 ח וגו 08 ו^^ 0 , 108 ;ק 0 

1 ^ 720 ^ 0 /ס ,■\ 10 ז 0 . 1 

. 1962 , 0/020£1 ז^ 

מ. א. 

חךישה, מפעולות־היסוד בעבודת־האדמה (ע״ע חקלאות, 
עט׳ 877 ). מטרותיה: תיחוח האדמה, עירבובה 
והפיכתה, כיסוי הזבל והזרעים, הצנעת עשבים רעים. החשו¬ 
בה שבפעולות אלו היא ה ת י ח ו ח: הוא מגביר את נשימת 
הקרקע ואת איוורורה, משפר את משק־הסים ומסייע 

לתהליכים הכימיים (בחמרי־המזון) והביולוגיים (בצמחיה 

המיקרו־ביולוגית) בקרקע. התיחוח חשוב ביותר באדמות 
הכבדות, וחשוב פחות, או אף מיותר, באדמות־חול, שהן 
תחוחות מטבען. — מגמת ה ע י ר ב ו ב היא חלוקה שווה של 
חמרי־המזון בקרקע. ערכה של פעולה זו מצומצם לגבי חמרי־ 


מזרן הנמסים בקלות במי־הקרקע, אולם הוא רב לגבי מלחים 
קשי-ד,מםה, וכן לגבי החומר האורגאני, ובמיוחד לגבי הקו־ 
לואידים המצטברים בתחתית השכבה החרושה — אם 
כתוצאה מח^ מתמידה בעומק שווה, ואם בעקבות השקעתם 
בתנועת המים. גם הצנעת הדשנים והזרעים כרוכה בפעולת 
העירבוב. — ההפיכה נועדת להחדיר חמרים מסויימים 
לקרקע (זבל, זרעים, שלף, עשבים רעים), לעקור חמרים 
מסויימים (פקעות, שרשים) מן הקרקע ולהעלות שכבות־ 
אדמה תחתונות למעלה! בכך היא מחזירה, במובן ידוע, את 
מצב הקרקע לקדמותו, אולם יחד עם זה היא גם מעלה 
שכבות תחתונות, מתות מבחינה ביולוגית — וזהו אחד 
החסרונות שבפעולה זו. 

עיקר משמעותה של חח׳ נובעת מן ההבדל שבין שתי 
השכבות של אופק-הח׳ של שדות-התרבות: השכבה העליונה 
(עד עומק של 8 — 10 ם״מ), הנתונה להשפעתם של גורמים 
מכאניים וכימיים מן החוץ ושל האוויר, המישקעים וההש¬ 
קאה — היא מהודקת ע״י דריכה עליה, מעלה קרום, מיבנה 
הפנימי נהרס, המלחים המסיסים מודחים ממנה למטה, החומר 
האורגאני שבה נהרס במהירות! השכבה התחתונה (שעביה 
כ 10 — 12 ס״מ) — שהיא קולטת את המלחים המודחים 
מלמעלה, נתונה פחות להשפעות אטמוספיריות, מתפוררת 
על נקלה ויוצרת פתיתים, ואילו התנאים האי־אווירניים 
השולטים בה מכוונים את התפרקות החומר האורגאני להת¬ 
הוות רקבובית, המסייעת ליצירת סטרוקטורה. מטרת הח' היא 
להטמין את השכבה העליונה ההרוסה ולהעלות במקומה את 
התחתונה, בעלת התכונות הרצויות. 

מתנאי הקרקע הקובעים את אפשרות הח׳ יש חשיבות מכ¬ 
רעת לרטיבות. הרטיבות מעלה את הפלאסטיות ומפחיתה 
את ההתלכדות של חלקיקי-הקרקע, ולפיכך היא מפחיתה גם 
את הכוחות הנדרשים למשיכת המחרשה. אולם רטיבות 
יתרה עושה את הקרקע פלאסטית במידה כזו שסכין- 
המחרשה חותכת בה גושים גדולים, שנעשים נוקשים מאד 
בהתייבשם, וקשה לשוב ולפוררם. הגבול התחתון של הרטי¬ 
בות לגבי אפשרות עיבוד־הקרקע גבוה ב 50% משיעור 
הרטיבות ההיגרוסקופית המאבסימאלית! למטה מגבול זה 
העיבוד קשה ומחייב כוחות-גרירה חזקים, והמיבנה המתקבל 
הוא גרוע. גבול-הרטיבות העליון לעיבוד-הקרקע הוא כ 90% 
מקיבולת-השדה! מעל לגבול זה הקרקע נדבקת ("נמרחת"), 
והמחרשה מעלה גושים מונוליתיים, שקשה לשוב ולפוררם. 
שיעורי הטין והחול בקרקע הם הקובעים את תחומי מצב 
הרטיבות האופטימאלי לעיבוד! בקרקעות כבדות ובי¬ 
נוניות מוטב לחרוש שעה שהרטיבות מגיעה לכדי 60% — 40 
מקיבולת-השדה. 

עומק־הח׳ נקבע בהתאם לעומק הקרקע, למיבנה, 
לתכלית העיבוד, לטיב הגידולים העומדים להיזרע ולכוחות־ 
הגרירה העומדים לרשות החקלאי. מסתבר, שבדרך־כלל רצוי 
שלא להעמיק למטה מ 20 — 25 ס״מ! יש להניח, שח׳ עד עומק 
זה מונעת את העלאתה של שכבת־קרקע מתה ובלתי־פוריה. 
רצוי שעומק-הח׳ לא יהיה קבוע אלא יוחלף לפרקים, כדי 
למנוע היווצרות שכבה מהודקת אטומה ("סוליה") מתחת 
לשכבה הנחדשת עקב לחץ כלי-הח׳ ושקיעת החלקיקים 
הדקיקים משכבת הח׳. — במקרים מסויימים רצויה ח׳ 
עמוקה, לעומק 40 ם״מ ומטה: בשדות־שלחין בקיץ היא 
מסייעת לייבוש הקרקע ולקטילת גורמי-מחלות, להדברת 



47 


חרישה 


48 


עשבים רעים ולשיפור מיבנה הקרקע, ואילו בבית־בעל היא 
מביאה לקליטה טובה יותר של גשמי־החורף. 

לרוחב שכבת־החריש חשיבות מרובה מבחינת 
טיב העיבוד: הן שכבה צרה ועמוקה והן שכבה רחבה ושט¬ 
חית מדי אינן מתהפכות באופן גאות. בקרקע כבדה, שאינה 
מתפוררת אלא בקושי, רצוי שהשכבה החרושה תהיה צרה־ 
יחסית, ואילו לגבי קרקעות קלות יש להעדיף רצועות־חריש 
רחבות־יחסית. היחס הרצוי בין רוחב תלם־הח׳ לעמקו מותנה 
גם במהירות הח׳ ובשיעורי הרטיבות שבקרקע. המחרשות 
המודרניות בנויות עפ״ר באופן שהיחס בין רוחב החריש לעמ¬ 

קו הוא בין 1.3 ל 1.7 , 

ובדרך-כלל כ 1.4 — 






5'3 




_בו_ 



ח׳ מלגו ח׳ פלנר 

חרי? 1 ה בםעניות 


1.5 . 

מבחינים בין שתי 
צ ו ר ו ת ־ ח׳: במע- 
ניות ובהקפות מלאות. 

( 1 ) ח׳ במעניות 
פירושה — ח׳ לאורך 
רצועות-קרקע צרות 
וארוכות. הגיעה המח¬ 
רשה עד סוף הרצועה- 
שולפים אותה מן הקרקע ומעתיקים אל צד הרצועה שמנגד, 
חוזרים ותוקעים את המחרשה וחורשים בכיוון הפוך. יש 
ח׳-מלגו, הנעשית מאמצע המענית כלפי הקפה! ויש ח׳- 
מלבד, מהקף המענית אל אמצעה. בח׳-מלגו מתהווה גל־עפר 
באמצע המענית, ובשני קצותיה תלם פתוח, ואילו בח׳-מלבר 
נשארים תלם פתוח באמצעה וגלי-עפר בקצוות. כדי ליישר 
את השדות, נוהגים לחרוש חליפות: ח׳ אחת מאמצע המענית 
וח׳ שניה מד,צדדים. ( 2 ) ח׳ בהקפות מלאות נעשית 
לא רק לאורך השדה, אלא גם לרחבו; אין מוציאים את 
המחרשה מן הקרקע בסוף כל תלם, אלא מסתובבים בזווית 
ישרה ומוסיפים לחרוש. חסרונות הח׳ במעניות הם: ביזבוז 
זמן וריבוי תלמים פתוחים וגלי־עפר, אולם מאידך התלמים 

ישרים והשטח נחרש 
כולו! בח׳ בהקפות 
חוסכים אמנם זמן, 

אולם טיב הח׳ לקוי, 

משום שבסיבובים 
נשארים מקומות 
בלתי-חרושים. 

המחרשה הת¬ 
פתחה מן האת או מן 
המכוש ע״י הארכת 
הידית.התבליטים הע¬ 
תיקים ביותר של ח׳ 

וזריעה בבהמות הם 
ממצרים ומבבל, מן 
המאה ה 15 לפסה״נ 
(וע״ע חקלאות: לוח 
צבעוני). במסורת האגדית של עמים רבים מתוארת המ¬ 
צאת המחרשה כאחד האירועים המכריעים (והמקודשים) 
בתולדות האדם. אגדת חז״ל מייחסת את המצאת המחרשה 
לנח ("איש האדמה" [ברא' ט, כ]); "נח חתקין לחם מחרשות 
ומגלות וקרדומות וכל כלי־מלאכה"(תנח׳, ברא׳ י״א), ובספ- 



התםתחוה המחר*;ןה מז המעדר 
ו״ 2 ; 3 — פעדרים ומכוי^ 1 ים פריטיטיוויים: 
4 , 5 --יגי^בים כהתפתחות המחריבה 







חרי׳עה בבבל (הטאה ה 4 ו ?פסה״ג) 

ררייבה בצטד־בדר ו!; עוברים. ראדם באטצע מבניס זרע לתיר הטיטפך 
המחובר לתניודהמ־ריעה 

יטביעח־חותם מטוזיאו! האוניברסיטה <טל פנסילוויניה, את״בז 


רות החיצונה נשתמרה אגדה המייחסת לאברהם אבינו את 
התקנת המחרשה הראשונה המצויירת במיתקן לזריעה (ם׳ 
היובלים, י״א). 

המחרשות הפרימיטיוויות על צורותיהן השו¬ 
נות נפוצו בצפון-אפריקה, באסיה ובאירופה! הן נתגלו 



בחפירות במצרים, בבבל, ביוון, בקפריסין, בהרי האלפים 
ובסקאנדינאוויה. במחרשה הקדומה מוצאים, אף אם בצורה 
פרימיטיווית ביותר, את כל חלקי המחרשה המודרנית, בגון 
הקנקן, הכנף (לצורך הרחבת התלם לזריעה או להשקאה) 
והבורך. על המחרשה העברית הקדומה — ע״ע 
חקלאות, עמ׳ 972/3 ! ור׳ תמ׳ שם. 

המעבר ממחרשות-עץ למחרשות-מתכת היה איטי מאד. 
מתחילה לא היו משתמשים במתכת אלא לחיזוק חלקי 
המחרשה הרגישים לשבירה, בראש וראשונה לחיזוקו של 
הקנקן. לא נמצאו כל הוכחות לשימוש בנחושת או בברונזה 
לצורך זה. ייתכן שהמצרים השתמשו באבני-צור לשם חריצת 
הקרקע. בארצות הצפוניות היה הקנקן עטוי עץ קשה, ויש 
שקדחו חורים בקנקן והכניסו בהם אבני-חצץ! דוגמות של 
מחרשות משני הטיפוסים הללו, מן המאות ה 5 — 4 לפסה״נ, 
נמצאו בחפירות בחצי־האי יילאן(דאנמארק). עם התפשטות 
השימוש בברזל החלו להשתמש בכיסוי-ברזל לחיזוק חוד־ 
הקנקן. המימצאים הקדומים ביותר לשימוש זה, שנתפרסמו 
עד כה, הם מארץ-ישראל — מגרר (מן המאות ה 12 — 10 
לפסה״נ) וממגידו ( 926 לפסה״נ). בתקופה הרומית התפשט 



49 


חרישה — חרל״ 8 


50 


מאד השימוש בברזל להכבת קנקן המחרשה(מוזכר בכתבי קט 1 
ופליניום הזקן), ושימוש זה היה מקובל עד התקופה החדשה. 

בסוף המאה ה 18 
ובתחילת המאה ה 19 
הוחל בשימוש בברזל 
לעשיית גוף המח¬ 
רשה, מקצתו או כולו. 
במחרשת רותדם 
(תזגו 1 ־ 1101 ] 0 ^ 1 ) האנ¬ 
גלית מן המאה ה 18 
כבר מצויים חלקים 
עשויים ברזל. ב 1785 הומצאה באנגליה (בידי רנסום 
[€ת 1-1501 ג>[]) שיטה להקשיית כנף־המחרשה בעצמות שונות 
לגבי חלקי־הינף השונים, בחלק התחתון יותר מבעליון — 
בהתאם להבדלי מידת החיכוך שנגרם להם. ב 1797 הושג 
באה״ב פאטנט (ע״י ניובולד [ג> 01 נ 1 ^\ 6 א]) להכנת מחרשות 
יצוקות ברזל — מקשה אחת. ב 1808 הוחל באנגליה בייצור 
מחרשות-ברזל מורכבות חלקים־חלקים,ניתניםלפירוק ולהר־ 
כבה! וב 1819 החלו לייצר מחרשות כאלו גם באה״ב. 
ב 1833 החל ג׳ון לין (שת 1.3 .;) באה״ב לייצר מחרשות 
מפלדה. — אולם בצידן של מחרשות ברזל ופלדה עדיין 
מוסיפות עד היום להימצא בשימוש מחרשות־עץ ברחבי 


חלמי מחריפה סמוכת־לןדמה 

1 — םסי 1 ; 2 — סנף; 3 ~ כו; 4 . — סוליה; 5 ~ !!' 7 / 0 ^■( ¥1x510 }-. 

. 1954/8 , 6 , 2-5 ,^־ 1 , 82-93 . 11 

ש. ה. 

חךל״פ(ר״ת: הייא ראש ליהודי פולין ^ ע״ש אחד מאבות 
המשפחה), לעקב מקזה ( 1883 , ירושלים -- 1951 , 

שם), רב וראש-ישיבה', מגדולי התורה בא״י. אביו ר׳ זבולון, 







51 


חרל״ 6 — חרם (נדוי, שמתא) 


52 


שעלה לא״י מפולניה בילדותו׳ שימש בדיינות אצל הרב 
י. ל. דיסקין (ע״ע) בירושלים, והבן למד בת״ת "עץ־חיים" 
ומפי אביו. ח׳ הושפע מדרך הפלפול, שבה הצטיין רי״ל 
דיסקין, אולם הוא למד גם אצל ר׳ צבי מיכל שפירא, מגדולי 
ירושלים, שהיה נמנע מן הפלפול! בהשפעת זה האחרון עסק 
ח׳ בקבלה והירבה בסיגופים. 

כשעלה לא״י הרב א. י. קוק (ע״ע) ( 1904 ) התקרב ח׳ 
אליו, היה לתלמידו ודבק בו בהערצה ובאהבה. זעהיה 
למסתורין, לקבלה ולהגות פיוטית היתה משותפת לשניהם, 
וח׳ הושפע ביותר מעולמו המחשבתי של הרב קוק, שהטעים 
את קדושתם הסגולית של עם ישראל ושל א״י ובניינה. כרבו 
ראה גם ח׳ במפעל הציוני את ניצני הגאולה וראה חיוב 
גם בחילוניים הנוטלים חלק בבניין הארץ — תוך השתדלות 
לקרבם ע״י גילוי המאור ש בסתרי תורה, אולם בניגוד 
לרב קוק, זר היד, לח׳ עולם המחשבה האנושי־כללי, ולא 
היתד. לו המגמד. להביע את התכנים הרוחניים־קבליים 
בשפת המחשבה של הזמן החדש. כמו־כן לא היתה אצלו — 
בניגוד למה שהיד, אצל רבו— כל נטיה להפשיט את התכנים 
הקבליים מן הסמלים, הדימויים והמשלים שבהם הם מובעים 
במקורות הקבלה. הרב ח׳ נושא ונותן במשלים ובדימויים 
עצמם, עד שנדמה לפעמים שאינו דואה כלל את הנמשל 
שמאחורי המשל, אלא מקבל הוא את המשל כפשוטו, בתור 
דבר כהווייתו. אף נטייתו לפלפול ניכרת לא רק בספרי־ 
ההלכה, אלא גם בספרי־המחשבה שלו: הוא מפלפל במונחים 
הקבליים ודורשם כמין חומר. — מ 1908 ואילך כיהן ח׳ 
כרב השכונה החרדית שערי־חסד בירושלים, ואח״כ היה גם 
לרבה של שכ׳ רחביה. ב 1912 נתמנה לר״מ בישיבת "עץ־ 
חיים״, והיה נותן שיעורים ושיחות למובחרי תלמידיה. ב 1914 
השתתף במשלחת שביקרה במושבות לשם השפעה דתית, 
ועל פעולה זו חזר ב 1924/5 , כשהציע ויצמן ב 1918 את חסות 
ההסתדרות הציונית למוסדות היישוב הישן תמורת תיקונים 
בסדרי הישיבות והרבנות, דחה ח׳ בתוקף את ההצעה ותבע 
שהתנועה הציונית תצטמצם בפעולה בתחום המדיני בלבד. 
עם ייסוד ישיבת "מרכז הרב" הוזמן ח׳ ע״י הרב קוק לכד,ן 
בה כראש־ישיבח. לאחר פטירת הרב קוק ( 1935 ) הוצעד, 
מועמדותו של ח׳ לרבנות הראשית לא״י! גם לאחר שנבחר 
למשרד, זו הרב הרצוג (ע״ע) הוסיפו רבים לראות בח׳ את 
מנד׳יגם הרוחני כממשיך דרכו של הרב קוק. 

במדינת ישראל ראה ח׳ "אתחלתא דגאולה", אולם תבע 
תיקון הפגמים הדתיים. הוא תבע שלא לגייס בנות לצבא 
ולשחרר את בני הישיבות משירות בצה״ל. 

מחיבוריו: צבי לצדיק, תרס״ז—על הרב צבי מיכל שפירא: 

הד החיים הישראליים, תרע״ב—הבעה ראשונה בכתב לעולמו 
הדוחני־פנימי: בית זבול, א^-ד,׳, תש״ב—תשכ״ב — שיעורי 
הלכה ושו״ח: אל עם ד׳, חש״ג — דרשות ומאמרים: מי- 
מרום, תש״ה — פירוש קבלי־מוסרי לשמונה פרקים לרמב״ם: 
הד הרים, תשי״ג — מכתבים רוויי מסתורין אל הרב קוק. 
י. ש. רבינסון (ש. דון־יחיא), הרב ר׳ י. מ. ח' — לצורתו 
הרוחנית, תרצ״ו! ח. ליפשיץ, ממשנתו המחשבתית של הרי״מ 
ח׳ (סיני, ל״ב), תשי״ג* הנ״ל, הרב י. מ. ת (חזון תורה 
מציון. רפ״ז-ש״ג}, תש״ך! לזכרו של ר׳ י. מ. ח׳ (אור 
המזרח, י׳-י״א), תשכ״ג. 

צ. ק. 

חרם (נדר, ^!מתא). ביהדות. השורש "חרם" מעיקרו 
נרדף עם ״קדש״ (וע״ע חרם [ערב׳], להלן) — 

ומשמעותו הבדלה או הפרשה של דבר או אדם מכלל הדברים 


או מכלל בני־אדם למטרה מסויימת, בין לרעה בין לטובה: 
לייחודו של אותו דבר או אותו אדם יש, בדרך־כלל, נימוק 
דתי (וע״ע ט ב ו). 

במקרא משמש מונח הח׳ בשני מובנים: ( 1 ) הפרשת 
דבר או אדם לבליון (כגון שמ׳ כב, יט: דב׳ ז, ב: יהו׳ ו, 
יז—יח! ועוד הרבה) * והשו' פי׳ הרמב״ן לויק׳ כז, כט. 
( 2 ) הקדשה לגבוה, שבעקבותיה הדבר המוחרם נעשה אסור 
בר,נאה לכל אדם, או לכל אדם פרט לכהנים (כגון ויק׳ בז, 
כח: במד׳ יח, יד: יחז׳ מד, כט: ועוד), במובן האחרון משמש 
מונח זה גם במשנה לציון הפרשת דבר ע״י אדם מנכסיו 
להקדש — אם לבדק־הבית (בית־המקדש — "ח׳ של שמים" 
או "חרמי גבוה") ואם לכד,נים (ערכ׳ ח׳, ד׳—ז׳). לשון ח׳ 
היא גם אחד מלשונות נדרי איסור (ע״ע נדר) — כשאדם 
אוסר על עצמו הנאת דברים מסויימים שהם שלו או של 
אחרים או אוסר על אחרים דברים שהם שלו (נדר׳ ב׳, ד׳ ו 
שם ה׳, ד׳). 

אולם עיקר החידוש של התקופה התלמודית לגבי הח׳ 

הוא הפעלתו כעונש — בצורת הרחקת אדם מן החברה 
או מזכויות ופונקציות חברתיות־דתיות מסויימות. לח׳ במובן 
זה קוראים בספרות התנאית נידוי (נ׳): בסוף תקופת 
התנאים התחילו להפריד בין נ׳ כצורד, קלה יותר ובין ח׳ 
כצורה חמורה יותר של עונש זה. 

הנ׳ נזכר לראשונה בקשר להתראת שמעון בן שטח 
בחני המעגל (ע״ע) על "שד,גים דעתו כלפי מעלה", וכן 
מיוחסת לשמעון בן שטח התראת נ׳ גם כלפי תודום איש 
רומי (ברב׳ י״ט, ע״א). אולם הלה חי, כנראה, בתקופה 
מאוחרת יותר, ובמקבילות אף מסופר אותו מעשה בלי הזכרת 
שמו של שמעון בן שטח: לפיכך מסתבר, שהנ׳ במובן האמור 
התחיל לנהוג בסוף בית שני והתחלת השעבוד לרומא, כשנת־ 
רופפו הסמכויות השלטוניות של מוסדות התודה, והוא 
התפשט בעיקר לאחר החורבן, כשלא נותרו בידי הנשיא 
והסנהדרין אמצעי־כפיה אחרים להטלת מרותן של הלכות 
ותקנות על סרבנים. מן התקופה שלפני החורבן נזכר, שנידו 
את עקביא בן מד,ללאל — לפי גירסה אחת על שחלק על 
הרבים ב 4 דברים ולא רצד, לחזור בו (עדיות ה׳, ו׳), ולפי 
גירסד. אחרת על שפגע בכבוד זכרם של שמעיה ואבטליון 
הגרים (ירו׳ מו״ק ג׳, א׳): וכן את אלעזר בן חנוך על שפיק־ 
פק בנטילת־ידים (עדיות שם) — אולי בקשר לזילזול שנהגו 
ישו ותלמידיו במצווד, זו, שהיא מדברי־סופרים. לדברי 
האונגליון(יוחנן ט׳, 22 : י״ב, 42 ) מנע פחד הג׳ יהודים רבים 
מלהצטרף לישו. מדורות התנאים שלאחר החורבן ידועים 
ביותר המקדים של הנ׳ שנידה הנשיא רבן גמליאל את 
ר׳ אליעזד בן הודקנום על שעמד על דעתו נגד הרבים 
במחלוקת אחת — כדי "שלא ירבו מחלוקות בישראל" (ב״מ 
נ״ט, ע״ב): התראת הנ׳ שנשלחה לר׳ חנניד, (ע״ע, עמ׳ 708 ) 
כשהעז לעבר שנים בחו״ל (ברב׳ ס״ג, ע״א); והכוונה 
לנדות את ר׳ מאיר על שניסד, לחתור תחת עמדתו של 
הנשיא (ירו׳ מו״ק ג׳, א׳! ור׳ בבלי הוד׳ י״ג, ע״ב). 
בדרך־כלל נמצא, שבתקופת המשנה שימש הנ׳ בעיקר למט¬ 
רות אלו: שמירה על אחדות האומה וזיקתה למרכז התורה 
בא״י: קביעת הלכות אחידות לכל ישראל והפסקת מחלוקות 
(ביחוד בין בית־שמאי ובית־הלל): שמירה על מעמד הסמכות 
הדתית וכבוד מנד,יגיה. 

דיני־נ׳ לא התגבשו אלא בהדרגה, ועדיין ר׳ מאיר (שם) 



53 


חרם (נדוי, שמתא) 


54 


מעורר בחריפות את השאלות "את מי מנדין, ועל מה מנדין, 
ועל כסה דברים מנדיך. מהנ" בתקופת התנאים נפגעו 
בראש וראשונה החכמים דווקא— אם בגלל חילוקי־דעות 
בענייני הלכה ואם בגלל חיכוכים אישיים. אולם ידועים 
גם נ" של שאר בני־אדם על עבירה על דברי־תורה או על 
דברי-סופרים׳ ואף על זילזול בכבוד אדם (קיד׳ כ״ח, ע״א ז 
שם ע״ב, ע״א< שבת ק״ל, ע״א). באושא התקינו "שלא 
לנדות זקן" (ירר מו״ק ג/ א׳), ובמקום זה הונהג לגבי 
חכמים עונש הנזיפה הקל והמשפיל פחות, שוזייב את 
הניזוף להסתגר שבוע אחד בביתו! רק אם חזר וסרח, 
מנדין אותו "מפני חילול־השם"(בבלי מו״ק י״ז, ע״א). המנודה 
היה מורחק, ז״א היו עומדים בריחוק ד׳ אמות ממנו, והוא 
עצמו היה נוהג כאבל שאסור לספר ולכבס ולנעול את הסנדל 
(תום׳ תענ׳ א׳, ר). משך הנ׳ — 30 יום! אם מת כשהוא 
מנודה, מניחין אבן על ארונו — רמז לסקילה, — הסמכות 
לנדות נתונה לכל חכם או ת״ח, אולם אין נידוים שווה לנ׳ 
הנשיא, שבכוחו לנדות לכל ישראל, ואילו מנודה לתלמיד 
אינו מנודה לרב. אולם נ׳ על דבר ש ח י י ב י ם עליו נ׳ — 
תקפו שווה בכולם, וכל אדם יכול לנדות עליו. גם בהתרת נ׳ 
מודגש משקלו של הנשיא. 

בתקופת האמוראים התפתח הנ׳ בבבל לשתי 
דרגות: הנ׳ הקל — והח׳ החמור ממנו, שאותו היו מטילים 
על המנודה אם לא חזר בו! המנודה — סותר לדבר עמו דברי־ 
תורה ובענייני פרנסה, והמוחרם — אסור, זולת כדי מזונותיו 
בצימצום (מדק ט״ו, ע״א). בא״י נהג גם בתקופת האמוראים 
נ׳ בלבד, שאותו קראו גם בשם ח׳. בבבל התקבל גם שם חדש 
(ארמי) לציון הנ׳ ״שמתא״ — אולי מלשון "שמה" או 
"שממה" או "שמךתא". 

בתקופת האמוראים פשטה הפעלת הנ׳, ומספר המניעים 
להטלת נ׳ העמד על 24 ! מהם; עבירות על דידתורה ועל 
דברי־סופרים, חוצפה כלפי תלמידי־חכמים, הוראת הלכה ע״י 
תלמיד שלא בפני רבו, אי־ציות להזמנה לדין או לפסק־הדין, 
עבירות על המוסר, וכן גם נ׳ שלא כדין, אך גם אי־נידויו של 
אדם הצריך נ׳. הג׳ טעון התראה מוקדמת, ולהכרזתו השתמשו 
בתקופת האמוראים בשופר. בנ׳ בגלל אי־ציות לדין השתמשו 
בכתב־נ׳, הנקרא פתיחא (ב״קקי״ג,ע״א). נקבע שהתרת הנ׳ 
נעשית לא רק ע״י הסןדה, אלא אפשרית גם ע״י 3 אחרים, 
ואפילו ע״י יחיד מומחה (נדר׳ ח׳, ע״ב)! במקום שלא ידוע 
מי המנדה — הולכים אחרי הנשיא. 

בתקופת הגאונים התפשט השימוש בג׳ ובח׳ כבאמ־ 
צעים משפטיים. הגאונים השתמשו בנשק זה בדיני־קנסות. 
שלפי דין התלמוד אין דנין אותם אלא בא״י — והתקינו 



םיזידץן טןד| שןאודיכךע^' צזני }(ה 4 ו־ר׳^ ■ווטביק 

י^ץ ומלייי'\ ע! דעדנר^ד ק 

ינגי לצמדקק בסת הווד^זנ אלץ! ! 7 כתיב;קב׳ ברד-ם 
עה־ךריקיודונזע 3 |צין ירידי ־ עף״לטק'לי-יטע ליוד ד 

נוסח ההרם ;נד ,.העונרים על החרמות" !סתור ספר הזכרת 
נשמות של י!הי 5 ת יווגיץ [טורביה], תמ״ח—תרל״ח, בכ״י) 
!טז "הארכיוז הכללי לתולדות ישראל" בירו־שלים) 


זח נוסח הוזד 6 

בגזרת עירץ ובמימר קדיזזץ זדו* המקום בידו וע״ר כל הקיקי 
ועל רעת אני ודוחס מטה מוזרים ומנדה ופקלל ומארד 
את כל איש ואשה שיעברו במזיד על ו 9 זר ממעזה קאפיטולי , 
הכאק כסדר ההערכד־ז הלז באר היטב נ^ו טועד כללי 
היינו ל ל*א ליב מיד ניב וניג בזזושרסוד ונורא בוזחס שוזחרים 
יהושע אה ידחו ובקללה ש<מיל אלישע ארת הנע־יס ואדת 
גחזי נערו ובכל החטחת והאמת והגדוייסשןעשו מיטות משוז 
יבינו וער־ עכשיו בשם " אלהי זגבאוחואלרד ישראל יישב 
הכתבים ארור רזא ביום וכ^אז אחר ^ בשכבו ובקומו 
ארור הוא ככל דרכיו וארודהיא בכל םעשמ■ * אל אלודהחזדת 
לכל כשי־ הכניעהו והשחיהזזו' והכריתחו נמיאבי ד 3 לה יפגעו ־ 
בו ־ ^הי דרכו וחלקל^ת ומלאך יי חדפו־ ולא יאכד־ז יי 
סלוח לו • ורבזנה ט כל ^*ה הכחובח בספר התורה כבולה 
תצא נעמזתו ־ ובכף הקלע הקולע נפשו ־ לבש קללר־! כמדד ■ 
וכל אשריעשחלאיזנליוזמסן • ^ןללותמל יוולועלהעבריין 
לכה וחטאו ישא האיש ההוא ווזאשה ועזיא תשא את עונדת 
יכל שאר ישראל יהיו נקיים* ואשרימלא את ידו לשמור לקיים 
את כל הקאפיטולי ווזפארטי תל זל ראשו יחולו כל הברכות 
הכתובות בספר התודוז בחך־ תא ליי ביזם וכלילה ־ ברזןד תא 
כשכט ובקומי וכל אשר י^ז יצליח• ישכון בסוזושאנן ■יבצל 
ט 5 רי יתלונן ־ יאכל-בעלם הזח מנחל כעלסהבא ^ום אכיר: 

•!חק ס*ד. חי 

הנס ני אנני נו באו׳ז תנת גאתי בקסתי ואחור נםידתי 1 ז*!חי*יז *וי *כאמיז 
■סוי! העומדיס עי ועקויים כ 4 ק בני חיוה ח״ 1 • זזגה אמי טמיט כדוסכטד. 
;מורד. יחזק בני תזקן• ני סח *גתיב וסטה* בחסבטה זו י׳מ: ודממזע יזדדי 
ויא ידי ינ*ח ינץ ויבטח ■זזנון וק יבודד בונת יי חיא תעמיד מיו־ ו 
יי" יי"״* •י• פירא 1 *ה נודע ןין עמי מוזניוי. נך ועי; 

מיי יעיג 0 ••, י״** 11 > 


נוסח החרם עי העובר עי היואפיטויי ( 2 ( 171 , פירארת) 

(מז "הארכיון הכייי יתוירות "עראי" בירו׳ 58 יםו 

שינדו את החייב! וכן התקינו נ׳ על המחוייב מיתת בי״ד. 
הגאונים תיקנו נ׳ גם על אדם חשוד כדי שיודה, במקום שמן 
הדין אין להטיל עליו שבועה. גם משמעותו של הח׳ הוחמרה 
בתקופת הגאונים, ונאסר לקבור את המוחרם בקבר־ישראל, 
לסול את בניו ולסדר להם קידושין. גם לטקס הטלת הח׳ 
ניתנה צורה חמורה יותר, והיו מחרימין בשופרות, בכיבוי 
נרות ובמיטות כפויות, ונוסח הה׳ הכיל קללות נמרצות. — 
בתקופה זו היו כבר מקרים שהשלטונות הנכרים רצו 
להשתמש בה׳ של היהודים לצרכיהם הם, והגאונים פסקו 
שח׳ מאונס אין לו תוקף. 

לאחר תקופתהגאונים התפשטו הנ׳ והה׳ בארצות 
המערב, שבהן היה צורך לחזק את תקנות הציבור ע״י הה׳. 
אחד הראשונים שהשתמש בה׳ למטרה זו היה רבנו גרשם 
מאור הגולה (ע״ע), אע״פ שאין ודאות שכל התקנות וזזח" 
ששמו נקרא עליהם יצאי ממנו, וייתכן שיש מהם שרק 
יוחסו לו לאחר מכן. חדר״ג שלא לישא שתי נשים ושלא 
לגרש אשה בעל ברחה — אלא בהסכמת מאה רבנים ועל 
יסוד טעם מבורר יש לו תוקף עד היום הזה. משאר הח" 
הסיוחסים לו ידוע ביותר זה שעל הקורא מכתבי חברו. 

משגברו בעקבות מסעי־הצלב התבדלות היהודים מסבי¬ 
בתם הנוצרית והסתגרותם בקהילות איטינומיות, שימש הה׳ 
אמצעי בידי ההנהגה היהודית לחזק את שלטון־הבית של 
הקהילות ושל איגודיהן. אסיפות רבנים בצרפת ובאשכנז — 
מהן בראשותו של רבנו תם — במאה ה 2 נ, וכן אסיפות של 
שלוש קהילות הרינוס במאה ה 13 קיבלו "בח׳ ובאלה חמורה" 
תקנות חדשות — או חידשו את הקיימות (תקנות שו״ם) 
בענייני סדרי משפחה וסדרי קהילות: חלוקת המסים 



55 


חרם (נדוי, שממא) 


56 


וההוצאות, מינוי שוחסים ורבנים׳ סדרי בתי־מסיות, סדרי 
בתייהדין והתביעות בהם, ענייני כלכלה ומוסר. במיוחד 
הזהירו הרבנים בה׳ כל מי שיגרום להתערבות הגויים בעניינים 
הפנימיים של היהודים. לכל קהילה לעצמה ניתנה סמכות 
להחרים בכל הנוגע לענייניה הפנימיים: חלוקת המסים, 
קביעת שער המיצרכים ועוכר האומנים וכו׳. 

בנשק הנ׳ והה׳ השתמשו הקהילות ורבניהן עד לעת 
החדשה נגד פורעי דת ומוסר, נגד הכופרים למיניהם, וביחוד 
נגד המוסרים. בין הה" בעלי חשיבות היסטורית יש להז¬ 
כיר: את הח" בתקופת המאבק על כתבי הרמב״ם במאות 
ה 13 — 14 — ח׳ הרשב״א על הוראת הפילוסופיה לצעירים 
השפיע על אופי החינוך היהודי בדורות שלאחריו: את הה" 
על אוריאל אקוסטה וברוך שפינוזה במאה ה 17 ז את הח" 
בתקופת המאבק נגד השבתאות, וביחוד את הח" ההדדיים 
במחלוקת איבשיץ־עמדן, במאות ה 17 — 18 ! את הח" במאבק 
נגד החסידות ברור הראשון להתפשטותה < את הח" על 
המשכילים והרפורמיים בארצות שונות במאות ה 18 — 19 . עד 
לזמן האחרון'הירבתה הנהגת היישוב הישן בא״י בח" נגד 
כל מה שנראה לה כסטיה מאורח־החיים המסרתי, וביחוד 
נגד כל העוסק בחידושים בחינוך או גמשך "אחריהם. הה׳ 
היה נשק יעיל בידי ההנד׳גה היהודית כל זמן שד׳יתה על 
המאמינים אימת הקללה שבו, ואף לא היתה אפשרות 
ליהודי — אם לא החליט לפרוש מכלל-ישראל — להתקיים 
קיום פיסי ורוחני מחוץ למסגרת האירגון הקהילתי היהודי. — 
כוח־הלחץ שבח׳ לא נעלם מעיני השלטונות, והללו ניצלו 
אותו לצרכיהם חם בדרכים שונות. כבר לפני גירוש ספרד 
אולצו רבנים לפעמים להחרים את בני-עדתם שסייעו בידי 
אנוסים לקיים בסחר את יהדותם: ידועים מקרים במקומות 
שונים, שבהם נגזר שמי שהיה בנ׳ זמן ידוע — הוחרם רכושו 
לשלטון (שו״ת מהרי״ק, סי׳ קס״ז), ולא פעם לחץ השלטון 
על הרבנים להחרים את בני קהילתם לשם גביית המסים 
(שו״ת מהר״י מברונא, סי׳ רס״ט). לעומת זה יש שהשלטון 
גם היה מבטל ח׳ שהוכרז על יהודי מקורב לו (שו״ת תרומת 
הדשן, סי׳ רע״ו), ולפעמים היה מבטל את הזכות להחרים 
בכלל (שו״ת אוהל יעקב לר״י ששפורטש). 

לגבי היחס למוחרם נהגו רוב הארצות ביה״ב בקולא, 
בהתאם לדין המתון של התלמוד (ר׳ ריב״ש, סי׳ קע״ג), ורק 
בפולניה נהגו במאות ה 16 — 17 בחומרה יתרה, כפי שנהגו 
בתקופת הגאונים: גזרו על המוחרם קבורת-חמור, ושלא 
ימולו את בניו ושיגרשו אותם מבתי-הספר. — באמצעי הח׳ 
השתמשו גם במאות ה 18 — 19 , אבל כוחו של אמצעי זה 
פקע עם הזמן; גרמו לכך החלשת האמונה בכוחו — מזה, 
וירידת קרנו בעקבות הד׳דדיות של הח" של אישים וקבוצות 
שהשתמשו בהם אלו נגד אלו. אולם יש לציין, שביטוי 
מאלף לשקיעה זו ולסיבותיה נתן כבר במאה ה 15 ר' ישראל 
מברונא בשו״ת שלו (סי׳ קפ״ט}: "בימי התלמוד היו מנדין 
על עברות חמורות וקלות, והמנודה היה נוהג בעצמו נ׳ 
בכל חוקותיו ובכל משפטיו, וכל שכן האזזרים... אבל עכשו 
אנו רואים ושומעים תמיד העוברים על כריתות ומיתות בית 
דין ואין בידינו למחות ולנדות וכו"׳. דברים אלה כוחם היה 
יפד■ ביותר לגבי התקופות המאוחרות. 

על ח׳ - ה י ש ו ב ע״ע חזקת הישוב. 

פ. ה. ועטשטיין, קדמוניות מפנקסאות ישנים(אוצר הספרית, 

ד׳ 584 , 641-638 ), תרנ״ב! א. שולמו, לקורות הח׳ (הגרן, 


9 ), תרס״ב! א. םריימאנן, ר׳ דוד לידא וד׳צטדקותו ב״באר 
עשק״ (ם׳ היובל לכבוד נ. סוקולוב), 1904 < מ, פרנק, 
קהלות אשכנז ובתי דיניהן, תרצ״ח! ח. אלבק, הלכה 
חיצונית בתרגומי א״י ובאגדה (ספר היובל לד״ר ב. מ. 
לוין, צ״ז-ק״ב), ת״ש: א. יערי, ח׳ במערה (תרביץ, כ״א), 
תש״י! י. קלוזנר, כתב ח׳ של וועד מדינת ליטא נגד 
המסיגים את גבול הקראים(ציון, כ״ב), תשי״ז! .־״״ל 1£ ׳\\. 1 
!< 0 ו!ו)^ו!זוןןה!ה 0 ^ x ^'^ )■<ו 10 !ו}{ ,תסז^, . 1 \ ; 1864 ,הה 1 > 8 ■ 00 

,חנ׳ייס,! ; 1898 ,(/^/ 31 00 , 181 ז 43 ל . 8 ; 882 ( 

18 ׳\ 3 ס ש^ 1 ; 1 י; 1 זנ 1 נ 1 ש 0 , 70 ./ .׳נו 01 ;;) 5 שי 1 ) 3111 

. 1914 ,(!חתגוח 

ש. ו. 

הה׳ בנצרות. על סמך הכתוב בכמה מקומות בברית 
החדשה (מתי ט״ז, 19 ! שם י״ח, 18 ; יוחנן כ׳, 23 ; ועוד) נהגה 
הכנסיה הנוצרית מימיה הקדומים להעניש חוטאים חמורים 
ע״י הוצאתם מכלל חבריה־, חזרתם לחיק הכנסיה או שהיתה 
אסורה לחלוטין או שהיתה מותנית בתהליך ארוך של מעשי- 
תשזבה פומביים. תחילה היו אותם ענשים מוטלים אף בשל 
חטאים שלא עוררו רוגז ברבים׳ אך האפיפיור לאו 1 גזר 
( 450 ) שיוטלו רק בשל חטאים שבגלוי! אוגוסטינוס מכנה 
אותם בשם 8 ש 21 מ 1101 )-^חז ("ענשי־ריפוי"). בעצם 

העונש הוא בחינת הוצאת החוטא אל מחוץ למחנה הכנסיה 
ולא גירושו ממנה, שכן המנודה עדיין נחשב בן לכנסיה 
וכפוף לחובותיה, לאתר שבטלו מעשי־תשובה ברבים, נעשה 
איסור השיתוף בסאקראמנטים לאמצעי־הענשה בפני עצמו. 
הוא נחשב לקל יותר מן הה׳ החמור, שפירושו — נידוי 
גמור מחיי הכנסיה ( 10 ^ 3 ^ 1 מ 1 ^רת 1 ^^ 0 ^ x ^}, 

המשפט הקאנוני של הכנסיה הקאתולית רואה 
בח׳ אמצעי לשמירת המשמעת, הנוהג לגבי חטאים חמורים 
שנעשו ברבים. רשאים להטיל ח׳: הגמון בתחום־שיפוטו — 
אע״פ שכוחו של הח׳ יפה בכל מקום! שליח של האפיפיור; 
האפיפיור עצמו— לגבי כל בני-הכנסיה. חח׳ נחלק ל 2 סוגים: 
*!־!!!ן("של המשפט"), כשהוא צפוי במשפט הקאגוני! *!"!"•!סד! 
("של האדם"), כשהוא מוטל ע״י הרשות המוסמכת במקרים 
שאינם נזכרים במשפט במפורש. נוסף על אלה מצויים: 
13£ זמ 16 ת£* €ב:ז 1013 ^^^ 1 ת 1 ן 1 מרת 0 ^ x ^ ("ח׳ של פסק-דין נגזר"), 
שמוטל בתוקף המעשה האסור עצמו; סג; 1031 ״גזת 1 ״- £01 צ£ 
13£ ן״£זח 5€ 13£ ) 1 !£ת 1£ ("ח׳ של פסק-דין העתיד להיגזר"), 
שבא בעקבות פסק־דין. הראשון מותנה בידיעת החוק מצד 
החוטא! לגבי השני דרושות שתי התראות קודם למעשה. — 
הכנסיה דרשה מן המדינה שתעזור לה בטיפול בעבריינים, 
שעליהם הוטל הח׳ החמור. 

הכנסיות הרפורמיות לא השתחררו בבת־אחת 
ממושג הה׳ שנתקבל מיה״ב והוסיפו להטיל ענשים סמריים 
ורוחניים כאחד. אולם לאחר־מכן בוטל הח׳ החמור בגלל 
תלותו ברשות החילונית! הה׳ הקל נשתמר כאמצעי משמעת 
ומוסר, והטלתי נמסרה בידי הכומר. לותר אמנם דרש שכל 
העדה תשתתף בהטלת הח׳, אך למעשה נעשתה זו לחובה של 
הכומר. בכנסיות הגרמניות הוטל עונש זה על חטאים שנעשו 
ברבים! תחילה הוזהר החוטא בפני אחד מזקני העדה, ואח״כ 
נאסר בהשתתפות בסעודת־הקודש ולעתים אף בטקסים 
אחרים! על הה׳ הוכרז בפומבי רק במקרה של עבריינים 
מועדים. בכנסיה האנגליקנית קבע החוק הכנסייתי מקום 
להטלת ענשים מעין אלה, ומן העבריינים נשללו כמה זכויות 
אזרחיות; דבר זה בוטל ע״י חוק של הפארלאמנט ב 1813 . 
בכמד, כנסיות פרוטסטאנטיות עדיין נשתמר הח׳ — כדומה 



57 


חרם (נדוי, שמתא) 


58 


לנהוג בכנסיה הקאתולית — בצורת הוצאתם או גירושם 
של אלה שנפסלו. 

. 381-385 ,] 1 . 11 ./ 

.י\ .$ , 11 .>/ .\{€$^ 0 111 ?>/(£ ; 1897 

- 1 )£ / € 14 ^! ; 1910 , 1100 ג^ 1 נמ 11 יחת] 15.0 \£ 

,ת 0 ^^ 3 ^ 1 חו^וח 1 וז()^ 11x .־< . 5 ,€§ 1 }€{^ 1101 ^ 1 ) 101 ^ € 11 ^! /ל) . 61 ^€ 

. 1952 
ל. ה, ם. 

ח׳ כלכלי ומדיני( 0££ ^י< 0 ל) מתבטא בגיוס — בתוקף 
החוק או מתוך יזמה רגשית — של כוחה החברתי של קבוצה 
מסויימת, כדי ולשלול שיתוף־פעולה חברתי או כלכלי עם 
קבוצה מסויימת אחרת. זהו אחד האמצעים של מאבק חברתי׳ 
כלכלי או מדיני, שמתנהל בצורת הימנעות מחושבת ומכוונת 
משימוש בכוח — אם משום חוסר כוח, אם מרצון למנוע 
תוצאות הנובעות משימוש בכוח, ואם מהתנגדות עקרונית 
לשימוש בכוח! כל שלושת הגורמים הללו פעלו, למשל, 
בח׳ על הבריטים מטעם תנועת העצמאות של הודו בהנהגתו 
של גנדהי(ע״ע). משתמשים בח' חברתי במקרים שבהם אין 
מקום להתערבות ממלכתית, או כשגורמי השלטון מסרבים 
לשתף פעולה עם קבוצה חברתית מסויימת, או כשמתכתנים 
להגביר את כוח השיכנוע של הפעולה ע״י הצגתה כתגובה 
ספונטאנית של המוני־העם. כזה היה, למשל, הח׳ על גרמניה, 
שהוכרז ע״י היהודים לאחר עליית הנאצים לשלטון. אפייני 
לח׳ במובן זה—שניתן לו אופי של מיבצע בעל מטרה מוסרית. 

במובנו הרחב כולל הח׳ גם פעולות ממלכתיות 
(הבאות בתוקף החוק), המכוונות לשימוש לוחם לא־אלים 
נגד כוח חברתי מסויים — מדינה אחרת או קבוצה חברתית 
מסויימת. סוג זה של ח׳ מתבטא, למשל, בהפסקתם או 
בשלילתם של יחסים חברתיים תקינים, בפרט דיפלומאטיים 
וכלכליים, הקיימים, בדרך־כלל, בין המדינות או בין הקבו¬ 
צות הנידונות, מסוג זד. הוא הח׳ הכלכלי שהטיל חבר־הלאמים 
(ע״ע) ב 1936 על איטליד. הפאשיסטית בגלל תוקפנותה'כלםי 
חבש- וכן הח׳ של אה״ב על סין הקומוניסטית, ומ 1962 
ואילך — על קובה. 

במובן הצר מתבטא ח׳ בין־לאומי במעשה חברתי 
לא־ממשלתי, שאין ממשלד, אחראית לו, ולפיכך אף אין הוא 
פוגע מבחינד. פורמאלית ביחסים הבין-לאומיים — עכ״פ כל 
עוד לא נגרמת בעקבותיו הפרד. של התחייבות בידלאומית 
מפורשת, כגון התחייבות לפתוח שווקים למקור מסויים. 
והוא הדין בח׳ בחיים האזרחיים, שאף בו — בדומה לח׳ 
המדיני — אין עבירה על החוק, כל עוד מוגבל הוא למעשים 
שנעשים מתוך השימוש בזכותו של אדם (או בזכותה של 
מדינה) לשתף פעולה עם אחרים (או עם מדינה אחרת) או 
להימנע משיתוף כזד.. ברם, יש מקרים של "שימוש לרעד." 
בזכות זו, כגון "זכותם" של הגרמנים (בתקופה הנאצית) 
לד,טיל ח׳ על היד,ודים, או "זכותם" של הערבים להחרים 
כל תוצרת "ציונית" (ר׳ לד.לן). דוגמה למקרד. גבולי הוא 
הח׳ שד,וטל ב 1960 ע״י "איגוד יורדי־הים" האמריקני על 
ספינד, מצרית כתגובה על הח׳ הערבי על ספינות אמריקניות 
הסוחרות עם ישראל ועל היחס הרע לספנים אמריקנים 
בנמלים ערבים? ח׳ זה הופסק בהתערבות משרד־החוץ 
האמריקני. דומד, לכך הוא נסיונם של גופים שונים לד,חרים — 
מבחינת התחבורה והסחר—את הרפובליקה הדרום־אפריקנית 
כתגובד. על משטרד. הגזעני* ונעשים נסיונות ( 1963/4 ) 
לד.פכו לח׳ מדיני-בין־לאומי. 


יש מקום לד,בחין בין (א) "ח׳ ראשוני" ובין (ב) "ח׳ 
משני": (א) הוא מיבצע במסגרת של לחימה כלכלית ללא 
הפעלת כוח! ב(ב) יש בחינד. של כסיד" המתהווית כשמתעורר 
הצורך לחזק את (א) ע״י הפעלת לחץ על אלה שאינם 
משתתפים בח׳ מרצונם, כגון ע״י הצגת "משמרות־מניעה", 
עריכת "רשימות שחורות" של בני־אדם או של גופים המסרבים 
להשתתף בח׳ היא מעשד. העומד בין (א) ל(ב). 

תולדות הה׳. המונח הלועזי "בויקוט" נכנם לשימוש 
בשנות ה 80 של המאה ה 19 בעקבות ח׳ חברתי ומשקי 
שד.כריזו אריסים, ביזמת פעילי התנועה הלאומית האירית, 
על צ׳. ק. בויקוט (ע״ע), מנד,ל אחוזות של לורד אנגלי באיר¬ 
לנד, בתגובה על סירובו להפחית את מיסיד־ם. אולם כמיבצע 
של ח׳ כבר ניתן לראות את החלטתם של סוחרי בוסטון 
ב 1764 שלא לשווק שום תוצרת בריטית, החלטה שגררה 
אחריד. הכרזת ח׳ כללי בסתיו 1774 (וע״ע אה״ב של אמריקה, 
עמ׳ 159 — 161 ). מבין מעשי־הח׳ בדורות האחרונים יש 
להזכיר בעיקר את הח׳ על סחורות אמריקניות שאורגן בסין 
ב 1905 כתגובה על הגבלת ההגירה הסינית לאה״ב, וכמה 
מיבצעי־ח׳ המוניים על סחורות יאפאניות בשנות 1908 ׳ 1915 , 
1927,1923 , 1929 ׳ 1931 , שאורגנו כתגובות על פגיעות יאפאן 
בריבונותה של סין. ועדה מטעם חבר־הלאומים חקרה את 
התקריות הקשות שאירעו בעקבות הח׳ ב 1931 , ומשפטנים 
בין-לאומיים חשובים חיוו דעתם שמעשה הד.׳ כשהוא־לעצמו 
היה לגיטימי. מקרים אחרים של ח׳ בעל אופי מצומצם יותד 
היו: ד,ח׳ על התוצרת הבריטית מצד הקונגרס הלאומי ההודי 
ב 1905 ! הח׳ על התוצרת הספרדית מצד חוגים מסויימים 
בצרפת ובבלגיד. כתגובות על הוצאתו להורג של המהפכן 
הספרדי פ. פרר ב 1909 ! הח׳ על הקשרים עם אוסטריד. מצד 
תורכיה ב 1908/9 , בעקבות סיפוחד, של בוסניה לממלכה 
ההאבסבורגית! וח׳ על הונגריה שאורגן ע״י האיחוד הבין־ 
לאומי של הסתדרויות הפועלים ב 1920 כמעשד.־תגמול על 
"הטרור הלבן" במדינד, ההיא. 

'בתולדות-ישראל בתקופד. שלפני מלחמת-ר.עולם 1 
היתה חשיבות לח׳ שהטילו חוגים לאומניים פולנים על 
חנויות היהודים בווארשה, לאחר שבבחירות לדומה הממ¬ 
לכתית הרוסית ב 1912 מנעו הבוחרים היהודים את בחירתו 
של מנהיג פולני לאומני אנטישמי. אולם אחד ממקרי חח׳ 
החשובים והידועים ביותר בתקופה האחרונה הוא הח׳ שד.וטל 
על יד,ודי גרמניד. ע״י השלטון הנאצי — מבחינד. פורמאלית: 
ע״י המפלגה הנאצית — ב 1933 (ע״ע גדמניה, עמ׳ 519 ). 
מאידך, גרמו מעשי רדיפות ד.יד.ודים בגרמניה לח׳ נגדי על 
תוצרת ושירותים גרמניים באה״ב ובכמה מארצות-ד.מערב. 
בחקיקה הגרמנית החדשה בדבר מתן פיצויים על נזקים 
מסויימים שנגרמו ע״י מעשי־הח׳ יש משום הכרה באחריותה 
של המדינד, למעשי המפלגה השולטת היחידה — דבר שהיה 
עד כה מוטל בספק מבחינה משפטית. 

בתקופה שאחרי מלהמת־העולם 11 השתלבו מעשי-ח׳ 
במיבצעים רחבים יותר של היאבקות כלכלית, כגון: הגבלות 
הסחר של מדינות הגוש המערבי עם מדינות הגוש המזרחי 
וסין, וכמו־כן הגבלות כלפי ארצות־מעבר במד. שנוגע לסחו¬ 
רות בעלות חשיבות אסטראטגית. הערבים משתמשים במונח 
הה׳ לציון מעשי לחימתם הכלכלית נגד ישראל (ע״ע א״י, 
עמ׳ 765 ־ 767 )! לאמיתו של דבר אין זה אלא המשר מלחמתם 
(במשמעות המדינית-צבאית) שניד.לו נגד מדינת ישראל 



59 


חרם (נדוי, שמתא) — חדן 


60 


ושאותה רק הפסיקו ע״י הסכמי שביתת־הנשק, בלי לסיימה 
מבחינה פורמאלית. 

לאור העובדה, שמעשי־ח׳ בין מדינות הם תמיד חלק 
בלתי־נפרד של פעולות מדיניות רחבות יותר — ובפרט של 
היאבקות כלכלית המשתרעת גם על שטחים אחרים קשה 
לשפוט על הצדקתו של כל מעשה־ח׳ כשלעצמו. אך בתר, 
שהפרת הסכם בין־לאומי מפורש, וביחוד כל שימוש בכוח־ 
הזרוע למען חיזוקן של פעולות בלתי־מוצלחות שהיו מבוס¬ 
סות על ח׳־מרצון בלבד, גורמת לאחריות מוחלטת של כל 
שלטון הנוגע בדבר. הדיון הבין־לאומי העקרוני בעניין זה 
הגיע למבוי סתום לאור אי־ץלתם של גושי-המעצמות — 
המערבי והמזרחי — לבוא לידי הבנה הדדית בדבר הגדרת 
תוקפנות בלתי-ישירה, הכוללת מעשי תוקפנות תעמולתית, 
כלכלית וכר. 

/ס 1 ) ^ 11 1 ^ 0 ק 1 )€¥\ , 11 ז 11 ־]זז€פ 

, 11 ; 1932 .( 17 ,.^ 80 <ט 1 :וז>־ 1 ז) .ז 10 ; 5 ת^ 1 'ד} 1 )!! 

1 )^ 1 , 0 ג 1 ונל{ 10 ^\ ; 1932 11 ־ 01.11 

: 1933 ז,/ג״/ €5 !} . 5 

-־ז 1 .€¥ ז,מ 0 //עו/׳:זי.י/ 1 ז 1 . 1 ו{ 110 וןזשזטג. 1 . 13 

. 11€172 ז 1 ,.י<יט 0 ז^ 1 . 0 ; 1933 ,( 13 .ת־ 1€1 ת 1 ; 1 <)<>(^ 

,חזשזת! .[ .ווג^) ־׳פ/ 

1 ז €0 ץ 0 ^ 1 ^ה 10 ז 1 }א־ ^ 2 |' 1 .^׳\ט 0 ע . 0 . 0 ; 1933 .; 28 

,צ 01 ן 1101 \ . 13 ; 1934 ,( 28 ,. 1 > 1 כ 1 ו) ./?'/?>?;// 125 

; 1934 , 51 ר 0 ^ €11 !) £150 ^ 115 1 (>} ( 51 10 ^^ 511 , 10 ^^ 1 ) 801€011 ' // 

,־ 1 ; 1947 1 ^> 11 ^?/ 7 ,ח 1 .^וז־ז€.> 7111:1 

€\( 5 ץ< 1 " 5 ^ 100 .) /מ €051 ץ 30 €^' 1 ' 

.ז) 0 ^ץ 30 .־ £1101 , 0 ; 1948 .תזסזת! 01 ;נ<> 0 < 1 זג€¥ 

'ז 1110 ס^\ . 11 .כ 1 ת 10 ־ו<)¥\ ,־] 0 ט 10011:1 ו 801 'ו 1 ג} 11 ז 51 ) 

. 1960 . 0 .,־]!!ססק 
י. לד, 

חרם (.<._•) — מקודש, אסור [השר "חרם"]), במובן הצר 
של המונח — חלקת־אדמה מוקדשת לאל, שלגביה 
חלים איסורים מסויימים: שדה־חרם (המקבילה ל 
היווני). שדות־חרם (דזמא = שמורה) נמצאו לרוב בערב 
הקדם־איסלאמית; הם היו מקודשים לג׳ן (ע״ע) ושימשו 
מקום להגשת קרבנות ומקלט לבע״ח ולבני־אדם נרדפים. — 
עם בוא האיסלאם נתכנו בשם ח׳ בעיקר תחומי־הקודש של 
מכה ומדינה (,אל־חרמאך = שני הח") והר־הבית בירושלים 
(,ת׳אלת׳ אל־חרמיך ־- השלישי לשני הח"), שעליו עומדת 
כיפת־הסלע. בח' של מכה, כמו בחמא הקדום, אסור לצוד 
ציד, לשפוך דם, לפגוע בכל חי (חוץ ממזיקים מסויימים), 
לכתת עץ, לתלוש עשב וליטול מעפרו. אין בו דריסת־רגל 
למי שאינו מוסלם, ואף המוסלם העולה לרגל (ע״ע חג׳) 
חייב לקיים דיני התקדשות מיוחדים לפני כניסתו לתוכו — 
כגון היטהרות, לבישת בגדים ללא תפרים. חליצת נעליים! 
במצב זה (אחדאם) יש להימנע מיחסי־מין, מרחצה, מתס־ 
תקים וכיו״ב.' 

.[ ,!!!גז!!! ,ן 1 ז 1 .ז 13 ־ 1 .־\.ל) /£ ,\ 01 תג. 1 ת 0 ^\\ ,( 

122 , 9 — 105 . 78 11 •){^) 5 (ג 21 >{ 1 ) .ח 0 יי. 11.111 

.׳" 1927 .ס! 

חךמון, הר, גוש הררי על גבולה הצפוני־מזרחי של 
ישראל, על קו־הגבול בין סוריה ללבנון. הח׳ הוא 
שלוחה דרומית של מול־הלבנון, שממנו הוא נפרד ע״י 
שקערורית רחבה, והוא אנטיקלינה שציר־ארכה נמשך 
מדרום־מערב לצפין-מזרח, ארכו כ 45 ק״מ ורחבו במקום 
הרחב ביותר — כ 25 ק״מ! שיאו 2.814 מ׳, והוא מכוסה 
שלג כ 8 חדשים בשנה, ומכאן שמר הארמי "טור תלגא" 
(התרגומים לדב׳ ג, ט ולשה״ש ד, ח) והערבי "ג׳בל אל־ 


תלג"׳ ("הר השלג" [השר׳ ספרי, במד׳, סוף בלק]), או "ג׳בל 
אל־שיח׳" ("הר הזקן")! כיפתו הלבנה נראית בימים בהירים 
ממרחק בכל צפונה של א״י(ע״ע א״י, עם׳ 87/8 : תמונות). 
הח׳ בנוי שכבות גיר ודולומיט, ולרגליו אדמת לבה פוריה, 
המצמיחה צמחים טרופיים ועצי־ברוש! בסבכי גיאיותיו 
שוכנות חיות רבות. מימי מעיינותיו ושלגיו המפשירים 
מכלכלים במשך כל השנה את נחל־ח׳, שהוא אחד ממקורותיו 
של הירדן, וכן את הנהרות אמנה ופרפר. 

ור׳ תמונה פותחת, כרך זה, עמ׳ 25/6 . 

הח׳ היה גבולה הצפוני של ארץ מלכי האמורי שנכבשה 
ע״י ישראל (דב׳ ג, ח! יהו׳ יב, א—ו), ולאחר מכן גם גבול 
נחלתו של חצי־שבט מנשה שממזרח לירדן (יהו׳ יג, יא). 
חח׳ נקרא בפי עמי כנען גם בשם שדיון, שניר או שיאון 
(דב׳ ג, ט! שם ד, מח), והשמות הללו נמצאה להם עדות 
בכתבי־המארות המצריים מן המאה ה 19 לפסה״נ ובכתבי 
אוגרית, וכן בחוזה בין החיתים והאמורים מן המאה ה 14 
לפסה״נ! תגלת פלאסר 111 , שהתקיף את דמשק ב 841 
לפסה״נ, מזכיר שכוחותיו כבשו מבצרים בהר סרנו! גאו־ 
גראפים ערביים מזכירים את השם שניר עוד במאה ה 10 
לסה״ג. בתה׳ כט, ו נזכר שריון בצדו של לבנון ? בתה׳ מב, ז 
נזכרת "ארץ ירדן וחרמונים"! בתה׳ פט, יג נזכרים ח׳ ותבור 
ביחד, ומשום כך נקראה גבעת־המורה שבעמק־יזרעאל בשם 
ח׳ קטן. טל־ח׳ זכה לשבחים בתה׳ קלג, ג! האריות שבח׳ 
נזכרים בשד,"ש ד, ח. בספרות התלמודית נזכר לשבח ריבוי 
הפירות שבח׳ (תרג׳ ירושלמי ותרג׳ יונתן לדב׳ ג ט׳ וכן 
במדרש ילמדנו). — בתקופה הקלאסית ניצב מקדש על 
הר ח׳, שהיארונימוס מזכירו! סמוך לשיאו נמצאה כתובת 
יוונית. שלג מח׳ היה נשלח לצור. 

י. אחרוני, ח׳ (אבצ׳ מקראית, ג׳), 1958 ! י. ברסלבי, הידעת 

את ד,ארץ, ה׳, 494-446 , תש״ך! ."ו.ש״ 0.111 ־:זח(. 1 ״זש] 0 .ו 0 
,'•ל .■ 1888 1 ) 35 , 5 ,.ז 1 ז 1£ ו 0 

. 1933 347 , 1 1 ) 1 

א. י. בר. — מ. א. י. 

חךן, בימי־קדם— עיר וחבל בארם־נהריים, כיום— כפר 
קטן בתחומה של תורכיה, סמוך לגבולה עם סוריה. 

ח׳ נזכרת לראשונה בתעודות אשוריות מן המאה ה 19 
לפסה״נ! לפי תעודות מארי (המאה ה 18 לפסה״נ) היה בח׳ 
מקדש סין (אל הירח). ת׳ נזכרת במקרא כמקום־מושבם של 
תרח ובני-ביתו, שעברו לשם מאור (ברא׳ יא, לא—לב), וכן 
של לבן (שם כז, מג). כמה תילים בסביבות העיר נקראים 
או נקראו בשמות המזכירים את שמותיהם של תרח, נחור 
ושרוג, ב 1500 — 1270 לפסה״ג היתה ח׳ עיר בממלכת מיתני 
(ע״ע חרי). לאחר־מכן נכבשה בידי שלמנאסר 1 מלך אשור! 
בראשית המאה ה 10 לפסה״נ עברה לידי הארמים, אך חזרה 
ונכבשה במאה ה 9 לפםה״נ בידי האשורים, והיתה עיר־בירתם 
האחרונה אחרי נפילת נינוה ב 612 , עד שנפלה אף היא בערך 
ב 606 לפסה״נ. מלכי אשור שלמנאסר 111 , סרגון 11 ואשור־ 
בניפל העניקו זכויות שונות למקדש סין שבח׳. — במקרא 
כלולה ח׳ בין הערים שנחרבו בידי סנחריב (מל״ב יט, יב! 
ישע׳ לז, יב)! יחזקאל מזכיר אותה (כז, כג) כעיר מסחרית 
תשובה. ח׳ התקיימה בימי שלטון הכשדים, הפרסים, הסלוקים 
והפרתים; בתקופה ההלניסטית־רומית היתד, ידועה י בשם 
קרי (^גר 1 ■ו- 1 ב^). בקרב ליד העיד נחלו הרומאים בפיקודו 
של קרסוס(ע״ע) תבוסה מידי הפרתים ( 53 לפסה״נ). במאות 
ה 2 — 3 לסה״נ היתד, ח׳ מושבה רומית! לאחר־מכן היתה, 



61 


ח רן — חרסץ 


62 


במשך זמן קצר, בידי הפרסים. פולחן האל סין החזיק בה 
מעמד עד המאה ה 5 . ב 640 נכבשה בידי הערבים. במאה ה 9 
התרכזו בח׳ אנשי כת הצאביים (ע״ע), שהעמידה במאות 
ה 9 והס! אבשי־מדע מרובים < יסודות של עבודת־כוכבים 
נשתמרו בה עד לסוף יה״ב. בתחילת המאה ה 16 עברה 
ח׳ לידי התורכים. — מ 1952 ואילך נערכו בח׳ חפירות, 
שבהן נחשפו עורידים חשובים ממקדש סין ומימי שלטון 
המוסלמים במקום. 

ו. פ. אולברייט, זז׳(אנצ׳ מקראית, ג׳), תשי״ח ן ,; 402 < 

. 8 ; 1892 מ 1 311141 . 1 ) 

,ץ 0 תז 011 . 6 . 0 ; 1951 ,( 1 , 1105 ) 8111 תג 011 זג 1 זו,) .// , 60100 .׳וו 
. 5 .ס ; 1952 ,( 35 — 25 , 11 ,. 1 ) 1 ( 11 ) !!)!!/סיד 
- 11 י< 1.10 . 8 ; 1952 ,( 36-85 , 11 ,. 1 > 1 ( 1 ;) .}{ 111 < 1 ) 41 )}\ , 6100 
. 1953 ,( 27-51 , 111 ,. 1 ) 161 ) )^) 511110111 , 90 ) 061 .א 

מ. א. י. 

ח׳רסאבאד שמו הנוכחי של אתר עתיק, 

בעיראק הצפונית, על גדות החידקל, 16 ק״מ צפונית 
מחרבות נינוה, המכיל את חרבות דור־שרוכאן("מבצר־ 
סרגון״) — עיר־בירה וארמון, שבנה םרגץ 11 מלך אשור 
ב 712 — 706 לפסה״נ. האתר נחפר ע״י ם. א. בוטה (ע״ע) 
ב 1842/4 ,ע״י ו. פלס (שסב!?.¥) ב 1852/5 , ומ 1929 ואילך — 
ע״י המכון המזרחני של שיקאגו. העיר דור־שרוהאן היא 
ריבוע, שפינותיו מותאמות לרוחות־השמים! מידות החומות 
הן 1,685x1,760 מ׳. בכל צד היו שני שערים, שכל אחד 
מהם הוקדש לאחד האלים — פרט לפינה הצפונית־מערבית. 
החומה היא בעלת יסוד־אבן בגובה 24 מ׳ז שתי פניה 



תס׳שיתיקיר כארמוז ח׳רסאכאד 
(סתור אום^ הםכרז הסזררוני ב׳שיקאגו) 


(שעביין 1.10 מ׳) בנויות אבן־גזית, והיא ממולאת גויל 
בפנים; מעל היסוד היתד, החומה בנויה לבנים. רוחב המגדלים 
בחומה (שמספרם הגיע ל 183 ) היה 13.50 מ׳, והם יצאו מן 
החומה כדי 4 מ׳. בחרמה הדרומית נבנד, ארמונו של 
יורש־דיעצר ; ארמון המלך וד,יכלי העיד הוקמו במרכז החזית 
המערבית ; גוש זד, בנוי על מדרגד. בגובה 15 מ׳ז מידותיו 
314 194 x מ' בפנים־העיר ו 237 150 x מ׳ מחת לחומד,. 
מיבני הארמון מרוכזים מסביב לשתי חצרות גדולות. בפינה 
הדרומית־מערבית של גוש הארמון עמד בנפרד אולם־חגיגות 
(בית חילני), וכן נמצאו בה 3 מקדשים גדולים: של סין, 
של שמש ושל נינגל, ו 3 קטנים; של איא, של עבד ושל 
נינורתה. בין ההיכלות ובית־חילני התרומם מגדל המקדש, 
הזקורת, שממנו נותרו 43 מ׳! היו לו 7 קומות, כל אחת 
בגובה 6 מ׳ז מקומד, לקומה עבר כבש ברוחב 4 מ׳. המימצא — 
רובו היום בלובר ובמכון המזרחני בשיקאגו — כולל פרי- 
ענק בעלי ראש־אדם וכנפיים, שהיו ניצבים בשערי הארמון 
והעיר; דמויות מלאכים בעלי כנפיים, שמעליהם התרוממו 
תבליטי דקלים: דמותו של גלגמש; תבליטים רבים המתארים 
את דמותו של פרגון המקריב *לאלים, צד חלת, מקבל מס־ 
עובד בצורת סוסים ותבניות ערים, וכן את חיי החצר, הובלת 
עצים לבניית הארמון וכר. נמצאו גם שרידי תמשיחי־קיר 
(אשור מעניק לסדגון סמלי־מלכות), וכן כותרות־לוטוס, 
שנהבים מעשי הפיניקים, אבן־משקל בצורת אריד" וכתובות 
ולבני־יסוד רבים עם שמו של סרגל; ב 1933 נתגלה בח׳ 
לוח־מלכים, שהוא בעל חשיבות רבה לקביעת הכרונולוגיה 
של מלכי־אשור. 

וע״ע אשור, עמ' 359 — 362 ; תמ׳ שם, עט׳ 359/60 . 

: 1849/50 .ק 

-־!״ע .^ 11 ; 1866/70 , 1-111 

. 14 ; 1938 ,( 252 — 249 , 11 ,. 01 ו־ 1 ץ 58 \; . 41 .\ 11€311£ ) 
/מ״ו>ו>מ^ /?> ^>ה 1 > /־/ 4 / .^ז 0 ^^ 1 ח 3 ז■־^ 

. 1961 ,זסז־יג? : 1954 , 92-93 , 73-84 ,/מ!י< 
מים' שוש 5 ת סונג 


ציור 5 . צלחת מחרסינת בצק קשה, סז "הסשפחה הוורודה" 
(אמצע וזםאה הא!) 





ציור 0 קערה סוזרסינח בצק קשיה, הציורים באסאל 
(אסכולת קאקימח, סמור 17005 > 


ציור 7 . פסלו! ארלקיו סהרסינת בצק קשה, מע־עה ירי י. י קנרלר 
ומימז, סמור ל 38 זח 


(הציורים מז הט־ויאוז ע״ש ויקטוריה -אלברט, לונרו־ו 







ק קי: 1 ה 
בימינו) 











71 


חרסינה 


72 


שרוב־רובה של הה׳ האיטלקית של המאה ה 18 אינה עשויה 
בצק קשה ממש. 

בצרפת נעשו תחילה בעיקר מיני ח׳ מבצק רך. ב 1768 
נתגלו מירבצי קאולין ואבן־חרסית בסנט־איריה. 51 ) 
ליד לימוד, וב 1772 הוחל בביהח״ר בסור (ר׳ להלן) בייצור 
בלים מבצק קשה, בצידם של כלי הבצק הרך, שבהם נתפרסם 
מיפעל זה לדורות. ביהח״ר בסוור דחק בסופו של דבר את 
מיפעל מיסן ממעמדו העליון בתעשיית הח׳ באירופה, ביחוד 
לאחר השיבושים שחלו בעבודה במיסן בעקבות הפגיעות 
הקשות שפגעה מלחמת 7 השנים ( 1756 — 1763 ) בסאכסוניה. 
לסוור היה זמן־מה מונופולין בצרפת * מאוחר מזה נתוספו 
בצרפת בתי־חרושת קטנים יותר לח׳, רבים מהם בסביבות 
פאריס. 

כלי־ח׳ מבצק קשה בעלי איכות סובה, אך חסרי־מקוריות, 
נעשו בהולנד — בוסס 1759 — 1771 ), באודה־ 

לוסדרכט (ז 0€11 :נ 1 > 005 ! 1 - 011116 < 1771 — 1784 ), באמסטל 
( 1784 — 1820 ) ובהאג( 1776 — 1790 ). — תעשיית ח׳ מבצק 
קשה באנגליה, מחמרי־גלם מקורניול, התחילה בפלימות 
( 1768 — 1770 ), עברה לבריסטול ( 1770 — 1780 ), ומשם — 
לניו הול שבסטפורדשיר < ואפשר שהיא השפיעה על תעשיית 
ח' אפר־העצמוח בבריטניה. 

(ג) תעשיית חרסינת הבצק הרך באירופה 
קמה בעקבות נסיונות ליצירת חרסינת בצק קשה מן הטיפוס 
המזרחי, שנכשלו בשל השימוש במתכונות שלא הובנו כראוי. 
הכלים הקדומים ביותר מסוג זה שנשתמרו עד היום הם 
״תרסינות מדיצ׳י״ הנדירות, שנעשו בפירנצה ( 1575 — 
1587 ). לאחר מכן התפתח ייצור כלים כאלה בממדים רחבים 
ב צ ר פ ת — ברואן (בסוף המאה ה 17 ), בסן־קלו(שביהח״ר 
שם שימש, כנראה, המשך לזה של רואן), בשאנטיי ( 1725 — 
1780 ) ובמנסי( 1748 — 1773 ). אולם התפתחותם של מיפעלים 
אלה הופרעה ע״י ההגבלות המונופוליסטיות שהוטלו עליהם 
מצד ביהח״ר המלכותי לח׳, שנוסד בונסן ( 1740 ) והועבר 
לסור ()'.£־ 86¥1 ! 1756 עד היום). כאן נקבעה רמה חדשה של 
שלימות טכנית, שהיתה מעיקרא גבוהה מאד, אלא שלבסוף 
הפכה לנוקשה במקצת. השימוש ברקע צבוע, ועליו מישטחים 
חפויים המתארים מראות־נוף, פרחים ודמויות, היה אמנם 
נהוג כבר במיסן(ר׳ לעיל), אך תפוצתו ברחבי אירופה באה 
בזכות המיפעל של סוור, שמוצריו וסיגנונם האמנותי נעשו 
לאפנה מקובלת בחוגי העשירים, האצילים ואניני־הטעם 
(ציור 8 ). בדונסן הונהגה אף עשיית פסלונים מחומר מצורף 
רק פעם אחת, נקבובי ולא־מזוגג (ז 156111 ( 1 ). 

מלבד בצרפת, נעשו כלי־ח׳ מבצק רך בעיקר באיט־ 

ל י ה, שבה נוצרו כלים ופסלונים רבי־ערך בביהח״ר בקאפו־ 
דימונטה מ 1743 (ציור 9 ) עד העברתו ב 1759 לבואן רטירו 
שעל־יד מאדריד, וכן באנגליה, ששם היו בתי־החרושת 
החשובים ביותר בצ׳לסי ( 615£3 ו 01 , 1745 — 1769 ), בדרבי 
( 1750 — 1848 ), בבו'(^\ 60 ! 1748 — 1776 ), בווסטר (מ 1751 
עד היומן ע״ע ווסטר, חרסינת־). בפלאנדריה נוסד 
ביח״ר לח׳ ב 1751 בטורנד" שבו נוצרו מבצק רך כלים 
ופסלונים נאים ביותר מטיפוס שהוא צרפתי בעיקרו. 

(ד) הח׳ מימי המהפכה המעשייתית ואילך. 
בשלהי המאה ה 18 , בזמן שסר טעם־החידוש שבח׳ באירופה, 
קמו לה מתחרים בצורת כלי-חומר בצבע קרם, הזולים יותר, 
מן הטיפוס שנתפתח באנגליה. רובם של בתהח״ר לח׳ שנו¬ 


תרו לא נתקיימו אלא משום שנתרכזו בשוק החדש של קונים 
מאנשי המעמד הבינוני והנהיגו טכניקות חדשות, שהיה 
בהן משום חסכון בעבודה ובעקבותיו — משום הוזלת המחי¬ 
רים. בתחילת המאה ה 19 הפכה חרסינת הבצק הקשה למוצר־ 
האפנה במעט בכל אירופה, פרט לאנגליה שבה שלט טיפוס 
חרסינת אפר-העצמות (ציור 10 ). בזמן מאוחר יותר נתפתחו 
באה״ב סוגי-ח׳ מיוחדים לאותה הארץ, העשויים בצק 
פצלת-שדה בזיגוג רך. אולם על-אף המתחרים למיניהם, 
הפכו כלי-הת׳ מחפצי-מותרות לכלי-תשמיש של יום-יום 
במשק-הבית, והחל מראשית המאה ה 19 הם מופיעים, בדרך- 
כלל, בצורה נאה ונאותה לצרכים אלה, תוך ויתור עושיהם 
על הנסיון להחיות בשביל הבורגנות את חפארת סיגנון 
הרוקוקו של עברם האצילי. 

מן המאה הס! ואילך הלכו הטכניקות של מתן צורה 
לכלי-ת׳ ונשתנו לצרכי הייצור ההמוני, ובימינו הגיעו — 
ביהוד באה״ב — למידה גבוהה של אוטומאציה. לאחרונה 
חלו שינויים מהפכניים בקליית הכלים ע״י שהונהגו בבתי- 
חרושת רבים כבשני-ניקרה ( 5 ם 11 ;> 1€1-1 ז 11 ט; 1 ), שבהם עוברים 
הכלים במהירות קבועה דרך איזורי חימום, צירוף וקירור, 
עד שהם יוצאים מוכנים — במקום להיות מוכנסים, כמקודם, 
בכבשנים מתחלפים, שהיו צריכים להתקדר כל פעם לפני 
שהוצאו מהם הכלים. הדפסת ציורים על-גבי ח׳ בדרך ההעברה, 
שהונהגה לראשונה בשנות ה 50 של המאה ה 18 באנגליה, 
נפוצה במידה מרובד, ד,חל מראשית המאה ה 19 . בפיתוח 
הדגמים החדישים של כלי-ח׳ נטלו חלק חשוב בתי־החרושת 
הסקאנדינאוויים, שפעולתם בעבר היתה בעלת ערך 
מקומי בלבד (ציור 11 ). 

בסוף המאה ה 19 וראשית המאה ה 20 היה המיפעל הגדול 
ביותר בעולם לייצור ח׳ שימושית וחרסינת-נוי, פשוטה 
וצבעונית, זה של חברת ״חרסינת-רוזנתאל״ (' 110561111131 
012611311 '־! ! מיסודו של פיליפ רוזנתאל [ 1855 — 1937 ; יהודי 
מומר]), שביד,ח״ר הראשי שלד, היד, בסלב( 56111 ) שבבאוואריה 
וסניפיו בכמה ערים אחרות בדרומ-גרמניד,. 

בעתיד תהיד, צפויד, לח׳ התחרות הולכת וגוברת של 
תמרים פלסטיים (ע״ע), אך החומר הישן יש לו מידת־ 
חן מיוחדת, שהתמרים הפלאסטיים עדיין לא הגיעו אליה! 
ואם יוסיפו להשתמש בכלי-ח׳ תוך הבנת מעלותיד,ם השי¬ 
מושיות והאסתטיות, יש לדיניח שד,ח׳ תשמור על ערכה 
אף להבא. 

וע״ע מיוליקה! פןנס; קדרות! קרמיקה. 

ג׳. מ. 

ח׳ צבעונית מורכבת, בדרך-כלל, מ 2 יסודות: גוף 
הכלי וזגוגית דקד, מעליו! ח׳ צבעונית בלתי-מזוגגת מיוצרת 
לעיתים רתוקות, בעיקר לצרכי פיסול. 

חמרי-הצבע (הפיגמנטים) יסודם בתחמוצות מתכתיות, 
שאותן קולים לפני הצביער, בטמפרטורד, גבוהה ביותר יחד 
עם קווארצה, אלומינה, פצלת־השדה וגיר — מרכיבי הח׳. 
ע״י טיפול זד, מוע 1 גת יציבות הצבע בפני המסה ע״י הזגוגית 
בתהליך הזיגוג. 

הצביעה נעשית בשתי שיטות עיקריות: ( 1 ) צביעה 
מתחת לזגוגית שקופה; ( 2 ) צביעה מעל לזגוגית. 

בשיטה ( 1 ) אפשר לד,שתמש בפיגמנט הטד,ור או בתערובת 
עם החמרים המרכיבים את הגוף. טמפרטורות-ד<ע!ריפה — 
״ 1250 לח׳ רכה, ״ 1450 לח׳ קשה. טכניקה זו של צביעה 



73 


חרסינה 


74 


אפיינית לח׳ הקדומה במזרח הרחוק, הידועה בשם "כחרל־ 
לבך/ באירופה החלו להשתמש בשיטה ז 1 בסוף המאה ה 17 
לצביעת ח׳ רפה, ובסוף המאה ה 18 לח׳ קשה. — הצביעה 
לפי ( 2 ) מבוצעת לאחר שהזיגוג נעשה בטמפרטורה גבוהה! 
צובעים וקולים שנית בטמפרטורה נמוכה של ״ 900 — 750 . 
הצבעים הם תערובת של הפיגמנט עם תלחיס — בדרד־כלל 
מיניום ( 0 ר 1 ?) או בורכם ( 03 ^ 6 ), חמרים המנמיכים את 
נקודת־ההתכה של התרכובת ומוסיפים ברק לצבעים. שיטת־ 
צביעה זו מקובלת ביותר, משום שבטמפרטורה הנמוכה 
נפגמים הצבעים פחות ומתאפשר גיוון רב ועשיר יותר. 
לציור ברק עמום ביחס לברק הזיגוג שברקע, והוא בולט 
כשכבה נוספת. 

יש גם זגוגית צבעונית שקופה, שבה נמצא הצבע כתרחיף. 
מקובל היה לקשט זגוגית מסוג זה ע״י חריטה בגוף הכלי, 
שיצרה שכבות־עובי שונות, וע״י כך ^ גונים כהים ובהירים 
בזגוגית. שיטה זו היתה ידועה בסץ מתקופת שושלת סונג 
ובאירופה מן המאה ה 19 ואילך. 

הפיגמנטים העיקריים הם: תחמוצת־ ה נחושת 
( 0 ט 0 ) — היא יוצרת קשת של צבעים כחולים וירוקים 
יפים. בתנאי חיזור — כגון בעקבות עוריפת חומר אורגאני 
בתנור ויצירת הגאז 0 ^ ^ מתקבל אדום חי; צבע זה 
אפייני לח׳ מתקופת שושלת צ׳ינג, הידועה בשם 16 ) 
11 £ ש 80 (דם־שור). הזיגוג הסיני הידוע בשם שי 1 גת 13 ?(מולהב) 
הוא מזיגה של גונים כחולים ואדומים, ויסודו בתערובת של 
נחושת מחוזרת ובלתי־מחוזרח. — תחמוצת־הברזל 
(,□־סק) — נותנת מספר רב של צבעים חמים, שהם גונים 
של צהוב, ורוד, אדום, חום, אפור ושחור. כתרתיף בזגוגית 
היא נותנת באטמוספירה מחמצנת צבע צהבהב, באטמוספירה 
מחזרת—צבע ירוק־בהיר כעין הזית, שהוא אפייני לח׳ הסינית 
המפורסמת 1011 ) €013 ( 16 )^ 0 . — תחמוצת־ ה מאנגאן 
(״ 1110 \) — נותנת, בדרך־כלל, צבע חום וארגמן, ויחד עם 
בסיס אלקאלי — צבע סגול. — תחמוצת־הבדיל 
( 0 ת$) — יוצרת צבע לבן טהור ואטום. תערובת של בדיל 
כלורידי תחב קולואידי יוצרת צבע ורוד, שהוא אפייני 
בעיקר לח׳ הסינית המפורסמת מן "המשפחה הוורודה" 
(ד׳ לעיל); בהתאם לטמפרטורה עלול הצבע הוורוד לעבור 
לארגמן עד סגול. — תחמוצת־האנטימון ( 58303 )— 
משמשת בסיס לצבע הצהוב. — תחמוצת־הקובאלט 
(,. € 030 ) — הפיגמנט בעל כוח־הצביעה החזק ביותר, יסוד 
הצבעים הכחולים האפייניים לח׳ הסינית מתקופת קאנג־הסי 
( 1672 — 1722 ), שביניהם בולט צבע כחול עמוק וקצת אדמדם 
בעל ברק עז. 

צורה אחרת של צביעה בקובאלט מתחת לזגוגית, שהיתה 
נחוגה אצל הסינים, היתה נישוף אבקת הצבע על הכלי 
דרך קנה־במבוק. כמו־כן ידועה ח׳ שבה כהול־הקובאלט 
נמצא מעל לזגוגית. זגוגית המכילה כמויות קטנות של 
קובאלט בתרחיף מקבלת גון תכלת. 

ז ה ב שימש כציפוי מעל לזגוגית בעיקר בסוף המאה ח 18 
באירופה. 

צורה מיוחדת של הבלטת רקע צבעוני מתחת לזגוגית 
התפתחה בעיקר במזרח הרחוק, והיא מועזגת ע״י ציפוי 
בזגוגית שכוח התפשטותה בחום קטן מזה של הגוף; כתוצאה 
מכך נעשים סדקים בזגוגית, וביניהם נראה הצבע שברקע 
כעין רשת־סדקים מגוונת. 


הדפסה על ת׳. באמצע המאה ה 18 פותחה באנגלמז 
השיטה של הדפסת ציור על הח׳. מדפיסים את הציור בפיגמג־ 
טים המקובלים על גלופת נייר חזק, שעליו מורחים שכבה 
שיסודה לכה, גלופה זו מרטיבים ומדביקים על הזגוגית של 
הכלי; במגע עם המים מתנפחת הלכה ומשחררת את הנייר, 
ויחד עם זה היא משמשת תומר־דבק, המהדק את הציור המוד¬ 
פס לכלי. את הכלי קולים קליד. נוספת, הלכה מתאדה, ובציוד 
חלים התהליכים הרגילים שבצביעה מעל לזגוגית. תחילה היו 
מכינים בשיטה זו ציורים בעלי צבע אחד בלבד— כחול או 
שחור; אח״כ התחילו לפתח גם שיטות של הדפסה בגונים 
שונים.— בסוף המאד. ה 19 הועברה שיטת החריטד. בנקודות 
לד׳דפסה על ח׳, והיא מקובלת היום בקנה־מידד, רחב בתעשיה. 

התפתחות הקישוט ב ח׳. היכולת של הביטוי 
האמנותי בח׳ קשורד. באופן הדוק ביותר לאפשרויות הטכניות 
ולהתקדמותן. הסיגנון או הקו האמנותי של קישוט הח׳ 
מותאם בהכרח לטכניקה המקובלת בכל תקופה ותקופה. בסין 
מבחינים סיגנונות שונים לפי התקופות: בימי שושלת־ 
חאן — קישוט פשוט וגאומטרי וזגוגית שקופה ירקרקת. 
בימי שושלת־טאנג — קווים פשוטים בצורת הכלים; 
בעיקר אפייני הבסיס וזשטות; הקישוט צנוע רמתבסס בעיקר 
על חריטה. בימי שושלת ס ו נ ג נעשית הצורד. מסובכת 
ומעובדת יותר; הקישוט חפשי יותר, מופיעות צורות של עלים, 
פרחים וצורות אדם. בימי ש ו ש ל ת י י א ן — תקופת־מעבר 
מבחינת הסיגנון האמנותי — נעשים הנסיונות הראשונ^^ים 
לייצור חרסית "כחול־לבן". בימי שושלת מינג נעשית צורת 
הכדים מתוכננת יותר, הציוד מתפתח מד״תבטאות בסמלים 
בלבד לביטוי חי ממשי של עלילות ושל נושאים מן האגדה; 
בולטת במיוחד הטכניקה של צביעה בנחושת באודרה מחזרת; 
בסוף התקופה מגיעה חנטיד. לציור להפרזה בפרטים, והסיגנון 
נעשה ״ברוקי״. בימי ש ו ש ל ת־צ׳ י נ ג — שליטה מוחלטת 
בכל הטכניקות הקודמות ועיבוד טכניקות חדשות, בעיקר 
בצביעה מעל לזיגוג, המאפשרת יצירת קשת־צבעים עשירה 
ביותר בקישוט חח/ יחד עם זה מורגשת כתגובד. לבארוקיזם 
של סוף שושלת־מינג נטיח לקו רציני ופשוט יותר. תקופת 
קאנג־ד.סי (ר' לעיל, עמ׳ 66 , 73 ) נחשבת כתקופת־ד.זוד.ר של 
הח׳ הסינית, שהגיעה אז לשלימות בצורד. ובביצוע. לתקופה 
זו שייכות "המשפחות הצבעוניות"; מופיע השילוב של שטחים 
מצויירים ובלתי־מצויירים, שהוא אפייני לגישר. האסתטית 
של המזרח הרחוק. בתקופת צ׳ין־לונג( 1736 — 1796 ) התחילה 
ירידד, באמנות־הח׳ הסינית בעקבות הפרזה בצבע ובקו. 

הקישוט בח׳ היאפאנית מגוון פחות מבחינת 
הטכניקות והסיגנונות מן הקישוט בה׳ הסינית. רק ב 1650 
הובאו סודות המקצוע מסין, וזוד״י גם תקופת השיא האמנותי 
והטכני של הח׳ היאפאנית, הידועה בשם קאקימון או 
אימארי. בדרך־כלל נושאי הקישוט הם ביטויים לאד.בת היא־ 
פאנים לטבע: נוף, עלים, קני־במבוק וציפרים. הקומפוזיציה 
של השטחים המצויירים היא אסימטרית, והקישוט עצמו 
תופס מקום צנוע על הרקע הריק של גוף הכלי: מורגשת 
השפעה מציורי־בדים. 

בהתפתחות הסיגנוןבח׳האירופית — בניגוד 
לזו שבח׳ של המזרח הרחוק — רבד, חשיבותו של ציור הח׳ 
מן האפקטים של זיגוג צבעוני, וזאת למרות שבמקרים רבים 
יש חיקוי של הסיגנונות המזרחיים. הציור הוא שילוב של 
קווים צבעוניים. במאה ה 17 , בתחילת ייצור הה׳ באירופה, 



75 


חרסינה — חרסית 


76 


ניכרים סימנים של הסיגבון הבארו׳קי: אפייניים לו קווים 
סימטריים ותחתית פשוטה בכדים, צבעים עזים וגישה מפו¬ 
ארת ומזנומנטאלית לקישוט. סמוך ל 1730 מופיע הסיגנון 
האירופי הטיפוסי, הרוקוקו, שהוא צרפתי במקורו. אפיי־ 
נית לו העמסה מופרזת של קווים מסולסלים ואסימטריים, 
המתארים, בדרר־כלל. צמחים ועלים קטנטנים. הסילסול 
בולט בעיקר בתחתית הכלים, בניגוד לפשטות הבארוק. 
שימוש מוגזם בציפוי־זהב היה נפח מ 1765 עד תחילת 
המאה ה 19 . מאז חלה - כתגובה על ההגזמה של תקופת 
הרוקוקו — חזרה לפשטות היוונית והרומית בסיגנון הקו 

והציור. 

יה. קו. 

1^. 1,. : 15 ^ 1 , 11 1 .!ז 1111 •)>* 0 * 1 /־>;,/* ,ן 01 .יי 1 וין־ן 
15 ־ '>^וי^חונו.^־ו . 

1)0.< 1'11 1 ז €110 ^י 1 ס . 

1^1((/ קו 111 /* 1 ח^ €11 /יזי>י 1 ' 11 .ו 11 ח:>י־. 0 > 1 ■<' 2 <י 1 ,!•)^{■) 1 ק^ 1 ה ^ 

1\01( ־ז 0 י 01 ז 0 ..*|/ 0 */ 1 * 1 '>^ 11 11 ■}'/■).{ 111 >). .) 11 (/^? 1 י , 
'{'1\111<■ (/<■ :(•10*1 1 *׳\ -•יוו^ . 111€ ) 1 ו X, 11 ןזו. 1 ־יו€^ 110 . 1 ־ \, 

01(' (1. \\1 ,\ 1 <> .׳ 1 .^׳ 

11 \ . 4:115 /) 1111 01 )/סס)) , X\ ־^^ר׳ 'XX, 

1*. ]9< 10 * 011 01 ־/■׳/- > 11 < 11 ))<) •״/ 7 ,■< 111 י 
< 111(1 011*0 0 > 1 * 11 ( 1]('5 0 / //!< 011 ') 1 ן 0 {) 1 \ 1 .. 1 ) 1 ) סי ) ־ 
('.0'111)1(< //;/ // 1/10111 > <)} ')) 14 ) 1 )\ 1/1€ !ס 17 ״:/ ') 1/1 א/ל>־ 

1 > ץסז/ס*) .,• 1 ; 2 י־<'נ-<* 1 <י 1 , 11 -ן . .!//)ס/■) . 1 ו; 1 > 01 ח):( 1 .^ 1 5 ר 

111 >)■) .וסח!•!! . 15 חו> 111 ר 11 .') .ץ ■ 1 ;!'יין.'! ,^*})^)/•):::{ס') (/- 
1'00/^ ׳!] 1.10 .< 1 ^()לי^ח , 5 }/* 11 )>{ : 111 ) 1 ■)> 01 *) /) 1 * 1 > )ס 
(101(1.7 <'<^! , 01$€$ ו 111 {) $• 11 * 11 ) €1 > 1 <\<) 7 > 1 :' 111 ) 01 ^ נ־^/ .) 1 ) 1 רחו 1:1 א ; 

7 \. . 111(1 €11 .///<') 7/4 7 1 / 1 € 0111 < 1 $> 111 * 1 > 0€1 .. 1 . א . 

(.■\ 11158 .ל. .^*^ 1 י|- 1 י. :) 0 .| 1 ^ן .!סחוןסס׳ו' ^} 1 ו .; 1 ר - 
3 ־^ן 7 ^ז.// 7 ) 7 / .]:) 41 נ 1 ( 1 . 8 ; %2 ן , 1 * 111 /€){ 0 * 1 ; 8 רי.' 1 ,( 3 ל ^ 

1*01 €€1/1111 *1. (/€111$חה.[ .^ 1 : 62 י^י , /.^|.׳\ 1 .א .ז '- 

<< 1<1111 */ 1 * <} 11 .־< 1 .־ 0 ^ 7 . €\/ 1 1 /<ן 

חךסית, בפטרוגראפיה ובמינראלוגיה — סלע מורכב 
חלקיקים קטנים מ״ 2 , שעיקרם הידרוכסי־אלומו־ 

סיליקאטים בנויים משתי יחידות־מיבנה: ( 1 ) לוח של יוני־ 
צורן, שכל אחד מהם מוקף 4 יוני חמצן או הידרוכסיל (שכבה 
טטראהדראלית)! ( 2 ) לוח של יוני-אלומיניום, שכל אחד 
מהם מוקף 6 יוני חמצן או הידרוכסיל (שכבה אוקטאהדרא־ 
לית ); וע״ע ם י ל י ק ט י ם. 2 — 3 שכבות כאלה, או אף 
יותר, מחוברות יחד ע״י קשרים יוניים חזקים לחבילות־ 
מיבנה, וחבילות אלו קשורות בינן לבין עצמן ע״י קשרים 
חלשים, בעיקר רזידואליים. "מינראלי-ח"׳ השונים נבדלים 
זה מזה מבחינת סדר השכבות בכל חבילה, היחסים הגאו־ 
מטריים בין חבילה לחבילה. היונים הספוחים הנמצאים בין 
החבילות וההחלפות האיזומורפיות בתוך הלוחות! ההחלפות 
החשובות הן: החלפה חלקית של הצורן באלומיניום בשכ¬ 
בות הטטראהדראליות והחלפתו החלקית, או אף השלמה, 
של האלומיניום בשכבות האוקטאהדראליות בברזל או 
במאגנזיום או — בשיעורים קטנים יותר — גם בקאטיונים 

אחרים. 

ההרכב הכימי של הח״ — ללא התחשבות בהחלפות 
^1.!0,,. האיזומורפיות ־ מתאים לנוסחה 17.0 רח.י() 81 מ 
( 4 — 1 = תז, 4 — 2 מ)! נוסחת הקאולין הנקי היא 
,( 014 }, 0 ,( 1,8 ^ (= 0 .^ 21 .,(); 25 ..; 11,0 /). הח" הן סלעים 
רכים: צבען לבן־אפור או ירקרק, אלה המכילות תחמוצות־ 
ברזל הן אחמות או חומות. הה" קולטות מים ונעשות 
פלאסטיות, ובמצב זה הן ניתנות לעיצוב ולכיור; בקליד. 
בטמפרטורה גבוד.ר. הן מפסידות את המים ונד.פכות לחמרים 

מוצקים וקשים. 


מינראלי הח׳ החשובים ביותר הם: ( 1 ) קאוליניט — 

כל חבילד. מורכבת שכבד. טטראהדראלית אחת ושבבד. אוק־ 
טאד.דראלית אחת! המקום בין החבילות הוא ריק. — 

( 2 ) ' מ ו נ ט מ ו ר י ל ו נ י ט — כל חבילד. בנויה שתי שכבות 
אוקטאהדראליות וביניהן שכבה טטראהדראלית! בין 
החבילות נמצאים סולקולות־מים ויונים ספוחים. — 

( 3 ) איליט — מיבנד.ו דומד. לזה של ( 2 ), אך החבילות 
קשורות בינן לבין עצמן ע״י מספר יוני־אשלגן. — ( 4 ) ג ל א ו־ 
קוני ט — דומה ל( 3 ), אך רוב היונים בשכבות האוקטא- 
ד.דראליות הם של ברזל. — ( 5 ) כלוריט — חבילות 
מסוג ( 2 ) מתחלפות בשכבות אוקטאהדראליות מבודדות של 
מאגנזיום. — ( 6 ) פליגורסקיט — ח" בעלות מיבנה 
סיבי ולא לוחי. 

סלעי־ח׳ מורכבים ממינראלים אלד., לרוב בתוספת 
גרגירים זעירים של מינראלים אחרים, כגון קורצה (ע״ע), 
פצלת־השדה (ע״ע), אנטז (ע״ע טיטן) ועוד. תוספת של 
גרגירים קארבונאטיים למינראלי־הח׳ הופכת את הסלע החר־ 
מיתי לחואר (ע״ע). ח" רבות מכילות גם חומר אורגאני (ח׳ 
ביטומנית, פצלי־שמן). 

מינראלי־הח׳ נוצרים בבלייתם של אלומו־סיליקאטים 
אחרים, כגון פצלות־השדד. או נציצים (ע״ע), ולפעמים גם 
בהשפעתן של תמיסות מימיות חמות על מינראלים אלה 
(מקור הידרותרמאלי). סלעים חרסיתיים הם לפעמים תוצאה 
ישירד. של תהליכי־בליה אלה (קרקעות), אך עפ״ר הם 
נוצרים ע״י שטיפתם של מינראלי־הח׳ ממקום היווצרותם. 
הובלתם ושקיעתם מחדש באוקיינוס, באגמים, באפיקי־נחלים 
או אף ע״י שקיעת אבק־ח׳, שנישא עם הרוח, מן האוויר (ח" 
אאוליות! חלק של הלס [ע״ע]). סלעי־מישקע חרסיתיים 
מהווים כ 80% של סלעי־המישקע בכללותם. 

בא״י מצויים סלעים חרסיתיים מכל המינים: ימיים מן 
הקאמבריון — באיזור תמנע, מן הפאלאיאוקן — ברוב חלקי 
הארץ, ומן השלישון הצעיר — בעיקר בתת־הקרקע של 
שפלת־החוף! אגמיים ונחליים, בעיקר מן הנאוגן ור.פליס- 
טוקן — בנגב הצפוני וד״מרכזי, באיזור ים־המלח ועוד, ח" 
ממקור הידרו־תרמאלי קיימות בצורת דיקים במכתש רמון. 

הח" הן מחמרי־הגלם החשובים ביותר לגבי החקלאות 
וד״תעשיה. כמות הח" ומהותן בקרקעות קובעות במידד. רבד. 
את יעילותן החקלאית של האחרונות מבחינת תכונותיהן 
המכאניות והכימיות (החזקת הרטיבות, חילופי יונים מזי¬ 
נים), ח" הן חומר־ד.גלם היסודי בתעשיה הקראמית לייצור 
תוצרות סטרוקטוראליות, כגון: לבנים, אריחים. צינורות 
וכד׳. ח" עשירות־אלומיניום משמשות לייצור חמרים חסיני־ 
אש! תעשיית החרסינה (ע״ע) מבוססת על ח" פלאסטיות 
וח״־קאולין נקיות (ח׳־סין). המטאלורגיד. משתמשת בח" 
לתהיליכי יציקה. ח" בעל 1 ת כושר־ספיחה בולט משמשות 
לתהליכי הלבנד. וזיקוק של שמני־מאכל, נפט ונוזלים אחרים. 
ח״ משמשות כ״מילוי״ בתעשיות רבות — של צבעים. נייר, 
גומי, המרים פלאסטיים, חמרי-הדברד. וכו׳, וכן כחומר מבדד 
באלקטרוטכניקה. ח" מסויימות מנוצלות כקאטאליזאטורים 
בתעשיות כימיות שונות, כגון בפיצוח הנפט (ע״ע)! ח" 
קולואידאליות מסויימות (בנטוניט) משמשות בקידוחים 
עמוקים (בוץ־קידוח): — ח" הן אחד מחמרי־ד׳גלם היסודיים 
בתעשיית המלט. 

י. ב. 



77 


חרצית — חרקוב 


78 





חרצית ( 1 מט £111 ד 11 ת $3 ץזו 01 ! יור;!״״״ייג — זהב, ;ו 60 ׳\־ 4 — 

פרח), סוג צמחים ממשפחת המרכבים (ע״ע), 

כ 200 מיגים, שרובם בני האיזורים הממוזגים של העולם 
הישן. מיעוטם חד־שנתיים ורובם רב־שנתיים ; הם עשבוניים 
או מעוצים־חלקית. העלים מסורגים, תמימים או מחולקים. 
הפרחים—קרקפות ערוכות אחת־אחת או מאוגדות לתפרחות 
גדולות, שבהן הפרחים המרכזיים הם צינוריים ודדמיגיים, 
וההקפיים — לשוניים ועליניים. צבעם בעיקר זהוב וצהוב, 
אך יש גם בעלי גונים שונים של לבן, ורוד, אדום, ארגמן 
וחום. הפירות — זרעונים שווי־צורה או שוני־צורהז הפרי 
חסר ציצית, אך לעתים קרובות הוא עטור בספלול של 
קשקשים. 

לח׳ חשיבית מרובה בגננות־הנוי. היא פרח־הגן 

המובהק של המזרח, 

בדומה לורד במערב; 

תרבותה' בסין וביא־ 

פאן קדומה ביותר. 

לאירופה הוכנסה ל¬ 
ראשונה במאה ה 17 , 

ובגידולה וטיפוחה ה¬ 
שיטתי הוחל במערב 
בסוף המאה ה 18 , ב¬ 
עיקר בצרפת, באנ¬ 
גליה ובקאליפורניה. 

ממספר מצומצם של 
מינים הופקו בדרך 
הבירור וההכלאות 
זנים מרובים, שפר- 
חיהם נבדלים בצב¬ 
עיהם, ב?דלם ובצו¬ 
רתם מבני-מיניהם 
הטבעיים, והם מצטיינים ביפים, גננות-ד,ח" הפכה למומחיות 
מיוחדת, וספרים הרבה נכתבו במקצוע זה. 



11 % 


חרצית עטורה 

(רתג^ 1 ז 3 ח<)ז 0 ^ וח 1 ^מז€ו 1 ^ח^לץז 1 ^^) 


4 מיני־ח׳ חד-שנתיים גדלים בר בא״י — הנפוץ שבהם 
הוא הה' העטורה (!תט״בחסמסס .ו^^), בעלת עלים 
שסועים־מנוצים ופרחים צהובים או צהבהבים! היא מכסה 
שטחים נרחבים בצידי-הדרכים ובשדות עזובים. 

מבין הח" הרב-שנתיות חשובות ביותר הח׳ ה י א פ א נ י ת 
(תזטש;!)!!! . 011 ) ו ח' עלי-ה תות ( 1 ד 1 ט 011 ) 1 ־ז 0 תז . 011 ), 
שמולדתן אסיה המזרחית. שני מינים אלה הם אבות 
שלל הצורות הגנניות, הידועות בשם הכולל ח׳-הגינות 


(מחטזסוזס!!.! 01 ) או "כריזנתמות", שרובן בעלות קרקפות 
ממולאות של פרחים לשוניים'! זניהן — מהם גבוהים ומהם 
נמוכים! מהם שקוטר פרחיהם מגיע ל 20 ם״מ, ומהם שפרחיהם 
זעירים מאד. — בגינות א״י נפוצה ה ח' ה ש י ח י ת (. 011 
!; 11 ^^^^^נ\ז)), הנראית כשיח מעוצה בבסיסו, בעל עלים 
שסועים ופרחים לבנים מרובים מאד! מוצאה מן האיים 
הקאגאריים. צמח הדור-פרחים, שעליו אינם שסועים, הוא 
ה ח' לבנת־ ה פרחים ( 111 ט 1 ח 6 ו 11 ת 161103 . 011 ), בעלת 
פרחים צהובים במרכז, שסביבם דור או כמה דודים של 
פרחים לבנים לשוניים (״מרגריטות״). — ה ח׳ הריחנית 
( 1 מ 1111 ! 1:11€ ז 3 < 1 . 011 ), המשמשת גם לרפואה וגם לנוי, היא 
בעלת תפרחת צפופה של פרחים קטנים, לבנים בהקף 
וצהובים במרכז. 



_ חרצית ע?:י'התות 
(ךו 1111 ן 0 ^ 1 ז 0 הו תוטחז 111€ ח 3 ^'<ז^ 0 ) 


הה׳, וביחוד זגים של ח׳ עלי־התות, היא הפרח הלאומי 
של יא פ א ן. גידולה וטיפוחה מפותחים שם ביותר, צורת 
פרחיה מופיעה בסמלי המדינה, וחג-הפרח "קיקו" קשור בה. 

היום כוללים בסוג ח׳ גם את קבוצת בן־חרצית 
(ע״ע) — שממנה מופק הפירתרוז —, שנחשבה לפנים לסוג 
בפני עצמה. 

מאמרים על ח" ב״השדה לגן ולנוף", א׳-י״א, חש״ו-תשט״ז.• 

מ. זהרי-א. פאר,ן, צמחי התרבות של ישראל, 408-405 , 
605/6 , תשי״ז! ל. קרוא. הח׳ שופעת טרחים ומרהיבת 
עיו (המשק החקלאי, י״ט, חוב׳ י״א-י״ב), תשי״ח! 

19475 ־?ס/ ^.ו/^ 

,י 1 :*() 5 ' 19 ! 0 ^ 1 ,חחםןחזזו;!־! . 0 - 

־גס/ : 1954 /׳£ $. 1 !€ 1 . 1 $ 

,ח 10 !ז;£; 01 \ 3 . 0 ;** 1955 ,. 01 £.{ ,זס 011 (/ 1 : 1955 

- 1 >זג 141 > 00 . 14 - 7 ; 1957 /ס }{ 300 1€ {' 1 

״^ 1963 , €8 ח 0 [ . 1 \ . 11 

ח. ל. 

חרקוב (^ 0 >^< 1 ק X3 ), עיר בבריה״מ, בצפון־מזרח אוקראי¬ 
נה! 990,000 תושבים( 1962 )! אחד ממרכזיהתעשיה 
והתחבורה הגדולים והחשובים ביותר בבריה״מ. בגלל קירבתה 
למכרות־הפחם של אגן־הדונץ, למירבצי-הברזל של קריבוי- 
תג ולמירבצי-המאנגאן של ניקופול קמה בה כבר במחצית 
השניה של המאה ה 19 תעשיה בבדה גדולה, והיום נמצאים 
בה מאות מפעלי־תעעזיה גדולים, העוסקים בייצור מוצרי 
ברזל ופלדה שונים, מכונות תעשייתיות, מכונות חקלאיות, 
טרקטורים, מכוניות, קטרים וקרונות־רכבת, ציוד תעשייתי, 
ציוד מלחמתי(מטוסים, טנקים, תותחים וכו׳), ציוד למכרות, 
מכשירי-חשמל ועוד. כמו־כן מייצרת ה תעשיה שבח' 
ובסביבתה הקרובה חמרי-בגיין. כימיקלים, מוצרי-עץ, מוצרי- 
עור, מוצרי־מזון ועוד. ח׳ היא צומת-מס״ב חשוב, שבו 
נפגשות 8 מס״ב ראשיות, וכן צומת־כבישים! לעיר נמל־תעופה 



79 חרקוב ■ 

גדול. ח׳ משמשת גם מרכז מינהלי לתעשיות, לאיסוף תוצרת 
חקלאית ולאספקה לאיזור רחב בצפון־מזרח אוקראינה. היא 
גם מרכז תרבותי חשוב! מצויים בה אוניברסיטה גדולה 
(נוסדה ב 1805 ), מוסדות־השכלה גבוהים אחרים (בעיקר 
למקצועות טכניים) ומוסדות־מחקר רבים. בעיר מוזיאונים 
ובנייני־ציבור נאים לרוב, ומרובים בה שטחי־הירק והגנים 
הציבוריים. נשתמרו בה בניינים (בעיקר כנסיות וארמונות) 
מסוף המאה ה 18 . 

ח׳ נוסדה ב 1654 כמצודת־ספר של ממלכת מוסקווה. 
עלייתה החלה מאמצע המאה ה 19 עם התפתחות התעשיה 
בה, ולאחר המהפכה הקומוניסטית היתה לאחד המרכזים 
הראשיים של תהליך התיעוש המהיר של בריה״מ. מ 1921 
עד 1934 היתה בירת אוקראינה. — ב 1897 הגיעה אוכלוסיי¬ 
תה ל 171,000 נפש, ב 1926 — ל 417,000 , ב 1939 — ל 833,000 
נפש. בימי מלה״ע 1 , ב 1918 , נכבשה ע״י הגרמנים והאוס¬ 
טרים, שהחזיקו בה זמן קצר. בימי מלחמת־האזרחים עבדה 
כמה פעמים מיד ליד וביזוקה קשה. בימי מלה״ע ח נכבשה 
ע״י הגרמנים בסתיו 1941 , עברה פעמיים מיד ליד בקרבות 
של 1943 , עד שחזרה סופית לידי הסובייטים, בימי המלחמה 
נדירסו מרבית מפעלי־התעשיה שבד. וכשליש מבנייניה (ע״ע 
אוקראינה, עמ׳ 175/6 : תמ׳), אחרי המלחמה שוקמה, ואף 
נבנו בה כמה רבעים חדשים. 

. 1958 , 67 ר. 300 ץ- X .<}> 

מ. בר. 

יהודים. אע״פ שח׳ היתה מחוץ לתחום־המושב היהודי, 

היו סוחרים יהודים מרבים לבקר בירידים הגדולים שנערכו 
בד., עד שנאסר בואם לשם ב 1821 ! האיסור בוטל ב 1835 . 
מ 1859 ואילך התחילו מתיישבים בח׳ יד.ודים שהורשו לשבת 
מחוץ לתחום־דזמושב. ב 1868 אושרה בניית ביכ״נ ונתארגנה 
קד.ילה, שבה נמנו אז 35 משפחות. מספר היהודים בח׳ גדל 
במהירות, והאוניברסיטה משכד. נוער יד׳ודי. ב 1882 נוסדד. 
בח׳ אגודת ביל״ו (ע״ע). ב 1886 הגיע מספר הסטודנטים 
היד.ודים באוניברסיטה ל 414 ( 28.3% מכלל הסטודנטים). 
ב 1897 נמנו בעיר 11,013 יהודים ( 6.5% מכלל התושבים). 
ב 1903 נערכה בח׳ ועידד. של חברי הוועד הפועל הציוני 
הגדול מרוסיה, שהתארגנו לקבוצת ,,ציוני-ציון", אומרי 
"לאו" לתבנית אוגנדד, (ע״ע). 

בשנות מלה״ע 1 ומלחמת־ד׳אזרחים שימשה ח׳ מקלט 
לפליטים יד.ודים רבים! בין השאר הועבדו אליה בשנים אלה 
״ד.קורסים הפדגוגיים״ מגרודנו (ע״ע, עט׳ 243 ) על מוריהם 
ותלמידיהם וד.וקמו בה גימנסיה עברית ואוניברסיטה עממית 
יהודית, ובן הופיעו בה ספרים ועיתונים ביידית ובעברית. 
בה׳ נערכו ועידות ״ד.חלוץ״( 1922,1920 ), המפלגד. הציונית- 
הסוציאליסטית ( 1920 ) ו״השומר הצעיר״ ( 1923 ). פעלה בה 
גם קבוצה של סופרים עברים. 

עם התבססותו של המשטר הסובייטי בא הקץ לחיים יהו¬ 
דיים מאורגנים בח׳, על אף גידול אוכלוסייתה. היר״ודית: 
ב 1923 נמנו בדי 65,007 יד.ודים ( 17,2% מבלליהאוכלוסיה), 
ב 1926 — 81,138 , ב 1933 — 115,811 , וב 1939 היו בה, לפי 
אומדן, כ( 1504xx יהודים. העיר שימשה מרכז לפעילות 
ה״יבסקציה" באוקראינה, ויצאו בה כמה עיתונים קומוניס- 
טייםיביידית, ובכללם העיתון היומי ״דער שטערן״ ( 1925 — 
1941 ). עם כיבוש ח׳ בידי הגרמנים בסוף 1941 רוכזו היהו¬ 
דים שנמצאו בה במיבנים של בית־חרושת עזוב בקצה העיר, 


חרקים 80 

ובינואר 1942 הוצאו להורג במקום הנקרא "ךרוביצקי יאר" 
המרוחק כ 8 ק״מ מן העיר. אחר שיחדור ח׳ ע״י הצבא הסו¬ 
בייטי נחשפו במקום זה שני קברות המוניים, שהכילו למעלה 
מ 00 ( 154 גופות. לאחר המלחמד. נתחדש היישוב היהודי בח׳. 

מ. אשעראוויטש, שטעט און שטעפלעך אין אוקראינע, 

1 ', 24 ־ 34 , 1948 . , 

י. ס. 

חרקים (ג} 8€0 ת 1 ), מחלקד. של פרוקי-רגלים (ע״ע) שגופם 
מחולק לראש, חזה ובטן. הראש עשוי חטיבה אחת 
ונושא זוג מחושים, עיניים ושלושד. זוגות גפי־פה! החזד, 
נושא שלושה זוגות רגליים, ועפ״ר שני זוגות כנפיים, אך 
יש גם ח" בעלי זוג כגפיים, ואף ח" חסרי כנפיים! הבטן 
פרוקד. וחסרת רגליים, הנשימה נעשית, בדרך־כלל,'באמצעות 
מערכת צינורות-נשימה — טרכאות. הד.תפתחות היא דרך 
גלגול (ע״ע). 

פירוט המיבנה — ר׳ להלן. 

מחלקת הח" היא העשירה ביותר במינים בעולם החי! עד 
היום תוארו כמיליון מינים. הה" המאובנים הקדומים ביותר 
הידועים לנו הם מן הדוון, והם היו הסרי כנפיים. מן 
הקארבון ידועים מאובנים של ח" גדולים בהרבה מן הקיימים 
היום. מיני סדרת ג: 1 ^^גן 0 ץ:ו^ 11 ^ס^ג 1 גק הגיעו לגודל של 50 
ם״מ. מיבנה גופם היד. פשוט! פרקי־גופם דמו זה לזה, 3 
פדקי-ד.חזה היו שווים בגדלם ונשאו 3 זוגות רגליים שוות, 
רכל אחד מ 2 פדקי־ד״חזה האחוריים נשא זוג כנפיים קרומיות. 
היו גם ח" ענקיים דמויי־שפיריות, מהם שרוחב כנפיהם 
הפרושות הגיע ל 70 ס״מ! הם נעלמו בסוף הפאלאוזואיקון. 
ח״ הדומים לאלה החיים היום — שפיריות, בריומנים, תיקנים 
ועוד — ידועים כבר מן הקארבון והפרם, אך התפתחו בעיקר 
במסוזואיקון. עם הופעת הצמחים בעלי הפרחים בקרטיקון 
התיכון הופיעו גם הח״ המוצצים צוף — פרפרים ודבורים. 
בתחילת הלןנוזואיקון כבר נמצאו על פני כדור-ד.ארץ כל 
משפחות הוז" הקיימות היום. אולם תפוצת הסוגים השונים 
היתה שונה מזו שבימינו — סוגים המוגבלים היום לאיזורים 
הטרופיים בלבד נמצאו באיזורים צפוניים יותר. פאונת הח" 
בפליסטוקן כבר דומה כמעט לגמרי לזו של היום. 

י על מחקר הח״ ועל תולדות מחקר זה — ע״ע אנטו־ 

מ ו ל ו ג י ה. 

הח״ החיים היום ברובם קטנים; מהם שארכם אינו עולה 
על 0.5 מ״מ, ואילו המינים הגדולים ביותר — החיים באיזו- 
רים טרופיים—הם מיני חיפושיות שארכן 150 מ״מזפרפריד 
שמוטת־כנפיהם מגיעה ל 200 מ״מ. 

הח" נפוצים בכל היבשות ומתקיימים בכל מקום שבו 



ציור 1 . סיבנה נו^ החרק. 1 , ראש; א. עינית; כ. עיז־תע)נ׳ 1 : 
נ מחוש: ר. לסתות עליונות; ה. לסתות אמצעיות: ו. לסתות 
תחתונות. וו. חזה: ז. ירד; ח. טנעת־הקולית : ט. קולית: י שיוק ; 
כ. פיסח־הרנל: ל. כנף. ווו בטן: ם. איברי־רביה 


81 


חרקים 


82 



צמר 2 . 1 . חתר בקוטיקולוז סלי חרק; א, אנדו־קוטיקולה ; ב. ןוככו־ 
קוטיקולה ; ג. אפי־קוטיקולה ; ר. זיר: ה. צינור רקיק המניע עד 
לחור האפי־קיטיקולה: ו, צינור־טוצא ■של בלומה: ז. קרום־הבסים; 
ח. תא ההיפוררמיס: ט. תא שיצר את הזיר: י, תא שיצר אח הקרום 
בבסים־הזיר; ב. אנוציט (^^ץ^סו^ק 0 ) — תא־ענק המסייע ביצירת 
הקוטיקולה; ל. תא־רם; ם. בלוטה בעור. — 2 . החד סנמתי באפי־ 
קוטיקולה ; נ, שכבת־מלט של האפי־קוטיקולה ; ס. שבבת־שעווה 1 
ע. שכבה פולי-פנול : פ. שכבה קוטיקולארית: צ. צינור דק 


גדלים צמחים — עד לגבול שלג־עד. גם בנחלים ובאגמים 
חיים מינים רבים של ח״ ? לעומת־זה מועט הוא מספר המינים 
החיים בים, וגם אלה חיים בקרבת החוף בלבד. 

מסימניהם האפייניים של הח״ — כיסוי גופם בקרום 
(קוטיקולה [ 0111:101113 ]) קשה־יתסית, בעל תיפקוד כפול: 
הוא משמש שלד־מגן חיצון לאיברים הפנימיים, המיי¬ 
צב את הגוף ומעצב את צורתו? הוא מגן על הגוף מפגי 
איבוד מים, הגנה שהח׳ זקוק לה ביותר משום קטנותו ושטח־ 
המגע הגדול־יחסית בין גופו ובין הסביבה. הקרום בלתי־ 
חדיר למים? רוב שטחו ביקשה וקשיח, ורק במיפרקי הגוף 
הקוטיקולה רכה ומאפשרת תנועה. בליטות פנימיות של 
הקרום משמשות מקומות־אחיזה לשרירי הגוף. חומר הקוטי־ 
קולה מופרש מרקמה חד־שכבתית של תאים מיוחדים — 
התת־עור (ההיפודרמים)? שלוחות דקיקות של ציטופלאסמה 
מתאי ההיפודרמיס חודרות את הקרום ומעבירות את ההפר¬ 
שות החוצה. 

בקוטיקולה מבחינים 3 שכבות: פנימית(אנדו־קוטיקולה), 
חזקה וגמישה, מורכבת מ כ י ט י ן(ע״ע) וחלבונים; אמצעית 
(אכסו־קוטיקולה), נוקשה מן הראשונה, מכילה גם היא 
כיטין; חיצונית (אפי-קוטיקולה), דקה מאד, אינה מכילה 
כיטין אלא חלבונים, שומנים ושעווית. אי־חדירותו של הקרום 
למים באה בעיקר משכבה שלישית זו. 

השלד החיצון הנוקשה מצמצם את אפשרות גידול הח׳? 

רוב הח״ משילים את עורם — ובעקבות כך גם גדלים — 
בתקופת התפתחותם (גילגולם) בלבד, לפני שיקבלו את 
צורתם הסופית. לדוגמה: זחל של זבוב גדל, אולם מרגע 
שהופך הגולם לזבוב בוגר, אין הלה משנה עוד את גדלו כל 
ימי חייו, מאחר שאינו מתנשל. בתקופת הגידול הח׳ משיל את 
הקוטיקולה פעמים אחדות (לרוב 4 — 6 ). אנזימים ממיסים את 
האנדו־קוטיקולה, והחמרים המומסים נספגים חזרה להיפו- 
דרמיס, תאי ההיפודרמיס מפרישים קוטיקולה חדשח. השכ¬ 
בות החיצוניות הישנות נסדקות, עפ״ר בצד הגב, והח׳ נחלץ 
מן הקוטיקולה הישנה. הקוטיקולה החדשה היא בתחילתה 
רבה וגמישה, ובמצב זה הח׳ בולע אוויר או מים ומגדיל את 
נפחו. בעקבות תהליכי חימצון בשכבה החיצונית של הקוטי־ 
קולה נוצרים כינונים. הללו מפעפעים פנימה והופכים חלבון 
לחומר מוצק — סקלרוטין, שהוא המעניק לקוטיקולה את 


קשיותה. יצירת הסקלרוטין דומה להתקשות עור־יונקים 
מעובד בהשפעת חמרי-בירום. 

ראש הח׳ מורכב מ 6 פרקים, אלא שהגבולות ביניהם 
נעלמו והראש מהווה קופסה קשה, הנושאת זוג מחושים, 
עיניים (עפ״ר זוג עיני-תשבץ ושלוש עיניות גביות) וגפי- 
פה. בתוך הראש נמצאים תחילתו של צינור־העיכול, המוח 
(גוש הגנגליונים שמעל לושט) וגוש גנגליוגים שמתחת 
לוושט. בחלק האחורי של הראש, בעורף, נמצא פתח, שדרכו 
עובר צינור-העיבול ודרכו מתקשרים הגנגליונים שבראש 
עם אלה שבגוף. 

ה מ ח ו ש י ם הם זוג־הגפיים הראשון של ראש הח׳. הם 
פרוקים; מספר פרקי המחושים שונה בחרקים שונים, וגם 
צורותיהם שונות. לעתים יש הבדל בולט בצורת המחוש 
של זכר ושל הנקבה של אותו הח׳. לדוגמה — בדבורים 
מחוש הזכר הוא בן 13 פרקים, מחוש הנקבה — בן 12 
פרקים. בעיקר גדולים ההבדלים במחושים בחרקי-לילה, 
כגון היתושים והעשים, שבהם לזכרים מחושים מפותחים 
הרבה יותר מאשר לנקבות. 

ג פ י־ ה פ ה. מעיקרם לח״ 3 זוגות של לסתות, שהם 
הגפיים של שלושת פרקי-הראש האחוריים. צורת גפי-הפה 
שונה בח" שונים בהתאם לצורת הזנתם. הטיפוס הראשוני 
הוא זה של גפי-פה לועסות, כפי שהוא מצוי בתיקנים, 
בחגבניים, בחיפושיות ועוד. מעל לגפי־הפה מצויה לוחית 
קטנה — השפה העליונה ( 1 זת 11 ז( 31 [). הלסתות העליונות 
(שב 111 נ 111 ; 311 רר 1 ) בנויות כל אחת מפרק אחד נוקשה ומשונן 
פחות או יותר. לסתות אלו מהוות צבת חזקה לתפיסת 



פשפש: '\ 1 . גפי־פה עויוצות־מוצצות סל יתושה; ׳\. נפי־פר מוצצות 
סל פרפר. — 1 . מחוש; 2 . עיני־תשבץ: 3 . עיניות; 4 . שפה ע 5 יונה; 
5 . לפתות עליונות; ׳ 6 . לסתות אמצעיות: " 0 . לסתות תחתונות: ז. פרק 
בסיסי שני; 8 . פרק בסיסי ראשוז; ו; חת־לוע; 10 . פרק בסיכי ראשון 
של הלסתות האמצעיות; 11 . פרק בסיסי יעני סל הלסתות האמצעיות; 
' 12 . בתניני הלסתות האמצעיות; ״ 12 . בחניני הלסתות החתחוגות; 
1:1 . אונה חיצונית של הלסת האמצעית; 14 . אונה פנימית של הלסת 
האמצעית; מ 1 . אונה פנימית של הלסתות התחתונות: 16 . אונה חיצונית 
של הלסתות התחתונות; 17 . מרזב־יניקה; 18 , סרזב־רוק 





83 


חרקים 


84 


המזון ולקיצוצו. מיבנה הלסתות האמצעיות ( 1 1113€ \ 013 ) 
מסובך ייתר: בכל לסת 2 פרקים בסיסיים! לקצה החיצון 
של הפרק הבסיסי השני קשור בחנין ( 115 נ 311 ק), העשוי 
מספר פרקים והמשמש כאיבו״חוש! פנימה מהבחנין מצויות 
שתי אונית־לעיסה, חיצונית ופנימית. הלסתות התחתונות 
( 11 ש 113 נ^ 13 ז 1 ) דומות במיבנן לאמצעיות, אלא שהפרקים 
הבסיסיים של שתיהן התלכדו יחד! לפיכך הלסתות התח¬ 
תונות מהוות חטיבה אחת — ״השפה התחתונה״ ( 138111111 ), 
הסוגרת את קופסת הראש מצדה התחתון. — נוסף על 
הלסתות נמצאים באיזור הפה מאחורי השפה העליונה קפל־ 
עור — העל-לוע ( x ת׳גז 13 ^ת 1 ת^), ומעל לבסיס השפה התח¬ 
תונה בליטה דמויית-לשץ — התת-ליע (\מץ־ו 113 ק 0 קץ 8 ), 
שבו נמצא פתח בלוטות־הרוק. 

גפי־הפה של ח" רבים שונות מטיפוס יסודי זה, אבל 
מסתבר שכולן התפתחו ממנו. דוגמות: גפי־פה לוקקות־ 
מוצצות של דבורת-ה דבש (ע״ע דבורים)! גפי-פה מו¬ 
צצות של ה ם ר פ ר י ם (ע״ע)! גפי־פה עוקצות־מוצצות של 
הפשפשים (ע״ע) ושל נקבת היתושים (ע״ע)! גפי־ 
הפה המוצצות (ואינן עוקצות) של זכר היתושים. 

חזה־הח׳ מורכב משלושה פרקים. כל פרק נושא זוג 
רגליים פרוקות. הפרק השני והשלישי של החזה נושאים 
עפ״ר זוג כנפיים כל אחד, הרגליים הן בעיקר רגלי הליכה 
וריצה (ע״ע חי: התנועה׳ עמ׳ 302 ). הרגל נגמרת עפ״ר 
בזוג ציפרניים, ובח" רבים יש ביניהן כרית או זוג כריות־ 

הדבקה, המאפשרים 
לח׳ להלך על מישט־ 

חים חלקים גם כש¬ 
גבו כלפי מטה. 

רגליהם של ח" 

מסויימים הן בעלות 
צורות מיוחדות ומות¬ 
אמות לתפקידים מיו¬ 
חדים. בחיפושיות 
ובפשפשי־מים לבשו 
חלק מן הרגליים צו¬ 
רת משוטים, והן מש¬ 
משות לחתירה! רג¬ 
ליהם הקדמיות של 
גמלי־שלמה הן רגלי- 
ציד! רגליו הקדמיות 
של הערצב הפכו 

ד 

לאיברי-חפירה! רג¬ 
ליהם האחוריות של 
חרגולים, חגבים וחיפושיות פרעושיות הן רגלי-קפיצה! 
לדבורת-הדבש רגליים אחוריות הנושאות מברשות וסלים 
לאיסוף אבקה. 

כ נ פ י הח" נוצרות מקפלי־עור בצדי החזה. עוברים בהן 
עורקי-דם, עצבים וטרכאות, אבל אין בהן שרירים. יש שהן 
קרחות, ויש שהן מכוסות שערות או קשקשים (כגון בפר¬ 
פרים). לא תמיד שני זוגות־הכנפיים משמשים לתעופה! 
בחיפושיות, בחגבים ועוד, הכנפיים הקדמיות הן כנפי-חפיה 
קשות, המכסות בזמן המנוחה את כנפי-התעופה הקרומיות. 
לזבובים, ליתושים ולזכרים של כנימות־מגן זוג-כנפיים אחד 
בלבד. יש גם סדרות של ח״ חסרי-כנפיים ( 801:3 ץ- €1 :ונ 1 \ 1 ! 


ע״ע): קפזנבים, זנבזיפים ודומיהם, ואף כמעט בכל סדרה 
של ח" נכללים גם טיפוסים חסרי כנפיים. יש מינים שבהם 
הזכר בעל כנפיים והנקבה חסרת כנפיים. בנמלים הפועלות 
חסרות כנפיים, ואילו הזכרים והמלכות הם בעלי כנפיים! אבל 
גם המלכות מאבדות את כנפיהן לאחר מעוף־הכלולות. תופעה 
דומה לכך קיימת גם בקרב הטרמיטים, אלא שכאן גם 
הזכרים הפורים והמכונפים מאבדים את הכנפיים לאחר 
מעוף-הכלולות. כנים, פרעושים וקבוצות אחדות של זבובים, 
החיים חיי-טפילות, איבדו את כנפיהם, והוא-הדין בצורות 
אחדות החיות באיים, שבהם אין עצמת־הרוח החזקה מאפ¬ 
שרת תעופה. 

כנפי הה" התפתחו, כנראה, מבליטות צדדיות של החזה, 
שהיו חסרות כושר תנועה ושימשו לגלישה ממקום גבוה 
למקום נמוך. לאחר שנוצרה אפשרות לשנות את זווית הכנף 
ע״י שרירים הקשורים לבסיסה, התפתחה לבסוף היכולת 
לנפנף בכנפיים מעלה־מטה במהירות. בשפיריות, הנחשבות 
לח" פרימיטיוויים, נעשה הריפרוף בכנפיים בעזרת שרירים 
הקשורים לבסיס הכנף! אבל ברוב הח" החיים היום מונעות 
הכנפיים ע״י שרירי-החזה. תאי שרירי-התעופה של הה" 
עשירים בסארקוסומים ומיטוכונךריונים, שהמכאניזם שלהם 
מספק לשריר את האנרגיה לעבמ־תו המרובה והרצופה במשך 
תקופות ארוכות! מבחינה זו הם דומים לתאי רקמת שריר- 
הלב מתמיד-התנועה בבע״ח עילאיים. בשעת הריפרוף הכנ¬ 
פיים מבצעות תנועה מסביב ציר-האורך שלהן בצורת הספרה 
8 , ופועלות בדומה למדחף של מטוס. בשפיריות הכנפיים 
הקדמיות והאחוריות פועלות בנפרד! בדבורניים ופרפרים 
נקשרת הכנף הקדמית אל האחורית, ושתי הכנפיים מכל 
צד של הגוף פועלות כיחידה אחת. 

בח" גדולים מספר תנודות־הכנפיים בשניה הוא קטן־ 
יחסית: בפרפרים — 8 — 12 , בארבה— 18 — 20 , בשפיריות — 
20 — 30 . תדירות־התנועה גדולה יותר בח" קטנים: זבוב־ 
הבית — 200 , יתושים קטנים — עד 1,000 תנודות בשניה. 

בטן ה ח" מכילה את איברי-הרביה, את איברי־ההפרשה, 

את הלב, את מרבית מערכת-העיכול ואת רוב מערכת־ 
הנשימה. הבטן מורכבת מ 11 פרקים! מיבנה כל פרק פשוט— 
לוח עליון (י״ע^־נש!) ולוח תחתון (!תטסז^זצ), המחוברים 
ביניהם מכל צד של הגוף ע״י קרום ( 3 זט 1€ ק), שהוא עפ״ר 
מוסתר. רק בח״ מעטים נראים לעין כל פרקי הבטן! ברובם 
מספר הפרקים הנראים לעין מצומצם! הפרקים האחרונים 
מתכנסים זה לתוך זה בדומה לחלקי טלסקופ, ויש שחלק 
מהפרקים מנוון. במיני חיפושיות וזבובים הפרקים האחרונים 
של הבטן בנקבה מהווים צינור־הטלה. ברוב הדבורניים 
הבטן משונצת מאד בין הפרק הראשון והשני, והראשון 
נראה כשייך לחזה. בזמן ההתפתחות העוברית מופיעים 
ניצני-גפיים ברוב פרקי הבטן, אבל בהמשך ההתפתחות הם 
נעלמים, ולאחר גמר ההתפתחות העוברית נמצאות רגליים 
בבטן כמעט רק בזחלי פרפרים וצרעות-עלים. בבוגרים 
נחשבים התוספתנים שבקצה הבטן( 01 :!€€) לגפיים של הפרק 
ה 11 . שרידי גפיים נמצאים גם בפרקים אחרים של הבטן 
בקפזנבים חנבזיפים. כמו-כן נחשבים זימי הטרכאות שבבטן 
נחלי הבריומנים כשרידי גפיים. 

הפרק השמיני והתשיעי של הבטן הם פרקי ההולדה. 
בזכר נמצא הפתח המיני בסטרנום התשיעי, ומסתבר שחלק 
מאיבר-ההזדווגות החיצון התפתח משרידי גפיים של אותו 



ציור 4 . חתר ררד הח!ה ׳!! 5 !בוב ודרך 
שרירי־החעופה. א. שרירים הפתבריס את 
תצר העליו! של התזת לצר התחתוז — 
חתכווצותם משטחת את הח!ה וגורסת 
להרסת הכנפיים ( 1 ) : ב. שרירי־אורר — 
החכווצותם מיוצרת ומגביהה את החזר, 
ו נורמת להורדת הכנפיים ( 3 ) 



85 


חרקים 


86 


פרק. בנקבה נמצא פתח־המין בשפה האחורית של הסטרנום 
השמיני. לעתים קרובות יש צינור־הטלה, שהתפתח משרידי 
גפיים של הפרק השמיני והתשיעי! לפעמים הוא ארוך 
ובולט, כגון בצרצרים, בחרגולים ובצרעות טפיליות. בדבו¬ 
רים ובצרעות בעלות עוקץ אין צינור־ההטלה משמש להטלה 
אלא לעקיצה ולהפרשת ארס בלבד. 

צבע ד,ח' נקבע עפ״ר ע״י פיגמנטים הנמצאים בקוטי' 
קולה, וביחוד בשכבתה האמצעית. הקוטיקולה של הח׳ אחרי 
הנשל דקה, ובדרר־כלל, חסרת צבע! יש שהיא נשארת במצב 
זה (כגון בטרמיטים־פועלים), והה׳ נראה לבן בגלל השומן 
שמתחת לעור. עפ״ר, עם התקשות הקוטיקולה ע״י יצירת 
סקלרוטין, היא מקבלת צבע ענבר, ועם התרבות הסקלרוטין 
הצבע נעשה חום, ואפילו שחור (כגון בלסתות העליונות 
הקשות של הח"}. הקוטיקולה מכילה לפעמים גם חמרי־ 
פיגמנט שחורים — מלאנין, אותו הפיגמנט הנמצא בשערות 
השחורות של היונקים. 

פיגמנטים אחרים נמצאים עפ״ר לא בקוטיקולה אלא 
מתחתיה — בתאי-האפיד־רמיס ובדם, הצבע הירוק של יתו¬ 
שים מצוייצים שונים (^ 3 נ^ 1 ת^ 0 מ 0 ז 11 ^^) נגרם ע״י פיגמנט 
הדומה לביליודדין שמצבעי המרה (ע״ע) ונוצר ע״י סירוק 
חומר־הצבע של הדם. הפיגמנטים הצהובים של הח" הם 
קרו׳טנואידים וכסאנתופילים, שאותם קולטים הח" מצמחי 
מזונם. הצבעים הלבנים, הצהובים והזהובים של לבנינים 
נוצרים בגוף הח׳ עצמו, והם פטרינים. כםו-כן נוצרים בגוף 
הח' אומוכר(מים, שהם פיגמנטים צהובים, אדומים וחומים. 
הצבע האדום של זחלי היתושים המצוייצים נגרם ע״י ההמו¬ 
גלובין המומס בדמם. הברק המתכתי של הצבעים הכחולים, 
הירוקים והסגולים של ח" שונים (חיפושיות, פרפרים) הוא 
תוצאה ממיבנה פיסיקאלי מיוחד של הקוטיקולה — מיבנה 
בצורת שכבות דקיקות, הגורמות לשבירת האור ולפיזורו. 

הקוטיקולה עשירה עפ״ר בבליטות בצורת שערות וזיפים. 
מקצתן נכללות במערכות של איברי־חוש — סנסילות 
(£ב 111 ;! £11 ;■,) —, מהם איברי-חוש מכאניים (מישוש), ומהם — 
כימיים (טעם, ריח). הדופן של שיערות-החוש דקה, ושלוחות 
של תאי-חוש חודרות אל תוך השערה או מגיעות לבסיסה. 
בסנסילות לתחושות כימיות נגמרים סיבי תאי־החוש בנקבים 
שבדופן השערה ויוצרים בדרך זו מגע ישיר עם החוץ. 

בסנסילות הרגישות ללחץ, כל תנועה של השערה מגרה 
תא־חוש הקשור אליה, או אל בסיסה. הגירוי מעבר למערכת־ 
העצבים המרכזית. יש סנסילות שאינן בצורת שערות, אלא 
בנויות מגומה בתוך הקוטיקולה, המכוסה כלפי חוץ ע״י 
כיפה קוטיקולארית! כל כפיפה של הכיפה מןרה את תא- 
החוש, יש גם סנסילות רגישות לגירויים מכאניים שאינן 
נראות מבחוץ, אלא בנויות בצורת מיתרים העוברים ממקום 
למקום בדוםן-הגוף! סנסילות אלה רגישות לתנועת הגוף 
או ללחץ חיצון. 

הסנסילות מפוזרות על פני איזורים שונים של גוף הח׳, 
אבל ריכוזן גדול במיוחד ב מ ח ו ש י ם, שהם איברי הריח 
והמישוש העיקריים של הח׳. ל ח ו ש - ה ר י ח בח" תפקידים 
שונים: א) בעזרתו ח" שונים מוצאים את מזונם. ב) בח" 
רבים, במיוחד במינים ליליים, הזכר מוצא את הנקבה בעזרת 
חוש־הריח. ג) נקבות רבות מוצאות בעזרת חוש-הריח את 
המקום המתאים להטלת הביצים. ד) בח" חברתיים (כגון 


דבורת־הדבש) בני חברה אחת מכירים זה את זה י" 
הריח. 

איברי-חוש כימיים, בעיקר של הטעם, מצויים בסביב־ 
הפה ובגפי-הפה. פרפרים וזבובים שונים מסוגלים לטעום גם 
בעזרת איברי־חוש שבפיסות-הרגליים, על תחושות הח׳ אנו 
דגים לפי תגובותיו לגירויים. למשל; החיפושית השחיינית 
הטורפת 115£115 ץם מקבלת ברצון בשר בסוכר, אך דוחה אותו 
הבשר כשהוא מתובל בכינין. בדרך הניסוי הוכח, שהח" 
מבחינים בין וזמרים שטעמם בפי האדם הוא חמוץ, מר, מתוק 
ומלוח, אולם הטעם שאותו חש הח׳ אינו דווקא זה שחש 
האדם באותו חומר. לא כל מה שמתוק בפי האדם — מתוק 
גם לגבי חח׳; דבורת-הדבש מוכנה לקבל מי-סוכר, אך מים 
שהומתקו בסכרין — בריכוז נמוך הם חסרי-טעם לגביה, 
ובריכוז גבוה — דוחים אותה. 

הח" מסוגלים להבחין בדרגות שונות של לחות ושל טמ¬ 
פרטורה, אך לא ברור כיצד נקלטות תחושות אלה. 

הראיה, לח" המבוגרים יש עפ״ר זוג עיני-תשבץ, 
ונוסף עליהן — 3 עיניות פשוטות; בקרב מיני הח" החיים 
בתוך הקרקע במערות או כטפילים יש גם עיוורים. עיני- 



ציור ר. עידתיקביו יק? חרק. 1 . חתר ככסתי המראד את העיניזה 
הרבות. ~ 2 . חתר בעינית אחת יש? עידהתישב־ו; א ע דישה : נ. נור 
וגוני: < תא היוצר אח הגור חזנוגי; ד. חא־רישיתית; ה. רברום: 
ו. חא־פינטנט 

התשבץ נמצאות בצדי הראש ומורכבות מיחידות (עיניות), 
שמספרן שונה במינים השונים. יש ח" בעלי עיניות מועטות, 
או אפילו רק עינית אחת, בכל עין, אבל ברוב המינים מספרן 
גדול ומגיע אפילו לאלפים: בזבוב-הבית — ל 4,000 , במיני 
שפיריות — עד 30,000 עיניות בכל עין-תשבץ. כל עינית 
פועלת כיחידה אופטית נפרדת, הקולטת רק חלק מן התמונה; 
לפיכך התמונה המתקבלת בעין־התשבץ היא תמונת פסיפס 
של נקודות, שהיא חדה יותר ומפורטת יותר ככל שמספר 
העיניות גדול יותר. יכלתה של עין־הח׳ להבחין בפרטים 
קטנה בהרבה מזו של עין-האדם; מסתבר, שבעיקר היא 
מבחינה בתנועתם של עצמים. ח" המבקרים פרחים מב¬ 
חינים בצבעים! דבר זה הוכח לגבי דבורת-הדבש, וכן לגבי 
מיני פרפרים, זבובים וחיפושיות, ונמצא שח" שונים מבחי¬ 
נים בחלקים שונים של הספקטרום (ע״ע דבורים, עט׳ 834 ). 
עיני הח" מותאמות בעיקר לראיה מקרוב, והן חסרות אפ¬ 
שרות של הסתגלות העדשה למרחקים שונים. שלוש העיניות 
הפשוטות, המצויות בח" רבים נוסף על עיני־התשבץ שלהם, 
בקועות בקדקוד ומסודרות עפ״ר בצורת סגול הפוך (.•.). 



87 


חריןים 


88 


תפקידן אינו ברור, אבל הוכח שראייתם של ח" נפגמת 
נשעיניות אלו מכוסות. ראייתם של זחלי־הת" פחותה עפ״ר 
מזו של הבוגרים. זחלים של מינים רבים הם חסרי עיניים 
(למשל זחלי זבובים ודבורים)! זחלים של מינים אחרים 
חסרים עיני־תשבץ, והם בעלי מספר עיניות פשוטות בצדי 
הראש בלבד (זחלי פרפרים). 

בח" שונים נמצאו אי ב ר י־ ש מ יעה, למשל: בשוקי 
הרגליים הקדמיות של חרגולים (ע״ע) וצרצרים, בבטנם 
של חגבים וצי_קדות, בחזם או בבטנם של פרפרים, איברי־ 
השמיעה העיקריים בח" הם בעלי עור־תוף. איבר בזה 
מורכב מקרום מתוח, שמאחוריו שק־אוויר טרכיאלי. אל צדו 
הפנימי של הקרום קשורות קבוצות של סנסילות מיתריות 
פנימיות, המתקשרות לעצבים. תנודות האוויר המגיעות אל 
עור־התוף מרעידות אותו ומגרות את תאי־התוש, המעבירים 
את הגירוי למערכת־העצבים המרכזית. 

יש ח" שאין להם איברי־שמיעה מיוחדים. את תחושות־ 
השמע קולטות בהם סנסילות הנמצאות בחלקי־גוף שונים. 
זחלי פרפרים נעצרים ומתכווצים בהשפעת קול חזק! אם 
מרחיקים את שערות גופם, אין הם מגיבים עוד לקול. בפרק 
השני של המחוש נמצא איבר־ג׳ונסטון ( 0111151:00 ;), הרגיש 
לכל תנועה של המחוש, וביתושים שונים הוכח שהוא 
משמש גם כאיבר־שמע. 

הח" מסוגלים לשמוע קולות שתדירותםגבוהה בהרבה 
(עד 80,000 תנודות לשניה) מזו הנקלטת ע״י אוזן־האדם! 
הוכח, שעשים מסויימים מסוגלים לשמוע את קולות טורפי- 
הם — העטלפים, שתדירותם גבוהה מאד. 

השמעת הקולות בח" נעשית בדרכים שונות. יש 
ח" המקישים בקרקע בחלקי־גוף שונים. יש המשמיעים 
זימזום ע״י תנודות־כנפיים מהירות, חגבים (ע״ע חגבניים) 
משפשפים שורה של בליטות שבצידן הפנימי של קוליות 
הרגליים האחוריות בעורק בולט שבכנף־החפיה, ומשמיעים 
קול צירצור. חרגולים וצרצרים עושים זאת ע״י שיפשוף 
כנפי־החפיה זו בזו. איברי־קול מיוחדים יש לזכרים של הצי־ 
קדות: בבסיס הבטן נמצא איבר זוגי בצורת קרום, קמור 
כלפי חוץ, שלצדו הפנימי קשור שריר חזק! בהתכווץ השריר 
נמתח הקרום פנימה, ובהתרפותו הקרום רוטט, ותנודותיו 
יוצרות קול. — לקולות הח״ תפקידים שונים: הצרצר־הזכר 
מושך אליו את הנקבה ע״י קולו! קולם של זכרי הציקדות 
גורם להתרכזות זכרים ונקבות למקום אחד. 

מערכתי ה עצבים המרכזית מורכבת משרשרת 
כפולה של מרכזים או גנגליונים. בראש, מעל לוושט, 
נמצא גוש של גנגליונים — ה מ ו ח! הלה מקבל את הגירויים 
מן המחושים והעיניים ומשמש כמרכז־תיאום עיקרי. הוא 
מתחבר לגנגליון שמתחת לוושט, המעצב את גפי-הפה וקשור 
לשרשרת־גנגליונים לאורך הצד התחתון של הגוף. לפי 
תכנית־היסוך של מיבנה גוף־הח׳ קי׳־ם גנגליון כפול בכל 
פרק של החזה ובכל אחד מ 8 הפרקים הראשונים של הבטן 
(ר׳ לעיל, עם׳ 84 )! אבל יש מקרים רבים שגנגליונים סמוכים 
מתאחים ביניהם למרכזים גדולים יותר, ובהתאם לכך מספרם 
קטן. האינטגראציה של מערכת־העצבים חשובה לקיומו של 
ח׳ פחות מאשר לקיומו של חולייני. אין אף גנגליון אחר 
שניתוקו ממערכת־העצבים גורם למותו המיידי של הח'! 
במעבדה הצליחו לקיים בחיים במשך חרשים רבים ח" 
כרותי־ראש, ובטן של ח׳ שנותקה מגופו הוסיפה לפעול 


כוזקנה זמן רב, ואף הטילה ביצים. ישנה מערכתיעצבים 
נוספת — מערכת עצבי־הקרביים — המעצבבת את האיברים 
הפנימיים (מערכת העיכול וכו׳). 

אצל ח" שונים, ביחוד אצל ת" חברתיים (צרעות, דבו¬ 
רים׳ נמלים) מצאו זכרון, כושר-למירה ויכולת להעריך זמן. 
פשרם המפליא של ח" שונים לבנות קנים, לצוד טרף ולשתקו, 
לדאוג למזון בשביל הוולדות ועוד, אינו נלמד, אלא'טבוע 
בח׳ מלידה (ר׳ להלן, עמ׳ 97 ), 

את האוויר לנשימה קולט הח׳ דרך פתחים(סטעמות), 
הניתנים להיפתח ולד׳יסגר. הסידור הטיפוסי הוא זד. של שני 



עיזר 6 . מערכת הדעיכוזן של החיסו׳עית המורכבת ממערכת 

טרכאות הנושאות ׳;]קיקי־אוויר 


זוגות־פתחים בצדי החזד. ושמונה זוגות בצדי הבטן! אולם 
בח" רבים המספר קטן יותר. דרך פתחים אלה האוויר נכנם 
למערכת של צינורות־טרכאות, המסתעפים בכל הגוף, ומהם 
מגיע החמצן אל הרקמותיהשונות. חרקי-מים עולים אל פני 
המים לנשום, לפעמים פתחי הטרכאות סגורים, וצינורותידון 
מסתעפים בתוך קיפולי־עור מיוחדים, שהקוטיקולה בהם דקה 
וד>ם קולטים חמצן המומס במים (לדוגמד. — זחלי שפיריות 
ובריומנים)! קיפולי־עור אלה נקראים זימי-טרכאות. יש חר¬ 
קים קטנים, כגון קצת הקפזנבים, שאין להם מערכת-נשימה 
כלל, וד.ם קולטים את החמצן מן האוויר בכל שטח גופם. — 
תנועת הגאזים נעשית בעיקר בדרך הפיעפוע. במינים רבים 
מוגבר קצב האיוורור ע״י תנועת הבטן, הפועלת כמפוח — 
מתרחבת ומתכווצת, או ע״י תנועה פנימד. וחוצה של פרקי־ 
הבטן האחרונים, המתכנסים זד. בתור זד., בדומה לחלקי 
טלסקום. 

ל ב הח׳ עובר לאורך גבו, והוא מזרים את הדם קדימד, 
בכיוון לראש. מערכת-ז־ודם פתוחד.: הדם אינו זורם בצינורות 



ה. ויעט; ו. ב?וטות־רוק: ז זפע; ח. קיניז םודו:יז; ט. סעי עיוור; 
י. סעי אטצעי : נ. טעי סופי : ל. פעי ייטר ; ם. צינור־טא^פיני 




טיפוסים אפייגיים של סדרות החרקים 

I . מלכה של טרמיטים (,■. 0 ווז-נ 70 ) ! 2 . צבתן (ה 1 ט £10 ־וסי 1 }; 3 . חגב; עפרן (ב 11 י>(] 11 ^ 0€ ) 1 
4 . גדותן (ה 1:1 ־\ 1 ) ! 5 . אמביה (ב 1 י £1111 )! 6 . בריומן (!;■!סנמסב^קל!) 1 7 . תיקן (ב^^ו; 61 ) ! 
8 . פרפר: זנב־הסנונית ( 1110 ו 31 ק)! 9 . סשפש־עצים ( 01113 ]צ 1 ח£י- 1 ) 1 10 , כינת־עצים (;! 0011 צ£)! 

II . שפירית (צ<:נ 1€ ק 110 .€)! 12 . ציקדה 13 . ארוך־כגף ( 1 .ין־ 11 )ח 3 ?)! 14 . ארינמל 

( 813115 )! 15 . שעיר־כנח! 16 . ארינמל ($ט 1 ץתו 05 )ז 17 , זבוב (ב 8 ג 11 נ^ 0 ^: 1 ג 5 )! 
18 . יתוש (\־£ט 0 ); 19 . צרעה ( 3 ( 51 ^¥)! 20 . נמלה (הטווחזס-!)! 21 . חיפושית רצה ( 5 טנ 031-31 ) 


האנציקלופדיה העברית 




89 


חרקים 


90 


סגורים אלא דרך חללים (סינוסיס)) הוא נשפך לדזללי־הגוף 
וחוזר מהם ללב. דם־הח" הוא עפ״ר חסר פיגמנט־נשימה 
קושר־חמצן ! לפיכך אין לו חשיבות רבה לגבי הנשימה. 

הזנה. תזונתם של ח" שונים רב־ג 1 נית מאד. יש ניזונים 
מן הצומח — מכרסמי עלים (זחלי פרפרים, חגבים, חיפושיות־ 
עלים), מוצצי עלים, גבעולים ופירות (פשפשים, כנימות, 
טריפסים), מוצצי צוף־פרחים (פרפרים, דבורים, צרעות, 
מיניי זבובים), נוברים בגזעים (זחלי סם־הנמר, זחלי חיפו¬ 
שיות), אוכלי חלקי פרחים (זבליות־פרחים) ופירות (זחלי 
זבובי-הפירות, זחלי עש-התפוח); יש ניזונים מעץ מת, כגון 
יקרונית-הרהיטים! ח״ רבים הם טורפים: חרגולים, שפיריות, 
פשפשים מסויימים, ארעמלים, חיפושיות רצות, חיפושיות 
שחייניות, פרות־משה-רבנו! יש ח" מוצצי־דם ~ פשפשים, 
מיני יתושים, בינים, פרעושים! אחרים מכרסמים נוצות 
ושערות (כינים מכרסמות), אוכלים דונג (זחלי עש־הרונג), 
פגרים (חיפושיות־פגרים, זחלי זבובים) וזבל (חיפושיות 
זבליות, זבובים וזחליהם). — יש ח" הניזונים רק בדרגת 
הזחל, ואינם אוכלים כלל בדרגת הבוגר (טואים, יתושים 
מצוייצים, בריומנים). 

צינור־העיכול מורכב מ 3 חלקים: קדמי ואחורי 
המצופים בקרום כיטיני, וחלק אמצעי — הקיבה —, שהוא 
לבדו מבצע את העיכול, המזון נקלט ע״י גפי-הפה. זוג 
בלוטות־רוק נפתח בלוע, ומן הלוע נמשך ושס קצר. חלק 
זה מהווה את המעי הקדמי, בו יש לפעמים זפק לאגירת מזון 
או קיבה טוחנת בעלת בליטות קשות, המסייעות לשחיקת 
המזון. מיצי-העיכול מופרשים מבלוטות־הרוק ומדפנות המעי 
האמצעי. ספיגת המזון נעשית דרך דפנות המעי האמ¬ 
צעי שאינן מכוסות קוטיקולה. בח" רבים המזון המועבר 
דרך המעי האמצעי עטוף קרום דק, המופרש בגבול בין המעי 
הקדמי לאמצעי והמונע פגיעות המזון הגם בתאי המעי האמ¬ 
צעי. יש גם ח" בעלי עיכול חיצון. זחלי החיפושית השחיינית 
דוקרים את טרפם בגפי-הפה החלולים ומפרישים 
דרכם מיצי־עיכול, הממיסים את האיברים הפנימיים של 
הטרף! המזון המומס נספג לתוך צינור־העיכול של הטורף. 
דומה לכך צורת ההזנה המצויה בה" יבשתיים, כגון זחלי 
ארינמל ים. 

במקרים רבים תלויה תזונת הח" בסיוע הניתן להם ע״י 
מיקרואורגאניזמים שונים (פטריות, חידקים וחד-תאיים), 
משום שהתאית, המחווה חלק גדול מגוף הצמח, אינה נעכלת 
ע״י רוב הח". במעי האחורי של מיני טרמיטים רבים, 
הניזונים מעץ, חיות שוטוניות המפרקות את התאית, ומבל¬ 
עדיהן אין הטרמיטים יכולים להתקיים. חלק מן המעי של 
חיפושיות שונות מהווה כעין תא־תסיסה, שבו חידקים מפר¬ 
קים את חתאית, זחלי צרעת־העץ 51^^x מתפתחים בתוך 
העץ, אך אינם יכולים לפרק תאית! הצרעה מחדירה לתוך 
העץ באמצעות צינור־ההטלה, יחד עם ביציה, נבגים או 
קורים של פטריה, שהיא מתפתחת בעץ, והזחלים ניזונים 
מן התפטיר הזה. — לח" החיים ממציצת דם בלבד, כגון 
פשפש־המיטה ( x ^מ^ 1 ^), זבוב צה-צה ( 3 ת 010551 ) וכינת- 
האדם ( 5 ט 1 ט^ 11 >^?), יש רקמת תאים מיוחדים ( 3 ת 01 ;זש 0 ץת 1 ), 
שבהם חיים חידקים! הללו מסייעים לקיום הח׳ ע״י יצירת 
ויטאמינים, בעיקר מקבוצת 6 , שהם חיוניים לו, ואין הוא 
מקבלם במזונו. 

איבר י־ה ה פ רש ה של הח״ הם צינורות־מאלפיגי — 


צינורות סגורים בקצה הפונה אל חלל-הגוף ונפתחים אל 
המעי בגבול בין המעי האמצעי לאחורי. דרך דפנותיהם 
נקלטים מן הדם חמרי-הפסולת של חילוף־החמרים, והם 
מופרשים אל חלל-המעי ויוצאים עם הצואה דרך פי־הטבעת. 

הפסולת החנקנית מופרשת בצורות שונות: אמוניה, 
שתנה וחומצת-שתן! בדומה למצוי בזוחלים ובעופות, 
חומצת-השתן היא המרכיב העיקרי בשתן הח". חרקי-מים 
או ח" הניזונים ממזון עשיר במים, מפרישים שתן נוזלי! 
ואילו מרבית הח" מפרישים חומצת-שתן גבישית לאחר 
ספיגת המים שבשתן חזרה לגוף דרך דפנות המעי האחורי 
או גם בחלק הקרוב למעי של צינורות-מאלפיגי. 

מ י ן ו ר ב י ה. ברובם המכריע של הח" המינים נפרדים. 
ידועים רק מינים בודדים שהם אנדרוגינוסיים (למשל בכנימה 



ציור 8 . איכרי־הרגיה של חרקים, 1 . וכר: א. אשד: ב, צינור־הורע; 
ג. ש^פוחית־הורע; ר. צינור־הורע המשוח!'; ה, איכר ההזרווגות; 
ו, בלוטת־עזר; — 2 . נקבה: ז. שחלה; ח, צינור־הביצים: ט. נרתיק: 

י, בלוטת־עזר; כ. חיק־הורע; ל, בלוטת־עזר של תיק־הזרע 

011351 זטת ^ד^^^^). בקבוצות מסויימות מופיעות צורות בלתי- 
פודות (בתוצאה מתנאי גדילתן), כגון הפועלות בדבורים 
ובצרעות החברתיות והחיילים והפועלים של הטרמיטים. יש 
מיני־ח" שבהם אין הבדל חיצון רב בין זכר ונקבה, אך יש 
גם בעלי דימורפיזם מיני מובהק מבחינת הבדלים ניכרים 
בגודל, בציור ובצבעים (מיני פרפרים, שפיריות), בצורת 
המחושים (בטוואים וביתושים הפעילים בלילה מחושי הזכר 
מפותחים בהרבה מאלה של הנקבה), יש מקרים שבהם 
ההבדלים בולטים ביותר: הזכר של כנימות-המגן הוא בעל 
כגפיים ורגליים מפותחות, ואילו הנקבה נראיתכשק־ביצים— 
היא חסרת כנפיים, ורגליה ומחושיה מנוונים פחות או יותר, 
ניוון הכנפיים בנקבה מצוי גם בת" רבים אחרים. איברי-המין 
של הח" מורכבים מאשכים ושחלות זוגיים. השחלות בנויות 
לרוב בשורה של צינורות ביצים (םןס״םעס). תוצרות איברי־ 
המין הראשוניים מובלות החוצה דרך שני צינורות המסתיי¬ 
מים בצינור סופי בלתי-זוגי. לאיברי-המין מצטרפות בלוטות־ 
עזר. בזכר מסתיים איבר-המין באיבר־הזדווגות. ברוב הח" 
יש לנקבות כיס הקשור לצינור מוביל-הביצים! בו נקלטים 
תאי־הזרע, ובו הם נשמרים זמן רב(במלכת דבורת־הדבש — 
כמה שנים). תוך מעבר ביצה בשלה מן השחלה דרך מוביל־ 
הביצים ספרה אותה תא־זרע אחד, החודר לתוכה דרך פתח 
מיוחד. — בקבוצות אחדות של ח" מצויה רביית-בתולים 
(ע״ע הפריה, עמ׳ 105 ): בדבורים ובצרעות מתפתחים מביצים 

• ן 




91 


חרקים 


92 


בלתי־סופרות זכרים (ע״ע דבורניים, עט׳ 849 ), בכנימות־ 
עלים, בכנימות־מגן, בחדקוניות ועוד — נקבות. רוב הח' 
מטילים ביצים! אולם יש גם מקרים שהזחל בוקע מן תביצה 
בעודה בגוף האם — השרצת־זחלים (למשל במיני הזבוב 
11382 נ 1 ס 0 ' 1 ג 8 ), ויש גם שהזחל נשאר בתוך רחם־האם וניזון 
שם מהפרשות של בלוטות מיוחדות עד לגמר התפתחותו, 
והוא מתגלם מיד עם השרצתו(בזבובים ־ 0108 
3 ם 51 ). במיני צרעות טפיליות קיימת רב־עובריות: מביצה 
אחת מתפתח מספר רב (עד כדי מאות) של זחלים. 

לכל מין אפייניים מקומות מסויימים להטלת ביציו: על 
הקרקע ובתוכה, על צמחים ולתוכם, לתוך זבל או לתוך 
פגרים. ח" טפילים מדביקים לעתים קרובות את ביציהם 
לגוף הפונדקאי, או מטילים אותן לתוכו, ויש המטילים את 
הביצים לתוך תיקים מיוחדים (תיקנים). היתושים המצוייצים 
מטילים ביצים בתוך מעטפת רירי. מספר הביצים שנקבה 
אחת מטילה בחייה הוא קטן במינים אחדים ועצום במינים 
אחרים — במינים של טרמיטים מיליונים אחדים. מספר 
הביצים תלוי גם במצב התזונה של הנקבה, בטמפרטורה 
ובגורמים אחרים. 

ההתפתחות העוברית. ביצה טיפוסית של ח'עטו־ 

פה קליפה (ת 10 נז €110 ) המופרשת מתאי צינור־הביצים! בקד־ 
מתה — עפ״ר פתח או מספר פתחים, שדרכם חודרים תאי- 
הזרע. הביצה כרגיל עשירה בחלמון, וגרעינה נמצא במרכזה, 
עטוף פלאסמה. החלמון עטוף שכבת־פלאסמה דקה, החודרת 
גם פנימה בצורת רשת. 

חלוקת־ההפחתה אינה חלה בביצה כרגיל אלא לאחר 
חדירת הזרע לתוכה. גרעין תא-הזרע מתלכד עם הגרעין 



ציור 9 . דרגוח נד,תפתתות העוברית של חרק: 1 הו 51 םה ונרירת 
הנרעי;ים ?^ריפלאססה (א) : 2 . יצירת הבלאםמ 1 ררםה (ב) ; 
3 , יצירת פס־הנבם (ג) : 4 . יצירת קפלי השפיר (ד) ; 5 . העובר סנור 
בתור תלל השפיר (ה) 


שנותר לאחר חלוקת־ד,הפחתה, והזיגוטה מתחילה להתחלק. 
הגרעינים הנוצרים בחלוקות אלה מתעטפים בפלאסמה, 
נודדים אל הקף הביצד, ויוצרים בלאסטודרמה חד־שכבתית. 
חלק מהגרעינים נשארים בתוך דוחלמון ומפרישים אנזימים 
להמסת החלמון. יש שכבר בשלב זה נודדים מספר גרעינים 
(או גרעין אחד) לחלק האחורי של הביצה ומהווים את תאי־ 
האם של תאי־חמין. 

בהשפעת מרכז־ד,הפעלה שבחלק האחורי של הביצה, 
מתעבה איזור של הבלאםט(דרמד, בצורת פס׳אורך בצד 
הגחוני של הביצה: זהו "פס*ד,נבט", שממנו מתפתח העובר. 
מרכז אחר, הנמצא באיזור העתיד להתפתח לחזה (מרכז 
הדיפרנציאציה), משפיע על התפתחות חלקי פם-הנבט לאי¬ 
ברים המתאימים (ע״ע התפתחות, עט׳ 714 ). בהמשך ההת¬ 
פתחות נוצרים שני קיפולי־אורך מצדי פם־הנבט, שד,ם 
סוגרים עליו, מתלכדים ויוצרים שתי מעטפות־מגן — הסרוזה 
והשפיר (ת 1110 ומ 3 ). לאורך פס-הנבט נוצר שקע ההולך 
ונסגר, ופס-הנבט נעשה באופן זה דו־שכבתי: השכבה החי¬ 
צונית היא האקטודרמה, הפנימית — המסודרמה (האנטו־ 
דרמה). מופיעים חריצי־רוחב, המחלקים את פס־ד,נבט ל 20 
פרקים: בכל אחד מפרקים אלד" פרט לראשון, מתפתח זוג 
גפיים עובריות. מן הזוג הראשון של הגפיים מתפתחים 
המחושים, הזוג השני נעלם, הזוגות 3 — 5 מתפתחים לגפי־פה, 
והזוגות 6 — 8 לרגלי־חזד,. הגפיים באיזור הבטן נעלמות 
והולכות בהמשך ההתפתחות, חלקו משתמר לפעמים בצורת 
תוספתנים של הבטן. החלוקה לפרקים ניכרת גם במסודרמה, 
ובכל פרק מתפתחים שני שקיקי-קלום. מדפנות־הקלום 
מתפתחים איברי-המין, השרירים וגוף־השומן. חללי הקלום, 
יחד עם החלל שבין החלמון ופם-ד,גבט, מד,ווים אתיחלל- 
הגוף של הח׳. מערכת־העצבים מתחילד, להתפתח כשתי 
בליטות-אורך של האקטודרמה. צדי גוף־העובר צומחים כלפי 
מעלה בצורת קיפולים ההולכים ונפגשים; באופן זה נוצר 
גב הח׳, והחלל המתד,וור, הוא חלל־המעי, הסוגר בתוכו את 
שרידי החלמון. מערכת הטרכאות נוצרת ע״י שקיעת האק־ 
טודרמה פנימה. 

וע״ע א מ ב ר י ו ל ו ג י ה, עט׳ 867 . 

משך ההתפתחות העוברית אינו קבוע, מאחר שהוא 
תלוי בגורמים חיצונים שונים; בכוורת של דבורת-הדבש 
נשמרות טמפרטורה ולחות קבועות, ומשך ההתפתחות 
קבוע כמעט. יש שבדיתפתחות הביצה חלה הפסקה ("דיאפאו- 
זה") ממושכת, הנגרמת ע״י הורמונים מעכבים או ע״י 
הפסקת הפרשת הורמונים (ר׳ להלן, עט׳ 94/5 ). יד דיאפאוזה 
גם בדרגות הזחל והגולם וגם בזו של הבוגר. ר,תכ 1 נה להיכנס 
לדיאפאוזה היא אפיינית למין, והגורמים החיצונים המשפיעים 
על תחילתה וסיומה הם שונים במקרים שונים: הזנה בלתי־ 
מספקת, יובש, תנודות בהארה ובטמפרטורה. אפשר להפסיק 
את הדיאפאוזה בכמה מקרים ע״י החזקת הביצים או הגלמים 
זמן מסויים בטמפרטורד, נמוכה וגם ע״י גורמים אחרים. 
הבקיעד! מן הביצים נעשית בצורות שונות: כירסום חור 
בביצה או הסרת מיבסה — לאורך קו מסויים שבו קליפת- 
הביצה דקה ביותר —, או בליעת אוויר. זחלי ח" מסויימים 
מצויידים בשן או בשיניים מיוחדות לצורך הבקיעד,. 

התפתחות הח׳. הגלגול (ע״ע, עם׳ 744 ). הדרגה 
הצעירד, של ח׳ נקראת ז ח ל ( 3 ז\־ו 13 ). לזחל עם גיחתו מה¬ 
ביצה אין כנפיים, ולפעמים צורתו שונה בתכלית מצורת 






93 


חרקים 


94 



ציור 10 . נ 5 נול חסר ש 5 פ? 1 ם״.ו (.•,ט 1 ז 11 טנ 1 ^ין זח 5 (ררנה 2 ) ; 

ב. זחל (דרגה 4 ) ; זחל (דרנזז 5 > : ר. בונר 


הבוגר. הזחל ניזון וגדל תוך מספר נשלים ומשנה את צורתו 
עד שהוא מקבל את צורת הבוגר. לפי צורתו של תהליו 
הגלגול הזה מחלקים את הה" לבעלי גלגול חסר או גלגול- 
למחצה (ב 01 נ £131 מז 11 וושו{ , 013 ו €131 בדז 0 ז €1€ ו 1 ) ובעלי גלגול מלא 
(ב 01 נ £131 ו 01011 ר 1 ). יש מכנים בשם חסרי־גלגול ( 013 נ 31 ז£מ 31 ) 
את הח" שהם חסרי כנפיים בצורתם הבוגרת, ולפיכך הזחל 
דומה לבוגר. 

ח״ בעלי גלגול־למחצה טיפוסי הם: תיקנים, גמלי־ 
שלמה, חגבים, חרגולים, צרצרים, פשפשים וטרמיטים. 
בקבוצות אלו ההבדלים בין הזחל והבוגר הם קטנים־יחסית! 
הכנפיים מתפתחות באופן הדרגתי ומתארכות מנשל לנשל! 
אורח־החיים של הזחל דומה לזה של הבוגר (יש קוראים 
לזחל כזה בשם "נימפה"). לקבוצה זו משייכים גם את 
הבריומנים והשפיריות: אמנם ההבדלים בין הזחל והבוגר 
גדולים בהם יותר — הזחל חי במים, וצורתו שונה לגמרי 
מצורת הבוגר המעופף באוויר ? אבל גם בה" אלה התפתחות 
הכנפיים היא הדרגתית, ובהתפתחותם אין דרגת גולם (ר׳ 
להלן). הבריומנים (ע״ע) משילים את עורם פעם נוספת 
לאחר גמר התפתחות הכנפיים, ובכך הם נבדלים משאר כל 
הח". זחלי הטריפסים וכנימות־המגן חסרים סימני־כנפיים 
חיצונים, ורק בדרגות מאוחרות יותר (קדם־גולם וגולם) 
מופיעים בהם סימני־הכנפיים. 

ח" בעלי גלגול מלא הם הפרפרים, החיפושיות 
וקבוצות רבות אחרות. עפ״ר הזחל שונה לגמרי מן הבוגר 
בצורתו, במיבנה גפי־הפה והאיברים הפנימיים ובאורח־חייו. 
בדרגות הזחל אין להבחין בסימנים חיצונים לכנפיים( הללו 
מתפתחות בזחל בצורת שקיות המופנות אל תוך־גופו. עפ״ר 
נעדרות בזחל עיני־תשבץ. בזחל הניזון חלים כמה נשלים, 
ובגמר גידולו הוא פוסק לאכול והופך לקדם־גולם ( 3 ק 11 ק£זס), 
משיל אח עורו בפעם האחרונה והופך לגולם ( 3 ק 3 וק), 
שבו כבר נראים סימנים חיצונים של כנפיים. הגולם אינו 
ניזון ועפ״ר גם אינו מתנועע, אבל חלים בו תהליכים מסוב¬ 
כים של הריסת הרקמות של הזחל ובניית הרקמות והאיברים 


של הבוגר, עם גמר ההתפתחות בוקע עור הגולם, והבוגר 
יוצא, פורש את כנפיו, גופו מתקשה ומקבל אח צורת הה׳ 
החפשי. ההתגלמות נעשית עפ״ר במקום־סתר — באדמה, 
מתחת לאבנים וכר. במקרים רבים הזחל טווה לעצמו לפני 
ההתגלמות פקעת מחוטים שהוא מפריש מבלוטות הנפתחות 
בשפה התחתונה, ובתוכה הוא מתגלם. 

טיפוסי הזחלים הנפוצים ביותר הם: ( 1 ) זחל אמיתי, 
בעל ראש, 3 זוגות רגליים פרוקות ב 3 פרקי־הגוף הראשונים 
ומספר זוגות של רגליים בלתי־פרוקות (רגליים מדומות) 
בפרקי-הגוף האחרים! זחל כזה מצוי בפרפרים ובצרעות־ 
עלים. — ( 2 ) זחל ראשוני, שגופו עפ״ר פחוס מלמעלה למטה 
ומארך ונושא 3 זוגות רגליים פרוקות בחזה! הבטן חסרת 
רגליים, לעתים קרובות נושאת תוספתנים בקצה! זחלים 
אלה עפ״ר טורפים. זחלי ארינמלים וחיפושיות רצות הם 
מקבוצה זו. — ( 3 ) דדן —י זחל שגופו גלילי, בעל 3 זוגות 
רגליים בחזה בלבד,' ובטנו חסרת רגליים או תוספחנים! 
כאלה הם זחלי הזבליות. — ( 4 ) זחל תיל, מוארך, גלילי ובעל 
כיסוי־גוף נוקשה ו 3 זוגות רגליים קטנות בחזה; זחלי הנתו־ 
זיוח. — ( 5 ) זחל חסר רגליים בעל ראש מפותח — זחלי 
נמלים, צרעות ודבורים וזחלי החיפושיות היקרוניות והבר־ 
קניות. — ( 6 ) רימות חסרות רגליים וחסרות ראש! הללו 
אפייניות לרבים מן הזבובים, 

טיפוסי ה ג ל מ י ם העיקריים הם: ( 1 ) גולם חנוט, 
שרגליו, כנפיו, מחושיו וגפי־פיו מהודקים לגוף ומשווים לו 
צורה של חנוט מצרי! אפייני לפרפרים, יתושים וחיפושיות 
פרות־משה־דבנו. — ( 2 ) גולם חפשי, שבו אין האיברים 
החיצונים מהודקים לגוף, אלא נתונים בנרתיקים נפרדים! 
אפייני לדבורים, לנמלים, לצרעות ולרוב החיפועזיות. גם 
לזבובים גולם חפשי, אלא שהזחל מתגלם בתוך עור הנשל 
האחרון, המתקשה ומקבל צורת חביונה. 

גורמים חיצונים שונים משפיעים על מהירות הגלגול: 
מזון, טמפרטורה, לחות, אור. אולם הגורם הקובע והמכריע 
במכאניזם הגלגול הוא השפעת הורמונים (ע״ע גלגול, 
עמ' 745/6 ). תאים בלוטיים במוח מפרישים "הורמון מפעיל" 
או "אדנוטרופי", הגורם להפעלת בלוטה שניה הנמצאת 
בחזה הקדמי. בלוטה זו מפרישה הורמון אחר, אקדיזון 
(ת 50 ץ £611 , מיוו׳© 6x813 , פושט, חולץ), הגורם להתנשלויות. 



ציור 11 . טיפוסי וחלים: א. זח? ראשוני (חיפו׳שית ?!ורת כנסי־ 
חפיהו; ב. וחל־תיל (חיפוישית־הקטח); נ. וחל אמיתי (פרפר); ד. וחל 
חסר רנליים (רבורת־הדבש) 



95 


חרקים 


96 


הורמון אחר מופרש 
מזוג גופיפים הקשו¬ 
רים למות(אבל אינם 
חלק ממנו) ונקראים 
31130 ב־וסלןזססו הור¬ 
מון זה, הנקרא נאו־ 

טנין ( £11111€ ן £0 ת)' או 
הורמוךהנעורים (- 1 ג 1 

1011€ ז 1 ־ 1101 61111€ ז\), 

מונע את המעבר נד 
צורת הזחל לצורת 
הבוגר. כמות הנאו־ 

טנין פוחתת והולכת 
עם גידול הזחל. בח" 

בעלי גלגול חסר — 

הפחתה זו גורמת ל¬ 
מעבר ההדרגתי לצו¬ 
רת הבוגר. בבעלי גלגול מלא — הפחתת כמות הנאוטניז 
גורמת להתגלמות, והיעדרו המוחלט גורם להפיכת הגולם 
לבוגר. ההורמון עשוי להופיע מחדש בבוגר, אלא שכאן 
תפקידיו אחרים: הוא נעשה גורם משפיע על התפתחות 
הביצים. — הורמונים אלה אינם ספציפיים, והשפעתם היא 
אחת במיני ח״ שונים. האקדיזון (נוסחה: 4408 ^ 027 , ור׳ 
להלן, עמ׳ 1,99 ) בודד בצורה גבישיתז מיבנהו הכימי הובהר 
ביסודו: הוא שייך לקבוצת הסטרואידים. פעולתו ניכרת 
כבר במנות של 18 < ^־ 10 . 

רוב הח" מקימים דור אחד בשנה, אך יש מינים שמשך 
גלגולם קצר מאד (ימים אחדים), ולעומתם יש אחרים 
שגלגולם ממושך: התפתחות "חיפושית-מאי" האירופית נמ¬ 
שכת 3 — 5 שנים < באחד ממיני הציקדות בצפון אה״ב נמשכת 
ההתפתחות 17 שנה. גם מבחינת אורך-החיים של הבוגרים 
קיימים הבדלים גדולים בין המינים, וכן בין תנאי-חיים 
שונים. מיני בריומנים חיים כבוגרים רק שעות אחדות! 
מלכת דבורת-הדבש עשויה לחיות 4 — 5 שנים. 

הטיפול בצאצאים. יש ח" המטילים את ביציהם 
על האדמה או לתוכה, באופן שהזחל הבוקע צריך לחפש את 
מזונו בכוחות עצמו! אולם ח" רבים מטילים אותן במקום 
שבו מובטחת לזחל אספקת מזון. מיני פרפרים, זבובים 
וחיפושיות מטילים על הצמח שזתליהם חיים עליו או על 
פגרים וזבל. ח" טפיליים מטילים על הפונדקאי או לתוך 
גופו. חיפושיות־הזבל מטילות את ביציהן בתוך כדורי-זבל 
שהכינו במיוחד (ע״ע זבליות). דבורים מכינות לצאצאיהן 
מלאי-מזון בקניהן. צרעות לא-חברתיות מכינות לצאצאיהן 
עכבישים או ח" משותקים ע״י עקיצה, ועליהם הן מטילות 
את הביצים. 

יש גם ח" המטפלים ממש בצאצאיהם. נקבת הצבתנים 
( €13 :|נ} 1113 ־ 61 כ 1 ) שוהה ליד קבוצת הביצים שהטילה, כורכת 
עצמה סביבן ומעבירה אותן למקום אחר בשעת סכנה. היא 
גם שומרת על הצעירים עד שהם נעשים עצמאיים. צרעות 
בלתי־חברתיות מסויימות מזינות את צאצאיהן בתוספת מזון 
לפי הצורך. 

הדרגה הגבוהה ביותר של טיפול בצאצאים מושגת בקרב 
ח״ חברתיים — טרמיטים, נמלים ומיני צרעות ודבורים. 
ב ח ב ר ת - ח" כזאת, השוכנת בקן אחד, נמצאת נקבה אחת 


בעלת איברי-רביה מפותחים מאד, ורק היא מופרית, והיא 
המטילה ביצים. נוסף עליה נכללות בחברה מעשרות עד 
עשרות-אלפים נקבות-פועלות (בחברת טרמיטים גם זכרים־ 
פועלים), שאיברי-הרביה שלהן מנוונים ביותר! הללו מטפלות 
במלכה ובוולדות ובונות את הקן. במינים אחדים גם המלכה 
מסוגלת לעבוד, ובתחילת העונה היא מחפשת מקום לבניית 
קן, וכן היא מגדלת את דור-הצאצאים הראשון. לעומתם, 
בדבורת-הדבש אין המלכה מסוגלת אלא להטיל ביצים בלבד. 
זכרים מופיעים בחברה דק באותה עונת-השנה שבה מופי¬ 
עות גם מלכות צעירות. בהזדווגות קולטת הנקבה הצעירה 
תאי-זרע מן הזכר, והללו נשמרים בכים מיוחד זמן ממושך 
ומפרים את הביצים המוטלות (ע״ע דבורים, עמ׳ 838 ). 
למלכת הטרמיטים אין כיס-זרע כזה, והיא זקוקה להזדווגויות 
חוזרות! משום-כך נמצא תדיר בכל קן של טרמיטים גם 
זכר. — מצאו שהיחס הנכון בין מספר הצורות הפוריות 
והבלתי-פוריות בקן של ח" חברתיים נשמר ע״י הפרשת 
חמרים מיוחדים (פרומונים, ר׳ להלן) ע״י הצורות הפוריות, 
המעכבים את התפתחות איברי ההתרבות בפרטים נוספים 
מהאוכלוסיה, 

לא כל מקרה של הופעת ח" בקבוצות גדולות מעיד על 
חיים חברתיים המושתתים על חלוקת תפקידים. להקות 
הארבה (ע״ע), למשל, מתקבצות — כתוצאה מתנאים 
אקולוגיים מסויימים — ל נ ד י ד ה משותפת, לפעמים למר¬ 
חקים של אלפי ק״מ. ידועים גם מקרי נדידה של פרפרים, 
שפיריות, חיפושיות, כנימות-עלים ועוד. 

יש השווים את נדידת הח" לנדידת העופות, הנודדים 
בשני כיוונים בהתאם לעונות-השנה. אולם בח" לא הוכחה 
נדידה כזו אלא במקרים מעטים בלבד, למשל בפרפרים מן 
המין צ 1 ןק(^ 5 {>1^x1 נו 3113 ם: בקאנאדה נראים פרפרים אלה 
רק בקיץ! בסתיו הם נודדים דרומה וחורפים בחלק הדרומי 
של אה״ב ובמכסיקו! באביב חלק מהפרפרים שחרפו 
וצאצאיהם נודדים חזרה צפונה. בא״י ניתן לראות להקות של 
נימפיית־החורשף ( 1 ו^ 1 ^:ו 3 ^ ¥3116553 ) בדרך נדידתן צפונה! 
פרפר זה מגיע בנדידה מאפריקה עד אירופה הצפונית. 
נדידת להקות גדולות של ח״ ידועה גם בשפיריות; להקות 
של השפירית הגדולה (ז 186 קקנ 11 {ן 6 113^1^x מ^^^), הנראות 
בא״י, נחשבות לפעמים בטעות ללהקות-ארבה. 

קיימת גם נדידה בממדים מצומצמים יותר. יש בא״י 
פרפרים המושמדים כל חורף באיזור החוף — שתנאי 
האקלים בו קשים בשבילם —, וחודרים מחדש לאיזור החוף 
בכל אביב מעמק-הירדן ואיזור ים-המלח, כגון דנאית־סדום 
( 115 קק 51 ץז 611 03113115 ). ואילו לבנין-הכרוב הגדול ( 15 ז 16 ? 
€36 נ 355 ־ 1 נ 1 ) מושמד בא״י בקיץ, ובכל סתיו חודרים פרפרים 
אלה מחדש מן הצפון. 

כנימות-עלים מכונפות נמשכות כלפי מעלה, אל האור 
האולטרא-סגול של הרקיע, מיד לאחר הנשל האחרון. בעלותן 
הן נישאות ע״י זרמי-אוויר לגובה רב (למעלה מ 1,500 מ׳) 
ולמרחקים ניכרים! כך, למשל, מגיעה הכנימה £31136 1115 ק\ 1 
מיבשת־אירופה לאנגליה. משך יצר התעופה של כנימות 
אלה הוא קצר! הן יורדות ומתיישבות על עלים, מתחילות 
למצוץ, ושרירי-התעופה שלהן מתנוונים. 

ה ת נ ה ג ו ת ה ח". מספר תאי-העצבים במערכת־העצבים 
של ח׳ מצומצם בהרבה ממספרם בחולייתנים, ואפשרויות 
התגובה של ח׳ מוגבלות בהרבה, 



ציור 12 . טיפוסי ג 5 םים: מיטיז — 
נו 5 ם חגוט (פרפר) ; מי 6 טא 5 — 0511 
חפשי (צרעה) 



97 


חדקיס 


98 


התנהגות הח" מוסדרת במידה רבה ע״י אינסטינק¬ 
טים (ע״ע) — צורות קבועות של התנהגות העוברת 
בתורשה׳ שאופן יצירתן במערכת-העצבים של הח׳ אינו ידוע. 
נה׳ טבועות מלידה מערכות די מסובכות של תגובות המת¬ 
אימות לתנאים רגילים של חייו; כדי להפעיל את התגובה 
המסויימת צריך הוא רק להיתקל ב״גירוי המשחרר" המתאים. 
לכן התנהגות הח׳ תלויה הרבה פחות מהתנהגות האדם 
בנסיון ובלמידה (ע״ע חי׳ עמ׳ 307 ). 

לדוגמה: צרעת־החול הנקבה ממין ג 1111 ת 0 ת 1 ת 1 ^ 
ב 10$ חופרת מחילה בקרקע, סוגרת אותה באבנים קטנות, 
מחפשת זחל של פרפר׳ משתקת אותו ע״י מספר עקיצות 
בחלק התחתון של גופו, גוררת אותו אל המחילה׳ פותחת 
אותה׳ מכניסה את הזחל׳ מטילה עליו ביצה׳ יוצאת וסוגרת 
את המחילה סגירה יסודית; הזחל המשותק ישמש מזון לוולד 
הצרעה שייבקע מן הביצה. כל שרשרת־הפעולות הזאת 
נעשית בדייקנות בלי שהצרעה תראה אי־פעם כיצד התה¬ 
ליך מבוצע: לא היה לה כל קשר עם אמה׳ ולא יהיה לה 
קשר עם ולדה׳ שהרי לאחר הסגירה הסופית היא עוזבת את 
המקום ואינה התרת אליו. 

ידועים גם מקרים שח׳ משנה את התנהגותו בתנאים 
שונים. למשל׳ נקבה של צרעת-חול אחרת׳ 
(*!זז^^סגמגס)׳ אינה מציידת את הקן מראש בכל הדרוש לזחל 
שלה, אלא מכניסה לקן זחל קטן של פרפר׳ מטילה עליו ביצה 
וסוגרת את המחילה. לאחר ימים אחדים היא חוזרת ובודקת 
את המחילה: אם בקע הזחל מביצתה — היא מביאה למקום 
מזון נוסף; אם לאו — היא עוזבת את המקום וחוזרת למחרת 
לבדיקה נוספת. צרעה זו מטפלת במספר קנים בעת ובעונה 
אחת׳ ונוהגת בכל קן לפי המצב בזמן סיור-הביקורת. 
אם משנים את מצב הקן לאחר שהצרעה בדקה אותו, מטפלת 
בו הצרעה בהתאם למצב ששרר בו בזמן ביקורה האחרון. 

הח׳ מגיב בתגובות פשוטות על אותם שינויים בתנאי- 
הסביבה שאינם משמשים "משחררים" לשרשרת רצופה של 
תגובות אינסטינקטיוויות. לדוגמה: הטמפרטורה האופטימא¬ 
לית לכינת-הבגדים היא ״ 30 ׳ ובטמפרטורה זו היא מתקדמת 
פחות או יותר בקו ישר; אם משנים את הטמפרטורה ל״ 28 
או ״ 32 ׳ היא פונה תחילה לצדדים׳ ולאחר זמן־מה מתרגלת 
לשינוי ומוסיפה להתקדם בקו ישר; כשהשינוי הוא ניכר 
מאד׳ היא פונה במהירות אחורה. 

הח" מסוגלים להבחין במחושיהם באיזה צד של הגוף 
נמצא מקור-ריח. אם הריח הוא רצוי, הם נעים לעברו באופן 
שציר התנועה לכיוון הגירוי נמצא בין שני המחושים, 

מהתנהגות הח" אפשר להסיק׳ שקיימת בהם גם יכולת 
של למידה וזכירה. לדוגמה: זחלי שפיריות מסוג למדו 
לקשור קבלת מזון עם נוכחות המטפל על-יד האקוואריון 
ועשו תנועות של קבלת מזון עם הופעתו, עוד לפני שראו 
את המזון. פועלוית צעירות של דבורת-הדבש עורכות "תעופת 
הכרות" בסביבת הכוורת׳ דבר המסייע להן אח״כ למצוא 
את הדרך אליה. 

יש ח" המסוגלים לכוון את תנועתם לפי אור-השמש גם 
כשהשמש אינה נראית ביום מעונן — כנראה לפי קיטוב 
האור המגיע מן השמים. נמלים נעזרות הן בחוש-הראיה 
והן בחוש-הריח במציאת דרכן - הן נוגעות במחושיהן 
בדרך ובודקות את עקבות הנמלים שעברו בה. 


תכונה מעניינת מאד של הח" היא "ה ש ע ו ן ה פ נ י מ י" 
שלהם; לדוגמה: דבורים אספניות׳ שנתנו להן מי-סוכר בשעה 
קבועה של היום, לא היו פעילות כל היום ויצאו לפעולה 
באותה שעה בלבד. תיקנים מסוג 1311613 ק 61-1 ?, הפעילים 
בלילה, המשיכו כמה ימים להיות פעילים בשעות הקבועות 
גם כשהוחזקו בחושך רצוף או באור רצוף; במקרה זה נמצא, 
שהפעילות נגרמת ע״י הורמון המופרש מתאים נורוסקרטו- 
ריים שבגנגליון התת־לועי. ע״י הזרקת דם מתיקו פעיל 
לתיקן לא-פעיל אפשר היה לעורר את האחרון לפעולה. ח" 
המכוונים את תנועתם לפי השמש מסוגלים להמשיך בכיוון 
הנכון גם כשסגרו אותם למספר שעות בלי שיכלו לראות את 
השמש׳ כאילו היו מסוגלים "לחשב" מה היה השינוי במצב 
השמש במשך הזמן שהיו כלואים (ע״ע דבורים׳ עמ׳ 836 ). 

המכאניזם הפיסיולוגי׳ שעל קצביותו — כפי שמסתבר — 
מושחתת פעולתו של השעון הביולוגי׳ עדיין לא נודע. 
העובדה ששינויי טמפרטורה עשויים להחיש או להאט את 
מהלכו של "שעון" זה מרמזת לכך, שביסודו מונחת המהיתת 
של ראקציות כימיות מסויימות בחילוף-החמרים. 

יה. ק. 

ח״ ח ב ר ת י י ם (ע״ע ז( א 1 ס ו צ י ו ל ו ג י ה). על טיפוס 
זה נמנים מינים מקבוצות סיסטמתיות שונות שבמחלקת הח". 
בסדרת הטרמיטים (ע״ע) כל מיניה (כ 000 ׳ 2 ) מאורגנים 
בחברות; בסדרת הדבורניים (ע״ע) משתייכים לחברתיים 
משפחת הנמלים (ע״ע; כ 000 ׳ 6 מינים), ומן הדבורים (ע״ע׳ 
עמ׳ 830 — 842 , 842/3 ), ה 36 מומ 0 תנ 161 \ וה 136 ; 1 ( 11 ת 60 והסוג 
ומספר מיגים של צרעות (ע״ע). 

חברה ולהקה. לעומת התלהקויות זמניות (ע״ע אר¬ 
בה) הנוצרות מסיבות שונות׳ כגון: רביד" נדידה, הגנה׳ 
התלהקויות־שינה, התלהקויות-הזנה וכד׳, שהן מתפזרות 
לאחר תקופה מסויימת — חברות-ח" הן יציבות וקבועות. 
החברה מאופיינת ע״י קשרי משיכה הדדית בין כל פרטיה; 
כל פרט מהווה גירוי לחברה׳ והחברה מצדה מהווה גירוי 
לגבי הפרט. קיימת תלות הדדית בין פרטי החברה׳ ואין הם 
מסוגלים לחיות חיי בדידות; ואילו פרטי הלד,קה הזמנית 
מתקיימים גם מחוצה לה. 

בניגוד להתלהקויות, שהן קולטות פרטים נוספים מאותו 
המין — לשון אחרת: הן פתוחות לפרטים מחוץ ללהקה —׳ 
החברה האמיתית היא סגורה: אין היא מקבלת לתוכה 
פרטים נוספים מן החוץ׳ אף אם הם בני אותו המין. 

החברה מתרכזת מסביב לקן החברתי׳ שיש לו כוח- 
משיכה לגבי כל בני-החברה. סימנה המובהק של החברה — 
דיפרנציאציה של מעמדות וחלוקת העבודה ביניהם. האירגון 
החברתי מתבטא בתיאום הדדי של הפעולות השונות של 
בני־החברה — בניה, טיפול בצאצאים׳ אספקת מזון,.הגנת 
הקן, אירגון "מסעי-ש 1 ד" ועוד. איחוד החברה וההתאמה בין 
הפעולות במסגרתה מושתתים על כושר מסירת הודעות 
מפרט לפרט וכושר הערכת צרכי החברה ע״י הפרט הבודד, 
כל פרט מוגבל לפעולת-חיים מסויימת (או לפעולות-חיים 
מסויימות), ושייכותו המעמדית קבועה. ההגבלות בביצוע 
פעולות-חיים שונות נובעות מהבדלים מורפולוגיים בין בני 
המעמדות השונים. יש שמקורם של הבדלים אלה בגורמים 
הפועלים כבר בתקופת הגלגול (התפתחות הביצה׳ הזחל 
והגולם), ובמקרים אלה ההגבלה קיימת ועומדת מתחילת 
חיי הבוגר; למשל: גודל ראשן של נמלים־חיילים אינו 



99 


חרקים 


100 


מאפשר להן פעילות רגילה בקן; מלכות־הדבורים מחוסרות 
איברים לאיסוף מזון, ואילו נקבות־פועלות מוגבלות מבחינת 
כושר־הרביה. אולם במלכות הנמלים והטרמיטים ההגבלות 
נובעות מהתפתחות מופרזת של השחלה במשך חייה של הנק¬ 
בה, ולפיכך עדיין אין הגבלות אלו חלות על מלכות צעירות. 

יש שזחלים חיים בצוותא אף ללא אירגון חברתי, כגון 
זחלי טוואי־התהלוכה של האורן (-ת 1 אל 11 ׳יז ג^( 0^x ^גנת 1 ^ X113 
ות 80 ) וטוואי־האלון ( 81 ת 11111 <נ 1 ^ 1083516 ־!£): הזחלים טווים 
קן בין ענפי־העץ, עוזבים אותו בשורה ארוכה לשם אכילה, 
וחוזרים אליו יחד. 

מנגנון של תקשורת בין ח"—הן בין פרטים והן במסגרת 
של חברת־ח״ שלמה —, שכמוהו לא נודע בעולם החי עד 
לפני שנים מועטות, נתגלה בדמות ה פ ר ו מ ו נ י ם (- 0 ז 11€ ק 
1€5 ו 0 ומ, מיוו׳ < 1 > 0 ?ין, נושא, מעביר).'אלה הם חסרי־פעולה 
ספציפיים, המיוצרים בח' ומופרשים ממנו ומשפיעים על 
התפתחותם האנאטומית או על התנהגותם הפיסיולוגית של 
ח" אחרים מאותו המין, הנמצאים בריחוק־מקום ממנו. 
מבחינת הספציפיות של המיבנה ושל הפעילות שלהם ושל 
הפקתם בבלוטות מיוחדות של גוף הח׳ הם דומים להור¬ 
מונים (ע״ע: וע״ע הפרשה פנימית); אולם הם נבדלים 
מהם בכך, שאינם פועלים את פעולתם בגוף המייצר אותם 
אלא בגוף זולתו. הפרומונים הם חמרי־הפעולה בעלי העצמה 
הרבה ביותר הידועים לנו: פעולתם כבר ניכרת במנות שהן 
קטנות מן המנות ה מינימאליות הנדרשות לאבחנת פעולתו — 
הכימית או הפיסיולוגית — של כל חומר אחר. 

לקבוצה זו של חמרים שייכים בראש וראשונה חמרי 
המשיכה המינית של הה"! הם מופרשים מן הנקבה, וריחם 
מושך אליה את הזכר ממרחקים ניכרים. חומר כזה מופרש, 
למשל, מבלוטות-ריח הנמצאות בקצה בטנן של נקבות 
טוואי-המשי (״סמז x ץג^ 6001 ).בוטננט (ע״ע) וחבריו הצליחו 
לבודד מבלוטות של 1/2 מיליון נקבות כ 12 מ״ג של חומר זה 
בצורה נקיה; הם קראו לו בשם בוימביקול( €01 ץ( 1 מז 0 < 1 ) וזיהוהו 
ככוהל הבלתי-רווי(בעל 2 קשרים כפולים מצומדים) 11 . פעי¬ 
לותו של חומר זה תלויה במידה רבה בסידור הסטרי ליד הקש¬ 
רים הכפולים — מערך־טראנס או מערך־צים. עצמת הפעולה 
היא מדהימה: מקל־ 
זכוכית, שנטבל בת¬ 
מיסה שהכילה 12 ־ 10 
מ״ג של 11 במ״ל, 
עורר לפעולה זכר 
שנגע בו במחושו! ב¬ 
מקרה זה ניתן ל 0 שב, 
שרק מולקולות מע¬ 
טות — אולי רק מול¬ 
קולה אחת — פגעו 
בכל תא-חוש. כיוצא 
בו נמצא וזוהה חומר־ 
המשיכה המיני של ה¬ 
עש ־ 5 ^ 1 ^ ג 1 ז 111€1 ־ 01 ? 



1 1 \ 


11 11 
1 1 

ןןן 11 <)* 011 ,(. 11 :>>:> 0 • . 11 :>• 1:11 ,(^ 1:11 ) 111 •^ 

1X:1X:11, 


€11, ^X>1:11 ^ 1:11 ן(^ 11 :))־ •^ 


,אס י סס .(■א 0 ),א 0 


מעמדות וחלוקת-העבודה. את פעולות הבגיד., 
ההזנה והטיפול בצאצאים מבצעות בחברות דבורים ונמלים 
הנקבות, בקרב הטרמיטים — גם זכרים. בנות מעמד־הפועלות 
בדבורת-הדבש אחידות מבחינת מיבנהן, וחלוקת־ 
העבודד. ביניהן בתנאים רגילים תלויה בגיל הפועלת ונקבעת 
בהתאם לצרכי החברה. רוב זמנד, של הדבורה מוקדש לסיו¬ 
רים בכוורת, כשהיא קולטת אינפורמאציד. על מצב הקן 
וד,רימות. בהתאם לצרכים ברגע מסויים היא עשויה לעבור 
מעבודת-ניקוי לטיפול בזחלים ולבניה. המצב הפיסיולוגי 
של הבלוטות קובע את סדר התפקידים ואת המעבר מבניה 
וטיפול לאיםוף-מזון, אך — מצד שני — צרכי החברה 
משפיעים על המצב הפיסיולוגי עד כדי חידושן של בלוטות 
רוק ודונג שכבר התנוונו בשלב-חיים זה. אם מסלקים מן 
הכוורת את כל הפועלות הצעירות וגורמים עי״כ מחסור 
במטפלות, משפיע דבר זה על האוגרות — שכבר הפסיקו 
להפריש רוק ודונג — לחזור לעבודות הטיפול (ע״ע דבו¬ 
רים). 

לפרומונים תפקיד חשוב, ואולי מכריע, באירגונה ובלי¬ 
כודה של חברת-הדבורים ובהסדרת היחסים המספריים בין 
הכיתות השונות בחברה! והוא־ד.דין בקרב ח" חברתיים 
אחרים. מלכת-הדבורים מפרישד. פרומונים ("חומר-המלבה") 
מבלוטות לסתותיה העליונות ! החומר נמרח על גופה, והפר 
עלות מקבלות אותו ע״י ליקוק המלכה. "חומר-המלכה" מושך 
את הפועלות למלכה (ע״ע דבורים, עמ׳ 837 וציור 10 ), מונע 
אותן מלבנות תאי־מלכות נוספים ומונע את התפתחות השח¬ 
לות בהן. הוא מכיל את החומצה הקטונית הלא-רוויה 1¥ . 
כשהמלכה אינה בכוורת, או כשמונעים את מגע הפועלות 
עמה — ז״א עם חומר־המלכה מתחילות הפועלות לבנות 
תאי-מלכה, ובקצתן מתפתחות שחלות. 

במעמדות הנמלים (ע״ע) בולטים יותר ההבדלים בצו¬ 
רה החיצונית. קיים מעמד של חיילים (גם הם נקבות),הנבדל 
במיבנד, הראש ובג 1 דל משאר הפועלות. בין הפועלות אפשר 
להבחין בקבוצות שונות, הנבדלות זו מזו בגודל וגם במידת 
התפתחותה של השחלה. אין גבול ברור בין קבוצות אלו, 
אלא נמצאים גם פרטים בעלי גודל בינוני, באופן שמתקבלת 
סדרת־גןלים רצופה. חלוקת-העבודה תלויה גם בגיל, גם 
בגודל וגם בהתרגלות לפעולה מסויימת. קיימת גטיה של 
פרטים גדולים לעבודות-חוץ, ושל הקטנים — לעבודות- 
פנים. בדומד, לפועלות-הדבורים גם הנמלים הצעירות מתחי¬ 
לות בעבודות בקן, והמבוגרות עובדות בחח. אולם אין גבול 
קבוע בין שתי קבוצות אלו, והנמלים מסוגלות לעבור מסוג 
אחד של עבודה לסוג השני. החיילים רוב זמנם בחוץ. מקצת 
פועלות מסוגלות גם להטיל ביצים. רוב הזכרים מתפתחים 
מביצי הפועלות ולא מביצי המלכה. חלק מביצי הפועלות 
מיועד להזנה. 

גם בחברת ה ט ר מ י ט י ם (ע״ע) קיימים בקרב המבוגרים 
הלא־פורים פועלים וחיילים (זכרים ונקבות). בניגוד לרימות 
הנמלים והדבורים, שאינן מסוגלות לקיום עצמאי וזקוקות 
לטיפול, מסוגלות נימפות הטרמיטים לעבוד מיד לאחר 
הבקיעה. יש מינים של טרמיטים, שבהם אין פועלים מבו¬ 
גרים, אלא הזחלים משמשים כפועלים. התפתחות המעמדות 
השונים מכוונת ע״י גורמים גנטיים, ע״י ההזנה, ע״י ההפרשה 
ההורמונאלית וע״י היחסים הכמותיים בין המעמדות בקן. 

הדיפרנציאציה של המעמדות בטרמיטים אינה תורשתית; 



101 


חר?)ים 


102 


אותם הזחלים עשויים להתפתח לפרטים בעלי״כנפיים — 
זכרים ונקבות לחיילים ולנקבות לא־פורות. בטרמיטים 
עילאיים המעמד נקבע בשלבים מוקדמים של ההתפתחות 
ואינו ניתן לשינוי לאחר מפן! בטרמיטים ירודים חלה 
הדיפרנציאציה של המעמדות בשלבים מאוחרים יותר, והם 
נהפכים למעמד זה או אחר בהתאם לצרכי החברה. זחלי 
הטרמיטים מקבוצת €5 מ £1:1 ז 0310 משמשים מעין עתודה לכל 
המעמדות בחברה. בזחלים אלה נתגלתה תופעה ירצאת־ז־ופן 
של התפתחות נסוגה: הנימפות עשויות לחזור לשלב של 
אותם זחלים שמהם התפתחו. התפתחותם של זחלים אלה לפר¬ 
טים מיניים תלויה בהפרשה הורמונאלית. ההורמון מופרש רק 
בחברה מיותמת, ז״א — שמלכתה מתה. בנוכחות של זכרים 
ונקבות הפרומון משפיע על ה 311313 גזסתזסס של ה- 5£11 ( 1 
"והם מפרישים סוג הורמון אחר, הגורם להיווצרות 
החיילים. הזוג הפורה היחיד בקן — זכר ובקבה יחד — הוא 
המפריש מסי־הטבעת פרומון, הנקלט ע״י שאר תושבי הקן 
(דרך הפה) ומונע התפתחות פרטים פורים נוספים. הזכר 
מפריש חומר המונע התפתחות זכרים פורים נוספים, והנק¬ 
בה — נקבות פורות נוספות. כשנמצא בקן רק אחד מבני־ 
הזוג, אין העיכוב מוחלט: נוכחות בן-הזוג השני דרושה 
לשם הפרשת הפרומון בכמות מספקת. 

בנמלה 1-11£3 103 מזזס? הנקבות הפורות מתפתחות רק 
באביב! לאחר תקופת המנוחה החרפית עולה הפרשת בלוטות- 
חרוק של המטפלות, והן מספקות סוג מזון המאפשר התפתחות 
של פרטים מיניים. בהיעדר מלכה מקבלים הזחלים את 
המזון המיועד לה ובוצרים התנאים הנאותים להתפתחותה 
של מלכה חדשה. בקן של 11£3 ז נמצאות מלכות אחדות, 
אבל רק אם יש יותר מ 00 (^ 2 פועלות למלכה אחת — 
מתפתחת מלכה חדשה! יחם זה קובע את הספקת המזה 
הדרוש לגידולה של מלכה. — שיווי-המשקל בין המעמדות 
בחברה נשמר לא רק ע״י הכוונת הגידול, אלא גם ע״י 
חיסול הפרטים המיותרים. 

ה ק מ ת ה ק ן ותפקיד הרביד! מוטלים על הפרטים הסיניים. 
המלכות הזקנות אינן משתתפות בעבודות אגירה ובניה, 
אולם מלכות הנמלים והטרמיטים מסוגלות להקים חברה 
חדשה ללא עזרתן של פועלות. לעומת זה אין מלכת־דבורים 
בודדת מסוגלת להקים חברה, והיא עוזבת את הכוורת בליווי 
קבוצת פועלות, שהן מוצאות מקום־מגורים חדש, בונות את 
התאים ומספקות מזון לחברה. בחברת דבורת-הדבש עוזבת 
אח הכוורת המלכה הזקנה, ואילו בחברות הדבורים מסוג 
3£ ת 1 ת 0 ק 1£11 !ן ובחברות הנמלים והטרמיטים העוזבות הן 
מלכות צעירות. יש מינים שבהם המלכה הצעירה מסוגלת 
לספק מזון לעצמה ולרימות. במינים אחרים אף מלכה צעירה 
אינה מסוגלת לספק מזון, אולם היא מסוגלת לעמוד ברעב 
ממושך, בנצלה את שומן גופה וגם חלק מן הביצים להזנתה 
ולהזנת הרימות. אך גם בין הנמלים יש מינים רבים שמל־ 
כותיהם זקוקות לעזרה בהקמת הקן. על רקע זה התפתחה 
תופעה של טפילות: המלכה פולשת לקן אחר, הורגת את 
מלכתו ומטילה ביצים, שבהן מטפלות הפועלות הזרות! הקן 
נהפך לקן מעורב, ובמשך הזמן — במידה שהפועלות 
הוותיקות מתות — לקן המלכה הפולשת. 

הקן החברתי הוא פרי עבודתם של רבבות פרטים. 

לא כל פעולות הבניה הן מותאמות, ויש שסרט אחד הורם 
מה שבנה סרט אחר! אך בסיכום נמצאת תכנית-הבניה 


מושלמת. הפרטים העוסקיס בבניה אינם מתקשרים זה עם 
זה, אלא מסיירים בקן ובודקים את מצב הבניה, ופעילותם 
נקבעת בהתאם למצב זה. מבחינת הגודל והמיבנה המסר 
בכים ביותר הם קני הטרמיטים. יש מהם העשרים לקיים 
מ?ין מיזוג-אוויר בתוכם. גם קני-נמלים מותאמים לשמי¬ 
רת טמפרטורה ורטיבות מסויימות. חדירת גוף זר והריסת 
הקן מעוררות סיד פעולות־תיקון מאורגנות, המחזירות את 
המצב לתיקנו. 

התקשורת בחברה. למסירת הודעות מפרט לפרט 
חשיבות מכרעת באירגון החברה. במינים שונים קיימים 
צורות ואפנים שונים של מסירת הודעות. הצורה הפרימי- 
טיווית והנפוצה ביותר היא ההזנה ההדדית: אותו 
פרט גם מאכיל פרטים אחרים וגם מקבל אוכל מהם. בבדיקה 
אחת נמצא, למשל, שדבורה אחת האכילה פרטים אחרים 
7,651 פעם, ובאותו זמן קיבלה 8,263 פעמים אוכל מפרטים 
אחרים. ההזנה ההדדית מקנה אינפורמאציה על טיב הסזון 
הנמצא בסביבה ומאפשרת הכוונה אל המזון הטוב ביותר. 
הפועלות המספקות מים לכוורת מקבלות ע״י ההזנה ההדדית 
אינפורמאציה על תצרוכת המים. המטפלות במלכה ע״י 
חילופי-מזון מעבירות את פרומודהמלכה (ר׳ לעיל, עס׳ 100 ! 
וע״ע דבורים, עמ׳ 837 ) לפרטים שאינם באים בקשר ישיר 
עם המלכה, ועמו הן מעבירות אינפורמאציה על נוכחות 
המלכה בקן או על העדרה, ואינפורמאציה זו קובעת את 
צורת הפעילות של הסרטים. ההזנה ההדדית מעניקה לבני- 
החברה ריח מיוחד, שבו הם מכירים זה את זח ובו הם 
מבדילים בין בני-חברתם ובין פרטים זרים. נמצא, שההזנה 
ההדדית שומרת על איחוד החברה ועל ייחודה, מונעת 
התפתחות פרטים מיניים מיותרים בחברה בהימצאן של 
מלכה או של מלכות ומכוונת כלפי התפתחות של פרטים 
מיניים נוספים בהעדר מלכה, 

הס צ ח-ר י ח גם היא צורח אינפורמאציה בחברה, הן 
ריח הנדבק לגופם של הח" מהסביבה והן הנפרש מן הח׳ 
עצמו. ריח הפרחים, הנדבק לעזערות בטנה של אוגרת, מודיע 
על סוג המזון המצוי! ריח כיס־הבושם של הדבורה מקנה 
אינפורמאציה על הקירבה למקור המזון ועל כניסה לכוורת. 
נמלים ודבורי- 3£ מ 1 מ 0 ק £11 ^ן מסמנות את הדרך למקור המזון 
המצוי בטיפוח ריחניות, כשבלוטות־הרוק או בלוטות מיו¬ 
חדות מפרישות אח חומר־הסימון! בקבוצות מסויימות באה 
ההפרשה מן המעי האחורי, הנמלים משתמשות בהמרי־ריח 
גם לגיוס בקן' וגם לאזעקה. יש מינים שבהם אותו חומר — 
רק בריכוזים שונים — משמש גם חומר-אזעקה וגם חומר 
ציון־דרך, אך יש גם מינים המפרישים חומר מיוחד לאזעקה. 
חמרי-הגיוס וחמרי ציון־הדרך הם ספציפיים לכל מין, לעומת 
חמרי־האזעקה, הנקלטים, בדרך־כלל, גם ע״י מין זר כאינ* 
פורמאציה לאזעקה. 

"חמרי-אזעקה" אחדים בודדו וזוהו מבחינת מהותם הכי¬ 
מית. כזה הוא, למשל, הדנךרולאזין (■/ו) מן הנמלה 
*!!!!סם!*!!!!!, תרכובת פוראנית-טרפנואידית. במקרים אחרים 
פועלים כחמרי-אזעקה טרפנים (ע״ע) אחרים, כגון ציטראל 
או ציטרונלאל, ואפילו חמרים פשוטים למדי, כגון מ-הכסאנון 
( 1 ז\)! ר׳ נוסחות לעיל, עמ׳ 99 . 

על אינפורמאציה ע״י תנועות בדבורים — 
ע״ע, עמ׳ 834 — 836 . גם במינים של נמלים הוכחה מציאותה 
של מערכת של תנועות שונות לציון אזעקה או בקשה 



103 


חרקים 


104 


להאכלה, של תנועות המציינות אגרסיוויות או של תנועות־ 
הכנעה, וכד׳. 

מגע ישיר בין הפרטים, הקשות של מחושים וסיבובי־ראש 
מסויימים מקנים גם הם אינפורמאציה מסויימת לבני־החברה, 
אך לא תמיד ידוע לנו התוכן של אינפורמאציה זו. מעט מאד 
ידוע על מסירת הודעות ע״י קולות בחברות הח". הוכח, 
שבקרב דבורי־ 36 מ 1 מ 0 ס 1011 \ הקולות מקנים אינפורמאציה 
מסויימת, קליטת הקולות ע״י מינים אחרים מוטלת בספק ז 
מניחים שהקולות נקלטים בעקיפין — ע״י זעזועי הקרקע. 

אין לראות בצורת החיים של הח" החברתיים חידוש 
גמור לעומת זו של הח" החיים בבדידות. גם בקרב האחרונים 
בתקופת הרביה מתקשרים הזכר והנקבה, והצלחת הזדווגותם 
תלויה בשיתוף־הפעולה ביניהם ? כמו־כן ההתקשרות ההדדית 
בין הורים וצאצאיהם ודאגת הראשונים לאחרונים הן תופעות 
הקיימות גם במינים החיים בבדידות. שלבי־ביניים בין 
משפחה לחברה מצויים בין הצרעות החיות בבדידות. 

חלוקת־העבודה בקרב החברה והתאמת הפעילות של 
רבבות פרטים באופן הנראה כביצוע של תכנית מכוונת 
עוררו באדם התפעלות — מימי־קדם ועד למחקר החדיש. 
לפנים ראו את התופעות האלה כביטוי להתפתחות פסיכית 
היוצאת מגדר הרגיל בעולם־החי. הירבו באנאלוגיות בין 
גידול־המקנה בידי האדם לבין ניצול הכנימות ע״י נמלים, 
בין גידול עובש ואיסוף גרעינים בחברת ח" לבין החקלאות 
אצל האדם, בין העבדות והמלחמות בחברה האנושית לבין 
תופעות מקבילות להן בחברת הנמלים. 

אנאלוגיות אלו מוטעות כולן, משום שיסודות קיומן של 
חברות־הח" ושל החברה האנושית שונים אלו מאלו בתכלית. 
אירגון החיים והתרבות החברתית באדם מבוסס על כ ו ש ר־ 
למידה! הפעילות הנראית כמקבילה לכך בח" החברתיים 
טבועה בהם מלידה, ואילו כושר־למידתם אפסי או עכ״פ 
מוגבל מאד. הציוויליזאציה והמדע משנים את אורח־חייו 
של האדם ויוצרים צורות חדשות של בניח, חקלאות 
ותעשיה! בח" החברתיים צורות ההתנהגות קבועות ואינן 
ניתנות לשינוי יסודי. כושר ההתאמה לשינויי הסביבה מוגבל 
מאד, וברוב המקרים גורם השינוי לחיסול החברה. המחקר 
האתולוגי החדיש (ע״ע חי: התנהגות בעה״ח) משתדל להס¬ 
ביר את ביצוע כל הפעולות של הח״ החברתיים — ובכלל 
זה את עצם האירגון החברתי — ע״י צירופי גירויים ותגובות 
ושרשרות-רפלכסים (וע״ע אינסטינקט! פסיכולוגיה: פסיכו¬ 
לוגיה של בע״ח). 

ר. של. 

סיסטמאטיקה. לינה (ע״ע) הגדיר לראשונה את 
מחלקת הח״ הגדרה מדוייקת וחילק אותה ל 7 סדרות: 


— חיפושיות, 

3 ' £1 !ק 001£0 

(1) 

— פשפשניים, 

3 ז 1£ ק 11£1111 

(2) 

— פרפרניים, 

3 ז£זק 10 > 1 ק£. 1 

(3) 

~ דבורניים, 

£1-3 ז(ן £110 ות׳ 131 

(4) 

— דו-כנפיים, 

3 ז££ק 1 נ 1 

(5) 

— אריגמליים, 

3 ז£זק 0 ז 11 ש 1 י 1 

(6) 

~ חסרי כנפיים. 

1£1-3 ק 4 , 

(7) 


המיון החדיש של הח" ראשיתו בשיטתו של בראואר 
(זשםבזפ! 1885 ), שיסודותיה הם: ( 1 ) מציאותן או היעדרן 
של כנפיים! ( 2 ) צורת גפי־הפה; ( 3 ) הגלגול! ( 4 ) מספר 
צינורות-מאלפיגי! ( 5 )־ טיב הכנפיים, פרקי-החזה וכמה סי¬ 
מנים משניים נוספים. בראואר חילק את חח" חלוקה בסיסית 


ל 2 תת-מחלקות: (א) חסרי כנפיים — שבה סדרה אחת 
בלבד, ו(ב) בעלי כנפיים — שבה הבחין 17 סדרות, מחו¬ 
לקות ל 2 קבוצות, המקבילות (בערך) לבעלי גלגול חסר 
ובעלי גלגול מלא (בשיטות המקובלות היום). חוקרים רבים 
פיתחו והרחיבו את המערכת של בראואר. חשובה ביותר 
היתה ההבחנה של שארס (קש 13 { 8 ז 1899 ) בין סדרות של 
בעלי כנפי־חוץ( 13 ס 8 ץש 16 ע 0 \£) ושל בעלי כנפי-פנים(- 10 ^ 1 ז£ 
6013 ץ €1 זק) — על-סמך התפתחות הכנפיים מעיקרן מחוץ 
לגוף או הישארותן בפנים עד להתגלמות! הוא אף התחיל 
בחלוקת תת־מחלקת חסרי הכנפיים למספר סדרות. מאז 
הוצעו מערכות-מיון שונות, הנבדלות זו מזו בסרטים בלבד! 
מספר הסדרות בהן נע בין 22 ל 34 , ועדיין לא הושגה 
אחדות דעות בין הזואולוגים בדבר חלוקת מחלקת הח" 
לסדרות. — רובם המכריע של מיני-הח" בלולים בקבוצת 
בעלי הכנפיים בעלי גלגול מלא. 

להלן אחת ממערכות-המיון הרווחות היום באנטומולוגיה 
(תת-מחלקות וסדרות): 

I . חסרי כנפיים(ע״ע) — 

1 . זנבזיסים — 3 ־ 111 ח $3 ץ 11 'ד 

2 . סר(טורים — 011113 !? 

3 . דו-זיםים — 3 ז 111 ו 1 ;ת 

4 . קפזנבים — 013 נ 1 וזו 10 ! 00 

II . בעלי כנפיים — 13 ״ 8 ׳ 5 ז! 1 ? 

א, בעליגלגול־למחצה— 6131.013 ״ז 1 ת 11£1 

5 . ברי(מנים (ע״ע) — בזאקסזשוזושג!!!^ 

6 . שפיריות(ע״ע) — 3 ז 3 תס 1 > 0 

7 . גדותניים — גז 1£ קס 1€0 ק 

8 . — 011£3 מ 13 נ 1101 ץז 0 

9 . חגבניים (ע״ע) — 3 ' 0 וק 1110 ז 0 

10 . מקלונים — 3 !> 1 מן 1135 ? 

11 . צבתניים (ע״ע) — *■!־!קבתזזשס 

12 . אסביות — 3 י 161 ק 10 ( 1 תז£ 

13 . תיקנים (ע״ע) 

וגסלי-שלמה(ע״ע) — 3 ' 1£1 ק 0 < 1 ;> 1 ג 1 

14 . טרמיטים (ע״ע) — ב״£י] 0 * 1 

15 . — 3 ז£!קבז 20 

16 . כיני-עצים — 3 ז;> 1 קס 0 ס 5 ? 

17 . כיבים גושכות — 11383 ( 131101 ״! / 

18 . כינים מוצצות _ ן (ע״ע כנים) 

19 . פשפשניים (ע״ע) — 3 ז 1£ ק 1 וז 111:1 

20 . טריפסים (ע״ע) ־״ גז 1€ ו[ 0 ח 53 ץ 11 י 1 

ב. בעלי גלגול מלא— 013 ( 31 ז 5 ת 110101 

21 . ארינסלים (ע״ע) — 3 ז:>זק 0 ז 11 ־א 

22 . ארוכי-כנף — 3 ת 1£ ק 111€€0 

23 . םרפריים(ע״ע) — 3 ז 1£ ס 0 (> 1 ק£. 1 

24 . שעירי-כנף — 1£13 חס 011 [י 1 ז 

25 . זבובניים(ע״ע) — 3 ז£)ק;ם 

26 . פרעושים (ע״ע) — 3 ז£זס 110113 ק; 5 

27 . דבורניים (ע״ע) — 3 ז 16 ק £110 מ 1 ץ 11 

28 . חפושיות (ע״ע) — 3 ז£זי] 0160 נ> 

29 . כנף־מניפתיים — 3 ז 1£ ק 1 ?.ק£- 1 ! 8 

קיומן העצמאי של כמה מן הקבוצות הקטנות שבמערכת 
זו כסדרות בפני-עצמן מוטל בספק ושנוי במחלוקת. יש 
טאכסונומים שמצרפים אחדות מן הקבוצות הללו יחד לסדרה 
או לכמה סדרות, ויש שמצרפים אחדות מהן כמשפחות 
לסדרות אחרות. 

ג דו תנ יי ם ( 3 ז 1€ ק 1€€0 ?) — קבוצה של כ 1,500 מינים, 
החיים תמיד בקרבת מים, זחליהם נמצאים בתוך מים 



105 


חרר,ים 


106 


זורמים מתחת לאבנים! הם דומים לזחל ראשוני, והם צמחו¬ 
נים או טורפים. הבוגרים בעלי מחושים ארוכים וגפי־פה 
לועסות חלשות! עפ״ר אינם ניזונים בלל, מיעוטם ניזונים 
מחזזיות ואצות. 2 זוגות כנפיים קרומיות! כושר־התעופה 
מצומצם. 

1€3 > 0 } 131 ( 1101 ץ 01 — קבוצה שאינה כוללת אלא כ 10 
מינים, החיים בהרים מתחת לאבנים. הזחלים דומים לבוגרים. 
הללו בעלי מחושים מפותחים, גפי-פה לועסות, רגליים שוות! 
עיניהם מנוונות או חסרות לגמרי, וכן הם חסרי כנפיים. 
לנקבות צינור־הטלה מפותח בקצה הבטן. 

מקלונים ( 3 ג) 1 ווו 35 ו 1 ?) — ח" גדולים בצורת מקלון. 
ענף או עלה! עפ״ר חסרי כנפיים. כל הרגליים שוות ומש¬ 
משות להליכה או לטיפוס, יש כוללים קבוצה זו בסדרת 
החגבניים (ע״ע, עמ' 135 ). 

א מ ב י ו ת ( 3 ש 16 ס 10 < 11 ז £1 ) — כ 150 מינים טרופיים ותת־ 
טרופיים, ח״ קטנים ( 4 — 20 מ״מ), שגופם דמוי-גליל ורך! 
הזכרים בעלי כנפיים, הנקבות חסרות כנפיים. ברגליים 
הקדמיות בלוטות להפרשת משי, שממנו הח" טווים סיבים. 
הם בורחים מפני האור וחיים מתחת למחסה — אבנים, 
קליפות־עצים וכד׳ — בתוך מינהרות-משי, מוצרי איברי- 
הטוויה שלהם. ניזונים מרקב־צמחים. — יש כוללים גם אותם 
בחגבניים. — לפנים היו משייכים לסדרת החגבניים גם את 
ה תיקנים וגמלי-שלמה. 

3 ז£; 1 ק 3 ז 20 הם קבוצה של כ 15 מינים זעירים (פחות מ 3 
מ״מ), החיים מתחת לקליפות-עצים או ברקבובית באיזורים 
הטרופיים. 

כני-עצים ( 3 זש:זקס 0 ס;!?) — כ 1,000 מינים של ח׳י׳ 
קטנים או זעירים, החיים על עצים או על הקרקע וניזונים 
מחומר אורגאני מת, בין השאר מגופות משומרות של בע״ח, 
מצמחים מיובשים, מדבק של כריכות־ספרים וכד׳! לפיכך 
הם גורמי-נזקים לאוספים של בע״ח וצמחים ולספריות. מהם 
בעלי כנפיים, ומהם חסרי כנפיים. 

סדרת ה פשפש נ יי ם ( 3 ז 1€ ת 1 מ £1 ך 1 ) כוללת 2 תת- 
סדרות: שווי כנפיים ( 3 ז£: 1 (;סו 011 ך 1 ) ובעלי כנפיים שונות 
( 3 ז 16 ( £101 : 61 ך 1 ). לפי שיטות־מיון אחרות אלו הן 2 סדרות 
נפרדות, והשם 3 ז 16 נ} 1 ת £1 ^ מיוחד לשניה בלבד. 

א רובי-כנף ( 3 ז 1£ ג 16£01 !ז) — כ 300 מינים של ח" 
בינוניים עד גדולים, דמויי-יתושים, אולם בעלי 2 זוגות 
כנפיים או חסרי כנפיים! קצה־הבטן של גופם המוארך של 
הזכרים בקצת מן המינים מעוקם כלפי מעלה כעין וו, בדומה 
לגופם של עקרבים. הזחלים, הדומים לזחלי-פרפרים, וכן 
הבוגרים, טורפים. 

שעירי-כנף ( 3 ז 1£ ס £11£110 ) — קבוצה גדולה למדי 
(כ 4,500 מינים) של ח״ קטנים עד בינוניים ( 3 — 25 מ״מ). 
החיים במים או בקרבתם ופעילים בלילה ובדימדרמים. 
דומים לעשים; גופם וכנפיהם מכוסים שערות, ולפעמים גם 
קשקשים? בזמן המנוחה הכנפיים מונחות בצורת גג על הגב. 
גפי־הפה אינן מפותחות. גלגולם של רוב המינים — במים 
מתוקים. הזחל — טורף. הוא טווה לעצמו נרתיק׳ שאליו 
נדבקים גרגירי־חול וכד'; הזחל מצמיד את עצמו לנרתיק 
בקרסים שבקצה גופו האחורי וזוחל כשרוב גופו מוגן ע״י 
הנרתיק ? גם ההתגלמות חלה בתוך הנרתיק. 

כנף־מניפתיים ( €1-3 ]ק 51 ק€: 51:1 )—כ 300 מינים של 
ח" זעירים, טפיילי־ח". הזחלים ורוב הנקבות הבוגרות חיים 


כטפילים פנימיים בבטנם של ח" גדולים (דבורים׳ צרעות 
ועוד). בזכרים רק זוג הכנפיים האחוריות מפותח ? הנקבות 
חסרות כנפיים׳ עיניים׳ מחושים ורגליים. הזחלים הצעירים 
חודרים לגרף הפונדקאי׳ וכל הגלגול נעשה בתוך גרף זה. 
רק הזכרים הבוגרים עוזבים את הפונדקאי. הזכר — החי 
יום או יומיים — מפרה את הנקבה התקועה בתוך גוף הפונ' 
דקאי. הזחלים המתבקעים בגוף הנקבה יוצאים החוצה, 
נצמדים לח" עוברים׳ מגיעים עמם לקן הח׳ וחוזרים ונטפלים 

לזתלים שבתוכו. 

ש. בודבהיימר׳ אבטומולוגיה כללית׳ תשכ״א? י. ריבנאי׳ 

על נדידת ח״(מדע, ז׳, מם׳ 4-3 )׳ תשכ״ג ? ח" (דפים רפוי 
איים, כ״א, חוב׳ ד 697-673 ), תשכ״ג* צ. ה. לוינסון׳ 
פיסיולוגיה של ח״(מדע, ח׳, מם׳ 3 )׳ תשכ״ד; ז. ה. פאבר׳ 
זכרובות אבטומולוגיים (תירגם ח. בןיעמרם), תשט״ין 
0 .£ ;^ 1918 ,( 11 5 מז 1 {€' 1 פ) ./ <<נת 10 חץ€זז •א . 
£$81^, ¥.71(0171010^^, 1942; 1). 11 14701 ) ¥10 ./ ) 5 מומ 

1947; 1^1., 7(X^^00^ 0/ £71(0771010 ^111 ף 1957 ,ץ ., 
01*71171£! 0/ £7110171010^^, 1959 ״ ; ?, ?. 

7.0010^1€, ^X ־ X. 1949-1951; 0. 7}1€ $0718( ״ / 

1949; 5 .£ ; 1950 ,^ £71101710108 , 5 .חחז 14£ . 8 .■/וו . 
80(1€1951 , £004 14771077 }£ 0$ $. 1 ,ז 1€ זו 11€1 ת ; £. 

£11 1.5 1141 )) 11 0714 ) 1117 ) 51714 ^( 1 ,^ 1 ג€ןש^ .£ . 8 - זם , 
1951*; 005 £1(77£1({1, 1953; 

8. £71 ץ 1510108 { 1 }£ ,/ /ס 5 ) 1 ק 1 )ח , 

19531954 , 10515 /^ 1077107 )}$ ,/ / 0 '^ 51010£ ^ 1 /£ ) 1 ( 7 ;״ ; 

1^1,, /. £07771 0714 £1'011*1071 ז (XX11^, 3 . 0 א ), 
1962; 111., 7/1( £1^( 0/ 1.5. 1964; 16., /. 1-{077710 -ב 1€ >ח£) 5 )ה 
14714€ ,)( 1 ז))}/ 1715€ . 4 117471$5 ^ 7 ^ . 14 ; 1965 ,( 24 ,ז^ 0 ז \ , 
1954*; ז 6 זמ 6 ק־ 031 . 4 { .£ - ז 1€ ) 1€130 א .£ .' 1 ' .ס , 
€^0551^1(0(1071 0/ 1.5 (8011. ^08<:11108 ,. 2001 .(} 1 ת 00 תז ), 
1954*; £. ^0714 ץ 15107 }£ 01 ) 01081 ) 0 ) 7/1 5 ־ו^)ח^ו;זכ 

£7011111071 1.5 (8 1 ׳וג 1 וו 8 ;* 1956 .(.תח^ .ז;*.□! 1 ] 13 תל) 5 ב 1 ן 1 וח , 

1.5 0/ $1(41(0/ 1771^07(071((, 1956*; 1^. 1 . 4 ) 1 ^ 1 \ , 1806 ־ £1 .׳ג . 

1 0011 .!)□ 51 ) 11 ) 1011 /) 5 11 ) 1¥ . 4 ה ., X), 1957; 1*1., 1.-4. 
14(77(71 4. £74( 806 [>תטא .> X^^), 1959; £. 7. 

$011714 171 }. '^0714 ( ; 1957 ,( 23 ,. 6101 ^\€א 
8141011071 )£ ) 1 ( 7 ,: €1 נ 6 ; 1957 , £118/11 ./ ,^ן^ת 1 ־^ק . 5 .ן 
4. $(x^40^170( 171 4. 1.-8(001(71 (£ ; 1958 .( 20 ,. 6101 . 11 נ £1 ^ז 
$10714 )£ ,ת €880 ? .? ; 1958 , 1071 ) 4 > 4187 ( 1 ./ , 5 רח 11113 ^\\ . 6 ,ס ( 

4(5 1.5, 1958; 4 ) 75101081 ( 8517/1 ת 114 ^) 1 ^ 44 ) £71 .ס . 

/., 1958*; 6. 5( £. 6. ^1015, £1171718 £^ 1^0714, 

1959; >7. }, ' 311 > .( 3 ; 1959 ,) 71/107771071 ) 1 }/) 1715 ,: 314 '\ 40 ז 

771071 ס 7 ) 1 /£ .? ; 1961 , 1.5 01 ({ 7 ) 115 ז 7 ) 1 /) £10 ,־!טסמו ( 

(£1 14 1€ ך 77710 ס 71/1 ))}{) 15 ז 1 ,. 1 ) 1 ; 1960 ,( 22 ,. 8101 ,ת €6 ^־ . 

1/17( 14/1 .£ . 11506 ) . 1 ) .צ 0 ק 11 זץ 8 . 8 ) ) 15 ) 7 \ 117185 }/ז 

1 ^ 0 ץ 7 } 7115 ז) 1 /) £10 0714 •( 7 ) 7115 ז) 1 /€ ,. 1 ) 1 ; 1961 ,(.ו 11 ת 10£ )ת £ . 
1107771071(5 06€4 ,סא , 11 ,!. 111 )£ . 1 גח־ £1 )ח 1 ] .רת ), 

1963; 6. '1'. 5 47 /?) 771 ) 51 ^ 8 ) 7171 ) 7140 ) 1470 ) ¥1 )!/' 1 ,■ €1 ש 6 ש - 
1/170(7045 {\^11 .£ ; 1960 ,( 18 ,צ 00£ רתז 140 1 ) 11 ^ 5 ת 1 וד 1 ג 
ז£מ 1£ י'. 1.1 6€ * 1 ) (( 07 ) 1115 071 1.5 / 0 ))ח) 114 ^ 171 )!/' 1 ,£ח־ £6£1 ־ 1 ז , 

£X^ - 7 ) ¥1 ./ / 0 ץ 7 ) 77115 )$€ )!/יד ,, 1 ) 1 ; 1960 ,( 1649 , 10 < 1 , 7 ו 
1962 ,( 43 ,.־\ 6£ . 501 €5 רח 1 ז £ו 1 ז) £771 ) 5 ץ 8 0145 ס ; 

6 ; 1963 , 1.5 0714 ^ 4771221718 ) 1 /' 1 . 11 ) 11 ^* 61 . 6 — 2 רת 15 )ח 3 ז 

€5 ) 01 ^ ) 11/1014 ^ 14 011071 ) €077177114711 ,׳< 6 זת 1 ; 0 .ס .{ (X6^ £1. -שזיי 

זשח , £XX. ז 0€161£ . 0 ./ו ; 1963 ,( 1791 .סא , X^< ץ 1 /* 1 ז - 
510108)7 7101 ) 4 ) 1 /£' ,מ 0 לם 06 { .ס . 0 ; 1963 , 5 ) 715 ) 8 ./ /ס 
$4187011071 0/ 1.5 (5£1, 209, 1 >ט 5 .[ ; 1963 ,( 6 .סא ({, 

1/010 1.5 ^07\ 171 €7014(15 (1 ז(* €1 ׳\ח 15£ ר , XX^6 . 0 א , 7 ו ), 

1963; £. 208 . 501 ) 5 ) 70771071 )$£ , 85011 ^ .ס ), 

]963; /^. £( ($071( 4(5 £5 (1 £(1)0114(1071 (501, 0( 

1.5 5 )£ ,) 1 ) 600 ^ £001 םש 1 ) ם 3 ־\ .? .{ ; 1964 ,( 206 .סא 
7711457 ( 1(715 (161(1.), 1964; ?. 1 ״ £1£€ ") € 15 ) 1715 ) 7 $ , 6 ז 3 ז 
0(11 5 ) 1071 ) 41170 . 1 , 5 ;. 702 )<£ , 4 <- תח 65 ס 30 ( . 61 ; 1964 ,(תס 1 ז 
(501. 7\ 7 $ ,(. 1 ) 0 ) . 1 \ ; 1964 ,( 211/2 ,.ז 0 רת ( 
?$^510108 . 1964/5 , 1-11 , 1.5 /ס ^י 

יה. ק. 

הח" והאדם. הח" קיימים מעידן הקארב(! (מלפני 
כ 300 מיליון שנים). בעוד שרוב שאר קבוצות בעה״ח מאותה 
התקופה התנוונו או נעלמ 1 כליל, הוסיפו הה" להתפתח 
בתמידות, עד שנעשו למרובה ולחש ובה שבקבוצות בעה״ח 
בימינו; הם עולים על שאד כל בעה״ח מבחינת ריבוי המי¬ 
נים והפרטים. קיומם לא הופרע עד למאת השנים האחרונות, 



107 


חרקים 


108 


כשפתח האדם במאבק שיטתי נגדם כדי להגן על יבולי שדו¬ 
תיו ועל בריאותו. — חשיבותם בטבע רבה: הם משמשים 
מזון להרבה בע״ח — אוכלי־ח", עטלפים, עופות ודגים! 
אלמלא פעולת ההאבקה הנעשית על־ידיהם לא היו בנמצא 
קבוצות רבות של צמחים פורהים! פעולתם של חרקי־קרקע 
משמשת גורם חשוב להתפתחות הצמחיה. 

השפעתם על האדם רבה הן בעקיפין והן במישרין. הם 
גורמים נזקים עצומים לחקלאות, למצרכי־מזון מאוחסנים, 
וע״י העברת מחלות— לאדם, למקנה ולצמחי־תרבות. מאידך 
גיסא הם מביאים תועלת ע״י ייצור חמרים כגון דבש ומשי, 
ע״י האבקת צמחי־תרבות וכטורפים וטפילים של מזיקי 
חקלאות. 

הנזקים הכלכליים. הנזקים שחח" גורמים לחק¬ 
לאות ולמצרכי־מזון מאוחסנים הם עצומים! ההפסד השנתי 
בתוצרי־חקלאות הנגרם ע״י הח״ באה״ב (ובכלל זה — 
הוצאות שמירה והדברה) נאמד ב 2,000 מיליון דולאר בקירוב. 
החקלאות המודרנית לא היתה יכולה להתקיים ללא אמצעי־ 
הדברה אינטנסיוויים נגד ח", קרציות ואקריות. החמור 
שבמזיקי החקלאות הוא הארבה (ע״ע)! במהלך ההיסטו¬ 
ריה היתד. מכח־ארבה מן הגורמים למיתת-רעב של מיליוני 
בני-אדם. אולם גם מאוח מינים של חיפושיות, עשים, פר¬ 
פרים, פישפשים, כנימות ואקדיות גורמים ליבולים נזקים 
העלולים להשמידם — קצתם או כולם אם אין אוחזים 
באמצעים נגדם בעוד מועד. 

התירס מותקף ע״י זחלי-עש, המשמידים בהתפרצויות 
המוניות באה״ב שטחי-גידול נרחבים. עש, פישפשים וזחלים 
זוללי־שרשים של חיפושיות־נתוזיות אף הם גורמים נזקים 
חמורים, החיטה מותקפת ע״י זבובים, חיפושיות ועשים. — 
חדקונית-הכותנה (צ 11 ^מג• £1 1115 מ 110110 ]מ\;) השמידה במשך 
תקופה ארובה כ 40% — 20 מיבול הכותנה באמריקה, תוך 
גרימת נזק של 100 — 200 מיליון דולאר בשנה, ובס״ה — 
משעת פלישתה לאה״ב סמוך ל 1910 — של 4 — 5 מיליארד 
דולאר. בישראל מזיק־הכותנה המסוכן ביותר הוא הפרפר 
פרודניה. — חיסושית-קולוראד( 11101:3153 זק?, 1 

£313 ת) הביאה שואה כמעט על גידול תפוחי-אדמה באה״ב 
באמצע המאה ה 19 . 

גידול-הפירות נפגע קשה ע״י ח" שונים. זבוב־הפירות 
היס-תיכוני (ע״ע זבוביים, עמ׳ 576 ) תוקף פירות רבים — 
אפרסק, משמש, הדרים! אלה האחרונים מושחתים גם ע״י 
מינים שונים של כנימות־מגן. זבוב־הזית(ע״ע זית, עמ׳ 791 ) 
פוגע במיוחד בזנים נושאי פירות גדולים, עשירי־שמן, 
זחליהן של חיפושיות שונות נוברים בעצים עצמם. על 
הפילו׳כסרה כאוייבתה המסוכנת ביותר של הגפן— ע״ע גפן 
(עמ׳ 140/1 ! ור׳ שם תמ׳), המוני זחלי־עשים עשויים — 
בדומה לארבה — לחשוף אילני-פירות ואילני-סרק, ולפעמים 
יערות שלמים על פני שטחים של מאות קמ״ר. 

נוסף על ההרס הנגרם לצמחים בפעולתם הישירה של ח", 
מסוכנים רבים מהם לצמחים בעקיפין, כמעבירי גורסי- 
מחלות — חידקים, נגיפים, פטריות! כזאת היא פעולתן של 
כנימות ושל ציקדות שונות, ועוד. 

מזיקי מזונות מאוחסנים וחמרים אחרים. 
הרבה חיפושיות, עשים ואקריות תוקפים תבואות בממגורות, 
בטחנות־קמח ובמחסנים! מעריכים את הנזק הנגרם על-ידיהם 
באה״ב ב 200 מיליון דולאר בשנה. ידועים ביותר מבחינה זו 


שחרורית-הקמח (ע״ע חפושיות, עמ׳ 839 : ציור 4 ) והעש 
16113 ות 1 }שנ 111 13 ;ו 5 ש 11 ת£. — טרמיטים עשויים להרוס חלקי-עץ 
בבניינים. גם חיפושיות מכדםמות-עץ פוגעות בחלקי־עץ 
בבניינים וברהיטים. — יש חיפושיות הפוגמות באריגים, 
בשטיחים, בריפודים, בעורות ובצמר! ידועה ומפורסמת 
פעולתו של עש-הבגדים. 

מן הח" הרבים מאד, המעבירים גורמי־מחלות למקנה, 
נודעת חשיבות מיוהדת מבחינה כלכלית ותרבותית לזבוב 
צדי־ צ ה׳ מעביר מחלת הנגנה לבקר ולסוסים, שבגללו 
נמנעת אפשרות של גידול-מקנה והחזקת סוסים בשטחים 
נרחבים של אפריקה המשוונית. — קרציות מעבירות מחלות 
כגון פירופלאסמוזה ותילריאזה, הקומלות כ 80% של בעה״ח 
הנגועים. — וע״ע וטרינריה, עמ׳ 45/6 . 

העברת מחלות-אדם. ח" רבים פגעו בבריאותו 
של האדם ובהתפתחות המין האנושי אפשר יותר ממלחמות, 
שנות-רעב, שטפונות ורעידות-אדמה. יתושים, זבובים, פרעו¬ 
שים וכינים הם המסוכנים באויבי האדם מבין הה", אולם 
עוד מינים רבים אחרים של ח" וקרציות הם מעבירי זיהומים 
וגורמי מגיפות, 

על יתוש האנופלס והמלריה — ע״ע. 

על היתוש המעביר את נגיף ה ק ד ח ת ה צ ה ב ה — ע״ע. 

על זבוב צדי־צה והטריפנוסומיאזה (מהלת־ 
השינה האפריקנית) — ע״ע טריפנוסומה. 

על הפרעושים והדבר — ע״ע. 

על הכינים וטיפוס־ הבהרות — ע״ע, 

האמצעים להדברת הח" נחלקים ל 3 סוגים עיק¬ 
ריים; ( 1 ) הדברה ע״י כימיקאלים! ( 2 ) אמצעים מכאניים ! 
( 3 ) הדברה ביולוגית. 

על ( 1 ) — ע״ע אינסקטיצידים. — ( 2 ) אמצעים 
מ כ א נ י י ם הם ייבוש ביצות, הסדרת נהרות, הצפות חוזרות 
ונשנות של מסלולי־מים וכד׳! נוקטים אמצעים^ אלה בעיקר 
במלחמה ביתושים. — ( 3 ) אמצעים ביולוגיים הם 
השימוש בבע״ח להדברת ח" (וצמחים) מזיקים. כך שיחררו 
דגים קטנים ( 031111511x13 ) מקווי־מים מזחלי יתושים, וכן 
השתמשו בהצלחה בח״ טורפים וטפילים — בעיקר צרעות, 
חיפושיות וזבובים להדברת מזיקים (ור׳ להלן). 

ח" מועילים. כבר צויינה לעיל פעילותם של ח" 
בהאבקת פרחים. לא ניתן היה לגדל עצי־פרי וגידולים 
אחרים, כגון תלתן, אלמלא הח". התאנים אינן מתפתחות 
ללא פעולת ההאבקה של צרעת־עפצים קטנה, החיה רק 
בתאנים! שני חמרים שהם מוצרי־ח" הם בעלי חשיבות רבה 
לשימושו של האדם: הדבש (ע״ע) והמשי (ע״ע). אך 
פעילות ההאבקה של הדבורים (ע״ע) נודע לה ערך יותר 
מייצור הדבש על-ידיהן! וע״ע האבקה (עמ׳ 281/3 ! ור׳ 
שם תמ"). 

ח״ כטורפים וכטפילים. ח״ רבים — שפיריות, 
יתושים מקבוצת 130 ) 5111 ^״ נמלים, חיפושיות — הם טורפי 
ח" אחרים. חשיבות מיוחדת לגבי האדם נודעת לח" הניזונים 
מכנימות־עלים וכנימות-מגן הפוגעות בצמחי־תרבות! על 
אלה נמנים זחלי החיפושיות מקבוצת 136 !ו 11 ש 011 ש 00 , זחלי 
היתושים מקבוצת 130 >נ 11 ק־ 1 ץ 5 , ארינמלים וזחליהם. 

ח" רבים חיים כטפילים בגופם של ח" אחרים וגורמים 
למותם. מינים רבים של צרעות קטנות (,ש 13 ! 10111 ד 16111 ז 11 ש 1 
136 ) 0111 ש 3 :נ 8 , 136 ) 01131€1 ) וזבובים (ש 13 ) 3€111111 ז [ע״ע 



109 


חרקים — חרשות־אלמות 


110 


זבוביים, עם׳ 577 ]) הם טפילים לביצים ולזחלים של עשים 
ופרפרים ושל ח" אחרים המחבלים בגידולים חקלאיים. דבר 
זה משמש למלחמה ביולוגית בדרך הכנסת ח" טפיליים כאלה 
בגידולים! כך הודברו בישראל בהצלחה כמה מינים של 
כנימות־מגן ע״י הכנסת הצרעה הקטנה מהונג־קונג. 

כמו־כן ניתן להשתמש בח" להדברת צמחים מזיקים. 
הצבר (ב 11 ח 11 ת 0 ) נתפשט באוסטרליה על־פגי שטחים עצו¬ 
מים (כ 60 מיליון איקרים) ומנע מרעה וחקלאות; העש 
1 מו^־^ 0 ן^ 3 ^ 15 :ו 5 ג 1 נ 1101 ^^^, שהוכנס שם מארגנטינה, כבר גרם 
להשמדת סבכי־הצבר על־פני שטחים נרחבים, והיום ניתנים 
אלה שוב לשימוש חקלאי. 

הח" ממלאים תפקיד חשוב גם בדינאמיקת הקרקע. 
רבים מהם חיים את מקצת חייהם בקרקע (זחלי חיפושיות, 
ציקדות ועוד), ומהם — את כל חייהם (כגון נמלים וטרמי¬ 
טים). ע״י פעילותם בעשיית מחילות הם מגבירים את 
האיוורור ואת תנועת המים הנימיים! כמו-כן מוסיפים הם 
לקרקע חומוס ע״י צואתם ופגריהם. הטרמיטים, האוכלים 
את העצה המתה של אילנות שנפלו, מחישים את התפו¬ 
ררותה וגורמים להחדרתה לקרקע, ששם היא עשויה להתפורר 
התפוררות נוספת ע״י חידקים ולהפוך לחמרים המשמשים 
מזון לצמחים. נוסף על כך גורמים הטרמיטים והנמלים 
לתנועת כמויות גדולות של הקרקע, ע״י העלאת קרקע- 
תחתית לשטח-הפנים תוך כדי פעילות-הבניה שלהם. פעילותם 
דומה לזו של השלשולים ובאה במקומה של זו בשטחים 
שבהם אין שלשולים בנמצא. 

ת״ כ מ ז ו ן ל א ד ם. כמה ח״ — טרמיטים, נמלים, זחלי 
חיפושיות — נאכלים ע״י עמים פרימיטיוויים, בעיקר באיזו־ 
רים שבהם המזון־מן־החי אינו מצוי ביותר. ילידי אוסטרליה 
מלקטים זחלי חיפושיות משך־שים ומן הקרקע; על חשיבותו 
של מיצרך זה מעידה, כנראה, העובדה, שאחד השבטים הללו 
קבע זחל של חיפושית מסויימת לטוטם שלו. מינים אחדים 
של נמלים מאחסנים דבש בקיבה המורחבת של כמה פרטים 
בקנם, המשמשים להם כ״סירי־דבש״! הללו מלוקטים ונאכ¬ 
לים באמריקה ובאוסטרליה. דבש של דבורי-בר משמש יסוד 
חשוב בתזונתם של הרבה עמים פרימיטיוויים מלקטי-מזון, 
כגון הפיגמאים בקונגו! חלות־הדבש נאכלות על הזחלים 
והאבקה המצויים בהן, וע״י כך מספקות הן, נוסף על סופר, 
אף פרוטאינים. גם הארבה וביציו משמשים למזון, ובכך יש 
פיצוי-מה לנזקים הנגרמים ע״י להקותיו. הארבה וכמה 
מינים אחריו; של חגבים וחרגולים כשרים לאכילה מן התורה 
(ייק׳ יא, בא—כב). המן — שהוא הפרשח של כנימות־מגן 
החיות בעצי־אשל ומורכב בעיקר מסוכר, שימש למזון לבני- 
ישראל במדבר-סיני, ועדיין מלקטים אותו הנזירים של מנזר 
סיני והבדוים. אולם, בדרך־בלל, אין הח" נאכלים אלא 
באיזורים שבהם קשה להשיג מזון אחר מן החי ושבהם 
התזונה הרגילה של האדם לקויה במידה חמורה בחוסר 
חלבון-מן־החי וויטאמינים. 

ח" והשליטה בעולם. לעתים טוענים, שנטושה 
מלחמה בין הח" והאדם על השליטה בעולם. טענה זו מוצ¬ 
דקת רק לגבי התחומים והמינים שנידונו לעיל. אולם בין 
רובם המכריע של הח" והאדם אין מאבק כזה, והם קיימים 
אלו בצד אלו, בלא שתהא רשות פוגעת ברשות. 

קבוצה אחת של ח" נודעת לה חשיבות מיוחדת מבחינה 
זו, והיא — ה נ מ ל י ם. הללו נפוצות בכל העולם, למן הארק־ 


טיקה ועד האיזור הטרופי, למן השטחים שאינם גבוהים 
מעל פני-הים ועד להרים הרמים, ביערות ובמדבריות. מספרן 
אין לו חקר, אך הוא עולה בוודאי על זה של כל שאר הח" 
יתד. רבים מקניהן מאוכלסים מאות-אלפים פרטים! קנים 
אלה יציבים במידה גדולה ביותר, והם עשויים להתקיים 
30 — 40 שנים. חיי המלכה עשויים להימשך 13 — 15 שנים, 
וחיי הפועלת — 4 — 7 שנים. בכך הן נבדלות משאר הח" 
החברתיים, פרט לטרמיטים, שכן חברות הדבורים והצרעות 
אינן מתקיימות אלא שנה אחת. רוב הנמלים חיות מתחת 
לפני-הקרקע ובונות את קניהן בקרקע, ולא מהמרים מיו¬ 
חדים בדבורים (מדונג) והצרעות (מנייר). תזונתן אינה 
מצומצמת כזו של הטרמיטים, הניזונים רק מתאית, או כזו של 
הדבורים, הניזונות מאבקת הפרחים ומצופם. יש להן במה 
מלכות, ולא רק מלכה אחת כלטרמיטים ולדבורים, אויביהן 
בין שאר בעה״ח מועטים, והגדולים שבהם הם נמלים אחרות. 
דרכי הסתגלותן לצמחים שונות וגמישות ביותר. רבות 
ושונות מאד אף צורות החיים, ליקוט המזון והציד שלהן! 
מהן אף נוהגות צורה פרימיטיווית של חקלאות — גידול 
פטריות, ושל גידול מקנה (כנימות־עלים), ויש בכך הקבלה 
מתמיהה לשלבים הראשונים של תרבות האדם. 

הנמלים אינן מתנגשות עם האדם אלא בתחומים מצומ¬ 
צמים של תפוצתן על פני רחבי־העולם, למשל כשהן פוגעות 
ביבולים או במגורים. השמדתן במקומות האלה אינה פוגעת 
ברובה הגדול יותר משפוגעים רעידות־אדמה או הוריקנים 
במין האנושי. ניתן לומר ללא הפרזה, שהאדם והנמלים כאחד 
שליטים בעולם— הללו מעל פני־הקרקע והללו מתחתם —, 
ואינם מתנגשים אלו באלו אלא בנקודות מועטות, ואין 
בכוחם של אלו לפגוע פגיעה תמורה באלו. 

צ. אבידב, מזיקי-צמחים בישראל, תשכ״א 1 .!,ן.זו\ 
%\ 0 ז 1173 .? , 8 ; 1910 

, 01 יח 1 זס€ ^<ןןמזי>' 7 י(. 1 > 6 ) 1 > 0£01 ^ 1 .\נ ^ ; 1928 

.ם .$ ; 1934 

.( 982 . 0 ^ 1 } 133 ,( 334 57 

א״ע . 3 ? ; 1934 ,( 1397 , 1393 . 10 <) 179 

; 1937 ,€^ 0 י( 1 }£ מ/ .- 1 ; 1935 

- 1 . 0 ; 1951 ,^ 00 ^ 1 77 > .ז 1€ ז 11€11 ח 1€ ) 0 ע . 5 

14 ?!> ,£[ 103 ש 1 \ ״ 1 .מ- 1 תו 1 ? .ק- 1£ ג^^;> 1 \ 

/נ 1 . 13 :^ 1951 

. 953 ? 

א. ח. 

חך^ 2 ות״אלמףת(ח״א), ליקוי חמור בחוש-השמע, הגורם 
גם לאי־התפתחות כושר הדיבור. הקשר ההדוק בין 
שמיעה תקינה והיכולת לפתח לשון-דיבור נורמאלית באדם 
כבר היה ידוע לאריסטו, המציין שבני-אדם הנולדים חרשים— 
מדרך הטבע שיהיו אילמים. ברם, על אף העובדה שהחרשות 
בלבך מונעת מן הרך הנולד את שפת-הדיבור הטבעית, הרי 
האילמות היא המנתקת לחלוטין את החרש-האילם מהחברה 
שבה הוא חי, ואף קובעת לו מעמד מיוחד מבחינה משפטית 
(ר׳ להלן, עמ׳ 117/8 ). ביה״ב אף הוחזקו החרשים־אילמים 
במוסדות לתולי-רוח. רק במאה ה 16 , עם ראשית החמורות 
שחלו בחינוך בכללו, חלה גם תזוזה בהתעניינות בגורלם. 
אעפ״כ גם בימינו אנו לא פג מאומה מחריפותה של הבעיה 
עקב בידודם הסוציאלי, ורבה הדאגה לחינוכם ושילובם 
בחיי-חברה תקינים. 

אע״פ שעדיין לא נעשה סקר מהימן של הת״א בקנה־ 
מידה עולמי, נקבע ב 1963 בקונגרס עולמי על נושא זה 
מטעם ״אונסקו״, ששיעור הח״א מגיע ל 0.07% של האוכלו- 



111 


חרשות־אלמות 


112 


סיה הכללית. מספרים שפורסמו קודם לכן בארצות שונות 
הם (לכל 100,000 תושבים): בשוודיה — 86.9 ( 1930 )) 
בבריה״מ — 78.4 ( 1926 )} ביאפאן — 118 ( 1947 )) בקאנטון 
ציריך בשוויץ— 240 ( 1938 ), ובכל שוויץ היו 9,000 — 00 ( 104 
חרשים־אילמים, שמהם כ 5,000 מקרים תורשתיים שיעור 
העולה על המצוי ברוב המדינות בעולם. 

סוגי הח״א. הנזק לאיבר־השמיעה, הגודר אחריו 
הרשות (ח׳) — ובעקבותיה גם אילמות (א׳) — יכול לחול 
באוזן הפנימית עצמה (באיבר־קורטי) או בעצב־השמע 
(עצב־המוח ¥111 ), המוביל מן האוזן אל המרכז (ע״ע אזן) ן 
תוצאת ליקויים אלה היא המכונה בשם ח׳-סתם (ח׳ ה ק פ י ת). 
הרס מרכז־השמע (באונה הרקתית של קליפת־המוח) גורר 
גם הוא אבדן חוש־השמע (ח׳-הקליפה או ח׳ מרכזית), 
אלא שתופעותיו הפסיכיות של ליקוי זה שונות מאלו של 
הח׳ הרגילה. אין לכלול בח״א את "ח״הנפש", השייכת 
לאפסיות (ע״ע) שמחמת פגיעות מוחיות אחרות. 

יש להבחין בין 2 סוגים של פגימות באוזן הפנימית 
הגורמות לת״א: ( 1 ) ח׳' מ ל י ד ה, בעלת אופי ת ו ר ש ח י) 
( 2 ) ח׳ נרכשת. 

( 1 ) ח׳ תורשתית מופיעה ב 2 צורות עיקריות: 

ד ו מ י נ נ ט י ת — כשהגנים שבתא ההורה המופרע הם מן 
הטיפוס השולט במשמעות הגנטית, או כשבוולד מצוי זוג 
גנים פגומים, שבאו לו משני הוריו ן ר צ ס י ו ו י ת (סמויה) — 
שהיא הצורה הנפוצה ביותר בח׳ תורשתית. על סמך חקירה 
מדוקדקת של אילן־היחם במשפחות של חדשים־אילמים ניתן 
לקבוע לפעמים את האופי הדומינאנטי של הח׳ התורשתית, 
במקרה של ח׳ באחד ההורים או בשניהם, שהם קשורים 
לדורות רצופים של ח״א (ע״ע תורשה). 

לגבי הצורות התורשתיות הרצסיוויות ניתן להבחין 
טיפוסים שונים של השתלשלות ד,תורשה: (א) במקרה 
שההורים שניהם בריאים מבחינת הפנוטיפוס (ע״ע גנטיקר" 
עמ׳ 76 ), אך נושאים גנים של ח״א בתאי־הרביה שלהם 
(קונדוקטורים = מעבירי־המחלה) — הסיכוי הסטאטיסטי הוא 
ש 25% מן הוולדות יד,יו נגועים בח״א, 50% — קונדוקטורים, 
ו 25% — פטורים מכל תורשה חולנית. — (ב) במקרה של 
זיווג בין נגוע (נגועה) בח״א תורשתית עם בת־זוג (בן־זוג) 
ללא תורשה כזו— יהיו כל הוולדות נורמאליים מבחינת 
הפנוטיפוס, אולם רובם יהיו מעבירי הגורמים התורשתיים 
לת״א. — (ג) במקרד, שאחד מבני־ד,זוג חרש־אילם והשני 
נושא גן רצסיווי של ח״א, מסתבר ש 50% מן הנולדים לזוג 
כזה יד,יו'חרשים-אילמים. — (ד) במקרה של זיווג בין שני 
חרשים־אילמים תורשתיים—בדרך־כלל כל הוולדות חרשים־ 
אילמים, ורק במקרים בודדים חלה סטיד, מכלל זה — בגלל 
תמורות שונות בגורמים התורשתיים של בני־הזוג, שלא 
תמיד אפשר לברר את םיבותיד,ן (מוטאציות וכדד). 

( 2 ) ח׳ נרכשת היא תוצאה של נזק שנגרם לאחן 
הפנימית של הוולד: — (א)בתקופתההריון — בפרס 
ב 3 החדשים הראשונים — בעקבות העברת מחלות־וירוסים 
שונות (למשל אדמת) מן האם דרך השליה אל העובר,• 
או כתוצאד, מגורם־ו!!! בלתי־מותאם בדמם של שני ההורים 
(ע״ע דם, סוגי־, עמ' 730 )) סיבות אחדות הן: תאונות שונות 
בגוף האם, או הרעלות מחמת שימוש בתרופות טוכסיות. — 
(ב) בשעת הלידה עצמה — לידה קשה וממושכת, וכן 
שימוש במלקחיים או כל התערבות ניתוחית) לידה בטרם 


זמנה} לידד, חטופה, שיש בד, משום התקרבות לתנאי חנק 
לרך הנולד, או כל נסיבות אחרות הגוררות מחסור בחמצן. — 
(ג) מ י ד לאחד ה ל י ד ה — צהבת, התקפי עווית, אפתיה, 
קשיים בהזנה ובבליעה: כל אלד, מעוררים חשד לנזק 
במערכת־ד,עצבים המרכזית בוולד. 

גם מחלות המופיעות בשנה הראשונה לאחר 
ה לידה — כגון דלקת קרום־המוח, וכן מחלות־וירוס שונות 
(חצבת, שעלת, חזרת, שפעת ועוד) — עשויות לגרום לח׳ 
קשה עוד בטרם החל תד,ליך התפתחות הדיבור. השפעה 
הרסנית על איבר־השמיעד, יש לחומר האנטיביוטי הנפוץ 
ךיד׳ידרו־סטרפטומיצין. 

אבחנת ההפרעות בשמיעה. חוסר התפתחות 
לשון־הדיבור בילד לא בכל המקרים פירושו הוא נזק במנגנוך 
השמיעה. האדם פיתח לעצמו מערכת סמלים לשוניים, 
המביעים את התרשמותו, הבנתו ויחסו לעולם ולסביבה שהוא 
חי במגע מתמיד אתם. ביטוי לשוני זה נעשד, בדרך מילולית— 
בעל־פד, או בכתב. התנהגות לשונית סימבולית זו מיוחדת 
למין האנושי בלבד, לעומת יתר בעד,"ח. תהליך התפתחותד, 
של לשון־סמלים זו אצל הילד מצריך קיום שלבים מודרגים 
כדלקמן(ע״ע ד ב ו ר); קליטת הצלילים בעלי אופי סימבולי 
המושמעים בפניו) פיענוחם והבנת משמעותם) הפעלת 
מנגנון מעדכת־ד.עצבים המרכזית וד,הקפית, בדרך של למידה 
ארוכה, לביטוי בעל־פד, של הסמלים המילוליים שנקלטו. אין 
תימה, איפוא, שבמקרים רבים ילדים שלא ידעו לפתח כושר־ 
דיבור—חוש־שמיעתם נמצא בכל־זאת תקין. באחת הבדיקות 
באה״ב ב 228 ילדים אילמים מגיל 6 חדשים ועד 7 שנים, 
נמצאו רק 45% מהם סובלים מח׳ במערכת־השמיעה) 29% 
לא יכלו לפתח את הדיבור בעקבות נזק במערכת־העצבים 
המרכזית (אפסיה, שיתוקים מרכזיים אחרים, ועוד)) 15% 
היו לקויים בח׳ פסיכית עקב הפרעות נפשיות שונות; 9% 
היו לקויים בשכלם במידה שונה. כאן נקבעו 4 סוגים של 
הפרעות המונעות את התפתחות הדיבור בגיל הילדות, וכל 
סוג תובע גישה שונה לטיפול בנפגע ולשיקומו. 

המיבחנים השונים לקביעת האבחנה המבדילה בתחום זר, 
נעשים ב 4 שטחים עיקריים: ( 1 ) קביעת מנת־המישכל 
של הנבדק, מן הגיל הרך ביותר, באמצעות מיבחני־ביצוע 
הנעשים ללא כל הדרכה מילולית ומותאמים לגיל הכרונולוגי 
שלהנבדק.— ( 2 ) מיבחני סימבוליזאציה, הערכת 
ד,ד,תנהגות הסימבולית הכללית (קיום לשון פנימית); הערכת 
קליטת הסמלים ומשמעותם בעזרת תמונות, משחקים; מיבחני 
התאמר, והשלמד,) ולבסוף— קביעת סימבוליזאציה אכספר־ 
סיווית ע״י ביטוי מילולי, או הבעה עצמית באמצעות מחווים 
(ז׳סטיקולאציד,). — ( 3 ) מי בה ני ם מוטוריים,' לשם 
קביעת תקינות פונקציונאלית של מערכת־השרירים, קואור־ 
דינאציה ודיוק הביצוע, ובמיוחד — הפעלת המוטוריקה של 
כלי־ד.דיבור השונים. — ( 4 ) מערכת מיבחני־שמיעה, 
המשלימה את הנתונים לקביעת הסיבה — או הסיבות — 
שגרמו לאי־התפתחות הדיבור בילד האילם. הערכת כושר־ 
השמיעה בגיל הרך במיוחד מצריכה, מלבד השימוש בגירויים 
שמיעתיים ישירים, המחייבים שיתוף־פעולה מצד הנבדק, 
גם שימוש באמצעי־גירוי עקיפים, שאינם מחייבים השתתפות 
מצידו. נעשו גם נסיונות לפיתוח מדידות אובייקטיוויות 
(חשמליות) לתגובות מנגנון־ר,שמע על גירויים אקוסטיים, 
ברם, מיבחנים אלה כשהם־לעצמם אין בהם כדי להכריע, 



113 


חרשות־אלמות 


114 


ומשתמשים בהם רק לשם אישור המסקנות שאליהן הגיעו 
בדרכים אחרות. 

את סוגי המיבחנים בשטח השמיעה ניתן לסכם כדלהלן; 
שימוש בצעצועים וכלים מפיקי רעש בתדירות ועצמה קבו¬ 
עות) גירויים קוליים מצד בע״ח ובני-אדם, וכן חיקוי 
הווקאליזאציה של התינוק הנבדק עצמו? מיבחנים להבנת 
הדיבור בקול רם ובלחש חליפות, בדרך האפתעה ובצורה 
בלתי-ישירה (בילדים שומעים, אך מופרעים מבחינה אמו¬ 
ציונאלית — נורוטיים או פסיכוטיים)) מיבחני צלילים גסים, 
קולות או דיבור, באמצעות מכשירי-הגברה בשדה פתוח 
(רמקולים). חשובים ביותר מיבחני-שמיעה מדוייקים בילדים 
מגיל 3 ומעלה — קביעת סף-השמיעה לגבי תדירויות ועצמות 
שונות, וציון גראפי של התוצאות. זוהי אודיומטריה 
(ע״ע אודיומטר) טונאלית (לגבי טונים טהורים), המקו¬ 
בלת ביותר בעולם, ואליה מצרפים גם אודיומטריה של 
דיבור, שמתפקידה לקבוע את מידת האבחנה השמיעתית 
לגבי רשימות של מלים בעלות הברה אחת או שתיים. בילדים 
בגיל רך יותר אי-אפשר להשתמש באודיומטדיה לקביעת 
סף־ד,שמיעה אלא בסיוע אמצעים עקיפים של התויית 
הנבדק, מתוך עניין ושעשוע, לקשירת הצלילים המושמעים 
אל משחק מתלווה, או אל הצגת תמונות בעלי צבעים ותוכן 
מןרים. 

בשנים האחרונות הונהגו שיטות חדשות לקביעת ההיענות 
לצלילים, אף במקרים שנראו לפנים כמקרי ח׳ מוחלטת, כגון 
השימוש באודיומטרים בעלי מסננות אקוסטיות, הפועלים 
בעצמות חלשות-יחסית תוך הפעלת עקרון התד׳ודה האקוס¬ 
טי ת, וד,מוכנםים אל תוך החלקהבסיסישלאיבר־קורטי עצמו. 



שיקומסהחינוכי-לשונישל חרשים־אילמים. מן 
המאה ה 16 ואילך התמסרו מחנכים — אנשי־כמורה ודידיוטות 
כאחד — לחינוכם של ח״א. ביניהם ראויים לציון: בספרד — 
הנזיר פדרו דה פונסה (במאד,ה 16 ) וחואן פאבלו דה בונט, 
שפירסם ספר ראשון' לד׳וראת הלשון לחרשים־אילמים( 1620 )) 
באנגליה — ג׳ון בולור, ג׳ון וולים וג׳ורג׳ דלגארנו (כולם 
במאה הד!); בארצות-השפלה— ון הלמונט(ע״ע) וקוגרד 
אמן (חגמזמ!^.) השוויצי (במאות ה 17 — 18 ) ובגרמניה — 
לסיוס וארנולד. אך למעשד! התחילה תקופת החינוך השיטתי 
של החרשימ-אילמים רק באמצע המאד, ה 18 . שאךל-מישל 
דה ל׳אפה (ע״ע אפה) היד, הראשון שניסה לנצל את חוש- 
הראיה 'כתחליף לשמיעה, ובעזרת תנועות אצבעות־הידיים 
פיתח א״ב חזותי, שבו האותיות וצירופידון משמשים לד,בנת 
המלים-דימושגים המאוייתים. זו היתד" למעשה, ראשית דדכד, 
של השיטה ה מ א נ ו א ל י ת, שדיטתפקה במחווים (ז׳סטיקו- 
לאציה מביעה) לציון מושגים שונים בחיי יום־יום, שהיו 
נרשמים בצורה לשונית בכתב, והחרשים־אילמים אף למדו 
לקרוא בדרך זו (ציור 1 ). לעומתה התייצבה השיטד, 
האוראלית, שנציגד, הבולט ביותר באותדי תקופה היד, 
הגרמני סמואל ך,יניקה שחלק על שיטתו של 

דה ל׳אפה. טענתם של חסידי השיטד, האוראלית היתד" שרק 
ע״י פיתוח לשון-הדיבור הטבעית — בד,בנד, ובהבעה — 
בחרשים-אילמים אפשר ליצור קשר חי עם השומעים. מאז 
עברו תהפוכות רבות על שיקומם של החרשים־אילמים. 
היום אין חולק על כך שהשיטה האוראלית היא 
היחידה שבכוחד" בסופו של דבר, לפתח לשון-דיבור טבעית 
ככל האפשר, למען שיקומו החברתי של החרש-אילם. כמו¬ 
בן מאוחדות הדעות, שכדי להצליח במשימד, קשה זו יש 
להתחיל בטיפולו המיוחד בגיל הרך ביותר; גילוי הח׳ אפשרי 
כבר בתקופת המילמול הראשונה, בששת החדשים הראשונים 
של חיי התינוק, וכבר אז יש לגרות את שמיעתו בעזרת 
מכשיר-שמיעד, דראזני, ע״י דיבור טבעי מתמיד וקולות־ 
הנאה, כשם שד,דבר נעשה לגבי כל תינוק שוסע. הדעה 
הכללית היום היא, שב 99% מן המקרים אין הח׳ מוחלטת, 
ואין בעיית הטיפול אלא בעיית בחירת המכשירים האקוסטיים 
הנאותים בכל מקרה, עד גיל שנתיים על הבית — ובעיקר 
על האם — לספק לתינוק החרש, ע״י דיבור ברור וטבעי, 
את כל המיטען הלשוני-המילולי שמקבל כל תינוק אחר 
בגילו. בגיל שלוש לכל המאוחר מתחיל חינוכו הסדיר בגנון, 
ומאוחר יותר — בגן. לגבי שלב-חינוך זד, נטוש הוויכוח 
בין הרוב המכריע, הדוגל עדיין במסגרת חינוכית נפרדת 
לגבי ילדים חרשים — מטעמים של נוחות מקצועית 
ובין אלה התובעים את חינוכם בין ילדים שומעים. בבריה״מ, 
למשל, מלמדים את החניכים הפעוטים מגיל שלוש בפנימיות 
סגורות את השימוש בדאקטילולאליה (=דיבור- 
באצבעות), המבוססת על א״ב של אצבעות-ד.ידיים, כדי 
לד,גיע במהירות גדולה יותר לרישום מדוייק של הצירופים 
ההגאיים במלים-מושגים גלובאליים, בכתב ובקריאד,. אמנם 
חסידי השיטה הדאקטילית מטעימים במיוחד, שבד־בבד עם 
השימוש בא״ב-ד,אצבעות מאמנים את כל הילדים בהניד, 
ובביטוי המלים שנלמדות בדרך זו ובקריאד,-מד,שפתיים, כדי 
שיוכלו להבין בזדרך חזותית את הדברים הנאמרים בעל-פד,. 
הכל מציינים את הדאקטילולאליה כשיטת-עזר לתקופת- 
מעבר, כדי לאגור בזמן הקצר ביותר את המיטען הלשוני 

ע■ 



115 


חרשות־אלמדת 


116 


הדרוש להתפתחותו הרוחנית של הילד החרש, אך המטרה 
האמיתית היא — להקנות לחרש־אילם מכשיר לשוגי־מילולי 
בדרך הא 1 ראלית. השיטה המשולבת — הדאקטילית־ 
אוראלית — בחינוך חרשים־אילמים נהוגה מראשית 
המאה ה 20 ב 1108€ ס€ שבוושינגטון! מוסד זה 

הצליח להקנות לחניכיו, נוסף על החינוך בשלבים היסודי 
והתיכון, גם את האפשרות להגיע לאוניברסיטה — היחידה 
בעולם — להרשים. שיטה משולבת זו היא ביסודה שיטה 
אוראלית, ורק בגיל 10 משלבים בה את הא״ב הדאקטילי, 
שהוא, פרט לשינויים קלים, הא״ב של דה ל׳אפה. את הסימון 
באצבעות מבצעים המחנכים בקירבת הפה, לרוב יחד עם 
הביטוי שבעליפה! בשלבים הראשונים מאייתים כל מלה בדרך 
דאקטילית במלו*א הדיוק הפ 1 נטי. כל החניכים משתמשים 
במכשירי־שמיעה, קיבוציים (בכיתות) ואינדיווידואליים. — 
שיטה אחרת להקניית הדיבור הטבעי לחרשים־אילמים, 
המתבססת על סימבוליזאציה הזותית־מגעית 
בתוך מעגל אקוסטי רב־חושי, הונהגה לראשונה 
בביה״ס לחרשים "ניב" בחיפה. היא מביאה בחשבון את 
המסילות התחושתיות הנוחות ביותר לכל חרש־אילם — 
החזותית, המגעית, השרירית והקינאסתטית —, שעשויות 
להיקלט במערכת־העצבים המרכזית במוח כתהליך סימולטאני 
מצרף, כשכל הגה הכלול בתוך המלה או המלים מהווה 
תוצאה סופית של סינתזה סגסורית למעשה, הסמלים הם 
פשוטים בתכלית, ונוצרים ע״י התקנה סופית של כלי־הדיבור 
(ה׳טפתיים, הלשון, השיניים, החך וכר), אך דיוקם הפיסיו¬ 
לוגי הוא מוחלט, והתקנה נתונה מונעת כל אפשרות ליצור 
בל הגה אחר. יתרון נוסף לשיטה זו— שהיא דינאמית, כלו׳ 
אינה מבטאה כל הגה בנפרד, אלא מצרפת את ההגיים למלים 
ולמשפטים, ע״י תנועה רצופה של האצבעות או היד, העוברת 
מהתקנה פונטית אחת לשניה בקצב המתאים לביטוי המלים 
או המשפטים (ציוד 2 ). ע״י השימוש בשיטת הסימבוליזאציה 



ציור 2 . הססיים המקוביים כ׳ט־טה הפונטית החוותית־םנעית 


הזאת מוגש לילד החרש־אילם, בגיל הרך ביותר, מכשיר 
טבעי ונוח ביותר ליצירת מלים־מושגים, הנקלטים בקלות 
בזכרון, ורק במקרים בודדים יש צורך בתירגול מיוחד של 
כלי־הדיבור עצמם ליצירת ההגיים השונים בנפרד. 

משמעותו של מושג המעגל הרב-חושי מעורה בהכרה, 
שקליפת־המוח עשויה איזורים סגסוריים רבים, הפועלים 
בשעת גירויים מילוליים שונים,'ורשת סבוכה של סיבים 
עצביים מקשרת את ה ק ל י פ ה עם הגרעינים האפורים של 
ה ת ת ־ ק ל י פ ה, ובאמצעותם נאגרים הגירויים הסנםוריים־ 
מוטוריים. בתת*קליפת המוח מתואמת הפעילות המגוונת של 
האיזורים התיפקודיים השונים של קליפת המוח עצמו. 



■כיטת הכסא ים הפווטית התוותית־סנקית כתוך מעני? אקוסטי רב־חרפי 
ואפי א צאיוקו 


שיטה זו הביאה לידי השגים ניכרים. כתוצאה מהשימוש 
בה במשך 3 השנים האחרונות, נתאפשרה, למשל, אינטגרא¬ 
ציה מלאה של 35 מבין חניכי ביה״ם לחרשים בחיפה 
בכיתות של ילדים שומעים בשני בתי-ספר יסודיים מעולים 
באותה העיר. 

חלק חשוב מאד משיקומו החברתי של החרש־ 
אילם הוא הכשרה מקצועית מתאימה, לשם הבטחת 
קיומו ועתידו. ההוראה המקצועית היא חלק בלתי־נפרד 
מהתהליך הפדגוגי בבתי־הספר לחרשים בבריה״מ; נוסף על 
כך קיימים שם מוסדות מיוחדים להכשרד, מקצועית ממש 
בפיקוחה ותמיכתה של הממשלה, לתקופה של 5 שנים. 
בפולניה, באיטליה, בפינלאנד קיימים מוסדות-הכשרה דומים 
ל 3 שנים. בשוויץ מפתחים, במסגרת החינוכית הכללית, את 
הכושר המאנואלי, ובשנה האחרונה ניתנת הכשרה קדם־ 
מקצועית ממש. 

מבחינת ההשתלבות החברתית של החרשים־ 
אילמים, יש לפעול בכל האמצעים לשבירת חומת הבדידות 
המקיפה את החרש־אילם, ע״י יצירת מגע עם החברה 
השומעת בכל שטח אפשרי: מקצועי, אמנותי, תרבותי. אולם 
משימה זו קשורה קשר הדוק עם הרמה החינוכית שיש 
להקנות לחרש לפי היסודות המקובלים, בעיקר מבחינה 
לשונית, בבתי־הספר הרגילים. מבחינה זו מעיקה במיוחד 
בעיית החרשים־אילמים המבוגרים, הנתונים במצב של 
בערות מוחלטת, ומספרם לפי אומדן זהיר של "אונסקו" 
מגיע לחצי־מיליון לפחות בארצות השונות. 











117 


חרשות־אלמומ 


118 


בישראל עדיין לא נעשה מיפקד כללי של מקרי זזח״א 
בין בני כל הגילים. מגילאי שנות חובת־הלימוד נקלטו 
כ 400 — 450 במסגרת חינוכית מוכרת (בת״ם לחרשים בירו¬ 
שלים, בתל־אביב ובחיפה וכיתות לימודיות קטנות בערים 
אחרות), והם אינם אלא חלק מן הנזקקים לחינוך זה. קיימת 
בישראל גם אגודת חרשים־אילמים ארצית, שמספר חבריה — 
רובם בגיל צעיר — הוא כ 1,000 . מספר החרשים־אילמים 
המבוגרים, הנתונים ברובם במצב של בערות מוחלטת, מגיע 
לכמה אלפים. לפי אומדן זהיר מגיע מספר החרשים־אילמים 
בארץ כולה ליותר מ 4,000 . מספר זה — שהוא גבוה מאד 
יחסית (ר׳ לעיל, עמ׳ 110/11 ) —הוא תוצאה מאפיה המיוחד 
של העליה מצפון־אפריקה, ובמידה פחותה מזה — אף 
ממזרח-אירופה. 

; 1940 <חחבדחגן^^ 5 .? 

־ע 4 // ; 1950 ,ת<)ז 010 

; 1957 , €15 * 11 *ז~ 45 ' 50111 ז.י>^/ /ו*/מ? 1 מ ^ 1 

,זל 1 ^(^^ 1 ^^־< 4 ן ״מ . 13 ; 1953 

4 ; 1954 מ/ 5 ז) 1 )'ז 0 ^ 1 (ז 

)(> ./) * 1 / 0 1 ת 51€ ^- 111-3 *^ 1/15 ' 

. 0 ; 1954 ,( 19 ,יי. ז: 11 ) ז► )*! 1 ( 1 ^מ 1 ז 1 ; 13€ ^ ן 1 ^^^<[ 5 

■סז?) /מ 1 /וממעא^ז.^ #4 ו 74 מג/ 

^ ,^ז־ 1 :א 01 מ .^ 1 - .^\\ ; 1955 .( 14 ,^ורתז 1 }ת 1 

/ 0 י}^/'! ,^׳ו€נ 111 '.> 1 אז"^ ,£ ; 1959 

, 1963 ,(^' 0111 ו 1 >ו^ 0 ^ 5 , 31 ס( 1 שו!! ת<)£ .ז׳^חסס ¥0710 ^■) 

א. צ. 

שיטות-ה משפט השונות מימי־קדם התייחסו אל הח״א 
כאל מום הגורע מכשירותו המשפטית של האדם. היעדר 
אמצעי־הידברות נאותים עם חרש-אילם שלל ממנו את 
האפשרות להגיע לרמה שכלית והשכלתית של אדם רגיל, 
ויצר את ההנחה שהוא משול לילד ואינו מסוגל לכלכל את 
מעשיו, לשמור על רכושו ולקבל על עצמו התחייבויות. רק 
משפותחו שיטות מדעיות להקניית ידע לחרש־אילם, נעשה 
הוא — פרט למיגבלות מסויימות בענייני המעמד האישי — 
שווה לכל אדם בכשירותו המשפטית, אלא אם כן מומו פוגם 
במידת הבנתו או ביכלתו לנהל משא־ומתן עם אחרים. 

במשפט העברי החרש (עפ״ר במובן של החרש־ 
אילם) משולל כשרות משפטית מדיךתורה. הוא נכלל בסוג 
הבלתי־כשדים יחד עם "שוטה וקטף, ממנים לו אפוטרופוס 
על רכושו, והוא פטור מאחריות בדיני־נזיקין. אבל מכוח 
תקנות־חכמים הותרה לחרש — שהוא בעל הבנה סבירה — 
השליטה בדרכי קניין ובמטלטלין במידה הדרושה למחייתו 
ולכלכלתו. כמו־כן תיקנו חכמים בשביל החרש־אילם דיני 
קידושין וגירושין ("מדברי סופרים", "בלתי־גמורים מן 
התורה": שו״ע אהע״ז, מ״ד, א׳). לעומת זה אין החרש ראוי 
להיות תובע או נתבע בדין, ואין משביעים אותו (שם, ח״מ, 
צ״ו, ה׳): כמו־כן הוא פסול לעדות, כיוון שהעד צריך להעיד 
בפיו ולשמוע את דברי הדיינים (שם, שם, ל״ה, י״א). האילם 
השומע ואינו מדבר הרי הוא כפיקח לכל דבר (חג׳ ב׳, ע״ב! 
רמב״ם הל׳ אישות, ב׳, כ״ו), אלא שהוא צריך בדיקה אם 
דעתו מיושבת עליו(משג׳ גיט׳, ז׳, א׳: רמב״ם הל׳ גירושין, 
ב׳, ט״ז, והל׳ מכירה, כ״ט, ג׳). כמו־כן חייב הוא בכל מצוות 
התורה פרט לאלו שהאמירה והקריאה היא חובה בהן(חליצה, 
סוטה), אבל חייב הוא בברכות, בתפילה ובקריאת־שמע, שכן 
יכול הוא לצאת ידי חובתו ע״י האזנה לאחרים. לעדות פסול 
האילם, שכן אין עדות מפי הכתב (גיט׳ ע״א, ע״א), אולם 
לחתום את שמו כעד על גבי שטר כשר אף האילם (לפי דעת 
רוב הפוסקים). 


במשפט הרומי. בימי גיוס לא היה חרש־אילם כשיר 
לעריכת צוואה או לשמש כעד לצוואה, שכן לא היה מסוגל 
לקחת חלק, בדיבור או בשמיעת האחרים, בטקס שהיה יסוד 
הכרחי במתן גושפנקה חוקית לצוואה. כדי לרכך דין זה 
נקבע, שהזכות לעריכת צוואה ע״י חרש־אילם יכולה להיות 
מוענקת ע״י הקיסר. יוסטינ^נוס (ע״ע) ביטל את הפסלות 
לעריכת צוואה, במקרה שהמום לא היה מלידה. חרש־אילם 
היה פסול לחלוטין לשמש כאפוטרופוס. לגבי כשירותו לפעו¬ 
לות משפטיות אחרות שימשה שיקול מכריע מידת הבנתו, 
ובמקרה שלא היה כשיר, נתמנה עליו אפוטרופוס כדי לדאוג 
לפעולות שהוא עצמו לא היה מסוגל לבצע. 

בחוק הגרמני נקבעות אחריותו של חרש-אילם וכשי- 
רותו לפעולות משפטיות בכלל בהתאם למידת הבנתו. הוא 
מזוכה מהאשמה פלילית, אם לא היתד. לו ההבנה הדרושה 
כדי להכיר במשמעות הפלילית של מעשהו, וכן אינו אחראי 
למעשה־נזיקין, אם בשעת מעשה לא היתה לו ההבנה הדרושה 
כדי להכיר את מהותה של אחריות זו. לעומת זה יש לו 
כשירות מלאה לערוך צוואה: רק לגבי צורת צוואתו קיימות 
הוראות מיוחדות. חרש־אילם אינו פסול לעדות. 

החוק הצרפתי מכיר בח״א כבסיס לפסלות משפטית רק 
במידה שהמום גורם לליקוי שכלי, אם חרש-אילם איננו לקוי 
בשכלו ומסוגל להביע את רצונו — כגון ע״י אמצעי-הביטוי 
הנלמדים היום — הוא כשיר לכל פעולה משפטית. הוא יכול 
לבוא בברית־נישואין, לתת מתנות בחייו ולעשות צוואה 
בפני הנוטריון, בתנאי שהוא מביע את כוונתו באופן ברור 
ומסוגל לקבל הסברים, חרש-אילם שיודע לכתוב — מוסמך 
לקבל מתנה בעצמו, ואם לא כן — ממנים לו אפוטרופוס 
מיוחד למטרה זו. החוק הצרפתי מתנה את האחריות הפלילית 
בהבנת מהות המעשה וביכולת הכוונה והפעלת הרצון 
לביצועו: חרש-אילם אחראי למעשיו הפליליים ככל אדם, 
אם נתמלאו בו התנאים האמורים. 

במשפט האזרחי בישראל לא הוצא החרש-אילם 
מכלל כשירות לפעולות משפטיות, אלא אם מומו גרם לליקוי 
בשכלו והוא מוכרז בפסק־דין של בית-המשפט כפסול-דין, 
החרש-אילם כשיר למתן עדות בכל משפט, לרבות משפט 
פלילי, בתנאי שהוא מבין את טיב השבועה ויכול להתבטא 
ע״י תנועות וסימנים או ע״י כתיבה. כמו-כן נישא הוא גם 
באחריות פלילית מלאה למעשיו, אלא־אם־כן אינו מסוגל 
להבין את הליכי המשפט: במקרה זה דינו כדין אדם שאינו 
בר־דעת ואינו מסוגל לעמוד בדין. 

כללים אלה קיימים גם באנגליה ו ב א ה ״ ב: באנגליה 
חרש-אילם כשיר להיות צד לחוזה — אם הוא מסוגל 
להבינו ולבוא בברית־נישואין. 

א. גולאק. יסודי הסשפט העברי(ר׳ מפתח: חרש), תרס״ג 1 
ם. דייקן(דיקשטיין), דיני נישואין וגירושין, 221 , תשט״ז: 

י. י. ויגברג. חרש שלמד לדבר לצרפו לעשרה (שגה בשנה), 
תשל״ד : , 827 , 1 , 11/11 ) 011 ^ 07 .!מ?!:, ־ 3171 ^ 7 , 101 מ 13 ' 1 

) 011 ) 7 , 11 נו 3 זזג 0 .מ ; 1000-1901 , 831 , 768 , 720 , 55 , 111 
;'' 1913 , 641-643 , 1 ,.^ 17-071 ! 710 ) 17 11 <>ז 0 ) 4 . 1/1(01■. (1 1x01 

,ז 111 ת; 5011 .£-ס. 7 ל 1.1 ,? ;יי 1926 , 71 ) 17:11111011071 .וזוו 1 <> 5 •א 

■א :'■" 927 ! , 228 ,) 1 ו/ 1 ) 017 ■/!^'. .!/)! 11 ) 11 ) 111 /- 7 ו 1 ) 7 

, 178 , 11/1 ) 11 ) 1/1 ) 01 ) 0 . 11 107 1 /) 1 ) 17 ; 17 )!)^) 5170 001 ,(.,:.!־ 141 ) 
,:סוס! 110777071 [ס ^/ 1 ו 110 !)) 7 1 ! .//' .//' ;"' 1931 

) 1/1 077 ) 0111 ) 77 4 , ,?זסתז׳^ו^! . 11 .( ;" 1932 , 288 , 151 
,ס ;'*' 1940 ,\ 0 (]מ[ , 11 ,)) 71 ) 111 ). 7 / 0 771 ) 57 ^ 7 ! . 7 ) 1771 /י 10 ^ 171 / 
. 1571 , 705 , 1 /) 0 (/: 73 ) 7 ) 0 )) 1 /) 11 ' 7 )^ 07 ! 1 ,(.,:;!: 141 ) £313001 
, 574 , 1 ,/סוס! 111/1 ^ 771 /ס ץ x ^ה 0 ו| 1 וט , 111 ,״ 0 ן ;"' 1957 

,' 1961 ,/ 00 ! ) 01 ) 771 0777071 ) 1 , 113 ^ 1,03 .מ ; 1959 


יה. כ. 



119 


תשכון — תשכון אינסיניטסיימל' 


120 


חשבון, עיר עתיקה בעבר־הירדן, בירת סיחון מלך האמרי 
(במד׳ בא, כו), שנכבשה בידי בבי ישראל בתחילת 
פלישתם לא״י! מקומה, כנראה, הכפר חסבאן, בבלקא הדרו¬ 
מית. העיר נכללה בנחלת שבט ראובן (במד׳ לב, לז) או 
שבט גד (יהו׳ כא, לז, ועוד). אח״כ היא נזכרת כעיר מערי 
מואב (ישע׳ טו—טז! ירמ׳ מח)! יתכן שאבדה לישראל בעת 
המרד של מישע מלך מואב נגד בית עמרי. ח׳ נכבשה, 
כנראה, שוב ע״י יוחנן הורקנוס בתחילת מלכותו ונמסרה 
ע״י נכדו הורקנוס לנבטים, ומהם נלקחה ע״י הורדוס, שייסד 
בה מושבה של חיילים משוחררים. בפרח המרד ברומאים 
ב 66 הותקפה ח׳ ע״י היהודים. ב 106 סופחה לפרובינציה 
הרומית ערביה. במאה ה 3 לסה״נ נקראה בשם אורליה 
אסבוס, ולאחר הכיבוש הערבי היתה לבירת מחוז בלקא עד 
לתקופת הממלוכים. 

ם. אבי-יונה, גיאוגרפיה היסטורית של א״י, 35 , 39-38 , 

56 ־ 57 ׳ 151 ־ 152 ^# 1949 ; 171 .^ 1 

; 1939 ,( 2-251 ^ 2 , 1|-X^X ^ז\ X 

, 53 , 22 ^ 1 ־;/ 1 ^ 

. 1941 , 108 

חשבון אינפיניטסימלי (חא״פ) (מלאט׳ מ 1 ט; 11£11111 נ, 

אין־סופי^ בלתי־מוגבל), מקצוע בסיסי של המאת־ 

מאטיקה הגבוהה החדישה ? שיטה המשתמשת בתאוריה של 
הגבול (ע״ע, עם׳ 209/10 ) לחקר בעיות רבות של האנליזה 
(ע״ע, עמ׳ 595/6 ), החהא״פ חיה — ומוסיף להיות — מכשיר 
רב־יכולת בפיתוח החשיבה המאתמאטית ובפתרון בעיות 
חישוביות ומעשיות במדעי־הטבע, בהנדסה ובמדעים, 
ובמקצועות אחרים. 

החהא״פ נחלק לשני חלקים: החשבון הדיפרנ¬ 
ציאלי (ח״ד) והחשבון האינטגראלי (חא״ט). 

א. החשבון הדיפרנציאלי מתפתח מבחינה 
גא ומט רי ת מן הבעיה של קביעת משיק לעקום באחת 
מנקודותיו כמצב גבולי של החותכים ז מבחינה פיס י ק א¬ 
ל י ת — מן הבעיה של קביעת המהירות של גוף נע ברגע 
(נקודת-זמן) מסויים. אלה הן שתי המדושות של הבעיה 
הכללית — לקבוע את ההשתנות של גודל משתנה באחת 
הנקודות של הרווח (המרחבי או הזמני) של השתנותו! 
לקביעה זו חשיבות מכרעת לגבי האפשרות של תיאורו 
המדוייק ושל וזק רו של כמעט כל תהליך טבעי או טכני. 

לשם הסברת שילובו של החה״ד — ושל החהא״ם בכלל —־ 
במושגי הפונקציה והגבול, נציין ב x ערך ממשי כל־ 
שהוא ובג ול — שני מספרים קבועים (ג 1 > 3 ). קבוצת כל 
הערכים x המקיימים את התנאי ל ^ 3 ^ x מהווה את ה ק ט ע 
הסגור [ל, 3 ]. אם לכל x בקטע הנתון מתאים ערך ץ 
מסויים, קיים קשר פונקציוני בין ערכי x וץ! x הוא 
גודל משתנה, וץ הוא פונקציה של x , 
ציון: ( x )£ = ץ, 

שהיא מוגדרת בקטע [ל, 3 ]. הגדרת הקשר הפונקציוני יכולה 
להיעשות בדרכים שונות: 

( 1 ) ע״י ביטוי מאתמאטי פשוט, למשל 3 + 2x = ץ! 

אם נציב במשוואה זו ערך מספרי ל x , נוכל לחשב את 
הערך המתאים של ץ! 

( 2 ) בעזרת תיאורים גראפיים, כנהוג בגאומטריה האנלי¬ 
טית (ע״ע): במערכת-צירים נתונה נציין על ציר- x קטע 
נתון [ל, 3 ] , ומעל לכל x בקטע נציין את ערך ץ המתאים 1 


במקרה של קשר פונקציוני פשוט נקבל מעל לקטע קו 
עקום, המתאר את הפונקציה הנתונה. 

מן התכונות המאפיינות פונקציה נתונה נודעת חשיבות 
מיוחדת ל ר צ י פ ו ת (או אי-הרציפות): נניח ( x )£ מוגדרת 
בקטע [< 3,1 ]! בנקודה X0 השייכת לקטע יש ל( x )£ הערך 
(,) x )£. נעיין בערכי( x )£ המתייחסים לערכי x הקרובים מאד 
ל,) X , אך אינם זהים עמה. ייתכן שערכי( x )£ בנקודות אלה 
רחוקים מאד מן הערך ( x0 )£. אך ייתכן שבהתקרב x (מימין 
ומשמאל) אל הנקודה ,) X שואפים הערכים המתאימים של 
( x )£ לגבול קבוע! אם גבול זה שווה ל( x0 )£, דבר זה מצויץ 
בנוסחה ( 1 ) ,(״ 1£(x) = £(x ז^ 11 

X —^ X0 

ובמקרה זה ( x )£ רציפה בנקודה X0 (ע״ע גבול, עמ' 
210 י), כוחה של הגדרה זו יפה גם אם הערך X0 מתלכד עם 
אחד הקצוות ( 3 או ל), אלא שאז יש להתחשב רק בערכי 
( x )£ שמימין ל 3 או שמשמאל ל< 1 . 

אם ( x )£ רציפה בכל נקודה של קטע נתון, היא מוגדרת 
כרציפה בקטע! אם היא רציפה גם בקצה 3 מימין 
ובקצה ל משמאל — היא רציפה בקטעהסגור. פונקציה 
( x )£, שהיא רציפה בקטע סגור נתון, היא חסומה שם, 
כלו׳: קיימים שני מספרים קבועים !.>£ ו,^ 1 שלגביהם כל 
ערכי( x )£ בקטע מקיימים את אי-השוויון ^ ( 1^.1 ^ £(x . 
כמו־כן קיימת בקטע הסגור נקודה אחת לפחות שבה יש 
ל( x )£ ערך-מכס י מום, וכן נקודה אחת לפחות שבה 
יש לה ערך־מינימום. אם ערכי ( x )£ בשתי נקודות 
שונות של הקטע הם ^ ו 8 , השונים זה מזה, ואם ס הוא 
ערך כל-שהוא בין ו 8 — יש בקטע נקודה אחת לפחות שבה 
^=( x )£. אם ( x )£ ו(*) 8 הן שתי פונקציות רציפות 
(בנקודה מסויימת או בכל הקטע), אז גם הפונקציות הבאות 
הן רציפות שם: ,( x) + 8:(x )£ 

,( x) - 8(x )£ 

,(*) 8 •(*)£ 

וכן גם ( x)/8(x )£, אם ( x )£ אינה אפס. פונקציה רציפה של 
פונקציה רציפה גם היא פונקציה רציפה. 

הפונקציה הנגזרת! חקירת אופן ההשתנות 
של ( x )£ נתונה בקטע [ל, 3 ]. לנקודה x0 באותו קטע מתאים 
הערך (ן> x )£, ולנקודה אחרת x מתאים הערך ( x )£. ההפרש 
( x)-£(x0 )£ מביע את השתנות הפונקציה במעבר מ x0 ל x , 
כשהשתנות המשתנה x היא ,) x-X . המנה 

_ 0 )£^^ 2 ^)£ 

X-X0 

מביעה במובן ידוע את ההשתנות הממוצעת! אילו, למשל, 
היה המשתנה x מציין זמן והפונקציה ( x )£ מתארת תופעה 
התלויה בהשתנות הזמן, היתד■ המנה הזאת מביעה את 
המהירות הממוצעת של השתנות התופעה, כשערכי 
x מתקרבים יותר ויותר לערך ״ x — לשון אחרת: כש x 
מתקרב ל X0 משמאל ומימין ושואף להתלכד עם X0 —, ייתכן 
שערכי מנה זו יימצאו כולם שואפים לגבול מסויים, שאותו 
מציינים (לפי לאגראנז׳) בציון ( x0 )'£: 

( 2 ) /^^),^^^)£^:_( 5 ) 1 

״ x X0 x - x 

( x )£ נקראת ״גזירה בנקודה ״ x ״ והערך ( x0 )׳£ הוא 
״המספר הנגזר״. אם ( x )£ גזירה בכל נקודה של קטע נתון¬ 
. שם טעות־דםום: 11111 ^ ת 1 נ 1 

■ד סס < ^ x —> X0 



121 


חשבץ אינפיני&זסימלי 


122 


היא ״גזירה בקטע״. כך נקבע קשר פונקצי^ני בין ערכי x 
בקטע והערכים ( x )׳£, שהוא "הפונקציה הנגזרת" 
מ( x )£. לפי שיטת־סימון אחרת (של ליבניץ) מציינים את 
השתנות המשתנה (״ x-x ) ב x ^, ואת ההשתנות של( x )£=ץ 
בץ^. כש x שואף ל״ x , שואפת x ^לאפם. אם המנה x ^/ץ 4 
שואפת לגבול מסויים כש x ^:/ שואפת לאפם. מצויין גבול 
זה בציון 1x ^/׳< 1 ^ : 

^ י״ 11 ומכאן-( x )׳£^■<נ< 

x ^1x !^ 


הביטוי איננו מנה של שני מספרים: הוא ציון לגבול 
של מנות. לציונים 1x ^ ו^ג! אין, איפוא׳ משמעות עצמית. 
אעפ״כ ניתן לחשב בביטויים מסוג x ן^/ץ 1 ) באופן פורמאלי 
כאילו היו מנות רגילות. למשל: אם ( x )£ = ץ היא פונקציה 
גזירה של x , ואם x היא פונקציה גזירה של משתנה 
אחר ז׳ 0 ) 8 = x , נמצאת ץ פונקציה של ז (באמצעות 
8(0) : (x )£ (!)? ץ. הפונקציה 0 )? גזירה לגבי ערכי 

£ מתאימים, וקיים: 


? ׳= (£)׳ £(x).80 ) 8 ,( 0 ) 8 )׳£= 0 )׳ , 


כלו׳ 


(1x <1[ 


(££ 


נוסחה זו לא נתקבלה כתוצאה של צימצום שברים ב״גורם" 
x |^, אע״פ שמבחינה פורמאלית היא נראית כך. אם הקשר 
בין x וץ הוא הדדי, ז״א ( x )£ ץ וגם (ץ) 8 = x (למשל: 
אם 2x = ץ, הרי ץ£ = x ), נקראות £ ו 8 "פונקציות הפד 
כות זו לגבי זו״. אם קיימות הנגזרות ( x )׳£ ו( x )׳ 8 (ואם 
( x )׳£ שונה מאפם), קיים: 

x) )׳£/ 1 = (ץ)׳ 8 , כלו׳ 

^x 


גם זה נראה כאילו מושב לפי כללי החשבון בשברים, 1x ^ וץ 1 ] 
נקראים בשם ״ה ד י פ ר נ צ י א ל של x ״ ו,.ה ד י פ ר נ צ י א ל 
של ץ״, וניתן לסכם: x ן)( x )׳£ ^ץ 1 >. זהו "הכתיב הדיפרנ¬ 
ציאלי", שבו משתמשים מטעמי נוחות (בירוד בח' האינטג¬ 
ראלי, ר׳ להלן), אך למעשה אין לו משמעות אחרת אלא 

ש( x )£ גזירה ושקיימת הנגזרת ( x )׳£ שציונה -^ך • 


בתיאור גראפי (ציור 1 ) מתקבלת התמונה הבאה: על 
ציר- x (במערכת-צירים במישור) נקבע קטע [נ 13,1 , והקו 
העקום מתאר את הפונקציה ( x )£ המוגדרת בקטע. אורך 
הקטע ״א'״ x שווה לערך (״ x )£, ואורך ־,< x שווה ל( x )£. 

מקביל לציר- x וארכו ,) x-X , ואורך הקטע הוא 
(,) x)-£(x )£. לפיכך מביעה המנה (״ x0)) / (x-x )£״ ( x )£) 


את טנגנס הזווית ס, 
הנוצרת' בין הישר 
העובר דרך "א ו א 
ובין ציר-%. אם x 
משתנה ושואף ל X0 , 
משנה הישר א״א 
את מצבו ושואף (אי 
אינו שואף) למצב 
גבולי קבוע. א ם 
קיים מצב גבולי 
כזה כש x מתקרב ל X0 
בין מימץ ובין 
משמאל, הרי הישר 





הגבולי הזה הוא משיק לעקום .>! בנקודה "א (בהתאם 
להגדרה הגאומטרית של המוטג "משיק"). המנה 

(״ x-x ) / ((״ x)-£(x )£) 

שואפת גם היא לגבול קבוע, השווה לטאנגנס הזווית 
הנוצרת בין המשיק ובין ציר־ x . קיום הגבול ( 2 ), כלומר 
גזירות הפונקציה בנקודה X0 , וקיום המשיק בנקודה "א 
קשורים זה בזה. אם ( x )£ אינה גזירה בנקודה <, x , אין במצי¬ 
אות משיק לעקום.>! בנקודה המתאימה "א. כאן מתגלה הקשר 


הקיים בין החה״ד (חישוב 
הנגזרות) ובין בעיית המ¬ 
שיק. 

דוגמה קלאסית היא חקי¬ 
רת 3 הפונקציות הבאות: 

(א) ^ 5111 — ( x )£ 

(ב) 5111 x) = X )£ 

(ג) ^ 5111 ^ x) = X )£ 

הביטויים(א), (ב)ו(ג) מגדי¬ 
רים פונקציה ( x )£ בכל נקו¬ 
דות הקטע 1 + ^ 1 ^ x -, פרט 
לנקודה 0 = להשלמת 
ההגדרה בקטע כולו נגדיר 
0 = ( 0 )£. בנקודה 0 = ״ x 
הפונקציה (א) אינה גזירה 
וגם לא רציפה, הפונקציה(ב) 
רציפה שם אבל לא גזירה, 
והפונקציה (ג) גזירה (ורצי¬ 
פה)—דבר הנראה לעין 
בתיאור גראפי של 3 הפונק: 



)ייור 2 

(ציור 2 ). 


תכונת הגזירות חריפה מתכונת הרציפות. מהגדרת מועוגי 
הרציפות והגזירות נובע, שאם ( x )£ גזירה בנקודה מסויימת 
X0 , היא גם רציפה שם! ואילו ההיפך אינו נכון: פונקציה 
יכולה להיות רציפה בנקודה נתונה בלי להיות גזירה שם. 
ניתן אפילו להביא דוגמות של פונקציות שהן רציפות בכל 
נקודה של קטע נתון ואינן גזירות בשום נקודה של 
אותו קטע (ויארשטראס ואחרים אחריו). מבחינה אינטו־ 
איטיווית דוגמות אלו נראות מוזרות מאד: קשה לתפוס 
באופן הסתכלותי קו רציף שאין לו משיק בשום נקודה. 
אולם מושג הרציפות אינו מושג הסתכלותי! הוא מתבסס, 
כמו כל המושגים במאתמאטיקה, על הגדרה מדוייקת, 
שאינה מותנית במה שידוע לנר מנסיוננו בחיי יום־יום. 

הכללים לחישוב הנגזרות מסתכמים בנוסחות מעטות אלה: 



( x )׳ 8 + ( x )׳£ = ׳((*) 8 ± ( x )£) 

(1) 


( x )׳£.^ = ׳(( x )£.^) 

( 0 גודל קבוע) 

(11) 


(£(x).8(x))׳ = £(x). 

( x) .6{x )׳£ + ( 8'(x . 

(111) 

(£(x) 

8 _ץ (x)£ ׳ (x)-£(x)8 


(זג 1 ) 

^8(x) 

/ [8(x)]^ 

(אם 0 ^ ( 8(x ) 

אז ( x )׳ 8 (( 8(x )׳£= ( x )׳? 

אם (( x) = £(8(x )?, 

(^) 

לגבי זו 

ג הן פונקציות הפוכות זו 

אם ( x )£ = ץו(ץ) 8 = : 

(■^1) 


( x )׳£/ 1 (ץ)' 8 

וס ול ( x )׳£, אז 



ציור 1 






123 


חשבון אינפייניטסימלי* 


124 


לאחר הגדרה מתאימה של פונקציות אלמנטאריות אחדות 
וחקירת תכונת הגזירות שלהן נוכל לחשב את לוח הנג¬ 
זרות האלמנטאריות: 


נגזרת 

פוג קציה 


0 = ( x )׳£ 

0 = ( x )£ (סגודל קבוע) 

(א) 

^־״ x מ = ( x )׳£ 

״ x) = x )£ (מ מספר ממשי) 
מקרים מיוחדים של (ב): 

(ב) 




- (*)׳£ 

2 x 

£(x) = 


= 008 X 

x ת 81 = ( x )£ 

(ג) 

x ם 51 - — ( x )'£ 

£(x) = 005 x 

(ד) 

־■■■ 2 ^ = ( x )׳£ 

05^X ^ 

£(x) = 1:8* 

(ד׳) 

£ (x) -- , 

£(x) = 0(8 x 

(ו) 

־ ״'׳ 

0 5111 x ז 3 = ( x )£ 

(ז) 


£(x) = 310 005 X 

(זז) 

1!x^ 

* 8 :] 0 ז 3 = ( x )£ 

(ט) 


£(x) = 310 0(8 X 

(י) 

0 ^ 108 = (^)'£ 

, ־ ״׳' 

£(x) = 1085 x 

מקרה מיוחד של (יא): 

(יא) 

£(x) = 1^1x 


£'(x) = 3*111 3 

* 3 = ( 3) £(x מספר חיובי) 

מקרה מיוחד של (יב): 

(יב) 

* 0 = ( x )׳£ 

£(x) =0* 



בעזרת נוסחות אלה ניתן, איפוא. לחשב את הנגזרת של 
פונקציה, אם היא מוגדרת ע״י ביטוי הבנוי מן הפונקציות 
האלמנטאריות בעזרת פעולות־החשבון המקובלות, כגון 
הפונקציות האלגבריות (פולינומים ופונקציות ראציוגאליות 
ואי־ראציונאליות) וגם פונקציות טרנסצנדנטיות רבות. 

חקירת הנגזרת ( x )׳£ שוב יכולה לגלות בה את תכונות 
הרציפות והגזירות. אם ( x )׳£ גזירה, נקראת הנגזרת שלה 
״נגזרת מסדר שני״ (לגבי ( x )£}, וציונה הוא ( x )״£. כיוצא 
בו מוגדרת ה״נגזרת מסדר ת" (ת טבעי), אם קיימות 
הנגזרות בזו אחר זו עד הסדר מ, וציונה הוא ( x )י״י£. בכתיב 
הדיפרנציאלי, שבו מסמנים ( x )£ = ץ, ציוני הנגזרות מן 
הראשונה עד ה״־ית הם; 

ץ״נ) ץי׳!] ^ 

" 1x ).״׳ 15 } '= 3x' ^1x 

חישוב הנגזרות משמש לפתרון בעיות רבות בגאומטריה, 
במכאניקה ובפרקים אחרים בפיסיקה ובמדעים אחרים, 
במכאניקה, למשל, כל הקשור במושג "מחירות" מתבטא 
בחה״ד במושג "נגזרת". בגאומטריה נחקרות בעזרת הנגזרות 
תכונות רבות של עקומים, כגון בניית המשיק, תכונות 
הקמירות, העקמומיות, בעיות מאכסימום ומינימום ועוד. 


פרק חשוב בחה״ד הם הטורים האין־סופיים: 

00 

. . . + ת 3 + • 32 + 31 — ״ 3 2 

1 = 11 

(״ 3 — מספרים ממשיים כל־שהם). לפי נוסחה זו יש לפעול 
פעולה מסויימת (חיבור) אידסוף פעמים, ומשמעותו של דבר 
זה מותנית במושג ה״התכנסות". לשם הגדרת מושג זה ניצור 
את הסכומים החלקיים , 3 ... + ! 3 + ! 3 == .צ, ונקבל סדרה 
אין־סופית של ערכי "צ. אם סדרה זו שואפת לגבול קבוע, 
הטור מוגדר כמתכנס, והגבול הוא סכומו. אם האיב¬ 
רים ״ 3 אינם מספרים קבועים אלא פונקציות של משתנה 
x))x )״^), עשוי הטור (בתנאי התכנסות מתאימים) לשמש 
לתיאור (להגדרה) של פונקציה מסויימת ( .£(x 

נ ו ס ח ת - ט י ל.ו ר (: 101 ץ 3 ' 1 ) מביעה משפט מרכזי 
בחה״ד. היא מושתתת על משפט־רול ( 110110 ) הפשוט: אם 
( x )£ גזירה בקטע [נ 3,1 ] ואם 0 = (< 1 )£ = ( 3 )£, אזי יש בתוד 
הקטע לפחזת נקודה אחת 0 שבה 0 = (ס)'). על סמד משפט 
זה קל להוכיח את משפט הערך הממוצע (או "משפט 
התוספות הסופיות״) של לאגראנז׳: אם ( x )£ גזירה בקטע 
(כ!, 3 ], יש בתוך הקטע לפחות נקודה אחת 0 המספקת את 
השיייוז= 1 ,״ (.)£-(^)£ 

^ =־־ 3 ־-¥־־ 

על סמך הסימון 

3=x , ו 1 + x = נ 1 , 1 {= 3 -ל 

משווים לנוסחה האחרונה את הצורה: 

( 611 + x) + 11£'(x )£ = (ו 1 + x )£ 

שבה 6 מקיים את התנאי 1 > 0 > 0 . 

משפט־טילור מרחיב את הנוסחה הזאת: אם ( x )£ 
גזירה עד הסדר מ בקטע [!{+ x, x ), קיימת בתוך הקטע 
לפחות נקודה אחת י 01 + 0 < 0 < 1) x ), המספקת את 
השוויון 

+ (א)"^ , 2 + ( x )׳£ו 1 + ( x + 11) = £(x )£ 


״^ 1 


^ י 11 -״׳) 


!( 1 -ת) ^ 

נוסחת ה״שארית" היא (לפי לאגראנז׳) 


וערכה פוחת והולך ושואף לגבול 0 כשהטור מתכנס 
(אפשר להביעה גם בצורות אחרות). אם ( x )£ גזירה ככל 
שנגדיל את ס, נעשית נוסחת-טילור לטור טילור 
האין-סופי, ובתנאי התכנסות מתאימים (ובכתיב מתאים) 
מתאר טור זה את הפונקציה ( x )£. הנוסחה והטור משמשים 
לחישוב מספרי של ערכי פונקציות רבות—לוח-הלוגריתמים, 
הפונקציות הטריגונומסריות, המספרים " וס ועוד. 

ביטויים לא-מםויימים הם ביטויים שצורתם 
( x)/5:(x )£ או ( x)-6(x )£ או ( x).£(x )£ או ^''*( x )£, 
וכש x שואף לערך מסויים x0 או לסס לובשים הביטויים 

האלה לכאורה אתהצורה^ או 00 - 00 או 0 ס. 0 ,״ 0 ,״סס,״ 1 . 

בתנאים ידועים אפשר לקבוע את "הערך האמיתי" של 
ביטויים אלה ! גם דבר זה מושג בעזרת נוסחת-טילור. 

החה״ד חוקר גם את הפונקציות של משתנים 
רבים. לשם הדגמה נניח קו פשוט רציף וסגור 
במישור x0¥ . קו זה מחלק את המישור לשני תחומים: 
אחד סופי (פנימי, ¥) ואחד חיצון המשתרע לאין־סוף. לכל 





125 


חשבון אינפיניטסימלי 


126 


נקודה א בתחום 7 מתאימים ערכי x וץ הקובעים את 
מקומה במישור. אם לכל ב x מתאים ערך מסויים של 
גודל משתנה 2 , גודל זה הוא פונקציה (ןי[)} של זל 1 : לשון 
אחרת — של ז ו ג הערכים 2 וץ המתאימים ל^[:(׳ 5 , 2=£(x . 
במקרה זה עדיין ניתן להיעזר בתיאור גראפי במרחב של 
שלושה ממדים: אפשר לקבוע ציר שלישי 7 ניצב בנקודה 
ס למישור x0¥ ולקבוע מעל לכל (במקביל ל 2 ) את 
הערך המתאים לזין; נקבל מישמחים (ובתנאים מיוחדים — 
קווים עקומים) במרחב של שלושה ממדים. אי־אפשר להיעזר 
בתיאורים גראפיים כאלה במקרה של שלושה משתנים ויותר; 
אעפ״כ ניתן להבין את משמעות הציון ((<)£ גם כש 4 < תלוי 
בשלושה ערכים ( 2 ,ץ , x ) או אף ביותר. פונקציות כאלה 
נחקרות תחילה בדרך האנלוגיה למקרה של משתנה אחד, 
אך אנלוגיה זו אינה שלמה: אמנם ההגדרה של תכונת 
הרציפות ומשפטים אחדים הקשורים בה דומים למה שנקבע 
לגבי פונקציה של משתנה אחד! אולם מושג הנגזרת כבר 
אינו פשוט במקרה של משתנים רבים. מכאן נובע המושג של 
נגזרת חלקית. הפונקציה (ץ, x )£ נחקרת תחילה כאילו 
היתה של משתנה אחד x (ו ץ גודל קבוע), ואם קיימת 
נגזרת (לפי ההגדרה במקרה של משתנה אחד) היא מוגדרת 
כ״נגזרת חלקית לפי 2 ״ של (׳ג, x )£, וציונה (בכתיב 

דיפרנציאלי עתה נחקרת (ץ, x )£ כאילו ץ הוא 

המשתנה (ו x קבוע), ועי״כ מוגדרת "נגזרת חלקית לפי \׳/ 
וציוני׳ :,ז (או והוא הדין לגבי נגזרות חלקיות מםדר 

שני, שציונו ״£, ״£ (או , ^), (נגזרות חלקיות 

של ;£), וגם ״£, ;;ז (אי ,^^^), (נגזרות חלקיות של 

; 1 ); וכך ממשיכים לגבי סדר שלישי וכר. נוסחת־טילור 
(מורחבת למשתנים רבים) היא אמצעי חשוב לחקירת 
פונקציות כאלה. 

ב. החשבון האינטגראלי (חא״ט) צמח מבחינה 
גא(מטרי ת מן הבעיה של קביעת שטחה של צורה 
מישורית בעלת קו־גבול עקום או של קביעת נפחו של גוף 
בעל שטח־פנים עקום (מקבילה לה הבעיה הפיסיקא־ 
לית — לקבוע את אורך הדרך 
שעובר גוף נע בזמן מסויים, אם 
ידועה מהירותו בכל רגע), הרעיון 
היסודי של החהא״ט כבר גלום 
בשיטת־ ה מיצו י, שבה השת¬ 
מש ארכימדם (ע״ע) לפתרון 
בעיות כאלה, שאחת מהן, למשל, 
היתה קביעת שטחה של הפרבולה 
כ% משטחו של המלבן שבו היא 
רשומה. אולם לדרכו של ארכימדס 
לא נמצאו ממשיכים במשך כ 2,000 
שנה (ר׳ להלן, עט׳ 130 ). 

היום ניתן לנסח את בעיית 
שטח־הפרבולה ואת פתרונה בידי 
ארכימדם כדלקמן: אם נוסחת הפר־ 
בולה היא ^ ץ (ציור 3 ) ואורך ^ 
בסים המלבן שבו רשומה הפרבולה 
הוא נ 1 , גובה המלבן הוא 



ושטחו ^ל. נחלק את ל ל" חלקים שווים, שארכם ונבנה 
עליהם מלבנים פנימיים וחיצונים, סכום השטחים של המל¬ 
בנים הפנימיים (״ 5 ) קטן משטח הפרבולה 5 ; סכום החיצונים 
^ 5 ) גדול מ 5 : 

*ל 

ף״ + ...+ ^ 3 + ^= 2 + ^ = 

3 ( 1 

וכיוצא בו: ף( 11-1 ) + ...+ " 2 + " 1 -" 0 )^ 1 (ב) 

סכום טור ריבועי המספרים הטבעיים• מ 1 עד ת הוא: 

( 1 + מ 2 )( 1 ת) מ 5 

יייפי־ו־ (ב+ 2 )(^+ 1 )־נ 1 !-; 5 

כש״ גדל עד ־>= , שואפים ערכי * 5 לגבול 
^ל^ = * 8 וז 111 

00 ►—ח 

גם ערכי ״ 8 שואפים לגבול ^ל שהרי — = וערך 

זה שואף לאפס אם מאי־השוויון* 5 > 8 >״ 5 נובע: 

8 = ״ 5 ךת 11 = * 5 מזו! 

90 ►—מ 00 4 ^ ח 

ז״א; ^ל 1 : = 8 

בעייתו ושיקוליו של ארכימדס ניתנים להכללה: אם ( x )£ 
מוגדרת וחסומה בקטע [ל,ב] (ל > ב) (ציור 4 ) — כיצד 
אפשר להגדיר את 1 ׳* 

מושג מידת השטח 8 
הנמצא בין העקום .>!, 
המתאר את ( x )£, ובין 
הקטע [ל, 3 ] ? 

נחלק את הקטע לח 
קטעים חלקיים,ן 24 (לאו־ " 
דווקא שווים ביניהם) 
לפי נקודות־חלוקה צי,־ר 4 

(ת,..., 1 = ^ 1 ) : 

ל = ״ 3 = X0 < X1 < X2 < . . . <( X 

כלר: 

נציין ב ,!ן את החסם התחתון של ( 2 )£ בקטע ונחשב 
את הסכום 

11 ^. 1111 ^ • ■ ל־ 2 ^' 2 ל+ 

1 ) 1 

״ 8 מביע אח סכום השמחים של המלבנים הרשומים בין 
העקום ז> 1 ובין הקטע [ל, 3 ]. אם ת גדל ל 00 והגדול שבקט¬ 
עים שואף לאפם, שואפים הערכים ״ 8 לגבול מסויים. 
נציין עתה ב^,!! את החסם העליון של ( x )£ בקטע 
ונחשב את הסכום 

1 = 14 

* 8 מביע את סכום השטחים של המלבבים מעל לקטע 
[ל, 3 ] המכסים את הקו .) 1 . הסכומים * 8 שואפים גם הם 
לגבול מסויים. בתנאים מסויימים (התלויים בתכונות של 
( x )£) ייתכן שהסכומים״ 5 ו* 5 שואפים לגבול מסויים אחד 
8 , שהוא המביע את מידת־השטח המבוקשת. אם נקבע בכל 
,,צ/ ערך כל-שהוא נמצא 







127 


חשבון אינפיניטסימלי 


128 


הסכום 

81 ) 1 

מקיים את אי־השוויון ; 8 ^ ^ ״ 8 

890 ^| 

לפיכך, אם ״ 5 ו * 5 שואפים לגבול קבוע 8 , קיים גם השוויון 

1 1 זז 11 = 8 

ג=; 1 9 נ> +- 1 ן 

אם 0 ^,(^ 3x ת^ 

גבול זה נקרא בשם ״אינטגראל של ( 1(x מג עד 8 ״, וציונו 
< 1 

הוא x)<1x )£ /. זוהי הגדרת מועג ה א י נ ט ג ר א ל 
ה מ ם ו י י ם לפי ר י מ א ן. 

לא לכל( x )£ קיים גבול קבוע כזה. קיומו דורש ש ״ 8 - * 8 
ישאף לאפם כש ^\/\ 3 דת שואף לאפם. נציין ב ^:ן 
את ״התנודה״ של ( x )£ בקטע אם ( x )£ חסומה בקטע 
[ 3,8 ], ואם קיים 

(•) 0 <-,^ ,ד ״ 3 - ; 8 

? 1 

כאשר 0 13x מ, קיים האינטגראל x)(1x )£ |, במקרה 

זה הפונקציה ( x )£ נקראת "בעלת אינטגראל לפי רימאן" 
בקטע [ 3,8 ]? התנאי (*) הוא "התנאי של רימאן" לקיום 
האינטגראל. הפונקציות הרציפות בקטע הסגור [ 3,8 ], 
הפונקציות המונוטוניות ההמומות וסוגים שונים אהרים של 
פונקציות מקיימות את התנאי של רימאן, ולפיכך הן בעלות 
אינטגראל. להשלמת ההגדרה נקבע עוד: 

x)^1x )£ / -=־ x)^1x - 0 ;/£(x)(1x )£ן 

התכונות היסודיות של האינטגראל המסויים נובעות במישרין 
כמעט מן ההגדרה: 

( 1 5 

I . אם 0 גודל קבוע, אז x)^1x= ^/£(x)?1x )£^/ 

4 . 0 

II . אם ( x )£ ו( 8(x בעלות אינטגראל בקטע [ 3,8 ], אז 

< 1 י 1 

8(x))?£x = /£(x)<1x + /8(x)^1x ± (*)£)/ 

3 % 3 

111 . אם ( x )£בעלתאינטגראל בקטעים [ 3,8 ] ו[ 8,0 ],אז 

0 0 כ 1 

x)^1x + /£(x)^1x = /£(x)^1x )£/ 

^ 19 3 

^\ 1 . אם 1 \ ^ ( 1 ^ £(x ז 1 ׳ 

אז ( 1 .- 8 ) 1 א ^ 111(8-3) ^/£(x)^1x 

3 

¥. אם ( x )£ בעלת אינטגראל בקטע [ 3,8 ], אז קיים גם 
האינטגראל מ 3 עדן כל-שהוא בקטע, ובהשתנות ן מופיע 

ו 

האינטגראל כפונקציה(|)ק> של |'. x)(1x )£/=(ו)ין>. הפונקציה 

3 

(!)?> היא רציפה בכל נקודה ן בקטע; אם ( x )£ רציפה 
בנקודה ן, אז (?)<ז> גם גזירה שם, וקיים: ( 5 ) 1 = ©'יד• 
מכאן, שאם ( x )? היא פונקציה כל־שהיא בקטע 8 ^ 32x , 
שהנגזרת שלה היא ( x )£, ואם ( x )£ רציפה בנקודה ן = x , 

אז (ג)? - (?)? = ( 1 )ד, שהרי (!)' 8 = ( 1 )£= ( 1 )׳<ז>< 
ומכאן — 0 = ©׳?-(|)ד, כלי: (|)?-( 5 )ד הוא גודל 


קבוע 0 ; לפיכך ^ + (!)? = ©ד. במקרה של 3 = ן מתקבל 
0 = ( 3 )ד, ולפיכך ( 3 )?- = 0 , ובמקרה של 8 = ן מתקבל 

( 3 )'י 1 -( 8 )■?= x נ>( x )£/ 

8 

זו היא "הנוסחה היסודית של-ה ח ה א" ט". 
הפונקציה ( x )?, שהנגזרת שלה היא ( x )£, נקראת "פונקציה 
קדומה״ לגבי ( x )£. גם כל פונקציה 0 + ( 8'(x — שבה ס 
הוא קבוע כל־שהוא — היא פונקציה קדומה לגבי ( x )£. 
הפונקציה 0 + ( x )? היא אינטגראל (שאינו מסויים) של 
x)(1x = ?(x) + 0 ;£(x) )£/—בלי ציון הקצוות 3 ו 8 . 
בקשת הפונקציה הקדומה ( x )?, כשנתונה הפונקציה ( £(x 
שהיא הנגזרת של ( 8'(x , היא עניין לתהא״ט, מבחינה 
זו החהא״ט הוא כעין "פעולה הפוכה" לגבי החה״ד. אם 
ידוע חישוב הפונקציה הקדומה, ניתן לחשב את ערך 
האינטגראל המסויים בעזרת הנוסחה היסודית. מן הנוסחה 
דמויית ־ המשוואה x נ^( x) = £(x )'־ 1 ו^ נובעת הנוסחה 
( x )י 8 = x)11x )£/. שתיהן מביעות אותו היחס בין 
( x )'? ו( x )£. הנוסחה השניה היא פרי האינטגראציה 
של הראשונה, ואילו הראשונה — פרי ה ד י פ ר נ צ י א צ י ה 
של השניה. החישוב המעשי של פונקציות קדומות מתבסס 
על לוח האינטגראלים של הפונקציות האלמנטא' 


( 1 -^ 11 ) ס + = X נ>" X ] 

1 ־ 1 ־ 11 יי 

ריות: 

(א) 

0 + \ ח 1 = x [^ ~ 
x 

* 

(ב) 

/ 00$ X ^}x= .$111 X + 0 

(ג) 

0 + 00$ x ־ — x <£x ת 51 / 

(ד) 

0 — x)^|x = !8 x ־ 8 ן + 1 )/ = x !^ 

x ־ 0$ ^ 1 

(ה) 

0 4 018 x ־ = x)<]x ־ 8 :ו^ + 1 )/ = x !^ . 

X ־ 1 ^| 8 

(ו) 

* 

1 ק 

0 ־ 4 0 00$ X ־ 31 - = 0 - 4 X מ $1 0 ־ 31 = 1x ^- . - 

־ 1 - x '^י ^ 

(שהרי 2 = x $ס 0 סזג - 4 x ח $1 0 ־ 31 ) 

(ז) 

י 

0 - 4 0 0(8 x ־ 31 - = € ־ 4 * 1:8 0 ־ 31 = 2 01x — . 

1 4- X 

(ח) 

0 ־י־ ^ ן־ = 3*^!x ) 

3 111 י. 

(ט) 


ובמקרה מיוחד — 0 + ״ 6 = 1x >י^| 

חישוב הפונקציות הקדומות נתקל בקשיים רבים. שיטות־ 
החישוב הרגילות מנסות להביא את הבעיה לאחת הנוסחות 
הרשומות בלוח האינטגראלים האלמנטאריים. להשגת מטרה 
זו אפשר להסתייע בנוסחות 1 — 11 (ר׳ לעיל, עמ׳ 127 ), וכן 
בנוסחות שלהלן. 

החלפת המשתנה — אפשר להחליף בביטוי x)(1x )£/ 

את המשתנה x במשתנה אחר ז, הקשור ב x בקשר הפונקציוני 
(:ז) 8 = x , בתנאי ש(:>} 8 גזירה וש( 1 )׳ 6 היא בעלת אינ־ 
טגראל (לערכי ז מתאימים): 

ז 1 ^ 0 ד 8 ((^) 8 )£/ = x)^1x )£/ 
האינטגראציה לחלקים — הנוסחה לחישוב 
הנגזרת של מכפלה (ר׳ לעיל, עמ׳ 122 ) : 

(א)'£ . ( x) . 8 (x) + 8(x )£ = '((ג) 8 . ( x )£) 



129 


חשבון אינפיניטסימלי 


130 


ומכאן — x)^£x )׳£( x = £(x). 8(x) -/8(x נ)( x)8'(x )£/. 
באמצעים מעטים אלה קשה עפ״ר לחשב את הפונקציה 
הקדומה, וקיימות שיטות מיוחדות לאינטגראציה של סוגים 
מסויימים של פונקציות. במקרים רבים י אין הפתרוו מושג 
אלא בדרך התחכמות חריפה. לא תמיד אפשר להביע את 
הפונקציה הקדומה בעזרת הפונקציות הידועות, ובקשר לכד 
נתגלו פונקציות .,ט ר א נ ס צ נ ד נ ט י ו ת חדשות" (כגון 
הפונקציות האליפסיות ואחרות). בחישובים רבים אפשר 
להיעזר בתורת הטורים האידסופיים. 

החהא״ט משמש לפתרונן של בעיות גאומטריות מרובות. 
בדומה לבעיית הגדרת מושג מידת השטח וחישוב שטח 
ששפתו קו עקום — אפשר, למשל, להגדיר את מושג האורך 
של קו עקום ולחשב אורך זה: אם קטע עקום נתון בנוסחה 

( x )£ = ■< מעל לקטע [ 3,13 ] ו( x )£ היא בעלת התכונות 

_ 

הדרושות לקיום האינטגראל x)'^1x )׳£) + אזי משמש 

אינטגראל זה כהגדרה וכאמצעי לחישוב האורך של הקטע 
העקום. 

הרחבת מושג האינטגראל. האינטגראלהמסויים 
לא הוגדר אלא לפונקציות חסומות ובקטע סופי; אך בתנאי 
התכנסות מתאימים אפשר להרחיב את ההגדרה. נניח מספר 
חיובי קטן 6 ו( x )£ חסומה ובעלת אינטגראל בקטע 
£-נ 1 ^ 3 ^x . גם אם ( x )£ אינה חסומה כש 6 שואף 

ש ־•< 1 

לאפס, ייתכן שהאינטגראל x)^1x )£/ שואף לגבול מסויים, 
ובמקרה זה ניתן להגדיר: 

יו-נ 1 ( 1 

x)<£x )£/ ומ 11 = x ג^( x )£ / 

3 0 ►—;ז 3 

ו 

כמו־כן, אם קיים x)(1x )£ / לגבי כל ן גדול מ 3 , ואם שואף 

3 

האינטגראל לגבול קבוע כשנ״^ו, ניתן להגדיר: 

^ 00 

1 /£(x)^1x זז 11 = x)^1x )£/ 

3 3 

בדומה לכך מוגדרים המושגים x)^£x )£/ ו x ג^( x }£/. 

- 00 ■• 

שני משפטים הם בעלי חשיבות מעשית בחהא״ט: משפט 
הערךהממוצע — אם ( x )£ רציפה בקטע [ל, 3 ], קיים 
לפחות ערך אחד ^ ^ 3 ), הקובע את השוויון 

נ 1 

( 13-3 ) (£■)£= x)(1x )£/ 

9 

וכן, אם ( x )£ רציפה בקטע ו( x }£ בעלת אינטגראל ובעלת 
סימן קבוע שם, קיים ^ המספק את הנוסחה 

י 1 

x)£(x)(1x = £(^) /5(x)(1x )£ / 

9 3 

משפט ערך־הביניים — אם ( x )£ מונוטונית 
בקטע [ל, 3 ) ו( x )£ בעלת אינטגראל שם, קיים ערך־ביניים 
הקובע את השוויון 

ג 1 ? 13 

x)^1x )£/ (ל) 2 + 8(x)£(x)(£x = 2(3) / £(x)41x / 

^ 3 ב 

אינטגראל כפול. אם (ץ, x )£ היא פונקציה של שני 

משתנים, מוגדרת וחסומה בתחום מישורי ז׳ בעל תכונות 
פשוטות מסויימות, אפשר להגדיר את המושג "אינטגראל 
בפול" בדרך דומה להגדרת האינטגראל לגבי משתנה אחד 
(ר׳ לעיל, עם׳ 127 ): החתום יד שוב מחולק ל" תחומים 


חלקיים בעלי מידת־שטח \ (״,..., 1,2 = אל), ו^ן^ ו^ול 
הם החסם העליון והחסם התחתון של (ץ, x )£ ב\; אם נמצא 
שהסכומים שואפים לגבול קבוע 7 > 

כשממדי כל ה^,^/ שואפים לאפם, ניתן לאמר ש(ץ, x )£ היא 
בעלת אינטגראל כפול מעל לתחום יד: 

ץ!) x נ) (ץ,\)£//- 7 > 

לד> 

בדומה לכך אפשר להגדיר גם "אינטגראל משולש" או 
איגטגראל מכל סדר ״ לגבי פונקציות של ״ משתנים. 

ש י מ ו ש ו ש ל ה ח ה א " ט. נוסף על הדוגמות שהוזכרו 
משמשים פרקי החהא״ט לפתרון בעיות רבות במאתמאטיקה 
הטהורה והשימושית (פתרון משוואות דיפרנציאליות ועוד), 
בגאומטריה (חישוב שטחים ונפחים, חקירת משטחים וקווים 
עקומים), במכאניקה ובשאר פרקי הפיסיקה, וגם במדעים 
אחרים. 

עם התפתחות תורת הקבוצות(ע״ע) ניתנה האפשרות 
להעמיק את ההגדרה של מושג האינטגראל. סוגים רבים 
של פונקציות, שאינן בעלות אינטגראל לפי רימאן, הן בעלות 
אינטגראל לפי ההגדרה של לבג ( 0 נ 6130521 אל). 

המחקרים בטופולוגיה (ע״ע) הביאו לביסוס חדיש, 
מעמיק ורב־הקף, של כל תורת החהא״פ! דבר זה נעשה 
בעיקר באסכולה הצרפתית של קבוצת בורבקי (ע״ע [כרך־ 
מילואים]). 

וע״ע משואה: משוואות דיפרנציאליות; פונקציה. 

היסטוריה. אפשר לראות בשיטת המיצוי של הפיתא- 
גוריים (ע״ע פיתגורס) ושל ארכימדס (ע״ע) את ראשית 
החהא״פ. השימה שבה חישב ארכימדיס את שטחם של עקומים 
נראית כאחד מפלאי החשיבה המדעית, ביחוד נוכח 
העובדה שלרשותו לא עמד הכתיב המודרני. שיטה זו הביאה 
אותו עד לסף החהא״ט, אולם את הסף הזה לא עבר, והבאים 
אחריו אף לא המשיכו בדרכו. במשך 1,900 שנים לא חלה 
התקדמות בפיתוח החישובים הגאומטריים האלה. רק במאה 
ה 17 התחיל קולירי (ע״ע) להשתמש בתיאור "הזרימה" של 
אלמנטים אטומיסטיים לחישוב שטחים ונפחים ( 1635 ). 
פרמה (ע״ע) פיתח שיטה למצ-את גדלים קיצונים ע״י שינוי 
קל" של משתנה במשוואה ואיפום השינוי הזה לאחר מכן, 
תוך שימוש ב״משולש האפייני״ (ציור 1 ), בסמנו את ניצביו 
ב\ 1 ו,? ( 1638 ). גם פסקל (ע״ע), ג׳ון ולים (ע״ע) וברו 
(ע״ע), מורו של ניוטון, השתמשו במשולש הדיפרנציאלי, 
שבו סימן ברו את ב 3 ואת x ^ ב€. וליס היה הראשון 
שהרחיב את האלגברה עד כדי אנאליזה ממש והשתמש 
בטורים אין־סופיים ובמכפלות אין־םופיות ( 1655 ). המאתמא־ 
טיקן והאסטרונום הסקוטי ג׳ימז גרגורי ( 1638 — 1675 ) סימן 
באות 0 גודל שנעלם במעבר גבולי ( 1667 ). 

אולם כשיטה שלימה ומפותחת לא הומצא החהא״פ אלא 
ע״י נ י ו ט ו ן (ע״ע) ו ל י ב נ י ץ (ע״ע) סמוך ל 1670 . בשעתו 
התלקח ריב־יוצרים קשה וחריף בין שני ההוגים הגדולים 
בדבר זכות־ראשוניות לגבי תגלית גדולה זו! פתח בו ניוטון 
בהאשמת ליבניץ, והריב הסעיר את עולם המדע. היום ברור 
ללא ספק, שניוטון וליבניץ הושפעו שניהם מקודמיהם, אך 
לא זה מזה, ושהם עע 1 ו את תגליתם כמעט באותו זמן וללא 
כל קשר ביניהם. מסתבר, שניוטון הקדים קצת את ליבניץ 
בהגות הרעיון (ניוטון-סוף שנות ה 60 , ליבניץ— תחילת 
שנות ה 70 ), אולם ניוטון לא פירסם את שיטתו בדפוס אלא 



131 


חשגון איינפיינייטסי־מלי־ — חשכון־מעיות 


132 


לאחר שנים מרובות, ואילו פירסומיו המכריעים של ליבניץ 
כבר הופיעו לפני זה (ב 1684/6 ). ההבדלים בין שיטותיהם 
של השניים בפיתוח החהא״פ היו בעיקרם הבדלים שבניסוח 
כלבד. ניוטון הוכיח שאפשר לצמצם את בעיות התעקוב 
והיישור וקביעת מרכז־הכובד-״ לבעיית התירבוע, ולפתור 
אותן ע״י השימוש במוע 1 ג ה״מומנטום" השינוי הרגעי 
[או הנקודתי]), הוא הורה כיצד להסיק את המהירות הרגעית 
של התנועה מן המרחקים שעבר הגוף הנע עד לכל רגע 
ורגע, וכן להפך — להסיק את המרחק מן המהירות < וזו אינה 
אלא תפיסה קינמאטית של הגזירה והאינטגראציה. את 
המשתנה x הגדל ברציפות — בחינת מרחק — קרא בשם 
(לאט׳ "זורם"— מונח המופיע כבר בחיבורי קודמיו), 

ואילו את המהירות — בשם £ 111 x 10 (״זרימה״), וסימנה % < 
וזוהי — במונחינו אנו היום— הנגזרת של x (לפי הזמן; 1 ). 
ה״מומנטום״ הוא פרופורציוני ל״פלוכסיה״ — מעין מכפלת 
הפלופסיה בגודל ס הקטן לאין־סוף: 10 נ! "מכפלה" זו זהה עם 
מה שאנו מכנים בשם הדיפרנציאל 1x ^. ל י ב נ י ץ השתמש 
במשולש האפייני של פאסקאל והנהיג את סימן האינטגראל 

״/״! ב 1675 רשם את המשוואה = x^1x /. שיטתו של 

ליבניץ היתה בהירה ונוחה יותר מזו של ניוטון, ובסופו של 
דבר זכו ניסוחיו להתקבל יותר מאלה של חברו ויריבו. 
אולם לא ליבניץ ולא ניוטון לא מיצו את הניתוח הלוגי של 
מוע)גי־היסוד של החהא״פ והסתפקו בשימוש בהם כאמצעי־ 
חישוב יעילים, ובדרך זו הלכו אחריהם רוב המאתמאטיקנים 
עד המאה ה 19 . 

את המונח ״אינטגראל״ הנהיג יעקב 1 ברנולי (ע״ע), 
שתרם הרבה לפיתוח השיטה החדשה. ה- 1£ ן;זג 111 €3 תס 601:1 ״ 1 
1€36 ;ז 13 ת של יוהן 1 ברנולי היו ספד-הלימוד הראשון של 
החהא״פז הוא נכתב ב 1691/2 , אך לא הופיע אלא ב 1742 . 
אוילר (ע״ע) ולגרנז׳ (ע״ע) קידמו את המתודה החדשה 
ופתרו באמצעותה בעיות רבות של הגאומטריה, של טורים 
ושל המכאניקה. לאגראנז׳ קבע את הציון ( x )׳£ לפונקציה 
הנגזרת. אולם עדיין לא היתה המשמעות הלוגית המדוייקת 
של החהא״פ ברורה כל צרכה, אע״פ שנסיונות רציניים 
בכיוון זה נעשו בעיקר ע״י ד׳אלנבר (ע״ע). רק קושי 
(ע״ע) נתן הגדרה מדוייקת של האינמגראל המסויים של 
פונקציות רציפות והוכיח את מציאותו, וכן ביצע חקירה 
מדוייקת של התכנסות טורים ושל דרכי החשבון בהם. — 
באמצע המאה דו 19 הרחיב רימן (ע״ע) את הטיפול האיג־ 
פיניטסימאלי גם על הפונקציה הלא־רציפה וקבע את התנאים 
ההכרחיים והמספיקים למציאות האינטגראל שלה. במאה 
ה 20 בוצעה בידי לבג (ע״ע) הכללה של החהא״ט באופן 
שהוא מקיף גם סוג של פונקציות, שלפי רימאן אין להן 
אינטגראל. לאחרונה ( 1949 ) קידם ל. שווארץ את התאוריה 
של החהא״פ עי״כ שייחם דמויי־נגזרות לפונקציות בלתי־ 
גזירות. 

לפנים יוחד לימוד החהא״פ לחינוך המאתמאטי "הגבוה". 

היום הוא נלמד בב״ס תיכונים, וכל חינוך אוניברסיטאי 
במאתמאטיקה פותח בהרצאות ותרגילים במקצוע זה. 

א. ה. פרנקל, מבוא למתימטיקה, א׳, פרקים גר-י״ב, 1942 ז 

י. לדידנסקי, חשבון דיפרנציאלי וחשבון אינםגרלי, 1962 ! 

ז. תוחמן־־־ש. פ. קלעי, חשבון דיפרנציאלי ראיבטגראלי, 11962 

) 1 ) 1 ז 0110 { 7 ;£״/ .[ ; 1883 .״>/;/ 

{ח£הז€וז^ו'' 1$1 ז£' 1 ?)//״) 1 ? 


^ עבר'* מושג הדיפרג״)(!,תו□זג^ 3 ^ורחע 01 ל 0 ^^נ 
ציאל בהוראה [כתבי האוניברסיטה ובית״הספרים בירושלים, 

1]), 1923; 1 1 /?> /ס ,!ז 0 ( 4 ^ .י ^- 
02 ; 1919 ,מעו//*;?/ מ/ /מ 0 ו:ג///'£ ^ 1 ז .^^x 

(1, 1715 1(. ^4 מ 0 /׳- 4 ן״ 

(1. ^3111. \ ־ 0011 . 11 ; 1928 ,( 37 ,.ח €1 ז€ז 

1 11 - 11 ) 11 ת£ס 70 ( 1 . 17 * 1 1 ז€^ 1 ז 1 } 1€5 ז 0 '\ , 301 ־ . 

1930*; 51. 53145, 1'^£0 , 311 [€ןו 3 ״ 1 ״? ; 1933 6 ^ 1€ ז 
; 1934 ,^ח 111 ז^ 117€£ }י 7 ^£} 7 ז 1 . 14 ^מ/ןת^־ 4 ^־ 2/7 >//מ^־ן?> 7 //(/ ,/מ/;/ 

4 1 ז 1£ { 155151 ) 1 ^ *>/(£ , 1 ^| 5 ׳)י\:*| 3 ^י<>^^ .ס . 

1938; 0, 13. 130>'€10 ,־ / 

€(11< 1(1415, 1939: 0 7-5£ } €01 ,ע 41 ־ 31 ^ 1 . 1 ־ 1 .ס / 

1941*; £. '1". 1361[, !' 11 ( 0/ 

(1945 ,(ל^ 1 ^ 3 תז^ 11 ^ 3 ^ }ס זמ 1€ זזק €10 ע€ג 1 11€ יד *; 

1^. 130111 1947 , 6 ))ן 1 ז 697105 )/ 21 ) 1 '^ 46 155 ז 5£ ה £1£ , 63141 ־ - ; 

ת 14 ח 1 {€^ 6 ' 75517 ת 651 ה 1277 ה 1 . 4 16  00 ז 1 י\י , 
/^41'(1€4 664 ה x141(11(5, 1955; €1416111145 — .4 \^0- 

46X12 /(7 )ק X04X^/^, 195$*; €4x161(1 4106X6111X61 61 

11116(^X4x1, 1956*; 53\\ 101417 ^ 5 ) 11 ) €44161 15 445 ^^ ,ז €<׳ , 

1961; £1. 13. !'44^165 01 11x16^x4415 44X14 0(^€144 \ ז - 

1/^^x114^£1^4^( 044144, 196('; 0 ־ €1 ] 1 שז^ £10 .^ 1 ־ ז€ת 66 ז , 

!1116^1(41144^61, 1-11, 1961''. 

. ב. אם 

חעזב 1 ן־טעיות. כל מדידה בתחום מדעי־הטבע הניסויים — 
אין מהימנותה מובטחת אלא במידת הדיוק 
המתאפשרת ע״י המתודה של המדידה. דיוק זה לעולם אינו 
מוחלט, והתוצאות י של מדידות שדנות — שבוצעו כולן 
לכאורה בתנאים זהים — עשויות להיות שונות זו מזו 
בשיעורים שבטווח־הדיוק. כל גודל אינו בעל ערך ומשמעות 
במסגרת המחג — לשון אחרת; לא ניתן להסתמך עליו 
ולהשתמש בו בתורה מדעית — אלא אם ידועה מידת 
הוודאות שבו, ז״א: אם יש הערכה כמותית לטעות האפ¬ 
שרית בקביעתו. חה״ט הוא מתודה לקביעת הטעות שבהערכת 
פאראמטר על־סמך התוצאות של סדרה של מדידות, אד 
הטעות שבחישוב פאראמטר מפאראמטרים אחרים המתקבלים 
מן התוצאות השונות של מדידות. 
טעות היא ההפרש בין הערך הנמדד או המחושב ובין 
הגודל האמיתי או גודל ם ט א ט י ם ט י מתאים. מבחינים בין 
2 מחלקות עיקריות של טעויות: (א) טעויות שיטתיות! 

(ב) טעויות מקריות. 

מקור הטעות השיטתית הוא בגורמים מסויימים 
ידועים במערכת הנמדדת או במערכת־המדידה, שהם 
מסיטים את התוצאות הנמדדות מהערך הנכון לפי חוקיות 
ידועה למודד, אלא שמסיבות שונות אין הוא מבודד אותם 
מתהליך המדידה. במקרה זה נעשה חה״ט ע״י חישוב כמותי 
של הסטיה בהתאם לחוקיות הידועה. 
ט ע ו י ר ת מ ק ר י ו ת הן מכלול כל הסטיות שלא נמצא 
להן גורם במערכת הנמדדת או במערכת המדידה, ולצורך 
החישוב מניחים שהן בכלל חמקריותהסטאטיסטית. 
במספרים המציינים כמויות נמדדות או נאמדות מבחינים 
בין ספרה משמעותית — ספרה שיש בערכה ודאות, ובין ספרה 
לא משמעותית — שערכה המדוייק מוטל בספק. בשיטת 
הסימון ע״י חזקות של 10 : ״ 3-10 ( 9 ^ ב ^ 1 ), כל ספרה 
המופיעה ב 3 היא משמעותית. למשל: המספר בעל 4 הספרות 
.6.250-10^ :6250 מסומן — אם כל ארבעתן משמעותיות 
שיטת הפיכת מספר בעל .? 1 ספרות, שמהן ״ הן ספרות 
משמעותיות (;>! > !נ), למספר בעל " ספרות שכולן משמעו¬ 
תיות, נקראת עיגול המספר. 



133 


חשכץ־טעיות — חשכוגאות 


134 


כטעות מוחלטת מוגדר ההפרש שבין המספר הנאמד 
והמספר הוודאי! כטעות יחסית — המנה 
טעות מוחלטת 
מספר ודאי 

הטעות היחסית אינה תלויה ביחידות־המדידה או בפוזיציה 
של הנקודה העשרונית. היא מבטאת את הערכת הוודאות 
בצורה הנכונה ביותר, וערכה ניתן, בדרך־כלל, באחוזים. 
אם ? הוא הספרה המשמעותית הראשונה במספר בעל 
מ ספרות משמעותיות, הטעות היחסית אינה עולה על 
!־״ס! •? 1/2 . לפי זה, מספר הספרות המשמעותיות קובע את 
מידת הדיוק במספר. 

אם 7 הוא גודל כלשהו התלוי בערכי סדרת המדידות 
״ 1 ,• • • , 12 ,!ז, שהם גדלים בלתי־תלויים, ואם 1 ׳^ הוא הטעות 
המוחלטת בקביעת ערר 7 , ון 41 ; —הטעות המוחלטת בקביעת 
! 1 , נניח בקירוב ראשון: 

17 ) ע? ;ן!) * ) 1 ^. 

;ז 5 1 ; 51 . 

אם, למשל׳ 12 + ;ז = ?, נמצא: 2 זצ! + = ?׳ 4 ;׳ כלו׳: 

השגיאה המוחלטת של סכום היא סכום השגיאות המוחלטות 
של המחוברים. 

אם 11,12 ^ ד, נמצא 11/412 + ,)^/ 12 = 
1 /412 1 ן!;ו^ן 1 ^ 1 

! 12 ־י־ י 1 ד 1 1x1 

הטעות היחסית של מכפלה היא סכום הטעויות היחסיות של 
הכופלים! והוא הדין לגבי הערך המוחלט של הטעות היחסית 
של מנה. 

וע״ע סטטיסטיקה. 

א. מ, ל. 

ד 1 ^ 1 בונאור 1 (אנגל' צרפ' ש 1111 < 131 קבו 001 , גרמ' 

£5£0 ^\ 111188 ת 11 ס£^), שיטה לאספקת נתונים על 
אירועים כלכליים של אירגון, לניהולו המשקי, למעקב אתרי 
פעולותיו ולהערכת תוצאותיהן. ואלד, העבודות הנכללות בח׳: 

( 1 ) התקנתהמערךהחשבונאי — תיכנוןמערכת 
הטפסים ורשומות־החשבון, שבהם יירשמו פעולות האירגון 
הדורש את המערך. — ( 2 ) רישום — הפעולות נרשמות 
בטפסים וברשומות־החשבון בשיטות שונות — מרישום בעט 
עד השימוש במיתקנים אלקטרוניים. — ( 3 ) הכנת 
דו״ חות כספיים — לתקופות קצובות, על־סמך התומר 
שנצטבר ברשומות־ד,חשבון, על המצב הכספי של האירגון 
ועל תוצאות פעולותיו. — ( 4 ) ב י ק ו ד ת — מומחים סוקרים 
את פעולות האירגון ובודקים את הרישומים ואת הדו״חות, 
כדי למנוע מעילות או שגיאות וכדי לוודא שהרישומים 
וד,דו״חות הוכנו בהתאם לעקרונות חשבונאיים מקובלים 
ובהתאם למדיניות שקבע לעצמו האירגון.— ( 5 ) ח׳״מיסים— 
על כל אירגון לד׳חזיק רישומים הנדרשים ע״י תוקי־המיסים 
השונים. — ( 6 ) ת ק צ י ב — הכנת התקציב (התחזית וד,תכ¬ 
נית לעתיד) אינה מתפקידו הבלעדי של החשבונאי, אולם 
בשל שליטתו ברישומים ובנחלים החשדונאיים ובאינפורמא־ 
ציה על העבר הוא שותף חשוב בביצוע פעולה זו. — 
( 7 ) ת׳־עלות — איסוף ורישום של הנתונים על הייצור, 
ולעתים ג״ם על המכירות, לשם סיוע להנהלה: (א) בקביעת 
ערכו של מלאי המוצרים שיוצרו או שנמצאים בתהליך 
הייצור! (ב) בפיקוח על פעולות הייצור או השיווק! (ג) 


בקביעת מחירי־מכירה לגבי המוצרים! (ד) בקבלת החלטות 
לגבי תכניות שונות לעתיד או לגבי בחירת דרך־הפעולה 
הנאותה לביצוע תכנית מסויימת. — ( 8 ) חשבות — 
החשב הכללי של האירגון הוא האחראי לפונקציד, החשבו¬ 
נאית בכללה, והוא עפ״ר חבר בהנהלד,, היועץ לה בעניינים 
הפינאנסיים-חשבונאיים! החשבות היא תחום־התמחות 
חשבונאי מיוחד במסגרת הח׳. מן העוסקים בו נדרשים ידע 
ונסיון חשבונאי ומינהלי מקיף ושלם. 

"הח׳ היא אמנות הרישום, המיון והריכוז, בצורה משמעו¬ 
תית ובמונחים של כסף, של פעולות ואירועים, שבחלקם — 
לפחות — יש להם אופי פינאנסי, ור,אינטרפרטאציה של 
תוצאותיד,ם": לפי הגדרה זו(של אגודת רואי-החשבון באה״ב) 
הח׳ היא בחלקה אמנות ובחלקד, ידע. לאמיתו של דבר, קשה 
להביע את כ ל האספקטים של פעולות ואירועים כלכליים 
במונחים של כטף בצורה משמעותית. משום־כך נוהגים 
להכניס בתד,ליך הרישום פישוט מסויים, המביא למיגבלות 
בשיטה. שיטת הרישום אינה יעילה אלא במידה שאפשר 
לראות ולהבין באמצעותה מד, הם הפעולות וד,אירועים 
שאותם היא טוענת להציג. יש קוראים לח׳ "שפת־העסקים"! 
לימ^ חח׳ דומד, בעיקרו ללימ^ שפה חדשה. 

למהותה של חח׳ אספקטים שונים: ( 1 ) האספקט 
ההיסטורי — הח׳ בעיקרה היא סיפור דברים שקדו, 
רישום הפעולות ור,אירועים באופן כרונולוגי, בצורר, הניתנת 
לביקורת ולבדיקד, בעת^! המספרים אינם אלא חלק של 
המתודד,. ( 2 ) האספקט הלשוני — שפת הקיצור שבד, 
משתמשים לתרגום הפעולות וד,אירועים ברישומם.( 3 ) האס¬ 
פקט ה א מ נ ו ת י — הצד של כושר הביצוע, הדורש 
מומחיות ונסיון. ( 4 ) האספקט ההגיוני — מערכת של 
עקרונות־יסוד, שניתן לד,פעילם בשיטות־ד,גיון לפתרון 
הבעיות השונות. 

תולדות ה ח׳. יש להניח, שכבר לפגי 5,000 שנה היתה 
הה׳ משמשת במסופוטמיד,! תחילתה היתד,, כנראה, בעת 
שהחלו סוחרים או ספסרים לד,שתמש בפעולותיהם בכספי 
אחרים, או בעת שהאחריות לכספים נמסרה בידי אחרים 
שלא היו בעליהם הישירים, גם באירופה היתה הה׳ בשלביה 
המוקדמים ״פנקסנות של נציגים״: נותן הדו״ח רשם בהעמסה 
על עצמו את הערכים שלהם נעשה אחראי, ורשם כפירוק 
מעצמו כל ערך שנשתחרר מאחריותו מסיבה כל־שהיא. 

לאחר שנתפתחה מהותם של העסקים וזיקתם לאנשים 
שונים, הוצרכה חח׳ להשתנות ולהתפתח. הח׳ החלד, לשמש 
את צרכי המלווים וד,בנקאים בפעולותיהם. כשד,וםיפו הבנ¬ 
קאים על עסקיהם את המסחר במיצרכים, נעשו הרישומים 
מורכבים יותר. זו היתה בעצם ״ח׳ היסטורית״! ההתקדמות 
המתודולוגית החשבונאית באותד, תקופה באה בדרך הנסיון 
והטעיה. על רקע זה התפתחה הח׳ המודרנית, שתוארה לרא- 
שונה^^במסה של לוקה פצ׳ולי ( 3€1011 ? ., 1 ) ב 1494 בוונציה 
בשם 15 ז 111 נן 1 ז 56 61 18 ^ 1 ^נ 1 ומ 0 ^ שכ 1 ("על חשבונות ורישו¬ 
מים"). חיבור זה כולל תיאור של תהליך הרישום הדו-צידי 
והצעת "עקרונות" ו״כללים" בצורר, העשויד, להיכלל גם 
בספרי-הלימוד המצויים היום — בשינויי-לשון קלים בלבד. 

עד סוף המאה ד, 19 לא התפתחה הח׳ אלא במעט, 
בראש וראשונה ע״י התאמת השיטד, האיטלקית לצרכים 
הקיימים במדינות השונות, בעיקר כתוצאה מן החוקים שדנו 
בפשיטות-הרגל — שהחלו להיות נפוצות במאה ד, 17 —, 



135 


חשבונאות 


136 


מהופעת חברות. מצרכי המיסוי ומן המהפכה התעשייתית. 
התפתחות גדולה ח^ה בתחום הח׳ בסוף המאה ה 19 בעקבות 
הגידול הרב ב ח ב ר ו ת (ע״ע חברה, עמ׳ 80/1 ) ובהשקעות 
הציבור בגיירות-ערך של חברות אלו, כשנוצר הצורך בפיקוח 
מינהלי על פעולות הייצור ובהגנה על ציבור המשקיעים 
מפני הצגה מטעה של נתונים פינאנסיים ע״י מנהלי 
החברות. בתחילת המאה ה 20 חלה התפתחות נוספת של ח׳' 
העלות, שבאה לספק את צרכי התעשיה, שהחלה בייצור 
המוני, ובעקבות ההתחרות שבאה בעקבותיה. התפתחות זו 
הביאה גם לאירגון הפיקוח הפנימי השיטתי ולצורך בתיקצוב. 

גם היום מוסיפה הח׳ להתפתח לאור הדרישות והצרכים 
המתעוררים עקב התפתחות העסקים, דרישות החוק, 
ההתפתחויות הטכנולוגיות וצרכי המינהל. בעבר שימשה הח׳ 
בעיקר את צרכיהם של בעלי־העסקים! היום היא מקובלת גם 
בשטחים אחרים. 

תפקידה הראשוני של הח׳ הוא להקל על ניהול פעילות 
כלכלית. תפקיד זה מבוצע בשני שלבים; (א) מדידתם 
ורישומם המסודר של נתונים כלכליים! (ב) העברת תוצאות 
תהליך זה לגופים המעוניינים בהן. 

שתי שאלות הועמדו בפני החשבונאים בעבר: ( 1 ) מה 
היה הרווח שנוצר מפעולות האירגון בתקופה מסויימת? 
( 2 ) מה היה מצבו הכספי של האירגון בזמן מסויים? את 
התשובות סיפקה הח׳ בדו״חות הכלליים; חשבון הרווחי 
וההפסד והמאזן. לפעמים יש להציג את הנתונים הפינאנ¬ 
סיים מנקודות־מבט שונות, כדי שאפשר יהיה לשקול 
אפשרויות־פעולה שונות. תשובות ונתונים על שאלות ומקרים 
אלה מספקת הח׳ בצורה של דו״חות ל״מטרות מיוחדות". 
קיימת גם האבחנה בין ח׳ פינאנסית לבין ח׳ מינהלית: הח׳ 
ה פ י נ א נ ס י ת מטרתה הראשונית היא לספק אינפ 1 רמאציה 
פינאנסית לגופים שמחוץ לאירגון — בעלי־מני 1 ת, בנקאים, 
נותני-אשראי ומשרדי-ממשלה! הטכניקות, הכללים והמוס¬ 
כמות, שלפיהם נאספים הנתונים הפינאנסיים ונערכים 
הדו״חות, משקפים את צרכי הגופים החיצונים האלה. הח׳ 
ד.מינה ל ית מספקת את צרכי המנהלים הנזקקים לאינ- 
פורמאציד. כספית, כדי לבצע את תפקידם ביעילות! חלק 
מאינפורמאציה זו כלול כבר בח׳ הפינאנסית, אולם חלק 
ממנה יש לקבל בצורה אחרת. 

הח׳ והמחקר הכלכלי מטפלים לעתים קרובות 
באותן בעיות מנקודות-מבט שונות. החשבונאים סיגלו לעצמם 
חלק מן הטרמינ 1 לוגיד. של הכלכלנים, והבלכלנים סיגלו 
לעצמם חלק מן הטרמינולוגיה החשבונאית ומשתמשים בנתו¬ 
נים חשבונאיים במרבית מחקריהם ובפתרון הבעיות העומדות 
בפניהם. תחום משותף לשני המקצועות הוא הכלכלה 
הלאומית. 

עקרונות חש ב ונא י ים. כדי שתוכל הה׳ לשמש 
כ״שפת-ד,עסקים", היא זקוקד. לכללים מוגדרים, שאמנם 
משתנים עם השתנות צרכיה של החברד., הכללים והמוסכמות 
של חח׳ הם "עקרונותיה". עקרונות חשבונאיים הם בחינת 
תקנים, הדרושים כדי שתוכל הח׳ לדייות לעזר לבל הנזקקים 
לה ולכל הנעזרים על-ידד., עקרונות חשבונאיים אינם קובעים 
בדיוק כיצד יש לרשום כל אירוע׳ ואיו עקרונות שווים 
לגבי כל האירגונים. קבלתו של עקרון או נוד.ל חשבונאי 
תלויה במידת עמידתו במיבחן של שלושה קריטריונים: 
תועלתיות, או׳בייקטיוויות ומעשיות. העקרונות החשבונאיים 


אינם ערוכים בספר מסויים, אלא מתפרסמים מפעם לפעם לפי 
הצורך ע״י אגודות רואי-החשבון או החשבונאים בארצות 
השונות, וכן ע׳יי גופים ממשלתיים מסויימים, כגון שלטוגות- 
המיסים השוגים, הגופים הממונים על הנפקת מניות וגופים 
המפקחים על פעילויות כלכליות שונות. אולם פוסטולאטים 
מסויימים מוכרים מזה שנים רבות, והתקנים מפותחים בהתאם 
להנחות-יסוד חשבונאיות. אין חולקים על הצורך במסגרת 
בסיסית שתשמש יסוד לעקרונות ולנהלים החשבונאיים, אולם 
קיימים חילוקי-דעות בשאלה, אם תנאי מסויים חשוב עד 
כדי לזכות בסטאטוס של.מושג חשבונאי בסיסי או הנחה 
חשבונאית בסיסית. 

מושגי-היסוד המקובלים ביותר הם: ( 1 ) המדידה 
ב כ ם ף — בח׳ נרשמות רק העובדות שניתן להביען במונחים 
כספיים. דבר זה כופה מיגבלה חמורד. על הדו״חות החשבר 
נאיים, שאינם כוללים דברים שאי-אפשר להביעם במונחים 
כספיים, כגון הנהלה טובה ועובדים מסורים. — ( 2 ) ה י ש ו ת 
העסקית — רשומות-ד.חשבון מוחזקות בשביל הישות 
העסקית, להבדיל מן האנשים הקשורים בד.. — ( 3 ) העסק 
החי — הח׳ מניחה שהעסק יוסיף לפעול תקופה ארוכה 
בעתיד, פרט למקרים שלגביהם קיימות ראיות סותרות. על 
יסוד הנחה זו אין הח׳ נותנת דו״ח על "ערכו השוטף" של 
העסק. — ( 4 ) העלות — האמצעים שבבעלות העסק 
נקראים בשפת הח׳ "רכוש". מושג יסודי אחר הקרוב למושג 
העסק החי( 3 ) הוא, שהרכוש נרשם כרגיל ברשומות-ד.חשבון 
לפי העלות או המחיר שבו נרכש. 

למעשה משתמשים במושגים האלה תוך התחשבות 
במוסכמות מקובלות, שהחשובות ביניהן הן; (א) 
העקביות — במסגרת-היסוד יש למעשה דרכים שונות 
לרישום אירועים מסוג מסויים, ואם אין הדרך שנבחרה 
עתידד. לשמש אף בתקופות מאוחרות יותר — קשה יהיד. 
לערוך השוואה בין התקופות השונות. (ב) ה ש מ ר נ ו ת — 
בשעה שהחשבונאי יכול לבחור — במסגרת המושגים — בין 
דרבים שונות לרישום אירוע מסויים, עליו לבחור בדרך 
המראד. את הרכוש או זכויות הבעלים בערכים נמוכים יותר. 
(ג) ה ח ש י ב ו ת — חשבונאים אינם מנסים לדייק ברישום 
אירועים חסרי-חשיבות, שתוצאות רישומם אינן מצדיקות 
דיוק. 

בעקבות שינויים כלכליים וחברתיים, ובפרט העליה 
המתמדת ברמת המחירים ברוב ארצות-העולם, אין במושגי- 
היסוד ובמוסכמות, בחלקם, כדי לספק את כל הצרכים. לפיכך 
נערכים דיונים מתמידים על הדרכים לתיקון המצב — אם 
ע״י שינוי מושגי-ד׳יסוד וד׳עקרונות המתבססים עליד״ם, אם 
ע״י השארתם תוך השלמה ע״י אינפורמאציה. נוספת. 

מיגבלות הח׳. הח׳ אינה מדע מדוייק — בחלקה 
היא אמנות. בתוך מסגרת העקרונות, מושגי-היסוד 
והמוסכמות ניתן לרשום אירועים והשפעתם בצורות שונות. 
סטאנדארטיזאציר. קשוחה יותר — ספק אם תאפשר לח׳ 
לספק את הדרישות השונות של הנזקקים לה. — מוצרה 
הסופי של הח׳ הוא — דו״חות למטרות כלליות, וכל הנזקקים 
להם צריכים להשלימם באינפורמאציד. נוספת בד.תאם למטרד. 
המיוחדת הדרושד. להם. 

על הטכניקה של הח׳ — ע״ע פנקסנות. 

צ. בנטוב, בקרת !זשבונות בווברות בע״מ, א׳-ב׳, תשכ״ב־ 

תשכ״גייז מונחי החשבונאות (זכרונות האקדמיה ללשון 



137 


חשבונאות — חשזע, מכונת־ 


138 


העברית, ז׳-ח'}/ תשכ״ב; 15 )( 1 ו 1£71 שז 0 .] 

^ 1 )חג 11 ש 1 נ 1 ז 1 ' .ן ;״ 1954 , 71 ^ 5 ש 671 ////ש 3 

; 1954 , 14€ ן €€011077111 , ,^ 11 ן£{ 1117 1€€ 1111€ ({ 1 > 1 ^ 1 זז €0 ^^) 

112 ^^ 27 ^^ 0 ^^ 4 * {ז 7 ^ 104 \ /ס } 001 < 11 ) 2 זג 1 ^ י(.^^) 

מן ^ש//! 4 /ן/ 5 ,־<שמז 3 ^!ר , 8 . 8 — ת 0 ]ש 11 ) 1 ^ 1 . 0 .\׳ 4 ; 1955 ,׳<ת 0 ש^' 7 
, 0351110 .[-^ 1 חו־וע ., 7 ; 1956 {ס ץ 15707 } 1 

,^ 171 ) 1 ^ 11 ^ , 1£5 וו 101 ה 1 .'■\< ;־ 1958 /עמ״/מ/ 

- €0111701 ,) 1 ) 50111111 .. 1 -מ 50 ־זש 1 ) 11 ^ . 11 .נ 1 ;" 1959 

£ 1 £ /( 11701 / .^ 111111 * € 001 ^ 1 ^ €0 , ז \\ 13 ^ 8611110 . 0 ;^ 1961 
.^. ¥1 ;^ 1961 ,ץסהס^האססס^/ , 5 ש 1 :) 101 ? ; 1961 , €0121101 1 ) 011 

;^ 1963 ,^{ 11111 * 01 )€^ /ס 1€5 ק* 1171€ ^ז ,זש 111 ^! ,£ , 14 - ■< 0 ו 1 מ 1 ^ 1 
. 0 ;^' 1964 ,^ח 11 { 1 > 1€€01 / /מי>גמש^עמן*/\״ ,ץ 011 ו 11 ח\צ .^ 1 .^ 1 
.** 1964 . €001101 1 ) 10 ) ^{ 112111117 ? 10111 ? ,^ 1 ז €17 ^ 1 ) 811 , 011 ל 01 ^\ 

דב. ה. 

חשוב, מכונת" (־ 11161 ת 11 זס 0 )׳ מיתקן המסייע לביצוע 
'חישובים מאתמאטיים או כל שיקול לוגי מעיד 
מאתמאטי. עקרון פעולתה: החיבורים בין חלקי המכונה 
מייצגים הקשרים לוגיים, באופן שהתוצאה של פעולת 
המכונה — לאחר הפעלתה ע״פ נתונים התחלתיים מסד 
יימים — מציגה את ההסק החישובי או הלוגי מנתונים אלה. 

עקרון־פעולה זה משותף למכונות*החישוב מן הטיפוס 
הישן ולמחשבים האלקטרוניים החדישים. אולם 
המכונות הישנות הופעלו ביד, והחיבורים בין חלקי־המכונה 
היו מכאניים, באופן שהעברת הפעולה מחלק לחלק בוצעה 
אף היא באמצעות מיתקנים מכאניים: קפיצים, מנופים, 
גלגלים וכר. לפיכך נמשכה שרשרת־הפעולות — מעריכת 
הנתונים ההתחלתיים עד לתוצאה הסופית של הפעלת 
המכונה — זמן ארוך־יחסית, ועיקר חשיבותו של מיתקן 
מסוג זה היתה בהקלת עבודת החישוב ולא ברווח־הזמן. 
מיפנה מכריע בטכניקה של מכונות־החישוב חל עם המצאת 
המיתקנים האוטומאטיים, שחלקיהם הם שפופ¬ 
רות אלקטרוניות. מרכיבים אלה מחוברים זה לזה 
תוך יצירת "רשת לוגית", כשהפעילות החשמלית 
הנפלטת מאחד מהם נקלטת ע״י אחרים הקשורים בו ועשויה 
להפעיל אותם. רשת זו מחקה מבחינה פורמאלית את המיבגה 
של מערכת העצבים (ע״ע), על הנורונים והסינאפסות 


שלה. מרכיביה אף פועלים — בדומה לנורונים — לפי עקרון 
"הכל או לא־כלום" ובצורה קצבית, ז״א תוך חילופי רגעי־ 
פעולה ורגעי־מנוחה. משום כך זכו מיתקנים אלה לכינוי 
"מוחות אלקטרוניים"! בנייתם וחקר תנאי־פעולתם ומידת 
יכלתם תורמים היום הרבה לחקר הנורופיסיולוגי של 
המכאניזמים המוחיים. מצד שני עוררו פעולתם והשגיהם 
בציבור הרחב — ולפעמים גם בקרב בעלי־המקצוע ובין 
פילוסופים והוגים — דעיונות וויכוחים בדבר המציאות או 
האפשרות של "אינטליגנציה מלאכותית" ובדבר האפשרות 
של הסבר מכאניסטי של התהליך הפסיכי של החשיבה! 
בוויכוחים אלה גלום במידה רבה עירבוב של מושגי 
החישוב (ביתר דיוק — של הייצוג המכאני של החישוב) 
ושל החשיבה (ע״ע קיברנטיקה). 

י. ל. 

מה״ח מתחלקות לשני טיפוסים עיקריים: מ וז ש ב י־ 
דימוי ומחשבים סיפרתיים! יש גם נזיפוסים 
מרובבים. 

( 1 ) מ חש ב־ דימו י (אנאלוגי) מייצג מספרים ע״י 
גדלים המשתנים ברציפות ומספק מודל למערכת הנמדדת. 
הצורה הפיסיקאלית של האנאלוג דומה לפעמים למערכת 
הנמדדת, אבל, בדרך־כלל, הדמיון מבוסם על שוויון־ערך 
מאתמאטי בלבד בין התלות ההדדית של משתני המחשב 
ובין זו של משתני המערכת הפיסיקאלית. 

שימושם העיקרי של מחשבי־דימוי הוא בחקירת מערכות 
הניתנות לתיאור ע״י משוואות דיפרנציאליות רגילות. כמו¬ 
כן השתמשו בטכניקות הדימוי לפתירת משוואות דיפרנ¬ 
ציאליות חלקיות ומערכות של משוואות קוויות, וכן למציאת 
שרשים של פולינומים. יש מחשבי-דימוי רבים למטרות 
ספציפיות, כגון בקרת אש, תיכנון מטוסים וכד׳. 

סרגל-החישוב (ע״ע לוגריתמום), שהומצא במאה 
ה 17 , הוא מחשב-הדימוי הראשון שבו השתמשו בממדים 
נרחבים. במאה ה 19 פותחו מכשירים לאינטגראציה ולפתירת 
משוואות דיפרנציאליות' רגילות בשיטות 
דימוי. רק ב 1915 הוחל בפיתוחו של 
מחשב-הדימוי השימושי הראשון לפתירת 
משוואות דיפרנציאליות רגילות — המנתח 
הדיפרנציאלי המכאני, שממנו התפתח המנ¬ 
תח הדיפרנציאלי האלקטרוני לשימוש כללי. 

במכונות אלה השגיאה בחישוב בצעד יחיד 
נעה בין 0.02% ל 3% , הכל לפי טיב הפעו¬ 
לה המאתמאטית הקשורה באותו צעד 
ובטיב המרכיב! אולם קביעת הדיוק הכללי, 

שיש לצפות לו בפתרון מסויים, היא קשה. 

זמן הפתרון אינו תלוי במהות הבעיה הנפ¬ 
תרת■ אבל מספר צעדי החישוב עולה פחות 
או יותר במקביל לדרגת הסיבוך של הבעיה. 

היתרון העיקרי בשיטות הדימוי הוא שזמן 
הפתרון הנדרש הוא קצר: לאחר 
שבעיה מסויימת נערכה במחשב־דימוי, ני¬ 
תן לחקור פתרונות למספר רב של פארא- 
מטרים של המערכת במשך זמן קצר מאד. 

( 2 ) מ ח ש ב י ם ס י פ ר ת י י ם (דיגי¬ 
טאליים) — והם הנקראים, בדרך-כלל, 

מחשבים סתם "־ מייצגים מספרים ע״י 













139 


חשוב, מכונר!־ 


140 


אמצעים התופסים מצבים בודדים. שניתנים לספירה. בעוד 
שמחשבי־דימוי מוגבלים לבעיות הניתנות לפי טבען לחיקוי 
במערכת מכאנית או אלקטרונית, אין מבחינה תאורטית 
כמעט שום הגבלה לגבי סוג הבעיות שאותן ניתן לפתור 
באמצעות מחשבים סיפרתיים) המיגבלות היחידות הן אלה 
שנקבעות ע״י שיקולים כלכליים וע״י הזמן. 

אמצעי־החישוב הסיפרתי הראשון הידוע לנו הוא ה ח ש־ 
בוניה, הנמצאת עדיין בשימוש במקומות רבים בעולם 
(ע״ע אבקום). ב 1642 המציא פסקל (ע״ע) מכונה לחיבור, 
וזמן מועט אחריו המציא ליבניץ (ע״ע) מכונת־כפל. 
במאה ה 19 בנה בבג׳ (ע״ע) מכונת־הפרש ותיכנן בניית 
מכונה אנאליטית הדומה מבחינת תכניתה למחשבים שבימינו. 
ברם, רמת ההנדסה באותם ימים היתה נמוכה מכדי יכולת 
בניית מכשיר עדין ומסובך כזה, והתכנית לא הושלמה. 
סמור ל 1880 התחיל הולרית ( 11 :ז 1 ־ 11011£1 ) באה״ב להשתמש 
בכרטיסים מנוקבים בקשר למיפקד האוכלוסיה. הצעדים 
החשובים הבאים היו המחשב 1 1£ ־ו 43 ו 1 של איקן (ת 6 :ן 1 ^ו.), 
שהיה אלקטרו־מכאני, וה 0 \). 1 א£ — המחשב האלקטרוני 
הראשון, בעל 18,000 שפופרות־ריק ( 1945 ). ב 1947 תיכננו 
פון־נוימן וגולדשטין את המחשב בעל התכנית המאוחסנת, 
והוא הושלם בפרינסטון ב 1952 ! אולם כבר ב 1949 הושלם 
ע״י וילקם באוניברסיטת קימבריג׳ ה 0 ^ £05 , שהיה המח¬ 
שב הראשון בעל תכנית מאוחסנת שהופעל למעשה. המחשב 
המסחרי הראשון היה 1 שהושלם ב 1951 בידי 

אקרט ומוצ׳לי. מאז גדל מספר המחשבים השונים בשוק 
במידה עצומה, כשמחשבי 4 י 181 תופסים ביניהם מקום בראש. 

בעוד שמחשבי־דימוי מייצגים מספרים על־ידי כמויות 
פיסיקאליות, מייצגים אותם מחשבים סיפרתיים ע״י קבוצות 
של סימנים יסודיים. לפיכך יכולים מחשבים סיפדתיים 
לבצע לא רק פעולות אריתמטיות במספרים המיוצגים ע״י 
קבוצות סמלים, אלא גם פעולות לוגיות וסוגים אחרים של 
חישובים בקבוצות של סמלים, המייצגים כל סוג של אינ¬ 
פורמאציה בדידד!. לפיכך מכונים מחשבים סיפרתיים גם 
עורכי אינפורמאציה. 

היחידה הבסיסית של אינפורמאציה ברוב 
המחשבים הסיפרתיים היא הסיפרה הבינארית (זנל), שהיא 
בעלת אחד משני ערכים — 0 או 1 . מספרים מיוצגים ע״י 
קבוצות של ח ספרות בינאריות. בהצגה בינארית טהורה 
ערכי ת האפייניים נמצאים ביו 36 ל 48 , ובמקרים אלה 
בקרא המחשב מהשב בינארי. לפעמים מיוצגים מספרים ע״י 
ספרות עשרוניות המתורגמות לצופן בינארי, כשכל ספרה 
דורשת לייצוגה 4 ספרות בינאריות או יותר, הכל לפי 
הצופן שבו משתמשיים < במקרה זה ״ הוא בערך 10 , והמחשב 
נקרא מחשב עשרוני. במקרים אלה מניחים שהנקודה הבינא¬ 
רית או העשרונית היא קיצונית לצד ימין — והמספרים 
נחשבים למספרים שלמים, או שהיא קיצונית לצד שמאל — 
והמספרים הם שברים אמיתיים. יש מחשבים, שבהם מספר 
הספרות אינו קבוע אלא משתנה עם גבולות המספר המסו¬ 
מנים ע״י דגלים — סימני הצופן. מספרים ניתנים לייצוג 
גם בצורת ״הנקודה הצפה״: כל מספר מורכב משני חלקים — 
מקדם(מנטיסה) וחזקה (אכספוננט)! אם, למשל. ־ל. x = זל— 
נמצא ץ מורכב מ\ ו 3 , מאחר שהבסיס 15 קבוע לכל מחשב, 
והוא, למשל, 2 למכונות בינאריות ו 10 לעשרוניות. מספרים 
שליליים מבוטאים או כמשל־ימים של מספרים חיוביים או 


בתוספת צורת הערך המוחלט. המשלימים יכולים להיות או 
משלימי-! או משלימי- 2 במכונות הבינאריות, או משלימים 
ל 9 או ל 10 בעשרוניות. לכמה מחשבים יש יתרון של 
אפשרות פעולה במספרים בעלי מספר של ספרות שהוא 
כפול ממספרן במספרים בעלי הדיוק הרגיל. 

המחשב הסיפרתי הקלאסי בנוי מהיחידות הלוגיות האלה: 
יחידה אריתמטית, יחידת־בקרה, זכרון ראשי, יחידות כניסה 
ויציאה (מבוא ומוצא) וזכרון-עזר. היחידה הארית¬ 
מטית, המקבילה למחשב־היד בחישובים מכאניים, מורכבת 
מתאים אחדים, שבהם מבוצעים החישובים במספרים. הפעו¬ 
לות האפשריות הן חיבור, חיסור, כפל ובדרך־כלל גם חילוק. 
בחיבור — מבוצעים ביחידה האריתמטית פעולות לוגיות 
ומהלכי-אינפורמאציה שונים, כגון הזזה, השוואה ובחירה, 
פעולות אריתמטיות מבוצעות הן בדרכי "הנקודה הצפה" 
והן בדרכי "הנקודה הקבועה", מהירויות אפייניות של פעולה 
במכונות מהירות הן 58 ) 5 לפעולת-חיבור אחת ו 15 ן 50 לפעולת- 
כפל אחת, במכונות בעלות מהירות בינונית המהירויות הן 
כעשירית משיעור זה, ובמכונות בעלות מהירות גבוהה הן 
גדולות ממנו פי 10 . במכונות מהירות מבוצעות פעולות 
אריתמטיות במקביל, בעוד שבאיטיות הן מבוצעות בזו אחר 
זו. 

ה ז כ ר ו ן הראשי מורכב מקבוצה של תאים, שבהם 
מאוחסנת אינפורמאציה. אינפורמאציה זו צורתה — נתונים 
מספריים או אלפביתיים או הוראות מוצפנות. כל תא הוא 
בעל כתובת־זיחוי; במחשבים בעלי אורך-מלה קבוע הוא 
מכיל מספר או קבוצת הוראות, במחשבים של מלים בעלות 
אורך משתנה — רק סימן אחד בלבד. ברוב הזכרונות 
אפשריות קריאה (הוצאת אינפורמאציה) בלי לפגוע בקיים, 
וכתיבה הניתנת למחיקה. יש זכרונות הניתנים לקריאה 
בלבד ז זכרונות אלה מהירים וזולים יותר מזכרונות של 
קריאה וכתיבה. היום רוב הזכרונות עשויים גרעינים מאג- 
נטיים בעלי זמני-כניסה מסדר-גודל של 5 ^ 2 . כבר נמצאים 
בשימוש גם זכרונות בצורת לוחיות דקות, שזמני-כניסתן 
הם מסדר-גודל של 58 ! 0.3 . הממדים האפייניים לזכרונות הם: 
במתשבים גדולים — 32 אלף מקומות למלים בעלות 36 
ספרות בינאריות, במחשבים קטנים — 20 אלף סימנים. 
למחשבים אחדים יש זכרון מיוחד נוסף, שבו ניתנת לשימוש 
רק המלה שאוחסנה אחרונה! ברגע שהיא נקראת, היא 
מוצאת ממנו, והמלה שלפניה נעשית זמינה. 

במחשבים שונים יש אמצעי-זכרון שימושיים נוספים, 
אבל הם נחשבים, בדרך־כלל, כזכרונות-עזר, אע״פ 
שמחשבים אחדים מנצלים אותם כזכרונות עיקריים. תופים 
מאגנטיים הם בעלי קיבול שבין 1.000,000 ל 66,000,000 
סימנים, זמן־כניסה של 8.6 עד 35 מיקרו-שניות ומהירות- 
החלפה של 10,000 עד 350,000 סימנים לשניה. בדיסקיות 
מאגנטיות משתמשים בהרבה מיתקני־חישוב הדורשים זכרון 
בעל קיבול גדול לא-מכוון. זכרון טיפוסי של דיסקיות מאגי 
נטיות, עשוי 20 דיסקיות, יכול להכיל 100,000,000 סימנים, 
כשזמן־הכניסה הממוצע הוא 5 .!! 20 , ומהירות-ההעברה — 
100,000 סימנים בשניה. זכרודהעזר הנפוץ ביותר הוא הסרט 
המאגנטי! קיבולו מ 1,000.000 עד 15,000,000 סימני-מלים 
לסרט, כשמהירויות-ההעברה נעות בי! 15,000 ל 300,000 
מלים בשניה. חסרונו העיקרי בהשוואה לדיסקיות הוא 
שהאינפורמאציה נרשמת על הסרט בסדרה ומן ההכרח 



141 


חשוב, מבונת־ 


142 


לקרוא אותה בצורת סדרה, ומשום כך מתבזבז זמן בחיפוע) 
אחרי קטעיהאעפורמאציה הדרוש. 

סרטים מאגנטיים משמשים במחשבים גדולים אף כבוז^אים 
עיקריים של ה מ ב ו א והמוצא. הנתונים המוכנים בצורת 
כרטיסים מנוקבים או סרטי־נייר מועברים לסרט מאגנטי 
באמצעות מחשב קטן מצוייד במכשיר הקורא את הכרטיסים 
המסומנים או את סרטי־הנייר. התשובות הרשומות על סרטים 
מאגנטיים מודפסות במדפים מהיר או מועברות החוצה ע״י 
מנקב־כרטיסים להמשך התהליך. חלקי המבוא והמוצא המצו¬ 
רפים ישירות למחשבים קטנים ובינוניים הם: קורא־כרטיסים, 
הקורא במהירות של 150 עד 2,000 כרטיסים לשניה! קורא 
סרטי־נייר — במהירות של 200 עד 1,000 מלים לשניה; 
מדפים סרמי־נייר — במהירות של 60 עד 300 מלים לשניה 1 
מנקב־כרטיסים, המנקב במהירות של ש 1 עד 200 כרטיסים 
בדקה. מדפיסים מהירים כותבים 120 עד 1,100 שורות בדקה. 
צורות נוספות של כניסה כוללות קוראים אופטיים ומתרגמי 
גדלים פיסיקאליים לספרות, ואילו היציאה ניתנת להיעשות 
בעזרת שפופרת קרני־קאתודה או מתרגם ספתת לגדלים 
פיסיקאליים. מכונות־כתיבה ומפסקים הם אמצעי מבוא־ 
ומוצא, שבהם משתמשים להפעלת המחשב ולשליטה בו. 

לב המחשב הוא יחידת הבקרה. ההבדל העיקרי 
בין מחשב ובין מכונת־חשבון הוא, שהמחשב הוא אוטו¬ 
מאטי, כלו׳: הוא מבצע פעולה חדשה עם סיום פעולה 
קודמת בלי התערבות מצד האדם. אחד התפקידים של יחידת־ 
הבקרה הוא סידור הפעולות במכונה בסדרה. ברוב המחשבים 
מבוצעות הפעולות בסדרה, עד שמגיעה פקודת הסתעפות 
המפסיקה את הסדרה ויוזמת סדרה חדשה של הוראות. 
הסתעפות יכולה לחול ללא תנאי או יכולה להיות תלויה 
בתוצאות של פעולות קודמות או במצבם של מכשירים 
חיצונים, יחידת־הבקרה עוסקת גם בפיענוח ההוראות מקופת 
הצופן, במציאת מושאי הפעולות בזכרון, בשליחת התוצאות 
חזרה לזכרון ובייזום החלפות בין הזכרון, זכרון־העזר וחלקי 
המבוא־ומוצא. בהרבה מחשבים קיימים תאי־אינדכס, המאפ¬ 
שרים מיספור ושינוי-כתובות בצורה יעילה יותר. בכמה 
מחשבים קיימת אפשרות של פניה עקיפה לכתובת, מה 
שמקנה לזכרון כושר-הכוונה משוכלל יותר. הפעולות ברוב 
המחשבים מבוצעות בסדרה; כל הוראה מחכה להשלמת 
ההוראה הקודמת לפני שהיא מבוצעת. כמה מחשבים חדשים 
מצויירים במיתקנים המאפשרים ביצוע של הוראות אחדות 
במקביל בעת ובעונה אחת, כשהללו מבוצעות בחלקים 
שונים של המחשב. רוב המחשבים מצויירים באמצעי-בלימה 
למיתקני המבוא-ומוצא שלהם, ובכללם זכרון-העזר, כלו׳: 
כשמופעלת העברת אינפורמאציה, ממשיך המחשב בפעולות 
החישוב יחד עם העברת אינפורמאציה בין גוף המחשב 
וחלקים חיצונים. במחשבים רבים אפשר לתכנן ולפתור 
בעיות אחדות בבת-אחת. מחשבים אלה ואחרים מאפשרים 
אף הפסקה של סדרת-פעולות ע״י סימן ממקור פנימי או 
חיצון, ויזימת סדרה חדשה במקום רצוי. 

לכל מחשב יש צופן-פקודות משלו. זוהי רשימת פעולות 
בסיסיות, הנכללות בתוך מסגרת המכונה ותלויות בתיכנון 
הלוגי שלה. שני מיבני־יסוד של צופני-פקודות הם: צופן- 
הפקודית ל 3 כתובות וצפון-הפקודות לכתובת אחת. והנה 
פקודה טיפוסית ל 3 כתובות: חבר את המספר הנמצא בתא.ו׳. 
שבזכרון למספר שבתא 8 והצג את התוצאה בתא 0 . 


בצופן-הפקודה לכתובת אחת טעונה פעולה זו 3 פקודות: 
( 1 ) הבא את המספר מתא ^ של הזכרון למצבור (כלו׳ 
לאותו חלק של היחידה האריתמטית שבו מבוצעות פעולות־ 
חיבור): ( 2 ) הוסף את המספד שבתא 8 בזכרון לתוכן 
המצבור;( 3 ) אחסן את תוכן המצבור בתא ^ שבזכרון. 

יש פקודות שהן פשוטות למדי; ויש שהן כוללות תפקידים 
מורכבים מאד. כמו־כן קיימת בכמה מחשבים פקודת־חזרה, 
המורה ליחידת-הבקרה לבצע סדרת פקודות מספר מסויים 
של פעמים, בכל פעם לגבי מושא אחר. מאחר שרוב הפקודות 
הן צירוף של קבוצה בסיסית של פעולות לוגיות או של 
פקודות מסובכות פחות, אפשר לערוך בכמה מחשבים תכנית־ 
מיזער — לבניית פקודה חדשה מצירוף של יחידות־בניין 
אלמנטאריות יותר. 

ת כ נ י ת היא קבוצה של פקודות למחשב, שהן מאורגנות 
לביצוע חישוב רצוי. ברוב התכניות מבוצעות חזרות מסוגים 
שונים, באופן שמספר קטן של הוראות מבצע מספר רב של 
חישובים. דבר זה מושג ע״י שינוי ותיקון של ההוראות 
בתוך המחשב או ע״י שינוי תאי-האינדכס, ובעקבותיו — 
תיקון ההוראות הקשורות לאותם תאי-אינדכם. קבוצת פקותת 
המבצעת חישוב קבוע, כגון הוצאת שורש ריבועי של מספר, 
נקראת תת־רוטינה, ואפשר לצרפה לכל תכנית הזקוקה לה. 
תת-רוטינות אלו מאורגנות ב״ספריה". מספרן בספריה הוא, 
בדרך־כלל, אמת־מידה ליכולת הביצוע של כל מחשב. 

בדרך-כלל מכינים תכנית באמצעות דיאגראמת-שרשרת, 
המציגה באופן חזותי את סדר הפקודות המבוצעות ואת 
הקשר הפנימי בין חלקים שונים של התכנית. יש דיאגראמות־ 
שרשרת שונות — מכלליות ביותר עד למפורטות מאד, הכל 
לפי דרגת הסיבוך של התכנית. יש תכניות מקוטעות, כלו׳: 
חלק מהתכנית נקלט בזכרון המחשב ומבוצע; קטע זה 
מכניס חלק שני של התכנית לתוך אוחו חלק של הזכרון 
ויוזם את ביצועו וכו׳. קיטוע כזה מבוצע כשיש מחסור 
במקום בזכרון. 

; ד 

ההוראות למחשב מוצפנות בסדרת ספרות בינאריות 
בהתאם לצופן מסויים. תחילה היו התכניות נכתבות בשפת 
המחשב: אולם נמצא שהכתיבה בשפת המכונה היתה בלתי־ 
גמישה וגררה טעויות. לפיכך פותחו תכניות שאיפשרו 
למתכנן לכתוב בשפת־סימנים ושתירגמו פקודות־סימנים אלו 
לשפת המחשב, בו בזמן שהכינו מקום בזכרון להוראות 
ולנתונים. מידת שיכלולן של תכניות אלו היתה שונה, אבל 
רובן עדיין נזקקו מפעם לפעם לספרית התת-רוטינות. צעד 
נוסף בהתרחקות משפת המחשב היה השפה המכוונת: כאן 
רושם המתכנן הוראות המתאימות למשוואות בעייתו או 
לתנאיה, ואלה מתורגמות ע״י מאסף (ר׳ להלן) לקבוצה של 
פקודות, בהתאם למידת הסיבוך של ההגד. השפה הנפוצה 
ביותר לעבודה מדעית היא היום ךו 3 -ו}ח 0 ^ן, שפותחה ע״י 
1 \ 16 . שפות אחרות הרווחות היום הן 00801 ו:^^^ 8 — 
לעריכת נתונים מסחריים, 01 ז; 1 \/ — לאלגוריתמים מאתמא- 
טיים, 11 ות 00 —לתרגום מכאני משפה לשפה, — לבקרה 
ופיענוח, ? 1,13 , 0 \/ 111.1 א, 

ועוד. 

כדי לכתוב באחת משפות אלה למחשב מסויים, יש 
לצייד את המחשב במאסף. הזמן הדרוש לפתרון בעיה 
הכתובה באחת משפות אלה הוא סכום זמן האיסוף והתירגום 
וזמן הביצוע. בדרך־כלל, ככל שזמן האיסוף והתירגום קצר 



143 


חשוג, מכונת־ 


144 


יותר ~ זמן חביצוע ארוך ילתר. לכן ייתכנו מאספים אחדים 
לאותה ע!פה לאותו מחשב. 

פיתוח שפות־התיכנון הגדיל את נוחות השימוש במחשב! 
מעתה ניתנת למשתמש בו האפשרות להצגה מהירה של 
בעיות ולעריכת שינויים מידיים. 

ד 

כדי לעשות את פעולת המכ 1 נה א 1 ט 1 מאטית ככל 
האפשר ולצמצם עי״כ עד למינימום את הצורך בהתערבות 
המפעיל, וכן כדי לחסוך זמן ולמנוע טעויות בידי אדם — 
פותחו מערכות של פ י ק ו ח. הללו מורכבות מתכניות־פיקוח, 
שכל אחת מהן מכניסה פנימה קבוצה של תכניות המכונסות 
יחד באיגוד, מצרפת ועורכת את פקודות התכנית ומבצעת 
אותה — ופונה לתכנית שלאחריה באיגוד. תהליך האוטומא־ 
ציה בשימוש המחשבים מוסיף להתקדם. 

שימושי המחשבים הם רבים ומגוונים. בראש 
וראשונה משתמשים בהם לפתירת בעיות מדעיות וטכני 1 ת 
ולמכאניזאציה של תהליכי עריכת נתונים מסחריים 
ותעעןייתיים. תחום השימוש המדעי נרחב ביותר וכולל, בין 
השאר, חישובים לכורים אטומיים, עיקוב אחרי לוויינים, 
קביעת סיבנים גבישיים, סיסמול 1 גיה, תחזית מזג־אוויר ועוד. 
שימושים בעריכת נתונים כוללים: תשלומי מעוכורות, 
ספירות מלאי, הנהלת חשבונות, מירשמי תושבים, תיכנון קווי־ 
תעופה ועוד. שימושים צבאיים למחשבים כוללים ביון, 
פיקוד ובקרה וניהוג טילים, מחשבים מנוצלים לניתוח סטא- 
טיסטי, תיכנון לינארי, (= ת £10 גו 11 ג׳ג 11 ךרז 3 ז 1:08 ? 

תכניות לחישוב סדר הפעולות האופ־ 

טימאלי בתהליכים מורכבים, כגון בביח״ר לייצור מכוניות), 
מחקר־פעולה, תורת־המעחקים, ושטחים נוספים שלגביהם 
פותחו לאחרונה טכניקות מאתמאטיות; כמו־כן מנוצלים 
הם לביקורת תהליכי־ייצור ומכשירים מכאניים. במידה 
מצומצמת יותר משתמשים בהם — או מנסים להשתמש 
בהם — למטרות מיוחדות, כגון הוכחת תאורמות גאלמטריות, 
משחק־שחמט׳ חיבור מוסיקה, תירגום משפה לשזפה, מציאת 
מספרים ראשוניים חדשים וכד׳. פעילויות אחרונות אלה 
רומזות לאפשרויות הגלומות במחשבים להרחבת האינטלקט 
האנושי בעתיד. אולם בינתיים עיקר השגם הוא בשיחרור 
האדם מעבודה מחשבתית שגרתית, ועי״כ — במתן אפשרות 
לאדם להשתמש בחשיבתו לצרכי פעילות יצירתית יותר. 
המחשבים הם מכשירי־עזר לאדם לחקירה מעמיקה יותר של 
הלא־ידוע ע״י ביצוע כמות עצומה של חישובים הדרושים 
לעשיית צעדי גישוש בתחום זה — כמויות של חישובים 
שביצוען הוא מעבר לכל יכולת ללא עזרת המחשבים. 
וע״ע קיברנטיקה. 

י. גיליס, מכובות חישוב ספרתיות אוטומטיות (מדע, ב׳, 

מם׳ 2 ), תשי־׳ז: ש. מרחב׳ מערכות בקרה אוטומאטיות 
(שם, ו׳, מס׳ 3 ), תשכ״ב! י. בר־הלל, אינטליגנציה מלא¬ 
כותית (שם, ז׳, מם׳ 3 ־- 4 ), תשכ״ג! - 1 / 1 ^!!■)..! ,| 3 ח<)^ 9 נ^ 0 ^ .. 1 
- €0171 .>ו 011 'ת€^ £1 .. 1 .^ 1 ; 1952 

.£ .( 1131110-1 . 1 \ -£ ;^! 195 

(£<: 15 .), 0( €0177^1(1011011 

1x17^ €0171101. 1—111, 195^-1961; 11. 11. 01 .. 1 . 11 ״■ ץ־] 0 ^€־ 

1960 , ^ 7 ז 11€1 '^ 5 0177011€ ז)) 1 / , 10111 ־ 1 311 יע ; 

?. 510^61, 1 1 ; 1961 , 1 -} 1£ ) 7 ^ €0777 7101 ^ 01 ^ 171 ^ 1 ז 10 ^' 1£7 ) 7 זנ , 
.4(110!■, 10171 § 0 {£ ,\ 11€ )€- 1 . 5 . 11 ; 1961 , 7£1 ז 71 { 01 \\ד - 

1721/7^ 1)7^1101 €0171^1(1675, 19621 10 .ל 1 ז 130 . 1 ־ 

( 011 .), €0177^1(161' ^1665 ה 8616 01 ' 101 ' 36/701 1/76 17 ) 60110175 } 1 קק , 

1962; 11. 161 ) 1 ^ €0171 ,(.ל 1 ) 0 ) 11 ־ 01 .)! ., 4 .ס— ,ס 

£/017(1/>1701161 €01771716171 ,ן:) 00 ז 110 ת . 34 ; 1962 ,}/ 0 ס ^(^(X 

17706/111165 (501. 34^ . 1963 ,( 197 - 0 ^ 1 ,.׳ 

פ. רב. 


--נ 






עקרונות טכ¬ 
נולוגיים של 
מ״ח. ( 1 ) מחשבי- 
דימוי. האלמנט ה¬ 
חשוב ביותר במחשב¬ 
י''"" 2 . ם:מה של מנבר אופראטיייי דימוי הוא ה אינ¬ 

ם ג ר א מ ו ר. תחילה היה האינטגראטור מכאני ; היום מש¬ 
תמשים באינטגראטור אלקטרוני(ציור 2 ), הנקרא גם מגבר 
אופראטיווי. מתתי־הכניסה ,.... £2 ,!£ מחוברים 
למגבר דרך העכבות (ע״ע אלקטרומגנטיות, עמ׳ 801/2 ) 
של הכניסה ״ 2 ,... 2 ,! 2 . בכניסה למגבר ש 1 רר מתח ס, 
והוא עצמו בעל עכבת היזון חוזר (ע״ע קיברנטיקה) 
^ 2 ומתח־יציאה ״£. סכום הזרמים בכניסה הוא אפס: 


= 0 


€-־£ 


+ 1 




1 ־! 

מאחר ש €0 = £0 (הגברת המגבר = סא קיים: 

אם ס גדול מאד, אפשר להזניח את — ומכאן: 

ס 

£ י* 

^ 1 ן 2 -= £0 
1 = 1 

פעולת המגבר האופראטיווי תלויה בסוג העכבות המחוברות 
אליו. שתי דוגמות: 

(א) כל העכבות שוות — ^ = ^ 2 = ״ 2 = ... = 21 


(.מ — התנגדות אוהמית): ^ -= £0 , והמערכת 

עובדת כמסכם. 

(ב) עכבות-הכניסה הן התנגדויות אוהמיות ״£,... 

ז 2 הוא קונדנסאטור בעל קיבול €: 


(•׳'■"'[^ 5 ■+ 1 : 


- = £0 
אס \ " 


והמערכת עובדת כאינטגראטור (ביחס לזמן £). 

מחשב-דימוי מותקן ע״י חיבור צירופים שונים של 
מגברים ועכבות. וכן ע״י מייצרי־פונ קציות ומכפילים, 
המחוברים יחד בלולאת היזון חוזר (ציור 3 ). 



( 2 ) מחשבים ספרתיים. מתג-הפעמון בפתח הדירה 
הוא בעל שני מצבים — "פתוח" ו״סגור". המצב "פתוח" 
(הפעמון אינו מצלצל) הוא מצב יציב, ואילו המצב "סגור" 
אינו יציב: עם הורדת האצבע חוזר המתג למצב "פתוח". 
לעומת זה, מתג-האור בחדרי-המגורים שלנו מצטיין בשני 
מצבים יציבים. הוא, איפוא, בעל ז כ ר ו ן: הוא נשאר באותו 






145 


חשוג, מכונת־ 


146 


מצב שבו הועום לאח¬ 
רונה, כלו׳ שומר וזו¬ 
כר מצב אחרון זה גם 
לאחר הורדת האצ¬ 
בע מהמתג( ואילו 
מתג־הפעמון אינו 
זוכר את המצב ה¬ 
אחרון שבו הוע 1 ם. 

שווי-הערר האלק¬ 
טרוניים (או האלק- 
טרומכאניים) של שבי 
מתגים אלה הם-הם 
אבני-הבניין היסו¬ 
דיות המשמשות 
לבניית מחשב אלק¬ 
טרוני. שווי־ערר אלה 
מומשו באמצעות ממ¬ 
סרים בשנות ה 30 — 

40 של המאה ה 20 ! 

באמצעות שפופרות- 
ריק בשנות ה 40 — 50 ! 

באמצעות טרנסיסמו- 
רים בשנות ה 50 — 60 . 

מעגלים ללא זכרון, 

מסוג מעגלי "שלי¬ 
לה׳/ "וגם" וכד׳ (ר׳ 

ציורים 5,4 ), נקראים 
בשם שערים לו¬ 
גיים, כיוון שאין הסיגנלים עוברים בשער אלא כשתנאים 
מסויימים ממולאים — השער פתוח. נניח, למשל, ש^ (ציור 
5 ) הוא שלילי, בדרך-כלל, ואינו הופך חיובי אלא בסיום 
הפעולה האריתמטית המתבצעת בהווה! גם 8 הוא שלילי, 
בדרך-כלל, ואינו הופך חיובי אלא כשעל המכונה לבצע כפל, 
והמכפיל כבר הוצא מהזכרון; ס חיובי משמש כהוראה 
ליחידת-הבקרה להתחיל בביצוע הכפל. נניח, שברגע מסויים 
6 הופך חיובי, אך ^ עדיין שלילי — הסיגנל 8 ממתין, 
איפוא, לןזתיחת שערים. בסיומה של הפעולה האריתמטית 
שהעסיקה את המכונה עד אותו רגע, ^ הופך חיובי! אז, 

■,י סג¬ 
ן 



עיור מ. ד 5 נ 5 ג. פו 5 ם ש 5 ילי עובר דרו הריודה ם ונורם 5 נםים 
׳עלילי בז. הקולט מ הופר חיובי, הבסיס ׳על י x — וויוני, ■ 0 — 
שלילי; יה גורם ׳עוב לבסיס ׳עלילי בז, מצב ׳ענ;רם בבר בתחילה 
ע״י הפולס השלילי ב צ/. לאחר סגירת לולאת הייוז חוזר וו, המעגל 
נשאר במצבו נם אם הסחת ב^< הופר שוב לחיובי. פולס שלילי ב׳.* 
גורם למצב היציב השני של הדלגלג 


ורק אז, הסיגנל 6 "יכול לעבור" בשער, ם הופך חיובי, 
ומתחיל הכפל. כמעגל מסוג מתג-האור — בעל זכרון — 
משמש, למשל, הדלגלג, שהוא בעל שגי מצבים יציבים 
(ציור 6 ). 

מהירות הפעולה של מעגלים לוגיים היא במעגלי-ממסרים 
מסדר-גודל של כמה אלפיות-שניה, במעגלים המורכבים 
משפופרות-ריק — כחצי מיקרושניה (€ט$*י־ 10 = 5€0 גן 1 ), 
במעגלי-טראנסיסטוריס— כ 20 נאנושניות( $£0 *־ 10 1 ). 

בדיודות-מנהרה — להאצת פעולת מעגלי-טראנסיסטורים 
מגיעים למהירויות מסדר-גודל של נאנושניה ופחות מזה. 
מהירות ההיפוך של דלגלג היא כמחצית מהירות התגובה 
של שער לוגי. 

היחידה האריתמטית ויחידת-הבקרה בנויות מצירופים 
שונים של דלגלגים ומעגלים לוגיים. מספר בעל 40 ספדות 
בינאריות מיוצג ע״י שורה של 40 דלגלגים, שהם ד ג י ס ט ר 
למספר. העדפת השיטה הבינארית על השיטה העשרונית 
במחשבים נובעת מן העובדה, שקל בהרבה לבנות מעגל 
אלקטרוני בעל שני מצבים יציבים מאשד מעגל בעל 10 
מצבים יציבים. 

לכאורה אפשר לבנות את הזכרון הראשי מדלגלגים, וזה 
היד, מבנה הזכרון של (ר׳ לעיל, עם׳ 139 ), שהיד, 






1111 


11 

*שמו 







^ו 9 ו 







19. ■* <•.9. * 

■י 




צמר 7 . מאטריצות־הטבעות של זכרוז מאגנטי סדיר 


מצוייר בזכרון קטן של 20 מספרים בלבד! פתרון זה הוא 
יקר סדי לגבי זכרון גדול. אח״כ הוחל בשימוש ב ז כ ר ו נ ו ת 
דינאמיים, כגון יחידות-ד,שהיה אלקטרו-אקוסטיות וזכרו- 
נות אלקטרוסטאטיים, שבהם ד,אינפורמאציה נמצאת בתנועה 
מתמידה בלולאה סגורד,. היום משתמשים בעיקר בזכרונות 

סטאטיים. הנפוץ בי- 
ניד,ם הוא הזכרון 
המאגנטי העשוי טב¬ 
עות פריט (ציורים 
7 , 8 ). הטבעות 
עשויות חומר פרו- 
מאגנטי בעל לולאת 
היסט רזה מלבנית- 
כמעט' (ציור 9 ). 

בהיעדר זרם בתילים, 

הטבעת נמצאת באחד 

ציור 8 . סידור טבעיח־הזברון בסאטריצה משני מצבים רמא- 



ציור 4 . נ!עגל־׳פ?ילח 110 ופז 1 פ "וסא■'). 
הפולט ^של ד.טראגסיסטור טוארק. הקו?טפ 
מחובר למקור טהה יפלילי ררר הנגד א, 
והבסיס 0 מחובר למתח־הבניסה צ,. אם ^ 
חיובי, איז זרם זורם ס * ל 0 . ו ^ ׳פלילי; 
אם ׳פלילי, זורם זרם, ו פ תיובי. 
טחח הקולט ^ הפוד,א'פוא, למתח הבסיס 




ציור 5 . מענל־״ונם״ י ( 011-01111 
לגבי טחח־יציאה חיובי: ם חיובי רק 
אם וגם 0 חיוביים; מענל־״או" 

< 1 ( 1-011 ו 0 ״ז 0 ־־ 1 . לגבי מתח יציאה ׳פלילי: 
ס שלילי רק אם או 0 או ׳פניהם 
שליליים 






147 


חשו^ מכונת־ — חשול 


148 


ב נ ט י י ם — 0 או 

1 , בהתאם לכך אם 

הזרם שגרם לרמאנב־ 

טיות היה שליילי'או 

חיובי. כל טבעת מסו¬ 

גלת, איפוא, לאחסן 

ספרה בינארית אחת. 

מלבניות לולאת־ 

ההיסטרזה מנוצלת 

לצרכי בחירת הטב¬ 

עת שבה יש לקרוא 

או לכתוב. זרם בעצ־ 

▼ 

מה 1/2 ת 11 מחרם ב־ 

ציור 9 . ?ו 5 א״-היםטרזה ס^בניח־נט״ט ׳־יי אחד התילים האפקיים 

טבעות זכרח מאננטי " "יי׳-^ו " 

והאנכיים, ורק הטבעת 
שבמוקד שני התילים מקבלת מנה שלמה של זרם, שעשויה 
להפוך את מצבה הרמאננטי. 

זמן־הכניסה', כלר הזמן הדרוש להוצאת אינפור¬ 
מאציה מן הזכרון, היה 101.10 בזכרונות הראשונים! הוא 
סחת עד כדי כיום, וזכרונות מאגנטיים מהירים 

יותר, עשויים לוח־זכוכית מצופה שכבת־פריט דקה מאד, 
נמצאים בשלב הפיתוח. 

מבחינים בין מחשב סינכרוני למחשב א ם י נ כ ר ו נ י. 
הראשון מצוייר בשעון, המוציא דחפי-זרם ברווחי-זמן קצו¬ 
בים, כגון אחת ל^^ 5 מ 100 . דחפים אלה נותנים לסיגנאלים 
לעבור בזמנים קצובים מראש בלבד: הם מסנכרנים את 
פעולת המחשב. במחשב אסינכרוני אין שעון. כמו-כן מבחינים 
בין מחשב טורי למחשב מקביל: במחשב טורי כל 
פעולה מתבצעת קודם על ספרתו הראשונה של המספר, 
ואח״כ על ספרתו השניה וכר; במחשב מקביל הפעולה 
נעשית יחד במקביל על כל ספרות המספר או ההוראה. יש 
גם מחשבים מעורבים. 

היום משתמשים בשתי שיטות להגברת מהירות המחשבים: 

(א) אירגון יעיל יותר של המחשב, כדי שהיחידה הארית¬ 
מטית לא תיאלץ לאבד זמן בבטלה כשהיא מחכה לזכרון, 
שהוא היום איטי ממנה! וכן שימוש במספר רב יותר 
של יחידות אריתמטיות וזכרונות במחשב אחד, שהם עו¬ 
בדים במקביל. 

(ב) בניית מעגלי-חישוב מיקרומיניאטוריים, 

ז״א קטנים מאד, כדי להקטין את הפסד הזמן הנגרם ע״י 
התפשטות הסיגנלים למרחקים גדולים יותר (מהירות ההת¬ 
פשטות חסומה ע״י מהירות־האור, שהיא €ט 115 /בת 30€ ). 
בכיוון זה הוחל בייצור מעגלים כוללים, שבהם כל 
האלמנטים מושמים בתהליך של דיפוזיה על לוח-זכוכית זעיר. 
היום כבר מייצרים מעגל-דלגלג, שהוא — בצירוף השערים 
הלוגיים שלו — ממוקם על לוח ריבועי בעל צלע של 1.5 מ״מ. 

אב. פר. 

חשול, בטכנולוגיה של המתכות— עיצוב הצורה החיצונית 
של גושים או גופים מתכתיים בדרך הדפורמאציה 
הפלאסטית, ע״י מכות או לחץ פתאומי — בדרך-כלל, לאחר 
שהחומר המעובד (הגולם) רוכך תחילה ע״י חימום לטמפר¬ 
טורה הקרובה לנקודת־היתוכו. שימושה של הטכניקה של 
הח׳ חל על סגסוגות, שהמתכות הבסיסיות שבהן הן: ברזל, 
נחושת, אלומיניום, מאגנזיום, טיטאן, ניקל. 



האדם הפרימיטיווי ראה בהפקת מתכות ובח׳ מעשים 
אפופים מיסתורין, ומסביבם נתרקמו אגדות! מעמדו של 
הנפח היה קרוב לזה של האשף. במיתולוגיה היוונית היה 
זה הפיסטום בן זוס שהקים מפעל־ח׳ באי למנוס ויצר בו 
את י ברקיו של זוס ואת חיציו של ארוס! ראש האלים 
הטוטוניים היה ווטאן, השליט על בית-הח׳! בסקאנדינאוויה 
העריצו את תור, בעל הפטיש המגי. — לפי המסורת המק¬ 
ראית היה תובל קין הנפח הראשון: "וצלה גם הוא ילדה את 
תובל קין לטש כל חירש נחשת וברזל" (ברא׳ ד, כב). 

מסתבר, שבמזרח התיכון הופיעה הנחושת בסוף 
האלף ה 5 לפסה״נ! אבל תקופת-ה ברונזה (ע״ע) — שעמה 
באו במקום כלי-עבודה ונשק מאבן כלים עשויים ממתכת 
קשה למדי — התחילה רק סמוך ל 3200 לפסה״נ. הברזל 
החליף את הברונזה סמוך ל 1200 לפסה״נ. באפריקה לא 
קדמה, כנראה, תקופת־ברונזה לתקופת-הברזל. שלא כבשי¬ 
טות החדישות, היה בתקופה העתיקה, ואף ביה״ב, הח׳ אחד 

השלבים החשובים 
ביותר בתד,ליר הפקת 
המתכת: בעזרתו הפ¬ 
כו את המתכת הספו¬ 
גית הגלמית, המעו¬ 
רבת בסיגים, לגושי- 



ציור 1 . מנינת־חי׳:.•!? מונעת במים מתכת בעלי תכונות 
(יםי־דניניים) 

אחידות, שהם ניתנים 
לעיבוד חרשתי — שוב בעזרת ח׳. מקצוע הנפחים גבל 
באמנות. בשיאים במלאכת-נפחות זו נחשבים ייצור החרבות 
בדמשק הערבית (ע״ע דמשק, מלאכת־) ושריוני-האבירים 
והנשק בטולדו ובבאלבואה שבספרד. — מן המאה ה 14 



ציור 2 םטייע-קיטור 


ואילך התחילו באי¬ 
רופה להחליף בעיבוד 
המתכות את כוח- 
השרירים בכוח מכא¬ 
ני, וקמו המפעלים 
הראשונים על גדות 


נהרות, שבד,ם הניעה האנרגיה של המים הזורמים את 


מכונות־הח׳ הראשונות (ציור 1 ). מאז כמעט לא חלו 
התפתחויות בתהליך זה עד לתחילת המאה ה 19 , כש־ 
הקיטור חדר גם לתעשיית-המתכות כמניע של מכונות, 



ציור 3 . מכונת אוליוור המקורית 


ב 1831 פורסם התיאור 
הראשון של פטיש- 
קיטור(ציור 2 )! פטיש 
זה היה מסוגל לתת 
עד ל 150 מכות בדקה. 
בשנים 48 — 1838 פו¬ 
תח פטיש־הקיטור של 
ניסמית ( 11 ז 11 ז $1 ׳( £1 זר 1 ). 
ייתכן שהמכונה הרא¬ 
שונה לח׳ ראשי- 
ברגים הומצאה בגר¬ 
מניה, אבל הפטנט 
הראשון ניתן לאולי- 
וור(• €1 צ 011 ) באנגליה 
ב 1830 (ציור 3 ). פי¬ 
תוח תהליכי-ייצור של 



149 


חשולל 


150 


תבניות־ח׳ ו 9 בלטים והעלאת דיוקם ואורך־חייהם איפשרו 
מאוחר יותר את המעבר מנפחות הגובלת באמנות לתעשיה 
ממש. 

הח׳ הוא בעיקרו תהליך של ייצור טובין מעובדים־למחצה, 

ורק לעתים רחוקות הוא מייצר גופים המוכנסים לשימוש 
ללא עיבוד נוסף. סיבת האיכות הגבוהה של ת 1 צר חח׳ היא 
כפולה: (א) הח׳ מעבד המרים שבהם כבר חלו תהליכי 
עידון, כגון יציקה, עירגול או דחיסה ז (ב) גרגירי המבנה 
הגבישי של המתכות מתארכים בעקבות הח׳ ונעשים 
סיבים — הגוף המחושל נהפך לאנאיז 1 טרופי, בעל חוזק מוגדל 
בכיוון הסיבים. 

מהשלים ע״י הלמות פטיש בגולם המחומם, כשהוא מונח 
על סדן. בשיטת הח׳ הבלתי־אמצעי הגולם — שנבחר באופן 



;■יור 4 

׳;]?יזמה ■ 56 בים בחי׳עו? בטנ^ט נסנר 


שיהיה כבד במקצת 
מן הגוף המתוכנן — 
נתון בין שני חצאים 
של מבלט: חציו ה¬ 
תחתון תקוע בסדן, 
וחציו העליון מחובר 


לפטיש (ציור 4 ) ! החומר ממלא את כל השקעים שבתבנית, 


ועודף החומר נלחץ לתוך שקע מיוחד בשטח המפריד בין 


שני חצאי-המבלט ויוצר מעין זר מסביב לגוף המחושל! 


אח״כ מרחיקים את הזר ע״י פעולת־חיתוך מיוחדת. 


התנהגותו של החומר בעת הח׳ היא מזין זרימה בכיוון 
ההתנגדות הקטנה ביותר! לפיכך נהפך, למשל, גוף גלילי 
לחביתי, כשמכת הפטיש נוחתת על פניו השטוחים: חופש 
הזרימה וההתפשטות של השכבות האמצעיות עולה בהרבה 
על זה של השכבות העומדות במגע עם הפטיש והסדן! הללו 
מתקררות במהירות, מפסידות מהפלאסטיות שלהן וגם נעצרות 
ע״י החיכוך שבין השטחים הנלחצים והשטחים הלוחצים. 
תופעות אלו — זרימה, התקררות וחיכוך — קובעות הן את 
עקרונות תיכנון המבלטים והתבניות, והן את צורת הגוף 
המחושל, כגון: אחוז הרפורמאציה שניתן להעויגו, גובה 
הצלעות המאכסימאלי, העובי המינימאלי של מחיצות, הרדיוס 
המינימאלי של המעבר בין שטח מאונך לשטח אפקי, וכד׳. 

x 

לגבי כל חוסר וכל צורה של הגוף המחושל קיימת 
טמפרטורה אופטימאלית של הח׳, שאותה יש לקבוע על סמך 
הנסיון. בטמפרטורה גבוהה מובטח מילוי טוב ומהיר יותר 
של השקעים שבתבנית, נדרש פחות כוח וניתנת לנפח יותר 
שהות לביצוע עבודתו! לעומת זה גורמת טמפרטורה גבוהה 
לעליית היציאות לדלק, לבלאי מוגבר של התבנית, לחימצון 
מוגבר של החומר, ובמקרה של ח׳ פלדה קיימת גם סכנת 
דקארבוניזאציה של השכבות החיצוניות. ככל שהמתכת 
מסוגסגת יותר ביסודות זרים, ניתן להנמיך יותר את הטמ¬ 
פרטורה של הח׳. 

הטמפרטורות האופטימאליות של הח׳ הן: לסוגי־פלדה 
שונים—בין ״ 1,000 ל״ 1,315 ! לנחושת — ״ 900 — 700 ! לסוגי 
פליז — בין ״ 600 ל ״ 800 ! לסוגי-ארד — בין ״ 600 ל ״ 900 ! 
לאת״בריליום — ״ 1,315 — 700 ! לניקל — ״ 1,285 — 870 ! 
לניקל-כסף — ״ 800 ^- 700 ! לסגסוגות־טיטאן — ״ 870—1x135 ! 
לסגסוגות־אלומיניום — ״ 480 — 425 ! לסגסוגות-מאגנזיום — 


״ 425 — 370 . 


ניתן לסווג את הח׳ לפי הציוד הנדרש ותהליכי-הייצור. 

( 1 ) ח׳־יד — שיטה זו לא נשתנתה מאז הומצא הח/ 


ובה הוכנו גם כלים לשימוש יום-יומי וגם מוצרים אמנותיים. 
הכלים הם הסדן, הפטיש וכלי-עזר, כגון אזמלים, מנקבים, 
תבניות ומבלטים פשוטים: זוג גושי-פלדה בעלי שקעים 
מתואמים, כשהתחתון תקוע בסדן והעליון מוחזק בידי הנפח. 
העבודה נעשית בידי הנפח ועוזרו. 

( 2 ) ח׳ מכאני נעשה בפטישי קיטור או אוויר דחוס 
ובפטישי-קפיצים, וכן בעזרת מכבשים מכאניים והידרוליים. 

עוזר הנפח נד,פך ל- 

—-־,^ נהג מכונת-ד.ח׳. את 

( האנרגיה להפעלה 

/ 1 - \ מספק קיטור או אוויר 

דחוס או נחל הנתון 
ללחץ, שכל אחד מד,ם 

ציור 5 . נ־טי■;! יןפיצי בצורת צנח י 

מניע מכונת-בוכנה 
שבראש הפטיש או המכבש ההידרולי, — או מנוע חשמלי 
הצמוד לגל ארכובה או לציר בעל אכסצנטר של מכבש 
מכאני או של פטיש קפיצי. כלי־העזר לאי השתנו בהרבד.: 
במקום היותם שני גושים נפרדים, מחוברים הם לצבת ע״י 
םרט-פלדד, קפיצי בצורת ס (ציור 5 ), בח׳ של גוף כבד 
משתמשים במיתקנים מכאניים להחזקת הגולם ולסיבובו 
בין הפטיש והסדן בין מכה למכה. בגלל חוזק המפד. דורשות 
מכונות אלו יסודות כבדים. תהליך זד, איטי ובלתי־מדוייק. 

( 3 ) ח׳ במבלטים נסגרים מאפשר דיוק כתוצאד, 
מד,תאמה מלאה בין שני חצאי-המבלט בעת סגירתם, דבר 


ציור 5 . פטי■;! יןפיצי בצורת צנח 




המוזקבל מש^^ 

,׳ .. לזה בשני חצאי- 

המבלט. מכונת-הח׳ 

^ המקובלת היא פטיש 
__ ־ * נופל (ציור 6 ) או מי- 

נים שונים של מכ- 
*. 1 בשים למיניד,ם. משקל 

, 1 ^ ^ ■—ן הפטיש מגיע ל 500 

ק״ג. מכבשי-ח׳ היד- 
^ 0 | רוליים נבנו עד לכוח¬ 

!^ ■; 0 ן ח׳ של 50,000 טון — 

ןןןן||||| 71 כגון לייצור חלקי- 

מטוסים מאלומיניום. 

011 ^ 1111141 ■^..^! מכבשים משוכללים 

ציור ס פטייב :.יפ׳ו הם, למשל, פטישי 

(בר׳טוחח האדיבה ׳פי ^ מכד, נגדית, שבהם 

נעים הפטיש והסדן זד, לקראת זה! מבנה זה של מכונות-ח׳ 
מאפשר חסכון רב ביסודות, מאחר שכוחות הח׳ מתאזנים 
בתוך גוף המכונה או בתוך עמודיד, (ציור 7 ). גופים מחושלים 
מסויימים עוברים מספר שלבי-ח׳, למשל: פעולה ראשונה — 


ציור 5 > פטי־צ נ.יפי 

(בר׳צותה האדיבה "צי ־ 11 • גל :> 5 ח!.ןזר., 1 -ת 4 ח) 


ח׳, פעולד, שניה — כיפוף! לשם-כך נבנים מבלטים נסגרים 
בעלי שקעים מרובים לפי מספר שלבי־הח׳, והנפח מעביר 
את הגולם משקע לשקע בלי חימום־ביניים. שיטה זו מקובלת 
גם בפעולת ח׳ קר סופי לשם העלאת דיוקם של גופים מחושלים 
או של מוצרי סינטור! גם טביעת מטבעות נעשית בדרך זו. 

( 4 ) ח׳ מרחיב הופך מוט לגוף מלא או חלול, בעל 
קוטר או רוחב העולד, על זה של הגולם. הה׳ נעשה בעזרת 
פטישים מכאניים אפקיים, בדרך-כלל אוטומאטיים. תהליך 


151 


חשזיל 


152 



דיור 7 . פט'׳! 6 ־מכוז־נ;דיח של 16,000 יזי^וגרכיטר 
(בר׳שותה האדיבה של 5-16 80 זס)זס- 1 --]בג 1 ) 


זה משמש בתע?זיית מוצרים המוניים, כגון; אומים, ברגים, 
גלגלי־שיניים קטנים (בשלב ראשון של ייצורם), טבעות, 
שסתומים למנועי שריפה פנימית וכו/ שיטה זו נפוצה מאד 
גם כח׳ קר, כגון בייצור מסמרים, מסמרות, אומים קטנים, 

כדורים למסבי־כדו־ 

רים וכו׳ (ציור 8 ). 

בשיטה זו מגיעים עד 
לתפוקה של 800 יחי¬ 
דות בדקה. 

( 5 ) טביעה. בח¬ 
ריץ של ראש מסתובב 
(ציור 9 ) נמצאים זוג־ 



ציוד 8 . חייבו? מסמרת 



פטישים ושני חצאי־ 
המבלט! הם נלחצים 
כלפי חרץ ע״י הכרח 
הצנטריפוגאלי. המב־ 
לט בפתח, כשהפטי- 
שים נמצאים בין שני 
גלילים, ונסגר כשהם 
מתחלקים על פניהם. 
באופן זה מקבל הגו¬ 
לם העובר דרך מרכז 
המכונה מספר רב של 
דפיקות. בשיטה זו 


משתמשים גם בח׳ חם וגם בח׳ קר. המוצרים האפייניים הם 
מחטים, בעיקר בשביל מכונות-תפירה. 

( 6 ) דחיסת-מ כה (ציור 10 ). ע״י מכה על הגולם 
נזרק הגוף המחושל דרך החלל שבין שני חצאי־המבלט, 
כשהוא נתון על חציו של המבלט המחובר לפטיש. תהליך 
זה מקובל בעיקר בח׳ קר, כגון ייצור שפופרות-אריזה 
מאלומיניום. 

( 7 ) בשיטת הח׳־בעירגול התבנית מורכבת משני 
חצאי גליל חלול, הנוגעים זה בזה בשטחיהם החיצונים 
הקמורים, שעליהם נמצאים שקעי הח׳(ציור 11 , ימין). חצאי- 



ציוד 10 . דחיסת־מכח 

א — חלק עליון של המבלט: ב — חלק תחתו! של דוםב 5 ט: 
נ — בולם אלוסיניום; ד — ׳טפופדת־אדיזה 


גלילים אלה מתמקמים בשטחיהם הפנימיים הקעורים כל 
אחד על מחצית הקפו של גליל מכונת־עירגול פשוטה, הנפח 
מעביר בהדרגה את הגולם דרך השקעים. בכל רגע פועל 
כוח הח׳ רק על חלק קטן של פני הגולם, ולפיכך ניתן לעבוד 
בכוחות קטנים ובמהירויות גדולות. מתקבל גוף מחושל 
מוארך, בעל חתך עגול או צורתי! אפשר גם לשנות את 
הצורה לכל אורך הגוף. דבר זה דרוש, למשל, להכנת פצירות 
ומשופים. שיטה זו מקובלת רק בח׳ חם. 



ציוד 11 . מיסיז; הייעול בעידנול; מיעמאל: חי־&ול בסבלטים הובבים 


( 8 ) בשיטת הח׳ במבלטים סובבים מוכנס הגולם 
בין שני הגלילים נושאי המבלטים במקביל לצירי הגלילים, 
כששניהם מסתובבים באותו כיוון(ציור 11 , שמאל). שיטה זו 
מאפשרת עיבוד גופים סיבוביים ללא הפסד-חומר ובדייקנות 
של 0.2 — 0.1 מ״מ. קצב הייצור הוא 8 — 15 ח" לדקה. 

ח׳ חם הוא תהליך־ייצור יקר: לפיכך משתדלים להחליפו 
ביציקה, בריתוך של מוצרי־עירגול, בסינטור אבקות מתכתיות 
וכר, ומצמצמים את השימוש בו למקרים שבהם הדרישות 
כלפי האיכות מצדיקות את המחיר הגבוה. לעומת זה אין 
תחליף מתחרה לח׳ הקר. 

. 6 . 0 -ק 1 חג 0 , 1 א .ץ ף 1922 
- ;*' 1940 12 ז 111 )£^ו' 7 1 )ה 1 ) 

י)!!'! : 1953 . 0 .מ 

. 011 ; 1954 1€ < 1 

^ 111131115 ^ ,{ ." 9311-1 . 11 - 1 >־] 3 ץ 1 ח 1101 

,״ 511111115 " .׳י— 1 ,׳<§ 0/0 מ^־)^ 7 /לי 

; 954 [ .״ 11 ״^ 1 .'־ 1 ; 1954-1958 .(*י 8 ש^ 

.^ 1955 , 1 ז 1£1££ €1££ }) 11€ {ז 1 { 0£££ ,, 10 

י. מ. ר. 










153 


חשופי-זרין 


154 


השו 5 ''~'(ך*ע ( 136 ח 01 ק 05 מךתץ 0 , מיון׳ ;> 0 ׳\ו 1 ״ץ — ערום, 
חשוף,— זרע), אחת משתי בנות־המערכת 
של מערכת צמחי-הזרע — השניה היא קבוצת מכוסי־הזרע 
(ע״ע) — והפרימיטיווית יותר מבין שתיהן. מסימניה 
החשובים — שהביציות חשופות ואינן נוצרות בתוך שחלה, 
ועל כן אין חה״ז מפתחים פירו ת אלא זרעים בלבד. הביציות 
וגרגירי־האבקה נישאים באצטרובלים מיוחדים, עפ״ר גם על 
צמחים נפרדים. בפרח הזכרי האבקנים, בעלי 2 — 8 שקי- 
אבקה, יושבים או נישאים על עקצים, וערוכים עפ״ר בקבר 
צות. בפרח הנקבי הביציות ערוכות על עלים — ספורופילים, 
או חסרות םפ 1 רופילים ונישאות בקצה הציר־הענף או לצידו. 

תקופת פריחתם של חה״ז היתה במסוזואיקון! מאז הצ¬ 
טמצמה קבוצה זו מאד. היא כוללת מינים מאובנים רבים,• 
מספר מיניה היום כ 700 . 

המורפולוגיה החיצונית של חה״ז רב־גונית. יש מינים 
מאובנים הדומים לשרכים: מינים אחרים דומים לדקלים. רוב 
המינים הנפוצים באיזדרים הממוזגים הצפוניים הם ירוקי־עד 
ועליהם דמויי-מחטז מינים מעטים, הנפוצים בעיקר באוס¬ 
טרליה, עליהם רחבים. מינים מעטים גדלים באיזורים יבשים. 
תכונות מיוחדות של חה״ז מבחינה אנאטומית; טראכאידים 
במערכת־ההובלה — פרט לגנטניים, שהם בעלי טראכאות! 
ברקמת הפלואם חסרים תאי־לוואי (וע״ע מחטניים; צמח: 
אנטומיה).' 

ההבדל בין חה״ז ובין מכוסי־הזרע בולט במכאניזם 
הרביה — במיבנם ובהתנהגותם של הגאמטופיטים, הזכרי 
והנקבי. ברוב חה״ז מפתח גרגיר־האבקה תאים פרותליוניים 
אחדים, תא גנראטיווי ותא־נחשון. התא הגנראטיווי מתחלק 
לתא וגטאטיווי (תא־הניצב, שאינו מוסיף להתחלק, אלא 
מתנוון במשך הזמן) ותא ספרמאטוגני, המתחלק ל 2 גאמטות. 
בקבוצות הפרימיטיוויות של חה״ז עדיין מצויידות הגאמטות 
הללו בשוטונים ודומות מבחינה זו לספרמאטוזואידים. 
הביצית בנויה מגוף־הביצית (נוצלוס) וממעטה! אחד מתאיה 
הוא התא הםפור 1 גני, שממנו נוצר בחלוקת-ההפחתה שק* 
העובר. בתא שק־העובר (המאקרו׳ספזרה) מתפתחת לפני 



2 1 



1 . חיזך-אורך בניעיר,; ארבע טאקרוכפיריח: 1 ' ;אניסיפיט :קבי 
בהתפוזזקית:: !: :אב־טופיט נקבי תאיתי: •בני ארדיג־נ־כ. 1 1 רע ב׳ 



ההפריה רקמת-תאים צפופה — הפרותאליון הנקבי או האג- 
דוספרם הראשוני! בראשו מתפתחים עפ״ר 2 — 8 ארכיגונים 
(איברי-מין נקביים), כל אחד בעל תא־ביצה אחד, תא אחד 
של חלל־הבטן ותאי־צוואר אחדים. לעומת ההפריה הכפולה 
של מכוסי־הזרע. שבה פועלות שתי גאמטות — אחת ביצירת 
העובר והשניה ביצירת האנדוספרם —,'פעילה בחה״ז גאמטה 
אחת בלבד, והיא היוצרת את העובר, ואילו האנדזספרם מוכן 
ועומד עוד מלפני ההפריה בצורת פרותאליון (וע״ע הפריה, 
עמ׳ 113 ). 

בהרבה ח״ז דופן גרגיר-האבקה נצמד לטיפה נוזלית, 
היוצאת מן הפומה! הנוזל מתייבש, הטיפה מתכווצת ומושכת 
את גרגיר-האבקה לתוך הביצית, ולאחר־מכן ה פומה נסגרת. 
בח״ז אחרים, ביחוד בשרכי-הזרע שמן הפאלאוזואיקון, 
מצוי בחלק החפשי של גוף־הביצית חלל — חדר־אבקה 
שהיה, כנראה, ממולא גוזל ולתוכו שוחררו תאי־הזרע בעלי 
השוטונים. 

תא-הגחשון שבגאמטופיט הזכרי של חה״ז הקיימים פועל 
בגינקגו ובציקסיים כאיבר ספיגת־המזון(וח 10 ז(.>ז 05 ב 11 )! הוא 
גךל חדשים רבים בתוך רקמת גוף־הביצית כעין תפטיר של 
פטריות, ובשעת ההפריה קצהו נקרע ומשחרר 2 תאי־זרע 
גדולים מצויידים בשוטונים, שאחד מהם או שניהם חודרים 
לארכיגונים ומתלכדים עם גרעיני תאיהביצה — ונוצרות 
זיגוטות. במחטניים תא-הנחשון משמש להובלת תאי-הזרע 
חסרי השוטונים. — לאחר ההפריה חלה ברוב חה״ז התחלקות 
נמרצת חפשית של גרעינים — גם זה מן הסימנים המיוחדים 
של בת-מערכת זו. 

ברוב חה״ז קיימת נטיה ברורה לרב-עובריות: עוברים 
רבים נוצרים מגאסטופיט יחיד, בעקבות הפרייתם של ארכי- 
גונים רבים. בעובר ניכר שריד גוף־ה ביצית בצורת לוח דקיק 
ומשמש כפריספרם. האיבטגומנטים מתקשים והופכים 
לקליפת-הזרע. מבחינת חילוף-הדורות הזרע הוא צירוף של 
שבי דורות ספורופיטים ודור אחד של גאמטופיט. האינטגו־ 
מבטים הם דיפלואידיים ומהווים חלק מהספורופיט הקודם. 
רקמת המזון — הגאמשופיט הנקבי — היא האפלואידית, 
והעובר הדיפלזאידי הוא הםפ 1 רופיט החדש. 

הסיסטמאטיקהשלחה״ז (י - קבוצה של מאוב¬ 
נים בלבד). 

(א) מחלקת הציקסניים (ג 1 ^ 51 נ 01 [^ד. x <^). 

סדרות: ( 1 ) שרכי־הזרע (■} 1 ;רח־ 01 י 1 אסנ) 1 תש 1 ק או 
לש 11 ; 111€ ) 10 .));€ץג))*, 

( 2 ) קיטוניים ( 5 ש 1 צ 1 ת 0 ז־\ו; 0 )*, 

( 3 ) ציקסיים (;!ש 11 ;ן^ב^ע^), 

( 4 ) נילסוניים (.•.ש 11 ; 1 ח 0 ,! 11 ז\ז)•, 










155 


חשופיי־זרע 


156 


( 5 ) בנטיטיים ( 861111€1111316$ ) *, 

( 6 ) פנטוכסיליים (צ 131£ ׳<* 10 ת€?)", 

( 7 ) גינקגו׳איים ( 5 ^ 8031 ^ 1 מץ^). 

(ב) מחלקת המחטניים ( 3 ג> 51 ק 0 ז 1£€ ת 00 ). 
סדרות: ( 8 )קורדאיטיים ( 5 ^ 31 ^ 131 ^■ 01 ^)", 

( 9 ) מחטניים ( 1£61:31£5 מ< 0 }. 

(ג) מחלקת הטה ם יי ם ( 31113 ס 0 * 3 ז). 
סדרה: ( 10 ) טפסיים ( 73x3163 }. 

(ד) מחלקת ה גג טב יי ם ( 3 ןע 11 ה 0 ז 0116 ). 
סדרה: ( 11 ) גנטניים ( 00613165 ). 

( 1 ) ש רב י-הזר ע הם קבוצה גדולה של צמחים, שהר 
פיעו בדוון, הגיעו לשיא התפתחותם בקארבון ונעלמו ביורה, 

1 - קבוצה זו חשובה לא 

■ ^ י רק משום קדמוניותה 

1 % !מ # ;-ומשום תפוצתה 

מעטה ד.זרז (״ 2 )-^ 0 \ , , 

ן 11 הרבה לפנים, אלא 

ן 1 || בעיקר משום אפיה 

״'״'י״'״ י״׳ץ־! ן ^ בחוליי ת-קשר בין 

1 ן השרכים ובין חה״ז 

] 1 | הטיפוסיים. בגבעולי־ 

"יי י^*־ | ^ %| הם, בהסתעפותם וב־ 

עליהם המנוציםדומים 
ציור 8 צמחים אלה לשרכים, 

מבנה הורע בחה״ז (חוזר־אורד) 

והחוקרים חשבום זמן 
רב לשרכים ממש! אולם לפי צורת שקי-האבקה והביציות 
הם דומים מאד לצמחי־זרע. לפיכך היו שכללו קבוצה זו 
בתוך מחלקות השרכים, והיו שהכניסום לקבוצת חח־׳ז. 
שרכי-הזרע היו עצים, ואולי גם עשבים ומטפסים. עליהם 


גאסהוסיס נקבי־ (ת)- 


מכנה ה 1 רע בחה״ו (חתר־אורד! 



ציור 4 ח״ז מאובנים; 1 — 4 ■}. יערכי' 1 רע: 4 -.— 5 . בנטימ^ם 

— נכעול בע? עלים; א—קבוצות מיקרו* 

מינבבים; צ. סאקרו*מינכנ: ז—בונר: עטוף ס&לול; ם—סכוסרו ׳בעדות• 
בלוטות 1 : חתד־אורד סנמתי במאקרו־מינבס ■שהפלולו הוסר: ח-חדר־ 
אנקה: מ~םעטה; :—דופן הנבג: ג נ—נוף הנבג, 4 ג 0 ן 11 ״נ 111 ב^<נ) — 
פרח רו*םיני בחתו״אורך. חתד*אורד ב״פרי": הסצעית שסמנרו 
גי׳באים מאקרו*םינבגים, וביניהם ק־בק׳עים 


היו גדולים, כמו בשרכי־העז. במיבנה גזעיהם ניכרת 
התעבות משנית, אך אין להבחין בטבעות שנתיות, ומכאן — 
שהם גדלו, כנראה, בסביבה טרופית לחה, הם היו חסרי אצ¬ 
טרובלים. שקי-האבקה היו ערוכים צברים־צברים והיו תלויים 
בקצות אונותיהם של עלעלים מיוחדים, גם הביציות היו 
קבועות, בדרך־כלל, בקצות העלעלים. הזרע היה דומה לזה 
של ח״ז אחרים, אלא שבמינים מסויימים היה מצוייד מבחוץ 
בספלול מיוחד, בעל שערות בלוטיות. 

( 3 ) על ה צ י ק ס י י ם — ע״ע. 

( 5 ) ה ב נ ט י ט י י ם היו נפוצים למדי במסוזואיקון, בעיקר 
ביורד. ובקריטיקון התחתון. רובם היו דומים בחיצוניותם 
ל( 3 ), מהם היו מעין דקלים בעלי גזע, ומהם היו בעלי פקעת 



ציור 5 . ח״ז סאוננים; מיחזורים 

יסיז — 3 ם 1113 זב״י 5£ ג 1 ת 50 ו 11 ג< 111 עו, םרכ 1 — גחמינןגם׳לס: שניהם 
בנפיטיים שמאל — £5 ) 21 (>ז €0 ץז 0 ם (קורראיטיים) 


מגושמת, שממנד. צמחו עלים מורכבים. מן הדמיון שבין ( 3 ) 
ו( 5 ) היו שהסיקו, שלשתי הקבוצות היו אבות משותפים, 
וד.ם — ( 1 ). לפי דעה אחרת, ( 5 ) הם סדרה מפותחת בהרבה 
מ( 1 ) וקרובים ביותר למתקדמים שבין חה״ז, למחטניים. 
אפייני ל( 5 ) הוא מיבגד. האצטרובל; בסוגים מסויימים מו¬ 
פיעים המינבגים הזכריים (שקי־האבקה) והנקביים (הביציות) 
באצטרובלים נפרדים, אולם בסוגים אחרים, כגון - 63 ץ 0 
163 > 601 ^, מכיל כל אצטרובל מינבגים זכריים ונקביים כאחד, 
זו היתה הופעתו הראשונה של אצטרובל דו־מיני בתולדות 
צמחי-הזרעים. אצטרובל זה היה מצוייר בעלים עקרים, ששי¬ 
משו לו כעין עטיף מבחח! נמצא, שמבחינת המיבנה החיצון 
לא היה ולא כלום בין אצטרובל כזה ובין פרח של הצמחים 
העילאיים — פרט להיעדר שחלה ב( 5 ). אולם היה להם מעין 
תחליף לשחלה, בצורת קשקשים ארוכים שיצאו בין המיג- 
בגים הנקביים, חלבו והתרחבו בראשם והפרידו בין ביצית 

אחת לשניה, וגם כיסו 
במקצת על הביציות. 

בזרעים של צמחים 
אלד. נמצא עובר דו־ 

פסיגי, שהיה חסר אג־ 

דוספרם. לפיכך יש חו¬ 
קרים המניחים ש( 5 ) 

או קרוביהם המשו¬ 
ערים הם־הם שהיו 
אבותיד׳ם של מכוסי־ 

הזרע — ולא הגנט־ 

נזע סא-בז,■.( 31 ,•<, 0.1 ג^ו^ 01 ^ז^ג־■>י<ר) ניים, כסברת חוקרים 

ובנטיטיים): ניכרות בו צ?קות ש? בסיסי ׳ ^ 

העלים ומוצאי הענפים נושאי חסינבגים אחרים, 




157 


חשופי־זרןן — חשיבה 


158 


( 7 ) על הגינקגואיים — ע״ע ג ינק גו. 

( 8 ) הקוךדאיטיים היו קיימים תקופה ארובה מאד, 

מן הדוו׳ן העליון עד הפרם! הם שיגשגו בקארבון ויצרו 
יערות. היו אלה עצים גבוהים למדי ( 30 — 35 מ׳), בעלי 
התעבות משנית ובעלי טרכאידים וגמצים מתורבצים. העלים, 
שהיו מרובזים בעיקר בקצה הגזע, היו מסורגים, שלמים, 
בעלי עורקים מקבילים, ועפ״ר קטנים, אך היו גם שהגיעו 
לאורך של 1 מ׳! צורתם דמויית איזמל או מרית. התסרחות 
היו מפורדות לזכריות ונקביות. הפרחים הזכריים היו מלווים 
קשקשים עקרים ונסתיימו בצרור של 4 — 6 שקי־אבקה! 
לגרגירי־האבקה היו שלפוחיות־אוויר. הפרחים הנקביים היו 
גם הם מוקפים הרבה עלים קשקשניים עקרים ונסתיימו 
ב 1 — 4 ספורופילים ארוכים או קצרים, שנשאו 1 — 2 ביציות 
זקופות או תלויות, שהיו מצויידות באינטגומנטים ובחדר־ 
אבקה. הזרעים היו גדולים יחסית, 

( 9 ) על המחטניים — ע״ע. 

( 10 ) ה ט כ ס י י ם הם מחלקה הקרובה מאד למחטניים! 
אולם הביצית'נמצאת בהם לא בתוך אצטרובל אלא בקצה 

ענף־הפרחים. הטכסיים 
הם עצים או שיחים. הע¬ 
לים עפ״ר מסורגים וחס¬ 
רים ביבי-שרף. הפרחים 
הזכריים ערוכים בחיקי 
העלים, ולהם עלי-מעטפת 
דמויי-קשקשים. האבקנים 
בעלי 2 — 8 שקי-אבקה. 

הפרחים הנקביים ערוכים 
בחיקי העלים או בקצו׳תם 
של ענפי־פריחה. כל פרח 
הוא בעל קשקשים עקרים, 

ערוכים בזוגות, וביצית 
אחת קיצונית, המוקפת 
בבסיסה ספלול בשרני. 

הזרע נתון בספלול בש¬ 
רני, המשמש לו אמצעי־ 

תפוצה ע״י ציפרים. הסדרה מכילה משפחה אחת( 36 ^^צ 1&x ), 
ובה 5 סוגים הקיימים היום וסוגים מאובנים אחדים. ה מ כ ס ו ס 
(;!^^ X^x ) והטו ר יה ( 3 ץ 1-0 זס 7 ) הם עצי-יער חשובים, 
הנפוצים בעיקר בחצי-הכדור הצפוני. המין הידוע ביותר 
באירופה הוא הטכסום המעונב .י!); רוב חלקי 

הצמח מכילים את האלקאלואיד הארסי טכסין. 

( 11 ) על ה ג נ ט נ י י ם — ע״ע ג נ ט ו ן. 

7 ▼ 

מ. זהרי, עולם הצמחים, 73 ־ 96 . תש״ך; . 1 ז 11 ; 1 ' 01 ר 1 תז 1 ;^ס.ן. 0 
.* 1 - . 9 ! - ־ 61 [עדו,'* 1 .\ 7 : 1935 . 1$ ח{^^ 0$ ה^ 77 ץ 7 ^ 

, 13 ־ 312-3 . 1 .!) .חחו>ת 1 ז*^ 11 

.. 11 1 ,ז־ח״' 11 נ 0 . 1 ^■ .^ 1 — ■]־:)].יו)? . 5 ;־' 4 ל 9 [ 

. 13 . 0 : 1959 , 320-336 /ס ץ^ 10 /) 1 /ק( 10 \ 

. 19611 ־!/^// 7 ^ 0 . 1 \ 

מ. ז. 



1 ענף בעל פרחים נקביים; 
2 . פרח נקבי: 3 ענף בעל פרחים 
זבדיים; 4 . פרח זכרי; ר,. ענף עם 
אצםדוכלים ביעלים; ח. זרע: חתד־ 
אירר; 7 עלה: חתר־רוחב 


ח^זיבה (לאט' אבג' ^רז 1 ^ 1 ת 1 ר 41 גרמ׳ 

במציאות הרוחנית של האדם וכמושג פילוסופי — 

סידור הקשר בעל תוקף א 1 בייקטיווי בתוך הדימויים; לפי 
הגדרתיקאנט — "איחוד של דימויים בתוך תודעה אחת". 
ע״י אריססו הוגדר האדם כ״בע״ח החושב" (במינוח הפילו¬ 
סופי העברי של יה״ב — "המדבר"). בעקבותיו קובע 
הרמב״ם את "ציור המושכלות בנפש" כ״שלמות האנושית 


האמיתית". גם לפי פאסקאל "גלוי לעין שהאדם נוצר כדי 
לחשוב, וכל יקרו האנושי אינו אלא בח"׳. 

תפקידה של הח׳ אינו תועלתי או אינסטרומנטאלי בלבד. 

ה ח' היא עניין בעל משמעות כלל-אנושית ולא פרטית 
גרידא. על דבר זה כבר עמד הרקליטוס (ע״ע), באמרו 
שה״לוגוס" (ע״ע) הוא משותף —'אינו חשיבת יחיד בשביל- 
עצמו-בלבד. אמנם אפלטון רואה בח׳ שיחת הנפש עם עצמה; 
אולם שיחת־יחיד זו אינה פרטית ואינה סגורה בתוך עצמה, 
אלא נובעת מן הדיאלוג(ע״ע) וחוזרת אליו. על כן מתעלים 
הפילוסופים האמיתיים בדרגה העליונה של דרך הגותם 
כיחידים מעל לרמת חשיבתן וחייהן של חברות-אנוש, על 
מנת לחזור אל תוכן כשליטים המשרתים אותן. ההוגה הוא 
בחינת משרת ראשון לא רק של המדינה (כדברי אפלטון), 
אלא של האנושות. 

ח׳ והכרה (ע״ע; וכן ע״ע הסתכלות; התבוננות). 
כושר הנפש לחשוב ( 6 ;־) מכונה בפילוסופיה 

החדשה שכל או תבונה. לעתים תכופות משמשים שני 
מושגים אלה במובן הרחב הזה. מאידך, נוהגים גם להבחין 
בין התפקידים של השכל ושל התבונה: קאנט, למשל, מבחין 
בין השכל (כושר המושגים) וכוח-השיפוט לבין התבונה 
(הכושר להסיק מסקנות, כושר האידיאות והעיקרים), שהיא 
הכושר החשיבתי הגבוה ביותר (ה ׳\ 6 א 1 ׳ו 10 ; 8 ץף בפילוסופיה 
היוונית). פונקציית ההכרה של כושר עליון זה בפילוסופיה 
היא-היא הטעונה במהותה ביקורת עצמית (ביקורת התבו¬ 
נה הטהורה). 

ח׳ במושגים היא ד י ם ק ו ר ס י ו ו י ת, כלו׳ היא תופסת 
את הדימויים המובחנים הבודדים במשג (ע״ע) אחד, כשהיא 
"עוברת דרכם" (^תשזז״ס"[)), בפילוסופיה מצוי גם המושג 
של ח׳ אינטואיטיווית אד שכל איבטואיטיווי. אולם, בניגוד 
למטאפיסיקנים רבים שלפניו ולאחריו, טען קאנט, שאין 
לאדם כושר של "ח׳" הסתכלותית (שבל הסתכלותי או 
הסתכלות שכלית [ 3115 נ 11€€11 ש 111£ ""!"זח!]), היוצרת את 
מושאיה, אלא רק כשרון של דימוי ספונטאגי־חפשי, דהיינו 
כוח-מדמה — ככוח מעלה או כוח-זכרון (רפרודוקטיווי) 
וככוח-יצירה (פרודוקטיווי) —, שתפקידו הוא לתווך ולקשר 
בין הקליטות של ההסתכלות החושנית לבין הספונטאניות 
של הה׳ הלא־חושנית, הדיסקורסיווית (והשו׳ גם את ההב¬ 
דלה שמבדיל ה ר מ ב " ם בין הכוח-המדמה והכוח השכלי 
[שמונה פרקים, א'; מו״נ, ב׳, ל״ו—ל״ח]). לפי קאנט, אין 
הכרה אנושית אלא כפרי ההסתכלות והת׳ ביחד. פעילות 
הח׳ — הן העיונית והן המעשית — היא ה״אני חושב" 
הער והספונטאני-חפשי. חשיבתנו ההכרתית היא, איפוא, 
"דיסקורסיווית" בלבד: היא עיבוד החומר הנתון לנו 
ע״י הסתכלותנו החושנית. 

בדרך-כלל אפשר לומר: מצד אחד נעוצות הוודאות 
והנכונות של הכרתנו במה שהיא מבוססת על ההסתכלות. 
הראדיקאליזם ההכרתי, החותר כביכול אל השרשים, זקוק 
להסתכלות הישירה, הנותנת את המושא הנחשב במקורו. 
מאידך, מתעלה הכרתנו לדרגות גבוהות יותר ויותר במידה 
שגדל בה חלקה של הח'. עם התעלותה לדרגה גבוהה יותר 
של עיבוד החומר ההכרתי באמצעות התבונה, מגיעה ההברה 
לשיטתיות יתרה. ההתפתחות המושלמת של שיטותיה של 
הח׳ המדעית מתאפשרת רק ע״י ההקפדה החמורה מצד ההוגה 
המדעי על מסירת דין וחשבון לעצמו על שיטותיו, שאותן 



159 


חשיבה 


160 


הוא בודק צעד אחרי צעד מבחינת יסודותיזזן, נכ 1 נותן, 
תכליתיותן וכר. דרגה גבוהה יותר של ההכרה פירושה —■ 
דרגה גבוהה יותר של אחריות הח׳ בה, דרגות ההתעלות האלה 
אינן כמותיות בלבד, אלא איכותיות ביסודן! האחריות 
העצמית של הח׳ בדרגתה הגבוהה ביותר היא פילוסופית 
במהותה (ע״ע דוגמטיזם ובקרת! וכן ע״ע הוסרל). אחריותו 
הפילוסופית של "האני החושב" היא אותה האחריות בפעי¬ 
לותו העיונית והמעשית. 

וע״ע אינטלקטואליזם! אכסיסטנצןליזם! דיאלקטיקה, עמ׳ 
318 ! הפעלה! השכלה, עמ׳ 502/3 ! 'מדות, תורת דד! פרגמטיזם. 

על תפיסת הח׳ או החושב או הרוח כעצם 
או כתואר־עצם ועל הזהות של הח׳ (או החושב או 
הרוח) וההוויה — ע״ע אידיאה! אידיאליזם! אלהים, עט׳ 
456 ואילך ועמ׳ 467 ואילך! כ. ג. ברךילי! דקרט! הגל! 
ספיריטואליזם! פרמנידס! שלינג! שפינוזה. 

על תפיסת הח׳ כתלויה בקיומו של גוף האדם או במכל(ל 
מסיבות ותנאים שמחוץ לח׳ — ע״ע דטרמיניזם! בחירה, 
עט׳ 149 ! היסטוריזם! מטריאליזם. 

וע״ע הגיון, עט׳ 354 — 364 , וביבל׳ שם, עמ׳ 368,363/4 , 
370 ! הכרה: ביבל׳. 

א. ע. ש. 

הפסיכולוגיה של הח׳. לח׳ סימני־הכר מיוחדים 
לה, המבדילים בינה ובין שאר התופעות הנפשיות, כגון 
תחושות, מוצגים, דחפים, הרגשות ושאיפות! עם זאת היא 
קשורה בכל אלו, וכמוהן היא אופן־פעילות לא־עצמאי של 
האישיות. ניתן להבחין בה שני מרכיבים קשורים זה בזה: 
( 1 ) תהליך הח׳ ו( 2 ) תכנה — "המחשבות". 

קיים הבדל מהותי בין הצגת מוצגים ובין הה׳ או שיקול־ 
הדעת. אינה דומה הח׳ לאסוציאציה (ע״ע) חפשית של 
מוצגים, לפי שבזו האחרונה קם המעבר ממוצג למוצג 
בעיקר כאילו מאליו. התהוותם של מוצגים מוחשים, מהלכם 
והקשרים האסוציאטיוויים ביניהם אינם מעיקרה של הח׳, 
מהלך האסוציאציות הוא תהליך מכאני לא־מכוון, ואילו הח׳ 
היא תהליך דינאמי ומכוון, שתחילתו בהצגת בעיה וסופו 
בפתירתה. הצגת הבעיה מעוררת מערך נפשי מכוון למטרה. 
כתוצאה מכך קיים בתהליך הח׳ סדר ידוע, הנובע מקיומה 
של הטלה (ע״ע [ 2 ]), המכוונת את מהלך המוצגים והמח¬ 
שבות! ההטלה כאילו מקרינה עליהם מגמה קובעת, המשליטה 
בהם סדר ומסייעת לברור מתוכם את המוצגים והמחשבות 
הנחוצים לצרכי פתירת הבעיה הנידונה. 

יש להבחין בברירות בין הלוגיקה ובין הפסיכו¬ 
לוגיה של הח׳. הראשונה היא מדע נורמאטיווי, המנסח 
תבניות אידיאליות של הח׳! לשון אחרת — היא חוקרת 
וקובעת את הצורות "הנכונות" של המחשבה. כנגד זאת 
שואפת הפסיכולוגיה של הח׳ לתאר עובדות! לשם כך היא 
חוקרת את דרכי חח׳ המצויות למעשה — בין ח׳ "נכונה" 
או "הגיונית" המקרבת בדרכים שונות לפתירת בעיות, ביו 
ח׳ "לא-נכונה", או "מבולבלת", שטעויות כרוכות בה למכ¬ 
ביר, יתר על כן: היא חוקרת גם ח׳ לא-מודעת, הרחוקה 
מן הצורות ההגיוניות האידיאליות, ח׳ בשינה או חלום־ 
בהקיץ, פתירת בעירת ע״י בע״ח וחשיבתו הקדם-הגיונית 
של הפעוט. 

ח׳ ודמיון. אינה דומה הח' לדמיון (ע״ע). בתהליכי 
הדמיון — בחלום בשינה או בהקיץ — אינה פועלת המגמה 


הקובעת, המבררת מוצגים ומחשבות והסדירה את מהלכם — 
כשם שאינה פועלת במהלך האסוציאטיווי של מוצגים. אמנם 
גם החלום (ע״ע) והחלום־בהקיץ מסייעים לפרקים בפתירת 
בעיות, ביחוד כשפתירתן בדרך ראלית נתקלת בקשיים! 
אולם הפתרון גופו המוצע בהם הוא ביסודו לא-ראליסטי, 
"דמיוני", אף עוזר לפרקים לחמוק מן המציאות. 

ח׳ ולשון. אע״פ שהן בעברית והן ביוונית משמש 
מונח אחד לציון המלים המדוברות ותכנן המשמעי("דבר"! 
"? 0 ץ 6 .?״ ), אינה נכונה טענת הביהיויוריזם (ע״ע), שהח׳ 
אינה קיימת כל עיקר כתופעה לעצמה, ואינה אלא "דיבור 
פנימי ללא מלים". ניסויים בבע״ח שונים הורו, שגם הם 
מסוגלים לפתור בעיות, אע״פ שאינם נזקקים למלים! הוא 
הדין בפעוטות בתקופת חשיבתם הקדם־לשונית. ולא עוד, 
אלא גם בעלי־לשון חושבים לפרקים בלי מלים, כגון כשאדם 
חושב על חפצים ששמותיהם אינם ידועים לו. בכל־זאת 
מסתייעים רוב תהליכי הח׳ בסמלים לשוניים, "הדיבור 
הפנימי" מלווה רבים מתהליכי הח׳, והלשון היא אמצעי־ 
התקשורת הראשי להבעת מחשבות, והיא אף מאפשרת לנסח 
כחשבות באופן ברור, מסודר ויעיל יותר. מצד אחר מעשירה 
הח׳ את הלשון, מאחר שהיא זקוקה תכופות למלים נוספות, 
כדי לבטא מושגים חדשים. 

וע״ע אינטליגנציה, עט׳ 935 — 938 ! ילד: התפת¬ 
חותו הנפשית! לשון! רגש. 

ת ה ל י כ י ה ח׳. ( 1 ) היוצר מושג נותן דעתו לצד השווה 
שבחפצים, באירועים או במצבים שונים זה מזה. המושג 
נוצר בדרך ההפשטה — הסחת־הדעת מסימניהן האינדיווי¬ 
דואליים של התופעות הקונקרטיות, ובדרך ההכללה — מתן- 
הדעת לסימניהן המשותפים. לכל מושג משמעות מסויימת, 
שלבושה החיצון — סמלים לשוניים. ( 2 ) השפיטה היא 
צורה מורכבת יותר של הח׳. עיקרה — תפיסתו של קשר 
קיים בין מושגים או קביעת זיקה או קישר ביניהם כדי 
סידורם וליכודם בתור מחשבה. סימנה הפסיכולוגי של שפיטה 
אמיתית הוא חוויית-האמנה פעילה, המלווה את תפיסת תכנו 

ע־ ד 

של המשפט. המושג מתייחם לקבוצה של אירועים נפרדים, 
וצורתו הלשונית היא המלה: השפיטה מתייחסת לעניין 
שלם, לחזיו של דבר, וצורתו הלשונית היא המשפט (בכלל 
זה אף משפט חד־מלתי). ( 3 ) הסקת מסקנה היא פעולת 
ח׳ שיש בה משום חריגה מעבר לתחומה של תופעה מוחשית 
(הסק מחזיו של דבר) או מעבר לתכנו של משפט אחד 
או של שני משפטים קרובים בעניינם (הסק הקשי)! היא 
מוליכה לידיעה חדשה בעזרת השגת הזיקה בין תופעות 
מוחשות או בין מחשבות. במהותן הפסיכולוגית קרובות גם 
ההנמקה וההוכחה לתהליכי הסקת המסקנות, מאחר 
שיש גם בהן ביקוש זיקה בין תופעות. 

ח׳ מעלה ו ח׳ יוצרת. נוהגים להבחין בין ח׳ מעלה 
(רפרודוקטיווית) לח׳ יוצרת (פרודוקטיווית) — אם כי 
הבחנה מדוקדקת ביניהן אינה אפישרית, והמעבר מזו אל זו 
אינו חד. הראשונה שכיחה בחיי יום-יום! היא מסתמכת על 
ידיעות שהחושב קנה אותן בעבר, ועם זאת אינה זכירה 
והיזכרות בלבד, מאחר שיש בה משום סידור חדש של 
מחשבות מוכרות לפי נקודת-ראות חדשה או לשם מטרה 
חדשה. כבגד זה ח׳ יוצרת או מחדשת מוליכה לרעיונות שהם 
חדשים לחושב. היא שכיחה מאד בתחום המדע והאמנות — 
אם כי לא בתחומים אלה בלבד. מבחינה פסיכולוגית היא 



161 


חשיבה — חשיש 


162 


קרובה לפעילותו של הדמיון (ע״ע) היוצר — פעמים עד 
כדי זהות גמורה ביניהם. גם פעילות מחשבתית יוצרת אינה 
אפשרית בלי העלאת נסיונות וידיעות׳ אולם העלאה זו אינה 
אלא אמצעי־עזר טפל: העיקר הוא החידוש המתחייב מן 
הידיעות׳ שעצם העלאתן באה כדי לגלות או להמציא 
משהו חדש. 

ארבעה שלבים בח׳ היוצרת: ( 1 ) ההכנה — 
החושב לומד את העניין! לכך שייכת כל ההכשרה הכללית 
והמקצועית מימי הילדות ואילו; ההיזכרות בפריטים המו¬ 
חשים והמופשטים השייכים לעניין: ההתבוננות באנשים׳ 
במצבים. בתופעות ובמקורות כתובים! למידתן של דעות 
הזולת על הנושא, בתהליך זה כרוך הרבה מן החיפוש המקרי 
על־דרך של נסיון וטעיה: בח׳ המדעית מצטמצם גורם 
המקריות ועולות השיטתיות והביקרתיות בטיפול בנושא; 
החוקר זונח כמה מן הפריטים ונותן דעתו לאחרים׳ משווה 
אותם ומסיק מהם מסקנות — תכופות בצורת ניסוח היפותזה, 
שהיא כעין ״פתרון לנסיון״ של הבעיה. ( 2 ) ה ד ג י ר ה — 
לפעמים אין החושב מתקדם כראוי לקראת פתירת הבעיה 
באמצעי חשיבתו המודעת, המכוונת למטרה זו: בנ?צב זה 
יש שהוא זונח בכוונה תחילה את ההתעמקות בבעייתו 
ומסית דעתו ממנה, למשל ע״י התעסקויות מבדרות. אולם 
למעשה אין הח׳ נפסקת בשלב זה לגמרי, אלא מוסיפה 
להתקיים בצורת ח׳ לא-מודעת ולא־מכוונת׳ היוצרת מתח 
וכוננות פנימית ומכשירה את החוקר מבתינה נפשית להת¬ 
קרב לפתרון בצורת ( 3 ) ההשראה; יש שהפתרון מתגלה 
בצורה של הברקת-פתע, ויש שמגיעים אליו בהדרגה, לאחר 
שחוזרים ומעיינים בבעיה באירח שיטתי. על קיומו של 
התהליך ( 2 ) * ( 3 ) מעידים יוצרים מרובים בתחומי המדע, 
האמנות, האסטראטגיה׳ הטכנולוגיה׳ וגם תלמידים שהועמדו 
במיבחנים קשים. ( 4 ) האימות או הביקורת באים לבסס 
את המשפט, המשפטים או התיאוריה שנתגלו. לחזק אותם 
בעזרת ביסוס עובדתי, הגיוני או מאתמאטי, להשוות את 
תכנם לאמיתות או לעובדות מוכרות או לשתיהן כאחת. 

סדר שיטתי זה של 4 השלבים הוא תבנית אידיאלית, 
האפיינית ביותר לח׳ המדעית, אולם הוא קיים בצורות 
מקוטעות גם בשיקול־דעת יום־יימי. 

הפדגוגיה של הח׳. החינוך המתקדם המודרני שמסוף 
המאה ה 19 ואילך התנגד לשיטה המסרתית של שינון ידיעות 
וזכירתן המכאנית׳ ובמקום להעמיד את הלימודים על ה״מה 
לומדים ד״, תבע להעמידם על ה״כיצד לומדים ?״ ! לגביו לא 
טיפוח התכנים עיקר, אלא טיפוחם של תהליכי הח'׳ תוך 
זילזול-מה בחומר־הלימודים ובידיעות (וע״ע חנוך׳ עמ' 
618/9 , 626 , 647 ), גישה פדגוגית זו הסיחה דעתה מעובדת־ 
היסוד׳ שהח׳ כתהליך אינה קיימת קיום עצמאי, אלא היא 
ותכנה (המחשבה) דבוקים זה בזה: אין בנמצא ח׳ סתם׳ 
לעולם חושב האדם על משהו. נמצא׳ שהמרגיש את ערגו 
של תהליך הח' בלבד בחינוך תוך זניחת התכנים׳ "הידיעות", 
מציע פדגוגיה אנטי־פסיכולוגית — אע״פ שהוא טוען לשיטתו 
בשם פסיכולוגיית־הילד. מצד אחר נחוצה בבית־הספר פעולה 
דידאקטית שיטתית המכוונת לחיזוק כושר הח׳: היום נוטים 
להאמין, שניתן לשפר את יכולת החשיבה באמצעות כל 
הלימידים העיוניים הנלמדים בבית־הספר. 

ש. ארשבסקי. הפסיכולוגיה של המחשבה ביניינו ובכשעולי 

החיב־ך, 28-9 ), תש״ה! הנ״ל, דרכי הח׳ היעילה (החינור. 

כ״ח). תשט״ז: הנ״ל, החשיבה וחינוכה, תשי״ט; ג. אורתר - 


ק. פרנקגשטיין, הצעת שיטה לחיזוק כושר ההפשטה אצל 
ילדים עולי ארצות המזרח (מגמות, ב׳), תשי״א! נ. קודיש, 
חמש פאזות בח׳ רפלקסיבית לפי דיואי, ושימושן בהוראה 
(החינוך׳ כ״ז), תשט״ו; נ. רוטנשטרייר, הדעת בחינוך הדוד 
(החינוך׳ ל״ב׳ 149-146 ), תש״ך: מ. לאנדמאן׳ חינוך שכלי 
(אנציקלופדיה חינוכית, א', 695-691 ), תשכ״א 1 - 111 ׳ .א ..■• 1 

111 ^וו 10 {£' / 0 .ז 0 ח;:ו 4:1 

:!) 91 [ <'׳(( .[ ; 909 ( 

, 11 ' 1 \{ 0€1 11 ' 1 ' 111 )/ 101111 <) 1111 .׳ 67 .־ £1 ח 11 ש 11 

■ 7/11 : 5 ) 19 ,^ 7/1111/1111 .. 111 : 1920 

־ 0 '׳ת ./ 1 11 ^ 731/1/1010 ־//;: 2 , 8€12 .ס : 921 ( , 11 /^ 7/1011 /׳) 1 ו}/ 
113111.1 ) 1/11 .. 111 : 1922 , 1111113 ' 111 ./ 1 . 11 1113 ,)/ 111 (/ 11/1111111 ^ 
: 924 ( , 111 >/^ 111 } 01131131 111111 !/ 101/11 ^ 11 . 11 11111 /)/ 111 ) 10 ק ./ 1 
.א : 1923 ,^ 33011111 ) 71 ( 0 •^■^ 1/10/0 ^ 73 7/11 "ז 

;׳ ר 2 '' י 1 , 7/11111113311 ./} . 11 1/111/1171 1/113 ,^|' 1111 :}| 0 ' 1 - ז ־ ז '^ 11111 \ 
, 11 ^ 1/1010 \ 3 ק 1/111/1 . 11 111 ^ 111 ^ 111111 ') 011 ,| 11 גי\^< 118 (<ו 14 .א 

, 13 /^ 7/1011 ' /ס \^ 1 )/ 1/10 ץ 73 7/11 יו 11 ז , 1 ' יי ׳! 11111 ( 11 ־[ .,( . 11 .׳ר 92 [ 
111 // 111 1 ! 3 >/ 101/31 ק ./ 3 11 ^ 7331/1010 7.111 .• 1 ' 1 ; 1:1 ח 11 (ז , 14 : 1 ) 192 
, 11 ^ 0 ) 10 /}■\ 73 1/1 7111131 11111 ' 0111 '\ ,\|. 1111111 . 1 ) ; 1935 , 11113 / 
, 31111311 3 ו/ (, 1 '.! 11 ' 1 1/1 .ת 10 ( 1 :׳\\ . 14 ; 1 ) 193 . 199-305 
- 11 ו 1 /' 1 ' ,. 111 ; 1948 ,^ 111 ) 7/11111 ' 1/11113111 . \ 111111 ו 111111 : 12 ' 19 

^ 1111 / 1 /§ 7/1011 ' 111 1 ^ 1111 ^ 7.331 . 6,119.1 ^( 113 . 1 . 3 < , 951 ! ,^ 113 ) 1 
,^ 111 )/ 7/1111 ' 03 '{) 10/03 /)ץ 7.3 7/11 .' 11 |: 11 . חר \ .־ 1 ; 949 [ , 1131011 •. 

; 11,55 .^ 710111111 / 0 133071331011 \/ 7/11 .־|<) 011 מ ..¥ . 1 . : 1952 
, 031011 .'! 1/1 .'/ 101/1111 \ 111 1/131131/1111 11113111 / . 16 ו 11 ;)!ו, 1 ן ■א . 11 
: 1 <ר 9 | ,).: 111 )/ 7/1111 03 ׳{!!ס/סו/ 1 ^ 3 ' 1 7/11 ' .ח< 11 רח״ז 11 ' .א ; 1958 
710/111111 111 •: 710111111 ' .: 1 וו 913 י 1 .א 1111 וו 1 ז 11 א .( . 11 

. 961 ! ,^ 111 ' 011 •/ 

ח. א. 

ח??זיעז (ערב׳ ־■■• עשב: שמות נרדפים: "כיף" [צפון- 

אפריקה), "באנג", "גאניה", "צ׳אראם" [הודו], 
"מריחואנה" [אמריקה)), סם משכר ומבסם, המופק מן הצמח 
קנבוס תרבותי (בסו!((!! .ז□׳!!׳, 1 נ 01 ב 1 תו 01 ). 

הקנבוס התרבותי (ציור 1 ) הוא עשב חד־שנתי, דו־ביתי, 
בעל עלים מאוצבעים: פרחיו קטנים ומאובקים ע״י הרוח. 
הצמח מגיע לגובה של 4 — 5 מ׳. הוא מפריש שרף מגבעולי 
התפרחת. וזה שנפרש בעיקר מן הפריט הנקבי משמש מקור 
להפקת הח׳. מוצאו של הצמח מדרום־מזרח אסיה: שם הוא 
גדל בר. אילם כבר מימי-קדם הוכר כצמח־תרבות, המספק 
סיבים (ע״ע) חזקים. הפרשת השרף גדולה באיזורים חמים 
ולחים מאשר באיזררי אקלים ממוזג. איזור ים־התיכון המזרחי 



ציור 1 ?:בוס תרבותי (ו:־ג 1 ז 11 ל 

1 — פדח אבקני ►זכרי!, צ ■ - פ־־ת על;:י ►נלןבי>: <: - - פדת על;:*, 
תתר לאז־':': 4 • ־- פיי ןאגוויה׳; ר. • ■ תפרדוית זכרית; \) "- דרק ־צר 
צכזח נתכי; 7 - הב־צת פרדויש עי':יים; א — קכיצת פרתים אבינייש 



163 


חשיש — חשישיים 


164 


(במיוחד המורדות המזרחיים של הלבנון) נוח להתפתחות 
השרף. 

הרודוטום מוסר, שהסקיתים נהגו להוסיף זרעי־קנבום 
לאמבטיות־מרפא. ביה״ב יוחס לכת הקנאית של חסן אבן 
צבאח׳ וכן למסתעליים, השימוש בח׳ לשם עידוד "לקראת 
ביצוע מעשי־גבורה, ולאותו הפלג האיסמאעילי ניתן הכינוי 
"חשישיים" (ע״ע). ברפואה המערבית ידוע הח׳ מימי גלנוס 
(ע״ע) כחומר מבסם. בתרבויות שובות באסיה חדר השי¬ 
מוש בח' גם לפולחנות דתיים; אך השימוש הנפוץ ביותר 
בו הוא לצרכי התבסמות. 

מבחינים בין 3 סוגים עיקריים של ח׳: (א) גאניה או 
גוואזה — מוכן מקצות הגבעולים של הצמח הנקבי, לפני 
התפתחות הפרי: מייבשים את הגבעולים וכותשים אותם, 
כדי שהשרף ייכנס לתוך הריקמה! אח״כ חל בתערובת 
תהליך של תסיסה. (ב) צ׳אראס או צ׳ורום — השרף הנוטף 
מן הגבעולים והנאסף בשדה, (ג) באנג או בנג — תוצרת 
פחותת-ערך, שאותה מכינים מן העלים של הצמח הזכרי 
והנקבי כאחד. את השרף אפשר להפריד באמצעות כוהל. 
הוא ירקרק־צהוב ודך; נמס בכוהל, באתר ובפחמן ןפריתי. — 
הכרת החמרים הפעילים שבח׳ מעסיקה את המחקר הכימי 
מזה עשרות־בשנים. ב 1940 בודד ממנו הקאנאבידיול כמיקטע 
פעיל: הוא ניתן גם להכנה סינתטית: 



,"ש 


אולם מסתבר, שבח׳ נמצאים עוד כמה חמרים פעילים 
אחרים, שעדיין לא בודדו ולא נחקרו כל צרכם. 

הח׳, או החמרים הפעילים המופקים ממנו, משפיעים על 
מערכת־העצבים של בעה״ח וגורמים לרפיון־שרירים. ללאות, 
לאי־דיוק בתנועות ולשיבושים בפעולתם התקינה של החו¬ 
שים. באדם הנוטל ח׳ דרך הפה או נושם לריאות את עשן־ 
השריפה של התכשירים המבסמים, מתבטאת השפעת הח׳ גם 
בתופעות נפשיות, כגון רוממות־רוח, נטיח לפטפטנות, היעדר 
שיפוט נכון של המציאות, תחושת קלילות, הפסד תחושת 
הזמן, בטחון מופרז בכוח העצמי, הזיות (בעיקר הזיות־ 
ראות). לאחר הפרשת החמרים הפעילים של הח׳ מגופו של 
האדם חולפים המצבים הנפשיים הבלתי־תקינים: ההתפכחות 
מביסום בח׳ מלווה עפ״ר סחרחורת ממושכת, כאבי-ראש, 
בחילה, חולשה ועייפות כבדה. בגלל השפעתו על תהליכים 
נפשיים ושכליים אפשר לכלול את הח׳ בין החמרים ההלו־ 
צינוגניים (ע״ע, עמ׳ 472 ). שימוש חוזר ובשנה בח׳ (ולו 
פעמים ספורות בלבד) עשוי לגרום להתרגלות לסם ולתלות 
בו(ע״ע התמכרות, עמ׳ 676 ), וההיגמלות ממצבים אלה קשה. 
תוך כדי ההתרגלות מתפתחת מעין הרעלה מתמדת, הגורמת 
נזקים נפשיים חמורים ^ וכנראה גם הפרעות קשות, ואף 
בלתי-הפיכות, בחילוף־החמרים התקין של הגוף. מצבים 
אלה מצטיינים באבדן יכולת ריכוז המחשבה, לאות כללית. 
חוסר תאבון, ירידה במשקל, וכנגד זה — דרישה הולכת 
וגדלה להשגת הסם והתפתחות נטיות פליליות סמויות. 

במזרח התיכון, באמריקה הדרומית, וכן באד,"ב, נפוץ 
ע י ש ו ן הח׳ במקטרות או בסיגריות, כשהח׳ מעורבב בטבק, 
באסיה המזרחית מרבים להכין גם מימרחים מתובלים 
וממתקים (מימרחי־דבש) המכילים ח׳ לאכילה. השימוש 


בח׳ נפוץ באוכלוסיות שונות וברבדים שונים של החברה. 
יש תולים את השימוש הרב בסם זה בארצות האיסלם באיסור 
של שתיית משקאות כהליים, הכפוי על המוסלמי המאמין. 
בשנים האחרונות הולך ומתפשט השימוש בח׳ בחוגים 
מסויימים של החברה המערבית, הלהוטים אחרי גירויים 
ותענוגות חדשים. 

במרבית המדינות קיים איסור חוקי חמור לגידול הצמח 
ולסדור בסם. אולם קיים "שוק שחור" נרחב לסם זה, שספקיו 

הראשיים הן מדינות 
המזרח התיכון, ופו¬ 
עלים בו אירגוני פו¬ 
שעים מסועפים. הח׳ 

מובא לצרכנים הר¬ 
בים בדרכי־הברחה, 

עפ״ר בצורה דחוסה 
ומיובשת בשקיקי- 
בד — "סוליות־ח"׳, 

וכן קיימת תעשיה 
בלתי-חוקית של סי¬ 
גריות "מריחואנה", המכילות ח׳. באמריקה הדרומית נוהגים 
להכין מקטרות מיוחדות לעישון הח׳ (ציור 2 ). 



ציור 2 . סקטרווז ?ע";.־:! חי^י'" 


אירגון-הבריאות הבין־לאומי שליד האו״ם העריך ב 1960 
אח מספר האנשים המורגלים בקביעות לח׳ ב 200 מיליון נפש, 
ומספר זה נמצא בעליה. צריכת הח׳ מדאיגה מדינות רבות 
בגלל הנזק הרב שבעקבותיה, ואירגונים בין־לאומיים יוזמים 
פעולות משטרתיות למניעת הפקת הסם, הפצתו והברחתו — 
מזה, ופעולות הסברה למניעת השימוש בו — מזה. 


ה ח׳ ב ר פ ו א ה. עד שנוח רו 20 — 30 של המאה ה 20 היה 
הח׳ כלול בספרי-הרפואות של מדינות מערביות רבות כצמח־ 
מרפא מוכר וכתרופה מומלצת להרגעת כאבי-ראש, כאבי* 
שרירים, מיגרנות וכו׳; מנה של 40 — 60 מ״ג מביאה, בדרך- 
כלל, הרגעה. אולם מאחר שמנה הגדולה רק במעט מזה כבר 
עשויה לעורר את התופעות הבלתי-רצויות — נמחק הח׳ 
מספרי-הרפואות החדישים, והיום הוא נחשב לחומר־מרפא 
"נפסד". 


ר. משולם, ח׳ (מדע, מ׳, חוב' 3 ), תשכ״ה! .ס 

1 ; 1936 , 806 — 801 , 1 , ./ס/ו/ ^. 

1938; 

: 1939 /?> //?:־/' 7 . 11 3 >מג 
3/4 . 11 ; 939 ! ,/; 37/67 ־.^ .*:ו'ז^ין 11 ג־ו 51 , 4 ון // 

92 ). 19 ׳£[// , 3 / 4 / 17 / 77477/12 .' 1 .^ 1 ; 10 ־ 

07/3 ס*!' .^ 1 ..\נ ; 941 ! ,^// 7 ע (.!(.!, //. (£x2 ,ג 1 ^ן^^[ז^ק ), 
!9511 ; 16 ־ x1011, /947 ! 10 ' 4 ־// 24 ז/ // 4 ו// 3 /מ/ 4 /י ; 

0077 7 ד 7 ' 70/74 י/ ג 4 מ 7 }/ 7 !/ן 1/471 . .^: 1611.11 ־ 1111 ^ תס ^■>ז 11 מזחז ; 

64 ן; 47 //// 7 ־( 47 /\. 0 .י- 1 : 1949 ,^/■/ 70 / 0 י, 

1960. 


י. שט. 


חרישיים (ערב' ו^נ. 1 ^ 0 ), פלג של האסמאעיליה (ע״ע), 
שאנשיו נאחזו במאות ה 11 — 13 במבצרים הרריים 
בפרס ובטוריה והטילו אימתם על העולם המוטלמי, כיוון 
שנזקקו לרצח לחיסול יריביהם. שמם ניתן להם על סמך 
הסיפור. שלמתנדבים שסיכנו עצמם בשליחויות הרצח 
(פדאיון) ניתנה קודם צאתם מנת חשיש (ע״ע), כדי לשכרם 
ולעורר בהם הזחת: לאחר שחזו בחלומותיהם בגנים נהדרים 



165 


דושישייפ — חשמונאי בית־ 


166 


וטעמו טעם גן־עדן, הובטח להם — לפי סיפורים אלה — 
שישכנו במקומות אלה לנצח, אם יבצעו מלאכתם באמונה. 
לסיפור זה אין אסמכתא במקורות מוסלמיים בני הזמן, ויש 
להניח שהמתנדבים ביצעו את שליחותם בהכרה תוך נאמנות 
ללא סייג, המונח הצרפתי— הנגזר מח׳— ל״רוצח", 
מקורו בכתבי ההיסטוריונים הצלבניים, שסיפרו על הח". 

הכת התהוותה על רקע פיצול התנועה האיסמאעילית 
בסוף המאה ה 11 , כשנותקו האיסמאעיליים האסייניים מן 
המדינה הפאטמית־איסמאעילית במצרים בעקבות כיבושי 
הסלג׳וקים בקדמת־אסיה. האיסמאעיליים הצפוניים —הח״— 
הוזלבדו במנהיגותו של נזאר (מכאן גם שמם "נזאריים"), 
שנושל אח״כ ע״י תומכי אחיו מסתעלי. ב 1090 , בהנהגת חסן 
אבן צבאה, כבשו הח" הפרסים את המבצר ההררי אלאמות, 
מדרום לים הכספי, שהיה למרכזם. ממבצר זה וממבצרים 
אחרים בצפון פרס ובמזרחה לחמו באיסלאם האורתודוכסי 
ובמדינה הסלג׳וקית! מאחר שלא יכלו לצאת למערכה צבאית 
גלויה, פנו לרצח אישי, פגעו בשולטאנים ובשרים שלחמו 
נגדם, וכן בבכבדים — חילוניים ודתיים — שהתנגדו לתורתם. 
בתקופה מאוחרת יותר השכירו חרבם לכל דורש. מ 1162 
ואילך נחלש המאבק כנגד הסונים, מאחר שהניזאריים הגיעו 
לדחיית החברה המוסלמית כולה. מנהיגם חסן ה 11 ביטל 
אח החוק המוסלמי ופיתח פולחן רוחני, שהיה קשור באמונה 
שמאמיניו ניצלים דנכנסיס לגן־עדן רוחני. מ 1210 ואילך 
נסתמנה מגמה להתקרב שוב אל האיסלאם האורתודוכסי 
ולגבש את המדינה הניזאריח כאחת הנסיכויות בעולם 
המוסלמי, המכירות במרות הח׳ליף העבאסי. כ 1256 נכבשה 
אלאמות ע״י המונגולים, והח" מוגרו. שרידיהם, המתכנים 
איסמאעילים־ניזאריים, פזורים היום בסוריה, במזרח־אפריקה, 
בפרס ובהודו, ומנהיגם הוא אגא ת׳אן. 

לסוריה הגיעו הח״ מפרס ב 1101 . הם ניצלו את הסיכסוכים 
בין האמירים הסלג׳וקיים ואת המבוכה שנשתררה לאחר 
פלישת הצלבנים, והתבצרו ב 1140 במבצרים הרריים בצפוך 
הלבנון, שהחשוב ביניהם הוא מציאף: משם הטילו אימתם על 
איזורים נרחבים, עד שהוכנעו ב 1272 ע״י השולטאן הממלוכי 
ביברם ז, שהשתמש בהם כרוצחים־שכירים למטרותיו. 

. 1955 , / 0 ץ 1€ }ז 0 ,ח 0 ;י£| 0€ ^ 1 . 5 .ס . 1 \ 

נח, ל. 

חעזמונאי, בית", שושלת כהונה גדולה, נשיאות ומלוכה 

בישראלבתקופחביתשני(המאותה 2 — 1 לפסה״נ) . 

הח" היו מנהיגי ההתקוממות היהודית בשלטון היווני־סורי 


במאבק למען דת־ישראל, ואח״כ — למען השיחרור הלאומי) 
בהנהגתם הצבאית והמדינית הושגה עצמאות ישראל והורחב 
תחום השלטון היהודי על כל א״י, שבה שלטו בני-ח׳ 3 דורות. 

הה" היו משפחת כהנים ממשמרת יהו^ריב המיוחסת. 
מוצאו של השם ח׳ — שבו הם נקראים במקורות התלמד 
דיים — אינו ידוע! השם ״מקבים״(או ״מכבים״[?]) — שבו 
הם נקראים ביוונית בספרים החיצונים, בכתבי יוסף בן 
מתתיהו ובמקורות הנוצריים — אינו מצוי במקורות העבריים. 

מתתיהו בן יוחנן הח׳ הכהן פתח ב 167 לפסה״נ במו¬ 
דיעין (בשפלת יהודה) בהתנגדות מזויינת לגזירות אנטיוכוס. 
לאחר מותו עמדו 3 מבין 5 בניו בזה אחר זה בראש תנועת 
המרד. נצחונותיו של יהודה המקבי (ע״ע) הביאו את 
טיהור המקדש ולאחר מזה—את ביטול הגזירות לזכר מאורע 
זה נקבע חג ה ח נ כ ה (ע״ע). בהמשך הקרבות — שבהם כבר 
ניספו 2 מאחיו — נפל יהודה ב 161 , במפעלו המשיך יונתן, 
שהצליח להשיג אוטונומיה לארץ יהודה והרחבת גבולותיה, 
ולעצמו — את כתר הכהונה הגדולה. לאחר שהוא ובניו 
נרצחו ב 143 בידי טריפון מלך סוריה, בא במקומו שמעון, 
שהשיג את הכרת מלך סוריה בעצמאותה של יהודה ונתמנה 
ב 141 מטעם כנסיה גדולה של הכהנים והעם לכהן גדול, 
נשיא ושר־צבא, ומשרות אלו ניתנו לו ולזרעו "עד אשר 
יקום נביא אמת". שמעון, יחד עם שניים מבניו, נרצחו בידי 
חתנו! במקומו בא בנו השלישי י ו ח נ ן ה ו ר ק נ ו ם, שהרחיב 
את גבול יהודה ע״י כיבוש הדרום (אדום) והמרכז של א״י 
(שומרון). את הצפון (הגליל) כבש בנו יהודה ארים- 
טובולום, ולאחר סיפוח שטחים נוספים בכל הכיוונים 
במלחמותיו הממושכות של אחיו ינאי אלכסנדר ( 103 — 
76 ) שוב היתד. כמעט כל א״י בגבולותיה ההיסטוריים משני 
עברי הירדן בידי היהודים. הה" היו למלכים: לפי יוסף 
בן מתתיהו היה אריסטובולוס הראשון בהם שנטל לעצמו 
כתר־מלכות) לפי סטראבון היה זה ינאי, ויש מן החוקרים 
שמייחסים דבר זה כבר ליוחנן הורקנוס. ימי שלטונה של 
שלומציון אלכסנדרה ( 76 — 67 ), אלמנתו ויורשתו 
של ינאי, היו תקופת שלום ורווחה, ונזכרו אח״כ כתור-הזהב 
של תולדות ישראל בתקופת הבית השני (ר׳, למשל, תענ׳ 
כ״ג, ע״א). 

בית־ח׳ התחיל את דרכו המדינית כלוחם לדת־ישראל 
וזכד. לתמיכתם של החסידים ושל כל נאמני התורה בעם. 
אולם משעלדי על דרך השלטון והכיבושים לאחד שהושגה 
העצמאות המדינית, התחיל להתבלט ניגוד בין השליטים, 
שהתקרבו לצדוקים, ובין הפרושים — 

שאחרי מנהיגותם הדתית נגדר רוב העם. 

צירוף המלוכד. והכהונה הגדולה בידי הח" 

עורר התנגדות על רקע הזכות המסורה 
לזרע אהרן בכהונה ולבית־דוד במלכות) 

מסתבר, שהתנגדות זו ינקה מן החשש מפני 
שעבוד התורה לשלטון שאפיו התחיל להת¬ 
קרב לזה של השליטים ההלניסטיים המז¬ 
רחיים. הקרע בין הח" ובין הפרושים חל, 

כנראד., כבר בסוף ימיו של יוחנן הורקנוס 
(השו׳ בדכ׳ כ״ט, ע״א; וכן קדמוניות י״ג, 

י׳, ה׳); לפי גירסד. תלמודית אחרת (קיד׳ 

ס״ו, ע״א) — בימיו של ינאי. מלכותו 
של זה האחרון עכ״פ היתר. תקופת מלחמת־ 



יוברוח ר.חי: 1 מו;א'ם ו? 1 במודיעי! 



167 


חשמזנאי, כית־ 


168 


יוזזבן 


שמעון 

( 135-142 ) 


מתתיד״ו 
(מת 166 ) 


יהודה 
(מת 161 ) 


אלעזר 


יונתן 

( 161 ־ 143 ) 


מתתיהו יהודה יוחנן הורקנום 

(מת 135 ) (מת 135 ) ( 135 — 104 ) 

.. _ _ _ __ __ו___ 

יהודה אריסטובולום אלכסנדר ינאי — שלוסציון אלכסנדרה 

(מת 103 ) ( 103 — 76 ) ( 67-76 ) 


1 


אריסטובולוס 


הורקנום 


(63-67) 


( 40-63 ) 

ן 


מתתיהו אנטיגונום 

ן 

-.— אלכסנדד 

אלכסבדרה - 


(37-40) 

(מת 48 ) 

(מתה 28 ) 



אריסטובולום 

מרים 

ה ו רד ו ם 


(מת 35 ) 

(מתר, 29 ) 

(ע״ע) 


2 בניס 
(מתו 143 ) 


אנטיגונום 


שושלת בית־חשמונאי 


אזרחים ושפיכרת־דמים מרובה! המלך דיכא את המרד באכ¬ 
זריות רבה בעזרת צבא שכירים נכרים. אולם בצוואתו 
לאשתו יעץ לה ינאי לחזור ולהתקרב לפרושים, ותקופת 
מלכותה של שלומציון היתה למעשה תקופת שלטון סנהדרין 
פרושית בהנהגתו של שמעון בן שטח (ע״ע). 

לאחר מותה של שלומציון המלכה התחילה ירידתה 
המהירה של גךולת בית־ח׳ בעקבות המשך המאבק בין 
הפרושים ובין הצדוקים, שבו השתלבה מלחמת־אחים על 
השלטון בין ה ו ר ק נ ו ם ו א ר י ס ט ו ב ו ל ו ם בני ינאי 
ושלומציון, וחוסר כשרונם של הללו למצוא את מקומם 
במציאות המדינית החדשה שנוצרה בעקבות התפשטות השל¬ 
טון הרומי על המזרח התיכון. האחים היריבים גרמו במישרין 
להתערבות פומפיום בסיכסוכם. הלה הוריד את אריסטובולוס 
והגלה אותו לרומא, קיצץ בגבולותיה של מדינת יהודה 
והשליט עליה את הורקנוס בתורת נשיא בחסות רומא. 
למעשה נמצא השלטון בידי יועצו של הורקנוס, אנטיפטרוס 
(ע״ע), ואח״כ בידי בנו של זה — ה ו ר ד ו ם (ע״ע), ששניהם 
היו מנאמני הרומאים. נסיונות ההתקוממות של היהודים בהנ¬ 
הגתו של אלכסנדר בן אריסשובולוס נכשלו. אולם מתתיהו 
אנטיגונוס בן אריסטובולוס הפיל בעזרת הפרתים את 
הורקנוס והורדוס ( 40 ) וחידש את המלוכה החשמונאית. היא 
הופלה כבר אחרי 3 שנים בידי הרומאים ( 37 ), שכבשו את 
ירושלים. הוציאו את אנטיגונוס להורג והמליכו על יהודה 
את הורדוס. שעוד קודם לכן נשא לאשה את מרים. נכדתו 
של הורקנוס. הורדום השמיד את אחרוני הח": הוא רצח 
את גיסו אריסטובולוס, הכהן הגדול האחרון לבית-ח', והוציא 
להורג באמתלות שונות את הורקנום הזקן, את מרים ואת 
אמה אלכסנדרה בת הורקנוס. — ענף מגזע הח" היו בניו 
של הורדוס ממדים החשמונאית, אדיסטובולוס ואלכסנדר, 
ובנו ונכדו של אריסטובולוס — המלכים אגריפס 1 ואגריפס 11 . 

המקורות לתולדות הח" הם הספרים החיצונים חשמו¬ 
נאים א׳ ו ב׳ (ע״ע) וכתבי יוסף בן מתתיהו, ואילו בספרות 
התלמודית אינם נזכרים אלא מעט, ובעיקר בקשר לטיהור 
המקדש וביטול הגזירות על הדת, וללא הטעמת פעולותיהם 


כלוחמי החירות המדינית ומחדשי מלכות ישראל. יש מן 
החוקרים שרואים בכך ביטוי למגמה להשכיח מלב העם את 
זכר מפעלם של הח", מתוך התנגדות הפרושים וחכמי התורה 
שלאחריהם לבחינה המדינית-לאומית "החילונית" שבו. טענת 
"השכחה" זו נראית מופרזת. על אף צדוקיותם של הח" 
נזכר במקורות התלמודיים גם "בית-דין של ח""(סנה' פ״ב. 
ע״א, ועוד), ומשמו אף מובאים דברים בעלי אופי "פרושי" 
מובהק. אין אמת בטענה, שהפרושים התנגדו לעצם מלכות 
הח" משום שלא היתה מבית־דוד. שכן לפי ההלכה 
(הפרושית) עצמה "כל ישראל ראויין למלכות" (הור' 
י״ג, ע״א)! במידה רבה שיתפו הפרושים פעולה עם הח", 
ואפילו עם מלכה־אשה — שההלכה פוסלתה למלכות. הפרו¬ 
שים אף לא התנגדו לכיבושיהם של חח", שהרי מצינו 
שהשתתפו בשמחת כיבושים אלה (קיד׳ ס״ו, ע״א), וגם 
אמוראים מאוחרים עדיין מזכירים אותם לשבח (השו׳ מג׳ ר, 
ע״א). כמה מן הימים-הטובים הרשומים במגלת תענית (ע״ע) 
נקבעו. כנראה, לציון נצחונותיהם של יוחנן הורקנוס או 
בניו. הסתייגותם של הפרושים מן הח" לא נבעה אלא 
מהחקדבותם של אלה לצדוקים. ואילו בדורות המאוחרים 
העיב על זכרם רושם מלחמת-האחים שגררה בעקבותיה את 
השתלטות הנכרים (והשו׳ סוטה מ״ט. ע״ב, ורש״י שם, ד״ה 
היה הורקנוס מבחוץ). האמוראים ידעו על השמדת בית-ח׳ 
כידי "עבדם" הורדוס, וקבעו שכל הטוען בימיהם להתייחסות 
על בית־ח׳ — עבד הוא (קיד׳ ע', ע״ב! ב״ב ג׳, ע״ב). — 
הערכת מפעלם של הח" באה לביטויה המושלם לדורות 
בתפילת ההודיה לחנוכה, הקושרת את זכר "הנסים, הפורקן, 
הגבורות, התשועות והמלחמות" שהביאו להצלת התורה והאו¬ 
מה—בשמם של "מתתיהו בן יוחנן כהן [גדול— טעות!) ח׳ 
ובניו". בתקופה מאוחרת קבע הרמב״ן (בפירושו לברא׳ 
מט, י), ש.,החשמונאים שמלכו בבית שני היו חסידי עליון, 
ואלמלא הם נשתכחו תודה ומצוות מישראל", וכל עוונם לא 
היה אלא שנטלו לעצמם את המלוכה, האסורה עליהם ככהנים. 

וע״ע א״י; היסטוריה, עמ׳ 338 — 359 , ומפה שם, 

עמ׳ 345/6 . 



169 


חשמדנאי, כית־ - - חשמוגאים, ספרי' או פפדי־מקכים 


170 


מודיעין, מולדת הה", זוהתה ע״י המחקר הארכאולוגי 
עם הכפר אלמידיה שבקרבת לוד. לפי המקורות, נקברו 
במודיעין מתתיהו ו 4 בניו שנפלו במלחמות, ואחיהם שמעון 
הנשיא הקים על קבריהם מצבה מפוארת: לאחר מכן נקבר 
גם הוא באותו מקום. מצבת קברי הח" עדיין היתה קיימת 
בתחילת התקופה הביזאנטית: היא נהרסה, כנראה, במלחמות 
הביזאנטיות־פרםיות במאה ה 7 . במאה ה 19 נחשפה ליד 
מודיעין שורת מערות־קברים חצובות בסלע, ומעליהן שרידי 
מיבנים עתיקים: יש סבורים שאלו הם קברי הח". 

א. אפטוביצר, פוליטיקה חשמונאית ונגד־השמונאית בהלכה 
ובאגדה (ס' זכדון לכב׳ ש. א. סוזנבסקי), תרפ״ז! א. היל־ 

ביץ. הח״ לפי מקורות התלמוד והמדרש (סיני, ח׳), תש״א ! 
הנ״ל, המלכות של בית ח״ לטי ההלכה (שם, כ״ד), תש״ט; 

א. דייפנברג, מטבעות היהודים, 17-11 , תש״ח: ג. אלון, 
ההשכיחה האומה וחכמיה את הח״י (מחקרים בתולדות 
ישראל, א'), תשי״ז! א. שליט, הורדוס המלך, 67-13 , 
תש״ד ! ב. צ. לוריא, ינאי המלך, תשכ״א < ז, וילנאי, מצבות 
קודש בא״י, רס״ד-רס״ח, תשכ״ג! -"׳ג"? ,ז: 1 .^וני״״ 1 וןל. .זג 

- 10 } 101 ק . 11 1 ( 11 . 1 ) ^!ווו 01 ק 

. 27 ^י 1 ,;??://///,׳נ 01 ^. 1 ^ 111 ק( 1 (^ 1 (]^ 

מ, 

חשמונאים, ספרי־ או ספרי־מקןבים(או מב בים [י]) , 

4 ספרים חיצונים (ע״ע) יהודיים מתקופת 
בית שני, שנשתמרו במסגרת הביבליה היוונית בשם 

— "ענייני המקבים", אן ׳ץ״ז■(\ 0 :ג 3 ):צן) <>ד 

- "ספר ענייני המקבים", ונתקדשו בין כתבי־ 

הקודש הנוצריים. 

( 1 ) ס׳ ח"א. שמו העברי המקורי של הספר אינו ברור. 
אוסביום מוסרו בשם אוריגנס בצורת 10 <^ן) 1 נו 2 — 

שם קשה, ונאמרו השערות שונות בביאורו ("שרי בני עם־ 
אל"[י] או בדומה לכך). מסתבר, שהשם היה "ספר בית 
סדבני־אל״ — כנראה תרגום לשם המשמרת יהויריב, שממנה 
יצאו הח", ודרך־שבח כלפיהם כלוחמי מלחמותיה׳. לזה עולה 
יפה, שבכ״י אחד מן המאה ה 11 באה בראש הספר הכותרת 

9 ג> 01 ג 1 :וס 1:10 ) י\ 0 ^.(^ 131 — "ספר הסרבנות (או 
המרי) של המקבים". 

תוכן הספר — תולדות ישראל ומלחמות הח" מראשית 
ההתקוממות על אנטיוכוס אפיפנס עד מותו של שמעון 
החשמונאי — משך־זמן של 32 שנה ( 167 — 135 לםסה״נ).על 
מעשי המתייוונים, שקדמו למאורעות אלה, הוא עובר בשתיקה 
כמעט, כשהוא כוללם בכינוי "בני־בליעל", ש״עזבו ברית־ 
קודש ויצמדו לגויים" (א׳, י״א—ט״ו). הסיבה להתמרדות 
ניתנת במעשי אנטיוכוס: שוד המקדש וחילולו. ההרג וגזירת 
השמד. מעשי קידוש־השם של שומרי התורה נזכרים בקיצור 
(שם, ם'—ס״ג! ב׳, כ״ט־ל״ז). ההתקוממות מיוחסת למתתיהו, 
שהרים את נס המרד והתיר מלחמתיהתגוננות בשבת, ובצוו¬ 
אתו קבע את המנהיגות להמשך המרד. אח״כ באים בפירוט 
דברי מלחמות יהודה המקבי, חנוכת המקדש וקביעת החג, 
המלחמה למען יישובי ישראל בא״י שמחוץ לתחום ארץ־ 
יהודה, המלחמות עם אגטיוכוס אופטור וביטול גזירות אביו, 
הכהונה הגדולה של אלקימוס. מלחמת יהודה בניקנור, הברית 
עם רומא, המלחמה האחרונה של יהודה בבכחידס ומותו 
בקרב, ולאחר מכן — פעולתו הצבאית והדיפלומאטית של 
יונתן, כהונתו הגדולה וחידוש הברית עם רומא. לאחר 
סיפור שבייתו ומותו של יונתן מתוארים המשך מלחמות 
השיחרור והכיבוש בהנהגת שמעון, השגת העצמאות המדינית 
ומינויו של שמעון לנשיא. הספר מסתיים בסיפור מלחמות 


בני שמעון באנטיוכום 11 ז\, רצח שמעון בידי תלמי חתנו 
ועליית יוחנן הורקנוס לנשיאות. 

לשונו וטיבו של הספר. על מציאות מקור עברי 
לספר מעיד אוריגנס, ועדותו מתאשרת ממטבעות־לשון בטכסט 
היווני, שהם מיוחדים לספר והם עבריים מובהקים. הספר 
הוא החיבור ההיסטורי הראשון בספרות בית שני אחרי ספר 
עזרא־נחמיה. מאורעות התקופה שאירעו בינתיים לא נתפסו 
כחשובים וכראויים להירשם לזכרון. אולם מעשי הח", שהצילו 
את היהדות והשיבו חירות ישראל לאחר 450 שגה, חוללו 
מהפכה בהערכת האירועים ההיסטוריים והביאו לידי הרגשת 
הצורך להעלותם על ספר לזכרון. מתוך שימושו בתעודות 
בדור שהמחבר ידע יוונית, אבל אין כל רושם של השפעה 
ספרותית חיצונית בספרו, הבנוי במתכונת הספרים ההיס¬ 
טוריים של התנ״ך, הספר כתוב בפרוזה מקראית עניינית, ללא 
קישוטים ומליצות יתרים, ועם התעלות המאורעות מתעלה 
גם הכותב ללשון רטורית־פיוטית (א׳,כ״ו—כ״ט: ד׳, ל״ז—מ׳: 
ר, ל״ט! ט׳, י׳: י״ד, ז׳—ט״ו), ופעמים מובאים בו גם דברי 
פיוט של ממש (קינת מתתיהו — ב', ז׳—י״ג: שבח יהודה — 
ג', ג׳—ט׳, ותפילות שונות). אין בו מן המוטיוואציה המדינית 
ומן ההיתפסות לפסיכולוגיה האישית המצויות אצל ההיס¬ 
טוריונים היוונים: המוטיוו העיקרי בו הוא המתח המתמיד 
בין ישראל לגויים כתוצאה מן הניגוד בין תורת־ישראל ובין 
עבודה זרה. אע״ם שאין דרכו של המחבר דרך "החסי¬ 
דים", שעזבו את יהודה המקבי ונכנסו בדברים עם אלקימוס, 
נזהר הוא מלגנותם בדברים. בכלל אין הוא מגלה נטיה 
מפורשת לשום צד מצדדי הכיתות, שכבר היו קיימות בדורו 
והתרוצצו ביניהן, והוא אף נמנע מלהזכירן. נטייתו היחידה 
היא לצד בוני המלכות החדשה — משפחת הח" ובראשם 
שמעון. הצלחתם בקרב ובדיפלומאטיה כאחד מעלים בו 
את האמונה- שמשפחה זו היא שנבחרה מה׳ להביא "תשועת 
ישראל" (ה׳, ס״ב). 

בדומה למצוי בספר עזרא-נחמיה, נוהג המחבר לשלב 
בדבריו תעודות היסטוריות. מהלך המאורעות המתוארים בו 
טבעי, ללא מעשי־נסים והתערבות עליונים: סיבת הצלחת 
ישראל היא באמונתם ובבטחונם בה׳ ובקנאתם לתורה ולשמי¬ 
רת המצוות, אולם ההצלחה עצמה באה בדרך הטבע. 

ח״א יכול להיחשב כספר היסטורי מובהק מבחינת הדיוק 
הרב ישבו. נבלעים בו רצינות של היסטוריון ורגש — 
מאופק — של משורר. המחבר מדקדק להביא ראיה ברורה 
לדבריו ע״י תעודות- והוא מדייק מאד במסירת פרטים 
ותאריכים. מעטים הדברים שהוא טועה בהם, ואף הם אמורים 
במציאות רחוקה ובימים רחוקים. המספרים שהמחבר תופס 
מתקבלים, בדרךיכלל, על הדעת ואינם נראים מופרזים 
הרבה. מרובה הדיוק גם ברישימות הגאוגרפיות, ובכך סימן- 
הכר שכאן מדבר עד-ראיה. דבריו מתאימים לתעודות הזמן 
ולמטבעות של מלכי־סוריה מאותה תקופה! במקום שיש 
הבדל בדברים הנוגעים למלכות הסלוקיים. אין להוציא את 
האפשרות שהדין עם מחברנו, 

את זמן חיבור הספר יש שניסו להעמיד אחרי 
יוחנן הורקנוס, בין ינאי לפומפיוס. אולם אותם ימים עמדו 
בסימן המאבק בין הכיתות (פרושים וצדוקים), ואילו בספר 
אין רמז לכך. הרוח המפעמת את הספר — קול ענות גבורה 
ושמחת נצחון —, וכן הכבוד והידידות שרוחש המחבר 
לרומאים, מוכיחים בבירור, שהספר קדם לבואו של פומפיום. 



171 


חשמונאים, ספרי־ או םפרי־מקגים 


172 


מסתבר, שהספר נכתב ססוד ל 120 לפסה״נ, בראשית נשיאותו 
של יוחנן הורקנום, שבעלייתו לנשיאות הספר מסתיים- ואילו 
לכיבושיו הגדולים ולפעולתו הדתית אין זכר בו. 

את המחבר ניסו, מאז אברהם גיגר (ע״ע), להציג 
כצדוקי! אולם מאחר שהמחבר כותב, בפי הנראה, בתחילת 
ימיו של יוחנן הורקנום, כשהיו הצדוקים מרוחקים מן 
המלכות, ואילו בעיני המחבר הח" הם מושיעי ישראל 
הנבחרים מה׳ — יש לדחות סברה זו. אין גם להעמיד דבר 
על ההתר להתגונן בשבת, שהוא מייחם למתתיהו, שהרי אין 
אנו יודעים מה היתה דרך הצדוקים בזה, ולעומת זה אנו 
יודעים שהפרושים קיבלו באמת התר זה, וההלכה של בית־ 
שמאי הקלה אף במלחמת־התקפה בשבת. המחבר רואה 
כעיקר את קיום מצוות התורה, והאנשים היחידים הראויים 
לאמונו הם "עושי-התורה"! לפיכך מסתבר שהוא עצמו היה 
מקורב לפרושים. 

התעודות ההיסטוריות המובאות בספר הן: מכתבי המלכים 
הסלוקיים והסנאט הרומי ליהודים, וכן נוסח החלטת העם 
למסור את הכהונה והשלטון לידי שמעון. המחבר משתמש 
בשתי מערכות של תאריכים בלוח־השנה: מתשרי — לגבי 
מאורעות הקשורים במלכים הסלוקיים, ומניסן — לגבי 
עניינים ישראליים פנימיים, דבר שמתאים יפה לכלל, שלמלכי 
אומות־העולם מונים מתשרי, ואילו למלכי ישראל — מניסן 
(משנ׳ ר״ה, א׳, א׳). 

ג י ל ג ר ל י ר של הספר. ס׳ ח״א שימש, כנראה, מקור 
להרצאתו של יוסף בן מתתיהו ב״קדמוניות". המקור העברי 
היה, כנראה, עוד לעיניו של היארונימום, אולם מן המאה ה 4 
ואילך אין זכר לו. "מגלת בית־חשמונאי", שאותה מזכיר 
בעל "הלכות גדולות", אינה ם׳ ח״א, וכן אין שום קשר 
לספר זה ול״מגלת אנטיוכוס", שהיא חיקוי מאוחר 
לספרנו. — בתרגומו היווני נחשב ם׳ ח״א מאד בעיני 
אבות־הכנסיה. אוריגנם ראה בו כתב מכתבי־הקודש, אע״פ 
שהוא מונה אותו בפירוש מחוץ לאוסף של כ״ד ססרי-הקודש. 
אמנם היארוגימום חשבו בין האפוקריפים, אבל הכנסיה 
הקאתולית מונה אותו עם הספרים "הקנוניים", ודבר זה 
אושר בוועידה המרידנטינית. בקרב הפרוטסטאנטים נחשב 
הספר בין האפוק ריפים. 

קטע מתרגום עברי של הספר, שנעשה באירופה במאה 
ה 11 על סמך נוסח לאטיני, נשתמר, והוא פורסם בידי 
ד. חוולסון (קבץ על יד, י״ג, תרנ״ז), תרגום עברי — בעל 
אופי ספרותי — נעשה בעת החדשה לראשונה בידי י. ז. 
פרענקיל (ליפציג תק״פ, ועוד מהדורות הרבה). תרגומים 
מלאים ומדעיים נעשו לאחרונה בידי א, כהנא (תרצ״ז) 
ובידי א. ש. הרטרם (תשכ״ד). 

( 2 ) ס׳ ח״ב אינו ספר מקורי אלא קיצור מחיבור ב 5 
ספרים מאת איש לא נודע לנר בשם יסון מקירני. שלא כ( 1 ) 
נכתבו ספר זה וקיצורו במקורם יוונית. בראש הספר באות 
שתי איגרות: אחת — שתאריכה מפורש: 188 (למניין־ 
שטרות) = 124 לפסה״נ — קוראת ליהודי מצרים לחוג את 
חג החנוכה; השניה מכילה דברי אגדה, והיא חסרת תאריך. 
המחבר מגדיר את מגמת ספרו בסיפור "הדברים על יהודה 
המקבי ואחיו ומהרת המקדש וחנוכת המזבח, וגם על המל¬ 
חמות נגד אנטיוכום אפיפנם ואופטור בנו...". הוא מקדים 
לעצם הרצאת נו?!או מבוא על קורות ירושלים ויהודה בימי 
חוניו כהן גדול והמלך סלוקוס יעז, נסיון שוד המקדש 


בידי שליחו של המלך ומפלתו הנסית, המחלוקת בין בני 
הכהן הגדול, תעלולי היהודים המתייווגים, התערבות אנטיו־ 
כוס בנעשה בירושלים, פריצת המקדש וגזירות השמד. 
בהרחבה מתוארות רדיפות שומרי התורה ואכזריות היוונים 
וגבורתם של מקדשי־השם — אלעזר שסירב לאכול בשר־חזיר 
והאשה ושבעת בניה (שם האשה אינו מפורש כאן). 
עצם סיפור מלחמת־ההתקוממות מחולק לשנים: חלק ראשון 
מסיים בחנוכת הבית ומות אנטיוכוס,חלק שני—בחגי״ג אדר 
ומות ניקנור. סיפור ההתקוממות אינו מתחיל ממתתיהו — 
שאותו אין ס׳ ח״ב מזכיר כלל — אלא מיהודה, וסיפור 
מלחמותיו מגיע עד לנצחונו על גיקנור ב 161 לפסה״נ. הרצאת 
מאורעות אלה מקבילה, בדרך־כלל, לזו שבח״א — בשינויים 
מסויימים בפרטי הדברים, ביחוד בסדר הזמנים של המאורעות 
ובמספרים הנקובים. 

אפיו הספרותי של הספר שונה בתכלית מזה של 
( 1 ). לעומת הפשטות התנ״כית שם, הלשון כאן נמלצת, 
שוטפת ופאתטית, וסיפורי נסים ונפלאות מוטעמים באדיקות 
דתית. הלשון עשירה ומשופעת במלים נדירות ויחידאות 
ובמטאפורות פיוטיות. המחבר יוצא בעקבות ההיסטוריונים 
היוונים המאוחרים, שחיבבו את הפלאי וחיפעזו בנגלה את 
מעשה האלוהות. גם בתיאור המעשים הוא אוחז במידתם — 
לשוות אפקט טראגי למאורעות, להפליג ברטוריקה ובהטפת־ 
מוסר ולמשוך לב הקוראים בסממנים סיגגוניים ובדיבור 
פאתטי, ולעורר בלבם רחמים ויראה. 

תכלית הספד — ללמד ליהודים דוברי־ידונית פרק 
בגדולת היהדות ובעליונותה הרוחנית, לחזק את אמונתם 
ולהפיץ ביניהם דעות נכונות. השקפותיו הדתיות של המחבר 
מקרבות אותו לפרושים (הטעמת תחיית־המתים), והוא מרכז 
את הסיפורים מסביב לבית־המקדש. גבורת היהודים במלחמה 
אינה עיקר בעיניו, אלא נכונותם לעמוד ביהדות בכל הנסי¬ 
בות. המחבר מטעים את ההשקפה, שהייסורים באים על 
ישראל רק לשם מוסר ולא לשם כליון (ו', י״ב—י״ז), והם 
עצמם סימן להשגחת ה' על עמו. המחבר מעמיד את היהדות 
מול ההלניזם! היוונים הלוחמים ביהדות הם בעיניו כברברים, 
וכל עניינם — וכן עניינם של גרוריהם המתייוונים מבין 
היהודים— הוא שוד וגזל ולא עניין של עקרונות. חסר כאן 
הרעיון — המצוי ב( 1 ) — שאנטיוכוס נתכוון בגזירותיו 
לכפות את היוונות על עם ישראל. 

המחבר מרבה להטעים את עניין המצוות המעשיות: 
יהודה ואנשיו בורחים אל המדבר וניזונים מעשב-חשדה 
"לבלתי היות להם חלק בטומאה" (ה׳, כ״ז). האנשים המכו¬ 
נסים במערה בשבת אינם מתגוננים, "מפני כבוד קדושת 
היום" (ר, י״א), ואין המחבר מזכיר כלל שמלחמת־מגן 
הותרה ע״י בי״ד של ח", 

זמן החיבור. המחבר הראשון, יסון, היה, כנראה, 
בן-דורו של יהודה, וכמה מן הדברים עדיין נראים כאילו 
נשמעו מפי עד-ראיה. לעומת זה קשה לקבוע את זמנו של 
המקצר! הוא קדם עכ״פ לחורבן ירושלים, ויש טעם להשערה 
שקדם אף לביטול מלכות הח״ ( 63 ). — דינו של הספר 
בנצרות כדין ( 1 ). 

י. מ. ג. 

( 3 ) ם' ח " ג אינו עוסק כלל בתולדות הח", אלא ברדיפת 
יהודי מצרים בימי תלמי משכבש תלמי את ירושלים. 
רצה להיכנס לקודש-הקדשים, וה' חיכה אותו בשיתוק. כשחזר 



173 


חשמונאים, ספרי*־ או ספרי־מקפוים — ח< 8 זמל 


174 


המלך למצרים, שלל מן היהודים, כנקמה, את אזרחותם, ואף 
נתכוון לדרום רבים מהם ברגליהם של פילים משתוללים, 
אולם הפילים דרסו את שולחיהם, והמלך — שנתרשם מנס 
זה — נתן רשות ליהודים לעשות שפטים בבוגדים שבקרבם. 
הספר חסר ערך היסטורי וספרותי, והוא דוגמה לספרות 
אפולוגטית זולה, שהתפתחה ביהדות המצרית בימי גזירות 
קליגולה כדי לעודד את רוחם של היהודים בימי־מסה אלה. 

( 4 ) ם׳ ח"ד אינו בעיקרו אלא דרשה דתית־מוסרית על 
העקרון של השלטת התבונה יראת־האלוהים על היצרים. 
כדוגמה לכך מוצגת עמידת הגבורה של מקדשי־השם בימי 
גזירות אנטיוכום: אלעזר הזקן והאשה ושבעת בניה (ע״ע 
חנה ושבעת בניה). בצורתו מושפע הספר מהרטוריקה והפי¬ 
לוסופיה היוונית, ובעיקר הסטואית. אולם, למעשה, אין 
הצורה הספרותית והמינוח היווניים אלא לבוש לתוכן יהודי: 
התבונה יראת־האלהים מתבטאת בקיום מצוות התורה, שבהן 
גלום הגיון עליון. הספר מבליט גם את האמונה בהישארות־ 
הנפש, ומותם של הקדושים מסייע, לדעת המחבר, להצלתה 
של האומה כולה. — הספר נכתב במקורו יוונית׳ ונתחבר, 
כנראה, במאה ה 1 לסה״נ, עוד לפני חורבן הבית, באחת 
מערי המזרח ההלניסטי, אולי באנטיוכיה. היו שייחסוהו 
ליוסף בן מתתיהו; אך אין לכך יסוד. 

הספרים החיצובים (בעריכת א. כהנא), ב׳ (א׳), תרצ״ז! 

מ. האק, שתי אגרות חנכה (סיני, י״ב), תש״ג! י. גוטמן, 

האם ושבעת בניה (ם׳ יוחנן לוי), תש״ט! הג״ל, ערכו 
ההיסטורי של ס' ח״ג (אשכולות, ג״), תשי״ט ; א. גייגר, 
המקרא ותרגומיו (עבר׳, 139-131 ), תש״ט: ם. חורגץ, 
מחקרים בתקופת בית שני, 202-190 , תש״י: א. ש. הר־ 

טום, הספרים החיצונים (א׳), ה/ א׳-ד', תשי״ט! .מ 

,־ו^־זטוןסי? .£ ; 1900 . . 4 

;* 1901 ,.^ 1 139 , 111 32 , 1 , €5 ^ ¥01 . 4 * 1 [ . 4 

, . 2 . 2 ..מ 

. 4 1 ^ 0 ^( . 4 ,ת 5£ ט 113 [[€^\ .( ; 1903 

. 1 ^ .־\ .זנ{; 4 ג;יולן) . 1 . 2 115 ז 1011 {ז€ 7 ה 1 . 2 

. 6 . 13 ; 1905 ,( 5€11 מ 11 ז 06 , 1 .) .ל::> 0 

:־ 1914 014 ס/ ח 0 ^!^)^ 04 ■?^ה^ 

; 1925 1 /ס ,תנ>א 01 ]ז£ . 11 

- 610 .£ ; 955 ! , £14€72 ^ ,ז 0 ח€¥€£ . 13 

; 1937 ,.££ 155 ,.£^ 27 . 4 1 ^ 00 €7 ( 1 

. 1110 ^זשל. 7 ת 01 < 5 

רשת־אססקה מחוזית וארצית 

10^ 

מכובת־דינאמו במיפעלים חשמליים 

10^ 

זרקור של מכונית 

10* 

מיקרוסקופ אלקטרוני 

10* 

קווים עיליים 

״ 10 —י 10 

מרונת־תישמול 

10**—10= 

ברק 



177 


חשמל 


178 


הוולט הוא קטן לעומת המתחים הדרושים להתמוות ניצוץ. 
ליצירת ניצוץ בין שבי כדורים בעלי ק 1 טר של 50 מ״מ 
והמרוחקים זה מזה 20 מ״מ באוויר יבש ובלחץ תקין — 
דרוש מתח של 60,000 וולט. המתחים המשמשים את מחקר 
הגרעין (ע״ע אטומי, גרעין) גדולים עוד מזה בהרבה. 
לעומת זה יש גם תהליכים חשמליים בחיי יום-יום, המופע¬ 
לים ע״י מתחים מסדר־הגודל של ^■־ 10 וולט, 

התופעות החשמליות אען תלויות רק במטענים היוצרים 
את השדה, אלא גם בטיב התווך, הנמצא בין המטענים! לכן 
יש להגדיר וקטור שני ם (נוסף על £), שבקרא ההזזה 


לוח 2 


קבועים דיאלקטריים 
(ריק - 1 ) 



גאזים 

1.00007 

ד,ליום 

1.0006 

אוויר 

1.001 

דו־תחמוצת פחמנית 


נוזלים 

2.1 

נפט 

3.1 

שמן־זית 

9.7 

חומצת־הומץ 

24 

אתאנול 

34 

מתאנול 

43 

גליצרין 

81.6 

מים 


מוצקים 

2.3—1.7 

פאראפין 

5—3 

אבוביט 

4,7—4.2 

קווארצר, 

7—5 

חרסינה 

8 

שיש 

80 

קונדנסה 0 

7000 

אפסילאו 7000 


הדיאלקטרית: כשמובאים לשדה 2 לוחות־מתכת 
הנוגעים' זה בזה באופן שיעמדו ניצבים לקווי־השדה, וכש־ 
מרחיקים אותם במקצת זר. מזה, נטענים הלוחות במטענים 
מנוגדים ושווים. המטענים פרופורציוניים לשטח 5 של 
הלוחות, והמנה 8 /^ קבועה בכל בקודד. של השדה. 8 /^ 
הוא ההזזה הדיאלקטרית, שאותה מסמנים במ. נ 1 פרופור¬ 
ציוני לעצמת-ד.שדד, £ ^ ס. ? הוא ערך קבוע לכל 

מצע (דיאלקטריקום) ונקרא הגורם או הקבוע של ההזזה 
או של ה ד י א ל ק ס ר י ו ת או של ההשפעה של אותו 

מצע, ערכו של•* לריק —״־ 1 - הוא -י 8,8542x10 -- — 

וולט x מטר 


■י' 


הפרדת המטענים בשדה נקראת השפעה (וע״ע אלקטרד 
פור). מהותה של ההשפעה החשמלית מודגמת ומוס¬ 

ברת כדלקמן: כשמ־ 

קרבים גוף טעון 
למתכת ניטראלית 
(מוליך), ללא נגי¬ 
עה ביניד״ם, מוזזים בה 
האלקטרונים באופן 
שמטען מנוגד למטען 
המשפיע נערך במו¬ 
ליך מול המשפיע, 

ואילו מטען בעל אותו 
סימן כמו המטען של 



7 




צי:ר 4 

עיוות ישרה חיטסלי כזחםר 1 ד,•:.יפעה 



ציור 5 

היק־פעה מרחוק !אינדוקציה אייוטרובמאטיתו: טעינה בישיה היש 0 ?:י 


הגוף המשפיע מתרכז בקצה המתכת המרוחק מן הגוף המש¬ 
פיע — בדיתאם לדחיה הקולונית. כשמאריקים את המתכת, 
נשארת המתכת טעונה במטען הפוך למטעבו של הגוף המש¬ 
פיע. שונד. מזה הוא מכאניזם הדישפעד. החשמלית ב מ ב ד ד, 
שבו המטענים חסרים ניידות בתחומי הגוף כולו, אולם יכולים 
לנוע בתוך תחום המולקולות עצמן. המולקולה הניטראלית 
נהפכת ע״י הד״שפעד. החשמלית לדו-קוטב (דיפול), 
שבקצהו האחד מתרכז מטען חיובי ובקצהו השני — מטען 
שלילי, השווה לו בגדלו. יש מולקולות שד.ן דו־קטביות 
מטבען, אלא שבגוף ניטראלי ציריהן (הכיוון מן המטען 
החיובי אל השלילי) מכוונים ללא סדר בתוך החומר המבודד, 
ולפיכך השפעת המטענים כלפי חוץ מתבטלת. במקרה זד, 
מתבטאת ההשפעה החשמלית בכך, שהגוף הטעון, עם הת¬ 
קרבותו למבדד, מכוון את הדו-קטבים. 

במוליך מסתדרים המטענים ע״י השפעה עד כדי ביטול 
השדה החשמלי בתוך המוליך: פוטנציאל המוליך הוא קבוע, 
אם אין מקיימים הפרש־פוטנציאל ע״י הוספה תמידית של 
אנרגיד, (ר׳ להלן: חוק אוהם). 

בין זוג מוליכים העומדים זה מול זה (קבל) והטעונים 
אחד ב 0 רד,שני ב־ס קיים מתח פרופורציוני ל^: 
¥:)^= 0 . הקבוע € נקרא ק י ב ו ל ־ המוליכים: יחידת 
הקיבול היא זו של קבל, שבו מטען של קולון אחד יוצר 
מתח של וולט בין לוחותיו. יחידה זו נקראת פרד ( 1 ^ 1 ;ת 3 יין). 
בקבל־לוחות בעלי שטה צ מ״ר, שהמרחק בין חלקיו 

5 

מ', ניתן הקיבול ע״י הנוסחה: — £= 0 . צורר, אחרת 
של קבל בעל חשיבות היסטורית היא צנצנת-לידן, 


^ 17 |ךן—© 



נ<$}■׳ 

ציור 6 

׳שיינו' מתת ע״י ׳קיינוי 
הקיבו? בזם! הכנסת 
דיאלקטריקוט 



ציור ז 

קבי סיב־בי מורכב מיוות־ת 
ססודריס בחיבור מקביל 5 ישר,י 
נ׳ערכות הניתנות לביבוב תר¬ 
די ה.־ר "בינוי נ־רל תישטתים 
החופפים ׳שינוי !ה מישנה אח 
קיבול תקבל 






179 


חשמל 


180 


1 


שבח ממלאים ציפויי פחי־מתכת מבפנים ומ¬ 
בחוץ לכוס את תפקיד הלוחות, הציפוי חפנימי 
מותקן לחיבור אל מקור־ח׳ והחיצון—להארקה. 

חלקה העליון של הצנצנת אינו מצופה, כדי 
למנוע התפרצות ניצוץ. הציפוי הפנימי נמצא 
כולו בתוך החלל של הציפוי החיצון* מטעני 
שני הציפויים הם מסוגים שונים ושווים בכמו¬ 
תם. קיבולה של צנצנת־לידן ממוצעת מגיע 
ל 0.001 מיקרופרד ( 1 מיקרופרד = ^־ 10 פרד). 

מפרקים את המכשיר בעזרת פורק: מידית- 
מבדדה מסתעפות שתי זרועות־מתכת המס¬ 
תיימות כל אחת בכדור קטן. את המרחק שבין הכדורים 
אפשר לשנות לפי הצורך. בחירת חומר בעל 6 גדול מגדילה 
את פעולת ההשפעה. 




ציור 8 
צנצנת ?יד! 



ציור 0 

טעינת צנצנת ?ירן ע"י 


סעונת־חי־שטו? 


מכונות-חיש־ 

מול יוצרות מטעני- 
שיפשוף ע״י סיבוב 
לוחות בין מברשות 
הלוחצות עליהם. ע״י 
ניצול ההשפעה־ 

מרחוק לשם הגברת 
המטענים על הלוחות 
וע״י התקנת קפלים 
מוע 1 גים הפרשי-פוטנציאלים גדולים, שמתפרקים בניצוצות 
חזקים. ע״י הרחקה מכאנית של מטענים אפשר ליצור 
מתחים גבוהים מאד. תופעה זו מנוצלת בגנרטור של ון דר 
גראף, המייצר מתחים עד כדי 100 מיליון וולט. ההתפרקות 
החשמלית פועלת פעולות מכאניות (פעמון אלקטרוסטאטי, 
"רוח" אלקטרוסטאטית), כימיות (סינתזה של חנקו חד- 
חמצני, של אוזון, פירוק של אשלגו יודידי) ופיסיולוגיות 
(כיווץ־שרירים, העשוי להביא לידי שיתוק ומיתה), ומעוררת 
תופעות חום, אור ומאגנטיות. 



ציור 10 התפרקויות ׳ט? גנרטור זן רר גראר 


(ב) אלקטרודינאמיקה. זרם חשמלי — מש¬ 
מעותו מטענים חשמליים בתנועה מכוונת. בעוד שבמתכות 
נעים אלקטרונים — נושאי מטען שלילי — בלבד (ר׳ לעיל, 
עמ׳ 175 ), תיתכן בנוזלים ובגאזים, ובטמפרטורה גבוהה גם 
במוצקים, זרימת נושאי מטענים חיוביים ושליליים — 
יונים (ע״ע). 

ח׳ זורם, למשל, תוך הטענת גוף — זרם־הטעינה* 

וכן בהתפרקות־ניצוצות, כגון בברק (ע״ע) או בהתפרקות 
קבל דרך מוליך המחבר את לוחותיו. התפרקויות אלו הן 
תהליכים רגעיים — משך זמן הזרימה הוא קצר מאד. ז ר ם 
חשמלי רציף ומתמיד עובר, למשל, דרך נורה 
חשמלית, משום שלמערכת זו מסופקים ברציפות מטענים 
חשמליים במקום המטענים החשמליים העוברים דרכה 
בעקבות הפעלת מתח חשמלי קבוע בקצותיו. ה ת א ה ג א ל- 
ו יא נ י (ע״ע אלקטרוכימיה) היה הדוגמה הראשונה 
של מקור מתח מתחדש תוך התפרקות רציפה. כל המכשירים 
היוצרים מתח חשמלי — אלמנט גאלוואני, גנרטור (ע״ע)— 
הופכים אנרגיה מכאנית או כימית לאנרגיה חשמלית! הם 
מפרידים מטענים עד למתח מסויים, שהוא אפייני למכשיר. 
האלמנט הגאלוואני הנורמאלי — אלמנט־וסטון — יוצר בין 
קטביו, ב' 20 , מתח של 1.0183 וולט (ע״ע אלמנטים גלוניים, 
עמ׳ 698 ). 

אם מטענים נעים בכיוון אחד בזרם רציף, נקרא זרם 
חשמלי זה בשם זרם ישר! אם כיוון הזרימה משתנה 
במחזוריות הוא נקרא זרם־חילופין. 

ע צ מ ת - ה ז ר ם ( 1 ) היא כמותיהמטעו העוברת ביחידת- 
הזמן 0 ^^) דרך חתך המוליך: 

יחידת עצמת־הזרם היא ה אמפר [.(!!",ו/,): הזרם שבו 
עובר בכל"שניה [. 0 ט 5 ] מטען של קולון דרך חתך־המוליך. 
מכאן: [.ט 5€ .נןך 11 .ו׳,] 1 = [. 0 ט 5 ] 1 א [.קת)^ 7 ] 1 = 1 כוךת 001110 ] 1 
( [.€£צ.נ}ו 11 \).] —"אמפר-שניה"). 


לוח 3 

ערכי עצמות של זרמים חשמליים 
(באמפר) 


= '־ 10 

הזרם החלש ביותר הניתן למדידה 

עד **־ 10 

הזרם להפעלת הטלפון 

״־ 10 

זרם-פרוטונים כמאיץ החלקיקים של בדקלי 

=־ 10 

אנטנת־ראדיו בקליטה-ממרחק 

=־ 10 

מכונת־השפעה 

0.05 

מקלט־טראנסיםטור 

0.1 

מקלט־פוללה 

0,18 

נורה חשמלית ( 220 וולט, 40 ואט) 

2 

מגהץ חשמלי ( 220 וולט) 

10 

צופר־מכונית ( 6 וולט) 

50 

חשמלית ( 500 וולט) 

*יש 

הפקה אלקטרוליטית של אלומיניום ( 6 וולט) 

10=—10^ 

ברק 

10= 

פירוק־קבל (במשך י־ 10 שניות) 


עצמת-הזרם אינה תלויה במתח בלבד, אלא גם בסגולות 
של המוליך שדרכו זורם זרם: היא תלויה בהתנגדות 
( 11 ) של המוליך: עצמת־הזרם ( 1 ) נמצאת ביחס ישר למתח 
וביחס הפוך להתנגדות: £1 /¥ = 1 (חרק אוד. ם [ע״ע]). 








181 


חשמל 


182 


פרופורציונית לאורך המוליד ( 1 ) ולהתנגדות הסגולית 
( 0 ) — שערכה אפייני לכל חומר וחומר — ופרופורציו־ 
נית בהיפוך לשטח־החתך ( 5 ) של המוליך: 01/5 = 11 . 
היחידה שבה מודדים את ההתנגדות היא ה א ו ה ם ומ) — 
ההתנגדות של מוליך שדרכו זורם זרם של 1 אמפר כשהמתח 
בין קצותיו הוא 1 וולט: 

-[^ן|ך= [.קמ 1 ^] 1 או [ ,|^^]ך ־= נ 0 ] 1 

יחידה זו מיוצגת ע״י התנגדותו של עמוד־כספית, שחתך־ 
רחבו 1 ממ״ר וארכו 1.063 מ׳, ב״ס. 

ב. ז. פ.— ג. ל. 

המוליכות החשמלית היא כשרו של גוף להע¬ 
ברת זרם חשמלי דרכו. המוליכות הסגולית (ז>) 
מוגדרת כערך ההפכי של ההתנגדות הסגולית 0 (ר׳ לעיל) 
ויחידתו היא (ת^^ x מ^ 011 )/ 1 . ערכי המוליכות הסגולית 
בחמרים שונים משתרעים על תחום של כ 23 סדרי-גודל; 
מ* 10 מ 7 > במוליכים הטובים ביותר עד ״־ 10 ״ במבדדים 

המעולים, המוליכות הסגולית גבוהה ביותר במתכות 
האצילות והאצילות־למחצה ונמוכה יותר במתכות־המעבר. 
לתרכובות בין־מתכתיות, וכן לגרמניום ולצורן, מוליכות 
סגולית נמוכה עוד יותר: שני החמרים האחרונים נחשבים 
ל "מוליכים ־ל מ חצה" טיפוסיים (ר׳ להלן). המבדרים 
השכיחים ביותר בטכניקה הם זכוכית, נציץ, ובעיקר תמרים 
קראמיים ופלאסטיים שונים; אף להרבה גבישים אי־ 
אורגאניים ואורגאניים מוליכות סגולית נמוכה מאד (וע״ע 
חשמליים, מוליכים ומבדדים). 

ערכי המוליכות הסגולית נקבעים תמיד במתחים נמוכים־ 
יחסית; במתחים גבוהים מאד — במבדד, במוליך־למחצה 
או באלקטרוליט — אי־אפשר לחשב את הקשר בין המתח 
והזרם'לפי ערכי ק, משום שבתנאים אלה — כשעצמת־ 
השדה (£) מתקרבת לזו המספקת להריסת החומר בפריצה 
חשמלית (ת 1/01 נ 0 '\ * 10 עג £) — אין הזרם פרופורציוני 
עוד למתח. כמו־כן אין מושג המוליכות הסגולית מספיק 
לאיפיון תופעות מסויימות במוליכיס-למחצה. גם בהתפרקו¬ 
יות חשמליות בשפופרת ממולאת גאז אין הזרם פרופורציוני 
למתח, ומושג המוליכות החשמלית מאבד גם כאן את 
משמעותו המקורית (על ההולכה בגאזים ע״ע אלקטרון; 
חשמל אטמוספירי; יון; שפופרת אלקטרו¬ 
נית).— שונה מכל אלה מכאניזם ההולכד, החשמלית בנוזלים 
(ע״ע אלקטרוליזה). 

מוליכות חשמלית במתכות. למתכות מוליכות 
סגולית גבוהה יותר מאשר לחמרים אחרים. התנגדותן הסגו¬ 
לית עולה (ולפיכך מוליכותן הסגולית יורדת) עם עליית 
הטמפרטורה ( 1 ), בהתאם לנוסחה 70 ־ 1 - 1 ) ״ 0 = , 9 ,כשמכלל 
זה יוצאות טמפרטורות נמוכות מאד. ץ הוא מקדם- 
הטמפרטורה של ההתנגדות, שערכו במתכות נקיות 
בין >־ 10 ל*־ 10 לס״. חוטי-מתכת — עפ״ר מנחושת —, 
שהתנגדותם נמוכה, משמשים בהעברת אנרגיה חשמלית 
ממקום ייצורה אל מקום צריכתה. בשימושים טכניים אחרים 
נודעת חשיבות רבה גם לערך של מקדם הטמפרטורה; 
נגדים מדוייקים מאד מכינים מסגסוגות מסויימות, שלגביהן 

=־ 10 > ץ. 

את ערך המוליכות הסגולית (ז>) ניתן, בדרך-כלל, לבטא 


בנוסחה המכילה את מספר נושאי-המטען ביחידת-הנפח 
(״), את המטען של כל אחד מנו?)אים אלה ( 6 ) ואת 
מסתו ( 1 מ): 

-= ■ 0 

111 

;ז — "זמן־ההרפיה" של המוליכות). נוסחה זו נגזרת מן 
ההנחה, שלתנועה התרמית הרגילה של נושא-המטען מתוספת 
תאוצה הנמסרת ע״י הכוח החשמלי הפועל עליו, אך לאחר 
תקופת-האצה קצרה (בערך ז) הוא מאבד פתאום את 
תוספת-המהירות שרכש. התורה הקלאסית על האלקטרונים 
שבמתכת הניחה, שנו&אי-המטען הם אלקטרוני-הערכוח של 
אטומי המתכת, שהם נעים במתכת באופן חפשי-כמעט, 
בדומה לפרודות של גאז. מוליכותן הטובה של המתכות היא 
תוצאה מריכוזם הגבוה של אלקטרונים אלה ף 1 ת€/״״ 10 * "). 
השדה החשמלי מאיץ את האלקטרון, עד שהלה מתנגש עם 
יון של המתכת; 7 הוא הזמן הממוצע בין ההתנגשויות. 

תורה זו הצליחה להסביר מבחינה איכותית אח סיבת קיום 
חוק-אוהם במתכות, וממנה נבעה גם המסקנה, שהיחס בין 
מוליכות-החום הסגולית (ע״ע חים, עמ׳ 547 ) לבין המוליכות 
החשמלית הסגולית פרופורציוני לטמפרטורה המוחלטת, 
ושגורם-הפרופורציה שווה לכל המתכות— מסקנה המתאמתת 
לגבי מתכות רבות, בתנאי שאין הטמפרטורה נמוכה מדי. 
אולם תורה זו לא הספיקה להסברתן של תופעות רבות 
אחרות, כגון אופי התלות של מוליכות המתכות בטמפרטורה, 
או גודל החום הסגולי של המתכות, ואף לא ניתן להרחיב 
את התורה לשם הסבר המוליכות במוצקים אחרים, כגון 
מוליכיס-למחצה. 

ההסבר המדוייק של תופעות המוליכות החשמלית במתכות 
(ואף במוליכים-למחצה) ניתן במסגרת של תורת פסי- 
האנרגיה של מוצקים (בלוד [ 1928 ], הץנברג [ 1928 ], 
וילסון [ 1930 ]; ע״ע מוצק, מצב), המתבססת על מכא- 
ניקת הקונטים (ע״ע). לפי תורה זו, רמות-האנרגיה 
(ע״ע אטום) האפשריות של אלקטרונים במוצק מצטופפות 
לפםים-םםים, כשהאנרגיה של כל אחד מן האלקטרונים 
יכולה להשתייך לתחומו של אחד מפסים אלה בלבד. יתר 
על כן: מספר האלקטרונים היכולים להימצא בפס מסויים 
הוא מוגבל, אף אם הוא גבוה מאד: למשל, בפס-האנרגיר, 
הגבוה ביותר ("פס-ההולכה") של מתכת אלקאלית מספר 
המקומות הוא פי שניים ממספר אלקטרוני-הערכות שבמתכת. 
תרומת אלקטרון להולכה תלויה בכך, אם פס-האנרגיה שבו 
הוא נתון מלא או לאו, וכן במצב האנרגטי של האלקטרון 
בתוך הפס. אלקטרונים הממלאים את פס-האנרגיר, כולו אינם 
תורמים להולכה חשמלית כלל. המוליכות הסגולית הגבוהה 
של המתכות נובעת ממספרם הרב של אלקטרוני-הערכות, 
הממלאים את פס-ההולכה עד כמחציתו. 

תלות המוליכות הסגולית של המתכות בטמפרטורה נובעת 
בעיקר משינויי זמן-ההרפיה (:י). בתחום טמפרטורות של 
מאות מעלות, הכולל אף את תחום הטמפרטורה של החדר, 
הערך של ז נקבע בעיקר ע״י התנודות התרמיות של יוני 
הגביש. תורת-הפסים מסבירה את התלותי הלינארית של 
ההתנגדות הסגולית בטמפרטורה בתחום זה (ר׳ לעיל), 
ואילו לגבי טמפרטורות נמוכות יותר היא קובעת את התלות 
= ז 0 (ז׳ — הטמפרטורה המוחלטת [.£״]). הגבול 



183 


חשמל 


184 


בין שני תחומי־הטמסרטורה האלה הוא טמפרטורת־ 
דבי (ע״ע מוצק. מצב). 

כשמתכות מכילות סיגים של מתכת זרה, ניתן לתאר את 
התנגדותן הסגולית כסכום של שני מחוברים: (־ 1 ׳)־? ־ 1 ? = 0 • 
, 0 איננה תלויה בטמפרטורה, ומקורה בהתנגשות האלקטרייגים 
בסיגי החומר! (־ 1 ) 2 @ נקבעת ע״י התנודות התרמיות של 
יוני המתכת, והיא תלויה בטמפרטורה. לפיכך נמצאת ההת¬ 
נגדות הסגולית של מתכת מוגברת במידה ניכרת ע״י סיגים. 

ניסויים המכוונים לקביעת ריכוז נושאי־המטען וטיבם 
(ע״ע הול, אפקט־) מראים, שבמתכות מסויימות (כגון £?, 
ת 2 , 06 ) נושאי־המטען הם חיוביים. תופעה זו מוסברת אף 
היא הסבר מלא ע״י תורת־הפסים של המוצקים: נושאי־ 
המטען במקרה זה הם "חורים" (ר׳ להלן). 

במספר מתכות קיימת תופעת העל-מוליכות בטמ¬ 
פרטורות הקרובות לאפם המוחלט: ההתנגדות נעלמת לגמרי 
מתחת לנקודת־טמפרטורה מסויימת. שהיא אפיינית למתכת, 
וזרם שהושרה בה פעם ממשיך לזרום ללא החלשה כלשהי. 
ידועות למעלה מ 20 מתכות, וגם סגסוגות רבות, המגלות 
תכונה זו. תופעת העל-מוליכות נעלמת, בדרך־כלל, בהשפעת 
שדות מאגנטיים חלשים למדי, אולם הוכנו סגסוגות שבהן 
העל-מוליכות מתקיימת אף בשדות מאגנטיים ניכרים; מסג- 
סוגות אלה אפשר ליצור אלקטרומאגנטיים שימושיים. על 
הסברת העל-מוליכות ע״ע הליום! מוצק, מצב! קוב- 
ט י ם, תורת ד,-. 

יצ. ש. 

מוליכות חשמלית במוליכים־למחצה. בני¬ 
גוד למתכות, צפיפות נושאי־ד׳מטען, ומכאן המוליכות החש¬ 
מלית, במוליך־למחצה אינה קבועה אלא תלויה מאד בטמ¬ 
פרטורה ובדרגת־הנקיון של החומר כאחת. לדוגמה: העלאת 
הטמפרטורה ב=׳ 1 מגדילה את צפיפות נושאי־המטען בגר־ 
מניום נקי ב 5% , ותוספת של %^*־ 0 ! זרחן לגרמניום מגדילה 
אותה פי 12 . 

בטמפרטורה נמוכה מאד אין כלל נושאי־מטען חפשיים 
במוליך־למחצה, והוא מתנהג כמבדד. עם עליית הטמפרטורה 
משתחררים אלקטרונים בתוך הגביש ומתחילים לתרום למו- 
ליכות. אלקטרוני־מוליכות אלה יכולים לבוא משני מקורות; 
מן הסריג הגבישי, ע״י שבירת קשר כימי ושיחרור אלקטרון 
מן הקשר הנפתח — מוליכות אינטרינסית! מסיג שהפסיד 
אלקטרון אחד מתוך אלקטרוני-הערכות שלו ~ מוליכות 
אכסטרינסית (וע״ע מוצק, מצב). 

המוליכות האינטרינסית מתנהגת כאילו נוצרה ע״י 
נושאי־מטען שליליים (אלקטרונים) וחיוביים גם יחד. אלק¬ 
טרון המשתחרר מן הקשר הכימי (הקו־ואלנטי) הקושר 
אותו לגרעין־האטום של המוליך-למחצה הופך לאלקטרון 
חפשי, בדומה לאלקטרון־מוליך במתכת. בעקבות שיחרור 
האלקטרון נוצר קשר כימי חפשי, בלתי-רווי — "חור", ז״א 
גרעון של מטען שלילי, שהוא שווה־ערך לעודף של מטען 
חיובי. גרעון המטען השלילי הוא מקומי, מאחר שהאלקטרון 
אינו יוצא מן הגביש, והלה בכלליותו נשאר ניטראלי. הקשר 
הבלתי־רווי יכול להתמלא ע״י אלקטרון קשור הנמצא בקר¬ 
בת מקום; לשון אחרת — החור יכול להתמלא ע״י אלקטרון 
שכן שנכנס לתוכו והשאיר אחריו חור חדש. ע״י קפיצה 
מחור לחור יכול אף אלקטרון קשור לנדוד ממקום למקום 
בתוך הגביש ולתרום עי״כ חלק למוליכות החשמלית. ה״מו־ 


ליכות ע״י חורים" נבדלת מן המוליכות האלקטרונית בכך, 
שהיא חיובית, כלו׳ — כאילו נוצרה ע״י מטענים חיוביים 
(וע״ע קונטים, תורת ה־). כל אלקטרון שהשתחרר מן הקשר 
הכימי משאיר אחריו חור אחד! לפיכך במוליך אינטרינסי 
צפיפות האלקטרונים החפשיים שווה לצפיפות החורים. 

במוליכות אכסטרינסית אין צפיפות האלקטרונים החם- 
שיים שווה לצפיפות החורים. אם הסיג הנמצא בתוך הסריג 
הגבישי הוא בעל קשר כימי עודף (סיג מעניק) — כגון 
ארסן (שהוא 5 ־ערכי) בתוך גרמניום (ה 4 -ערכי) —, האלק¬ 
טרון הקשור אליו משתחרר בקלות — בלי לפתוח קשר 
ביון של השריג, — והופך לאלקמרון מוליך. מוליכות כגון 
זו מכונה "מוליכות מסוג ת" (נגאטיווית). כיוצא בזה, גורם 
סיג בעל קשר כימי חסר (סיג מקבל) למוליכות אכסטרינסית 
של חורים מטיפוס ״מוליכות מסוג י!״ (פוזיטיווית)! למשל, 
סיג של בור (שהוא 3 -ערכי) בתוך גרמניום, הסופח אליו 
אלקטרון ויוצר חור בתוך הסריג הגבישי. 

המוליכות היא בעיקרה תוצאה מאותם נושאי־המטען 
(אלקטרונים או חורים) שצפיפותם גדולה יותר, הנקראים 
״נושאי-המטען העיקריים״! נושאי המטען שצפיפותם קטנה 
יותר, נקראים "נושאי־המטען במיעוט", ולהם תפקיד מכריע 
בפעולת ה ט ר נ ס י ס ט ו ר (ע״ע רדיו! אלקטרוניקה [כרך 
מילואים!). 

האנרגיה הדרושה לשיחרור אלקטרון מסיג קטנה בהרבה 
מזו הדרושה לשיחרור מתוך הקשר הכימי הרווי! לפיכך 
המוליכות האכסטרינסית מתגלה כבר בטמפרטורה נמוכה 
יותר יחסית מאשר המוליכות האינטרינסית. בגרמניום, 
למשל, מופיעה המוליכות האכסטרינסית בטמפרטורה של 
כ ״ 200 -, ואילו המוליכות האינטרינסית אינה מתחילה אלא 
בטמפרטורת־החדר. 

אפשר לשחרר אלקטרון מקשר כימי רווי או מסיג בגביש 
ע״י אספקת אנרגיה תרמית, וכן אפשר לגרום לשיחרורו ע״י 
הקרנה באור בעל תדירות מתאימה — בתחום האולטרא- 
סגול, הנראה, או האינפרא־אדום, הכל לפי החומר. אלקטרונים 
אלה יכולים לנוע חפשית בגביש ותורמים להולכה. תופעה זו 
של פוטו־מוליכות קיימת כמעט בכל המוליכים־למחצה 
והמבדדים. הפוטו־מוליכות בולטת במיוחד במבדד, משום 
שריכוז האלקטרונים החפשיים הנמצאים בו ללא תאורה 
נמוך מאד. קדמיום סולפידי, שהוא מהפוטו־מוליכים הטובים 
ביותר, התנגדותו הסגולית פוחתת באור השמש מ י' 10 עד 
לתו^ x ו^^ 1 ^ 0 ^ 10 בערך. 

. 011 ;<ר 19 .£ 

.זכו.) 1 .) 01 (' 1 .[ > 5107 4 ( $01 סז ( 1:107 * 11 ) 111190 

,$י{ 0 ר>( 47 הס)( $€777 ,ן 1 ן 1 רת 8 . 4 , ; 7 ר 19 ,!.)(^ץ^* 1 $0114 

. 1959 ,$( 0 ז€)) 14 ז 0 ) $€7777 , 6 .א ;^יי^נ 

י. מר. 

פעולות הזרם החשמלי הן מרובות ומתגלות בתופעות 
פיסיקאליות וכימיות שונות. כל פעולה מפעולות אלו, הניתנת 
להימדד, יכולה לשמש למדידת עצמת-הזרם. 

( 1 ) זרם חשמלי 0 ) העובר במוליך מפיק בו חום! 
האנרגיה החשמלית הנהפכת לחום, ניתנת ע״י: 

(ז\ — המתח בין קצוות המוליך, ! — עצמת הזרם העובר 
בו, ז — זמן הזרימה). ז\\ נמדד ביחידות-ג׳ א ו ל (ע״ע 
אנרגיד״ עט׳ 667 ). 

( 2 ) הזרם העובר דרך אלקטרוליט מתבטא בנדידת היונים 



185 


חשמל 


186 


בכיוונים הנקבעים ע״י סימן סטעניהמ^ע״ע אלקטר 1 ־ 
ל י ז ה! כמות האקוויוואלנטים הכימיים של החמרים המופ¬ 
רשים פרופורציונית לכמות הח׳ שהועברה בזרם. מכאן 
הגדרת האמפר השימושי הבין־לאומי כעצמתו של זרם 
המפריש מתמיסת כסף ניטראטי( 03 ^[ 8 .ו/) 0.001118 ג׳ כטף 
(^) בשניה. 

( 3 ) אולם פעולתו של הזרם החשמלי, שהיא החשובה 
ביותר מבחינה מעשית, היא פעולתו ה מ א ג נ ט י ת: מוליך 
שדרכו עובר זרם חשמלי, יוצר שדה מאגנטי מסביבו! וכן 
מאידך; מוליך שמתנועע בשדה מאגנטי, נוצר בו זרם חשמלי! 
וכן יתנועע מוליך בשדה מאגנטי, כשיעבור בו זרם חשמלי. 
שינוי בעצמת השדה המאגגטי, שבו נמצא מוליך, יוצר 
מתח חשמלי במוליך בהתאם לקצב השינוי של השדה המאג* 
נטי. תופעה ז 1 היא ההשראה והיא בעלת חשיבות 
טכנית ומדעית (ע״ע אלקטרומגנטיות, עמ׳ 798 — 802 ). מתח 
זה אינו נוצר במוליך בר בבד עם שינוי השדה, אלא רק אחרי 
זמן מסויים! אלא שבמרחקים רגילים הזמן קצר מאד והוא 
אינו ניתן למדידה. מהירות התפשטות הפעולה של שדות 
אלקטרומאגנטיים היא מהירות האור (וע״ע אור, עמ׳ 193 ! 
הרץ! מכסוול! רדיו). על עובדות אלה מתבססת פעולת 
מכשירי־המדידה המשתמשים בסליל מסתובב בתוך שדה 
מאגנטי קבוע (אמפרמטר, וולטסטר, גאלוואנומטר וכד׳ — 
ע״ע חשמליים, מכשירים). 

הפיכת אנרגיה מסוג אחר (מכאנית, תרמית וכד׳) לאנר־ 

גיד, חשמלית מתבצעת, בדרך־כלל, ע״י גופי-עזר! אולם 
ידועות תופעות רבות שבהן מבוצע החילוף בדרך בלתי- 
אמצעית. להלן דוגמות אחדות: 

האפקט התרמו־חשמלי. מתח־המגע בין שתי 
מתכות שונות אינו תלוי רק בטיב שתי המתכות, אלא גם 
בטמפרטורה של מקום המגע: נוצר מתח תרמו־חשמלי 
(אפקט־זבק [^ 5008001 .! .ז]) במעגל הבנוי משתי מתכות 
שונות המולחמות יחד בשתי נקודות, כאשר שתי נקודות 
החיבור מוחזקות בטמפרטורות שונות. על אפקט זה מבוססת 
שיטה למדידת טמפרטורה (ע״ע תרמוטר).— בתהליך ההפוך 

לכך מתקררת (או מתחממת) 

נקודת המגע של שתי מתכות 
בזמן זרימת זרם דרכן. הטמ¬ 
פרטורות של שתי נקודות 
מגע משתנות באופן שד,זרם 
התרמו־חשמלי המתעורר ע״י 
השינוי יהיד, מכוון נגד הזרם 
המוזרם דרך המעגל (אפקט 
פלטיד. [■ 611101 ?]). 



ציור נ 1 

תרמדאוסנט יסרירת הטמפרטורה 
!י ביהם ?טמפרטורה קבועה (כנח 
המם־הקרהו ג — נא 5 וואנומטר, 
הס, ה!— מקומות הוחמה 


האפקט הפיזן־חשמלי (מיוו׳ ( 0 ? 1£ מ, לוחץ): 
גבישים דיאלקטריים מסויימים, החסרים מרכז־סימטריה (ע״ע 
גביש), הופכים למקוטבים־השמלית תחת לחץ מכאני. קיטוב 


כזה מתבטא ביצירת הפרש־פוטנציאלים בין שני המשטחים 
הנגדיים של הגביש. כמו־כן ידוע התהליך ההפוך לכך: מתח 
חשמלי גורם לעיוות וללחצים מכאניים בגביש. קיטוב המו¬ 
לקולות בגביש יכול להיווצר גם בעת שינוי הטמפרטורה בו. 
תהליך זה הל בגבישים חסרי מרכז־סימטריה ומורגש 
במיוחד במבדדים. תופעד, זו נקראת האפקט הפירו־ 
חשמלי. אם הגביש משנה את נפחו כתוצאה משינוי 
הטמפרטורה, חל בו תהליך פירו־חשמלי משני המקביל 


לאפקט הפיזו־חשמלי. בד,תאם לשיקולים תרמודינאמיים קיים 
גם התד,ליך ההפוך. 

- 71 ^ 771 ^ 1 ^ 5 ־ €0147 ,מ 1 נ[ 3 ס־; 15 ח€ג 1 ;^ 1947 ,.^' 1 

0714 ,־ 61 ט 13 ?ווו 1 ג 11 . 0 ;־א 194 

— 1 ו 01 .וס) . 11 

ב. ז. פ.— ב. ל. 

היסטוריה. התופעה החשמלית הראשונה, שהוכרד. 
כבר בזמן העתיק, היתד, פעולת המשיכה של ענבר משופשף 
על גופים קלים! ת ל ס (ע״ע) היה הראשון שתיאר אוהד" אם 
כי מסתבר שכבר היתה ידועה לפניו. בתקופד. מאוחרת יותר 
מזכיר גם פליניוס הזקן (ע״ע) את התופעה הזאת, 
וד,וא אף מוסיף על הענבר את הטורמלין כבעל אותד. 
התכונה. בתקופה העתיקה הוכרה גם הפעולה החשמלית של 
הדג צמצ 11 מ 1 ״ו 1 10 ^^ח■ז״'ד (ע״ע חשמל, דגי־) — בלי הבנת 
מהותה —, ואריסטו ייחס לה סגולות־ריפוי מסויימות. 
ביה״ב לא נוספו ידיעות בדבר חח', ^ ראשיתו של המחקר 
המדעי החדש בח׳ היא בתצפיותיו וניסוייו של ויל ים 
ג יל ברט (ע״ע) בסוף המאה ה 16 . הוא טבע את המושג 
"א ל ק ט ר י ו ת", והראה שמספר רב של חמרים עשויים 
לקבל תכונה זו, לעומת אחרים ("לא־חשמליים") שאינם 
מסוגלים לכך. גילברט מצא גם שלחות־האוויר משפיעה על 
התופעות החשמליות. את הדחיה האלקטרוסטאטית גילה 
ניקולו קבאו( 031,60 .א)! הוא מצא שנסורת־מתכת, שנמשכה 
אל ענבר משופשף, נזרקה ממנו לאחר שנגעה בו ( 1629 ). 
כ 50 שנד. לאחר־מכן הראד, אוטו פון גרי ק ה (ע״ע) אותה 
תופעה באופן בולט. הוא בנה את מכונת־ד,חישמול הראשונה, 
והיה הראשון שראה ניצוץ חשמלי ועזמע את קול־הנפץ שלו! 
כמו־כן ציין, שגופים שנמשכו אל גוף מחושמל נדחים ממנו 
לאחר שנגעו בו, ושאפשר להכשיר אותם למשיכה מחדש ע״י 
מגע ביד. רוברט בויל (ע״ע) חזר על ניסויים אלה בריק. 
סטיון גרי (ע״ע) גילד, ב 1729 את ההולכה החשמלית 
וד.בחין' בין חמרים "מוליכים" ו״לא־מוליכים". הוא קבע 
שאפשר לחשמל את כל החמרים, אלא שאת המוליכים יש 
להעמיד קודם־לכן על בסיס של חומר לא־מוליך, כמו־כן 
גילד, את ההשפעה האלקטרוסטאטית: גוף מחושמל מחשמל 
גופים בלתי־מחושמלים הנמצאים בקירבתו גם אם לא נגע 
בהם. ש. פ. צי 0 ר (׳\ 3 ? 111 ) 015 ?ת 3 •!? 105 ־ 0131 ) גילה 
ב 1733 , שר,ח׳ של זכוכית משופשפת שונה מזה של שרף 
משופשף: יש להבחין בין שני מיני ה׳. בזמן ההוא שופרו 
המכונות ליצירת ח׳ ע״י התקנת טבלד. עגולה של זכוכית 
מסתובבת! הן יצרו ניצוצות־ד׳תפרקות נראים בעליל. ב 1746 
המציאו פיטר ון מוסנברוק (;} 001 ־ 1 ( 10111 { 550 ג 41 ( 1 " 3 \ זסזס!?) 
ום. קוניאום ( 5 ט 011110 ',?) מכשיר לאגירת ח׳, שכונה ע״ש 
העיר שבה הומצא: "צנצנת־לידן". אוגר־ח׳ דרמה לזד. הומצא 
באותו זמן גם ע״י פון קליסט בפומראניד,. ב נ ג׳ מ י ן פרנק¬ 
ל י ן (ע״ע) גילה את פעולת החודים וניצל אותם לחקירת 
המצב החשמלי של האטמוספירה. הוא העלה את הרעיון 
שהברק הוא תופעה חשמלית ואישר את הדבר ע״י נסיון 
מאלף: בעזרת עפיפון הוריד את הברק ארצה. ז׳. א. נולה 



187 


חשמל 


188 


( 01161 ^ .!) המציא ב 1747 את האלקטרוסקום הראשון 

ושיכלל אותו ב 1750 (אלקטרוסקופ של עלי־זהב)! באותה 
שנה שיכלל גם את צנצנת־לידן. ג׳ון יןנטון (ת 31110 נ) ,[) 
באנגליה חזר על ניסוייו של ב. פרנקלין ? גם הוא גילה את 
ח׳־ההשפעה ( 1754 ) והמציא אלקטרוסקופ. 

באותו זמן גובשו התאוריות הראשונות על־דבר עצם 
הה/ פ ר נ ק ל ין שיער ( 1747 )׳ שהשיפשוף איננו יוצר את 
המטען החשמלי, אלא משנה את מצב התחלקותו בלבד: הה׳ 
הוא מין "נוזל" ( 1 > 1 ג 1 [£) חסר־משקל, שקיים בכל גוף בלתי־ 
טעון בכמות מסויימת; הגדלת כמות זו מתבטאת בהטענת 
הגוף בח׳ ממין אחד, הקטנתה — בהטענתו בח׳ מן המין 
השני. לעומתו העלה ר. ז י מ ר (• 1 ש 1 מ 1 זו׳ל 5 .> 1 ) — בהסתמכו 
על התגליות והרעיונות של די פה (ר׳ לעיל) — את ההשערה 
בדבר מציאותם של ש נ י "נוזלים" הקיימים בכמויות שוות 
בכל גוף בלתי־טעון. שני הפלואידים אינם "אהובים" במידה 
שווה על החמרים השונים! לפיכד׳ בזמן שיפשופם של שני 
גופים שונים זה בזה נוטל כל אחד מהם מן השני את הפלואיד 
הנמשך אליו יותר: בשני הגופים מופרע שיווי-המשקל בין 
שני הפלואידים — באחד מהם נוצר עודף של אחד הפלואי־ 
דים, בשני — עודף של השני; לשון אחרת — שניהם נטענים. 
סיכום ראשון של תורת-הח׳ ניתן ב 1767 בידי פ ר ים ט לי 
(ע״ע) בחיבורו ץ;ז 1€1 י £16€£1 0£ 51316 זחשגשזק ג>ווב ׳<ז 1€1510 
("תולדותיו ומצבו הנוכחי של הח׳"). הוא עצמו הוסיף ניסוי 
חשוב: ב 1766 הראה שקונדוקטור אינו טעון אלא בפניו 
החיצונים ולעולם לא בפנימו. מן הדמיון שבין עובדה זו 
ובין העובדה שנקבעה ע״י ניוטון — שבתוך כדור חלול אין 
כוח־גראוויטאציה פועל — הסיק פריסטלי, שחוק הכוח 
הפועל בין מטענים חשמליים אנאלוגי לחוק ריבוע המרחק 
ההפוך של הגראוויטאציה. 

קונדיש (ע״ע) אישר את החוק הזה ע״י ניסויים 
ב 71 ' 17 : אולם התוצאות של ניסוייו לא פורסמו אלא במאו¬ 
חר, ובינתיים הצליח קולון(ע״ע) למדוד את הכוח הדרוש 
כדי להחזיק בנפרד שני גופים שביניהם פועלת משיכה 
חשמלית, הוא הגיע לניסוח החוק, הנקרא על שמו, ב 1787 . 
על יסוד התוצאות האלה החל קולון לפתח תאוריה של 
הכוח החשמלי, והיא הורחבה ובוססה מבחינה מאתמאטית 
בידי לפלס (ע״ע), פ ואסון (ע״ע) וביו(ע״ע) בצרפת 
ו ג א ו סי(ע״ע) בגרמניה, בד־בבד עם פיתוח התאוריה חלה גם 
התקדמות רבה בשיפור המיתקנים והמכונות האלקטרוסטא־ 
מיים, וולטה המציא את האלקטרופור (ע״ע) ב 1816 ! נבנו 
מכונות ליצירת חשמל ע״י חיכוך, ועליהן הורכבו מיתקנים 
שהגבירו את המתח ע״י ניצול "ההשפעה" האלקטרוסטאטית, 
או צורפו להן צנצנות־לידן (מכונות רמסדו, הולץ, וימז־ 
ד.ךסס). בתחילת המאה ד. 19 הגיעה תורת האלקטרו־ 



סיטיז — טכונת'ר,שפעה ל משםאל — םכונת־ישיס״שו,■) 


סטאטיקה להשלמה, ועד לגילוי האלקטרון לא גוסף 
עליה חידוש עקרוני. 

בראשית המאה ה 19 חל מיפנה מכריע במחקר עם גילוי 
ה ח׳ ב ת נ ו ע ה בידי וולטה (ע״ע) ב 1800/2 . אמנם קדמו 
לו תצפיותיו של גלוני(ע״ע) בשנות ה 80 של המאה ה 18 , 
אולם משמעותן של אלו לא הובנה בשעתן, התופעות החדשות 
בתא הגאלוואני כונו תחילה בשם "גאלוואניזם", ורק 
בהדרגה הוכר הקשר שביניהן ובין התופעות שכונו עד אז 
בשם ״חשמל״. ע״י גילוי ח׳־המגע — במגע בין שני 
לוחות של מתכות שונות — נתאפשרה יצירה רציפה של 
מטענים מנוגדים, המתפרקים ברציפות ב״ז ר ם" דרך מוליך 
המחבר אותם. בכך הונח היסוד לאלקטרודינאמיקה. 
עד מהרה נתגלו תופעות מרובות של "הח׳־בתנועה", שחוללו 
מהפכה בהבנת מהותו, ולאחר שהזרם החשמלי הוכר 
כמקור־כוח — גם מהפכה בטכנולוגיה. גילוי הפעולה 
הכימית של הזרם החשמלי פתח שדה־מחקר ענקי (ע״ע 
אלקטרוכימיה) והביא לידי ההכרה, שהח׳ אינו תכונה 
המופיעה בגופים שונים בהשפעת גורמי־חוץ ותנאים מסויי־ 
מים, אלא משולב בעצם מיבנה החומר. ד י ו י(ע״ע) השתמש 
באלקטרוליזה (ע״ע) לקביעת הרכב המים ולבידוד 
המתכות האלקאליות ממלחיהן ( 1806/7 ) ! את חוקי־ 
האלקטרוליזה הכמותיים ניסח ב 1833 תלמידו פרדי 
(ע״ע) — אולי גדול החוקרים בתחום הפיסיקה הניסויית 
של הח׳. 

בינתיים נתגלתה פעולת החום של הזרם! ת. י. ז ב ק 
(ר׳ לעיל, עמ׳ 185 ) מצא ב 1822 , שאפשר להפיק זרם' ע״י 
חימום של מקום־החיבור של שתי מתכות. ב 1834 גילה ז׳. ש. א. 
פלטיה (ע״ע) תופעה הפוכה; מקום־החיבור של שתי מתכות 
מתחמם כשזרם חשמלי עובר דרכו. את היחסים האנרגטיים 
הכמותיים הקיימים בין הזרם החשמלי ובין תופעות החום 
הכרוכות בו, וכן העבודה שניתן לבצע באמצעותו, הבהיר 
ג׳אול (ע״ע) ב 1843 , ובזה שולב הח׳ במכלול גילגולי 
האנרגיה (ע״ע, עט' 667 ) על צורותיה השונות. א ו ה ם(ע״ע) 
טבע את המונחים המוגדרים של עצמת־הזרם, כוח 
חשמלי מנע והתנגדות וניסוז את היחסים הכמו¬ 
תיים ביניהם ( 1826 ). 

אולם התגלית שהיתה רבת-חשיבות ביותר מבחינה עיונית 
וכבדת-משקל ביותר מבחינת תוצאותיה השימושיות היתר. 
תצפיתו של ארסטד (ע״ע) ב 1820 בדבר פעולת הזרם 
על המחט המאגנטית. ארג( (ע״ע) ב 1820 — 1824 ואמפר 
(ע״ע) ב 1822 — 1827 הרחיבו והעמיקו את הכרת השילוב 
ההדדי של התופעות החשמליות וד.מאגנטיות. אמפר ניסח 
את חוקי־היסוד של תורת האלקטרומגנטיות (ע״ע) 
הניסויית, שעליהם התבסס מכשיר־המדידה המדוייק הראש ץ 
לתופעות האלקטרודינאמיות — הגאלוואנומטר ( 1821 ): הוא 
אף ביסס את התחלת "הפיסיקה של השדה". לפיתוחם 
התאורטי וד״מעשי של השדות החשמליים והמאגנטיים תרמו 
תרומות מכריעות מחקריו הניסויים של פרדי בין 1821 
ל 1831 . התופעות האלקטרומאגנטיות נתנו את היסוד הפי¬ 
סיקלי למיתקנים ולמכונות החשמליים, שהטביעו את חותמם 
בכל שטחי החיים. מן הראשונים להשגים אלה היה פיתוח 
הטלגרף (ע״ע) החשמלי בידי גאוס וובר בשנות ה 30 . 
ב 1851 גילה רומקורף(ע״ע) את ההשראה האלקטרומאגנטית, 
ובכך הניח את היסוד לפיתוח האלקטרו־מוטור. את התאוריה 




189 


חשמל — חשמל אטמוספירי 


190 


המאתמאטית המושלמת של השדה האלקטרומאגנטי סיפק 
מבסול (ע״ע) ב 1856 — 1867 ; ממנה הסיק את הקשר שבין 
האלקטרומאגגטיות והאור. את מציאותסיבפועל של גלים 
אלקטרומאגנטיים, המתקדמים במהירות האור, הוכיח ב 1887 
ה. ה ר ץ (ע״ע), ובכך נכללה האופטיקה בתורת הקרינה 
האלקטרומאגנטית. 

במחצית השניה של המאה ה 19 נפתח פרק חדש במחקר 
חח׳ עם התגליות הניסוייות בהתפרקות חשמלית בגאזים 
קלושים — תגליות שהביאו לידי מהפכה בתפיסת מבנה 
החומר. אמנם כבר ב 1838 ראה פאראדי את הנהירה של 
הגאזים בתנאים אלה. אולם התיאור השלם של תופעות 
הקרינה בשפופרת־ריק (שפופרת־קאתודה) לא ניתן אלא 
במחקריהם של גיסלר, פליקר והיטורף (ע״ע) ב 1859 — 1869 
ושל א. גולדשטין ב 1886 . ב 1889 גילה קרוקס (ע״ע) — ע״י 
ניסויים בשדה מאגנטי — שקרינה זו' מורכבת מחלקיקים 
ולא מגלים, ואילו ז׳. פרן (ע״ע) הוכיח ב 1895 שחלקיקים 
אלה נושאים מטענים שליליים. בעקבות מחקרים אלה — 
ומחקרים נוספים של א. שוסטר (ע״ע) ושל ה. הרץ ( 1890 , 
1892 ) — גילה ג׳. ג׳. תומסון (ע״ע) ב 1897/9 את 
האלקטרון (ע״ע) וקבע את מסתו ומטענו. מחקר מ ב נ ה¬ 
ה א ט ו ם בתחילת המאה ה 20 חשף את מושבם של המטענים 
החיוביים בגרעיני־האטומים, אולם האלקטרון החיובי (הפו־ 
זיטרון) לא נמצא אלא ב 1932 בידי ק. ד. אנדרסון(ע״ע). 

.ם ; 1895 

01 /ס : 1939 

מי^/ג ,חגי^־זס^^ , 8 . 11 ; 1953 ,־ 1 ר 9 | , 11 * 1 

.־ 01101 .^ .(ין .[־ 1 . 11 ! 1 חנ; •(? , 952 [ .׳,י/; 16 !י/)^ 7 ^ 1/1 

) 1 ה 111 €€ / 0 *־>׳// / 0 £{/'!' 

.!י־!!! ^/) 01 1 ז €111110 ה 0£ 11£ ד . 0 ; 954 ! 

.? : 1958 ,[.[ן; *!^^^ 510 . 011 . 1 )^ 1 ' 111 

\ 0 ,.י 1 .)ה 1 > 0 ,' 1 ..ז ;' 1958 , €-ה 11£10 -{ 

. 963 [ ,י 7 ,'/ 

וע״ע מדע, ת ו ל ד ו ת ה־: פיסיקה, ת ו ל ד ו ת ה־. 

ג. ל. 

ה ח' ב ה ל כ ה. מבחינת ההלכה עורר הח׳— על שימושיו 
הרבים — בעיות, שלהן לא ניתן למצוא תקדימים מתאימים 
במקורות. עיקרן בתחום הלכות שבת — אם דין הח׳ כדין 
אש. על פתרון הולם לבעיה מכבידה העובדה, שההכשרה 
המדעית הנדרשת להבנת מהותו הפיסיקלית של הה׳ נעדרה 
בין חכמי-התורה בדורות האחרונים. תשובות למאות — ואף 
ספרים שלמים— חוברו בבעיה זו. הראשון שטיפל בה היה, 
כנראה, רבי יצחק שמעלקש מלבוב (נפטר תרמ״ט), שדן 
בדבר בקשר להלכות'שבת; הוא והבאים אחריו נוטים רובם 
ככולם לאיסור. 

ציר הדיון הוא מאמר שמואל (שבת מ״ב, ע״א): "מכבין 
גחלת של מתכת וכו׳ אבל לא גחלת של עץ", ופירשו כמה 
מן הראשונים — משום שהמתכת אינה עושה פחם, וגם איו 
האש שעל גבה קרויה אש (ר׳ מגן-אברהם, או״ח סי׳ של״ד, 
סי״ק ל״ה). מכאן היו שסברו להסיק מסקנות לגבי חוט־ 
המתכת שבנורה החשמלית. ביחס לאור־נ א 1 ן סבוכה הבעיה 
ביותר. — שאלה אחרת היא, אם יש איסור־תורה בסגירת 
מעגל־ח׳ בשבת, ויש מן הפוסקים שהכריעו במעשה זה 
שהוא מדרבנן בלבד. היו גם שהסבירו שסגירת מעגל ע״י 
חיבור המפתח אינה פעולה בידיים, אלא בדרך "גרמא" 
בלבד. לעומתם היו שראו בדבר איסור "בונה", שמכניס 
"חיים" ופעולה לחוט־המתכת הבנוי בכותל. שוב בעיה אחרת 


היא — חילול־השבת בידי יהודים, שאין מנוס ממנו במפעלי 
תעשיית־החשסל, למרות האוטומאציה המקיפה שבהם: חילול־ 
שבת זה עלול לאסור את השימוש בה׳ בשבת אף אם הודלק 
מאתמול, כדין מעשה־שבת שאסור בהנאה בו ביום. אולם 
מאחר שייצור הח׳ חיוני לצרכים של פיקוח־נפש ובטחון 
החיים, שהם דוחים שבת, מצאו הפוסקים שמותר גם לכל 
אדם להשתמש בה׳ בשבת — אם הודלק מבעוד יום. השימוש 
במיקרופון, במגביר-קול, בטלפון, או בכל מכשיר מופעל בזרם 
חשמלי בשבת, אסור לדעת הפוסקים האחרונים, במידה שיש 
בהפעלתם משום הדלקת ח׳ או כיבויו בידיים: שינויי העצמה 
המתהווים ע״י עצם השמעת־הקול תלויים — לאיסור או 
להתר — בטיבו של המיקרופון(מיקרופון דינאמי, מיקרופון־ 
קבל או מיקרופון־פחם). — מאחר שאור חח׳ הוחזק אש, יש 
שנהגו לברך עליו במוצאי־שבת ברכת "מאורי האש". 

שאלה שנידונה הרבה היא פתיחת מקרר חשמלי בשבת, 
שכן פליטת אוויר קריר מקדימה את פעולת המנוע; יש 
אוסרים, ויש מתירים. הפעלת מכונות־ח׳ לגבי מצוות שיש 
לעשותן ביד אדם, נידונה גם היא ע״י הפוסקים. — יש 
שהבחינו בין שבת ליום־טוב והתירו להדליק באחרון, שכן 
לא ראו את הח׳ כ״נולד", שרק הוא אסור ביו״ט; אולם רוב 
הפוסקים חלקו בדבר. 

שאלות אחרות בהלכה בעניין הח׳ מתייחסות לטיבם 
ההלכתי של כלים חשמליים ופעולותיהם, כגון: הקול הבוקע 
מן הראדיו ומן הרמקול — אם הוא מספיק כדי לצאת בו 
ידי חובת קריאת־המגילה וברכות שונות; כשרותה של עדות 
המעברת דרך הראדיו, וכד׳. 

ז זז 

י. ר. רוזנברג, מאור הח׳, תרפ״ט-: ש. ז. אויערבך, מאורי 
אש, תרצ״ג! ש. גורן, הדלקת ר,ח׳ בשבת (סיני, כ״ד), 
תש״ט! י. ולדנברג, קונטרס הח׳ (בם׳ ציץ אליעזר), 
תשי״ב: ש. יודלביץ, ד,ח׳ לאור ההלכה, תשי״ד; נ. קוסר־ 
שטוק, ״מאורות נתן״, תשט״ז. , 

חשמל אטמוספיךי. פרק חשוב של המטאורולוגיה 
(ע״ע) הפיסיקאלית עוסק במטען החשמלי באטמו¬ 
ספירה (ע״ע) הנמוכה ובדרכי היווצרותו, ובשדות והזרמים 
החשמליים הקיימים בין שכבת היונוספירה לפני-הארץ. 
מערכת זו: יונוספירה—פני-הארץ, יוצרת קבל (ע״ע חשמל, 
עם׳ 178 ) כדורי׳ ענק־ממדים, שבו הטרופוספירה והסטראטו* 
ספירה מהוות את החומר הדיאלקטרי, שמוליכותו גרועה, אולם 
מספיקה כדי לגרום לנזילה מתמדת של מטענים דרכו. בדיקת 
תכונותיה החשמליות של שכבת-ביניים זו וקביעת הגדלים 
והכיוונים של עצמות השדה והזרם בתנאי מזג-אוויר 
שונים — מטרתן להביא לידי הבנת המכאניזם של הסערות 
החשמליות וחלוקת המטען החשמלי באטמוספירה בכלל 
ובעננים בפרט (וע״ע ברק ורעם). 

היונים באטמוספירה. מבחינים בין שני סוגי 
יונים באטמוספירה: ( 1 ) יונים קטנים, הנוצרים בזוגות 
כתוצאה מיוניזאציה של מולקולת-גאז באוויר (ר׳ להלן): 
( 2 ) יונים גדולים או "יוני לאנז׳ון" (תו׳גם^מג"!), הנוצרים 
כתוצאה מספיחה של היונים הקטנים אל גרעיני איטקן(ע״ע; 
וע״ע משקעים), הנמצאים באטמוספירה, כשקרוב לשני- 
שלישים מהם נושאים מטענים שליליים או חיוביים. מעל 
לשטח יבשתי עולה מספרם של היונים הגדולים על מספרם 
של היונים הקטנים ( 1,000 — 80,000 לסמ״ק לעומת 300 — 
1,000 לסמ״ק), ואילו מעל לפני-הים היחס ביניהם הפוך ( 200 
לעומת 500 — 700 ) — משום מיעוטם של גרעיני־ספיחה מסוג 



191 


חשמל אטמדספירי 


192 


אבק ועשן. בשדה חשמלי בעל מפל־מתח בשיעור של 
1 וולט/ס״מ הניידות הממוצעת של הי 1 נים הקטנים היא 
1.5 ס״מ/שניה — ערך הגדול בכ 4 סדרי־גודל מערך הניידות 
של היונים הגדולים. מכאן, שעיקר הולכת החשמל באטמו¬ 
ספירה נעשית ע״י היונים הקטנים. 

הגורמים ליוניזאציה. 3 הם המקורות העיקריים 
של אנרגיית־הקרינה, הגורמים ליצירה מתמדת של יונים 
באטמוספירה: ( 1 ) קרינה היוצאת מהמרים ראדיואקטיוויים 
שבאדמה. היסודות אוראן, תור ותולדותיהם גורמים בהתפר־ 
קותם ליצירת זוגות־יונים, שמספרם — סמוך לפני-הקרקע — 
בין 2 ל 10 בסמ״קאשניה. — ( 2 ) קרינה היוצאת מתמרים 
ראדיואקטיוויים שבאוויר — רדון, תורון ותולדותיהם. 
מספר זוגות־היונים הנוצרים ע״י קרינה זו הוא בממוצע 2 
בסמ״ק x שניה. הקרינות ( 1 ) ו( 2 ) כמעט שאינן קיימות 
מעל לשטחי־ים, ופעילותן פוחתת במהירות עם הגובה. — 
( 3 ) הקרינה הקוסמית (ע״ע) — שהיא גורמת ליוניזאציה 
שווה מעל לשטחים יבשתיים וימיים ויוצרת סמוך לפני 
הארץ 1.5 — 2 זוגות־יונים בסמ״ק x שניה. 

אע״פ שיונים מוסיפים להיווצר בכל עת, אין מספרם 
באטמוספירה גדל, משום שהם כלים בתהליכי מיזוג ופיעפוע. 
זמן־החיים הממוצע של היונים הוא גדול מעל לשטתי ים 
וקרח מאשר מעל לשטהי־יבשה — שבהם מספר היונים 
הנוצרים גדול־יחסית. 

יד 

שדות וזרמים חשמליים באטמוספירה 
במזג־אוויר שקט. פני־הארץ הם מושב למטען חשמלי 
שלילי, שצפיפותו הממוצעת (■ 0 ) היא ׳׳־ 2.7x10 יחידות 
אלקטרוסטאטיות לסמ״ק! המטען הכללי של פני־הארץ מגיע 
לי 5x10 קולונים. השדה החשמלי סמוך לפני הארץ ניתן 
ע״י הערך ■ 4710 - £. וקטור־שדה זה מכוון אל פני־ד׳ארץ 
במאונך להן, ועצמתו הממוצעת היא 120 וולמ/מ׳. ירידה 
מהירה בעצמה חלה עם העליה בגובה, ובגובה של 18 ק״מ 
העצמה כבר פוחתת בשני סדרי־גודל, עובדה זו מצביעה על 
קיום מטען חשמלי חיובי חפשי באטמוספירה, בכמות גדולה 

מזו של המטען השלילי בה. אינטגראציה של ערכי 

(לשיעור מפל־הפוטנציאל:— המתח, 11 — הגובה) עד 
לגובה של 18 ק״מ מביאה לערך של הפרש־פוטנציאלים 
כללי של ^ 4x10 וולט. מעל לגובה זה מוליכות האוויר 
גבוהה מאד, והערך של י 10 ^ 4 וולט נקבע כהפרש־הפוטנ־ 
ציאלים הקיים בין פני-הארץ ושכבת היונוספירה £, הקרויה 
״שכבת קנלי־הוויסיד״ ( 6 !. 1511 ,יצש 11 -י< 11 ש 1 זת€. 11 ) — שגבהה 
כ 80 ק״מימעל לפני-הארץ (ע״ע אטמוספירה, ציוד 1 ). 
עצמת־השדה החשמלית נתונה לתנודה מחזורית יומית, 

־ר 

כשבכל חלקי כדור־הארץ מתקבלים ערכי־המאכסימום בשעה 
19 וערכי־המינימום — בשעה 5 (.־ד . 0 ). מעל לערים 

תע? 6 ייתיוח מתגלה מחזוריות יומית נוספת של תנודת 
עצמת־השדה, שהיא מותאמת למחזור מספר חלקיקי העשן 
והאבק באטמוספירה. 

זרמים חשמליים במזג־אוויר שקט. זרם 
ההולכה היונית, חעובר דרך יחידת־שטח אפקית, ניתן ע״י 
(_ג++ 1 /)£ = ״! (£— עצמת השדה, +גו^ג— המוליכו־ 
יות הקטביות של היונים החיוביים והשליליים; ע״ע אוהם). 
זרם־ההולכה מכוון אל פני־הארץ, אולם היונים נישאים גם 
ע״י הרוח. הזרם הכללי הוא, איפוא: ■יס־ 10 = 1 ( 0 ^—צפי¬ 


פות המטען המרחבי, ׳! — מהירות הרוח). הערך הממוצע 
של צפיפות-הזרם הוא '^־ 10 2 x אמפר/סמ״ר, והזרם הכללי¬ 
ם'■ 10 אמפר. 

שדות וזרמים חשמליים במזג־אוויר סו¬ 


ער! מאזן חילוף המטען 
אטמוספירה. הזרם המתמיד 


בין פני-הארץ וה¬ 
של המטענים החיוביים 
עשוי לבטל את המט¬ 
ען השלילי שעל פני 
כדור-הארץ בפרק- 
זמן שאינו עולה על 
10 דקות, ולא זו בל¬ 
בד אלא שגם טיפות- 
הגשם נושאות מטע¬ 
נים חיוביים! אולם, 

למעשה, המטען הכל¬ 
לי של פני-הארץ אינו 
משתנה, וזאת בגלל 
התהליכים הבאים: 

( 1 ) הפיכת כיוון השדה החשמלי ושינוי בולט בגדלו בעת 
מעבר סופות-גשמים מלוות ברק או סופות-אבק. במקרים 
אלה השדה עפ״ר שלילי, ועצמתו מגיעה ל 10 — 20 אלף 



עיור 1 :ר,•;ים אפ״נייש ■צי ביוו:' 
ריצידח החיצפהי בע;!, וזמתקכ^ים באפעעוח 
הראדיו־םונדות א ו-ב 


בשיש ה 1 ;ן ד.טעון רציען שלילי 





עיור 2 . ספאכיזש ההתפ׳שטות (ב״שלניש 
"*) יצל דחר-זרם מבשיש ענן טעוז מטע: 
•צייילי. דחו־ יצל סטעז חיוני נע לאודר 
יותעלה ד,מיוננר,, ד,ד,ולפת ונפנית בביוו! 
ננרי לו. בהניע הסטע! ריצילילי אל פני־ 
ד,ארטה או קרוב אליה, :יצלם יינוז התע¬ 
לה, והברק מתפרץ 


וולט/מ׳ בתחומים ה¬ 
קרובים לסערה עצמה. 
רק השדה המתלווה 
לסופות־שלג הוא חיו¬ 
בי, ואף עצמתו עשו¬ 
יה לקבל ערך של 
כ 10,000 וולט/מ׳. — 
( 2 ) זרמים עקב הת¬ 
פרקויות מקומיות 
נקודתיות׳—התורמים 
את החלק העיקרי של 
המטען השלילי לפני- 
הארץ. חודים הנוצ¬ 
רים ע״י פסגות-הרים, 
תרני-אניות, צמרות- 

יו¬ 

עצים וכד׳, הנמצאים 
בתוך שדה חשמלי ש¬ 
עצמתו גבוהה (כשל 
ענן-סערה), גורמים 


להתפרקות שהיא בעלת חשיבות מכרעת במאזן-הזרימה. 


סיכום כלל חילופי המטען 


זזתרומה(ב%) 

למטען השלילי הכללי 

התהליך מעל לשטחי יבשה 

-40 

א. הולכה אטמוספירית 

-15 

ב. משקעים 

+65 

ג. התפרקויות נקודתיות 

+ 15 

ד. ברקים 

+25 

סה״כ 


מעל לשטחיעמים, שבהם סופות-הרעמים נדירות יותר 
ומספר ההתפרקויות הנקודתיות קטן בהרבה — מחוסר עצ¬ 
מים חדים —, קיים הפסד במטען שלילי, המתאזן ע״י הרווח 
פעל לשטחי היבשה. 





193 


חשמל אטמוספירי — חשמל, דגי־ 


194 



עיור 3 . עילום ברק בן ׳עקו־שה דחפיש. א — במע?טה קבועה ; נ 
כמצלמה נעה: מימיו: יעירח התעלה הםיוגנת: באטעע וכו־בסאל : 
דחפי זרמים מהירים 


הפרדת המטענים בתוך הענן. במרבית ענני־ 
הסערה קיים ריכוז של מטענים חיוביים ? בראש הענן, 
ומתחתיו ריכוז של מטענים שליליים א. במקרים אחדים 
נתגלה ליד בסים הענן מרכז קטן נוסף של מטענים חיוביים 
י!. הוצעו כמה תאוריות לביאור חלוקה זו, אולם עדיין לא 
אומתה אף אחת מהן. 

הברק. הפרדת המטענים נמשכת עד שמתהווה הפרש־ 
פוטנציאלים שבו חלה התפרקות. הברק הנפרץ ביותר הוא 
התפרקות בענן: בין שכבות ? לא, בין שכבות א לס, 
או בין שכבת א למטען מרחבי חיובי מתחת לענן! ברקים 
נוספים ייתכנו בין פסגת הענן לאוויר טעון שמעליו. מרבית 
הברקים הפוגעים באדמה מושכים מטען משכבת א אל פני- 
הארץ. ההתפרקות נעשית בשלבים שמיררוח הזמן ביניהם 
הוא כ 0.05 שניות. בכל שלב חודרת היוניזאציה לעומק רב 
יותר, כשסעיף הברק עובר דרך ה״תעלה" המיוננת שנוצרה 
ע״י כעיף־ברק קודם. רק במקרים שבהם מירווח הזמן גדול 
ביחס לזמן תהליכי המיזוג והפיעפוע, מפלס לעצמו סעיף 
ברק עוקב תעלה חדשה. 

וע״ע אטמוספירה, עט׳ 570/1 ! ברק ורעם. 

. 3 < 1 ־ 1953 .׳ו 801 .[ .? .מ 

.[ ; 1953 ,(, 1 ) 0 ) 

-?// ,[ 0 גז. 15 . 3 ? ; 1957 

. 57-61 ^ 1 , 11 ־ 1 ,??)//:ג/ 4/1 יץ/£ 1€ { 15€ ^ 0 \{^ 5 ס 1 ת 

אר. כה. 

חשמל, ךגי~, דגים מצויידים באיברי־חשמל מיוח¬ 
דים, המשמשים בעיקר להגנה ולהתקפה. ידועים 
כ 250 מיגים מטיפוס זה, הנמנים על 7 משפחות — מהם דגי־ 



ציור 1 . איברי־חישסל כדגים (ציור סכמתי־וטחעהז 



ציור 2 . צי 5 וס מיקרונראפי •ש? חתך־אורו באיבר ההשמוי ־ע? 
;׳.□ 0100100 .!ע•^ט 11 וןטזז^^ £1 ; האלקטרופ 5 אטות נראות בבירור 


חסחוס ומהם דגי־גרם! מהם חיים בימים ומהם במים מתוקים. 
הם איטיים וממעיטים בתנועה. 

איבר-ד,חשמל מרכב מיחידות קטנות (ממאות אחדות עד 
אלפים אחדים) דמויות־דיסקום, הנקראות אלקטרופלאטות. 
הן ערוכות בצורת עמודים — בחשמלן (ר׳ להלן)'במאוזן, 
ובשאר דה״ח במאונך, לפי סדר וביוון שהם קבועים לכל מין. 
כל יחידה היא תא — בדרך־כלל תא סיבי (דומה לתא 
שרירי) — רב־גרעיני. שצורתו אחידה פחות או יותר בכל 
דה״ח. האלקטרופלאטות שקועות בתוך רקמת־חיבור קרישה 
ועטופות בקרום, ובכך הן נבדלות מתאי־השרירים שבס¬ 
ביבתם. 

האיבר החשמלי מעוצבב ע״י סעיפים מעצבי־המוח /יי 
( 5 נ 11 ז 1 רת£^ 1 ־ 11 .ח) ו x (ז.^ו £18 \.ח). סעיפים אלה עבים מאד: 
הם יוצאים מתפיחד, מיוחדת של המוח המארך — אונת־ 
החשמל. העצבים מגיעים לאיבר החשמלי מצידו האחד — 
הגחוני — בלבד, וקצותיהם מסתעפים בדפנות רקמת-החיבור 
של האיבר! רקמת-החיבור הקרושה והאלקטרופלאטות 
פועלות בדומה ללו¬ 
חות הנחושת והאבץ 
בסוללד, חשמלית. ה¬ 
צד הגחוני של האיבר 



נעשה הקוטב השלילי 
של מערכת הזרם ה¬ 


ציור רג־הה׳שמו 
^.□ 10 ־ 016011 5 ט- 1 טז 10 ו)ג 1 ג 1 \ 


חשמלי! בשעת הפעלתו עובר הזרם ממנו אל צידו הגבי של 


האיבר. 


מוצאה של רקמת האיבר החשמלי— האלקטתפלאטות — 
ברוב דה״ח הוא מרקמת השרירים. יוצא מכלל זה — 

החי במים מתוקים של אפריקה הטרופית; מוצא 
איברו החשמלי — מתאים בלוטיים של העור, והוא טעון 
מטען חיובי. בניגוד לשאר דה״ח. 

גם המכאניזם של יצירת הזרם החשמלי זהה ביסודו עם 
המכאניזם של פעולת השרירים. בשני המקרים מקור האנרגיה 
הוא בניתוק הקשר רב־האנרגיה שבמולקולות ?ז׳\נ, אלא 
שבשריר מתגלגלת האנרגיה הכימית, המשתחררת בניתוק 
זה, באנרגיה המכאנית של כיווץ סיבי האקטו־מיוזין של 
השריר, ואילו באיבר החשמלי היא מתגלגלת בכוח אלקטרו- 


מוטורי (וע״ע א ד נ ו ז י ן! שריר). 

האיבר החשמלי תופס מקום ניכר בגופם של דה״ח, ומהווה 
מ 10% עד 30% ממשקל הגוף כולו במינים השונים. הכוח 
האלקטרומוטורי (פוטנציאל־המנוחה) המופק באלקטרו־ 





195 


חשמל, דגי־ — חשמל, מכונרת־ 


196 


פלאטה בודדת הוא 50 — 80 מילי-וללט. ע״י צירוף פעילותן של 
האלקטרופלאטות המרובות בדה״ח הגדולים מתהווים מתחים 
חשמליים גבוהים — עד 200 וולט בחשמלן ועד 800 וולט 
בצלופח החשמלי. עצמת הזרמים החשמליים שונה — הכל 
לפי גודל הדג, מצב בריאותו והתדירות של הפעלת האיבר 
החשמלי. בקצר מופק זרם, שעצמתו עשויה להגיע בצלופח 
כדי אמפרים אחדים, בחשמלן גת 1113 נ 101 ז.יד — כדי 50 אמפר, 
איברי־חשמל חזקים אלה יוצרים במים שדה חשמלי חזק, 
המשמש לדג אמצעי לחימום הטרף לפני טריפחו, וכנראה 
גם אמצעי־הגנה. 

ד״ח קטנים הם בעלי איברי־חשמל קטנים, שמורכבים 
ממספר מצומצם של אלקמרופלאמות ומפיקים זרם חשמלי 
חלש. יש מהם שפעילותם החשמלית היא קצבית־קבועה! 
היא נגרמת ע״י גירויים עצביים אנדוגניים, ואילו על גירויים 
חשמליים מן החוץ אין האיבר'מגיב. כזה הוא מכאניזם־ 
הפעולה של רוב דה״ח הימיים, ואילו בדגי המים המתוקים 
קיים גם מכאניזם המופעל ע״י גירויים חשמליים. בקצת 
דה״ח אפשר להשפיע על קצב פעילות האיבר החשמלי ע״י 
גירויים תרמיים, למשל ע״י צינון ראש הדג, מושב האונה 
החשמלית של המוח. כמדכן רגישה הפעילות החשמלית 
לשינויים במוליכות החשמלית של המים שבהם הדג שט! 
מסתבר, שהלה חש בשינויי השדה החשמלי הנוצר בעקבות 
ההתפרקויות החשמליות בקרבו, אולם עדיין לא הופר 
המנגנון המעביר תחושה זו. 


קבוצת דגי־החשמל 


תפוצה 

סוג 

משפחה 

האוקיינוס השקט והאט- 
לאנטי, יט-התיכוו, 
ים-סוף 

חשמלן 

( 110 שו 1 זחז) 

דגי-חסחוס 

1.1€ .) 1 ח 1 ן £1 קז 0 ז 

לנ״ל 

תריסנית 

( 3 ) 8.3 ) 

דג י- גרם 

מים מתוקים של אפרי¬ 
קה 


1€ > 1 > 71 ׳<ךתז 10 \ 

כנ״ל 

דג־החדק 

(ל 711 ץוזז 7 ט^) 


מים מתוקים של אמרי¬ 
קה הדרומית והתיכונה 

צלופח חשמלי 

(גע־ 1 ס 11 י(סז:ו 0 ש 1 ,?) 

^ 1 ; 1 .ו^^ 0 תוזז■< 0 

בנ״ל 

15 \ 01 ח 111 'ל 0 


מים מתוקים של אפריקה 

\ 11 ־ז 11 ז 10 ון 1 ;ןר.^ 


האוקיינוס השקט והאט- 
לאנטי, ים־התיכון 

אי־צטגניו 

(ל 11 י} 01 י? 0 ן 1 גז 13 ) 

3€ !.)נין 0 ;) 05 ת 3 ז 11 

האוקיינוס השקט והאט- 
לאנטי 

<י 11 ( 1 () 0 וי 0 ז) 51 \', 



בתריסניות (ע״ע בטיים) ובדגי־החדק (-ז 140 
115 תץות) איברי־החשמל קטנים, מונחים בצידי גבעול־הזנב 
ומפיקים מתח־חשמל חלש — 1 — 2 וולט. איברים אלה 
באותם דגים, וכן בצלופת החשמלי (ל׳ להלן), מתפתחים 
משרירי צידי־הגוף והזנב. — באיצטגניניים (-סתב:!;! 

מתפתחים איברי־החשמל משרירי־העיניים ומונחים 
מאחורי העיניים ומפיקים זרמי־חשמל חלשים בקצב קרוע, 
היוצר עודה חשמלי מסביבם, הפרעות הנגרמות לזרמים אלה, 
כשהם פוגעים בעצמים שונים בתוך השדה, כגון בדגים 


אחרים וכד׳, נקלטות ע״י הדגים מפיקי־החשמל ומכוונות 
את דרכם במים — מעין אלקטרו־ראדאר, הדומה לסונאר 
(הראדאר העל־קולי) המשמש לעטלפים (ע״ע) להכוונת 
טיסתם בחושך, או ל״ראדאר המכאני" של מערכת קווי־הצד 
בדגים (ע״ע, עמ׳ 902 ). 

החשוב מבין דה״ח הוא הצלופח החשמלי(- 0 ■^^^^ £1 
115 ז 0 ו(ת) ממשפחת איבריו החשמליים הגדולים 

נמצאים בזנב, התופס כ 4/5 של אורך הדג כולו: דרכם עובר 
הזרם החשמלי מכיוון הראש אל כיוון הזנב. — שני לו 
בחשיבות הוא החש מ לן ( 10 )£ק־ 01 ־ 1 י). לסוג זה ולסוגים 
הקרובים לו, ממשפחת איברי־חשמל דמויי־ 

כליה, המונחים משני צידי איזור־הראש המורחב — מן 
העיניים עד לחגורת עצמות־החזה. מוצאם משרירי־הזימים, 
ומשקלם כ;/ן ממשקל הגוף. 

בחופי א״י ידועים 3 מינים של ד״ח: ( 1 ) החשמלן 
ה ע י נ ו נ י ( 6110 תז 10 ,ז), המצויין ב 5 כתמים על גבו. גופו 
המורחב דומה ללוח 
עגלגל! שני סנפירי־ 
הגב משוכים לאחור 
ומקומם על גבעול* 
הזנב, שהוא קצר 
ועבה ומסתיים בשנ־ 
פיר, ( 2 ) ה ח ש מ ל ן 
ה משיש (-זגת! . 7 

% ד 

ר־זגזסח!), הנבדל מ¬ 
(!) בצבע: גבו חום 
או סגול, בצורת פסים 
וכתמים ללא סדר 
מסויים. ( 3 ) ה ח ש¬ 
מלן הברדלסי 
(גזשוןזתגנן . 7 ), המצוי במפרץ־אילת. 

מיני החשמלן — יש בהם שמגיעים לאורך של 2 מ׳ 
ולמשקל של 80 ק״ג. כשרם להנחית הלם חשמלי כבר היה 
ידוע בימי־קדם ומוזכר ע״י אריסטו ופלוטרכוס! הלם זה 
נחשב כתרופה למחלות שונות. גם לחלקי גוף החשמלן, 
ובמיוחד למוחו, יוחסו סגולות ריפוייות בימי-קדם וביה״ב. 

01 .( 1 . 11 

€ר 1 'ד) ,.|^ 1 ; 1956 ,ז 011 ־\ב;) 11 ח£) 

מ 0 . 1 ״ 1 ; 1957 ,( 11 ,;י 1$11€ '־ 1 0£ 

£ 11/1 מן 01 

,^ח 11 ^ 01 ג 51 ״י! .£ ; 958 ! ,( 35 .. 11101 .() 

/ 0 .;///ן )/ , 1 ) 00 ׳^\ת 00 ז 0 . 13 .ין - , 11 .[ ; 1961 

.== 1963 , 398 

א. ב. ט. 

חעמל, מכונות״, במובן הרחב — כל צירוף של חלקים 
המסוגל להפוך אנרגיה מכאנית לאנרגיה חשמלית, 

או להפך ("ממיר-אנרגיה"). 

החוקים שעליהם מתבססת פעולת מה״ח מבמאים: 

את הכוח ( 7 ) הפועל על מטען (^) הנתון בתוך שדה 
חשמלי (בעל עצמה £) : 

£!£ = ז ( 1 ) 

את עצמת המערבולת הנוצרת בשדה החשמלי, כש- 

■ 7 

ההשראה המאגנטית 6 משתנית עם הזמן: 

56 - , , 

-^-=£ז 0 ז ( 2 ) 



ציור 1 - היגימ^ז 
(!!ז^ץסוזזזבוח ס 1 ) 0 קזנ)'ר) 



197 


חשמל, מכונות־ 


198 



ציור 1 . חתר ריאגרסתי סלי ם:ונה חישנו^יח 
1 . בית־הסכונה: 2 טבעת סטאטוריח: 3 חריצים שטאטוריים; 

4 . תי 5 י השטאטור; 5 . טירווח־אוויר: 0 . תי 5 י הרוטור; 7 . חריצים 
רוטוריים: 8 . טבעת רוטורית; 0 . ציר־המכונה 

את הכוח הפועל על המטען הנע במהירות מסויימת 
(יר) בתוך שדה מאגנטי. 

[ 6 א 1 ) = ? ( 3 ) 

(וע״ע אלקטרומגנטיות). 

בהתאם ל( 1 } אפשרית הפיכת אנרגיה חשמלית לאנרגיה 
מכאנית, אולם ההספק שניתן להמיר בשימוש בשדו׳ח חשמ¬ 
ליים אפשריים מבחינה טכנית הוא מוגבל, ולכן אף שימושו 
של עקרון זה מוגבל למכונות זעירות למטרות מיוחדות. 
לעומת־זה מתאים עקרון זה ליצירת מתחים גבוהים מאד ע״י 
השקעת כוח מכאני. לפי עקרון זה פועלות "מכונות־ההשפעה" 
(ע״ע חשמל, עמ׳ 177/8 ), ששימושן העיקרי במעבדות 
ובבתי-ספר, הן למטרות לימוד והן למטרות מחקר. 

על החוקים ( 2 ) ו( 3 ) מושתתות מ״ח בעלות הספק ניכר, 
שהן שימושיות בתעשיה ובמלאכה. כזה, למשל, הוא הגנ¬ 
רטור החשמלי (ע״ע), ההופך אנרגיה מכאנית לזרם 
חשמלי. בדומה לו בנויה מ״ח, העשויה לפעול גם בכיוון 
ההפוך — הפיכת אנרגיה חשמלית לאנרגיה מכאנית —, 
מחלק עומד (סטאטור) ומחלק סובב (רוטור); ר׳ ציור 1 , 
וע״ע גנרטור חשמלי, עמ׳ 102 , ציור 2 . הזרם הזורם בסלילי 
הסטאטור יוצר שדה מאגנטי, שצירו מכוון ראדיאלית! זרמי 
הרוטור זורמים בתוך שדה מאגנטי בעל קווי-השראה מכוונים 
באופן ראדיאלי, ומסלולם של זרמים אלה נמצא ניצב לכיוון 
קווי־ההשראה. בהתאם לחוק ( 3 ), נוצר כוח הפועל על תילי 
הרוטור בכיוון ניצב למישור 7 , 8 — הכיוון המשיק לרו- 
טור —, והוא מפעיל על הרוטור מומנט סיבובי. בכך הושגה 
הפיכת האנרגיה החשמלית לאנרגיה מכאנית, היעילות של 
שיטה זו של המרת צורח-האנרגיה היא גבוהה ומגיעה עד 
ל 98% , ואף ליותר מזה. 

הזרמים הסטאטורי והרוטוריהם, בדרך־כלל, זרמי־חילופין 
חד־פאזיים או רב־פאזיים. תדירותם של הזרמים הסטאטוריים 
(!)) שונה, בדרך-כלל, מזו של הזרמים הרוטוריים (״£). שתי 
תדירויות אלו הן הקובעות את משטר זרימת ההספק בתוך 


המכונה. הגודל הקובע משטר זה הוא היחס £2/11 = 5 
— "ההחלקה"! במקרה שהפאזות של הזרמים הסטאטוריים 
והרוטוריים הפוכות — 5 הוא שלילי. זרימת ההספק במכונה 
מורכבת מ 3 פלגים עיקריים: א) ההספק (,?) העובר דרך 
מירווח־האוויר מן הסטאטור לרוטור או להפך! ב) ההספק 
(^יז) היוצא מן הרוטור או נכנס אליו בצורת הספק חשמלי 1 
ג) ההספק (^?) היוצא מן הרוטור או נכנס אליו בצורה 
של הספק מכאני. ההתפלגות היא לפי הכללים: 

( 1 - 8 ).?-=״? 

ההחלקה היא גודל קבוע, כששתי התדירויות מוכתבות 
לסטאטור ולרוטור ע״י מקורות*זרם חיצונים יציבים — 
מכונה סינכרונית, שמהירותה הסיבובית קבועה ואינה 
מושפעת ממידת העמסתה. ההחלקה היא גודל משתנה, 
כשלפחות אחת משתי התדירויות נתונה לשינוי בהתאם 
לתנאים — מכונה אסינכרוגית. 

בטכניקה הרגילה מקובלת מכונה סינכרונית, שבה הרוטור 
מוזרם בזרם ישר: 0 = 12 , ולפיכך 0 = 5 , ״?־- .ןק, 0 = ־?. 
במכונה זו כל ההספק העובר מן הסטאטור לרוטור הופך 
להספק מכאני. כיוון זרימת ההספק תלוי בתנאי עבודת 
המכונה. כשמפעילים בעזרת ספק חיצון מומנט-סיבוב על 
ציר־המכונה בכיוון התנועה, ההספק נכנס אל הרוטור בצורה 
מכאנית ויוצא דרך הסטאטור בצורר, חשמלית: המכונה 
עובדת כ ג נ ר ט ו ר סינכרוני (ע״ע גנרטור חשמלי). כשמפ¬ 
עילים בעזרת בלם מומנט על ציר־ר,מכונה נגד כיוון הסיבוב, 
ההספק נכנס לסטאטור בצורה חשמלית ויוצא מן הרוטור 
בצורת הספק מכאני: המכונה עובדת כמנוע סינכרוני. 

במכונה ה א ס י נ כ ר ו נ י ת בדרך-כלל התדירות הרוטו־ 

רית (,£) היא המשתנה, משום שהרוטור מקוצר על עצמו, 
ואילו הסטאטור מחובר למקור־מתח חיצון. בתנאים אלה 
נוצרים הזרמים בתוך המטור בזכות כוחות אלקטתמוטוריים 
המושרים ע״י השטף המאגנטי שמחמת הזרמים הסטאטו־ 
דיים, ותדירותם מושפעת ממהירות הסיבוב של הרוטור. 
ההחלקה 5 קשורה למהירות הסיבובית מ של הרוטור: 


,ת — המהירות הסינכרונית — תלויר, רק בתדירות ( £1 ) 
ובמבנה המעשי של הסטאטור. ההחלקה יכולה להשתנות בין 
הגבולות 0 <=+ ו־״-. שני ערכים של ההחלקה, 1 = 8 , 
0 - ל ׳ מהווים נקודות־מיפנה באופי העבודה של המכונה. 
אם 1 > 8 > 0 , מתקבל מ( 4 ) לגבי 0 <,? : 0 > .?, 
0 >״?. במקרר, זה המכונה עובדת כמנוע, אולם הד,ספק 
המכאני שהיא מסוגלת לר׳פיק הוא רק החלק ( 1-8 ) של 
ההספק העובר מן הסטאטור אל הרוטור. החלק הנותר, 
8 •,?-, הופך לחום בתוך המעגל התטורי. 

כדי להקטין את ההפסד הזה יש להשתדל שהמכונה 
האסינכרונית תעבוד בהחלקה קטנה ככל האפשר! בתנאים 
אלה מהירות הרוטור, אע״פ שאינה קבועה, אינה שונה 
בהרבה מהמהירות הסינכרונית (ציור 2 )! גבולות שינויי 
ההחלקה במכונה זו הם עד 10% במכונות קטנות ועד 2% 
במכונות גדולות. — אם 0 > 8 , מתקבל לגבי 0 > ן?: 
0 < ״?. 0 > .^?. המכונה עובדת כגנראטור, המקבל דדך 





199 


חשמל, מכוגות־ — חשמלי, כח 


200 



הציר את ההספק המכאני הופכת לחום במעגל הרוטורי 
את החלק ומעבירה אל הסטאטור את ההספק ,? (בצורה 
של הספק חשמלי). —־ אם 1 < 5 , מתקבל לגבי 0 < 
0 < ,״? , 0 > ^?. במקרה זה המכונה מקבלת הספק מכאני 
דרך הציר, וכן עובר הספק חשמלי,? מסויים מן הסטאטור 
אל הרוטור, ושניהם הופכים לחום במעגל הרוטורי. המכונה 
עובדת במקרה זה כבלם. — אם כי למכונה האסינכרונית 
אפייני השימוש כמנוע, יש לה גם שימושים חשובים הן 
כגנראטור הן כבלם: למשל: במכשירי הרמה (ע״ע) מש* 
תמשים באותה מכונה כמנוע — בהרמת העומס, כגנראטור — 
בהורדת העומס במהירות על־סינכרונית (,ת <״), וכבלם — 
בהורדת העומס במהירות תת־סינכרונית (.ת > ת). 

הקשר בין הרוטור המסתובב והחלקים העומדים של 
המעגל הדוטורי (ספק חיצון או נגדים) מקויים באמצעות 
טבעות־החלקה מורכבות על הציר הרוטורי ומחוברות אל 
הליפוף הרוטורי. על טבעות אלה מחליקות מברשות מחומר 
מיליד רך (עפ״ר פחם או גראפיט או תערובת של אבקת־ 
נחושת עם גראפיט דחוס), המעבירות את הזרם אל החלקים 
הקבועים של המעגל הרוטורי. לצרכי הובלת הזרמים אל 
הרוטור יכול לשמש גם מכשיר משוכלל יותר— קולקטור 
(או קומוטאטור): הוא בנוי בצורת תוף עשוי קטעי־נחושת 
(למלות) מחוזקים באופן מכאני, אולם מבודדים זה מזה! 
כל י קטע מחובר לנקודה אחרת בליפוף הרוטודי. הקולקטור 
מחליק על המברשות המובילות את הזרם לרוטור. בזמן 
סיבוב הרוטור המברשות נוגעות בכל הקטעים בזה אחר זה, 
ומקום כניסה הזרם לליפוף הרוטורי משתנה מרגע לרגע. 
מעתה הותר הקשר בין התדירות בתוך הרוטור ובין התדי¬ 
רות שמחוצה לו, באופן שניתן לחבר סטאטוד ורוטור לאותו 
מקור, ובכל־זאת לווסת את המהירות הרוטורית בגבולות 
רחבים. זוהי התכונה האפיינית של מכונות־הקולקטור, ומכאן 
שימושן הרב. 

מכונת־הקולקטור השימושית ביותר היא העובדת בזרם 
ישר: התדירות בסטאטור ובמעגל הרוטורי החיצון היא אפם! 
ומכאן: = !^/ 2 ־) = 8 , ולגבי 0 = 


במקרה זה אין חילופי הספק בין סמאטור לרוטור, ובל 
האנרגיה המכאנית הופכת לאנרגיה חשמלית במעגל הרוטו־ 
רי. לסטטור נותר רק תפקיד של עירור השטף המאגנטי. 

החיבור הסטאטורי יכול להתבצע בשני אופנים: (א) ע״י 
חיבור הסטאטור והרוטור בהקבלה ( 0000601100 5111101 ) — 
שינוי עצמת־הזרם במעגל הסטאטורי גורם לשינוי המתח 
הרוטורי אם המהירות נשמרת קבועה, או לשינוי המהירות 
אם מופעל על הרוטור מתח קבוע. מומנט-הסיבוב המופעל 
על ציר־המכונה אינו משפיע כמעט על המהירות הרוטורית, 

בתנאי שהמתח המופ¬ 
על על הרוטור נשמר 
קבוע (ציור 3 ). — 

(ב) ע״י חיבור סטא- 
טור ורוטור בטור (- 56 

0000601100 105 ז) —■ 

הזרמים במעגל הסטא־ 

טורי ובמעגל הרוטורי 
זהים. כל שינוי בעומס 
גורם לשינוי בשטף 
המאגנטי הנוצר על־ 

ידי הסטאטור. הת 1 ־ 

צאה היא תלות חזקה 
של המהירות בעומס 
(ציור 4 ). 

יש גם אפשרות 
של ציוד הסטאטור 
בליפוף כפול, כשחלק 
מחובר עם הרוטור 
בהקבלה וחלק מחובר 
בטור (עירור מעורב). 

נוסף על המרת אנרגיה יכולה מכונת-קולקטור למלא 
גם תפקידים אחרים. ע״י תוספת מברשות בריחוק של 
״ 90 מציר המברשות הרגילות אפשר להקנות למכונה זו 
תכונות של מגבר ( 6 ס; 01 ץ 1 קומ 1 ;), המסוגל להגביר זרם מיני¬ 
מאלי בקנה-מידה גדול מאד ע״ח האנרגיה המכאנית הנמ¬ 
סרת לציר. כמו-כן יכולה מכונה זו לשמש כגנראטור לזרם 
קבוע ומתח משתנה ( 10 ו 11 _) 61:0 וס), שהוא שימושי במיוחד 
למטרות ריתוך בעזרת קשת חשמלית. 

:־ןיכ 19 -־| 95 [ •) 11 {];)')!.■ו 

/ז/ג .י־י 1 י 111 > .[ . 8 

'{'< € 0 ^' 7 11 ){ 007 € 11€ ' 1 . 8 ; 1 היי 1 

-/ז זס/ס/ג .ל) . 0 :לרגיו 

־״/ 1 <> ,חח 1 .חו 1-1011 \\\ .(> : 611 ('! ./;ס// 

.ל) - .ל 1 , 1-111 

-€( 1 171€ ' ,ו^ 1 ^זלר 1 ^ 0 ק ;־ 61 ^* 1 ,י\^| 

־• 1 ן) 0 י> 8 .ו 71 : 1 א 19 01 1 ו^ו$ 

י. גא. 

חשמלי, כח, שם כולל לצורות השימושיות של אנרגיה 
חשמלית: הפקתה בתחנות ומערכת המיתקנים 
המיוחדים לאספקתה לצרכנים. הכה״ח מסופק בצורת זרם 
חשמלי באמצעות רשת של מוליכים מתכתיים. הפקת זרם 
חשמלי ואספקתו הסדירה נעשו במאה ה 20 אחד היסודות 
שעליהם מושתתים החיים של החברה הטכנולוגית המודרנית. 
וע״ע חשמל. 

ייצור. אפשרויות של השימוש בחשמל כמקור-אנרגיה 


סימנג מכאני כ " יי 

צינר ■ 3 . חיבור בהקבלה: ת?וח חנזחירלו/ 
במומ:ט־הסיב'ב כםכו;ת זרם ייג־ר 

בחיריה 



ציור 4 . חיבור בטור: הלוה הסהייגת 
בכיומ;ט*הסיבןב במכינה זרם י*טר 



201 


חשמלי, כח 


202 


^ — 



ציור 1 . סבמח ׳;׳י ה־נת־ביה תרמית ( 140 בינאוואט^ 

כי-נכיא? יייכייז; אריבר; דור־קיטור: טורבינה עם גנראטור ומעצר •עגורז; 
מעליהם: יטנאי־ראיטי ויטנאי־עזר ובריטותס האדיבה יטל .. 05 ־ 111 ז- 121 ו 51 ') 


היו מופרות התל מהשליש האחרון של 
המאה ה 19 . ב 1879 הופעלו פנסי־תאורה 
לפי שיטת בדש ( 640511 ), וב 1880 התקין 
תומם א. אדיסון (ע״ע) גנראטורים קטנים 
לייצור חשמל להארת מקומות ציבוריים 
באמצעות נורות־להט (ע״ע גנרטור חשמלי, 
עם׳ 102 , ציור 1 ). 

החברה הראשונה שייצרה חשמל בתחנת 
כוח מרכזית לשם אספקתו לצרכנים היתה 
. 00 1 ו 1 ; £11 & ט 141 ט £10 שנוסדה 

ע״י אדיסון ב 1882 בניו־יורק. תחנה זו כללה 
6 גנראטורים בעלי הספק של 120 קילוואט 
כל אחד, והזרם סופק למאור ל 59 צרכנים, 
שישבו בראדיוס של פחות מ 2 ק״מ מהתח¬ 
נה. ב 1900 כבר נמצאו 76 "תחנות־כוה 
גושיות" במתכונת התחנה הראשונה, ועד 
מהרה הוחל בשימוש באנרגיה החשמלית 
גם להנעת מנועים בתעשיה. 12 המנועים 
הראשונים, שכל אחד מהם היה בעל 65 כ״ס, הורכבו במפעל־ 
טכסטיל בקתלינה הדרומית, — להפעלת הגנראטורים בימים 
ההם השתמשו במכונות־קיטור בעלות בוכנה, במנועים לבערה 
פנימית ובכוח הידרולי. ג׳._וסטינגהאוז(ע״ע) וחבריו לעבודה 
פיתחו את הטראנספורמאטור הראשון ( 1886 ), שאיפשר 
שינוי־מתח והעברת זרם למרחקים גדולים במתחים גבוהים, 
שטחי אספקת הכוח ומספר הצרכנים שקיבלו זרם מאותה 
תחנה גדלו. ועמם גדלה יכולת התחנות ועלתה יעילותן, ותוך 
10 שנים ירדו מחירי החשמל ב 75% . — בתקופה שמהתחלת 
המאה ה 20 עד פרוץ מלחמת־העולם 1 הורכבו טורבינות־ 
הקיטור הראשונות, שבאו במקום מכונות־הקיטור בעלות 
הבוכנה, ההתפתחויות במיתקנים להעברת החשמל ולחלוקתו 
איפשרו בניית תחנות־כוח בין־איזוריות גדולות, שהוקמו ליד 
מקורות־אנרגיה מסוג מפלי־מים, מיכרות של פחם באיכות 
נמוכה (אולם מתאימה לייצור זרם בלי הוצאות תובלה) 
ובארות נפט וגאז. ממלחמת־העולם 1 ואילך מתפתח משק הה׳ 
בקצב מהיר. הולך וגדל הספק תחנות-הכוח, ובעקבות הת¬ 
קדמות המחקר הטכנולוגי-מדעי הולכים ומשתפרים תנאי 
התיפעול ויעילות ניצול האנרגיה. צריכת האנרגיה התרמית 
(קיטור) לייצור של קוט״ש חשמל ירדה מ 5,000 קלוריות 
ב 1930 ל 2,700 קלוריות ב 1960 . הממדים של משק־התשמל 
מתרחבים והולכים. ייצור החשמל נעשה ענף תעשייתי בעל 
משקל רב ביותר בכלכלתה של כל מדינה מתקדמת מבחינה 
טכנולוגית. 

ייצור החשמל בעולם בשנים האחרונות מסתכם 
כדלקמן: 


טבלה 1 


מיליארד קוט״ש 

שנד 

809.7 

1948 

1,267.2 

1953 

1,908.0 

1958 

2,098.2 

1959 

2,299.9 

1960 

2,453.5 

1961 

2,564.2 

1962 


מיפנה מהפכני חל ב 1956 עם הפעלת תחנת-הכות הגרעי¬ 


נית הראשונה — המספקת 65 מגאוואט — בקולדר הול 
( 9111 ז 1£ ) 031 ) בבריטניה) וע״ע גרעינית, אנרגיה 
(כרך-מילואים). 

לאחרונה הוחדרו עקרונות ה א ו ט ו מ א צ י ה גם לתיכנון 
תחנות-הכוח במגמה להוציא במידת האפשר את הגורם 
האנושי מתיפעולן. 

כל ת ת נ ת - כ ו ח כוללת את היחידות הבאות; (א) מית¬ 
קנים לאגירת החמרים מספקי האנרגיה שממנה ניזונה התחנה 
ולהובלתם — מכלי־דלק על משאבותיהם, מחסני-פחם, 
עגורנים וסרטים נעים או מובילים אתרים להעברתו, סכרים 
ואגמי-צבירה וכר; (ב) מיתקנים להפיכת האנרגיה הניזונה 
לאנרגיה קמטיתשל ציר מסתובב — דודי-קיטור וטורבינות, 
מנועי-דיזל, טורבינות-גאז, טורבינות הידרוליות וכר; 
(ג) מיתקנים להפיכת האנרגיה של ציר מסתובב לחשמל: 
גנראטורים; (ד) מיתקני ויסות, בקרה ופיקוד; (ה) מיתקנים 
לטראנספורמאציה ממתח הגנראטור למתח של קווי- 
ההולכה. 

תחנות-הכוח ניתנות לסיווג מבחינת צורת האנרגיה הני¬ 
זונה והתהליכים האנרגטיים להפקת הח׳־. השוני העקרוני 
שבין סוג לסוג מתייחס ליחידות המתוארות לעיל בסעיפים 
(א) ו(ב). 

1 . תחנות־כוח קונונציונאליות. 

(א) תהנות-כוח תרמיות הן המקור של כ 70% 
מכלל ההספק המותקן העולמי. 

( 1 ) תתנות־כוח בעלות טורבינות-קיטור: ע״י שריפת 
דלק מוצק או נוזל או גאזי בדוד-קיטור נהפכת האנרגיה 
הכימית של הדלק לאנרגיה תרמית של גאז לוהט; היא 
מועברת למים ונהפכת לאנרגיה קינטית של קיטור, המקנה 
לציר הטורבינה אנרגיה קינטית סיבובית, שבעזרתה מונע 
הגנראטור החשמלי. לפי שיטה זו בנוי הרוב המכריע של 
תחנות־הכוח התרמיות; ההשקעות בהן הן גבוהות־יחסית, 
אבל הדלק להפעלתן זול יותר. 

( 2 ) תתנות־כוח של מנועי־דיזל: ע״י שריפת דלק נוזל 
בתוך הצילינדר נהפכת האנרגיה הכימית של הדלק לאנרגיה 
תרמית של גאז לוהט דחוס, המקנה לבוכנה אנרגיה 






203 


חשמלי, כח 


204 


טבלה 2 . ייצור חשמל לפי יבשות ולפי הארצות העיקריות ( 1962 ) 


ייצור שנתי 
לנפש 
(בקוט״ש) 

אוכלוסיה 

(במיליונים) 

% 

של כלל- 
הייצור 

ייצור 

(במיליארדים 

קוס׳ש) 

יבשות וארצות 

175 

250.4 

1.7 

43.7 1 

אפריקה 

1,569 

16.6 

1.0 

26.1 

אפריקה הדרומית 

75 

233.8 

0.7 

17.6 

ארצות אחרות 

3,930 

276.5 

42.4 

1,086.6 

אמריקה הצפונית 

5,075 

186.6 

36.9 

946.9 

אה״ב 

6,299 

18.6 

4.6 

117.0 

קאנאדד. 

318 

71.3 

0.9 

22.7 

אמריקה התיכונה 

336 

37.2 

0.5 

12.5 

מכסיקו 

299 

34.1 

0.4 

10.2 

ארצות אחרות 

383 

152.7 

2.3 

58.6 

אמריקה הדרומית 

539 

21.4 

0.5 

11.6 

ארגנטינה 

351 

75.0 

1.0 

26.4 

בראזיל 

366 

56.3 

0.8 

20.6 

ארצות אחרות 

135 

1,691.4 

8.9 

228.7 

אסיד. (בלי בריה״ס) 

1,434 

94.9 

5.3 

136.1 

יאפאן 

54 

452.0 

1.0 

24.5 

הודו 

40 

700.0 

1.1 

28.0 

סיו 

1,214 

2.3 

0.1 

2.8 

ישראל 

84 

442.2 

1.4 

37.3 

ארצות אחרות 

1,761 

433.0 

29.7 

762.3 

אירופה (בלי בריה״ט) 

2,498 

7.1 

0.7 

17.8 

אוסטריה 

1,257 

50.2 

2.5 

63.1 

איטליה 

1,770 

9.2 

0.6 

16.4 

בלגיה 

2,840 

53.4 

5.9 

151.8 

בריטניה 

2,222 

56.9 

4.9 

126.6 

גרמניה המערבית 

2,492 

17.1 

1.7 

42.6 

גרמניה המזרחית 

1,544 

11.8 

0.7 

18.2 

הולאנד 

843 

10.1 

0.3 

8.5 

הונגאריה 

573 

18.9 

0.4 

10.8 

יוגוסלאוויה 

10,346 

3.6 

1.5 

37.7 

נורווגיה 

709 

30.8 

0.8 

21.8 

ספרד 

1,069 

30.3 

1.3 

32.4 

פולניה 

1,905 

13.9 

1.0 

26.4 

צ׳כוסלובאקיה 

1,767 

47.0 

3.2 

83.1 

צדפת 

512 

18.7 

0.4 

9.6 

רומניה 

5,268 

7.6 

1.5 

39.8 

שוודיה 

3.771 

5.7 

0.8 

21.3 

שוויץ 

635 

36.2 

0.9 

23.0 

ארצות אחרות 

1,562 

221.5 

13.5 

346.0 

בריה״מ 

2,389 

10.7 

1.0 

25.6 

אוסטרליה 

848 

45.2 

1.5 

38.3 

אוקיאניה 







םה״כ עולמי 


2,564.2 


100.0 


3,070.6 


835 

























































205 


חשמלי, כח 


206 


צ־ור 2 סכמה •ש< תחנח־בוח ה'ררו 5 'תבע 5 ת ש 5 (׳;! טורבינות־?:^! 
'(ברשותה האדיבה ׳ 52 נגרנוב 5 ]ו 


בינות הוא 900 מגאוואט, והעומס המותקז 

0 מ של המשאבות— 630 מגאוואט. המפעל מזין 

זרם בשערת־שיא לתוך רשתות החשמל של 

\ ^ / | לוכסמבורג, בלגיה, צרפת וגרמניה. 

י' י ״*' ' 4 □ 11 . תחנות־כוח לא־קזנוונציזנאליות. 

^ז?י**־ יד — (א) תחגות-כוח גרעיניות: ה- 

ן: ! י ! ץ 1 י חום המתהווה בעקבות פיצול הגרעין 

.-■•״י! ־־'^* ^ !; מועבר לקימור באמצעות מחליף־חום; 

- ן 11 ^ /' ! י/ הקיטור פועל בדומה למתואר ב 1 א( 1 ). לפי 

י ■־:-..׳ 1 ]!- שעה עדיין אין התחנות הגרעיניות יכולות 

ן ־־^׳ \ להתחרות מבחינה משקית בתחנות קונ¬ 

י. 1 - 1 . 4 * ־•״״*-ה . ! ... 

_!.. - - - - ן וונציונאליות בגלל ההשקעות הגבוהות 

_ ו>^נ ^ יייי) __, י • 

___ שהן דורשות. ב 1964 היו בעולם כ 5,000 

ציור 2 סבסה ש 5 תחנח־בוה היררו 5 יתבע 5 ת ש 5 (ש טורבינות־דביו מגאוואט מותקנים בתחנות־כוח גרעיניות, 

'־'(ברשותה האדיבה ׳ 52 שזקזץשא נגרנוב 5 ]ו 

שהן פחות מ 1% מההספק העולמי המותקן. 

קינטית: ע״י העברה מכאנית נהפכת זו לאנרגיה קינטית (ב) תחנת־כוח ראשונה המופעלת ע״י הגאות והשפל 
סיבובית של ציר הצמוד לציר הגנראטור. תחנות אלה ניתנות (ע״ע) של הים הולכת ונבנית בשפך הנהר ראנס (טטת 113 ) 

להפעלה מיידית, ומשום כך הן עעזויות לשמש כתחנות רזר- בצרפת. האנרגיה הקינטית של זרימת מי־ים — בשעת הגאות 

וויות או לכיסוי ביקוש השיא. במיתקנים 
אלה ניתן להשתמש גם באיזורים צחיחים, 
שבהם קיימת בעיית מי־קידור. ההשקעות 
הן נמוכוח־יחסית בהשוואה להשקעות בתח¬ 
נות בעלות טורבינות־קיטור, אבל תיפעולן 
יקר יותר בגלל מחיר הדלק הגבוה־יחסית. 

( 3 ) תחנות־כוח בעלות טורבינות-גאז: 

ע״י שריפת דלק נוזל או גאזי נהפכת אנר¬ 
גיה כימית לאנרגיה תרמודינאמית של גאז 
לוהט דחום, ובשלב שלאחר-מכן — לאנר¬ 
גיה קינטית של הגאז, המקנה לציר הטור¬ 
בינה הצמוד לציר הגנראטור אנרגיה 
קינטית סיבובית. ההשקעות ותנאי-התיפעול "" 
דומים לאלה של תחנות־דיזל, וכן גם 
אפשרויות-השימוש. 

(ב) ת ח נ ו ת - כ ו ח ה י ד ד ו ל י ו ת 
מספקות כ 30% מכלל ההספק המותקן 
העולמי. ההשקעות בהתקנתן הן גבוהות, ציור 3 . תדנח־כוח אטומית <עינו 4 צרםת 1 : הסיבנה הכדורי יטיו המיתת: 1 .י 1 .ט.£ 

אולם לעומת זה יציאותהתיפעול הן קטנות. ( 70 מנאוואטו; מאחוריו: בנייז המיתק: 2 .-י 1 .ס.:י 1 ( 0 ״ 2 מנאוואט) 

, , (ברישותו האריכה * 52 ר ת 15311011 1 ב^ 1 ת 11 ^^ 211 X ח 2 ז- 1 > 

( 1 ) תחנות-ייצור; אנרגיה פוטנציאלית 

או קינטית של המים נהפכת לאנרגיה קינטית של זרימה לתוך אגם־האגירה, ובשעת השפל מן האגם לים — מקנה 
המקנה' לציר הטורבינה הצמוד לציר הגנראטור החשמלי לציר הטורבינה הצמוד לציר הגנראטור החשמלי אנרגיה 
אנרגיה קינטית סיבובית. קינטית סיבובית. היחידה מסוגלת להסתובב בשני הכיוונים. 

( 2 ) תחנות-אגירה: בשעות צריכת־השפל, כשמצוי עודף ההספק המותקן הוא 340 מגאוואט. 

של הספק בתחנות־הייצור השונות, מנצלים אותו להפעלת ^ ^ י .-י־ . 1 

משאבות המעבירות את המים ממקווה-מים תחתון לאגם־ 4 ,ץ 0 

אגירה עליון: בשעות-השיא זורמים המים בכיוון הפוך דרד י : 1 י 1 

טורבינות, המפעילות גנראטורים חשמליים. במשך תקופת ים ■י] י אג= 

האגירה נהפכת האנרגיה החשמלית לאנרגיה קינטית של ציר־ ין ף י ק ־המ^ל,.: " ני י' ין 

משאבה מסתובב, ולאחר־מכן — לאנרגיה קינטית , 11 , י 1 ^ 1 

מים, ובשלב שלאחריו— לאנרגיה פוטנציאלית: בתקופת י ^" 

התיפעול כתחנת-ייצור נהפכת האנרגיה הפוטנציאלית :-- 1 ■="-־* ין! י; 

לאנרגיה קינטית של מים זורמים, המקנים אנרגיה קינטית . ! 1 : יך':| . 

סיבובית לציר הטורבינה ולציר הגנראטור הצמוד אליו. 

מפעל-אגירה מסוג זה — שהוא הגדול בעולם— נחנךב 1964 ^ . 

בוויאנדן( 11 ש^)ת 13 ^\) על נהר אור בלוכסמבורג: הספק הטור- צייר * בבמה ׳ 52 תחנת־בוח הכיופעלת ע״י נאות־וי 2 ם 5 בי 2 פר הנהר ר>:נב 



ציור 3 . תרנח־כוח אטומית (׳שינון, צרפת:: המיבנה הבדורי ׳ 52 המיתה; 1 .- 1 .ט.£ 
( 70 מנאוואט:; מאחוריו: בניי; המיתק: 2 .'י 1 .< 1 .:' 1 ( 200 מנאוואטו 
(ברישותו האריכה * 52 15311011115 1 ב^ 1 ת 11 ^^ 223211 X '■!> 


לתוך אגם־האגירה, ובשעת השפל מן האגם לים — מקנה 
לציר הטורבינה הצמוד לציר הגנראטור החשמלי אנרגיה 
קינטית סיבובית. היחידה מסוגלת להסתובב בשני הכיוונים. 
ההספק המותקן הוא 340 מגאוואט. 


,"!ן ^ צי_ר 

_ן הרפעל .! 








צייר * בבמה ׳ 52 תחנת־בוח המופעלת ע״י נאות־וי 2 ם 5 ב׳שפר הנהר ראנב 





207 


חשמלי, כח 


208 


(ג) תחנות־כוח אווירודינאמיות מופעלות ע״י 
זרימת האוויר (רוחות). היחידה הגדולה ביותר שנבנתה עד 
עכשיו היא בעלת הספק של 1,600 קילוואט. אין סיבויים 
רבים לחדירת יחידות אלה למשק החשמל, משום שהמפעיל 
אינו שולט בתיפעולן. 



(ד) בלווינים (ע״ע 
חלל, טיסה אל ה־} 
מותקנות סוללות, ה¬ 
הופכות את קרינת 
השמש באופן ישיר 
לחשמל לצרכי הפ¬ 
עלת מיתקני האיתות, 
הניווט והמדידה החש¬ 
מליים והאלקטרוניים 
של הלווין. 

111 . שיטות נסיוניות. 

(א) ידועים שני 
נסיונות להפקת חשמל 
ע״י ניצול הפרשי- 




נאמו מופע? ככוח הרוח 


טמפרטורה בין שכ¬ 
בות שונות בימים: 

האחד בים הקאריבי 
והשני באביג׳אן באפריקה המערבית. שני הנסיונות הוכיחו 
את נכונותו התאורטית של הרעיון, אבל הם נכשלו בגלל 
קשיים טכניים'של בניית מיתקן שחלקו שט על פגי הים 
וחלקו טובל בו. 

(ב) נמשכים הנסיונות לנצל את קרינת השמש לייצור 
חשמל. 


(ג) נבנו סוללות כימו־חשמליות, ההופכות את האנרגיה 
המשתחררת בחימצון דלק (מימן) באופן ישיר לאנרגיה 
חשמלית, לפי שעה הניצולת של מיתקנים אלה עדיין נמוכה. 

(ד) נבנו מיתקנים נסיוניים, בעיקר באיטליה, לניצול 
חום האדמה (אנרגיה גאותרמית). 

(ה) מיתקנים בקני-ימידה מעבדתיים מנצלים את האנרגיה 
של גאז מיונן (פלאסמה) בטמפרטורה גבוהה, הזורם בשדה 
מאגנטי (שיטה מאגנטודינאמית). 

רוב תחנות-הכוח מוקמות במיוחד לשם הפקת חשמל 
בלבד. אולם יש גם תחנות־כוח שבהן משולבת הפקת החשמל 
בתפקידים שונים אחרים, שהם לפעמים העיקר. כאלה הם, 


למשל: מפעל אגליזאו ( £8115311 ) — המנצל את המים המוז¬ 
רמים דרך מיתקן להסדרת הרינום לשם מניעת שטפונות; 
סכר אסואן במצרים — שנועד להשקאה, והמים הזורמים 
דרך פתחיו ינוצלו להנעת טורבינות; אותו שימוש נעשה 
במי רשות עמק טנסי (ע״ע), שמיתקניה נועדו להשקאה 
ולמניעת סחף ושטפונות; תחנת־הכוח באילת, שנועדה גם 
להמתקת מי-ים; וכן תחנות-כוח משולבות לאספקת חשמל 
וקיטור. 

יש תחנות-כוח שאינן פועלות כיחידות-ייצור עצמאיות, 
אלא מפיקות חשמל כתוצרת-לוואי של תהליכים תעשייתיים 
אחרים; הן מנצלות, למשל, את החום של שריפת אשפה 
עירונית או את הגאזים החמים הנפלטים מתנורים רמים, 
שחומם מתבזבז, כרגיל, ללא תועלת. 

ל. י. ש. 

חלוקה ואספקה של חשמל (חוא״ח). האנרגיה 
החשמלית, המיוצרת בתחנת-כוח חשמלית, טעונה הסדרים 
טכניים ומינהליים לשם הולכתה-למרחקים וחלוקתה לצרכנים. 
גודל ההספק שיש להעבירו, המרחק ומטרת השימוש — הם 
התנאים הקובעים את בחירת סוג הזרם, גודל המתח, הולכה 
בקווים עיליים או בכבלים וכד. 

חוא״ח כשירות ציבורי התחילה בסוף המאה ה 19 , 
תחילה בזרם ישר ובמתחים נמוכים ( 65 — 110 וולט), והיתה 
מיועדת למיבנים מועטים ולצרכי תאורה בלבד. אורך רשת- 
האספקה ממקום הייצור עד מקום הצריכה הצטמצם למאות 
ספורות של מטרים. השיטה המקורית היתה דו-מוליבית, ובה 
איבודי ההספק (£־ 1 = י 1 ^י׳-■ ; 1 — עצמת־הזרם ברשת;£ — 
התנגדות הרשת) גדולים. לאחר מכן הנהיג ת. אדיסון(ע״ע) 
שיטה תלת-מוליבית ע״י הכנסת מוליד שלישי ניטראלי בין שני 
המוליכים הראשונים, ועי״ב איפשר העברת אנרגיה חשמלית 
למרחקים גדולים יותר, ואף לשכונות שלימות ולתאורת 
רחובות. השיטה הורחבה לאחר מכן אף לרבת-מוליכים. 

ב 1884 הוחל באיטליה בשימוש בזרם-חילופין עם הקמת 
רשת חד־פזית בין הערים לנצו וטורינו במתח של 2 קילו- 
וולט, תוך שימוש ראשוני בשנאי (ע״ע). זרם כזה מסופק 
עוד היום לכלי־תחבורה חשמליים רבים. מיפנה מכריע 
בחוא״ח חל עם הכנסת גגראטור תלת-פאזי ורשת תלת- 
פאזית לשימוש בגרמניה ב 1891 . שיטה זו יעילה ונוחה, 
והיא עתה הנפוצה ביותר בעולם. בדרך־כלל היא פועלת 
בזרם-חילופין בתדירות של 50 — 60 הרץ. 



ציור 0 . גנראטור ח־ככילי מופעל עי׳י אנרגיית חעם־ש (פוחח נייכראל). סימי! — מראה כללי; ם־עסאל ס:מה יעל פעולתו. הרני־היצמע 
טחקבצות במוקד ■על מראה קעורה, ':־הוא חלק ■על אלמגט־חימום (או, המחמם את חסים <כ 1 ומאדה אותם. אדי־חמים מסובכים 
טורבינה (נו. וזאת מפעילה את הגנראמור (ד). אד־המים מתענה אחרי היעימויע■ נכלי־קירור (למעלה, ■עטאל) וחוזר לבלי־החימום. הפסים 

היעחורים מציינים מקלות לאיחסוז־הום 




209 


חשמלי, בח 


210 


טבלה 3 

המתחים השכיחים בארצות שונות 


מתחים תקניים בקווים עיליים (בקילו־וולס) 

הארץ 

:115 !69 !46 ! 34.5 ! 22 ! 12 ! 4.2 10.44 1 0.22 ! 0.12 

400 ; 230 : 161 ! 138 

אה״ב 

! 60 1 45 ; 30 ! 22 ; 15 ! 10 ! 5.5 ! 3.2 ! 1 ! 0.40 ! 0.23 

380 1 220 ! 150 ! 100 ! 90 ! 75 

צרפת 

0.23 ! 0.4 ! 11 ! 22 ! 33 ! 66 ! 80 ! 110 ! 132 ! 165 ז 

220 ! 380 

אנגליה 

! 110 ! 64 ! 50 ! 37 ! 19 ! 11 ! 8.8 1 7.7 ! 6.4 ! 4.0 ! 0.23 

220 ! 150 

שוויץ 

150 ! 110 ! 60 ! 33 ! 22 ! 13.2 ! 10 ! 6 ! 3 ! 0.4 ! 0.23 

ישראל 


השימוש בקווי־צימוד וההובלה במתח גבוה איפשרו 
העברת אנרגיה חשמלית בכמויות גדולות למדי מתחבות־ 
הכוח הצמודות למקורות־האנרגיה הטבעיים — כגון מפלי־ 
מים, מכרות־פחם. בארות נפט או גאז — למקומות הצריכה: 
לאיזורי־ישוב, לערים ולמפעלי־תעשיה, המרוחקים מן התח¬ 
נות מאות ק״מ. מערכות אספקה בזרם ישר אינן צריכות 
לקיים אלא שיעור־מתח שווה והתאמה בין הקטבים; ואילו 
החלוקה בזרם־חילופין דורשת שיעור־מתח שווה, תדי¬ 
רות שווה והתאמה בין הפאזות. מטרת העלאת המתחים 
בקווי־חשמל היא להקטין את הפסדי האנרגיה 10 ^■) של 
ההספק (?) המועבר ברשת: ההפסד פר 1 פורציוני־בהיפוד 
לחזקה השניה של שיעור מתח־העבודה (¥) של הקו ושל 
מקדם־ההספק (■ז> צסס — מקדם המופיע באספקת החשמל 
ע״י זרם־חילופין): 

ר)ז־;י. 0 מ־^\ ~ 


טבלה 4 

ההספק המשקי בתלותו בארכו ובמתח( 
של הקו 


אורך הקו(בק״מ) 

הספק (במגאוואט) 

מתח (בקילרוולט) 

700 

150 

380 

300 

60 

220 

100 

25 

110 

70 

10 

60 

35 

10 

35 

10 

3 

20 

6 

3 

10 

0.5 

0.2 

0.4—0.13 


להעברת האנרגיה במתחים גבוהים מאד משתמשים בעיקר 
בקווים עיליים. גבול המתח הגבוה של קווים עיליים נקבע 
ע״י מתח הקרינה המופיעה בהם והתלויה בקוטר של תילי 
הקו (ע״ע חשמליים, מ 1 ליכים ומבדדים). — בעקבות הקמת 
תחנות־כוח בהספקים גדולים והצורך בהעברת אנרגיה זו 
למקומות מרוחקים, הוצע לאחרונה להעלות את המתח ל 750 
קילו־וולט, ואף ל 1,000 קילו־וולט: קו במתח של 765 קילר 
וולט הולך ונבנה ( 1964 ) בקאנאדה. 

עקב הקשיים הטכנ(ל 1 גיים בייצור ציוד חשמלי מתאים 
למתחים האלה, נעשו נסיונות בהעברת האנרגיה בזרם ישר 



ציור 7 ספסיהי-ץרם ■על הז מתח נכוה (מ* 7 <ז' 5 ו־וו?ט׳ 


במתח גבוה. קו הצימוד או ההולכה בזרם ישר בנוי כדו־ 
מוליכי! אפשר לבנותו גם כחד־מוליכי, כשהאדמה או מי־ 
הים משמשים כאחד מן המ 1 ליכים. שיטת הזרם הישר נוחה 
משיטת זרם־חילופין, משום שניתן להנמיך את מתח-העבודה 
לגבי הספק נתון וההפסרים קטנים יותר, וכן מבחינת הסינ¬ 
כרוניזאציה, שהרי קיימת כאן אי־תלות בין מערכות צמודות 
ז( לזו. 

העברת האנרגיה בקו מתח גבוה לזרם ישר נתאפשרה 
הודות לפיתוחו של האינורט(ר — מכשיר ההופך את הזרם 
הישר במתח גבוה לזרם-חילופין. קווים מסוג זה גבנו לאחרונה 
בין מערכת־החשמל שבצרפת לבין מערכת־החשמל שבאנ¬ 
גליה׳ וכן בין שני האיים של נידזילנד. קווים אלה הותקנו 
למתחים של 150-125 קילו־וולט ולזרם בעצמה של 800 אמפר. 

ברשתות עיליות של קווים במתח גבוה מאד מוחזקים 
תיליהןע״י מבדדים (ע״ע חשמליים, מוליכים ומבדדים). במו־ 
ליכים מבודדים (כבלים) משתמשים ברשתות תת־קרקעיות, 
המופעלות במתחים עד 350 קילו-וולט. ההשקעות הגבוהות מג¬ 
בילות את השימוש באלה למקרים מיוחדים ולמרחקים קטנים. 

רשתות־החשמל מצויירות באביזרים ובמיתקנים לשם 
הבטחת אספקת־חשמל סדירה והגנתה מפני הפרעות הנג¬ 
רמות ע״י גורמים חיצונים ותקלות או קילקולים של חלקי־ 
המערכת. קווי צימוד או הובלה במתח גבוה מוגנים ע״י 
ממסרי־מרחק, המותאמים להתנגדות ההשראתית של הקו 
והפועלים כשבקו מופיעה תקלה. כמו־כן מוגנים קווים אלה 
בממסרי־הספק, הפועלים בהופעת הספק־יתר במערכת, בדומה 
לכליא־בריק (ע״ע ברק ורעם, עמ׳ 930 ). תחנות הטראנם- 
פורמאציה מוגנות ע״י ממסרים דיפרנציאליים, כליאי-ברק, 
ממסרי־הספק וממסרים למתח-פחת. השנאים עצמם מוגנים 
ע״י ממסרים תרמיים וממסרי-בוכהולץ. 

את המתחים של 10,6 או 15 קילו־וולט, המופקים בתחנות־ 
הכוח, משנות תחנות-הטראנםפ(רמאציה הראשיות למתחים 
הגבוהים השימושיים המקובלים ביותר: 220 — 380 קילו- 





211 


חשמלי, בח 


212 


^קו צמוד לפיערכח אוזרת 



רשתות־אספ 7 ה 


{ 0 . 4 , 0.2 ק ו 


ציור א. הבמה 


צל די:;ת'הבייתק;ים להכפקת־ריטט? מתחגח־הבוה עד הצרבז דפרטי 
זנריבותד. האדיבה של !] 1111 ^ 8 יגו ־ 1101 נ> 0 זחא) 


וולט — לקווי־הצימוד המחברים את תחנות־הכוח לשם 
עבודה מקבילה: הן מזינות מרכזי-טראנספורמאציה איזוריים 
וקווי־הולכה במתחים של 60 — 110 — 150 קילו־וולט. בין קווי' 
ההולכה ורשתות האספקה לצרכנים נמצאות, בדרך־כלל, שתי 
דרגות־טראנמפורמאציה: תחילה למתחים גבוהים של 6 , 15 , 
22 , 33 או 45 קילו־וולט, ואח״ב ל 0.23 — 0.4 או ל 0.11 — 0.22 
קילרוולט, שהם מתחי־הצריכה הרגילים. 

הצרכן הביתי, המסחרי והתעשייתי ניזון עפ״ר מרשת 
במתח נמיד של 0.23 — 0.4 קילו־וולט, שהוא המתח הסטאנ־ 
דארטי המקובל בארצות־אירופה, וכן בישראל. מפעלים בעלי 
ביקוש גדול וצריכה מרובה ניזונים במתחים גבוהים (לפעמים 
66 וגם 110 קילו־וולט) עד לתחנות הטראנספורמאציה 
האינדיווידואליות שלהם. 

מפעלים תעשייתיים, המצויידים במנועים חשמליים בעלי 
הספק שמעל ל 100 כ״ם, ניזונים במתח גבוה של 6 — 10 קילד 
וולט; שיטה זו היא חסכונית מבחינת צימצום הפסדי טראנם־ 
פורמאציה והעברה ושיעור ההשקעות בציוד בהשוואה 
לשיטת האספקה במתח נמוך, הצרכן הרגיל ניזון מרשת 
למתח נמוך כשהוא משתמש באנרגיית־החשמל לצרכי מאור, 
בישול, חימום והנע. 

מיתקני־צריכה מתחלקים למעגלים סופיים, שכל אחד 
מהם כולל לא פחות ממכשיר או ממיתקן אחד הצורך חשמל. 
כל מעגל סופי מצוייר במקום־הזנתו במבטח או במפסק 
אוטומאטי, שמתפקידו לשמור על שלימות המעגל והמכשי¬ 
רים הניזונים ממנו מפני העמסת-יתר, או מכל תקלה העשויה 
להתהוות במעגל עצמו או במכשיר. 


מיתקן־צריכה המורכב ממספר גדול של 
מכשירים, כגון בבית־חרושת, באולמות צי¬ 
בוריים וכד׳ — מחלקים בו את המכשירים 
לקבוצות, כשכל קבוצה ניזונה מלוח־חלוקה 
משני, וכל הלוחות המשניים ניזונים ע״י 
מערכת־זינה מלוח ראשי. עפ״ר מותקנים 
על הלוח הראשי או על־ידו מוני־חשמל, 

המודדים את הצריכה בקוט״ש. 

המכשירים המחוברים במעגל הסופי יכו¬ 
לים להיות קבועים או מיטלטלים. המכ¬ 
שירים הקבועים מחוברים ישירות למוליכי 
המעגל הסופי, והם מופעלים ע״י מפסקים; 

המכשירים המיטלטלים מחוברים למעגל 
הסופי באמצעות תקע המורכב על פתיל 
של המכשיר ושקע המהווה חלק קבוע של 
המעגל הסופי, י 

מיתקני-צריכה, הציוד החשמלי, אבי¬ 
זריו׳ וכן המכשירים החשמליים, בנויים 
לפי תקנים חשמליים, שתפקידם הכנסת 
אחידות בייצור, הבטחת טיב נאות של 
המוצר, בטיחות בשימוש׳ וכן משקיות 
בייצור (ע״ע חשמליים, מכשירים). 

את הצרכנים הישראליים משרתת רשת, 

שכללה בסוף 1963 : 

1,365 ק״מ קווי מתח עליון של 66 

קילו-וולט ומעלה, 

4,735 ״ ״ ״ גבוה עד 66 קילו-וולט, 

5,153 ״ ״ ״ נמוך 230 — 400 וולט. 

:'■ 40 -() 193 , 1-111 • 0:1 . 11 

, 1/6 ./ 6 ־?> 7 ,י/ / 2 > .״ז 

/ 0 11€ ' 1 ,זס 10 ן)! 14 \\\ . 11 :־ 38 ^' 1 

1 ) 1 {^ ־/מ 2 )/י 7 1 וג) 1 ז^^*< 1 וו$ ,ז.)>ןוי 1 .^ 0 

1€ יח:>€{ 11 ,יןתססןי .^ 1 . 44 .: 43 ^ 1 , 

,זז .¥\ ;* 1946 . 01 {) 1 < €0 

, 111011 ־ 1,11 ? ג 1 -. 011107 ? . 11 ;ל 4 יי 1 1 

; 48 ^־'! ^ה 1 וז 11/1 { ./> ./ 

2 § //זזז •{ 1122 ^ 0 ה . 5 חת 1 .וו 1 ־ן 0 ו 15 .{ 

011121 ,ת 1110 ,־ו<>(ןז< 0 0 ^: 111001 ; 1949 

.!!'ר ;' 1 ) 195 •>){/€ 12 <) 1122 {/ 2 0160 1 } 177 ) 7121651011 

,י 1 ז 0 > 1 :' 1952 . 11 \ 0 ^ £1€1 

*י 14.11 . 14 - 111 ו> 11 ו 01 נ 81 .ו 1 ' 1 : 1955 ) 0 ^ 1 

.■! 0 ^׳זסי 11 ־.>־י'יז . 44 ;י 6 כ 19 .// , 11 ) 01 (} 

א. מ. ר. 

הצריכה. משנות ה 80 של המאה ה 19 ואילך נעשה 
החשמל — כאמצעי למאור וכתחליף יעיל ביותר לצורות- 
אנרגיה אחרות ברוב התהליכים הטכניים — מיצרך שבלעדיו 
אין לתאר חיי חברה תרבותית. ב 40 השנים שמ 1920 עד 
1960 גדלה צריכת החשמל בעולם כמעט פי 20 , וב 1962 
הגיעה עד כ 2,300 מיליארד קוט״ש, שהם כ 7% — 6 של 
הכמות הכללית של הצריכה השנתית של אנרגיה בחברה 
האנושית (צריכה זו, לפי אומדן 1963 , שוות־ערך ל 4,500 
מיליון טון פחם). 

גם צריכת החשמל לגולגולת ולשנה נמצאת בסימן עליה 
מתמדת: הממוצע העולמי גדל ב 24 שנים מ 210 קוט״ש 
ב 1938 ל 835 קוט״ש ב 1962 . קיימים הבדלים ניכרים מאד 
בין כמויות החשמל שצורכים תושבי ארצות שונות, וצריכת 







213 


חשמלי, כח 


214 


פנמית צריכת החשמל באירופה ינל-ביה-ם), באה״ב יבכרה״מ 
בהשוואה לצריבה העולמית בשנים 1920 — 1961 - 



החשמל לגולגולת ולשנה מהווה מדד נאמן של דרגת ההת¬ 
קדמות הטכנולוגית ורמת התיעוש של כל ארץ וארץ ושל 
כל חבל וחבל. גם מבחינת קצב גידול הצריכה קיימים 
הבדלים ניכרים בין ארצות שונות: הוא מהיר יותר בארצות 
המתפתחות, וביניהן — גם ישראל, צריכת החשמל נמוכה 
בממוצע כ 15% מייצור החשמל! ההפרש מכסה את הצריכה 
העצמית של תחנות-הכוח ואת ההפסדים ברשתות ובתחנות 
הטראנספורמאציה. 

ברוב הארצות נערכת תחזית הביקוש לחשמל לתקופה 
קרובה של 5 — 10 שנים. בארצות מתפתחות מתבססות התח¬ 
זיות, בדרך-כלל, על הדרישות בכל ענף וענף של משק- 
המדינה לפי תכניות-הפיתוח ולפי העליה הצפויה ברמת-החיים 
של האוכלוסיה. תקופת הכפלת שיא הביקוש היא בארצות 
מפותחות כ 10 שנים, בארצות מתפתחות — תקופה יותר 
קצרה, בישראל היתה 41/2 שנים בעשור הראשון לקיום 
המדינה, 5 % שנים — אחרי העשור הראשון. מספר רב של 
סקרים וחישובים נעשו לשם קביעת אומדן צריכת החשמל 
לקראת שנת 2000 — בהנחה שאוכלוסיית העולם תגיע ל 6,3 
מיליארד נפש, שהמדינות המפותחות יגיעו לרוויה מסויימת 
בשימוש בחשמל, והמדינות המתפתחות — למצב פיתוח 
גבוה למדי, ושהשימוש בחשמל בכל ענפי-המשק ילך ויגדל 
על חשבון סרגי-אנרגיה אחרים, עד כדי 35% מכלל האנרגיה 
הנצרכת ע״י האנושות. על סמך הנחות אלו חושב, שהצריכה 
לגולגולת ולשנה תגדל בממוצע בשיעור של 4% — 3 ותגיע 
בשנת 2000 ל 3,500 קוט״ש. צריכת החשמל הכללית בכל 
העולם תגיע באותה שנה ל 22 ביליון קוט״ש, ותצרוכת זו 
תדרוש הספק מותקן בכל תחנות-הכוח בשיעור של 4.7 
מיליון מגאוואט. 

מבחינים בין שימושים שונים בכוח חשמלי: 

(א) הצריכה התעשייתית — להפעלת מנועים 
וכלי-עבודה חשמליים ולמיתקנים הצורכים חשמל במישרין, 


כגון מיתקני אלקטרוליזה, כורים תעשייתיים לייבוש, קליה, 
חיסום מתכות וכר. בארצות תעשייתיות מיועד חלק גדול של 
תפוקת החשמל לשימושים מסוג זה. צריכת-חשמל תעשייתית 
לעובד היא, בדרך-כלל, מדד לדרגת המיכון של התעשיה. 
צריכה גבוהה לעובד מציינת לפעמים קיום של תעשיות 
שתיפעולן דורש ידיים עובדות מעטות בלבד, אבל כמויות־ 
חשמל גדולות. 


טבלה 5 


צריכה ממוצעת 
לשנה לעובד 
תעשייתי 
(ב 100 קוט״ש) 

— 

הצריכה התעשייתית ב % 
של צריכת החשמל 
הכללית 

ארץ 

( 1961 ) 

53 

62 

נורווגיה 

21 

58 

שוודיה 

10 

41 

שוויץ 

10 

71 

גרמניה המערבית 

10 

71 

צרפת 

10 

63 

הולאנד 

9 

76 

בלגיה 

8 

60 

אוסטריה 

7 

68 

איטליה 

6 

50 

בריטניה 

6 

39 

ישראל 


(ב) המיכון החשמלי של הייצור החקלאי איטי יותר מן 
התהליך המקביל לו בתעשיה. גורמת לכך, בין השאר, ניידות 
המכונות החקלאיות, המגבילה את סוגי המכשירים שאפשר 
לחברם לרשת! סיבה נוספת היא השמרנות המסרתית של 
החקלאים ברוב הארצות. פיזור האוכלוסיה החקלאית על פני 
שטחים נרחבים מגדיל את ההשקעות בבניית רשתות לחיש- 
מול החקלאות. בארצות שונות מעודדים השלטונות את 
השימוש בחשמל בחקלאות. הרשות לחישמול איזורים חק¬ 
לאיים באה״ב, שהוקמה ב 1936 , מטרתה לספק הון זול בצורת 
הלוואות ל 35 שנים בריבית של 2% לעידוד החישמול של 
איזורים מעוטי-אוכלוסין. 

צריכת החשמל בחקלאות בישראל היא בין הגבוהות 
בעולם בגלל שאיבת המים להשקאה, הנעשית ברובה המכ¬ 
ריע ע״י הנעה חשמלית! היא מגיעה כאן ל 25% מכלל 
הצריכה ( 1963/4 ). 

(ג) הצריכה הביתית-מסחרית מיועדת למאור, 
לחימום (כולל בישול. חימום מים) ולקירור (כולל מזגני 
אוויר), להספקת אנרגיה קינטית לצרכי הבית (מערבלים, 
שאבקים, מאווררים. מקלטי ראדיו וטלוויזיה, מברישי-שיניים 
וכיד׳). לגבי החימום מתחרים בחשמל מקורות־אנרגיה אחרים 
(גאז, פחם, דלק נוזלי, וגם קרינת-השמש), ואילו לגבי שאר 
הצרכים יש לחשמל למעשה שליטה מוחלטת (וע״ע חש¬ 
מליים. מכשירים). 

הקף השימוש הביתי בחשמל מושפע מגורמים מקומיים: 
רמת-החיים, המסורת, האקלים, ובמידה רבה — גם מדיניות 
התעריפים של חברות-החשמל. 

בישראל מהווה הצריכה הביתית-מסחרית 36% מכלל 
צריכת החשמל ( 1963/4 ). 

(ד) הצריכההתחבורתית מיועדת בעיקר להפעלת 










215 


חשמלי, בח 


216 


טבלה 6 


מספר המכשירים 

ל 100 צרכנים ביתיים 

1 תצרוכת שנתית 
ממוצעת של 

ארץ 

מקררים 

חשמליים 

דודי 

חימום 

חשמליים 

בישול 

צרכנים ביתיים 

(קוט״ש) 

(1962) 

31 

1 

55 

65 

3,240 

שוויץ 

29 

44 

34 

2,826 

בריטניה 

74 

ס 

58 

1,910 

שוודיה 

27 

15 

27 

1,085 

אוסטריד, 

52 

15 

45 

1,069 

גרמניה 

המערבית 

64 

37 

• 

1,143 

ישראל 

( 1963 ) 

38 

12 

5 

608 

צרפת 

31 

5 

9 

646 

בלגיה 



— כק' 7 

.י.העיד? גח־רף 


" אין נתונים 



11 ' י•! <גו דו 


- 1 יי 


רכבות. טרוליבוסים וכד׳. אספקת חשמל לצרכים אלה 
מתחנות־כוח מרכזיות אינה משקית אלא לגבי מפעל תחבורי 
תי גדול. בארצות אחדות — כגון אוסטריה ושוויץ — הגיע 
חישמול התחבורה הציבורית לשלב גבוה וצורר כ 10% מכלל 
צריכת החשמל. בישראל אין לעת־עתה אלא צריכה מצומצמת 
מאד של חשמל למטרות תחבורה ("כרמלית" בחיפה) (וע״ע 
חשמליים, כלי־תחבורה). 

(ה) הצריכה למאןר הרחובות קשורה בראש 
וראשונה בצפיפות התחבורה העירונית ובשאיפה לפיאזר 
המרכזים ועורקי־התחבורה העירוניים — שתיהן תוצאות 
ישירות של רמת־חיים גבוהה. ישראל צורכת לשימוש זה 
פחות מ 1% מכלל הצריכה ( 1963/4 ). 

הביקוש, מקדם־העומס והשוני. אין אפשרות 
משקית של אגירה ישירה של חשמל! ייצור החשמל 
וצריכתו באים למעשה כאחד. בעקיפין אוגרים אותו(זרם ישר) 
בצורה של אנרגיה כימית של מצברים וסוללות חשמליים 
(בגון למצברי־מכוניות, פנסי־כיס וכד׳) או בצורה של 
אנרגיה פוטנציאלית של מים, המוזרמים לתור אגמי־אגירה 
בעזרת משאבות מונעות בחשמל בשעות שפל־הצריכה 
והמפעילים טורבינות הידרוליות בשעות של צויר מוגבר 
בחשמל. — להלכה היתה עצמת כל המיתקנים לייצור חשמל 
ואספקתו צריכה להיות שווה לפחות לעומס המאכסימאלי 
העשוי להופיע כשכל הצרכנים היו מחברים את כ ל המית¬ 
קנים שברשותם לרשת-החשמל בבת־אחת, למעשה אין דבר 
זה מתרחש לעולם, ובמציאות יש לבל סוג של צריבה 
תנודות אפייניות משלו, והן נבדלות — מבחינת הזמן 
והעצמה — מן התנודות של סוגים אחרים של הצריכה. 
יש עזניתן לגלות בתנודות הצריכה חוקיות מסויימת במובן 
הסטאטיסטי, כשהשיאים והשפלים חוזרים לאחר תקופות 
קבועות. דוגמות של תנודות בעלות אופי מחזורי: עונתיות— 
כגון השיאים שבעקבות השקאת השדות בקיץ, ייצור הסוכר 
לאחר איסוף הסלק, הסקת הבתים בחורף, הפעלת מזגני- 
האוויר בקיץ, וכו׳! שבועיות— כגון שפל הצריכה התעשיי¬ 
תית והצריכה לתחבורה ציבורית-עירונית בשבתות ובחגים, 
השיא בצריכה לבישול בערבי ימים אלה, וכו׳; יומיות — 
כגון השיאים לתאורה בערבים, בצריכה לתחבורה ציבורית- 
עירונית בשעות שלפני פתיחת המפעלים והמשרדים ולאחר 


סגירתם, השפל בצריכה התעשייתית בהפסקות-מנוחה, 
וכיו״ב. 

יש גם תנודות לא-צפויות בצריכת החשמל, למשל אלה 
הנובעות מתקלה במפעל תעשייתי, משביתה, מהגברת 
ההשקאה בשנת-בצורת, ממאור מוגבר בשעות התעננות 
מוגברת וערפל. 

כל תנודות-הצריכה אצל הצרכנים הבודדים מצטברות 
לתנודות הביקוש של תחנות-הכות ושל מיתקני-החלוקה, 
המתבטאות בעקומים אפייניים של תנודות הייצור או הצרי¬ 
כה. אפייני לצריכה הישראלית שקיימים שני רכסים בעקום 
זה; פיסגה קיצית, בשעות היום, של השקאת השדות ופיסגה 
חרפית של מאור מסחרי וביתי בשעות הערב. 

הביקוש השנתי מגיע לשיאו לתקופה קצרה בלבד. כמות- 
החשמל שנוצרת ונצרכת במשך השנה קטנה מזו שאפשר 
היה לספק, אילו היה הביקוש נשאר כל הזמן בגובה השיא. 
היחס בין שתי הכמויות הוא מ ק ד ם - ה ע ו מ ס השנתי, 
המבוטא באחוזים. במערכות-אספקה מודרניות מגיע מקדם- 
העומס ל 60% — 55 ! בישראל הוא גבוה, ועומד בשנים האח¬ 
רונות על 64% . כמו-כן אפשר לחשב מקדם-עומס חדשי, 
שבועי, או יומי, הן על יסוד מערכת האספקה המלאה, והן 
לגבי חלקים מסויימים שלה. 

הפרשי-הזמן בביקושם של צרכנים או קבוצות־צרכנים 
לחשמל יוצרים את ה״שוני". קיים "שוני" בין ביקוש של 
סוגי-צריכה שונים, וכן "שוני" בין הביקוש של אותו סוג- 
צריכה כשהביקוש מפוזר על פני זמנים שונים. ככל שגדל 
ה.,שוני" משתפר מקדם־העומס, דוגמות ל״שובי": הביקוש 
למאור מגיע לשיא בשעה שהביקוש לתעשיה נמצא בשפל — 
נוצר "שוני" ביניהם, ומקדס-העומם של כל אחד מהם בנפרד 
נמוך ממקדם-העומס המשותף של שניהם. מקדם־העומס של 
מגהץ נמוך ממקדם־העומס של נורות, אולם מקדם־העומס 
למספר רב של מגהצים שפיר יותר מן המקדם למספר רב 
של נורות, וזאת בגלל ה״שוני": הביקוש לחשמל למגהצים 
מתחלק לכל שעות היום, ואילו הביקוש לחשמל לנורות — 
למספר שעות בערב. 

אספקה וחלוקה של כוח חשמלי כשירות 
ציבורי. בדרך־כלל, פועלות תחנות-הכוח במפעלים צי¬ 
בוריים לצרכי אספקת זרם ללקוחות רבים מאד, ואילו תחנות- 







217 


חשמלי, צח — חשמליים, כלי־תחגירה 


218 


כוח מעטות בלבד משרתות מפעל תעשייתי בודד ונמצאות 
בבעלותו. יש שמפעלי־חשמל שייכים לרשויות ממלכתיות, 
איזוריות או מוניציפאליות, ויש שהם נמצאים בבעלות 
פרטית של חברות. אולם בשירות ציבורי זה אין, בדרך־כלל׳ 
התחרות בין מפעלים, וחברות־החשמל אף נוהגות להחליף 
ביניהן ידע ונסיון ולשתף פעולה זו עם זו עד כדי העמדת 
עודפי ההספק של האחת לרשות החברה השניה. דבר זה נובע 
מן העובדה, שקיומן של שתי תחנות־כוח לאספקת חשמל 
לאותה אוכלוסיה, בעלת שתי רשתות־חשמל מקבילות 
ונפרדות, אינו יכול להיות משקי; ההשקעות ויציאות־הייצור 
הקבועות והשוטפות בשני מפעלים עולות בהרבה על אלו 
שבמפעל אחד ויחיד; כפילות המנגנונים המינהליים מוסיפה 
להעלות את היציאות; גם ניצולת הדלק בשתי תחנות קטנות 
נמוכה בהרבה מזו שבתחנה אחת גדולה. 

בדרך־כלל פועלות חברות־החשמל על יסוד של זכיונות 
ממשלתיים או עירוניים, המקנים להן זכויות בלעדיות. 
כתחליף לאמצעי הוויסות הכלכלי של הצע וביקוש — שהוא 
משותק בתחום זה — מעמידים הזכיונות את חברות־החשמל 
תחת פיקוח חמור של מוסדות־ציבור, בעיקר בכל הנוגע 
ליחסיהן עם לקוחותיהן. יש מקרים שנותני הזכיון משתתפים 
ברווחי חברות־החשמל כתמורה בעד מסירת הזכיון. 

ברוב המקרים מאורגנות חברות־החשמל כחברות־מניות 
פומביות, כדי לאפשר להן את הגישה למקורות כספיים, כגון 
הבורסה לניירות־ערך, מניותיהן וניהולן של חברות אלו היו 
זמן רב בידיים פרטיות. במרוצת הזמן עברו יותר ויותר 
לשליטה או לבעלות ממשלתית, וזאת בעיקר בגלל העניין 
שיש לממשלה בקביעת מדיניות התעריפים, המשמשת — 
בידי הגוף הקובע — מכשיר בעל עצמה רבה להכוונת פיתוח 
המשק. הוזלת החשמל לשימושים מסויימים מסייעת לפיתוחם 
של אותם ענפי התעשיה והחקלאות, שבהם יש למחיר 
החשמל השפעה מכרעת על יציאות הייצור! אולם העדפה 
זו מן ההכרח שהיא ניתנת על חשבון שאר הצרכנים, הנדר¬ 
שים לשלם מחירים גבוהים יותר בעד שימושים בחשמל 
למטרות אחרות. משום כך העדפות אלו יכולות להינתן רק 
על סמך שיקולים מדיניים בדרג ממשלתי. 

יש שמחייבים אותו צרכן בתעריפים שונים, למשל: לגבי 
צרכן תעשייתי — תעריף אחד למאור, תעריף שני לכוח, 
ותעריף שלישי לאלקטרןליזה. בצריכה ביתית מקובלים 
תעריפים נפרדים לשימוש בשעות השפל, לזרם־לילה, 
לתצרכתם של מקררי־ספיגה, של מיתקני־בישול וכו׳ — כל 
אלה נוסף על התעריף הבסיסי. 

בבריטניה הולאמה אספקת החשמל ב 1947 . כל 
תחנות־הכוח הציבוריות ורשתות־החלוקה הן בבעלותה של 
"רשות החשמל הבריטית" ("מועצת החשמל"), שהיא גם 
רשות־הפיקוח העליונה על הרשויות האיזוריות המטפלות 
בחלוקת החשמל לצרכנים. — ב צ ר פ ת הוקם ב 1946 מוסד־ 
גג ל 26 הגופים האיזוריים הממשלתיים לייצור חשמל ולחלו¬ 
קתו ! חלק של פעולות חלוקת־החשמל הושאר בידי הרשויות 
המקומיות. — באיטליה נמצא ענף ייצור החשמל בחלקו 
הגדול בידי חברות פרטיות, ועליהן רק השגחה רופפת בלבד 
מטעם השי׳טונות. — ב ש ו ו ד י ה מתחלקות התחנות העיק¬ 
ריות — שרובן הידרוללת — והרשת של מתח גבוה להעברת 
זרם בין חברות בבעלות ממשלתית ובין חברות פרטיות, 
שביניהן קיים שיתוף־פעולה טכני וכלכלי הדוק. — ב ב ל ג י ה 


ייסדו החברות הציבוריות והפרטיות — ללא התערבות 
ממשלתית — אירגון־גג לפיקוח מרכזי על הייצור ועל 
ההעברה של החשמל מאיזור לאיזור. — בשוויץ נמצאים 
הפיקוח הציבורי על מפעלי-החשמל בידי הרשויות המקו¬ 
מיות, והסמכות למתן זכיונות לניצול האנרגיה ההידרולית— 
בידי הקאנטונים. — באה״ב הוקמה ב 1920 "הוועדה הפדרא¬ 
לית לכוח״ — תחילה לשם פיתוח תכניות הידרו־אלקטריות, 
ולאחר מכן לפיתוח האנרגיה החשמלית בכללותה. ועדה זו 
היא הרשות העליונה למתן זכיונות לתכניות הידרו- 
אלקטריות, והיא מקיימת בידה השפעה על מכירת החשמל 
וקנייתו בין המדינות לבינן, וכן גם פיקוח על תעריפי החשמל 
ועל עסקי הענף בכללו. 

על החשמל בישראל ע״ע א״י, עם״ 918 — 923 . 

. 1 ) .'\\-חן 1 .יטן .( 1 .ן 

.. 111 .ן .נו 

. 011 ר.:ור 1 .ח 1 ז^־ €1 ^\ : 51 ^- 1 \^^ו^ח 0 {ז 0 )){ 

: 952 ! 

/ס ׳ 7/11 , 1 ^ . 0 : 955 ! 

'*€י^ 70 .זגיןס׳ע , 15 ; 1955/6 , 11 ן 

.־ 01 עז 60 ו: 4 ז^ 1 . 14 : 1960 . 

') 7/1 .ן 1 ח 1 .חח\\ .£ : 1961 \ 1 ז 2€ ז 4/1 ) 1 י) 711€ 

־;על) עז>// 0 ־ן 7 ,^רח 0 ל^\()>{ .'י! ; 1955 .£ח 1 י £0 ה 1£1 ז:! 

■■{/ 170 ה 10 ז 1 )ד< 0 ק^ 1 ? 4 )״ 71 £{/ 7 , 011 ׳\\ 0 ; 1956 

€^^?^ 46 ימק 7 >{ 6 ת^ שויןמסתמיד ז 6 < 4 ({) 10 ׳ 1 . 6 ; 1956 , 01 ^ 1 

,־ 111101 .? ן 1957 

,^<^ 0 י 1 ) 1 ה 3 } 71 /ס £^ 4 71 ^ 1 )/ 30 ) •)^ 7 ,־ 01 ו[ק 1 :|^ 1 .'- 1 . 06 ;( 1961 

. 1961 

י. בא. 

חשמליים, מוליכים ומבדךים, באלקטרוטכניקה: 

מוליכים ח ש מיל י ים (מו״ח) הם התמרים 
המיועדים להעברת הזרם החשמלי;מבדדיםחשמליים 
(מב״ת) — חמרים המגבילים את הזרם במו״ח או מונעים 
את התפרצות נושאי המטען מתחום מוגדר. בטכניקה מש¬ 
משים מוליך ומבדד כמיתקן אחד — זה בזה, להעברה חסכו¬ 
נית ובטוחה של הזרמים והמתחים החשמליים. 

על התאוריה של המוליכות — ע״ע חשמל, עמ׳ 181/4 . 

הנסיון הראשון של הזרמת חשמל נעשה סמוך ל 1730 
ע״י סטיון גרי (ע״ע), שהעביר מטען חשמלי למרחק בחוט 
מתכתי '(מוליך) תלוי בחוטי־משי (מבדרים). הפאטנטים 
הראשונים המתייחסים למוליכים מבודדים לשימושי טכני 
הוצאו בשנות ה 40 של המאה ה 19 בבריטניה ובאה״ב. 

פרט למיתקבי אלקטרוליזה (ע״ע) ולמיתקני תאורה (ע״ע) 
מסויימים, שבהם הזרם החשמלי עובר דרך נוזלים או גאזים, 
המוה״ח המשמשים בטכניקה הם מוצקים, ברובם המכריע — 
מתכתיים, לפעמים פחמניים. 

ל וח 1 

תכונות חשמליות של מוליכים 

1 — סיה(ההתנגדות הסגולית) [ותס >< מ] >< * 10 ב״ס 

( 70 ) - סס^יס) 100 

2 י- - = שינוי הד׳תנגדות ב% בהעלאת 

סיס 

המססרמורה ס״ס עד ״ 100 

3 — ערכים יחסיים של המוליכות ( 1 = 1-18 ) 


3 

2 


זזומד 

67 

3-41 

1.50 

יסף 

56 

3-43 

1.55 

נחושת 

50 

3-39 

2.04 

זהב 

40 

3-47 

2.50 

אלומיגיוס 

18 

3-42 

5.5 

אבץ 

15 

3-68 

6.6 

ניקל 

12 

3-66 

8.7 

ברזל 

10 

3-39 

9.8 

פלטינה 

10 

3-46 

10.1 

בדיל 

5 

3-42 

19.3 

עופרת 

1 

3 9 

95.8 

כספית 

2 

+0.1 

43 

מאנגאניז 

2 

+0.3 

50 

קונסטאנטאן 

0.05 — 0.01 

-2-7 

* 10 —י 10 

גראסיט 

0.001 

-2 —-7 

10* 

קארבורונד 


מו״ח. בשימוש הטכני מבדילים בין מו״ח השופים — 
בעלי שטח חיצון גלוי לאוויר, ובין מו״ח מבודדים — הנושאים 
מעטה מבודד על שטחם החיצון. כמוליכים חשופים משתמשים 
בהתקנת קווי חלוקת-חשמל עיליים (ע״ע חשמל, חלוקה 
ואספקה), בקווי טלפון וטלגראף, וכן לחיבורים בתוך מכשי¬ 
רים חשמליים, מכשירים אלקטרוניים ולוחות־חלוקה. המוה״ח 
המבודדים מתחלקים לכבלים, לחוטי-חשמל מבודדים ולחוטי- 
ליפוף. רשתות־חשמל למתח גבוה ובינוני ורשתות טלפון 
וטלגראף בנויות מכבלים. בחרטי-חשמל מבודדים משתמשים 
לחלוקת חשמל במתחים נמוכים בבתי־מגורים ובתעשיה, 
וחוטי-הליפוף הם החומר ליצירת פלילים חשמליים במכונות 
ובמכשירים חשמליים. 

מו״ח טובים לצרכים טכניים הם המתכות: נחושת, אלו¬ 
מיניום, ארד ופלדה. 

נחושת אלקטרוליטית, המכילה פחות מ 0.1% חמרים 
זרים, היא המתכת הנפוצה ביותר בתעשיית המוליכים, הן 
החשופים והן המבוךדים, בגלל תכונותיה המעולות: מולי¬ 
כות גבוהה, התנגדות לקורוזיה, חוזק מכאני, כושר־התארכות 
גבוה וכושר הלחמה. כשדרוש חוזק מכאני העולה על זה 
של הנחושת, מוותרים על מוליכות גבוהה ומשתמשים בסוגים 
שונים של ארד — סגסוגות של נחושת עם זרחן, סיליקון, 
מאנגאן ואבץ —, שמוליכותם היא ביו 20% ל 85% של 
מוליכות הנחושת האלקטרוליטית, אך חזקם כפול מזה של 
הנחושת. במקרים קיצונים, שבהם נדרש חוזק מיוחד של 
המוה״ח — כגון לגישור מרחקים גדולים מן הרגיל בין 
העמודים של קווים עיליים —, נאלצים לוותר על מוליכות 
טובה ומשתמשים בחוטי-פלדה מגולוונים או מצופים נחושת. 

מוליך-אלוטיניום יתרונו הוא שמשקלו אינו אלא 
כמחצית ממשקל הנחושת בעלת אותה המוליכות ומחירו זול 
ממחירה; כמו־כן ניתן בשימוש באלומיניום הקל להסתפק 
בעמודים קלים וזולים יותר בהתקנת קווים עיליים למתחים 
גבוהים. לעומת זה, גדולה סכנת הקריעה במוליך-אלומיניום, 
הן בגלל חזקו הנמוך יותר, והן בגלל נקודת־ההתכה 
הנמוכה שלו — במקרה של התהוות קצר חשמלי והתחממות 
יתרה של המוליך. 

מוליך מתכתי מתיל אחד שקטרו גדול גורם לקשיים 
בשימוש בגלל קשיחותו, ומעדיפים ממנו מוליך גמיש, השזור 

מחיטים דקים. מאותה 
סיבה מייצרים מולי¬ 
כים כבדים ע״י שזי¬ 
רת עורקים שזורים. 

מספר החוטים בשכ¬ 
בה עוטפת, שמספרה 
הסידורי ״, הוא ״ 6 , 

ומספרם הכולל של 
הגידים בסו״ח שזו¬ 
רים הוא, איפוא: 7 , 

19 , 37 , 61 , 91 , 127 , 

וכר. קיימות, כמו־כן, 

שיטות אחרות של 
שזירת חוטים עגולים 
או בעלי חתך צורתי 
(ציור 1 ). 

כדי להעלות את 







223 


חשמליים, מוליכים ומכדדים 


224 


החוזק המכאני של מו״ח שזורים עשויים אלומיגיוס, מכניסים 
למרכזם תיל־פלדה או עורק־פלדה שזור! האלומיניום מוליד 
את החשמל, ואילו הפלדה נושאת את משקל המוליך. 

לשם מניעת עליית צפיפות המטען החשמלי על פני 
המשטח החיצון עד כדי גרימת יוניזאציה של האוויר, מגדי¬ 
לים באופן מלאכותי את קוטר המוה״ח ע״י יצירת חלל 
פנימי בתוכו. 

מ ב " ח. החוזק ה ד י א ל ק ט ר י הוא מפל־המתח 
המאכסימאלי שהבידוד יכול לעמוד בו! הוא נמדד בקילו- 
וולט/ס״מ או בוולט/מיל (= "",,!/י האינץ׳). החוזק הדי־ 
אלקטרי פוחת עם עליית הטמפרטורה. העומס המכאני עשוי 
להקטין את החוזק הדיאלקטרי עד כדי עשירית, התמוטטות 
הבידוד היא תוצאה של פגם מקומי: נזילה חלשה של זרם 
דרך האיזור הפגום גוררת התחממות מקומית, חו מקטינה 
את החוזק הדיאלקטרי באותו איזור ומגבירה את הנזילה! 
תגובת-שרשרת זו מביאה להתמוטטות הבידוד. מאחר שהחי¬ 
מום הוא גם פונקציה של הזמן, מתקבלים ערכים שונים של 
החוזק הדיאלקטרי בהתאם למהירות העלאת המתח. 

התנגדותו של מב״ח מורכבת מהתנגדות־הנפח — 
שהיא התנגדותו הסגולית, ומהתנגדות־השטח — שהיא 
התנגדותו של המבה״ח לנזילת נושאי-המטען על פני השטח 
מהמוליך דרך המבדד לגוף אחר. התנגדות־השטח תלויה, 
בראש וראשונה, בטיב השטח ובנקיונו: שטחים מחוספסים, 
מלוכלכים ורטובים מקטינים בהרבה את ההתנגדות. 

מבחינת התכונות האפייניות של מב״ח, חשובים— נוסף 
על ההתנגדות — המקדם הדיאלקטרי ומקדם ההפסדים 
הדיאלקטריים (ע״ע חשמל). 

המקדם הדיאלקטרי של מב״ח הוא שיעור הקטנת 



ציור 2 

התפרקיה חעכי?ית (גח 0 ־ 001 ) על קו ניתח גבוה על 700 קי^ו־-־ור^ט 


הכוח הפועל בין שני מטענים, כשבמקום ריק מפריד חומר 
מבודד ביניהם. התנהגותו של חומר זה מוסברת לפעמים 
מן הקטביות של מולקולותיו, המתיישרות בכיוון השדה שבין 
שני המטענים, חוצצות ביניהם ומקטינות את הכוח הקולוני. 
אולם גם חמרים אל־קטביים מסויימים פועלים כמבדדים, 
למשל כתוצאה מתזוזת האלקטרונים של האטום הנמצא 
בקרבת מטען חיובי. במב״ח קטבי מוצק מוגבל חופש- 
התנועה של המולקולות, והמקדם הדיאלקטרי הוא נמוך 
יחסית. עם עליית הטמפרטורה, ובמיוחד מעל לנקודת־ 
ההתכה, חופש-התנועה של המולקולות עולה אף הוא, והמקדם 
הדיאלקטרי גדל! עליה נוספת של הטמפרטורה שוב עשויה 
להקטינו בגלל הגברת המקריות בכיוון המולקולות, בשדה 
חשמלי מתחלף עוקבת תנועת המולקולות הקטביות אחרי 
תנודותיו של השדה! אולם בתדירויות גבוהות אין התנועה 
מסוגלת להדביקן, והמקדם הדיאלקטרי קטן. המקדם הדי- 
אלקטרי של פוליוויניל-כלוריד, שהוא חומר קטבי בינוני, 
הוא 4.3 ב״ס, 6.8 ב- 21 , 9.1 ב״ 65 ! מ 6.8 ב״ 21 ב 60 הרץ 
פוחת המקדם ל 5.5 ב 1,000 הרץ, ול 4.9 ב 1,000 קילו־הירז. 
בניגוד לכך הפוליאתילן האל-קטבי הוא בעל מקדם דיאלקטרי 
קבוע — 2.2 בכל הטמפרטורות מ ״ 20 עד ״ 100 ובכל התדי־ 
רויות עד ל 100,000 קילו־הרץ. 

מקדם ההפסד הדיאלקטרי בזרמים או 
בשדות מתחלפים. בגלל הצמיגות הפנימית של חומר 
דיאלקטרי צורכים השינויים בהקטבה אנרגיה חשמלית, 
המתגלגלת באנרגיית-חום. מקדם־ההפסד הוא היחס שבין 
הפסד האנרגיה לבין האנרגיה הניתנת לניצול! במב״ח בעל 
הפסדים דיאלקטריים נמוכים ערכו בקירוב כמכפלת המקדם 
הדיאלקטרי' במקדם־העומס. אנרגיית־החום מנוצלת לחימום 
גופים ע״י זרמים בעלי תדירות גבוהה, כשגופים אלה פו¬ 
עלים כמב״ח דיאלקטריים: זהו, למעשה, חימום ללא מפל־ 
טמפרטורה, ואין בו מן הנזק שאמצעי־חימום אחרים עשויים 
לגרום לגוף המחומם. 

מב״ח מתקרבים, איפוא, להתנהגות של מבדדים אידי¬ 
אליים כשחזקם הדיאלקטרי, התנגדותם ומקדמם הדיאלקטרי 
הם מאכסימאליים, ואילו מקדם ההפסדים הדיאלקטריים 
מתקרב לאפם. 

מב״ח מתחלקים לקבוצות בהתאם לעמידותם בפני 
ח ו ם, טמפרטורה גבוהה מן הרגיל עשויה לגרום להתאדותו 
של נוזל מבודד, או להתפחמותם — ואפילו להתלקחותם — 
של מב״ח אורגאניים! חמרי־בידוד אחרים מתרככים! בכל 
המקרים הם מפסידים מכוח־הבידוד שלהם. גם טמפרטורות 
נמוכות מן הרגילות מסכנות את המבה״ח: הוא נעשה פריד 
ועלול להתפורר בנקל. רטיבות מסכנת את כוח־הבידוד 
במידה רבה. ממב״ח טובים נדרש שלא יהיו היגרוסקופיים; 
0.06% של מים בשמן־בידוד מינראלי מקטינים את חזקו 
הדיאלקטרי לכדי מחצית. התעבות אדי־מים על פני קווי־ 
חשמל עיליים למתח גבוה יוצרת סכנה של קצר חשמלי. 
ממב״ח נדרשת עמידות בפני התקפות כימיות! הנהגת הגומי 
הסינתטי כמב״ח במקום הגומי הטבעי ביטלה את סכנת 
ההתקפה של שמנים מינראליים. 

גאזים הם חומר-בידוד מצויין, כל זמן שריבוי יונים אינו 
הופכם למוליכים. ה אוויר הוא חומר־הבידוד הנפוץ בעו¬ 
לם ! התנגדותו היא ־' 10 מגא-אוהם/ם״מ. 

מבחינת השימוש מתחלקים המב״ח לשתי קבוצות: 



225 


חשמליים, מוליכים ומכדדים 


226 


לגופים ולמעטים. בגופים מבודדים משתמשים לקווי־חשמל 
עיליים, לקווי־טלפון(ציור 3 ), ולמיתקנים ואביזרים חשמליים. 
הם נעשים בעיקר מחרסינה, מזכוכית, מאבוניט, משתנה* 
פורמאלדהיד, מפנול־פורמאלדהיד ומלוחות מלאכותיים מנייר 
רווי שרפים. התמרים לעטיפות של מוליכים או לחוצצים בין 
שני ריכוזי מטענים חשמליים הם עפ״ר: גומי, פוליאתילן, 
פוליוויניל־כלוריד, לכות לציפוי חוטי־ליפוף ונייר < אפשר 
לשייך לסוג זה גם את השמנים למילוי שנאים, מפסיקי־זרם 
וכד׳, וכן את האוויר. 

ל ו ח 2 


תכונות חשמליות של לא־מוליכים 


1 — התנגדות (באוד,ם) של קוביה שמקצועה 1 ס״מ 

2 — מתח־הסריצה (בקילרוולט) בשכבה בעובי של 10 מ״מ 

2 

1 

חומר 

3 

ייס! 

צפחה 


10* 

שנהב 

10 


שיש 

100 

5^ 10^* 

זכוכית רגילד, 

200 

י' 10 >< 3 

חרסינה 


י' 10 

שעווד, 


י' 10 

גפרית 

200—100 

ז' 10 

אבוניט 

80 

10'* 

פאראפין 

150—100 

*י 10 >< 5 

זכוכית־קוואדצה 


״- 10 

ענבד 


''-ס! 

קודונד 


10■* 10^ 

מים מזוקקים 


3x10״ 

אצטון 


י 10 

אתאנול 

200 

*^* 10 —י'י 10 

שמן־סיכה 

30 

גבוהה מאד 

אוויד בתנאים דגילים 


י' 10 

אוויר ביונוספירה 


לוח 3 

מבדדים סינתטיים (המרים פלאסטיים) 


נזקדם 

דיאלקטרי 

התנגדות 

(מגא־אוהס׳,ס״מ) 

חוזק 

דיאלקטרי 

(קילו־וולמ/ס״נו) 

חומר 

2.3 

10'* 

180—160 

פוליאתילן 

6,5—4.0 

10'*—10* 

480—200 

פוליוויניל־כלודיד 

7.5—6.5 

״ 10 

100 

שתנה־פורמאלדדייד 

8.0—5,0 

* 10 —״' 10 

160— 80 1 

1 

פנול־פודמאלדהיד 





מר׳ח חעוופים נתלים על תמיכות־עץ או על עמודים בנויים 
ממוטות־פלדה צורתיים, כשמבדדים — בדרך־כלל מחרסינה 

או מזכוכית — מפרי¬ 
דים בין חמוה״ח וה־ 

תמיכות או העמודים 
(ציור 3 ) (ד׳ להלו) • 

חסכון בהשקעות ב¬ 
בניית רשתות־חשמל 
מושג ע״י הקטנת משקלם של העמודים: העמוד הישן המקו¬ 
בל משקלו כ 6.6 טון, ואילו זה של העמוד בצורת ¥ — רק 
כ 3.6 טון, חסכון נוסף במשקל העמודים מושג ע״י השימוש 
בחלקים קלים מאלומיניום (ר׳ לעיל, עמ׳ 222 ), ביחוד 
ממוטות-אלומיניום צורתיים (ציור 4 ). 


ציור 3 

סברדיפ אפייניים ?יוווים עייויים 



לחיבורים בלוחות־ 

חלוקה משתמשים ב־ 

מו״ח קשיחים. גם הם 
מיוצרים, בדרך־כלל, 

מנחושת אלקטרולי־ 

טית, ובמקרים נדי¬ 
רים — מאלומיניום. 

עפ״ר הם בעלי חתך 
מלבני, ולפעמים בע¬ 
לי חללים שחתכיהם 
מרובעים או עגולים. 

בידוד המוה״ח. 

כל כבל או חוט חש¬ 
מלי מבודד מורכב מהחלק הפעיל — המוליך את החשמל — 
ומחלק או חלקים להגנת החלק הפעיל ומטענו. ברוב הסק¬ 
רים יש לחלקים המגנים צורה של צינורות משותפי-ציר עם 
המוליך. 

ההגנה העיקרית הדרושה למו״ח היא בידוד חשמלי 
בין מרכיביו בתוך הכבל וכלפי חוץ. למתח שאינו עולה על 
15 קילו־וולט מתקינים בידוד מגומי טבעי או סינתטי או 
משרפים סינתטיים, בעיקר מפוליויניל-כלוריד או מפולי־ 
אתילן. למתחים עד 28 קילו-וולט מוסיפים לכבל עטיפה של 
אריג רווי-לכח, למתחים עד 75 קילו־וולט — עטיפה של 
נייר רווי שמנים מינראליים מיוחדים. כבל למתח גבוה של 
230 קילו-וולט מורכב מצינור־פלדה חיצון ובתוכו המוליכים 
עטופי-ר,נייר, הטובלים באמבט של שמן מינראלי בלחץ של 
14 — 15 אטמוספירות (ציור 5 , שמאל). — בידוד של מוליך- 
אלומיניום מושג ע״י חימצון משטחו החיצון, למשל ע״י 
חימצון אנודי באמבטיות אלקטרוליטיות; מתקבל קרום בעובי 
שבין י■ 10 ובין ' 10 מ״מ— הכל בהתאם לנדרש. תכונותיו; 
חוזק דיאלקטרי — 100 — 300 קילו־וולט/ס״מ, התנגדות — 
״^ 10 מגא-אוהם/ס״מ, מקדם דיאלקטרי — 8 . מב״ח כגון זה 
מקנה למוליך גם חסינות בפני טמפרטודות גבוהות מאד. 
אולם מבדד זה הוא פריך והיגרוסקופי! ניתן להקטין את 
המגרעת השניה ע״י מילוי הנקבוביות של הבידוד בשמן מבדד. 

בכבלי-טלפון מעברים זרמים חלשים במתחים נמוכים. 
הבידוד נעשה ע״י^נייר רווי או ע״י שרפים סינתטיים, כשכל 
מו״ח מבודד בפני עצמו, ולכולם — בידוד חיצון משותף. 
יתרונו של מעטרדנייר — שהוא דק יותד, ולפיכך אף הקוטד 
החיצון של הכבל נשאר קטן. מספר הזוגות — בין 6 ל 2,000 . 
בכבלי-טלפון לתדירות גבוהה מורכב כל זוג מתיל מרכזי 
ומצינורית חיצונית, כשביניד,ם נמצא החומד הדיאלקטרי. 

חוטי־חשמל למיתקנים ביתיים, מסחריים, משדדיים וכד׳ 
מוליכים זרם במתחים שאינם עולים על 600 וולט, והם 
מבודדים ע״י מעטה של שרף סינתטי. 

ד /• 

חוטי־ליפוף מעבירים חשמל במתחים שאינם גבוהים. הם 
מבודדים ע״י לכות סינתטיות, שלהן כוח־בידוד מצויין וחסי- 
נות^בפני השפעות כימיות שונות. 

אם נדרשת מכבלים עמידה בטמפדטורות גבוהות מן 
הרגיל, הם מבודדים ע״י סיבי־זכוכית דוויים שדפים סינת¬ 
טיים מיוחדים או ע״י חוטי-אסבסט. 


להגנת הכבל מפני פגיעות מכאניות משמש שדיון מפלדה— 
בצורת פסים, סרטים, חוטים, או מעופרת או מאלומיניום — 
בצורת צינור; מעטר,־עופרת אף מגן מפני קורוזיה (ר׳ להלן). 




227 


חשמליים, מוליכים ומכדדים — חשמליים, מכשירים 


228 


מעטה מתכתי מחובר לאדמה משמש גם כמגן מפני ר״שפעות־ 
גומלין בין המוה״ח וגלים אלקטרו׳מאגגטיים. 

החלקים המתכתיים, ובעיקר הלקי־פלדה, דורשים הגנה 
מפני קורוזיה! מוליך־הנחושת מוגן מפני התקפת הגפרית 
שבגומי ע״י ציפוי בבדיל, והשריון מוגן ע״י מעטה של גומי, 
שרפים סינתטיים, אריגים רוויים המרים אנטי־קורוזיוויים 
וכד/ 

לכאורה מאפשר הבידוד להטמין מו״ח מתתת לפני־ 
האדמה, מתחת לפני־המים או בתוך קירות של בתים וכד/ 
אולם נהוג להעביר חוטי־חשמל או כבלים (ר׳ להלן) מבוד¬ 
דים באדמה או במיבנים בתוך צינורות מיוחדים, כדי להקל 
על אחזקתם והחלפתם. צינורות אלה נעשים מחמרים קרא־ 
מיים מזוגגים או ממלט או מאסבסט־מלט או מפלדה — 
כשהצינור לפעמים מרופד גליל־קרטון רווי־אספלט — או 
מחסרים פלאסטיים. הנחת כבלים תת־ימיים נעשית באניות 
מיוחדות. כבל בין־לאומי ראשון הונח בין דובר שבאנגליה 
וקלה שבצרפת ב 1850 . לאחר כמה כשלונות הונח כבל 
טראנסאטלאנטי בין ולנשיה שבאירלנד ובין ניו־ 

יורק ב 1866 . ב 1902 הונח הכבל הטראנספאציפי הראשון ביו 
סאן־פראנסיםקו והונולולו. 

תעשיית כבלים. מפעל לתעשיית כבלים מורכב מ 3 
מחלקות: ( 1 ) מחלקה לעיבוד מתכות — שמוצרה הטופי 
הוא מו״ח, מנחושת, ארד או אלומיניום, בעל הקוטר והקשיות 
הדרושים! החמרים הברזליים לשיריון הכבלים אינם מיוצרים, 
בדרך־כלל, ע״י מפעל־הכבלים. ( 2 ) מחלקה לחמרי־בידוד — 
המכינה בעיקר תערובות של גומי. ( 3 ) מחלקה לייצור עצם 
המוה״ח המבודד — המטפלת בשזירת המוליך ובעטיפתו 
במעטה מבדד. מו״ח מבודדים ע״י גומי עוברים תהליך של 
גיפור; שריון מחוטי־פלדה נעשה במכונת־שזירה, ומכונה 
דומה לזו מלפפת פסים או סרטים של פלדה! מעטה־עופרת 
בצורת צינור מתקבל ע״י העברת החוט המבודד דרך מכונת־ 
דחיסה מיוחדת! מעטה של צינור־אלומיניום מתקבל ע״י 
הכנסת המוליך המבודד לתוך צינור־אלומיניום ללא תפר 
והדיקת המעטה המתכתי על המוליך המבודד (ציור 5 , ימין). 

ציפוי חוטי־ליפוף בלכות סינתטיות נעשה ע״י העברת 
החוטים דרך אמבטיות של לכה והכנסתם, מיד לאחר־מכן, 
לתנורים, שבהם נעשית הפולימריזאציה של הלכה, — 
אימפרג 5 אציה של גוף במב״ח נעשית בתוך דוודים, שבהם 
מוציאים ע״י שאיבה את כל הגאזים והאדים מהנקבו־ 
ביות, ואח״כ מכניסים לתוך הדוד את תומר-הבידוד בטמפ¬ 
רטורה מתאימה. 

הכבל הוא אחת החוליות הרגישות במשק החשמל 
והסלקומוניקאציה! הגישה אליו, לשם תיקון או החלפה, 
אינה קלה וגורמת להפסקות בשירות חיוני. ייצור הכבלים 
דורש הקפדה מיוחדת ובקרה מתמדת הן של תהליך הייצור 
והן של המוצר המוגמר! במיוחד נבדקים המרכזיות של 
המוה״ח בתוך המעטה והיעדר פגמים בבידוד. בחירת הכבל 
להעברת זרם מסויים מבוססת, בדרך-כלל, על תחשיב הכד¬ 
איות: כבל המכיל יותר נחושת הוא יקר יותר, אולם דרכו 
מעברת אנרגיה חשמלית בהפסדים קטנים בהשוואה לכבל 
קל וזול! בזמנים ארוכים יוצאות, איפוא. הוצאות ההתקנה 
בשכר החיסכון בהפסד האנרגיה החשמלית, 

תעשיית מו״ח חשופים ומבודדים קמה בא״י בהתחלת 

¬ד¬ 
שנות ה 30 . בישראל קיימים מפעלים למתיחת חוטי־נחושת 



ציור 5 

סוליכים ©כודרים (כבלים) 


וחוטי־אלומיניום, המספקים את תוצרתם לבתי-חרושת 
400 1962 לכבלים ולחוטי-חשמל. ענף תעשייתי זה העסיק ב 
פועלים, ומחזורו הגיע ל 11 מיליון ל״י. מייצרים בישראל 
כבל למתחים עד 12 קילו־וולט. 

1948 .) 1 ,!),!!!ן ,א ; 

011 ; 1948 , 130.1911119 ! 08 > 114601 נן' 1 >ו 6 וז, 3 0 ח > 1 י|}! 1 ' £180 ק 
1 ), 0 ; 1951 ,ס ,^, 

£1(11111 7 ס : 1954 , 1111111011 ו 1 ו! 0 01111 1 ו 0 ו 1$ ו<ז 1 !ת 11 ^ו . €, 

!!110001131(1, €01><11110 ! 1 ) 011 /ס ץ 1 ו 1 ו 111 ו ^( 

(143 ,זוו ; 1956 ,( 14 , 8 , 8 ,־.ז 111 .)!!לץלג! , 1 ) ,< 1 ז)ח 
11 , 4 , ; 1957 ,)/ 1111 /')) 01 ' 11 ^ 1 ) 111 . 1 ) )^ 0 } 5 ' 1 ) 1 1011 ) 01 ,־ 01 ^־] 11 ר 1 ס . 

((:(1.), 51011(10111 110 ■ £11 01 ) 1 -ו 1 )) £1 ■ 101 }(ס 1110 > 1 ז 

1 ) 111 ) ))ה- 1:1 ק £10 ׳!מו־ 1 -) 0 מ 1£1 /£ ,ץ 10 ז 1 ז 1 א .? .ס ; 1957 , 1-1 )) 11 ו^ 

(1 45 , ; 1957 ,)) 1 ) £101 / 0 ! 011 ו 11 )) 11 ו} 1 ן X111, £1((111111 ) 1 ))£ ) 1 -ו (( 

01 111(1(10(111^ 510((1 ת 03 ג) 1€ ת\! : 1958 , 0-157 1 )) 10 ) 011 ) 5 ,) 101 י 
500101^' £01 . 1961 ,) 111001 ) 0011 ) 101 ) 1 \ ,,! 31 ) 616 ־ 

י. ם. ו. 


חשמליים, מכשירים, בפיסיקה ובטכניקה — מכשירים 
מופעלים ע״י כוח חשמלי, המשמשים: 1 . למדידת 
גדלים חשמליים! 11 . לביצוע עבודות מקצועיות בכלי- 
מלאכה! 111 . לצרכי משק-הבית. 

1 . מכשירי־מדידה חשמליים (ממ״ח) — מיו¬ 
עדים למדידה ישירה של כל הגדלים שבהם מאופיין החשמל 
(ע״ע), וכן למדידה בלתי-ישירה של גדלים לא-חשמליים, 
הקשורים לגדלים החשמליים בקורלאציה חד־ערכית — 
בחרושת ובתעשיה, בתקשורת ובתחבורה, ברפואה ובמדעים 
אחרים. הבדיקה הכמותית של התופעות החשמליות היא 
הכרחית להתפתחות המחקר המדעי של החשמל ולהתקדמות 
השימוש המכני בו. ממ״ח הם או מכשירים מראים או 
כותבים או סוגרי מעגל חשמלי. הם מושתתים: 
(א) על פעולה אלקטרוסטאטית! (ב) על פעולתו של הזרם 
החשמלי (פעולה אלקטרומאגנטית, פעולת השראה, פעולת 
חום, פעולה אלקטרוליטית, פעולה על קרן אלקטרונית). 

(א) אלקטרומטרים (ע״ע 
חשמל, עמ׳ 175 ) משמשים למדידת 
הזרם, המתח והקיבול. הפשוטים 
ביותר הם אלקטרומטר-העלה (ציור 
1 ) ואלקטרומסר-המחוג(ע״ע חשמל; 
ציור 2 ). במתחים קטנים סטיית ה¬ 
עלה או המחוג במכשירים אלה פרו¬ 
פורציונית לריבוע המתח. הרגישות 
מגיעה עד כדי 1/10 וולט במתח של 
100 — 150 וולט, ובגלל הקיבול הקטן 
אפשר להגיע לגבי המטען לרגישות 
של יחידת-סקאלה ל ״ 10 קולון. 

רגישות גדולה מזו בשני סדרי- 



צ-ור 1 . א 5 קנורוכ?טר-ע 5 ה 
מ".! :•כ? י 

א ציר הנוע; ב עלד• 
1 -ב; נ מברר (;■פרית 
או עגכרו: ד, מיתקז־ 
הטענה; ד, מיתקן להאר• 
קה או ?הטענת יעוט:■ 
ציאל •ט? (ב) 



229 


חשמליים, מבשיירים 


230 




^ ג 1 דל אפשר להשיג באלקטרו־ 
מטר בעל מתח־עזר (ציור 2 ): 

^ מיתר בע(בי של 1 ! 2 — 1 , שארב( כ 6 
ס״מ, נמתח נגד כוח אלאסמי של 
חוט־קווארצה דק האוחז אותו. הוא 
נע בהשפעת הכוחות הפועלים עליו 
— כשהוא שרוי בפוטנציאל שונה 
ביחס לשני הלהבים הטעונים. ע״י 


ציור 2 . סכסה של 
אלמטרומטר־סיתר 


התאמת מתחים ומרחקים נא 1 תים 
אפשר להגיע לרגישות מאכסימא■ 


לית. הסקאלה נמצאת בתוך מיקרוסקופ, שדרכו צופים 
במיתר. — בסוגים מסובכים יותר של אלקטר 1 מטרים אפשר 
להגיע לרגישות של יחידת־סקאלה לי־ס! וולט או ל״'־ 10 
קולון. 

מכשיר משוכלל מאד הוא אלקטרומטר־הרבי־ 


טיב המכשיר. הרגישות של גאלוואגומטר מוגבלת ע״י 
התנועה התרמית של חלקיו הנעים! זרם או מתח ניתנים 
למדידה, אם הסטיה הנגרמת על ידיהם גדולה ביחס לסטיות 
התרמיות. 

( 2 ) וולטמטרים ואמפרמטרים לזרם ישר 
מבוססים על י אותם העקרונות' כמו הגאלוואנומטר, אלא 
שהסליל המסתובב מוחזק במיסבי־חוד ומומנט־הפיתול נוצר 
ע״י קפיצים לולייניים, המוליכים גם את הזרם לסליל. אין 
הבדל עקרוני בין מד־מתח (וולטמטר) ומד־זרם (אמפר־ 
מטר) — שניהם מבוססים על הפיעולה ההדדית בין מולייד 
שבו זורם זרם חשמלי ובין מאגנט קבוע. הפעולה פרופור¬ 
ציונית לעצמת הזרם, ולפיכך — גם למתח שעל ההתנגדות 
הפנימית של המכשיר. משום כך אפשר עקרונית להשתמש 
במכשיר למדידת זרם גם למדידת מתח. 

כמו־כן ניתן להשתמש באלקטרומטר־המיתר (ציור 2 ) — 


ע ים (ציור 3 ), שבו נגרמים 
שינויי־קיבול ע״י שינויי שטחי 
האלקטרודות. 

(ב) מכשירים למדידת 
זרם. ( 1 ) בגאלוואנומטר 
גורמת פעולה אלקטרומאגנטית 
של זרמים לסטיה של חלקים 
ניידים. בגאלוואנומטרים שונים 
אפשר להגיע לידי מדידת מתח 
של "'־ 10 וולט או של עצמת־ 
זרם של "'־ 10 אמפר. יש שני 
סוגים של גאלוואנומטרים — 
של סליל מסתובב ושל מאגנט 



ויוי^---יויו׳^- 


ציור 3 . אלקטרוסטר־ או 
וולטמטר־רביעים 
* = מתח ^מדידר 


בשינוי החיבור — כבוולטמטר־מיתר (ציור 5 ) 
למדידת המתח; והוא-הדין באלק־ _ י 
טרומטר-הרביעים (ציור 3 ). 1 

( 3 ) ו ו ל ט מ ט ר י ם ואמפר־ ן 1 1 ^ 1 

מטרים לזרם־חילופין הם, 11 1 

למשל, מכשירי ברזל רך, 


י ■"חו 

שבהם פח־ברזל מוסט ממצב מנוח¬ 


תו ע״י שדה מאגנטי, הנוצר ע״י ן 


סליל קבוע שדרכו זורם זרם. ב מ ד- 

-ו|ו|ו} -ו|וןו)- 

זרם הפועל לפי עקרון זה (ציור 


6 ) מצויות שתי חתיכות־ברזל ממו¬ 
גנטות — אחת [ 2 ] ניידת הקשורה 
לציר הנושא מחוג, והשניה [ 3 ] 


ור ו־ז וו^טמטר־מיתר 
* = הטתח הנסדד 


מסתובב. בדרך־כלל נמדדת סטיית הגאלוואנומטר באמצ¬ 
עות מראה, הקשורה לחלק הנע שלו. במכשיר מסוג זה 
(ציור 4 ), חוט דק, שאליו מחוברת מראה, אוחז סליל 



ציור 4 נאלוואנוסטר־סראה 
ימין: המכשיר; ׳;)סא 5 ; סנטה 


המיוצב מלמטה, וזרם מועבר לסליל המסתובב, השדה נקבע 
ע״י מאגנט ( 5 נגד המומנט הפועל על הסליל פועל 
מומנט-הפיתול של החוט. תנאי שיווי־המשקל הוא: 
(ם—קבוע-הםיתול, 1 —עצמת-הזרם, ז׳ — זווית-הסטיה, 
^ — מכפלת־האינדוקציה המאגנטית במספרם ושטחם של 
ליפופי-הסליל); הסטיה פרופורציונית לעצמת־הזרם. רגישות 
הגאלוואנומטר למתח, לזרם ולמטען (גאלוואנומטר באליס- 
טי) תלויה בקבוע-הפיתול, בשדה, בשטח הסליל, בריסון, 
בהתנגדות הפנימית והחיצונית ובזמן־התנודה — הכל לפי 


קבועה! הן דוחות זו את זו בעקבות מיגנוט בשדה מאגנטי 
הנוצר ע״י זרימת זרם חשמלי בסליל [ 1 ]. החלק הנייד, 
ועמו המחוג, מסתובב מחמת כוח־דחיה זה נגד כוח־הפיתול של 
הקפיץ [ 4 ].במכשיר זה הסטיה פרופורציונית לריבוע הזרם. 

במכשירים בעלי סליל מסתובב משתמשים — בעזרת 
מישרים — גם למדידת הזרם והמתח בזרם־חילופין. 

( 4 ) האלקטרודינמומטר מורכב משני סלילים, 
שדרכם עובר זרם חשמלי! סליל אחד מסתובב בשדהו של 



ציור ס. נא?וואנומטר־כ?י? (מכשיר ברז? רר) 

יסיז: המכשיר בחתר; שניא?; הסיבנד בחתכי אורך ורוחב דיאנראסתיים 
4 כליל־ה׳שרה; 2 ברזל נייד; !:.ברו? יזנוע; 4 .קפי־ז; <־. מכוון־רמחונ 






231 


חשמליים, מכשירים 


232 


השני בגלל הכוחות המאגנטיים 
ההדדיים. מכשיר זה יכול לשמש ־— 

בחיבורים שונים — כמד־מתח, כמד* 

זרם וכמד־הספק (ציור 7 ). 

(ג) כמות־החשמל נמדדת 
ע״י ו ו ל ט א מ ט ר, שהוא תא אלק¬ 
טרוליטי, שבו נקבעת כמות המשקע 
המתכתי או כמות הגאז המופרש 
ע״י זרם חשמלי מאלקטרו*ליט (ע״ע 
אלקטרוליזה, עמ׳ 788 ), או ע״י 
מונה אמפר־שעות. 

(ד) מונה וט־שעה. המונה 
החשמלי משמש למדידת האנר¬ 
גיה החשמלית המסופקת לצרכן. 

אילוטרורינאסוסטר , , , 

הוא מיוסד על הפעולה של שני 
שדותיחילופין מאגנטיים, הנוצרים ע״י סליל־מתח וסליל־ 
זרם. סידור זה יוצר במוליך — המסוגל להסתובב על 
ציר ^ זרמי-השראה וגורם למומנט־סיבוב! מומנט זה פועל 
נגד האטה הנגרמת ע״י מאגנט קבוע. במוליך מתקבלת 
מהירות-סיבוב פרופורציונית להספק החשמלי. 

ביבל׳ ע״ע חשמל; וכן; .־ 1 ^ 61 ? . 1 \ .^ 1 

. 1951 .) 1 

ב. ז. פ. 



11 . במכשירי-עבודה חשמליים (מע״ח) מחו¬ 
ברים החלק המניע (החשמלי) והחלק המונע (המכאני) 
למערך אחד, נוח לעבודה. החיבור המכאני בין שני המרכי¬ 
בים העיקריים האלה יכול 
להיות קשיח, גמיש או בעל־ 
פרקים. 

מע״ח מאפשרים ביצוע 
עבודות במהירות ובדייקנות 
וללא מאמץ גופני ניכר. הפ¬ 
עלתם אינה מותנית במקצו¬ 
עיות. הספק מע״ח מקצועיים 
אינו עולה על 1/4 ! קילוואט. 

הפעולות הניתנות לבי¬ 
צוע בעזרת מע״ח הן; קידוח 
חורים, חיתוך תברוגות, ני¬ 
סור, חיתוך לוחות בקו ישר 
או עקום, השחזה והברקה, 
כירסום, סגירת אומים ובר¬ 
גים ופתיחתם, שאיבה והתזה 
של נוזלים (צבעים, חמרי-הדברה וכד׳), ועוד. 

מחלקים את מהעה״ח לפי סוג ההנעה: (א) בעלי הנעה 
אלקטרומאגנטית? (ב) בעלי מנועים חשמליים — מנוע 
אוניוורסאלי או מנוע תלת־פאזי (ע״ע מנועים). 

(א) במכשיר הפועל לפי העקרונות של שדה אלקטרו־ 
מאגנטי נע גרעין־ברזל בשדה־חילופין הלוך־וחזור בהתאם 
לתדירות הזרם ן זוהי דרך יעילה להפעלת בוכנה של 
משאבה, כשהנוזל נלחץ דרך נחיר מתאים. (ב) סגולותיו 
של המנוע האוניוורסאלי הם: מספר סיבובים גבוה — עד 
כדי 35,000 לדקה, דבר המאפשר יחס גבוה בין ההספק 
האפקטיווי למשקלו של המנוע; הפחתת סכנת שריפתיהלי- 
פופים בעת העמסת-יתר של המנוע; ויסות עצמי של 



ץיור מקרח חשנו?' 



ציור 0 . משחזה פנרמאטית 


המכשיר, משום שמספר הםיבובים קטן עם עליית העומס וגדל 
עם ירידתו: אפשרות חיבור המכשיר לרשת חד-פאזית 
(רשת־מא 1 ר). — יתרונותיה של ההנעה התלת-פאזית הם: 
מספר סיבובים קבוע כמעט לגבי כל העממים של המנוע, 
ומשום כך — יעילות רבה של מכשיר זה לעבודות השחזה 
(ע״ע, עמ׳ 501 ); יציבות מכאנית רבה יותר של המנוע, 
וכתוצאה מכך — אורך־חיים גדול יותר: המנוע התלת-סאזי 
אינו גורם להפרעות בשידורי ראדיו וטלוויזיה ואינו מצריך 
שימוש באמצעים מיוחדים למניעת תופעות־לוואי לא-רצויות, 

היום תופסים מקום יותר ויותר מכשירים המצויידים 
במנועים לתדירויות גבוהות. הם מאחדים את הסגולות של 
שני סוגי המנועים לזרם בעל תדירות סטאנדארטית של 50 
הרץ: הספק גבוה במכשיר בעל משקל נמוך, מספר סיבובים 
קבוע־למעשה, מ 1 מנט-התנעה גבוה, חוסר רגישות לתנאי־ 
תיפעול קשים, אורך־חיים רב והוצאות-אחזקה צנועות. 
במנוע דו-^קטבי בתדירות של 200 הרץ ניתן להשיג כ 12,000 
סיבובים לדקה והספק הגדול פי ארבעה בהשוואה למנוע 
רגיל. התדירויות המקובלות הן 200,150 ו 300 הרץ, ומקבלים 
אותן באמצעות מערכות שיניים הניזונות מרשת של 50 הרץ. 

מע״ח הנקראים "מזוודות־קומבי" מכילים מקרחת-יד 
חשמלית בעלת שתי מהירויות ומערכת שלימה של כלי-עזר 
ואביזרים מיוחדים להרכבתם על המקדחה. מערכת זו מאפ¬ 
שרת, נוסף על עבודות קידוח, ביצוע פעולות חריטה, כירסום, 
ניסור, השחזה, הברקה, גיזום וכר. משתמשים במיתקנים 
אלה בעיקר בעלי-מלאכה בעבודות־חוץ. 

רוב מע״ח נתונים להרכבה על מנוע חשמלי אחד, שיכול 
לשמש להגעתם. יש מע״ח שהמנוע שלהם מורכב על עגלה 
קטנה, והוא מחובר ע״י ציר גמיש לכלי־העבודה: כרסום, 
מכשיר־ליטוש וכד. משתמשים במיתקן בזה לעבודות־גמר 
עדינות של מיבלטים ותבניות. יתרונו — המשקל המועט 
של הבלי המוחזק בידו של הפועל. — דומה למכשיר זה 
מבחינה עקרונית המקדחה הדנטאלית. ההבדל העיקרי הוא 
שבמקומו של הציר הגמיש באה תמסורת בעלת פרקים 
קלת־משקל, המאפשרת עבודה נוחה בשלושת הממדים. 

בדומה ל״מזוודות־קומבי״ פותחו מע״ח ביתיים — מעין 
בית־מלאכה זעיר לאחזקת משק־הבית. המכשירים האלה, 
הנקראים "עשהו בעצמך" ( £1£ ?- 1 ג 01 ץ ן! סח), מופצים בעולם 
במיליונים של יחידות. 

לשם בטיחות המפעילים מפני הלם חשמלי מקבלים מע״ח 
הארקה וגם מעטה מבודד בין החלק החשמלי והבית המתכתי. 



233 


חשמליים, מכשירים 


234 


יש גם מכשירים שבתיהם עשויים חמרים פלאסטיים, בעלי 
תכונות של מבדרים חשמליים (ע״ע). — להזנת מע״ח מקו¬ 
בלים מתחים שאינם עולים על 250 וולט, וקיימים תקני־ 
בטיחות למניעת הפעלת מע״ח במקומות רטובים — פרט 
לסוג מיוחד, המותאם למתח של 12 וולט. 

ה. סר. 


ל ו וז 1 


הספקים של מכשירים, מכונות ומפעלים 
חשמליים 

(בוואט = .■ו 5 מ >< אמ 6 ר,ו 

״' 10 

סף גירוי־השמע במקלט־טלפון 

י־ 10 

קליטת־אנטנד, בראדיו 

0.5 

נורה זעירה 

2 

מנורת-אופניים 

5 

פעמון ביתי 

60 

נורה לשולחן-נתיבד, 

200—100 

מנוע של מכובת-תפירה חשמלית 

500—200 

מגהץ חשמלי 

10^—10^ 

מנוע של מעלית חשמלית 

10^ 

מנועים של מכונות חקלאיות 

> 10 —י 10 

מנועים של חשמלית 

' 10 —״ 10 

משדר־דאדיו גדול 

10■ 10" 

קטר חשמלי 

10' 

כבשן חשמלי (קשת חשמלית) 

״ 10 —י 10 

כור אטומי גדול 

עד * 10 

מסעלי-כוח גדולים 


111 . המכשירים החשמליים הביתיים (מח״ב) 
ניתנים לסיווג לשתי קבוצות: (א) מכשירים תרסיים; 
(ב) מכשירים מכאניים. 

(א) מח״ב תרמיים להעלאת הטמפרטורה 
כוללים מכשירי בישול, חימום, הסקה, גיהוץ וייבוש. כולם 
מבוססים על ניצול חום־ג׳אול (ע״ע חשמל, עמ׳ 184/5 ) : 
האנרגיה החשמלית הופכת לחום בגוף התנגדותי מתכתי 
(עפ״ר חוטי כרום־ניקל) או בגוף קראמי, כשתמורת קוט״ש 
חשמל מתקבלות 859 קלוריות גדולות. החום נמסר לחומר 
המחומם ע״י הולכה, העברה או קרינה. יש מח״ב המעבירים 
את החום לשימושו מיד עם הפקתו, ויש מכשירי־צבירה ^ 
שבהם עובד פדק־זמן ממושך בין הפיכת החשמל לחום ובין 
השימוש בו! בסוג השני של מח״ב משתמשים לשם ניצול 
תעריפים מוזלים של חשמל ממנים קצובים (זרם־לילה — 
ע״ע חשמלי, כיח, עמ׳ 217 ). 

במכשירי-בישול החום המופק במוליך מבודד 
נמסר עפ״ר לכיסוי מתכתי, שממנו הוא עובר ע״י הולכה 
לכלי־הבישול, או נמסר במישרין ע״י קרינה אל דברי־האוכל. 
ה תעשיה החשמלית פיתחה כלים כאלה לרוב — מסיר־ 
בישול, קומקום חשמלי וכף חשמלית עד לכיריים ותנורים 
חשמליים. — בסירים וקומקומים חשמליים נמצא גוף־החימום 
בתחתית ; כף־חשמלית היא גוף חימום הטובל בכלי־בישול.— 
החלק הפעיל של כיריים חשמליים הוא דיסקה, בדרך־כלל 
מברזל־יציקה, ובתוכה חוטי־התנגדות מבודדים ע״י חומר 
קראמי. דיסקה זו פועלת במידה מסויימת כצובר של חום, 
המועבר לתבשיל דרך דפנות הסיר. — תנורי־אפיה חשמליים 
הם מכלים סגורים, בעלי גופי־חימום בדפנותיהם. גופי- 
ההתנגדות של מכסי־קרינה פולטים קרניים אינפרה־ 
אדומות, הנספגות ע״י הגוף המוקרן ומחממות אותו. 


סוגים רבים של כלי-בישול חשמליים מצויידים בתר¬ 
מוסטט (ע״ע), המפסיק את הזרם באופן אוטומאטי 
כשהטמפרטורה מגיעה לרמה קצובה מראש, או בשעוגים- 
מפסיקים השמים קץ לבישול כעבור פרק־זמן קצוב. — 
הדוד החשמלי להכנת מים חמים בכמויות גדולות (לדירות 
או לבתים) אינו אלא קומקום חשמלי גדול, המחובר לתרמו- 
סטאט. 

הכר והשמיכה החשמליים, וכן המגהץ החשמלי, 
מוסרים את החום המופק בהם ע״י הולכה! הם מצויירים, 
בדרך־כלל, במיתקן לוויסות הטמפרטורה. על המגהצים 
החדישים ועל מכונות-הגיהוץ מורכב לפעמים מכשיר-התזה 
למים או מיתקן לפליטת אדי-מים לשם הרטבת הכבסים תוך 
כדי הגיהוץ. 

ההסקה החשמלית מצטיינת בנוחותה, בנקיונה וב¬ 
היעדר כל זיהום של האוויר. מבחינים בין תנורים לפעולה 
ישירה — שבהם גוף־החימום מעביד את חומו במישרין 
לאוויר, ובין תנורים לפעולה עקיפה — שבהם החום נמסר 
לנוזל (שמן, מים) הזורם בתוך מערכת-צינורות (ראדיא- 
טור — ע״ע הסקה, עמ׳ 896/7 ). במקרה השני נעשה החימום 
בטמפרטורה נמוכה מזו של גוף-החימום, אבל בשטח גדול 
בחרבה, ובדרך זו מושגת אחידות בחימום החדרים. בזמן 
האחרון משתמשים גם בקרינת-חום מתקדת־החדר, שדרכה 
נמתחים חוטי-חימום. בתנורי־צבידה מחממים (בזרם-לילה) 
כמויות גדולות של חומר קראמי חסין-אש, שאינו פולט את 
חומו לסביבה אלא באיטיות (במשך היום). כמו-כן משתמ¬ 
שים בתנור של קרינה אינפרה־אדומה. 

מה"ב להנמכת הטמפרטורה הם המקררים 
ה ח ש מ ל י י ם. הם מיוצרים לפי 2 דגמים עיקריים: ( 1 ) בעלי 
מדחסי־בוכנה! ( 2 ) בעלי מיתקני-ספיגה. המדחס ב( 1 ) צמוד 
למנוע חשמלי חד־פאזי, וכחומר־קירור משמש עפ״ר דיכלור- 
דיפלואור־מתאן (פריאון־ 12 ),שהוא— בהתפשטותו ביציאתו 
מןיהקבל מתקרר עד ל ״ 10 , ולפעמים עד ל ■= 18 — 15 -. 
טמפרטורה זו מנוצלת בתא-ההקפאה, ואילו טמפרטורת 
הארון מוחזקת ע״י תרמוסטאט בסביבת ״ 5 — 0 . ב( 2 ) מנו¬ 
צלת קליטת החום מן הסביבה בעקבות התאיידות נוזל! גם 
כאן מתקבל הקירור ע״י התפשטות גאז הנמצא תחת לחץ 
גבוה, אלא שכאן אין הוא נדחס מכאנית אלא מרוכז ע״י 
ספיגה בגוזל, כגון אמ 1 ניה במים, וע״י חימום התמיסה 
מפרידים בלחץ גבוה בין הגוזל ובין הגאז המומס בו. יתרונו 
של ( 2 ) הוא שאין בו מנוע, ולפיכך הוא עובד ללא רעש 
וכמעט ללא בלאי; אולם צריכת החשמל בו גדולה מזו 
שב( 1 ). 

(ב) מ ח "ב מכאניים מקנים אנרגיה קינטית לציד 
מסתובב לשם ניצולה להפעלת כלים שונים — מכובות־ 
כביסה, שאבקים, מערבלים וכד׳. מכונות-הכביסה, 
שהגיעו לתפוצה נרחבה, פותחו לפי דגמים רבים. המקובל 
ביותר הוא מיתקן בצורת תוף בפול; תוף פנימי מחורר, 
המסתובב על ציר אפקי ולתוכו מכניסים את הכבסים, ותוף 
חיצון, שדרכו מוכנסים מי-הסבון ומי-השטיפה. מכונה זו 
יכולה לשמש גם לייבוש: התוף הפנימי הופך לצנטריפוגה, 
שבה נפרדים המים מן האריגים! שארית המים מסולקת ע״י 
פעולת מסחטה. האוטומאציה של מכונות־הכביסה הביתיות 
הגיעה לשיכלול רב מאד: ע״י לחיצה על כפתורים אפשר 
לכוון את הפעולות השונות של המכשיר — את החימום 




235 


חשמליים, מכשירים 


236 





סקרר 




בידיים 



סכונת״בביסה 



מזגךאוויר 


ציור סן. מביעירי״תישבול בית״ם מתוצרת ישרא 5 


והכיבוס, את השטיפה והייבוש — לפי זמנים קצובים. — 
על השימוש הרב במכוגות־כביסה מעידה הטבלה: 


ל וח 2 


אחוז מכלל 
האוכלוסיה 

מספר המשפחות בעלות 
מכונות-כביסה בישראל 

שנה 

9.1 

44,000 

1958 

12.2 

62,000 

1959 

15.8 

82,000 

1960 

18.3 

100,000 

1961 


109,000 

1962 


מעריכים את ערך הייצור של מכונות־כביסה בישראל ב 1961 
ב 6 מיליץ ל״י. 

ב ש א ב ק יונק מאוורר מסתובב את האוויר המזוהם 
לתוך כילי־קיבול, להשגת ניקוי מעולה מתיז המכשיר — 
בפעולה הפוכה — לפני השאיבה חומר־ניקוי מוקצף על 
החפץ שיש לנקותו. — מכונה לשטיפת רצפות צוברת 
מים מעורבים בדטרגנטים בתוך כלי־קיבול ומזרימה אותם 
על פני הרצפה,'רוחצת אותה בעזרת מברשות מסתובבות 
ומייבשת אותה ע״י שאיבת הנוזל בחזרה לכלי־הקיבול. — 
ריסוק אשפה נעשה במכונה בעלת סכינים מסתובבות: 
הרסק נשטף ישר לביוב. — מכונה לשטיפת כלים 
היא בעלת בית־קיבול סגור, ובתוכו כלוב מסתובב לאט על 
ציר מאונך, הכלים עוברים תחת סילוני־מים רבים מעורבים 
בדטרגנטים: ייבושם נעשה באוויר המוזרם ע״י מאוורר. 

המערבל, המקובל מאר במטבח, מורכב ממנוע חשמלי 
בעל קולקטור, המאפשר את ויסות התנועה הסיבובית: 
אפשר לחבר לו מכשירי־עזר לחיתוך, לריסוק, לטחינה 


וללישה של מזונות, למיצוי פירות, לפתיחת קופסות־שימורים 
וכיו״ב. 

תשלובת של מיתקן תרמי ומיתקן מכאני מופעלת 
במזגני־אוויר ביתיים שונים. במאוורר הפשוט מונע 
מדחף, המעורר זרמי־אוויר: מאוורר־הלון שואב אוויר מן 
החדר החוצה או אוויר צח מן החוץ לתוך חדר. מכשירים 
משוכללים יותר מסוגלים לחמם את האוויר המנושף על 
ידם — לפי עקרון זה פועל גם מ י י ב ש ־ ש ע ר ו ת או 
לקרר אותו, תוך כדי ביצוע חילוף־האוויר בחדר, כשמובטח 
הקשר לאוויר שבחוץ. עיקרו של מכשיר זה הוא מכונת־מדדוס, 
הדומה לזו של מקרר חשמלי (ר׳ לעיל), אלא שעצמתה 
גדולה פי 20 — 30 . צינון האוויר מושג ע״י העברתו על פני 
מפת־מים: החום לאידוי המים נלקח מן האוויר, ועי״כ 
מונמכת הטמפרטורה שלו. המצננים מפסיקים את פעולתם 
כשהרטיבות היחסית מתקרבת ל 100% . 

נוסף על מכשירים אלה פותחו עוד מספר גדול של אבי¬ 
זרים קטנים מונעים בחשמל, המקילים על חיי הפרט, ביניהם: 
מתיזי־בשמים קטנים וגדולים; מברישי־שיניים בעלי ויברא־ 
ציה: מכונות־גילוח וכד. מכונות-ה גילוח החשמליות 
פועלות כמספריים: השיער חודר דרך רשת חרורה, שהיא 
הסכין הקבועה, ונגזז ע״י סכין מסתובבת או מתנודדת. על 
השימוש במכשיר זה אינו חל איסור הגילוח בתער שבהלכה. 

המיכון של משק-הבית הפרטי, שנתאפשר הודות לפיתוח 
האלקטרוטכניקה, הוא גורם חברתי ניכר: הוא תנאי חשוב 
לשילוב האשה המודרנית בחיי הייצור והעבודה, והוא הפך 
לסמל של רמת-החיים המודרנית. הייצור של מח״ב יכול 
לשמש כמודד לפיתוח המשקי הכללי של ארצות מתקדמות. 















237 


חשמלייס, מכשיירים — חתוד 


238 


באה״ב ייצר ענף זוז ב 1963 כססס, 15,200 מח״ב בש^וי של 
4.2 מיליארד דולר. 

ייצור מכשירים חשמליים ביתיים (באלפי יחידות) 


(1964) 


מכונות- 

כביסה 

מקררים 

חשמליים 

ארץ 

4,030 

4,125 

אה״ב 

2,600 

3,000 

יאפאן ( 1963 ) 

1,100 

2,500 

איטליד. 

1,250 

1,700 

גרמניה 

820 

1,050 

צרפת 

1,368 

879 

בריטניה ( 1963 ) 


התפתחות תפוצת מכשירים חשמליים 
ביתיים (צרפת: ב% של בתי־אב) 


1964 

1954 

מכשיר 

50 

7.5 

מקררים חשמליים 

37 

8.5 

סכונות־כביסד, 

40 

14.0 

שאבקים 


בישראל, שהיא בעלת רמת־חיים בינונית, מתחלקת צריכת 
החשמל הביתית בין 2/3 להזנת מח״ב ובין 1/3 למאור! 
חלקה של הראשונה גדל במהירות משנה לשנה. 
וע״ע חשמלי, כח, עמ׳ 215 , טבלה 6 . 

, 59 ('! 

ה. מר. 

חתוך, במכניקה — הפרדת גוף שלם לחלקים באמצעים 
מכאניים מופעלים ביד, בכוח חשמלי, הידרולי 
וכר, כשלפחות חלק אחד מיועד לשימוש ישיר או לעיבוד 
נוסף, ואילו השאר מהווה פסולת או נפולת. חותכים, גוזרים, 
מנסרים ומנקבים: נייר וקרטון! פחים, מוטות, צינורות, פרו־ 



ציור 1 . צורוח חית,־ר 


פילים מתכתיים! בולי־עץ וקרשים; שיש, יהלומים ואבני-חן! 
חמרים פלאסטיים, אריגים, עור ועוד. 

אחוז הנפולת ניתן להקטנה ע״י תיכנון נכון. בח׳ דיסקה, 
שקטרה ( 1 , מריבוע (ציור 1 א), חלקה של הנפולת (^} 
הוא 21.4% (= 100 א (־ס:—-ם)]). ניתן לחסוך 
הרבה חומר ע״י ח׳ דיסקות מלוח שלם (לפי 1 ב), או ע״י 
ח׳ צורתי בעיבוד סרט (לפי 1 ג). אפשר לנצל את הנפולת 
של ייצור דיסקות לקבלת טבעות או דיסקות בעלות קוטר 
קטן ללא כל יציאות נוספות לעבודה ולחומר (לפי 1 ד), וב¬ 
דומה לכך— לייצר את הפחית הרוטורית של מנוע חשמלי 
מהנפולת של הפחית הסטאטורית ( 1 ה). על אותם עקרונות 
מבוססת גם גזירה חסכונית בתעעזיית ההלבשה וההנעלה. 

מבחינה טכנית מתחלקים תהליכי הח׳ ל 2 סוגים: ( 1 ) ח׳ 

ע״י הפעלת כוח-גזירה, המנתק את הקשר בין החלק השי¬ 
מושי ובין הנפולת לאורך קו־הח׳! ( 2 ) ע״י פירור נפח 
מסויים של חומר לאורך קו-הח׳ (שיבוב). 

( 1 ) ההפרדה ע״י כוח־גזירה מבוצעתע״ילחיצת 
החומר בין הזוויות החותכות של שני להבים (ציור 2 ), עד 
להתהוות מעממים העולים על חוזק החומר. חדירה שטוחה 

של הסכין ורפורמאציה קטנה 
חותכות את החומר. העומק 
של החדירה הנדרשת גדל 
ביחס הפוך לעובי הלוח 
הנחתך; בח׳ פחי פלדה רבה 
בעובי של 25 מ״מ מספיקה 
חדירה בשיעור 25% מהעובי, 

בפחים של 10 מ״מ — חדירה 
בשיעור של 44% , ובפחים של 5 מ״מ — של 56% . ע״י 
השחזה-באלכסון של הקו החותך של אחד משני חלקי המכ¬ 
שיר מתקבלת פעולת מספריים, שהיא אמנם מקטינה את 
כוח הח׳, אבל מגדילה את מהלך הסכין, דבר המאפשר 
שימוש בציוד קל וזול יותר. 

לעבודות ח׳ משמשים מכבשים אוניוורסאליים למיניהם, 
המפעילים מכשירים שונים, פשוטים, פרוגרסיוויים וכו׳ לח׳ 
עגול או צורתי או לח״ ישרים וקצרים (טבלה: 1 , 2 ). ניתן 
להחליף את המחצית החיצונה של מכשיר־הח׳ בכר של גומי, 
שלתוכו נלחץ הפח ע״י סכין(עפ״ר לח׳צורתי) (טבלה: 3 ). 
מכבשי-ח׳ סטאנדארטיים נבנים עד להספק של 40 כ״ס. 
נבנים גם מכבשים מיוחדים לח׳, בעלי מהלך קצר ומהירות 



ציוד 3 . כזכביע יסז 1 ו 5 ה סהידוז 










239 


חתור 


240 



גבוהה (ציור 3 ). בכל סיבוב של המכבש ניתן לקבל, למשל, 
זוג של פחיות של סטאטור ורוט 1 ר של מנ 1 ע חשמלי, בעזרת 
מכשיר ת׳ פרוגרסיווי. 

יש דגמים רבים של מספריים לח׳ מתכות וחמרים אחרים < 



צ־ור 4 . נזספרי־גי^יוטינה 


מהם — בעלי תנועה טראנסלאטורית של הסבין, כגון 
במספרי־גיליוטינה ןטבלה; 4 ; ציור 4 ) וכמכונת ניקוב וח׳ 
(ציור 5 ), המיועדת במיוחד לתעשיית־המתכת הזעירה; ובן 
במספרי־כירסום (טבלה: 5 ), שבהם מבצעת הסכין העליונה 



ציור 5 . מכונת ניקוב !חיתוך 

תנועה ויבראציוגית בתדירות של 2,000 — 2,500 תנודות 
לדקה במשרעה של 3-2 מ״מ! ע״י כך מתקבל מספר רב 
של ח״ קצרים, המאפשר קווי־ח׳ לפי עקומים. — מספריים 
בעלי תנועת־סכין סיבובית וטבלה: 6 ׳ 7 ; ציור 6 ) נותנים 



ציור 0 . מספרי־״תני:׳/ בע?י תנועת־סכין סיבובית 








241 


חתוך — חתרר־וזזהב 


242 


קווי־ח׳ ישרים. קדח׳ עגול מתקבל בעזרת מספריים סיבו¬ 
ביים, כשהלוח מוחזק במיתקן המאפשר לו תנועה סיבובית 
על ציר שמרחקו מן הסכינים הוא כאורך הרדיוס המבוקש 
(טבלה: 8 . 9 , 10 ). — בקילוף גזעי־עץ בתעשיית עץ לבוד 
ע 1 בי הקלף מווסת ע״י ההתקדמות של הסכין כלפי מרכז־ 
הגזע בסיבוב אחד של הגזע (טבלה: 11 ). 

( 2 ) ח׳ ע" י שיבוב של כמות־חומר קטנה (בעיקד 
של מתכות) לאורך קו־הח׳ נעשה בעזרת כלי־ח׳ חד־להביים 
או רב־להביים. התהליך הראשון הוא למעשה חריטה או 
הקצעה? השני הוא כירסום, וניתן להיעשות בעזרת כל מחרצה 
או ע״י מכונות־ח׳ מיוחדות, שתנועתן היא; (א) תנועת הלוך 
וחזור, (ב) טראנסלאטורית רצופה, (ג) סיבובית. (א) מסור 
בצורת סרט־פלדה משונן מתוח במסגרת בצורת "ח", המונעת 
בכיוון אפקי ע״י מנוע חשמלי וגל־ארכובה או באופן הידרולי. 
המסור חותך בכיוון אחד בלבד בחומר המוחזק במלחציים, 
והמסגרת מתדוממת בדרכה חזרה. מכונות אוטומטיות משח¬ 
ררות את החומר עם גמר ח׳ אחד, מקדמות אותו באורך 
הדרוש, סוגרות את המלחציים וממשיכות בח׳ השני. מכונה 
לניסור גזעי־עצים פועלת לפי אותו העקרון! תנועתה היא 
אנכית, ומערכת מסודים מוחזקת במסגדתה המלבנית, 
למסורי־שיש, שהם סרטי־פלדה ללא שיניים, יש תנועה 
אפקית! הוכנו גם מסורים בעלי שפה משוננת, מצופה אבקת־ 
יהלומים (ציור 7 ). — (ב) במסור־סרט נעה חגורת־פלדה 
משוננת בשפתה האחת על הקפיהם של שני אופנים בעלי 
צירים מקבילים. מכונה זו מאפשרת ח" ישרים או צורתיים 
במתכות, בעץ, וכד׳. מסורי־סרט אפקיים מיועדים בעיקר 
לח׳ מתכות בח" ישרים. ב״חוט־ההדים", המשמש לח׳ גושי־ 
סלעים במחצבות, בא במקום הסדט חוט־פלדה מיוחד בעל 
אורך המתאים לתנאי תיפעול המחצבה. — (ג) מסור סובב 
בהנעה חשמלית (ציור 8 ) הוא למעשה כרסום בעל יחס 
גבוה בין קטרו לעביו. בח׳ פלדה, קרשי־עץ, פרופילים של 
אלומיניום וכד׳ מוחזק החומר, והמסור נע לקראתו. גם 
לח׳ קרשים משתמשים במסורים הנעים לקראת החומר 
המוחזק. לפי אותו עקרון פועלות מכונות־ח׳ בעלות אופני־ח׳ 
דקים אבראזיוויים על בסים של בקליט או גומי. לניסור 
יהלומים משמש מסור שהוא דיסקה של ארד, המנסרת בעזרת 
אבקת־יהלום. באופני־ניסור המכילים אבקת־יהלום כחומר 
אבראזיווי, משתמשים הרבה לח׳ שיש, שחם, בזלת וכו׳. 



עיור 7 . חיתור ב 5 וס- 2 'ש ע״י ריפקה מעופה אכקינ-יהיוש 



עיור 8 מכונת־תיתור נעלת ממור מובב 


ח׳ ע" י חימום. העלאת הטמפרטורה לאורך קו־הח׳ 
גורמת להקטנת החוזק המכאני ולהתהוות חריץ ללא מאמץ. 
האמצעים להעלאת הטמפרטורה הם: (א) חיכוך המתהווה 
בין הגוף הנחתך ובין סרט־פלדה או אופן — בצורת דיסקת- 
מתכת בלתי־משוננת — הנעים במהירות רבה. — (ב) להבות 
של מימן־חמצן(ע״ע גז רועם) או אצטילן־חמצן(ע״ע אצטילן). 
החומר לאורך קו־הח׳ ניתך וגם נשרף, וחום־הבעירה מוסיף 
להעלאת הטמפרטורה. בשיטה זו ניתן להשתמש לח׳ סגסוגות 
ברזיליות בלבד, משום שתחמוצות־הבחל ניתכות בטמפרטו¬ 
רות נמוכות-יחסית ואינן נוטות ליצור קליפות מגינות על 
פני המתכת. בשיטה זו מתהווה חריץ רחב, שבדפנותיו ניכ¬ 
רים סימני הבעירה; לפיכך אין להשיג בדרך זו דיוקים 
גבוהים. השיטה מקובלת בח׳ לוחות-פלדה עבים לבניית 
דוודים וגופי-אניות. פותחו מיתקנים שבהם מונחה מבעיר 
הח׳ ע״י שבלונה. לאחרונה הוכנסו לשימוש במספנות מית¬ 
קנים אלקטרוניים, המעבירים במישרין את תרשים השירטוט 
ללוח הנחתך. — (ג) קשת חשמלית, המתהווה בין הגוף 
הנחתך (אם הוא מוליך חשמלי) ואלקטרודת־פחם. בשיטה 
זו ניתן להשתמש במקרים שאינם דורשים ח׳ מדוייק ונקי. 
עובדים בזרמים של 350 — 800 אמפר, הכל לפי עובי הגוף 
הנחתך ומהירות הח׳ המבוקשת — שהיא נעה בין 4 דקות 
למטר בפחים שעבים 10 מ״מ ובין 200 דקות למטר בח׳ 
לוחות בעובי של מ) 3 מ״מ. 

^ 11171 ) €1 ^ 111 ) זנ\. €[)מוע 0 ו 1 *ר 

.£ ,־'*( 31 ^* 1 ,,^ 00 ^ 11 ) 171 )^ 1 ^ 7 {^{ץ!^.) 4 .-ץ 1., '1'1}€ 0x >נ :•׳^' 4 ^ 11 

. 11 . 6 ; 50 ^ 1 .:■ 001 ^ 177111 )^ 1 $$')■{^ 1 ־)■־)'* זסי / : 61 . י : 115 )ן 

מ 0 ><^ז. 0 ד. x0 סח ^נ 911 !' 380 קז^^ 

.^ 1959 

י. מ. ו, 

חתוך־הזהב (לאט׳ בשעג 31 ס״פש;!), בגאומטריה — 
חלוקת קטע (ג = 6 \,) ל 2 חלקים, באופן שיחם החלק 
הקטן ( 8£ ) אל החלק הגדול (£\ 7 ) שווה ליחסו של החלק 
הגדול אל הקטע כולו: 48 ,:£^, = £^: £8 (ציור 1 ). כדי 
לחלק את הקטע לפי חה״ז בונים משולש ישד־זווית, שניצביו 
הם ג ( 6 ^■) ו ל ( 60 ): מקצים את הניצב הקטן על היתר 

(מס) ואת שארית היתר 
(מ^) מקצים על 1 ; (£.(/). 

בניסוח אלגברי — אם נניח 
את אודך הקטע ב כיחידה 
ונטמן את חלקו הגדול ב\ — 

חה״ז הוא פתרון המשוואה 






243 


חתוך־הזהכ — חתול־הכית 


244 


1 ^ 

x 1-x 


או 0 = 1 - x + ־\! 


מכאן: - x . מספר זה הוא איראציונאלי(״. 0.618 ). 

אפשר לקרב אותו בדיוק הולד וגדל ע״י השברים 3/5 , 5/8 , 

13/21,8/13 _(לפי טור־לאמה !שבתב.!], שבו כל איבר — 

החל מן השלישי — שווה לםכום שני האיברים שלפניו: 


3 , 5 , 8 , 13 , 21 ...). 

חה״ז משמש בגאומטריה לבניית מעושר ומחומש משוכ¬ 
ללים או הכוכב מחומש־הקדקדים שצלעותיו הן אלכסוני 

המחומש(הפנטאגראמד׳)! צלע 
המעושר המשוכלל החסום 
במעגל שווה לחלק הגדול של 
הרדיוס המחולק לפי חה״ז 
(ציור 2 ), 

מימי־קדם היה חה״ז אפוף 
מיסטיקה וקסם. הפיתגוריים 
ראו בפנטאגראמה סימן ברי¬ 
אות! אפלטון (ב״טימיאוס") 

קובע, שיחם חה״ז הוא המ¬ 
שוכלל ביותר ליצירה של צורת־טבע. בגנוסים (ע״ע) יוחסה 
לפנטאגראמה חשיבות רבה! ביה״ב היתה מקובלת במעשי 
כישוף, ובאמונות העממיות היא נחשבת עד היום אמצעי־ 
מגן נגד סיוטים. 



ייתכן שהיסוד לאמונות־השווא הכרוכות בפנטאגראמה 
טמון בהרגשת היופי והשיכלול שמתעוררת בראיית מרחב 
המחולק לפי חה״ז. אפשר שחה״ז כבר היה ידוע ל א ר ד י כ¬ 
ל ר ת המצרית, ויש סבורים שהוא מונח ביסוד קביעת היחסים 
בין הממדים השונים בפירמידות; הוא היה מקובל גם בארדי־ 
כלות היוונית. באדריכלות של יה״ב התחשבו בו, וייתכן שהוא 
היה גורם מנחה בתיכנון בנייני הכנסיות! לאונרדו פיבונצ׳י 
(ע״ע) מפיזה דן בחה״ז בזיקה לאדריכלות ומבקש לבססו 
בדרד מאתמאטית. גם בהגותם של אדריכלי הרנסאנס נועדה 
לחה״ז חשיבות מרובה! לוקה פאצ׳ולי חיבר עליו את הספר 
שןגסנז־גסקס־גק במנ׳גנן} 06 ("על הפרופורציה האלהית"), 
שעיטוריו נעשו בידי לאונארדו דה וינצ׳י. האמנים והאדרי¬ 
כלים של הרנסאנס סברו, שיחס זה הוא "האמצע בין אחדות 
מוחלטת וריבוי מוחלט! בין חזרה פשוטה לבין אי־סדר". את 
ערכו האסתטי העיקרי ראו בכך, ש״החלק השליט בו אינו 
גדול מדי ואינו קטן מדי, באופן שהיחס מתגלה בבהירות 
במבט-עין ראשון וניתן למדידה". 

במאה ה 19 הירבו לדון בחה״ז בזיקה לתולדות הבניה 
מתוך הנחה, שבו טמון המפתח להבנת המחשבה הארדיכלית 
של העבר. חפצים רבים שבשימוש היום־יומי — כגון ספרים, 
נייר-כתיבה וכר — עשויים עד היום לפי המתכונת של חה״ז. 


14. 2^1 1 ) חי.)וו 10 ר* 0 ^ 0 {' 1 .ין .ז^ח 1 ג 

1854: 14. הנ 1 ^ז^^־ז^^'ד x י 

1937^: !<. מ/ ,־ 1 ^%יו 0 ^ 1:11 נ 

01 1952"; 14.. 7^^ ^0 ־ 7 ז 

1960 .( 199-215 .ל 1 ק ג 5 נו 0431 ת) )ס ; 

1', !952; 4. ? -ס יי/ ,ייזגזסס 40 תסותזביס 

1 ) 1 ־^/יסי/ל/עיי 7 ן מ 0 /־ןיי 0 ל/ 

1958. 

. ג. ל.— מש. ב 


0 ^ 1 ל"" 55 ^ת( €3 נ:ז$€בתס €1 ' 12 ג£־ €1 ס טורף ממשפחת 

החתוליים (ע״ע) — היחיד מבני קבוצה זו שבויית- 
למחצה: הוא חי ליד האדם, אולם את מזונו הוא עשוי לספק 



עיור 1 . ""׳?ר יע? חחו 5 

1 . ד!ו?"ו 1 ־הישררו!: 2 . צ?עווו: 3 . עעם־החוה; 4 . עעם־הישכטה; זיז־ 
העורב 13 ? היג־במה; 0 . זרוע; 7 . חיעור; 8 . נומד; 0 . כוי-היר: א-יעעםות 
שור־׳ע־היר, ב — עצנזות פיפת־היד, ג— פרקי־האצנעותז זוו עצם־ 
הכם? ; 11 . קו?'ת; 12 . פיקוז־הברד: $: 4 . ׳עוקת; 14 •צ 1 וי 1 יח; (־. 1 . כוז• 
הרב?; א — עצמות •שוריט־חרג?, ב— עצמות פיסת־הרנ?, נ— פרלו'־ 
האצבעות: 10 . חוליות ה 1 נב 


לעצמו בעצמו (ע״ע חיות־בית). אבי חה״ב הוא ח׳-הבר 
(ע״ע חתוליים, עמ׳ 249 ). 

הח׳בויית במצרים הקדומה, לדעת קצת חארכאולוגים— 
כבר סמוך ל 3000 לפסח״נ! אולם עדויות ברורות למצי¬ 

אותו של חה״ב קיימות 
רק מתקופת המלכות 
החדשה. בא״י נמצאה 
שן טוחנת של ח׳ — 

כנראה ח׳־בר — ב¬ 
חפירות יריחו בשכבה 
קדומה מזה בהרבה. 

חיטוב־שנהב של ח׳ 

מלכיש, מן המאה ה 18 
לפסה״נ, מתאר, כנר¬ 
אה, חיה מבוייתת, 

ומסתבר שהיא חדרה 
לא״י ממצרים. בכר¬ 
תים הופיע חה״ב בסוף האלף ה 2 לפסה״נ! ביוון וברומא 
נעשה שכיח החל מאמצע האלף ה 1 . לאירופה המרכזית 
והמערבית הגיעה החיה בתקופת הקיסרות הרומית. 
בהודו לא היה הח׳ ידוע בתקופת הדודה! הנוהג להחזיק 

ח" הגיע, כנראה, להודו 
ממסופוטמיה, שבה 
נזכרת החיה לראשונה 
במאה ה 2 לפסח״נ. — 

במקרא אין הח׳מוזכר. 

אי? בין ח׳-הבר 
וחה״ב מבחינת מיבנה 
השלד אלא הבדלים 
קלים בלבד (ציורים 
3-1 )! בולטים יותר 
ההבדלים מבחינת 
צבעה של הפרווה 
ואורך שערותיה. שלא כבכלב(ע״ע), לא פותחו בחה״ב גזעים 
רבים ושונים מאד זה מזה! גזעיו השונים אינם נבדלים זה 
מזה אלא מעט בצבע, באורך הגפיים ובמיבנה הראש והלס- 
תות. חה״ב, בדרך־כלל, קטן מח׳־הבר, וגולגלתו קצרה ורחבה 
קצת יותר. לאחדים מחתולי-חבית רגליים קצרות, לאחרים — 
ארוכות מאד. בחתולי סיאם, בורמה ומאלאיה הזנבות קצרים, 



ציור 3 . יד יש 0 א?'ת ׳ 2 ? חחו? 
ימיז— טפרים סישורבכים 
יטמא?— טפרים מכונסים 



?טע?ה— אצבע כפופה, טפר מכונס: 
?סטה — אצבע פ״־וטה, טפר מיכורכב 
א, אי. גידים; ב. עצם בח־היד; נ ניר 
א?אםטי 



245 


חתול־הבית 


246 





ו ח׳ ־ מ א נ כ ם (שמן האי מן שבין אנגליה ואירלנד! ציור 6 ) 
לעתים קרובות הוא מחוסר זנב. ולדוית ה ח' ה ם יא מ י 
נולדים לבנים ועיניהם אדומות! אח״ב צבע הפרווה הופך 
לאפור מכסיף, ולסוף נעשים הפנים כהות והרגליים שחורות, 
קצות הזנב והאזניים שחורים והעיניים כחולות. לח׳ 
הסיני אזניים ארוכות ופרווה ארוכה ורכה. לח׳ החבשי 
צבע חום־אדום, ללא כתמים ורצועות, ופרווה קצרה. אחד 
מחתולי־הבית היפים הוא הח׳ האגגורי, ששערותיו 
הלבנות, הכחלחלות והצהובות ארוכות וסמיכות. — לגבי 
הצבע מבחינים בחתולי־הבית בין שני טיפוסים: בעלי 
רצועות או בעלי כתמים! וכן לגבי השיער; ארוכי־שיער 
וקצרי־שיער (ציורים 4 — 5 ). 

הח׳ מגיע לבגרות בגיל 15 חדשים. הייחום חל פעמיים 
בשנה — באביב ובסתיו — ונמשך 4 — 10 ימים. הח׳ הוא 
אחד מן היונקים המעטים, שבהם אין הביוץ מתרחש אלא 
בעקבות הזיווג הפיני. העיבור נמשך כ 2 /) 8 שבועות. גורי 
הח׳ נולדים כשעפעפיהם עדיין סגורים! הם נפתחים ביום 
ה 9 — 11 לחייהם. האם מטפלת בוולדות עד שהם מגיעים 
לעצמאות בתפיסת מזונם — בשבוע ה 3 ־ 4 . אורך־החיים של 
חה״ב מגיע ל 15 שנים ויותר. 

חה״ב הוא טורף מובהק, זריז ומהיר. חושי הראות והשמע 
מפותחים בו מאד. גופו קל וגמיש. בהליכתו רגליו הקדמיות 
והאחוריות שבאותו צד נעות קדימה (ע״ע חי, עמ׳ 302 ). 
כושר רגליו הקדמיות לנטות לצדדים מאפשר לו להימלט 
בקלות מתחת לאויב הרובץ עליו. היעדרן של עצמות־הבריח 
בשלדו מכשיר את גופו להתארך תוך צימצום עביו, ועי״כ 
לחדור דרך פרצות צרות בעקבות טרפו. בשערות־החישה 
שבשפתו ועל גבי־עיניו, ובשערות־החישה הארוכות המפוזרות 
על פני כל גופו, הוא חש את רוחב הסדקים והחורים שבהם 
הוא עומד להיכנס. את טרפו הוא משיג בזינוק פתאומי 
ונועץ בו את טפריו. טרפו העיקרי הוא מכרסמים קטנים, 
והחזקת חתולי־בית מקובלת מימי־קדם כאמצעי לשמירת 
הבית מפני עכברים ולשמירת מחסני־תבואה, ממגורות, 
אניות וכו׳ מפני חולדות, וכד׳. ביאפאן ובסין היו ח" משמשים 
אמצעי־מגן לפקעות־המשי של פרפר־המשי מפני חולדות, 
הוא טוירף גם אפרוחים וציפרים על הקרקע או על עצים 
שעליהם הוא מטפס בזריזות רבה. אולם, אע״ם שחה״ב הוא 


, טורף — הוא אוכל גם ירקות ומלקק בהנאה מיצי־פירות 

וביחוד — חלב. 

התנהגותו של חה״ב וקווי־האופי המתגלים בו עוררו 
מכבר את תשומת־לב האדם, והחזקת חתולי־בית היא תחביב 
נפוץ. חה״ב הוא בעל מזג נוח! הוא בע״ח עדין ועליז, בדרך־ 
כלל שקט ונחבא אל הכלים. הוא מרבה לרבוץ במצב של 
נים־ולא־נים, ומתעורר פתאום כשראייתו או שמיעתו קולטות 
את קירבת הטרף. רגזו או פחדו ניכרים מאד בהבעת פניו 
ובסמירת שערות גפו וזנבו. הוא מקפיד מאד על נקיונו: 
לשונו המחוספסת והמכוסה גבשושיות משמשת לו לניקוי 
הפרווה ולסירוקה! בכפות־ידיו הרטובות מלקיקה הוא מנקה 

את פניו. 

חח׳ אוהב חופש ואינו סובל פיקוח והגבלות! יחד עם 
זה נוצר בו קשר אמיץ לבית־מגוריו, לבני־הבית ולאדוניו 
המטפל בו. בקנאות רבה הוא שומר על זכויותיו בבית־ 
אדוניו ועל פינתו ונוחותו בבית זה! הכנסת ח׳ אחר לבית זה 
מעוררת בו תגובת־התנגדות נמרצת. חושו החברתי מפותח: 
הוא מגן על בע״ח וציפרים הדרים עמו, שאת בני־מיבם הוא 
טורף אם הם זרים לו. עירנותו וסקרנותו גדולות! הוא מנסה 
להכיר כל חפץ בלתי־ידוע לו, פותח כל חבילה סגורה וכד׳, 
כושר סבלנותו, ריכוזו, זכרונו והתמצאותו בסביבה מעולים! 
חה״ב זוכר את ביתו אף לאחר זמן ממושך של היעדרות, והוא 
מצליח למצוא את בית־אדוניו לאחר העברתו למרחקים. בעי¬ 
ניים עצומות. בכושר-הלמידה עולה הוא על הכלב! "הבנתר׳ 
משתפרת כש״מדברים" אליו, והוא מסוגל לקשור משמעות 
מסויימת למלים אחדות. ניכרת בו רגישות רבה למוסיקה. 

12 ר 18 / 0 ,ג 01 ז 1 גת 1 ו, 11 . 1 ־ ; 

X^^: 3, 1915'*; 1<1., (131 ־^$־ 

2 . 11 .■־ 1 ; 1926 . 3 ,זז ^x1 י<ז 0 ) .■ז^ת x, 1). 1950: 

111.. 00^ €(21 1 . 1 פי 1 ) /ס 1 ז 

0 ,. 1 ) 1 :^( 195 .( 90 .־ 1 ו) 1 רן [ 

1963; 1'. 1 01 ^ 21 ) 1€ כ 1 .ב[ 1 ז<)ח 11£ ג 1 ־ 
192^; 10 ־״־ 1 . 1 \. ; 1957 ״ 

א מן* . 

(2001. 155). 1955; €/11 ; 955 ! ,ז 0 ן . 

^£7/. ע ^ 00 ^ 1 ,: 1 ז 3 ע 51 . 191 . 13 : 1957 ,ז / 

1959, ?. 

*7, (21 .:זל{ 7.110 ז 10 'ד .' 1 .זו 1 נ 1 ;ל 

״*!// / 0 5 ^^€ ,<: £111 ר 1 ; 1962 .( 77 .ס 
\¥0114. 196*1. 

. ה. אפ.— מ. ס 



חתול פרשי כחול חתו? פרסי 5 נז 

ציור 5 . ׳צ 1 ני שיפוסיס יכל חחתול הפרשי (צ׳ינצ׳ילה [ 1111 ו}ש 01111 ]) 


ציור 6 חתול מאגכס 


הח׳ בפולקלור וזעמים. יש שבטים פרימישיוויים 
שהטוטם (ע״ע) שלהם הוא ד.זז/ למשל הבאטאק בסומאטרד.. 
במצרים העתיקה היה הח׳ החיה הקדושה לאלה בסת, 
ועל הריגתו היה צפוי ערנש־מוות! בממלכה המאוחרת 
התפתח מעין פולחן של הח/ וח" שמתו היו חונטים וקוברים 
אותם. ברוב ארצותיתבל נפוצה האמונה העממית, שהטלת 
הח׳ למים מביאה גשם (ע״ע, עט׳ 705 ). במקומות שונים 
באירופה היה הח׳ מוחזק כסמל הפוריות — הן באדם והן 
בטבע! חודש אחרי הנישואין נוהגים היו להביא לזוג הצעיר 
ח׳ במתנה, וכן ראו בח׳ את התגלמותו של "רוח־התבואה", 
ואף נהגו להרוג ח׳ בשעת גמר הדיש ולאכול אותו צלוי. ~ 
ביה״ב רווחה מאד ראיית הח' כיצור דמוני. לפי האמונה 
העממית נהגו מכשפות ללבוש צורת ח׳, וכן נהג לעשות אף 
השטן עצמו! משום כך היו שורפים בצרפת ח" במדורות 
של חג־הפסחא. במקומות רבים ייחסו ומייחסים לח׳ כוחות 
מאגיים: אפרו של ח׳ עיוור מסוגל, לפי אמונה נפוצה 
בארצות דרום־סלאוויות, לסנוור את עיני בעל־הבית שלא 
יראה את הגנב. כמעט כל העמים מאמינים שח׳ שחור סימן 
מיוחד הוא — לרעה או לטובה, בפתגמי העמים ובסיפוריהם 
תופס הח׳ מקום נכבד למדי! נזכיר לדוגמה את הסיפור, 
המובא גם באלפא־ביתא דבן־סירא, המסביר את האיבה בין 
ח׳ ועכבר ע״י מה שהעכבר הלשין על הח׳ כפני הקב״ה, 
או את הסיפור הנפוץ אצל כמה מעמי׳אירופה, שלפיו נבראה 
חוה מזנבו של ח׳ שחטף את צלעו של אדם. — הספרות היפה 
עוסקת הרבה בה׳: ידועים במיוחד הסיפור של ש. פרו 
(!!סבזזס? .!! 0 ) "הח׳ הנועל מגפיים" ו״זכרונותיו של הח׳ 
מור" של א. ת. א. הופמן (ע״ע). 

.' 7 ./״ {{ 7 ) 1 : !(■)^ 7 ) 5 : ^>י.>■זן.ר 1 חו|ג( 1 .ס 

101 ^) 001 ■)!{/'ד .^) .[ ; 17 )<*! ,ג .ג :\־*.) 1 >ו 11 'ו 

;'יל 3-191 ^^ 1 ,( 0-11 .׳.י 

/ 3 > 

־;// ,^ז^ר 1 ח 1-1 .( .£ , 1 

'ז 0 )וי 1 ^ 0 >ן) ) 0 ,ח< 1 י'' 1 ןן 1 ו)ו 1 ' 1 ' .: 8 

. 63 ^* 1 י:!;// /;ז 1 .י] ,־ 8 ר* 0 ,(: 0.11 .־,ו •ין 

הח׳ במקורות היהדות. אין זכר לח׳ במקרא, וכנראה 
עדיין לא היה נפוץ בא״י בתקופה הקדומה! תירגום המלה 
"אןים" (ישע' יג, כב) ב״חתולין" בת״י אינו אלא השערה 


מאוחרת. חח׳ הנזכר באגרת ירמיהו החיצונית (ברוך ו׳, 
כ״א, בנוסח הוולגאטה) הוא מן הסתם ח׳־הבר. בתלמוד 
נזכרות התועלות שמביא הח׳ ע״י אכילת עכברים, חולדות 
ואף נחשים (פס׳ קי״ב, ע״ב) — מזה, אך גם הסכנה הנשקפת 
ממנו לתרנגולות ואף לתינוקות — מזה, ולכן אמרו: "ח׳ 
מותר להרגו ואסור לקיימו" (ב״ק פ׳, ע״ב)! ובכל־זאת נראה 
שנהגו להחזיק ח׳ בבית (שבת נ״א, ע״ב). על אפיו הובעו 
דעות שונות: הח׳ נבדל מן הכלב בצביעותו(סנה׳ ק״ה, ע״א) 
ובמה שאינו מכיר את בעליו (חור׳ י״ג, ע״א); מאידך, אפשר 
ללמוד ממנו צניעות (עיר׳ ק', ע״ב — רש״י: "שאינו מטיל 
רעי בפני אדם ומכסה צואתו").עיבורו של הח׳נ״ב יום(בכור׳ 
ח׳, ע״א). ח׳ הנראה בחלום, סימן טוב הוא במקומות מסויימים 
וסימן רע במקומות אחרים (ברב׳ נ״ו, ע״ב). לח׳ נודע כוח 
מאגי: הרוצה להחליש אדם מאכיל מדמו לח׳ (שבת ע״ה, 
ע״ב)! מריחת העיניים באפר שלייתה של חתולה שחורה 
בת שחורה, בכורה בת בכורה, מכשירה אותן לראות את 
המזיקים (ברב׳ ו׳, ע״א). 

ש. בורנהיימר, החי בארצות המקרא, ב׳, 375-372 , תשט״ז 1 

. 1858 , 74-76 , 4 $ ) 1011711 ' 405 •){^ 7.0010 01 € ..״ 1 

מ. ז. 

חתוליים ( 6111136 ?), משפחת בע״ח מעליסדרת הטורפים 
(ע״ע), המשוכללת שבמשפחותיה. הח" ניזונים 
מטרף חי בלבד. הם נפוצים בכל העולם פרט לאוסטראליה, 
האיים האנטיליים ומאדאגאסקאר. הח׳ הטיפוסי גופו מוארך 
וגמיש מאד ושערו רך. רגליו חזקות; האחוריות, המסתיימות 
ב 4 אצבעות, מפותחות יותר מן הקדמיות, שבהן 5 אצבעות. 
הרגליים מסתיימות בטפרים חדים: בזמן המנוחה או בהלי¬ 
כה — הטפרים מורמים למעלה, ואין הם משתרבבים אלא 
לתפיסת הטרף! לפיכך הם נשארים חדים תמיד, והח׳ מסוגל, 
יותר משאר כל הטורפים, לאחוז בטרף בלי להשמיטו (תט׳: 
ע״ע חתול־הבית, ציורים 1 — 3 ). ראשו מעוגל ולסתותיו 
קצרות, חזקות ומופעלות ע״י שריר־הצדע, שהוא גדול מאד. 
מיפרוק הלסתות אל הגולגולת — גלילי. הלסת התחתונה 
מסוגלת רק להתרומם כלפי מעלה, כדי לשסע את השרף, בלי 
כל אפישרות לנטות הצדה. מיפתח־פיו גדול מאד ומאפשר 
לו להחזיק בטרף גדול, שיניו מעטויז * 1 י 1 י 1 * 



249 


חתוליים 


250 


הניבים גדולים וכפופים, והם 
המחזיקים בטרף; המלתעות 
והטוחנות,המשמשות לשימוע 
הטרף — ארוכות, חדות ומסו־ 

ריות! החותכות — קטנות 
וחדות ומשמשות לגירוד 
הבשר מעל העצמות (ציור 
1 ; וע״ע טורפים, ציור 1 ). 

בח" מפותחים בעיקר חוש־ 

הריח וחוש־השמע, פחות מהם 
מפותח חוש־הראיה: האישון זקוף. — רוב הח" הם שוכני■ 
סבך ומטפסים היטב על עצים — פרט לאריה ולברדלס. את 
טרפם הם תופסים לאהר שהם אורבים לו, במשך שעות, ללא 
תנועה. הם חיים בבדידות, ורק בעונת הייחום חיים שני 
בני־הזוג ביחד — פרט לאריה (ע״ע), שהוא, בדרך־כלל, 
פוליגאמי וחי חיי־משפחה קבועים. 

ראשיתה של המשפחה — באוליגוקן, והיו בה שתי תת־ 
משפחות: (א) חתולים (€צ 61111 ?)| הקיימים עד היום; 
(ב) שן־חרביים (^^;ת 1 ^ת 0 !^סז 1 בו 1 ^בו\), שאחרוניהם נעלמו 
בסוף הפליטטוקן. 

בקבוצה (א) נכללים היום 3 סוגים: 1 . ה ח ת ו ל (צ 11 ש?) — 
מסימניו: עצמות קשת־הלשון, המחברות את הגרון אל 
הגולגולת, מגורמות בשלמות; הזכרים אינם משתתפים, 
בדרך־כלל, בגידול הגורים. רק מין אחד ממיניו גדול: ה פ ו¬ 

מה (ע״ע); שאר מיני 
המשפחה חם קטנים. 

בא״י מצויים 3 מהם: 

( 1 ) ח ת ו ל -ה ב ר 
ב^ץנ! 11 .? — צבעו 
קבוע: אדום-חום מנו¬ 
מר שחור, ועל זנבו 
3 טבעות שחורות. 

אפייניות למין זה: 

ציציות-שיער קטנות 
בקצות אפרכסות-האזניים: שערות אמצע-הגב גבוהות יותר: 
הזנב דק בקצהו (ציוד 2 ). שוכן בסבך ובמקומות סלעיים: 
טרפו; מכרסמים וציפרים; מתרבה אחת לשנה. הוא נפוץ בכל 
אפריקה ובאסיה עד הודו(בא״י נמצא התת-מין ותז 3 ץז;-, 1 ץ 1.1 
שפרוותו דלה ובהירה), וגם חתול-הבר שבסארדיניה אינו, 
כנראה, אלא גזע אחר של אותו מין. ביבשת־אירופה נמצא 
המין הנבדל מ €3 י<נ 111 .? בכהות פסי-הגב 

שלו, בהיעדר ציציות-שיער באפרכסות-האזניים ובעובי 
הזנב לכל ארכו. אולם בדרך-כלל שני המינים קרובים מאד 
זה לזה, ויש מגדירים אותם כשני תת-מינים, משערים, 
שחתול־הבית (ע״ע) מוצאו מבני-כלאיים של שני 
טיפוסי-בר אלה. — ( 2 ) חתול-הביצה (ל 11 ג 1 ( 0 .?) — 
גדול קצת מ( 1 ), צבעו אפור-חום: אזניו מסתיימות בציציות־ 
שיעד. שוכן בסביבת מים וניזון במידה רבה מדגים; הוא 
התפשט והתרבה בא״י עם ריבוי בריכות-הדגים בה, הוא 
נפוץ ממצרים עד בורמה וצילון. — ( 3 ) חתול-ה מד ב ר, 
או הקרקל (!גסמזהס [ x תי<.^].יי^) —אורך גופו כ 75 ס״מ׳אורך 
זנבו — כ 25 ם״מ; רק היילוד מנומר, ואילו המבוגר פרוותו 
הד־גונית, כעין צבע חול־המדבר — צהוב עד חום-אדמדם. 
הקרקל ארוך-רגליים ובעל אזניים ארוכות, צדות, מחודדות 



ציור 2 חתול־הכר 03 \נ 1 ו 1 .'■ 1 



ציור 1 . גו 5 גו 5 ת ■ 52 ח.תו?י: 
חתוייהבד ,'■ 1 


בקציהן ונושאות ציציות-שיער (ציור: ע״ע חי, עמ׳ 309 ). 
הוא בע״ח לילי, הטורף יונקים, עופות וכר. תפוצתו: מהודו 
עד אפריקה הדרומית. בא״י הוא נמצא לאורך הערבה, מים־ 
המלח עד אילת, אולם הוא נדיר כאן. — קרוב לו ה ל י נ כ ס 
(ע״ע) האמיתי. -- אחד המינים הגדולים שבסוג זה הוא 
ה אוצל ו ט ( 113118 זגק .?). שהוא הח׳ השכיח ביותר 
בדרום־אמריקה ומצוי גם בצפון היבשת עד דרום אה״ב. 
אורך גופו 1 מ׳ ואורך זנבו 40 ס״מ: צבעו חום-בהיר עד 
חום־כהה, מנומר שחור. שוכן סבך ומקומות סלעיים: טרפו: 
יונקים, עופות, זוחלים, וכר (ר׳ ציור 4 ). 

חתול-בר מרכז־אסייני הוא ה מ א נ ו ל ( [ 115 כ 010£0101 ] .? 
1 טמגומ), בעל פרווה ארוכת-שער ועבה, צהבהבה או אפורה־ 
בהירה, מנומרת בכתמים שחורים על הראש וקצת פסים 
שחורים על פני הגוף; הוא טורף יונקים קטנים ועופות. — 
חתול-בר אפריקני הוא ה 0 ר ו ו א ל (-־ 501 [ 5 ט־^ט 11 ב^( 1 ^.^] .? 
!צע), שאורך גופו מגיע ל' 80 ם״מ ואורך זנבו — ל 30 ס״מ. 
פרוותו ססגונית, מנומרת כתמים שחורים. צהובים ולבנים 
על רקע אפרורי־צהבהב: היא מקובלת כלבוש-פאר לראשי- 
שבטים באפריקה המזרחית. הסרוואל מצוי בכל איזורי- 
הערבה באפריקה. הוא פעיל ביום ובלילה, וטורף לא מכר¬ 
סמים ועופות-לול בלבד, אלא גם אנטילופות צעירות, ותוקף 
עדרי-צאן. — חתולי-בר אמריקניים הם האירה ( 1 ;- 1 -\£) 
החומה והיאגוארונדי האפור — אולי 2 גזעים של מין 
אחד ([ 11 ת 0 ־ 11 ;ט>< 3 ץ .£): ארכם מגיע ל 100 — 


120 ס״מ. הם מטפסי-עצים, החיים בסבכי היערות הטרופיים 
ופועלים ביום ובלילה; טרפם — יונקים קטנים, עופות, 
זוחלים, וכד (ח ציור 4 ). 

II . הפנתר ( 1 ;- £1101 ת 1 ;ק)—מסימניו: עצמות קשת- 
הלשון אינן מגורמות בשלמות ותנועת הגרון חפשית: 
הזכרים משתתפים בטיפול בוולדות. בסוג זה נכללים הטו¬ 
רפים הגדולים: האריה (ע״ע), ה טיגריס (ע״ע), 
הנמר (ע״ע), היגואר (ע״ע) ועוד. 

III . סוג הכולל מין אחד בלבד: הברדלס (ע״ע) — 
שגם בו עצמות קשת-הלשון מגורמות, כמו בסוג ( 1 ). 

בני הקבוצה (ב) — השן־חרביים — היו מיוחדים 
במבנה הניבים: הניב התחתון היה מנוון, אך הניב העליון 
היה מפותח מאד. ארוך, דק וחד משני צדיו, כעין חרב 
משוננת. כדי להפעיל את הניבים הללו נאלצו בעליהם 
להוריד את הלסת התחתונה בזווית של ״ 90 (ציור 3 ). 

משערים שהם הת¬ 
פרנסו מבשר הנבלות 
של הפרסתנים הגדו¬ 
לים (בעלי-החדק) 

שהיו נפוצים אז, וב־ 

היעלמם של אלה — 

נעלמו גם אוכליהם. 

הגדול מבני הקבוצה 
הזאת הידוע לנו הוא 
הסמילודון (- 1 רח 8 
ת 0 ^) 10 ), "הנמר השן־חרבי", שמאובניו מצויים לרוב באמריקה 
הצפונית; הוא עדיין היה קיים בתקופת הופעתו של האדם 
הקדמון. 



צ'.יר ר הנולגלית וקלכתור, ; 
דזחולי כטיפוסי 1 יםי 11 *• 
ד::ביאי) 


פעירוח 
ל •ט; *רו רב 


ביבל׳: ע״ע חתול-הבית: טורפים. 


מ. דו. 



ג> 11 ^: 01 ןווזגןן] [יי 011 ^]ס! 1 ז 1 >י 1 ] 
תול*בר מיעדות־עד של ררום־טזרח אסיר) 


ציור 4 


לט 1 ו 1 ו ו 0 ׳\ 1 ׳׳ץ ן <ג 11 ז 111111 ז€כ 211 1 .ע 

(רתול־בר צר דנים. תי על גדות הנהגים כהודו, הודו־סיז ומאלזיה) 


סיני חתולים 







253 חתחור 

חתחור (כבראה ~ "בית חור"), אלה מצרית בעלת אספק¬ 
טים שונים, שנחשבה כאמו וגם כאשתו של האל 
חור (ע״ע), ובערים שונות — אף כאשת אלים אחרים, 
מקום־פולחנה העיקרי היה דנדרה׳ אך פולחנה היה מקובל 
ביותר בין המון־העם בכל רחבי מצרים. עפ״ר תיארו אותה 
בדמות פרה יוצאת מבין הרים, כשהיא מפלסת את דרכה 
בסבר הגומא, אך גם'בדמות אשה בעלת פני־אדם ואזני־פרה, 



ציור 1 פסו של חי־הפרה (מחפירות ריר או־בחרי,): ראישה חוסף 
עו הסלר החותיכים 411 :■שבנו יורש־העצר (ואחר־ניב; אניניתפ 111 
יוגי! טעטינה 


וביו קרניה אחוז גלגל-החמה. ח׳ היתה נערצה גם בגבל שב¬ 
סוריה, בסיני (ששם קראו לה "בעלת") ובפונט (סומאלי). 
בציור מרבים לתאר את ח׳ כמיניקה תינוקות (מלכים — 
כגון חאתשפסות, אמנחתפ 11 ) וכעוורת לאשה על אבניים. 
כמו־כן נחשבת היא לפטרונית השירה והמחול, ומכאן 
סמלה — ה״מנענע" (סששת במצר׳, ומכאן ביוד), 

המחקה את רישרוש הגומא. 



ציור 2 . אי־-־ה כירעח ??דת, כישישחי א?ןח (או נ־שים מהופ־שות?) 
בדמות ח׳ חוסכות בח 


בימי הממלכה הקדומה היו שופטים ושרים רגילים לשאת 
על צווארם סמל הנקרא "חקבת", עשוי בצורת ראש־ח׳. 
באחד החגים היו מציגים את ח׳ — לפחות בתקופה היוונית— 
כשיהיא באה לבקר את בעלה חור וחוזרת ממנו לאחר 15 
ימי־הילולים. 


— חתים 254 

/מ י(. 041 ) 

^^׳{ ¥1 / 0 ,סוחזסיז גז 1€ )ח 11 ? ;* 1 ־ 189 

; 1900/01 ,ך\ .!רן . 11 ,^^ז\ XX ,נ\. . 1 ל 1 . 1 ,<{ז 15 )הץם 

. 1 רן , 1 11€ 'ד 

^^״; 70 ־) 7/1 : 1907 . XXX -^ד\ XX 

״ 7 ־ ; 1 ־ 191 11 , 1 ק , 1 ,־"")/ו. /ס 

- 7 '( 10 ) .׳\זש 8 110 .וזת^!) 

,ז£נ 11 ן)־)ן . 1 ) ; 1 ) 1 * 19 .; 185-207 ,- X1 ,סזחץ־י^ 

. 1946 , 1€3 ?^ 1€ ^ 1¥ {^€ 3 ח 10 ^ן 11 ^{ 3 ^ 1 ' 310 

י. לי. 

חתי, ?יליפ ח׳וךי — 1 זו 111 .) 1 ק 11111 ק — (נו׳ 1886 , 

שמלאן[לבנון]), היסטוריון ומזרחן ערבי־אמריקני. 

ת׳ הוא בן למשפחה ערבית נוצרית. הוא למד באוניברסיטה 
האמריקנית בבירות ואח״כ באוניברסיטת קולמביה באה״ב, 
ושם היה תלמידו של ר. גוטהייל (ע״ע). ח׳ מילא תפקידים 
אקדמיים שונים באוניברסיטות קולמביה, בירות ופרינסטון; 
בזו האחרונה שימש ראש המכון למדעי-המזרח. מפעליו העי¬ 
קריים הם חיבוריו ההיסטוריים, מהם פופולאריים־למחצה, 
בגון 16 ( 1 0£ ץז 51510 ( ועז 311011:131$10 3 ; 5 ל 3 ז\נ 16 ( 1 , 

שהופיעו במהדורות אחדות וגם תורגמו לשפות מזרחיות 
ומערביות שונות. ח׳ עסק גם בהוצאת טכסטים מן הספרות 
הערבית של יה״ב ובתרגומם לאנגלית. כמו־כן עסק בענייני- 
ציבור! ב 1945 העיד לטובת הערבים בפני ועדת־החקירה 
האנגלית-אמריקגיח לענייני א״י, וכן השתתף בפעולות 
הסברה ותעמולה ערביות נגד ישראל. 

: 2 חג)/כ 7 /?) ׳:)[/ 7 ,(.<'|>^) , 0 ..מ--.) 1 ־. 01 /') 1 ־ו.> 1 .ן 

, 60 ^:*! ..¥¥ .' 7 .(/¥ ] 0 00010 }¥ ;;; ./)// 7 ^ 

חתים, השם הכללי שניתן לעמים שישבו באנטוליה ובצפון־ 
סוריה מן האלף ה 3 עד תחילת האלף ה 1 לפסה״נ 
והקימו שם ממלכות, על צד הדיוק יש להבחין בין 3 קבוצות 
לפחות; ( 1 ) ה ק ד ם - ח י ת י ם (ח׳תים), שישבו באנאטוליה 
המרכזית ודיברו בלשון שאינה הודו־אירופית. לשונם ידועה 
לנו רק משמות אנשים ושמות גאוגראפיים, הפזורים בתעו¬ 
דות אשוריות מקפדוקיה מתחילת האלף ה 2 ומכתובות 
מקוריות מועטות, — ( 2 ) החיתים (במובן חמצומצם), 
"הח" של כתב־היתדות", דוברי לשון הודו־אירופית, שפלשו 
לאיזור במחצית הראשונה של האלף ה 2 והקימו ממלכה 
אדירה, שתחום שלטונה התפשט במחצית השניה של האלף 
ה 2 גם על סוריה ועל צפון־מסו׳פוטמיה. — ( 3 ) הנאו-ח", 
"הח" של כתב־החרטומים" (ושל המקרא), שישבו בעיקר 
בחבלים הדרומיים של האיזור, דיברו בלשון הודו־אירופית 
שונה משל ( 2 ) והשתמשו בכתב־ציורים ממוצא אגאי 
ובכתב-יתדות. 

אע״פ שהה" נזכרים הרבה בתעודות אשוריות ומצריות 
מן האלף ה 2 לפסה״נ, וכן במקרא (ר׳ להלן), אין ידיעותינו 
הממשיות בתולדותיהם, בחשיבותם ההיסטורית ובתרבותם 
המיוחדת אלא פרי המחקר הארכא 1 לוגי החדיש. ב 1893 נת¬ 
גלו לראשונה ב ב ו ג א ז ק ו י (ע״ע) שבאנאטוליה המזרחית 
שרידים של יישוב קדום — חדבות-בניינים, תבליטי-אמנות 
וכתובות בכתב-יתדות ובלשון שאינה אכדית. בחפירות 
שיטתיות באותו אתר התחיל ה. וינקלר (ע״ע) ב 1906 ! הוא 
והבאים אחריו — שביניהם בלט בשנות ה 30 ק. ביטל — 
הוכיחו, שבוגאזקוי היתה בירת ממלכת הח" ח׳תשש. 
ולוחות-החרס המרובים שנמצאו באתר זה (כ 20,000 לוחות 
ושברי־לוחות) שימשו מקור לידיעת הח". לאחר שב. הרוזני 
(ע״ע) הצליח ב 1915 לפענח את הלשון העיקרית שליכתב- 


255 


ד 1 תיפ 


256 



עיור 1 . פשי אדיה ב־^ער העיר ה׳ת׳:•־:• (*מאה ה 14 --(; 1 ?:■סק׳ינו 
־ \ 


היתדות שלהם. התעודות שנמצאו בבוגאזקז׳י והשייכות 
ברובן לאלף ה 2 כתובות בלשונות שונות: הקדם־חיתית, 
החיתית, הלובית, הפאלאית (שתי האחרונות אף הן הודו־ 
אירופיות), האכדית והחורית. מהן אנו למדים על תולדותי¬ 
הם של הה״ — על דתם, משפטיהם, ספרותם. מעמד ממלכתם 
בין ממלכות המזרח הקדום. המיבנים שנחשפו שם הם 
בעיקרם ביצורים ומקדשים, והם ועיטוריהם באים ללמד על 
הארדיכלות והאמנות של הח". 

גם במקומות אחרים באסיה הקטנה — כגון אלצ׳ה הויוק, 
אלישר, תונו, אווריז — נחשפו בניינים, כלים, פסלים 
ותבליטי־סלע, המשמשים עדות לאפיה של התרבות החיתית, 
ובעיקר לאמנותה. החפירות שנערכו בשוליה המזרחיים 
והדרומיים־מזרחיים של ארץ חת ובסוריה הצפונית — 
בכרכמיש, בשמאל, באללה/ בתעינאת ובחמת — הוסיפו 
לידיעותינו על התרבות החמרית של התקופה החיתית 
והתקופה הנאדחיתית. בקולטפה׳ היא כנש העתיקה, נתגלו 
״הלוחות הקפדוקיים״ — תעודות של סוחרים אשורים, שהיו 
להם מושבות באסיה הקטנה בראשית היאחזותם של הח" 
בחלק זה של המזרח הקדום! מהן למדים אנו על תולדות 
אסיה הקטנה ועל כלכלתה בתחילת האלף ה 2 . חשיבות רבה 
יש גם לכתובת המאוחרת הדדלשונית, חיתית־פניקית, 
שנתגלתה ב 1947 בקאיאטפה שבקיליקיה. 

על הקדם־ח", שישבו באלף ה 3 בגליל הנהר האליס 
ושלשונם נקראה בפי הח" שבאו אחריהם בשם ח׳תלי. אין 
לנו אלא ידיעות מועטות בלבד. פלישת הה" ממש חלה, 
כנראה, בתחילת האלף ה 2 ז ברשימותיהם וכתובותיהם של 
סוחרים אשוריים סמוך ל 1900 לפסה״נ, שנשאו־ונתנו עם 
אסיה הקטנה, כבר מופיעים בצד שמות־אנשים שיסודותיהם 
קדם־חיתיים גם שמות הודדאירופיים. נושאי שמות אלה 


קראו ללשונם נשל; על תחומי היאחזותם ואירגונם המדיני 
באותה תקופה לא ידוע לנו מאומה. סוחרים אשורים באותה 
תקופה עסקו ביצוא ברזל, כסף וזהב מאנאטוליה וביבוא של 
אריגים — וכנראה גם של בדיל — לשם. מסתבר, שהמסחר 
עם מסופוטאמיה היה גורם חשוב בהתפתחות הכלכלה והחברה 
של הח", שגיבשו כעבור זמן־מה את ממלכת ח ת, בתולדותיה 
מבחינים 2 תקופות: הממלכה העתיקה — בערל 1740 — 1460 
לפסה״נ! האימפריה — בערך 1460 — 1190 לפסה״נ. לפי 
המסורת החיתית, היה תברגש או לברנש מייסד הממלכה( 
הוא חי במאה ה 17 , אולם כבר אבותיו במאה ה 18 היו 
מושליה של חת. בנו לברנש 11 נקרא גם בשם ח׳תשלש 1 — 
ע״ש העיר ח׳תשש, שהיתה בימיו לבירת הח". ח׳תשש היתה 
מעין מצודה טבעית, שחלשה בצפון על עמק פורה, ובקירבתה 
עברו שתי דרכים בעלות חשיבות בין־לאומית; מחוף הים 
האגאי למסופוטמיה, ומהים השחור לקיליקיה. בתוקף מע¬ 
לותיה הכלכליות והצבאיות עלתה ח׳תשש כבר במאה ה 17 
לדרגה של עיר־מלוכה באסיה הקטנה, ולאחר מכן — לזו 
של מטרופולין במזרח התיכון. ח׳תשלש ויורשו מרשלש 1 
נלחמו בחלב, והאחרון הצליח להכניעה. הוא פשט גם 
למסופוטמיה, ופעם אף כבש את בבל(סמידל 1600 לפסה״נ), 
אולם לא החזיק בה אלא זמן מועט. אחד המלכים החזקים 
בימי הממלכה העתיקה היה תלפנש (בערך 1525 — 1500 
לפסה״נ), שייצב את המלוכה על יסוד חוקה מבוססת על 
משפט הירושה, ובימיו נקבעו תקנות להנהגות המלך 
והאצילים. 

מאורעות המעבר מן הממלכה העתיקה אל הממלכה 



צייר צ. פהיו• יורב 1 ־ו!ית' (מכרונזהו ׳ש? איי 1 ־.ם>ווז הצצ ׳לפסת״נ) 
(וזציוריש צ—;) — בריציותו האדיבוז •ציו מיגישטרייז דפירםום 
והתיירות •צי מפזיצייה תורכיה! 




257 


חתים 


258 


החדשה אינם ידועים לנו; כנראה נאבקו אז הח" קשות עם 
עמים ושבטים שונים, שערכו פלישות חוזרות ונשנות לארצם. 
ש פ ל ל י מ ש, ממלכי תקופת האימפריה ואחד המצביאים 
הגתלים בדברי ימי המזרח הקדום (בערך 1380 — 1350 
לפסה״נ), העלה את ממלכת חת לשיא גדולתה. הוא לא 
היה הבכור בבית־המלכות ותפס את השלטון שלא לפי דיני 
הירושה, בשעת מפלה לממלכה. עד מהרה השתלט מחדש על 
אסיה הקטנה, היכרי את תשרת מלך מיתני, מדינת החרים 
(ע״ע) שעמדה אז בעיצומו של שיגשוגה, וכן נלחם בסוריה, 
הטיל מרותו על אוגרית, חלב וכרכמיש, והגיע עד לקדש 
(כנז) שעל נדיר ארנת. בדרום־מערב החל להתפשט לתחום 
ממלכת ארזוה, ובמזרח הגיע עד לח׳יש שבארמגידי. מלך 
מצרים נאלץ להכיר בכיבושיו של שפללימש ולכרות עמו 
ברית. מרשלש 11 בן שפללימש מספר''על אביו, שאלמנת 
פרעה תחות־ענח׳־אמון ביקשה ממנו לשלוח לה אחד מבניו, 
שישא אותר■ לאשה וימלוך על מצרים. המלך החיתי מילא 
את בקשתה, אך הנסיך שירד למצרים נהרג שם. 

מרשלש 11 המשיך במעשי הכיבוש של אביו בדרום־ 
מערבדי של אסיה הקטנה. מימיו נשתמרו נוסחות של אמנות, 
שכרת המלך עם שליטים שנכנעו לממלכת חת. בנו מותלש 
נלחם נגד רעמסס 11 בקרב קדש ב 1285 ) בקרב זה לא היה, 
אמנם, משום הכרע בהתחרות בין שתי המעצמות, אולם 
בסופו של דבר נכללה ממלכת אמר (היא סוריה הצפונית) 
בתוך תחומי חת. ח׳תשלש 111 , מבניו הצעירים של מרשלש 11 , 
כרת ברית של ידידות עם רעמסם 11 ושלח לו את בתו 
לאשה; השתמרו בידנו שתי נוסחות של ההסכם — במצרית 
ובאכדית. בנו של מרשלש 11 , תתח׳ל^ש 1¥ , נלחם במערב 
אסיה הקטנה, אולם המלכים שמלכו אחריו לא הצליחו 
לשמור על מעמדה של הממלכה, ומן המימצאים הארכאולו¬ 
גיים ניכר שחורבן גדול ירד על ישובי הח". דורות הרבה 
היתה הממלכדי החיתית שרויה בדיתמודדות עם שכנותיה; 
מצרים — בדרום, ממלכת מיתני — במזרח, ומן המאה ה 13 
ואילך — אשור ההולכת ומתעצמת. נראה, שבאותה תקופה 
היה לח" מגע עם התרבות המיקנית במערבה של אסיה 
הקטנה, ואולי אף באיי יוון או ביוון עצמה. בתעודות 
חיתיות נזכרים קשרים בין מלכי חת לבין ארץ אחיו — שם 
הדומה לשמם של האכיאים (ע״ע). במאה ה 12 נפלה ממלכת 
הח" ללא קום, עקב פילישתם של אויבים מהמערב (מאירופה 
הדרומית ומאיי הים התיכון), שדיגיחו לאסיה הקטנה ושהם, 
כנראה, .,גויי־הים" הנזכרים בתעודות מצריות. 

׳במקומה■ של ממלכת חת קמה במערב ממלכת פריגיה 
(ע״ע), ובמזרח— ממלכת אררט (ע״ע). בדרום, עד לחמת 
שבסוריד■,נוסדו מדינות קטנות,שרושתמשו בכתב־החרטומים 
החיתי וששליטיד^ן נקראו בשמות חיתיים; אולם האוכלוסיד. 
שבמדינות הללו לא היתה מצאצאיד^ם של הח" שממרכז 
אנאטוליד., ולשונם לא היתה חיתית (ר׳ לעיל, עמ׳ 254 ). 
נראה, שלאחר מפלת ממלכת חת חדרו שבטים דוברי לובית, 
או לשון קרובה לה, לשטחים נרחבים של אסיד■ הקטנה 
וסוריה, והם שדוטביעו חותמם בממלכות הקרויות היום 
״נאו־חיתיות״! האשורים הוסיפו לקרוא לסוריד■ בשם ח׳תי, 
גם כשנוסדו שם ממלכות ארמיות לאחר המאה ה 10 לפסה״נ. 
מן הממלכות הנאו־חיתיות היו, בין השאר; קוד■ (קוא) 
שבמישור קיליקיה (ר׳ מל״א, י, כח; דה״ב א. טז); כרכמיש 
שעל הפרת; תבל באיזור קיסרי של היום, היא תובל המק־ 



•,׳•־ר דיפקוב־יטמיצ קדם־היתי וא? 2 ׳ה ה״־ק, יוכיאת ־ 1 ^ 2 לפכה״נ ■ 


ראית (ברא׳ י, ב; ישע' סו, יט: יחד כז, יג, ועוד) —שהיתה, 
כנראה, מרכז לחרושת המתכת (והשו' תובל קין (ברא' ד, 
כב]); חמת (ע״ע) שעל הארבת, שהיתר. מהמדינות התקיפות 
בסוריה בעת המסע האשורי לארצות הים התיכון במאה ה 9 
לפסה״ב; ועוד. במדינות הנאו־חיתיות הללו חזק היה היסוד 
הארמי החל מאמצע המאד. ה 9 , עם התעצמותה של ארם 
דמשק. לסוף נכבשו כולן בידי אשור בשלהי המאה ה 8 ; 
כיבוש כרבמיש בידי סרגון 11 ב 711 לפסה״נ ניתן לחשבו 
כסיומה של ההיסטוריה של הח". 

המדינה, החברה והתרבות של חת. כברוב 
ארצות־הקדם, נחשבד■ המלוכד■ בחת למתת אלוה. אל־ 
הסערה מסר את המדינד■ בידי המלך הראשון תברנש או 
לברנש (ר׳ לעיל, עמ׳ 256 ), ששמו היה אח״כ לכינוי מלכותי 
לכל שליטי חת. המלכים, ביחוד בתקופת הממלכה החדשה, 
נשאו אף את התואר "השמש שלי", שבכתב-החרמומים 
החיתי הוא מסומן בצורת גלגל־חמה בעל כנפיים. אולם 
השליט לא הוכר בחייו כאל ממש, אע״פ שיוחסו לו כוחות 
על־טבעיים; האלהת המלך באד■ לאחר פטירתו, והביטוי 
הרגיל בפיהם של חח״ למות המלך היה — "הוא היה לאל". 
אפיה הדתי של המלוכה התבטא גם במעמדו של המלך ככהן 
גדול, העורך את טקסי הפולחן, בעיקר בחגים. שלא כברוב 
הממלכות המזרחיות האחדות, הופקדה בממלכד■ החיתית 
שררת מלכות גם בידי אשת־המלך, שהיתה מלכה לכל דבר. 



ממ'כות ת-יהים 

:דירות ופייי^'ות: ו הייתים ויזובים •'הכיור ייסווסצ לפג״״ני; ג" שיציטק 
■הכיור רח 1 > 1 :ו־: ד, פ״^יטח חייזר׳ס; 4 מכע־כיב."" ן<־.אצוו: 

ה פלייכת "גזיי־הים" יסכייר לזאיצס 




259 


חתים 


260 


היא ר״יתה מוכתרת בתואר חוגג, במקביל לתואר תברנש 
שנשא המלך, ואף אלמנת־המלד הוסיפה לשאת תואר זה. 
למלכות היו חותמות־מלכות משלהן, או שהיו חותמות משו¬ 
תפים למלך ולמלכה. המלכה היתה נוטלת חלק יחד עם 
המלך בניהול הפולחן בחגים, ופעמים היתה מנצחת בעצמה 
על טקסים דתיים. גם לבני־המלך היה מעמד מיוחד — 
אם לשררה ואם לכהונה! מהם שימשו כמלכים מקומיים 
או כמושלי־מחוזות. 

בימי הממלכה העתיקה היו זכויות המלך מוגבלות ע״י 
מעמד האצילים, שהיו מאורגנים במוסד מיוחד—"אסיפת 
כל האזרחים״ —, שהיה רשאי אפילו לדון את המלך. 
בממלכה החדשה נתחזק בית־המלכות, וכנראה ביטל את 
אסיפת האצילים. מסתבר שבימי האימפריה היו למלוכה 
מסימניו המובהקים של שלטון אבסולוטי, ו״הנסיכים והאדו¬ 
נים" הנזכרים בתעודות באותה תקופה היו פקידים הממונים 
מטעם השליט, וביניהם תפסו מקום בראש קרובי המלך. 

האצילים נמנו. בראשית ההתיישבות החיתית, על השב¬ 
טים ההודו-אירופיים הכובשים, שנאחזו באנאטוליה בפרוס 
האלף ה 2 לפסה״נ.אף לאחר שירדה חשיבותם המדינית קיימו 
בידיהם כוח כלכלי כבעלי־אחוזות וכאנשי הרכב בצבא. בין 
האצילים ובין האיכרים הצמיתים לאדמתם היו, כנראה, 
מעמדות־ביניים! מוזכרים בעלי־מלאכה, כגון בנאים, 
אורגים, בורסקים, חרשים, אך הללו היו מצויים גם בין 
בני-החורין וגם בין האיכרים הצמיתים, ומעמדם אינו מוגדר 
כהלכה. החוק החיתי מצווה להגן על חייהם ועל שלימות־ 
גופם של העבדים! אולם, בדרך־כלל, יכול היה האדון לנהוג 
בהם כרצונו. העבדים היו רשאים לקיים בידם רכוש, ואף 
לשאת נשים ממעמד בני-החורין. 

ה חוקה החיתית משקפת במידת־מה את מעמדה המיוחד 
של החברה החיתית, שהיתה מעורבת מגזעים שונים; כובשים 
הודו־אירופיים וילידים בני־הארץ מדורי־דורות, חוקי חת 
היו מכוונים לשמור על משפט וסדר במדינה, ומכאן הנטיח 
לבטל או להגביל את מעשי גאולת־הדם והנקמה האישית. 
נראה, שלא הקפידו בממלכת חת בדין "עין תחת עין", 
והעדיפו ממנו פיצוי נזקים ותשלומי קנסות בהתאם לשיעור 
הנזק ולמעמדו של הניזוק. החטאים החמורים ביותר היו 
מעשי-כשפים או מרי נגד המלך, ועליהם חלו ענשי־מוות. 
שאר עבירותיו של בן־חורין, כגון הריגה, גניבה וחבלה, היו 
מתמרקות בקנסות ובפיצויים. חוקי חת מסדירים ענייני קר¬ 
קעות, קשרי־משפחה, יחסי־חבדה, סדרי-שכר ומחירים. עיקרו 
של החוק חובר בסוף תקופת הממלכה העתיקה, אולם — 
מחוסר תעודות — אין לדעת אם הוגשם החוק הלכה למעשה, 
וכן אין סדרי בתי-הדין וההליכים המשפטיים ידועים לנו. 
לפי הקטעים שבידנו נראה שהחוק החיתי היה, בדרך־כלל, 
אכזרי פחות מהחוק המסופוטמי ולא החמיר כמוהו בדיני־ 
נפשות. 

החקלאות החיתית התבססה על גידול חיטה ושעורה 
ועל מטעי־פרי. חשיבות מיוחדת נודעה לגפן, והחוק החיתי 
מגן במפורש על מטעי־הברם. תרבות הגפן בממלכת־חת 
זיקה היתה לה למסורת ארוכה באנאטוליה, שאולי בה בית־ 
גידולה הראשון בעולם, ומשם התפשטה למזרח ולמערב 
(ואולי זכר לדבר במעשה נח ״איש האדמה״ שנטע כרם — 
כנראה באררט הסמוכה לאנאטוליה [ברא׳■ ח, ד; ט, כ]). 
שם היין בחיתית דומה לשמו בעברית וביוונית. 


ממלבת־חת ידועה היתה בחקלאותה המשגשגת, בבקרה 
ובצאנה, ובמיוחד בסוסיה המשובחים. אוצרות המתכת של 
אסיה הקטנה — נחושת, כסף וברזל — פתחו פתח למטא־ 
לורגיה ולמסחר עם הארצות השכנות. מתכת הכסף שימשה 
כבר בימי הממלכה העתיקה אמצעי-חליפין בין-לאומי. בתעו¬ 
דות החיתיות מפורטים כלי־הברזל שהיו בשימוש במחצית 
השניה של האלף ה 2 : חרבות, לוחות-בתיבה, זאף פסלי־ 
אלים! בראה, שכלים אלה שימשו לראשונה כחפצי נוי 
וקישוט, כמנחות לאלים וכמתנות למלכים. המימצאים האר¬ 
כאולוגיים והכתובות בבוגאזקוי מעידים על חרושת־ברזל 
מפותחת בח׳וזשש ובמדינתה. שם היו מתקינים סוגים שונים 
של ברזל ("הברזל הטוב")! ויש רמזים לכך, שמטאלורגיה 
זו היתה מבוססת על חרושת ביתית של האיכרים בעונות 
המנוחה בחקלאות, ולאו-דווקא על מונופול ממלכתי כמו 
חרושת־הנחושת במצרים. הרכב הצבאי החיתי, קל-התנועה, 
נסמך בהרבה על חרושת המתכת האנאטולית. סוסי הרכב 
טופחו במיוחד, כפי עדותו של חיבור חיתי הדן באימונם 
של סוסים מסוג זה. הח" נודעו כאנשי-צבא, ושיטות ההגנה 
על מיבצרים והמצור עליהם היו יסוד חשוב של אמנות- 
המלחמה בממלכת חת. 

דת וספרות. הדת החיתית משקפת את ההרכב האתני 
המגוון של האוכלוסיה בממלכת חת. כמה מן האלים היו עוד 
נערצים אצל הקדם־ח". אין לדעת בבירור מה הוסיפו ההודו־ 
אירופיים לפאנתאון העתיק של אנאטוליד,. בפולחן החיתי 
נשתקעו גם אלים חוריים, וכן יש בדת החיתית יסודות 
בבליים, שנבלעו בה בזמן ההתפשטות של הממלכה. 

מרובים היו האלים המקומיים, ולכתחילה היו לכל ישוב 
אלים משלו! אך כבר בימי הממלכה העתיקה היו אלים 
מיוחדים שנעבדו במקומות רבים. סגולות שונות של אותו 
אל נתפסו להם לח" כאלים בפני עצמם, כגון: שמש-הרקיע, 
שמש־האדמה. ברבות הימים התפשט המושג של משפחות- 
אלים, כדי להקל על סיווגם של האלים, שמותיהם ותפקידיהם, 
הלשון "אלף האלים", ששגורה היתד. בפי הח", באה להורות 
על ריבוים מדורי-דורות. 

בדרך־כלל נחשבו האלים לישויות דמויות־אדם! רק אל־ 
הסערד. נתפס גם בדמות אדם וגם בדמות בעל־חיים. אלים 
אחרים לא תוארו בדמות חיות, אולם היו מקדישים להם 
בע״ח מיוחדים. היצורים המעורבים, כמו אנשים־פרים ואנשים־ 
אריות, אין להם שמות בתעודות החיתיות, וכנראה היו אלה 
דמויות של שדים ורוחות רעות, 

האל העליון בח׳תשש היה אל־הסערה תרח׳נס, שהוא 
האל החורי תשב. הפר היה בן־לווייתו: שני פרים אסורים 
למרכבתו! בזמנים מאוחרים תואר האל כניצב על פר 
(וע״עהדד: תמ׳). אשתו׳ אלת־השמש, נקראה בחיתית בשם 
ורשמ; בדרך סינקרטיזם דתי זוהתה עם האלה החורית ח׳פת, 
אשתו של תשב, שאינה אלת־השמש! לאחר־מכן באה במקומה 
כפפס, שהיא — אולי — מקבילה לקיבלי הקלאסית, האלה־ 
האם של אסיה הקטנה, גם הרים, נהרות, מעיינות, עננים 
ורוחות התגלמו לח" באלוהויות. 

הח" היו מקריבים קרבנות לאלים, מסבים לסעודות- 
פולחן, עורכים להם טקסי חגים, ואף מפייסים את דעתם 
בתפילות. מרשלש 11 אומר בתפילתו, שחטאי אביו פוגעים 
בו, ור.וא מבקש סליחד. על עתנותיו ועוונות אביו: "חטאי 
האבות מגיעים לבניהם". הספרות הדתית מעלד. שיטות 



261 


חתים 


262 



ציוד + אייט־צנא חיתי (תנ^ים סכרכמי"■!, המא־ ה 12 יפסוז״נו 

של פעולות מגיות: כיצד לשכך את כעסם של האלים 
המביאים מחלות, או להיזהר מטומאה ומנגעים — דרך טיהור 
סמלי, או דרך גירושם של בע״ח או אפילו אנשים נושאי 
טומאה לארץיגזירה (השר השעיר לעזאזל) < וכן ניתנות 
עצות להגדת עתידות, ע״פ רישומי צורותיו של הכבד וע״פ 
אותות־השמים, ונמסרים השבעות וסודות רפואיים. 

במיתולוגיה ובשידי־עלילה של הח" מופיעים מוטיווים 
מאגדות אנאטוליות, כגון המאבק בין אל־הסערה לבין הדרקון 
והאגדה על האל ה״חרזר ונעלם". אך ברובם של הכתבים 
הדתיים ניכרת השפעה הורית, ופעמים שאינם אלא תרגום 
מהלשון ההורית, כגון הסיפורים על מלחמות האלים ועל 
עלילות גיבורים. גם השפעות בבליות ושרידים כנעניים 
מצויים בספרות הח". 

הכתבים החיתיים עיקר עניינם דברי טקס, הגדת עתידות, 
תפילות. בדרך־כלל לא הגיעה הספרות החיתית ברמתה 
האמנותית לרמתן של יצירות הספרות במסופוטמיה, במצ¬ 
רים ובישראל. אולם הה" הצליחו יותר בניסוח החוקים 
ובכתבים ההיסטוריים. תקנותיו של המלך תלפנש מהממלכה 
העתיקה וספרי־הזכרונות של מלכי־חת מתקופת הממלכה 
החדשה — לשונם בהירה, מדוייקת וחיה, והם תופסים מקום 
נכבד בספרות ההיסטוריוגראפית של המזרח הקדום. 



ציור ד. ההיווכה חיחית דהיד, ;כרכמי־פ, השא-] הצ! יפכה״נו 


האמנות החיתית ינקה הרבה מהשפעות חיצוניות, 

וקשה להבחין בדיוק בין השגיה של האמנות החיתית המקו¬ 

רית ובין האלמנטים הזרים — ביהוד ההודיים — שהשתקעו 

בה. יש הבדל רב בין האמנות האפיינית לממלכה החיתית 

עד המאה ה 12 ובין האמנות המאוחרת של המאות ה 12 — 7 

בממלכות הנאו־חיתיות, האמנות החיתית הקדומה, הבאה 

על ביטויה בשיטות בניה, בהידורי ארכיטקטוניקה ובמעשי¬ 
▼ 

פיסול באיזור בוגאזקוי (ח׳תשש), צביונה אנאטולי־מקורי; 
ואילו האמנות המאוחרת של אנאטוליה הדרומית וסוריה 
מראשית האלף ה 1 ניכרות בה השפעות הוריות, אשוריות 
ואף ארמיות. בניינים מונומנטאליים של התרבות החיתית 
הם מיבצרי המלכות של ח׳תשש ומקדשיה. היו אלה מערכות־ 
חדרים שנבנו מסביב לחצר פנימית ומסביבן בנייני־אחסנה 
מרווחים. בולטות בעיקר אבני־הריבוד האורתוסטאטיות. 
לייפוי קירות הבניינים שימשו חיטובי תבליטים (תמ׳: ע״ע 
בוגאזקוי; גריפון, עמ׳ 376 ). יש הוכחות שאף פסילים לתפ¬ 
ארת נודעו בממלכה החיתית, אולם מהם לא נשתמר מאומה. 

הבית החיתי הרגיל היה בנוי לבני-טיט! הקירות שטוחים, 
מופנים לחוץ, שלא כבארצות-מזרח אחרות. — כלי-החרס 
החיתיים הם ברובם חד-צבעיים, והמעודנים שבהם מירוקם 
דק ונאה. חותמות גליליים נשתמרו מתחילת האלף ה 2 



ציור ח ציידים חיחייש (ארטיא:ר,פר, ";יר סאלאטיה, 
הטאוז ה 12 לפסה״נ) 


לפסה״נ, ואף מן התקופות הקדם־חיתיות (האלף ה 4 — 3 
לפסה״נ). האחרונים עיטוריהם הם בצורת דגמים גאומטריים, 
והראשונים מחוטבות בהם תמונות של בע״ח, אנשים ואלים. 
אמנות החותמות הגיעה לשיאה במאה ה 15 , ולאחר מכן חלה 
ירידה בטיב המלאכה. הפולחן הוא המוטיוו העיקרי באמנות 
החיתית, והוא מתגלם בתיאורים של תהלוכות-אלים ושל 
ניסוך נסכים ע״י דמויות-כלאיים ובני-אדם. 

גם באמנות לא הגיעו-הח" לרמה של מסופוטמיה ומצרים. 
השגיחם של הח" בציוויליזאציה של המזרח הקדום עיקרם 
בתחומי החקלאות, המלאכה. הצבא, האירגון המדיני, המשפט 
ויחסי-החברה, 

ה- ג. גיטרבלק, חת (אבצ׳ מקראית, ג׳). 1958 

. 1 ; 11 

,^ 01 !) . 1.1 :ר. 3 ג^ו .; 1 .כ ,*יזתסן־זס 1 ) 

.׳■>״?/)/. ,ת .' 1 ומין . 111 ־ 1 

״!) 1 . 033 ! 

, 111001 ^ ץ!!.!־!) י)!!!!!^) \ 0 ׳( ^; 77 

\ו. 0 ..־ 1 ,(^ XXX ..ג 0 .מ 

׳/ :) 01 ,?)ר׳ת ,. 1 ) 1 

. 1 ) -! 0 ־\ ./ 6 ..!>! . 937 ! . 

-־ 3 ///׳-״ 2 ///) 17 ז/ג ן'()רי'' 1 

־•־.■)>/) > 7 )■! .<) : 39 ^ 1 י);(/ 



263 


חתיס 


264 


.?> . 1 ־ 1 , ^ 1 ^' 1 111 ) ^■))!{ 111 }? ■י.׳)/־, 1-1 

ר 1 ז׳ו 0 ל 1 .■ע) ה 110 { 11 ^\{ ■) 1 ) 111 ^ .>ן^ 0 י 1 ■ן:^ז^^ x ) 

) 1/1 . 1:111 ) 1:11 א .,י! ;(יר^' 1 

) 1 ( 1 ,נ 1 הן,ווננ 11 .א .^ן : 2 רי'| .\^ 1 ^■ונ^ו) .> 1 

/׳ו/<. 1 .ץ־־י־יוי^יןי! .\- , 1 ׳ 55 /^ 1 .<{} 251€ וחו>)^ 

.ו 6 ^ח .; 1 

א. ג׳. ג. — שם. א. 

הלשון החיתית היא לשון הודדאירופית (ע״ע) 

מן הענף האבאטולי, מקבוצת בפי הח" עצמם 

היא נקראת נשל. בלשון זו נכתבו בכתב־היתדות תעודות 
מדיניות ודתיות, כרוניקות, חוזים, אספי־חוקים וכיו״ב. 
אע״ם שהיתה מדוברת, כנראה, באיזור מצומצם בלבד 
שבסביבות בוגאזקןי, היתה השפה הרשמית של הממלכה 
החיתית כולה, בערך מ 1600 עד 1200 לפסה״נ. חלק מן 
התעודות הללו נוסחו כבר במאה ה 19 לפסה״ג, ומכאן שה־ 
חיתית היא הקדומה שבלשונות ההודו־אירופיות הידועות 
לנו. מלבד התעודות המרובות שבארכיוני ח׳תושש נמצאו 
תעודות בחיתית גם בתל עמארנה, וכן באתרים בקיליקיה 
ובסוריה. היום ידועים המערכת הדקדוקית של החיתית ורובו 
של אוצר־מליה, אולם עדיין קיימים ספקות לגבי אחוז ניכר 
של יסודותיה המילוניים, 

הכתב. לעומת השיטה האכדית של כתב־היתדות ניכר 
באוצר הסימנים בחיתית פישוט רב: בדרך־כלל יש לסימן 
נתון ערך הגאי בלבד או ערך לוגוגראפי (של ציון מושג) 
בלבד. כל סימן פונטי מציין ערך הגאי אחד בלבד, ולהפך — 
בדרך־כלל, מסומן' כל ערך הגאי בסימן אחד בלבד. כסימנים 
לוגוגראפיים משמשות לא רק מלים שומרות (כמו בכתב־ 
היתדות האכדי), אלא אף מלים אכדיות; למשל: צירוף 
הסימבים האכדיים ■ 1 מ. 4 . מ־סמש סימן למלת .,אב" (בחיתית 

א 1 * צ ר המלים. הטכסטים בחיתית מכילים מספר רב 
של מלים שאולות מלשונות שונות, ביניהן ניבים אנאטוליים 
(לובית, פאלאית), מחיתית*קדומה (ח׳תית), מחורית, ואף 
מניבים שמיים. כמו־כן מופיעות, בעיקר בתעודות פולחניות, 
מלים שזהותן לא הובררה ושמסומנות בסימן מיוחד, הבא, 
כנראה, לציין את זרותן. המלים שמהותן ההודו־אירופית 
נעלה מכל ספק הן בעיקר מלים "דקדוקיות" (כגון כינוי 
הזיקה והשאלה ^!״? 1 "מי ש־" ולאט׳ כל כינויי־הגוף, 
כגון 1114 ״אני״ [גות׳ >!!, גרמ׳ 1€11 |, .,אותי" [גות׳ 

114 ח- 1 , גרמ׳ ו 01 ! 1 ו 1 ], 41114 ,.אותך״ [גרמ׳ 1411011 ), וחלק גדול 
של המלים הבסיסיות הבלתי־טכניות (כגון .־.!;זזג "אבא" 
[גות׳ !!זזג ״אב״|! 4:11141 *' "הוא הורג" [סנסקרט 1111 ג 11 ); 
ח!;:•-!!! ,.מקום" [יוו׳ ׳!סי•?!:; .,קרקע"!! וע״ע הדו־אירופיות, 
לשונות, עמ׳ 571/2 ). 

יחס החיתית לשאר הלשונות ההודו־ 
אירופיות. ההתאמה בין הגיי החיתית ואותם של שאר 
הלשונות ההודו־אירופיות מצטיינת בסדירות רבה. במערכת 
העיצורים חשוב הניגוד בין ה״רפים״(" 1,14,14 ,ין) וה״חזקים" 

( *' 1414 , 1414 , 11 ,(!י!). קיומה של פונמה "לועית" אוטונומית 
(! 1 ) בחיתית בניגוד לשאר כל הלשונות ההודדאירופיות — 
יש בו כדי לבסס סופית את תורת־ההגה המשווה של אותן 
הלשונות, שהכרת ההגה ה״לועי" תופסת בה מקום נכבד 
(ר׳ שם. עמ׳ 577/8 , הערות (דן—[ 18 ). 

שלא כדין נקראת בשם חיתית אף לשון התעודות 
שהן מאוחרות מן התעודות החיתיות הקלאסיות והן כתובות 



ע״ר 7 כתב-ההרטוסיס תהית'; כתו בד,־ד,:י! יט ־״? ד.מוד ארויצ, 
:ז• -טטיכה הנאד־יהיח בכרכמי׳: והמאה ד 7 


ב״כתב-ה חרטומים החיתי". הללו עדיין לא פוענחו 
פיענוח מלא! לשונן היא הודו־אירופית, כנראה מקבוצת וד 1 ט 1 בל, 
שונה מן החיתית, וכנראה אף משאר הלשונות האנאטוליות 
הידועות, והיא היתה מדוברת עד המאה ה 8 לפסה״ג. 

ה. ג. גיטרבוק, ת' (האנצ׳ המקראית, ג, 325-321 ), 1958 ! 

. 11 . 1940 , 1 ,נ[^ןז 1 >^וז'' 1 .( 

. 1 . 1952 . 1 ! .. 1 >! : 1946 

: 947 ! ./ז .ז 10 נ 1 וז 1 () 8 .' 1 , 1957 ,/ 7 > 6 , 

102 ) 1 ) 1211 ,/) .// .ת^ל־ז.י^>^^ 1 . 1 ־ 1 

״• 81111 . 11 ;־ 9 *- 10 ( .!/£/־>)./:/■<-/ .. 1 ^ 1 :■א 194 

•) 111 {ס 1 ) 1 ^ 1 <ז 0 ^ /. .חו] 1 .}־ 1 .\■. .יז— 1 ח 1 :\^^ 

0 ) 1 ^{ 11 ) 11 י) $1 1 !)^' ,ח..זן 1 ־ 1 :>'\\ .^ 5 ;־ 1951 . 1 ■ 1 ) 1-11111 

יו 101 > 1 י 11 זח^' 1 .ן : 954 ! .( 111 '\ . 51411 ^־.,) 

.חן; 1 זל 1 זו 1 נ) . 1 .ו 01 .' 1 וי.)ז ,.[.)סןי', .ן 11 א<.'ז 1111 ז 0 'יו) 

׳^?// { 0 ')!/' 7 .וחו.־} 1 ד) :()ר 19 ,(>(<■) 6 י) 

.ר 1 ]״ ז: 

ה, ר. 

החיתים במקרא. ממלכת חת לא הגיעה מעולם עד 
לגבולות א״י. אולם המקרא מזכיר בכל מקום את "ה ח ת י" 
בין העמים שהיו בארץ לפני הכיבוש הישראלי. הח" בזכרים 
כתושבי חברון בימי אברהם ונמנים על ״עם הארץ״, כלר: 
על בעלי העיר ועל משפחותיה המיוחסות (ברא׳ כג)! ויש 
סברה, שעצם המו״מ בדבר קניית מערת־המכפלה שבקצה 
השדה מתפרש לפי החוק החיתי, המחייב במם את הקונה 
חלקת־שדה שלמה ולא קצתה, ואף הפירוט של "השדה 
והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבלו סביב" 
יש לו הקבלות בתעודות חיתיות. עשו לוקח לו מבנות חת 
לנשים, והן מכונות בפירוש "בבות כנען" (שם כו. לד; כז, 
מו; לו, א—ב). אין ספק, שבס׳ בראשית השתמר זכר 





















265 


266 


חווים 

להתיישבות חיתית בהרי חברון, או לפשיטות ח" לארץ כנען, 
שלא בא זכרן ברשומות החיתיות. 

מסתבר, שהמתיישבים הח" נמנו במרוצת הזמנים על 
עמי כנען, אם כי לא נבלעו בהם כליל. בתקופה מאוחרת 
עדיין מזכיר יחזקאל בדבריו על "מלדתיה" של ירושלים את 
״אביך האמרי ואמך חתית״ (יחד טז, ג, מה ); הח" נתפסים 
כאן כקבוצה אתנית מיוחדת על־יד האמורי, והם משוייכים 
יחד ל״ארץ הכנעני", בדומה לשיוכן של החיתיות ל״בנות 
כנען" בימי יצחק. מכאן, שמן האלף ה 2 לפסה״נ ואילך 
נחשבו הח" לחלק אינטגראלי של האוכלוסיה הכנענית. רמז 
לקדמותם בארץ כנען הוא הזכרתם בין עממי כנען בברית 
בין הבתרים (ברא׳ טו, כ); וכבר בפרשת תולדות בני נח 
נאמר, שכנען ילד את צידון ואת חת, את היבוסי ואת האמורי 
וכו׳ (שם י, טו וגו׳). מסתבר שהכוונה למשפחות חיתיות 
שנאחזו בארץ בחבלי ההר על־יד האמורי והיבוסי! הם 
נמנו על הכנעני ונכללו בתוך גבולותיו (שם שם, יח). גם 
בזמן כיבוש הארץ עדיין ישבו ח" בהר (במד׳ יג, כט). 

קרוב לוודאי, שזכר לממלכת הה" עצמה שמעבר 
לתחומי כנען השתקע בפירוט גבולותיה של הארץ בס׳ יהושע 
(א, ד), וכן בידיעה על האיש שעקר מבית־אל והלך ל״ארץ 
הה"" (שוס׳ א, כו). שאר הידיעות שבמקרא, שעניינן ח", 
מוסבות על הממלכות ה נ א ו • ח י ת י ו ת שקמו על חרבותיה 
של ממלכת חת. אין לדעת, אם מוצאו של אוריה החתי 
(שמו״ב יא; שם כג, לט) היה מהמתיישבים הקדומים שבירו¬ 
שלים או ממהגרים חדשים מהממלכות הצפוניות, ושמא לא 
היה שם זה אלא כינוי. במחיצתו של דוד היה עוד אדם 
המכונה "חתי" (שמו״א כו, ו). 

למלכי ישראל היתה זיקה מדינית וכלכלית לממלכות 
הנאו־חיתיות. תועי מלך חמת, שליט ממלכה נאו-חיתית, היה 
בן־ברית לדוד במלחמותיו בארם (שמו״ב 'ח, ט—י). בין 
הנשים הנכריות שלקח שלמה היו גם נשים חיתיות (מל״א 
יא, א), ו״מלכי הדזתים" נזכרים ליד מלכי ארם בפרשת קשרי 
המסחר של אותו המלך (שם י. כט). על קשרים בין ישראל 
ובין הממלכות הנארחיתיות מרמזת השמועה שפשטה במחנה 
הארמים בזמן מלחמתם בישראל: "הנה שכר עלינו מלך 
ישראל את מלכי החתים ואת מלבי מצרים לבוא עלינו" 
(מל״ב ז, ו). 

ש. ייבין, ראשיתו של בית דוד (ציון, ם'), תש״ד! ב. מזר 
[מייזלר], סופר המלך דוד ובעיות ד,פקידות הגבוהה (ידיעות 
החברה העברית לחקירת א״י ועתיקותיה, י״ג), תש״ז: הנ״ל, 
בנעל, חת ומיקני, מפגש שלוש תרבויות (מולד, כ״ב),תשכ״ה! 

, 12-31 ,•('/))״/•)/ז . 1 ! , 0111 ו!מ .!דו . 1 \ .'• 1 

. 11 ו 1 
שמ. א. 

חתים או חטי□ ( 11 ; 01:11 ,!!);זזווס), שבט גרמני ששבן 
בשטחי היערות שבין הרינוס והוזר, ונודע בגבורתו 
ובמשמעת הצבאית שלו ( 1 — 30 ..חזחסס ..^ה 7 ). ב 10/9 
לפסה״נ פלש לשטחם דרוסוס (ע״ע, עט׳ 123 ). ב 9 לסה״נ 
השתתפו הח" במרד שבטי גרמניה, אך השפעתם לא גברה 
אלא אחרי 16 לםה״נ, עם ירידת כוחם של יריביהם החרוסקים 
(ע״ע), ומאז לא פסקו ממלחמה נגד רומא! מרכזם מאטיום 
(ות 1£10 נ׳. 1 \) הועלה באש ע״י גרמניקוס ב 16 לסה״נ, מסעות 
נערכו נגדם גם בימי קלאודיוס ודומיטיאנום, ופלישותיהם 
לתוך גבולות הקיסרות נהדפו מימי מרקום אורליוס ועד 
_קר_קלה (במאה ה 2 ובתחילת המאה ה 3 לםה״נ).'לאחר־מכן 
נעלמו הח" מעל בימת ההיסטוריה, ואולי נתגלגלו שרידיהם 


חתנה 

בשבט הדוסים ( 1 ;! 68 ^בהסן [ע״ע|), הידוע מתקופת פלישות־ 
הברברים הגדולות. 

לעי . 1 ^ .\ 1 .[ 

.( 2201 - ע * עי 21 . 2 .! 11 ..■]>[ .; 67 , דת 1 ) 1 :^.^ 1 

. 1 > . 1.1111111 ־! .נ/א 7 ״/ .{) , 4 ץ!}:; 

: 9 ( 171 162 . 11 . 11 

. 1 > ז־.> 11 .וו 1 ; 1 ת;><ז . 1 ו 1 ז 0£ ) [ . 11 

. 9.30 [ ,( [ 

חתנה, הטקס המציין את הבניסה בברית-הנישואין. למעשה 
בוללת הח׳ טקסים ומנהגים רבים ושונים. כל 
חברה מייחסת חשיבות מכרעת למעבר מחיי הרווקות לחיי 
הנישואין, כלו׳: למעשה של ייסוד משפחה חדשה וקבלת עול 
החובות החברתיות הנובעות משינוי המעמד. גם חברות 
המתירות מגע מיני לפני הכלולות מבדילות בין היחסים 
החפשיים, שהם נסבלים בלבד, לבין הנישואין המוכרים 
כלגיטימיים! שכן הנישואין מכוונים להיות יחם בר־קיימא, 
שזוכה להסכמת החברה ושמטרתו היא גידול בנים שיהיו 
בעלי מעמד מוגדר בחברה. לציון ראשית הנישואין פיתחה 
כל חברה מנהגים וטקסים המסמלים את חשיבות המאורע 
ויחד עם זה מבטיחים את הצלחתו — אם ע״י פעולות סגיות 
או ע״י שימת הזוג תחת חסות האלוהות. המנהגים הללו רב־ 
גוניים ביותר, בהתאם למיבנה החברה, לאורח־חייה ולאמונות 
הרווחות בה! ובכל חברה חלים במרוצת הזמן שינויים 
במנהגים, לרגל התמורות בתרבותה הדזמרית. אולם ניתן 
להבחין ביסודות עיקריים, החוזרים אצל רוב העמים מן 
הזמן הקדום עד לימינו 

אפשר לחלק את טקסי הח׳ ל 4 סוגים לפי תפקידיהם, 
שהם: (א) מתן פומבי למאורע (דבר שיש בו גם מעין הכרזה 
על הסכמת החברה)! (ב) חיזוק קשר הנישואין! (ג) המתקת 
קשיי המעבר והרחקת מכשולים וסכנות! (ד) הבטחת מטרת 
הנישואין, שהיא פריון הזוג. אולם חלוקה זו לא תמיד ברורה 
היא! יש טקסים הממלאים תפקידים שונים בבת אחת. 

(א) טקסיםלמתןפומבי. אצל עמים רבים (ביניהם 
גם היהודים 1 ר׳ להלן!) קודמים לנישואין אירוסין. זמן- 
האירוסין נע בין ימים לשנים! הם נותנים להורים שהות 
להשלים את ההכנות הכספיות לח׳, ולבני־הזוג — הזדמנות 
להכיר זה את זה מקרוב! יחד עם זה הם משמיסיס גם מתן 
פירסום מוקדם והכנת דעת־הקהל. החברה מעוניינת בקיום 
הנישואין ובהצלחתם, ומשום כך היא תובעת לעצמה את 
הזכות להיות מיוצגת באופן פעיל בטקסי הח׳. בחברות 
פרימיטיוויות מנצח על הטקס המלך או ראש־השבט עצמו, 
והח׳ נערכת בנוכחות השבט כולו. בחברות מפותחות יותר 
מיוצגת החברה ע״י פקיד מוסמך (למשל הממונה על נישואין 



ציור ו וזתוגה בכינסיקו 


267 


268 


ח תגה 


אזרחיים או כהן־הדת), ודרושה נוכחותם של עדים. עמים 
שונים בזמן הקדום, ושבטים פרימיטיוויים אף בימינו, אינם 
מסתפקים בנוכחות העדים בטקם*ד,ח׳ גופו, אלא דורשים 
מהם שיחזו אף בבעילה הראשונה הנחשבת כחלק מטקס 
הח׳ו שכן חברות רבות, האוסרות מגע מיני לפני הכלולות, 
רואות חשיבות בהוכחה הפומבית שהבלה היתה בתולה. 
כמעט תמיד ובכל מקום מלווה הח׳ טקסים דתיים, קרבנות 
לאבות־השבט או לאלים, וברכתו של כהן־דת. בארצות 
שבהן חופפת הקהילה הדתית את החברה החילונית, לובשים 
טקסי הח׳ אופי דתי מובהק. אבל גם במקום שיש הפרדה 
בין דת וחברה חילונית נזקקים הבריות עפ״ר גם לטקס 
דתי, הנערך בבית־תפילה או במקום ציבורי אחר במעמד 
קחל, ואחד מתפקידי הטקס הוא לשוות בחגיגיותו פירסום 
נוסף למאורע. דרך הפירסום המקובלת ביותר אצל כל 
העמים ובכל הזמנים היא עריכת סעודת הח׳, שנמשכת 
לפעמים ימים רבים ושאליה מזמינים מספר גדול ככל 
האפשר של אורחים. מאחר שאצל רוב העמים נחשבת 
אכילה־בצוותא ככריתת ברית־ידידות, משמשת סעודת־הח׳ 
הזדמנות לכריתת ברית כזו בין משפחות בני־הזוג. בסעו¬ 
דה זו אוכלים בני־הזוג לראשונה ביחד, ואף בכך יש 
משום מתן פזמבי. אולם יחד עם זה שייכת אכילתם ביחד 
לסוג הבא של טקסים. 

(ב) טקסים לחיזוק קשר הנישואין. הכניסה 
בברית הנישואין גוררת מן ההכרח התרתם של קשרים 
קודמים. טקסי הח׳ מבליטים ביחוד את המשבר הקשור 
בפרידת הכלה מבית הוריה. בדרך־כלל בא החתן לקחת את 
הכלה מבית אביה. יש שקרובי הכלה מתנגדים ליציאתה, 
ולפעמים מגלה אף הכלה עצמה התנגדות סמלית, זכר 
לתקופה שבה היה החתן חוטף את הכלה. קיימים מנהגים, 
שמטרתם להדגיש שאיו לכלה דרך חזרה: במארוקו, למשל, 
רוגמים את הכלה באבנים בדרכה מבית אביה לבית החתן, 
ואסור לה להביט מאחריה; ביוון הקדומה (בבויאוטיה) היו 
שורפים את צירי הכרכרה שהביאה את הכלה לבית החתן. 
לציון שינוי מצבה לובשת הכלה לפעמים בגדים שלא לבשה 
בבית הוריה, בדרך־כלל בגדים הדשים שטרם כובסו. גם 
בברכות־הנישואין של כוהני־הדת מודגשת לפעמים ההחלטיות 
והסופיות שבמאורע. — בעצם מתכוונים כל טקסי הח׳ להחדיר 
ללבם של בני־הזוג את תודעת הקשר האמיץ שבנישואין, 
ויחד עם זה לעשות למען חיזוקו ע״י פעולה מגית או ע״י 
בקשת עזרה מן השמים. אחד הטקסים הנפוצים ביותר הוא 
תקיעת הכף בין בני־הזוג, או לפחות שילוב האצבעות; 
במליצה הודית נקרא הבעל "האוחז ביד". יש שקושרים 
בשעת טקס הח׳ את ידיהם הימניות של בני-הזוג בסרט או 
במטפחת: בכנסיה הנוצרית כורך הכומר את ידיהם בקצה 
ה״סטולה"; בבורמה ובמקומות שונים בהודו קושרים את 
בני־הזוג עצמם בסרטים או עוטפים אותם ביחד באריג; 
בסין היו קושרים את מחלפותיהם של החתן והכלה. גם 
טבעת־הנישואין היא סמל נפוץ בכל הזמנים ואצל כל העמים 
לקשירת קשר אמיץ בין בני־הזוג; אצל רוב העמים מחליפים 
בני-הזוג טבעות ביניהם. עמים טוטוניים היו נוהגים לחצות 
מטבע ולחלק את שני החצאים בין בני־הזוג. גם החלפת 
מתנות, במיוחד תכשיטים, בגדים וממחטות, משמשת לחיזוק 
הקשר. אמצעי מעולה למטרה זו הוא האכילה ביחד 
(ר׳ לעיל). ביוון העתיקה היו בני-הזוג טועמים מעוגת־ 



נויור 2 . חתונה ניאפאו 


שומשמין או אוכלים דבש מצנצנת אחת. ברומא העתיקה 
היתד. הס 1 ;זג^זזב 1£ ^ 0 ^ (הטעימה המשותפת מעוגת־כוסמת 
[זג£]) הצורה המקודשת ביותר של טקס הח׳. האכילה מעוגת־ 
הח׳ היא גם היום מנהג חשוב, ויש גם מאכלים מיוחדים אחרים 
שבני־הזוג מצווים לאכול ביחד בטקס הח׳; מקצתם מכוונים 
להבטיח חיי־נישואין מתוקים (חלב, דבש וכד׳), ומקצתם — 
את פריון הזוג. גם השתיד. ביחד היא מנהג נפוץ ביותר 
ובעל כוח מגי אדיר: שתיית יין מגביע אחד נהוגה בטקס הח׳ 
אצל היהודים, בכנסיה הנוצרית האורתודוכסית, וכן גם 
בהודו, בסין ועוד; לפעמים שותים בני-הזוג מכוסות שונות 
ומחליפים אותן ביניהם (סין); לעתים דורש המנהג מספר 
מסויים של לגימות והחלפת כוסות ( 9 פעמים ביאפאן). 
אצל שבטים פרימיטיוויים מסויימים בא — במקום יין או 
משקה אחר — הדם: שורטים את בני־הזוג, וכל אחד מוצץ 
כמה טיפות מדם רעהו. פד. ושם משתמשים בדם־בהמה בטקס 
הח׳, ולא תמיד לשתיה: בבורמה ובהודו מתווים תו בדם על 
פניהם או על גופם של בני־הזוג. השימוש בדם ממלא גם 
תפקידים אחרים, שכן גדול כוחו לטד.ר מחטא או מטומאד, 
ולהרחיק מזיקים, ואף למשוך רוחות שנוכחותן רצויה. 

(ג) טקסים להמתקת המעבר ולהרחקת מכ¬ 
שולים וסכנות. כל מעבר ממצב למצב מדוווה משבר. 
מלבד הסכנות הנפשיות הכרוכות בהתאמה ההדדית של בני 
הזוג מבחינה מינית, אורבות לד.ם — לפי אמונה שהיא כמעט 
אוניוורסאלית(אף כי לפעמים תת־הכרתית)—סכנות מן החוץ, 
מכוחות דמוניים שאינם רוצים באשרו של האדם, ואף משו¬ 
נאים בשר־ודם המסוגלים להטיל עין־רעה. הדאגה הראשית 
היא להבטחת הצלחתד. של הביאה הראשונר. (הנקראת 


269 


חו;נה 


270 



ציור !: תהלונת־וזתוגה נצ׳נוסלובאק־ר■ 


בתלמוד "בזגילת מצווה"), מאחר שהשדים, המתנגדים 
לנישואין מסיבות שונות, עשויים לפגוע בכוח־גברא של 
החתן ואף לשלוח יד בחייו (השו׳ אשמדאי שהרג את שבעת 
חתניה של שרה [ס׳ טוביה!). משום כך יש צורך בפעולה 
מגית נמרצת, כדי לגרש את השדים או לספל את מזימותיהם. 
פעולות־שבירה נחשבות כיעילות למטרה זו, והן גם מסמלות 
את הסרת מכשול הבתולים בביאה הראשונה ומקיאת עליה 
ע״פ עקרונות המגיה האנאלוגיה. לכן נוהגים לשבור בטקס 
הה׳ ביצים (מארוקו, פרם), או כלי חרם וזכוכית (אצל עמים 
רבים באירופה ובאסיה! גם אצל היהודים)! בארצות גרמניות 
נהוג לשבור כלים על־יד בית הכלה בערב יום הח׳ 
1111 £( 31 ). לא רק לשבירה עצמה, אלא גם לרעש המלווה 
אותה נודע תפקיד מגי מרתיע כלפי השדים! כד מסתברות 
היריות ונגינת מוסיקה רעשנית בח׳, ואף קריאות ההילולא 
של הנשים המזרחיות בח״ (ובשמחות אחרות). — אצל עמים 
רבים דווח השימוש בצבע האדום בטקסי הה׳(צביעת ידיהם 
של החתן והכלה, ואף של מוזמנים, בעיסת כופר !חנא] 
בארצות המזרח, קשירת סרט־נייר אדום מעל למיטת הזוג 
בסין, צעיף אדום ברומא הקדומה, סדינים אדומים ברומא 
וביוון הקדומות). הצבע האדום, שהוא צבע הדם, ממלא 
תפקידים דומים לאלו של שבירת כלים. — קשירת קשרים 
היא פעולה מגית, עפ״ר מזיקה, ומשום כך צייר להתיר 
כל קשר בלבוש הבלה, ולפעמים מוטל התפקיד על החתן 
עצמו. — גם טקסי הה׳ הדתיים מתכוונים — במקרים רבים 
במפורש — להרחקת ההשפעות הרמוניות ע״י טיהור וקידוש 
המעמד. בני־הזוג משתפים פעולה במאמץ זה ע״י שהם 
מטהרים עצמם לפני חח׳ בטבילה (לפעמים במים ממעיין 
מסויים או תוך שמירה על טקסים מסויימים) ובצום. בארצות 
רכות, במיוחד בארצות האיסלאם, נושא החתן נשק, והוא 


גם מלווה משמר מזויין (אל מנהג קדום כזה בישראל נרמז 
בשה״ש ג, ז—יא). — בבית שבו נערכת חח׳ סוגרים את כל 
הדלתות והחלונות, כדי למנוע את כניסת המזיקים (רוסיה), 
או מקטירים בו לבונה כדי לגרש אותם(והש׳ שה״ש שם, ו). 
אמצעים אחרים, המכוונים לאותה המטרה, הם קישוטו של 
החדר בצמחים ריחניים (כגון הפיגם), וריבוי הנדות והלפידים 
המפזרים את החשיכה. בגרמניה נהגו בני־הזוג לעבור מעל 
לאש. — הסכנות אורבות מצדדים שונים! לכן מקפידים 
להגן על הזוג מן המזיקים הבאים מלמעלד. וגם מאלה הבאים 
מלמטה. מעל לזוג פורשים בח׳ חופה (היא נהוגה גם אצל 
עמים רבים אחדים מלבד היהודים! חשו׳ את הו 1 )(> £1 - 0 ז 03 
אצל האנגלים, ועוד). כמו־כן מונעים מגע ישיר ביו רגלי 
בני־הזוג לבין האדמה (דריכה על שטיחים או עורות־בהמות, 
נשיאה באפריונים [והשו׳ שה״ש שם, ט—י] או בכרכרות). 
אסור לכלה לדרוך על סף ביתו של החתן, מאחר שהסף הוא 
מקום מסוכן ביותר מבחינה דמונולוגית (וע״ע דלת, עמ' 691 ! 
דמונולוגיה, עמ׳ 757 ). — אפשר להערים על המזיקים ע״י 
החלפת הבגדים בין בני־הזוג, כפי שהיה נהוג במקומות רבים! 
דרך אחרת היא למנוע מן החתן לבוא על הכלה בליל־ 
הכלולות — מנהג שהוא גפיץ מאד אצל עמים רבים, אף 
באירופה (גרמניה, שוויץ). — דבר חשוב ביותר הוא לבחור 
לח׳ יום ושעה טובים ומוצלחים. הנוהג היהודי לקבוע ימים 
מסויימים לח׳ (ר׳ להלן) -- אף הוא מקורו, כנראה, במנהג 
להבדיל בין ימים טובים ורעים. גם ברומא היו ימים של מזל 
(!;!,■.צ! ^ס!!!) וימים הרי־אסון (!!;!!;!שח אס!!!), וכן עונות 
שבהן היו נמנעים מלערוך ח", ואמונות כאלה נפוצות כמעט 
בכל מקום. 

(ד) טקסים להבטחת פריון הזוג. מאכלים 
מיוחדים (ביצים, דגים, עוף וכד׳), שמגישים לבני־הזוג 




271 


272 


חתנדז 


בסעודת הח׳, מסמלים את הפוריות וגורמים לה באורח מגי. 
הדג (ע״ע. עט׳ 923 ) הוא סמל נפוץ של פוריות. ומשום כך 
נוהגים אצל עמים שונים להאכיל את בני־הזוג דגים ביום 
הח׳! בגרמניה מגישים דג לבני־הזוג למחרת יום־הח׳. גם 
לביצים נודע תפקיד רב בנידון זה, במארוקו מושיבים את 
הכלה על כלי שמכיל ביצים ומי־גשמים (גם הם סמל מובהק 
לפוריות), והחתן אובל ביצים במשך ארבעים יום אחרי יום־ 
הח'. את בני־הזוג מושיבים על עורות של בעלי־חיים הידועים 
בפוריותם (בהודו על עורות פרים. ברומא העתיקה על עורות 
כבשים). רגימת הזוג בגרעיני־תבואה או בפרחים משמשת 
לאותה מטרה. 

מצד שני נוהג בקרב כמה עמים פרימיטיוויים איסור 
הח׳ בימי הקציר — גזירה שמא ישבש הדבר את פוריותה 
של האדמה. לא מן הנמנע, שבכך היה קשור מעיקרן גם 
איסור הח' בימי ספירת העמר (ע״ע). 

במרכז טקסי הח׳ עומד, כמובן, הזוג החדש. בדרך־כלל 
נוהגים בהם כבוד רב, לפעמים אף כבוד־מלכים (בפי ערביי 
א״י קרויה שמלת הכלה "בגד מלכות". בכנסיה הנוצרית 
האורתודוכסית מעטרים את החתן ואת הכלה בכתרי זהב 
או כסף; והשר שה״ש ג, יא [גם המונחים "כלה", "כלולות" 
נגזרים, כנראה, ממלת "כליל"]). בעמים רבים נהוגים שירים. 
שבהם משבחים בני־הזוג זה את זה. — בדרך־כלל מציינים 
את טקם־הח׳ גילויי עזמחה נלהבת, והדבר הוליד דפוסי־לשון 
בשפות שונות. בעברית יש לציין את הביטוי "קול חתן וקול 
כלה״ כמקביל ל״קול ששון וקול שמחה״ (ירט׳ ז, לד; טז, ט! 
כה, י ז לג. יא). 

. 1 ^? ; 7 ׳^ 18 .// יי// ■)?/ . 11 יר < 1 

\י. 1 ו 1 זסווו. 01 ־) 

, '^ 1 ' 1 ')>/־> 5 :)\■{ •)^ 11 ) ,' 11 ־ינ־// ^' 111 .) :)^' 111 

//?//! .- 1 .ן 

,־.נ//׳////£//י//?'\צ ///(//סז ^({ . 4 . . 11 ^* 1 

. 0 ) 00 /// 

1 י 22 <^ 1 . 1-111 ;״־;״/// 7 זס ■\/״ 7 נ/^ 7 11€ ' 1 .. 1 ״ 

.״' 1 : 26 י•' 1 ,{ 1 10 {/ 0 \ 1 ./־ו !•):! , 525 , 0 € 51 € '] .^; 111 '.! .- 1 

1 > ^ 111 ^ 1111 ^ 1 ! 0 י\ 1 ^ 0 ^ 11 ^ו^^ ^?/" 7 . 1€11 ;< 1 זש 111 ו.. 1 . 2 .ן ; 1875 
111 '! . 1 ^ 111 :^ 1111 ; 1925 ,( 11 ,^;. 14170 ) !^ 14111 ):> 111 $^ 0111 

) 1/1 111111 11 <ג 101 ^) 1 )ר ¥11 ) 111 1 ) 1111 ) 111 }גו 111111 ) 1111111 

) 1111 )) 111 ^ 1 111 ג) 1 ' 111111 )€ /)!!! 11 ) 11 £!/) 11114 1 ! 11 ^ 1 )!/ 1 ! 1 ! חופה 
. 11 .) 51 ת 1 .ת 2 ()? . 5 . . 1 ( 1 111 ) ; 1111 ) 1110111 1.1 1 '. שז^ 1 ; 111111 ״ 11 '| 1 ; 71111 ) 

) 1 ) 1 ) 1111 ) 11 ) 1 ) 5 105 ) 4 1 ) £05111111111 < 501 ( 1 , 1 ) 1111 ; 1927 

. 1950 , 1 , 11 ) 1/6111 ) 5 

י. ט.ל. 




^ 7 האות, בלשונותהשמיותמעיקרא—סותםשיבי 
^ מגורן (נהגה תוך כיווץ שרירי הלוע התחתון), קולי 
בנסיבות מסויימות ואטום כנסיבות אחרות. זוהי הגייתו ער 
היום בניבים הערביים של חצי־האי ערב. ובעברית — בפי 
יהודי תימן ודאגסתאן. בשאר ניבי הערבית והארמית 
החדשה, וכן במסורות מסויימות של העברית. הפך עיצור זה 
לאטום, ובמקצתן הוחלף הגירון שבו בווילון (כלר בהרמת 
גבה של הלשון כלפי החך הרך). בלשונות החבשיות, וכן בפי 
יהודי גאורגיה שבקאווקאז, הוחלף הגירון בהדיפת זרם 
האוויר מסדק הגרון, שבו היה עצור בשלב ההשהיה של 
העיצור. בפי יהודי אירופה והתחום האיראני (חוץ מדאגס־ 
תאן, ר׳ לעיל) ובפי יהודי קוצ׳ין, וכן בניב הערבי המדובר 
במאלטה, נבלעה הפונמה ט ב ת. — ט היא האות ה 9 באלפ־ 
בית העברי, וערכה המספרי בלשונות השמיות הוא 9 . 

ט מייצגת גם את הצורן ת בבניינים מסויימים של הפועל 
בהשפעת צ, צ׳ (המגורנים אף הם): עבר׳ הצטדק, ארמ׳ 
אצטריך, ערב׳ אצטלא. אצ׳טרב. 

בלשונותההידו־אירופיות. הצורה השמית של 
האות ט עדיין ניכרת בבירור בכתב ההודי וביווני. בהודית 
היא מסמנת סותם שיני בעל חיתוך־לוואי, שמוצאו בסונאנט 
״לועי״ (ע״ע הדו־אירופיות, לשונות, עמ׳ 578 ), כלו׳ 
־*:ז < 'זי. — אף ב י ו ו נ י ת היא מסמנת עיצור, שבו תכונת 
הקוליות אינה מהותית, כלו׳ — סותם שיני מנושף (■■ 1 או 
אף " 1 ^) — בניגוד ל x (המציינת סותם שיני אטום) ול 8 



(המציינת סותם שיני קולי). מן המאה ה 4 לפסה״נ ואילך 
התחילה 9 ■ במקצת הניבים היווניים עוברת לחוכך שיני אטום 
(נ 1 ז במלה האנגלית מזי!!), כמקבילה לא ל ט שמית, אלא 
ל ת רפויה בארמית ובעברית. במלים השמיות שהושאלו 
ליוונית קדומה מועתקת ת האטומה בז, האטומה אף היא 
(נתר — ׳זס^ז:!^); ביוונית־ההלניסטית מועתקת ת—העשויה 
להיות ״רפה״— ב 9 (נתן —ע״ס״א), ובמקורות התלמודיים 
משמשת ת לייצוג 9 , בעוד ש ז מועתקת ב ט 
תיאטרון), והוא הנוהג שנשתמר עד ימינו בתעתיק מלים 
אירופיות לכתבים שמיים. — הלשונות ה א י ט א ל י ו ת לא 
הכילו שום פונמה מקבילה ל 9 היוונית, ואין למצוא אות 
כזו באלפבית האיטאלי־לאטיני. גם העמים הסלאוויים, 
שקיבלו את האלפבית היווני הביזאנטי, לא נזקקו לאות זו 
אלא בשמות ממקור יווני, וביצעו אותה בקירוב מאבסימאלי 

£: — גו'. 90 [ו: 1 ת 0 }], ;,סי) 65111 :, 0 — ו}סגש 0 [ז 10 ) 6 ץ£]! 

לאחר־מכן הוחלפה אות 0 ב סי אף בכתב. 

א. ג-ל— ד. ר. 

טאהךים (;נן_ השושלת הראשונה של שליטים 

מוסלמיים בפרס. אבי השושלת היה טאהר אבן 
אל־חסין, שנתמנה ב 810 למפקד עליון של צבא הח׳ליף 
אל־מאמון. לאחר שניצח את אל־אמין, אחיו של אל־מאמון, 
והמליך את אל־מאמון לח׳ליף, נתמנה ב 820 למושל ח׳רסאן 
(ע״ע) — הפרובינציה החשובה ביותר בפרס. אחרי מותו 
ב 822 משלו תחתיו מה אחר זה בניו טלחה ( 822 — 828 ) 
ועבדאללה ( 828 — 844 ) ונכדו טאהר בןעבדאללה ( 844 — 862 ). 
יורשיו של טאהר, שבירתם היתה נישאפור, היו שליטים 
יעילים ומצליחים, שעודדו מלומדים וסופרים וסיפחו גם את 
מדי וכרמאן (דרום־פרס) לתחום שלטונם. אולם למחמד בן 
טאהר 11 , שנתמנה ב 862 תחת אביו למושל ח׳רסאן, חסרו 
הכשרונות הדרושים לתפקידו, והוא איבד את השלטון על 
מדינות פרס בזו אחר זו, כשקמה בדרום־מזרח סרס שושלת 



277 


טאהרים — טאו, טאואיזם 


278 


בני צפאר והחלה להטיל מרותה על האיזורים שמצפון 
וממערב לתחום שלטונם של הט". 

טאו, טאואיזם, המלה הסינית טאו, שמשמעותה המקורית 
היא !,דרך" או "שביל", שימשה לפילוסופים הסינים 
לציין, בצורה מליצית, את "דרך אנוש", "דרכו של היקום", 
"מוסריות", "חוקי־הטבע" וכד׳. האסכולה הקוגפוציאנית, 
ששמה את הדגש בעיקר בתפקידו החברתי של האדם, 
השתמשה במושג ט׳ במובן המוסרי, בעוד שהאסכולה הפילו¬ 
סופית הקשורה בלאו־צזו (ר׳ להלן) העניקה לו משמעות 
מטאפיסית. לדעת אסכולה זו ט׳ פירושו — התבונה העליונה 
או העקרון השולט ביקום, מושג שהוא ניטראלי מבחינה 
מוסרית ובאטוראליסטי. 

ה טאואיזם (ט״ם) כולל למעשה שני מושגים:( 1 ) טאו־ 
צ׳יה, או האסכולה הטאואיסטית — בפילוסופיה: ( 2 ) טאו־ 
צץאו או הכת הטאואיסטית — הדתית. 

( 1 ) הט״ם הפילוסופי מוצאו מלאו־צזו, שלו 
מיוחם קובץ שירי־ההגות טאו ט ה צ׳ינג ("ספר־יסוד של 
הדרך וכוחה״), בעל 81 פרקים קצרים ו 5,006 מלים, הנחשב 
לאחת היצירות הגדולות ביותר בספרות הסינית; הוא תורגם 
פעמים רבות ללשונות אירופיות שונות. לפי המסורת, היה 
לאו־צזו בן זמנו של קונפוציום (ע״ע), שאת אסכולתו 
הפילוסופית שם ללעג. אולם נתעוררו ספקות, אם לאו־צזו 
הוא דמות היסטורית! הסינולוגים המודרניים נוטים לייחס 
את החיבור למאה ה 4 או ה 3 לפסה״נ. 

בעוד שחסידי קונפוציוס הטיפו לחיי מוסר בחברה 
ולשיכלול המוסדות והיחסים החברתיים, דגלו הטאואיסטים 
במין אנארכיזם פילוסופי, ששלל לא רק את המדינה, אלא 
גם את החברה והתרבות עצמה. בדומה לרוסו(ע״ע) בראשית 
דרכו, האמינו, שהאדם היה בראשיתו חפשי מאינסטינקטים 
עויינים ותוקפניים, וחי כיצור בודד ומרוצה, אדיש לגבי 
"הטוב" ו״הרע"; אולם בעטיים של צווים וכללי־התנהגות 
מלאכותיים, שכפתה עליו החברה, הפך לכלי מלא שנאה, 
שאפתנות ותוקפנות, ״עזוב חכמה, בוז לנחץ — דרב ויפרוץ 
אושר הציבור! עזוב חובה, בוז למצוות — וישב ויפרח רגש 
הגמול! עזוב חריצות, בוז לתכלית — ומל^^עו לנצח שוד 
וחמס" (תרג' א. ז. אשכלי). 

יחד עם זאת היה לאו־צזו שותף למגמה העיקרית של 
הפילוסופיה הסינית — ההתעניינות בדרך שבה האדם חייב 
להגיב על סדרי העולם. לדעת הטאואיסטים, השליט האידיאלי 
הוא החכם השולט ע״י ״א י - פ ע ו ל ה" (וו ־ ו י) —שפירושה 
צימצום הפעילות עד למינימום, וביחוד מניעת פעולה 
שרירותית, תוקפנית. ״היושב באוהל — יודע עולם ומלואו! 
המשפיל עיניו — מסתכל באספקלריית השכל! (ואילו) 
הרואה הרבה — יודע מעט. אכן: הצדיק מגיע מבלי פסוע, 
יודע מבלי הבט, משלים מבלי חפוץ"(כנ״ל). "המולך באפם־ 
מעשה ובאפס־תחבולה — אשרי עמו! השולט בחזקה 
ובערמה — אויה לעמו" (כנ״ל). ביסוד תפיסה זו של וו־וי 
מונחת התאוריה של האופי המחזורי או הדיאלקטי של הט׳ 
עצמו: "חזרה (או תהפוכה) היא תנועת הט׳"; כל פעולה 
גוררת תגובה המנוגדת לכוונה־תחילה. ״דעת היופי ברבים — 
האצילה את הניוול מתוכו! דעת הטוב ברבים — הצמיחה 
את הרע מתוכו... אכן: הצדיק דון בלי תכלית, דבר הוא בלי 
דבר, עושה בלי פעולה, יוצר בלי כוונה, מחדש בלי מטרה, 
פועל מבלי עשה" (כנ״ל). 


צ׳ ו א נ ג - צ ז ו ( 369 — 286 לפסה״נ), המורה הגדול השני 
של הט״ם, פיתח את המגמה המיסטית של הגות זו. הוא מייחס 
לאדם את היכולת להגשים אחדות מלאה עם חוקיות הקוסמוס 
ע״י סילוק הידיעה, החוקים והמוסר, שהם מלאכותיים וממילא 
מפרידים; ע״י התעלותו מעבר להבחנה בין "עצמו" ובין 
״העולם״ מתאחד הוא עם חט׳ ומשיג אושר מוחלט. — השלישי 
לחכמי הט״ם היה יאנג־צ׳ו (המאות ה 4 — 3 לפסה״נ) — 
מתבודד אנוכיי, שהעריך את החיים מעל לכל. 

( 2 ) ההדגשה הטאואיסטית של איחוד האדם עם חוק- 
היקום ושל האפשרות להגשים איחוד זה ("האוניוורסיזם" 
של הדת הסינית), אפיינית לדת הטאואיסטית. מגמה זו 
נתמזגה עם שכבה אחרת של הדת הטאואיסטית, שיסודה 
בביקוש האלמוות, המושרש בהגות הסינית מימי־קדם. בין 
המאות ה 3 וה 2 לפסה״נ פיתחו אנשי המגיה שהתמחו בחכמות 
נסתרות, ובעיקר בחכמת הפנג־שיה (גאומאנטיקה), את מדע־ 
האלמוות, מיסודן של אסכולות שונות,'שחיפשו את סם־החיים. 
אולם במאה ה 1 לסה״נ התחילה תנועה זו, שהיתה מקובלת 
על השליטים והעם כאחד, להשתמש בכתבים של הט״ם הפילו¬ 
סופי (ע״ע אלכימיה, עמ׳ 604 ). הלשון הסמלית של לאו־צזו 
וצ׳ואנג-צזו, המתארת את האדם האידיאלי כמחוסן בפני 
תהפוכות חיי העולם הזה, פורשה באופן מילולי ע״י חסידי 
המגיה והכשפים, והם הפכו את ההצהרות הפיוטיות של הט״ם 
הפילוסופי להוראות מעשיות להשגת האלמוות — מטרה 
שצ׳ואנג-צזו בז לה, שהרי בעיניו היו החיים והמוות 
כאחד שלבים באורח-טבע שהוא בגדר חוק-ולא-יעבור. כת 
טאואיסטית אחת, שראשיתה במאה ה 2 לסה״נ, התפתחה 
במרוצת-הזמן לכנסיה טאואיסטית ממש, שבראשה 
עמד מעין "אפיפיור" ושהיתה, עם מנגנונה הגדול של כהנים 
ופקידים, למעין מדינה בתוך מדינה. היא זכתה לחסות 
הקיסרים במאה ה 5 והגיעה לשיא השפעתה במאה ה 8 , אולם 
לאחר מכן חלה ירידה בה ובהשפעתה, והט״ם התנוון לדת 
ההמונים, שעיקר עניינה — מגיה, הגדת עתידות, גירוש 
עזדים וכיו״ב, במיבנה האירגוני הושפעה הכנסיה הטאואיסטית 
במידה ניכרת מן הבודהיזם, שבו התחרתה. הפאנתאון הטאו־ 
איסטי, אחד הנרחבים שבעולם, הקיף פרסוניפיקאציות של 
כוחות-הטבע, של רוחות המכוונות את פעילויות בני־האדם 
והיירארכיה של אישים בני-אלמוות. הט״ם העממי תרם 
תרומה תשובה לרפואה ולמדע הסיניים, בשל התעניינותו 
באלכימיה ובהישארות-הנפש. אולם כיום ניתן לומר, שדת 
זו מתה או נתונה בשלב של גסיסה, בעוד שהט״ם הפילוסופי, 
בשל לשונו הסתומה של הטאו-טה-צ׳ינג, זוכה להכרת־ 
מה אף בסין הקומוניסטית, בשל זז״דיאלקטיקה השרשית" 
ו״המאטריאליזם היסודי" שבו, וכן הוא מוסיף למשוך את 
לבם של רבים ממשכילי העולם המערבי. 

לאו-מזו, ספר הדרך וארח מישרים (עבר' ע״י א. ז. אשכלי), 

תרצ״ז! י. בנטואיץ (עורך), ילקוט הרתות, 43-30 , תשכ״ד( 

,. 1 ) 1 : 1921 .> 1 

: 1 ־ 193 ־ 2/3 \ £1 י 1 \ י 11£ 'ד :'[ 95 [ ,! 03 

-ס/ק//;/? 01 /;״;/לי. // 

; 2 ר 19 , 1 ינן״ 7 <,//־/ 4 . ,.(.) 1 ; 1948 

111 ) !'£,! .. 1 ; 1950 . 11 

100 ' ,(. 1 ):)> ^ 011 >ת 0 ־\,ו 11 ( 1 .( [ ;־ 1 ) 195 • 2 ;;/^/יךכ 

.[ ; 1954 ,״:.///; 17 //; 1 > 1 ז 0 ׳;; 117 ! 0 

7 ;;;• ,רחגו 11 ) 00 ^• . 1 . 6 ר 19 . 100 ;/ 7 //•/?/־<•/'.״/ , 011101 ־ 11 > 

,נ 101 ס'י\\ 1 ־ 1 ;ו')ר 9 ! . 11 ;;; ;;";/;!/;/;•;ס 

תנ..ז , 957 ! ס;// /״ 

. 962 ! ׳ 77 700 ,(. 011 ) ^ 0 תת(> 1 ע ,ן ;^! 95 ! 


צ. ש, 



279 


מאדום, יעקכ — מאוסיג, תאודור פון 


280 


טאווס, יעקב בן יוסף, מחכמי בגדאד במאה ה 16 , 
מתרגם התורה לפרסית. על חייו ידוע רק שלאחר 
כיבוש בגדאד בידי התורכים ב 1534 , שוכגע ע״י משה המון 
(ע״ע), רופאו של השולטאן סולימאן המפואר, לעבור לקוש־ 
טא.— תרגומו הוא תרגום מילולי, מבוסס על מסורת פרשנית 
פרסית, אבל גם מושפע מאוגקלום ומפירושיהם של ר׳ סעדיה 
גאון, רש״י ואבן־עזרא! הוא נדפס בכתב עברי בקושטא 
ב 1546 , יחד עם המקור העברי, תרגום אונקלום והתרגום 
הערבי של ר' סעדיה גאון! אח״כ נדפס שנית, הפעם בכתב 
פרסי, בפוליגלוטה של וולטון (לונדון 1657 ). הוא הוחזק 
ע״י חוקרי־מקרא נוצרים לתרגום קדום, עד שהוכיח ש, מונק 
( 1838 ) את השתייכותו לתקופה מאוחרת. 

ש. דיבנוב, דברי ימי עם עולם, ו׳, 17/8 , 1950 ז 
. 1 ) 

.!־ 1 ; 871 [ ,." 7 ./ .(} ./ . 4 
. 1.18 ^^! .( 13 .[.?,^ 1 1 €£ ) 

טאוכניץ ( 11112 ו 01 טג 7 ), משפחת מדפיסים ומו״לים גרמנים. 

קרל כריסטוף טראוגוט ט׳ ( 1761 — 1836 ) 

יסד ב 1796 בית־דפוס בליפציג ועסק מ 1798 גם במר׳לות. 
בן־אחיו כריסטיאן ברנהרד ט׳ ( 1816 — 1895 ) יסד 
ב 1837 בליפציג את בית־ההוצאה, שהתפרסם בעיקר בהדפסת 
היצירות החשובות של הספרות היפה האנגלית והאמרי¬ 
קנית בשפת המקור, שנמכרו בכריכת־נייר ובמחירים נמוכים 
(ח 0 נ: £1111 החל מ 1841 ); זו היתה סדרת "ספרי־ 

כיס" הראשונה בשוק-הספרים העולמי; הפצתה היתה מוג¬ 
בלת לארצות יבשת-אירופה. המו״ל רכש את זכות־ההדפסה 
ע״י תשלומים למחברים זמן רב לפני שהובטחו זכויות היוצר 
הספרותי בהקף בין-לאומי ע״י הסכם־ברן ב 1896 . עד 1939 
יצאו בהוצאת-ט׳ כ 5,000 יצירות של כ 525 מחברים. מ 1952 
ואילך נמצאת הפירמה בשטוטגארט, אך לעומת סדרות 
ה;;^ 1 ם 3 ב 1 ז€ק 3 ת ממוצא בריטי ואמריקני פחתה חשיבותה 
ביבשת־אירופה. 

; 937 [ , 37-1937 ^[ {ס 

^!{! : ( 11 }/ 800 7 / 2 € ,^!'^ 30111 .. 1 .? 

8.117 ;// 5 ^)) )^ 017 ק (\ 1 / 0 ׳ ך / ע ׳/־ 7 / 4 / 

. 2 ) .( 111 ,ן- 125 ; 1958 . 1 * 32-3 .' 29-30 

. 1962 , 1837-1962 ,^^ 801 . 7 1 > ■ 117x17 ז 8€1 ";""ז/ 

^א^לל"׳ '* 01 [— :נ^( 1 ^ 1300) — )0113011 X3 [?], שטראס- 
בורג — 1361 , שם), מיסטיקן גרמני. ט׳ נתחנך 
במנזר של המיסדר הדומיניקני בעיר־מולדתו, ומגיל 25 היה 
נזיר במיסדר זה. את השכלתו הגבוהה השלים בקלן, ששם 
למד — כנראה יחד עם בן-גילו זויזה (ע״ע) — מפי אקהרט 
(ע״ע). בשנים 1338 — 1347 עשה בבאזל, ובה היה פעיל — 
מחוץ למסגרת מיסדרו — בחוג של מיסטיקנים שנקראו בשם 
"ידידי האלהים". אח״כ חזר לשטראסבורג ובה פעל עד מותו, 
בעיקר כמטיף במנזרי-נשים שבסביבת העיר. 

בדרשותיו הדגיש ט׳ את האימאננטיות של האלהות. הוא 
האמין שנפש האדם, בהתעלותה עיל המיגבלות של המקרי 
והחולף שבה עד כדי איבוד תודעה אישית, יכולה להגיע 
לידי הזדהות עם האל, שהיא שיא של כל חוויה רוחנית. 
יחד עם זה הקפיד על ההבחנה שבין האל ויצוריו, בהציגו 
את רוממות האלהים לעומת שפלותו של האדם. באופן זה 
נמנע מלהגיע לתפיסה פאנתאיסטית, שהיתה מקובלת בזמנו 
על מיסטיקנים רבים, ושמר על זיקתו לכנסיה הקאתולית, 


בגישה הקרובה לזו של תומס מאקוינו (ע״ע). הוא הדגיש 
את הצד המעשי שבחוויה המיסטית, ובכך סימן מיפנה שחל 
במיסטיקה הגרמנית בזמנו. במסגרת הנוקשה של המיסדר 
לא ראה תחום מתאים לחוויותיו ולפעילותו, ומשום כך עזב 
אותו. בקשר לסטיה שחלה בגישתו אל התורה האורתודוכסית 
של הכנסיה הקאתולית נפוצה אגדה, שט׳ הושפע מאלמוני 
שהופיע בפניו בנסיבות מיסתוריות, הציג את עצמו כ״ידיד 
האלהים מאוברלאנד״ והדדיך אותו בלבטיו הנפשיים. — 
יש רואים בט׳ ממבשרי הרפורמאציה, בשל ההערכה הרבה 
שזכה לה בעיני לותר. 

. 8 . 1 ל : 1811 .׳) . 7 ,/ .ן 161 דח 51:11 

; 1879 . 7 >.. 7 

; 1879 ׳ [^ 111111(. !.£1 177{ X [ 

. 111 ./׳)//)•/^//? 31 7 * 17 . 3 \\.€ו) .־ו:.ז^ן: 1 זין 

^ 10 /^ 811 . 11 ).. 7 . 0 ; 1893 .^' 6 . 58 

- 1 ) 1711 330 . 1 ל־ו 0 ו 1 זס 7 -ז^( 9 \ \י. : 1920 

.\ 2 ; 920 ( .^ 7.3 ./ 1 ר>ז^ 111 ')( 8 . 1 > (/} 

7.3 .זג 113101 ) 8 .!)!ג^^גיחט־וו) ..>( ; 928 ! . 111 $ . 7 

. 2 3101 }\ז 8 . 7 ; 930 [ 

^;/ 7 ., 8 ־ 31,11 ) ,)\ ,[ ;[} 1 ־ 9 ו , 5 .'! 

,) 1 ז־ 1.11 ];ותנ 1 ).^[ .( 1 : 1949 , 0 ־ 3 ) 57 7 ' 

. 1961 . 11 . 1:11 

צ. קל. 

טאונזנד, צ׳ךלז, ריקאוגט, —:ז 11 ג 1 ס 150 ׳\,צ^ 1 ־ 1 צו[ 0 
[־)״ש!!'— ( 1674 — 1738 ), מדינאי אנגלי. ט׳ ירש 
ב 1695 את מקום אביו בבית-הלורדים והצטרף לויגים. ב 1707 
השתתף בוועדה שהסדירה את איחודן של טקוטלנד ואנגליה. 
כשגריר בהאג( 1709 — 1711 ) היה פעיל במו״מ שקדם לכריתת 
חוזה־אוטרכט, אולם הטורים, שעלו בינתיים לשלטון, הדיחוהו 
מתפקידו.' בתגובה על כך התקשר ט׳ עם ג׳ורג׳ מהאנובר, 
שמינהו, בעלותו למלוכה באנגליה ( 1714 ), לאחד משני המי¬ 
ניסטרים לענייני-חוץ. ב 1716 פוטר ט׳ עקב תככים נגדו 
והתנגדותו למלחמה בשוודיה, שתמכה ביעקוביים (ע״ע 
ג׳ורג׳ 1 ), אך חזר לממשלה ב 1720 , ובמשך 10 שנים שלט 
במדינה יחד עם גיסו רוברט רולפול (ע״ע). ט׳ ביצר את 
הידידות עם צרפת, נגד ספרד ואוסטריה, שחתרו תחת שלום־ 
אוטרכט ותמכו ביעקוביים. ב 1730 התפטר לאחר סיכסוד עם 
רולפול והקדיש את שארית חייו להשבחת יבולים חקלאיים 
בחוותו; בשל כך זכה בכינוי.,ט׳ בעל הלפת״ (. 7 !!!תזס^). 

, 1957 ,(■ו^)י* 1 ^^^^ 1 ) 11 '\ ,'^/ 0 ) 1313 3103011 ׳)^ 13 
, 962 ! ,( 192-212 .־ו; 4 ־ 1 י\ 70 01 5 ]) 1 ;נ 4 ץ 5 ל<>ז 0 ) . 7 . 1 / 1 ) ,־ו־^ 11 'ח 1 .'\ 

טאוסיג, תאודרר פון-^^ 730581 1 ו 0 \ זס 0 סש 711 — ( 1849 , 
י פראג ״־ 1909 , וינה), בנקאי ואיש-פינאנסים 
אוסטרי, יהודי. ט׳ התחיל לעבוד כפקיד-זוטר בבנק, 1 ב 1874 
הגיע לדרגת מנהל הז 31 ז 5 מ 113 (>שז.> 1 ־מ 13041€ , אחד הבנקים 
החשובים באוסטריה, שאותו צירף אח״ב לקבוצת הבנקים 
של בית רוטשילד. כמו-כן כיהן כנשיא ההנהלה של חברת 
הרכבות האוסטרית-הוגגרית ועסק בפיתוח המיכרות האוס¬ 
טריים ובקידום הספנות על הדנובה. בהזדמנויות רבות שימש 
כיועצם הפינאבסי של הקיסר ושל הממשלה וכבנקאי של 
בית-חקיסר; ב 1879 זכה בתואר אצילות. ט׳ היה חבר של ועד 
הקהילה היהודית בווינה, ופעולתו שם — כמתבולל קיצון — 
עוררה את התנגדות החוגים החרדים והיהודים־הלאומיים. 
ב 1904/5 — בעת רדיפות היהודים והפוגרומים ברוסיה — 
ניהל מו״מ עם ממשלת רוסיה בדבר הנפקת איגרות-מילווה 
של מדינה זו ומתן הלוואה לה; דבר זה עורר התמרמרות 
וזעם נגדו, והוא נאלץ להתפטר מחברותו בהנהלת הקהילה. 




281 


טאופן, וזכס — מב^ 


282 


טאוס[, 0111 — ת 115£ גז — ( 1494 — 1561 ), כומר 

ומטיף דני, חלוץ הרפורמציה (ע״ע) בארצו. ט/ 

שהיה בן למשפחת־איכרים, נכנם בגיל צעיר למיסדר היוה- 
ניטים. מ 1516 התמסר ללימודים, תחילה ברושטוק, ואח״כ 
בווישנברג אצל לותר, שבתורתו דבק. עם שובו לדנמארק 
ב 1524 היה מטיף ומפיץ בקופנהאגן את תורת רבו. הוא 
נאסר בשל כך, אולם שוחרר ממאסרו בלחץ שומעיו, וב 1526 
אף היה לכומר אישי של המלךפרדריק!,שנמנה עם חסידיו. 
לאחר מותו של המלך ב 1533 , קמו אנשי הכנסיה נגדו, אולם 
רימון שומעיו נחלצו לעזרתו, ובלחצם הורשה ט׳ להמשיך 
בדרשותיו. ב 1537 היה ט׳ לפרופסור לעברית באוניברסיטת 
קופנהאגן, ולאחר נצחונה הסופי של הרפורמצידי בדנמארק 
נתמנה ב 1542 להגמון של ריפן, ובתפקיד זה כיהן עד מותו. 
הוא הידי הכומר הראשון בדנמארק שנשא אשה ושהטיף 
בשפת־ארצו. הוא הקדיש ת? 4 ומת־לב מיוחדת לשירה חכנ* 
סייתית. 

מייחסים לט׳ את עריכת החיבור 103 ת£צ!! 10 צ 5 ש!ח( 0 
( 1530 ), המכיל סיכום תורת לותר ב 43 סעיפים. באותה שנה 
חיבר גם כתב־פולמוס נגד המיסות הקאתוליות. כמו־כן תירגם 
את החומש ממקורו העברי( 1535 ) וכתב ספר דרשות ( 1539 ). 

. 1 \ ; 1 .1894 . 4 . 1 ) 0 .' 7 ,ז) 1 רחר 1 ^ 5 ._[ 

1€ /יד ,ע 141£ תטס . 14 .,'; 1 ; 1942 ,." 7 . 7 / ,ת£י:תש;זצ 1 זו 01 
, 1948 ת 1 1 ז 10 ^ 

טאירוב (קומבליט), אלכסנדר !עקובלביץ׳ - 

( 1 מ 1 ז. 6 זזקס> 1 ) 06 קמ 3 'ד.מ. 4 .—( 1885 — 1950 ), שחקד 
במאי ומנהל-תיאטרון רוסי, יהודי. ב 1914 יסד ט' את "התי¬ 
אטרון הקאמרי" במוסקווה, ובר פיתח את חידושיו הבימתיים. 
שנתגבשו לאחר־מכן לתודתו הבימתית. בניגוד לתיאטרון 
הדאליסטי של מורו ורבו סטניסלבסקי (ע״ע), דגל ט׳ בתי¬ 
אטרון סינתטי, הכולל כל סוגי תיאטרון — דראמה וקומדיה, 
אופרה ואויפרטה, וודוויל ווארייטה —, וטיפח בו את הע)חקן 
הטוטאלי, שהוא זמר ושחקן," רקדן ולוליין וכר כאחד. 
"התיאטרון-של-התנועה" מיסודו של ט׳ היה מרד בנאטורא- 
ליזם ששרר בתיאטרון הרוסי. עיקר מגמתו של ט׳ היתה 
תיאטראליזאציה של התיאטרון, שיחרורו מתלותו בטכסט 
הספרותי, הדגשת הטכניקה החיצונית במשחק והבלטת 
תפקידו של הבמאי. את רעיונותיו ביטא בחיבורו מא€מח 33 
3 ק 006 ז 1 א< 6 ק (״רשימותיו של במאי״), 1921 . המוצלחות 
שבהצגותיו: "שלומית" מאת וילד, "פדרה" מאת ראסין, 
"רומיאו ויוליד," מאת שיקספיר, "יוהנה הקדושה" מאת 
שו, "הסערה" מאת אוסטרובסקי ומחזותיו של או׳ניל. ע״י 
הצגות-אורח שערך בארצות-אירופה שונות השפיע גם על 
תיאטראות המערב, וביחוד גדולה היתה השפעתו על התי¬ 
אטרון האקספרסיוניסטי הגרמני, — בשנות שלטון המגמה 
הסטאלינית-ז׳דאנובית בחיי־הרוח בבריה״ט זכתה תורתו 
הבימתית לביקורת קטלנית מטעם השלטונות — כ״בורגנית, 
דקאדנטית ואנטי-פרולטארית". ט׳ ניסה ללכת לקראת דרי¬ 
שות המשטר תוך ויתורים ל״ראליזם הסוציאליסטי", כגון 
ע״י הצגת ה״טרגדיה האופטימית" (של וישניבסקי) ב 1934 , 
אך תיאטרונו נמסר לפיקוחה של ועדה מיוחדת, וב 1949 
נסגר ע״י השלטונות. 

.! 5 ; 1925 ,פ־-יד .מ 3 קץ€:) 11 א<י.)*£ , 1015 ז. 0 >! 00 . 1 ! 

// 0 ^ 1 . 17 ; 1927 ,־ן^/ן 2 ^ז/' 7 005 

5 -)זי $01 1 ) 1 {€!!>€{/ 1 11€ ' 1 . 4 < ; 7 ^ 9 ! . 550 ) 1 { 

,דל 9 ! 


טארק אבן דאד — - (סוף המאה ה 7 - 

תחילת המאה ה 8 ), מצביא מוסלמי, שפתח בכיבו¬ 
שה של ספרד. ט׳ היד, עבדו המשוחרר של מוסא אבן נציר, 
שהשלים את כיבוש אפריקה הצפונית ( 709 ) ונעשה למושלה 
הכללי. מוסא מינה את ט׳ למפקד חיל-החלוץ שלו ואח״ב 
למושל טנג׳ר. אותו זמן פרץ משבר חמור בממלכת הויזיגו- 
תים (ע״ע), וראשי סיעה אחת ביקשו את עזרת המוסלמים. 
בסיועו של יוליאנוס, המושל הנוצרי של סאותר" ערכו 
הערבים ב 709 וב 710 פשיטות נסיון, ואח״כ החליטו לערוך 
פלישה גדולה בפיקודו של ט׳. ב 711 עבר ט׳ לספרד בראש 
7,000 איש, והתמקם בהר הנושא את שמו(גיברלטר [ע״ע]— 
ג׳בל טארק). לאחר שקיבל תגבורת של 5,000 איש, זכה ט׳ 
בנצחון מכריע על הוויזיגותים בקרב ליד ימת חאנדה(צ 1 )״ 3 ז), 
שבו, כנראה, נספה רודריק מלך הוויזיגותים. ט׳ הביס 
את הוויזיגותים שנית ליד אסיחח ( 3 ( £01 ), ובניגוד לרצונו 
של מוסא המשיך במסעו, כבש את טולדו והתקדם עד 
שרשרת-ההרים שמצפון למסטה. ב 712 בא מוסא לספרד, 
כבש ב 713 את מרידה, ובפגשו את ט׳ ציווה להלקותו על 
שהמרה את פיו." אח״כ פלשו שני המפקדים לצפון-ספרד. 
ט׳ חךר לקאטאלוניך" אך שליחי הח׳ליף ציוו עליו ועל מוסא 
לבוא לדמשק ולמסור דו״ח על פעולותיהם. הם יצאו לשם 
ב 714 . מוסא נאסר, וגורלו של ט׳ אינו ידוע. 

€21 € 5 ? 01 '? 6 105 !? 101/0526 10 €){ 501 , 11 ■ 11 >;> ע £1 ונ 5 .£ 

€!) 0 ר 02 '/ 1€ ז 151 , 2 ל)ח'ו 0 י 1 ^\.' 7 ^ו 1 ^ת 1 ; 5 . 01 ; 1892 ^. 6 

.(^ , 01111 ) 05 !? 1 ) 1 ז? 1115/21 ?ז 105 02 ?) €!> 15/0 ) 2 ^) €021 10 

. 1948 

טבף (ט( 31 ], 00 נ 1:31 ז בפולינזית — המסומן,הלא-רגיל,ד,לא- 
ניתן-למגע), באתנולוגיה ובמדע-הדתות—מערכת 
של איסורים הקשורים למושג הקדושה, שהם רווחים בקרב 
עמים פרימיטירויים שונים ושהעבירד, עליר,ם — בין במזיד 
ובין בשגגה — נחשבת כגורמת תוצאות חמורות. מונח 
זה נזכר לראשונה בספרות האירופית ע״י ג׳ימז קוק (ע״ע) 
בתיאור מסעו השלישי מסביב לעולם ( 1784 ). המונח זכה 
לתפוצה רבה בשל מחקריחם וחיבוריהם של פריזר (ע״ע) 
ושל רוברטסון סמית (ע״ע), שהרחיבו את משמעותו לציון 
א י ם ו ר' י ם מ ג י י ם - ד ת י י ם בכל התרבויות. 

בקרב ילידי פולינזיה (ע״ע) שימש המונח (טאפו, או 
קאפו [בהאוואיי], או טאבו [בטונגר,]) לציון חפצים, מעשים, 
ישים רוחניים ובני-אדם שחם אסורים במגע, בעשיה או 
בשימוש ע״פ המנחג או מטעמים מגיים־דתיים. בלשונות 
הפולינזיות משמשת מלה זו, שהטעמתר, מלעיל, כשם־תואר 
בלבד! שימושה כשם-עצם וכפועל נתחדש באנגלית. המו¬ 
נח חמאורי ״נואה״ מציין את היפוכו של ט׳ — דברים 
שהם מותרים. 

דברים שהם ט' אסורים ומוצאים ממגע רגיל בשל הסכנה 
הכרוכה בחם לפרט ולחברה. חן דברים קדושים או מקודשים, 
והן דברים טמאים ומטמאים, נמצאים מופרשים. ויש להי¬ 
מנע ככל האפשר מן המגע בחם — או יש להתקרב אליהם 
רק לאחר הכנות טקסיות מיוחדות. כשאין להימנע מן המגע 
בהם או מטומאתם— כגון במקרה של גופות־מתים — דרושים 
טקסי-היטהרות מיוחדים, כדי לסלק את תוצאות הטומאה. 
אמנם הפולעזים מבחינים הבחנה ברורה בין קדוש ואסור, 
או בין קדוש וטמא — כגון בין סוגי הט׳ הכרוכים באישיותו 
המקודשת וכוח המנה (ע״ע) של ראש-השבט או המלך, 
שאסור לגעת בו, ובין חט׳ לגבי המגע בגופת־מת; אעפ״כ 




283 


ט&ו — טכול יום 


284 


מוסב המונח ט׳ בפיהם על שתי הקטגוריות של המקודש 
והטמא יחד, בדומה למונח ״חרם״ (ע״ע) — וכן "קודש, קדוש" 
מזה, ו״קדש, קדשה״ מזה — בעברית ו״שו־ביזין-וס^ באנגלית. 

בתרבות הפולינזית נמדדה סמכותו המדינית והדתית של 
הפרט ע״פ סוגי־הט׳ שהיה רשאי להטיל לגבי חפצים ומעשים 
מסויימים. המנהיג העליון, שבידי נתאחדו הסמכות המדינית 
והסמכות הדתית, יכול היה ליפות את כרחם של מנהיגים 
פחותים ממנו להטיל כמה סוגי־ט׳, אך רשאי היה אף לבטל 
את האיסורים שהטילו הללו. הקו היתיד־במינו של התרבות 
הפולינזית היה — ההדגשה שהודגשו צווים ומנהגים של 
שלילה ומניעה, ופחד העם מפני העבירה עליהם. המנהיג היה 
רשאי להטיל ט׳ זמני על מיני מזונות מסויימים, בעיקר 
כשלא היו אלה מצויים בכמות מרובה, וע״י כך לפקח על 
אספקתם. מבחינה מדינית היתה הסמכות להטיל מיני־ט׳ 
שווה למימשל עקיף בדרך איסורים. 

בשל הסאנקציות המגיות־הדתיות של הט׳ רווחה האמונה, 
שהפרת הט׳ גוררת — באורח אוטומאטי פחות או יותר — 
תוצאות־ענשים, כגון חוסר הצלחה בציד ובדיג. מחלה, 
מזל רעי״בכלל ואף מיתה — לעבריין, למשפחתו ולבית־ 
אביו. אדם שהפר ט׳ לא זו בלבד שהוא עצמו היה נתון 
בסכנה, אלא אף שימש מקור סכנה לשאר בני העדה. — 
הן הדברים הקדושים והן הדברים הטמאים והמטמאים הם 
ט׳ משום שהם נחשבים למסוכנים (השר את האמור והמסופר 
במקרא על ארון־הברית [ויק׳ טז, ב: במד׳ ד, כ! שמ״ב ו, 
ו-ז 1 ). 

האנתרופולוגים בימינו אינם רואים עוד בט׳ "מגיה 
שלילית" או "מאנה שלילית" בלבד. אמנם יש לראות את 
הסאנקציות הכרוכות בט׳ כמגיות, אם הט׳ הוטל ע״י 
מעשה־אדם, והתוצאות ההרסניות נחשבות כנגררות באורח 
אוטומאטי ע״י הפרתו! אופי מגי כזה נושאים מיני־הט׳ 
המוטלים ע״י המכשפים המלאנזיים של דובו לשם שמירת 
גניהם מפני גניבה. אולם מיני־ט׳ עשויים להיות דתיים 
מעיקרם, אם נחשבים הם כנובעים ממציאותה ורצונה של 
ישות רוחנית או אלהות, המענישה את הפרתם במישרין 
או בעקיפין לפי ראות עיניה. הט׳ לגבי גילוי־עריות, הנפוץ 
בכל רחבי העולם. נושא אופי דתי, והפרתו נענשת ע״י האל. 
בדומה לכך מיני הט׳ לגבי מאכלים, כגון אותם שבתורת 
ישראל, דתיים הם מעיקרא, ואין לפרשם ע״י נימוקים 
תועלתיים. בגלל הסכנה הנחשבת כצפויה לעדה כולה עקב 
הפרת סוגי־ט׳ דתיים שונים, כגון גילוי־עריות או רצח, צריך 
העבריין לקבל את ענשו מידי סמכויות המשפט והמדינה, 
כדי לבטל את השפעתה הרעה של העבירה, ויש שהחברה 
גוזרת על העבריין הדחה מקרבה או מיתה, כדי להתגדר מן 
הפושע (והשו׳ במד׳ לה, לג—לד). 

בקרב תרבויות שבטיות נוהגים לשמור על מיני־ט׳ מונעים 
במועדים מקודשים, ובעיקר בקשר ל״טקסי־מעבר", המציינים 
לידה, התבגרות, נישואין ופיתה •, תפקידם של טקסים אלה 
לשמור על הנוגעים בדבר ועל העדה כאחד. נפוצים מאד 
איסורי־מאכלים, בעיקר בקשר ללידה ולטקסי־התבגרות, וכן 
בידוד האשה העומדת ללדת והמועמדים לטקסי־התבגרות 
(וע״ע וסת, עמ׳ 449 ). כמו־כן שכיחים מאד מיני־ט׳ שכוונתם 
פיוס נפשות־המתים לאחר הקבורה ומניעת חזרתם בצורת 
רוחות רעות. 

מיני־ט׳, שהם לכאורה אי־ראציונאליים, עשויים בכל זאת 


לשמש גם הרבה תיפקודים חברתיים מועילים. מיני־ט׳ מגיים 
ודתיים משמשים בסאנקציות מוסריות לשמירה על המשפחה 
והרכוש ומעודדים את מילוין של חובות משפטיות בחיי 
החברה והמדינה. מיני־ט׳ הכרוכים במאכלים, כגון אלה 
המצויים בקשר למוסדות טוטמיים (ע״ע טוטם), משמשים 
אף להגדלת אספקת המזון ולפיקוח על חלוקתו. מיני־ט׳, 
שסיבתם נעוצה בפחד מפני כישוף, מקדמים בעקיפין את 
התברואה הציבורית, אע״פ שהמכשפים והמכשפות לא 
התכוונו לכך במישרין. 

מידת ההסתמכות על ט׳ שונה לפי התרבויות השונות, 

כל תרבות קובעת לעצמה סוגי־ט׳ משלה ואת תחומם של 
הדברים הנראים לה כמסוכנים. היא מדריכה את בניה לכבד 
ולשמור סוגי־ט׳ ריטואליים שונים ולרחוש אימה ורתיעה מפני 
מעשים ודברים האסורים בדרך זו, ועי״כ היא גם מטפחת 
בנפש הפרט את הרגשות שבקיומם תלויים סדרי החברה, 
תושבי האיים באוקיינוס השקט והמאורים בניו־זילנד נוטים 
לסמוך במידה מרובה על סאנקציות הט׳. בתרבויות אפריקה, 
שהחברות שם מרובות־אוכלוסין, נוהגים להשלים את מיני 
הט׳ ע״י חוקים סוציאליים וסאנקציות מדיניות. בחברות 
בעלות ציוויליזאציה מודרנית הביא חילון התרבות לידי 
הסתמכות מאכסיסאלית על סאנקציות מדיניות וחוקיות 
ולביטולם־למעשה של סוגי־הט' המגיים והדתיים. 

פ ר ו י ד (ע״ע) עורר תשומת־לב לשיוויון הפסיכולוגי 
של מעשי־כפיה נורוטיים ומיני־ט׳. השוואה זו מאלפת מכמה 
בחינות, אולם נזעות היא לייחס את כל סוגי הט׳ לכפיה 
נורוטית. הצד האפייני והיחיד־במינו שבגישות ובהתנהגות 

ש י 

הכרוכות בט׳ הוא קשרם באמונות מגיות ודתיות. 

י. קויפמן, תולדות האכ?ונד, הישראלית, א׳-ב׳ (י' מפתח; 

ערך כשוף), תרצ״ז-תש״ס א. מלמט, החרם במארי ובמקרא 
(ם׳ היובל ל/ קויסמן). תשכ״א; .ין 0 חח 00 "ן:־ג 

-׳{^) 611 ^ . 1 ) ,ז^^חטע\ 

.ווז 01 ו{; 1 ־ 1 ט( 1 ' 1 : 12 ^ 1 

. 11 .^ 1 .' 1912 1 ) 1 €!) 

;* 1922 ,.' 7 . 11 1 {ז€ז 0 'ד . 8 ;' 1 ־ 191 01 

.? . 11 ; 1938 111 .' 7 ,ז^^ח 81 .[ 

. 5141 /י\ 0 ןז 1.111 \ .מ : 1932 , 11 ^ 001 / 0 1 ^€י €1 .>י{ 0 ^ ^?/' 7 
..מ ; 18 * 19 . 1011 ^ 11 ■)^[ 

^;/ 7 , 1 זי)!^ת 1 ז 1 א 0 ..'־ 1 . 11 ; 1956 ,.' 7 ,' 1111:1 ;)!$ " 1 : 1952 
-^/ 70 / 1 > .) 5 ף 1957 

: 1960 ,. 7 , 1 ) 1111 ^ .ץ ;־ 1958 .׳^ . 8 \ 0 ן)ח 1 

. 1961 ^ 7/11 / 7 ) 7 ,ת 00 וךו 81 .[ .מ 

ד. בי. 

טבול יום, המסכת העשירית בסדר טהרות, הדנה באדם 
שטבל להיטהר מטומאתו, אבל עוד לא העריב 
שמשו, כנדרש בתורה (ויק׳ כב, ה—ז), והוא אסור לאכול 
בתרומה ופוסל תרומה וחלה במגע. המסכת, המחולקת לד׳ 
פרקים, דנה בעיקר בבעיית ה״חיבור״, כלו׳: אם הכל נפסל 
ע״י נגיעת הט״י בקצה התרומה או החלה, הנטיה הברורה היא 
להקל בט״י יותר מבבל שאר הטומאות, בהתאם לכלל "אין 
ט״י טמא״ (ט״י ג׳, ו׳). — המשניות ה׳—ז׳ של פרק ד׳ אינן 
שייכות לעניין ט״י, וצורפו לכאן רק מפני שגם בהן הקלו 
הסופרים בדברים שההלכה הראשונה היתה מחמירה בהם. — 
בתוספתא מסכת זו היא הי״ג בסדר טהרות, ובה שני פרקים 
בלבד. — אין למסכת זו גמרא, לא בבבלי ולא בירושלמי, אולם 
ענייניה נידונים במקומות מפוזרים על פני התלמוד כולו. 

ה. אלבק, ששד, סדרי משנה ספורשים, ר, 469-455 , 1958 : 
. 1 י 19 . 63 .־*/>;/׳)//ג. .ח /׳ 4 זן/״/ 747 ' ;// .. 1 . 11 



285 


טכוריתיים - " טכיוב, ישראל חיים 


טבוריתיים (^ב^^ 581113 ב:ו^), משפחת צמחים מסידרת 

הורדניים (ע״ע ורדיים)! כ 30 סוגים וכ 1,300 מינים של 

עשבים ובני־שיח רב־שנתיים או חד־שנתייס׳עפ״ר בעלי גבעול 

או עלים בשרניים. הפרחים עפ״ר דדמיניים, נכ 1 נים וערוכים 

בתפרחות. כל פרח 

מלווה חפה, ועטיפו 

עשוי גביע וכותרת 

מפורדי-עלים. האב¬ 

קנים ערוכים, כרגיל, 

בשני דורים! השחלה 

עפ״ר עלית, וכל אחד 

מעליה מלווה קשקש 

צופני.ברוב הט" האב¬ 
▼ 

קנים מקדימים להב¬ 
שיל, וההאבקה נעשית 
ע״י חרקים הנמשכים 
לבלוטות־הצוף. הפרי 
— מפוחית או ד,לק ט 
או קבוצד. של 'מפו- 
חיות נפרדות; הזרע זעיר ועפ״ר בעל עובד ישר ואנדוספרם.— 
המשפחד, מיוצגת כמעט בכל היבשות, פרט לאוסטראליר, 



טבורית נטויה <^'.ג 11 ן 01 וחז;>;ותנ 


ופולינזיה, ומיניה נפוצים עפ״ר באיזורים צחיחים ובנקיקי־ 
סלעים. צמחים רבים ממשפחה זו מתרבים באורח וגטאטיווי 
ע״י ניצני־עלים, וקל 
לגדלם. סוגים רבים 
של ט" הוכנסו לתר¬ 
בות כצמחי-נוי, בעי¬ 
קר כצמחי-בית או 
כצמחי "קקטוסים". 

הסוג צורית (-ש 5 
מכיל כ 180 מי¬ 
נים, שרובם מרוכזים 
באיזורים הממוזגים 
הצפוניים, ואחדים 
מהם מצויים בא״י. הם 
גדלים בנקיקי-סלעים 
ופורחים באביב. פר¬ 
חיהם לבנים או צהב¬ 
הבים, ועליד,ם זעירים 
ובשרנים, פירותיד,ם 


עשויים קבוצה של מפו- 
חיות המאוחות בבסיסן.— 
המבורית הנטויה 

(־שבתזסזם! 1 ) 10 ש 10 \ 1 <> 0 

ניכרת יפה בעליה 
הקערוריים דמויי־ד׳טבור. 
גבעולה עשוי פקעת קטנה 
תת־קרקעית וציר מחוסר 
עלים כמעט. התפרחת — 
אשכול, וד,פרחים בעלי 
גביע וכותרת דמויית־ 
פעמון. — הסוג קרסולה 
( 1113 יי.א 3 ז 0 ) — מספר 
מיניו כ 300 ! מרכז תפו¬ 
צתם הוא אפריקה. אלה 
הם צמחים בשרניים 
שמגדלים אותם הרבה 
באספי הקקטוסים. — 
הסוג ב פ נ י ת (-שו 1 :גנ 1 
!:;■!שע) — מיניו מצויים 
כמעט בכל גינד,! עליהם 
של רבים מהם עשויים כעין כפות בשרניות: מרכז תפוצתם — 
אמריקה. — הסוג ח י - ע ו ל ם (ת 111 -\ 1 ׳\זשנן 111 ש 8 ) — 30 מינים, 
הנפוצים באירופה ובאסיה.— ה נ י צ נ י ת ( 1111111 ׳ 115 ו 01 ץז 6 )— 
בעלת עלים בשרניים ונושאת ניצני־התרבות בשולי העלד,. 

■, 1 ז 10 .י 1 שו 11 ^)ס !.ז״[? . 1 ^ 11111 ) , 5 ותבזכ 1 \, 

. 4 ;- 19 .( 2 ."זו,]י! 

מ. ז. 

טביב, מרדכי (נר 0 נ 19 , ראשון-לציוז), סופר ישראלי, 
בן העדה התימנית. אע״פ שעדה זו משמשת נושא 
עיקרי ליצירתו, וזו משקפת בבהירות את הליכותיה, מתחקה 
ט׳ אחר היסודות האוניוורסאליים המתגלים באדם במאבקיו 
עם החיים, ולא אחר היסודות העדתיים המיוחדים. מעשיד,ם 
ושיחותיהם של הגיבורים המרכזיים מאצילים על כל הסובב 
אותם ומעניקים להם משמעות, והם — ולא היסוד העלילתי — 
מהווים את נקודת־הכובד בסיפור. הדמויות המרכזיות מגו¬ 
למות בפשטות עממית ובחיוניות מלווה הומור. ברבים 
מסיפוריו מעלה ט' את חיי האשה וסבלותיה. — מסיפוריו: 
״כעשב השדה״, 1948 , - 1960 ; "כינורו של יוסי": "עזאל": 
״דדך של עפר״ (קובץ סיפורים), 1954 : "כערער בערבה", 
1957 . 

ב. קורצויל, ״בעשב השדר.״ לס, ט' (בטרם, ע״ט), 1948 : 

ד. בן־נחום, יצירתו של מ, ט׳ (למרחב, ״משא״, גל׳ 23 
[ 58 ]), 1953 ! י. זמורה. סיפורי מ. ט׳(דבר, גל׳ 8626 ), 1953 ) 

י, לופבן, ניצנים בארץ (מבחר כתביו), 481-479 . תשי״ד! 

י, ליכטנבום, סופרי ישראל, 256/7 , 1960 ! ב. י. מיכלי, 
מעלה ומורד ביצירת ט׳ (למרחב, ״משא״, גל׳ 47 ), 1963 . 

טביוב, ישראל ח^ים ( 1858 , דרויה [בילורוסיה] — 1920 , 
ריגד,), סופר ומחנך עברי. ט׳ גדל ונתחנך בריגד,: 

אביו נטה להשכלה והקנה לו, יחד עם ידיעת הספרות 
התלמודית, גם לימודים כלליים ושפות זרות. תחילה שימש 
ט׳ כפינקסן בבית־מסחר; ב 1889 התל לפרסם פליטונים 
ב״המליץ", שהצטיינו בסאטירה חריפה ובחידודי־לשון ונת¬ 
חבבו על הקוראים, הוא השתתף בשבועון "הדור", שיצא 
בווארשה בתרס״א, וב 1905 — 1908 היה חבר מערכת העיתון 



צורית (וווו 80111 ) 



נפגית ; 1.1 [) 1.1 ])־.> 1 ) 

־▼ 


286 




- 


ל" ו 9 יינ| 


ו 


־יו) 


1 

י) 


\ [ 


י׳ 1 ^■ 






ניצניה מיעוננת 

{ 1 ״ח 1,1 זו 1 ו>ות: 4 ־[״ 1 ו. 1 ) והנ 11 !^ו|ו^()ץזת) 





287 


טביוב, ישראל חיים — טביליסי 


288 


היומי "הזמן" בווילנה. ב 1908/10 הוציא עיתון עברי מנוקד 
לילדים בשם ״החבר״ — תחילה כעיתון יומי בווילנה, 
ואח״ב בשבועון בריגה. בעיר זו היה גם מנהל חדר מתוקן. — 
ט׳ פירסם מאמרי־מחקר רבים בענייני לשון ופולקלור, 
שבהם גילה למדנות וחריפות. חשיבות רבה נודעת לספרו 
"אוצר המשלים והפתגמים" (תרע״ט), שבו כינס למעלה 
מ 00 (^ 3 "דיבורים שגורים" עבריים וארמיים, בליווי ביאורים 
והערות על מקורותיהם והשתלשלותם. הוא חיבר שורה 
של ספרי לימוד הלשון העברית וספרותה, שזכו בשעתם 
לתפוצה עצומה: "עדן הילדים", כרסטומטיה, עם תרגום 
המילים ברוסית, בגרמנית, בצרפתית ובאנגלית (תרנ״ח 
למעלה מ 15 מהדורות): "מורה הילדים", תורת הלשון העב¬ 
רית ( 1896 ? למעלה מ 15 מהדורות)! "המכין", ראשית לימוד 
בתורת הלשון העברית (תרנ״ט)! "מבחר הספרות", אנתו¬ 
לוגיה מראשית התקופה הערבית־ספרדית עד סוף המאה ה 19 
( 1899 — 1929 ), ועוד. ט׳ ניסה כוחו גם בבלטריסטיקה והצ¬ 
טיין כמתרגם — ביחוד של יצירות שיש בהן יסודות 
אפוריסטיים. מתרגומיו: "תולדות שלמה מימון כתובות 
בידי עצמו״ ( 1898/9 ) ; "תמונת דוריאן גרי" לאוסקר וילד 
( 1918 ), ועוד. — מאמריו המחקריים כונסו לאחר מותו 
בספר ( 1923 ). 

ב [ן] אןליעזר), י. ח. מ׳(כתבי י. ח. טביוב, 7 ו-וח/\), 11923 

מ. בן הלל הכהן, סטר שמות, 205 ־ 208 , חרצ״ת! י. סיכםן, 

רוחות מנגבות, 360-355 , 1952 < י. ד. ברקוביץ, כתביו, 91 , 

ע״ו-ע״ז, 1953 . 

ג. א. 

טבילה, כטקס דתי — השקעת גוף האדם (או עצם דומם) 
במים או התזת מים עליו לשם טיהור או קידוש. 

( 1 ) ביהדות— ע״ע גר, עמ׳ 178 ! טמאה וטהרה! 
מקוה. 

( 2 ) בגצרי־ת. לפנים רווחה הדעה, שמקורה של הט׳ 
הנוצרית הוא טבילת הגרים ביהדות. בעקבות גילוי המגלות 
הגנוזות (ע״ע) מסתבר, שייתכן למצוא את מקורה בכת 
מדבר-יהודה, שאותה מזהים חוקרים רבים עם כת 
ה אסיים (ע״ע). כת זו דייקה בדיני טומאה-וטהרה, אולם 
בעניין זה היתה לה השקפה מיוחדת, והיא שטומאה דבקה 
באדם לא רק בעקבות מגע בחפצים טמאים, אלא גם בעקבות 
חטא, והחשובה היתד. בעיני הכת התנאי ההכרחי להשגת 
הטהרה ע״י הט׳ במים. זו היתה גם השקפתו של יוחנן 
המטביל (ע״ע), שהט׳ נראתה לו מטהרת "לא כשנוהגים 
בה לשם מחילת עוונות, כי אם לשם טהרת הגוף, מאחר שכבר 
טוהרה הנפש לפני-כן בצדקה" (יוסף בן מתתיהו, קדם׳ י״ח, 
117 ) ! גם בברית החדשה טבילת יוחנן נקראת לפעמים 
"טבילת תשובה לכפרת עוונות". כת מדבר-יהודה האמינה, 
שעוונות האדם מתכפרים בשעת הט׳ ע״י רוח-הקודש המט¬ 
הרת ! וזו היתה, לפי הנראה, גם דעתו של יוחנן המטביל. אף 
הסיפור על פעולת רוח-הקודש בשעת טבילת ישו (למשל: 
מרקוס א׳, 9 — 12 ) מעיד, שלדעת יוחנן היה קיים קשר בין 
רוח־הקודש לבין רעיון הט׳. 

רעיונות התשובה, כפרת העוונות ורוח־הקודש כרוכים 
זה בזה ב ט׳ הנוצרית! אולם רעיון הטהרה של דיני 
טומאה-וטהרה של התורה בוטל בה כליל (חוץ מבכת האביו¬ 
נים [ע״ע]), וכפרת העוונות ש^ הטובל הפכה מתנאי מוקדם 
לט׳ לתוצאתה: הט׳ הנוצרית מביאה לידי כפרת העוונות, 


הן העוונות שחטא הטובל לפני טבילתו, הן החטא הקדמון 
(ע״ע). מן המאה ה 2 ואילך שוב נחשבה התשובה כתנאי 
מוקדם לט׳, אלא שהחשובה זוהתה עם לימוד יסודות הנצרות 
ע״י העתידים לטבול. הט׳ הנוצרית— בניגוד לכל הט" שלפי 
דין־תורה — היא טקס חד־פעמי, שבו נכנם האדם לחיק 
הנצרות! בזה דומה הט׳ בנצרות מבחינה מסויימת לברית 
המילה (ע״ע) ביהדות, ואף המונח "חותם", המציין את 
ברית־המילה (השר: "על בריתך שחתמת בבשרנר׳ [בברכת 
המזון], הועבר בספרות הנוצרית הקדומה על הט׳ הנוצרית 
משום-כך היתה הט׳ עשויה כבר בברית החדשה לקבל את 
המובן של לידה חדשה, ואצל פאולום — להפוך לסמל של 
המוות והתחיה של המאמין, בדומה לאלו של ישו הנוצרי. — 
בכנסיה הקאתולית הט׳ היא אחד משבעת הסקרמנטים 
(ע״ע). 

הט' היתה לאחד המעשים הפולחניים החשובים ביותר 
כבר אצל תלמידיו הראשונים של ישו. בשנים הראשונות 
הטבילו "בשם ישו" בלבד, אולם כבר במאה ה 1 שונתה 
הנוסחה, ומאז מטבילים "בשם האב, הבן ורוח-הקודש". ברא¬ 
שית הנצרות הטבילו הנוצרים את גופם, במידת האפשר, 
במים חיים, וכך המנהג עד היום בכנסיות המזרחיות. זו היתר, 
גם דרכם של הנוצרים במערב עד למאה ה 10 , ולשם כך 
נבנו מיבנים מיוחדים (!!!״!״]״:!סגנ!! תמ׳: ע״עהילךסהים)! 
ברם, בגלל הסכנה לבריאות בארצות קרות הוחלפה' דרך זו 
של ט׳ בשפיכה משולשת של מים על ראשו של הטובל, 
אפשרות הנזכרת כבר ב״דידכי" (ע״ע). בראשית הנצרות 
טבלו רק מבוגרים — משום שלשם תשובה דרושד, הבנה! 
החל סן המאה ד, 3 היו נוצרים שהטבילו את ילדיד,ם הקטנים 
מתוך השקפה, שהט׳ תופסת מכל-מקום בילדים קטנים שלא 
חטאו. אולם היו גם נוצרים שמתוך ההשקפה, שהט׳ מוחקת 
את החטאים הקודמים לד., הסיקו את המסקנה שרצוי לדחות 
את הט׳ לתקופת־חיים מאוחרת ככל האפשר. החל מיה״ב 
מטבילים הנוצרים רק תינוקות, וכשקמו בימי הרפורמאציה 
האנבפטיסטים (ע״ע) וטענו לטבילת מבוגרים, נחשבה דעד, 
זו למינות בין הקאתולים, הלותרנים והקאלווינים כאחד. היום 
רק כנסיות פרוטסטאנטיות מסויימות — ביחוד הבפטיסטים 
(ע״ע) — דוגלות בטבילת מבוגרים. — טבילת התינוקות 
קשורה בנתינת שם לתינוק הטובל. 

ד. סלוסר, טבילת יוחנן וכת מדבר יהודה (מחקרים במגילות 
הגנוזות), תשכ״א! ,<מ<>ן^ £3 0111 ) 1 ?! ) 0 ,ו 931 \ 
6 ^ 74111 . 1 ? ; 1899 , 51011€ .כ 1 ;* 1720 

.^ 1 ; 1908 1 ת% . 11 

,) 01 ח 13€ . 4 ״ ; 1943 

. 1953 '' 2 >ז £1 

ד. ס. 

טביליסי [לסבים טיפלים) (רום׳ ןו 1110 ן.מ 6 'ד, גאורג׳ 
"מעיינות חמים"), עיר בבריד,״מ, בירת הרפובליקה 
הסובייטית גאורגיה (ע״ע); 768x100 תושבים ( 1963 ). ט׳ 
יושבת על הנהר קורדי, במרכז העמק המפריד בין הרי- 
קאווקאז להרי ארמניה. חלקה העיקרי שוכן באגן קטן, שעליו 
סוגרים הרים מ 3 עברים; רק בדרום-מזרח האגן פתוח, ובכיוון 
זה באה הר,תפשסות העיקרית של איזורי־התעשיה של העיר. 
בט׳ נפגשות כמדי מהדרכים החשובות ביותר בקאווקאז: 
הדרך הקצרדי וד,נוחדו ביותר מרוסיד. האירופית, העוברת את 
החלק המרכזי של הרי-קאווקאז, הדרך המחברת את חוף 
הים הכספי עם חוף הים השחור, ודרך נוחה, החוצד, אח 



289 


טביליסי — טביעה והצלה 


290 



טביליסי: מראה נ??י 

ברקע הקדמי — יורח של חשמלית עילית תלויה 


הרי־ארמניה ונמשכת לתורכיה ולפרס* ט׳ היא גם צומת 
מסילות־הברזל הגדול ביותר בקאווקאז. בעיר ובסביבתה 
מספר גדול של מפעלי־תעשיה לייצור מכונות וציוד תעשייתי, 
מכונות חקלאיות, מוצרי ברזל ופלדה שונים, כימיקאלים, 
טכסטיל (בעיקר מוצרי כותנה ומשי), מוצרי־עור, רהיטים 
ומוצרי־עץ שונים, חמרי־בניין, מזונות, יין ומשקאות חריפים, 
ועוד. התעשיה מופעלת באמצעות תחגת־כוח הידרו־חשמלית 
על הקורה (תחנת זמו־אבצ׳אלה)— הגדולה ביותר בקאווקאז 
ואחת הגדולות בעולם. מבחינה אדמיניסטראטיווית משמשת 
ט׳ לא רק בירת גאורגיה אלא גם המרכז־בפועל של המינהל 
הכלכלי לרובה של טראנס־קאווקאזיה. — בעיר ובסביבתה 
נמצאים עשרות מעיינות מינראליים חמים (״ 47 ), עשירים 
בגפרית, שעל שמם נקראת העיר ושהפכו אותה גם לעיר* 
מרפא. 

ט׳ היא המרכז התרבותי־הלאומי והדתי של האומה 
הגאורגית. מצויים בה אוניברסיטה גדולה, בת״ס גבוהים 
שונים, מיצפה־כוכבים, מכוני־מחקר ומוסדות תרבות רבים 
ושונים. בט׳, הנחשבת לאחת הערים היפות ביותר בבריה״מ, 
כמה בניינים עתיקים מיה״ב* הידועים ביותר הם כנסיית 
״ציון״, שיסודותיה הם מהמאה ה 5 , ומצודת מטחי (סקום־ 
מושבם של מלכי גאורגיה הקדומים), וכן כנסיה ארמנית 
(קתדראלת ון),שחלקה העתיק ביותר נבנה בסוף המאה ה 15 , 
כמו־כן מצויים בעיר בנייני־ציבור גדולים ומפוארים, מוזי¬ 
אונים רבים וגנים ציבוריים גדולים ונאים. רק כמחצית 
תושבי ט׳ הם גאורגים, השאר רוסים, ארמנים, אזרבי־ 
ג׳אנים ואחרים. 

קיומה של העיר במקום ידוע מן המאה ה 4 לסה״נ. 
במאות ה 5 — 6 היתה בירת איבריה, ולאחר כיבושה של 
ממלכה זו בידי הפרסים היתה 'ט' למושב המושל הפרסי. 
מתחילת יה״ב היתה העיר, בשל מצבה הגאוגראפי, מרכז 
גדול למסחר, שבו הוחלפו סחורות מתוצרת פרס ותורכסטאן 
במוצרים אירופיים, ומעמדה זה נשתמר עד למלה״ע 1 . 
במאות הד— 9 נכבשה ונבוזה חליפות בידי הביזנטים ( 626 ), 
הערבים (בסוף הסאה ה 7 ) — שהקימו כאן (באמצע המאה 
ה 9 ) אמירות מוסלמית —, הכוזרים, הפרסים והסלג׳וקים. 


ב 1122 — 1225 היתה בירתה של ממלכה גאורגית עצמאית, 
אולם במאה ה 13 שוב פלשו לתוכה כובשים שונים, פרסים 
ומונגולים* ב 1386 לכד ובזז אותה תימור לנג. מתחילת 
המאה ה 15 ועד לנפילתה בידי הרוסים ב 1799 נתפסה, 
לסירוגין, בידי התורכים והפרסים < אולם תקופות ממושכות 
היתה נתונה לשלטון גאורגי כבירת מדינה גאורגית עצמאית 
או כעיר שהיתה כפופה למעשה לאחת משכנותיה. תחת 
שלטון הרוסים היתה למרכז אדמיניסטראטיווי עיקרי לתחום־ 
שלטונם מדרום להרי-קאווקאז. ב 1918 — 1921 היתה בירת 
הרפובליקה הגאורגית העצמאית, ב 1922 — 1936 — בירת 
הפדראציה הטראנס־קאווקאזית הסובייטית, ומאז — בירת 
הרפובליקה הגאורגית הסובייטית. 

■ 00 ,}סממזצ׳וג .מ ; 1942 , 1111:111111 )€ 1 ) 1 י 501 ,)ססטיד .ס 
. 1956 ; 1943 

מ. בר. 

יהודים. בט׳ התגוררו מדורות יהודים מקומיים (בני 
העדה הגורג׳ית). במאה ה 19 החלה התיישבותם של יהודים 
מרוסיה, רובם צאצאי החיילים היהודים ששירתו בקאווקאז 
ובעלי־מלאכה. כמו־כן היתה קיימת קהילה קטנה של יוצאי 
פרם. היהודים המקומיים קיימו קהילה משלהם ובראשה 
"חכם". השלטונות הרוסים המקומיים התייחסו בחיוב ליהו¬ 
דים, שהיו יסוד מועיל של בעלי־מלאכה. ב 1876 נמנו בט׳ 
1,277 יהודים; ב 1879 — 3,668 יהודים (כ 21/2% מכלל התו¬ 
שבים). בשנים שלאחר מלה״ע 1 שימשה ט׳ נקודת־מעבר 
לחלוצים העולים לא״י. ב 1959 נפקדו בט׳ 17,311 יהודים 
( 2% /^ 2 מכלל התושבים); מהם היו 9,328 דוברי גורג׳ית, 
השומרים על הווי יהודי מיוחד ורבים מהם דבקים במסורת 
היהודית, ו 7,600 דוברי רוסית. 

טביעה והצלה (ט׳ והצ׳), ט׳ היא חנק של בעל-חיים ע״י 
טבילתו בנוזל באופן שחללי כלי-הנשימה מתמלאים 
נוזל; ע״י כד נמנעת האפשרות לשאוף חמצן מן האוויר, 
וכן האפשרות לפלוט מן הריאה את דו־תחמוצת הפחמן. 
בגבור המחסור בחמצן מאבד הטובע את הכרתו ושוקע; 
הלב מוסיף לדפוק דפיקות חלשות עוד זמן מועט, אח״כ 
הוא פוסק לפעול. להצלתם של טובעים חיונית אספקה 
מהירה של חמצן, מאחר שרקמות מסויימות — ביחוד 
רקמת המוח — אינן עומדות ^בפני מחסור גמור בחמצן 
יותר מ 5 — 8 דקות בטמפרטורה התקינה של הגוף. 

מספר המקרים של איבוד חיי-אדם ע״י ט׳ במים מגיע 
לאלפים רבים בכל שנה; באה״ב בלבד טובעים כ 00 (ג 7 נפש 
בשנה. רוב המקרים הם מבין המתרחצים; אחריהם באים 
הטובעים בעקבות אסונות-שיט. רוב הט" הן של בני-אדם 
שאינם יודעים לשחות, וכ 90% מהן קורות במרחק קטן 
ביותר מן החוף ובמים רדודים-יחסית. הסיבות השכיחות 
ביותר לט׳ של שחיינים הן אפיסת כוחות, פגיעה במערבולת 
או בזרמים חזקים ונסיונות להציל טובעים. 

ח צ ל ת אדם טובע כוללת את כל האמצעים המכוונים 
לחילוצו מעצם הט׳ ולהחייאתו לאחר שהוצא מן המים. ההצ׳ 
בשעת הט' יכולה לבוא ממציל העומד ביבשה, תופס את 
הטובע בידו או זורק לו קצהו של חבל, או מושיט לו כלונס 
ארוך להיאחז בו, ומושך אותו בדרך זו אל עצמו. אם 
הטובע נמצא במרחק ניכר מן המציל, ניתן לזרוק לו חפצים 
צפים (כגון צינורות מנופחים, מצופים עיגוליים או חזיות־ 
הצלה), קשורים בקצה חבל ארוך, שבעזרתם יוכל להחזיק את 



291 


טביעה והצלה 


292 


פיו ואתאפומעללמים 
עד שיימשך לחוף. אם 
ההצ׳ נעשית בסירה, 
יש להכניס אליה את 
הטובע מאחוריה, 
מאחר שכל נסיון 
להרימו מעל לצירי 
הסירה עשוי להביא לידי הפיכתה. אם המציל מבקש להציל 
את הטובע בשחיה, צריך שיהיה שחיין טוב או מאומן במיוחד 
לאותו דבר. הוא צריך להתקרב לטובע מאחוריו, לתפוס 
עמדה מאונכת, לאחוז את הטובע בחזקה בסנטרו או בשערו 
או — אם הטובע מלובש — בצווארונו בידו האחת, לפנות 
לצידו ולהתחיל לשחות בעזרת זרועו הפנויה ורגליו. בזרועו 
המצילה הנטויה ישתדל להחזיק את אפו ופיו של הטובע 
מעל למים, ואף להרימו למצב אפקי: ע״י כך יקל על עצמו 
את משיכתו (ציור 1 ). במקרה שהטובע מוסיף לטבול במים 
בשעה שהמציל תופס את העמדה הדרושה, צריך המציל 
לטבול יחד עמו, להרים אותו מאחוריו בשערו או בצווארונו, 
ולהמשיך אח״כ בפעולת ההצ׳ כרגיל. 

מיד לאחר הוצאת הטובע מן המים, יש לפתוח בתרגילי 
נשימה מלאכותית, שנעשית ב 3 דרבים שונות. 

( 1 ) חידוש האוויר שהוצא מן הריאה ע״י שהמציל 
נושף לתוך פיו או אפו של הנפגע קרוי לפעמים "השיטה 
המקראית" (השר מל״ב ד, לד—לה), אע״פ שהמקרא אינו 
מזכיר בפירוש שאלישע נשף ממש לתוך גופו של הנער. 
החייאתם של הטובעים ע״י נשיפה מפה לפה, שתוארה 
באירופה במאה ה 18 , ניטשה כמעט לחלוטין במשך כסס! 
שנה, אך נכנסה שוב לשימוש בעשור האחרון, מאחר שנמצאה 
יעילה ביותר בשעת הדחק. 

בהנשמה מפה לפה מניחים את הנפגע פרקדן על 
הקרקע! המציל כורע לצידו, מניח את ידו האחת על קרקרו 
של הנפגע ומטח את ראשו אחורה עד לגבול האפשרות 
(ציור 2 ,א)) באצבעות ידו השניה הוא לוחץ על סנטרו של 
הנפגע ומרימו למעלה, בעוד שהוא פותח את פיו באגודלו 
( 2 ,ב)! המציל שואף אוויר מלוא ריאתו, פוער את פיו 
לרווחה ושם אותו על פיו של הנפגע, כשהוא מדביק את 
פניו אל פניו, ונושף לתוך פיו ( 2 ,ד)•, אח״כ הוא מרים את 
ראשו כדי לאפשר לו את הנשיפה. נשיפה זו היא סבילה: 
היא באה מאליה ע״י הרחבתו האלאסטית של בית^חזהו 
של הנפגע. את הנוזלים והגופים הזרים, העשויים למלא 
את פיו של הנפגע, ניתן להוציא ע״י הטיית ראשו לצד 
אחד וקינוח פיו במהירות. כ 12 נשימות בדקה מספיקות, 
בדרך־כלל, להחיות את הנפגע בתנאי שנותרה בו תח¬ 
תיים. — בהנשמה מפה לאף, כשלא ניתן לפתוח את 
פיו של הנפגע, צריך המציל להדק את הפה עוד יותר בידו 
הלוחצת על סנטרו ( 2 ,ג) 1 אח״כ הוא מטה את ראשו של 
הנפגע אחורה ונושף לתוך אפו, כשהוא מדביק את פניו 
אל פניו. — שתי הדרכים יתרונן בצירן: אין הן מצרי¬ 
כות שימוש במכשיר, ואף אינן כרוכות במאמץ רב מצד 
המציל. 

בהנשמה דרך צינור־אוויר לפה משתמשים 
בצינור כפוף מחומר פלאסטי, שקצהו האחד מונח על אחורי־ 
לשונו של הנפגע, והמציל נושף לתוכו מקצהו השני? 
באמצע הצינור מותקנת בליטה רחבה, המכסה את פיו של 


הנפגע. בדרך זו ניתן להזרים אוויר לריאתו של הנפגע, תוך 
מניעת מגע ישיר בינו ובין המציל. 

בשיטות אלו ניתן לספק לגופו של אדם מבוגר את הכמות 
הדרושה של חמצן, כשמכניסים לתוך פיו 900 — 1,000 סמ״ק 
של אוויר בכל נשימה ? לגבי ילדים יש להפחית את כמותו 
של זרם־האוויר ואת עצמתו. 

( 2 ) הנשמה מלאכותית באמצעות הידיים 

היתה בשימוש כללי 
החל מאמצע המאה 
ה 19 , עד שנתחדשה 
שיטת הנשיפה לגופו 
של הטובע? היא נהו¬ 
גה אף בימינו. לפי 
שיטת הלחיצה 
תוך שכיבה — 

שהיא עדיין המקובלת 
ביותר — משכיבים 
את הנפגע על בטנו, 

כשזרועו האחת נטויה 
מעל לראשו, המופנה 
הצידה ונח על זרועו 
השניה. המציל רוכב 
מעל רגלו האחת של 
הנפגע או על שתי 
רגליו, שם את ידיו 
על הצלעות התח¬ 
תונות, כשאצבעותיו 
מכונסות ומופנות 
לצדדים וזרועותיו 
פתוחות, ומפעיל לחץ 
למטה וקדימה במשך 
2 שניות, מפסיק ל 3 
שניות, וחוזר חלילה 12 — 15 פעמים בדקה. דבר זה גורם 
לנשיפה פעילה מצד הנפגע, בעוד שהשאיפה נעשית באורח 
סביל ע״י התרחבותו של בית־חזהו האלאסטי. את המים או את 
תוכן-הקיבה, הנדחפים בשעת מעשה לתוך פיו של הנפגע, יש 
לסלק ע״י קינוח. שיטה זו איפשרה את הצלתם של אגשים 
רבים, אך לעתים קרובות אינה מועילה, כיוון שלשונו של 
הנפגע עשויה לחסום את כניסת האוויר לדרכי-הנשימה, 
וכמות האוויר הנכנסת לריאתו ע״י שאיפה סבילה אינה מגיעה 
אלא למחצית הכמות המושגת לפי ( 1 ). — לפי שיטת 
הלחיצה מתוך הרמת הידיים לאחור ניתן להכניס 
לריאתו של הנפגע כמות אוויר גדולה יותר. הנפגע שוכב על 
בטנו, כשזרועותיו שלובות, ידיו מונחות זו על גבי זו, וראשו 
מופנה הצידה ונח על ידיו. המציל כורע ליד ראשו, תופס 
את זרועותיו של הנפגע מעל למרפקיו, נע קדימה ואחורה, 
ובשעת מעשה מושך את זרועותיו של הנפגע למעלה ואל 
עצמו עד שהוא נתקל בהתנגדות חזקה. ע״י כך מתרחב 
בית-החזד, של הנפגע, מד. שגורם לשאיפה פעילה מצירו. אח״כ 
מחזיר המציל את זרועות הנפגע לקרקע, שם את ידיו מתחת 
לשתי שכמותיו, מתנועע לפנים, לוחץ בכיוון אנכי־כמעט 
וגורם ע״י כך לנשיפתו של הנפגע. על שתי הפעולות יש 
לחזור 12 פעמיםבדקר.. — בשיטת הלחיצה על החזה 
תוך הרמת הידיים יש לד״שתמש, כשיש הכרח לד,שכיב 




ציור 2 . הנעסת־הצל־ה לט.'בעיש 





293 


טביעה והצלה — טביעת־אצכעזת 


294 


את הנפגע פרקדן. המציל כורע ליד ראשה תופס את 
זרועותיו — שהן שלובות על חזהו — בשרשיהן ומושך אותן 
למעלה ואחורה׳ עד שהן נוגעות בקרקע; ע״י כך הוא גורם 
להתרחבות החזה ולשאיפת אוויר, אח״כ הוא מחזיר את 
זרועות הנפגע על חזהו, לוחץ אותן בכיוון אגכי־כמעט, 
וגורם ע״י כד לנשיפה. 

בטיפול בתינוקות ובילדים קטנים המציל משכיב את 
הנפגע על פניו מעל אמת־זרועו השמאלית שלו עצמו ותופס 
את לשונו של הילד באצבעו האמצעית הכפופה, כדי שלא תזח 
אחורה. אח'׳כ הוא תומך בילד בידו הימנית — שבה יוכל אף 
לנקות את פיו בשעת הצורך — ומנועע אותו למעלה ולמטה 
בתנועות אמת־זרועו הימנית! דבר זה גורםבעקיפין לתנועות־ 
נשימה ע״י ה רמתם והורדתם של איברי־הבטן. 

( 3 ) ההחייאה בעזרת מכשירים מבוצעתבבית־ 
חולים או בתחנת־הצלה. הדרך היעילה ביותר לשימוש בידי 
רופאים היא הכנסת צינור לקנה של הנפגע וניפוח ריאתו 
באוויר או בחמצן■הנשאבים ממיתקנים מתאימים! כל פעם 
יש להפסיק את הניפוח כדי לאפשר נשימות סבילות. ניתן 
לנקות את דרכי־הנשימה ע״י מציצה דרך הצינור, שיטה זו 
פשטה רק בעשרות־השנים האחרונות בעקבות פיתוחן של 
שימות אנס תסיח חדישות. — מכשיר־החייאה אחר מורכב 
ממסכת־פנים מחוברת לשק־גומי ממולא אוויר או חמצן, 
שלוחצים עליו כדי לנפח את ריאת הנפגע. מכשיר זה ניתן 
גם לשימוש הדיוטות. — לפי שיטת־ה נ י ד נ ו ד קושרים את 
הנפגע לאלונקה ומנדנדים את זו האחרונה על גבו של 
חמור־של־עץ 9 — 10 פעמים בדקה, כשראשו של הנפגע מורד 
למשך 4 שניות, ואח״כ מורדות רגליו למשך 3 שניות. 
תחילה מטים את חאלונקה כדי ״ 45 בכל כיוון, ולאחר 
10 דקות •— כדי ״ 30 . 

בכל שיטת־הצ׳ יש לפתוח בפעולות ללא דיחוי ולא 
להתעכב בהתרת בגדי הנפגע, אם הם הדוקים לגופו, ויש 
להמשיך בפעולות ההצ׳ ללא הרף, גם בשעת העברתו של 
הנפגע לביה״ח. גם לאחר שהניצול התחיל לנשום מאליו 
במידה מספקת, דרושה השגחה מתמדת עליו, שכן הנשימה 
עלולה להיפסק. מאחר שגופו של הטובע מקבל את הטמפ¬ 
רטורה של הנוזלים המקיפים אוחו, ומאחר שתאי־הגוף עשויים 
להשתמר בטמפרטורה נמוכה אף כשכמות החמצן המסופקת 
להם מועטת, יש להתמיד בנשימה מלאכותית במשך שעות — 
קרו מקרים, שבהם שב הטובע לתחיה לאחר 4 שעות —, או 
עד שיקבע הרופא את מוחו של הטובע. אין לנסות לחמם 
את גופו של הטובע עד שתחזור אליו נשימתו המלאה, מאחר 
שחימום הגוף מגדיל בו את צדיכת החמצן. 

כדי למנוע אסונות־ט׳ אורגנו ברוב הארצות תחנות־הצ׳. 

הן לשמירה על מתרחצים בחופי־הימים, באגמים ובבריכות־ 
שחיה, והן לשמירה על חיי־אדם באסונות־שיט, לשמירה על 
מתרחצים מעמידים "מציל", שעבד הדרכה מקצועית ונבחן 
לקראת מילוי תפקידו. בארצות רבות נתונות תחנות-ההצ׳ 
לפיקוח עירוני או ממשלתי, והן מסונפות לעתים לאירגון 
ה״צלב האדום". ההצ׳ בימים אורגנה ב״הסכם בין־לאומי 
לשמירה על חיי־אדם". 

על ההיסטוריה של ההצ׳ בימים ע״ע שיט. 

א. אלוטין, מדריך לעזרה ראשונה, 275-262 , תשכ״ךצ 1 , 

.! . 0 ; 1931 , , 001 ,ס 

. 13 ; 1937 "(?ת 


. 1 ^ץ^ 1 ז, 11 ; 1945 

״ 11 ; 01 11 ס 1 .>ץס 0 . 8 ;'^ 1950 ,(, £1 483 

.ז:ווזז^ 2 .{) וז 0 }י 11 * 01 

. 0 . 9 ; 1951 .( 147 .!")׳ג 

/ס , 0 ח €0 ז 0 . 0 .( 1 — . 1 \ .\/ 

,ז^ XX .־ל^ס 1 ו)גי'. 0 ו 1 זיג 0 ת\<) מז ׳<ג>׳׳מ*א 1 ־/ 

. 1961 ,( 271-279 

ל. ו. 

טביעת״אצבעות, רישום תבליטי-העור של אצבעות 
האדים. שטח־הפנים של עור כפות הידיים והרגליים 
מצויין בצורות התקמטויות אפייניות! הן מתהוות כבר בעובר 
בחודש ה 5 להריון ונשארות קבועות כל הימים עד להת¬ 
פוררותו של העור. פרטי התבליטים העדינים מיוחדים לכל 
אדם, ואין שני בני-אדם בעלי אותו סימון (פרט, אולי, 
לתאומים זהים). דבר זה משמש יסוד לשיטת־זיהוי יעילה 
ביותר. הטבעת תבליט זה — באצבע שטבלה בדיו או בצבע— 
על דבר-שבכתב דינה כדין חתימה בכתב־יד, והיא מקובלת 
במדינות רבות לגבי אנאלפאביתים. כמו-כן עשויה ט״א 
שמשאיר אדם שלא מדעתו בעצמים שנגע בהם — משום 
הפלאסטיות שלהם או מחמת החלב הדביק הנמצא תמיד על 
פני העור — לשמש אמצעי לזיהויו! דבר זה חשוב במיוחד 
בקרימינאליסטיקה, המדע העוסק בטה״א הוא הדאקטילו־ 
סקופיה (מיוו׳ ^ 0 .<י 8<*xxx — אצבע,,י^£ד, x0 ז> — הסתכל). 

במימצאים קדם-היסטוריים ניכר, שהאדם הקדמון כבר 
נתן לבו לצורות הדאקטילוסקופיות האפייניות והציגן 
בתחריטי-קיר שעשה. בכתובת בבלית מדובד בפקיד שציווה 
לאסור חשודים ולזהותם ע״פ טביעת־אצבעותיהם. בכלי־חרס 
סיניים מן המאה ה 2 לפסה״ג מצויות טביעות, ששימשו, 
כנראה, לזיהוי היוצרים. המימצאים הארכאולוגיים מעידים 
על כך, שהשימוש בט״א לחתימת מיסמכים כבר היה מקובל 
בחברות שונות לפני יותר מ 00 (^ 2 שנה. אולם רק באירופה 
במאה ה 19 הוחל במיון של שפע דגמי-הטביעות הקיימים לפי 
סוגים — מיון המאפשר למצוא ביניהם את האחד הזהה עם 
דגם נתון. י. א. פורקעיה (:!(״!:!!ז״? .£ .!) הציע ב 1823 
חלוקה ראשונה של טה״א ל 9 אבות־דוגמה. על האפשרות 
של ניצול ט״א בקרימינאליסטיקה הצביע לראשונה ה. פולדס 
(צ 1113 ג£ ׳לז״ש^). זמן קצר לאחר-מכן דיווח וילים ג׳. הרעול 
על נסיונו בשימוש בט״א במשך 20 שנה במינהל ובדואר 
בהודו הבריטית. ב 1888 הציע הרופא הווטרינארי הגרמני ו. 
אבר להשתמש בדאקטילוסקופיה לזיהוי של פושעים! הוא 
הצליח גם להבליט את טה״א ע״י צביעה ביור. השימוש 
השיטתי בט״א זו נתאפשר לאחר שהנהיג פ. גולטון (ע״ע) 
מיון מקיף של הטביעות לפי הבדלים מסויימים בפרטים של 
מהלך קווי־התבליט! שיטתו פותחה בידי א. ר. הנדי בכלכתה 
ב 1896 . שיטת גולטון-הנרי הונהגה ב 1901 באנגליה, ואח״כ 
בכל הארצות דוברות אנגלית. שיטות דומות לה פותחו בידי 
חוקרים אחרים, כגון זו של ווצטיש (ו 1£1 ז ¥11€6 ), שהונהגה 
בכל הארצות דוברות ספרדית', וכן השיטה המודרנית של 



1 ״ 1 ; - ! 
ארבעת טיפוםי־היסור ׳;:? סביעות־האצבעות: 

ו, קויי־הבליט לשת״ם; 2 לולאה שמאלה; !•״ יזולאה ימינה; 
! תבליט טערבלתי 


295 


מגייןןת־אצבעדת — טכנקין, יצחי, 


296 


ה 1 ק(ן ירגנזן ( 86115611 ־ 161 9315011 ), המצטמצמת ברישומה 
של טביעת'אצבע אהת בלבד. 
הטכניקה של הכנת רישום־האצבע היא: לחיצת האצבע 
בתנועה מגלגלת — תחילה על פני כרית ספוגה צבע, ואח״כ 
על פני כרטיס! הצבע הנדבק לבליט 1 ת־העור מדפיס את 
צורותיהן על הכרטיס, עקבות סמויים מן העין של ט״א על 
פני שטחים שונים ניתנים להבלטה בשיטות שונות: פיזור 
אבקה צבעונית מעליהם, או העברת אדים של יוד או של 
אוסמיום טטרוכסידי על פניהם — החמרים נקלטים ע״י קווי 
החימר השמנוני, שהם עקבות קווי בליטות־העור! בדומה 
לכך פועלת טבילה באמבטיה של חנקת־כסף והארה חזקה, 
המבליטה את הכסף שנוצר ע״י תהליך החיזור בשומן. רישו¬ 
מי הצביעה הזמנית הזאת נשמרים בצילום. 
המימצא הדאקטילו׳סקו׳פי מוכר היום בקרימינאליסטיקה 
ובמשפט כעדות מוחלטת לזיהויו של אדם. שיטת טה״א 
דחתה בזמן האחרון את שימות־הזיהוי האחרות שהיו מקוב¬ 
לות לפנים, כגון שיטת ברנזיון (ע״ע). — האוסף הגדול 
?6661 ביותר של רישימי־אצבע נימצא ב 31 ? ( 0£ 1116311 ? 31 ־ 
ת 83110 ו: 65 י\ 111 ) של אה״ב! ב 1958 הקיף אוסף זה את הרי¬ 
שומים של יותר מ 149 מיליון איש, ובאמצעותו זוהו בממוצע 
כ 1,000 פושעים מדי חודש בחדשו. אורגן שיתוף-פעולה בין 
מכון זה ובין המשטרות של רוב ארצות-העולם. המכון המרכזי 
לט״א באירופה הוא זה של !סקזפזת! בפאריס, וכן קיים טב 5 ז אפור-לחיים .ק) 

בקופנהאגן מרכז בין־לאומי להחלפת ידיעות על ט״א. — 
בזמן האחרון סופח למכונים האלה גם שירות־זיהוי צבאי 
ואזרחי, שאין לו קשר עם קרימינאליסטיקה! הוא נועד 
בעיקר לסייע בזיהוי של בני-אדם במקרים של אסונות ומח¬ 
לות, שגרמו איבוד-זכרון, או של בני-אדם המתכוונים מסיבות 
שונות להעלים את זהותם או לשנותה. 

1•'. 011 ; 1892 ,!/מימ? , 1 זס) 1 ג . 

1926; 11 1 ^ 1 ) 11 ^■$ , 11 ) £111 ^^ ■א . 

001(^( ,!)■!גסס,! .א ;״ 1927 ,) 1 ק 0 ^ 101 ץ 
1 > .ג ¥1 י 1 ־ 1 ) ,)ז 0 )ן 01 ת 1 ( 50 . 14 ; 1931 , 1 ,ס"/)/! . 

1<. טז) 1 ^^ . 11 ; 1933 ,( 10 ; 1 ס 1 ס 1 זות 11 ז x סחז 0 מ־ x, 1,01 !01 /ממ 1 י/מ 0 ז 
1937 1 ) סזמ/ס־ןק/נ״ס'/ 0 ?) 1 ( 181101 )י 1 )ז ; 

51. ״> 0 מן)!מ 0 ? 1 . 1 ! 0 ז 11 זגג .'וז , 
1938; 11 ע ./,ס/־ו, . 11 ו/ 2€ י<£^ . 4 .<{י*ו . 

113. 1910; 11 ,^חנז( ., 1 - 18 ק 0 א .ס . 

0 , 1957 ,)!ק 0 ) 10/1 ץ 1 ) 11 ו 

ג, ל. 


כדור הארץ. בא״י מצויים 5 מינים: 



טבלנים ( 11636 ;ק 06161 ?), משפתה של עופות-מים, החיים 
באגמים ובחופי-ים. הם מצטיינים בכושר זוחייתם; 

בשעת סכנה הם צוללים מתחת לפני־המים, והם מסוגלים 
לשחות גם בשעת צלילתם. בצורתם דומים הט" לברווזים, 
אך צווארם הארוך ומקורם הישר והמחודד מיוחדים להם. הגוף 
מכוסה בנוצות רבות סמיכות ורכות. הכנפיים קצרות וצרות, 
מה שמקשה את הניתוק וההתרוממות מהמים. כמו-כן קשה 
עליהם ההליכה, משום שרגליהם נמצאות בחלקו האחורי 
של הגוף! השרשכף פחוס מהצדדים, והאצבעות מצויירות 
בקרומי-שחיה. משום כך אין הט" עוזבים את המים אלא 
לעתים רחוקות — במיוחד בעת הנדידה. אע״פ שכנפיהם 
קצרות, עשויים הם לעוף למרחקים גדולים הודות לשרירי- 
התעופה המפותחים בהם! מינים אחדים נודדים מאיזורי הקינון 
באירופה עד אפריקה הדרומית. מזונם של הט": דגים קטנים, 
זחלים, חרקים ואצות, שאותם הם אוספים אגב שחיה וצלילה 
במים. הקן בנוי מצמחי-מים וצף על-פני המים, כשהוא קשור 


למספר צמחים. הט״ מטילים 3 — 10 ביצים, שצבען לבן, אך 
גונן משתנה לחום-אדמדם במשך ימי-הדגירה. האפרוחים 
נישאים על גב הוריהם. 

למשפחת הט״ כוללת 18 מינים, הנפוצים על פני רוב 

( 1 ) הט׳ המצוייץ 

( 15131115 ־ 61 5 ק 6106 ס?) 

— עובר־אורח וחורף! 

רק מעטים מבני מין 
זה דוגרים בארץ. — 

( 2 ) ה ט׳ א פ ו ר¬ 
ה ל ח י י ם (- 811561 .? 

8603 ) — קטן מ( 1 ) 

ונדיר ממנו, מזדמן 
בארץ בחורף. — ( 3 ) 

ה ט׳ ל ב ן-ה ל ח י י ם 

( 311611115 .?) — קטן 

במקצת מ( 2 ) ונדיר 
כמוהו. — ( 4 ) ה ט׳ 

הבינוני (- 1 ת.? 

861601115 ) — קטן מה¬ 
מינים הקודמים, אך 
מצוי יותר. —( 5 ) הט׳ 

הגמדי (- 611£1601 .? 

115 ) — הקטן מכולם, 

אך נפוץ יותר מכל בני-משפחתו בא״י! עובר-אורח וחורף! 
קצת פרטים דוגרים בארץ. 

; 1957 / 0 ^^ 7 ,ץכ 1 ז€ל 1 ) 1 ^ די 1 . 1 ־ 1 

,. 1 . 0 ; 1960 /ס , 5 !ט<.) 0 ז\ . 1 < .^ 1 

\חג 011 ^ 1 .( 1 . \ז, ; 1961 /ס 45 ^ 31 *.ז] <גו 1 ) 5 :ט\ 2 

.* 1963 .זד* 3 / 0 1€ { 7 ,(. €11 ) 

ר. ע. 

טבמן, וילים(^!נרט 0 ךךף)- ן 736311363 \) ¥11113111 וי 
1 ז 3 נ 11 (} 1 ו 7 ( 163611 ) 8113 — (נד 1895 ), מדינאי 
ליברי. אביו היה כומר מתודיסטי ויו״ר בית־הנבחרים. ט׳ 
למיד משפטים, היה סנאטור ב 1928 — 1941 וחבר ביתיהמשפט 
העליון ב 1937 — 1944 . ב 1943 נבחר לנשיא, וחזר ונבחר 
ב 1951 , ב 1955 וב 1960 . הוא משך הון זר — אמריקני, שוודי, 
גרמני ובריטי — לפיתוח ארצו, תוך הבטחת אחוז גבוה 
של המניות לממשלת ליבריה, ובכך הצליח לשים קץ 
למונופול המשקי ולהשפעה המדינית שהיו לחברת-הגומי 
האמריקנית "פירסטוך על המדינה. ט׳ פעל לצימצום הפער 
בין השליטים, צאצאי המתיישבים מאה״ב, לבין "הילידים", 
וצירף "ילידים" לממשלתו. הוא גם העניק זכות־בחירה 
לנשים, אך יחד עם זאת חנק כל נסיון של אופוזיציה 
לשלטונו. מדיניותו היא פרו־מערבית מובהקת, ב 1962 ביקר 
ט׳ בישראל. 

טבנקין, יצחק (נו׳ ב 1887 , בוברויסק), מנהיג הקיבוץ 
המאוחד ומפלגת "אחדות-העבודה" בישראל. ט׳ חונך 
ב״חדר" ואח״כ קיבל השכלה כללית, בעיקר רוסית, בנעוריו 
הצטרף ל״פועלי־ציון" ופעל בהגנה העצמית. בווארשה ניהל 
מאבק נגד ה״בונד" ונגד סטיות טריטוריאליסטיות בתנועה 
הציונית, וכן חלק על ביסוסו המאטריאליסטי של ב. בורוכוב 
(ע״ע) לגבי הקשר בין העם היהודי וא״י, שאותו ראה כמהותי 
והיסטורי. ב 1911 עלה לא״י ובמלחמת-העולם 1 היה חבר 




297 


טמקין, יצחק ~ טכזן, פילוסופיה של ה־ 


298 


בקבוצת כנרת. ב 1919 היה ממייסדי"אחדות־העבודה"(ע״ע)/ 
ב 1921 הצטרף לגדוד־העבודה (ע״ע), והיה מראשוני עין־ 
חרודז בקומונה "הגדולה" ראה "דרך להמונים" ולא לנבחרים 
בלבד, ב 1923 פרץ סיכסוך בין מנהיגי גדוד־הזנבודה וחברי 
עין־חרוד? ט׳ האשים את מנהיגי הגדוד ביחס רשלני לכספי 
התיישבות ובאי־הכרת מרותה "המעמדית" של ההסתדרות. 
משק עין־חרוד נפרד מה״גדוד" והפך, בהשפעת ט/ לגרעין 
של הקיבוץ המאוחד. שנים אהדות עשה ט׳ בפולניה בגיוס 
מילואים לקיבוץ, ובהדרכתו הפך "החלוץ"(ע״ע) שם לתנועה 
עממית. ט׳ תמך באיחוד "אחדות־העבודה" וה״פועל הצעיר" 
( 1929 ), אך במשך הזמן נתגלו חילוקי־דעות במפא״י על רקע 
תפקידו של הקיבוץ והיחס למשטר הסובייטי ברוסיה, שט׳ 
גילה אהדה כלפיו. בהשפעתו התגבשה אופוזיציה שמאלית 
במפא״י (סיעה ב׳), שעזבה ב 1944 את המפלגה והקימה — 
בראשותו של ט׳ — את "התנועה לאחדות העבודה", וז 1 
התאחדה ב 1948 עם "השומר הצעיר" ו״הליגה הסוציאליס¬ 
טית" שלו ל״מפלגת הפועלים המאוחדת" (מפ״ם). ב 1954 
נפרדה קבוצתו של ט׳ ממפ״ם וחידשה את "אחדות העבו¬ 
דה". — ט׳ היה ציר בכל הקונגרסים חציוניים לאחר מלחמת- 
העולם 1 וחבר בכנסת א׳—ג׳. הוא מנהל את ה״סמינריון 
הרעיוני" של הקיבוץ המאוחד. 

א, לי. 


טבע, חקי־־, ע״ע מדע. 


טבע, פילוסופיה של ה", מונח המשמש במשמעויות 
רבות, שאפשר להעמידן על שתיים: (א) ציון 
תקופות מסויימות בתולדות הפילוסופיה ? (ב) ציון אותם 
החלקים של הפילוסופיה השיטתית, שהמושא שלהם הוא 
מדע-הטבע באשר הוא מדע, לשון אחרת — תורת-ההכרה 
של מדע-הטבע. 

(א) הפשה" ט בתולדות הפילוסופיה. נחוג 
לקרוא בשם זה שלוש תקופות לרגל קשרן המיוחד עם 
ההתפלספות על הטבע:( 1 ) פילוסופיית-הטבע היונית (האס¬ 
כולה המילטית)! ( 2 ) הפ׳ של הרנסאנס! ( 3 ) הפ׳ של שלינג 
ותלמידיו וכמה מבני-דורם מבין ההוגים הגרמנים. 

( 1 ) הפילוסופים היוונים הראשונים, תלם (ע״ע), אנכסי־ 
מנדרוס (ע״ע), אנכסימנס (ע״ע), היו "פילוסופים־של- 
הטבע". אמנם, המושא של חשיבתם, הטבע, היה משותף 
להם עם המיתוס שקדם לפילוסופיה,! אלא שלא כמיתוס 
העונד, על שאלת מדוות הטבע או העולם בסיפור היסטורי, 
שאלו הוגים אלה לעקרון המתמיד והבלתי־משתנה של 
העולם: מהו אותו היסוד, וכיצד נעשה לדברים פרטיים 
רבים? על שאלה זו ענה כל אחד משלושת הפילוסופים 
כדרכו. אך ההתפלספות של שלשתם מופנית היתד, לטבע 
בלבד, שבו כללו את כל הממשות — אף את החיים ואת 
המציאות הנפשית (מכאן כינויי שיטותיד.ם כ״פיסיולוגיד." 
[מן ?!ס״ק!, טבע] וכ״הילוזואיזם" [ע״ע]), ומשום-כד אין 
במשנתם אתיקה ודיאלקטיקד,. יסודות בולטים של פשה״ט 
כלולים גם בשיטותיהם של פילוסופים יוונים שבאו אח¬ 
ריהם — אמפדוקלס (ע״ע), אנכסגורס (ע״ע), גם אפלטץ 
(ע״ע — ב״טימיאוס"), ואף המאטריאליסט דמוקריטוס(ע״ע). 
במשמעות רחבה יותר ניתן לומר, שגם המדע השיטתי של 
אריסטו (ע״ע) יותר משיש בו משום ״מדע־הטבע״ — ז״א 
של שימוש במתודד, המדעית במובנה המודרני — יש בו 


משום הפשה״ט הספקולאטיווית. אפיינית ל״מדע" היווני 
הקלאסי (לד,בדיל מן הד-לניסטי!} היא העובדד" שד,וא לא 
חיפש ולא ניסח את חוק י-ה טבע אלא את עיקרי 
המציאות הטבעית. 

בין ההיסטוריונים של הפילוסופיד, היו שטענו, שכל 
התקופות של הפשה״ט מוצאן מן המיסטיקה — מתפיסת 
אחדות-ד,טבע, שמקודד, בנסיון המיסטי של האחדות הכוללת 
(ק. יואל). טענה זו אינה נראית נכונה לגבי פילוסופיית־ 
הטבע היוונית, שמגמתה המודעת היתד. להשתחרר מן 
המיתום והמיסטיקה. אולם הקירבה של פילוסופיית-הטבע 
למיסטיקה ניכרת בעליל בתקופות המאוחרות שלה (ר׳ להלן). 

( 2 ) גל חדש של הפשד,״ט עלה במאות ה 15 — 16 . גרמו 
לכך, בין השאר: גילוי יבשות חדשות, הרחבת תמונת־העולם 
האסטרונומית, השפעת הקבלה, הרפורמאציד. הנוצרית. התנו- 
עד. התחילה בגרמניד, (ניקולאום מקוזה [ע״ע]), חדרד, לאי¬ 
טליה (פיצ׳ינו [ע״ע], פיקו דלה מירנדולה [ע״ע]), חזרד, 
לגרמניד, (אגריפא מנטסהים [ע״ע], פרצלסוס [ע״ע]) וד,גיעד, 
לשיאה באיטליה שליהמאה ה 16 , כשבין נציגיד, המובהקים 
היו קרדנו (ע״ע), צ׳זלפינו (ע״ע), טלזיו (ע״ע), ברונו 
(ע״ע), קמפנלה (ע״ע). באישיותו ובהגותו של ?!פלר (ע״ע) 
משתקף בבד,ירות יתרה המאבק בין פילוסופיית-טבע זו ובין 
מדע-ד.טבע החדיש, שאותו כבר מייצג גלילאי(ע״ע). 

הקו המשותף לכל התקופד, ההיא הוא ד.שאיפה לאחדות: 
אחדות נפשו של האדם עם האל, אחדות האל עם העולם, 
אחדות העולם ואחדות האדם עם העולם. ההוגים הללו ראו 
את הריבוי כנאצל מן האחדות הזאת, ולכן חיפשו — וחשבו 
שמצאו — הארמוניד, בריבוי! רק האחדותי וד,יפד, הוא 
אמיתי (קופרניקוס דחד, את ש׳יטת-העולם של תלמי בעיקר 
בגלל סיבוכה). האדם של הרנסאנס חיפש את האלהים בטבע, 
גילה את הטבע, ונוצר בקרבו רגש חדש כלפיו(ברונו). 

פיצ׳ינו ופיקו זיד,ו את הפשה״ט עם "המגיה האמיתית": 

היא מלמדת את האדם להשתמש בכוחותיו הטבעיים הגלויים 
מתוך התאמתם לכוחות הנסתרים — הניסים האלהיים — 
הגנוזים ומעורים בהם. פאראצלסוס הבחין בין "אורו של 
הטבע״ — המתגלה באיש-ד׳מדע, הטכנאי ודזרופא, ובין 
״אורו של החסד״ — המתגלה באדם בעל ההשראד" הנביא 
וד,תאולוג! יחד עם זה ראה את שני האורות פועלים זד. 
בצד זה וקשורים זה בזה כגבר ואשה. 

( 3 ) שלינג (ע״ע) הוא יוצרו של הגל השלישי של 
ר,פשד,״ט בחיבוריו מן השנים 1797 — 1807 . רעיונו העיקרי 
של שלינג באותד, תקופה היד, ראיית התבונה כפועלת בשתי 
דרכים: באופן עיוור וללא תודעה — כשהיא יוצרת את 
הטבע, ומתוך תודעה — כשד,יא יוצרת את העולם האידאלי. 
השניות הזאת מתבטלת ע״י הכרת הזהות של הפעילות 
הבלתי־מודעת של הטבע עם פעילותו המודעת. הפילוסופיה 
יכולה לד,עמיד את העולם הראלי על האידאלי — ואז 
היא נקראת פילוסופיה טראנסצנדנטאלית (ע״ע 
טרנסצנדנטלי), או את האידאלי יעלי הראלי — ואז היא 
נקראת פ ש ה " ט. הראשונה 'מסבירד, אתי החוקיות שבטבע, 
בד,ראותד, שביצירת תוצרי־הטבע משתקף כוח הקרוב בשרשו 
ליצירה המודעת של האדם! ואילו מטרת הפשה״ט היא 
להסביר את תבונת האדם כתוצר של הטבע. הפשר,"ט היא 
״פיסיקד, ספקולאטיווית״: בעוד שד,פיסיקה הרגילה חוקרת 
את הפנים החיצונים של הטבע, חוקרת הפשה״ט את הטעמים 



299 


טבע, פילוסופיה של דו־ — מבע דומם 


300 


הראשוניים של יצירת הטבע ומבקשת לגזור את התופעות 
מתוך הטעמים הראשוניים הללו. 

ממשיכי רעיונותיו של שלינג היו תלמידיו אוקן (ע״ע) 

וה. סטפגם ( 5 \ 0££01 ] 5 .]ע). גם גתה (ע״ע, עמ׳ 749 — 752 ) 
היה קרוב להם בעיסוקו הרב והממושך בחקר הטבע, עיסוק 
שהיה בו יותר משום פשה״ט משהיה בו משום מחקר מדעי 
ממש. השפעת פילוסופיית־הטבע הגרמנית ניכרת היתה 
באותה תקופה בצרפת כמשנתו הביולוגית של ז׳ופרואה 
סנט־אילר (ע״ע). אולם רובם המכריע של חוקרי־הטבע 
במאה ה 19 התייחסו בשלילה גמורה לפשה״ט משום עקרותה 
מבחינת קידום הכרת הטבע האמפירי, וכשלבשה פילוסופיית* 
הטבע במסגרת שיטתו של הגל (ע״ע. עמ׳ 385 ) צורה 
קאריקאטוריסטית־כמעט, היתה ללעג בפי הפיסיקנים והביו־ 
לוגים, מפתחי מדע־הטבע החדיש. אולם אע״פ שהפתרונות 
של שלינג ותלמידיו לא התאימו כלל להתפתחות של מדעי־ 
הטבע, יש לראות בפשה״ט במובנו של שלינג תפקיד פילוסופי 
לגיטימי — ביחוד לכל פילוסוף הטוען לאחדות הטבע והרוח 
בשרשם. יש לציין, שדווקא בזמן האחרון מתגלים בהגותם 
של פיסיקנים דגולים, המהרהרים במשמעות של הכרותיו 
ומסקנותיו של המדע החדיש, הלכי־רוח קרובים לפשה״ט, 
כגון בעיוניהם של שרדינגר (ע״ע), של ויגנר (ע״ע [כרך- 
מילואים]} ובמידה מסויימת גם של נילס בור (ע״ע). 

(ב) הפשה״ש כתורת־ההכרה של מדע־הטבע 
נקראת גם "פילוסופיית־הטבע הביקרתית". תפקידה לחשוף 
את ההנחות שעליהן בנוי מדע־הטבע, הנחות הקיימות גם 
כשהחוקר עצמו אינו יודע עליהן. משימתה של הפשה״ט 
כאן היא "לתפוס במכלול מסקנות חקירת הטבע את ההנחות 
האלה, להכיר ולזהות אןתן בתוך שיטת־המושגים המסובכת 
המתפתחת בחינת מדע־הטבע". פילוסופיית־הטבע הביקרתית 
אינה מספקת מסקנות חדשות של החקירה, אך היא מצביעה 
על בעיות מדומות הנוצרות מתוך התעלמות מן ההנחות 
העקרוניות של כל מדע־טבע או מתוך אי־הבנתן. בזמנים של 
התקדמות סוערת או של מיפנים במדעי־הטבע, כגון בתקופת 
יצירת תורתיהיחסות או תורת־הקוואנטים, חשוב ביותר 
שלחוקר יהיו מודעים יסודותיה של אותה תורת־הכרה שעליה 
הוא מבסס את מדעו! לפיכך מוצאים אנו שבזמנים אלה 
נעשים חוקרים רבים עצמם לפילוסופים (וע״ע מךע: 
הפילוסופיה של המדע). 

ש. ה. ברגמן, מבוא לתורת ההכרה, ת״ש ! .:)•ז 1 .^ו 11 ..י! 

עבר׳ [י, גרינפלד), המדע) 1902 ,:)!^ 1/1 ( 1 ■> ^>וו)!^ 3 

01£ \\ ן (וההיסרתיזה, תרצ״א 

..מ : 510 •! 

; 1913 ,( 60-98 ,ן . 01 

• 0 ( 1 , 1 ש 10 .^ 1 ; 1913 . 4 

. 1 > 00£1€ . 1 ) . 1 ) 

-־ 11111 ; 1927 ,!!:):יסו׳יח .א ;י־ 926 { 

,תס[)"](;)!) ,י! ; 1930 , 1 ״{ 1 >י 111 ז€^ 0£ . 1 ) ,קרתו; 10 

; 9-19 [ 11 ^ 11 }> 111 > 

. 1 ) ,.!) 1 ;״ 1949 , 47-88 . 22-34 

: 1950 . 1 > ,ו 1111 .ררנ 11311 . 9 ; 1956 

; 1950 /מ ,טו*.ח 0 ^־ו 3 ^ 

,ז 5 ו'^ח €1€ ^יז 1€ {^ 0 ^ 110 {{*ז ,;//^/■ 1 ^ 7:7 ,(. 011 ) ו}ק 1 ו 8011 .? 

/ 0 ״>[ 77 ח 3 ׳\ .ס ;^' 1951 

; 1954 , 5 } 1 ;>€ז 0 ,ז€^ח 1 ! 60 ־ו 41 .> 5 ,נ־ז ר 1954 

. 1 > 10 זז . 1 > 1£ (ז 

.^ 1 ;* 1956 , 1 ז€,> 01 ט 0 ^ 1 ,.ז ; 1954 

, 11€ {^ 211050 ( 1£17 (' 1£ {( 2£1 א£ת . 7 > ¥\ ' 00 

. 1960 

ש. ה. ב. 


?? 115 3 ״וב?ם (תש( 1111£1 <£ ,;>£!! 1 ! 1 ] 5 ,^]:^ 0 ךת €זו 311 ת), באמ¬ 

נות — ציור המתאר אובייקטים "שאינם חיים", 

כגון כלים, דברי־מאכל, פרחים ובו׳. ממקורות ספרותיים 
ידוע לנו הטה״ד כמוטיוו אמנותי עצמאי ביוון בתקופה הקלא¬ 
סית המאוחרת. תיאורי ט״ד הלניסטיים שרדו בציורי-הקיר 
של פומפיי, הרקולאנאום וסטאביה ובפסיפסי־רצפה הלניס¬ 
טיים ! הם היו' עפ״ר עיטורי־שוליים או קטעים מקומפויזיציות 
אחרות. — עם עליית הנאטוראליזם במאה ה 15 חזרה ועלתה 
ההתעניינות בט״ד, שנעלמה כמעט כליל ביה״ב. תיאורי ט״ד 
תפסו מקום חשוב בציורים חילוניים ודתיים, וביחוד בתיאורי 
ה״בשורה למרים" (פרחים וכלי־בית המסמלים את טהרתה), 
ובתיאורי חיארונימוס הקדוש (ספרים, גולגולת, שעון-חול 
וכו', ששימשל כעין 1 ־ 01 נח סזחשרתשבת ["זכור את המוות"] 
ונתגלגלו לאחר מכן בציורי הצג״ח^ע ["הבל הבלים"] 
העצמאיים של המאות ה 16 וה 17 ). קטעים כאלה, ששימרו את 
משמעותם הסמלית-הדתית. הופיעו בשלהי המאה ה 15 ובמאה 



0 . קאראוואנ/י: ס? פירוח (ס' 1 ז המאה ה 1 ) 1 ו 


ה 16 כציורים עצמאיים, קודם בארצות־השפלה, ולאחר-מכן 
בגרמניה. עפ״ר צויירי על צירם האחורי של ציורים בעלי 
נושאים דתיים מתאימים. על סוג זה נימנה ציור-הפרחים 
העצמאי הראשון של ממלינק (ספוד ל 1490 ). באיטליה 
הופיעו תיאורים עצמאיים'של ט״ד במאה ה 15 בשיבוצי-עץ 
דקוראטיוריים. כציור הט״ד הנאטוראליסטי האוטונומי הרא¬ 
שון בציור האירופי החדש נחשב ה״ט״ד עם כפפת שריון" של 
יקופו דה ברברי ( 1504 ). אחריו בא "םל-הפירות" המפורסם 
של קאראוואג׳ו. בשלהי המאה ה 16 נעשו בפלאנדריד. נסידנות 
חשובים להבליט את חלקו של הטה״ד במסגרת קומפוזיציה, 
הכוללת ברקעה האחורי נושא אנושי-דתי! עפ״ר נעשה הדבר 
ע״י תיאורו של שולחן-מטבח עמום בשר, דגים ובו׳ ברקע 
הקדמי, התופש את מרבית שטח התמונה. המשך ישיר לכך 
מהווים התמונות מחיי בתי-המרזח הספרדיים במאה ה 17 
ורבים מציורי הטה״ד ההולאנדיים. — תור-הזהב של הטה״ד 
הנאטוראליסטי חל במאה ה 17 . בעיקר פרח אז הטה״ד בציור 
החילוני הבורגני של ארצות-השפלה (ע״ע הולנד, עמ׳ 735/6 , 
ותמ׳ עם׳ 741 ! פלנדריה; אמנות). הביקוש הרב לציורים 
אלה עודד התמחות בנושא זה, והיו אף שהתמחו בסוג 
מסויים של ט״ד ("שולחנות ערוכים", כלים, פירות, דגים, 
פרחים, שלל-ציד וכו׳). בספרד התפתח נוסח מאופק וחמור 
של ט״ד (ולאסקס, סורבאראן, קוטאן). במאה ה 18 מתבלטת 
יצירתו המעולה של שרדן הצרפתי, שהאציל על המסורת 


301 


טבע דומם — טבעת 


302 


ההולאנדית רגישות צבעונית ושיווה לטה״ד מבנה עשיר 
וצלול להפליא. — הטה״ד חזר ותפס מקום ניכר ביצירותיהם 
של האימפרסיוניסטים הצרפתים ובני־דירם. הווירטואוז הגדול 
של הטה״ד האילוזיוניסטי בסיגנון החדש היה צייר הפרחים 
והפירות פאנטן־לאטור. בשלהי המאה ה 19 העלה סזן את 
הטה״ד למרום־שיאו האמנותי, בהחדירו לתוך נושא*זה ערכי 
מבנה וצורה מרוכזים ביותר, ובשחררו אותו כליל מן המ¬ 
סורת הנאטוראליסטית (ע״ע אימפרסיוניזם: תמ׳ צבעונית). 
בכך הורה את הדרך לקוביסטים (ע״ע), שהטה״ד עמד 
במרכז יצירתם בגלל האינטרס המבני המובהק שבו (ע״ע 
אכספרסיוניזם: תמ׳ צבעונית! גרים, חואן: תמ׳ צבעונית). 
עם ירידת הציור הפיגוראטיווי איבד הטה״ד את חשיבותו. 

^!!!! .י/ע ,ת^<^זז .זז 

; 6 ל 19 )) 1 ! 81111 11 ) 111 ! . 118 ו 1 זש 81 .ו 0 
. 1959 ,!) 1 <<) 1 ( 1 !)■<<ו! 1 > 1 < 1 )! ,ג( 11 ז 1 ;זז .? ף 9 ל.ז' 1 

א. רו. 

טבעי, חק, ע״ע מעזפט. 

טבעת, עיגול חלול, עשוי מתכת, עץ, אבן, זכוכית, שער 
או כל חומר אחר — ובמיוחד מתכת יקרה (זהב 
או כסף) —, ששימש ומוסיף לשמש לנשים ולגברים, בכל 
התקופות ובכל העמים, קישוט, קמיע או סמל, כשהוא נישא 
באוזן, באף, בצוואר, בידיים, ברגליים, אולם במיוחד באצ¬ 
בעות ! כן הוא משמש שימוש טכני לחי¬ 
בור חולייתי של חפצים שונים. 

תולדות הט׳ ראשיתן בתקופת ה¬ 
ברונזה, אולי אף בתקופה הכאלקולי- 
תית, שבה התחיל האדם לעבד מתכת 
ולהשתמש בה. כבתולדות התכשיטים 
בכלל, שימשו גם כאן גורמים מגיים, 
אסתטיים ומעשיים בעירבוביה. בתקו¬ 
פה י ההיסטורית היתה הט׳ לפעמים 
סימן־הכר להשתייכות למעמד מסויים. 

הט" הקדומות ביותר נתגלו במצ¬ 
רים העתיקה! הן עשויות זהב או 
זכוכית צבעונית ונושאות חותם (ע״ע) 
או חפושית (ע״ע, עט׳ 840/1 )! באחדות 
מהן נמצאו כתובת או סמל חרותים 
בשטח מורחב. — בבבל היו עפ״ר 
חותמות גליליים גם בט״. — ט״-זהב 
ובהן ציורים חרותים (עפ״ר מחזות 
פולחניים) נתגלו גם ב מ יק ני (המ¬ 
אות ה 15 — 13 לפסה״נ! תמ׳: ע״ע 
אגאית, ציויליזציה, עמ׳ 351 ). — 
באתונה היתה הט׳ — העשויה זהב, 
כסף או ברונזה ~ סמל האזרח מדרגות- 
הרכוש הגבוהות, ונשיאתה היתה אסורה 
על בעלי דרגות-ההכנסה הנמוכות. — 
ה א ט ר ו ס ק י ם השתמשו בט״ ברזל.— 
הרומאים הירבו .להשתמש בט", 
ואפילו נהגו לשאת ט" קלות בקיץ וכב¬ 
דות יותר בחורף. בימי הרפובליקה היו 
טבעותיהם עשויות ברזל, ושימושן היה 
מוגבל תחילה לסנאטורים בלבד! אח״כ 


השתמשו הסנאטורים, ואחריהם גם האבירים, בט״-זהב! רק 
מימי אדריינוס ניתנה זכות זו לכל האזרחים. — ה נ ו צ ר י ם 
הקדומים ירשו מהרומאים את הנוהג לשאת ט", אולם פסלו 
את הסמלים האליליים החרותים בהן! במקומם באו סמלים 
וסיסמות נוצריים. 

מימי-קדם ואילך שימשה הט׳ גם סימן חיצון וסמלי 
לעמדה שלטונית, ומסירת הט׳ סימלה מינוי למשרה והענקת 
סמכות. כזה היה הנוהג בחצר מלכי מצרים (השו׳ ברא׳ 
מא, מב) ופרס (ר׳ להלן). גם אלכסנדר הגדול ׳מסר בשעת 
גסיסתו את טבעתו לפרדיקס, כסמל הורשת השלטון. ביה״ב 
היתד. הט׳ אחד מן התכשיטים הסמליים שקיבל המלך בשעת 
הכתרתו, וכזו היא גם משמעות ט׳ ההגמון בכנסיה הנוצרית, 
ובמיוחד "ט׳־הדייג" של האפיפיור (כיורשו של פטרום 
"הדייג"). 

כבר בזמן קדום התחילו לעשות ט״־זהב ולשבץ בהן 
אבנים־טובות. צורפים בעלי חוש אמנותי הפכו את הט' 
לתכשיט, שערכו היה מעשי ולא רק סמלי. גברים ונשים 
החלו לצבור טבעות ולהרבות בנשיאתן. היו אף תקופות 
של גנדרנות מופרזת וחוסר טעם. שבהן נהגו גם הגברים 
לשאת טבעות רבות בבת אחת, כמעט על כל האצבעות 
של שתי הידיים. — הט" שנמצאו בקברים של מלכי 
אנגליה מראשית יה״ב מצטיינות ביפי עיבודן; אולם 
ברובד. של אותה תקופה נעשו ט" פשוטות בלבד מחוסר 



1 . טבעת ׳ט? רא׳ט־׳טבט טוטוני (נמצאה נת 5 ־יןבורה נ 5 ;יבינגן); 2 . טבעת מצרית 
עם כפינבס: 3 . טבעת מיקנית; 4 . טבעת יוונית — םמ 5 הידידות; 5 . טבעת 
מקדונית מז המאה ת 56 פסה״נ; 6 . טבעת אטרוסקית: 7 . טבעת נוצרית עתייוה: 
8 . טבעת אפיפיורית; 3 טבעת יהודית מז המאה רו 13 



303 


ט 3 עת 


304 


ידיעת ליטוש אבנים יקרות כדי לקבוע אותן בט". רק בתקופת 
הרנסאנס התעוררה ההתעניינות בגמ 1 ת העתיקות (ע״ע 
גלוף, עמ׳ 806 ), והט" נעעו מסובכות יותר ויותר. ~ מלבד 
ט״־הנוי של האצולה, ידועות גם "ט״־איפרים", המסקות 
בתמרים זולים יותר את התכשיטים המשמשים לשכבות 
הגבוהות! אלה עשויות כסף או ברונזה, וקבועות בהן אבנים 
צבעוניות. 

משהוחל בשימוש בחותם (ע״ע), נתברר מהר שקביע¬ 
תו בט' היתה הדרד הנוחה והבטוחה ביותר לנשיאתו המתמדת 
בידי בעליו ולהימצאו המתמדת לידו (השד; ירט׳ כב, כד; 
חגי ב, כג). ט׳־החותם היתה מאביזריו של בעל־שררה 
ושל כל אדם מכובד, ש לחתימתו היתה חשיבות, והעברתה 
היתה במיוחד לסמל של יפוי־כוח (השד: אסתר ג, י ז שם 
ח, ב). 

ט" בעלות חותם שימשו בכל תקופות יה״ב וגם בעת 
החדשה להבטחת השמירה על סוד המכתב. נהגו לקפל או 
לגלול את המכתב ולסגור אותו בחותם, שנשא את שם 
השולח או את סמל־ההכר שלו. רק עם הנהגת המעטפות 
למכתבים ירדה חשיבותן של ט״-החותה; היום משתמשים 
בהן למטרות רשמיות בלבד. —• לרומאים היו גם ט" ששימשו 
כמפתחות. — לשבטי הגרמנים הקדומים, וכן לכמה 
שבטים אפריקניים (כמעט עד לימינו), שימשו הט" גם 
כאמצעי־תשלום. — ט" האירוסין והנישואין 
היו מקובלות כבר בתקופה הרומית, והיה מצוי בהן סמל 
שתי ידיים שלובות; הכגסיה ירשה את המנהג הזה מן 
הרומאים. הנוהג היום מחייב ט׳ משובצת אבנים יקרות 
לאירוסין וט׳־זהב פשוטה לנישואין; עומים אותן על האצבע 
הרביעית (הקמיצה, הנקראת בלשונות אחדות גם "אצבע• 
הט׳" [כגץ בגרמ׳ש 66 מ 1 ) 8 ת 111 )),שלפיאמונת-קדומיםנמשך 
ממנה וריד ישר ללב. 

בין שהם׳ היתה סימן־הבר למעמד חברתי, בין שמילאה 
תפקיד קישוטי — תמיד נשמר, לפחות בתת־הכרתו של האדם, 
ערכה המגי, ויתכן מאד שמהערכה זו צמחו השימושיםהאת¬ 
רים. עצם צורת הט׳, שהיא מעגל סגור, מעוררת אסוציאציות 
של הגבלה ועצירה, של קשירת קשר שאין לו התרה; ובחשי¬ 
בה המגית אין ד.ט׳ סמל בלבד, אלא כלי העשוי להביא לידי 
התוצאות הללו, תפיסה זו מסבירה את העמדה השלילית לגבי 
הט׳ במסיבות מסויימות. כהן־יופיטר (ה 13115 ( 1 ח 0 ת 1 ב £1 ) 
ברומא העתיקה, שהיה התגלמותו של אל־השמים החפשי 
מכל הגבלה, אסור היה לו לשאת ט׳, אלא אם כן היתה 
שבורה. בקרב היוונים רווחה האמונה שהט׳ עוצרת את 
הנשמה בתוך הגוף; לפיכך נהגו במקומות שונים להסיר את 
הט" מאצבעותיו של הנפטר, כדי שתוכל נשמתו לעזוב את 
הגוף. בשם פיתאגורס נמסרה מימרה האוסרת נשיאת ט", 
כנראה כדי למנוע את כבילת נפש האדם. היו גם מקדשים ביוון 
וברומא שבהם אסור היה להיכנס בט׳. — תפקיד חשוב נודע 
לט׳ לקשירת קשר בר־קיימא בין בני-אדם. ט" האירוסין 
והנישואין לא רק מסמלות את הקשר בין בני-הזוג, אלא 
יוצרות ומחזקות אותו. רבות הן האמונות התפלות הקשורות 
בט׳־הני׳ 4 ואין: הסרתה מן האצבע, מסירתה לאדם אחר, 
ובמיוחד נפילתה ארצה, סימנים רעים הם לגורל הנישואין, 
בגידתו של אחד מבני־הזוג מתגלית לשני ע״י שבירת טבעתו 
או דהיית ברקה. — נאהבים נהגו אף להחליף ביניהם ט", 
גם מחח לנישואין, להבטחת הנאמנות ההדדית. 


בהקשר זה יש להזכיר את הטקס השנתי שהיה נערך 
בוונציה, שבו היה הדוג׳ה משליך טבעת לים האדריאטי כדי 
לסמל ולחדש את הקשר האמיץ בין הים והרפובליקה, — יש 
גם בכוחה של הט׳ לקשור קשר בין בני-אדם וכוחות דמוניים; 
ולעומת זה עשוי כוח-העצירה של הט׳ לשמש הגנה מפני 
כוחות דמוניים, הרוצים לחדור מן החוץ אל גוף האדם 
במגמה להזיק; כך הופכת הט׳ לקמיע יעיל. כוח-המגן 
של הט׳ תלוי בחומר שממנו היא עשויה, וגם באבנים המשר 
בצות בה. כוח מרתיע מישד נודע לברזל; ט" עשויות ברזל 
ששימש כפרסת־סום נחשבו כסגולות מצויינות לעין־הרע. 
כמגן מפני מחלות שונות היו נושאים ט" עשויות מסמרות 
של ארונות-מתים. ט" כקמיעות, שבהן חרותות נוסחות 
מגיות או תפילות, שכיחות עד היום הזה, באחדות מהן 
קבועות ״אבני-ד׳צב״ — לאמיתו של דבר שיניים של דג 
מאובן מסוג 101115 > 1 ק;), 1 . 

ט" מיוחדות, יקרות־ערך ויקרות־המציאות, מעניקות 
לבעליהן שליטה על כוחות על-טבעיים. אגדות וסיפורי-עם 
(כגון רבים מסיפורי אלף לילה ולילה) מספרים על ט" 
ששיפשופן גורם להופעת שד, הכפוף לרצונו של בעל הט׳ 
והממלא את שליחויותיו. יש באגדות ט" המבטיחות נצחון 
לבעליהן, השומרות עליהם מסכנות, המאפשרות להם להגיע 
במהירות-הבזק למקומות מרוחקים, וכד׳. לפעמים קושרת 
האגדה את הסיפורים על ט" מפורסמות בדמותם של אישים 
היסטוריים. האגדה היוונית, למשל, סיפרה על טבעתו של 
גיגם, מלך לידיה, שהיה בכוחה להפוך את בעלה לרואה- 
ואינו-נראה. האגדה העברית, ובעקבותיה האגדה הערבית, 
מרבות לספר על טבעתו של שלמה המלך, שעליה היה 
חקוק השם-המפורש. כשהשתלט אשמדאי (באגדה הערבית 
צח׳ר) על הט׳, הודח שלמה ממלכותו, והשך מלך במקומו; 
שלמה לא חזר למלכות אלא לאחר שהט׳ הגיעה שוב לידו 
(גיט׳ ס״ח). באחת האגדות מצא שלמה את הט׳ במעיו של 
דג, מאחר שהשד איבד אותה והיא נפלה לים. מוטיוו זה בא 
מן האגדה היוונית על ט׳ מפורסמת אחרת, זו של פוליקראטס 
שליט סאמום: את הט׳ הזאת זרק פוליקראטם לים כדי לפייס 
את האלים, אבל היא הוחזרה לו במעיו של דג, כיוון שכבר 
נחרץ דינו למוות. 

בכנסיה משתמשים האפיפיור, החשמנים וההגמונים 
בט״ מיוחדות בעת תפילה; ט" אלה, שנהגו לשים אותן מעל 
לכפפות, מצטיינות בגדלן. הקדשת ההגמונים לתפקידם 
נעשית בצורת "ההסמכה ע״י מסירת מ׳ ומטה". דומות להן 
ט" הנקראות "ט״-אפיפיור" ובהן סמלים של מלכים או 
אפיפיורים, אולם עשויות חומר זול; יתכן ששימשו בידי 
שליחי אותם השליטים כראיד, לשליחותם. — ט" שימשו גם 
לביטוי השקפות מדיניות, וכן לזכרון (היה נהוג לצוות "ט׳- 
אבל" לידידים). 

השימוש בט׳ לנוי בלבד משקף, מתקופת הרנסאנס 
ואילך, את התנודות בין השאיפה לקישוט אישי ובין השאיפה 
לצנע ולפשטות. אחרי ריבוי השימוש בט״ במאה ה 15 , ושוב 
במאה ה 19 , ממעטים היום הגברים, בדרך־כלל, בנשיאת ט", 
פרט לציון מעמד ולתפקידים כנסייתיים. 

{ 0 ;( ז 1 ) ¥0 /, מן > ?(/" 7 . 011 

. 1111511311 ,) . 1 ־ 1 ;־ 1898 ,^■<^| . 11£5 <>ן ; 1855 

, 1 זו>;ו^ 1 ד< 1 .¥ ,^^ז־ו 0 , 1 ^ ¥111 ■ 1 )^ ¥111 ■}(!} /ס 

/ 0 ^ 14 ^ 11010 !€ ,ח 10 [ 1 .ג 1 . 1 ) . 0 ; 1907 .;ן■]!!) 

,(. 105 \ .ז 1 ז 8 ) 101144 1 > 11 }> 41111041 }!€ 1 ( ¥041 1114 



305 טבעת 

! 1 ת 3 13 ז<);ו 10 ז\) / 0 ) 11 ^ €111010 ,חגמו 0 . 0 . 0 ; 1912 

.מ : 1930 ,(מז 011 .! 1 ן 1 \ :ו־ 1 ש( 11 ^. 

. 1962 1 { 111 <ז 0 ) 1 

מ. א. י.— מ. ו. 

ט׳ ביהדות. במקרא נזכרת הט׳ כסמל השלטון: 
פרעה הסיד את טבעתו מעל ידו ומסר אותה ליוסף (ברא׳ 
מא, מב)! בתמשיהים המצריים נמצאים תיאורים חזותיים 
של פעולה דומה, כגון הענקת ט׳־פרעה ע״י תות־ענח׳־אמון 
להוי, משנה־המלד לארץ כוש. בני-ישראל בעת יציאתם 
ממצרים לקחו עמם ט" ואח״כ נדבו אותן למשכן (שמ׳ לה, 
כב). ישעיהו מונה ט" בין תכשיטי הנשים (ג, כא)! גם 
המימצא בקברים מאשר, שלרוב המבוגרים בישראל היו ט", 
עפ״ר מברונזה או מברזל (תמ׳: ע״ע גזר, לוח צבעוני). — 
בתלמוד (שבת ם׳, ע״א) מדובר על ט׳־גבר בעלת חותם 
וט׳־אשה ללא חותם. ביה״ב נהגו היהודים לערוך טקסי־ 
כלולות תוך מתן ט" גדולות מאד ובהן חרותה צורת בית 
והכתובת "מזל טוב". 

אע״פ שבמשנה ובתלמודים אנו מוצאים תמיד קידושי־ 

כסף סתם, ללא הזכרת ט׳ דווקא, יש סבורים שקידושין בט׳ 
היו רווחים כבר אז בא״י, בהשפעת המנהג הרומי(ר׳ לעיל). 
מנהג זה נזכר לראשונה במפורש ב״חילוף מנהגים שבין 
אנשי מזרח ואנשי א״י״! נאמד בו ש״אנשי מזרח [= בבל] 
אין מקדשין בט׳ ובני א״י מקדשין בט"׳ (סי׳ כ״ה [מהד׳ 
לוין]). אולם כנוהג נפוץ נזכר העניין לראשונה בכתבי 
הגאונים (ר׳ פירוש על עזרא ונחמיה המיוחס לרס״ג׳ עמ׳ 30 , 
תרמ״ב! אוצר הגאונים לקיד׳ ז׳, ע״א). נפוצותו של מנהג 
זה בימינו באה בעקבות הזכרתו בס׳ תיקוני הזהר (תיקון ה׳), 
שממנו עבר אל הרמ״א (אהע״ז כ״ז, ס״ק א׳), ומשם פשט 
בכל ישראל. ט׳־הקידושין חלקה וללא אבנים טובות מחמת 
הקושי לאמוד את שווין הכספי של האבנים, קושי המהווה 
פגם הלכתי. 

אוצר חלוף מנהגים [מהד׳ ב. מ. לוין], 54-52 , תש״ב! 

•ו( 5 ^ 2 .!>} 11 ] 0 ,ןן׳ €1 ( 21 תנו) — 1 

. 1946 ,( 5 ט^ 1 ^ 10 וו 5 \ 2 = גג[) 0 ון] 

מ. א, י.— י. ת. 

טבעתיים, ע״ע תולעים טבעתיות. 

טבק (מאינדיאנית: טאבאגו, ״מקטרת״; בת 13 ^ 0 ^ 1 ^י 1 ), סוג 
צמחים ממשפחת הסולניים (ע״ע), הכולל כ 60 
מינים— ממוצא דרום־אמריקני ( 36 מינים), צפון־אמריקני 
( 9 מיגים) ואוסטראלי־אוקיאני (כ 15 מינים): אחדים מהם 
הוכנסו כצמחייתרבות לשטחים נרחבים בכל חלקי העולם. 
העלים המיובשים של כמה ממיני הט׳ משמשים לעישון, 
להרחה או ללעיסה. הט׳הוא ממיצרבי־ההנאה הנפוצים ביותר 
ובעל חשיבות כלכלית ותרבותית גדולה. 

צמח הט׳. המינים החשובים בסוג זה הם: 1 ) מ׳ אמיתי 
(תז 011 בנ 31 : . 1 י 1 )! 2 ) ט׳ גם (ב 5£1€ נ 1 ־ 1 .!<). הט׳, כגידול 
תרבותי, נחשב לצמח חד־שנתי, אך בתנאי-גידול נוחים הוא 
מסוגל להתקיים שנים אחדות. 

( 1 ) במין ט׳ אמיתי (ציורים 1 , 2 ! וע״ע א״י, עמ׳ 
851/2 : תמ׳) נכללים מספר רב מאד של זנים, שהם צמחים 
שנבהם בין 40 ל 180 ס״מ. ברובם הגבעול נושא 20 — 30 
עלים תמימים, דמויי־ביצה ומחודדים בראשם, שאדכם בין 
5 ל 75 ס״מ. ברוב הזנים העלה יושב (מחוסר פטוטרת), 
אך לכמה מהם עלה בעל פטוטרת. השורש הוא שיפודי 
במקורו, אולם הוא נשבר עם העתקת השתילים לשדה, ולכן 



:!יור 1 . טנק אמיתי( 1383011111 . 4 ז) 

א. ע^ה ופרחים: ב. פרח, חתד־אירד; ג, פרי; ד. פרי פתוח, חצי! 
האחד חתוך 5 רוחב; ה, זרע: ו. זרע, חתר־אורר, וגו נינר העונד 


שרשים משניים דקים הם עיקר מערכת־השרשים של הט׳ 
בשדה. רובם מגיעים לעומק של 30 — 40 ם״מ בלבד, אך 
שרשים מועטים חודרים לעומק 90 — 120 ס״מ. התפרחת היא 
מכבד. לפרח־הט׳ כותרת צינורית ארוכה, המסתיימת ב 5 
אונות דמויות־משולש. הכותרת עפ״ר ורודה, בזנים מועטים — 
אדומה או לבנה. ההפריה היא עצמית. הפרי הוא הלקט, 
המכיל בתוכו עד 2,500 זרעים זעירים ז נמצא, שצמח יחיד 
מסוגל להניב, בתנאי־גידול נוחים, כ 250,000 זרעים. הזרע 
מעוגל, צבעו חום־כהה, ומשקלו פחות מ 0.1 מ״ג. הזרעים 
מכילים שמן, המהווה 42% — 30 ממשקלם. 

( 2 ) זני הט׳ הגם ( 3 ט 1511 וז .א) גבהם 60 — 120 ס״מ. 
עליהם עבים, מעוגלים, ועפ״ד בעלי פטוטרת. כותרת הפרח 
קצרה יותר מב( 1 ), אונותיה מעוגלות, וצבעה צהוב־חיוור 
או ירקרק. הזרעים גדולים פי־שלושה (בערך) מזרעי ( 1 ). 

בשני המינים הללו מכוסה אפידרמיס־העלה בשערות 
בלוטיוח, המפרישות חומר דביק; הניחוח המיוחד לס׳ בא 
בעיקרו מהפרשות אלו. המרכיב הספציפי של חט׳ הוא 
הניקוטין (ע״ע), הנוצר בשרשי הצמח ומצטבר בכל 



ציור צ. כיטע־טבק (ארגנטינה> 



307 


טכק 


308 


איבריו ובמיוחד בעלים! הוא מלווה נורביקוטין וכמויות 
קטנות של אלקלואידים אחרים, הקרובים לניקוטין. תכולת 
האלקאלואידים ב( 2 ) עפ״רגבוהה יותר מאשר ב( 1 ): בראשו¬ 
נים — עד 6% — 5 (בממוצע כ 3% ) של החומר היבש של 
העלה הטרי, באחרונים — עד 4% — 3 (בממוצע כ 2% ). 

הט׳ לעישון ולהרהה בא מעליהם המיובשים של 
עלי צמחי־הט׳. מבחינים מספר סוגי־ט' לשימוש כחמרי־ 
הגאה בצורות שונות ובאופנים שונים, ולכל אחד מהם 
תכונות־איכות מיוחדות לו, שבהן חשים המעשנים או המרי¬ 
חים. לשם פיתוח התכונות האפייניות לכל אחד מסוגים אלה 
מטפחים זנים שונים של הצמח ונוקטים שיטות שונות של 
ייבוש העלים, במהלך הייבוש חלים בעלה גם שינויים 
פיסיקאליים וכימיים בעקבות פעולות אנזימתיות. יחד עם 
סילוק רוב המים פוחת גם המשקל היבש במידה ניכרת 



ציור וי.. מיו! ע?י־הטנק המיוביפיש ותורכיה ראירופיהו 


( 25% — 15 ) מחמת פירוק (הידרוליזה וחימצון) של חלק 
ממנו לחמרים גאזיים! צבע העלים הופך מירוק לצהוב עד 
חום-בהיר או חום־כהה! החומר מאבד את דביקותו ומפתח 
ריח אפייני. אחוז הניקוטין בסוגים השונים של הט׳ המיובש 
נע בין 1% ל 5% — מלבד האלקאלואידים מכיל הט׳ חלבונים, 
חמרי גומי ושרף, תאית, חומצות אורגאניות (מאלית, ציטרית 
ועוד) ומלחי אשלגן, סידן ונתרן. כל סוג של ם׳ מותאם 
גם לתנאי קרקע ואקלים מסויימים, שלהם השפעה בולטת 
על איכות הט׳. שיטות-הגידול החקלאיות (כגון; הרווחים 
בין הצמחים, קיטום, דישון, שיטת האסיף) משפיעות גם הן 
באופן ביכר על איכות העלים, ולפיכך פותחו לכל סוג שיטות- 
גידול המיוחדות לו. — סוגי-הט׳ העיקריים המקובלים בעולם 
הם: 

1 . טיפוסים מן הט׳ האמיתי. (א) ט׳ מיובש- 
בהסקה או ט׳-ורג׳יניה הוא הסוג המקובל ביותר 
לעישון. הוא גדל בעיקר באדמות החוליות או הבינוניות 
של דרום־מזרח אה״ב, בתנאי קיץ חם וגשום. לאחרונה 
מגדלים סוג זה גם בקאנאדה, בסין, ביאפאן, בהודו, בדרום- 
רודזיה׳ באיטליה ובארצות אחרות. הזנ־ם המפיקים סוג זה 
גבוהים למדי ומניבים 15 — 20 עלים גדולים ודקים. ייבוש 
העלים נעשה במחסנים סגורים, המוסקים בתנורים מיוחדים 
באופן שהאש או העשן אינם באים במגע ישיר עם העלים. 
הטמפרטורה מועלה בהדרגה עד ׳■ 80 , ותהליך הייבוש נמשך 
5 — 6 ימים. העלה המיובש האפייני לסוג זה צבעו צהוב- 
בהיר, והוא עשיר בפחמימות, קל בעישון, ובעל ניחוח בולט 


ומיוחד. הוא משמש בעיקר לייצור סיגריות וט׳-למקטרת, 
ללא תערובת או בתערובת עם סוגי-ט׳ אחרים. 

(ב) ט׳ מ י ו ב ש - ב א ש — הייבוש נעשה בסככות מיו¬ 
חדות ומעל לאש פתוחה, והעשן הנספג בט׳ מקנה לו טעם 
וניחוח אפייניים. לזנים שמהם מופק סוג זה של ט' עלים 
כהים ורחבים, עשירים בשרף. שימושיו העיקריים לייצור ט׳- 
הרחה וט׳־לעיסה, ובמידה מועטת גם לעישון. 

(ג) ט׳בהירמיובש-באוויר — בסוג זה נכללים 
כמה טיפוסים, שכולם מופקים ע״י ייבוש העלים בסככה 
מאווררת ובלתי-מוסקת! הייבוש נמשך כחודש, הכל לפי 
תנאי מזג-האוויר. ( 1 ) בדלי (ץ^^ז 1 ^ 8 ) ~ טיפוס שמקורו 
צמח יחיד שנתגלה במקרה ב 1864 בשדה באוהיו, אה״ב. 
הצמח מכיל מעט כלורופיל ונראה צהבהב, ולאחר הייבוש 
הוא מצטיין בכושר־ספיגה רב לתמציות נותנות-טעם. שימושו 
העיקרי, בתערובת עם סוגי ט׳ אחרים, לייצור סיגריות וט׳- 
מקטרת, הוא גדל בעיקר באה״ב (קנטקי, אוהיו, טנסי), 
ולאחרונה גם בכמה ארצות באירופה.( 2 ) מרילנד (-ץזר> 1 \ 
11111 ;!) — טיפוס בעל עלים רחבים ודקים, המצטיין בכושר- 
בעירה מצויין ובניחוח ניטראלי. שימושו העיקרי בתערובת 
לייצור סיגריות. הוא גדל בעיקר באה״ב (מרילנד), וכן 
באיטליה ובספרד. ( 3 ) בגרמניה, באוסטריה, בהונגריה, 
בסלובאקיה, בפולניה וארצות אחרות נפוצים טיפוסים שונים 
של הט׳ הבהיר המיובש-באוויר, המשמשים בעיקר לייצור 
סיגריות באיכות בינונית. 

(ד) ט׳ כהה מיובש־באוויר — בסוג זה נכללים 
כמה טיפוסי־ט׳, שדרך ייבושם דומה לזו של(ג), אלא שצבע 
העלים המיובשים שחור או חום־כהה. ( 1 ) הט׳ השחור 
של דרום-מערב אירופה גדל בעיקר בצרפת, בספרד ובבל¬ 
גיה ומשמש בעיקר לייצור סיגריות מהסוג המקובל בצרפת. 
( 2 ) ה ט׳ הכהה של אה״ב משמש בעיקר ללעיסה ולהרחה, 
וכן ליצוא לצרכי עישון לארצות־אפריקה. 

(ה) ט׳ ־ס י גרי ם — סוג הכולל כמה טיפוסים המשמ¬ 
שים לייצור סיגרים. את הצמחים מגדלים באדמות פוריות 
למדי, בתנאי חום ולחות! הייבוש נערך בסככות מאווררות. 
העלים גדולים ורחבים, עניים בפחמימות ועשירים בחלבונים. 
מבחינים כאן 3 טיפוסים, לפי תפקידם בהכנת הסיגר; ( 1 ) 
למילוי הסיגר — העלים המהווים את החלק הפנימי של 
הסיגר, ומהם בא עיקר הניחוח! ( 2 ) לקישור הסיגר — עלים 
דקים, חזקים וגמישים, העוטפים את החלק הפנימי) ( 3 ) 
לעטיף הסיגר — עלים דקים, חלקים וגמישים, שצבעם חום־ 
בהיר ללא פגמים, והם מהווים את המעטפת החיצונית של 
הסיגר! בכמה איזורים באה״ב (קונטיקט, פלורידה) מגדלים 
טיפוס זה תחת סככות מיוחדות שהן מצלות ושומרות על 
לחות גבוהה. גידול ט׳־לסיגרים נפוץ בקובה, בפורטדריקו, 
באה״ב, באינדונזיה, בפיליפינים ובכמה ארצות אירופיות. 
מפורסמים באיכותם ט׳ מילוי-הסיגר מקובה וט׳ עטיף-הםיגר 
מסומטרה. 

(ו) ט׳ מזרחי או א ר ו מ א ט י—גדל בעיקר בארצות 
הבאלקאן והמזרח הקרוב, בתנאים של אדמות הרריות 
שטחיות ודלות, וקיץ חם ויבש. ייבוש העלים נערך בשמש, 
ללא סככות-ייבוש מיוחדות, ונמשך 3 — 4 שבועות, הבל לפי 
תנאי מזג־האוויר. העלה המיובש קטן־יחסית, וצבעו חום- 
בהיר ן הוא עשיר בסוכרים, דל בניקוטין, קל בעישון ובעל 
ניחוח עדין וטיפוסי. שימושו העיקרי לייצור סיגריות מזרחיות 














309 


טבק 


310 


וכתערובת לייצור סיגריות אחרות. בסוג זה נכללים גם זני 
"ט׳ חצי־מזרחי", שעליהם גדולים יותר וניחוחם בולט פחות, 
אולם מבחינת גידולם וייבושם הם דומים לזנים המזרחיים) 
הם משמשים כתערובת לסיגריות מזרחיות ואחרות. באפריקה 
ובאסיה נפוצים טיפוסים אחרים של ט׳ בהיר או כהה, המיו־ 
בשים בשמש. 

ח. טיפוסים מן הט׳ הגס. (ז) מאחורקה - ט׳־ 
לסיגריות הגדל ברוסיה, באדמות פוריות, וייבישו באוויר. 
העלים כהים ועבים, עשירים בניקוטין; יש גם בהירים יותר, 
הידועים בשם "מאחורקה צהובה". 

(ח) תומבאק — ט׳ לעישון בנרגיאת או לייצור ט׳־הרחה, 
שהוא נפוץ בכמה ארצות המזרח־הקרוב. גידולו באדמות 
פוריות, לעתים בתנאי שלחין, וייבושו בשמש. רוב הזנים 
לסוג זה של הט׳ הם מן הט׳ הגס, אך יש גם זני ט׳ אמיתי 
הנכללים בסוג זה. 

שיטות גידול הט׳. אין אפשרות לזרוע את הט׳ 
באופן ישיר בשדה־גידולו בגלל זרעיו הקטנטנים. הזריעה 
מבוצעת במשתלה, בקרקע תחוחה׳ פוריה ומנוקזת, ובשטח 
גלוי לשמש. יש מחטאים את קרקע המשתלה לפני הזריעה — 
בקיטור או במתיל־ברומיד וכד׳— לשם הדברת גורמי־מחלות 
וזרעי עשבי־בר. כמדכן מיישרים את השטח ומזבלים אותו 
היטב. זורעים 0.2 — 0.5 ג׳ זרעים לכל מ״ר משתלה, כשהזרעים 
מעורבבים בחול או חומר אינרטי אחר לשם הקלת פיזורם. 
באיזודים קרים מכסים את המשתלה בחלונות־זכוכית או 
ביריעות פלאסטיות, ובאיזורים ממוזגים — בבד או בקוצים 
יבשים. הטיפולים במשתלה — השקאה, איוורור, עישוב, 
דישון. 6 — 10 שבועות לאחר השתילה, כשגובה הצמחים 
10 — 15 ס״מ ולהם 4 — 6 עלים מפותחים, מוכנים הם להעתקה 
לשדה, לשתילה בקרקע שהוכשרה ע״י תיחוח והדברת 
העשבים שנבטו בה, דשן כימי ניתן בהתאם לתכונות הקרקע 
וסוג הט׳. לט׳ מזרחי, למשל, אין נותנים עפ״ר דשן כלל. 
דשן חנקני גורם ליצירת עלה עבה וכהה, עשיר בחלבון 
ובניקוטין, ועני בפחמימות. שיעור נמוך מאד של דשן חנקני 
ניתן לט׳ מסוג ורג׳יניה, שיעור בינוני — לט׳ מסוג הבהיר 
המיובש באוויר. אם חסר זרחן בקרקע, מחיש דשן זרחני 
את התפתחות צמח הט׳ ומגביר את יבול העלים. דשן 
אשלגני משפר עפ״ר את כושר־הבעירה של הט׳, ואילו ריבוי 
כלורידים (העלולים להינתן בדשן או במי־ההשקאה) מפחית 
באופן בולט את כושר־הבעירה. 

השתילה מבוצעת ביד או במכונת־שתילה. רווחי השתילה 
נקבעים בהתאם לסוג־הט׳ ולתנאי־הגידול! שתילה צפופה 
מגדילה את יבול העלים, אך מפחיתה את העובי והגודל 
של העלה. 

בכמה סוגי־ס' (ורג׳יניה, בדלי, מרילנד, ט׳־סיגרים, 
תומבאק) נוהגים לקטום את התפרחת מ,יד לאחר הופעתה, 
יחד עם החלק העליון של הגבעול. בעקבות הקיטום נעשים 
העלים העליונים גדולים ורחבים יותר, ויבול העלים הכללי 
רב יותר. אין נוהגים לקטום ט׳ מזרחי. 

אסיף הט׳ נערך בשתי שיטות:( 1 ) הצמה נאסף בשלמותו, 

ע״י קצירת הגבעול בבסיסו, ומיובש בשלמותו! הסרת העלים 
מהגבעול נעשית לאחר גמר הייבוש. שיטה זו מקובלת בסו¬ 
גים (ב), (ג), (ד) וברוב הזנים של (ה). (ז), (ח). ( 2 ) העלים 
נקטפים ביד בהגיעם לשלב־הבשלה מתאים (כשצבעם ירוק־ 
צהבהב). ומושחלים אח״כ על חוט או נקשרים למקל לשם 


ייבושם: יש לערוך מספר קטיפים כאלה במשך עונת־הגידול. 
שיטה זו מקובלת בסוגים (א), (ה 3 ), (ו). 

לאחר גמר הייבוש ממיינים את העלים בהתאם לסוגי- 
האיכות המקובלים ואורזים אותם בחבילות. אולם עדיין אין 
הט׳ מוכן לעישון לפני שחל בו תהליך תסיסה (פרמנטאציה). 
בתהליך זה נמישך הפירוק האישי של כמה ממרכיבי הט׳, שהוא 
מביא לשיפור הצבע והניחוח ולמניעת גירוי בגרון או טעם 
מריר בזמן העישון. התסיסה חלה כשהט׳ מוחזק ארוז בחבי¬ 
לות מהודקות ומכיל שיעור של 20% — 15 של לחות. לפעמים 
מזרזים את התסיסה ע״י חימום קל של המחסנים עד ״ 50 — 40 . 
התסיסה נמשכת מ 2 /> שגה ועד 3 שנים, הכל לפי סוג הט׳. 
הגורמים הפועלים בפרמנטאציה — מהם אנזימים מן הט׳ 
עצמו, ומהם מיקרוא 1 רגאניזמים (פטריות, חידקים) מן החוץ, 
שלהם משמש חט׳ קרקע־מזון. 

אחוז הניקוטין בחומר המוכן לעישון הוא; בסיגריות 
וסיגרים — 1.5% — 1.2 ! בט׳-למקטרות — 3% — 1.5 ! בט׳־ 
ללעיסה — 5% — 2 . 

מוצרי־לוואי. משיירי הט׳ ניתן להפיק ניקוטין, 
ששימושו העיקרי — ייצור אינסקטיצידים (ע״ע)! ויש 
שמגדלים ט׳ (בעיקר זני הט׳ הגס, העשירים יותר בניקוטין) 
במיוחד למטרה זו. 

השימוש באמצעי־חיטוי זה הוא מסוכן בגלל ארסיותו 
העזה של הניקוטין. מגע ממושך בעלי־ט׳ עשוי לגרום גם 
לעובדים בתעשיית הט׳ — ביחוד לנשים — מיחושים שונים 
("טבקוזה"), כגון חוסר-דם, הפרעות עצביות, כאב־ראש וכד׳. 
לשם הגנת העובדים הונהגו במדינות רבות חוקים מיוחדים 
להסדרת העבודה בתעשיה זו. 

מזיקים ומחלות. חרקים רבים גורמים נזקים לט׳ 
באיזורים שונים. בתנאי א״י עשויים זחלי אגרוטים (;!!זסז?(^/) 
לכרסם את בסיס-הגבעול של שתילי־הט׳, ואילו עלי־הט׳ 
נתקפים לעיתים ע״י כנימת־האפרסק ( 0 ו;ש 1 לז 0 נ 1 5 ״./ץ 1 א). 
נזק ניכר נגרם לעלי־ט׳ יבשים ומאוחסנים, וכן למוצרי־ט׳, 
ע״י נקושית־הט' (סתזססלתזסא ^:רת■ 1 ^ 1 ^ 10 צ^,^). כמה פטריות־ 
קרקע (ממיני ת■!!!!!!,!!!!'־!, 1:0111101 ־^ 501 , ג 1 מ 0€:0 ./ 1 ן 1 א) 
גורמות לרקבון־השורש ולנשירת־הנבטים במשתלות-הט׳. 
כשותית-הט׳ (גו״סהל!": 1 ־>ז 0 ו];ל 0 נ 1 ()ז 0 ק), הפוגעת בעלים, 
השמידה חלק גדול מיבול הט' באירופה ובישראל בשנות 
1962/4 . קמחון־הט׳ (וח 11 ז 1 ; 100 ;- 0101101 110 ר[ 1 צץז£) תוקף את 
העלים התחתונים של הט׳ לאחר שתילתו. ממחלוח־וירוס 
ידועה ביותר מוזאיקת־הט׳ (ע״ע נגיפים), אך נזקה 
אינו רב בתנאי א״י. הצמחים הטפיליים כשות ( 1 !:) 0115011 ) 
ועלקת ( 00110 בי!״־!()) תוקפים את הט׳ — הראשון במשתלה 
והשני בתנאי-השדה. 

א. מ. 

מוצרי הט׳ וייצורם. ( 1 ) הסיגריות מהוות 
כ 90% מצריכת הם׳. טעמן, התלוי בתערובת הט", וצורתן 
החיצונית מושפעים ע״י הרגלים מקומיים ונתונים לשינויים 
אפנתיים. מבחינים 5 קבוצות עיקריות של סיגריות לפי 
טעמיהן. 

מייצרים סיגריות בעלות חתך עגול או סגלגל בעביים 
ובארכים שונים. מבחינים בין סיגריות רגילות ובין סיגריות 
בעלות פיה. זו האחרונה משמשת לפעמים קישוט או חיזוק 
של קצה האחד של הסיגריה, ולפעמים היא צינורית־קרטון 
המכילה פילטר (מסנן) פרימיטיווי מצמר-גפן (צירה זו 



311 


צזכק 


312 



לוח 1 


ארצות 

התפוצה 

טרגי ד,ט׳ 
ומוצאו 

סוג 

הסיגריה 

ארצות ים-תיכוניוח, 
מרנז־אירופד" באלקאן, 
פולניה, בריה״מ. 
88% של הצריכד, 
בישראל 

מזרחי-ארומאטי: 
באלקאן, תורכיה, 
איטליה, המזרח 
הקרוב 

1 . מזרחית 

הקהיליה הבריטית, 
אירלנד, הולאנד, 
סקאנדינאוויה. 
4% של הצריכה 
בישראל 

___ 

זן: 
אה״ב, רודזיה, דרום- 
אפריקה, הודו 

2 . אנגלית 
או ורג׳יניה 

אה״ב 

זן ברלי 25% — 20 , זן 
) £3 . 1 -} 1811 ז 6 60% — 50 , 
מזרחיים 25% — 20 

3 . אמריקנית 

צרפת, בלגיה, ספרד, 
פורטוגאל, 
אמריקה המרכזית 
והדרומית 

זן ברלי: 
צרפת, בלגיה, 
צפון-מערב אפריקה, 
דרום-אםריקה 

4 . שחורה 

גרמניה, אוסטריה. 
8% של הצריכה בישראל 

דומה לאמריקנית, 
אבל תכולת הט" 
המזרחיים בו עד. 40% 

5 . מעורבת 


מקובלת בעיקר בבריה״מ) או פילטר מתאית או מאצשאט או 
מפחם פעיל. המיפעלים העיקריים לייצור פילטרים לסיגריות 
הם שוויציים, גרמניים ואמריקניים. צריכת הסיגריות בעלות 
פילטר הולכת וגדלה! בגרמניה ובשוויץ היא עברה על 
ובישראל מתקרבת צריכתן ל 60% . 

תהליר-הייצור. נייר־הסיגריות מסופק לבתי־ 
החרושת בסלילים. ארכו של הסרט 6,000 מ/ רחבו 27 — 29 
מ״מ, ומשקל הנייר" 19 — 24 ג׳ למ״ר. הנייר מיוצר מפסולת־ 
אריגים עדינים או מפשתה, בעיקר בצרפת, באה״ב, בפינ־ 
לאנד ובאיטליה. 

בכל שלבי הייצור יש להקפיד על שמירת מידת־לחות 
גבוהה־יחסית — כ 16% — של חט׳: ט׳ יבש נעשה פריך ועשנו 
מחניק, ואילו ט׳ לח מדי נוטה להתפחם. תחילה מסלקים 
את הצלעות מעלי־הט׳, ואח״כ מערבבים את העלים לתערו¬ 
בת המורכבת לפעמים מ 30 סוגי־ט' ומעלה. חיונית היא 
אחידות העירבוב. בייצור סיגריות אמריקניות עוברת התע¬ 
רובת תהליך של שריה בנוזל המכיל גליצרין, מלאסה, 
קומארון, סוכר, מיצי־פירות ותמציות-צמחים. אח״כ מגישים 
את התערובת למכונת־חיתוך, וזו כובשת את העלים לעוגה 
ופורסת ממנה שכבות דקיקות בענבי שווה, המפוררות אח״כ 
לסיבי ט׳. החיתוך נעשה בשיטת הגיליוטינה "או בעזרת 
סכינים סובבות (ע״ע וזתוך, עט׳ 240/1 ). הט׳ החתוך מובל — 
במיתקן־תובלה פנומאטי או בארגזים — למכונת-הסיגריות. 
זו מורכבת ממכל־הזנה, ובו מסתובבים גלילי־״קיפוד", 
המיישרים ומכוונים את סיבי הט׳ ומעבירים אותם בזרם 
רצוף ושווה לסרט-נע. מזה עוברים הסיבים לסרט־נע שני, 
המקנה להם בעזרת תאי־תבנית שונים צורת חבל בעל צורת 


החתך והעובי הדרושים. במקביל לחבל-הט׳ נע סרט-נייר! 
לאחר שעבר הסרט מיתקני־דפוס שונים, ותוך כדי שהוא 
נמרח בדבק על שפתו האחת הוא עוטף את חבל־הט׳, כשהתפר 
המקביל לאורך חבל־הט׳ מקבל גיד׳ח חשמלי. אח״כ מקצצת 
סכין סיבובית את החבל לסיגריות. תפוקת מבונת-סיגריות 
חדישה (ציור 4 ) מגיעה ל 800,000 סיגריות במשמרת של 
8 שעות. — לשם ייצור סיגריות-פילטר נערכות במכונה 
מיוחדת שתי סיגריות באותו קו, כשרווח השווה לאורך של 
שני פילטרים מפריד ביניהן. פילטר כפול מוכנס לרווח, 
וסרט של ציפוי דביק עוטף את שני קצות הסיגריות! 
מתקבלת סיגריה כפולה, שאותה חותכים באמצע. — סיגריות 
מזרחיות עוברות לפני האריזה תהליך של ייבוש, המוריד 
את לחותן ל 13% — 12 , מה שמבטיח את בעירתן הנכונה. 
שאר סוגי הסיגריות מועברים למכונות-אריזה, כשלחותם 
היא 16% — 15 . מכונות־האריזה החדישות כולן אוטומאטיות. 
תפקידי האריזה (עפ״ר 20 לחפיסה) הם שמירה על ריהניותן 
ומידת לחותן וגם הגנה מפני פגיעות אקלימיות. סוגי הארי¬ 
זות — זיווג של קרטון, נייר, רדידי אלומיניום וצלופן — 
תלויים במידה רבה בהרגלים מקומיים ובהשפעות האפנה. 
לוח 2 

ייצור הסיגריות וצריכתן לגולגולת 
בארצות שונות ב 1962 — 1964 


צריכה 



ר 


לגולגולת 

יחידות (במיליארדים) 

ארץ 

(בממוצע 

שנתי) 

1964 

1963 

1962 


2,620 

498 

508 

498 

אד,"ב 

1,160 

— 

57.1 

57.5 

איטליה 

1,270 

11.7 

12.3 

12.1 

בלגיה 

2,800 

114 

115 

110 

בריטניה 

1,620 

88.5 

85.4 

82.2 

גרמניה המערבית 

980 

— 

40.9 

39.5 

הודו 

1,480 

— 

11.8 

11.2 

הולאנד 

1,380 

— 

11.8 

11.2 

יוון 

1,070 

— 

46.3 

45 

צרטת 

2,600 

— 

13.8 

13.4 

שוויץ 

1,170 

2.88 


2.66 

ישראל 


( 2 ) סיגרים, הסיגר מורכב מ 3 חלקים: המילוי, 
העוטף ועלה־הכיסוי. המילוי נעטף בהידוק בעלה שהוכן 
מראש, ומסביב לעוטף זה נכרך, בצורה לוליינית, חצי־עלה 
נוסף, שנחתך לשם כך בדיוק רב. כמילוי עשויים לשמש 
עלי-ט׳ מסוגים פחותים ואף שבורים! העוטף צריך להיות 
עלה גמיש בעל איכות מעולה, ואילו עלה־הכיסוי נבחר מבין 
העלים המשובחים ביותר, שהם בעלי ריח טוב ואפר־ 
שריפתם לבן. לעתים קרובות משתמשים בזני־ט׳ שוגים לכל 
אחד משלושת חלקי הסיגר. הטובים שבעלי-הכיסוי באים 
מקובה(האוואנה), מבראזיל, מאינדונזיה ומקונטיקט שבאה״ב. 
את עלי הט׳ המגיעים לבית־החרושת מרטיבים, ומסירים 





313 


טבל, 


314 


מהם את הצלעות. מגלגלים את חסיגרים על־גבי לוח, תוך 
שימוש בכלי־גזירה מועטים (מספריים, סכין וחותד בשביל 
שטח־ההדלקה). אח״כ מכניסים את הסיגרים בתבניות, וע״י 
כך משווים להם את צורתם הסופית. לאחר עשייתם יש 
לאחסן את הסיגרים כמה שבועות להבשלתם קודם מכי¬ 
רתם. — בעוד שהסיגרים המשובחים נעשים אף בימינו 
בעבודת־יד, ניתן לעשות את כל הפעולות הכרוכות בייצורם 
גם במכונות! דבר זה מקובל ביהוד בייצור הסיגרים 
הקטנים — סיגריליות ( 11105 זבן 011 ). אולם תפוקת המכונות 
לייצור סיגרים אינה עולה על 1,200 יחידות לשעה. — 
לאחרונה תרם רבות לתיעוש של ייצור הסיגרים והסיגריליות 
הזולים תהליך, הדומה לייצור רצוף של נייר: לפי שיטה 
זו הופכים מ׳ טחון מעורב בחומר־קישור לסרט בעל אחידות 
רבה של תכונות ומידות, מה שמאפשר את מיכונם של יתר 
שלבי הייצור. 

אפיו, חזקו וטעמו של הסיגר נקבעים במידה מרובה ע״פ 
זדהט׳ שממנו הוא עשוי, ובן ע״י קטרו, ארפו וצורתו. 

• פרט לסוגים הזולים, ארוזים הסיגרים בתיבות־עץ, עפ״ר 
25 או 50 סיגרים לתיבה. לאחרונה נהוגה גם אריזה 
אינדיווידואלית בשפופרת מחומר פלאסטי שקוף או מאלו¬ 
מיניום. 


( 3 ) ט׳ למקטרות. תהליך ייצורו דומה מאד בשלביו 
הראשונים לזה של סיגריות. השימוש בסוגי חט׳ השונים 
מגוון ביותר, וניתן לומר שאין זן שאינו כלול בתערובת 
11 או אחרת. מבחינת הצורה והאיכות מבדילים בין שלושה 



מינים עיקריים של ט׳ למק¬ 
טרות : (א) תערובות 51188 , 
11 ^ 1 ^•^^^~הט׳ נחתך כב( 1 ). 
רוחב הסיב משתנה בין גבו¬ 
לות נרחבים. ברוב המקרים 
הוא עובר קליה, ולעתים 
קרובות אף ש 1 רים אותו ב¬ 
תמציות ריחניות. (ב) 11185 ?, 
€5 : 131£ ? — כובשים את התע¬ 
רובת בלחץ גבוה לעוגה! 
עצמת הלחץ ומשך פעולתו 
עשויים להשפיע על ג 1 נו ואי¬ 
כותו של הט׳. מחלקים את 
העוגה למקלות, והללו נח¬ 
תכים לסיבים או לפתיתים. 
(ג) ז״׳מי! או ט׳ טווי — 


לאחר שבוררים את העלים 


הגדולים והמשובחים ביותר, 


משתמשים בשאר העלים ל¬ 



ציור 5 . מקטרות: 
?טעות—מקטרח ביררסאיר 
?סטר— מקטרות אגג?יות 


תערובת! ט 1 וים אותם לגולם, 
ובהמשך תהליך הטוויה כד 
רכים אח העלים הגדולים 
מסביב לגולם עד שנוצר גליל 
ארוך. את הגליל כובשים זמן 
ממושך תוך כדי חימום, לע¬ 
תים קרובות מורחים לפני 
הכבישה את השטח החיצון 
בשמן, כדי לשוות לו גון כהה 
יותר. לאחר שהט' נכבש כמה 


שבועות והבשיל, נחתך הגליל 
לפרוסות עגולות. 

חומר־האריזה צריך להוות 
מחיצה בלתי־חדירה לאוויר ול- 
אדים. לסוצים הזולים משמשים 
כאריזה שקיות נייר, אלומיניום 
או בדיל או פוליאתילן. הסוגים 
המשובחים ארוזים בקופסות פח- 
ברזל או אלומיניום, לפעמים 
בריק. 

( 4 ) ט׳ למקטרת-מים. 
כלי־עישון זה, שבו עשרה ט׳ 
מועבר דרך מים לצננ 1 ולנקותו, 
מקובל בעיקר בהודו ובקדמת־ 
אסיה. זן הט׳ המקובל לשימוש 
זה — ה״תומבאק״ — הוא בעל 
ריח עז ומיוחד במינו, העלים 
נחתכים ברוחב של 10 מ״מ ב¬ 
קירוב. המעשן נוטל כ 15 — 20 ג׳ 


ציור !). סקטרח־טים (נרגילה) 


מהם, מרטיב אותם היטב, סוחט את חמים העודפים, גולל 
אח העיסה לגלולה ושם אותם על ראש המקטרת ! אח״כ הוא 
נותן על הט׳ גחלת ושואף בחזקה את העשן דרך המקטרת 
(ציור 6 ). 

( 5 ) ט׳־הרחה. לייצור ט׳־ההרחה משמשים סוגי־ט׳ 
בעלי תכולה רבה של שמנים אתריים. את העלים מרטי¬ 
בים ברוטב העשוי מיצי פירות או צמחים בתוספת מלחים 
שונים. לאחד תסיסה, שנמשכת חדשים, אבל ניתנת להחשה 
באטמוספירה, עובר חט׳ קליה, טחינה לאבקה דקה מאד 
וניפוי בנפות מחוררות עד ל 30 נקבים לס״ס. את הפסולת 
הנשארת על הנפה מחזירים לתהליך הייצור. עתה מספיגים 
אח אבקח-הט׳ בתמציות שונות, המשוות לו מיני טעם וריח 
שונים. הרכבן ונוסחותיהן של אותן ה תמציות מיוחדים לכל 
בית-חרושת ונשמרים בסוד. הבשלת ט׳-ההרחה נעשית 
במכלים. 

י"מבחינים 2 סוגים עיקריים של ט׳-הרחה: הלח — המכיל 
כ 30% לחות והמשמש גם כט׳-לעיסה! היבש — הנשאף 
שאיפה עמוקה דרך הנחיריים. ט׳־ההרחה "השומני" 
(- 312€1 מו 1 ( 50 ), המקובל בדרום־גרמניה, מכיל כמות גדולה 
של חמאה. 

( 6 ) ט׳־לעיסה. השימוש בט׳-לעיסה מקובל בקרב 
המועסקים במקומות-עבודה שבהם קיימת סכנת התלקחות, 
וכן בין ספנים, העובדים ברוח עזה, כששתי ידיהם צריכות 
להיות פנויות לעבודה. 

ט׳-הלעיסה עומד למכירה ב 3 סוגים שונים: כשהוא טווי 
לגלילים (הסקאנדינאווי)! כשהוא כבוש בלוחיות קטנות 
(האנגלי והאמריקני)! כשהוא פרום דק-דק. לפיכך שונים 
גם דרכי ייצורו. לתעשיית ט׳-לעיםד, משתמשים בסוגי־ט׳ 
כבדים מאד, שחורים ועשירים בניקוטין. לעתים קרובות 



315 


טבק 


316 



מוסיפים להם תרכיז״ט/ ובמידה מצומצמת — סוכר, מלאסה, 
סירופ ושוש, בעיקר בסוגים האנגליים והאמריקניים. העלים 
הקטנים יותר משמשים למילוי, ואילו השכבה העליונה 
והתחתונה (ובט׳ הטווי — השכבה החיצונה) עשויות עלים 
גדולים־יותר. ע״י כבישה חזקה של הלוחיות או הגלילים — 
לעתים קרובות תוך חימומם — משיגים גונים כהים של 
ט׳־לעיסה.—^־הלעיסה הפרוך נעשה בדומה לט׳־המקטרות, 
ויש מינים המשמשים לשתי המטרות כאחת. 

כמות הניקוטין הנספגת ע״י הגוף אגב לעיסת ה ט׳ עולה 
על זו שבשאר כל דרכי השימוש בט׳ — בעיקר בשל המסת 
הניקוטין ע״י הרוק. 

משק הטבק בעולם. ב 1962/3 היו שטחי מטעי־הט׳ 
בעולם, לפי אומדן, 34.6 מיליון דונם, והייצור העולמי הגיע 
ל 3.9 מיליון טון עלים מיובשים. קצב־הגידול של יבולי־ 
הט׳ עולה על זה של ריבוי האוכלוסיה. השטחים והייצור 
באיזורי־העולם ניתנים בלוחות 3 , 4 , 5 (מפות: ע״ע אמריקה 
הדרומית, עמ׳ 282 ! אסיה, עמ׳ 908 ! אפריקה, עם׳ 324 ! 
אה״ב, עמ׳ 63/4 , 74 ! בולגריה, עמ׳ 783/4 ). 


לו ח 3 


שטחי־גידול 
( 00 (^ 1 דונם) 
1962/3 

טון 

) 

1%2/3 

ט׳ ( 1,000 
: מיובשים 

1961/2 

ייצור 

עלי 

1960/1 


150 

18 

17 

18 

אוטטראליה ואוקיאניה 

4,750 

445 

350 

415 

אירופה(בלי בריה״מ) 

2,950 

190 

195 

205 

אפריקה 

10,350 

•1,540 

1,475 

1,415 

אמריקה 

1,450 

117 

110 

110 

המזרח הקרוב 
אסיה הדרומית 

10,550 

935 

870 

880 

והמזרחית (בלי סין) 

*1,200 

170 

173 

177 

בריה״מ 

*3,200 

*400 

•350 

•350 

סין 

34,600 

3,815 

3,540 

3,570 

ס״ה 


• אומדן 


לוז! 4 

ייצור ט׳ לפי הארצות ( 1,000 טון) 


1963/4 

1962/3 

1961/2 

1960/1 


1,060 

1,047 

935 

882 

אה״ב 

65 

46 

25 

79 

איטליה 

ז 

27 

23 

26 

אפריקה הדרומית 

49 

39 

42 

48 

ארגנטינה 

105 

100 

56 

62 

בולגריה 

44 

47 

46 

49 

בורמה 

164 

ז 

167 

161 

בראזיל 

10 

8 

9 

11 

גרמניה המערבית 

367 

344 

312 

285 

הודו 

ז 

19 

17 

18 

הונגריה 

157 

139 

126 

121 

יאפאן 

46 

ז 

18 

28 

יוגוסלאוויה 

117 

92 

74 

61 

יוון 

ן 

70 

74 

73 

מכסיקו 

35 

30 

36 

30 

ספרד 

108 

102 

86 

89 

פאקיסטאן 

48 

44 

46 

41 

פולניה 

66 

72 

70 

60 

פיליפינים 

46 

41 

34 

49 

צרפת 

91 

88 

95 

97 

קאנאדה 

48 

ן 

47 

52 

קובה 

123 

110 

115 

119 

רודזיה 

1 

26 

18 

15 

רומניה 

? 

55 

47 

74 

תאילנד 

132 

84 

102 

135 

| תורכיה 


לוח 5 

ייצור ט', לפי סוגים, ב 1962/63 


כסות הייצור 
( 1,000 טון עלים מיובשים; 

סוג 

1,462 

ורג׳יניה 

60 

מיובשיבאש 

371 

ברלי 

40 

סוגים אחרים של בהיר מיובש־באוויר 

778 

כהה מיובש־באוויר וט׳־סיגרים 

479 

מזרחי 

727 

סוגים אחרים של מיובש־בשמש 


























317 


טבק 


318 


ייצור מוצריהם/ למעלה מ 90% בממוצע של יבול 
הט׳ משמש לייצור סיגריות. שיעור זה קטן יותר לגבי האר¬ 
צות הסקאנדינאוויות, הולאנד ובלגיה, שבהן גדולה יותר 
צריבת הסיגרים. עד ל 1%3 היה ייצור הסיגריות בתהליך 
עליה ; לאחר פירסום הדוח״ות על הנזק שהסיגריות עשויות 
לגרום לבריאות, ניכרת ירידה קלה בייצור הסיגריות ועליה 
בביקוש לסיגרים, לסיגריליות ולט׳־לסקטרת. 

לט׳ חשיבות רבה במסחר העולמי. ערך היצוא של 
ט׳ ומוצריו הגיע ב 1962 ל 23 נ, 1 מיליון דולר (אה״ב — 
493 , ארצות אמריקה האחרות-־ 69 , אירופה—■ 247 , אסיה— 
190 , אפריקה — 122 , אוסטראליה־אוקיאניה — 2 ). הקף 
הייצוא העולמי באותה שנה היה כססס, 850 טון! היצו¬ 
אנים הראשיים — אה״ב (כ 210,000 טון), רודזיה־מאלאווי 
(כ 100,000 טון), תורכיה, בולגריה, יוון. ארצות-היבוא הרא¬ 
שיות הן גרמניה ובריטניה. מר. ג, 

גידול הט' בא״י ובישראל. תחילת גידול הט׳ 
בא״י בתקופת השלטון התורכי היתה מצומצמת. הרחבה 
ניכרת של שטחי הגידול חלה בתקופת המאנדאט הבריטי. 
גידלו את הט׳ בעיקר החקלאים הערבים באיזורי־ההר. נערכו 
נסיונות אחדים לגדל ט׳ ביישובים העבריים, לראשונה 
ב 1896 — 1899 במושבות שבחסות הבארון רוטשילד, אך הגידול 
נפסק מסיבות כלכליות וחקלאיות. לאחר קום מדינת ישראל 
הוחל בגידול ט׳ בהתיישבות העברית החדשה בחבל-ההר. 

הסוג המקובל בארץ הוא הט׳ המזרחי. לרוב הזנים הגפר 
צים עלים גדולים יחסית וניחוח מועט, אך לאחרונה הוכנסו 
ארצד׳כמה זנים משובחים שניחוחם רב יותר. איזורי הגידול 
העיקריים הם: הגליל, ובמידה פחותה יותר — הכרמל, 
עמק-עירון (תמ׳; ע״ע א״י, עמ׳ 851/2 ) וחבל־עדולם! עיקרו 
של גידול זה עדיין נתון בידי ערבים. ט׳ מהטיב המעולה 
ביותר מתקבל באדמות מדדוניות ובאיזודים שגבהם יותר 
מ 300 מ׳ מעל פני הים. 

מועד זריעת המשתלה בא״י הוא בינואר-פברואר, ומועד 
השתילה — מסוף מארס עד תחילת מאי. תחילת הקטיף י- 
40 — 60 יום לאחר השתילה! נערכים 4 — 8 קטיפים במשך 
תקופה של חדשיים בערך. הגידול הוא בתנאי־בעל ומצריך 
עברדת-ידיים מרובה — כ 20 ימי-עבודה לדונם. היבול 
הממוצע בארץ הוא כ 50 ק״ג עלים מיובשים לדונם. 

ניסויים להכנסת גידול ט׳-ורג׳יניד, לישראל בערכו 
ב 1950 — 1952 . בתנאי הארץ יש צורך להשקות סוג זה (ב 300 
מ״ק לדונם בערך), ולפיכך אינו מצליח כאן אלא בשטחים 
מצומצמים, שבהם מכילים מי-ההשקאה שיעור במוך של 
כלורידים. 

בקנה־מידה מצומצם מגדלים בישראל גם תומבאק, המש¬ 
מש לעישון בנרגילות ולייצור ט׳־הרחה. מגדלים סוג זה 
בעיקר בעמק-עירון, באדמות פוריות ובתנאי השקאה, 


ל ו ח 6 

יבולי־ ה ט׳ בישראל 


טונות 

שנה 

600 

!949 

3,050 

1954 

2,400 

1959 

2,235 

1962 

175 

1963 

800 

1964 


בימי המאנדאט היה היבול השבתי בין 1,000 ל 1,300 ט 1 ן. 
ב 1949 פחת היבול בעקבות המאורעות המדיניים, ואח״כ 
נתייצב בגבולות 2,500 — 3,000 טון, ב 1963 הושמד היבול 
כמעט כולו בגלל מחלת כשותית״הט׳ (ד׳ לעיל, עמ׳ 310 ), 
ואף ב 1964 נפגע ייצור הט׳ במחלה זו. 

לוח ד 


תפוקת מוצרי-ט׳ בישראל (בטונות) 


1%4 

1963 

1962 

1961 

סוג 


ר' לוח 2 (עם׳ 312 ) 


סיגריות 

18.1 

11.6 

9.6 

73 

סיגרים 

24.5 

18.4 

17.8 

13.8 

ט׳־למקטרות 

44.5 

39.5 

32.8 

31.5 

ט׳ למקטרת־סים 

43.0 

41.5 

40.5 

38.5 

ט׳-ד,רחה 


מיוצר בישראל 

אינו 

ט׳־לעיסה 


א. מ. 

העישון. עישון הט׳ הוא בעירה חלקית של החומר 
תוך פירוליזה (זיקוק יבש [ע״ע זקוק, עמ׳ 941 ]) של חלק 
ממרכיביו, המתפרקים לחמרים נדיפים, ויצירת גוזלים ואפר; 
הטיפות והגרגירים המיקרוסקופיים יוצרים אוירוסול (ע״ע) 
בזרם האדים העולים מן הבעירה ("עשן הנד"). עשן זה נכנס 
בחלקו לחלל־הפה ולחלל־האף של המעשן ומגיע אף לחלל 
הקנה והריאות. העשן מכיל עוד כמויות ניכרות של ניקוטין 
שלא התפרק, וכן את חמרי־פירוקו: "בסיסים פירידיניים" 
(פירידין, פיקולין, קולידץ) (כ 8% ות 1 ) ופירוליים, שהם 
עיקר גורמי הריח הרע, חמרי-זפת, אמוניה ( 18% ת 5 — 3 ), 
מימן ציאבי, קצת חומצת־חומץ, חומצת-חמאה, פנול ופירו־ 
קאטכול, אלדהידים וקטונים, וכן פחמן דו־חמצנ/ פחמן חד־ 
חמצני ומתאנול (עד 3% ), פחמימנים ומימן גפריתי. עשן 
הסיגריה הוא חומצי, עשן הסיגר — אלקאלי! הניקוטין 
שבראשון נספג בגוף ביתר קלות מזה שבשני. כמות הניקוטין 
המופקת מסיגריה אחת היא כ 5 — 10 מ״ג! נמצא, שהמעשן 
בקביעות מפיק תוך שעות מעטות הרבה יותר מאשר המנה 
הממיתה של האלקאלואיד. אעפ״כ אין תופעות הרעלת- 
ניקוטין החריפה (ע״ע ניקוטין) מצויות בין המעשנים, משום 
שהניקוטין נקלט במנות קטנות, הנהרסות במהרה באורגא¬ 
ניזם ואיבן יוצרות ריכח גבוה של הרעל. 

העישון גורם לרגילים בו הבאה, שיסודותיה מיעוטם 
פיסיולוגיים ורובם פסיכולוגיים. הבאה זו נגרמת ע״י פעולת 
הניקוטין (במנות זעירות) ותמרי הריח רד,טעם שבעשן וע״י 
מכלול הגירויים האופטיים, התרמיים והמישושיים הכרוכים 
בד׳עלאת העשן ובקליטתו! לפיה רגש ת המעשנים היא מסייעת 
להם להתעודד — מזה, ולהתגבר על אי־שקט נפשי ולהגיע 
למרגוע — מזד,. העישון הוא נוהג חברתי נפוץ! צעירים 
בתפסים להרגל זה, משום שהוא מוחזק סימן של גברות, 
ובדור האחרון התחיל להיות נפוץ גם בין נשים — כביטוי 
לאמאנציפאציה החברתית של האשה. על מידת התפשטות 
העישון — שהיא, כנראה, עדיין הולכת וגדלה (אולם ר׳ 
להלן, עט׳ 319/20 ) — מעידים מימצאים סטאטיסטיים, פרי 
סקרים שנערכו ע״י מוסדות־מחקר או קבוצות־חוקרים במקו¬ 
מות שונים בשנים האחרונות (לוח 8 ). 

צריבת הסיגריות באד,"ב הגיעה ב 1959 ל 450 מיליארד, 
ב 1960 — ל 475 מיליארד, ב 1961 — ל 490 מיליארד, 
ב 1962 — ל 498 מיליארד, ב 1%3 — ל 508 מיליארד, 




319 


6 וכק 


320 


לוח 8 


% המעשנים באונלוסיה 

שנה 

ארץ או עיר 

נשים 

גברים 

14 

53 

!958 

ישראל 

25 

65 

1957 

שוויץ 

63 

91 

1953 

קופנהאגן 

1 

59 

1958 

אה״ב 

42 

66 

1956 

בריטניה 

ן 37 

74 

1958 

אדינבורו 


השימוש התדיר בט׳ לעישון יוצר די ת ר ג ל ו ת׳ אך איבו 
יוצר התמכרות ( 7 ״ע, עט׳ 676 ). אמנם, בדרך־כלל, 
משנתפס אדם להרגל העישון, הרי זה מתחבב עליו, והוא 
נמשך אחריו כל ימי חייו. אולם השגת הנאת העישון אינדי 
נהפכת לתביעה שסיפוקה נעשה צורך גופני או נפשי ממש 
ושאיננדי ניתנת לריסון. הוכח, שהמעשן הוותיק יכול — אם 
ירצה, או אם יצטרך, או אם יידרש לכך — להיגמל מהרגל 
זה בכוחות עצרו, בלי שיתעוררו בו מיחושי־הינזרות ניכרים; 
אולם רק מעטים מן המעשנים נוקטים צעד זה. 

אע״פ שאין בעישון כדי גרימת הרעלת־ניקוטין חריפה 
(ר׳ לעיל), עשוי העישון התדיר לגרום לאנשים רגישים 
נזקים, שיש בהם מסימני ההשפעה הפארמאקולוגית של 
הניקוטין, ואולי גם של מרכיבים מזיקים אחרים שבט׳. 
"הרעלת־ט׳" מתבטאת בעיקר בהפרעות בתיפקודי מחזור־ 
הדם (אי־סדירות הדופק, עליית להץ־הדם, חיוורון) וכלי־ 
העיכול (המרצת הפריסטאלטיקה, בחילה והקאה, דלקת 
רירית־הקיבה), לפעמים גם בליקויי־ראיה; כמו־כן לוקים 
מעשנים רבים בגירוי מתמיד בלוע, בגרון ובסימפובות ובצרי• 
דות. אולם לחשש הנפח — שהעישון הוא מן הגורמים 
הישירים לטרשת-העורקים ולכיב־הקיבה, לא נמצאה הוכחה. 
לעומת זה אין ספק, שבאדם שמערכת כלי־דמו או רירית־ 
קיבתו כבר לקו (מכל סיבה שהיא), עשוי העישון לגרום 
להחמרת מצבו; לפיכך חולי־לב או חולי־כיב אסורים בעישון. 

אולם הבעיה החמורה ביותר, מבחינת בריאות הציבור, 
הכרוכה בעישון היא הקשר בין נוהג זה ובין ס ר ט ן־ 
ה ריאה. משנות ה 30 (בערך) ואילך חלה ברוב חלקי־העולם 
עליה תלולה בשכיחות מקרי־סרטן אלה, ושיעור תחלואה זו 
(והמיתות שבעקבותיה) גדל פי 5 — 6 (ע״ע סרטן); עליה 
זו מקבילה, בדרך־כלל, להתפשטות הרגלי העישון באוכלוסיה. 
גם בין הנשים, שלגביהן היה סרטךהריאה לפנים מחלה 
נדירה מאד, גדלה שכיחותו בדור האחרון ביותר, משהתחילו 
הנשים בהמוניהן לעשן. סקרים המוניים שנערכו ע״י גופים 
רפואיים מוסמכים גילו קורלאציה סטאטיסטית ברורה בין 
סרטן־הריאה ובין העישון: המחלה נדירה גם היום בין 
בני־אדם שלא עישנו מימיהם; שיעור התמותה גדל בקבוצות 
גברים ונשים מעשנים, ושיעור העליה מקביל לעצמת העי¬ 
שון —ז״א למספר הסיגריות שהמעשנים צורכים ביממה. 
תופעות אלו אינן מצויות — או מצויות במידה מצומצמת 
בלבד — בין מעשני סיגרים ומקטרת. מחקרים כימיים 
חדישים גילו את מציאותם של פחמימנים קארצינוגניים 
בעשן הסיגריות, אך לא בעשנם של סיגרים ומקטרות — 
ומכאן חיזוק נוסף לסברה, שהקורלאציה הסטאטיסטית בין 
סרטן-הריאות ובין עישון הסיגריות אינה מקרה אלא מבטאת 
קשר סיבתי. אולם עדיין לא הוכח באורח ניסויי ישיר, שיש 


בחמרים קארצינוגניים אלה — בתנאי הופעתם ובריפוזיהם 
בעשן הט׳ — כדי גרימת סרטן באדם. — פירסומן של 
תוצאות סקרים אלה, בשנים הראשונות של עשור ה 60 , 
ראזהרותיהם של השלטונות הרפואיים בעקבות פירסומים 
אלה לא גרמו אלא לצימצום מועט — וחולף — בהרגל עישון 
הסיגריות; רק אחוז קטן מאד של המעשנים הפסיקו לעשן — 
וגם אלה רובם רק זמנית! מעשנים מעטים עברו מן השימוש 
בסיגריות לשימוש בסיגרים ובמקטרח,הנראים מסוכנים פחות. 

העישון, הכלכלה הלאומית והמדינית. 
העישון נעשה הבסיס לתעשיית־הט׳ — במדינות רבות אחד 
מענפי המשק החשובים, הן מבחינת ההון המושקע בו 
והן מבחינת המועסקים בו. כמו־כן נעשתה המכירה הקמעונית 
של סיגריות ומוצרי־ט׳ אחרים—בחנויות מיוחדות לכך או 
בחנויות־מכולת, בתי־קפה ומקומות ממכר משקאות— ענף 
חשוב של החנוונות והרוכלות. עסקי תעשיית־הט׳ באח״ב 
מגיעים ל 8 מיליארד דולאר לשנה; גידול הט׳ מפרנס 
מיליון משקים אמריקניים, ובייצור מוצרי-ט׳ ובהפצתם 
מועסקים כ 6 מיליון עובדים. בארצות רבות נעשה הט׳ מקור־ 
הכנסה חשוב במסגרת תקציב־המדינה. הבלו על מוצרי־ט׳ 
הוא עפ״ר הגבוה ביותר בין ההטלים על צרכי־הנאה; לעיתים 
הוא מהווה את רובו (עד כדי 75% ולמעלה מזה) של 
מחיר מוצרים אלה בשוק, וההכנסה ממנו היא הסעיף הראשי 
בתקציב ההכנסות ממיסי־צריכה. — במדינת־ישראל היו 
הכנסות הבלו מש׳ ב 1963/4 — 52.2 מיליון ל״י וב 1964/5 
54.3 מיליון ל״י. 

האינטרסים הכלכליים והפיסקאליים הקשורים בעישון 
מעכבים פעילות ציבורית והסברתית המכוונת נגד הרגל 
העישון או נקיטת אמצעים ממלכתיים לבלימתו משום הסי¬ 
כון שבו. 

ו. ז.— י. ל. 

היסטוריה. קטורת שמשריפת בשמים — עלים, ענפים 
ושרפים ריחניים — כבר היתד׳ ידועה כמעשה פולחני בבבל 
ובמצרים מתחילת האלף ה 3 לפסה״נ; ציורים המתארים 
כהנים "מעשנים" נמצאו בקברי מלכי-מצרים. היפוקראטס, 
ואח״כ פליניוס, ממליצים על שאיפת עשן כאמצעי־ריפוי 
למחלות שונות. הרודוטוס, פלוטארכוס והיסטוריונים עתיקים 
אחרים מספרים על מנהגם של בגי־קדם לשרוף זרעי־פשתן, 
פרג ואזוביון, שעשנם נוסך בנושמיו שכרון וטירוף־חושים. 
אולם הט׳ ושימושו לעישון לא היו ידועים בעולם הישן לפני 
גילוי אמריקה. 

בקרב ילידי אמריקה הצפונית והתיכונה היו הט׳ ושריפה 
עליו ושאיפת עשנם מוכרים כבר הרבה מאות־שנים לפני 
בוא הספרדים, כנראה מן המאה ה 3 לפסה״נ ואילך (ציור 7 ). 
גם כאן היה שימוש זה קשור תחילה בטקסים פולחניים; 
מאוחר יותר נעשה העישון למנהג כללי. האינדיאנים שאותם 
פגשו הספרדים לראשונה היו שואפים עשן ט׳ דרך צינורות 
דמויי-מזלג או מקטרות או עישנו עלי־ט׳ כרוכים בעלי דקלים 
או תירם; הצינורות, ששני פתחיהם הוכנסו לנחיריים, 
נקראו בפי הילידים בשם טאבאגו — ומכאן השם ט׳. 
ההיסטוריון ארנאנדם דה אובייך( והנזיר רומאנו פאנה, 
שנלוו לקונקיסטארורים, תיארו בפרוטרוט את הצמח ואת 
דרכי העישון של הילידים. 

זרעי הט׳ ועליו הובאו ע״י הקונקיסטאדורים לליסבון 
באמצע המאה ה 16 . בתחילה גידלוהו כצמח-נוי וייחסו לו 



321 


כ 31 ק 


322 



ציור 7 . רא^צג־שבם סעיש! 

<תנ^יט מן רמאד! הג— 4 !כקירוב} במקדע־מאיה כצ׳יאפאם, סכ^יקז! 


תכונות של ריפוי* השתמשו בו למרפא בצורות שונות 
(עלים, אבקה, נזיד) לכל המחלות החיצוניות והפנימיות 
כמעט. ז׳אן ניקו (: 1001 ?< תגש!), שגריר צרפת בליסבון, שלח 
ב 1560 עלים וזרעים של ט׳ למלכה קתרינה די מדיצ׳י? על 
שמו נקרא הצמח במינוח הבומני־המדעי ג 1 ז 13 ; 1001 א, והאל־ 
קאלואיד שהוא מכיל — ניקוטין. באותה תקופה נפוץ 
המנהג של ה ר ח ת ה ט׳ בחצרות ובחוגי האצולה שבספרד, 
פורטוגל וצרפת, ואח״ב פשט בחוגים רחבים של האוכלוסיה 
(ציור 8 ). בסוף אותה המאה הביאו ספנים וחיילים את 
מנהג עישון המקטרות לאנגליה וכמעט לכל הנמלים בעולם. 
את העלים הראשונים לצורך זה הביאו לאנגליה הוקעז 
ודריק* ע״י וולטר דלי ואישים רמי־מעלה אחרים הונהג 
העישון בחוגי האצולה בארץ זו. בעקבות מלחמת 30 השנה 
נפוץ עישון המקטרות באמצעות החיילים השכירים ברחבי 
אירופה המרכזית. 

עם התפשטות מנהג העישון קמו לו מתנגדים. כבר ברא¬ 
שית המאה ה 17 נתעוררו לראשונה הספקות לגבי כוח־ 
הריפוי של הט׳. ב 1604 פירסם ג׳ימז 1 מלך־אנגליה כתב־ 
פולמוס, םססבלסי! 10 ; 12151 נ 1 ז 111110 ס€ ("הדף נגדי לט׳"), שבו 
תקף את העישון כמנהג מגונה, פראי' ולא־נוצרי. על-אף 
התנגדות זו מצד המלך ועל-אף הפל 1 הגבוה שר,וטל על הט׳, 
הלך העישון והתפשט. בינתיים הוחדר הרגל העישון לכל 
ארצות העולם ע״י סוחרים וספנים פורטוגזים, אנגלים 
והולאנדים, אע״ם שבכל מקום נלחמו בו בדרכים שונות: 
ברוסיה הוגלו העוברים על איסור העישון לסיביר! בתורכיה 
הובלו ברחובות כשהם רכובים על חמורים והמקטרות נעוצות 
בחטמיהם,■ כמה מראשי הכמורה הנוצרית הוציאו צווים 
בגנותו של "המנהג הרע" הזה. אולם כל האמצעים והצווים 
לא הירי בכוחם לעצור את הר״תפתחות הזאת, ולאחר שהכירו 


השלטונות בערכן של ההכנסות העשויות לצמוח מהטלת 
בלו על הט׳, נחלשה המלחמה בעישון. בתקופה זו נתפשט 
המנר,ג להריח ט׳ ביחוד בכל חצרות־השליטים ובחוגי השל¬ 
טון. 

במאה ה 18 נתמעט העישון בררך־כלל. אולם בסוף המאה 
נכנס לאפנר. הסיגר — ט׳ חתוך עטוף עלי־ט׳, ותאוות 
העישון נתעוררה מחדש, ואף גברה, באמצע המאר, ה 19 
הופיעה הסיגריה — ט׳ חתוך עטוף נייר שבגלל 
נוחות-שימושה היתה מותאמת יותר לקצב החיים המודר¬ 
ניים. בעקבות מלחמת־קרים הפך עישון הסיגריות למנהג 
כללי בצבאות, ומלחמות־העולם של המאה ה 20 הוסיפו 
לר,גביר אותו בכל שכבות האוכלוסיר, * ייצור הסיגריות היה 
לתעשיה גדולה, וההכנסה ממנו וממכירת הסיגריות היו 
לענף גדול בכלכלה הלאומית ובתקציבי המדינות. 

מר. ג. 

העישון ביהדות. עישון הס׳ (בלשון המקורות: 
״שתית הטוטוך, מתורכ׳ 0610 !?! 101110 } היה נפוץ בין 
היהודים בכל מקום, והללו אף החזיקו בידם את רוב 
זכויות המסחר בס׳, שנקנו בכסף מלא מאת השלטונות, 
ביחוד באיטליר, ובארצות־המזרח. העישון עורר בעקבותיו 
מספר שאלות הלכתיות, שנידונו בהרחבה בספרות השו״ת. 
לדעת הפוסקים אין העישון טעון ברכה, לא בתחילתו ולא 
בסופו, כיוון שהמעשן הריר,ו כ״טועם ופולט״! ביו״ט התירו 
רוב הפוסקים את העישון שהוא בבחינת צורך "אוכל השווה 
לכל נפש״, ומתוך כך יש מן הפוסקים שאסרוהו — וגם את 
הרחת אבקת הס׳ — בימות צום, ובפרט בצום ט׳ באב, 
שנגזרו בו 5 עינויים * אולם למעשה הותר העישון בתענית. 
שאלות אחרות נתעוררו בעניין הרחת ט׳ בביר,כ״נ בשעון 
התפילה שהיא מפריעה את הכוונה, וכן דנו הפוסקים ברין 
הסיגריות בפסח, שהן מדובקות בחמץ. 

בין החסידים רווח השימוש בס׳ בשתי צורותיו: 
עישון והרחר,. האדמו״רים היו מעשנים מקטרת, שנקראה 
לולקי-ציבוק (פרס׳ 11113103 , גליל קטן — בית־קיבול לט׳* 
תורב׳ — ס!!!!!!?, צינור דק). הציבוק היד, ארוך, ולעתים 
הגיע עד לרצפה כמעט. בשבתות ובתפילת החול היו מריחים 
ט׳ מתוך קופסה מיוחדת. מקור "מתנגדי" מראשית המאה 
ד, 19 מתאונן: "כל היום בלולקי וציבאק, ובשעת התפילה 
מלוא חפניו ט׳". על הבעש״ט נאמר, שבמוצאי-שבת היד, 
רגיל לשכב ולנוח, ובעת שעישן הלולקי היה מספר לתלמידיו 
מד, ש״ראה" בשבת (שבחי הבעש״ט). שלמד, מימון (ע״ע) 



ציור 8 . : 1 ־ 1 ןיי\ 1 !. 1 

(סירנווה־האריקאסורה יטל א. רוסיה ן 





323 


324 


טבר, — טבריה 


הצעיר ראה את המגיד ר׳ דוב־בד מחזיק בשבת קופת־ט׳ 
לבנה, כצבע בגדיו בשבת. העישון היה נפוץ בעיקר בחצרות 
הצדיקים שניהלו חיי רווחה ומותרות; לימים הפכו העישון 
וההרחה למעין פולחן. מסורת מאוחרת מספרת על הבעש״ס, 
שבעת שביקש "לילך לעולמות העליונים, הי׳ שואב טאבאקי"( 
בשם תלמידי הבעש״ט נמסר ש״יש ניצוצין דקין אשר אי 
אפשר להעלות אותם ע״י אכילה, וע״י ריח מעלים אותך, 
אולם היו גם צדיקים שהסתייגו מן העישון מטעמים של ביזבוז 
ומשום חשש ליוהרה, ובמיוחד התנגדו שיעשנו הצעירים. 
המתנגדים גינו את הצדיקים על נהגי העישון וההרחה, 
וד׳משכילים ציירו כלעג אח פולחן העישון החסידי. 
י. ת. — א. ר. 

ז. כרמי, ענף הט׳, תשכ״א( י. פלטי-ד. בבו, מחלות בגידו¬ 
לי תעשייד״ 107-95 , חשכ״א! ד. אבידב, מזיקי־צמחים 
בישראל, תשכ״א! ת. גרושקה, על הקשר בין םרטן'ד,ריאד, 

ובין עישון סיגריות (דפים רפואיים, כ״א, חוב׳ ה׳}, תשכ״ב( 
סימפוםיון על בעיות העישון (הרפואה, ס״א, חוב׳ י׳), 
תשכ״ב! י. רקובר, הרגלי עישון וסרטרהריאה בישראל, 

,5.1 הרפואה, ס״ח, חוב׳ ד׳}, תשכ״ה; -״//,(.()€) ״ת?י 
1 > .) 1 ,(. 1 ) 0 ) 1£ ()^ .ץ ; 1901 /ס ץי^ס! . 

, 1922 : 1 גקו 1 ן 11 י 1 .מ .גי , 

1926; 1930 , ^ 191 , 1 :|־ 1 <} 0 0 ז 1 ] €0 . 0 .,ז ; 

^10€}\€- 101 ^ 110 .'י 1 ; 1936 .'ע %1€ ח , 

07 ^\\ז 1 >^ז ^x1$, 1939; £, 03^0, 70 ׳ 

1942^; 0. ?1 ת £0 חג ■ 

1)11 171 7 )^ €11077 /ן>• 6 /מץ 0 ז/^ ,^ז 

I, 11 11 /י ח , X). 1946, 1950; .א 

־ו 110 ג׳\ 0110 ; 1948 ,^ 71$77 ^ 171 ,*(סחד! - 

II. £. 1:0 ^ 7 ,:ז 60 ס^ . 0 .[ ;״ 948 [ ׳>-/ , 101 .וח 3 וחוח 

5/00^ ׳ 67 ( 1 ,׳\ 011€ ^ 1301 .^ 1 ; 1949 , 0 } 7 ז 7-71€ ^ ה 1 /ע 
7: 1071 '^€> 1 ^ 0 ז 8 0 ^ 7 ,־ 1101 ־ 031 ; 1950 , £171£71 ^ן 8711 17% ^ 5 ^ 7 ,צ^ 01 ע>־[ע ; 

1^. 111/ וץ 4 ו <, X11 מוומןו x^x ו 5 וויז 0 ^; 0 מ 
(77 , 1 .) 0€ רגל 1 א)ס 0 . 1 ־ 7.1 ; 1953 ,( 3 ,ו< 111 ץק ^^ 

(0]1101 .ח 1 )זל :., X^^), 1954; 1 7171 ^ 17-11€1% ) 8 :. 7 , 011 ג 1111 ״י • 

^€71 4/?. 0£7%11$1■ 7<. 1^^745<:/1^^117'77%{2^0, 1954; 1)1106111, 

7/16 0£10 ' £11 ^ 70 ^!()^" .£ ; 1954 ,^מן^סגמיל, / 0 1 ז^ 11£ ה 
015£^€£ < ז 0 111£ ) 1 ז 07 י 17 / ,. 10 ;* 1957 , 75 ( 1 ) 0££ צ>מן 
701>(1££0^, 1962; 0. 80£5€, 177% 1>1(114€19 1 ז x1715^: 7,17%£ 1^1(1- 
174 71€ ז 11 < 1 } 57 , 1£ ;?ת£;; 1301 \ . 0 ; 1957 , €7%5 ^ 174€ >^ 1 %1€ { 1£ ^ £7€ ^\ז 

70^0£(0, 1957; €071 ' ££7 ה €0 1£ ( 7 :^מ;^ 0 מ<צ ,־וסו[*(■? .מ ' 
1959; ; 1960 , 0€00 < 701 ׳)^ 7 ז 15 ] 63$51 יך .מ 

1 ^ 1£1/7 < 171 > 177 7 ז 0 17£/70£ ^/ז 7/117 ;^מ/^ 0 מץ' 5 ,ן 01 צסס־ 1 ? ח 3 '< ס 

0714 1/$ 1101€ 171 ^001(11 \1£47€177£, 1960; 0114€11 ז £36 ת £11£ ־ז 3 ^ו 
14. (*'. 61 1^6. ?. - 8114£7 .£ : 0 ^ 0 <( 70 ,(. 6 ^ 4 !־ז^) 3 ר 1 ןצ 1 ו]ח£€מ 
71 } 1/7 { %7€ ^^ 0 <{ 70 €%( 1 ,׳\ 0 ו] 11 ^ 1101 . 1 ; 1960 ,^ 2 ) 26 ) 7 .׳ן ^ 

/. £777 0 . 13006 ־ 1 ) 110171%75$£ ז£^ )%{ 01$£ ^סי . 

1961; 1/ 0774 0£0 ס^ס 7 .ם 

0£ ^ %04 {/£^! ^ ££417% ' 87 01 11£7 ) 0 0714 %04$ {} 1£ \ 11 } 7£0% }$ ; 115 /£ה 
ס '{ €071££ 0714 ^מו^ 0 ןמ 5 ,)ז! 11301:1 .]׳\ .£ ; 1961 .(. 0 גו 1 ו) } 

//%£ 7/47%^ (?€ ןק 0 ז 0 זצ£א . 64 ; 961 ! ,( 2 ,ץ 0 עזט 5 . 501 ח 111 §ת 
077££1 0€ <{-ס 1 £.! הג^׳\ תסץט^א ; 1962 , 1 , 0 ) 70170£ 01 /ה 
/<*/ 771/0x740/707%/ 4£/ 17771%€747/, 1962; £- 0. 931 7/1£ , 0 תסןח 1 ו 
£//€4// 1962 ,( 1 .סא , 207 ,.ץ־.)ת 41 ״ . 54:1 ) ^ 471 ^/ 7770 ^ /ס ; 

64. !10 ^4 7711141077 £.! ,ז 11 ו 3 ת x7 /0/%0( (501. £185 .סא ,.־\\. ז ), 
]962; 11( 171 ) 571%01 ,ת 10 .)ח()- 1 }ן; ל 1 ת 1013 לץ 6 ? )ס £א£]]<) 0 31 עג ^ 

0 160 10 ££ז: 11 דתבתס 0 ץזס!ג 1 ע 0 \/ . 5 . 11 ; 1962 ,^) £01 ^ 4 ה 
50 ז 1€ 'י 1 , 1 \ . 0 ; 1964 ,^/ £01 ^ 4 ה 0 £} 871101 , 1 גז 6 ת 00 5011 ז^ז - 

01 8£71 ה 0 ך 171 ז €07 , 00 <>^ . 0 - .£ - :) 001 . 14 י- ז 1 £ ־ /£ 
0^70741 577701^7712, !963; !8 77 % ^ז 011 /י 07 ^ , 11111 .£ .. 5 ). - 0011 ״ 
}^£^0/7 .[ . 14 ; 964 [ ,( 2 , 1 . 011 )\ .: 11 ־)£} 12 ז 7 ^ 0 ךר 57 10 7% ס 

ז£זחט<) 0 ת£) 1712 \ 57770 077 / 41€ י%£/ 1 1£ {' 1 .^ 01 ת£ל־<£ , XX^ ^ז 

. 1964 ,( 1311 ."אז 

טבךי, אבו ג׳^פר מחמד אןן ג׳דיר, אל״ - 

— ( 839 , אמל, טבריסטאן 

[פרס]— 923 , בגדאד), גדול הד.יסטוריונימ המוסלמים. ט׳ 
למד בערי מדי, עיראק, סוריה ומצרים והשתקע אח״כ בבג¬ 
דאד. הוא סירב לקבל משרת שופט שדיוצעה לו, והתמסר להו¬ 
ראה, וביחוד לחיבור ספריו. כדרך המשכילים בני־זמנו עסק 
בשטהי׳מדע שונים, הוא יסד אסכולה תאולוגית מיוחדת, 


שנקראה על שם אביו ג׳ריריה ז הניגוד בינו ובין האסכולה 
החנבלית היה חריף כל-כך שם׳ נאלץ להסתגר בביתו ונזקק 
להגנת המשטרה. פירושו הגדול על הקוראן (הנקרא בקיצור 
״תפסיד״) הוא מספרי־המופת של הספרות המוסלמית) הוא 
סובב בעיקר על ענייני לשה, ובו הצטיין ט׳ בעצמאות 
מחשבתו, בישרו ואחריותו. ספרו של ט׳ "תאריח׳ אל־רסל 
ואלימלור" ("תולדות השליחים וחמלכים") הוא ספר- 
ההיסטוריה המקיף ביותר בלשון הערבית! תחילה מסופר בו 
על תולדות ישראל ושאר העמים הקדומים, ואח״כ ניתן בו 
תיאור מפורט ביותר של תולדות האיסלאם! כדרך חתאולו- 
גים המוסלמיים העוסקים בחדית׳ (ע״ע), מלקט ט' ידיעות 
שונות על מאורע מטויים ומונה את שלשלת האנשים 
שמטרו אותן עד לעד־ראיה! בדרך זו כלל בספרו קטעים 
מרובים מחיבורים היסטוריים קדומים שאבדו, מה שמאפשר 
לחוקר המודרני להתחקות על קורות האיסלאם אגב ניתוח 
ביקרתי של המסורות השונות, הסידור האנאליסטי של החו¬ 
מר ההיסטורי, שאותו הנהיג ט׳, היד. למופת לכל ד,ד,יסטו- 
ריונים הערביים שבאו אחריו. רק קיצור מספר זה נדפס; 
תקציר אחר תורגם לפרסית, וממנה — לצרפתית. — היס¬ 
טוריונים ערביים אחרים חיברו המשכים להיסטוריה של ט׳ 
או בללו קיצורים מספרו בחלקים הראשונים של חיבוריהם. 

." 1943 , 9 /אז•! , 1 ,תוו 3 ןדז 1401 :^,ז 8 . 0 

א. אש. 

טבלי, עלי אלן סל/ל ר 5 אן אל־- ^ ס 

— (המאד, ה 9 ), רופא מוסלמי. ט׳ היה בנו 
של מלומד נוצרי (ולא יד,רדי — כפי שחשבו קודם)( הוא 
נולד, כנראה, במרו וחי בימי נעוריו בטברסטאן (דרומית 
מחים הכספי) כמזכיר בחצר השליט במאזיאר * אח״כ הגיע 
לסאמרה שבעיראק והתאסלם. ב 850 סיים את ספרו הגדול 
פרדוס אלחכמה (״פרדס ד״חכמה״ [ = הרפואה]) — האנצי- 
קליפדיד, ד,רפואית הקדימה ביותר בערבית שהגיעה לידנו. 
החיבור מבוסם ברובו על הרפואד, היוונית! אולם הלקו האח¬ 
רון הוא תמצית של ספרים הודיים. ט׳ היה מורו של ראזי 
(ע״ע) בחכמת הרפואה. — לט׳ מיוחסים שני ספרים של 
פולמוס נגד הנוצרים! אולם האותנטיות שלהם שנויה 
במחלוקת החוקרים. — דברי ט׳ מובאים לפעמים בכתבים 
הרפואיים העברים ביה״ב. 

; 1876 < 292/3 , 1 ,£^ 70 ס . 7%€4 ז 10 4€ ./ 415 { , 0 ז'.) 01 ;)£ .£ 

; 1902 , 32-34 ,ז 774£7 } . 4 ./ 10 . 77017 > 1£ ( 1 ,ז £10£ ח 11 ס^ 1 ] 51£1 7 
, 1518 ) *' ¥7/40711 \ / 0 £/ 247 ) 07 ?*' זי 77 )ס 417 ! , 1 סן 1 ־<£׳< 810 . 84 ^ 
- 1 * 10 { 1/1 77% 7/01£ .? £%/ 77/0 ^/ . 47 , 7 ^£^ , 115 גז^ ; 1931 ,(^^ X 

׳ £1 סןססז 0 ; 1931 ,( 1^12111, X^X ץ£< 1 ) 1£71 {> 7$ /!' 1 

. 0 ; 1937 ,. 11 414 , 1 . 1 ין< 5111 ;* 1943 . 265 , 1 , 1 ^ 0 ,תח 1 ;ר 11 
. 84 ; 1944 , 44-48 , 1 ,./ 14 .ג} 07-0 . 4 . 1 /:>/ 0£ , 0101 

0€ . 8461 ) .^'/ס " 777 / /ה 77%107-77%0/10 / 0 ^־ 

. 1949-1950 ,(!^ד\ 501>6. XX ;>ן .) 5 

טבריה, עיר בישראל, על חופו המערבי של יס-כנרת! 

24,000 תוש׳( 1963 ). העיר בנויה ברצועה המישורית 
שבין חוף ה^מה ובין מרגלות הרי הגליל התחתון, על מדרגה 
של סחף־הרים ומישקע-הימה ועל שכבות של בזלת — ששי¬ 
משה אבן־בניה לבתיה —, והיא עולה במעלה־ההרים. העיר 
התחתית, בגובד. של 3 — 30 מ׳ מעל לפני הכנרת, נמצאת 
180 — 210 מ׳ מתחת לפני הים-ד,תיכון, ואילו חלקה הגבוה 
ביותר של העיר שוכן בגובה של 240 מ׳ מעל פני-הים. 
מושבה של ט׳ באגן עמוק מוקף הרים מטביע את חותמו 
באקלימה. הלחץ האטמוספית" הממוצע על שפת ים-כגרת 




325 


מכריה 


326 


הוא כ 775 מ״מ! הקיץ חם מאד — הטמפרטורה הממוצעת 
של יולי־אוגוסט היא ״ 31 — 30 , וטמפרטורות של ״ 38 — 37 , 
ואף למעלה מזה, אינן נדירות, ואילו אקלים החורף הוא נוח 
ועדין ביותר — הטמפרטורה הממוצעת ביאנואר־פברואר 
היא ״ 15 — 14 , ורק לעתים רחוקות היא יורדת עד למטה מ ״ 11 . 
כמות־המשקעים השנתית הממוצעת היא כ 480 מ״מ! הלחות 
היחסית הממוצעת בחדשי־החורף היא פ 70% , בחדשי־ 
הקיץ — כ 50% . המיוחד לגשמי־ט׳ הוא — שברי-עננים 
עזים, המתרחשים כאן לפרקים, ביחוד בסוף עונת־הגשמים, 
ובהם עצמת־הגשם מגיעה לפעמים ל 50 מ״מ — ולמעלה 
מזה — בשעה, תיד כדי גרימת שטפונות מסוכנים. 

מבחינת זמני הבניה וצורותיה, המיבנה התיפקודי והרכב 
הא^כאסיה ניתן להבחין בט׳ 4 חלקים שונים.( 1 ) ער תחילת 
המאה ה 20 הצטמצמה ט׳ בתוך חומות העיר העתיקה, שהו¬ 
קמו במאה ה 18 ונהרסו בחלקן ברעש ב 1837 (תמ׳: ר׳ כרך 
א׳, עמ׳ 191/2 ) * היא היתרי בנויה בצפיפות רבה על שפת 
ים־כנרת, סימטותיה היו צרות ומפותלות, ובתיה נבנו 
מאבני־בזלת שחורות ז מאז 1948 רובה חרב. ( 2 ) רשת 
הרחובות הסמוכים לעיר העתיקה, שנבנתה לפני מלחמת־ 
העולם 1 והורחברי לאחריר. — היא משמשת מרכז למסחר 
ולמשרדים, למינהל ולתחבורה, וכן למסעדות ובתי־מלון, 
שרובם מן הטיפוס הישן. ( 3 ) התפתחותד. של ט׳ החדשה 
התחילר. ב 1912 עם בניית השכונר. היריודית -אחוה" על 
הדרך הראשית היוצאת מן העיר העתיקדי דרומה. בשנות 
ה 20 נוסדד. שכונת "קרית־שמואל" (ע״ש הרברט סמיואל) 
בדרך העולה להרים לצפון־מערב, על מדרגה במדרון ההר 
בגובה של 100 מ׳ מעל לעיר העתיקה ? מאז התרחבה הרברי. 
היא תוכננה ברווחה, ורמת הבניה ברי גבוהה. כאן ריכוזי 
בתי-דידיארחה החדישים, ובדי שכנו המוסדות היהודיים העי¬ 
קריים. ( 4 ) המוני העולים החדשים שהגיעו לעיר אחרי 1948 
שוכנו זמנית במעברדי סמוך לדרך הראשית הנכנסת לעיר 
מן המערב, ואח״כ נבנו פרברי־מגורים במעלה ההר, בגובה 
של כ 400 מ׳ מעל לעיר התחתית, בשולי רמת סוריה, השופעת 
לדרום־מערב, ריחוק שיכוני ט׳-עילית מן המרכז העירוני 
ודיפרשי-הגובה הניכרים בין חלקי-העיר — כל אלד, הם 
גורמים מכבידים בגיבוש העיר. אולם מראדי הנוף מן הדיר על 
פני העיר וד,ימה ודירי-גולן שמעבר לה הוא מן הנהדרים בארץ. 

ט׳ היא המרכז האדמיניסטראטיווי של נפת כנרת (הגליל 
התחתון ובקעת כנרות), והיא משמשת כמרכז עירוני ליישובי 
הגליל המזרחי ועמק־הירדן. כלכלת העיר מתבססת על שני 
ענסי־תעסוקה עיקריים; דידיארחה בחורף ועבודרי תעשייתית 
וחקלאית מחוץ לתחומי העיר. ט׳ משמשת כמרכז הנופש 
החרפי של ישראל; היא מושכת תיירים ואורחים הן ביפי 
נופה והן ביתרונה הא^ימי בעונת החורף. גורם חשוב 
ביותר בענף־ההאדחה בעיר הם "חמי־טבריה" (ר'להלן), 
שבגללם ט׳ היא לא מקום־נופש בלבד אלא גם מקום-מרפא. 
ענף מיוחד של התיירות הוא הצליינות הנוצרית — הביקור 
בעמק ים-כנרת במקומות הקשורים בחייו של ישו הנוצרי! 
זרם זה של אורחים-צליינים מגיע לט׳ גם בימי-הקיץ החמים. 

אין בט׳ עצמה מפעלי-תעשיה חשובים, חלק ניכר מכלל 
המועסקים בעיר מוצא פרנסתו בעבודה מחה לתחומי-ד,עיו— 
במפעלי־ד,תעשיה של משקי עמק-הירדן, כגון ביהח״ר ללבידים 
באפיקים ובמפעל שימורי־המזון באשדות-יעקב, ובעונות 
השיא בחקלאות במשקי האיזור. ים-כנרת משמש כמקור 



טבריה של היזם (צולם נגסה!) 


פרנסה לדייגי ט׳; עיקר המהה הוא של סרדיני-כנרת 
ואמנון-הגליל, לאורך הבנרת נבנד, רציף, המשמש את סירות־ 
הךןג ואת הספורט הימי, 

מעברה ההיסטורי העשיר ירשה ט' אתרים ארכאולוגיים 
ומצבות. שרידים רומיים משתרעים מדרום לעיר הנוכחית: 
רחוב ראשי המקביל לכנרת, שרידי-החומד" חורבות הארמון, 
בריכות, שני מקוואות, שוק, מוביל-מים מעמק-יבנאל, שדרת- 
עמודים ב 4 טורים לאורך החוף, מן העיר הצלבנית שמצפון 
לעיר הרומית עדיין ניכרים שרידי חומד, ומגדלים. חלק 
ממימצאי החפירות מרוכז במוזיאון לעתיקות. אולם ביחוד 
עשירד, סביבת בר בקברות מקודשים (שאמיתת רובם מוטלת 
בספק); ר׳ לד,לן, עמ׳ 329 . 

לפי תוצאות מיפקד האוכלוסין והדיור ב 1961 היו כ 80% 
מתושבי ט׳ עולים שהגיעו אחרי קום המדינה. לן 1 י הערכת 
העיריד, היו באותד, שנה בט׳ כ 1,000 מפרנסים עצמאיים — 
סוחרים, דייגים, בעלי מלונות ומסעדות, בעלי־מלאכה וכר, 
וכ 5,000 עובדים שכירים — בשירותים, בתעשיד, ובמלאכד,, 
וכן בחקלאות בסביבה. 

אר. ש. 

היסטוריה. ט׳ נוסדה ע״י אנטיפם הורדוס (ע״ע) 
סמוך ל 18 לסה״נ, על שרידיה של רקת המקראית (מג׳ ו, 
ע״א) — שאת מקומר, מזדיים עם ח׳רבת קניטריה, מצפון לעיר 
הנוכחיתז היא נקראד, על שמו של טיבריוס קיסר. בראשיתה 
היתד, עיר פרזות, בסיגנון הלניסטי, עם ארמון הנשקף מעל 
גבעה על כל העיר. אוכלוסייתד, היתה מעורבת, משום שיד.ד 
דים חרדים נרתעו מלהתיישב בה, בגלל הקברים שנתגלו 
בעת בניינה (קדמ׳, י״ח, ב׳, ג׳), וישבו בה נכרים ויהודים 
חסרי אדמה ועבדים משוחררים, וחלק גדול מאוכלוסיה היו 
דייגים; רק לאחר הכרזתד, לבירת הגליל והעברת המשרדים 
הממשלתיים של ממלכת אנטיפס לשם, עברו אליד, גם עשי¬ 
רים. שטחה החקלאי לא היה ניכר, והעיר התבססד, יותר על 
הדיג ועל התעשיה, בעיקר — של כלי זכוכית וחרם, שטיחים, 
דברי עץ וצמר, וגידול דגים בבריכות. ט׳ היתד, מאורגנת 
במתכונת יוונית, עם מועצה, ארכון, היפארכוס ואגורנומוס 
(מפקח על השוק)! מאוחר יותר היה בה גם ועד של סטר- 
טגים. משנת 30 עד 218 נטבעו בה מטבעות, והן נושאות 
דמויות של זום, טיכי, סראפיס, פוסידון וד,יגיאד, (אלת הברי¬ 
אות — רמז למעיינות־המרפא בסביבת העיר). 

מידי אנטיפס עברה ט׳ ב 39 לידי אגריפם 1 (ע״ע), ואחר 
מותו היתד, לעיר רומית. ב 61 נותקה מן הגליל וניתנד, 
לאגריפס 11 (ע״ע), ובידיו נשארה עד מותו. ב 66 קמה 




327 


טכרייה 


328 


מחלוקת בעיר בין הקנאים ובין אוהדי יוסף בן מתתיהו, 
שהיה מפקד הגליל, בעוד שהאמידים צידדו ברומאים. באותה 
תקופה כבר היתה ט׳ העיר החשובה על גדות ים־כנרת. 

אפיה של העיר נשתנה לחלוטין במחצית הראשונה של 
המאה ה 2 , כשהכריז עליה ר׳ שמעון בר יוחאי (ע״ע) כעל 
טהורה (ירו׳ שביע׳ ט׳, א׳! בבלי שבת ל״ג—ל״ד), והנשיא 
והמנהדרין בחרו בה למקום מושבם. כ 500 שנים — מן ההת¬ 
אוששות שלאחר מרד בר־כוכבא עד לכיבוש הערבי ~ 
נשארה ט׳ בירתה של היהדות הא״ית. היא היתה מקום־ 
מושבה של הישיבה המרכזית של אמוראי א״י, ובה ישבו, 
בין השאר, ר׳ יוחנן, ריש לקיש, רב אמי ורב אסי! התלמוד 
הירושלמי חובר בעיקרו בט׳. השפעתם של הנשיא ושל 
חכמי ישראל בט׳ היתה מכרעת! הם הצליחו למנוע את 
השלמת בניית ההיכל לזכרו של אדריינוס, הפסלים שבבתי' 
המרחץ הציבוריים נהרסו לפי הוראתו של ר׳ יוחנן, ונסיונות 
הנוצרים לבנות בה כנסיה בימי קונסטנטינוס הוכשלו, אולם 
בתחילת המאה ה 5 בוטלה הנשיאות בפקודת הקיסר, והנו¬ 
צרים ייסדו קהילה בט׳. ב 520 התיישב בט׳ מר זוטרא, בנו של 
ראש־הגולה מבבל, והיה לראש־הפרק. אדם בשם בנימין מט׳ 
היה אחד מראשי המרד היהודי נגד הביזאנטים בעת הפלישה 
הפרסית ב 614 . ב 636 נכבשה ט׳ ע״י הערבים והיתה לבירת 
המחוז אל־ארדן (ירדן). ברשות השלטון המוסלמי החזירו 
היהודים את רשויותיהם הדתיות לירושלים, אולם גם לאחד 
מכן הוסיפה ט׳ להיות מרכז תורה וחכמה! בה פעלו בעלי 
המסורה (ע״ע), ממציאי הניקוד "הטברני" (ע״ע טעמי־ 
המקרא), וכנראה גם אליעזר הקליד. אולם היישוב היהודי 
הלך ונידלדל, ובתקופת הצלבנים היו בט׳ רק כ 50 משפחות 
יהודיות. ב 1100 נכבשה ט׳ בידי הצלבנים והיתה לבירת 
שררה פאודאלית פראנקית — נסיכות הגליל. מימי צלאח־ 
א־דין ואילך עברה פעמים אחדות מיד ליד במלחמות שבין 
הנוצרים והמוסלמים, עד שב 1247 גורשו ממנה הפראנקים 
סופית. גם באותה תקופה היו בה, כנראה, יהודים, שהרי 
לפי המסורת נקבר שם הרמב״ם ב 1206 . ב 1562 מסר סולימאן 
1 את ט׳ לדון יוסף נשיא (ע״ע), שניסה להקים בה מחדש 
ישוב יהודי! הנסיון נכשל. לאחר מכן נחרבה ט׳ כליל ועמדה 
שוממה־כמעט כ 100 שנה. במאה ה^ 1 נבנתה שוב ע״י 
דאהר אל־עמר (ע״ע), שליט הגליל! הוא הזמין גם יהו¬ 
דים לחזור"' לדור בה. ראשוני המתיישבים היהודים באו 
מתורכיה ומצפון־אפריקה, ורבה הראשון של הקהילה המחו¬ 
דשת היה ר׳ חיים אבולעפיה השני(ע״ע) מאיזמיר! אחריהם 
באו גם קצת עולים מפולניה. 

מפנה מכריע בתולדות היישוב היהודי בט׳ היה עליית 
החסידים תלמידי הבעש״ט ב 1777 בראשות ר׳ מנדל מוויטבסק 
ור׳ אברהם מקאליסק (ע״ע חסידות, עמ׳ 760 )! עליהם 
נתוספה בשנות ה 90 קבוצה שניה של חסידים מתלמידי 
"המגיד", ועליית החסידים לט׳ נמשכה גם במאה ה 19 . 
היישוב היהודי בט׳ התקיים בעיקרו על ה״חלקה" (ע״ע), 
כשט׳ נחשבה לאחת מ״ארבע ארצות הקודש"(בצד ירושלים, 
צפת וחברון)! ההגמוניה בקהילה האשכנזית היתה בידי 
החסידים (תמ״; כרך ו׳, עמ׳ 1087/8 ו 1093/4 ), הקמת היי¬ 
שובים היהודיים החקלאיים בגליל התחתון בסוף המאה ה 19 
ובעמק-הירדן בתחילת המאה ה 20 תרמה לראשיתה של 
המודרניזאציזז של ט׳ היהודית. בינתיים היתה ט׳ לעיר 
שרובה ישראל: בסוף תקופת השלטון הבריטי היו בעיר 



טבריה במאה ה 17 (הדוריט־נחזשת) 


כ 12,000 תוש׳, מהם כ 7,000 יהודים — אשכנזים, שרובם מן 
"היישוב הישן", ובני עדות־המזרח דוברי ערבית. 

בפרוץ מלחמת-העצמאות היתד. ט׳ העיר הראשונה שנכ¬ 
בשה בידי צבא ההגנה, וכל תושביה הערבים עזבוה (אפריל 
1948 ). 

מ. א. י. 

ח מ י - ט׳. החוף המערבי של ים־כנרת נכלל בנחלת שבט 
נפתלי, ובין עריד. נזכרת במקרא חמת (יהו' יט, לה) או 
חמת-דאר (שם כא, לב). מסתבר, שזהו מקומה של 
קבוצת 17 המעיינות החמים שבדרומה של ט׳(השו׳ מגי׳ ו׳, 
ע״א), השופעים כ 300 ליטר מים בשניה, שד.ם היפרתרמיים, 
היפרטוניים וראדיואקטיוויים, ויש להגדירם כחמים-מלחיים- 
סידניים-גפריתיים. המים נובעים מעומק של כ 2,000 מ׳, וה¬ 
טמפרטורה. שלד.ם ״ 62 — 60 . הם מכילים כ 36.6 ג׳ מלחים 
בליטר, שעיקרם — כלורידי נתרן וסידן(וקצת אשלגן וברו־ 
מיד וסולפאט), וריחם "גפריתי" מחמת 5 ״:ח המומס בהם 
כגאז ? הם מכילים גם ראדון, שד.וא מקור הראדיואקטיוויות 
שלהם, ששיעורד. 60 יחידות-מחד. (= ״^- 10 א 218.4 קירי) 
לליטר. סגולות-הריפוי שלהם ידועות כבר מימי-קדם. מדובר 
עליהם ועל הרחיצה בהם בספרות התלמודית (קה״ר י׳! 
ור׳ להלן)! פליניוס ( 71 ,.ז*!!! טגא) קורא לט׳ "(העיר) 

המבריאה ע״י מימיה החמים", והרומאים הקימו עליהם מר¬ 
חצאות, ומכל קצות הקיסרות היו באים חולים לר״תרפא בהם, 
ואף בריאים להתרחץ ולד׳תעדן בד,ם. בעת חפירת יסודות 
בתי-ד.מרחץ החדשים שעל חמי־טבריה (ר׳ להלן) ב 1920 
וב 1961 נחשפו יסודות שני בתי-כנסת. הראשון שייך לטיפוס- 
המעבר: הוא בנוי כעין בסיליקי, ללא אפסים, ומופנה לירו¬ 
שלים, וד.וא מרוצף פסיפס. השני כולל שרידים מ 4 תקופות- 
בניד.: ( 1 ) בניין ציבורי (ספק ביכ״נ) עם חצר מרכזית 
וחדרים מסביבה! ( 2 ) ביכ״נ מד,מאה ה 3 לםד.״נ! ( 3 ) מעליו— 
תוך שימוש באותם עמודים — ביכ״נ מן המאד, ה 4 , בנוי 
בצורת בסיליקי, ולו רצפת-פסיפם מפוארת ברמד, אמנותיוז 
גבוהה מאד: כתובות יווניות וארמיות, תאורי אריות, גלגל- 
המזלות, האל הליום במרכבתו, וכן ארון־הקודש, המנורה 
ושאר כלי־הקודש! ( 4 ) ביכ״נ מהמאה ה 6 , בניין בעל אפסים, 
ולו פסיפס של ד, 5 מים גאומטריים. 

ההוראות לשימוש ריפויי במי חמי-ט׳ הן המחלות השג־ 
רוניות למיניד,ן, כאבי עצמות ומפרקים, מיחושים כלליים, 
מחלות דרכי-הנשימד. העליונות, ועוד. שיטות הטיפול הן 
רחיצות בבריכות כלליות או באמבטיות פרטיות בטמפרטורות 
של ״ 39 — 38 או חבישות פילומה. בדור האחרון נבנו מעל 



329 


מכריה — מגרסקי 


330 


למעיינות מרחצאות חדישים לפי כללי הבלגאולוגיה! לידם 
הותקנה מחלקה לפיסיו־הידרותדאפיה, ומסביבם ניטע פארק 
גדול והוקם בית־מלון. מספר'הטיפולים ב 1960 ^ 1963 היה 
כ 190,000 בשנה. 

מ. מא. 

ט׳ במקורות ובמסורת של היהדות. ט׳ היא 
אחת מערי־הקברות המפורסמות במסורת העם. מסורת הקב¬ 
רים שבה מתייחסת לדורות שמראשית תקופת החורבן — 
קבריהם של ר׳ יוחנן בן זכאי ותלמידיו — ועד לעת החדשה. 
בסביבתה נמצאים: "קבר ר׳ מאיר בעל הנם" ובניין ביהמ״ד 
שעליו, שיסודותיו הונחו בתרכ״ז (תמ׳: ע״ע א״י, עמ׳ 
1149/50 ) — שהוא מקום הילולא גדולה בי״ד אייר! חלקת 
קברות תנאים ואמוראים — הקברים של סומכוס, של 
ר׳ עקיבא ותלמידיו — שבוודאי מעולם לא נקברו בט׳ 
של ר׳ חייא ובניו ורב הוגא ראש-גולה — שבוודאי נקברו 
בה — ושל האמוראים רב אמי ורב אסי! קברים היסטוריים 
אחרים בט׳ הם אלה של הרמב״ם — שעל מקום קבורתו 
נחלקו החוקרים, ושל ר׳ ישעיה הלוי הורויץ (השל״ה), 
שנפטר בט׳ בשנת ש״צ. שטח הקברות מפוזר על פני איזו־ 
רים רבים בעיר החדשה, ובעת חפירת יסודות לבניינים 
חדשים בעיר, לאחר קום המדינה, נתקלו החופרים פעמים 
רבות בעצמות אדם. הדבר עורר תגובה חריפה מצד חוגים 
דתיים במדינה, שדרשו בתוקף להפסיק את החפירות. 

מעלתה הראשית של ט׳ אצל ח ז " ל הם מימיה הרבים 
(ב״ר ע״ח, בסוף). מעיינותיה של ט׳ לא נסתמו בשעת 
סכירת מי־התהום עם תום המבול (ברא׳ ח, ב), ומכאן 
ריבויים (ב״ר ל״ג, ה׳)! נוסף על ים־בנרת ועל מי מעיינותיה 
מצויה בה גם בארה של מרים. ט׳ יושבת בטבורה של א״י 
ו״ראייתה טובה״ — כלו׳, אווירה זך ומאפשר ראייה טובה 
(מג׳ ו׳, ע״א). אקלימה, המכביד מאד על אורחים הבאים 
אליה מן החוץ, מקובל על יושביה, המרגישים עצמם בנוח 
בה (ב״ר ל״ד, כ״א), מובאים דברים בשבחם ובגנותם של 
אנשי ט׳ (עיר׳ פ״ח, ע״א! מו״ק י״ג, ע״ב! ע׳׳ז נ״ח, ע״א). 
אף לעתיד לבוא יפה כוחה של ט׳ — ש״משם עתידין ישראל 
להיגאל" (ר״ה ל״א, ע״ב). 

חמי־ט׳ נזכרים פעמים־מספר בדברי חז״ל. יש סוברים 
שנביעתם מן המעיינות שנותרו ממימי המבול (סנה׳ ק״ח, 
ע״א)! יש סוברים ״תולדות חמה״ הם, ויש סוברים — 
״תולדות האור״ (= האש) הם, משום "דחלסי אפיתחא 
דגיהנם" (שבת ל״ט, ע״א). להלכה נפסק שמותר לרחוץ 
בחמי־ט׳ אפילו בשבת (שם מ׳, ע״א), ואין איסור על בישול 
בשבת בחמים אלה. הכל מודים בסגולתם הרפואית ובכוחם 
לרפא מוכי־שחין מנגעיהם, ולהללו — ואף לחולים אחרים — 
התירו להתרחץ בהם אפילו בשבת (שבת ק״ט, ע״ב). הרחי¬ 
צה בחמי-ט׳ היתד. נפוצה ביותר, וכנראה היתד. נהירה 
אליהם מכל קצות הארץ (ר׳ פס׳ ח׳, ע״ב). 

י. ת. 

ש. קליין, ט' (הצפה מארץ ד.גר, ד׳), תרע״ד,! הנ״ל [עורך], ט' 
(טפר הישוב, א׳), תרצ״ט: נ. סלושץ, חפירות החברה בחמת־ 
של-ט׳ (קובץ החברד, העברית לחקירת א״י ועתיקותיד" 
א׳-ב׳), תרפ״א/ב! מ. מ. כשר, חמי ט׳, תרצ״ד! ד. אשבל, 
תנאי הרוחות בחוף המערבי והדרומי של ים כברת (ד,מבע 
והארץ, ד׳), תרצ״ו; נ. שלם, השטפונות באזור המערבי של 
ים כברת (הטבע והארץ, ה׳), תרצ״ח/ט! ש. ייבין־ח. ז. 
הירשברג [עורכים], ארץ כנרות, תשי״א! א. יערי, שלוחי 
א״י (מפתח: בערכו). תשי״א! י. הרוזן, דון יוסף נשיא 
בונה ט׳ (סיבי, ל׳), תשי״ב; מ. בוכמן, ט׳ ומעינותיה 
החמים, תשי״ז! ש. אסף, לתולדות היהודים בט׳ (סיגי, 


: ספר יובל), תשי״ח! ז. וילנאי, מצבות קודש בא״י(מפתח 
ערך ם׳), תשכ״ג^! ש. ח. קוק, ר׳ מאיר חנקי(עיונים ומח¬ 
קרים, ב׳), תשכ״ג! הנ״ל, מי הוא הקבור מעומד בט׳ 7 (שם), 
תשכ״ג: א. ר. מלאכי, לתולדות הישוב בט' (ספר היובל לי. 
אלפנביין), תשכ״ג! א. שיפוני, חמי מ' בהלכד, ובאגדה, 

תשכ״ג! ,! 1 <<) 1011 \ ) 1/1 ■ן) 11 וזוו ,££ת 5113 ש, 1 .ס 

334-341, 1890: £. 501111 ״! ^)}/ ¥01 . 1/11 ; . 1 /)!) 0 .■בזח ! 

7.(,)1111(1■ 1 €/1,■.. 11, 216-221, 1898 7/1 , 5310 ״ב 83 .א ;״ ( 
/}()07(( ; 1927 . 128 ,/ 01 ) 1 /ק 110 ^ 077 ■ 7 ס 1 /) 0 )) 1 1 ז 
ע\ .רז . X^1065 , 5 ^?£ג 1 ) £(״< 3 4 ))) 1 ) 5 ^ ,)סט■!()! ,י.ג^זו ). 
1933; 14., 7/!( ^((10 ס ! 0 !ס 1 < 107 { )!!/ס^ז ) 1/1 / 0 171£ ה ( 
(1614., 66), 1934; £. 1 11 ^ 0 ^ 0 הץ$ 711 ) 1 ) 171 ) ) 7/1 , 11£ ת£! 1 ט 5 ״ ( 

0( £1-11011)771(^ (!?05, x 11 ) 511 001 , 140111 . 14 ; 1935 ,(זג 
]011(0, 91-92, 1938; (4. 0 £0117111011071 ) 7/1 , 11 גת ¥0 -גי^זר ] 

7, (1£ 11771 ) 0 ) 0 .! 1111071 ) 11 /) 71 .£ , 113141 .( 1 ; 1950/1 ,( 1 .ן 
11(171(10(71771, 140. 336—363, 1955 7.01711 ) 7/1 ,־ 141114101 . 5 .. ;״ 

0] 7., 1961: \{. 0016311. !1077177101/1-7. (!£!, X^1), 

1962. 

טבךסקי׳ שושלת צדיקים חסידיים באוקראינה. 

(א) ר׳מנחםנחוםבןצבימצ׳רנוביל 
(ת״צ/ 1730 , גורינסק — תקנ״ח/ 1797 , צ׳רנ 1 ביל)', אבי השו¬ 
שלת. נתחנך בישיבות ליטא! אחרי חתונתו עסק בהוראה 
והתפרנס בדוחק. הושפע מתורת האר״י ונהג בסיגופים, ועם 
צמיחת החסידות נסע למזיב 1 ז׳ לר׳ ישראל בעל־שם־טוב. 
אחרי מותו של הבעש״ט נעשה רמ״נ מתלמידיו המובהקים 
של ר׳ דב בר ממזריץ׳(ע״ע), היה מראשוני המטיפים לחסי¬ 
דות ונתקביל כדרשן בצ׳רנוביל! גם שם חי בדחקות. ספק 
הוא, אם היה רמ״נ צדיק של חסידים! הוא נדד כמטיף 
בערי אוקראינה ועסק במעשי צדקה ובפדיון שבויים — 
מוכסנים יהודים שהושמו במאסר בגלל אי־תשלום דמי- 
החכירה ל״פריצים״. — ספריו: "מאור עינים" (סלאוויטא, 
תקנ״ח) על התורה ואגדות חז״ל! "ישמה לב" (סלאוויטא, 
תקנ״ח)! הם חזרו ונדפסו פעמים הרבה.—רמ״נ לא חידש 
בתורת רבותיו בחסידות, אולם בין העיקרים שהדגיש במיוהד 
היה זיכוך המידות: "כל עוד שלא נטהרו המידות לא יזכה 
לתורה"(מאור עינים, לך)! כל יום מימות-השבוע יהא מוקדש 
לזיכוך מידה מסויימת אהת: יום א׳ — מידת האהבה, יום 
ב׳ — מידת היראה, וכו׳ (שם, בשלח). 

(ב) ר׳ מ דד כ י מ צ׳ ר נוב י ל (תק״ל/ 1770 , צ׳רנ 1 ־ 

ביל — תקצ״ז/ 1837 , אנטובקה), בנו של (א), ממלא-מקומו 
כמגיד בצ׳רנוביל ומייסדה־בפועל של שושלת הצדיקים לבית- 
צ׳רנוביל. שלא כאביו, שהפיץ את החסידות מתוך בדודים 
ודוחק, ישב ר״מ בבית מפואר ונהג את נשיאותו ברמה 
ובעושר. הוא הנהיג את תשלום ה״מעמדות״ — שכל חסיד 
מחוייב היה לשלם לטובת החצר ושנגבה ע״י משולחים 
שנשלחו מצ׳רנוביל, החסידים העריצוהו, ואלפים נהרו אליו. 
ר״מ חיבר ספר "ליקוטי תורה" לתנ״ד ודרשות (צ׳רנוביץ, 
תר״כ). בתורת החסידות לא חידש מאומה (וע״ע חסידות, 
עט׳ 758 ). — תלמידו המובהק היה ר׳ ישראל דוב־בר, 
המגיד מוילדניק, שספרו "שארית ישראל" הוא מן החיבורים 
החסידיים החשובים בדורו. 

(ג) אחרי מותו של (ב) מילאו את מקומו שמונה בניו, 
שהתיישבו בערים שונות באוקראינה. ( 1 ) בצ׳רנוביל עצמה 
התיישב בנו הבכור ר׳ אהרן (ע״ע אהרן בן מרדכי). — 

( 2 ) ר׳ משה (תקמ״ט—תרכ״ו) ישב בקאריסטושוב. — 

( 3 ) ר׳ יעקב ישראל (תקנ״ד—תרל״ו), מחבר ספר "שושנת 
העמקים" (לובלין, תרמ״ד), ישב בצ׳רקאסי. הוא החל לנהוג 
עדה כבר בחיי אביו, ולאחר מותו של זה לא הכיר בסמכות 
אחיו הבכור ( 1 )! אולם לאחר מחלוקת עזה נאלץ ( 3 ) 



331 


טברסקי — טגורה, רכינדרנת 


332 


לוותר. — ( 4 ) ר׳ נחום (תקס״ה—תרי״ב) ישב במקרוב. — 

( 5 ) ר׳ א ב ר ה ם (ע״ע אברהם בן מרדכי) ישב בטריסק. — 

( 6 ) ר׳ דוד (תקס״ח—תרמ״ב) היה בשעתו 'המפורסם 
באחים. הוא ישב תחילה בוואסילקוב ואח״ב בטאלנה, 
ושם נהג חצרו ברווחה וברוב פאר. מוסרים, שישב על כסא 
של כסף, שעליו כתובת של זהב: "דוד מלך ישראל חי 
וקיים"! משום כך עצרוהו השלטונות הרוסים לתקופה ממו¬ 
שכת. ר׳ דוד אהב את הזמרה והנגינה, ונגנים עממיים 
מפורסמים בציבור היהודי פקדוהו לעיתים. תורתו היתד. 
מתובלת גם במילי־דעלמא ובמשלים עממיים, שהוסיפו על 
הפופולאריות שלו. ספריו; "מגן דוד" (ז׳יטומיר, תרי״ב), 
״ברכת דוד״(שם, תרכ״ב), ״קהלת דוד״(לובלין, תרמ״ב).— 

( 7 ) ר׳ י צ ח ק (תקע״ב—תרג״ה) ישב בסקווירה. — ( 8 ) ר׳ 
יוחנן (תקע״ב—תרמ״ה) ישב ברחמיסטריבקה. 

חצרות הצדיקים האלה שלטו ביהדות אוקראינה־רוסיה 
במשך המאה ה 19 . ביחוד גדלה השפעת בית־ט׳ לאחר שר׳ 
ישראל מריז׳ין (ע״ע) עזב את וולין והשתקע בגליציה. — 
מצאצאי הצדיקים הנזכרים עברו, לאחר המהפכה ברוסיה, 
לפולניה, לאה״ב ולא״י (וע״ע טברסקי, יוחנן). 

ש. א. ד<ורודצקי, ר׳ נחום מטשרבוביל וצאצאיו, תרם־׳ב! 
הג״ל, החסידות וד,חסידים, ב׳, נ״ט-ס״ט, ג׳, פ״ה-צ״ו, 
תשי״א״! ש. דובנוב, תולדות החסידות, ב׳, 203-199 , חרצ״א! 

מ. י. גוטמן, רבי נחום מטשרגוביל (סגבורי החסידות, ח׳), 
תרצ״ב! א. ד. טברסקי, סטר היחס מסשרנוביל ורחין, 
תרצ״ח^! י. אלפסי, ספר האדמו״רים, 27-24 , תשב״א. 

צ. ם. ר. — א. ר. 

טברסקי, יוחנן (נר 1900 , שפיקוב [אוקראינה]), סופר 
עברי. ט׳ הוא בן למשפחת צדיקי צ׳רנוביל (ע״ע 
שברסקי). נתחנך בחדר, ואח״כ בגימנסיה רוסית באודסה 
ובאקדמיה למדעים שהוקמה ע״י האמיגרנטים הרוסים בבר¬ 
לין. אח״כ שימש מרצה בביהמ״ד למורים "תרבות" בניו־יורק 
ובבוסטון. מ 1948 הוא חי בישראל! עורך ספרי "דביר", 
ומ 1960 עורך "החינוך". 

ט׳ הוא מחבר רומנים היסטוריים וסיפורים ביוגראפיים. 
גיבוריו לקוחים מתקופות שונות של תולדות ישראל — מימי 
בית שני עד המאה ה 19 . דמויותיו מעוצבות ומנותחות 
בטכניקה פסיכואנאליטית: פתרון חלומות, חשיפת תת- 
התודעה וכד׳. ט׳ ממזג בסיפוריו בהצלחדי רבה חומר ארכיוני- 
מדעי ויכולת סיפורית־דמיונית על רקע של פאנוראמות 
רחבות של חיי התקופה, כשהוא מדובב את גיבוריו בלשון 
האפיינית לתקופתם ולמעמדם. 

מספריו: "אוריאל אקוסטה", תרצ״ג—תרצ״ח! "אלפרד 
דרייפום״, תש״ד! ״רש״י״, 1946 ! ״מעולם לעולם״, תש״ח! 
״הבתולה סלודמיר״, תש״י! ״רום ותהום״, תשי״א! "לפידים 
בלילה", תשי״ד! "החצר הפנימית", תשי״ד! "הלב והחרב", 
תשט״ו! "הסער וההגה", תשי״ח! "מחושך לאור", תשכ״ה. 
ש. י. טנואלי, דמויות בסםרותנו החדשה, 169-163 , חש־׳ו 1 
י. ליכטנבום, הטסטר י. ט׳ (הטועה״צ, כ״ס), 11957 י. בס־ 
שטיץ [בר,ט], לדרכו של הרומאן ההיסטורי (מולד, ד׳), 
תש״י! א. אפשטיין, סופדים עברים באמריקה, 1958,369-352 . 

טבת, החודש העשירי בלוח העברי לפי הסדר הקדום והרביעי 
לפי הסדר הנהוג היום! מזלו גדי. השם ט׳, שמוצאו 
בבלי: ט 11 נ 101 , נזכר במקרא פעם אחת בלבד (אם׳ ב, טז). — 
ט׳ תמיד חסר (בן כ״ט יום); א׳ בט׳ אינו חל בימי חמישי 
ושבת. בימים הראשונים לחודש זה חלים ימי החנכה (ע״ע) 
האחרונים. י׳ בט׳, היום שבו שם נבוכדנאצר מצו*ר על 
ירושלים (מל״ב כה, א, ועוד), נקבע כצום ואבל לדורות, 


והוא ״צו׳ם העשירי״ (זכר׳ ח, יט)! אולם יש דעת-יחיד, 
שהכוונה בכינוי זה לצום שנקבע בגולה בה׳ בט׳ — היום 
שבו הביא הפליט מירושלים את בשורת החורבן ליחזקאל 
(לג, כא! תוס׳סוטה,ו׳,י^-י״א). בימי בית שני היה א׳ בט׳ 
אחד מתשעת זמני "עצי כהנים והעם" (משנ׳ תענ׳ ד׳, ה׳)! 
כ״ח בו — "יום שנסתלקה סנהדרין של צדוקים וישבה 
סנהדרין של ישראל״ בימי שמעון בן שטח (ע״ע) — נקבע 
יום־טוב(מגילת תענית). ב״פרק ימי הצומות"(הוספה למג״ת! 
ור׳ סדור רב עמרם [מהד׳ פרומקין], ב׳, 149 , תרע״ב) נאמר, 
שמתענין בח׳ בט׳, שבו "נכתבה התורה ילנית בימי תלמי 
המלך ובא חשך לעולם שלשה ימים"! וכן מתענין בט׳ בו, 
כיום ש״בו מת עזרא הכהן ונחמיה בן חכליה" (הלכות 
גדולות [דפ׳ ורשא], מ׳, תרל״ד). — מנהג מוזר — שלא 
לשחוט אווזים בט׳ ובשבט, אם לא יאכל השוחט עצמו מלבו 
של האווז — מובא בהגהות הרמ״א לשו״ע (יו״ד י״א, ד׳)! 
מקורו בצוואת ר׳ יהודה החסיד. 

ע״פ החלטת הרבנות הראשית בישראל נקבע יום י׳ בט׳ 
כיום־הזכרון הכללי להרוגי השואה. 

וע״ע חדש! לוח! תענית. 

שליברמן, שקיעין, 9/10 , תרצ״ט! ש. ח. קוק, טעימת השוחט 

מהאווז ששחט (עיונים ומחקרים, ב'), תשכ״ג! . 11 

. 1931/2 ,( 297/8 ,צ 1-1 !זו .\, 0 ; 111 ) ־//ס״׳•־״״•■/ ) 1 ( 1 ,״!• 1 ).־ 

מ. ד. ה. 

טגוסיגלפה ( 1 ;ק 31 ?!וסו 1 ^;> 1 ׳), בירת הונדורס(ע״ע)! 134,000 
תוש׳ ( 1961 ). העיר יושבת בדרום־מרכזה של 
המדינה, על גדת הנהר צ׳ללוטקד. ( 01101111603 ), בתוך איזור 
הררי, שעמקיו פורים. בקרבת העיר מצויים מיכרלת כסף 
וזהב, שתפוקתם מעטה. ט׳ היא מרכז אדמיניסטראטיווי, 
מסחרי ותרבותי! יש בד, מספר מפעלי־תעשיה קטנים, וכן 
אוניברסיטה קטנה.—ט׳ נוסדה ב 1578 בידי הספרדים כיישוב 
של כורים עם גילוים של מירבצי זהב וכסף בהרים שבקר־ 
בתה. ב 1821 היתה לעיר, ומ 1880 היא בירת האת. ט׳ 
התפתחה בעיקר מתחילד, המאה ה 20 ואילך. מ 1945 הוכפלה 
אוכלוסייתה. — בעיר יושבות משפחות יהודיות בודדות. 

טגזרה (על צד הדיוק: תקור),ךבעךךנת- 1 [) 3 ״ב־ו[ 1 ח 1 נ 1131 
(:וט^ 1 ^ 11 ^׳) 3801:6 :ר — ( 1861 , כלבתה — 1941 , 

שנטיניקטן [בנגל])׳ משורר, סופר והוגה-דעות הודי. ט׳ 
היה בן למשפחה בראהמינית, שהיתה ידועה בעשרה, בנדי- 
בותה ובפעילותה למען חידוש פניה הרוחניים והאינטלק¬ 
טואליים של בנגאל. אביו, דבנדרנת ט׳, היה ממייסדי 
"בראהמו סאמאג׳" ("הקהילה הראשונה של האלוהים"), 
שנתכוונה להשלים בין המוגותאיזם הנוצרי והמוסלמי ובין 
התורות הפאגתאיסטיות של האופאנישאדות. ט׳ נתחנך על 
ברכי התרבות ההודית והספרות הסאנסקרטית והבנגאלית, 
ולמד גם אנגלית, ובגיל 17 נשלח ללמוד משפטים באנגליה. 
משם חזר למולדתו אחרי שנתיים, תדור השפעת הספרות 
והמוסיקה המערביות. מיד התחיל בפעילות ספרותית פורה, 
עשירה בתוכן ומגוונת בצורה, ובה המשיך 60 שנה. הוא 
כתב בנגאלית, וחלק מיצירותיו תירגם בעצמו לאנגלית! 
לעתים כתב גם אנגלית, משהתחיל להתפרסם גם מחוץ 
למולדתו, ערך ביקורי הרצאות והקראות באנגליה ובאה״ב, 
וכן ביקר פעמים רבות ביאפאן. במערב עוררו יצירתו 
והופעתו התלהבות שגבלה בריערצה! חוגים אינטלקטואליים 
וציבור המשכילים ראו בו "נביא", המביא למערב את בשורת 



333 


מגורה, רבינדרנת — פזגנר, אסים 


334 


ההגות והיצירה של 
המזרח. ב 1913 הוענק 
לו סרם־נובל לספרות, 

והממשלה הבריטית 
העניקה לו תואר* 

אבירות — שעליו וי¬ 
תר לאחר־מכן, כאות־ 

מחאה על שסיכות־ 

דמים בידי הבריטים 
בדיכוי מהומות בהו¬ 
דו. בד-בבד עם יצי¬ 
רתו הספרותית פעל 
למען הגשמת רעיונו¬ 
תיו החינוכיים, ובש׳ 

1901 ייסד בשאנטיני- 
קטן מוסד חינוכי בשם 
וישוה בהרטי ("הקול 
האוניברסאלי"), שבו 
הורה הוא עצמו ולו הקדיש את כל הכנסותיו מפירסו־ 
מיו. — תפיסת-העולם של ט׳, שבהשראתה יצר ופעל, היא 
מיזוג של המיסטיקה של האופאנישאדות, תאיזם וישנווי, 
מסורת הבראהמו שבמשפחתו והומאניזם שוחר־חופש שאותו 
ספג במערב. ט׳ שאף להעשיר את הודו בהשגיו של המערב: 
חופש הפרט, חוקים סוציאליים, קידמה, ומאידך רצה להציע 
למערב את החסר לו: יכולת המדיטאציה, הליכה לקראת 
שלוות־הנפש וביקוש האחדות. הוא שלל את עקרון הלאו¬ 
מנות, שבו ראה גורם הפרדה ומקור אלימות! הוא גילה 
התנגדות מתונה לאותן שיטות של הממשל הבריטי, שבהן 
ראה משום דיכוי והשפלה, אולם יחד עם זה אף הסתייג 
מתנועת השיחרור של גאנדהי. 

יצירתו הספרותית של ט׳ כוללת שירים ליריים, רומאנים, 
מחזות דראמתיים, כתבים דתיים, פוליטיים ודידאקטיים 
וזכרונות. יצירתו השירית הראשונה שעוררה את תע!ומת- 
לב הציבור אליו, היתה 1311 \(״הגנן״), 1885 (עבר׳ ד. פריש־ 
מן, תשי״ד^) — שירי אהבה מעודנים. אולם עיקר פירסומו 
בא לו מקבצי שירים שסירסם בשנות-העמידה לחייו, ביניהם: 
311 ( 011311 (״מנחת שירים״), 1910 (עבר׳ הנ״ל, תרפ״ב) — 
שיר-מדיטאציה על הנפש המוצאת באלהים את השראתה, 
נחמתה וחדוותה! 18 ז 1-1 שו 1 ;ו 03 :!!ב!!? (״אספי פרי״), 1916 
(עבר׳ הנ״ל, תרפ״ב) — שבו הנימה הפאנתאיסטית מורגשת 
יותר! 81111 (״הילד״), 1903 (עבר׳ "הירחי העולה" [הנ״ל], 
תרפ״ב) — בו משתקפת אהבתו העמוקה לטוהר הילדות, 
חמגיעח כמעט עד כדי פולחן דתי. היסודות השונים של 
שירתו — דת ופילוסופיה, אהבה ואהבת-המולדת, באים לידי 
ביטוי בשלל צורות: לירית, אפית, אלגית, סימבולית ותי¬ 
אורית. ט׳ המציא משקלים חדשים ומגוונים ביותר, ולחלק 
משיריו חיבר בעצמו גם ליווי מוסיקאלי, שהצטיין במקוריות 
רבה. לשונו עשירה מאד, ובה משמשים בעירבוביה ארכאיז¬ 
מים׳ ביטויים יום־יומיים וצורות תחביריות השאולות מן 
הסאנסקרט, מה שעורר תחילה ביקורת מצד הפוריסטים 
האקאדמיים! הללו השיגו גם על שימושו המופרז במוטיודים 
מסויימים, כגון פרחים במלוא ליבלובם, אור־הירח וכד'. 
אולם לאמיתו של דבר תרם ט׳ תרומה חשובה לעיצוב לשון־ 
הספרות הבנגאלית שבימינו. 


ברומאנים של ט׳ מושם הדגש בבעיות החברתיות 
ומורגשת כיתר שאת חיבתו הרבה לפשוטי־העם. מיבנם 
מחושב יותר, והם מצטיינים בגישה פסיכולוגית דקה, בשלוות 
התיאור ובהומור. החשובים שבהם: 5 ־ 1907,001 — המתאר 
את הקונפליקטים בקרב משפחה הודית, שבניה פונים כל 
אחד אל זרם דתי, חברתי או תרבותי אחר! 6 ־ 8311 6 ־ 01131 , 
״הבית והעולם״), 1910 (עבר׳ פ. גינצבורג, תר״ץ) — בו 
מוקיע ט׳ את הקיצוניות המקלקלת את השורה, שנת¬ 
גלתה במאבקו האנטי-אנגלי של הנוער הלאומני ההודי. 
כמו-כן מפורסם קובץ סיפוריו הקצרים 810365 ץש} 1 חנ 1 ^ 116 ז 
(״האבנים הרעבות״), 1897/99 . 

ה מחז ות של ט׳ עמוסים סמליות, שמשמעותה לפרקים אינה 
מובנת בל-צרכה, ומיבנם לקוי מצד העלילה. הם משפיעים 
בעיקר בכוח האווירה המוסיקאלית והאפקטים הדקוראטיווייס. 
במחזה 3 ( 5 ^ 1 (״המלך״), 1910 , דן ט׳ ביחס שבין האלהות 
ונשמת האדם! ש 113 ?ן ש 51 ^ 1 (״משרד הדואר״), 1912 , הוא 
תיאור של נהייתה של נפש-האדם המוגבלת אחרי האין־סוף. 

מ׳ פירסם גם שתי אוטוביוגראפיוח ( 1912 , 1940 ). — 
יצירותיו וכתביו תורגמו לרוב לשונות-התרבות. לעברית 
תורגמו, מלבד הנ״ל: ע״י ד. פרישמן — ״חיסרה״, תרפ״ב < 
ע״י י. עדלמי— "האשה"׳ תרפ״ג, "לחישות נשמה", תרפ״ג, 
״הלאומיות״, תרפ״ג! ע״י פ. שלו-תורן — "צפרי-נוד", 
תשי״ג, "מתת אוהב", תשט״ו, "עלי-אורח", תשי״ז, "בסוד 
נשים", תש״ך, "שימיני כחותם", תשכ״ג! ע״י א. הלפרן 
(י. רטוש) — "הספינה הטרופה", תרצ״א! ע״י ר. גרוסמן 
(אבינועם) — ״גחליליות״(פתגמים), תשי״ג=! ע״י י. כרמון — 
"סדהאנא, חיי בינה", תשכ״ב. 

נ. ביסטריצקי, ר. ט. (ד,שלוז, ל״ח), תרפ״א! י. קלוזנר, 
משני עולמות, 42-32 תש״ד! שלומית סלאום (מן המודות 
בשאנטיניקטאן), ר. ט., חש״ו ! מ. וייל, ט. המחנך (החינוך, 

ל״ד)׳ תשכ״ב; 

; 1921 ,. 1 ״? 7 211 ת .? ; 1921 ,^^ 1111050 * 1 

; 1930 ,^.' 1 .^ 1 

-רת 00 ,£ . 11 ! ; 1943 1% ^ 011 .' 7 .מ , 500 .^ 0 ־ 241 

^^ 0 ^ 1 ,.* 7 ,תסלקתוס!!"! .( .£ ; 1947 ,. 7 ^ 17 ס 1 ) 0414€ י* 1111 , €8 ןח 
־.-* 7 ,ח 150 ג^ו'\ .'* 1 ; 1948 

־] 6113 .ע : 1961 ,( 1678 , 40 י 1 ,ת'. 1 תש 151 ע ^!!!*) 

' 71111% /^; 500 , 3 ו 1 מג 5 . 5 ; 1961 ,.' 7 י^׳ *(. 1 >^) 3 ץ:ו 3 ו 01 ג) 

/:׳ 1 ^>ת€)ה€€ ;.' 7 .^ 1 : 962 ! ,. 7 .?/ /ס %2 ז 1 ^ 

. 1962 ,. 7 . 7 , 1 ן 3131 י 11 ז^ : 1962 , 1-1961 ^) 18 

צ. קל. 

מער (קיי: טנגני), אסים — ז 6 מ 168 ־ £53135 —( 1782 — 
^ 18 ), משורר שוודי. ט׳ היה בנו של כומר! 

מ 1799 למד באוניברסיטה של לונד לימודים קלאסיים 
ופילוסופיה ונמשך אחרי הגותם של קאנט ושילר. ב 1803 
נתמנה למרצה לאסתטיקה באותה אוניברסיטה. ב 1812 הוסמך 
לכמורה, ובאותה שנה נתמנה לפרופסור ליוונית! ב 1824 
פרש ממשרה זו ונעשה להגמונה של וקשה ( 6 (צ 75 \). בתוקף 
משרתו נשא הרבה נאומים חגיגיים, י שהם יצירות־מופת 
של רטוריקה פילוסופית ושירית. — במשך חייו היה נתון 
לסירוגיז לדיכדוכי־נפש עמוקים ולתחושת־הארמוניה נעלה 
ונלהבת! בזקנתו חלה במחלת-נפש. 

ט׳ הוא נציגו החשוב ביותר של האידאליזם היווני־ 
גרמני בספרות חסקאנדינאווית. בשירו המעולה הראשון 
63 ז\ 5 (״שוודיה״), 1811 , הביא לידי ביטוי את יגונותיה 
ותקוותיה של ארץ-מולדתו בעת-משכד בהיסטוריה שלה, 
כשנותקה ממנח פינלאנד וסופחה לרוסיה! באותו שיר קורא 
מ׳ לכיבושה מחדש של פינלאבד בידי שוודיה. בשנים 



רביגדרנת טאנורה 



335 


מ;נר, אסים— מהון 


336 


שלאחר־מכן נמשך ט׳ — יחד עם חברו גןר (ע״ע) — אחרי 
הנטיות הרומאבטיות של דורו. הוא התלהב מרוח־הגבורח 
שבתקופה הקדומה של סקאנדמאוויה, אך דחה בכל תוקף 
את הרעיונות המעורפלים של הרומאנטיקה הגרמנית! 
בספרות השוודית הוא מופיע כמשורר־הרעיונות הגדול, 
משיריו החשובים: ("ימי האלים הצפוניים הקדו* 

מים״), 1813 — המזכיר את ״אלי־יווך של שילר; ח ח 5308 
ת 016 א (״זמר לשמש״), 1813 ! %11 1 ס 3 .> 1 , 1818 ! 530801 
(״הזמר״). 1819 — ביטוי לרגשי עוז ונצחון! ואילו 
ת 3 ^ 1 ט( 5 ^ 31 ג^ן (״מרה שחורה״), 1826 , משקף מאיסה לאיך 
סוף בחיים, באפוס הרומאנטי 5383 ;!^ 1101 ( 1 ״? ("טגת פדית־ 
יוף״), 1825 , מתוארות העזתם של הוויקינגים, וכנגדה — 
המתיקות והיגון שבאהבה! יצירה נהדרת זו היתה לשירתה 
הלאומית הקלאסית של שוודיה, והיא תורגמה כמעט לכל 
לשונות אירופה. בשיר שכתב ב 1836 ליובל ה 50 של 
האקדמיה השוודית תיאר ט׳ — שהיה מחבריה — את סוף 
המאה ה 18 כתקופה של תרבות הומאניסטית גבוהה, היא 
התרבות שהוא עצמו היה מנציגיה הגדולים. — כל כתביו 
הוצאו לאור ב 10 כרכים ב 1919 — 1925 . 

, 1-111 ,.־ 7 .? 1 .<■! ; 1943 ,):,((!ר!■{ 1 ) .־ 7 ,ז 1£ ,וגז;) . 1 \ 

, 1946/7 
ם. י. ב. 

טערוג (ז 0 ק 311 ת 73 ), עיר־נמל בבריה״מ, על חוף ים־ 
אזוב! 00 (^ 220 תושבים ( 1963 ). בעיר ובקירבתה 
תעעויה מגוונת! מפעלים לייצור ציוד תעעזייתי, מכונות 
חקלאיות, צינורות, סוגים שונים של ברזל ופלדה לבניין, 
מנועים, חלקי־מטוסים, ציוד לספינות, כימיקאלים, מוצרי־ 
עור, מוצרי-עץ ומזונות שונים! כמו־כן יש בה מספנות. 
הנמל, שהוא סגור כ 3 חדשים בחורף, מטפל ביצוא התוצרת 
החקלאית של דרום בריה״ם, בעיקר דגנים, וכן מוצרי- 
התעשיה של אגן־הדונץ. דרכו מייבאים מזונות שונים (בעי¬ 
קר מארצות טרופיות ותת־טרופיות) וחמרי-גלם. 

סוחרי פיזה הקימו במקום תהנת־מסחר במאה ה 13 , אולם 
זו חרבה בידי המונגולים. אח״כ הקימו בו התורכים ישוב. 
ב 1769 נכבשה ט׳ בידי הרוסים. התפתחותה העיקרית באה 
במחצית השניה של המאה ה 19 , לאחר שחוברה במסילת־ 
ברזל עם חארקוב ואגן־הדונץ. הפגזה אנגלית־צרפתית 
במלחמת-קרים ( 1855 ) גרמה נזקים רבים לעיר. בסתיו 1941 
נכבשה ט׳ בידי הגרמנים והיתה בידיהם עד סוף הקיץ 1943 . 

ראשית התיישבותם של יהודים בט׳ היתה בתחילת 
המאה ה 19 , כשאיזור זה היה כלול בתחום־המושב היהודי. 
ב 1887 הועברה ט׳ לחבל צבא־הדון, ומאז הותרה הישיבה בה 
רק ליהודים שכבד התגוררו בה לפני כן. ב 1897 נמנו בט׳ 
2,960 יהודים ( 6% מכלל תושבי־העיר), ב 1926 — 2,673 
(כ 3% מכלל התושבים). תחת השלטון הסובייטי פורקה 
הקהילה, והחיים היהודיים שותקו. 

טדסלןי ( 1 ב €1 צ 1£ >-^'ד), שם שניתן באיטליה למספר מש¬ 
פחות יהודיות שמוצאן מאשכנז! מבניהן היו 
במאות ה 19 — 20 רבנים וחוקרים — מהם: ( 1 ) מרקו ט׳ 
( 1817 , פיובה [מונפראטו! — 1869 , טריאסטה), רב, דרשן 
ומשורר! תלמידו של הרב הלל קנטוני (ע״ע), שימש ברב¬ 
נות בניצה-מונפראטו, בסאלוצו ובטריאסמה. הוא היה ידוע 
במטיף! שיריו העיקריים נתפרסמו ב״יליד כנור״ ( 1886 ), 
ע״י יצחק חיים קסטיליוני. — ( 2 ) משה יצחק ט׳ ( 1821 , 


טריאסטה — 1898 , שם), מתרגם, פרשן ומורה. פירסם פירו¬ 
שים על רוב ספרי המקרא ועל פרקי-אבות, וכן תרגומים 
מעברית לאיטלקית. — ( 3 ) ג וי ד ו (גד) ט׳ (נר 1907 , 
תביגו), משפטן, מומחה למשפט האזרחי ולמשפט המשפחה. 
מ 1931 הורה באוניברסיטות באיטליה! ב 1932 פירסם הצעה 
לאמנה בין-לאומית נגד האנטישמיות. ב 1939 עלה לא״י, 
וב 1949 נתמנה פרופסור למשפט אזרחי באוניברסיטה העב¬ 
רית בירושלים. ט׳ הוא התן פרס ישראל למדעי החברה וה¬ 
משפט ( 1954 ), חבר באקדמיה הישראלית למדעים ( 1960 ) 
ובמוסדות מדעיים בין״לאומיים שונים. מחקריו העיקריים: 
101316 ! 11113 י 31 ת 311€ ח 1 '״ 1 (״איסור העברת הנדוניה״), 1933 5 
16 ת 10 >נ 350€1 ' 1 > 0 תס 1 ;! 1 ׳\ 11 > 3 ״! ("חלוקת הנכסים ע״י המוריש"), 
11936 ! 000108 161 ) 10111311 ח 1 ' 3£1 ( 1 11 ' 01 קק 1:3 1 ("יחסי־רכוש 
בין בני-הזוג״), 1936 ! 11 ת 0€ ז 311 011 (״מזונות״), 1939 ! 
מחקרים במשפט ארצנו, תשי״ב, תשי״ט! מחקרים במשפט 
הפרטי, 1958 . 

?הון (תס!!'!'), שני עסקנים ציוניים, אחים. ( 1 ) יהושע 
ט' — .יד (: 383 ( 02 ) צ 0513 — ( 1870 , לבוב — 

1936 , קראקוב), רב ומנהיג ציוני בפולניה. נתחנך בישיבה 
בעיר־מולדתו ובגיל 16 הוסמך לרבנות! אה״כ למד פילו¬ 
סופיה באוניברסיטת ברלין. ב 1898 נתמנה לרב בקראקוב 
וכיהן במשרה זו עד מותו. מנעוריו היה ט׳ קשור בתנועת 
התחיה הלאומית, ואת רעיון הציונות המדינית הגה עוד לפני 
הרצל. אחרי הופעת "מדינת היהודים" התקשר עם הרצל 
והיה לידידו. ט׳ לקח חלק פעיל בהקמת ההסתדרות הציונית 
בפולניה, ומטעמה השתתף בקונגרסים הציוניים, שבהם הצ¬ 
טיין כנואם, ביחוד בשפה העברית, הוא היה חבר של הנהלת 
הסוכנות, וב 1931 — 1936 — חבר-כבוד בוועד-הפועל שלה. 
ב 1918 היה ט׳ נציגם של יהודי פולניה בועד המשלחות 
היהודיות (ע״ע) בורסאי, וב 1919 אף שימש סגן יו״ר שלו. 
מאז ועד מותו היה ציר בסים הפולני ופעל להגנת זכויותיהם 
של יהודי פולניה. 

ט׳ פיתח גם פעילות ספרותית רבה בעברית, ביידית, בפר 
לנית ובגרמנית, ואף יסד ב 1918 את העיתון היומי הציוני 
הראשון בעפה הפולנית, !!!סמשן־ם ("העיתון היומי 

החדש״). כמרכן חיבר ספרים רבים! ביניהם: ־ש 8 ■ 201 

21001501115 105 ! 8 ח £111 ת 11 ז 6€8 סשבזסגןבזקסז-סןןבזקג^בזסןגןסצ 

(״לביסוסה ההיסטורי-פילוסופי של הציונות״), 11896 
־ 1165101160 6111386 ^ 6116 ■ 01161 8 תס 1161 נ 161 ז 0 ־ 201 £101865 
10015 (״להבנת מצבה של היהדות בעולם״), 1906 ! ■ 01 [) 11160 ' 
21 ־ 11:61 , 1914 (עבר׳ י. ליאן, תרפ״ט*). בעברית הופיעו בין 
השאר: "הרברט ספנסר", תר״ע! "דור־המדבר", תרע״ג! 
"כתבים", תרפ״ב. 

נ. מ. גלבר, ד״ר י. ט׳(ספד קראקא), תשי״ט! , 61 ! 1 ת 0 ■!■•! .[ 
ב־\\ 151:0 .י^ 1 -ח 0 ן 1 ע' .א ; 1937 ,.' 1 ' . 0 . 13 ; 1930 ,.'צ .ס 

, 1937 ,. 7 .ס ׳(בתו של ם׳) 

( 2 ) י ע ק ב י ו ח נ ן ט׳ ( 1880 , לבוב — 1950 , ירושלים), 
עסקן ציוני, אחיו הצעיר של ( 1 ). הוא למד משפטים בלבוב, 
ושם ייסד ב 1897 את אגודת-הסטודגטים הציונית הראשונה. 
אח״כ שיתף פעולה ספרותית עם א. רופין (ע״ע) בברלין. 
ב 1907 עלה לא״י! ב 1908 היה לסגנו של רופין בהנהלת 
המשרד הא״י של ההסתדרות הציונית, וב 1916 , לאחר גירושו 
של רופין מן הארץ — למנהלו, במלה״ע 1 נקט ט׳ עמדה 
ניטראלית בין הצדדים הלוחמים, תוך טיפוח יחסים עם נציגי 



337 


מהץ — מהרודוז 


338 


גרמניה ואוסטריה בארץ? בהתאם לכך התנגד בחריפות 
לפעולות ניל״י (ע״ע), ט׳ נמנה עם מייסדי "הברת הכשרת 
הישוב״ והיה מראשוני מנהליה. ב 1919 — 1930 היה חבר 
נשיאות הוועד הלאומי(ע״ע א״י, עמ׳ 538 ) וזמן־מח — נשיאו. 
הוא שימש גם כיו״ר הקהילה היהודית בירושלים. ט׳ גילה 
מתינות כלפי שלטונות המאנדט וחיפש דרכים להידברות עם 
התנועה הערבית הלאומית. הוא נמנה עם מייסדי "ברית 
שלום" (ע״ע), אולם אח״כ פרש ממנה. ט׳ היה חבר במרכז 
"הפועל הצעיר"; עם איחוד הפוד,״צ ו״אחדות העבודה" 
הצטרף למפא״י.כתביו העיקריים: 1 { 05£61-1-016 01610 
(״היהודים באו׳םטריה״), 1908 ; "אומו וארבורג" (ספר ואר- 
בורג, תש״ח). 

אשתו הראשונה, שרה ט׳, היתה מייסדת העבודה הסו¬ 
ציאלית לטובת העדד, התימנית ולהגנת הנשים וד,ילדים 
בא״י. אשתו השניה, ר,ל נ ה חנה ט׳, היתה פובליצים־ 
טגית וסופרת. 

צ, קל.— א. לי. 

טהיטי ( 7311111 ), אי בדרום האוקיינוס השקט (׳ 38 '' 17 
רוחב דרומי, ׳ 25 ״ 149 אורך מערבי), בפוליגזיר,(ע״ע) 
הצרפתית; 1,042 קמ״ר, 52,000 תוש׳( 1962 ). רובישטחו של 
האי תפוס ע״י שני הרי־געש כבויים גדולים (שגבהם 2,237 ם׳ 
ו 1,323 מ'), ומסביבם שרשרת של גבעות־געש, כבויות אף 
הן; לרגליר,ן — שפלת־חוף צרד,, המתרחבת במקצת ליד 
שפכי־ד-נחלים. חופי האי מוקפים למרבית ארכם שוניות 
אלמוגים. האקלים הוא טרופי־ימי, הם ולח בכל חדשי־ד,שנה; 
גשמים יורדים בשפע בכל עונות־ד,שנה; ההבדלים העונתיים 
בטמפרטורה קטנים. — רוב שטחו של האי מכוסה צמחיד, 
טרופית עשירה. האוכלוסיד, מתפרנסת בעיקר מחקלאות 
ומדיג. אדמת האי פוריה; שפלת־ד,הוף וד,חלק התחתון של 
מדרונות־ההרים מעובדים; מגדלים בד,ם דקלי־קוקוס, קנה־ 
סוכר, בננות, קפה, ירקות ופירות טרופיים ומיני־תבלין. 
מוצר־היצוא העיקרי הוא הקופרד,. 

רק כמחצית תושבי האי הם פ ו ל י נ ז י ם, צאצאי הילידים 
שנמצאו באי כשנתגלה ע״י האירופים: המחצית האחרת — 
בגי מהגרים: צרפתים, סינים, וכן בני תערובת אירופית־ 
אסיינית־פולינזית. רוב האוכלוסיה נוצרית — פרט לסינים, 
שרובם בודהיסטים. כולם אזרחים צרפתים ומקבלים תינוד 
אירופי: יחד עם זה מקיימים הילידים הרבה מן המנהגים 
והנוד״ג של אורח־הייד,ם המקורי. 

עיר־ד,בירה ונמלה של ט׳ היא פ א פ א ט ה (£:ז 6€ ק 3 ?) — 
כ 20,000 תוש׳, מהם ב 3,000 בני צרפת וכ 6,006 סינים: היא 
משמשת מרכז אדמיניסטראטיווי ומסחרי לפולינזיד, הצרפתית. 

היסטוריה. קרוב לוודאי, שהאי יושב ע״י הפולינזים 
במאה ה 14 . הוא נתגלה לאירופים, כנראה, בסוף המאה ה 16 
ע״י ספנים ספרדים. ב 1767/8 ביקרו בו הספנים־ד,חוקרים 
ם. ווליס הבריטי ול. א. בוגנויל (ע״ע) הצרפתי, ואחריהם 
בשנות ד, 70 — ג׳ימז קוק (ע״ע). באותה תקופד, היו באי — 
לפי אומדן— למעלר, מ 100,000 תושבים, והם היו מאורגנים 
בממלכה בהנהגת שושלת, שבניה נקראו בשם פומרה (- 70 
שז 13 זז). בסוף המאה ה 18 נאחזו באי מיסיונרים בריטים, 
ואחריהם — צרפתים; בעקבותיהם באו סוכנים מסחריים 
ונציגים רשמיים של שתי המעצמות. הם ניצלו סיכסוכים 
פנימיים בחצר־המלכות ובינה ובין חלק מד־אוכלוסיד,. בשליש 
הראשון של המאה ה 19 היה האי נתון למעשה להשפעה 



טהיםי: הסעבר על נזוא,'דאה 

בריטית: לאחר־סכן גברד, ד,ד,שפעד, הצרפתית. המלד פו־ 
מארה 11 הנהיג ב 1815 — 1819 את הנצרות וספר־חוקים, 
שבו מעורבים יסודות התרבות המקומית והאירופית. ב 1842 
נאלצד, המלכד, פומארד, ■׳\ 1 לקבל את חסותה של צרפת על 
האי. לאהד מותה ב 1877 היתד, ט׳ ב 1880 למושבד, צרפתית. 
באירופר, יצא לט׳ — בשל יפי נופד,, אקלימד, הטרופי 
הנוח, יפיר של הטיפוס הגזעי של הילידים וחייהם "המאו¬ 
שרים" בחיק המבע הנהדר של האי שלהם— שם רומאנטי 
כ״גן־עדן אוקיאני". אולם ההתיישבות האירופית גרמד, להפצת 
אלכוד,וליזם ומחלות— ביהוד מהלות־מין — בקרב הילידים 
ולד,רס אירגונם המסרתי, וגררד, התמעטות גדולה של האו־ 
כלוסיה; זו האחרונה הזרד, והתאוששה בדור האחרון. ב 1946 
בטל המעמד הקולוניאלי של ט׳; לכל האוכלוסיד, הוענקה 
אזרחות צרפתית מלאה, ובכלל זה — זכות הייצוג באסיפד, 
הלאומית ובסנאט. 

. 7 , 1 ר 1 ג 1 >ח£; 2 ת 1511 . 0 ; 1928 ..יד 
.[ ; 1950 ,£ההסי?ה £0 }€ . 7 ; 1935 

111 ) 12 ^ 1 ,ע 3 ?^־ 1 ט 0 ע 

; 1959 / 0 ..מ ; 957 ? ,. 7 ,( 

01 7/1£ : 1$ ^ 21 )(£ ./ ,(. 00 ) ץזט( 1 ^\ 1€ < . 1 < . 0 

; 1962 ,. 7 , 1 > 3 ־ 0001 . 6 ,־ 1961 , 1799-1330 111 ) 1 ^ 7£1/11 

; 1962 1 /ז}ז 30 / 0 7/1£ . 1 ־ 1 

. 1962 . 11 — •( 1 [ 0 מי 0 .*■ 1 

מ. בד.— אה. א, 

טהרולה ( 13 ) 3 ׳\ 3 ־ 711£1 = "תורת הזקנים"), אחת האסכולות 
הבודהיסטיות, שראשיתה בזמן קדום. עליה נמנים 
בתקופתנו הבודהיסטים בצילון׳ בורמה, תאילנד, קאמבודיד" 
לאום והלק מוויטנאם, ס״ה קרוב ל 100 מיליון נפש. משום־ 
כך קרויה ט׳ לפעמים האסכולה "הדרומית" של הבודהיזם, 
להבדיל מה מ ה ^נ ה (ע״ע בודד,א וד,בודהיזם, עמ׳ 702/3 )— 
האסכולות "הצפוניות", הנפוצות בנפאל, טיבט, סין, מונ־ 
גוליד" קוראה ויאפאן. 

תולדות ה ט׳. לפי המסורת הבודד,יסטית, סוכמו ואושרו 
עקרונותיו של הבודהיזם ב״פועצה הגדולה" הראשונה 
(בראג׳אגריד,ד" כגראד, בראשית המאד, ד, 5 לפסה״נ), שראשיה 
קיבלו תורתם מפי בודד,א עצמו; אננדה ניסח את עיקרי־ 
התורה, ואופלי — את כללי-ד,ד.נר,גד, של מיסדר־ד,נזירים 
(סנגהד,). "ד,מועצד, הגדולה" השניד. (בוסאלי, באמצע המאד, 
ד, 4 ' לפםד,״נ) הביאה לפירוד פנימי, ובד,משך ההתפתחות — 
לד,יווצרות 18 כיתות; אזהרתו של בודד,א להימנע מדוגמתיות 
ומאמונה עיוורת נתנה ד,כשר להתפצלות. במרוצת הדורות 
נעלמו רוב הכיתות הבודהיסטיות מהודו; הן נדחקו מפני 
ההינדואיזם המתחדש או הושמדו בעקבות פלישות המוסלמים, 
ורק ביתד, אחת בלבד — היא הט׳ — נשתמרד, הודות להת־ 
בצרותד, באי צילון. בינתיים כונסו עוד שתי "מועצות 



339 טדורודה 

גדולות״: השלישית — בפטליפוטרה, ב 247 לפסה״ב, בחסותו 
של אשוקה (ע״ע) — קבעה ואישרה את הכתבים ד׳מסרתיים, 
אך הללו לא נערכו סופית? הקאנון הבודהיסטי הקדום 
(טריפיטקה) נכתב ונערך סופית בצילי׳ן׳ במאה ה 1 לפסה״נ, 
בלשון פאלי, לפי החלטתה של "מועצה גדולה" רביעית. 
הקאנון הזה (ע״ע בודהא והפודהיזם, עמ׳ 697 ) מקובל על 
כל הכיתות הבודהיסטיות הקיימות, אלא שהט׳ מסתפקת בו, 
ואילו המאהאיאנה הוסיפה עליו רבות. 

מהות ה ט׳ ודרכי השפעתה. את אפיה של אסכולת 
הט' ומקומה בבודהיזם ניתן להבהיר ע״י הקבלה עם אסכולת 
מאהאיאנה ("הרכב הגדול"), שהבדילה י בין עצמה ובין 
הכיתות הקדומות, שאותן היא מכנה בשם הינאיאנה ("הרכב 
הקטך) — כינוי שאנשי הט׳ רואים אותו כשם־גנאי. האידאל 
הדתי של ט׳ הוא האדם המגיע לנירונה (ע״ע) בכוח מאמציו 
הרוחניים העצמיים ומשמש דוגמה לאחרים ע״י השגיו, האי־ 
דאל הדתי של מאהאיאנה הוא הבוךהיסטוה, איש-הרוח 
המיועד להיות בודהא, אך הדוחה אתי כניסתו לאושר של 
הנירוואנה וחוזר לעולם הפנומנאלי והסוציאלי כדי לסייע 
לגאולת הרבים. נירוואנה לגבי חסיד הט׳ פירושה — שיחרור 
מתשוקות העולם הפנומנאלי תוך הסתייגות הימנו? לפיבך 
בתי־הסנגהה של ט׳ הם מינזרים, המרחיקים את חבריהם 
ממגע בלתי־הכרחי עם החוץ, וקיים בהם איסור נישואין. 
לגבי המאהאיאנה מתגשם בנירוואנה גילוי אקטיווי של 
הגרעין הבודהאי הצפון בחובו של כל אדם? אין סתירה 
בין ״הממשי״^(ע״ע בודהא והבודהיזם, עמ׳ 703 ) ובין העולם 
הפנומנאלי, ולפיכך יש טעם וחובה בפעילות חברתית: 
הסאנגהה של כיתות מאהאיאנה דומה יותר לבית־מדרש 
ומרכז־הדרכה, ובכמה מכיתותיה מקובלים נישואין בין חברי 
הסאנגהה, רק המדיטאציה (ההגות הפנימית) היא עיקר 
במינזרי הט׳ ומינזרי המאהאיאנה כאחד. 

אווירתה החברתית־פסיכולוגית של הט׳ היא אינדיווידו־ 
אליפטית, מאופקת וספקנית: אין טעם לרדוף אחרי גאולת 
אחרים, משום שאי־אפשר לעזור למי שאינו עתר לעצמו. 
הט׳ מתנגדת לנטייתה של המאהאיאנה להעמקה רגשית, 
לפולחן מתוך דבקות ולטיפוח רחמים. גישתה של הט׳ היא 
אינטלקטואלית מחמירה. מאהאיאנה מעלה את כושר ההש¬ 
תתפות בצער האחרים — השתתפות בצער ממש — לדרגה 
של סיוע לקיום היקום ותנאי ליכולת הבנתו. הט׳, לעומת זה, 
מבלימה את צורך ההימנעות מאמוציות שליליות. בדרך 
שלילת השלילה — "נטי, נטי" של הלוגיקה ההינדואיסטית־ 
בודהיסטית ~ היא מקווה להשיג את החיוב המוסרי והירע 
האפשריים לבש ר־ודם,בטרם הגיעו לנירוואנה. בשטח ההסברה 
והשיכנוע מבכרת הט" את הבהירות והאנאליזה על פני העיר־ 
עור האסוטרי של הלוגיקה ועל פני השימוש בסמלים, בחזונות 
ובדדכי־השפעה איבטואיטיוויים, המקובלים במאהאיאגה. 

תפיסתה המטאפיסית והתאולוגית של הט׳ היא אגנוסטית, 

ויש אומרים —'אף אתאיסטית. ביסודו־של־דבר, אין לנו ידיעה 
על "הממשי", ואילו לגבי קיום האלהות מוטב להסתפק 
בתשובתו של בודהא, שענה לשואל בעניין זה "בבת־צחוק 
אצילית". לעומת זה, המאהאיאנה רוויה מושגים ודימויים פאנ־ 
תאיסטיים, והיא פיתחה שיטות מטאפיסיות מסועפות ומורכ¬ 
בות ; בספירותיה ההמוניות היא' מתקרבת לעבודת־אלילים. 

הכיתות הבודהיסטיות הקדומות לא הירבו בציור ובפי¬ 
סול של דמותו הגופנית של בודהא והסתפקו ב 4 דימויים 


■טהרות 340 

סטראוטיפיים לביטוי "כוונות" רוחניות־פסיכולוגיות יסודיות, 
קלסתרו הנודע של בודהא הוא פרי אמנות גנץזןרה (ע״ע), 
שפריחתה קשורה בזמן, במקום וברוח עם התעוררות המא־ 
האיאנה. המאהאיאנה נתנה דחיפה עצומה לאמנות הבודהיס¬ 
טית ; ואילו הט׳ דירבנה התפתחות בשטח המוסיקאלי. 

הט׳ והמאהאיאנה חסרות שתיהן תאולוגיה ודוגמטיקה 
מוסכמת: רבים בהן המעברים והגונים'? אין בהן מושג של 
"כפירה", וקיימת השפעה הדדית מתמדת ביניהן. לאחרונה 
געשו גם נסיונות לאיחודן במסגרת אירגונית אחת. ב״מועצה 
הגדולה״ (הששית) בראנגון ( 1954 — 1956 ) השתתפו נזירים 
ומאמינים משתי האסכולות הראשיות ומכל הכיתות. באגו¬ 
דות הבודהיסטיות במערב, באירופה ובאמריקה, מיוצגות 
שתי האסכולות על גוניהן. 
וע״ע מה^נה, 

ביבל׳: ע״ע בודהא והבודהיזם, עמ׳ 704 , ור' עוד; י. 
בנטואיץ, ילקוט הדתות, 15 ! ואילך, תשב״ד: 5 ץו 1 א .־ 1 

1 ) 1117 11$ , 15772 ^ 1 )^^^ 8 ;' 1910 ,ל[> 1 ׳ויגנ 1 

^ 1171 0 ^ 8x144 ,ץנ 311 זוי\ 35 ז 3 ותס 0 כ> ;'־ 1916 
מ/ /^־ 6 ^ 25 ,>.ז 410 מו 531 .{ .^ 1 ; 1926 /ס 1 ^^ 005 

, 01111 . 5 ; 1924 

,^^ €11010 ^$? ,<; 14.1 עגס .א .€ ; 1924 , 71 ז 11$ {' 1 

/ס 16 {ד .ן .£ ;^ 1924 

ת 1 111011 ) 11 ^€^!' ,€ .ס : 1933 

״ג־<זי 1 ; 1951 , 21$771 { 4 ^ 812 ,^ 7 ח 0 ^ :^ 1 ) 195 12 '<■) 

/מ ,ב^ 11 תו>ר] 1 )ת 

; 1954 ^^" 7 ,(. 51 ח 3 ־וז) ג 311 ־ 31 א ; 1953 , 11011 

. 0 ;^ 1956 ^ 1 ,ח 0 ׳\־]\נ .]־ 1 

2500 ,(. 013 ) .ז ; 1959 ,•^: 1 /ק $0 ס 8/24 114/20$ ) 81 

,€^ 111€1 ז 3 י( 3 | . 14 ;^ 1962 , 11 ז 144/11$ ו 8 / 0 

7/2£ , 13551 ) 3 ^ 1 ? ; 1963 /׳ 6 ^•ז 2£0 /יד 44/22$1 ) 31 

יי^מז!"!) 0710 ץ 0/20 ^ 0714 .^ 7 ; 1964 , 801/1 $' 144/10 ) 8 

. 1965 ,( 3,288 .סא ,. 1 חי;טוי .^ 1.1 

א. לי. 

טהרות, שמם של אחד מששה סדרי משנה ושל מסכת אחת 
בסדר זה. — (א) הסדר חששי והאחרון של 
המשנה ? מקומו בסוף המשנה כבר היה מקובל בימי האמו¬ 
ראים (שבת ל״א, ע״א). — השם ט׳ הוא לשון נקיה במקום 
טומאות, שבענייניהן בעיקר תות כל המסכתות שבסדר זה. 
מספר המסכתות — 12 , והן סודרו במשנה ע״פ מספר הפרקים 
שבכל אחת: כלים (ע״ע) — על טומאות הכלים לסוגיהם? 
אהלות (ע״ע) — על טומאת המת? נגעים (ע״ע) — על 
טומאת המצורע, נגעי-בגדים ונגעי-בתים? פרה (ע״ע) — 
דיני פרה אדומה ? טהרות — (ר' להלן) ? מקואות — דיני 
מקווה וטבילת טמאים וכלים? נדה (ע״ע) — על טומאת 
הנידה והיולדת ? מכשירין (ע״ע) — על נוזלים המכשירים 
אוכלין לקבלת טומאה; זבים (ע״ע) — על טומאת הזב 
והזבה; טבול יום (ע״ע) — דיני טבול יום; ידים (ע״ע) — 
על טומאת הידים וטהרתן ודיני נטילת-ידים; .עקצין(ע״ע)— 
פרטים בדיני טומאת אוכלין. — מכל המםכתו^'ת הללו זכתה 
רק מסכת נידה לגמרא, שהיא שלמה בתלמוד הבבלי ומקן- 
טעת בירושלמי. לשאר המסכתות נמצאים קטעי תלמוד 
רבים, המפוזרים על פני הש״ס כולו; חכמים שונים ליקמום 
יחד וסידרום כסדר התלמוד למסכתות בודדות ("סדרי טה¬ 
רות" לרב גרשון ח. לייבר, "שערי־טהרה" לרב ש. גורונצ׳יק 
;גורן], ועוד).— בתוספתא חולקה מסכת בלים לשלוש בבות 
(קמא, מציעא ובתרא), והסדר בין כמה מסכתות אחרות 
הוחלף. 

(ב) מסכת בסדר ט׳? לפי הסידור המקובל — המסכת 
החמישית, ובה 10 פרקים. הפרקים א'—ג׳ דנים בעיקר 
בטומאת אוכלין ומשקין, הפרקים ד׳—ר — בספק טומאות 



341 


טהרור! — טהרן 


342 


ברשות״היחיד וברשות־הרבים, הפרקים ז^ח׳ — בטומאת 
עם־הארץ, הפרקים ט׳—י׳ — בטומאת זיתים בשעת עצירתם 
בבית־הבד וענבים בשעת דריכתם בגת. ~ בתוספתא 
מסכת ט׳ היא המסכת התשיעית בסדר ט/ ובה 11 פרקים. 
ח. אלבק, ששה סדרי משנה, ו׳, 1958 ! ז. פרנקל, דרכי 
המשגה, 279-278 , 1959 ^! י. נ. אפשפיין, מבוא לנוסח 
המשנה, ב׳, 980 ־ 981 , תשכ״ד־:, 14 ם 3 ז) 5 .. 11.1 
.' 1921 , 59-64 . 11 1 ז 1 

מ. ו. 

טהךן(פרס׳ 1 ^.או בירת פרם והגדולה שבעריה! 

1,838,000 תושבים ( 1962 ). העיר שוכנת בשוליים 
הצפוניים־מערביים של רמת איראן בג 1 בה 1,160 מ׳ ובנויה 
על מניפת־סחף עצומה לרגלי הרי אלבורז (ע״ע)! פםגתו 
המושלגת של הדמאונד נשקפת על כל חלקי העיר, 

בעיר העתיקה, בחלקה הדרומי של ט׳, נשתמר האופי 
המזרחי, ויש בה םימטות צרות ושווקים או מרכזי־סלאכה 
בסיגנון מסרתי; בשוליה הצפוניים נמצא ארמון־השאה 
הישן. העיר המודרנית התפתחה בעיקר לכיוון צפון ומערב; 
תכניתה ערוכה בדגם שתי־וערב; הרחובות הראשיים עו¬ 
ברים בכיוון צפון־דרום וארכם מגיע ל 6 — 10 ק״מ, ואילו 
ממערב למזרח עוברים שני עורקים ראשיים. בעיר המודרנית 
נמצאים המרכז המסחרי, וכן ארמון־השאה החדש, בנייני 
הממשלה והסג^ס (הפארלאמנט). בתי הנציגויות הזרות, 
האוניברסיטה, 'מוזיאונים. בקצה הצפוני של העיר, למרגלות 
ההרים, התפתחו רבעי חווילות ומעונות־קיץ. הרחובות הרא' 
שיים נטועים בצידיהם שדרות־עצים; רחבם מתאים גם לצ ר¬ 
בי התחבורה הממונעת המודרנית. במזרחה של העיר התפתחו 
איזורי־תעעויה. רובה של התעשיה המודרנית של פרם מרוכז 
בט׳ ובסביבתה: היא מעבדת תוצרת חקלאית (סוכר, תבו¬ 
אות, טבק, כותנה, סבון) ומייצרת זכוכית, תחמושת, רהיטים, 
מוצרי-עור, כלי־בית, מזונות שונים ועוד. שטח גדול תפוס 
ע״י מפעלי לבנים, שמהן בנויים בתי העיר. 

ט׳ משמשת מרכז לכל דרכי-התחבורה של פרם, כצומת 
הכבישים ומסילות־הברזל של המדינה; לידה נמצא נמל- 
תעופה בין-לאומי. אספקת המים פעלה עד לפני שנים מעטות 
באמצעות תעלות פתוחות, שעברו בכל 
חלקי העיד, ובהן זרמו מי-מעיינות ומי 
הפשרת־השלגים, שנאגרו לרגלי ההרים 
בתעלות קטנות. עתה מקבלים רוב חלקי- 
העיד מים בצינורות ממפעל מודרני לאס¬ 
פקת מים. 

היסטוריה. עד המאה ה 13 היתה ט׳ 
כפר קטן. העיר התחילה להתפתח בתקופת 
הצפאוים, בוצרה בראשית המאה ה 16 
והיתד. מאז לסירוגין עיר-הבירה. מעמדה 
כבירה נקבע סופית ב 1788 ע״י אגא מוחמד 
חאן, מייסד שושלת הקאג׳ארים. העיר הע¬ 
תיקה היתד, מוקפת חומה, שממנה שרדו 12 
שערים. היא נהרסה ב 1869 , ובמקומה הוק- 
מד, חומת-עפר באורך של 20 ק״מ, שנהר¬ 
סה סופית ע״י השאה רזא פהלוי, שפרץ 
גם שדרות נרחבות דרך סימטותיה הצרות 
של ט׳, ויזם את פיתוחד, של העיר המודר¬ 
נית. מאז גדלה העיד בקצב מהיר: ב 1925 
היו בה 200,000 תושבים, ב 1940 — 


540,000 , ב 1949 עברה את גבול המיליון. — בנובמבר 1943 
נפגשו בט׳ רחוולט, צ׳רצ׳יל וסטאלין והחליטו על תכנית 
ההתקפד, המשותפת על גרמניד, (ע״ע אירופה, עט' 176 , 
והתמ׳ שם). 

י. קד. 

היישוב היהודי בט׳ תחילתו באמצע המאה ה 18 , 

ועד אמצע המאה ה 19 היד. קטן ומועט־חשיבות. ככל יהודי 
פרס סבלו יהודי ט׳ מקנאות המוסלמים השיעיים; תנועותיהם 
ופעולותיהם הוגבלו, איזור מגוריד״ם צומצם לשכונד. מיוחדת, 
הרדיפות וד,גזירות כלפיד,ם רבו, והם היו נתונים לפחד מתמיד 
מפני אונם השמד. כשהחלה יהדות אירופה במחצית השניה 
של המאה ה 19 בפעילות מדינית ואירגוגית לטובת יד,ודי 
פרס (ע״ע כל ישראל חברים; מונטיפיורי, משד.), השתפר 
מצבם בט׳ ביתר מהירות מבשאר המרכזים. המיפנה העיקרי 
לטובתם חל ב 1921 , לאחר המד׳פכד. של רזא פד,לוי, כשניתנד. 
ליהודים לראשונה הרשות לצאת מן הגטו. כי״ח פתחד. 
את ביה״ס הראשון בט׳ ב 1898 ; אז למדו בו 350 תלמידים, 
ב 1913 — 455 בנים ו 190 בנות. ב 1905 היו בט׳ כ 4,000 
יהודים, ולהם 14 בתי־כנסיות; ב 1922 — כ 6,000 יהודים. 
מאז הלכה וגדלה אוכלוסייתה היר׳ודית של ט' ע״י זרמי- 
פליטים מרוסיה הבולשווית, ביחוד מבוכרד" ומאירופד, הנא¬ 
צית, וכן מאנוסי משד.ד. בד 191 הוקם בט׳ בית-דפום עברי, 
וד,עיר הפכה למרכז התרבותי של יד.ודי־פרם; כמו־כן הוצאו 
בה שני עיתונים יהודיים בפרסית. דמות מרכזית בתחיית 
הרוח העברית בט׳ היה החכם אליהו מורה, שחיבר ספרי 
היסטוריה ופילוסופיד. עברית וד,שפיע בכך רבות על צעירי 
דורו. באותה תקופה הפכד, ט׳ גם למרכז ציוני ער. ב 1930 
הוקם בקהילד. ביה״ס "כורש", ובו למדו עברית חדשה והש¬ 
תמשו בספרי-לימוד חדישים. לאחר מלחמת-העולם 11 החלו 
לפעול בט׳ רשתות-ד,חינוך של "אורט" ושל "אוצר התורה", 
ופעולתן הורגשד, בכל שטחי החיים היהודיים בט׳. ב 1960 
היו בט׳, לפי אומדן, 40,000 יד״ודים — כמחצית מכלל יד״ודי 
פרם; כשליש מד,ם ישבו עדיין בגטו. הקד,ילה מחולקת לשתי 
עדות — העדד, הפרסית המקומית, ועדת היהודים העיראקים, 





343 טהרן - 

שהם עשירים יותר. הקהילה בכללה נהנית היום ממלוא 
החופש והשוויון, ויש מחבריה הנושאים במשרות ממשלתיות. 

. ג. לון (תרג' א. אלמליח), חמשים שנות היסטוריה, א', 
134-130 , 272-262 ! ב׳, 136-134 , תרע״ט-תרפ״ב! ב״צ 
גולדברג, על יהדות פרם (בתפוצות הגילה, ב׳), תש"ו! 

.( .^ 5 ; 1905 , 1-195 ־ 18 ,ן׳ממ 7,4 מן ,זש 1 ן 1 \, .א 
- 158 ,^ 5111(1,, X1 ,ש 80 1 ) £1 ז€? /ס /,מין/ 1£ {£' 

. 1961 , ) 1 ^ £3 (ס !^ 111 מ 0 ,ממ 3 מ)}ו 1 ש£\ 1 ש 5 . 1 ; 1950 ,( 160 

מ. 

טואטרה (?טזבזסתטק ת 116110£10 (ן 5 ), זוחל פרימיטיווי, 
המין היחיד שנתקיים מסידרת הגשוריים (ע״ע 
ז ו ח ל י ם, עם׳ 686 ) — "מאובן חי". במסוזואיקון היתה הט׳ 
נפוצה באפריקה, אירופה, אסיה ואמריקה. היום היא קיימת 
באיי ניו־זילנד בלבד, כתוצאה מבידודם משאר היבשות 



טואטרה ( 8 ט: 1 ב 1 מת 11 ק ת 10 ןסח€ו 1 ק 5 ) 


בעידן הזוחלים (ע״ע זואוגאוגראפיה, עט׳ 653 ). "ט׳" הוא 
שם בע״ה זה בפי המאורים. 

מבחינת המראה החיצון דמיון רב לט׳ לכמה מיני לטאים; 
צורת הראש, יחסי גו׳דל הגוף וזר הבליטות שמעל לראש 
ולאורך הגב — בכל אלה היא מזכירה כמה מן החרדונים. 
אולם בשלד של הט׳ מצטרפים יחד סימנים, שהם בחלקם 
הגדול שייכים לבע״ח מקבוצות שונות ורחוקות זו מזו: 

( 1 ) בגולגולת שתי גומותירקה (ע״ע זוחלים, ציור 1 ) ! 

( 2 ) בין עצמות־הקדקוד החופות נמצא בקב גדול, ומתחתיו — 
ע ין־ קדקוד (ע״ע אפיפיזה, ציור 1 )! ( 3 ) עצם־הרבועה 
חסרת תנועה חפשית, מה שאין כן בלטאים ובנחשים; 

( 4 ) חוליות־השדרה הן דו־קעוריות, וביניהן שרידים של 
מיתר־הגב — תכונה המיוחדת לדגים ולז 1 תלים ירודים! 

( 5 ) לצלעות, בכיוון לאחור, זיזים מאונקלים — סימן מיוחד 
לתנינים ולעופות! ( 6 ) מתחת לעור־הגחון נמצאת שורת 
עצמות גרמיות־חופות דקות, שכמותן היו מצויות בדו־חיים 
קדומים שממשורייני־הראש! ( 7 ) חסר חיק משני! ( 8 ) לזכר 
חסר איבר־הזכרות! ( 9 ) השיניים אקרודונטיות. מבחינת 


טוארג 344 

סיבנה הריאות, הלב והמוח דומה הט' לקשקשניים. — נדלה 
של הט׳ כדי 50 — 60 ם״מ. צבעה חום־זית עם כתמים צהובים. 
היא איטית באורח־חייה! מתחפרת בתוך האדמה, פעילה 
בלילה, בטמפרטורה של ״ 14 — 6 . טרפה: חלזונות וחרקים. 
ניכרת בה דו־צורתיות מינית; הזכר ארוך וצר וכבד מן 
הנקבה ( 1 ק״ג כנגד ק״ג)• 

1 ז 1 .' 7 .¥\ 

. 1962 ,( 81 .סא .^ XX 

מ. מ, 

טוארג (יחיד; טארגי), שם שניתן ע״י הערבים לקבוצת 
שבטים ברברים(ע״ע) נוודים בסחרה המרכזית והמ¬ 
ערבית, שמתחלקת לקבוצות־משנה; אג׳ר (בתאסילי), איהא* 
גרן (בהוגר), איפורס (באדראר), אאיר, יולימיבדן (בעיקול 
הניגר)! כ 4 ו■■ מיליון נפש. ד.ט׳ נבדלים מברברי הצפון בחי¬ 
צוניותם, באורח־חייהם, במבנם החברתי, בניבם (המכונה 
"תמאשק" או "תמאהק"), ובכך שפיתחו כתב אלפביתי("תי־ 
פינאג"), הנחשב כגלגול הכתב הלובי העתיק ונשתמר במאות 
כתובות־סלע. הט׳ הם בעלי עור צהוב־אדמדם, גוף חסון, 
קומה גבוהה, שיער שחור וארוך, עיניים שחורות (תמ׳; 
ע״ע אפריקה, עמ' 312 , מס' 3 ). הגברים מכסים תמיד 
את פניהם (פרט לעיניים ומרבית האף) בצעיף כחול־כהה 
או לבן ("לת׳אם"! מכאן כינוים "מלת׳מון"). יצא להם 
מוניטין כשודדים ולוחמים זריזים ללא-חת. חימושם מורכב 
בעיקר מחרב ישרה, פגיון קשור לזרוע השמאלית, רומח 
ומגן מעור־דישון. ידם היתה גם בסחר השיירות בין תואת, 
גאת, גדאמם, מרזוק וטומבוקטן. חברתם היא בעלת' אופי 
פאודאלי ומדורגת למעין קסטות; אחרי המנהיג העליון 
באים בתי האצילים (הלוחמים), הנתינים (הרועים), בני־ 
תערובת של אצילים ונתינים, הכהנים (סראבטים), בעלי- 
המלאכד., העבדים הכושים. האשד. רמת-מעמד, רבת־זכויות 
וחפשית יותר מבת־מינה בצפון! פניה גלויות תמיד. קיימים 
שרידים מובהקים של משטר מאטריארכלי. עד הנישואין 
יחסי־המין חפשיים למדי (בפרט במסיבות ה״אהאל"). הנשו¬ 
אה זכאית לשמור את נכסיה בידה ולדרוש גט, אך הילדים 
הולכים אחרי האב. עם זאת, המגן הטבעי של הילדים הוא 
אחי־האם, וד,ירושד. לפי שארת האם. הדת הרשמית של הט׳ 
היא האיסלאם, אך הם נבערים מדעת תורתו, השפה ערבית 
וד,קוראן, ומזניחים את המצוות, כגון צום רמדאן. הם מקדשים 
את המראבטים, דבקים באמונות ומנהגים ממקור אנימיסטי, 
לרבות פולחן המתים. רבים מהם משתייכים למיסדרים 
צופיים: קאדריה, תג׳אניה, סנוסיה. מפותחת בקרבם שירה 
לירית עדינה. — בשל מריבות ונקמות בין־שבטיות נתפלגו 



איש ואשח סנני האצו 5 ד חנווארנית 







345 


ט וארג — ט וכיה, כיוז־ 


346 


תדיר, ונבצר מהם לכונן מדינה, אך הם נחשבים לשרידים 
או לקרובים של הצנהאג׳ה הנוודים, שהקימו במאה ה 11 את 
ממלכת המראבטים. קיימת איבת־נפש בינם לבין השעאנבה, 
שבטים ערביים נוודים בצפון, ביחוד מאחר שהללו נכנסו 
לשירות הצרפתים. — אולם אחר השתלטות הצרפתים על 
הסחרה (סמוך ל 1900 ) נאלצו גם הט׳ לחדול משודדות ונפנו 
יותר לדת. לאחר מתן העצמאות למאלי ולאלג׳יריה מחולקים 
הט׳ בין שתי מדינות אלו. 

1 > 7 { 7 ) {!!/סא־ 7 ( 7 ־. . 111 ־ 11 .^ 1 .!־ 1 

///׳, . 7 .־ז-.ו 1 ז\ן 1 \ 11 (ז . 1 ־ 1 :ר 1851 \׳\- 1 

/.{ 7 ( 117 ■) 71 ^ 11771 17 ! )!) ■> 77 ) 71 ^ 77 ת 11 {^; ■) 1 ) ;/!־ס.',*/ ,נ 1 ג. 110 וןנ 1,1 ־־[ \'. 

'׳);// 107 1 . .; 101 ^־ 1 ^ 1 ת 1 ! 1 ־ז 1 . 1 ־ 1 , 1 \\\ ,\ 1 '> 117 

. 7 ^■ 1 ! ::סז/ז גז?:׳.״ 1 ׳)ל. . 1 .־נ; 1 :/ 101111.1 ־ 1 . 1 ־.'[ :ג()(■"! .,' 7 

ז״זז^ן .די.׳:!'/׳./ 7 ^. ■' 111 1 ' לז 1 .^[ . 0 ) 1 !) 

•'י 2 ^ 0 7 ^ 1 >.■}/) ■ 111 !! 1 /{') 1 } 17 117 // 7 ג . 1 ־ 1 

ז 0 ס 7.111 ) .'■ 1 .־ 1 . 1720 .!ס \ ■ 1/77 /גז ׳^/ז/״י 7 / .^ 1 .'יו 

..י׳ .־/״/צי׳/״?' 7 > ז/י / • 1 1.10 .ל) :־'< 172 . 1 ,> { 1 } 111 ,>{! '>.! 

, ;׳׳ 1 ;?;?ז 1 /ג { 7 ■)! 70 ) 111 1 ) ! 17771 .! ״?/.יי! 1-1101 .י 1 : 2 ׳ 1751 . 1-11 

, 1101 ־ 0.11 ־לגי' 1 7117 . 7 ־גס./ . 1.111110 .]ר 1 . 3 ר׳' 1 

. 01 ׳-'[ 7 ־.־)./ 

פ. יגינ. 

טובה(ק €0 \; 33 > €1 ח 611 ץ 7 ), רפובליקה אוטונומית סוב¬ 
ייטית מדרום לסיביר המרכזית, על גבול מונגוליה, 
ברפובליקה הרוסית של בריה״מ: 170,500 קמ״ר, 198,000 
תוש׳ ( 1963 ). ט׳ ברובה הגדול ארץ הרים, הסוגרים מכל 
עבר על אגן שבמרכזה. לכל אורך חלקה הדרומי משתרעים 
הרי טנו, ימשיאם מגיע לגובה 3,980 מ׳! ממערב, מצפון 
ומצפון־מזרח מקיפים את ט׳ הדי סין, ששיאם מגיע לגובה 
של 3,510 מ׳. האגן הארוך והצר ימבין שתי מערכות־הרים 
אלו, שבמרכזו זורם למרבית ארכל היגיסי, הוא ברובו ארץ 
גבעות, וגבהו 500 — 800 מ׳. כאן יושב רובה הגדול של 
האוכלוסיה ומרוכזת כמעט כל עבודת־האדמה. 

אקלימה של ט׳ הוא יבשתי קיצון. החורף קר מאד — 
טמפרטורות־מינימום של ■•סג-, ואף נמוכות מזה (עד " 54 -); 
הקיץ חם טמפרטורות־מאכסימום קרובות ל ״ 40 . כמות־ 
המשקעים השנתית בתוך אגן־ט׳ 300 — 400 מ״מ, במרומי 
ההרים המקיפים אותו — שבהם יורדים בעיקר שלגים — 
600 — 1,000 מ״מ. 

השטח המעובד באגן־ט' ובמדרונות שבשוליר מקיף 
כ 4 מיליונים דונם (כ 2.4% מש־טחה של ט׳). מגדלים בו 
בעיקר חיטת־אביב, שעודה, שיבולת־שועל, דוחן, ירקות 
ופירות. עיקר פרנסתם של התושבים על גידול מקנה, ועד 
לימי מלחמת-ד,עולם 1 ז היו רובם נוודים. שטחים נרחבים, 
בעיקר במדרונות ההרים, פכרסים יערות. באדמת ט׳ מצויים 
אוצרות מינראליים שונים, שבניצולם לא הוחל אלא באחרונה: 
עפרות זהב. כסף, נחושת וקובאלט, ומכרות פחם, אזבסט 
ומלח. התעשיה מועטה ועוסקת בעיקר בעיבוד התוצרת 
החקלאית, בעיבוד עץ ובייצור מזונות שונים. 

כ 7097 מתושבי ט׳ הם טובינים, כ 20% — רוסים, והשאר — 
מונגולים, סינים. בוריאטים ועוד. הטובינים הם ממוצא 
מונגולי־תורכי, ושפתם היא ממשפחת השפות התורכיות; 
רק ב׳טנות ה 30 סיגלו לה מלומדים רוסים כתב (המב־סס 
על הכתב הקירילי), דתם בודהיסטית־לאמאיסטית. — בירת 
הארץ — ק יזיל ( 1 ; 1 ,ו 6131 } 1 ), על היניסי; 40,000 תרט׳. 

היסטוריה. מסוף האלף ה 1 לפסה״נ ־עד המאה ־ 2 
לסה״נ שלטו בט׳ ההונים וע״ע), אח״כ - שבטים נוידים 
אחריב. מסוף המאה ה 6 עד לאמצע המאה די גתיי־טבו בה 


בעיקר שבטים תורכיים, שהיו נתונים במאה ה 8 לשלטון 
קיסרי-סין. במאות ה 13 — 14 היתה ט׳ נתונה לישלטון המונגו¬ 
לים, ומאז נחיטבה לחלק ממונגוליה (בשלם אוריאנחאי), 
שנכללה עד 1912 בתחומי םין-רבתי. מ 1870 ואילך הלכה 
והתחזקה בט׳ ההשפעה הרוסית, ולאחר נפילת הקיסרות 
הסינית היתה למעשר, ארץ־חסות רוסית מ 1911 עד 1917 . 
לאחר המהפכה ברוסיה חזרה להיות כפופה למרות סין, אך 
ב 1921 הוכרזח, בלחץ הצבא הסובייטי ובחסותו, למדינה 
עצמאית. בשם "טנו-טובה"; היא היתר, קשורה בבריתות עם 
בריה״מ, שהביאוה למעשה תחת מרותה של זו. מסוף שנות 
ה 20 נקראה "הרפובליקד, העממית הטובינית". מתכונת השל¬ 
טון דמתה לזו של מונגוליד,; "ההוראל (האסיפה; הגדול", 
שנבחר בבחירות בלתי-ישירות, בחר ב״הוראל הקטן" מעין 
ועדה מתמדת, והלה מינה את הממשלה, נסיונות להנהיג 
בה קולקטיוויזאציה נוסח בריד,״מ לא עלו יפה. ב 1944 
סופחה ט׳ רשמית לבריה״מ, להלכד, לפי בקימת ממשלתה, 
וניתן לה מעמד שיל ״חבל אוטונומי״ — ומ 1961 של 
רפובליקה אוטונומית — ברפובליקה הרוסית של בריה״מ. 

=. בר. 

טוב^ה, בית״,כבתי-ד,אבות בעלי-ד,ד,שפעד, בא״י בתקופת 
בית שני עד למרד החשמונאי. הבסיס לכוחו של 
הבית היד, בדרום גלעד: שם נמצאה אחוזתו המשפחתית, 
שהיתה ידועה כ״ארץ ט׳", וכמרכזה שימשה "בירתא של 
עמון״ (תמ״: ע״ע א״י, עמ׳ 319 ; ארדיכלות יהודית, עמ׳ 
755/6 ). שרשי גדולתו של ב״ט נעוצים עוד בימי בית ראשון, 
ובימי השלטון הפרסי גבר כוחו. בדורו של נחמיה עמד 
בראש הבית ט׳ (המכונה "העמוני"), ממתנגדיו הראשיים, 
ששיתף פעולה עם סנבלט החרני וגשם הערבי (נחמ׳ ב, י, 
יט; שם ג, לה, ועוד). הוא ובנו יוחנן קשרו קשרי־נישואין 
עם אנשים נכבדים ביהודד,, וד,כהן הגדול אליישיב אף קבע 
לו לשכר, בחצרות-המקדשז (שים ו, יז—יט! שים יג, ד—ח). — 
האיימיות השניה מבית זה היה ט', שחי בימי תלמי פייא- 
דלפום. מעמדו האיתן של הבית בדרום עבר־הירדן גרם 
שהתלמיים הסתייעו בו לייצוב שלטונם שם. פפירוסי זנון 
(ע״ע) מעידים, שט׳ עמד בראש מושבה צבאית ב״בירתא 
שיל עמון", ־שמורכבת היתד, מיהודים ונכרים, ובא בחליפת- 
מכתבים עם המלך ועם אפולוניוס שר-הכספיפ שלו. ט' 
המשיך גם בקשריו עם ירושלים היהודית ונשא לאשד, את 
בת הכהן הגדול שמעון [, וכך היה לגיסו של הכהן הגדול 
חוניו 11 . לשיא השפעתו הגיע הבית בימי יוסף בן ט׳; 
המלחמד, הסורית ה 111 ( 246 — 241 לפסד,״נ}, שישייבשה את 
היחסים בין חוניו 11 לבין הש־לטון התלמי, סללה לפני יוסף 
את הדרך ביהודה עצמה, ואםיפת-ד,עם היד,ודית מינתה אותו 
לנציגה בחציר־המלכות באלכסנדריה,. הוא זכה שם בהצלחד, 
מרובה, ואף קיבל לידיו את חכירת-המסים בחבל-השלטון 
התלמי בא״י יבדרום־סוריד" כשהוא מסתייע בכוחות הצבא 
התלמי יניהג ביד קשיה כלפי הסרבנים מבני הערים ההלניס¬ 
טיות טקיתופוליס [בית-שאו! ואשקלון. 22 שנה ז בערר 
240 1218 נמצא יוסף בשיא־גדילתו, ואף לאחר מכן נ־סארה 
יי השפעד, עי התפתחות העניינים ביד,ודה. -- 8 אחר מותו, 
בימי ש־לטון כית-כלוקוס, חל פילוג בביתו — בין הורקנוס, 
שנולד לייסף מבת-אחיו סולימיוס (ישלום). לבין שאר הבנים. 
במאבקי יידש־, :נראה, הורקנוס את הקשיריב הישנים של 
הביי, עם התלמיים, ^אחר •מהולחק מירוש־לים. הוביף הורקנוס 



347 טוביה, ביית־ - 

לפעול ב״ארץ־ט׳״ שבעבר־הירדן במשך שבע שנים ( 182 — 
175 ), ועם עלייתו של אנטיוכום אפיפנס על כסא־הרלכות 
איבד את עצמו לדעת. שאר האחים התמידו בבריתם עם בית־ 
סלוקוס, והם שהיו נושאי־דגלה של תנועת ההתייוונות. 
תפקידם בתנועה זו מסתבר היטב על רקע נטייתם להתמזגות 
בשכבות הגבוהות של החברה במזרח ההלניסטי וכהמשך 
למסורת התנגדותם לתיקוני עזרא ונחמיה ולרישול מסויינז 
שנהגו באיסוריה של הדת היהודית; עדות לכך קיימת גם 
באחד ממכתבי ט׳ שבארכי(דזנון, שבו נזקק ש' לנוסחה 
אלילית (״שבח גדול לאלים״). — עם נצחוגם של החש¬ 
מונאים והשתלטותה של יהודה על א״י כולה, נעלמו כני־ט׳ 
מעל בימת־ר,היסטוריה, 

ב. מזר, בו־טבאל ובית־ט׳ (ארץ־ישראל, ד׳}, תשט״ז! 

א. צ׳ריקונר, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, 50 
ואילך, 102 ואילך, תשכ״ג־! מ. שטרן, הערות לסיפור 
יוסף בן ט׳ (תרכיץ, ל״ב), תשכ״ג! ״״ (״,),׳(// .״ע״(י 0, 1 
711€ ,: 0 , 7 ) : 1955 .( 71 \\י 1 ם 2 ) 11 וווו 1 !!ו 11 ) 101 ה 1 ) 

. 7 רי' 1 ,; 1 ז 2 ״|ו>£ו;ר 01 ־ 1 \, 1/11 14 ) £1 !}' 0 } 4 ו 1 

נע. ש. 

טוביה, ספר, מן הספרים החיצונים מתקופוז בית שני, 
שנסחו היווני נכלל בתרגום השבעים בין ספרי 

המקרא, 

תוכן הספר. טובי משבט נפתלי, מבני גלות נינוה 
שבימי סנחריב, הוא איש ישר וירא־שמים, המדקדק במיוחד 
במצות קבירת מתי־מצווה המושלכים בחוץ, כשהוא נרדף 
על כך ע״י סנחריב, בימי אסרחדון בן סנחריב משתפר כצכו, 
אולם קורהו אסון -- הוא מסתמא. בנו ט׳ יוצא כשליחות 
אביו למדי כדי לגבות בשבילו חוב, כשהוא מודרך כדרכו 
ע״י עזריה בן חנניה. משהם באים לאחמתא מודיעו המדריך, 
שבמקום דר קרובו רעואל עש בתו היחידה שרה, שנועדה 
לו לט׳ מלירה! שבעה כעלים מתו עליה בליל־החופה, משום 
שלפי דין־תורה מיועדת היא לט׳ קרובה. ט׳ נושאה לאשה, 
וע״י פעולות מיוחדות שבהן הדריכו עזריה, הוא מצליח 
להבריח את השרים, המאיימים גם עליו להרגו. ט׳ ואשתו 
ועזריה חוזרים יחדיו לביתם בנינוד,! הבן מ 1 רח על עיני אביו 
מרת דג שניתנה לו כסגולה ע״י המדריך, והתבלול סר מהם. 
מתברר שהמדריך הוא רפאל, אחד משבעת מלאכי־הפנים. 
טובי מצווה את בנו לצאת מנינוה, העומדת להיחרב, ולעבור 
למרי, וט' עושר, כדבריו. 

הרקע האגדי וההלכתי. הספר מטעים הטעמה 
רבה את המצווה לקבור מת שאין לו קוברים ואת המצווה 
לשאת קרובה, היו שראו בדבר הראשון רמו למציאות בימי 
אדריינוס — שלא הניח לקבור את הרוגי־ביתר! אולם קטעים 
מספר ט׳ נמצאו במ,ערות קומראן, מה שמוכיח שהספר היה 
ידוע כבר לפני החורבן. יש שהסמיכו את הסיפור למושיוו 
דומה נפוץ בספרויות העולם; אולם מסתבר, שלא מוטיוו 
עממי כאן, אלא שביסוד הספר הונחה מצוות "מת־מצווה" 
הקדומה, שבערכה מפליגה המשנה מאד (השר נזיר ד, א', 
ועוד), וספר ט׳ הוא העד הקדום למצווה זו. — מלבד זה מחמיר 
המחבר ביותר בחיוב נישואי קרובה, מעמידו על דץ־תורה 
ומציין את העבירה עליו כ״חטא מות". לאמיתו של דבר אין 
בתורה אלא רמזים לעניין זה (בפרשיות רבקה ובנות צלפחד), 
ואין עונש־מוות לעובר עליו נזכר בה כלל. לעומת זה מצינו, 
שרבים מחכמי המשנה והתלמוד הקפידו על נישואי בת־אחות: 
ר׳ יוסי הגלילי, אבא אחי רבן גמליאל, ר׳ אלעזר בן הורקנוס: 


- טוביה, ספר 348 

ואף בהלכה יש זכר לנישואין עם בת־האחות (גיט׳ י״ו, 
ע״א). 

יש בספר ט׳ זכר גם לכמה הלכות ואגדות אחרות: 
תרומות ומעשרות וראשית־הגז(ובנוסח אחד— גם ביכורים 
ומעשר־בהמה), מעשר שני, מעשר עני! ההתרחקות מעכו״ם 
ומטומאת־מת, והטבילה אחרי הקבורה! כמה מנהגי־נישואין 
נזכרים כאן לראשונה, ונזכרים גם "שטר־נישואין" ומעיו 
"ביכת-חתנים", הקרובה בלשונה ללשון התלמוד (כת׳ ח', 
ע״א). לראשונה נזכר כאן המלאך רפאל (ע״ע) בתפקידיו 
בהעלאת תפילות לפני ח׳ ובריפוי חולים, בדומה לאגדת 
חז״ל (ב״מ פ״ו, ע״ב); וכן נזכר באן לראשונה השד אשמדאי 
(ע״ע). 

לספר ט׳ תלות ספרותית בספר אחיקר החכם (ע״ע)! 

הלה נזכר בפירוש בספר ט׳, ופעם (ד׳, י״ז) אף מובא בזה 
האחרון פסוק ממנו. ספרי המקרא שנזקק להם ט׳ הם, כנראה, 
תהליס, משלי וישעיה (בפרקיו האחרונים). 

הספר מצטיין בפשטותו האמנותית הרבה: המחבר מרכיב 
אמונות טפלות, דעות, משלים ומוטיווים עממיים לחטיבה 
אחת! אמונתו היהודית שלמה בסינתזה שלה בנוסח האמונה 
של ראשית ימי בית שני, כשהמצוות המעשיות ע״פ דקדוקה־ 
של־תורה עולות בקנה אחד עם מעשים טובים הנעשים מתוך 
תום־נפש ומסירות. 

ברבר לשונו של הספר במקורו — אם עברית או 
ארמית — נחלקו דעות החוקרים, הראיות הפנימיות מקרבות 
את הרעה, שהספר נכתב עברית. קטעים מהספר שנמצאו 
במערות קומראן, מהם כתובים עברית ומהם — ארמית. 

בדבר חזמןוהמקוםשל חיבורו של הספר נחלקו 
הדעות. היו שניסו לאחרו עד לימים שלאחר בר־כוככא (ר׳ 
לעיל), אבל הוכח שיהדינים שנזכרו בו קדומים בהרבה; לפי 
הראיות הםנימ,יות נראה להקדימו לאמצע ימי בית שני. 
טובי ניבא שביהמ״ק עתיד להיבנות והגולים ישובו. ואין 
בספר רמז להתרחשויות מתקופת מלכות יוון! אין בו גם 
דבר על תחיית־המתים או על העולם הבא. ע״פ קשריו 
הספרותיים לספר אחיקר החכם מן הראוי לייחסו לתקופה 
הפרסית, למאה ה 4 בערך. 

מקום חיבורו, כנראה, בחוץ־לארץ. הבעיות שהעסיקו 
מחברים מא״י (כגון בעל ס׳ יהודית) — אין הוא נזקק להן 
כלל, וכל דיבורו על החיים בארץ־שבי. יש ששיערו שהספר 
נתחבר במצרים, אבל לפי המסופר על השד הבורח למצרים 
העליונה נראה שארץ זו נחשבה בעיני המחבר כקצה העולם. 
לעומת זה עולים הדברים יפה, אם נייחס את מקום חיבור 
הספר לבבל, ואולי לחלק הצפוני־מערבי שבה, ויש אומרים— 
למדי או פרם. 

הספר נשתמר ב 3 נ ם ח י ם י ו ו נ י י ם, שאחד מהם ארוך 
יותר, וכן בנוסח ארמי עשוי ע״פ הנוסח היווני הארוך. 
מצויים כמה נסתים בעברית, שאינם מקוריים: (א) ע״פ 
הנוסח היווני הארוך (נתפרסם לראשונה ב 1516 )! (ב) כ״י 
המתאים לוולגטה! (ג) נוסח ליום ב׳ של שבועות: (ד) מעשה 
טוביה בס׳ השעשועים לר׳ יוסף אבן זבארה; (ה) תוספת 
למדרש תנחומא. 

ר. היליר, ספר ט׳(א. כהנא, הספרים החיצונים, ב׳). תש״ף! 

י,מ.גרינץ, ס'יהודית 185 187 , תשי״ז! הנ״ל, ביקורת על : 

. 7 ) 11 } 1/001 •) 7/1 .תחג.רו 1 ־ז;><ווחוו.' 7 . 7 (ק״ם, ל׳ייה), תש״ר : 

הנ״ל, הספרות העברית בתקופת פרס (ספר היובל לה, 

אלבק), תשכ״ג; ח. אלבק הנשואין בימים קדומים (תורה 



349 


טוכיה, בסר — טוביה בן משה המעתיק 


350 


שכעל^פה, ד׳), תשכ״א ן ,.' 1 /?ז } 8001 ^^' 7 ,ז€נ 11 ,י 1 ו 1 :\א 
; 1885 •^^ל 1 , 1 ו. 11 )ו 0 .?(>^נ .״ 1 : 1878 

111 ) €1 . 7 ״>^ €ר 111 •). 1 ,ח^בוףי־-סס .ב 1 

ו!־)?, 1117 ן.^נ .£) . 7 ,זו 01 .: 1 : 1899 ,; 111 ^\ ,. 1 < 1 וע .ץ^א) 

( 1 ./׳! .// 016 ,[. 1 ^ג>| 

.[.!ס] 10 ־ 01131 .^ 1 .>!) .' 7 ,ח 0 לנ]״ 1 נ 5 . 0 .ע ; 1900 
. 0 .־ 1 , 1913 .^ 1 ,.' 0.7 1€ /ז /ס 

/ 0 ין ׳ס/א ^^/ 7 ,לו^ו€. 1 . 5 .\;-;> 1 זז 113 .מ ./- €זן. 0 < 1 < 0011 
. 1933 ,. 7 ,וןקן 11 ^ 11 ^ 5 . 1 \ . 1 \ ו'^ 1913 

.[ ; 1950 ,; 7 // 0 א .// ,. 7 .־]■£ו( 1 נוו־ו 13 .מ 

, 958 [ ,. 7 / 0 \ 00 ^ 711 € ,חח 1 .רו 1 ת€רתר 1 זו 7 , 7 : 951 [ ,. 7 

י. מ. ג, 

טול.ןה בן אליעזר (סמוך ל 1100 ), מחכמי ישראל בבמג־ 
'שיון. לפילם נחשב ליליד אשכנז, שהעתיק מושבו 
לא״י או לארץ אחרת במזרח; אולם ש. בובר הוכיח שמוצאי 
מקאשסוריה (מקדוניה היוונית). בתקופת מסע־הצלב הרא¬ 
שון { 1096 — 1099 } שימש ט׳ רב בסלוניקי ונחשב למנהיגן 
הרוחני של קהילות מקדוניה. ט' הוא מחבר הקובץ המדריסי 
"לקח טוב" על התורה והמגילות, המבונר. גם "פסיקתא 
זוטרתא". בחיבור זה הוא מקדים לכל פרשה הקדמה, הפותחת 
בפסוק שבו נזברת המלה "טוב". אע״ם שהחיבור הוא מדרשי, 
מדגיש המחבר בכמה מקומות שאין הדרוש מוציא את הכתוב 
מירי פשוטו, ובמקראות רבים הוא משתדל לברר את הפשט, 
אף מתרגם מלים קשות ליוונית ומגלה בקיאות בדקדוק 
השפה העברית, בספרו הוא נלחם לרוב עם הקראים בני 
זמנו ומקומו. את פירושיו ליקט ט׳ מן התלמוד והמדרשים, 
עפ״ר בלי ציון המקור. לשונו קצרה וצחה! דברים שנאמרו 
בארמית הוא נוהג לתרגם לעברית, ~ הפירויש לויקרא־דברים 
נדפס בונציה, ש״ו; הפירוש לבראשית־שמות יצא לאור 
בווילנה'בתר״ם עם מבוא מאת ש. בובר! בתרמ״ד חזרו 
ונרפסו הספרים ויקרא־דברים עם ביאור ר׳ אהרן משה 
פארווא מקארלין. הפירושים למגילות יצאו לאור בין ל 189 
ל 1909 . — בגניזה שבקאהיד נמצא פירוש על הקרובה 
הקלירית "זכור איכה אני", שחובר כנראה ע״י ט׳. 

ל. גינצבירג, מדרש לקח־טוב על הקרובה הקלירית ׳זכור 
איכה אני׳ (גנזי שכטר, א׳), תרפ״ח!־)״;:־/ ,חת..ר 1 ו 1111 ;:>ז .(ז 
. 7 

,; 1 ^ 3 ז^ 5 . 0 . 14 ; 1910 .! 11 , 171:0 )׳ 1 ו 1 ^ 8 0 ז 01 חזון 11 :ל 
- 101 '[ - תת 3 ־ז 13 . 1 < ;' 1921 , 1 ־ 22 ,ס 7 /;; 71 /ע 7 !־ 1 ז . 5 . 18951 ,.()().• 30 , 0 ( 17 > 17 ^€( 007 ! 15/0€ . 07 
.. 11161 ־ 11061 ־ 1 .!!ז).')!)^) 77 47:77 ' 17 \ . 4 €77 } $17/4€77 .€ ^ 777€7/75€ 

47€ / 7 7€ 7€7 ן 0/1/177€777€/15 ^ 1 7€ ( 1 ,ח 1 | 1 .־ 1 ז 1 ; 1910 ,( 1 * 1 

9 . ,ח״לחו\ 1.0 . 3 . : 1915 ,( 59 ,ן׳\\ 510 ) 77 ) 774 [ 7€71 { 4€7715€ 
; 1917 .'( €€7/77/7 77117 ) 8€7€171€ 117€ [ 0 ! 7€475 ן €10 '{ד 4 .) 1€47 \ 

. 4 . 77 !// 7 (^) 77771 7 ' 1 .'// 0/7 . 4 7777 7 /€/ 711/4€17 ! . 7/4 ! 01€ ,ת 1 .\\ 1,0 .. 1 

. 61 ; 1921 . 6.111 :) 016 )־.) 0 . 111 . 1 > 11 ן . 11 . 6 זו 1 ג[) ׳ 7 ) 4 () 

, 1 ! , 230 , 108 . 1 ,• 7777 €7177 7777/1 77/5 )[ )/[די . 1 > 31 '\\ח 10 > 10 ז? 

, 1 ) 0 י 11 . 1 ^ 61 '!.) 801 ) . 7 17 ) 177715 \ ,> 1 ) 0160 יי 1-101 . 06 : 193-1 , 00-1 
,. 16101 ) .€ . 7 ,. 117 -״״ 1.0.6 . 0 .[ ; 1955 ,( 111 ש , 1110 ) 1 ו.ז 6 -> 6 

. 1904 .(^ו\ X 

יה. ל. 

טובןה בן משה המעתיק (המאה ה 11 , קושטא), הקדום 
בחכמי הקראים בביזנטיון שנודע בשמו. ט׳ עלה 
לירושלים בצעירותו, בשנות ה 30 של המאה ה 11 , ללמוד 
תורה ופילוסופיה בישיבה הקראית, ונמנה עם ״אבלי ציוך. 
חוא תמך בנתן בן אברהם במחלוקת בינו ובין נאמני שלמה 
בן יד״ודח גאון (ע״ע). ב 1041 חזר לארצו ועמד שם בראש 
אירגון עדתו והיה למניח היסוד העיוני והחינוכי להשתרשות 
הקראים במציאות הביזאנטית, תיו שמירה על הרציפות בין 




351 


טוכיה כן משה המעתיק ■ - טוכלר, טיימוס 


352 


אורח־חייהם בעולם הנוצרי־היווני ובין תורת הקראות 
האיי״ת. הוא תיקן תקנות לבתי־כנסיותיה של עדתו וירד 
מצרימה — כנראה בשליחותה ובן פנה אל חכמי ירושלים 
בענייני הלכה. ותשובתם אליו בעניין הלוח בגולה נשתמרה 
כהוראה. ט׳ תירגם את ספרי יוסף אלבציר רבו מערבית 
לעברית, בינם חיבורים ערביים של ,.המלמדים הירושל¬ 
מיים" האחרים ועיבדם בעברית, בתוספת ביאורי־מלים 
ביוונית! בכך סיפק לקראים בביזאנטיון את הכלים הספ¬ 
רותיים, שהיו דרושים להם לביסוסם הרעייני; פעולתו זו 
הצילה חומר קראי קלאסי רב מכלחן. — דרכו של ט' 
בהלכה הקראית נקבעה ע״י הכרתו בתפקיד החיובי והפעיל 
של עקרון-ה,העתקה׳. המאפשר קביעת מנהגים חדשים אף 
שאיו להם סמך במקרא, מתוך הנחה .,כי חזקה עי בני־מקרא 
שכל מעשיהם, ואפילו הם נראים חדשים, יש להם שורש 
וראיה בכתבי-הקודיס"; בכך נתקרב ט׳ אי המושג הרבני 
של מסורת שבעל־פה, ד״העתקה' במובנה זה, שסמכותה 
באה לה גם מעקרון .,הסכמת הכיל" הקראי, היתה לאחר 
מכן לאחד מ״יסודי-הדת" של הקראות ■ בצדן של ה״תורה" 
("ד,כתוב") ו״הדעת" ("הד,קש"), ופילסה דרך לרפורמות 
קיצוניות בחיי הקראים. 

וע״ע ב ש י צ י! קראים. 

צ. אנקורי, אקיד,ו בשייצי הקראי ׳'הרביץ, כ״ד.). תשט״ז) 

/״ ־,!־,/,',,״״ו/ע,ן;,,' 6 , 1 ־ 1 

.'\ו יו 11 ! ',!!״ח״!! 1 ז 1 ','!זח 11 

צ. אב. 

טובחים,—( 1894 , לודז 1953 . 

זאקופנה), מגדולי משוררי פולניר, במחציתה הרא¬ 
¬שונה של המאד, ה 20 , יהודי. ט׳ היה בן למ-שפחת פקידים! 
למד בווארשה. הוא היה ממייסדי קבוצת ה״סקאמאנז־ר" 
(ירחון) ב 1920 (ע״ע פולניה; ספרות). קבצי שיריו הראישו- 
נים — [;/;,ס!( !;ח (״במארב לאלוהים״), 1918 ; 

!״סוקראטס הרוקד״), 1920 ! 

״■״,!'!ן !״המתיו השביעי״), 1921 — מלאים התלהבות ואון־ 
עלומים, וכן אמונה בפולניה המשוחררת. במהרה טפחה 
המציאות על פניי יעוררה בי זעם נגד העשירים וה״מנצלים", 
ישבא לידי ביטוי בפואמות: ו■%\זע 1 ■,"מלים בדם׳". 

1926 , ו 1 ;:! 1 י-*(,)ח-״;;נ€ ,?ס-.־./}! ג״דבר צ׳ארנולסיד,״), 1929 , 
שגיבורם הוא האדם הפישוט, העני והמדוכא. מן ההומאניזם 
המופשט עבר ט' לנו־שאים חברתיים־פוליטיים, לביקורת 
חריפה על המשטר המיליטאריסשי והקאפיטאליסטי בפולניד,: 

ב 11 ו 311 ן ׳״תנ״ז־ הצוענים״), 1933 ; 

(״תוכן לוהט״), י) 93 נ (עבר׳ י, ליכטנבום, ת־שי״ד); ׳\\ 1 ב 13 
י״נשף באופרד׳״!, .) 19.3 !הוחרם). ^מרוח אהדתו 
למעמד העניים היה ט׳ בתקופה זו רחוה מתנועת פועלים 
מהפכנית, וישירתו היא מחאה •של אינטיייגנט בודד נגד 
המ,ציאות תקאפיטאליסטיה. — בתקופה השואה היגד כ•׳ 
לאמריקה הדרימית, ואה״כ לאה״ב. ופע- נגד הראקציה הפו־ 
חנית. פרי יצירתו בגילה• הפואמד, הגדוייה. 

י..פרחי פולניה",, .. 194 -- 1944 . ־שאהד מקטעיד" 
(.,תפילה"ז, הפך יה־מנון לאומי בפי אנשי המחתרת הפ!*- 
לנית. בו;< 4 (-' 1 הזר ט׳ לפולניה והקדיש• את •:•נותיו האחרונות 
לפובליציסטיקה ולחינוך משוררים צעירים, השקפותיו הפו¬ 
ליט¬יות היי עתה פרו-סובייטיות, והוא ראה את עתידה של 
פולניה, קשור בבריה״מ. ט׳ היה גם מתרגם פורה מכמה שפות. 


במיוחד מרוסית! תרגומיו מיצירות פוישקין יפים להפליא. 
כמו-כן חיבר הרבה שירי-ילדים נאים, סאטירות, וגם עבודות- 
מחקר פילולוגיות. — דרך שירתו מסובכת מאד. הוא היה 
אמן הלשון וגדול ד,מ,הפכנים בשירה הפולנית! גם אויביו 
הרבים חשבוהו למחולל נפלאות בלשון. — לפני השואה סבל 
ט׳ כיהודי: הוא לא התנכר ליהדותו, וקולו נשמע בעולם 
כקול של יהודי (במ,יותד בתקופת ה־שואה), אך ביצירתו הוא 
שייך כולו לפולניה. 

מהדורד, חדשה של כתביו יצאה-לאור ב 1955 — 1959 , 
בעברית הופיעו גם ״פלאי פלאים — שירים לילדים", תשי״ח, 
ו״קטינא והלויתן״. 1956 - •שניהם בתרגומו של ב. טנא, 

. 111 ־ 1 ) 0 '! .> 1 
1 ל 1 .לדי ! .יול/ <'',׳/'/ // )/ 

< 0 ] ; 1 ^ 1 ־)ו]ן.*| ן]].)|, 1.1 ] (.,) ז 7 / 

*ט. ד. 

טרביבסקי, אנדז׳י - 1 .^.■ן.ו;נ•\^ 1799) ■ X0 , 

אנטוישויניץ [ליד וילנה] — 1878 , ציריך), מיסטיקן 
פולני. ט' למד בווילנה ועבד שם בשירות המשפטי עד 1840 , 
באותה שנה עבד לפאריס מתוך הדחף להפיץ את תורתו. 
ב 1841 ייסד כת משיחית בקרב גולי פולניה, שנמלטו לצרפת 
מפני שלמון הצ־אר הרוסי. הממשלה הצרפתית ראתה בו 
נוכל ורמאי וגירישתו פעמיים מגבולות ארצה ( 1842 , 1848 ). 
ט׳ הטיף לתיקון חיי הרוח, למהפכה סוציאלית בכל העולם, 
לחירות העמים המדוכאים, לשוויון זכויות הנשים. לפי 
תורתו המישיחית הוטלה השליחות האלוהית על •שלושה 
עמים: היד,ודים. הצרפתים והפולנים; העם הפולני מגלם 
את ישו הנוצרי, וייסורי פולניה עשויים לכפר על עוונות 
האנו-שות כולד,. עקרונות תורתו פורסמו בספרו !; 111013111 
(״המ-שתה״), 1841 : הוא השפיע במידה מרובד, על גולי 
פולניד,. וביחוד על מיצקיביץ׳ (ע״ע), שהטיף לתורת רבו 
כפרופסור לספרות הסלאווית ב ^חו.-ו- 1 ■^ 1 ; .);!,;)!!"ס. השפעתו 
•של ט' ניכרת בכמה מיצירותיו של מיצקיביץ׳ באותן הש-נים! 
אולם לאחר-מכן התפכח :•יצקיביץ׳ במפח-נפש מתורתו של 
ט׳ יניתק את קשריי עמו. ט׳ מת בשוויץ, נשכח ועזוב. — 
הש־פעתו של ט' על תנועת שיחריר העם הפולני משיזנבודו 
היתד, כ-ליליה. שכן הסיחה את דעתו מן המאבק המעשי. ט׳ 
גילה יחם רומאנטי ואוהד לגבי העם היהודי, יחם שמצא הד 
נלהב אצל כמה מאנשי הגולה, הפולנית וגדולי סופריה, ביהוד 
אצל מיצקןביץ׳. בין חסידיו •של ט׳ נמצאו גם כמה יהודים. — 
כתביו יציאו לאור ב 3 כרכים ב 1882 . בטורינו. 

א. ז. א-שכלי. תנועת טי׳ בין היהודים, תרצ״ג: ז 8 

■>//:>/]י/׳־׳ו 1 / /■) 1 \\ וו> 1 ט 11 '^! \ 1 ־ 1 ^ק .־ק־■',;׳ •ן.;׳^/׳) 7 

^.י ' 7 .נו.י[ו) 0 וו ח <׳. ז) 

' 7 י, \ . 1 ׳:' | . 7 . 1 . ן ''יי 2 

■י׳ י. ו /;/•ן?, 2 ;<■.. ע 7 ייג ח ד - 1 ' 1 ׳ 15 

42 י ;ז.,-.,?{/ ,{/">')/ 1 ־',ר,׳׳■> ),-■ < ■ג\ ) 1 ' 

.•)■{א•';■׳.! אי נל״י י '"*/ '׳!^■!:.; 1.11 , ׳.־י►,! ] 1 ■! • 

'•י,!.-!!! : 111 חזנית) 5 ץט 1 <ן 1 ,רה.ן ).!'יו!'! / 

)! י' .;ג * {{ 'ר.׳■[ . 11 .י* . 1 :^ 15 ^׳\ 'ר ז! 1 ינ 

• ׳,' ׳י זן־ 1 ,• !'. 1 << 1 ( '־! .׳{ן-ו> 4 ;׳׳- ; 1 ־• ■>! 1 ! 1-5111 
סמח!! (״ביבליוגראפיה גאוגראפית של א״י״). 1867 . כמו־כן 
הוציא לאור סידרה של טכסטים מיה״ב על נסיעות ועליות־ 
לרגל לא״י. 

. 1879 , ./־> ,.' 1 \ 1 ' .ו 0 .וווו.ז 1 ז .ן . 1 ־ן 

טוב״עלם |;< 1£11 זל) 5 ז|,יוסף בן אליעזר (המחצית השניה 
י 'של המאה ה 14 ), מפרשני הראב״ע. ט״ע היה יליד 
ספרד, וממנה נדד לארצות המזרח. ב 1370 כתב בדמשק, 
לבקשת הנגיד דוד בן יהושע, מצאצאי הרמ-ב״ם, פירוש על 
פירושו של ר׳ אברהם ף עזרא (ע״ע) לתורה, בשם ,.צפנת 
פענח"! פירושו הוא המושילם והמדוייק מכל הפירושים 
המרובים שנכתבו עליו. ט״ע היה בעל ידיעות רחבות בכל 
המדעים שראב״ע נוגע בהם. וביאורו בהיר ושלם. הוא 
מגלה את כל ה״סודות" של ראב״ע, מבאר את דעותיו הביקור¬ 
תיות — שאותן הוא מקבל באהדה —, ומגן על ראב״ע מפני 
חשד המינות שחשדו בו. הפירוש נדפס בשם .,אהל יוסף", 
בהשמטת המקומות של הביקורת הוזפשית, בקובץ פירושי 
הראב״ע ״מרגליות טובה״ (תפ״ב), ושוב — במהדורה 
ביקרתית ע״י ד. הרצוג (תרע״ב—תר״ץ). ־• מדמשק עבר 
ט״ע לירושלים ונשתקע בה. 

מ. צ. שגל, י. ט״ע, ספר "צפנת פענח". וזוצ׳ ד, הרצוג 

!,ביקורת), (קרית ספר, ע׳}, תרצ״ב/ג: ב. בן־מנחם, ר׳ יוסף 

ט׳יע וספרו.,צפנת פעבה״ יסיגי, ט׳ו. חש״א ב! ״׳,:/ ,.-יווו,ו>! .ר 

טוב־על□ |,■. 11 ■ 1 וו.) 115 , ר׳ יוסף בר׳ שמואל (.,הגדול"). 

מבעלי התוספות ומגדולי חכמי־התורה בצרפת 
במאה ה 11 . על חייו ידוע מעט מאד! מוצאו מנרבונה בפרו¬ 
באנס, אך הוא פעל כרב ומנהיג בצפון־צרפת, בלימורגש 
(לימוז׳) ואניו (אנז׳ו). השפעתו מורגשת היטב בכתבי רש״י 
ובתוספות. הוא היה מחבר, פיטן ומקבץ ועורר ספרי־קדמונים. 
חיבוריו - פירושים על התורה ועל מסכתות אחדות, תשו¬ 
בות. פסקים, ועוד — אינם בידנו. ר״י העתיק וסידר תשובות 
גאונים (תיס׳ פס׳ ל׳, ע״א), וכן העתיק את "ההלכה הפסוקה" 
של ר׳ יהודאי גאון (שם, נזיר נ״ט, ע״א) ואת סדר תנאים 
ואמוראים (שם, ע״ז נ״ז,ע״ב)! אולם הקובץ "תשובות גאונים 
קדמונים״, שיוחס לו ע״י שי״ר, אינו שלי. — ר״י היה פיטן 
פורה, אך חלק מפיוטיו אבד לאחר שפסק המנהג הצרפתי 
הקדום. במחזור האשכנזי נשארו "המערביות" שלו ללילי יו״ט 
ופיוטים שונים! המפורסם בהם; "אלוהי הרוחות לכל בשר" 
(קיצור הלכות פסח) לשבת הגדול, וממנו הועברה הפיסקה 
האחרונה, "חסל סידור פסח כהלכתו", להגדה של פסח. 

ש. י. ל. רפפורט, מבוא ל״תשובות גאונים קדמונים״. 1848 ! 

יש, ד. לןוצאטי!, לוח הפייטניפ (איצר טוב), 1880 : י״ט ל. 

צונץ, הדרשות ביישיראל יעבר׳ן. מפתה; בערכו. תשי״ד'•, 

טוב־עלם [ £11.1 !!"?ז!, עמנואל בן יעקב (המאה ה 14 , 
דרום־צרפת), תוכן ומאתמאטיקן יהודי. ט״ע ישב 
באוראנז׳ ובטאראסקון, וזמן־מה אף לימד באוראנז׳ אסטרו¬ 


נומיה ומאתמאטיקה. חיבורו העיקרי הוא "כנפי נשרים", 
(או "שש כנפים"), המכיל טבלות אסטרונומיות ואסטרולו- 
גיות ( 1365 ), ומכאן כינויו של המחבר: "בעל הכנפיים". 
הספר היה נפוץ מאד; הוא תורגם ללאטינית ב 1406 (וע״ע 
אסטרונומיה, עמ׳ 816 ), ואף חוברי פירוימים עליו וכתבי- 
פולמוס נגדו. החיבור נערץ במיוחד בקרב הקראים, והודפס 
לראשונה ע״י נחמו בבוביץ׳ בז׳יטומיר ( 1872 ). בכ״י נש¬ 
תמרו חיבורים רבים של ט״ע על נושאים אסטרונומיים, 
אסטרולוגיים ומאתמאטיים. ט״ע תירגם גם את הביוגראפיה 
הדמיונית •סל אלכסנדר מוקדון .! 1100111 ! 10 ! 1 ; 1 ז(> 1 י! £31 . של 
הכומר לאון (מן המאה ה 10 ), מלאטינית לעברית בשם: 
״תולדות אלכסנדר״ (נדפס ב 1887 בהוצאה מדעית). 

. 1 י 18 .< 2 ] . 1 >() | . . 1 ) ■!/;/>־ 0 י) < 11 /־ ../ 7,1111 

>>) ז; 7 י 7 >(/ יס׳/ .ו־ץ־/ו .ז 

/)////״) ,■'י►!־:;) 11 : 881 ! . 111.7 י) 77/1 ) 17 י 1 //ל// 

. 17 ^ 18 .רלח .;)^ 2 *^ 1 

טוגו (סאס־ד. בלשון אוה - ,.מעבר-לים"). רפובליקה 
במערב-אפריקה על חוף מפרץ-גינאה. בין גאנה 
במערב, דאהומי במזרח. וולטה־עיליה בצפון. הארץ ארוכה 
וצרה! היא תופסת רצועת-חרף באורך 50 ק״מ במפרץ־גינאה, 
ומשתרעת מדרום לצפון כ 600 ק״מ, כיסבחלקה הצר ביותר 
רחבה כ 35 ק״מ. שטחה 56,600 . קמ״ר. אוכלוסייתה — כ 1.6 
מיליון נפש ( 1964 ! 1.44 מיליון לפי מיפקד 1959 ). 

בחופה של ט׳ איזור־חולות זרוע לאגונות. שברובן היו 
לפנים שפכי-נהרות. באיזיר זה גדלות חורשות של דקלי- 
קוקוס, וביניהן מצויים כפרים, שתושביהם עוסקים בייצור 
קופרה. בדיג בלאגונות ובים, ובמקצת -- אף בגידול מקנה. 
מצפון לשרשרת הלאגונות מצוי איזור מייסורי פורה, מכוסה 
מעטה עבה של חרסית שלישונית ורביעונית. במקומות 
שמצויים מקורות-מים במידה מספקת, מיושב איזור זה 
בצפיפות! אוכלוסייתו עוסקת בגידול דקלי־שמן. תירם, 
קאסאווה וירקות. האיזור שמצפון ל״ארץ-החרסית" הוא 
רמה נמוכה ודלה. שאדמתה רובה חרסית צורנית. הכפרים 
באיזור זה מעטים. דקיי-סמן אינם עולים בו יפה, ומשום 
כך מגדלים כאן התושבים עצי חמאת-שי (ג 0 ו 1 יצ), שמפרים 
מופק שמן מאיכות נמוכה. גידול-המזון העיקרי כאן הוא 
היאם; כן נפוץ גידול אגוזי-אדמה וכותנה. מצפון־מזרח 
לרמה נמצא איזור הררי מפורר ומביתר, הרי קאביי׳ שאוכ¬ 
לוסייתו צפופה ומקיימת חקלאות איגטנסיווית בעמקים ועל 



ציור , 1 . כפר טיפנהי בכזיבי נגוג' 




355 


טוגו 


356 


המדרונות על חלקות־אדמה מישוריות זעירות, שאותן 
מדשנים בזבל אורגאני (של אדם, היות ועופות) ומשקים 
באמנות רבה. מצפון להרי קאברי משתרעים הרי־ט׳ והרי־ 
אטאקורה, הבנויים שכבות סלעים קשים מן הקדם־קאמבריון) 
פסגתם מגיעה לגובה של 1,000 מ׳. על הרכס הדרומי, 
הגשום יותר, מצויים מטעים רבים של קקאו וקפה! במרומי 
ההרים מגדלים אורז, תירם ודוחן לצריכה מקומית. ההרים 
הצפוניים יבשים ודלים יותר! בהם מגדלים בעיקר דוחן. 
אגוזי־אדמה וטבק. מצפון להרים אלו שוכנת טבלת אוטי, 
הבנויה אבן־חול! אדמתה אינה פוריה וסובלת תדירות 
משטפונות ובצורות הפוגעים בה לסירוגין. האוכלוסיה כאן 
דלה, ןעבזדת־האדמה מועטת. הטבלה מסתיימת בצפון במת־ 
לול בוגו (^! 8080 ) ואיזוד בנוי גראניט; כאן מצויים כפרים 
מבודדים של אוכלוסין עניים, המתפרנסים מגידול דוחן 
ואגוזי־אדמה. 

אקלים. באיזור־החוף יורדת כמות־גשמים קטנה־יחסית. 

היא הולכת וגדלה בכיוון צפונה להרי־ט׳, ומגיעה שם עד כדי 
1,700 מ״מ בשנה. מצפון להרי־ט׳ שוב הולכת כמות־הגשמים 
ופוחתת, והיא מרוכזת שם בעונה אחת רצופה — יוני— 
ספטמבר, ואילו חדשי נובמבר—אפריל הם עונה של יובש 
מוחלט כמעט. האקלים בט׳ חם כל השנה, וההבדלים העונ¬ 
תיים והיומיים קטנים: בדרום בין ״ 20 (טמפרטורה ממוצעת) 
באפריל, ר ״ 23 באוגוסט (המרובה גשמים)! בצפון טמפר¬ 
טורת אפריל היא ״ 31 , וזו של אוגוסט ״ 25 (וע״ע אפריקה. 
עמ׳ 290/2 ). 

ה א ו כ ל ו ם י ה. רוב תושבי הדרום הם שבטי אוה (ע״ע) 

ומינה, דוברי ניבים סודאניים. במרכז ובצפון מורכבת האוב¬ 

▼ 

לוסיה מעשרות משפתות-שבטים, שמוצאם חמי־כושי מעורב, 
והם דוברים למעלה מ 20 לשונות וניבים ^"שונימ! מהם — 
שבטי קאברי, דאגומה וטים. בין תושבי הדרום נפוצה 
הנצרות — כ 230,000 קאתולים וכ 130,000 פרוטסטאנטים! 
בצפון מצויים כמה שבטים מוסלמיים — כ 80,000 נפש ־ שאר 
התושבים — עובדי־אלילים. מספר האירופים כ 1,500 איש. 

הכלכלה מושתתת בעיקר על חקלאות לצריכה עצמית 
(ר׳ לעיל). מטעים לצרכי סחר הם קקאו וקפה, המספקים 
כ 75% מיצוא המדינה. מצרכי־יצוא אחרים הם מוצרים של 
דקלי-שמן, בעיקר שמן־קוקוס, וכן קאפוק וקופרה. אוצרות־ 
האדמה של ט׳ הם בצרי פוספאט ובוכסיט. ב 1962 הגיעה 
תפוקת הפוספאטים ל 360,000 טון! מירבצי הבוכסיט עדיין 
אינם מנוצלים. — התעשיה עוסקת בעיקר בייצור שמן- 
דקלים, בניקוי כותנה וקאפוק וכד׳. תעשיה מודרנית עדיין 
לא התפתחה בט׳. 

חוקה ומשטר. החוקה היא דמוקראטית-פארלאמנטא- 
רית. קיימת זכות־בחירה כללית למבוגרים! המוסד המחוקק 
מורכב מבית אחד. המינהל והשיפוט בנויים כמתכונתן של 
המערכות המקבילות בצרפת. ט׳ וצרפת קשורות בכמה 
הסכמים בענייני הגנה, מטבע וייצוג בשוקי־חוץ ובשוק 
האירופי המשותף. הלשון הרשמית ושפת־ההשכלה היא 
צרפתית. 

חינוך. כמעט מחצית הילדים בגיל ביה״ס היסודי 
לומדים למעשה. החינוך התיכון הונהג ב 1946 וניתן בצר¬ 
פתית. החינוך המקצועי מצומצם. מוסדות חינוך גבוה אין 
בט׳. לצדכי השתלמות ניתנות סטיפנדיות ללימוד בחו״ל; 
ב 1963 למדו 150 תלמידים מט' בצרפת. 



ציור 2 חוף לוסה; המוח, סלון ובניין האסיפה הלאומיר, 

בירתה של ט׳ היא לומה (שומס,!), היושבת על חוף־ 
הים, אך חסרה נמל טוב! 90,000 תושבים ( 1962 ). זוהי עיר 
נאה, שעל רחובותיה מצילות שדרות-עצים. היא צומת־ 
התחבורה העיקרי של המדינה: ממנה יוצאות מסילות־ברזל 
צפונה-מערבה, צפונה ומזרחה, וכן רשת מפותחת של כבי¬ 
שים, המחברים אותה עם חלקיה השונים של המדינה ועם 
המדינות השכנות. 

היסטוריה. לפני כ 600 שנה התיישבו בדרום־הארץ 
שבטי אוח, שבאו, כנראה, מעמק-הניגר בצפון. 150 שנה 
לאחר מכן הגיעו הפורטוגזים בדרך הים! הם עסקו בסחר 
עבדים, שאותם שלחו לאמריקה התיכונה והדרומית, והם אף 
הנהיגו את גידול הקוקוס, הקאסאווה, התירם ומזונות 
אחרים באיזור החוף, כדי לספק את צרכיהם של אותם 
העבדים בדרכם לאמריקה. סוחרים צרפתים באו לארץ לרא¬ 
שונה ב 1826 , וגרמנים — ב 1856 . ב 1884 כרת הגרמני נאכ- 
טיגאל ברית עם ראש־הכפר שנקרא ט׳, ושמו של כפר זה 
הפך לשמה של הארץ כולה לאחר שהיתה למושבה גרמנית 
על סמך הסכמי המעצמות על חלוקת אפריקה. באותה תקופה 
השתרעה המושבה מערבה מעבר לגבול המדינה היום. 
ב 1914 נכבשה הארץ ע״י כוחות צרפתיים ובריטיים. עד 
1919 היו איזור־החוף ומסילות-הברזל ברשותם של האנגלים, 
ושאר חלקי הארץ — ברשותם של הצרפתים. ב 1922 נקבעה 
חלוקה חדשה, שלפיה זכו הצרפתים ברובה של ט׳ הגרמנית, 
וזד היתה לארץ־מאנדאט צרפתית, ואילו חלקה המערבי 
נמסר לשלטון בריטי. ב 1946 הוחלף המאנדאט הצרפתי 
בנאמנות, וב 1960 הפכה ט׳ הצרפתית — בהסכמת צרפת — 
למדינה עצמאית. החלק שנפל בידי הבריטים סופח בשעתו 
מבחינה אדמיניסטראטיווית לחוף־הזהב, ואת״כ שולב במדי¬ 
נת גאנה. הגבול בין ט׳ וגאנה חוצה את תחום־מושבם של 
בני־אווה, ושאיפתם של אלה לאחדות מדינית מעיקה על 
היחסים בין שתי המדינות. — נשיאה הראשון של ט׳, סיל- 
וואנוס אולימפי(, נרצח ב 1963 בידי קושרים, וגיסו ניקולה 
גרוניצקי (בן לאב פולני ולאשה מבנות־אווה) העמד בראש 
השלטון. 

.תס 1 :ו 113 ו 0 תס 0 .זבת־זסזת!) ^ 1 ^ 2 ) 01 ^ 70 ,חג 1 ת 01€ ד) .( 

: 956 [ ,.' 1 ,ו 1 ^ 1 ^^ 0 ז'■ 1 . 0 .[ ; 1956 י(י^() 5 

; 1958 ,. 7 — , 1€1 ן 1 ( 11 ־ 1 

^!^ 7 ^ ,נ 01 ־ו 11 ו{ 0 -תסיי 11 זג.ז 1 .!..ע ; 1960 
.^ 1962 ,. 7 121 ) .חנששתזסס .מ .^- 2 . 17 ^ 

ר. ג׳. הרצ/ 



357 


טוג׳ו, הידקי 


טוגנדהולד, זאב ויעקב 


358 


טע׳!, הילקי — 0 ( 70 !) 14101 ^— ( 1884 — 1948 ), איש 

צבא ומדינאי יאפאני. ט׳ למד באקאדמיה הצבאית 
בטוקיו, ואחרי מלה״ע 1 היה נספח צבאי בברלין. ב 1928 
נתמנה למפקד־גדוד והשתתף במרד "הקצינים הצעירים" 
ב 1936 (ע״ע יפן; היסטוריה). ב 1937 נתמנה לראש־המטה של 
צבא קוואנטונג, והיה למעשה אחד מקבוצת האנשים ששלטה 
במאנצ׳וקואו. ב 1938 נתמנה לסגן מיניסטר־המלחמה, ואח״ב 
לממונה על חיל־האוויר, וב 1940 — למיגיסטר־המלחמה 
בממשלת הנסיך קונואה. הוא דגל בהדירת יאפאן לאוקיינוס 
השקט, הפריע את המו״מ עם אה״ב, בהתנגדו לתביעה האמ¬ 
ריקנית לפנות את סין ובדרשו לקרוא מלחמה על אה״ב, 
ובכך אילץ את הממשלה להתפטר. באוקטובר 1941 נתמנה 
לראש־הממשלה, וכעבור 7 שבועות פתח במלחמה נגד אה״ב 
ובריטניה. בתקופת המלחמה ריכז ט׳ בידו סמכויות רודניות, 
בהחזיקו גם בתיקי המלחמה, הסנים והחימוש! הוא מילא גם 
תפקיד של רמטכ״ל. ב 1942 פיזר את הפארלאמנט. כשהס־ 
תמנה תבוסת יאפאן, נאלצה ממשלתו להתפטר ( 1944 ). לאחר 
כיבוש יאפאן נאסר ט׳ בידי כוחות הברית כפושע־מלחמה 
מסוג א', נשפט למיתה בידי בית־הדין הצבאי הבין־לאומי 
והוצא להורג בתליה. 

. 1961 / 0 ^ 1 ז 11 ( 7 ס 0 ־£!// ^״ 42 . 7 .ז 

טוגו, היהצ׳׳ירו — 0 ־ 01111 ^ 6111 ^£ — ( 1848 — 1934 ), 

אדמיראל יאפאני, "אבי הצי היאפאגי". ט׳ נכנם 
לשירות הימי כשקמה ממשלת מיג׳י, וב 1871 — 1878 השתלם 
באנגליה. ב 1894 פיקד על אניית־קרב וטיבע אניה שהובילה 
חיילים סיניים לקוראה, ובכך גרם לפרוץ המלחמה בין סין 
ויאפאן; במקרה זה' פעל על דעת עצמו, ומעשהו הפתיע את 
ממשלתו, אך פירסם את שמר, ב 1903 מונה למפקד הראשי 
של הצי היאפאני ותיכנן את מיבצעיו בעת מלחמת רוסיה— 
יפן (ע״ע). הוא היה אחראי להתקפת־חפתע על הצי הרוסי 
של המזרח הרחוק בפורט־ארתור ולחיסולו בנמל זה, והוא 
שהשמיד את הצי הבאלטי הרוסי בקרב הגדול במיצר־ 
צושימה. לאחר־מכן אירגן מחדש את הצי היאפאני. ט׳ נחשב 
לנציג טיפוסי של סגולות איש־המלתמה היאפאני המסרתי. 

x 

19361 ,־^^' 1 ) 0 ^ 1 01 . 7 .£ 

. 1958 1 ) 1 €/> ,. 7 11 >'.- 1 . 01 ^ 1310 ./) 

טוגן־בתובסקי, מיכאיל איובוביץ׳ —-ץיד. £1 . 1 *' 1 

1111 > 110801 גנ] 311-63 ־ 1 — ( 1865 — 1919 ), כלכלן 
וסוציולוג רוסי. ט״ב היה ממוצא אריסטוקראטי! הוא למד 
מדעי־טבע ומאתמאטיקה, ואח״כעבר לכלכלה מדינית עיונית. 
מ 1895 עד 1917 היה מרצה, ולאחר-מכן פרופסור, לכל¬ 
כלה מדינית באוניברסיטות פטרבורג וקיוב. לאחר מהפכת- 
אוקטובר היה זמן-מה שר-האוצר של אוקראינה. — בצעירותו 
התפרסם ט״ב בתורתו על אופי המשברים הקאפיטאליסטיים 
(ז״א המחזורים של שפע ושפל), שאותם הסביר בחוסר 
התיאום בין הקצב הקדחתני של ההשקעות והקצב האיטי 
יותר של החסכונות: מקורות ההשקעה נדלים בתקופות 
גיאות, וזה גורם למשבר, הנמשך עד שההצטברות המחודשת 
של חסכונות מביאה לגל-השקעות חדש. בוויכוח בין שני 
אגפי הסוציאליזם הרוסי בשלהי המאה ה 19 - המארכסיםטים 
והנארודניקים — צידד ט״ב בהנחתם של המארכסיסטים 
בדבר התפתחותה "הרגילה" של רוסיה לקראת קאפיטאליזם 
חרשתי. ספרו 11 ו\. 10 י, 111 סקח 6 3 אמק 36 ( 4 1 ז 3 > 001 ץ? 


״׳. 1116 מס־ר 1130 (״בית-החרושת הרוסי בעבר ובהווה״), 1898 , 
מילא תפקיד חשוב בחיזוקה של הסוציאל־דמוקראטיה הרוסית 
הצעירה. אולם ט״ב לא היה מארכסיסט וביקר את השקפותיו 
הפילוסופיות והסוציולוגיות של מארבם — בדומה לביקרתו 
ה״רוויזיוניסטית״ של א. ברנשטין(ע״ע) — בםפריו:- 6 ק 60 'ד 
3 ״ 861131 ק 13 \, 06110881 116 > 14661 ז 1 ("היסודות התאורטיים 
של המארכסיזם״), 1905 ( - 0 >! 3 011 >ו 1466 ( 111 דע 0 ח 06110681 
111 { 1 \. 10 ! (״יסודות הכלכלה המדינית״), 1909 . במערכות העיון 
הכלכלי חיפש ט״ב דרך-ביניים בין תורת-הערך המבוססת על 
משנתו של מארכס ובין תורת התועלת השולית, אולם טען 
שתורות-הערך לסוגיהן אינן מסבירות את חלקם של הפועלים 
ובעלי-ההון בהכנסות; לדעתו תלויה החלוקה בכוחן היחסי 
של שתי הקבוצות. הסוציאליזם של ט״ב מבוסס על החשבת 
ההכרה המוסרית כגורם סוציאלי של ממש. הוא הבליט 
את "המעשיות" שבתורות אבות הסוציאליזם, שנקראו בפי 
מארכס "אוטופיסטים". בשנותיו האחרונות הקדיש ט״ב 
תשומת-לב עיונית ומעשית רבה לתנועת הקואופראציה; 
לנושא זה הוקדש ספת - 6 ת 00 א 06110881 6 ! 1888 י. €011113 
1 ז 3411 ק (״היסודות החברתיים של הקואופרציה״), 1916 . — 
מכתביו תורגמו לעברית; "יסודות הקואופרציה", תרצ״ז; 
״מושבות סוציאליסטיות״, תש״י. — ט״ב השפיע השפעה 
רבה על ב. כצנלסון (ע״ע). 

. 4 ./׳ 1 . 8 -. 7 . 1 . ,; 1117 .^ 111 ־ 01 . 8 

1 ^ 0 ח 4 ז 01 ' £1 / 1 . 1 ׳׳!? : 1918 , 11€ *ז 0 ה 0 \ 110 >ה 10 }^^ 

^0}■ 7.-8. 111 

^^0£10^£1 .גו XX), 1932; 4 . 

1^4-146. 195.3'\ 

א. לי. 

טוגנלהולד, זאב רעקב, אחים, בגי ישעיהו ט׳ 
( 1755 — 1830 ) מךזילושיצה (ליד קרקוב), שהיה 
מראשוני המשכילים היהודים בפולניה. 

( 1 ) זאב וולף ט׳ ( 1796 — 1864 , וילנה), מורה וסופר. 

למד היסטוריה וספרות יוונית באוניברסיטת ברסלאו. ב 1827 
נתמנה צנזור על הספרים העבריים מטעם הממשלה בווילנה. 
בפעולתו בתפקיד זה החמיר בעיקר כלפי הספרות החסידית. 
אע״פ שהיו קשרים מסויימים בינו לבין משכילי וילנה, הפריע 
כצנזור גם את פעולותיהם, שכן דבק בהשכלה הגרמנית, 
ותרבות יהודי ליטא נשארה זרה לו. בסוף ימיו היה גם מורה 
להיסטוריה בביהמ״ד לרבנים בווילנה (ע״ע בתי־מדרש לר¬ 
בנים, עמ׳ 991/2 ). הוא כתב, בין השאר, בגרמנית: 061 
: 01 ב £1 מ: 1 תסס, 1833 , סיפור מחיי היהודים בפולניה (עבר׳ 
[בידי מ. מ. בנדטזון] ״המוסר או אחרית הרשע״, 1847 ): ז^ס 
5 שזז 00 1101 י£ח 6 ג £1 ״!ש (״האדם — צלם אלוהים"). 

1830 . הוא תירגם לגרמנית את השיר "קול המון חוגג" 
לאד״ם הכהן לבנסון (ע״ע) לרגל חתונת יורש-העצר הרוסי, 
וכתב 0 ש 11 משתנש^ זש!! שתזמ 111 ל! 1116 ,ךת 0111 ס 6 01 .;£, 1846 — 
דברי הספד לר. א. גינצבורג (ע״ע). 

( 2 ) יעקב ט׳ ( 1794 — 1871 , ורשה), אתיו הבכור של 
( 1 ), מורה וסופר. למד באוניברסיטת ברסלאו: ב 1819 פתח 
בוורשה בי״ס לדוגמה, שעורר את התנגדות המלמדים והח¬ 
רדים; סחר בספרים עברים, וב 1820 מונה לסגן־צנזור 
לבדיקת ספרים עברים. י. ט׳ השתתף בפיקוח על ביהמ״ד 
הממשלתי לרבנים בוורשה, ומ 1852 עד לסגירת המוסד 
ב 1863 כיהן כמנהלו. — ט׳ כתב הרבה בפולנית לתיקון חיי 



359 


טוגנדהולד, זאב ויעקב — טדחצ׳כסקי, מיכאיל ניקוליכיץ׳ 


360 


היהודים בפולניה ולהגנתם מפני שונאיהם. בין ספריו; 
!בגאל״זש!, 1831 , תגובה להצעה לגרש את היהודים מפולניה 
וקריאה ליהודים להתבולל בפולנים! ׳\\ 16 ( 01 גז 12 גס 0 זנ 1 ס 
(״הגנת היהודים״}, 1831 , על עלילת־הדם! הקונטרס העברי 
״קושט דברי אמת ושלום״, 1844 , על יחס היהדות לבני אמו¬ 
נות אחרות. ט׳ חיבר גם קטביזים יידי־פולני "בן־יקיר" 
( 1824 ') ותירגם לפולנית את "בחינת עולם" לידעיה הפניני, 
את "פידוף למ, מנדלסון, ועוד. 

ישעיהו טוגנדהולד, דברי ישעיה, 1896 ! י. שאצקי, נע־ 
שיכטע פון יידן אין ווארשע (ר׳ מפתחות), 1953-1947 ן 
הנ״ל. קולטור־געשיבטע פ־ן דער ה־שכלה אין ליטע, 2 י, 101 , 
1950 ! א. לוינסון, תולדות יהודי ורעיה, 117,8 , 1953 ז 

;?;■<:/! (1■ 1 ( X^X 

.ז . 71 . $1 ,ק 50 .מש!ז 1£11 ;י 1 ר,ס' 1 : 07 (י 1 , 1-1411 .׳' .. 11111 

, 1044 ,( 11 ,!אק 110 -<> 1 יו 4 ן] ק 111 ׳ 5 .ק 0 ^ 1 ) 

יע. ר. — י, ם. 

טוד, סר אלכסנדר רובךטוס - ו>ו>״ 7 .^). 4 . •ז־יז - 
(ני׳ 1907 , גלאזגו), כימאי־אורגאני וביוכימאי 
בריטי. ט׳ למד באוניברסיטות של גלאזגו, פראנקפורט, 
א 1 כםפורד ואדינבורו. ב 1938 נתמנה לפרופסור לכימיה אור¬ 
גאנית במנצי׳סטר, וב 1944 — בקימבריג/ ב 1954 הוענק לו 
תואר אבירות, וב 1957 - פרס-נובל לכימיה. — מחקריו 
מתייחסים לחמרי-טבע בעלי עניין רב ביותר בביולוגיה. לט׳ 
חלק בהבהרת המיבנה ובסינתזה של חמרי-צבע של צמחים 
(ע״ע אנתוכסנתינים ואנתוציאנינים), שיל ויטמינים (ע״ע, 
עם׳ 97/8 ) ^ , 8 , 17 , וביחוד ,., 6 של אלקלואידים של 
החשיש (ע״ע) ואלקלואידים אחרים ושל חמרים אנטיביוטיים 
(ע״ע) אחדים. חשיבות מכרעת יש למחקריו על נוקלאו׳זידים 
ונוקלאוטידים והפוספורילאציה שלהם! הם כוללים סינתזות 
של קו-אנזיםים המשמשים חמרי־מפתח בחילוף־החמרים. 
כגון קי 41 , ׳-!!"ט, אי-!(!, ולז( 41 י- 1 (ע״ע אדנוזין; חמצון 
ביולוגי. ע״׳• 581 ), ותרומה גדולה להכרת אבני-הבניין של 
החמצות ח נ ו ק ל א י ו ת (ע״ע), 

טודררוב, פטקו יוךךבוב - 8 סקס 70/1 . 10 סאזשח - 

( 1879 — 1916 ), סופר בולגרי. ביצירתו הספרותית 
ניכרים ימני •שלבים; בנעוריו היו סיפוריו ושירתו מושפעים 
מן השירה העממית ומהלכי-רוח סוציאליסטיים ונוטים לנו¬ 
שאים חברתיים מחיי הכפר והאיכרים. אפייני לכך הוא האוסף 
1 ג 1181 דק 3 > 1 11 11 > 1 ק 16 ' 0 (״רישומים וסיפורים״), 1898 . אח״כ 
עבר ט׳ לאינדיווידואליזם ולהדגשות אתילת—מזה( 111.11111 ,^ 1 
[״איריליות״], 1908 ), ולטיפוח נושאים פאנטאסטיים ואל־ 
גוריים, השאובים מאגמת-עם — מזה (למשל הדראמות: 
11 ק 31113 [״הבנאים״], 1899 ; 83 ז 0,11 ^ג 3 ^ ["הקוסמת"], 
1904 ! 3 () 831 ס 46110113 י. 3 [״חתונת דרקון״], 1910 ). יצי¬ 
רתו של ט׳ אינה ענפה ומגוונת, אך היא העשירה את הספרות 
הבולגרית ברגישות אמנותית מיוחדת במינה, בביטויים לשו¬ 
ניים פיוטיים ובסיגנון חדש! ט׳ עידן ביטויים עממיים רבים 
והכניסם לשפה הספרותית. — מחדתיו י״ל ב 1946 , מבחד 
כתביו — ב 1948 . 

ו 1 ר, 0 ' 31 ס 11 ח ! 1 ^ 0 נ) 1-3 ד,<ד 13 } . 7 . 10 . 0 ,עס 330 ר>ז^ .ז 
,ק , 0 : 1930 ,( 41 .[מ 11,0 ץ 3 ! 1 ק 4 . 1 ׳\ 1 .ב 0 נן] 

!>/־/ , 1 ת 1:1 רתו;כ 1 ״׳ 1 . 1-11 ,.ז. 10 .ח 

-,[ 1 :^ 3 ^* 1 ,ן.־ז 1 ״י 111£ ( 1 (> 11 .ו 1 . 14 .^"} ." 7 .)}{ 

. 1948 , 3 קץ-ד 3 ק 6 ־ 1 ־ווו. 00 11 ־'*ון 040 


טודלה ( 13 ^ 1 ^נ^^׳), עיר בצפון־ספרד, על גדת האברו! 

16,000 תוש׳ ( 1960 ). ט׳ שוכנת בלב איזור חקלאי 
עשיר, שתוצרתו מעובדת בעיר, ובקרבת יערות נרחבים 
המספקים עצים! וכן מפורסמת סביבתה בגידול שוורים 
לצרכי הזירה (מלחמת־שוורים). בעיר שרדו בניינים רבים 
מיה״ב, ביניהם גשר על האברו (שהוא מן היפים בספרד) 
וכנסיה מן המאה ה 12 . 

ט׳ נוסדה, כנראה, בידי הרומאים, שקראו למקום טוטלה 
(טטז״יד). בתקופת השלטון המוסלמי היתה ט׳ מבצר חזק 
מפני הנוצרים בצפון ופרחה מבחינה כלכלית ותרבותית. 
במאות ה 9 — 11 היתה תכופות שררה מוסלמית עצמאית- 
למעשה. ב 1115 נכבשה בידי אלפונסו ז, מלך אראגון 
וגאווארה. ב 1512 סופחה עם נאווארה כולה לממלכת ספרד 
המאוחדת. 

כבר בתקופה המוסלמית היה, כנראה, בט׳ מ ר כ ז יהודי 
חשוב — הקדום שבקהילות נארוארה! ר׳ יהודה הלוי ור׳ אב¬ 
רהם אבן־עזרא נולדו בה. בתקופה שמביבושה של העיר בידי 
הנוצרים ב 1115 עד המאה ה 14 ניתנו ליהודי ט׳ פריווילגיות 
מטעם מלכי נאווארה, שבהן הובטחו זכויותיהם לגבי ישיבה 
בעיר, לגבי רכושם ולגבי עיסוקיהם השונים, אך גם הוט־לו 
עליהם מסים מיוחדים. עם עיסוקיהם של היהודים נמנו: 
מסחר בעבדים, טוויה, מסחר בצמר ואריגים, צורפות זהב 
וכסף. ועוד. סמוך ל 1160 יצא מט׳ הנוסע ר׳ בנימין (ע״ע) 
לארצות המזרח. השלטון בקהילה חיה בידי כמה משפחות 
מן הוותיקות והעשירות. תקנות־הקהל מ 1305 מלמדות על 
מוסדות ההנהגה: מוסד־העשרים שלטובי-העיר, מוסד האחד־ 
עשר, שכמה מתקנות־הקהל נקבעו על-ידיו, והמוקדמין. מן 
התקנות באותה שנה — תקופת המחלוקת על כתבי הרמב״ם — 
ראויה לציון התקנה, שלא לדון ולא לדרוש ברבים "אלא על 
דעת רבינו משה [הרמב״ם] ז״ל״. — ב 1319 נשרפו בט׳ 
אנוסים שחזרו ליהדות, וב 1328 נערכו בה פרעות. במאה ה 14 
חלה ירידה כלכלית במצבם של היהודים, וכן סבלה הקחילה 
מן הגייסות שהציפו את צפון־ספרד וקאסטיליה בימי המל¬ 
חמות בין המתחרים על המלוכה רקאסטיליה. ב 1391 היו בט' 
90 בעלי־בתים משלמי מם, שריד לימי גדולתה, ומאז הלכה 
הקהילה וירדה. הקץ בא עליה, כעל שאר קהילות גאווארה, 
בגירוש שבת 1498 . 

י, בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית (ספתח; ט׳), 

תשי״ט ־;!/€׳/ 

ו!{ ^( 77 .ח 1 .וח 011 א 

)./) 11 ) 11 [ ׳{ 0 ^ 1 ,ג 111 ; 1 נ 1 כן 1 ז־ו\-. . 1 ^ 1.1 . 2 אי[.^ \.ל .) 1-2 

, 0 זג 0 ! 11 .'י 1 ,(ל י\. 

׳רוו. 1 ^ .־ 1 ;דל.'!'! . 43 ל{ .' 7 1 { 1 0$ {/) 111 יו : 11 ^) 1111 ■/ 12-1 

רר^^ן . 24 י.-( 321 ,ג 0/17 /'׳. 17 י׳ 37 ״> ־•. 17 ^ 0 

ח. ב. 

טוחה, ע״ע יתרת הכליה. 

ד ־ : ־ ־ • : ־ 1 

טוחצ׳בסקי, מיכאיל ניקרליביץ׳ — - x3 ץ 3.7 

מ״אסגזסד — ( 1893 — 1937 ), איש-צבא ס 1 בייטי, 

ט׳ היה בן למשפחת-אצילים רוסית, קיבל חינוך צבאי והיה 
קצין במלחמת־העולם ז. ב 1915 נפל בשבי הגרמנים, אך 
נמלט משביו ב 1917 . ב 1918 תצטרף למפלגה הקומוניסטית 
וקיבל מיד תפקידי-פיקוד חשובים בצבא האדום. ב 1919 לחם 
נגד קולצ׳אק, וב 1920 מילא תפקיד מכריע בהבסת צבאותיו 
של דניקין (ע״ע) והיה מפקד החזית המערבית במלחמה נגד 
פולניה. ב 1921 דיכא את מרד המלחים בקרונשטאט. אחרי 



361 


טוחצ׳בסקי, מיכאיל ניקרליכיץ׳ — טוטדניי, המסדר ה־ 


362 


מלחמת־האזרחים אירגן מחרש את הצבא האדום, דאג 
לפיתוח חיל־האוויר וחיל הצנחנים ולמיכון הצבא. ב 1924 
מונה לסגן רמטכ״ל, ב 1925 — לרמטכ״ל וב 1931 — לסגן 
קומיסאר־ההגנה! ב 1936 הוענקה לו דרגת מארשאל, ר." היה 
חבר המרכז של המפלגה הקומוניסטית מ 1934 , אך ראה 
עצמו כחייל מקצועי ולא עסק בפעילות מפלגתית. במהלך 
״הטיהורים״ הסטאליניים הגדולים נאסר ט׳ ב 1937 בהאשמות 
דמיוניות של בגידה וקשר עם גרמניה הנאצית, נשפט בחשאי 
והוצא להורג, יחד עם קציני־צבא גבוהים אחרים. יש סבורים, 
שסטאלין חשש להשפעתו של ט׳ בצבא, כגורם מתחרה 
בשלטונו האישי! ויש אומדים, שידיעות בדויות על קשריו 
של ט׳ עם הגרמנים הודלפו ע״י הנאצים במתכוון, במטרה 
להביא לידי חיסול צמרת הצבא האדום, לאחר הךסטאליניזא־ 
ציה הוחזר כבודו של ט׳, ושמו נזכר שוב לשבח בבריה״מ. 

טוטרמךיה (יוו׳ x6 ו'ו^):ו, אותו דבר; חלק, מידה), 

בכימיה— א יזו מריה (ע״ע) דינאמית: מציאותם 
של 2 חמרים בעלי הרכב אנאליטי זהה, שמיבניהם המולקו־ 
לאריים עשויים להתגלגל זה בזה באופן ספונטאני, כשאין 
גורם חיצון מייצב את אחד המיבנים הללו; לשון אחרת; 
מציאותו של חומר הקיים ב 2 צורות של מיבנה מולקולארי, 
שהן שונות זו מזו מבחינת תכונותיהן הפיסיקאליות והכימיות 
וקיימות בתנאים רגילים זו בצד זו, מאחר שהמעבר מטוטומר 
לטוטומר הוא הפיך— נוצר, בדרך־כלל, שיווי־משקל ביניהם, 
בהתאם ליחסי־המהירויות של המעברים מן האחד לשני ומן 
השני לראשון: 8 4 .. החומר הקיים כתערובת של 2 

טוטומרים עשוי להתנהג כולו כאחר משניהם, אם גורם 
כימי או פיסיקאלי פועל על אותו טוטומר ומסלקר משיווי־ 
משקל זה, לפיכך מוסכם לראות את 2 הטוטומרים יחד 
כחומר אחד. המכאניזם של הט" הוא, בדרך־כלל, תנודת 
פרוטון בין 2 מצבים אפשריים במולקולה. 

דוגמה לט׳ בכימיה האי־אורגאנית הוא הציאן ההידרידי 
(^! 110 ), שבצורתו החפשית אינו ידוע אלא כחומר אחד: 
היון ־[:■\.::: 0 ] מסוגל לקשור אליו פרוטון הן ע״י זוג־ 
האלקטרונים הבלתי־מזווג של הפחמן והן ע״י זה של החנקן, 
ולפיכך קיים שיווי־המשקל 0 א 11 ןי 1101 ; והוא־הדין 

במלח של חומצה זו. אולם לאחר התמרת הפרוטון בראדיקאל 
אורגאני (כגון אלקיל), שאינו נייד, מתקבלים ציאנידים 
(ניטרילים) ואיזוציאנידים (איזוניטרילים) 

שאינם טןטומרים אלא איזומרים סטאטיים. 

הט׳ היא תופעה שכיחה מאד בכימיה האורגאנית. תכו¬ 
נותיהן והתנהגותן של רבות מתרכובותיה אינן מוסברות אלא 
מעובדת היותן תערובת של טוטומ,רים, ואין הן ניתנות 
להצגה אלא ע״י 2 נוסחות־מיבנה. במקרים רבים ניתן להפ¬ 
ריד בין הטוטומרים ולבודד אחד לעצמו ולקיימו בתנאים 
מסויימים, שעם ביטולם חוזר ונוצר שיווי־המשקל בין 2 
הטוטומרים, הדוגמה הקלאסית לכך הוא המקרה של ה א ס ט ר 
ה א צ ט ו א צ ט י (ע״ע אצטואצטט). 

בכימיה של חמרי־הטבע מוסברים כמה פרטים בהתנהגותם 
של החלבונים (ע״ע) ע״י הט׳ 
של הקשר הפפטידי (ע״ע אכי- 
ניות, המצות, עמ׳ 973/4 ): 

חשיבות מכרעת יש לט׳ בכימיה של הסכרים (ע״ע). 

י. ל. 


טוטונ', המסדיר —(: 1 זחנ^ז 0 ^^ 1 ז 0 ^ג^^'^'וח 11 ז 111 ת 301 ־ 1 ( 1 

-ז 1 ז,/ 11 שז)■[ .וז? 1 )־ו 0 ח€שז 10 ־ 1 \ 01 י 1111 ?ל 1 ןו 11£1 ז() ־ 1 ? 15011 נ 1 ש( 1 

(ז 10 )זסז£)), מיסדר דתי־אבירי גרמני, שפעל תחילה בא״י 
הצלבנית והפך אח״כ למעצמה בצפון־מזרח אירופה. 

ב 1190 , בעת המצור על עכו במסע־הצלב השלישי, יסדו 
סוחרים גרמנים בית־חולים, ושנה אח״כ התאחדו המטפלים 
בו למיסדר, שהתארגן ב 1198 לפי תקנות מיסדר היוהניטים 
(ע״ע). המיסדר היה מורכב מאחים־אבירים (מבני-האצולה), 
מאחים־כוהנים ומאחים־משרתים. נוסף על נדרי הנזירות 
קיבלו אנשי המה״ט על עצמם ללחום את מלחמות הדת. 
לבושם היה גלימה לבנה, שעל כתפה השמאלית תפור צלב 
שחור. ראש־המיסדר (זש; 1 (! 61 מ 100111 ־ 1 ז; 11 וןו 3 ת 3 .:ו, בגר¬ 
מניה — ז^ז 1 צ 01 ווזו(ש;י 1 ס:;( 1 ). מדי שנה בשנה נערכו אסיפות 
כלליות של האבירים, כדי לקבל דו״חות מראשי המיסדר 
ולקבוע את מדיניותו. להלכה היה המיסדר כפוף לאפיפיור 
ולקיסר, אולם למעשה היה גוף עצמאי-כמעט. 

מבצרם של אבירי המה״ט בא״י היה מונפורט (;זז 10 ״ 10 \, 
8 ז 0 נ 1 ונ 0 :: 1 ־ 1 ן׳.ז 8 , קלעת אל־קרין [תמ׳: ע״ע א״י, עמ׳ 463/4 ]} 
שבמבואות עכו, שהוקם ב 1226 — 1228 בסיועו של הקיסר 
פרידריך זז מלך־ידושלים, ולאחר נפילת מבצר זה בידי 
ביברס ב 1271 יצאו האבירים לעכו. שלא כשאר הגורמים 
בא״י תמך המה״ט במלכי ירושלים לבית־הוהנשטאופן. בשאר 
ארצות הצלבנים — מלבד א״י — החזיק המיסדר באדמות 
ובטירות בקיליקיה וביוון. אולם כבר זמן קצר לאחר ייסודו 
התפשט המה״ט הרחק מעבר לתחומי השלטון של הצלבנים! 
תחילה הוקמו לו "בתים" בחשובים שבנמלי־הצלבנים באיזור 
הים־התיכון, ואח״כ אף במרכז־אירופה (בהאלה [ 1200 ], 
בווינה [ 1204 ] ובהונגריה [ 1211 ]). המה״ט התפתח במהירות 
בימי ראש-המיסדר הרמן מזלצה (ע״ע), מידידי הקיסר 
פרידריך זז ומחשובי המדינאים בדורו; בימיו עבר למעשה 
מרכז המיסדר לאירופה. ב 1211 נענו האבירים לקריאתו של 
אנךרה זז מלך-הונגריה להילחם בקומנים (ע״ע). ב 1226 
ביקש קונדאד, דוכס מאזוביה שבצפון־פולניה, את עזרת 
המיסדר נגד הפרוסים עובדי־האלילים, ותמורתה הבטיח 
לאבירים את ארץ־קולם (חלמנו של היום), אף שלא היה 
בדעתו לתיתה להם לצמיתות. הרמאן מזאלצה הערים עליו, 
וקיבל את השטח כהפקד מהקיסר ומהאפיפיור, ובכך הונח 
היסוד למדינה אוטונומית של המיסדר. ב 1230 יצא הרמאן 
באלק, מעוזריו של הרמאן מזאלצה. למלחמה בפרוסים בראש 
צבא אבירים, שאליהם הצטרפו גם כוחות של צלבנים שהת¬ 
גייסו במיוחד למלחמת-קודש זו. תוך 50 שנה הצליחו באלק 
והבאים אחריו לנצח את הפרוסים ולכפות עליהם את הנצרות. 
המיסדר גבר על הפרוסים בעזרת המצודות שבנה ובזכות 
כוחו הימי, המשמעת בשורותיו, שיטתיותו ומדיניותו העקי¬ 
בה. תחילה נושלו חלק מהפרוסים ותחתם באו מתיישבים 
גרמנים, פולנים ופומראנים, ואילו פומוז׳ה (ת 0116 ז€ו\ 11 ־ו 01 ק) 
שבפרוסיה המערבית, שנכבשה במסע-צלב ב 1233 — 1236 
בה*שתתפות פולניה ופומראניה, יושבה כולה גרמנים. ב 1242 — 
1253 נאלץ המיסדר לדכא שלוש מרידות של הפרוסים, 
שהתנצרותם היתד, למראית-עין בלבד, ושהפעם נעזרו בפו־ 



363 


טוטוני, המסדר ה־ 


364 


מראנים. המיסדר ניצל בזכות התערבותם של מלך־ 

ב 1 המיה ורוד 1 לף מהאבסבורג (לאחר מכן הקיסר רודולף 1 ), 
והפעם הוכנעו גם השבטים הפרוסים שעדיין הצליחו לשמור 
על חירותם. הפרוסים, שהיו משועבדים שיעבוד כבד, חזרו 
ומרדו ב 1270 — 1282 , והפעם נקט המיסדר, שנעזר במסע־צלב 
מיוחד, שיטה של השמדת המונים לשם דיכוי המורדים ויישוב 
גרמנים תחתם. כמה מהשבטים המורדים עברו לליטא. 

ב 1237 התאחד המה״ט עם "מיסדר אחי־הסיף" ששלט 
בליווגיה ובחלק מקורלאנד (ע״ע בלטיות, מדינות, עמ׳ 867 ), 
ושכוחו החל שוקע מחמת מריבות פנימיות. הרמאן באלק, 
ראש־הארץ הראשון של המה״ט בליווניה, השכין שלום בין 
הגרמנים המסוכסכים, הגיע להסדר עם הדנים שבאסטלאנד 
(צפוךאסטוניה), הרחיב את שטח שלטונו של המיסדר, פלש 
אף לשטחי רוסיה וכבש את איזבורסק ופסקוב, ואמר, יחד 
עם האפיפיור, להעביר את הרוסים לדת הקאתולית, אלא 
שהמפלה שנחלו צבאותיו באגם פיפום ב 1242 מידי אלכסנדר 
נוסקי (ע״ע) שמה קץ להתפשטות המה״ט ברוסיה. 
"י ב 1245 — 1250 הכניע המה״ט את כל קורלאנד. המיסדר 
ביקש להשתלט גם על ליטא, כדי ליצור רציפות טריטוריאלית 
בין נחלותיו השונות, והמלחמה בינו לבין ליטא נמשכה 
כמעט ללא הפוגה וללא הכרעה כ 150 שנים. היתד, זו, בדרך- 
כלל, לוחמת-גריליה, ור,יא התנהלה באכזריות רבה. המה״ט 
הסתייע במסעי־צלב של שליטים אירופיים שונים (כגון יוהאן 
מלופסמבורג מלדבוהמיה, והגרי לנקסטר [אח״כ דינרי ז\ 1 
מלד־אנגליה]), ואילו לליטאים עמדו ניידותם הנפלאה וקשיי 
הקרקע בארצם. 

עם רכישת צפודאסטונידי מידי דנמארק ( 1346 ) ואיזור 
״הספד החדש״ (^ 1 ־^^רת 1 ^^'גי 1 ) מבראנדנבורג ( 1402 ), הגיעה 
מדינת המה״ט לשיא התפשטותה. עצמתו של המיסדר גברה 
בדונהגת וינריד פון קניפרודה (^ן) 0 -^נ^^ג^^^ ג ¥01 1 ן 1€ זמ ¥1 ו 
( 1351 — 1382 ]). יחד'עם ההנזה (ע״ע), שאליד, השתייכו 
רבות מערי המה״ט, ניצח המיסדר את דנמארק ( 1370 ), 
וב 1398 הצליח, בכבשו את גוטלנד, לגרש מהים הבאלטי את 
האחים הויטליים (ע״ע). 

אבירי המיסדר היו מיעוט קטן בקרב עמי־הארץ, שאותם 






טירת המיסדר המו-טויני במאריאנבורג (נבנתה 1380 — 11430 


שיעבדו באכזריות. הדבר גרם לכמה מרידות, שהחשובה 
בהן היתד. זו של האסטים ב 1343 — 1345 — מעין "ז׳קרי" 
(ע״ע), מהחמורות מסוגה ביה״ב. אבירי המיסדר הפיצו את 
הנצרות ועשו בארצות כיבושיהם פעולות־פיתוח כבירות: 
ביראו יערות־עד! ייבשו את איזור־הביצות בדלתת הוויסלה, 
והפכו אותו למיזרע־דגן; ייסדו יותר מאלף כפרים וכתשעים 
ערים — ביניהן טורון (תורן), מריאנודדר, קניגסברג, אל־ 
בינג וממל. בכמה מקומות' הקימו אבירי הימה״ט' בניינים 
מפוארים, כגון במריאנבורג (טידת־מאריה), שהיתה ב 1309 
למושבו של ראש־המיסדר, והטירה שנבנתה בה שימשד, 
כנסיה וארמון־שליטים כאחד. 

יסוד עשרו העצום של המה״ט היה רכושו הרב בקרקעות, 
אולם המיסדר עסק אף במסחר — בדגן ובפרוות, ובעיקר 
בענבר היקר, ששיווקו הפד למונופולין שלו. העושר גרם 
לריכוך עוזם של אבירי־המיסדר ולהתנוונותם, ועם איחודן 
של ליטא ופולניד, ב 1386 ודיתנצרותד, של ליטא חדל המה״ט 
למשוך אבירים שביקשו ללחום את מלחמות הנצרות — 
וזאת דווקא בעת שאויבו הגדול התעצם מאד. ב 1409 פרצה 
"המלחמד, הגדולה" בין המה״ט לבין פולניה־ליטא, וב 1410 
נחל המיסדר מפלה מוחצת בקרב טננברג(ע״ע). רק בעזרתה 
של הונגאריה ניצל המה״ט מכליון. במלחמד, השניה ( 1414 — 
1422 ) נזקק המה״ט לשכירים, כדי למלא את שורות האבירים 
שהתמעטו. מלחמה זו הסתיימה אמנם ללא הכרעה, אך 
ב 1440 הצטרפו הערים ובני־האצולה שבדרום־מערבה של 
מדינת המד,"ט ל״ברית הפרוסית", שלחמה במיסדר בסיועה 
של פולניד, (ע״ע פרוסיה: היסטוריה), לפי שיסודות אלה 
לא היתד, דעתם נוחה ממינהל המה״ט. המלחמה השלישית 
בין פולניד־ליטא לבין המד,״ט ( 1454 — 1466 ) נסתיימה במפלת 
המיסדר, ובשלדם־טורון ( 1466 ) נמסרה פרוסיד, המערבית 
לפולניה, שהיתר, גם לריבון הפאודאלי על שארית פרוסיד" 
ופולנים הותרו בכניסה למיסדר. ב 1525 עבר ראש־המיסדר 
אלברט פון הוהנצולרן לפרוטסטאנטיות, הנד,יג סקולארי־ 
זאציה במדינתו' פרוסיה, והפכה לדוכסות תורשתית בריבו¬ 
נותה של פולניד.! בכך הונחתה מכת־מוות למיסדר. במות 
בנו של אלברט ( 1618 ) עברה פרוסיד, לענף הבראנדנבורגי 
של בית הוהנצולרן (ע״ע). — בצפון הבאלטי הלר "ראש־ 
הארץ" גוטהארד קטלר בעקבותיו של אלברט, וב 1558 מינה 
את עצמו ל״דוכס־קיורלאנד״! כשלא עצר כוח לעמוד בפני 
התקפת הרוסים, קרא מדינות שונות לעזרה, ובכך בא הקץ 
לשלטון המיסדר גם באיזור זה, לפי ששוודיד, קיבלה את 










365 מוטו;י, המסדר ה־ 

אסטלאבד, דנמארק ~ את האי אזל, פולנית — את ליפלאנד, 
ואילו דוכסות־קורלאנד נעשתה כפופה לפולניה. 

המה״ט הוסיף להתקיים בגרמניה גופא כשררה שבר¬ 
שותה שטחים מפוצלים ומפוזרים במרכזה ובדרומה! מרכזו 
היה במרגנטהים שבווירטמברג; הוא בוטל סופית ב 1809 
בידי נאפוליון. 

באוסטריה חודש המה״ט ב 1834 בידי הקיסר פראנץ 1 
כמיסדר־כבוד אריסטוקראטי, ובראשו עמדו ארכידוכסים 
בתואר ז 101$10 ו 110111 ;ו 0611 1 ) 1111 - 110011 . מאמצע המאה ה 19 
ואילך הקדישו עצמם אבירי המיסדר לטיפול בחולים מתוך 
התנדבות. ובשטח זה פעלו עוד במלחמת־העולם 1 . לאחר 
התמוטטותה של הקיסרות ההאבסבורגית ויתר ראש־המיסדר 
האחרון, הארכידוכס אויגן, על משרתו, ובכך חדל המה״ט 
להתקיים כמיסדר־אבירים. המשרות החשובות שבו נמסרו 
לידי האחים־הכוהנים, וכך מוסיף הוא להתקיים באוסטריה 
כמיסדר דתי בלבד. מושב הארכיון המרכזי וראש־המיסדר 
נמצאים כיום בווינה. 

י. סראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בא״י. ב׳ (סשתח, ערך 
טיבטונים), תשכ״ג; . 11 . 11 501211 .׳ 1 11 תוו 1 ח-ו>^ ,זג 1 ן 035 ..ז 
/חס׳ז ,. 1 ) 1 : 4 ' 192 מ) 510013 -!. 0 .ס . 1 > 11 ה 1 ו}/ו 1 וו< 0 

■ו 1 )' 1 ) 1 ( 1 ' , 611 ') 081 ! 1 ,א : 1928 ,! 001 ) 5 -$. 0 .( 1 . 4 מ?/•!'■(( 

.־ 0111 : 1932 . 1 ) 1€ ,ן £^ 11.1 ז( 11 זז 03 ) ׳ 1 ^ 014 101111 

.£ ; 1932 ,!.ס .ס . 4 )( $14 ו)ו 01 ' 1 , 131111 ד 0111 ז^ 1 

: 12 * 19 , 111 ו 4 '< 111110 ) 1 4114$1/11 ', 210 , 0 ) 1 י: 351 א ■א — ^)^ 11 ^ 15 ^ 
. 1333£ ח;)! .א ;' 13 ־ 19 ,) 5100 ■$.() .( 1 ■ 11 ( 1 ,£;> 111 ) 5 נ 1 \ .£ 
; 19 * 19 , 0.1 .( 1 . 4 0110/1111111 . 2 111 /^ 10 ^ 8111110 ) 2 ) 1.11 ( 

. 1955 . 11 1 ( 01/111 ^ 1 , 4111 ) 1 ' 1 { 1 <( 1 . 0 .ס ■( 1 ( 1 ,• 161 ל 1 תנ 1 ז 

ב. ד. ג.— אה. א. 

שוטונ*ות, לשונות (אנג' - 1311 [ 10 תב 1 ת־ 001 ] 011£01110 ז 

05 ^ £113 , גרמ׳ 3011011 זנ 51 0110 ל! 11 ז 1113 ז 0 §). גדול 
הענפים של משפחת הלשונות ההדו־אירופיות (ע״ע) מבחינת 
מספר הדוברים (למעלה מ 250 מיליון) וההתפשטות הגאר 
גראפית (ע״ע בלשנות, עמ׳ 981/2 [מפה מס׳ 8-5 ]}. מבחינת 
חשיבותן התרבותית בתולדות העולם המערבי תופסות הלה״ט 
את המקום הראשון בצידן של הלשונות הרודניות (ע״ע), 
על הלה״ט נמנות: 

( 1 ) הגותית (ע״ע גותים. עמ׳ 519 — 520 ) — היום 
לשון מתה. 

( 2 ) ה א י ס ל א נ ד י ת (ע״ע איסלנד. עמ׳ 49 ), הדנית 

(ע״ע דנמרק, עמ׳ 906 ), השוודית (ע״ע שודיהזילשון) 
והנורווגית (ע״ע נורוגיה: לשון) מצטרפות לענף־ 
המישנה הצפוני או הסקאנדינאווי של הלה״ט. 
ההבדלים בין הלשונות האלה מועטים כל־כך, עד שקשה 
לקבוע. אם לשונן של הכתובות האיסלאנדיות הקדומות היא 
קודמתה של האיסלאנדית או של הנורווגית של היום. ומשום 
כך יש קוראים לה בשם ״צפונית ע ת י ק ה״. — התכונות 
המיוחדות של הלשונות הסקאנדינאוויות הן: (א) האקצנט 
המוסיקאלי, המתבטא בדנית במעין סותם סידקי ( 1 ) 51:0 , 
וע״ע סקנדינויות, לשונות). (ב) מציאותו של העיצור 1 
לעומת 8 בשאר הלה״ט ו(! בגרמנית (השר שורד׳ ס■!:, 
גות׳ 3 נ 1 זג 1 , אנגל׳ 00 ז^ 1 , גרמ׳! 0 !^—״שלוש״) או 1 .) לעומת 
5 בשאר הלה״ט ו! בגרמנית (השו׳ שווד׳ זס^ב}, אנגל׳ 
■ £3:1101 , גרמ׳ — "אב"); תופעות מקבילות מצויות אף 
בתחום העיצורים החיכיים והשפתיים. (ג) ציון היידוע בשם־ 
עצם ע״י סיומת (השו׳ שוו׳ ^ 11115 , גרם׳ £13115 5 ^. אנגל׳ 
1101150 — "הבית"). 


■ טוטוניות, לשונות 366 

( 3 ) הגרמנית (עם ה י י ד י ת וההולנדית), 
הפריזית. האנגלית והלאנגובארדית מהוות 
יחד את ענף־המישנה המערבי של הלה״ט. (א) האנ¬ 
גלית (ע״ע) שייכת לענף זה מבחינת מוצאה (הבא לידי 
ביטוי בתעודות הקדומות) יותר מאשר מבחינת סימני-ההכר 
האפייניים לה היום; שכן כבר בראשית תולדותיה ספגה 
מלים סקאנדינאוויות, ומשום כך ניכרים בה קווים צפוניים 
מסויימים. מעמדה המיוחד בולט גם בתחום המילון, שאליו 
חדרו יסודות צרפתיים וסקאנדינאוויים. נוסף על כך איבדה 
האנגלית בהדרגה — יותר מכל ל״ט אחרת — את נטיותיה, 
מה שמקשה עוד יותר את קביעת מעמדה המדוייק בקרב 
הלה״ט. — (ב) מלשונם (המתה) של הלאנגובארדים 
ידוע לנו אך מעט. ואף מעמדה במסגרת הלה״ט שנוי במח¬ 
לוקת. — (ג) ה פ ר י ז י ת (ההולכת ונעלמת) תרמה לייצוב 
הצורה הקדומה ביותר של האגגלו-סאכסית, לפריזית ולאנ- 
גלית משותפות כמה תכונות. שאינן מצויות בגרמנית (בפרט 
בתחום התנועות! בתחום העיצורים — מעבר : 1 לפני תנועות 
קדמיות לס או לס: פריז׳-עתיקה אנגל׳ !(סזטחס, 

לעומת גרמ׳ 0110 מ 1 ^ — ״כנסיה״! אנגל׳ 1 ) 001 — ץ 011111 . 
לעומת גרמ׳: 31 ^ — 1:11111 — ״קר — קריר״). — (ד) ה ג ר- 
מנית (ע״ע, 549 — 555 ) נבדלת משאר הלה״ט המערביות 
בעיקר ע״י תכונותיה העיצוריות — ביחוד בניביה הדרומיים. 

תמונת היערכותן של הלה״ט ניטשטשה כמה פעמים 
בהיסטוריה ע״י היווצרות לשונות־תרבות ולשונות ספרותיות, 
שמקצתן נתפתחו כלשונות עצמאיות מאחד מניביה של ל״ט 
מסויימת, ומקצתן הפכו ללשונות־מדינה בתחומה של ל״ט 
אחרת, לסוג הראשון שייכות ההולנדית (ע״ע) והפלאמית 
(שאינה אלא ניב הולאנדי), וכן הי י די ת (ע״ע)'! לסוג 
השני שייכת הדנית׳ שהיתר. לשון-המדינה של נורווגיה 
מסוף יה״ב עד המאה ה 19 . שאז התחילה לד.תגבש שם לשוך 
תקן על יסודות נורווגיים מקוריים. 

התכונות האפייניות ללה" ט בכללן הן: 

(א) ך,תאם-העיצורים, הידוע בשם "מעתק-ההגיים 
[הטוטוני] הראשון״ (ע״ע בלשנות, עמ׳ 966 ! גרמנית. עמ׳ 
552 ! הדו־אירופיות. לשונות. עמ׳ 573 ! וכן גרים. האחים, 
עמ׳ 349 ! ורנר, קרל אדולף), שכתוצאר. ממנו מקביל סותם 
בלתי־קולי (בגרמנית-עילית) או מחוכך בלתי-קולי או שורק 
בלתי־קולי לסותם קולי בשאר הלשונות ההודו־אירופיות: 


אנגל׳ 

יוו׳ רוס׳ גרמ׳-עילית 

לאט׳ 


1011 

0113 ^ ׳ 31 ׳ 05 ׳^ 20110 

1 מ 000 ^ 

"עשר" 

£001 

— 115$ י 1 

1 ת 0 !) 20 

"רגל" 

כמו־כן מקביל בלה״ט חוכך (קולי או בלתי-קולי) לסותם 


בלתי-קולי בשאר הלשונות ההודו-אירופיות: 


אנגל׳ 

גרמ׳־עילית 

חדשה 

רום׳ 

יוו׳ 

לאט׳ 

0 ׳\ £1 

1£ ז £11 


(101110 

110 !) 1110 ן) 

111111(110(1 

600(1011 

— 

601(31(111 

ת 1 ט 1 ח 00 


(ב) חלוקתן השונה של התנועות: התנועות שבחברה 
הראשונה של השמות ל,.אב" ול״אח" נבדלות בלאטינית, 
למשל, ע״י ארכן (־■ 1:0 ^ £151:01,0 ), ואילו בלה״ט— ע״י גונן 
(אנגל' £311101 . 131011101 , גרמ׳ ¥3:01 , 101 ) 6111 ). מאידך גיסא 
נבדלות התנועות הראשונות בשמות הלאטיניים ל״אב" 
ול״שטח גדור (גן)״, ע״י גונן ( 3101 !}, 5 .ו 11 ז(_) 1 {). ואילו בלה״ט 



367 


טוטונידת, לשדנדת — טדטונים 


368 


אינן נבדלות כלל (גרם׳ ■ 101 ^¥, "סזזצס, אנגל' ־ %11101 , 
3011 זג 5 ). 11 זבי\). 

(ג) האפופוניה 13110 ל\/): בעודשבשארהלשונותההודד 

אירופיות מתלווה תנועה אחורית בשורש הפועל בדרך־כלל 

לצורות המוכפלות, בא בלה״ע לציין את זמני־הפועל חילוף־ 

התנועות ללא הכפלת השורש, שאבדה בהן (השו׳ אנגל׳ 

גרמ׳ — ״נותן — נתן״). כתוצאה 

מכד נבדלים פעלים כאלה (הפעלים "הכבדים") מן הפעלים 

הגזורים מישמות או מפעלים אחרים, שמעולם לא היו בהם 

לא הכפלת־השורש ולא חילוף־התנועה (הפעלים "הקלים"), 

וישינויי הזמנים ניכרים בהם ע״י סופיות מסויימות (למשל 

גרמ׳ £11111 — ; 31111 ) ״ממלא — מילא", הגזור משם־תואר! 

השו׳ באנגל׳ £311 ). — (ד) ההבדלה בין נטיות שם־התואר 

לפי היות שם־העצם, שאליו הוא נלווה, מיודע אי בלתי* 

מיודע — בלשונות שבהן נשתמרה עדיין נטיה־של־יחסות 

(וע״ע גרמנית, עמ׳ 554 ). — (ה) אוצר־מלים מיוחד, בפרט 

בתחום הפעלים היסודיים (״הכבדים״): בגון "הבא" (אנגל׳ 

^ •• 

י{״ 1 ־ 1 ל, גרמ׳ ״ש^חתי!, גות׳ 311 ? 185 זנ 1 — שורש זה אינו 
בנמצא בשאר הלשונות ההודו־אירופיות)! שרשים אחרים 
מישותפים ללה״ט וללשונות הקלטיות בלבד, כגון "הכה" 
(אנגל' לו;!;־., גרמ׳ תשי(צ 111 ש 5 ■״ גות׳ ו 11 ־.ו 2131 ! והשו' אירית 
עתיקה שא 11 .?). — (ו) בתחום תצורת־המלים — היכולת 
להרכיב ישמות*עצם ושמות־תואר מבסיסים שמניים נתונים 
ללא הגבלה (וע״ע גרמנית, עט׳ 554 ); תכונה זו משותפת 
ללה״ט וליוונית, וכן ללשונות ההודו־איראניות, אך אינה 
מצויה בלאטינית ובנותיה. 

ו/:*אי//)׳,;;^ 7 ? , 11-1 ^< . 1 ־ 1 : 016 ! . 1 .> 1 ה 70 { 7 ({( 0 { 0 

. 11 ^ 5 ..> 1 -*מי! .< .ן־ 5 .ל 1-1 ל 7 י 1 .ז 1 ן ז ./) 

• 0 )/ 111 . 17 , ( 77/0 ה 7 ו\/<) >/[ 201 < 107 .) •)•]!זס־/סק( 071 ') 

' €0 .\* .///};/>;;ד 4£ י. 7 או/ ■)(/ 

.''׳! 174 , 3 ) 70(:('}(.< ((€$ 10)1^1(03 '(>0 771011X111 

ח. ר, 

טוטונים — 1 ״ 310 ש 7 ..' 0 ח 1 ) 31 ש'ד. ( 1 ) שבט צפון־אירופי 
ממוצא קלטי או גרמני, נזכר לראשונה אצל פיתאס 
(ע״ע). ב 103 לפסה״נ פלשו הט" לשטחים בשלטון רומי 
ונוצחו ב 102 בידי מאריוס בקרב באקוי סכסטיי, היא אכס* 
אן־פרובנס. 

( 2 ) שם שכיח בספרות יה״ב (מהמאה ה 10 ואילך) לנתיני 

הקיסרות הרומית הקדושה דוברי גרמנית והולאנדית — 
כנראה צורה לאטינית של המונח הגרמני ("עממי"), 

ששימיש בתחילת יה״ב להבחין בין האוכלוסיה הגרמנית 
לבין האוכלוסיה הרומנית, 

( 3 ) במאה ה 18 התחילו הפילולוגים להשתמש במונח ט" 

כדי לציין באופן כללי את קבוצת העמים דוברי שפות 
גרמניות וסקאנדינאוויות (ע״ע טוטוניות, לשונות) מן הזמן 
העתיק עד הזמן החדש, בכל מקומות מושבותיהם. לגבי הזמן 
העתיק חופף המונח ט" את קבוצת העממים והשבטים באי¬ 
רופה המרכזית, המכונים בפי יוליוס קיסר, טאקיטוס וסופרים 
רומיים אחרים בשם "גרמנים", ושם זה מקובל גם בהיסטו¬ 
ריוגראפיה הגרמנית החדישה. בסופו של דבר נתקבלה 
חלוקה משולשת של הלשונות הטוטוניות ושל העמים הט״: 
(א) הט״ הצפוניים — הסקאנדינאווים; (ב) הט" המזרחיים, 
בעיקר הגותים! (ג) חט" המערביים, ובכללם דוברי גרמנית־ 
עילית, גרמנית־תחתית, הולאנדית, פדיזית ואנגלית. המינוח 
החדש השפיע במאות ה 19 וה 20 על הלך-הרוח בקרב העמים 


דוברי לשונות גרמניות, בהחדירו בקרב הגרמנים המודרניים 
את הרעיון של אחדות כל העמים הט" ואת ראיית הגרמנים 
בני־ימינו כצאצאי ה״גרמנים" שנלחמו בהצלחה ברומאים 
ושכבשו בסופו של דבר את הקיסרות המערבית. ספרו של 
טקיטוס (ע״ע) "גרמניה", המשבח את השבטים הט" ומתארם 

׳ו 

כ״פראים אצילים", זכה בפופולאריות רבה, מלומדים ומדינ¬ 
אים גרמנים התחילו להדגיש את האחדות הגזעית של העמים 
הט" שבהנהגת הגרמנים (סאן-גרמניזם): רעיונות אלה היו 
הבסיס לגזענות של גובינו (ע״ע), של ה. ס. צ׳מברלין(ע״ע) 
דשל הנאצים. — לאמיתו של דבר חסרה כל הוכחה לייחוד 
אגתרופולוגי־פיסי של העמים הקדמונים דוברי הלשונות 
הטוטוניות ולהבדל גזעי ביניהם ובין דוברי-הלשונות הקל¬ 
טיות. מבחינה'מדעית מבוססים המונחים ט" וקלטים (ע״ע) 
כציונים של משפחות-לשונות בלבד. 

גאוגראפיה היסטורית. מושבם הקדמון של הט" 

היה בדרום־שוודיה, בדנמארק. באיים הסמוכים, בפריזיה 
ובחוף הבאלטי של גרמניה עד האודר, מתחילת האלף ה 1 
לפסה״נ ואילך התפשטו הט״ דרומה-מערבה, דרומה. ודרומה־ 
מזרחה על פני יבשת־אירופה. חלק מהם פנו לעבר מרכז- 
גרמניה, בדחקם מפניהם את הקלטים (ע״ע גרמניה, עמ׳ 
414 ). סמוך ל 200 לפסה״נ הגיעו בכמה מקומות עד לריינוס, 
וסמוך ל 100 תפסו את דרום־גרמניה עד לדנובה. כיבוש 
גאליה בידי יוליום קיסר מנע התקדמות נוספת של הט" 
במערב, אולם התקפת הרומאים על הט", שנערכה לאחר־ 
מכן. לא התנהלה בעצמה מספקת, ובמאה ה 1 לםה״נ נקבע 
גבול הקיסרות לאורך הריינום והדנובה וקו המחבר את שני 
הנהרות האלה (ע״ע לימס). קו-גבול זה החזיק מעמד כ 350 
שנה, ואילץ את רוב שבטי הט" המערביים לנטוש את אורח־ 
חייהם הנוודי. במאה ה 4 כבר היו רבים מן הישבטים הקטנים 
שלאורך הריינוס מלוכדים בפדראציות רופפות. כגון האל־ 
מנים (ע״ע) ליד הריינוס העילי והדנובה והפרנקים (ע״ע) 
ליד הריינוס חתחתי. בתחומן של גרמניה וארצות־השפלה 
ישבו באותה תקופה עוד הבאיובארים, התורינגים, הסאכסונים, 
הלאנגובארדים, הפריזים, האנגלים והיוטים. רק הקוואדים 
והמארקומאנים יצאו ממושבם ליד המין וד׳תיישבו בשטחה 
של בוהמיה! נסיונותיהם להתפשט אל מעבר לדנובה סוכלו 
בידי מרקוס אורליוס ( 161 — 180 ). 

זרם אחר של נדידת השבטים הט" מסקאנדינאוויה עבר 
את הים הבאלטי בכיוון דרומה-מזדחה (המאות ה 6 — 3 
לפסה״נ), התקדם דרומה לאורך הוויסלה והקארפאטים והגיע 
לאיזורי הים השחור. שבטים אלה שמרו על אורח-חייהם 
הפרימיטיווי, בהוסיפם לנדוד תמיד למקומות-מירעה חדשים. 
החשובים שבהם היו ה ג ו ת י ם (ע״ע), שהגיעו סמוך ל 200 
לסה״נ לערבות שמצפון לים השחור, ומשם פשטו על חבליה 
הצפוניים־מזרחיים של הקיסרות הרומית. סמוך ל 300 נפלגו 
הגותים לשני עמים, האוסטרוגותים במזרח והויזיגותים 
(ע״ע) במערב, ומכאן ואילך היה לכל אחד משני העמים 
גורל היסטורי משלו. שבטים ט" מזרחיים אחרים באותה 
תקופה היו ההרולים (ע״ע) — שמושבם במאה ה 4 היה 
בקרים ולחופי ים־אזוב, הגפידים (ע״ע) — שישבו בטראנ־ 
סילוואניה, הונדלים (ע״ע) — שמושבם היה בשלזיה, הרו- 
גיים — באי ריגן ובפומראניה, הבורגונדים — ישמוצאם מן 
האי בורנהולם (לפנים בורגונדרהולם) ושפנו מערבה בסוף 
המאה ה 3 והגיעו אל הריינוס ליד האלמאנים. 



369 טוטונים 370 



מן המאה ה 1 לסה״ב ואילך היו בודדים וקבוצות משבטי־ 

ט" שונים מסתגנים לתחומי הקיסרות הרומית ובקלטים בה. 
רבים מהם שירתו בצבא הקיסרי, ובמאה ה 4 היו שכירים ט" 
עיקרו של צבא זה. ב 376 הותר לוויזיגותים בכללותם להת¬ 
יישב בתחום הקיסרות. במאה ה 5 התמוטט גבול הריינום־ 
דנובה של הקיסרות, ובנדידת-העמים (ע״ע) הגדולה הציפו 
הט" את כל אירופה המערבית .יהגיעו עד לים התיכון, ואף 
לאפריקה הצפונית. בהקימם את ממלכותיהם על חרבות הקי¬ 
סרות המערבית. — ממלכות הט" המזרחיים (אוסטרוגותים, 
ויזיגותים, ואנדאליס), וכן זו •מל הלאנגובארדים, באגן הים 
התיכון (איטליה, ספרד. אפריקה) חרבו, וצאצאי הכובשים 
התבוללו כליל באוכלוסיות המקומיות. גם על הפראנקים 
המערביים והבורגינדים בצרפת עברה רומאניזאציה, וצא¬ 
צאיהם נכללו בהרכב האומה הצרפתית. שאר העמים שהיש־ 
תליסלו בעיקרם מן הט״ המערביים — הגרמנים, ובכללם 
ההולאנדים, יכן האנגלים — שמרו על לשונותיהם הטוטוניות, 
והוא הדין בסקאנדינאווים של יכינו שמן הט" הצפוניים, 
ואילו צאצאי הט" הצפוניים שיצאו ביה״ב לפשיטות, לכי¬ 
בושים ולהתיישבות באירופה המערבית והדרומית וברוסיה 
(ויקינגים, נורמאנים, ואריאגים) נטמעו אף הם טמיעה 
לשונית ולאומית בסביבתם החדשה. 

חברה, משטר וחיק. ידיעותינו על הט" בתקופה 
הקדומה שאובות מן הסופרים הרימיים והייוביים — בראיס 
יראישונה מ״גרמניה" של טאקיטוס זר׳ לעיל). התעודות 
ממקור הט" עצמם הן סאגות וקידכסים משפטיים; האח¬ 
רונים — פרט לחוקי חאנגלי־סאכסונים — לא הועלו על 
הכתב אלא כלאטינית. יאחר שהשבטים נכנסו לתחומי 
הקיסרית הרימית יכבר הוש־פעו מהמציאות החדישה הזו. 
הט" לא היו מעילם חטיבה מדינית או לאימית אחידה, 
אלא היו מפוצלים לש־בטים או "עממים, ואף אלה לא הגיעו 
לגיבוש מדיני יציב בגיל האינדיווידואליזם המובהק של 
הט" ינטייתם של יחידים, של בתי-אב או של קבוצות "בד¬ 
לנות. במכגרת השבטים היתה החברה בנויה מיבנה מעמדי 


מובהק, מודרג ל 4 שכבות: לאצילים (ובהם משפחות "בני- 
אלים", הכשרות למלכות), לבני-חורין, לחציים־עבדים וחציים 
בני-חורין ( 130:1 ) ולעבדים. קשרי השארות היו חזקים) חלק 
גדול מהחוקים עוסק במציאת תחליפים לנקמת-דם — שהיתה 
רווחת בעקבות סיכסוכי-דמים מתמידים בין בתי־אב שונים. 
כופר-נפשו של כל אדם (!) 01 אז 011 '\\) נקבע לפי מעמדו 
החברתי ולפי תועלתו; כיוצא בזה נקבעו תשלומיינזק 
לאיברי-הגוף, לעלבונות וכו׳. האיזור השבטי נחלק לקהילות 
שנקראו חבלים ( 11 !;׳,;): בכל חבל היו 1,000 — 1,500 בני־ 
חורין, והוא נחלק ל״מאות". האסיפה הריבונית של כל בני' 
החורין (י{!"!!: .ל 11111 ;תו) החליטה על כל הבעיות המדיניות 
והמשפטיות. תחילה היו הט" בוחרים במלכים ב׳טעות־חירום 
או בתקופת נדודים בלבד: לאחר מכן קיבלו עליהם רוב 
השבטים עול מלכות קבועה. המלך נבחר ע״י חשובי-העם 
מקרב משפחה מיוחסת: סמכותו היתה מוגבלת, והוא היה 
כפוף לחוק ולנהגי-העם. הוא צריך היה להתפרנס מאחוזותיו־ 
"שלו, ולא היתה לו זכות אוטומאטית להטיל מסים. המלך 
או ראש-השבט ישב בראש אסיפת בני-החורין. יאעפ״ב היו 
ההכרעות דמוקראטיות פחות או יותר. הכל לפי כוחם של 
האצילים ולפי נסיונם של זקני-העדה. בעת מלחמה היו כל 
בני־החורין חייבים להילחם. מוסד אפייני ביותר לחברה 
המוטונית, בעיתות שלום ומלחמה גם יחד. היתה חבורת- 
המרעים המזויינת, הנלווית אל המנהיג (' 00 ,:■| 1 ;ז 01 ,י,:}!<> 6701 
.-.":!::!רת), שפרנסתה עליו ושהיתה קשורה אליו בקשרי- 
נאמנית שאין לנתקם! חבויות אלו היו כוח־המחץ של צבאות 
הט״. -- הנימים לא מילאו כל תפקיד בחיי הציבור, אך 
מעמדן בהברה היה מכובד. 

כמה מהרעיונות המדיניים המקובלים ביה״ב, מרביתם 
של המוסדות הסאודאליים. ואולי גם הפארלאמנטים של 
יה״ב. מקורב טוטוני. 

עד לנדידת-העמים י^ייא היו לשבטים הט" ייימובים עירו¬ 
ניים. יישוביהם הכפריים או אהוזות בתי־אב בודדים היו 
מפוזרים כנקודית-ייריא ביערות •מכיסו את רוב שטחי 






371 


טוטונים — טוטליטריות 



טיסצאים ארכאילוניים ^וטוניים ט 1 חמאר, ר. 9 לפחיינ: 

למעלה — עגלה (גבהה 1.5 ם'); למטה — סנררה (נבחה ז ם') 
(אופכרג, נורווגיה^ 

התיישבותם. קביעותם של יישובים אלה תיתה מצומצמת, 
ויחידים וקבוצות, או אף שבטים ועממים שלמים, היו 
מחליפים את מקומות־מושבותיהם בחיפושים אחרי מקורות־ 
מחיה ואחרי שלל־מלחמה. על המשטר הכלכלי — ע״ע 
גרמניה, עם.׳ 418 ; חקלאות, עם׳ 885/6 . 

דת. המקורות הספרותיים של דת ה ט" האלילית הקדו¬ 
מה הם מאוחרים (מהמאה ה 12 וה 13 )! הם נכתבו באיסלאנד, 
הרחק ממרכזי הט", ולא תמיד ברור אם היה החומר משותף 
לבל עמי הט" או מיוחד לסקאנדינאווים או אפילו לתושבי 
איסלאנד בלבד. ודאי הוא שאודין (ע״ע) נחשב לראש 
הפאנתיאון הטוטוני. המשפחות המלכותיות התייחסו, בדרך־ 
כלל, על האל הזה, שנחשב לאל־המלחמה הראשי, וכן לחכם־ 
חרשים ולקוסם ערמומי! אפיו הוא מיזוג של ראשיהשבש 
ושל הכומר השבטי, המנצח על הפולחן המגי. אודיו היה 
פטרונם של האצילים הט", שהיו פונים אליו בזמן המלחמה 
ובשעת הסעודה שלאחר הנצחון, והקריבו לו קרבנות אדם 
ובעלי־חיים, לרוב בתוך החורשות הקדושות. אל־מלחמה 
אחר היה אחיו טיו (!!!ז׳), שבדמותו חסרים קווי הפי¬ 
קחות המציינים את אודין. תכונות מלחמתיות יוחסו גם 
לתונור (ע 110 ז ,: 01 תנ 111 ־ 1 ׳), אע״פ שבעיקרו היה אל-הרעם 
של האיכרים ואל הקניין החוקי. נוסף על האלים הראשיים 
הכירו הט" באלים משניים ובאלו׳ת של פוריות ושפע, וכן 
האמינו ברוחות של האדמה, של המים, של הנהרות, של 
המעיינות ושל היערות (על המיתולוגיה — ע״ע 
ס קנדינויה). 

הט" קיבלו את הנצרות בהדרגה. הג 1 תים והוואנדאלים 
היו הראשונים שהתנצרו (במאה ה 4 ), והסקאנדינאווים — 
האחרונים (במאות ה 10 — 11 ). הט" המזרחיים קיבלו את 
הנצרות בנוסח האריאני; האריאניות תאמה את השקפותיהם 
הדתיות, מאחר שכריסטוס האריאני נראה להם כגיבור או 
כ״ענק״ מן המית 1 לוגיה הטוטונית. במאה ה 7 עברו הוויזיגו־ 
תים והלאנגובארדים לקאתוליות. לט" המערביים והצפוניים 
הובאה הנצרות מלכתחילה ע״י שליחי הדת הקאתולית. 


372 

הנצרות התגברה, בדרך־כלל, על דת הט" ללא קשיים 
מרובים, אולם שרידים מהמיתולוגיה הטוטונית נשארו בהכ¬ 
רתם של העמים הט״, במנהגיהם ובאגדות־עם שלהם. — בין 
הנאצים ותומכיהם היו שדגלו בביטול הנצרות ובהחייאת 

הדת הטוטונית. 

—49 על השירה והאמנות של חט״ ע״ע איסלנד, עמ׳ 

! 556 50 < גרמניה, עמ' 413/4 ! גרמנית, ת ר כ ו ת עט׳ 

סקנדינויה. 

טקיטוס, גרמניה (עבר׳ ז א. שור), תרצ״ה!,(. 611 ) גין 0 ט 9 .ן 

. 1911-1919; 1^. 11 ־ 01 .ול . 

14. $)€<411 114 ^ ״־£;///׳/ 1 <י , 

191-1; (■*. זי>ה 744 (דר> 0 . 44 .פ 1 זח 0551 א }, 

1928, 1\ 1 £1 ; 001 א . 7 > ; 1928 , ■)!ס ..־ , 

4(. 1929; [(.\., £14 114 ) !ה ס , 

1934; 3<:14 - .ח 610 זסא ״^ 1 ;־() 193 ,תו //- 

1934: }. 110 "^ סוז^י ;►, 

1-11. 1935/7; 03^0110. 0(1$ (70; 

1937; 11 ) 1 : 1938 ,ז 01110 ת 11 ־>י! . 1 ־ . 

19^! ,־ו 0 חתנ 1 זנ 1 ( 01 ן 011 . 8 ד 

4 ־ 1 ; 939 ! , 0 ׳ץ/;/?/ 74 מ 0 /ן/ 0 ;; 0 ע ./) 111 /; 2:0 ז//זד/ . 

01 ז/ 7 ״ 0 ן' 6 !) 11 ! 1 }(? 0 סי/^ז/״ר/ / 0 . 1011 ׳ 1 \ 11 ר>ר 

(4 1945; ־׳ 1 \ו, 13 \ז־)\ 1 א . 

(1• 14.11 ש| ג^^ת 1 ז'־ג .|. X^^). 1951; 1^. !1. 11 ־ . 

004$ (7714 0} €€11 ! , 1965 14 ו 

א. סר. 

טו^לןן, (פתץ) אדואךד איונוביץ/ רוזן - 

6668 ר.ד 1.70 ׳ 3.1 ({)בק־ז—( 1818 — 1884 ), איש־צבא 
רוסי. ט' היה מבני האצולה הבאלטית־גרמנית; הוא למד 
הנדסה בפטרבורג ומ 1836 שירת בצבא. ב 1848 — 1850 השתתף 
בקרבות בקאווקאז. במלחמת קרים (ע״ע) התפרסם כמפתח 
ביצורי סוסטופול (ע״ע), ונפצע קשה בעת שפיקח על הבי¬ 
צורים! עמידתה הממושכת של העיר במצו*ר נזקפה לזכותו. 
אח״ב ביצר את ניקו׳לאיב ואת קרונשטאט. ב 1869 נתמנה 
לגגראל. לאחר כשלונות הצבא 'הרוסי במצור על פלבנה 
(ע״ע) בימי מלחמת רוסיה—תורכיה ב 1877 קיבל ט׳" את 
הפיקוד, הקיף את העיר בחגורת־ביצורים והכניע אותה! 
וכן כבש את שומן ווארנה, וכמפקד רוסי ראשי סיים את 
המלחמה בהצלחה. ב 1879 הוענק לו תואר רוזן. באותה שנה 
היה מושל אודסה וב 1880 — מושל וילנה. בתחום הצבאי 
נחשב ט׳ לאבי התפיסה הרואה בביצורים מערכת משולבת 
של חפירות ולא של חומות-אבנים. את תפיסתו זו פיתח 
ונימק בסידרה של כתבים מקצועיים. 

14. 14 71.4 ! $>$ !•> 070 $0 ,.' 7 י 111 ת 0 ' 1 11 ) 1 ^ 17 ^ 2 70 .זת()וו 1111 .ז ■ 

1884; ! . 6 1-11,1885 ,.' 1.1 ׳ 

טוטליטריות, ״כוללנות״ — אידאולוגיה חברתית, שבאה 
לידי ביטוי בסשטריהן של כמה מדינות גדולות 
במאה ח 20 . דוגמות בולטות של משטר טוטאליטארי הן ברית־ 
המועצות בימי סטאלין, גרמניה הנאצית וסין הקומוניסטית. 
עיקרו של המשטר הטוטאליטארי אינו במטרתו,,הסופית״ — 
מבחינה זו קיימים הבדלים, ואף ניגודים: הט׳ של בריה״מ 
נחשבה בעיני מגשימיה כמכשיר וכתקופת־מעבר לחברה 
״אל־מעמדית״ וחסרת מרות מדינית — בהתאם לתורת מרכס 
(ע״ע): ואילו הנאצים ראו את "הרייך השלישי" שלהם כאמ¬ 
צעי להשתלטות גרמנית על אירופה (ובסופו של דבר על כלל- 
האנושות), ועם זאת גם כמתכונת אידאלית של החברה 
והמדינה. היחס למונח "ט׳" שוגה אצל מבצעי המשטר הטו־ 
טאליטארי. המושג, במשמעותו המודרנית, נטבע ע״י יוזף 
גבלס (ע״ע), והנאצים וגרוריהם האירופיים נקטו ביטוי זה 



373 


טוטליטריות 


374 


תוך חיוב והזדהות. ברוסיה הסובייטית ממעיטים להשתמש 
בו; במידה שהוא מופיע — גונו הערבי והאמוציונאלי שלילי, 
והוא מכוון כלפי המשטר הנאצי או משטרים פאשיסטיים. 

ראוי להבדיל הבדלה ברורה בין משטר טוטאליטארי ובין 
צורות אחרות של משטרים דיקטטוריים, אף המודרניים, כגון 
הדיקטטורה הפאשיסטית של מוסוליני (ע״ע) באיטליה, 
הדיקטטורה הלאומנית של אתא־תורר (ע״ע כמאל מצטפא) 
בתורכיה, או שלטונו של פרנקו (ע״ע) בספרד (וע״ע דיקט¬ 
טורה). הדיקטטורה המודרנית מצטמצמת בריכוז הכרח 
הפוליטי במדינה ביד אחת, תוך ביטול חלק ניכר של 
חירויות האזרח והגבלתה או ביטולה של עצמאותה של 
הזרוע המשפטית. אולם הדיקטטורה משאירה שטחים שונים 
מהפעילות הפרטית והציבורית (דת, חינוך, מדע, אמנות, 
בילויים, ואפילו כלכלה) מחוץ לשררתו; המוחלטת; השת¬ 
לטותה בשטחים אלה היא חלקית וספוראדית בלבד. לעומת 
זה שואפים מצדדי חט׳ (= "כיללנות") להטיל את מרות 
המדינה, ז״א את מדות השלטון המרכזי, על כל ביטויי 
החיים האנושיים, לפי מתכונת אידאולוגית אחידה, 
הנחשבת כעונה לכל צרכי החברה ו״פותרת" את כלל בעיו¬ 
תיה. קיומה של אידאולוגיה בעלת יומרה טוטאלית (מארב- 
סיזם, גזענות וכד׳) היא תנאי מטאפיסי-לוגי והיסטורי- 
אמפירי להתגבשותו של משטר טוטאליטארי. זיהוי המשטר 
עם אמת מוחלטת הופך אותו לערך עליון, ששמירתו מקדשת 
את כל האמצעים. לפיכך כוללת האידאולוגיה הטוטאליטא- 
רית רלאטיוויזאציה גמורה של הציוויים והאיסורים המוס¬ 
ריים י ושיעבודם הפומבי לצרכיו המתחלפים של השלטון 
(לנין: "תפקיד בתי־המשפט לשמש מכשיר של תכליתיות 
מהפכנית״; רוברט לי: ״אדולף היטלר הוא מצפוני״), הל־ 
שנת בן על אביו, מתן עדות־שקר, זיוף תעודות וכד׳ — 
נחשבים מותרים, ואף רצויים, אם הם משמשים את "המדינה", 
"האומה", "המהפכה", "החברה החדשה". 

יש רואים מסימני ר.ט׳ כבר בסשטריהן של מדינות־הערים 
היווניות — הן בצורותיהן האוליגארכיות והן בצורותיהן 
הדמוקראטיות; ויש מפרשים את תורת־המדינה של אפלטון 
(ע״ע) — הן ב״מדינה״ והן ב״חוקים״ — כפילוסופיה הרא¬ 
שונה של הט׳. אולם הרקע המציאותי של החברה העתיקה 
ומכלול הערכים וההערכות שדווחו בה שונים מן המציאות 
החמרית והרוחנית של התקופה החדשה במידה כזאת, שאין 
להשתמש לגבי שני העולמות האלה במושגים או במונחים 
שווים. את ניצני החשיבה הטוטאליטארית המודרנית יש 
רואים בתורת-המדינה של רוסו (ע״ע), ואת התגשמותו* 
בפועל הראשונה של משטר טוטאליטארי — בדיקטטורה של 
הז׳קובינים (ע״ע) בהנהגתם של רובספיר (ע״ע) וסן־ז׳יסט 
(ע״ע) בשנות-המהפכה 1793/4 ! מכאן'המונח "דמוקראטיה 
טוטאליטארית" בפיהם של כמה מן ההיסטוריונים החדישים. 
אולם גם האנאלוגיה בין אותה תופעה במהפכה הצרפתית 
ובין הט׳ של המאה ה 20 נראית מפוקפקת, שהרי הראשונה 
לא היתה אלא תופעה חולפת וקצרת-ימים, פרי שעת-חירום 
מובהקת של מלחמת-חוץ ומלחמת-אזרחים, ואילו חוקת 1793 
חדורה רוח של דמוקראטיה ליבראלית דווקא (וע״ע 
דמוקרטיה, עמ׳ 780/1 ). לאמיתו של דבר לא יכלד, 
הט׳ — במובן המדוייק של המושג — לצמוח אלא על רקע 
המציאות החברתית של הטכנולוגיה ודדכי־הקומוניקאציה 
החדישות. 


נוסף על דיקטטורה מוחלטת ואידאולוגיה טוטאלית אפשר 
לציין 5 סימנים אפייניים למשטר טוטאליטארי חדיש: 

א) מפלגה מונוליתית בעלת מעמד־מונופולין במדינה 1 

ב) מנהיג עליון! ג) משטרה פוליטית כמכשיר-שלטון עיקרי! 
ד) רשת מסועפת של פיקוח ובקרה, המצויידת באמצעים טכ¬ 
נולוגיים מודרניים! ה) כלכלה מתוכננתתיכנון ריכתיקפדני, 
תוך שלילת יזמה פרטית וקיבוצית בהליכים משקיים ובמתן 
צורה לשאיפ^ות סוציאליות. קיום מפלגה אחת בלבד היא 
תנאי בל-יעבור במדינה טוטאליטארית. "מפלגה" זו שונה 
במהותה החברתית מהמפלגות המצויות במשטרים ליברא- 
ליים: היא מנוהלת מלמעלה, אוסרת בתוכה סיעות וויכוח 
חפשי,מופיעה יחידה ב״בחירות" למוסדות ממלכתיים ואחרים, 
ומתוך מסגרותיה נעשים כל המינויים החשובים במנגנון 
המדינה, במשק, באיגודים המקצועיים וכו׳. "המפלגה" זהה 
למעשה עם המדינה, וכל פעולה "אנטי-מפלגתית", בין מחוץ 
למפלגה ובין בתוכה, נחשבת לעבירה ונענשת ע״י שלטונות 
המדינה, כזאת היא המפלגה הקומוניסטית בבריה״מ, לפחות 
מ 1923 ואילך, וכזאת היתר. המפלגה הנאצית בגדמניה. 
מנהיג המפלגה הוא למעשה גם שליט המדינה, אף אם ראש־ 
הממשלה הוא אישיות אחרת (סטאלין ב 1924 — 1941 ). בגר¬ 
מניה הנאצית התמזגו ראשות המפלגה וראשות המדינה 
רשמית באישיותו של "המנהיג" היטלר. 

מציאותו של מנהיג בעל סמכות עליונה, שהוא, בדרך־כלל, 
קבוע לכל ימי־חייו — אלא אם כן הוא מסולק ע״י קשר של 
מרעיו —, קשורה בקיומם של המשטרים,הטוטאליטאריים 
המצויים, אם כי אפשר להניח מבחינה עיונית גם משטר 
טוטאליטארי המיוסד על הנהגה ק ו ל ק ט י ו ו י ת. עדיין 
מוקדם לפסוק, אם תקופת שלטונו שלי חרושצ׳וב (ע״ע) 
בבריד.״מ היתה ביטוי לראשיתה של תקופת "מנהיגות קולק- 
טיווית" כזאת! יש רואים בשלטון זה צורת־מעבר לקראת 
חיסול הטוטאליטאריות הסובייטית. — המנהיג הטוטאליטארי 
עולה עקב כשרונותיו הםוליטיים-תכםיםיים, שבהם הוא מש¬ 
תלט על מנגנון שלטוני שאין לעם פיקוח או ברןררי עליו, או 
בכוח השפעתו האמוציונאלית על ההמונים! לאחר שהגיע 
למעמדו הוא מטופח ומפואר בשיטת "פולחן המנהיג" (רק 
לנין בתקופת שלטונו הקצרה [ 1922-1918 ] לא נזקק לפולחן 
זיה). להבדיל ממנהיג פוליטי אחר — כולל רודן רגיל — 
נחשב המנהיג הטוטאליטארי בר-סמכא ופוסק עליון בכל 
שטחי החיים, החל בבעיות טכנולוגיות וכלה בענייני אמנות. 
החלשה ב״פולחן המנהיג" משמשת סימן להתרופפות מרותו 
או הקפו של המשטר הטוטאליטארי (ה״דסטאליניזאציה" 
בבריה״מ מ 1956 ואילך). 

משטרהפוליסית, בחלקה חשאית, שאין חלים עליד. 
מגבלות חוקיות ואדמיניסטראטיוויות, היא חלק אורגאני של 
המשטר (צ׳. ק., ג. פ. או, נ. ק. ו. ד. בבריה״מ! גסטאפו בגר¬ 
מניה הנאצית). המשטרה הפוליטית וסוכניד. רשאים להת¬ 
ערב בחיי כל פרט, כל שעה, ולהטיל עליו כל עונש, ואין 
למעשה עירעור על פעליהם. במשך הזמן מתפתחת המשטרד, 
הפוליטית לזרוע השלטונית המכרעת במדינה, עליונה גם על 
הצבא, וראשה עולה לדרגת האישיות השניה במנגנון הממ¬ 
לכתי (בריה בבריה״מ! הימלר בגרמניד. הנאצית)! ליברא- 
ליזאציה כלשהי נתאפשרה בבריה״מ רק לאחר חיסולו של 
בריה, — השליטה על כל ביטויי הפעילות הציבורית מופעלת 
באמצעות שימוש שיטתי במכישירים טכנולוגיים 



375 


טוטליטריות ■■ י טוטם ומוטמיזם 


376 


מודרניים של קומוניקאציה ובקרה, כגון מכשירי־האזנה 
ושיטות־צילום. יש מטילים ספק ביעילותו הטוטאליטארית 
של המשטר הקומוניסטי בסין, בגלל חולשתו האירגונית־ 
טכנית לפקח על אוכלוסיה בת 700 מיליון נפש, המפוזרת 
על פני •סטה עצום, דל באמצעי־תחבורה. על חולשה זו מנסה 
המשטר הסיני להתגבר באמצעי־לחץ פסיכולוגיים ("שטיפת 
רוח"). 

במשטר טושאליטארי מונהגת הכלכלה ע״י השלטון 
המרכזי, תוך ביטול הערבויות החוקיות או המסרתיות לגבי 
קניין פרטי וקיבוצי. קניין פרטי באמצעי־ייצור עשוי להתקיים, 
במידה רחבה או מצומצמת (בגרמניה הנאצית! בבריה״מ 
בתקופת הנא״פ [ 1922 — 1928 ]), אך קיימו הוא בבחינת חסד 
ה-סלטונות ועשוי להתבטל כל שעה, הן בהקף ממלכתי כללי 
'בריה״ס) והן לגבי סוגי־אוכלוסיה מסויימים (גרמניה הנא¬ 
צית). השלטון הטוטאליטארי משנה יחסי־קניין של עשרות- 
מיליינים אנשים (ה״קולקטיוויזאציה" של משקי האיכרים 
בבריה״מ ובסין), בלי לשאול את דעתה של האוכלוסיה הני¬ 
דונה ובלי לשלם פיצויים כלשהם. השלטון המרכזי קובע גם 
את חלוקת ההכנסה הלאומית בין השכבות השונות ואת 
העדפתם של ענפים מסויימים. בדרך-כלל נוטים המשטרים 
הטוטאליטאריים להעדיף את התעשיה הכבדה והצבאית על 
פני שאר ענפי-המשק. נסיגה או הקפאה בשטח זה (למשל, 
בסין ב 1960 — 1964 ), כתוצאה מלית-ברירה, נחשבת כזמנית. 
המעצמות הטוטאליטאריות נוהגות בהזדיינות בקצב רב. 
הפחד מפני העולם החיצון ותוקפנות כלפיו מתמזגים במדי¬ 
ניותן. נוסח-דייור תוקפני במדיניות-החוץ שלהן מוסיף 
לשרור גם כשמדיניותן־בפועל היא זהירה ומאופקת (בריה״מ 
אתרי 1954 ). 

בעיית ההמשכיות של משטר טוטאליטארי, או התפתחותו 
למשטר חפיסי יותר. אינה יכולה להיחשב מובהרת ביסלב 
היסטורי זה. המשטר הנאצי חוסל ע״י נצ־חון צבאי של יריבים 
חיצונים; עד שנתגלו סימנים משכנעים למפלתו הצבאית, 
לא נראתה אופוזיציה פעילה בגרמניה. מאידך גיסא, הולכות 
ינחלשות תכונותיו הטוטאליטאריות של המשטר הסובייטי 
תוך התפתחות פנימית ומודעת בצמרת המשטר עצמו. זוהי 
משמעות ה״דסטאליניזאציה" ומנהיגותו של חרושצ׳וב 
( 1954 — 1964 ). ההתפתחות אינה חד-סיטרית, ומרובות בה 
נסיגות זמניות! עדיין לא נפתרה הבעיה, כיצד ייתכן לאפשר 
לאוכלוסיה מידה של חירות וערבויות־חוק, בלי לערער את 
שלטון-הקבע של הקבוצה השלטת. 

א. ליבנה, מבט לתוך התהום (״בשער התקופה״, 337 ■ 351 ), 

1952 : ־ 1 ו.'ך , 1 .| .חח 1 .וו!ט )\] 

עבדיח ;לר*,'! ־\ .>גו{ 101 ^? €( 1 ! 0 11 י 111 נ 

,.!) 1 .׳.יאנב־תה 1 ]?׳ רודמ 121 ראטיה הטוטאליסרל■:, 

- 11 '. 11 ־י 1 ). 111 1 [ .ו) 1-11 ( יוז 1 ;־ז־ 1 

.׳ 1 ״ 7 נ׳.ג־////.׳/■י׳^ו ..\{ 7 

. 210 ה )!/'•ן ־•י/ן 1/117 ,ן'>ין, 0 .ז.)•' 1 ןנ>י 1 ) 1 .>{ .־יייין 

/ ׳.ג! 1 ' .: 11 ח 0 ־ז\. זן ''י׳-׳יו 11 .' 2 •׳ י 1 

, 01 ) 111:11110 .־!} ■■. 7 ג 477 \/ }?!ר/נו*. ,;׳ 1 >ן 1 ׳ 1 ו 11 ו 1 .> 1 1 ^! 

//״.■/ ^; 77 ■ 1711 .יל 71-1 ^! ,(! 131 ,:\ 1 ז:,\\ 

.ו ■'׳' 1 

א. יי 

ט 1 ־טם (ט׳) ייטוטכיזפ ;ט״ם). המונח "ט׳", המציין .,ש=- 
הקלאן" בלשון האינדיאנים משבט או*ג׳יבוה בקא- 
נאדה, הונהג באיריפה ע״י ג׳ון לונג, ישסייר בקרב בני שבה 
זה ב 1791 . על חשיבותו האנתרופוליגית של הט״ם עמד 


לראשונה ג׳. פ. מקלנן (חג £1111 ,:[ 10 \ .ז .() ב 1870/1 ; הוא 
הגדיר את הט״ם כצירוף של פטישיזם (ע״ע), אכסוגמיה 
(ע״ע) וייחוס על משפחת-האם. י 

בעיית מקורה של האמונה בט׳, הנפוצה בחברות פרימי- 
טיוויית רבות, נידונה הרבה באתנולוגיה ההתפתחותית של 
המאה ה 19 . א. ב. טילר (ע״ע) הניח, על יסוד מחקרים שנערכו 
בין ילידי אוסטראליה, שהאמונה הטוטמיסטית מקורה בתר¬ 
בות הפראית והבארבארית-הקדומה, ויסודה בתפיסת הילי¬ 
דים, שאבות השבט היו חיות או צמחים ונפשותיהם נתגלגלו 
בבני-אדם בדורות הבאים אחריהם! ואילו הקלאנים הטוט- 
מיסטיים הם בעיקר מוסדות חברתיים המיועדים להסדיר 
את עניין הנישואין, ודיני האכסוגאמיה הנהוגים בקלאנים 
אינם תלויים כלל ועיקר באמונה במוצא מבע״ח וביחסי־ 
קירבה אליהם; לדעתו אין לערבב את מושג הט׳ בזח של 
"הרוח השומרת" על הפרט או החיה-הפטרונית יסלו. כנגדו 
סבר מקלנן (ר׳ לעיל), שהט״ם, שהוא פולחן האבות-החיות 
או האבות-הצמחים, הוא מקור הדת הפרימיטיווית, והוא 
שהביא לכינון טקסים "דתיים", המכוונים להבטיח את חסותו 
של הט׳ ולפייסו; לדעתו של מקלנן עברו כל העמים הקדו¬ 
מים את השלב הטוטמיסטי. התאוריה על ראשונותו של 
הט״ם כתופעה דתית, המבטאה גורמים נפשיים כלל-אנרשיים, 
פותחה לאחר-מכן ע״י ז. פרויד (ע״ע) וע״י ד. א. דירקם 
(ע״ע). 

בעקבות ג׳■. ג׳■. פריזר (ע״ע) נטו אתנולוגים בריטיים 
להגדיר את הט״ם כמורכב מ 3 יסודות: ( 1 ) יסוד חברתי — 
הקשר בין מין מסויים של בע״ח או של צמחים, או בין סוג 
מסויים של חפצים דוממים, 
לבין קלאן המבוסס על אכסו- 
גאמיה; ( 2 ) יסוד פסיכולו¬ 
גי — האמונה ביחסי-שארות 
בין חברי קבוצה מסויימת 
ובין חיית-ט׳ או צמח-ט׳ או 
חפץ־ט׳ — אמונה שבאה 
לעתים קרובות לידי ביטוי 
בתפיסה שקבוצה אנושית 
נמנית על צאצאי הקבוצה 
הלא-אנועלית;( 3 ) יסוד טקסי, 
המתגלה בעיקר באיסור 
אכילת הט׳ חוץ מבמועדים 
מסויימים. 

באה״ב השיגו פרנץ בעז 
(ע״ע) ותלמידו אלכסנדר 
גולדנויזר על מושג זה של 
הט״ם בציינם, יסאירגון־ 
הקלאנים, השימוש הסמלי 
בשמות בע״ח או צמחים לגבי 
קבוצות אנשים, והאמונה 
ביחסי-שארות בין הקלאן 
־הט׳ אינם כריכים בהכרח 
ב:ושא-הט׳, ושכל אחד מיס ו¬ 
ד¬ת אלה מצוי לעתים בלי 
האחרים. בעקבותיהם נטו 
ייב האנתרופולוגים האמרי- 

עביןד־טוסש רמ.יי'יוב, *ומ־טס׳ט 

קבים להסכיב, יטט״ה הוא כנזז-*י-ביח ►לוילביבי- הבריב 1 ית> 







377 


טוטם וטוטמיזם 


378 


שם קיבוצי לתופעות שונות, שלא ניתן לכלול אותן בקא־ 
טגוריד. אחת; לשון אחרת — הם שללו את מציאותו הראלית 
של הט״ם כתופעה אמפירית אחידה וראו בו יחידה מלאכותית, 
הקיימת בדעתו של האנתרופולוג בלבד. 



עסורי־טומם בקיטוואנגה (קאנארהו 


בזמן האחרון חידש האנתרופולוג האוסטראלי א. פ. אלקין 
(ת!?!!!! .? .^) את התאוריה החיובית של הט״ם; אולם 
לפי דבריו, אין במציאות צורה אחידה של ט״ם, אלא 
קיימות צורות רבות ושונות. העיקריות שבהן הן: ( 1 ) ט״ם 
אישי, המיוסד על יחם טוטמיסטי בין פרט אחד ובין 
מין טבעי מסויים; ( 2 ) ט״ם מיני, המחלק את השבט כולו 
לשתי קבוצות—זכרים ונקבות; ( 3 ) ט״ם מ צ ע ו נ י, המחלק 
אף הוא את השבט לשתי קבוצות לפי עקרון השארות 
וההשתלשלות הגנטית; ( 4 ) ט״ם של מחלקות ו ב נ ו ת־ 
מחלקות, המחלק את השבט לקבוצות-מישנה, המבוססות 
על ייחום עקיף על משפחות־אם! ( 5 ) ט׳ של קלאנים, 
הכרוך בקבוצת־שארות של צאצאי אב משותף או אם משו¬ 
תפת, שלחבריה משותף ט׳ אחד או ט״ אחדים; ( 6 ) ט׳ 
מקומי, שבו תלויה החברות בקבוצה טוטמיסטית במקום־ 
מגורים משותף ולא בייחוס משותף; ( 7 ) ט״ם ריבויי, 
שאינו בעצם אלא שיטת מיון של תופעות טבעיות. על אפיו 
המורכב של הט״ם באה להוסיף העובדה, שבשבטים רבים 
קיימות צורות שונות של ט״ם זו בצד ז 1 , כשכל פרט ופרט 
שייך ל 3 או 4 קבוצות טוטמיסטיות. 

התיפקוד של צורות הט״ם למיניהן בחיי השבט מורכב 
אף הוא. מבחינים 2 תיפקודים ראשיים: החברתי והפולחני, 
הט״ם החברתי כרוך בהסדרת היחסים בין הבריות והנישואין: 
הט״ם הפולחני — במיתוסים, בטקסים ובמנהגי־הקדושה 


שבחיי השבט. במקומות רבים אכילתו של הט׳ הפולחני היא 
בחזקת טבו (ע״ע). לעתים קרובות קיימים ט״ם פולחני 
וט״ם חברתי זה בצד זה בקרב אותו השבט עצמו. 

בקשר הדוק עם הט״ם המקומי והט״ם הפולחני עומד 
ט״ם־ה הריון — האמונה שרוח המצויה במקום מסויים 
עשויה להיכנס לרחם האשד. ולגרום להריונה: לעתים קרובות 
עשוי ט׳־ההריון להתגלות לאשה בחלום. סוג אחר של ט״ם 
פולחני, הכרוך בט״ם אישי, הוא האמונה ב״ט׳-עוזר", 
המבוססת על יחס מיוחד בין רופא־אשף או שאמאן ובין מין 
מסויים של בע״ח, כשהאחרון עוזר לראשון בביצוע משימותיו 

המקצועיות. 

לדעת לוי־שטרוס (ע״ע), אין להסביר את הט״ם אלא 
כהלך־רוח שיסודו באשליה ואינו כרוך בשום נתון אובייקטיווי 
בטבע או במציאות התברתית־תרבותית: ט״ם פירושו מערכת 
של יחסים מטאפוריים בין סוגים של חפצים טבעיים (סידרה 
טבעית) ובין קבוצות בני־אדם (סידרד. תרבותית). הט״ם 
צומח מאינטואיציד. רעיונית של יחס מטאפורי כזה, שהוא 
מבוסם על תחושת דמיון — גופני או רוחני — בין שתי 
הסדרות הנוגעות בדבר. נמצא, שאין הט״ם אלא ביטוי 
מיוחד של דרכי־חשיבה מסויימות. 

דעת האתנולוגים בימינו נוטה בכללותה להסכים לדיבחנה 
בין ט״ם חברתי ובין ט״ם פולחני, כל׳ בין ט" הכרוכים 
בשארות ובקבוצות טריטוריאליות — מזה, ובין ט" הכרוכים 
בצדדים הטקסיים והדתיים של התרבות. הכל מסכימים שמ¬ 
בחינה תיפקודית משמש הט״ם החברתי להסדיר את הנישו¬ 
אין ולכונן יחסים בין בני־אדם, ואילו הט״ם הפולחני משמש 
להסביר את מוצאה המשותף של קבוצה מסויימת, לשמור 
על מנהגי השבט ולהגדיל את החי והצומח הטוטמי. בעיית 
היחסים בין שני סוגי הט״ם עדיין לא באה על פתרונה. 

וע״ע אנתרופולוגיה חברותית, עט׳ 703 ; תמ׳: ע״ע 

.877/8 בלי, עם׳ 

1 } 1 ז^ / 0 .■■ 1 .ן 

.[ , 0 ר\ 
1904 / 1 ) 7 ׳( 077 01 מ־?־/)//; 0 '.יי? ׳) 7/1 .חס!!!{) ; 

1(1., 7^1<' 1927: ]. 70!('1 {ז^ 21 ת 

!-!¥. 1010, ״;י)־/ע 7 . 8 . 1937 ,. 1 ון< 111 צ 
11. 1912; 1:.. 1x5 €1€01 זה 7€ ח } 

11(■ 1(1 7 ג *);׳ , 

1912: \\0 ') 7/1 ,-ו־ו: 4 \ 1 מ ^ . 11 .'׳ / 

(1^^1 /ז 121 ז 1 ) 701 / 0 €:/ 7 .? ; 1914 . 11 1 ,ץ 
(^111^1 71 ך€^ 70 ,־!שלשסז^ו[ .. 1 ; 1916 .־ 

(212(/ 71(/}00' ת^׳- !{ $1 ץ 101111121 /€\ 75 ) 1 ^ 111/121010 //ע - 

111101 < 11 >־ ., XX 11 ז 77711 7 * 1 . 1 ־ 1 . 11 ; 1920 ,(^ז ■^ 

1920: 101€ 1€ ( 7 ^) 0/71 -{ 7 ) 71 !) /־)/ 2777 > ,(ן 0 חח 00 תו.׳ 1 י - 

2711(111(. 1920; 1,1 ח 000:1 ) 11 < 5 ) 1 (<{ 701 121 0215771 )^ 70 , 111 ־ 11 '■! .מ , 

1). !930/1; ?. !■.11(111. 312(1^1€5 227 .42(52) 11(2(127 702(22115272 1 

7/1(' 1\((12(2'( 0/ .422512(211(521 70/(22225271 1\'') , 

19.33/1: 1(1., 7/2( ^12(5/2(211(127 ^4/7072^221(5 : 14011■ !0 1/22(10■ 
5/(221(1 7/1€2}7, 19569 1^0| 115 ) 5 }\ 212$227 ר) 701 •׳ 7 ( 1 ,ל 1 ^קנ 

19.36 ,( 31 .ול 0 נ 1 <)־ 1111 ח\׳.) 22 זי) 720/71 2€5 /) 72111 /') €5 ^ €125 \/ 1 /') 1€225 ת : 

('6. 011111114(, 7^ 5\5/('221^ 101<'2722(}(2<• , 19.36: (5. !^€1- 

0114((!. ^0(2151 ! רבו: 15 'ל .!) 0 ! .[ 1 )(}()־ז 111 ן 41 . •){ג ], 
409-86), 1938; 13. 8 (■ 2 ^ 2 }((• 12 22(1 !<€ 11 - 

^2021, !948; . 20151 ^ 2010 ) 0 ^ 711€ ,וו;ן׳\ 1 >־ז 0-13 ! 11 !') 1 ) 4 ^ 1 .מ .\׳ 
7 / 1 € 02 ^> 111 ) 1 ־ 1 ? ת! 1 :<) 1 ))^ 11 ' 1 !> 1 ז 1 . 6 ׳ן 11 ן*)ג 1 ז) 8 ) 15722 \ € 22 / 70 ' /ס - 

(1\0 80010 ()112 1 ) 0 ^{ 2 ^^\ 7/2€ ,. 1 ) 1 : 1952 .(׳ 
^0(2(1/ .4}7//2)01>010^ 40 )ק 0 ׳ 161 ת\׳. 500141 ח 1 1 ) 0 ר 1 ):) 1 \) ץ ^\), 
!958; £. £. !'.\4 ג.! 25 ת€/ 70 5 ) 1 ) 521 ). 7 .[)■ 01141 ) 1 ־ 1 ?-גח ''!). 

1956; £. £. ־ 1 י\ £0 . 0 ;* 1958 , 11 1 ,^ 12117 > €1 ')■ 2272/21 ח 7 .־ 101 <ז 
5( . 1962 , 71212 ))' 0112 ן 122 ) ^ 115271 ת^/ 70 £0 ,לל 111 .ז 

ד. בי. 



379 טויב, יצחק איזיק 

טויב, יצחק איזיק ( 1751 — 1821 ), רב ו״צדיק" חסידי 
בהונגריה. ט׳ היה בנו של חוכר אמיד במחוז 
זמפלו. ב 1785 נתמנה לרבה של נאךן־קאלו והמחוז (בצפון־ 
מזרחה של הונגריה), ובהנהגתו נתבצרה הקהילה: נתקנו 
תקנות, נבנה בית־כנסת חדש ונתארגנה מחדש החברה־ 
קדישא. ט׳ הושפע מהחסידות, שהחלה מתפשטת בזמנו 
בהונגריה, ולפי מסורת החסידים היה תלמידה של ד׳ שמואל 
שמעלקע מניקולשבורג ור׳ אלימלך מליז׳נסק, אך אין סימו¬ 
כין לכך במקורות שבידנו. עכ״פ היה הוא "הצדיק" הראשון 
שנולד בהונגריה וגדל בה. ט׳ נתפרסם בשיריו וניגוניו, 
ובמיוחד נתפרסם השיר "קורא השכוי כבר", ע״פ שיר עממי 
הונגרי, שהיה מושר בפיו ונתפשט בין חסידי הונגריה! 
אגדות רבות נתרקמו סביב ט׳ ושירו זה. בני־דורו החשיבוהו 
כגדול בתורה ובחסידות, אולם כתבים משלו לא הגיעו לידנו. 

י. י. גרינוראלד, לקורות החסידות באונגריא (הצופה 
להכמת ישראל. ה'), תרפ״א: הנ״ל, טויזנט יאר אידיש 
לעבן אין אונגארן, 173-168 , 1945 ! דב מבוליחוב [בירקג־ 

טל], זכרונית [מהד׳ מ. וישניצר], 78/9 , תרפ״ב! נ. בן־ 
מנחם, רבי י. ט׳ מקאלוב (ס׳ יובל לי. אלפנביין), תשכ״ג; 
הנ״ל, ר׳ יצחק אייזיק ט׳ מקאלוב (סיני, נ״ה), תשב״ד! 

טדבלר, את( ־ ״ £1180 - ( 1879 , פוזן — 

1953 , סינסינטי), היסטוריון יהודי, חוקר התקופה 
העתיקה ותולדות ישראל. את חינוכו היהודי קיבל ט׳ בבית 
אביו ואת העוכלתו הכללית רכש בגימנסיה, ולאחר מכן 
באוניברסיטת ברלין, שבה למד פילולוגיה קלאסית, מזרחנות, 
היסטוריה עתיקה וארכאולוגיה: בשנותיו האחרונות של 
מומזן (ע״ע) שימש כמזכירו המדעי, ט׳ ביקר גם בביהמ״ד 
לרבנים ובמכון למדעי־היהדות שבברלין: במוסד האחרון הורה 
תולדות־ישראל ב 1910 — 1916 . ט׳ ייסד וניהל את הארכיון 
הכללי לתו״י בגרמניה והוציא את כה״ע שלו. הוא יזם את 
ייסוד "האקדמיה למדעי־היהדות" וניהל את "מכון־המחקר" 
שלה ( 1919 — 1922 ) : באותן השנים הורה היסטוריה עתיקה 
באוניברסיטת ברלין. ב 1922 נתמנה לפרופסור בציריך, 
וב 1925 — בהידלברג. לאחר עליית הנאצים לשלטון עבר 
לברליןלביהמ״דהגבוה למרעי־היהדות( 1933 — 1938 ),ואח״כ 
היגר לאה״ב ושימש כפרופסור לתרגום השבעים ולספרות 
יהודית-יוונית ב€ז: 00116 ת 10 ו 01 בסינסינטי. — 

מחיבוריו החשובים בהיסטוריה כללית: - £0 !תט״סקבת! 
1 ו 111 ת 1112 (״מלכות רומא"), 1913 : . 2 . 1 > 1011£€ :(ס 65 ׳:: ¥01 ש 1 ס 
05 זצ 0 נז.£ תסלןס״חע(] ("ההקדמה למלחמה הפונית השניה"). 
1921 : תזטס״ש! 961 £61111111 ("המלחמה ההלווטית* [ע״פ 
יוליוס קיסר]), $1231:1924 6 ן 1 ס)! 1 מ 1361:1:61 ("המדינה הרו¬ 
מית"), 1935 . שלוש סגולות מייחדות את ט׳ כהיסטוריון העולם 
העתיק: עצמת השליטה בחומר, בצירוף כושר הסתכלות 
בפיבנה המדינה והחברה וניתוח ההתרחשויות ההיסטוריות: 
ראייתו האוניוורסאלית את ההיסטוריה בכללותה: שקידתו 
על שכלול דרכי החקר ההיסטורי ושיטותיו. 

מלבד ספריו ומחקריו בשטח זה. פירסם ט' למעלה מ 50 
מחקרים בתולדות-ישראל. ספרו על תקופת השופטים - 11 ( £11 
1011 ן> 1 ״ 5 56110 (״מחקרי-מקרא״), הופיע אחרי מותו ( 1958 ). 
מחקריו אלה ופעולותיו כמורה ומדריך מדעי היתה להם 
השפעה ניכרת על ההיסטוריוגראפיה היהודית ועל חכמת- 
ישראל (ע״ע) בדור האחרון, בכיוון פיתוחה של הגישה 
הגאוגראפית והגאופוליטית בחקר א״י וחדירה מעמיקה יותר 
למערכת היחסים שבין היהודים לגויים שמסביבם. 


—־ טויכש (טאובם) 380 

אשתו של ט' היא החוקרת ז ל מה שטרן (נר 1890 ), 
שכתבה חיבורים אחדים לתו״י בגרמניה מהם: - 0115 ־ 1 ס ז 0 נ 1 
1161611 ( 6116 .!! 81331 5156116 ("מדינת פרוסיה והיהודים"), 
1925 ; 81155 1161 ( (״היהודי זים״ [זיס אופנהימר]), 1929 . 

מ. שובה, לדמותו ודרך חייו של א. ט׳(ציון, י״ט), תשי״ד: 

י. בער. א. ט׳ (שם)! ב. דינור, א. ט׳ — האיש המורה 
והחוקר (שם): הנ״ל, ישראל בגולה, א( 1 ), כ״ח-ל׳, תשי״ח: 

הב״ל, בני-דויי, תשב״ג 1 . 1 > .״ . 7 .־£ .תז 106-516 ( 1 ט 1 .' 1 ' . 5 

.!■!!)חטווסוזיז .מ . 31 ; 1958 . 1 > 

.^ 96 [ ■>;// .' 1 .: 7 

ב. ד. 

טויבבהויז, חיים;איר ( 1888 , צפת - 1928 , בלפסט), 
מחלוצי המדע הגאולוגי והפאלאונטולוגי בא״י. 

ט׳ רכש השכלה אוניברסיטאית נרחבת בתחומים שונים באו¬ 
ניברסיטה של ברסלאו והוכתר בתואר ד״ר לפילוסופיה 
מטעמה. אח״כ התמחה בגאולוגיה, ולאחר שנים נוספות של 
לימודים ומחקר בתחום זה באותה אוניברסיטה חזר והוסמך 
לדוקטור בזכות חיבורו "האמוניטים של תצורת הקרטיקון 
בא״י ובסוריה״ — עבודת-חלח בתחום מחקר זה. בתקופת 
לימודיו בברסלאו עסק גם בפעולה תרבותית-עברית ענפה 
בקרב הנוער היהודי במקום. לאחר גמר מלחמת-העולם 1 
ניהל בי״ם עברי בלונדון, ולאחר שנים אחדות נתמנה למנהל 
ביה״ס העברי בבלפסט, וגם שם פיתח פעולה ציונית מסועפת. 
בהיותו עסוק בהכנ(ת לחזור לא״י, חלה ומת. 

טדבנר (• 61 תל 76111 ), בית הוצאת-ספרים, בית-דפוס ומפעל 
גראפי בגרמניה. מתחילת המאה ה 19 עד מלחמת־ 

העולם 11 היה מושב בית-ט׳ בליפציג, הוא היה אחד החשובים 
מבין בתי-ההוצאה בתחומי ספרי-הלימוד, הפיל(ל(גיה הקלא¬ 
סית, החינוך, המאתמאטיקה, מדעי-הטבע והטכניקה. ממם־ 
עליו החשובים: מהדורות מדעיות-ביקרתיות של מרבית 
החיבורים היווניים והרומיים, ואף ביזאגטיים ולאטיניים של 
יה״ב: "האנציקלופדיה של מדעי המאתמאטיקה": הסידרה 
המרעית-פופולאיית :ז 61 ׳ 61516565 '•) 61 ם 1 ג ז 3111 א 115 .\< ("מעולם 
הטבע והרוח"), שהגיעה ל 800 פירסומים בכל שטחיהמדעים: 
הסידרה :־ 31 י 5 עח 0686 ז 616 : 1116111 .£ 16 (ז ("תרבות ההווה"), 
שהגיעה לכ 80 כרכים גדולים. ב 1943 נהרס המפעל בהפצצה 
מן האוויר. הוא שוקם, אך הולאם ב 1952 ע״י ממשלת גרמניה 
המזרחית והפך "למפעל בבעלות העם". מנהלי ההוצאה מבני 
משפחת-ט׳ שנמלטו למערב, ייסדוה ב 1953 מחדש בשטוס־ 
גארט. 

; 1911 . 1 ) .\ 1 . 0 . 3 ,(.^ 11:8 ־ 1 ) .'־־ 1 

. 1 > , 2 } . 2112 > 1 ' 150 .ע 

. 1901 .'ד . 7 ^ .מ 

טויבט (טאובס) — 7311116.5 — משפחת רבנים ואנשי- 
ציבור ברומניה וגאליציה. — ( 1 ) ר׳אהרןמשהט׳ 

( 1787 , לבוב — 1852 , יאסי), מצאצאי ר׳ יואל סירקיש 
(ע״ע), היד. מחשובי רבני זמנו, אב״ד בסניאטין ואח״כ 
ביאסי. פעל לאיחוד המתנגדים והחסידים למלחמה בהשפעות 
ההתבוללות והכפירה וטען נגד חכמת־ישראל (ע״ע). 
מחיבוריו נדפסו: תועפות ראם, שו״ת ( 1855 ): קרני ראם, 
על הש״ם, האלפסי והמהרש״א (כלולים בש״ס וילנא), ועל 
התורה ( 1880 ). — ( 2 ) ר׳ ש מ ו א ל ש מ ע ל ק א (מת 1865 , 
יאסי), בנו של ( 1 ), אב״ד בשינאווה', ואחרי מות אביו — 
ביאסי. מחיבוריו: הגהות על הש״ס: חיי עולם, הגהות על 



381 


טויבש (טאוכם) — טויה ואריגה 


382 


השו״ע או״ח ( 1864 ). — ( 3 ) ר׳ אורי שרגא פייבל, 
בנר של ( 2 ), רב ביאסי, מחבר שו״ת אורי וישעי ( 1886 ).' — 
( 4 ) ר׳ שלום, בנו של ( 2 ), אב״ד בבוטושאני! נודע כמגן 
על המקופחים בקהילות. — ( 5 ) בנו, ר׳ חיים ( 1847 — 1909 ), 
ממלא מקומו בבוטרשאני. מחיבוריו; הנהגח־אדם ( 1890 )— 
בבעיית הסתירה בין המדע לדת־ישראל: חיים של שלום — 
לשו״ע או״ח ויו״ד ( 1894 )! עטרת ישועה — להגדה של פסח 
( 1896 ). — שלוחה אחרת היא: ( 6 ) ר׳ יחיאל מיכל 
( 1815 — 1877 ), בנו של ( 1 ), רב בוואסלי. — ( 7 ) בנו,'ר׳ 
יצחק א י יזיק ( 1837 , סניאטין — 1920 , בוקארשט), רב 
בברלאד ואח״ב בבוקארשט! לוחם למען זכויית־היהודים 
ברומניה. ב 1872 ייצג את יהודי רומניה בוועידת האירגונים 
היהודים הגדולים בבריסל במאבק למען האמאנציפאציה 
ליהודי רומניה, וב 1878 — בקונגרס־ברלין. חיבר ספר (ברו¬ 
מנית) : "האמנם היהודי הוא סכנה לאומות שבתוכן הוא 
יושב", וכן חיבור נגד השבועה היהודית המיוחדת בבתי- 
המשפט הממלכתיים. — ( 8 ) בנו, ר׳ ש מ ו א ל, רב בקארנ־ 
סבס ובברלאד, פעל להחדרת חכמת־ישראל ברומניה, חיבר 
ספרים ברומנית. — שלוחה שלישית: ( 9 ) ר׳ יעקב (מת 
1890 ), בנו של ( 1 ), אב״ד בזידיטשוב ואח״כ ביאסי, — 
( 10 ) בנו, ר׳ יצחק אייזיק יששכר (מת 1911 ), אב״ד 
אוטיניא בגאליציה. — ( 11 ) אריה לייבל ט' ( 1863 , 
בנדר — 1933 , וינה), בנו של ( 10 ), מראשוני הציונות 
המדינית בגאליציה ובבוקובינה! נואם עממי, הטיף לרעיון 
שיבת-ציון ולהכרה לאומית יהודית! בין השאר תבע 
מיהודי גאליציה לרשום במיפקד-האוכלוסיה כשפת־אמם את 
השפה היידית. ב 1896 קיבל את הסכמת הרצל להדפיס את 
"מדינת היהודים" בכתב עברי לקוראי יידית. בווינה פירסם 
חיבור (ביידית) על היסודות התלמודיים בפתגם היידי, וכן 
השתתף בהוצאת ה״שנתון ליהודים באוסטריה" (בגרמנית) 
וכתב בו סקירה על "מקורות מקראיים של שמות גרמניים" 
(ו.רצ״ג). — מבניו של ( 11 ); ( 12 ) ישראל ט׳ (נר 1887 ), 
מראשי ״איגוד יהודי מזרח־אירופה״ בגרמניה! ב 1933 נמלט 
להולאנד, ולאחר כיבושה בידי הנאצים הוגלה למחנה־ריכוז! 
לאחר המלחמה עלה לישראל. ( 13 ) שמואל יעקב ט׳ 
(נר 1898 ), סופר ומשורר יידו! בין השאר פירסם את קובץ 
החמשירים (ע״ע) הראשון בספרות היידית ( 1962 ), — 
( 14 ) ר׳ חיים צבי ט׳(נר 1900 ), רבה הראשי של ציריך! 
ראש תנועת המזרחי בשוויץ. מחיבוריו: "הנשיא בסנהדרין 
הגדולה״ (תרפ״ה)! "ליקוטי ר׳ יצחק אבן גיאת לברכות" 
(תשי״ב)! מאמרים בבעיות הציונות והיהדות בימינו. 

ש, ברבר, אנשי שם, 27 , תרב״ה! ל. טויבש, זכרונות. 1920 ; 

ז. רייזען, לעקסיקאן פון דער יידישער ליטעראטור, 1 : ט׳, 
־ 1926 ! מ. הכהן בראווער, צבי לצדיק ("לזכרון בספר"), 
תדצ״א! ג. באדר, מדינה וחכמיה; ט׳, תרצ״ד! נ. מ. גלבר. 
תולדות התנועה הציונית בגליציה: ט׳, 1958 ! מ. הביש, 
מבית ומחוץ, 239 ־ 240 , 1961 ! ./״?/ ,ז 80 ת 1 ח 1 ׳\\ . 5 

, 932 ! , 86-88 , 1 '\ 

או. ט. 

טו״ה ואךעה, שני התהליכים העיקריים בטכניקה של 
הטכסטיל (ע״ע); הטוויה (ט׳) היא מכלול 
התהליכים הקשורים בייצור חוטים מסיבים (ע״ע) מכל 
המינים! האריגה (א׳) — מכלול השיטות לצירופם של 
חוטים למירקם של אריג. 

טוויה. טיב החוט מותנה ומוגדר בטיב הסיבים שמהם 


נטווה — מזה, ובשיטת הט׳ — מזה. הסיבים מאופיינים 
מבחינה כימית ומבחינה פיסיקאלית. חמריהם של רוב הסי¬ 
בים המשמשים בטכסטיל הם פולימרים גבוהים, טבעיים או 
מלאכותיים. ניתן לחלק אותם לקבוצות מבחינת מוצאם: 

(א) סיבים מבע״ח: משער של בע״ח — צמד, אלפקה, 
ויקוניה! משי מטואי־המשי. 

(ב) סיבים צמחיים — כותנה, פשתה, יוטה, סיסל. 

(ג) סיבים מינראליים — אזבסט. 

(ד) סיבים מעשה־אדם: 1 . מוצרי עיבוד תעשייתי של 
חמרי-טבע גלמיים או מעודנים — ( 1 ) ריאון (על בסיס של 
צלולוזה): זהורית, אצטט, ארגל! ( 2 ) על בסים של חלבונים: 
ויקךה, ארדיל, לניטל! ( 3 ) י מתמרים אנאורגאניים: זכוכית, 
מתכות. — 11 . מוצרי סינתזה ופולימריזאציה של מוניו- 
מרים — נילון, דקרון, אורלוין, אקרילן,' סרן וכר. 

לאחרונה הולד ורב השימוש בחוטים מתערוכות 
של סיבים שונים, שבאמצעותן מושגים הטיב, המראה או 
המחיר הדרושים. תערובות מקובלות כיום הן: צמר עם סיבי 
פוליאסטר! צמר עם סיבי פוליאמיד וסיבים אקריליים! 
כותנה עם סיבי פוליאסטר, ועוד. — ניתן לסווג חוטים גם 
בהתאם לייעודם: חוטי־אריגה לשתי ולערב, חוטי־סריגה, 
חוטי־תפירה או חוטים למטרות תעשייתיות מיוחדות (כגון 
לתעשיית הצמיגים). — ט׳ נעשית בסיבים קטועים בלבד — 
בניגוד לחוטים אין־סופיים (פילאמנט, מרנו־םילאמנט), המש¬ 
משים בצורתם הבלתי־טוויה כחומר גלמי לאריגה ולסריגה. 

אח התאמתו של הסיב לייצור חוטים בשיטות שובות 
ולייעודים שונים קובעות — על רקע הרכבו חכימי — תכו¬ 
נותיו הפיסיקאליות והגאומטריות: תכונות מכאניות— חוזק, 
התארכות, גמישות! ממדים — אורך, עובי! מיבנה גאו- 
מטרי — צורת החתך וצורת הציר הארכי, מידת הסילסול! 
מיבנה השטח החיצון ומידת חיספוסו (הקובעים את החיכוך 
בין הסיבים בחוט)! תכולת הרטיבות וההיגרו׳סקוםיות ז 
תכונות דיאלקטריות: גון ובדק! נקיון. 

תכונותיהם העיקריות של סוגי חוטים 
שונים. (א) ה ע ו ב י הוא אחד הגורמים המכריעים בקביעת 
טיב האריג, והוא משמש לסיווגו של החוט. העובי מוגדר, 
בדרך־כלל, ע״י שיעור־המיטווה, המבטא יחס בין אורך החוט 
למשקלו. לפנים השתמשו בשיטות רבות של חישוב שיעור־ 
המיטווה! הסטאנדארדיזאציה הביאה לצימצומן, והיום 
נמצאות בשימוש: שיטת צ 7£ , המגדירה את עובי החוט 
במשקל (בגרמים) של 1,000 מ׳ חוט, שיטת דניה (■ 1 ^ 1 ם^מ) — 
במשקל (בגרמים) של 9,000 מ׳, ושיטות בלתי-ישירות, כגון 
זו המציינת את מספד הדוללות בנות 840 יארדים כל אחת 
בליברה אחת. בשתי השיטות הראשונות מקביל מספר גבוה 
יותר לעובי רב יותר, ואילו בשלישית מתאים שיעור־מיטווה 
גבוה יותר להוט דק יותר. 

(ב) החוזק מוגדר כמאמץ קריעת ההוט ומבוטא בק״ג 
לסמ״ר של החתך או ביחידות של גרמים לדניה. לפעמים 
מבוטא חוזק החוט במספר הקילומטרים של י ארכו, שתחת 
משקלם הוא נקרע. לגבי כל צורך שימושי מסויים קיים 
מינימום מסויים של חוזק דרוש. 

(ג) ה התארכו ת נמדדת בנקודת קריעתו של החוט 
תחת עומם־הקריעה שלו. 

(ד) מ ר א ה ה ח ו ט — תכונה חזותית זו מבטאת בעיקר 
את נקיונו של החוט בהתאם לתקנים קבועים. לעתים נמצאות 

־ד 



383 


טויה ואריגה 


384 






דרגה א׳ 


ציור 1 דרגות אחידות החוטים ( 5 פי התקן אה״ב) 
דרגה ב׳ דרגה ג׳ 


דרנה 


ד׳ 


בחוט כנימות — סיבים מגולגלים בצורת כדור קטן, בעלי 
קוטר של 1 — 2 מ״מ. הכנימות בולטות מן החוט, מחלישות 
אותו ופוגמות במראהו. מק 1 רן בסיבים בלתי־בשלים, או 
בעלי דופן דקה במיוחד, שאשינותם נמוכה. 

מבחינת טיב משובח של החוט חשובה א ח י ד ו ת ו לגבי 
ארבע התכונות הללו. מהחוט נדרש, שהשינויים בכל אחת 
מתכונותיו לארפי לא יעלו על גבול הנקבע בתקן. 

ייצור חוט מסיבים מושתת על חמש פעולות־יסוד: 

( 1 ) ניקוי החומר הגלמי והמוצרים המוגמרים־למחצה מכל 
גופים זרים ומסיבים פגומים ופסולים! ( 2 ) סידור הסיבים 
בחוט בכיוון ארב( (הקבלה)! ( 3 ) הומוגניזאציה של המוצר 
ע״י עירבוב, ובעיקר ע״י הכפלה ומתיחה! ( 4 ) הפחתת מספר 
הסיבים לחתך ע״י מתיחה; ( 5 ) פיתול. על כמה מהתהליכים 
חוזרים פעמים מספר, וריבוי שלבי־הביניים האלה קובע את 
טיבו של החוט. בהתאם לכך מבדילים בין שלבים אלה של 
הט׳: פתיחת הכריכות, ניקוי מכאני (בטוויית צמר — גם 
ניקוי כיסי), עירבוב, ניפוץ (קירוד), ציוף, סריקה, מזירה, 
יצירת החוט ופיתולו, 

שיטות רי ט׳ ה ע י ק ר י ו ת הנוהגות היום הן: 

(א) שיטת הכותנה! (ב) שיטת הצמר המנופץ! (ג) שי¬ 
טות הצמר הסרוק < (ד) שיטות מעורבות. 

שיטות הט׳ השונות לצורותיהן קובעות את אופי החוטים 
המיוצרים. למשל: חוטי הצמר המנופץ נבדלים מחוטי הצמר 
הסרוק, במה שהראשונים שעירים יותר ואחידים פחות, ואילו 
האחרונים — הנטווים בשיטה האנגלית — רכים יותר. השי¬ 
טות המעורבות פותחו בעיקר לייצור תערובות של סיבים 
שונים, ביחוד לאור גידול הייצור של חוטים מהמרים סינת¬ 
טיים טהורים או מעורבים בסיבים טבעיים. 

חומר־הגלם הסיבי מגיע למטוויה בצורה דחוסה הנוחה 
להובלה, כשהוא כבר מסווג בהתאם לתכונותיו האפייניות: 
הכותנה בצורת כריכות, לאחר שנעשה בה ניפוט ( 5 !מ 1 ממ 81 ), 
שבו הופרדו הסיבים מן הזרעים? הצמר — לאחר שסווג 
ומויין! הסיבים הסינתטיים — כשהם מותאמים לסוג הייצור 
הנדרש, אם בצורת סיבים אין-סופיים ואם בצורת סיבים 
חתוכים לארכים מסויימים. חומר־הגלם מעורב בחמרים זרים 
לא-רצויים — מהם סיביים, כגון סיבים קצרים ביותר המפרי¬ 
עים את תהליכי הט', ומהם חמרים לא־סיביים, כגון: הפרשה 


של עור הכבש בצמר הנלמי, עלי הצמח או קליפות הזרעים 
בכותנה, חול, אבק וכו׳.—הפעולה הראשונה הנעשית בסיבים 
עם הגיעם למפעל היא הפתיחה. מטרתה בסיבים סינתטיים 
אינה אלא להתגבר על הדחיסות הגבוהה של הכריכות! ואילו 
בחמרי-הטבע כלולה בה גם פעולת ניקוי ראשונית, הנעשית 
ע״י מתן אפשרות לחמרים הזרים—ובעיקר הגדולים והכבדים 


תהליכי ייצור של חוטי-כותנה 

































































































































385 


טויה ואריגה 


386 


שביניהם המוחזקים בצורה רופפת, להיפרד ולנשור. 
בתעשיית ה 3 ת נ ה (ע״ע) משמש שלב הפתיחה גם לעירבוב 
החומר, שנעשה בשלבי־ייצור מוקדמים כבל האפשר. לשם כך 

מוזנות מכונות־הפתי־ 

חה במקביל ממספר 
רב של כריכות שונות׳ 

המסודרות בהתאם ל' 

הרכבו של טיב רצוי 
מסויים. עירבוב מעין 
זה חשוב — אם כי 
במידה מצומצמת 
יותר—גם לגבי ייצור 
חוטים מסיבים סינת¬ 
טיים טהורים. 

הזנת החומר נעשית 
ביד או באורח מכאני 
דדך שטחים ישרים או 
קמורים, המכוסים 
במחטי-פלדה והנעים בכיוונים מנוגדים, כשחומר־הגלם נתון 
ביניהם. פעולה זר מדללת את חומר־הגלם ומאפשרת לחלקיקי 
הפסולת הזרים לנשור תוך כדי התהליך. 

הניקוי נמשך תוך כדי העברת החומר, באמצעים מכא¬ 
ניים או פנומאטיים, ממכונה למכונה, שבהן הוא נחבט 
בסכינים אוי בגלילים מצופים במחטי־פלדה! הללו מסתובבים 
במהירות גדולה ומפרידים בהדרגה את גושי הכותנה לקבו¬ 
צות קטנות יותר ויותר, וע״י כך מתאפשרת נשירתם גם של 
חלקיקים קטנים של חמרים זרים. עם גמר פעולותיגיקוי אלו 
מתקבלת הכותנה בצורת גףל ((! 13 ) רצוף, שארכו בדרך- 
כלל 20 — 80 מ׳ ומשקלו ליוזידת-האורך אחיד עד כמה שאפ¬ 
שר ; הגוויל נכרך על גליל ומועבר לתהליך הייצור שלאחר 
זה — הניפוץ. — בדומה לכך מבוצעת הפתיחה של סיבים 
סינתטיים, המצטמצמת לדילולו של החומר. 

הצמר טעון — נוסף על הטיפול המכאני — גם ניקוי 
כימי, מאחר שהוא מכיל. כזיהומים טבעיים, חמרים שומניים 
וסבוניים מהפרשת בלוטות־העור של חכבש, ששיעורם מגיע 
כדי 50% — 20 ממשקל הגיזה, וכן חול ואבק ושיירי צמחים, 
בעיקר תרמילי-זרעים של קוצים ממירעה-הצאן: בפעולות 
הניקוי המכאני מורחקים החול וחלק מן האבק בלבד. כביסת 
הצמר נעשית כרגיל בתמיסה מהולה ופושרת של סבון או 
דטרגנט, או בשיטת המיצוי בממיסים אורגאניים, או ע״י 
צירוף שני הטיפולים הללו. להרחקת תרמילי הקוצים משמש 
תהליך הקארבוניזאציה, ההורס את החמרים התאיתיים! 
אולם רק חלק קטן של הצמר המסווג טעון קארבוניזאציה. 
הצמר, שסיביו מצופים קשקשים והחיכוך ביניהם גדול בהר¬ 
בה מזה שבין סיבים אחרים, טעון גם טיפול מיוחד בצורת 
שימון. בסופו של דבר מתקבל הצמר, לאחר גמר כל תהליכי 
הפתיחה, מדולל במידה ניכרת ומ׳ורכב מקבוצות־סיבים 
בתפזורת (וע״ע צמר). 

שתי מטרות ל ע י ר ב ו ב הסיבים: השגת אחידות תכונו¬ 
תיה של התערובת, ויצירת תערובת בעלת תכונות רצויות 
מסויימות, המתקבלות כממוצע של תכונותיהם של המרכי¬ 
בים השונים. 

מטרות ה נ יפוץ הן: (א) פתיחה נוספת של קבוצות 
הסיבים עד לסיבים בודדים של התערובת; (ב) השלמת 


פעולת הניקוי והעירבוב; (ג) יצירת סרט (צמה) רצוף, 
בעל עובי מסויים. 

בתהליך הניפו־ן מוזן החומר לתוך מכונת-הניפוץ, אגב 
ויסות המהירות (הכמות המוזנת ליהידת-הזמן) ע״י הכוונת 
מהירות גלילי-ההזנה המובילים את גוויל־הכותנה לתוך 
מכונת-הניפוץ או ע״י שקילת תפזורת חומר-הגלם והזנתו 
המווסתת לתוך המכונה. החומר מועבר בין שטחים — בדרך- 
כלל גליליים — מצופים במחטי-סלדה, שגמישותן, עבין, 
צורתן וצפיפותן משתנים בהתאם לטיב העיבוד הנ'דרש 
ולאופי החומר. בניפוץ הכותנה נע קוטר המחטים בין ״ 0.005 
ל ״ 0.02 , וצפיפותן נעה בין 65 ל 100 לסמ״ר; חתכי המחטים 
ריבועיים, מלבניים, עגוליים או אליפטיים. כמו־כן ניתן לשנות 
את המרחק בין השטחים נושאי המחטים בתחום שבין ״ 0.2 


תהליכי ייצור של חוטי-צמר 




ציור ב פתיהת בריבות הביחנ.■? 

1 —•בויתז הזנר, בותנר דחוסר; 2 —׳צולתז־ 
דרסהמיבו:;; ר.— גליל י ש מריקים; 1 ■-ריבה 
למעלר פשולת; 5 —איסות הכותנה הפחותה 
















387 


טויה ואריגדו 


388 



ציור 3 סבונת ניפוץ כותי״ה 


ל״ 0.007 . וכן ניחנת לשינוי גם מהירותם היחסית. בעברו 
בין שטחים אלה מופרד החומר ע״י המחטים ומועבר ע״י 
תנועתן למחטים שאחריהן. פעולה זו של הפרדה והעברה 
חוזרת על עצמה פעמים רבות וגוררת הפרדה מוחלטת של 
החומר עד לסיבים הבודדים, תוך כדי מתן אפשרות לשיירי 
חלקיקי הפסולת לנשור! כמו־כן נוצרת תערובת הומוגנית 
ככל האפשר. לאחר סיום תהליכים אלה והורדת החומר 
ממערכת־המחטים האחרונה יש צורך לאסוף את הסיבים 
ולקבצם מחדש בצורת מערך רציף. גם בשלב אחרון וה 
שבפעולת הניפוץ מווסתת מהירות הפקת החומר מן המכונה 
ביחס מסויים למהירות הזנתו לתוך המכונה. יחס זח נקרא 
יחס־הציוף, והוא הקובע את הצפיפות של הסרט, ז״א 
את משקלה של יחידת אורך הסרט. 

בייצור חוטי צמר מנופץ נגמרת עם הניפוץ ההכנה של 
החומר לט׳. בעיבוד החומר המיועד לתעשיית חוטי כותנה 
וצמר סרוק כלולים כמה תהליכים נוספים. ה צ יו ף, שפירו¬ 
שו — משיכה או מתיחה, מיועד להקטין את מספר הסיבים 
בחתך הסרט או הפתיל בפעולה חוזרת עד להשגת עובי־חחוט 
הנדרש. כמו־כן מסדיר הציוף את הסיבים באופן שציריהם 
הארכיים מופנים בכיוון המקביל לאורך החוט. שטחי*המגע 
בין הסיבים גדלים, ובזה עולה גם חוזק הסרט. במקביל לכך 
פוחתת "שעירות" הסרט, ז״א פוחת מספר קצות הסיבים 
הבולטים החוצה. מ כ ו נ ת ־ ה צ י ו ף מורכבת בעיקר ממספר 



ציור ציו!' ץ'׳י נ?י<;ים 


זוגות גלילים בעלי צירים מקבילים, המס¬ 
תובבים במהירויות קוויות שונות. שני 
הגלילים השייכים לזוג האחד מסתובבים 
בכיוונים מנוגדים, באופן שהסרט הנתפס 
ביניהם מועבר לקראת הזוג השני וניזון 
לתוכו! הוא נמתח ומתארך כתוצאה 
מהפרש המהירויות הקוויות של זוגות 
הגלילים. יחם־הציוף, שהוא פונקציה ישירה 
של הפרש זה, ניתן לוויסות. 

למכונת-הציוף תפקיד נוסף — ההכ¬ 
פלה, שמטרתה האחדת החומר, הקבלתו 
ועירבובו. לשם כך מוזנים לתוך המכונה, 

במקביל זה ליד זה, בעת ובעונה אחת 
מספר סרטים, בדרך כלל 6 — 8 . הללו 
עוברים בין צמדי הגלילים, כשיחס־הציוף 
בין אלה מתאים בערך למספר הסרטים 
המוזנים, באופן שהסרט המופק ממכונת- 
הציוף זהה בעביו לסרט מוזן בודד. התוצאה הסטאטיסטית של 
ההכפלה במכונת־הציוף היא, שהשוני שהיה קיים בין הסרטים 
המוזנים מוקטן ביחס ישר לשורש של מספר הסרטים המוזנים 
יחד, משום שקיים סיכוי סביר ביותר של איזון ההבדלים שבין 
הסרטים השונים,—ההקבלה מתבצעת בסיבים כתוצאה מפעו¬ 
לת המשיכה המופעלת עליהם ע״י תנועת צמדי־הגלילים. 

במכונת־הציוף משתמשים גם למטרת עירבוב חמרים 
שונים, במקרה שההבדלים שביניהם גדולים ואין אפשרות 
לערבבם בשלב מוקדם יותר ולעבדם יחד בתד״ליכי הפתיחה, 
הניקוי והניפוץ. 

הגורמים המשפיעים על יעילות פעולת הציוף ועל אחי¬ 
דות המוצר המתקבל הם: כמות הציוף או המשיכה המת¬ 
בצעת! המרחק בין גלילי הציוף! אורך הסיב המעובד. 

שלא כסיבים הסינתטיים הקטועים, הנחתכים בצורה 
אחידה, אין הסיבים הטבעיים המגיעים למטוויה שווים זה 
לזר, מבחינת ארכם, אפילו כשהם מסווגים כבעלי אורך-סיב 
מוגדר, משום שסיווג אינו מבטא אלא ממוצע של ארכי- 
סיבים שונים הקיימים בחומר-הגלם. הסטיה מן הממוצע של 
אורך-הסיבים נעה בגבולות רחבים בהתאם לסוג חומר־ 
הגלם, טיבו וצורת גידולו. שוני זה מבחינת אורך-הסיב מקשה 
את הכוונת המרחק בין גלילי-הציוף. אם המרחק קטן מדי, 
נתפסים הסיבים הארוכים בעת ובעונה אחת ע״י שני זוגות־ 
הגלילים הנעים 
במהירויות שונות 
— ויום נקרעים! 
אם המרחק גדול 
מדי. נמצא אחוז 
גבוה מדי של סי¬ 
בים באיזור שבין 
גלילי-הציוף, כש¬ 
הם חפשים לחלו¬ 
טין מאחיזה ע״י 
אחד מזוגות- 
הגלילים. רבים מן 
הסיבים החפשים 
האלה באים במגע 
עם סיבים שכבר 




ציור ר נקרה תנועת סיביס קצריב ע׳׳' 
מחטים א—צמד־נקילים ערפי: ב—צמד־נ?'י?ים 
חזיתי: ג—מחטים 




ציור 0 . נקרח ב־עיטת הקיפוד 
א- -צמד־נ 5 ילים ערפי; ב—נקיק הקיפוד; 
נ—צ 0 ר־ג 5 י?ים הזיתי 









389 


טויה ואריגה 


390 


הסריקה חוזרים על פעולות הכפלה־האוזדה־ 

ציוו* פעמים נוספות, כדי להתגבר על 
ליקויים באחידות, שנשארו בתהליך הסרי¬ 
קה! מכאן ואילך מתחילה פרשת יצירת 
החוט הסופי. 

יצירת החוט מורכבת בעיקרה 
משתי פעולות, המבוצעות שלבימ-שלבים: 

פעולת פיתול הסיבים להשגת החוזק 
המתאים, שהיא מלווה פעולת ציוף והקטנה 
הדרגתית של העובי. בפעולת הפיתול מסו¬ 
בבים את החוט מסביב לצירו הארכי! ע״י 
כך נגרמת התקרבות נוספת של הסיבים זה 
לזה והגדלה נוספת של החיכוך ביניהם, 

וכתוצאה מכך גדל חזקו של החוט. מידת 
הפיתול מבוטאת ע״י מספר הסיבובים לאורך 
אינץ׳ אחד של החוט. כיוון הפיתול מוגדר 
בצורה מוחלטת ע״י הסימון 5 או 2 

ציור 7 . מראה ח 5 תי ים? מכונח־סרילה. הטפרק העויוז ס־עמאק טורם , , 

(ציור 8 ). הפיתול משפיע בעקיפין גם על 
נתפסו ע״י צמד-הגלילים הקדמי, ומחמת החיכוך בין הסיבים מראה החוט ועל מידת קשיותו או רכותו במגע. מדידת 
גדלה מהירותם. מאחר שהחיכוך אינו שווה בכל נקודות הפיתול געשית במכשירים מיוחדים. קצה אחד של החוט 
הסרט, עלולות להתהוות מהירויות שונות, הגודרות אי- מוחזק במהדק, ואת הקצה השני מסובבים ע״י ידית מתאימה 
אחידות של החוט. פותחו שיטות ואמצעים שונים של ליכסון בניגוד לכיוון הפיתול, עד שה־ 
ובקרה של הסיבים החפשים לשם מניעת האצתם, באופן חוט מתיישר כליל. מידת הפיתול 

שתנועת הסיכים נקבעת ע״י פעולת צמדי-חגלילים בלבד. מתקבלת ע״י חלוקת מספר 

אמצעי הבקרה בשיטת טוויית הצמר הסרוק הם שורות של הסיבובים באורך קטע החוט 
מחטים החודרות דרך החומד באיזור הציוף, מתחתיו או גם שנבדק. 
מעליו, והנעות יחד עמו! מחטים אלו מרסנות את התנועה השלב הראשון בפעולת 
החפשית של הסיבים הקצרים. מקובלת גם שיטת "בקרת הקטנת העובי הוא שלב 

הקיפוד" באמצעות גליל מסתובב בכיוון תנועת הסיבים המזירה.במכונת-המזירהשוב 
ומצופה במחטי-פלדה מוטות בזווית מנוגדת לכיוון תנועת נעשית פעולת ציוף, אלא שכאן 
הסיבים! מחטים אלו חודרות לתוך החומר, לוחצות עליו, — בניגוד לפעולות ציוף קודמות 
מגדילות את צפיפותו ועוצרות את מחירות התקדמותו. (ר׳ לעיל,עמ׳ 387/8 )— מטרתה העיקרית היא הקטנת העובי. 
בשיטת טוויית הכותנה מקובלים אמצעים אחרים, כגון פעולת ציוף זאת מלווה פיתול מועט של הפתיל לשם 
העברת הסרט באיזור הציוף בין שתי רצועות אין־סופיות, חיזוקו! כמות הפיתול הניתנת לפתיל תלויה בעביו, באורך 

הנעות בכיוון תנועת הסיבים ולוחצות על הסרט ומגדילות הסיבים, במהירות המכונה ובאיכות חומר־הגלם, ונמצאת 

את צפיפותו. 

מטרות שלב ה ס ר י ק ה הן השגת אחי¬ 
דות וחהק גבוהים יותר, ייצור חוטים דקים 
יותר, חלקים, נקיים ומבריקים יותר. שלב 
הסריקה חסר בייצור חוטי־כותנה קרודים 
(מנופצים), שטיבם ירוד יותר. 

הסריקה מסלקת את הסיבים שמתחת 
לאורך מסויים, וכן את חלקי הליכלוך 
שנותרו עדיין בסרט. לשם כך מועברת 
מערכת מחטים דרך הסרט. כשהוא מוחזק 
בקצהו ע״י זוג־גלילים, צבתות או סדרת- 
מחטים אחרת. באותו מעמד מושגת גם 
דרגה גבוהה של הקבלה בין הסיבים, וכן 
מוקטן מספר הסיבים לחתך־החוט (ז״א 
מושג חוט דק יותר), תוך הגדלת שטחי- 
החיכוך ביניהם, שפירושה — העלאת 
החוזק. פעולת הסריקה היא מסובכת ויקרה, 
ולפיכך אינה מבוצעת אלא בהכנת חוטים 

בעלי איכות גבוהה. — לאחר פעולת ציור 9 נינונח־סזירו דודישה עם ג*ער;ח־ב?רה מסוג ?זנונקה 





391 


כוויה ואריגה 


392 


בתחום של 0.5 — 2 סיבובים לאינץ/ 

הפיתול נעשה בעזרת פלכים. הפלו 
הוא ציר מסתובב במהירות סיבובית שבין 
500 ל 1,500 סיבובים לדקה. על הציר מורכב 
סליל הסובב עמו (שפופרת), שעליו נכרך 
הפתיל, הסליל מונע ע״י מערכת־הנעה 
שונה מזו של הפלך, ומהירות סיבובו קטנה 
יותר. הפתיל המוצא ממערכת הציוף 
במכונת־המזירה עובר דרך כנף חלולה, 
המותקנת בקצהו העליון של הפלך ונעה 
עמו באותה מהירות: היא מלפפת את 
הפתיל על־גבי הסליל תוך כדי סיוע לפי־ 
חולו, כמות הפיתול נקבעת ע״י היחס שבין 
מהירות הפלך לבין מהירות הפקתו של 
הפתיל ממערכת הציוף. הכוונת כמות 
הפיתול היא בעלת חשיבות רבה: פיתול 
נמוך מדי גורם להתפוררות הפתיל, ואילו 
פיתול גבוה סדי מקשה על החלקת הסיבים 
זה מעל לזה בפעולות הציוף שלאחר־ 
מכן. 

פעולת המזירה נעשית בכל חוטי הכותנה 
הקרודים והסרוקים ובחוטי הצמר הסרוק: 
לעתים חוזרים על פעולה זו מספר פעמים.— 
שלב ה ט׳ הסופי דומה לשלב המזירה, 
אלא שבו ניתנים לחוט עביו הסופי וגם 
פיתולו העיקרי. פתיל אחד או שנים (לשם 
הכפלה), היוצאים מן המזירה, מוזנים לתוך 
מערכת־ציוף נוספת, המכוונת לעובי הסופי 
של החוט, וממנה — לאחר קבלת הפיתול 
הרצוי — אל הפונקל. הפונקל מורכב על 
גבי פלך הנע במהירות שבין 3,000 ל 15,000 
סיבובים לדקה. החוט בדרכו אל הפונקל 



ציור 2 נ מכונת־טוויה סוררנית 



ס 

ס 

ס 

כ 

1 : 

ציור 11 

רצים לטוויה ו׳טזירה 


עובר דרך אמצעי־עזר, המסייעים לליפוף החוט על הפונקל 
ולפיתולו, והם: ( 1 ) הכנף (ר׳ לעיל): ( 2 ) הרץ — שעיקרו 
טבעת עשויה חומר קשה (פלדה, נילון) ובלתי־משתחק. 
משתמשים ברצים במכונות־ט׳ טבעתיות, שבהן נע הפלך 
במרכזה של טבעת־פלדה, שקטרה ״ 4 — 1 והיא משמשת מסלול 
לתנועתו של הרץ. הרץ, שדרכו עובר החוט, נע במהירות 
סיבובית שהיא קטנה ממהירות הפלך, והפרש מהירויות זה 
גורם לליפוף החוט על גבי הפונקל. יתרת סיבובי הפלך, פרט 
לאלה המנוצלים לליפוף החוט, משמשת לפיתולו. 

במכונות טוויית־כרכרה (הנקראות ע״ש התושבת, המכילה 
את הפלכים והנעה הלוך־ושוב) אין אמצעי־עזר, ופעולת 
הפיתול נעשית ע״י סיבוב הפלכים מסביב לצירם בלבד. כאן 
מוזן הפתיל באמצעות שני גלילים, ותנועת הכרכרה מבצעת 
את פעולת הציוף. תוך כדי תנועתה סובבת הכרכרה את הפל¬ 
כים מסביב לצירם. עם גמד פעולת הציוף נעצרת הכרכרה, 
הפלכים מוסיפים להסתובב ומקנים לחוט את פיתולו הסופי. 
לאחר מכן חוזרת הכרכרה לעבר מערכת־ההזנה תוך כדי 
סיבוב הפלכים בכיוון הפוך ומסייעת לליפוף החוט על גבי 
הפונקל. 

הס׳ הטבעתית החדישה רציפה, ומשום כך יעילה יותר 
מטוויית-הכרברה המיושנת. אעפ״כ עדיין מקובלת זו האח¬ 
רונה בטוויית צמר מנופץ. 





393 


טויה ואריגה 


394 


לאחרונה פותחו 
שיטות־ט׳ הפוסחות 
על שלב המזירה ויו¬ 
צרות את החוט הסופי 
במישרין מסרט הציוף. 

ב ט׳ ישירה זו 
מוקטן עובי הסרט 
בבת־אחת פי 100 — 

250 , בעוד שבשיטות 
ה ט׳ המסרתיות אין 
עובי הסרט מוקטן 
בשלב־הט׳ הטופי אלא 
פי 10 — 40 (תמ': ע״ע 
א״י, עמ׳ 907/8 , 

למטה). 

כמות הפיתול בחוט 
נקבעת בהתאם לתכו¬ 
נות הסיבים, ובכל 
מקרה — בהתאם 
ליעוד החוט. בסיבי־ 

הצמר—שארכם גדול, 

שטח־פניהם מכוסה 
קשקשים המגדילים 
את החיכוך ביניהם, 

ונוסף על כך הם אך גליים — נדרשת מידה פחותה של 
פיתול מאשר בסיבי־כותגה או בסיבים סינתטיים חלקים 
וקצרים. פיתול רב יותר מביא להגדלת החוזק והגמישות 
של החוט (עד לגבול מסויים) ולמראה חלק יותר — תכונות 
הרצויות בעיקר בחוטי־שתי, שעליהם לעמוד בעומס גבוה 
בתהליכי האריגה (ר׳ להלן). פיתול מועם 
מקנה לחוט מגע רך יותר ומראה שעיר 
יותר, שהם רצויים בחוטי־סריגה. כמות 
הפיתול הניתנת לחוסים נעה בין 4 ל 60 
פיתולים לאינץ׳, כשלחוט דק יותר ניתן, 

בדרך־כלל, פיתול רב יותר. 

שזירה. במקרים מסויימים דרושים 
חוטים חזקים ביותר (כגון בייצור שטיחים) 

ואחידים במיוחד (כגון בייצור בדי־אפנה 
עדינים). לצורך זה שחרים מספר חוטים 
ביחד ( 2 עד 10 ויותר) במכונות־שזירה, 

הדומות במבניהן למכונות־הט׳ הטבעתיות, אולם ללא מערכת־ 
צירף. במכונות אלו מבוצעת פעולת פיתול בכמות של 4 — 40 
פיתולים לאינד (תמ׳; ע״ע חבל, עמ׳ 57 — 59 ). 

ד. א-ל 

על טוויית הפשתן, המחייבת תהליכי־הכשרה מיוחדים 
של סריקה וניקוי — ע״ע פשתן. 

חוטים מיוחדים — בעלי צורה מקורית, מראה 
אסתטי מושך את העין או תכונות מיוחדות אחרות — מיוצ¬ 
רים' ע״י צירופים שונים של פיתול או ע״י שילוב של שני 
סוגי סיבים. לעיתים מגבירים את האפקט ע״י צירוף של 
צבעים שונים—ביחוד בטוויית חוטים לאריגי ריפוד ווילונות. 

חוטי קרפ (שקשזם) הראשונים נעשו ממשי טבעי בפיתול 
גבוה מאד, 'למשל: לחוט בעל עובי של 75 'דניה — 75 סיבו¬ 


בים לאינץ׳. היום מייצרים חומים כאלה מריא 1 ן ומאצטאט. 
חוטי־קרפ משמשים כרגיל כערב משולב בשתי רגיל (ר׳ 
להלן, עמ׳ 397/8 ); כשהאריג מורטב הם תופחים ויוצרים גלים 
ולולאות בין חוטי השתי, והאריג מתכווץ בכיוון הערב. 
חוטי־סלב (נ 1 גו 1 ג) מיוצרים מפילאמנטים של ריאון, שבהם 
מתחלפים לאורך הסיב מקומות דקים ועבים, מה שמחולל 
אפקט מיוחד במראהו. 

חוטים מתמתחים מיוצרים במיוחד מסיבים סינ¬ 
תטיים, כגון נילון וטרילן, המתרככים בשעת חימום (וע״ע 
סיבים). ההצלחה הרבה של חוטים אלה משמשת דחיפה 
לפיתוח שיטות להשגת אפקט-התמתחות גם בכותנה 
ו ב צ מ ר, שאינם תרמופלאסטיים. ייצוב החוטים המפותלים 
או השזורים מושגי בכותנה ע״י החדרת חמרים מצליבים 
לתוך הסיבים שבחוט לפני הפיתול ו״אפיית" החוטים 
בטמפרטורה של ׳׳ 150 — 140 לשם יצירת קשרי-צילוב בין 
מולקולות התאית (ע״ע); לאחר הוצאת הפיתול מתקבל חוט 
גמיש ומתמתח. בחוטי צמר נעשה הייצוב ע״י חיזור הצמר 
ועיבודו בקיטור. 

על תולדות התפתחות הט׳ — ע״ע טכסטיל. 

אריגה, עשיית אריגים — בדים, סרטים, שטיחים, 
תחרים וכר — ע״י השחלת חוט בודד נע (היוצר את מערכת 
חוטי הערב לרחב( של האריג) בין חוטי מערכת קבועה 
של חוטים ארכיים מקבילים רבים (שתי), בכיוון ניצב 
לאלה האחרונים, באמצעות מיתקן (נ ויל) מסתובב, מופעל 
בידי אדם או ממוכן. תהליך הא׳ מורכב מ 3 שלבים עיק¬ 
ריים — סלילת החוטים; השתאת השתי: הא׳ גופה — 
ומתהליכי הכנה ועזר (ציור 14 ). 

הא׳ היא אחת הטכניקות הבסיסיות בבל חברה אנושית 
תרבותית, מימי־קדם ועד היום. בתולדות התרבות ובהתפת¬ 
חות הטכנולוגית נודעת ל נ ו ל חשיבות רבה ביותר. בתקופה 
החדשה, בסוף המאה ה 18 ותחילת המאה ה 19 , היה מיכונו 
אחד היסודות של המהפכה התעשייתית הראשונה; נול־ז׳קר 
(ר׳ להלן, עמ׳ 401 ) היה המכונה הראשונה שצויידה ב״זכרון" 
ושנהפכה ע״י כך לאוטומאט המסוגל לחזור על שרשרות של 
פעולות בלי התערבות מבחוץ. — על התפתחות הא׳ — 
ע״ע טכסטיל. 

שימושי האריגים רב-גוניים ביותר. עושים מהם; מוצרי־ 
הלבשה: מוצרי משק־בית: אריגי-ריפוד: שטיחים; וילונות; 
בדי-סינון: זרנוקים: חגור צבאי; מיפרשים: אהלים: אריגי־ 
בידוד; חומר לדאונים ולמצנחים ולחליפות-חלל. שפע של 
סוגי אריגים מיוצרים היום ממבחר רב מאד של סיבים 
וחוטים טבעיים, מלאכותיים וסינתטיים; כמו־כן משתמשים 
בתערובות של סיבים או חוטים שונים. 

המבחר הרב של חמרי-גלם לייצור אריגים מאפשר הכוונה 
מדוייקת של תכונות האריג למטרות השימושיות שלהן נועד. 
משום כך נוצרה ספציאליזאציה בייצור אריגים מיוחדים. יש 
מדינות שבהן מחיייב החוק את היצרנים לציין על המוצר 
את הרכבו, שמות האריגים המקובלים במסחר אינם מספיקים 
להגדרת תכונות המוצר או המטרה שלה הותאם הבד. מקובל 
במסחר לבטא את הרכב המוצר בצורה של 2 שברים: השבר 
הראשון מציין למעלה את מספר חוטי השתי לס״מ, ולמטה — 
את מספר חוטי-הערב לם״מ; השבר השני מציין את שיעור 
החוט, לפי המיספור המקובל ( 1 חז> 1 מיספור מטרי), כגון: 
55/27 או 70/85 (ר' להלן, עמ׳ 405 ). 


מסלול הפתיל 




ציור 13 א 
חוהים עזור^ם 
(הסיבים בביוון 
ציר־החוט או 
בשיפוע כלפיח 



395 


מויה ואריגה 


396 



עיור !■ 1 . סיכום תוז^יכי הארינה 

האריגים מיוצרים ברחבים שדגים, בהתאם למטרת השי־ החוטים מפגמים, כגון: מקומות עבים, מקומות חלשים 
מוש, כגון; עד לרוחב של 110 ס״מ — לחולצות, למגבות, ושגיאות־טוויה אחרות (ציורים 15 , 16 ). 
לציפיות: ברוחב של 130 — 140 ס״מ — לשמלות נשים: ברוב מכונות־הסלילה מקנים לחוט את המתח הדרוש 

ברוחב של 140 — 160 ם״מ — לחליפות גברים ולמעילים: ליצירת סיסה הדוקה ע״י בלם — "מ מ ת ז ־ ח ו ט", הבנוי 

ברוחב של 150 — 220 ס״מ — לכלי־מיטה: לווילונות ולצרכים משתי צלחות לחוצות זו לזו ע״י משקולת או קפיץ, שביניהן 

טכניים — עד לרוחב של 10 מ׳ ויותר. כמו־כן מייצרים עובר החוט ונבלם. בלימה זו צריכה להיות מווסתת היטב, 

אריגים בצורת סרטים, שרחבם מכמה מ״מ עד ל 20 ם״מ משום שבלימת־יתר גורמת להחלשת החוט. 

ויותר. מלבד האריגים המלבניים הללו יש גם אריגים עגולים, "מ ג ק י ת ־ ח ו ט" משמשת להוצאת המקומות העבים 
כגון לשקים. בחוט ע״י קריעתם, המכשיר הפשוט ביותר עשוי זוג להבים 

הכל לפי טיב הא׳, פני הבד חלקים או מצויירים בדוג־ מקבילים שביניהם חריץ צר. את רוחב החריץ מכוונים 
מות פשוטות קטנות, או אף בתמונות 
שלמות (וע״ע גובלן): ובן יש אריגים נושאי 
כתב. הבד יש שהוא נמצא במצבו הטבעי — 
לבן, ויש שהוא צבעוני — בעל צבע אחיד 
או ססגוני, בפסים או בדוגמות במשבצות. 
מספר הצבעים השונים בשתי אינו מוגבל: 
בערב מקובלים, בדרך־כלל׳ עד ל 6 צבעים, 
ובמקרים מסויימים קצת יותר. 

חלק מן החוטים לא׳, הבאים מן המטוויה, 
ניתנים לעיבוד בתהליכי הסלילה, העיגלון 
והמריקה עד לגלילי־השתי, חלק אחד נסלל 
בסלילת־ערב לערב, שניהם מתחברים 
לאריג על הנול (ר׳ להלן), 

סלילה. החוטים מגיעים מהמטויה 
בפונקלים (פקעות). מעבירים ("סוללים") 
את החוטים מהפונקלים ל״סיסות" לשם 
קבלת פקעת גדולה יותר, המתאימה 
לתהליכים שלאחר־מכן, וכן לשם ניקוי 



ציור 15 . סכונת־ם 5 '?ה 



397 


טויה ואריגה 


398 



ציור 5 ) 1 . פלו־ם 5 ילה בורד 


בהתאם לקוטר החוט, 
לסוג הכותנה, למספר 
הפיתול ולסוג האריג 
שחוט זה מיועד לו. 
עפ״ר מכוונים את 
החריץ בין הסכינים 
לרוחב של פי 1/4 !^ 
2 /^ 2 מקוטר החוט. — 
שיטה חדישה של 
בקרת החוט מבוססת 
על שינויים הנגרמים 
בשדה חשמלי: החוט 
מועבר בין שתי דפנות 
של קבל, וכל אימת 
שמסתו גדלה חלה 
הפרעה בשדה החש¬ 
מלי, וזו* מפעילה סכין 
החותכת את החוט 
תוך אלפית־השניה.— 
דומה לכך השיטה 
המבוססת על עקרון 
התא הפו׳טו־החשמלי: 


החוט עובר בין מקור־אור ובין תא פוטו-חשמלי; כשחל 
שינוי פתאומי בצלו של החוט, מופעלת סכין החותכת אותו. 

החוט היוצא מן המנקיה עובר מעל לחוט־פלדה הנוגע בו 
והנקרא ״גשש״; כשהחוט נקרע או מגיע לקצו, הגשש מפסיק 
את הסלילה ע״י מנגנון מכאני מתאים. מן הגשש מגיע החוט 
לחריצי התוף המניע ומודרך על־ידיהם אל הסיסה. 

ע״י הובלה מהירה של החוט ימינה ושמאלה לאורך 
הסיסה מתקבלת הסלילה הצלובה, המאפשרת קבלת חבילה 
יציבה ללא שימוש בכתפיים. 

הסלילה המקובלת בהרבה מפעלים היא הסלילה הקונית, 
המבוססת על יצירת זווית בין ציר־הסיסה וציר־התוף. הזוויות 
המקובלות הן: ׳ 36 ״ 9 ; ׳ 15 ״ 9 ; ׳ 57 ״ 5 ז ׳ 20 ״ 4 ז ׳ 30 ״ 3 — 
הגדולות לחוטים גסים ולהוטים לסריגה, הקטנות לחוטים 
עדינים. החוסים נסללים על תרמיל-הסיסה, העשוי עץ, קרטון, 
חומר פלאסטי או מתכת. במכונות החדישות מגיעים למהירו¬ 
יות סלילה עד ל 1,500 מ׳ לדקה. 

עבודת הסלילה אין בה כדי מאמץ פיסי דב, ולעומת זה 
היא דורשת זריזות־ידיים רבה! לפיכך נחשבה הסלילה 
לעבודת נשים מובהקת. תפקידי הסוללת הם: (א) הורדת 
תרמיל ריק ונעיצת פונקל במקומו: (ב) קשירת התחלת 
הפונקל לקצה שעל הסיסה: (ג) תיקון קרעים שהופיעו תוך 
כדי הסלילה: (ד) החלפת הסיסות המלאות בדיקות. את 
חקשירה מבצעים, בדרך־כלל, בעזרת קושר־יד מכאני. לאחרו¬ 
נה הומצאו מכונות אוטומאטיות המבצעות את כל ארבע 


הפעולות. 


החוט המשמש כערב נמצא, בדרך־כלל, על "תרמיל- 
ערב", המוכנס לסירה. סלילת הערב עדיין מורכבת 
מ 2 תהליכים: (א) סלילה מפונקל על סיסה: (ב) העברת 
החוט מסיסה לסליל־ערב. עד עתה לא יוצרה מכונה אוטומא¬ 


טית המסוגלת לסלול במישרין מן הפונקל לתרמיל-הערב. 
במסללת־ערב מבוצעת באופן אוטומאטי אספקת תרמילים 
ריקים לכל יחידת-סלילה כל פעם שסליל-ערב מלא יוצא 



ציור 17 . ם 5 יו ערב 


ונופל באופן חפשי לארגז הצמוד למכונה. לאחרונה מגיעים 
בסלילת הערב למהירויות של 12,000 — 15,000 סיבובים 
לדקה (ציור 17 ), 

השתאה. להכנת השתאים לנול מעבירים את החוטים 
מהסיסות על גלילי-השתאה (ציור 18 ). בהתאם לכמות 
החוטים בשתי נועצים 200 — 800 סיסות על "קן־הםלילים". 
כל חוט בודד עובר ממחדחוט וגשש, וזה האחרון עוצר את 
המעגלנת במקרה של קריעת החוט. יש סוגים שונים של 
קני-סלילים, פשוטים וגם משוכללים, שמטרתם לחסוך זמן 
בעת החלפת הסיסות הריקות במלאות — עפ״ר ע״י צבירת 
מלאי של סיסות בקנים או ע״י הכנת מלאי של קנים. 

לפי השיטה "האנגלית" להשתאה מעגלנים חלק מסויים 
מבמות החוטים הדרושה על גליל־השתאה[ כשמספר החוטים 
הנדרשים לקזתי קובע את מספר גלילי־ההשתאה הנלקחים: 
למשל, לשתי הדורש 5,000 חוטים מעגלנים 10 גלילי-השתאה 
בעלי 500 חוטים כל אחד. לפי שיטת "הסרטים" מעגלנים 
חלק מהחוטים הדרושים בצפיפות הרצויה בצורת סרט על 
תוף. מוסיפים סרט ליד סרט, עד שמתקבל שתי המכיל את 
מספר החוטים הדרוש. עם גמר ההשתאה על גלילי-השתאה 
מעבירים (מגוללים) את החוטים על גליל־שתי. 

מריקה. בתהליך הא׳ נתונים חוטי-השתי למתיחה 
ולשזזיקה. חוטי-שתי שזורים עשויים, בדרך־כלל, לעמוד בפני 
פעולות אלה, ואילו חוטי-שתי בודדים טעונים חיזוק והגנה. 
לשם בך מעבירים אותם לאחר העיגלון דרך אמבט, המכיל 
תמיסה שעיקרה עמילן, לאחר עיבוד כימי מסויים, המקנה 
לתמיסה צמיגות רצויה, שהיא יציבה לגבי עמידה ממושכת 
ולגבי שינויי טמפרטורה. התכונות המיוחדות הנדרשות 
מושגות ע״י חימצון או הידרוליזה של העסילן. ההידרוליזה 



עיור 18 . 0 כ 1 :ת ה׳עחאת׳סרסיס 


399 


טויה ואריגה 


400 



ציור (> 1 סבמה •:ר מעבורנה בערה חא ■בר "בוי: באוויר וזם 
א—־צובה; ב -אסב'.!; נ—מייביע; ר—•:!דה-חרוקה; ה—מנ;נו 


נעשית ע״י השריית העמילן בתמיסת חומצה עד שהצמיגות 
יורדת למידה הרצויה! ההימצון נעשה,בדרך־כלל, ע״י נתרן 
היפוכלוריטי. עמילנים אלה יוצרים סול במים רותחים. 
במקרים מסויימים משתמשים גם באסטרים ובאתרים של 
עמילן. כל החמרים האלה יוצרים 'עטיפה מסביב לחוט 
המועבר דרך תמיסתם. משקל העמילן שיש להשקיע על ההוט 
תלוי בשיעור ובטיב של החוטים שמהם מורכב השתי ובמין 
האריג. המשקל המקובל הוא 15% — 7 לשתאים עשויים כותנה 
וסיבים תאיתיים קטועים ו 22% לחוטים מתערובת כותנה 
וסיבי פוליאסטר, וכן לחוטי צמר. — החלקים העיקריים 
ב מ ע מ ל נ ת הם: חצובה למספר גלילי־השתאה! אמבט! 
מייבש — תנור־מינהרה או תופים חמים! מנגנון־גלילה, 
ולפניו שדה חלוקת החוטים (ציור 19 ). במכונות־מריקה 
חדישות מגיעים למהירויות של 150 מ׳ לדקה, ואף למעלה 
מזה. התארכות החוטים בתוך המכונה אינה עולה על 2% , 

השחלה וקשירה. לפני הכנסת השתי לתוך הנול 
משחילים כל חוט וחוט דרך עין של "בית־ניר". בתי־הניר 
מסודרים בתוך מסגרות הנקראות "נירים". האריג הפשוט 
ביותר דורש 2 נירים, ואילו דגמים מסובכים — נירים רבים, 
ע״י הרמת חלק סהנירים והורדת יתרם נוצר "שער", שדרכו 
עוברת הסירה (הבוכיר). חוטי השתי עוברים ב״מסרק", 
ששיניו מחזיקות את החוטים במקומותיהם עד חיבורם הקבון! 
ע״י הערב (ציור 20 ). החוט המשמש כערב נמצא, בדרך־כלל, 
על "תרמיל־ערב", המוכנס לסירה. 

בתי־ניר חדישים עשויים חוט־פלדה! שיני המסרקים 
החדישים עשויות פלדה שטוחה בחיבור קפיץ פלדה ובדיל 
או דבקים פלאסטיים. השחלת החוטים לנירים ולמסרק נעשית 
ביד או במכונות אוטומאטיות, המגישות את החוטים 
ומשחילות את חוטי־השתי אף בייצור דגמים מסובכים 
ביותר. 

לייצור שוטף של כמויות גדולות של מין אחד של אריג 
קושרים את החוטים מהשתי החדש לקצות החוטים של 
השתי שנגמר על הנול: גם פעולה זו מבוצעת היום במכונות־ 
קשירה אוטומאטיות. 



ציור ניר עם בית״גיר 
סיטיז: הגרלה יע? חלק מן הציור מ׳עטא? 


הא׳ גופה. תפקידו של הנול הוא 
חיבור שתי מערכות־החוטים — השתי לאו¬ 
רך הבד והערב לרחבו. בייצור התעשייתי 
נדחו נולי־היד מפני הנולים המכאניים או 
האוטומאטיים. 

המנגנונים העיקריים בסדר זרימת השתי 
הם (לפי הסכמה בציור 21 ): "גליל־השתי" 

( 1 ), שהוא מצוייד במנגנוךשיחרור, כגון 
״המעצר״( 2 ) או "וסת־השתי"! המעצר נותן 
לחוטי־השתי את המתיחות הדרושה לעבודה, ובאותו זמן 
משחררים מגליל־השתי את החוטים שייהפכו לאריג לאחר 
הכנסת הערב, במידה שגליל־השתי מתרוקן, על האורג 
להזיז את המשקולות על זרוע־המעצר. וסת־השתי מקיים 
מתיחות שווה מהתחלתו של השתי עד סופו. וסת "שלילי" 
אינו מספק אורך־שתי אלא במידה הדרושה למתיחות שווח. 
וסת־שתי "חיובי" משחרר אורך־שתי מותאם להקטנת קטרו 
של גליל־ההשתאה. "מנור־נע״( 3 ), שתפקידיו מרובים: הכוונת 
הגובה הדרוש לאריג המסויים! שיחרור השתי במידה הדרושה 



לעשיית השער! שימוש כגשש־מתידזות לווסת־השתי. — 
״שומר חוטי־השתי״ ( 4 ) — על כל חוט בודד בשתי רוכב דף־ 
פלדה דק ("למלה"). למלות פתוחות מוסיפים על הנול לאחר 
הכנסת השתי'! למלות י סגורות משחילים ביחד עם השחלת 
החוטים לבתי־הניר. כשחוט נקרע, הלמלה נופלת ומפעילה 
מנגנון חשמלי או מכאני העוצר את הנול. — השער (בלשון 
המשנה — ״נפש־המסכת״) נעשה ע״י אכסצנטרים ( 10 ) 
הדורכים על זרועות ( 5 ) ומורידים את הנירים ( 11 ) הדרושים, 
שהם מחוברים ע״י חוט העובר מעל גלגלת ( 12 ). כשמס־ 
פרם של אלה רב יותר, משתמשים במנגנון־דריכח חיצון, 
המורכב בצד הנול! הוא מתאים לאריגים הזקוקים עד 
ל 12 נירים. להחזרת הנירים לנקודת־המוצא השתמשו לפנים 
במנגנון של גלגלת! מנגנון זה הולך ונדחה היום מפני 
מערכת קפיצים. 

לדגמים הדורשים נירים רבים יותר, או למחזוריערב 
גדול מ 8 מחיאות (סיבובי־נול), משתמשים במנירה. זו 
מעלה כל ניר כדרוש בהתאם לפקודה המגיעה אליה 
משרשרת־דגם. שרשרות־הדגםעשויות קרשי־עץ קטנים 
מחוררים, כשכל קרש מחובר לחברו ע״י לולאות־פלדה! 




401 


טוייה ואריגדז 


402 



לתוך החו׳רים מכניסים 
פיני־עץ, שהם — 
בהתאם לדוגמה — 
פוקדים על המנירה 
להעלות את הנירים 
(ציור 22 ).משתמשים 
גם בשרשרות־דגם 
עשויות גלילים מנו¬ 
קבים מנייר או מסרט 
פלאסטי. הניקוב הוא 
המכוון את המנירה 
להעלאת נירים מסו* 
יימים בכל סיבוב של 
הנול. 


ציור 22 , כרטים־פיניש ?׳שרערוז־דגש 


לדגמים גדולים 
ומסובכים מאד מש¬ 
תמשים במכונות־״ז׳קר״ (ע״ש . 1-1 • 1 [ 1801 ]): כל 

חוט־שתי מושתל בבית־גיר תלוי על "חבל־רתם". רתם אחד 



ציור 23 . מנונת־ז׳אקאר 


או כמה רתמים קשורים לוו־פלדה הנקרא "אונקל". המכונות 
מצויידות במספר אונקלים העולה על אלפיים, הכל לפי גדלן 
וסוגן. בכל מחיאה (סיבוב של הנול) עולה ויורדת מערכת 
סכינים ממול לאף (הוו) של האונקלים. כרטיס־דגם מנייר 
מנוקב משפיע באמצעות מחטים על האונקלים, באופן שהאונ־ 
קלים הדרושים מורמים — בהתאם לדוגמה — ע״י הסכינים 
ומרימים את חוטי־השתי לעשיית השער (ציור 23 ). 

ה״דפה״— ארגז הסירות — (ציור 21 , 6 ), ובה מסרק ( 7 ) 
המדריד^את חוטי־השתי, משמשת כמסילה לסירה ( 8 ) ולהידוק 
הערב. המסרק מוחזק בזווית קבועה בתוך הדפה. אולם יש 
גם נולים בעלי "מסרק*נייד", שיכול להשתחרר אחורנית, 
וזהו מנגנון־הבטחון למניעתן של קריעת חוטי־השתי ושבירת 
המסרק במקרה שהסירה נשארת תקועה בתוך השער. בנולים 
בעלי מסרק קבוע משמש לאותה מטרה "מנגנון־נגיחה": אם 
אין הסירה מגיעה לקצה הדפה, נתקע הנוגח במחסום קפיצי 
(״צפרדע״) ועוצר את הנול. הדפה מונעת מציר־ארכובה ( 13 ) 
באמצעות זרועות בתנועת הלוד־ושוב. הסירה עוברת את 
מסלול הדפה במשך תנועתה, הדפה מגיעה לקצה האריג, 
והמסרק מהדק את הערב. 

שומר־הערב, שנקרא "המזלג", מורכב ממזלג וסורג, 
הנכנסים זה בזה במהלך הנול. אם יש חוט־ערב באמצע, 



המזלג מורם: בהיעדר חוט־ערב, שיני המזלג חודרות לתוך 
הסורג, והנול נעצר. 

"מנגנון־המחיאה" מעיף את הסירה מצד לצד על מסילת 
הדפה. בנולים מכאניים ישנים השתמשו במחיאה עלית 
(ציור 24 ): מציר־הארפובה ( 13 ) מונע הציר התחתון ( 14 ) 
ע״י גלגלי־שיניים ביחס 1:2 . על ציר זה מורכבים, בין 
השאר, אכסצנטרי־המחיאה ( 15 ), אחד בכל צד של הנול. 
האכסצנטר מוחה על גלגיל גל־המחיאה ( 16 ),שבראשוזרוע־ 
עץ (״זרוע־המחיאה״ [ 17 ]), זרוע־המחיאה מוסרת את תנועתה 
בסיבוב פתאומי ע״י רצועה ( 18 ) לדחפן ( 19 ), המתנועע 
על ״כוש־הדחפן״( 20 ) בתוך ארגז הדפה. בכל מחיאה מועפת 
הסירה ( 21 ) מהארגז מצד אחד של הדפה לשני. 

בשיטה זו היו מופיעים על הבד כתמי־שמן מכוש־הדחפן. 
לפיכך נדחתה שיטה זו מפני "המחיאה התחתית" (ציור 
25 ): עץ־מחיאה ( 22 ) אינו מסתובב מסביב לנקודה מרכזית, 
אלא נח על ״נעל״ ( 23 )! לדחפן מוקנית תנועה ישרה: אין 
משתמשים ברצועה, והמנגנון יציב יותר, 



403 


טויה ואריגה 


404 


הנעת הסירה היא 
אחת הבעיות של הנול 
שעדיין לא נפתרו 
בצורה מניחה את 
הדעת, למרות השי¬ 
טות הרבות שהוצעו 
במשך דורות. כוח 
רב דרוש להניע את 
הסירה למהירות ממו¬ 
צעת של 800 מ׳ לדקה, 

ותוך כדי חלקי-שניות 
לאחר מכן יש לחסל 
את הכוח ע״י בלמים 
מיוחדים שבתוךארגז- 
הסירות. ניסו לבנות 
נול עגול, שבו הסירה ממשיכה בתנועתה תמיד בכיוון אחר! 
אבל סידור זה גודם קשיים בהפעלת שאר המנגנונים שבנול. 


גיסו גם להניע את הסירה ע״י גלגלים, מאגנטים וכוח 
פנומטי — כל אלה ללא הצלחה רבה. מוצלחים יותר היו 
הנסיונות לבטל את הסירה כולה, תוך העברת הערב דרך 
השער באמצעים אחרים. ב״נולי-התפסך, למשל, עוברת זרוע 


דרך השער או דרך מחציתו, כדי לתפוס את הערב ולסחוב 
אותו מהצד השני או מבן־זוגו הפוגשו באמצע הנול(ציור 26 ). 
בגול מתוצרת "זולצד" משתמשים ב״קליע", התופס את 
הערב בזנבו ונורה לצד השני ע״י קפיץ פיתולי! מהצד השני 
מוחזר הקליע למקום־מוצאו בזמן שקליעים אחרים מעבירים 
את חוטי-הערב. נבנו גם מיתקנים שבהם הערב מועבר ללא 
מכשיר-עזר אלא בזרם-מים או בזרם־אוויר. 

וסת־הבד (ציור 21 , 9 ) מושך את האריג בקצב מכוון 
מראש, הקובע את סמיכות חוטי*הערב בתוך האריג. לאריגים 
מכותנה, מפשתן ומסיבים סינתטיים משתמשים בווסתים 
חיוביים(ר׳ לעיל, עמ׳ 400 ) ! לנולי צמר מנופץ — שחוטיו אינם 
שווים בעבים—מעדיפים וסתים שליליים, שבהם מובטח הידוק 
לערב הקודם ללא התחשבות במספר חוטים קבוע לס״מ. 

נוסף על המנגנונים הבסיסיים של הנול, מצויים בו 
מנגנונים אוטומאטיים להספקת הערב, המחליפים סליל־ערב 
מלא בסליל ריק בתוך הסירה, תוך כדי עבודת הנול. לפנים 
היו מכניסים ביד סלילי־עדב מלאים לתוך "סוללה"! היום 
מספקים את סלילי־העדב בתוך ארגזים, 

והמנגנון נוטל בעצמו את הסלילים המל¬ 
אים. לפי שיטה אחרת נסלל הערב על 
הנול עצמו. בנולים לאריגת משי. אריגי־ 

ריפוד ושטיחים המנגנון מחליף סירה 
שסלילה מלא בסירה שסלילה ריק. 

ליצירת אריגי־תשבצות הנול מצוייר 
במנגנון המשמש מ 2 עד 6 סירות, אחת 
לכל צבע בערב, תוך החלפה אוטומאטית 
של הערב. בנולים לא-אוטומאטיים בונים 
מנגנונים המכילים עד ל 9 סירות, המסודרות בשני צידי 
הדפה. 

נולים לייצור אריגים מיוחדים. נול-פרוטה — 
שב( תנועתן הלא-אחידה של זרועות הדפה או של המסרק 


19 




ציור 26 , מכונת־ארינר, ללא סירוז 



ציור ז 2 . חיבורי ארינים ועל נייר־סיחנצות); א—חיכור נד; נ—חיבור אלכסוני; ג^דנם לוח־שח; ר-ו!יבור קרפ-סלסלה 













405 


מויה ואריגה — מוין, מרק 


406 


מאפשרת יצירת לולאות. — נול קטיפה ופלוסין — האורג 
בבת־אתת שתי שכבות מחוברות בחוט־מחבר; זה האחרון 
נחתך תוך כדי הא׳ וע״י כך משווה לפני האריג אופי שעיר. 
לפנים הושג אותו דבר ע״י אריגת שתי שכבות חאריג 
באמצעות 2 סירות, שעברו את השער באותו זמן, זו מעל זו. 
נולי־מוטות — שבהם מכניסים, לאחר כל כמה מחיאות־ערב, 
מוט עגול! כשמוציאים את המוטות מהאריג, נשארות לולאות 
על פני האריג: ואם קצה המוט נושא סכין, זו חותכת את 
הלולאות ומשאירה אריג שעיר. זוהי שיטה לייצור שטיחים 
ואריגי־ריפוד. — נולי־סרטים — קיימים כיחידות בודדות או 
כמכונות המכילות עד 50 מסלולים ו 50 סירות: תנועת הסירה 
היא חיובית ומופעלת ע״י גלגלי־שיניים. — נול־ברושה — 
נול רגיל בעל דפה של נול־סרטים, ז״א מצוייד בסירות קטנות 
נוספות, המכניסות את הערב לנקודות ומקומות בודדים 
באריג כדי לעשרת דוגמות נוספות, 

חיבורי אריגים. החיבור הפשוט, היציב והקצר 
ביותר הוא "היבור־בד": כל חוט־שתי בלתי־זוגי עובר מתחת 
לערב אחד ומעל לערב שני (ר' ציור 27 ). — השיטה 
הפשוטה ביותר לצייר חיבור היא על נייר־משבצות: השטח 
בין כל שני קווים אנכיים מסמל חוט־שתי, השטח בין שני 
קווים מאוזנים — חוט־ערב. משבצת ממולאה בעפרון או 
בצבע מסמנת הרמת חוט־השתי מעל לערב: משבצת לא־ 
ממולאה מסמנת חוט־שתי מתחת לערב. בייצור אריג־קורדורוי 


חיתוך 



(ציור 28 ), למשל, משתמשים במערכת־שתי אחת ובשתי 
מערכות־ערב: הערב הבסיסי האחד מייצר עם השתי את 
האריג הבסיסי; לאחר כל ערב בסיסי באים 2 — 4 חוטי־ערב 
של "פלור", הנחתכים ומשווים לאריג מראה של "פרווה". 


חישוב משקל החוטים בתוך אריג 


השתי (בק״ג למ׳): 

חוטים לס״מ x רוחב האריג בם״מ ^ התכווצות* באורך 

1000 א שיעור־חוט מטרי•* 

הערב (כנ״ל): 

חוטים לס״מ x רוחב האריג בם״מ x התכווצות• ברוחב 
1000 x שיעור־חוט מטרי•• 


• חוט מוצא מן האריג ונמדד כשהוא מתות נמצא תמיד 
ארוך ב 15% — 5 יותר משהיה בתוך האריג, מאחר שהחוטים 
מונחים בתוך האריג בצורה גלית, אחוז ההתכווצות תלוי 
בצפיפות נקודות־החיבור, בצפיפות האריג, בעובי החוט ובמ¬ 
תיחות חחוט בבול. 


שיערר״חוט מטרי 


אורך החוט במ^ 
משקל החוט בג׳ 


ו. שט. 


\ 0 10 ה 1 / ,ןז<> 1 ז 10 ־\ ..ז ; 18 * 19 

.// ,ז^ 1 \י<ב 14 .? :' 1952 

; 952 [ . 1 > . 11 ; 1952 

,.[) 1 ; 1952 ,.^נ : 952 ! ^ 1 , 11 

1$ ו 10 } 10 :ות 011 '' 1 , 1 ־ 1 .[ ; 1961 

^ 1 ( 1 ,^זסז[) - ז£־ח( 11 ״ז^) .£ ;* 1953 ,€ז 111 > 7 ך- 1 ^ 3 . 117711 )^ 1 {ס 


ס/ ,ת 1:1 זור 1 זט 0 .ק . 6 -־ 011€1 ק .ם . 1 \ ;*^ 1954 

1€ ( 1 . 0 ,£ — . 14 ;״ 1954 

' 1 זו־<$ .ת 1 ^ח£ ,תגו 1001 \ 01 ת 11110 ז 1 זלח 1 ך 1955 ,%€ז€{ €1 ^{ 

: 1962 £^^^ x ^'ד מג ^ 1 מט 0$1 (| 

,^[!זאסיד 101 ־ 11€1 ; 1 \ 10 ) . 1101 זז 0011$ 1€5 > 11111011 '.! 

. 1963 €1 

טוץ, מךק (מ 31 ז\ו 7 ^ 1 ■^ג 1 :ן), שמו הספרותי של סמיואל 

לנגהורן קלמנז — 8 מ€מ 1 ש 01 שתז 0 ו 81 מ 3 ^ 11 שטךת 83 — 

( 1835 , פלורידה [מיזורי] — 1910 , רדינג [קונטיקט]), סופר 
אמריקני. 

מ״ט היה בן למשפחה מן הדרום, ממעמד חברתי צנוע. 
מגיל 4 גדל ונתחנך בהניבל (מיזורי), באיזור המערב 
התיכון, שבו עדיין היו ניכרים באותה תקופה רישומי ההווי 
והלכי־הררח של החלוציות ב״ספר" המערבי, והם הטביעו 
את חותמם גם בו. בגיל 12 נתייתם מאביו, ומאז עבד כשוליה- 
לדפס, ואח״כ כדפם וכעיתונאי נודד, בערים שונות במערב 
התיכון. ב 1857 נעשה נווט במיסיסיפי וחי בין הספנים עד 
לפרוץ מלחמת־האזרחים. תקופה זו בחייו תוארה אח״כ בספרו 
1 ק 551 ג 4185 ש] 3 ז< 1 ש 1 ש€ 
ץז 1111 ס 0 35 ז^■< 313 ^ }ס ^סז'■! ^!זנקתזס[ ("הצפרדע המנתרת 
המפורסמת של מחוז קאלאווראם"), שהוציא לו שם כסופר 
הומוריסטי. הוא הוסיף לפרסם רשימות עיתונאיות, סיפורים 
קצרים, קבצי נאומים שנונים ומבדחים וכד׳, ונעשה מקובל 
מאד כנציג מובהק של סוג ספרותי זה. ב 1870 נשא ס׳ אשה 
ממשפחה עשירה ושמרנית ממדיבות־המזרח הוותיקות של 
אה״ב ונתיישב בהארטפורד (קונטיקט). מאז היה שרוי 
בקונפליקט נפשי קשה: משפחתו וסביבתו החדשות השתדלו 
לכפות עליו הופעה והתבטאות ברוח המוסכמות של החברה 
המכובדת, בניגוד לחופש הביטוי והביקורת שהיה אפייני לו, 
ולגישתו האירונית, ואף הטארקאסטית, לאדם והחברה. 

ט׳ הירבה במסעות מהח לגבולות אה״ב — מהם על דעת 
עצמו ומהם ככתב כתבי־עת. הוא תיאר אותם בסידרה של 
ספרים, שאינם שווים בערכם הספרותי ושכתובים ברוח של 
אירוניה טובת־לב מתור ביקורת של אמריקני על הסדרים 
והמוסדות של העולם הישן. כאלה הם הספרים; -ת 1 
0311 ־ 1 ו 11 / 5 זתשש 0 מ (.,התמימים בחו״ל״), 1869 — על מסע 
באירופה וא״י: ! 1 (״חיים קשים״), 1872 — על 

חייו במערב (ר׳ לעיל) וטיול להאוואיי: 1-03£1 ( 1 \; נ£ת 1-31 ז. 73 
(״אורת־פורח בהו״ל״), 1880 — על מסע בגרמניה, איטליה 
ושוויץ: : 11131:01 !£ 1116 ?:"!׳"©!!ס? ("לאורך קו־המשווה"), 
1897 . בעידודו של ו. ד. האואלז (ע״ע) ואחרים התחיל ט׳ 
לשאוף לכתיבת דברי־ספרות רציניים יותר. הרומאן הראשון 





407 


טדין, מרק - - טוינבי 


408 


שלו. ^ו{ז■ (״התור המוזהב״}, 1874 (שאותו 

חיבר בשיתוף עם צ/ ד. וותר), הוא סאטירה על השחיתות 
הממשלתית בוואשינגטון בשנים שלאחר מלחמת־האזרחים. 
אחריו כתב את הטובות שביצירותיו, שבהן החיה את עולם 
ילדותו ונעוריו בעמק־המיםיסיפי—בנ 01701 $שז 11 ]וו 6 י\ 1 :>^?) 11 ז 
ז 0 \׳\\גל (,.מאורעות תום סויר״)׳ 1876 ! 0£ 1£ (ז 

חתני! •\ז־ 01 ו 1 ־) 1 ־. 01 ס 1 ? (״מאורעות הקלברי פיך), 1884 . הרא¬ 
שון הוא סיפור־הרפתקאות של נערי מבית טוב הגדל בעיירה 
במערב התיכון. השני — החשוב ממנו — מעלה בצורה חיה 
ורעננה ביותר את דמותם של נער בן־בלי־בית, משולי החברה 
הלבנה, ושל ידידו העבד הכושי הנמלט, את תמימותם וטוהר־ 
נפשם ויחד עם זה — את פיקחותם, לעומת הקשיחות 
והטימטום של החברה "ההגונה"! יש רואים בסיפור זה את 
הגדולה ביצירות בתחום הרומאן האמריקני. לאחר־מכן חזר ט׳ 
לאותה הסביבה, תוך תטומת־לב מיוחדת לבעיית הכושים, 
בסיפור ■) 0 ^!););;צזידסו{^("הטראגדיה 

של וילסון הטמבל״), 1894 . כמו-כן כתב ס׳ שורה של סי¬ 
פורים היסטוריים מדברי־ימי אירופה, שגם בהם יש משום 
ביקורת של מוסדותיה המדיניים והדתיים: 304 1000 ־ 1 ? 1110 ׳ 
זסקסב? 1110 (״בן־המלך והעני״), 1881 : 000060110111 ^ 
!ז״״ס .■.■• 41-111111 . ׳; 10 .>! ¥30100010 ("ינקי מקונטיקט בחצר 
המלך ארתר״), 1889 ! 0£ 030 [ 0£ 5 ת 10 ; 60011601 .? 0050031 ? 
0 ־ 41 . (״זכרונותיה האישיים של ז׳אן ד׳ארק״), 1896 . 

ב 1894 יצא ט' נקי מנכסיו בעקבות התמוטטות בית 
מו״לות ודפוס שבו השקיע את כספו. במאמצים גדולים 
פרע את חובותיו לנושיו מהכנסותיו ממסע־הרצאות גדול 
שערך בערי אה״ב ואירופה ב 1895 — 1896 . בינתיים מתו 
שתיים מבנותיו, אשתו חלתה במחלה כרונית ממושכת ומתה 
ב 1904 . מאורעות אלה העבירו את רוחו! הנימה הפסימית 
בגישתו האירונית לאדם ולגורלו, שהיתה ניכרת גם קודם־ 
לכן, אלא שהומתקה ע״י הומור ורגש, הפכה בזקנתו לצי- 
ניזם — לכפירה בנצרות ובערכיה, וכן במוסכמות המוסריות 
והחברתיות, תוך הטעמת הרשעות והטיפשות של "המין 
האנושי הארור". מכתביו המבטאים הלך-רוח זה נתפרסמו 

בחייו: 1 { 1 טו 1 < 931116 1601 נן 1111 () 0 : 11131 111 :^ ס![■! ("האיש 
שהשחית את [העיר] הדליברג״), 1900 , ו ? £430 15 1131 ' 4 \ 
(״האדם מהו?״), 1906 ! רבים אחרים לא יצאי-לאור אלא 
לאחר מותו, כגון: הסיפור (הבלתי־גמור) 0115 ״ 816 ץ 4 ן 1110 ־ 
51130801 (״הזר המיסתורי״), 1916 ; לקטים מן האוטוביו־ 
גראפיה שלו ( 1924 , 1960 ) וממכתביו ( 1917 — 1960 )! לזס״ס? 
! £3111 1110 ! £100 (״מכתבים מכדור־הארץ״), 1962 . 

בשעת מותו היה ט׳ מוחזק בעיקר הומוריסט מעולה ואחד 
הסופרים העממיים המקובלים ביותר באה״ב ובעולם כולו, 
היום חלוקה הביקורת הספרותית והתרבותית בשיפוטה עליו, 
מצד אחד רואים אותו כאדם שנכשל בחייו, שנפל קרבן 
לתנאים הקשים של חיי-הספר, למוסדות־דת צבועים ולאי¬ 
דיאלים מוטעים של ״חצלחה״ חברתית; ומצד שני — כפרי 
וכיוצר כאחד של תרבות־עם עשירה ושרשית, רגישותו 
לגוניה המיוחדים של הלשון האנגלית-אמריקנית, חושו 
לאפיו של האדם (ביהוד הילד והנער), עינו הפקוחה בתיאורי 
הטבע ובעה״ח, כשרו הסיפורי, ההומור והסיגנון שלו שאינם 
ניתנים להיקוי — כל אלה נחקרים היום תוך הערכה הולכת 
וגוברת. 

כל כתבי ט׳ יצאו ב 35 כרכים ב 1907 — 1918 (מלבד כתבים 


שנתפרסמו רק לאחר-מכן מעזבונו). רבים מחיבוריו יצאו 
במהדורות מרובות, מהם בעיבודים לנוער, ותורגמו ללשונות 
אירופיות, ואף אסייניות, רבות. — בעברית הופיעו: "בן- 
המלך והעני"; "מאורעות תום סויר"! "מאורעות הקלברי 
פין"! "וילסון הטמבל"! "ינקי בחצר המלך ארתור"! וכן 
מבחרים מסיפוריו. 

א. פראודפיט, נער המיסיסיפי, פרשת חיי סרק ט׳ (חרג׳ י. 
לוז), תש״ו: ש. י. בהן, חלוציות וחיי הספר בספרות אה״ב, 

תשכ״׳ב; היה £\[;.' 7 ,/\ 1 .ר 1 

, 111 ־ 1 1 ' . 1 \. ,£ת 4.1 ? . 15 .,\ 7 ; 10 ל^ 1 , 7$ חי 11%€7$ ז.€ 

; 1922 ..' 1 ' ./\. / 0 ^; 77 ; 1912 

: 1925 ,{^ה 1 .' 7 . 1 \. , 1 ז^זו.\ת^ת 0 ן{^ 5 

06 .מ ; 1931 ,. 7 ./ג ,(בתר של טי׳) י•ת^גח^ 1 ^ 

•ה/! /ס ./^// 8 4 . ,!!*)!יח!!*)( . 1932 , 1114 7.7 ./ 3 

: 4 ( 1 |ב 1 ר[ 0 ן] ;־ 19.15 .. 7 ./ 3 /ס 
. 7 37 \\ן 111 ״ח 150 . 19-13 4 ההו :. 7 ./ 3 

1€ ו־ 1 !ה)^ ,\ 7 ./ 3 ,ת 01 ז 5 תז<> 1 ־ 1 .צ ; 1 ) 95 ! ) 4 

. 141 י 1 הזה 4 )}{ ן 0 1 ה 3 }^ .( 1 . 1951 

,. 7 ./ 3 /ס 1 { 0 ה 41 ז 41 ^€\ 1 ץ 40 ויהג 1 7/16 . 6.111 ת 11 י^יי 45 . . 11 : 952 ! 
.חח'\£ . 5 .^־ 1 ; 1958 . 7 ./ 3 . ,׳<ת £0 . 13 £ : 1 ־ 195 

. 7 37 .■ 131311 .¥\ ; 1959 , 707 ה 41 }-{ 0714 . 7 ./ 3 

. 7 .ח 0 ררונ>ן 83 . 15 .^ 1 : 1960 ,אמצ 7 
-^ €1111 ; 6 ׳<' 7 6 ;/ 7 , 6 ת 810 .£ : 961 ! / 0 

,זו 6€1 ו 1 ; 1 מ 6 ^ 4 'י\ 3 ..־ 1 ; 961 ! ,ה 0 ה 1 )ה 1 ^ 111 ה 1 7.7 ./ 3 1 ה 1 ) 100 ! 
הר){ה{) 10 י 1 י 1 :) 0 7/16 ;. 7 ./ 3 ,ו 11 נורו 5 .א . 4 ! .'־ 1961 ,. 7 

1962 ,. 7 שת 3 ז;) . 0 ; 1962 " 01 

ש. י, כ, 

טוץבי ( 00 ( 1 ת׳< ¥0 ), משפחה של מלומדים, סופרים ואישי־ 
ציבור בריטיים. מבניה: 

1 ) א ר נ ו ל ד ט׳ — 0014 ־ 741 — ( 1852 — 1883 ), היס¬ 

טוריון של הכלכלה ומתקן חברתי אנגלי, מ 1878 לימד 
באוכספורד, והוצאותיו על ״המהפכה התעשייתית״ — מונח 
שהוא טבע ארחו — במאה ה 18 , השפיעו הן על המחקר 
ההיסטורי והכלכלי והן על הגישה לעבודה סוציאלית וחי¬ 
נוכית בקרב הפועלים. 0 ' תקף מנקודת-מבט הומאניטארית 
את עקרון ה 0 ־ ¥311 '! 131550 ששלט אז בכלכלה. הוא גם פעל 
למעשה לשיפור חיי הפועלים ולהשכלתם — בעיקר בויטצ׳פל 
שבלונדון — במסגרת האיגודים המקצועיים והכנסיה, לזכרו 
נוסד ב 1884 "ט' הול" מויטצ׳פל, המוסד הראשון שבו הת¬ 
גוררו סטודנטים שהתמסרו לעבודה סוציאלית וחינוכית 
בקרב תושבי משכנות-העוני. — חיבורו העיקרי של ט׳ הוא 
£081304 ס! 0101100 ־ 05 ? 131 ־ 1 ) 10405 ££16 ("המהפכה התע¬ 
שייתית באנגליה״), שי״ל ב 1884 . 

, €1 ת 111 \ ; 1889 ,.' 7 6 // 7 , 110 :י 3# )ת 10 \ . 0 .£ 

. 1895 .. 7 . 1 , 

2 ) א ר נ ו ל ד ג׳ ו ז ף ט׳ — .£ ו 1 כן 50 סן 0014 ) 74 — (נר 
1889 ), היסטוריון אנגלי, בךאחיו של ( 1 ) וחתנו של גילברט 
מרי (ע״ע). ט׳ למד לימודים קלאסיים באוכספורד, ולאחר 
מכן חילק את זמנו בין שירות במיניסטריון-התןץ ובין עיסו¬ 
קים אקדמיים — הוא פעל בתפקידי מודיעין בשתי מלחמות- 
העולם ובמשלחות הבריטיות לוועידת-השלום בפאריס 
ב 1919 19461 , וכמורד. להיסטוריה, לשון וספרות יוונית 
בתקופה הביזאנטית והחדשה באוניברסיטת לונדון מ 1919 
עד 1924 וכפרופסור־מחקר להיסטוריה בין־לאומית באותה 
אוניברסיטה מ 1925 עד 1955 ! בתקופה אחרונה זו מיזג את 
שגי שטחי פעילותו בתפקידו כמנהל המחקר במכון המלכותי 
ליחסים בין־לאומיים ("צ׳תם האוז"). 

כהיסטוריון עסק ט׳ בעיקר בפילוסופיה של ההיסטוריה — 
מזה, ובבעיות מדיניות של ההווה, מתוך ראיה היסטורית — 
מזה. מ 1920 עד 1946 היה עורך השנתון לבעיות ההיס- 



409 


טוינכי 


410 


טוריה בת־זמננו, 5 ז 1 ב££^ 1 בתס 11 ב 11 ־נ 0 :ז 1 ו 1 0£ ץ 0 ׳\־ 1 ב 51 , מטעם 
הצ׳תם האוז. כמו־כן כתב ספרים רבים על בעיות ביר 
לאומיות, ביהוד בקשר ליוון ולתורכיה, ועל התרבות הע¬ 
תיקה :- ¥31 ^ 6 ו{ 1 £)ת 3 ץ״ןגתסםגא ("הלאומיות והמלחמה"), 
1915 ! 0 י( 0 זג 71 7110 (״אירופה החדשה״), 1915 ! 7110 

ץ 100 זט 7 1£ ת 3 6600 ־ 01 ת! ת 10 ^<ו^ 1 ^^ ת־ 1 ש: 1 צ 0 ^\ ("הבעיה 
המערבית ביוון ובתורכיה״), 1922 ! ! 163 ־ 101 ^ £11 6010 ־ 01 
7110118111 (״ההשיבה ההיסטורית של היוונים״), 1924 ! 
־ 36101 ־ 01131 0010 ^11•■1112:;1^1011 31x1 ־ 01 ("תרבות היוונים 
ואפים״), 1924 ; 106 ז 6 ־ 11£01 סס 70300 1116 ־ £101 ^ 1 ) 1 ז ¥0 \ 7110 
(״העולם אחרי ועידת־השלום״), 1925 ! ע 0 ; 7111:15 ("תורכיה"), 
1926 . מפעלו העיקרי, שבו קנה את פירסומו, הוא החיבור 
הגדול ץז!)!!.!!־! 0£ ־\ 11 ט 5. 81 ! ("עיון בהיסטוריה"), ב 12 כרכים, 
1934 — 1961 . ספרים אחרים שכתב מתחילת מלחמת־העולם 
11 ואילך אינם ברובם אלא השלמות לרעיונות המובעים 
בחיבור ההוא או הרחבת פרטים מסויימים שבו: - 0116115113 
ו 1 ס 1 ] 11123 '\[ 0 31111 ץ 11 ח (״הנצרות והתרבות״), 1940 ! - 1 י 011 
76131 !!ס ! 11231101 (״התרבות במבחן״), 1948 ז 0015 ק 5 סז 7 
״ 010111231:10 ת 66 .ז ¥05 \ 0£ ("סיכוייה של תרבות המערב"), 
1949 ! 1110 31111 161 ז ¥0 \ 7116 ("העולם והמערב"), 

1953 ! 761181011 10 1603011 ) 411 , 5 ' 61311 ()ז 1715 11 \< ("גישתו של 
היסטוריון לדת״), 1956 ! ־ 7011 שיל! 31110118 ■<:) 615:13111 ו 01 
! 10 זס¥\ 1110 0£ 810115 (״הנצרות בין דתות העולם״), 1957 ! 
11 ז,'. 10110111 ־ 1 (״הלניזם״), 1959 . בכמה מספריו תיאר מ׳ את 
רשמיו ממסעיו הנרחבים בעולם, ביחוד בארצות המזרח, 
ברות השקפותיו על ערכי התרבויות השונות ותולדותיהן: 
0111113 £0 ץ 0 ת 116 ס[ 14 (״מסע לסין"), 1931 ז :; ¥051 ^ 11 ת 3 £351 
¥06111 \ 701111111110 ■ 1161101 <>[ . 4 /(״מזרח ומערב: מסע מסביב 
לעולם״), 1958 ! 11111113 [ 31111 0061 0x118 י 1 \] 0 מ ("בין האמד 
דאריה והג׳ומנה״), 1961 . 

"עיון בהיסטוריה" יותר משהוא מחקר היסטורי־מדעי 
הוא ספר היסטוריוסופי, שמהותו יומרנית ביותר: לא זו בלבד 
שט' טוען לגילוי חוקים היסטוריים כוללניים, ז״א לחשיפת 
המכאניזמים שפעלו ושפועלים בהליכים ההיסטוריים של כל 
הקיבוצים האנושיים, אלא הוא טוען אף לגילוי "המשמעות" 
של הליכים אלה ושל ההיסטוריה האנושית כולה, ומגיע 
מכאן לשיפוטים ערכיים על אירועים, תקופות, עמים, דתות 
ותרבויות ולהגדים על העתיד ההיסטורי. 

בדומה לא 1 סןלד שפנגלר (ע״ע), שממנו הושפע 
מאד ~־ אע״פ שהוא משתדל לטשטש את רשמה של השפעה 
זו —, רואה ט' את תחום העיסוק ההיסטורי לא בתולדו¬ 
תיהם של עמים, ארצות, קיבוצים אתניים או מדיניים, אלא 
ב״ציוויליזאציות" (תרבויות)! הוא 5 שווה את הת־ 
פתחויותיהן של ציוויליזאציות שונות, ומהשוואה זו מסיק 
בדרך ההכללה ״מסקנות היסטוריות״ — כעין "המורפולוגיה 
של ההיסטוריה" של שפנגלר. ציוויליזאציה היא, לדעתו, 
כל תחום (מרחבי־זמני)' "הניתן להכרה כיחידה מבחינת 
המחקר ההיסטורי". אולם הגדרת מהותן של הציוויליזאציות 
בהרצאתו של ט׳ אינה חד־משמעית, וניכר שאף הלכה והש¬ 
תנתה במרוצת זמן הופעתם של הכרכים הרבים של החיבור: 
תחילה הובלטו בה בחינות סוציולוגיות ומוחשיות של 
מציאות הקיבוץ האנושי שהוא נושאה של הציוויליזאציה 
הנידונה, אלא שבהדרגה התגלגלה הוראתה ביסימד&ו של ט/ 
עד שקיפלה משמעות של עולם רוחני־דתי מסויים. 


מעיקרא סיווג ט׳ את ההיסטוריה לתולדותיהן של 21 
תרבויות — ובצידן תרבויות "מעוכבות", ז״א שלא הגיעו 
להתפתחותן המלאה (האסקימואית! הפולינזית; תרבות 
הנוודים בערבה האירואסיינית), ו״תרבויות-נפל" (הסקאנ- 
דינאווית הקדם־נוצרית! הקלטית הנוצרית) — שהן בסה״כ 
26 תרבויות. בכרך האחרון של "העיון בהיסטוריה" הכניס ט׳ 
תיקונים בסיווג שלו. חברות מסויימות מסווג ט׳ "כמאוב¬ 
נים": הנוצרים המונופיסיטים והנסטוריאנים! הפרסים 
עובדי-האש שבהודו! היהודים (ר׳ להלן). 

בדומה לשפנגלר רואה ט׳ את התפתחותה של כל תרבות 

כתהליך של לידה, גידול, שקיעה ומוות. לידתה של כל 

תרבות — מן המיתוס, שהוא מקור כוחות נפשיים, המתגלמים 

בכל שטחי החיים. גידולה של תרבות — בסידרה של "אתג־ 

▼ 

רים ומענים״ ( 11808 סק 668 3011 805 ת 10 ! 13 [ 0 ): הקיבוץ המישמש 
נושא התרבות מועמד במיבחנים (בעיית אמצעי־הקיום, סי¬ 
כון ע״י אויב, דחף להשגת מטרה מסויימת או הגשמת משימה 
מסויימת, וכד׳), המאלצים אותו לגייס ולפתח את הכוחות 
הגלומים בו! הן היעדרם של אתגרים כאלה והן אתגרים 
שלמעלה מיכולת המענה הם בעוכריה של תרבות ומונעים 
את התפתחותה, השקיעה והמיתה באות בעטיה של "הת¬ 
אבדות" ולא של ״רצח״, כלו׳ — מקורן בגורמים פנימיים: 
אבדן הבטחון העצמי של "המיעוט היוצר" את התרבות, 
ופעולות ״הפרולטריון הפנימי״ שבה: "הפרולטריון הפנימי" 
מורכב מאנשים החיים בתוך תרבות מסויימת, אך אינם 
נקלטים במעגלותיה — בני־נכר, מרוששים, עבדים, ופעמים 
אף אינטלקטואלים מנוכרים והוא משמש קרקע נוחה 
להתפתחותן של תנועות ששאיפותיהן נוגדות את מהותה 
ש.ל תרבות זו! בקרב הפרולטריון הפנימי של עולם התרבות 
היוונית־רומית, למשל, נקלטו דתות-המזרח השונות, ובסופו 
של דבר — הנצרות. רק לאחר התרופפות פנימית זו בא 
כוח חיצון, כגון "הפרולטריון החיצון", ומנחית את מהלומת־ 
המוות לתרבות המעורערת. "הפרולטריון החיצון" מורכב 
משכבות שנפלטו מהתרבות, שפרשו ממנה, או מאלה שסירבו 
מלכתחילה להיספח אליה — כגון העמים הגרמניים בספר 
של התרבות היוונית־רומית. מכלל זה ״״ שאין תרבות 
״נרצחת״ אלא ״מתאבדת״ — אין ט׳ מוציא אף את תרבויות 
האצטקים והאינקאים: הוא טוען, שהספרדים לא שמו להן 
קץ. אלא הגיעו לאמריקה בשעת גסיסתן. 

שלא כשפנגלר, שראה כל תרבות כתופעה נפרדת, סבור 
ט׳ שתרבויות מסויימות מתייחסות על תרבויות־אם, וסברה 
זו היא מיסודי תפיסתו. ט׳ איננו סבור, כשפנגלר, שאחת דינה 
של תרבות למיתה: אין היא גוף ביולוגי, והתרבות החיה 
והפעילה היחידה שנותרה היום, תרבות המערב, עדיין יכולה 
להיוושע — אע״ם ששקיעתה החלה לפני יותר מ 400 שנים, 
בתקופת הרנסאנס ותחילת הראציונאליזם. תחילה השתמע 
מכלל דבריו של ט׳, שתשועת תרבות המערב תבוא אם 
תחזור לדבקותה בכנסיה (הקאתולית), בכתביו המאוחרים 
של ט׳ ניכרת אכזבה מהנצרות, בעיקר בגלל צרות־אפקה 
וצרות־עינה — טענתה לבלבדיות וחוסר הסובלנות מצידה 
כלפי דתות אחרות (האשם הוא, לדעתו, ביסוד היהודי שב¬ 
נצרות): ט׳ מעיד על עצמו, שהוא קרוב להינדואיזם, בעיקר 
משום שהוא פתוח כלפי כל האמונות והדתות. בכרכים 
האחרונים של "העיון בהיסטוריה" סטתה דרכו של ט׳ ביותר 
מזו ש*ל שפנגלר. התעניינותו עברה עתה מבעיית צמיחתן 



411 


טוינבי 


412 


של תרבויות והתמוטטותן אל "סוד התעלותו הרוחנית של 
האדם על כנפי שואה המרית". ט׳ טוען, שהתרבויות נוצרו 
"לא לשם מימוש השגים משלהן׳/ אלא "כדי שיאפשרו אה 
הולדתן של דתות עילאיות הראויות לשמן". "הפרולטריון 
הפנימי" הוא המכשיר להיווצרותן של דתות אלו. ט׳, שעיונו 
בהיסטוריה התגלגל לתחום מיסטי ומעין־תאולוגי, צופה 
דת אוניוורסאלית־סינקרטיסטית, שמרכיביה יהיו הנצרות, 
האיסלאם, ההינדואיזם והבודהיזם. 

בשנות ה 30 — 40 עשו דעותיו של ט׳ רושם עצום על 
קהל-קוראים רחב! הן זכו לפופולאריזאציה ע״י תקציר של 
הכרכים א׳—ו׳ (בידי ד. ס. סומרוול), שהופיע ב 1946 . אולם 
היסטוריונים מקצועיים נטו מלכתחילה להסתייג משיטתו 
של ט׳, ואף כפרו בכך שיש לראות ב״עיון בהיסטויריה" 
מחקר מדעי; הם הראו, שהראיות שהביא ט׳ לדבריו אינן 
מדוייקות, ושהעובדות ניתנות לפירושים אחרים, דחוקים 
פחות, על דרך הפשט ולא על דרך הדרש של ט׳, שתיאם 
אותן למסקנות מוכנות מראש. יתרה מזו: עצם הקביעה, 
ש״התרבות" היא תחומו של "מחקר היסטורי ניתן להכרה", 
וכן סיווג התרבויות, נראים שרירותיים. החיפוש אחרי 
גזירות־שוות בין "תרבויות" שונות, בשיטתו של ט׳, עשוי 
לחשוף מימצאים באודח מקדי בלבד, ולפיכך ימצא המחפש 
מה שביקש מלכתחילה. נוסף על כך טוענים המבקרים, 
שלאמיתו של דבר שימשה תדבות אחת ויחידה — היוונית־ 
רומית — בסיס לניתוחו של ט׳, דבר המסתבר מחינוכו הקלא¬ 
סי, ואילו ההכללות לגבי התרבויות האחרות חסרות ביסוס 
של ממש, ולא רק חינוכו, אלא אף דעותיהם הקדומות של 
בני־מעמדו משתקפות בכתביו, וכן הלכי־המחשבה הרשמיים 
בבריטניה, שהשפיעו עליו בתוקף תפקידיו בממשלה ובמכון 
המלכותי ליחסים בין־לאומיים. הנימה החזונית־״נבואית" 
שבהרצאתו של ט׳ והמגמה המשתקפת בה "להביא גאולה 
לעולם" עוררו התנגדות, ואף לעג. אולם למרות העובדה 
שט׳ עצמו לא הצליח להשתחרר מנקודת־המבט המערב־ 
אירופית והבורגנית, יש לזקוף לזכותו שהשתדל להחדיר 
בקרב ההיסטרויונים את ההכרה בדבר הצורך להרח־ב את 
אפקם ולסגל לעצמם זווית־ראיה כלל־אנושית, לא מערבית־ 
כלבד. לכך הגיע ט׳ מתוך ראיה של הנסיבות המשתנות, 
ראיה שהיתה תכיפות בעלת משקל רב יותר מאיצטלת 
הלמדנות הככדה־מתייהרת, שבה נטה להלביש את רעיונותיו 
הפשוטים ביסודם. 

כמה מהמבקרים ראו בעצם הופעתו והשפעתו של ט׳ 
עדות למשבר בהיסטוריוגראפיה, העובדה שדעותיו מצאו 
מהלכים רבים בקרב ציבור המשכילים, מתבארת מן האכזבה 
מההיסטוריונים המקצועיים, ששקעו בחקר פרטים ופרטי־ 
פרטים וויתרו על כל גסיוץ של ציור תמונה מקיפה של 
חוקיות ההתפתחות האנושית. להצלחתו של ש׳ תרמו גם 
החשש שקינן אחר מלחמת־העולט 11 בלב הכריות לגורלה 
של תרבות־המעדב, תזוזתה של נקודת־הכובר המדינית מאי¬ 
רופה אל מדינות שמחוצה לה, וכן הראקציה נגד הראציו־ 
נאליזם של הדורות האחרונים, ואף' הרומאנטיזאציה של 
יה״ב, שהיתר. באפנה לאחרונה. האופי ההולף של כמה מן 
הגורמים הללו, וכן הב-קורת המדעית שנמתחה על תורתו של 
ט׳. הביאו לידי ירידה מהירה של השפעתה. תקציר הכרכים 
ז׳ -י׳ של "העיוז" (אך■ הוא בידי סומרוול), שד.ופיע ב 1957 , 
שוב לא ה-ה לו הד כאותו שעורר החלק הראשון (ר׳ לעיל). 


הוויכוח עם ט׳ הצמיח ספרות ענפה. ט׳ הקדיש את 
הכרך האחרון של "העיון בהיסטוריה" לתשובה על דברי 
הביקורת שנכתבו עליו, ובה הוא מרכך ומסייג כמה מטע¬ 
נותיו המקוריות. 

.ןיי 1 א .תז 011 ן) 01 ^'.' 1 ' \\ 

,.* 1 .( .י 1 ; 1961 , /.' 7 ., 1 ^ 1 ; 1948 .;\ו 

..־{ ; 1948 , '}{/ז /״ ■) 717 11 ^€ 

.;!.!!!ח' , 0415.1 1-11 01 /׳.יד . 4 - 

///;// .ס : 935 ! 

?ני. 7 , 0 ,ח 0 ו; 0 > 1 ■ 1 י)^ 11 זז .^ 1 . 11 : 1955 .^. 7 ,/ , 4 ״ 

: 1957 ,( 6 .<>!< .ז^^ X 

,(. 0 ש) 11 ן;ע־נו: 4 ) . 1 ' . 1 ־ 1 : 961 ! €1 

. 11 ) 9 ! ,'^ 707 ^ 1 /- 7 ' 4 '.' 7 !ס / 171£01 7/14 

ג/ בר.— אה. א. 

ט/ היהדות והיהודים. בדיוניו ההיסטוריוס 1 פיים 
של ט׳ תופסים היהדות, היהודים ומצבו של העם היהודי 
בהווה מקום בולט, ודיונים אלה יש בהם יסוד רגשי אנטי- 
יהדותי ואנטי-יהודי תקיף. את סוגיית היהדות והיהודים 
בשיטתו של ט׳ ניתן להעמיד על כמד. נושאי-משנה עיקריים: 

(א) מקומה ההיסטורי של היהדות. היהדות 
המקראית משולבת, לפי שיוכו של ט׳, ב״תרבות הסורית", 
שהגיעה לשיא יצירתה סמוך ל 1100 לפסה״נ. תגליותיר. העי¬ 
קריות של תרבות זו הן המונותאיזם, האלפבית והאוקיינוס 
האטלאנטי. היהדות הוסיפה להתקיים מעבר לתקופת השיא 
של תרבות זו, והיהודים נושאי היהדות מוסיפים אף הם 
להתקיים מעבר לזמן שבו היו שותפים פעילים ביצירת 
תרבות זו. לפיכך סבור ט׳, שהיהודים הם שרידים מאובנים 
של התרבות הסורית — בדומה לכת הפרסיים בהודו של 
ימינו. — (ב) טיבה הדתי של היהדות. ט׳ הודה 
בספריו ובמאמריו, שאינו מצוי אצל מקורות היהדות — פרט 
למקרא. כסימן-הכר של היהדות המקראית הוא מונה את 
המונותאיזם, המתגלם באמונה באל שבטי־לאומי קנא. הצי¬ 
רוף של אל אחד קנא ושבטיותה של הדת היהודית יוצר את 
הקנאות היהודית; היהדות היא אב-טיםום של דת קנאית, 
ומבחינה זו היא מנוגדת לדתות הקולטות לתוכן יסודות 
שונים ורב-גוניים, דוגמת דתות אסיה. ~ (ג) 'ר. שפעת 
היהדות על הנצרות. יהדות זו השאירה את רישומיה 
בהתפתחותן של הדתות "היהדותיות" (לפי המינוח של ט׳), 
וכל אימת שמתגלית בדתות אלו. וביחוד בנצרות, המגמה 
הפינדאמנטאליסטית של שיבה אל המקורות, מתגלית בהן 
גם המגמה הקנאית. בקביעת יחסה של הנצרות ליהדות כורך 
ט׳ את העמדה הנוצרית השגרתית של ראיית היהדות כמכינה 
את הנצרות עם שלילה כוללת של היהדות ועם הנטיה 
להעמיד את מקורותיה של הנצרות מחוץ ליר,דות, 

(ד) ה י ה ו ד י ם ב ז מ ן ה ז ה. מכיוון שט׳ סבה־, שד.יהו¬ 
דים הם נושאי השקפה שעברה מן העולם, ושהיא עצמה 
שריד מאובן של תרבות שאבד עליה כלח, אין — לפי 
תפיסתו - יסוד היסטורי שיל ממשי לתחייתו הלאומית 
והתרבותית של העם היד׳ודי, כאן נעוץ השורש של התנגדותו 
של ט׳ לציונות, התנגדות שהלכה וגברד. במרוצת הזנין בד 
בבד עם התנגדותו הכוללת ללאומיות. ט׳ שולל את הקמתד, 
של מדינת ישראל. שהוקמה כתוצאה מן השואה ומתוך 
החיקוי שחיקו היד,ודים ביחסם אל הערבים אה ניהג הנאצים 
כלפיהם, וכן משיום שהעולם הנוצרי הטי־* על העולם הערבי 
לפתור בעיה שהוא גרם לה. בכרך האחרון של חיבירו 
העיקרי(ר׳ לעיל, עם׳ 409/11 ) ביקש ט׳ למתן במשהו אמירות 
אלי בתגיבה על הביקורת שר,ושסעה מצדדים שונים, אולם 



413 


טוינכי — טוכולסקי, קורט 


414 


הוא נשאר עקיב בעמדתו העיקרית. חוגים אגטי־ציוניים 
(כגון המועצה האמריקנית למען היהדות) והתעמולה הער¬ 
בית השתמשו בטיעוניו של ט׳ נגד מדינת ישראל. דבריו 
בשאלות היהדות והיהודים עוררו ביקורת מצד לא־יהודים 
ומצד יהודים. 

א. אבן. כפירתו של ט׳(חזות. ס). תשט״ז; ב. רדטנשטרייך. 
הזעם הלא־קדוש: על ט׳, היהדות והיהודים (שם. ג׳), תשי״ז? 

'( 0 !!),). סי ! .; 1 

.? ; 1956 , 11 ^ 05 ? €\{ 1 1 )ת 1 ) ^?/* 7 , 1101 רו 1 ו. 5 

: 1956 ,( 158-178 , 5 ת 3 נז 10 ל! 1 ^ 1 316$ < €1 ס) . 7 

- 210 ן 2 (\ ז./ 1 — ע 01 /ן,ן 77 /ס ?) 771 ,תוווו 11 ב^ .^ 1 .ן 

^/// סז 116 ^ 0 .¥.' 7 .^ 1 .ן ; 957 ! 11 )>. 

■// 11 ׳:>¥ ־>ז/ 7 ,( £1€1 ז 1 לתש 01 ^ 1 .זו^ : 1961 .־\ז 1 ־ 1 ת: 1 וו 1 רחחח) 

. 1963 ., 1 76 ,.־ 1 15 

נ, ר. 

טוך, אךנסט—ו 1 ^ 1151 X0 ־ £1 —( 1887 , וינה— 1964 , לוס 
אנג״לס), מלחין אוסטרי, יהודי. ט׳ למד תחילה 
רפואה ופילוסופיה, ולאחר־מכן מוסיקה בדרך הלימוד העצמי! 
אח״כ התמחה כפסנתרן. ב 1909 ו 1910 זכה לפרסים לקומפו¬ 
זיציה מטעם ממשלת אוסטריה. ב 1913 נתמנה למורה בביה״ס 
הגבוה למוסיקה במאנהים. ב 1923 פירסם את חיבורו החשוב 
0 ־ 11010111 .) 10 ש 111 ("תורת המלודיה"). ב 1933 היגר לאה״ב, 
וב 1935 נתמנה למורה לקומפוזיציה בבי״ס גבוה בניו־יורק, 
וב 1940 — לפרופסור באוניברסיטה של דרום־קאליפורניה. 

סיגנונו של ט'בקומפוזיציה נוטה, בדרך-כלל, לאטונאליות 
כפי שהיתר, באפנה בשנות ה 20 באירופה, כשרונו כפסנתרן 
בא לידי ביטוי באופי־השעשועים של יצירותיו לפסנתר. 
יצירותיו העיקריות; 4 סימפוניות, 2 קונצ׳רטות לפסנתר 
(אחד מהם — "סימפוניה לפסנתר ולתזמורת"), קונצ׳רטו 
לצ׳לו, רביעיות מרובות לכלי־קשת ועוד יצירות של מוסיקה 
קאמרית, האופרה 5€ .נ 1 ז£ 301 )ט 3 ב 1 נ 2055 ת 1 ' 1 ? ("הנסיכה 
השוכבת על האפונה"), מוסיקה לזמרה, לראדיו ולסרטים. 

טיכולסלןי, קורט —ץ^^ 015 ו 1 ^״ 1890)—)<.1111 x , ברלין¬ 
' 1935 [התאבד], הינדום [ 15 '; 4 ת 41 [|, שוודיה), סופד 
ופובליציסט גרמני, יהודי. ט׳ היה בנו של סוחר! הוא למד מש¬ 
פטים בברלין, בדנווה ובינה והוסמך למשפטים ב 1915 . אח״כ 
שירת בצבא במלחמת־העולם 1 , ובעקבותיה היה לפאציפיסש 
וד,חברתי האחראי לשואת המלחמד,. 

כבר ב 1913 התחיל לכתוב בשביל 
כתב־העת התיאטרוני־ספדותי ■!!מ 
0 תו 1 סו 1 ז 1 הו 1 ש 8 , שד,פך לאחר 1918 
לשבועון הפוליטי־חברתי - 11 ״ב ¥6111 \ 

והיד, אחד הבטאונים הבולטים 
של השמאל (לאו־דווקא הקומוניס¬ 
טי) בתקופת הרפובליקה הווימא־ 

רית. ט׳ היה הסופר הפורה ביותר 
של כתב-עת זה! הוא תרם לו — 

בהשתמשו ב 5 כינויים ספרותיים — 

מאמרים׳ רשימות ושירים, רובם 
בעלי אופי פולמוסי חריף. ט׳ דגל בעקרונות של תרבות 
קוםמופוליטית־הומאניסטית וסוציאליסטית — שלום, שוויון 
כלכלי, חופש הפרט, ביהוד בחיים המיניים, משפט נאור, 
חינוך, ספרות ואמנות "מתקדמים". הוא התקיף בצורה 
נמרצת, תוך שימוש באמצעי הסאטירד, ור,סארקאזם, את 
הלאומנות, את המיליטאריזם, את הכנסיות, את זכיירת־היתר 


של קבוצות מסויימות, הן של האריסטוקראטיה הוותיקה, הן 
של אילי-הכסף ורבי-התעשיה החדשים, את הקשיחות הראק־ 
ציונית של השופטים ואת מעשי-ד,עוול — אד כל מה שנראה 
לו כמעשה-עוול — של השלטונות. התקפותיו כוונו נגד 
הפאטריוטיזם המקובל ונגד דעות מוקדמות ואשליות חביבות 
שרווחו בחוגים רחבים של העם הגרמני. פולמוסו היה מכוון 
לא רק נגד מורשת העבר הקיסרי, אלא גם נגד הרפובליקה 
הווימארית בשל אפיה המעמדי ושלטון הבורגנות בה, וביחוד 
בשל התמדת השפעת המיליטאריזם הישן בחיים המדיניים 
והציבוריים. את השתלבות הסוציאלדמוקראטים ברפובליקה 
וו ראה כבגידה בסוציאליזם! הוא אף התריע על סכנת הפלת 
הרפובליקה ע״י כוחות הראקציה שאותם סבלה, ואף טיפחה, 
הרפובליקה בקרבה. זמן־מד, היה ט׳ קרוב לקומוניסטים, אולם 
לא הצטרף למפלגתם! וכן נתפכח מן האידיאליזאציה של 
רוסיה הסובייטית, שלה נתפס תחילה. הוא היר, שנוא ביותר 
על החוגים השמרנים והאנטישמים, שהציגו אותו כד.תגלמות 
של "רוח השלילה ההרסנית של היד,דות". 

כוחו של ט׳ היה רב ביותר בשירה פוליטית-סאטירית 
שנונה. אולם בצד הפובליציסטיקה כתב גם ליריקה קלה, 
וכן רשימות בפרוזה, שלא עסקו בנושאים ציבוריים אלא 
בהווי ובחוויות של הפרט בחברה העירונית המודרנית. 
ליצירות אלו לכאורה אופי מבדח, אולם בעיקרן הן חדורות 
אירוניה נוגה ורוח פסימית, המגיעד, לפעמים עד כדי יאוש 
נוכח ריקנות החיים האלה וחוסר טעמם ואזלת־ידו של האדם 
למצוא את דרכו בהם. ט׳ כתב גם שתי נובלות קצרות, 
בעלות אופי איוטי-אירוני: ו 11€1 נ!- 101 ) 1311 ת 1 ^ ',^^׳ €1 נ 1 צת 01 ו £1 
ש]י{^ 11 זש¥ •! £11 (״רינסברג, ספר־ציורים למאוד,בים״), 1912 , 
וך 111 ״ו] 5 נן!ז 0 1055 ו[ז 5 (״טירת גריפסהולם״), 1931 , וכן ספר- 
מסעות מעולה — 1 ]^טכ 1 וו^ 1 ;ו!־)ז■ץ^ ״ £1 ("ספר הרי הפירנ¬ 
אים"), 1927 , 

ט׳ נשלח כמה פזגמים מטעם ה 11116 םי 111 ^\\ לביקורים 
לחו״ל. לסוף העדיף לשבת ישיבת־קבע רחוץ לגרמניה, 
תחילה בצרפת ואח״כ בשוודיה, ורק ישיבת־ארעי בברלין. 
יחד עם זה היה זמן־מה עורך השבועון (יחד עם קרל פון 
אוסיצקי [ע״ע]). לאחר עליית היטלר לשלטון הוחרם ט', 
אזרוזותו הגרמנית נשללה ממנו וכתביו נשרפו פומבית (יחד 
עם כתביהם של סופרים אחרים שהוחרמו ע״י הנאצים). 
ט׳, שישב בשוודיה, ראה בעליית הנאצים מפלה ניצחת של 
העניין שלמענו לחם, ויאושו — יחד עם יסורים שסבל 
ממחלה כרונית — הביאהו להתאבדות. 

מנעוריו היה ט' מרוחק מן היהדות, וכסטודנט פרש גם 
מבחינה פורמאלית מן הקהילה היהודית (בלי להתנצר). 
היהודי הצטייר בתודעתו כטיפיס מיוחד של הבורגני הגרמני, 
אופורטוניסט וריק מבחינה רוחנית, ואותו תיאר בצורה 
שלילית בכמה מרשימותיו הסאטיריות. 

שלושה קבצים של שיריו ורשימותיו של ט׳ הופיעו 
בחייו; £8 5 11£ \ (,.ב 5 כוחות-סוס״ — לשון נופל על לשון: 
ר״ת של ״ 5 פסודונימים״), 1927 ! בו 101 \ז^!)ת 1 ^ £1 ^ 1 ;. 1 15 :(^ 
£153 (.,חיוכה של מונה ליזה״), 1929 : ;> 1 ז 1 { 0 ת*.)ו 13€1 ססזס.! 
״■.וח!'.!־■״ ט. 7 (״למד לצחוק בלי לבכות״}, 1931 . הוקעה קיצו¬ 
נית של כל היסודות השנואים עליו בחברה הגרמנית כלולה 
בספרו ־!']!!ס 1 :> 11 ו, 150111 ט€( 1 , 1 :) 1 ^ 13 ו 1 ^ 5 ^ט^(£ ("גרמניה 
מעל לכל״). 1929 . בשתי הגרמניות שלאחר מלהמת-העולם 11 




415 


טוכולסקי, קורט.— מוכרים 


416 


חזרו והודפסו כתביו, בתוספת השלמות ומילואים מעזבונו, 
וזכו לתפוצה רבה. 

." 7 1 ) ־ ^ ^ 0/7 ^ 11 ) 11 י! . 1 * 1 

. 11 1 { 0 £$ 1€1 \ 1 1 ה/ .ן 1 ל־ 1 גןז 1 ג. 1 ר [ 80 , 17 : 7157 

,. 7 ,׳^ . 2 |^^ו(^צ . 7 -.^ : 1115,4 ,. 7 .־ 77 . 11 ; 1 'כל 1 

. 1461 ,. 7 , 2 ז(. 1 ־ 1 .:ג 11 . 1 . 7 : 154 ־' 1 

י. ל. 

טוכסיקולוגיה (מיוד ׳ 6% .׳ג 0£1 ז,רעל־חיצים), מדע־הרעלים: 

מקצוע ביולוגי־רפואי, העוסק בחקר מקורם והרכבם 
של חמרי־רעל, בפעולתם על אורגאניזמים חיים או על 
איברים מבודדים או על מערכות פיסיולוגיות יסלמות, וכן 
בזיהוי הרעלים במקרים של הרעלות ובתרופות־נגד (אנסי־ 
דוטים). במחקר הטוכסיקולוגי משתלבות הכימיה והביוכי¬ 
מיה, הפיסיולוגיה, הפארמאקולוגיה והרפואה הקלינית. 

השימוש ברעלים ^ לצרכי מלחמה או ציד, להרעלת 
מתנגדים אישיים או פוליטיים ולהריגת פושעים — ידוע 
מימי־קדם. עד סוף יה״ב הופקו רוב הרעלים ממקורות 
אנימאליים או צמחיים, ורק מעטים מאד בידי כימאים (אלכי- 
מאים). עם התפתחות התעשיה הכימית החדישה הוכנסו 
לשימוש תרכובות סינתטיות מרובות, שנועדו מתחילה לפגוע 
בחי או בצומח: רעלי־מלחמה (גאזי־קרב)! קוטלי־חרקים 
(אינסקטיצידים [ע״ע])! קוטלי־מכרסמים (רודנטיצידים) • 
מדבירי צמחי־בר (הרביצידים); מונעי צמיחת פטר.יות (פונ־ 
גיצידים) או חידקים (באקטריצידים). 

הט׳ של ימינו מתחלקת לענפים שונים, העוסקים בקבוצות 
של רעלים הנבדלים זה מזה מבחינת טיבם, הימצאותם ושי¬ 
מושם, העיקריים ביניהם הם: 

( 1 ) ר ע ל י ־ מ ז ו ן, שהתהוו במזון מקולקל, כגון הפטו־ 
מאינים הנוצרים בתהליך הרקבון של חמרים חלבוניים! 
או שנתלוו למזון מבחוץ בעקבות ניקוי בלתי־מספיק, כגון 
ארגוט (ע״ע), או שהוספו לשם שיפור המזון, כגון צבעי- 
מאכל, חמרי־שימור ואמולגאטורים. 

( 2 ) ח מ ר י ם ת ע ש י י ת י י ם — חמרים המיועדים לצרכי 
הדברה (כגון איגסקטיצידים) והנמצאים בש־ימוש בבית 
ובשדה׳ או חמרים שנוצרו לכל מטרה אחרת, אלא שנוסף על 
השפעתם המבוקשת מצויה בהם גם פעילות מרעילה! דוגמות 
לכך: כוחל מתילי, אנילין! חומצות ובסיסים חזקים! מתכות, 
כגון כספית ועופרת! איזוטופים ראדיואקטיוויים; רעלים 
הנוצרים בעקבות פעולת מכונות, בעיקר תוצרי שריפה 
בלתי־שלמה (חד-תחמוצת הפחמן; פיח}, וכן אבק הנפלט 
בתהליכי־ייצור שונים וגורם למחלות ספציפיות (סיליקוזה. 
אסבסטוזה). ענף זה כולל גם את הט׳ישל התעשיה הפר־ 
מצוטית, שבה העובדים נתונים להשפעה ממושכת של 
תרופות. 

( 3 ) תרופות עשויות לגרום להרעלות הן ע״י אפלי- 
קאציה לא-נכונה, הן ע״י שימוש למטרות בלתי-רפואיות 
(סמים נרקוטיים), והן ע״י הפעלה מתוך כוונות פוי&עות או 
לשם התאבדות. תרופות רבות גורמות לתופעות־לרוי בלתי- 
רצויות, המהוות נושא מרכזי למחקר הטוכסיקולויגי. 

( 4 ) הרעלות מכל סיבה אחרת — ע״י צמחים 
רעילים, פטריות סרעילות, ע״י עקיצת חרקים ועקרבים, 
ע״י חכשת נחשים וע״י נשיכת כלבים שוטים. 

ה ט׳ הניסויית עוסקת בבירור הפעולה של רעלים 
וארסים, כל חומר חדש המופיע בתעשיה כתרכובת-ביניים או 


כתוצר סופי מחייב בדיקה טוכסיקולו׳גית. בירור מנגנון 
ההרעלה מסייע לא רק בחיפוש אחרי אמצעי-טיפול ספציפיים, 
אלא גם בהבנת תהליכים פיסיולוגיים. ההרעלה ע״י "גאז- 
העצבים״ (??ת — ע״ע זרחן, עמ' 990 ) והמרים קרובים 
לו, כגון הפאראתיון, הבהירה את המכאניזם של ההעברה 
הכימית של גירויים עצביים. הט׳ הניסויית משתמשת בחיות- 
נסיון או במערכות בי 1 כימיות מבודדות לחקר המנגנונים. 

הט׳ הקלינית מוקדשת לדיאגגוזה של הרעלות לפי 
תסמונת ספציפית ולשיטות־טיפול מיוחדות לכל טיפוס 
של הרעלה. 

חט׳ המשפטית עוסקת באנאליזה של רעלים בגוף 
החי והמת ובקביעת מסיבות ההרעלה (שימוש לרעה בכוונה 
תחילה או תאונה). 

פל. ב. 

טוכךים, שבט של דוברי לשון הודו-איראבית (ר׳ להלן) 
במחצית הראשונה של האלף ה 1 לסה״נ, מקבוצת 
השבטים ההודו-סקיתיימ במרכז-אסיה, שחלק מהם התפשטו— 
לדברי היסטוריונים הלניסטיים-רומיים והיסטוריונים סיניים 
במאות הראשונות לסה״נ — ברחבי אסיה מערבה, וביניהם 
ההוגים (ע״ע, עם' 884 ), הכושאנים (ע״ע הדו, עמ׳ 522/3 ) 
והיואצ׳י (ע״ע). לפי מסורת אהת, הט" הם אחד העמים 
מענף היואצ׳י! לפי מסורת שניה, זהים הם עם היואצ׳י. 
היו גם חוקרים שראו בט" את התושבים הקדמונים של 
בקטריה (ע״ע), שלא עזבוה מעולם! אולם תאוריה זו אינה 
מתקבלת על הדעת לאוד העובדות ההיסטוריות הידועות עתה, 

לדברי ההיסטוריונים הסיניים, היו הט" 1 וודים-למחצה, 
שעסקו בגידול בקר, במלאכה, במסחר וגם בחקלאות. את 
השפעתם התרבותית קיבלו גם מהודו וגם מממלכת־הסאסאנים 
הפרסית: רובם היו בודהיסטים ומיעוטם נוצרים-נסטוריאנים. 

תולדות הט" לפני כניסתם לבאקשריה מעורפלות מאד, 
וידיעותינו עליהן תלויות בזיהוים עם אחד העמים הנזכרים 
לעיל. לאחר מאות בשנים של תיווך מסחרי ותרבותי בין 
סין ומערב-אסיה נדדו הט" תחת לחץ תנודות עמים מזרחיים 
אחרים לעבר באקטריה וכבשוה מידי היוונים במאה ה 1 
לפסה״ב. במאה ה 1 לסה״נ נע עם זה — או אחד העמים 
הקרובים לו — פעם נוספת והתפשט לעבר הודו הצפונית. 
מאז ידיעותינו עליו קלושות ביותר. במאה ה 6 נכבשה 
באקטריה בידי התורכים, ומאז נעלמו כליל עקבות הש" מעל 
בימת ההיסטוריה. 

'^ 7/1 . 1 ^'! 

,וו 1 וטו 1 ז 1 \ 1 , 1 ) 52 ^ /ס 

. 17/8 ־ 19 , 1-11 1 ח 1 

ג. פר. 

הלשון הטוכרית, שם כולל שניתן לשני ניבים 
הודו־אירופיים, הידועים מכתבי-יד מן המאות ה 5 — 10 לסה״ב, 
שנתגלו בנווה־המדבר טורפאן ובאתרים אחרים בתורכסתאן 
המזרחית! שייכותם לעמים (או לשבטים) הידועים בשם 
טובארים (ר׳ לעיל) אינה ברורה. טכסטים אלה כתובים 
בכתב הבראהמי ההודי (ע״ע הדו, עם׳ 486 ), בתוספת מספר 
אותיות. דבר זה, וכן העובדה שהטכסטים הם ברובם בעלי 
תוכן בודהיסטי, מלאים ביטויים הודיים ובחלקם מתורגמים 
מסאנסקרט, הקלו את פיענוחם ואת ניתוחה של הלשון. — 
הניב האחד ("ט-ת א") שימש, לפי ההנחה, לשון ספרותית 



417 מוכרים 

באיזור המזרחי יותר, ואילו השני ("ט-ת ב") היה, כנראה, 
לשון־מדינה באיזור המערבי. שייכותה של הט׳ למשפחה 
ההודדאירופית מובטחת ע״י הקבלי המילון הבסיסי:גזס׳גזת 
[ט־ת א], 16031:3 ? [ט-ת ב] ״אח״, השד אנג׳- 81 - 011101 ! ו 31 נ 1 .! 1 
"ידוע", השד אנג' ת 03 , ז\ 1 סת 10 ! 6 ; 1 נ 1031 [ט־ת א], 31168 מ 10 
[ט־ת ב] ״ 100 ״, השד לאט׳ תזטןתסס; : 01031 [ט-ת א], 01 ( 0 
[ט-ת ב] ״ 8 ״, השד לאט׳ סזסס! למסת [ט-ת א] "שם", השד 
לאט׳ ״סותסת; ש׳ 1 \ 310 ץ [ט-ת א] ״סוס״, השד לאט׳.! 00500 , 
וכן ע״י הקבלים בסיומי הגופים בפועל; 1:11 , 3 ו> 3 ׳"', 353 ץ 
"אתה", "אנחנו", "אתם", בסופיות הבינוניים ובחלק מסיומי־ 
היחסות. עם זאת שונה מערכת־היחסות הט״ת במיבנה שוני 
מכריע ממיבנה המערכת ההודו־אירופית הטיפוסית. מיוחדת 
לט-ת מכל הלשונות ההודראירופית הידועות היא העובדה, 
שאין העיצורים נבדלים בה אלא ע״י מקום חיתוכם (ההב¬ 
דלים בין קולי ואטום, בין מנושף ובלתי־מנושף אינם קיימים 
בט-ת), ומאידך גיסא קיים הבדל מהותי בין עיצורים מחונ־ 
בכים ובלתי־מחונככים. עדיין לא הוברר, לאיזה מענפי ההודו• 
אירופית יש לשייך או לקרב את הט-ת שכמה קווים אפייניים 
משותפים לה ולאיטלית־קלטית (ע״ע איטליות, לשונות), 
אחרים — לה ולחיתית (ע״ע חתים), ושוב אחרים — לה 
וללשונות ההדו־אירניות (ע״ע) והסלויות (ע״ע). 

- 01 ^י{ 7 ) ) 70 .^^-;;:.) 81 ..־ 1 

. 1 > .ו{ 18€ > 0 ) .ל 1 : 31 <לנ ,}/}/)){ס 

; 9.55 ? ,( 2 \\ .וות 0 :! 1 .()()תנ 

^ . 0 י; 311 ז^ן 

. 1952 . 101 ^^ 1 ס 005 . 1 

ח. ר. 

טולדו (במקורות העבריים: טולידו, טוליטולה) — 01060 ^ 
— עיר בספרד המרכזית! 40,000 תושבים ( 1959 ). 

העיר הישנה של ט׳ יושבת על גבעה, המתרוממת מעל לגדה 
הימנית של הטאחו, והנהר מקיף אותה בפיתוליו ס 3 עברים. 
בגלל יתרון הגנתי זה, וכן בגלל העובדה שהטאחו כאן צר 
מאד ונוח לגישור, קם במקום הזה אחד המרכזים העירוניים 
העתיקים ביותר בספרד, היום מצויות בט׳ כמה תעשיות 
קטנות, העוסקות בעיקר בעיבוד התוצרת החקלאית של סבי¬ 
בתה׳ בייצור מוצרי משי וצמר, כלי־חרסינה, רהיטים ועוד. 
ט׳ מפורסמת בייצור חרבות, תעשיה שהיתה קיימת בה כבר 
בתקופת שלטונה של רומא בספרד.— העיר מצטיינת באפיה 
העתיק — בחומותיה, סימט^תיה ורחובותיה הצרים והאפלים, 
בבניינים מפוארים עתיקים רבים ובמיבנים ויצירות בעלי 
ערך אמנותי רב. היא מושכת תיירים רבים, והתיירות 



טולרו: ברקע הקרסי — הגיטר א 5 קאנטארה: ברקע האחורי — הא 5 יןאסאר 


— טולדו 418 



טולדו: יבער בחומר! מ; המאה ה■'•! ופוארטר דל סול! 

נעשתה בה למקור-פרנסה חשוב. מעתיקותיה: המצודה 
אלקסר (מערב׳ אל־קצר! תם׳: ע״ע הרחה אי טורדסילים)! 
שני גשרים על פני הטאחו, שנבנו בידייהערבים במאה ה 13 ! 
הקאתדראלה מתחילת המאה ה 13 , שבה מצויות מיצירותיהם 
של כמה מהמפורסמים שבאמני־ספרד בעבר! ספריה בעלת 
אוסף רב־ערך של כ״י עתיקים! כנסיות מיה״ב ותחילת העת 
החדשה. מן האחרונות — שתים, שאינן אלא בתכ״נ של 
יהודי־ט׳ שנבנו במאות ה 13 וה 14 , ואחת הנמצאת במיבנה 
של מסגד מהמאה ה 10 : שלשתן הפכו לכנסיות בידי הנו¬ 
צרים. — העיר החדשה בנויה מצפון לעיר העתיקה ומופרדת 
ממנה ע״י חומה (מן המאה ה 16 ), שבה כמה שערים המצ¬ 
טיינים בקישוטיהם היפים. 

וע״ע גרקו, אל, עמ׳ 687 : תמ׳. 

היסטוריה. יש סבורים, שהעיר כבר נוסדה בידי 
האיברים לפני בואם של בני קרת־חדשת. לפי דעה אחרת, 
הוקמה כתהנת־מסחר של אלה האחרונים, ושמה עברי במקו¬ 
רו — "תולדות". הרומאים כבשוה ב 193/2 לפסה״נ, ובימיהם 
היתה ידועה בשם ת 1 ס;ו 7010 . חשיבותה עלתה כשהפכה למרכז 
להפצת הנצרות בספרד במאות ה 4 — 6 וכמקום לוועידות של 
הכנסיה, ולאחר שלאוביגילד מלך הויזיגותים (ע״ע, עמ׳ 69 ) 
קבע את ט׳ לבירתו. בוועידות הכנסיה בט׳ במאות ה 6 — 7 
נידונו ענייני חוקי הכנסיה, מצבה וסמכותה ויחסה לשלטון 
החילוני! החלטותיהן חרגו לעיתים מתחום עניינים ספרדיים, 
והיתה להן חשיבות לקביעת דרכה של הכנסיה הקאתולית 
בכללה. כמה מוועידות אלו טיפלו, בין השאר, בבעיית היחס 
ליהודים וגזרו גזירות קשות עליהם. — ב 712 נכבשה ט׳ 
בידי הערבים והיתה כלולה בח׳ליפות קורדובה! באותה 
תקופה היתה המרכז התרבותי והכלכלי החשוב ביותר בספרד 
המרכזית. לאחר התפוררות הח׳ליפות היתה ט׳ ב 1035 
למדינה מוסלמית עצמאית, אך ב 1085 נכבשה בידי אלפונסו 



419 


טולדו 


420 


¥1 מלד לאון וקאסטיליה, שע&אה לבירתו, והיא היתה בירת 
קאסטיליה, ואח״ב בירת ספרד המאוחדת, עד 1561 . באמצע 
המאה ד. 16 הגיעה ט׳ לשיא פריחתה, ואוכלוסייתה עלתה על 
200,000 נפש. מסוף המאה ה 16 ניצטמקה ונידלדלה מאד, 
אולם היא מוסיפה להיות הבירה הדתית (הכנסייתית) של 
ספרד. — בתחילת מלחמת־האורחים ( 1936 ) ניזוקה מ׳ 
בקרבות, כשהרפובליקנים שלטו בעיר, ואילו אנשי פראנקו 
המורדים החזיקו מעמד באלקסר 70 יום, עד שהגיעה אליהם 
תגבורת שאיפשרה להם לכבוש את העיר כולה. 

: 1862 , 11 ־ 1 ,.' 1 ' €. 3 ,()־]שוחגוס 

.- 1 ף 875/7 [ , 11-111 

; 1913 0110 ך 0,111 ס!!"!') .ז ; 1910 ,. 1 ' 

,\ 1 ,<ו 3 '^ת 3 וחו 5 3102 ^ח(> 0 , 1 ^ 1 , 1 ־ 1 '^ו 1 רח 1 .^ 1 ״'׳ 1 

. 1929 

מ, בר. 

היהודים ב ט׳. לפי מסורת אגדית, ט׳ היא הקדומה 
שביישובי היהודים בחצי־האי האיברי, וראשוניה היו מגולי 
יהודה ובנימין בימי חורבן בית ראשון. אולם אין כל ידיעות 
מוסמכות על ישוב יהודי בעיר לפני שהיתה לבירת הוויזיגו־ 
תים. מאז ועד חיסול היישוב היהודי בט׳ נמצאה במערב־ 
העיר שכונה יהודית, כעין עיר לעצמה, בעלת מבצר וחומה, 
שנבנתה ב 820 . משקיבלו המושלים הרויזיגותים את הדת 
הקאתולית, נעשתה ט׳ זירה לתחיקה אנטי־יהודית חמורה 
במסגרת ועידות־הכנסיה הרבות שנערכו בה, ויהודיה נאנסו 
לשמד. בוועידה ה 17 ( 694 ) הואשמו יהודי ט׳ במזימה לשים 
קץ למלכות הנוצרית, בעזרת אחיהם שמעבר למיצר־הים. 

בתקופת השלטון המוסלמי מילאו יהודי ט׳ תפקיד חשוב. 

לפי היסטוריונים ערבים, מסר להם שר הצבא הכובש טארק 
אבן זיאד את שמירת העיר, בשעה שצבאו המשיך צפונה. 
נוסף על השכונה שבמערב־העיר החזיקו היהודים אז גם 
בשכונה קטנה במרכז־העיר, ששם היו להם חנויות. במאות 
ה 9 והס! עדיין לא התבלטו יהודי ט׳ בסולם־החברה; אולם 
בקהילה נעשתה פעולה חינוכית ותרבותית ענפה. המאה 
ה 11 היתה תקופת עליה כלכלית וחברתית ליהודי ט׳! הם 
עסקו במלאכות שונות ובמסחר וצברו רכוש קרקעי רב 
בסביבות העיר. בתקופה ההיא העמידה הקהילה מקרבח 
תלמידי־חכמים ומשכילים חשובים, מהם; הבלשנים ומפרשי 
המקרא יצחק אבן ישוש ויהודה אבן בלעם. 

אף לאחר כיבוש העיר ע״י אלפונסו ב 1085 נשארה ט׳ 
מרכדלימודים חשוב, וכל ימי מלכותו של מלך זה פעל 
בחצרו דון יוסף הנשיא בן פרוציאל (סידלוס), שהירבה 
לעשות למען אחיו! מאז הפכה הקהילה לאחת החשובות 
בספרד כולה. לאחר מותו של המלך ב 1109 התקוממו תושבי 
ט׳ ופרעו ביהודים, ואלפונסו ציווה על שורה של חוקים 
להגבלת זכויותיהם של היד,ודים. אותם ימים ישבו בט׳ מטובי 
הדור: ר׳ יצחק אבן עזרא, ר׳ משה אבן עזרא, ר׳ יהודה 
הלוי, יוסף בן קמניאל הרופא! משפחות שושן, אלפכאר, 
הלוי, אבולעפיה, בבי צדוק ובני פרוציאל ואחרות היו מעין 
אצולה יהודית, וכל ימי היישוב היהודי בט׳ יצאו מהן מנהיגי 
ציבור, חוכרי מיסים ומקורבים למלכות. בימי אלפונסו ¥111 , 
בשעת מלחמת הנוצרים בפולשים המוחדים, געשו פרעות 
ביהודי ט׳, על אף השתתפותם הפעילה של הללו בהגנת 
העיר. 

האירגון וסדרי הנוהל של קהילת ט׳ ידועים לנו. בראש 
הקהל עמדו ז׳ טובים וזקנים ובית־דין! המשפחות המיוחסות 


חילקו ביניהן את התפקידים האדמיניסטראטיוויים. מן המאה 
ה 13 ואילך נמצאו בהנהגת הקהילה 10 מוקדמין. 

ב 1215 בא ארכיהגמונה של ט׳ להסכם עם יהודי העיר 
בדבר סידור מיסיהם, תמורת התחייבותו להגן עליהם ו מס 
שנתי מיוחד בסך של 30 דינרים, לזכר 30 הדינרים שקיבל 
בשעתו יהודה איש־קריות, היה מוטל על היהודים. 

ב 1280/1 אסר אלפונסו X את היהודים בביהכ״נ עד 
ששילמו לו מם מיוחד! גדולי הקהל ישבו חדשים ארוכים 
בבית־הסוהר, ושם אף ניסו להעבירם על דתם, וכמה מהם 
הוצאו להורג. המשורר טודרום הלוי אבולעפיה, שהיה בין 
האסורים, יצא בקריאה אל הקהל לשוב מדרכיו הרעים בניהול 
עסקים ובמו״מ, ביחסיו לנשים נכריות ועוד, והקהל אף קיבל 
עליו את הדברים בחרם! היה זה מעשה־תשובה של קהל 
שלם, שביקש למצוא את הסיבה לתלאותיו. — בין אנשי־ 
החצר היהודים של אותן השנים בולטת דמותו של דון 
אברהם אלברג׳לוני יליד ט׳, שחכר, בין השאר, את גביית 
מיסי היהודים וחובותיהם, את מכרות־המלח ועוד. 

מגדולי ישראל בט׳ במאות ה 13 — 14 היו: ר׳ מאיר בן 
טודרום הלוי אבולעפיה, בעל־מחלוקתו הגדול של הרמב״ם 
בענייני אמונות ודעות! ר׳ אברהם בן נתן הירחי, בעל ם׳ 
״המנהיג״! ר׳ אשר בן יחיאל (הרא״ש), בן למשפחה אשכנ¬ 
זית, שהיה גדול רבני קאסטיליה! בניו ר׳ יהודה ור׳ יעקב 
(בעל "הטורים")! ר׳ יחיאל בן הקדוש ר׳ אביגדור! ר׳ מנחם 
בן אהרן בן זרח, בעל "צידה לדרך", ור׳ ישראל אלנקוה. 

בתחילת המאה ה 14 סבלו יהודי ט׳ נגישות בקשר לפעי¬ 
לותם כמלווי־כספים וחוכרי-המיסים, אם כי באדמיניסטרא־ 
ציה הכספית של העיר היה חלקם מועט. היו מהם שהתפרנסו 
מהשכרת בתים, ואף נמצאו יהודים שהחזיקו בעבדים 
מוסלמים. 

ב״גזרת המצורעים" בצרפת הוצאה עלילה על יהודי ט׳, 
שהם התקשרו עם אחיהם בצרפת, בגראנדה ובמארוקו כדי 
להרעיל את מי־השתיה בארצות הנוצרים. — בימי אלפונסו 
^ x פעלו כאנשי־חצר בט׳ דון יוסף הלוי בן אפרים ודון 
שמואל אבן וקאר, רופא המלך, וקהילת ט׳ התפתחה הרבה. 
אולם תקופה זו לא ארכה! המגפה השחורה (ע״ע דבר, עמ׳ 
872 , 874 ) פגעה בצורה קשה בקהילת ט׳, והיא הועמדה 
על סף חרם וחורבן בימי המלחמה בין האחים פדרו 
ואנריקה 11 , שהתחרו על המלוכה. בימי מלכותו של פדרו 
שימש'דון שמואל הלוי אכולעפיה כסוכן עליון וגזבר־המלך, 
אך ב 1360/1 נאסר בפקודת המלך והוצא להורג. כמקומו באו 
יהודים אחרים— בני משפחות הלוי ובנבנשתי מבורגוס — 
בתפקידי חוכרים ואנשי־חצר. ב 1355 פרעו נוצרים ומוסלמים 
בשכונות היהודים, והמלך ציווה לנקוט בכל האמצעים נגד 
הפורעים. אנריקד. הטיל על היהודים מם כבד בסך של מיליון 
זהובים ( 1366 ). בשעת המצור ששם פדרו על העיר ב 1368 
מתו בה 8,000 יהודים, וב 1369 הוצא צו בדבר מכירת יהודי 
ט׳ ונכסיהם, כדי לקבל מהם שוב מיליון זהובים! הקהל 
נתרושש לחלוטין. 

גזרות קנ״א ( 1391 ) הביאו הרם וחורבן על הקהילה. רבו 
הנהרגים על קידוש־השם, כמעט כל בתהכ״ג ובתהמ״ד 
חרבו, ובתי היהודים נמכרו במכירה פומבית. רבו גם המומ¬ 
רים, וט׳ היהודית מלאה אנוסים. קהילת ט׳ לא נתאוששה 
עוד במשך כל המאה ה 15 . ב 1411 נכנס ויסנטה פרר (ע״ע) 
לשכונה היהודית בליווי משמר מזויין והפך את ביהכ״ג של 



421 


טולדו ־״ טדלדנו(טולידאנו) 


422 


אבךשושן לכנסיה. ט׳ היהודית היתה מעתה עיירה קטנה, 
אך עוד נמצאו בה יהודים שעסקו בחכירה בעיר ומחוצה 
לה, משרידי המשפחות הגדולות. הפרעות באנוסים ( 1449 ) 
השאירו את רישומן גם בקהילה הקטנה. ב 1480 נקבע בט' 
הקו האנטי־יהודי שנקטו המלכים הקאתוליים; בעיקר 
גברו בה פעולות האינקוויזיציה. על התמעטותה ודלותה של 
הקהילה ערב הגירוש מעיד הסכום הזעום של ההטל המיוחד 
לצרכי המלחמה בגראנדה שהוטל עליה ב 1485 . בז׳ באב 
רנ״ב/ 1492 יצאו מגורשי ט׳ האחרונים מעירם. באותו הזמן 
היו בידי היהודים 40 בתים בשכונתם העתיקה! ב 1494 הכריז 
נציג המלך שרכוש הקהילה יימסר לכתר. 

אירגון הקהילה בט׳ ותקנון הקהילה שימשו דוגמה להת־ 
ארגנותם של מגורשי ספרד באפריקה הצפונית וברחבי 
האימפריה התורכית, — על אנוסי ט׳ — ע״ע אנוסים, 
עט׳ 355/6 . 

ט׳ היא אחת הערים המועטות בספרד, שבה נשארו שרידי 
מיבנים יהודיים. המקורות מסוף המאה ה 15 מזכירים 
10 בתי־כנסת ו 5 בתי־מדרשות בט׳ו שניים מהם; ביהכ״נ 
שייסד דון יוסף אבן־שושן, כנראה ב 1203 , וזה שבנה דון 
שמואל הלוי ב 1357 , עומדים על כנם (תמ׳: ע״ע אבולעפיה, 
עמ׳ 105/6 ) ! הם נבנו בסיגנון ארכיטקטוני מאורי מוחידי 
מובהק ומצטיינים ביפי קשתותיהם ומיבניהם! לאחר'שהככו 
לכנסיות, שונו המיבנים והותאמו לצרכי הפולחן הקאתולי. 
לאחרונה הוחל מטעם ממשלת ספרד בשיקומו ושיחזורו של 
ביהכ״נ של שמואל הלוי, שנועד לשמש מוזיאון לתרבות 
יהודי ספרד. כמדכן עומד על תילו ביתו הפרטי של שמואל 
הלוי (תמ׳; ע״ע אבולעפיה, עמ׳ 103 ), שבו ישב לימים אל 
גרקו (ע״ע). ט' עשירה בשרידי מצבות, שבהעתקת תכנם 
הוחל כבר בסוף המאה ה 16 < במאה ה 19 הגיעה ההעתקה 
לידי שד״ל שפירסם אותה ("אבני זכרון"), ולאחרונה נת¬ 
פרסמה במהדורה מדעית חדישה. 

ס. י. בער [ביקורת על מסרו של !.״״;־!ג? ^:ש 31 ./ת 1 ) 0 : ״), 1 
.ץ 16 > 5 ש<אלגזג 2 <) 4 ן] (תרביץ ה׳), תרצ״ד! הנ״ל, תולדות 
היהודים בספרד הנוצרית (מפתח; ט׳), תשי״ט- 1 א. ז. 
אשכולי, הליפת המכתבים כין יהודי ספרד ופרובנציאה לבין 
יהודי קושטא (ציון, י׳), תש״ה! ש. ד. גויטיין, ר׳ יהודה 
הלוי בספרד לאור כתבי הגניזה (תרביץ, כ״ד), תשט״ו: 
הנ״ל, אוטוגראסים מידו של ר׳ יהודה הלוי (שם, כ״ה), 
תשט״ז! ח. בינארט, מעשי בית דין האינקויזיציה בסיאודד־ 
ריאל וערכם כמקור היסטורי (ציון, כ׳), תשט״ו 1 הנ״ל, 
הנידונים בבית־דין האינקוויזיציה שבט׳ (תרביץ, כ״ו), 
תשי״ז! א. אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, א', 

211 ואילך, תש״ך ... 10 ז 10 ) 1118 ^ .[ 

, 111 ^ ¥01-111 ע 111111 ן- 121 ^ 10 (< ! 0 !< 51/11120£ ! ¥11 . 35 ^ת 1 רת 1 י!', 7 ^ 281 ס 0 ^ ; 1926/30 , 1-4 

1-2 1/1 ! 010 [ 7/10 ,ת 8 זז 1 טש> 1 ; 1929 ,. 7 

- 010/10 00/00 / 1 ! /! ! €010/0 ,ל 3163 מ ;..^זזנ) 1942; 1,. X ,(.^ .ל 
,ג[ 1 :!(י 1 טמ 3 'נ!ז 1 ינ 03 .? ; 1948 ,( 11 ^ X ,לט 131 >ת\.- 1 ^) 0110 // 
. 3-1 ז€ז 0311 .? ; 1955 , 149 — 33 ,! ¥011010 ! 0 ! 10£0£0 // 5 
, 36-167 , ¥0/10 !£ 0 [ו ! 1/00 ו-<״ 7 >״ 0 ,)-ו 3 ת 1161 [. 14 -] .[ ; 1956 , 367-368 , 332-341 
. 1962 ,( 3 ,! 115101110 ) ^' ¥0/111 !£ ס 11101101 ! 111 0/1 < 

ח. ב. 

טולדו ( 10 )ש 01 י 1 ׳), עיר באה״ב, במדינת אוהיו, על חוף 
ימת אירי: 318,000 תושבים ( 1960 ). העיר משמשת 
נמל מרכזי במערכת הימות הגדולות וצומת־מס״ב חשוב. 
דרך נמלה מוצאים פחם, נפט, תוצרת חקלאית, מוצרי־ 
תעשיה, בצרי־ברזל. בט׳ מרוכזת תעשיה של בניית אניות, 


זיקוק-נפט וייצור מכוניות, חלקי־מכוניות ומכשירים חשמ¬ 
ליים, ועוד, בעיר אוניברסיטה ומוזיאון לאמנות. — ישוב 
קבוע נוסד במקום ב 1832 , והוא היה לעיר ב 1837 . 

בט׳ יושבים 7,000 יהודים ( 1964 ). ראשוניהם הת¬ 
יישבו בעיר כבר לפני 1837 : קהילה נתארגנה ב 1866 ! 
ביהכ״נ הראשון נבנה ב 1876 ) בית־ספר עברי נפתח ב 1892 , 
והיום לומדים בו 320 תלמידים. דו־שבועון יהודי באנגלית 
מופיע בט' מ 1844 ואילך. היום קיימים בט׳ שגי בתי-כנסת 
אורתודוכסיים, שמרני אחד ורפורמי אחד ומרכז קהילתי 
לפעולות שונות. 

טולדנו (טולידאנו), משפחה יהודית עתיקה שמוצאה 
מטולדו(ע״ע) בספרד, ולאחר הגירוש עבדה למאמקו: 
העמידה במשך הדורות רבנים, דיינים, פייטנים, שד״רים 
ועסקני־ציבור במארוקו,בתורכיה ובא״י. מבניה: (א) יצחק— 
רב ותוכן במדריד במאה ה 13 . — (ב) א ל י ע ז ר — מנכבדי 
ליסבון במאה ה 15 וממגורשי פורטוגאל: עזר להתפתחות 
הדפוס בפורטוגאל ואח״ב בסלוניקי.—(ג) דניאל ב״ר יוסף— 
"ראש חכמי קשטיליה" ממגורשי ספרד וראש ישיבה בפאס ז 
בניו ישבו במאה ח 16 במכנאס ופעלו למען יהודי מארוקו. — 
(ד) חיים ב״ר דניאל סמכנאס (המאה ה 7 נ) — היה מנאמני 
מלך מארוקו בענייני האוצר ויצא בשליחות מדינית אל מלך 
אנגליה. — (ה) דניאל— רב במכנאסבמאה ה 17 ומיועצי 
המלך; לרחם בתנועת ש״צ, וידידו של ר׳ יעקב ששפודטש.— 
(ו) יוסף ב״ר דניאל ממכנאס — סמוך ל 1680 היה 
משנהו ויועצו של מולאי אסמאעיל מלך מארוקו וקונסול 
קהיליית הולאנד במארוקו. — (ז) חיים ב״ר יהודה — 
(נפטר ב 1783 ), יליד מכנאס, ראב״ד בסאלי, הניח חיבורים 
בכ״י.—(ח) חביב ב״ר אליעזר—(נו׳ 1800 , מכנאס) — 
סובב בערי תוניסיה ואיטליה: בעל פי׳ להגדה של פסח "דרך 
אמונה" (בתוך האוסף "פה ישרים", ליוורנו תקצ״ד): "תרומת 
הקדש״ — סניגוריה על הקבלה (ליוורנו תר״ב); "תפילת 
החודש״ (ליוורנו תר״ג), ועוד.—(ט) שלמה ב״ריעקב — 
שד״ר טבריה ב 1877 .—(י) רפאל משה — שד״ר ב 1884 
לערי בבל והודו. — מתחילת המאה ה 19 ואילך שימשו רבני 
משפחת ט׳ בדיינות בטנג׳ר (ע״ע). — (יא) יעקב משה 
( 1880 , טבריה— 1960 , ירושלים), רב ושר במדינת ישראל. 
חניך ישיבה בטבריה כתלמידו של אביו ר׳ יהודה, שעלה 
ממארוקו ב 1862 . פעל בעיר־מולדתו כעסקן ציבורי למען 
הקהילה הספרדית ומוסדותיה, היה חבר ועד־העיר של טבריה 
וראש מפלגת "המזרחי" שם, והחליף מכתבים עם תאודור 
הרצל ונחום סוקולוב. עסק בגאולת קרקעות; שנים אחדות 
התגורר — כאחד היהודים המעטים — בפקיעין. בראשית 
מלחמת־העולם 1 גורש — כנתין צרפתי — מא״י ע״י 
השלטונות התורכים. ב 1920 חזר לטבריה. אח״כ שימש 
ברבנות בטנג׳ר ( 1926 — 1928 ) ובקאהיר ובאלכסנדדיה (עד 
1941 ). ב 1942 נבחר לרב ראשי ספרדי בתל־אביב. במדינת 
ישראל היה ממתנגדיה של המפלגה הדתית-לאומית, וכשזו 
הסתלקה מן הקואליציה הממשלתית ב 1958 נתמנה לשר- 
הדתות וכיהן במשרה זו עד מותו. ט׳ היה חובב ואוסף 
כתבי-יד עתיקים, ופירסם מאמרים בכתבי-עת עבריים. מחי¬ 
בוריו : ״אפריון״ — ביבליוגרפיה של מפרשי רש״י, ירושלים 
תרס״ה; ״נר המערב״ — תולדות היהודים במארוקו, א׳, 
ירושלים תרע״א: ״ים הגדול״, קהיר תרצ״א: ״בת עמי״ — 



423 


טולדנו(מולידאנו) — טולוז 


424 


בענייני עגונות, תל־אביב תש״ז! קובץ "שריד ופליט", תל־ 
אביב תש״ה, ועוד. ממאמריו: היהודים בטאנג׳ר (,^ 14110 
1931/2 . הניח מחקרים בכ״י. 

מ. ד. גאון, יהודי המזרח בא״י, ב', 212 - 261 , תרצ״ח! א. 

יערי, שלוחי א״י (ר׳ מפתח), תשי״א. 2 , 

טולה (^ד,ץ X ), עיר במרכז הרפובליקה הרוסית בבריה״מ 1 
351,000 תושבים ( 1963 ). ט׳ היא מרכז תעעזיה כבדה 
וצומת־תחבורה חשוב. כבר לפנים היתה מפורסמת בתע־ 
ע)יית המיחמים (הסאמווארים) והרובים שבה; היום מייצרים 
בה ציוד תעשייתי, מכונות חקלאיות, נשק, כלי־שולחן ומוצרי 
ברזל ונחושת שונים. כמדכן מצויים בה מפעלים לעיבוד 
עורות ולייצור מוצרי־עור, טחנות־קמח, בתי־חרושת לסוכר 
ולמזונות שונים. בש' מוזיאונים לאמנות ולחקלאות ובי״ם 
גבוה להנדסה אזרחית. במרכזה של העיר מבצר מוקף חומה 
ומגדלים, שנבנה לראשונה ב 1521 ושוקם ב 1950 . — ט׳ נוסדה 
במאה ה 4 נ כמצודת־ספר להגנה מפני התקפות הטאטארים. 
ב 1595 הקים בה הצאר בורים גודונוב את בית־החרושת 
הראשון ברוסיה לייצור תותחים. פיוטר הגדול הקים בר. 
בראשית המאה ר. 18 מפעלי־ברזל ובית־חרושת לנשק, הת¬ 
פתחותה העיקרית של העיר כמרכז תעשיה, מסילות־ברזל 
ודרכים החלה מאמצע המאה ה 19 . באוקטובר 1941 הגיעו 
צבאות גרמניד. עד לשעריה׳ ובסביבתה נערכו קרבות עזים! 
העיר לא נפלד. בידי הגרמנים, אך נפגעה קשה, וחלק גדול 
מבתיה נהרס. היא שוקמה אחרי המלחמד., ותעשייתה הת¬ 
רחבה. 

יהודים. המתיישבים היהודים הראשונים בפלך ט׳ היו 
יוצאי צבא ניקולאי ז; לאחר־מכן החלה התיישבותם של 
בעלי־דימלאכה. ב 1858 נמנו בכל הפלך 700 יהודים. ב 4 ד 18 
הוקם בית־הכנסת הראשון בעיר ט׳. ב 1881 נמנו בפלך ט׳ 
1,023 יד,ודים, בהם 120 משפחות חיילים לשעבר ו 90 משפחות 
בעלי־מלאכה. ב 1897 נפקדו בפלך ט׳ 2,875 יהודים, מהם 
בט׳ עצמד, 2,334 . בשנות מלחמת-העולם 1 באו לט׳ כסה מאות 
פליטים יהודים! רובם חזרו למקומות־מוצאם לאחר המלחמה, 
ב 1926 נמנו בט׳ 3,131 יהודים ( 2 % מכלל התושבים). 


טולרארל (או טולואן), פחמימן אלומתי,,, 014 . ( 1 )ז 

נמצא לראשונה באפרסמון־טולו (שרף של העץ 
ת 10 ץג 0 זץ 1 \), ומכאן שמו. — הוא נוזל חסר-צבע, 

שריחו אפייני לו! רותח ב״ 110.5 וניתך ב״ 98 - בערך! 
צפיפותו 0.86 ! שובר־אור חזק. אינו נמס במים, אבל נישא 
יפד, ועובר בזיקוק אדי־מים! נמס ברוב הממסים האורגא־ 
ניים. מבחינת ארסיותו ופעולתו הנארקוטית הוא דומה 
לבנזול (ע״ע). 

מקור לתפוקתו הטכנית היה לפנים קטע השמנים הקלים 
(רותחים ב ״ 120 — 100 ) של עיטרן־הפחם, ושיעורו כאן 
20% — 12 ! אולם הוא נמצא בשיעורים 
מועטים גם בנפט (פחות מ 0.5% ). הבי¬ 
קוש הגדול בימי מלחמת־העולם 1 לט׳ 

לשם ייצור טריניטרו־ט׳ (ר׳ להלן) 

׳ " עשד. גם את הנפט מקור־הפקה לט׳, 

ותהליך זה שוכלל לאחר־מכן בהרבד, ע״י ארומאטיזאציה 
קאטאליטית. בסוף שנות ה 50 הגיעה התפוקה השנתית של 
ט׳ באה״ב ל 200 מיליון גלון, כ% מכמות זו מנפט וכ 3 /< 
משמני־עיטרן. 






מרובים שימושי ט׳ בתעשיה הכימית ובמחקר, הן כממם 
אורגאני ור.ן כחומר־גלם לשם ייצור סינתטי של תרכובות 
אורגאניות לצרכים שונים, מחמצנים עזים הופכים אותו 
לחמצה בנזואית (ע״ע) או לבנזאלדהיד (ע״ע), הכל לפי 
מסיבות החימצון. הגרעין הארומתי שבט׳ נוח לתהליכי 
ניטראציר" סולפונאציד. וכלורינאציד,. בניטראציה נמרצת 
מתקבל טרי ניט ר ו-ט׳, (ג 00 )ג( 02 א) 2 ]ע 06 ( 11 ), המש¬ 
מש חומר נפץ (ע״ע) מרסק אדיר, לבדו או בעירוב עם 
חמרי-נפץ אחרים. מלבד שימושם העצמי, חוזרים ניטרו-ט" 
ומשמשים חמרי־גלם לייצור תרכובות אחרות (כגון טולואי־ 
דינים (, 014 .,, 0,14 .א 142 ]), שד,ן — והחומצות הסולפוניות 
של הט׳ ~ חמרי-גלם חשובים בתעשיית צבענים סינתטיים, 
תכשירים רפואיים ועוד. 

טולוז( 01110115€ ז), עיר בצרפת הדרומית! 330,000 תושבים 
( 1962 ). ט' יושבת על הגארון ושוכנת בפתח המעבר 
החשוב ביותר בדרום-צרפת — האוכף המפריד בין המאסיוו 
המרכזי ובין הפירנאים! כאן נפגשות שבע מסילות־ברזל 
ודרכים רבות, ודרך העיר עוברת תעלת־הדרום המחברת את 
הנהרות אוד וגארון — את חופי האוקיינוס האטלאנטי עם 
חופי הים התיכון. ט׳ משמשת מרכז לשיווק ועיבוד של 
התוצרת החקלאית של סביבתה הפוריד., וכן קיימת בה תעשיר. 
קלה מגוונת. התפתחותד. התעשייתית הסתייעה במציאות 
שדות גאז טבעי בקירבתה וכוח-חשמל זול המופק ממפעלי- 
מים בפירנאים. ט׳ היא מרכז דתי ותרבותי חשוב לדרום־ 
צרפת, ובה אוניברסיטה, בי״ס גבוה לחקלאות ולאומנות, 
מוזיאונים לציור, לפיסול ולמדעי־הטבע. 

גרעינה של העיר הוא עדיין העיר מן המאות ה 16 — 17 , 
המוקפת פרברים חדישים. בעיר הישנה נשתמרו בניינים 
עתיקים, ביניהם כנסיה שבמרכזה בסיליקה רומאנית מהמאה 



םו 5 וז: הבםי 5 יקה ד,ר!םאג'ת סן םרנ_ן 




425 


טולוז — טולוז־לוטרק, אנרי 


426 


ה 11 (הבסיליקה הרומאנית הגדולה ביותר הקיימת עד היום), 
ומסביבה תוספות מאוחרות יותר בסיגנ 1 ן ג 1 תי. עד היום 
בערכות בט' בכל שגה בחודש מאי תחרויות ספרותיות ( 1x ^^ן 
£10^■3^1x — "משחקי פרחים"), שנקבעו ב 1323/4 , 

היסטוריה. ט׳ ( 101053 ׳) נוסדה, כנראה, במאה ה 4 
או ה 3 לפסה״ב, ובתקופה הקדם־רומית היתה בירת עם גאלי — 
הוולקים הטקטוסאגים. כשאירגנו הרומאים את גאליה הדרו¬ 
מית לפרובינציה ( 121 ), היתה ט׳ תחילה "בעלת-ברית", 
ואחר שיחרורה מהפולשים הקימברים סופחה לפרובינציה 
( 106 ). יוליוס קיסר נעזר בט׳ במלחמותיו בגאליה, ובימיו 
ובימי אוגוסטוס קיבלה העיר זכויות לאטיגיות. במאה ה 3 
הוקמה בה ארכיהגמונות נוצרית. במאה ה 4 התפתחה ט׳ 
מאד, וב 419 — 508 היתה בירת הוויזיגותים (מלכות טולוסה), 
עד שכבשה קלובים מלך הפראנקים. קארולום הגדול עשאה 
לבירת מלכות אקוויטאניה בידי לודוביקוס בנו, ועם ביטול 
מלכות זו ( 843 ) הפכה ט׳ לרוזנות, שהיתה מאות בשנים 
שררה אדירה ועצמאית־למעשה בדרום־צרפת; בשיא גדולתה 
(במאה ה 12 ) שלטה כמעט על כל לנגדוק. שלטונם של 
רוזני־ט׳ היה נאור והצטיין בםובלנות,"אף כלפי היהודים, 
וחצרם היתה מרכז לטרובאדורים. דמון ( 1 ) 011 ותץ 113 ) 1¥ 
רוזן־ט׳ היה ממנהיגי מסע-הצלב הראשון, והוצע לו כתר 
מלכות־ירושלים, אך הוא סירב לקבלו והיה לרוזן־טריפולי. 
בנו, אלפונס-דורךן, שנולד בא״י והשתתף במסע־הצלב השני. 
העניק לט׳ מגילות־זכויות (ב 1141 וב 1147 ), ומ 1152 היתה 
לט׳ מועצה עירונית. רוזני־ט׳ הסתבכו במלחמות עם הנרי 11 
וריצ׳ארד לב־האריה מלכי־אנגליה, ששלטו באקוויטאניה, וכן 
עם לואי ¥11 מלך צרפת, ונאלצו להכיר במרותו הפאודאלית 
של זה האחרון. תמיכתו של רמון ¥1 באלביגנזים (ע״ע) 
עוררה נגדו מסע־צלב מטעם האפיפיור אינוצנטיוס 111 . ט׳ 
נכבשה בידי סימון דה מ 1 נפור, מנהיג הצלבנים ( 1215 ), 
אך ב 1217 חזר דמון ¥1 וכבש אותה, וסימון מת בצורו 
עליד.. רמון ¥11 'המשיך במלחמה, אך ב 1229 עשר. שלום, 
שבו העביר למעשה את נחלתו לשלטון המרכזי של צרפת, 
והתיר את פעולת האינקוויזיציה ברוזנותו. ב 1 ד 12 סופהה 
הרוזנות סופית לכתר צרפת. העיר הוסיפה להתפתח, במידה 
מסויימת בזכות האוניברסיטה שנוסדה בה ב 1229 , ובזכות 
הפארלאמנט שלד., שנוסד במאה ה 14 , ושתפקידו בדרום דמה 
לזה שמילא הפארלאמנט של פאריס בצפון, השלטון העצמי 
של ט׳ הוסיף לד.תקיים עד 1790 , אף שמלכי־צרפת הצרו את 
צעדיו. במאות ר. 16 — 17 היו הוגנוטים מרובים בעיר. — 
בשנים האחרונות קלטד. ט׳ פליטים רבים מאלג׳יריה. 

,.' 7 , 1 ח 01.1 י]ק 00 .ן 19351 ,.' 7 , 11317101 . 14 

; 1963 ,י> 7 ־ו^/־ 4 ^ 1^1., 7', XX ;!״ 195 

. 1963 ,," 7 , 000 ^ 0313 .,מ ; 961 ! ,. 7 ,' 01 ו{ 0 ת. 3 ? .ר 1 

יהודים ישבו בט׳ כבר במאה ה 8 , ובדרך־כלל נהנו 
מיחס טוב מצד שלטונות הרוזנות. נהוג היה בט׳, שב״יום 
השישי הקדוש" יובא פרנם־הקהילה לכנסיד. וייסטר על לחיו, 
אך במאה ה 12 הומר מנהג זה במס מיוחד. מתחילת המאה 
ה 14 , בשלטון מלכי-צרפת, הוחמר מצב היהודים, והם האשמו 
באחריות לדליקות ולמגפות שפרצו בעיר לעתים קרובות. 
ב 1306 גורשו ר.יד.ודים מן העיר, ו״חרויעים" (ע״ע) ערכו 
בנשארים טבח ( 1320 ). היהודים הראשונים שחזרו אליד, היו 
אנוסים שהסתננו לשם מספרד; אחרי המהפכה הגיעו שמה גם 



אנרי רוז םו 5 וו־ 5 וטרק 


יהודים אשכנזים מן הצפון. ב 1963 נמנו בעיר 4,500 יהודים 
מאורגנים בקהילה — חלקם פליטים מאלג׳יריד,. 

,\ 1 ' 170 111€ י 1 ^ 1 ,ז;) 1 ט 10168 \ 2 '[) ,.א . 11 .ן 

5 ^.■^ , 1180 ;$ . 0 ; 1834/5 
; 1935 ,. 7 70 ) £ז 171$101 .: 111101 ;^! . 14 ; 1881 , ££1£ !^ 1£ ת£^\^ 1(11 X 

. 1954 , 1 ח 013 רןו 1 ( 0 .[ 

י. קר.— מ. ק. 

טרלח^״לוטרק, אבר*' דה — ' 15€ \ס 0111 לד ^ 1 > !זתס!:! 

00 ־ 11 נ 1,31 — ( 1864 , אלבי— 1901 , טירת מאלרומה), 

צייר, רשם וליתוגראף צרפתי. ט״ל היה בן למשפחה' מן 
האצולה הגבוהה הוותיקה בדרום־צרפת וגדל ונתחנך בטירת 
הוריו. בילדותו נפגע קשות בגופו, ובשל מומו היה עד 
סוף־ימיו דומה במראהו לננס. מנעוריו פיתח את כשרונו 
המעולה לרישום, וב 1882 הלך לפאריס, כדי להשתלם שם 
בבתי־המלאכה של אמנים דגולים. לעיצוב סיגנונו האי¬ 
שי תרמו התרשמותו מן ההדפסים הצבעוניים היאפאניים, 
השפעתו של דגה (ע״ע) וטבעו שלו האכסצנטרי. הוא 
השתקע ברובע'מונמארטר ובילה הרבה מעיתותיו־ בבתי־קפד. 
ובמועדוני־לילה, ששם נעשו זמרים וזמרות, רקדנים ורק¬ 
דניות וטיפוסי אנשים שבשולי החברה למודלים המקובלים 
עליו ביותר. לעיתים היד. משתקע שבועות' רצופים בבתי־ 
בושת של פאריס, שבהם עשה מיתוות של מראות־עירום 
של הנשים השוכבות במיטד., מתלבשות או מחכות ללקו¬ 
חותיהן. בצידם של כל אלד. צייר אף דיוקנות של בני מעמדו 



427 


טולוז־לוטרק, אנרי — טולון 


428 


שלו — מזה, ותמונות של נשי־פועלים העוסקות בכביסה 
ובגיהוץ — מזה, כשם שעשה דגה בשעתו. ט״ל שאב את 
עיקר השראתו מחיי הבירה הצרפתית, ולא צייר שום 
תמוגות־נוף. 

לראשונה הציג מ״ל את עבודותיו ב 1886 . עיקר פירסומו 
בא לו בשל הפלאקאטים שצייר בשביל הקאבארט מולן רוד. 
ב 1892 הכין לראשונה הדפסים צבעוניים! בטכניקה'הגרא¬ 
פית הזאת חולל מהפכה ע״י פישוט כל המיתארים, פרספקטיווה 
נועזת והצבת מישטחי־צבעים גדולים אלו מול אלו. ב 1893 
צייר סידרת ציורי נשים בשביל ליתוגראפיות (" £1165 "), 
ג 1898/9 הכין אילוסטראציות לספריהם של מחברים שונים. 
אולם באותו זמן התחיל מצב בריאותו מתמוטט בשל אורח־ 
חייו. ב 1899 נתקף לראשונה בטירוף הרטט הכהלי ובילה 3 
חדשים בבי״ח, שבו צייר מחזות של קירקס ע״פ הזכרון. 
שנתיים לאחר־מכן מת בטירת המשפחה בדרום־צרפת. 

ט״ל נמנה עם גדולי האמנים של סוף המאה ה 19 . גישתו 
לתופעות ההווי החברתי היתה פסימית, אך לא סנטימנטאלית, 
וניכרת בה נימה סאטירית מובהקת. בכל מקום היה מחפש 
אחרי התנועה האפיינית, אחרי ההבעה המגלה את טיבו של 
הנושא במלואו, אחר בזק־האור שהיה בו כדי לשנות את 
מראה־הדברים המקובל, ידו היתה מהירה וחדה כמבטו. 
בנעוריו היה קרוב לאימפרסיוניססים, והיה מעצב את דיו־ 
קנותיר במעוגל, תוך משיכיות-מכחול קצרות, בארגמן ובירוק 
עמום! לאחדות מדמויותיו, כגון לזו של אמו, שיווה אופי 
אציל. לאחרימכן נעשו המיתארים ליסוד העיקרי בעבודותיו! 
בד,ם נתן ביטוי לא רק להבעה ולתנועה, אלא אף לעיטור 
ולעיוות־הצורה. דמויותיו שוב לא היו ראליסטיות, אלא 
מעין־ערבסקיות, ולעתים קרובות מתקרבות"לעיטור מופשט, 
גישה זו קובעת את מקומו בין ציירי "האמנות החדשה", אך 
מעולם לא פגעה באפיו ההומאניסטי. 

עם ציוריו הידועים ביותר נמנים: דיוקנו של ון גוך; 
הרקדנית ז׳ן אוריל (תמ׳: ע״ע גרפיקה, עמ׳ 665 )! הרקדנית 
לה גולי במועדון־לילה! דיוקנה של איוט גילבר (ע״ע: 
תמ׳)! "בסאלון" (ז״א בבית-המרזח). 

. 1 ׳\ ; 20 <^! ,^ X-X .,״ 1 

.״/-. 7 ,.[) 1 : 1926 , 1 ן-ן ,״/^.־ 7 ,) 1 ז 1 ;־< 0 ן 

: 19.38 ,״/—. 7 . 0 : 1927 ,־ 1 .י 6 ג/־£ז//ג) 

.. 7 -. 7 . 7 / . 0 ; 1939 ,. 7 -. 7 [ 

. 5 ; 1953 ,. 7 ,מ^ז׳.\ 10 ש 0 €!> 1£ קגיך .}א :'־ 1943 

.( 1 : 1954 ,. 7 -. 7 . 111 ^! 0 ־ 1 עס 1 , 7 : 953 ! ,.^[-. 7 ״!// 77 .־ 1 ?^ 1 חנ 111 
^ 771 ,ת 50 !ח 113 ,£ . 7 : 1955 .. 7 -. 7 -) 1 > . 77 ,־ 1 :>קס( 01 

— 7 ׳)!׳ 1 מ 7 .זט{ 1 ^נו£־ז^? . 73 ; 1956 .״/—. 7 ן 0 ^// 7 7 ^^־/ 7 

€י: 05 ; 01 ־] 00 .)א ; 963 ! ,. 7 -. 7 .ן ; 1958 ,״/ 

. 1964 .. 7 -. 7 ./ 7 

ע. י.יה. 

טולוץ ( 0121011 יד), עיר-נמל צרפתית, נמלה הצבאי הראשי 
של המדינה על חוף הים התיכון! 173,000 תושבים 
( 1%2 ! עם פרבריה— 221,000 ). לט׳ נמל טבעי מצויין — 
מפרץ שעליו סוגרת מדרום וממערב לשון־יבשה גבוהה 
בעלת קירות תלולים! המפרץ עמוק־המים פתוח לצד מזרח, 
והוא חולק ע״י שובר־גלים לשני אגנים עיקריים. על הרמה 
הסוגרת על המפרץ מדרום גבנו מבצרי־ההגנה של הנמל. 
חלק קטן של הנמל משמש לצרכים אזרחיים. מצפון לעיר־ 
הנמל העתיקה התפתחה העיר המודרנית, המשמשת מרכז 
לסביבתה, החקלאית — איזור של גידול ירקות, פירות 
וענבים. הנמל מייצא יינות, צימוקים ועצים, וכן באוכסיט 


ממירבצי בריניול 
( 00165 ^ 61-18 ) שמצפון 
לט׳. בעיר מצויים 
מפעלים של תעשיה 
צבאית, המייצרים 
ציוד ונשק לצי המל¬ 
חמתי. התעשיות 
האזרחיות של העיר 
עוסקות בייצור שמן, 
סבון, בגדים, כימי¬ 
קלים, שימורים, מש¬ 
קאות חריפים! כמו־כן 
מצויים בט׳ בתי-זיקוק 
לנפט. בפרבר שמדרום־מערב לעיר מרוכזת תעשיה כבדה. 

היסטוריה. ט׳ נוסדה בידי הפיניקים, שהקימו בה 
מפעל לצביעת ארגמן. הנמל המצויין פותח בידי הרומאים, 
שקראו לעיר בשם ז, 10 ז־! 1113 10 ^ x , והיא היתה מהמרכזים 
החשובים של "הפרובינציה" (גאליה נארבוננסיס). ביה״ב 
סבלה ט׳ מפשיטות של שודדי־ים מוסלמים מאפריקה. באותה 
תקופה נהנתה מאוטונומיה רחבה והיתד, עצמאית-כמעט, עד 
שנכבשה ב 1257 בידי שארל מאנדו! ב 1482 סופחה לנחלות 
הכתר הצרפתי. אנרי ז\ 1 ,'ואחריו לואי 7 \^ x , ייסדו בה את 
המפעל לייצור נשק ועשו אותר, לנמל צבאי. מאז שימשה ט׳ 
בסיס עיקרי של הצי הצרפתי בים-התיכון. במלחמת הירושה 
הספרדית צרו עליה צבאות אוסטריה רסארויה ( 1707 ), אך 
לא הצליחו לכבשה. ב 1793 התמרדו המלוכנים בט' בשלטון 
הז׳אקובינים וקראו לעזרה את האנגלים, שבאו מן הים! 
הצבא המהפכני, שבו התבלט הקצין נאפוליון בונאפארט, 
הצליח לגרשם ועשה שפטים במתקוממים. במלחמת-העולם 11 
נתפסה העיר בידי הגרמנים בנובמבר 1942 , ומפקדי הצי 
הצרפתי הטביעו את ספינותיהם, שעגנו בנמל מאז שביתת־ 
הנשק ב 1940 . לאחר-מכן נפגעה העיר קשות ע״י הפצצות, 
ורובע־הנמל נהרס כמעט כולו. אחרי המלחמה התאוששה 
העיר וחזרה והתפתחה, ביהוד מתחילת שנות הסס, עם הצ- 
טמצמותם או חיסולם של בסיסי הצי הצרפתי בחופיה 
הצפוניים של אפריקה. 

ביה״ב היו בט׳ יהודים רבים, ואולי השם "מטלון", 
הנפוץ בין היהודים הספרדים, פירושו — ״מטולון״."ב 1348 
נערך בעיר טבח ביהודים בעקבות המגיפה השחורה. ב 1961 
נמנו שם 150 משפחות של יהודים, ולהם בית־כנסת ותלמוד- 



נס? נ 1 ו?וז ?פני חורבנו נ 9,42 .נ. ברקע הקדסי; אניזת-קרב !גרפתיות 



נס? טו?וו. 1 —■שובר נ?ים: צ— המענ! 
הקטז; — תסענו תנרו? (ס 0 (),וו!;ב: 1,1 




429 


טולון — פזדלפטרי, אלכסי ניקוליביץ׳ 


430 


תורה. ב 1962/3 הגיע לט׳ זרם של פליטים יזזודים מאלג׳י־ 
ריה, ומספר המשפחות היהודיות בעיר עלה ל 400 . 

,נ 31 וד 1 ^ 0 ״י{ ; 72 ^ 18 — 1886 ,.* 7 ׳)/) ,]־!סנורת^"! .ס 

,. 7 ■>/) ^|^ 0 ז 5 ^}{ , 01 ־ 3111 ^[ .ק ; 1928 ״■> //(״/ ^׳/. 2 

,־ 1945 

>־.. י. בר. — י. קר.— מ. ק. 

טולתים, ע״ע אבןטולון, אחמד; ארץ־לשראל, 
עם׳ 448 ! מצרים (החדשה), היסטוריה. 

טואטי, פלמירו־ - 1 ״ 708113 0 ז 1 וח 31 ? — ( 1893 - 
1964 ), מנהיג קומוניסטי איטלקי. ט׳ למד משפטים 
ותאילוגיה והיה עו״ד ואח״ב עתונאי. בסוף מלה״ע 1 הצטרף 
למפלגה הסוציאליסטית, וב 1921 השתתף בהקמת המפלגה 
הקומוניסטית האיטלקית. ב 1925 הלך בגולה, וישב תחילה 
בגרמניה ובצרפת ולבסוף בבריה״מ, כמזכיר הכללי של המפ¬ 
לגה. ט׳ התבלט גם בהנהגת הקומאינטרן, היה חבר הנקויאות 
שלו ובתקופת מלחמת־האזרחים בספרד עשה שם כמזכיר של 
האירגון. ב 1944 חזר ט׳ לאיטליה, היה חבר בממשלות הקו¬ 
אליציה הלאומית ב 1944 — 1947 , ואת״כ ראש הסיעה הקומו¬ 
ניסטית באופוזיציה בפארלאמנט האיטלקי ומנהיג המפלגה 
הקומוניסטית הגדולה ביותר במערב. ט׳ היה נאמן לקו 
הסטאליני הרשמי, אולם לאחר הדסטאליניזאציה בבריה״מ 
קיבל את הקו החדש, ואף גילה מידה מסויימת של עצמיות 
רעיונית וטאקטית, שגברה עם הפילוג בין סין לבין בריה״ם. 
לאחר מותו פורסם — תחילה באיטליה, ולאחר מכן אף 
בבריה״מ — תזכירו בקשר לפילוג, ובו ביקורת תמורה על 
המפלגה הקומוניסטית בבריח״מ בשל היעדר הדמוקראטיר, בה. 

טולנד, ג׳וץ — 013110 ־ 1 ' ת 011 ( — ( 1670 — 1722 ), סופר 
פילוסופי בריטי. ט' חיה ממוצא אירי-קאתולי; 

בגיל 16 עבר לפרומסטאנטיות. לאחר לימודיו בסקוטלנד 
ובהולנד ישב באנגליה וחיה מידידיו של שפטזברי (ע״ע). 
הוא היה מן התומכים בזכותו של בית-הנובר הפרוטסטאנטי 
לירושת הכתר הבריטי; בביקוריו בחצרות נסיכי בית־האנובר 
בגרמניה נפגש עם ליבניץ. בחשיבתו ניכרת ביחוד השפעת 
דעותיהם של הובז, שפינוזה, לוק, ואף של ג׳ורדאנו ברונו. 
בדומה ללוק, השתמש גם הוא בביקורת־הלשון כנשק במל¬ 
חמתו לבגרות המחשבה. ט׳ היה מן הקיצונים שבהוגי חהש־ 
כלה (ע״ע) של זמנו; ספרו על הנצרות (ר׳ להלן) תרם 
להנחת היסודות לדאיזם (ע״ע), אולם הוא היה הראשון 
שקרא לעצמו בגאווה "הוגה חפשי"(■ 1 ש^ 1 מ 111 :זש 6 ז£). 

מחיבוריו: (א): 701 < ץ:ז 13111 ; 151 ־[ 011 ("הנצרות 
ללא סוד״), 1696 — שבו טען, ש״ההתגלות האמיתית" אינה 
אלא הבהרת דברים שנתפסים בשכל האדם, אך היו עמומים 
או נסתרים קודם־לכן! ספר זה נשרף באירלנד כחיבור של 
כופר. (ב) 3 תש־ 1 ש 8 10 !־!מזש,! (״מכתבים לסדנה״ — היא 
מלכת פרוסיה סופי שארלוטה), 1704 — על הישארות־הנפש 
ועל משפטים קדומים ואמונות תפלות, בתוספת ביקורת על 
שיטת שפינוזה! ט׳ מציג את התנועה (=- הכוח המניע) 
כתכונה מהותית של החומר (ע״ע מטריליזם; מוניזם). 
(ג) ש 3 ש 11031 [ 1005 ^ 00 (״מקורות היהדות״), 1709 — שבו 
הציג את משה כ״פאנתאיסט" (מונח שט׳ טבע אותו), כאחד 
ממייצגי הדת האתת,'האמיתית, המזהה טבע (כלו׳ הכל) 


ואלהים. (ד) מ 0 ש 1511 ש 1 {]מ 3 ?, 1720 — תיאור של אגודה 
"סוקראטית" מדומה של הוגים חפשים, והגיונות בשבח הפי¬ 
לוסופיה, האמת, החירות והבריאות. 

בחיבורו 115 תשש 37.3 ז\ן([ישו] ״הנוצרי״), 1718 , נכלל פרק 
על ״האומה והדת היהודית״; וב 1714 פירסם חיבור בזכות 
האמנציפציה (ע״ע, עמ׳ 73 ) של היהודים. 

,( 922 ־' 918 .\. 01;1'.. X1 נ 8 .?!.יא !ס .;^ 1 ( 1 ) . 7 .] .ו 1 ש 11 י) 6 ז 5 .. 1 
-■> 0 ■ 1111 ■)$ . 1 ! !ווו 7 ו>.!^ו/!^ . 0 ,ת€חו 1 ) 311 !\ .'■ 1 ; 1898-1899 
. 11 .? ; 1921 , 409-449 , 11 , 1 ת 1 ) 11 { 11€ {)$ 

.־\שא) /י* ^ 42 )^ 1 . 7 ./ , 31111 ןזזשח 1 ש 11 

1 ) 1 ,£־ 1 ש 1 חז^'ץ .י 1 ; 1944 ,( 111181. 811111., XX 

0110 [ •תטזזס׳ו .[ : 1954 , 1-11 , וו 0 ו 1 וו 01 ! 1 ) 11 011110 ) 0 ) 01$ ) 11011 
, 310 תס( 101 \ .נ 1 . 11 ; 1956 , 0$ )^) 1 / 0 /( 170 ) 111 4 ) 01 ■))/) 0 .! 

. 1959 , 1011011 )/ 1 )}! / 0 0$ )^>/ 

א. ע. ש. 

טולסטוי, אל?:סי ניקו־ליביץ/ רוזן - . 9 (})בקת 

הסזסהסז — ( 1883 — 1945 ), סופר רוסי, ט׳ היה 
בן למשפחת אצולה שמאיזור הוולגה, קרוב רחוק ללב 
טולסטוי (ע״ע) מצד אביו, ולמשפחת טורגניב (ע״ע) מצד 
אמו. ב 1907 התחיל לפרסם שירים ברות דקאדנטית. ב 1910 
עבר לפרוזה, והיה מראשי האסכולה הנאו־ךאליסטית שלאחר 
דורו של גורקי(ע״ע). בזמן מלתמת-האזרחים הרוסית( 1918 — 
1920 ) שימש ט׳ במשרד ההסברה של דגיקיז (ע״ע), ולאחר 
מפלתו של זה היגר לתו״ל וישב בעיקר בברלין. ב 1922 
החליט להשלים עם השלטון הסובייטי, שבו הכיר כבממשלה 
הרוסית הלאומית, וב 1923 חזר לרוסיה, נתקבל שם ברצון 
והיה לאחד מחלוצי "הראליזם הסוציאליסטי". סטאלין קירב 
אותו, ביחוד לאתר מות גורקי ( 1936 ), והפכו "למשורר- 
החצר". ט׳ היה לנש 1 יא איגוד הסופרים הסובייטיים, חבר 
באקדמיה וציר בסובייט העליון, והוענק לו "פרס סטאלין". 
הסיפור האוטוביוגראפי שלו 1 נ 1 ז 11 > 1-1111 1670160 / ("ילדות 
ניקיטה״), 1922 , הוא ביטוי לפרידה מעברו האצילי. אח״כ 
זכה ט׳ לפופולאריות ע״י סיפורים מדעיים־פאנטאסטיים 
ברוח ולז (ע״ע) וז׳יל ורן (ע״ע). שתי יצירותיו הגדולות, 
הן בכמות והן באיכות, הן: (א) הטרילוגיה סח 116 } 161 ),> 1 ( 0 \ 
(״בנתיב היסוריס״), 1920 — 1943 (עבר׳ ל. גולד¬ 
ברג, 1946/7 ), שדנה באינטלענציה הרוסית בתנאי מלחמת 
1914 — 1918 ומלחמת-האזרחים! ראשיתה כתובה עדיין ברוח 
ההתנגדות למהפכה, אך סופה מפאר את הבולשוויזם. תחילה 
היה בה מעין שיר-הלל לטרוצקי (ע״ע), אך לפי דרישת 
סטאלין השמיד ט׳ את הנוסח הראשון וכתב במקומו אחר, 
המציג את טרוצקי כדמות צדדית גלעגת ומעלה על נס את 
סטאלין. (ב) הרומאן ההיסטורי 1 קז 6 ח ("פיוטר הראשון"), 
1929 — 1944 (עבר׳ א. קריב, 1936/7 ), שלא נשלם, שבו 
פיוטר אינו אלא דמות־מופת של סטאלין, דמות המשמשת 
להצדקת מעשי־אכזריות של שליט המכוונים להשגת מטרה 
גדולה, באותה רות חיבר גם את הטרילוגיה הדראמתית 
!!!לאססקז 14838 (״איוואן האיום״), 1946 . 

כל כתבי ט׳ יצאו לאור ב 15 כרכים, 1946 — 1953 . — 
בעברית הופיעו — נוסף על 2 היצירות הגדולות שלו — גם 
קצת מסיפוריו. 

,שזיו 1 ׳ 4 ו 10££ ״ 1 ״? . 19 : 1951 ,. 1)3, 2\. 8. X ״ 6 ק 111,6 . 8 
]ל £3 4 ה 3 . 513¥ .זש 3 ח 4 .) )ווו 0 ^ $'!$! 11 ) 81 01 ! 0 -ס $10 ו-ו 4 , מ 4 , 

. 1958 ,. 7 .ןן . 71 , 08 ז־ 3 ח 713 . 1950:71.6 .( X ^ .ז".! 

א. אח. 



431 


טולסטוי, אלפסי הןדנםטנפזינוכיץ׳ — טולסטוי, לב ניקוליביץ׳ 


432 


טולסטוי, אלכסי קונסטנטינוביץ/ רוזן — ^ 3 ק' 1 
701101011 ( 1817 — 1875 ), סופר ומשורר 

רוסי. ט׳ שירת תחילה במיגיסטריון לענייגי־חוץ, ואח״ב 
בחצר הצאר אלכסנדר 11 (ע״ע), שהיה ידידו מילדותו. 
לסוף פרש מהשירות ומתיי־החברה על מנת להתמסר לספרות! 
את זאת ביטא בפואמה האוטוביוגראפית ז 111 } 4301 ג 3 ^/או 1031 ׳ 1 
(״יוחנן איש דמ? 4 ק״), 1859 , שגיבורה עזב את חצר הח׳ליף 
והיה לנזיר. הכשרון ההומוריסטי של ט׳ בא לידי ביטוי בחי¬ 
בור הקולקטיווי 08 א 1 ץקח 13 \.י 031 > 1 ("קוזמה פרוטקוב"), 
שאותו כתב יחד עם דודניו האחים ז׳מצ׳ודביקוב, וכן בחיבורו 
-סז׳ססיז ? 0 סתסאסזזאססס? 83 'ד 0 ק 3 ן;ץ 00 ' 1 מ 11 ק 14010 
1063 ]] 13 \מ 7 סן; 11810113 ^ ("דברי ימי הממלכה הרוסית 
מגוסטומיסל עד טימאשוב״), 1883 . עיקר יצירתו מוקדשת 
להעלאת דמותה של תקופת איון 1¥ האיום (ע״ע) ואישיה 
בתולדות רוסיה, בבאלאדות, ברומאנים ובמחזות. את התקופה 
תיאר ברוח סלאוופילית, מתוך דביקות בהווי ובערכים 
הרוסיים־המקוריים, אולם תוך שלילת העריצות. החשובה 
ביצירות אלו — הטרילוגיה הדראמתית 113 א 1103 כ 1 ז־ק 16 \נ€ 
0 ' 101 ז 03 ק' 1 (״מותו של יואן האיום״), 1866 , ק 0 ,ג 00 נ 1 ק 3 ,ג 1 
זי 0811 זז 1 ז 103 ׳ 1 (״הצאר פיודור יואנוביד״), 1868 , ו 6 ק 3 ^ 1 
110 ק 50 (״הצאר בורים״), 1870 . מחזותיו של ט׳ מוצגים 
עד היום בתיאטרונים הרוסיים! הם מצטיינים בתיאור הקונ¬ 
פליקטים הדראמתיים, תוך נאמנות לחומר ההיסטורי. יצירתו 
הפופולארית ביותר של ט׳ היתה הרומאן ההיסטורי לבני־ 
הנעורים 111 < 1 תז 1 מק 06 ק €6 < 115131 } 1 ("הנסיך סרבריני" [עבר׳ 
א. קריב]). — ט׳ כתב גם באלאדות ושירים ליריים; רבים 
מהם שימשו נושאים למלחינים רוסיים. 

כל כתביו יצאו לאור ב 4 כרכים ב 1913 . 

11 211113 ו 111 ז!ו 0 ת 600 ,מסא^סזז!!^ . 8 . 11 

,. 7 . 4 . , 30116 ח 1 ת 1.1 ; 11, !1. 1877—1X81 ־. 1 ו] 046 

,^■ 1.1/61111111 1 !ו 1 ו 11 וו^{ 01 \ו 10 !ו 71 1 ׳. , . 8 .( 1 ; 112 '! 

. 1919 

א. אח. 

טולקןטוי, למיטד אגדקביץ/ רוזן -.!/ ( 34 קת 

011 ? 0 ר, 70 — ( 1823 — 1889 ), מדינאי רוסי. ט׳ 

היה האישיות המרכזית של הכיוון הראקצי 1 ני במימשל 
ובמינהל ברוסיה, שהחליף במחצית השניה של שנות ה 60 
את הכיוון הליבראלי של ראשית מלכות אלכסנדר 11 (ע״ע). 
מ 1866 עד 1880 היה מיניסטר לענייני הכנסיה ומיניסטר־ 
ההשכלה, בתפקידיו אלה ביצע רפורמה חינוכית ( 1871 ), 
שנועדה לצמצם בגימנסיה את מקומם של מדעי־הטבע — 
שנחשבו כגורמים מחנכים למהפכנות — ולהעמיד במרכז 
הלימודים את הלשונות הקלאסיות! רק לגומרי גימנסיה 
מטיפוס זה הותר ללמוד באוניברסיטה. בקשר למיפנה הליב¬ 
ראלי בסוף מלכות אלכסנדר 11 פוטר ט׳ מתפקידיו, אבל 
הוחזר למלוא השפעתו בימי אלכסנדר 111 (ע״ע). מ 1882 
עד 1889 היה מיניסטר לענייני־פנים (וגם נשיא האקדמיה 
למדעים) והמגשים העיקרי של מדיניותו של פובידונוסצב 
(ע״ע). בהשראתו בוטל המינהל העצמי של האוניברסיטות, 
הועלה שכר־הלימוד, הוגבלה קבלת ילדי המעמדות הנמו¬ 
כים לבתה״ס התיכונים והגבוהים והוחל ברוסיפיקאציה של 
מוסדות־החינוו שבחבל הבאלטי. במינהל המחוזי הנהיג ט׳ 
שלטון תקיף, מבוסס על ביורוקראטיה, מתוך המגמה להחזיר 
לאצולה את מעמדה הכלכלי והחברתי שמלפני ביטול 


הצמיתות. הזמסטוו (ע״ע) אורגנה מחדש על בסים עקרונות 
המעמד והרכועז, תוך העדפת האצולה מן העירונים והאיכ¬ 
רים. — במדיניותו כלפי היהודים דחה ט׳ את האנטי¬ 
שמיות האנארכית ההמונית, שהתבטאה בפוגרומים של 1881 , 
ונקט קו של אנטישמיות תחיקתית. הוא הנהיג את העקרון 
של "נומרוס קלאוזוס" ליהודים בבתה״ס התיכונים והגבוהים, 
שלל מן היהודים את זכות ההשתתפות בזמסטוו וצימצם 
ביותר את השתתפות נציגיהם בעיריות, 

א. אה. 

טולסטוי, לב ניקול.יביץ/ י^זו - ( 34 ק- 1 

70110100 1366119 ; 0 א 1-111 — ( 1828 , יאסנאיה 
פוליאנה [פלך טולה] — 1910 , אסטפובו [פלך טאמבוב]), 
סופר והוגה-דעות רוסי, מגדולי הספרות העולמית החדשה. 

ט׳ נולד באחוזת אבותיו, נחלת משפחת־אצולה עתיקה 
ועשירה. אביו, הרוזן ניקולאי ט׳, היה קצין-בדימוס, נוטה 
לקלות-דעת ולפזרנות! אשתו, מריה לבית הנסיכים וולקונס־ 
קי, באה אף היא ממשפחת־אצילים רמת־מעלה. לזוג היו 5 
ילדים, שהרביעי בהם היה לב ט׳! אמו מתה עליו בהיותו 
בן שנתיים. את ראשית חינוכו קיבל ט׳ באחוזה בהדרכת 
מחגך גרמני, שלימד אותו יחד עם אחיו הגדולים ממנו. 
ב 1837 עברה המשפחה למוסקבה. אותה שנה נפטר אביו של 
ט׳ באורח פתאומי, ואת הילדים חינכה דודתם. ט׳ למד בבית 
מפי מורים פרטיים, שקבעו שהוא העצל והבלתי־מוכשר 
ביותר בין האחים ט'. הילד היה לפעמים כותב שירים, שזכו 
להצלחה בחוג משפחתו. ב 1841 עברה המשפחה לגור בקא- 
זאן. שם נכנס ט׳ ב 1844 לאוניברסיטה, לפקולטה למדעי- 
הרוח. כדי ללמוד מדעי־המזרח, ובעיקר ערבית. כתום שנה 
נכשל בבחינות, משום שלא ביקר בהרצאות, ועבר לפקולטה 
למשפטים. עיקר התעניינותו אז היתה בפילוסופיה. הוא 
הזניח את לימודיו, קרא את רוסו (ע״ע) וכתב לעצמו 
חיבורים פילוסופיים "על מטדת הפילוסופיה", "על הסי־ 
מטריה״ ועוד. ב 1847 עזב את האוניברסיטה מתוך משבר 
פנימי שלא ידע לפרשו. אח״כ עשה שנים אחדות במוסקבה, 
בפטרבורג, ביאסנאיה פוליאנה, הוא עסק הרבה במוסיקה, 
וניהל את העבודות החקלאיות באחוזתו. בערי־הבירה חי 
חיים של בטלה וקלות-דעת, היה שטוף במשחק-קלפים ושקע 
בחובות. מלא רגש-אשמה היה חוזר לאחוזתו ומבקש להיטיב 
דרכיו, ב 1849 פתח בכפרו בית־ספר לילדי האיכרים ולימד 
בו! פעילותו הפדגוגית בין ילדי האיכרים נמשכה בהפסקות 
כל ימי חייו. ב 1851 נסע עם אחד מאחיו לקאווקאז, ושם — 
בעודו מהסם אם לקבל משרה ממשלתית או להצטרף 
לצבא — החל כותב רומאן: "ילדות, נעורים ועלומים" 
( 10110018 11 30 ז־ 0960 קד 0 , 60 ? 11010 ). ב 1852 נתגייס 
לצבא הפעיל בהרי-קאווקאז ושירת בארטילריה! השתתף 
בקרבות עם השבטים המרדניים בהרים. אותו זמן הוסיף 
לעבוד ברומאן שלו והירבה לקרוא ספרות יפה, ואף כתבי 
היסטוריה, פילוסופיה וכלכלה מדינית. החלק הראשון של 
הרומאן "ילדות" נתפרסם בכתב-העת > 01111111 ״ 61 ק €08 
("בן-הדור") בעריכתו של נקרסוב (ע״ע) בשם "תולדות 
ילדותי", חתום בראשי־תיבות ל. נ. בלבד. הסופר האלמוני 
זכה מיד להצלחה רבה. 

במשך שנתיים הוסיף ט׳ לעסוק בנסיונות ספרותיים, 
בכתבו סיפורים קצרים ובהוסיפו לעבוד בחלק השני של 



433 


טולסטוי, לב ניקוליבת׳ 


434 


ספר ילדותו ("נעורים"). הוא ישב בקאווקאז ורק לזמן 
קצר חזר ב 1854 למוסקבה. בשובו לקאווקאז חזר ושירת 
בצבא הפעיל, אבל לאחר זמן הועבר למטה. הקאווקאז קסם 
לו באותה תקופה: הוא היה אומר, שזוהייארץ שבה נתאחדו 
המלחמה והחופש ; רק מאוחר יותר החל מזהה את המלחמה 
בעיקר עם המוות. שאלות חברה ומוסר ושאלות דת הציקו 
לו ללא הרף, אבל חייו היו שסועים בין נסיונות של מעשים 
לטובת הזולת ובין תעלולי קלות־דעת של קצין אמיד הנגרר 
אחרי תשוקותיו. יומנו באותה תקופה מעיד על יסורי־מצפון 
והיאבקות פנימית מתמדת! ניתן להבחין, שהשניות המוסרית 
שנתגלתה לאחר־מכן ביצירתו היתה בו כבר אז, ושהמשבר 
הדתי־פילוסופי שבא בסוף חייו לא היה אלא התוצאה של 
ההיאבקות הפנימית הזאת. הוא החל לחשוב על פעילות 
ספרותית סדירה! אך יחד עם זה היה פונה מדי פעם בפעם 
לענייני־שעה ומבקש לעשות מעשים בחינת מצוות־שהזמן- 
גרמן: ניסה להוציא עיתון לחיילים, הציע רפורמה של הצבא. 
התקומם למצב האיברים הצמיתים ברוסיה. כשהכריזה 
רוסיה מלחמה על תורכיה בסתיו 1853 , ביקש ט׳ שיעבירוהו 
מן המטה אל הצבא הפעיל. בקשתו נתקבלה, והוא לקח 
חלק בקרבות סוסטופול (ע״ע) — לדבריו, כדי "לראות את 
המלחמה מקרוב... אך המניע העיקרי הוא — רגש לאומי", 
רגש זה, בהתגלמותו בגבורה מלחמתית, לא האריך ימים 
בנפשו! המלחמה נתגלתה לו כמעשה הריגה חסר־טעם. 
ב 1854 — 1855 כתב ט׳ את הכתבות משדה־הקרב, הידועות 
היום בשם "סיפורי סוואסטופול". הוא ביקש לתאר את 
המלחמה ללא כחל ושרק ולהראות, שהעיקר בה לא הגבורה 
אלא המוות. הדברים עשו רושם רב על קהל הקוראים ברוסיה, 
אע״פ שבצורת הופעתם בכתב סורסו במידה ניכרת בידי 
הצנזורה. החתימה ל. נ. ט. שוב לא היתה זו של סופר 
אלמוני. באותו זמן התקרב ט׳ אל החיילים והכיר את ההווי 
של האדם הפשוט בצבא. לאחר תבוסת הרוסים בקרב על 
הנחל צ׳ורנאיה בקרים חיבר ט׳ פזמון נוסח שיר־חיילים על 
"מעשה־השווא הנורא" של שליחת אנשים להרג. פזמון זה, 
הכתוב בלשון עממית, היה מושר בפי החיילים בלי שידעו 
מי מחברו. בינתיים החליט ט׳ להתקרב יותר למרכז החיים 
הספרותיים! ביומנו רשם אז: ״מטרתי — תהילה ספרותית". 
בסתיו 1855 קיבל חופשה מן הצבא, נסע לפטרבורג ובא 
תחילה אל טורגניב (ע״ע), שאתו החליף מכתבים לפני 
שהכירו אישית. הוא קשר קשרי ידידות עם הסופרים בעלי־ 
השם באותה שעה — נוסף על טורגניב גם עם נקראסוב, 
גונצ׳רוב (ע״ע) ורבים אחרים, ובחברתם נתקבל ככוח עולה 
חדש ומרענן. יחד עם זה ראו בו חבריו התרבותיים והמנומ־ 
סים כמין פרא בגלל נטייתו לפולמוס חריף בכל נושא 
שעמד לדיון ולהבעת דעות שלא היו מקובלות על האחרים! 
טודגניב הדביק לו את הכינוי "טרוגלודיס" (איש־המערות). 
בלהט הוויכוח היה ט׳ מביע דעות מערבניות קיצוניות כלפי 
הסלאוופילים, כגון האב והבן אקסקוב (ע״ע). ודעות סלאוו־ 
פיליות כנגד המערבנים. כשנדמה היה לו שהללו מזלזלים־ 
באיכר הרוסי. החיים בפטרבורג ושיחת חכמים וסופרים נעמו 
לו לאחר המגע הממושך עם קצינים וחיילים בלבד. חייו 
הפרטיים היו תפוסים בעירבוביה ע״י עיסוק בספרות, תענו¬ 
גות בלתי־מרוסנים ולבטים ספרותיים וגם מוסריים. מותו של 
אחיו דמינזרי משחפת ( 1856 ) זיעזע אותו מאד — אע״פ שלא 
הושיט לו את העזרה הכספית שאותה ביקש ממנו (כפי 


שהוא מעיד על עצמו 
ביומנו)! הוא תיארו 
לאחר-זמן במותו של 
ניקולאי לוין ב״אנה 
קארנינה". 

אותה שנה הועלה ט׳ 
לדרגת ליטנאנט ויצא 
בדימוס, באותן הש¬ 
נים — סיומה של 
מלחמת־קרים ותחילת 
מלכותו של אלכסנדר 
11 — הטרידה אותו, 
כמו כמעט את כל ה¬ 
אינטליגנציה הרוסית, שאלת הצמיתים. השמועות שהקיסר 
מכין רפורמה עוררו את ט׳ לנסח הצעה על שיחרור האיכרים 
וחלוקת האדמות ביניהם! הצעתו הוגשה לשלטונות ולא 
עשתה רושם.— ט׳ החל רושם לפניו תכנית לא־ברורה על 
יצירת דת חדשה. אך באותו זמן עצמו חש שאין השכלתו 
מספקת ושעליו "ללמוד, ללמוד וללמוד". הוא הירבה לקרוא 
את דיקנז. באלזאק, מרימה, גתה ושילר — כולם במקורם! 
שמע מוסיקה, ניגן על פסנתר ועבד בחלק השלישי של הרו¬ 
מאן שלו: "עלומים". פירסומו הלך וגדל, אך הוא עצמו לא 
היה מרוצה ממה שכתב. ב 1857 יצא לאירופה, ודרך גרמניה, 
שעשתה עליו רושם טוב, נסע לפאריס. שם שמע הרצאות 
בסורבון על ספרות וכלכלה מדינית, והירבה לבקר בתיאטרון 
ובמוזיאונים. את רוב זמנו בילה בחברת טורגניב, שישב 
שם ישיבת־קבע. טורגניב הוסיף להעריץ את כשרונו של ט', 
אולם היחסים האישיים בין שני הסופרים הלכו והתקררו 
מפגישה לפגישה. בימי שהותו בפאריס נוכח ט׳ בשעת 
הוצארדלהורג של פושע ע״י הגיליוטינה! לזעזועו מן הדבר 
הזה נתן לאחר-זמן ביטוי בשני פרקים ב״מלחמה ושלום": 
המתתו של ורשצ׳אגין בידי ההמון הפרוע וצפייתו של פיר 
בשבויים המוצאים להורג בידי הצרפתים. 

ט׳ נסע לשוויץ: ההרים שטיפס עליהם ויפי הטבע גרמו 
לו הנאה רבה. באותו זמן קרא את זכרונות נאפוליון והחל 
להתעניין באישיותו. הוא החל כותב סיפור בפרוזה ריתמית 
בשם "הקוזאק", שאח״כ גנזו, אבל השתמש בנושא לסיפור 
הארוך "הקוזאקים", שאותו סיים רק ב 1860 . אפיזודה שראה 
בלוצרן — זמר-רחוב מסכן שקהל־התיירים הבין־לאומי העשיר 
התעלל בו — שימשה נושא לסיפורו "לוצרן". בדרכו 
חזרה לרוסיה נתעכב ט׳ בגרמניה, התעניין בשיטות הפדגו־ 
גלות שם והחל מתכנן מחדש את בית־הספר לאיכרים שב- 
כפרו. בבאדן-באדן שיחק ברולטה והפסיד םכום-כסף גדול. 
בררזדן ביקר בגאלריה, וככל בני-דורו נתרשם בעיקר מן 
המדונה הסיכסטינית של רפאל: באותה תקופה עדיין קיבל 
ללא ביקורת את אידיאל היופי הקיים והקבוע — האידיאל 
של הרומנטיקנים, שלו התקומם לאחר-מכן. בקיץ 1858 חזר 
ט' לרוסיה. הרגשתו הראשונה — לאחר התרשמותו מתרבות 
המערב — היתה, כפי שרשם ביומנו, "סלידה מן המולדת". 
מעתה היה זמנו מחולק בין שתי ערי־הבירח ובין אחוזתו. 
בכפר עשה נסיון ראשון לשחרר את צמיתיו, הירבה לצאת 
לציד, החל לעסוק בחקלאות וביקש להנהיג שיטות חדשות 
בה. בעיר בילה זמן רב בחברת הסופרים. יצירתו הספרותית 
באותן שנים כללה את הסיפור 1 ז 7 ק 0 ז\, 0 ("שלוש 



435 


טולסטוי, לב נילווליכיץ׳ 


436 


מיתות") ואת הרומאן הקצר £נ 13011 ז 0 06 ג 1 מ 6 ז\ס 0 ("אושר 
המשפחה"). ב 1860 שקע ט׳ כולו בבעיות השכלת העם, הוא 
שיפר את בית־ספרו, עבד שם במסירות כמורה! תיכנן 
הוצאת כתב־עת פדגוגי. הוא אף עמד להחליט לפרוש לחלו¬ 
טין מן הספרות, ושכנו לאחוזה טורגגיב, כראותו אותו בכך, 
היה תמה: כמה פעמים יהפוך עוד ט׳ את עורו, ולאן יגיע י 
אותה שנה חזר ט׳ ויצא לחוץ־לארץ, תחילה לגרמניה, ששם 
התחקה שוב על השיטות הפדגוגיות למיניהן בכוונה לשפר 
את ההוראה בכפרים ברוסיה. בעיקר התעניין בהוראת 
הקריאה לילדים, וכל מכתביו הביתה היו מלאים שאלות על 
תלמידיו הקטנים ביאסנאיה פוליאנה. אז נפגש עם פרבל 
(ע״ע), אבל פגישות עם מורים עממיים פשוטים נראו לו 
כחשובות ופוריות יותר. יחד עם זה שמע גם הרצאות 
על פיסיקה ופיסיולוגיה ושיטות חקלאיות. אח״כ נסע לשוויץ 
ולצרפת, ובכל מקום ביקר בבתי־ספר. אולם פרישתו מן 
הספרות לא היתה מוחלטת: הוא החל כותב את הרומאן 
"הדקאבריסטים", שלא סיימו, אך גיבוריו הם גיבורי 
"מלחמה ושלום". באותה נסיעה בילה שבועות אחדים גם 
באיטליה, ושם הסתכל בעיקר ביצירות האמנות. בתחילת 
1861 בא ט׳ ללונדון! שם שמע הרצאה של דיקנז על החינוך 
והתרשם ממנו מאד. הוא נפגש עם המהגרים הפוליטיים הדו¬ 
סים שבלונדון — אלכסנדר חרצן (ע״ע) ואוגריוב (ע״ע), 
ולמרות חילוקי-הדעות החריפים ביניהם הציע לו הדצן להש¬ 
תתף בכתב־העת שלו "הפעמון" (ננ 0 ^() 03 > 1 ). אבל גם 
פה התעניין ט׳ בעיקר בשיטות ההוראה בבתי-ספר. 
בינתיים החל לכתוב את הסיפור מחיי האיפרים "פוליקוש־ 
קה" והתעמק בקריאת "פאוסט" של גתה. ה״איליאס" 
והאוואנגליון - שאותו חזר וקרא כל ימיו. מלונדון נסע ט׳ 
לבריסל. שם הגיעו אליו הידיעה על שיתרור האיכרים 
והטכסט של כרוז הצאר על מאורע זה. ט׳ קיבל את הנוסח 
תוך ביקורת קשה: "...אינני מבין בשביל מי זה כתוב. 
האיכרים לא יבינו אף מלה, ואנחנו לא נאמין אף למלה 
אחת... ותכנו אינו נותן גם לצמית משכיל שום דבר מלבד 
הבטחות״. באביב 1861 , חזר ט׳ דרך גרמניה לרוסיה, ומיד 
הגיש בקשה לשר־החינוך לרשיון להוציא כתב-עת פדגוגי 
בשם "יאסנאיה פוליאנה". הרשיון ניתן לו כעבור חודש, 
וט׳ ניגש ל תיכנו ן ולהוצאה של כה״ע. 

אך המרץ שבו עסק ט׳ בענייני חינוך לא מילא את כל 
ישותו. זו היתה לו תקופה של אי־סיפוק ואי־שקט, ומתוך 
מצבירוח זה, כנראה, חלה הקטטה המכרעת בינו ובין טור־ 
גניב. שהביאה לידי ניתוק היחסים ביניהם לשנים רבות! 
רק ב 1878 כתב ט׳ לטורגניב לפאריס מכתב־פיוס, שבו 
הודיע לו שלשמחתו חש שאין עוד בלבי עליו. 

ב 1862 עבדו בבית־ספרו ישל ט׳ 11 מורים, רובם סטו¬ 
דנטים, שהיו חשודים בעיני הממשלה, וכן החלה הבולשת 
מפקחת בחשאי על המפעלים הפדגוגיים של ט׳, ולאחד 
שפתח בתי־ספר נוספים נערכו חיפושים בביתו וכבתי־ד״ספר 
בד,יעדרו; הדבר קומם אותו עוד יותר נגד הממשלה. באותו 
זמן הותקף ט' במחלה, שאותה ציין הוא עצמו כ״נפשית יותר 
משהיא גופנית״. אחרי המחלה רווח לו — זו היתה אחת 
"ר,תחיות" שלו, כפי שקרא ט׳ למקרים החוזרים של התחדשות 
חיוניותו הגופנית והנפשית אחרי משברים. אז התקרב יותר 
אל משפחת הרופא המוסקובי אנדרי ברס ( 0 ק 66 ), שהכירו 
מבתרותו, ובסתיו 1862 נשא לאשה את בתו של ד״ר ברם, 


סופיה אנדריבנה! ט׳ היד, אז בן 34 , ואשתו היתד, 
צעירד, ממנו ב 15 'שנים. 

בנם הראשון של לב וסופיה ט׳ נולד ב 1863 , ובמשך 
השנים היו לזוג 11 ילדים. הנישואין וחיי-ד.משפחה שיוו לט׳ 
הרגשה של שקט וקביעות. הוא התרכז בעבודה ספרותית, 
ובמשך 17 שנד, שקד על שני הרומאנים הגדולים שלו: 
״מלחמה ושלום״ 60011314 ) ו״א נ ה ק א ר ני¬ 
נה", אמנם הוסיף לטפל בחינוך ילדי-הכפר, לעסוק בחק¬ 
לאות, ופעם בפעם נתפנה לשאלות החברה, אולם עיקרן של 
השנים האלה היתה לו העבודה הספרותית. ב 1864 יצאו שני 
הכרכים הראשונים של כתביו הקודמים, אבל ט׳, שהיה 
שקוע בכתיבת "מלחמר, ושלום", הרגיש את עצמו כמי שבבר 
עבר את תקופת הנסיונות הספרותיים הראשונים. כשעסק 
בכתיבת הרומאן ההיסטורי הגדול בחן מדי פעם בפעם את 
יחסו אל העם הרוסי, אל האיכר הרוסי. כאן התחילו להתגלע 
חיכוכים בינו לבין אשתו: היא היתה עוזרתו המסורה במלא¬ 
כת כתיבתו, פעלה כמזכירתו והעתיקה במו־ידיה כמה פעמים 
את הנוסחות השונות של כתב-ד,יד שלו! אך היא לא היתה 
שותפת לגילויי חיבתו היתירד, לאיכרים. אולם גם ט׳ עצמו 
חש לפעמים, שאין בו אהבד, ממש לאדם הפשוט, ושבכל 
מהותו הוא שייך לחברת האצילים והמשכילים. דבר זה 
הציק לו, ועד סוף ימיו ביקש לכפר עליו. השקפותיו על 
הספרות ועל ההיסטוריה הלכו והעמיקו תוך כדי העבודה 
ברומאן. ב 1869 , כשעמד לסיים את הכרך האחרון של 
"מלחמה ושלום", קרא את כתבי שופנהאואר (ע״ע) ומצא 
בו, לפי דבריו, אישור להשקפותיו! מאז חזר וקרא את 
שופנהאואר ואת קאנט, ור׳שפעת הפילוסופיה ותורת-המידות 
של הראשון הלכד, וגברה עליו במרוצת השנים. את "מלחמה 
ושלום״ סיים ב 1870 , ומאז ועד 1877 עסק בכתיבת ,.אנה 
קארנינה". בעבודתו בספר זה שרוי היה חליפות בהרגשת 
התלהבות ואושר ובהרגשת סלידה מעצם הנושא שנראה לו 
״פריוולי״. ספקותיו בדבר ערכה המוסרי של הספרות — שהיא 
בגדר מותרות לעומת צרכיו הטבעיים והאלמנטריים של 
האדם — הלכו וגברו, ועם זאת נהנה יותר ויותר ממלאכת 
הכתיבה ומיכלתו בעיציוב האמנותי. לפרקים בחז מעבודתו 

ד ד 

אל פעילותו הפדגוגית! ב 1875 כבר היו לו 70 בתי-ספר 
בפלך טולה, שעליהם פיקח. גם המוסיקה היתה מרגיעה 
אותו! מ 1877 החלה ידידותו עם צ׳יקובסקי (ע״ע), שאת 
יצירותיו לא יכול ט׳ לשמוע או לנגן ללא התמוגגות ודמעות. 

לאחר שנתפרסמו שני הרומאנים הגדולים שלו הוכר ט׳ 
בציבור כגדול סופרי רוסיה! וכשהוחל בתרגום כתביו לגר¬ 
מנית ולצרפתית (בהמלצת טורגניב ובעזרתו), יצא לו גם 
שם עולמי. ט׳ ביקש להמשיך בכתיבת רומאן היסטורי ופנה 
שוב אל הנושא הראשון שלו: הדקאבריסטים. הוא חיפש 
חומר בארכיונים. נפגש עם בני הדקאבריסטים ושמע מפיהם 
זכרונות אישיים. הרומאן צריך היד, לעסוק בפיר ונאטאשה 
(גיבורי "מלחמד, ושלום"), החוזרים מגירוש סיביר. אבל 
במהרה נרתע ט׳ מתכניתו, ומכתב-ר,יד לא נותרו אלא פרקי 
הפתיחד,. אותו זמן ביקש גם לכתוב חיבור פילוסופי על 
האפסות שבחיים ועל חשיבותה של הדת לאדם! גם מאמר 
זה לא נכתב (או אבד). אבל רעיונות מוסריים ופילוסופיים 
החלו להיראות בעיניו כחשובים יותר מן הספרות. הוא 
התקרב מאד אל נ. סטרחוב (ע״ע), שהיה אח״כ אחד מחסי־ 
דיד, ומראשי־ד,מדברים של תורתו המוסרית. ב 1879 התחיל 



437 


גזולסטוי, לג נייקוליביץ׳ 


438 


להסתמן מיפנה חד בהשקפותיו הדתיות של ט/ אמנם 
הדברים בשלו בו במשך שנים, אבל עתה התחיל בבדיקה 
ביקרתית של העקרונות של הכנסיה הפראווסלאבית ושל 
הנצרות בכלל, תוך דחיית הדוגמה, במגמה להוציא את 
"העיקר" הגלום באוואנגליון. הוא נכנס לפולמוס עם נציגי 
הכנסיה בדבר פירוש האוואנגליון ושאלות מעשיות של 
הפולחן הדתי. אחרי הירצחו של אלכסנדר 11 ב 1881 כתב ט׳ 
ליורשו אלכסנדר 111 מכתב־בקשה שלא להוציא להורג את 
האשמים ברצח אביו. תשובת הקיסר על המכתב היתה: 
"...כל הששה יוצאו להורג בתליה! אני ערב לכד". מאז 
התחילה להציק לט' שאלת האיסור המוחלט של ההריגה 
ושל כל שימוש באלימות, ואפילו כעונש או כהגנה — 
עקרון "אי*ההתנגדות לרע". היא שאף להתקרב יותר ויותר 
לעם המדוכא והמנוצל, המקופח מבחינה לומרית ומבחינה 
רוחנית כאחת, ומעמדו כבעל־אחוזה, כאדון ושליט באחרים, 
נראה לו כחטא. על רקע זה חל קרע רעיוני עמוק בינו ובין 
אשתו, שהתנגדה להשקפותיו אלה, וחיי המשפחה התחילו 
להתערער. הקרע עבר גם בנפשו של ט׳, שהרגיש עצמו 
כמי שחי חיים שבולם סתירה: מצד אחד הוסיפה אהבת 
היצירה של הסופד־האסן לחיות בלבו! מצד שני, ככל שהע¬ 
מיק לחשוב על משמעות החיים ויעודו של אדם, נטה יותר 
ויותר לדעה שהספרות והאמנות יש בהן סכנות לקיומו המו¬ 
סרי של האדם יותר משיש בהן פן התועלת. לבטיו, שלהם נתן 
ביטוי גלוי, עוררו הד רב בציבור! ליד ט׳ נוצרו שני חוגים, 
של חסידים ובעלי-פולמוס כאחד: אלה ביקשו להחזירו 
לספרות לשמה, ואלה עודדו את פעילותו בשטח הרפורמה 
המוסרית והדתית. ט׳ התחיל כותב סיפורים שעיקרם מוסר- 
השכל, כגון "על מה יחיה האדם" (!י 1181 א( 
וסיפורים נוסח אגדות-עם בלשון פשוטה ומובנת לעם. הוא 
קבע שכל רכוש הוא גזילה, וכל ממשל — עוול. חייו נראו 
לו כחיי טפיל, מאחר שהעבודה הרוחנית לא היתה בעיניו 
בחזקת עבודה — רק האוכל את לחמו בזעת-אפיים נראה לו 
כחי חיים הראויים לשמם. יחד עם זה נשאר ט׳ קשור לאורח־ 
חייו, למשפחתו, לכל מה שהורגל בו. היה לו צורך להתוודות 
ולספר את חייו בגילוי־לב, כדי שהאחרים ילמדו לקח משגי¬ 
אותיו. ב 1882 כתב את "הווידוי"(כז 1 ׳, 080 ח 110 ) שלו, שעורר 
התרגשות רבה בציבור. אולם באותו זמן עצמו רכש בית 
במוסקבה ודאג לשיפוצו. כבר אז נולד בו הרעיון לעזוב את 
הכל, לברוח ולחיות כאלמוני — רעיון שהיו לו תוצאות־ 
למעשה לאחר 28 שנים. באותו זמן התחיל ט׳ להתעניין 
ביותר בכיתות הדתיות השונות! הוא גם למד עברית (בהד¬ 
רכת הרב מינור ממוסקבה), כדי לקרוא את התנ״ך במקו¬ 
רו. עם זאת הוסיף צורך הביטוי האמנותי להציק לו, 
ובאותה שעה שניסח את הספר המוסרי־דתי "במה אמונתי י•" 
( 3 ק 86 מסוו. — שנאסר ע״י הצנזורה —, התחיל 

לכתוב גם את אחד מסיפוריו המעמיקים והיפים ביותר — 
״מותו של איווא! אילייץ׳״ ( 13 *ח.זו. 116311311 ( 1 ־ו(ן 0 זג 0 ). 
בקיץ 1884 הגיע אליו מפאריס מכתבו האחרון של טורגניב — 
מופנה אל ״הסופר הגדול של הארץ הרוסית״ —, שבו התחנן 
לפניו ידידו ואייבו־לשעבר שיחזור לספרות. אחרי מותו של 
טורגניב רצה ט׳ להרצות עליו הרצאה פומבית במוסקבה 
כדי לכפר על שנות המריבה שביניהם. אבל אז כבר היה 
אישיות חשודה בעיני השלטונות, וכל הופעה פומבית נאסרה 
עליו. 


אותה שנה התחילה התקרבותו של ט׳ אל ו. ג. צ׳רטקוב — 

גם הוא עשיר שהקדיש את חייו לעזרה לעם הפשוט והגיע 
בהשקפותיו למקום שבו עמד אז ט׳. אבל צ׳רטקוב היה דוגמתי 
לאין־ערוך יותר מט׳, צר־אופק ממנו וחד-צדדי בדעותיו. 
הברית בין ט׳ וביןצ׳רטקוב הולידה את "הטולסטואיזם" כאי¬ 
דיאולוגיה ובתנועה (ר׳ להלן, עם׳ 447/8 ).—בחילופי-מכתבים 
עם צ׳רטקוב באותה שנה עסק ט׳ בעיקר בתורת קונפוציוס, 
שנראתה לו כשיא היופי המוסרי. ט׳ הפך צמחוני. נגמל מן 
העישון, התחיל להתלבש כאיכר ולמד את מלאכת הסנדל¬ 
רות, שבה עסק יום-יום עד סוף ימיו! אתזוג־הנעלייםהראשון 
עשה למשרתת זקנה שהתגוררה בביתו. בקיץ 1884 חזר 
ורשם ביומנו, שהוא רוצה לעזוב את ביתו, אבל אין לו כוח 
לנטוש את הילדים. הבעיה הסוציאלית הציקה לו, וספרו של 
הנרי ג.׳ורג׳ (ע״ע) ״קדמה ועוני״, שאותו קרא ב 1885 , נראה 
לו כחשוב ביותר. באותו זמן קרא גם את "הבית השומם" 
( 1101180 10314 ( 1 11€ 'ד) של דיקנז והתלהב ממנו! בעיניו — 
כבעיני דוסטוייבסקי — נראה דיקנז כגדול סופרי אירופה 
בדורו. — בכפר היה ט׳ חורש וקוצר עם האיכרים! בעיר 
היה משכים בבוקר ומנסר עצים להסקה. ב 1886 כתב את 
המחזה מחיי הכפר הרוסי "שלטון החושל" (ו 16 ״ל 7 < 3€71 ה 8 ), 
שבו מתואר הצד האפל של חיים אלה — כתוצאה מן הצירוף 
של בערות, של יצרים בלתי־מרוםנים ושל הדלות הסמרית 
והרוחנית שבהווי האיכר הרוסי, המחזה נתקבל בתיאטרון 
הממלכתי בפטרבורג, אבל ההצגה נאסרה ע״י הצנזורה, 
אם כי — לאחר מו״מ — הותר להוציא את הדראמה בדפוס. 
המחזה הוצג לראשונה בצרפת ב 1888 , ורק לאחר־זמן 
הועלה על הבימה ברוסיה. 

לט׳ התחיל יוצא מוניטין בעולם כנביא ומוכיח, מורה- 
דרך לתיקון האדם והחברה, ומכל העברים התחילו לפנות 
אליו שוחרי צדק ומתלבטים בבעיות מצפון ומוסר. בין 
השאר נפתח קשר־מכתבים בין רומן רולן (ע״ע) ובין ט׳, 
וביאסנאיה פוליאנה ביקר תומם מסיריק (ע״ע), אז פרופסור 
צעיר לפילוסופיה! מאוחר יותר התכתב עם ט׳ גנךהי(ע״ע) 
ממושבו בדרום-אפריקה בשנים ההן. — עם כל הפירסום הזה 
חש ט׳ שחייו פגומים, הן מבחינת מעמדו בחיים והן מבחינת 
שתי המגמות המנוגדות שהתנגשו זו בזו בנפשו. ביומנו רשם 
שיש לו השק להחליף את נושא פעולתו: ״רוצה הייתי — 
ב [פעולה] אמנותית". אולם במקביל כתב ספר מוסרי-דתי "על 
החיים״ ( 1131111 >!< 0 ) ואת הטיוטה הראשונה ש^־ "סונאטת 
קרויצר״( 063 €0113x3 ק 116 א; 1 (ן> 1 ) — רומאן שכולו הטפה 
נגד המין, רתיעה מאהבת-בשרים ומן הנישואין כביטוי 
לתש־וקה המינית. יצירה זו — שעשתה רושם רב בהופעתה — 
לא נתנה סיפוק לט׳ האמן אף בשעה שעבד כה, וגם לאחר-מכן 
לא היה מגונן עליה בלב שלם: ניכר שידע את מגרעותיה. 
ב 1889 התחיל לנסח את השקפותיו הביקרתיות־שליליות 
על הספרות ועל האמנות, שהופיעו אח״כ בצורת ספר (ר׳ 
להלן, עמ׳ 445/6 ). 

כדי להרגיע את אי-השקט שבנפשו, וגם כדי להתקרב 
אל העם. הלך ט׳ ב 1889 ברגל ממוסקבה ליאסנאיה פוליאנה, 
ובדרך שהה ונטה ללון בבתי איכרים, ע-וחח עמם וקרא 
באזניהם סיפורים. התנהגותו, דעותיו והטפתו של ט׳ היו 
למורח־תח לשלטון, והוא נעשה לא רק חש־יד אלא גם פסול 
מבחינה מדינית בשיעה שתמר בכת הדדהובורים (ע״ע), 
שהוברחו להגר מרוסיה לקאנאדה, וט' הושיט להם גם עזרה 



439 


טולסטוי, לב ניקדליביץ׳ 


440 



ל : טו?םנ 1 וי (א 0 )!זו 


כספית, בהקדישו, בהסתר מאשתו, את כל שברו ממהדורה 
חדשה של "אנה קארנינה" לאנשי הכת, 

בהמשיכ 1 בפולמוס עם הכנסיה ביקש ט׳ דעת וגאולה 
בעלותו לרגל למינזר ״אופטינה״ ( 1890 ), הוא בא לשם כדי 
לבקר את אחותו מריה, שהיתה נזירה במיגזר אחר בקרבת 
המקום, אבל באופטינה שוחח אדוכ(ת עם ראש־המינזר אבא 
אמברוזי (אחד האישים שעמדו לנגד עיניו של ד 1 סשוייבםקי, 
כשייצר את דמות זו*םיםה ב״אחים קאראמאזוב"), וביקש את 
עזרתו להתחדשות דתית. בכל זאת לא פרש מן הספרות: 
באותה שנה סיים את סיפורו הקאווקאזי "חאג׳י מוראט", 
כתב את ״אבא סרגי״ ( 111 !־ 1 ק 06 ! 61 ־ 07 ), והתחיל רושם 
רשימות לרומאן הגדול האחרון שלו, "התחיה" (- 666 ק>: 606 
6 י 171 ), שלא מםר 1 לדפוס אלא ב 1901 ! ביצירה זו הבחינה 
האמנותית ומגמת הביקורת ההברתית וההטפה המוסרית 
משולבות זו בזו. מיצירותיו האמנותיות של ט׳ יש להזכיר 
עוד את המחזה ״המת החי״ (חץק! 116011 >}<), 1900 , שהוצג 
על בימת "התיאטרון האמנותי" של סטניסלבסקי (ע״ע). 
הנושא לדראמה זו נמצא כבר בסיפורו "האדון ומשרתו" 
(> 6111 ' 1 ־ 360 ק 11 1111 מ X03 ), שבו תיאר — אולי ביתר־כוח 
מאשר במחזה — את התעלותו של אדם המוסר את נפשו 
על חיי זולתו ורואה את הישארות־הנפש בכך שהאחר חי 
וממשיד את הקיום האנושי. 

כשהיה בשנות ה 90 (ב 1891/2 ושוב ב 1896/7 ) רעב כבד 
במרכזה ובדדום־מזרחה של רוסיה האירופית, בעקבות בצו¬ 
רת ודלות היבול, התמסד ט׳ כולו לפעולת הסעד להמונים 
הרעבים: איסוף כספי־עזרה, משלוח מזון, הקמת מאות בתי־ 
תמחוי וכד׳ — פעולה שהצילה את חייהם של רבבות ושלה 
הקדיש ט׳ את מיטב זמנו וכוחו, ואף חלק מהונו, במשר 
תקופה ממושכת. 

עשרים שנות־חייו האחרונות של ט׳ עמדו בסימן התמס¬ 


רותו לתורתו ונסיונות מתמידים להגשים את אידיאל חייו. 
נסיונות אלה היו כרוכים בלבטים נפשיים ובסיכסוכים 
אישיים ומשפחתיים קשים. ביתו של ט׳ הפך להיות מעיז 
זירה למאבק על ערכים ועל אורח־חיים. הבנים והבנות יצרו 
בבית כעין שתי מפלגות— כשאלה תומכים באם, המבקשת 
להחזיר את בעלה לנוסח־החיים של השנים הראשונות 
שלאחר נישואיהם, ואלה — בעיקר הבנות מאריה ואלכסנ־ 
דרה — שותפים למעשיו ולרעיונותיו של האב. סופיה 
אנדריבנה התייחסה בשאט־נפש לחבריו ותלמידיו של ט׳, 
שהיו'יוצאים־ובאים ביאסנאיה פוליאנה! היא חשדה בצ׳ר־ 
טקוב שהוא מדיח את בעלה. ואילו בעיני הטולסטוייאנים 
הפכה אשה זו להיות האויב העיקרי והמסוכן ביותר של תנו¬ 
עתם, כמונעת את רבם מלהגשים את תורתו; הם אף לא נמנעו 
מלתארה כך בכתבי־פלסתר שהפיצו ברבים. כל המאבק הזה 
התנהל לעיני הציבור! יחסי-המשפחה ביאסנאיה פוליאנה 
וחייו הפרטיים של ט׳ יצאו מגדר עניינים אישיים והועמדו 
במרכז ההתעניינות של העולם כולו. הדברים פגעו בט׳ 
יום־יום — עם כל המרירות נגד אשתו לא פסק מלאהוב 
אותה. באותו זמן הלכו והחריפו גם היחסים בינו לבין 
השלטונות והכנסיה הרשמית. ב 1901 הטילה עליו הכנסיה 
חרם, שלא הוסר עד מותו. אבל באותה שעה היה ט׳ הרוסי 
המפורסם ביותר בעולם, ועמדתו ברוסיה עצמה ובעולם 
כולו — עמדה שלכמותה לא זכה אדם בעולם הספרות והרות 
לאחר מותו של גתה (ע״ע, עמ' 747 ) — היתה כזאת, שבעלי 
השדרה לא העזו לנגוע בו בפועל ממש. כשפרצה המלחמה 
בין יאפאן לרוסיה ( 1904 ), נשאל ט׳ ע״י כתביעת אמריקני 
על עמדתו לגבי שני הצדדים הלוחמים, והוא ענה שאין 
הוא חסיד לא של רוסיה ולא של יאפאן אלא רק של האנשים 
העמלים של שתי הארצות הנשלחים להרג ללא תכלית. 
בשעת המהפכה הרוסית הראשונה ( 1905 ) ביקר ט׳ בעקיבות 
לא רק את השלטון העריץ אלא גם את המהפכנים, המקווים 
להושיע את האדם ע״י שימוש באלימות. הוא האשים אותם, 
שאין הם מכירים כלל את העם שלמענו הם נלחמים; שפיכת־ 
דמים. ולו גם דמם של עריצים, היתה פסולה בעיניו, הוא לא 
תלה תקוות בחילופי המשטר וסדרי השלטון, אלא הטיף 
לאהבה מעשית ולהשתלמותו המוסרית של האדם. למטרה 
חינוכית זו השלים ספר של פרקי-קריאה נבחרים לכל ימות־ 
השנה מכל ספרויות־העולם — החל בבודהא וכלה במופאסאן 
ובצ׳חוב; הוא קרא לו בשם "מחזור הקריאה" (־ 1 ץק>} 
611113 ז 1 י), 1903 . 

ב 1908 , כשהוצאו להורג בדרום־רוסיה עשרים איכרים 
שבזזו אחוזה, יצא ט׳ בכתב־פולמום חריף ביותר נגד עונש־ 
המוות, שהכתירו ״לא אוכל לשתוק״ (יז 931 ד. 110 . ץ־זסזו. 16 -}). 
דבר זה הוסיף לקומם עליו את הממשלה, אבל עשה לו 
עוד נפשות בעולם כולו. אותה שנה מלאו לט׳ 80 שנה! 
הוא היה מועמד לפרס־נ 1 בל לשלום (אבל לא קיבלו לבסוף), 
וכל העולם עמד לחוג את יובלו. אך ט׳ נפל למשכב, והחגיגות 
ברוסיה — שאותן היתר, הממשלה אוסרת בין בך ובין כך — 
בוטלו! אבל בכל העולם חגגו הציבור וד,עיתונות את היובל 
הזה. אולם ט׳ לא שקע בשלווה רוחנית, ובערוב חייו מצא 
את עצמו בקונפליקט נפשי קשה ביותר. הקרע הרעיוני 
והמגמתי בינו לבין אשתו העמיק עוד יותר, אם כי שניהם 
הוסיפו לאהוב זה את זו. הוא ביקיט לפרוק מעליו את כל מה 
יטקשר אותו עם הון וחיי־אדונים: ואילו היא ניסתה לשמור 



441 


טולסטוי, לב גיקוליכיץ׳ 


442 


על שלימות הבית והרכוש. באין או*בים לבצע קרע מוחלט, 
בחר ט׳ בדרך של פשרה: הוא העביר בדרך חוקית את אחוזתו 
ואת כל רכושו לבעלות אשתו וילדיו, אך יחד עם זה הוסיף 
להתגורר בביתו באחוזה זו — אע״פ שהיה מתלבש בבגדי 
איכר ועובד עבודה פיסית בכל יום כשהוא מוקף בפועל 
עשירות וגילויי כבוד והערצה ממקורביו וחסידיו, שהפכו את 
יאסנאיה פוליאנה למקום עליה־לרגל. ט׳ חש בסתירה שבמע¬ 
מדו זה, ולאחר לבטים נפשיים קשים החליט — בגיל 82 — 
על צעד קיצון לשם התחדשותו המוסרית, ב 28 באוקטובר 1910 , 
בבוקר השכם, עזב בחשאי את ביתו, בהשאירו מכתב שלא 
יחזור עוד. בלויית אחד מחסידיו הלך תחילה למינזר אופטינה. 
בני־ביתו, משלא מצאוהו, החלו לחפשו, והשמועד, על עזיבתו 
פשטה מיד בכל רחבי העולם. אבל ט׳ — שדמותו המצולמת 
היתר, מוכרת למיליונים — לא יכול היה להסתתר! כבר 
בדרכו למינזר הכירוהו ברכבת. בני־משפחתו מצאוהו לאחר 
שעזב את המינזר והגיע חולה לתחנה הקטנה אסטאפובו, 
ששם נפל למשכב ואוכסן בחדרו של מפקח־התחנה. במשך 
ימים אחדים היו עיני העולם נשואות באמצעות העיתונות 
למתרחש בפינה נידחת זו. סופיה אנדריבנה, שניסתה להת¬ 
אבד אחרי עזיבתו, הותזקה בבית ע״י הבנים, שחששו לפגישה 
בין השניים, ב 7 בנובמבר נפטר ט׳, כשלידו כמה ממקורביו, 
ביניהם צ׳רטקוב, ואחדים מבניו ובנותיו. אשתו עוד הספיקד. 
להגיע ברגע האחרון וביקשה אח סליחתו. ט׳ נקבר ביאסנאיד, 
פוליאנה, ללא טקס דחי, במקום שאותו קבע בעצמו לקבורתו. 

יצירתו. כבד בראשית דרכו הספרותית ביקש ט׳ 
למצוא ביטוי משלו מחוץ לאסכולות ולמסגרות הספרותיות 
המקובלות. ב״סיפורי סוואסטופול" כתב, שגיבור סיפוריו 
הוא לא אדם אחד מסויים אלא האמת. בכל יצירותיו הוא 
מדגיש, מה קשה לספר את האמת בלי להיגרר אחרי הנטיה 
לקשט את המציאות, לעשותה נלבבת יותר או הרואית 
יותר, עם זאת לא היה ט׳ נאטוראליסטן; תמיד זכר'והזכיר 
שלאמנות יש חוקים משלה! אלא שכל אמן חייב למצוא 
את החוקים המתאימים ביותר לדרך הביטוי שלו. ט׳ מודה, 
שכמה יצירות ספרותיות מן הספרות העולמית והרוסית 
השפיעו עליו. הוא מזכיר את השפעת לורנס סטרן (ע״ע) 
עליו בשעה שכתב את "ילדות" ו״נעורים". אבל אלמלא 
עדותו של ט׳ עצמו קשה היה למצוא את סימני השפעת 
סטרן ביצירתו! אולי רק הפראגמנטאריות שלה מחזקת את 
דברי המחבר, בתקופה מאוחרת' יותר היה אומר, שלמד 
לכתוב מן הפרוזה של פושקין, רכן שיש ללמוד את סיגנון 
הפרוזה הרוסית מלרמונטוב. אולם סיגנונו של ט' עצמו 
מעולם לא היה קשור בדפוסים קבועים. עיקר שאיפתו היתה 
לדיוק התיאור ולצלילותו ובהירותו של המשפט. את הדבר 
הזה השיג תוך עבודה מאומצת, בשנותו מלים במשפט פעמים 
רבות! השינויים נעשו לשם נקיון צליל הלשון, לשם דיוק 
מאכסימאלי של התיאור ולשם ביטול כל פועל או תואר 
העשוי לשמש מחיצה בין המושא ועיצובו. המשפט של ט׳ 
הוא עפ״ר ארוך ומורכב מבחינה תחבירית, אך תוך כדי 
קריאה נדמה שהוא פשוט וצלול ביותר. בדרך זו משיג ט׳ 
פלאסטיות בתיאור עד כדי כך, שלא זו בלבד שהקורא חש 
את עצמו כרואה את דמויותיו ואת נופיו ממש כנגד עיניו, 
אלא גם דומה לו שהוא חש אותם בחוש המישוש. על 
ההבדל שבין ט׳ לדוסטוייבסקי מבחינה זו אומר ד. מרז׳קובסקי 
(ע״ע): ״אצל ט׳ אנחנו שומעים משום שאנו רואים 1 אצל 


דוסטוייבסקי אנו רואים משום שאנו שומעים". אבל גם הדו־ 
שיח ביצירת ט׳ הוא חי ומאפיין את בעליו! כל גיבור מדבר 
בסיגנונו שלו. ט׳ אף ה לכף חובה כל סופר שכל גיבוריו 
מדברים באותו סיגנון עצמו. 

כמעט כל יצירותיו של ט' הן ביטויים לנסיון-חייו האישי. 
מראשית דרכו ב״ילדות" וב״סיפורי סוואסטופול" מתאר הוא 
את עצמו, את האנשים שהכיר מקרוב ואת המאורעות שהיד, 
עד להם. "ילדות" ו״נעורים", כסיפור התפתחותו של נער, 
הם כמעט יצירה אוטוביוגראפית. החומר נתון, אך האמנות 
עושה בו ברירה ושינויים. דומה לכך גם כתיבתו של ט׳ על 
הקרבות בסוואסטופול, אם כי הגיבור הראשי פה שוב אינו 
ט׳ עצמו. גם ברומאנים הגדולים מגולמת דמות המחבר, אם 
כי מנופה ומותאמת לסיטואציה המיוחדת של היצירה: בפיר 
בזוחוב יש לא מעט מן המחבר! גם בלווין שב״אנה קארנינד," 
נקל להכיר את דמותו של ט׳, ובפרקים מסויימים, כגון בווי¬ 
דוי האהבה בעזרת ראשי־תיבות שבין לווין וקיטי, מתוארים 
דברים שאירעו בפועל ממש בין ט׳ ואשתו. בכמה מקרים אף 
ידועה האישיות—מבין קרוביו או מקורביו—ששימשה דגם 
לדמות מסויימת. אבל כשעברה דמות מן המציאות את מעבדתו 
של הסופר הגדול, שידע להפיח רוח-חיים בגיבוריו, הרי לא 
זו בלבד ששינתה את צורתה, אלא גם זכתה לשלימות יתרה 
של חיים. ט׳, כל כמד, שהשתמש בהסתכלותו, ידע שחוקי 
היצירה האמנותית נבדלים תכלית הבדל מן החומר הגלמי 
של התרשמויות מן המציאות. לגבי דמותו של הנסיך אנדרי 
ב״מלחמד, ושלום" אמר, שמגוחך לחפש בחיים את ה״אב־ 
טיפוס" שלו, שעל כן המחבר הוא סופר אמן וייעודו ליצור 
יצורים. אבל על דבר אחד הקפיד ט׳: לא לתאר בני-אדם 
או סביבה חברתית או נוף של טבע, שאותם לא ידע ידיעה של 
קירבה ושלא חדר למעמקי ישותם. והוא-הדין גם לגבי הרי¬ 
חוק בזמן: כמעט כל הדמויות ב״מלחמה ושלום" לא היו 
בחזקת היסטוריד, לגבי ט׳, שכן המשפחות המיוחסות, הרוס- 
טובים או הבולקונסקיים, תוארו על־סמך מסורת המשפחה 
של ט׳ עצמו וזכרונותיהם החיים של בני משפהר, זו על 
העבר הקרוב! ואילו ב״אנה קארנינה" טיפל ט׳ בבני־דורו 
ממש. משום־כך אף לא תיאר ביצירותיו אלא שני מעמדות 
בלבד: את האצולה ואת האיכרים! כמעט שאין מוצאים 
בספריו את בני המעמד הבינוני והאינטליגנציה העירונית, 
שהם גיבורי דוסטוייבסקי. ט׳ בא במגע כמעט רק עם בני 
מעמדו ועם האיכרים — ואותם תיאר, — אך בתארו חוג 
מסויים אין הוא תקוע בטיפוסי ובלוקאלי בלבד. מד, שמעניין 
אותו היא ההתגלות של האנושי שבאדם: התשוקה, האהבה, 
הפחד, ובעיקר ההרגשה העזה של החיים ושל המוות, המת¬ 
גלים בכל אדם בהתאם לאפיו, לייחודו כאותו האדם המסויים, 
ועם זה נוגעים לכל אדם באשר הוא אדם. ייתכן לומר, 
שט' ידע יותר מכל סופר אחר את ערך החיים לגבי 
כל אדם החי אותם. זאת ביטא פעמים אחדות, ובעיקר 
בפרק השבי ב״מלחמה ושלום", שבו רואה פיר אנשים שבעוד 
רגע יומתו ביריה, ומבין שאיש מהם אינו יכול להאמין שהנה 
מיד יחדל להיות, משום שכל אחד מהם "יודע מה הם לו 
החיים שלו״. בזכות ההבנה הזאת — מה הם לכל אדם חייו 
שלו —, הצליח ט׳ לתאר גם אנשים בינוניים לגמרי, כגון 
ניקןלאי רוסטוב. בניקולאי אין שום דבר יוצא־מן־הכלל, 
שום סימךהכר ״מענין״ כלפי חוץ — כמוד״ו יש ריבוא-רבבה, 
אבל משום שהוא חי ומרגיש, משום שהוא חרד על חייו 



443 


טולסטוי, לב ניקדליכיץ׳ 


444 


בשדה־הקרב, משום שהוא יודע כמה אוהבים אותו אמו 
ואחותו — משום כך אין הקורא פוסק מלהתעניין בו ונעשה 
שותף לרגשותיה כדרך שהוא שותף לרגשותיהם של הגיבו¬ 
רים שיש בהם "עניין אובייקטיווי", כמו פיר והנסיך אנדרי. 
בדרך זו מצליח ט׳ לתאר דמויות של נשים,'שאינן לא חכמות 
ולא טיפשות, לא יפהפיות ולא דמוניות (ככמה מגיבורותיו 
של דוסטוייבסקי), אלא פשוט נערות שכל קסמן הוא — אע־ 
טנסיוויות של הרגשת־חיים צעירה ונשית, כגון נאטאשה 
וקיטי. האינטנסיוויות של הרגשת החיים היא אחד הנושאים 
המרכזיים ביצירת ט/ הנפש החיה — זהו הדבר היקר 
לו ביותר בבריאה. לפעמים הנפש החיה אפילו אינה בן־אדם, 
אלא — נאמר — זאב בתמונת הציד ב״מלחמה ושלום": 
בעל־החיים הפצוע שניצוד, ולפני המוות מבטו אומר "אימה 
ופשטות גם יחד". כן גם הסוס "הולסטומיר" (בסיפור הנקרא 
בשם זה)! בשעה שקרא ט׳ סיפור זה' בחוג ידידיו העיר 
מישהו, שללא ספק היה ט׳ סוס באחד מגילגוליו הקודמים, 
כי איך ייתכן שיכיר כל־כך את עולמו של סוס מבפנים. עצם 
הרגשת החיים, שט׳ מתארה בחריפות כזאת, פוטרת אותו — 
שוב בניגוד לדוסטוייבסקי — מעלילה דראמתית ביותר 
ברומאנים שלו, שכן כל כמה שרבה יותר הרגישות לחיים כן 
עזה יותר הגזירה של הבלתי־נמנע, של המוות. החיים, גם 
ללא מאורעות חיצונים וללא הרפתקות, הם דראמתיים 
מיסודם: הקונפליקט הוא נצחי — החיים והמוות. סצנות של 
מיתה רבות מאד ביצירתו של ט׳: המוות במלחמה ב״סיפורי 
סוואסטופול", הסיפור "שלוש מיתות", מותו של ניקולאי 
לווין ב״אנה קארנינה", "מותו של איוואן אילייץ"׳ ועוד. 
אבל הדראמה של חיי־אדם היא לא רק ביצר החיים מול 
עובדת המוות, אלא בהכרתו של האדם היודע שימות. בדר¬ 
כים שונות מגיע ט׳ ביצירותיו האמנותיות למסקנה, שרק 
הכוח הרוחני, הבחירה בערכים מוסריים והאמונה— המודעת 
או הלא־מודעת — נותנים לו לאדם את הרגשת שלימות 
החיים, על אף סופו הבלתי־נמנע. 

בין יצירותיו הראשונות של ט׳ חשוב הסיפור הארוך 
"ה קוזאקים", שבו עובר משבר רוחני ומוסרי על הקצין 
הצעיר אולנין, החי בין אנשים פשוטים בכפר קוזאקי בקאוו- 
קאז. דמויותיהם של אנשי הכפר, החיים — כמו הטבע 
עצמו — מחוץ לטוב ורע, מלאות חיים ומעוררות הרגשת 
חיבה. 

הגדולה שביצירות ט׳ היא "מלחמה ושלום", לדעת 
רבים — היצירה הספרותית הגדולה ביותר בעת החדשה. 
היא מקיפה את התקופה שמ 1805 — שנת קרב-אוסטרליץ, 
עד 1812 , היא שנת נצחון רוסיה על נאפוליון. זהו רומאן־ 
אפופיאה; חיי משפחות רמות־מעלה, חיי חולין וסצנות 
היסטוריות ותיאורי קרבות משתלבים בו זה בזה. לפי הש¬ 
קפתו של ט׳ על ההיסטוריה, שלה הוא מקדיש פרקים שלמים 
בתוך הרומאן ואת כל האפילוג השני, לא האישים והגיבורים 
עושים את ההיסטוריה, אלא אותו כוח סמוי הגורם לתנועת 
ההמונים "ממערב מזרחה וממזרח מערבה", שהיא המביאה 
להתנגשות שתוצאותיה אינן ניתנות להכרעה ע״י כוח רא־ 
ציונאלי. משום-כך לא נאפוליון ולא אחד המצביאים או 
המדינאים בעלי התכניות ה״גאוניות" והמגמות המרחיקות־ 
לכת הוא הגיבור הראשי של ההיסטוריה; גיבור ההיסטוריה 
הוא האדם הפשוט, המשתתף בה בעל-כרחו. מכאן מיבנה 
הרומאן הזה, שבו חשיבות מאורעות קטנים בחיי יום־יום של 


ילדים אינה ■נופלת מחשיבות קרבות מכריעים, ולמעשי 
אהבה, ליחסי-משפחה או לתיאורי ציד ניתן מקום נרחב לא 
פחות מלתיאורי מלחמה, בריתות־שלום או שריפת מוסקבה. 
הרומאן, המגולל יריעה עצומה של מאורעות היסטוריים ושל 
גורלן האישי של עשרות נפשות, נראה ככאוטי רק בעיני מי 
שלא ירד לסוף כוונתו של ט׳. שלימות תיאור חיי האדם, 
היחיד והחברה, מושגת דווקא ע״י מתן ביטוי לדעת המחבר, 
שאף בתקופות הנסערות ביותר בהיסטוריה מוסיף האדם 
לחיות את "החיים שלו", ושחיי כל אחד ואחד הם חלק של 
ההיסטוריה, משום־כך עומדת במרכז היצירה דמותה המק¬ 
סימה של נאטאשה רוסטובה, שחוש־החיים הנאמן שלה הופך 
אותה לסמל החיות; אבל היותה סמל איננו גוזל ממנה שום 
סימן הכר של דמות אינדיווידואלית ממשית מאד. עולם 
ההיאבקות הרוחנית של האדם מיוצג בדמויותיהם של פיר 
בזוחוב והנסיך אנדרי. במידת-מה שניהם מבטאים את עולמו 
הפנימי של המחבר — לרבות הסתירה שבו; אבל בפיר הוא 
משיג את הפיוס והשלום עם עצמו. גם כאן אין הדמויות 
בחינת הטלה אינטלקטואלית; הן חיות, כמו־כן מלאה רוח• 
חיים גם דמותו של המצביא קוטוזוב, שבה מגלם ט׳ את 
השקפתו על ההיסטוריה: לא התנופה האדירה לעצב את 
המציאות לפי מגמה מסויימת, אלא דווקא ההליכה הסבלנית 
עם זרם המאורעות — רק היא והזמן יעשו את שלהם. לעו¬ 
מתו מתואר באפוליון בקווים קאריקאטוריים במקצת, שכן 
בעיני ט׳ הוא מגוחך בבטחונו שהוא "עושה את ההיסטוריה". 
בספר מאות דמויות, מהן חשובות למהלך העלילה ומהן 
אפיזודיות, אבל גם אלה המופיעות בדפים מעטים, כגון 
הקצין טושין החביב, נחרתות בזכרון. 

יש ב״מלחמה ושלום" נסיון להעלות את רעיון דרשע 
הטמון במעמקי העממיות הרוסית. דבר זה מתבטא לאי רק 
בדמות פלאטון קאראטאיב, אלא גם באותו קשר בלתי־ 
מוסבר כמעט שיש לה לנאטאשה לעם הרוסי (בסצנת הרי¬ 
קוד בבית הדוד) וברוסיותו של קוטוזוב, הנשאר רוסי כל כך 
"על אף הרומאנים הצרפתיים" שהוא קורא. העממיות של 
ט׳ איננה זהה עם לאומיות: המצביאים הרוסים כולם, חוץ 
מקוטוזוב, קרובים בפרצופם הרוחני לנאפוליון יותר משהם 
קרובים לחייליהם או לנאטאשה. עם זאת, תיאור התרוממות 
הרוח עם הנצחון על נאפוליון הופך את "מלחמה ושלום" 
לרומאן הרוסי הלאומי — ואפילו לא נתכוון ט׳ לכך. 

"אנה ק א ר נ י נ ה" הוא רומאן שגיבוריו הם בני זמנו 
ודורו של ט'. יש בו שתי עלילות מקבילות; אהבת אגה- 
ורונסקי ואהבת קיטי-לווין. אמנם הן מקושרות, אבל מת¬ 
פתחות כל אחת באורח שלה. גם בספר זה מצוי תיאור נרחב 
של החברה הרוסית, וגם פה אין תיאור החברה מטשטש 
את ייחוד הדמויות. דמותה של אנה, תשוקתה, בגידתה וייסו¬ 
ריה, פורצים את גדר השקפתו המוסרית של המחבר. לא 
הלקח של כשלונה מרתק את הקורא, אלא האנושי והנשי 
שבדמות הגדולה הזאת.— לווין מייצג את השקפותיו ולבטיו 
של ט׳ עצמו. נישואיו עם קיטי הם שיר-הלל לחיי המשפחה 
והאחריות לגידול-בנים, שהיו אז עדיין האידיאל של ט׳ 
(כמו באפילוג א׳ ל״מלחמה ושלום"). ושוב, לווין קרוב לבו 
בעיקר לא בגלל דעותיו, אלא בכוח אותו קסם אישי שאינו 
פוסק אף ברגעי היאוש שלו וכולו נמסר לקורא ברגעי אשרו: 
ט׳ הוא אחד הסופרים המעטים שידע לתאר אושר. אבל כוחו 
של ט׳ מתגלה לא רק בתיאור הגיבורים הראשיים, אלא גם 



445 


טולפטוי, לב ניקוליכיץ׳ 


446 


בבשרו לפתוח לפנינו לרגעים את חיי־הנפש הסמויים של 
האנשים האטומים ביותר, הנראים כלפי חוץ כאילו אינם 
מסוגלים לרגשות אנושיים. קארנין, למשל, "המכונה הביו־ 
רוקראטית״ — שאינו אהוד גם על מחברו —, מתגלה לפנינו, 
בשעה שנפערת לפניו "התהום ששמה חיים" בהיוודע לו 
דבר בגידת אשתו, וברגע שהוא מבקש ללא הצלחה להתפייס 
עם אנה — כאדם חי וסובל שיש בו עומק יותר משהוא מוכן 
להודות גם לעצמו. 

את הרומאנים האחרים שלו — "ס ו נ א ט ת ק ר ו י צ ר" 

ו״ה ת ח י ה״ — כתב ט׳ בתקופה שבה כבר האפילה ההטפה 
המוסרית הרבה על כוחו כאמן. בכל זאת דמותה של קאטיו־ 
שה מאסלובה ב״התחיה" היא פלאסטית ונושמת רוח־חיים. 
חיוורת'יותר היא דמות הגיבור הראשי נחליודוב, המכפר 
על חטאות־נעוריו ומוצא גאולה לנפשו בהליכתו עם קאטיד 
שה אהובתו־מפותתו לשעבר לסיביר; תחייתו הנוצרית־ 
מוסרית — דווקא היא הגורעת מן הראליות המשכנעת של 
הדמות. 

אבל בסיפוריו "ח א ג׳ י מורא ט" ו״מותו של אי־ 
וואו אילייץ׳" אין האמן ט׳ נפגע ע״י המטיף. סיומו 
של "מותו של איויאן אילייץ"׳ הוא אסותאוזה של קבלת 
גזירת האל — המוות תוך אמונה בהישארות־הנפש. הסיום 
הזה רק מוסיף שלימות לסיפור שכל תכנו הוא מיתתו 
האיטית של אדם רגיל ובינוני, האוהב את חייו הבינוניים 
והמקבל ברגע האחרון את המוות בברכה. 

ט׳ כתב גם כמה קומדיות, בעיקר לשם הצגה בחוג מש¬ 
פחתו, ושתי דראמות טובות; "ש ל ט ו ן ה ח ו ש ך" (ר׳ לעיל, 
עט׳ 438 ) הנאטוראליסטית ו״ה מ ת ה ח י״! בשניה השיג השג 
דראמתי חשוב בתיאור החודר לעמקי נפשו של הגיבור, 
שבחל בחייו הריקים והעדיף למחות את עקבותיו מבין 
החיים, כדי לאפשר את אשרם של בני־אדם שאותם הוא 
רואה כטובים ממנו וכראויים לאושר זה: הוא עושה את 
הנראה לו כמעשה טוב בניגוד למושגי ההגינות והמוסר של 
החברה והכנסיה. אולם, בדרך-כלל, המחזות של ט׳ נופלים 
מן הרומאנים שלו, 

מיצירותיו המגמתיות־נוצריות של ט׳ מצויין במיוחד 
הסיפור "אבא סרגי", שבו כבר מסומנת דרכו האחרונה של 
ט' — הבריחה מעולם ההנאה החושנית אל ההתבודדות 
וההתייהדות. 

השקפותיו ושיפוטו של ט׳ על הספרות והאמנות 
(ר׳ לעיל, עמ׳ 438 ) התפתחו בהתאמה לחשיבתו הכללית 
וסולס-ערכיו בכל תקופה ותקופה של חייו, הם גובשו בספרו 
״מהי האמנות״ ( 00780 ץ)! 116 06 ) 731 1897 ,(^1x0 , פרי 
התקופה בחייו שהיתה מוקדשת למחשבה חברתית-מוסרית, 
והיא שכיוונה את עמדתו היסודית ואת טעמו בענייני 
הספרות והאמנות. הדרישה לפשטות והעקרון שיצירה 
אמנותית חייבת לבוא כתוצאה מאמונה הנטועה בלב 
היוצר והעשויה להיקלט ע״י הקורא (או הצופה או המאזין) — 
כל אלה באים לידי ביטוי בכל יצירותיו של ט׳. אולם בספרו 
העיוני בולטת ההסתייגות מן היצירה האמנותית והספרותית 
משום החשש להיגררות אחרי עולם היפה—העולם החושני; 
ט׳ רואה בהתמסרות לעולם הדמיון והחושים ניגוד למוסר, 
בהתאם לעיקר הגדול— שיחסי האדם והחברה ומעמדו של 
האדם במסגרת חברת בני־האדם אינם תקינים אלא אם אין 
האדם מבקש לעצמו שום דבר שבמותרות, שבהם ט' כולל 


את ההנאה האסתטית. הסכנות שרואה ט׳ באמנות זהות 
כמעט עם הסכנות שראה אפלטון במשוררים. אולם בניגוד 
לאפלטון לא ביקש ט׳ ליצור חברה שבראשה תעמוד עלית 
רוחנית; לפיכך מצא בחברה האידיאלית שלו מקום לאמן — 
בתנאי שאמנותו תהיה שווה לכל נפש ותבטא את האמונה 
בטוב, ט׳ מעלה על נם את אמנות יה״ב, שלא נתכוונה לבטא 
אלא את האמונה וביטלה עצמה מפני האמונה — ובכך 
גדילתה. הירידה התחילה, לדעתו, עם הרנסאנס: האינדי־ 
ווידואליזם, וביחוד ההתרכזות ב״גיבור",'שאישיותו וגורלו 
חורגים מן הרגיל והמצוי — הם שהרסו את התום שבאמנות. 
ט׳ שולל את הטרגדיה "הגדולה", על השגב של עלילתה, 
שאותו הוא רואה כמלאכותי, ועל סיגנונה המליצי, — את 
אפום־הגיבורים, את השירה והסיפורת שנושאן העיקרי הוא 
המיניות ("התעמולה לטובת הזנות"), את הציור והפיסול 
היוצרים דמויות אידיאליות שמעבר למציאות החיים. משום 
כך הגיע ט׳ לעיתים לביטול ערכן של יצירות אמנותיות 
המוחזקות בעולם חתרבותי השגים עילאיים של רוח האדם. 
לעיתים פסל את שיקספיר — בין השאר משום שאצלו "הכל 
מדברים באותה לשון עצמה", טענה שט׳ היה מרבה להש¬ 
תמש בה כלפי סופרים שאותם לא חיבב. כמו־כן התבטא 
בשלילה כלפי הטרגדיה היוונית ו״פאוסט" של גתה. הוא אף 
פסל את עיקר היצירה הספרותית שלו-עצמג אולם יחסו 
של ט׳ לדברים שבאמנות היה מלא סתירות פנימיות, בגלל 
ההתנגשות בין חושו האמנותי ובין עקרונותיו האידיאולו¬ 
גיים. לעומת הביטול שביטל את שיקספיר חזר כמה פעמים 
על דבריו, ש״זה היה האיש שידע לכתוב טרגדיה כדרך 
שצריך לכתבה״. והוא הדין לגבי אמנות יה״ב: למרות יחסו 
החיובי כ^לפיה דחה את נציגה המובהק והגדול ביותר — 
את דאנטה, משום שעולמו המיסטי של זה וכל התוכן התאו־ 
לוגי של'"הקומדיה האלוהית" נגדו לרוחו. דוגמות שלאמנות 
עילאית, לפי ט׳, הן• "השודדים" לשילר, "עלובי-החיים" 
לוויקטור הוגו, "סיפור שתי הערים" לדיקנז, "ביקתת הדוד 
טום״ לביצ׳ר סטו, ״רשימות מבית־המוות״ לדוסטוייבסקי; 
וכן ראה כיצירות טובות את "דון קישוט" וקומדיות של 
מולייר׳ ובספרות החדשה — את סיפורי מופאסאן וצ׳חוב. 
הוא'העריך את גורקי בגלל תיאורו הראליסטי של'עולם 
היחפנים, אבל פסל את מחזהו "בשפל"'בגלל המלאכותיות 
שבו. בכלל היתה עיקר התנגדותו של ט׳ מכוונת כלפי 
"המלאכותי", "המעושה", וכן נגד פאר-יתר ונגד רעיון 
״האמנות לשמה״ — היפה כמטרה בפני עצמה. בזעם רב 
תקף את הסימבוליסטים, החל מלאמארטין ובודלר וכלה 
בסופרים וכמשוררים הרוסים בני־דורו, כגון אנירייב ובלוק, 
וכן גם את איבסן — למרות הראליזם והמגמתיות'המוסרית 
שלו— משום המשמעות הסימליח ששיווה הלה ליצירתו. — 
ט׳ לא נפגש מימיו עם דוסטוייבסקי; שני הגדולים — שהיו 
זרים זה לזה מבחינה רעיונית ומבחינה נפשית כאחת — 
השתדלו ככל האפשר להתעלם זה מקיומו של זה, 

יותר מן הספרות עשתה עליו רושם המוסיקה, שרק 
בה ראה גורם שיש בר כדי להתחרות ב״טבע". הוא הש¬ 
תדל — ללא הצלחה — להתגבר על התרשמותו מן המוסיקה, 
שאת השפעתה תיאר ב״סונאטת קרויצר" כשלילית. ט׳ העריץ 
את מוצארט, הידן, שופן, ולעומת אלה נראו לו בטהובן, 
שומאן, ברליוז כ״מלאכותיים״: אמנם לפעמים היתה שמיעת 
בטהובן'מביאה אותו לידי דמעות, אך יחד עם זה קבע 



447 


טולסטדי, לג נייקוליכי־ץ׳ 


448 


ש״זמרת נשי־הכפר עולה לאין־ערוך על המוסיקה של בט־ 
הובן". בחריפות רבה דחה את יצירתו של ואגנר, שבה ראה 
מיזוג של היסורות השנואים עליו: רומאנטיקה, סימבוליזם, 
ארוטיקה ופאתום. 

כשיפוטו של ט׳ על הערכים האסתטיים ועל האמנות בך 
גם שיפוטו על ה מ ד ע ועל השגיו. ט׳ מואס במחקר המרעי 
ובמדע השימושי כאחד. הכרת סורות הטבע — לימורי הפי¬ 
סיקה, הכימיה, האסטרונומיה וכר — היא מיותרת, לדעתו, 
משום שאין בה תועלת לאדם: אין היא מיטיבה אותו ולא 
מיטיבה לו, ולא זו בלבד, אלא שיש בעיסוק במדע משום 
הסחת דעתו של האדם מצרכיו האמיתיים — הפרת עצמו 
ומציאת דרכו בחיים! מבחינה זו מזכירה גישתו של ט׳ את 
זו של סוקראטם. בחריפות יתרה שולל ט׳ את המדע השימו¬ 
שי — את גסיונו של האדם להשתלט על הטבע, לתקנו 
ולשעבדו לרצונו, במקום להסתגל לו ולמצוא את מקומו 
במסגרתו: "הטבע חכם מן האדם", וההתנשאות עליו אינה 
אלא מזיקה. עמדה זו של ט׳ — הדומה לזו של רוסו — באה 
לידי ביטוי נוקב בוויכוחו עם הביולוג והרופא הדגול 
מצ׳ניקוב (ע״ע). 

" ה ט ו ל ס ט ו א י ז ם הוא השם המקובל לתורתו המוסרית- 
דתית של ט׳ — ל״פילוסופיה" שלו, ט׳ בונה את תורתו על 
קבלת העיקרים המוסריים, שאותם הוא דולה מן האוואנגליון, 
תור כדי דחיית כל היסודות המטאפיסיים וכל המסתורין 
שבדת. הוא מוחק מן האוואנגליון את כל מה שנאמר על ישו 
ודורש לקיים רק את דברי ישו עצמו. דתו—שלה הוא 
קורא נצרות — היא הומאניסטית, מוסרית-ראציונאלית — 
הניגוד המוחלט לנצרות המיסטית־אמונתית של דוסטוייבסקי. 
במרכזה — מצפונו של האדם הבוחר בטוב, שהוא גם 
זהה עם התבונה. מבחינת הקאטגוריות המטאפיסיות דתו של 
0 ' נראית כפאנתאיזם, לעיתים אף כאתאיזם. ט׳ מאמין 
בהישארות-הנפש, אד לא בהישארות־נפש פרטית ואישית או 
בשכר ועונש בעולם הבא. משום כך אף התייחס בביטול 
גמור לתורתו של ו. סולוביוב (ע״ע), חדורת המיסטיקה, 
החזון המשיחי וציפיית הגאולה — למרות הקירבה הרעיונית 
בין שני ההוגים מבחינת עמדותיהם המוסריות-חברתיות. 

תורתו החברתית של ט׳, מבחינת צד־השלילה שבה, 
נראית זהה עם סוציאליזם קיצון: כל רכוש הוא גזילה, 
ובעיקר הבעלות של אדמות היא פשע, שכן האדמה שייכת 
לכל אדם. אבל ט׳ לא האמין בקידמה החברתית ודחה את 
הציוויליזאציה כאחד הפיתויים הגדולים, הכזטים את האדם 
מדרך הישר; מן הטוב המוסרי אל טובת־ההנאה וטובת הגוף. 
הטוב הוא בוויתור על "ערכים מדומים", כעושר ותהילה, 
וגם על סיפוק התשוקות הפרימיטיוויות להנאה גופנית — 
ובכללן התשוקה המינית. מן האידיאליזאציה של חיי־ 
האישות בקרב המשפחה ושל הפריה־ורביה הגיע ט׳ לראיית 
סיפוק היצר המיני בהתבהמות האדם ולהטפה לפרישות 
מינית כתנאי לטהרה נפשית. האהבה לזולת, המתבטאת 
במעשים טובים, ועמל־הכפיים מקרבים את האדם לגאולה 
המוסרית. שום מטרה אינה מצדיקה אמצעים פסולים מבחי¬ 
נה מוסרית. הנצחון על הרע יושג אך ורק באי-התנגדות 
לרע! מכאן המסקנה — פאציפיזם מוהלט, על השאלה, אם 
מותר להשתמש באלימות כלפי אדם העומד לרצוח ילד — 
ענה ט׳, ברוח האמונה הרוסויאנית ב״טוב הטבעי" שבאדם, 
שמעולם לא פגשנו רוצח כזה; תשובה זו ניתנה דור אחד 


לפני מאורעות שנות ה 30 — 40 באירופה, במלחמתו נגד 
המלחמה שלל ט׳ כל ״פאציפיזם מדיני״ — כל פעולה למני¬ 
עת מלחמות, הנעשית מטעם ממשלות ומדינות באמצעות 
הסכמים ביניהן, כגון ועידות־השלום בהאג והאמנות שנחתמו 
שם, או באמצעות חקיקה בירלאומיתז הוא לא הכיר אלא 
דרך יעילה אחת — הסירוב האישי המוחלט של בני־אדם 
לשרת בצבא ולהשתמש בנשק לכל מטרה ובכל הנמקה 
שהיא. — מכאן גם השלילה ששלל ט׳ את הסוציאליזם 
כתנועה לוחמת לשיחרורו של האדם. גם אי־אמונו של ט' 
בכוחם של גורמים מוסדיים — שינוי צורת המימשל והמינהל, 
החוקה והחוקים, המשטר הכלכלי וכר — לפעול לישועת האדם 
מרחיק אותו מן הסוציאליזם ומקרב אותו לאנארכיזם. — 
בתורתו כלל ט׳ הרבה פרשיות מן התורות הפילוסופיות 
והדתיות שקדמו לנצרות או שהתפתחו מחוצה לה: הבוד¬ 
היזם׳ תורת קונפוציוס, הפילוסופיה של אפלטון — בעיקר 
מושג הדעת של סוקראטס —, אך גם דברים שקיבל מרוסו, 
משפינוזה, מפאסקאל ומקאנט, וביחוד משופנהאואר. את 
דרכו אל ההכרה הדתית־פילוסופית תיאר בספרו "ה ווידוי" 
ואת עיקרי תורתו העלה במאמרים "מ ה י א מ ו ג ת י", "ביקו¬ 
רת התיאולוגיה הדוגמתית", "מלכות השמים היא בתוככם" 
( 830 11 כן 1 ץא 6 6 ־ 1 א < 60 ס 6 ז 0 ק 143 ). — רבים מהסידיו 
בעולם קיבלו רק חלקים מסויימים מתורתו, כגון רומן 
רולאן, שקיבל את עקרון אי־ההתנגדות לרע והפאציפיזים 
המוחלט, אך לא את שלילת הציוויליזאציה והערכים 
האסתטיים שבאמנות ובספרות. מבחינה זו היה גאנדהי קרוב 
יותר לט׳. בעזלם החשיבה היהודית בדורות האחרונים היתה 
"דת העבודה" של א. ד. ג ו רד רן (ע״ע) מושפעת הרבה 
ממשנתו של ט׳, וכן יש משום "טולסטואיזם" בהשקפת- 
עולמו של י. ח. ברנד (ע״ע). 

ט׳ בברית-המועצות. בכל החליפות והתמורות 
בביקורת הספרותית וב״קר׳ הרשמי במדיניות התרבותית 
שחלו ברוסיה מן המהפכה ואילך מוסיף ט׳ להיחשב לגדול 
סופרי רוסיה בצידו של פושקין ומוצג כדוגמה ומופת לרא־ 
ליזם הרוסי. ההכשר ליצירתו של ט׳ ניתן על סמך ההערצה 
שרחשו לה לנין וגורקי. אולם היחס החיובי ליצירה זו 
מעורב בסילופים ואי־הבנות, שבלטו ביותר בתקופת דדנוב 
(ע״ע): מנטייתו של ט׳ לסיפור דידאקטי הסיקו הוראות 
לכתיבת רומאנים מגמתיים; עקרונות הפשטות וטבעיות 
הביטוי של סי והדוויה שדחה את האכספרימנט האורנאמנ־ 
טאלי באמנות נוצלו ע״י אויבי י "הפורמאליזם" כסיוע 
לעמדתם. נעשו נסיונות לחקות את דרך כתיבתו של ט׳; 
מהם ראוי לציון תיאור הקרבות על צאריצין (במלחמת־ 
האזרחים 1918/9 ) ברומאן ^,בנתיב היסורים" של אלפסי 
טולסטוי(ע״ע), בנוסח מובהק של תיאור הקרבות ב״מלוזמה 
ושלום". 

כשרונו של ט׳ לתאר דמויות השומת את הלב, בגון פיר 
או לווין, היטעה את חסידי "הראליזם הסוציאליסטי" להשוב, 
שאפשר ללמוד ממנו לתאר את ״הטיפוס החיובי״ — שביצי- 
רותיהם הוא, כמובן, הקומוניסט הנאמן. רק לאחר "ההפשרה" 
שלאחר מותו של סטאלין התחילה הביקורת הסובייטית 
להכיר, שסוד הדמויות המעוררות אהדה ביצירותיו של ט׳ 
הוא דווקא בהיאבקות הטראגית שבין אדם לעצמו, בספיקותיו, 
באי־בטחונו, בהתגברותו על הסבל — שנשאר בכל המסיבות 
עובדה קיימת בחיי האדם. — למרות כל ההתנגדות של 



449 


טולסטוי, לב ניקוליביץ׳ 


450 


ההיסטוריוגראפיה הסובייטית להשקפותיו היזיסטוריות של 
ט/ נחשב "מלחמה ושלום" לאפופיאה הרוסית הלאומית. 
אולם על תורתו המוסרית־פילוסופית של ט׳ משתדלת הבי¬ 
קורת הסובייטית, בדרך־כלל, לעבור בשתיקה, או עכ״פ 
לטשטשה. במידה שאין להימנע מלעמוד עליה, מציינים 
אותה כתורה נאיווית, המושרשת עדיין בהשקפת-עולם בור¬ 
גנית! מעלים על נס את עקרונותיה הניתנים להתפרש 
כקומוניסטיים — השיוויון, ביטול הרכוש הפרטי וכיו״ב, אך 
פוסלים את "היסודות האידיאליסטיים" שבה. 

ט׳ והמערב. קשה להגדיר את השפעתו של ט׳ על 
ספרותה של מערב־אירופה. מצד אחד הרגישו והדגישו כמה 
מסופרי המערב, שבעקבות "מלחמה ושלום" היה הרומאן 
ההיסטורי המסרתי והמקובל לסוג ספרותי מיושן; מצד שני 
היו מעטים בלבד שניסו לצאת בעקבותיו של ט׳. כמה 
סופרים אירופיים גדולים ראו ביצירת ט׳ לעתים קרובות 
כעין נקודת־מוצא לדברים שאותם ביקשו להביע, אבל לא 
תמיד בא דבר זה לידי ביטוי בקירבה סיגנונית או סטרוק¬ 
טוראלית של יצירותיהם! לעתים חבויה השפעה חזקה של 
ט׳ דווקא מאחורי אותן היצירות הנראות כמעט כהיפוכם 
של הרומאנים הגדולים של ט׳, כגון חיבוריהם של פרוסט 
(ע״ע) ושל ג׳ימז גץיס (ע״ע)! תומס מן (ע״ע) ב״בית 
בודנברוק" קרוב לט׳ קירבה מוחשת יותר. ת. מאן היה גם 
מן הסופרים וההוגים הרבים באירופה שעסקו בהבנת דמותו 
הרוחנית והספרותית של ט׳ ובהערכתה, ביחוד מבחינת 
הצגתה לעומת דוסטוייבסקי מזה ולעומת גתה מזה. ביטוי 
להערצה מופלגת של ט׳ הסופר ניתן ע״י א. מ. פורסטר 
(ע״ע), שאמר ש״מלחמה ושלום" הוא הרומאן הגדול ביותר 
בספרות העולם, ודווקא משום-כו אין שום סופר יכול לדרות 
״מושפע״ ממנו — כשם שאין אדם יכול להיות "מושפע" מן 
הפירמידות, — תורתו המוסרית-חברתית של ט׳ נידונה הרבה 
בחוגי אינטלקטואלים במערב, אך לא קמה שם תנועה 
״טולסטויאנית״. רק רומן רולאן, שניסה ביצירותיו — ללא 
הצלחה יתרה— ללכת ממש בדרכו הספרותית של ט׳, היה 
שופר נאמן לרעיונותיו המוסריים. רבים מהם נקלטו בתורתו 
של גאנדהי, ואף הובלטו בדרכי פעולתו המדינית. 

ט׳ והיהודים. יחסו של ט׳ אל היהודים לא לבש 
צורה מפורשת! אפשר לומר, שלא התעניין ב״שאלה היהו¬ 
דית". ביצירתו האמנותית אין מקום לתיאור יהודים, לפי 
שבה מופיעים רק שני מעמדות; האצולה והאיכרים! המעמד 
הבינוני, שאליו נשתייכו היהודים ברוסיה, לא תואר על-ידו 
כלל. 

באורח אישי היה לט׳ מגע ידידותי עם כמה יהודים! 
בשנות-חייו האחרונות היו בין חסידיו שהתגוררו בביתו גם 
יהודים. הוא אף התבטא מפעם לפעם בגנות האנטישמיות! 
כשהוציאו ב 1890 ו. סולוביוב ואחרים כרוז-מחאה נגד רדי¬ 
פות היהודים, הביע גם ט׳ את התמרמרותו "על דיכוי האומה 
היהודית", משום שדבר זה "נוגד את קשר האחווה שבין כל 
העמים״! בהזדמנות אחרת הדגיש, שהאנטישמיות "אינה 
אסון ליהודים" אלא לבעליה דווקא, "משום שהיא משחיתה 
אותם והורסת בקרבם כל רגש מוסרי". אולם, בדרך־כלל, 
היתה התנגדותו לגילויי אנטישמיות ולרדיפות היהודים צו¬ 
ננת למדי. גם לאחר פוגרום קישיניוב נמנע מגילוי־דעת 
חד-משמעי וחריף, שאותו דרשו ממנו אנשי־רוח יהודים 
ורוסים־ליבראלים שונים, ובאמתלות שונות אף התחמק 


מלחתום על קול־קורא לעזרת נגועי הפוגרום, שבו דובר 
על "רגשי-חרפה של הקהל הנוצרי", ולבסוף לא נתן את שמו 
אלא למכתב־גלוי אחר, שבו לא נזכר השם "יהודים" ולא דובר 
אלא באופן סתמי על "מאורעות נוראים שאירעו בקישיניוב". 

יחסו הנפשי־רגשי ליהודים בא לביטוי במכתבים ובשי¬ 
חות, ובהם ניכר חוסר-אהדה הגובל באיבה — לא-מודעת, 
ואפילו מודעת. באחד ממכתביו הודה, שביקורו של יהודי 
מעורר בו מיד, שלא מדעתו, "רגש לא-נעים"; ולא תמיד 
התאמץ — או הצליח — להתגבר על רגש זה. במכתב אחר 
הביע את קורת-רוחו מן "ההוכחה" שהוכיח ה. ם. צ׳מברלין 
(ע״ע) "שישו לא היה יהודי לפי גזעו". ט׳ יעץ 'להתייחם 
ליהודים ״בהתאם לתורתו של ישו — לראותם כאנשים־ 
אחים, גם אם הם נראים לנו בלתי־נעימים... זהו האמצעי 
היעיל ביותר לפעול נגד השפעתם, הנראית לנו מזיקה". 
פעם אף השתמש במלה "ז׳יד" (המקובלת ברוסית התרבותית 
ככינוי גם ליהודים), ומשהעירו לו על כך — התנצל באמרו 
שלא ראה בה מלת-גנאי, אלא כתב אותה בנוסח שימוש- 
הלשון הארכאי, כציון השתייכות לעם — בדומה ל״פולני" 
או "גרמני" וכיו״ב. 

יחסו של ט׳ ליהדות היה שלילי; אלהי המקרא נראה 
לו כהתגלמות הניגוד לכל מה שמצא בתורת ישו. אמנם 
הירבה לקרוא בתנ״ך, וסיפור מכירת יוסף היה בעיניו הסיפור 
המושלם ביותר בכל הספרות העולמית. אולם עיסוקו הרב 
בתנ״ך (ואפילו במקורו [ר׳ לעיל, עמ׳ 437 ]) ובדתות בכלל 
לא מנע אותו מן המשפטים הקדומים לגבי היהדות ולגבי 
היחס שבין יהדות ונצרות, שהם רווחים בין נוצרים אפילו 
לאחר שנטשו את האמונה הנוצרית! הוא אף לא נמנע 
מלהציג את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כחידושו הגדול 
של ישו. 

ט' שלל בחריפות את הציונות: "התחיה (של העם 
היהודי, במשמעותה הציונית) אינה אלא ניוון"... "הציונים 
מרמים את העם, כדי לספק את יצריהם, את תאוות השלטון 
והכיבושים הצבאיים". שלילה זו נבעה מהתנגדותו המוחלטת 
לכל מציאות מדינית ומגמה ממלכתית. 

כל כתבי ט׳ (ובכללם למניו, מאמריו ומכתביו) יצאו 
ב 90 כרכים בהוצאת ממשלת בריה״מ ב 1928 — 1956 . — כל 
חיבוריו החשובים תורגמו לעשרות לשונות. בעברית הופיעו: 
"מלחמה ושלום"— תרג׳ י. א. טריווש (תרפ״א—תרפ״ד), 
תרג׳ לאה גולדברג ( 1953 , ־ 1960 )! "אנה קרנינה"— תרג׳ 
י. א. טריווש (תרע״ח—תרפ״ב), תרג׳ י. שנהר (תשט״ז— 
תשי״ז)! ״התחיה״ — תרג׳ מ. ז. וולפובסקי (תרפ״ט)! 
״ילדות, נעורים, עלומים״ — תרג׳ א. קריב (תשי״ד)! "סו- 
נאטת קרויצר״ — תרג' ש. הרברג (תרפ״ז). כמו-כן תורגמו 
לעברית סיפורים ומאמרים רבים של ט׳! בין המתרגמים — 
א. ז. רבינוביץ׳, יעקב שטינברג, ד. שמעונוביץ, ואחרים. 

א. ז. רבינוביץ׳, חיי ל. נ, ט׳., תרפ״ד! ל. גולדברג, אח¬ 
דות האדם והיקום ביצירת ס/ תשי״ט! - 08 > 1 > 1 י€ק 16 ץנ .€ . 1 ( 
- 060 א 08€81111 .( 1 .!/ ; 1901 ,אחאםפשסיןסס!( ״ . X ,מאאס 
^!' 1 .א ; 1908 .. 7 . 13 . 71 

-לקסי! !.ד , 2£1 ]״ 3 ז .א ,.ד 

; 1924 , 1919 , 1 !; 7-0 . 1 ־ 1 . 71 ס זגמא&אוואסתססג! .מאא 
, 1922/3 , 11 ־ 1 , 0 ־ 7-1 א ,ק 836 ;) 6 אצ),ק־ 1 ח 70 , 6 ..ו/ 
; 1928 ,( 8 לז£י 1 נ>. 1 £5 ז 111 ז£זו 01 נמ !סז(!} . 1 , 015 ז\\ 2 .זא ;^ 1959 
,ו\ז{ 1163 ^ 18'; 6. ^^1X ־ 19 ,.' 7 / 0 ! 111 ^ 1011 ( 7 ^חוי 1 ו^ 1 ״ 7/1 ,. 1 ) 1 
;־ 1932 .. 7 . 11 י 1 ו< 1 ! 30 ) ,ממ 13 \ . 711 ; 1928-1931 , 1-11 ,. 71.7 
71014 ) . 7 ,*£ז 3 ט 5 : 1945 ,!) 111 ^ 0 . 11 ו■/()!/ ,. 1 ) 1 

ז 111 ז)יו 0 < 1 ,; 111 ־ 00 ? . 7 ; 1937 ,( 41431114 115 תגת 8 
3 קג 11 ! €3 ־< 01 ד.ו) ; 1950 ,. 7 ״! ,: €1 ^ןז 11 ( 1 חז 113 .. 14 ; 1949 .. 7 ■)/) 



451 


טולסטוי, לב ניקוליכיץ׳ — טולר, אדנסט 


452 


70;101953 ,סח-יד. 1 ־ 1 .[/. 113111 >!< :, 01011 ,(בתו של ט־) 33 ז 
ז . 11 . 11 ,מ 311 מץת .>! . 11 ;(עבר׳: ט׳-חיי אבי, תשט״ו) . 
1-11, 1956^; !1011 ׳ 1£ < 1 1 ). 1 ,€־ 1 ־ £1 נ? - תח^:מ /., 

1956; 1. !!(;!]! 0 ^ 1 11£ ו 11111 ! 11£ ' 1 ,ת X1 1957 ־ ; 
11.11. סח-ידפפזססויקספד 11 ו 1 ו 31 זו>זג ע 0 חת 1010 /,פסשץיז , 
1958; 11. \1. 1\1[.1 13 . 11 0180 (} 3016 ^(/ ,מ 3 אמ 08 }]ש . 

X- ; 1959 ■ 01 . 7 ,־]:> 1 ז 1 ;)ז 8 .ל) ; 1958 , 0 ח 
8 .[ ;־ 1960 ,. 7 .לח 11110 ת 81 . 1 .• 1 ; 1960 ,. 7 ,ו 1 זג;נ;ע:> 11 .!ז . 
001115, \1(1>'/'1!2^£ !11111 ^^/)1||£, 1961. 

. ל. ג 

טולסי דם — 70151038 —(ביתר דיוק: טול ם י דסה 
,1532) — ( [ 0353 701351 ], ״משרת הצמח טולאסי״ 

רג׳פור— 1623 , בנארם), הוגה־דעות דתי הינדואי ומגדולי 
המשוררים חהןדיים (בלשון הינדית־מזרחית). ט״ד בולד 
למשפחת בראהמאנים. הוריו זנחוהו בילדותו, והוא נאסף 
ע״י סגפן נודד, שטיהרו באמצעות הצמח "טולאסי" (ריחן) 
ואח״ב חינכו. מרבו למד את תורת האל־הגיבור ראמה, 
ובהשפעת אשתו, אף היא מעריצה נלהבת של ראמה, ויתר 
אחרי מות בנם הקטן על חיי־משפחה והחל לנדוד בצפון־הודו 
כמסתגף וכמטיף לתורת ראמה. תחילה נתקל בהתנגדות, 
אולם בזכות אישיותו הנעלה רכש לו לבסוף ידידים וחסי¬ 

דים רבים. 

תורתו היא וישנווית ביסודה, ולפיה קיים רק יש עליון 
אחד, אישי, והוא ראמה. אל-גיבור זה, שלפני עלותו השמימה 
חי עלי אדמות, מכיר את חולשות בני־האדם הנוטים מטבעם 
לחטא, ויודע שאינם ראויים לישועה! אבל ברוב חסדו הוא 
עוזר לאוהביו ולדבקים בו להתגבר על הפיתויים, למען 
השליט אחווה כלל-אנושית. אולם ט״ד לא היה מונותאיסט, 
ולצידו של ראמה עבד גם את שיווה ואלים אחרים. 
יצירות רבות יוחסו לט״ד, אולם רק חלק מהן נכתבו 
כנראה, על־ידיו. החשובה שבהן היא ראם-צ׳אריטה־מא 3 סה 
( 353 ת 13 ז 1 ׳ 113 ז 113 ש-וח 3 ) 1 ["אגם פעליו של ראמה"] ),המצטיינת 
בסיגנון מגוון, בתיאור חי של הדמויות ובעושר רב של 
משלים. היא היתה למעין ספר מקודש לדוברי היגדית־ 
מזרחית, ופסוקים ממנה שגורים בפיהם של תושבי צפון־הודו. 
,7110 1<31 היא תורגמה גם לאנגלית בשם . 0 . 7 01 3 ת 3 ץ 13 ז 
.474—472 וע״ע הדו: דתות, עמ׳ 

I. . ?. ^6 1€ { 07 ' 1 £ ' 1 (^ 10 . 0 . 7 .נז 110 קל 

II. , 00 ^־ 1 ^ 1 ־ 01 . 0 , 191-1 .( 111 ,. 5 .א 

7.0 / 0 2 > 1111171 £^ 71 .זא . 1 ; 21 ^ 1 ,.ס 7 הס ,, 
1920: ( 0711 .) 1 ) 1 ! 1 £ .ז 1 נ - 

(^1( 7, 1).. 1955. 

. צ. קל 

טרלצ׳ין עיירר, באוקראינה (פודוליה): 
11,000 תושבים ( 1956 ). בעיר מיפעל-הלבשה ובתי־ 

חרושת לשימורי־פירות, 

קהילה יהודית היתה קיימת בט׳ מראשית המאה 
ה 17 . בעת מרד חמילניצקי (ע״ע) ב 1648 התלקטו במבצר 
בט׳ כ 2,000 יהודים ימן העיירה וסביבותיה. הם כרתו ברית 
עם הפולנים בעיר והתגוננו בגבורה מפני חילות הקוזקים 
בפיקודו של קריבונוס. הפולנים ניהלו בסתר מו״מ עם המו¬ 
רדים על הסגרת העיר. כשנודע ליהודים שהפולנים עומדים 
לבגוד בהם ולמסרם לקוזקים, רצו להשמידם ולהמשיך בהגנה 
על המבצר, אולם ראש־הישיבה ר׳ אהרן הזהירם, שבמעשה 
זה ימיטו שואה על היהודים בכל מלכות פולניה, והשפיע 


עליהם לקבל את הדין. לאחר שסירבו היהודים להמיר דתם, 
הרגו בהם הקוזקים כ 1,500 איש, ולאחר מכן השמידו גם 
את הפולנים. לאחר גזירות ת״ח התחדשה הקהילה. בעת 
התקפות ההידמקים (ע״ע) ב 1743 וב 1768 נערך שוב טבח 
בט׳. במיפקד 1765 נימנו בט׳ 452 יהודים. עם חלוקת פו¬ 
לניה השניה ( 1793 ) עברה ט׳ לשלטון רוסיה. בסוף המאה 
ה 18 התגורר בה זמן־מה ר׳ ברוך ממדז׳יפוז׳ (ע״ע), נכדו 
של הבעש״ט. העיירה התפתחה בימי השלטון הרוסי, בשמשה 
מרכז מסחרי לעיירות הקטנות שבסביבתה. היא היתה לעיר 
שרובה ישראל ומרכז יהודי חשוב בפודוליה, ב 1847 נימנו 
בה 7,671 יהודים, ב 1897 — 10,055 , וב 1910 — 16,476 . 
בשנות מלחמת-האזרחים באוקראינה ( 1919/20 ) נערכו בעיר 
כמה פעמים פרעות ביהודים. ב 1926 נימנו בה 7,708 יהודים. 
בעת פלישת הנאצים לבריה״מ נכללה ט׳ באיזור השלטון 
הצבאי הרומני (טראנסניסטריה) ושימשה מקום גירוש 
לאלפי יהודים מבסרביה ומבוקובינה, שרבים מהם מצאו בה 
את מותם. לא ידוע על חיים יהודיים מאורגנים בט׳ בשנים 
האחרונות. 

מ. ליטינסקי, צו דעד געשיכטע פון די יודען אין סאדאליען 
(די יודישע פאלקם־ביבליאטהעק, 1 ), 420/1 , תרמ״ח! 1 . 
הנובר, יון מצולה, 27-24 , תרפ״ג! א. ד. רוזנטל, הטבח 
באוקראינד. (רשומות, ג׳, 401-399 ), תרפ״ג ! הנ״ל, מגלת 
הטבח, ג׳, 60-57 , תרצ״א > מ. אשעראוויטש, שטעם און 
שטעטלעך אין אוקראיבע, א׳, 21-9 , 1948 . 

י. ס. 

טולר, ארנסט — ז 7011£ : 51 ״•!£ — ( 1893 , סאמוצ׳ין 
'[מוזוזפוזנאן] — 1939 ,ניו-יורק [התאבד]), מהפכן 
וסופר גרמני, יהודי. ט׳ היה בנו של טוחח הוא למד משפטים. 
בפרוץ מלחמת־העולם 1 התנדב לצבא, השתתף בקרבות, 
נפצע קשה, וב 1915 שוחרר כנכה. חוויותיו בחזית עשאוהו 
לפאציפיסט והחדירו בו שנאה למשטר האחראי למלחמה. 
הוא ניהל תעמולה נגד המשך המלחמה, לקח חלק בשבי¬ 
תות ונאסר. לאתר הכרזת הרפובליקה ב 1918 הצטרף לאגף 
המהפכני של התנועה הסוציאליסטית (אח״ב המפלגה הקו¬ 
מוניסטית) והיה יו״ר מועצת הפועלים והחיילים במינכן, 
וב 1919 — ממנהיגי הרפובליקה המועצתית הבאווארית 
קצרת־הימים. לאחר דיכוי המהפכה במינכן הועמד ט' למשפט 
ונידון ל 5 שנות מאסר. באותה שנה הופיע והוצג מחזהו 
האפספרסיוניסטי 8 ת 10 !שמ 3 ^ג 016 ("המיפנה" או "התשו- 
בד,")', שזכה להצלחה כביטוי נמרץ ורב-רושם להלך-הרוח 
הפאציפיסטי־מהפכני, ששלט באותה שעה בחוגים רחבים 
בגרמניה; אח״ב פירסם את המחזות נ 1 ש 5 ת 1€ ו! ש 85 ב 4 ? ("המון- 
האדם״), 1921 ,זש.ת 1 ' 5101 מ 111£ ו 1 ש 135 \ 016 ("לוחמיהמכונות"), 
1922 . ו 1 זח 3 תז£^! 111 ] 0 ( 1924 ), החדורים רוח סוציאלית 
והומאניסטית-אידאליסטית, אך חלשים יותר מבחינת כושר 
העיצוב. ערך אמנותי רב יותר היח לקובץ-שיריו מן המאסר, 
035 (״ספר הסנוניות״), 1923 — על הצי־ 

פרים שקיננו בחלון בית-כלאו. לאחר שיחרורו ערך ט׳ 
מסע בארצות שונות, בין השאר גם בא״י ( 1925 ), ופעל 
כעסקן קומוניסטי וכן כמחזאי; ממחזותיו באותן השנים: 
!סשלש! ■ 11 ׳ 10,14 תס 00 (״אנו עושים חיים!״), 1927 — סאטירה 
תוקפנית על משטר ד,רפובליקה הבורגנית; 100 ] 30.5 ז 6 ס £0 
״ 1 ש ££55 (״אש מדלדים״), 1930 — על מדד מלחי-הצי 
בקיל ב 1918 . 

לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, נמלט ט׳ מגרמניה. 



453 


טולר, ארנסט — טומבוקטו 


454 


האוטוביוגראפיה שלו, 1 )ת 13 ו 61115£1 כ 11 מ 1 1 ) 1 ז 8£ ב 1 { 1£ ו £1 
(״נעורים בגרמניה״), 1933 (עבר׳ תש״ד), מתארת תיאור חי 
את תקוותיו ואכזבותיו של דורו. בגולה הוטיף ט׳ להילחם 
בפאשיזם ובנאציזם ז בעיקר היה פעיל באירגון עזרה לעניין 
הרפובליקה הלוחמת בספרד. אכזבה מן התנועה הקומוניסטית 
ונצחונו של פראנקו מילאו את לבו יאוש עמוק והניעו אותו 
לשלוח יד בנפשו. 

ט׳. בן למשפחת־יהודים מתבוללת, שראתה עצמה כנציגת 
התרבות הגרמנית בסביבה שרובה פולנים, ביקש לנוס 
מיהדותו — תחילה ללאומיות־יתר ופאטריוטיות־יתר גר¬ 
מנית, ולאחר מכן — לסוציאליזם ולקוסמופוליטיות. בסוף 
חייו, בימי בדידותו בגולה, התחיל מהרהר על אשליותיו 
בעבר! את הכרתו הסופית סיכם במלים: "אם יהודיה 
הביאתני לעולם, גרמניה פירנסתני, אירופה חינכתניז ביתי 
הוא — כדור*הארץ הזה, והעולם הוא ארצי ומולדתי". 

ה. ליעבערמאן, ערנסט טאלער, 1924 ! ■״פ ,תתגומגלסזס . 5 
.^ 1 ; 192-1 ,. 7 .? ; 1919 

ח€ח £€1 גזז . 7 ,ן 01 ל!זןזו 1£ 

11071 ! 11 סי £1 ז . 7 ; 1926 ,(^^ X 

^,'׳<מענמ/׳^ 67 ,ןז 7,1 ןי 1.11 .$ ; 1924 ,(ז\' 0^ X ^זנ^^ז^^) 

— . 7 -ן 0 תג־ 1 ל 11111 ^י ; 1944 , 195-201 

ג/£/ 1 >ת 1 ) . 7 .£ ,. 111 : 1941 ,^ה 10 }} 011 ' €1 ^{ ס'.*}־! /<׳> 

. 1945 ,ץ^ 010 ){) 1 

ם. ל. 

טולךמיה (^ 1 מ 1 ^^^^ 1 ע X ), מחלה זיהומית נפוצה באירופה, 
אמריקה ואסיה בין מכרסמים שונים — עכברים, 

חולדות לבנות, סנאיות־הקרקע, ארנבות, עכברי־שדה — 
ומינים אחדים של ציפרים, והיא תוקפת גם בני־אדם, וביחוד 
ציידים, מוכרי ארנבות ובאקטריולוגים המגדלים במעבדה את 
החידק גורם־המחלה. גורם זה הוא ל; 51 ״ 1£ ג 1 נ 1 ] ג £11 -[גן£:ז 5 ב?, 
הדומה לחידק הדבר(ע״ע), והוא בודד ב 1911 וגודל במעבדה 
על קרקע־מזון של הלבון־ביצים קרוש. — המחלה מועברת 
ע״י עקיצת זבובים מוצצי־דם ממשפחת הטאבאנידים (ביחוד 
;>.נ} 50 ץ• 1 ו 1 ^), וגם ע״י קרציות ופרעושים. בקרציה האמריקנית 
1 ת 50 ז£[)תב ז 3££11£0 ומזשכ 1 עובר החידק בירושה מדור לדור. 
הקרציה  51 ג 311 ק צנזסקש! 65 :ז 51 ץ 11 ק 0 רתש 13 ־ 1 מעבירה את 
החידק לארנבות. 

באדם שנעקץ ע״י מעביר־המחלה מתפתחים פצע במקום 
העקיצה ודלקת בלוטות־הלימפה הסמוכות. המחלה הכללית 
מופיעה פתאום, וסימניה — כאב־ראש, חום, כאבים בגב, 
חולשה כללית! החום קיים מ 3 ימים עד שבוע, הכאבים 
והחולשה מתמידים זמן רב, אפילו עד כדי שנה. טיפול 
בסטרפטומיצין(ע״ע אנטיביוטיים, חמרים) מרפא את המחלה 
על נקלה. 

טומבוקטל ("©;!סגןסאלותסז) או טימבוקטו (-^ 1 גןנ 1 ר 1 ז 71 

! 11 ), עיר במדינת מ ל י(ע״ע)'באפריקה המערבית! 

8,000 תושבים ( 1961 ). ט' יושבת בשוליו הדרומיים של 
מדבר-סחרה, סמוך לעמק הנהר ניגר ("מיפגש אורחת־הגמלים 
והספינה"). בתחילת החורף מגיעה גאות הניגר עד לתעלות 
שבתחום העיר, ואילו בעונת־היובש רחוקה העיר מאפיק 
הנהר, וכנמלה על הניגר משמשת העיירה קאבארה, הרחוקה 
ממנה 12 ק״מ. בט׳ תעשיות ביתיות של אריגה, קרמיקה, 
עיבוז״עור וריקמה, המשמשות את אוכלוסיית האיזור. אולם 
בעיקר היא מרכז מסחרי; בעונת השוק השנתי מגיעות אליה 



טומבוקטו; מראה כ?י' 


שיירות של אלפי גמלים ומתקבצות בה כ 30 אלף נפש. — 
מרבית בתי־העיר הם בקתות־חומר, ורק ברחובות אחדים 
מצויים בתים מודרניים. אולם מסביב לעיר נמצא שטח נרחב 
של חורבות, המעיד על גדולתה בעבר (ר׳ להלן). אוכ¬ 
לוסיית העיר מעורבת מבני עמים אפריקנים (כושים) שונים, 
מברברים ומערבים. ט׳ היא בעלת אופי מוסלמי מובהק! בנופה 
מוזבלטים שלושה מסגדים עתיקים גדולים, שבאחד מהם 
שמורות תעודות היסטוריות וספרותיות חשובות. 

העיר נוסדה, כנראה־ כמאה ה 11 , ומן המאה ה 12 עד ה 16 
שימשה אחד המרכזים הגדולים — אולי הגדול ביותר -- 
לסחר-חליפין בין אפריקה המערבית ובין חופי הים התיכון, 
שהתנהל באמצעות שיירות ענקיות שרןצו את הסחרר.: זהב 
ועבדים למגרב ולאירופה, וסחורות צפון-אפריקגיות ואירן־ 
פיות לכל סודאן המערבית! כמו-כן התפתחה ט' למרכז ללי¬ 
מודי האיסלאם. לט׳ הגיעו תיירים מארצות הים התיכון — 
כגון אבן בטוטה (ע״ע), ב 1353 , שתיאר את גדלה ואת עשרה, 
והאיטלקי בנדטו דאי ( 061 1:0 ] 1£ >£חש 6 ) ב 1470 . במאות 
ה 12 — 13 היתה ט׳ העיר החשובה ביותר של ממלכת מאלי, 
ובמאות ה 15 — 16 — של ממלכת סונרי, ומשערים שישבו 
בה 50 — 100 אלף איש. באותה תקופה ביקר בה לאו אפריקנוס 
(ע״ע), ותיאוריו הנלהבים שיוו לט׳ באירופה הילה רומאנטית 
כעיר-זוהר שמעבר למדבר. 

שקיעתה של ט׳ התחילה בסוף המאה ה 16 , עם הטיית 
דרכי-המסחר העיקריות ממנה בעקבות התפתחות סחר ימי 
בין חופי אפריקה המערבית וחופי אירופה ועם עירעור 
השלטון היציב בסודאן. ב 1590 נכבשה העיר בידי שולטאן 
מארוקו, שהחזיק בה 20 שנה. מתחילת המאה ה 17 ואילך 
התחלפו שליטיה לעתים קרובות, והיא באה בעולם של 
שבטי־מדבר — ביהוד הטוארג(ע״ע) — ששדדוה. האירופים 
הראשונים שהגיעו לט׳ בתקופה החדישה היו הקצין הבריטי 
ג. לנג (?;ת 1 ב. 1 . 0 ) ב 1826 , שנרצח בעיר, והצרפתי מה 
קייה ( 0311110 ..מ), שהגיע אליה מחופש כמוסלמי ב^ 18 . 
ט׳ נכבשה בידי הצרפתים ב 1894 במהלך השתלטותם על 
סודאן המערבית! באותה שעה לא היתה אלא עיירה ותל- 
חרבות. משהושב אליה בטחון החיים והרכוש, חזרה להיות 
מרכז חשוב לאיזור רחב בסודאן הצרפתית, ומ 1958 — 
במדינת מאלי! ליד העיר נבנה שדה-תעופה. 

1 >) . 7 ,\. 1 < 1 ו 0111 . 7 ;~ 1892 . 11 — 1 .. 7 .ס 

,.' 7 , 11 ^ 11 ,.נ ; 920 ! ,- 7 .? ; 1897 

; 1953 ,.* 7 /ס ׳ 

; 1939 ,.' 7 .'\ 2 11 ) 1£11 ז 011 ^ £ח £1:510 ׳{ £ // ,€ומן^ן 101 \ . 1 

,. 1 ז 1 ; 1944 ,. 7 1 )^ 1£ {£ץ 1€£ ^{ € , 1 ח 1 קרחן: 01 .^ 1 

. 1950 ,. 7 , 0 י 1 <ן״ק ; 1945 .. 7 .י\ 1 /׳ג¬ 

י. ב. ס. 

טומזי, ג׳ה?ה, נסיך די לכ; 9 דחה - ־סיד 

6611153 (עמ 031 11 ! 6 ג 610611 ק , 661351 — ( 1896 , פאלרמ 1 — 

1957 , רומא), סופר איטלקי. ט׳ היה בן האצולה הרמה 
בסיציליה, בעל טירה ואחוזה, שחיבר בצינעה מספר מסות 
על הספרות הצרפתית (סטנדל, מרימה׳ פלובר) ונתגלה 
כסופר רק לאחר מותו, עם פירסום הרומאן 10 ! 36 ק 03160 
(״הברדלס״) ב 1958 (תרגום עברי — 1961 ). על הכנת רומאן 
זה שקד שנים רבות, אך כתבו בשנתיים האחרונות לחייו. 
עם פירסומו הפך מיד לרב־מכר בעולם כולו, ונחשב כאחד 
ההשגים הסיפוריים הנדירים במאה זו, שמקומו בצידן של 
יצירות סופדים כגון פלובר, מנצוני, ורגה. לכאורה זהו 
רומאן היסטורי, אולם לאמיתו של דבר ניתן לאן וידוי 


־ טומדקין, אנה 456 

אוטוביוגראפי במסגרת היסטורית — על רקע שקיעתם של 
המשטר הבורבוני ושל שלטון האצולה ואורח-החיים הפאו־ 
דאלי בחברה הסיציליאנית — בנוי תמונות־תמונוח, שבהן 
משמשות בעירבוביד, מציאות והמצאה! הוא כתוב בסיגנון 
לירי ובלעג מעודן. קובץ ״הסיפורים״ ( 113660061 1 ) שלו, 
שגם הוא פורסם לאחר מותו( 1961 ), כולל סיפורים הנוסכים 
אור על ראשית התהוותו של עולמו הסיפורי־פיוטי המיוחד. 

, 10 )חב 1 ־ז 0 ; 1963 1 ^) 

41 £קק£/א! 0 ,ן 1 ^ט<) 14 ; 1963 

.סי־י! ,^ 711? ^,XX ׳) 1 £ ( 7 " 

. 1964 ,( 1817 

טומסק (א€וג 70 ), עיר ברפובליקה הרוסית של בריה״מ, 
בדרום־מערב סיביר! 282,000 תושבים ( 1963 ). ט׳ 

יושבת על הנהרות טום ואושיקה, יובלי האוב, בשוליו הצפו¬ 
ניים של אגן קוזנצק (ע״ע), והיא מרכז תעשייתי, תחבורתי, 
תרבותי ואדמיניסטראטיווי. תעשייתה הקלה הענפה כוללת 
מפעלים לייצור מכונות וציוד תעשייתי ושימושי מסוגים 
שונים, וכן מפעלים של תעשיית מזון. בעיר אוניברסיטה 
גדולה (הראשונה בסיביר! נוסדה ב 1888 ), טכניון (נוסד 
ב 1900 ), בתי־מדרש למודים, בתי־ספר מקצועיים שוגים 
להכשרת עובדים, מכוגי־מחקר, ספדיות כלליות ומקצועיות 
וגן בוטאני. במרכז העיר בגייני-ציבור נאים, גנים ציבוריים, 
מוזיאונים ובתי־שעשועים.— נהרותיה של ט׳ קפואים בחורף, 
ונמלה משמש בעיקר להובלת עצים ומטענים כבדים בחדשי- 
הקיץ. — ט׳ מחוברת למסילת־הברזל הטראנם־סיבירית, וכן 
יוצאים ממנה כבישים ראשיים חשובים צפונה ומזרחה. 

ם׳ נוסדה ע״י הצאר בורים גודונוב ב 1604 כמבצר צבאי, 

אך התפתחה מד,ר כמרכז למסחר. מציאת זהב מדדום־מזרח 
לה ב 1824 הביאה לה תקופת התפתחות מהירה. במשך המאה 
ה 19 היתה העיר הראשית בסיביר המערבית, אך בסוף המאה 
ירדה מגדולתה, מאחר שמסה״ב הטראנס־סיבירית, שנסללה 
אז, פסחה עליה. 

במחצית הראשונה של המאה ה 19 קמה בט' קהילה 
יהודית, שנוסדה ע״י אסירים שהוגלו לסיביר וע״י חיילים 
יהודים ששירתו בעיד, בכללם גם קנטוניסטים(ע״ע) יהודים, 
שמקצתם השתקעו בה לאחר שיחרורם מן הצבא. במחצית 
השביה של המאה ה 19 התחילו מתיישבים בט׳ גם יהודים מן 
הסוגים שהורשו אז לשבת מחוץ לתחום־המושב, ב 1897 נמנו 
בם׳ 3,214 יהודים. באוקטובר 1905 התחוללו בט׳ פרעות 
ביהודים, שאורגנו ע״י האדמיניסטראציה המקומית. 

- 806880 6 -.ז 8 1108611118 ! 80311111 זיווקסזש!{ , 1 א 1/3 .ח 
״/ : 011 ; 1909 , 1 < 0,11 ! 1£11 0 ס! 61 ז 3113 ס 6 0 ס 8688 יד 311 ס 51 . 
8 >וק 086 ;( 1911 . 524-530 , 11 "! 

. 1954 , 7-3 63 ן 0 ק 60 88 ק 0 -ד 86 

טומרקין, אנה— 10 ! 361 ח 116 ' 1 ' 003 \ 1 —( 1875 , קישיניוב— 
1951 , בךן), חוקרת פילוסופיה וספרות, יהודיה. 

ט׳ למדה פילוסופיה וספרות בברלין כתלמידתם של אריך 
שמיט ווילהלם דילתי. ב 1898 נתמנתה למרצה, וב 1909 
לפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת ברן— האשה הראשונה 
שזכתה לכהן בקתדרה בשוויץ. — ט׳ עסקה בעיקר בבעיות 
האסתטיקה והפסיכולוגיה במשמעותן הפילוסופית. מחיבוריה: 

301 ^ . 11 66 ! 1666 ־ 1 , 1896 ! 10023 ^ 5 , 1908 ( 60161306156116 016 
¥616305611361008 ^ (״השקפת־העולם הרומאנטית״), 1920 ! 
0656116108 ? ח 6110108156116 ץ 5 ק 166 ! 1611 ! 1466110 016 ("שיטות 



גיקו 5 ו טוסזאו 




457 


מומרקין, אנה — טונגוזים 


458 


המחקר הפסיכולוגי״), 1929 ! ■ 1261 ט 8 .[ ־ 1 ^^ 1 ו:ז^ 1 ^;ז 5 \. ■ 061 

(״האסתטיקן י. ג. זולצר״), 1933 . 

טומעזוב מזוב״^קי(רל 9 קי) — - 320 ^ ^! 13526 זו X0 

עיר במרכז פולניה! 48,500 
תושבים ( 1960 ). בעיר מצויים מפעלי־תע< 4 יה—לכלי־ברזל, 
למוצרי צמר ומשי מלאכותי, לעיבוד עורות, לטחינת־קמח 
ולייצור בירה, וכן מנסרות. ט׳ התחילה להתפתח במאה ה 18 , 
כשבעלי המקום, הרוזנים אוסטרובסקי, ניסו להפכה למרכז 
של תעשיית־ברזל, ומ 1822 עשאוה למרכז של תעשיית־ 
טכסטיל. ב 1830 היתד. לעיר. 

יהודים היו בין המתיישבים הראשונים של ט׳ ב 1822 , 
וב 1830 הוכר היישוב רשמית כקהילה עצמאית. החל מאמצע 
המאה ה 19 היו יהודי ט׳ גורם מכריע בחיי הכלכלה בעיר. 
תעשיית הטכסטיל היתה ברובה בבעלות יהודית, וכן היו 
עסקי התחבורה וד״תובלה ענפים יהודיים מובהקים! אולם בין 
10,000 פועלי-הטכסטיל בעיר (ב 1935 ) היו רק כ 300 יהודים, 
רובם אורגים. מספר יד״ודי ט׳ היה 1,879 ב 1857 (מתוך אוכ־ 
לוסיה כללית של 5,136 ), 9,320 ב 1897 (מתוך 20,032 ), 
10,070 ב 1921 (מתוך 28,285 ), 11,310 ב 1931 (מתוך 37,696 ), 
וב 1939 — כ 13,000 . בין המוסדות היהודיים בט׳ היו: בית־ 
יתומים, מושב־זקנים, תלמוד־תורה, גימנסיד. עברית, 3 בנקים 
ציבוריים (מלבד כמה קופות־גמ״ח) ו 3 שבועונים ביידית 
(הופיעו לסירוגין מ 1923 ואילך). מרבניה של ט׳ מפורסמים 
ביחוד האדמו״ר ר׳ דוד בורנשטיין מסוחאצ׳ב (בשנות ה 20 ), 
ור׳ שמואל הלוי ברוט, ממנהיגי "המזרחי" וחבר הסים 
הפולני (בשנות ה 30 ). 

לאחר הכיבוש הגרמני הוקם בט׳ ביוני 1940 גטו, שפו 
נכלאו 16,500 נפשות, בהם כמה אלפים ממגורשי מקומות 
אחרים. עיקרו של הגטו חוסל בסוף אוקטובר 1942 בגירוש 
15,000 יהודים לטרבלינקד.. כ 1,000 יהודים שנשארו במקום 
הועברו במאי 1943 למחנה בליז׳ין. 

י. קאפער, יידן אין די טאמאשאווער וועבערייען(דאס נייע 

ווארט, 2 , גל׳ 70 ), 1936 ; א. דוטקאווסקי, די יידישע באסעל- 

קערונג אין ראדאמער דיטטריקט בעת דער דיסלעריסטישער 

אקופאציע (בלעטעד פאר געשיכטע, ווא), 1959 ! .( 1 

011■ 11/ 1^015[^ 14! X}X <ו^וו^ 1 , 141 .! 1 זץ 1 ו 511 

. 1930 . 1 XX 

א. ל. ק. 

טון, תיאובלד וולף 

( 1763 — 1798 ), מהפכן אידי. ט׳ למד משפטים 
בטריניטי קולג׳ שבדבלין ואח״כ לימד בו. הוא דגל בניתוק 
ארצו מבריטניה, בהקמת רפובליקה אירית על בסים של 
שוויון דתי מלא, ובניגוד לגרטן (ע״ע) האמין שמטרות 
אלו לא ניתן להשיג אלא בדרכי אלימות. ב 1791 יסד ט׳ 
בבלפאסט את "אגודת האירים המאוחדים", שד.תפשסה תחי¬ 
לה דווקא בקרב הפרוטסטאנטים שנטשוה את״כ, בעוד 
שהקאתולים הסתייגו ממנה תחילה, עקב התנגדותם למהפכה 
הצרפתית שהשרתה מרוחה על האגודד.. לאחר שנגלו קשריו 
עם המהפכנים הצרפתים, יצא ט׳ ב 1795 לאה״ב, עבר אח״כ 
לצדפת ושיכנע את הדירקטוריון לשגר צבא כדי לסייע בידי 
המתקוממים האירים בהנהגת א. פיצג׳רלד (ע״ע). שלושה 
נסיונות־פלישה צרפתיים נכשלו, ובשלישי נתפס ט׳.ונידון 
למיתה, אך התאבד בכלאו. 

,.' 7 / 0 י(.!^ש) ת 1£ ־ 61 ' 0 . 15 .^ 1 

. 1939 ,.' 1 .׳^ 1 .^יל ף 1912 


טועה ( 83 מ 70 ), קבוצת־איים באוקיאניד. (ע״ע), מזרחית 
לאיי פיג׳י (ע״ע)! ממלכה פולינזית בחסות ברי¬ 
טית! 697 קמ״ר, 67,000 תושבים ( 1%2 ). קבוצת איי־ט׳ 
מכילה כ 150 איים, המשתרעים בקשת שארבה כ 350 ק״מ. 
רובם הגדול — שוניות־אלמוגים, בלתי-מיושבות, המתנשאות 
רק מטרים מועטים מעל לפני האוקיינוס. בחלקה הצפוני של 
הקבוצה מצויים 11 איים וולקניים, שהם הגדולים והמיושבים 
שבאיים. בכמד. מאיים אלה הרי־געש פעילים, המתנשאים 
לגובה של כמה מאות מטרים! הגבוה שבהם מגיע ל 1,030 מ׳. 
באי ניואפואו ( £0011 בבן 1 ז\ז) אירעה התפרצות געשית גדולה 
ב 1946 , שאילצה את תושבי האי לעזבו. לאורך החוף של 
האיים הוולקניים ההרריים מצויה שפלת־חוף צרה, שבה 
מרוכזת האוכלוסיה. — האקלים הוא טרופי-ימי! הטמפרטו¬ 
רה הממוצעת של החודש החם ביותר היא ־־ 26 ושל החודש 
הקר ביותר — ״ 21 . גשמים יורדים בשפע בכל עונות- 
השנה. — התושבים ברובם הגדול מתפרנסים מחקלאות — 
גידול דקלי-קוקוס, בננות, ירקות ופירות טרופיים — ומדיג. 
האיים מייצאים כמויות קטנות של קופרה ובננות. 

התושבים הם פולעזים (ע״ע), שקיבלו על עצמם את 
הנצרות במחצית השניד. של המאד, ה 19 ! רובם הגדול 
פרוטסטאנטים. באיים יושבים כ 300 אירופים. — הבירה היא 
נאקואלופה ( 1310£3 ן^ 31 ^ 1 ) באי טונגאטאבו! 8,000 תושבים. 

היסטוריה. ממלכת ט׳ קמה במאה ה 10 . מאות בשנים 
שלטו באיים שני מלכים זה בצד זה — האחד בעל סמכויות 
דתיות, והשני בעל סמכויות חילוניות. ב 1616 נתגלו האיים 
ע״י הספנים ההולאנדיים למר ( 0 ז 31 ך 1,011 ) וסחאוטן (- 5011011 
״סז). במאות ה 17 וה 18 ביקרו באיים ספנים אירופיים רבים, 
ביניהם טסמן, וליס וקוק. בסוף המאה ה 18 פרצו בס׳ מהומות 
ומלחמות־אזרחים ממושכות, שלא פסקו עד שעלה למלוכה 
טאופאהאו ( 1845 — 1893 ), שהיה למלך יחיד בארץ, התנצר, 
וכינה עצמו ג׳ורג׳ טופו. הוא השכין שלום בארץ, הנהיג 
משטר מעין-פארלאמנטארי וחוקים ברוח המערב, והתקין 
שכל אזרח זכאי לכברת-אדסה מסויימת, המעצמות הגדולות 
הכירו בעצמאות ארצו, וב 1886 הסכימו גרמניה ובריטניה 
לראות בט׳ שטח ניטראלי. ב 1899 הסכימה גרמניה לבטל 
הסכם זה, תמורת השלטת גרמניה על חלק מסמואה, וב 1900 
היתר. ט׳ למדינת-חסות בריטית. מ 1918 מולכת בה סאלוט 
טופו. 

. 8 .ן : 1954 , 30171 ^ 13. <1^x3. 1^x71 

. 1 / , 3 ) ¥00 ^־ . 13 ; 1955 ,.ד 2 ״ מ״ 4 י 7 , 111 :>^! 

.^ 1963 ,,' 1 /ס 11x3 } 

מ. בר. 

טרנגוזיס, קבוצת שבטים בצפון-מזרח אסיה — בעיקר 
בתחום בריה״מ —, דוברי ניבים השייכים לענף 
הטונגוזי של הלשונות האלטאיות (ע״ע אורל-אלטאיות, לשו¬ 
נות, עמ׳ 281/2 ). אחדותם האתנית של שבטים אלה לא 
הוכחה, ואף אירעו מקרים רבים של התבוללות הט" בעמים 
אחרים והעברת ריכוזיהם ממקום למקום. מקצת דוברי הטונ- 
גוזית בעבר מדברים היום שפות תורכיות או מונגוליות, ואף 
רוסית. 

תחום-מגוריד.ם של הט" נרחב ביותר. ישוביהם מפוזרים 

על פני שטח של כ 5 מיליון קמ״ר, מן היניסי במערב עד לב 

מנצ׳וריה — מזה, ועד חוף המצרים הסאטאריים במזרח — 

; ▼ 



459 


טונגוזים — טונדרה 


460 


מזה, והלאה מזה 
עד קאמצ׳אטקה ועד 
האי סאחאלין! בצפון 
מצויים ט" עד לים־ 

הקרח הצפוני. 

מבין שבטי־הט" 

לא מילאו תפקיד 
חשוב בהיסטוריה אלא 
בני הסנצ׳ו (ע״ע), 

שרק בזמן האחרון 
הוכח סופית, שמב¬ 
חינה אתנית ולשונית 
הם חלק אינטגראלי 
של קבוצת העמים 
הטונגוזית. 

שבטי־הט", שלמק־ 

צתם קרא השלטון הסובייטי בשמות חדשים, נחלקים היום 
לשני פלגים. להלן מובאות הקבוצות החשובות ביותר ומספרי 
בניהן — במידה שניתן למצוא עליהם נתונים בספרות: 



טיפוס טוגגוזי, סטראכם־באיקא? 


( 1 ) הפלג הצפוני: ט״ ממש (כיום אונקים — 24,000 
נפש), במערב; לאמוטים (כיום אונים — 9,006 נפש), על 
חוף האוקיינוס השקט, נגידאלים״או נגדאים; סןלונים. 

( 2 ) הפלג הדרומי: מאנצ׳ו — מהם לא נותרו אלא 
מתי־מספר( גולדים (כיום נאנאים— 8,000 נפש)( אולצ׳ים 
(כיום נאנים — 2,000 נפש); אורוקים (ביום: נאנים סאחא- 
ליניים) < אודגאים (כיום אודאים — 1,400 נפש); אורוצ׳ים 
( 800 נפש).— מספרם הכללי של הט" מגיע ל 50,000 נפש או 
קצת למעלה מזה. יש ידיעות על שבט מונגוזי נוסף במרכז־ 
אסיה — סיבו, בן 30,000 נפש. 

הידיעות על הלשונות ה ט ו נ ג ו ז י ו ת (ע״ע אסיה, 

עמ׳ 895/6 : מפה), תולדותיהן והסתעפותן מועטות ביותר! 
מכל מקום ברור, שבין שני הפלגים, הצפוני והדרומי, קיימים 
הבדלים רבים במבנה הפונולוגי והדקדוקי. 

ספרות כתובה היתר. לפני המאה ה 20 רק למאנצ׳ו. 
הכתבים הראשונים, הכתובים בכתב המונגולי המאונך, ידועים 
לנו מן המאה ה 16 . ספרות זו פרחה במאות ה 17 וה 18 ! מאז 
ירדה, ובתחילת המאה ה 20 נפסקה. — היום נחשב בבריה״ם 
הניב ה ל אמו טי (האוני) לשפה הרשמית בכל מקום 
שבו מצויים שבטי־ט" בעלי אוטונומיה תרבותית! היא 
נכתבת בכתב שהותקן ב 1931 על בסיס האלפבית הרוסי. 

גם הידיעות על המבנה החברתי, הבעיות התרבותיות 
וההרכב האתני המדוייק של השבטים הטונגוזיים מצומ¬ 
צמות, מאחר שהגישד. לאיזורי מגוריהם בפנים סיביר קשה 
ביותר. בכל זאת ניתן לחשוב את הנתונים הבאים כבדוקים: 
(א) מבחינה ד ת י ת — רוב חט" הם שמאנים (ע״ע שמניזם), 
אע״פ שמקצת היישובים המזרחיים שייכים באופן רשמי 
לכנסיה הפראווסלאווית! עדיין נפוץ בקרב מקצתם מנהג 
"הקבורה בעצים", כשריד מפולחן העצים. (ב) חוקי- 
הנישואין של הט" אינם מוגדרים בחומרה! הפוליגאמיה 
מותרת, אך שכיחותה מותנית, כמובן, במצבם הכלכלי של 
הגברים, שכן החתן מתחיל לשלם מוהר זמן רב לפני החתונה, 
ומאותו הרגע מותר לו המגע המיני עם כלתו. (ג) מבחינה 
אנתרופולוגית־פיסית הט" הם בעלי קווים מונגולואידים 


אפיניים: שערם שחור וחלק, עורם צהבהב עד שחום, עיניהם 
▼ ▼ 

מלוכסנות, עצמות־לחייהם בולטות, וגולגלותיהם מרובעות! 
הגוף כולו צנום וחסון. 

רק ט" מועטים התיישבו על האדמה ועוסקים בחקלאות. 
רובם — עיסוקיהם טיפוסיים לנוודים: ציד ודיג, גידול 
מקנה (כלבים, סוסים ואיילי־צפון). 

אין ידיעות בדוקות על מידת המגע בין הט" ועמים 
אחרים לפני פיזורם על פני סיביר ומגעם עם עמי-תרבות 
אסייגים ואירופיים. מכל-מקום ניתן להסיק מסיגנון מלבו¬ 
שיהם הלאומיים וקישוטיהם, שבאו במגע עם המזרח הרחוק, 
כפי הנראד, במיוחד עם יאפאן. — איזור במרכז הצפוני של 
סיביר אורגן ב 1930 כנפה הטונגוזית במסגרת מחוז קראם• 
נויארסק של הרפובליקה הרוסית בבריה״מ. 
־\ 811 .( 11.1 .. 1 : 14 ^ 1 , 1 } 1 ' £1 ^ 1 ו 5 

- 3 פ 0 ) 1 ! 1 יד 311 ז 10 ו 0 >!.^.,. 0 ; 1925 ,״// 4 , / 0 ,חס! 

- 1,0 . 1 ; 1953 ,! €1<1111 331x11 ן 111 > 11 ו 6 פ 9 , 683 מ 1666 / .ח .£ 

. 1938 .( 53 ,. 05 ין<>זו 1 !ח\!) 11£ ' 1 ,ח 11 צכ! 

ג. פר. 

טוע־טינג, ימר. רדודה בעמק היאנג-צה בדרום-מרכז סין. 

שטחה נתון לתנודות עו׳נתיות'גדולות: בסוף עונת 
היובש (אפריל) — כ 5,000 קמ״ר, בשיא עונת־הגשמים 
(ספטמבר) — לפרקים 10,000 קמ״ר ומעלה. הימה משמשת 
מאגר טבעי ל 3 נהרות, שד>ם למעשה יובלי היאנג־צה, ועדפי 
מימיה נשפכים ליאנג-צה באמצעות 2 נהרות אחרים. הימה 
הולכת ונעשית רדודה יותר כתוצאה מהסחף הרב המושקע 
בה ע״י הנהרות הנשפכים לתוכד.. בחדשי־החורף היבשים 
הופך חלק גדול משטחה לביצות, שבהן מגדלים אורז! 
התפוקה היא כאן מד.גבוד.ות בסין. גם האיזור שמסביב לימה 
(בשיא-התפשטותה) הוא שטח מישורי עשיר במים, וגם בו 
מגדלים אורז בשפע. היום מבצעים כאן מפעלי־פיתוח גדולים 
שמטרתם לווסת את זרמי-המים היורדים מההרים המקיפים 
את הבקעה שבה נמצאת הימה, וכן להגביל את שטח הימה 
לממדים מינימאליים ע״י בניית סוללות גבוהות מסביבה. 
הימה נועדת להיהפך למאגר-מים גדול לשם ויסות הזרימה 
ביאנג־צה ומניעת שטפונות בעמקו התיכון והתחתון. 

טונדרה ( 313 ) £1111 ! מפינית: "הר מחוסר עצים"), טיפוס 
של נוף-צומח, אפייני לאיזור הארקטי, אך מצוי 
גם בשיאי הד.רים האלפיניים. הט׳ הצפונית — באירופה, 
באסיר. ובאמריקה — תופסת כעשירית משטח-היבשות הכללי 
של כדור-הארץ — כ 13 מיליון קמ״ר! גבולה הצפוני — 
האוקיינוס הארקטי, הדרומי — השטחים שבהם מתחיל היער. 
רוב שטחה — מישורים גלוניים, אדמות מובעניות, מדבריות 
חצץ ושלג. מבותרים ע״י אפיקי־מים! גם שטחי חול וסלעים. 
אפייני לט׳ — ריבוי אגמי-מים, שמימיהם קפואים רוב השנה. 
באקלימה של הט׳ בולטים קור וכפור עזים, רוחות וסופות־ 
שלג. החורף נמשך כאן כ 9 חדשים, ושבועות אחדים בחורף 
אין השמש זורחת. השלג מכסה את פני הארץ במשך רוב 
חדשי השנה! תת-הקרקע בעומק של 50 ס״מ קפוא־עד, והשכ¬ 
בה העליונד. של הקרקע אינה מפשירה אלא שבועות אחדים 
בשנה. 

על אף השלג המרובה כמות-המשקעים השנתית קטנה — 
ובדרך-כלל אינה עולה על 200 — 300 מ״מ, וחלק ניכר מן 
המשקעים אינו עומד לרשותו של הצמח. לפיכך הט׳ היא 
באפיה מדבר קר ויבש כאחד. צמחייתה היא צמחיית¬ 

! ד 



461 


טונדרה 


462 



טונררה בחצי־האי יאטא? (סיביר הדפוגית־טערבית) 


מעבר בין היער הצפוני ובין מדבריות־הקוטב השוממים. אין 
בט״עצים. ומעטים בה מאד עשבים חד־שנתיים, משום שהקיץ 
הקצר ומידות החום והלחות הזעומות אינם מספיקים לקיים 
אלא צמחים המסוגלים לסיים את מחזור־הייהם בתקופה קצרה 
מאד. היעדר העצים בט׳ נובע גם ממיעוט עובי שכבת־ 
הקרקע העומדת לרשות הצמח ומעצמת הטראנספיראציה, 
הנגרמת ע״י הרוחות והע&ויה ^קפח את העץ בסים. 
טיפוסי הצמהים השולטים בט׳ הם טחבים (ע״ע), חזזיות 
(ע״ע), דגניים (ע״ע) ועשבים רחבי־עלים, ובעיקר — שיהים 
ננסיים קשי־עלים, כסרופיטים, שעלוותם ירוקת־עד. בחורף 
הם מוגנים מפני הקור המסוכן ע״י כסות־השלג, ובקיץ הם 
מצמצמים את ההתאדות ע״י מיבנם המיוחד: הגנסיות 
והשריעות על פני הקרקע הם אמצעים יעילים נגד פגיעתן 
של הרוחות. סוגי־צמחים, המופיעים בכל מקום אחר בצורת 
עצים, מיוצגים בט׳ ע״י מינים ננסיים ועשביים, שרועים 
ומחוסרי־גזע כמעט, כגון הערבה ה? 1 טבית ( 0131-15 ק 8311x ), 
הערבה העשבונית ( 36£3 ג 1 ז 116 . 5 ), השדר הננסי ( 8611113 

3 מ 3 ת). 

לפי הצומח ובתי־הגידול ניתן לחלק את חט׳ למיפוסי- 
משנה (מצפוןלדרום): ( 1 ) ט׳ מדברית — מצפון לקו־הרוחב 
״ 81 , ובמקומות רבים אף מדרומו, משתרעים מדבריות־קרח, 
שבהם מצוי צומח־ט׳ בשטחים מוגנים בודדים בלבד. — 
( 2 ) ט׳ ביצתית — במישפלים ובמקומות שבהם נאגרים מים 
ללא ניקוז נוצרות ביצות כבול (ע״ע) חמוצות, המאוכ־ 
לס^ת ע״י צומח מיוחד, שעיקרו — טחב־הכבולית 
( 1 מ 11381111 נ 81 ), שלפי גידולו ואופן מיתתו הוא מרבה את 
החומר האורגאני בקרקע: נוסף עליו מצויים כאן -ץ 01 ? 
161111111 ־ 11 , מיני כריך ( 1 ,(^3^•^x זז 11 ־ 01 ו 1 ק 10 ז£, הטללית 
( 3 ז 056 י 1 ס), הפטל התותני ( 115 ז 0 ותש 3 תז 6113 81111115 ), השדר 



טונררד; ביצתית־עינובית !עו נרות הים הצ׳וקוטי) בפריחתה 
הקיציח: צמחיה של ו 11 ט־ 01 נ{(^(.וגז^ 1 


הננסי, ועוד, — ( 3 ) ט׳ של חזזיות וטחבים, היוצרת מרבד 
רציף־כמעט, ובו שולטים הטחבים ךחנ 11 תך 11136011 \.., - 3 ־ 161 ם 

ת 1 עת, 1115 ) 0613 ת 3 י}£זס, והחזזיות 101113 ) 013 , 13 ז 3 ש] 06 , - 61 ? 
3 ז 18£ ), 1 ז 631110 ס 6 ש 51£ . — ( 4 ) ט׳ של בתות־אברשים, המצויה 
בעיקר בגבעות, ובה נכללים גם עצים ננסיים ירוקי־עד וקטני־ 
עלים, רובם ממשפחת האברשיים (ע״ע): אוכמנית (- ¥3601 
ת!!!!!!), 1611513 ) 013 , 5 ס 1 ץ 11 ק 3 ז 5 ס 01 ז\ו.: וכן חזזיות וטחבים, 
דגניים ומינים של ערבות ננסיות. — ( 5 ) ט׳ של סלעים — 
שבה מצויים, נוסף על החזזיות והטחבים, הרבה צמחים 
עשביים יפי־פרחים: הדריאס המשומן ( 61313 קס; 01 ס 35 ץזס), 
מיני בקעצור (ע״ע). נורית, זכריני, גנטיאנה, ועוד. 

עלי הדמיון הקיים בין הצמחים של הט׳ הארקטית ובין 
זו׳ של שיאי האלפים, הקארפאטים והרי־הסלעים (באמריקה), 
המרוחקים אלפי ק״מ מן הט׳ הצפונית, מתבססת התאוריה 
הקרחונית, המניחה שבפליסטוקן איכלסה צמחיית־ט׳ אחת 
רציפה את כל הרווחים שבין רבדי־הקרח הצפוניים וקרחוני* 
ההרים הדרומיים, כשהראשונים פשטו לדרום, והאחרונים 
גלשו לעמקים כלפי צפון: רק עם נסיגת הקרחון בתקופר, 
שלאחר־הקרחון נתפלגה הט׳ לאיזור־הקוטב — מזה, ולגבהים 
האלפיניים — מזה. 

ה חי ב ט׳. מינים רבים של חרקים מצויים בט׳, ביחוד 
בקיץ. כמו־כן משמשת הט׳ מקום־קינון לברווזים רבים, 
הניזונים מהצמחים ומהחרקים שבה: מהם: ברווז חד־זנב 

( 3 ) 3011 1135 \ 1 .), שרשיר ( 6003 ז 0 .^ 1 ), צולל ימי ( 3 ץ 11 ;)ץ.\ 1 
31113 ית), עבראש ( 013081113 11313 ק 06 נ 61 ), קטיפנית (- 16 \ 
131111:1:3 ), מרגו׳ן גדול (■זס^תמ^זסתז 5 נן 8 ז 16 \), ועוד. כמו־כן 
מצויים בטי׳ גם עורבים, ינשוף־הצפון ובזים למיניהם. 

הנפוץ בין עופות הט׳ הוא הפטארמיגאן ( 115 ק 0380 
115 ־ 1110111 ) — מעין תרנגול־בר החי בט' בחורף ובקיץ. בין 
היונקים המצויים בט׳ יש מינים רבים שהם צמחוניים, כגון 
הלמינג, ארנבת־הצפון, מיני איל־הצפון(ע״ע) והשור הכבשי. 
הלמינגים נודדים בעדרים בין צמחי הט׳. בקיץ נודדים לט׳ 
מד,יער שועלים וזאבים, שהם — בדומה לחולדה וללילית 
הצפונית — ניזונים מד,חיות הצמחוניות. 

מ. ז. — א. רב. 

האדם, האוכלוסיד, בט׳ דלילה מאד ומפוזרת על פני 
מרחביד, הגדולים. הצפיפות הממוצעת לגבי איזור הט׳ כולו 
היא 0.03 נפש לקמ״ר: רק באיזורים מצומצמים מגיעה 
הצפיפות לכדי נפש אחת לקמ״ר, וזאת בעיקר בשל התפת¬ 
חותם של ישובים עירוניים מלאכותיים, שאותם מגדלות 
ומטפחות ממשלות מטעמים מדיניים וכלכליים. האוכלוסיד, 
באיזורי הט׳ מורכבת משני יסודות: ילידים ואירופים. 
הילידים — בני עשרות משפחות־שבטים — מתגוררים בט׳ 
מדורי־דורות, ואורח־חייהם מותאם לתנאים הטבעיים של 
איזור זח. רובם הגדול נוודים או שד,יו נוודים עד לפני דוד. 
הם מתקיימים בעיקר על ציד ודיג, אך יש מהם המגדלים 
בע״ח המסוגלים לעמוד בתנאי האקלים של הט׳. כל ילידי 
איזורי־חט׳ הם בעלי טיפוס מונגולואידי, אולם רק שבטי¬ 
הם׳ בצפון אירופה ואסיה דוברים שפות מונגוליות או פינו- 
אוגריות, ואילו בין תושבי הט׳ באמריקה הצפונית ובין 
העמים המונגולים אין למצוא קירבד, לשונית ברורד,. 

במרחבי הט׳האירו־אסייתית מבחינים ב 5 קבוצות אתניות 
עיקריות: (א) חלפים (ע״ע) —־ בצפון־סקאנדינאוויד, ובחצי- 
האי קולה, (ב) הסמוידים (ע״ע) — בקצה הצפוני של רוסיה 




463 


טדנדרד! — טונות 


464 


ובצפין־מערב סיביר, עד לעמק היניסי. (ג) הטוגגחים(ע״ע)— 
המפוזרים על פני סיביר המרכזית והמזרחית (בעיקר ביו 
הנהרות יניסי ולנה), ורק חלק קטן מהם מגיע בנדודיו 
לאיזורי הט/ (ד)'היקוטים (ע״ע) — גם הם ברובם מתגוררים 
מדרום לאיזור הט׳, אולם כמד. קבוצות מהם יושבות בעמק 
הלנד. התחתית ובשטח שבינה לבין הקולימה התחתית. 
(הי) הצ׳וקצ׳ים — בפינה הצפונית־מזרחית של סיביר. באיזור 
החוף של מיצר־ברינג, במזרח־סיביר, מצויים שבטי אס¬ 
קימואים (ע״ע), הקרובים מבחינה לשונית לאלה היושבים 
במערב אלאסקד,. 

הילידים תושבי איזור־הט׳ באמריקה הצפונית מהווים 
שתי חטיבות אתניות; אסקימואים ואינדיאנים. 
האינדיאנים שבאיזורי־הט׳ הם בעיקר שבטים בודדים, 
ממשפחות שבטי־אלגונקין, אטאבאסקה וטינה, שהרחיקו 
נדוד צפונה. 

האירופים נתיישבו ברובם באיזור הט׳ ב 2 — 3 הדורות 
האחרונים. הם מרוכזים בעיקר בנמלים, המשמשים תחנות- 
דיג ומוצא לעצים המושטים בחדשי הקיץ בנהרות לחוף הים. 
היום מצויים רבבות אירופיים ואמריקנים בבסיסים צבאיים, 
שהוקמו אחרי מלחמת-העולם 11 באיזורי הט׳ בבריה״מ, 
באלאסקה ובקאנאדה. 3 בר. 

וע״ע: אירופה, עמ' 85 (תם׳), 107 , 108 (מפית); אלסקה, 

עמ׳ 714/5 ; אלפים, עט׳ 757/8 ; אמריקה הצפונית, עמ׳ 231 , 
233 (מפית), 239 , 245 (מפית); אסיה, עמ׳ 866 , 871/2 
(מפה): אקלים, עמ׳ 597/8 (מפה); ארקטים, עמ׳ 299 — 301 ; 
נרנלנד, עמ׳ 624/5 . 

מ. זד,רי, גיאובוטאניקה (מפתח: בערכו), 1955 ! . 3 < 

,(. 1 ) 0 1.07 .¥! ; 1946 , 3 >! 1 ו 7 };ק 63 ץ€ 

. 1962 ,״/ 0 ^£ 740 


טון־הרגג (?; 1 ^^ט 111-13 ן X ), אתר בגליל קאנסו במערב־סין. 

לשעבר — לפחות מראשית הםה״נ — שימשד. ט׳ 
נקודת־מעבר חשובה לשיירות בספר המערבי של סין. עברו 



ציור-שיר נרעא בודהיסטי בטו־־הוגג 
(מתקופת ש\של\ז טאנג, 118 )— 16 )<>; " 


בה, כנראה, סוחרים ונזירים לרוב, שערכו מסעות בין סין 
לבין תורכסטאן וצפון־הודו בשני הכיוונים. בימי השליטים 
המכונים מלכי צ׳ין ( 351 — 394 ) נבנו בסביבה כמה מקדשים 
בודהיסטיים, שהחשוב בהם הוא סן־צ׳יאי סו ( 1-01121 ) 53 
ט 55 ) לרגלי צוק ובו גל.ריות מרובות: הללו מצטרפות יחד 
לשטח ״חפירות מו־קאו״ או ״מערות 100 הבודהות". קירותיו 
הפנימיים של מקדש זה מכוסים פרסקות, שבחלקן העליון 
הן מתארות מראות מן השמים הבודהיסטיים, ובחלקן התח¬ 
תון — מראות מן העולם הזר.. ב 1900 נתגלה, שאחת מן 
המערות הללו שימשה — כנראד. בראשית תקופת טאנג — 
בית־עקד לכ״י, לתמונות ולשאר חפצי־אמנות. הנוסע הבריטי 
סר אורל סטין (ע״ע), שהגיע בשיירה למקום ב 1907 , שיחד 
את שומרי המערות והוציא מהן למעלה מ 30 ארגזים מלאים 
חפצים מחפצים שונים, המונחים היום בלונדון. זמן קצר 
לאחר־מכן הגיע לט׳ הסינולוג הצרפתי פול פליו( 61110£ ?.?), 
שחקר את האתר ביתר שיטתיות ולקח עמו למעלה מ 1,000 
כ״י, הנמצאים עתר. בפאריס. ב 1930 הורתה הממשלה הסינית 
להעביר מיד את שאר כל המימצאים לפקינג. 

,. 1 ) 1 ; 1912 . 11 / 0 . 1 \ 

. 1924 ־ 1914 , 1-6 ,.יד .) 0 ו €11 יז .? ; 931 ! 

ל. י. 

טונות ( 3£ ו 11 תט 11 ז), תת־משפחה של דגים ממשפחת הקו־ 

ליאסיים (ע״ע): הגדולים שבדגי־המאכל ומן החשו¬ 
בים שבהם. גופם פלכי ונראה ערום — הקשקשים אינם 
ניכרים משום שד.ם מכוסים בעור, שהוא כחול במחציתו 



הגביח ולבן־כספי במחציתו הגחונית. לט״ 2 סנפירי־גב; 
הראשון קוצני, השני רך, ואחריד.ם 6 — 9 סנפירים קטנים. 
גבעול־הזנב נמוד ודק מאד, משני צידיו — קרינים, והוא 
מסתיים בסנפיר סהרוני, שאונותיו ארוכות וצרות; תנועות 
הזנב אינן נעשות אלא בכיוון מאוזן. שרירי הזנב מסתיימים 
בגידים חזקים, המניעים את סנפיר־הזנב. — הט" הן מן 
השחיינים המעולים שבדגים: מהירות שהייתן מגיעה ל 40 
ק״מ ולפעמים ל 80 ק״מ לשעה. ד.ט" הן הדגים היחידים 
השומרים — במידת-מר. — על חום קבוע של הגוף: טמפר¬ 
טורות שנמדדו בט״ מיד לאחר שניצודו היו גבוהות ב ״ 12 — 6 
מטמפרטורת סביבתן. משום־כד יש חוקרים הרואים אותן 
כמשפחה נפרדת, ואפילו כסדרה מיוחדת, של דגים. — הט" 
הן דגים פלאגיים (שוכנים במרחבי-הים), וטרפן — בעיקר 
דגים, כגון: סרדינים, דגים מעופפים ועוד. בחיפושי מזון, 
או לשם הטלת הביצים באיזור מתאים להן, הן עוברות 
אלפי קילומטרים. מ. דו. 

ה ע ר ך ה ת ז ו נ ת י של הט" רב מאד. הרכב הט" שונה 
לא רק במינים שונים אלא משתנד. גם בהתאם לאיזור־מחייתן 
ולפי עונות-השנד.. אולם, בדרך-כלל, בשר הט" עשיר 



465 


מוכות — מוכים, מערכות ה־ 


466 


בחלבונים ועני בשומן? הוא עשיר גם בווימאמינים ובמינ־ 
ראלים שונים. 


קאלוריות/ 
100 ג׳ 

שומנים 

(%) 

חלבונים 

(%) 

ד,דנ וסוג־ד,בשר 




ט' צהובת־סנפיר 

136 

0.6 

32.2 

בשר בד,יר 

138 

1.3 

31.0 

" בהה 




ט ו נ י ת - ד, פ ס י ם 

126 

0.3 

30.0 

בשר בד,יר 

136 

2.2 

28.7 

" כהה 

290 

20.9 

23.8 

ש י מ ו ר י - ט ו נ ה 


הט" נתפסות בעיקר באיזורים הטרופיים והתת*טרו £3 יים 
של האוקיינוסים. מרבית השלל מעובד לשימורי־ט׳. הט" 
תופסות אח המקום השלישי מבחינת ערבן הכלכלי בדיג 
בעולם. הדיג העולמי של ט" ב 1962 הסתכם ב 2.38 מיליון 
טונות — כ 6% מד,שלל העולמי (ע״ע דיג, עמ׳ 339 ). כמח¬ 
צית התדוגה מספקת י א פ א ן; אחריה — אה״ב, פרו, צרפת, 
ספרד. יאפאן היא גם היצואן הראשון של שימורי-ט' לשוקי 
העולם. — דיג-ד,מ" הישראלי הסתכם ב 1962 ב 1,000 טון. 

הט׳ צ ה ו ב ת - ה ס נ פ י ר *!!!ןתג?!!'!') נמ¬ 

צאת במקום הראשון בדיג העולמי. היא נפוצה באיזורים 
נרחבים של האוקייגוסים השקט וההודי, ובכלל זה — ים־סוף, 
וכמות קטנה של ט׳ זו נתפסת גם באילת. — ה ט׳ א ר ו כ ת ־ 
הסנפיר ( 83 ת 11 ] 213 .י!) נפוצה באוקיינוס האטלאנטי 



טונה ארוכת־סנפיר . X ) 

ובים-התיכין? היא נדירד. בחופי א״י. — הט׳ הכחולה 
(?!!מתץ!!! .:י) מצויד, באוקיינוסים האטלאנטי והשקט ובים־ 
התיכון ; ארכד, עד 3 מ' ומשקלד, עד 500 ק״ג. — מן הסוג 
ט ו נ י ת ( 11115 תץד 11 גן£) נפוצה ט ו ג י ת - ה פ ס י ם (-טק .£ 
1311115 ) בכל האוקיינוסים. ארכה עד 90 ס״מ, וסימנה: 4 — 5 
פסים שחורים לאורך הגוף. היא מופיעה לפעמים בלהקות 
של מאות בימה של אילת ונידוגה שם; וכן יוצאות ספינות 
ישראליות לדוג אותד, במימי האוקיינוס האטלאנטי. — 2 
סינים של הטונית מצויים בחופי א״י: הטונית ה י מ¬ 
תיכונית ( 15 ^:ז^ז^^^ 311 .£), שארכד, מגיע עד 1.20 מ׳, 
והטוניתהאילתית ( 3££11115 .£), שארכה עד 90 ם״מ. 



רי. 

\ 


טוגה כחולה (ל 11 תת׳<^ 1 .*ד) 


שתיהן דגי־מאכל משובחים ונאכלים משומרים — בשמן או 
בקופסות, או ממולחים — בשם ״לקרח־,״. — סוג זה של הט" 
נזכר בתלמוד בשם אטונס או אוטנס (ע״ז ל״ט, ע״א 1 חול׳ 
ס״ו, ע״ב). 

,( 3 ת 11 ז.־< . 5 , 1-11 ,^ ¥00 ^ 151 ,(. 1 >£) .ס 

/ס ה 110 ו 05 קמ €07 .£ : 1961/62 

; 1962 ,(ת 1110 ת 1 ג 1111 111 6 * £1 ,[. 15 > 0 ] ז £326 ז^ 1 . 11 — 1£611 ־ 1 .£) 

; 1963 , 15 , 1962 ! 11€ ו 111 ! 31 01 ^) 1 ס ¥0 -<ו> 6 ץ , 0 ^ £1 

) 1 ווו 01 ^ 1£-!1. £1. 016615 ) 1 ., ¥1x1 זש 11 ג>נ> , 6 .£ 

!ז 10 ) 0 1 ( 10 ^( 11 )(/ 1 / 0 !)( ¥111 )^ן 1 ו 0-1 הו 71 /"/ע ס! 

. 1963 , () 1 ( 1 ((^( 16 (ז 0 ) 8 } 

א. ב. ט. 

113 '?'', לי?!**" — ץ^ת^\ X3 ץזתט!־! 1 ?ז £10113 — 

( 1880 , כלכתה — 1962 , לונדון), היסטוריון של 
הכלכלה ובעל-הלכה ליבוריסטי אנגלי. ט׳ למד באוכספורד, 
ואח״כ לימד היסטוריה כלכלית באוניברסיטות גלאזגו ואוכס־ 
פורד, ולבסוף— בבי״ס לכלכלה בלונדון, כאחד מחבורת 
הסוציולוגים, הכלכלנים וד,היסטוריונים הקרובים למפלגת 
הליבור, שד,תרכזו באותד, תקופה במוסד זה (ג׳. ד. ה. קול, ה. 
לסקי ואחרים). שנים רבות ( 1905 — 1947 ) היה ט׳ מראשי 
״האגודה לחינוך הפועלים״, וב 1928 — 1944 היה נשיאה. יחד 
עם גיסו בוריג׳ (ע״ע) פעל ט׳ למען תיקונים בכיוון של 
מדינת־הסעד, והשניים גם ערכו יחדיו את הירחון £0011011110 
("כתב־עת להיסטוריה כלכלית"). כחבר 
בוועדה המלכותית למיכרותב 1919 תמך ט׳ בהמלצה להלאים 
את מיכרות־הפחם. 

רוב ספריו של ט׳ דנים בד,יסטוריה הכלכלית והחברתית 
של אנגליה, כגון: 1 ^:^^^\ 111£ X ת 1 ת 1£1 נ 101 ? מ 13 ־ 31 ז 3 .\/. £11£ 
ע 0£111111 (״הבעיה האגרארית במאה ה 16 ״), 1912 ? 1£55 ז 01151 
1 $€ו 1311 ■!סג*!!!! £5 ם 011 ?!£ת 3 ("עסקי־המסחר והמדיניות בימי 
ג׳ימז!״), 1958 ; ספר( 111011113 ־ 0111 ( £31 1 >מ 13 >מ £3 ("קרקע 
ועבודה בסין״), 1932 , נחשב לאחד המצויינים בנושאו. אולם 
פירסומו העיקרי של ט' בא לו בשל עבודותיו הסוציולוגיות־ 
עיוניות המשולבות במחקר היסטורי 50-1 £־\ 1 ;ז 1111.51 >£\ 1 111£ 
ץ £1£1 (״החברה הרוכשת״), 1920 ? £15£ £1£ : 11 ) 30 £118100 ,£ 
1 ת 113115 נ} 03 0£ (״ד,דת וצמיחת הקאפיטאליזם״), 1926 ? הספר 
האחרון עוסק בד,שפעות ההדדיות שבין התפתחות הקאפי־ 
טאליזם ובין צמיחתן של הכיתות והכנסיות הפרוטסטאנטיות, 
והוא נכתב בהשפעתם של טרלטש (ע״ע) ומכס ובר (ע״ע), 
ומתוך ויכוח עמהם; להבדיל מוובר, מדגיש ט׳ את ההשפעה 
החוזרת של הקאפיטאליזם על הכיתות הדתיות השונות. 
בחיבוריו הסוציאליסטיים: ;זת 1£ מ£\ 40 ן ז 011 כ £31 נ 51 ם 1 ־ 01 £11£ 
(״תנועת העבודד, הבריטית״), 1925 , וץ;ז 111311 >£ ("שיוויוך), 
1931 , עמד ט׳ על היסוד המוסרי והאנושי שבתביעות הסו¬ 
ציאליסטיות, וכן על חשיבותן של ד,ד,שפעות הדתיות בהתעו¬ 
ררות התנועות הסוציאליסטיות. 

,( 1649 .״ 19 ,^ 6X13 ,״״ 1.1516 711£ ) . 7 .!¥ .?ז . 1 \ 

. 1960 

א. לי. 

טונים, מעךכות ה". על קביעת הטונים במוסיקה 
ביחידות-מדידה השפיעו בימי־קדם אמונות בדבר 
זהות היחסים המוסיקאליים ליחסים קוסמיים (ע״ע פיתגורס)? 
אל-המוסיקה ההודי, נארדה, היה גם תוכן. ממדי כלי-הנגינה 
הותאמו ליחידות שהיו מקובלות במדידות. קנה-המשרוקית, 
שארכו לפי מידת-הרגל הסינית הקדומה, שהיא גם מידת- 




467 


טונים, מערכות ה־ 


468 


הרגל השומרית (= 230 מ״מ), מפיק את הטון הסיני היסודי 
הואנג־צ׳ונג (״הפעמון הצהוב״), שהוא בעל, 35814 בקי¬ 
רוב, ז״א, נמצא בין טון יסודי זה נמצא מקובל 

בארצות רבות בעולם. 

מבחינת מהותם הסמרית של מפיקי הצלילים נקבעו הן 
מידת גובה הצליל הבודד והן מידות המרחקים בין הצלילים 
הקבועים בהתאם לתנאים הקיימים בכלי־הנשיפה, שהוא 
הקדום יותר ^ מזה, ובכלי־המיתרים, המאוחר יותר — מזה. 
ע״י חציית המיתר נוצרת האוקטאווה, ע״י חלוקתו ביחס 
2:3 — הקווינטה הטהורה, ביחס 4 ; 3 — הקווארטה הטהורה, 
וכר. ע״י נישוף־קווינטה מעל לאוקטאדוה בקנה כסוי נוצר 
הטון המנושף־יתר הראשון — הדואוךצימה, י מאחר שכאן 
מתבטלים הצלילים העיליים שיחסיהם לטון היסודי מת¬ 
בטאים במספרים שלמים. בביצוע מוסיקאלי לא ניתן 
להשתמש למעשה במרחקים קטנים ביותר בין הטונים. משום־ 
כך יש להבדיל בין מ״ט המבוססות על הנתונים הטכניים של 
בניית־הכלים — כגון רוחב האצבע כמידה למרחקים בין 
הנקבים שבחליל ובין מערכות שנתהוו בתהליך ההת¬ 
גבשות מן הנסיון המעשי של מוסיקה ווקאלית וכלןית. כל 
מה״ט שרירותיות הן! מטרת קביעת מ״ט היא הסטאנדארטי- 
זאציה, ושלבי הקביעה מתייחסים לגובה-הטון, לגנוס 
ו ל מ ו ד ו ם. ומזה האחרון נבע במשך הזמן המושג המודרני 
של סולם־הטונים. 

גובה־הטון נקבע ע״י מספר תנודותיו (הכפולות) 
לשניה, שאותן מייצר מפיק־הצלילים כשנגרמת לו תנודה. 
תדירות מרובה מתבטאת בטונים ״גבוהים״, תדירות מועטת— 
ב״נמוכים״ (וע״ע אקוסטיקה, עט׳ 560/1 : שמע). 

הסטאנדארטיזאציה של תדירות מוחלטת לטון־של-מוצא 
קבוע היא הכרחית, כדי לכוונן את הכלים בבנייתם לגובה־ 
טונים שווה. עד שהגיעו לידי הסכם בין־לאומי בדבר גובה־ 
הטון הסטאנדארטי, חלו בו תנודות והבדלים ניכרים במשך 
תולדות המוסיקה האירופית. 

בתקופת הקומפוזיציה של מאדריגאלים וחיבורים לכלי־ 
קלידים מוקדמים באנגליה (במאה ה 16 ובראשית המאה 
ה 17 ), היו מקובלות 3 נורמות שונות לגובה־הטונים: 
( 1 ) הנורמה לכלי־הנגינה לשימוש בבית — הגבוהה ב 3 
חצאי־טונים (בערך) מן הכיוונון המקובל היום! ( 2 ) הנורמה 
למוסיקה ווקאלית חילונית—השווה בערך לכיוונון המקובל 
בימינו! ( 3 ) הנורמה למוסיקה הכנסייתית — הגבוהה קצת 
יותר מ 2 חצאי־טונים סן הכיוונון שבימינו. כבר במאה ה 17 
נעשה הנסיון להגיע לידי ערד משותף ל״קאמרטון" (של 
המוסיקה בבית) ול״טץ-המקהלה" (של המוסיקה הכנסיי¬ 
תית). בהתחשב בקשיים הטכניים בביצוע החלטה כזאת ניתן 
לומר, שהמוסיקה של הבארוק והקלאסיציזם הגיעה להשגים 
ניכרים. עוגב שבנה זילברמן ((ע״עז, 1713 ) בשטראסבורג 
היה מכוונן ל 13 = 393 תנודות, הקולן של הנדל ( 1775 ) — 
ל 422 , זה של מוצארט ( 1780 ) — ל 422 , זה של האופרה 
הגדולה בפאריס ( 1856 ) — ל 427 . התקן של גובה־הטון למו¬ 
סיקה של המאה ה 18 , הידוע כ״קלאסי״, היה בין 13 = 415 
ו 13 = 430 . ב 18% הוציאה הממשלה הצרפתית צו שהעמיד 
את 13 הקאמרי על 435 תנודות. באנגליה נקבע הכיוונון 
ל 439 , ובאה״ב — ל 440 תנודות, כלו׳ — ללא הבדל מעשי 
ניכר. באולמי־הקונצרטים המוסקים יתר על המידה עולה 
גובה הכיוונון באורח אוטומאטי. 13 = 440 תנודות כפולות 


לשניה הוא התקן הקאמרי המקובל היום בכל הספרות 
המוסיקאלית. 

בתחום המינוח האקוסטי משמש גובה־הטון המכונה 
״פילוסופי״, שהוא מבוסס על כיוונונו המדומה של ה 40 
הנמוך = 1 תנודה. לפיכך ה 40 של האוקטאווה הגבוהה 
ממנה הוא בעל 2 תנודות, והטונים המקבילים באוקטאוות 
הגבוהות יותר הם בעלי 4 , 8 , 16 תנודות (בזה האחרון 
מתחילה השמיעות), וה(> 4 באוקטאווה התשיעית מגיע ל 512 
תנודות. 

הגנו ס (סוג מה״ט), מבחינים בין הגנוסים המלודיים 
וההארמוניים. אלה האחרונים ידועים היום בשם גנום מאג׳ור־ 
מינור (גרמ' 4011 ן'־[נ 01 ), ואילו כל תורת־המוסיקה הקדם־ 
הארמונית של המזרח והמערב מושתתת על גנוסים מלודיים. 
גנום כזה מוצג כסידרה של צעדי־טונים ללא גובה-טון מוח¬ 
לט, ללא יחם־גומלין בין התחילה והסוף. פ י ת א ג ו ר ם ייסד 
את חלוקתו של מיתר-המונוכורד ליחסים של גובה־הטון! 
מאלה נבעו צעדי-רווחים, שסודרו לאחר־מכן למערכות מפו¬ 
תחות ביותר. כבר בשלב זה יש להבחין בין מיבנים 
מאתמאטיים־טהורים ומוסיקאליים־נסיוניים, מאחר שלא כל 
צעד של רווח מחושב ניתן לתפיסה חד-משמעית ע״י האוזן. 
רק אריסטוכסנוס איש־טאראס (המאה ה 4 לפסה״ג) 
בא לבסס את תורתו על השמיעה המוסיקאלית. לפי זה יש 
לחלק את המרחב המוסיקאלי לרווחים הניתנים לתפיסה 
מדוייקת ע״י האוזן, כלו׳ הקונסונאנסות(הרווחים המזיגים) — 
הקווארטה, הקווינטה והאוקטאווה, בעוד ששאר כל הרווחים 
נתונים לשינויים ע״י אינטונאציות מיקרוטונאליות, ומשום־ 
כך הם בחינת דיסונאנסות (רווחים צרירים). כנקחדת־המוצא 
למערכת זו משמש הטטראכורד ~ הטור של 4 טונים. בטור 
זה הרווח החיצון, הקווארטה, אינו משתנה, בעוד ששני 
צעדי-המילוי נתונים לשינויים. מאחר שהצעד הקטן ביותר, 
שאותו עוד ניתן להבחין, הוא רבע־טון, מתקבל מיונו של 
הטטראכורד ל 3 גנוסים, בהתאם לדוגמה 1 ; כאן יש לחשוב 



את הטון הגבוה ביותר לטוניקה! החלק המשתנה של הטטרא- 
כורד מסומן בסוגריים. הסימן א בקטע א מציין אתירבע־ 
הטון, שלא נתפס עוד לאוזן במוסיקה המערבית המאו¬ 
חרת, ואילו בימינו שוב מכניסה המוסיקה האחר־סריאלית 
והאלקטרונית את המיקרו-אינטרוואלים למערכת המוסיקה 
(ר׳ להלן, עמ׳ 472 ). התנועה הכחמאטית בקטע ב נקראה 
בשם ״גיוון״ ושימשה ביטוי ל״מלוא־החן״ —■ לעומת הדיאטו- 
ניקה החמורה של הקטע ג. הצפיפות הגדולה ביותר שבין 
שני הרווחים המשתנים בנזטראכורד האנהארמוני והכרומאטי 
נקראה "צפוף". אריסטוכסנוס מזכיר גם מודיפיקאציות נו¬ 
ספות של הרווחים המשתנים כוואריאנטות של הגנוסים: 
2 /'+%+ 4 /' 1 במקום הטטראכורד הדיאטוני 1/2 14 ^- 1 , או 
במקום הטטראכורד הכרומאטי 2 /ג+ 2 /ג+ 4 ) 1 . 

בדרך זו הועמדו המיקרוטונים של הזמר המזרחי על בסיס 
ראציונאלי. 


ניתן היה להרחיב את הטטראכורד ע״י תוספת טון אחד 




469 


טונים, מערכות ה־ 


470 


לעומק לפנטאכורה וע״י תוספת של טטראכוירד שני — 
לאוקטוכורד (דוגמות 111,11 ). 

המערכת השלמה כוללת שתי אוקטאוות, כשהטטראכורד 
הראשון מחובר לשני ע״י טון משותף, ונפרדים מהם הטטרא־ 
כורד השלישי והרביעי, המחוברים שוב ע״י טון מישותף, 
וטון נוסף יוצר את יחם האוקטאווה הכפולה לטון־המוצא 
(דוגמה ז\ 1 ). השימוש במודיפיקאציות כרומאטיות בתוך 
המערכת השלמה (המקביל בערך למושג המודרני של המודו־ 
לאציה) היה מבדיל בין המערכת הנתונה למודולאציה ובין 
המערכת שאינה נתונה למודולאציה. 

המודוס (האורח). מבחינים בין המודוסים של העת 
העתיקה, של יה״ב ושל העת החדשה. עיצוב־המלודיות החי 
יצר שפע של ואריאנטות ריגושיות, שסמליהן בלשון המוסי¬ 
קה נתגבשו ביחסים שבין רווחים גדולים או קטנים יותר. 
סידור הרווחים היה היסוד האפייני לביטוי המלודי שבו 
בחרו, מטבע הדברים נתקבצו הרווחים מסביב לגרעין, שליכד 
אותם מבחינת הלוגיקה המוסיקאלית של שיטה זו. אריסטו־ 
כסנוס הכיר בערכה של ח 0 * 1 <~טון מרכזי, וכך עוצבה, 
במקום הסיבוב האין־סופי של טטראכורדים, נקודה קבועה 
בעלת תיפקור מעין־דןמינאנסי. לאחר־מכן נתהווה, כקטע 
מתוך "המערכת השלמה", האוקטוכורד, וע״י כך נוצר מיבנה 
הטור המודאלי. היוונים קראו למןדוסים שלהם על שמות 
מחוזות אסיה הקטנה והאיים הסמוכים לה; הדורי, היוני, 
האאולי, הלידי, הפריגי. המודוסים עוצבו בכיוון יורד, כש־ 
הטון האמצעי, הף״*^ 13 , נשאר לעולם הטון המרכזי! ע״י 
הקדומת סד."("מתחת") ניתן היה להשיא כל מודוס בקווינטה 
נמוכה יותר (דוגמות 7 י, 1 ז\, 711 ) . שמונת המודוסים היוונים 
מצטרפים למערכת אחת. כל אחד מן המודוסים הללו יכול 




היפולידי 






היה לשמש, מלבד בגנום הדיאטוני, אף בכרומאטי ובאנהאר־ 
מוני, ומכאן נוצר שפע של ואריאנטות מליות, למשל דוגמה 
7111 : הקטע (א) מציג את המודוס הדורי בגנוס הכרומאטי, 
הקטע (ב) — את המודוס הפריגי באותו גנום. — היוונים 
ייחסו למודוס משמעות מוסרית מסויימת: לפי אפלטון פיתח 
המודוס הדורי את כוחות-הנפש ושימש ביטוי נאה לאזרח 
הטוב! המודוס הפריגי גרם לקשי-עורף! הלידי היה ביטוי 
למידות מפוקפקות, ואילו המודוסים ממוצא אסייגי היו 
ראויים למשתאות ולריקודים. 


דרך ביזנטיון נמסרה תורת המודוסים היווניים — בשי¬ 
נויים מסויימים — למוסיקה הנוצריתהקדומה. בעוד 



שהמודום היווני מכוון למטה, בנויה מה״ט הכנסייתית 
מלמטה למעלה. במערכת זו נקראים מגבול־האוקטאווה — 
115 ז 1 נ 11 זז 3 , טון־היסוד — ;:!!דת!) ובמשמעות המוסיקאלית של 
קאדנצה, כשהקול יורד), הקווינטה — 5 מ 3 מ 11 יז 10 ) (במש¬ 
מעות המוסיקאלית של "טץ הרצ׳יטאטיור׳ (ע״ע גרגו^נית, 
זמרה). אמברוסיום (ע״ע) העמיד 4 מ״ט כנסייתיות "אותנ¬ 
טיות" (דוגמה x ^). עליהן הוסיף גרגוריוס 1 (ע״ע) 4 
מערכות "פלאגאליות" ("תלויות"), המתחילות בקווארטה 
מתחת לטון־היסוד ומרחיבות את מגבול-האוקטאווה עד 
לקווינטה מעל לטון־היסוד (דוגמה X ). כ 1,000 שנים 
לאחר-מכן פיתח הנזיר השוויצי הנריקוס גלאראנום את 
תורת המדקאכורד ( 1547 ), שבה העלה את מספרי המודוסים 
הכנסייתיים ל 12 (ע״ע הרמוניה, עמ׳ 303 ) (דוגמה ^ X ). 

המודוסים הכגסייתיים שימשו לא רק במוסיקה הכנסיי¬ 
תית, אלא אף במוסיקה החילונית של הטרובאדורים, המינזנ־ 
גרים וכיו״ב. 

על המודוסים במוסיקה המזרחית — ר׳ להלן, עמ׳ 473/5 . 

הסולם ( 50313 , 13 תומ 83 , • 101:61 תס 7 ) נבדל מן המודוס 
בתפקידו של טון־היסוד, ששאר כל הטונים של המערכת 
מתייחסים אליו ביחס מסויים. על שמו של טון־היסוד נקרא 
אף הסולם עצמו. גובה־הטון של הסולם הוא מוחלט, ומעניק 
לקומפוזיציה הכתובה באותו סולם "גוף׳ ריגושי מיוחד, 
הידוע בפסיכולוגיה המוסיקאלית בשם 0010000 1011 } 11 ) 1 ן 3 
("שמיעה בעלת גון מסויים"). תהליך הפיכתם של המודוסים 
של יה״ב למערכת־הסולמות המודרנית נבע משני מקורות: 
( 1 ) מן השימוש המרובה בשינויים הכרומאטיים במודוסים 
בתקופת ד 00131 1115103 ״ (ע״ע מוסיקה: היסטוריה) — מה 
שגרם לטישטוש התפיסה הבהירה של המודוסים; ( 2 ) מן 
ההתפתחות הסוערת של ההרמוניה (ע״ע), שתבעה 







471 


טוגים, מערכרת ה־ 


472 


לבסוף את זכויותיה גם במערכת־הסולמות. הגיוינים המלו¬ 
דיים הדקים של הוואריאנטות המודאליות נפלו קרבן 
להאחדה, שטענה לגבי המודוס היוני את עקרון המאג׳ור, 
ולגבי המודוס האאולי את עקרון המינור, כשתי תבונות 
1 '*"= ^ נבדלות־עקרונית ומשלי¬ 

ח ~ ־ ^ מות זו את זו של ההבעה 

המוסיקאלית. שאר כל הגיוונים הדקים של המודוסים נעלמו, 
כרוד בזה אף הפתרוךשל-פשרה לבעיית האיזון היפה והאיזון 
הלקוי, שנועד לאפשר לא רק אח העברת סולמי המאג׳ור 
והסינור לכל דרגות הטונים, אלא אף את המודולאציה 
(הסילום) מסוג אחד לשני, ללא שינוי כיוונונם המוחלט של 
הרווחים. ה 5 ן £11131 הפך לטון־היסוד או הטוניקה, הדומינאנ־ 
טה הפכה לקווינטה של תלת-צליל הטוניקה, עם הטרצה 


X^0 




המאוזנת שלו (דוגמה ^^ X ). הדומינאנטה היתד, אף הציר 
שעליו סובבים שני הטטראכורדים הנפרדים, וע״י כך היתה 
עשויד. להפוך לטון־היסוד ואיפשרד, את סידורה של מערכת־ 
הסולמות למחזור של קרוינטות. הטון השביעי של סולם 
המאג׳ור — ״הטון המוביל״ — נודעה לו נסיה עזה להת¬ 
פרקות לטוניקה, כשהקאדנצה המלודית וההארמונית מש¬ 
לימות זו את זו. 

וע״ע הרמלניד״ עמ׳ 305 , 308 (דוגמד, 16 •), 313/4 . 

ההשאה (הסראנספוזיציר,) בקווינטד, מן הטוניקה ומעלה 
מלליכה לסולמות מצטלבים, ומן הטלניקד, ומטר, — לסולמות־ 
6 (דוגמות ^^^ X^¥ ,x ). 

בגלל היעדר טון מוביל בסולם־המינור מופיע סולם זה 
ב 3 צורות: (א) סולם־המינור הטבעי (דוגמד. ^\ x )) 
(ב) מולם-המינור ה ה א ר מ ו נ י (דוגמה ^ז\ X ), שבו מוגבה 
הטון השביעי באורח ברומאטי בחצי־טון, כדי לשמור על 
הנטיר, לטלן המוביל! (ג) סולם־המינור "ה מלודי" (דוגמה 
^^^\ x ,א),שבו כלולים כל מרכיבי סולם־המאגץר(פרט לטרצה 
הקטנה), וע״י כך בוטל אפיו בסולם מינורי כמעט לחלוטין. 
ולפיכך נהגו בו רק בעליה, ואילו בירידה הושווד, סולם זה 
לסולם־המינור הטבעי (דוגמה ^^ז\ x , ב). 

אף הסולמות המינוריים מוצגים במחזורי-קווינטות עולים 
ויורדים, כשכל סולם מאג׳ודי יש לו מקביל מינורי מלודי 
בעליה וטבעי בירידה (דוגמות X1X ): ובהתאם לכך 

ערוכים מחזורי-הקווינטות, העולים ודייורדים, של סולמי- 
המינור ההארמוניים והמלודיים. 

הסולם הכרומאטי מחלק את מרחב האוקטאוודי 
ל 12 חצאי-טונים (דוגמה XX ). אף כאן שומרות הטוניקה 
והדומינאנטה, בשימושן בקומפוזיציה, על תיפקודיהן הטונא־ 
ליים, בעוד שהסטיות הכרומאטיות מן הדרגות הדיאטוניות 
מאפשרות הגברה ריגושית של ההבעה המלודית. — הסולם 
ה ד ו ד ק א ט ו נ י של שנברג(ע״ע) אינו מכיר בהבדלי תיס־ 
קודים בין הדרגות, אלא משרור, את כל 12 הטונים בערכם. 

ע״י חלוקה נוספת של חצי־הטון לרווחים של רבעי־טונים, 
שלישי־טונים, שישיות־טונים וחלקי שנים־עשר של טונים. 
נעשה בימינו הנסיון לקבוע את ע ו ל ם ה מ י ק ר ו ט ו נ י ם, 
ואף לסדר אותם הסולמות, כדוגמת המערכת הטונאלית, לפי 
תיפקודים מלודיים וד,אדמוניים. 

סולם הטונים השלמים מחלק את האוקטאווה ל 6 
טונים שלמים. במסגרת זו אפשריים רק שני סולמות (דוגמה 
^ xx ), שבהם חסרים הקווארטה, הקווינטה והטון המוביל) 
צעד-הרווח האחיד הוא — טון שלם. מכאן שאין להניח 


• שם נדפס בסערת הטון האחרון בבאם 16 — וצ״ל 10 >. 





473 


טונים, מערכרת ה־ 


474 



בסולם זה מרכז טוני׳ וע״י כך נעשה המיבנה ההארמוני 
נטול ריכוזיות וקביעות. סולם זה שירת את האידיאלים של 
הסיגנון האימפרסיוניסטי, אע״ם שדלותו אינה מאפשרת אלא 

שימוש מצומצם. 

הסולם הצועני, המאופיין ע״י שתי הסקונדות המוגי 
הובא, כנראה, ע״י הצוענים מן ,(xx^^ דלות שלו (דוגמה 
המזרח לאירופה. הסקונדה המוגדלת מקובלת אף במוסיקה 
של יהודי מזרח־אירופה, ביחוד בחסידות (ע״ע יהודים: 

מוסיקה). 

הסולם הפנמאטוני מיוסד ע״י השלמת הקווינטה 
וכדגם מלודי הוא משמש בסים ,(XX^^^ ללא חצי־טון(דוגמה 
להרבה שירי־עם בארצות המערבי(בעיקר בסקוטלנד), ופותח 
.(475 ' במזרח לוואריאנמות מרובות (ר׳ להלן, עמ 
סולם כליי טהור הוא סולם חמת־החלילים של 
! (XX^¥ הסקוטים ההרריים. מגבול הכלי הוא נונה (דוגמה 
הטרצה והסכסטה מוגבהות ברבע-טון בערך! הדרגה השבי¬ 
עית מרוחקת מן האוקטאווה בטון שלם. 

־> מ'■!/ 770 ;/;?./ז/ג . 11 ' 10 { 1€ {ז 0 יד ,תת 3 רחז 13£11€ .'ל /. 

18*47; 1 ז 1 ./ 7 7 מ^//י< 5 !ס(] .שזןג. 1 :ן־] 0 ^ 1 .ס 
111 1847; 1^, 61 

(16 1(1 14 : 1875-1881 , 1-11 6 ו 1 ך) £1 )) 1 ח . 

1 .׳!ן /,///^. ^ 16 ) ׳)!כ 

16 ( 6 ^ 1116 1 זז€ז) 1€ (ז 0 'ד .לו 1£11 .[ ; 105 :ח } 

{5;11 ז^נ^ת 0 ן 1 ^ 5 . 4 , : 1922 ,( 1 ,.§ 8 נ׳^\^ 11 ל 1 -י!\ , 1 ?ןז€׳\ .£ .י 1 ( 0 וו 1 וו ^, 
110>/*)0 7 /^־סי 4 7 ^ 6 } 1 {) 1 ^ה 2 <ז 1 ). 1 .ו 1 ^ו)תג^^ 1 .׳ר ;' 1922 , 6 { 71€/6/1 ז ^, 
1926; 0. 011](1928 ! ,){^) 1 ^ 70 . 1 ) 16 ( 60 \{' 1 ,ת 1 ש 1 ''חש ; 

]' 612 ^ 61 ( 19^0; ע* 477/07 / 7/16 ,.^^נ 
0 77 7 0 /ע>//ג /ס 16 ^ 7 ..!}* : 1940 ,^ 1 ( 1/17261 ן 
//71 16 ^ 7 ,ת 0 ל 1 ^־ו 4 ו 1 ^ 1 > 1 . 1 ׳^ ; 1943 / 77 ^ 47747 ״ י 
(^1(3€11/76 ^ 0 6 21212 )^ 1 ־ 7/16 . 11 ש 6 ש^\ 4 . 1 ־ 1 . 0 ; 1933 ,?.^^ 74/0 1 ן)י 
(7/ 71:172, !934: 1?. תג) 1 ׳^ת 1 תחד^\' .ח ' 

1 אתד^סץ ,[ : 1936 %:ון//// 4 . )/ 66 '{ 0 : 17111672 ^ 171 76 ג)/\ ,וונג,ז^ח , 

5<'1('01 '( 2 ס 6/101 'י{: 7 ,€־ 01 ו 1 לבש 5 ,.¥ . 0 : 1937 1 ) 371 > £')ה 
, 1938; ]. 112 * 4/77/77 1€ /! / 0 *:>־// 71:77 ן' 5/7 7/16 ,> 1 תטכ / 

!940: ( ־ 70 /־£׳ל! 1 )תצ 11 .ן x\01^7. 

1/15!. /ס 6 ז 1€711 )'\! 5 7/16 ,הנזל^^'^ 7 ^ .? 1 ; 1957 , 1 ,■^ 4/77/7 . /ס 
. 1958 , 1 ״״/\■. 

י. סל 

במוסיקה שמחוץ לאירופית קשורות מה״ט 
קשר הדוק עם תפיסת המוסיקה והאסתטיקה של המוסיקה, 
שלא תמיד מתחשבות הן בנתונים האקוסטיים. הפילוג בין 
התכנים הרגשיים של צליל מסויים ובין תכונותיו האקוסטיות 
השפיע השפעה מכרעת על התפתחותן של אותן מה״ט. 
משום־כך מצויות לעתים קרובות בתחום אותה התרבות 
עצמה שתי מ״ט זו בצד זו: אחת המבקשת לקבוע את 
איכותם של הצלילים לפי ערכם הרגשי (כלר מערכת המודו־ 
מים), ואחת המטפלת במדידות אקוסטיות של הטונים ובאפני 
המיקצב. מ״ט כפולות כאלה מצויות כמעט בכל התרבויות 
האסייניות הקדומות, וניתן לעקוב אחריהן בתוך מעגל סגור 
למן התרבות המוסיקאלית הסינית־יאפנית, האינדונזית 
וההודית — עד הפרסית, התורכית והערבית. 


שלבן הראשון של מה״ט הללו מיוצג ללא ספק ע״י 
המערכות הלא־ראציונאליות, הנקבעות עפ״י תכונות־ 
הצלילים של טיסוסי־מלודיות מסויימים. כאן אין עורכים 
טונים בודדים לסולמות, אלא מסווגים מלודיות שלמות (או 
את תנועותיהן ונוסחותיהן האפייניות) כיחידות מינימאליות, 
שאינן ניתנות לחלוקה, של התחושה המוסיקאלית. מערכות 
כאלה של מורפרלוגיית־השירים מצויות בצורה רודימנטארית 
בתרבויות המוסיקאליות של סין, יאפאן ואינדונזיה, ובצורה 
מפותחת ביותר — בתרבוייות ההודית, הפרסית, התורכית 
והערבית; הללו דומות לתורת ה במוסיקה היוונית 
העתיקה ולניגון במוסיקה היהודית הקדומה. 

אלה הן (א) ה מ ע ר כ ו ת ה א י ־ ר א צ י ו נ א ל י ו ת של 
כל תרבויות המוסיקה הווקאלית האמיתיות, שהצדדים המשו¬ 
תפים שבהן הם; ( 1 ) עדיפותם של הקול וצורות המוסיקה 
הווקאלית הצרופות, שאין בהן כדי לעורר מדידה מתייקת 
של הטונים על יסוד יחידת־טונים תקנית ואף לא לאפשר 
מדידה כזאת.( 2 ) הטון הבודד אינו קיים בתודעה כיחידת-רווח 
קבועה, אלא רק כאיבר של קבוצת־טונים. ( 3 ) דק בצודה 
זו, בלר במסגרת הטונים הסובבים אותה, ניתנת הנגנת הטו¬ 
נים הבודדים! אגב אף הנגנה זו עשויה להשתנות — בניגוד 
לחוקי האקוסטיקה — בלי לשנות דבר במהותו של הרווח 
המוסיקאלי ואף בלי לטשטש את הרושם הכללי של קבוצת 
הטונים. ( 4 ) הטיפולוגיה של קבוצות מלודיות כאלה אינה 
נקבעת לפי סולמות סכמתיים -- מאחר שמרוותן כרוכה 
בדמותן החד־פעמית ובימבנן האורגאני —, אלא קשורה 
באדם ובמחזור־חייו: מערכות הראגות ההודיות או המקאמים 
הערביים סדורות לפי הקונסטלאציות של המזלות, לפי 
תאריכי-הלידה, הגידול, המחלה והמוות, לפי עוגות השנה, 
לפי המועדים, יימי השבוע ושעות היום.( 5 ) מה״ט המבוססות 
על אורגניזמים של שירים כיחידות של "טובים" הן תוצאה 
של מסורות בע״פ. מוסיקה בזאת אינה ניתנת לקביעה בכתב, 
מאחר שטיבו של הטון הבודד חולף במהרה, והוא נעלם 
מיד לאחר הופעתו. לפי תפיסתן של התרבויות המוסיקאליות 
שמחח לאירופית (פרט לסינית והיאפאנית) לא ניתן לחזור 
על הטון אלא מתוך הזכרון המוסיקאלי, כלד מתיד דימוי 
פנימי מדוייק להפליא. משום כך משמש עקרון החזרה במסו¬ 
רות שבע״פ האמצעי הראשון לקביעת הטורים, הצורות 
והדפוסים של הטובים, ומכאן מתפתחות אח״כ המערכות 
הראציונאליות של המוסיקה הכלץית. ( 6 ) מה״ט לפי דפוסי 
השירים או בוסחות־הטונים שייכות למוסיקה הפולחנית, ובי- 
גוניהן מסודרים לפי קטעי־טכסט מסויימים (השר׳ ניגון 
הפרשה וניגון ההפטרה במוסיקה הליטורגית היהודית [ע״ע 
מעמי-המקרא]). נוסחות-טונים כאלה, המבוצעות עפ״ר בדרך 
רצ׳יטאטיוו, הן המכנה המשותף לזמר הפולחני של דתות- 
העולם. 

(ב) המערכותשל המוסיקה הכלןיתשיסודך 
במסורות שבע" פ מבוססות בעיקר על מערכית־ 
המודוסים המפותחים של המוסיקה האסיינית האמבותית. 
כאן מצטרף לזמר כלי-הנגינה כגורם אמנותי, כמסדר ההצל- 
לה. בכלי-הבגיבה מתגלה טיבו האקוסטי של הטון, הניתן 
למדידה. ציסצומו המכאני של הכלי, חמריותו המוחשית והני¬ 
תנת לתיאור, שימשו בסיס לחקר הטונים, למדידת הרווחים, 
לפי שיטות מדעי הטבע. כזאת היא תורת המוסיקה הסינית 
(הכרוכה עדיין במיתולוגיה), שהיא־היא שגילתה את הטון 




475 


טונים, מערכות ה־ ^ טום הדי 


476 


הבודד; כאלה הן תורות המוסיקה של היוובים (ר׳ לעיל), 
ואח״ב — של האיסלאם ושל העולם המערבי. אולם תחום 
השפעתן של אותן מה״ט המחושבות והמדודות היה מצומצם 
למוסיקה האמנותית של המרכזים הגדולים, ובמרוצת הזמן 
הלכה המציאות ונתרתקה מתורת־רימוסיקה שבכתב. זאת 
ועוד: בתרבויות הגדולות של המוסיקה האסייגית שזורה 
מדידת הטונים בשרידים אי־ראציונאליים של ספקולאציות 
מיסטיות. אעפ״כ ניתן לראות כאן התחלה של בידוד הטובים 
מתוך נוסחות של מלודיות, ומכאן נפתחת הדרך לצירופי 
הטונים ולהרכבתם במובן המערבי. — טורי־טונים בעלי 
רווחים קבועים ניכרים בכל ארצות התרבות של אסיה. כך 
ניתן לברר מתוך דפוסי־הנטורי של המוסיקה החצרנית היא־ 
פאנית ומתוך דפוסי־הפאעט האינדונזיים כמה צורות של 
מודוסים פנטאטוניים: אמנם אלה אינם אלא ואריאגטות 
מושוות של סולמות מסויימים באותם סוגי־מוםיקה. 

אף דגמי הדאגות ההודיות, שמספרן הגיע למאות, צומצמו 
במשך מאות השנים לסולמי־יסוד — ביתד דיוק: מודוסי־ 
יסוד — מועטים. אלה כוללים — בצד הטיפוסים הפנטאטוביים 
נוסח המזרח הדחוק — אף טיפוסים בעלי הנגנה מיקרוטונא־ 
לית נוסח המזרח הקרוב. 

דפוסי ה״דסתגאה" הפרסיים, וכן דפוסי ה״מקאמים" 
התורכיים והערביים מסווגים מצידם בתודות המוסיקה 
המפותחות של אותן הארצות לפי מה״ט של יוון העתיקה 
(ר׳ לעיל), והשפע הקדום של המקאמים הבודדים נצטמצם 
לטורים בעלי 14 טונים יסודיים (הנקראים אף הם "מקא־ 
מים") לפי דוגמת "המערכת השלמה" היוונית. בזמן האחרון 
חולקו הטורים הללו — כנראה לפי דוגמת הסולמות האירד 
פייס המושווים — לחצאי־טונים ולרבעי־טונים, ובימינו 
מבוססת המוסיקה האמנותית הערבית על אוקטאווה מורכבת 
מ 24 רבעי־טונים מושווים. 

וע״ע אינדונזיה: מוסיקה; הדו: מוסיקה, עט׳ 516/7 ! 
סין: מוסיקה! ערבים: מוסיקה; פרס: מוסיקה! קוראה: 
מוסיקה: תורכיה: מוסיקה! מקאמים. 
וע״ע יהודים: מוסיקה. 

א. גרזון־קיוי, לקראת תיווי מדויק של יחסי הצלילים 
במוסיקה החוץ־אירופאית (״תצליל״, ד׳), תשכ״ד! .£ 

. 1131 נן 111 ^! . 11 010 ) 51 . 11 

. 11 .נ 111 חג 13 ) ,. 111 ; 1913 ,( 20 

.[ ; 1927 ,( 8 .[ 5011€€1 .^ 1 -״? 001 .}¥ 

.< 11 שרמחו $4 ) 1 <-{£} 11€1 ז 0 ' 7 . 1 > .< 01 

,חה 113 ז £4011 . 11 ; 1922 ,( 1 ״י;יונ־^\ 111 ל.ט^ . 41 <־ 1 ־. 1 ׳\ . 1 

,[.^לז^] ת; 1 :< 1 ^(^^ 1 .£) .)) .^ 0 י< £3€1€11 > 01 

,/׳ 1 ,. 111 ; 1929 ,( 35 . 11 . 1113 ת 1.1 ־ 1 

; 1935 .( 3 ,.א;ינ/י 111% <יטז׳\ .ןז<־ז€׳ל .£ .ו{^ל^ 2 ) 
־תן 00 . 0 ; 1932 ,/{ 70720111 1 ?> ^ .ן 

,( 4 ,.^ 50 , 01 ^ 51 ט^/< .־ 1£1 ח\/ .ת־]ט 0 [) €€1€5 ^ 5 ,) 1 ) 0 ^ 5 ,׳ס׳א . 150411 
ח 0 ו 1 ק 1 י 1 '£^ 7/072 }^ 7'.x0 חס $^׳{ 7011/0 , 1 ׳^\ 1 ^{'ת 0 ל.ז 00 .£ ; 1951 
,ץ 1110 ג 011 .[ ; 1953 ,( 25 ,. 01 ^^<יט 1 < ^ 072 ה 10 ^>{-^ה 70 /ס 

,. 1001 לט 1 \ ש 11 5 ^ 17 ^) 17 ) 10 ^ 177 €5 ' 7 > €11 ) 1 ' 517 5 ^ 1 ' 5117 1501 ^: 1 

. 1959 .( 44 

א. ג.־ק. 

טוס הדי ( 01-15131115 ס^ימ?), עוף ממשפחת הפסיוניים של 
סדרת התרנגולאים, המצטיין ביפי נוצתו וציצית־ 

ראשו. מוצאו מיערות הודו וצילון! הוא מוחזק בגני־נוי צי¬ 
בוריים ופרטיים ברחבי-עולם, סימנו המיוחד: זנב ארוך מאד, 
מרהיב מפיו! נוצותיו שחורות וקצרות, אך עליהן מחפות 
נוצרת־הנוי, שארכן 100 -־ 130 ס״מ, והן ירוקות־זהובות, ובק־ 
צותיהן כתמים עגולים־סגלגלים ססגוניים — חומים־כחולים־ 
סגולים ("עיני הטווס"). הט׳ הוא עוף־קרקע, רגליו חזקות 


מאד ומכשירות אותו להליכה ממושכת. הראש קטן יחסית, 
ועליו ציצת שערות זיפיות׳ ירוקות־כחולות! המקור קצר, 
עבה וחזק. מזונו של הט׳ — זרעים, חלקי־צמחים, חרקים 
וזוחלים קטנים. הכנפיים קצרות ומעוגלות ומשמשות בעיקר 
לתעופה למרחקים קצרים — כדי להגיע לחניית־לילה על 
עצים נישאים או לברוח מאויבים! אך בעת הצורך הט׳ עשוי 
לעוף מרחקים גדולים. חושי הראיה והשמיעה מפותחים מאד 
בט׳! הוא משמיע קול צורם את האוזן. 

בט׳ בולטת דו־צודתיות מינית: לזכר צבעים חזקים 
ובולטים בצווארו, בחזהו ובנוצות־זנבו, ואילו הנקבה חומה- 
אפרורית. רגל הזכר מצויידת בבליטה קרנית (ךרבן) בחלקו 
האחורי של השרשכף מעל האצבע האחורית, והיא משמשת 
כלי־זין במלחמה על בת־זוגו. בעונת־הקינון (דצמבד־מאי) 
הזכר מתקשר ל 4 — 5 נקבות, ועם גדילת נוצות-זנבו הצבעו¬ 
ניות בסתיו הוא מתחיל לערוך ריקודי-דאווה: הוא מרים את 
הזנב ופורש אותו כמניפה מרהיבה בשלל צבעיה, כשהראש 
שפוף, המקור פעור, הכנפיים שמוטות, והוא מרטיט את זנבו 
ולפעמים גם את כנפיו. אינסטינקט-הריקוד חזק ביותר בזכרים 
הצעירים, שהם נוטים לרקוד בפני כל בע״ח שנקרה 
בדרכם. הנקבה מטילה בגומה במקום מוסתר 3 — 5 ביצים 
לבנבנות־צהבהבות. האפרוחים הם עוזבי־קן. — בעיית הת¬ 
הוותו של הדגם הססגוני המסודר של צבעי זנב-הנוי, שהוא 
נראה כיצירה אמנותית מתוכננת, העסיקה את הביולוגיה 
הרבה! עכ״פ קשה להסביר תופעה זו ע״י המכאניזם של 
הבירור המיני, הפועל בהתחרות בין הזכרים על הנקבות. 

ה ט׳ הלבן, וכן ה ט׳ ה י א פ א נ י הכחול, הם מו- 
טאנטים של מין הט' ההודי. המין 1111110115 ! .? שמוצאו 
מבורמה ויאווה, דומה למין היאפאני! צבעו ירוק־זהוב. — 
המין 00018011515 0 ז 1 גק 0 ז£.\ 7 שוכן ביערות הטרופיים של 
אפריקה! נוצתו כחולה-ירקרקה, בעלת גון מתכתי, ולראשו 
ציצית שערות שחורות ולבנות! הוא חסר זנב־נוי. 

;^ 1941 , 5 ^)' 317 ה 410 ח 1 /ס '{ 10 ו 1 <} 70 . 14 

; 1955 ,ח 10 ץ^€ /ס ס) ^ ,'\זת 14£ ..מ . 1 \ . 4 ) 

, 1961 , 1745 ^ 11011 ) 171 / 0 ^ 500 1€ { 7 .\/ . 5 

ר. ע. 



טווס הורי— זכר ונקבה. הזכר פורי^ את נוצות ?גבו 







477 


טוס הדיי — טוסן־לוברטיר, פרנסואה־דומיניק 


478 


הט׳ ביהדות. הט׳ לא נזכר בשם זה במקרא, אך 
התרגומים העתיקים (ת״י, הפשיטתא והוולגאטה) מתרגמים 
את המלה ״תכיים״ (מל״א י, כב! דה״ב ט, כא) — "טוסיך 
(מפרס׳! אולם זיהוי זה אינו ודאי. הט׳ ושלל־צבעיו 
נזכרים במדרשים: ,.ואת בל עוף כנף, זה ט"׳ (ב״ר ז/ 
ו׳}! "הט׳ הזה שס״ו מיני צבעונים יש בו" (תנה׳ תזריע, ב׳! 
והשר ב״ר שם, ה׳), וכן מסופר על המלך שביקש לראות ט׳ 
על שולחנו, לא כדי לאכלו אלא כדי ליהנות ממראהו(אגדת 
בראשית ל״א). הט׳ נחשב כעוף טהור (חול׳ קט״ז, ע״א), 
ואף כראוי לעלות על גבי מזבח (פסי״ר [הוצ׳ איש־שלום], 
קצ״ב, ע״ב). מהתוספתא (כלאים א׳, ח׳! והשו׳ ש. ליברמן, 
תוספתא כפשוטה, שם), העוסקת בדין כלאים לגבי "תרנגול, 
ט׳ ופסיוני", ניתן להסיק שגידלו ט" גם בא״י. בדבר הט׳ הת¬ 
הלכו, כנראה, גם סיפורי־עם! על כך מעידה האגדה (ב״ר ב״ח, 
ח׳), שהט׳ היה מן הבריות שקילקלו מעשיהן בדור־המבול. 
ל״אדרמלך וענמלך אלהי ספרוים״ היתד■ — לפי פירוש 
אחד--צורת "סווסא ופסיוני" (ירו׳ ע״ז ג׳, ב׳), לפי פירוש 
אחר — צורת סוס ופרד (בבלי סנה׳ ס״ג, ע״ב). 

במיתולוגיה היוונית היה הט׳ גילגול של היצור 
האגדי צרגום בעל מאת העיניים, שאחרי הריגתו בידי הרמם 
העבירה הרה את עיניו לזנבו של הט׳, הט׳ היה העוף 
המקודש להרה (יונו של הרומאים), שבמקדשיה החזיקו 
תמיד ט". בתקופת הקיסרות הרומית מצטרף הט׳ לפעמים 
לדמות הקיסרים במטבעות. בכלל הירבו האמנים באימפריה 
הרומית להשתמש בט׳ כמוטיוו דקוראטיווי. 

אמונה עתיקה, הנזכרת אצל אוגוסטינום, שבעזר הט׳ אינו 
נרקב לעולם, והתחדשות נוצותיו בכל שנה באביב (וע״ע 
חול! פויניכם). גרמו לכך שהט׳ הפך בנצרות הקדומה לסמל 
של תחיית־המתים. משום־כך מופיע הט׳ בציורי־הקיר בקא־ 
טאקומבות, בתבליטים על מנורות, ועוד; לפעמים הוא נראה 
כשהוא שותה מגביע חיי־הנצח. באותו תפקיד סמלי משמש 
הט׳ גם לאחר־מכן באמנות הביזאנטית והרומאנית ביה״ב. 

באגדות הרווחות בעולם האיסלאם מתואר הט׳ באור 
שלילי, במעורב ^ יחד עם איבלים (העזטן) והנחש — 
בפרשת החטא הקדמון: כשגורשו אדם וחווה מגן־עדן, גורשו 
אתם גם הט׳ והנחש שעזרו לאיבליס! במעמד זה ניטל מן 
הט׳, להחמרת העונש, קולו היפה. 

בכת היזידים (ע״ע) שבה משמשים יסודות איסלא־ 
מיים ואליליים בעירבוביה, נחשב הט׳ סמלו של מלך טאום — 
ראש המלאכים, העושה את רצון האל והמזדהה כמעט עמו. 

בהודו היה עוף זה קדוש, ואסור היה לגעת בו לרעה. 
שבטים פרימיטיוויים אחדים בארץ זו רואים בו את הטוטם 
(ע״ע) שלהם, מעלים לו מנחת גרעינים, אך נמנעים 
מלהסתכל בו, כדי לא להיפגע. נוצות הט׳ יש בהן סגולה 
להפשות־נחש ופגעים אחרים. הט׳ הוא עוף השמש, אך יחד 
עם זה הוא המבטיח את פוריות הארץ ע״י שהוא מראה 
לנהרות את הדרך ל״עמק הגדול", לעומת״זה משמש הט' 
בסיפורים הודיים אחרים גם כסמל לריקנות והתהדרות 
מופרזת. בגלל העיניים הרבות שבזנבו משמש הוא בסיפורים 
הודיים כשומר על נאמנות הנשים (והשו׳ את האגדה היוונית 
על ארגום). בשעת מלחמה הוא יכול להיות לעזר רב, שכן 
הלהט היוצא מעיני־זנבו עשוי להשמיד את צבאות האויב. 

באירופה קראו לט׳ ביה״ב "העוף האציל". בשד ט" 
צלויים, שנקרא "בשר־גיבורים" היו מגישים בטקס מסויים 


בסעודות חגיגיות, במיוחד לכבוד המנצחים בתחרויות האבי¬ 
רים. אולם סיפורי-העם, בעיקר באירופה המזרחית, רואים 
בט׳ עוף שהתמכר לשטן במחיר נוצותיו היפות, או אף 
גילגול של השטן עצמו. בסיפורים אחרים הט׳ והטווסת הם 
נסיך ונסיכה, שנהפכו ע״י כישוף לעופות ביום חתונתם, 
כשהנסיך היה כבר מלובש ומקושט והנסיכה עדיין לא 
הספיקה ללבוש את שמלת הכלולות. בפתגמים, משלים 
ומטבעות־לשון רבים מופיע הט׳ כסמל הגנדרנות הריקה, 
ופרישת מניפת-זנבו ההדורה מוצגת כסמל ההתרברבות 
וההתנפחות. קריאת חט׳ נחשבת אצל עמי־אירופה, בדרך- 
בלל, כסימן רע. 

, 5 תג;\ 11 .ק .£ ; 1843 

.ח 011 א־\\\€ע .^ 1 ; 1896 ) 11 מ/ 1 ת} 1 
,ו 1 )־ו 1 .ו 1 חו 11 .< 1 . 0 : 1858 . 189/190 . 1 ) 1€ ^ 0010 ^ 

.[ ; 607 ! , 206/7 . 196/7 ,' 7 ^^ ./ 

- 1913 ..^ 0 ^ 1 ) 7 /^ 011 ^ 1 11 )^ 001 ,• 7.1201 '! 

1 ז-) 1715111€11 ) 111 ^ 1 ;/ן 1 )/ 11 ^ •{•)( 1 . 011107 ״! . 11 ;^' 1915 

1 <) 7 (< 0/114 {ז 071 , 929 ! 

,ח 10 יי 1101111 ז . 87 ;( 1951 , 849 , 11 

;־ 1958 ,( 0200014 ? . \ 01 

-ח 0 ^ 00 .ע 117€ :ו 1 ר! 0 לס;> ןז 1 ת 10 ׳^[ 11011 010 ) 

.'' 1959 ,( 664/5 , 111 , 277 ־^>^ 

מ. ד. 

טוסן״לובדטיר,פךנסואה־דומי'נילן— 015-00 } 1:311 ק 

ש־ 1 ו 1 זז 6 '\ו 01 ״ 1£-1 ז 31 ;!צ 011 ז 116 ;) 1 מ 1 מ 1 — ( 1744 [ן]־ 1803 ), 
משחדרה של האיטי (ע״ע) וגיבורה הלאומי. ט׳ היה 
כושי ונולד וגדל בעבדות, אך שלא כרוב העבדים קנה השפלה 
מסויימת, נתמנה למשגיח באחוזת אדוניו וזכה במעמד של 
חציו־עבד חציו־בן־חורין. ב 1791 אירגןמרד עבדים—כנראה 
בהשפעת המושל הצרפתי, שרצה להטיל את אימת הכושים 
על המתיישבים הלבנים, מתנגדי הכיוון החדש במטרופולין 
המהפכנית. במשך הזמן עלה ט׳ לדרגת מפקד הכוח העיקרי 
של המורדים בצפון, אימן חיל ממושמע ואסר מעשי שוד 
ורצח בלבנים. ב 1793 עבר לשירות הספרדים בסאן דומינגו 
(במזרח האי), שלחמו בצרפתים, אך לאחר שהקונוונציה 
ביטלה את העבדות עבר ב 1794 לצד צרפת, הועלה לדרגת 
גנראל, לחם באנגלים שפלשו לאי, אילצם ב 1798 לפנותו, 
וחתם על הסכם מסחרי עמם, שביטל את המונופולין הצרפתי 
על הסחר באי. באותה שנה נתמנה מטעם הממשלה הצרפתית 
(הדירקטוריון) למושל האיטי, ניצח ב 1799 — 1800 במלחמת־ 
האזרחים את המולא־ 
טים בדרום, וב 1801 
כבש גם את החלק 
הספרדי של האי 
ושיחרר את העבדים 
שם. ב 1801 פירסם 
חוקה, שלא על דעת 
צרפת, אף שלהלכה 
הכיר בריבונותה, ומי¬ 
נה עצמו למושל כללי 
לבל ימי חייו. ט׳ עודד 
את שובם של הלבנים 
שברחו מהאיטי בתקו¬ 
פת המרד, כדי להי¬ 
בנות מהם לצרכי 
מינהל וכלכלה, ואף 
החזיר ללבנים את 



פ.־ד. טוסז־וונרטיר 



479 


טרםן־לוברטיר, פרנסואה־דומייגיק — מוסקנה 


480 


אחוזותיהם וכפה על הכושים לחזור, כשכירים, לעבודה בהן. 
צעד זה נועד להבטיח גיתלי־יצוא, שתמורתם קנה ט׳ נשק 
מאה״ב — מחשש שמא ינסו הצרפתים לשוב ולכבוש את 
האי. מדיניותו כלפי הלבנים ומדיניותו הדתית — הוא הנהיג 
את הקאתוליות כדת־המדינה ורדף את פולחן הוודון(ע״ע) — 
עוררו מורת־רוח באוכלוסיה. ב 1802 פלש להאיטי הגנראל 
לקלר, גיסו של נאפוליון, בראש חיל־משלוח גדול, כדי 
להחזיר את האי למרותה של צרפת. במאבק נגדו נקט ט׳ 
בשיטת האדמה החרוכה, אך לבסוף נאלץ להסגיר עצמו 
בידי הפולשים. הוא הוגלה לצרפת, הוחזק כשבוי במצודת 
דו במזרח־צרפת), ומת שם. — בגלל אישיותו 

והשגיו כמצביא וכמושל זכה לכינוי "הנאפוליון השחור". 
.(. 0 ־ 1 )} . 1 ^ 1 :()ל 18 ,..-[-.' 1 ? 1 {'\ .ץ 

-ו 1 זג>^ 1 .^ 1 ; 1853 , 7€ ( 1€7 ז 1-7 } 17 ■ 7117 ) ) 11 } 

10 ^ 111 >'^ .ו^ ; 1 '- 4 <ת ,. 7 ת€^ 1 { €1 ,! 011 !< 

,זסזטד.!׳^ .[ .}!.£ : 19 ־ 9 [ . 7 ^^> 

€! ,.^]׳.' 1 ' ,חסס־ז!;^!' ..מ! ; 1950 ,.^ 1 .' 7 

ת 170 ) 011 ' €7 \ 1 171 ./•. 7 ; 1951 , 71017 

11 € ' 1 ' . 165 מ 3 [ . 11 .״ 1 . 0 ;׳ 962 ! , 010111111 '> ׳>! 

.־ 963 ! ,! 1 ז 1 ( 01 > 1 ){ 

אה. א. 

טוסקולום (\זז 111 ט€$טז), עיר לאטיגית עתיקה בהרים 
האלבאניים מדרום לרומא, בתקופה הקדומה נמנתה 
ט׳ על הברית האלבאנית! במאה ה 6 לפסה״ג היתה נתונה 
להשפעה אטרוסקית. במאה ה 5 היתה ט׳ אחת הערים הלאטי* 
ניות שעמן היה לרומא הסכם צבאי! ב 381 נכבשה בידי 



טוסקולום: התיאטרח 


הרומאים, ותושביה קיבלו אזרחות רומית. משפחות רומיות 
מפורסמות באו מט׳, ובה נולד קאטו הזקן. לעשירים 
רומאים רבים היו חווילות־פאר בעיר זו! ידועה במיוחד 
חווילתו של קיקרו, שאליה היה פורש לעבודתו הספרותית. 
בחפירות נחשפו בט׳ כ 20 הווילות, וכן שרידי חומות, 
תיאטרון ועוד. — ביה״ב הקדומים היתה ט׳ מצודה חשובה, 
ולרוזני ט׳ נודעה השפעה רבה על השלטון ברומא ועל 
בחירת האפיפיורים! היא נהרסה ב 1191 במלחמה בין הינריד 
¥1 והאפיפיור. 

; 1915 , 110 ^^) . 7 -א • 2111 ,נ 31 ;'. ) £01 .£. 7 

ס 111 >) 10£ // . 1 ^? : 1876/7 , 11 -! 

010 .י? : 1905 ) 

/ 0 ^ 110 , 1:1 ת 00 . 0 ; 914 [ ..' 7 121 

.\ 2 : 1922 ,.' 1 ' 2111 )^ 1 .נזש 1 י 1 .י 1 : 1921 

. 1924 .)'.!£ 1 )^ 1 )^ 22€ ז 1 ) 1 ) 022 ))$ 1 ) 11 ) 22 .' 7 121 21€ ד( 1110 )^ 1 

יהודים. ידיעות על יהודים בט' מצויות התל מאמצע 
המאד, ה 12 ! באותה תקופה מצא בנימין מטודלד, (ע״ע) 
כמה עשרות משפחות יהודיות בפיזה ובלוקה. ב 1229 נזכרים 


יהודים בסיינה, ומתחילת המאה ה 14 ואילך נוסדו בנקים 
יהודיים בערים רבות בט׳. בפירנצה החלה הבנקאות היהודית 
ב 1437 , ומסביבה נוצרה במהרה קהילה. עם ייסוד הדוכסות 
הגדולה של ט׳ הורע מצב היהודים. ב 1567 הונהג בה אות 
הקלון (ע״ע), וב 1570/1 גורשו היהודים מט׳ כולה, פדט 
לסיינה ולפירנצה — שבהן נכלאו בגטאות. גם מן הרפוב¬ 
ליקה של לוקה גורשו היהודים, לראשונה ב 1492 וסופית 
ב 1572 . אולם ב 1593 בפתחו שערי פיזה וליוורנו בפני 
צאצאי אנוסי ספרד ופורטוגל, ובליוורנו זכו היהודים — 
כסוחרים וכבנקאים — בתנאים נוחים ביותר, עד שבמאה 
ה 18 היתה הקהילה אחת הפורחות באיטליה כולה. שליטי 
ט׳ שמבית-לוךז (מ 1737 ואילך) הרחיבו את זכויות היד,ודים 
בעיר זו, וב 1779 אף העניקו להם את הזכות להיבחר 
למועצת־העיר. באותה עת נמנו ב 5 ערי המושב היהודי 
בט׳ — פירנצה, פיזה, ליוורנו, סיינה, פיטיליאנו — 
כ 0 ( 6xx יהודים. בשוויון מלא זכו יהודי ט' מידי שלטובות־ 
הכיבוש הצרפתיים ב 1798 , ובכך החל תהליך התערותם 
בחיי החברה והכלכלה של ט׳. לאחר הרסטוראציה לא נשתנה 
מצבם בהרבה! בימי הדוכס הגדול לאופולדו 11 נמשכה 
המדיניות הליברלית, ולא נסגרו בפני היהודים אלא השירות 
הצבאי, פקידות ציבורית ועריכת־דין. יהודי ט' אף הידבו 
להשתתף בתנועות המדיניות והרוחניות של יתר האוכלוסין, 
ומספדם בשודות תנועת־התתיה האיטלקית ובין חסידי 
מאציני היה רב. 

11 ^) 1 } 1 >) 12 } 1 { 121 ^ ) 1022 :: 0$2 (ן 11€ )) 11112 ,<>חנ:ח^ן^ 1 .£ .ן 

121 1 ) 7.10 11 ^)^ 02111 ! 5 , 0 ה 11£1 \ .\׳. : 1847 ,. 7 222 1 * 11 ) 1 ) 12 ! 

.^. 196 , 1 ) 112 ) 12 

א. ב.— ד. ק. 


טוסקניני, אךטורר — 0 ־ 1 ג 1 ]־ 1 \,. — ( 1867 , 

פארמה — 1957 , ניו-יורק), מנצח איטלקי. ט׳ למד 
נגינה בצ׳לו בקונסרוואטוריון של עיר־מולדתו, וד,יד. תחילה 
צ׳לן באופרה. כמנצח הופיע לראשונה בהצגת "אאידה" ב 1886 
בדיו דה ז׳נירו. לאחר־מכן אירגן בטורינו את התזמורת 
העירונית, שבראשה עמד ושעמה ערך קונצרטים עממיים. 
ב 1898 נתמנה למנצח בלה סקאלה במילאנו והשפיע השפעה 
מכרעת על עיצובן האמנותי של התכניות בה. ב 1907 בקרא 
לנצח באופרה הממרופוליטנית בנידיורק! ב 1920 חזר ללה 
סקאלה ונתמנה למנהלה האמנותי. בשנים שלאחר-מכן פעל 
אף כמנצח-אורח בפסטיוואלים של בירוית ושל זאלצבורג. 
ב 1929 עזב את איטליה במחאה נגד הפאשיזם ושימש עד 


1936 מנצח בתזמורת 
הפילהרמונית של ניו־ 
יורק. ב 1936 ניצח 
בא״י על קונצרט־ 
הפתיחה של התזמורת 
הפילהרמונית, שנו¬ 
סדה בידי הוברמן 
(ע״ע! וע׳ע א״י, עם׳ 
1123/4 : תם׳). ב 1937 
נתמנה למנצח על 
ד, 10 חסו(כ]תזץ 5 5100 [ 
3 -ו 051 \(€- 01 בניו־יורק, 
שנוסדד. במיוחד בש¬ 



בילו. 


ארטורו סוסקניני 


483 


נזוסקביני, ארמורו — גזדפדגרפיה 


484 


ט׳ היה בחינת תופעה יחידה־במינה בתולדות הניצוח. 

הוא היה מציג דרישות קיצוניות לתזמורת מבחינת המשמעת 
ודיוק הביצוע. והיה משיג את מילוין בכוח אישיותו ומנהי¬ 
גותו. כוח־זכרונו המופלא — בגלל מחלת־עיניים קשה נאלץ 
לנצח תמיד בע״פ האידאל של אמנות־ביצוע "אובייקטי־ 
ווית" שהיה נר לרגליו. ומסירותו הקנאית לשירות היצירה 
הפכו אותו בחייו לדמות אגדית, שמסביבה נוצר שפע של 
אנקדוטות. 

£(/'! ,ח 3 רר^ל^ 1 ^^ 1. X ־ 1 : 1923 ,.' 1 ,נ 011 ר 1 חז 1 * 01 . 1 ) 

1€ { 1 . 7 ,ו[,!־ 11 .^ . 0 . 11 ; 1956 ,. 7 ,ץ 1 סת 71 ז< 1 ל{ 0 . 8 ; 1951 

1€ { 7 , 1 נ 1 ^^ 8.1 ; 956 ] , /ס 

^(( 7 ,. 60 ^ 11 ^ 1 . 8 ; 1957 'יס/ :״ 2/0 ) 5 

. 1939 . 7 

י. טל 

טוסקןנלי, פאולו דל פוצו— 2010503 ־ 0 ? 131 ^ 3010 ? 

111 ?ת— ( 1397 , פירנצה— 1482 , שם), אסטרונום, 

אסטרולוג, מאתמאטיקן, רופא וגאוגראף איטלקי מן הקדם־ 
דנסאנס. ט׳ למד באוניברסיטת פאדובה יחד עם ניקולאום 
מקוזה (ע״ע), והיה ידידם של גדולי־המדע האיטלקים בני־ 
דורו. הוא נתפרסם מאד בשל ידיעותיו המרובות וגישתו 
המדעית המקורית. חיבוריו במאתמאטיקה ובאסטרונומיה 
אבדו, אולם ידוע שבדיוק תצפיותיו עלה על בני תקופתו 
ושהתחיל להשתחרר מן השפעת התפיסה התלמאית. הוא 
התקין בכנסיה בפירנצה שעוךשמש, שנועד למדידת השיפוע 
של מסלול-השמש. בתולדות המדע ידועות ביותר האיגרת 
והמפה ששלח ב 1474 אל איש־הכמורה הפורטוגזי פרנאנדו 
מארטינס, ובהן ההנחה וההוכחה, שהדרך הקצרה' ביותר 
אל אסיה המזרחית היא לא מסביב לאפריקה, אלא מערבה 
מחצי־האי האיברי. יש יסוד להניח, שתוכן האיגרת היה 
ידוע לקולומבוס, והלה ראה בו חיזוק נוסף לדעות שהעלה 
הוא עצמו קודם לכן. 

; 1894 ,. 7 . 7 .? 12 } 1 ' ^ .ס 

1 )■} . 7 . 7 212 ז 021€ } €0/2 ^ו^קס 1 } 111 }<^ן 120 | ()^ 1 'ז 0 דח\■. 1 |^ .הזר׳\) 0 ^ 1 < 1£ זז 4 / 

,. 7 ^ 2 זז^^ 2 } 7 . 1 )בו 1 ;ח^נ^\ . 14 : 1898 ,([ 11 ! 51£ ס 

.[> .זו 1 ^§^ 2 } €5 ^^ד( 7 -. 7 / 2 ^ן// 1 /<,£ 1€ ( 7 . 8 ; 1901 

//׳! ;מסועע׳; , 1 * 1 ז 10 ש 0 . 0 ; 1902 ,( 37 , . 4 נ 1 :)ז£ .£ 

. 1921 ,. 7 . 7 . 1 } . 7 12 ^ ?}!ז!)! 

טו פו — ! 1 ? !!ז — ( 713 — 770 ), משורר סיני. ט״פ 
נולד במחוז שנסי למשפחה עניה, שהעמידה, בדרך־ 

כלל, אנשי־צבא וסופרים! רוב ימיו היו נדודים וסבל בעקבות 
תהפוכות השלטון. מילדותו נתגלו בו כשרונות ספרותיים מוב¬ 
הקים, ועם התבגרותו טיפח גם שאיפות פוליטיות מרחיקות־ 
לכת, אולם ההצלחה לא האירה לו פנים אלא לתקופות קצרות 
בלבד. בגיל 15 יצא לנדוד, ובתקופת־נדודים ראשונה זו 
הכיר את לי טי פו(ע״ע) והתיידד עמו. ב 736 ניגש לראשונה 
לבחינוית הספרותיות הרשמיות — שנדרשו לשם קבלת 
משרה של פקיד —, אולם נכשל. שנים רבות נדד שוב. ב 749 
עמד בהצלחה בבחינה השניה וזכה במשרה, אולם היא 
נשמטה מידיו בעקבות מרד שפרץ. הוא אף סבל סבל גופני 
קשה בידי המורדים, אולם עלה בידיו להימלט לחצר המלך 
הגולה. גם כאן לא הצליח להתבסם, חזר לנדודים, נקלט 
זמן־ימה אצל ראשי־צבא שונים, נדד שוב, עד שמת — ספק 
ממחלת־ריאה שממנה סבל שנים רבות, ספק מרעב. 

ט״פ חיבר שירי "ליו־שה" פורמאליים, פואמות מורכבות 
מבתים של 8 שורות בנות 5 או 7 רגליים, ושירי "פד חילד 
ניים, פואמות דידאקטיות, שניכרת בהם השפעה עממית. 


יצירתו משקפת רגישות רבה, שהתפתחה בו בעקבות סבלו 
הרב, וכושר הזדהות עמוק עם כל יצור חי הנתון במועקת 
הקיום. שירתו היא קריאת אזעקה נגד אי־צדק סוציאלי 
ומלחמות ממיטות אסונות. מצד הצורה היא מגיעה לשיא 
השלמות הקלאסית, ומגלה ביחוד שליטה מוחלטת בכללי 
הפרוזודיה, יש רואים בט״פ את גדול משוררי סין. 

) 1 ) €11111 11 / 0 ) 11 } , 11 ^ 1 11 ־ 1 ,? 
} 1 )} 1 )) €1 1 ־ 1 ) €11111 , 711 711 ; 1 ) 1929-193 , 11 ׳] ,}) 0 ^ז 

. 1952 , 11 -] ,!) 70 

צ. קל. 

טופוגךפיה (מיוד ?סז־-סז, מקום), מקצוע גאוגראפי, 
שעיקרו — מיפוי שטח מבחינת מיבנהו וצורות־ 

הקרקע שלו,- לשון אחרת — רישום ותיאור מדוייק של 
הבדלי־הגובה בשטח. לט׳ קשר הדוק לגאומורפולוגיה 
(ע״ע) — מזה, ו ל ג א ו ד ז י ה (ע״ע) — מזה. במובן רחב 
יותר מכונה בשם טופוגראפית כל מפה גאוגראפית שהוכנה 
בקנה־מידה גדול (בערך מ 1:5,000 עד 1:25,000 ) ומציינת 
את כל הפרטים בשטח המתואר. הפעולה הטופוגראפית 
מבוצעת על־סמך מדידות בשיטות מיוחדות, ביחוד ט א כ י' 
מטריות ופוטוגראמטריות, ובמכשירים מיוחדים 
למקצוע זה. 

בטאכימטריה נקבעים מקומותיהן של נקודות לפי 
השיטה הקטבית! מכייון־מוצא מסויים נמדדת הזווית האם־ 
קית אל כל נקודה הטעונה מדידה, וכן נמדדים הזווית האנכית 
והרוחק האפקי אל אותן נקודות. השם טאכימטריה (מיוד 
?״ 4x ^ז, מהיר = "מדידה מהירה") בא לבטא, שבניגוד 
לשיטות־מדידה אחרות, שבהן נמדד המצב המישורי של 
נקודה בנפרד מרומה, מבוצעות כאן המדידות של המצב 
והרום באותו תהליך מדידתי. 

הטאכימטרהואתאודוליט (ע״ע) שבונמצאות — 

על גבי מחיצת מיצלב־הנימות, המשמש למדירת זוויות — 
גם נ י מ ו ת * ר ו ח ק, שבעזרתן ובעזרת אמה אנכית נמדדים 
הרחקים אל הנקודות באופן אופטי. על האמה האנכית נמצאת 
חלוקה לסנטימטרים; מעמידים אותה על גבי הנקודות הטעו¬ 
נות מדידה, וברוחק שלה ממקום עמדת המכשיר תלוי גודל 
הקטע הנתחם עליה בין שתי נימות־הרוחק (ציור 1 ). 

!י׳ ות הם ערכים קבועים לגבי מכשיר מסויים; לפיכך: 

0 — £ + ג, — ק/£ 

מכאן הנוסחה למדידת־הרוחק האפקית לגבי תצפיות אפקיות: 

( 10 — ״קבוע לכפל״( 0 — "קבוע לחיבור"). המכשירים המו¬ 
דרניים בנויים באופן שלגביהם 100 - 10 , 0 = 0 . 

לגבי תצפיות בשיפוע ״ (ציוד 2 ) מתקבלות הנוסחות 
דלקמן: 


הרוחב האפקי — . 01 ^ 005 ( 0 + 101 ) = 1 ) 

א 1 יד, 



ציזר 1 מיעקפת־ 50 ש?ו 2 עם :יםות־דזחלו (סכמה) 

ק = הרוחק יצבי! יגיח' נימות־תרזחק; ז = רודזק־המוקד יצל האובייק- 
טיוו; * = רוחק האטה סע.־ ג!־־ הרוחק ■גיביז סר:ז האובייקמיוו 
זביי סרב! רמכ׳ציר: ■! ־־ הקטע על האסה וזנתחם ע״י נימות־הרוהק; 
3 ■־ הרוחק המבוקיש 



485 


טופוגרפיה 


486 



הפרש הרום בין מקום עמידת המכשיר ובין זזנקודה 
הנצפית — 

1-5 + (^ + 1 ^ 1 ) — ו 1 

( 1 — רום המכשיר מעל הקרקע; צ— רום אותה נקודה על 
האמה, שבה פוגעת הצטלבות מיצלב־הנימות). 

צפיפות הנקודות 
שלגביהן מודדים 
בשיטה זו את זוויות־ 

הכיוון, הרחקים האם־ 

קיים והפרשי־הרום, 

תלויה בקבה־המידה 
של המפה הדרושה, 

באופי השטח ובמטרת 
השימוש במפה. במש¬ 
רד מתווים את הנקו¬ 
דות המדודות בקנה־ 

מידה מתאים על גבי 
גליון־שירטוט בעזרת 
מד־זווית וסרגל או מכשירים משוכללים יותר (קואורדינטו־ 
גראף קטבי). הנקודות המדודות משמשות כבסים לביון של 
קווי־הרום ושירטוט הפרטים (ציור 3 ). 

שולחנית-מדידה ואלעידדה (ציור 4 ). מכשי¬ 
רים אלה ממלאים אותו תפקיד כטאכימטר, אלא שתוצאות 
המדידה בהם אינן מספריות — המצריכות עבודת התוויה 
גראפית במשרד — אלא מתקבלות בצורה גראפית לאלתר. 
שולחגית־המדידה היא לוח־עץ הסובב על כן המחובר 
לחצובה. לוח זה מובא למצב אפקי בעזרת פלס. על גרי הלוח 
מונחת באופן חפשי האלעידדה, שהיא משקפת־טלסקום 
המודדת רחקים באופן אופטי ועליה מותקן מעגל־מעלות 
אנכי לשם מדידת זוויות אנכיות, וסרגל לשם שירטוט הכיוו¬ 
נים האפקיים. 

ממקום עמדת השולחנית נמדדים הכיוונים, הרהקים, 
והפרשי־הרום אל נקודות שבשטח שמסביב לעמדה. על גבי 



הלוח נמצא גליון־שירטוט, המכוון לפי הצפון, ועליו מסמנים 
את הנקודות המדודות במקומן הנכון בהתאם לקנה־המידה 
הדרוש, על-יד כל נקודה נרשם רומה, שאותו מחשבים על 
סמך הרוחק וזווית-הרום שנמדדו אל הנקודה. על־סמך 
נקודות אלו משרטטים מיד בשדה את הדרכים, הגבולות, 
הבניינים ושאר הפרטים, ובמיוחד—את קווי־הרום המתארים 
את מבנה השטח (ציור 5 ). 

פ ו ט ו ג ר א מ ט ר י ה היא שיטת־מיפוי, המבוססת על 
תצלומים של פני השטח שצולמו על פני הקרקע או ממטוס. 
בפוטויגראמטריה קרקעית אפשר להשתמש רק 
בסביבות הרריות. משתי נקודות, שמקומן ידוע, מצלמים 



ציור " מדידת תכיווז, הרוהק ותרום ממקום עמרת הי;.יו?חנ'ת 
א? נקודות מסביב 


בכיוון נמדד חלק של השטח המשתרע לפני עמדות הצילום; 
ע״פ שני תצלומים אלה אפשר לקבוע את מקומה במרחב 
של כל נקודה המשותפת לשני התצלומים. לשם זה אפשר 
להביא את שני התצלומים למצבם ההדדי שבו היו בזמן 
הצילום, אך הפעם במרחק קטן יותר זה מזה. שיחזור הכיוונים 
אל הנקודות השונות והצטלבותם קובעים את מקומן של 
הנקודות הן מבחינה פלאנימטרית והן מבחינה אלטימטרית. 
בדרך־כלל בוחרים בשתי עמדות קרובות ומצלמים בכיוונים 
מקבילים. הרוחק שבין שתי העמדות — הבסיס — ומצבו 



ציור ; 1 . צי^ום־רצה סו האוזיר; רתצ 5 ומים הופפים זה את 1 ה נ, 60% 
קטע ט־סותר זה ניתז לראיה פטראוסקופית 



ציור 1 ;. קטע יפל מפה טופוגראפית ••!;מ¬ 
דדה ניפיטה טאכימטרית קווי־הרום בוינו 
על סמר הנקודות •פגסדרו 






487 


טופוגרפיה — טופולוגיה 


488 


במרחב, וכן מצבם של כיווני הצילום, נמדדים בקפדבות. 
למדידות אלו ולצילום משתמשים בתאודוליט שאליו מחוברת 
מצלמה. 

על פוטוגראמטריה אווירית (ציור 6 ) ועל 
סטראופוטוגראימטריה — ע״ע ג אוד ז יה, עמ׳ 
76/7 < ור׳ שם, ביבליוגראפיה. 

פ. י. 

טופולוגיה (מיור 105 ;״ 1 , מקום) או אגליזת־המצב 
( 811115 515 ץ 1 גה 3 ), ענף של הגאומטריה (ע״ע), 

שעניינו — חקר אותן התכונות של מיבנים (שממדם כלשהו) 
שאינן תלויות בצורתם ובגדלם, אלא בקשירות של 
הנקודות שבהם או של קבוצות שצורתן כלשהי׳ וכן חקר אותן 
הפעילות המבוצעות במיבנים שונים, שהן בגדר העתקות 
חד־חד־ערכיות רציפות (ר׳ להלן)! יש פרקים בט׳ 
השייכים לתחומה של האנאליזה המאתמאטית המודרנית 
(וע״ע אנליזה, עמ׳ 595/6 ). 

משמעותם של מושגים אלה מובהרת מתוך השוואה בין 
הט׳ ובין הגאומטריה האוקלידית. זו האחרונה עוסקת בתכו¬ 
נות של גופים גאומטריים, הנשמרות בהעתקות "צפידות"! 
למשל: העובדה, שהמשולש 0 ל 3 (ציור 1 א) הוא שווה־ 
שוקיים, קיימת ועומדת גס כשהמשולש מסובב ב ״ 180 (ציוד 
1 ב), וכן היא ״נשמרת״ בכל העתקה (ע״ע) צפידה — סיבוב 
בזווית כלשהי, הזזה, הסיכה וכד׳. לעומת זה׳ תכונתו של 
אותו המשולש, שהנקודה 3 בו נמצאת משמאל לנקודה 
ל ( 1 א), אינה נשמרת כשהוא מסובב ב ״ 180 ( 1 ב). אפשר 
לאפיין כל ענף של הגאומטריה ע״י סוג ההעתקות השומרות 
על הח.כונות שבהן עוסק אותו ענף, ומבחינה זו הגאומטריד. 
האוקלידית מאופיינת ע״י ההעתקות הצפידות. ההעתקות 
ה ח ד י ח ד ־ ע ר כ י ו ת והרציפות של ד,ט׳ מומחשות, 

למשל, בגופים עשויים גומי, 

שהם ניתנים לא רק להזזה, 

לסיבוב, להפיכה וכו׳,אלא אף 
למתיחה ולכפיפה — ובלבד 
שלא יחול קרע או לא תיעשה 
הדבקה בגומי. בדרך זו אפשר 
להגיע ממשולש כלשהו— ע״י מתיחות וכפיפות נאותות — 
למשולש שווד,־שוקיים, או לריבוע, או למעגל, או ל״קשר״ — 
וכל הצורות הללו הן ש ו ו ת ־ ע ר ך מבחינה טופולוגית. 

מושגי-יסוד בט׳. הומאומורפיות: למושג 
ש ווה ־ע ר ך ניתנות הגדרות עוונות בענפים שונים של 
הגאומטריה. בגאומטדיה האוקלידית משמש מושג זה לציון 
חפיפה או דמיון וכד׳, ובהתאם לכך מעגל ומשולש לעולם 
הם גופים שונים! ואילו הט׳ אינה מבחינה בהבדל בין אלה, 
או ביניהם ובין כל מעקם סגור אחר — על מישטח דו־ 
ממדי —, הממלא אחר 2 התנאים הבאים: ( 1 ) הוצאת 
נקודה מן המעקם משאירה את כל שאר נקודותיו "קשירות" 
(ר׳ להלן); ( 2 ) הוצאת שתי נקודות מפרידה את המעקם 
לשני חלקים שאינם קשירים. אוסף כל המעקמים המקיימים 
תנאים אלה מהווה את קבוצת המעקמים הסגורים 
הפשוטים, שכולם שווי־ערך במובן הטופולויגי. מכאן שכל 
פעולה של מתיחה, החלקת פינות, קיפול, סיבוב וכד׳ של 
גוף כלשהו אינה יוצרת גוף שאינו שווה־ערך לקודמו, אלא 
גוף שהוא ה ו מ א ו מ ו ר פ י (ע״ע קבוצות, תורת ה־) לגוף 
המקורי, ובלבד שההעברה נעשתה תוך שמירת התנאים ( 1 ) 



ציור 2 

ו( 2 ). בדומה לכך משמש מושג ההומאומורפיות גם לגבי 
מיבנים במרחב יז־ממדי. אין הט' מבדילה, למשל, בין מעגל, 
בין אליפסה ובין מצולע, אבל היא מבדילה בין מישטחיהם 
של כדור ושל טבעת (טורוס), מאחר שכל מע^ם סגור פשוט 
על פני מישטח־כדור חוסם חלק ממישטח זה, ואילו על פני 
הטורוס יש מעקמים סגורים פשוטים שאינם חוסמים שום 
חלק ממנו(ציור 2 ). — כמו־כן שונים מבחינה טופולוגיה — 
במרחב הדו־ממדי — מעגל ממעקם בצורת 8 (ציור 3 א•, 3 ב 
אינו גוף מישורי)! או מעגל משני מעגלים שאינם נפגשים! 
או עיגול ממעגל! או נקודה מקו. 
במרחב התלתיממדי הכדור, הגליל 
והטורוס כולם שונים זה מזה — 
כשמדובר בשפה של גופים אלה! 
ואילו כשמדובר בגוף המלא, נמצ¬ 
אים הכדור והגליל זהים, אבל שונים 
מן הטורוס. 

קשירות. קו — לאו-דווקא ישר, ואפילו חותך את 
עצמו — נקרא בט׳ "מסילה". גוף גאומטרי נקרא "קשיר- 
מסילתי׳־, אם בין כל שתי נקודות שבו אפשר למתוח מסילה 
הנמצאת כולה בתוכו. כל הדוגמות שהובאו לעיל היו קשירות- 
מסילתית— פרט לדוגמה של שני המעגלים: אי-אפשר לצייר 
מסילה, שאחד מקצותיה הוא נקודה במעגל הראשון, והשני— 
נקודה בשני, ושהיא כולה בשני המעגלים. תכונת הקשירות 
המסילתית היא דוגמד, של מושג טופולוגי — היא נשמרת 
ע״י העתקות טופולוגיות! לא ייתכנו שני גופים זהים במובן 
הטופולוגי, שאחד מהם קשיר-מסילתית והשני אינו כן. 

הכללת מושג הקשירות. תהי ^ קבוצת-נקודות, 

כש 3,8 הן נקודות השייכות לה: ;! 3,8 . הנקודות 3,8 

הן קשירות-מסילתית, אם אפשר למתוח ביניהן 
מ ם י ל ה — קו כלשהו —, שכל נקודותיה שייכות לקבוצה. 
אם לשתי קבוצות-של-נקודות \ ו 6 אין אף נקודה משותפת 
אחת— כלו׳; 0 = 8 ו)ו 7 (החיתוך של 1 ! ו 6 הוא הקבוצה 
הריקה) —, אין נקודה ב.ו< קשירה-מסילתית לנקודה ב 8 
בקבוצה 0 שהיא איחוד הקבוצות ו 6 : 8 8 ^ = 0 . 
תכונת הקשירות המסילתית היא שמורה של העתקה טופו- 
לוגית, ומכאן מתחייב, ששני מעגלים נפרדים אינם הומאו- 
מורפיים למעגל אחד. 

קבוצות פתוחות וסגורות. נתונות קבוצת המס¬ 
פרים הממשיים החיוביים על ישר 8 ותת־קבוצה ,ו! ה מ וכל ת 
ב 8 ( 8 => \ 1 ), שכל נקודה x שבה — .ו! ? x — מקיימת 
8 > 3,86^. ,;3 ן x -ץ ן, 
שייכת ?'\. הקבוצה המוגדרת ע״י הנקודות x המקיימות 
8 > 3 :< x אינה מקיימת תנאי זה (בנקודות 3,8 ) — והיא, 
איפוא, סגורה. הגדרה כללית יותר היא: קבוצה ^ במרחב 



ץ 

ציור 1 




489 


טופולוגיה 


490 


טופולוגי(ר׳ להלן) 1 \ נקראת סגורה, אם היא מכילה אח כל 
נקודותיהגבול שלה (וע״ע קבוצות, תורת ה־). 

מרחבים טופולוגיים. מרחבטופולוגיהואקבוצת־ 
נקודות ■£, שהיא — יחד עם אוסף תת־הקבוצות שלה — 
ממלאת את האכסיומות הבאות: 

(א) הקבוצה £ והקבוצה הריקה הן קבוצות פתוחות? 

(ב) אם^ו 6 הן קבוצות פתוחות ב£, גם הקבוצה 
היא קבוצה פתוחה! (ג) האיחוד של מספר כלשהו של קבו¬ 
צות פתוחות ב£ אף הוא קבוצה פתוחה. 

מבחינים בין מחלקות שונות של מרחבים טופולוגיים 
שהן מקיימות דרישות המייחדות אותן! דוגמות להן הם: 
( 1 ) מרחבי האוסדודף! ( 2 ) מרחבים מטריים. 

( 1 ) מרחב־האוסדורף הוא י קבוצה £, שבה מתמלא — 
נוסף על התנאים (א)—(ג) — גם התנאי הבא: אם 3 ו( 1 
הן נקודות שונות ב£, קיימות בה תת־קבוצות פתוחות \ ו 6 
שאינן קשירות, שלהן שייכות נקודות אלו בהתאמה. איחוד 
קבוצת כל הנקודות הפנימיות של מעגלים במישור אוקלידי 
הוא דוגמה למרחב־האוסדורף. 

( 2 ) מרחב מטרי הוא קבוצה £, שלגביה מוגדרת גם 
פונקציית־מרחק (נ 3,1 ) 0 !£י 1 ג 1 ,ב, המקיימת את 
התנאים: (א) 0 = (ל, 3 ) 0 , אם ורק אם שתי הנקודות 
זהות! (ב) ( 6,0 ) 0 - ( 3,0 ) 0 > (נ 3,1 ) 0 ! £ ■ 1 0 ,< 3,1 
(השווה משפט במשולש בגאומטריה האוקלידית); (ג) 
( 6,3 ) 0 = ( 3,6 ) 0 . 

דוגמות נוספות למרחבים טופולוגיים הן: מרחב קומפקטי, 

וכן מרחבי הילברט ובאנאך (ע״ע טורים, עמ׳ 534 ) ומרחב־ 
הווקטורים (ע״ע וקטור). 

מ ר ח ב י ־ כ פיל. הכפל בין שתי קבוצות 13 : 8 x 
מוגדר כקבוצת כל הזוגות ( 3,6 ) של איברי ו 6 בהתאמה. 
כיוצא בו מתקבל מושג מרחב־הכפל של שני מרחבים טופד 
לוגיים — בתוספת התנאי, שמכפלת שתי חת־קבוצות פתו¬ 
חות השייכות לשני המרחבים בהתאמה יוצרת קבוצה פתוחה. 
למשל: מרחב־הכפל של שני מרחבים אוקלידיים של קווים 
ישרים הוא הומאומורפי למישור, ומכאן השימוש במערכת 
הקואוררינאטות הקארטסיות, המייחסת לכל נקודה במישור 
זוג של נקודות השייכות לכל אחד מן הצירים בהתאמה 
(ע״ע גאומטריה אנליטית). 

העתקה רציפה של מרחב טופולוגי. יהיו \ 

ו 8 מרחבים טופולוגיים ו£ פונקציה המתאמת לכל נקודה 

6 3 נקודה 8 6 ( 3 )£ 6 , באופן שאם 3 היא נקודת־גבול 

בתת־קבוצה למרחב אף 6 היא נקודת-גבול בתת־הקבוצה 
(.!/)£ למרחב 8 . הפעלת פונקציה שכזו מכונה בשם העתקה 
רציפה של המרחב ^ למרחב 8 ומסומנת ע״י 6 ^^;£. 
אם !־£ (פונקציית־ההעתקה של 8 ל^) רציפה גם היא, 
המרחבים ^ ו 6 הם הומאומורפיים זה לזה (וע״ע העתקה). 

ממדים. שני מרחבים שהם הומאומורפיים שווים בכל 
תכונותיהם הטופולוגיות. מהו, איפיוא, ההבדל הטופולוגי 
שבין כדור מלא לעיגולו — הוא מובא לביטוי באמצעות 
מושג ה מ מ ד. נ ק וד ה היא חסרת ממדים. אם על ק ו ישר 
מסומנות נקודות אחדות, הוא מחולק לקטעים שאינם קשי־ 
רים — והישר מכונה בעל ממד 1 . מישור אינו מחולק 
לחלקים נפרדים ע״י נקודות, אלא רק ע״י עקומים בעלי 
הממד 1 ! לפיכך מיוחסת לו דדממדיות. ביוצא בו, הפרדת 
המרחב עשויה להתבצע רק באמצעות מישטחים שממדם 


2 — ובכך הוא מוגדר כתלת-ממדי. זה הכלל: מרחב ניתן 
לאיפיון כבעל הממד מ, אם הוא ניתן להפרדה לחלקים 
שאינם קשירים ע״י מרחבים שממדם 1 -מ. הט׳ מנסחת את 
הגדרת הממד הכללית בכלים מאתמאטיים כדלקמן: יהיו 1 \ 
מרחב טופולוגי ו!^!. קבוצה פתוחה, באופן שקיים 11 
( 1 \ הוא איחוד כל הקבוצות ^^), כלר: אוסף הקבוצות 
מהווה כיסוי של המרחב אוסף של קבוצות ^ 8 , 
המכסות אף הן את נקרא עידון של.^, אם כל קבוצה ^ 8 
מוכלת בתוך אחת הקבוצות הממד של קטן או שווה 
למ, אם כל כיסוי סופי של £4 ע״י קבוצות חלקיות פתוחות 
ל 1 \ הוא בעל עידון של אוסף־קבוצות ^ 8 , באופן שהחיתוך 
של כל 1 ״ קבוצות מן האוסף הוא קבוצה ריקה — כלו׳: 

אין אף נקודה משותפת ל 1 + ת קבוצות שונות ^ 8 . הממד של 
המרחב הטופולוגי 1 \ הוא ", כש" הוא המספר השלם הקטן 
ביותר בעל התכונה, שלכל כיסוי של קיים עידון בעל ממד 
קטן אי שווה ל". פונקציית-הממדים היא שמורה מופולוגית 
ומוגדרת לגבי כל מרחב טופולוגי! אם זי 1 הוא תת-מרהב של 1 \, 
נמצאים הממדים של א קטנים או שווים לממדים של £4 . 
למשל: הממד של פני־כדור הוא 2 , של מעגל — 1 ושל 
נקודה — 0 (ר׳ לעיל). 

ט׳ קומבינאטורית. תורת הגראפים. מספר 
סופי של נקודות, שכולן או מקצתן מחוברות ביניהן ע״י 
מסילות, יוצרות גראף (קימפלכס חד־ממדי), המורכב ממסי¬ 
לות סופיות וקדקדים, אם ניתן לצייר את הגראף על פני 
מישטח ואין המסילות נחתכות, הוא מכונה בשם גראף מישורי! 
דוגמות: הגראפים המתארים קבוצה של 3 אנשים, שבה ראובן 
מכיר את שמעון ואת לוי, ואילו שמעון ולוי אינם מכירים 
זה את זה (ציור 4 א), או קבוצה של 4 אנשים, שכולם מכירים 
זה את זה (ציור 4 ב). דוגמות של גראפים לא־מישוריים: 
הגראף של 5 נקודות, ל;• ••ך■ *־ 1 

שבו כל נקודה קשורה / 
לכל נקודה אחרת / 
(סימונו — ,-, 0 ! ציור 
5 א)! או גראף 6 
הנקודות המחולקות 
ל 2 קבוצות של 3 
נקודות, באופן שכל 
נקודה מקבוצה אחת מחוברת לכל נקודות הקבוצה השניה, 
אבל אינה מחוברת לנקודה מקבוצתה היא (סימונו — £1 ! 
ציור 5 ב). ס מייצג, למשל, קבוצה של 3 אנשים, שאינם 
מכירים זה את זה, וכל אחד מהם מכיר את 3 האנשים 
שבקבוצה השניה, שגם הם אינם מכירים זה את זה. כל 
גראף שאינו מישורי מכיל או ^ 0 או ^ 6 (או עידון של 
שניהם — כלו׳ נקודות המוספות על המסילות הקושרות —, 
ור׳ ציור 5 א*) או את שניהם (משפט קוראטובסקי). 



ראיגז שבקוז 




491 


טופולוגיה 


492 



קומפלכס במרחב מגדיר תאיםמסדרזוסי^ ז—קדקוד, 

1 - ז — צלע, 2 = ש — משולש, וכו׳; הללו מסומנים ע״י 
^ 11 (ש 1 — מספר סידורי). שתי נקודות מגדירות צלע שבי¬ 
ניהן, ושלוש צלעות — משולש! למשל (ציור 6 ) — הצלע 
מוגדרת ע״י הקדקדים ?£ ו £2 : £2 ־ 1 - ״£ = {£ל). כל 
קשר מן הסוג '£:נ נקרא בשם שרשרת מסדר ז! שרשרת 
כזו נקראת שרשרתגבוליתלתא מסדר 1-1 , אם היא 
מגדירה אותו. בחירת התאים מסדר ! להגדרת השרשרת 
הגבולית של צירוף תאים מסדר 1 -ז נעשית ע״י צירוף 
השרשרת הגבולית של כל תא מסדר 1 ו ז בנפרד, אולם 
תוך השמטת אותם התאים המופיעים פעמיים. למשל: השר¬ 
שרת הגבולית של הצלע |£ היא ״£ + ץ£, זו של £1 
היא £3 +^£, ואילו השרשרת הגבולית של £5 ־)- £2 ניתנת 
ע״י ^£ + ״£ בלבד. נמצא, אם-כן, שהשרשרת הגבולית 
£3 + £2 + !£ = ^ 5 שווה לאפס, כלו׳ מהווה מחזור מסדר 
1 . נקרא ה ו מ 1 ל ו ג י לאפס: 0 ~ ■צ, אם המחזור מסדר 1 
הוא שרשרת גבולית לתא מסדר 2 השייך לקומפלכס. שני 
מחזורים מסדר 1 , ( 5 , ? 8 , שצירופם הוא שרשרת גבולית, 
מקיימים 0 ~[ 5 + | 8 , ואז | 8 ~^, 8 . 

מספר התאים מסדר ז (,^ץ) בקומפלכס ניתן לביטוי ע״י 
מספרי-בטי ( 60111 ) מסדר ז ('ק), המשמשים מידה 
לקשירות הש-ממדית בגראף. למספרי-בטי חשיבות מרובה 
בט׳ הקומביגאטורית, ובמיוחד נודעת נוסחת-אוילר: 

־ 1 ז 

שימושים רבים לנוסחה זו, וידוע מכולם הוא המקרה הפרטי 
הקושר את מספרי הקדקדים, המקצועות והפיאות בפוליאדר 
תלת-ממדי; 2 = 2 ^־ 1 - 

כלו׳ — סכום מספרי הקדקדים והפיאות ניתן ע״י מספר 
המקצועות בתוספת 2 . למשל: בטטראאדר — 4 קדקדים, 4 

^ י משולשים, 6 צלעות! 

-- 

ך.ל ^\' / כיוצא בו בקוביה — 

\ / 8 קדקדים, 6 מתב¬ 

ן \ / עים, 12 צלעות(ציור 

-- — 7 )! והוא הדין בשאר 

" הפוליאדרים. 

אחת הבעיות הנחקרות בתורת-הגראפים היא בעיית 
הצביעה של מפה: מהו המינימום של מספר הצבעים 

השונים הדרושים לצביעת 
מפה מדינית במישור, 

באופן שכל מדינה תהיה נב¬ 

דלת משכנתה (או משכנו¬ 
תיה)? נראה בעליל, שלשם 
כך דרושים ל פ ח ו ת 4 צב¬ 
עים (ציור 8 ), ולגבי כל מפה 
ציור 8 בעלת פחות מ 38 מדינות 




הוכח שמספר זה מספיק, וכן הוכח שלעולם אין נדרשים 
יותר מ 5 צבעים. מבחינה נסיונית לא נמצאה מפה הדורשת 
מספר גדול מ 4 , אולם לא הובאה ההוכחה הכללית 
שהמספר 4 כוחו יפה לגבי כ ל מספר של מדינות — וזוהי 



ציור ),׳ 


אחת הבעיות הפתוחות המפורסמות של המאתמאטיקה. בעיית 
הצביעה של מפה על פני הכדור דומה לה! ואילו לגבי 
הטורוס נדרשים 7 צבעים (ר׳ ציור 9 א, ב), ובמקרה זה הוכח 
שמספר זה הוא גם המאבסימאלי. 

תורת הקשרים. השאלה הכללית שבה עוסק פרק 
זה של הט׳ היא: אם נתונים שני קשרים כדוגמת אלה 
שבציור 10 א,ב — הניתן להעביר את האחד לשני(בלי לחתוך 



* נ ג 

10 


אח החבל)י תורת-הקשרים עוסקת גם בקשרים העשויים 
ממספר חבלים — כגון הקשר שבציור 10 ג; כל חבל בקשר 
מורכב כזה מכונה בשם מרכיב. קשר הוא פריק או אי-פריק: 
ציורו של קשר הוא מפורק, אם בקשר עשוי ממרכיבים 
בעלי צבעים שונים כל מרכיב מצטלב רק עם מרכיבים 
בעלי אותו צבע (ציור 10 ב, ג — בניגוד לציור 11 )! קשר 
נקרא פריק, אם אפשר להעבירו לקשר רעל ציור מפורק. 

שאלת הפריקות קשורה במושג ההתחלפות: נראה 
את ציורי הקשרים כמפות-כבישים — כשכל מרכיב של 
הקשר מייצג כביש אחר! הכבישים אינם נפגשים, אבל 
בכל הצטלבות כל כביש עובר מעל כביש אחר או מתחתיו 
(או מעליו או מתחתיו של עצמו! תמי: ע״ע דרך, עמ׳ 157/8 ), 
ומכונית הנוסעת על אחד הכבישים רואה בכל הצטלבות את 
הכביש המצטלב או מתחתיה (.,מנזזרה") או מעליה ("גשר"). 
צ י ו ר של קשר (בעל 
מרכיב אחד או מרכי¬ 
בים אחדים) נקרא 
מ ת ח ל ף, אם מכונית 
הנוסעת על הכבישים 
פוגשת תמיד גשרים 

ומינהרות לסירוגין. ־ צילד 11 










493 


טופולוגיה — גזופז 


494 



מושג ההתחלפות משתלב במושג הפריקרת ע״י המשפט: 
קשר מורכב, שאפשר להעבירו לקשר בעל ציור מתחלף 
אך לא־מפורק — הוא בלתי־פריק, למשל: הקשר בציור בנא 
הוא בלתי־פריק, ולכן גם הקשר בציור 12 ב הוא בלתי-פריק — 
שהרי אפשר להעבירו לקשר שבציור בנא. הקשר שבציור 
12 ג — ציורו מתחלף ואיבו מפורק, ולכן הקשר בלתי־פריק: 
אמנם כל שניים מן המרכיבים הם פריקים, אלא שאי־הפריקות 
דורשת את כל שלשתם. 

המשפט החפוד אינו נכון; ציור 13 מראה קשר שאינו 
פריק ושאי־אפשר להעבירו לקשר בעל ציור מתחלף (וע״ע 
קשרים). 

להלן שניים ממשפטי ה ט׳ היסודיים. ( 1 ) משפט 
ז׳ ו רד ן ~ הוא מומחש (ציור 14 ) ע״י הקו €, שהוא 

הומאומורפי למעגל ושלגביו 
נשאלת השאלה, אם ,.המש¬ 
לים" של 0 — ז״א כל מה 
שנשאר במישור אם נוציא 
ממנו את ^ — הוא קשיר־ 

מסילתי ן התשובה היא שלי¬ 
לית : כל מסילה הקושרת את 


הנקודה 3 לנקודה ל חייבת לחתוך את הקו 0 — ונקודת- 
החיתוך אינה במשלים. עובדה זאת נובעת ממשפט-ז׳ורדן, 



הטוען (בין השאר), שאם 0 הוא קו במישור, שהוא הומאו- 
מורפי למעגל, אין המשלים של 0 קשיר-מסילתי. משפט זה 
נכון גם ב" ממדים: אם ס הוא גוף מרחבי שהוא הומאו־ 
מורפי לפני־הכדור, אין המשלים של ס קשיר-מסילתי. 

( 2 ) לכאורה ניתן היה להוכיח את משפס-ז׳וררן על סמך 
3 העובדות: (א) אמיתות המשפט לגבי המעגל ס; (ב) ההו- 
מאומורפיות בין 0 ל׳ 0 < (ג) קשירות מסילתית היא תכונה 
טופולוגיה. אולם למעשה נדרש להוכחה עוד משפט־שנפליס 
(;! 110 } 0011 ב[ 5€ ); אם ^ הומאורפי ל׳ס, יש העתקה טופולוגיה 
מהמישור על עצמו, שהוא המעתיק את ^ על ׳ס. משפט- 
שנפלים אינו נכון במרחב 3 -ממדי: אפשר למצוא גוף תלת- 



ממדי הומאומורפי לכדור, ואילו משלימו אינו זהה עם 
המשלים של כדור. 

היסטוריה. נראה, שהפירסום הראשון של משפט 
טופולוגי הוא זה של א וי ל ר, שפתר ב 1736 בעיה בתורת 
הגראפים (״שבעת הגשרים של קניגסברג״). ב 1752 הוכיח 
אוילר את הקשר בין מספר הקדקדים, המקצועות והפיאות 
של פוליאדר תלת־ממדי (ר׳ לעיל, עמ׳ 491 ). במחצית 
הראשונה של המאה ה 19 נתקל גאוס בבעיית הקשרים, 
בהקשר לבעיות של מעגלים חשמליים ; גם הוכחתו הראשונה 
(והרביעית) למשפט היסודי של האלגברה (ע״ע, עמ׳ 387 ) 
מבוססת על עובדות טופולוגיות. במחצית השניה של המאה 
ה 19 השתמש ר י מ א ן במושגים טופולוגיים לפתירת בעיות 
בתורת הפונקציות המורכבות (מישטחי-רימאן)! גם משפט- 
ז׳ורדן הוכח באותה תקופה. ^ 

התפתחות מהירה חלה בט׳ בתחילת המאה ה 20 עם 
פירסומי פואנקרה (ע״ע), שבהם הובאו שיטות רבות 
שהפכו ליסודיות במרוצת הזמן. באותה תקופה הוכיח שנפלים 
(ר׳ לעיל) את משפטו, ודן (חו €1 ר 1 ) הוכיח ששני הקשרים 
בציור 10 א, ב שונים! מן ההתפתחויות האחרות החשובות יש 
לציין את האיפיון הטופולוגי של מושג ה״ממד" ע״י בראואר 
(ע״ע). אחת ההתפתחויות החשובות משנות ה 50 ואילך היא 
הט׳ הדיפרנציאלית, שפותחה ע״י ט. ו. מילנור — ההעתקות 
המאפיינווו ענף זה של הגאומטריה חייבות להיות רציפות 
וגזירות כאחת. 

עם ביסוסה של הט' המאתמאטית נמצאו מדעים רבים 
ושונים נעזרים בעקרונותיה — עדות לחשיבותה הבסיסית, 
הלוגית והמעשית, של הט׳: לתורת הגראפים יש שימושים 
בתורת ההגיון, בתורת האוטומאטים, בחקר ביצועים, בתורת 
המשחקים ובכימיה; משפטים רבים הנובעים מן הט׳ משמשים 
לביאור בעיות פיסיקאליות, סטאטיסטיות, כלכליות ועוד. 

,ח 5€ <' 0 '\*ח^ 01 .ן 8 .א ־ . 5 ,( 182 ,.ז€רח\ 7 

,חח 1 :תו/ 1-101 ; 2 ר 19 \\^ 10 <>ק 0 ' 7 { 0 

. 8 ; 1955 

. 0 ; 1956 ,'\^ 010 ק 70 .^ 1 ;־ 195/1 ען / 

.. 1 > 1 ; 958 ! ,${{ 11111110 ^^ 11 /״!) 

: 1959 1$ ז 0 ^ז^ת 0 ^ 

.^נ 1 ב, 1 {מ 1 שז 8 . 11 ;־ 1961 -( 1961 ,^{^ 0/0 ק 70 

, 1 ^ 1 ו,ן|זנ 101 ז . 1 \ ;* 1960 , 12 

. 8 . 0 .[ ;* 961 ! . 1-11 1€ ^ 010 ק 0 ' 1 ' 

.) 14 .^ 1 ־- . 11 .^ 1 ; 961 ! , 8 תו 01 ' 1 ל' 

■ 0 ק 0 ' 1 ' .ז 0 ו 0141 ו 01 , 0 : 196.3 ,עי 0 'י>ן/' 7 ) 0 וז\[ ס/ {{ 0 ה^!{ 104 ז 1 ז 1 
. 1964 ,( 11 יי-זסגס) :) 1 ^ 10 

ר. ג/ א. 

טופז (יוד ;) £0 ג>זי. 1:0 , ע״ש האי טופאזום בים-םוף), מינראל, 
שכמה ממיניו הם אבנים טובות. הט׳ הוא 
אלומיניום פלואורו־סיליקאט, שנוסחתו 51041 ( 2 ?) ]ב 1 ^. הוא 
מתגבש במערכה האורתו-רומבית, עפ״ר בגבישים פריסמתיים 
בעלי חתך רומבי* הוא בעל פצילות בסיסית טובה ובעל 
ברק זגוגי. קשיותו 8 , ומשקלו הסגולי 3.4 — 3.6 . רוב הט" 
צהובים כעין הדבש, אך מצויים גם בעלי גונים אדומים, 
חומים, ירוקים, כחולים או חסרי-צבע. ט׳ הוא מינראל 
פנומאטוליטי ומצוי בסלעים פגמאטיטיים־גרניטיים. בגלל 
קשיותו הרבה וצבעיו היפים משמשים מינים מובחרים של 
ט׳ כאבני-חן. כאלה הם הט" הצהובים מאורו-פרטו(בראזיל), 
שצבעם הופך ורוד בעקבות חימום; הט" הכחולים-ירקרקים 



495 


496 


מופז — טוקדגוה 


מן האוראל ומינים מצילון, יאפאן ומכסיקו■. "הט׳ זזמזרחי" 
אינו ט/ אלא קורובד צהוב; "הט׳ הספרדי" הוא ציטריז 
(ע״ע קורצה). 

הט׳ הוא, בנראה, ה פ ט ך ה המקראית (מאבני החושן: 
שמ׳ כה, יז; לט, י; וכן יחד כה, יג). 

תם׳ — ע״ע אבנים טובות, לוח צבעוני: פטדה. 

טוצי (!""ז׳ או 51 :ו 3111 ^ו), עם אפריקני, ממשפחת העמים 
הנילוטיים, היושב ברונדה, בורונדי וסביבותיהן; 

כ 400,000 נפש, 15% — 10 מכלל האוכלוסיה באיזור. הט׳ 
מפורסמים בקומתם הגבוהה. בדבר מוצאם ידוע, שהם פלשו 
לאיזור־מגוריהם הנוכחי במאה ה 15 בערך, ושבאו מכיוון 
האגמים שמצפון־מזרחה לו. הלשונות שבפי הט׳ נמנות עם 
לשונות בנטו (ע״ע). — המבנה החברתי של הט׳ הוא שבטי, 
ושבטיהם מורכבים בעיקר מבתי־אב אכסוגמיים; כל בית־אב 

מתחלק למשפחות 
מורחבות, בנות ששה 
דורות בערך. הם׳ 

קשורים קשרים כל¬ 
כליים ומדיניים עם 
שני עמים שלצידם 
הם חיים: ההוטו(- 1111 
111 ) ,שהם הרוב הגדול 
באוכלוסי האיזור, 

והטוא (ב!!!־!־), שהם 
קבוצה קטנה באו־ 

כלוסיה. לכל אחד 
משלושת העמים 
אורח־חיים משלו: 

הט׳ רועים, ההוטו 
איכרים, והטווא ציי¬ 
דים וקדרים. בריבוד 
החברתי נחשבו הט׳ למעמד העליון, ההוטו כנחותים מהם, 
והטווא כעומדים בתחתית הסולם. לשלושת העמים דת משו¬ 
תפת וקוסמולוגיה המצדיקה את הריבוד החברתי; אולם 
פעולת מיסיונרים נוצרים מאז סוף המאה ה 19 הצליחה 
להעביר חלק ניכר מאוכלוסיית האיזור לנצרות. את היחס 
שבין הט׳ וההוטו אפשר לדמות מכמה בחינות ליחס פאודאלי; 
תמורת מספר ראשי־בקר קשרו ההוטו את עצמם לט׳ והיו 
משרתיהם. בעיקר באספקת מזון. עד 1960 היו הט׳ המעמד 
השליט בחברות האפריקניות באיזור, ומעמדם זה נשען על 
המסורת ועל כרחם הצבאי; אולם מאז ירדה השפעתם. 
ברונדה הופל שלטון הט׳ ערב קבלת העצמאות מידי 
הבלגים ( 1%0 )ן בפרעות שערכו מאז ההוטו בט׳ נהרגו 
אלפים מאלה האחרונים, ומלכם קיגרי ואלפים מבני-עמו 
ביקשו להם מקלט בארצות השכנות. בבורונדי שיתפו הט׳ 
את ההוטו בשלטון, אך הם מוסיפים לשמור על מעמדם 
הבכיר, והמלך מומבוצה / 11 , מבני-ט׳, מוסיף לעמוד בראש 
המדינה. 

ע״ע בורונדי (כרך־מילואים); ךונדה. 

,€ז 1 ן 21 ) .' 1 ' 10 .[ .ן 

ג;)!) זס 10 > ^^ון[ 0 ; 952 [ ,( 6 

־ 113 ת 3 טמ 10 : €1 0 ^ €1 נ 1 0 זןת 00 10 זטסין 1105 ן> 11 ( 111 <; 

. 1959 , 

מ. סר. 


טוצי/ פדריגו — 0221 ׳! £1161:180 ? — ( 1883 — 1920 ), 
סופר איטלקי. ט׳ היה בנו של חנווני זעיר, רכש 
השכלה בכוחות־עצמו ועבד כפקיד בשירות הרכבות. ב 1914 , 
לאחר שירש מאביו סכום־כסף קטן, עבר לרומא, ושם ביזבז 
את ירושתו ומת בעוני. בחייו לא הצליח לעשות רושם בעולם 
הספרות, ואילו היזם נוטים המבקרים לראות בו אחד מסופריה 
הגדולים של איטליה במאה ה 20 , 

בראשית דרכו הספרותית פירסם ט׳ מספד קבצי-שירים, 
שבהם ניכרת השפעת טעמו הרטורי והדקאדנטי של ד׳אנונציו 
(ע״ע). אח״כ החל לפרסם נובלות ורומאנים, ביניהם: 11 ס 0 
; 0111115 000111 ! 81 (״בעיניים עצומות״), 1919 ; 001 ״ סזיד 
(״שלושה צלבים״), 1920 ; 0 ־ 00161  70€ 16 ! ^!!תסס — ( 1805 — 1859 ), מדינאי, הוגה 
מדיני והיסטוריון צרפתי. ט׳ היה מעיקרו משפטן ועבד 
בשירות המשפטי הצרפתי. ב 1831/2 סייר באה״ב, יחד עם 
עמיתו גיסטו דה בומון, כדי לחקור את סדרי בתי-הסוהר 
שם, ובשובם פירסמו השניים מחקר השוואתי מקיף על בתי־ 
הסוהר באה״ב ובצרפת. עיקר חשיבותו של המסע הזה היה 
במה שסיפק לט׳ חומר לחיבורו הגדול 16 ;ו 0€1:3 רת 6 ט 13 06 
תם (״על הדמוקראטיה באמריקה״), 1835 — 1840 , 

שפירסם את שמו בכל אירופה ואה״ב, ובזכותו נבחר ט׳ 
ב 1841 לאקאדמיה הצרפתית. מ 1839 ואילך נשתייך לבית- 
הנבחרים כציר בלתי־תלוי ונמנה עם המבקרים המתונים 
של משטר מלוכת־יולי. הוא לא רצה בנפילת המלוכה, אולם 
צפה מראש את המהפכה שאירעה בפברואר 1848 . לאחר מכן 
תמך בכל כוחו ברפובליקה השניה, כדי למנוע משטר־עריצות 
מחודש. הוא היה חבר האסיפה המכוננת והאסיפה המחוקקת, 
וב 1849 היה זמן קצר מיניסטר־החוץ. כשביצע נאפוליון 11:1 
את הפיכתו, הביע ט׳ את מחאתו בגלוי, פרש מאוכזב וממורמר 
מהחיים המדיניים, ובילה את שארית ימיו במסעות ובכתיבת 
ספרו ת £10 ת 1 סי\ש)[ 61:13 6 רת 11681 ("המשטר שהיה 

והמהפכה״, 1856 (עבר׳ [עדה צמת], תשי״א) — חיבורו 
החשוב ביותר, שרק את חלקו הראשון הספיק להשלים. שאר 
חיבוריו : 701115 16 > 6 מ 68 ז 111 > 110 ן> 111 ק 1050 ו 11 ק 6 זו 0 ז;) 11 ־ 1 

(״היסטוריה פילוסופית של מלכות לואי 7 ג x ״), 1846 ! קתסס 
^^\ 6 <^6 701115 x ת 5 ! 6 ־ 1 16 5111 0611 '!> ("סקירה על מלכות 
לואי ^^' X ״), 1850 . זכרונותיו פורסמו בחלקם ב 1893 , ובש- 
לימותם רק ב 1942 . 

בספר "המשטר שהיה והמהפכה" טוען ט׳—בניגוד לדעה 
המקובלת —, שהמהפכה הצרפתית לא היתה הינתקות מן 
העבר ובריאה חדשה, אלא המשך למשטר הישן, תוך האצה 
והשלמה של התהליכים שכבר הסתמנו בו; המגמה לריכו¬ 
זיות ולביורוקראטיזאציה, לחיסול הפאודאליזם, למתן שיוויון 
משפטי לכל האזרחים! ביחוד עמד' ט׳ על כך, שהמהפכה 


לא שיחררה את הפרט 
אלא אף דיכאה את 
חידותו. ט׳ היה לי־ 
בראל, שראה בחידות 
ערך עליון, חברתי 
ואף מוסרי; מבחינה 
עקרונית נטה לדמו־ 
קראטיה. אך יחד עם 
זה חרד לגורלה של 
החירות מפני הסכנה 
הטמונה בדמוקרא- 
טיה, שעיקרה — 
שיוויון. ט׳ היה מן 
הדאשונים שעמדו על 
הסתירה בין חירות 
ובין שיוויון: לדעתו השיוויון הורס את כל המחיצות שבין 
הפרט למנגנוךהמדינה, גורם לאטומיזאציה של החברה, ובכך 
חושף את הפרט לעריצות של משטר ריכוזי כל-יכול. לפיכך 
מעלה ט׳ על נס, בספרו "על הדמוקראטיה באמריקה", את 
חלוקת הכוח והסמכויות השלטוניים בין הרשויות ואת האיזון 
ביניהן, ואת חיוניותם של גופי-הביניים המדיניים — העיירה 
של ניו־אינגלנד וממשלות המדינות השונות — כתריס 
בפני מגמות ריכוזיות. אולם למרות הערכה חיובית זו של 
הדמוקראטיה האמריקנית מבחינה מוסרית הוא מתייחם אליה 
בבי^רתיות מבחינת מהותה המציאותית, מאחר שהוא רואה 
אף אותה כטומנת בחובה מגמות של עריצות: עריצות שלא 
תישען על כפיה, אלא דווקא על סיפוק פאטרנאליסטי של 
צרכי הפרט, שיהפכהו לתלוי ברשות המרכזית, והוא יאבד 
את תלותו בעצמו — שהיא עיקר החירות. כסכנה טכנית 
לדמוקדאטיה מציין ט׳ את העובדה, שהבוחרים נקראים 
להכריע בשאלות שהאינפורמאציה עליהן נמצאת בידי השל¬ 
טון׳ והוא מכוונה, או אף מונעה, בהתאם לרצונו. — ט׳ 
העיד על עצמו שמבחינה שכלית הוא דמוקראט, אך מבחינה 
רגשית אריסטוקראט, הבז להמון, מתיירא ממנו, שונא את 
הדמאגוגיה שלו ואת התנהגותו נטולת-המעצורים. יחד עם 
זה דאה את נצחונה של דמוקדאטיית-ההמונים כבלתי-נמנע, 
ותצפיתו לעתידה של החברה היא פסימית. — בשעתו 
נחשב ט׳ ליוצא-דופן מבחינת השקפותיו ההיסטוריות והסו¬ 
ציולוגיות. אח״ב הוכר כאחד מגדולי האנאליטיקנים של 
העולם המדיני, והיום דואים בו את אחד המעטים מבין הוגי 
המאה ה 19 שצפו מראש כמה מקווי־ההתפתחות המדינית- 

.20 חברתית של המאה ה 

; 1897 , 01€ ז€< 111 ) 1 ) 0 10 )€ .' 1 6 ^ , 131 {ז^^^£'|) .£ 

; 1 1910 ' 01 ^ £5 ! .ק .מ 

7 ,£םו■ו 0 ^ ; 1925 ,.'ל 1171€ זז €0 ,■| 1£ נ )££ . 

1928; 1 4 ה 0 . 7 , 1 ) £351 .[ . 1 ר 
1933; 1 ז 1 //מ״ . 7 , 5011 ז 1€ ?.ס 
1938; ]. 1 0 €{{ 1 / 0 ^^[ 7 .י 

0/ (4^ 7., 1939; ]_. 13€ דז^/ .. 7 ,■ 1 :> 355 ־ 1 זג 5 ז - 

\1011.18 \': 31 ת ), 

1950; 831 ./ז . 1 ) ^^ 147 ^ 1 < 7 , 111 ־ 

$. 7 . 4 / , £311130 . 8 : 1953 ,. 7 ^ 1 ) .!/ /•)׳/ 

סןשמ ; 1957 ,( 1 .־זו 31 ן) !?, 

7.: £ ־ו 0 ח 0 ] 5 ו , ^,X^, ^(1. 1568), 

1959; ^4. 7., /< ץ €1 /ו £1 ,[ ; 1960 ״ , 

7'/!^ 701 . 6 ; 1962 ,. 7 . 1 ^ / 0 1€01 זו 

ז^מ^ז £15 11£ ז) מ; , £XX, 

1^0. 1803), 1963: 5. 7. 0^4 1964. 

אוז. א. 



א?;כסי דר ט.'? 1 וויל 


499 


מוקומן — מוקיר 


500 


טוקומן (בעצם: סן מיגל דה ט׳) — -!!ז 110 5311 

ת 3 תז €11 — עיר בצפון־מערב ארגנטינה! כ 280,000 
תושבים (אומדן 1960 ). ט׳ העיר משמשת מרכז אדמיניסטראי 
טיווי. מסחרי, תעשייתי ותחבורתי לאיזור רחב בצפון־מערב 
ארגנטינה. נמצאים בה מפעלי־תעשיה רבים, העוםקים בעיקר 
בעיבוד התוצרת החקלאית העשירה של הסביבה. העיר 
היא גם מרכז תרבותי ודתי! יש בה אוניברסיטה. — ט׳ 
נוסדה ע״י מתיישבים ספרדים ב 1565/85 . מ 1680 ואילך היא 
משמשת כבירת פרובינציה הנקראת על שמה. ב 1816 הוכרז 
בה על עצמאותה של ארגנטינה ע״י הקונגרס הראשון של 
ארגנטינה, שהתכנס כאן. — בעיר ק ה י ל ה י ה ו ד י ת, שבה 
נמנים כ 2,500 נפש. 

טוקיו ("■^!!ס־ד, לפנים אדו או ידו), בירת יפן (ע״ע)! 

אחת מ 3 הערים הגדולות בעולם, ואולי הגדולה 
שבהן. ט׳ משתרעת על שטח של 535 קמ״ר על החוך הצפובי•■ 
מזרחי של מפרץ־ט׳ באי הונשו. מספר התושבים בתחומה 
המוניציפאלי כ 9 מיליון ( 8.2 מיליון לפי מיפקד 1960 ), 
ובתחום ט׳ המורחבת — הכוללת גם את שכנותיה יוקוהמה 
(ע״ע), קאוואסאקי ויישובים אחרים שהתמזגו עמה לגוש 
עירוני אחד — כ 12 מיליון. 

העיר בנויה על אדמה שטוחה ונמוכה, אולם בשטחה 
נכללים מקומות רמים אחדים. חלק משטחה — בעיקר בסביבת 
נהרה העיקרי, הסומידה, וליד חוף המפרץ — הוא רצועות־ 
אדמה שיובשו. כ 60 נהרות קטנים ונחלים עוברים בעיר 
וזורמים לתוך מפרץ־ט׳. תנועה רבה שוררת בנתיבי־מים 
אלה, וכ 5,200 גשרים בנויים עליהם (תמ׳: ע״ע גשר, עט׳ 
725 ). — האקלים, בדרך־כלל, ממוזג. לפרקים מגיעות אל 
העיר סופות־טיפון חזקות. 

לפנים נזקקה ט׳ לנמל־היצוא של יוקוהאמה מחמת המים 
הרדודים במפרץ־ט׳, אולם בעקבות שיכלולים הוכשר נמלה 
לעגינת אניות גדולות, המשמשות בעיקר את הסחר המקומי. 
במרכז העיר עומד ארמון־הקיסר על כלל מיבניו, המצטרפים 
יחד לרובע בפני עצמו, המוקף תעלה מלאת מים. איזורי 


המינהל והמגורים נמ¬ 
צאים במערב־העיר, 
ובתי־החרושת מרו¬ 
כזים בעיקר ממזרח 
לנהר םומידרי.תעעזיית 
ט׳ כוללת מספנות, 
מפעלים לציוד רכ¬ 
בות, לבניית מכוניות, 
לייצור מכונות תפי¬ 
רה, ציוד הנדסי, כי- 
מיקאלים, מכשירים 
אופטיים, ציוד חש¬ 
מלי, נייר, שימורי- 
מזון, מלט, סוכר, 
טכסטילים, חרסינה, 
דפוס וקרמיקה ובתי- 
זיקוק לנפט. ט׳ היא 
גורם חשוב בסחר הבין־לאומי ובתעשיה העולמית. ממזרח 
לארמון-הקיסר ולבנייני הפארלאמנט נמצאים הרבעים של 
מוסדות־הכספים ושל בתי-העסק! החשובים בהם — מארונו־ 
אוצ׳י וגינזה. — לט׳ 105 גנים ציבוריים, הנראים כגינה 
ענקית אחת בשעה שעצי-הדובדבנים פורחים באמצע אפריל. 
כשמזג-האוויר נאה, אפשר לראות ממקומות גבוהים בעיר 
את ההר פוג׳י (ע״ע) במערב. 

ט׳ היא מטרופולין של ארמונות, בנייני־ממשלה, אוניבר־ 
מיטות, ספריות, מקדשים ושאר מקומות קדושים, גלריות 
לאמנות, בנקים, בתי-חולים, שטחים ענקיים של בתי- 
מגורים — מהם בסיגנון היאפאני המטרתי ומהם בסיגנח 
אירופי-אמריקני, ובכלל זה גורדי-שחקים. בעיר מצפים לאס¬ 
טרונומיה ולמטאורואגיה, שווקים גדולים לכל מיני סחורות, 
לדגים ולמצרכי־מזון אחרים — בעיקר אורז —, בורסה 
לניירות-ערך, אולמות גדולים לאירועים ציבוריים, מגרשי- 
ספורט. בט׳ 26 מוסדות להשכלה גבוהה, ביניהם מספר אוני- 
ברסיטות, שבכל אחת מ 3 הגדולות שבהן לומדים יותר 
מ 10,000 סטודנטים! מלבד אלה נמצאים 
בעיר 2,000 מוסדות־חינוך מכל המינים. 

ט׳ היא גם המרכז לתרבות האמנותית 
ולבידור של יאפאן. בעיר פועלים גדולי 
הציירים והשחקנים, הן של התיאטרון החדש 
והן של הדראמה הקלאסית, וכן מצויים 
בה בתי־קולנוע רבים מאד ותחנות-שידור 
לראדיו ולטלוויזיה. — בט׳ כ 1,800 מקדשים 
בודהיסטיים, כ 900 מקומות קדושים לדת־ 

שינטו וכ 200 כנסיות נוצריות. — ט׳ היא 
מרכז התקשורת והתחבורה של איי יאפאן. 

ממנה יוצאים 5 קווי־רכבת, 4 כבישים, וכן 
קווי טלפון וטלגראף ראשיים. רכבות חש¬ 
מליות מחברות את הפרברים למרכז-העיר. 

חשמליות, רכבות עיליות ותחתיות ואוטו¬ 
בוסים מודרניים משרתים כל יום ציבור- 
נוסעים עצום. נמל התעופה הבין־לאומי של 
ט׳ הוא הגדול והמועסק ביותר באסיה. — 

58.5% מכלל המפרנסים באוכלוסיית ט' 













טוקיו; ?טע • 52 ככיש־המכוניות הרא■:!', רסחכר את גס 5 ־דותעופר, ד.כ':־ 5 אומי עם מרכז־העיר (ארבו 21 ק״כי) 


עוסקים במסחר, בשירותים ובתחבורה! בתעשיה מועסקים 

37,5% . 

היסטוריה. העיר אדו(בפי האירופים — ידו 
או היתד. עד המאה ה 15 עיירה קטנה, מרוחקת 

ממרכזי השלטון. מן המאד. ה 13 ואילך שלטו בד. מנהיגים 
מקומיים! הם סולקו מן השלטון 14571 ע״י אוטה מוצ׳יסוקה 
(דוקאן}, ואסאל־מישנה של המושל הכללי, שבנה במקום 
מצודה. ב 1603 השתלט על העיר אייםו(ע״ע),ולאחר שנתמנה 
לשר־ד.צבא (שוגון) מטעם הקיסה קבע בד. את מטהו הצבאי 
(באקופו), הוא ויורשיו—שושלת טוקוגור. (ע״ע) — הרחיבו 
את העיר, כדי לשכן כמצודר. ובסביבותיה את משפחותיר.ם 
של למעלר. מ 250 שרים פאודאליים (דימיו). אע״פ שהעיר 
נפגעה קשר. בשריפות ב 1659 , ב 1772 , ב 1829 וב 1855 , הלך 
ורב שיגשוגה כמרכזה המדיני, הכלכלי והתרבותי של יאפאן 
הפאודאלית במשך 250 שנה. סמוך ל 1700 כבר היו בר, 
למעלה מ 1.2 מיליון תושבים — יותר מבלונדון של אותו 
הדור. לאחר נטילת השלטון מן השוגונים 18681 ור,חזרת 
ריבונותו של הקיסר על כנה, הועתק מושב חצר־ד,קיסרות 
מקיוטו לאדו, שנקראה מעתר, ט׳. בעקבות כך הפכה העיר 
למרכז הממשלה, התעשיה, התחבורה והתרבות במדינר" 
וחלה בה מודרניזאציה כדוגמת הבירות המערביות. ב 1888 
ניתנד, לה חוקה עירונית, וב 1943 הוקם המימשל המטרופולי- 
טני. ברעידת־ד״אדמה הגדולה של 1923 נחרבה העיר וניספו 
כ 90,000 נפשות. בהפצצות מן האוויר ב 1944/5 נהרסו כמח¬ 


צית בנייניר., אולם מאז שוקמה שיקום מלא ור,פכה לאחת 
מערי־המפתח הביך־לאומיות. 

,(דברייימי ט׳) 0 ^ ץ 1 ו 0 

,(. 04 ) ; 1911-1954 ,^ר\ XXX .^-^ 

.^ 1961 ;־ 1936 ,\ 1 ' 

ד. ב,־א, — מד. ק. 

יהודים ספורים התחילו מתיישבים בט׳ בראשית המאה 
ה 20 , לאחר מלחמת רוסיה־יאפאן. כשני־שלישים מיד,ודי 
יאפאן (כאלף נפש) מרוכזים בה כיום! כמאר, מהם חברים 
בקהילה היהודית. הודות לנוכחותם של יהודים בצבא אה״ב 
נתחדשו חיי הקהילה מאז מלחמת־ד,עולם 11 , ולחיים היד,ודים 
ניתן עידוד נוסף עם בואם של נציגים ישראליים. חיילים 
יהודים מצבא אה״ב משמשים מורים לכמד. עשרות ילדים, 
הלומדים בבי״ס של יום ראשון. בשבתות ובימי חג נערכות 
תפילות בציבור. 

טולןנים ( 3€ ^) 11 ;> 113 תמ 1 ג) 1 ), משפחה של עופות, הניכרים 
בנוצתם רכת־הגונים ובמקורם המיוחד, שהוא עבר. 

וארוך מאד. משפחת הט״ כוללת 37 מינים, הנפוצים ביערות 
הטרופיים של אמריקה. המינים הגדולים (כגון £08 :> 3 ד 1 סת 31 .מ) 
נוצתם שחודר" ורק הגרון, העל־שת ור,תת-שת צבעם הוא 
אדום, צהוב ולבן; במינים הקטנים שולטים הצבעים ירוק, 
כחול, אדום, צהוב ושחור. בכולם המקור ארוך ביותר, לעתים 
כאורך הגוף, אך הוא קל, מאחר שתוכו מרושת. שולי המקור 
משוננים, והלשון ארוכה, מגיעה עד קצה המקור, צרה 






503 


טוקנוים — טור 


504 



טויזז מקאיין 


?יפי ציור •ב? מרטינה (בקובץ ״מרע הטבע״ ׳■:? ביפיז, יו<) 7 ו) 

וקשה. זנב הט״ ארודיחסית. בכל רגל 4 אצבעות! הראשוגה 
והרביעית פונות אחורה. 

הט" חברתיים מאד, בעיקר המינים הקטנים! הם חיים 
בקבוצות בנות ששה פרטים בערך. קולותיהם נשמעים ביערות 
למרחקים של מאות מטרים. מזונם: פירות, חרקים ואפרוחי־ 
צפרים. בעת שט׳ צד את טרפו מתקבצים אליו כל בני' 
קבוצתו ועטים יחד על הטרף. במקורם הארוך הם לוחצים 
את המזון ומשליכים אותו בתנופה לגרונם. 

הט״ לנים בעצים חלולים! בשנתם הם מקפלים את זנבם 
כלפי גבם ומפנים את מקורם לכיוון הגב, כשקצהו נתון בין 
הכנף לגוף. הט" מקננים במחילות ובעצים חלולים. הם מטי¬ 
לים 3 — 4 ביצים לבנות מבהיקות! שני ההורים דוגרים 
לסירוגין כ 16 ימים. הגוזלים ערומים וסומים! מקורם שטוח 
ורחב, וחלקו התחתון ארוך מן העליון. הם נשארים בקן 
כששה שבועות. 

: 1958 , 254/5 €\{ 1 01 $!)'{ 1 ^' , 41 ־ 0111131 ." 1 ' .!ח 

. 1961 /ס .. 1 . 0 

ר. ע. 

טור (צזט 70 ), עיר בצרפת המרכזית, יושבת על לשון־יבשה 
צרה בין הנהרות שר ולואר; 144,000 תושבים( 1962 ). 
מבנייניה העתיקים — כנסיות מיה״ב, החשובות מבחינה 
אמנותית ומבחינה דתית כאחת, ארמון מלכותי מן המאה ה 15 , 
ועוד. היום ט׳ היא אחד מצמתי־התחבורה החשובים ביותר 
בצרפת, שבו נפגשים 8 מסילרת־ברזל ומספר כבישים ראשיים, 
וכן מרכז לתעשיה קלה — לכימיקאלים, מוצרי-מתכת, מ.וצרי־ 
משי וצרכי־הלבשה, רהיטים, ועוד. 

היסטוריה. יוליוס קיסר כבש את בירת שבט הטורונים, 
והרומאים העתיקו את העיר מהגדה הימנית של הלואר 
למקומה הנוכחי של ט׳, והסבו את שמה לקיסרודונום ואח״כ 
לקיויטאס טורונום (רתגע״סזג!!־ 5 ג] 1 ז\ 01 ). בתקופת הקיסרות 
המאוחרת היתה ט׳ העיר הראשית של גאליה לוגדוננסים. 
באמצע המאה ה 3 עברה העיר לנצרות, יד,וקמה בה הגמונות, 


ואח״ב ארכיד־גמונות, והיא היתה המרכז הכנסייתי החשוב 
ביותר בגאליד׳ בתחילת יה״ב. בט׳ פעלו מרטינוס הקדוש 
(ע״ע) וגרגוריוס מט׳ (ע״ע)! הראשון יסד מנזר מפורסם 
ליד העיר, וכנסיית קבורתו בתוך העיר היתה מקום עליה- 
לרגל ביה״ב. ב 473 נפלה ט׳ בידי הוויזיגותים, ובתחילת 
המאה ה 6 סופחד, לממלכת הפראנקים. ב 732 הוכו לידר, 
הערבים שפלשו מספרד, וע״י כך נבלמה התפשטותם במערב. 
קארולוס הגדול מינה את אלקואין (ע״ע) לאב המנזר ע״ש 
מארטינוס, והלה עשה את ט׳ למרכז הפעילות הספרותית 
והאמנותית של "הרנסאנס הקארולינגי". הנורמאנים בזזו 
את ט׳ במאות ה 9 — 10 . מחוז ט׳ — ט ו ר ן (;)״!!!!!!סז־) — 
היה במאה ה 10 לרוזנות, והמאבק העז עליה בין גדולי השר¬ 
רות הפאודאליות נסתיים ב 1044 בנצחון בית-אנז׳ו. בעלות 
דינרי 11 (ע״ע) לבית-אנז׳ו למלוכה באנגליד" עברה ט׳ לשלטון 
מלכי אנגליה, עד שכבש אותה פיליפ-אוגיסט מידי המלך 
ג׳ון ב 1204 . העיר ט׳ שיגשגד, ביה״ב, והיתה מרכז לאסכולה 
הפואטונית של הארדיכלות הרומאנית. הארמונות והטירות 
של בתי־האצולד, של טורן, שמרכזה היתה ט׳, הם מן היפים 
בצרפת. במאה ה 15 ישבו מלכי-צרפת בארמונות ליד העיר, 
ובהם התכנסו גם אסיפות-המעמדות. באותה התקופה העניקו 
המלכים לט׳ זכויות מיוחדות ופיתחו בה את תעשיית-המשי. 
ההוגנוטים היו מרובים בט׳ ובטורן, ובתקופת מלחמות-הדת 
התחוללו שם מאבקים אלימים. ב 1790 חדלה טורן להיות 
יחידד, מינהלית, ושטחה נכלל כמעט כולו בדפארטמנט אנךר־ 
ולואר (^ז 1.01 -^^־^ז 1 ^ 1 ז^). — במלחמת 1870/1 וביוני 1946 
היתה העיר ט׳ בירה זמנית של צרפת. העיר הישנה ניזוקה 
קשה בהפצצות במלחמת-העולם 11 . 

.* 1 : 1873 , 11 * 1 ,. 1 ' ״)!{{׳ 1 ״• 1 

. 1:11:011111 ^ . 0 19051 ז^ .ז 

י 6 -ה 11 )'{) 01 ' 7 .,מ ; 1919 , 1-111 ^." 7 ״)// €.! 

41 / ״)׳/ו 0 />.ו 77 .? ;* 1949 

. 1956 



מור: הקאתדרא^ד, 


505 


טור — טורבינה 


506 


יהודים. ט׳ נזכרת הרבה במקורות היהודיים של יה״ב 
(בצורת טורש, תורש, עיר טורוניבשי). מתחילת המאה ה 6 
ידוע על יהודים המעורבים באוכלוסי־המקום, ושמותיהם, 
בדרר־כלל, כשמות הנוצרים. במאות ה 11 — 13 היו היהודים 
נושא למיקוח בין המלך לכמורה בדבר השליטה עליהם 
ועל גביית מסיהם. היהודים התגוררו ברחוב הנקרא עד 
ימינו א€ז 1311 \:•€!) €ג 1 ז(״רחוב המאורים״ — אולי מפני שאז 
לא הבחינו בינם לבין הערבים). מסוף תקופה זו ידועים לנו 
שמות גדולי־תורה, כר׳ שלמה מט׳ (התכתב עם רש״י), ר׳ 
יוסף אחיו של ר׳ פרץ מקורביל, ועוד. כיתר יהודי צרפת 
גורשו גם יהודי ט׳ בראשונה ב 1306 וחזרו ב 1315 ; ב 1321 
נרדפו בגזרת המצורעים (ע״ע), וכמה מהם הוצאו להורג. 
היהודים גורשו סופית ב 1322 . רק לאחר המהפכה נקלעו 
שוב יהודים לט׳. ב 1905 היו בה 20 משפחות יהודיות, והיום, 
לאחר בוא הפליטים מצפון־אפריקה — כ 175 . יש בעיר ביכ״נ 
ומשמש בקודש, שעליו סומכים באיזור רחב של מערב־צרפת 
המרכזי. 

10 ) ״ 1 : 1888 ,( 1 ר \ 1 .. )■<•1 /. * 1 . ( 111 ^], X 

;^* 188 .ן/ 17 ו) , 7 ס/ן ./ ז.•}/) • 1.1 .יז().:ו 111.1 

.'(' 18 . 218 - . 0 ) לכוון סילון-קיטוד, שנפלט מנחיר מורכב 
על דוד־קיטור, נגד גלגל המצוייד בכנפיים על הקפו החיצון. 
ההתפתחות של ט״־הקיטור המודרניות התחילה בסוף המאה 
ה 19 . השוודי גוסטו דה לאוואל ( 31 ׳ 161,31 ! , 0 ) בנה ב 1883 
טורבינת־קיטור שוות־לחץ ראשונה בעלת דרגה אחת, 
והאנגלי צ׳. א. פארסונז ( 5 ת 50 ז 3 ? .^ 7 . €11 ) בנה ב 1884 
טורבינת על-לחץ, רבת־דרגות. 

1 . טורבינת "דה לול" היא שיכלול מיתקנו הישן 
של דה בראנקה. חידושו ש״ל דה לאוואל הוא הנחיר המאפשר 
השגת מהירויות גבוהות מאד(על־קוליות) של סילון־הקיטור; 
עיקרו—המעבר הצר המתרחב לשני הכיוונים, הן לצד הכניסה 
של הקיטור והן לצד יציאתו. כל מפל-החום הופך בדרגה אחת 
לאנרגיה של זרימה, המכוונת את הסילון נגד כפות־המאיץ. 



ציור 1 : עקרו! נלנל פלמח 
א. סילוו; ב. כפות: נ נחיר 



509 


נוורבינה 


510 


בגלל המהירות הגבוהה של סילוךהקיטור מתקבלות גם 
מהירויות גבוהות של המאיץ; מספר הסיבובים של ט״־לאוואל 
מגיע עד ל 26,000 בדקה. אולם בגלל גורמים קו*בסטרוקטיוויים 
ותרמיים אי־אפשר להשיג בט׳ שוות־לחץ בעלת דרגה אחת 
הספק גדול מ 500 כ״ס. 

2 . ט" שוות־לחץ רבות־דרגות הומצאו ע״י 

הצרפתי רטו ב 1898 והשוויצי צלי (ץ 2:0611 ) 

ב 1903 . ט" אלו מנצלות בכל דרגה רק חלק של מפל־החום 
הכולל שעומד לרשותן. לתעלות שבין כנפי הסטאטור יש 
תכונות של נחיר. כתוצאה מזה מהירות הקיטור בתוך כפות־ 
המכונות וגם המהירות ההקפית של המאיץ קטנות יותר. 
בט' רב־דרגתית אפשר לנצל מפל־חום כולל גדול וכמות 
קיטור גדולה, ז״א מושג הספק גדול. 

3 . ט׳ שות־לחץ "^רסיס" ( 115 ז 011 ) אמריקנית 
מאפשרת לקיטור להתפשט בקבוצות של נחיריים או 
כפות־מכוגות מהלחץ ההתחלתי עד ללחץ הסופי, באופן 
שהוא יוצא משם במהירות גדולה. את האנרגיה הקעטית 
מנצלים לא מר־כפות נייד אחד, אלא בזרים ניידים אחדים 
(עפ״ר שניים). כפות־הטיה, הקבועות בתוך בית־הט׳, מקנות 
לקיטור היוצא מזר־הכפות הנייד הראשון את הכיוון הדרוש 
בכניסתו לזר הנייד השני. בט׳ זו(ט׳ בעלת הדרגת־מהירות) 
משתמשים רק בהספקים קטנים כיחידה עצמאית, ואילו כרגיל 
משתמשים בהדרגת־מהירות בחלק של הלחץ הגבוה של ט" 
בעלות הספק גדול! הדרגת-המהירות מאפשרת ויסות טוב 
של הט׳ ע״י פתיחה וסגירה של קבוצות נחיריים. 

4 . טור 3 יבת*״פרסדבז"■(צתסצז 3 ?) האנגלית היא 
טורבינת על-לחץ, שבה הקיטור מתפשט לא רק בכפות־ 
המכונות הקבועות בבית־הט׳, אלא גם בתוך כפות־המאיץ 
הניידות. טורבינתיךאקציה מורכבת מךרגות רבות, שבכל 
אחת מהן מנוצל מפל־לחץ דרגתי, המתחלק כל פעם לשניים: 
למפל־לתץ הלקי הגורם להתפשטות הקיטור בכפות־המכונות, 
ולמפל־לחץ תלקי הגורם להתפשטות הקי¬ 
טור בכפות־המאיץ. 

5 . צירוף סוגי הט". טורבינת־ 
קרטיס, ט׳ שות־לחץ רבת־הדרגות וטורבי־ 
נת על־לחץ מצורפות יתד בט" החדישות 
בעלות ההספקים הגדולים, המגיעים ל 150 
מגא־ואט ב 3,000 סיבובים לדקה. ברוב 
המקרים נפלט הקיטור מהדרגה האחרונה 
של הט׳ ישר למעבה, שבו נוצר ךיק — 
מה שמגדיל את מפל־החום המנוצל ע״י 
ה ט׳. 


לאספקת קיטור בעל לחץ נמוך באותם המקרים שבהם 
אספקה כזאת — נוסף על כוח — דרושה למפעל תעשייתי; 
לתהליכים כימיים, לתעשיית מזון, נייר, תאית, לאשפרת 
אריגים וכד׳. הדבר נעשה באחת מ 2 דרכים: (א) בין שתי 
דרגותיההתפשטות, במקום שהלחץ מתקרב לדרוש, נמצא 
בסטאטור פתח ועליו שסתום, שדרכו מוציאים את כמות־ 
הקימור הדרושה! (ב) במקום המעבה בא מצבר־קיטור, 
הפועל בלחץ העולה קצת על לחץ הקיטור הדרוש! הט׳ 
מנצלת במקרה זה את מפל-החום שבין מצב הקיטור החי 
והלחץ של המצבר. אספקה משולבת של כוח וחום מעלה 
במידה ניכרת את משקיות המיתקנים. 

(ג) ט״־גאז. ההתפתחות של ט״־הגאז התחילה רק ב 30 
השנים האחרונות, אע״פ שפאטנט ראשון המתאר מיתקן 
כזה כבר הוצא ב 1791 באנגליה על השם "ג׳ון ברבר" 
(■ 61 ג]- 631 ״ 06 ;), ותיאור זה כבר כולל את עיקר הרכיבים 
של טורבינת־גאז חדישה. זו האחרונה במחזורה הפשוט 
מורכבת מט׳ המניעה במישרין מדחס! המדחס מספק את 
האוויר הדחוס לתא־שריפה, שבו נשרף דלק, וגאזי־השריפה 
מניעים את הט׳. עודף ההספק של הט׳ מעל להספק הדרוש 
להנעת המדחס מנוצל למטרות שונות. שימושיהן של ט״־גאז 
הם רבים. במנועי־דיזל מנצלים את גאזי־הפליטה כדי להניע 
ט׳ המניעה מצדה מדחס, והלה דוחס את האוויר לחלל- 
שריפה של המנוע! ע״י כך מושגת טעינת־יתר במנו׳ע ומוגדל 
הספקו. שיטה זו מקובלת גם לטעינת־יתר של מנועי־שריפה 
במטוסים. טורבינת־גאז יכולה לשמש גם כמכונת־עזר במית¬ 
קנים אחרים, שבהם מנצלים את גאזי־הפליטה, כגון כחלק 
של מיתקן לייצור קיטור בדודי־קיטור, כחלק של מיתקן 
בתהליך הכימי לפיצוח שמן־אדמה. במקרה זה מגביר האוויר 
הדחוס המחומם את הראקציה. עודף ההספק של הט׳ מניע 
גנראטור חשמלי. טורבינת־הגאז הראשונה ששימשה ליצירת 
כוח חשמלי נבנתה ב 1939 בשודץ. בזמן מלחמת־העולם 11 



שלא כשאר סוגי הט", שבהם כיוון 
הזרימה הוא צירי בקירוב, טורבינת־ 
"ל י ו נ ג ס ט ר ם" ( 1 ח 6 זז 85 ת 0 !. 1 ) השוודית 
היא בעלת כיוון־זרימה רדיאלי, ותכונתה 
המיוחדת — אין להבדיל בה בין סטאטור 
ורוטור. שני חלקי הט׳ הם מאיצים הנעים 
בכיוונים נגדיים זה לזה; כפות המאיץ 
האחד משמשות ככפות־מכונות למאיץ 
השני, ולהסך. לט׳ זו שני גנראטורים. 
סידור זה יוצר תנאי־זרימה טובים ומאפשר 
ניצולת גבוהה. 

טורבינת־קיטור עשויה לשמש גם מקור 


! 



ציור 0 . חתד דרר 2 טורבינלת־קיטור (תחנת הכזח אדיכטוז, פי^דלפיה. אה״ 2 ) 
יחידת לחץ נבוח: 150 טנא־ואט, 1 ) 3,00 כיבובים לר?ח יחידת לחץ נמוד, או!ו סנא־זאט, 


1 ) 1,80 סינזכים לדמה 

קיטור: 350 אטס", ״ 508 ; תצרוכת: 907 טון לשעח 
א. לחץ גבוה כטיוחר: ב. לחץ נכוה מאד; ג. להץ נבוה; ר. לחץ בינוני; ה. לחץ נמוד 
(בר׳עותם האדיבה ׳על ש 1 ז)€ם £1 . 5 ו 1 ז 6 • 11%1 \ 5 ) 




7 . טורביגח־קיטור; הספת 125 מגא־ןאט, בהרכבה 
(כר״ 1 ותה האדיבה של x ע 11 ^ 16 \ 1105 זס ;•€ו-ז) 5 ע 1 > 1 ו 1 ?: 10 ) ג 1 (־>ו 1 ב־ 1 ״) 61 ז) 


פותח השימוש בט״־גאז להנע סילוני של מטוסים. היום 
משתדלים לתכנן ט״־גאז להנעת מכוניות. ומשתמשים בהן 
להנעת קטרים ואניות. גם בתחנות־כות אטומיות, המנצלות 
את האנרגיה הגרעינית באופן תעשייתי, אפשר להשתמש 
בט״־גאז: את החום המיוצר בתוך הראקטור מעבירים בעזרת 
גאזים (כגון הליום, חנקן, פחמן דו־חמצני וכד׳), הנדחסים 
ללחץ גברה ומחוממים לטמפרטורה גבוהה. 

מבדילים בין 3 תהליכים תרמיים: (א) התהליך 
הפתוח — שבו נשאב האוויר בכניסתו למדחס מהאטמו- 
ספירה, וגאזי־הפליטה יוצאים מן הט׳ לתוך האטמוספירה. — 
(ב) ה ת ה ל י ך ה ס ג ו ר — שבו מסופק החום מדוד מחליף־ 
חום מיוחד, שלתוכו זורם אוויר דחוס או גאז מחומם ודחוס, 
וזה עובר דרך המערך המורכב — במקרה הפשוט — מט׳, 
מדחס, מחליף־חום ומקרר. — (ג) התהליך הסגור־ 
למחצה הוא צירוף של (א) ו(ב). הגאזים יוצאים מצינור־ 
הפליטה בטמפרטורה גבוהה ומעברים דרך מחליף־חום, 
המחמם את האוויר הדחוס לפני כניסתו לתא־השריפה. סידור 
זה מעלה את הניצ 1 לת. דרך נוספת להעלאת הניצולת היא 
דחיסת האוויר בשתי דרגות־דחיסה, שביניהן נמצא מקרר 
לקירור־ביניים של האוויר הדחוס. עוד אמצעי להגדלת 
הניצולת הוא — לבצע את התפשטות הגאזים בשתי ט" 
נפרדות; בין שתי הט" מספקים חום ע״י שריפה. לסידור 
זה יש יתרונות תרמודינאמיים, הגורמים ניצול־יתר של 
אספקת החום. — ט״־גאז נבנות בהספק של 100,000 קילו¬ 
ואט בניצולת של 32% , 


(ד) ט"־ רוח התפתחו מגלגלי־הרוח העתיקים, שבהם 
השתמשו לטחינת קמח או לשאיבת מים. בגלל התנודות 
בכוחם של זרמי־האוויר מן ההכרח להתקין בהן מקור אגירת 
אנרגיה, במקרה שדרושה אספקת-כוח מתמדת. לט״־רוח מו¬ 
דרניות יש מאיץ בצורת מדחף: הן נבנות ביחידות־כוח 
של 1,000 ק׳׳ו; חשיבותן של ט״־רוח כמיתקן לאספקת־כוח 
היא מועטת. 

ח. אילברג, ט" קיטור, תשי״ט! הנ״ל, טורבו־מכונות (ש. 
אטינגן [עורך],מדריך לאיבג׳יבר, ג׳: מכונאות, ב׳), תשכ״ב; 

.' 1 ' .א :^■ 1 ־ 192 ,ז/יזממ/־״/ז^זז/) /,מ/ז .ג; 101 )ס 1 צ .\, 

,<־וניכ 1151 ו; 8 .^ 1 .[ :כ 4 ^^ו .." 7 1$ ) 1 ) 1 ז 1€1 ) 10 ^ ,ז 0 ־\ 

1 )^ 11 ) , £00 .( : 1950 !){ 111 $.' 1 

,[סנןטג־!'!' : 1954 ,$.' 1 $^ 7 ) !ס 

/ס :>; 77 < 01 ן>ו:'\ ״ז : 1 ין 195 , 1 

- 03 < , 1 זן 0110, X חג 1 ^ז 110 וט 110 1 ;£) < ,; 01111 ^. £111 .( :י*/ 8 < 19 .( 3-4 -^\^ 25, X < 

10x0 < ו 01 0€ ח 0 ׳ 0011£01 ^ £11 1110 0£ , 00 ־ 1 ?) •{€י) 01 *ז : 1960 

. 1964 .( 11 '£ ,■\^ץ 0 ח£ !ס 00$ ץט 50 
ח. אי. 

טותןיב, איון סךגיביץ/- 66 ״ט- 1 קץ'ד. 14.0 —( 1818 , 
אוריול — 1883 , בוז׳יוואל [ליד פאריס]), סופר 
רוסי, מגדולי הספרות הרוסית במאה ה 19 , 

ט׳ היה — מצד אביו — בן למשפחת־אצולה שירדה 
מנכסיה וממעמדה הציבורי. אביו — קצין-בדימוס — היה 
חלוש־אופי וקל־דעת ורודף-נשים, ולסוף נשא לאשה בעלת־ 
אחוזה עשירה, גדולד. ממנו בשנים. אשה זו אמו של ט׳ — 
היתד, שתלטנית ועריצה, ורדתה לא רק בצמיתיה, וביחוד 
במשרתי-ביתה, אלא גם בשני בניה. ילדותו של ט' עבדה 






513 


טורגניב, איון םרגיגיץ׳ 


514 


עליו באחוזת אמו(בפלך אוריול), ושם ספג את יחסו השלילי 
למשטר הצמיתות ולשלטון האצילים — מזה, ואת יחסו 
הרגיש לעם הכפרי הרוסי ואת אהבתו הלבבית לטבע — מזה. 
הנער נתחנך בפנסיון במוסקווה, לאחר מכן למד פילולוגיה 
קלאסית ופילוסופיה באוניברסיטות מוסקווה ופטרבורג 
והרחיב את השפלתו בברלין ב 1838 — 1841 , כשבין חבריו 
היו סטגקויץ׳ (ע״ע), הרצן (ע״ע) ובקונין (ע״ע), והתערה 
בתרבותימערב־אירופה! בשובו לרוסיה התהלך ט׳ הצעיר עם 
ראשי האסכולה המערבית שבאינטליגנציה הדוסית, והתיידד 
במיוחד עם ו. בילינסקי (ע״ע). תחת לחץ אמו נכנס ב 1842 
לשירות במיניסטריון לענייני־פנים, אך לא האריך בעבודה 
זו. זמרמה חלם על עיסוק במדע ועל קתדרה אוניברסיטאית, 
אבל עם הצלחותיו הראשונות בספרות התמסר כולו לכתיבה 
ומצא בה את ייעודו. לאחר שהסתכסך עם אמו, התפרנס 
בדוחק משכר־סופרים ומילוות. ב 1843 נתוודע ט׳ לזמרת 
הספרדית־צרפתית פולין גרסיאה־ויארדו ( 1821 — 1910 ! ע״ע 
גרסיאה, עמ׳ 633 ) ונקשר עמה באהבה, למורת־רוחה של 
אמו. מסתבר, שפולין לא נענתה לו אלא בידידות, ויחס זה 
היה קיים גם בין ט׳ ובין בעלה של פולין, שתירגם יחד עם 
ט׳ את מיטב הספרות הרוסית לצרפתית. התקשרותו של ט׳ 
בפולין התמידה עד מותו, והיגררותו אחריה היה בה משום 
השתעבדות נפשית. שלטונן של שתי הנשים, האם בצעירותו 
ופולין בבגרותו וזיקנתו, טבע את חותמו באפיו של ט׳, בעל 
הנפש הרכה, וביצירתו. 

לאחר מות אמו ב 1850 היה ט׳ ליורש עשיר של אחוזה 
גדולה והיה חפשי לחיות כנפשו. מיד שיחרר את משרתי־ 
הבית, ואת שאר צמיתיו העביר למצב נוח יותר של אריסים. 
בשל מאמר־הספד על גוגול (ע״ע) ב 1852 , שהיה בו משום 
ביקורת על השלטון, נאסר והוגלה לאחוזתו, ובה היה מרותק 
עד 1854 . מ 1856 ועד מותו ישב ט׳ ישיבת־קבע באירופה, 
בעיקר בבאדן־באדן ובפאריס וסביבתה, ורק ישיבת־ארעי 
ברוסיה, בעיקר בפטרבורג ובאחוזתו. בשנות ישיבתו בצרפת 
הי בקביעות כמעט בבית משפחת ויארדו, ואף היה מתלווה 
לפולין במסעי־הופעותיה בערים שונות. מבחינת יחסו 
לסביבתו האירופית ולתרבותה היה ט׳ תחילה אוהד את 
גרמניה וקרוב לספרותה* אולם לאחר מלחמת 1870/1 והקמת 
הקיסרות הגרמנית התקרב לצרפת והתערה בעולמה התרבותי 
והספרותי. בכיוון הנאטוראליסטי בספרות הצרפתית החדישה 
ראה קירבה לספרות הדוסית! פלובר, האחים גונקור, זולה 
ואחרים מאנשי־הרוח והסופרים בפאריס היו מידידיו. ט׳ היה 
הסופר הרוסי הראשון, שליצירתו יצא מוניטין במערב. יחד 
עם זאת היה אף מקובל מאד על קהל הקוראים ברוסיה, 
אלא שיחסיו עם חבריו־לעט שם לא היו תקינים: בין השאר 
הסתכסך הן עם דוסטוייבסקי והן עם ל. טולסטוי, אולם כשבא 
ב 1880 לחשתתף בחגיגת פושקין במוסקווה, שגם דוסטוייבסקי 
נשא בה נאום שהלהיב את ט׳, נתפייס עמו(ע״ע דוסטויבסקי, 
עמ׳ 212 ). גם עם טולסטוי נתפייס ט׳ לפגי מותו. ט׳ מת 
מסרטן חוט־השדרה, לאחר שנשא בסבלנות ובגבורה את 
הייסורים הקשים של מחלתו. 

בראשית דרכו בספרות עסק ט׳ בשירה ובדראמה. כמה 
משיריו הקצרים, כגון €6 ז 1 ח 006 0 ק 7 ^ל ("בוקר בסתיו"), 
מעידים על כשרון לירי אמיתי. ט׳ כתב גם את הפואמה 
״פאראשה״ ( 1843 ). בסוף שנות ה 40 חיבר מחזות אחדים — 
הטוב שבהם: 6 ז 661 ק 16 ן 8 ("חודש בכפר״, 1850 )— 



א, ס. טורגניב 


מחיי האצולה הכפרית הרוסית! מחזותיו מוצגים עד היום 
בתיאטרון הרוסי. אך את מקומו בספרות הרוסית והעולמית 
קנה ט׳ לא כמשורר וכמחזאי, אלא כמספר — הן בסיפורים 
והן ברומאנים. 

כ 20 מסיפוריו, שאותם פירסם תחילה בכתבי־עת בין 1847 
ל 1852 , בכללו בקובץ 1<11 0x078118:3 ס 11 ח 33 ("רשימותיו 
של צייד״), 1852 , הללו, וכן כמה סיפורים נוספים, דנים 
בכפר הרוסי, על איכריו ועל אציליו, ערב ביטול משטר 
הצמיתות. בדומה לל. טולסטוי, נתכוון ט׳ לגלות לקורא 
הרוסי את האנושיות העמוקה החבויה בנפשו של האיכר 
הפשוט וחסר־ההשכלה, ולעומתו הציג את רוב בעלי־האחוזה 
האצילים כטיפוסים שליליים לכל דבר. ל״דשימותיו של צייד" 
נודעה חשיבות רבה מבחינה ציבורית בעקבות השפעתן 
המוסרית, והן תרמו תרומה ניכרת להכשרת הרוחות, אף 
בחוגי השלטון, לביטול הצמיתות. יחד עם זה רשימות אלו 
הן יצירות אמנותיות מעולות, ציור הדמויות הוא חריף 
ותמציתי, ובעיקר ניתן בהן ביטוי מושלם לתחושת הטבע 
והנוף הרוסיים. 

השנים שמאמצע העשור ה 5 עד אמצע העשור ה 7 של 
המאה ה 19 היו התקופה של הרומאנים הגדולים של ט׳, 
המוקדשים לאינטליגנציה (ע״ע) הרוסית, על לבטיה 
הציבוריים והאישיים כאחד, בימי הרפורמות המדיניות של 
אלכסנדר 11 (ע״ע) — נסיון־הנפל של המודרניזאציה והלי־ 
בראליזאציה של רוסיה תוך קיום היסודות של המשטר 
הצארי, גורלם של רוב גיבוריו של ט׳ משקף את ההתנגשות 
בין המציאות הרוסית ובין הרוח החדשה או את התגובה 
על התנגשות זו. בין דמויות־הגברים אצל ט׳ שכיח הטיפוס 
של ״הלא־גיבור״, של ״האדם המיותר״ — חלוש הרצון 
והיזמה, שאינו מוצא את מקומו בעולמו ולא שדה להפעלת 
כוחותיו, ואפילו אהבתו לאשה היא הססנית או "מופשטת". 
לעומת זה מצויות בין גיבודותיו בשים בעלות רצון והעזה, 



515 


מורגניב, איץ סרגיכיץ׳ 


516 


היודעות את דרכן בחיים. הארוטיקה אצל ט׳ מתגלמת ע״פ 
רוב באהבה אומללה, המיטרפת בגלי המציאות. 

רודין ( 1 ו 11 ן;ץק), שם גיבורו של הרומאן הראשון של 
ט׳ ( 1856 ), הפך ברוסיה לשם־דבר — דמות צעיר שנתפס 
לאידיאלחם הומאניסטי, אך שתי בוויכוחי־סרק ובחוסר־ 
מעשה! בעקבות כשלונו ואכזבותיו הוא עוזב את רוסיה, 
ולסוף מת מיתה חסרת־טעם על באריקאדה בפאריס 
בהתקוממות־יוני ( 1848 ), כלוחם לעניין הזר לחלוטין לאדם 
הרוסי. — יצירתו המושלמת של ט׳ מבחינה אמנותית היא 
הרומאן האלגי 863/10 ־ 061 א 0 אמק 180 /(״קדהאצולה״), 1859 , 
המתאר את ראשית שקיעתה והתפוררותה של האצולה 
הזעירה המשכילה הדוסית בדוד ההוא. ברומאן זה יצר ט' 
דמות עלמה אצילת־דוח ועדינת־נפש, המתעלה מעל כל 
סביבתד, בחוזק־דעתה, בישרה ובנאמנותה! ליזה קאליטינה 
היתד, — בצידה של טאטיאנה של פושקין — לציבור המשכיל 
ברוסיד, הדמות האידיאלית של הנערה הרוסית. — ברומאן 
116 ץ 311 } 31 ן- 1 (״על הסף״), 1860 , מסופר על התמרדותה של 
בת האריסטוקראטיה הגבוהה באודח־החיים ובמוסכמות של 
חוגה ולכתה אחרי מאהבה, מד,פכן בולגארי עבי, כחברתו 
במלחמת עמו לשיחרור מן העול התורכי. אפיינית היא 
העובדד,, שהגבר היחיד ביצירתו של ס/ שהוא "גיבור" 
במובן המקובל, הוא לא־רוסי! — הרומאן אח־ס!/ א 0x1181 
(״אבות ובנים״), 1862 , היד, בשעתו רב־משמעות ורב־ 
רושם מכל יצירותיו של ט׳. זהו סיפור חילופי־המשמרות 
בעולמד. הרוחני של רוסיד, — של המיפגש וההתנגשות בין 
ותיקיד, ושרידיד, של האצולר, המשכילד" על הליבראליזם 
המתון וד,רכרוכי שלהם, ובין האינטליגנציה החדשר, מבני־ 
עניים שמן הבורגנות הזעירה, שרכשו השכלה בעיקר במדעי' 
הטבע, והם פוזיטיוויסטים וחדורים רוח של מר,סכנות קיצר 
נית, ולפעמים גם ברוטאלית. באישיותו של באזארוב ה נ י¬ 
ה י ל י ם ט (מונח שט׳ עשה לו כנפיים ברוסיד" ואח״כ גם 
במערב) — כבר מצטיירת דמותם של הטרוריסטים והמהפכ¬ 
נים הרוסים --- עד לבולשוויקים. ט׳ הקדים את גונצ׳ארוב, 
את דוסטוייבסקי וסופרים רוסים אחרים בתיאור השלילי של 
טיפוס האינטליגנט הראדיקאלי של דורם! אלא שט' הליב־ 
ראל היד, אובייקטיווי יותר בתיאור גיבורו. — ״׳ 11.1 ( 
(״עשן״), 1867 , הוא סאטירר, נוקבת על הזרמים השונים 
שבציבוריות הרוסית — על האריסטוקראטיה חסרת-המצפון 
ועל האינטליגנציה הבטלנית, על "המערביים" ועל ה״סלאוו- 
פילים״ כאחד, וביחוד על האחרונים. — לאחר הפסקה 
ממושכת פירסם ט׳ ב 1877 את הרומאן 1066 ־ 1 ("ניר"), 
הגדול בהקפו מכל יצירותיו, אך לא מוצלח ביותר מבחינה 
אמנותית. כאן ניסה ט' לתאר את ״ההליכה אל העם״ — 
התופעד, המיוחדת לאינטליגנציד, הרוסית בראשית שנות הסן 
(ע״ע נרודניקים) —, את ראשית הופעתה של שכבת המנהלים 
וד,טכנאים המודרניים בחברה הרוסית, ויחד עם זה את 
שחיתותה ועריצותד, שיי הביורוקראטיה הישנה. 

ט׳ כתב אף סיפורים חסרי רקע ציבורי ומכוונים להוויד. 
ולחוויה האישית של הפרט! הנושא העיקרי ברובן הוא -־■ 
האהבה. מן הבולטות ביניד,ן: 1106086 ', ד( 63 ק 6 ת ("אהבד, 
ראשונה״), 1860 — על התחרות בין אב לבנו על אהבת 
צעירד,! 60/161 860611886 וי״פלגיס באביב״), 1871 . — 
יצירתו האחרונה של ט׳ ד,יתה 036 קח 6 611118 קס 6 ?סאז 1 ד 0 
(״שירים בפרוזה״), 1878 — 1882 — אוסף של קטעי הגות, 


חדורי רוח פסימיות, תודעת אפסות האדם מול הטבע! הם 
כוללים שיר-מזמור לכפר הרוסי ולאנשי-הכפר, וביחוד — 
ל״לשון הרוסית האדירה״, ולעומתו — הירד,ורים נוגים, 
מיואשים-כמעט, על עתידה של רוסיה ושל עמה! הפרוזה 
ברובד, ריתמית, הלשון מרוכזת ומלוטשת כלשון שירית. 
ביצירות ט׳ שבסוף ימיו ניכרת נעימה מיסטית. 

בשנות ה 60 — 70 של המאה ה 19 היד, ט׳ מקובל ברוסיר, 
כגדול סופרי דורו! לאחר מכן נדחקה השפעתו מפני זו 
של דוסטוייבסקי ושל טולסטוי. אולם עדיין הוא נחשב — גם 
ברוסיה הסובייטית — כאחד הקלאסיקנים של הספרות 
הרוסית, וזאת לא רק בשל תכנה של יצירתו, אלא גם בשל 
לשונו העשידד, וסיגנונו העדין, המדוייק והמלוטש. 

ט׳, כאמור, היה אחד הסופרים הרוסים הראשונים שזכה 
להכרה גם באירופה המערבית. ידידיו פלובר והאחים גונקור 
העריכוד,ו מאד גם כבעל אינטלקט גם כאמן. משום שצורת 
הרומאנים של ט׳ עשויד, לפי מתכונת הרומאן האירופי — 
בניינם מחושב, מרוכז והגיוני יותר מזה של טולסטוי ודום- 
טוייבסקי —, נמצאו לו חסידים מחוץ לארצו, שחשבוהו 
לאמן הסיפור הגדול ביותר בספרות הרוסית של המאד, ה 19 ! 
ד,נרי ג׳ימז, למשל, משבח את יצירותיו כמושלמות ביותר. 
בספרות העברית ניכרת השפעתו באידיליה של טשרני- 
חובסקי "לביבות מבושלות": דמותה של רייזלה מתוארת 
כדוגמת הנשים המהפכניות של ט', 

ט׳ והיהודים. ההומאניות הליבראלית "המערבית" 

של ט׳ לא מנעה אותו מכמה גילויי אנטישמיות, אע״פ שרחוק 
היד, משנאת-ישראל העקרונית העזד, שמיסודה של ההומא¬ 
ניות הנוצרית הרוסית של דוסטויבסקי (ע״ע, עם׳ 218 ). 
יהודים אינם מופיעים או נזכרים ביצירתו של ט׳ אלא מעט. 
דק סיפור אחד מתקופתו הראשונה, ("ד׳יהודןן"), 

1847 , גיבורו הוא יהודי — טיפוס שפל ונבזה שסופו תליד,. 
באחד מסיפורי "רשימותיו של צייד" מציל אציל רוסי יהודי 
ישר מידי האיכרים, המכים אותו בשל היותו יהודי שצלב 
את ישו! הרוסי אומר ליהודי: "אמנם יהודי אתה 
ו ד ת ך מ א ו ס ה, אבל נשמתך טובה מנשמותיד,ם של הרבה 
נוצרים". כמה פעמים ביצירותיו של ט' מוזכרים יהודים 
דרך־אגב תוך שימוש בשם־הגנאי הרוסי ליהודים. בימי 
הפרעות ב 1881 דחה ט׳ את ההצעד, לכתוב בגנותם של 
הפוגרומים, באמתלה שאיננו פובליציסט ושדבריו לא יועילו 
ליהודים. יחד עם זה היו לט' קשרים עם יהודים ביחסיו 
הפרטיים, כגון עם משפחת הבארון גיגצבורג, עם אנטו- 
קולסקי ואחרים. 

כתבי ט׳ !זופיעו — ומוסיפים להופיע - במהדורות 
רבות. רובם אף תורגמו ללשונות הרבר,. לעברית תורגמו: 
״שירים בפרוזה״, תר״ם! ״השומר בלילות״, תרע״ב! "אבות 
ובנים״, תרע״ט, 1960 ! ״רודין״. תרע״ט: ״מומו", תרפ״א! 
"קן־אצילים", תרפ״ד! "שעון", תרפ״ו! "אסיא", תרפ״ז! 
"שיר תרועת האהבה", תרפ״ז; "אהבה ראשונה", תרפ״ט! 
״ניר״, תר״ץ; ״על הסף״, תשי״א! ״פלגים באביב״, תשי״ב; 
״כתבי הציד״, 1954 ! מבחר סיפורים, תש״ך. 

ק. א. שפירא, ט׳ יספורו ״היהודי״, 1883 ־ .-־ 7 ,י': 16 ״ 1 .־ו 8 .ס 
- 1 וו.ץ> 0-1 >ז 111 וזי 066 . 1 ־ 1 . 1 ׳ -(־ 1:01 ,■ 01 ,') 1 

!" 1904 , 3 . 6 14. €. X פ 4603 י| 0 (] 3 0 111, 3x10361 ו־.ו^ 08 •.ו 
-קספז : 1617 ..־ 7 . 11011 ־ 11 .',) . 6 ; 1910 ..ז . 11 , 6 ־. 1 ג־ס־ 01 

!| 0 א 033 ק . 14 . 11 ) 3. ^ 6 ■ 6X3X611 .ז 0 מ 4603 

: 1 ו.וי 1 ,.' 7 , 06 ־ 1 . 1111 ^ ; 920 < •(ן. 63 ק| 011 ד. 0 ) 001 . 4 ז/. 10 

3 ח 46^X ק 0 ס 3(11.11(11 11 X ־ 36 ; .96X0111166 יי. 16 '.>] .>! . 4 ג 



517 


טורגניב, איירן סרגיכיין׳ — טרדה, קוזיימו 


518 


, 33111168 .א. 8 ; 1942 ,.־ 7 ./.נ)< 1.10 .]; 1934 ,ב-־ד-ס-^ו 
; 1950 ,. 7 . 11.0 ,מו<)נ^ 03 (] 6 . 1 ע. 8 ;• 1949 , 3 . 7 . 5111 ; 8 >}< 
־ 36 ^ 1 , 11.61173811 • 7 .^; ; 1954 ,^/;. 1 , 413011 ז^;ןב 1 \ .( 1 

,\; 1 .;ח 011 ת 1 זב¥ .\.; 673,1958 ווןו 13 * 0 ק 7.3 ס 670 ו] 76 
,, 1.6.60700.1080188,X ן;־ 9 ר 19 ,■>;({/ 111 ! )> 0 !<{! ,"ממן 

, 19110 ,^!ו|^י< 0 •\! 1 'ד<ו 1 ->י 01 '\. ^ו/'^ •- .' 7 .תז 110 ששז 7 . 11 ; 1959 

א. אח. 

טלרדובסל(*", לן^יי^״ל^ — 1 ^ 1 )<.ז\\ 110 ז 3 ז 1 \ 7 3211711072 .>! — 

( 1866 , וינה — 1938 , לבוב), פילוסוף פולני. 

במשנתו בתורת־ההכרה הוא מופיע כמתווך בין תורתו של 
ברנטגו (ע״ע) רבו ובין הפנומנולוגיה של הוסדל (ע״ע). 

בספרו 0107 ! 011513111 ^ 00 !> 1111 1011311 0111 ־ 1 01170 ע זס^ 

011 ^ ¥075701100 ("לתורת התוכן והמועזא של הדימויים"), 
1894 , הוא מתייחס לתורתו של ברנטאנו על "ההתכוונות" 
( 1070071011 ), ומבחין בפעולה הנפשית בין "המושא הרא־ 
שוני", כלר המושא החיצון ( 0715731111 :;< 0 ס), ובין ה״מושא 
השניי״, שהוא תמונת המושא הזה המתהווה בתוך הנפש — 
כלו׳ התוכן ( 1011317 ) הנמצא בנו גם כשהעצם החיצון 
אינו במציאות. הבחנה זו בין המושא והתוכן הביאה לידי 
ויכוחים רבים בתורת־ההכרה ובפסיכולוגיה של תחילת 
המאה ה 20 , וביחוד ניכרת השפעתה במשנותיהם של מינונג 
(ע״ע) ושל הוסרל.— ט׳ היה גם לוגיקן חשוב. הוא המייסד 
של האסכולה של לבוב, שפעלה ברוחו של ברנטאנו וסללה 
את הדרך לכיוונים הלוגיסטיים והסמאנטיים בלוגיקה הפו¬ 
לנית. ■- משאר כתב? 7 11011 ( 7001 )? 1 ) 00 100 ) 1 ("אידאה 
ותפיסה״), 1892 ! 011 את 01111 ) 75 ס¥ 7110110 ) 1 ז 7 ; 0 ו 011071 ("על 
דימויים מושגיים״), בקובץ 700111171800 ח 105 .ו . 11 7380 ) ¥07 
$0871110 [ . 11 05011 ^¥ . 1 ) .( 11 ), 1903 . 

ש. ה, ברגמן, מבוא לתורת ההכרה, 89 וכר, 95 וכו׳, ת״ש 1 

- 1 'ר 3 ,-י^ן׳/ 0 ז/ {ז 1 ,'־ 1 . 1 ) 

. 3 '? 3 

טורה, הלל הכהן דלה ( 1805 ׳ קונאו — 1871 , פאדו- 
בה), מורה, סופר ומלומד יהודי איטלקי. ט׳ היה 
תחילה מורה ללימודי־קודש בביה״ס היהודי בטורינו, ומ 1829 
ואילך מורה לתלמוד ולתאולוגיה בבית־המדרש לרבנים 
שבפאדובה. הוא השתתף בפולמוס על התיקונים בדת ונמנה 
עם מתנגדי המחדשים. לדעתו היו שיפור שיטות החינוך 
והעלאת רמת הלימודים — היהודיים והכלליים — בבתה״ס 
היהודיים האמצעים היעילים ביותר לחיזוק היהדות. כמו־כן 
תמך ט׳ בתכניות לאירגון כולל של הקהילות היהודיות באי¬ 
טליה, דוגמת אירגון הקונסיסט(ריה בצרפת, ותבע את חיזוק 
מעמדו של הרב בקהילה. ט׳ היה בקי במדעים שובים ובשפות 
שונות ופירסם עשרות מאמרים, נאומים ומחקרים ־- בעיקר 
על המקרא ועל התפילה - בכתבי-עת שונים, וכן שירים 
בעברית (.,טל ילדות". פאדובה, תרכ״ח). רוב כתביו המפוז¬ 
רים קובצו לאחר מותו ויצאו ב 2 כרכים ב 1908 . 

טורה, סקו — •) 0117 ?' 010011 ^^^ר 1922 ), מנהיג 
לאומני־שמאלני כע^!^יק:^^יאה הראשון 
שיל גינאה. ט' היא בן משפחת^.?#בי%מ^למים, משבט 
מלינקי; מסופר, שסבו היה סאמורי, מנהיג הלוחמים בשלטון 
צרפת בסוף המאה ה 19 . ט׳ למד בבי״ס דתי מוסלמי. בבי״ס 
עממי חילוני וקצת בבי״ס מקצועי, והשלים את השכלתו 
בהתכתבות. ב 1941 קיבל עבודה בשירותי הדואר, רב 1945 
נבחר למזכיר האיגוד של עובדי הדואר והבזק. ב 1948 היה 
למזכיר ברית האיגודים המקצועיים הצרפתית השמאלית 
(.' 0.1 ״?) בארצו וב 1950 למזכיר הוועדה המתאמת של 


איגודים אלה באפ¬ 
ריקה המערבית הצר¬ 
פתית. 

ט׳ השתתף גם ביי¬ 
סודה של תנועת "ה¬ 
ליכוד הדמוקראטי ה¬ 
אפריקני" ( 1946 ), וב- 
1952 נבחר למזכיר 
הסניף הגינאי, שנק¬ 
רא בשם י "המפלגה 
הדמוקראטית של גי¬ 
נאה". ב 1953 נבחר 
לאסיפה הטריטוריא¬ 
לית של גינאה, ב־ 
1955 —לראש עיריית 
קונאקרי, ב 1956 — 
לאסיפה הלאומית ה־ 
צרפתית.וב 1957 —לסגןראש ממשלת ארצו(כשראש-הממשלה 
היה המושל הצרפתי), וכן לחבר המועצה המחוקקת שליד 
מינהלת אפריקה המערבית הצרפתית בדאקאר. הוא ניתק 
את קשרי האיגודים המקצועיים בארצו עם ה. 7 .ס .€, 
וכלאומני אפריקני דגל באירגון-עובדים אפריקני ללא כל 
קשר עם האירגונים הבין-לאומיים. ב 1958 התנגד ט׳ להקמת 
"הקהיליה הצרפתית" בהתאם לחוקת הרפובליקה החמישית 
בצרפת, שקשרה את מושבות צרפת למטרופולין, ודגל בעצ¬ 
מאות מלאה. בהשפעתו דחתה גינאה את החוקה החדשה 
במשאל-העם — היחידה במושבות-צרפת שעשתה זאת! 
הארץ זכתה בעצמאות. וטי נבחר לנשיאה, 

בתקופה הראשונה של שלטונו, כשהטילה צרפת מעין 
חרם על ארצו, נעזר ט׳ במדינות הקומוניסטיות מבחינה 
כלכלית ודיפלומאטית, אולם הוא לא השתעבד לגוש המזרחי. 
וכעבור זמן־מה הסתייג בזהירות מן הקומוניזם ושיפר את 
היחסים עם צרפת. ט׳ התבלט כאחד ממנהיגי התנועה 
הפאן-אפריקנית הראדיקאלית — בהכרזה על תכנית של 
איחוד עם גאנה ב 1958 ועל "איחוד מדינות אפריקה" עם 
גאנה ומאלי ב 1960 —, וכן בוועידת קאזאבלאנקה ב 1961 . 
במדיניותו הפנימית הקים ט׳ משטר חד־מפלגתי בעל אופי 
סוציאליסטי מוצהר! למעשה הוא שליט-בכיפה בארצו 
ועושה מאמצים לגייס את הארכלוסיה לשם פיתוח הארץ. 

. 11 .;!€^ .א , 62 ל 1 •(/;/)*■/־')/ז 0 //^ 7 ־!////. ,(. 1 *:)> ץ)|? 1 ״^ .;) 

ם. ת. 

טרךה, קרזימו (קהמה) — 17.1 ) 7 (•סוח,■.!)^)) 1 ) $05101 ) — 
( 1430 — 1495 171 ), צייר איטלקי, מייסד אסכולת 
פרארה ומגדולי נציגיו של "הסיגנון הקשה" הצפון-איטלקי 
בציור. ט׳ שאב אה השראתו בעיקר מדונאטלו, ממאגטניה 
ומפירו דלה פראיצ׳סקה. מ 1457 (בערד) עד 1486 היה 
צייר־החצר של הדוכסים לבית-אסטה בפרארה והגיע לעשי¬ 
רות. בזקנתו אבד לו מעמדו זה. 'והוא מת בעוני. היום רואים 
בו אחד מגדולי אמני דורו. — סיגנוני של ט׳ מצטיין 
באפיו הרישומי המובהק, בקו מפותל, בקפלי־לבוש נוקשים 
ושבריריים, בצבעים קרים, בניגודי-גונים צורמניים-כמעט 
ובעיבוד דק של פרטים (ביהוד בנוף), המשרים על ציוריו 
אווירה שלא-מעלמא-הדין. ממאנטניה, כנראה. ירש ט׳ אה 




519 


טורה, קוזימו — טורדן 


520 


האפקטים המיוחדים של רקעי הנוף הסלעי המוזר ומעברי־ 
המיבנה המפתיעים. יש רואים בסיגגובו המתוח מבעור מוקדם 
של הסיגנון הגרמני של המאה ה 16 , ביחוד של דירר. 

1 ) 1 .} 1 ז 0 םחפנ 13 .? ן 1958 ,.' 7 נז€ךתג{ט.מ 

. 1963 ,. 7 .€ 111 

טורו, יהודה — ס־ועסיד 11 ב 1 ^ 1 ^ן — ( 1775 , נידפורט — 

: 7 

1854 , שם), מן האישים הבולטים בדורות הראשו¬ 
נים של יהדות אה״ב. ט׳ היה מגזע אנוסי ספרד. בנעוריו 
ישב בבוסטון, ובגיל 27 השתקע בניו־אורלינז, שהיתה אז 
שטח צרפתי. בעיר זו עשה את עיקר רכושו כסוחר, בעל 
אניות ונכסי־דלא־ניידי, 
וגם ייסד בה את הקהילה 
הפורטוגזית האורתודוכ־ 
סית־למחצה.,שערי־חסד". 
ט׳ נודע בעיקר כפילאנ־ 
תרופ וכנדבן; נדבותיו 
הנרחבות ניתנו בימי־ 
חייו על־ידו, ולאחר־ 
מותו — ע״פ צוואתו, 
לענייני צדקה ודת — 
יהודיים ולא־יהודיים. ב¬ 
אחד מסעיפי צוואתו הע¬ 
ניק סכום גדול למשה מונטפיורי (ע״ע) לעזרת יהודי ירוש¬ 
לים. מענק זה איפשר את הקמת יחידות הדיור הראשונות 
ליהודים בעיר החדשה של ירושלים מחוץ לחומות. — לאחר 
מותו פרץ פולמוס סוער — מן הראשונים שבין האורתר 
דוכסיה והרפורמה באה״ב — בקשר להצעה להקים מצבה 
נושאת דמותו של ט׳. 

ח. ר, רבינוביץ, יהדות אמריקא לפני מאה שנה (הדאר, 

44 ), תשכ״ד ן - 365 , 1 , 11 ^/ 1 !■)!(ז// 111 ) 111/11 3 ,ח 1 ומג(ת;> 13 ■ 1 .ן 
. 1946 ,.־ 7 ./ / 0 •־/,. 1 ^;/־ 7 .ז:)חז 3111 { . 6 ; 1862 , 382 

טורוב, ניסן ( 1877 , נסוויז׳ [בילורוסיה] — 1952 , ניו- 
יורק), סופר עברי, פסיכולוג ופדגוג. ט׳ היה בן 
למשפחה שומרת מסורת ומשכילה. לימודיו המסרתיים ביל¬ 
דותו היו מצומצמים, ורוסית למד מעצמו, בתנאי-חיים קשים. 
אח״כ למד בבתי-ספר לציור, לפיסול ולארדיכלות במוסקווה 
ובווילנה ובמכון הממלכתי למורים יהודים בווילנה, ושם 
נתקרב לציונות. כבן 20 נתמנה למנהל בי״ס ממלכתי ליהו¬ 
דים, עבר לווארשה, ושם התחיל בעבודה ספרותית — 
בחיבור סיפורים ומאמרים פובליציסטיים ובתרגומים, ב 1900 
יצא ללימודים באוניברסיטות בגרמניה ובשוויץ; מורו 
העיקרי בפסיכולוגיה היה ו. וונט (ע״ע); ב 1906 הוכתר לד״ד 
לפילוסופיה. 

באותה שנה נתמנה ט׳ למפקח על בחה״ס של "חברת 
מפיצי השכלה בין היהודים ברוסיה" ויזם את ייסוד הקורסים 
הפדגוגיים בגרודנו (ע״ע חנוך, עמ׳ 688 ). ב 1907 הוזמן ע״י 
מ. אוסישקין (ע״ע, עמ׳ 34 ) לנהל את ביה״ם לבנות ביפו. 
בשנות פעולתו שם הקים ביפו גם את ביהמ״ד העברי למורות, 
וכן פנה לעבודה ספרותית-מדעית! בין השאר ייסד וערך 
את "החנוך׳, וזמן-מה היה עורך העתון "הארץ". ב 1919 
יצא לאה״ב — כדי "לכתוב ספרי־חינור", אולם נשתקע שם 
ונשאר שם — בהפסקות קצרות — עד מותו. הוא השתתף 
בכתבי־עת עבריים, בין השאר — כעורך "שבילי התנוך", 
ייסד וניהל את ביהמ״ד העברי למורים בבוסטון והורה בו, 


ואח״כ עבר למכון היהודי התאולוגי בניו־יורק. מחקריו 
המדעיים ומאמריו הפובליציסטיים היו מוקדשים לבעיות 
הפסיכולוגיה הכללית — מזה, ולבעיות החינוך והתרבות 
בא״י — מזה! וכן כללו ביקורת ודברי־הערכה על אישים. 
הוא דגל בחינוך לאומי חילוני, מבוסס על תרבות עברית. 
בפסיכולוגיה עסק כבעזר לחינוך! הוא לא היה חוקר־מחדש, 
אלא מורה־מנחיל. — ב 1939 הוזמן ט׳ לעמוד בראש המחלקה 
לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים! אולם לאחר זמן 
מועט יצא את א״י וחזר לאה״ב — מסיבות שלא נתבררו 
כל-צרכן ושביניהן היו גם יחסים מתוחים בינו ובין כמה 
מאישי האוניברסיטה. מצב בריאותו נתערער, כושר עבודתו 
נתמעט, ועד סוף ימיו לא חזר לעבודה סדירה. 

מאמריו הפדגוגיים והפסיכולוגיים כונסו בספרים: "הפסי¬ 
כולוגיה בימינו", א׳—ב׳, ת״ש—תש״א! "ביודעים ובלא- 
יודעים״, תש״ז — תיאור היצירה האמנותית והפסיכולוגיה 
של הסופר, תיאורים סוציו-פסיכולוגיים, ניתוחי טיפוסים! 
"הערכות", תש״ז: "בעיות ההתאבדות", תשי״ג. תרגומיו 
לעברית: "שיחות פסיכולוגיות למורים" לווילים ג׳ימז! 
"הדמיון היוצר" לת. ריבו: וכן "ברכת האדמה" לקנוט 
האמסון. ט׳ פירסם רשימות אוטוביוגראפיות: "פרקי חיי" 
(ס׳ טורוב), תרצ״ח! "מאמריקה לא״י וחזרה" ("בצרון", ג׳), 
תש״א. 

ס׳ טורוב, תרצ״ח! ה. בבלי, בסימן אצילות (הדאר, 32 , 
כ״ו), תשי״ג! ל. י. ריקלים, ד״ר נ. ט' ז״ל (החינוך, כ״ח), 
תשי״ג! ח. אורמיאן, הממית עצמו מה דינו 7 (בחינות, 7 ), 
תשי״ד: ב. בן-יהודה, ד״ד נ. ט׳ ומשנתו(הד החינוך, ל״ג), 
תשי״ט. 

ח. א.— ש. או. 

טוךויל, אן־אילךיון דה קוטןטן, רוזן דה - 

116 וז\ז 011 ' 1 ' 16 > שזרחסס ,ת 1 זת 6 ז €0 616 מ 1:10 ג 111 ? — 
( 1642 — 1701 ), מפקד ימי צרפתי. בנעוריו שירת ט׳ בצי 
אבירי־מאלטה, ב 1667 עבר לשירות צרפת והצטיין בקרבות 
ימיים בים־הצפוני ובים-ד,תיכון! ב 1689 נתמנה למפקד ימי 
כללי במלחמה נגד אנגליה. ב 1690 זכה בנצחון מזהיר על צי 
אנגלי-הולאנדי מאוחד במערכת ביצ׳י הד ( 6361 ^ ץ 862611 ) 
בתעלת לה־מאנש, אילץ את אויביו לר,םתגר בתמז והטיל 
פחד פלישה באנגליה, אמנם ב 1692 נכשל — מחמת פגעי- 
ים־כשתקף, לפי הוראות לואי הז\ 1 צ, ב 44 אניות, צי 

אנגלי-ר׳ולאנדי בן 99 אניות(מערכת לד. אוג [ 6 ע 1108 1.3 ]). 
אולם ב 1693 שוב תקף ליד גיבראלטאר שיירה אנגלית וטיבע 
או לכד לבסוף כמעט 100 מ 400 אניותיה. — ט׳ הצטיין בגבו¬ 
רתו ובכושר טאקטי נדיר. תורותיו הטאקטיות סוכמו בספרו 
הקלאסי של מלווהו בקרב, הישועי פול אוסט ( 6 > 1105 .?): 
3165 '\ 3 ת 665 רחז 3 165 > זש\/.'. 1 (״אומנות חילות-הים״), 1697 . 

^■) 5 ^ 0 ^; 77 . 7 ; 889 ? ,. 7 ./ 

14 10 > , 1 : 1892 , 81 - 210 ! {^׳ 011 ^ 1 

.־ 1952 40/1 ׳/׳> . 7 ^ 7 > ?) 7 

טורץ (פול' "טז 70 , גרמ׳ 11 ז 0 ו 71 ), עיר בצפון-מערב 
פולניה! 105,000 תוש׳ ( 1960 ). העיר יושבת על 
הוויסלה, והיא מרכז תעשיה ותחבורה חשוב. תעשייתה 
הענפה עוסקת בעיבוד התוצרת החקלאית של הסביבה, וכן 
בייצור מכונות שונות, ציוד חקלאי ומוצרי־עץ, מוצרי־עור, 
כימיקאלים, טכסטיל, מזונות ומשקאות, ועוד, בעבר היתה 
גם מרכז לסחר בבהמות, בעצים ובדגנים. בט׳ אוניברסיטה 
ע״ש קופרניקוס, שנולד באותה עיר. בעיר העתיקה נשתמרו 




521 


טורון — טורונטו 


522 



טור,ין; בנייז העיריה (הוזם בסאה ה 4 נ) 


שרידים של טירה מהמאה ה 14 ובניינים בסיגנון גותי, 
ביניהם בניין העיריה מ 1393 ! באחת הכנסיות שמורים הפצי־ 
אמנות יקרים מסוף יה״ב. — העיר היא צומת מסילות־ברזל 
וכבישים. נמלה בוויסלה משמש בעיקר לטעינת עצים ומוצרי־ 
תקלאות, הנשלחים לגדאנסק. 

ט׳ נוסדה ע״י האבירים הטוטונים ב 1231 . היא היתה חברה 
בברית ההנזה (ע״ע). ב 1466 'עברה לתחום־שלטונם של מלכי 
פולניה. במאה ה 16 ובראשית המאה ה 17 שיגשגה כמרכז 
מסחר ומלאכה, ואוכלוסייתה הגיעה ל 30,000 נפש, כאוכלו־ 
סייתה של ורשה אז. העיר סבלה קשות מפלישות השוודים. 
ב 1724 אירעו בה מחומות־דמים על רקע דתי, שכתוצאה 
מהן ערבו רוסיה ופרוסיה לשלומם של 
המיעוטים הדתיים. בסוף המאה ה 18 בא 
עליה דילדול, ומספר תושביה הצטמק 
ל 5,000 בלבד, שעה שנפלה לידי פרוסיה 
בחלוקה השניה של פולניד, ( 1793 ). מאז 
ועד 1918 היתה בידי פרוסיה (אח״כ גר¬ 
מניה), פרט לשנות 1807 — 1815 , שבה 
היתד, בתחומי נסיכות־ורשה. בסוף המאה 
ה 19 היתה ט׳ מבצר גרמני גדול, כחלק 
ממערכת ההגנה הגרמנית נגד הרוסים. 
ב 1918 — 1939 השתייכה לפולניה המחוד¬ 
שת, והפולנים הוסיפו לבצרה. בתקופת 
מלחמת העולם 11 היתה כבושה בידי הגר¬ 
מנים ; ב 1945 נכבשה בידי הצבא הסובייטי 
וד,וחזור, לרשות פולניה. 

. 1 ) . 7 / 07,2 .£ 

,.ד ^■״/^ 1 700 ,״ £11 |- 1 . 8 ; 1883 "•ד 

היהודים בט׳. במאות ה 16 — 17 
ניתנה ליהודים הרשות לשבת בט׳ רק 


בתקופת הירידים, שבד,ם השתתפו בד,מוניד,ם. בסאה ה 18 
הופיע בט׳ ישוב יהודי קבוע, אולם הקהילה עמדד, בפני 
גזרות-גירוש תכופות, וב 1797 נאלצו היד,ודים לעקור מן 
העיר. ב 1807 התבססד, הקהילה מחדש, ומאמצע המאה ד, 19 
ואילך זכתד, לשיגשוג בולט ופיתחה שורה של מוסדות 
וחברות. ב 1865 — 1877 פעל בט׳ בית-דפוס עברי. בין אנשי- 
השם של ט׳ היו ר׳ צבי-הירש קלישר (ע״ע), יצחק מיזם 
(ע״ע), ר׳ חיים אופנהים (ע״ע), ר׳ יהודה ליב קלישר ועוד. 

מספר יהודי ט׳ היה ב 1816 — 303 , וב 1910 — 1,005 . 
אחרי מלחמת-ד,עולם 1 היגרו רבים מיד,ודי ט׳ לגרמניד" 
וב 1921 לא נשארו בעיר אלא 354 יד,ודים. בשנים שלאחר 
מכן התיישבו בעיר יהודים מאיזורים פנימיים של פולניד,, 
וב 1939 שוב נימנו בקהילה כ 1,000 נפש. הנאצים גירשו את 
יהודי ט׳ אל שמח הגנראל-גוברנמן פולניה בסתיו 1939 . 

ל. שפיזסאן, די יידן אין נאצי-פוילן (מפתח, ערך: ט'), 
1942 ! י. היילפרין, פנקס ועד ארבע ארצות, תש״ה! ח. ד. 
פרידברג, תולדות הדפום העברי בפולניה, תש״י־. 1 \. 

329 .זא , 1 ,ה){)!{{ .) 2 

׳;' 196 .// .. 1 : 1892 , 330 

. 1 ! ) 01 ,. 10 ; 1905-1916 . 1-111 ,€^ 0 הץ 5 

,(. 60 ־ 1 ) מ 1 >ות^>חו 7 ,[ : 1926 
. 1939 ,(.' 7 ) €) 015 * 1 /א 

ד, ב.־א. — א. קא, 

טורונטו ((""סזסיד), עיר בקאנאדד" השניד, בגדלה במדינה, 
בירת הפרובינציד, אונטריו(ע״ע); מספר התושבים 
בתחומי הגבולות האדמיניסטרטיוויים של ט׳ — 672,000 , 
בשטח העירוני הרצוף של ט״רבתי — 1,824,000 ( 1961 ). 
העיר יושבת על חופה הצפוני־מערבי של ימת אונטריו; שני 
נהרות — דון (תס(!) וך,מבר (זםלוז!!!!!) — עוברים דרך ט׳ 
ונשפכים לימה בתחומיה.' בחופה של העיר נמצא מפרץ, 
שעליו סוגר מדרום וממערב האי ט׳: מפרץ זה, המחובר עם 
הימר, עצמה רק בשני מצרים צרים, הוא מעגן טבעי טוב, 
ועל חופיו התפתח נמלה הגדול של ט׳ — אחד הנמלים 
החשובים ביותר של איזור הימות הגדולות של אמריקה 
הצפונית, שמרובה בו גם תנועת ספינות המד,לכות באוק¬ 
יינוסים, מאז נפתחד, תעלת סנט־לורנם ( 1959 ). — ט׳ היא 
בעלת אקלים יבשתי. הטמפרטורד! הממוצעת של החודש הקר 



טורונטו; מראה בלל' הרובע רסםדורי 









523 


טורונטו — טורוס (מאוררם), הרי־ 


524 


ביותר (יאנואר) היא ״ 4 ־ ושל החודש ו?חם ביותר (יולי) 
״ 21 , אולם נרשמו בה טמפרטורות מאפםימאליות של ״ 36 
ומינימאליות של ״ 30 -. מישקעים יורדים בט׳ בכל עונות־ 
השנה, וכמותם השנתית הממוצעת היא 780 מ״מ. 

ט׳ היא מרכז תעשיה, מסחר, תחבורה ותרבות. בעיר 
ובסביבתה כ 4,000 מפעלי־תעשיה, המעסיקים כרבע מיליון 
עובדים. מיוצרים בהם מכונות שונות, כלי־עבודה, חמרי־ 
בניין, כימיקאלים, מוצרי־טכסטיל, מוצרי־עץ, מזונות ועוד. 
בט׳ בתי־מטבחיים גדולים, ולידם מפעלים לעיבוד ושימור 
של בשר. בעיר מרוכזים עסקיהן של חברות המכרות הגדולות 
של קאנאדה, וכן חברות העוסקות בשיווק התוצרת החקלאית 
(דגנים, מוצרי־חלב, בשר ועוד) של איזור רחב בדרום־מזרח 
קאנאדה. בט׳ הוצאות־ספרים ומפעלי־דפום גדולים. מסילות־ 
ברזל, כבישים, קווי־תעופה יוצאים מכאן לכל חלקי קאנאדה 
ולמרכזים העירוניים הגדולים של צפץ־מזרחה וצפון־מרכזה 
של אה״ב. תנועת המטענים בנמל ט׳ מגיעה ל 5 מיליון טון 
( 1961 ) בשנה. — בעיר שתי אוניברסיט 1 ת (הראשונה נוסדה 
ב 1827 ), ובהן למדו ב 1962 כ 15 אלף סטודנטים, וכן בתי- 
ספר גבוהים שונים. — רחובותיה הראשיים של העיר ישרים 
ברובם ומשתרעים בכיוון מקביל או ניצב לחוף הימה. במרכז 
העיר בנייני־ציבור מפוארים רבים (מוסדות השלטון של 
פרובינציית־אונטריו), וכן בתי-משרדים רבי־קומות. העיר 
מצטיינת בגניה הציבוריים הרבים (למעלה מ 70 ), המש¬ 
תרעים על שטח כולל של 10,000 דונם. 

עד לאמצע המאה ה 18 לא היתד. ט׳ אלא מקוםימיפגש 
לשבטים אינדיאנים לשם סחד־חליפין, ומכאן שמד. ("מיפגש" 
בלשון שבטים אלה), ב 1749 ייסדו צרפתים במקום תחנת־ 
מסחר. ב 1793 נתפס המקום ע״י הבריטים, שהסבו את שמו 
ליורק. ב 1796 עשאוה הבריטים לבירת הפרובינציה קאנאדה־ 
עילית. ב 1834 הוענק לד. מעמד של עיר, וניתן לה שמד. 
הנוכחי! אוכלוסייתד. הגיעה אז ל 10,000 נפשות. ב 1849 — 
1851 , ושוב ב 1855 — 1859 , היתה בירת קאנאדד. כולה, ומאז 
הוקמד. הפרובינציד. אונטריו ב 1867 נעשתה לבירתה. בסב 
השנים האחרונות הוכפלה אוכלוסייתה של ט׳־רבתי, שבה 
נמנו ב 1941 910,000 תוש׳. 

מ. בר, 

הקהילה היהודית בט׳ היא השניד. בגדלה ובחשיבותה 
בקאנאדה— 89,000 נפש (אומדן 1963 ). היהודים הראשונים 
הגיעו לעיר בראשית שנות ה 30 של המאה ה 19 , וב 1849 
נקנד, מגרש לביח-קבדות יהודי ע״י אירגון "הקהילה היהו¬ 
דית של ט'". ב 1856 נוסדד. קהילת "בני ישראל"! ב 1875 
הוקם ביהכ״ג הראשון. היישוב היהודי גדל עם הגירתם 
של יהודים מרוסיה ופולניה (אחרי 1882 ), ואלה יסדו 
קהילות שהיו מבוססות על איזורי-מוצא משותפים. ב 1891 
היד. מספר היהודים בט׳־רבתי כ 1,400 נפש וב 1911 — 
18,300 . ב 1913 החל לד.ופיע שם העיתון היומי "אידישער 
זשורנאל". ב 1920 היחה קהילת "בני ישראל" לרפורמית, 
אבל ד.ד.גירה ממזרח־אירופה גרמד. להרחבתם של המוסדות 
האורתודוכסיים בעיר, ב 1958 היו בט׳ 46 בתכ״ג אורתו¬ 
דוכסיים, 5 שמרנים ו 3 רפורמים. חיי הקהילה מאורגנים יפה. 
בט׳ קיימת שורה שלמה של מוסדות-חינוד מטעם כל שלושת 
הזרמים הדתיים. מצויים בה שתי ישיבות ובי״ס המקנה חינוך 
כללי עם חינוך יד.ודי מסרתי. ב 1924 נוסד בט׳ בי״ס עברי 
מודרני. ששפת ההוראה"בו עברית. — רוב המפרנסים בין 


יהודי-ט׳ הם שכירים העובדים בתעשיה, במסחר ובפקידות, 
בצידם של בעלי בתי־חרושת, חנוונים ובעלי מקצועות 
חפשיים. 

. 64 ^ 1 .נ 1 

ד. ב.-א. 

טורוס (לפנים טאורום), הרי־ (תודכ׳ - 43 ^ 3 ( 1 צס-נסיד 
1 :!), מערכת הרים בדרום-תורכיה, בנויה רכסי 
קימוט אלפיני, המסודרים בסדרות של שרשרות מקבילות 
ומשתרעות כחומת־הרים רצופה-כמעט, כ 1,300 ק״מ, לכל 
אורך שוליה הדרומיים של אנטוליה. 

ה ט׳ המערבי בנוי סלעי-גיר שלישוניים ופליש. 
במעמקי-הקערים שבין הרכסים מצויות כמה ימות, מקצתן 
מלוחות. הפיסגה הגבוהה ביותר נמצאת בהרי־בי (■ 30 
1 ז 13 ^ 3 נן, 3,086 מ׳). הקטע המערבי של ד.ט׳ המרכזי 
מורכב מרכסים מקבילים, בנויים שכבות עבות של גיר 
פאלאוזואי ומסוזואי, וגבד.ו הממוצע 2,000 — 2,500 מ׳, ופים־ 
גתו— הד.ר הלבן 2,847 מי■). כאן מצויות שתי ימות 
גדולות, בישהיר (■ו 1 ו 1-1 ^ץש 3 ) ומולה ( 13 ^ 811 ). הט׳ הקיליקי 
הוא רמה של גיר שלישוני, עשירד. בתופעות קארסטיות 
ומבותרת ע״י הגיא העמוק של נהר גקסו ( 11 י'. 5611 :)). הקטע 
המזרחי של הט׳ המרכזי הוא רכס יחיד בעל כיסוי וולקני, 
הנפרד ע״י עמקי נחלים לארבעה גושי-הרים: הרי בולקאר 
( 1 ח 13 א 3 ג 1 ■ 1 ו; 111 ״ 3 , 3,585 מ׳■), הרי אלה ( 1 ) 13 > 13 ^.. 3,734 מ׳), 
הרי ארג׳יאם 0 ^ 0.1 הר-געש, 3.916 מ׳) והרי הינזיר 

( 1 א 3 |^■^ו 2 תו 1 ־^). נהרות המנקזים את רמת-אנטוליד. פורצים 
את חומת ההרים בגיאיות תלולים, היוצרים דרכי מעבר. 
המפורסם שבמעברים אלה הוא "השער הקיליקי" בעמקו של 
גהר טקיר (ז 141 י\ 1 )! מסילת-הברזל אנקרה-אדנה עוברת דרך 
עמקו'של הנהר צ׳אקיט (ז 31£1 ;)). 

מול-הט׳ כולל כמד. רכסים שד׳ופרדו מסביבתם ע״י 
קווי-העתק, שיצרו מדרונות תלולים מאד. רכסים אלה בנויים 
סלעי-גיר ואבן-חול פאלאוזואייס! הבולטים בין הרכסים הם 
הרי קיזיל-גל 0 ;<(:!.) 01 ^ 11 ./־!.>!, 3 ו:> 2,6 מ׳), בינמאה ( 3 וז 1 ; 0 < 18 .־ן 0 ׳זזו 0 .ץ 

2 ־ 1 ׳£//'/' . 4 . : 928 ! 

■ €0 ׳< . 1 < 1 ז־ 1 :£\ג 11 .׳ 1 : 19-42 

1 .ז€£תו. 0 .'־ 1 : 1 ־ 95 ! . 48 [ 1 -ר 41 ■ .ד•׳^ 

ל 1115 ^—.;ס^ןזס!! 1 .־] 0 )ןז 1 ; 0 ,^ 1 ; 955 ! . 9/520 [ 3 

־ 267 !){) 23 ) 

. 6 ר 9 | , 277 
מ. 

ויכו ח ־ט׳ ב 1413/4 , הגדול והארוך בוויכוחים 

הנוצריים־יהודיים שנכפו על היהודים ביה״ב, ראשיתו, כנר¬ 
אה, בחיבורו של חרונימו דה סאנטה פה (הוא המומר יהושע 
בן יוסף הלורקי ןע״ע)), שבו טען להוכחת אמיתת משיחיו¬ 
תו של ישו ממקורות היהדות. ב 1412 גזר האנטי-אפיפיור 
בנדיקטום ^^^ x (ע״ע) — שהיה מוכר כאפיפיור בספרד — 
על קהילות אראגון וקאטאלוניה לשלוח את נציגיהן להת¬ 
ווכח לפניו על טענותיו של חרונימו. הוויכוח נמשך כ 20 
חדשים, ובמסגרתו נתקיימו 69 מעמדות! הוא נוהל בידי 




527 


טורטוסדז 


528 



טורטוסה: הקאתרראלה 


האפיפיור עצמו, שאף השתתף בו באופן פעיל. אפי^ של 
הוויכוח מלכתחילה לא היה זה של שיחה חפשית של שני 
הצדדים, אלא הטפה והתקפה מלווה לחץ פסיכולוגי — עד 
כדי הטלת פחד והטחת איומים קשים — מצד הנוצרים על 
היהודים, כדי להכריחם לקבל את טענות מתנגדיהם. המקור 
העברי העיקרי לתולדות הוויכוח הוא ס׳ "שבט יהודה" לר׳ 
שלמה אבן וירגא (ע״ע). המקורות היהודיים מונים ב 20 
משתתפים מצד היהודים, מהם משתתפים-בפועל ומהם מש¬ 
קיפים ויועצים. בוויכוחים התבלטו ר׳ זרתיה הלוי (ע״ע), 
ר׳ אטטרוק הלוי, ר׳ יוסף אלבו (ע״ע), ר׳ מתתיהו היצהרי. 

מיד בפגישה הראשונה הודיע האפיפיור — בניגוד להב¬ 
טחות שנתן ליהודים מקודם —, שאין הכוונה לוויכוח בין 
שני צדדים שווים, אלא להוכחת אמיתותה של הנצרות 
ועיקריה, היוצאת מן התלמוד. חרןנימו פתח את הוויכוח 
באיום מוסווה על היהודים הסרבנים, ובמשך הוויכוח אף 
עבר לאיומים גלויים! על טענות מכריעות שהעלו היהודים 
האשימם בכפירה בדתם הם, שעליה יועמדו לדין האינקווי¬ 
זיציה. באווירה קשה זו היו נציגי היהודים שרויים באימה 
ובמבוכה, ולעתים לא העזו—או לא הצליחו—להשיבכהלכה, 
ביחוד מאחר שעל תשובות שלא נראו בעיני האפיפיור 
היה הלה גוער בהם בגסות, וגערותיו היו מגבירות את פחדם 
וחששותיהם. במשך הוויכוח התחלפו המשיבים היהודים 
ביניהם, ודבריהם לא היו תמיד מכוונים זה לזה; לחרינימו 
ניתנה הרשות להיות תמיד המשיב האחרון, באופן שעשוי 
היה להיווצר הרושם שידו על העליונה. 

בחלקו הראשון של הוויכוח (עד מארם 1414 ) נסב הדיון 
על המשיח וטיבו, בדומה לנושא הוויכוח של הרמב״ן (ע״ע 
ר׳ משה בן נחמן) בבארצלונה בשעתו; בחלקו השני — 
על "הטעויות והמינות והנבלה וגידופי הדת הנוצרית בתל¬ 


מוד", כהגדרת יוזמי הוויכוח, ובדומה לוויכוח דונין בפאריס 
(ע״ע אפולוגטיקה, עט׳ 130 ). היהודים נדרשו להשיב על 
טענותיו של תרונימו בספרו ששימש בסיס לוויכוח, ועל 
מדרשים שונים שליקט בזמנו רימונדוס מרטיני (ע״ע). 
לאחר זמן הציגו ליהודים 12 שאלות בעניין ישו, החטא 
הקדמון, סיבת הגלות, והוויכוח בהן נמשך חדשים מספר. 
בשלב זה ניתנו התשובות המצויינות ביותר שניתנו בזמן 
מן הזמנים לשאלות מסוג זה בוויכוחים דומים שנערכו 
ביה״ב. בראשית 1414 נכנס בנדיקטום עצמו לוויכוח ודרש 
קיצור ההליכים והסקת מסקנות למעשה. היהודים ביקשו 
רובם למשוך את ידם מן הוויכוח, שכן בהיעדרם הממושך 
מבתיהם ובמתח הנפשי שהשתרר בקהילותיהם נתערערה 
האמונה וגבר היאוש, והנזירים המטיפים לשמד הצליחו 
להביא יהודים רבים לטבילה. אולם ר׳ זרחיה הלוי, ר׳ 
מתתיהו היצהרי ור׳ אסטרוק הלוי הגישו תזכירים, שבהם 
סתרו את כל הטענות שהועלו מן האגדות והמדרשים. האח¬ 
רון אף העז להצביע על אי-הצדק שבעצם תנאי הוויכוח: 
שליתי הקהילות נמצאו מחוץ לבתיהם כשנה, הם נתדלדלו 
ולקהילותיהם נגרם נזק עצום, ובכך יש לראות אף סיבה 
שהיהודים לא היטיבו להשיב. חרונימו הגיב בדברי נאצה 
נגד התלמוד ונגד היהודים המכחישים את כוחה של האגדה 
וטען שיש לדונם בדיני עצמם ככופרים בעיקרי דתם. 

חלקו השני של הוויכוח נפתח באפריל 1414 . פרטיו לא 
נודעו בשלמותם, אך יוצא בבירור, שבתחילה שתקו היהודים. 
כשהביא חרונימו רשימת מאמרים שיש למחקם מן התלמוד 
כפוגעים בכבוד הנצרות, ענו היהודים שאין בכוחם להשיב, 
אך ודאי הוא שחכמי התלמוד היו מסוגלים להשיב, ואין 
ללמוד מחולשתם שלהם על ערכו של התלמוד; הם חזרו 
וביקשו שיפטרו אותם מן הוויכוח. חרונימו סיכם את הטענות 
ודרש מן האפיפיור שיתבע את המשיבים לדין. הללו — פרט 
לר׳ זרחיה הלוי ור׳ יוסף אלבו — מענו, שאינם יורדים 
לעמקם של המאמרים שמנה חרונימו. ב 12 בנובמבר הוגש 
תזכירו של ר׳ אסטרוק כתזכיר יהודי אחרון, ולמחרת נסתיים 
הוויכוח בקריאת בולה אפיפיורית בעניינו, והיהודים חזרו 
לבתיהם. 

תוצאות ויכוח-ט׳. במשך כל ימי הוויכוח היו 
יהודים מגיעים לט׳ וממירים בה את דתם. המלכות מצידה 
הוסיפה רדיפות, וכן ציוותה למחוק מן התלמוד כל מה שפסל 
חרונימו. הליכי הוויכוח פעלו כגורמי הסתה נגד היהודים, 
ובכמה ערים נקטו התושבים אמצעים חמורים כדי להעביר 
יהודים על דתם, ורבים מן האחרונים נשבר רוחם והמירו את 
דתם. 3 חיבורים נכתבו לאחר ויכוח־ט׳, מתוך נסיון של עריכת 
תשבון־נפש: "ס׳ העיקרים" לר׳ יוסף אלבו, שבו בירר 
המחבר את יסודות האמונה שנידונו בוויכוח; "ס׳ האמונות" 
לר׳ שם טוב (ע״ע), שראה בהשכלה הפילוסופית את הגורם 
לשמד; "אגרת מוסר" לר׳ שלמה אלעמי (ע״ע), שראה 
בפריקת עול הדת והמוסר את הסיבה לחורבנה של יהדות 
ספרד. 

וע״ע אפולוגטיקה, עמ׳ 132 ; ספרד: תולדות ישראל. 

ש, ז. ח. ד 1 [לברשטאם], וכוח ט׳(ישרון [קאבאק] ו׳), תרנ״ח: 

י. ד. אייזנשםיין, אוצר ויכוחים, 111-104 , 1928 ; ש. ליברמן, 

שקייעין, תרצ״ט: י. בער, המדרשים המזוייסים של רייסמדוס 

מרטיני (ספר זכרון לא. גולאק ולש. קליין}, תש״ב; 

; 1920-3 .( 7-1-76 .ן£.מ) .* 7 ^.- 1 

'־ 061 .[> . €11 י:ז 70 . 111 * 3 }$} . 7 .' 1 ,ז 1€ .זז .^ 1 

^ 71 ^ .ח 1 .ךתז 0 כ 1,1€1 . 5 : 1931 ,( 3 , 1 ,.אסי^^יס־! 







529 


טורטוסה — טורים 


530 


\ ; 1943 ,(^׳\ ,ב 0 נ 3 {^ 11 ן 3 נת 151:0 ^ 1 ) 

. 1957 , 1-11 ,. 7 ■)!> 0 ^ 1 , 2 שנן 1-6 0:4 ^^ 3 ? 

ח. ג. 

טוךטי, פיליפי — 311 ז 11 י 1 סקק!!!? — ( 1857 — 1932 ), 
מנהיג סוציאליסטי איטלקי. ט׳ היה בן למשפחה 
אמידה,• הוא הושפע מחברתו בחיים אנה קרלישובה, 
ניהיליסטית רוסית שהלכה בגולה והיתה למארכסיסטית. 
ב 1891 יסד ט' את כתב־העת הסוציאליסטי 1316 ש 50 
(״ביקורת חברתית״), שאותו ערך 35 שגה. מייסודה של 
המפלגה הסוציאליסטית ( 1892 ) נחשב למנהיגה, ומ 1896 
ייצג אותה בפארלאמנט. ט׳ שלל שיטות מהפכניות לכיבוש 
השלטון והיה רפורמיסטי בהשקפותיו. הוא הדגיש את חשי¬ 
בותם של התנועה המקצועית, האיגודים הקואופראטיוויים 
והתחיקה הסוציאלית של המדינה, התייחס באהדה לאפשרות 
של קואליציה עם מפלגות ליבראליות, ואף שהיה פאציפיסט, 
סבר שהסוציאליסטים חייבים להגן על מולדתם. לפיכך 
התנגד אמנם למלחמה בתורכיה לשם כיבוש לוב ( 1911 ) 
ולכניסת איטליה למלחמת־העולם 1 ב 1915 , אך קרא להגנת 
המולדת אחרי המפלה בקאפורטו ב 1917 . אחרי המלחמה 
התנגד ט׳ למהפכגות הבולשוויסטית שאחזה במפלגתו. לאחר 
נצחון הפאשיזם, האיסור על מפלגתו וסגירת עתונו — הלך 
בגולה לפאריס ( 1926 ), ומת שם. 

^. 621 ^^ 011 ) . 7 .¥ .[ 11 :>.!^( 1 א . 0 ; 121 ,■! ,.' 7 .׳ 1 . 0 

,. 7 . 7 ■־/■/סגס ■ 2 110 ;־,£ ; 1932 .( 3 6 

. 1956 , 1926-1932 

טוךים, מושג מאתמאטי, החשוב במיוחד באנליזה (ע״ע). 

ט" מופיעים במאתמאטיקה כבר בראשית התפתחו¬ 
תה. בכתבי המצרים והבבלים נזכרים מ" גאומטריים 
ואריתמטיים מסויימים. נוסחות הסכום לט" גאומטריים 
ואריתמטיים סופיים, וכן לכמה ט" אחרים, היו ידועות 
ליוונים. ארכימדס חישב את סכום הט׳ הגאומטרי 
האינסופי ...■: -(%} - 3 % ~ הנוסחה הכללית לסכום 
של ט׳ גאומטרי אינסופי מופיעה בכתבי ויאטה (ע״ע) במאה 
ה 16 . תוצאות רבות בתורת הט" הסופיים והאינסופיים הת¬ 
קבלו במאות ה 17 וה 18 ! בעיקר בולטות תרומותיהם של 
ניוטון, ברנולי ואוילר• בעבודות המאתמאטיות שנכתבו לפני 
המאה ה' 19 נעשו החשבונות בט" אינסופיים בצורה פורמא¬ 
לית, ורק תשומת־לב מועטה הוקדשה לבעיות הקשורות 
להתכנסות. הביסוס המדוייק לתורת הט" האינסופיים ניתן 
רק בתחילת המאה ה 19 ע״י גאוס, קושי ואבל. מאתמאטיק- 
נים אלה הגדירו את מושג ההתכנסות וניסחו את המיבחנים 
היסודיים לקביעת התכנסות של ט׳. באמצע המאה ה 19 הוגדר 
המושג של התכנסות-במידה-שווה של טורי-פונקציות. בסוף 
המאה ה 19 הוברר למאתמאטיקנים, שגם לט" מתבדרים (ר׳ 
להלן) יש חשיבות רבה, ובעקבות זה החל להתפתח מחקר 
ענף בשטחי הסומביליות והפיתוחים האסימפטומיים. היום 
מופיעים ט" אינסופיים כמעט בכל ענפי המאתמאטיקה. 

ט״ סופיים. תהי י —,! 3 סדרה סופית של מספ¬ 
רים! הביטוי □!!-י-״■ + 32 + 31 נקרא ט׳ סופי של מספרים, 
והסמל הוא סימונו המקוצר! בדומה לכך מסמן 

^, 3 ^^^|^(מ>בזז) את הסכום ״ 3 + ... +,+^ 3 +^ 3 ., 31 נקרא 
האיבר הכללי של הט׳. האיבר הכללי יכול להינתן בצורה 
מפורשת (כגון או בצורה סתומה. אחד האפנים 

להגדרת ט׳ בצורה סתומה הוא ע״י נוסחת־נסיגה, כגון: 


! = ! 3 , 2 = 1,32 _, 231 +%= 1 +,, 3 . בדוגמה זו נתונים 31 ו 33 , 
ומנוסחת-הנסיגה נופק: 4 = ,-, 3 . לאחר ידיעת ערכי 32 ו* 3 
מופק מנוסחת-הנסיגה 34 , וכר. 

להלן כמה ט" סופיים, ששימושם במאתמאטיקה רב. ט׳ 
אריתמטי— ט׳שבו 1 >( 1 -^')+ש= 3,4 ( 0 ו(! — מספרים 
קבועים)! בט׳ זה ההפרש בין 2 איברים עוקבים הוא מספר 
קבוע= 3,4 ־ 1 + 3,4 ), והנוסחה לסכום הט׳ היא: 


( 1 ) 1 >( 1 — מ)ת 2 + סת = ( 1 )( 1 -^ 1 ) + 0 ) 

1 = 11 ^ 


ט׳ גאומטרי — ט׳ שבי '"' 9 ^ = 3,4 (^ ו^ — מספרים 
קבועים); בט׳ זה המנה בין 2 איברים עוקבים היא מספר 
קבוע( 4 ;ג 9 = ז+ 3,4 ), והנוסחה לסכום הט׳הגאומטרי(הסופי), 
כאשר #1 ן 0 , היא: 

(" 1-9 ) 0 


( 2 ) 


1-9 


-■־'׳־־,־,נ! 


ט׳ סופי חשוב אחר הוא ט׳* ה בינו ם, שנוסחת הסכום לו 
(״נוסחת־הבינ(ם״) היא: 

( 1 —ת)ו 1 סי 
!־.!׳־ 


( 3 ) ״( 1 + x ) 


. 4 ,^ ( 1 + ^ 1 -ת) 


״. 1+1 


כאשר x מספר כלשהו. 

מושג ה ט׳ האינסופי. תהי נתונה סדרה אינסופית 
(••• , 3,4 ,..., 32 ״ 3 ) של מספרים ממשיים, כשהאיבר הכללי 
3,4 —כבמקרה הקודם— יכול להינתן בצורה מפורשת או 
סתומה. לפי האיברים הראשונים ניתן לפעמים לנחש מהו 
האיבר הכללי, ובמקרים אלה אפשר להסתפק בציון האיברים 
הראשונים. הט׳ האינסופי המותאם לסדרה — ־ 3,4 ,..., 32 ״ 3 
הוא הביטוי+ 3,4 +...+ 32 +, 3 , המסומן גם ע״י 
שאין לראות בו יותר מאשר סמל מופשט המותאם 
לסדרה. ס׳ אינסופי זה נקרא מ ת כ נ ם, אם לסדרת המספרים 

' ■ 1 = 4 ,^ = ,-.., 32 + 31 = 82 ,, 3 =ן 5 


יש גבול (סופי) כש״ שואף ל״־ (ע״ע גבול). ״ 8 נקרא 
הסכום החלקי ה״־י של חט׳ האינסופי. אם 8 הוא הגבול כש 11 
שואף ל סס של סדרת־המספרים ״ 8 , אזי 8 מוגדר כסכום הט׳ 
האינסופי, 3 ^"^^: 
( 4 ) 3,4 = 5 

שוויון זה אינו אלא קיצורו של המשפט: ״המספר 8 הוא 
סכום הט׳ האינסופי המתכנס ואין כאן זיהוי של 

המספר 8 עם הט' 3,4 ,^*^!• ט׳ אינסופי שאינו מתכנס נקרא 
ט׳ מתבדר. 


דוגמה: הט' הגאומטרי האינסופי מנוסחת 

הסכום של ט׳ גאומטרי סופי ( 2 ) נובע, שלגבי כל 1 > 1 ^ , 
(|!!; הוא הערך המוחלט של ן>) קיים: 
( 5 ^ 0 _ (" 9 — 1 ) 0 ת 111 _ ״ 8 מז 11 

— 1 ^— 1 0 ס*־ח ^ 0 ►-ח 

כלו': מתכנס אם 1 > ן>|, וסכומו הוא ( 1-11 )/ 0 . 

אם 1 ^ | ^ י — הט׳ הגאומטרי האינסופי מתבדר. 

החשיבות הרבה של ט" אינסופיים נובעת מכך שלהרבה 
בעיות מאתמאטיות (כגון פתירת משוואות דיפרנציאליות 
מסויימות) אי־אפשר למצוא פתרון ב״צורה מפורשת", אולם 
ניתן להציג את פתרונן כסכום של ט' אינסופי. 

הצגת מספר ממשי x בין 0 ל 1 בעזרת הפיתוח העשרוני 
(ע״ע אריתמטיקה) אינה אלא הצגתו של x כסכום של ט׳ 



531 


טורים 


532 


אינסופי מהטיפוס''■ 10 .ול * 7 , כש,,נ 1 הוא מספר שלם בין 

1 = 11 ^ 

0 ל 9 . 

מיבחגי התכנסות. השאלה; כיצד לקבוע אם ט׳ 
נתון מתכנס — היא שאלה מרכזית בתורת הט". תנאי הכרחי 
ומספיק להתכנסות הט׳ (מיבחן־קושי) הוא שלכל 

מספר חיובי נתון ? יש מספר טבעי מ (התלוי ב 8 ) כזה 
שלגבי כל מספר טבעי ת! קיים: 6 5 לעתים 

קרובות קשה להשתמש במיבחן־קושי לבדיקת התכנסות ט׳ 
נתון, ויש להיעזר במיבחנים אחרים, שהם פחות כלליים אד 
יותר נוחים לשימוש, תנאי הכרחי להתכנסות הט׳ . 3 ^ ^ 

הוא שהאיבר הכללי ^. 3 שואף לס כש 14 שואף ל 00 . תנאי 
זה אינו תנאי מספיק! למשל: הט' (ה״ט׳ ההאר־ 

מוני״) הוא ט׳ מתבדר. אם כל המספרים ,! 3 אי־שליליים אזי 
תנאי הכרחי ומספיק להתכנסות הט׳ >, 3 ^ הוא שסדרת 
הסכומים החלקיים תהיה סדרה חסומה, כלר שקיים מספר 
חיובי כזה ש 1 !ן 5 ״ 5 לכל ". מעובדה זו ניתן להסיק בנקל 
כלל חשוב לבדיקת התכנסות ט׳ של איברים אי-שליליים 
(מיבחן ההשוואה): אם מתכנס, ואם , 1 ן 8 -״ 8 |, ואילו? 
(אם 6 >| 5 -״ 5 { לכל ת טבעי, נלקח 0 = (?)א). השגיאה 
שנעשית אם במקום סכום הט׳ האינסופי נלקח הסכום הסופי 
תהיה קטנה מ 6 אם ( 6 )א<ת. הפונקציה ( 6 )א 
מודדת את מהירות ההתכנסות של הט׳ — היא מראה כמה 
מחוברים יש לקחת כדי לחשב את סכום הט׳ האינסופי עד 
כדי דרגת־דיוק נתונה. בדרך־כלל קשה לחשב את ערכה 
המדוייק של (?)א, אך ניתן לקבוע אומדן המספיק לצרכים 
שימושיים. 

חשיבות בחירת ט׳ בעל (?)א קטן מודגמת בחישוב 
ערכו של המספר ״ עד כדי דרגת־הדיוק 6 בעזרת ט׳ אינ¬ 
סופי. אפשר לחשב את ערכו המספרי של ", עד כדי כל 
דרגת־דיוק מבוקשת, בעזרת הט׳ 


אך ט׳ זה מתכנס לאט— אם נקח, למשל, את סכום 1,000 


המחוברים הראשונים, נקבל מספר השונה מ 1/4 ־ ביותר מ״־ס! 
(כלר: (י־ 10 )א > 1,000 ). לפיכך אין שיטה זו לחישוב ^ 
מעשית, ונוח יותר לחשב את ״ בעזרת הט׳ 

_ + = ^ 

^יג 7-3 5-32 3-3 6 

אם נצטרף בט׳ זה את 10 המחוברים הראשונים, כבר נקבל 
מספר השונה בפחות מ* 10 . 

ט ו ר י ־ פ ו נ ק צ י ו ת. תהי... ,(\),ןז,-.. ,(צ) 2 ■),(צ),") סד¬ 
רה אינסופית של פונקציות(ע״ע) ממשיות המוגדרות על קבו¬ 
צה \ 2 . הביטוי(הפורמאלי) ...־ 1 -( x )>ןז-ו- ... +(צ) 2 ז + (צ) 1 ז, 
המסומן גם ע״י נקרא ט׳ אינסופי של פונקציות 

ממשיות. לכל נקודה ״ x הוא ט׳ של מס¬ 

פרים. אם כל הט" הללו מתכנסים, אומרים שט׳-הפונקציות 
מתכנס נקודתית על .!/. הפונקציה ( 8(x מ\ 2 
למספרים הממשיים, המתאמת לכל ״צ ב\/. את הסכום (״ 8(x 
של הט׳ ("\),,')ן נקראת הסכום של ט׳-הפונקציות. 

דוגמה: הט' ( 7* x''(1-x . הסכום החלקי הת־י של הט׳ 

1 = 

הוא 

לכל מספר ״ x בקטע [ 0,1 ] (ז״א קבוצת כל המספרים הממ¬ 
שיים x המקיימים 05x51 ) קיים י +" X0 רת 11 . הגבול הזה 

0 מ ♦־•ח 

שווה לס כש 1 > 0 צ ושווה ל 1 כש 1 = X0 . לפיכך 
0 צ=( 0 צ)״ 8 רת 11 כאשר 1 >ס 05x ו 0 = ( 1 )״ 8 תזז 1 . לשון 
אחרת: ט׳־הפונקציות ( x^(1-x ,^*^{ מתכנס נ״קודתית 
על [ 0,1 ] לפונקציה ( 8(x , המוגדרת כדלקמן: 8(x) = x , 
כאשר 1 > 0 5x וס = ( 1 ) 8 . 

לגבי טורי-פונקציות יש חשיבות רבה גם למושגים אחרים 
של התכנסות, כגון מושג ההתכנסות-במידה-שווה. יהי 
( x ),,■| ^ ט׳-פונקציות המתכנס נקודתית על לכל נקודה 
X0 ב^ מותאם, איפוא, ט׳ מתכנס של מספרים 
הפונקציה המודדת את מהירות ההתכנסות של ט׳־מספרים 
זה ((£)״ 1x <) תלויה בדרך-כלל ב״ x . הט׳ נקרא מתכנס- 
במידה שווה על אם לכל 0 < 8 קיים מספר ( 8 ) 3 כך 
שלגבי כל ״ x ב\. קיים ^( 8 )״. את ההגדרה של ההת- 
כנסות-במידה-שווה אפשר לנסח גם כך: הט' 
מתכנס־במידה-שווה על לפונקציה ( 8(x , אם לכל 0 < 8 יש 
מספר טבעי( 8 )״ (התלוי רקב?) כך ש? 5 :(״ 8(x -(״ x )״ 8 | 
לכל ״ הגדול מ(£)ת ולכל x0 ב^., הט׳( x''(1-x "י"! אינו 
מתכנס-במידה-שווה על [ 0,1 ]. בדוגמה זו"" x)-8(x)=-x )״ 8 , 
ולכן לכל <ן 

המיבחן החשוב ביותר לבדיקת התכנסות-במידה-שווה 
הוא ״מיבחן־ 1 ׳ו 1 ״ של ויארשטראס: הט׳ מתכנס- 

במידה-שווה על אם קיימת סדרת מספרים חיוביים 
...,.״ , 12 \ כך ש,^ 1 מתכנס ו״ 4 !ז 5 |(צ),זן 
לכל £[ ולכל x ב^נ 2 , 

אם ... ,(צ),,■),... ,(צ)גי),( x ),ז היא סדרת פונקציות 
רציפות על קבוצה ^ של מספרים ממשיים, כך שהט׳ 
מתכנס במידה שווה על 4 ״ אזי גם סכום הט׳ 

הוא פונקציה רציפה על התכנסות נקודתית של ט׳ 



533 


טורים 


534 


פונקציות רציפות אינה מבטיחה את רציפות הסכום: למשל, 
סכום הט׳ איני פונקציה רציפה על [ 0,1 ]. 

טיפוס חשוב אחר של התכנסות ט׳־פונקציות, שנקבע ע״י 
"התנהגות" הט׳ על כל הקבוצה ולא רק על כל נקודה בנפרד, 
הוא ה ה ת כ נ ס ו ת־ ב מ מ ו צ ע. הט׳ ^ של פונק¬ 
ציות המוגדרות על קטע [נ 1 ,ב] נקרא מתכנס־בממוצע על 
[ל, 3 ] לפונקציה ( 5(x , אם 

0 = 1x ^־|( x)-8(x )״ 8 | 1 ״ 1 ' 

אם ט׳ של פונקציות רציפות על [ל, 3 ] מתכנס־במידה־שווה 
על [ל, 3 ] לפונקציה ( x )צ, אזי הוא גם מתכנס־בממוצע 
לאותה הפונקציה. לעומת זה, התכנסות־בממוצע של ט׳ 
פונקציות רציפות אינה גוררת, בדרך־כלל, אפילו התכנסות 
נקודתית. 

דוגמות של טורי־פונקציות: 

ט ו ר י ־ ח ז ק ו ת הם טורי־פונקציות מהצורה 

''( 0 + &1(x-X1) + £^2(x-X1)^+ - = &^{X - X1 ^£ 
כש,ןגוג x הם מספרים ממשיים ו x — משתנה ממשי. לכל 
ט׳־חזקות מותאם ״רדיוס־התכנסות״ ■!, שהוא או מספר אי־ 
שלילי או הסימן סם, בעל התכונה הבאה: אם ז אינו 00 , 
אזי הט׳ ^*(ן 3,,(x-x ^^*^ מתכנס נקודתית על קבוצת 
ה x , המקיימים ■^> x-x1 >ז-, ומתבדר לגבי כל מספר x 
המקיים ■! < |, x-x !! אם סס = ת, אזי הט׳ מתכנס נקודתית 
על כל הישר הממשי. 

את רדיוס־ההתכנסות ז של ט׳־חזקות ניתן לחשב 
כדלקמן; יהי ג הגבול העליון של סדרת־המספרים 

....ן. 3 !^...., 1 ־ 13 ^. 1 ז 13 ; ג/ 1 = 1 אם ג סופי ושונה 
מס, סס = ז אם 0 ג, וס = ז אם סס = ג. ט׳-חזקות 
מתכנם־במידה־שווה בכל קטע מהצורה [^+ x1 ,ע-ן x ] 
כש? מספר הקטן מרדיוס־ההתכנסות של הט/ 

פונקציות רבות אפשר לתאר כסכום של ט׳־הזקות. 
למשל: 

4 ״■ 2 ^ 

־ ־ ■ ־ + ז 6 ׳־ ! 4 + ו = 08x ^ 

• ■ • + 1 3 ־ ־ 1 ־ 21 + 6* = 1 + x 
( 6 — בסיס הלוגריתמים הטבעיים! :! 1 • • • 1-2 -!^ 1 ). טורי־ 
חזקות אלה הם בעלי רדיוס־התכנסות סם, והנוסחות נכונות 
לכל x ממשי. 

תהי ( x )£ פונקציה ממשית של משתנה ממשי x . אומרים 
שאת ( x )£ אפשר לפתח לט׳־חזקות סביב הנקודה X1 , אם קיים 
ט׳־חזקות בעל רדיום־התכנסות שונה מס, 

סס 

כך ־־= ( x )£ לגבי כל הנקודות x בקטע 

מסויים המכיל את X1 כנקודה פנימית. ט׳ כזה נקרא ט'־ טיל ו ר 
של ( x )£ סביב הנקודה x1 . מקדמי ט׳־טילור (כלו׳ המספרים 
,! 3 ) נקבעים באופן חד־ערכי ע״י הפונקציה וניתנים לחישוב 
על־ידי הנוסחה 

..., 1,2 =.>! ,י ^|/(, x )י^*£ = ^ 3 ,( 30 = £(X1 . 

( x1 )י''^'ז מסמן את הנגזרת מסדר .>! של ( x )£ בנקודה , x . 
אם ניתן לפתח את ( x )£ לט׳־חזקות סביב הנקודה x1 , יש 
בהכרח ל( x )£ נגזרות מכל סדר בנקודה X1 . הט״ ( 6 ) ו( 7 ) 
הם טורי־טילור של הפונקציות 005 x ו* 0 סביב הנקודה 0 . 
לפיתוח פונקציה נתונה לט׳-חזקות יש, מלבד החשיבות 


העיונית, גם חשיבות מעשית רבה: הפיתוח מאפשר את 
חישוב הערך המספרי של הפונקציה בנקודה נתונה עד 
כדי דרגת־דיוק רצויה. 

מ" טריגונומטריים הם טורי־פונקציות מן הצורה 

... + 2x מ 1 * 2 (£ + x (- 32005 2x ג^^ 5 גנ^ + 30 + ^1^05x . 

חשיבותם היא בכך שאפשר, במובן מסויים, לתאר בעזרתם 
פונקציות כלליות מאד. לכל פונקציה ( x )£ הניתנת לאינ¬ 
טגראציה על [״ 0,2 ], ובפרט לכל פונקציה רציפה על 
[; 3 0,2 ], מותאם ט׳ טריגונומטרי, הנקרא ט׳-פוריה 
(זס״סס?) של הפונקציה. מקדמי ט׳־פור^ה של פונקציה 
( x )£ ניתנים ע״י הנוסחות 

x)(1x )£ ן^ר= 20 

1 

1 1■(x) 0051(^ 

המספר 3 ולט' את המטפר י 1 . דוגמה של שיטת 

1 11 
סומאביליות: ט׳ אינסופי, ויהיו = 

הסכומים החלקיים שלו. נסמן ב ״ 7 > את הממוצע האריתמטי 
של מ הסכומים החלקיים הראשונים: 

(״ 8 + • - • + 52 + 1 ^^^ — ״■ 0 

אם הסדרה ״״ שואפת לגבול (סופי) ס כש!! שואף ל 0 כ^ 
נאמר שחט׳ הוא סומאבילי 0.1 (^ ע״ש סז 0653 ) לערך ס. 
שיטה זו מקיימת את 2 הדרישות שהוזכרו. 

בט׳ המתבדר...- + 1-1 + 1 ־ 1 סדרת הסכומים החל¬ 
קיים היא ..., 1,0,1,0,1 , וסדרת הממוצעים שלהם (כלו׳ — 
ה״ס) היא .,.,ן,ן,ן, 1,1 , וזוהי סדרה השואפת לגבול 
הט׳ ...- 1-1-11-1-1-1 הוא, איפוא, סומאבילי 0.1 
לערך חשיבות המושג של סומאביליות בכלל וסומאבי־ 
ליות 0.1 בפרט מתבררת, למשל, ממשפט־פיר (• £1 ( 6 'י 1 ): ט׳־ 
פוריה (ר׳ לעיל) של פונקציה רציפה (\)£ על [:מ 0,2 ] המ¬ 
קיימת (:״ 2 ,)£ = ( 0 )£ הוא סוראבילי 0.1 ל( x )} בכל נקודה 
x בקטע [: 3 0,2 ]. 

פיתוחים אסימפטוטיים. ט׳ של פונקציות 
( 1,(x ■£^^*£ נקרא פיתוח אסימפטוטי של הפונקציה (\)^ 
כאשד x,) x-^x1 הוא או מספר ממשי או הסימן 00 ), אם 
לכל מ ההפרש בין ( 8(x לסכום החלקי ה״־י (( x )״ 8 ) של 
הט׳ הוא מסדר־גודל קטן יותר מהמחובר האחרון שמופיע 
ב(\)״ 8 . ליתר דיוק: הדרישה היא שלכל ת קיים (אם 
0 :!? (\)״ז לגבי כל ה x ה״קרובים״ ל x1 , פרט ל X1 עצמו) 


= 0 . 


8 (x)-5״(x) 


ךת 11 


בדרדכלל הט" המשמשים לפיתוח אסימפטוטי הם מתבדרים. 
לשם חישוב ערך מספרי של פונקציה בנקודה מסויימת 
נוח יותר לעתים קרובות להשתמש בפיתוח אסימפטוטי 

מתאים מאשר בט׳ המתכנס לאט. למשל: את הפונקציה 

2 00 

x)=]' )ין', שהיא חשובה מאד בתורת־ההסתברות, 

x 

נוח לחשב בעזרת הט׳ 


1 1-3 1 - 3-5 

2x2 + (2x2)2 (2x2)3 י ■ ■ ■ + ־ 

של הפונקציה x - שהוא פיתוח אסימפטוטי, כאשר ■י 

.x 2 ; הט׳ מתבדר לכל x' יז (x)^*^ 
— כשנתון ט׳ מתכנס, אפשר (לפחות תאורטית) לחשב 
ע״י חישוב הסכומים החלקיים — את סכום הט׳ עד כדי כל 
דרגת־דיוק קבועה מראש. בעזרת הסכומים החלקיים של 
8 אפשר לחשב את (x) פיתוח אסימפטוטי של פונקציה 
נתון רק עד כדי דרגת־ x 8 לגבי :(x) הערך המספרי של 
.x דיוק מסויימת, התלויה בפיתוח ובנקודה 
א. ה. פרנקל, מבוא למן; למש,קן; ןן,, תשל״ד^! .( .■ 1 ׳ 

0 י<*ןמי£^/' 7 סך 1 ז 0 ו 1 ל^סנ׳^חזי)!^■! / 

1926^: 11. 

£. 0. ^ז 1€0 { 7 '£\{' 1 ,^ג־ו 3 חזנ{ 110 ז 
יז 5£ / 1 ז£^' 0 י 011 ,ץ 1 ;>ז 3 ^ 1 . 1 ־ 1 . 0 :* 939 [ /מ ^£^, 
1999; 1958 1£ ^ 7/1£0 ,ז 2€110 ,,;ז ; 

1956: ^>^]11111111. 

.^ 1959 , 1-11 , 1£$ '{ 3£ .) 1 '{ז 77£ ז 10 ז 0 ^ 1-1 יד 

יו. ל. 


טורינו (סמנזסי!), עיר בצפון-מערב איטליה, בירת מחח 
פימונטה, הרביעית בערי איטליה למספר התוש¬ 
בים ( 000 ,^ 1,0 [ 1962 ]) ז מרכז תעשיה, מסחר ותרבות 
וצומת-תחבורה השני בחשיבותו (אחרי מילאנו) בצפון־ 
איטליה. 

ט׳ יושבת על הגדה השמאלית של הפו למרגלות שלוחות 
האלפים; אקלימה הוא יבשתי; הטמפרטורה הממוצעת של 
יאנואר היא ״ 2 , של יולי — ׳־ 25 . סביבתה הכפרית פוריה, 
מושקית ע״י מספר רב של תעלות, ומעובדת עיבוד אינטנ- 
סיווי לגידולי פירות, ירקות ומספוא. יערות וכרמים מכסים 
את הגבעות שממזרח לעיר. ההתפתחות הכלכלית של ט׳ 
נובעת ממצבה הגאוגראפי הנוח. נפגשות בה דרכים ראשיות, 
המחברות את צרפת ואת הריווירה האיטלקית (ג׳נובה) עם 
האיזור החקלאי והתעשייתי העשיר של עמק-הפו ועם חוף 
הים האדריאטי, והיא משמשת צומת חשוב של קווי-מס״ב 
וכבישים ראשיים. סמוך לעיר נמצא נמל־תעופה בין־לאומי. 

ט׳ נמנית עם מרכזי-התעשיה הגדולים ביותר באיטליה, 
ובאירופה בכלל. בה נמצאים מפעלים חשובים של תעשייתי 
מכונות, ביניהם ביהח״ר של חברת פיאט (] 3 !?), מן הגדולים 
שבאירופה, המייצר מכוניות, מטוסים ומנועי־ספינות; וכן 
מפעלים לייצור ציוד תעשייתי, מוצרי ברזל ופלדה שונים, 
כלי־עבודה ואביזרים של מסילות־ברזל. נוסף על אלה קיימת 
בעיר תעשיה קלה פורחת בענפי הטכסטיל וההלבשה, מוצרי- 
עור, כימיקאלים, ממתקים ומוצרי־מזון שונים, חמרי־בניין, 
ייצור נייר, וכן בתי-דפום, הוצאות-ספרים, ועוד. 

ט׳ אינה נמנית עם הערים שהן בעלות ערך ארכאולוגי 
או אמנותי רב! ביחוד חסרים בה שרידים דבי־רושם' מיה״ב 
והרנסאנס, שהם אפייניים לרבות מערי איטליה אחרות, והיא 
נראית מודרנית מרובן. מן העיר הרומית (ר׳ להלן) לא 
שרדו אלא שער אחד מחומתה ומגדלי שער שני. התקופות 
הרומאנית והגותית מיוצגות בט׳ ע״י מגדל-פעמונים וכנסיה. 
שריד יחיד של תקופת הרנסאנס הוא הקאתדראלה ( 01101710 ) 
בסיגנון הטוסקאני מן המאה ה 15 . אפיה של העיר נקבע 
במאות ה 17 — 18 בפעולתם של ארדיכלים גדולים — החשו¬ 
בים שבהם היו ג. גוריני ( 1 ת 1 ז 0110 .ס) ופ. יובארה (.? 
3 ז 3 ־׳\נ 11 ) —, שפעלו בשירותם של דוכסי-סאוויה והטביעו בה 
את חותם סיגנון הבארוק, על ארסנותיה, על רחובותיה 
הרחבים והישרים המצטלבים בזוויות ישרות, ועל כיכריה 
הנרחבות (תמ׳: ע״ע ארדיכלות, עמ׳ 725/6 [למטה], 728 ). 
על אלה נתוספו בדורות האחרונים רבעי־תעשית ורבעי- 
מגורים מ 1 דרניים. א, ב. 

היסטוריה. אוגוסטה טאורינורום (־ 13111:1 ׳ 11811513 ^ 1 
!"!!זס") הרומית היתה קולוניה שיסד אוגוסטום קיסר במקום 
שהיה לפני־כן בירת שבט הטאורינים הקלטי. היא שיגשגה 
והגיעה לחשיבות רבה כתחנה ראשית בדרך מאיטליה לגא־ 
ליה, ב 569 נפלה בידי הלאנגובארדים, שביצרוה בפני 
הפראנקים. במאה ה 8 סופחה למלכות הקארולינגית, ועם 
התפוררותה של זו קם מחוז-הספר של ט׳, שהתקיים 150 
שנה, בתקופה זו שיגשגה העיר, ועדות לכך הם שרידי 
המבצרים והכנסיות שהשתמרו. בתחילת המאה ה 12 קמה 
בט׳ קומונה חפשית, ששמרה על עצמאותה מפני השלטון 
הקיסרי — מזה, ומפני הדוכסים מבית-סאוויה — מזה, עד שסי¬ 
פח אותה הדוכס טומאזו 111 ב 1280 לנחלותיו; ב 1418 היתה 
למרכז המינהלי של המחוזות המערביים של בני-סאוויה, 



537 


מדריכו — טורמלי־ן 


538 


שקבעו בה את מושבם ברוב ימי השנה. 1 *-־^,. 
ב 1536 — 1559 היתה ט' כבושה בידי הצר¬ 
פתים, וכשהשתחררה מהם היתה לבירת 
דוכסות־םאוויה העצמאית! כשהיתה זו 
ב 1720 לממלכת־סארדיניר., היתר. ט׳ לבירת 
הממלכה. השליטים במאות ה 17 — 18 עשו 
הרבה לפיתוחד. של העיר. שאוכלוסייתה 
הגיעה בסוף המאה ה 18 ל 90,000 נפש. 
במלחמת הירושה הספרדית הושם על ט׳ 
ב 1706 מצור. שנסתיים בקרב הגדול שבו 
הביסו דופס־סאוויה ובן־דודו אמץ (ע״ע) 
את הצרפתים. ב 1798 שוב נכבשה העיר 
בידי הצרפתים, אולם היא הוחזרה לסאר־ 
דיניד, לאחר נפילת נאפוליון. במאה ה 19 
התפתחד. במהירות. קמו בד. תעשיות מו¬ 
דרניות. והיא היתד. המרכז של תנועת טורינו: נ 

התחיד. הלאומית באיטליד.. עם איחודד. של 
איטליה ב 1861 היתה ט׳ בירת הממלכה, עד שהועברה הבירה 
לפירנצה ב 1865 . במלחמת־העולם 11 ניזוקה מאד בהפצצות. 

1 1 :וי 1 .* 7 ,.* 7 11 ) , 11 ליצ 1 .ן]^ס 0 

ן// ." 7 ..' 1 ' 11 .) 0 נ־ 6 -] 0 וחוחנ 0 111 ו,ז; 1 ווול. 0 

ד. ק. 

היהודים ב ט׳. ב 1424 הגיע לט' אליה אלאמני, יהודי 
מצרפת, רופא ובאנקאי! בעקבותיו באו באנקאים יהודים 
נוספים, ומסביבם נוצר במהרה ישוב יהודי קטן. ב 1430 נקבע 
מעמדם של היהודים בעיר ע״י תקנות שחייבו אותם לגור 
ברובע נפרד ולשאת את אות-הקלון. ב 1560 וב 1566 גזר 
הדוכס אמנואלה פיליברטו גירוש על יהודי המדינה, אך 
לאחר זמן בוטלו הגזירות תמורת תשלום 20,000 פלורינים 
זהב. בימי קארלו אמנואלה 1 ( 1580 — 1630 ) חודשו זכויותי¬ 
הם של היהודים והותר להם לעסוק ברוב ענפי המסחר 
ובמקצועות החפשיים, תמורת מסים כבדים. במאה ה 18 הודע 
מצבם הכלכלי וד״משפטי, ואף נאסרה עליהם הבעלות על 
נכסי־דלא־ניידי. באותה תקופה נאמד מספר היהודים בעיר 
ב 1,500 נפש. ב 1816 נפטרו יהודי־ט׳ מן החובה לשאת את 
אות־הקלון, וב 1848 זכו לשוויון־זכויות מלא. ב 1865 יצאה 
מט' הוראתו של ר׳ שלמה אולפר, רב העיר, לקצר את זמן 
האבל, ובכך נפתח פולמוס גדול בין רבני איטליה! תיקון 
זה נתקבל רק בגבולות העיר, ורישומו ניכר עד לפני שנים 
מספד. הקהילה, שסבלה קשות בימי הכיבוש הגרמני( 1943 — 
1945 ), מונה היום כ 3,000 נפש. 

מ. ע. חרטום, על תנועת הריםורמה באיטייח (ס&ר זכדון 
לשלמד. טאלי מאיר), תשט״ז! 

ס!?!!{{) 1€ (ז 10 ח)!^ 1 1 ( 1 ! 1 ^€^) 11 ) 11 )!( 

1 ! £ 1425 1 ! ע*?/ ." 7 ,*ז ^ 4 * 190 ,׳ 1£ ( 0 !^ 02 ק 

, 0,1 ? . 8 ; 1917 ,( 433-7 , 0 ־ 111:11 ־:ו 1 נ־ור. 1 <)! 1 ו.לי;€'\) 0 ^ 14 

,( 52 , 1€0 ז 1 [€ן,ז.ל 1 10 ז 1 .ח 1-11 ) . 7 1 ) 1 •>((!') 11 ^ 
€£010 ^ £1 ?/ . 7 !^) 11 ^ ״ס*} £(/)ה!){ 7 ( 2 {( 4 )'( 7 ,. 1 ^ 1 : 1931 

!! 7 ,. 101 ; 956 [ . 5 011 111 ־זסוח 0 ך 11 111 11:51 ־ 801 ) 1-7/7 ^ 

1 !) 1 ) £1 -{{} 7 ! 1 ^ 0-10 ׳! :!ו 0 י 5111 11 >,^€ 1 )) 1 ! 1 זג)(( 0 )£ 1 )') 1 ^( 01 ק 

! 111 !) 0 { 11 \ /'׳^ X . ■)׳^ע 
. 1961/2 , 10 ^ז\ XX -זך^ 10*1, XX .־].ל 1 111 10 בר 

ד. ק, 

טוךיצ׳לי■, אוגג׳ליסטה - !!!;״(:!זס!־ - 

( 1608 , מודילינה — 1647 . פירנצה). פיסיקן ומאת־ 

מאטיקן איטלקי, מאבות הפיסיקה החדשד.. — ט' נתחנך 
בבית־ספר של ישועים. אח״כ למד פיסיקה ומאתמאטיקה 



: 1 .־!־;יגיה ״איטייה 1 נ!ו 1 (״ באמצע התמ,־נ־ז — ה־כ? ד,ר,ערורוף,; 
לפ:־־— המיבנח הםר.'בע יצל הד.יבל הביז־לאימי 

ברומא יחד עם בורלי (ע״ע) וקולירי (ע״ע), ובחדשים האח¬ 
רונים של חייו של גלילאי (ע״ע) היה עוזרו. לאחר מותו של 
גאלילאי ב 1642 נתמנה ט׳ למאתמאטיקףהחצר של הדוכס 
מטוסקאנה, וכן היה לפרופסור באוניברסיטה של פירנצה. 
ט׳ המשיך את ניסוייו של גאלילאי על הנפילה ודתריקה. 
אולם השגו החשוב ביותר היה המצאת הברומטר (ע״ע) 
ב 1643 ! הריק שמעל לכספית בבארומטר נקרא יעד היום על 
שמו של ט׳. ט׳ הסביר, שהנוזל — הן המים, הן הכספית — 
עולד. בצינור סגור. ריק מאוויר, בגלל לחץ האוויר על פני 
הנוזל החפשיים ולא בגלל "פחד [הטבע] מפני הריק", כפי 
שסברו קודמיו! הוא עמד גם על כך, שגובה הנוזל בצינור 
הסגור מעל לפני הנוזל החפשי נמצא ביחס הפוך למשקלו 
הסגולי. — ט׳ ראוי להיחשב גם כמניח־היסוד של הפיסיקר, 
של הגוזל (ע״ע), ההידרוסטאטיקה וההידרודינמיקה (ע״ע)( 
בין השאר מצא את הפונקציה, הקובעת את המהירות (ע) 
של זרימת נוזל מתוך כלי בתלותה בגובד, ( 11 ) של הנוזל 
מעל לפתח-היציאה: 811 /^ ^ (..התאורמה של ט׳"). ט׳ 
עסק גם בליטוש עדשות להגדלד, אופטית ובשיפור הטלסקופ 
של גאלילאי רבו. מהע)גיו המאתמאטיים — מחקרים על 
הציקלואידים (ע״ע גלגול, קוי־). — הוצאה שלמה של כתביו 
של ט׳ הופיעה רק ב 1919 . 

בטכניקת־הריק משתמשים ביחידה טור (ע״ש ט׳) 
למדידת הלחץ ז 1115 ד 11 ת 1 = .ומזג 1/760 = זס^ 1 . 

. 1936 ,$ו( 10 ! 1 ) 1 ! 1 (}\£ £3 ^ £1 


טורמלין (מסינגהאלזית 113111 ( 101 - 2 ) , מינראל בעל הרכב 
כימי מסובך מאד; בעיקרו בורו־סיליקאט של 
אלומיניום בצירוף מתכות אלקאליות, ברזל או מאגגזיום, 
ולפעמים גם מתכות אחרות. נוסחתו הכללית: 

0-2 ( 011 ) .ת ,ז 01 , 0 ]ג 5 {״¥ X 
או 

,(ח . 011 ) ,|״ 0 ו,( 51 , 51 .) |,. 8 ,..¥ X 
(ז 0 , 1 ' 1 ׳ . 11 !.} , 61 , 51 , = ¥ ; 02 .בזיז = X ) 

הס׳ מתגבש במחלקה הרומבוד,דרית־ר.מימורפית. בגבי- 
שים פריסמתיים עד מחטיים, שחתכם עפ״ר משושה או 




539 


טורמליין — טורנדו 


540 


משולש בעל צלעות מעוגלות, והם מקווקווים לארכה של 
הסריסמה. קשיותו 2 /י 7 , משקלו הסגולי 3.0 — 3.2 . לט׳ תכונות 
בולטות של סירו־חשמליות (תופעה זו נתגלתה לראשונה 
במינראל זה) ושל פיאזו־חשמליות! תכונה אחרונה זו מנו¬ 
צלת למדידות־עומק במכשירים גאוטיים. הט' מצטיין 
בתכונותיו האופטיות! הוא בעל פליאוכרואיזם חזק ובעל 
שבירה כפולה לקרן־האור הרגילה! על תכונה זו היה מבוסס 
השימוש בט׳ כמכשיר ליצירת אור מקוטב. הט׳ הוא ססגוני ־. 
חסר צבע, שחור, אדום, צהוב, חום, ירוק, כחול! לפעמים 
מופיעים כמה צבעים מסודרים בפסים בגביש אחד. הברק 
שלו זגוגי עד שמן. ט" שקופים בעלי צבעים יפים, הנגרמים 
עפ״ד ע״י מתכות אלקאליות, מקובלים כאבני־חן! כאלה הם 
הרובליט (סגול־אדום), האיזמרגד הבראזילי או הורךליט 
(ירוק), האינדיגוליט (כחול־עמוק), הדרביט (אפור־חום)! 
תמ׳: ע״ע אבנים טובות, לוח צבעוני (עמ׳ 240/1 ). ט" כאלה 
מופקים בעיקר בצילון, באפריקה הדרומית־מערבית, באי 
אלבה, באוראל׳ בבראויל וכקאליפורניה. 

הט' הוא בעל מוצא פנומטוליטי־^גמטיטי, והוא מופיע 
בעיקר בסלעים גרניטיים,'בא״י הוא מופיע בעורקי קווארצה 
מן הקדם־קמכריון באיזור אילת, והוא נפוץ כמינראל כבד 
באבני-חול רבות, וביחוד באבני־חול נוביות. 

י. ב. 

טורן ("!,ז״ז), איזור גאוגראפי במערב אסיה המרכזית, 
שעיקרו — האגן הצחיח והנמוך שממזרח לים 
הכספי. גבולותיו המקובלים ביותר הם: הרי קוסט (בפרס) 
והינדו־קוש (באפגניסטן) בדרום, טין־שן ושלוחותיהם במזרח, 
ואיזור הגבעות שבדרום ערבות הקזחים בצפון. במרכזו של 
האגן נמצאים ימת־אראל ושני הנהרות הגדולים הנשפכים 
אליה — אמו־דקה וסיר־דריה. אגן־ט׳ כולו נמצא בתחומי 
כריה״מ וכולל את המדינות; תורכמניסטן(כולה), אוזבקיסטן 
(פרט לחלקה הדרומי־מזרחי), קזחסטן (חלקה הדרומי' 
מערבי). רובו של אגן־ט׳ הוא מישור, שבו מתרוממים כמה 
טורי גבעות והרים נמוכים! הוא הולך ומשתפל מרגלי ההרים 
שבשוליו הדרומיים והמזרחיים עד שפלות חופי הים הכספי 
וימת־אראל! גבהו הממוצע כ 150 מ׳. רובו בעל אופי של 
ערבת־מדבר. הוא כולל את הרמה המדברית הנמוכה של 
אוסט־אורט ואח מדבריות קרה־קום וקיזיל־קום. שטחו כ 1% 
מיליון קמ״ר. — אקלימו של אגן־ט׳ יבשתי מובהק, מידות 
החום גבוהות מאד בקיץ ונסובות מאד בחורף. האוכלוסיה 
מתפרנסת ברובה מחקלאות־שלחין (בקרבת הנהרות הגדו¬ 
לים) ומגידול-מקנה. היא מורכבת מתורכמנים, אוזבקים, 
קזחים, רוסים ואוקראינים. — וע״ע אוזבקיסטן! קזחסטן! 
תורכמניסטן. 

בשם ט" נקראים באפוס הפרסי העתיק הנוודים אויבי 
איראן. מכם מילר (ע״ע) קבע את מונה "העמים הטרראניים" 
ו.,הלשונות הטוראניות", הכוללות את הלשונות התורכיות 
(והאוראל-אלטאיות בכללן) ואף הקאווקאזיות. על סמך 
תאוריה זו קמה בראשית המאה ה 20 "תנועה טוראניסטית" 
מדינית־תרבותית בהונגאריה, שדגלה בהתקרבות בין מדינה 
זו ובין תורכיה. בתורכיה עצמה נזדהתה תנועה זו עם התנו¬ 
עה הפאן־תורכית, שקמה כבר במתצ־ית השניה של המאה 
ה 19 (וע״ע גק־אלס, זיא). 

- 111111 !>! ז 1 ג/ , 1111 ) 1 ) 11 ! 11 }\ . 3 . ; 1913 ,{^ XX1 


- 3 ע 1 ק^) ; 1921 "■)(/^■)/,סמן מז; 

- 1300 ז 1,11 פ 110 ) 1111 ח 0 ו.י) 6 ג 11 08 ) € 1 >נקסןז 0 וז 3 ו 1 (}> 1 ,ז 1 ץק 
-גקץ־ד״פח ״ 1 י 411 קץ X .ז 1 !ז £83 קג 3 ; 1928 ,( 22 ,)!סז 

, 0 א 113 ( 31 סץ 7 ( 31 ח 0 . 3-333,2 ^ 30 ? .ת . 191 ; 1930 .יג 11.3 א 

. 1930 
מ. בר. 

טורנדו ( 330 ״ז 0 .ז, ספרד': מסתובב), השם הניתן באה״ב 
לסערה סיבובית רבת עצמה מטיפוס הציקלון 
(ע״ע), שהיא שכיחה במרכז ובדרום של אה״ב, וכן בדרום־ 
אוסטראליה, ומופיעה לפעמים אף במזרח־אירופה, הט׳ נוצר 
בתנאי אי־יציבות בולטים, בשאוויר קר דוחה כלפי מעלה 
אוויר טרופי חם. בצורה קלה עשויה סערת הט׳ להופיע 
בכל שאר חלקי תבל. 

הט׳ הוא בעל קוטר קטן ( 0.1 — 2 ק״מ, עפ״ר 200 — 400 
מ׳), והוא מתקדם במסלולו הצר תוך הריסת כל מה שבדרכו. 
אפייני לט׳ הוא מערבל בצורת חדק היורד מבסיס ענן 
קומולונימבוס (ע״ע עננים) ומגיע עד לעשרות אחדות של 
מטרים מעל פני־האדמה, ובמקרים הרסניים — עד לפני־ 
האדמה ממש, כשהתנועה הסיבובית נראית היטב כטבעת 
של אבק וחול. חדק זה נוצר כתוצאה מהתעבות של לחות 
בשעת עליית האוויר בתנועה עירבולית מסביב לציר ענן 
הט׳ והתקררותו של אוויר זה. המהירות המשיקית של הרוח 
בתנועתו הסיבובית היא בין 200 ל 400 ק״מ, לפעמים עד 
ל 800 ק״מ, לשעה! מהירויות גבוהות אלו מוסברות ע״י חרק 
שימור התנע הסיבובי — כתוצאה מהתכנסות של אוויר 
המסתובב לאט. במרכז התנועה הסיבובית — ב״עין הסע¬ 
רה" — הלחץ נמוך, תופעה אפיינית לסערות הציקלון החזקות, 
סערת הט׳ מתקדמת במהירות של כ 50 ק*מ לשעה, 
כשאליה נלווה קול מיוחד (אושה), הנגרם ע״י נגיעת 
המערבל כאדמה, עפ״ר אין מסלול הט׳ עולה על ק״מ 
אחדים, אולם לפעמים הוא מגיע גם ל 500 ק״מ ויותר. סופות 
גשם וברד בלוויית ברקים ורעמים מופיעות לעתים קרובות 
לפני הט׳ או לאחריו. 

ההרס בדרכה של סערת ט׳ הוא רב! היא עשויה להרוס 
בניינים ולהפיל קרבנות-נפש רבים. 

בגלל ריבוי הנזקים הנגרמים לנפש ולרכוש נעשים 
מאמצים רבים לאיתורו של ט׳ מבעוד מועד ולהזהרת הציבור 



סורנאדו 




541 


טורנדו — טור־סיני(טררטשינר), נפתלי• הירץ 


542 


מפני הופעתו ימים או שעות לפני הגיעו לאמור כלשהו. 
האמצעים החדישים— שירות־קרקע מצוייר במיתקני ראדאר 
ושירות אווירי הנמצא בסיור מתמיד באיזור הסכנה — צימ־ 
צמו במידה רבה את מספר הקרבנות. עם שיגורם של 
הלוויינים המטאורולוגיים, המשדרים לתחנות מסויימות צי¬ 
לומי טלוויזיה', שמתוכם ניתן להכיר לפי צורת העננים את 
התחלתו של הט' עוד על־פני הים ולהעריך את כיוון 
התקדמותו ומהירותו, ניתן למנוע כמעט כל קרבנות־נפש. 

באפריקה ניתן השם ט׳ לסערות חזיתיות בעצמה בינונית, 
הנוצרות במעבר חזית (ע״ע) קרה. 

יד " 

.^.( 1 ה 1 ־ 7.4 הס י\ .חו׳.י\[> 1 ו>^ 1 ..] .ן 

. 1 ׳^ ; 13 ־ 19 ,( 71 ׳ו 0 ו[ז 0.1 '\\ {-/־ 79 

.. 800 .ז 10 \ £ו 1 ז 0£ . 1111 ^ 1 ) ז.' 7 ( 0 י>ו/^ ה<) ,־וסין 

>..* 7 . 74 .־' 1 ; 0 ונ 19 .( 1 ?. 

. 1951 .ז€\:ח 4 ,) ץז^וי 1 (>ז 0 ;> 1 ק> 1 א }ס ח 1 ו 111 >ת 0 ן]^וןסנ)) 

ד. א. 

טותוסרופוס ("הרשע"), במקורות התלמודיים והמד¬ 
רשיים — צורת שמו של טעיוס ררפוס 
נציב רומא ביהודה בימי מרד בר־כוכבא (ע״ע), 

הנזכר גם בכתבי אבות-הכנסיה. לפי אוזביוס והיארונימוס 
דיכא ט׳ את המרד ביד חזקה. טבה אלפי' גברים, נשים וטף 
והחרים קרקעותיהם בתוקף חוק המלחמה. חז״ל מוסרים, שט׳ 
חרש את מקום ההיכל וירושלים, לאתר חורבן ביתר (תעס 
כ״ט, ע״א! ירו׳, תעג׳ ד׳, ה׳! והשד׳ היארונימוס, פי׳ לזכר׳ 
ח׳), ואף דן את ר׳ עקיבא (ע״ע) להריגה (איכ״ר ג/ מ״דז 
קוה״ר ג׳, י״זז והשו׳ שיהש״ז א׳, ד׳) ותמה על גבורתו 
כשקרא ק״ש בשעת יסוריו (ירו׳ בדכ׳ ט׳, ז׳), — נשתמרו 
מסורות על ארבעה ויכוחים בין ר״ע וט׳, שעושקים במידותיו 
של הקב״ה, בטיב השגחתו ושלטונו בעולם ובמהותן וטעמן 
של מצוות (ב״ב י׳, ע״א! ב״ר י״א, ה׳: תנת׳ תרומה׳ ג׳) 
שם תזריע, ה׳). שיחות אלו ותכנן אפייניות להלך-הרוח 
הקוסמופוליטי ששרר בין משכילי רומא באותן שנים! לפיכך 
ייתכן שהן אותנטיות, והן מעידות על התעניינותו של ט׳ 
בתורת ישראל.' — מצויה אגדה, שאשת ט׳ נתגיירה ונישאה 
לר״ע, שנתעשר מהונה (ע״ז כ׳, ע״א: נדר׳ נ׳, ע״ב [רש״י 
ור״ן ד״ה ומן אשתו של ט׳ 1 ). 

נ, ז. בכר, אגדות התנאים (עבר׳ א. ז. רבינוביץ׳), א', חלק 
ב', 45-40 , תרס״א! ש. ייבין, מלחמת בר־כוכבא (סםתח; 
בערכו), תש״ו! א. א. אורבך, מגמות דתיות וחברתיות 
בתורת הצדקה של חז״ל (ציון, ט״ז), תשי״א! ג. אלון, 
תולדות היהודים בארץ-ישראל בתקופת ד,משנה והתלמוד, 

ב', 18 , 46 , 72 , תשס״ז * ,ו^} 011 ׳{ . 1 > .ו 1 .) 0€£ ,־ז^יו 11 וז^ 5 . 11 
,;״׳נ,״/ . 1 ) .;/^״ 0 ) . 4 ! ;׳ 901 ! , 687-680 , 647-648 ,! 

.* 1008 , 414-417 , 138 ,'\ 1 

טורס, מצר" (] 31 ז 51 ?ש-וזס!"), מיצריים בשוליו הדרומיים־ 
מערביים של האוקיינוס השקט בין כף־יורק (הקצה 
הצפוני של אוסטרליה) ובין דרום־מערב גינאה החדשה. 
ו־חבו כ 140 ק״מ, והוא מחבר את יס-האלמוגים לים אראפורה. 
המיצר רדוד ומרובים בו שרטונות, שוניות ואיים קטנים. 
משום־כך כרוך בו שיט ספינות-ים גדולות בסכנות, פרט 
לנתיב עמוק-יחסית בדרומו. במזרח חסום מיצר-ט׳ למרבית 
רחבו ע״י חלקו הצפוני של מחסום־האלמוגים הגדול. האי 
תרזרי (ץר־ןש;■.•!"!(!־* "אי היום החמישי") שבמיצר משמש 
מרכז לצי קטן של שולי-פנינים. כמעט כל המיצר והאיים 
שבו נכללים בתחומי אוסטרליה, — האירופי הראשון שעבר 
במיצר היה הספרדי לואיס ואס דה טורם (ש 1 ש 15 נ 1-1 
5 שז- 701 ), שהגיע לשם ב 1606 ,'ועל שמו נקרא המיצר. הספר¬ 


דים הסתירר את גילויו, ורק ב 1770 נתגלה שנית ע״י ג׳ימז 
קוק (ע״ע). 

טורסנארסברטולומה - -זבנזגני! 68 ־ 001 '!' 6 ווזס 1 ס: 1 זג 0 

סס — (המחצית השניה של המאה ה 15 —• 1524 [?]), 

משורר ומחזאי ספרדי. ט״נ היה איש־צבא, ולאחר־מכן כומר, 
ועשה זמן־מה ברומא. שם סירסם את 3131113 נ) 0 ־ 1 ? ( 1517 ) — 
קובץ יצירותיו הליריות והדראמתיות. במבוא לאותו הספר 
הוא מציג תאוריה של התיאטרון — אולי הראשונה בלשון 
הספרדית. ט״נ מחלק את הקומדיה ל 2 סוגים, כשהוא מביא 
לדוגמה את יצירותיו שלו; קומדיות שיש בהן משום מסירת 
ידיעות — כלו׳ קומדיות של מציאות או של הווי 
וקומדיות דמיוניות — כלי' קומדיות על נוקזאים מדומים 
או פאנטאסטיים, אם כי מתקבלים על הדעת. לסוג הראשון 
הוא משייך את יצירותיו 63 ;! 6 ! 31 () 501 (״חיי חיילים״) 

13 ז 3 !! לסוג השני — את 3 ח 13 נט 15 \;., 3 תנ 3£ ־ 561 , 63 ן 61 רתו 1 !!; 

סרג־ביניים מיוצג ב 3 זו €11 הץ. הטכניקה של ט״נ היא לעתים 
פרימיטיווית, אולם הקומדיות הראליסטיות שלו, בעיקר 
אלו בעלות עלילה סבוכה, חשובות לגבי התפתחות הדראמה 
הקלאסית הספרדית. — הוצאה הדישה של כתביו ב 3 כרכים 
הופיעה ב 1943 — 1951 . 

. 11 ^^} זי.{:׳!/׳)׳!/■/!.:/ \ . 1 א 

״>!// ! 0 >{/: ^?/}) . 1 ' .)־.) 111 ;) .'־{ .ן ;־ 1912 

גח. 8 \ מן 1.1 ז 0 ומ־.}ר 11 ח 1 לן} 1 ! 1 נ 1 ןר־ז) .)ה'>€ 161/1 

10 /ג׳.־ן/ ]• 11 / .ז\.ז? ו>ר 0 נ\ר 111 .׳\ .\׳. : 9311 ! ,( 11 ,ו 11 :ו־ז 74.1 

, 1956 39 ,{ 0 (/ו 1 ק €3 

טודסטנסון, לנדט,רוזן אוךטלה ^ ״^חסז^־זס'!' 1 ־ 111131 ^ 1 

001313 ) 1 ; 6 \ 816 .מסל — ( 1603 —■ 1651 ), מצביא 
שוודי במלחמת שלושים השנה. הוא הצטיין תחילה כמפקד 
חיל־התותחניס בצבאו של גוסטו אדזלף (ע״ע). לאחר מותו 
של בנר (ע״ע) נתמנה ט׳ לפלדמארשאל ולמפקד כללי של 
הכוחות השוודיים בגרמניה. אע״ם שהיה נכה וניהל את 
מסעותיו מאלונקתו, התבלט כמפקד השוודי הדגול ביותר 
אחרי גוסטו אדולף! הוא הצטיין בתיכנון ובביצוע המהיר 
להפליא של מסעיו. מסעות־כיבושיו היטתרעו משלזיה ומו־ 
ראוויה עד סאכסוגיה ועד דנמארק. הוא ניצח בכמה קרבות, 
וב 1645 הבקיע עד שערי וינה, אך נסוג בשל תשישותו 
ותשישות צבאו. בסוף 1645 התפטר בשל מחלתו, ומילא 
תפקידים מדיניים חשובים בשוודיה. 

ט׳ התפרסם בידו הקשה כלפי פיקודיו השכירים, שאותם 
אילץ לתיו׳ת על שרד, וכלפי האוכלוסיה בשטחים שכבש. 
הוא השלים את הרם גרמניה הצפונית, בוהמיה ומוראוויה. 

: 55 ^( 1 ,.' 7 ״/ / 0 ^^/ז /? 4 €ז/ 7 ־ 11 ) . 1 

. 1885 ." 7 . 011 '■[ .ן 

טור־סיני(טוךקעזמר), נפתלי היךץ ~ ץ 300 !! 

60 תע,׳:^ X00 — (נו׳ 1886 , לבוב), בלשן עברי, 

חוקר המקרא והלשונות השמלת. אביו, י צ ח ק א י י ז י ק ט׳ 
(נפטרב 1933 ), תושב וינה, היה מראשי תומכי המדע, הספ¬ 
רות והאמנות היהודית בעיר( ומראשוני פעילי הציונות! הוא 
היה מורו הראשון של בנו, שלמד אח״כ — ב 1905 — 1909 , 
באוניברסיטה ובבית־המדרש לרבנים בווינה! בין מוריו שם 
היו ר׳ מאיר איש שלום (ע״ע) וד. צ, מילר (ע״ע). ב 1910 
נתמנה ט״ס למרצה באוניברסיטה על־סמך חיבור על ההטעמה 
והתנועות בשפות השמיות. באותה שנה עלה ירושלימה, 
נבחר כחבר בועד הלשון (ע״ע), והורה תנ״ך ועברית 



543 


טור־סיני(טורטשינר), נפתליי הירץ - ■ מדרפדו 


544 


בגימנסיה. ב 13 ^ 1 — 1919 שימש מרצה ללשונות שמיות באו¬ 
ניברסיטה בווינה, וב 9 נ 19 — 1933 הורה תנ״ך ופילולוגיה 
שמית בביהמ״ד הגבוה למדעי-היהדות בברלין. ב 1933 הש¬ 
תקע בירושלים, ועד 1956 שימש פרופסור ללשון העברית 
באונברסיטה העברית. הוא היה מנשיאי ועד הלשון ונשיא 
האקדמיה ללשון העברית מאז היווסדה ב 1953 . 

ממחקריו ומפעילותו הספרותית של ט״ס: המילון הגרמני־ 
עברי (בשיתוף עם ש. מ. לזר), 1927 ; חלק נבבד בתרגום 
היהודי החדש של המקרא לגרמנית (ע״ע מקרא: תרגומים), 
1934 ואילך! פירוש לאיוב (תש״א, תשי״ד-)! פיענוח מכתבי 
לכיש (ע״ע) — ״תעודות לכיש״, ת״ש! עריכה והשלמה של 
מילונו של א. בן־יהודה (ע״ע) מכרך י' (תש״ד) ואילך? 
עריכת כה״ע ״לשוננו״ בשנים תרצ״ד—תשי״ד ? וכן תירגום 
מאמרים של אחד־העם (ע״ע) לגרמנית ( 1913 ; 1923 ). 
מחיבוריו הלועזיים: 1 ז 0 ן 01 ל 1 ;ו 1 רח€י•, . 1 ^ 8 ו? 111 '!'.):זל 1 מ 11 010 
(״היווצרותו של טיפום־הלשון השמי״), 1916 — 

שבו שאף להניח יסודות חדשים לדרך היווצרותה של הלשון 
העברית, ודעותיו נתקלו בהתנגדות רוב החוקרים; €11 ט 13 ל 1 ; 0 
106 ^ 1 (״ס' איוב״), 1920 ; . 1 ) .ט 1€ ס 

8 ]^בזלז . 1 ) ("ארון־הברית וראשיתה של דת יש¬ 

ראל"), 1922 , - 1930 , ומאות מאמרים בכ״ע שונים. 

ממידות מחקרו של ט״ס — שאינו נרתע מהשערות 
נועזות, ויחד עם זה מבקר תדיר את דעות עצמו, וחוזר בו 
בפומבי מהשערות שנוכח בביטולן. סיכום מחקריו ניתן 
בשלושת כרכי "הלשון והספד׳ (תש״ח—תשט״ז), וריכוז 
פירושיו למקרא הולך ומתפרסם ב״פשוטו של מקרא״. — 
גישתו של ט׳ לבעיות המקרא נתגבשה על רקע תורת- 
התעודות בצורתה הקלאסית, אולם מתוך שלילתה המפורשת. 
לדעתו אין המקרא שבידנו אלא אוסף של שרידים מחיבור 
עתיק, שסיפר על הימים הראשונים, כשבתוך סיפור־המסגרת 
שולבו החוקים והמשלים, השירים והנבואות. חיי דוד היו, 
לשיטתו, משובצים במזמורי תהילים, וחיי שלמה — בפתגמי 
משלי וקהלת ובפיוטי שה״ש. ס׳ איוב שבידנו הוא עיבוד 
סיפורים קדומים על איוב ורעיו (שהיו בארץ אדום), ולתוך 
סיפור-המסגרת הוכנסו קטעי-שירה רבים בצורת ויכוחים 
הניתנים בפי איוב ורעיו; לשונו של ם׳ איוב במקורו היתה, 
לדעת ט״ם, ארמית, והמתרגם לעברית — בעל הנוסח 
שבידנו — לא הבין כל צרכה את לשון המקור. — קביעת 
האוסף והנוסח של כתבי־הקודש נעשו, לדעתו, בימי גלות 
בבל ולאחריה מתוך טכסטים סתומים, מקוטעים ומשובשים. 
מכאן הצעותיו הרבווז והנועזות של ט״ס לתיקוני-טכסט, 
שבהן כרוכים חידושי-לשון רבים — תוך נסיון לשחזר את 
הנוסח הקדום; מרבית חידושיו אלה לא זכו להתקבל. מאידך, 
עתיק מאד, לדעתו, תוכן בתבי־הקודש? אישור לכך משמשים 
כתבי אוגרית (ע״ע), שגם בחקירתם הירבה לעסוק. 

י, קלוזנר, איש-מדע רב־פעלים (ספר ט׳; לשוננו. ט״ו), 
תש״ז; ז. בן-חיים - ב. שוחטמן, כתבי פרופ׳ ב״ה ט' (שם). 
תוספת תש״ז-תשי״ז(שם, כ״א], תשי״ז: כתבי פרוט׳ נ. ה. 

ט׳■ [תשי״ז-תשי״ט) (ספר ט״ס, פרסומי החברד, לחקר 
המקרא בישראל, ח'), תש״ך: האקדמיה ללשון העברית, 
כתבי פרופ׳ נ. ה. ט״ם, תשכ״ה. 

ע, ח. 

טוךפדו ( 10 _)£( 1 ז 70 ), קליע ציי תת־מימי, סע־עצמי, בעל 
מטען גדול של חומר־נפץ מרסק, מתוכנן להשמיד 
אניות ע״י פגיעה מתחת למים. שמו נגזר משם החשמלן 
(ע״ע חשמל, דגי-, עמ׳ 1% ). 


הט׳ הוא נשקן העיקרי של צוללות וספינות-ט׳, וכן של 
מטוסי־ט׳ והליקופטרים נגד-צוללתיים; כמו־כן מורכבים ט" 
במשחתות ואניות־ליווי ולעיתים — בסיירות. במלה״ע 11 
פותחו באיטליה, יאפאן, בריטניה וגרמניה "ט" מאויישים". 
שפעלו באופן עצמאי כשמפעיליהם רכובים תחילה על-גבם 
ונוטשים אותם לפני הפעלתם, הט׳ מופעל הן נגד אניות־ 
מלחמה הן נגד אניות-סוחר, ופגיעתו, בדרך־כלל, קטלנית 
מזו של פגז. מגרעותיו: כבדו וממדיו הגדולים, המגבילים 
את במות הקליעים שספינת־השילוח או מטוס-השילוח יכולים 
לטעון. 

הט׳ הוא דמוי־סיגרה ומונע ע״י מנוע בוכנה, טורבינה 
או מנוע חשמלי. הדגמים המקובלים אינם ניתנים להשפעה 
לאחר שנורו ומסלולם נקבע; אך ה״ט׳ המבוית" תוכנן 
לחיפוש מטרתו(ר׳ להלן) ומשנה את נתיבו בהתאם. משקל 
הט׳ 0.75 — 2 טון; קטרו עפ״ר כ 50 ם״מ וארבו מ 4.5 עד 8 מ׳. 
משקל מטען־הנפץ — מ 150 ק״ג ומעלה. לאחרונה פותחו 
ראשי-נפץ גרעיניים. המהירות המאכסימאלית — בין 75 
ל 120 ק״מ לשעה; הטווח — כ 15 — 20 ק״מ, ובשילוב עם 
טיל — עד 40 ק״מ. — הט׳ החשמלי איטי ובעל טווח מוגבל- 
יחסית, אך יתרונו הוא שאינו משאיר אחריו שובל-בועות 
המגלה את מקומו ואת תנועתו. 

חלקיו העיקריים של הט׳ הם: א) ראש־הנפץ; ב) מכל־ 
האוויר, או — בט׳ חשמלי — תא־המצברים; ג) תא המנועים 
והבקרה; ד) הזנב, שבו מורכבים המדחפים וההגאים. הראש 
נושא את מטען הנפץ, וכן מרעום רגיל המופעל ע״י מגע 
במטרה, או מרעום־קירבה אקוסטי או מאגנטי, המופעל מש- 
מתקרב הט׳ אל המטרה או עובר מתחתיה, בראש הט׳ המבויית 
נקבעים המכשירים המאפשרים את רדיפת המטרה ע״י קליטה 
סבילה של רעש מנועיה או ע״י חיפוש פעיל במכשיר דומה 
לסונאר (ע״ע רדר). מבל־האוויר מכיל אוויר דחוס להפעלת 
המנוע; בט׳ החשמלי מצויות במקום המכל סוללות חשמ¬ 
ליות. כל הט" המבוייתים מצויידים במנועי־חשמל, שהם 
שקטים ממנועי הבוכנה והטורבינה. בתא-המנוע מקום המנוע 
החשמלי או מנוע-השריפה; בתא-השריפה בוערת תערובת 
של אוויר ודלק (נפט, כוהל), וגאזי־השריפה מניעים טורבינה 
או מנוע-בוכנה, הקשורים למדתפים. ליד המנוע גם מקום 
מערכת־הבקרה, הקשורה עם ההגאים ע״י מגבר. לבקרה 
משמשים מטוטלת — השומרת על איזון הט׳, וגירוסקופ — 
השומר על כיוון הט׳. וסת-עומק הידרוסטאטי שומר על עומק 
המסלול — בדרך-כלל 2 — 5 מ׳. בזנב חט׳ מקום הגאי הכיוון 
והעומק, ושני מדחפים מורכבים על ציר אחד ומסתובבים 




545 


טורפדו — טורפים 


546 



ציוד 2 טורפדו אקוהטי ,.רנוייה" 


בכיוונים מנוגדים לשיפור יציבות הקליע. בדרך־כלל נורים 
הט" הבלתי־מבוייתים במסלול ישר לעבר מטרותיהם, אך יש 
ט״ המשוגרים ב״נתיבי־תשבץ״ — כלר מפליגים במסלולים 
עגולים או משתנים־חליפות. 

שיגור הט" מתבצע בדרכים שונות. יש שהם נזרקים 
מכלי־טים עם מצנח או בלעדיו, ואח״כ ממשיכים בדרכם 
במים בכוחות עצמם. אניות־שטח יורות ס" יחידים או מטחים 
של 2 — 6 קליעים. לספינות־ט׳ 2 — 4 ט", והם מוטלים מהסיפון 
ע״י מטולים או נורים מ״צינורות" קבועים. למשחתות 
ולאניות־ליווי 2 — 8 צינורות־ט׳ מאוגדים בדוכנים מסתובבים. 
בני 2 — 5 צינורות, הנמצאים על הסיפון. הצינורות מופנים 
לעבר המטרה, והט" נורים מהם ע״י מטען חלש או אוויר 
דחום. לצוללות 4 — 16 צינורות־ט׳, קבועים בשני צדי החרטום, 
סגורים ע״י דלתות אטומות למים, שהן נפתחות בפעולה: הט" 
נורים במצב שקוע בעזרת אוויר דחוס, כשהצוללת מכוונת 
עצמה למטרה. הט" המבוייתים החדישים ניתנים הן להטלה 
הן לירי מצינורות קבועים או מסתובבים, והם מנווטים עצמם 
לאחר שילוחם. לאחרונה פותחו תשלובות של טילים וט" 
ללחימה בצוללות. כלים אלה מגיעים לטווח של עשרות ק״מ 
וכשרים לחימוש בראשי־נפץ אטומיים. הם נ 1 רים ממטולי־ 
טילים שעל סיפונן העליון של אניות גדולות, טסים לעבר 
מטרותיהם, טובלים במים וממשיכים בדרכם ליעד באמצעות 
מכשירי־הביות. נגד כלים אלה אין כמעט הגנה, ופגיעתם 
קשה במיוחד, שכן הם מתפוצצים מתחת לקרקעית המטרה, 
ולאו־דווקא בדפנותיה, הט" המבוייתים הם אחד מאמצעי־ 
הלחימה הקטלניים ביותר ללחימה בצוללות אטומיות חמו¬ 
שות בטילים. 

היסטוריה. כבר במלחמת־העצמאות של אה״ב ובת¬ 

קופת נאפוליון פיתחו ממציאים אמריקנים — ללא הצלחה 

מעשית — מוקשים ימיים, שאותם ניסו להצמיד לדפנות 

ספינות האויב. במלחמת־האזרחים האמריקנית פותחו והופעלו 

ש״־מוט — מטענים צמודים למוט ארוך, שקורבו לדפנות 

ספינות האויב. באמצע המאה ה 19 בעשר באירופה נסיווות 

לפתח ט" סע־עצמיים, והדגם המבצעי הראשון היה זה של 

המהנדס הבריטי רוברט ויטהד בשירות אוסטריה ב 1868 ! 

הכלי הכיל 9 ק״ג חומר־נפץ והגיע למהירות של 11 ק״מ 

לשעה בעזרת אוויר דחוס. בסוף המאה ה 19 פותחו ט" 

מדגמים שונים בבריטניה, אה״ב וצרפת. הם שופרו ע״י 

חמרי־נפץ חדשים, מנועים חזקים ומהירים יותר, וסתי-עומק 

( 1890 ) וגירוסקופים ( 1895 ), עד שנחשבו ל״נשק הסופי" 

המכריע, שיחסל את אניות־הקרב היקרות וירים קרנן של 

המעצמות הימיות הקטנות. התפתחות הט׳ הביאה לבניית סוג 

חדש של אניות־מלחמה — ה״טרפדות", ולפיתוח "משחתות" 

▼ 


להדיפתן. כאמצעי־נגד פותחו תותחים מהירי־ירי, בליטות 
נגד-ט׳ ורשתות, וכן הוגברו שריוני האניות הלוחמות הכבדות 
ושוכללה חלוקתן התת־מימית של האניות לתאים אטומים. 
אניית-המלחמה הגדולה הראשונה — ״בלאנקו״ הצ׳ילנית — 
הוטבעה ע״י ט׳ ב 1891 , וט" הופעלו בהצלחה ניכרת במל¬ 
חמות יאפאן—סין ויאפאן—רוסיה. במלה״ע 1 הפך הט׳ לנשק 
קטלני במלחמת הצוללות, ובמלה״ע זז הופעל בהצלחה 
בולטת גם ע״י מטוסיהם של הצדדים היריבים. כיום נחשב 
הט׳, בצד הטיל, לנשק הציי היעיל ביותר. 
וע״ע מלחמה ימית: ביבליוגראפיה. 

. 5 : 1898 ,'׳.ג!'׳!( .* 7 .'ך .'־< 

. 1 :*' 1957 1 ) 1 ^ 11 

. 1%2 ^ 7 / 1 ' .ז 10 ר 1 ון)ג 51 

ר. ב-ג— פ, ס. 

טורפים ( £1 ז 0 \ 1 תז 03 ), על־סדרה של יונקים (ע״ע), אוכלי 
בשר. הסימנים המשותפים לכל הט״ הם: מערכת־ 

השיניים כוללת: (א) שיני־חלב ו(ב) שיניים קבועות לכל 
צורותיהן, שגידולן מוגבל. עצם־הבריח מנוונת או חסרה, 
עצמות האמה והשוק — נפרדות. בשורש־הפיסה — עצמות 
הסירה והסהר והעצם המרכזית מאוחות. בכל רגל לא פחות 
מ 4 אצבעות. המוח מפותח. הרחם — דו־קרני או כפול? 
השליה — איזורית. 

מבחינים בט״ 3 סדרות: (א) קראודונאטים (רק מאוב¬ 
נים) ; (ב) טורפי־יבשה ? (ג) טורפי־ים. — אולם יש חוקרים, 
הרואים 3 סדרות אלה כתת־סדרות, ואת כל הט״ — 
כסדרה אחת. 

(א) קראודונאטים (ר.;ו^ב 101 ^ 0 ^־^^), סדרה של ט" 
קדמונים, שהופיעו בפאלאוקן (תחילת השלישון), הגיעו 
לשיא התפתחותם באיאוקן ונעלמו באוליגוקן. סדרה זו חשו¬ 
בה כחוליית־קשר בין 'אוכלי־החרקים (ע״ע) לבין הט". 
הקראודונאטים היו טורפים פרימיטיוויים: ממדיהם קטנים, 
מיבנה גופם כבד, רגליהם קצרות, ברובם היו קיימות כל 44 
השיניים. המוח הקטן לא היה מכוסה ע״י המוח הגדול; 
בועות-השמע לא היו מגורמות. בכל רגל היו 5 אצבעות; 
הטפרים היו מורחבים או מפוצלים לשניים, הם אכלו חרקים, 
רכיכות ונבלות יותר משאכלו טרף חי. 



547 


טורפים 


548 



שיור 2 ■שיחזור יש? ?ראודונאט מז ;־,איאויןן: הקראורונאט 
גתו) 1 ;(:< 0 טורוז סוס קט; (.■.זוו[^]!!["]!) [ציור על צי. ר. ניט] 
(נרעותו האריכה על חסוזיאין האסריקני לטדעי־הטבע) 


(ב) טורם י ־יבשה [טי״ב] ( 3 ו 1 )טק 1 צצ 1 'י 1 ). סדרה גדו¬ 
לה של ט" י החיים ביבשה, הקיימת מן האיאו?!ן עד ימינו 
ושהתפתחה, כנראה, מהקראודוגאטים! מהם אוכלים בשר 
בלבד, ומהם אוכלים גם מזון צמחי. כל מיבנה גופם, ובעיקר 
מיבנה השיניים, מכשיר אותם לטרוף טרף גדול כמוחם, 
ואפילו גדול מהם. הגוף גמיש ושרירי, והעזערות רכות; גם 
הרגליים שריריות וגמישות. עצמות האמה והשוק — חפשיות. 
בכל רגל 5 , או לפחות 4 , אצבעות, והן מצויירות בטפרים 
חדים ועקומים כדי לתפוס ולהחזיק בהם את הטרף. הגולגולת 
קצרה ורחבה. המרחק בין עצמות־העול גדול מאד, ובתוך 
הרווח שביניהן לבין קופסת־המוח נמצאים שרירי־המילעם 
הגדולים! שרירים אלה, ובעיקר שריר־הצדע, משמשים להרמת 
הלסת התחתונה ולהידוקה. המיפרוק בין הלסת התחתונה 
לבין הגולגולת הוא בצורת גליל לרוחב הגולגולת ואינו 
מאפשר אלא תנועה אנכית בלבד. 

קיימות כל צורות השיניים: 12 חותכות קטנות! 4 
ניבים גדולים, שהם כפופים כלפי פנים ובולטים מעל כל 
יתר השיניים! הניבים משמשים להגנה ולהתקפה והם גם 
תופסים בטרף ומחזיקים בו! 8 — 16 מלתעות, שהן, בדרך- 
כלל, מסוריות! 4 — 12 טוחנות מסוריות או מגובששות. 
בט" הניזונים מבשר בלבד (חתוליים, צבועיים) מצומצם 
מספר הטוחנות, ואילו בצמחונים (דוביים) מפותחות בעיקר 
הטוחנות. לט" אפיינית התפתחות מיוחדת של המלתעה 
האחרונה העליונה והטוהנת הראשונה התחתונה: שיניים 
אלו גדולות מן השאר, והן משמשות בעיקר לשיסוע הטרף 
(שיני־שסע). המלתעות ושיני־השסע קטנות יותר בט" הני¬ 
זונים גם מן הצומח. — מכל החושים מפותח בט" בעיקר 
חוש־הריח. — הט" חיים, בדרך־כלל, חיי-משפחה רק בעונת 
גידול הגורים. העיבור קצר־יחסית: 60 יום בט" הקטנים 
(חתול, כלב), עד 110 ימים בגדולים (אריה, טיגריס)! 



ציור' 3 . ^; 1 יחזור של טיפוס פרימיטיוו' של טורןז״יב^מה 
מן האללינוקן: 


יוצאים מכלל זה הדובים, שבהם העיבור ממושך יותר. הט" 
ממליטים, בתוך מאורה, גורים רבים ( 3 — 12 ), ושני ההורים 
מטפלים בהם. — תפוצת הט" כל־עולמית. משכנם, בדרך־כלל, 
סבך יערות, אך גם ערבה, ואפילו מדבר. 

הסדרה מתחלקת ל 3 על־משפחות: ( 1 )! 

( 2 ) כלבים (ב 1€ ) 101 וג 0 )! ( 3 ) חתולים ( 3 ש! 01£ [ע< 1 ). 

( 1 ) על־משפחת כוללת רק מאובנים מן 

האיאוקן! היא היתר. נפוצה באיזור ההולוארקטי! פרטיה 
מאופיינים בהתפתחות מוחם. קבוצה זו נראית כחוליית־קשר 
בין הקראודונאטים לבין טהי״ב החיים היום. 

( 2 ) על-משפחת הכלבים כוללת את המשפחות: 
כלביים, ד וביים, ך קוני ים, סמוריים. בגי על־ 
משפחה זו שמרו על המיבנה הפרימיטיווי והתפתחו, במידה 
רבה, כאוכלי־כל, ויש בהם אפילו צמחונים. הם, בדרך־כלל, 



ציור 4 . כתריהז עיי עיני ־ויסת הע 5 יונה בצד ימיז בטורפים עונים. 

1 . 1 .( 1 ״ח 51 . קראודונאט קס־ז מ; האיאוקז. בל העיניים סצויוית — 

2 . כלב מאוב; הטוחנת האהרונח הסרה, עתי האחרות סישפעוח 
ללעיסה. הטלתעת האהרונה היא עז־עסע אפיינית. — ההול 
נוער העיסוע מפותה ביותר, הלעיסה מנוונת: ניהטוחנות נע־אד 

ער י ר על ע! אחת. 

הקו היער מחבר את המלחעה האהרונר בעלועת הטיפוסי □ 

הולכי כפות ובעלי 5 אצבעות בכל רגל. מספר השיניים 
רב! בעיקר התפתחו הטוחנות, ואצל רבים הן מותאמות 
לאכילת כ ל, סימנים פנימיים מיוחדים המשותפים להם הם: 
בועית־שמע בלתי מתחלקת, צינור קארוטידי ארוך. — על- 
משפחד. זו נפוצה בכל האיזורים ובכל העולם. 

( 3 ) על־משפחת החתולים כוללת 3 משפחות: ג ח¬ 
ני י ם, צבזעיים, חתוליים. בני על-משפחה זז הם, 
בדרך־כלל, הולכי אצבעות, ולרובם 4 אצבעות ברגל האחו¬ 
רית (בצבזעיים — 4 אצבעות גם ברגל הקדמית), הטוחנות 
התמעטו, שיני־השסע מפותחות היטב! רובם אוכלים בשר 
בלבד. בועית־השמע מתחלקת, הצינור הקארוטידי קצר או 
חסר, ומעי אטום קיים. 

תפוצתה של על-משפחה זו היא בעיקר באיזורים החמים 
והממוזגים של העולם הישן!הגחנייםוהצבועיים — 
באיזורים החמים של אסיה ואפריקה בלבד, ורק משפחת 
ה ח ת ו ל י י ם התפשטה בכל העולם. 

(ג) ט ו רפי-ים [ט״י] (בןז^טר)!""!?), ט" משוכללים 
ומותאמים לחיים במים, אלא שהם עדיין קשורים ליבשה. 
מאובניה של סדרד. זו מועטים! לפיכך עדיין לא הובהרה דרך 



549 


טורפים — טורקו 


550 


השתלשלותם מטורפי-היבשה. את רוב הזמן יזם מבלים במים, 
ששם הם משיגים את טרפם ושם גם אוכלים (בולעים) 
אותו! ואילו הרביה (ההמלטה וההנקה) נעשית ביבשה. 
הגוף — דמוי־פלך והשיער קצר וצפוף מאד. אפרכסות־ 
האזניים מנוונות או חסרות לגמרי, הגפיים הפכו לסנפירים: 
העצמות הסמוכות לגוף קצרות, כל האצבעות ארוכות ומחו¬ 
ברות ע״י קרום־עזחיה. הטפרים מנוונים, וכן הזנב. המוח 
גדול. חוש-הריח מנוון! הנחיריים משמשים בעיקר לנשימה, 
דפנות הנחיריים אלאסטלת וסוגרות אתפתחי־הנחיריים בזמן 
הצלילה, כשטה״י עולים לנשום מעל פני המים, נפתחים 
פתחי־הנחיריים ע״י שרירים בלתי רצוניים. העיניים גדולות 
ומתאימות לראיה במים! הקרנית שטוחה והעדשה כדורית. 
בלוטת-הדמע אינה מפותחת: צינור-הדמע ועצם־הדמע חס¬ 
רים. השיניים מותאמות לתפיסת הטרף החלק והחזקתו! 
החותכות קיימות במספרים שונים במינים השונים, הניבים 
גדולים וחדים! לכל טה״י 4 מלתעות וטוחנת אחת, השוות 
בגדלן וחדות. טרפם העיקרי דגים, אך הם ניזונים גם מדיו- 
נונים וסרטנים. רובם פוליגאמיים וחיים בלהקות גדולות! 
הזכר גדול מן הנקבה. 

ההמלטה נעשית ביבשה, בחופים סלעיים, בנקרות וב¬ 
מחילות. העיבור נמשך כשנה, וההזדווגות געשית בסמוך 
להמלטה, באופן שהנקבה נמצאת תמיד מעוברת. הנקבה 
ממליטה גור יחיד, שזמן הנקתו קצר (שבועות, ואפילו רק 
ימים אחדים [ 5115 ! 2 ן(ק €1110 ' 031 ת 110 סל 0 ע])! החלב עשיר מאד 
בחלבונים ובשומן. 

בסדרה נכללות 3 משפחות: ( 1 ) א וטריים (- 1 ־ 31 ז 0 
30 ( 1 !) — דובי-ים ואריות-ים! ( 2 ) ס ו ס י - י ם ( 6 ג 1 .) 1 ת€כ 04101 )! 
( 3 ) כלבי-ים ( 001113£ וןיז). טה״י מצויים בכל האוקיינו- 
סים, אולם הם נפוצים בעיקר בימים הקרים. אויביהם הם 
הכרישים הגדולים, הלויתן הטורף אורקה, הדוב הלבן, אך 
בעיקר -- האדם! לאסקימואים משמשים כלבי-הים המקור 
העיקרי למזון ולהלבשה, ואוטריים ניצודו בהמוניהם בשל 
הפרווה למעילי נשים, עד כדי השמדתם כמעט. 

וו<( 1€11 ^{ ;' 1915 ,^* 12 — 1 ,נז^ 

.? ; 1926-1928 , 0 ! ׳\ , 5 ז 1 ז ־ 11 .,ג. 

. 1955 ,( 187-341 ,)!^ 7.0010 * 

מ. דו. 

טורפן ( 11 \;£:! 711 ), נוה-מדבר בשקע עמוק (עד 154 - מ׳) 
בסינקיאנג הסינית, מושקה מנחלים ומעיינות מהרי 
טין-שאן הסמוכים לו! מגדלים בו כותנה, תירס ועצי־פרי. 
ה ע י ר ט' (כ 25,000 תוש׳) היא צומת דרכי-שיירות באסיה 
התיכונה, ולפנים היתה תחנה בסעיף הצפוני של "דרך- 
המשי", שחיברה את סין עם אסיה התיכונה, ואף עם קדמת- 
אסיה ועם ביזאנטיון ^ ומכאן חשיבותה ההיסטורית של ט׳, 
כאן ישב בתקופה העתיקה אחד מן העמים המכונים היום 
בשם טוכרים (ע״ע)! מן המאה ה 6 עד ה 8 היתה נתונה 
לשלטון סיני, ומן המאה ה 9 עד ה 12 היתה בירת ממלכת 
האויגודים (ע״ע). בט׳ נפגשו תרבויות שונות של 
איראן הקדומה, הודו, סין׳ של שבטים תורכיים, ודתות 
רבות — בודהיזם, מאניכאיזם ונצרות נסטוריאנית! וכל אלה 
השאירו עקבותיהם במבנים וביצירות( שנתגלו במאה ה 20 
ע״י המחקר הארכאולוגי. 

ט׳ וסביבתה הקרובה — ביהוד האתרים של באזאקליק 

ומוסטרוק — נודעו בשרידי אמנות עשירה ומיוחדת באפיה, 
יי. , יי 
נשתמרו כאן שרידיהם של עשרות מקדשי־מעדות, ציורים 



לרוב (בעיקר ציורי־קיר), וכן פסלים אחדים. בכוכים סגורים 
נמצאו כתבי־יד וחיתוכי-עץ. באמנות זו בולטת, מצד אחד, 
השפעתו של הראליזם של סיגנון טאנג הסיני, שהיא חזקה 
ביותר בבאזאקליק. מצד שני הגיעו לט׳, באמצעות הנצרות 
הנסטוריאנית,' השפעות ביזאנטיות, שמקורן, כנראה, בסוריה 1 
הי^לו ניכרות ביותר בציורי-קיר בכנסיה בקוצ׳ו ( 0020 ) 
שממערב לאיזור־ט׳. במוסטרוק מורגשות יותר השפעות 
איראניות, הודיות והודיות־הלניסטיות (ע״ע גנדהרה). יצי¬ 
רות ט׳ חשובות ביותר לחקר האיקונוגראפיה הבודהיסטית, 
האמנות האויגודית ומקורותיהם של יסודות מסויימים באמנות 
האיסלאמית. 

ט׳ נחקרה בראשונה ובעיקרה ע״י משלחת גרמנית מטעם 
האקדמיה הפרוסית בשנים 1902 — 1914 , ואח״כ ע״י אורל 
סטין (ע״ע). 

,. 101 ,^ 0 ^ .־\ 

״ 1922 מ/ ^}(^ 

: 1925 ,.' 1 ״ז : 933 ] 

X11^), 1926; 

ח 1 תל 0.11 : 1928 . 11 .ח €1 זא 01 ז 11 \׳> .!׳א . 

7.■7^x ס . 14 : 1 * 195 ,')ז } 

95-114. 1963■ 

מ. 

טוךקו ( 1 ^^^זנ^^׳), שווד׳ אובל (סר!^,), עיר-גמל בדרום- 
מערב פינלאגד, על חוף הים הבאלטי! 00 (ג 131 
תושבים ( 1963 ). בעבר היה נמלה היחיד בפינלאנד שהיה 
פתוח לתנועה במרבית ימי-החורף ולא היה חסום ע״י קפיאת 
הים אלא במשד 6 — 7 שבועות! כיום נמצא הנמל — בשל 
פעולתן של אניות שוברות־קרח — פתוח לתנועת ספינות 



551 


טורקז — טחבגיים 


552 


כל החורף. יש בט׳ מספנות לבנייתן ותיקונן של ספינות, 
מנסרות, מפעלים למוצרי־עץ, תעשיית ברזל ופלדה, מכונות־ 
כלי־עבודה, טכסטיל, מזונות שונים, משקאות ועוד. ט׳ היא 
הבירה הדתית של פינלאנד, כמושבו של הארכיהגמון של 
הכנסיה הלותרנית הסינית < יש בה שתי אוניברסיטות, אחת 
פינית ואחת שוודית. במרכז העיר נשתמרו בניינים עתיקים 
מיה״ב — קאתדראלה וטירה מן המאה ה 13 . 

ט׳ נוסדה ב 1229 כראשונה לערי פינלאנד ונכבשה ע״י 
השוודים ב 1535 . בתקופת שלטונה של שוודיה היתה ט׳ 
בירת פינלאנד. ב 1713 — 1721 . ושוב ב 1742/3 , היתה כבושה 
בידי הרוסים. ב 1743 נתתם בט׳ "הסכם־אובו", שהעביר חלק 
מדרום־מזרת פינלאנד לרוסיה. ב 1809 נעשתה העיר לבירת 
הדוכסות הגדולה של פינלאנד בשלטון רוסי, עד שהועברה 
הבירה ב 1819 להלסינקי. ט׳ ניזוקה קשות ע״י הפצצות 
רוסיות במלחמת 1939 — 1940 ובמלחמת־העולם 11 . 

טורקמךה שני אנשי־כמורה ספרדים 

בשלהי יה״ב. 

( 1 ) ח ו א ן דה ט׳ — . 1 ־ ת 3 ג 1 ן — ( 1388 , ואליאדד 
ליד (?) — 1468 , רומא), תאולוג. מוצאו מצד אביו היה מן 
האצולה הנמוכה, ומצד אמו — ממשפחת אנוסים. בגיל צעיר 
נצטרף אל המיסדר הדומיניקני. האפיפיור אוגניוס ^\ 1 מינה 
אותו לתאולוג אפיפיורי בוועידת הכנסיה' בבאזל ( 1433 ), 
ואת״כ בפירנצה. כאן פעל למען אחדותה של הכנסיה תוך מו״מ 
עם ההוסיטים ועם הכנסיה היוונית, ועל פעילותו זו זכה 
בתואר "מגן האמונה". ב 1439 נתמנה לחשמן ופעל בחצרות 
האפיפיורים של אותו דור. — מחיבוריו המרובים בדוגמאטיקה 
ובמדיניותה של הכנסיה: £0010513 ^ 1 ^ 3 ווותוט 1443,8 — סיכום 
טענותיו בוועידת באזל, על כוחו הרוחני של האפיפיור ועל 
עקרון אי־טעותו! 11 ז 3 וז 3 ־ 11 .) 1)001:0(01x1 ח! 11 ז 1:3 ות 10 וזדת) 0 — 
חיבור גדול על חוק הכנסיה 351 ) 113111 ) 43 >'[ 3 זז 11 ס 0 5 ג 1 ) 3 ) 30 ז 7 
011135 נ;ת 151 ) 0 —חיבור להגנה על האנוסים בספרד! ועוד רבים. 

: 1879 ,.' 7 ' 1 { 111 ) >ז/£י./;/ן 4 י// ו')(! ,•ן^־ו^^)^.ז . 8 

,ו 1111 ^[ . 11 ; 1887 ״ג .׳') 

: 949 ! ..^^ 0 ^ 1 ) 1 .ז{(){{' 1 ' .׳/ 

. 01 ^ 1 ׳)! 1 ^ 11 {{<{) 10 . חח 1 . ווו > 01 ( 814 ,'־ 1 .[ 

( 2 ) ט ר ס ם דה ט׳ — . 7 110 ( 1420 ןל 4 

ואליאדוליד [י] — 1498 , אווילה), ראשה הראשון של 
האינקוויזיציה הספרדית, בן־אתיו של ( 1 ). 

ט׳ נכנס בגיל 14 למיסדר הדומיניקני, ובמגזר הצטרף 
עד מהרה אל עדת המחמירים. בגיל 32 היה לראש המנזר 
בסגוביה. סמוך ל 1469 נוצר קשר בינו לבין המלכה איזבל 
(ע״ע)! הוא היה לכומר־המוודה שלה, וכעבור זמן־מה — 
גם לזה של בעלה פרננדו(ע״ע). השפעתו על הזוג המלכותי, 
וביחוד על המלכה', היתה רבה, והוא היה לגורם בהכוונת 
המדיניות הספרדית. יחד עם החשמן מנדוסה ניסח ט׳ את 
הבקשה שהופנתה לאפיפיור להתיר הקמת אינקוויזיציה 
ספרדית־לאומית, וב 1478 הותר ייסודה. 

ב 1482 נכלל ט׳ ברשימת 12 אנשי־כמורה, ששמותיהם 
הוגשו לאישור האפיפיור למינויים לאינקוויזיטורים. כבר אז 
נודע ט׳ בקיצוניות השקפותיו בדבר ביעור היהדות מקרב 
האנוסים ובשאלת היהודים במלכות המאוחדת. כשאושר 
מינויו, החל להניח את היסודות לאירגונה של האינקווי¬ 
זיציה, ויסד את המועצה העליונה והכללית שלה, שנעשתה 
לאחת ממועצות־המלכות ולעמוד־התווך שלה בכל ענייניה 


הפנימיים של המדינה המאוחדת. לט', שעמד בראש המועצה, 
ניתן התואר אינקוויזיטור גנראל. 

ט׳ הקים מערכת של בתי־דין איזוריים של האינקוויזיציה, 
תחילה בעיירות סמוכות לערים שבהן היתה גדולה השפעתם 
של האנוסים וניכרת היתה התנגדות מצד האוכלוסיה לשי־ 
טותיה של האינקוויזיציה. אח״כ הוקמו בתי־דין כאלה גם 
בערים, לאחרונה — ב 1485 — בטולדו. ט׳ יזם את כינוסי 
האינקוויזיטורים (הכינוס הראשון נערך ב 1484 בסוויליה), 
כדי להעריך את דרך פעולתם של בתי־הדין, וחיבר את 
ההוראות הקבועות לבתי־הדין בין בשיטת עבודתם ובין 
בפרוצדורה המשפטית. נוסף על משפטי האינקוויזיציה היו 
התוצאות הראשונות יטל פעולתו של ט׳ בשאלת האנוסים 
והיהודים פקודת הגירוש מאנדלוסיה ( 1483 ) ומאלבאראסין 
( 1486 ), וביחוד עלילת חילול הלחם הקדוש וצליבת ילד 
נוצרי על קבוצת אנוסים בלה־גוארדיה ( 1490/1 ). בתחום 
המדיניות הכללית פעל ט׳ לחידושה של מלחמת הרקונ־ 
קיסטה ("הכיבוש מחדש") נגד מלכות גרנדה (ע״ע), 
ומשנכבשה עיר זו, עשה למתן צו הגירוש הכללי 
של היהודים מספרד ( 1492 ). אגדה מפורסמת — שהיא, 
כנראה, חסרת בסיס היסטורי — מספרת על המו״מ בין 
משלחת יהודית בראשותו של דון יצחק אברבנאל עם המלך 
על ביטול הצו: במו״מ זה הוצע למלך סכום של 30,000 
דינרים, אך ט׳, ששמע מן החדר הסמוך את פרטי השיחות, 
פרץ לחדר והניח על השולחן צלב. בהזכירו למלך את מעשה 
יהודה איש־קריות שריסגיר את ישו תמורת 30 שקל! תחת 
רושם הופעה זו דחה המלך את הצעת היהודים. 

ב 1494 נתמנו אינקוויזיטורים נוספים, שסמכויות רבות 
מסמכויותיו של ט׳ נתחלקו ביניהם. נראה, שמינויים אלה 
באו כתוצאה מחולשתו הגופנית של ט׳ ונ 1 עדו לשמש לו 
לעזר, ולא מחמת ירידה בהשפעתו. בראשית שנות ה 90 
פעל ט׳ בחומרה גם נגד הגמונים ואנשי־כמורה, שנחשדו 
בבקשת סיוע מן האפיפיור נגד דרכו ושיטתו — שעיקרן 
היה הרעיון של הפיכתה של ספרד למדינה של "צאן אחת 
ורועה אחד". 

ט׳ היה לאגדה כבר בימי חייו, ואישיותו הוערכה בצורות 
שונות — ולעתים סותרות — ע״י סופרים, חוקרים ואנשי- 
שם. דרכו הפכה לסמל לכל קנאות דתית ואידאולוגית, 
שנקשרות בה רדיפות וחקירות־ודרישות וחיטוט בנפשותיהם 
של הבריות. 

וע״ע אינקויזיציה! ספרד: תולדות היהודים. 

י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, פרק ד, תשי״ט-! 

,^ס״! . 0 . 4 ! ; 897 ! / 0 .' 7 ..נ 0 מ 10 ו 11 \. 150 ..־ 1 

: 1906/7 י(•'!* { 0 י){/) {ס ץ 01 * 15 ^ 1 . 

. 10110 ־ 1 .' 1 ' : 1926 ,{{ 31110 /ו 1 ן){ 11 ,/־) .// .* 7 , 1 .^־ 1101 ;// 01 ^^' 0111 :)^ ,.' 7 

, 363 ־ 360 י{![ , 8 !)ו.־ 11 *! 80 ) 1 ) 1 ׳ 3 ! 10 ^) 11 [ 

. 1948 .( 381 374 
ח. ב. 

טחבניים, טחבים (ר.)עו 1 ת 0 ץזח), מערכה של צמחים נמוכים, 
הנמצאת מבחינה התפתחותית בדרגה גבוהה מן 
האצות (ע״ע) אך נמוכה מן השרכים (ע״ע). הט" הם צמחים 
קטנים, הירודים בין צמחי-היבשה! הם עדיין זקוקים ללחות 
לשם קיום רבייתם המינית, וגדלים בבתי־גידול לחים ומוצלים, 
בבתות, על גדרות־אבנים ועל גבי עצים, ומהווים את כסות־ 
הקרקע ביערות־המחט הצפוניים ובצמחיית הטונדרה (ע״ע)! 
באיזורים הטרופיים רבים מהם חיים כאפיפיטים. משערים 



553 


טהבניים 


554 




דיור 1 טאר״.'א:טיו) רבח־הצורות (נ^גח 0 ת 1 < 1 סון . 1 \) 
ימין; א. גאבושו:׳'נ 1 ו:רי; ב. רתד־א־רך במצעיח ראנתרידים 
■טטאל: א נאטטושיט נקכי; ב. חתר־אורך בטצעיח הארכ';ו:ים 


שהט" התפתחו מתוך אצות ירוקיות אוחומיות, 
אך עד היום לא נמצאה חוליית־קשר ישירה 
בין הט" ובין הצמחים הנחותים או הגבוהים 
מהם מבחינה התפתחותית. לט" חילוף־דורות 
הטרומורפי: דור מיני — גאמטופיט, ודור 
אל־מיני — ספורופיט. הגאמטופיט — גוף־צמח 
האפלואידי, שעליו מתפתחות הגאמטות (תאי־ 
המין)! תחילתו — נביטת הנבג המתפתח לגוף 
הצמח העיקרי, וסיומו — יצירת תאי־מין: 
אנתרוזואידים ותאי־ביצה. הספורופיט — גוף־ 
צמח דיפלואידי, היוצר נבגים (ספורות)! 
תחילתו בתא־הביצה המופרה (הזיגוטה) וסיומו 
ביצירת נבגים: תאים המיועדים לרביה אל־ 
מינית, הספורופיט הוא טפיל על גבי הגאמטו־ 
פיט — בניגוד למצב הקיים בשרבים ובצמחים 
העילאיים׳ שבהם הספורופיט הוא צמח עצמאי. בספורופיטים 
של צמחים מתקדמים מן חט" אפשר להבחין בדיפרנציאציה 
לרקמות־הובלה — עצה ושיפה, ואילו בט" חסרות רקמות 
אלו. — הגאמטופיט של הט" חוא צמח עצמאי, בעל כלורד 
פלאסטים ומטמיע. במקרים רבים הגאמטופיט הוא יצע: 
גוש־תאים דמוי־עלה, בעל דיפרנציאציה פשוטה, שאין להב¬ 
חין בו שרשים, גבעולים ועלים. גם במקרים שבהם ניתן 
להבחין בנצר, אין כאן שרשים אלא יונקות בצורת שערות 
לספיגת מזון. הגאמטות מיוצרות בתוך איברי־מין רב־תאיים, 
עטופים במעטפת חד־שכבתית של תאים עקרים. במובן זה 
שונים הט" מן האצות, שבהן איברי־המין הם חד־תאיים או 
שהם רב־תאיים ללא מעטפת. 

חשיבותם הכלכלית של הט" מועטת, אך הם מסייעים 
להתרוחחות סלעים וליצירת קרקע. 

מספר המינים של הט" נאמד ב 23,000 ! תפוצתם כל־ 
עולמית. על יסוד הבדלים בין הגאמטופישים והספורופיטים 
מחלקים את הס" ל 3 מחלקות: (א) טחבי־כבד ( 0 ג 1.1€ בר 61 ^)! 
(ב) אנתוצרוטים (^ 3 ^ 0 • 1 ^^ו^ו(^ת.\/)! (ג) טחבי-עלים ( €1 ;!ב\ 1 דן). 

(א) טחבי־כבד — מחלקה המכילה כ 225 סוגים 
וכ 8,500 מינים (אחדים מהם נחשבו לפגים כצמחי־רפואה 
לריפוי מחלות־כבד). 

ט׳־כבד אפייני הוא המרשנטיה רבת־הצורות 
(בו 1 נ 01:1 ו 11 י< 01 ק ג 1 :זת 3 ר 1 ^•^ 13 \ 1 ): מהנבג הנובט מתפתח קור של 
תאים, והקיצון שבהם מתחיל להתחלק לאורך ולרוחב, עד 
שמתפתח ממנו הגאמטופיט, שצורתו כעין עלה ירוק, שטוח 
ובעל מפרצים. בצדו התחתון יש שערות חד־תאיות רבות, 
הקרויות ריזואידים, והן ממלאות את תפקיד השורש — קליטת 
מים ומלחים מן הקרקע. בצידו העליון של הגאמטופיט יש 
מעין כוסיות, ובהן גופיפים קטנים המשמשים לרכיה וגטא־ 
טיווית של הצמח. הט׳ הוא דו־ביתי; צמח אחד נושא איברי־ 
מין זכריים: אנתרידים, וצמח אחר — איברי־מין נקביים: 
ארכיגונים. איברי־המיז נישאים על עקצים ירוקים הצומחים 
ממפרצי היצע. האנתרידים יושבים על מצעית דמויית־כוכב 
שבראש העוקץ, והארכיגונים על מצעית בעלת 9 קרניים, 
כעין סוכך. האנתריד מלא וגדוש תאים, שבכל אחד מהם 
מתפתח אנתרויזואיד! ואילו כל ארכיגון אינו מכיל — מלבד 
התאים העקרים המתמוססים עם בוא החפריה — אלא תא־ 
ביצה אחד,^ כל חלקי־הצמח האלה הם האפלואידיים. בזמן 
ההפריה נבקע האנתריד, האנתרוזואידים נחלצים ממנו ונעים 


במים לעבר הארכיגון! משחדר האנתרוזואיד לארכיגון, הוא 
מתלכד עם תא־הביצה, ונוצרת זיגוטה דיפלואידית. מהזי' 
גוטה, הנמצאת בארכיגון, הולך ומתפתח הספורופיט, שהוא 
קטן בהרבה מן הגאמטופיט, ואינו ניזון באופן עצמאי אלא 
טפל לגאמטופיט. הוא מורכב מ 3 חלקים; רגל, זיף וקופסת־ 
נבגים. לרגל צורה של יתד קצרה, ותפקידה להעביר את 
חמרי־המזון מהגאמטופיט לספורופיט. הזיף קצר ונושא את 
הקופסה, שהיא בצעירותה גדושת רקמת תאים ספורוגניים. 
חלק מתאים אלה מתבגרים ונהפכים לתאי־אם של נבגים, 
המתחלקים אח״כ חלוקת־הפחתה, ומכל תא נוצרים 4 תאים 
האפלואידיים — שהם הנבגים. קופסה אחת עשויה להכיל 
אלפי נבגים. עם הבשלתם נבקעת הקופסה, והנבגים מו¬ 
פצים ע״י הרוח? בהגיעם לבית-גידול מתאים הם נובטים 
לגאמטופיטים חדשים. 

ייש טחבי־כבד שאינם נושאים את איברי־המין שלהם על 
עקצים, אלא על גופם השטוח או בתוך גופם, אך באורח־ 
חייהם כולם דומים מאד למארשאנטיה. — החשובה שבסדרות 
טחבי־הכבד היא זו של ה מ ר ש נ ט י ל י י ם( 13105 ]ח 3 ו 01 ' 1 ב^?). 



ציור 1 ■ 

םאריפאגטיר! רבת־הצורות: התפתחות הכפורופיט (צילום מיקרוגראפ') 
א. ־תר־אורר פכוצעית האנתריריש; ב. דתך־אורר כסצעיה הארכינונים; 
ג. שפורופיה צעיר: ד. שפורופיט בונד 


555 


טחבניים 


556 


סכמה 1 

גאמטוסיט 

נבנים נוגסים 

*!י 

יצע(תאלום) זכרי יצ 9 (תאלום) נקני 

4 ■■■ 1 

אנחריד ארכיגון 

אנתרוזואיד תא־ביצה 

תא־ביצר, מופדה 

ספורופיט 

(זיגזסה) 

דגל — זיף — קוםסת־נבגים 

רקמת תאי-אם של נבגים 
(רקמה ספורוגגית) 

; - 

נבגים 


מחזור־החיים של מארשאנטיה רבת־צורות 


זן כוללת, בין השאה את המשפחות: 0 ב 0£ ג 1 חס 81 ש 3 ־ד} - 111€ 
€130636 ( 1€£36 זת 3 ו 01 ז 3 ^. ממשפחת 111€0130£30 מצויים בא״י 
מיני הדיקציה ( 1116613 ) — צמחים חד־מיניים בעלי 
גאמטופיט זעיר בדמות עלעל מסועף בצורה דיכוטומית, 
שדוע על פני האדמה. איברי־המין — האנתרידים והארכי־ 
גוגים — שקועים בחלקו העליון של העלעל. התרבות 
וגטאטיווית חלה ע״י התחלקות הצמח לאורך קו ההסתעפות.— 
ממשפחת 136636 ת 31810 יד נפוץ בא״י המין טרגיוניה 
מצויה ( 113 ץ 11 ק 0 תץ 11 13 ת 810 ז 3 ' 1 '), המיוחד בכך שהצמח 
הזכרי נושא את האנתרידים כזיזים צדדיים לגוף הצמח, 
שצורת( כעלעל דיכוטומי, ואילו הארכיגו׳נים של הצמח 
הנקבי נישאים בצידו התחתון של העלעל הדיכוטומי, ועל 



כל אחד מהם מחפים מספר קשקשים! גם קופסת־הנבגים 
הנוצרת בארכיגון עטופה בקשקשים אלה. ממשפחת ׳זב^ן 
6113111136636 נפה בא״י הסוג 611011113 ^ 1 , הדומה למארשאנטיה 
בצורתו, אבל נבדל ממנה במה שהאנתדידים יושבים על 
הצמח ואינם נישאים על עוקץ. למשפחה זו שייכת גם ה ס ה¬ 
רוג י ת ( 13 ז 13 טת 111 ) — בעלת ניצני-רביה וגטאטיוויים, 
המכונסים בתוך כיסים דמויי-סהר שעל פני היצע. — ם ד ר ת 
היונגרמניים ( 111316$ ת 3 ת 1 ז 86 מטן) כוללת ט" קטנים, 
החיים במקומות לחים ביותר, עס״ר ביערות. מספר מיניהם 
8,000 , וצורותיהם שונות! הצורה הנפוצה היא זו הדומה 
לגבעול בעל 2 — 3 שורות של עלים חד־שכבתיים. הט׳ 066113 ? 
עליו ערוכים ב 3 טורים לאורך ציר מרכזי! האנתרידים 
נמצאים בחיק העלים, ואילו הארכיגונים בדאש הענף הצדדי 
הקצר, מוקפים ׳במעטפת עלים. הספורופיט גם כאן בעל רגל, 
גוף וקופסת־נבגים, שהיא נפתחת לאורך 4 סדקים. 

(ב) א נ ת ו צ ר ו ט י ם ( 36 ז 0 ז 066 \ 1 ]ח^ 1 )—מחלקה המכילה 
5 סוגים ובהם כ 300 מינים של ט" קטנים, שגופם עשוי בצורת 
עלה שטוח הצמוד לפני־האדמה. בגוף זה שקועים האנתרידים 
והארכיגונים זה ליד זה, והספו׳רופיט, המתפתח מתוך תא: 
הביצה המופרה, כולל- בין השאר, קופסת־נבגים ארובה 
דמויית־תרמיל, שדפנותיה ירוקות, בעלות כלורופלאסמיס 
ופיוניות. במרכז הקופסה מצויה עמודית ( 601111116113 ) ,שמשני 
צדיה נפתח התרמיל בשתי קשוות. העמודית עשויה תאים 
פרנכימטיים עקרים. — המי( 161110815 ( 011 ( 1 1136066605 ?, 
המצוי בא״י, מתרבה התרבות וגטאטיווית באמצעות "בול* 
בוסין" קטנים, המסייעים לו גם לעבור את הקיץ הקשה, 
כשהם מוצנעים בעומק של 3 — 10 מ״מ מתחת לפני הקרקע. 

(ג) ט ח ב י ־ ע ל י מ ( 10561 \) — מחלקה הכוללת כ 660 



*(( 1 3 . טחביינבד. יטי 1 : 11115 זס) 1 ) 1 <) 03£5 14 ת 60 ()ת 01 ,! 05 ?; ׳ 0£ א?: סהרזניח 1.1101111614 ) ; 20 א) 




557 


טחכגיים 


558 



ציור 4 . דזנ?!יל מצוי ( 1 ;^ג•נ^^ 1 מ<^ז^•(ו 1 1 > 1 י 11 ^ת 4 ז?) 


סוגים וכ 14.500 מינים. ט׳־עלים נפוץ מאד ד.וא ה חב לי ל 
המצוי ( 103 ש:ז 16 ז 1 ס 1 ז)ץ 11 ג״במס'-{), המצוי גם בא״י: הנבג 
נובט לקור־תאים (פרוטונמה)! חלק מתאים אלה ירוק 
ומטמיע— כלורונמה,וחלקו—ריזויאידים המשמשים לקליטת 
מים ומלחים. הגאמטלפיט מתפתח מאחד "הניצנים" של 
הכלורונמה, וצורתו כעין גבעול נושא "עלים" (פילואידים)> 
נגדיים י או מסורגים. גובה הגבעול עם עליו אינו עולה 
על 5 ם״מ, ומבנהו האנאטומי פשוט: הוא חסר צינורות־ 
הובלה, ובמרכזו אגודה של תאים מארכים׳ כעין גליל מרכזי 
המשמש מסעד לצמח. העלים ברובם חד־שככתיים, פרט 
לאורך אמצעיתם, ששם המיבנה הוא רב־שכבתי. איברי־המין 
נישאים בראש ענף הגבעול או בחיקי ה״עלים". באנתריד 
העשוי כעין שק מארך מתפתחים אנתרוזואידים, ובארכיגון — 
שצורתו כעין כד ארוך־צוואר—מתפתח בחלל־הבטן תא־ביצה. 
בין האנתרידים, וגם בין הארכיגונים, מצויות פאראפיזות 
( £5 צץ 11 קבזגו]) — כעין שערות שתפקידן שמירת הלחות של 



איברי־המין. בשעת ההפריה נבקע האנתריד, האנתרוזואי־ 
דים — המצויירים כל אחד בשני שוטטים — משתחררים 
ונעים לעבר הארכיגונים ומגיעים דרך תעלת הצוואר של 
הארכיגון לתא־הביצה ומפרים אותו — ונוצרת הזיגוטה. 
מהזיג 1 טה, הנמצאת בתוך הארכיגון, מתחיל לצמוח הספו־ 
רופיט, בעל רגל, זיף וקופסה. הרגל חודרת לתוך גבעול־הט׳ 
(הגאמטופיט) וקולטת מתוכו את חמרי־המזון. הרגל, הזיף 
והקופסה גדלים תחילה בתוך חלל הארכיגון, עד שהוא נקרע 
לשניים: חלקו התחתון, הנדנית נשאר במקומו( 



חלקו העליון, המצנפת (בז 1 (ןץ 031 }, נצמד לראש קופסת־ 
הנבגים ונושר ממנה רק לאחר שבגרה, הזיף הוא עוקץ 
ארוך, הנושא בראשו את קוססת־הנבגים המארכת. דופן־ 
הקופסה עשויה שכבות־תאים אחדות, ומהם גם תאים בעלי 
כלור 1 פלאםטים — מטמיעים — ורקמה אוגרת מים. בחלק 
התחתון של הדופן מצויות גם פיוניות. במרכז הקופסה 
נמצאת עמודית של תאים פארנכימטיים עקרים, המוקפת 
ברקמה יוצרת הנבגים שתאיה' דיפלואידיים: בעת יצירת 
הנבגים הם מתחלקים חלוקת־הפחתה, ומכל תא נוצרים 
4 תאים האפלואידיים, שהם הנבגים. לשיחרור הנבגים ניתק 
המכסה החיצון שבראש הקופסה, מתחתיו נמצא עוד מכסה 
המורכב ממערכת של שיניים היגרוסקופיות (פריסטום) ערו¬ 
כות בשני דורים, שהן נפתחות באוויר יבש ונסגרות באוויר 
לח. באופן כזה נפוצים הנבגים רק במזג־אוויר יבש, והרוח 
יכולה להסיעם למרחקים. 

תמ׳; ע״ע הפריה, עמ׳ 112 , ציור 4 , 

את המשפחות המרובות של טחבי־העלים עורכים ב 3 
תת־מחלקות: כבוליתיים ( 3 ץש 013 ח 1138 ק 5 )) אנדראניים (-!].ן; 
3 ץזל 036 ז 1 ש)! טחוביתיים (גץ 1 ל £11 ). 

לכבול יתיים שייכת ה כבולי ת ( 1 ז 111 ןו;< 113 ק 3 ) — 
כ 320 מינים, הגדלים בצורת כרים בביצות ובאדמותץבול 
חמוצות. באורח־גידולם ובמבנם הם מסייעים ליצירת כבול 










559 


טחכגיים — טחול 


560 


סכמה 2 

1 - 

בבנים נובטים 


-ן 

ס 

פרוטונסה 





1 

כלורובמה ריזואידים 

1 -י 



15 

גבעול ועלים 

ס' 



ס 

ארכיגון 

אנתריד 

3 


1/■' 


תא-ביצה סופרה 

!= 

(זיגוטה) 




96. 








רגל — זיף — 


קופסת-נבגים 

1 



ס 

רקמת תאי-אם של נבגים 

ס 

(רקמה ספורוגגית) 


ס 



מ 

4 *? 

נבגים 



מחזור־החיים של החבליל המצוי 


(ע״ע) — ומכאן חשיבותם הכלכלית. תאי־העלים של הכבולית 
חלולים ומסוגלים לספוג כמויות גדולות של מי־גשם. הצמח 
מכיל כמות קטנה של ספאגנול — תרכובת פגולית בעלת 
תכונות אנטיספטיות. — האנדראניים מצויינים בכך, 
שהפרוטונמה שלהם עעןויה בצורת סרטים ואינה חוטית; 
קופסת־הנבגים נסדקת לעת ההבשלה ל 4 סדקי־אררך. — 



ציור 7 . מחבי־עוים טיפזהיים 

סיטיז ושמאל — לטעוה:; ו 1 זטו 115 \; חבויו: צנופית 
לטטח ; אנדראה: ותו 11 וחוו 0 נ) 1 \ו?: ת 1 ט 11 ^ 1 ז)\[יו' 1 : רתנוחו־ז^גע 


ה ט ח ו ב י ת י י ם נפוצים ביותר בעולם, והם למעשה רובם 
של טחבי־חעלים! בא״י מצויים כ 180 מינים, בני סוגים 
שונים. ה ם ל ו ל י ת (!!"]זס!׳) ניכרת בקופסת־נבגיה הצרה, 
המסתיימת במכסה חרוטי סארך, ושיניה ארוכות ושזורות 
מימין לשמאל. ה ט ח ו ב י ת ( 1 זז 11 ׳ 5 ־ 81 ) — קופסת־נבגיה נטויה 
כלפי מטה ודומה לאגם או לגליל! מכסה הקופסה דמוי־כיפה. 
הצנופית (הןיןץ!״!!,?) — קופסת נבגיח נושאת מצנפת 
גדולה, המכסה כסוכך חרוטי על הקופסה. וכן מצויים בא״י 
גם הסוג פוטיה ועוד. 

מ. זהרי, עולם הצמחים, 49-35 , תשי״ד! . 11 זנ״ 81 1,1 
ס/ . 5 . 9 ' 1955 , 11 ־ 1 //ז? 7 ו^ 0 ־/ל/׳<־ 0 

,[) 1 <>!! .נ) : 1956 {■)' 1.11 {){זס ׳} 7701 ^ 1 

, 1957 01 

מ, ז. 


טחו (ספרד׳ ס^גיד) או טדו (פורט׳ £ 30 יד) — מלאט׳ 
—, הגדול שבנהרות חצי־האי הפירגאי. 

ארכו 1,010 ק״מ — כססד בתחומי ספרד וב 310 ק״מ בתחומי 
פורטוגאל! שטח אגן־הניקוז שלו 81,000 קמ״ר. מקורותיו 
של הט׳ נמצאים בהרי אלבאראסין במזרח־ספרד. הנהר זורם 
תחילה צפונה־מערבה, פונה בקשת דרומה־מערבה וזורם 
בכיוון זה עד לקרבת טולדו (ע״ע)! משם הוא זורם 
מערבה עד למקום כניסתו לפורטוגאל, שבה הוא זורם שוב 
דרומדדמערבה עד לשפכו. ממקורותיו ועד למרחק קצר 
ממערב לטאלאורה השיפוע של אפיקו גדול (הוא יורד 
כ 1,000 מ׳ על פני מרחק של 450 ק״מ), ונגרו חזק! מטאלא־ 
וורה עד לשולי המסטה בפורטוגאל שיפועו הולך ופוחת, 
ורק בחלקו התחתון מ ס א נ ט א ך ם ועד סמוך לשפכו הוא 
חוזר וגדל, התנודות העונתיות בכמויות־המים הזורמות בנהר 
הן גדולות; מימיו מרובים בעיקר בחדשי האביב, ואילו בקיץ 
חם מעטים, והוא רדוד למרבית ארכו. ספינות־נהר בינוניות 
יכולות להלך בו רק בחלקו הפורטוגאלי, וםפינות־נהד גדו¬ 
לות — רק ב 200 הק״מ האחרונים שלפני שפכו. למרבית 
ארכו זורם הט׳ בעמק צר ועמוק, שחפר לעצמו בתוך הרמה: 
במקומות רבים גדותיו תלולים. במקומות אחרים עמקו 
מתרחב במקצת, ומצויים בו שטחים מישוריים מכוסים סחף, 
בעיקר בקרבת מקום איחודו עם יובליו הגדולים. סמוך 
לשפכו הוא מתפלג לשתי זרועות ויוצר מעין דלתא ושטחי־ 
ביצות. השפך הוא מפרץ גדול וכמעט סגור, מעין ימה, 
שעליו יושבת העיר ליסבון (ע״ע). — רוב יובליו של הט' 
באים אליו מצפון! הגדולים שבהם הם חאראמה (ג 1111 ;ז 13 ) 
ואלאגון ( 11 <>ן< 13 \!.). 

מ. בד. 

טחול (לאט׳ 0 ^ 11 ), איבר פנימי, המשולב במערכות מחזור־ 

הדם וכלי־הלימפה. הוא שוכן ברום־הבטן, מתחת 

לחלקה השמאלי של הסרעפת, מאחורי הצלעות התחתונות, 

בקירבה לקיבה, לכליה השמאלית, ללב ולמעי הגס; משקלו 

140 — 150 ג׳! צבעו סגול־אדום מחמת שפע הדם שבו. חט׳ 

מוקף קופסית נוקשה של רקמה חיבורית, שממנה חודרים 

לתוכו מחיצות־הכפסיסים ( 136 נ 1 ^.>( 1 צזז). עיקר תוכן הט׳ הוא 

המוך (בנ 11 טת), המורכב משני סוגי־רקמה: המוך הלבן והמוך 

האדום. הראשון נראה לעין כדמות איים לבנים קטנים — 

שקטרם פחות ממילימטר — בתוך החומר האדום! אלה הם 

קשרירי־לימפה ( 0£11111 ת 110 ק 111 ־< 1 ), הדומים לאלה המצויים 

בקשרי־הלימפה, והם תחנות־הייצור העיקריות של הלימפו־ 

ציטים. המוך האדום מורכב מרשת־ליפים עדינה, המכילה 

חללים מלאי חם — הגתות (סינוס 1 איךים) —, שקטרם הוא 

;! 40 — 12 , והם משולבים ברשת מערכת־הוורידים! הגתות 

מוקפות רקמה מיוחדת של תאי רטיקולדאנדותל (ע״ע), 

שחם מחוברים זה לזה ע״י שלוחות ארוכות־יחסית. חלק 

המוך האדום שמחוץ לגתות אף הוא מכיל דם, בעיקר 

כדוריות אדומות ולבנות — הגראנולוציטים. — מערכת 

מחזור־הדם בט׳ מסובכת למדי. עורק־הט׳(״ 2. 1101131 ) מביא 

את הדם לשער־הט׳, ובו הוא מסתעף לענפים קטנים החו¬ 

דרים עם הכפסיסים לעומק המוך, שבו הם מוקפים ע״י 

קשרירי־הלימפה! כל קשריר מוחדר ומוזן ע״י ענף עורקי 

קטן. הדם יוצא מן הקשריר בנימיות, שסופן שהן נשפכות 

למערכת הסינוסואידית־ורידית. עדיין חלוקות הדעות בדבר 

מעבר זה. יש מניחים, שהט׳ נבדל מכל איברי־הגוף בכך, 
▼ 



561 


טחול 


562 


שקיים בו "מחזור־דם פתוח": הדם נשפך אל תוך רקמת 
המוך האדום שמחוץ לגתות, ולאחר־מכן הוא נספג לתוכן 
דרך נקבים שברפגותיהן. לפי סברת "מחזור־הדם הסגור" 
זורם הדם העורקי ישר לתוך הגתות, וכדוריות־הדם הנמצאות 
בין הגתות הסתננו מהן דרך הנקבים האלה, לפי סברה 
שלישית, מחזור־הדם בט' עשוי להיות "סגור" או "פתוח" 
לסירוגין, לפי מצב פעילותו של הט/ סידור מיוחד זה 
של מחזור־הדם נט׳ מביא עכ״פ לידי שהות ממושכת של 
כדוריות־הדם בו, תוך זרימה אטית במוך האדום, ומאפשר 
לרטיקולו־אנדותל של הט׳ לפעול עליהן בכיוונים שונים. 
לבסוף נשפך הדם מהגתות לתוך ורידים קטנים, שמתכנסים 
לצינורות המוזרמים שוב בכפסיסים אל הקופסה! הם מת¬ 
אחדים לווריד־הט׳( 5 ו 31 ת 11£ .•ז), העוזב את הט׳ בשערו. 

בבע״ח מסויימים (כלב, חתול, סוס, חזיר־ים) לט׳ תפקיד 
חשוב כמאגר־דם: כמויות גדולות של דם עשויות להצ¬ 
טבר בגתות המורחבות ולשהות בהן בלי להשתתף בזרימה 
הכללית, כתוצאה מהיעדר לחץ ניכר בחללים האלה. בשעת 
הצורך — מאמץ פיסי או איבוד־דם — מוזרם דם זה לתוך 
המחזור הכללי כדי להשלימו! התכווצות הט', הדרושה לשם 
כך, באה בהשפעת גירויים עצביים, כנראה באמצעות הסימי 
פאתיקוס (ע״ע עצבים: המערכההאוטונומית).אולם באדם 
אין מכאניזם זה, כנראה, בעל ערך בהסדרת מחזור־הדם. 

לעומת זה יש לט׳ — בבע״ה כבאדם — תיפקודים חשובים 
אחרים הקשורים בהסדר הרכב הדם ותכונותיו. בעובר 
האדם, בחודש ה 5 — 6 להריון, משמש הט׳ מקום ומנגנון 
ליצירת כדוריות לבנות ואדומות — אריתרופואזה עוברית! 
במבוגר אין הט׳ משתתף ביצירת כדוריות אלו בתנאים 
כתקנם, אולם הוא חוזר ומקבל עליו תפקיד זה במקרה של 
ביקוש מיוחד, כגון כשלשד-העצמות אינו מוכשר ליצור דם 
די צרכו. בחיים שלאחר הלידה מוסיף ר.ט׳ לפעול כמקור 
מתמיד ושופע של הלימפוציטים. לט' תפקיד מרכזי בפירוק 
הכדוריות האדומות, הן של כדוריות תקינות שהזדקנו — 
תמס־דם פיסיולוגי הן של כדוריות אדומות במצבים 
וזולניים — תמס-דם פאתולוגי. בתום תקופת-חייה של כדורית 
אדומה, כ 120 יום, קרום־הכדורית נעשה רפה תוך איבוד 
אנזימים מן התא והפחתת תהליכים מטאבוליים מסויימים בו. 
בעוד שהכדורית האדומה הצעירה עוברת את מחזור-הדם 
של הט׳ ללא פגיעה, אין ביכלתה של הכדורית הזקנה הרפה 
לעמוד בפני הגורמים המתקיפים אותה ברקמת הט׳. בשהותן 
הממושכת במוך האדום כדוריות אלו נבלעות — בשלמותן 
או לאחר קיטוע — ע״י התאים הרטיקולו-אנדותליים, 
בתהליך הפאגוציטוזה. תאים אלה מוכשרים גם לזלול טפילים 
למיניהם (וע״ע רם, עמ׳ 707 — 711 , 714 ). 

לט׳ הכושר לסלק מהדם כדוריות אדומות שניזוקו ע״י 
גורמים שונים, כגון חום מופרז, פעולת נוגדנים, כימיקאלים 
מסויימים. למשל פנילהידראזין. כמו־כן הוא מסנן מתוך הדם 
הזורם ספירוציטים — כדוריות אדומות בעלות צורה כדורית 
שמופיעה בהן לפעמים לאחר התבגרותן ויציאתן סלשד- 
העצמות אל תוך הדם הזורם ושהיא אפיינית להן במחלות־ 
מלידה מסויימות, כגון הספירוציטוזה התורשתית. הט׳ אף 
מסלק מכדוריות אדומות נגועות גופיפי־הסגר מסויימים 
ומחזיר את הכדוריות ה״מנוקות" לדם הזורם. מלבד פעולתו 
כתחנת-ייצור של לימפוציטים ופאגוציטים, משתתף הט' — 
בדומה לקשרי-הלימפה — בייצור נוגדנים, המתהווים בתוך 



דיאנראם־, הט!ז,'י 

1 קוםסית: צ !; עורק יוצא ט:פפים: 1 ורידים גרו?ים בכפסיכים; 
5 . עורקיור, הטור; ח. מעטפות ד,עורקיוח,• 7 , נימים עורקיות; 
א. ג־פיפי־מאלפיגי טל המור הלכן; 0 המור האדום; 11 [. ורידים מז 
ד,מוד האדום נסנסים לבפסיכים: 11 . מוצא :פסיכים מ, הקופסית; 
2 ־ 1 . עורק עטוף רקמה לימסיא-דיח <סור לב!ו; !: 1 עורק מר: 1 י •על 
גופיף־מאלפיני; 14 . נחות; ■־. 1 . כפסים 

תאים אלה בהשפעת גירוי ע״י אנטיגנים שונים. כתוצאה 
מכל המכאניזמים הללו נמצא הט׳ פועל כאחד ממנגנוני־ 
ההגנה של הגוף נגד חדירת גורמים מזיקים אל תוך הדם 
מן החוץ. ביטוי לכך משמשת העובדה, שבעקבות זיהומים 
שונים, ביחוד כרוניים, שבהם הגוף מגיים את הט׳ לסיועו, 
חל גידול-יתר ניכר ברקמת-הט׳! הט׳ המוגדל הוא, למשל, 
מן הסימנים הבולטים של המלריה (ע״ע) ושל טיפוס־המעים 
(ע״ע). ייתכן, שזוהי גם אחת הסיבות לכך, שילדים קטנים 
חסרי ט׳ רגישים יותר לזיהומים ע״י חידקים. אולם במבוגרים 
לא נמצאה עליה ברגישותם לגבי גורמים זיהומיים לאחר 
כריתת הט׳ (וע״ע חסון! נוגדנים). — ייתכן שחט׳ מפיק גם 
חמרים — מעין הורמונים —, שלאחר הפרשתם ממנו 
הם מגיעים עם מחזור־הדם ללשד־העצמות ומשתתפים שם 
בהסדרת יצירת כדוריות הדם: אולם מציאותם של חמרים 
כאלה עדיין לא הוכחה סופית. 

הט׳ הוא מושב למחלות שונות — זיהומים, שאתות, 
גידולי־יתר פאתולוגיים, ועוד — מהן שמקורן בט׳ עצמו, 
ומהן סימני מחלות כלליות, מחלות באיברים אחרים, במערכת 
הרטיקולו־אנדותלית כולה, או מחלות מטאבוליות. הגדלת 
הט׳ (גו 1 ב;{ט 1 ת 110 -^ 1 ק 5 ) עשויה לגרום לאנמיות שונות בצורת 
הפחתת מספר תאי־הדם: בעקבות הגברת ההרס של כדוריותי 
הדם ותמס-הדם בט׳ המוגדל — תהליך החל על כל 
סוגי תאי-הדם (פאנציטופניה) או על סוגים מסויימים בלבד. 
כגון בתרומבוציטופניה — מיעוט הטסיות (ע״ע דם, עמ׳ 
717/8 )! או בעקבות הפרשה מוגברת של הורמונים בט׳, 
המשפיעים על יצירת הדם בלשד־העצמות. כמו-כן חלות 
לפעמים, כתוצאה מן השינויים שגרמה מחלת-ט׳בדם, הפרעות 
חמורות בקרישת הדם. במצבים אלה עשויה כריתת הט׳ 
להביא לידי תיקון תמונתיהדם וכושר הקרישה של הדם. 

א. ד. פ. 



563 


טחול — טחנת־קמח 


564 


הט׳ נזכר הרבה במקורות חז"ל, הדנים בקביעת 
תפקידו בגוף האדם ובסגולותיו הרפואיות. בט׳ תלויה פעולת 
הצחוק: "...כליות יועצות... ט׳ שוחק" (ברב׳ ס״א, ע״ב! 
רכן בקוה״ר ד, ל״ז; "הט׳ לשחוק"), ובתפקידו זה ידוע הט׳ 
הרבה בספרי־הרפואה העבריים הקדומים. לפי פירוש אחר, 
שגם לו סימוכין במקורות, תפקידו של חט׳ לשחוק — כלו': 
לטחון — את האוכל, וזו הכוונה, כנראה, בדברי המדרש: 
״נימסים בעולם — נימסים באדם, זה טחולו של אדם" 
(אדר״נ ל״א, ג׳), — ו״נימסים" מלשון המסה. לדעתו של 
שמואל (ע״ע), אין כתבשיל־ט׳ מועיל לחיזוק הגוף בעתות 
של חולשה (שבת קכ״ט, ע״א)! וכן נקבע, שהט׳ "יפה 
לשינים וקשה לבני־מעים" (ברכ׳ מ״ד, ע״ב). 

ידוע היה, שהט׳ מן האיברים שאין הנשמה תלויה בם, 
ו״ניטל הט״׳ — אינו מטריף (משנ׳ חול׳ ג׳, ב׳). יתר על 
כן: מפני שהט׳ מקשה את הריצה, היו — לפי האגדה — 
הרצים שלוחי אדוניהו המורד נטולי ט׳ (סנה׳ כ״א. ע״ב; 
וכן בתרגום לאסתר ח׳, י׳, על רצי המלך אחשורוש). ידעו, 
שהט׳ הוא איבר דמי (ויק״ר כ״ב, ז׳), וכן נזכרו בתלמוד 
כמה סגולות למחלות־ט׳ שונות (גיט׳ ס״ט, ע״ב). 

טהלרייס((■,־}[)]סוןזזסוח?!.!!, מיוו׳ ?וס^ססוו!!)— שתיתת״דם), 
תופעה חולנית בפי־הטבעת, הנובעת מהתרחבות 
מקומית של הוורידים. מבדילים בין ט״ פנימיים — הנמצאים 
מעל לשסתום, ובין חיצונים — הנראים לעין; אולם בין 
שניהם קיים קשר אנאטומי. בשתי הצורות קיים לחץ במע¬ 
רכת הוורידית. הגובר בהריון, ביציאה קשה, במחלות־כבד 
כרוניות וכד׳. ההתרחבות כשלעצמה אינה מעוררת כאב, 
אלא אם כן נוספת עליד. פקקת בתוך הוורידים. לעומת זר• 
קיימת עפ״ר הפרשת דם בד.יר ומורגשת אי־נוחות מטרידד. 
באיזור פי־הטבעת. במקרים מתקדמים בולטת פקעת־הט" 
החוצה, וד.יא עשויה לד.זדהם ולהתמגל. מיחושים חזקים 
מופיעים בעיקר כשבליטד. זו נעשית לקשר חיצון גדול. אם 
המצב נמשך זמן רב, עשוי להתפתח בחולד. חוסר־דם ניכר. 

באבחנת מחלת הט" יש להתחשב בליקויים אחרים העשו¬ 
יים לפגוע בפי־השבעת ובחלחולת ולעורר דמם, כגון גרד- 
הטבעת, נצור, מורסה, התבקעות הרירית, וכן באפשרות 
שמקור הדמם נמצא בחלקים עליונים של צינור־העיכול 1 
בעיקר יש לד׳וציא מן החשבון לפני האבחנה את הגורם 
הסרטני. אבחנת הט" נעשית בבדיקה חיצונית, ע״י מישוש 
באצבע, או בבדיקה פנימית באמצעות מכשירים (אנוסקופ 
או רקטוסקופ). 

רוב כקרי הט" מגיבים היטב לטיפול שמרני ע״י 
אמבטיות ישיבה. רטיות, פתילות, ולפעמים גם ע״י שכיבה 
במיטה. חשיבות מיוחדת נודעת למשטר של נקיון קפדני, 
רחיצה אחרי כל יציאה וטיפול בעור וברירית. רק במקרים 
שטיפולים אלה א־נם מסדירים את הבליטה, יש להיזקק 
לטיפול ניתוחי! לפעמים משתמשים גם בזריקות של חמרים 
הגורמים להצטמקות הוורידים המעובים. 

רווחת הדעה, שמחלת הט" פוגעת בבני־אדם בעלי הרגל 
של ישיבה ממושכת ואינה מצויה בבני־אדם שאורח־חייהם 
מחייב תנועה מדובה! לדעה זו לא נמצאו סימוכין במציאות. 

היסטוריה. כבר הקדמונים סברו שנטיה חולנית 
משותפת מונחת ביסודה של התרחבות הוורידים במקומות 
שונים בגוף! קלסוס (דומאה ה 1 לסה״ג) מדגיש את הצר 


השווה מבחינה זו בין דליות-הרגליים, הט" והידרקון־האשך. 
הטיפול הניתוחי בט" הונהג ביה״ב! אמנם בגלל סכנת 
הדימום שלאחר הניתוח השתמשו בעיקר בצריבה ולא בסכין. 
ב 1837 המליץ א. קופר (זשקססס על קשירת בליטת- 
הט" במקום כריתתה. רק לאחר הנהגת שיטות מושלמות 
של קשירת כלי־הדם ושל האנטיספטיקה וההרדמה הוחל 
בכריתה ממש. 

במקורות היהודיים. השם עפלים, קרי טחרים, 
במקרא(שמ״א ה, ו), מוסב על מחלה מגפתית(דבר־בובוניםי) 
ואינו מתאים לט" במובנם הרגיל. בתלמוד משתמשים למחלה 
זו, המוזכרת פעמים רבות, במונח "תחתוניות" (ברכ׳ נ״ה, 
ע״א! כת׳ קי״א, ע״א! נדר׳ כ״ב, ע״א! ועוד). בין השאר 
ניתנת הוראה לא להרבות בישיבה, שהיא "קשה לתחתוניות", 
והמחלה עצמה מתוארת כ״מכלה את העינים ומדאיבה את 
הנפש״(ע״פ דב׳ כח, סה). מובאות 10 סיבות להתהוות הט"! 
אולם מסתבר, שברשימה זו נכללות באותו מושג תופעות חול¬ 
ניות שונות בפי-הטבעת. ביה״ב נכתב הרבה על ט" בספרות 
הרפואית היהודית, ור׳רמב״ם חיבר ספר מיוחד על מחלה זו! 
הטיפול המוצע הוא בעיקר דיאטטי. 

•י.) 551 ('! ,///;?/>/ ,.! 1 , 1 )תגחו 11110 < .י 1 

יה. ל, 

טחנת״קמח, מפעל לטחינת גרעינים (בעיקר של חיטה 
ושיפון), ביהוד לשם הכנת מינים שונים של קמח, 

סולת וסובין. הכלים הראשונים להפיכת גרעינים לקמח היו 
ללא־ספק כ ל י ־ כ ת י ש ה — מדוכה או מכתש ועלי, שהופיעו 
כבר בתקופר• הנאוליתית (תמ׳: ע״ע דחן, עמ׳ 277 ). השלב 
שבא אחריו היה השימוש בשתי אבנים, שביניהן נמעכו 
הגרעינים וד.פבו לקמח לפי עקרון השחיקה, אגב תנועה 
חוזרת של האבן העליונה. שישה זו פינתה לאחר-מכן את 
מקומה לריחיים בעלי תנועה סיבובית של האבן העליונה 
(הרכב) על פני האבן התחתונה (השכב). שיטות אלו נזכרות 
תכופות במקרא (למשל: "שטו העם ולקטו וטחנו ברחים 
או דכו במדכה" [במד׳ יא, ח|) ובתלמוד. 

ב א ״ י ידועים ריחיים-של״דחף מימי דוד! הם עשויים 
אבנים מחורצות, שקטרן 30 — 40 ם״מ, כשהרכב מונע ביד 
במוט הנתון עליו. בתקופת בית שני מופיעה טחנת־בהמות 
(ריחיים־של־חמור (תוספ׳ כלים, ב״מ, ב׳, י״ד]), המושתתת 
על תנועה סיבובית! היא מורכבת מחרוט־בזלת המשמש 
שכב ושני חרוטים חלולים מעליו, כשהאחד הפוך ומשמש 
רכב והשני ממלא תפקיד של משפך לתבואה הנכנסת. 



ציור 1 יי.'ם.חה כיצרייז טו־חנח 
פכל מהקופת הם?כוח הקדומה 



565 


טחנת־רמח 


566 



ציזר 2 . ריחיים סא״י־ 

מימיו-—הרכב זבו יד־הריח־^ש, משמאל — השכב 


בתקופת החשמונאים הותקנו ריחיים עגולים, ש^טרם הגיע 
ל 60 -<) 9 ס״מ ותפוקתם ל 10 — 12 ק״ג קמח לשעה. בסוף 
המאה ה 2 לפסה״נ הומצא בתחום א״י גלגל־המים, שסובב 
ע״י זרם־מים יחד עם דכב־הריחיים שהוצמד לחלקו העליון 
של צירו. להגברת הזרם נסכרו הנחלים, מימיהם הוגבהו 
והופלו דרך סגר שלרוחב הסכר לתוך מיגלש־אבן רחב 
ועמוק בראשיתו וצר ורדוד בתחתיתו. לפי שיטה זו הוקם 
במאה ה 3 לסה״נ על נחל־התנינים מיתקן הנדסי לאספקת 
קמח לאוכלוסי קיסריה, שהיה בשעתו, ועד המאה ה 17 , מן 
הגדולים בעולם ופעל ברציפות עד 1922 : שני סכרים, חיצון 
שארכו כ 1.25 ק״מ ופנימי — הקיים עד היום — שארכו 
5 ד 1 מ׳, הפעילו 11 זוגות־ריחיים * הללו הפיקו יותר מ 3,000 
טון קמח לשנה. ייעול נוסף של הפעלת ט״ק ע״י המים הושג 
ע״י התקנת בריכות־הרמה, שבהן נוצלה זרימה ארטזית של 
עורקי־מים תת־קרקעיים היורדים בנטיה ניכרת. 

כשמגביהים את רכב־הריחיים על צירו, נעשית הטחינה 


גסה יותר, וע״י כך הופכים גרעיני החיטה ל ג ריס ים. 
בארצות המזרח הקרוב נוהגים אף לשלוק את גרעיני״החיטה 
במים וליבשם בשמש קודם טחינתם (בורגול, מתורב׳ - 1 עו 1 
זע^); הללו משמשים למאכל לאחר בישולם כמות־שהם או 
לאחר כתישה בתוספת 
בשר ותבלין(יש מפ¬ 
רשים כך את המו¬ 
נח "ר(י)פות" שבמק¬ 
רא (שמ״ב יז, יט: 
משלי כז, כב), — 
השימוש ככלי־טחינה 
מעין אלה היה כרוך 
במאמץ גופני רב, ות¬ 
פוקתם היתה זעומה. 
הפעלת הריחיים היתה 
העבודה המובהקת 
לעבדים ולשפחות, 
לשבויים ולאסירים 
(השר שמ׳ יא, ה! 
שופ׳ טז, כא; ישע׳ 
מז, ב! איוב לא, י). 
במשך הזמן הינהג ל- 





צרכי טחינת־גרעינים 
השימוש בכוח בע״ח 
רתומים למנוף אפקי, 


־.־■ור ד:,א 7 , 7 ; 11 

מחתת ינג -- ינפי־ע־ז• : 0 •^ ־צ 1 ח:־ 
נסצאות־טתי מער:,יה ׳;:? רירייג; ;׳• 1 ררוח 
וזיו•;! ה מיפעות דק אוזת דק; 


מחובר לרכב, וכן בכוח הרוח והמים: הרוח הנושבת מם 1 בבת 
את הכנפיים המחוברות לציר; זרם־המים מסובב גלגל. 
ט ח נ ו ת - ד ו ח (תמ׳: ע״ע אירופה, עמ׳ 89/90 ! הולנד, עט' 
715/6 ) היו קיימות בארצות המזרח עוד לפני 3,000 שנה. בסוף 
המאה ה 16 נבנו לראשונה בהולאנד טחנות-רוח מאבן, 
בעלות גג מסתובב שבו עובר הציר של מדחף-הרוח, לפי 
רעיון שאותו הציע לראשונה לאונרדו דה וינצ׳י ( 1500 ). 
בצידן היו מצויות במקומות שונים טחנות־מים. 

שיכלול מ ג ו ע - ה ק י ט ו ר בידי ג׳ימז וט (ע״ע) פתח 
דרך חדשה להפעלת ט״ק. טחנת-הכוח הראשונה 
המונעת בקיטור נבנתה ב 1785 בלונדון וכללה 10 זוגותי 
ריחיים לטחינת חיטה. עצמת מבוע-הקיטור היתד׳ 50 כ״ם, 



ציור 4 . פרט מן החסונה ״טחנת־הטים" של 0 . רוכסה (הסאה ה 17 ( 


ושיעור הטחינה לכוח-סוס היה 29 ק״ג חיטה לשעה, אגב 
שריפה של 172 ק״ג פחם לכ״ם לשעה. למרות צריכה גבוהה 
זו של דלק, נחשב הדבר באותם הימים ככדאי ביותר. עד 
אמצע המאה ה 19 הוסיף זוג־האבנים (ריתיים-של-אבן) 
לשמש ככלי העיקרי לטחינת גרעינים. ב 1834 הופיע המבנה 
השימושי והיעיל של כ ן - ג ל י ל י ם לטחינת גרעינים. מנוע- 
הקיטור וכן־הגלילים שיחררו את טח״ק מן ההכרח של איתורן 
במקום הימצאם של חמים ואיפשרו את הקמת הטחנות גם 
במרכזים עירוניים. 

הפעולות העיקריות של מפעל של ט״ק בת-זמננו הן: 
קבלת הגרעינים, ניקץם, איחסונם אגב עירבוב מינים שונים 
של גרעינים, הכנתם ^לטחינה, טחינתם לקמח, עירבוב הקט־ 
חים, אריזת התוצרת המוגמרת, איחסונה ושליחתה לצרכנים. 
לשם סיפוק צרכים אלה הומצאה שורה של מכונות חדשות: 
(א) לצורך הכנת הגרעינים לטחינה — מכונות-ניקוי (כגון 
מפרדות, מזרים, מכונות־ברירה, מסלקי־אבנים), מכונות־ 
קילוף, מכונות־מברשת, מכונות-רחיצה ובו׳( (ב) לצורך 
טחינת הגרעינים — מערכות גלילים ומכבשים! (ג) לטיפול 
בתוצרת הטחינה — מכונות לניפוי הקמח, מכונות־העשרה 
לגריסים, מכונות־פירוד, מכונות עירבוב, שקילה ואריזה, וכו׳ 
(ע״ע זרע, עט׳ 4 ש 1 ), 

בשיטות המכאניות לניקוי הגרעינים לפני המחעה חל 
מיפנה במחצית השניה של המאה ה 19 ע״י תוספת שיטות 
לעיבוד הגרעינים בחו*ם ובמים. לאחר מלחמת־העולם 11 זכו 
לתפוצה רבה ט״ק המשתמשות בשיטות פנומאטיות לתובלת 
הגרעינים ומוצדי-הטחיבה, בשנים האחרונות הופיעו ט״ק 
המשתמשות בשיטות אלו גם למיונם של מוצרי-הטחיגה. 




בתהליך הטכנולוגי של טת״ק בת־זמננו משתתפים 25 
עד 30 סוגי מכונות בעלות תפקידים שונים, והדרך שבה 
עובר החומר ממצבו הגלמי ועד להפיכתו למוצר הסופי 
מסתכמת ב 8 — 12 ק״מ. 

המבנים של ט״ק מודרנית כוללים ממגורה לאיחסון 
מלאי־הגרעינים, מחלקה לניקוי, מחלקה לטחינה ומחלקה 
לעירבוב הקמחים ולאריזתם, וכן מחסנים למוצרים ארוזים 
בשקים או ממגורות לקמחים ולסובין, בתי־מלאכה, מעבדה, 
מבני־שירותים לעובדים, ועוד. 

הטחינה היא מכלול התהליכים המשולבים לפי סדר 
שיטתי, המשמשים להפיכת גרעינים לקמח. תהליך־הטחינה 
הטכנולוגי בטה״ק המודרניות מורכב מפעולות רבות. הטחינה 
יכולה להיות חד־פעמית או חוזרת. בטחינה חד־פעמית מת¬ 
קבל הקמח אגב העברת הגרעינים פעם אחת דרך מכונה 
מפוררת, ואילו בטחינה חוזרת — אתרי העברה שיטתית 
של הגרעינים ומוצרי-הביניים דרך סדרה של מכונות 
מפוררות. בטחינה החוזרת מבחינים בין טחינה פשוטה 
וטחינה מורכבת. הטחינה החוזרת הפשוטה יכולה 
להיעשות אגב הפרדת הסובין או ללא הפרדתם. בהתאם 
לרמתו של תהליך ההעשרה, מתחלקת טחינה ממין זה 
לשלושה סוגים: (א) ללא שימוש בתהליך־העשרה! (ב) אגב 
תהליךיהעשרה מצומצם? (ג) אגב תהליך־העשרה מפותח. 
טחינה חוזרת מורכבת של שיפון אינה משתמשת 
בשיטות־העשרה * ואילו בטחינה חוזרת מורכבת של חיטה 
מקיימים תהליך מפותח של מיון הגריסים והעשרתם ומעשירים 
את כל גדלי הגריסים. הגריסים שהופרדו מהקליפות נטחנים 
לאחר־מכן לקמח בכני־גלילים. סגולותיו של כל סוג־טחינה 
תלויות בתהליך העבודה של כני־הגלילים (מהירויות, יחם 
סיבובי הגלילים, מספר החריצים שבהם, זווית־השיפוע, 
זווית־ההשחזה וכד), וכן באופן פעולתן של שאר המכונות. 

מרבית טה״ק בישראל נבנו מאז ייסוד המדינה. כולן 
פועלות לפי תהליכים טכנולוגיים מורכבים, אגב שימוש 
כעקרון העשרת הגריסים. כל הטחנות משתמשות בשיטות- 


תובלה פנומאטיות ומצויידות כממגורות לאגירת מלאי־ 
הגרעינים' לתקופה של 2 — 3 חדשים. אספקת הגרעינים 
לטחנות מתנהלת בתיפזורת. טה״ק הטיפוסית לישראל היא 
טחנה בעלת מיכון רב, הטוחנת ש 1 — 150 טון גרעינים תוך 
24 שעות. ההספק הממוצע של המנועים בטחנה כזאת הוא 
450 — 550 כ״ס. כל טה״ק בישראל מונעות בחשמל. 

בישראל נהוג לשפר את ערכו התזונתי של הקמח ע״י 
תוספת ויטאמינים — כגון ריגופלאווין קמח-סויה ועוד, 
בהתאם להוראות הממשלה ובפיקוחה. 

^ €01 ! 0 ,חנ)}].'־{ .ן־ ז 1 ־. 4 חו 1301 .>| 

. 111 111 .) 1 .וו 1 ;רחן 1 .<ז .ס 

^ 1 ( 1 : 1033 , 207-30.5 

:־ 1946 .'י 1 .ן ; 030 [ . 4 

1 . ■! 0 \ .מ \\ץ-^ 1 ^ז 0 ^יצ .ן 

•(.;! 011 ) , 1 ג ז^ . 11 ^ .* 1952 /ס 

. 610-620 . 107-112 . 11 . 274 . 1 01 1 ■^ 

. 054-1058 ! . 30 .־\ . 2 ) 100-2 . 80-108 , 15-10 . 111 

נ. פס. — ש. אב. 

טטינוס — 5 י־.י\״ 11 ״' 1 ' — (המאה ה 2 לסה״נ), סופר נוצרי. 

ט׳ היה יליד סוריה! הוא הגיע לרומא והיה שם 
תלמידו של יוסטינוס מרטיר (ע״ע) ובהשפעתו התנצר, 
אולם— בניגוד למורו—שלל את כל חכמת היוונים ככוזבת 
ובלתי־מוסרית, וכנגדה העמיד את החכמה של כחבי־הקודש 
הנוצריים, שהם קדומים ואלוהיים (וע״ע אפולוגטיקה, עמ׳ 
139 ). סמוך ל 172 חזר ט' שוב למזרח והפך ל״מיך בעל 
נטיות סגפניות, כנראה בהשפעת חסידי הגנוסיס (ע״ע). 
מסתבר שבאותם הימים חיבר אח חיבורו בעל ההשפעה 
הרבה "דיאטסרון"("מתוךארבעת"(האוונגליונים])—סיפור 
רצוף על תולדות ישו, מורכב מסיפורי כל 4 האוונגליונים! 
ספר זה זכה לפירסום רב ביותר. לשונו המקורית של החיבור 
היתה, כנראה, יוונית: הכנסיה הסורית התבססה על תרגום 
סורי שלא הגיע לידנו, אולם הוא נשתמד בצורת תרגום 
ערבי מסורית ובנוסח לאטיני, שנכתב ב 541 — 546 . ב 820 — 
830 תורגם בפולדה הנוסח הלאטיני של החיבור לגרמנית 
עתיקה, ותרגום זה שימש מקור עיקרי לשיר־העלילה הסאב־ 
























569 


טטינוס — טטנם, ידהנם ניקולאזם 


570 


סוני [) 1611311 ^ 1 ("המושיע"), המספר על חיי ישו (ע״ע 
גרמנית. תרבות, עמ׳ 550 ו 556 ). 

- 262 , 1 ,■ו 1 !) 1 >- 10 ו. 1 . 11 .< 0€51.1 .ס 

,ח 11 ^^ 010 ק 1 '^ 1 ו^ 1111€11 .[ . 1 { ;־ 13 ^'[ ,ו.א 2 

. 191-1 , 266-205 

טטיעזצ׳ב, וסילי גיקיטיץ׳- 66 ג] 111 זגז. 8.8 - ( 1686 

— 1750 ), מדינאי והיסטוריון רוסי. ט׳ שירת כקציו 
בצבא בתקופת "מלחמת הצפון"! ב 1734/7 ניהל אתמיפעלי־ 
החרושת הממלכתיים באוראל, פעל לפיתוח התעשיה והמיב־ 
רות וייסד את העיר ןקאטרינבורג (היום סורדלובסק); 
ב 1741/5 היה מושל שליאסטראחאן, הוא היח חסיד האו׳טו* 
קראטיה הרוסית, ובמשבר 1730 התנגד לנסיון האצולה 
הגבוהה והקצונה הבכירה לצמצם את סמכויות המלוכה (ע״ע 
רוסיה: היסטוריה). — ט׳ חיבר "היסטוריה של רוסיה מן 
הזמנים העתיקים ביותר״ ( 1739 ! י״ל ב 1768 — 1784 ), שהיא 
נסיון ראשון לכתיבת היסטוריה כללית של ארץ זו! הוא 
אסף מקורות רבים ברחבי רוסיה ופירסם אחדים מהם בליווי 
פירושים. ברעיונות־היסוד שלו ניכרת השפעת "ההשכלה" 
של המאה ה 18 . ט׳ התנגד לתאוריה "הנורמאניסטית" בדבר 
מ 1 צאם של הרוסים וראשית מדינתם (וע״ע וריגים). 

.>! - 11 גפסססמס״ס!/ ו 1 ; 111 !!א 6 ״ 0 ק 8 ס€ , 3 (}) 10 ׳ 1 .£ .ד. 
1040-11 ^ 1 .ס . 4 . ; 1949 ,.ז . 8 . 8 11 ט 0 ן.ו 1 ק 11 > 1 

.־א 195 

טטט[|ר~פ^רו? 7 ׳ 2 ־ 1161 ז 211 ב.> 1 

— ( 1865 — 1940 ), משורר וסופר פולני. 

ט׳־פ׳ למד באוניברסיטות קראקוב והידלברג. קבצי שיריו 
הם: 111 ב 01111 ? בא ("על פודהאלה הסלעית"), 

1 — 11 ע, 1891 — 1912 ! (״שירים״), 1912 . החשובים 

שבסיפוריו: - 81011 14112 ;!.>! (״הכומר פיוטר״), 1896 ! 
01 ־ 161 ו 511 (״מלאך המוות״), 1 — 11 , 1898 ! • 1 ^ X3 ב!) 011 זן 0 ,: 1 
(״אגדת הרי הטאטרה״), 1912 ! !סקסקס 011160 .>! ("קץ האפו־ 
פיאה״), 1 — 7 \ 1 , 1913 — 1917 — על רקע מלחמות נאפוליון. 
מחזהו הידוע ביותר הוא ץ 1 ^• 231 ^ ב 152 ז\ 1 ב 2 ("זאווישה 
השחור״), 1901 . — ט׳ נמנה עם גדולי הליריקנים הפולנים! 
שיריו מלאים הערצה עמוקה לטבע בצביון פאנתאיסטי וניכר 
בהם יסוד ארוטי מובהק! הם מצטיינים בצורתם הנאה 
והמעודנת. ביצירותיו, שבהן הוא מתגלה כסופר אגוצנטרי 
ואינדיווידואליסטי ביותר, ניכרת השפעתם של ניצשה', שו־ 
פנהאואר וברגסון, 

1 ^ 1 חי־\ח 0 ]:י 11 .־ז 1 .ו 0 ) .' 7 .? 

— 133 ,! 1014 ל 1 -ן 01 . 7 ; 1911 .( 19 . 1015141011 ) ׳\\ 20 ז^י• 

. 1 ; 81 ־\לס 7.1011 ל) .>! : 1927 , 151 
, 1934 . 19 * 346-3 . 177-189 . 1 

טטנוס ( 5 עת 1 ; 161 ) או צפדת, מחלה הנגרמת ע״י הרעלן 
של החידק 1 חב 61 ; 1 '!"!!!!!!!!צסס שמן האי־אוירניים 
(ע״ע)! הידק זה דומה בצורתו לגורם הברטוליזם (ע״ע) 
וכמוהו הוא יוצר נבגים (תמ': ע״ע חידקים, לוח צבעוני, 
ציור מס׳ 1 ). הסכנה הנשקפת מחידקי־הט׳ באה מזיהום 
פצעים! סימני מחלת הט׳ הם התכווצויות של השרירים 
הרצוניים, המתחילות באיזור הפצע ומתפשטות על פני בל 
הגוף, עד שבסוף כל השרירים נמצאים במצב של התכווצות 
עוויתית, המעכבת — בין השאר — את פתיחת הפה לשם 
קבלת מזון ונוזלים ואת הנשימה. 

חידק־הט׳ נפוץ מאד במבע, הוא נמצא בצואתם של סוסים, 

של חיות־ביח שונות וגם של בני־אדם בריאים! אך במיוחד 


עשירות בחידקי-הט׳ אדמות מזובלות בזבל טבעי. חידקים 
אלה אינם חודרים לרקמות אלא לאחר פריצת קרום־המגן 
של הגוף — העור. ריסוק הרקמות ע״י רסיסי פגזים או כלים 
קהים והתפתחות חידקים אווירניים בפצע, שהם צורכים 
חמצן, יוצרים את התנאים להתפתחותם של חידקי־הט׳ 
ברקמה הנגועה. בתנאים אי־אווירניים יוצר החידק במקום 
החדירה את רעלבו! הוא עצמו אינו פולש למקומות אחרים, 
והזיהום נשאר מוגבל למקום־הכניסה בלבד, אולם הרעלן 
המופרש ממנו מגיע לכל חלקי הגוף וגורם לסימני הט׳. 

הרעלת־ש׳ היתה לפנים מן הסכנות החמורות ביותר 
שנשקפו לכל מי שנפצע בהימצאו בשדה או על פני שטחי־ 
אדמה אחרים, ואפילו היה פצעו קל מצד עצמו(וע״ע זהום, 
עמ׳ 625/6 ): כאלה היו ביחוד נפגעי תאונות־עבודה ותאונות־ 
דרכים ופצועי מלחמה. על סכנה זו התגברה הרפואה ע״י 
שיטות שונות של חסון (ע״ע). 

האופי הזיהומי של מחלת־הט׳ הוכח לראשונה ב 1844 , 
כשהצליחו לעורר מחלה זו בחיות־ניסוי ע״י הזרקת אדמת־ 
גן. לאחר שנמצאה דרך לגדל את החידק בתרבית נקיה 
בתנאים אי־אווירוביים, גילו א. פון בדיגג (ע״ע) וז. קיטא־ 
סאטו ב 1890 , שחתסנינים של תרביות חחידק מכילים את 
חרעלן. זה האחרון בודד לאחרונה בצורה גבישית והוכח 
בחלבון, שמשקלו חמולקולארי 67,000 , והוא בנוי מ 13 חומ¬ 
צות אמיגיות! סיבת ארסיותו אינה ידועה. המנה הקטלנית 
(ס.!!! לקילוגראם של בעה״ח) היא 0.005 לגבי עכבר, 0.00083 
לגבי שפנון. הרעלן נספג ע״י קצות העצבים המוטוריים 
במקום הזיהום ונודד לאורך העצב עד לקרניים הקדמיות 
של מות חוט־השררה, ופעולתו העיקרית נעשית במערכת• 
העצבים המרכזית. בשרירים שעצביהם הורעלו מתעכבים 
תהליך הסינתזה של הגליקוגן (ע״ע) ותהליך הגליקוליזד, 
(ע״ע). יש סבורים, שהרעלן מתפשט בגוף גם בדרך מחזור־ 
הדם וגורם להצטברות אצטיל-כולין (ע״ע) בקצות כל העצ¬ 
בים המוטוריים. אולם קיימות הוכחות ברורות, שפעולת 
הרעלן היא הרעלה מרכזית! בין השאר בודד מן הגגגליונים 
האפורים של המוח התיכון חומר הקושר באופן ספציפי את 
רעלן-ד,ט׳. רק במקום אחד הוכחה פעולה הקפית ישירה של 
רעלן-הט׳(בדומה לזו של רעלן-הבוטוליזם): בשרירמצמצם- 
האישון, שהוא משותק אחרי הזרקת רעלן-הט׳ לתוך התא 
הקדמי של העין. 

על החיסון בגד ט׳ ע״ע חסון, עם׳ 743 — 745 . 

.י 1 . 0 : 3950 , 5 (ז X1 {^'ד . 10.4100 ת{( 141 . 11 

5 תז 5 נתבל 1 ^^ 4 \) 

־ 401 . 500 1110 04 וו 1 נ 11 ל 0 י)ו\ 1 ׳\$ 5111 ,־<'.ןוט 1 ת־ 6 ^ו) 111 ו\ 1 1 גו< 11 )ז' 114 ׳•'! 

. 955 ! ,(. 11 ס 0 ס־):ו 11 ׳ל! 1 גז€ת 00 
א. ל. א. 

טטנס, יוהנס ניקולאוס - צט 114013 '\ 31111£.5 ב 01 [ 

;!ח 6 ו — ( 1736 , טטנביל [הולשטין] — 1807 , 

קופנהגן), פילוסוף, מאתמאטיקן'וכלכלן גרמני. מ 1760 הורה 
באוניברסיטות ביצו (״ 661200 ) רקיל, אולם ב 1789 זנח את 
עבודתו המדעית והיה לפקיד גבוה במשרד-האוצר הדני 
בקופנהאגן. חשיבות כפילוסוף נודעת לט׳ בעיקר בתחום 
תורת-ההכרה, שאותה השתית על פסיכולוגיה אמפירית. בהש¬ 
פעת "המסות החדשות" של ליבביץ ראה את פעילות הנפש 
כייצוגית ביסודה. לדעתו אין תוכן התחושה ניתן בהכרתנו 
בצורתו המקורית, אלא נו 17 א את חותם החשיבה, הפועלת 
לפי חוקים שנודעת להם הכרחיות סובייקטיווית. ט׳ הבחין 



571 


טמנס, יוהגס ניקולאום — מטרים 


בין שלושה תיפקודים של הנפש: חשיבה, רגש ורצון. 
החלוקה המשולשת הזאת נקראת על שמו של ט׳ ושל 
מנדלסזון ונתקבלה גם ע״י קנט. אולם ט׳ לא השתחרר לגמרי 
מהגישה הדוגמתית של תקופת״ההשכלה לבעיות תורת־ 
ההכרה וטען, שכל המשפטים הספקולאטיוויים בפסיכולוגיה 
חייבים בסופו של דבר להתבסס על ההכרה האמפירית. 
שני חיבוריו החשובים של ט׳ הם: - 11 צ- €1 ז\ ^ו^^ 5 ^י 1 (} 111050 ן? 

8 תנ 11 '.)) 101 ^ £11:1 סזג!! 1 ) 1111 ־ 1 ו 1150111101 ^וח 1116 ■|£( 1 ע €116 

(״מסות פילוסופיות על טבע האדם והתפתחותו״}, 1777 , 
־ 1913 ! 16 ו 1 י] 0 ;! 110 ו 1 י' 1 56116 וי\ 11 ך. 1 ו 661 (};ו 61116 תז 1186 ג 16 !) ־ 61 ( 01 
(״על הפילוסופיה הספקולאטיווית הכללית״), 1775 , ־ 1913 . 

;^ 1871 ,.' 7 .'\ו ./ .׳: . 4 .י//£ .י'רזוז 1 ;}־ן 

.י) ;ר 188 '.*ל ./ .׳׳\\ 

,. 7 .ן . 1 ) .^ 67 .זן>ח 1111 

; 1906 ..' 7 ./ /^י 7 /?//// .׳ 1 י)'!{/^! • 1 ; 1 ־ 189 

..ו 01 י 1 ;>ע : 906 ! ,\ 1 . 1 ^/ 0 ,. 7 חנל{:> 8 . 1 ׳ל 1 

.ו>ן 1:11 ח€־זמ .״ז ; 1911 ,. 7 ./ 

׳ 8.1 ^ ז;> 1 ) תססג^^ניסיייגס! ז^|> ח 0 ^\) 4 . 11 

■.) 7 ! . 4 1 > 77 ) '.' 7 ,( 10 > 501 .^). ; 1925 ,;־.)ח-פממזת 

. 1932 

צ. קי. 

טטךים, שבטים מונגוליים נוודים, שהתיישבו במאה ה 5 
לסה״נ באיזורי מונגוליה המזרחית ומנצ׳וריה 
המערבית של היום. שתי קבוצות של שבטי ט" נזכרות לרא¬ 
שונה ב״כתובות נהר אורח׳וך התורכיות, מן המאה ה 8 , בכי־ 
נוייהן ״ 30 ט"" ו״ 9 ט"". דעות החוקרים חלוקות בדבר 
מידת קירבתם של חט״ אל המונגולים: יש מהם — 
כגון אבן אל־את׳יר (במאה ה 13 ) או תומסן (במאה ה 19 )— 
שמזהים את הט", עד להופעת ג׳נגיז ח׳אן'(ע״ע), עם שבטים 
מ ו נ ג ו ל י י ם, שישבו דרומית־מערבית לאגם ביקאל, באי־ 
זור הנקרא היום קרולן! היסטוריונים אחרים — כגון רשיד־ 
א(ל)־דין (במאה'ה 13 ) או רדלוף (במאה ה 19 ) — מזהים 
אותם עם שבטים תורכיים, וסוברים שחלק משבטים 
אלה אימצו לעצמם, לאחר כיבושי ג׳נגיז ח׳אן, את השם 
מונגולים, ואילו האחרים נדדו, יחד עם שאר השבטים התור¬ 
כיים, מזרחה. שבטים תורכיים שאינם עות׳מאנים נקראו בפי 
התורכים עצמם (החל מן המאה ה 16 ) בשם "הט" השחורים" 
(זסה^ גזר..;?). — כיבושה של רוסיה בידי יורשיו של ג׳נגיז 
ח׳אן במאה ה 13 ושלטונם בה עד המאה ה 15 ידועים במסורת 
ההיסטוריוגראפיה, העממית והספרותית הרוסית בשם "השיע- 
בוד ה ט א ט א ר י", ואילו באירופה המערבית מכונים הכו¬ 
בשים בשם "מונגולים". הכיבוש הטאטארי היה מן 
המאורעות המכריעים בהיסטוריה של רוסיה והטביע את 
חותמו בדמותו של העם הרוסי ובאירגונו החברתי והממלכתי, 
וכנראה גם בהרכבו האתני. 

מתחילה שלט בקרב הט" השמניזם (ע״ע! וע״ע 
אסיה: דתות)! אולם במרוצת הזמן התאסלמו רוב שבטי 
הט". המדינה המונגולית הראשונה, שקבעה את האיסלאם 
כדת־המדינה, היתה ״אורדת-הזהב״ — ששלטה ברוסיה —, 
בראשותו של ברכה ח׳אן ( 1257 — 1266 ). בעקבותיה קיבלו 
גם שאר המדינות המונגוליות את האיסלאם. הט" בימינו הם 
מוסלמים ברובם. הט" היושבים היום בגבולות בריה״מ הם 
צאצאי "הט" השחורים", שהקימו במאה ה 15 — לאחר נפילת 
אורדת־הזהב — ארבעה ח׳אנאטים נפרדים: סיביר, קאזאן, 
אסטראחאן וקרים. במאות ה 16 — 18 נפלו ח׳אנאטים אלה, 
בהדרגה, בידי השליטים הרוסים. מיעוטם של הט", ביחוד 


572 



:!.- 6 האטארי הוכ׳ס אח סוהו (ציור סיני מהמאה ה 3 נ) 


המשפחות המיוחסות שלהם, קיבלו את הנצרות האורתו¬ 
דוכסית ואת הלשון הרוסית ונטמעו לגמרי בעם הרוסי. רבות 
ממשפחות-האצולה הרוסיות הן ממוצא טאטארי. — לאחר 
מהפכת 1917 הכיר השלטון הסובייטי בט" כבאחד המיעוטים 
הלאומיים במסגרת בריה״מ. 

וע״ע מונגולים! רוסיה: היסטוריה! תורכים. 

הרפובליקה הסובייטית האוטונומית 
הטאטארית (קםס.!/ 33 א 6 ק 3 ז- 3 ד! נקראת גם ט א ט א¬ 
ריה או טאטאריסטאן), הכלולה ברפובליקה הרוסית 
של בריה״מ, נמצאת במזרח-מרכזה של רוסיה האירופית, 
באיזור החלק התיכון של עמק הוולגה! שטחה 68,000 
קמ״ר, ומספר תושביה 3,011,000 ( 1963 ). הרה״ט היא ברובה 
ארץ גבעות נמוכות, הנמשכות בכמה טורים בכיוונים שונים, 
וביניהם עמקי-נהרות רחבים, מבחינת המבנה זוהי רמה 
מישורית נמוכה, בנויה סלעי-משקע עתיקים (בעיקר מן 
הפרם) ומבותרת ע״י מספר רב של נחלים ונהרות. הוולגה 
עוברת במערבו של החבל לבל ארכו(מצפון לדרום), ובתחום 
הרפובליקה היא מתאחדת עם יובלה הגדול קמה, הבא 
מצפון־מזרח וזורם למרבית רחבו של החבל. חלק מעמק 
הוולגה והקאמה בתחומי הרה״ט הוא היום אגם מלאכותי 
גדול, שנוצר כתוצאה מהקמת סכר גדול על הוולגה מצפון- 
מערב לקויבישב, הנועד להנעת תחנות כוח הידרו־חשמלי. 
השטחים הגבוהים ביותר ברפובליקה ( 200 — 260 מ׳) נמצאים 
בפינתה הדרומית־מזרחית, והנמוכים ביותר ( 30 — 40 מ׳) — 
בעמק הוולגה. 

הא^ים יבשתי! החורף קר מאד, הקיץ חם (הטמפרטורה 
הממוצעת של חודש יאנואר היא ״מ- עד ־ 16 -, של חודש 
יולי — ״ 20 עד ״ 23 ). מישקעים יורדים בכל עונות-השנה, 
אד בעיקר בקיץ! כמות הגשמים השנתית הממוצעת היא 
400 — 500 מ״מ. 

כ 55% משטחה של הרה״ט מעובד, כמעט כולו בידי 
קולקטיווים. מגדלים בעיקר חיטה, שיבולת־שועל, שיפון, 
פשתן, תפוחי-אדמה, קטניות, חמניות, ירקות וסירות, גידול 
הבקר, בעיקר למשק-חלב, נפוץ בכל חלקי הרפובליקה. כמו¬ 
כן מגדלים חזירים ועופות! גם הכוורנות היא ענף חקלאי 
חשוב. התע?!זיה המפותחת כוללת מפעלים למכונות, לזיקוק- 
נפט ולכימיקאלים! תעשיות העץ, חמרי-הבניה, הטכסטיל 
והמזונות הולכות ומתרחבות, — כשליש משטחה של הרפוב¬ 
ליקה מכוסה יערות, שמהם מפיקים כמויות גדולות של עץ. 

הרפובליקה הוקמה ב 1920 : אולם הט" מהווים רק 
כמחצית אוכלוסייתה, והרוסים — כ 42% ; שאר התושבים 



573 


574 


טטרים 

הם מריים, צ׳ובשים, בשקירים ואודמורטים. הא 1 כל 1 'סיה 
הכפרית (כ 60% מתושבי הרפובליקה) היא ברובה הגדול 
טאטארית, ואילו הרוב הגדול של יושבי הערים הם רוסים. 
כ 30% של האוכלוסיה מרוכזים בעיר הבירה קזן (ע״ע) 
ובסביבתה. שאר הערים קטנות! החשובות שבהן: זלנ 1 דולקק, 
צ׳יסטופול ובוגולמה. 

19631 היו ברה״ט 3,492 בתי־ספר ( 603,000 תלמידים), 

39 בתי־ספר טכנולוגיים ( 26,000 תלמידים) ו 12 מוסדות־ 
חינוך גבוהים ( 44,000 תלמידים), ביניהם — האוניברסיטה 
החשובה של קאזאן. שפת־ההןראה ברבים מבתי־הספר היא 
טאטארית, אולם השפה השלטת ברפובליקה היא רוסית, 
והרוסיפיקאציה של האוכלוסיה הולכת ומתקדמת. 

ט״ בבריה״מ. במפקד 1959 נימנו בכל תחום בריה״מ 
4.9 מיליון ס". מחוץ לתחום הרה״ט נמצאים מיעוטים טא־ 
טאריים ניכרים גם בסיביר המערבית, לאורך הנהרות אוב 
ואירטיש, וכן ברפובליקות הסובייטיות של אסיה המרכזית, 
השם ט" היה מקובל גם לגבי עממים שונים דוברי לשונות 
תורכיות — ואף לאיתורכיות — בצפון־קאווקאז׳ באזרביג׳אן 
ובסיביר, שלהם לא היה קשר ישיר לט" ההיסטוריים. 
עד למלחמת־העולם 11 קיים היה ריכוז גדול של ט" בקרים 
(ע״ע), שהיתה ח׳אנאט טאטארי עד 1783 . לאחר סיפוחה 
לרוסיה היגרו ממנה המוני ט״ במאה ה 19 — חלקם לתורכיה 
וחלקם לאיזורים אחרים של רוסיה. כשהוקמה ב 1921 הרפוב¬ 
ליקה הסובייטית האוטונומית של קרים עדיין היו 24% של 
אוכלוסייתה ט". בשנות מלחמת־העולם ח שיתפה האוכלוסיה 
הטאטארית בקרים פעולה עם הכובשים הגרמנים. כשחזר 
הצבא הסובייטי לקדים ב 1943 ביצעו השלטונות פעולות־ 
ענשין! האוטונומיה של החבל בוטלה, והאוכלוסיה הטא־ 
טארית הוגלתה מחצי־האי ופוזרה ברחבי רוסיה האסיינית. 

על הלשון ה ט א ט א ר י ת ע״ע תורכיות, 
לשונות. 

, 68 ^ 3071010 •!/ : 1896 ,$')■)^ €1:11111 !> 

- 3.^08, 0066X61^33 X3 ק 6 \< . 8 .ת ; 1926 , 86 >{< 08071 ח 
. 0 ; 6,1957 יד^ו< 1 ; 0 מ 0 ת , 6 > 1 <־ 0 י 61 ; 1956 ,מ 11 ק 73 
. 1960 .( 8 ,. 5 .^ 1 ,־ 01 ( 4.1 ^ 

א. וי.— ד. ב.־א. 

טיבולוס, אלניוס- 5 ג 111 סכ 11 ז — (בערך 54 — 19 

לפסה״נ), משורר רומי. ט׳ היה בן למשפחת־ 

פרשים. ב 31 — 29 השתתף בפעולות צבאיות באקוויטאניה 
ובמזרח, תחת פיקודו של ידידו מסלה, איש־צבא ונואם, 
שקיים חוג ספרותי שעליו נמנה המשורר. בהיותו באי 
קורקירה (קורפו) תלה, חזר לאיטליה, ושם מת. 

ט׳ נחשב לאחד מנציגיה החשובים של השירה האלגית 
הרומית. שלא כורגיליום והורטיוס, לא נמשך ט׳ לתת ביטוי 
פיוטי לאידיאלים הרשמיים של הפרינקיפט האוגוסטאי! 
שירתו נתרכזה בשני נושאים בלבד: אהבה וחיי־הכפר, 
שבהם זכה לרגעים של שלווה ושיכחה, הרחק מחיי המדי¬ 
ניות. הצבא ומוראות המלחמה שמהם סלד. שירת־האהבה 
שלו מופנית לשתי נשים, המכונות בפיר דליה ונמסיס, ולנער 
בשם מרתוס. דמויות הנשים מתוארות בעדינות־רגש רבה, 
אע״פ שהן קלות־דעת, חפשיות בהתנהגותן, נמשכות לחיי 
תענוגים ומותרות ואינן שומרות אמונים למשורר. בשירת־ 
הכפר מבטא ט׳ את נהייתו לחיי שלווה ועבודת־השדה ואת 
חיבתו לפולחן המסרתי של אלי הבית והאדמה. בשילוב זה 


- טיבט 

שבין התוכן הפאסטוראלי וצורת האלגיה תרם ט׳ תרומה 
מקורית. לשונו צחה ונעימה, המשקל האלגי ערב לאוזן, 
אם כי לעתים לוקה במונוטוניות כלשהי. אין בשירתו משום 
מצבים קיצונים ודראמתיים, ולא משום תיאורי־אופי עזים, 
עומק רעיוני או התעניינות בנושאים אפיים ופאטריוטיים. 

שירי ט׳ נשתמרו בקובץ (וחג 11 זג 11111 ג 711 *טקזנס), שבו 
שני הספרים הראשונים בלבד מכילים לכל הדעות את 
יצירותיו; בשני האחרונים מקובצים שירים אלגיים שהם 
בחלקם — ואולי אף כולם — משל משוררים אחרים, שנמנו, 
כנראה, על חוגו של מסלה. 

; 1897 ,.' 1 . 1 ) .^} . 8 

,. 111 ; 1906 ) 41 ^ 0 ק 0 ' 2 ק ^ 

. 0 ; 1909 , 1 ה 1 זח) 1 ) 41 )<- 1 ו' 1 ' ) 41 /?>/ /־} 

,ץ 0 ];; 11 ו €1 י 5 ; 1924 ./ . 1 ח 0 < . 4 .ג 1 

€ 10 {) 1 ^{ 71 ' ,נייהיסו^. .^ 1 : 1930 

. 1946 !^ 4 1 ) 10 ) 41 ) 

ד- אש. 

טיבט (טיבטית פה [ 6 ?], סינית סיצאנג 81153081 ]), ארץ 
בדרום־מזרח אסיה המרכזית, בשלטון סיני. בג¬ 
בולותיה הטבעיים וההיסטוריים משתרעת ט' על שטח של 
כ 4 ) 3 מיליון קמ״ר, שבו יושבים (לפי אומדן) 3 — 4 מיליון 
נפש. כיחידה אדמיביסטראטיווית — חבל אוטונומי בתוך 
הרפובליקה העממית הסינית — שטחה 1,222,000 קמ״ד, 
ומספר תושביה 1.4 מיליון ( 1961 ). 

המבנה. ט׳ היא הגבוהה כארצות העולם, והרים רמים 
מקיפים אותה מכל עבריה. בדרום מפרידה בינה ובין 
תת-היבשת ההודית מערכת הרי ההימליה (ע״ע), שגבהה 
6,000 — 8,000 מ׳ ובה מצויות פסגות רבות מעל ל 8,000 מ'. 
במערב — באיזור־הספר שבין ט׳ ובין קאשמיר — משתרעים 
הרי-קאראקורום. מצפון סוגרת על ס׳ הקשת הגדולה של 
הרי קון־לון, שגבהה 5,000 — 7,000 מ׳. במזרחה של ט׳ 
נמצא צומת גדול של שלשלות-הרים, המשתרעות בכמה 
כיוונים, וביניהן גאיות עמוקים ותלולים, שבהם זורמים 
נהרות גדולים. רוב השטח שבתוך חומות-ההרים האדירות 
הוא רמה ענקית בגובה של כ 4,000 מ׳, שעל פניה שטחים 
מישוריים גדולים, אך גם מעליה מתנשאים טורי-הרים 
רבים — עד לגובה של 2,000 מ׳ ויותר מעל פניה 
הנמשכים, בדרך־כלל, בכיוון מזרח־מערב, או מצפון־מערב 
לדרום־מזרח. ברמה אגנים אטומים רבים, שברבים מהם 
מצויות ימות מלוחות. הרמה גבוהה ביותר במרכז ובמערב 
ושופעת במקצת לצד מזרח, כש^בהה יורד עד 3,000 מ' 
ומטה! מן האיזורים המזרחיים יוצאים נהרות-סין הגדולים. 
האקלים. פרט לאיזורים הדרומי והמזרחי, ששם יורדים 



■.•יור 1 כפר טיבטי במרכז הרי היסאלאיה, משמאל: םגד 5 ־וזפילון 



575 


טיפט 


576 


משקעים בשיעור שנתי ממוצע של 500 -- 1,000 מ״מ, ט׳ זזיא 
ארץ צחיחה. רוב שטחה של הרמה מקבל פחות מ 200 מ״מ 
משקעים, ואיזורים נרחבים — אף פחות מסס! מ״מ! משום 
כך נמצא קו שלגי־עד בגובה 5,700 מ/ בשל בהירות האט¬ 
מוספירה והגובה הרב גדולות תנודות הטמפרטורה בכל 
עונות־השנה! אפילו בחורף עשויה הטמפרטורה בצהרי־היום 
להגיע ל ״ 25 בעמקים שבדרום־הארץ, ואילו בשעות־הלילה 
יש שהיא יורדת הרבה מתחת ל״ס. הטמפרטורה הממוצעת 
של החודש החם ביותר (יולי) באיזור הבירה להאסה (בגובה 
3,600 מ׳) היא ״ 17 , ושל החודש הקר ביותר' (יאנואר) — 
״ 2 -. לרגלי הרי קון-לון, בצפון ט׳ (בגובה 3,700 מ׳), הטמ¬ 
פרטורה הממוצעת ביולי היא ״ 16 , וביאנואר ' 9 ־. כמו-כן 
מנשבות בט׳ רוחות עזות ברוב ימות-השנה. 

התנאים הקשים והבלתי-רגילים, שבהם נתנסו תיירים 
במסעיהם בשטחים הנרחבים של ט׳, גרמו לכך שבאירופה 
נוצרו מושגים מוטעים למדי על אורח-חייהם של תושבי־ט׳ 
עצמם, תוך התעלמות מן העובדה שהאיזורים הדרומיים של 
ט׳ שוכנים בקו־דרוחב של ״ 30 בקירוב (כמו צפון-מצרים)— 
עובדה הקובעת את אפשרויות הקיום לא פחות משקובע 
הגובה. במסגרת הכללית של הארץ האוכלוסיה דלה מאד — 
כנפש אחת לקמ״ר. אולם היא מתחלקת בהתאם לחלוקת ט׳ 
ל 3 איזורים טבעיים גדולים: ( 1 ) העמקים, שבהם אפשרית 
עבודת־אדמה — בדרום! ( 2 ) מדרונות ההרים הסמוכים 
ל( 1 ), שהם שטחי-מרעה ומשמשים לגידול מקנה! ( 3 ) הערבה 
הצחיחה, המקיפה שטחים ענקיים — בצפון. 

( 1 ) האוכלוסיה מרוכזת בחלקה הדרומי של הארץ, באי- 
זורים הנוחים יותר, מבחינת המבנה והאקלים, בעיקר בעמק 
הנהר צאנגפו — שהוא חלקו העליון של הברהמפוטרה 
(ע״ע) —, בעמקים הפורים שבגבול נפאל ובאדמות הטובות 
לחקלאות של דרום מחוז אמדו שבדרום־מזרח ט׳. באיזור 
זה נמצאים ערים ויישובי-קבע כפריים. הצאנגפו — שהוא 
הנהר העיקרי בט׳ — נובע ממזרח הר־קאילאס וזורם מזרחה 
לאורך כל האיזור הדרומי, שבו ניתן לגדל בהצלחה שעורה, 
חיטה, כוסמת שחורה, חרדל, אפונה, פול וגידולי-פקעות 
שונים, וכן פירות שונים (אפרסקים, משמשים, אגסים, אגוזים 
וירקות), ובמזרחו מצויים אף כרמי-גפן! לבסוף הנהר פונה 
בתפנית חדה דרומה ונכנס לאסאם שבהודו, ומשם ואילך 
ידוע הוא בשם בראהמאפוטרה. אחדים מן העמקים שבדרום 
מתנקזים ע״י נהרות הזורמים דרך נפאל ומגיעים לבסוף 
לגנגס (ע״ע)! בעמקים אלה ניתן לגדל גם תירם. גם באיזו- 
רים שבדרום־מזרח ט׳, המתנקזים ע״י הנהרות סאלווין, 
מקוגג, יאנג-צדדקיאנג ויובליו בזרמיהם העיליים, ניתן לגדל 
את כל הגידולים האלה, ובשטחים הנמוכים ביותר — אף 
אורז. 

( 2 ) פחות מאותם העמקים הפורים מאוכלסים שטחי־ 
המרעה הענקים שבהרים הסובבים אותם. שם יושבים 
הנוודים באהליהם העשויים שער-יאקים שחור, והבניינים 
היחידים המצויים שם הם מינזרים קטנים ונידחים. עדרים 
גדולים של יאקים וכבשים מוצאים כאן כרי־מרעה טובים, 
ותנובתם (בשד, חמאה וגבינה, צמר) מספקת את צרכיהם 
של יושבי העמקים. באיזורי-הביניים יש אוכלוסין שעוסקים 
הן בחקלאות והן בגידול מקנה. 

( 3 ) מעבר לאותם האיזודים, עד ל ״ 38 רוחב צפוני, מש¬ 
תרע ״המישור הצפוני״ (צ׳אנג־טאנג [;{!וך.״! ?{ 311 ( 01 ]) 





ציור צ בכי ?ד.אמ£ה, נ:!ד'ם־?מד:צה, טכינים אד 1 ד,ת־ערנ 


הגדול, שתופס ב% מכל שטחה של ט׳, ושבו אין כמעט 
ישובי-קבע. זוהי ארץ של יאק-הפרא (ךרתג) וחמור־הפרא 
(קיאנג), של הזאבים וחיות-בר אחרות. לאיזור זה אין מוצא 
לים, ומצויות בו (מות אטומות מלוחות גדולות; הדרומיות 
שבאלה מספקות לבני-הארץ מלח, סודה ובורכס, הן לסחר 
והן לצריכה עצמית. רק בקצה הצפוני-מערבי של הארץ 
מתנקזים הנהרות לאגן המדבת טקלה־מקן (ע״ע טרים). ~ 
קיים עוד איזור־משנה קטן־יחסית בפינתה הדרומית־מערבית 
של הארץ, ממערב להר-קאילאס— איזור המתנקז לחלק 
העליון של הנהרות סאטלאג׳ ואינדוס (היורדים דרומה 
להודו). כאן מצויות לאורך הנהרות שלשלות של כפרים 
קטנים, המוקפים שדות פורים! מעליהם נמצאים שטחי־מרעה, 
ומעבר לאלה — שטחי-בר הרריים. איזור זה משקף, בזעיר- 
אנפין, את חלוקתה הטבעית של ט׳ כולה. 

אוכלוסיה וחברה. הטיבטים מוחזקים ענף של 
״הגזע המונגולואידי״ — על סמך המבנה והצבע של עורם, 
שהוא מעין־הקלף, עיניהם הצרות ולסתותיהם הגבוהות. 
לאמיתו של דבר, נתגבשה אוכלוסייתה של ש׳ במשך הדורות 
מתערובת של גזעים שונים, ועדיין ניכרים בה בבירור טיפוס 
הקרוב לזה של הילידים באמריקה הצפונית (אינדיאנים) 
וטיפוס קאווקאזי הודי-אירופי. בשל לשון משותפת (אע״פ 
שיש בה הבדלי-ניבים) ותרבות דתית אחידה, שהקיפה את 
כל הארץ מן המאה ד. 7 לסה״ב ואילך, הפכו כל אלה ליסוד 
אתני הומוגני, המכיר במורשתו המבדילה בינו ובין העמים 
מסביבו, שעמם בא במגע — תורכים, מונגולים, סינים, 
נפאלים, קאשמירים ועמים אחרים בצפון-הודו, 

עד ל 1959 נשתמר בט׳ טיפום־חברה פאודאלי, שהיה 
דומה מכמה בחינות למבנה החברה האירופית של יה״ב. 
כל האדמות היו נחלות פאודאליות, שניתנו לאוכלוסים מטעם 
המדינה (המיוצגת ע״י אישיותו של הדאלאי־לאמה 1 ר׳ 
להלן)), אם במישרין — לכמה מיגזדים גדולים, לבעלי אחר 
זות גדולות שמבני האצולה, וכן לאיכרים ולמגדלי-מקנה 
בלתי-תלויים, ואם בעקיפין "• לצמיתים תורשתיים ולמגדלי־ 
מקנה כפופים. את תמורת האדמות היו החילונים משלמים 
למדינה במישרין — במיסים או בשירות אזרחי וצבאי, 
והמינזרים הגדולים — בטקסים ובתפילות שנערכו למען 
המדינה! ואילו הצמיתים התורשתיים, שהיו למעשה מחוב¬ 
רים לקרקע, ומגדלי־המקנה הכפופים היו משלמים מדי שנה 
סכומים קבועים לבעלי-האחוזות. 

רוב הקרקעות מסביב לערים להאסה ושיגאצה היו שיי¬ 
כות למינזרים הגדולים של המיסדר גה-לוג-פה' (ר׳ להלן). 
עוד כמה מינזרים גדולים בעלי נחלות־קרקע נרחבות נמצאו 



577 


טיכמ 


578 


במזרת־ט׳. ברוב חלקי הארץ היו המינזרים קטנים, ואף 
קרקעותיהם היו מועטות־יחסית ז הכגסותיהם הדלות באו 
בעיקר מן המסחר, ורובם של הנזירים־ההדיוטות היו מתפר¬ 
נסים מתמיכות מצד משפתותיהם אד מיגיע־כפם. 

בעלי האחוזות הגדולות מבני־האצולה ישבו כרגיל 
בבירה להאסה (אם לא היו משמשים כמושלי גלילות מרו¬ 
חקים), והכנסותיהם באו להם, באמצעות סוכניהם, מאחוזו¬ 
תיהם. סמוכות לאותן האחוזות היו קרקעותיהם של איכרים 
בלתי־תלויים, ובכמה איזורים מרוחקים מן המרכז לא היו 
אחוזות של אצילים כלל- אלא רק איכרים בלתי-תלויים ועל 
גבם מושלים גובי־מיסים, •שהיו מתמנים מטעם הממשלה המר¬ 
כזית. באיזורים מסויימים במזרח־ט׳(במחוזות קהאם ואמד() 
היו אף ראשי־שבטים תורשתיים — שרבים מהים חיו מכונים 
״מלכים״ —, והללו חיו אחראים להעברת המיסים, שקיבלו 
מראשי־הכפרים, לממשלה. 

דיני־הקגיין לגבי עדרי בקר וצאן היו מקבילים לאלה 
שלגבי הקרקעות, אלא שרובו של רכוש זה היה בידי מגדלי־ 
מקנה בלתי־תלויים. הללו ישבו בקבוצות שבטיות (במקום 
כפרים), המפוזרות על-פני שטחי-המרעה הנרחבים, ומגו¬ 
ריהם היו אהלים עשויים משער־יאקים שחור (במקום בתי־ 
אבן נמוכים), אך חייהם התרבותיים חיו כרוכים — כאותם 
של בני הכפרים — במינזרים המקומיים. 

משטר ומינהל. עד לכיבושה בידי הסינים ב 1959 
היתה ט׳ מדינה-כנסיה, שבה היה כל המינהל חדור עקרונות 
הדת ומשולב במוסדותיה. כ 2,000 מינזרים היו מפוזרים על 
פני הארץ, ובבעלותם היה חלק ניכר מקרקעות המדינה, 
ומשערים שב 1/5 מכל הזכרים באובלוסיה היו כמ.רים-נזירים 
("לאמות"). הדאלאי-לאמה (ע״ע לראיזם) היה 
להלכה הראש המוחלט של הכנסיה הרשמית ושל המינהל 
החילוני במדינה (חלוקת הסמכויות בינו ובין הפאנצ׳ן־לאמה, 
ראש מינזר טאשילהונפו, לא חיתד. ברורה). הדאלאי-לאמה 
(ובימי קטינות( — העוצר שחיה מתמנה מבין הדרגות הגבו¬ 
הות של הכמורה) היה מושל בעזרת מועצה חילונית, מורכבת 
מ 4 שרים, שבכירם היה גזיר! בזמן האחרון היה מכהן אף 
שר ראשי. אחריהם באו קבוצות שונות של נושאי-תפקידים 
מיוחדים; קבוצה של 4 פקידי־מינהל בכירים, סגל של משרד- 
הצבא, משרד־האוצר, וכר, ומחוץ ללהאסה — פקידי המחו¬ 
זות ! אלה האחרונים נתמנו בזוגות, כשאחד מהם נזיר והשני 
חילוני. — מבחינה דתית בא אחרי הדלאי־לאמה שר־ 
הלשכה, וכפופה לזה האחרון היתה מועצת-נזירים, המורכבת 
מ 4 חברים! מועצה זו היתה נמוכה בדרגה מן המועצה 
החילונית, אך למעשה היה כוחה רב, מאחר שהיתה אחראית 
לכל הנזירים המשרתים במינהל — הן מבחינה חילונית הן 
מבחינה דתית, בעוד שלמועצה החילונית לא היתה כל 
סמכות משמעתית לגביהם. הפקידים־החילוניים נבחרו מקרב 
בני האצולה. בצידן של אותן ההיירארכיות של פקידים 
עמדה המועצה הלאומית, שנתכנסה לפרקים מטעם 
המועצה החילונית, כדי להביע את דעתה בעניינים דחו¬ 
פים. — בין הרשויות השונות ובין קבוצות-השלטון למיניהן, 
שאותן ייצגו רשויות אלו, נפלו לעיתים קרובות סיכסוכים 
מרים, ומקום־חתורפה של ט׳ היה חוסר כשרה להגיע למדי¬ 
ניות לאומית אחידה, אלא אם-כן היה ביכלתו וברצונו של 
הדאלאי־לאמה לנצל את סמכויותיו המוחלטות במלואן, 

סדרי־המשפט בט׳ היו, בדרך־כלל, עניינם של 



צי:ר סעזר :ביטות בקרבת לה בטיבט הסערביוז 


המנהג והנוהג המקומיים, מאחר שמועטים היו מעיזים לפנות 
לרשויות שלמעלה מן הממונים עליהם במישרין — בין 
חילונים ובין נזירים, הענשים הרגילים היו קנסות ומלקות, 
ולפעמים היתה נהוגה כריתת-איברים, בעיקר לגבי שודדים 
ואויבים מדיניים (שנאשמו במעשי־בגידה). 

לאחר סיפוחה של ט׳ לסין(ר׳ להלן, עם׳ 588 ) בוטלו כל 
אותן שיטות המינהל והמשפט ע״י הקומוניסטים הסינים! 
כיום ( 1965 ) עדיין נהוג בט' המימשל הצבאי הסיני, ולא 
נוצרו שיטות־מינהל חדשות. 

החינוך בט׳ היה, בדרך־כלל, נתון בידי המינזרים. 

אך היו גם מעין בת״ס יסודיים, שהתנהלו בידי המורים 
בכפרים או בידי הכמרים הפרטיים של המשפחות האמידות, 
שהיו מלמדים אף את ילדיהם של שאר תושבי האחוזות 
תמורת תשלום. משום כך יודעים רוב הטיבטים את יסודות 
הקריאה, הכתיבה והחשבון. אנשי הצוותים המיגהליים הוכ¬ 
שרו בראש וראשונה לכתיבת מכתבים בסיגנון המקובל, אך 
ידעו גם לקרוא ספרות היסטורית וביוגראפית כללית, וכן 
תעודות רשמיות. הנזירים למרו תחילה לקרוא תפילות 
ולערוך טקסים באורח מדוקדק! המוכשרים שבהם, שזכו 
למודים טובים או לתמיכה מצד בני-משפחתם, עברו בהדרגה 
לקריאת חיבורים פילוסופיים קשים יותר, ואח״כ היו מתאמנים 
ונבחנים בוויכוחים פילוסופיים והגיוניים. החינוך הדתי הועמד 
על שמירת המסורת. מן המאה ה 13 ואילך, משהחלה התרבות 
הטיבטית להתכנס בתוך עצמה, לא נלמד דבר מן הספרויות 
והתרבויות של הארצות הסמוכות, וכמובן לא היה ידוע 
מאומה על הלימודים מן הטיפוס המערבי החדיש. רק עכשיו, 
משהגיעו פליטים מט׳ לארצות אחרות, ניתן סיפק בידם 
להכיר את עולמם של החברה, התרבות, המדע והטכניקה 
המודרניים. בט׳ עצמה לומדים כיום חשיבה קומוניסטית 
וטכניקות חדישות מפי הסינים. 

כלכלה, המשק הבסיסי של ט׳ היה תלוי כולו בתוצרת 
החקלאית של איזורי העמקים שבדרום ובדרום־מזרח ובתנובת 
עדרי הבקר והצאן בשטחי־המרעה שבהרים. איזורי־הספר 
היו מייבאים אורז ותבואות אחרות במידה מצומצמת, אך, 
בדרך־כלל, היתה ט׳ מספקת את כל צרכי-עצמה במיצרכים 
יסודיים, פרט לתה ולמתכות מסויימות. עיקר היצוא היה 
בצמר. והוא הספיק כדי לכסות את יבוא התה והמשי — 
מסין, ואת יבוא אריגי־הכותנד״תוצרי־המתכת ודברי-המותרות 
הזעירים מהודו. היצוא כלל גם תוצרים מיוחדים מן החי 
(כגון מושק וזנבות-יאקים), ובן עשבי־מרפא, מלח, סודה 



579 


טיבט 


580 


ובוראכס. המשק הפנימי ד.יה תלוי בעיקר בעיםקות־מסחר 
זעירות שנעשו בין החקלאים ומגדלי־המקנה. ממי הנהרות 
היו מפיקים כמות מצומצמת של זהב, וכן היו אבני־חן 
נחצבות בשיטות פשוטות. 

המבנה ההררי, המרחקים העצומים במדינה מעוטת* 
האוכלוסין, קשיי המעבר בטורי־ההרים שבתוך הרמה המר¬ 
כזית והחסימה שחוסמים הרי־המסגרת הגבוהים את ט׳ בפני 
העולם החיצון, ואף המאמץ הפיסי שבו כרובה התנועה בתנאי 
האוויר הדליל בגבהים — כל אלה יצרו בעיות קשות לגבי 
התחבורה והתקשורת בין הלקי־הארץ השונים, צימצמו את 
חיי־הכלכלה והאטו את קצב־החיים כולו. עד שהתחילו 
הסינים בשנים האחרונות לסלול כבישים בט׳, היתה כל 
התעבורה מבוצעת על גבי יאקים, פרדות או סוסים. מהלכן 
של שיירות מגבולות סין עד לבירה להאסה נמשך כ 6 שבו¬ 
עות, וחציית הארץ כולה ממזרח למערב דרשה למעלה מ 3 
חדשים. בשנות ה 50 נסללו בביש־מכוניות עד להאסה וכבישים 
אחרים בדרומה של הארץ עד גבולות הודו ופאקיסטאן. 
בנייתם והחזקתם של אותם הכבישים יש לראות בהן השג 
עצום של מרץ וסבילות. לפי שעה לא ניתן לעמוד על תוצאות 
התמורות שחלו בשנים האחרונות האלו בחיי החברה והכל¬ 
כלה בט׳. 

הדת. על הדת הקדומה של ט׳ — קודם שהונהג בה 
הבודהיזם להלכה במאה ה 7 לסה״נ — ידוע רק מעט, משום 
שכל התעודות נכתבו בתקופה מאוחרת, ופרט למיעוטן — 
דברי־הימים, חליפות-מכתבים בענייני מינהל ועוד — הושפעו 
במידה הולכת וגוברת מרעיונות הבודהיזם. טיפוסית לתהליך 
זה היא צורת-הדת הידועה בשם בון, המתוארת בכל 
המקורות הטיבטיים כדת הקדומה של הארץ וכמתנגדת העי¬ 
קרית לבודהיזם במאות הראשונות להנהגתו. אולם מתברר, 
שצורה זו של הדת, כפי שהיא ידועה מתוך דעותיהם של 
חסידיה בימינו, ואף מתוך ספרותה הקדומה ביותר, אינה 
אלא צורה של בודהיזם, הנבדלת מצורותיו האחרות בט׳ 
במה שהיא שוללת את מקורות־הבודהיזם המסרתיים ומס¬ 
תמכת על מקור היסטורי משלה, שנראה כמדומה. מכל-מקום, 
היסודות של דת קדומה יותר שנשתמרו בה נתקבלו אף 
בקרב בני כיתות אחרות, הטוענים שהם בודהיסטים ממש. 

ודאי הוא, שזמן רב לפני המאה ה 7 באו בני־ט׳ במגע 
תרבותי עם ארצות 
אסיה התיכונה — 
שלתוכן חדרו ה¬ 
בודהיזם, הדתות 
האיראניות והנצ¬ 
רות הנסטוריא- 
נית —, עם צפון- 
מערב הודו — ש- 
היתה אז בודהיס¬ 
טית בעיקרה — 
ועם סין. יסוד 
חשוב בדת שקדמה 
לבודהיזם בט׳ היה 
פולחן המלכים, ש¬ 
נחשבו לאלים; 
זמן־מחהיתה קבד 
רת המלך כרוכה, 


כנראה, בהמתה טקסית של מקורביו: במו־כן נהגו להקריב 
קרבנות של בע״ח, בעיקר סוסים, להצלה ממחלות או מצרות. 
על האלים והשדים ניתן היה לכפות את מילוי רצונם של 
המאמינים בדרכים מגיות שונות — סידור חוטים צבעוניים 
בצורות ובדגמים קבועים, תקיעה בשופרות, פיזור זרעים 
מקודשים המלווה בנוסחות-אלה, וכיו״ב. 

אפשר שלפולחן המלכים הקדום מקביל בתקופה הבוד¬ 
היסטית פולחן ה ל א מ ו ת — שנשמותיהם חוזרות ומתגשמות 
באנשים אחרים אחרי מותם פולחן שכולו מיוחד לבודהיזם 
הטיבטי דווקא. אולם כל אותם המנהגים הקדומים נתכסו 
בהדרגה, החל מן המאה ה 7 , בשפע הצורות של הבודהיזם 
ההודי המאוחר, שהוא עצמו בחינת תערובת מוזרה של 
שאיפות דתיות נשגבות (הבאות לידי ביטוי בחיי מתבודדים, 
נזירים ומלומדים), של אמונה תמימה של ההדיוטות, ושל 
מנהגי אמונות טפלות וטקסים מיסטיים, שנערכו בידי 
אנשי־יוגה מיטיבים ומזיקים. בכל אותם האמונות והמנהגים 
השונים הונהג מעין סדר מסרתי ע״י התפתחותה של שיטת 
המינזרים, שנתקבלה מן הארצות הבודהיסטיות הסמוכות. 
במסגרת שיטה זו פותחה בעבר למדנות דתית רבה. תרגומה 

ד 

של הספרות הבודהיסטית ההודית העצומה נמשך כ 600 שגה 
ומן המאה ה 7 עד המאה ה 13 ), ומאחר שהמלומדים ההודיים, 
שעזרו בעבודה זו, בוודאי לא למדו טיבטית, נצטרכו המתר¬ 
גמים הטיבטים ללמוד את לשונות הודו — סאנסקרט 
הקלאסית, ואף ניבים איזוריים, שבהם נתקלו במסעותיהם, 
עם חתימת התרגום ועם ראשית התפתחותה של הספרות 
המקומית (ר׳ להלן, עמ׳ 582 ), הלך ופחת הצורך במגע עם 
הארצות הבודהיסטיות השכנות. זאת ועוד: עליית האיסלאם 
דחקה בהדרגה את הבודהיזם מן הארצות השכנות, עד 
שנעלם בהן לגמרי במאד, ה 13 — פרט לנפאל, שבה נשתמר 
בצורה מצומקת, ולסין, שלשם חדלו בני-ט׳ כבר מזמן לנסוע 
לשם רכישת לימודי-הדת. בכך נעשתה הדת הטיבטית מכו¬ 
נסת בתוך עצמה. במקום המלומדים והמתרגמים היו מעתה 
הדמויות הראשיות בחיי הדת — ראשי המוסדות הדתיים, 
שתפקידם היה למסור בנאמנות וללא הירהורים את המסורות 
שקיבלו. אותם המנהיגים הדתיים ידועים בטיבטית בשם 
"לאמו׳ת", ומכאן טבעו בני־המערב את מונח "לאמאיזם" 
לציון הדת הטיבטית. האמונה בגלגול־הנשמות (ע״ע) היא 
מעיקרי הבודהיזם על כל צורותיו, והרעיון, שמורה־דת יכול 
לשוב ולהתגשם עלי־אדמות, ואף ניתן להכירן בהתגשמו- 
יותיו — מצוי אף במדהיזם ההודי. רעיון זה הלך ונתפשט 
בט׳ החל מן המאה ה 14 , מאחר שהוסיף יסוד על־טבעי חזק 
על קדושת המסורת הדתית, שכבר היתה מקובלת. מספרם 
של הלאמות החוזרים ומתגשמים עלה על 200 ; החשוב שבהם 
מבחינה מדינית הוא הדאלאי־לאמה. 

וע״ע למאיזם. 

ביבל׳; ר׳ להלן, עמ׳ 589 . ד. ל. ם. 

הלשון הטיבטית, השייכת למשפחת הלשונות 
הטיבטו־בורמיות (ע״ע), מדוברת לא רק בט׳ גופה, אלא גם 
בכמה איזורים בסין המערבית, ולפי אומדן 1963 מגיע מספר 
דובריה ל 2.7 מיליונים. כמו־כן מדוברים ניבים של לשון זו 
באיזורים שלאורך הרי-הימאלאיה מדרום לגבול ט'. 

שתי התכונות האפייניות ללשון הטיבטית הן: סדר המלים 
במשפט (נושא — מושא — פועל) והמערכת המורכבת של 
ביטויי־כבוד, המשקפת את הריבוד החברתי של ש/ 



581 


טיבט 


582 


ניבי הטיבטית נחלקים ל 3 טיפוסים: ( 1 ) הניבים של ט׳ 
גופר. מצטיינים במיבנה פינ^לוגי פשוט־יחסית. הניב של 
להאסה מכיל את העיצורים האלה, הבאים בראש־תיבה: 

1 ,ז) , 011 ,ת ,ל ,ו 51 ז ,ל] ,ן 11 , 1 ,ח , 6 ,ל 1 ,ו 11 ,] ,ן 11 ח ,ווז ,י 

,ץ ,! 1 ^ ,: 1 ,!ו•! .ז ,ו!". רומים לו הניבים 
המרוברים בשיגאצה. ( 2 ) הניבים של קהאמס נמצא בהם 
ניגוד משולש בין סותמים אטומים, מנושפים וקוליים: 
12 > ,ו 1 ״ .ל: ; 11 ,! 11 ; ג 1 ייית ,ק וכיו״ב. כמו־כן מצויים בהם 
בראשי־תיבות צרורות של אפיים וסותמים או מחוככים 
שווי״מוצא, כגון ־ 2 !>ת,־ל)ת,-ו>ת,-זת,- 15 ת 1 ,־נןרמ. ניבים רישייכים 
לטיפוס זה מדוברים בט׳ המזרחית וכן בכמה נפות טיבטיות 
אוטונומיות בסין המערבית. ( 3 ) המערכת הפונולוגית של 
ניבי אמדו קרובה יותר לזו המיוצגת בלשון הכתובה. 
,(2 נוסף על הניגוד המשולש בין העיצורים בראש־תיבה (ר׳ 
מצויים בהם הרבה צרורות־עיצורים תחילתיים, כגון 
,-ז/•,־ 17 >ץ ,■, 7 ץ ,- 1 >חז ,-תל) ,־ומז .־חת ,ףת ,-עת ,•זז וכן כמה עיצורים 
בסוף־תיבר.: ז־ ,( 1 - ,ח־ .״ת-,; 1 - ,ז- ,י!-. ניבים מטיפוס זה מדו¬ 
ברים בכמה נפות טיבטיוח אוטונומיות בגלילות סין המערבית. 
מערכת־ההגיים של הלשון המדוברת בימינו משקפת פי¬ 
שוט רב לעומת זו של הלשון הקלאסית, שבעקבותיו ניטשטשו 
או נשתנו כמד. תכונות מורפולוגיות קדומות. למשל, אין 
הניב של להאסה מציין עוד הבדלים של זמני־הפועל ע״י 
תחיליות: 'קלאסית (עתיד), (עבר) נתאחדו 
1 בלהאסית ל — ״שבור״: קלאסית 113 (הווד.), 113 נ 
(עתיד) נתאחדו בלהאסית לעז — "הבט". הד״בדל בין 
הבניינים של גרם-פעולה ושל פעולה רגילה, המצויין אף 
הוא בלשון הקלאסית ע״י תחילית, מצויין בניב של להאסה 
בדרכים אחרות, למשל בניגודים שבין הטונים: קלאסית 
501113 (גרם-פעולה), (פעולה רגילה): להאסית נ^ם" 
ונןסת (בהתאמר.) ״בטל״: קלאסית 513085 ( 13 ) (גרם-פעולה, 
!33 עבר), 13085 (פעולה רגילה, עבר): לד,אםית 3 נ 1 ו 

(בהתאמה) "קום". 

הכתב הטיבטי הוא כתב הברתי, שיסודו באב־טיפוס 
הודי וששוכלל במאה ד. 9 . הוא כולל 30 אותיות, המציינות 
עיצורים בתוספת סימנים דיאקריטיים לרוב התנועות. בצרו¬ 
רות של שני עיצורים עשוי אחד האיברים לד׳יות כתוב מעל 
לחברו או מתחתיו (וע״ע כתב). — יש 2 סיגנונות של כתב: 
רגיל("בעל-ראש") וקורסיווי("ללא־ראש"). העדות הקדומה 
ביותר לכתב היא — כתובות-אבן מן המאה ה 9 וכמה תעודות 
מאותה תקופה שנתגלו בצפון־מערב סין (בעיקר במערות 
.20. טון-ד.ונג [ע״ע]) בראשית המאה ר 

ן . (!, X^X>5 

1912; 1919 1 ^ 1 ) 1 ן 10£ ! €0 / 0 ,! 01 ע .ס ; 

1 11 € ) 01 ,[_[ 01 גוזו ת ו\י 

זיי.(!! .^ 11.0 , 1111 ^ 1 ) 11001 ^ן// . 

0 ־ 0 ג/\^; 7 / 11 ) 17 ^€י\ ..>! . 11 :־[ 195 , ו 114 חוזז 4 )יו 
1)1 /71וי' 1 ג 111 ] ¥01 \ . 1 ) 

אמנות, יחד עם המסורות הדתיות וד.סםרותיות, שנקלטו 
בט׳ מן המאה ה 7 ואילך — מאסיה התיכונה, מצפון־מערב 
הודו ומנפאל — למדו בני-הארץ אף סיגנונות של ציור 
דתי ראיקונוגראפי. המיסיונרים הבודהיסטיים הביאו אתם 
דפוסים אמנותיים קבועים, ואלד. נתקבלו על הטיבטים כמות 
שהם. המגמה לחיקוי, היעדר מקוריות וד,אופי השמרני המוב¬ 
הק גרמו לכך, שבאמנות ט׳ — וביחיד בציור — לא חלד. 
במשך הדורות כמעט כל התפתחות מאז ראשיתד,. רק הנו¬ 
שאים השתנו במידת־מה במרוצת הזמן, ועל-כן הם משמשים 
קריטריון למיון כרונולוגי יותר מצורת־ההבעה האמנותית. 

ניחן להבחין שתי תקופות עיקריות שקבעו את אפיה 
של אמנות ט': המאות ד. 9 וה 10 , שבהן היתה המכרעת 
ד.ר,שפעה ההודית, וביחוד של האסכולה הבנגאלית; והמאה 
ד. 18 , שבה נתוספו יסודות סיניים, בעקבות ד,ד.שפער. הסינית, 
שהלכה וגברה מימי שושלת מינג ואילך, הנושא הראשי 
בתקופה הראשונה הוא תיאור סמלי של חיי בודהא ומורי¬ 
דה אחרים ושל אלים, במתכונת המאנדאלה — ציור הגלגל 
המיסטי-מגי, כללים גאומטריים בחלוקת השטח מסביב לדמות 
מרכזית אחת - עפ״ר'בודהא •־ וסימטריד. חמורה בפרו¬ 
פורציות מציינות אמנות סכמתית זו, 'שאינה מגיחה מקום 
לדמיון ולהבעה אישית. רק כשנתוספו, בתקופה השניד., 
יסודות סיניים, כגון תיאורי רקע של נוף — חורשות, סלעים, 
פלגים יכלו האמנים להגיע ייהפרדד. גמישה יותר בץ 
הדמויות הקבועות ולהבעה אישית יותר. אמני ט׳ הוכיחו 



583 


טיבט 


584 



ציור 5 פסילוז מ■ הסאה ה 18 , המתאר א.ת יאמאנטאקה ("וזמבחיד 

את השוות״) ו׳סאקטי (״האנד;ידו"--היסוד הקוסמונו;' ד,די:אנייו 

את כוחם בעיקר בצירוף נאוז של צבעים מלאי־חיים. — בשל 
אפין המקודש של היצירות, אמנות ש׳ היא אנונימית. 

הצורה האמנותית השכיחה ביותר היא ציור, או רקמה, 

או תמונה משובצת על גבי מגילת בד או משי. מגילות אלו, 
המכונות טהאגג־קה, נתלות במקדשים או ליד המזבח המש¬ 
פחתי. דוגמית רבות מהן מצויות במוזיאונים המערביים. 
כמו־כן נפוצו, בהשפעה סינית ונפאלית, תמונות־פסלונים 
עשויות זהב, כסף, אבן, עץ, שין ועוד. תמונות אלו, 
המתארות אלים למאות, בגדלים שונים, נתלות אף הן 
במקדשים וליד מזבחות משפחתיים. מלבד אלה פותח בט׳ 
ייצור אמנותי של כלי־פולחן, כגון חזיזים מאבן, גלגלי־ 
תפילה, פגיונות מגיים, מחרוזות וכר, ושל כלי־בית, האי- 
קו׳נוגראפיח ומלאכת־חמחשבת במתכת היו נתונות בעיקר 
בידי בני־נפאל, שמהם ישב קיבוץ קטן בלהאסה ישיבת- 
קבע!.אר בעבודות־המתכת עסקו אף טיבטים, בפרט בני־ 
קחאמפה במזרח. אף אריגת־חשטיחים וסיגנונות-לבוש ססגו¬ 
ניים י נתפתחו בעיקר לפי הדוגמות הסיניות. ניתן לומר, 
שמבחינת עדינות הדגמים והשימוש האמנותי בצבעים זו¬ 
הרים — בציוד, בשטיחים ובמלבושים — לא עלתה על 
הטיבטים שום אומה מאומות העולם. — בארדיכלות התפתח 
סיגנון שהוא טיבטי מובהק, אע״פ שיש להגיח, שמעיקרא 
שימשו לו לדוגמה הסיגנונות של אסיה התיכונה! אפייניים 
לו הקירות המשופעים כלפי פנים, המשווים מראה ישל קלות 
לבניינים המאסיוויים ביותר. הצורות העיטוריות של החלונות 
והגגות נתפתחו בעיקר בהשפעה נפאלית. ההשגים הגדולים 
של הארדיכלות הטיבטית הם ארמון הפוטאלה של הדאלאי־ 
לאמה בלהסה (ע״ע) וארמון מלכי לדקה בלה, 

, 11 :> 1 חי.זוו 11 .נ) : 11 ^* 1 , .ן 

. 1-111 , 011$ {.) 8 . 7 .) 

; 952 [ , 1 {\/ .ו/״ןזזגיס .^{ 

. 3 רג^ 1 ) 111 >£)ד) .ן:>וחוחז 1 ^ 1 . 8 

ד. ל. ס. 

המוסיקה הטיבטית יסודה בליטורגיה הלאמאיסטית 
של מיסדרי־הנזירים המרובים. בחלקיה הקדומים ביותר 


מושתתת ליטורגיה זו* על טקס שאמאני מלווה קול חצוצרות־ 
יבבה עשויות עצמות־אדם ותופים של שעון־שמש עשויים 
גולגלות־אדם. מבחינת סיגנונה דומה המוסיקה הליטורגית 
הטיבטית לטעמי הקריאה הנהוגים באמירת מזמורי תהילים 
ובקריאת כה״ק בכנסיות הנוצריות במזרח ובמערב, ועוד 
יותר — לאלה הנהוגים אף בדתות הלא־בודהיסטיות, כגון 
בקריאת הודה בהודו ובטעמי־המקרא. תזמורות-המקדשים 
מורכבות ממצילהיים ומכלי-נשיפה — ביניהם אף השופר. 
בליל ראש-השנה, החל בחודש העשירי (שיוויון בין יום 
ולילה), משתמשים בשתי חצוצרוח־ברונזה ענקיות באורך 
2 — 3 מ׳, בגויות כעין ציגור־טלסק 1 פ, שמיועדות לגרש את 
הרוחות הרעות של השנה החוגיפת ולקדם את פני הרוחות 
הטובות של השנה הבאה. מעל טון אחד ממושך של החצוצרות 
נשפך הרצ׳יטאטיוו של מקהלת הנזירים, הנאמר ב 10 ) 1311 זגק 
מהיר ביותר בקול הומה עמוק ונפסק לפרקים ע״י הקשת 
המצילתיים והגונגים וע״י הצלילים הממושכים והגבוהים של 
אבוב. כל אלה עושים רושם סאקדאלי ביותר, ורוח-קדומים 
מרחפת עליהם. צד נוסף של דמיון לליטורגיות אחרות הוא — 
רישום טעמי-הקריאה, שהוא חלק חשוב של תורת־המוסיקה 
הטיבטית, 

לעומת השימוש הסאקראלי במוסיקה עומד השימוש 
המעשי בה, שעם צורותיו נמנים המחזות העממיים על 
נושאים היסטוריים, המלווים קול תופים ומצילתיים, וכן 
מיסטריות מעין־ליטורגיות (שבהם משתתפים רק גברים — 
כמו בהודו ובסין), והמוסיקה העממית ממש. בעוד שהמוסיקה 
הליטורגית של ט׳ מושפעת בהרבה מן ההודית, ניכרים 
במוסיקה העממית קווים סיניים, שהלכו וגברו בה בהתמדה 
מאז המגעים הראשונים עם קיסרי המונגולים במאה ה 13 , 
וזאת למרות עצמאותם של הלאמות החל מ 1640 . משום כך 



ציור 5 ) מניי״המחד•; שז רשאה ־^ 1 א) יי.) 1 , השחארה את יאמא;נ!אקה 



585 


טיבט 


586 


גוברת במוסיקה העממית הסנטאטוניקה הסינית, בעוד שהמוי־ 
סיקה הליטורגית אימצה לעצמה את הסולם הדיאטוגי ההודי, 
בעל 7 הטונים, על הרחבותיו המיקרוטוניות. 

מערכת כלי־הנגינה מפותחת להפליא; בשיא התפתחותה 
כללה כ 40 כלים. עם אלה נמנים כלים טקסיים — שמקצתם 
הגיעו מהודו —, כגון קרנות, קונכיות, חצוצרות, פעמונים 
ומצילתיים, וכן אבובי־המקדשים הבאים מתחום התרבות 
הפרסית, והתרפים המסומרים, שמקורם בסין. על אלה 
מתוספים, מחוץ לטקסי המקדשים, צורות מרובות של חלילים, 
כינורות, לאותות וגיטארות. 

למהותה של תפיסת־המוסיקה הטיבטית שייך סיווגם של 
כלי־הנגינה ל 8 קבוצות בקירוב, המסודרות לפי צורות־צליל 
סודיות, המאנטדות, המותאמות לתנועות־הצלילים של גוף־ 
האדם — כגוןינהמה, צילצול, המיה —, שלהם מקבילים גוני 
הצלילים של התופים, המצילתיים והקונביות. תיאורן החוזר 
של תבניות־צלילים אלו ואחרות משמש אמצעי חשוב לאימוני־ 
התבוננות ב״אמנות המיתה" (ע״ע למאיזם). 

11 > . 11 ג>ח.ז 1 ( 1 ויי.).י<וז<)} .[!ווויזיןס!!• \'^|.י.־־ו>ונ > י 1 

ח 1 .. 114 !\ 1 ■^ן( 1 ). 7 ; ז־ל^^[ , .י 1 יו 1 1 א 

^{{ 111 !>')}! ■א/י^ 7 'גזז/ו. :תקליט ארוך־בגו : 1.11 ^׳[ .;[ 

.ו> 1 יי .'^ 1 לזלו!ו 111 ') . 111 י)!) ,ן[ 1 }.')) 11 ^) 

.;: 6.6 ! .״־\ .'■ן 11 ר 1.1 א ■י!!! :כנ״ל .ררי^[ .(^' 20,11 

א. ג.־ק. 

על מציאות יהודים בט׳ ביה״ב מעיד הנוסע הערבי 
אבו דלף מסער אבן אל־מהליל, שיצא למסע לסין באמצע 
המאה ה 10 .' כמו־כן מזכירי בנימין מטודלה "ארץ טובות" 
(והודו) בין הארצות שהיו כפופות למרותו של ריש־גלותא 
בבגדאד. מסתבר, שהיהודים שנתיישבו בט' נקלעו לשם 
אגב מסעות־מסחר מן הארצות האיראניות בנתיב־המשי 
הדרומי. — היום אין יהודים בט׳. 

׳^ן/ ׳,/ •)// .זז 1.1 .ןן״ 14 ג 1 א .[ 

7113 ^ 1 .;■! 7 

היסטוריה. לפי מקורות סיניים עתיקים■ מ(צאם של 
הטיבטים מבני שבט סאן מיאל בהונאן, שנוצחו בידי מלכי 
שושלת־הסיא הסיניים (סוף האלף ה 3 לפסה״ג) והוגלו — 
כולם או קצתם — לסצ׳ואן. סיפורים אלה נראים אגדיים, אע״פ 
שגם היסטוריונים טיבטים מזכירים ישיבת מלכים טיבטים 
על גדלת היארלונג (מיובלי היאנג־צה־קיאנג) עד המאה ה 7 
לסה״נ ומייחסים את תחילתה של שושלת זו ל 313 לפסה״ג! 
היא נוסדה, לדבריהם, ע״י ניא־טרהי־טמפו, בנו של מלר 
הודי. מסתבר, שהטיבטים היו שבטים נוודים, ששוטטו באיזור 
שבין ההימאלאיה וימת קוקדנלר, עד שלמדו מן ההודים או 
מן הסינים (או מאלה ואלה) את החקלאות ואת הכריה 
והעיבוד של המתכות. במאה ה 4 — 3 לפסה״נ התעצמו הט", 
התחילו מתערבים בענייניה של סין וסייעו שם להפלת 
שושלת צין. באותה תקופה אף התחילו המורים והמטיפים 
הבודהיסטיים מנפאל להגיע לט׳. 

בתקופה שלאחר מכן היתה ט׳, כנראה, מפוצלת לתחומי 
שבטים, לנסיכויות ולממלכות. אין היא מופיעה באור היסטורי 
ברור אלא במאה ה 7 לסה״נ, כשהפכה למדינה מאוחדת בימי 
המלך האדיר םונג-צן־גאם־פו ( 613 — 650 ). הלה קבע את 
בירתו בלהאסה והמשיך בתהליך כיבוישה ויישובה של הארץ— 
שבו כבר התחיל אביו —, ואף כבש את בורמה־עילית 
ושטחים בסין המערבית, נשיו הבודהיסטיות — בת קיסר־סין 
ונסיכה נפאלית — קירבו אותו לבודהיזם, והמסורת הטיבטית 
מייחסת לו את ההתקשרות עם מרכזי הבודהיזם בהודו, את 



ציור 7 תזניורת־םקדי־ 1 ;ז־די נת "ווכונעים תצהונים" 


העלאתם של נזירים בודהיסטיים משם ואת היזמה לפיתוח 
כתב טיבטי, ע״פ דגם הודי, לשם כתיבת כתבי־הקודש של 
הבודהיזם בטיבטית, תקופת גדולתה המדינית של ט׳ נמשכה 
גם במלכותם •של יורישיו של סונג־צן־גאם־פו, עד אמצע 
המאה ה 9 . במחצית השניה של המאה ה 7 כבשו הטיבטים 
מידי הסינים את ערי־הספר שלהם באסיה התיכונה — קשגר, 
קוצ׳ה׳ קרשהר וח׳וטן; במערב כבשו את הונזה — וע״י כך 
באו במגע עם הערבים שמעבר לאמדדריה, ובדרום השתלטו 
על נפאל. ב 673 , כשנמנעו הסינים מלשלם את המס השנתי 
במשי, לכדו השיבטים את עיר־הבירה הסינית צ׳אנג־אן ומינו 
את גיסו הסיני של מלך ט׳ לקיסר זמני. במחצית השניה של 
המאה ה 8 מלך בט' טרהי־סונג־ךה־צן, שתחום שלטונו השתרע 
ממרכז תורכסטאן עד מעברילגביול המערבי של סין. הוא 
קידם בהרבה את הפצת הבודהיזם בארצו! בימיו הוזמנו 
מלומדים מה(דו, נוסד המינזר הראשון בט׳ (בסאמןה), 
והסיבטים הראשונים נדרו את נדרי הנזירות. עדיין היתה 
בארץ התנגדות עזה לדת החדשה! ובמאבק שבין הבודהיזם 
ובון(ר׳ לעיל, עמ׳ 579 ) נתערבו אינטרסים מדיניים. המלכים 
נשאו את נשיהם מקרב משפחות האצילים, שראשיהן היו 
שרים תקיפים, ומשום כך איימו תמיד על כוחה של המלכות. 
במחצית הראשונה של המאה ה 9 עשו המלך סה־נה־לק 
ויורשו ראל־פה־צ׳ן הרבה לעידוד התרגום של הספרות 
הבודהיסטית ההודית ולייסוד מקדשים; אולם ראל־פה־צ׳ן 
נרצח ב 836 , ואחיו לאנג־דאר־מה, שמלך תחתיו, היה מחסידי 
בון וניגש להשמדת הבודהיזם המאורגן במרכז הארץ. הוא 
עצמו נרצח ב 842 בידי נזיר בודהיסטי, ובכך נכרתה שושלת 
המלכים הקדומה. באין סמכות מרכזית מוכרת, נתפרדה 
האחדות הפנימית, והטיבטים נסוגו לגבולותיהם של היום, 
ושוב לא עברו אותם. 

לא ניתן לעקוב בדיוק אחר המאורעות שנתרחשו במרכזה 
של ט׳ במשך 400 השנים שלאחר־מכן. היזמה הבודהיסטית 
עברה לט' המערבית, ששם ייסד אחד מביני לאנג־דאר־מה 
שושלת חדשה. במשך כל המאה ה 11 ייסדו מלכי גוגה 
מינזרים, הזמינו מלומדים הודים לארצם. ודאגו לחינוך 
הנזירים הטיבטיים, שאותם שלחו להודו כדי לחפש תורות 
חדשות ומורים חדשים. עבודת־התרגום הגדולה אורגנה 
מחדקז. ע״י כך נפרץ הבודהיזם בכל רחבי ט׳, ובקשרו קשדי־ 
תרבות חשובים עם נפאל. — בכל אותה תקופה היתה ט׳ 
מנותקת למעשה מסין. המגע נתחדש בידי המונגולים, שנש־ 
תלטו על שתי הארצות במאה ה 13 . המונגולים התעניינו 
בדת הבודהיסטית הטיבטית, והלאמה הגדול של מינזר סה־קיה 
(שנוסד ב 1073 ) עשה בשעת ביקורו בסין רושם עז על 
קובלאי ת׳אן בלמדנותו ובאישיותו, עד שנתמנה על ידיו 
למשנה־העוצר על כל ט׳. בכך נעשה לראשונה אחד הלאמות 




587 


טיככז 


588 


למושל על הארץ להלכה, אם כי בוודאי לא למעשה. למשך 
100 שנה נתקיימה עוצרות־המשנה בידי הלאמות של סה־קיה, 
אך התחרות הנמשכת של ראשי־שבטים רבי־כוח מנעה את 
קיומו של מימשל אחיד בפועל, עד שנתפס השלטון בידי אדם 
ממשפחת פהאג־מו־טרף בשם צ׳אנג־צ׳יב גיאל־צן, סמוך 
ל 1350 . במאה ה 15 עברה עוצרות־המשנה ממשפחתו לידי 
משפחת רימפונג, ומ 1565 בקירוב — לידי ראשי שבט צאנג. 

בינתיים קם — בהשראתו של מנהיג דתי גדול, צונג־ 
קהה־פה (ע״ע! 1357 — 1418 ) — מיסדר דתי מתוקן, שנודע 
אח״כ בשם גה־לוג־פה ("אנשי המידות התרומיות"), ובתקופה 
מאוחרת נתכנה בשם ״הכובעים הצהובים״ — להבדיל מן 
"הכובעים האדומים" של אנשי כמה מיסדרים קדומים. מיסדר 
זה הגביר את כוחו והשפעתו ע״י מרצם של מנהיגיו הרא¬ 
שונים ופעולתם בהוראה ובהטפה < ביזמתם נוסדו שלושת 
המינזרים הגדולים בסביבת להאסה — דרסונג, סרה וגאנדן, 
וכן מינזר טאשילהונפו על־יד' שיגאצה. הלאמות הגדולים של 
דו־פונג נעשו לראשיו המוכרים של המיסדר החדש < כשמת 
הראשון בהם, גה־דין טרום־פה ב 1475 , נמצא לו יורש כערכו 
בדרך הרגילה. אולם באותו הזמן בקירוב גבר הרעיון לחפש 
אחרי התנשמויות של לאמות שמתו, ולאחר־מכן נתגלה אדם, 
שבו הכירו את התגשמותו של גה־דין טרופ-פה. מאז הפך 
הדבר ליסוד מוסד במינויים של לאמות חשובים. הלאמה 
השלישי של דרפונג ביקר במונגוליה, ושם הצליח ב 1578 
להעביר את המנהיג המונגולי אלטאן ח׳אן לדתו, ובכך 
נתחדשו הקשרים בין שני העמים, שאותם קשרו הלאמות 
של סה-קיד. 300 שנים קודם לכן. אלטאן ח׳אן העניק ללאמה 
את התואר "דאלאי" ("הים הגדול"), והוא נחשב לשלישי 
בשלשלת הדאלאי־לאמות. — למשך 60 שנים נוספות בקירוב 
נתקיים עדיין השלטון המדיני בידי מלכי צאנג, שהיו דבקים 
במנהגים של אחד המיסדרים הבודהיסטים הקדומים, אך 
ב 1642 פלשו המונגולים, שהיו עתה חסידיו של מיסדר 
גה־לוג־פה, בראשות מנהיגם גוסרי ח׳אן לט׳ ומינו את 
זזדאלאי־לאמה ה 5 לראש הדתי של כל הארץ. באותן השנים 
פעל בט׳ המיסיונר הישועי האיטלקי איפוליטו דזידרי — 
האירופי הראשון שלמד את הלשון הטיבטית על בוריה ורכש 
לו ידיעות בתורות הדת הטיבטית 5 פעולתו נעשתה בחסותו 
של האחרון למלכי צאנג, שעל מותו קונן מרה. — לאחר 
מותו של ריבונו המונגולי ב 1655 , נעשה הדאלאי־לאמה ה 5 
לשליט־בפועל על ט׳ כולה עד למותו ב 1682 . 

הדאלאי־לאמה ה 6 היה שטוף בחיי־הוללות וגילה חוסר 
יעילות בעניינים מדיניים. דבר זה איפשר לסינים (בימי 
שושלת המאנצ׳ו) לדחוק את רגלי המונגולים מט׳ ולקנות 
לעצמם שביתה שם (החל מ 1720 ) כ״בעלי־חסות ידידותיים". 
מאז ועד תחילת המאה ה 20 היתה ט׳ כפופה לקיסר סין, 
שהיה מהנה נציבים סיניים לט׳ לפיקוח על הדאלאי־לאמה. 
אולם השלטון הסיני היה, בדרך־כלל, רופף, ולמעשה הוסיפו 
הכמורה והאצולה המקומיות לשלוט בחסות הקיסר. כלפי 
חוץ היתד. הארץ סוגרת ומסוגרת כמעט, הן בגלל קשיי 
התחבורה והן בגלל מגמת הדיסתגרות של הטיבטים וד׳סיגים 
כאחד, שד,טילו איסור על כניסת זרים, לגבי העולם המערבי 
היתד. ט׳ עד לדורות האחרונים ארץ לא־ידועה, נידחת 
ומיסתורית ביותר. רק בסוף המאד. ה 19 ותחילת המאה ה 20 
נחקרה — לעתים תוך סיכון רב — בידי התיירים והחוקרים 
צ׳רלז בל, פ. 2 נגד,זבנד (ע״ע) וסון הדין (ע״ע). 


במשך תקופה ממושכת לא נתגברה ט' על חולשתה בשל 
סיכסוכים פנימיים. היא אף לא הצליחה להגן על עצמה מפני 
תוקפנות בני־גורקד. הנפאליים, שכניה הדרומיים. הללו 
פלשו לט׳ ב 1788 ולא נהדפו אלא ע״י צבא קיסרי סיני! 
ב 1855 חזרו ופלשו לארץ וכפו על ט׳ אישור החזקת סוכנות 
נפאלית בלהאסה ותשלום הקצבה שנתית לנפאל. רק בימי 
הדאלאי־לאמה ה 13 ״הגדול״ ( 1876 — 1933 ) חזרד. ונתעצמד, 
ט׳ וזכתה למידד. רבה של עצמאות, כשהחסות הסינית הוסיפה 
תחילה לד׳תקיים להלכה בלבד ונפסקה לגמרי לאחר נפילת 
השלטון הקיסרי בסין ב 1911 . 

הבריטים, שהשתלטו מן המאד, ה 18 ואילך על הודו 
והטילו אח״כ את חסותם גם על נפאל, היו מעוניינים בקשרי* 
מסחר עם שכנתם הצפונית. משלחת דיפלומאטית ומסחרית 
ראשונד, נשלחד, לט׳ כבר ב 1774 מטעם וורן ד.יםטעגז(ע״ע), 
איש חברת הודו המזרחית הבריטית! משלחת' זו באה 
בדברים עם הפאנצץ־לאמד. ליד שיגאצה, אך לא הצליחה 
לד׳גיע ללהאסד,. במאה ה 19 הוסיפו הבריטים בנסיונוחיהם 
ליצור מגע הדוק עם ט׳, הן כדי למנוע פשיטות ממנה להודו, 
הן כדי לסחור את הארץ, וד.ן כדי לד,רחיק מעליה ומגבולות 
הודו את סכנת התפשטות הדישפעד. הרוסית. היחסים בין 
הבריטים ובין ט׳ היו מסובכים בגלל העובדה, שלד,לכה היתה 
ט' בריבונותה של סין, ואילו למעשה — עצמאית. תחילה 
גיד,לו הבריטים מו״מ עם השלטונות הסיניים, אך הטיבטים 
התעלמו מתוצאות מו״מ זה, ואת נסיונות הבריטים להידבר 
עמם סיכלו ע״י תכסיםי־ד,שד,יד,. לבסוף פלש חיל־משלוח 
בריטי בפיקודו של יאנגד,אזבנד לט׳ ב 1903 , ולאחר מסע 
קשה של כמה חדשים וקרבות עם הטיבטים הגיע ללהאסד, 
ב 1904 ! הדאלאי־לאמה נמלט למונגוליה. באותה שנה נחתם 
הוזה בין בריטניה ובין ט׳, שהסדיר את יחםי־ד,מסחר ביניד,ן 
וקבע הרחקת השפעת כל מעצמד, זרה מט'. מעמדה המיוחד 
של בריטניה בט׳ הוכר ב 1906 בד,סכם עם סין, וב 1907 
בד,סכם עם רוסיד,; ב 1908 חזר הדאלאי־לאמד, ללהאסה. 
ב 1910 ניסו הסינים לחדש את שלטונם על ט׳, וצבאם פלש 
לארץ זו, וד,פעם נמלט הדאלאי־לאמה להודו והתקשר לברי¬ 
טים. המהפכד. בסין ב 1911 איפשרה לטיבטים לזכות שוב 
בעצמאות! הסינים פינו את כוחותיהם מט׳, וד,דאלאי־לאמד, 
חזר לשם. ב 1913 חתמה בריטניד, על הסכם חדש עם ט׳, 
ובו הכירה בעצמאותה, אך סין לא אישרה חוזה זה. במשך 
40 השנים שלאחר מכן עשו הסינים כמה נסיונות לחדש את 
שלטונם בט׳ ע״י תמיכד, בפאנצ׳דלאמה, מתחרו הכנסייתי 
והמדיני של הדאלאי־לאמה! אולם ט׳ הצליחד, לשמור על 
עצמאותה, בתמיכת הבריטים בהודו (בעיקר בשל מאמציו 
של סר צ׳ארלז בל) ובזכות חולשתה של סין. אולם ב 1950 , 
לאחר שהבריטים יצאו את הודו, וסין התגבשה במשטר 
הקומוניסטי, חזרו הסינים לט׳, והפעם הצליחו להשתלט על 
הארץ ולהתעסס בה. תחילה הסתפקו בהעמדת ענייני חוץ 
ובטחון של ט׳ בפיקוח הממשלה הסינית, והבטיחו קיום 
מינד,ל טיבטי פנימי אוטונומי וקיום מעמדם של הדאלאי- 
לאמה והפאנצץ־לאמד,. השלטונות הסיניים התחילי לפעול 
למודרניזאציה של הארץ, והגדילו לעשות בסלילת כבישים 
לשם פתיחתד, וחיסול ניתוקד, מן העולם. אולם פעולתם 
המכוונת גם לחיסיל המורשת הלאומית ודותרבותית המיוחדת 
של ט׳ עוררד, התנגדות בקרב האוכלוסיה ור,ביאה ב 9 ר 9 ] 
לידי מרד גליי, שדוכא באכזייית י־בד. בידי צבא סיגי, 



589 


טייכט — מיגיינגן 


590 


הדאלאי־לאמד, ה 14 , שעמד בראש התנועה הלאומית־דתית 
הטיבטית, נמלט להודו, ועדיין ( 1965 ) הוא יושב שם בגולה. 
יחד עם אנשי־ממשלתו לשעבר* בהודו ובנפאל נמצאים 
היום כ 70,000 פליטים מט/ בינתיים מארגנים הסינים את 
הארץ לפי מתכונת קומוניסטית, בהשתמשם בפאנצ׳ן־לאמה 
כשליט־בובה מטעמם < הם אף התחילו ביישוב המוני סינים 
בט׳ — מזה, ובהעברת צעירים טיבטיים לחינוך ולהכשרה 
בסין — מזה. המשך קיומן של הדת והתרבות הטיבטית 
נראה מוטל בספק. 

-^ה 1 )יו 7 ,. 3 >! ; 1.903 , 1-11 ,.' 7 , 5 

1-11, 1909; 10., 7., 1^X1, 1916-1922; 

7 ., 10 ; 1 ־ 190 ,. 7 )ס ^}/ 7 .ס . 

71(7€^7 , 0101011 ^ . 1 ־ 1 . 11 * 1 ; 1906 , 5 ה 2 ו ., 

1906; 7. ¥0111 ^ע . 011 ; 1910 ,. 7 ,!)תג< 1 לע 11 ^חנ , 

7.: 1924; 10., 7^1£ 01 7., 1928; 

111., 70 \{*0 . 5 ; 1946 , 0 ה 009 00101 [^ 131 ] 1€ {^ /ס 1 ( 1 ו . 

11 010 ^ 6 ,ת 06 < 13 ־ 1 . 1 ־ 1 . 1 ־ 1 - 0 זג 1 זז 4 ו ^^ £?/ 

7^111 ז 0 5 ^ 0 ^ 7 . 1115 גי 4.1 < ;^ 1933 ,. 7 15 ז{ 0 }ה 14 ס 1 ^ 1 < 0 ץס 701 ז ^ 
701710$, 1946^; 7 .■■ 1 ^/( 1 ,למחבןז!!*!^!! .^ן ., 
1949; ! ־ 811011 וסנ 0 ׳: 8 מ 4 י\ 1 ; 1951 ,. 7 , 1 ח! 3 ז 1 ־ 1 \ .'־ 
1 ס 0 ^ 1 ־ס 1 ^ 4 < 11 ; 1953 ,$ה €10 { 741 0041 . 7 , 1,111 1 ו 01 -ח 60 ר'. , 

7$• { י ^^^{x 7. 10 10(.€ 10 €}710€ *10{11>£17, 1953; 14. 140£- 

101 .' 7 . 7 : 1956 ,$. 7 ה^^ז 0 ^^ו^^^{ ^}( 1 .חח 1 >תו . 

,5/41/1957 ,. 7 , 0 -\״ז^ 011 ת$ . 0 .ס : 1956 .. 7 ! 0 •.״ : 

1(1., }-(1100$ ^ 11 ^( $^ 7 . 1 י'׳יו, 0 . 1 \ ; 1961 ,€^ 710 ז*י 1 ^ 711 1 ז 0 /( 71010 ז 
1959 ־,. 7 10 /--. 701 0041 1 ) 1 ( 70 ,ס€צ^׳ 1 ' 031 .יז ; 1957 .. 7 ״/) ^; 

\13^ סירסו□) . 7 0 ./ : 1959 , $1€1€ ^ 11 ז $ה $0 . 7 00 .ו]םות 
7 ח! 0 ^ 7 .י: 30 זס^ .? ; 1959 ,(ממשלתי סיני ., 
1960: 1 ־ 4 ; 1960 ,; 0 /;ס 6 ./) 0 /)־/'£ ־.. 7 .; 1 ג 011 ,צ[ס , 0 .מ . £. 
1<106^7.1111£0 ־ 201 נ 0 ^\\ 1 {;> 8 ; 1961 ,ץ־ז 0 ////£ 1$ ) 1 ) 011 . 7 .תסו 1 )־ו 
01£ 70 ,ת 01 ] 8 .\■. ,>! ; 1961 ?/ 0 /)/ 0 ס 
01-111$0$10) ץ 1 ^ 0 ( 71 0 ^ 7 ,ז 10 ) 01 ס .מ 1 .>ח 3 ,] 8 ; 1962 , 0 מ/״/ 0 ג 7 // ז 
701/1, 1964; 441 ) . 7 01 0$$ ' 711€00 7/1€ .ס x1. 
7 ג 0 ס >, X . 1965 ,( 2 .סא , 7 ו 

ד. ל. ס. 

טיבטו־בוךמי 1 ת, לישתות, קבוצה של לשונות המדו¬ 
ברות בשטח* המשתרע מטיבט בצפון עד בורמה 
בדרום, ומלאדאקה במערב עד למחוזות הסיניים סצ׳ואן, 
יונאן וקויצ׳ו במזרח. לפי הסברה מצויה ביניהן "קירבה 
גנטית * ואמנם משותפים להן כמה יסודות של אוצד־המלים, 
וכן סדר חלקי־המשפט (נושא—מושא—נשוא פעלי). 
היום מבחינים ב 12 קבוצות־משנה של הלשונות הט״ב, 
שהן: ( 1 ) הטיבטית — בטיבט ובאיזורים הסמוכים לה, 
כגוןלאדאקהבמערבואמדובצפוןן( 2 )ההימאלאיית — 
במדרונות וזדרומיים של הרי־הימאלאיה, מלאהול במערב עד 
בהוטאן במזרח * ( 3 ) ד, א ס א מ י ת ־ ה צ פ ו נ י ת — בצפונו 
של עמק אסאם, ממזרח לבהוטאן * ( 4 ) קבוצת ב ו ד ו — 
באיזור שמדרומה של בהוטאן * ( 5 ) קבוצת נ א ג ה — בהרי 
נאגה. ממערב לאיזור דוברי( 4 ),־ ( 6 ) קבוצת ק ו ק י־צ׳ י ן — 
באיזור ההררי שמדרום לאיזור ( 5 ) 1 ( 7 ) הקאצ׳ינית — 
מסביב למקורות הנהרות צ׳ינדוין ואיראוואדי* ( 8 ) הבור־ 
מ י ת — בבורמה (ע״ע, עם׳ 61/2 )! ( 9 ) קבוצת צ א י ו ו ה ־ 
צ׳ינגפו — לאורך הגבול בין בורמה ויוגאן! ( 10 ) קבוצת 
אי ( 1 , ובה ניבים מרובים, כגון אי, נאהסי, לאהו, ליסו, 
האני) — ביונאן. סצ׳ואן וקויצ׳י!( 11 ) קבוצת ג׳יא רוב ג¬ 
ט ר ו ב ג — הראשונה שבהן' מדוברת בפינה הצפונית־מערבית 
1 של סצץאן, והשניה — בפינה הצפונית-מערבית של יונאן 
( 12 ) קבוצת צ׳יאנג — אף היא בפינה הצפונית־מערבית 

של סצ׳ואן. 

הכתבים הבודמי והטיבטי הם ממוצא הודי. הכתב 
הטיבטי נוצר במאה ה 7 לםה״נ, והתעודות הראשונות 


שנכתבו בו הן כתובות בעמודי־אבן שבטיבט, וכן כמה 
מכה״י שנתגלו במערות טון־הונג (ע״ע) שבסין הצפונית־ 
מערבית. — עם הכתובות הבו רמיות הקדומות נמנית 
כתובת-מיאזדי שבפאגאן (מ 1113 בקירוב), המכילה טכסטים 
כתובים בפאלי, בבורמית, במון ובפיו. — במקצת המקומות 
שבהם מדוברת לשון אי (ד לעיל [ 10 ]) משתמשים הכמרים־ 
השאמאנים בסוגים של כתב-הברות, שהם ברובם אידיאו־ 
גראפיים, בתוספת כמה פובוגראמות. בסוגי־הכתב האלה, 
שבהם מתגלה השפעה סינית, נכתבים הסימנים במאונך! 
במקצת המקומות כיוון הכתב הוא מימין לשמאל, ובאחרים — 
משמאל לימין. — רובם של הטכסטים הדתיים לבני נאהסי 
שבאותו האיזור מורכבים מתמונות מסוגננות! בדבר הצטר¬ 
פותן של הללו לכתב ממש חלוקות הדעות. רק מיעוטם 
של הטכסטים האלה כתובים באותיות הדומות לאותן שבהן 
משתמשים כמרי אי. 

1 ) 00 €- 01111 ס 711 ,$€^ %140 ה 70 00 $ע $$0 ! 7 ,חו/יי-^סס!! . 11 .מ 

,ת 0 ^ז 1£ ־ 01 . 0 ; 1874 ,/ 0 ^/ 7 007 (ס 112100 ^ 7 

: 1909 — 1904 , 1-3 ז־זגק , 111 , 1710 ( 1 01 ■ 1$71 ס 7102 

, . 5 -. 7 /ס $•) 71 / 1 ) 01 ,ח 0 ן)ת £0 ןו> 7 ע . 5.14 

$$)^^ 0 )<[ . 8 -. 7 / 0 ,נ־שח 0 תתס 13 . 13 : 1929 

. 7 .\ ; 1937 ,; 33 ,סגק ז§ת 011 ד) 011 ץ 70 ) 1 /( 17 / 0 

כי''■*׳ בספריית) $^: $1 <) 21 ח 71 1 ( 10 ^' 1 ^ 
־״?״ז. 01 . 777 ,ז: 1 }ז; 1 { 5 .א ; 1939 .(הקונגרס של את״ב 
. 1963 — 1957 , 1-11 ,$) 102 ) 12 ( 70 1 ( 10 )/ 77 

ק. צ/ 

טיביבגן ( 8£0 ת 1 נ 1 ו 71 ), עיר במדינת וירטמברג־באדן בגר¬ 
מניה המערבית! 48,000 תושבים ( 1961 ). העיר 
יושבת על גדות הנקאד! חלקה העתיק בנוי בגדה השמאלית 
התלולה של הנהר', והשכונות החדישות בנויות על הגבעות 
הסמוכות. נופה היפה של העיר מושך אליה תיירים רבים. 

בעיר העתיקה נשתמרו בניינים היסטוריים רבים: בהם 
מצודה מהמאה ה 16 , כנסיה גו*תית ובית־העיריה מהמאה ה 15 . 
ט׳ מפורסמת באוניברסיטה שלה, שנוסדד, ב 1477 — ובה 
לימדו מלנכתלז (ע״ע), רויכלין(ע״ע) והומאביסטים אחרים, 
והיא היתה במשך דורות מרכז הלימודים התאולוגיים בגר¬ 
מניה ! היום לומדים בה כ 10,000 סטודגטים, והיא קובעת גם 
עתרי את אפיה של העיר, ועליה פרנסתם של רבים מתו¬ 
שביה. כמו-כן נמצאת בט׳ תעשיית מכשירים רפואיים, 
מכונות, נייר, מלט ועוד, ואף בתי־דפוס והוצאות־ספרים. 

טירת העיד נזכרת לראשונה ב 1078 . מ 1148 שלטו בט׳ 
הרוזנים־הפאלאטינים. ב 1231 ניתן לה מעמד של עיר. ב 1342 
עברה לידיהם של שליטי וירטמברג. ב 1688 היסו הצרפתים 
את ביצוריה. 

. 7 > ,.־ 7 .[ : 1923 .״ .ז . 1111116 , 0 

. 1952 , 411014-5111111 ' 1 )' 111 <[ 1 ) 11 ^ 111.11 (,. 2 חבר 

׳־. קר.— יע. ר. 



591 


טיבר — טיבריום יןלודיום נרד 


592 


טיבר (€: 1 שי\ש 1 ־ — לאט׳: €1 נ 1 נז'), נהר באיטליה המרכזית, 
השני בארכו* בין נהרי איטליה! 410 ק״מ. הט׳ יוצא 
ממדרונותיו הדרומיים של הר פומאיול! ( 1010 בת 1 ט? 10 מס^!) 
באפנינים הטוסקאניים, בגובה 1,250 מ׳, והוא זורם תחילה 
בעמק צר בעל מדר 1 ן חזק! אח״כ עמקו מתרחב ומדרונו געשה 
מתון הרבה יותר. הוא חדצה את האגנים האומבריים ויוצא 
לרמת׳לאציו, קולט את יובלו הראשי נרה (בז?>א) וזורם לרגלי 
ההרים הסאביניים בעמק רחב, שבו פיתולי־הנהר מרובים. 
הנהר עובר דרך לבה של רומא, המרוחק כ 35 ק״מ משפכו, 
ומכאן ועד לחוף הים הטירני הוא זורם בשטח מישורי שבו 
יצר ביצות* לפני שפכו הוא מתפלג לשתי זרועות. — כמות 
הזרימה בנהר נתונה לתנודות גדולות — מ 90 מ״ק בשניה 
בסוף הקיץ עד 3.400 מ״ק באביב. בעונת סופות־הגשמים 
והפשרת השלגים. הנהר נושא אתו כמויות גדולות של סחף, 
ומשום־כך מימיו דלוחים. הסחף מרחיב את היבשה סמוך 
לשפכו בשיעור של 2 — 3 מ׳ בשנה. ספינות־נהר קטנות 
(עד 150 טון) יכולות להפליג במעלה הנהר עד כמה עשרות 
ק״מ מעבר לרומא. 



טיבךיוס קלוךיוס נרו(יוליוס .קיסר אוגוסטום) 

— 11111118 ) <)ז 0 א 11115 ;) 11 ב 01 

— ( 42 לפסה״ג — 37 לסה״נ), קיסר רומי. ט׳ 

היה בנם של הסנאטור טיבריום קלאודיום נרו ואשתו ליויה 
(ע״ע). ט׳״האב מסר את אשתו לאוקטוויאנוס שחשק בה. 
וכעבור 3 חדשים נולד 
דרוסום (ע״ע). גם ט׳־ 
הבן חי בבית אביו־חורגד, 
ויחד עם דרוסוס אחיו 
מונה כבר בגיל צעיר 
לתפקידים נכבדים בשל' 
טון, ובגיל 29 היה קונ¬ 
סול. שנים רבות מילא 
תפקידים צבאיים: בס¬ 
פרד, בארמניה, ברטיה, 
בפאנוגיה, י בדאלמאטיה 
ובגרמניה, ובמות דרוסוס 
היה המצביא החשוב שב¬ 
קיסרות. ט׳ רכש נסיון מינהלי וצבאי רב בתפקיריו, וגי¬ 
לה בהם מסירות ושקידה. הוא דאג לשלום חייליו ולבט- 
חונם, וקנה את נאמנותם — אך לא את אהבתם, וזאת 
מחמת אפיו הזועף והמחמיר, שמנע בעדו קירבה לזולתו! 
ט׳, המסוגר בתוך עצמו, לא ידע — או אף לא שאף — 
להתחבב על אחרים. במות אגריפא (ע״ע), אביה של ויפסא- 
ניה אשתו של ט׳, כפה עליו אוגוסטום לגרשה ולשאת 
לאשה את יוליה, אלמנת אגריפא ובת אוגוסטום, כדי שט׳ 
ישמש אפוטרופוס לבניה לוקיוס וגאיוס, שאותם אימץ 
אוגוסטוס. נישואין אלה בעל-כרחו החמירו את קדרות רוחו 
של ט׳, ביחיד לאחר שיוליה בגדה בו. אמנם — כחתנו של 
אוגוסטום — הוסיף למלא באמונה את תפקידיו הצבאיים 
והמדיניים, וב 7 לפסה״נ נבחר שנית לקונסול ובשנה שלאח¬ 
ריה קיבל את הסמכות הטריבונית ל 5 שנים, ובכך נהיה 
למעין שותפו של אוגוסטוס בשלטון. אך דווקא עתה חל 
לפתע קרע בינו ובין ח 1 תנו השליט. נראה, שנפשו של ט׳ 
קצה בתפקידו, כמבצע החלטות של אחרים ולמען אחרים, 


פרוטימה •צל עיבריייס יזיפר 
יהכיוזיאוז •טנקאפיטול, רומא! 


לפי שירושת אוגוסטוס נ^עדה ללוקיום ולגאיוס. ט׳ הסתלק 
מכל תפקידיו ברומא ופרש לרודוס, שהיתה אז מקום־תורה, 
ושם שהה שמונה שנים בחברת פילוסופים ואסטרולוגים. 
גלותו ברודוס — תחילתה היתה, כנראה, מרצון, אך סופה 
היה מאונם, משום רגזו של אוגוסטוס עליו, ורק בהתערבותו 
של גאיוס הותר לו לשוב לרומא. במות לוקיום וגאיום ( 2 — 
4 לםה״נ) נאלץ אוגוסטום לאמץ את ט׳ לבן, אך פקד עליו 
לאמץ לבן את גרמניקום (ע״ע). לט׳ ניתנו הסמכות הטרי־ 
בונית והשלטון הפרוקונסולארי, והוא חזר ללחום את מלח¬ 
מות הקיסרות בגבול הצפוני; לאחר מפלת ורוס (ע״ע) היה 
הוא אחראי לקביעת הגבול על הרינום (תמ': ע״ע גלוף, עמ׳ 
805 ) . 

במות אוגוסטום ( 14 ) אץ ט׳ לרומא, והפקידים, הסנא־ 
טורים והעם נשבעו לו אמונים. הוא מילא תפקידי-מינהל 
דחופים ונהג למעשה כפרינקפס, אך דחה את בחירתו הרשמית. 
ההיסטוריונים הרומיים מסבירים את התנהגותו ב״צבי- 
עותו״ — ברצונו לחזור על טקסי "ההתפטרות" כאוגוסטוס 
בשעתו! אולם ייתכן שהיתה בכך משום רתיעה פנה של ט׳ 
בן ה 55 מקשיי השלטון ומספנותיו. ויכוח מוזר התנהל בינו 
לבין הסנאטורים, ששידלוהו להתרצות ולהסכים להיבחר 
לפרינקפם, ובסופו של דבר נעתר להם ט׳. 

ט׳ המשיך את מדיניותו הקיסרית של אוגוסטוס— הקפאת 
הגבולות הקיימים! גרם לכך גם חששו לעלייתם ולתהילתם 
של מפקדים מנצחים. משום כך נהג במדיניות הגנתית, תוך 
שמירה על מלוא ההשפעה הרומית בדרכים דיפלומאטיות. 
כשפשט גרמאניקוס לפנים גרמניה, החזירו ט׳( 16 ), ובמקום 
זה עורר סיכסוכים בין-שבטיים בקרב הגרמנים. מדיניות זו 
הצדיקד׳ עצמה, וכשני דורות שרר שקט בגבול גאליה- 
גרמניה. במזרח חתר ט׳ ליחסי שלום עם הפרחים, תוך 
שמירה על השלטון הפרו-רומי בארמניה — ודבר זה הושג 
בידי גרמאניקום ונציבי סוריה. קפדוקיה סופחה לקיסרות 
( 17 ) ללא מלחמת-כיבוש. 

ט׳ שקד על שיסור המינהל בפרובינציות, בהתאם לעקרון 
שהיה מורגל בפיו: "על הרועה הטוב לגוז את צאנו ולא 
לפשוט את עורו מעליו". הוא השכיל לבחור בנציבים 
מתאימים, ויחד עם זה עודד ביקורת עליהם מצד הנשלטים, 
מאחר שלא נתן אמונו גם בממוניו. בפרובינציות היו כמה 
סימנים של אי־שקט — ביהודה תחת שלטונו של פונטיוס 
פילאטוס, וכן בגאליה. גם הצבא בגרמניה ובפאנוניה גילה 
אי שביעות-רצון, בעיקר מחמת קנאה בפרטוריאנים, ודרש 
הטבה בשכר, קיצור תקופת השירות, יחס אנושי ותנאי 
התיישבות נוחים בתום השירות: אולם גרמאניקום ודרוסוס 
בן ט׳ הצליחו להשקיט את החיילים. בדרך-כלל נהנתה הקי¬ 
סרות בימי ט׳ משלום ומיציבות. חסכנותו של ט׳ איפשרה 
לצבור יתרה גדולה בקופה, אך גררה גם משבר כספי קשה 
ב 33 והקטינה את הפופולאריות המעטה של הקיסר ברומא. 
ט׳ עיכב גילויי האלהה (ע״ע, עם׳ 310 ) לאישיותו, והמשיך 
במסורת אוגוסטוס לכיבוד הדת הרומית! בגי דתות זרות, 
ובכללם היהודים, גורשו ב 19 מרומא ומאיטליה. 

לכאורה נהג ט׳ כבוד בסנאט, התנגד להעברת סמכויות 
מגוף זה לפרינקפם, ועודד ויכוחים חפשיים בבית. טקיטום 
(ע״ע) טוען שעשה גם זאת מתוך צביעות! עכ״פ היה בכך 
משום טישטויש היחסים האמיתיים בין הסנאט ובין הקיסר, 
כשכל הכוח היה בפועל בידי ט׳, שבז לסנאט בגלל התרפסותו 



593 


טיכריוס קלודיוס נרו — טיגריס 


594 


לפניו. עמדתו של הסנאט נתערערה ביותר בעקב 1 ת משפטי 
הבגידה בקיסר והפגיעה בכבודו, שנתרבו לעת זקנתו של ט ׳; 
הם נערכו על יסוד הלשנ 1 ת והביאו לחיסולם של כמה 
מראשי האריסטוקראטיה הוותיקה. פרשה ז 1 נופחה מאד 
בכתבי ההיסטוריונים הרומיים, וקשה לברר את מידת אחריותו 
של ט׳ לה — אם נבעה מעריצותו או מחשדנותו או מליקויי 
השיפוט ברומא, שהירבה להסתייע בדילטורים. אולם היא 
ניזונה גם מן הסיכסוכים בבית ט׳, שרקעם היה המאבק על 
הירושה ואישיותו הבלתי־חביבה של ט'. כשמת גרמאניקוס 
בדמי־ימיו פשטו שמועות בדבר הרעלתו ביזמת ט׳, ופעילותה 
של אגריפינה, אלמנת גרמאניקוס, נגד הקיסר, הוסיפה להעכיר 
את האווירה. ט׳ קירב אליו את סיאנום ( 0115 ^ 801 ) מפקד 
הפרטוריאנים, שקנה את אמונו של ט׳ וזכה למעמד רב־ 
השפעה בשלטוןז סיאנוס גרם להגלייתה של אגריפינה, למא¬ 
סרם של רוב בניה ולהמתת רבים מתומכיה; מסתבר, שהוא 
אף היה האחראי למותו של דרוסוס בן הקיסר. ב 26 נטש ט׳ את 
רומא והתיישב בקאפרי, בעצת סיאנום, ובאי זה בילה את 
שארית ימיו, בודד וקודר ומוקף נכלים. סיאנוס שאף לשלטון 
הקיסרי ומשום־כך ביקש להתחתן במשפחת הקיסר: אולם ט׳ 
היסס ונהג בגאיוס (קאליגולה), שנותר מבני גרמאניקוס, 
כבמועמד לירושתו. לבסוף נתברר לט׳, שסיאנוס מתכנן 
קשר נגדו! הוא הצליח בערמה להרחיקו ממחנה הפרטוריאנים 
נאמניו ולהביא למאסרו ולהוצאתו להורג ( 31 ); יחד עמו 
הומתו ילדיו, וכן נעשו שפטים בקרב תומכיו, וגם אגריפינה 
ושני בניה הוצאו להורג, — ט׳ לא שב עוד לרומא! הוא קיים 
קשר־מכתבים מתמיד עם הסנאט, אולם נראה שהזניח ענייני 
שלטון שונים. ההיסטוריונים הרומיים, שמסורת האיבה 
האריסטוקראטית לקיסר היתה בידם, תיארו את שנות חייו 
האחרונות כהתמסרות להוללות ופריצות, טאקיטוס העלה 
בכשרון ספרותי רב דמות של עריץ זקן, חשדן ואכזר 
ושונא־הבריות, צבוע ומתחסד— מזה, ושקוע בזימה ובתאוות 
שפלות — מזה, ודמות זו נחרתה בתודעת הדורות. תיאור 
זה של ש׳ ודאי אינו מהימן, אך נראה שלאחר ההלם הנפשי 
שנגרם לו ע״י בגידתו של סיאנוס שוב לא היתה דעתו של 
ס׳ מיושבת עליו. — ט׳ מת בלא שיניח אחריו יורש מופר, 
ומותו נתקבל בשמחה רבה בסנאט ובעם. 

. 15 .'■ 1 ; 18 ;>! ,( 1 ,\. .■ 1 >( . 1 11 / 1111 ! [.^] 

׳€!}$ , 1 ז 0€ ^ 1 נ) . 11 ,. 7 { 0 ^) 171 ' . 811 זו; 1 ׳׳א 

■ 110 111€ . 7 .ו 1 :ונח־ 81 . 011 

,נ 1 ^ 1 רןי} 1 ? .ר! : 1.5 *^''! ,. 7 /;ז 1£ ) 1 ח 1 

,ן 1 )ז<)׳\\ 0 [ז 1 ;ו 01 \ 1 . 1 \- 0 וח.ו 8 ..מ ,. 7 ^ 11 

, 00111.111 .¥\ ;״ 152 * 1 , 19 , 12 ..יך{;! 

. 1960 ,. 7 ,מ 0 .־ 1.1 \ . 1 '\ ; 9 רי* 1 . 111$ {€י 711 

מ. 

טיגריס ( 18 ז 18 : בז 1116 תג?), טורף גדול ממשפחת החתו־ 
ליים (ע״ע). אורך גופו מגיע ל 2 — 21/2 מ׳, לפעמים 
עד 4 מ׳, אורך זנבו — עד 1 מ׳; משקלו — עד 300 ק״ג. 
האריה עולה עליו במקצת בגדלו, אך לא בכוחו. הנקבה 
קטנה מן הזכר: ראשו של הזכר רחב יותר, ולזכר הזקן 
שערות־לחיים ארוכות וזקופות, המרחיבות את הראש עוד 
יותר. צבעו היסודי של הט׳ — כתום עד חום־בהיר, עם פסים 
שחומים או שחורים לרוחב גופו. צבע זה — שהוא בולט 
בשבי (בכלוב) — משמש לו הסוואה טובה בטבע, בצמחיה 
הצפופה. משכנו: יערות לחים, או צמחיה צפופה על־יד מים. 
הט׳ הוא שחיין טוב: אינו סובל חום ואוהב לקרר את גופו 



טיגריס בננא?י 


במים. לצידו הוא יוצא בלילה! בימים קרירים ומעוננים הוא 
מופיע גם ביום. למרות כבדו, הט׳ זריז למדי, ובשעת הצורך 
הוא מסוגל לטפס על עצים. את טרפו הוא מגלה בעזרת 
שמיעתו החדה: חושי הריח והראות אינם מפותחים בו ביותר. 
טרפו: פרסתנים, מכרסמים ועופות: בשעת הדחק הוא ניזון 
גם מזוחלים, מדגים ומגבלות. את טרפו הוא נושא למחבוא, 
וניזון ממנו גם לאחר שהוא מתחיל להרקיב. 

הט׳ איננו חברותי. הט" חיים, בדרך־כלל, בזוגות: לפעמים 
נראה זכר בלווית נקבות אחדות. אין הט׳ משמיע קולות אלא 
בזמן הייחום, או כשהאם נמצאת עם גוריה, העיבור נמשך 
105 — 112 יום. הנקבה ממליטה פעם בשנתיים 2 — 3 גורים, 
הנולדים מפוספסים, פוקחים את עיניהם אחרי שבועיים, 
מתחילים לצוד בגיל 7 חדשים ונשארים עם האם עד השנה 
השניה. הט׳ מגיע לבגרות מינית בגיל 3 , ואורך־חייו עד 
25 שנים. 

הט׳ נפוץ בשטחים נרחבים באסיה — מתורפסטאן, 
סיביר, מנצ׳וריה והאי סאחאלין בצפון, דרך סין ובורמה, 
עד הודו ויאווה בדרום: אולם אין הוא קיים בערבות ובמד¬ 
בריות שבאיזורים אלה. מוצא הט׳, כנראה, מן הצפון, ומשם 
התפשט דרומה! מאובנים של ט׳ נמצאו בצפון־סיביר. 

לט׳ יצא שם — בספרות, בפולקלור ובתפיסה העממית — 
כקשה בין הטורפים, כאכזרי ושואף־דמים. לאמיתו של דבר, 
אין הט׳ — כרגיל — טורף אדם, ואף מתרחק מפניו: אולם אם 
בשעת־סכנה הוא נתקל באדם ונוכח בחוסר־האונים שלו — 
הוא עשוי לטרפו, ומכאן ואילך יש שהוא מעדיף טרף־אדם 
על פני טרף אחר. בהודו מופיעים מפעם לפעם פרטים שהם 
אוכלי־אדם: חם קובעים את משכנם סמוך ליישובים ואורבים 
לאדם בלבד. — ציד הט׳ בסובכו ע״י ציידים רכובים על פיל 
היה בהודו ספורט מקובל על השליטים. 

בתלמוד הט׳ נזכר כחזק ומבעית יותר מן האריה: "טגריס 
אריה דבי עלאי" (חול׳ נ״ט, ע״ב). בעברית החדשה נהוג 
היה לכנות את הט׳ — בטעות — בשם נמר (ע״ע). 

חט׳ מוחזק הרבה בגני-חיות, אך מתרבה שם פחות מן 
האריה. הט' והאריה מזדווגים ביניהם ולעתים קרובות מעמי¬ 
דים בני-כלאיים. את צעירי הט׳ אפשר לאלף ולהרגיל אל 
האדם. 

הגדול בין חט״ הוא ה ט׳ ה סי ב ירי (- 1 את 10 ״זן:!].? 
צ 111 ס), בעל פרווה צפופה, צהובה־חומה, מפוספסת שחורים: 
ארכו (כולל זנבו) מגיע כדי 4 מ', משקלו כ 300 ק״ג. ה ט׳ 
ה ב נ ג א ל י ( 8 (זן 115 גנז^!:!.?) קטן יותר, וצבעיו עזים יותר. 

. 1964 ,■{■ 6 ^ 71 ?.!// /ס // 1¥0/7 ^^/ 7 ,־^ז־וסי! 

מ. דו. 



595 


טייגרן (דיקדן) — טידולי 


596 


טערן (ךיקךץ) — ?ן 1 י\ 501 ץ 1 יד שמם של כמד. ממלכי 

ארמניה העתיקה! מד,ם ראדים לציון: ( 1 ) ט׳ 1 
״הגדול״ (מלך 95 — 55 [ל] לפסה״נ). הוא הומלך בידי 
הפרתים תמורת שטחים בארמניה שמסר להם. הוא התחתן 
במתרדת 1 /ו (ע״ע) מלך פאנטום, ושיתף פעולה עמו, הן 
בגסיונות ההתפשטות שלו באסיר. הקטנד. והן במלחמותיו 
ברומאים. ב 92 סיכל סולה (ע״ע) את נסיונו לחדור לקאפא־ 
דוקיה. ט׳ פנה לעבר פרתיה, השיב את השטחים שנאלץ לוותר 
עליהם, ואף השתלט על אטרופטני, חדיב וקררו. ב 83 פלש 
לסוריה וכבש את שרידי ממלכת'הסלוקים בסוריה ובפיניקיה 
ואת קיליקיה. בפעם הראשונה — והיחידה — בתולדותיה 
היתה ארמניד. למעצמה גדולה. ט׳ כינה את עצמו "מלך* 
המלכים" ובנה לממלכתו הגדולה בירה חדשה, שלה קרא בשם 
ט י ג ך נ ן ק ר ת ה. שלטונו הגיע עד הלבנון, וב 70 אף צר על 
עכו, ושלומציון אלכסנדרה מלכת יהודה ניסתה לקנות את 
ידידותו, אולם בינתיים הותקפה ארמניה ע״י הרומאים במסעם 
נגד מתדדת, וט׳ נאלץ לעלות מעל א״י כדי להגן על ארצו 
מפגי לוקולוס (ע״ע), שתבע ממנו להסגיר את מתרדת. 
לוקולום כבש את טיגרנוקרתה ( 69 ), וט׳ נסוג לעבר ארתכ־ 
סתה בירתו הישנה, אך הצבא הרומי סירב לד׳משיך ברדיפה 
אחר ט׳ בהרי ארמניה. פינוי ארמניה בידי לוקולום איפשר 
לט׳ להתחזק ולהדוף פלישה פרתית ( 66 ), אולם אחרי נצחונו 
של פלמפיוס על מתרדת חזרו הרומאים ופלשו לארמניה 
( 63 ), וט׳ נכנע מיד! כל כיבושיו ניטלו ממנו, אך הוא הוסיף 
למלוך בארמניה בתורת ״ידיד העם הרומאי״. — עלייתה 
המזהירד., אך קצרת הימים, של ארמניה בימי מלכותו של ט׳ 
מסתברת על רקע התפוררותן הסופית של המדינות ההלניס¬ 
טיות במזרח בדור ההוא וחולשתד. הזמנית של פרתיה (ע״ע 
ארמניה, עם׳ 985 ). 

( 2 ) ט׳ (המאד. ה 1 לסה״ג), נכדו של הורדום מלך 
יהודה (מבנו אלכסנדר בן מרים החשמונאית), התחנך 
ברומא, עזב את דת ישראל וד.ומלך על ארמניה בידי אוגוס־ 
טוס (סמוך ל 6 לסה״ג). הוא גורש במד,רד. מפני תומכי 
הפרתים ובילד, את שארית חייו ברומא. ב 36 נשפט, כנראה, 
באשמת בגידה או פגיעה בכבוד הקיסר. 

( 3 ) ט׳ ¥ (המאד, ד. 1 ), בן־אחיו של ט׳ /יי!, עזב אף הוא 
את דת ישראל וחי ברומא. ב 60 הומלך על ארמניד, בידי קור־ 
בולו, שר־צבאו של נירון קיסר. נסיונו לבסס את שלטונו 
במלחמה בפרתים נכשל, וקורבולו החזירו מארמניה. 

.,'! 193 ,( 5-981 ' 6 ^' , 1 !/י .£א . 7 

ד. אש. 

9 '^*׳ ל!!"[ — 16 ) 13 ( 11 גז — ( 1854 — 1919 ), 

משורר צרפתי. ט' נועד תחילה לכמורד" אולם 
אח״כ פנה עורף לכנסיה, נתפס לרעיונות אנארכיטטיים 
וד,תמסר כולו לספרות. כמשורר הושפע מבנויל (ע״ע) ושאר 
משוררי קבוצת "פרנס" (ע״ע). הוא אוהב י ציורים מבד,יקים 
ולהוט אחרי שלימות הצורר,. שיריו — מהם ליריים ומהם 
סאטיריים, באלה האחרונים, וכן בכתבי־פרוזה, הוא מביא 
לידי ביטוי את אמונתו, שהאנושות עשויה להתחדש ע״י 
״מותם של העשירים ושל האלים״. — מחיבוריו; קבצי 
ליריקה — £5 [> (״גן החלומות״), 1880 ? 

x ע^ז^ג^\ (״שמשות צבעוניות״), 1891 1 גסבסשסי! 

(״שירות אלגיות״), 1907 ! קבצי סאטירות — שיצאו במרוכז 


בשם £5 רת 06 ? ("שירות ברוח אריסטו־ 

פאנם״), 1904 ! מסות — 10£ ;ו 13 £: 1 ־ £1 ז ("ארץ לאטינית"), 
1898 !; £11111 ! 311 ) 10 ) 1 ז 10 י 1 !!ס (״עולם שמגיע קיצו״), 1910 . 

.[ ; 1896 ,ז 011 ומ- 1 ט 00 .מ 

; 1922 ,.' 7 .^ 1 ; 1906 

. 1945 , 3 <} 1€771 3071 £1 . 7 .^ 1 . 1 ןצ 605 .ן 

טיודרר (■ 101 ) 111 ׳), בית־המלוכה באנגליד, ב 1485 — 1603 ! 

מלכי בית־ט׳ היו: הנרי ¥11 , הנרי 111 /ו, אדוורד!¥, 

מרי 1 ואליזבת 1 (ע׳ ערכיד,ם). המשפחה התייחסה על אחד 
משריו של הנסיך הולשי לואליו הגדול (ע״ע וילז, עמ׳ 142 ). 
אואן ט׳ היה מחצרניו של ד,נרי ]¥, ונשא בסתר לאשה את 
אמו של המלך, אלמנתו של הנרי ¥. בנם אדמונד, רוזן־ 
ריצ׳מונד, נשא לאשר. את נינתו של ג׳ץ גונט, אבי בית 
לנקסטר (ע״ע), ובנו הנרי היה הטוען לכתר הלנקסטרי. 
בעלותו למלוכה ב 1485 נשא לאשר. את אליזבת, בת אדוורד 
1¥ , ובכך איחד את בתי יורק (ע״ע) ולנקסטר. בתם מארגארט 
נישאה לג׳ימז 1¥ מלך סקוטלנד, ונינם היד, ג׳ימז ¥1 , שירש 
ב 1603 את כתר אנגליה (כשנכרת בית-ט׳), ואיחד בכך את 
כתרי סקוטלנד ואנגליה. 

המלכים מבית־ט׳ הרחיבו את שלטון הבתר על חשבון 
האצולה, שנידלדלה ב״מלחמות-ד,וורדים", ועל חשבון הכנסיה, 
שנשתעבדה למלוכה בעקבות הרפורמאציה. הם נשענו על 
הבורגנות העולה והאצולה הזעירה, שכוחם חשתקף בפאר־ 
לאמנט ובפקידות. במדיניות־החוץ נטשו את שאיפות ההת¬ 
פשטות באירופה, ושאפו לשמור על איזון-ר׳כוחות ביבשת זו 
ולפתח את עצמתד, הימית של אנגליה. 

ז■ 


טיורלי ( 011 י\ 71 ), עיירד. באיטליה, על מדרונות הרי- 
הסבינים ממזרח לרומא, ולמעשה — פרבר של 
רומא: 34,000 תושבים ( 1960 ). מצויים בה כמה מפעלי־ 
תעשיה, העוסקים בייצור כלי-נחושת, נייר ומזונות. בקרבת 
ט׳ מצויים נחלים ומפלי־מים ומעיינות חמים המשמשים 
למרפא. 

ט׳ היא ט י ב ו ר (־[!!!{!׳ד) העתיקה, שהיתה חברה בברית 
הערים הלאטיניות, ובראשית המאה ה 5 לססד,״נ השתתפה 
ב״ברית קאסיוס" שבין רומא לבין הלאטיגים. היא לקחה חלק 


א ואן טיודור 


קאתרין 
בת שארל ו!\ 
מלו צרפת 


הנרי ¥ 
1422-1413 


מארגארט בופור, ׳ 
נינתו של ג׳ון גונט 


אדמונד 

רוזן-ריצ׳מונד 


הנרי ¥1 
1420 — 1461 


הגרי ¥11 
1509-1485 


אליזאבת 
בת אדוורד 19 


ג׳ימז !\ו 
מלך סקוטלנד 


מארגארט 


הנרי ¥111 

1547-1509 


ג׳ימז / 1 1 ז 1 

ן אדוורד ¥1 מרי 1 אליזבת 1 
1553-1547 1558-1553 1603-1558 


ג׳ימז ¥1 ( 1 ) 
מלך סקוטלנד ואנגליה 
1567 ( 1603 )- 1625 


אה. א. 




597 


טיוולי ^ טיומקין, זאג 


598 



ט'וו 5 ': מראה כ 55 י ׳: 51 םפ?י־המים 


במרד הלאטינים ברומא, הוכנעה ב 338 
לפסה״נ, אך שמרה על עצמאותה הפנימית 
כ״בעלת־ברית״ לרומא עד 89 לפסה״נ. 
באותה שנה זכתה במעמד של "מוניקי־ 
פיום", ולתושביה ניתנה אזרחות רומית. 
במאה ה 1 לפסה״ג היתה פרבריגנים של 
רומא. 

בט׳ היו מקדשים להרקולס ולוססה, 
ששרידיהם נשתמרו, ואורקולום לנימפה 
אלבונאה. לעשירי רומא— וביניהם הקי¬ 
סרים! סנאטורים וסופרים — היו הווילות 
בט׳. המפוארת בחווילות אלו היתה זו של 
אדריינוס קיסר׳ ששרידיה נשתמרו היטב. 
ביה״ב היתה ט׳ אחת הקומונות הראשונות 
באיטליה (במאה ה 9 ). בתקופת הרנסאנס 
סופחה למדינת הבנסיה, ואז החלה בה 
תקופה של פיתוח בניה ואמנות ביזמת 
האפיפיור והאצולה הרומית! פאר העיר 
היא וילה ד׳אסטה (הוקמה ב 1550 }. 

וע״ע חוילה, עמ׳ 190 . 

,; 4 הז 11 <> 6 ^// 7 ^ ,ת 3 זח 5 ן 011 .יז 

- £1 ק 1 ^ז €0 .יל ; 1916 ,־;//י/ן"! /ס ^ 

, 1 תנ 0 ח 14 \ . 0 ; 1927 110 111 

: 10 ־ 19 ! 930 [ 71€1 

, 1950 ,.יד 1£1 ! ¥1 .>! ,מש! 1 { 1 :> 1 

^יוקךב, פיודור איונוביץ׳ - 101468 יד .^ 1 — 

( 1863 , כפר בפלך אוריול — 1873 , פטרבורג), 

משורר רוסי. ט׳ היה בן למשפחת־אצולה רוסית ותיקה, 
ונולד באחוזת־הוריו. הוא למד מדעי-הרוח באוניברסיטת 
מוסקווה, ואח״כ שירת בשירות הדיפלומאטי הרוסי במינכן 
ובטורינו. מ 1839 עד 1843 ישב במינכן בתור אדם פרטי. 
מ 1844 שירת במשרד-החוץ בפטרבורג, והיה אישיות ידועה 
ומקובלת בטרקלינים, ואמרותיו השנונות עשו להן כנפיים 
בחברה. ט' היה פעמיים נשוי לנשים מהחברה הגרמנית 
הגבוהה! בשנות־העמידה הסתבך בפרשת אהבה אומללה 
למחנכת צעירה במוסד שבו למדו בנותיו. שירי־האהבה 
המוקדשים לאשה זו מצטרפים לקבוצה מיוחדת בשירתו, 
והם מן היפים ביותר מבחינת עומק־התחושה שבהם. 

ירושתו הספרותית של ט׳ אינה כוללת אלא כ 150 שירים 
ליריים קצרים — בכללם גם תרגומים משירי גתה, שילר 
והינה —, ארבעה מאמרים מדיניים, מכתבים וכמה אמרי־כנף 
שנרשמו בידי שומעיו. אבל השירה של ט׳ עשירה באיכותה, 
ט׳ הוא מן הגדולים בליריקנים הרוסים — אולי הגדול 
שבהם אחרי פושקין. הנושא הראשי של שירתו הוא הפרט 
בבדידותו, הניצב מול כוחות-בראשית של הטבע, האהבה 
והמוות. כמעט בכולה ניתן ביטוי ל״הוויה הכפולה" של האדם 
הנושא בנפשו את דעת החולף ואת הערגה לנצחי. שירה זו 
חדורה טראגיות עמוקה! לשונה ארכאית כלשהי ובעלת יופי 
מיוחד. — הנושא השני של שירתו הוא מעמדה של רוסיה 
במשפחת העמים. ט׳ היה ער להופעות הפוליטיות של תקופתו 
והגיב עליהן — אם בשירה ואם בפובליציסטיקה. על־אף 
שהותו הממושכת מחוץ למולדתו וקשריו ההדוקים לחברה 
ולתרבות של המערב, היה לאומני רוסי, שהאמין בשליחות 
העולמית של רוסיה בהתאם לאידאולוגיה הסלאיופילית. 


במאמריו, שנכתבו בצרפתית, ובכמה משיריו הרוסיים היתווה 
תכנית אימפריאליסטית פאנסלאווית־רוסית, שלפיה יתנוסס 
הצלב (הפראווסלאווי־רוסי) לא רק על כיפת "סופיה הקדו¬ 
שה" בקושטא, אלא אף על גדות הנהרות נילוס וגאנגם. — 
השפעתו של ט' על הסימבוליסטים הרוסיים היתה גדולה 
מאד. 

כתבי ט׳ הופיעו בכמה הוצאות! מהן חשובה זו של. 
1913 , עם מבוא של ו. בריוסוב! הוצאה חדשה של כל שיריו 
הופיעה ב 1957 . 

; 1907 ,( € 06 ^■ €04111<., ^X ) .ז .מ ,< 4 , 8 ^י 81 ס״. 0 ^ . 6 
; 1922 , 3 ) 11 < 1 )!ו 6 ^ו 6 נ[ €08 !!(ןיד ,אג^וסססק"! . 71 

י 1101 ח 71010 , 06 > 1 ך,ץ 3 י .ח ; 1928 8 ונ> 01 -.ז) 

!!<1131411 11 . 14. X.-3, 1933. 

א. אח. 

טיומקין, ץאב (ולאדימיר) ( 1861 , דרום־רוסיה — 1927 , 
פאריס), מראשי הציונות ברוסיה. ט׳ היה בן 
למשפחה מתבוללת! הוא סיים לימודיו כמהנדס במכון 
הטכנולוגי בפטרבורג ( 1886 ) והיה פעיל בתנועה המהפכנית 
הרוסית. בהשפעת פרעות 1881 התקרב לתנועה הלאומית 
היהודית והיה ממייסדי "אחוות־ציוף בפטרבורג וציר לוועי¬ 
דות ״תובבי-ציוך ב 1887 וב 1889 . ב 1891 שימש כנציג הוועד 
האודסאי של "חובבי-ציון" ועמד בראש הוועד הפועל של 
״חובבי־ציוף הרוסים ביפו (ע״ע חבת-ציון, עט' 116 ). פעו¬ 
לתו לאירגון קניית הקרקעות בא״י נסתיימה בכשלון עקב 
התנגדות הממשלה העותמאנית, והוא נאלץ לחזור לרוסיה. 
ב 1893 נבחר ל״רב מטעם" בקהילת ןליסאווטגראד ופעל 
לטיפוח מוסדותיה, לתנועה הציונית מיסודו של הרצל הצטרף 
מראשיתה! הוא היה חבר הועה״פ הציוני ומורשה גליל ילי- 
סאווטגראד! בימי פולמוס אוגנדה (ע״ע) היה מראשי "ציוני- 
ציון". בתקופת החופש הקצרה ברוסיה בין מהפכת מארס 
1917 למהפכת אוקטובר הופיע ט׳ כאחד ממנהיגיה של ההס¬ 
תדרות הציונית, שיצאה מן המחתרת, ומראשי המדברים 
שלה. ב 1918 היה חבר נשיאות הכנסיה הלאומית של יהודי 
אוקראינה, ב 1920 עבר לפאריס והשתתף במערכת ה״ראז־ 
סויט", עיתונם של ציוני-רוסיד, הגולים במערב־אירופה. 
הוא הצטרף לתנועד. הציונית-רביזיוניסטית ונבחר לנשיא 



599 


טיומקין, זאב — טיטו 


600 


הסתדרות זו. ט׳ הופיע בעדות רבת־רו׳שם במשפטו של 
שלום שורצברט (ע״ע). 

מב״ה הכהן, עולמי, ב/ 198-194 , תרפ״ז! ל. רוזנטאל, ו״ט 

(הצפירה, ס״ו), 30.12.27 ! מ. ק. וקליינמן), אלון בי נגדע 

(העולם, ט״ 7 ), 6.1.28 . 

טיח, ציפוי של שטח־מיבנה, כגון קירות או תקרה, עשוי 
עיסה בציקה, המושמת על־פני השטח, במריחה או 
התזה ובדרכים אחרות, לפי הנדרש מטעמי יעילות או מראה 
השטח, והוא מתייבש ומתקשה ודבק בשטח שעליו הושם, 
הט׳ לשכבותיו מורכב מהמרים שונים, הנקבעים לפי שוני 
המיבנה המצופה או התנאים האקלימיים והאחרים, שציפוי 
זה צריך לעמוד בהם במשך תקופת־זמן סבירה, בלי שייסדק 
או יתקלף. הט׳ משמש כעין "בגד עליון" למיבנה, ואחד 
מתפקידיו העיקריים ^ להגן על המיבנה מפני חדירת רטי¬ 
בות, רמשים והקרנת־השמש במישרין, וכן לשמש תוספת 
בידוד נגד רעש, חום וקור, לפעמים משמש הט׳ גם תפקידים 
דקוראטיוויים בגילופי בליטות ושקיעות בשטח הקיר או 
התקרה. 

החמרים היסודיים, שמהם מורכב הט׳, מתחלקים ל 3 
סוגים: (א) חומר מקשר! (ב) חומר ממלאן! (ג) חומר נוזל. 

החומר המקשר יכול להיות סיד חי (מימת־הסידן), 
מלט או גבם. לפעמים מוסיפים לט׳־סיד גם מיכסת מלט 
לשיפור סגולותיו. הממלא ן לט' הוא חול טבעי — ברוב 
ארצות אירופה חול בורות, בא״י — חול־ים, ובריחוק מהים 
גם חול אבן נגרסת. לפעמים משמשים כממלאן גם חול 
כורכר. חול ואדי וחפף. כנוזל הדרוש להכנת המלט 
משמשים המים המתוקים, שיש להקפיד על נקיונם. יש 
חמרים, שמציאותם כמים מסוכנת לט׳, כגון; סוכר, גפרית, 
מימן גפריתי, חומצות, מלחי מאגניון.— יש גם חמרי־תוספת 
או "ערבים", שמשתמשים בהם להגברת האיטום בפני 
רטיבות, אם בתערובת עם החומר המקשר או במריחה על־ 
פני הט׳. 

עיקר גדול להצלחת הטיוח הוא הרקע הנקילהטלתהט׳— 
נקיון שטח־המיבנה המיועד לציפוי והרטבתו למניעת ספיגת 
מי־הט׳ ע״י הקירות או התקרה היבשים. עיקר שני הוא 
השימוש בתערובת טריה, שלא התחילה להתקשות והיא 
עבידה להטלה ואינה דלילה מדי. מטילים את הט׳ בעביים 
מספיקים לפחות בשתי שכבות, ולעתים מוסיפים אף שכבה 
שלישית. עובי הציפוי הטוב על כל שכבותיו הוא כ 2 ס״מ. 

הטיוח נעשה עד כה בעבודת־ידיים ע״י פועלים מאומנים, 
הנעזרים ע״י פועליק העוסקים בהכנת החמרים לתערובת, 
בעשיית התערובת ובהעברתה לידי הטייח לשם מריחה 
והתזה לפי הצורך. בשנים האחרונות הופיעו בשוק-העבודה 
גם מכונות להטלת ט׳, שיעילותן חשובה בעיקר בבניינים 
רבי־קומות ובשטחים נרחבים לציפוי רצוף. 

עם שיכלול תעשיית הבלוקים מונהגת לאחרונה גם בניה 
נקיה ללא ט'. גם בניה טרומית מאפשרת ויתור על הט': 
טיב הציפוי החיצון של האלמנטים הטרומיים שווה לזה של 
שטחי־מיבנה מטוייחים, ובמקרים מסויימים אפילו עולה עליו. 

יע. ברם. 

טיטו( 0 ״י 1 ), כינויו של יוסיפ ברוז - 02 ־ 31 ת 051 ן - 
(נו׳ ב 1892 , קומרובץ [קרואטיה]), מנהיג מהפכני 
ומדינאי יוגוסלאווי. ם׳ הוא בן לנפח כפרי, למד בבי״ס 
עממי בכפר־מולדתו ועבד כפועל־מתכת בביח״ר בעיר. 

ד 


במלחמת־העולם} היה 
חייל בצבא האוסטרו־ 
הונגארי, וב 1915 נפל 
בשבי הרוסי. ברוסיה 
פעל לגיוס יחידות יו־ 
גוסלאוויות מבין הש¬ 
בויים האוסטרים, ש¬ 
יילחמו לצד בעלי- 
הברית נגד גרמניה. 
בקיץ 1917 הצטרף 
לבולשוויקים והתנדב 
לצבא האדום. ב 1920 
חזר ליוגוסלאוויה ונכ¬ 
נס לפעילות קומוניס¬ 
טית בלתי-לגאלית. 
פעמים רבות נאסר, ולאחרונה ישב בבית־הסוהר מ 1928 עד 
1934 . לאחר שיחרורו הלך למוסקווה, וב 1936 נשלח ע״י 
השלטונות הסובייטיים לפאריס כדי לארגן את "הבריגדות 
הבין-לאומיות" לשם סיוע לממשלה הספרדית הרפובליקנית 
במלחמת־האזרחים! הוא עצמו השתתף זמן־מה בקרבות 
במלחמה זו. ב 1937 נבחר למזכיר כללי של המפלגה הקומר 
ניסטית היוגוסלאווית, וב 1940 לראש "הוועדה הצבאית" 
של המפלגה. עם כיבוש יוגוסלאוויה בידי הגרמנים, באביב 
1941 , גיבש ט׳ מחתרת קומוניסטית צבאית, ולאחר פלישת 
הנאצים לרוסיה החל בפעולות פרטיזניות מקיפות נגד 
הכובשים הגרמנים. זמן-מה שיתף-פעולה עם דרגה מיכאי- 
לוביץ׳, מפקד קבוצות הלוחמים של תנועת ההתנגדות 
המלוכגית-לאומית הסרבית, אולם במהרה נפרדו דרכיהם, 
לא רק מבחינת המגמה המדינית של מאבקם, אלא גם מבחינת 
הטאקטיקה הצבאית. מיכאילוביץ׳ נהג מדיניות של שמירת 
הכוחות ונמנע מהתנגשויות גלויות עם הגרמנים, ואילו ט׳ 
נהג בשיטה של התקפות בלתי-פוסקות. פעילותו הצבאית 
זכתה בתמיכתו של צ׳רצ׳יל; ט׳ קיבל ציוד ונשק בדרך האוויר 
מאנגליה, ומשלחת'מדינית-צבאית בריטית הוצנחה למטהו 
בהרים. על-אף האבידות הקשות של הפרטיזנים של ט׳ 
במאבקם נגד הצבא הגרמני זכו לכך, שבעת נסיגת הגרמנים 
מהבאלקאן ב 1944 נמצאה רובה של יוגוסלאוויה משוחררת 
בכוחות בני עמה, עוד לפני שהגיע לשם הצבא הסובייטי — 
מקרה יחיד בתולדות שיחרורה של אירופה המזרחית מהשלי¬ 
טה הנאצית. בראשית 1945 הגיע ט׳ לידי הסכם זמני 
עם הממשלה היוגוסלאווית הגולה בלונדון. אולם עד מהרה 
ביטל את ההסכם, חיסל את המלוכה, דיכא את האופוזיציה 
המלוכנית והוציא את מיכאילוביץ׳ להורג. המשטר שהוקם 
ביזמתו של ט׳ ב 1945 גיבש את יוגוסלאוויה כ״דמוקראטיה 
עממית״ על יסוד פדראלי ( 6 "מדינות" לאומיות). למעשה 
הוקמה דיקטאטורוז קומוניסטית, בוצעה הלאמה מלאה 
של התעעזיה ונעשו נסיונות לקולקטיוויזאציה של משקי- 
האיכרים. אולם מאמצי הרוסים להשתלט על יוגוסלאוויה, 
כדרך שהשתלטו על שאר ה״דמוקראטיות העממיות" במזרח- 
אירופה, נתקלו בהתנגדותו הנמרצת של ט׳. 3 גורמים הביאו 
ביוני 1948 לידי קרע גלוי בין ט' ובין סטאלין: נסיונו של 
ט׳ להקים פדראציה כל-באלקאנית בלתי-תלויה במוסקווה) 
נסיונותיהם״של שליטי מוסקווה לשעבד את הכלכלה היוגו- 
סלאווית לצרכי רוסיה הסובייטית ז נסיוגות החדרתם של 



601 


טיטר - טימוס פלויוס אספסינוס 


602 


סוכנים רוסים, גלויים וחשאים, למנגנוני השלטון היוגו־ 
סלאווי. כשהועמד ט׳ בפני הברירה בין נאמנות למוסקווה 
ועצמאות מדינית וכלכלית לארצו, בחר בשניה: "אף שאנו 
אוהבים את ססס״ר״ — כתב במכתב גלוי לסטאלין — "אין 
אנו יכולים לאהוב את ארצנו פחות". בתגובה על כך הוצאה 
המפלגה הקומוניסטית היוגוסלאווית מהקומאינפורם: חרם 
כלכלי הופעל כלפי יוגוסלאוויה מצד בריה״מ והמדינות 
התלויות בה! ט׳ הוכרז ע״י התעמולה הסובייטית כ״סוכן 
הפאשיזם" והואשם בכל מיני פשעים בנוסח הסטאליניסטי 
המקובל. להפתעת המזרח והמערב גם יחד הצליח ט׳ לעמוד 
בלחץ העצום שהופעל עליו ועל משטרו. בלי להתכחש 
לאידאולוגיה הקומוניסטית המוצהרת ובלי לבטל את עצם 
הדיקטאטורה שלו ושל מפלגתו, ריכך את מדיניותו כלפי 
האיכרים והפסיק את הקולקטיוויזאציה. יחד עם זה פנה 
בבקשת עזרה כספית למעצמות המערב והחל לדגול ב״ני־ 
טראליות" כלפי שני הגושים העולמיים היריבים: "יוגוסלאוויה 
היא המדינה הניטראלית היחידה בעולם״ ( 1950 ). ט׳ קיבל 
מאה״ב ובריטניה עזרה כלכלית, והחל מ 1951 — גם עזרה 
בציוד צבאי. ב 1953 חתם ט׳ על "הברית הבאלקאנית" עם 
יוון ותורכיה, שהפכה ב 1954 (זמנית) לברית צבאית. בסוף 
1954 הגיע להסכם עם איטליה בבעיית טרייסטה. בפנים 
המדינה ניתנה מידה מסויימת של חופש לפעילות תרבותית, 
הגותית ואמנותית. אולם אפיו הרודני של משטרו של ט׳ 
בלט בהתנהגותו כלפי חבררלשעבר דדילם (ע״ע [כיד 
מילואים]), שהעז לבקר בגלוי את יסודות המשטר הקומו¬ 
ניסטי. — ב 1955 , עם ראשית ה״דסטאליניזאציה" במוסקווה, 
בא שינוי יסודי במדיניות הסובייטית כלפי יוגוסלאוויה. 
בריה״מ השלימה עם העצמאות המדינית והכלכלית שבה 
זכתה יוגוסלאוויה! הקרע עם ט׳ הוגדר כ״מעשה־פשע של 
הבוגד בריח": החרם הכלכלי הוחלף בסיוע כספי: המשטר 
היוגוסלאווי הוכר כגון לגיטימי של הקומוניזם, והארץ עצמה 
הוכרה כ״מדינה סוציאליסטית מתקדמת". לאור תמורה זו 
במדיניות הסובייטית הוסיף ט׳ לשמור בזהירות על עמדת־ 
ביניים בין שני הגושים, תוך הישענות דיפלומאטית על 
מדינות "ניטראליסטיות" אחרות; ט׳ נחשב לאחד המבהיגים 
של "הגוש" הניטראליסטי, שוועידתו הראשונה נערכה 
ב 1961 בבלגראד. ב 1964 חידש ט׳ את מאמציו לאימוץ קשרים 
עם מדינות באלקאניות שכנות. בחוזה שנחתם עם הממשלה 
הרומנית בקיץ 1964 הוחלט על מפעל משותף עצום לייצור 
כוח בעזרת סכרים על הדנובה. במאבק בקרב התנועה הקו¬ 
מוניסטית העולמית תומך ט׳ בקו הסובייטי "המתון" לעומת 
הקו הסיני הנוקשה: הסינים מגנים אותו כ״רוויזיוניסט". 

ט׳, שנטל לעצמו את התואר מארשאל, כיהן מ 1945 עד 
1953 כראש הממשלה הפדראלית של יוגוסלאוויה: ב 1953 
נבחר לנשיא המדינה, ותפקיד זה הוא ממלא עד היום ( 1965 ). 

1 ) 1 €1 ״' 7 , 011 ] 1,321 . 8 ; 1953 ,.' 1 
.ח 1 ־ 61 י([ 113 .£ : 1957 

.£ ; 958 ! .ר 0 ; 1958 

־£//£ .£ : 1961 ,\ 1 ' 

. 1961 ,. 7 קזז, 0 / / 0 

א. לי. 

טיטוס פלויום אספ?ןינוס — 

5130115 ^ ( 40/41 — 81 לסה״נ), קיסר רומי ( 79 — 

81 לסה״נ), בנו של אספסינום (ע״ע). מ׳ נתחנך ברומא בחב¬ 
רת ידידו בריטניקוס, בנו של קלאודיוס קיסר. הוא קיבל 


אימון צבאי מעולה והעז כלה ספרו¬ 
תית לאטינית ויוונית, והתברך בכש¬ 
רונות מוסיקליים, ביפי מראהו וב¬ 
נועם הליכותיו, ט׳ שירת בצבא 
בגרמניה ובבריטניה, ואח״כ נכנם 
לקריירה הפקידותית ברומא. כשנת¬ 
מנה אביו למפקד הצבא שיצא לדכא 
את המרד ביהודה, קיבל ט׳ את 
הפיקוד על אחד הלגיונות והצטיין 
במערכות הגליל ( 67 ). תוך כדי המסע בא״י התקשר עם 
ברניקי (ע״ע) אחות אגריפס 11 , שהיתה לפילגשו. ב 69 , 
כשנעשה אספסיינוס לקיסר, נלווה אליו ט׳ במסעו למצרים 
וחזר משם ליהודה כקונסול, וכנראה גם בסמכות צבאית 
עליונה. הוא ניהל את מצור ירושלים, ועם כיבושה הכתירוהו 
חייליו בתואר "אימפרטור". לאחר־מכן ביקר בסוריה, בארם- 
נהריים ובמצריים ומילא שם תפקידים שונים שהיו קשורים 
במדיניותו המזרחית של אספסיינוס. 

ב 71 חזר ט׳ לרומא, וזכה בטריומפוס (ע״ע), יחד עם 
אביו, לכבוד כיבוש יהודה: ק ש ת ־ ט׳ שברומא הוקמה אח״כ 
לכבוד נצחונו(תמ׳: ע״ע בית-המקדש, עמ׳ 575/6 ). ט׳ נעשה 
ליד־ימינו של אביו הן במשרות הקונסולאט והצנזורה, והן 
בשלטון הפרוקונסולארי ובסמכות הטריבונית, וכן נתמנה 
גם למפקד המשמר הפרטוריאני. בתפקידיו אלה גילה ט׳ לא 
אחת אכזריות, הירבה במעצר אנשים החשודים בעיניו ובחי- 
סולם, ורכש לו בדרך זו שונאים רבים. ברניקי חיתה עמו 
ברומא, והוא נהג עמה כעם מי שנועדה להיות קיסרית. 
הדבר עורר רוגז רב, וב 75 נאלץ ט׳ לגרש את ברניקי מן 
העיר. 

במות אספסיינום ( 79 ) עלה ט׳ לשלטון. בתקופת שלטונו 
הקצרה שינה את הליכותיו, ועלה בידו לרכוש אהדת רבים 
באדיבותו, ביחסו הנוח לסנאט ובהטבותיו לידידיו. החנפים 
זיכוהו בכינוי ״חמדת המין האנושי״ ( 10110130 > 30 זסמזג 
11111113111 ט׳ ביזבז כספים לבניה ולמותרות: בנה 

מרחצאות, השלים את בניית הקולוסאום, הרשה הקמת שתי 
קשתות-נצחון לכבודו והניח את היסוד למקדש לכבוד אביו. 

תקופת שלטונו של ט׳ הצטיינה בשלום יחסי ברחבי הקי¬ 
סרות; הוא פעל לביצור הגבול הגרמני (ע״ע לימס), ובימיו 
המשיך אגריקולה (ע״ע) בהתקדמותו בבריטניה. סימנים 
לאופוזיציה למשטרו יש למצוא הן בהופעתו של טוען לקי¬ 
סרות, הידוע כ״נירון המדומה", באסיה הקטנה, והן בנסיון 
קשר מצד דומיט^נוס (ע״ע), אחיו של ט': הראשון נאלץ 
להימלט לפרתיה, ואילו בתמיטיאנוס לא פגע ט׳ לרעה, 
ואף ראה בו את יורשו, אם כי נמנע מלשתפו בתפקידיו. 
כמה אסונות-טבע פקדו את איטליה בשנות שלטונו של ט׳ו 
ב 79 נחרבו הערים פומפיי, הרקולנאום וסטביה בהתפרצות 
הוזוביוס: ב 80 נפגעה רומא בשריפה גדולה, שבה עלו באש 
מקדשים וארמונות, וכן במגיפה שהפילה חללים רבים. 
בעתות-צרה אלה גילה ט׳ יחם אבהי לעמו ודאג להצלת 
האנשים ולסיוע לנפגעים. מותו בגיל צעיר לאחר שלטון 
קצר עורר אבל כללי, 

,( 2695-2729 . 2 . 1 .> 030 ־<ש''\\ . 8 

:^■ 2-02 ')ק 71 ז£ .מ ; 1909 

,? ; 1927 ..£} 7 ,ה 1 )ן 1 )-{ 7 ,ה 1 )הו' 1 ח 00 ,. 7 

,(. 19££ , 1>1'1(!^^ X1 ךנ 031 ) .' 7 , 11 ז:ג 0 ׳\\ €8 [־ 31 ו 01 
. 1955 , 7110 . 3 ת 0 ז 0 ? . 4 ? ;־ 1954 

ד. אש. 



מטבע עם יא*:• ט יטוס 
עטור דיאימה 



603 


טיטוס פלויוס אספסינוס — טיטלכוים 


604 


במלחמתו ביהודה גילה ט׳ אכזריות רבה, הן בדרך 
ניהול המלחמה והן ביחסו למנוצחים ולשבויים. על אחריו¬ 
תו לשריפת המקדש מעידים כל המקורות (הנכריים והתל¬ 
מודיים), חוץ מיוסף בן מתתיהו שלימד עליו סניגוריה — 
מיראה או מחנופה (מלח', ד, ד׳, 3 — 7 ) : מסתבר, שמראש 
היה בדעתו של ט׳ לעשות כן — כדי לעקור מן השורש את 
מרדנותם של היהודים. לאחר דיכוי המרד אף סירב ט׳, 
כאספסיינוס, לקבל את תואר-הכבוד שהיה בזוי 

בעיניו ( 7 ,. 1181 ־ 1 , 03551115 10 ( 1 ). 

במסורת האגדית ובתודעה ההיסטורית של עם ישראל ט׳ 

הוא "הרשע". חז״ל מספרים, ש״ט׳ הרשע בן אשתו של 
אספסיינום" נכנס בשעת שריפת המקדש לקודש־הקדשים 
(פרט זה נזכר גם אצל יוסף), גידד את הפרוכת בסיף וגידף 
כלפי שמים (ספרי דב׳, שכ״ח! והשו׳ אדר״נ, נו״א, א׳) 
דב״ר [מהד׳ ש. ליברמן), 21 — 22 , ת״ש). בנוסח מורחב של 
סיפור זה נאמר, שט׳ הכניס לקודש-הקדשים זונה ובעל 
אותה שם— או אף שתי זונות שתחתיהן הציע ס״ת, שהוציא 
מההיכל! וכן מסופר, שמשדקר את הפרוכת יצא דם, ולפיכך 
סבור היה, שכביכול הרג את הקב״ה. נאמר גם שמשנכנם 
לים עמד לטבוע, אך טען, שאין כוחו של הקב״ה אלא 
במים! אולם משעלה ליבשה נכנם יתוש למוחו והיה מנקר 
בו, עד שמת בייסורים (פסידר״כ, אחרי מות ; מדרש תהלים, 
קכ״א, ג׳; ב״ר פ״י, ז׳; ויק״ר כ״ב, ג׳! במד״ר י״ח, כ״ב! 
גיטין נ״ו, ע״ב! ועוד). אגדה זו מושפעת, כנראה, מעובדת 
מיתתו החטופה של ט׳ בגיל צעיר, שהוא עצמו ראה בה עונש 
על חטאו (סוטוניוס: ט׳). — אגדת היתוש מופיעה ביה״ב 
גם בנצרות! ידועה גם אגדה נוצרית על מחלתו, שממנה 
נתרפא ע״י יוסף בן מתתיהו, שקנה עי״כ מאספסיינוס את 
חסות הכתר ליהודי הקיסרות. 

א. א. אורבך, אישיותו של יוסיפום פלבירם לפי ספורו על 
שרפת הבית (מאזנים, י״ד), תש״בן ג, אלון, מחקרים 
בתולדות ישראל, א׳, 218-206 , תשי״ז; י. לוי. עולמות 
נסבשים, 150 , 190 ־ 194 , 293-266 , תש״ד 1 .[ 

.ו!■!' ; 1885 . 181 -״- 159 , 11 , 

171$ ^ 1 זז 0 י 7 5 ^€■{^ 5 ^: 7'€x 

. 17 .' 7 01 £ .ס : 1895 

. 1906 . 11 1 זז 1 

מ. ד. זז. 

טיטיקקה ( 3 ם 03 ״ 1 ־ 1 ׳), ימה באמריקה הדרומית, בדרום־ 
מזרח פרו ובמערב בוליוויה, הגבוהה ביותר שב¬ 
ימות הגדולות בעולם! יושבת בגובה 3,812 מ׳ באגן סגור, 
בעל אופי רמתי, בין השלשלת המזרחית והמערבית של האנ¬ 
דים. שטחה 6,900 קמ״ר! עמקה המאכסימאלי 263 מ׳. ט׳ 





היא ימת מים מתוקים מפולשת, שנשפכים אליה בצפונה כמה 
נהרות איתנים גדולים, ואילו הנהר דסאגואדרו (' £53 ([ 1110 
0 ־ 1£1 > 8113 ), היוצא מפינתה הדרומית־מערבית, מוציא את 
עודפי מימיה אל ימת פואופו (סקסס?) — ימה אטומה מלוחה, 
הנמצאת כ 270 ק״מ מדרום־מערב לה. חופי ימת-ט׳ מפורצים 
מאד, ובתוכה מצויים איים קטנים מרובים. לימה השפעה 
ממזגת על אקלים סביבתה; טמפרטורת המים במשך עונות- 
השנה אינה משתנית אלא מעט ד 12 — 9 ), וברצועה צרה 
מסביב לימה תנאי־האקלים נוחים יותר מבשאר חלקי הרמה 
הסמוכים. למרות הגובה הרב ניתן לגדל כאן תיטה ותירס 1 
משום כך סביבתה של יסת-ט׳ מאוכלסת בצפיפות גדולה־ 
יחסית. על פני הימה תנועת-ספינות רפה בין היישובים 
שעל גדותיה. — בסביבות ימת-ט׳ התפתחה אחת התרבויות 
הדרום-אמריקניות הקדומות ביותר! נמצאו כאן שרידים של 
ערים, מיבנים גדולים שונים ומקדשים, המעידים לא רק על 
פריחת תרבות האימרה והאעקה על חופי הימה ובאיים שבה, 
אלא אף על תרבויות קדומות יותר. 

טי^ל, יעקב ( 1851 , צ׳ורני-אוסטרוב [אוקראינה] — 1939 , 
ניצה), משפטן ועסקן ציבורי יהודי ברוסיה. ט׳ 

היה בן למשפחת משכילים אמידה. הוא למד משפטים באוני¬ 
ברסיטת מוסקבה ומונה לחוקר-דין בפלך סאמארה, וב 1904 
לשופט מחוזי בסאראטוב — מן היהודים היחידים בשירות 
המשפטי ברוסיה הצארית. עם התגברות הראקציה נאלץ 
להתפטר ( 1912 ). ט׳ עמד בקשרים עם האינטליגנציה הרו¬ 
סית, וסופרים ואמנים רבים זכרוהו לשבת בזכרונותיהם 
(ביניהם מ. גורקי). ט׳ פעל כפילאנתרופ, ביחוד למען 
יהודים שסבלו מנגישות השלטון, והיה ממתכנני מפעל-סיוע 
לנוער היהודי שנאלץ ללמוד בבת״ס גבוהים במערב-אירופה. 
ב 1921 היגר מבריה״מ לגרמניה והיה יו״ר "ברית היהודים 
הרוסים בגרמניה". עם עלות הנאצים לשלטון העביר את 
פעולתו לצרפת. זכרונותיו יצאו לאור בפאריס: 0611 ^ 143 
11 ז 131 זא( (״מחיי״), 1925 . 

- 1611 ןנ 1 ה. 0 '] ; 1931 ,>ו 111 וק 060 111 מ 1 ו 0 ו. 0611 [ ,.ד .[/•מ 

1 וז 3 א 3 ח ,זק 3£866 ץק'ז . 0 ; 1944 .ז . 71 .מ ,ק 86153£ 
. 1944 ,( 168 — 164 ,״!*שק 11 "> 1 ק 1£ ' 0 ) 3 -.ז .מ 

טיטלבוים, משפחת רבנים ושושלת אדמו״רים בהונגריה 
ובגליציה. ( 1 ) ר׳ משה ט׳ ( 1759 , פשמישל — 

1841 , אויהי), היה תחילה ( 1784 — 1808 ) רב בשינאווה 
(גליציה), הוא נתקרב לחסידות והושפע מר׳ יעקב יצחק 
ה״חוזה״ מלובלין (ע״ע הורוביץ, עמ׳ 942 ). ב 1808 נתקבל 
כרב באויהי, שבה היתה עדת חסידים קטנה. בהשפעתו 
התפשטה החסידות במחוזות הצפון והמזרח של הונגריה, 
והוא נתפרסם כ״בעל-מופת״ גם בגליציה ובפולניה. חיבוריו: 
"ישמח משה"(על התורה;לבוב, תר״ט—תרכ״א) — מחשובי 
ספרי הדרוש של החסידות! שו״ת "השיב משה" (למ¬ 
ברג, תרכ״ו). — ( 2 ) ר׳ א ל ע ז ר נ י ס ן ( 1788 — 1855 ), 
בנו יחידו של ( 1 ), רב במארמורוש־סיגט ובדרוהוביץ׳. 
( 3 ) ר׳ י ק ו ת י א ל י ה ו דה ( 1808 — 1883 ), בנו של ( 2 ), כיהן 
כרב באויהי, אולם מחמת הרוב ה״מתנגדי" שבקהילה עזב 
את המקום, ולאחר שכיהן ברבנות בערי גליציה נתקבל 
כרב במארמורוש-סיגט ( 1858 )! מחיבוריו: "ייטב־לב" (על 
התורה! מ׳-סיגט, תרל״ה)! שו״ת "אבני צדק" (למברג, 
תרמ״ה/ו). — ( 4 ) ר׳ חנניה יום-טוב ליפא ( 1836 — 


יסת טיטיקאקה 



605 


מימלבוים — מימן 


606 


1904 ), בנו של ( 3 ), רב במארמורוש־סיגט ( 1883 — 1904 ) ; 
היה מעורב במחלוקת שפרצה בקהילתו בדבר ההצטרפות אל 
האירגון הארצי של הקהילות החרדיות בהונגריה, שהוא היה 
מתומכיו. מחיבוריו: ״קדושת יום־טוב״(מ׳־סיגט, תרס״ה). — 
( 5 ) ר׳ חיים צבי ( 1881 — 1926 ), בן ( 4 ), מילא מקום 
אביו כרבה של מארמורוש־סיגט. מחיבוריו: "עצי חיים" על 
התורה ועל המועדים (סיגט, תרפ״ז—צ״ד) ושו״ת על השו״ע 
(סיגט, תרצ״ט). — ( 6 ) ר׳ יק ו ת יא ל יהודה ( 1912 — 
נספה באושוויץ, 1944 ), בן ( 5 ), היה רבה האחרון של 
מארמורוש־סיגט, 

י. גאלדבערגער, נוסח התפלה על קבר ר׳ משה 0 ׳ ז״ל(הצופה 
מארץ הגר, א׳), תרע״א < הנ״ל, שני נתבי רבנות (שם, ב׳), 
תרע״ב; י. גרינוואלד, לקורות החסידות באונגאריא (הצו¬ 
פה לחכמת ישראל, ה׳), תרפ״א! הנ״ל, מצבת קודש, 
תשי״ב! ש. דובנוב, תולדות החסידות, 442/3 , תרצ״א! 

נ. בן מנחם, ספריהם של רבני סיגט (סיני, כ״ה), תש״ט 1 
הנ״ל, מספרות ישראל באונגריה, 84/5 , תשי״ח! א. י. 
ברומברג, האדמו״ר ר׳ משה ט' מאוהעל, תשי״ד. 

נ. קצ, 

( 7 ) ר׳ י 1 אל (נו׳ 1888 ), בנו של ( 4 ), ידוע כ״אדמו״ר 
מסטמר״. מ 1911 ואילך שימש ברבנות בקהילות קארפאטו- 
רום וטראנסילוואניה הצפונית, מ 1928 — בסאטמאר (סאטו־ 
מארה). בחירתו כראב״ד בעיר זו לוותה מחלוקת עזה 
ופולמוס ספרותי חריף מצד החוגים הציוניים — מזה, 
וחסידיהם של צדיקים אחרים — מזה. ב 1944 יצא רי״ט 
ב״רכבת־ההצלה״ (ע״ע הונגריה, עמ׳ 870 ) לברגן־בלזן, 
ולאחר־מכן עלה לא״י, אולם ב 1947 התיישב באה״ב. שם 
ריכז עדה חסידית ברובע וילימזברג שבניו-יורק, ובכוח 
השפעתו חרבה על חסידיו הצליח לקיים בלבה של ניו־יורק 
מעין עיירה חסידית מקורית, שהיא — מבחינת ההווי השורר 
בה — מועתקת במלואה־כמעט מן הגולה היהודית במזרח־ 
אירופה. קיומו ועתידו של מפעל זה, המיוחד במינו, כבר 
משמשים נושא למחקרים סוציולוגיים.— ב 1953 נתקבל רי״ט 
כרב ואב״ד בוועד־העיר האשכנזי — העדה החרדית ("נטורי 
קרתא״) — בירושלים, אע״פ שהוא מוסיף לשבת ישיבת־ 
קבע באה״ב ואינו מבקר בישראל אלא לפרקים. חסידיו 
בישראל מחזיקים ישיבות ותלמודי־תורה בירושלים ובבני־ 
ברק ושיכון בבני־ברק. 

רי״ט נודע בהתנגדותו הקיצונית לציונות ובפעילותו 
ההסברתית וההוראתית הקנאית נגד מדינת ישראל ומוסדו¬ 
תיה. את התנגדותו לציונות ולמדינה הוא משעין על טענות 
הלכתיות (לאמיתו של דבר — אגדיות), שברובן הושמעו 
כבר בראשית התנועה הציונית. בהקמת מדינה יהודית לפני 
ביאת המשיח הוא רואה משום הפרה של שלוש השבועות 
(ר׳ כת׳ קי״א, ע״א), ו״ההעברה על השבועות" היא המעכבת 
את הגאולה השלמה והיא הגוררת את כל הצרות האחרונות, 
לרבות השואה. לדעתו הציונות היא נסיון שהניח הקב״ה 
לנסות בו את ישראל — ו״רובא דרובא״ לא עמדו בו: עומדים 
אנו בדור של "עיקבתא־דמשיחא", שעליו נאמר ׳ותהי האמת 
נעדרת׳. רי״ס אוסר על חסידיו לשתף פעולה עם מדינת 
ישראל, להשתתף בבחירת מוסדותיה ולהישבע לה אמונים 1 
המודה בה — דינו ככופר בכל התורה כולה. נוסף על השלילה 
העקרונית הוא שולל גם את אפ^ה החילוני של המדינה, 
את משטרה הדמוקראטי, את השיפוט שלא על בסים ההלכה, 
את השימוש בלשון־הקודש (והכנסת מלים חדשות לתוכה), 
את החלפת הה?יה האשכנזית בספרדית, וכו׳. — עם זח מודה 
רי״ט שהעולה לא״י "ביחידות ושלא בדרך חירות" אינו עובר 


אח פי ד׳, שהרי גם א״י "בכלל כל המדינות", והוא עצמו 
מבקר בה לעתים. את דעת הרמב״ן, שישיבת א״י היא מצוות־ 
עשה אף בזמן הזה, הוא מפרש על היושבים בארץ ומקיימים 
את מצוות החררה ז אך עובר עבירה היושב בא״י מטמא 
אותה, ועוונו כבד ביותר, ומצווה להשתדל שיעזוב את הארץ. 

חיבוריו של רי״ט חסרים כמעט לגמרי את הנושאים 
המקובלים בספרות החסידית. הספר "ויואל משה" (ברוקלין, 
תשכ״א/ג) הוא כתב־פולמום נגד מדינת ישראל, והספר 
"חידושי תורה" (שם, תשכ״ג) נכתב על דרך הדרוש הרבני, 
ואף בר מופיע פולמוס זה. 

[בעילום־שם], ס׳ מלחמת מצוה החדש, תרפ״ט( [י. 

שפרבר ?], שפת אמת, תרפ״ס! י. י. גראסס, מלחמת מצוד., 

תשי״ט! ח, ליבערמאן, דער רבי און דער שטן, תשי״ט^, 

^ 11 <<וו 1 <ז 1 <ז €0 1 } ,ז 21€ ח 3 זא . 0 .ס 

/ 0 ^^ 7 . 311 יז . 8 ; 1961 , 1 ז 0 ו 11 ^ 1 ז 1 }ז 7 

. 1962 

א. ר. 

טיטם, אלוורד ארי— 13111111 - 

י(נו׳ 1909 ), ביוכימאי וגנטיקז אמריקני! פרופסור 
באוניברסיטות סטנפורד וייל, מ 1957 — במכון־רוקפלר 
למחקר רפואי בניו־יורק. — יחד עם ג׳. ו. בידל (.^ןן'י'. 0 
ש 11 ) 6£3 ) בדק ט׳ את פונקציות הגנים בפטריית־העובש 
3553 ז 0 גזסקצסזסשא ע״י גרימת מוטאציות באמצעות הש¬ 
פעות כימיות וקרני-רנטגן. הם מצאו, שבין השאר נוצרו 
מוטאנטים, שלשם התפתחותם על קרקע־מזון מסויים נדרשה 
תוספת של חמרים ספציפיים מסויימים, שהפטריה הרגילה 
מסוגלת לייצרם לעצמה משאר חמרי קרקע־מזון זה. בדרך 
זו הוכח, שהפונקציה של גנים מסויימים היא הכוונת הביו־ 
סינתזה של אנזימים מסויימים הפועלים בחילוף־החמרים של 
הפטריה. — ב 1958 הוענקה לשני החוקרים במשותף מחציתו 
של פרס־נובל לרפואה (כשמחציתו האחרת הוענקה לי. 
לדרברג [ע״ע]). 

טיטן ( 111311111111 ), יסוד כימי מתכתי, בן הקבוצה 1¥ של 
המערכת המחזורית! סמלו הכימי 11 ! מספרו 
הסידורי 22 . משקלו האטומי 47,90 ; הוא קיים בטבע ב 5 
איזוטופים: 48 ( 73% ), 46 ( 8% ), 47 ( 8% ), 49 ( 5% ), 50 
( 5% ), ערכויותיו: 3,2 ׳ 4 ; השכיחד, וד,יציבד. שבהן 4 . — 
ט׳ נקי הוא מתכת רכה וחזקה ונוחה לעיבוד מכאני, עינה 
אפורה כעין הכסף, צפיפוחה 4.5 , ניתכת ב ״ 1,670 , נקודת־ 
רתיחתה למעלה מ״ 00 (^ 3 , ט׳ הוא פאראמאגנטי, ומוליכותו 
החשמלית והתרמית מועטת. — בדומה לפלדה לא-מחלידה 
ולאלומיניום, גדול כוח־עמידחו של ט׳ בפני תקיפות כימיות 
בגלל דוק של תחמוצת שמתהווד. על פני שטחו ומכסחו. 
הוא עומד בפני תמיסות מימיות של רוב החומצות המינרא- 
ליות והאורגאניות, מי-כלור ותמימות מהולות של אלקאלי; 
מצויין כוח עמידתו בפני מי־הים. הוא נתקף ע״י כלור יבש 
ונשרף בו, וכן ע״י חומצה הידרופלואורית וחומצה זרחנית 
וע״י אלקאלי מרוכז, וביחוד ע״י חומצה חנקנית עשנה. 
המתכת הגסה נשרפת בחמצן בסביבות ״ 600 , ואבקתה — 
בטמפרטורות שלמטה מזו. 

חט׳ בטבע. ט׳ עומד במקום ה 9 בשורת שכיחותם 
של היסודות הכימיים בליתוספירה, וריכוזו כאן מגיע בממוצע 
ל 0.44% . הוא נמצא למעשה בשיעורים שונים בכל הסלעים 
ובכל קרקע. במטאוריטים הוא מד,ווה 0.01% של הפאזה 
המתכתית ו 0.18% של הפאזה הסיליקאטית; וכן הוא מתגלה 




607 


608 


טינזן 


בספקטרום של הכוכבים. המינראלים החשובים של הט' הם: 
איילמניט (ע״ע), בסלעים מאגמתיים: רוטיל, ;: 710 , 
מינראל חום־שחור, בעיקר בסלעים מקבוצת גבר 1 (ע״ע)! 
ס פי ן או טיטאניט, [, 810 ( • 0,01-1,1 )]!!"וס, צהוב־ירוק 
עד חום־אדום, מינארל נילווה נפוץ בסלעים מאגמתיים 
חמוצים. מינראלים הידרותרמאליים של ט'— אנטס וברוקיט, 
שנוסחת שניהם היא ״ס!!־ — נמצאים לפעמים גם 'בסלעי־ 
משקע. במינראלים רבים, כגון גרנט (ע״ע), ביוטיט (ע״ע 
נציץ), אוגיט (ע״ע), הורנבלנדה (ע״ע), מחליף יון־ט׳ יונים 
אחרים — כגון ׳■־שיי}, הדומים לו בגדלם. 

המירבצים הראשוניים של ט׳ הם סגרגאציה בתוך סלעים 
בסיסיים, ובהם מופיע אילמניט יחד עם מאגנטיט (מדינת 
ניו־יורק, נורווגיה, פינלאנד, ועוד), או עם המאטיט (קוויבק 
[קאנאדה] ועוד), או יחד עם רוטיל (מדינתיורג׳יניה, פלומה 
איזלג( במכסיק(, ועוד). המירבצים השניוניים הם בעיקר 
חולות של שפת־הים ("חול שחור"), שבהם מופיעים אילמניט 
ורוטיל יחד עם מינראלים אחרים, ויש שהאילמניטבהם מגיע 
כדי 80% (מדינת קראלה [הודו], אוסטראליה הדרומית־ 
מזרחית, מצרים, ועוד). 

ת ו ל ד ו ת ה ט׳. ט׳ נמצא לראשונה ב 1791 בידי ו. גךג 1 ר 
בקורנוול. ב 1795 נתגלה שנית בגרמניה ע״י מ. ה. קלפרות 
(ע״ע) אגב בדיקת רוטיל,והוא שכינה אותו בשם זה! ב 1797 
מצאו קלאפרות גם באילמניט, והכיר את זהותו עם היסוד 
שמצא גרגור. במשך המאה ה 19 ניסו רבים להפיק את היסוד 
הנקי מתרכובותיו, ולא הצליחו. ב 1910 עלה דבר זה בידי 
מ. א. הנטר ע״י חיזורו של ט׳ טטראכלורי( 1014 י 1 ׳) בנתרן — 
שיטה שהיתה יפה בשעתה לצרכי מעבדה. פרק חדש בתולדות 
שימושו הטכנולוגי של ט' נפתח ב 1936/8 ע״י פיתוח שיטתו 
של ו. קרול באה״ב י־- חיזור, !סגז במאגנזיום. בגלל חשיבותו 
השימושית של ט׳, שנודעה לו בינתיים ברוב ארצות־התעשיה, 
הגיעה גם שיטת החיזור בנתרן לכלל התפתחות הרשתית 
בכמה ארצות. 

תהליך הפקת הט׳ המתכתי לפי שיטת ו. קרול 
פותח סופית בקנה־מידה תעשייתי ב 1946 . הוא כולל 3 
שלבים: ( 1 ) הפיכת "ס!! בזרם של כלור בנוכחות 

פחמן, וניקויו של הנוזל הזה בזיקוק-למקוטעין. ( 2 ) פירוק 
ה,, 101 ז ע״י 18 \ ב ״ 800 באטמוספירה של במכלים 
סגורים! מתקבלים מאגנזיומכלורידי נוזלי רט׳ ספוגי. האחרון 
מנוקה ע״י זיקוק בריק ב ״ 900 לשם הרחקת ה 15 * 1 וה; 80 ^ 1 ו 
הוא מקורר באטמוספירה של!.ה ונטחן לגרגרים. ( 3 ) סינטור 
הגרגרים לאלקטרודות "אבודות" והתכתן של אלו בקשת 
חשמלית, המתהווית בין האלקטרודה "האבודה" ושכבת 
גרגרי־ט׳ על קרקעית של סיר־נחושת, שהוא האלקטרודה 
השניה! יציקת הט׳ למטילים והתכתם החוזרת לפי אותו 
תהליך לשם העלאת אחידותו של המטיל. לאחר טיפול זה 
הוא ניתן לעירגול ולחישול. 

תוספות מתכתיות מסגסגות לט׳— 1 ^/, ש?, - 01 , ¥, 

0 ^ 1 — מגבירות את יציבותו של חט' ומאפשרות קבלת 
סגסוגות, שהן יציבות מאד בטמפרטורה רגילה וניתנות יפה 
לעיבוד מכאני ולטיפול תרמי. 

צירוף של 3 תכונות מקנה לט׳ מעמד של חומר גלמי 
שאין לו תחליף בענפים תעשייתיים מסויימים: ( 1 ) יציבותו 
בפני גורמים קורוזיוויים (ר׳ לעיל)! ( 2 ) זחזקו הגבוה — 
ביחוד בטמפרטורות גבוהות; ( 3 ) היחס המצויין של חוזק 


למשקל (צפיפות), שהוא עולה על זה של שאר כל המתכות 
וסגסוגותיהן— פרט לפלדות המשובחות ביותר. כמתכת לשי¬ 
מוש טכני מחירו של הט׳ עדיין גבוה, אולם הוא פוחת והולך: 
ב 1955 היה מחירו של פח־ט׳ באיכות מסחרית קרוב ל 40 
דולאר לק״ג, ב 1960 — כ 18 דולאר. 

עיבוד. יציקת הט׳ אינה מקובלת בגלל הטמפרטורה 
הגבוהה של ההתכה ובגלל אמצעי־הזהירות הדרושים לשם 
הגנה מפני זיהום ע״י חמצן, חנקן או מימן, המעלים את 
פריכות הט'. לעומת זה נהוגים לגביו כל שאר תהליכי הייצור 
המתכתי: עירגול, חישול בקור ובחום, דחיסה, מתיחה בקור 
ובחום, ריתוך (באטמוספירה של ארגון) וכל השיטות של 
עיבוד שבבי. העיבוד נעשה, בדרך־כלל, בטמפרטורות של 
״ 500 — 400 . 

שימושי ה ט׳. תעשיית מטוסים על־קוליים, טילים 
ולווינים היא הצרכן הראשון בגדלו. בכנפי המטוסים ומר- 
כביהם עולה הטמפרטורה בעת הטיסה מעל ל" 200 ! גם 
בקרבת מנועי־דחף מתקבלים ריכוזי חום ומאמצים, ההולכים 
וגדלים עם מהירות הטיסה ויוצרים בעיות, שאת פתרונן 
מאפשר הט׳. השימוש במתכת זו במיתקני הטיס הולך 
ומתפשט! יש רמזים לכך, שכל הגוף של הטיל "אטלס" עשוי 
ש׳. — דיסקות, כנפיים ופריטים אחרים של מדחפים של 
טורביגות*גאז של מטוסים עשויים ט'. בט׳ משתמשים במית¬ 
קנים של התעשיה הכימית, הנתונים ללחצים ולטמפרטורות 
גבוהות ולסכנת קורוזיה. ט׳ הוא, למשל, המתכת היחידה 
שאינה נהרסת לאחר פרק־זמן קצר במפעלים המעבדים 
עפרות סולפידיות של ניקל וקובאלט.מט׳ מייצרים; משאבות, 
צנטריפוגות, מעבים, מכבשי־סינון, מחליפי-חום ועוד. ט׳ 
משמש גם כתוספת לסגסוגות של נחושת, ניקל, האפניום, 
טאנטאל וניוביום, אך בעיקר — לפלדות מסויימות, ישלחן 
הוא מוסיף יציבות בתנאים קורוזיוויים. ברפואה משתמשים 
לאחרונה בניתוחים אורתופדיים בחלקים עשויים ט׳ לשם 
חיזוק העצם ואיחוי השבר. 

מתרכובות חט׳. ט׳ דו־חמצני, ״ 710 , בצורתו הנקיה 
והאמורפית הוא גוף לבן ומבהיק. הוא מופק מבצרי־הט׳ ע״י 
המסתם בחומצה, סילוקם של העירובים המתכתיים האחרים 
ע״י שיקועם ושיקוע הט׳ מן התמיסה בדרך ההידרוליזה; 
תחילה מתקבל ט׳ הידמכסידי, שנהפך לתחמוצת ע״י חימום. 
, 710 הוא אמפוטרי! עם חומצות חזקות הוא יוצר מלחים, 
הנוטים להידרוליזה! בהיתוכו עם אלקאלי הוא יוצר טיטא- 
נאטים, כגון 1813,710.1 (זכוכית), — ט׳ טטראכלורי,, 7101 
(ר׳ לעיל), הוא נוזל הר 1 תח ב״ 136 . התרכובת הנקיה עשנה 
באוויר לח משום ההידרוליזה החלה בה, שהיא נעשית גמורה 
בעודף של מים ב״ 100 . — קארביד הט׳, 710 , הוא בעל 
קשיות מופלגת ומשמש בייצור כלי-חיתוך מיוחדים. 

תפוקת ב צ ר י - ה ט׳ ו ה ט׳. משנות ה 30 ואילך עולה 
תפוקתם של הט׳ ותרכובותיו בקו תלול, ב 1939 היתה תפוקת 
האילמניט בהודו כ 240,000 טון, בנורווגיה — כ 55,000 טון, 
באה״ב — 13,000 טון! ב 1952 הפיקה אה״ב 450,000 טון, 
הודו — 225,000 טון, קאנאדה — 240,000 טון. בשנות ה 40 
נאמדה התפוקה העולמית (חוץ מבריה״מ) השנתית של , 710 
ב 50,000 טון, ב 1954 — ב 450,000 טון. כל התפוקה העולמית 
(חוץ מבריה״מ) של בצרי־ט' היתד, 19491 , לפי האומדן, 
700,000 טון. 19601 הגיעה תפוקת ריכוזי אילמניט בעולם 
לכדי 2 % מיליון טון, והיצרנים העיקריים היו: אה״ב 35% , 



609 


טיטן — טיכון זדונסקי 


610 


קאבאדה 17% , הודו 12% , נו׳רווגיה 12% . באותה שנה 
הסתכמה תפוקת ריכוזי רו טיל ב 115,000 טון, רובם ככולם 
באוסטראליה. — תפוקת הט׳ המתכתי הגיעה ב 1957 באה״ב 
לשיא של כ 25,000 טון! מ 1958 ואילך חלה בה ירידה תלולה 
בעקבות מעבר עיקר הייצור הצבאי ממטןסים על־קוליים 
לטילים. — מארצות אירופה מפתחת בעיקר צרפת את 
תעשיית הט׳. אין נתונים על תעשיית הט׳ בארצות הגוש 
הקומוניסטי. 

. 5 ^ 9 ^ :^\^ X ,.ןס 1111 ס 0 'יר .ררס^ס 

. 7 ר 19 ,( 129 .ס^ ]£ . 1 :י 5 ) . 7 ״!-/ . 1 ן 1 י:>ז 0111.1 .ק ; 1960 

מ. ה. ב.— י ב.— י. מ. ו. 

טיטנים (?ג! ^! 11x0 ), במיתולוגיה היוונית — הדור השני 
לאלים; 6 בניהם ו 6 בנותיהם של אורנוס (ע״ע 
[= השמים]) — שליטו הראשון של העולם - ושל גאיה 
(ע״ע גי אדמה]). גאיה שאפה להינקם מאוראנוס על 
ההענשה השרירותית שהעניש את 3 הקיקלופים ואת 3 "בעלי 
מאת הזרועות", גם הם ילדיה מאוראנוס, והסיתה בו את בנה 
ק רונ וס, הצעיר שבט": הלה סירס את אביו ומלך תחתיו. 
את ילדיו מדאה אחותו בלע קרונוס מיד לאחר לידתם (תמ׳: 
ע״ע גויה, עמ׳ 355 ) בגלל נבואה, שלפיה גם הוא עתיד 
היה להיות מודח ע״י בנו. רק זוס (ע״ע), הצעיר בין הילדים, 
ניצל ע״י אמו ראה. הוא הביס' את קרונוס ואילצו להקיא את 
ילדיו. זוס ואחיו — האלים האולימפיים — ניצחו את הט" 
במלחמו; שארכה 10 שנים, והט" הושלכו לטרטרוס. על 
מלחמה זו — ה״טיטנומכיה״ — מסופר היה באפוס 
מן המאה ה 8 לפסה״נ, ונראה ששיר זה היה ידוע להסיודוס 
(ע״ע) ושהוא נרמז גם באיליאס ובאודיסיאה. איסכילום לקח 
ממנו (או מעיבודו שמתקופת סולון) את החומר לטרילוגיה 
"פרומתוס". 

אגדה אחרת על הט" לא נשתמרה אלא אצל הסופר 
הנוצרי קלמנס מאלכסנדריה, אולם היא נרמזת כבר אצל 
הסופרים היוונים הקלאסיים, ומקורה, כנראה, בחוגי האורפי־ 
קנים (ע״ע אורפוס). לפיה פיתו הט" את דיוניסום(ע״ע) 
הילד, הרגוהו ואכלו מבשרו. זוס הרג אותם בברקו: דיוניסוס 
הוקם לתחיה, ומאפרם של הט״ נוצר המין האנושי — שיש 
בו, איפוא, מזיגה בין היסוד המרדני של הט" והיסוד האלהי 
של דיוניסוס. אפלטון הכיר, כנראה, את האגדה, שכן הוא 
מדבר על "האופי הטיטאני" של האנושות. 

קרובים לט״ במיתוס — אך לא זהים עמם — היו הגיגנטים 
(ע״ע): הראשונים הם שליטי־העולם הקדומים, שהודחו ע״י 
זום הצעיר, ואילו הגיגאנטים מרדו בשלטונו של זום לאחר 
שהוקם. — האמנות הארכאית מתארת את הט" ערומים, בלי 
נשק, כענקים לעומת האולימפיים הצעירים — בניגוד לגי־ 
גאנטים, שאותם היא מתארת מזויינים ובגודל אנושי. האמנות 
הקלאסית, במיוחד באתונה, ובעקבותיה גם השירה, שוב 
אינן מבחינות בין הט" והגיגאנטים! אלה ואלה הפכו 
לסמלים של כוחות־בראשית פרועים, המתקוממים לאלים 
האולימפיים שומרי סדרי העולם. 

.) 1 <ז 1 . 7 ו/ ־^/ 0 ,־ 1 טץ 1 .י 1 \ . 1 \, 

. 11 •./־ 1 נ׳\\סךננ 10 '\\ .־\ .ז_ 1 ; 1887 

]-{ : 19-11 ,. 7 : 929 ! . 7 . 7 ־ 4 

^ 1 ו 1 שו £1£11 ) /{/'>!<() . 7 > .) 71 ■) 01 

:>!> : 111 ן 110€ נ 0 .€תו 01 ו;> 11 ג 10 .ןן> 00 ׳ן: 1 1 ו 1 ״ז^ 011 ־ז 0 1.1115 ) \ט 1 נ:זך 1 '^נ־ 1 (> 

. 1 י 1 י 1 ט 5 .£מ ,. 10 ; 1960 

- 1961 ,. 7 ./ז '{■)^ 06 { 0 € -)< 1 ז 0 ס .ן : 962 ! ,; 9 

ד. סר. 


טיטצלן, ר׳ יוסף בן שלמה ( 1487/8 , ספרד — 1545 [ל], 
קושטא), רב ומקובל, מפרש המקרא. ט׳ היה 
בן למשפחה מגולי ספרד, ואביו התיישב סמוך ל 1497/8 
בשאלוניקי. שם היה ט׳ לאחר זמן לרב, ואף נחשב לראש־ 
הרבנים בעיר: בישיבתו המפורסמת למדו, בין השאר ר׳ יצחק 
אדרבי (ע״ע) ור׳ שמואל די מדינה !מהרשד״ם] (ע״ע), 
ט׳ נהג בפרישות ובסיגופים, ואמרו עליו שהיה לו מלאך 
("מגיד") שלימדו סודות. גם גדולי זמנו החשיבוהו ביותר, 
והם מדברים עליו ביראת־כבוד מופלגת (ר" שו״ת אבקת־ 
רוכל לר׳ יוסף קארו [ע״ע], נ״ו). שהותו של שלמה מולכו 
(ע״ע) בשאלוניקי ( 1529 ) ולימודו בבית־מדרשו של ט׳ 
השפיעו מאד על ט׳ בנטייתו לתורת־הסוד. סמוך ל 1531 
עבר ט׳ לקושטא, ושם קמו לו שונאים שסיבכוהו בפולמוס 
ספרותי נרחב. ט׳ חתום על תקנות שונות יחד עם חכמי דורו, 
והוא נוטה להקל בהוראותיו. — רוב ספריו הם בפרשנות 
המקרא. מהם נדפסו: פורת יוסף — על קהלת (ויניציאה, 
של״ו): לחם סתרים — על דניאל וחמש מגילות (שם, שס״ח). 
יתר חיבוריו — על המקרא וההפטרןת, על פרקי״אבות ועל 
מסכתות אחרות — נמצאים עדיין בכת״י. הרבה מפסקיו 
ושו״ת שלו נזכרים אצל חכמי זמנו, בין השאר — בספרו 
של אחיו יהודה ״שארית יהודה״ שאלוניקי, ש״ס 1 ס״ג ב׳ — 
פ״א ב׳])! נזכרים גם חידושיו להל׳הרי״ף(דברי ריבות, ס״ד). 

י. ש. עמנואל, גדולי שלוניקי לדוררתם, ח״א, ז׳, ס״ה, ק״י, 
קב״ח. תרצ״ו: ש. א. רהאנים, קורות היהודים בתורקיה 
וארצות הקדם, ב׳, 26-20 , תרצ״ז/ח 1 י. ר. מלכו, שאלוניקי 
(ארשת), תש״ד! מ. מולכו, תקנת חזקת בתים, חצרות 
וחנויות בשאלוניקי(סיני, כ״ח), תשי״א: מ. בניהו, ר' חיים 
יוסף דוד אזולאי, רצ״א ב, תשי״ט! ■ 1 << 1 ) 7 ^ 1<• (^1/ X ) 

.!סטך״^״זוךז־! . 8 .ן ; 0 ן) 9 [ ,( 26-1 . 1117 . 98 .ע\. . 228 . 1 ־ 21 
, 61 . 1 , • 11 ) 

0 ) 1 )€ .. 7 ; 1936 . 000 298 

. 1962 .(.\ . 5 

י. דו. 

טיכוןזדונסקי (=- ״שמעבר לד(!״)— 108 ( 33 זזסצחז 
אמאס — ( 1724 — 1783 ), איש־דת רוסי, מקדושי 
הכגסיה הפראווסלאווית. ט׳ למד במוסדות־השכלה תיאולו¬ 
גיים, ב 1758 היה לנזיר ומילא תפקידים השובים בהייראדכיה 
הכנסייתית, הוא פעל להעלאת הדמה המוסרית וההשכלתית 
של הכמורה ולגיבוש תודעת תפקידה בקריה. ט׳ לחם 
באמצעי שיכנוע — וללא הצלחה ניכרת — ב״מאמינים 
הישנים" (ע״ע רסקולניקים), רכן ביקש לשרש אמונות 
וטקסים פגניים ששרדו בקרב האוכלוסיה. ב 1769 נכנס 
למינזר ע״ש "מריה הקדושה שמעבר לדון" וחי שם חיי־צנע 
חמורים תוך דבקות במידות נוצריות למופת: כבד בחייו 
יצא לו שם כקדוש, והתחילו עולים לרגל למינזרו. ב 1861 
הוכרז לקדוש מטעם הכנסיה. — בכתביו ודרשותיו נמנע ט׳ 
מהוכחות ספקולאטיוויות ומנימוקים פורמאליים, ופנה לשכל 
הישר תוך שימוש באמיתות אלמנטאריות, המוכרות מחיי 
יום־יום! שפתו — עממית ומלאת תמונות פיוטיות. — סיפור־ 
חייו שימש דוגמה לדוסטוייבסקי בעיצוב דמותו של זוסימה 
ברומאן ״האחים קרמזוב״• — כתביו יצאו לאור ב 15 כרכים 
ב 1825/6 . 

; 1866 ,סקס ■ 3 3 .ז . 06 116 ז 3 > 1 < , 11 ח,ו 33330 > 1 . 0 .ח 
::״.),///,-,ס/ו. .^; 10 גג 10 > 1 ^.\' 1 י ^■ 1896 ,. 3 ■ 6,06.X סג' 60 ס 71 

; 1 ) 65 ! , (דע 1/1(.11(;3, X ־| 0 ? 3 ת 113 ,' 1 ז 01 0110111.1113 ) ) 11 

.!רזי! ,.. 7 . 7 .* ,ץ: 1 ״ 1/11/10 >ס ,^ 1 



611 


מיפי — מיל 


612 


טיכי <ח x ;ו X , ״גירל״, ״מקרה״), דמות אלגברית — ואח״כ 
גם אלה — ביוון העתיקה. במקורות אחדים היא 
מופיעה כאחת מבנות או^אנוס או במלוות האלה פרספוני! 
אולם לא היו לה מיתולוגיה ופולחן משילה, ומסתברישמוצאה 
האלוהי של דמות זו אינו מקורי, ושהופעתה — לפעמים 
בחברת המוירה (ע״ע) — אלגורית בלבד, כהתגלמות של 
מועזג מופשט. הטראגדיה העתיקה מזכירה את ט' לעיתים 
בהאנשה של הגורל, אם לחיוב אם לשלילה. תוקידידם (ע״ע) 
הנהיג את השימוש בשם ט׳ במובן "המקרה" או "הסיכוי", 
וכן נהגו גם הפילוסופים. — בתקופת ההלניזם עלה קרנה 
של ט׳ כאלה. אז נוצר גם — כדוגמה מאלפת של הסינ־ 
קרטיזם הדתי ^ צירוף של ט׳ והאלה המצרית איסיס בשם 
״איסיטיכי״ — ספק השגחה ספק מקרה, שייצג את הכוח 
שלמרותו כפוף העולם. לערים רבות היתה ט׳האלה־המגינה) 
כך למשל לקיסריה, לקושטא ולאנטיוכיה, בעיר האחרונה 
היה פסל מפורסם של ט׳ נושאת כתר דמוי חומה ומגדלים, 
מעשה־ידי אוטיכידס מסיקיון (תם׳: ע״ע אנטיוכיה, עמ׳ 
462 ). — דמות המקבילה לט׳ אצל הרומאים היתר! פורטונה 
(ע״ע). 

. 71 ^ 10 ./ן . 1 ^ ,״ 1 

, 0 ; 1916-24 ,( 1309-1357 ,'׳% .•׳ג . 5 ,•) 1 ^ 10 

1171€ ז? 0 '{ , 510014 . 0 . 51 ;( 1380 — 1357 

." 1951 ,( 1 ^■ , £111£ ) 

טיל ( 155116 ת 1 ), גוף בעל הנע עצמי, המשולח למטרה רחוקה 
או תר אחריה. אין מושג זה כולל קליעי־תותחים 
ופצצות המוטלות ממטוסים, אלא אם כן הן מונעות או 
מונחות לאחר השילוח. — מחלקים את הט" ל 2 קבוצות; 
ט" מודרכים אחרי שילוחם! ט" לא־מודרכים או 
לא־מונחים. ט" לא־מודרכים קטנים־יחסית, חסרי מנגנון 
בקרה והיגוי פנימי, נקראים רקטות (ר"! 018 > 01 ס- 1 ). 

וע״ע זקוקים, עט׳ 943/4 ; טורפדו. 

גופי הט׳ והר׳, בדרך־כלל, מארכים ובעלי צורה אווירו־ 
דינאמית (ע״ע אוירומכניקה; "הידרודינמיקה, עמ' 87 ) — 
צורה המותאמת להקטנת התנגדות האוויר. הט׳ בנוי ממעטה 
חיצון, מכלי־דלק׳ מחמצן ומנועים! הללו הופכים את האנרגיה 
הכימית של הדלק לאנרגיה קינטית של גאזים, המוזרמים 
במהירות רבה לאחור (ציור 1 ). בר׳ מתקבל גילגול האנרגיה 
בלי עזרת מנוע. נוסף על כך נכללים בט׳ מערכות של 
בקרה והיגוי ומטען. חלקים רבים של הט׳ מיוצרים מטיטן 
(ע״ע) מתכתי. 

הנעת ט׳ או ר׳ מבוססת על חוק שימור התנע בגוף הבנוי 

ממרכיבים שונים: ;׳ץ!!!!! = (^ן = מסת הגוף השלם, 

1 

׳'״ = מהירות מרכז־הכובד שלו! ;!ח ו;׳% = מסת חלק מן 
הגוף ומהירותו של חלק זה). כשהט׳ מזרים גאז־שריפה 
שמסתי במהירות המכוונת אל בסיס הט׳, חייבת, 
איפוא, המסה הנותרת לנוע בכיוון נגדי במהירות של 
התאוצה המוקנית לט׳ ע״י הגאזים הנפלטים 
ממנו דרושה לו כדי להתגבר על משיכת כדור־הארץ ועל 
התנגדות האוויר! אולם, בניגוד למטוס, אין הט׳ נזקק לתוך 
כלשהו סביבו לצורך תנועתו, והוא נע ביתר קלות בריק 
של החלל החיצון, ואף אינו נזקק לכנפיים. פחיתת המסה של 
הט׳, המתחייבת לצורך תנועתו, מתקבלת משריפת הדלק 
וצריכת המדזמצן. הפחתה נוספת של המסה מושגת ע״י בניית 
ט׳ רבישלבי, כשכל אחד מן השלבים הוא למעשה ט׳ בפני 





613 


טיל 


614 


עצמו, הנפרד מחבריו לאחר מילוי תפקידו — כשהתרוקנו 
מכלי הדלק והמחמצן שלו. השלב האחורי נכנס לפעולה 
ראשון, והשלב שלפניו נדלק באורח אוטומאטי עם הינתקותו 
של הראשון. 

הט׳ משוגר מכן־שילוח(מטול), שהוא קבוע או נייד, נישא 
בידי אדם (ר׳) או על כלי־רכב, נמצא על הקרקע או במיבנה 
תת־קרקעי, במטוס, על אניה, בצוללת, ואפילו בכדור־פורח. 
בהתאם למיקום כן־השילוח ולמטרתו של הט׳ מבדילים בין 
טילי "קרקע־קרקע", "קרקע־אוויר", "אוויר־אוויר", וכד, וכן 
פותחו טילי "קרקע־חלל", המסוגלים להכניס גופים למסלול 
מסביב לכדור הארץ או אף להטיסם בחלל החיצון (ע״ע 
חלל׳ טיסה אל ה־). 

המניע העיקרי לפיתוח הט" בדור האחרון היו ד ר י ש ו ת 
מלחמתיות (וע״ע נשק! מלחמה), אולם גם מחקר 
האטמוספירה והתצפית המטאורולוגית נעזרים בט", בתיכנון 
הצבאי מייחסים היום חשיבות רבה ביותר לט" הן כנשק 
טאקטי והן כנשק אסטראטגי, וקידום המחקר והייצור של 
הט" נעשה גורם במדיניות של המעצמות הגדולות. 

לשימוש טאקטי לטווח קצר מתאימים ביותר טילי 
קרקע־קרקע קטנים — בשל ניידותם הרבה, קלות 
ייצורם והמחיר הנמוך הן של המטול והן של הט׳ עצמו 
בהשוואה לנשק ארטילרי בעל עצמה מקבילה. תכונות אלו 
מאפשרות ריכוז עצמת־אש גדולה והפעלת נשק כבד נגד 
עמדות מבוצרות ובגד טנקים במצבים שבהם אין יתרון ניכר 
לדיוקו הרב יותר של הנשק הארטילרי המקובל. 

טילי אוויר־אוויר ואוויר־קרקע משמשים 
למטוס נשק הגנה והתקפה, שהוא בעל קוטר־פעולה גדול, 
אינו מצריד את נשיאת משקלו הכבד של התרתח ואינו גורם 
לרתע החזק של זה, ולא עוד, אלא שהט׳ השלוח אל מטרה 
נעה יכול לשנות את מסלולו לפי הצורך, במידה שהוא 
מצוייד במנגנץ־הדרכה מתאים (ר׳ להלן). ט' קרקע־ 
אוויר הוא בעל תכונות דומות לאלו. ויתרונו הנוסף הוא 
יכלתו להגיע לגבהים גדולים בהרבה מאלה המושגים ע״י 
פגזי תותחי־נ״מ. 

כל חט" האלה מצויירים, בדרך־כלל, בראש־נפץ טעון 
חנ״מ, ולעתים — בפצצת־עשן. ט" גדולים יותר, המיועדים 
לשימוש בטווחים של מאות או של אלפים של קילומטרים, 
מצויירים בראש־נפץ גרעיני, בעל רדיוס־הרם של 
עשרות או של מאות קילומטרים. אמנם דיוק הקליעה בט׳ 
קטן מזה שבארטילריה, אולם בתנאי ההפצצה הגרעינית אין 
גורם זה אלא בעל חשיבות משנית; לעומת זה בולט היתרון 
שבחסכון במפציצים כבדים ובצוותותיהם, והיתרוןהמכריע— 
שאין כמעט הגנה מפני ט׳ באליסטי, המתקדם אל המטרה 
בגובה רב מעל לשכבת האטמוספירה הצפופה ונופל אליה 
במהירות של כמה אלפי ק״מ לשעה. 

מבדילים בין שני סוגים עיקריים של ט", בהתאם לאפ¬ 
שרות הדרכתם לאחר ההטלה: ( 1 ) ט׳ ל א ־ מ ו נ ח ה אין בו 
מנגנון בקרה והדרכה (ר׳ להלן), פרט לסנפירים' ומייצבים 
קבועים, המיועדים להחזיקו במידת האפשר בכיוון המקורי 
שניחן לו ע״י המטול, או לתנועה סיבובית על צירו המיועדת 
לאותה מטרה. דוגמות אפייניות לט׳ כזה משמשות הר" המל¬ 
חמתיות קצרות-הטווח על כל סוגיהן, שבהן הוחל להשתמש 
כבר במאה ה 13 לםה״נ. כל זמן שהיה אבק-השרפה הרגיל 
הדלק היחיד שניתן היה להשיגו, לא חלה התקדמות ניכרת 


ביעילותה של הר׳. המצאת אבק-השרפה הדו־בסיסי, שניתן 
לייצור אחיד, לוויסות מהירות בעירתו, ליציקה בצורות 
שונות ולאיחסון לזמן ארוך ללא קילקול, איפשרה את 
הפיתוח של סוגים שונים ויעילים של ר". בייצור זה, בקצב 
מתגבר והולך, הוחל בארצות שונות בשנים האחרונות 
שלפני מלחמת־העולם 11 . 

בצבאות שונים הותקנו מטולי־ר" רבי-קנים, שבאמצעותם 
אפשר היה להטיל פצצות שקמרן עד 210 מ״מ לטווחים שעד 
8,000 מ׳, בקצב-יריה מהיר. ה- 61 )- 61 ^\ 61 נ 61 ז> 1 הגרמני, שהופעל 
לראשונה בחזית הרוסית, היה בעל 6 קנים ונגרר ע״י 
מכונית על-גבי כן של תרתח-נ״ט. בקרבות על סטאלינגראד 
הופעלה לראשונה ה״קאטיושה״ הרוסית, בעלת 48 הקנים. 
הצבא האמריקני הרכיב מטולי-ר" במספר רב על גבי אסדות- 
נחיתה בפעולות כיבוש איי האוקיינוס השקט מידי היאפאגים. 

כלים אלה שימשו כנשק מסייע לחיל־הרגלים או כתחליף 
להפגזה ע״י תותחים. במקביל לכך פותח — לראשונה ע״י 
צבא אה״ב ואח״כ ע״י הגרמנים — נשק קל ונייד נגד טאנקים, 
הנישא ומופעל בידי צוות בן שני אנשים. ה״באזוקה" (-גש 
ג) 2001 ), שנתפרסמה לראשונה בקרבות באלג׳יריה ב 1943 , 
היתה צינור־מתכת קל, שקטרו 60 מ״מ וארכו כ 150 ם״מ, 
והוא מטיל ר׳ הנושאת מטען חלול למרחק של כ 200 מ', 
בצבא הבריטי שימשו ה״ז^ז?״(- 1 ]ו 11 / ץזז״ב■}!!! ־ו 0 :ו^^( 0 ־^ק 
^ 1 ״ב 7 ), ובגרמני — ה״] 5 נ £31 ' 02£1 גק־' לפעולה נגד טנקים. 

ט" דומים לאלה הוכנסו לשימוש במטוסי־קרב ובמפצי־ 

צים קלים, כנשק יעיל נגד מטוסים, נגד טאנקים׳ ונגד עמדות 
בצורות ומטרות טאקטיות דומות. 

ט" בלתי-מונחים הן גם ר״-הצלה ימיות ור" למדידות 
מטאורולוגיות. בין הט" במחקר המטאורולוגי באה״ב נפוץ 
השימוש בטילי דלק נוזלי (ש£ו 01 ז 16 / ו 1 ^ 1 -ש£נ 01 ־ £1 \.), המסו¬ 
גלים להעלות מטען־שימוש ( 103£1 ץב(}) של 70 ק״ג עד 
לגובה של יותר מ 300 ק״מ. זולים מאלה הם טילי דלק מוצק: 

המסוגל להעלות מטען של 30 ק״ג לגובה של 
150 ק״מ, ו£ו!:) 3 נ]\).-£אל 1 א, המסוגל להעלות אותו מטען 
לגובה של 200 ק״מ. למדידות מטאורולוגיות בשכבות נמוכות 
יותר משמשים טילי דלק מוצק קטנים־יחסית: 11 ס £30 ם, 
המסוגל להעלות מטען של 20 ק״ג לגובה של 30 ק״מ; 1.01£1 , 
המסוגל להעלות 4.1 ק״ג לגובה של 60 ק״מ! המסוגל 

להעלות 5.4 ק״ג לגובה של 60 ק״מ (ע״ע מטאורולו¬ 
גיה). 

( 2 ) ט׳ מונחה מכיל מנגנון המאפשר שינוי או תיקון 
המסלול גם לאחר השילוח. יש להבדיל בין מ ע ר כ ת - 
ה ה ד ר כ ה — המיועדת לשמור על מסלול־הטיסה הנכון או 
לשנותו לפי תיכנון קבוע מראש או בהתאם לנתונים שהותנו, 
לבין מערכת -ה בקר ה — שתפקידה לייצב את הט׳ 
ולאזן סטיות ונטיות של הט׳ מהכיוון הדרוש. מערכת¬ 
ה ה י ג ו י, המבצעת את הוראות ההדרכה והבקרה, דומה 
בכל לזו של מטוס באותם חט" שבהם המנוע הוא סילוני, 
וכן בט" אווירודינאמיים מחוסרי מנוע (ר׳ להלן). בר׳, 
לעומת זה, קיימים אמצעי-היגוי מיוחדים, כגון: הרכבת 
מפלט־המנוע על מיפרק אוניוורסאלי, התקנת שבשבים נעים 
בתוך המפלט, הרכבת מפלטים קטנים נוספים לצירי המפלט 
הראשי, ועוד. 

שיטות-ההדרכה הנהוגות בט" מונחים לטווח בינוני 
וארוך: (א) הדרכה ע״י מנגנון־שעון, שבאמצעותו 



615 


טיל 


616 


אפשר לווסת את הספקת הדלק למנוע, וכן את רגע הצלילה 
אל המטרה. בשיטה זו הודרכה הפצצה המעופפת הגרמנית 
!־ע (ר׳ להלן). 

(ב) הדרכהאינרציאלי ת—מבוצעת בעזרת מנגנון 
סביבוני בגרף הט/ שהוא רגיש לגבי כל סטיה מהמסלול 
ומודד גם את שינויי־המהירות בכיוונים שונים לגבי מערכת־ 
צירים קבועה (ע״ע גירוסקופ). למנגנון זה מחובר מחשב, 
המתרגם מדידות אלה לנתוני מהירות ומרחק, משווה את 
התוצאות להוראות שנקבעו בו מראש, ומנסר למערכות 
ההיגוי והדלק פקודות מתאימות לתיקון הסטיות ולשינויים 
באספקת הדלק ובזווית המסלול. שיטת־הדרכה זו, המבוצעת 
בעזרת מכשירים הנישאים כולם ע״י הט׳ ואינם נתונים 
להפרעות מבחוץ, לוקה בטעויות מצטברות במנגנון הסביבוני 
ובחלקים אחרים של המערכת, שהן הולכות וגדלות לפי גודל 
הטווח. 

(ג) הדרכה ראדיו־אינרציאלית קיימת למעשה 
בכל ט׳ מונחה לטווח בינוני וארוך, ומנגנונה דומה ל״טייס 
האוטומאטי", הנמצא היום בכל מטוס־נוסעים גדול. השמירה 
על המסלול המקורי, או שינויו לפי תיכנולמראש, מבוצעים 
לפי שיטה זו ע״י תחנת ראדיו או ראדאר, הנמצאת ליד 
מקום השילוח והמודדת את מהירות הט׳ ואת מרחקו מנקודת־ 
המוצא. ידיעות אלו נמסרות למחשב, המוסר הודאות מתאי¬ 
מות לשידור אל הט׳. שיטה זו מתגברת על הנטיה לטעויות 
הקיימת במערכת האינרציאלית! וכן ניתן להשתמש במחשב 
גדול ומשוכלל יותר — העומד על הקרקע — ולהגדיל ע״י 
כך את הדיוק בהדרכת הט׳. לעומת זה, נתונה המערכת 
להפרעות ולבילבול מצד משדרי האויב, וכן פוחת דיוק 
המדידות במידה שהט׳ מתרחק מבסיהו. 

(ד) הדרכה אסטרדנומית־אינרציאלית — 
בשיטה זו מתאזנות טעויות המערכת האינרציאלית ע״י 
תצפיות במספר טלסקופים הנישאים ע״י חט׳ והמכוונים אל 
כוכבי־ישבת מסויימים. סטיות מהמסלול הקבוע נמדדות 
במכשירים פוטו־חשמליים, וסימניהם מועברים למחשב, 
המוסר הוראות מתאימות למערכת־ההיגוי. 

(ה) ה ד ר כ ה ט ו פ ו ג ר א פ י ת—בגוף הט׳ מצוי מיתקן־ 
ראדאר, המצלם את הקרקע שמתחתיו. הדמות המתקבלת 
מושלכת דרך סרט שקוף נע, שעליו שורטטה מראש מפת 
המסלול, על שפופרת פוטו־חשמלית. אי־התאמות בין המפה 
המשורששת לבין הדמות המושלכת גורמות לתזוזת הסרט 
לצדדים, או לשינוי מהירות תנועתו — ומיד נמסרות פקודות־ 
תיקון מתאימות למערכת-ההיגוי. 

שיטות־הדרכה ע״י מדידת שינויים בשדה המאגנטי 
של כדור־הארץ נמצאות בשימוש בעיקר בניווט של חלליות. 

שיטרת־ד״דרכה הנהוגות בט״־נ״מ המשוגרים מד,קרקע או 
ממטוסים; (ו) הכוונה ע״י ת י ל ח ש מ ל י — באמצעיתה של 
הר׳ קבועות 4 כנפיים קצרות בצורת צלב, ובקצות שתיים מהן 
מותקנות אשוות מלופפות בתיל־נחושת דק באורך של כ 5 
ק״מ. בקצות שתי הכנפיים האחרות מצויים זיקוקים, המוצתים 
עם שיגור הטיל והמאפשרים לעקוב אחרי טיסתו, הוראות 
ההיגוי נמסרות ע״י דחפים חשמליים לאורך התיל. שיטת 
הכוונה דומה לכך נהוגה בט" חדישים נגד טנקים (כגון 
של צבא אד,"ב ו 5-10 י! ו 55-11 של צרפת). 

(ז) ה ד ר כ ת ־ ר א ד י ו ר צ ו פ ה — תחנת־ראדאר כפולה 
עוקבת מנקודת־התצפית אחר טיסת הט׳ והמטרד, גם יחד, 


ובאמצעות מחשב משודרות לט׳ הוראות המשנות את מסלולו 
בריתאם לתנועות המטרד" באופן שהט׳ מדביק את המטרה 
במקום הצטלבות המסלולים. 

(ח) הדרכה ע״׳י אלומת ראדאר — משדר קבוע 
עוקב אחר המטרה הנעה! הט׳ טם במרכז האלומד, המשודרת, 
וסטיות מקו מדריך זד, משנות את אופי קליטת השידור 
ע״י הט׳! ע״י כך מופעל מנגנון־ד,בקרה, המחזיר את הט׳ 
למרכז האלומה. 

(ט) ההדרכה ע״י מ נ ג נ ו נ י ־ ב י ו ת מבוססת על קליטת 
קרינת־ראדאר ך,מוחזרת מן המטרה, או קרינת־חום הנובעת 
ממנה, ע״י מקלט־ראדאר, או גלאי קרינה אינפרא־אדומה, 
הקבוע בראש הט׳ (במקרר, הראשון יכול משדר־ד,ראדאר 
להימצא או על הקרקע או במטוס המשגר את הט׳). את הט׳ 
מדריכים עד לקרבת המטרה באחת השיטות שתוארו לעיל. 
סנגנוני־הביות מופעלים סמוך למטרה, ויעילותם גדלה עם 
התקרב הט׳ אליה. יתרונה של שיטה זו — שהיא מגדילד, 
את דיוק הקליעה דווקא במקום שבו שאר השיטות מאבדות 
את דיוקן. 

בר,תאם לאופי מסלול טיסתו מבחינים בין ט׳ מונחה 
"אווירודינאמי" ובין ט׳ מונחה "בליסטי". 

ט׳ אווירודינאמי הוא בעל כנפיים, וד,וא למעשה 
מטוס־ללא־טייס. פרט לפרקי זמני הדומראה והצלילד" נמצא 
מסלול הט׳ במשך כל הטיסה בגובה קבוע, שהוא הגובה 
האופטימאלי מבחינת פעולת המנוע ומניעת התנגדות־יתר 
של האוויר. 

מאחר שבכל הט" האלד, הטיסה בהנע היא ממושכת 
ומתרחשת בתוך שכבות־האטמוספירה הצפופות־יחסית, אין 
מתקינים בהם, בדרך־כלל, מנועי־ר׳, שהם יעילים דווקא מחוץ 
לאטמוספירד, וצורכים דלק רב תוך זמני־פעולה קצרים. 
המנוע המקובל בט" אלה הוא מנוע הסילון על צורותיו 
הישונות (ע״ע סילון). להשגה מיידית של מהירות גבוהה, 
שבה יעילים ביותר מנועי טורבו־סילון, וכן כדי לאפשר 
פעולת מנועי מגח־סילון וסילון־מסורג, שאינם פועלים כלל 
במד״ירויות נמוכות, משתמשים בעת ההמראד" בדרך־כלל, 
במגבר־ר׳ או במעוט (קאטאפולט). עם סיום הטיסה נפסקת 
פעולת המנוע, והט׳ צולל או גולש לעבר המטרה. 

בנסיונות בפיתוח ט״ אוויררדינאמיים הוחל ב 1916 , בצבא 
אה״ב, ועם גמר מלחמת־העולם 1 כבר הוכן לשימוש "טורפדו 
אווירי" במתכונת המטוסים של הימים ההם. בשנות ה 20 
התחיל הצי הבריטי לד,שתמש במטוסים־ללא־טייס, המונחים 
בראדיו, כמטרות נעות באימוני תותחני נ״מ. השימוש המל¬ 
חמתי הממשי הראשון ב״פצצה מעופפת" היה הפצצת 
לונדון בידי הגרמנים, במלחמת־ד,עולם 11 , ב 1 ־^ג: זה היה 
ט׳ מכונף, שארכו כ 8 מ׳, שנשא מטען חומר־נפץ בן טונה 
אחת. המנוע היה מטיפוס סילון־מסורג, ובאמצעותו הושגה 
מד,ירות של כ 700 ק״מ לשעה לאחר הטלה מוקדמת במעוט. 
הטווח היה כ 250 ק״מ. הט׳היה מצוייד במנגנוךבגןרה לאיזון 
סטיות ונטיות מהמסלול, וכן במנגנון־שעון המכוון את רגע 
צלילת הפצצה. מנגנון־ההיגוי היה מופעל באוויר דחוס. 
כ 8,000 פצצות כאלה שוגרו נגד לונדון מיוני 1944 עד לגמר 
המלחמד, באירופד,: מהן הגיעו למטרהכ 2,500 בלבד, כ 4,000 
הופלו ע״י מטוסי-ד,ר,גנה ותותחי־נ״מ, וד,שאר סטו ממטלולן. 
בשלבים הסופיים של ההפצצה הופלו ע״י כוחות־ההגנה 
למעלה מ 4 י של הפצצות שהגיעו לאיזור המטרה — עובדה 



617 


טיל 


618 



ציור צ ט' 5 ים נ ז 10 ח;) 0 : 118111 '•! ^^ 13 ן 5 ! 111 . אראבאס־ (אר,ייב 1 

פיסי; ?׳פמא 5 ; סאהורן 1 (׳פ 5 ב ראיפון, סונח!: מרקרי-ררפטו!; ■ופיטרס; ררפטח: יונו 11 ; יופיטר: ציו: הרמש 


המצביעה על יתרון הט׳ הבאליסטי (ר׳ להלן) מבחינה זו. 

היום מחזיקים צבאות שונים בטילים אווירחדינאמיים: 

הצרפתי; טילי צבא אה״ב לטווח ארוך ובינוני — 

( ££111135 ^! ,: 3£3£101 ^ ,:! 1 ז 5113 ,פז&חזסש). 

טיפוס מיוחד של ט׳ אווירודינאמי היה הט׳ 
שתוכנן ע״י הגרמנים ב 1943/5 ושנועד להפציץ את החוף 
המזרחי של אה״ב ממטולים שביבשת אירופה, 9 ־\ 1 היה מעין 
2 -'׳\ (ר׳ להלן) בעל כנפיים, והוצע להשתמש בו כשלב שני 
על גבי המגבר 10 ־\ 1 . זה האחרון, בעל משקל של 86 טון בעת 
ההמראה, צריך היה להקנות לשלב השני מהירות של כ 4,300 
ק״מ לשעה עם סיום הבעירה, ולאחר מכן להיפרד ממנו 
ולצנוח ארצה בסיוע מצנח. השלב השני, בעל משקל התחלתי 
של 13 טו׳ן, צריך היה להפעיל את המנוע בעת ההפרדה, 
ולהגיע עם גמר הבעירה למהירות של 10,000 ק״מ לשעה 
בגובה של 55 ק״מז מכאן צריכה היתה להתחיל הגלישה 
הארובה במהירות על־קולית, שעשויה היתה להביא את הט׳ 
למטרה הרחוקה כ 4,000 ק״מ ממקום המראתו. 

ט׳ ב א ל י ס ט י — בניגוד לט׳ האווירודינאמי — הוא 
חסר כנפיים, וטיסתו מורכבת משני שלבים: טיסת־העצמה, 
הנמשכת כל זמן פעולת המנוע, וטיסה באליסטית תפשית. 
המסלול הבאליסטי, שצורתו למעשה פאראבולית, נקבע ע״י 
כמות־התנועה שקיבל הט׳ בעת טיסת־ההעצמה וע״י פעולת 


כוח הגראוויטאציה. התנגדות האוויר עשויה לשנות — 
כלר לקצר — את צורתו הפאראבולית של המסלול, אלא 
שרישומה אינו ניכר כמעט במשך מרבית זמן הטיסה בגובה 
הרב. המנוע הוא, בדרך־כלל׳ רקטי, על צורותיו השונות. 

הט' הבאליסטי היעיל הראעזון, שהופעל במלחמה, היה 
2 ־¥ הגרמני. זה היה גליל, שארכו היה כ 2 /< 14 מ׳ וקטרו כ 1.7 
מ׳! משקלו ההתחלתי היה כ 121/2 טון, ובו נכלל הדלק הנוזל— 
כ 3.8 טון כוהל וכ 6 טון חמצן נוזל שנשרף בשיעור של 
200 ק״ג בשניה. ט׳ זה פיתח במשך דקה כוח־דחיפה של 
55,000 ליטרות, והמשיך בדרכו בפאראבולה באליסטית, 
בגובה של 100 — 120 ק״מ, במהירות של כ 2 ק״מ בשניה, עד 
לטווח של 150 — 250 ק״מ. הוא נשא מטען חנ״מ של % טון 
מספטמבר 1944 עד מארס 1945 שילחו הגרמנים כ 3,000 ט" 
כאלה בלונדון ובאנטוורפן, וגרמו בשתי הערים הללו כ 50,000 
אבידות בהרוגים ובפצועים. 

הט" הבאליסטיים הם האמצעי החשוב לשיגור של פצצות 
גרעיניות, גם בידי אה״ב וגם בידי בריה״מ. בגלל המרחקים 
העצומים, שהגדולים שבט" האלה מסוגלים לעבור, נקראים 
הם ״קליעים באליסטיים בין־יבשתיים״ (-ז 1£ ת 1 — 1 \ 106 
11€8 ל; 115 ו[ 1:1€ ״ 3311 31 ;זנ 61 מ 1 ] 11 ס 0 ). ט" לטווח מוגבל יותר 
נקראים ״ט״ באליסטיים לטווח בינוני״ (־ 10 תז 0 :זת 1 — 136114 
141.881165 63111846 33118£ 41316 ). מעריכים, שלאה״ב יש 




619 


טיל 


620 


דוגמות של ט״ הנמצאים בשלב מבצעי בקיץ 1965 


חימוש 

שיטת־הנעח 

שיטת־הנחיח 

ממדים 

ביצועים 

— 

ם ו ג 








מאיצי לוויינים וחלליות 


1 שלבים 
בעלי דלק נוזלי 

התמדה 

35-25 מ׳ 
1.5 ־ 2.5 מ׳ 
60-55 טון 

אורד: 
קוטר: 
משקל; 

שיגור 130 ק״ג (^) 
ו 630 ק״ג( 8 ) למסלול 
לגובה 180 ק״מ 

ו 8 (אה״ב) 


2 שלבים של דלק 
נוזלי, שלב שלישי 
של דלק מוצק 

התמדה 

35 מ' 

3 מ׳ 
120 טון 

אורך: 
קוטר: 
משקל; 

שיגור 3,200 ק״ג 
לגובה 180 ק״מ 

1131111 ־ 1 (אה״ב) 








נשק אסטרטגי 
טילי קרקעיקרקע 

דאש־נפץ 

מנוע ושני מאיצים 

דאדיו והתמדה 

25 מ׳ 

אורד; 

14,000 ק״מ 

טווח: 

135 :\, (אה״ב) 

גרעיני 

בעלי דלק נוזלי 

או התמדה בלבד 

3 מ׳ 
143 טון 

קוטר: 
משקל: 

24,000 קמ״ש 
960 ק״מ 

מהירות: 
רום: 

1 

ראש־נפץ 

2 שלבים 

ראדיו והחמדה 

30 מ׳ 

אורך: 

9,000 ק״מ 

טווח: 

| 113111 ־ 7 ואה״ב) 

תרמו־גרעיני 

בעלי דלק נוזלי 


3 מ׳ 
100 טון 

קוטר: 
משקל: 

13,000 קמ״ש 
1,500 ק״מ 

מהירות: 
רום: 

1 

( 

ראש־נפץ 

גרעיני 

2 שלבים 
בעלי דלק נוזלי 

ראדיו והתמדה 

אורך: 26 מ' 

קוטר: 3.5 מ׳ 

סוטות־הבנפיים: 

7,3 מ׳ 

משקל; 80 טון 

8,000 ק״מ 
24,000 קמ״ש 
450 ק״מ 

טווח: 
מהירות: 
רום: 

3 -־ 1 (בריה״מ) 

ראש־נסץ 

תרמו־גרעיני 

3 שלבים 
בעלי דלק מוצק 

התמדה 

16 מ' 
1.8 מ׳ 
30 מון 

אורד: 
קוטר: 
משקל: 

10,000 ק״מ 
24,000 קמ״ש 
1,100 ק״מ 

טווח; 
מהירות: 
רום: 

(אה״ב) 








טילי קרקע (ים) ־קרקע 

ראש־נפץ 

תרמו־גרעיני 

שלב אחד 
בעל דלק מוצק 

ראדיו והתמדה 

9-8 מ׳ 
1.4 מ׳ 
13.5-12.5 
טון 

אודד: 
קוטר: 
משקל: 

3,500-1,500 ק״מ 
13,000 קמ״ש 
800-640 ק"מ 

טווח: 
מהירות: 
רום; 

( 43 , , 42 . , 1 ^) ו>״ 3 ! 0 ג! (אה״ב) 

ראש־נפץ 

גרעיני 

שלב אחד 
בעל דלק נוזלי 

ראדיו והתמדה 

18-16 מ׳ 
2.2-1,6 מ׳ 
34-16 טון 

אורד: 
קוטר: 
משקל: 

ב 650 ק״מ 
17,000-10,000 
קמ״ש 

טווח: 
מהירות: 

| ( 1,11 ) 1 ״ 6:01£ (בריה״מ) 

1 








נשק טאקטי 
טילי ק ר ק ע־ק רקע 

ראש־נפץ 

גרעיני 

2 שלבים 
בעלי דלק מוצק 

התמדה 

10 מ׳ 

1 מ׳ 
4.5 טונות 

אורד; 
קוטר: 
משקל: 

טווח: כ 650 ק״מ 

מהירות על־קולית 

(אה״ב) 

חומר־נסץ 

רב־עצסה 

2 שלבים 
בעלי דלק מוצק 

ז 

כ 7 מ׳ 
4 /ג טון 

אורד: 

משקל: 

110 ק״מ 

5 מאד 

טווח: 
מהירות: 

שביט 11 (ישראל) 








טילי קרקע (ים) -אוויר 

חנ״מ 

דלק מוצק 

פיקוד ראדיו 

1,5 מ׳ 
20 ס״מ 

אורד: 
קוטר: 

כ 8 ק״מ 

טווח: 

! 50303 (בריטניה) 








טילים נ " ט 

חומר־נפץ 

רב־עצמה 

דלק מוצק 

תיל מקשר 

0.85 מ׳ 

15 ק״ג 

אורד: 
משקל: 

1.6 ק״מ 
300 קמ״ש 

טווח: 
מהירות: 

88-10 (צדפת) 








טילים אוויד־קרקע 

חומר־נסץ גרעיני 
או דב־עצמח 

חומר־נפץ גרעיני 

דלק מוצק 

2 שלבים 

פיקוד דאדיו 
וביות מכ״מ 

פיקוד ראדיו 

3,5 מ׳ 

4 < טון 

אורד: 
משקל: 

עד 10 ק״מ 
1.8 מאד 

טווח: 
מהירות: 

(אה״ב) 

טילים נ " מ 

או רב־עצמה 

בעלי דלק מוצק 


12 מ׳ 
4.5 טונות 

אורד: 
משקל: 

מעל ל 120 ק״מ 
מעל ל 3 מאד 
מעל ל 45 ק״מ 

טווח: 
מהירות: 
סייג־רום: 

(אד״ב) 

קרקע־ארויד 

חנ״מ 

2 שלבים 

ביות מכ״ם 

5.2 מ׳ 

אורד; 

כ 36 ק״מ 

טווח: 

133114 (אה״ב) 


בעלי דלק מוצק 

פעיל־למהצד׳ 

570 ק״ג 

משקל: 

מעל ל 2 מאד 
18 ק״מ 

מהירות: 
סייג־רום; 

קדקע-אוויר (נייד) 








טילים נגד טילים 








(בשלב פיתוח) 

גרעיני 

3 שלבים 
בעלי דלק מוצק 

פיקוד ראדיו 

14.5 מ׳ 

1.5 מ׳ 

אורד: 
קוטר: 

370 ק״מ 
כ 4 מאד 

טווח: 
מהירות: 

15 ! 20 -ש 111111 (את״ב) 





621 


טיל — טילדן, סמיואל ג׳וגז 


622 


למעלה 6000 טילי 
"פולארים", הנשלחים 
מצוללות מתחת לפני 
הים, וכ 800 טילי - 1 ^ 

ת 3 מ 1 ש 1111 ז, שרובם 

צפונים במיבנים תת־ 

קרקעיים! רשת־קשר 
מיוחדת מאפשרת הפ¬ 
עלתם תוך שני^ת. 

משערים, שלבריה״מ 
כ 200 ט" נושאי פצ¬ 
צות גרעיניות, חלקם 
ביבשה וחלקם בצול¬ 
לות. 

ההגנה נגד ט" בא־ 

ליסטיים קשה ביותר. 

באה״ב מפתחים תכ¬ 
נית של אמצעי-הגנה 
בצורת ט׳ אנטי-טילי 

ש!) המכונה 
לבריה״ם תכנית של 
מחקר ופיתוח הדומה 
לכד• 

בד־בבד עם פיתוח ט" באליסטיים הושגה התקדמות 
עצומה בפיתוח טילים לטיסת החלל (ע״ע חלל, טיסה אל ה־). 
משקל הלוויין, שט׳ רב־שלבי יכול להכניסו למסלול מסביב 
לכדור-הארץ כמטען שלו, הולך וגדל. הט׳ הגדול של אה״ב, 
1 ת 1 ט; 531 , שכבר הצליח בטיסות-ניסוי, עשוי להכניס כ 10,000 
ק״ג למסלול לווייני בגובה של 180 ק״מ! ¥ 53101-11 , העתיד 
להיבנות, יוכל להכניס לאותו מסלול משקל של ש 100,0 
ק״ג. ט" ענקיים כאלה ישמשו אמצעים לנסיונות של טיסה 
מאויישת לירח. -— אין ידיעות מדוייקות על טילי-החלל של 
בריה״מ. שתי המעצמות הגדולות הן היום ( 1965 ) היחידות 
שבידיהן מצויים טילי־חלל. קבוצת ארצות מערב-אירופה 
עוסקות במשותף בפיתוח טיל-חלל! טיסות-ניסוי של מיתקן 
זה במסלול לוייני נועדו ל 1966 . 

ט" ור" הופיעו לאחרונה גם במרחב המזרח-תיכו׳ני. ב 1962 
הודיעה מצרים, שפיתחה שני סוגי טילי קרקע-קרקע: "אל- 
קאהיר״ (הטווח — כ 600 ק״מ! דלק נוזלי) ו״אל־צפאר" 
(הטווח — כ 350 ק״ם). לא ידוע אם הגיעו ט" כאלה כבר 
לשימוש מיבצעי, מאחר שנתגלו קשיים בפיתוח מנגנוני- 
ניווט מתאימים להם. לעומת זה נמצאים כבר בשירות מצרים 
ט״ קרקע־אוויר, תוצרת בריה״מ, מדגם 5.4-2 , שהוצבו להגנת 
קאהיר, אלכסנדריה ומקומות מסויימים באיזור תעלת-סואץ. 
ט" אלה דומים בתכונותיהם לטילי-״הוק"(:!!^יג!-!) של אה״ב, 
אך הם נייחים ולא ניידים. יש להניח שט״-ג״ט מצויים 
בשירותן של מרבית ארצות-ערב. למצרים, ואולי גם לסוריה, 
טרפדות־מנוע מתוצרת בריה״מ מדגם ״קומאר״ ( 50 טון, 
42 קשר), שהן חמושות בשני ט״ קרקע-קרקע במשקל 2 טונות! 
מהירותם 0,8 מאך וטווחם 36 ק״מ. 

ישראל שיגרה ב 1961 את הט׳ ״שביט 11 ״, שהוגדר 
ככלי מטאורולוגי נסיוני: ט׳ זה הגיע לגובה של כ 80 ק״מ. 
הוא תואר בספרות האמריקנית המקצועית כט׳ קרקע-קרקע 


בסיוני, בעל טווח של כ 110 ק״מ, המותנע ע״י דלק מוצק. 
ארכו, לפי מקורות אלה, קרוב ל 7 מ׳, ומשקלו כ 275 ק״ג! 
מהירותו — 5 מאך. 

באביב 1965 הוצגו בפומבי ראשוני הט" מדגם "הוק", 
שסופקו ע״י אה״ב לישראל לצורך הגנתה האווירית. טילים 
נ״ט מתוצרת צרפת, מדגם ״ 55-11 ״, נמצאים בשימוש מיבצעי 
של צה״ל. 

ט״ לשילוח חלליות — ע״ע חלל, טיסה אל ה-, עמ' 
519 : תמ׳. 

המעצמות הגדולות מוסיפות לתכנן ולפתח ט" בעלי 
ממדים ועצמה הגדלים והולכים. המיתקן הגדול ביותר שהופ¬ 
על למעשה עד קיץ 1965 הוא הט׳ הנסיוני ״ 111-0 ם 3 ^ X1 ״, 
ששוגר ע״י חיל-האוויר האמריקני ביוני 1965 . הוא פיתח 
דחף של 24 מיליון ליטראות בסיוע 2 ר" של דלק מוצק, 
בנות אורך של 27 מ׳, שחוברו לט׳ עצמו, שארכו 40 מ׳ 
ומשקלו 39 טון, והוא בעל מנוע דלק נוזלי. בהגיעו לגובה 
של 45 ק״מ השתחרר הט׳ משלבו הראשון, מנועו העצמי 
הופעל והיקנה לו דחף נוסף של 4 < מיליון ליטראות. ט׳ זה 
הכניס למסלול לווייני בגובה של 185 ק״מ כדור-עופרת 
במישקל 10.5 טונות. 

ג/ ם, ס. הימנס, תותח, פגז ורקימה, 1953 : ש. יפתח, 
טילים תשק אטלמי׳ 1959 ז : 2 -־ 1 .־ 01 מ־ 01 ( 1 ו 1 ז״( 1 

0 ; 1952 ,ז€ותתז 6 ז 5 . 1 ; 1952 , 11 ^ €11 '\\ /מ; 

^)•)^)!/ 07 /ק 5 .ץו/י/ 02 ״ 7 /*/ 

ץו־ 6 עק 5 ; 455-1961 [ 

ס;// / 0 ) 701 ח(} €10 ' €1 כ 1 , 1161 ^ 0211 .^\׳\ . 1 ־ 1 ;־ 1957 
. 5 .ס : 1958 , 1 ת 111111 .ן 01 י 1 .ן :־/ 195 

ז 1 \. ; 1111 1 !) .רח!(־ן( 1 

, 117 ^ 11 ־ 1 ״) .נ) .״') : 1958 ^ 1171 7 {^ו:>.^ 0 

. 0 רו 1 ג,.מ .ל ז]€^ 1101 י 1 .,׳ 1 ; 958 ! 

- 10 ^ 1<1 11x ז^} י\הי)))) 0 \{ .ס ; 1958 

- 1 ^ 1711 . 0 .,מ - . 1 .'^ 1 ; 1958 

. ג־ו־ןגיז .\׳, ;( 1961 ^// 7 )*;^ 0 )/:*?/ 5 . /זמע 

-^?/ 1.0 .' 1 ; 960 ! , £11€£ ^ 17 \ 

,־\^ 0 רח 01¥ .ן ; 1961 

( 0 < 171 ז 71 ' 11 ח 17 ^) 77 )ז^ 1 ; 961 [ , 0715 ^ €11 '\ 1 

.£ .[ : 1962 , ) 7 )^ 5 ^) 7377 3$71€6 ! 1 \ 

״) ; 1962 , 171 ( ¥0 \ / 0 6 ///ן■/־)״!)/)^ 5 .[>־זג' 4 \״|- 1 

ןז() 5 ז 0 [)ת^ 11 .^ 1 : 962 ! 7 ) 1 1€ ו 13/0 ^ ,־<כ 1 ח 1 .נ) 

1 ) 177 ) , 1$371€3 ^\ /׳ 0 ^ 177 ..־!ן 

.מ ; 1963 ■■^ 1 .^ 1 : 1963 

. 196-1 , 1 . 06 777 

י. צ. 

טילבורג ( 8 זטנ 111 ז, קרי טילבורך), עיד בדרום-הולאנד! 

142,000 תוש׳ ( 1963 ). העיר יושבת ליד התעלה 
המחברת את איזור מכרות־הפחם של מאסטריכט לחוף הים 
הצפוני. מרכז תרבותי של הקאתוליות בהולאנד. מרכז 
לתעשיית מוצרי־צמר, ציוד למסילות-ברזל, מכונות, צבעים. 
בעקבות ההתפתחות התעשייתית שלאחר מלחמת־העולם ח 
מתפתחת העיר וגדלה במהירות. 

טילדן, סמיואל ג׳ונז - 05 ת 0 ן 10€1 ״ 53 - 

( 1814 — 6886 , מדינאי אמריקני. ט׳ היה בן מדינת 
ניו-יורק. הוא התבלט כעורך־דין וכיועץ להברות-רכבות 
בצפון, ועל אף היותו דמוקראט תמר בלינקולן בזמן מלחמת־ 
האזרחים. התנגדותו למדיניות "השיקום" בדרום(ע״ע ארצות־ 
הברית, עם׳ 180 — 183 ) ופעולתו הנמרצת לחשיפת השחיתות 
ושלטון הגזל הפוליטי בניו־יורק, זיכוהו בבחירה למושל 
ניו־יורק ב 1874 ולמועמדות לנשיאות מטעם הדמוקראטים 
ב 1876 . תוצאות הבחירות היו שנויות במחלוקת! מסתבר 
שט׳ זכה ברוב הקולות, אולם הרפובליקנים הצליחו, תוך 




623 


טילדן, סמיואל ג׳ונז - טילור, ג׳רמי 


624 


שימוש בכוח תשלטון תצבאי במדינות־הדרום, "לתקף׳ את 
קולות הבוחרים, וועדה של הקונגרס הכריעה לטובתם. מ׳ 
פעל בכל כוחו למניעת התלקחות של מלחמת־אזרחים, וע״פ 
עצתו הסכימו מנהיגי הדרום לפשרה: הנע)יאות אושרה 
בידי.יריבו של ט׳, היז(ע״ע), ואילו השלטון במדינותיהדרום 
הוחזר לידי הדמוקראטים. לאחר־מכן פרש ט׳ מפעילות 
ציבורית. ט׳ הניח הון רב, שצבר בפעולתו כעורך־דין ואותו 
ציווה לעיריית ניו־יורק לשם הקמת ספריות ציבוריות. — ט׳ 
ייצג את השמרנות הליבראלית, ששאפה לטיהור החיים הפו¬ 
ליטיים ולמדיניות של יזמה חפשית מוחלטת בחיים הכלכליים. 

,.' 1 ./ . 5 / י 6 ,(. 011 ) .[ 

,(.!״) . 1 ״ ; 1895 . 1-11 .. 7 ./ .'ל { 0 ^ 1.11 ^ 7/1 : 1855 . 1-11 

; 1908 . 1-11 ,. 1 ' ,/ . 3 (ס ^;? 7 > 

. 7 - ^;/ 7 .^ 1 \] 

{ 11 ,. 7 ./ . 5 . 0 ; 116 ^ 1 ,() 187 /ס 

. 1 )־ 1 ג/ו\ 1 >ס 0 ^^\ ן 1 ח 4 ^\ . 0 : 1939 141 > 1 ה 01 ? 

, 951 ! 11718 

טילה, קותלים פטרום ־ 16 ^ 1 ־ 11151 ״? 6118 ״- 001 - 

( 1830 , לידן — 1902 , שם), תאולוג הולנדי, מן 
הרמונסטרנטים (ע״ע! וע״ע ארמיניום, יעקב). ט׳ היה, לצידו 
של מכס מילר (ע״ע), ממניחי היסוד למדע־הדתות, שאותו 
ביסס על מחקר אובייקטיווי- תוך הימנעות מהשוואות 
מרחיקות־לבת. הוא התמסר גם לאשורולוגיה ולחקר הדתות 
של איראן ואסיה המערבית. החשובים שבספריו: - 35 ) 00 6 ( 1 
ב:נז 5 טו 11 בזג; 2 ת 1 ; \ : 51 .ת 116 > (״דת זרתושטרה״), 1864 ; 
-גז 0 ג 1 ס 5 ש 1 \ ת 6 156116 :ו(^ץז{£ 116 1 זג\ 5 י 1016 [ 146 ( 11 

156116 ות ("היסטוריה משווה של הדתות המצ¬ 
רית והמסופוטמית״), 1 ־ 111 , 1869/72 : 1111 ■! 06561116610015 
: 0,3,561161151 ^^ 61611 (״תולדות הדת״), 1 ־ 11 , 1890 — 1902 : 
06561116111:6 1:156116 '\ 5.5 \,,- 15611 ת(> 1 ענ 301 ("תולדות בבל 

ואשור"), 1 ־ 11 , 1886/88 ; - 6 ? 01 8616066 1116 0£ £1611161115 
!]ס!!!!! (״יסודות מדע־הדתות״), 1 ־ 11 , 1897/99 . 

1.1 4.10 ,ס .? : 1902 ,. 7 .*/ .^־ 1 .ן 

״תש ¥€1 \ .׳,י .חס^־ן , 1 ^ . 7 \/ 

. 1902 .(ו 1 ש(ןר{ 1 ; 1 [-.ויו 

ט^הבר, פליכס אהלן - זש־ןס־^וס!]?׳ . 4 - 6 י 1 ( 6 ? ~ 

( 1884 , במברג — 1956 , תל-אביב), רופא, דמוגראף 
וסופר יהודי: עסקן ציוני. ט׳ היה בן לגינקולוג החשוב 
אדולף ט׳. הוא למד רפואה באוניברסיטות'מינכן וברלין 
ועסק ברפואה מ 1908 . כבר קודם־לכן היה ציוני פעיל, וב 1907 
רכש את בטאון ״הציונים המעשיים״ 0111511011 ?, שהתנגד 
לציונות המדינית: כמו-כן היה ממייסדי הסתדרות הסטודנטים 
הציוניים !;!סס!""!. ב 3 /. 1912 עבד כרופא הצבא התורכי, 
וב 1935 עלה לא״י. ב 1940 יסד את קופת־החולים "מכבי" 
ושימש עד מותו כרופאה הראשי. 

ט' נתפרסם ע״י ספר! 6161115611611 ,ף !:סב^זסזסס • 61 ( 1 
סש!!!!! (״שקיעת יהודי גרמניה״, 1911 , - 1921 ), שבו צפה כליה 
מוחלטת שעתידה לבוא על יהדות גרמניה בעקבות עזיבת 
אורח-החיים המסרתי על חוקי המין והמשפחה שבו, גיל- 
הנישואין הגבוה, ירידתה התלולה של הילודה ונישואי־ 
התערובת: רק בתקומה לאומית־יהודית ראה הצלה לעדה 
היהודית. דבריו נתקלו בהתנגדות חריפה מצד סטאטיסטיקנים 
יהודים אחרים. ט׳ היה מפעילי תנועת הרפורמה הסכסואלית, 
שדגלה בשינויים מרחיקי־לכת במוסר המיני ובתיקונים 
בחקיקה בענייני מין. ב 1913 פורסם ספרו 661:110 5160116 15 ;כו 
("ברלין העקדה") לחקר הילודה. כמו כן ערד את הסידרה 


0111601 ־ 6 21110 86X031111 ?:ו 1 ז 6611 (״לבעיות המין״), 1925 — 
1930 , וכמה מחוברותיה נכתבו על־ידיו. עיסוקו בגורלו הביו¬ 
לוגי של העם היהודי הביאו למחקר קורותיהם של יהודים 
מפורסמים — רובם מתבוללים. בתחום זה כתב: - 11360 [ 
! 11161 ^ 610863 ! 3611 ; 1 ב 561116165 .(״גורל יהודים: 8 ביוגראפיות"), 
1952 : 3601:561160 > ■ 6161 10 3611 )ט[ ; £615111118 11061 86111611531 

!!!ס^ססיד ! 006 £065611008 ("גורל ומפעל: יהודים במחקר 
ובטכניקה הגרמניים״), 1931 . ט' נתכוון לכתוב ספר מקיף 
בתולדות־ישראל ברוח השקפותיו: ממנו הופיע רק הכרך 
הראשון, £3061 0061 0116 ^\ , 0011 010 [ 30111 .>! ות 1 ("במאבק 
על אלהים, עם וארץ״), 1936 , המגיע עד 300 לסה״ג — עד 
מיגורו של היישוב היהודי בא״י וניתוק העם ממולדתו. הוא 
מדגיש במיוחד את היסודות האתניים, החברתיים, הכלכליים 
והתרבותיים בתולדות-ישראל. ב 1941 פירסם את החלק הרא¬ 
שון של "אטלס היסטורי של עם ישראל", שפירסומו נמשך 
אחרי מותו ע״י ד״ר י. שפירא. 

.־ 01 ^ 111111 ׳'\\ . 8 ) ,.' 1 ' 

.| 1931 ז . 102-33 .רי\ . 8 } 1 } 

יע. ר. 

טייל!^׳ —ז 10 ׳ן £3 '׳< 6111 ז 6 [ — ( 1613 , קימבריג'— 

1667 , דבלין), סופר דתי אנגליקני. ט׳ למד בקימ־ 

בריג׳, וב 1634 הוסמך לכמורה. במאבקים המדיניים-דתיים 
באותן השנים נקט ט׳,עמדה מלוכנית־אפיסקופאלית מובהקת. 
כשפרצה מלחמת־האזרחים ב 1642 , נעשה לכומר הפרטי של 
צ׳ארלז 1 באוכספורד, ושם כתב את חיבורו! 6 < 61-6 ו. 5 1116 [() 
ץ 16 ;נ £405601 ' 611 £1665 [ 0 1011 ; :נ 16 >ז() ("על מעמד הכמורה 
ותפקידי ההגמונות"). ב 1644 הוסר ט' מן הכהונה מטעם 
הפארלאמנט, גלה לוילז, ושם נאסר, אך שוחרר לאחר זמן 
קצר. בימי ישיבתו ברוילז, בין 1646 ו 1653 , חיבר את מיטב 

ספרי(: ־ 4 ' 61 ( £1£ 1116 0£ 56 ־ 156001 ( 1 3 ,|'ו.׳ 11 ז.׳< 11466 6 <ו' 01 .גס 6 (־) 

118 נץ 1165 ח״ 6 ? 0£ ("חופש הנבואה"), שבו הוא מלמד סניגו¬ 
ריה על הסובלנות: 1 > 30 ׳ 8306105 0£ ז 13 ר^וח x6 £ ז 63 ' 01 ס!!?" 
£6 !£ ׳< 1101 ("אוסף הדוגמות הגדולות לקדושה ולחיי- 
קדושה״) י 108 '££ ץ £301 0£ 61565 ז 6 ^.£ 3013 £016 116 '! 
(״חיים בקדו״ןזה״): 18 ] 1 \ 0 ׳ £30£ (״מיתה בקדושה״); 

0£ 5 .׳\ 33 > 800 6116 311 £06 86601005 0£ 0656 ( 06 4 . ,;.ס!')!)!'!?' 
¥636 1116 ("אניאוטוס, מחזור דרשות לימי הראשון במרוצת 
כל השנה״). מ 1654 ואילך היה ט׳ מזדמן לעיתים קרובות 
ללונדון, ושם ערך טקסי-תפילר. ונשא דרשות ברוח השקפו¬ 
תיו: בגלל הפעולות האלה נכלא כמה פעמים. ב 1658 עבר 
לאירלנד, וגם שם נתקל באיבת אנשי-הדת הפוריטאנים. 
לאחר החזרתו של צ׳ארלז 11 לכם־המלוכה ב 1660 , נתמנה 
ט׳ להגמון (של דאון וקונור) ולסגן-הצ׳נסלור של אוניבר¬ 
סיטת דבלין. חיכוכיו עם הכמורה המקומית התמידו עד 
מותו. — תהילתו של ט׳ מושתתת על הערכים הספרותיים 
של חיבוריו יותר מאשר על תכנם התאולוגי. בסיגנונו 
ממוזגים בהצלחה פשטות וזוהר: הוא אמן המליצה המוסי¬ 
קאלית הארוכה ובעל דמיון עשיר להפליא. בשל אלה יצא לו 
שם כ״שיקספיר של הפרוזה האנגלית״. — כל כתביו יצאו- 
לאור ב 1822 ב 15 כרכים, וב 1847 — 1854 ב 10 כרכים. 

: 1853 . 1 \ 1 ^ 11 ^ 71 \ 1 071 . 0 ז 1.1 > 1 ת 001€ .']* . 8 

: 1952 ,. 7 ./ , 5011 וחג;ו 11 ב־\\ . 11 ; 1903 ,. 7 ./ . 30850 ) 

. 1952 ,.' 7 ./ /׳ 6 ?.^ 7 //׳!/ד 11 ^|ו.^ ^// 7 . 111101 .־ 8:1 .! . 011 

א. ה. ש. 



625 


טילור, זפרי — טיליד, פאול 


626 


טילול, ?כרי — ■ 101 ץ 73 ׳ 5 זגב 2£1€1 — ( 1784 — 1850 ), 

הנשיא ה 12 של אה״ב. ט׳ נולד בורג׳יביה, אך 
בהיותו תיבדק עבר אביו, שהיה קצין־צבא, לקנטקי, וט׳ גדל 
באווירת הספר. ב 1806 התנדב לצבא, השתתף במלחמה 
בבריטים ב 1812 ובמלחמות רבות באינדיאנים, והצטיין מאד 
במלחמה במכסיקו ( 1846 — 1848 ), שבה הביס כליל את רודן 
מכסיקו סנטה־אנה (ע״ע) בקרב בואנה ויסטד, (פברואר 
1847 ). ט׳ זכה בנצחון מכריע זה על־אף קנאת הנשיא פוק 
(ע״ע) בו, שפקד 
לדלל את צבא־ט׳, עד 
שהגיע לחמישית בל¬ 
בד מצבאו של סאנטה 
אבה. הילת־הגיבורים, 
שעטרה את ט׳, וירי־ 
בותו לנשיא הכשי¬ 
רוהו למועמדות לנשי¬ 
אות מטעם הוויגים, 
והוא ניצח בבחירות 
ב 1848 , למרות מה 
שקודם לכן לא עסק 
מעודו במדיניות ואף 
לא התעניין בה. כנ¬ 
שיא תמך ט׳ בבקשתה 
של קאליפורניה להת¬ 
קבל בחברה באה״ב, על-אף התנגדות הדרום, שלא רצה 
להגדיל את מספר המדינות שבהן העבדות אסורה. ט׳ 
הסתייג מ״פשרת 1850 ״ (ע״ע ארצות־הברית, היסטוריה, 
עמ׳ 175 ), אך מת באמצע תקופת־כהונתו, לפני שנפלה 
הכרעה בדבר. נאמר, שמותו הוחש מחמת דכאון, כשנודע לו 
על מקרי שחיתות בצמרת השלטון. 

..ד .^ 7 ,״!ס .מ ; 1411-1951 , 1-11 ,.ד ,״״ 11111 ״ , 11 . 11 

. 1946 

טילור. ?ךדדיק וינזלו 

— ( 1856 , ג׳רמנטאון [פנסילוויניה] — 1945 , 
פילאדלפיה), מהנדס וממציא אמריקני, מחלוצי ה״ראציונא־ 
ליזאציה" של הייצור התעשייתי. ט׳ היה בנעוריו פועל 
בבית-מלאכה, אח״כ התקדם לדרגת מנהל־עבודה באחת 
מחברות־הפלדה הגדולות, השיג תעודת מהנדס בשיעורי־ערב, 
ולבסוף בעשה מהנדס ראשי של החברה. בתקופת סיכסוכי־ 
העבודה הקשים בתעשיה האמריקנית הגיע ט׳ לכלל הפרה, 
שע״י בדיקה קפדנית של תפוקת כל פועל ובל מכונה בשלבי־ 
הייצור השונים ובקרה שיטתית של פרטי תהליכי-הייצור 
וניתוח מרכיביהם אפשר — מצד אחד — להגיע להערכה 
צודקת של כושר ייצורו של הפועל ושווי עבודתו ושל יכולת 
המכובה, ומצד שני — ליעל את הייצוד ולהעלות את פריון- 
העבודה, ועמו — את שכר־העבודה, ולצמצם את החיכוכים 
בין המעבידים והפועלים. ט׳ עשה הרבה למימוש עקרונותיו 
ע״י חידושים טכניים ואירגוניים כאחד. הוא הכניס שיפורים 
בעיבוד הפלדה, שתרמו הרבה להחשת תהליך זה, ועל 
המצאותיו השונות נרשמו למעלה מ 100 פטנטים. ט׳ פיתח 
שיטת ניהול מדעי של מיפעלים וחברות והפיץ ברבים את 
עקרונות שיטתו, שנתפרסמה כ״טילוריזם": הוא שימש יועץ 
הנדסי לחברות רבות והיה ממייסדי ביה״ם למיבהל־עסקים 
באוניברסיטת הרורד(ע״ע). האגודה לקידום הנדסת־המכונות, 


שר,וא הקים, נקראה לאחר מותו על שמו. — מחיבוריו: 
׳\ 0 ו 1 ש ££1101 ס! ) 0 שו^יד ("התאמת השכר 

ליעילות״), 1896 * 1 ת 6 חז 113£6 ב 91 ן ("ניהול מיפעלים"), 
1903 ; 0£ .ג 16 נ 011 ת 1 ־ 1 ? ^ 11 ז' ("עקרו¬ 

נות הניהול המדעי״), 1911 . 

ערכו של הטילוריזם לגבי הייצור התעשייתי אינו מוטל 
בספק, אולם נחלקו הדעות בהערכתו מבחינת האדם העובד; 
יש מגנים אותו כמגביר את שיעבודה של האישיות למכונה, 
ויש רואים בו אמצעי להקל את המאמץ הפיסי של העבודה 
ולשפר את תנאיד,. 

, / 0 .' 1 ' 111 € ' ,. 011 לקר 11011 'ד .נ) 

/ת ,.' 1 ' .'!) .'■/ ,\ 1€ ק 0 נ) . 13 .'ל ; 17 י׳־ 11 

. 1928 ,. 7 \ 11 .׳/ .טז) ¥1 \ . 1 \ . 1 ; 23 (^ . 1-11 

ח. רו. 

טילזיט, ע״ע סובי טס ק. על שלום־טילזיט ע״ע 
ב ם ו ל י ו ן: פרוסיה: היסטוריה; רוסיה: 

היסטוריה. 

טייל״״, 'וד!ן צר?ןלס, רוזן—ץ 11 זז 01131111 (— 

( 1559 — 1632 ), מצביא קאתולי במלחמת 30 השנה 
(ע״ע). ט׳ היה בן פלאנדריה, נועד לכמורה וחונך בידי 
הישועים, וכל ימיו היה קנאי לקאתוליות. בגיל 15 התנדב 
לצבא הספרדי, עבר לשירות דוכס-לורן, מנהיג הקאתולים 
בצרפת, וב 1593 — לשירות האוסטרים, והשתתף במלחמות 
בתורכים. ב 1610 קיבל את הפיקוד על צבא באוואריה ואירגנו 
מחדש. בפרוץ מלחמת 30 השנה נתמנה ט׳ למפקד עליון של 
צבא "הליגה הקאתולית", והיפה את הצ׳כים בקרב "ההר 
הלבן" ב 1620 . ב 1622 היפה את צבאו של מנהיג^^הפרוטס- 
טאנטים כריסטיאן מבראונשוויג בקרב הבסט (:) 15 ^^ £46 ), ועל 
כך הוענק לו תואר רוזן. ב 1623 השלים את טיהור מערב 
גרמניה וצפונה ממתנגדי הקיסר. כשהצטרף פריסטיאן 1¥ 
מלך דנמארק למלחמה לצד הפרוטסטאנטים, היכה ט׳ גם את 
צבאו ומנע אותו מלפלוש ללב גרמניה. נצחונותיו של ט׳ 
החזירו את שלטון הקאתוליות בבוהמיה ובשטחים נרחבים 
בגרמניה. לאתר פיטוריו של ולנשטין(ע״ע) נתמנה ט׳ למפקד 
עליון של הצבא הקיסרי. ב 1631 כבש את מעוז הפרוטס־ 
טאנטים מאגדבורג, שנהרסה תוך טבח באוכלוסייתה. ט׳ היה 
נציגה הגדול' האחרון של שיטת הלחימה הספרדית הנוקשה, 
שדגלה ב״מרובעים" מגובשים של גדודי חיל-רגלים. אולם 
בהמשכה של המלחמה, לאחר פלישת השוודים לגרמניה, 
הוכחה עליונותה של השיטה השוודית החדשה (ע״ע גוסטו, 
עמ׳ 453 ); ט׳ הוכה בידי גוסטאו אדולף בקרב בריטנפלד 
( 1631 ) וגורש מגרמניה המרכזית, וב 1632 ^ נוצח ונפצע 
פצעי־מוות בקרב על הלך, בנסותו לשווא למנוע את פלישת 
השוודים לבאוואריה. 

: 1874 ,.ז ./? .^ 1 

: 1875 , 1 ש 1 )ח;>זמ ..מ 

-!שס? ; 1932 1 <ז 1 . 11 ,. 7 .ס 

. 1932 ..' 7 011 ^ 1 /עי׳ס -/ 

פ. פ. 

טיליך, פאול - 1 ל 11110 ז׳ 301 ? - (נו׳ 1886 ), תאולוג 
פרוטסטאנטי, פילוסוף וסוציולוג גרמני-אמריקני. 

ט׳ הוא בנו של כומר לותרני ושימש מורה לתאולוגיה ולפי¬ 
לוסופיה של הדת באוניברסיטות שונות בגרמניה. עם עליית 
היטלר לשלטון פוטר ממע 1 רתו ועבר לאה״ב, ששם נתמנה 
לפרופסור לתאולוגיה, תחילה בניו-יורק ואח״כ בהארווארד. 





627 


מיליד, פאול — מילייתיים 


628 


ט׳ מנסה לאחד את הפילוסופיה ואת התאולוגיה, בלי 
לטשטש את תחומיהן: כל התפלספות אמיתית מסתיימת 
בשאלות שאין בכוחה לענות עליהן, והתאולוגיה עונה על 
שאלות אלה ע״י הסמל והפרדוכס (ע״ע קירקגור). הדת 
והכנסיה מדברות בלשון סמלים, וכל סמל אמיתי יש בו 
חלק בממשות של המסומל על־ידיו. אין, למשל, הוכחות 
למציאות האל, אך יש מעשים של אומץ־לב, שבהם 
מתגלה "ההוויה עצמה", "היסוד של כל הוויה". ט׳ שולל 
תחימת תחום בין קודש לחול; לדעתו הקדושה מתגלה דווקא 
בחול, ומכאן הניגוד בינו לבין התאולוגיה הדיאלקטית(ע״ע) 
שמיסודו של קרל ברת (ע״ע). יש תאולוגים חטוענים, 
שט׳ מבטל למעשה את היסודות האמוניים של הנצרות. — 
המושג המרכזי של הגותו התאולוגית של ט׳ הוא ה — 

"שעת־הכושר" או "מלאות הימים", היינו העתות של יום־ 
הדין, שבהם הנצחי דן את האדם ומחליף את הזמנים! לשון 
אחרת: פלישת התביעה המוחלטת והבלתי־מותנית של הנצח 
לתוך השעה ההיסטורית. מכאן מגיע ט׳ לחייב את התאו־ 
לוגים והפילוסופים להשתתף במאבק על עיצוב פני הדור, 
ובכך הוא תולה עצמו בנביאי ישראל, 

ט׳ עסק בניגוד שבין היהדות והנצרות, שאותו הוא מנסח 
כניגוד שבין הזמן והחלל. ליהדות הוא מייחס היום את 
התפקיד לשמור על ערותה של רוח־הנבואה, הן כלפי עצמה, 
הן כלפי העמים, והן כלפי הכנסיות הנוצריות, כשהללו 
מתכחשות למורשת הנביאים: היהודים הם העם של הזמן 
והם מחוייבים להישאר כך. 

מספריו: 3 ■!.? 1 ת £513 ] 0 ז? ^ו^ x ("העידן הפרוטסטאנטי"), 
1948 ) 5 ח 10 ז 3 ו) 11 נ 01 ? 16 ( 1 0£ ^ 111 ) 8631 שיזז (״עירעור היסו¬ 
דות״), 1948 ) ץ 08 | 0 ^ו( 16 X :ו 3 ית£ן*׳ 55 ("תאולוגיה שיטתית"), 
1 ־ 111 , 1951/63 ן 86 10 386 זטס 0 ^ו X1 ("האומץ להיות"), 
1952 ; ^ד^ x (״ההוויה החדשה״), 11955 016 

1 מ 10 נ 01 ז? 105 ( 1611186 ) . 6 . 11 165 ( 1116 צ 1 זו 01 • 6 . £1356 ת 16 ) 1 ו( 

(״שאלת היהודים כבעיה נוצרית וכבעיה גרמנית״), 1953 . 

א. שאולי, סמוכים (הדאר, ל״ו, גל׳ כ״ג), תשי״ז! .זו\ . 1 ) 0 

; 1952 ,.ז .ת 01 ץ^ 010 ) 83 ת 03 031 — 
( 1856 ^ 1920 ), מנהיג לאומי הודי. מוצאו היה 
ממשפחה מאראטהית־בראהמינית במחוז בומבי, והוא דבק 
באורתודוכסיה ההינדואית הקיצונית. תחילה פעל כעיתונאי, 
ובשני שבועוניו תקף בצורה חריפה ביותר את השלטון 
הבריטי! ב 1897 נידון למאסר בעוון הסתה. בעת תנועת 
המחאה והמרי שנתעוררה בתגובה על התכנית הבריטית 
לחלוקת בנגאל (ע״ע הדו, עמ׳ 537 ), עמד ט׳ בראש האגף 
הקיצון, האקטיוויסטי, של הקונגרס ההודי, ודרש, לראשונה, 
שלטון־עצמי (״סואראג׳״) מלא להודו. ב 1909 שוב נידון 
ל 6 שנות מאסר,ידבר שהפכו לגיבור לאומי בעיני הלאומנים 
ההודים. אולם ט׳ לא הצליח להקים תנועה עממית נרחבה, 
משום שפנה אל המוני־העם כבראהמיני. לפיכך, כשהופיע 
גנדהי (ע״ע) על בימת המדיניות בהודו (לאחר 1916 ), ךחקה 
השפעתו במהרה את זו של ט׳. 

טילר, סר אךוורד בךנט — ]]שתזעס 1 )־ 31 ׳ 1 ע 00 ־ 511 
־ 101 ^ 1 ׳— ( 1832 , לונדון — 1917 , ולינגטון [סומרקט]), 

חוקר באנתרופולוגיה תרבותית ואתנולוג אנגלי. ט׳ היה בן 
למשפחת קויקרים. מעולם לא למד באוניברסיטה. הוא עבד 
7 שנים בביד׳ח״ר ליציקת נחושת של אביו! לאחר שנאלץ 
לפרוש מעבודתו בגלל מחלת־ריאה, ערך מסעות באה״ב 
( 1855 ) ובמכסיקו( 1858 ). סיורים אלה שימשו נקודת־מיפנה 
בדרכו של ט׳, שהקדיש מעתה את כל כוחו לחקר תולדות 
התרבות של האדם. הוא פירסם חיבורים רבים! ב 1883 
נתמנה למפקח על המוזיאון האוניברסיטאי באופספורד, 
ב 1884 — למרצה באברדין וב 1896 — לפרופסור באוכס־ 


פורד, ב 1909 פרש מן העבודה המעשית, וב 1912 הוענק לו 
תואר אבירות. 

ט׳ שאף לייסד מדע של חקר טבע האדם לאור תולדות 
תרבותו. באמצעות השיטה המשווה בחקר הקדם־היסטוריה 
התרבותית של האדם ביקש להוכיח — ביחוד לגבי התרבות 
החמרית — את אמיתותה של תורת האוולוציה גם לגבי 
תולדות התרבות, ולהציג תולדות אלה כתהליך של 
התפתחות, ששלביו השונים משתלשלים בהכרח זה מזה. ט׳ 
ידוע ביותר בשל תורת האנימיזם (ע״ע! וע״ע דת, 
עמ׳ 246 ) שלו, בשימושה בתולדות' הדתות והתפתחותן. 
גישתו האתנולוגית לחקר המיתוס (ע״ע דת, עמ׳ 251 ) 
מנעה את המיתולוגיה (ע״ע) מלהפוך לענף של הפילולוגיה 
המשווה — כפי שנראתה בעיני חוקרים אחרים. תפיסתו 
של "השרידים" התרבותיים נתקבלה זמן רב כבסיס למדע 
של הפולקלור (ע״ע), שהתחיל להיווצר באותם הימים. כמד 
כן היה ט׳ חלוץ הגישה הסטאטיסטית לחקר משווה של 
נתונים אתנולוגיים וסוציולוגיים. 

ט׳ הוא מניח-היסוד של המחקר האנתרופולוגי החדיש! בין 
השאר היה הראשון שהגדיר הגדרה ברורה את מושג ה ת ר¬ 
ב ו ת במשמעותו האתנולוגית המודרנית האובייקטיווית. 

מחיבוריו:^ 3 ^^ו 131 ז\,, 1861 ! 17 ־ £31 11£ ; 1 0 ]ת 1 
1 ^ 1 ^ 1 .! 1 ת 13 !ן 01 7 ־ 1118101 ("מחקרים בראשית תולדותיו של 
המין האנושי״), 1865 ! €ז 11 ז 1 ו 01 ?׳!!:!ת!"? ("התרבות הפרי- 
מיטיווית״), 1 — 11 , 1871 — שהשפיע השפעה רבה על 
התפתחות מדע האנתרופולוגיה! 87 ס 01 קס 111 ז 11 ^., 1881 ! ועוד. 

11 ).> 10411 סקסז^ 1 ה^/ ;* 1900 , 2011 ^ 11 )? / 7 0 .\ 2 

.מ ..מ ; 1907 ,. 7 ■^ 1 10 

. 1936 .. 7 

ד. בי. 

טילר, (' 1 [ — ״!ץ!־ מנ 101 — ( 1790 — 1862 ), הנשיא 

העשירי של אה״ב. ט׳ נולד בורג׳יניה, שאביו היה 
מושלה ב 1808 — 1811 . בגיל 19 היה ט' לעורך־דין, ובגיל 
21 — לחבר בבית־הנבחרים של מדינתו. הוא מילא תפקידים 
שונים במדינתו וב¬ 
קונגרס הפדראלי, כ¬ 
ציר בבית-הנבחרים 
בוושינגטון ( 1821 — 
1823 ), כמושל מדינ¬ 
תו ( 1825 — 1827 ), וב- 
סנאטור ( 1836-1827 ), 
והתבלט בדבקותו ב¬ 
עקרונות הדמוקרא- 
טיה הג׳פרסונית וב¬ 
מלחמתו לזכויות־ 
המדינות מול כוחה של 
הממשלה הפדראלית, 
ולפיכך היה ממתנגדי 
ג׳קסון (ע״ע). ב 1840 
נבחר מטעם ה״ויגים" 
לסגן־נשיא, ובאפריל 1841 , במות וילים הריסון (ע״ע), היה 
לנשיא. בתקופת־נשיאותו נתחם הגבול עם קאנאדה וסופחה 
טכסס לאה״ב (ע״ע ארצות-הברית: היסטוריה, עט' 173 ). 
אולם ט' איבד את תמיכת מפלגתו ושלט ללא רוב בקונגרס, 
ולא נבחר שנית. ב 1860 ניסה להשיג פשרה, שתמנע קרע 





חרבות טימנר. בחזית — שער־כבוד כרחוב הראשי, ברקע האחורי סיסי! — תחיאטר,־!, סישסאל — וזפורום 


בין הצפון לבין הדרום, אך נכשל, ובסופו של דבר תמך 
בפרישת ורג׳יניה מאה״ב. ב 1861 נבחר ללן 1 נגרם הזמני של 
הקונפדראציה ואח״ב לקונגרס הקבוע, אד מת לפני שהתכנס 
הקונגרס. 

) 1 ( 1 /ס 711110 1 ) 111 ! ■};/ז ,(בנו של ט'): 161 < ד .;) "! 

. 1939 ,. 7 ./ , 8 סס׳וון 1 נ 01 .? . 0 ; 1884-1896 , 111 -] ,!. 7 

טילר, ווט (או יולטר) ־ - 

(מת 1381 ),'מורד אנגלי. ט׳ בא, כנראה, ממשפחה 
אמידה בקנט או באסכס שהתרוששה* הוא שירת בצבא 
במלחמות'בצרפת ופנה אח״ב לשוה בוותיקי־מלחמה אחרים. 
בפרוץ מרד האיכרים בקנט ב 1381 , נעשה ט׳ ראש למורדים, 
נהג את אנשיו ללונדון, ובעזרת ההמון הלונדוני השתלט 
למעשה על העיר. הוא היה דברם של המורדים בשתי הפגי¬ 
שות עם המלד ריצ׳רד 11 , שנענה לכל תביעותיו — לשחרר 
את הצמיתים, לבטל את כל ההגבלות והחובות הפאודאליות 
של האיכרים והפועלים, לחון את המורדים, ואף להעניש את 
״הבוגדים״ — 15 רבי־השלטון אם יחויבו במשפט. בראו¬ 
תו שדרישותיו נענו, נהג ט׳ עזות, איים על המלך, ונרצח 
בידי ראש עיריית לונדון. דמו לא נוקם, משום שהמלד הציע 
למורדים את מנהיגותו שלו עצמו, והם קיבלוה. — התנהגותו 
של ט׳ לפני מותו והעובדה שאנשיו עברו לצד המלד — 
שהוליכם שולל —, מסייעות לעדות עוזרו שנעצר, לפיה שאף 
ט׳ לתפוס את המלוכה. מכל־מקום, אין יסוד להשקפה הרואה 
בט׳ מתקן "סוציאליסטי", ואף המרד גופו היה בעל אופי 
מדיני ולא כלכלי — נסיון לשפר את מצבם המשפטי והמדיני 


של החקלאים במקביל לעלייתם הכלכלית כתוצאה מ״המוות 
השחור״ (ע״ע אבר, עמ׳ 303 ). 

, 1381 / 0 . 11 . 11 

. 1950 

טימגל (ת מג ד [תמוגדי]) ([ 13011182111 ('!'] ()געבתגז), 
אתר'ארכאולוגי באלג׳יריה, לפנים— בפרובינציה 
הרומית נומידיה. העיר נוסדה ב 100 לסה״נ ע״י טריינום קיסר 
במושבה לחיילי הלגיון ה 111 , לשם ביצור גבול האיזור 
ולפיתוחו הכלכלי. ט׳ היתד. במאות ה 2 — 3 עיר גדולה 
ומשגשגת, בשוק חקלאי מרכזי לאיזור עש׳ ר בחיטה ובזית, 
כמרכז לתעשיה — בחרס, בנחושת ובזכוכית, וכמרכז למסחר 
עם ארצות אפריקה — בחיות-טרף (לקירקס), בסוסים, בעב¬ 
דים, בשנהב, בבד, בשיש ובאבנים יקרות. במאה ה 4 היתה 
מרכז חשוב של הדונטיסטים (ע״ע). בעקבות התפוררות 
השלטץ הרומי התחילה שקיעת העיר, ב 430 נחרבה בידי 
הוואנדאלים. לאחר כיבוש צפוךאפריקר. בידי הביזאנטים 
שיקמו הללו את העיר׳ אד היא חזרה ונתרבה בידי הברברים 
והערבים במאות ה 6 — 7 • חרבותיה הפכו שממה 'מוקפת 
חולות־מדבר, ובחלקן כוסו חול. 

בסוף המאה ה 19 התחילו חוקרים צרפתים בחשיפת 
האתר. נמצא, שהעיר נשתמרה יפה על קו חומותיה, על 
רחובותיה ובנייניד, ("פומפיי האפריקנית"), והיא משמשת 
לארכאולוגים מצבה חשובה ביותר להכרת התרבות העירד 
נית של תקופת הקיסרות הרומית בשיגשוגה. בין בנייניה 
בולטים: שרידי תיאטרון (הוקם ב 161 — 169 ), שהכיל 
















ג/ ב. טיפולו: התמונה "אפריקה" בקבוצת הפרסקות המתארות את היבשות המביאות את 
ברכותיהן לנישואי הקיסר פרידריך בארבארוסה עם באשריכם מבורגונדיה 

(אולם־הקיסר בארמון ההגמון מווירצבורג, 1750/1 ) 






633 טימגד 

כ 4,000 מקומות! שוק וחנויות; פורום גדול מעוטר בטורי־ 
עמודים ובפסלים! קשת־נצחון של טריינוס! בתי־מרחצאות! 
מקדשים! ספריה עירונית! קאתדראלה דונאטיסטית. המימ* 
צאים בבתים ובחוצות כוללים כתובות, פסלים, פסיפסים, 
כלי־בית וכלי־עבודה, תכשיטים וכר. 

,.' 1 ־ ,ט 11 ג 6 — .^ 1 - 111 ג¥ץןן 1 ׳\\לש 0 ^ 1 .'־ 1 

.^ 1 : 05 ^ 1892-1 $}} 50 

.. 1 :' 1927 ,.' 1 ' ,ן 1 :,חזן 1 ") 

, 1015 ־ 1 ^()^^ . 0 : 1950 137 

,־ 1955 , ^) 11 ן. 1 הה 12 ,.' 1 

ד. אש. 

טימולאון —׳גגס^גס^;! — (מת אחרי 337 לפסה״נ), מצ¬ 
ביא ומדינאי יווני, בן קורינתוס. ב 365/4 רצח 
את אחיו טימופאנס, שביקש להיות טירן קורינתום — או 
גרם לרציחתו, ובעקבות כך פרש מן החיים הציבוריים. 
אעפ״ב נבחר ב 345 לעמוד בראש הכוח שנשלח לסיראקוסי 
לפי בקשת אזרחיה, כדי ללחום בדיוניסוס 11 (ע״ע). הוא 
גירש את דיוניסוס ממצודת העיר, ושיחרר את העיר גופא 
מידי היקטם, טירן לאונטמי, שבעלי־בריתו, אנשי קרת־ 
חדשת, נטשוהו. ב 340/39 היכר. את היקטס בקרב, וב 338 
ניצח שוב את אנשי קרתיחדשת, את טירן קטנה ממרקוס 
ואת היקטס, שנתפש והוצא להורג, ב 337 היתה סיציליה 
כולה, פרט לעיר אחת, משוחררת מעול טירנים. ט' תיקו 
חוקה חדשה בסיראקוסי (שטיבה אינו ברור כל צרכו) וד.ביא 
מתיישבים חדשים מיוון לסיציליה לשבת בערים, שאוכלד 
סייתן הידלדלה במלחמות. לעת זקנה התעוור ופרש מהשל¬ 
טון ( 337 לפסה״נ). במותו הציבו לו יד בשוק סיראקוסי, 
ה״טיסולאונטיון". 

1.580 , 111 , 11 ^ 10 ^^ 1 .ן .>! 

,.- 1 > 1 .' 7 [. 11 . 11 ! ד 1922/3 2,380 

. 7 , 1 . 1 ־ 1 ,() 19.5 

. 0 ת\׳. .זנ 1 ן 1 ז^ 0 ) י ? 1 {<}$€י 1 1€ > €1 ^ 111 ק/ 1€€ > 1 

,\ש 6 ת 1 ) .£,ו 11 ; 131 -€;ז 011. 53111 : 1706 ,." 7 1€ > 

,צ> 1 שז 7 > 4 ? .{ . 0 :'־ 1926-1932 , 1840-1859 ,(.־ג . 8 

■ 0 -^ , 10 ז 11.1 ^ 1 וזו 1 >^ : 1864 . 119 — 1 ) 10 , 11 , £7 

■ 10 0 €7 ^ 1 ה 1 ' 1 ) $11 ^) 7 ר{€}) 70 ה €1111 }) ^ 1 { 0 ^^::^ 1 ה' 09 ך 

. 1936 .( 1 ן 5 .זם 8 ,. 11,11 בז 15 ־\ 111 ) 12770 ן{ 1 

טימוד, אמנואלה — !מסבמג'!' 1£ שטט 1 ;רח£ — (המאה 
ה 18 ), רופא יווני. ט׳ למד רפואה בפאדובה וב־ 

אוכספורד, היה חבר החברה המלכותית בלונדון, ועסק 
ברפואה בקושטא. הוצעה לו משרת רופא-החצר של השול¬ 
טאן, אך הוא דחה אותד,! לסוף התאבד. — ב 1713 הודיע ט' 


טימוד 634 

לראשונה על שיטת־חיסון נגד אבעבועות (ע״ע): דקירות 

ע״י מחט טבולה בנוזל האבעבועות של בני-אדם חולים. לפי 

דבריו, היתד. שיטה זו נהוגה מימי-קדם בקאווקאז ובארצות 

הים הכספי. ט׳ פירסם על שיטה זו שני ספרים ( 1721,1713 ) 

בלאטינית. בשעתו היתד. אימת האבעבועות השחורות גדולה 

עד כדי בך, שהורים רבים קיבלו גם את הסיכון שבשיטת 

ט׳ לפני הנהגת החיסון באבעבועות־הבקר ע״י ג׳נר (ע״ע). 

▼ ■% ־,• 

; 1751 . 1212 ,\\\ .ס . 0 

6 > , 1826 , 89 ,ר'\,^ 11'€7£€11€, X ה! 1 

!) 1/1 } !)!/!))^ח^! 111 0X ק^^ 1 )^ח 8 ' 01 ^ 1/1011 ) 111 ) 110 ! /ס 11071 

. 1957 

טימור (ז 0 רו 1 נ 7 ), אי בארכיפלאגוס של איי-סוגדה הקטנים, 
מצפון־מערב לאוסטרליה, מדרום לקו־המשווה! 

שטחו 33,660 קמ״ר ומספר תושביו כמיליון ( 1961 ). חלקו 
המזרחי ומובלעת בחופו הצפוני־מערבי שייכים ל פ ן ר ט ו¬ 
גל — 18,900 קמ״ר, כ 530,000 תושבים! מחציתו המערבית 
של האי — 14,760 קמ״ר, כ 460,000 תושבים — נכללה 
בתחומי אינדונזיה. ים־ט׳ מפריד בין האי לבין אוס¬ 
טרליה, וים סאוו' (ט׳\\ 53 ) בינו לבין איי-סונדה הקטנים, 
שכניו ממערב ומצפון, האי צר וארוך! רוב שטחו הררי — 
תפוס ע״י גושי־הרים בנויים סלעים ארכאיים קשים, שכמד. 
מד.ם מתנשאים בתלוליות רבה מעל סביבתם! שיאם מגיע 
לגובה של 2,930 מ'. שפלה צרה בחוף הצפוני־מזרחי ורחבה 
יותר בחלקו המרכזי של החוף הדרומי מקיפה את האי. 
הנהרות יורדים בנגר חזק מן ההרים אל הים. האי בעל 
אקלים טרופי, חם ולח ברוב חדשי-ד.שנה, פרט למרומי 
ההרים, עם תמורות עונתיות קלות. גשמים יורדים בעיקר 
בקיץ (הדרומי), וכמותם השנתית הממוצעת מגיעד.ל 1,200 — 
2,000 מ״מ. מבחינת הצמחית וד,חי הטבעיים ט׳ הוא איזור־ 
מעבר בין אוסטרליה לאינדונזיה. רוב שטחו של האי מכוסה 
יערות. החקלאות מתרכזת בשפלת־החוף ובכמה עמקים גדו¬ 
לים. מגדלים בעיקר אורז ומיני פירות וירקות טרופיים, 
שמד.ם ניזונים התושבים! ליצוא מגדלים קפד., דקלי-שמן 
ודקלי-קוקוס. מיני תבלינים וקאוצ׳וק. באי מצויים מירבצי־ 
נחושת ומעט מירבצי-זהב, אך אלד. אינם מנוצלים.—ההרכב 
הגזעי והשבטי של האוכלוסיה מגוון מאד: באיזור־החוף 
היא ברובה מאלאית־אינדונזית, רובה מוסלמית ומיעוטה 
נוצרית (בעיקר בחלק הפורטוגזי)! כאן מצויים גם כמה 
אלפי סינים וכמה מאות אירופים. בפנים הארץ, באיזורים 
ההרריים, יושבים שבטים פרימיטיוויים מאד! חלקם, כנראה, 



בפר־ילידים נהיכזור (תהלק החולאנרי וישעכר) 



635 


טימור — טימיעזורה 


636 


ממוצא פאפואני, חלקם ממוצא פ 1 לינזי, וחלקם שרידי תוש¬ 
ביה הקדומים של אינדונזיה; שבטים אלו עובדי אלילים 
וכוחות הטבע* הם מדברים עשרות שפות וניבים. בירת 
החלק הפורטוגזי היא דילי, בירת החלק חאינדונזי — 
קופאנג: שתיהן ערים קטנות. בחלק הפורטוגזי רשת־ 
כבישים טובה בין היישובים העיקריים; בחלק האינדונזי 
מצויות רק דרכי-עפר. 

הפורטוגזים גילו את האי בתחילת המאה ה 16 
והקימו בחופיו כמה תחנות־מסחר. באותו פרק־זמן התקיימו 
באיזורי־החוף של ט׳ כמה נסיכויות מוסלמיות קטנות. ה ה ו־ 
לאנדים הגיעו לאי ב 1613 ודחקו את הפורטוגזים מהחוף 
המערבי. במאות ה 17 וה 18 פרצו סיכסוכים רבים בין הפור¬ 
טוגזים וההולאנדים ואירעו התנגשויות צבאיות בין שני 
הצדדים. בתקופת המלחמות הנפזליוניות החזיקו הבריטים 
תקופה קצרה ( 1811 1816 ) בחלקו ההולאנדי של האי. 
ב 1859 הושג הסכם בין הולאנד ופורטוגל על חלוקת האי, 
אך רק ב 1914 סומנו הגבולות בין שני החלקים סופית. 
החלק ההולאנדי של ט׳ עבר לידי אינדונזיה עם כינונה של 
מדינה ז 1 ב 1949 . 

- 1949 , 111 ־ 1 , 131 ^ 07711 ? 37 ^ 177671 ^ 1 ^ 71 . 7 10 > 

. 1956 , 7771 ^/ 70/77 .־ 7 ,.;גאוס'■! .,ז . 41 . 1 < ; 1952 

מ. בר. 

טימותאו־ס — — ( 440 לפסה״נ, מילטוס — 357 

לפסה״נ, מקד 1 ניה), משזרר ומלחין יווני. ט׳ חיבר 
דיתיראמבים ונדמים. נזמוס אחד משלו, בשם "הפרסים", 
שאוריפידם חיבר לו את המבזא ושבוצע בין 420 ו 415 
לפסה״נ, צויין לשבח ונשתמר בקטעים גדולים, שנמצאו 
ב 1902 בפאפירוס מן המאה ה 4 לפסה״נ; שיר זה, שנכתב 
במשקלים שונים, מתאר את הקרב בסלמיס בסגנון נועז 
וקשה ומסתיים בטענת המשורר, שהוא חידש את פני המוסיקה 
חידוש מהפכני. 

.ז ; 1903 , £€1 ז£? 1€ ( 1 : \ 1 ' .־\ . 17 

;^ 914 ג , 619-626 , 111 ,} 1€€ >ז^ 90€111€ 

.' 1942 , 134-152 . 11 

טימותאוס — 05 ;; 1168 ו' 1 ' — (פעל בעיקר בשנים 370 — 350 
לפסה״ב), פסל יווני. יצירותיו לא נשתמרו; הוא 
עבד בשיש ובברינזה, והשתתף בהכנת הקישוט והפסלים 
במאוסזליאון בהליקרנסוס ובמקדש באפידאורום. ט׳ השתייך 
לאסכ 1 לת פיסול שתיארה נומזאים דראמתיים והבליטה הבעה 
עזה של הדמויות. 

. 1857 , 383 , 1 , 7177 !ו 117 .> 1 . 7177/1 ^ . 71 . 071711 . 14 

טימיוס — (בערך 350 — 260 לפסה״נ), היסטו¬ 

ריון יווני. ט׳ היה בנו של אנדרומכוס, טירן 
טאורומניון (היום טאורמינה) שבמזרח-סיציליה, וירש את 
הטירניה מאביו. ב 312 (או ב 317 ) הודח בידי אגתוקלס 
(ע״ע) וברח לאתונה. שם התגורר כ 50 שנה, לימד רטוריקה 
ובא במגע עם האסכולה הפריפטטית שמיסודו של אריסטו. 
ייתכן שבסוף ימיו חזר לסיציליה. — חיבורו "דברי ימי 
סיציליה״, ב 38 ספרים, — שממנו לא שרדו אלא קטעים 
מועטים — מצטיין בשימוש יסודי במקורות גאוגרפיים ומי- 
תולוגיים ובדיוק כרונולוגי, המתבסס על מניין האולימפיא¬ 
דות; כמו־כן גילה בו ט׳ עניין מרחיק־ראות בדברי ימי 


רומא. פוליביוס (ע״ע) האשימו בזיופים מכוונים, אך דבר 
זה לא הוכח. 

;^ 1920 , 218 , 1 , 11 ,, 11 ^ 1 ./ 4 ,זל 1 זו 01 .׳\ 

.\ 7 : 1936 ,( 1 .\ 7 . 7 

.^ 1963 824 

טימיךמב, קלימנט ארקתביץ' — -מ״אז.>! 

366 מק — ( 1843 , פטרבורג — 1920 , מוסקווה), 

ביולוג רוסי, חוקר בפיסיולוגיה-של-הצמחים. ט' למד באוני¬ 
ברסיטת פטרבורג, ומ 1877 עד 1911 היה פרופסור באוניב¬ 
רסיטת מוסקווה. מנעוריו היה קרוב לזרמים הזזמאלניים 
בציבוריות הרוסית, והשקפותיו הליבראליות בענייני משטר 
וחברה — שאותן הביע מתוך התנגדות מפורשת לקו הראק־ 
ציוני של משרד החינוך וההשכלה — הביאו לידי התנגשויות 
בינו ובין השלטונות הצאריים; ב 1911 אף אולץ להתפטר 
מן האוניברסיטה, אולם הוחזר אליה לאחר מהפכת 1917 . 
ט׳ היה מראשוני אישי-המדע ברוסיה שהשלימו עם המהפכה 
הבולשווית. 

ט׳ היה חלוץ הדרויניזם (ע״ע) בביולוגיה הרוסית בשנות 
ה 60 — 70 של המאה ה 19 . אולם הוא נשאר כל ימיו דבק 
בחפיסה הדארוויניסטיח המקורית, המושתתת על הנחת 
הורשת התכונות הנרכשות, ולא נטל חלק בהתפתחות הנאו־ 
דארוויניזם במאה ה 20 . עיקר תרומתו לבוטניקה — מחקריו 
בפוטוסינתזה (ע״ע) ובהטמעה (ע״ע). הוא הוכיח את שיתופו 
הפעיל שלי הכלורופיל בפוטוסינתזה ע״י גילוי ההתאמה בין 
קטעי-הספקטרום (האדומים והכחולים), שבהם חלים שיאי 
קליטת גליי-האור בכלורופיל, ובין הקטעים הממריצים את 
הפוטוסינתזה ביותר; וכן חישב את ניצול אנרגיית־האור ע״י 
הצמח וקבע שהאנרגיה המצטברת בצמח בצורת החומר 
האורגאני באה מקליטת אנרגיית־האור, ז״א שגם בפוטו- 
סינתזה מתאמת עקרון שימור האנרגיה. — ם׳ עסק גם 
בנושאים אחרים מן הבוטניקח — משטר המים בצמח, הזנתו 
המינראלית, אנאטומיה ומורפולוגיה של העלה, ועוד. 

. 71 ;* 1952 ,ב-ז .>! 186 ו 6 ק 3 ל. 1060 ן 48 \ 1 , 0808 ז־בו.ח . 8 
,^ 1952 ,.זי .^ 1 , 1 ימד,ד 1168 .ס 

ם. 

טימ^גזור״ה (בזבס^נתזגיד, הונג׳ טמשור — ■^ 3 י\ 5 ^ת^^ז), 
עיר בדרום-מערב רומניה, סמוכה למקום פגישתם 
של גבולות רומניה, הונגריה ויוגוסלאוויה; 148,000 תוש' 
( 1962 ). העיר משמשת מרכז לתעשיה קלה ולמסחר וצומת 
מסילות־ברזל ודרכים. היא משמשת גם כמרכז דתי (מושב 
הגמון קאתולי והגמון אורתודוכסי). העיר מורכבת מחלק 
מרכזי ישן, שהיה לפנים מוקף חומות, ובו טירה מהמאה ה 15 , 
וקאתדרלה קאתולית, קאתדרלה אורתודוכסית ובית-כנסת 
מהמאה ה 18 , ומסביבה של פרברים חדישים יותר. רוב 
תושבי העיר הונגרים. 

ביה״ב היתה ט' עיר-מבצר הונגרית. ב 1242 חרבה בידי 
הטאטארים, אך בתקופת המלכים מבית־אנז׳ו במאה ה 14 
בוצרה מחדש והיתה מרכז עירוני חשוב. התורכים כבשוה 
ב 1552 , וט׳ היתה אחד ממרכזי שלטונם בהונגריה. ב 1716 
נכבשה ט׳ בידי האוסטרים ונעשתה למרכז של האיזור שהיה 
נתון לשלטון צבאי (באנאט). בתקופה זו נבנתה העיר מחדש 
ויושבו בה רומנים, סרבים, וכן גרמנים שוואבים, שט׳ 
היתד, אחד ממרכזיהם בדרום-הונגריה. הענקת מעמד של 
עיר מלכותית חפשית לט׳ ב 1781 נתנה דחיפה לד׳תפתחותד,. 



637 מימיישורה 

ב 1849 צרו על ט׳ צבאות המהפכנים ההונגרים, אולם לא 
עלה בידם לכבוש אותה. ב 1920 סופחה לרומניה. 

תחילת היישוב היהודי בט׳ — בהגירת יהודים 
מתורכיה ומארצות הבאלקאן אל הונגריה בתקופת הכיבוש 
התורכי; ישוב זה היה ספרדי בחלקו הניכר. לאחר הכיבוש 
האוסטרי גורשו היהודים מט׳ ( 1718 ), אולם ב 1739 שוב 
נמנו בה 216 יהודים, מרביתם אשכנזים. בתקופת מריה תרזיה 
היו יהודי ט' נתונים להגבלות! הללו בטלו במלכותו' של 
יוזף 11 , ומאמצע המאה ה 19 התפתחה הקהילה בקצב מהיר. 
ב 1858 היו בט׳ 2,208 יהודים. לאחר הקונגרס היהודי ב 1868/9 
הגדירה עצמה קהילת ט׳ כנאולוגית; ב 1871 הוקמה בה 
קהילה אורתודוכסית. ב 1910 היו בט׳ 6,700 יהודים ( 9% מכלל 
האוכלוסיה). בתקופת השלטון הרומני הוקמה בט׳ רשת* 
חינוך יהודית בעלת צביון לאומי. ב 1941/2 הועברו לט׳ 
היהודים יושבי העיירות והכפרים שבמחוז. מספר היהודים 
בט׳ ב 1941 היה 10,950 , ב 1947 — 13,500 . 

; 1890 ,.' 1 ' 7 ( 1 . 2 

.//'׳ז 0 <1 X ,•ז^^תו 8 .ן 

, 1905 ,(ספר היובל לט. א. בלוד) 371 ><^ 

פיימרמנס, פלי 3 ס — $ת 3 ו 11 ־ 161 ז 11 ז 11 י]ר 11x ^'י^ — ( 1886 , 
ליר [בלגיה] — 1947 , שם), סופר פלאמי. ט׳ היה 
בנו ה 13 של רוכל־תחרים; הוא למד בביה״ס הראלי ובאקדמיה 
לציור בעיר־מולדתו. כבר בנעוריו היתר. ניכרת בו נטיה 
לספרות, אך גם את הציור לא הזניח כל ימיו. ביצירותיו 
הספרותיות המוקדמות — השירים 416 זססס ("במרוצת 
הימים״), 1907 , והסיפורים 611 } 01 ־ 1 ק 0£5 נ 1 תנ 13£21 ("סיפורי חצר 
הבגינות״), 1911 , ו 00011 מש!.) 311 ■^ 1 ז^ 108 ^£רח^ 11 ^ 5 

(״דמדומי המוות״), 1910 — משתקפים מצב־רוח קודר, אימת־ 
החיים והתלבטויות באמונה דתית. אך לאחר הבראתו ממחלה 
אנושה השתנה אופי כתיבתו תכלית שינוי. הרומאן שלו 
- 61 ] 3111£ ? ( 1916 ), שיצא לו מוניטין גם בארצו וגם מחוצה 
לה, הוא הימנון דיוניסי על החיים ועל הדר הטבע. בעיקר 
היו קרובים ללבו נופה של עיירת־מולדתו וחיי תושביה, ועל 
רקע זה מתרחשות עלילות רוב הסיפורים והרומאנים שלו, 
שבהם הטביע את חותם־לשונו על הפרוזה הפלאמית; עפ״ר 
יצאו ספריו מעוטרים בציורים בידי עצמו. מהם ראויים לציון: 
מ 0 ־ 0101 ת ¥133 ת! 0205 ( 011 ] 101 ) 1 ז 1 ^ 1 ] 10 ־ 1 ("הילד ישו בפלאנ־ 
דריה״), 1917 ; 10 ז 13 \- 3 ת 11 \ 1 , 1921 ! 01011 ] 111 ז 00 ] 38 ? סם 
] 1 :) 83£1 ו 1 ( ¥1 \■ ת 011010 ץ 0 ם 81 ("הכומר מן הכרם הפורח"), 
1923 ) ־ 01001 ] 01 ג 1 ג 31 ־ 1 .> 1 010 ; 31 ("אצל מבשל הסרטניות"), 
1934 . ט׳ כתב שתי ביוגראפיות: 01181101 ז 8 ז 0 ] 10 ?, 1928 
(עבר' ש. דורברג, תשי״ז^) ו 0150115 ח 3 ז? ]מ 51 ח 3 י\ ^■ 31 ^ 1 סס 
(״כינורו של פראנציסקוס הקדוש״), 1932 , המעידות על 
אינטואיציה פסיכולוגית דקר.! בהן הציג זו מול זו את דמו¬ 
יותיהם של איש הנאת־החיים החושנית ושל המיסטיקן — 
שלשניהם חש קירבה בעצמו. קובץ שירי־זקגתו 3810 ו)\., 
1947 , חדור נימה דתית של תחושת ״הבל הבלים״, — ט׳ 
חיבר גם סיפורים לילדים: 015 !י. 01 ]ז 0 ז\ ("סיפורי־סעשיות"), 
1942 — 1943 , ועיבד כמד. מכתביו בפרוזה לבימה. 

מבחר כתביו(בשם 00111111118 ) יצא לאור ב 1959 וב 1960 . 
^^^ 70 — ." 7 . 5 : 1928 ,.ז .'*/ .איד 

,י?<^ 0 ^ 3 ן .^ 1 ; 1949 ,, 7 , 7 7 ת 10 י{ %0 ?ז 7716 מ/ ,$חז 3 ו 1 ( 01 ; 1948 

; 1949 .€ ^ ,.״ל ־/ 

א 1 א ; 1951 מ/^^׳. ,(בתר של 0 ׳) ;!חגךחזשרתמז!^ .א 

. 1959 ,."ל .¥ ,■ €1 ג 111 ש 0 

מ. רו. 


מינדל, ג׳ון 638 

טץ (ס״ץ^), נהר בצפון־אנגליה, הזורם מזרחה ונשפך לים 
הצפוני. נוצר מד״תחברותם של שני נהרות, המג־ 

קזים חלק מגבעות צ׳וויוט שעל הספר בין אנגליד. לסקוטלנד 
ואת המורדות הצפוניים של הרי-פניז! ארבו כ 120 ק״מ. 
לשפך הט׳ צורת משפך (אסטואר) רחב. בחלקו התחתון 
עובר הנהר באיזור עשיר בפחם! משום־כך קם כאן מרכז 
תעשייתי גדול ואגד־הערים ״טידסיד״ ( 11051010 ץז — "גדות־ 
הט׳״), המשתרע משפכו של הנהר לאויד 30 ק״מ, ובו 
יושבים כ 900,000 נפש. מערי האגד: ניוקסל (ע״ע), גיטסדיד 
(ע״ע), ג׳רו (׳י\ 0 זז 13 ), ועוד. — עמק הט׳ שימש בשעתו 
כגבול הצפוני של תחום השלטון הרומי בבריטניר., ועל 
הגבעות שבשוליו הצפוניים נבנתה חומת אדריינוס. 

טיג^תן, ניקרלס - מ 80 ־ 01 נ 1111 ז 133.8 ס 110 ?י 1 - (נו' 

1907 , האג), זואולוג הולאנדי. ט׳ למד באוניבר¬ 
סיטת לידן, אח״כ השתלם בד,דרכתו של ק. לורנץ (ע״ע חי, 
עמ׳ 308 ) בווינה, ובהשפעתו התחיל לחקור'ד. תנהג ות 
בע״ח בסביבתם הטבעית. מ 1947 שימש כפרופסור לזו¬ 
אולוגיה ניסויית בלידן, ומ 1949 הוא משמש כפרופסור 
באוכספורד. ט׳ נתפרסם ע״י מחקריו על האנאליזה של 
הפעולות בשחפים, ומכאן הגיע לתאוריות המסבירות את 
מהות האינסטינקט (ע״ע? וע״ע חי, עט׳ 307 ). הוא 
רואה באינסטינקט מכאניזם עצבי, המאורגן במערכות־ 
פעולות שהן לפעמים מורכבות מאד: הפעולות נובעות זו 
מזו בקשר-שרשרת ה״רארכי ומסתיימות בפעולות המכוונות 
לשמירת החיים של הפרט ולהמשך קיומו של המין. במכאניזם 
האינסטינקט יש להבחין בין' 2 שלבים עיקריים: החיפוש — 
שתנועותיו מנווטות ע״י גירוי העולם החיצון, והפעולה 
הסופית — שיוצאת לפועל כתגובר. על "גירוי מאותת". 
הקואורדינאציה בין הטאכסיס (הרפלכס המכוון אל מקור 
הגירוי) ובין הפעילות הסופית היא מורשת, והיא מאופיינת 
ע״י מכאניזם מיוחד — המכאניזם המשחרר המורש. ט' פיתח 
שיטות מיוחדות בחקר התנהגות בעד,"ח בזמן הצגת־ד,ראווה 
של הזכרים. לאחרונה עבר מן העבודה הניסויית למחקר 
התפתחותי־ד׳שוואתי של התנהגות בעה״ח. 

מספריו: ] 0 ת 1 ] 1115 0£ ץ!] 11 ] 8 110 ־ 1 ("חקר האינסטינקט"), 
1951 ? 318 מז 1 ת^ מ) ־ 10111 ז\ 80113 31 ) 800 ("התנהגות חברתית 
אצל החיות״), 1953 ? 10 זסז\\ 8 י 01111 ]{")זזס!! סלז ("עולמו 
של השחף הכספי״), 1953 ? 1.1£0 סז)^ ("חיי הציפרים"), 
1954 . 

טץד*ל, ג׳ון — 1311 ] 11 ץז 0110 ! — ( 1820 — 1893 ), פיסיקן 
אנגלי. ט׳ עבד תחילה במקצועות שונים — כמודד, 

כמהנדס מסילת-הברזל, כמורד,. בד,שפעת כתבי _קרליל (ע״ע) 
פנה ב 1848 ללימודים באוניברסיטה, של מרבורג, ושם היה 
תלמידו של בונזן (ע״ע); תיד שנתיים הצליח לזכות בתואר 
דוקטור, ב 1852 צורף לחברד, המלכותית, וב 1854 נתמנה 
לפרופסור למחקר-הטבע במכון המלכותי בלונדון. שם נת־ 
יידד עם פרדי (ע״ע), שאת מקומו ירש ב 1866 כיועץ מדעי 
למשרד־הכלכלח וב 1867 כמפקח ראשי של המכון המלכותי. 
בשל בריאותו הרופפת נאלץ להתפטר מתפקידו ב 1887 , אבל 
הוא המשיך בניסוייו עד שהורעל בכלוראל בתאונת־עבודד" 
שבעקבותיה מת, 

ט׳ היה חוקר רב-צדדי; הוא עסק בדיאמגנטיות, בקרינת 
החום, בפיזור האור ובהתפשטות הקול. בניסוייו בשקיפות 



639 


טינדל, ג׳ון - - טיגטורטו 


640 


של גאזים, אדים ונר 
זלים גילה, בין השאר, 

את האפקט האופטי— 

הנקרא'על שמו — 

האפייני למצבהקו׳לר 
אידי (ע״ע). על־סמר 
אפקט זה נתן הסבר 
להתהוות תכלת־ 

השמים, שכמו׳תה יצר 
באופן מלאכותי בש־ 

פופרת ממולאת גאזי 
בוטיל ניטריטי ומימן 
כלורי בלחץ נמוך: 

אלומת קרני אור לבן 
ג׳וז טיניי הועברה בשפופרת זו, 

והאור המפוזר לצדדים צבעו היה כתכלת־השמים, וכן היה 
מקוטב במישור. — ט׳ היה מרצה מחונן, וכן הצטיין כפופו־ 
לאריזאט 1 ר של המדע בע״פ ובכתב. — הוא היה אלפיניסט 
ידוע, והיה בין הראשונים שעלו על המאטרהורן והויסהןרן ־, 
יחד עם ת. ה. הכסלי (ע״ע), ואח״כ לבדו, ביצע מחקרים 
על קרחונים. 

מחיבוריו: ,!(! 41 . 116 : )ס ^•! 313016 ) ("קרחוני האל־ 
פים"), 11860 450:1011 ) 0 450116 3 35 ! 61 ז 6 !) 1 את 00 : 563 ־ 1 
(״החום כאופן של תנועה״), 1863 ! ז 6 ז 6 ׳\ 1860 ג 1 3 38 ץ 3:13 ז 3 ' 1 
(״פאראדי כמגלה״), 1868 ! 8 ^ £853 ן!״!. 166:111:68 ("הר¬ 
צאות ומסות״), 1903 . 

. 4.5 ג*ז ,.יד.! 01 ^ 1 י( 1¥0 111 ( 1 ) ״ 13/1 ,׳\;> 8 ו.;)זנ) . 11 .י', 

ג. ל. 

טינדל, וילנם — 1161316 ץ 1 ׳ 113111 ! ¥1 \— ( 11494 י 1536-1 ), 
מחלוצי הרפורמאציה באנגליה, מתרגם המקרא 
והברית החדשה. ט׳ למד באוכהפורד ואח״כ בקימבריג׳, ושם 
נתחבר לחוג הוגי־דעות ליבראליים, שהיו מושפעים במידה 
מרובה מלותר (ע״ע). לאחר שהוסמך לכהונה, היה ט' 
למורה פרטי בקרבת בריסטול. שם עוררו דרשותיו ודעותיו 
הרפורמיסטיות התנגדות בקרב הכמורה המקומית, והוא אף 
האשם במינות. לאחר שגמלה בו ההחלטה לתרגם את הברית 
החדשה לאנגלית, העתיק ללונדון, ושם זכה לתמיכה מצד 
כמה סוחרים אמידים, ב 1524 נסע דרך האמבורג לוויטנברג, 
ביקר את לותר וניגש לעבודת התרגום. בהתגברו על התנגדות 
עזה, עלה בידו להדפיס את תרגום הברית החדשה בקלן. 
כשהגיעו העתקים הראשונים של תרגומו לאנגליה ב 1526 — 
נשרפו, וקוראיהם נרדפו, אך הביקוש להם התמיד! לבסוף 
ציווה הארכיהגמון לטימר להנהיג בכל הקהילות את הביבליה 
האנגלית, המבוססת'על תרגומו של ט׳. ב 1529 — 1531 תירגם 
ט׳ גם את התורה ואת ס' יונה. בתרגומיו — שנעשו מן 
המקורות, העברי והיווני, כשהוא נעזר בתרגומים הלאטיניים 
ובתרגום הגרמני של לותר — מתגלה ט׳ כאמן גדול של 
הלשון האנגלית המדוברת! 90% של ניסוחו נשתמרו 
ב״תרגום המלך ג׳ימז". 

נוסף על תרגומיו פירסם ט׳ סידרה של חיבורים תאו־ 
לוגיים, אע״פ שנרדף ע״י סוכני השלטונות האנגליים. חיבורו 
4430 1 ז 15:13 זו 01 3 ) 0 5161166 > 6 נ 01 116 ' 1 ' ("ציותו של אדם 
נוצרי״), 1528 , שבו הגן על שלטון המלכים ודגל בתפיסה 


פרוטסטאנטית של הסאקראמנטים, נשא חן בעיני הנרי!!!/ו! 
אולם בחיבורו 613:6.8 ■!? 0£ 36:166 •:? ^ X11 ("מעשי רבי- 
הכהונה״), 1530 , תקף ט׳ את הקארדינאל וולזי (ע״ע) ואת 
כוונות המלך לגרש את אשתו. באותן השנים התגורר ט׳ 
בערי גרמניה וארצות־השפלה. לאחר מפלתו של וולזי הוזמן 
כ 1531 לחזור לאנגליה, אולם חשש לעשות כן, מאחר שתומס 
מור (ע״ע) היה ממתנגדיו. ב 1535 הלשין עליו אחד מתלמידיו 
כעל כופר, והוא נמסר לידי פקידי הקיסרות. הוא נכלא במשך 
16 חדשים בקרבת בריסל, העמד למשפט, נידון ע״י שלטונות 
הכנסיה באשמת מינות, הוסר מן הכהונה ונמסר בידי 
השלטונות החילוניים, והוצא להורג. — כל כתביו נתפרסמו 
לראשונה ב 1572/3 . 

. 1937 ..' 1 .־ז .ן 

א. ה. ש. 

ט^לל, מתיל — 116131 (^ ׳ 11618 :: 413 — ( 111656 ]— 1733 ), 
סופר פילוסופי אנגלי! מנציגיו הראשיים של 
הדאיזם (ע״ע) ומ״הוגי־הדעות החפשים", שתרמו רבות 
להתפשטותה של תנועת ההשכלה (ע״ע) בבריטניה הגדולה 
ובצרפת. ט׳ למד משפטים. בימי שלטונו של ג׳ימז 11 עבר 
לקאתוליות! אח״כ חזר לכנסיה האנגליקנית, אך יחסו אל 
הכמורה הקאתולית והפרוטסטאנטית כאחת היה עויין. 
מחיבוריו: (א) כתבי פולמוס — 116 : 8 ת 1 תז 66 ת 0 :) ץ 883 .? 

! 45301:1111 01 1811:8 ? 116 : 11 ת 3 453818:13:6 116 : 0£ זס״וס? 
! 6118101 ? ' 01 8 .ז 4531:6 ת! ("מסה על סמבות השלטון ועל 
זכויות האנושות בענייני דת״), 1697 , הדן בסובלנות! 1116 
01113:611 011:1.8:1311 116 : 0£ 18111:5 ? ("זכויות הכנסיה הנו¬ 
צרית"), 1706 , שנכתב נגד הכמרים התובעים לעצמם סמכות 
בלתי-תלויה ובעד סמכותה הטוטאלית של המדינה! (ב) חי¬ 
בורו הראשי — ת 0:63110 01:1 38 38 ץ 11 ת 011:1.8:13 ("קדמותה 
של הנצרות כקדמות הבריאה״), 1730 , שהעיקר בו— חיוב 
משמעותה המוסרית הנצחית של הדת (ביחוד הנצרות) יחד 
עם שלילת טעמו ונכונותו של ביסוס דת כלשהי על התגלות 
שאירעה במקום מסויים, בשעה היסטורית מסויימת ובזכותו 
של עם אחד מיוחד. 

;מ/ . 11 •ס 0 

14 €1 11 ^ 1 ,ץסתס״ז .^ 1 .\ 2 : 1921 ,ן 3-50 <^' 4 ^ןן 

' 1110 /^ 1 01€ ,־ 01 ץ 1 ; 155 ׳. 0 ,.'*ן : 1930 . 92 ן-/ 16 ,׳):!מ/ז// .ס 
ז/ז/ 0 /.מס 11 ס/י.^\\.ן : 1932 , 231/2 ,^מ//////^///ז:־.. 7 
, 1 > 11 )חס( 401 ו 1 .( 1 . 14 ; 56 ^^! ,רח 81 י 1.4 :ון [ 0 ? 111 ^ה 1 .) 

. 059 [ ,^^- 11 .:יו 01 { 0 4$ ■>^! 

טינו ךי קןמאינו- 0 ת 1 נ 1 ו 1 נ^ 0 1 ^) <>מ 1285) — X1 

סיינה — 1337 , נאפולי), פסל איטלקי, נציג חשוב 
של הפיסול הגותי המאוחר. ט׳ היה תל*מידו של ג׳ובני פיזנו 
(ע״ע), ובעקבות רבו הלך לפיזה ונתמנה שם ( 1315 ) למנהל 
"עבודות הקאתדראלה". אח״כ היה מנהל "עבודות הקאתד־ 
ראלה״ בסיינה. לבסוף הלך לנאפולי ( 1323/4 ), ובה יצר 
מצבות־קבורה רבות בשביל בני בית-אנדו. יצירותיו מצויות 
בכנסיות ובמוזיאונים בכל הערים שבהן פעל, וכן במוזיאו¬ 
נים של ערים שונות באירופה ובאה״ב. 

\ 6 , 7 ,' 7 , 11 : 35 ^ 1 ./) .' 7 ..מ 

־ 1 ל 11 גו 1 י 1 ו 1 ש 1 .)חש 111 וכ 1 , 1 > ^ז 0 :^ 1.^x1 .רז 115 € 1 \. .זט^ 1001 {־ 0 וח 1110 ז) 

.(> 193 .( 33 ,־ 11:1 

טעטורטו— 0 :: 0:6 :״ X1 , כינויו של יקופו רובוסטי— 
013118:1 ? 0 ^ 1360 — ( 1518 , ונציה — 1594 , שם), 

צייר ונציאני, מגדולי אמני-דורו. ט׳ היה בנו של צבע־ 
אריגים (מכאן כינויו "צבע קטן")! על תולדות-חייו ידוע אך 



641 


טינטורטו — טינצץ 


642 



סינטורטו: נדעדן (מ 057 . ?ובר, פאריס 


מעט! מסתבר שהוא פעל כאמן עצמאי בוונציה מ 1545 
ואילך. החשובות שבעבודותיו הרשמיות היו ציורי קיר ותקרה 
בארמון הדוג׳ים, ביניהם התמונה הענקית ״גן־עדן״ ( 1588 ). 
אולם פטרונו החשוב ביותר היה "האחווה" של סן רוקו, 
שבשבילה יצר מ 1549 עד 1587 . סדרת ציורי־הקיר גדולי* 
הממדים על חייו וייסוריו של ישו בשתי קומות הבניין של 
אגודה זו היא יצירתו המפורסמת ביותר של ט׳, ובה בא סיגנונו 
לידי ביטויו המלא והטיפוסי ביותר. בזמנו ראו בו שאיפה 
לשלב את ,.הצורה (הרישום) של מיכלאנג׳לו בצבעיו של 
טיציאנו". אולם סיגנונו של ט׳ הוא יותר ממזיגת ערכי־ 
אמנותם של שני קודמיו הגדולים. תכונתו האפיינית ביותר 
מתבטאת בקומפוזיציה, הבנויה — בניגוד לזו של טיציאנו— 
משלד גלוי וברור, ובה מהווים הנפח והחלל אלמנטים פעילים 
ביותר. האפקטים המיבניים התדירים ביצירותיו הם: תנועות 
אלכסוניות'נמרצות על פני שטח הבד, מעברים פתאומיים 
מגושים קרובים לרחוקים, הובלת עין המסתכל לעמקי החלל 
המצוייר ע״י צירים פרספקטיוויים(עפ״ר מלוכסנים) של בניי¬ 
נים ורהיטים, ותנועת הדמויות עצמן לעומק (תכונה זו מלווה 
הקצרים עזים, המגבירים את רשמם של המיבנים החלליים). 
ט׳ נבדל מטיציאגו והמאנייריסטים הטוסקאנים כאחד גם 
בהפעלה האינטנסיווית של אפקטים דראמתיים של אור־וצל, 
המגבירים אתי האפקטים המיבניים והחלליים ומעצבים את 
גושיותם של הגופים. בכך מהווה סיגנונו ניגוד גמור לשיטת 
העיצוב הפלאסטי של טיציאגו, הבנוי ממערכת עשירה ורגי¬ 
שה של מישטחי צבע ומעברי גונים — מחד, ולפלאסטיות 
הפיסולית של מיכלאנג׳לו ויורשיו — מאידך. לאור־וצל של 
ט' תכונה מהבהבת, שביסודה אינה פלאסטית־חמרית ושיו¬ 
צרת אווירה של חזון רוחני, מבשרת את סיגנונו האקסטאטי 
של גרקו (ע״ע)! הלה הושפע בוודאי מט׳ בתקופת שהותו 
באיטליה. ככל שהתגבש סיגנונו של ט׳, הלך לוח-הצבעים 
שלו והצטמצם, וציוריו המאוחרים מתקרבים כמעט למונו־ 
כרום. כל תכונות סיגנונר של ט׳, לרבות הרישום המעוות 
והנוטה להתפתל, מבשרות במידה רבה את סיגנון הבארוק 
של המאה ה 17 . במיוחד ניכרת השפעתו ביצירות אמני 
ארצות־השפלה, וביניהם רמבראנט ורובנס! אך היא ניכרת 
גם ביצירותיו של ולאסקס, ומגעת עד דלקרואה. סיגנונו 
של ט׳ מכוון לתיאורים'קבוצתיים ולקומפוזיציות מורכבות 
ודינאמיות, אולם אינו הולם תיאורי דמויות בודדות. ביהוד 


בדיוקנות ניכרות מיגבלותיו מבחינת הצבעים והפלאסטיות. 
לעומת ציור-השכבות המורכב של טיציאנו נראית טכניקת־ 
הצבעים של ט׳ פשטנית. 

לט׳ היה בית-מלאכה גדול. עוזריו הראשיים היו בניו: 
דומניקו( 1560 [ו]— 1635 ), הטוב שבהם, שהושפע מאביו 
ומיאקופו באסאנו והיה דמות בולטת באסכולה הוונציאנית 
של המאה ה 17 ! מרקו (מת 1637 ) ובתו מריטה ( 1550 
או 1560 [? 1 — 1590 ). 

. 8 ,י 1 .׳ 1 ; 1901 ,. 7 . 11 

.. 1 1 נ 0 ;י 01 ז£מ . 0 ;ל 1 י* 1 ,. 7 / 0 

..' 7 ,*׳ 1 : 1925 ,. 7 , 1 ;זן 10 ה 1 ז 1 ק : 1923 . 1-11 ,. 7 ./ 

1€ ( 1 ,ח־ 1 > 01 זש 11 . 11 .'• 1 : 19-10 ,. 7 // .ו 1 ) 10 < 0 .. 1 : 1929 

״■ 1 : 1948 .: 10171 ־ 1 ' . 11 : 19-12 ,. 7 ./ . 4 

י>;// . 57 *' ; 952 ! ,. 7 

. 1963 ,( 1801 . 1 ) 1 < . XX .^ ,־!סחסזא!.! €ז 1 ־ר) 

א. רו. 

טינצין (\^ 1 ?.: 1 ז^ X1 , בסינ׳ טינצ׳עג), עיר בצפון-מזרח 
סין, בירת הפרובינציה'הופה (הופין (ע״ע), העיר 
השלישית בגדלה בסין והנמל הגדול'ביותר בצפון המדינה! 
00 (^ 3,800 תושבים(אומדן 1962 ! 3,220,000 לפי מפקד 1957 ). 
ט׳ יושבת על גדותיהם של שלושת הנהרות פי, יונגטינג ווי, 
המתאחדים בתחומיה ויוצרים את נתיב-המים האי, המחבר 
את העיר עם הים הצהוב. עם נהר זה מתחברת תעלת-סין 
הגדולה (״תעלת הקיסר״) — נתיב-מים המקשר את הנהרות 
הגדולים הזורמים בשפלת־סין המזרחית. ספינות־ים בנפח 
עד 3,000 טון יכולות להגיע עד לנמלה של העיר! לספינות 
גדולות יותר משמשת העיר טאו שעל שפך ההאי כנמל 
חיצון. — רובה של העיר בנוי על שטח מישורי נמוך. על-אף 
הסוללות והדייקים שנבנו לאורך גדות הנהרות, היו חלקים 
גדולים של העיר נפגעים ע״י שטפונות. בשנים האחרונות 
נבנו כמה סכרים ונחפרה תעלה מיוחדת, תעלת טוליו, 
הנועדת להעברת עדפי המים מנהרותיה של ט׳, בשעת גאותם, 
אל הים, וע״י כך צומצמה מאד סכנת השטפונות. 

ט׳ היא אחד ממרכזי התעשיה, סחר־החח והתחבורה 
הגדולים של סין. בעיר ובסביבתה מפעלי ברזל ופלדה גדו¬ 
לים, ובתי-חרושת מרובים למכונות תעשייתיות וחקלאיות, 
לכלי־רכב ולענפים שונים של התעשיה הקלה. כמו-כן 
נמצאות בה מספנות לבניית ספינות ים ונהר. דרך נמל־ט׳, 
המשרת את הבירה פקינג ואיזור רחב של צפון־סין, עוברים 
כ 20% מסחר־החוץ של המדינה. נוסף על היותה צומת נתיבי- 






643 


טיגצין ~ טין־שן 


644 


מים פנימיים, משמשת ט' צומת למסילות־ברזל וכבישים. — 
בט׳ שתי אוניברסיטות, בתי־ספר מקצועיים גבוהים, ק 1 ׳נסר־ 
וואטו׳ריון, בית־ספר גבוה לאמנות ומכוני מחקר תעשייתי 
ורפואי. 

ט׳ היא אחת הערים העתיקות בצפון־סין. חלקה העתיק 
של העיר בנוי בסיגנון סיני מובהק, ומרובים בו הבניינים 
הנאים! חלק זה היה מוקף חומה עד 1900 . להתפתחות מהירה 
כעיר מו׳דרנית וכמרכז לסחר־חת ולתעשיה זכתה ט׳ מתחילת 
שנות ה 60 של המאה ה 19 לאחר שנפתחה— בלחץ מעצמות־ 
המערב — לסחר חפשי של מדינות אירופיות. לאלו האחרד 
נות הוענקו שטחי־זכיון לאורך נהרותיה של ט׳, ובהם הוקמו 
משרדי חברות אירופיות, רציפי־נמל, מחסנים, בתי*עםק 
ובתי־מגורים. כמה מרבעיה של העיר, שנבנו בידי האירופים, 
הם בעלי סיגנון מערבי! אולם רובה של העיר מורכב 
ממשכנות־עוני של המוני פועלים, הבנויים בצפיפות רבה 
וללא תיכנון. 

ב 1860 נכבשה ט׳ בידי הבריטים והצרפתים, שהחזיקו 
בה כשנתיים. בימי מרד הבופסרים ( 1900 ) התנהלו קרבות 
קשים בעיר, והיא ניזוקה מאד. ב 1900 — 1907 ניהלה ועדה 
בין־לאומית את ענייני העיר כולה. לאחר שנכבשה בידי 
היאפאנים ב 1937 חוסלו בה שטחי-הזכיון הזרים׳ והסחר 
דרכה הצטמצם. לאחר מלחמת־העולם 11 , ובמיוחד לאחר 
שקם בסין המשטר הקומוניסטי, חזרה העיר והתפתחה בקצב 
מהיר! נבנו בה פרברים חדשים, ובהם שיכוני־פועלים 
כדוגמת שיכונים דומים שקמו לאחר מלחמת־העולם 11 
בעריה הגדולות של בריה״מ. 

מ. בר. 

קהילה יהודית נוסדה בט׳ בראשית המאה ה 20 , 

ע״י יהודים יוצאי רוסיה שעברו למנצ׳וריה, ובעיקר לחרבין 
(ע״ע), ומשם התפזרו לערים אחרות בסין. לאחר מלחמת־ 
העולם 1 והמהפכה הבולשווית גדלה הקהילה, ובסוף שנות 
ה 30 נאמד מספר היהודים בט׳ ב 1,800 , רובם דוברי רוסית, 
שעסקו בעיקר בתעשיית פרוות וגם במסהר. הוקמו גם 
מוסדות סעד ותרבות, ובכללם בי״ם ( 1925 ) ובית־חולים 
( 1937 ), וכן אירגונים חברתיים וציוניים. לאחר הכיבוש היא־ 
פאני החלה הקהילה להידלדל, ולאחר מלחמת־העולם 11 
וכינון המשטר הקומוניסטי ( 1949 ) נתחסלה כמעט כליל, 
ב 1957 נותרו בה 55 יהודים. 

נ. ראביגזאן, אויפלייזונג פון די יידישע קהילות אץ בינע, 

1954 (בהכפלה)(בתרגום אנגלי: 

,קץח 13 ז ; 1954 €%{! / 0 

,מק 33 3 שג£) במ 1 ^ 3 ;^.וממ X ממאסר, 0 ^ 1 מב>ו^י^^ק £6 

, 51/52 . 140 ,(חרבין) < 11 ז 113 >}< מ 3 !ס 68 ק £0 ;( 1938 . 4 - 7 

. 1939 

טין״ען (סיב׳ "הרי־השמים"), מערכת־הרים גדולה באסיה 
המרכזית, בתחומי בריה״מ (קירגיזיסטאן ותאג׳יכיס־ 

טאן) וסין (סינקיאנג)! היא מקיפה את אגן טרים (ע״ע) 
בקשת מצפונו. יש קוראים בשם ט״ש את כל מערכת־ההרים 
המשתרעת ממישורי תורכסטאן במערב עד מדבר ג(בי 
במזרח (כ 2,400 ק״מ), ויש מצמצמים אותו לקשת ההרים 
שבין עמק הנהר אקסו במערב ובין עמק חאמי־בארקול 
במזרח (כ 1,300 ק״מ)! רחבם של הרי ט״ש בממוצע כ 250 
ק״מ, ובמקום הרחב ביותר— כ 350 ק״מ. הרי ט״ש בנויים 
סלעים מן הפאלאו׳זואיקון והקדם־קאמבריזן! האגנים שבי¬ 
ניהם ממולאים משקעים יבשתיים מן השלישון והרביעון. 


■ י •*׳!ג״ : 



מישור לרנ 5 י הרי טח׳שאן 


הרכסים הקדמונים נשתטחו ע״י סחיפה במסזזואיקון ובתחילת 
השלישון. הטורים הקיימים היום נוצרו בתהליכי א(רו׳־ 
גנזה בסוף השלישון ותחילת הרביעון. התקמטויות והת־ 
קפלויות יצרי את העמקים והאגנים, שנתמלאו חומר־סחף 
מן ההרים שמסביבם. השלשלת המרכזית של המערכת היא 
גבוהה ורצופה, והמעברים הנוחים בה מעטים! גבהה במערב 
ובמרכז 3,000 — 5,000 מ׳, ומצויות בה פסגות רבות מעל 
ל 6,000 מ׳! העליונות הן הר פו^ידה (״הגצחוף! 7,439 מ') 
וח׳אן־טנגרי ( 6,995 מ׳), שניהם" על הגבול הסובייטי־סיבי. 
במזרח'המערכת מתנמכת, וגבהה 300 — 2,000 מ׳, אולם גם 
כאן מצויה פסגה המגיעה לגובה של 5,445 מ׳, בהקבלה 
לשלשלת המרכזית נמשכות כמה שלשלות־לווי, שהן בלתי־ 
רצופות, ובדרך־כלל, נמוכות יותר! הן מרובות במערב ומת־ 
מעטות במרכז ובמזרח, בין השלשלת המרכזית לשלשלות־ 
הלווי, וכן בין אלו האחרונות (בקטעים שבהם יש רציפות), 
מצויים עמקי-אורך ארוכים וצרים או אגנים מסוגרים. בעמק־ 
אורך כזה בדרום־מערב זורם הנהר נארין, בעמק אחר 
במרכז — הנהר יולדוז (תמ'; ע״ע אסיה, עמ׳ 849 — 850 
למטה), בעמק שלישי בצפון—הנהר אילי(ע״ע), וברביעי— 
דרומית־מערבית מנהר אילי — נמצאים ימת איסיק-קול 
ומקורותיו של הנהר צ׳ו. בצפון־מזרח מצויים בין השלשלות 
שני אגנים גדולים־יחסית! אגן טורפן (ע״ע), הנמוך עד 
154 מ׳ מתחת לפני־הים, ואגן חאמי. עמקים אלו פורים 
ועשירים במים, וקיימים בהם ערים ויישובים חקלאיים משג¬ 
שגים. 

בעמקים ובאגנים שבין הרי ט״ש שוררים תנאי אקלים 
יבשתי קיצונים — טמפרטורות־מינימום נמוכות מאד בחורף 
(עד ״ 40 -) וטמפרטורות־מאכסימום גבוהות בקיץ (עד " 40 ), 
כמות-הגשמים קטנה, ולעומת זה גדולה־יחסית כמות השל¬ 
גים היורדים על מרומי-ההרים! קו שלג־עד נמצא בגובה 
3,000 — 3,600 מ׳. במרומי החלק המערבי והמרכזי של ההרים 
מצויים קרחונים. מתחת לקו־השלג מצויים שטחי-מרעה 
טובים. חלק גדול ממדרונות ההרים (עד גובה 2,500 מ׳) 
מכוסה יערות. 

הרי ט״ש עשירים במחצבים, בעיקר בחלקם המערבי! 
מפיקים מהם ברזל, זהב, בדיל, עופרת, נחושת, כספית, 
אוראן ועוד. לרגליהם מצויים שדות־נפט. 



645 


646 


טיךשן — טיפה אסלר 


התושבים באיזור הרי ט״ש הם קירגיזים, תורכמנים, תא־ 
ג׳יכים ורוסים — בחלק הסובייטי, ואויגורים, תורכמנים, 
מו׳נגולים, קאזאחים וסינים — במזרח. האוכלוסיה ברובה 
הגדול מוסלמית. 

דרכי השיירות החשובות בין סין ובין אסיה המרכזית 
והמערבית ואירופה עברו במעברים שבהרי ט״ש! על דרכים 
אלו יושבות הערים חאמי, טורפן, אורומצ׳י, קולג׳ה וקשגר 
בתחומי סין, ואלמה־אטה, פרונזה׳ טשקנט, קןקאנד וסמרקנד 
בבריה״מ, היום עובר כביש מודרני בהרי ט״ש המרכזיים 
ועולה עד ל 3,600 מ׳, ומס״ב עוברות לרגליהם הצפוניות, 

ד. ב.־א. 

טיס, ע״ע מטוס; תעופה; ^דה־תעופה; לחימה 

ז 'ן ז״:״״ : ד ^ ד 

;:!וידית. 

טיסה ( 1523 ז, גרמ׳ 15$ ^ו 1 ^׳), נהר החןצה את מזרחה של 
הונגריה מצפון לדרום, מיובלי הדנובה. ארכ 1,3801 
ק״מ, אגן־ניקוזו 145 אלף קמ״ר, רובו בתהומי הונגריה, 
ושטחים ממנו בתחומי בריה״מ, רומניה ויוגוסלאוויה. מקו¬ 
רותיו של הנהר בהרי הקארפאטים במערב־אוקראינה בגובה 
של כ 1,900 מ׳. הנהר זורם דרומה עד לגבול בריה״מ— 
רומניה, פונה מערבה, מהווה לאורך כ 65 ק״מ את הגבול 
בין שתי מדינות אלו, ואח״כ חוזר לתחומי בריה״מ. סמוך 
למקום פגישתם של גבולות רומניה, הונגריה ובריה״ס נכנם 
הנהר להונגריה. הוא פונה צפונה־מערבה ומקיף בקשת את 
רמת ניירשג עד למקום פגישתם של גבולות בריה״מ, צ׳כו־ 
סלובאקיהיוהונגריהן מכאן ואילך זורם הנהר תחילה דרומה־ 
מערבה, ואח״כ דרומה, לכל אורך שפלת הונגריה, כשמדרונו 
קטן מאד: לאורך 600 ק״מ ומעלה אינו יורד אלא כדי 16 מ׳. 
אפיקו מפותל מאד ומפוצל: בעמקו מצויים נפתולים עזובים 
רבים ושטחי־ביצות נרחבים. מדרום לסגד הט׳ עוזבת את 
הונגריה ונכנסת ליוגוסלאוויה, ומצפון־מערב לבלגרד היא 
מתאחדת עם הדנובה. — הנהר עשיר ביותר במים באביב, 
עם הפשרת השלגים באגן־ניקוזו, שאז הוא עולה על גדותיו 
ומציף שטחים נרחבים בשפלת הונגריה! במשך רוב חדשי 
הקיץ מרובים בו המים בגלל גשמי הקיץ באננו! מימיו 
מתמעטים יחסית באמצע החורף. הוא מקבל יובלים רבים 
מצפון (מן הקארפאטים והרי סלובאקיה) וממזרח (מן הקאר־ 
פאטים, מרמת טראנסילוואניה והאלפים הטראנסילוואניים). 
הנהר נושא ספינות־נהר בינוניות עד סולנוק וספינות־נהד 
עד טיספירד. 

טיסה ( 3 ; X152 ), שני מדינאים הונגרים, אב ובנו, קאלווי־ 
ניסטים. ( 1 ) קל מ ן ט׳ — 1 ו 3 ! 111 ב.> 7.1 —( 1830 — 

1902 ), למד משפטים, וב 1848 נכנס לשירות הממשלה המהפ¬ 
כנית (ע״ע הונגריה, היסטוריה, עמ׳ 856/7 ). לאחר דיכויה 
של המהפכה יצא מהארץ, ובשובו התמסר לאחוזתו. ב 1861 
נבחר לפארלאמנט והיה מנהיג הסיעה הראדיקאלית, שדגלה 
בעמדה תקיפה כלפי השלטון ההאבסבורגי, ואח״כ — מנהיג 
מפלגת השמאל־המרכזי האופוזיציונית. לימים הכיר, שאין 
סיכויים לשינוי הסכם ה״פשרה" עם אוסטריה, ומפלגתו 
התמזגה עם זו שבהנהגת דאק (ע״ע), ומעתה תמך ט׳ בהסכם. 
ב 1875 נתמנה לראש־ממשלה וכיהן בתפקיד זה, בהפסקות 
קצרות, 15 שנה. בתקופת שלטונו התגבש המשטר הדואלים- 
טי בהונגריה והמדינה התפתחה מבחינה כלכלית, שלטונו 


של ט׳ נשען על משטר תקיף של המפלגה הליבראלית 
שבהנהגתו, ועל דיכוי האופוזיציה, ביחוד בבחירות. בסוף 
שנות ה 80 נתערער מעמדו של ט׳ על רקע היחסים עם 
אוסטריה, והוא נאלץ להתפטר ( 1890 ). — ט׳ דגל בשיווית־ 
זכויות מלא ליהודים ואחז באמצעים נמרצים לדיכויה של 
ההסתה האנטישמית בשנות ה 80 של המאה ה 19 . 

. 1902 ,.: 8 .־ 7 ,. 317 ^ 0 .ס 

( 2 ) א יש טון ט׳ — — ( 1861 — 1918 ), בנו 

של ( 1 ). למד באוניברסיטת בודפשט ובגרמניה, עבד 
במיניסטריון־הפנים וב 1886 נבחר לפארלאמנט, ב 1903 נת¬ 
מנה לראש-ממשלה והנהיג רפורמה בנוהל הפארלאמנמארי 
למניעת האובסטרוקציה מצד האופוזיציה. כתוצאה מכך חל 
פילוג במפלגה הליבראלית שהוא עמד בראשה. ט׳ פיזר את 
הפארלאמנט וערך בחירות חדשות, אך נשאר במיעוט ופרש 
ממשרתו ( 1905 ). ב 1912 נבחר ליו״ר בית-הנבחרים והנהיג 
ביד חזקה נוהל-דיונים קפדני נגד האובסטרוקציה, שפגעה 
קשות בחיים הפארלאמנטאריים. ב 1913 נתמנה לראש- 
ממשלה, ובתפקיד זה נתן דעתו ביחוד לחיזוק כוחה הצבאי 
של המונארכיה. הדעה המקובלת כיום היא, שבדיונים שקדמו 
להכרזת המלחמה ב 1914 התנגד ט׳ לצעדים שהיו עשויים 
לגרום למלחמה, ורק לאתר ששוכנע שאין מנוס מכך, נתן 
את הסכמתו לאולטימאטום לסרביה, אולם עמד על כך, 
שהמונארכיה תימנע מכיבושים טריטוריאליים. בתקופת 
המלחמה שמר ט׳ על זכויותיה של הונגריה, ועל רקע זה 
היו חילוקי-דעות בינו לבין המטה הכללי האוסטרי. במאי 
1917 התפטר ט׳ מראשות הממשלה בשל חילוקי־דעות 
בדבר הרחבת זכות־הבתירה, שהוא התנגד לה. ב 31 באוק¬ 
טובר 1918 , ביום המהפכה בהונגריה, נהרג ט׳ בידי חיילים, 
שראו בו את אחד האחראים למלחמה. — מדיניותו של ט׳ 
היתה לקיים את ה״פשרה" כנגד השאיפות הבדלניות בהונ¬ 
גריה וכנגד התכניות הפדראליסמיות שהסתמנו בקרב חוגים 
שליטים בווינה. — כל כתביו נתפרסמו ע״י האקדמיה ההונ¬ 
גרית ב 1923 — 1937 . 

/ס €{/ 7 , 21 ;!ג( .ס ; 1920 ,./ . 7 .. 57 ^. 87 

. 1929 

ג. 

טיסה אסלר (ז £5213 ג; 52 ; 7 ), כפר בהונגריה המרכזית, 

י שנודע בתולדות ישראל בקשר לפרשת ע ל י ל ת- 
דם (ע״ע), באביב 1882 נעלמה נערה נוצריה בכפר ט״א, 
ומיד העלילו על כמה מיהודי הכפר שהם רצחוה בביהכ״נ 
לצרכים דתיים. "עדות" ברות זו נגבתה, בלחץ ובכפיה, מבנו 
בן ה 14 של אחד הנאשמים, שמש ביהכ״נ. העלילה הועלתה 
בבית-הנבתרים ההונגרי ע״י שניים מחבריו האנטישמיים 
ובכך נפתחה מערכה אנטי-יהודית חריפה, בכתב ובע״פ. 
ביוני אותה השנה נמשתה מנהר טיסה גוויית צעירה ועליה 
מלבושי הנערה שנעלמה, ומאחר שלא ניתן לקבוע את 
זהותה— הואשמו היהודים בנסיון לטישטוש הפשע, וההסתה 
גברה. ראש־הממשלה ק. טיסה (ע״ע) הורה על ריסון 
ההסתה, אולם ההליכים המשפטיים לא הופסקו. 

המשפט נערך בחדשי ידני—יולי 1883 , נגד 4 יהודים 
שהואשמו ברצח, 6 אתרים — בהשתתפות בו, ועוד 5 — 
בחיפוי על הפשע. המשפט עורר התעניינות גדולה ברחבי 
העולם, ביח־המשפט פסל את עדותו של בןיהשמש וזיכה את 
הנאשמים. חלק רב בזיכוי היה להגנתו האמיצה והנמרצת 
של הסניגור, קרול אטוש (ע״ע). 



647 


טיסה אסלי — טיפה או טיפיי 


648 


המתיחות האנטי־יהודית לא פגה גם לאחר שחרור הנאש¬ 
מים. ובחדשי אוגוסט—ספטמבר 1883 אירעו התפרצויות 
בעיר־הבירה ובערי־שדה במערבה ובצפון-מערבה של המדי¬ 
נה. עלילת ט׳ גרמה לחיזוק האנטישמיות בהונגריה בשנות 
ה 80 של המאה ר. 19 (וע״ע הונגריה, עמ׳ 866 ). 

,.^־ 1 ייס.'!(),־{ .יד . 1 'נס־צס;'/ {^( 1 ,וזו> 11111 א .^ 1 

. 1933 , , ן : 02 <■'! . 1-111 

טיסו, !׳ק (ג׳ימז) - 118501 ׳ (<:שתז.;;) - 

( 1836 — 1902 ). צייר וחךט צרפתי־אנגלי. ט׳ נולד 
בנאנט ולמד ב,.ביה״ס לאמנויות יפות" בפאריס. תחילה עסק 
בציור דיוקנות; אח״ב נתמחה בציור מר¬ 
אות מחיי דורו. לאחר דיפוי הקומונה עזב 
את פאריס ונ-סתקע בלונדון, ששם הציג 
באקאדמיה המלכותית. בעיקר הצליח בה¬ 
בעת האלגאנטיות של נשי התקופה הוויק¬ 
טוריאנית! תמונותיו המתארות מסיבות- 
בית ומסיבות־שדה מתקרבות לתמונות־ 
אפנה. לט׳ היה חוש עדין לצבע, וממנה 
(ע״ע) למד לעצב דמויות בנוף. היום מע¬ 
ריכים את עבודותיו בעיקר בשל תיאוריו 
המלאים חן של הווי התקופה. כמו-כן צייר 
ט׳ מראות של הנהר תמז, שבהם ניכרת 
השפעתו של ידידו ויסלר (ע״ע). בזקנותו 
חזר לאמנות הדתית, וב 1886 נסע לא״י 
ושהה שם כמה שנים, כדי שיוכל להכין 
אילוסטראציות לברית-החדשה בנאמנות 
יתירה לנוף. — ט׳ פירסם קובץ דברי- 
גראפיקה (.־:)ז 01 א שז^ 1 ב 11 ; 1 \ . 8 ^זז 0 ?' 1X ^^,י 1 
£8 ו(£ש 5 11£8 ] נס?), 1886 . ואילוסטראציות לחיי ישו, 

1896 . 

!■)!(( 0 [ / 0 (■)■)(!וס . 111111 ) 11 ( 0 .>! ■:!!!יד 111 <'. ■ 11111111 .ן 

. 110 ^ 1111 >! .!) 11 ״ 7100 : פרס׳ צ׳יתראפארנא — 
(מת 395 לפסה״נ), מדינאי ומצביא פרסי. ב 413 
מונה לאחשדרפן של לוד ושל כריה, ולמפקד צבא פרם בכל 
אסיה הקטנה. ב 412 החל, בעצתו של אלקיביאדם (ע״ע), 
לסייע לספרטה במלחמתה באתונה, אך לא בלב שלם, אלא 
כדי להתיש את כוחות שני הצדדים! אותה שנה כבש את 


ז׳אק (:'ים 11 טיסו; פיקניק (גאלריה טינ!, לו:דו!ן 

רוב עדי יוניה. דריוש 11 (ע״ע), שהחליט לתת את מלוא 
התמיכה לספרטה, ושאשתו פריסטיס הסיתה אותו בט׳, הסיר 
את זה האחרון ממעמדו כמפקד וכמושל לוד ומסר תפקידים 
אלה לכורש בנו הצעיר, ולט׳ נשארו כריה וערי יוניה בלבד. 
בין כורש לט׳ שררה איבה, וכשהשתלט ט׳ על מילטוס עם 
מפלת אתונה, אסף כורש צבא גדול—שנועד למעשה למלחמה 
באחיו ארתחששתא 11 (ע״ע) — ותקף אותו. ט׳ הזהיר את 
ארתחששתא, ובקרב קונכסה ( 401 ) נוצח כורש בידי פרשיו 
של ט׳. הלה ניסה להשמיד את רבבת השכירים היוונים של 
כורש בדרכם חזרה למולדתם, בתפסו במרמה את מפקדיהם 
(ע״ע כסנופון). אח״כ הושב ט׳ למעמדו כבתחילה באסיה 
הקטנה','וניסה לשוב ולכבוש את הערים היווניות שתמכו 
בכורש, אך הללו פנו לעזרת ספרטה, וב 399 פרצה מלחמה 
בין ספרטה לבין פרם. ב 395 נרצח ט׳ בידי אגסילאוס (ע״ע), 
ובעצת פריסטיס הגבירה, שנטרה לו איבה על מות כורש 
בנה האהוב, הודח, נתפס במרמה והוצא להורג. 

; 5 ^ 18 ע/ז//•///>?. < 1 { 0 הו 1 ^ ,' 011 ו 1 ר 11 :תטץ^ 1 .י•! 

: 1802 , 2 .י 1 י: 0 ,ו|־^ 1 ^|^ו^ן .'׳׳\\ 

. 006 ! 1 ) , 111 מותז 1 ^ 1 חפו 0 } 11 ^. 1 ]ןג 8 .יס 1 ־< 

טיפוגרפיה (מיו׳;> 0 ;ז־יוז — הטבעה, — כתוב), 

במובן הרחב — אמנות הדפוס בשלמותה, 

הכוללת את כל הגורמים המעצבים את דמות דברי־הדפום: 
האות, הסידור, המיתווה, הנייר׳ ההדפסה והכריכה! במובן 
מצומצם יותר, המקובל היום — הטיפול האמנותי בדברי- 
דפוס בהתאם למטרתם: קביעת צורתם (ספר, מודעה, שער, 
כרטיס־ביקור, עיתון וכו׳) מתוך מגמה לעשותה שימושית, 
נוחה לקריאה ואסתטית. 

האמצעים של הט׳ הם ביסודם החמרים והאלמנטים הקיי¬ 
מים בדפוס: האותיות השונות, הקווים, המסגרות וכד׳, 
וצירופם כאחת בדרך התואמת — להבדיל מן ה ג ר א פ י ק ה, 
המשתמשת באלמנטים נוספים על אלה, כגון: רישום וציור, 
תצלומים, צבעוניות מרובה וערד. 

מתוך הצורך להקפיד על הדיוק נקבעה סקאלה של גדלים 
לגבי גובה האותיות, שנוצרה לראשונה ע״י המדפיס הצר¬ 
פתי פ. א. דידו ( 101 ) 01 .?) ב 1875 , והיום היא נהוגה 

בארצות רבות. לפיד, היחידה של דרג ת-ה אות היא 
ה ״ נקודה״, שערכה 0.376 מ״מ. נקבעו גדלים סטאנדאר־ 
טיים בשביל האותיות בשימוש הרגיל ההמוני: 

3 בקורות .מיקרוסקופ 

4 ״ ..דיאמאנט 


5 נקודות . פרי ( 1 ״ז 3 נ 1 ) 

6 ״ . נונפרי ( 611 ־ו 3 ק 011 מ) 

7 ״ . קולונל 

2 /) 7 ״ . ברוויר 

8 ״ . פטיט או גליאר ( 1 )ז 3113 מ) 

9 ״ . בוךגיס 

10 ״ . קורפוס או גארמון (:זתסוחזב׳{) 

12 ״ . ציצרו ( 1:0 ^^ 1 ^) או אוגוסטין 


וע״ע דפוס! גרפיקה." 

■ 0 ק^ 7 ,." 7 /׳ 0 .יצ 

; 1945 ..' 7 0 ^ ,ח 0 מ 1 נ 8 .ס ; 1944 .^ 4 ( 4 . 

/ 0 .'י! . 4 ,— ־<ז־ו£^ 1 .' 4 ' 

.' 954 [ . 11 ^/^)ז 8 ,־ 1 ;>וח 00117 .*־ 1 ; 1953 

טיפולו ( 010 ק 110 ׳), שני ציירים וחרטים ונציאניים של 
המאה ה 18 , אב ובנו.( 1 ) ג׳ ו ב נ י ב ט י נז מ ה ט׳ — 

.יז׳ 1813 ״ 63 1 נ 1 ת 3 '\ 0 ו 0 — ( 1696 , ונציה — 1770 ', מאדריד). 
ט׳, שהיה בנו של סוחר, נתמחה בציור בהדרכת אמני-עירו 
והושפע בעיקר מיצירותיו של פאולו ורונזה (ע״ע) — ששי¬ 
משו מוצא לתמונותיו הגדולות. עבודתו וזראשונה, שנודעה 
ברבים, היתה ״עקידת יצחק״ ( 1715/6 ). לאחר־מכן צייר 
פרסק 1 ת מרובות בכנסיות ובארמונות שבעירו ובערים אחרות 
בצפון־איטליה: אודינה, מילאנו וברגאמו! כמו־כן יצאו מתחת 
ידו ציורי-שמן רבים, פרסקות ותימובות-מזבח הוזמנו ממנו 
בוונציה, ושמעו הגיע אף לארצות אחרות. ב 1750 הזמינו 
ההגמון־הנסיך של וירצבורג לעטר טרקלין בארמונו. בעקבות 
כך בא ט׳ — יחד עם בניו ג׳ובני דומניקו (ר׳ [ 2 ]) ולורנצו 
( 1736 — 1776 ) — לווירצבורג ועשה שם 3 שנים! לאחר-מכן 
חזר לוונציה. ב 1756 נבחר לנשיא האקאדמיה. ב 1757 צייר, 
יחד עם בנו( 2 ), את הפרסקות בחווילת ואלמאראנה בקרבת 
ויצ׳נצה׳ שנחשבות לשיא הציור בסיגנון הרוקוקו הוונציאני. 
לאיחר-מכן יצאו מתחת ידיו פרסקות ותמונות־מזבח באודינה, 
בוורונה ובוונציה. בעקבות הזמנה מצד קארלוס 111 , מלך 
ספרד, לצייר 4 פרסקות מעל לדלתות של אולם-הכתר 
בארמונו, נסע עם שני בניו ב 1762 למאדריד ושהה שם עד 
מותו. — ט׳ הניח אחריו יותר מ 1,000 ציורים, מיתוות לאין 
מספר, בדיו, בצבעי-מים דלילים או בגיר, וכ 35 תחריטים. 

היום נראית אמנותו של ט׳ כמגלמת את כל התפארת, 
שהיתה תקופת הרוקוקו מסוגלת ליצור. פשרו המעולה לעי¬ 
טור, שסיפק בידו לצייר שטחים ענקיים באותה הקלות שבה 



ג/ ב. טי,פו 5 ו: חיזום יעקב 
( 25 ־ 1 ^ ארכיו; הארייהנמח, >*ודינזז^ 














651 


טיפולו — טיפולוגיה 


652 


צייר תמונות־מזבח קטנות, היה ברוד בכוח־הבעה מרובה 
וחוש טבעי לפאתום. הטיפוסים, שאותם המציא ללא לאות, 
כללו שליטים מזרחיים, דמויות נשים מלאות הוד מלכותי, 
כושים של סיפורי־מעשיות, קדושים אקסטאטיים ומלאכים 
בעלי יופי רוחני־שמימי. במיתאריהם ניכרים לעיתים קרובות 
כובד של עושר, ולעיתים אחרות — עדינות דקה. בשל 
שליטתו הגמורה על התנועה והפרספקטיווה ניתן היה לו 
לט׳ להתעלם מכל המיגבלות שבבניינים שאותם הוזמן לעטר, 
ודמויותיו, הבוקעות דרך עננים, יוצרות את האשליה, כאילו 
התקרה הוסרה והשמים עצמם מתגלים לעיני הרואה. ט׳, 
שהיה נציגו האחרון והגדול ביותר של אותו האילוזיוניזם, 
שהומצא בתקופת הבארוק, נשאר בכל־זאת משכנע, משום 
שדמויותיו המצויירות ע״פ המציאות, מלאות רוח־חיים. ביצי¬ 
רותיו מתחלפים זוגות של קדושים ומלאכים במראות ראליס־ 
סיים, שבהם מופיעים אנשים בלבוש דורו. המזיגה חגמורח 
של ארדיכלות מצויירת ואמיתית בקומפוזיציות העיטוריות 
של ט׳ זכתה למחקים רבים שקמו אחריו באיטליה ובגרמניה. 
אך שום צייר אחר לא הצליח ליצור אותה אשליה של צבע 
ההופך לאור ושל חוסר ההופך לרוח. 

( 2 ) ג׳ובני דומניקו ט׳ — . 1001 ח 6 מז 0 מ 311111 ^ 010 — 
( 1727 — 1804 ), בנדבכורו של ( 1 ), שממנו למד את אמנות־ 
הציור ועמו שיתף־פעולה שיתוף הדוק. הוא נתלווה לאביו 
במסעו לווירצבורג ב 1751 ולספרד ב 1762 ; בספרד עשה עד 
1771 . ב 1780 נבחר לנעויא האקאדמיה בוונציה. לעיתים 
קרובות יוחסו יצירותיו לאביו, ולהפך. הוא הצטיין בעיקר 
במראות־הווי ובמראות קארנוואלים. כס 20 מתחריטיו שמורים 
באספי־גראפיקה באירופה ובאה״ב. 

,^ 5301 .£ ; 1909 ,. 7 . 8 . 0 .? 

.ע .ס ; 1910 ,. 7 . 14 

,. 7 . 8 . 0 . 14 ; 1927 , 1-11 ,. 7 . 8 . 0 .׳ 1 

. 111 ) 0010 . 0 ; 1951 ,. 7 .ס : 1940 

€^ 1 <)^ ז €0 4 . ,.!״ ; 1955 ,. 7 . 8 .ס ; 1951 ,. 7 

. 14 .!׳!!נ ; 1962 ,. 7 . 8 , 0 / 0 /ס 

; 1959 ,.* 7 . 8 . 0 ^ 1 ) 0 ,? 31111 ? - 000011 ־ 1 ? 

-'\ו 3 נ 51 . 6 .[ ; 1962 ,. 7 .<£ /ס 1€ { 7 ,^\.ו 3 ר[ 5 .מ .[ 

. 1962 ,. 7 .(£ .־ד ..>! 

ע. י.־ד.. 

טיפולוגיה, תאוריה המגדירה קבוצה או קבוצות של אוב¬ 
ייקטים שבתחום מדע מסויים ע״פ הטיפוס (הדגם) 

המייצג את המהותי שהוא משותף לפרטים שבקבוצות אלה. 

בפילוסופיה הופיעד, המגמה ליצור תאוריות מעין 
אלה נוכח הקושי לקבוע חוקים כלליים לגבי תופעות מסו־ 
יימות. תורת הטיסוסים איפשרה למיין תופעות אלה לפי 
קבוצות המתייחסות לטיפוס אידיאלי אחד. הנאו-הומאניסטים 
של סוף המאה ה 19 וראשית המאה ה 20 , וביחוד הפנומנולו־ 
גים, פיתחו תאוריה, שלפיה מדעי הרוח, על-אף היותם אמפי¬ 
ריים, יכולים לעסוק באובייקטים רוחניים שאינם אמפיריים 
ע״י חשיפתו של המשותף במד.ותם של האובייקטים האלה 
וע״י קביעת הטיפוס האידיאלי המגלם מהות משותפת זו. 
ו. דילתי (ע״ע) ניסח את הט׳ של השקפות־עולם: 
במקום השקפת-עולם אחת בעלת תוקף אבסולוטי, שאת 
אפשרותה שלל, קבע 3 טיפוסים של השקפות-עולם: נאטו- 
ראליסטית, אידיאליסטית־אקטיוויסטית (של חירות) ואידי- 
אליסטית-אובייקטיווית (פאנתאיזם). בפיתוח תאוריה זו 
המשיך ק. ןספרס (ע״ע). 

בלוגיקה הציגו ב. רסל (ע״ע) וא. נ. ויטהד (ע״ע) 


תאוריה של טיפוסים, שנועדה לשמש פתרון לבעיית האנמי־ 
גומיות, שבהן מסתבכים מבנים לוגיים מסויימים. לפי 
תאוריה זו, רק נוסחות שנבנו בהתאם ל״היירארכיה של 
הטיפוסים" הן בעלות משמעות. לכל טיפוס פונקציה משלו. 
הטיפוס הראשון בהיירארכיה זו מיוצג ע״י הפרטים (האינ- 
דיווידואים) המקוריים של המבנה הנתון! את הטיפוס השני 
מהווים התכונות של הפרטים והיחסים ביניהם, וכד. בדרך 
זו נקבעו כללים לוגיים מוגדרים, המסדירים את השימוש 
בסוגים שוגים של ארגומנטים. 

בסוציולוגיה נוסחה לראשונה תאוריה של טיפוסים 
(פאודאליזם, ביורוקראטיה, וכד) ע״י מכס ובר (ע״ע! 
וע״ע טניס, פ.). 

בהייסטוריה באה גישה דומה לידי ביטוי בהגותו 
של א. טן (ע״ע), שתפס את ההיסטוריה תפיסה נאטורא־ 
ליסטית וראה אפשרות להבחין בה קבוצות של עובדות בעלות 
מבנה קבוע, שניתן להגדירן בדומה לקלאסיפיקציה של 
מדעי־הטבע. הרחיק ללכת בדרך זו א. שפנגלר (ע״ע). 

,! $51 ל 1111 . 6 - .א 

./ז ,ץסו!?!(■! ,/• 9 ; 1910 , 11 . 1 |^ .. 1 > 0 זז 111 

; 1914 .(ת 110 ו־וג 501 .וחתז 3 ל 00 ) . 1 ) 

;* 1954 , 1919 . 1 ) ,ל׳וסוןלצץ 

. 1922 ^\\ ,־ 1:1101 

צ. קל. 

ט׳ בפסיכולוגיה משמעותה — שייכותו של יחיד 
לטיפוס פסיכולוגי מסויים, הנקבעת לפי תכונות ודרכי־ 
התנהגות בולטות שבו, שהן משותפות לקבוצת אנשים. עם 
זאת אינו קיים גבול חד־משמעי חריף בין טיפוס למשנהו, 
ואדם אחד עשוי להימנות עם בני כמה טיפוסים; ולא עוד, 
אלא שבחיי יום־יום אף אינם מצויים טיפוסים מהורים. 
למעשה, יש בכל אדם כמה תכונות אפייניות ובדרגת עצימות 
שונה. מרובים הטיפוסים המעורבים, ויש אף אנשים "אי- 
טיפוסיים", כלד חסרי תכונות "טיפוסיות" בולטות. 

כבר הקדמונים ניסו למיין טיפוסי אנשים לפי תכונה 
או לפי דרך התנהגות נפשית, כגון האדם הנוח לכעוס והנוח 
לרצות וכד (אבות ה׳, י״א). היפוקראטס הבחין בין סוגי מזג 
(ממפראמנט); תאופראסטוס ייסד את ה״כאראקטרולוגיה" 
(תיאור טיפוסי האישיות). הפסיכולוגיה בת־ימינו' מחשיבה 
ראש לכל את הט׳ העומדת על הבדלי אופי או אישיות. 

( 1 ) תורת המזגים של היפוקרטם (ע״ע), שהורחבה 
ע״י גלנום (ע״ע), היא הקדומה שבט". היפוקראטם טען, 
שבגופו של כל אדם נמצאת אחת מארבע המרות (הלחות): 
מרה ירוקה (או צהובה), אדומה, שחורה, לבנה. בהשפעת 
המרה העדיפה שבגופו, האדם הוא בעל מזג מסויים: (א) בעל 
מרה ירוקה הוא כולרי — נוח לכעוס ושומר על כעסו, 
בעל רצון חזק, רוטן, מתמרמר, הצער שכיח אצלו יותר מן 
התענוג! (ב) בעל מרה אדומה (דם) הוא סאנגוויני — 
מתלקח בנקל ושוכך מהר, אינו מתמיד, התענוג שכיח אצלו 
יותר מן הצער, והוא נוטה לאופטימיות! (ג) בעל מרה 
שחורה הוא מלאנכולי — עצוב, שקט, תגובותיו חלשות, 
אינו בוטח בעצמו, נוטה ל״מרה שחורה" ולפסימיות, כושר־ 
ביצועו מצומצם, אינו מקובל על הבריות! (ד) בעל מרה 
לבנה הוא פלגמתי — איטי, תגובותיו חלשות וחולפות 
במהרה, הוא שקט, נוטה לאדישות עד כדי אפתיה, כושר- 
ביצועי מרובה. 

( 2 ) טיפוסים מערכתיים (קונסטיטוציוניים). 
קרצ׳מר (ע״ע) הבחין בין שלושה טיפוסי-יסוד במבנה הגוף: 



653 


טיפולוגי־ ה — טיפוס-הבהרות 


654 


(א) הטיפוס האסתני — רזה, גבה־קומזז, פניו מוארכות, 
כתפיו צרות, עצמותיו בולטות! (ב) הטיפוס האתלטי — 
קומתו גבוהה או בינונית, חזהו רחב, גופו שרירי, רגליו 
לא־ארוכות! (ג) טיפוס פיקני — קומתו בינונית או נמוכה, 
רגליו קצרות, ראשו גדול,'פניו רחבות, הוא נוטה להשמין. 
הפיקניים הם ק י ק ל ו ת י מ י ם מבחינה נפשית, ואילו האם־ 
תניים והאתלטיים הם ם כ י ז ו ת י מ י ם ־, הקיקלותימי נוטה 
לחילופי־מזג (מעליצות לעצבות), יחסו לעולם ראליסטי, 
והוא נוח להתרועע; הסכיזותימי נוטה לאידיאליזם, פעמים 
בורח מן המציאות, ויש בו מן הרגשנות! אישיותו כאילו 
חצויה — כלפי חוץ הוא נוח לבריות, אולם בפנימיותו 
כבד ועצוב. 

( 3 ) טיפוסי האישיות. שפרנגר (ע״ע) הבחין בין 
6 ״טיפוסים אידיאליים״; (א) הטיפוס העיוני, השואף לגלות 
את האמת ולהבין את המציאות! (ב) הטיפוס הכלכלי, הקרוב 
לתחומי המעשה ולהוט אחר ערכים חמריים! (ג) הטיפוס 
המדיני, המחשיב כוח, שואף ונוטה לפוליטיקה! (ד) הטיפוס 
החברתי, החובב אדם, רגיש למצוקת היחיד והאנושות, להוט 
לסייע להם ונוטה לתיקון העולם! (ה) הטיפוס האסתטי, 
המתעניין ביופי ובהרמוניה שביקום! (ו) הטיפוסי הדתי, 
הכואב את כאב האדם והעולם, מוכן לסבול למענם כדי 
להביא להם גאולה ונוטה למיסטיקה. 

( 4 ) אפשר שהרווחת היום ביותר היא הט׳ של ק. ג. יונג 
(ע״ע). עיקרה בהבחנת 2 טיפוסי אישיות — האבסטרוברטי 
(המופנה־חוצה) והאינטדוברטי (המופנה־פנימה)! הראשון 
קרוב אל ענייני העולם החיצון, מתקשר בנקל עם אנשים 
וחביב עליהם, מסתגל בנקל למסיבות חדשות, נוח להיות 
מושפע ונוטה לפעילות. כנגדו מכונם האינטרוברטי בתיד 
עצמו, חברתיותו מצומצמת, אינו נוח להיות מושפע, כושר־ 
הסתגלותו מועט, הוא נוטה להרהר ולהסס ורגיש לביקורת. 

:^ 1951 , 1921 .ז^וו^ן^>■ז^־ז^־^ .£ 

-ח^ז<ן 5 :* 1950 , 1921 . 0 , 0 

,^ 1950 , 1914 ,־ £1 ^ 

ח. א. 

בתאולוגיה ובאמנות הנוצרית מציין מונח 
הט׳ תמאטיקה מסויימת, שעניינה להראות את הזיקה הסמויה 
בין '"הברית הישגה" לבין "הברית החדשה". התאולוגיה 
הנוצרית פירשה את העלילות והדמויות שבמקרא כמרמזות 
על אותן שבאמונה הנוצרית! רמזים אלה נקראים "טיפוסים". 
השקפה זו מושתתת על הנחה בדבר יחס דיאלקטי בין 
היהדות והנצרות: מצד אחד מבשרת היהדות את הברית 
החדשה ומהווה, איפוא, יסוד לה! מצד שני מגלה הברית 
החדשה את האמיתות, שהיו רק נרמזות בברית הישנה, 
וע״י כך היא מבטלת אותה. 

תפיסה זו מהווה יסוד למערכת־תכנים מסועפת באמנות 
החזותית (בעיקר בציור ובפיסול), ואף נתגבשו דפוסים 
קבועים לתיאורה: ה״טיפום" של מרים, אמו של ישו, הוא 
חלה, "אם כל חי"! ה״טיפום" של ישו, הנושא את הצלב, 
הוא יצחק הנושא את העצים למזבח שעליו נעקד! ה״טיפום" 
של הקמת הצלב הוא הקמתו של הנחושתן במדבר! ה״טיפום" 
של תחיית ישו, לאחר שהיה מוטל בקברו שלושה ימים, הוא 
יונה הנביא ששהה שלושה ימים במעי הדג. 

תיאורים טיפולוגיים נהוגים באמנות הנוצרית החל מן 
המאה ה 6 , אך היצירות הקדומות המבוססות עליהם אבדו 
ברובן, והן ידועות לנו בעיקר מתוך תיאורים ספרותיים של 


אותם זמנים. להשפעה מרובה בתאולוגיה ובאמנות הגיעה 
תמאטיקה זו במאה ה 12 , והיא שכיחה במיוחד בחלונות 
ובפסלים של הקאתדראלות מן המאה ה 13 (בורד, מאן, 
שארטר) בצרפת. בשלהי יה״ב היא מצויה גם ביצירות רקמה 
ואריגה. גם באמנות האיטלקית של הרנסאנס מצויים יסודות 
טיפולוגיים, כגון דלתות הברונזה של גיברטי (ע״ע, והתמ' 
שם) באגן־הטבילה בפירנצה. השפעתה י של תמאטיקה זו 
ניכרת היטב עד המאה ה 17 . 

- 010 ק/\ 1 . 11 ■סיוו/וו^! ,£ז 10 ) 1015 \ ,זוו 

; 1920 ) 1 .^ 11 .)! . 1 > 

- 151 ,€€<ז 0 ' 1 ^ 1 ^^| 11 X ^ 

, 1 }■(סי! ) 11 ■) 1 ו 1 ^ 0 ו^ 10 ו 0 ^ 1 , 116.11.1 ״ 1 ;״ 1953 , 186 

. 1955 , 192-222 

מש. ב. 

טיפון (׳!יג״קזע^), דמות במיתולוגיה היוונית, בנם הצעיר 
של גיה (ע״ע גי) וטרטרוס (ע״ע) או של הרה 
(ע״ע) וקרונוס (ע״ע). ט׳ מתואר כמפלצת איומה וענקית; 
בעל מאה ראשי־נחשים וידיים ורגליים רבות וארוכות, מו¬ 
קפות שפיפונים! הוא הוליד מפלצות אחרות. גיה והרה, 
שרצו לנקום את נקמת הטיטנים (ע״ע) והגיגנטים (ע״ע), 
הטילו על ט׳ להילחם עם זום! הלה ניצח את ט׳ בקושי 
בברקיו והענישו בקברו אותו מתחת לאטנה שבסיציליה. — 
ברור הוא, שש׳ היה אל־געש, וכנראה לא ממוצא יווני, 
אלא מזרחי. 

, 1939 ' 00 , €1 ו 1 י 8€11 .ס 

טיפון, ע״ע ציקלון. 

טיפוס ~הטהרות ( 1^^^x :וג 1 ו^^ו 1 ^ח 8 ^x3 ג 1 ו 1 קץ x ! יוו׳;!סקף״ ז -- 

ערפל), מחלה מידבקת הנגרמת ע״י חידק מקבוצת 
הריקטסיות, 1 ^ 320 ^ 1 : 0 ( 1 ^ 41 ז:ו^^[^וא, ומעברת ע״י פנים 
(ע״ע). בעבר הרחוק והקרוב הופיעה במגיפות המוניות, מלוות 
תמותה גדולה, ביחוד בזמנים של מלחמה, רעב ומצוקה ושל 
ההזנחה בהיגיינה הפרטית והציבורית שבעקבותיהם. המחלה 
היתה נפוצה בבתי-סוהר, ואנשים שבאו במגע עם אסירים 
(סוחרים, עורכי־דין וכר) נדבקו בה לעתים קרובות. באירופה 
המרכזית התחוללו מגיפות קשות במאה ה 17 בתקופת מלחמת 
שלושים השנים, באירלאנד — במאה ה 19 . טה״ב היה אחד 
הגורמים להגבלת ריבוי האוכלוסיה ביה״ב ועד להתחלת 
המאה ה 19 . מגיפות גדולות פרצו בצבאות ובאוכלוסיה האז¬ 
רחית, למשל, ביוגוסלארויה וברומניה במלחמת־העולם 1 , 
ובארץ האחרונה הפילה כחצי מיליון חללים! בפולניה באותה 
מלחמה ואחריה! ברוסיה בזמן המהפכה, שבה חלו בין 1919 
ל 1922 — לפי אומדן — כ 5 מיליון בני־אדם. 

מכת הכינים היתד, נפוצה בכל שכבות החברה, ואפילו 
במאות ה 16 — 17 לא נחשבה לפגם חברותי. התחלואה ירדה 
במערב-אירופה במאה ה 19 בעקבות השיפור באספקת מים 
לאמבטיות ולרחיצה, שיפור ההיגיינה הציבורית והתעוררות 
"המצפון ההיגייני", אבל עדיין היא עלולה לחזור בתנאי 
מצוקה בגלל מהירות התפשטותה בתנאים נוחים לה. מוקדים 
בודדים קיימים גם בימים כתקנם, ואלה משמשים מקור 
להדבקות המוניות בימי מצוקה. בעבר שימשו פולניה וחסיד. 
מקור אנדמי למחלה באירופה! אולם למעשה לא היתה ארץ 
אירופית נקיה מטד,״ב. המחלה ידועה גם באסיד. ובאמריקה, 
וביחוד במכסיקו. 

הטפיל גורם־המחלה מתרבה בתוך תאי־הקיבה של הפינה, 

וד,עברתו מאדם לאדם נעשית ע״י הפרשות הכינד. וגם ע״י 



655 


טיפוס־הבהרות 


656 


מעיכתה, אבל לא ע״י עקיצה. החידק שומר על חיוניותו 
בתיד צואת הכינה לפחות יום. בגוף האדם המודבק נמצא 
החידק בתוך התאים האנדותליים של מערכת כלי־הדם וגורם 
להקרשת דם בתוך כלי־הדם הקטנים ולתגובה דלקתית 
בקרבת הקריש, וגם בתאי הנורו־גליאה במוח. הכינים קולטות 
את חידק־המחלה מדמו של האדם החולה. הוא מדביק את 
המחלה גם בחיות־מעבדה, וביחוד בקופים! העברת המחלה 
בקופים הוכחה ע״י ניקול (ש 1€011 ^' 1 ) וחבריו ב 909 נ. 

הכינה נוהגת לעזוב את גוף החולה כשהוא שרוי בחום 
גבוה או אחרי מותו, ולעלות על אדם שבקרבתו; לפיכך 
שרויים רופאים ואחיות בסכנה של הדבקה. מגיפות פורצות 
ביחוד בחורף ובאביב ונוטות לפוג בקיץ; בגדים עבים וחמים 
הנהוגים בחורף משמשים מחסה לכינים. 

מהלך המחלה. תקופת־הדגירה נמשכת מ 5 ימים עד 
שבועיים. סימניה הראשונים של המחלה — כאב־ראש, בחילה, 
סחרחורת, ולפעמים צמרמורת. החום עולה ביום השלישי 
עד ל״ 40 ונמשך כשבועיים; הפנים וחעיניים מתאדמות, 
והחולה נעשה אדיש לסביבתו, אבל מתאונן על כאב־ראש 
חזק. הפה מזדהם ומסריח. ההכרה מתערפלת, ובהמשך המחלה 
עלול החולה להיות מותקף בטירוף ובהזיות, יחד עם רטט 
קל בשרירים. פריחה אפיינית, בצורת בהרות אדמדמות, 
מופיעה ביום החמישי של המחלח, תחילה בבתי־השחי וצדי־ 
הגוף, ומתפשטת אח״כ על שטח הבטן, ועם הופעתה גוברים 
סימני המחלה. הבהרות בהתחלתן נעלמות לאחר לחץ, אבל 
בהמשך המחלה הן נעשות קבועות ועמידות בפני לחץ, — אם 
החולה מתגבר על מחלתו, ההבראה היא פתאומית; החולה 
מזיע והחום יורד. המבריא שרוי בחולשה, שממנה הוא 
מחלים לאט במשך כמה שבועות. 

סיבוכים הבאים לפעמים בעקבות טה״ב הם: נמק 
בהונות־הרגל מחמת קרישת־הדם בכלי־הדם הקטנים: דלקת 
בלוטות־הרוק; דלקת האזניים; נמק בשטחי־עור: דלקת־ 
הריאות. 

התמותה במגיפות שונות נעה בין 5% ו 70% . 

אבחנה סרולוגית לטה״ב היא ך א ק צ י י ת ו י ל־פ ל י פ ם 
משתמשים בתרביות של החידק-סזנן אג 1111 ש 63 
0X19 יוסס!, שאותן מצמיד נסיוב דמו של חולה טה״ב כבר 
בשבוע הראשון של המחלה (ע״ע אגלוטינציה). תגובה 
חיובית זו היא אמצעי־אבחגה ודאי לטה״ב, אע״פ שהחידק 
0x19 אינו גורם המחלה. 

חיסון. נסיוב החולה שהבריא מכיל נוגדנים נגד ריק־ 
טסיות, אבל הללו נעלמים במשך הזמן. אעפ״כ נשאר המבריא 
מחוסן בפני זיהום חוזר ובפני התקפה שניה של המחלה, עפ״ר 
לכל ימי חייו. 

המניעה— עיקרה היגיינה אישית וציבורית, המכוונת 
נגד חתפשטות כינים, ביחוד רחיצה, שימוש בסבון, גזיזת 
^ערות וכד׳. ע״י שימוש בד. ד. ט. (ע״ע) להשמדת הכינים 
בבגדים ועל פגי גופם של בני־אדם הופסקה מגיפה של טה״ב 
בנאפולי בימי מלחמת־העולם 11 . פותחה גם שיטה של 
חסון (ע״ע) פעיל נגד טה״ב ע״י זריקות של תרביות* 
ריקטסיה מומתות. הריקטסיה — בדומה לנגיפים (ע״ע) — 
מתרבה רק בתוך תאים, ומגדלים אותה על תרבית־רקמה או 
בעוברי־תרנגולות? לשם המתתה משתמשים בפנול ובפורמלין. 

ט״ב אנדמי (טיפוס־החולדות),'טיפוס אחר של 
המחלה תוארי לראשונה ע״י בריל ( 111 ־ 81 ) ב 1898 . סימניו 


דומים לאלה של טה״ב הזןפידמי, אלא שהם קלים יותר 
והתמותד, קטנה ביותר. אולם ד׳אפידמולוגיה של מחלה זו 
שוגה לגמרי מזו של טה״ב: אין היא מופיעה בצורה מגיפתית, 
מקריח הם בודדים, ואין קשר ישיר ביניהם. מקרי מחלת־ 
ב ר י ל הופיעו באמריקה הצפונית, ברוסיה, בתורכיה, בא״י, 
באפריקה הצפונית ובאוסטרליה. 

גורם המתלה הוא 1 ־נש;'.״ 0 תז המעברת מחולדה 

לחולדה ע״י פרעושים, ומפרעושי החולדה — לאדם. יש 
אנטיגנים משותפים ל 1 ־ 1 ש 1005 ת ול-סזנ! ג £51 : 1 ש 1011 .מ 

וגם אנטיגנים נפרדים לכל אחת מהן; לפיכך קיים 
חיסון תלקי מכל אחת משתי המחלות בפני השניה. — גם 
כינת־החולדה ;•.ט 105 טח 1 ( 1 ל 13x (עץ 01 ? מעבירה את הטפיל 
מחולדה לתולדה, כינה זו אינה עולה על האדם וניזונה 
מחולדות בלבד. הריקטסיה מופרשת גם בשתן של חולדות; 
לפיכך קיימת אפשרות של זיהום מזון ע״י שתן חולדות. 

טיפול. לפני תקופת החמרים האגטיביוטיים (ע״ע) 

היה הטיפול בטה״ב סימפטומאטי בלבד: שכיבה במיטה, 
טיפול בחום הגבוה ע״י רחיצה במים קרים, ניקוי הפה. היום 
הוכר הכלורומיצטין כתרופה ספציפית נגד טח״ב. 

מחלות דומות לטה״ב. מלבד שני מיני טח״ב 
קיימת שורה של מחלות הנגרמות ע״י מינים אחרים של 
ריקטסיות, שהן טפילים של חיות־בר (עפ״ר נברנים), המש¬ 
משים מקור־הדבקה לקרציות או קרציונים, והללו מעבירים 
את הטפיל לאדם — לפי חזדמנות. 51 זז 6 :> 1 ש 1 :נ. 8 גורם לקדחת 
הרי־ ה סלעים (זש׳\£} ת 131 ת 1011 מ-ץ} 8.001 ), המכונה גם 
בשם קדחת שחורה או מחלה כחולה. מחלה זו מעברת ע״י 
קרציות, וביחוד 1 ת 1:80 ש 1 )ח 101:3 ת 3€6 נזז־נ< 1 (קרציית־היער). 
היא נפוצה באה״ב, וביחוד במדינות מונטנה ואידהו. הגורם 
מתרבה בתוך גרעיני התאים הנגועים גם ביונקים וגם 
בקרציות. מהלך המחלה דומה בקווים כלליים לטה״ב. התמותה 
היא כ 23% . אין חיסון מוצלב בחזירי-ים בי! 51 ז 1€1461 ' 1 .. 8 
ו 32€1£1 י 8 \ 0 ־ 1 פ. 8 . ההצמדה לפי ויל־פליכם היא חיובית לגזעים 
,. X2 ,X1 ו 8x של *נישזסזש . 6 'והיא שלילית לגבי 8x 
בטה״ב. מניעת המחלה — חיסון ע״י חידקים מומתים. — 
מתלה דומה לזו מצויה בדרום־אמריקה, והיא מעברת ע״י 

׳ד גד 

הקרציה ש 116115 ת 3 ץ €3 3 מז 1 ו 01 ץ 1 נ 1 תז\;.. 

קדחת־מרםי (- 8011:011 ,זשי׳^ש} 11108 ש 8 ז 13 \ 

ש 8 עשו 1 ) מעברת לאדם ע״י קרציית־הכלב 8 ס 11 ;ו 1 נ 10£1 ת 8111 
8 עשח 801 ת 53 . מבחינה קלינית היא דומה לטה״ב; הגורם הוא 

!■!שתסס 813 ::€) 1 ש 81 . 

קדחת־(.) נגדמת ע״י 110 : 1 ־ 8111 ( 513 :£;) 11 ש 81 ) 20x16113 ); 

היא נתגלתה באוסטרליה, אבל היא קוסמופוליטית (נמצאת 
גם בא״י). הגורם קיים בשתי צורות—אחת העוברת דרך מסנן- 
זיץ (בדומה לנגיפים), ואחת שאיננה עוברת (בדומה לשאר 
הריקטסיות). המחלה מצטיינת בפגיעה באיברי־הנשימה. 

מחלות מועברות ע" י קרציונים. מחלת־ 

צ ו צ ו ג מ ו ש י ( 581 ט 3111 ז} 311:8:1 ' 1 ׳), הידועה גם בשם קדחת־ 
השטפון ובכינויים רבים אחרים, נפוצה במזרח הרחוק (יאפאן, 
פורמוזה, פיליפינים. סומטרה) ומועברת לאדם רק ע״י הזחל 
של הקרציון 11581 תז 31:3 13 ט 810 תז 0 ז' 1 '. הגורם, 81010£1:513 
581 נ 1 חר 1 ה^ע 8 .ז 811 :, נמצא בחיות־בר, ביחוד בנברנים (עכברי- 
שדה). תקופת־הדגירה היא 7 — 12 יום. עקיצת הקרציון גו¬ 
רמת לביטול ההרגשה על־יד מקום העקיצה, לכאבי־ראש 
ולבהילה. עקיצת קרציון נגוע גורמת לנמק מקומי, גידול 



657 


טיפום־הכהרות — טיפום־המעים אי טיפדם־הכטן 


658 


בלוטות־הלימפה בקרבת מקום, חום, פריחה בעור וחוסר־ 
שינה, המחלה רצינית ביותר, התמותה מגיעה עד כדי 60% . 
ראקציית ויל־פליכס 01^x היא חיובית. 

אבעבועות־ריקטסיה ( 0x ק נגרמות 

ע״י 1 ז 11.303 ומועברות לאדם ע״י הקרציון 5^1x ;!ץבז^וחז^ 1 ^ X110 
!וט 0 ת 8111 ת $3 , טפיל עכבר־הבית. במקום העקיצה מופיע חטט 
ההופך לאבעבועה. 6 — 7 ימים לאחר העקיצה מופיעים חום, 
כאב־ראש, צמרמורת, ולאחר־מכן — זיעה. המחלה נמשכת 
2 — 3 שבועות, ובדרך־כלל אינה מסכנת את החיים. 

כל הריקטסיות הפוגעות באדם הן רגישות לכלורומיצטין. 

׳ס/ •סן// 01 ,־ £1 ^ז־:>י. 11 ^ 1 נ 01 .ן - .זז .] 

- . 6 . 5 ־ 1912 .י! 10 1 ) 1€ { 13 ) 

1 ) 1171 .זן - .. 1 .[ 

:ר 193 1 ) 111 ) •)) 1 ^ 1 ,־!סיילמו^:! ; 1922 ..' 7 / 0 

. 0 — ^■ £1 כ 0£111 זס . 1 \. ; 42 * ¥ 19 \ ,\ 11 ש 7 

-׳) 7 <\{י^)^א 11 , 4|{>0x ^ן 5 ז)&^|'.) 1 ^ ,חסל!!!'.)! .. 1 - 1 ז;))]ז 11 שג 1 .! 

,( 37 7116110 .[ . 1 רנ 4 .) 1 )' 12£ ז 7 ^ 0 ) 

. 7 ;" 1949 ,^) 1 ^ 10 סז 1£1 )< 711 ן 1€ ) , 1 קוו 111 -זמ . 7 ; 1937 

;" 1952 . 1 ? 717 ו, / 0 ) 1 ^■! 1 ) 72 }) /^ 171 

^ 2 ר 07 ^^-; 1 ) 72 / 0 27 ! .מ 

•ח 13 ץ ן 1.11 > 1 ־ז 6 נ 1 [ 5.1 . 1 רח 1 ן; 1 ^ 11 \ 1€ )) £ז? 2 ^^}'^ ) 2 ^ 1 

. 1962 .; 22 .יי.^ 1 ג 10 יןס־ 1 *ד $^ 1 ^^ 1 ^• 16 ץ;־ן^:| 

ש. אד. 

טיפלס־המעים או טיפוס־הבטן(- 1 וח 10 ^ 36 5 ^^נלקץ x 

('. 1311 !), מחלה מידבקת קוסמופוליטית, שסימניה — 

חום ממושך רצוף, פריחה מורכבת מנקודות ורדרדות, טחול 
מוגדל והפרעות במערכת־המעיים. הגורם הוא החידק - 831 
3 צ 110 נ 1 ׳ל:ז 113 שנ 1101 ז, הפולש למחזור־הדם ומתרבה באיברים 
שונים, ובמיוחד ברקמה הלימפתית של המעי, בבלוטות־ 
הלימפה של הבטן, בטחול, בכבד, בכיס־המרה ובמוח־העצמות. 
החידק נמצא בהפרשות, במעיים ובשתן (תמ׳: ע״ע חידקים, 
לוח צבעוני, ציור 11 ). 

ההדבקה היא כמעט תמיד דרך הפה — ע״י בליעת 
אוכל או נוזלים מזוהמים בחידקים. החידק חודר לגוף־האדם 
דרך הבלוטות שמתחת לקרום הרירי של המעי הדק, ופולש 
משם דרך צינורות־הלימפה לזרם־הדם, ומשם דרכו פתוחה 
לאיברים השונים. החידק יציב נגד יובש, מתקיים במים 
מתוקים ומלוחים וגם בקרח, מתרבה בחלב (בלי לקלקל את 
טעמו) ובחמאה. הוא בודד ממזון מזוהם (מכל המינים, 
למשל מגבינה ומירקות), וגם מצדפים. 

נושאי־טפילים. אנשים שהבריאו ממחלת טה״מ 
עשויים להוסיף להפריש טפילים דרך המעי במשך שנים 
רבות! במקרים אלה מתרבים החידקים בכיס־המרה ונכנסים 
למעי דרך צינור־המרה. נושאי־טפילים אלה מסוכנים כמפיצי־ 
המתלה, ביחוד כשהם עסוקים בתפקידי טבחים ומחלקי־מזון. 

אפידמיולוגיה. המחלה מצויה ביותר בארצות 
מפגרות מבחינה סאניטארית (ארצות טרופיות ותת־טרופיות); 
אולם גם בארצות בעלות רמה סאניטארית גבוהה עשויה 
המחלה להופיע בצורת מגיפות במקרים של זיהום מזון או 
מקור־מים, בבריטניה, למשל, נגרמה מגיפה בקרוידון 
ב 1937 — ע״י זיהום מקור־מים, מגיפה באברדיו — ע״י 
זיהום בשר משומר, וכן היו מגיפות שנגרמו ע״י חלב מזוהם. 
זיהום המזון נעשה ע״י מגע של הולים או נושאי־טפילים 
או ע״י זבובי־בית, המעבירים חידקים מהפרשות נגועות 
בחלקי פיהם וברגליהם, וביחוד ע״י הפרשות מעי־הזבוב. 
כמו־כן תיתכן הדבקה ע״י שימוש משותף של חולים ובריאים 
בכלי־בית, מגבות וכר. מ 4% עד 9% מה מבריאים מוסיפים 


להפריש חידקים בצואה במשך שנה: 3% — 2 נעשים נו׳סאי־ 
טפילים. יש נושאי־טפילים שלא היו חולים בט' מימיהם; 
מכאן — שיש הדבקה ללא סימנים קליניים. 

מגיפות עשויות לפרוץ ביחוד במקרים של צפיפות גדולה 
באוכלוסיה ללא סידורים סאניטאריים טובים, כגון בצבא 
בימי מלחמה: במלחמת הבורים הגיעו מקרי הט׳ בצבא 
הבריטי ל 10% . סכנת מגיפות בצבא היתה אחת הגורמים 
לחקר המחלה ולפיתוח שיטות של חיסון מונע; כתוצאה 
מפעילות זו לא הגיע שיעורם של מקרי טה״מ בצבא הבריטי 
במלחמת־העולם 1 אלא ל 0.2% בקירוב. 

המבריאים לאחר המחלה הם עפ״ר מחוסנים, ומקרי הת¬ 
קפה שניה הם נדירים. 

מהלך המחלה. תקופת־הדגירה היא בין 10 ל 14 יום. 
המחלה מתחילה בחום, עייפות, כאבי־שריךים, חוסר־תיאבון, 
כאבי־ראש (עפ״ר באיזור המצח), ולפעמים — דמם מהאף ז 
הלשון נעשית מחוספסת, הפה יבש, החום עולה מערב לערב׳ 
תוך כדי ירידות בשעות הבוקר. ברוב המקרים יש שילשול 
קל. הטחול גדל עד שהוא ניתן למישוש. פריחה המופיעה — 
עפ״ר בין היום ה 7 ליום ה 12 של המחלה — על החזה, 
בצידי הגוף ובגב, מורכבת מכתמים אדמדמים, עגולים או 
סגולים, שקטרם כ 4 מ״מ! הנקודות מופיעות לסירוגין, מת¬ 
קיימות כיומיים ונעלמות. הפריחה נמשכת מ 10 ימים עד 
ל 3 שבועות. החום מגיע לפסגתו בשבוע השני של המחלה 
ונמשך ברמה גבוהה — תוך ירידות קלות בבוקר — במשך 
שבוע. אפייני לטה״מ — ואחד מסימני ההבדלה בינו וביו 
טיפוס־הבהרות (ע״ע) — הוא שהחום מלווה הפחתה של 
מספר הכדודיות הלבנות בדם. תקופה זו מצויינת בחולשת 
החולה. תפיחות הבטן, שילשול וכאבי־בטן, התהוות סדקים 
בשפתיים ובפה. הדופק והנשימה מוחשים. ההכרה נעשית 
מעורפלת, והשינה מופרעת. כל אלה הם סימני הרעלה ע״י 
אנדוטוכסין מגופו של החידק. תקופה זו היא נקודת-הסכנה 
של המחלה, בגלל סיבוכים העלולים להופיע בה, כגון דמם 
מן המעיים או אפילו נקר במעי. החולה עשוי להגיע ל״מצב 
טיפ^אידי", ז״א לטישטוש ההכרה, חולשה קיצונית עד לאבדן 
היכולת להרים ראש, ונפיחות הבטן. בשבוע ה 3 של המחלה 
מופיעים במבריאים סימנים ראשונים של שיפור מצבם; 
התיאבון חוזר, החום יורד מיום ליום, וביחוד בשעות-הבוקר, 
ונעלם בסוף השבוע ה 4 . במספר מקרים (עד 15% ) חוזר 
החום לאחר שבוע או שבועיים של הבראה, הפריחה חוזרת 
יחד עם סימני המחלה, אבל עפ״ר (אם־כי לא תמיד) — 
בצורה קלה יותר מבהתקפה הראשונה. 

ההבראה היא איטית. החום יורד למטה מן התקן, 
החולה מתקשה בהליכה ואפילו בעמידה. העור מתקלף, וה¬ 
שיער נושר. בצפרניים מופיעים סדקים. קיימת סכנה של 
מורסות בעצמות ובעור. הזכרון נעשה מטושטש. 

אבחנה. אבחנה ודאית של המחלה מתבססת על בדיקה 
באקטריולוגית ועל בדיקה סרולוגית. כמעט בכל המקרים 
אפשר לבודד את החידק מן הדם בשבוע הראשון של 
המחלה — עוד לפני שהאבחנה הסרולוגית נעשית חיובית. 
אפשר גם לבודד את החידק מן הצואה ומן השתן ע״י תרביות 
על קרקע-מזון מתאים. חידק-הט׳ גדל יפה על קרקע־מזון 
המכיל מרה, שהיא משמידה הרבה מינים אחרים של חידקים. 
האבחנה הסרולוגית לטה״מ היא ראקציית גרובר- 
ו י ד ל (ע׳ ערכיהם) — הצמדת חידקי-ט׳ ע״י נסיוב החולה. 



659 


טיפום־המעים או טיפום־הכטן — טיפינג 


660 


האבחנה היא חיובית ברוב המקרים בסוף השבוע הראשון, 
והכיל מגיע לשיא אחרי השבוע השלישי. 

סיבוכים ררים ושונים עק 1 ויים להופיע במקרי טה״מ, 
כגון דלקת בלוטות-הרוק והרקמות שבסביבתו: ךמם מה¬ 
מעיים מופיע באחוז ניכר של כל המקרים. נקר'במעי — 
עפ״ר בחלק האחורי של המעי הדק — הוא היסיבוד החמור 
ביותר, והוא הסיבה של כ 30% של מקרי־המוות מסיבת 
המחלה: ברוב המקרים מצויה דלקת הסימפונות בראות 
בצורה חריפה פחות או יותר. כמו־כן עשויים להופיע קרישים 
בוורידי השוק והרגל. בתקופת ההבראה עשויים להופיע 
סיבוכים במערכת העצמות, הפרקים והגידים — אפילו מור¬ 
ס ות בתוך העצם. 

תמותה. לפני תקופת החמרים האנטיביוטיים (ע״ע) 
הגיעה התמותה עד ל 25% מכל מקרי המחלה. התמותה היתה 
קטנה יותר בילדים מבמבוגרים או בזקנים. 

פ א ת ו ל ו ג י ה. השינויים העיקריים נמצאים במעי הדק. 
בבלוטות הלימפתיות של הבטן, בכבד ובטחול. באיברים 
אלה נמצא ריבוי תאים רטיקולו־אנדותליים ונטיה לנמק 
הרקמה בסביבתם. הרקמה הלימפתית במקומות אלה נעשית 
נפוחה, ביחוד הרקמה הלימפתית של המעי הדק, ואח״כ גם 
הרקמות בשכנותה. יש כיב אפייני לטה״מ במעי הדק: הכיב 
הוא סגלגל והרקמה מתחת לשפתו הרוסה וקרקעיתה רדודה. 
הטחול נעשה מוגדל ורך ומכיל מוקדי־נמק. מוקדי־נמק 
קטנים מופיעים גם בכבד. 

הטיפול לפני תקופת האנטיביוטיקה היה סימפטומאטי 
בלבד; שכיבה, תזונה מתאימה וטיפול בסיבוכים אחרי הר 
פעתם. שינוי מוחלט חל בטיפול ע״י שימוש בכלורומיצטין 
(כלוראמפניקול), חומר ספציפי נגד כל החידקים מקבוצת 

ג 611 ת 10 ת 531 . 

מניעה. רמה סאניטארית גבוהה, הדברת זבוב-הבית, 

מים ומזון נקיים — הם העיקר במניעת המחלה. חשוב למנוע 
נושאי-טפילים מלעסוק בהכנת מזון או בחלוקתו במסעדות 
ובמוסדות; יש לטפל בנושאי־טפילים בכלוראמפניקול. במקו¬ 
מות שהמחלה נפוצה חשוב לדאוג לחיטוי המזון, למשל — 
הרתחת חלב ושטיפת ירקות במים רותחים (החידק נשמד 
מהר בחום של = 60 ). 

חיסון פעיל. במקרה שאוכלוסיה נתונה לסכנת 
הדבקה (כגון בצבא גדול וכד׳) נוהגים חיסון ע״י זריקת 
חידקים מומתים ? שיטה זו נהוגה מימי מלחמת הבורים. על 
התרכיב נגד טה״מ— ע״ע דזסון, עמ׳ 742 . השימוש בתרכיב 
זה גורם להפחתת התחלואה וגם לירידה ניכרת בתמותה בין 
חולים שחוסנו. במלחמת-העולם 1 היתה התמותה בין חולים 
שקיבלו זריקות נגד טה״מ 4.57% , בין אלה שלא קיבלו 
חיסון — 18.35% . נוהגים להשתמש בתרכיב שמכיל חידקים 
מומתים של 11053 קץ: 8311110116113 ושל חידקי פאראטיפואיד 
יחד. 

פאראטיפואיד (טה״מ מחמת חידקי \ 18 ז 11 קץז 3 ז 3 ? 

ו 6 5 ט 11 קץ) 3 :נ 3 ?). חידקים אלה גורמים למחלה דומה מבחינה 
קלינית לטה״מ, אלא שהיא, בדרך-כלל, קלה יותר. החום 
ברוב המקרים אינו נמשך יותר משבועיים. הפאתולוגיה, 
האבחנה והטיפול הם כבמקרה של טה״מ. — מלבד 3 הצורות 
האלה יש עוד הרבה גזעי €113 ת 10 ת 831 , המסוגלים להדביק 
את האדם ולגרום למחלות שסימניהן דומים לסימני הרעלה 
ע״י מזון. 


בא"י, בתקופה שקדמד, להקמת מדינת ישראל היתד, 
המחלה מופיעה מדי שגה בשנה בחדשי הקיץ, ומספר החד 
לים ביישוב היהודי היה כ 150 — 200 ל 100,000 נפש בשנה, 
בשנים 1925/7 , 1934/5 , 1937/8 , 1940/2 אירעו התפרצויות 
מגיפתיות, שבד,ן הגיע מספר החולים ליותר מ 500 ל 100,000 
נפש, ההתפרצות של 1937/8 פגעה ביחוד בערבים, אולי 
בגלל עירעור הפיקוח הסאניטארי בעקבות המאורעות באותן 
השנים. שיעור התמותה מחמת המחלה היה בין היהודים 
5.5% ובין הערבים 12,3% . — הודות לרמה הסאניטארית 
והרפואית הגבוהה במדינת ישראל נעשה כאן טה״מ נדיר 
מאד. 

ן( 01 ו!ח) 1 )ח£ ^ 111 ־ 1 . 6 ; 1945 ,(ז\ 1 ,.)ח 1£ ז 0 . 1 )£^ 

. 1962 , 1 ח 0 ',/ £0 /מ/ 110 )(? 0 ((( 501 0 ^( 0 004 

ש, אד. 

— ;ןז^גןנןו 14110113€1 X — (נר 1905 ), מלחין 
אנגלי. ט' למד במכללה המלכותית למוסיקה 
בלונדון: מ 1940 עד 1951 היה מנהל המוסיקה במכללת מורלי 
בלונדון. יצירתו הידועה ביותר היא האוראטוריה 1 ) 01111 \ 
סת!!^ ::טס 0£ (״בןיזמננו״), 1942/3 , המציגה את שאלת 
המיעוטים ואת הפרעות ביהודים כבעיות הזמן: היא נכתבה 
בעטיר^ של ההתנקשות בחיי יועץ־השגרירות הגרמנית בפא¬ 
ריס, פון ראת, בידי ה. גרינשפן (ב 1938 ). משאר יצירותיו: 
2 סימפוניות, 3 רביעיות לכלי־קשת, האופרה ׳ך 21 ט 15 ) 1 ^? 
1138€ ז 13 \ 161 !! ("הנישואים בחצות-הקיץ"), קונצ׳רטו לתז¬ 
מורת כפולה של כלי-קשת, קוגצ׳רמו לפסנתר ויצירות אחרות 
לזמרה ולכלים. סגנונו מצוין בריבוי־מיקצבים, אך אינו 
אטונאלי מבחינה הארמונית. 

- 111 -/ 81 60111 הס .%' 1 קרו 1 ^ 14 . 1 

. 1965 

טיפינג (סיג' "השלום הגדול"), תנועת מרד דתית- 
חברתית בסין באמצע המאה ה 19 . גורמיה היו 
נעוצים בתנאים החברתיים, הכלכליים והמדיניים ששררו 
בסין כתוצאה מהשפל הכלכלי, רקבון המשטר ושחיתות 
הפקידות, רפיון-ידיה של הממשלה ואבדן יוקרתה ב״מלחמת 
האופיום" (ע״ע סין: היסטוריה). מחולל התנועה היה הונג 
שיו־צ׳ואן ( 1813 — 1864 ), בן איכרים עניים מסביבות קנטוין, 
מגזע ההאקה, מיעוט ששמר על מסרתו וטיפח את השנאה 
לשלטון שושלת המאנצ׳ו הזרה. הונג, שנכשל כמה פעמים 
בבחיגות-הכניסה לשירות הממשלתי, נפגש עם מיסיונרים 
פרוטסטאנטים, קרא את ספרותם והושפע ממנה. ב 1843 החל 
להטיף ב?ןרב שכניו, שהוא אחיו הצעיר של ישו הנוצרי, 
שנועד להקים את מלכות-השמים עלי אדמות: הוא הבטיח 
לא רק גאולה לנשמות המאמינים אלא אף צדק חברתי, 
וביחוד חלוקה צודקת של הקרקעות. תורתו של הונג כללה 
מזיגה של רעיונות נוצריים וםיניים-מםרחיים. הוא חולל 
תנועה, שחסידיה החלו לנתוץ פסלים ^ומקדשים של בני 
דתות אחרות, והתערבות המשטרה גרמה למרד גלוי( 1850 ). 
המוני איכרים רעבים, שאליהם הצטרפו חברי אגודות 
חשאיות של מתנגדי המאנצ׳ו, מבריחי אופיום ושודדי־ים, 
נתארגגו לצבא, התקדמו צפונה מאיזור קאנטון דרך הוגאן 
וקיאנגסי, וב 1853 כבשו את נאנקינג: הונג קבע את בירתו 
בעיר זו, התקסר בשם טין־ואנג (מלך־השמים), ושושלתו 
כונתה בשם ט׳ (מכאן שם התנועה). הט׳ הנהיגו תיקונים 



661 


מיפינג — טיציאנו וצ׳ליו 


662 


חברתיים בשטחי כיבושם: שיחרור הנשים* איסור רציחת 
תינוקות, סחר־עבדים, זנות, משחקי־מזל וריבוי־נשים* חלוקת 
קרקעות לפי הצורך וחיסול האריסות. אולם מראשיתו של 
משטרם ניכרו בו ליקויים אירגוניים, ומנהיגותם נתגלתה 
ככושלת ושטופה בחיי־הוללות, בעוד שהחיילים והאיכרים 
רעבו ללחם. סיכסוכים בקרב המנהיגים הוסיפו להחליש את 
ממשלת הט/ וכוח קטן שנשלח לכבוש את פקינג ולחסל את 
משטר המאנצ׳ו הובס. השלטון הקיסרי בפקינג העביר סמכו¬ 
יות נרחבות למושלי המחוזות, והללו הקימו צבאות נאמנים 
מקומיים, שהחלו להילחם בט׳. הקנאות של הט׳ והרדיפות 
שרדפו את הדת המסרתית השניאו אותם על הפקידות המש¬ 
כילה הקונפוציאנית^שסירבה לשתף פעולה עמם. גביית מסים 
בצורה שרירותית בידי פקידי הט׳ עוררה את התמרמרות 
האיכרים, שנתאכזבו מתקוותם לרפורמה קרקעית, שכן כל 
האדמות הוכרזו כנתונות בבעלותי "מלך־השמים". מעצמות- 
המערב, שהתייחסו תחילה באהדה לט׳ בגלל רעיונותיהם 
הנוצריים, התחילו לחשוש לאינטרסים הכלכליים שלהן בסין! 
הן העדיפו את קיומו של משטר המאנצ׳ו הרקוב והכפוף 
להן ממשטר חדש, שישא־ויתן עמהן על בסיס של שוויון. 
תחילה סיכלו כוחות המערב את נסיון הט׳ לכבוש את שאנג־ 
האי * אח״כ סייעו קצינים בריטים ואמריקנים (בכללם צ'. ג׳. 
גורדון [ע״ע]) בידי הצבא הקיסרי להילחם בט׳. נאנקינג 
נכבשה ב 1864 , והונג התאבד. 

תוצאותיה הישירות של מרידת הט׳ היו אבדן חיי מיליו¬ 
נים (לפי אומדן — 20 — 30 מיליון}, השמת מחוזות שלמים, 
החלשת משטר המאנצ׳ו כלפי חוץ וכלפי פנים. סין הפסידה 
במאבק נגד בריטניה, צרפת ורוסיה בין 1856 ל 1860 ונאלצה 
לוותר להן ויתורים טריטוריאליים, מדיניים וכלכליים (בכלל 
זה — גביית המכסים בנמל שאנגהאי, שגררה פיקוח עקיף 
על הכנסות המדינה ועל משקה) * וכן גדל כוחם של המושלים 
המקומיים על חשבון כוהו של השלטון הקיסרי המרכזי. 
מרידת הט׳ גררה התקוממויות של מיעוטים מוסלמים במערב- 
סין, שלא דוכאו אלא ב 1878 . 

היום רואים הקומוניסטים הסינים בט' מתקנים חברתיים 
לאומנים, שניסו להיטיב לאיכרים ולהילחם בשלטון הזר 
ובבני־בריתו האימפריאליסטים המערביים, שהם־הם שדיכאו 
את המרד. היסטוריונים סינים ומערביים אחרים רואים בט׳ 
ממשיכי דרכם של איכרים מתמרדים שנסתייעו בחברי 
אגודות-סתר, ובדיכוים — פעולה לפי מיטב המסורת הקוג- 
פוציאנית, מכיוון שהמורדים סיגלו לעצמם אידאולוגיה זרה 
לרוח סין. — בפרספקטיווה היסטורית היתה מרידת הט׳ אחד 
המאורעות שזיעזעו את אשיות המשטר המסרתי ושלטון 
המאנצ׳ו בסין והכשירו את הקרקע להתמוטטותם. 

/ 0 ^ 7/1 :ו/ 0 ׳׳א^-מץ>/ 7 .* 7 . 4 * = ) ;> 1 -תג, 1 

^מ?>^ 7 , 1811 ־ 1 - 1 .'׳\\ : 1866 . 7 ^^|ז 

0114 .יד.'!' : 1927 . 7 

חס ; 1950 , 15 ז €1110 ל{>) 1 

־? 1 ^ 7 ; 1950 ,ח 1110 י>^€^ 1 . 7 01 0/7 /ז./// 

01 1 ז 10 זז^ 11£ ^ח£' . 1 ? : 1959 
; 1963 ן(^^^ X ,ץב 70£1 ' . 1151 ־ 1 ) . 7 / 0 1 ז> 01 .€ £%{} 

. 1963 • 1 ^ 11, 7}1£ 30x ם 0 זטי 1 

אה, א. 

טיצ׳וע (?} 10111111 ג^), עיר במערב האי טאיוואן(פורמוזה)! 

298,000 תוש׳ ( 1962 ). מרכז למסחר ולתעשיה, 

העוסקים בעיקר בתוצרת החקלאית של הסביבה: אורז, קני- 
סופר, קנבוס, יוטה וקמפור! כמו־כן יש בעיר בתי־חרושת 



מיציאנו; דיוקו עצמו ( 65 נז 1 — 1570 ) 
(הכווויאוו שו פראדו, סדדיר) 


למוצרי-עץ וצרכי-הלבשה ומיפעל להרכבת מטוסים ותיקונם, 
בט׳ אחד הפארקים היפים ביותר בטאיוואן. — בתחילת 
שנות ה 90 של המאה ה 19 היתה ט׳ בירת האי כולו. בתקופת 
השלטון היאפאני ( 1895 — 1945 ) התפתחה מעיירה לאחת 
הערים הגדולות באי. לאקדמיה ע״ש ון־קאי, הנמצאת מדרום- 
מזרח לעיר, היה אוסף של 300,000 ספרים סיניים, אך אלה 
הושמדו בתקופה היאפאנית. 

טיציאנו וצ׳ליו - 001110 ש¥ 0 ת 11213 ־ — ( 1477 או 
7 ^ 1 , פיאווה די קאדורה — 1576 , ונציה), צייר 
ונציאני, מגדולי האישים בתולדות האמנות בעולם. בדבר 
תאריך לידתו הדעות חלוקות! ודאי הוא שמת בזקנה 
מופלגת, 

בעודו נער בא ט׳ — יליד עיירה באלפים הוונציאניים — 
לוונציה ללמוד שם ציור, ויש סברה שלמד, בין השאר, אצל 
ג׳נטילה בליני ואח״כ אצל ג׳ובני בליני (ע״ע). תקופת- 
יצירתו הראשונה אינה ידועה בבירור! על סמך האופי של 
יצירותיו המוקדמות ומסורת ספרותית (שמהימנותה מפוק¬ 
פקת), מניחים שהיה מעוזריו של ג׳ורג׳ונה (ע״ע). ב 1510 
הלך ט׳ לפאדובה וצייר שם ( 1511 ) שילושה ציורי קיר 
ב £0 ח 83 101 ) 8011013 , שאף בהם ניכרת השפעת ג׳ורג׳ונה. 
מותו של זה האחרון ונסיעתו של סבסטינו דל פיומבו(ע״ע) 
לרומא סילקו בינתיים מדרכו ש^ ט׳ שני מתחרים קשים 
לירושת מעמד הבכורה האמנותית בוונציה אחרי בליני. 
ב 1513 חזר ט׳ לשם וביקש משרה רשמית במשכורת קבועה. 
אולם רק לאחר מותו של בליני ירש ט׳ את מקומו כצייר 
הרשמי של הרפובליקה הוונציאנית. — 15 השנים שלאחר 
מכן היו תקופת התגבשות "הסיגנון הנאדר" וההרואי של ט/ 
הבא לביטויו המוקדם והמפואר ביותר ב 3 ז 1111 צ 3.5 * ("עליית 
מרים״), 1516/8 , שבכנסיית ה 371 !?. ציור גדול זה, שהיקנה 


663 


טיציאנו דצ׳ליד מיצ׳יבד 


664 


לט׳ פירסום רב, נחשב כמבער "הרנסאנם הרם" בוונציה. 
לראשיתה הדינאמית של תקופה שייכת גם יצירתו המפורי 
סמת 0£3110 ־ 1 רן 0 5301:0 ־ 01 מ 1 \). ("האהבה הקדושה והחילו¬ 
נית"), 1515/6 . מזבח פזארו, 26 — 1519 — אף הוא בכנסיית 
ה 1 ־ 31 ־ 1-1 — הוא יצירה' בשלה בעלת סיגנון מפותח, ב 1516 
החל ט׳ לפעול בשביל אלפונסו ד׳אסטה דוכס פרארה, בשבילו 
צייר שלושה ציורים על נושאי־אהבה פגניים — "פולחן 
ונוס״, ״בקכנאלה״ ( 1518 ) ו״בקכוס ואריאךנה״ ( 1523 ). 
יצירות אלה הן בעלות קומפוזיציה עשירה, דינאמית ורבתי 
דמויות! הן מצטיינות ברעננות עליזה ובצבעים זוהרים, 
ושלמותן הטכנית עוררה התפעלות בקרב בני־דורו. באמצעות 
בית דאסטה הגיע ט׳ לידי קשרים עם בית גונזאגה 
במנטובה ( 1527 ), וכן צייר גם בשביל בית דוברה באור* 
בינו. — ב 1529 נפגש ט׳ עם הקיסר קארל ¥, ובכך נפתח 
דף חדש בקריירה האמנותית שלו. הוא הירבה בציורי דיוק- 
נות הקיסר ובני פמלייתו וב 1533 נתמנה לצייר החצר. ט׳ 
היה גם ידידו האישי של הקיסר, הוכתר בשני תארי־אבירות 
וזכה במשכורת קבועה וגבוהה. בשנות ה 30 המאוחרות צייר 
ט׳ ע״פ הזמנת הדוכס באורבינו את דיוקנות הדוכס והדוכסית 
( 1536/8 ) וכן את הציורים ״ונוס מאורבינו״ ( 1538 ) ו״היפה" 
( 1536 ). ציורו בתקופה זו מצטיין בצלילות ובבהירות הלד 
הרוח! זהו גם אפיה של התמונה הגדולה "הצגת מרים בבית־ 
המקדש״, שאותה צייר בשביל ה״אחווה״ של ה €30113 
בוונציה ( 1534/8 ). — בשנות ה 40 ניכרת ביצירתו של ט׳ 
השפעת מיכלאנג׳לו והמאנייריזם הטוטקאני, הבאה לידי 
ביטוי בהקצרים העזים, ברישום הבולט ובעיצוב הצורני 
המודגש של ציורי התנ״ך שעל תקרת הלשכה של כנסיית 
ה״סאלוטה״ ( 1543/4 ). השפעה זו גברה ביצירתו בעקבות 
ביקור ברומא ב 1545/6 , ששם היה אורחו של האפיפיור 
פאולוס 111 , הכיר את מיכלאנג׳לו והודרך בעיר ע״י הרי 
(ע״ע). הוא צייר אז דיוקן של האפיפיור, המביט בחשדנות 
ב״נפוטים" שלו, ואת "דנאי"- לתקופת־יצירה פורה זו שייכים 
גם'דיוקנותיו של פיטרו ארטיג( ( 1545 ). בין 1548 ל 1551 
ביקר ט׳ פעמיים בחצרו שקי קארל ז\ באוגסבורג. מהביקור 
הראשון הגיעו אלינו שני הדיוקנות הנפלאים של הקיסר — 
כשהוא יושב (תמ׳; ע״ע איטליה, לוה צבעוני, בין העמ׳ 
792 — 793 ) וכשהוא רכוב על סוסו. דיוקנות רגישים אלה 
היו מופת לרבים מאמני-הדיוקן של המאה ה 17 . לאחר הס¬ 
תלקותו של קארל מכסא־המלכות ( 1555/6 ) הוסיף ט׳ 
לפעול בשירותו של פליפה 11 מלך ספרד, אולם מעולם לא 
ביקר בארץ זו. ע״פ הזמנת המלך יצר נוסחות נוספות של 
״דנאי" ( 1554 ), וכן את ״ונוס ואדוניס״ ( 1554 ), "דיאגה 
ברחצה״, ״דיאנה ואקטיוף׳ (תמ׳: ע״ע דיאגה, עמ׳ 326 ). 
״דיאנה וקליסטו״ ו״חטיפת אירופה״ ( 1559 — 1560 )! וע״ע 
איטליה, לוח ה׳: תמ׳. לעת זקנתו התחילה הטכניקה הציורית 
של ט׳ להיות מדוקדקת פחות, משימת מכחולו נעשו חפשיות 
יותר, השימוש בקווי-מיתאר הלך ונעלם, והדמויות תוארו 
בעיקר באמצעות מערכת מישטחי־הצבע, שחלקם נמרח על 
הבד באצבע. סיגנונו זה של ט׳, המבשר במידה ידועה כמה 
מתכונותיו של הסיגנון האימפרסיוניסטי, זוכה היום להערצה 
בלתי־מסוייגת כמעט, אם כי בשעתו התאוננו פטרוניו של מ׳ 
לא־פעם על ירידת רמתו הטכנית ועל שחלק ניכר מיצירותיו 
נעשה ע״י תלמידים ועוזרים! ואכן לא היו כמה מהתמונות 
"האימפרסיוניסטיות" של ט׳ אלא "מודלים" שהכין כדי 


שיושלמו בידי עתריו (ביניהם בנו אוראציו). קרה אף מקרה, 
שהעיר ברשה סירבה לקבל כמה מיצירותיו בטענה שאינן 
מעשי-ידיו. אחת מיצירותיו האחרונות הגדולות של ט׳ — 
״קבורת ישו״ — הושלמה ע״י פלמה (ע״ע) הצעיר. אולם 
לאמיתו של דבר לא נחלש כוח-יצירתו של ט׳ גם בזקנתו 
המופלגת, ומיצירותיו המאוחרות קורנת ביותר רוחניות 
מעמיקה. 

ט׳ היה נערץ על בני־דורו, שכבר הספיקו לעמוד על 
סגולותיו העיקריות — טכניקת-הצבעים העשירה והמפותחת 
ורגישות מלאכת המכחול שלו, אצילות סיגנונו וכושר 
התיאור המשכנע של אובייקטים מורכבים ושל תופעות־טבע 
ללא הזדקקות לפרטי־פרטים. אולם הושמעו כלפיו גם דברי- 
ביקורת מפי אמנים כוואזארי ומיכלאנג׳לו, שהסתייגו 
מהעדפת התיאור הצבעוני מן העיצוב הרישומי. הקומפוזיציה 
של ט׳ לעולם אינה פשטנית וסטאטית, אע״פ שהיא מאופקת 
ונמנעת מאפקטים דראמתיים וסוערים, ט׳ היה גם מגדולי 
הדיוקנאים של דורו וצייר־האשה המובהק! הוא היה גם 
ממפתחיו הגדולים של ציור הנוף, אם כי הנוף לא שימש לו 
אלא רקע לנושא האנושי. הטבע הדומם וציור-הפנים חרגו 
מתחום התעניינותו. הטכניקה הציורית המורכבת ישלו מתו¬ 
ארת בפרטות בדבריהם של תלמידו פלמה הצעיר ושל 
ואזארי. 

אחיו של ט׳, פרנצ׳סקו ( 1475 — 1559/60 ), היה גם 
הוא צייר ידוע וחיקה את אחיו הצעיר. 

. 1 ) 0 ..,!׳> י )..!) ״)/,/,' 0 1 :^} ,! 1 
ס/,./ 7/10 . 011€ .! 103 ג\ 1 .:) . 8 - 1 ', .) ; 1 אא 1 ,(|חי\ 

, 7 ; 110 ^. 7 ..' 7 , 11 גחי)ז 0 . 1 ) :')אא! . 11 .! .. 7 / 0 1€1 ( 11 ^ 1 ) 1111 
;' 1924 ,. 7 ' , 1 ;)ו 01 י!ו- 1 . 0 : 1919 .. 7 • 1/1 1-11 .ן 01 ו£ז 11 () 1-1 

' 1 ) 111 }! ׳ 1111 ) 111 ,. 7 ,ז 70 ז.-> 14 .!ןץ־ ; 193.1 ,. 7 , 531113 

, 11 } 1 ( 11111111 ) 1 ). 7 . 11 ') 8/17 נמ< 0 ,.'(' . 7.0 ז־. 11 ד .ז? ךא 94 | ,■ 111 / 11 ■( 

..' 7 . 1 ח 1 ו 1001 .) 1 ! 7.1 .א ; 1950 ,. 7 .(.!) 0 ) 11 ,!( 11 ג)ס ;־ 1950 

יצירה דרא־ — . 1960 ,. 7 .״ ׳ 1 ,וזז 1110 .■[ .\ . 14 ; 1953 

מתיה על מ׳ : 1892 ,. 7 ■ 1 > 1 ) 0 '!' ס('( . 11 ; 1 (ז.! 31111 ומ 01 ]- 1 .•\ . 14 

א. רו, 

טיצ׳ינר ( 10100 ' 1 ', גרמ׳ וצרם׳ !]!א,;:•־!), קאנטון בדרום 
שויץ (ע״ע)! 2,811 קמ״ר, 196,000 תוש׳ ( 1960 ). 

שטחו הוא מעין שלוחה של אדמת שוויץ לעבר עמק-הפו 
האיטלקי, שהיא גובלת במערב, בדרום ובדרום-מזרח באי¬ 
טליה• רובו הגדול של הקאנטון ט׳ נמצא בתחומי האלפים 
הלפונטיניים, והוא ארץ הרים רמים, מבותרת ע״י עמקים 
עמוקים, צרים וארוכים, בצפונה של ט' מצויות פסגות רבות 
מעל ל 3,000 מ׳, הגבוהה שבהן 3,406 מ׳! כמה מהן מכוסות 
שלג-עד, ומצויים עליהן קרחונים. בחלק זה של ט׳ שני 
עמקים ארוכים עיקריים, הנמשכים מצפון-מערב לדרום- 



טיצ׳ינו: יוגאנו .־וו־ר סאז-םא 5 וואטורה 



טיציאנו: הקיסרית איסבל (אשתו של קארל 

(מוזיאון פראדו, מאדריד) 


האנציקלופדיה העברית 





665 


טיצ׳ינו — מיק 


666 


מזרח — עמק הנהר ט/ שבו עובר עורק־תחבורה חשוב בין 
איטליה לבין שוויץ, גרמניה וצרפת, ועמק הנהר מן׳ה 
( 6813 ^^ 7 ), המחצית הדרומית של ט׳ נמוכה יותר, רובה הרים 
בינוניים וגבעות. והיא הולכת ומשתפלת כלפי דרום לעבר 
עמק־הפו, כשהעמקים מתרחבים והולכים כלפי דרום. בתחומי 
ט׳ הדרומית נכללים חלקיהן הצפוניים של ימת־מג׳ורה וימת־ 
לוגאנו. — בחלקה הצפוני של ט׳ מצויים רק כפרים וכמה 
עיירות! עריה נמצאות במחציתה הדרומית: בירת ט׳ — 
בלינצונה ( 20113 ת 3£111 ), על הנהר ט׳, 12,000 תוש׳! לוגאנו, 
על ע)פת ימת־לוגאנו, 22,000 תוש׳! לוקארנו (ס 1 תז 03 ס. 1 ), על 
שפת ימת־מג׳ורה, 8,000 תוש׳. — יפי הנוף של ט׳ והאקלים 
היד והעדין השורר בעמקיה ועל גדות הימות עשה אותה 
לאחד מאיזורי־התיירות החשובים של שוויץ, ואת עריה 
הדרומיות — למקומות-נופש המושכים אורחים מארצות רבות. 

ט׳ היא הקאנטון היחיד בשוויץ שרוב אוכלוסייתו — 
למעלה מ 90% — דוברת איטלקית! כפרים של דוברי גרמנית 
מצויים רק בפינה הצפונית־מערבית של הקאנטון. 95% 
מהתושבים קאתולים, השאר פרוטסטאנטים! יהודים מעטים 
יושבים בלוגאנו. מלונאות וחקלאות הם מקורות פרנסתה 
של האוכלוסיה. במחצית הצפונית ההררית של ט׳ עוסקים 
התושבים בעיקר בגידול־בקר (הלבנות), ובן בגידול מספוא, 
תפוחייאדמה ומעט ירקות ופירות. בעמקים מגדלים בעיקר 
ירקות ופירות. 

עד סוף יה״ב היה שטחה של ט' כלול בתחום שלטונן 
של המדינות והשררות של צפון־איטליה. במאה ה 15 כבשו 
הקאנטונים השוויציים הוותיקים מידי דוכסות מילאנו חלקים 
משטחה של ט׳, ומשלו כל אחד בחלקו! יתר שטחה של ט׳ 
נכבש על־ידיהם ב 512 נ מידי צרפת, שהשתלטה אז על 
מילאנו. הכובשים רדו בתושבי ט׳ ושיעבדום שיעבוד קשה. 
כשאורגנה הברית השוויצית מחדש ב 1803 , אוחדו כל חלקי 
ט׳ ליחידה מדינית אחת, שניתן לה מעמד של קאנטון שווה־ 
זכויות לשאר הקאנטונים שבקונפדראציה. חוקתה הדמוקרא־ 
טית נקבעה ב 1830 ותוקנה ב 1892 . 

; 1931 ג)־׳?>: 2 ? 7 ז 5 .ז 

,!.]זשוחס? . 0 : 1937 , 111 ־ 1 ..' 1 £111 

,£ ; 1947 ,. 7 .זי^ממ 3 [ . 4 . : 11 ־ 19 ,.יד ה 0 )ה €11 

. 1954 , 1 ז 7€£51 ,־ €1 ^ותג 14€ 

מ. בר. 

טיצ׳נר, אךווךד בךדפוףד — 1 )ש 0 ) 81-311 

— ( 1867 — 1927 ), פסיכולוג אנגלי־ 

אמריקני. ט׳ למד בגרמניה מפי וונט (ע״ע)! כחסיד הפסיכו¬ 
לוגיה הניסויית לא נתקבל להוראה באוכספורד, היגר ב 1892 
לאה״ב והורה שם עד סוף ימיו באוניברסיטת קורנל שבאיתקה. 
כדרכי־חקירה בפסיכולוגיה החשיב ט׳ את הניסוינות ואת 
האינטרוספקציה (ע״ע), וכנושא בסיסי בה ראה את מיבנה 
התודעה. הוא לחם בגישות החדשות ובאסכולות הפסיכו¬ 
לוגיה האמריקנית — הן באותן שהטעימו את התהליך הנפשי, 
הן באותן שהחשיבו את מחקר ההתנהגות (וע״ע ביהיויוריזם). 
אגב פולמוס זה טבע את המונחים "פסיכולוגיה 'מיבנית" 
(סטרוקטוראלית) ו״פסיבולוגיה תיפקודנית"(פונקציונאלית). 
אם כי העמיד תלמידים הרבה, היה מבודד בפסיכולוגיה 
האמריקנית, בעיקר משום שצימצם את נושא הפסיכולוגיה 
ודבק ברוח הלומדנות הגרמנית. ט׳ חיבר ספרי-לימוד בפסי¬ 
כולוגיה כללית, שתורגמו לכמה לשונות. החשובים שבהם: 
ץ 08 ^סו{^ץ;<.י^ 31 :) 1 ז^וד[^ש^ק x £ (״פסיכולוגיה ניסויית״), 4 כר¬ 


כים, 1901/5 ! ץ 8 ס 1 סו 01 ץ 8 ? 0£ ^ 01 ס 6 ־^ 4 X^x . ("ספר-לימוד 
של פסיכולוגיה״), 2 כרכים, 1909/10 . 

/ 0 1001£ {€$ . 5 . 11 

;(עבר׳: אסכולות פסיכולוגיות בימינו׳ 29-26 , תשי״ד) 1931 

10 1 { 10 י 21€2 ^ 0 ז 12 ז 111 ) 1€ ז 11520 { ,ץ 11 <£־זט^ .ס 

01 4 * ,^ 111 ז 60 . 0 ,.£ ;'' 1949 , 216 — 214 

- 1 מץ 1 זמ 0 ^ ,ת 4 יז 011 '^\ . 6 . 6 ;־ 1950 . 410-420 
• 1960 , 1 , 011 ,'{^{ 010 {/-)ץ 7£ 111 1214 ) 711€011€$ 1 { 02£12 ק 

טיק ( 1:6311 !  31 נ 1 ת 51€1 ("נדודיו של פראנץ שטרנ- 
באלד״}, 1798 , משמש מסגרת לתיאורי נ(ף, לווידויי־נפש 
ולשיחות על ענייני אמנות. בזקנתו חיבר ט׳ נובלות ורומאן 
ברוח היסטורית־ראליסטית. ט׳ ניסה את כוחו בסוגי-טפרות 
שונים: אגדה ושיר, רומאן ונובלה, והעלה שלל של נושאים. 
הוא משחק בדמויות שעיצב ובגורלן! יחסו אל יצירתו 
הוא יחם של הסתייגות ואי־הזדהות, והוא שהצמיח את 
"האירוניה הרומאנטית", שבכוחה מבטל הוא את העולם 
שיצר, והיא משמשת לו תריס בפני המציאות ומאפשרת לו 
להתגבר על הסתירה המשוועת שבין עולם הדמיון לבין 
עולם הממשות. — ט׳ תירגם את "דון קיחוטה" ועשה למען 
המשך תרגומם של מחזות שיקספיר, שבו התחיל א. ו. 
שלגל! כתב מסות על שיקספיר והוציא לאור אוסף מחזות 
אנגליים מתקופתו של שיקספיר ולפניה. ט׳ היה הסופר הראשון 
שעמד על גאוניותו של קליסט(ע״ע) והוציא לאור את כתביו. 

כתביו של ט׳ יצאו לאור ב 28 כרכים, 1828/54 ! הנובלות 
שלו קובצו ב 14 כרכים, 1838/42 ! כתביו הביקרתיים — ב 4 
כרכים, 1848/52 . 

^. 7 .^ 1 מין 1€ {ז 10 ה^( 1 ,^ 1 

־ 70 ; 1%0 .׳ן .א ,.ד . 7 ,. 111 ; 19 ^ 1 

. 7 ; 1920 ,ח 1 ^ 1 'זגרח 

; 1931 ,( 2 ססשז^ז — ■ו€. 301114 וזתס.מ) . 7 

-מעגמס׳ן מ/ 1 ,־ 1 ש 1 :ון 111 א .מ ; 1935 ,. 7 . 7 , €101 ץס 2 . 1 ־ 1 "? 

./ן ,ז 0 תז 6 ^ 1 .[ ; 1936 .. 7 . 7 

0415 .ן ; 1936/7 , 11 ־ 1 

. 1964 ,. 7 , 7 ,־ €1 חו 3 ־ 71 .{ ; 1939 ,.' 7 . 7 ;?■/ 

ו. ל. 

טיקוציז (ת 1£0£1 ץ 7 , בפי היהודים: טיקטץ), עיירה 
בצפון־סזרח פולניה! 1,712 תוש׳ ( 1952 ). יש בה 
מפעלים לעיבוד עורות ולטחינת קמח. — ט' קיבלה מעמד 
של עיר בראשית המאה ה 15 . 

היישוב היהודי בט׳ נוסד ב 1522 , שאז ניתנה למניין 
יהודים מגרודנו (ע״ע) הרשות להתיישב בעיר. זכויותיה 
של הקהילה אושרו ב 1576 ע״י המלך סטפן בטורי. על 
התעצמות הקהילה מעיד הסיכסוך בין ועדיי הארצות (ע״ע, 
עמ׳ 454 ) של פולניה וליטא בדבר ההגמוניה עליה, שלא 
פסק עד המאה ה 17 . ב 1642 נחנך בט׳ בית-כנסת מפואר, 
בנוי אבן, בצורת מעוז מבוצר (נשתמר עד היום). באותו 


פרק הגיעה ט׳ למעמד של קהילה גלילית, ולאחר 1670 זכתה 
בייצוג בוועד ד' הארצות, המאה ה 19 היתה תקופת־ירידה 
לקהילה, כתוצאה מן התמורה הפוליטית והכלכלית באמור! 
אעפ״כ נשארה ט' עד השואה עיר שרובה ישראל. מספר 
יהודיה הגיע ב 1808 ל 1,653 , וב 1857 — ל 3,456 (מתוך 
אוכלוסיה כללית של 4,947 ) ! הוא ירד ב 1897 ל 2,483 
וב 1921 — ל 1,461 . הקהילה הושמדה בשואה (מסוף יוני 
עד אוגוסט 1942 ), כשכל יהודיה— פרט לבודדים שהצליחו 
להימלט — הומתו ביריות ביער סמוך. 

י. היילפרין, תולדות היהודים בט' (הצופה לחכמת ישראל, 

ט״ו), תרצ״א! הנ״ל׳ כנ״ל (הסוקר, 2 ), תרצ״ד! הנ״ל, פנקס 

ועד ארבע ארצות (מפתח; בערכה), תש״ה! מ. בר־יודא - 

צ. בן'נחום (עורכים), ספר ט׳, תשי״ט! .״ולתץזג 1 וצ 1 ;ז\\ . 8 

14/ (4/ X^X. 1 XX, 1930; 

3 ץ £1 | 11 ו 8 ) ן)< 4 וו 0 -ו 0 > 1 1 ^,; (/־>¥. 2 ,תז 21£ צת 80 ז( 11 ! 1 .( 

. 1963 ,( 17/8 ■ ,<> 8 ?ח 4 '£\ז 0 ז 1115 0 ן! 111£ צי\\ 10 )י< 7 

טיקוצעסקי, הרב יחיאל מיכל ( 1872 , לאחוביץ 
[בילורוסיה] — 1955 , ירושלים), רב ומחבר. 

בעודו ילד נתייתם מאביו! ב 1882 הובא לא״י, נתחנך 
בישיבת "עץ־חיים" בירושלים, וב 1890 נשא לאשה את 
נכדתו של ר׳ שמואל סלנט (ע״ע) והיה לתלמידו של זה 
האחרון. ב 1900 נכנם ט׳ להנהלת מוסד "עץ חיים" (ע״ע 
א״י, עמ׳ 1015 ), תחילה כראש מתיבתא לצעירים ולאחר־מכן 
כמנהלו העיקרי, ועשה הרבה להתפתחות המוסד — גם מחוץ 
לחומות. ט׳ היה פעיל גם בייסודן של שכונות חדשות בירו¬ 
שלים ונטה לאיחוד כל חלקי הישוב היהודי בארץ, כישן כחדש. 

ט׳ התמחה בדיני א״י ומנהגיה, ומתרס״ה ואילך היה 
מוציא בכל שנה "לוח", בסדר מותאם לאותה שנה, שנעשה 
מקובל כמורה־דרך לתפילות כל השנה ולמנהגי ביהכ״נ של 
האשכנזים בא״י! ה״לוח" מוסיף להופיע גם לאחר מותו, 
בעריכת בנו. ט׳ עסק במיוהד בבעיות-הלכה הקשורות 
בתכונה! בתחום זה עוסקים חיבוריו: "תקופת החמה 
וברכתה", תר״ם! "בין השמשות", תרפ״ט! "ספר היומם" 
(לענין חציית קו־התאריך), תש״ג (ע״ע לוח). 

שאר חיבוריו; "טהרת ישראל", תרנ״ה! "האשה על־פי 
חוקת ישראל", תר״פ! "הלכות שביעית", תר״ע, תשי״א^! 
״גשר החיים״, תש״ז — בדיני שמחות! "ספר ארץ-ישראל" 
תשט״ו — דיני ומנהגי א״י ומצוות התלויות בה. ט׳ פירסם 
גם מאמרים תורניים ופובליציסטיים רבים, והניח אחריו 
בכתובים חידושים בש״ם ושאלות-ותשובות. 

טיקטין, משפחת רבנים בברסלאו במאות ה 18 — 19 . 

( 1 ) אברהם בן גדליה ט׳ ( 1764 — 1821 ), נתיתם 
בילדותו מאביו ונתגדל בבית גיסו, ר׳ מרדכי, שהיה אב״ד 
בגרזדץ! כיהן כרב בשורזנץ ( 2 ת £1:56 ׳!\ 8£11 ), לנצ׳יץ וגלן- 
גאו, וב 1816 נתמנה — באישור מלכותי — לרב-יראשי למחוז 
ברסלאו. הוא היה מחכמי-התורה המפורסמים בדורו ומן 
העומדים בתקיפות על משמר התורה נגד תנועת ההשכלה 
והרפורמה. מספרו הגדול "פתח-הבית" על הש״ס ושו״ע 
נדפס רק החלק הראשון בחייו (דיהרנפורט, תק״פ)! שאר 
החלקים לא הופיעו אלא זמן רב לאחר מותו: על יו״ד (קרא־ 
קא, תרנ״א), על מם' פסחים (ורשה, תר״ע), על ם׳ מועד 
(ורשה, תרפ״ו). כמו-כן נדפסו שו״ת ממנו ("פנות הבית", 
ורשה, תרמ״ג) ודרושים. 

( 2 ) שלמה זלמן ט׳ ( 1791 — 1843 ), בנו של ( 1 ), רבו 
של מחוז ברסלאו ( 1824 ), לוחם תקיף בעד היהדות האור- 



לירוויג טיק 




669 


טיקטין — טיר דה שרדן, פיר 


670 


תו׳דוכסית ומתבגדם הקיצו׳ן של תנועת הרפו׳רמה ושל אברהם 
גיגר (ע״ע). בין השאר אסר ב 1836 את הדפסת הספר 
5 ו 11 ב 1 ןת 10 ) 11 [;! £6 > ומז 6£0 ^ 1 ? 01 של משה בריק. בעקבות בחי¬ 
רתו של גיגר לכהן כרב העיר ( 1838 ) גברה המתיחות ביני¬ 
הם, תוך כדי הטחת האשמו׳ת הדדיות — מה שהביא לפילוג 
הקהילה (ע״ע ורןצלב, עם׳ 512 ). ב 1842 פירסם ט׳ שני 
חיבורים, שבהם האשים את גיגר במזימת ביטולם של יסודות 
היהדות. 

( 3 ) גדליה ט׳ ( 1808 — 1886 ), בנו של ( 2 ), יורש מקום 
אביו ברבנות ברסלאו במשך 43 שנה וממשיך מאבקיו. 
למרות הכרת השלטונות בגיגר כרבה של ברסלאו אושר ט' 
ע״י המלך פרידריך וילהלם במשרתו כ״רב מחוזי 
בשלזיה", ט׳ נתפרסם במעשי החסד והצדקה וזכה לאותות־ 
הצטיינות ממלכתיים בגלל עזרתו לחולים ופצועים במלחמת 
1870/1 . 

הינריך הימן (ברומנית: הריט(() ט׳ ( 1850 — 1936 ), 

בנו של ( 3 ), פילולוג וחוקר השפה הרומנית, שנעשה מומר. 
ט׳ נתיישב בנעוריו ביאסי (רומניה) ועסק במסחר, אך 
לאחר שנכשל בכך עבד להוראת גרמנית ולאטינית בביה״ס 
התיכון ביאסי. בו בזמן פירסם סידרת ספרי־יסוד לחקר 
השפה הרומנית .׳ 1111010810 ? 111x011011 !;וח!!־! • 7.111 חש 11£11 ] 5 
(״מחקרים בפילולוגיה הרומנית״), 1884 ) 110 1301131 * 1 
0171303 ? 3£13 ־ 1081 ־ 01 ("ספר־עזר באורתוגראפיה רומנית"), 
1889 ; 001103 ? 103 ;ז 13 ח 3 ־נ 0 (״דקדוק רומני״), 1891/3 ? - 10 מ 
0070130 ^. 00130 ? 101137 ;! ("מילון רומני-גרמני"; זכה בפרס 
האקדמיה הרומנית), 1903/25 ! ־ £100100137 111030101105 ? 
1111011 (״ספר יסוד רומני״), 1905 , ועוד. הוא הקדיש תשומת־ 
לב גם לפיתוח רשת החינוך היהודי ברומניה, אולם כשנמנעה 
ממנו בשל יהדותו השגת פרופסורה באוניברסיטה — אע״פ 
שהכל הכירו בזכויותיו המיר את דתו ( 1900 ). כשגם זה 
לא הועיל לו להשיג את מטרתו, עזב ט׳ את רומניה במפח־ 
נפש והשתקע בברלין, ושם פעל מ 1912 עד 1924 כמרצה 
לשפה ולספרות הרומנית באוניברסיטה. הוא מת אחדי מחלה 
ממושכת בחוסר־כל, ולאחר מותו הודתה האקדמיה הרומנית 
שרומניה נהגה בו כפיות־טובה. — ט׳ עסק גם בחקר המקרא 
ופירסם, ב? היתר - 86 100 > 211 ס 80 ח 10751101111 תס 717150110 .? 
$370110115 011070 (״מחקרים ביקרתיים בספר שמואל״), 1922 . 
; 1875/8 ,. 11 53 , 1 

11 * 105-11 ,{זי) 1 ^ד( 8 מו . . 1111 ^־ 111 ; 1885 

11 ^. 7 ״ 161 ; 1887 ^(^ 1111 ' ,:)^] 1 זן 1$01 *.)נ 1 ט[ 

; 1915 ,; 11 * 137-1 , 0X .־/ 

,( 53-56 , 111 ,ח]$<ו; 61 ס 1 ח! . 4 ,ז 11€ {־ $011€£ . 5 

.ת 1 .^ז ; 1924 

. 83 , 80 . 74 ,( 71 , 67 .() 1726-192 ״ 2 

,ז £11 גז 1$ 1 ) 11 £12 ; 1926 

. 1936 ,( 13 

י. הו.— מ. ו. 

. 7 ^ ?? 47.7 3 ^ 1 " —ת 11 > 01137 10 > 1 > 0111137 ?' 10770 ? — 

( 1881 , טירת סרסנה [צרפת המרכזית] — 1955 , 

נין־יו׳רק), גאולוג, פאלאו׳נטןלוג ותאו׳לוג נו׳צדי צרפתי. 

ט׳ היה בן למשפחת־אצולה ותיקה! בגיל 18 נכנס 
למיסדר הידועים, ולו השתייך כל ימיו! יחד עם זה התמסר 
ללימודים גאולזגיים ופאלאונטו׳לזגיים. ב 1922 נתמנה לפרו¬ 
פסור לגאולוגיה במכון הקאתולי בפאריס. לאחר שנחשד 
בעיני הממונים עליו בדעות לא־אודתודוכסיות (ר׳ להלן, 
עם׳ 672 ) ונאסר עליו להמשיך בהוראה, עזב את צרפת, 


ומ 1926 עד לאחר 
מלחמת-העולם 11 
שהה רוב הזמן בסין, 
כיועץ מדעי למיפעל 
הסקר הגאולוגי של 
ארץ זו,' וכן ערך 
מסעות־מחקר באר¬ 
צות אחרות של המז¬ 
רח הרחוק ובאפריקה 
המזרחית. בסין שיתף 
פעולה עם הפאלאונ- 
טולוגים פ. וידנריד 
(ע״ע) וד. בלק,' והיה 
חבר במשלחתו של זה 
האחרון, שגילתה את 
שרידי הםינאנתרופזס 
(ע״ע אנתרופולזגיח 
פיסית, עם׳ 717 ), ב 1946 חזר ם' לצרפת, וב 1950 נבחר לחבר 
האקדמיה למדעים בפאריס, אך איסור ההוראה שהוטל עליו נש¬ 
אר בתקפו. ב 1951 נקרא אל המכון לחקר אנתרופולוגי בניו־ 
יורק, ומטעמו ערך מחקר אנתרופ 1 לוגי באפריקה הדרומית. 

מחקריו של ט׳ בגאולוגיה ובפאלאונטולוגיה — אף זו של 
האדם — מתבססים על המתודה המדעית המקובלת ואינם 
מרובי חידושים. ייחודה של גישתו המדעית הוא בפרשנות 
הפילוסופית־דתית של מסקנות המחקר המדעי: בנסיון של 
האינטגראציה של תפיסת המציאות הטבעית — כפי שהיא 
משתקפת בהכרות מדעי־הטבע — בחשיבה הנוצרית. מרכז 
הגותו הוא עובדת ההתפתחות (ע״ע, עמ׳ 703 — 705 ) 
ומשמעותה, ובמיוחד — ההתפתחות האורגאנית (הביולוגית) 
ותולדות המין האנושי. 

ט׳ תופס את המציאות כולד, — הטבעית (הדוממת 
והחיה) והרוחנית כאחת — כ ת ה ל י ך, לא רק את האנתרו־ 
פולוגיד, ולא רק את הביולוגיה כולה, אלא אפילו את הפיסיקה 
והכימיד, הוא רואה כהיסטוריה. לדעתו מתגלית בתהליך 
הקוסמי — אף אם נמנע תחילה משימוש במושגי הכוונה 
וההכוונה — כיווניות מובר,קת אחת בכל הרמות של 
המציאות, ט׳ משתדל לקבוע את הכיוון של העולם, והוא מנסח 
אותו כחוק ״הסיבוך והתודעה״ (^^ 0 ^ x01 ת 0 ^-^] x1 ^^ק 070 ^): 
החומר שואף לקראת מצבים מרוככים ומסובכים יותר ויותר, 
והסיכוך הגדל מתבטא בריכוז — מזה, וביצירת צורות בנות 
תוך פנימי עשיר יותר — מזה! מאחר שסימנה המובהק של 
דרגת-המציאות העליונה שהושגה עד עכשיו היא התודעה, 
הרי מן ההנחה שכל התד,ליך ההיסטורי הוא התפתחות שיש 
בה רציפות — מתחייב שכל המוכר לנו בשלבים המאוחרים 
של תהליך זה כבר היד, קיים-בכוח בתחילתו, ומכאן המסקנה, 
שכל חלקיק פיסי יש לו ״פנים״ ( 1305 > 10 >) פסיכי — מעין 
תודעה בצורר, רודימנטאירית ובזעיר-אנפין, ושר,סיבוך 
ההולך ורב מביא לידיי דרגות-תודעה מסובכות יותר ויותר. 
א נ ו איננו מסוגלים לגלות את התודעה הזאת אלא לאחר 
שהחומר מגיע לידי דרגת־םיכוך גבוד״ה, אולם לאמיתו של 
דבר היא קיימת מתחילה בכל, כוח־החיים, האימאננטי בטבע, 
הצמיח את "עץ־החיים" ע״י תהליך של אורתוגנזה (ע״ע); 
בתפיסד, זו מתגלית הקירבה של רעיונותיו של 15 ' לאלה של 
הוריטאליסטים ושל א. ברגסון (ע״ע). 



671 


מיר דה שרדן, פיר 


672 


שלושה שלבים עיקריים בהתפתחות: התהוות הטבע 
(= העולם! ש 02£064 ותצ €0 ), התהוות החיים ( 656 ת 1086 ג 1 ), 
התהוות האדם ( 6 צ 0 ת 086 (ן 0 ז 11 :זח 3 }. השלב השלישי הוא יחד 
עם זה גם התהוות הרוח (ש$שתשצ 00 ח) — הוא מביא לידי 
יצירת ישים מחוננים ברוח, חפשיים, אישיים. מכאן ואילך 
נקבע העולם ע״י האדם (הוא נעשה "מאונש" [ 15£ ח 1 מו 110 ]). 
האדם לא רק יודע, אלא גם יודע שהוא יודע, ואותה התודעה 
החוזרת, הרפלקטיווית, פולשת לתוך העולם ופותחת תחום 
חדש. מעל לתזזום החיים (הביוספירה [ 0 ז 1€ ונ 1051 < 1 ]) כמערכת 
כל הצורות החיות קם תחום חיי הרוח (הנואוספירה 000-1 
6 זשו 1 נ 81 ]), התחום הארצי של העצם החושב — האדם הקו־ 
לקטיווי. לאדם ניתנה האפשרות להמשיך ביודעין 
ומתוך תיכנון את קן ההתפתחות. לגבי ההתפתחות שמתחת 
לאדם יש ת^פות לבירור הטבעי בהתאם לתורתו של דארווין, 
ואילו עם האדם מתחיל לפעול בירור אחר, מעין־לאמארקיסטי, 
המבוסס על המצאה מכוונת והצבת־מטרה וחופש־ברירה 
מתוך תודעה עצמית! דווקא אותם היצורים שאינם 
מסתגלים לגמרי לסביבתם ונשארים גמישים ומוכשרים להס־ 
תגלויות חדשות ומונעים את עצמם מספציאליזציה יתרה, 
דווקא הם מתקיימים במלחמת־הקיום. 

מעל לדרגת האינוש הראשונה, יצירת האדם, מתרוממת 
דרגה גבוהה יותר, המצויינת בשיתופם של כל בני־ 
האדם על פני הארץ כולה בהמשך תהליך ההתפתחות. 
הבואוספירה היא הביטוי הפיסי לאחדותו השיתופית המהותית 
של חמין האנושי! המלחמות והסיכסוכים בקנה־מידה עולמי 
אינם אלא אפיזודות היסטוריות, מעצורים זמניים בדרכה 
ובהתקדמותה ההתפתחותית של הנואוספירה לקראת 
אחדותה. גידול מספר בני*האדם מביא לידי מגע הדוק של 
תחומי־תרבות שהיו מבודדים זה מזה, וכעת הס מתאחדים 
לידי אחדות כל־ארצית.^צימצום השטחים הבלתי־מיושבים 
מביא לידי אירגון האנושות! הלחץ הגדל על האנושות 
מביא לידי הפנמה ולידי עצמת־תודעה חזקה יותר. האיחוד 
הטכני של כדור־הארץ נעשה יסוד לאיחוד רוחני-כולל. בניי 
גיד לביקורת־התרבות הפסימית הרווחת, ס׳ הוא אופטימי. הוא 
רואה את האנושות עומדת היום על פרשת־דרכים, המצויינת 
ע״י הניגוד בין הנצרות והמאדכסיזם, אך הוא מאמין בסינתזה 
עתידה בין השאיפה לשותפות והשאיפה לייחוד, בין "סוציא־ 
ליזאציה" ו״פרסונאליזאציה". ע״י האיחוד החברתי והמדיני 
של ההמונים ושל הגזעים תוכל לקום תרבות אמיתית של 
ההומאניות, "טוטאליזאציה פרסונאלית". הטכניקה והאוטו־ 
מאציה ישחררו את כוחות האדם ויאפשרו לו הבנה עמוקה 
יותר בסדרי העולם ובייעודו של האדם! "עד כאן חשב האדם 
כדי לחיות, מכאן ואילך יחיה כדי לחשוב". המשברים העוברים 
על האנושות במאה ה 20 הם סימן לכך, שהולכת ובאה קפיצה 
חדשה בהתפתחות העולם אל מעבר־לאדם (לקראת ה- 3 ־ן} 111 
"!צוחניז)). בניגוד לתאולוגיה הנוצרית המסרתית, שמפאולוס 
יאילה שהניחה שהעולם עתיד לכלות בשואה ולהתאחד עם 
ישו איחוד רוחני, חוזה ט׳ — לאחר 3 שלבי־ההתפתחות 
שקדמו — ״כריסטוגנזה״: אסכאטולוגיה נוצרית כתהליך 
התפתחותי הכרוד בהתפתחותיהקולקטיווית של המין האנושי. 

ההתפתחות של העולם מכוונת לקראת נקודה א ח ת — 
"נקודת*אומגה", שהיא תודעה כוללת אחת, המכילה 
בתוכה את בני־האדם היחידים, תוך שמירה על אישיותם. 
האל הוא "נקודת־אומגה", שלקראתה שואפת ההתפתחות 


והיא ששואבת את ההתפתחות אליה. הנחת גורם זה הכרחית, 
שהרי עובדת ההליכה הקוסמית אל הסיבוד מנוגדת לעקרון 
האנטרופיה (ע״ע), ולפיכך אינה אפשרית מתוך צירופם של 
הכוחות הפיסיקאלים־כימיים בלבד. יחד עם זה אין לראות 
את ״נקודת־אומגה״ כתכלית משוערת וכמגמה מקווה בלבד: 
אילו לא היתה אלא בחינת השערה ותקווה, לא היה 
בה כדי לעורר באדם את הדחף — המתגלה בפועל בהיס¬ 
טוריה — ל״אינוש" רב יותר ויותר. אין "נקודת־אומגה" 
יכולה לכוון את ההתפתחות אלא משום שהיא קיימת וממשית 
מלכתחילה. אולם אם היתה קיימת תמיד, מן ההכרח להניח 
שהיא התגלתה מדי פעם בפעם. מתוך שיקולים אלה מקבל 
רעיון ההתגלות של הדתות חיזוק והצדקה! נקודת-הפסגה 
של ההתגלויות היה ישו המשיח. משתגיע האנושות ל״אומגה", 
תוסט נקודת־הכובד של העולם לנצחיות. סופו של העולם 
והאלהתו לא יבואו ע״י קאטאסטרופות, אלא ע״י כך 
שהאנושות תשיג את השיא של התפתחותה הרוחנית בדמות 
אורגאניזם עליון מיסטי, הבולל את בל בני־האדם באיחודם 
האורגאני עם האל הנוצרי. 

ט׳ מעמיד מול הפאנתאיזם המזרחי, שסיסמתו היא "להיות 
לכיל״ (זט 10 — פאנתאיזם משלו, שחזונו הוא 

"להיות אחד ע ם כולם" (צססז ס!! זוהי, 

לדעתו, מגמת הנצרות — שהאל יהיה ל״הכל בכולם" 

( £0115 חס )טס!). 

פרשנות פאנתאיסטית זו של הנצרות עוררה את חשדה 
של הכנסיה וגרמה ליחס של הסתייגות ■חרישית ממשנתו 
של ט׳ ומנסיונו ליישב את תורת־ההתפתחות עם האמונה. 
אע״פ שדעותיו של ט׳ לא נידונו במפורש ככפרניות, לא 
נתנו לו הרשויות הכנסייתיות את ההסכמה לפרסמן בדפוס, 
וס׳ — כבן נאמן לכנסיה ולמיסדר — קיבל עליו את מרותן! 
כתביו הדנים בבעיות אלו נפוצו בחייו בכ״י בלבד. רק 
מחקריו הגאולוגיים והפאלאונטולוגיים המקצועיים נדפסו 
בחייו, ואילו כתביו הפילוסופיים, שאותם הפקיד בידי ידידיו, 
הופיעו לאחר מותו. ב 1962 נפסלו הללו מטעם הכנסיה 
"כמוטעים מבחינת האמונה הקאתולית". 

היסוד החדש והמקורי בהגותו של ט׳ הוא חזון העולם 
הנתון במצב של התפתחות נפשית לקראת שלמות רוחנית. 
רוב הביולוגים המקצועיים אינם רואים בחומר האמפירי 
שעליו מסתמך ט׳ — ז״א בעובדות שהעלו הפאלאונטולוגיה 
וחקר ההתפתחות — משום ביסוס מספיק לפירוש שהוא 
מפרש את העובדות הללו. יתר על כן — דרך חשיבתו של ט׳ 
נראית פסולה מבחינת המתודולוגיה של המדע, שהרי אין 
הנחת "הנואוספירה" כאורגאניזם עילאי שנתהווה מקרוב 
ושמקיף את כל המחשבה והשגי־התרבות של האדם אלא 
בחינת מליצה ציורית, והשימוש במושג זה כאילו היה נתון 
אמפירי יש בו מעין יצירת מיתוס. הברת מציאותו האובייק־ 
טיווית של עולם התרבות והשגי האדם — אין מתחייבת 
ממנה בשום פנים ראיית אותו עולם של המצאות ושל חשיבה 
סמלית כישות חדשה או כאורגאניזם בעל כוח-יצירה וחוקי־ 
התפתחות משלו. מציאותו של הגורם הטלאולוגי, שעליו 
משתית ט׳ את הבנת ההתפתחות, אינה ניתנת לאימות או 
להכחשה בדרך המחקר המדעי, העוסק בהכרת היחסים 
ד-פוגקציונאליים בין תופעות הטבע ובקביעת הקשרים 
הסיבתיים שביניהן. 

מכתביו של ס׳: 3 ת 1 ו 0 ת 1 30 ^ 1 ץ 1 ז £3 ("האדם הקדמון 



673 


טיר דה שרדן, פיר — טירה 


674 


,(" בסין״),! 194 ! ת 31 רת 1111 £ת^נזו €110 ו 1 ת ("האדם כתופעה 
1955 ! שרתרתס!!'! 16 > ח 1110 ז 3 קק 3 ', 1 ("הופעתו של האדם"), 
: 1957 ,(1956 ; ״•׳!!!^ 1111611 ״ 1,6 (״הסביבה האלוהית״ 
1,'616 ״ו״ 110 י 1 16 > ז 1 ״ 6 ׳\ 3 י, 1 (״עתידו של האדם״), 1959 ! '■ 61 ״ 
.1962 ,(13106 ״״!! 816 (״האנרגיה האנושית״ 

צ. זילברשטיין, אבולוציה ותודעה (עיון, ס״ו), 11964 א. 
וולסנזון, חומר, רוח ואדם בתפיסה דתית־מדעית ("דבר", 

רנ״ז, רס״ב), תשכ״ה! -<>ל.״ 611 ק ,! 10 ) 13 ,? ,!;>,!) .< 0 * .־ 7 .ת 
10, 569-605), 1955; €. X^'^ תג^ 1 ^ 0 ןתג ^, 

/; :ג־/ 0 /־ 1 '; , £1 ־ז<) 1 ׳ . €^. 

(1^10^168, 1), 1960: . ה) 1 ז 1 )הז* 1 ^ 7 . 1 ) €11 ^ 7 ז€ם , 1 ז\זג 3 ח 1 ז 0 י 1 .\׳ , 
1960: נ^מז €^ 110£07 ^<} 1£ 0/4 .^' 6 , 7 . 7 ,)סחש־וס .ק /^^(* 

1(11, 1960; 1, 1961 ז €11€ < 1 {£ €^ 7111$ ז 10 ' 01111 ט€ 1 ז 17 . 7 .. 0 נ ; 

). 1.. 111188€11, 7. 6'^. 11€>1960/1 ,( 1-2 ..! 1 ק(>ז 11 זי ; 

10 ., 7/16 71'111<:171( 1.^. '^7 . 7 , 8 ת 11€ > 1 ו . 

46 €/!., 1961; 7 46 /־>ממ 0 ז.־;^י/ 5 ז€י 111 /נ 1 ' 7 ,זש 11 גו'\ .^ז . 

46 0/1. , 1961; 1. 1. 1$1€71 -/ 1 /€ . 4 . 14 . 7 : £1-46 6 ) 161 ז 16 ( 7 .לןנ[ש - 
!110 ה 410 י/ס 7€11/1 ,ז 0 ^ £10 ק ; 1961 , 17611 1 ז€ה/ %04€ /ז . 4 1/1 1 ח 
11. 16/1). 1961; 11. 7. ?1 ־ 1 ו 1 ש[ 0 סת 3 ־ 

7/16 ]¥044 0/ 7., 1961; 01. 0 - 1111 זס/} .!/€ 46 . 7 ,) 0 ת 6 ט 
7 ,. 1 ) 1 ; 1962 , 1€ // 16 ז? ^x^<^1^€ 7. 46 €/%.. 1963: 

€;11110111€8 1 46 . 7 ,^ 1 ) €011€0 .€€>! : 318 ^ח 3 ז£ 18 :)טן€?)! 1€1 ת 
€/!., 1962; 11. (1€ 1.0 (16/1466 /■611^161*46 41( 7. 7. 46 

€!1., 1962: 0. £. 566 0/14 ) 14 ! 5616/1 .!/€ 46 . 7 ,ח;ז'\ 3 מ /■, 
1962; 13. ?. 7. 46 56), !962; 

7. 46 €/(. 6/ 16 76}-40 1963/4 ,( 32 . 31 ,ז 11 ק £8 ) 16 // 0/14 ה 1 ז ; 

7. 46 0/1., £171102607/116 (501. €( 591 , 210 . 10 < ״־\\׳נ ), 
1964; 15, ^0\\ 710/1666 . 11 104/66 \ 5616/111/16 , 5 ־ז€׳ 

£1.1 ז:)ח־^ז ■. £XX1^ . 1965 ,( 1881 .סא ,ז 
ד. בי. 

7 טיך^,אן־ר 1 בר־ז׳ק,ברון דה ל׳א(! — ^]ז€ג 1101 -€״ת.ו 

—1727) — €ת 1 ״\)* 1 016 ת 0 ז 3 < 1 ,זס^ז״ז 05 ״{> 3€ ן 
1781 ), מדינאי וכלכלן צרפתי. ב 1752 נכנם לשירות המדינה 
כמשפטן, ובשנים 1753 — 1761 היה ממונה על הגשת התבי¬ 
עות המשפטיות של אנשי־החצר בפאריס. בטרקליני האצולה 
נפגש עם מנהיגיה הרוחניים של האומה, נתיידד עם האנציק- 
לופדיסטים דידרו (ע״ע) וד׳אלנבר (ע״ע אלנבר) וכתב אף 
הוא מאמרים'לאנציקלופדיה, אך בעיקר הושפע מן הפיסיו־ 
קראט פרנסואה קנה (ע״ע) וממדינאי־הכלכלה ונסן דה גורנה 
(ץ 3 ״: 1 ״ 00 16 > ; 1 ת €6 ת 71 \). בשנים 1761 — 1774 היה המפקח 
על המינהל הכספי של הפרובינציה לימוד, שכללה שלושה 
מן המחוזות העניים ביותר של צרפת. כאן התחיל ט׳ בפעולת 
תיקונים מרחיקת־לכת. תחילה נלחם בנטל־המיסים הרובץ 
על האוכלוסיה ובחלוקתו הבלתי־צודקת — שבה ראה אחת 
הסיבות העיקריות למצוקת העם —, וכן באנגריה המוטלת 
על האיכרים והאריסים. לאחר־מכן ניסה לשפר את מצב 
החקלאות והמלאכה, הקים בתי־מלאכה לעבודות סעד לשם 
תמיכה בנצרכים ואירגון עבודות־דחק. באותן שנות פעולתו 
המאומצת והמוצלחת נוצרו רובם של כתביו בבעיות הכל¬ 
כלה. בתקופת הליבראליזאציה הקצרה בתחילת מלכותו של 
נתמנה ט׳ לשר־הכספים ( 1774 ). בתפקיד זה תיקן x\ לואי ^ז 
כמה ליקויים במינהל הכספים, פיטר פקידים בלתי־נאמנים 
וביקש לשפר את המצב הכספי של אוצר-המדינה ע״י הנהגת 
אמצעי-חסכון חמורים, שנגעו גם בהוצאות חצר־המליבה. 
תכניתו הכלכלית והמדינית כללה ביטול זכויות פאודאליות 
שונות, אירגון-מחדש של מערכת המיסים, ביטול חובת ההש¬ 
תייכות לגילדות (ע״ע) והנהגת חופש הסחר בדגן. אע״פ 
שמאמציו הביאו לצימצום ניכר של הגרעון ולשיפור אשראי 


המדינה, נכשלה פעולתו בשל התנגדותן של קבוצות־לחץ — 
בעיקר מבין האצולה, ושל המלכה מרי-אנטואנט (ע״ע). 
בהשפעתם של הללו פוטר ט׳ ממשרתו ב 1776 וראה את הרם 
מיפעלו התחיקתי בידי הראקציה: תכניותיו לא הוצאו לפועל 
אלא לאחר מותו, בידי האסיפה הלאומית. — ביסוד פעולתו 
המינהלית של ט׳ היה מונח צירוף הדוק של ידע תאורטי 
עשיר וכושר־ביצוע רב. חשיבות מדעית מרובה 'נודעת 
לחיבוריו בתחום הכלכלה, שבהם הקדים ואף עודד — את 
הגותו של אדם סמית (ע״ע), מייסדה של תורת־הכלכלה 
הקלאסית, מכתביו :־ 11$ > 13 ז 10116 > 3 תז:ו £0 13 ז״$ $״ 1(6116x10 
16116$$6$ ז 16$ > מ 110 ״ל 1 ש> ("עיונים ביצירתו וחלוקתו של 
העושר״), 1766 ! > 616 >״ 61$-3-1 ' 1 ק 16$ :!״$ 6 ז 01 תז 16 \ ("תזכיר 
על ההלייאות-בריבית״), 1769 ! 3168 מ״ 10 ״ 61 $ש״ ¥316 
(״הערך והכספים״), 1770 ! ״ 1 > 1166616 13 >״$ 1:6$ ) 1,61 
$״ 8631 16$ > 66 ז 6 ת 1 ךת 60 ("איגרות על חופש הסחר בדגנים"}, 
1770 . כל החיבורים הללו לא נתפרסמו אלא לאחר מותו 
(ב 1808 — 1811 ), 

יע״ע פ י ס י ו ק ר ט י ם. 

,} 1 וו< 01 ? ) 10x101 ,ח 316 נ 1 ק]ל: 1 ')י\ .? ;*■ 1904 ,." 7 .ץ 53 .? 

,) 1 וז 0 ז¥ 1/1 ) 1 <( 1 ^)) 1 1 !) 11 ו!^ ) 111 ." 7 ,ת 1 ) 1 גנ 1 . 19 ; 1904 

, 111111 '^ )!< 11 < 101 / ,)■ו 1 -ןק ) 1 ת<ת 110 ,." 7 ,׳<ז^ו 3161 ; .? ; 1939 
: 1945 ,. 7 ,•גגןט״^ 01 .( . 0 ; 1944 ,. 7 , 10111 .׳• 1 ; 1942 
. 1950 .. 7 .ן .^ 1 ^ ,יו 86 !!> 1 )?׳ 3 \ .^ 9 
ב. ד. ג. 

טירדו, יעקב (מת 1620/30 [י], ירושלים), מאנוסי פור¬ 
טוגל, מייסד הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם. 

ט׳ נולד כנוצרי! לפי מסורת אחת, יצא את פורטוגל ב 1593 
בראש קבוצת אנוסים, שהגיעו לאסרן ופנו שם לרב משה 
אורי הלוי בבקשה להתקבל ליהדות! הרב היפנה אותם 
לאמסטרדם, ליווה אותם לשם, מל אותם ושימש להם חכם 
ראשון. מסופר, שביום-כיפור 1596 נאסר הרב ע״י השלטו¬ 
נות, שחשדו את קבוצת הזרים דוברי הפורטוגזית בקאתו- 
ליות! ט׳ הסדיר את הדברים ע״י גילוי האמת, ואף השיג 
רשות לפתוח בית־כנסת, שנחנך ב 1597 ונקרא על שמו "בית 
יעקב". אולם מן המסמכים נראה, שט׳ ישב באמסטרדם 
לפחות החל מ 1598 בשם גומם לופט דה קוסטה, ואילו הרב 
משה אורי הלוי לא הגיע לשם אלא ב 1602 , ונעצר ונחקר 
באוקטובר 1603 . ייתכן שקהילת "בית יעקב" לא נוסדה רשמית 
אלא ב 1608 , כשהגיע לאמסטרדם הרב יוסף פרדו מסלוניקי, 
שנחשב כחכם הראשון שלה. — לעת זקנה, בין 1612 ל 1616 , 
עלה ט׳ לא״י ונפטר בירושלים, 

ש. דובנוב, דברי ימי עם עולם, ר, 220/1 , 11958 . 1 ? .ס 

16 /> 15 ז 06116 -/ 656/1-15 ^ 701/112 ז 46 02026 חי( 5 6 ( 1 , 0 ־ 1 ) 038 
116 /> 06$6/11 : 1875 , 4-7 , 40/71 { 15%6 //} 6 16 06/1166/1/6 

,גחס 0 ״\ 4 י 1 > ^ 1891 , 581 , 481 ־ 479 . 461■ !114611. ^X 

- 15 ז 3 ן 1 ז§ 0 ז 11.15 ) 14 /ס 646/1 >(- 4 ז 1400 1/1 ה 6 ה 0 /י/ 0 /\ ׳ 461 ז 14 // 0 .) 1 
- 201 , 1 , 4 ה 646/10 ^ 1 1/1 046/1 [ / 46 0646/11646/114 ,^ 1 תג.ץ£ . 25 

. 1940 .( 216 

טירה (אנג׳ 63$116 , צרם׳ ״ 663163 , גרמ׳^ז״פ), באדריכלות 
המערבית — בדרך-כלל בינוי למקום־מגורים מבודד 
ולרוב גם מבוצר (לעיתים קרובות מפואר למרי), המשמש 
משכן למלכים ולאצילים. אדריכלות הט׳ התפתחה ממבנה 
המבצר הרומי ( 1 מ״ 1 ! 6 ) 63$ , 1 ת״ 6 ) 635 ), שעשוי היה, 
בדרך־כלל, בתבנית אחידה וללא התאמה מרובה לתנאי 
השטח ושימש למטרות צבאיות בלבד. עם עיצובם של תנאים 
חברתיים חדשים ביה״ב חלו תמורות מעמיקות בצורתה 
האדריכלית של הט׳: בצד תפקידיה הצבאיים, שלא נתבטלו, 



675 


טירה 


676 



ציור! טירת גאיאר ( 1.1 ־ 0.1111411 ) בנירמגדיה 
(נבנתה ע״י ריצ׳רר 1 כ 7 < 1 ןןו 


גברה חשיבותה כמקום־מגורים, ותבניתה נשתנתה לפי צרכים 
אלה. באיטליה הופיעו יסודות התבנית החדשה כבר בסאות 
ה 6 וה 7 , בארצות גרמניה עוצבה בשנים שבסמוך ל 1000 
לסה״נ. בצרפת הוקמו הס" הראשונות, שהיו מוגנות ע״י 
גדרות־כלונסאות, במאה ה 10 , בעקבות פשיטות הנורסאנים! 
במאה ה 11 , ובעיקר ב 12 , הוחלפה הבניה בעץ בבניה באבן. 
בדומה לכך הוחל באנגליה בהקמת ט" לאחר הכיבוש 
הגורמאני במאה ה 11 . בספרד ניכרת השפעת הבניה הבי¬ 
זאנטית בט" שנבנו בידי המוסלמים והנוצרים כאחד, מן 
המאה ה 9 ואילך, באיזורי-הספר שבין תחומי שלטונם — 
תחילה לאורך הדוארו ואח״כ באנדלוסיה. באירופה המרכזית 
נתקיימו, לפי המשוער, כ 10,000 ט" (תמ׳: ע״ע אירופה, 
עמ׳ 91 , 92 ! הרץ, עמ׳ 344 ), שמחציתן נשתמרו בחרבות. 
בסאות ה 11 עד ה 15 היו מצויות ט" בכל ארצות אירופה! 
צפיפותן היתה גדולה ביותר על גדות הלואר והרינוס. 

מסימני ההתפתחות הארכיטקטונית ביה״ב הוא גיבוש של 
טיפוסי-ט׳ אחדים, הנבדלים אלה מאלה ע״פ צרכי המגורים, 
תנאי השטח והנתונים הצבאיים. הטיפוסים הבולטים ביותר 
הם טירת־ההרים, שהפכה לצורה השכיחה ביותר בארצות 
רבות, וטירת המים או הנהר. הגנתה של טירת־ההרים 
מושתתת לרוב על מיקומה על פסגת הרים או על צוקים 
מבודדים (אם אפשר, על גדה של נהר או אגם [תמ׳: ע״ע 
גרמניה, עמ׳ 397/8 : דנוה, ימת, עס׳ 911/2 ]), ואילו טירת־ 
המים מוגנת ע״י תעלות מים רחבות, המקיפות אותה מכל 
עבר. מסעי־הצלב הביאו לפריחה גדולה בבניית ט" ולשיכלול 
הדפוסים הארכיטקטוניים שלהן. בט" שנבנו באותה תקופה 
ניכר, שאנשי המערב למדו מן המבצרים החזקים של ביזאנטיון 
ומתורת הביצורים הביזאנטית. 

במאה ה 13 הגיעה בניית הט" לע 1 יאה. עם שיכלול 
המכונות לקיעקוע החומות גברה הסכנה לט", ועם הכנסתם 
והפצתם של כלי-היריה המבוססים על אבקת־קזריפה נתבטלה 
במהירות חשיבותן הצבאית. הט׳ הפכה בעיקר למקום־מגורים 
מפואר (סמוך ל 1450 ). במחצית השניה של המאה ה 16 
נפסקה למעשה בנייתן של ט". שלטון הנסיכים באיטליה 
בתקופת הרנסאנס הביא להקמתן של ט" רפות, שערכן 
העיקרי הוא ארדיכלי ואמנותי, אע״פ שבשעת בנייתן ניתנה 
הדעת גם על תועלתן הצבאית. בין ט" אלה יש למנות 
במיוחד את טירת משפחת ספורצד, במילאנו וטירת משפחת 
אסטה (ע״ע וחחמ׳ שם) בפרארה. 

הקפה ותבניתה הארדיכלית של הט׳ ביה״ב אינם קבועים! 


הם נעים בין המגדל המבודד, שיש בו אפשרויות מצומצמות 
ביותר לשיכון, לבין טירת-מגורים מורחבת, שדרכי הגישה 
אליה מוגנות ע״י ט" או מבצרים קטנים (כגון בטירת קינאסט 
בשלזיה). בט" המפותחות של יה״ב המאוחרים 
בולטים,בדרך־כלל, 5 יסודותארדיכלייםעיקריים: (א) המג¬ 
דל המרכזי, המגיע לגובה ממוצע של 26 — 28 מ׳. הוא 
שימש בעיקר לצרכי תצפית, אך היו בו גם מקומות-מגורים! 
כמו־כן שימש מקום מקלט והגנה אחרון של הנצורים, ובקר- 
קעיתו מצוי מרתף, שהגישה אליו היא דק דרך פתח ברצפה. 
עם פיתוח כלי־הנשק החדשים נתבטל ערכו הצבאי של המגדל, 
והוא נשאר רק כצורה ארכיטקטונית מרכזית. (ב) החומה 
המקיפה את הט׳. עביה מגיע עד ל 5 מ", ומעליה, בדרך- 
כלל, סידורים למגינים ואשנבי-יריה צרים! לרגלי החומה 
נחפרה לרוב תעלה, המקשה את הגישה אל הט׳ (תמ׳: ע״ע 
אירופה, עמ׳ 147 , 148 ). בעקבות מסעי-הצלב החלו להקים 
מגדלים קטנים מעל לחומה, ובמאה ה 15 הוכנסו בה מגדלים 
חזקים לתותחים! עבים של מגדלים אלה נע בין 3 ל 8 מ׳ 
(תמ': ע״ע אירופה\עמ׳ 153/4 ). (ג) בניין השער. 
מול השער הוקמו גשרים מעל לתעלה המקיפה את החומה, 
שהיו קבועים (תמ׳־.ע״ע דיפ, עמ׳ 527/8 ) או ניתנים לקיפול. 
השער עצמו היה מצוייר לרוב במיבנה קטן נוסף להגנתו, 
והדלתות היו מצופות בלוחות-ברזל •לשם חיזוק והגנה מפני 
אש. (ד) בית-המגורים העיקרי, שבמרכזו מצוי אולם 
רחב-ידיים! בניין זה קרוי "פלטיך(צרפ׳ 21215 ק, מן 
הרומי). מסביבו מצויים בתי-מגורים נוספים ובית-תפילה 
(קאפלה קטנה או גם כנסיה בבניין מיוחד). מיבנה החלקים 
האלוז של הט׳ היה נתון לתנודות גדולות ביותר בזמנים ובאי- 
זורים השונים. (ה) ב נ י י נ י - ע ז ר שונים, המיועדים לקלוט 
את השירותים: מטבחים, מחסנים שונים, אורוות וכד. בבניית 
ד,ט" הוקדשה תשומת-לב מרובה לאספקת המים, שביקשו 
להבטיחה ע״י קידוחים או ע״י אגירת מי-הגשמים. 

מבחינת תולדות האדריכלות יש חשיבות מרובה להשפעות 
בין ארצות שונות ואף איזורים מרוחקים בבניית ט", וכן 
בשימור ופיתוח של מורשות של תקופות שונות. אפייניות 
מבחינה זו הט" האיטלקיות המאוחרות, שמקורן במבצרים 
הרומיים וצורותיהן האדריכליות הבולטות מושפעות ע״י 
מסורות של גרמניה וצרפת. המגדלים של בולוניה, פאמבה, 
מאנטובה, ורונה מראים השפעות גרמניות, שהגיעו לשם 
בתיווכה של הארכיטקטורה הלאנגובארדית. 

האדריכלות של חט" מלווה במרבית התקופות ספרות 
עיונית, שהיתה בעלת השפעה מעמיקה על המחשבה האדרי¬ 
כלית הכללית. 

תמ׳ נוספות: ע״ע איזנך; אירלנד, עט׳ 221 ,־ אלסינור! 



ציור 2 . טירת אולאוזינלינה בפינלנד המזרחית (דווי המאת ה<-.ו 1 


677 


טירה — טיירה דל פואגו 


678 



ציור ז;. טידת ,.כדר־האבירים׳׳ בצפוז־לבנו• 


! 141 כרך י״ב, עמ׳ 25/6 ! כרך ס״ו׳ עם׳ 819/20 ! וילז, עמ׳ 
.364 וינזור! ולדק! טוטוני, המסדר ה־ עט׳ 
רע״ע מבצרים ובצורים. 

£. £, (16 1(1}(.1111€611{6 ץ 

(11{ \16 (111 X\■^6 (16€1€, 5!. >868 [- 1858 . 11 ג 0 :ו^ו 0 .־ : 

1(!., (1'11016 .ח 61 ׳\\ת £5$6 ; 1874 , 6$$€ ' 61 ^-^ 0 ^ 16 ז 

ה)^י 310 6 ^ 116 ) 061 ,^ 1 ^ז^ 11 כ^£ . 8 ; 1889 ,) 15 ז}ז\) 11 )ג^ 5 ^ 16 ז.^ , 

11909 ,${ז 1116 }! 1 1 ז 6 ^י 310 016 ״[:!! : 907 [— 1899 , 11 ־ - 
1927: 11. 8 /\ 11€ ז / 0 ) 16 ^ 1$ )€ 7 /^ 2 מי;ל)'\ 3 \ 1 ז £11 י^י 5 ן 3 ן 1 רחז 
3; ;'' 1912 , 16 )ה 11 } 11 ז 6 ^ 810 ,־ 0 ק 1 י 1 .ס : 912 ! , $16$ \ ן/?.//#־ 

0 ;^ 1921 ,^ 561 ^ 110 ) 1 <$ 6 )^ 6 \ . 11 { 61 ^ז^\ 8 601$6116 ג 1 ,ן־זש^ת!]? . 

5^11 16 \{ 11€ { 6$€ ^} 61 ^\\ . 1 ) 161 )וז 1 ^'}\ 1 זז 1 ^ 810 6 ו( 1 .ז[^־^ 113 ן 1 ^ט , 
1930; 6 ^^^{^ 65 ^ 1 , 8 ק 1 ח 8 ן 1 ם 8 ^( 1 .ק (xx^x <^6$ €>'0156$ 6x2 76666- 
^(21/1(6. 1-11, 1934-39; $. '1'0>, 7^6 861 / 06623 /ס - 

/41276 .£ ;^ 1954 ,{ז ( ^}^{^x6(^0x <(6 72<2 1954 , 66 ה ; 

006011 3 ^ 6 ^^^^{^ ) 76 ,ח xמנו. 7 —.' 7 11 .ו 01 <י 1 ס 

. 61 ^'! ,.' 1 ' ,־ 01 ל()רח 1 :ו 1 /*\ ,.¥ ; 33 ^* 1 

י. קר. 

היסטוריה. תושביה הקלטיים הקדומים של הארץ — 
הרטים — נוצחו ב 15 לפסה״נ בידי דרוסוס (ע״ע), ומרבית 
ארצם הפכה לפרובינציה רטיה, ואילו חלקה הדרומי — 
הזהה כמעט עם השטח האיטלקי של היום — סופח לאיטליה. 
בשנות 570 — 580 התיישבו בט׳ הצפונית הבאיובארים (ע״ע 
בוריה! היסטוריה), ואילו דרומה נפל בידי הלאנגובארדים, 
שלימים התבוללו באיטלקים, ולפיכך נשתמר אפיו הרומאני. 
קאר^לוס הגדול כבש את כל הארץ, שעברה אח״כ לקיסרות 
הגרמנית. במאה ה 11 מסרו הקיסרים את הצפון להגמון־ 
בריכסן (היא ברסנונה [ע״ע!) ואת הדרום להגמון־טךנטה 
והללו העבירו במאד, ה 12 את השלטון החילוני לרוזני־ט׳ 
(שנקראו כך ע״ש טירתם, סמוך למראנו*, ומכאן — שמה 
של הארץ). במות הרוזנת מארגארטר, ב 1363 נפלה ט׳ בידי 
הד׳אבסבורגים, ובכך נסתיים מאבק ממושך בינם לבין הוי־ 
טלסבכים (ע״ע), שליטי באוואריה. הרפורמאציה התפשטה 
בט׳ במאה ה 16 , אך דוכאה כליל בסוף'המאה. טרנטו (ע״ע), 
שהיתה בשלטון הגמונה, סופחה לט׳ ב 1803 , וכך נוספו 
המוני איטלקים לתושבי האיזור. בשלום־פרסבורג ( 1805 ) 
הסגירה אוסטריה את ט׳ לשלטון באווארי־צרפתי, שלא 
התחשב במסורות וקהגי־השלטון המקומיים, ובתגובה על 
כך פרץ מרד בהנהגתו של אנדראס הופר (ע״ע). עם מפלת 
נאפוליון חזרה ט׳ לידי אוסטריה. ב 1866 כבש גאריבאלדי 
את דררם־ט/ אך איטליה לא זכתה בשטח זה, עקב מפלתה 
בקוסטוצה, והשאיפה האירדנטיסטית לספחו שיבשה את היח¬ 
סים בין איטליה לבין מעצמות "המרכז". בפרוץ מלחמת־ 
העולם ז הסכימה אוסטריה למסור לאיטליה את טרנטו לבדה, 
וגם זאת רק בתום המלחמה, ואילו מעצמות "ההיסכמה" קנו 
את לב איטליה בהבטיחן לה את כל דרום־ט׳ עד למעבר־ 
הברנר, וב 1919 נמסר שטח זה לאיטליה. האיטלקים פיתחו 
מאד את האיזור, אך דיכוי המיעוט דובר־הגרמנית שיבש את 
היחסים בין איטליה לבין אוסטריה וגרמניה, עד להקמת 
המשטרים הרודניים בארצות אלו. בהתאם להסכם גרמני- 
איטלקי באוקטובר 1939 נערך מישאל בט׳ הדרומית, ו 70% 
מדוברי הגרמנית בחרו לעבור לגרמניה. רבים מהם חזרו לט׳ 
כשהשתלטו הגרמנים על צפון־איטליה ב 1943 , וגם אחרי 
המלחמה התירה איטליה ליתרם לחזור, ואף העניקה אוטונו¬ 
מיה למחוז. אולם התנגדותם של דוברי-הגרמנית להגירת 
איטלקים מהדרום למחחם שוב יצרה מתיחות במקום, שהת¬ 
בטאה בגל של מעשי-חבלה ביוני 1961 , בסיכסוך איטלקי־ 
אוסטרי ובהעלאת הבעיה באו״ם, 

■־!ת .£״;,!-! .ק ;( 1 ^. 8 נ- 72 א 1 , 1-111 .!.•ך )!, 1 ^ 11,1 >.},') . 1 

. 1 , 81012 .ס ■ 11010 /^ 511 

, € 1 !> , 011 ( 1 ,€ .מ , 055 ! 

. 11 . 1058 , 0 ^ 441 . 41 / 0 . '//״)^ 1 3 ^ 1 . ]) 1 ; 1052 


-/)/! 10 ( 01 י{ק 11 ס// 30 11 

£ 1111 ^)/ 1.1 , 1 ז 11$ ןב 3 . 0 ; 195.3 , €0 ק 0 י/ 01 )/£ €0 // 011 <) , 1£ ^ה 10 ^• 
1 )// 0 י 1 ^*״ 1 , 1 ת 11 )תג;זג€ 1 ^ 1957 , 4412£ ' 1/0 ^'{ 

. 1957 

אה. א. 

במאה ה 14 התיישבו לראשונה יהודים שבאו מאיטליה 
בערי המסחר בולצנו (ע״ע), רוברטו׳ ליאנץ, ריבה ומרנו 
שבט׳ הדרומית, וכן בערי ההגמונים טרנטו (ע״ע\ובריכסן 
(ברסגונה). הם עסקו בחכירת המטבע'והמכס, במלווה וב¬ 
מסחר. בעת המגפה השחורה סבלו מרדיפות, אך זכו במאה 
ה 15 בפריווילגיות נוחות למדי. לעומת זה התרחשו בט׳ 
שלושה מקרים של עלילת־דם; בליאנץ ( 1442 ), ברין( 1462 ) 
ובטרנטו ( 1475 ) ! בשלוש העלילות עונו יהודים ונהרגו. 
ב 1520 גורשו יהודי ט׳ ע״פ החלטת הלנדטאג. אעפ״כ הופיעו 
אחרי זמן מה שוב יהודים בודדים באינסברוק ובבולצנו. 
ב 1867 השיגו יהודי ט׳ עם כל יהודי אוסטריה את הזכויות 
האזרחיות המלאות. הם היו מסונפים לקהילת הוהנאמס 
( 5 רתשתש 1011 ־ 1 ) בפורארלברג ולרבנותה. רק אחרי מלוזימית־ 
העולם 11 נוסדה קהילה באינסברוק, ורבנותה הקיפה את כל 
יהודי ט/ ואף את יהודי פורארלברג, בשעת חיסול יהדות 
ט׳ ב 1938 נמנו בה 350 נפש. 

. 1 ) 1/1 . 4 0 ' 1 !/ 011 ^ 1 . 33 .ן 

־ 1 ונ. 572— 1901; .•\. X 

. 3905 ■ 2 /£{/! < 1 )/ 0 .}/ . 7 111 . 4 1£ < 1 

טירון (סתסזץ־ד), ע״ע אירלנד: היסטוריה, עמ׳ 222 , 
225 . 

טירוצ׳יךפלי ( 111 ״ק 3 ■^; 11 ^עז X1 ! לפנים בפי האנגלים - 
טריצ׳ינופו׳לי ה 1 <>ת 0 ת 1€111 -ו¥]), עיר בדרום־הודו, 

במרכז מדינת מאדראם! 250,000 תוש׳( 1961 ).העיר משמשת 
מרכז מסחר, תעשיה ותחבורה לאיזור חקלאי רחב. מצויים 
בה מפעלים למשי, למוצרי-טבק, לתמרי-בניין (בעיקר מלט), 
לסבון, למזונות שונים, ועוד. היא ידועה בבתי־המלאכה 
שבה, המייצרים תכשיטים ועוסקים במלאכת-מחשבת מחוטי 
כסף וזהב. ליד העיר מפעלים לקטרים ולקרונות־רכבת ובסבי¬ 
בה מפעלים לייצור גבם, סיד ונציץ. בעיר מקדשים דראווידיים 
מפורסמים, וכן חרבות מבצר מהמאה ה 17 , שנבנה מסביב 
לסלע המזדקר לגובה 82 מ׳ מעל סביבתו, — מן המאה ה 10 
ועד המאה ה 17 היתה ט׳ בירתן של ממלכות טאמיליות 
שונות. ב 1749 — 1761 התנהלו כאן כמה פעמים קרבות בין 
צבאות אנגליה וצרפת. ב 1801 עברה העיר לידי האנגלים. 

טירטיוס (?סז-סז^טז), משורר יווני אלגי במאה ה 7 
לפסה״נ. ט' חיה פעיל כמנהיג י צבאי במלחמה 
המסנית השניה, שבה כבשה ספארטה את מסני, וגם השתתף 
ברפורמה הפוליטית של זמנו. לפי המסורת (האגדית [ן]) 
האטית, היה ט׳ אתונאי שנשלח לספארטה כדי לעזור לה 
במלחמתה, וההתלהבות למולדת ולגבורה שעורר בשירתו 
היא שסייעד. לספארטאנים לנצח. למעשה נוע 1 את שירתו 
אופי ספארטאני מובהק, ולפיכך אין המסורת הזאת מתקבלת 
על הדעת. — נשתמרו קטעים של אלגיות משלו וגם משיר 
בשם ";"ס׳וייש ("חוקה טובה")! וכן חיבר ט׳ שיר בשם 
^^^£ x ^.ג 0 ח ("חוק המדינה"). 

-ת 50 [) 11 ^).*ר ד 1915 ..ך>ן^י! 11,8 ') 0011 *!. 7 
: 1926 , 106-115 , 5 וחגו 111 ^\\ 

. 11 . 1 .> 3 >[\/ .■'־'.גוטזי־! . 11 .מ 8 ) . 4 .*!€ :/ס/^/?•{'! 

, 3 זי\ו 0 מ . 1 \ . 0 : 1932 ,( 536-568 
. 1 , 0/11011 . 101 //( 41 ^ . 111 ^ 01 .£ ; 1935 , 39-70 ,■■■■ 7 *.^^ 

\י 949 ן , 1-18 - 



683 


טירינס ^ טירל, ג׳ורג׳ 


684 


טיךינס (;׳^״.,״׳ 1 '), טירת־מלכים עתיקה בצפון־מזרח 
הפלופונסוס, שהיתה קיימת כיישוב מתקופה קדם* 

היסטורית עד התקופה הקלאסית; ממרכזי השלטון והתרבות 
בתקופה המיקנית. היישוב, השוכן על גבעה ארוכה ושטוחה 



ציור 1 . טירינש; החורות 


בקירבת הים, בין ארגוס ובין נאופליה, נוסד בתקופה הנאר 
ליתית. על חשיבותו בתקופה ההלאדית הקדומה (האלף'ה 3 
לפסה״ב) מעידים שרידי טירה אדירה, עגולה ורבת מיבבים, 
וכן מספר רב של חרסים מצויירים בד?מים גאומטריים. 
בתקופה ההלאדית התיכונה ( 2000 — 1600 לפסה״נ) היה, 
כנראה, קיים על הגבעה ובסביבתה יישוב מבוצר, ובו הרבה 
מיבנים מלבניים ועקומים. לעת מעבר בין התקופה ההלאדית 
התיכונה להלאדית המאוחרת שייד לפחות בית־נסיכים אחד, 
ובו שרידים של ציורי־קיר (תמ׳; ע״ע אגאית, הציוילטציה 
ה־, עמ׳ 350 ). פעילות הבניה החשובה ביותר חלה בתקופה 



ציור 2 . טירה־הכילטים כ 1 ירינב 
1 מגדי!: 2 : יטער: 5 ;. הצר חיצונית; 1 ■ חצרפניכייתז 
<: מזבח; 0 מנארוז 


ההלאדית המאוחרת או המיקגית ( 1400 — 1150 לפסה״ג). כאן 
ניתץ להבחין בשרידי־מיבנים רבים, וביניהם חומה גדולה, 
מבצר על מישטח גבוה יותר, בגוי מדרגות־מדרגות, ומר¬ 
חפים מבוצרים בחומה, בחלקה הדרומי של הטירה נמצא 
מעון המלכים, שהוא מערכת מיבנים וחצרות, ובהן פרוזדו¬ 
רים מובילים לבניין העיקרי — המגרון. בחצר הפנימית 
נמצא מזבח. במגרון נמצאים האח וכסא-המלוכה; לפנים היו 
קירותיו עטורים בציורים. ליד המגרון חדר־אמבטיה וחדרים 
נוספים (בשתי קומות). העיר התחתית, שהיא מאותה התקו¬ 
פה, מראה התפתחות דומה. 

בתקופה המיקנית היתה ט׳ עיר חזקה ומשגשגת. סמוך 
ל 1150 נחרב הארמון בשריפה. היישוב בט׳ התקיים, אם גם 
במידה מצומצמת מאד, במשך כל תקופת־הברזל והתקופה 
הארכאית עד לתקופה הקלאסית. במאה ה 8 (או ה 7 ) הוקם 
במקום המגרון המיקני מקדש להרה. ב 471 לפסה״נ שיגרה 
ט׳ כעיר אוטונומית גדודי־צבא לפלאטיאי. סמוך ל 470 בערך 
לפסה״נ נחרבה ט׳ בידי שכנתה החזקה, ארגוס, ומאז היתה 



ציור !: טירינם; ניתבה מקויפחח בין חרבות המבצר 


כפופה לה. אולם מטבעות ומקורות ספרותיים מעידים על 
שיגשוגה של העיר גם במאה ה 4 . סמוך ל 300 ההריבה ארגוס 
את ט׳ סופית. 

האתר נחפר בידי ארכאולוגים יוונים באמצע המאה 
ה 19 . חפירות שיטתיות נערכו במקום ב 1878 בידי ה. שלימן 
(ע״ע) וו. דרפפלד (ע״ע), והמכון הארכאולוגי הגרמני 
המשיך בחפירות אלה ב 1912 — 1939 . — שרידי חומת־העיר 
והארמון נשתמרו במצב טוב־יחסית, והם מושכים הרבה 
תיירים. 

וע״ע מיקני. 

. 1 > 016 :. 7 . 1886 ,. 7 .חח^דו 11€1 ן 801 

,. 7 0 ; 12-1938 ^.^'! 

. 1937 .( 2 ך\ ..^ 111 ,׳\\ ח) . 7 ,. 1 ) 1 ד 193-1 

פ, פ. כ. 

טיךל, ג׳רךג׳ - 011 זז<יד שאזסשס — ( 1861 , דבליו - 
^ 1 , סטורינגטון [ססכס]), תאולוג אירי-אנגלי. 

ס׳ היה בן למשפחה אנגליקנית, עבר לקאתוליות, הצטרף 
למיסדר הישועים והורה תאולוגיה בקולג׳ קאתולי בסטוני־ 
הרסט. הדעות המודרניסטיות, שהביע בחיבורים שונים, 
הביאוהו לידי סיכסוך עם הכנסיה הקאתולית! ב 1906 גורש 
מן המיסדר וב 1907 אף הורחק משורות הכנסיה. — ט׳ היה 
בעל רגש דתי עמוק ונטה למיסטיקה! הוא הושפע מאד מן 
החשמן ניומן(ע״ע) וממנהיגי תנועת המודרניזם (ע״ע). בדת 
ראה גורם אכסטרא-ראציונאלי, צורך ראשוני, אוטונומי 






685 


טירל, ג׳ורג׳ — טירניה 


686 


ואימאננטי של רוח האדם. הנצרות היתה בעיניו הגילוי ההיס¬ 
טורי של הצורר הזה, ומשום כד הכנסיה, כאורגאניזם רוחני, 
נראית לו ויטאלית, ולא מושגית, במהותה. התאולוגיה, לדעתו, 
אינה אלא נסיון — לקוי לפעמים — לבטא ולהבין מהות זו. 
ההחלטות של רשויות הכנסיה, ואף של האפיפיור עצמו, 
מחייבות רק במידה שהן מבטאות את דעת כלל־ד,מאמינים. 

חיבוריו העיקריים: : 61 3 ^ 0 ^< ("חדשים וישנים"), 

1897 ; 11185 ^ 53 ! 311 ^ (״אמרות קשות״), 1898 ) 311:11 ? 

ש?! 0£ (״האמונה של המיליונים״), 1901 ! x £״^ 

11 :)ת 3 ־ 01 (״חוק התפילה״), 1903 ! x ש^ ("חוק האמו־ 

נה״), 1906 ! תשמס,! 1 שש 115 נ 1 .ז 7 111€11 ון ("מכתב שהירבו 
לנצלו לרעד,״), 1906 . 

,.' 1 ' \ 0 \ 0 ?!/;£ 11111 > . 1 ל! .גז . 1 \ 

,' 6.7 ,■\צנו 1.1 , 1937 ,.' 7 7 ו 0 ' 1 ; 1912 , 1-11 

1 > 1 ז £1 . 7 ,־ 33 ^ 1 .- 1 .ן ; 1936 , 1 { 2 ז 1-1€ 7 ^ 

. 1938 ,. 7 . 0 ,רח 3 :ז 5 .[ .ן ;* 1938 ,ז 1 ז^ 177 ^^^ 0 ^ X 

טיךן, א;די דה לה־טיר ךאוברן, רוזן דה- 

ש(> ש}מ 1€01 י\ .€מ 8 ־ 1 ש'\ 11 .\/.' 1 ש זטסיד 13 ש 1 ) 

ש״תשזט^ — ( 1611 — 1675 ), מצביא צרפתי. ט' היד, בנו של 
אנרי דוכם־בויון ונכדו (מצד אמו) של וילם ("השתקן") 

נסיד-אורניה (ע״ע). 

הוא חונר בדת הפרו¬ 
טסטאנטית, ומנעוריו 
קיבל הכשרה צבאית 
בצבא ההולאנדי, בפי¬ 
קודו של דודו מוריץ 
מנסאו (ע״ע). ב 1630 
עבר ט׳, בהשפעת 
רישליה(ע״ע),לצבא- 
צרפתי, שלחם אז בקי¬ 
סרות ההאבסבורגית, 

שירת בחזיתות לורן 
וד״רינום, בפלאנדריה, 

באיטליה י ובגבול 
צרפת-ספרד, הצטיין 
בין 1638 ו 1642 בכיבושי מצודות ובקרבות, והתפרסם 
במהרה כאחד מטובי המפקדים הצרפתים וכתכסיםן מעולה. 
למרות היותו פרוטסטאנט, נתמנה למארשאל בגיל 32 . יחד 
עם קוברה (ע״ע) ניצח ב 1644/5 בקרבות בגרמניה המע¬ 
רבית. בישנים 1645 — 1648 המשיר במסעיו ובתמתניו והכניע 
את הבאווארים, ונצחונותיו תרמו לסיומה המוצלח של 
השתתפותד, של צרפת במלחמת שלושים השנה. 

בתקופת ה״פרונד" (ע״ע) הצטרף מ׳ למלוכנים, ושוב 
הצטיין בתמרוניו. 'ד,וא הביס את קונדח במבואות פאריס 
( 1652 ), ואח״כ ניצח אותו ואת הספרדים'בעלי-בריתו ב״קרב- 
החוליות״ ליד דנקרק ( 1658 ), שהוכרע בעזרת חיילים אנגליים 
וד,ציל את מלוכת לואיז\^ x . ב 1667 כבש ט׳ חלק מפלאנדריה 
מידי הספרדים. ב 1668 עבר לקאתוליות. במלחמד, בהולאנד 
ב 1672 (ע״ע הולנד, עט' 747 ) נמנע ממנו כיבוש הארץ בשל 
חצפתה בידי ההולאנדים, אולם בהמשף המלחמה שוב פעל 
בכשרון תכסיסי רב בבאוואריה, בפפאלץ ובאלזאס, נגד 
פרידריד וילהלם 1 (ע״ע) מברנדנבורג וד,מצביא הקיסרי מונ־ 
טקוקולי (ע״ע), שאותם ניצח'בקרבות ב 1674/5 , ט׳ נהרג 
מפגיעה מקרית בקרב באלזאם, 


ט׳ היה מנהיג-למופת של צבאות מקצועיים קטנים, מעין 
אלה שאיפינו לאחר-מכן את המאה ה 18 . הוא הצטיין בדיוק 
תיכנונו, בישימת-לב לקטנות, באורך-רוחו ובדבקות במט¬ 
רותיו. תמיד העדיף לזכות בהצלחות ע״י תימרון וע״י פעולות 
מוגבלות, במקום לנצח בקרבות גדולים! עם זאת ניצח 
אנשי-צבא דגולים כקונדה וכמונטקוקולי. על אנשיו היה 
אהוב בשל פשטותו ונדיבותו, ואפילו יריביו התייחסו אליו 
בהערצה. בחיים המדיניים לא התערב. נאפוליון החשיבו 
בין גדולי המפקדים בכל הדורות, — זכרונותיו נתפרסמו 
ב 1909 — 1914 . 

; 1735 < 1-11 ,. 7 110 ')ז 1 זז 0 } 1 י 1 '^ 151017 ^ 7 ,^ 1 

.) 77 ^ 1 31 $ ) . 7 . 0 

ה $0 6 ^ ${ז 110 ו 7 /ס$ה 1 $^ 7 :.' 7 .ס : 1869 

71 ^ , 7 ׳>/> 7 ( 47 >> 7/x ^כ^ ,ץ 611 ת 11 <ו^ 1 .[ ; 1883 

$ז 7 {^ 777 *ו.> 00 ,ן£^ 3 טג? . 0 . 0 ; 1886 

, 1675 — 1660 ,. 7 7€€$ זת 1 ) $י>י<^ז 11 זי)!} ,. 1 > 1 ; 1913 ,. 7 ' $10 

,. 7 . 1 \ 1 : 1933 ,. 7 ^ €07111 ,ת 10 :ת 0£1 . 13 ; 1919 

.־ 193-1 

ם, פ. 

טיתה ( 13 ז 711-3 ), בירת אלבניה! 136,000 תוש׳ ( 1961 ). 

העיד יושבת במרכזה של המדינה, בעסק קרויה, 

וכמה מפרבריד, החדשים עולים במדרונות ההרים המתרוממים 
מסביבר,. ט׳ משמשת מרכז לאיזור חקלאי עשיר. היא מרכז 
השלטון, וגם מרכז תעעוייתי ותחבורתי עיקרי של אלבניה. 
מצויים בה מיפעלי-תעשיה לעיבוד התוצרת החקלאית, וגם 
בתי-חרושת לטכסטיל, למוצרי־מתכת, למוצרים כימיים, לת¬ 
עשיית עור, כלי-בית, מזונות וסיגריות, העיר מחוברת 
במסילת-ברזל וכביש משוכלל עם דורס, גמלה הראשי של 
אלבניה. תושבי העיר רובם מוסלמים ומיעוטם נוצרים אור¬ 
תודוכסים וקאתולים. — העיר נוסדד, בידי התורכים בתחילת 
המאה ה 17 , ועד להקמת עצמאותה של אלבניה היתה עיר 
קטנה בעלת אופי מזרחי! ב 1930 הגיעה אוכלוסייתה ל 30,000 
נפש, ב 1950 — ל 60,000 . מאז גדלה במד,ירות, וד.וקמו בד, 
בניינים גדולים וחדישים רבים, בעיקר בסעד סובייטי. 
היום ט׳ היא עיר מודרנית, שבסיגנון בנייניד, הציבוריים 



סירנה: מרכז העיר 


הגדולים ושיכוני-הפועלים שבסביבתה מורגשת השפעה 
סובייטית חזקה. 

על היהודים בט׳ — ע״ע אלבניה, עמ׳ 366 . 

טירניה (ט״ה)(;ן■!-"•!!?׳.!!), שם שציין שלטון-יחיד בלתי- 
לגיטימי — של טירן (ט׳! — שהיד, 

קיים ברוב ערי־הנמל של יוון, אייה ומושבותיד, במזרח וב¬ 
מערב, מאמצע המאה ה 7 עד 461 לפסה״נ (הט״ה הקדומה), 



טארישאל ט י ר! 


687 


טירניה — מירסו דה מולינה 


688 


ושוב אחרי המלחמה הפלופונסית עד סוף המאה ה 3 לפסה״ג 
(הט״ה המאוחרת). 

המונח ט׳ אינו יווני, ומקורו, כנראה, באסיה הקטנה 
(השד ״סרגי פלשתים״ שבמקרא, ו״בזטז [= אדונה?) באט־ 
רוסקית). נראה, שהט״ר. קמה לראשונה בערים היוניות שב¬ 
אסיה הקטנה ! יש סבורים שהשליט הראשון שנקרא ט׳ היה 
גיגס (ע״ע) מלך לוד. — הט" הקדומים הם האישים ההיסטו¬ 
ריים הראשונים בתולדות יוון, הידועים לנו כדמויות אינ¬ 
דיווידואליות. 

שלטונם של הט" הקדומים שימש מעבר ממשטר האריס- 
טוקראטיה למשטר דמוקראטי, והדעה המקובלת רואה בט" 
מכשירי־קרקע הכרחיים לדמוקראטיה, בתקופה שהדמוס 
עדיין לא הוכשר לשלוט בעצמו. ביוניה נעצר, אמנם, המעבר 
לדמוקראטיה ע״י גורמים חיצונים — הלודים והפרסים, 
שכבשו את הארץ והאריכו את קיומה של הט״ה יותר מכפי 
כוחה. 

עליית הט״ה היא פרי משבר ואי-שקט חברתי. יש מסבי¬ 
רים זאת בגורמים כלכליים, ומצביעים על המעבר מן המשק 
הטבעי למשק-הכספים כעל סיבתו הראשונה. הכלכלה 
החדשה גרמה מצוקה בקרב האיכרים הזעירים, ולעומת זה 
יצרה בערים מעמד חדש של עשירים, שלא היה זהה עם 
האריסטוקראשיה המסרתית והיה נטול זכויות מדיניות. 
במרכזי המסחר ולאורך נתיבו מאסיה לאיטליה ולסיציליה — 
כגון בערים שליד המיצר של קורינתוס — אירעו מהפכות. 
לגבי הערים שליד המיצר יש מדגישים גם את המאבק בין 
האריסטוקראטיה הדורית השלטת ובין הישוב הקדם-דורי, 
שמקרבו קמו הסוחרים כגורם שהעמיד את הט", והללו גירשו 
את הדורים. לגבי הערים היוניות שבאסיה הקטנה יש מדגי¬ 
שים את הסכנה החיצונית, מצד לוד, שהמשטר הישן לא 
השכיל לעמוד בפניה. מצב דומה שרר אח״כ גם בסיציליה, 
נוכח הסכנה מצד קרת־חדשת. 

הט" גופם היו תכופות בני האריסטוקראטיה, אף שלחמו 
בה. משעלו לשלטון, נכנעו תכופות למשעבד הזר והיו כלי- 
שרת בידיו * לרוב היו שוחרי-ישלום, ורק בסיציליה היו ט" 
שניהלו מדיניות של התפשטות. עלייתם של הט" מציינת את 
סוף תקופת הקולוניזאציה היוונית ז הקולוניזאציה באה 
במידה לא-מעטה מעצם המשטר האריסטוקראטי, בשמשה 
שםתום-בטחון ליציאת מתנגדים וממורמרים מהעיר, ואילו 
הט" לא היו מעוניינים לדלל את כוח-האדם מקרב ההמונים, 
ששימש משען לשלטונם. הם גם לא הנהיגו תיקונים מדיניים 
ולא רפורמה קרקעית, אף שחילקו את אחוזות האצילים 
המגורשים בין תומכיהם, ובכך יצרו שכבה חדשה של בעלי 
אחוזות קטנות. הט" אהבו פאר וכבור, טיפחו חגיגות ופול- 
חנות עממיים, הקימו בנייני-פאר והקיפו עצמם באמגים 
וכמשוררים. הם ביקשו לייסר שושלות, אולם שלטונם לא 
ארך אלא רור או שנים (בסיקיון — מאה שנה: מאמצע 
המאה ה 7 ער אמצע המאה ה 6 ). סיבת מפלתם נעוצה בעצם 
מהות משטר הט״ה: בהכשירם את הדמ^ס לשלטון עצמי הפכו 
הט" למיותרים. אולם לרוב הודחו בידי אצילים, שנעזרו 
לפעמים במדינה זרה (כגון בספרטה האריסטןקראטית). 

מן הדמויות הבולטות בין הט״ במאות ה 7 — 6 היו: תאגנס 
במגארה (אמצע המאהה 7 )! אודתאגוראס ןקליסתנס בסיקיןן 
( 630 — 570 [?])! קיפסלוס ובנופריאנדרוסבקורינתוס ( 13 ^ 
543 )! פאלאריס באקראגאס ( 565 — 549 [?])! פיסיסטראטוס 


ובניו היפיאם והיפארכוס באתונה ( 560 — 510 )! פוליקראטס 
בסאמוס ( 535 — 522 [?]). 

בשנים 461 — 404 לפסה״ג, בתקופה שבה עמדה הפולים 
היוונית בשיא זהרה, לא היה מקום לט״ה. היא התחדשה 
אחרי המלחמה הפלופונסית, אלא שלמ״ה המאוחרת לא היה 
אותו מימד של גדולה שהיה לט״ה הקדומה. הט" היו לרוב 
מפקדי-שכירים שהשתלטו על העיר או מושלים מטעם מדינה 
זרה— פרם, מוקדון וממלכות הדיאדוכים. לתקופה זו שייכים, 
בין השאר: דיוניסום האב והבן( 405 — 344 ) , ואח״כ אגאתוקלם 
( 318 — 289 ), בסיראקוסי; יאסון בפרי ( 380 — 370 )! נאביס 
בספארטה ( 207 — 192 ). בט״ה המאוחרת בולט הצד האנוכיי 
והאכזרי של השליטים. הט" של תקופה זו הם שגרמו למשמ¬ 
עות השלילית של השם ט׳ באסכולות הפילוסופיות! אפלטזן 
ואריסטו רואים בט״ה את המשטר הגרוע ביותר. רבים מט" 
אלה נרצחו, ואחדים מרוצחי הט" היו תלמידי הפילוסופים. 

, 1-11 ?/; . 0 . 14 

.זנ 1 תזו. 0 : 1922 /ע ^//* 7 ,סתעו .?< .? ;'־־ 1559 

.!!ז : 1925/7 ,(ר׳בנזפתח) !^■׳ 111 .: 1 ״^ 

. 9 ; 1948 ,( 1821-18-12 . 2 11 ׳׳\ , 11 ^ 1 

. 1 ) , 0 ־.\ץ 8€ 

-ן///;/ . 11 €! 0 . 3 '\נ 01 .י 1 ; 1954 ,( 177 

. 1960 .( 38 , 110 ^ 1 ) 

ד. סר. 

טירסו!ה מולינה — 13 ז 4011 ן 0 ״ 1 ־ד (שמו האמיתי; 

י גבריאל טלןם — £11£2 יד 161 -וי 1 ב 0 ) — ( 1584 [?], 

מאדריד — 4648 י סוריה), מחזאי ספרדי. ט׳ היה נזיר 
ב״מיסדר החסד", למד 
באלקלה, ישב במקו¬ 
מות שונים בספרד 
ובפורטוגל, וזמן קצר 
( 1616/8 ) אף שהה 
באי סאנטו דומינגו 
(היום האיטי). הוא 
היה חבר פעיל וחשוב 
במיסדרו, ולא פעם 
נתעוררו סיכסוכים 
קשים בינו לבין אנשי 
המיסדר עקב פעילותו 
המחזאית. בסוף חייו כתב חיבור נרחב על תולדות מיסדרו 
(נמצא בכ״י). 

ט׳ הוא דמות בולטת ביותר בדראמה של "תור-הזהב" 
הספרדי, בין לופה דה וגה וקאלדרון. ממאות המחזות שחיבר 
נשתמרו כ 80 . ניתן למיין את יצירותיו לפי מחזורי-נושאים 
ועיצובם הדראמתי: ( 1 ) קומדיות בעלות אופי דתי, מהן 
הממשיכות את המסורת הספרדית של ה 05 זנ 31 (מחזות אלגו¬ 
ריים על משמעות האוכאריסטיה), מהן מחזות על סיפורים 
מקראיים או היסטוריים, כגון 3 ־ 161 ) £50183 :[ 0 ; 16 ז 1,31 ("מלקטת- 
השבלים המעולה״) — ע״פ מגילת רות! £16 17,3 ז 61183 ^\ 1,3 
• 31 תז 13 ׳("נקמת תמר")— ששימש מופת למחזה של קאלדרון! 
01165 ־ 1161 6 ( 1 6 :זז 6 נ 1 חז ץ 3 ! 11 \ 1,3 ("חייו ומותו של הורדום"), 

ומהן מחזות על חיי קדושים. — ( 2 ) קומדיות בעלות כוונה 
תאולוגית, שבהן דומה שט׳ נוקט עמדה במחלוקת בין תורת 
הגזירה הקדומה ותורת הבחירה החפשית לטובתה של זו 
האחרונה. בקבוצה זו בולטים שני מחזות, שזכו כבר בשעתם 
להצלחה גדולה, ופירסומם גדל והלך במשך הדורות: (א) £1 
1656011£18110 ) זסק 16113610 .> €011 (״הנידון בשל ספקנותו״) — 



טירסו יה סולינה 



689 


טירפו דה מוליכה — טירפיץ, אלפרד (פון) 


690 


שבו העמיד ט׳, זו מול זו, שתי דמויות בעלות שיעור־קומה: 
פאולו הנזיר הקדוש — מזה, ואנריקו המופקר־מושחת — 
מזה! לבסוף הראשון נידון לגיהינום, מכיוון שהטיל פעם 
ספק בצדקתו המוחלטת של הבורא, דבר שדספו לסור מן 
האמונה, ואילו האחרון ניצל מגיהינום מכיוון שבלבו הנפשע 
שמר תמיד על מצווה אחת — כיבוד אביו. מוסר־ההשכל של 
המחזה נראה מסוכן בעיני אנשי מיסדרו של ט׳ ועורר אותם 
לפולמוס חריף עמו. (ב) - 1 ׳\ 011 ש ׳< 1113 ׳\ 5€ ס! 0 • 01 נ> 13 ז 11 כ £11 
("הרמאי מסוויליה ואורח־האבך), מחזה 
שהעלה לראשונה על הבימה את סיפור תעלוליו ומותו של 
דון חואן (ע״ע), נראה כהצגת הצד השני של אותה 
הבעיה: הגיבור כופר בתשעה מתוך עשרת הדברות, מאמין 
אמנם באלוהים, אבל דוחה את מועד חזרתו בתשובה! אורח־ 
האבן משבש את חשבונותיו ומורידו שאולה. בעוד שפאולו 
הנזיר נידון על "מעשים ומצוות ללא אמונה", נידון דון חואן 
על ״אמונה ללא מצוות״. — ( 3 ) קומדיות בעלות אופי 
היסטורי, כגון זשזטרח 13 ! 61 1 ׳. 01 מ 6 ! 1 ט־נק 1 ;£ ("התבונה 
בנשים״) — על מריה דה מולינה. — ( 4 ) קומדיות בעלות 
מגמה סאטירית-מוסרית על מנהגים, הרגלים ומידות, כגון 
313010 ק !!£ 8:0112080 ־ £1 ■< £1 (״הביישן בארמון״), 13 13 ז 3 ^ 
1053 ^^ 1 (נ (״מדתה החסידה״). — ( 5 ) קומדיות־סיבוכים, 
בעלות מיבנה מושלם ועלילה דינאמית ותוססת, שבהן מת¬ 
גלה כשרון דראמתי מופלא! לעיתים ניתן התפקיד המרכזי 
לעלמה צעירה, המתחפשת לגבר ויוצאת לחפש אהרי ארוסה 
או מאהבה. בקבוצה זו בולט המחזה 6.1123.8 16138 ! 011 ססם 
616165 < ("דון חיל בעל המכנסיים הירוקים"). 

כמו־כן חיבר ס׳ קומדיות כפריות, שדמויותיהן הן מדלת־ 
העם! מחזות המבוססים על אגדות או סיפורים קצרים, כגון 
!סבןזסקר 16 > 68 ז 3111311 £08 (״הנאהבים מטרואל״) — שזכה 
לגילגולים רבים בספרות, בתיאטרון ובקולנוע. 

ט׳ המשיך במידה רבה במיפעלו של לופה, שבזכותו 
ובשבחו הרבה לדבר. נושאיו של לופה נמצאים מעודנים 
ומפותחים יותר אצל ט׳, ואף זכו לעיצוב בימתי מושלם יותר. 
כמו־כן מעמיק ט׳ יותר מלופה בניתוח הפסיכולוגי של הגי¬ 
בורים ועשיר יותר באיפיון דמויות הנשים. מחזותיו מצטיינים 
בעירנות בימתית ובשפע של תמורות בהתפתחות העלילה, 
בדו־שיח קולח ובשפה ציורית, בקטעי פיוט, הומור ולגלגנות 
דקה. ראוי עוד לציין, שט׳ אינו עומד על נושא ספרדי 
טיפוסי — "הכבוד". ט׳ היה גם מספר והניח אחריו יצירות 
מעורבות, שבהן ניתנים לסירוגין דברי פרוזה, שירה ודרא- 
מה, כגון £016610 616 0183113165 ("גני טולדו"). 

במשך דורות רבים נצטמקה דמותו של ט׳ בין דמויותיהם 
של לופה וקאלדרון, ורק בדורות האחרונים החלו החוקרים 
לגלות את ייחודו כאדם וכמחזאי. כל מחזותיו זכו לאחרונה 
להוצאה ביקרתית מושלמת (עם מבואות חשובים) ע״י 
בלאנקה דה לוס ריום ( 1946 — 1958 ). 

■ 1889 )!) .' 7 /"£ 07 תט^ .ק 

.. 1 . 1 : 9 ^. 19 ,. 1 \ ^ 7 > . 7 ]ס ^^ €£711101 ׳)^״/' 7 . 1 ־ 1 

: 1948 172 ־׳/־! .' 7 

.ק;־.!!-! . 1 !ט 15 ) 1648-1948 ../ 1 י. . 7 /׳// 5 

ץ €ז-{ 1 ) £1 ץ סז:ןלג 0 . 1 ,< .[ ; 1949 ,(!״! 

. 7 ; 983 ! ,./ג, 0 ^ ע־/ג/ס )^ 1 ;? 0 

- 020 0/2 (־! £.םמ€ין : 1954 , 31.1 .' 7 

0 ןיי־ט־ 1.201 ין - 1 ח 01 ת 41 }׳י? . 0 ; 958 ! ,. 7 11 > 21$100 ך 2 21 € 1 ה 1122 ' 1 

דז(> 1 נ 0 ..^ 1 ; 1958 11 > .־\ 1 ח 13 ) ו $11121 { 1 ז ׳ 1 ) 3212 

, 171:17 !!סיזרגו? .[ ; 1959 .. 31 1€ ) . 7 €72 [ 20 ד 7 } 42 { £1 

. 1963 , 275 — 269 , 1 ) 7101 ^}^$£ . 1.12 €!) ^{^^^ 77 ^ 316 

ק. ר-ג. 


טירסיאס במיתוס היווני — חוזה ומגיד- 

עתידות. לפי אגדות קדומות החליף ט׳ פעמיים את 
מינו, ומאחר שחיווה את דעתו שתענוג האהבה חזק יותר 
אצל האשה, הוכה ע״י הרה בסנוורים, אך קיבל מזוס את 
רוה-הנבואה! הוא מת בכיבוש תבי ע״י ה״אפיגונים". לט׳ 
היתה בת ושמה מנטו ("נביאה"). באודיסיאה להומרוס 
(שירים י׳—י״א) מופיע ט׳ בשאול כיחיד שנשארו בו ההכרה 
ואף כושר הנבואח. סופוקלס ב״אוידיפוס המלך" וב״אנטי־ 
גונה" מעלה את דמותו כנביא מתרה ומוכיח. 

טירפיץ, אלפרד (פון) — 162 גן 11 י 1 ■(ו 01 <) 1£1661 .\ 1 — 

( 1849 , קיסטרין — 1930 , מינכן), ימאי־צבאי ומדינאי 
גרמני. ט' שירת בצי הפרוסי — אח״כ הגרמני — מ 1865 
ואילך. ב 1890 היה ראש־המטה של הצי בים הבאלטי, 
ב 1896 — של הצי במזרח הרחוק, ובעצתו תפסה גרמניה את 
צינגטאו (ע״ע). בש׳ 
1897 נתמנה מזביר־ 
המדינה (מיניסטר) 
לענייני הצי. ב 1900 
הוענק לו תואר־ 
אצילות, ב 1903 הוע¬ 
לה לדרגת אדמיראל 
וב 1911 קיבל תואר 
רב־אדמיראל. ט׳ יזם 
חידושים טכניים ואיר- 
גוניים בצי הגרמני, 
עודד את פיתוח נשק 
הטורפדות, בניין צו¬ 
ללות מצויידות בדי־ 
זלים, וביחוד את בניין 
אניות־הקרב מטיפוס 
"דרדנאוט"(ע״ע צי), 
והעלה את חינוך הצוות לרמה גבוהה. הודות לפעולתו של 
ט' היה הצי הגרמני ב 1914 השני בעולם בכמותו, ולא נפל 
מן הצי הבריטי — ואולי אף עלה עליו — מבחינת טיב 
נשקו והכשרת חילותיו. ט׳ היה אדמיניסטראטור מעולה, 
חסר פניות אישיות, ולא שאף להיות נושא משרה מדינית. 
אעפ״כ נעשה ממקורביו של וילהלם 11 (ע״ע) והגיע להשפעה 
מדינית מרובה ביותר! אלא שבקוו הצבאי־מדיני בלטו סתי¬ 
רות, ואף תהפוכות, שתוצאותיהן היו חמורות. ט׳ שאף 
לאיחודה של יבשת-אירופה בהנהגה גרמנית, אולם לאו־ 
דווקא בדרכי המלחמה והכיבושים. מוכן היה, למשל, לווי¬ 
תורים טריטוריאליים לדנמארק בשלזויג (ע״ע), כדי למשכה 
להתקרבות לגרמניה. הוא הושפע ממשנתו של מהן (ע״ע) 
בדבר הכוח הימי כיסוד למערך אסטרטגי-גלובאלי, וראה 
צורך בצי גרמני גדול כמכשיר-הגנה על היבשת האירופית 
(מונהגת בידי גרמניה) וכאמצעי־הרתעה כנגד בריטניה; 
אך לא שאף להתמודד עם בריטניה באוקיינוסים, וב 1908 
היה מוכן להגיע להסכם עמה על בסיס של קביעת סטאטום- 
קוו של יחסי הכוחות הימיים בין שתי המעצמות בשיעור 
של 10 ; 16 לטובת בריטניה. בהתאם לכך אף שלל את 
הפגנת־הכוח של מדיניות וילהלם 11 , שהיה בה משום 
התגרות בבריטניה והרגזת האנגלים! משלוח אניית־המלחמה 
הגרמנית לאגדיר (ע״ע גרמניה: היסטוריה, עמ׳ 461 ), 




691 


מירפיץ, אלפרד (פון) — טירת־צכי 


692 


שכמעט גרם למלחמה אירופית, נעשה ללא ידיעתו. אולם 
יחד עם זה היה ט׳ שותף לווילהלם 11 ולבילוב (ע״ע) 
בדחיית מדיניותו של ביסמארק, ששאפה לביצור מעמדה 
של גרמניה ביבשת־אירופה תוך ויתור על השאיפה למו¬ 
שבות. ט׳ עודד את המדיניות הקולוניאלית ותפיסת עמדות 
מעבר־לים כבסיסים לצי — דבר שסיבך בהכרח את יחסיה 
הבין־לאומיים של גרמניה, ביהוד עם בריטניה. 

אמנם, בניגוד לשרירותיות קלת-הדעת של וילהלם היתה 
מדיניותו של ט׳ מבוססת על שיקולים מפוכחים! אולם 
עצם פיתוח הצי הגרמני עד כדי התחרות בצי הבריטי 
הוציא את אנגליה ממדיניות ההסתייגות מבריתות אירופיות- 
יבשתיות ודחף אותה לברית מדינית-צבאית עם צרפת 
ורוסיה. במובן זה תרם ט' — בסתירה לרצונו — להתפרצות 
מלחמת־העולם 1 . 

ביולי 1914 התנגד ט׳ תחילה לדירדורה של גרמניה 
למלחמה! שלא כרוב יועציו של וילהלם 11 צפה שבריטניה 
תצא למלחמה בצידן של צרפת ורוסיה, ואף חשש שגם אה״ב 
עתידה להצטרף לברית האנטי־גרמנית. לאחר שפרצה המל¬ 
חמה הבין שרק הכרעה מהירה תוכל להציל את גרמניה, 
ולפיכך דרש שגם הצי יוכנס מיד לפעולה נמרצת בים הפתוח! 
דרישה זו נתקלה בהתנגדות השלטונות המדיניים והצבאיים 
כאחד. ט׳ החשיב את הצוללות כנשק מלחמתי, ותבע את 
הגברת מלחמת הצוללות לאלתר, התנגד ל״מלחמח הבלתי- 
מוגבלת" של הצוללות הגרמניות נגד אביות־סותר, שעתידה 
היתה למשוך את אה״ב למלחמה נגד גרמניה, וצידד בוויתו¬ 
רים לממשלת ואשינגטון בעניין זה! גם דעתו זו נדחתה 
על־ידי הממשלה. ב 1916 התפטר ט׳ מכל תפקידיו הרשמיים 
ופנה לעסקנות מדינית-ציבורית, ובה הופיע כנציגה של 
לאומנות קיצונית. יחד עם מדינאים אחרים מן הימין ייסד 
ב 1917 את "מפלגת-המולדת הגרמנית", שמגמתה היתה 
חיזוק הרצון להמשכת המלחמה ועידוד מדיניות של כיבושים! 
משום כך יצא לט׳ לאחר המלחמה שם בחוגים רחבים בגר¬ 
מניה עצמה — וביותר בחו״ל — כאחד הנציגים המובהקים 
של התוקפנות הגרמנית. ברפובליקה הווימארית הוסיף ט׳ 
הישיש לפעול כעסקן לאומני־ימני. מ 1924 עד 1928 היה 
חבר הריכסטג מטעם המפלגה הגרמנית־לאומית, וב 1925 
השפיע על הינדנבורג (ע״ע) להציג את מועמדותו לנשיאות 
גרמניה. 

ט׳ כתב זכרונות, שבהם השתדל להסביר ולהצדיק את 


מדיניותו: 1 זב> 8 תב 1 ־ 1 מ £1-11111 (״זכרונות״), 1919 ! 

(״תעודות מדיניות״), 1 — 1924,11 — 1926 . 

.• 1 * 11:1 ;) 1 )־ו 1 ' .ע . 4 , ; 1920 . 11 

.ג ,ג 1 ת 1 ;חז 13.111 . 1 ^ 1 ; 932 ! ,.■ 7 

.- 1 ./י! ; 1933 

.' 1 '{! 7.1 ; 1935 1 ^ 0 

,. 7 01€ ,. 1 * 1 , 1951 , 10 ך 011101 .;נ> 0 ^ 11 . 10 ( 1 ) 

; 1958 ,. 7 .■ 1 . 4 . ,ל 1 { 0 ן- 1 ח 1:11 ־;) 1112 ג 501 ; 1955 

. 1963 .(^^ X1 .ץ 14 ^ 0 *ד .' 7 .( 1 

א. לי. 

טירקונל (!ש״תססזץז), ע״ע אירלנד, היסטוריה, עמ' 
י 222 , 225 . 

טירר, חיים בן שלמה מצ׳רנוביץ ( 1760 [?], כפר ליד 
בוצ׳אץ׳— 1816 , צפת), רב חסידי. רח״ט היה תל¬ 
מידו של ר׳ יחיאל מיכל (ע״ע) מזלוצ׳וב, חברו של ר׳ אברהם 
דוד בן אשר (ע״ע) ואהרמן מבוצ׳אץ׳ ומחותנו של ר׳ אברהם 
יהושע השל (ע״ע) מאפטא. בצעירותו היה מלמד בהו- 
רודנקה שבגליציה, אח״כ שימש כאב״ד בקהילות רומניה 
ובסרביה, פודוליה ובוקובינה (מוהילב, קישיניוב, צ׳רנוביץ 
והגליל, בוטושאן)! אחרי 1813 עלה לא״י והתיישב בצפת. ר״ח 
היה למדן גדול בנגלה ובנסתר, דרשן מצויץ וסופר בעל טעם! 
הוא פיתח רעיונות חסידיים — בהיצמדות ליסודות מן 
הקבלה— במסגרת עיונים במשמעות התפילה וקדושת השבת 
ובפירושים לתורה, ועשה רבות להפצת החסידות ברומניה. 
הוא גונן על קהילותיו נגד השפעת ההשכלה, שהחלה אז 
לחדור למדינה, וכן הגן בעוז על החסידות מפני התקפת ר׳ 
יחזקאל לנדא (ע״ע) על נוהג החסידים לומר "לשם יחוד" לפני 
התפילה וקיום המצוות. ר״ח פעל לקיום מוסדות חסד וציבור 
בקהילותיו, ועל רקע פעילותו נגד גזירות המלכות אף הסתבך 
עם השלטונות ונאלץ לעזוב את רבנות צ׳רנוביץ ( 1807 ). 

ספריו — שהופיעו במהדורות רבות: סדורו של שבת 
(מאהלוב, תקע״ג)! באר מים חיים (נדפס לראשונה עם 
החומש, סאדילקוב, תק״פ)! שער התפלה (מאדילקוב, 
תקפ״ה)! ארץ החיים (צ׳רנוביץ, תרכ״א). 

א. וואלדען, שם הגדולים ד,חדש, בערכו, 1864 ! א. פרומ־ 
קין-א. ריבלין, תולדות חכמי ירושלים, ג׳, 78 , תרפ״ט! 

. 4 ! 11 ! 1 ) 1111 [ . 1 > . 11 ^ 5 ^ 0 ■ 1 > 1115 ■. .[ . 5 

. 1928 ,; 426 ־ 19 (■ 

טיךת~צבי (על שמו של הרב צבי הירש קלישר [ע״ע]), 
קיבוץ בעמק בית-שאן! היישוב הראשון בגוש 
ישובי הקיבוץ הדתי (איגוד הקבוצות של הפועל המזרחי). 
ט״צ נוסדה ב 1937 ע״י חברי הפועל המזרחי מיוצאי גרמניה 
(קיבוץ "רודגס" בפתח-תקוה וקבוצת "כפר- 
יעבץ") ומיוצאי אירופה המזרחית (קבוצת 
"שח״ל" ברחובות). היא הוקמה כעמדה 
קדמית של ההתיישבות היהודית, במסגרת 
"חומה ומגדל", בסביבה ערבית עויינת, 

בעצם ימי המאורעות. בגלל סיכסוכים מת¬ 
מידים עם הערבים על זכויות המים, שמ¬ 
קורותיהם — המעיינות — היו ברובם משו¬ 
תפים ליהודים ולערבים, לא הוחל בפיתוח 
המשק אלא לאחר מלחמת-השחרור. בעשר 
השנים הראשונות ( 1937 — 1948 ) סבלה ט״צ 
מהתקפות הערבים, שהציתו את השדות, 

עקרו את המטעים ומיקשו את דרכי- 
התחבורה. בהתקפות אלה נהרגו 4 מחברי 
הקבוצה. חיים שטורמן(ע״ע) וחבריו נהרגו 



טירת־צבי בימי ,חומה וטגד 5 " 



693 


טירת־צבי — טכומטר 


694 


אף הם בעלותם על מוקש בדרכם לט״צ. לעיתים היתר. 
הקבוצה מנותקת משאר ישובי העמק, ובהתקפות הגדולות 
בתרצ״ח ובתש״ח נאלצו חבריה להתגונן בכוחות עצמם. 
ב 16 בפברואר 1948 תקף אותה צבאו של קאוקג׳י, אך אולץ 
לד׳יסוג תוך אבירות קשות (ע״ע א״י, עט׳ 572 ). 

הקבוצה כוללת כ 450 נפש ( 1964 ), מד,ם — 220 חברים 
ומועמדים, ומעבדת שטח של כ 5,000 דונם פלחה (בהשקאת־ 
עזר), 450 דונם גידולי־תעשיח, 300 דונם מטעים, 300 דונם 
ירקות, 1,000 דונם בריכות־דגים. כ 2,500 דונם נוספים מש¬ 
משים מרעד. טבעי לעדר בקר לבשר (כ 500 ראש), גידול 
תרנגולי־הודו יוצר בסיס לתעשיית הנקניק של חמשק. 

מתוך שרידי מיבנים ומערכות־קברים שנתגלו בשטח 
המשק (רצפת־פסיפם עם עיטורי מנורח ושופר, קברים וכר) 
ניתן לשער, שהאיזור היה מיושב החל מהתקופה הכנענית 
הקדומה (האלף ה 3 לפסה״ג). בתקופד. הביזאנטית (במאה 
ה 4 או ה 5 לםה״נ) היד, כאן ישוב יהודי, כפי שמשערים — 
כפר קרניים (שנזכר בירר, דמאי פ״ב). 

לתקופת השגה (קובץ מלאת שנה לם״צ), תרצ״ח; ט״צ 
במערכה (קובץ), תרצ״ט < ם. קרונה, מרודגס עד יבנה 
(מכורה, 66-5 ), חש״ד! מ. אור, המערכד. על ט״צ (משגב, 
אמוני ישראל במלחמת השחרור), חש״י! מ. כרמל, בשערי 
ט״צ (שם), תש״י! י. ויץ, בחבלי נחלה, א', תשי״א! 

א. גולדשמידט, כפר קרנים אשר בעמק בית שאן (ידיעות 
התברה לחקירת א״י ועתיקותיה, י״ט), תשט״ו! תולדות 
מלחמת הקוממיות (קובץ). חשי״ט! נ, צורי, סקר ארכי¬ 
אולוגי בעמק בית שאן(בקעת בית שאן, הכינוס הארצי ה 17 
לידיעת הארץ), תשנ״ב. מא. א. 

ט^צבץ (ת 1 סג 111 :) 71$ ), משפחת־אמגים גרמנית במאות 
ה 18 — 19 , שעם בניד, נמנו כ 20 ציירים. מהחשובים 
שבהם;( 1 ) י ו ד, ן ה י נ ר י ך ט׳ הזקן ( 1722 — 1789 ), צייר 
בחצרו של נסיך־הסן בקאסל ופר 1 פסור באקדמיה לאמנות 
בעיר זו. הוא צייר תמונות מיתולוגיות ותמונות-הווי, המת¬ 
ארות קבוצות קטנות של אנשים, וכן דיוקנות נאים של נשי 
החצר.ציוריו אפייניים לאמנות הזעירד, של תקופת הרוקוקו.— 
( 2 ) יוהן פרידריך אוגוסט ט׳ ( 1750 — 1812 ), בן- 
אחיו של ( 1 ), צייר בחצרותיהם של נםיך-ואלדק בארולסן 
ושל נסיך אנהאלט־דסאו, אח״כ מנהל האקדמיה בליפציג. 
הוא היד, צייר־דיוקנות טוב! הדמויות שבתמונותיו — רובן 
בני האצולה הגרמנית— מוצגות לעתים קרובות בחן רב על 
רקע הטבע. — ( 3 ) (יוהן ך.ינריך) וילך,לם ט׳ ( 1751 — 
1828 ), אף הוא בן־אחיו ותלמידו של ( 1 ). תחילה צייר דיוק- 
נות בחצר-המלכות בברלין. ב 1781/2 שיתף פעולה עם לוטר 
(ע״ע) וסיפק לו חומר ציורי למחקריו הפיסיוגנומיים. הוא 
הירבה לבקר באיטליה, וב 1786 נתוודע שם לגתד, וצייר את 
דיוקנו על רקע חרבות של מיבנים קלאסיים בקאמפאניה ז 
אותה תמונה פירסמד, את שמו. ב 1789 נתמנה ט׳ למנהל 
האקדמיה בנאפולי וערך סידרת פירסומים על תחריטי אגרט¬ 
לים עתיקים. פעולתו משתלבת בראשיתה של הארכאולוגיה 
החדישד, ובמגמה להחיות את רוח התקופד, העתיקה באמנות. 
ב 1801 חזר ט׳ לגרמניה, נשתקע בד,אמבורג ושוב פנה לציור 
דייקנות. הוא הניח אוטוביוגראפיד, תשאלס.! 1 מסת 01 נמ 115 ^ 
(״מחיי״), 2 כרכים, 1861 , = 1922 . 

.־.ו .. 7 .' 11 ,ז 8£ ח;>ו 1.51 *ח 1 ;< 1 .'ל 

. 11 ; 10 י.־' 1 ,. 7 . 17 ./־/ .ח€לח^־ 1 ז 50 ; 10 ^^! ,, 7 

..■ 7 . 7 ./ ; 1911 ,. 7 .// / ,ממו^ברו 

111 ./ץ , 1923 

| , 1929 .. 11 251 , 219 ־ 217 . 1 ־ 19 , 1711111 ) 

ע. י.־ה. 


טי שן (ת 13 ( 5 ! 3 ז, "הר ההוד"), מאסיוו-הרים המת¬ 
רומם בגובה 1,540 מ' מעל המישור של מחוז 
שאנטונג בסין הצפונית — המקודש שבהרי סין. כאוסף- 
עננים ומוריד-גשמים הוא מייצג במיתולוגיה הסינית את 
הרוח ד׳םפרה של המזרח, המקורבת קרבה יתרד, לכוחות 
השמים, והיה נערץ מימי קדם. בתקופה ההיסטורית הועלו 
בו, בטקסים מדוקדקים, קרבנות לשמים, שהקרבתם היתה 
זכותו האישית של הקיסר — ״בן-השמים״ — לשם הבטחת 
שלטונו והגברת כוחו העל-טבעי. כמו-כן שימש ההר מרכז 
לפולחן קדום של אלוהויות האדמה ושל רוחות המתים —, 
שכן הדימויים על הגשם, הפריון והמתים הנערצים שזורים זה 
בזה במסורת הסינית. בתורת הטאואיזם (ע״ע) נחשב הט״ש, 
בדומה לשאר ההרים המקודשים, כחדור מחילות, המובילות 
ל״שמי-ד,מערות״ — משכנן של ישויות בנות־אלמוות. אף 
בימינו מצוי בו שפע של מקומות-תפילה וידות לזכרון. 

:ז 0 ךח 1 גו 0 111 > .חח\ 2 ) 61 ' 7 .סחחג־\ 4 ו 01 

. 1910 ,(^ 11<1€^, XX ז£' 1 > 

ט^נדרךף, קוןקזטנטין פון - תס־נ ת״״ 3 ז 5 מ 0 .)} 

£שס 110 ש 11 ש$ — ( 1815 — 1874 ), תאולוג פרוטסטאנ¬ 
טי, חוקר המקרא, תרגום-ד,שבעים והברית החדשה % פרופסור 
לתאולוגיה באוניברסיטה של ליפציג. ט׳ התמסר במיוחד 
לחקר הנוסח של הברית החדשה, ובמידה מצומצמת יותר — 
גם של תרגום-השבעים והספרים החיצונים, לשם כך נסע 
הרבה באירופד" במצרים, בסיני ובא״י, חיפש ובדק כ״י 
עתיקים וד,וציא מהדורות ביקרתיות של הטכסטים. את 
הצלחתו הגדולה הראשונה נחליב 1842 , כשפיענח — למרות 
הטישטוש הרב של הכתב — את כה״י (הפאלימפססט) שב¬ 
פאריס, המכונה קודכס אפרים הסורי, שמוצאו — כנראה — 
מן המאה ה 4 ושמכיל חלקים מהתנ״ך ומהברית החדשד,. 
ט׳ זכה לפירסום עולמי כשגילה ב 1844 וב 1859 במנזר סיני 
את כה״י היווני המכונה סיניטיקום, שנחשב בשעתו לאחד 
מכה״י הקדומים ביותר של כתבי־הקודש שנשתמרו, ואולי — 
לקדום שבהם. הוא מכיל את כל הברית החדשה ואת 
רובו של המקרא! חסרים בו — בעקבות פגיעות שנפגע 
במרוצת הדורות — תורה (פרט לקטעים מבראשית ובמד¬ 
בר), נביאים ראשונים, יחזקאל, חלקים מתרי־עשר, דניאל 
ודברי־הימים. לאחר תחבולות רבות השיג ט׳ את הסכמת 
הנזירים לקבל לידו את כה״י הזה על מנת להגישו כמתנה 
לצאר הרוסי, והלד, הוציאו-לאור על חשבונו ב 1862 . ט׳ 
פירסם גם מהדורות מתוקנות של תרגום־השבעים ושל הברית 
החדשה ביוונית וכתב את תיאור מסעותיו במזרח ( 1846 ), 

וכן ספר: ן 551 ר. 1£ שי\ חש 11 שזן( 311 ־\.? שזש 15 ז 11 ח 16 !ז 11 ^י\ זזןז 3 )\\ 

(״מתי נכתבו האוואנגליונים שבידנו?״), 1865 . 

. 1927 , ,ת>ןן 1€ ןן|> 8 

ע. ח. 

טכומטר (מיוד מד,ירות), מכשיר למדידת המהי¬ 

רות הסיבובית של פרטי־מכונה. הסוגים העיקריים 
של ט״ הם: ( 1 ) מכאניים! ( 2 ) חשמליים! ( 3 ) אופטיים. 

( 1 ) בט׳ הצנטריפוגאלי מראה עלייתה של טבעת 
הקשורה לוסת צנטריפוגאלי (ע״ע מכניקה) את המהירות 
הסיבובית. שינויים בגובה פני-נוזל בתוך כלי מסתובב (ע״ע 
הידרודינמיקה, עמ׳ 85 ) מעברים בעזרת צף למחוג בט׳ 
הצנטריפוגאלי ההידרולי! משאבד, צנטריפוגאלית קטנה, 
מונעת ע״י הציר המסתובב, מודדת את המהירות כד,ספק 
הנוזל. בדגם אחר מוחזק גוף באופן גמיש בתוך נוזל סובב 



695 


טכומטר — טכניקה 


696 


בעל צמיגות (ע״ע) מסויימת; סטיית עמדתו ממצבו בנוזל 
גח מודדת את המהיתת הסיבובית באופן ו י ס ק ו ז י מ ט ר י. 
ב ט׳ ה חיכוכי מודד החיכוך בין שתי דיסקות, שאחת 
מהן מחוברת לציר המסתובב, את הגודל המבוקש. הט׳ 
התהודתי מבוסס על מדידת התדירות העצמית, המוק¬ 
נית למכונה בסיבובה, ע״י הצמדתה למערכת של להבים 
בעלי תדירויות עצמיות מודרגות! הלהב בעל התהודה 
לתדירות — ובזה גם למהירות הסיבובית — של המכונה 
מתעורר לתנודות ומראה את המהירות הרגעית. 

( 2 ) בט" החשמליים מחובר גנרטור (ע״ע) קטן 
לציר המסתובב. דחפי־הזרם המתעוררים בו פרופורציוניים 
למהירות שיש למדוד אותה! וולטמטר או אמפרמטר (ע״ע 
חשמליים, מכשירים, עט׳ 230 ) המחובר לגנראטור מציין — 
לאחר כיול מתאים — את המהירות הסיבובית במישרין. 

( 3 ) ה ט״ האופטיים — מהם מוני סיבובים ע״פ 
דחפי־זרם המיוצרים בתאים פוטו־חשמליים בהשפעת קרן- 
אור מקוטעת, ומהם מכשירים סטרבוסקופיים (ע״ע). 

לט" ההידרוליים והחשמליים' היתרון, שתוצאות המדידה 
ניתנות בנקל להעברה למרחק. יתרונו של הט׳ התהודתי — 
שאין בו חלקים נעים הגורמים לבלאי. 

י. מ. ו. 

טכנוקךטיה, אידאולוגיה חברתית, שנתגבשה — בעיקר 
באה״ב — בשנות ה 20 של המאה הנוכחית בין 
מהנדסים, כלכלנים ומדענים, תוך בדיקת השפעת הטכנו¬ 
לוגיה המודרנית על החברה, הרעיץ המרכזי של הטכנוקראטים 
היה, שמיבנה הכלכלה ושיטת מחירי-השוק אינם הולמים 
עוד את הרמה הנוכחית של ההתפתחות הטכנולוגית. מערכת 
המחירים ותנועת ההון והאשראי מבוססים על ההנחה, המוט¬ 
עית לדעת הטכנוקראטים, כאילו החליפין הם התהליך העיקרי 
בחיי הכלכלה; ואילו למעשה הגורם המרכזי בכלכלה בת- 
ימינו הוא — מקורות-האנרגיה והמכונה, שאפשרויותיהם 
הטכניות קובעות את רמת הייצור ואת רמת המחיה הניתנות 
להשיג. המדען היוצר את המכונה, והמהנדס המפקח על 
הייצור, הם שחייבים לשלוט בחיי הכלכלה — ולא ה רכושן, 
הסוחר ומערכת־המחירים, קיומם של חוקים וסדרים המוש¬ 
תתים על סיכויי האשראי המסחרי ומערכת-המחירים הוא, 
איפוא, אנאכרוניזם מסוכן! כתוצאה של היעדר כוח־קניה 
נמנעת קליטתו של הייצור ההולך וגובר בשוק, וכך נוצרים 
משברים כלכליים וחברתיים. הטכנוקראטים הציעו לבטל את 
הכסף כמודד של ערכים כלכליים ולהנהיג במקומו יחידה 
חדשה, של "אנרגיה יצרנית", המוגדרת ע״י חישובים של 
שימוש באנרגיה. כמו־כן תבעו להעביר את הפיקוח על 
סדרי הכלכלה והסדרים החברתיים לידי מומחי-ייעול, מהנ¬ 
דסים ומדענים! הפוליטיקאים, שהם חסרי הכשרה מקצו¬ 
עית, אינם יכולים להבין את התהליכים המסובכים של 
הכלכלה המודרנית. 

רעיונות טכנוקראטיים מצויים כבר ב״ניו אטלנטיס" של 
פרנסים ביקון(ע״ע), סן-סימון(ע״ע) תבע במפורש למסור 
את הנהלת התעשיה ואת קביעת תהליכי החליפין לידי 
מהנדסים וכלכלנים, אולם מקורה האינטלקטואלי הישיר של 
הט׳ הוא בכתביו של תורסטןובלן(ע״ע) מראשית המאה ה 20 . 
השפל הכלכלי החמור והממושך באה״ב ב 1929 ^ 1933 , מול 
כוחות-הייצור העצומים הבלתי־מנוצלים של המדינה, נתן 
דחיפה להתגבשות המחשבה והתנועה הטכנוקראטית. נציגיה 


העיקריים היו: האוארד סקוט, וולטר רוטנשטראוך, הרולד 
לב ופליכס פריזר. ב 1932 הוקמה הסתדרות עממית גדולה 
בשם "ועד קונטיננטאלי למען הטכנולוגיה", בראשותו של 
סקוט. הנשיא פ. ד. רוזולט (ע״ע) הושפע בראשית כהונתו 
( 1933 ) מהלכי-רוח אלה, והטיל על הרולד לב לערוך מחקר 
מקיף על הקף מקורותיה האנרגטיים והמשקיים של אה״ב. 
ממחקר זה צמחו שני ספריו של לב: "תכנית לשפע" 
ו״פוטנציות הייצור של התעשיה". אולם רוזוולט לא עשה את 
משנת הט׳ קו מנחה לשיטת מימשלו ומינהלו. הט׳ כתנועה 
נעלמה עם פרוץ מלחמת־העולם 1 ז, אולם רעיונותיה השפיעו 
השפעה ניכרת על המגמה הכלכלית-סוציאלית והתיכנונית, 
הלאומיתוהבידלאומית (תכנית מרשל [ע״ע],השוק האירופי 
המשותף [ע״ע]) במחצית השניה של המאה ה 20 . 

;^־ 190 /?> ^^/' 7 .({■]ו 

411071 ^ 801 .■־ו 

01 171 ) 1 !€ ׳>;/' 7 .( 1 ^ 1.0 . 13 ." 1933 01 

10 1100 )} 1 !) 0 { 1 ח 1 ,.) 11 01 .}־ן : 935 ! 

.< 13111 .! ; 1949 ;*^ 1938 

0 ,! .[ ; 1960 . ס 0 י 0111 ק €1 1 {^^ 1 ^ ו 111 !.)^ 1 5 )€ 

. 964 ! ,^'^ 11 ! 1 ) 7 € 012 % 0 ! 1 ץ 1 ח ■ ~ ^{ 11 )' 1000 !.> 1 € 

י. ב.-ד. 

טכניקה (מיוו׳וו׳י, £7 ז — אומנות, אמבות, וגם הכושר להש¬ 
תמש בהן). יש סבורים, שמבחינה אטימולוגית 
קשורה מלה זו לשרשים השמיים ״תכן, כון, כן״ — אך אין 
ראיה לדבר. 

(א) במובנו הרחב ביותר מציין מונח זה את 
כל דרכי-הפעולה, הצעדים ואמצעי-העזר הננקטים במכוון 
להשגת מטרה מסויימת. במובן זה, פעולות בלתי-אמצעיות, 
כגון ריצה או דיבור, אינן נכללות במונח הט׳! אולם אם 
הן מתוקנות או מועלות לדרגת השגים מיוחדים חל על אופן 
ביצוען הכינוי "טי" של ריצה או של דיבור. 

(ב) במובנו המצומצם מונח הט׳ פירושו — 
הניצול המכוון של חמרי־הגלם ומקורות־האנרגיה, הטמונים 
בטבע, כדי לשנות את סביבת האדם לשם קיומה והקלתה 
של מציאותו. ההשגים ה״טכניים" של סוגי בע״ח מסויי' 
מים— יש לראותם כתופעות של הטבע, אך לא כ״ט׳". 
לעומת זה נכללים במושג זה כלי־האבן, שנעשו מחומר נבחר 
כראוי, שניתנה להם צורה מכוונת לתכלית מסויימת כבר 
בראשית תולדות האדם, וכן ביות בעה״ח. 

הגדרה זו אינה נוגעת בשאלה, אם חמרי־הגלם ומקורות 
האנרגיה מנוצלים עליםמך נסיון מקרי פחות או יותר, או 
על סמך חקר־טבע שיטתי. היום נוטים לצמצם את מושג הט׳ 
למקרה השני. 

(ג) מכאן במובנו המצומצם והמודרני ביותר 
פירושו של מונח הט׳ — צירופם של חקר שיטתי של חמרי־ 
הגלם, מקורות־האנרגיה וחוקי־הטבע עם פיתוחם, בנייתם 
וביצועם של דרכי־פעולה ומיתקנים, שבעזרתם ניתן להש¬ 
תמש בידיעות הנובעות מן החקר באופן היעיל והחסכוני 
ביותר להשגת מטרות שהעמיד האדם לפניו. 

חלוקת הט׳. מאחר שכל תחומי הט׳ כרוכים זה בזה 
ואף חופפים זה את זה, יוצא שכל חלוקה, הנעשית מתוך 
נקודת־ראות אחת, נמצאת מפרידה בין הדבקים. למעשה 
(למשל בחלוקת הפקולטות במוסדות להשכלה גבוהה), 
נוהגים לכנות את תחומי הט׳ לפי מושגים כוללים שונים 
לגמרי! למשל: לפי יסודותיהם הפיסיקאליים ("טכניקת 
החום", "טכניקת החשמל"), לפי התוצר ("בניית מכונות", 



697 


טכניקה 


698 


"טכניקת הטכסטיל"), לפי טיב החומר המעובד ("עיבוד 
מתכת", "טכניקת חמרים מלאכותיים"), או לפי התהליך 
("טכניקת המדידה", "טכניקת הרפרודוקציה"). להלן נסיוו 
לחלק ולסדר את תחום הט׳ מן הבחינות השונות. 

1 ) ניצול מקורות ה אנרגי ה.האנרגיה (ע״ע) 
אינה עשויה להיווצר ולא להיפסד ,• כל פעולה טכנית נעשית 
במסגרת מאזן־האנרגיה, ואין היא יכולה אלא לשנות את 
צורת האנרגיה. אולם בהפיכת צורת־אנרגיה מסויימת לצורה 
הרצויה אין להימנע מהפסד חלק ממנה ע״י הפיכתו לצורות 
אחרות — כגון החום —, שאינן רצויות(ע״ע אנטרופיה! תר¬ 
מודינמיקה). התקדמות הטכניקה באה לידי ביטוי במידה 
מרובה דווקא בצימצום ההפסדים הללו. להלן שורה של צורות־ 
אנרגיה חשובות ודוגמות של הפיכתן לצורות אחרות. 
אנרגיית השרירים — 

א. לאנרגיר. מכאנית פוטנציאלית: דריכת קשת ליריד.) 

ב. לאנרגיה מכאנית קעטית: סיבוב אופני-דריכד.) 
משיכת עגלה ע״י בהמד,. 

אנרגיה מכאנית פוטנציאלית — 

לאנרגיה מכאנית קעטית: יריית חץ ע״י הרפיית מיתר־ 
הקשת. 

אנרגיה מכאנית קינטית — 

א. לאנרגיה קינטית בעלת מיבנה אחר: מנוף, גלגלת; 

ב. לאנרגיה מכאנית פוטנציאלית; דריכת שעודקפיץ; 

ג. לאנרגיה חשמלית: מכונת־דינאמו; 

ד. לאנרגיית-החום: הצתת גפרור. 
אנרגיה חשמלית — 

א. לאנרגיה מכאנית קינטית: מנוע חשמלי) 

ב. לאנרגיית־החום; תנור חשמלי) 

ג. לאנרגיית-ר.קרינה: מנורת־פירוק לגאז,• 

ד. לאנרגיה כימית: טעינת מצבר, 
אנרגיה כימית — 

א. לאנרגיה מכאנית קינטית: כלי־יריה, מנועי־שריפה; 
מכונת־קיטור, טורבינת־קיטור (דרך ההפיכה לחום ולאנר־ 
גיה פוטנציאלית)) 

ב. לאנרגיה חשמלית: אלמנטים גאלוואניים) 

ג. לאנרגיית־החום (גחלת, להבה) ולאנרגיה הפוטנציא¬ 
לית של הקיטור: דוד־קיטור. 
אנרגיית־החום — 

א. לאנרגיה פוטנציאלית; קיטור בדוד־קיטור; 

ב. לאנרגיה קינטית: מנוע סילוני) 

ג. לאנרגיה חשמלית: תרמו־אלמנט; 

ד. לאנרגיית־הקרינה: קרינת כל גוף חם, 
אנרגיית-ה קרינה — 

א. לאנרגיה. פוטנציאלית; לחץ-האור) 

ב. לאנרגיה כימית: צילום; 

ג. לאנרגיה חשמלית: תא פוטו-אלקטרי. 
אנרגיה גרעינית — 

לאנרגיה חשמלית (דרך ההפיכה לאנרגיית-הקרינה, 
אנרגיית־החום, האנרגיה המכאנית); מפעל-כוח גרעיני. 

2 ) ניצול חמרי-הגלם: 

(א) ט כ נ י ק ת - ה ה ש ג ד. כוללת את איסופם ואגירתם 
של חמרי-הגלם הטבעיים. 
במכרות — 

בצרי מתכות, מינראלים, חמרי-דלק (פחם, נפט). 



ג?גולי צורות־אנרגיה 


בחקלאות — 

חמרי-גלם מן הצומח ומן החי: עץ, סיבי-צמחים, עסיסי־ 
צמחים (לאטכס), חמרי-גלם לצרכי מזון, תרופות, רעלים, 
עורות׳ עצמות, קרניים, שיער וכיר׳ב. 

(ב) טכניקת ההכנה הופכת את חמרי־הגלם 
לחמרים מעובדים־למחצה. 
הכנה מכאנית — 

שינוי צורתם וסידורם של חמרי-הגלם ע״י ריסוק, ניקוי, 
מיון — למשל הכשרת בצרים לעיבוד; קילוף וניסור של 
גזעי-עצים; גבילת טין; טחינת דגן; הפרדת זרעי הכותנה 
מסיביר., ועוד. 
הכנה כימית — 

שינוי מצבם של חמרי-הגלם ע״י הליכי-עבודה ומיתקנים 
של המטאלורגיה ושל הטכנולוגיה הכימית, כגון: חיזור, 
חימצון, זיקוק, ייצור ברזל גלמי ופלדה, בירוס עורות וכיו״ב. 

3 ) טכניקת הייצור היא שינוי צורתם של חמרים 
מעובדים־למחצה והפיכתם לתוצרי-צריכה או למית- 
ק נ י - י י צ ו ר. 

שינוי-צורה מכאני — 

נעשה ע״י הליכי הפעולה והמיתקנים של הטכנולוגיה 
המכאנית, כגון יציקה, חישול, עירגול, דחיסה, משיכה, 
היתוך, ריתוך, הלחמה, סימרור, הדבקה; טוויה, אריגר., 
תפירה; יצירת כלי-קדרות, וכד. 
שינוי־צורה פיסיקלי-כימי ~ 

הוא שינוי מצבו של החומר המעובד־למחצה, כגון קליית 
כלי־קדרות; הקשיה או ריכוך של חלקי״מתכת ע״י חימום 
וקירור, חיסום, וכיו״ב. 
סידור לקבוצות תיפקודיות — 

למשל; הרכבת מכונות ומכשירים; הקמת מפעלים 
כוללים של התעשיה המכאנית או הכימית; של מפעלי 
ייצור וחלוקה של גאז וזרם־חשמל; של אספקת-מים, וכד; 
הרכבת חסרי-בניה מוכנים לתוצרים של בניה גבוהה ותת- 
קרקעית ושל מיתקנים הידרוליים, וכן של בניינים, גשרים, 
כבישים, תעלות וכיו״ב. 
בקרה — 

- ז• 

בדיקת התוצרים ותיפקודיהם בדרך מדידה כמותית, 



699 


טפניקה 


700 


כגון בקרת המידות, טיב שמה־הפנים והקשיות של חלקי־ 
מכונות; בקרת ההספק של מכוגות־כוח! בקרה של חוזק־ 
טכססילים, ועוד. 

4 ) טכניקת־ ה שימוש קובעת כיצד ניתך להש¬ 
תמש בתוצרים רבאנרגיה הסובלת לתוכם בדרך היעילה 
והחסכונית ביותר, כגון הט׳ של נהיגת מכוניות, של הדפום, 
של חלוקת זרם־החשמל, של המדידה, וכיו״ב. 

טכניקת השימוש בכל תהליך חדש ובכל מכשיר חדש 
מבוססת לכתחילה על נסיון מעשי. לפנים לא יצאה טכניקת־ 
השימוש כמעט כלל מגדר זה, אולם בימינו היתה עפ״ר 
לנושא לחקר שיטתי, שהוא מצידו שוב משפיע במידה 
ניכרת על תצורת ת 1 צרי־הצריכה ומיתקני-הייצור. 

תולדות ה ט׳. דברי־ימי ה ט׳ הם כדברי־ימי האנושות. 
ב 1959 נמצאו באפריקה תוצרים טכניים (כלי־אבן) בצידושל 
שלד של אוסטראלופיתקיני, שחי — אולי — לפני 1/2 ! מיליון 
שנים! הם נחשבים לםימן־הבר של ראשית התהוות האדם. 

כבר בעידנים הראשונים של הפאלאוליתיקון הגיעו בני־ 
אדם לרמה ניכרת בבחירת החומר לכלי־האבן שלהם ובת־ 
צורתם; באותם הכלים מתגלה גם סימן מובהק המציין 
תוצרים טכניים — הסטאנדארטיזאציה. בפאלאוליתיקון 
המאוחר (כ 40,000 — 10,000 שנים לפסה״נ) נוסף סימן 
שני — הספציאליזאציה; מעתה ניתן להבחין בין סכינים, 
מגרדות, מקדחים וכיו״ב. עידונם של כלי־העבודה העשויים 
אבן איפשר להשתמש בהם לייצור צלצלים לדיג, מחטים 
וכד׳ מעץ, מעצם, מקרן ומשנהב. אף הטכנולוגיה הכימית 
התחילה כבר בפאלאוליתיקון הקדום עם השימוש באש, 
בפאלאוליתיקון המאוחר נתוספו עליה עיבוד העורות, הכנת 
הרעלים לחיצים וייצור צבעים מתחמוצות של מתכות. הופכי־ 
האנרגיה הראשונים הן קשתות־היריה והמלכודות, שפעולתן 
מבוססת על הכובד ועל כוח־השרירים. שינוי האקלים שחל 
בסוף תקופת־הקרח (כ 8000 לפסה״נ) גרם למעבר הדרגתי 
לחקלאות, וע״י כך — להתפתחויות טכניות וחברתיות, 
שנוהגים לכנותן בשם המהפכה הנאוליתית. מפתה 
הופקו ר,המרים לעיבוד לעתים קרובות במכרות, ואף הת¬ 
פתח סחר בהם למרחקים. בהתאם לצורות־החיים החדשות 
החלו מופיעים מגלי־אבן וריחיים, מעדרים מקרן־צבי וגרזני־ 
אבן מושחזים (תמ׳: ע״ע גרזן, עמ' 305 ! חקלאות, עמ׳ 47 ). 
כמו-כן הוחל בטוויה ובאריגה! הומצאה תנועת־הסיבוב 
(מקדח־הקשת ואבני־היוצר)! חלה התקדמות בטכנולוגיה 
הכימית: קליית תוצרי־קדרות, אפיה! נתגלה מקור-אנרגיה 
שמחוץ לאדם ע״י ביות של בדימות־עבודה (תחילה השור 
והחמור; התל מ 2500 ןבערך] לפסה״נ — הסום). הקלת 
החיים גר מד, לריבוי גדול של האוכלוסיה, ליצירת קבוצות 
גדולות של אוכלוסין, ולבסוף — לייסוד ערים ומדינות. רק 
אלה האחרונות היה ביכלתן לבצע ולקיים את המפעלים 
הטכניים הגדולים, שהורגש עתה צורך בהם — ביצורים, 
מובילי־מים, בניינים לפולחן, ובעמקי הנהרות הגדולים — 
אף הסכרים ומפעלי־ההשקאה. לאחר שכבר באלף ה 4 לפסה״נ 
הונהגו במסופוטמיה עגלות־גלגלים משוכות ע״י בר,מות, יש 
להניח, שבאותה תקופה הוחל אף בסלילת דרכים. 

באלף ה 4 לפסה״נ התחיל אף השימוש במתכות, 
תחילה בזהב ובנחושת הטבעית הצרופה: הללו חושלו חישול 
קר. המצאתם של צינור-חנישוף — ולאחר־מכן של המפוח — 
איפשרה את היתוכן של המתכות, וע״י כך הכנת סגסוגות! 


החל מאמצע האלף ה 3 בקירוב הופיעו כלי־נשק וכלי- 
עבודה מברונזד, ליד בלי־ד,אבן (ע״ע ברונזה, תקופת ה־). 
במחצית השניה של האלף ד, 2 כבר ידעו בני אסיה הקטנה 
לייצר ברזל חשיל, וכעבור זמן מועט אף להקשותו (ע״ע 
ברזל, עמ׳ 640 — 649 ! ברזל, תקופת ה־, עט׳ 654 — 657 ). 
מלבד המטאלורגיה הועשרה הטכנולוגיה הכימית עד ל 1000 
בערך לפסה״נ ע״י המצאת הזכוכית (ע״ע), בישול השיכר, 
ייצור פחם־העץ ותמרוקים. החל מאמצע האלף ה 3 לכל 
המאוחר נוצל המקור הראשון לאנרגיה פיסיקאלית — הרות 
נשאה סירות-מפרשים תחילה במעלה הנילוס, וכעבור זמן 
מה — אף מעבר לים. 

התקדמות המאתמאטיקה ומדעי-הטבע בעולם היווני־ 
רומי לא נודעה לה אלא השפעה מועטת על טכניקת האנר־ 
גיד,. אנשי־המדע היו מעונייגים ב״ 1 ן) 0 ז> ("חכמה") או 
(״הכרה״),אך לא ב שנחשבה למשימתם 
של מעמדות נמוכים יותר בחברד,. האנרגיה של הקיטור 
המתפשט, אע״פ שהיתד, ידועה, לא נוצלה למעשר,. אנרגיית־ 
השרירים של עבדים ושל בע״ח הספיקה לצרכי החברה! 
לשימוש במיתקנים כבדים, כגון מנופי־הרמה וטחנות, נהפכה 
צורתד, באורח יעיל ע״י גלגלי־דריכר, ואופני־סרן. רק בסוף 
אותה תקופה התחילו להשתמש באנרגיה הקינטית של המים 
הזורמים להפעלת סיתקני־שאיבר, וטחנות, ומקור זד, נשאר 
החשוב ובעל ההספק המאכסימאלי שבין מקורות האנרגיה 
עד למאה ה 18 לםה״נ! מציאותו היתד, קובעת לעתים קרובות 
את מיקומם של מפעלי־התעשיה. 

במכאניקה השימושית הופיעו בעולם העתיק גלגל־ 
השיניים, הבורג והגלגלת, משאבת־ריבוכנה, המחרטות וכלי- 
היריה המבוססים על כוח־ד,קפיץ. טכניקת הבניה של רומא 
מגלה השגים מעולים בהקמת בניינים ציבוריים גדולים: 
תיאטראות, אולמי־שווקים, מרחצאות המצויידים במיתקני־ 
חימום, אקודוקטים, כבישים וגשרים. בין השגי הטכנולוגיה 
הכימית ראויה לציון מיוחד המצאת מלט־הסיד והסבון. 

במאות השנים המשובשות שלאחר שקיעת הקיסרות הרד 
מית נמצא מרכז־הכובד של הד,תפתחות הטכנית בסין: באותה 
תקופה הומצאו שם המצפן, הנייר, החרסינה, ברזל־ר,יציקה 
ועוד, שלא חדרו לאירופה אלא מאות־שנים מרובות לאחר־מכן. 

כלי־רתמה יעילים לסוסי־משיכה כבר היו מקובלים בסין 
בתקופת שושלת־האן! הם הונהגו באירופה ביה״ב (סמוך 
ל 1000 לסה״נ) ובאר במקום הקולר הקדום שד,יה חונק את 
הבהמות: מעתה ניתן היד, לבנות עגלות, מחרשות ואופני־ 
סרן גם לעמסים גדולים יותר. לאחר זמן מועט הובאה מן 
המזרח לאירופה טחנת־הרוח וזכתה לתפוצה מהירה, אף 
כמקור־הנעה למנסרות ולמשאבות. במשך מאות רבות בשנים 
היתה זו המכונה המשוכללת ביותר (תמ': ע״ע טחנת־קמח). 

תרומות נוספות שתרמה אסיד, לאירופה היו, כנראה, 
ידיעת האנרגיה הכימית של אבק־השריפה וניצולה בכלי־ 
יריה. שניהם הומצאו, כנראה, בסין והגיעו לאירופה עם 
פלישות המונגולים. הם נזכרו לראשונה ב 1242 , ומן המאה 
ה 14 ואילך גרמו להפיכה גמורה של כל טכניקת הלוחמה. 

בזמן מאוחר יותר מבסין — אך, כנראה, ללא זיקה 
לסין — הופיע באירופה שיפור חשוב בנהיגת הספינה: 
ההגה שבירפתיה, מעתה ניתן היה לבנות ספינות־ים חזקות 
יותר בעלות שטחי־מפרשים גדולים יותר, והללו שימשו 
תנאי מוקדם למסעי-הגילויים שנערכו במאות ה 15 — 18 , 



701 מכניקה 702 


מיבגים אדירים מברזל־יציקה הוקמו בסין כבר באלף 
ה 1 לסה״ג. באירופה בחשב ברזל־היציקה כפסולת שנוצרת 
אגב כשלון בייצור ברזל־החישול או הפלדה, והוא לא הוכר 
כחומר־לעיבוד מועיל אלא במאה ה 14 < החל מ 1350 בערך 
התחילו לייצרו בכבשנים רבים. התקדמות נוספת במטאלור־ 
גיה — המצאת סגסוגת מתאימה ומיתקן ליציקת אותיות־ 
דפוס רבות (סמוך ל 1450 ) — פתחה פתח למלאכת הדפוס 
(ע״ע, עמ׳ 949 ), ויחד עם תפוצת המשקפיים, שהחלה באותה 
התקופה בערך, נודעות לה תוצאות עצומות מבחינה תרבו¬ 
תית, המסמנות את סוף ימי־הביניים. 

הרחבת אופק־הראיה הכללית גרמה לרצון להשתחרר 
מדוגמתיות ומסמכות, וע״י כך לגישה ביקרתית ומדעית. 
המהנדסים־האמנים של הרנסאנס (פי'ליפו ברונלסקי, 
לאון בטיסטה אלברטי, לאונרדו דה וינצ׳י ורבים אחרים) 
ניסו לפרש את הט׳ — שהיתה מבוססת עד ימיהם על האומ¬ 
נות והמסורת — בעזרת המאתמאטיקה ומדעי־הטבע, החלה 
להיווצר ספרות טכנית עשירה; 11003101:13 ) 6 ^, שם של 
אלברטי, 1452 ! 1601 ) ] 1111 ^ו 111 ל! 65 ^ ־ 1161 8 ת 511 ץ 6 ׳\ 1 ־ 11161 ח 0 
£ץ 56116 :ז 111611 1 ) 00 21161461 של דירר, 1525 1 - 161:31 \ 116 06 
1163 של אגריקולה, 1530 ! ) 6 1111160101010 ־ 1051:1 116311:0111 '!' 

4361110310111 * של בסון, 1589 , ועוד. אעפ״כ נשארה ההת¬ 
קדמות הטכנית של המאה ה 16 מצומצמת בשיפורים מרובים 
של הקיים — של גלגלי-הטוויה, של נולי-האריגה, של הטח¬ 
נות, וכיר׳ב. עניינה של התקופה עדיין היה בעיקר בתחום 
התאולוגיה והספקולאציה הפילוסופית. מיפנה עקרוני לא 
חל אלא בעקבות מחקריהם של גלילאי ושל גריקה (ע״ע) 
במחצית הראשונה של המאה ה 17 , שפנו עורףילספקולאציה 
וביקשו להכיר את עולמו של הקב״ה בדרך הניסוי, אחריהם 
באו — במסגרת עולם שפנה יותר ויותר לחיי המעשה 
ולחקר הטבע — אישים כבויל, חוק, הויגנס, ניוטון, ליבניץ 
וראומיר, שהניחו את היסוד, במחצית השניה של המאה ה 17 
ובמחצית הראשונה של המאה ה 18 , למדעי-ה טבע 
המודרניים, 

השימוש הטכני בהכרותיהם נתחייב מן הצרכים של 
גידול־האוכלוסיות המהיר, בעיקר באנגליה. מקורות־ההנעה 
הקדומים — גלגל־הדריכה, אופן־הסרן, טחנת-הרוח וגלגל- 
המים — שוב לא היו מסוגלים לספק מים לערים הגדולות 
ולנקז את המיכרות! ואלה האחרונים לא יכלו לספק את 
הצורך ההולך וגדל במתכות אלא בדרך העמקתם. נוצר גם 
מחסור בחמרי־דלק! היערות באנגליה כמעט שחוסלו כבר 
סמוך ל 1600 לצרכי בניית־ספינות וייצור פחם־עץ. הבעיה 
לא ניתנה לפתרון אלא ע״י הנהגת שגי מקורות־אנרגיה 
חדשים — האנרגיה הכימית של פחם־האבן והאנרגיה הפי- 
סיקאלית של הקיטור הדחוס. בהמשך לעבודותיהם של 
גריקה ושל הויגנס הפכו פפן ( 1690 ), סורי ( 1698 ), ניוקמן 
( 6011160 ׳);ו 6 ז>ן, 1717 ), סמיטון( 50163100 ^ 1772 ) וואט ( 1769 
ו 1787 ) אח מכונת־הקיטור לאמצעי-הנעה, שהוכיח עצמו 
כעולה על שאר כל האמצעים. 

באותן עשרות-השגים נתברר, שאף גלגל-הטוויה והנול 
שוב אינם מספיקים למלא את הצרכים בטכסטילים, שנתרבו 
בינתיים. מיכונם הושג ב 1764 (ע״י הארגריוז), ב 1769 (ע״י 
ארקריט [ 118111 ^ 1161 ^ 1 ]), ב 1773 (ע״י קרומפטיון( 100 ^ 01001 ]) 
וב 1786 (ע״י קרסריט). באותה תקופה נוסדו בתי-החרושת 
הראשונים לטכסטילים, שהיו מונעים ע״י מכונות-קיטור — 


מה ששימש פתיחה להתפתחות טכנית סוערת ולזעזועים 
חברתיים קשים! מכלול התופעות האלה מכונה מימי א.טוינבי 
(ע״ע! 1884 ) בשם "המהפכה חתעשייתית". 

את הציוד לבתי-החרושת לטכסטיל צריכים היו לספק 
בתי-חרושת למכונות! הללו פיתחו ובנו, נוסף על-כך, את 
מכונות-הכלים הדרושות — תחילה לצרכי עצמם. לסיפוק 
צרכיהם בחמרים מעובדים-למחצה היו זקוקים למפעלי 
הברזל והפלדה, והללו מצידם היו תלויים בתוצרת המיכרות. 
הדרישות ההולכות וגדלות למערכת התובלה גרמו לנסיון 
להשתמש במכונת-הקיטור אף בעגלות ובספינות. הצלחתו 
של נסיון זה כרוכה בשמותיהם של רוברט פולטון (אניית* 
הקיטור, 1807 ) ושל ג׳ורג׳ סטיונסון, שבנה ב 1829 , לאחר 
שקדמו לו רבים, אותו קטר, שיממנו יצאה כל ההתפתחות 
המאוחרת. במחוזות המרכזיים של אנגליה (ולאחר־מכן אף 
של ארצות אחרות), שהיו עשירים במירבצי פחם וברזל, 
נוצרו איזורי-תעשיה, שהצריכו העסקת פועלים מרובים. 
התחילה זרימת כפריים עניים לאותם המחוזות, שהביאה לידי 
התהוות ערים גדולות ובהן פרולטאריון תעשייתי. בכך 
שינתה המהפכה התעשייתית במשך עשרות שנים מועטות 
את מיבנה האוכלוסיה מיסודו, ויחד עם זה — גם את טיפוס 
הממציאים והמהנדסים. מייסדי תעשיית הטכסטיל עדיין היו 
חובבים ובעלי־מלאכה מוכשרים! אף בוני־המכונות הגדו¬ 
לים של המאה ה 18 התחילו כולם בעבודתם על יסוד המלאכה, 
אולם כבר סמיטון וואט קנו לעצמם במוקדם ידיעות מאתמא- 
טיות ופיסיקאליות, שבלעדיהן אי-אפשר היה לשום טכנאי 
בדורות הבאים. מתוך צירוף חמלאכה ומדעי-הטבע צמחה 
בעשרות השנים שבסמוך ל 1800 הט׳ המודרנית. 

אפייני לרוח החדשה היה מספרם הגדול של מוסדות 
להשכלה טכנית גבוהה, שהוקמו בכל הארצות החל מ 1794 
(בפאריס). המהנדסים הגדולים של המאה ה 19 הקימו את 
העולם החדש של מכניזאציה ותיעוש על היסודות המדעיים, 
שהונחו במאה ה 18 וזכו לפיתוח נוסף בראשית המאה ה 19 . 
כיורשיהם של בעלי-המלאכה קודמיהם הפכו, ע״י חושם 
המעשי וכוח-יזמתם, את הידיעות התאורטיות לניתנות לשי¬ 
מוש בחיים. ה חשמל, ששימש תחילה כצעצוע בטרקלינים, 
ולאחר-מכן לנושא מחקר מדעי, נעשה בידי סימנם, אדיסון, 
טסלה ודוליכו־דוברובולסקי למקור-אנרגיה חדש, 'שתרם 
לעולם מכונות־הנעה, אמצעי־תאורה ואמצעי טלקומוניקאציה. 
המטאלורגיה, שנוסדה כענף־מדע כבר'ב 1722 על-ידי 
ראומיר, לא נשתנתה אחריו בהרבה בתחום המעשה (פרט 
?*המרת פחם־העץ בקוקס של פחם־האבן): רק בסמר ( 1856 ) 
עלה בידו לספק לתעשיה פלדה (ע״ע ברזל, עמ׳ 646/7 ) 
בכמות ובאיכות הדרושות. סורבי ( 1863 ) השלים את המטא- 
לורגיה ע״י המטאלוגראפיה המיקרוסקופית, מה שהביא 
תוצאות מרחיקות־לכת למחקר המדעי ולפיתוח הטכני כאחד. 
המתכות והסגסוגות החדשים שנתגלו ושהומצאו 
בסס! השנים האחרונות איפשרו את טכניקת הסדנה המודר¬ 
נית (פלדות מהירות ומתכות קשות) ואת בניית־המכונות 
המודרנית (תמרים בעלי חוזק-יתר)! הם תרמו להתקדמות 
הכימיה (חמרים העומדים בפני חלודה), והם מהווים את 
החומר העיקרי לבניית מטוסים (מתכות קלות)! כמו-כן 
איפשרו את פיתוחם של מנועי־סילון למטוסים, לטילים 
ולספינות־החלל (חמרים העומדים בפני חום גבוה). המגמה 
לשפר את מכונת-ד,קיטור כבדת-התנועה או להביא אחרת 



703 


מכניהה 


704 


במקומה, הביאה תחילה למכובת־קיטור מונעת בלחץ גבוה 
ומהירת התנועה, לאחר־מכן לטורבינת־הקיטור (פרסונז, 
1884 ! דה לול, 1889 )! ואף להנהגת מ ק ו ר ־ א ג ר ג י ה 
חדש — האנרגיה הכימית של הנפט ותולדיו, שנהפכת, 
במנועי־שריפה (מנוע אוטו [ 0 ״ס 1 , 1876 ! מנוע־דיזל, 1893 ) 
לאנרגיה קינטית. אותם המיבנים היו מבוססים על התקדמותה 
המרובה של התרמודינאמיקה במאה ה 19 . עם מנוע־ 
אוטו מהיר־התנועה סופק לטכנאים המנוע הקל לכלי־הרכב, 
שאותו ביקשו למצוא מזמן! שנים מועטות לאחר המצאתו 
החל פיתוחן של המכונית וסירת־המנוע (בנץ ודימלר, 1886 ). 
מנועי־אוטו קלים בעלי מיקצב מרובע נמצאו אף ראויים 
לשמש כמכונות־הנעה לכלי־טיס, שאליהם שאפו מראשית 
הטיס (מונגולפיה, 1783 )! ב 1900 הניעו את המדחפים של 
ספינת־הטיסה הראשונה של צפלין, וב 1903 — את מטוס־ 
המנועים הראשון של האחים ריט חשיבות מהפ¬ 

כנית ממש נודעה להם לגבי החקלאות, שמיכונה בתקופה 
של גידול מהיר של האוכלוסיה — המלווה זרימת חלק גדול 
של כוחות־העבודה הכפריים לערי־התעשיה — איפשר את 
סיפוק הדרישות הנוספות למיצרכי־מזון שעלו במידה עצומה. 
אמנם, להחשת העבודות החקלאיות — שבוצעו בדרכים שלא 
השתנו כמעט במשך אלפי שנים — נבנו כבר קודם לכן 
מכונות חקלאיות, שהיו מונעות עד אמצע המאה ה 19 בכוח 
בהמות, ואח׳־׳כ ע״י מכונות־קיטור! אבל פיתוחן והפצתן 
הכללית לא נתאפשרו אלא לאחר מלה״ע 1 ע״י הטרקטור 
(ע״ע) העצמאי, הזול והנוח לתיפעול — בעיקר לאחר 
שהמנוע הקל שלו הושלם ע״י שרשרות־זחל וצמיגי־באלון, 

עזרה מהפכנית נוספת באה לחקלאות מן הדשנים המלאכו¬ 
תיים והאמצעים להדברת המזיקים, שסופקו לה ע״י הכימיה 
המתפתחת במהירות. זו הפכה במאה ה 19 ממדע של מעבדה 
לתעשיה גדולה. תרופות, אמצעי־ניקוי, חמרי־צילום, ועוד, 
נעשו תוצרים המוניים. את התפתחות הכימיה במאה ה 20 
מאפיינת בעיקר חדירת החמרים המלאכותיים האורגאניים 
לכל תחומי הט׳ וחיי יום-יום. 

אולם יותר מכל חשובה התפתחותה הסוערת של ה פ י־ 

ס י ק ה. מחקריו של הרץ על גלים אלקטרומאגנטיים ( 1888 )! 
גילוייו של קרני-ךנטגן ( 1895 ), של קרני אוראל(ע״ע בקרל, 
1896 ) ושל הראדיום (ע״י קירי, 1898 )! תורת האלקטרונים 
של לורנץ ( 1895 ), תורת-הקוואנטים של פלנק ( 1900 ) 
ותורת-היחסות של אינשטין ( 1905 )! תא-הערפל של וילסול 
( 1912 ), ומודל־האטום של בלר ( 1913 ), ולבסוף מכאניקת־ 
הקוואנטים של היזנברג ושרדינגר — גרמו להפיכת תמונת- 
העולם הפיסיקאלית, שאמנם נראתה תחילה כבעלת ערך 
הכרתי בלבד. הטעות שבראיה זו הוכחה. כשהצליח ב 1938 
לראשונה הפירוק הגרעיני של האוראל והובררה בצורה 
איומה כשהוטלה הפצצה האטומית הראשונה ב 1945 . חקר 
הקרינה. פיסיקת האלקטרונים והפיסיקה הגרעינית שינו את 
פני דורנו — מבחינה מעשית ופסיכולוגית — שינוי יסודי 
כל־כד. שכבר מאמצע המאה הזאת התחילו לדבר על "מהפכה 
תעשייתית שניה״. סימניה המובהקים הם: (א) הופעת מקור־ 
אנרגיה חדש, האנרגיה הגרעינית, שבניצולה לצרכי שלום 
עוסקים במיפעלי כוח אטומי בכל מקום (הראשון הופעל 
ב 1956 בקולדר הלל שבאנגליה), והיא כבר מנוצלת בספינות 
מונעות בכוח גרעיני! (ב) השימוש ב״מכשירים לעיבוד 
נתונים" (ע״ע חשוב, מכונות־), המנצלים אינפורמאציה 
ופקודות שמסופקות להם בצורה הנאלתה, בדרך מכאנית, 


חשמלית או אלקטרונית! הללו הפכו לכלי-עזר חשובים 
ביותר לסטאטיסטיקה, לחישובים כספיים וכיו״ב. בעיקר 
המכשירים האלקטרוניים לחישוב, לוויסות ולמדידה הם 
שאיפשרו לראשונה את פתרונן של הרבה בעיות טכניות 
ומדעיות! (ג) הפצתה של מכאניזאציה ואוטומאציה מרחיקות־ 
לכת של מפעלי־תעשיה, שבהם באים במקום כמה תיפקודים 
רוחניים של האדם תיפקודים מכונתיים. מכונות ומית¬ 
קנים המייצרים את תוצריהם ועורכים בקרה עצמית על 
פעולתם ע״פ חוקים מסויימים המוכתבים להם, כמעט ללא 
התערבות מצד האדם — חודרים לתעשיה במידה הולכת 
וגוברת. שיטות "בניית־החילופים" והייצור ההמלני, שפותחו 
כבר קודם לכן, בצירוף ל״אוטלמאציה", מביאות לידי הוזלה 
ופופולאריזאציה מרחיקת־לכת של תוצרי-תעשיה (מכוניות, 
מכשירי־ראדיו, מקררים חשמליים, וכיו״ב)! (ד) שיטה 
חדשה של עבודה רוחנית: במקוםפעולות־יחידשל 
אנשי־מדע דגולים נוהגת יותר ויותר ע ב ו ד ת ־ צ ו ו ת של 
מאתמאטיקנים, חוקרי מדעי-הטבע ומהנדסים! כל אחד מהם 
יוצא מנקודת־ראות המיוחדת למקצועו שלו, וכולם יחד 
פועלים תוך חילוף-רעיובות פורה. ללא ספק יהיו אף למהפכה 
התעשייתית השניה תוצאות חברתיות מרחיקות־לכת, שאת 
הקפל לא ניתן לעת־עתה לחזות מראש. 

הפילוסופיה של הט׳. שינויי־הגישה החברתיים 
והנפשיים הקשים, שאותם דרשה המהפכה התעשייתית מבני' 
דורה, הביאו לידי ויכוחים — שלא נסתיימו עד היום— בדבר 
מהותה של הט' ובדבר ערכה החיובי והשלילי לגבי אשרו 
של האדם. ת, קרליל (ע״ע) כתב כבר ב 1829 , ש״עידן 
המכונות" גרם להשחתת הבריות: "הם הפכו למכאניים 
במוחם ובלבם, כשם שהפכו למכאניים בידיהם". פילוסופים 
רבים הלכו בעקבותיו עד לימינו אלה בגישה זו של דחיה 
ודאגה. לעומתם ניצבים ה״טכנלקראטים" (ע״ע טכנוקרטיה), 
המצפים לישועת האדם שתבוא מל השימוש ברעיונות 
ובשיטות טכניות בכל תחומי החברה. פיקפוקים בדבר אותה 
חפיסת־עולם מכאניסטית התעוררו כבר לפני מלה״ע 11 , בעת 
שהט׳ חדרה לכל התחומים של חיי־האדם ושיוותה להם חד- 
גלניות במידה שכמוה לא היתה קיימת קודם־לכן! ובעיקר 
גברו החששות, כשנתגלו לעיל, בסוף המלחמה, כוחות־ההרס, 
שאותם עשויה הט' המודרנית לשחרר. מצד שני הצביעו 
אחרים על העובדה, שאת התפתחות הט׳ לא ניתן לעצור, 
ועל הברכה שהביאה לאדם! אל נושאי התפתחות זו — אנשי- 
המדע והמהנדסים — הופנתה הקריאה להכיר באחריות 
המוטלת עליהם תוך שימוש בכוחות הניתנים בידם. 

, 115 ( 1 .(. 015 ) 11 .)חז\ז. . 0 -ל €11 זו 1 \/ ,'* 1 

,ז;)ז^ז 11 ר 0111 א ./ז 

-״ן/;׳/ .ס •{■) 1 ) 1171 ו 1£ .. 1 >ו : 1919 . 51 

.' 1 ;־ 1920 ,א 1€1 ( 1 .^ 1 ;־ 1925 

,. 101 \ל. 193 . 1 ) ,זש 111 ,ר 65 י 1 

׳)!!•)!/ 1 )') 85077 , 111 ^^^ס ;י^ל 19 . 1 ) 

.ל! : 11-43 * 19 , 111 ־ 1 0 ! 10 

ג< 10 ^ 1 .צ 0 .י 1 ; 1946 . 11 {!.) 1015 ( ,חח 1 .ו 1:11 ח 1 ץ^ 1 

•) 1 // .| .מ ; 1949 , 771 ) 1 ( 

.וחוןו 410 ן .ק ;* 1954 ,€' 7 {ר 171 {€^ 171 7 ) 255 ) 07 ,א< 1 י)ו 01 ל: 1 ב 1 \ .ל) ; 1959 
01 זי 1 ^ו 511 .ו 1 ,') : 1954 .€ 

.( ;ו{ר 4-19 ר 9 [ \\ \ { 7 > /־. ,. 11 . 

־ 1011 ־ 1 .'־{ ; 1956 , )€' 1 171 ) ) 7 ס 711 4 ^ 01 '\ 5107 /^ .ז 0 \ 011 

־!!.־נ!) . 13 :־ 958 [ ,'){ 2 (א 1771 ' 771 . 1 ) 7175 ) 1 ^) 0 

; 1959 ,\ 1 \ 7 \ 1 )י) 1 ^ .^ 1 11€ {> 71 {) 0€5 5 ' 0 ו 11 { 7 ^ 1 ,רמ־>סץ 1 ל׳\\ו>; 01 תן 1 ^' 1 
ל 1.1 מגוג( 1 . 1 ־^ ; 960 [ 01 ■ץ 07 ו 3 אז/" 7 . 011 ת 1 * 1 .^ 1 .! 

{0x1.), ({(' 1(7 (!(■/ 11517(1071 1 ^(/} 7 } 1 <^(<€ ^ 651 . 

- £72 71 { 471€1€ ^ 77/0 ,יןןזו 0.1 0 ( 1 .$ ; 1962 ,( 1 ג 0 [ 1 

. 963 [ , 7-5 ') 777€ ^ 

ד. ה. 



705 


טכנציום — טכסטיל 


706 


טכנציום היסוד הכימי בעל המספר הסי¬ 

דו¬רי 43 במערכת היסודות (ע״ע)! סימנו ^ז׳. 

הט׳ אינו מצוי בטבע, והוא היסוד הראשון שהוכן בדרך 
מלאכותית (בידי א. סגרה [ע״ע]) ב 1937 — ומכאן שמו. 
הוא מופיע בין חמרי־הפיצול הנוצרים בראקציות הגרעיניות 
בכור האטומי, וכן כמוצר של יריית קליעים גרעיניים (ני־ 
טרונים, דוטרונים) מואצים באטומי מוליבדן: 

■<— ' 11 ( 1 + 

'חס + ^ -נ 11 4 

שני האיזוטופים שהוכנו הם ראדיואקטיוויים, אולם ׳״* 70 
הוא בעל זמן מחצית־חיים של ' 2x10 שנים, ולפיכך הוא 
ניתן לבדיקה פיסיקאלית וכימית. הט׳ הוא מתכת, שתכונו¬ 
תיה דומות מאד לאלו של הרניום — בהתאם למקומם של 
שני היסודות במערכת המחזורית. 

טכסונומיה, ע״ע סיסטמטיקה. 

- ; * ד' . - . •ן! 

טכסטיל (לאס׳ ^! 1 ^ 16 x 0 ] ^^x — אורג]), אריג — כל 
חומר עשוי מסיבים (ע״ע), שממנו נעשים 
מוצרים ללבוש ולשימושים אחרים — לאהלים, למיפרשים, 
לשקים, למחצלות, לשטיחים, למגילות, וכד׳. ייצור האריג 
כולל שורה ארוכה של פעולות, שהן מותאמות למוצא ול- 
תכונות של הסיבים! עיקרן — ט ו י ה ואריגה (ע״ע). 

הסיבים העיקריים לייצור ט", מן התקופות הקדומות 
ביותר עד היום, הם ד. צ מ ר, ה פ ש ת ן, ה מ ש י ו ה כ ו ת נ ה ז 
נוסף עליהם — היוטה, הקנבוס, עשב אספרטו, גומא, סרפד, 
אזבסט, שער עיזים וגמלים, ועוד. 

'הט׳, ייצורו ושימושיו, הם מן הגילויים היסודיים והקדו¬ 
מים ביותר של התרבות האנושית, ותולדותיהם חופפות את 
תולדות התרבות. העקבות הקדומים ביותר של אריגים נמצאו 
במזרח התיכון, במצרים, באירופה, סין והודו. עדויות לאו¬ 
מנות עתיקה של טוויה ואריגה נמצאו בציורים וברישומים 
קדומים, ובקברים עתיקים נמצאו אף דגמים של בתי טוויה 
ואריגה. האריגים העתיקים ביותר, אמנם בצורה חרוכה, ממו¬ 
צא אנימאלי (כנראה צמר) נמצאו בקטל הויוק שבאנטוליה 
( 1962 ); זמנם — אמצע האלף ה 7 לפסה״נ. אריגי הפשתן 
הקדומים ביותר, מאמצע האלף ה 5 לפסה״נ, נמצאו בפיום 
שבמצרים. דוגמות רבות של אריגי צמר ופשתן מעובדים 
יפה — בעלי חוטי שתי שזור, ואף תפירות-שוליים מן התקופה 
הכאלקוליתית (סוף האלף ה 4 לפסה״ג) —נמצאו ב״מערת־ 



פקעת על פע!ח 1 טימי בר־נוכבא 

(טן הספר: "הט^טעאים טימי בר־כוכבא במערת־האיגרות", מאת י. ידיו) 


המטמון״ שבנחל משמר, מדבר-יהודה ( 1960/2 ), אוסף גדול 
של אריגי צמר ופשתן, וכן של סיבים ופקעות־חוטים של 
צמר, מראשית האלף ה 1 לסה״נ, נמצאו בא״י ב״מערת־ 
האיגרות״ שבמדבר-יהודה ( 1960 ), וכן במערות אחרות שבנחל 
חבר. אספי ט׳ מפורסמים אחרים מאותה תקופה הם מדורה- 
אורופום ומתדמור. 

מימצאים אלה ואחרים, וכן כלי הטוויה והאריגה שנמצאו 
אף הם, מאפשרים לשחזר במידה ניכרת את אומנויות הט' 
שהיו נהוגות בזמן העתיק ובזמנים מאוחרים יותר, עד ימינו 
אלה. — פסוקים רבים בתנ״ך ותיאורים — לעתים מפורטים— 
במשנה ובתלמוד מעידים על חשיבות מקצוע זה בקרב 
היהודים בא״י, שבה תפס הט׳ את המקום השני (אחרי 
החקלאות) בכלכלה. 

תולדות ה ט ו ו י ה. כבר בתקופה הפאלאוליתית ידועה 
היתה אומנות התפירה ברצועות־עור דקות ובחבילות גידים. 
כמו־כן השתמשו באירופה הדרומית בסיבי־צמחים הן לתפירה 
והן למיתרי־קשתות. ייתכן, איפוא, שאמנות הטוויה — ציוף 
הסיבים ופיתולם לחוט רצוף — כבר היתר. ידועה אז. מניחים, 
שהטוויה הומצאה ע״י רועה קדם-היסטורי, שפיתל כמד. 
קווצות של סיבי־צמר בין האגודל והאצבע וןצר את החוט 
הראשון. דעה אחרת היא. שרעיון הטוויה בא 'לאיכר קדמון 
תוך כדי חסתכלות בתנועה הסיבובית הנוצרת בסיב פשתן 



;ממימצאי טעקחת פ בר־ארון ב״מערת־חסטשח״, בחפירות 1060 - 1062 ) 


עם הרטבחו. תקופות המימצאים הארכאו¬ 
לוגיים של מוצרי הפשתן והכותנה קודמות 
לאלו של הצמר והמשי: לפיכך יש להניח, 
שהטוויה התפתחה מתוך הטיפול בסיבים 
צמחיים. יש סבורים, שהעובדר. שסיבי- 
הפשתן מראים םיבוב־ 8 (ע״ע טויה ואריגה, 
עמ׳ 390 , תמ׳) כשהם מתייבשים, גרמה לכך 
שפיתול- 8 היה המקובל במצרים העתיקה 
ומאז ועד סוף יה״ב; בכל האריגים העתי¬ 
קים נמצא פיתול־ 8 בחוטי הפשתן. הכות¬ 
נה — שגם סיביה מראים תנועה סיבובית־ 
חזקה, אולם ללא כיוון מבורר — נטוותה 
בפיתול־ 2 ; כנראה, שכבר הקדמונים גילו 
שהחוטים שנטווים בכיוון- 5 מתפוררים 



707 


מכפמיל 


708 


[ר׳ שבת ע״ח׳ ע״א— לפי גירסת הר״ח! בכור׳ כ״ב, ע״א]). 

ביוון היתר, המשקולת לרוב בתחתית הפלד, ובמצרים — 

בקצהו העליון. לעתים מופיעה משקולת בשני קצות המוט, 

ואף במרכזו. במקרים אחרים מוזגו הפלך והמשקולת 
לכלי אחד. סבורים, שהמשקולת מקורה בפלכים הקדומים, 

שבהם השתמשו כשהם תקועים באדמה: בדומד■ לפעולת 
הטיט והבוץ שהצטברו בקצה התחתון של הפלך והקלו את 
תנועתו — ייצבה אותו המשקולת ע״י הגדלת מומגט־ 

ההתמדה. למשקולות היו צורות שונות — טבעת, כדור, 

חרוט, חרוט כפול, דיסקוס. משקולות־פלכים מן התקופה 
הנאוליתית המאוחרת, עשויות בזלת, אבן־גיר רכה או טין, 

נמצאו בחפירות שער־ד.גולן, בתקופת־הברונזה השתמשו 
במשקולות של אבן ועצם, ומתקופת־הברזל נמצאו משקולות 
עשויות משברי כלי־חרס שעובדו לצורר, מעוגלת, כשבמרכזן 
חור. כמו־כן נמצאו משקולות עשויות שנהב ובהט. ב״מערת• 

האיגרות״ (מדבר־יהודה) נמצאו 3 פלכים בצורת חרוטי-עץ 
ושני פלכי־אבן; הפלכים הקלים, מעץ או מעצם, שימשו 
לטוויית צמר, הכבדים — לטוויית פשתן. המשקולות הכבדות 
ארי״מר <שטיח?) שנתניה כ״סערת-האיגרות־׳, מידותיו: שימשו לשזירד" וכן להשגת חוטים עמידים וחזקים יותר. 

1.000 :< 4 ג 13 ם׳. דגם האריג מורבב מחמש קבוצות של פסים מגוונים , , , 

(מםפדו של י ידי,! משקולות הערב היו כבדות מאלו של השתי. — מוט נוסף, 

בכביסה, בעוד שבעלי כיוון־ 2 יציבים. הצמר אינו בעל תנועה האימה (כלים י״א, ו׳ז שם כ״א,^א׳), שלעתים היה מעוטר 
סיבובית, אך בגלל מיבנה הקעןקשים שלו הוא מתלבד! אף 
המוצרים הראשונים של הצמר, הידועים מאסיה המרכזית, 
היו לבדים. רק לאחר ■שהתפתחה אומנות הטוויה וד,אריגה 
במזרח הקרוב ובאירופה הדרומית והובאו לשם עדרי כב׳טים 
ועיזים, התחילו לטוות צמר בשני כיווני הפיתול. 

3 הפעולות העיקריות של הטוויה — המתיחה, הציוף 
והפיתול — ניתנות לביצוע בכמה דרכים, שעדויות קדומות פלכים מאבז, בדזנזה, שנהב ועץ מז החקופד הגאוליתיח עד ימי דומא 
לכולן נמצאו במימצאים ממקומות ומזמנים שתים. ההתחלה המאוחרים (מז הספד.חו:^^ x זת 0 ו 0 ח\/ תו ,.£י 1 ז״ז.ז, 11 ) 

היתה, בוודאי, ט ו ו י י ת ־ ה י ד, שנעשתה ע״י גילגול חבילת־ בעיטורים שונים וארכו היה בין 30 ל 100 ם״מ, שימש כבית־ 

סיבים בין כפות־הידיים, או בין הידיים לבין הלחי או הירך, קיבול לפתילי הסיבים הארוכים, כגון של פשתן. את האימה 

כשהציוף והפיתול נעשו בעת ובעונה אחת. שיטה זו היתד, היו מחזיקים תחת הזרוע השמאלית, וביה״ב היו מעמידים 

מקובלת על היוונים הקדמונים; כדי להקל את הפיתול של אותד, על הקרקע על חצובה. סיבים קצרים היו טווים מתוך 

הפתיל היו הללו, בדרך־כלל, מניחים על הירך את האונום קערות או סלים. במצרים השתמשו בקערות של חרם או 

(ד,חמור) או האפינרון — חצי־גליל של חרס ששטחו העליון אבן, שהיו מצויירות ב 1 — 3 ידיות־אוזן, שדרכן עברו הפתילים 

היד, מחוספס בצורת קשקשי־דג. לפני הטוויה, או החוטים לפני השזירד,. בא״י נמצאו קערות־ 

מכשיר־הטוויה הראשון היה מוט מצוייד בקצהו בקרם חרם, ששימשו לתכלית זו, מתקופות הברונזה המאוחרת 

(״צינורא״ — משנ׳ כלים, ט׳, ו׳! שם י״ג, ה׳), שאותו החזיקו והברזל(תל־קסילר" גזר, מגידו, תל־עג׳ול, בית־שאן, אל־ 

ביד ימין, כשיד שמאל מושכת מתוך הגיזה את הסיבים ח׳ירבה). 

המחוזקים על הקרם: היו 
מסובבים את המוט, והפתיל 
הנוצר היה מתד,דק. ממוט זה 
התפתח לאחר מכן הפלך. 
הפלך הקדום, או הביוש, 
הוא מוט דק, שארכו 20 — 40 
ס״מ, בעל צורד, חרוטית וקצ¬ 
וות מעוגלים. בקצה האחד 
של המוט נמצא הקרס, בקצהו 
השני היד, הפלך מצוייד ב¬ 
משקולת (ויש שמזד־ים את 
זו האחרונה עם הפלך, בעוד - 

שאת המוט מזהים עם הכי¬ 





שור: וכן מצויים המונחים 
פיקד" פי-כוש, ריש פלכא 


כלי טוויה וארינר מחפירות בא״י 

יטי! — פלד (מירושלים); שטא?— ברקע הי 1 דטי: מש?ו 5 ות־פלכים טחרס (מ׳פכם זמעיר־דוס, 
משקלם 27 — 1 .): ג׳; ברקע האחורי: משקולת-נזל (טשכס), טשקלה 215 נ׳ 



709 


טכסטיל 


710 


בטוויה בפלך האחוז הכינו מקודם את הפתיל של הסיבים 
ע״י טוויית־יד. את קצה הפתיל השחילו בקרם וטוו על פלך 
גדול. שאת המשקולת שלו החזיקו בשתי הידיים. בשיטה זו 
הציוף והפיתול נעשים בשני שלבים, והחוט הוא בלתי־ 
הומוגני, יש שסובבו את הפלך ביד ימין, בעוד שביד שמאל 
הכינו את הפתיל מחבילת הסיבים. במקרה זה נעשו שתי 
הפעולות בעת ובעונה אחת. יש שתמכו את הפלך על ירך 
ימין! הטווה משך את סיבי הצמר בין שתי ידיו וגילגל את 
הפלך על ירכו. בטוויית כותנה היו מעמידים את הפלך על 
הקרקע או בתוך קערה קטנה. 

בטוויה בפלך התלוי, שהיא השיטה המשוכללת ביותר 
של הטוויה הקדם־מכאנית, היה הפתיל — שהוכן מקודם ע״י 
טוויית־יד ונכרך על האימה או ניתן בקערה — מושחל דרך 
הקרס ומחוזק לפלך. יד־שמאל הוסיפה למשכו ולהגישו לפלך, 
שאותו היו מגלגלים תחילה באמצעות יד־ימין או על הירך 
ואח״כ מרפים ממנו. הפלך התלוי הוסיף להתגלגל עד שהיה 
מגיע לקרקע, וחוזר חלילה. בטוויה זו הצליחו להשיג חוטים 
ארוכים, חזקים, אחידים־יחסית ועדינים — וזאת בשל הציוף 
(המשיכה) הכפול של היד ושל הפלך. החוט נכרך על הפלך 
עד שהתמלא. הכמות הכרוכה על פלך אחד עלתה בהדרגה 
והגיעה ל 14,400 יארדים — כמות המקובלת גם היום. חוטי 
פשתן וקנבום נהגו להרטיב בין השפתיים במים שהחזיקו בפה 
או באצבעות שטוו, כדי להגדיל את חזקו. טוות מנוסות יכלו 
להגיע למהירויות גדולות מאד— 12 פלכים בערב אחד —, 
וגם לסיבים עדינים ביותר. מליברה אחת של סיבי־כותנה 
יכלו לקבל בעזרת פלך־במבוק קטן בעל משקולת־חרס 400,000 
יארדים של חוט. כשהיו החוטים חלשים, או שהיה צורך 
בחוטים לאריג חזק במיוחד — היו שוזרים ביחד שני חוטים 
או יותר. באריג החושן והאפוד נשזרו 28 חוטים, ובפרוכת — 
24 (יומא ע״א, ע״ב). החוטים שבאריגי הצמר והפשתן 
מתקופת בר־כוכבא שנמצאו ב״מערת־האיגרות" היו בודדים׳ 
אך אלה שבטלאים היו שזורים, חוטים כפולים נמצאו גם 
במסופוטמיה. לעתים שזרו חוטי־צמר בעלי צבעים שונים 
להשגת אפקטים מיוחדים. בדרך־כלל נהגו לפני הטוויה 
לרחוץ ולצבוע את הסיבים ולסרוק אותם במסרקות מיו¬ 
חדים. — הטוויה מוזכרת פעמים רבות במקרא (למשל: 
"ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך" [משלי לא, יט]), 
במשנה ובתלמוד, ומסתבר שבא״י היתה זו מלאכת נשים 
(משג׳ כתו׳ ה׳, ה׳)! במסופוטמיה עסקו במלאכה זו גם 
גברים. — כל דוגמות חוטי־הפשתן שנמצאו בנחל חבר 
( 1955 ) הם בעלי פיתול- 8 , וכל דוגמות הצמר — בעלי 
פיתול־ 7 ! בשניים מאריגי־הצמר נמצאו חוטי השתי והערב 
כפולים. 

כשהתמלא הפלך, הורידו את החוטים לתוך סל או קערה 
מיוחדת, שנקראה קלתה (גטין ע״ז, ע״א), או שהיו כורכים 
אותם ביד לפקעת כדורית. המשנה מבדילה בבירור בין 
פקעות של שוזי ושל ערב לפי משקלן. הפקעות היו נשמרות 
בתוך נאדות או חמתות מיוחדים לדבר (כלים, י״ז, ב׳). 
כמו־כן היו כורכים את החוטים על דוללה — תחילה לארכו 
של מקל בעל שני קצוות מפוצלים (כפי שנמצא בטרויה), 
ולאחר־מכן על שני מקלות מוצלבים. מכאן התפתח לאחר־ 
מכן בהודו, אולי כבר במאה ה 5 לפסה״נ, גלגל-הסלילה, 
שעליו בתכרכו החוטים במהירות תוך כדי סיבוב וששימש גם 
לקביעת עובי החוט ולסיווגו. קודם־לכן כרכו את החוט על 


קנה דק, מעין פונקל קדום, ולאחר־ 

מכן סללו אותו על הגלגל להכנת 
הדוללות. סבורים, שגלגל זה הוא 
המקור של ג ל ג ל-ה ט ו ו י ה: לשם 
כך מספיק היה לחבר את הגלגל אל 
הפלך בחבל חזק או בחגורה (תמ׳: 

ע״ע גנדהי, עמ׳ 995 ). המשקולת 
נהפכה לגלגל־התנופה. חריץ מסביב 
למשקולת איפשר להעביר את החבל 
מסביבה ולקשור אותה לגלגל* 

ההנעה הגדול. הפלך הוצב בצורה 
זקופה, והמשקולת היתה אפקית. 

עקרון זה נשמר במכונות־הט׳ המו¬ 
דרניות עד היום. 

גלגל-הסלילה הגיע לאירופה רק במאה ה 12 לסה״נ. 
ההנעה המכאנית של הפלך הגדילה בהרבה את מהירות 
הטוויה; בעוד שבפלך־יד אפשר היה לטוות עד 84 מ׳ לשעה, 
הגיעו בגלגל־הטוויה ל 350 מ', מיכון הסלילה התפתח, כנראה, 
בקשר לייצור המשי, שבו יש צורך לסלול חוט ארוך, אחיד ודק 
מן הקוקל! הגלגל נמצא בתעשיית-המשי של סין במאה ד׳ 3 
לסה״ג כשהוא מצוייד גם בדוושה להנעה־ברגל, הרץ בצורת 
( 1 , המאפשר פיתול וסלילה סימולטאניים, התוסף לגלגל- 
הטוויה במאה ה 15 , אך הוא נשכח והומצא מחדש במאה ה 18 , 
במאה ה 16 הונהגו באירופה הדוושות. במאה ה 17 התפתחה 
באיטליה תעשיית מלילת המשי, ותומס לומב (^נ 1 ת)( x ^ .ן 1 ז) 
הקים ב 1720 באנגליה את בית־החרושת המכאני הראשון 
לייצור זה, תוך שימוש בגלגל מונע במים. דבר זה פתח 
באנגליה את הפתח למהפכה התעשייתית, שתחילתה 
היתה המכאניזאציה של הטוויה. לואיס פול (.ע 
!״ב?) וג׳ון ויאט.() השיגו ב 737 נ פאטנט על טוויה 
בעזרת גלילי-ציוף שבאו במקום פעולת הידיים— שני צמדי־ 
גלילים, שאחד מהם הסתובב במהירות סיבובית גדולה יותר 
מן השני ושמשכו את הפתילים. ב 1764 המציא הרגריוז(ע״ע) 
את מ כ ו נ ת - ה מ ו ו י ה (תס׳: ר׳ שם) — מסגרת עוהחזיקה 
שורת פלכים, וכן שורת פתילים, בתוך קופסות־עץ שטוחות! 
הפתילים היו מחוברים לפלכים, והציוף נעשה ע״י התנועה 
האפקית של הקופסות לאורך המוטות האפקיים של המסגרת. 
הפלכים הונעו ע״י גלגל־הנעה גדול. תחילה היו במכונה 8 
פלכים בלבד, אך כעבור זמן־מה עלה מספרם ל 120 . ריצ׳רד 
ארקריט (ע״ע) שיכלל ב 1769 את שיטת טוויית־הגלילים של 
פול, ובנה מכונה שהונעה בגלגל־מים. הוא אף המציא את 
מכונת-הניפוץ, הפועלת באמצעות גלילים מסתובבים, שבאו 
במקום הניפוץ־ביד שהיה נהוג מימי-קדם. סמיואל קרומפטון 
(תסזתמזסזס 1 שג 1 מזצ 5 ) המציא ב 1779 את טוויית-הכרכרה, 
שבה שילב את עקרון הציוף בגלגלים בפיתול בפלכים מור¬ 
כבים על ארגז שנע על גלגלים! ההנעה היתד. ע״י מים. 
כ 2,000 מכונות טוויית-כרכרה, המבוססות על שיטת קרומם- 
טון, עדיין פועלות היום באנגליה. טוויית־הטבעת הומצאה 
באה״ב ב 1828 ע״י ג׳ון תורפ (קזס!!'!׳ 01111 !)! היא שוכללה 
פעמים רבות עד 1888 , ומאז הוכנסה לשימוש כללי כמעט 
(תמ׳: ע״ע טויה ואריגה, עמ׳ 389 — 391 ). — בסוף המאה 
ה 18 היתה מכונת־הקיטור למניע מכונות־הט׳, ובמאה ה 20 
ירש את מקומה המנוע החשמלי. 



איפה טווה פ׳טחו, סחזיקה 
איסה נידה ה׳עסאוית, 
סרטיבה את הסיבים בפה: 
הפלך תלוי. 

אנרטל םאורווייטו,<>(! 4 
480 לפסה״ג (מספרו י 6 ל 
£8 ג 1 ז 0 ? .[ •א) 


מב. ל. 



711 


טכסטיל 


712 



דהו 

צורות ■כל קליעה, ברינק ואריגח: א קליע־ םיםוט־ כי.". חוטים; 

ב. קליעה •כל 2 מערכות: ג מעיכה ריכת: ד. עיכייח תחד-ם פיכוטה: 

ה ברינה פיכיטה; ו ארינד פ־כום־ 

חולדות האריגה. גם האריגה מוצאה מהתחלות 
פשוטות, כנראה מתפירה, שהתפתחה לקליעה ולעשיית 
מחצלות. המחצלות נעשו מגומא. מעלי־תמר, מקש, מקגי־סוף 
ועוד. מימצאי קטל הויוק (ר׳ לעיל, עמ׳ 705 ) מעידים, שכבר 
באלף ה 7 לפסה״נ ארגו בדים. אריגים נעשו מצמר, מפשתן, 
ממשי ומכותנה בשיטות דלקמן:קליעה — כשמערכת אחת 
או מערכות אחדות של חוטים או גדילים מחוברים בזוויות 
שונות;מעשה־רשת — כשכל החוטים מוחזקים במקומם 
ע״י קשרים! סריגה — כשחוט אחד או חוטים אחדים 
מחוברים בצורת לולאות: צבירה (עשיית תחרים) — 
כשמערכת אחת של חוטים עוברת בין קבוצת חוטים ממער¬ 
כת שניה או מקיפה אותה מסביב; ל בידה — כשסיבי צמר 
או ישיער מתקשרים יחד בכל כיוון בהשפעת רטיבות, חום, 
חיכוך ולחץ: אריגה — כששתי מערכות (או מערכות 
אחדות) של חוטים מצטלבות ומחוברות בזוויות ישרות: 
המערכת הארכית נקראת,.ש ת י" והרחבית "ע ך ב" (ויק׳ יג). 

במקרא ובמשנה מצויים הרבה ביטויים טכניים מתחום 
האריגה, כגון: צנף, קשר, בד, ניר, בת־ניר, קירוס (השו׳ 
משג' שבת, י״ג, ב', ועוד): מנור־האורגים מוזכר בשמ״א יז, 
ז. הרבה ביטויים לאריגה, השגורים היום, נלקחו מן המשנה, 
שבה מפורשות הפעולות השונות בפירוט רב. 

בתקופת הבית השני עסקו באריגה בעיקר שפחות: 


או אנשים לא־מאומנים בהעברת הסירה (שבת צ״ו, ע״ב), 
אך זריקת הסירה נחשבה כעבודת מומחים. 

אריגים מסוגים שונים, גסים ועדינים, מוזכרים בספרות 
התלמודית. על הבדים של בגדי כהן גדול מסופר, שהיו 
עדינים ביותר וכמעט שהיו שקופים (יומא ל״ה, ע״ב). בגדי- 
כהונה היו אסורים בתפירה (שם, ע״ב, ע״ב): לפיכך ארגו 
בעבורם בדים על נולים עגולים. יוסף בן מתתיהו מספר 
כעד־ראיה על הקשיים בהכנסת הערב באריגה ממין זה. 

אומנות האריגה היתה ידועה היטב בהודו בתקופות 
העתיקות ביותר. בחפירות של מוהנג׳ו־דארו נמצא אריג־משי 
מתחילת האלף ה 3 לפסה״נ. עד היום נקראים במערב אריגים 
שונים בשמותיהם ההודיים, כגון קאליק( (מפלכתה) וצ׳ינץ 
(מהינד= הודו), — האריגה בסין היתה מפותחת כבר 
בראשית התקופה ההיסטורית. 

"ה נולים" העתיקים והפרימיטיוויים ביותר היו מיתק¬ 
נים שבהם היה השתי מתוח מגזע-עץ אל מותן האורג. מאוחר 



וסבפרו ׳בל ^£< 1 ז 0 ? .ן .מ) 

יותר השתמשו ב 4 יתדות שהיו תקועות באדמה, והשתי היה 
מתוח ביניהן. במרוצת הזמן חיברו את גליל השתי ואת 
הקורה החזיתית — ה״מנור״ — לארבע היתדות. מיבנה 
זה הוא הנול האפקי הראשון. בחלקי-עולם שונים 
השתמשו בנול אנכי שבו השתי נמתח ע״י משקולות: 
האורג היה עומד מול הנול. כמקום תליית השתי שימש 
תחילה, בנראה, ענף־עץ; מאוחר יותר נתלה השתי בין 2 
עמודים אנכיים. במשקולות לשתי שימשו אבנים או חרסים 
בעלי חורים, וכל אחד היה קשור לקבוצת חוטי-שתי. לא 


האורגים נחשבו לפחותי־עם, כמגרדי אש¬ 
פות (השו׳ משנ׳ עדיות, א', ג׳), 

במקורות התלמודיים מוזכרים שני מיני 
אורגים — אורגים פשוטים שנקראו "גר- 
דיים", ומכובדים יותר המכונים "תרסיים" 
(אולי ע״ש תרסוס [טרסוס] שבאסיה 
הקטנה), שעסקו באריגת חוטי זהב וכסף. 
האורגים יצאו לשוק בסימנים מיוחדים 
באזנם כסמל מלאכתם (שבת י״א, ע״ב). 

בני העיר ציפורי נחשבו כמומחים לארי¬ 
גה, וחכמיהם הורו להם לבנות מחיצה בין 
נול לנול, כדי שאורג לא יפצע את רעהו 
בזמן זריקת הסירה שבה נתון הערב; כמו¬ 
כן מנעה מחיצה זו את האורג מלראות את 
מלאכתו של חברו ומלהפריעו מעבודתו 
(ירו׳ ב״ב, ב', ג׳). האורגים מרחו את 
ידיהם בשמן, כדי שעורן יהיה רך (משנ׳ 
דמאי, א׳. ד׳). היו אורגים שהעסיקו עבדים 





713 


טכסטיל 


714 



נשתמרו נולים עתיקים בשלימותם, אבל מאות משקולות־ 
נולים, שנשמרו היטב, נמצאו בחפירות. בטרויה נמצאו 
בשכבות התחתונות משקולות מלפני האלף ה 3 לפסה״נ, 
ובא״י נמצאו משקולות מאמצע האלף ה 3 בחפירות מגידו, 
יריחו, גזר, אבו־חבין (בסביבות חיפה), וכן נמצאו משקולות 
בהרבה ארצות אחרות, 

בנולים העתיקים הפרידו באצבעות בין חוטי השתי 
לשם העברת הערב! פעולה זו נקראת פתיחת נפש המסכת 
(ר׳ ר״ח לשבת ע״ו, ע״א). מאוחר יותר עשו את השער 
בעזרת מוט בעל לולאות, שנקרא בתקופת המשנה בשם 
בת־ניר (משנ׳ שבת, י״ג, ב׳). 

מימצאים ארכאולוגיים בערים שעל "נתיב־המשי" מסין 
מערבה דרך אסיה התיכונה, בתדמור שבסוריה ובמקומות 
אחרים מעידים, שכבר כ 300 שנה לפסה״ג ארגו בדים אמנו־ 
תיים. לייצורם השתמשו בנירים אפילו במספר רב, וכן 
בסידור שבו היו חוטי השתי מופעלים ע״י חבלים. בסין 
העתיקה נעשתה משיכת החבלים ע״י נערה שישבה מעל 
לנול. במזרח התיכון, ומאוחר יותר באירופה ביה״ב, נעשתה 
פעולה זו ע״י נער! תחילה ישב מושך־החוטים למעלה, אולם 
במרוצת הזמן הועתק מקום עבודתו, והוא עמד ליד הנול 
ומשם הפעיל את החבלים. בצורה זו הצליחו לארוג דוגמות 
שונות כדי טפיטין ווילונות, ואפילו תמונות שלימות. 

ביה״ב הופיע באירופה נול שבו השתי מאוזן והנירים 
מופעלים ברגלי האורג. במאה ה 15 הוחל בחיפוש דרכים 
למיכון האריגה. הצעדים הראשונים בתיכנון נול מכאני נעשו 
ע״י לאונרדו דה וינצ׳י, אבל תכניותיו לא הוצאו לפועל. 
ב 1733 המציא ג׳ון קי (ץג.> 1 "!!ס!) שוט להעפת הסירה, 
שהגדיל את מהירות הפעולה עד ל 100 מכות (מחיאות) 
לדקה, ואורג אחד יכול היה לבוא במקום שני אורגים שעבדו 


עד כה בבדים רחבים. רק בתקופה מאוחרת יותר, לאחר 
המצאת מכונות־הטוויה, היה צורך בעיבוד כמויות גדולות 
יותר של חוטים, שמכונות אלו היו מסוגלות לפלוט. נול-היד, 
שתפוקתו קטנה, הוחלף בנול מכאני. אולם רק ב 1789 השיג 
אדמונד קרטריט (ע״ע) פאטנט על המצאת נול מכאני ראשון 
בעל ערך שימושי. ב 1808 הוחל בייצור נולים כאלה בממדים 
גדולים. 

מפעלי־האריגה הראשונים השתמשו להנעת הנולים בכוח 
המים, בדומה לטחנות־הקמח הישנות! משום כך נקראים 
עד היום באנגליה בתי־חרושת לאריגה בשם "טחנות־אריגה" 
(;>. 111 חז 1116 ׳\ב ¥0 \), מיפנה מכריע בהתפתחות תעשיית הט׳ 
חל סמור לשנת 1800 , כשהוחל בשימוש בכוח הקיטור. תחילת 
תקופת המיכון היתר. מלווה התפרצויות והתמרדויות של 
האורגים, שראו בנול המכאני סכנה לפרנסתם, שבאה מעבו־ 


ניל א:כי מחלב מיממאל - - מראה ם; החזיה; מימין — מראת מן הצד 
(מספר• ׳מל ת 1111.1 ו.ט . 0 ) 

דת ידיהם. אולם בסופו של דבר הביא המיכון לידי הרחבת 
תעשיית הט׳ עד כדי העסקת מספר רב יותר של עובדים. 

שיכלול נוסף של הנול הושג ע״י ג׳ימז נורתרופ (.ן 
קסזנלזזסא) ואלונזו רודז ( 165 >ג 0 ו 1 >[ 101120 \^), עובדי חברת 
דריפר׳ שהצליחו ב 1889 לבנות נול אוטומאטי, המשחרר את 
האורג מהחלפת סליל־הערב הנגמר; פאטנט 
להספקת סליל מלא במקום הריק לתוך 
הסירד. מסוללה ביתן ב 1894 . המצאה זו 
איפשרה לאורג אחד לשרת מספר רב של 
נולים, ובכך הונח היסוד למלאכת האריגה 
בצורתה המודרנית. 

ו. שט. 

התע־סיה הטכסטילית בעולם. 

הגורמים העיקריים המשפיעים על כיווני 
ההתפתחות של הייצור הטכסטילי בשעה זו 
הם: הופעתם של סיבים מעשה־אדם במס¬ 
גרת הפיתוח הטכנולוגי הכללי! עליית 
רמת־החיים בארצות המפותחות! המודר־ 

ניזאציד. של ארצות אסיה ואפריקה. 



נול אפקי מחלב <מי הספר ח 1 0 ) 811 . 11 1x11 ־ 1 ^׳. . 0 ) 



















715 


טכסטיל 


716 



הסיבים הטכסטיליים שמוצאם מן החקלאות מהווים, 
מבחינת שווים, 33% מכלל תפוקת חמרי־הגלם! התפוקה 
הטכטטילית מהווה 10.3% מן התפוקה התע&ייתית הכללית 
בעולם. ב 1958 — 1962 גדלה התפוקה הטכסטילית בשיעור 
5.5% לשבה, ז״א — עלתה בהרבה על גידול האוכלוסיה 
בעולם ( 2.05% לשנה). קצב הגידול רב ביותר בארצות אסיה 
המזרחית והדרומית־מזרחית, ואחריהן — בבריה״מ ובארצות 
אירופה המזרחית. יחסו של קצב עליית התפוקה לקצב גידול 
האוכלוסיה היה באירופה 4.2 , באמריקה הצפונית — 3.03 , 
באמריקה הלאטינית — 1.34 , באסיה — 4.17 , בבריה״ם 
ובאירופה המזרחית — 4 (טבלות 1 , 2 ). 

רמת הצריכה של מוצרי־ט׳ בכלל, ושל הסיבים הסינת־ 
טייס במיוחד, גבוהה ביותר באה״ב! צריכת הריאון הגבוהה 
ביותר היא בגרמניה (טבלה 3 ). 

מוצרי הט׳ שהשתמשו בהם עד לתחילת המאה ה 20 היו 
ביסודם דומים לאלה שבמצרים העתיקה, מאחר שהסיבים 
שבשימוש האדם לא השתנו במשך אלפי שנים. שינוי יסודי 
חל במאה ה 20 עם הופעת הסיבים מעשה־אדם — המלאכו¬ 
תיים והסינתטיים. הסיבים הסינתטיים הם בעלי תכונות 
שונות לגמרי מאלו של הטבעיים: תכולת 
מים נמוכה, יציבות כימית וביולוגית גבוהה, 
יציבות הממדים, אי־קימוט, חוזק גבוה יחד 
עם גמישות גבוהה, ולכן — קיום ממושך 
יותר. תכונות אלה איפשרו לייצר אריגים 
לשימושים חדשים, בגון: אריגי-סינון תע¬ 
שייתיים משובחים, אריגים לריפוד-חוץ, 
אריגי-מגן, ועוד. שימושים אלה מתרבים 
והולכים לאחרונה במיוחד בקשר עם מחקר 
החלל ועם דרישות הצבאות המודרניים 
(טבלה 4 ). 

במקרים אחדים דחו האריגים הסינתטיים 
את האריגים הטבעיים כליל. למשל: אריגי 
הצמיגים עשויים היום רק מזהורית או 
מנילון, בעוד שמקודם ייצרו אותם מכותנה! 
הנילון בא במקום המשי הטבעי בייצור 


גרבי נשים וגרם לירידה בייצור המשי הטבעי: מממוצע 
שנתי של 70,000 טונות בשנים 1920 — 1938 לממוצע שנתי 
של 35,000 טונות ב 1956 — 1960 : והוא הדין בפשתן, שגם 


טבלה 1 

מדד הייצור הטכסטילי בעולם בשנים 1950 — 1962 
(כולל עור) 


1962 



1950 


122 


100 

72 

כל העולם 


112 


94 

אמריקה הצפונית 

115 


100 

85 

אמריקה הלאטינית 

140 

123 

100 

46 

אסיה המזרחית 

והדרומית־מזרחית 

115 

111 

100 

84 

אירופה (חוץ מהגוש המזרחי) 


116 

100 

46 

בריה״ם ואירופה המזרחית 


ייצורו פוחת והולך. התפתחות כזאת היא בלתי-נמנעת 
כשתכונותיו של האריג הסינתטי עולות על אלה של האריג 
מהסיבים הטבעיים לגבי שימוש מסויים, שהוא חשוב מבחינה 
כלכלית או חברתית: אין זה הכרחי שהאריג הסינתטי יהיה 
טוב יותר מכל הבחינות. 

בעיות שימושם ושיווקם של הסיבים הסינתטיים הביאו 
להתפתחות רבה של המחקר הטכסטילי ושל מחקר הפולי¬ 
מרים בכללו. הייצור התרכז בידי חברות גדולות, מה 


טבלה 2 

פלכים ונולים לכותנה בעולם 

(ב 1,000 ) 


1962 

1960 

1952 

1950 


123,923 

2,223 

1,449 

1,215 

122,964 

3,276 

1,774 

919 

100,341 

23,190 

פלכים לטוויה טבעתית 
פלכים לטוויית־״כרכרה" 
נולים רגילים 
(שאינם נולי-יד) 
נולים אוטומאטיים 


שאיפשר לגייס מאמץ מדעי וטכנולוגי רב לפיתוח סיבים 
בעלי תכונות מיוחדות מוגדרות לשימושים מוגדרים. מספר 
התכונות והדיפרנציאציה ביניהן גדל והלך. השוני שבין 
הסיבים הסינתטיים והטבעיים הצריך גם שיטות חדשות של 
עיבוד, צביעה ואשפרה וגרר אחריו מחקר מעמיק יותר 



נול אוטומאטי חריע ונעצר ;׳בחוט או ערב :<זרע; סולל את הערב בעצמו) 
















717 


טכסטיל 


718 


סבלה 3 

הצריכה של סיבי טכסטיל לגולגולת 
ב 1959 (בק״ג) 


ס״ה 

סיבים 

נחותים 

ריאון 

צמר 

כותנה 


15.5 

1.38 

2.8 

1.1 

10.1 

אה״ב 

11.9 

0.84 

2.9 

2.5 

5.7 

אנגליה 

11.7 

0.55 

3.3 

2.1 

5.7 

גרמניה 

10.9 

0.48 

2.5 

1.8 

6.1 

שוודיה 

10.9 

0.69 

1.7 

2.5 

6.0 

שוויץ 

9.2 

0.68 

1.8 

1.5 

5.2 

צרפת 

9.2 

0.49 

1.8 

1.8 

5.1 

בלגיה 

8.3 

— 

— 

— 


יאפאן 

7.0 

0.25 

0.9 

0.8 

5.0 

ישראל 

6.5 

0.39 

1.8 

0.9 

3.4 

איטליה 

5.1 

00.1 

0.1 

0.9 

4.1 

תורכיה 

4.0 

— 

— 

— 


מצרים 

4.0 

— 

— 

— 


מכסיקו 

3.2 

— 

— 

— 

— 

ירדן 

2.6 

— 

— 

— 

— 

סין 

2.1 

— 

— 

— 

— 

הודו 

2.1 

— 

— 

— 

— 

ניגריה 

1.2 

— 

— 


— 

קונגו 


בתהליכי הטכנולוגיה הטכסטילית ובכימיה של הצביעה 
והאשפרה. ענף תעשייתי חדש, המייצר אריגים וטריגים 
מחוטים נפחיים ומתמתחים התפתח אף הוא על בסים הסיבים 
הסינתטיים (ע״ע טויה ואריגה, עמ׳ 382 ). גם ייצור האריגים 
ללא אריגה הושפע ע״י הסיבים הסינתטיים. 

להתקדמות זו היתה השפעה חוזרת על הטכנואגיה של 
הסיבים הטבעיים — כותנה, צמר ויוטה. תחילה היתה מטרת 
יצרני הסיבים הסינתטיים לחקות את הסיבים המסרתיים! 
לאחרונה שואפים יצרני הכותנה והצמר להקנות לסיבים 
אלה כמה מהתכונות הפיסיקאליות, הכימיות והביולוגיות 
של החמרים הסינתטיים. פותחו תהליכים כימיים חדשים 
המקנים לאריגים עשויים מסיבים טבעיים תכונות רצויות 
מסויימות, כגון לכותנה — אלץמט (אל־גהץ), דחיית מים, 
ייצוב ביולוגי (עמידות בפני מיקרן־אורגאניזמים, חרקים 
וכד׳), חיסון בפני התלקחות, ייצוב בפני בתמים! אולצמר- 
אל־כווץ ואל־קמט. תהליכים אלה אינם פוגמים במידה רבה 
בתכונותיהם וזמקוריות של הסיבים הטבעיים, והם מקנים 
להם כושר־התחרות חדש לגבי הסיבים המלאכותיים והסיני 
תטיים. ב 1960 כבר הגיעה באה״ב כמות הכותנה ששופדה 
בתהליכי אל־קמט ל 2.1 מיליארד יארדים. לאחרונה הוחל 
גם בייצור חומים ואריגים מתמתחים מכותנה. 


טבלה 4 

ייצור סוגי סיבים טכסטיליים בעולם 
(ב 1,000 טונות) 


1962 

1960 

1958 

1955 

1950 


11,700 

11,000 

10,000 

9,700 

7,600 

כותנה 

2.579 

2,541 

2,434 

2,224 

1,750 

צמר 

זהורית ואצטאט, 

1,203 

1,126 

958 

1,048 

884 

ריאון: פילאמנטים 
זהורית ואצטאט, 

1,661 

1,477 

1,322 

1,234 

716 

ריאון; קטועים 

1,079 

709 

418 

263 

•81.8 

סיבים סינתטיים 

• 1951 . 


בעקבות חידושים אלה הולכת תעשיית הט׳ — שהיתה 
במשך אלפי שנים מכלול של אומנויות — ונהפכת לתעשיה 
מבוססת על מדע מודרני. שינויים אלה מורגשים גם בתחום 
המיכון. מספר הפלכים בטוויית-כרכרה המיושנת והאיטית, 
וכן מספר הנולים הלא־אוטומאטיים, יורדים ירידה תלולה 
בעולם כולו. שיכלול המכונות, המיכשור והבהרה הולך 
ומתקדם, ובהתאם לכך עולה התפוקה,ליחידת־הייצור ויורד 
מספר המועסקים לתפוקה נתונה. היחס בין אחוז המועסקים 
בענף זה והערך המוסף של התפוקה נמוך יותר באיזורים 
המפותחים של העולם! הוא נמוך ביותר באה״ב ובקאנאדה 
וגבוה ביותר באסיה המזרחית והדרום־מזרחית. היחס הגבוה 
באירופה נובע מריבוי המכונות המיושנות שעדיין נמצאות 
בשימוש שם, ביחוד באנגליה, שבה עדיין משתמשים במידה 
רבה בטוויית־הכרכרה. — שינויים מקבילים מתרחשים 
בהרכב המקצועי וברמתם של המועסקים בתעשיה הטכס־ 
טילית. אחוז הכימאים, הפיסיקאים, המהנדסים והטכנאים 
עולה בהתמדה. 

ייצור הסיבים הסינתטיים ב 12 השנים האחרונות גדל פי 
13 , ייצור סיבי הךיא 1 ז — פי 2.3 . ברם, ייצור הכותנה והצמר 
לא פחת, והוא אף מוסיף לגדול בהתמדה. גם כמויות סיבי 
היוטה והקנבוס, המשמשים לתעשיות שקים וחבלים, מוסיפות 
לגדול, בעיקר בשל מחירם הזול. 

במקרים רבים סייעו הסיבים הסינתטיים להגדיל את 
שימושיותם של סיבי הכותנה והצמר. תערובת סיבי-צמר עם 
אחוז קטן־יחסית של דאקרון או נילון מגדילה במידה ניכרת 
מאד את ך 1 זקם ואת יציבותם בפני שיפשוף. והוא־הדין בתע¬ 
רובות כותנה ודאקרון! כאן מתקבלות גם תכונות רצויות 
נוספות: יציבות ממדים וקפלים ואל־קמט. הוספת הסיבים 
המלאכותיים הסינתטיים איפשרה לשפר גם את הצורה 
האסתטית של מוצרי הלבוש והאפנה ולגוונם. עם הירידה 
ההדרגתית במחירי הסיבים מעשה-אדם נוצרה האפשרות 
לשכבות רחבות של האוכלוסיה להצטייד בלבוש נאה, מגוון 
ועמיד, אפשרות שניתנה בעבר רק לשכבות האמידות ביותר. 

מחיר הסיבים הוא המרכיב היסודי הקובע במידה 
רבה את מ ח י ר ה מ ו צ ר ה ס ר פ י. השווי של תפוקת הסיבים 
העולמית הגיע ב 1960 ל 14 מיליארד דולר. מחיר הסיבים 
המלאכותיים הוא, בדרך־כלל, יציב יותר ממחיר הסיבים 
הטבעיים. בראשית הופעתו של סיב חדש נהגו בעבר למכור 
אותו במחיר גבוה־יחסית, ורק כשהוחל בייצור כמויות גדולות 
ירד המחיר בהרבה ונקבע לפי גודל התפוקה! היום נוהגים 
היצרנים למכור סיב חדש מראשית ייצורו הנסיוני במחירים 
נמוכים, המתאימים לממדי ייצור גדולים, על מנת להקל את 
החדרתו לשוק. למשל; מחיר סיבי־זהורית קטועים נשאר 
קבוע ברמה של 30 סנט לליברה ב 1954 — 1958 , וב 1959 אף 
הורד המחיר ל 28.5 סנט. לעומת זה מחירי הסיבים הטבעיים 
תלויים בגודל היבול ובטיבו, ומכאן שהם משתנים בתכיפות 
ומכניסים גורם של אי־יציבות לתעשיה. הופעת הסיבים 
המלאכותיים, וביחוד זו של הזהורית, ייצבה — ואף הורידה — 
את מחירי הכותנה. המחיר הגבוה־יחסית של הסיבים הסינ־ 
תטיים נגרם בעיקרו ע״י מחירי חמרי־המוצא הכימיים שלהם. 
אין סיכויים רבים להפחתה מרובה של מחירי הנילון והדאק־ 
רון! אולם יש סיכויים להוריד במידה ניכרת את מחיר 
האקרילו־ניטריל, ובעקבותיו— את מחיר הסיבים האקריליים 
הנגזרים ממנו. 





719 


ט 3 םםיל — ט 3 ם 0 


720 


טבלה 5 

חלוקת הערך המוסף* ומספר המועסקים בייצור הטכסטילי 
(בולל עוד) באיזררי־עולם שונים (ב%) 


מספר המועסקים 

הערך המוסף 


100 

100 

כל העולם 

2.8 

1.6 

אפריקה והמזרח התיכון 

10.0 

26.9 

אמריקה הצפונית 

6.6 

3.9 

אמדיקה הלאטינית 

28.2 

5.7 

אסיה המזרחית והדרום־מזרחית 

29.1 

28,1 

אירופה 

22.5 

32.6 

בריר,"מ ואירופה המזרחית 

0.8 

1.2 

אוקיאניה 


• הערך הכללי של התפוקה פחות מחיר חמרי־הגלם- המכלים, 
הדלק והחשמל והעבודה שנמסרה בקבלנות לגורמי־חוץ. י ׳■ 


הן מבחינת מחירם הגבוה־יחסית והן מבחינת תכונותיהם 
אין הסיבים הסינתטיים הקיימים היום מסכנים את עתיד 
הכותנה והצמר. ספיגת־המים הנמוכה של סיבים אלה מקשה 
על שימושם בלבוש בהשוואה לכותנה ולצמר! מבחינת 
גמישותם במצב רטוב ושימושיותם הם נופלים מן הצמר. גם 
בעיות החשמל הסטאטי וקשיי הצביעה פועלים לרעת חט" 
הסינתטיים, לעומת זה הצליחו הכימיה והתעשיה להפיק 
סיבי ריאון בעלי חוזק רב ביובש וברטיבות ובעלי התארכות 
ואשינות גבוהות! סיבי הריאון הם הידרופיליים ונוחים 
ללבישה. הם מיוצרים מעץ, שאפשר לגדלו בשטחים שאין 
לגדל עליהם מזון, בעוד ששטחי גידול הכותנה ועדרי־הצאן 
עשויים להיות דרושים בעתיד להצמחת מזון לאוכלוסיית־ 
העולם המתרבה. ריאון ניתן לייצר גם מצמחים אחרים, ואף 
מפסולת חקלאית, ואין להניח שיחסרו בעתיד חמרי־הגלם 

לייצורו. 

,911 ,( על הט׳ ב י ש ר א ל — ע״ע א״י, עמ׳ 907/8 (תמ׳ 

913/4 ! א״י: כלכלה (כרך־מילואים). 

א. ש. הרשברג. חיי התרבות בישראל בתקופת המשנה 
והתלמוד, א': הארג ותעשית הארג, תרפ״ד! ש. קדויס, 
קדמוניות התלמוד, ב׳, ח״ב, 83-36 , 139-104 , תש״ה! 
-177 , י. ידין, הממצאים מימי בר־כוכבא במערת־האיגרות 
1292 > תשכ״ג; > 1 י 11 יד 

^11! (1. א . 

(1. 111(1 ״ X^^), 1922; 1-01^ 

א{ 1 .א 

-13(1.. 1931. 0. 31 ) 6 5611 תמ 113 <.ון .. 

7. 7€x^!^-!511 .// / 7/7761 . . 11:111 ) 031 . 0 : 1932 .^ר{^^א^>א !€ 

1 , 1 [ 13 ־ן .ן ^ 7 ; 1937 ,^ 191 ־ 

ד / 0 ׳\/ 0 ל)י/ £x! 7/6 /־ 3 < 7 ,• 03 ^חנ| 1 -) 6 ״ז ;^ 1950 ,<^|ן 

7"(*(/1950 ?- 6 )ן ; 

6. '1'111{.9 0 ^ 1 .. 1 ) 1 ;' 1953 , 1-11 ,ז 111 ;כ 

1961; 011. 81 ׳\.־^ 0/0 //ן 7 )י£י 7 7 / .. 31 ־] £0 ח . 

1. 312-451. 11. 191-220. 111. 151-180, 277-327, ע . 

569-59 א! ..* 06 ־]()'^ .| .^ 1 ; 954-1958 ! . 1 ־ 

7>^/1955 . 11 1 , 6 /) 7 ;)ץ־ז//נ/.ג 6 ' 7 ,ץ 6 :)ז 3 ^ג ; 1955 ,'\ 1 ,י^^ 0 />^/;ן — 
1960'*; £. 1957; .111:13 ^ 7 .\׳ , 

7110 5/0/'(' 1958; \1. £<:',■1(1 — 5. ?3()7 :י 1 ׳)׳\<)ץ , 

70\[11£ 1)0 101 .) 1 ?\־.) / 0 ^.')• 7.111 1110 1 א , 

111). !961; ]. \1<:11337962 ׳^//(// 77 ,]׳ז 

1 \ : 96.3 ! ,( 1.3 ■ , 111 \- ״ 1 ) 5113 .! 1 )זן;ת\-.) . 

/6 0^/< . 1963 ' 4 ־/׳ו)/ 3 1€ א\ 70 /)///> ־ג/״ 

מנ. ל, 

1314 ׳]), x113x11.3] טכסילה (יור 1 ״ 141 > 7 . סנסקרט טקששילה 
אתר ארכא 1 לוגי בפאקיסטאן המערבית — חרבות 
5 ישובים שהתקיימו מן המאה ה 7 לפסה״ג עד המאה ה 
לםה״נ. בט׳ ובסביבותיה נתקיימה מסורת אמנותית עשירה. 
העיר ט׳ שכנה על אהת הדרכים הראשיות שבין הו׳דו 
הצפונית־מערבית ובין איראן, ומכאן חשיבותה בתולדות 
הסחר, המלחמות והתרבות בעולם העתיק. העיר נודעה לעולם 



מבהילה: מקדים הנשר בעל שני הראשים, טתיןופת שושלת 
שאקח הפרתית (הסאה ה ד לפםה"נ 1 


המערבי בעקבות מסעו של אלכסנדר מוקדו־ן(ע״ע, עט׳ 650 ) 
להודו: באותה תקופה היתה בירת שליט ה)די, שהיה 
לבעל־בריתו של אלכסנדר. מאז עמדה בהשפעת זרמים תר¬ 
בותיים ואמנותיים מן העולם ההלניסטי. אפולו׳ניוס מטיאנה 
(ע״ע), שביקר בד, ב 44 לפסה״ג, ראה בה מקדש, שהיה — 
לפי תיאורו — דומה למקדש יווני. התפירות החדישות גילו 
במקום זה שכבה קדומה ביותר, שממנה נשתמרו היסודות 
בלבד, ובה ניכרות הקבלות לבנייניה הגדולים של בבל הקדו¬ 
מה! ואילו ״מקדש־האש״ מן המאות ה 1 לפםה״נ — ה 1 לסה״נ, 
שנחשף בדאנדיאל שליד ט׳, ניכר בו דמיון מסויים לפארתנון 
שבאתונה. בט׳ ובסביבתה נמצאו מטבעות רומיות רבות 
ופסלוני־מתכת מאלכסנדריה, המתארים את האל דיוניסרם. 
למדות השפעות אלו שייך הבסיס של אמנות האיזוד למסו¬ 
רות הודיות. ט׳ היתד, ממרכזיד, של אמנות ג נ ד ה ר ה 
(ע״ע), שבה ממוזגות השפעות יווניות ודומיות עם' מסורות 
הודיות. אמנות זו מצאה לה ביטוי חשוב בט׳ בבנייני 
מקדשים בודהיסטיים. 

,. 7 10 €^) 2 א 77 // ,. 1 ) 1 ; 1921 ,. 7 / 2 ) , 6311 י'.ז 3 ^ .ן 

; 1955 ,.££ 340 /;> 7110 ,ז 116 זיו 211 . 84 :' 1936 

, 80-84 / 0 € /);/)£ 111 / 7/10 , 1 .> 43£1 \\ 1 )^ז . 11 

.־ 1963 
מש. ב. 

טכסס ( 35 \ 0 :ר), מדינה בדרום־מרכז אה״ב, על חופו הצפוני 
של מפרץ-מכםיקו ועל גבולה של מכסיקו (כשבחר 
ריועראנדד, מפריד ביין שתי המדינות)! 692,410 קמ״ר, 
10.3 'מיליון תוש׳ ( 1964 ). ט' היא השניה בגדלה בשטח 
בין מדינות אה״ב (אחרי אלאסקה) והרביעית באוכלוסיה, 
משקלד, הכלכלי ביה״ב גדול מאד: היא הגדולה שביצרניות 
כותנה, צמר, בשר — מזה, ונפט, גאז טבעי וגסדית — מזה, 
במדינות אה״ב. בתחומיד, הנרחבים נכללים איזורים אקלי¬ 
מיים ופיטוגאוגדאפיים שונים — מאיזור אקלים טרופי 
וצמחיד, טרופית עשירה על חוף המפרץ עד איזור אקלים 
יבשתי מובהק וצמחיית עריבה צחיחה בצפון־מערב. 

באיזור החוף בדרום הטמפרטורה הממוצעת של החודש 
הקר ביותר (ינואר) היא ״ 13 ושל החם ביותר (יולי) — ״ 32 , 
ואילו בצפון-מערב הערכים המקבילים לאלה הם ״ 4 ו״ 27 . 
כמות־הגשמים על החוף הדרומי־מזרחי של ט׳ מגיעה ל 1,300 
מ״מ, ואילו בקצהו הדרומי-מערבי של איזור החוף היא 
מצטמצמת ל 250 מ״מ. 

מבחינים בט׳ 4 איזודים גאוגראפיים; מישורי־החוף! 
המישור הצפוני-מרכזי! הרמות: ההרים והאגנים. 

1 , מ י ש ו ר י - ה ה ו ף, התופסים כשליש משטח המדינה, 




721 


2 ! 3 םם 


722 



ציור 1 ק״רוח־נפט נטערבה •ג־ל טנםאם 

מעזתרעים מחופי מפרץ־מכסיקו׳ כדי 300 — 500 ק״מ לפגים 
היבשה 1 על סמך הבדלים בהרכב ובאופי־ של הסלעים, בטיב 
הקרקע ובצמחיה ניתן לחלק את האיזור לאיזורי־משנה. 

סמוך לחוף המישורים שטוחים, אקלימם וצמחייתם הטב¬ 
עית טרופית, וכיום הם מהווים כרי־מרעה דשנים׳ שעליהם 
מגדלים בקר יותר מבכל איזור אחר של ט' — ביהוד 
מגזע בראהמה (ע״ע בקר, עמ׳ 359 ) ; כמו־בן הולך ומתרחב 
כאן גידול אורז וירקות לצרכי שיווק. החל מ 1910 מופק 
באיזור זה נפט! היום מבצעים את קידוחי הנפט בקרקע 
הרדודה של המפרץ בקרבת החוף. כמו־כן בורים באן כ 70% 
של הגפרית המופקת באה״ב, וכן מלח לרוב. בתי־זיקוק 
לנפט ומפעלים כימיים רבים מצויים באיזור זה. החשובה 
שבערי האיזור היא היוסטון, 950,000 תושבים ( 1963 ), 
שהיא גם הגדולה שבערי ט׳, מרכז תעשייתי ונמל כותנה 
ונפט. שורה ארוכה של מפעלי־תעשיה גדולים מצויים לאורך 
התעלה המחברת אותה עם מפרץ־מכסיקו. — ט׳ המזרחית 
שמצפון למישורי החוף היא ארץ של גבעות, שהיו מכוסות 
לפנים יערות־ארנים, ואילו לאורך הנהרות גדלו סוגים שונים 
ש^ל עצים קשים. הארנים, הצומחים מהר באקלים החם והלח, 
נכרתים בעודם צעירים ומשמשים לעצי־בניין ולייצור תאית. 
19301 נתגלה בט׳ המזרחית שדה־נפט, שהוא מן העשירים 
שבעולם ונעשה גורם רב־משקל בכלכלתה של ט׳ (תמ׳: 
ע״ע בנזין, עמ' 110 ). 

ממערב לט׳ המזרחית נמצאות שתי רצועות מישוריות 
מקבילות של ״הפו־ריות השחורות״, שרחבן 30 — 180 ק״מ. 
הן מכוסות קרקע"שחורה ודשנה, שעליה התפתחו דשאים, 
מעל לשכבה של סלעי־גיר. זהו אחד האי־ 
זורים החקלאים העשירים שבט׳. הזרוע 
משקים המגדלים כותנה, תירס ומקנה, והוא 
המאוכלס שבט׳. הערים דל ס (ע״ע! 
690,000 תוש׳), םן-אנטוגיו ( 588.000 
תוש׳), א ו ם ט י ן ( 4115011 .: 187,000 
תוש׳) — שהיא בירת המדינה, יו¬ 
שבות באיזור זה על גדות הנהרות הגדולים 
החוצים אותו. — בעמק הריו־גראנדה כמות 
הגשמים קטנה־יחסית (כ 500 מ'׳מ), מה 
שמחייב את החקלאות להזדקק להשקאה. 
בקרבת שפכו של הריו־גראנדה גדלים 
תפוחי־זהב ואשכוליות לרוב, וכן מגדלים שם 
ירקות־חורף — בצל, תרד ועגבניות. שט¬ 


חים נרחבים באיזור זה מכוסים עשבים, שיחי מסקטה וצב¬ 
רים ומשמשים למרעה. בקרבת חוף־המפרץ מופלם נפט וגאז. 

2 . המישור ה צ פ ו נ י ־ מ ר כ ז י של ט׳ הוא בחלקו 
גלי ובחלקו מבותר מאד ובעל אופי גבעתי. לפנים היה 
בעיקר איזור של משקים לגידול-בקר, אך מ 1900 ואילך 
מגדלים בו חיטה, כותנה ותירס! גידול המקנה מוסיף להיות 
הענף הכלכלי העיקרי בחלק המבותר של המישור. גם באיזור 
זה מצויים שדות־נפט. העיר פורט וורת ( 111 ז 0 ^\:)זס?, 
362,000 תוש׳) שוכנת בקצהו המזרחי של האיזור. 

3 . א י ז ו ר הרמות משתרע במערבה של ט׳. הוא צחיח 
וחסר עצים, ויישובו לא נתאפשר אלא בעקב קידוח בארות־ 
מים עמוקות והשימוש בטחנות־רוח להעלאת מים. היום זהו 
איזור חקלאי עשיר, שאדמותיו הפוריות מנוצלות בחקלאות־ 
שלחין וגם בשיטות חדישות של חקלאות־בעל. בחלקו הדרומי 
של איזור זה — רמת־אדווךדז — מצויים משקי-בוקרים 
גדולים, שרבים מהם משתרעים על שטח של כ 100,000 דונם. 
שיחי־מסקטה ומיני עשבים מקומיים משמשים מרעה לעדרי 
צאן ובקר גדולים. חלקו הצפוני של האיזור הפך לאיזור 
של גידול חיטת-חורף, מהחשובים שבאה״ב! מגדלים בו גם 
כותנה וסורגום לזרעים. כמו־כן מצויים שם אוצרות גדולים 
של נפט וגאז טבעי. 

4 . איזו ר ההרים והא גני ם שבדרום-מערב הוא 
ארץ הרים רמים, ערוצים עמוקים, קניונים, רכסים תלולים, 
הרי־טבלה, מדבריות, יחד עם קצת שטחי-מרעה טובים 
ונאות־מדבר בודדים. ביסודו איזור זה הוא רמה גבוהה, 
מבותרת ביתור רב. האוכלוסיה מתפרנסת מגידול־מקנה 
בחוות גדולות, ששטחן הממוצע מגיע ל 80,000 דונם, ורבות 
אף גדולות מזה בהרבה. הבקר רועה בצמחיה דלה, כש 200 
דונם דרושים לכלכלתה של פרה אחת. בשטחי-השלחין המו¬ 
עטים מגדלים כותנה ואלפאלפה. הגדולה שבערי איזור זה 
היא אל פא סו ( 0 !־. 3 ? £1 ), 283,000 תוש׳. 

התושבים. 75% מאוכלוסי ט׳ יושבים בערים. כ 12% 
מהתושבים הם כושים, 1% אסייניים וכ 14% אינדיאנים. 
כ 65% שייכים לכנסיות פרוטסטאנטיות,כ 30% הם קאתולים; 
פחות מ 1% הם יהודים. 

1 ז. ג׳. נ, 

כלכלה. בסוף שנת הכספים 1962 היה תקציב ט׳ מבוסס 
על הכנסות כלליות של 1,518,578,000 דולר, ועל הוצאות 
כלליות של 1,388,029,000 דולר. ההכנסה האישית היתה 
2,013 דולר לראש. 



ציור 2 ט:םאם: העיר דלם 


723 


מ 3 םם 


724 



ציור 3 . בקר בחווה בסערב־טכסאם 


ט׳ תופסת את המקום תשני ביו מדינות אח״ב מבחינת 
גודל תוצרתה החקלאית. ב 1959 היו בד, 71 (^ 227 חוות חק¬ 
לאיות, על שטח של 143,217,559 איקרים ( 17% של כלל 
השטח). היא תופסת מקום ראשון בייצור הכותנה ( 4.7 מיליון 
חבילות ב 1%2 [אומדן]) ובייצור אגוזי־פקאן. כמו־כן מפותח 
בה גידול התירס, החיטה, האורז ועוד! ענף גידול־המקנה 
אף הוא מפותח מאד: ב 1963 היו בט׳ 10.24 מיליון ראשי־ 
בקר ו 5.65 מיליון ראשי־צאן. אולם מקור־הכנסד, החשוב 
ביותר היא תפוקת הנפט והמינראלים הקשורים בו. תפוקת 
הנפט הגלמי של ט׳ מהווה 40% של כלל תפוקתה של אה״ב, 
וזו של הגאז הטבעי — 50% . ט׳ מייצרת גם בקנה־מידה 
גדול ברום, הליום, מגנזיום רגפרית. כמו־כן מצויים בה 
מרבצי פחם ביטומני וליגניט. בט׳ תעשיה כימית גדולה 
וכן מפעלי־פלדה. 

חינוך. בט׳ קיים חינוך־חובה לבני הגילים 7 — 16 . 

ב 1960/1 למדו בבתי-ד׳ספר היסודיים 1,648,432 תלמידים, 
ובבתי־הספר התיכונים 472,873 . ס״ה למדו כ 67% מבני 
הגילים מ 5 עד 24 , מהם 291,055 כושים. רק ב 244 מתוך 
1,421 המחוזות קיימים בתי־ספר מעורבים (של לבנים וכו¬ 
שים). במחוזות שבהם בוטלה ההפרדה מבחינה חוקית היו 
1.29 מיליון תלמידים לבנים וכ 186,000 תלמידים כושים, שרק 
כ 1,400 מהם למדו בכתות מעורבות. במדינה קיימים 20 
מוסדות של חינוך גבוד, (של המדינה ושל הכנסיות), ובהם 
134,502 סטודנטים ( 1963 ). 

מ. 

היסטוריה. האירופים הראשונים שהגיעו לט׳ היו 
הטפרדים, שסיירו בה במאה ה 16 . אולם מכיוון שלא נתגלו 
כאן מתכות יקרות, ושבטי האינדיאנים—הקומאנצ׳ים והאפא־ 
צ׳ים — היו עויינים את האירופים, לא הוקם בט׳ ישזב אזרחי 
אירופי עד 1719 , כשנוסדה סאן־אנטוניו. היישובים שד־קימו 
הספרדים בט׳ במאה ה 18 נוסדו בעיקר בשל חששם מהת¬ 
פשטות הצרפתים ז בסופה של אותה מאה לא ישבו^בט׳ אלא 
7,000 אירופים בלבד. 

בגלל דלילות היישוב בה, משכה ט׳ אליה אמריקנים 
מאה״ב, וב 1800 — 1821 נעשו 3 נסיונות־נפל לפלוש לט׳. 
ב 1821 , כשהפכה ט׳ לחלק ממכסיקו — שזכתה אותה שנה 
בעצמאותה — נוסד כאן ישוב'ראשון של אמריקנים במורד 
הנהר בראסום (;! 320 ־ 61 ), בהתאם לרשיון שקיבל ס מיון 
א וסטין .; 51 ) מממשלת מכסיקו. ב 15 'השנים 

שלאחר מכן התיישבו בט׳ כ 30,000 אמריקנים. בשל ריחוקה 
של ט׳ ממרכז השלטון במכסיקו, הקימו האמריקנים למעשה 
ממשל עצמי. כל אותה תקופה היתר. מכסיקו מדינה פדראלית, 
אולם ב 1835 הקים סנטה אנה (ע״ע) משטר רודני וביטל 


את האופי הפדראלי של המדינד.. בתגובה הכריזו המתיישבים 
האמריקנים על עצמאותר. של ט׳ ( 1836 ). כוח מכסיקני, 
שנשלח לדכא את המורדים, השמיד יחידה קטנה מהם 
באלאמו (כנםיית*מיםיוו קטנה בסאן־אנטוניו — מאורע 
שזכרו נשמר בתודעת בני־ט')! אולם המתיישבים בפיקודו 
של ם מ י ו א ל ה י ו ם ט ו ן (ע״ע) ניצחו בקרב סן ג׳סינטו, 
שביסס את עצמאותה של ט׳. 

בט׳ קמד. רפובליקה, שהתקיימה עד 1845 . היא ביקשה 
להסתפח לאה״ב, אלא שמתנגדי העבדות לא רצו להגדיל 
את מספר המדינות שבהן העבדות נוד,גת, ורק ב 1845 
הסכימו לקבלה (ע״ע ארצות הברית של אמריקה, עמ׳ 
173 ) — דבר שגרם למלחמת אה״ב־מכסיקו. 

ב 1861 הצטרפה ט׳ לקוגפדראציר. של מדינות־הדרום, 
ולאחר מפלתד. של זו ניתנה לשילטון צבאי של הצפון. ב 1870 
שוב נתקבלד. כחברה באה״ב. מלחמת-ר.אזרחים גרמה להת־ 
מוטטותו של משק-ד.מטעים בט׳ ולד׳קמתם של משקי־אריסים, 
ליצירת בעיה גזעית ולעלייתד. לשלטון של המפלגה הדמו־ 
קראטית. 

גידול־המקנה היר. ענף חשוב בחקלאות בט׳ באותה תקופח, 
משהגיעו קווי מםילות-ד.ברזל לט׳ התחילו החוואים לדחוק 
את הבוקרים מן האדמות הטובות. ב 1901 נתגלו שדות־נפט 
עשירים ביותר לאורך החוף, וב 1930 גם בפנים־הארץ. מאז 
התחיל תהליך התיעוש, המודרניזאציה וצמיוזת הערים הגדו¬ 
לות בט' — תד״ליך המתקדם במהירות גדולה. 

: 1924 ,¥!'] ,.' 7 /ס ,ווו 3 ^ 1 זו>^ ,ן .. 1 

?>?// ס/ 44 ,.' 1 ' 

;־ 1945 ,.' 1 ' / 0 /{-/ 10 ^ 111 4 ,ז €1 - 1 ז 3 ;) • 1 - > 1 ־ 131 נ) .^ 1 .ן : 1940 

.^ 11 ; 1946 , . 7 ׳£/ 77 .^ 1 

. 7 : 1952 , 1-11 /ס 011 זץ 03 .מ . 14 

,ת<^ 1 ^) 00 .'- 1 ; 1952 ,) 1 ק 0 ) 7 ^;/ 2 > /?/ , 5 ז 0 ן 1 וח 3 ן 01 

. 7 < 11 ס 65 ז 3 נ 101 מ .א .^ 1 ; 1955 ■)ה 1.0 

./ :^ 1958 ,ז>/ע 7 צ 

. 1963 . 7 ; 1962 

ה, ג/ נ. 

יהודים. בין האנגלו־אמריקנים הראשונים שהתיישבו 
בט׳ בשנות ה 20 של המאד. ה 19 היו היד״ודים סמואל איזקם, 
שהשתתף לאחר מכן במלחמת־ד׳עצמאות של ט׳, ראדולפום 
סטרן, ששירת אח״ב בשני הבתים של בית-הנבחרים בט׳ 
העצמאית. בראשית שנות ה 30 התיישבו מספר יד״ודים 
במקומות שונים בט׳. ב 1842 הגיעו לט׳, ביזמתו של יהודי 
צרפתי, אנרי קסטרו, יהודים מצרפת ומגרמניה. ב 1844 יסד 
הלה מושבה ממערב לנהר־מדינה ואירגן הגירה מבין תושבי 
חבל-הרינזם לט'. אח״ב נתמנה לקונסול כללי של רפובליקת 
מ׳ בצרפת. ב 1853 היד. יהודי (מיכאל סליגסון) ראש-ר.עיר 
בגלווסטון. מאז ועד עתה פעילים היהודים בחיים הציבו¬ 
ריים של ט׳. 

קהילה מאורגנת "בית ישראל" התפתחה בדייוסטון החל 
מ 1854 . הרב ד,נרי כהן, ששימש ברבנות בר.יוםטון במשך 
58 שנה ברציפות, היה מן המפורסמים שביר,ודי ט', ומעשיו 
הפילאנתרופיים נודעו לתהילה. בין שנות ד. 50 לשנות ה 70 
של המאה ד, 19 התיישבו בט׳ יד,ודים נוספים מגרמניד" 
ומשנות ר, 80 ועד ל 1914 הגיעו לשם יהודים רבים ממזרח- 
אירופה, בחלקם בהתאם לתכנית גלוסטון (ע״ע) להפניית 
מהגרים מאיזור העיר ניי־יורק 'לאיזורים אחרים (ע״ע 
טריטוריליזם). עד מהרה הוקמו קהילות בערים אחרות, 
כגון םן-אבטוניו, אוסטין, ויקו (ס 30 ^י) ודלס, היום יש בט׳ 
38 קהילות, מהן — בערים שנקראו על שמות של יהודים, 



725 


טכסס — טל, וילהלם 


726 


כגון קסטרוייל, לבט (;!סלפע) וסגגר ( 53118€1 ). יהודי ט׳ 
עשירים ורובם ציונים נלהבים,'וכבר ב 1941 תרמו סכום 
רב לגאולת 1,000 דונם אדמה בגליל. ב 1963 היו בט׳ 
60,350 יהודים. 

^מ 0 .£ - .( 1 - €11 ו 1 ( 0 . 1 ־ 1 

. 1936 ,.' 7 ׳<־;^^/ ! 0 

ד. ב, " א. 

טל, משקע מימי המתהווה על הקרקע ועל עצמים מוצקים 
חשופים לאטמוספירה בעקבות התעבות אד־מים 
אטמוספירי ולתות־האדמה. הוא נוצר בלילות, כשפני הדצמים 
מתקררים ע״י קרינת־חום חפשית, אם אין עננים בולמים 
את הקרינה ואם האוויר שקט או משב־הרוח חלש. רוב העצ¬ 
מים מיטיבים להקרין מן האוויר- ולפיכד פניהם בלילה קרים 
מן האוויר. פניהם הקרים מקררים את האוויר הסובב אותם 
(אם אין רוח חזקה), ואם לחותו מספקת — עשויה הטמפ¬ 
רטורה לרדת מתחת לטמפרטורת-הרוויה! וזוהי נקודת¬ 
ה ט ל (ע״ע היגרוסטר 1 חם, עט׳ 549 ! נוזל; צבירה, מצבי־). 
אם הטמפרטורה של פני העצמים והקרקע יורדת מתחת 
לנקודת-הקפארן של המים, מתעבה המשקע בצורת כפור. 

נעשו נסיונות שונים למדוד את כמות הטל. מבחינים 
בין מדידת הטל על מישור מאוזן ובין מדידת הכמות 
הגלובאלית, המתקבלת עלשטחכלפניהעצמים. 
כמות הטל הנוצר על פני כל חלקי הצמחים הגלויים לאט¬ 
מוספירה גדולה בהרבה מכמות הטל המאוזן, שהיא אינה 
אלא החלק העולה על שטת השווה להטלה של הצמח על 

ז־ ד 

האדמה המאוזנת. השיטות למדידה של כמות הטל מבוססות 
על שקילה — תומר נקבובי נשקל לפני התכסותו בטל ושוב 
לאחר מכן —, או על שינויים בצבע הנגרמים ע״י הטל 
בהתאם לכמותו! השיטה האופטית הומצאה ע״י ש. דבדבני 
(ע״ע), 

מתוך התצפיות הרבות שנעשו בתנאים אקלימיים שונים 
מסתבר, שבליל טל מועט עובי שכבת הטל אינו עולה על 
״/ימ״מ( בלילה של טל רב נוצר תוך 10 שעות בדי 3 /ן— 2 ל 
מ״מטל! באיזורים טרופיים נמדדו כמויות גדולות מ 1 מ״מ.— 
על חשיבות הטל לצמחיה מעידה השוואת כמותו הגלובאלית 
השנתית לזו של הגשמים: היא עשויה להגיע לרבע מזו 
האחרונה, ובאיזורים צחיחים — אפילי לעלות עליה. בנגב 
המערבי בישראל, למשל, נמדדו כמויות גלובאליות של טל 
כדי 120 — 150 מ״מ, בעוד שכמות־הגשמים השנתית שם אינה 
עולה על 200 מ״מ, ורק הודות להוספת משקע ע״י הטללים 
אפשר לגדל תבואת-קיץ במקומות מסויימים בלי השקאה 
נוספת. באירופה התיכונה מהווים הטללים כ 10% מן המש¬ 
קעים השנתיים. 

נוסף על ההשקאה יש לראות פעולה מועילה של הטל 
בשיחרור חום-העיבוי (ע״ע חים, עמ׳ 549 ), המסייע להגן על 
הצמחיה בפני פגיעה ע״י קרה. 

בזמן העתיק נחשב הטל כיורד מן השמים (כך גם במקרא 
[ר׳ להלן]). אריסטו סבר, שהטל והכפור הם אד־מים שהת־ 
נדף במשך היום וחוזר ומתעבה בקור הלילה. ל. ק. פרוו 
(זצס׳גשז? .^ ., 1 ) היה, כנראה, הראשון, שקשר את התד,וות 
הטל עם פחת-קרינה מפני-האדמה ( 1792 ). המחקר השיטתי 
הראשון ביטל נעשה ע״י צ׳. ולז ( ¥6115 \ 165 ־ 0131 ), שפירסם 
ב 1814 "מסה על הטל וכמה תופעות הקשורות לו". ג׳ איטקן 
(ע״ע) הבחין ראשון בין טיפות־המים הנפרשות בקצות עלי־ 
הצמחים ע״י דמיעה ובין טיפות הטל. 


ד. אשכל, הטל וחשיבותו בחקלאות (השדה, י״ג), תרצ״ג! 

הנ״ל, בעית הסל (שם, ס״ז), תרצ״ו! מ. ל. פונטית, הפיסיקה 

של הסל (מדע, ה׳, חוב' 3 ), 1960 : )!!! ! 07 , 56661 ^. .יז 

,.!>! : 1936 , 08 ?!) < 0€11 /ס ^)מע/;עז/ 2 מ/ 

.ז^ס:> 0 ) 1 ( 1 \ 0 •{ 151 ( 1 

מ; 115 {^ 1 ^ 0 { 0 . 5 : 1949 ,( XXX^X 

־€.מ ןז 5€ ^( 1 ) ^ 171 ) $011 10 

. 0 : 1953 ,( 1952 ,וו 1 טו 05 ין 1 ת־( 5 .תתסזח! ,ו 1 ^ז 3 ^ 5 
.מ ; 1955 ,/^מ>ן/־)// 2 /,זע* 7 . 7 > ^ 1 { 1 <ז 2 ) 11 ץ 1011 ז 7 { 711£ ^ 1 ( 1 ,חתגרת 

, 0€ ־ 1 י 1 ) 710711 1 ז 1 ^ 15 > 

.זז 5 ^|^ת^ . $01 . 1 לן€( 1 . 2 . 4 ? ,ס־וטזיינס^ 5011 ו 01 0 '^ £11 ז:> 1 ו 1 ג 0 
.¥ ; 1956 .( 12 . 40 ? 

, 3£1 ־ 1$1 . 1114 20}1£$ (3011. 000X10 ^ /ס $! 111 ) 71 ץ< 1 {ז $10 

. 1958 .( 60 

ד. א.— נ. ל. 

במקרא נזכר הטל כאחת מברכות האדמה (ברא׳ כז, 
כח; דב׳ לג, יג ועוד) וכנושא רעננות וחיים בימי שרב 
(ישע׳ יח, ד). הטל משמש הרבה בדברי משל ומליצה, עפ״ר 
לחיוב (הושע יד, ו! מיכה ה, ו! ועוד), אולם גם לשלילה — 
כסמל לדבר חולף וחסר ממשות (הושע ו, ד)! הזכרותיו 
הן לרוב בטון לירי. המקורות מעידים שהיה מצוי הרבה בכל 
איזורי הארץ ובכל ימות־השנה, ועל רקע זה יש להבין גם 
את "אות גדעון" בטל (לפי רש״י לשופ׳ ו, לח). 

בספרות התלמודית נזכר לרוב ערכו החקלאי של 
הטל כמקור מים: "א״י אף מי טללים תשתה" (ספרי, דב׳ 
ל״ט), ונאמר שהטל הוא "דבר המתבקש לעולם" (תענ׳ ד׳, 
ע״א)! וכן היתה אף תפילתו של כהן גדול: שתהא השנה 
"טלולה" (ירד יומא, ה׳, ב׳). מקובל היה, לנוכח שפע הטל, 
שברית כרותה לטל "שאינו נעצר לעולם", ולכן נקבעה 
ההלכה שאין חיוב לבקש על הטל בתפילה (תענ׳ ג׳, ע״ב! 
והשד אות גדעון, לעיל)! אעפ״ב מדברים המקורות לפעמים 
על עצירת הטל (תענ׳ ח׳, ע״ב). כדי לעצור "טללים רעים", 
שהם ערפילי־טל "שמשחירין את הקש ואת התבן", נתקן 
נענוע הלולב בחג (סוכה ל״ז, ע״ב)! לבסוף נקבעה גם 
״תפילת טל״ מיוחדת (ר׳ להלן). — התעבות מאכסימאלית 
באיזורי ההר המיוערים חלה סמוך לט״ו באב, שבו פסקו 
לכרות עצי־מערכה "לפי שאינן יבשין" (תענ׳ ל״א, ע״א). 
תאריך אחר, שהאגדה קושרת לו את הטל, הוא ליל-פסח, 
ש״אוצרות טללים״ נפתחים בו (פרר״א, ל״ב). — הרעננות 
הבאה עם הטל צויינה הרבה במאמרי חז״ל, המעמידים את 
"שעת הטל" מול "שעת שרב", ומדברים על "טל שעתיד 
הקב״ה להחיות בו את המתים״ (חג׳ י״ב, ע״א! ור׳ פדר״א, 
שם). 

תפילת טל נאמרת במוסף יום א׳ של פסח ומטרתה 
להדגיש את תחילת הזכרת גבורות הטל וגמר הזכרת גבורות 
גשמים, תפילת מוסף עוטרה בפיוטי "טל" מרובים וארוכים, 
ומהם נתקבלו: ( 1 ) פיוטי ר׳ אלעזר הקלירי על הפסוק 
״בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל״(משלי ג, כ) — 
בקהילות אשכנז והבאלקאן! ( 2 ) קרובת ר׳ שלמה ן׳ גבירול 
״שזופת שמש״, שנשתבשה בתערובת פיוטים אחרים — 
בקהילות ספרד ותימן. 

נ. שלם, הסל במקרא ובתלמוד(סיני, כ״א), תש״ז! - 1 ,? . 1 

1 ) 0 ,. 111 ; 1926 ,( 222 , 111 . 3 ; 0 ט 11 ) $), 511111 7 ו 11 }> 1 

11 ) 1 /) 11 } 1 /) 11 ()$)^ ,) 71 !)$ !,! ) 1$ !) $11 ) 0011 )!/■) 11111$ 

■ 19,11 ״■) 11 ,214 
י. ת. — ד. ג, 

טל, וילהלם ( 11 שיד ¥111161111 \), לוחם-חירות שוויציאגדי. 

מסופר עליו, שלאחר שלא חלק את הכבוד הדרוש 
לנציב־המדינה ההאבסבורגי גסלר (:! 06x516 ), גזר הלה עליו 
להפיל תפוח מעל ראשו של בנו'ביריית-חץ, ולאחר שהצליח 



727 


טל, וילהלם -— טלגרןז 


728 


לעשות כן נאסר והועבר בסירה בימת ארבעת־הקאבטונים, 
אולם קפץ מתוך הסירה על החוף והמית את הנציב האכזרי 
במיצר בין ההרים על־יר קיסנאכט ( 13011£ ז,! 115 ^ 1 ). הסיפור 
על ט׳, שנקשר באגרה על שיחרררם של 3 הקאנטונים הרא¬ 
שונים (שויץ, אורי, אונטרוואלרן) לאחר שבועת־האמונים 
בריטלי (!!ז״מ), נזכר לראשונה ב״ספר הלבן של סארנך 
סמוך ל 1470 . במאה ה 18 נתקבל סיפור זה ע״י ההיסטוריון 
השוויצי א.• צ׳ורי (ע״ע) — שאף קבע תאריכים למאורעות 
הנזכרים בו — ונחשב במשך מאות בשנים כאמת שאין 
להרהר אחריה, מחקרים היסטוריים מאוחרים יותר העלו, 
שאין לגלות גרעין היסטורי לאגרה במקורות של יה״ב, 
ושמוטיוו יריית־החץ והפלת־התפוח מקובל מאור בסיפורי־ 
עם 1 מוטיוו זה הגיע, כנראה, מן המזרח — מסיפוריו של 
הסופר הפרסי פריר אל-רין עטאר ( 1200 בקירוב) -־- לאי¬ 
רופה, והוא מופיע, בין השאר, גם באגרות סקאנרינאוויות 
וסקוטיות. 

מבחינה היסטורית הוכח, ששיחרורם של הקאנטונים 
הראשונים לא בא בעקבות קשר, אלא שהם נתאגדו ב 1291 
ל״ברית־עולם" לשמירת השלום במרינה, ושהמאבק הממושך 
עם ההאבסבורגים הגיע לקיצו בנצחונם שלהשוויצימבקרב- 
מורגארטן ב 1315 (וע״ע שויץ: היסטוריה). 

אעפ״כ נשארה רמותו של ט׳ סמל ללוחם־חירות ושימשה 
נושא ליצירות ספרותיות ומוסיקאליות מרובות. נסיון ראשון 
להמחזה שירית של הסיפור נעשה בגרמנית ע״י יעקבתאוף 
( 0£ ג 111 .(: 1500 — 1558 ): מחזות על הנושא של סיפור־ט' 
נכתבו בצרפת (א. מ. למיר [שזזסנרתס^!], 1766 : מ. פישה 
[ €£131 !?], 1830 ) : באנגליה (ג׳,ש.נולז [ 1£5 ^\ 0 ת.){], 1825 ): 
בספרר (א. חיל אי סרטה [ 31€ ז 73 ץ 011 ], 1835 ; א. ר׳אורס 
[לז 0 ־ן>], 1923 [מקורי מאר]), ובניב שוויצי (פאול שק 
[;£[ $€110€ ], 1923 ) : היצירה המפורסמת ביותר היא זו של 
שיל ר (ע״ע: 1804 [עבר׳: י. רארנר, תרל״ח: ח. נ. 
ביאליק: ש. בן־ציון: י. ליכטנבום]). מן היצירות המוסיקא¬ 
ליות על נושא זה: האופרות של גרטרי (ע״ע! 1791 ), ב. א. 
ובר (ע״ע: 1795 ), וביחוד זו שלירוסיני (ע״ע: 1829 ). 
—<' 184 . 1 ) .ו 1 .) 3 ^ 0 . 1% .ן 

. 11 .// . 1 . 7 [<)([([ 0 סמ .- 7 .* 1 : 1882 

,ווח 3 רך £1 ח 14€1 ; 1895 ,: 510 !;) ; 1877 

״ש 1 ( 1 .ן ; 1906 ^ ,* 7 ,. 1 ) 1 ; 1902 .^ 111 ^^י{ 1€0720£ 

./ז • 01 > 1 1 ) 1271 ^ 07 1 זז 1 . 7 .^־ 1 ?^? ..^ 1 ;' 1924 . 1 
?״ . 7 .־ €1 ^:^ 10 ן 1 ו 0 ק 0 ־ 01 .ק ; 1936 .. 7 .¥\ ; 1925 

,ז 0 ץ^ 1 \.\ 7 ; 1940 .!} 

.. 7 ז^׳^\ג 1 ^ 8 . 7 .זן 801 ז^) •{ 0 ( 1 

^ו 0 -ה ." 7 . 11 , 941 ! ,( 21 ,.ן 01 ל 30 ) 

. 1942 

ב. ד. ג. 

טל, טוב^ה [טוביאס] ( 1847 , אמסטרראם— 1898 , האג), 
רב באמסטרראם, בארנהים ובהאג. מתלמיריו של 
הרב י. צ. ה. רינר (ע״ע) ומסוללי ררך הרבנות ההולאנרית 
החררית־מוררנית: בהשקפותיו ובררכו היה קרוב לאסכולת 
רש״ר הירש (ע״ע), פירסם רשימות ספרותיות ומסות היס¬ 
טוריות. בשעתו נחשב לגרול המטיפים בהולאנד, והיה 
מכובר על האוכלוסיה חיהורית והלא-יהורית כאחת, ובכלל 
זה גם ביתיהמלכות. 

טל (לפגים גרינטל), יוסף (נו' 1910 , פינה [חבלפוזן]), 
מלחין ופסנתרן ישראלי. למר באקרמיה למוסיקה 
בברלין: ב 1934 עלה לא״י: מנהל הקונסרוואטוריוןהישראלי 


בירושלים, מורה למוסיקה באוניברסיטה העברית ומנהל 
המרכז למוסיקה אלקטרונית בירושלים. הופיע כפסנתרן 
במרכזי־מוסיקה בין-לאומיים. יצירותיו העיקריות: 2 אופרות 
קצרות על נושאים מקראיים, 2 סימפוניות, קאנטאטה סימ¬ 
פונית, 4 קונצ׳רטות לפסנתר, קונצ׳רטו לויולה, קונצ׳רטו 
לצ׳לו, "חזון" ( 7151011 \) לתזמורת גדולה, "הרהורים" (- 116£ 
3 תס 1 ] 0 ש 1 ) לתזמורת כלי־קשת, ויצירות רבות למוסיקה 
קאמרית, למוסיקה כליית ולזמרה. טל הוא מחלוצי המוסיקה 
האלקטרונית, וכמה מיצירותיו האלקטרוניות בוצעו במרכזים 
בין־לאומיים. 

טלאולוגיה, ע״ע תכליתיות. 

•ד' ־ ; * 


טלגרף (מיוו׳^^זןיז— רחוק• ויז׳״סז— כתב), מערכת מית¬ 
קנים מכאניים, אופטיים, חשמליים או אלקטרו¬ 
ניים להעברת המלה הכתובה למרחקים — להבדיל מן 
הטלפון (ע״ע), המעביר את המלה המדוברת. 

הט׳ החשמלי (האלקטרומאגנטי) הראשון 
הומצא — במיתקן מעבדתי-ביתי — בידי גאוס (ע״ע, עט׳ 
147 ) וו. ובר (ע״ע [ 2 ]) ב 1833 . ב 1835 בנה מורס (ע״ע) את 


הט׳ שלו, וב 1837 הפ¬ 
עילו תוך שימוש 
בשיטת-האיתות הנק¬ 
ראת על־שמו עד היום. 
האותות תורגמו בקצה 
אחד לזרמי-חשמל 
במכשירים שהופעלו 
ביר, והזרמים הועברו 
בתילי־מתכת שחיברו 



■צידר 1 

ככמה ■;.־ 5 תטלנראף •ע? נאום זזבר 


שתי נקודות מרוחקות: בצד השני חזרו ותורגמו זרמי- 
החשמל לאותות במחוגים נעים או במקש שהשמיע נקישות. 
קו-הט׳ הבין עירוני הראשון הותקן ב 1844 בין ואשינגטון 
ובאלטימור. מאז זכה הט׳ לשימוש מרובה ונעשה אחד 
היסודות שעליהם הושתתה מציאותה של חברת הציוויליזא- 
ציה הטכנולוגית־מדעית המודרנית: רשת קווי-ט׳ מכסה את 
היבשות ועוברת אוקיינוסים (בכבלים תת-ימיים). 



ציור צ תטלנראף הרא׳צוז סלרס 



729 


טלגרף 


730 



ציור 3 . הטלנרא!? ׳שק: סורס 460 )< 1 

לכל השיטות השונות של העברת ידיעות ע״י א תו ת 
(ע״ע) תכונה אחת משותפת, והיא — השימוש בצופן, כלו׳ 
בצירופים של סימנים מוסכמים מראש, הנותנים ביטוי למו* 
שנים, למלים או לאותיות. בהתאם לצופן נשלחים — בידי 
אדם או ע״י מכשיר — צירופי הסימנים בצדו האחד של ?]ו- 
התקשורת, והם נקלטים ומפוענחים ע״י אדם או מכשיר 
בצדו השני. 

מערכות אלו ניתן לחלק לשני סוגים; (א) מערכות סימון 
חולף — שבהן המידע המועבר מופיע בצד הקולט בצורה 
חולפת באמצעות סימנים הנראים או הנשמעים; (ב) מער¬ 
כות רישום צמית — שבהן המידע מופיע בצד הקולט בצורה 
של סימנים רשומים לפי צופן של אותיות כתובות או מוד¬ 
פסות, של מיסמך או של תמונה. 

צופן הט׳. העברת ידיעה ללא שיבוש בזמן הקצר 
ביותר ותוך שימוש בכמות מינימאלית של אותות היא 
המאפיינת את הט׳. האותיות, הספרות והסימנים מתורגמים 
לשם העברתם לשורת פרקי-זמן של שינויי הזרם או המתח 
במערכת, בצורה הניתנת לאבחנה ולפי הסכם — צופן (קוד 
[ 10030 ) — בין השולח והקולט, המידע נהפך, איפוא, לשם 
העברתו לדחפים חשמליים ונקלט לאחר הפיענוח כסימון 
חולף או ברישום צמית. רוב מערכות הט׳ מבוססות על 
אבחנת ההבדל בין שני מצבים שונים (צופן בינארי), כגון 
״יש״ — ״אין״ או ״כן״ — "לא", המיוצגים ע״י חיבור וניתוק 
של מעגל חשמלי, מצבים המכונים "תו" (;!!זגת!) ו״רווח" 
(סשבתצ). 

צופן-הם׳ המקובל ביותר הוא צופן-מוךם הבין־לאומי, 
שנקבע ב 1854 , ועדיין הוא נמצא בשימוש, למשל, בקשר 
ראדיו־ט׳ עם אניות בלב ים. צופן זה בנוי מצירופים של 
רווחי־זמן קצרים ("נקודות") ורווחי-זמן ארוכיס-יחסית 
("קווים"), שבהם מחובר מתח חשמלי לקו־הט׳. הנקודות 
והקווים וצירופיהם מופרדים ביניהם ע״י רווחי־זמן של 
הפסקות המתח. משך-הזמן של "נקודה" הוא האורך של 
דחף־ט׳ יסודי (אלמנט־האות), ואילו משך-הזמן של "קו" 
שווה לזה של 3 "נקודות". זמן ההפרדה בין שני רווחי־זמן 



ציור 4 מעגל טורס. פ׳שמאו — מפחדו: מימין — מד,־-־ 


השייכים לאותה אות שווה לנקודה אחת* ההפרדה בין 
אותיות מסומנת ע״י 3 אלמנטים, ובין שתי מלים — ע״י 5 . 

האותיות מורכבות בממוצע מ 8 אלמנטים. שרת-ט׳ מאומן 
קולט 90 אותיות — שהן בממוצע 15 י מלים— לדקה. בכבלי¬ 
הם׳ התת-ימיים משתמשים בצופן שילושי (טרנארי — בגוי 
על 3 מצבים), הנגזר מצופן־מורס: "נקודה" משודרת כדחף 
זרם חיובי, ״קו״ — כחזף זרם שלילי! לסימון ההפרדה בין 
אותיות או בין מלים מופסק הזרם למשך זמן של אלמנט 
אחד או של 2 אלמנטים. בצופן זה מורכבות האותיות בממו¬ 
צע מ 3.3 אלמנטים בלבד, ומכשירי-הרישום ("רקורדר") 
מסוגלים לקלוט עד 1,500 אותיות או כ 250 מלים לדקה. 


8( 5 

• • ■ 

א 


.. 

-ך ת 

ייי 

ב 

6 


0 ט 

• • 9 

ס 

0 



■ ■ ■ ■1 

ד 

ס 


^ צ 

... 

ר 

£ 

• 

x 





׳ו 


ג 

6 

... 

2 ז 

.... 

ח 


■ 4 י ■ 

1 


ר 

1 

• ■ 

2 

..... 

ע 

ב 


3 

!■יי■■■ ■ 

>ו כ 

... 

4 

■י ■ ■ ■ י 

ד 

1- 

• • • 

5 


0 

דז 

-- 

6 

• 1 ■ י 0 י 

ג 


.. 

7 

1■ 0 ■ ■ ■ 

ר, 

0 

... 

8 

..... 

פ 

ק 

■ ■י • 

9 

...... 

ק 

ג> 


10 


ר 

14; 

• ■0 ■ 


צופז טוו 3 


חוסר השוויון של אורך הצירופים בצופן־מורס מקשה על 
הקליטה במכשירי-הדפסה אוטומאטיים, ומסיבה זו פותחו 
מכשירים אלה לפעולה על בסים של צופן שבו הצירופים 
השונים הם בעלי אורך־זמן שווה (ר׳ להלן: טלפרינטר). 

התמסורת הטלגראפית. מבחינים י בין שיטות 
שונות של תמסורת בצופן הבינארי, כגון: ( 1 ) איתות זרם חד- 
קטבי — הזרם נשלח או נפסק ברחפים התואמים את הצופן( 
( 2 ) איתות זרם ישר דדקטבי — הזרם הנשלח הוא חיובי 
או שליל- בדחפים התואמים את הצופן. כמו״כן מבחינים בין 
שיטות שונות של ניצול הקו המקשר בין המכשירים שבקצוות, 
כגון שיטת דופלכס — המאפשרת העברת אותות בשני 
הכיוונים בעת ובעונה אחת, ושיטת סימפלכס — שבה 
ניתן להעביר אותות, בכיוון האחד ובנגדי לו, לסירוגין בלבד. 

דחפי הזרם הישר המועברים בקו נראים כשורה של 
מלבנים — חצאי-גלים מרובעים, המורכבים כל אחד מגל 
סינוסואידי יסודי וגלים הארמוניים בלתי-זוגיים בעלי 








731 


טלגרף 


732 


. א . . 0 

־ן ךד־ד־ן ך x ־ז־] ךדז־ 

צוםן־מורס רגיל 


מ 

• 


• 

2 


• 

* 

1 

ח 

ך-ן 

רווח , 

■ ן ן ן 

י־דז־ 

ךק 

ך! 

ק 

ך 


בין מילים 






. 

. 1 

^-1 1 > 




- 

-1 1 



• ^ 




ויזו 

ן רווח 


זמן 


א. 0 . 

— רק ף־ד־ן 

_ 1 11 1 1111 

צופן־ טלפרינטר— חמש יחידות 


• 

ז 



ח־ 


-1- 


_1_ 


2 

.ו_ג 


• א * י 0 ** 1 ** 2 • • ??••^•!־ 1 ■ 

^ תו 
^רווח 

צופן־מורם בגזר זמן ־*~ 

רווח בין מילים מ . ^ ״ . 




ן תו 
ן רווח 


זמן 


ציור 5 איחות בצפנים ׳עונים 


סעורעות פוחתות והולכות, על הגלים המרובעים להגיע למכ¬ 
שיר הקולט במינימום של עיוות, באופן שצורת כל חצי־גל 
מרובע — הן מבחינת ארפד והן מבחינת תלילות צדדיו — 
משוחזרת באמינות מאכסימאלית בהשוואה לצורה התאו־ 
רטית של חצי־גל מרובע אידיאלי, המייצג את דחף הזרם 
הישר של הצופן בשימוש. 

כשהמרחק בין המכשירים הוא גדול, נעזרים בטכניקת 
"הט׳ הנושא", המאפשרת מספר רב של התקשרויות בעת 
ובעונה אחת. לכל התקשרות — גל נושא משלה, בעל תדר 
מסויים בתחום תדרי הדיבור. הדחפים לצורך האיתות נש¬ 
לחים ע״י איפבון הגל הנושא (ע״ע טלפון). 

מהירות העברתו של איתות־ט׳ בצופן בינארי, שהוא 
מורכב מדחפי זרם ישר או מדחפי זרם נושא, מוגבלת ע״י 
רוחב הפס של אמצעי התמסורת. קו־טלפון המעביר תדרי- 
דיבור שמ 300 עד 3,400 הרץ — ז״א בעל רוחב-פם של 3,100 
הרץ— ניתן לחלוקה ל 24 אפיקים, שרוחב הפס בכל אחד מהם 
הוא 120 הרץ. מהירות ההעברה של איתות טלגראפי ברוחב 
פס כזה, תוך שמירה על רווח בין אפיק לאפיק, מגיע ל 50 
דחפים יסודיים בשניה או ל 400 אותיות בדקה בצופן בעל 5 
היחידות של הטלפרינטר. 

במערכות-קשר המיועדות להעברת נתונים דרוש רוחב־ 

פס התואם את המהירויות הגדולות המקובלות במחשבים 
אלקטרוניים. מקובל לנצל את רוחב כל הפס של אפיק טלפון 
רגיל להעברת נתונים במהירות של 1,200 דחפים יסודיים 
בשניה. למהירויות גדולות יותר דרושים אפיקי־תמסורת 
מיוחדים בעלי רוחב-פם גדול יותר. 

מ כ ש י ר י - ט׳, מ ק ש ־ ה ט׳ משמש לקליטת הצופן של 
אותיות הא״ב בשיטת הסימון החולף. עם סגירת מפתח־ 
מורס — שלגביו קיימים 2 מצבים (כגון: לחוץ—מעגל 
סגור, משוחרר— מעגל פתוח) — אפשר להעביר זרם חשמלי 
למקש באמצעות תיל יחיד במעגל חוזר דרך האדמה (קו לא- 
מאוזן) או באמצעות 2 תילים (קו מאוזן). בצורתו הפשוטה 
ביותר המקש מורכב מאלקטרומאגנט בעל עוגן כבד המש¬ 
מיע נקישה — סימן קולי חולף. במכשירים משוכללים יותר 
מחובר למעגל החשמלי של המקש גם גאלוואנומטר (ע״ע 
חשמליים, מכשירים, עט׳ 229/30 ), המאפשר, ע״י סטיית 
המחוג, אבחנת סימן חזותי חולף יחד עם נקישת המקש. 


שיכלול נוסף מושג ע״י חיבור אלקטרומאגנט, שעוגנו — 
המופעל בעת קבלת דחפי־זרם — מזיז ציפורן נושאת דיו, 
שהיא רושמת קו או נקודה על פני סרט־נייר הנע במהירות 
קבועה. 

ב 1840 פותחה באנגליה (בידי צ׳. ויטסטון) "שימת 
הא״ב", שהשתמשה במחוג נע על פני דיסקית אותיות הא״ב 
ונעצר באות המסויימת ששודרה מהמכשיר המשדר. מתירות 
ההעברה במיתקן זה הגיעה ל 15 מלים בדקה. מאמצע המאה 
ה 19 ואילך פותחו מכשירים נוספים במגמה להגיע הן 
למהירות־העברה גדולה יותר והן לשיכלול שיטת הרישום 
הצמית. — בהעברת דחפי־זרם בכבלי־ט׳ תת־ימיים מתקבלים 
בקצה הקולט זרמים חלשים למדי, ולאבחנתם פותחה שיטת 
קליטה באמצעות גאלוואנומטר־מראה, 

ב 1855 הומצאה (ע״י דיויד יוז ,ס], אה״ב) 

שיטת ט׳, שבה השידור והקליטה פועלים בסינכרוניזאציה. 
לשידור כל אות של הא״ב מועבר דחף־זרם 'יחיד שווה 
בארכו לכל האותיות, ואילו הרווחים בין האותיות שונים 
ותלויים בסדר שבו הן משודרות ובמהירות שידורן. מכשיר- 
שידור זד. מכיל 28 קלידים, ובאמצעותם ניתן להעביר 56 
סימנים שונים, התוף ר׳מדפיס במכשיר־הקליטה מכיל גם הוא 
על פני הקפו 56 סימנים בהתאמה. ההחלפה מאותיות לספרות 
מבוצעת ע״י שליחת אותות מיוחדים המיועדים לכך. מהירות 
השידור בדרך זו מגיעה עד ל 180 אותיות (כשלושים מלים) 
מודפסות בדקה. 

שיטר. נוספת של ט׳־מדפיס — מערכת מולטיפלכס — 
הומצאה (ע״י אמיל בודו [; 01 ן) 11 ג 6 .£]) בצרפת ב 1874/6 . 
היא פועלת לפי עקרון חלוקת הזמן: בעוד שבשיטת הט׳ 
הרגילה של מורם עומד קו-הט׳ לרשות השרת המשדר במשך 
כל זמן העברת ההודעה, הרי בשיטת המולטיפלכס מש¬ 
תמשים כמה שרתים, בזה אחר זר., באותו קו! לכל שרת 
מחובר הקו במשך תקופת־זמן המספיקה להעברת צירוף 
אחד של צלפן 5 ־ר.יחידות, המחוור. אות אחת של הא״ב! 
לאחר זמן זה מחובר הקו לשרת שני, שוב לאותו פרק-זמן, 
וזאת באמצעות "מחלק", הנמצא בכל אחת משני הקצוות 
של קו-הט׳. למחלק זרוע מצויירת במברשת, המסתובבת 
במהירות קצובה והסוקרת בזו אחר זו גזרות שונות בטבעת- 
המחלק. המכשיר הקולט מסתובב בסינכרוניזאציר. עם 



733 


טלגרף 


734 


המכשיר המשדר, והוא בנוי לפי אותו העקרון, כשקו־הט׳ 
מהבר בינו לבין המשדר. 

במערכת סולטיפלכם בעלת 4 ערוצים מחולק הקף טבעת־ 
המחלק ל 4 רבעים המוקצבים כל אחד לשרת אחר. כל רבע 
מהקף הטבעת מחולק ל 5 גזרות מתכתיות^ מבודדות ביניהן, 
כשלכל גזרה מחובר מפתח דו־מצבי, המחובר לקרזרם בקט־ 
ביות חיובית או שלילית. למכשיר המשדר מקלדת של 5 
קלידים, ושרת הט׳ לוחץ על קלידים מסויימים בעת ובעונה 
אחת בהתאם לצופן 5 ־היחידות. לחיצת קליד מסויים גורמת 
לשינוי מצב המפתח. זרוע המחלק עוברת על פני 5 הגזרות 
של טבעת־המחלק ומשגרת לקו זרמים בזה אחר זה לפי 
הקטביות במתח המופיע בגזרות ובהתאם למצב הקלידים 
המופעלים ע״י השרת. במכשיר הקולט מחוברים ל 5 הגזרות 
של אותו רבע־הטבעת 5 אלקטרומאגנטים, המפעילים — 
בהתאם לזרמים — מנוף המדפיס את אות הא״ב ששודרה. 
מכשירים לפי עקרון־בודו הונהגו ברשת המברקות בבתי- 
הדואר בצרפת ב 1877 , ולאחר מכן גם באנגליה, והופעלו 
בהצלחה עד לשנות ה 30 של המאה ה 20 , 

ה ט ל פ ר י נ ט ר (מאנגל׳ זשזתוזק [מדפים]) הוא מנגנון 
להעברת מידע מודפס בין שתי תחנות, המחוברות באמצעות 
מעגל טלגראפי. המכשיר כולל מערכת קלידים (קליד נפרד 
לכל אחת מאותיות הא״ב), מערכת ברירה והדפסה ומנוע 
חשמלי. מערכת הקלידים משמשת להמרת תנועה מכאנית 
לדחפים חשמליים בהתאם לצופן 5 -היחידות! הדחפים משו¬ 
דרים אל מנגנון־הקליטה של המכשיר המשדר ושל המכשיר 
הקולט. במנגנון־הקליטה מומרים צירופי הדחפים חזרה 
לפעולה מכאנית, הגורמת לברירת הסימן המשודר ולהדפסתו 
על סרט־נייר או על גליון־נייר, כבמכונת־כתיבה, כדי לשמור 
על התאמה (סינכרוניזאציה) בין המכשיר המשדר והמכשיר 
הקולט משתמשים בשיטת ״פתח־פסיק״ (נ 01 :ז;!־ 131:1 ,:); דחף 
"פתח" הזהה ל״רווח" משודר לפני כל צירוף, ודחף "פסוק" 
הזהה ל״תו״ — בסוף הצירוף. 

במכשירי הטלפרינטר המודרניים, הדומים למכונות־ 
כתיבה והמיועדים להדפסה ישירה של המידע, משתמשים 
בצופן בינארי של 5 יחידות, ובו נשלחים ונקלטים 5 דחפים 
שווי־אורך, כשכל דחף הוא באחד משני המצבים — "תו" או 
״רווח״. צופן 5 ־היחידות מאפשר 32 (^ ^ 2 ) צירופים, שהם 
מספיקים לכל אותיות הא״ב בקבוצה אחת, וכן לספרות 



צופן ד־יחידות צופן 5 ־יחידות ספרות 
7 6 5 4 3 2 1 פסיק 5 4 3 2 1 ־י׳" וסימנים 


ש 


— 

0 

1 

1 

0 

0 

0 

1 

0 

0 

1 

1 

0 

1 

0 

נ 

6 

ך 

0 

1 

0 

0 

1 

1 

1 

0 

0 

1 

1 

0 

0 

1 

ב 

0 


0 

0 

1 

1 

1 

0 

1 

1 

0 

0 

1 

1 

0 

0 

ג 

ס 

מי אתה 

0 

1 

0 

0 

1 

0 

1 

0 

0 

1 

1 

1 

0 

0 

ק 

£ 

3 

0 

1 

0 

0 

0 

0 

1 

0 

1 

1 

1 

0 

0 

0 

כ 

¥ 


0 

1 

0 

1 

1 

0 

1 

0 

0 

1 

0 

0 

1 

1 

ע 

ס 

ף 

0 

0 

1 

0 

1 

1 

1 

1 

1 

0 

0 

0 

0 

1 

ר 



0 

0 

0 

1 

0 

1 

1 

1 

0 

1 

0 

0 

1 

0 

ו 

1 

8 

0 

0 

1 

1 

0 

0 

1 

1 

1 

1 

0 

0 

0 

0 

ח 

1 

פעמון 

0 

1 

1 

0 

1 

0 

1 

0 

1 

0 

0 

0 

1 

1 

ל 


( 

0 

1 

1 

1 

1 

0 

1 

0 

0 

0 

1 

0 

1 

1 

ד 

£ 

) 

0 

0 

1 

0 

0 

1 

1 

1 

1 

0 

0 

0 

1 

0 

צ 

1 ון 

. 

0 

0 

0 

1 

1 

1 

1 

1 

0 

1 

0 

0 

0 

1 

ס 


5 

0 

0 

0 

1 

1 

0 

1 

1 

0 

1 

0 

1 

0 

0 

ם 

ס 

9 

0 

0 

0 

0 

1 

1 

1 

1 

0 

0 

0 

1 

1 

0 

פ 

? 

0 

0 

0 

1 

1 

0 

1 

1 

1 

0 

0 

1 

0 

1 

0 

ץ 

0 

1 

0 

1 

1 

1 

0 

1 

1 

0 

0 

0 

1 

1 

0 

1 

ר 

£ 

4 

0 

0 

1 

0 

1 

0 

1 

1 

1 

0 

0 

1 

0 

0 

ד 

5 

׳ 

0 

1 

0 

1 

0 

0 

1 

0 

1 

0 

1 

0 

1 

0 

א 

־ 1 ׳ 

5 

0 

0 

0 

0 

0 

1 

1 

1 

0 

0 

0 

1 

0 

1 

ו 

ס 

7 

0 

1 

1 

1 

0 

0 

1 

0 

1 

1 

0 

0 

1 

0 

ה 

¥ 

= 

0 

0 

1 

1 

1 

1 

1 

1 

0 

0 

1 

0 

0 

1 

ת 


2 

0 

1 

1 

0 

0 

1 

1 

0 

1 

0 

0 

1 

0 

1 

ם 

X 

/ 

0 

1 

0 

1 

1 

1 

1 

0 

0 

1 

0 

1 

1 

0 

ט 

¥ 

6 

0 

1 

0 

1 

0 

1 

1 

0 

0 

1 

0 

1 

0 

1 

ז 

2 

+ 

0 

1 

0 

0 

0 

1 

1 

0 

1 

1 

0 

0 

0 

1 


החזרת הגרר 

0 

0 

0 

0 

1 

0 

1 

1 

0 

0 

0 

0 

1 

1 


קידום שורה 

0 

0 

1 

0 

0 

0 

1 

1 

0 

1 

1 

0 

0 

0 

החלפה לאותיות 

0 

1 

1 

1 

1 

1 

1 

0 

0 

0 

1 

1 

1 

0 

לספרות 

החלפה 

0 

1 

1 

0 

1 

1 

1 

0 

1 

0 

0 

1 

1 

0 


אות לרווח 

0 

0 

0 

1 

0 

0 

1 

1 

1 

0 

1 

0 

0 

0 


לחזרה 

דרישה 








0 

1 

1 

0 

1 

0 

0 



אות 








0 

1 

0 

1 

0 

0 

1 


י■) 

אות 








0 

1 

0 

1 

1 

0 

0 


רווח = 0 

תו = 1 

צופן טלפרינטר 

ולשאר הסימנים בקבוצה שניה. המעבר מקבוצה אחת לשניה 
(מאותיות לספרות וחזרה) נעשה ע״י ניצול שני צירופים 
לצדכי מיתוג. חסרונו של צופן זה הוא שכל שיבוש של דחף 
גורם להדפסה לא־נכונה של הסימן שנשלח. הבטחת האמי¬ 
נות בהעברה מושגת ע״י שימוש בצופן המאפשר גילוי 
שיבושים^ לפני הדפסתם. כיום נפוץ ביותר הצופן של 7 
יחידות, הכולל 128 (= י 2 ) צירופים אפשריים. רק 35 צירו¬ 
פים, המורכבים מ 3 דחפים ממין "תו" ו 4 ממין "רווח", 
מנוצלים להדפסת סימנים. כל צירוף אחר, כגון ( 2+5 ) או 
( 1 + 6 ), מעיד על שיבוש בהעברה ומאפשר — באמצעות 
מיתקנים טכניים מיוחדים — תיקון אוטומאטי של השגיאה 
לפני הדפסתה, הופעת השיבוש במיתקן הקליטה, באחד משני 
הקצוות של מערכת־ט׳ דו־סטרית, גורמת להפסקת השידור 
בקצה השני ולשידור חוזר של הצירוף, עד שהוא נקלט 
ללא שיבוש. מיתקנים אלה הביאו בעקבותיהם את התפתחותם 
של קשרי הטלכס הבין־יבשתיים באמצעות מערכות ראדיו-ט׳ 
(ע״ע אלחוט) בגלים קצרים. — העברת 2 דחפים נוספים 
לכל סימן ([תרות הצופן) מקטינה את כמות המידע הניתנת 




735 


טלגר!? — טלויזיה 


736 



להעברה ביחידת־זמן, אולם מגדילה את האמינות. בדרד־כלל 
משתמשים בטלפדינטר בצופן של 5 ־יחידות, אולם במקרים 
שברים אמינות הקשר דורשת זאת — משתמשים במיתקני־ 
הגנה לגילוי ולתיקון של שגיאה באורח אוטומאטי. 

מן האביזרים החשובים של הטלפרינטר — הנקב והשדר 

י -ד - x 

האוטומאטי. הנקב משמש להבנת סרט מנוקב של המידע 
בהתאם לצופן 5 ־היחידות, והשדר האו׳טומאטי משדר את 
המידע ישירות מן הסרט המנוקב במהירות המאכסימאלית 
המקובלת של הטלפרינטר, שהיא 400 אותיות לדקה. 

הטלפרינטר המודרני פותח בשנות ה 20 למאה ה 20 , 
בעיקר בידי ההולאנדי ק. ואן דורן (נ 1 ש- 1 טנ 1 מ 111 :\ .^ 1 )! 
בשנות ה 30 התחיל מכשיר זה לגרום למהפכה בשיטות 
ניצול הט' ולדיתרחבותו. הטלפרינטר ירש את מקומם של 
מכשירי־הט׳ הקודמים להעברת מברקים עקב נוחותה וקלותה 
של הפעלתו, וגם נעשה מכשיר חיוני במוסדות, חברות־טיס, 
בנקים, בתי־מסחר, מפעלים וכר. לשם קיום קשר־קבע נל״ן 
(נקודה לנקודה), ובעיקר לרשת טלכם, ז״א רשת מנויי 
טלפרינטר, המחוברים — בדומה למנויי טלפון — למרכזיה 
אוטומאטית, 

סטאטיסטיקה של המלפרינטר לפי הארצות — ע״ע 
טלקומוניקציה: טבלה. 

, ו |^ 8 ^^ 0 ^ , 11 ;־ 444 '! ,; 614 .- 1 

,־^^ 54 (ת- 1448 ,] 11 ־ 1 ,ןנ//' 4-4 

־^/״,/ ע./ ,;.;;זסי/ן!;;'־! .( 1 :־ 1961 ,׳(;/י/ע ,־< 4 ״ג 4 .]נ>ד 1 ■ 1 

.וע״ע טלקומוניקציה ; 1962 1 ■) 

ז. ר.— ט. כ.— מ. א. ב, 


טלויזיה (״ראיית*רוחק״, סיור :י^יף־ז■ — רחוק, ולאט׳ 
צנ 151 י\ — מראה), העברת מראות למרחקים — 

האנאלוגיה להעברת קולות למרחקים בטלפון (ע״ע). 

בשם פוטוטלגרפיה (ע״ע) מכונה הטכניקה, שהומ¬ 
צאה ב 1907 ע״י הצרפתי אדואר בלן(״!!שח .£), המאפשרת 
העברת מראות סטאטיים, ז״א קבועים בגוף מסויים (ציורים 
וצילומים). המונח ט' במובן המצומצם והמדוייק מתייחס 
להעברת מראות נעים — להצגת אירועים המתרחשים 
במרחק רב באותו זמן עצמו, ז״א לעשיית הצופה במבשיר־ 
הט׳ לעד־ראיה לכל הנתפס ע״י המצלמות. הצירוף של ט׳ 
ושל ראינוע (או קולנוע) — הטלסינמה — מאפשר 
העתקת מראות־אירועים על סרטים, שבאמצעותם ניתן 
לשחזר את המראות הן במרחקי־מקום והן במרחקי־זמן. 

ה ת פ ת ח ו ת ה ט׳. ניתן לראות מראה כלשהו כמורכב 
ממספר רב של מישטחים אלמנטאריים — של "נקודות", 
למשל, מראה מחולק ע״יירשת של 1,000 קווים מאונכים 
ו 1,000 מאוזנים מפורק ל״ 10 ריבועים (נקודות). הנקודות 
נבדלות זו מזו מבחינת מיקומן, בהירותן וצבען. בשלבי 
התפתחותה הראשונים של הט׳ התעלמו מגורם הצבע (ט' 
מונוכרומאטית), והמאמצים כוונו לבעיית העברת מספר רב 
של ערכי בהירות (עצמת ההארה), המתאימים לכל אחד מן 


המישטחים האלמנטאריים. הצעד הראשון בכיוון זה נעשה 
כשנתגלה האמצעי לתרגם את ערכי הבהירות לעצמות של 
זרמים חשמליים, פרופורציוניות לבהירות. הכרת העקרון 
של שיטה זו היתה פרי תגלית מקרית, שנעשתה ב 1873 ע״י 
האנגלי מי (ץג^ 1 ), פקיד בתחנה הסופית שלהכבלהטראנם־ 
אטלאנטי בוואלנשיה שבאירלנד, והיא שההתנגדות החש¬ 
מלית של סלן פוחתת בהשפעת התאורה, תגלית זו שימשה 
כבסיס לפיוזוח תאים פוטו-חשמליים (ע״ע חשמל, עמ׳ 184 ! 
פוטואלקטריות), המשנים את התנגדותם החשמלית לפי 
מידת הקרינה שהם מקבלים. אולם שינויי המוליכות בתא- 
סלן איטיים מכדי שימושם לצרכי הט׳, והתא הפוטו־חשמלי 
של הט׳ מבוסס על האפקט הפוטו־חשמלי — פליטת אלק¬ 
טרונים ממישטח מוקרן—, שנתגלה ע״י הינריך הרץ (ע״ע) 
ונחקר ביזמתו ע״י ו. האלוואקס (!־ו 1 שב;י\ 14311 : ,^ג) ב 1888 . 
תא פוטו-חשמלי מורכב מקאתודה היוצרת זרם של אלקטרו¬ 
נים, הנפלט משכבה של אשלגן, צזיום, ליתיום, נתרן או 
רובידיום, ומאנודה הקולטת את האלקטרונים שנפלטו מן 
הקאתודה, שתי האלקטרודות חייבות להימצא בריק, כדי 
לאפשר לאלקטרונים תנועה שאינה מופרעת ע״י התנגשויות 
במולקולות של גאז, 

מעתה דרוש היה למצוא את האמצעי לתרגום בכיוון 
ההפוך; זרם אור. אמצעי מן הראשונים מסוג זה היה 

נורת־הנאון, שבה הנהירה של הגאז, הנוצרת ע״י המתח 
בין שתי האלקטרודות, משתנית באופן פרופורציוני למתח. 

נסיונות־הט׳ הראשונים היו מבוססים על תכנית של 
העברה חד־זמנית של כל נקודות התמונה, שאותה צריך היה 
להקרין על מסך מורכב מתאים פוטו-חשמליים לפי מספר 
הנקודות, כשכל תא מחובר לנורה מקבילה, המוצבת במקום 
מתאים של מסך־הקליטה! עצמת־אורה של כל נורה תהיה 
תלויה בעצמת הזרם הנוצר בתא המקביל לה. תכנית דמיונית 
זו כבר הוצעה ע״י ג. ר. קרה (ץשזזבס .£ . 0 ) ב 1875 , על 
בסיס של חיבור בין תא'לגורה ע״י מוליכים חשמליים. 
ב 1924 חזר סרדינה (גח 1111 ב 5 ) על אותה תכנית, בהציעו 
חיבור אל-חוטי. שיטה זו, על שתי צורותיה, לא נתקבלה 
כלל בגלל הסיבוך שבריבוי הזוגות, שהרי גם להעברה פרי¬ 
מיטיווית יידרשו רבבות זוגות, כמספר המישטחים האלמנ¬ 
טריים. דמיוני פחות היה הרעיון של פורניה ד׳אלב 
6 נ 11 \,׳!ש), שהציע ב 1924 להפריד בין הזרמים על סמך תדי- 
רויותיהם, מה שמאפשר להעבירם בערוץ יחיד ולהפרידם 
בקליטה ע״י שימוש בתהודה אקוסטית. אולם שום שיטה של 
העברה חד-זמנית לא ניתנה ליישום שימושי, ותורת־ 
האינפורמאציה מוכיחה שדבר זה אף לא ייתכן מבחינה 
עקרונית. 

הצרפתי קונסטנטן סנלק ( 1 ^^^ 1 ח^< 1 , 0 ) הצביע ב 1879 
לראשונה על העקרון היסודי, המאפשר מציאת פתרון מעשי 
לבעיית הט׳: העברה סוקצסיווית של הנקודות: כש- 
העברת מכלול הנקודות נעשית במהירות של פחות מעשירית 
השניה, הצופה רואן כאילו כאחת — וזאת משום התמדת 
תחושת-העין, שהיא גם הגורמת לכך ש 24 התמונות של 
הקולנוע, המוקרנות בשניה אחת, מעוררות בנו את ההרגשה 
של השתנות רצופה (ע״ע ראות). לפי סנלק, ק 1 מוטאטור 
יכול לאפשר חיבור סוקצסיווי כזה של כל תאי המסך הרב־ 
תאי לקויהעברד" ואילו במקום הקליטה יכול קומוטאטור 
מקביל, הדומה לראשון והפועל בסינכרון עמו, להפעיל 



737 


טלויזיה 


738 


בהתאמה את בורות המסך הקולט בז 1 אחר זו. מן התכניות 
השונות למימוש רעיונו של סנלק תצויין זו של מו׳רים לבלן 
שהציע ב 1880 את האנאליזה'של 
התמונות באמצעות שתי מראות המתנודדות מסביב לשני 
צירים ניצבים זה לזה ^ רעיון מחוכם, שאף הוא לא הגיע 
לשלב של ביצוע. 

המערכות המכאניות. התכנית השלמה הראשונה, 
שהיתה בת־ביצוע, פותחה ב 1884 ע״י הסטודנט הגרמני 
פאול ניפקו 1 טג?; 1860 — 1940 ). הוא הציע 

להקרין את התמונה, באמצעות עדשת־אובייקטיוו, על דיסקה 
מחוררת׳ שחוריה מסודרים על קו־לולין (ציור 1 ); סיבוב 
הדיסקה מעביר את החורים בצורה עוקבת דרך כל מרכיבי 
התמונה, הנבחנת, איפוא. בקווים הנמ׳שכים זה בצד זה. 
מצדה האחורי של הדיסקה נמצא תא פוטו־חשמלי, המקבל 
בדרך זו אור מכל מרכיבי התמונה בזה אחר זה (ציור 2 ). 
במקלט של שפופרתץאון, שעצמת־אורה נקבעת ע״י דחף 
המתח המתקבל מן המיתקן המשדר, נבנית התמונה מחדש 
באמצעות ריסקה הדומה לוו שבגוף הפולט והמתנועעת 
בסינכרון עמה (ציור 3 ). בשעה שהציג ניפקו את המצאתו 
לא היה בנמצא אפילו אמצעי אחד מאלה ההכרחיים להג¬ 
שמת רעיונו; נדרש היה, למעשה, שימוש בשפופרות אלק¬ 
טרוניות להגברת הורם הפוטו־חשמלי החלש של התא! אף 
הראדיו לא היה קיים, וחסר היה קשר נוח בין המשדר 
למקלט. לפיכך לא הוצא רעיון זה אל הפועל אלא ב 1926 , 
ע״י הסקוטי ג׳. ל. בךד (!)■!!!:מ ״!!ס!)! הלה הציג 

בלונדון בפעם הראשונה מכשיר־ט׳, שהעביר תמונה זעירה, 
שנבחנה 12.5 פעם בכל שניה ב 28 קווים. ב 1931 החלה 
תחנת-השידור האנגלית של דוונטרי סלזזמסעגס) בשידורים 
סדירים של ט׳! התמונה נסקרהיבאמצעות 30 קווים— מספר 
קטן, שגרם בהכרח לטישטוש מסויים. 

הוצעו גם שימות אחרות של אנאליזה מכאנית, אולם 
אף אחת מהן לא איפשרה אנאליזה של התמונה במספר של 
קווים שיספיק לשיעתוק בלתי-מטושטש של כל פרטי התמונה 
המקורית. השיא בשימוש בשיטה זו הושג בצרפת ב 1935 , 
כשבוצעו התשדורות הרגילות של הט׳ ע״י אנאליזה ב 180 
קווים. לא ניתן היה להתקדם מעבר להשג זה בלי להיעזר 
בעקרון חדש. 

ה ט' ה ק א ת ו ד י ת. עקרון הט׳ הקאתודית פותח מ 1907 
ואילך ע״י הפיסיקן הרוסי בורים רוזינג (־] 1 ו 1 ור. 0 ק . 6 ; 
1869 — 1933 ). הוא הציע להשתמש בשפופרת קאתודית הן 
לצרכי האנאליזה במשדר והן לצרכי שיחזור התמונה במקלט. 
זוהי שפופרת בעלת ריק, ובתוכה "תותח-אלקטרונים" 
המכיל מערכת של אלקטרודות, שפולטת אלומת־אלקטר 1 נים 
צרה. אלומה זו מכוונת אל פניה הקדמיים של השפופרת, 
המהווים מסך פלואורםצנטי — המאיר בהשפעת פגיעת 
אלקטרונים. ע״י צירוף שדות חשמליים או מאגנטיים משתנים, 
הגורמים לסטיה סינכרונית של אלומת האלקטרונים גם 
בכיוון האנכי וגם בכיוון האפקי, ניתן לכוונה אל נקודות 
שונות של המסך, למשל לאורך קווים עוקבים זה ליד זה, 
בדומה למבטו של הקורא המודרך ע״י שורות עוקבות של 
עמוד־דפוס. לאחר שכוסה המסך כולו בדרך זו, חוזרת אלומת 
האלקטרונים לנקודת-המוצא, כדרך הקורא הפותח עמוד שני 
בסיימו קריאת עמוד אחד. 

ניסוייו של רוזינג נשתכחו במשך שנים רבות; אולם 


החמינה הננתסו 


0 





ציור ו. דיסיות ניפקו 



ציור 2 : מ״ערר עם דיכקת (סכמי) 




המשיך בהם עוזרו ולד ימי ר ק. ז וו רי קי ן (.^ 1 .■׳\ 
ח 141 ץ־ 01 ז 1 ע 7 ! נר 1889 ), שהיגר לאה״ב ופיתח שם את המיתקן 
שאיפשר את הט׳ בתפוצתה הגדולה היום. הוא יצר את 
מצלמת-הט׳ הראשונה, המבוססת על צורה מיוחדת של 
שפופרת קאתודית — האיקונוסקופ (ציור 4 ) ! פטנט 
על המצאה זו ניתן לו ב 1925 . במכשיר זה המראה המצולם 
מתקבל בשלמותו על מסך השפופרת הקאתודית! אלומת 
האלקטרונים נטולת־ההתמדה מאפשרת אנאליזה מהירה 
ומפורטת ביותר. במכשירים משוכללים, כגון זה שפותח בידי 
הממציא הצרפתי רנה בתלמי (ץ 1 נ 1 ש 63111£1 €ת€א), האנאליזה 
נעשית ב 1,000 קווים. 

כבר שנים אחדות לפני מלחמת-העולם 11 הוחל בשידורים 
סדירים של הט׳ באנגליה, באה״ב, בצרפת ובגרמניה. לאחר 
המלחמה חודשו שידורים אלה, תחילה באנגליה, ולאחר מכן 
בצרפת ובארצות אחרות באירופה ובעולם כולו. מספר צ 1 פי 






739 


טלויזיה 


740 


הט׳ התחיל לגדול במהירות רבה. רוב הארצית התקינו לעצמן 
רשת ©שדרי־ט/ ב 2 ביוני 1953 , יום הכתרתה של מלכת־ 
אנגליה, בוצע לראשונה שילוב רשתות־ט׳ של ארצות שעות 
באירופה להעברת המחזה הזה לכל חלקי היבשת. זו היתה 
ראשית הט׳ הכלל־אירופית(ת 1$10 '\ 0 ־ £111 },המאפשרת למיליוני 
אנשים המפוזרים בכל רחבי איריפה לחזית בעת ובעינה 
אחת באירועים חשובים. התפתחות נוספת, המסמנת תקופה 
חדשה, חלה ב 1962 , כשבוצעו השידורים הראשונים של 
הט׳הכלל־עולמית(ת 1510 ׳\ 110 ח 10 \) באמצעות לווידהתקשירת 
טלסטאר (זבזגןש־!׳), שחוזר ומשדר את התמונות המאותתית 
אליו (ע״ע חלל, טיסה אל ה*, עמ׳ 513 [טבלה], 519 ). 
הט׳־בצבעים הופיעה תחילה באה״ב — ב 1954 , — לאחר 
מכן ביאפאן, ולאחרונה באירופה. 

הטכניקה של השידור. תקני האנאליזה. 

בין התקנים המקובלים בארצות השונות קיימים הבדלים הן 
מבחינת התכונות הגאומטריות של האנאליזה של המראות 
והן מבחינת צורת סימני־האיתות ושיטת האיפנון. אולם ברובן 
המכריע של המערכות היחס המקובל בין ארפה לגבהה של 
התמונה הוא 3:4 . מספר התמונות המועברות בשניה הוא 
25 בארצות־אירופה ובאסיה הקטנה ו 30 באה״ב וביאפאן — 
בהתאמה לתדירות החשמל המסופק, שהיא 60 מחזורים 
בשניה באה״ב ו 50 באירופה. 

מהלך האלומה הוא בקווים אפקיים משמאל לימין ומלמעלה 
כלפי מטה. מספר הקווים הוא בתקן האמריקני 525 , ובתקן 
האירופי 625 . למעשה, התקן האמריקני קרוב לאירופי, 
מאחר שבשני התקנים מועברים כמעט אותו מספר של קווים: 
בתקן האמריקני — 15,750 =. 30 א 525 
בתקן האירופי — 15,625 = 25 ^ 625 

הבהירות ויכולת-ההגדרה המושגות ע״י מספר זה של 
קווים הן טובות, ויש בהן כדי לספק את כל הפרטים של 
התמונה, וכדי שהצופה — המרוחק מן המסך מרחק הגדול 
לפתות פי 4 מאלכסונו — לא יבחין בקווים הבודדים. כדי 
להקטין את תופעת ההיבהוב נעשית האנאליזה של כל תמונה 
ב 2 קבוצות^קווים לסירוגין: הקווים בעלי מספרים סידוריים 
זוגיים, והקווים בעלי מספרים סידוריים לא־זוגיים. נמצא, 
שבתקן האירופי של 625 קווים, המועברים 25 פעם בשניה, 
מבוצעת 50 פעם בשניה אנאליזה של קבוצות-קווים המכי¬ 
לות כל אחת את מחצית הקווים. 

מספר המישטחים האלמנטאריים, או "הנקודות", שמכילה 
תמונה "הנחקרת" ע״י א קווים ת פעמים בשניה, מתקבל 
לפי החישוב דלקמן: נניח, שהנקיון — כלו׳ ההגדרה של 
התמונות -- שווה באותה מידה במאוזן כבמאונך, ז״א 
שצפיפות הנקודות בקו־אורך שווה לצפיפות הקווים בגובה, 
והנקודה היא, איפוא, מרכיב ריבועי ז מאחר שרוחב התמונה 
שווה ל,,/^ של גבהה, מכילה כל שורה 3 /א 4 מרכיבים; 
כלל א השורות מכיל, איפוא, 73 א 4 מרכיבים; מאחר 
שהשורות מועברות ״ פעמים בשניה, נמצא המספר הכללי 

של המרכיבים המועברים בשנלה 

3 

מחזור אחד של זרם-חילופין מאפשר העברת שני מרכיבים 
שכנים, הודות לחציו החיובי ולחציו השלילי של המחזור, 
ז״א שבמקרה הקיצון — כשכל מרכיבי התמונה הם בעלי 
בהירויות שונות — מגיעה התדירות של זרם־החילופין 
המתקבל מאנאליזה של תמונה זו (זרם-וידאו [ 1€0 ) 1 ^] =־ 


זרם מםך-הט׳) לערך. לפי התקן האירו׳פי מתקבלת, 

6 

איפוא, תדירות מאכסימאלית של 6,510,416 מחזורים לשניה. 
למעשה, זרם זה יכול להכיל מרכיבים בעלי תדירויות שונות 
בתכלית. אם לחלקים מסויימים של התמונה עצמת־תאורה 
אחידה, נמצא המרכיב המתקבל בעל תכונות של זרם ישר. 

נוסף על התדירויות המתרגמות את הבהירויות היחסיות 
של נקודות־דיתמונה השונות, חייבים להופיע בזרם מסך־הט׳ 
גם סימני־איתות של סינכרון, המשמשים לתיאום מושלם 
בין האנאליזה במשדר ובין תרגומה לתמונה במקלט, שגי 
סוגי איתות מבטיחים את הסינכרון: אות של התחלת קו 
ואות של התחלת קבוצת הקווים שמהם מורכבת התמונה. 
בהתאם לתקני הט׳, צורת אותות אלה עשויה להשתנות. 
אולם תמיד הם דחפי־זרם בעלי משרעת גבוהה מזו של הזרם 
הגבוה ביותר מזרמי מסד־הט׳ המתרגמים את עצמת־האור 
של התמונה. האותות (" 5 ק 0 ד') של תחילת השורה נקבעים 
ע״י דחפים בודדים. האותות של התמונה נקבעים ע״י קבוצות 
של דחפים, שמספרם ואפים משתנים בהתאם לתקנים השונים 

x ▼ 

הקובעים את צורת האיפנון. בצרפת ובאנגליה אימצו את 



ציור 5 . •\ורת האות הסורכב המתמכל סהריאת שורה ש? מסר־הט'. 
משמאל □ולס הנונים המתאיםים לסשרעוח השונות של האות 


האיפנון החיובי, שבו המשרעת המאכסימאלית של הסימן 
מתאימה למאכסימום האור. המינימום של האור, כלו׳ השחור, 
מתאים ל 25% מן המשרעת המאכסימאלית. הסימנים של 
הסינכרון הם שליליים, כלר מגיעים ל 0% של המשרעת 
(ציור 5 ). בתקן האירופי ובמערכת־הט׳ הנהוגה באה״ב 
משתמשים באיפנון שלילי, שבו אותות הסינכרון מתאימים 
למאכסימום האנרגיה המוקרנת — השחור ל 75% והלבן 
למשרעת הקטנה ביותר. 

ג ל י ם נ ו ש א י ם. בהתפשטות הראדיו הקולי, המתבצעת 
ע״י תהליך של איפנון המשרעת, התדירות המאכסימאלית 
של הקולות המועברים אינה עוברת על 3,400 הרץ. אולם 
האותות של מסך־הט׳ יכולים להכיל מרכיבים שתדירותם 
כמה מגאהרץ. לשם שמירת כל פרטי התמונה נדרשת העברה 
ללא החלשה של התדירויות הגבוהות הללו, דבר שאינו ניתן 
להיעשות אלא באמצעות גלים נושאים, שתדירותם גבוהה 
פי־כמה מזו של זרם־וידאו. משום־כך, ומשום סיבות אחרות, 
הט׳ מועברת ע״י תדירויות של עשרות רבות — ואפילו 
של מאות רבות — של מגאהרץ, המתאימות לגלים מטריים 
ודצימטריים, 

גלים אלה מתאימים יפה להעברת איפנון בעל תדירות 
גבוהה, אולם חסרה להם הגמישות של הגלים הארוכים 
יותר. אין הם יכולים לדלג בקלות על עצמים ולעקוף את 
העקמומיות של כדור־הארץ, משום כך הטווח של משדרי 






741 


טלויזיה 


742 



תדירויות גבוהות הוא קצר: הוא מוגבל לתחום הראות 
האופטית (ציור 6 ). מכאן החשיבות הרבה של הצבת האנ¬ 
טנות של הט׳, הן^לתשדורת והן לקליטה, בנקודות גבוהות 

ככל האפשר. אעפ״ב 
קשה הקליטה של תש¬ 
דורות הט׳ במרחקים 
העולים על עשרות 
אחדות של ק״מ. כדי 
לכסות מדינה מסויימת בשלמותה בתשדורות־ט׳, מן ההכרח 
להציב רשת צפופה למדי של משדרים, הקשורים ביניהם 
או ע״י כבלים משותפי־ציר (ע״ע טלקומוניקציה, עמ׳ 775 : 
חשמליים, מוליכים ומבדדים, עמ׳ 227 ) או ע״י רשת של 
תחנות לגלים סנטימטריים (אלומות־הרץ). רשת זו מורכבת 


ציור 0 , ד,טווח ׳;: 5 מישדרי תרירויוח 
נבוהזת, המוגב? ע 5 ־ידי חחום־הראיה 


% 



ציור 7 . א:ט;ה ט/ מצויירת בשני מח<ירים פאראבו 5 ואיד״נ! 


ממשדרים, המשלחים איפנון־וידאו באמצעות אלומת גלים 
סנטימטריים, המרוכזת באמצעות מחזירים פאראבוליים: 
מגדלים הממוקמים במרחקים של כ 100 ק״מ זה מזה, נושאים 
בראשם משדרים ומקלטים לגלים אלה (ציור 7 ). 



ציור 8 . תא־הפיקור של ם׳טדר־ט 5 וויזיה 



ציור 9 או^פן טלוויזיה 


השידור (ציור 8 ). המצלמה ללקיחת המר¬ 
אות (ציור 9 ). קיימים טיפוסים שונים של שפופרות- 
לצילום, שהן המרכיב העיקרי של המצלמות! אולם משותפות 
לכולן במה תכונות עיקריות. כל שפופרת מכילה מישטח 
רגיש לאור, שעליו מוקרנת באמצעות אובייקטיוו התמונה 
הנבחנת. מישטח זה מכוסה בשכבת חומר בעל רגישות 
פוטרחשמלית, הפולט אלקטרונים בכמות פרופורציונית 
לתאורה. בעקבות ההפסד של מיטענים שליליים נמצאים 
מרכיבי השכבה הרגישה לאור טעונים חיובית. אלומת 
אלקטרונים מוקרנת מתותח אלקטרוני מכוונת לעבר מישטח- 
המסך ומנטרלת את המיטענים החיוביים. פעולת ניטרול זו 
גוררת שינויים בעצמת הזרם הזורם בין התותח האלקטרוני 
לבין המסך. זרם זה הוא המתרגם את עצמות-האור היחסיות 
של נקודות-התמונה השונות, והוא המביא, לאחר הגברה, 
לאיפנון הגל הנושא של המשדר. פיקוד על תנועת ה״טיאטוא" 
של האלומה האלקטרונית בעשה ע״י שדות חשמליים או 
מאגנטיים, המתקבלים ע״י זרמים משני "בסיסי-זמן", שהם 
גנראטורים של מתחים המשתנים בצורת שיני-מסור. שיני¬ 
ד,מסור של בסיס-ד,זמן של הקווים הם בעלי תדירות של 
15,625 הרץ בתקן האירופי בעל 625 הקווים: בםיס-ד.זמן 
של התמונה (ליתר דיוק — של מחציתד, [ר׳ לעיל]) פועל 
בתדירות של 50 הרץ, בזרם הבא מן המצלמד, ללקיחת 
התמונות נמצא גם האיתות לסינכרון. לאחר הגברתו 
לתדירות-וידאו, עובר זרם זה לשלב האיפנון, שבו הוא 
משנד, את משרעת התנודות בעלות התדירות הגבוהה. תנו¬ 
דות אלר, מצידן מוגברות אף הן ומועברות לאנטנד, המקרינה 
את הגלים (ציור 10 ). 

ט ל ם י נ מ ה (ט׳-ראינוע או ט׳-קולנוע). לשם שידור של 
סרטי קולנוע משתמשים במצלמות מיוחדות. הסרט מועבר 
לפני המסד של שפופרת קאתודית. בדומד, למכשירי-דיהקרנה 
של סרטים, תנועת הסרט מקוטעת: התמונד, נעצרת לפני 



ציוד 10 . מכסה של מישרר־טלוויייה 
ו. מצלסה: 2 בסיפיתסונה: 3 . בסים־קו; 4 מגבר־ויראו; 5 . םחו? 5 ־ 
דחפים; 6 מערבב; 7 . סאפנז; 8 . סנכר; 0 . אוסצילאמור: 10 סגבר 












743 


טלויזיה 


744 


המסך, ולאחר מכן מפנה במהירות את מקומה לתמונה 
העוקבת. בכל עצירה של תמונה נקודה זוהרת ('' 01 ק 5 ") 
"מטאטאת" את המסך בתנועה מורכבת ועוברת במהירות 
את שתי קבוצות־הקווים. מצידו השני של הסרט נמצא תא 
פוטו־חשמלי, המקבל את האור של הנקודה הזוהרת העובר 
דרך הסרט בהתאם לשקיפות השונה של המרכיבים השונים 
של הסרט. אור זה יוצר בתא זרם המשקף את הבהירות 
היחסית של נקודות־הסרט השונות. 

הקלטת תמונות. בדומה לראדיו, נעזרת הט׳ אף 
היא בתמונות שהוקלטו לפני שידורן. בתהליך ה״סינסקום" 
מסריטים בשיטת הקולנוע הרגיל את התמונות המופיעות 
על מסך־הט'. תהליך ה״מאגנטוסקופ" מבוסס על רישום 
מאגנטי של אותות הט/ אולם' זרם־וידאו הבא מן המצלמה 
אינו משמש לשידור מידי, אלא נרשם על סרט מאגנטי, 
בדומה לרישום הקולות במאגנטופון. בגלל התדירות הגבוהה 
של זרמי־וידאו דרושה מהירות רבה של העברת הסרט לפני 
הראש המאגנטי הרושם: כ 10 מ׳ בשניה — לעומת 20 ס״מ 
בשניה ברישום אותות של קליטת קול. נוח יותר, ואף זול 
יותר, לרשום את האותות על הסרט לא במסלול אחד 
רצוף לארכו, אלא במסלולים אלכסוניים רבים, זה בצד זה. 
לשם כך נעזרים בראשים סובבים רבים, המשנים את מקומם 
בכיוון ניצב לתנועת הסרט. צירוף שתי התנועות מביא 
להתהוות מסלולים אלכסוניים. ניצולו של שטח הסרט במקום 
קו אחד בלבד מאפשר הקטנת מהירותו והוזלתו. הקול 
נרשם אף הוא על מסלול, השמור למטרה זו בסרט המאגנטי. 

קבלת התמונה נעשית ע״י אותו מכשיר עצמו, שבו הפכו 
הראשים של הרישום לראשים לצרכי־קריאה, והם נעים 
בתנועה זהה עם זו ששימשה לרישום. 

המקלט. מאספי־גלים. פרט למקרה של הימצאות 
בשכנות למשדר, או של שדה חזק מאד, חייב צופה הט׳ 
להיעזר באנטנה חיצונית, המוצבת על גג הבית. הדגם 
המקובל ביותר הוא האנטנה של הצי־הגל, או ד יפו ל, 
המורכבת משני סעיפים, שאורך כל אחד מהם הוא רבע 
אורך־הגל; הדיפול יכול להיות מקופל על עצמו (ציור 11 )— 
הצורה השימושית ביותר של האנטנות. האנטנות מסוג זה 
הן בעלות תכונות כיווניות, ויש, איפוא, לכוונן כלפי המשדר. 
יכולת־הקליטה שלהן(״! 83 ) ותכונותיהן הכיווניות מתקבלות 
ע״י השימוש במרכיבים "מחזירים" ו״מכוונים", הממוקמים 
מאחוריו ומלפניו של מאסף־הגלים. לצורך הקליטה ממרחק 
רב, כשהשדה חלש, נעזרים באנטנות המכילות ער כדי 20 
מרכיבים מחזירים ומכוונים. הקשר בין האנטנה והמקלט 
נעשה ע״י כבל משותף־ציר או ע״י כבל דו־חוטי. 

בבתים גדולים רצוי יותר להיעזר באנטנות משותפות, 
המחלקות את הזרם לדירות השונות. בין האנטנה ומפריד־ 
הזרם רצוי להוסיף מגבר, כדי שאותות המגיעים למכשיר־ 
הט׳ לא יהיו מוחלשים יתר על המידה בהיותם מפוזרים בין 
מקלטים רבים, 

מכשיר הט׳. המקלט בנוי לפי עקרון הסופרהטרודין 
(ציור 12 ). הוא מכיל מגבר ראשוני לתדירויות גבוהות, 
ממיר־תדירויות ושלבים שונים של הגברה לתדירות בינונית. 
רק לאחר שינוי התדירות נעשית ההפרדה בין הזרמים 
בעלי התדירות הממוצעת, הנושאים את האותות של מסך־ 
הט׳, לבין הזרמים נושאי הקולות המלווים, ששידורם נעשה 
בתדירות שונה מזו של נושא התמונה. אות־הקול מוגבר 





ציור וו אנטנת־דיפו?; סיעמאה — דיפוי םקופ 5 ע? עצמו 

בתדירות בינונית, מבוקר, מוגבר בתדירות נמוכה, ומועבר 
לרמקול או לרמקולים אחדים, אות מסך־הט׳, לאחר ההגברה 
בתדירות הבינונית, מבוקר ומוגבר פעם נוספת כדי תדירות 
מםך־הט׳: לשם כך משמש מגבר לתחום תדירויות רחב. 
בצאתם ממגבר זה, חלק מן האותות מועבר לחוט־הלהט 
של תותח־האלקטרונים של השפופרת הקאתודית (חוטיונלט 
המתח של אות־וידאו מאפשר את שינוי 
עצמתה של אלומת האלקטרונים, דבר המשתקף על המסד 
הפלואורסצנטי של השפופרת בשינויים באורה של הנקודה 
הזוהרת. חילק אחר של אות מסך־הט׳ מועבר למעגל מפריד, 
המשחרר את אותות־הסינכרון הקשורים לבסיסי־הזמן של 
השורות ושל התמונות. מכאן, שמתחי שיני־המסור הנוצרים 
בבסיםי-זמן אלה נמצאים בסינכרון עם אותם של בסיסי־ 
הזמן של המשדר. כשנעזרים במתחים הללו לשינוי השדות 
החשמליים או המגנטיים של השפופרת הקאתודית, מתארת 
הנקודה הזוהרת על המסך הפלואורסצנטי בדיוק אותו המס¬ 
לול שאיפשר את אנאליות התמונה במשדר, במצלמה ללקיחת 
המראות. נמצא, שכל המרכיבים של התמונה המועברת, על 
בהירותם היחסית, נבנים מחדש במקומות המתאימים 
בשפופרת הקאתודית של המקלט. 

ההטלה על מסך גדול. קטרם של המסכים של 
השפופרות הקאתודיות אינו עולה על 60 — 70 ס״מז קשה 
להכין שפופרות גדולות יותר בגלל הלחץ האטמוספירי הפועל 
על דפנות השפופרת והמגיע ליותר מ 5 טון בשפופרת בעלת 
קוטר של 60 ס״מ. כדי לקבל תמונות גדולות יותר, יש 
להיעזר בשיטות של הקרנה. התמונה נוצרת על מסך של 
שפופרת שממדיה קטנים, אולם עצמת־אורה גדולה, הודות 



ציור צ 1 . מבכור יעל סק?ט־ט' הבנוי 5 םי עקרון ההופרהטרודיו 
1 טגבר; 2 . ׳ענאי־תרירות; 3 . אומצילאטור: 4 מגבר־קול; ר. מבקר־ 
קול; ס. מנבר בחדירות נמוכה; 7 . םנבר־תפונה •תרירוח כינוניתו: 
לו, סבקר־תםונה; 9 . סננר־וידאו: 10 . הזנה; 11 . מפריר (שינכרוז); 
12 בסים־קווים; 15 . מגבר; 14 במיס־תמונות; 15 מכבר 







745 


טלויזיה 


746 


לשימוש במתחים אנו׳דיים המגיעים ל 100 קילו־וולט. תמונה 
זד מוקרנת על המסך באובייקטיוו, אולם הפסד האור, 
הנובע מהגדלת התמונה, אינו מאפשר להגיע לממדים 
השווים בגדלם למסכים של אולמי־הקולנוע. להקרנה בממדים 
אלה משתמשים במערבת איתפור (€ז 0 ו 1 ג] £1110 }), המצאת 
השוויצי פישר; קרני־אור, היוצאות ממקור חזק במייחד, 
מוקרנות דרך שכבה דקה של נחל, ששקיפותו משתנית 
בהשפעת מיטענים חשמליים שאותות־הווידאו יוצרים על פניו. 

ט׳־ ב צבע י ם. כדי לקבל תמונה בצבעים טבעיים, 
נעזרים בעקרון של שלישיית־הצבעים: ע״י צירוף של 
3 צבעי־היסוד (אדום, ירוק וכחול) ניתן לקבל את כל הגונים 
לפי התכולה היחסית של כל אחד מהצבעים היסודיים 
(ע״ע צבע). כדי להעביר תמונות בצבעים, נעזרים במשדר 
במצלמה משולשת המפרידה ע״י שימוש במסננים אדום, ירוק 
ובחול, מתקבלים, איפוא, 3 אותות, המתאימים לרכיבים של 
3 הצבעים היסודיים. כל אחד מאותות אלה מייצג אור 
חד־צבעי, ואילו סכומם מייצג את האור מרובה־הצבעים. 
האותות מועברים בעזרת גל נושא אחד בלבד בלוויית תת־גל 
נושא, ובקליטה מפרידים את האותות המתקבלים לשלושת 
האותות החד־צבעיים. אותות אלה מועברים לשלושת "תותחי* 
אלקטרונים" של שפופרת מיוחדת. המסך של שפופרת זו 
מורכב מפסיפס של מישטחים אלמנטאריים פלואורסצנטיים, 
היוצרים כל אחד אור באורך־גל המתאים לאחד' משלושת 
הצבעים היסודיים. בין התותחים האלקטרוניים והמסך 
הפלואורסצנטי נמצאת מסכה, כלו׳ לוח המנוקב בחורים 
קטנים מרובים. אלומת כל תותח, כשהיא עוברת דרך החורים, 
אינה יכולה להאיר אלא את חלקי המסך של הצבע המתאים 
לה בלבד. לפיכך כל אחד מהצבעים היסודיים חוזר ונבנה 
מחדש בעצמת־אור השווה לזו שבמקור, והתמונה כולה 
נבנית מחדש בצבעים הטבעיים (ציור 13 ), 

מערכות של ט׳־בצבעים יכולות באותה מידה לשמש 
לתשדורות מונוכרומאטיות, שבעקבותיהן נוצר מיבנה מונו־ 
כרומאטי גם במקלט. תשדורות המתבצעות בצבעים יכולות 
להיקלט ע״י מקלטים מונוכרומאטיים ולהופיע בהם בשחור־ 
לבן. תופעה זו מכונה בשם עקרון ההתאמה הכפולה. 

ה ט׳ בעולם. לאחר מלחמת־העולם 11 התפשטה הט׳ 
בעולם כולו. באה״ב כבשה כמעט את כלל האוכלוסיה. 
באירופה היו בריטניה וצרפת הארצות הראשונות שחזרו 
והפעילו את הט׳ לאחר הפסקה שמחמת המלחמה. ב 1953 
החלה גרמניה בשידורים של ט׳, בעקבותיה — איטליה 
ושאר כל ארצות־אירופה. ביאפאן החלה ד.ט׳ מאוחר יותר, 
אולם התפתחותה שם היתה מהירה ביותר. ישראל הדירה 
עצמה מן הט' עד לזמן האחרון, אך עומדת להפעיל ב 1966 
מ׳ חינוכית (ר׳ להלן). 

בסוף 1963 נמצאו בעולם 2,380 משדרי־ט׳ — פי 6 
ממספרם ב 1953 . 32% מהם נמצאים באמריקה הצפונית 
(ב 1953 — 90% )! 55% — באירופה (ב 1954 רק 7% ). 
צפיפות צופי־הט׳ היא מאכסימאלית באה״ב, שבהן 90% של 
בתי־משפחות (כ 60 מיליון) מצויירים במקלטי־ט׳. ביאפאן 
127 תחנות־שידור משרתות למעלה מ 13 מיליוני מקלטים. 
באירופה נמצא המספר הגדול ביותר של מקלטי־ט' בבריטניה, 
שבה לכל משפחה, פרט ליוצאות מן הכלל, מקלט־ט׳ — בס״ה 
כ 15 מיליון. בגרמניה הגיע מספר מקלטי־הט׳ בסוף 1964 
ל 10 מיליון, בצרפת — ל 6 מיליון. 



א י ר ג ו ן שידורי ה ט׳. במדינות מסויימות, כגון 
בצרפת ובגרמניה, כל סשדרי-הט׳ מנוהלים ע״י המדינה 
או ע״י גופים הקשורים לה ישירות. בניגוד לכך, באה״ב 
שידורי הט׳ מופעלים ע״י חברות פרטיות. בבריטניה קיימות 
שתי השיטות זו בצד זו. התקציבים לאחזקת תחנות־השידור 
השייכות למדינה מתקבלים, בדרך־כלל, ממסים או מתשלומים 
של צופי הט׳. תחנות־שידור השייכות לגופים פרטיים, 
הכנסותיהן באות בעיקר מפירסומים, 

ערוצי־ט׳. ברוב הארצות שבהן הגיעה הט׳ לרמת 
התפתחות גבוהה עומדים צופי הט׳ בפגי מבחר של תכניות 
רבות, המשודרות בערוצים שונים. תושבי ערים גדולות 
באה״ב יכולים לבחור בין 5 ל 9 תכניות, שמקצתן משודרות 
בצבעים, והוא הדין לגבי מרכזים גדולים ביאפאן. בארצות־ 
אירופה המפותחות ביותר בתחום הט׳ המבחר מוגבל ל 2 — 3 
תכניות לכל היותר. 

הט׳ כגורם חברתי. בגלל הקשר הישיר עם צופה 
הט׳, עשוי המסך הקטן להפעיל עליו פעולה מעמיקה וחזקה 
הרבה מזו של כל מקור־השפעה אחר — לטובה ולרעה. יש 
מקום לחשש, שהט׳ מרגילה את צופיה לפאסיוויות ולעצלות 
רוחנית, ועשויה אף להסיח את הילדים מלימודיהם ולקצץ 
בשעות־שגתם. כנגד זה יכולה הט׳ לשמש אמצעי שאין דומה 
לו לא רק לשעשוע אלא אף להעשרה אינטלקטואלית ואמנו* 
תית. שידורים חיים מאפשרים לקבוצה גדולה של צופים 
להכיר במישרין את החידושים האחרונים ביותר של המדע 
והטכניקה. אוצרות האמנות של העולם כולו מוצגים בפני 
הצופה, המטייל — יחד עם מצלמת־הט׳ — באולמות המוזי¬ 
אונים. רואה הוא על מסכו הקטן את הסרטים המובחרים של 
עולם הקולנוע מכל הזמנים, וכן את מחזות התיאטרון מוצגים 
ע״י מיטב השחקנים. הבימוי של מחזות תיאטרון ושל מופעי 
ט׳ שונים עשוי לדרוש תהליכים ותפאורות יקרים! אולם 
המחירים הגבוהים ביותר מוצדקים ע״י העובדה, שאותו 
מופע עצמו מגיע למיליונים רבים של אנשים בבת־אחת, 
דבר שאף האולם הגדול ביותר אינו יכול להשיג( אלא ע״י 
חזרה על המופע יום־יום במשך שנים. הט׳ חשובה ביותר 
כאמצעי לאינפורמאציה מידית. הודות לט׳ ניתן 
לפעמים לחזות באירועים בעת התרחשותם. מקרה מזעזע 
ביותר היה מקרה הריגת רוצח( של הנשיא קנדי, אוסוואלד, 
בידי ג׳ק רובי ב 24 בנובמבר 1963 , שאירע לפני מצלמת־הט׳, 
ז״א "לעיניהם" של מיליוני צופים. אחרי טקס־הקבורה של 
וינסטון צ׳רצ׳יל ב 30 ביאנואר 1%5 עקבו — לפי אומדן — 
למעלה מ 350 מיליון בני־אדם בעולם כולו. 



747 


טלוייזיה — טלור 


748 


מצלמות־הט׳ ניתנות לשימוש בכל מקום! יכולות הן 
לחקור את מצולות־הים בהיותן בתוך צוללות, או להביא 
בפנינו מראות של פני הירח או של גופים שמימיים אחרים 
בהיותן נישאות ע״י טילים בין־כוכביים. באירועי ספורט 
מיטיב צופה־הט׳ לראות את המתרחש מן הצופה הנמצא 
באצטדיון עצמו — בשל האפשרות להציב מספר רב של 
מצלמות־ט׳ בפינות שונות. הודות לט׳ הופך האדם למצוי 
בכל מקום ובכל עת. 

^^ 7 :. 7 ,ת 0 ןז 10 \ , 0 - 1410 

,ת 11 ז 3 ^ .ץ ;^ 1954 , 1 ז 10 ^ 215 ת 15 ז 0 ^ 7 /ס 

. 7 ,. 1 ) 1 ^^ 1958 -* 1956 , 1-11 ^ 1 £}^ן> 1 ח 

, 5011:131 ,חתסדת!.-! . 0 [ 1959 , 1-111 

^ 1958 ) €€3 171013 ?.£ £12 .£ : 1957 

-^ 1 ח 1 ? .ס .ס ;(טבר׳: הטלביזיה, הלא זה כה פטוט, תט״ן) 
, 5 ז 411 ג 01 ס־ 1 ] 5 .? ; 1960 ,. 7 / 0 , 1 ג €11 זץט£ .]׳\ .ס 

-* 511 . 0 . 0 — צסבת^ . 8 ; 1960-1965 , 1-11 ,. 7 ־£?״׳> 111€ > 73 
/?)״מ 12 ^ג , 3£500 ;^ 1963 . 7 ,^י 113 צח 1 ;־ 1 

, 3 ' 01 ) 1313 ז 1 >' 2 } 0 13€1:33 ' 1 ) 7 £1 ,ת 1 '> 5€55 .£ : 1964 ,.• 1€1€1 €0110123 
. 1965 3 ז £12 !^£€€^ , 110 ־ 31 ^^ .^ 1 : 1965 

א. א-ג 

ה ט׳ החינוכית (או הט׳ לבתי־הספר) מופיעה ב 2 
צורות: ט׳ לימודית — המשמשת את ההוראה הסדירה 
ב מ י ש י י ן! שידורים להרחבת הידיעות המוקנות במס¬ 
גרת תכניות־הלימודים הסדירות. לגבי הט׳ הלימודית קיימות 
2 אפשרויות: (א) שידור־הט׳ בא במקום השיעור, כשמורה־ 
הכיתה מוטל עליו תפקיד של משקיף ומתאם בלבד, ובשעת 
הצורך עליו להשלים את השיעור לאחר השידור; (ב) במתן 
השיעור משתתפים מורה־הכיתה ומורה־האולפן לפי שיטת־ 
שילוב מאוזנת כראוי מראש. מסתבר, שבעתיד תנקוט הט׳ 
הלימודית בשיטה המשולבת. ביום צועדת יאפאן בראש 
מבחינת הכנת תכניות מעובדות היטב של ט׳ לימודית. 

בדיקות מרובות הוכיחו, שתוצאותיה של ט׳ לימודית 
טובה עשויות להשתוות לתוצאות ההוראה הסדירה בכיתה, 
ואף לעלות עליהן. עד עתה הצליחה הט׳ הלימודית בעיקר 
בהוראת מדעי-הטבע. לשונות זרות וגא 1 גראפיה, ואילו להו¬ 
דאת מדעי־החברה מתאימות יותר התכניות להרחבת הידי¬ 
עות, כמספקות חומר אילוסטראמיווי להמחשת הרקע — 
אף ההיסטורי — של החברה הנידונה. 

השפעתו של אמצעי־ההוראה החדש גדולה ביותר, בפרט 
אם הט׳ הלימודית משתמשת גם בכל שאר האמצעים הךאי- 
קוליים ובדרכי ההוראה המתוכנתת, וביחוד אם ניתן בידי 
מורה־הכיתה לקחת חלק פעיל בהכנתם של חכנית-הלימודים, 
של התדריכים־למורה ושל השידורים גופם. כמו-כן מוסיפה 
הרבה על הצלחתה של הט׳ הלימודית ההתחשבות בתגובות 
המורים והתלמידים על התכניות! ע״י כך נעשית תכנית 
הט׳ הלימודית גמישה הרבה יותר מספר-הלימוד המסרתי. 

אחת התוצאות של הט׳ הלימודית תהיה, ללא^ ספק, 
הגברת העניין בחינוך מצד הציבור הרחב. באמצעות הט׳ 
עשויה הוראתם של מורים מובחרים מועטים להגיע לרבבות 
או למאות-אלפים של תלמידים. על מורי־הכיתות מוטל יהיה 
להתחרות במורי-האולפנים, שהם בעלי הכשרה מעולה 
ולרשותם עומדים זמן מספיק להכנת שיעוריהם, וכן עזרי־ 
הוראה ללא הגבלה. השימוש ב״מסך הגדול" יאפשר להורות 
כיתות אחדות בעת ובעונה אחת, וע״י כך ישחרר את המורים 
לתפקידים אחרים. 

עתיד גדול נודע לט׳ הלימודית לגבי הוראת קבוצות־ 

תלמידים מיוחדות, כגון מחוננים, מפגרים וחרשים. שיטה זו 
▼ 


הצליחה מאד גם בתכניות לגני־ילדים, העשויות לפתח את 
כשרון־היצירה של הפעוטות. — לפי שעה אין לחזות מראש 
את מלואיהשפעתה של הט׳ הלימודית על עריכת תכניות- 
הלימודים, על דרכי־ההוראה הכלליות, על תורות הלמידה 
ועל הערכת כושר־הלמידה, אך אין ספק שרישומה יהא ניכר 
בכל תחומי התאוריה והפראקטיקה של החינוך. אפשר שאחת 
התוצאות החשובות תהיה הריסת המחיצות האטומות שבין 
מקצועות-ההוראה לסוגיהם. 

; 5960 .(ססיי״זאעז) .ד .מ ,(} 

%01101 ז €0 * 1 ^£ ,מ 103110 ח 11 ןזז 1 זז 00 ז 10 ׳< $11 ז€־\ 1 תז 1 1 >־ 1 ( 6 ןז 513 

, 885 .ז 1 . 5 .£ : 1962 , 3 י €02 ^' מ^ 7 7., 3}2€ '^^x1 

,. 7 12€1101101 זז 1$ ז 1 ס/ י(. 05 ) 111 ז 0 רו! 13 ( 1 . 5 ; 1964 

. 1964 
פ. בל. 

טלור (נז 1111 ־ 1 נ 10111 ), יסוד כימי מתכתי־למתצה, בן הקבוצה 
של המערכת המחזורית. סמלו הכימי ^ x , 

מספרו הסידורי 52 , משקלו האטומי 127.61 , והוא תערובת 
של 17 איזוטופים טבעיים יציבים! מלבד זה הופקו איזוטופים 
ראדיואקטיוויים רבים, — ט׳ דומה בכמה תכונות פיסיקא¬ 
ליות וכימיות לגפרית (ע״ע) ולסלן (ע״ע), ופחות מהם 
לחמצן! כמותם הוא יסוד אלקטרונגאטיווי, אבל בשיעור 
פחות מהם. בתרכובותיו הוא פועל בערכויות 2 -, 2 ^, 4 +, 
6 +. הט׳ קיים ב 2 צורות אלוטרוסיות: ( 1 ) כגוף מוצק 
ופריך, שצבעו אפור וברק לו כעין הכסף, ניתך ב ■־ 452 ורותח 
ב ״ 1,390 ! צפיפותו 6.24 ; ( 2 ) כאבקה אפורה-שחורה, שנח¬ 
שבה קודם כצורה "אמורפית", אבל הוכחה גם היא בבדיקה 
הרנטגנולוגית כגבישית-דקה! היא נהפכת ל( 1 ) ע״י חימום. 
שתי הצורות מוליכותן התרמית והחשמלית מועטה. 

ב 1782 שיער פ. י. מילר פון ריכנשטין מהרמאנשטאט 
את מציאותו של יסוד מתכתי חדש במחצבי-הזהב של טראנ- 
סילוואניה, וב 1798 זיהה אותו קלפר 1 ת (ע״ע) והבדיל בינו 
ובין האנטימון (ע״ע) שנתחלף בו; הוא אף קרא לו בשם 
ט׳ (מלאט׳ 1611115 , אדמה). ב 1832 חקרו ברצליוס (ע״ע) 
וקבע את תכונותיו הכימיות. — היסוד שכיח מאד בליתוספי־ 
רה של הארץ, אבל שיעורו מועט, לפי האומדן — כ %^־ 10 . 
הוא מצוי בעיקר בצורת טלורידים של מתכות אצילות ואח¬ 
רות׳ שהחשוב שבהן הוא טטראדימיט, ,. 610 X 6 . בצרי-ט' 
מצויים באה״ב, במכסיקו, בבריה״מ, ביאפאן, בשוודיה ועוד. 
מקור עיקרי להפקתו משמשת פסלתם של ייצור נחושת 
וייצור עופרת ושל עיבוד בצרי-זהב. בהפקת נחושת מבצריו 
בדרך האלקטרוליזה (ע״ע) שוקע הט׳, שהיה בבצר, על 
האנח־ה, ומכאן הוא מופק בשיטות שונות, למשל ע״י מיצוי 
ב 1 ? 40 ^ 1 , ההופכו לטלוריט, שיקוע הידראט של 7602 ע״י 
סתירה בחומצה, המסת ההידראט בחומצה מלחית וחיזור 
תמיסתו של הכאריד 14 ^ X 6 ב־סצ, וכך מתקבל היסוד 
בצורת אבקה. 

ש י מ ו ש י ו של הט׳ מועטים והקפם מצומצם, בשיעורים 
קטנים הוא משמש במטאלורגיה! הוספה של 0.05% ט׳ לעו¬ 
פרת מגבירה את עמידותה בפני החלדה, וכד׳. הוא משמש 
קאטאליזאט 1 ר בהידרוגנאציה ובפיצוח של שמנים. הוספה 
של 2% — 1 ט׳ לקאוצ׳וק מרבה את עמידותו של זה בפני חום 
וחימצון. בחרושת זכוכית וחרסינה משמש ט׳ לשם הפקת 
גונים מסויימים (כחול, חום ועוד), כמה תרכובות אורגאניות 
של ט' משמידות נבטים. 

ט׳ הידרידי, 2 ^ 161 , הוא גאז הדופה בתכונותיו הכימיות 



749 


מלוד — מלץ 


750 


להידרידים של הגפרית והסלן! כמ 1 הם ריחו רע, והוא ארסי 
מאד. החומצות החמצניות של הט׳ הן החומצה הטלורית, 
92X603 , שמלחיה הם הטלוריטים, והחומצה האורתו־ 
טלורנית, 03 ^ x ״ 9 , שמלחיה הם הטלוראטים; זו האחרונה 

אינה דומה לחומצה הגפריחנית. 

ן{וו<וו 0 ק 1 << 0 ^) ,יד .י! ..ז .ן - ח 1 ) £11 .'■£ 

. 1954 ,( 13 ., 166111101 ' . 0116111 . 61 < 6 מ 11 5 '־ו;>וזז 1 () 11-0 ז 1 א) 

מ. ה. ב. 

טלז (ליט׳!^ 1 צ 1 ^ X , רום׳ 1 ^ו^ 111 ^ 3 ^ X ), עיר בצפון־מערבה 
של הרפובליקה הליטאית בבריה״מ! 13,500 תוש׳ 

( 1959 ). — יהודים החלו להתיישב בה במאה ה 16 והיו 
כפופים לקהילת קידן (ע״ע). ב 1847 נמנו בה 2,248 יהודים, 
וב 1864 — 4,204 . שנות הרעב בליטא ופסיחת מסילות־הברזל 
על העיר הביאו לירידתה! ב 1897 נמנו בה 3,088 יהודים 
( 51% מכלל התושבים), וב 1936 — כש 2,5 ( 33% ). י״ל 
גורדון(ע״ע), ששימש בה כמורה ב 1866 — 1872 , תיאר אותה 
בכתביו כעיירה שמרנית ודבקה במסורת. ב 1941 הושמדו 
הגברים היהודים בט׳ ע״י הפאשיסטים הליטאים, וחצי־שנה 
לאחר־מכן גם הנשים. 

את מקומה בתולדות־ישראל קנתה ט׳ בזכות הישיבה, 
שנתקיימה בה ב 1880 — 1941 , בהנהגתם של הרבנים אליעזר 
גורדון (ע״ע), יוסף ליב בלוך, שהיה רבה של ט׳ עד 1930 , 
ר׳ שמעון שקופ (ע״ע) ור׳ חיים רביגוביץ, שהיו מגדולי 
למדני הזמן, לאחר סגירת ישיבת וולוז׳ין (ע״ע) ב 1892 
הפכה ישיבת־ט׳ לאחת הישיבות המרכזיות ברוסיה, ובה 
נמנו כ 300 — 350 תלמידים. ב 1897 נשלם בניין הישיבה, וזו 
המשיכה בפעולתה גם בעת גירוש חלק מיהודי־ט׳ עם 
הגירוש הכללי מליטא ( 1915 ). ישיבת ט׳ הנהיגה סדרי* 
לימוד חדשים; חלוקת התלמידים ל 5 "שיעורים" (כיתות) 
בהתאם לרמתם, בחינות מפעם־לפעם וחובת ביקור בשיעו¬ 
רים. כמרכן הונהג בישיבה לימוד ה״מוסר" (ע״ע), ביהוד 
בימי הרב י״ל בלוד. דרר־הלימוד בישיבה היתה מכוונת 
לעודד ולפתח את החריפות והניתוח ההגיוני הדק, אלא שיחד 
עם זאת — ובניגוד לישיבות־ליטא האחרות — החשיבה ט׳ 
את הבקיאות בתלמוד על מפרשיו הראשונים והאחרונים, 
ובמיוחד הצטיין בדבר ר׳ שמעון שקום. מאישי התורה 
והציבור שקיבלו חינוכם בט׳ — הרב ש. אסף (ע״ע), 
הרב י. אברמסקי, הרב מ. בר־אילן(ע״ע), ב״צ דינור (ע״ע), 
א. הרצפלד (ע״ע), ורבים אחרים. 

ב 1918 — 1940 היתה ישיבת-ט׳ אחת מ 3 הישיבות הגדו¬ 
לות בליטא העצמאית, שהיו מרכזי-תורה לתפוצות. בהשפעת 
הישיבה ובפיקוחה הוקמה בעיר מערכת-חיניד שלמה; גן־ 
ילדים, בית-חינוך לנערים, בי״ם לבנות, גימנסיד, לבנות; 
בחורים מן הישיבה נשלחו לעיירות להקים בהן ישיבות 
קטנות. ב 1924 הועבר לט' מקובנה ביהמ״ד למורים חרדים 
"יבנה" והוקם בה "פדגוגיוןעברי" למורות; גם "כולל" הוקם 
ליד הישיבה להכשרת בוגרי הישיבה לרבנות, וב 1928 — 1931 
יצא לאור בט׳ ירחון חרדי עברי בשם "הנאמן". בשנות ה 30 
עמדו בראש הישיבה ר׳ אברהם יצחק בלוד ור׳ עזריאל 
רבינוביץ. עם סיפוחה של ליטא לבריה״מ ( 1940 ) הוחרם 
בניין הישיבה, והתלמידים המשיכו את לימודיהם בכמה 
מעיירות ליטא; קומץ מורים ותלמידים הגיע לאה״ב והקים 
בקליוולנד ישיבה, שנקראה בשם ישיבת ט׳ ( 1941 ). 

א. א. םרידמך, ם׳ הזכרונות, 111-106 , תרפ״ו; (ועד תלסי- 

דים], ספר היובל לש. י. שקאם, 44-41 . 56-54 , 63 , 73/4 , 


תרצ״ו! מ. ברלין, מוולוז׳ין עד ירושלים, א׳, קס״ד-קע״א, 
תרצ״ט! א. 0 . בלאו, קורות הישיבה (הפרדס, ט״ז), תש״ב! 
הנ״ל. די טעלזער ישיבה (קובץ ליטע), 1951 ( א. אשרי, 
חורבן ליטע, 241-238 , 1951 ! ש. אסף, שנוח הלמתים שלי 
בישיבח ט׳ (העבר, ב'), תשי״ד: ס. א. שולוואס, החווה 
ולימודה בפולין וליטא (ביח ישראל בפולין, ב׳, 30/1 ). 
תשי״ד! ש. ק. מירסקי [עורך], מוסדות תורה באירופה, 
188-169 . 1956 < ב״צ דינור, עולם ששקע, 78-62 , 11958 
ש. ביאלובלוצקי, מרכזי התורה בליטא (יהדות ליטא, .א׳), 
תש״ד! ד. ב״ץ, סלבודקה, ט׳, פוניביז׳ (שם)! ש. קושניר, 
שדות ולב, 36-29 , תשכ״ב! מ. שלי, רסיסי ט׳(שם). , ^ 

סל!'!, 3 רברדץו — 510 ^ 1 ^ 0 x ת 11 )ז 3 תז 66 — ( 1509 , 
קויזנצה — 1588 , שם), הומאניסט ופילוסוף איטלקי. 

ט׳ חונך ע״י דודו, המשורר אנטוניו ט׳, במילאנו וברומא, 
וסיים את לימודיו בפאדובה. סמוך ל 1537 הסתגר במינזר 
בנדיקטיני בסמינארה שבקאלאבריה! כעבור 8 שנים עבר 
לנאפולי, ושם החל בפעולתו הספרותית וייסד את האקדמיה 
שנקראה על שמו ג 1 ^^ 1 !<.^ 1 ^ X . בשנותיו האחרונות ישב בעיר־ 
מולדתו. 

חיבורו החשוב ביותר של ט׳ הוא 3 זנ 11 בת ת 61111 ־ 1 06 
("על טבע היקום"), שפורסם במלואו אחרי מותו, ב 1590 . 
בניגוד לתורת אריסטו טען ט׳, שניתן לגזור את כל תופעות 
הטבע מעקרונות אימאננטיים בטבע עצמו, בלי להניח הנחות 
טראנסצנדנטיות או טלאולוגיות כלשהן. במקום "הסיבה 
הצורנית" של אריסטו העמיד ט׳ את הניגוד שבין ה״חום" 
וה״קור" הטבועים בעקרון הפאסיווי של "התומר", וראה את 
ההתהוות בתוצאתו. הוא דגל בגישה אמפירית למחקר מדעי 
ושיכלל את המתודות האינדוקטיווית והאנאליטית בחשיבה 1 
בכך היה חלח המחשבה המדעית האירופית המודרנית. ט׳ 
זכה להערכד, רבה בעיני ג׳. ברונו(ע״ע), ט. קמפנלה (ע״ע) 
ופ. ביקון (ע״ע), אולם עורר התנגדות חריפה בקרב חסידי 
אריסטו והסכולאסטיקנים. — משאר חיבוריו: סחתזסא 06 
(״על השינה״)! וזבות 06 (״על הים״)! !! 10111 ז 3 ז 1 ק 65 ז 511 ט 06 
("על נהגי הנשימה"), ועוד. 
; 1891 ,.' 1 .!/ .// 

1 * £11 ^) €ה 510 ;- 1 ע-/ 711 

. 1923 ,״י 7 . 5 £ 

טלין ( 1 ז 1 ^נ 11 ^ X , גרמ׳ 1 ב׳ו 116 , רוס׳ . 1 ^ 686 ?), בירת הר¬ 
פובליקה ה א ס ט ו נ י ת של בריה״מ ונמלה הראשי! 

( 3114xx תושבים ( 1963 ). העיר שוכנת על חוף הים הבאלטי 
בדרום־־מערב המפרץ הפיני. היא משמשת מרכז לתעשיה 
העוסקת בעיבוד התוצרת החקלאית של אסטוניה, וכן מצויים 
בה מנסרות ומפעלים לייצור תאית, נייר, רהיטים ומוצרי- 
רץ שונים ובתי-חרושת לענפים רבים של תעשיה קלה ושל 
ייצור מזונות ומשקאות כוהליים. לט׳ נמל-דיג, שבו קשו¬ 
רים מפעלים להקפאת שימורי-דגים. הנמל, המשרת איזור 
רחב בצפון-מערב בריה״מ, מצוייד במיתקנים חדישים. 
שוברות-קרח מאפשרות את הגישה אליו בשיא החורף, כשה- 
מפרץ הפיני קפוא. בעיר מכללות ללימודים טכניים, סמינ¬ 
רים למורים, מוםדות־חינוך לתיאטרון ולאמנויות שימושיות 
וקונסרוואטוריון. 

ט׳, הנחשבת לאחת הערים היפות בבריה״מ, מורכבת 
מחלק עליון הבנוי על גבעת-הקאתדראלה, מעיר-תחתית 
מיה״ב המוקפת חומה, ומפרברים מודרניים ואיזורי-תעשיה. 
לט׳ חופי־רחצה מפורסמים, המושכים מבקרים רבים בימות* 
הקיץ. בעיר הישנה עומדת טירה דנית מהמאה ה 13 , ששוקמה 
ב 1935 כבניין ממשלתי. יש בט׳ כנסיה שנבנתה ב 1233 , 



751 


טלין — טלין, ז׳ז־למבר 


752 





טאליז! העיר הי־צנה 

וכנסיה אחרת בסיגנון גותי מן המאה ה 13 , שעליה מגדל 
חרוטי המגיע לגובה של 139 מ/ וכן מגדל־שמירה כשריד 
מביצוריה ביה״ב. כמו־כן עדיין עומד בניין ברית־ההאנזה, 
רעל־ידו נמצא בניין העיריה, שנבנה במאה ה 14 ובו חיטובי־ 
עץ, גובלנים וציררי-קיר. 

ט׳ נוסדה ב 1219 ע״י הדנים במקום שבו היה מקודם 
ישוב אסטוני. במאות ה 13 — 16 היתה מרכז מסחרי חשוב. 
ב 1285 הצטרפה לברית הנזה (ע״ע). ב 1346 עברה לידי 
אבירי המיסדר הטוטוני, וב 1561 — לידי שוודיה. סחרה 
נפגע קשה בדליקה גדולה ב 1433 . במגיפה ב 1532 , בהרעשת 
הדנים ב 1569 ובמלחמה בין רוסיה וליווניה, כשהרוסים 
שמו עליה מצור פעמיים (ב 0 ד 15 וב 7 ד 15 ). פיוטר הגדול 
כבש את ט' ב 10 ד 1 מידי השוודים והציב בנמלה' את הצי 
הבאלטי שלו. ב 1870 חוברה העיר במס״ב לפטרבורג והיתה 
לנמל־החורף שלה, מה שהביא לחידוש פריחתו של המסחר 
בה. עד להנהגת מדיניות הרוסיפיקאציה מטעם השלטון 
הרוסי — מוה, ולקומה של התנועה האסטונית הלאומית — 
מזה, בתחילת המאה ה 20 , הטביע המיעוט הגרמני — צאצאי 
הכובשים ביה״ב — את חותמו בחיים החברתיים והתר¬ 
בותיים של העיר. ב 1919 היתה ט׳ לבירת אסטוניה העצמאית, 
ומ 1940 — לבירת הרפובליקה הסובייטית האסטונית, פרט 
לשנות מלחמת־העולם 11 , שבהן היתה בידי הגרמנים מ 1941 
עד 1944 . במלחמה ניזוקו קשה בהפצצות כמה מחלקי העיר, 
בעיקר איזור הנמל. 

וע״ע אסטוניה. 

-^ €111 {ו 151 ווו^ 1 ■מ .מ 1 :ג 1 ת £11 ן.< .¥ג - .׳% ,.ח 

005 ,ז;■.!״!! .א ; 1896-1904 , 1-11 1111111 ! . 1 > 

: 1952 , 1 ומד,ד. 73 , 08 ^ 11 })^, . 1 \ ; 1942 

. 1957 ^ 19.55 ,(, 63£ ז 1 ו 1 ; 0 פ 76 ץח) >)יו 3 ך. 73 

ד. ב.-א. 

יהודים בודדים נזכרים בתעודות העיר החל מהמאה ד, 14 . 
בימי השלטון השוודי היתה ישיבתם בה אסורה, וגם השלטון 
הרוסי הקפיד על כך; אולם יהודים ביקרו בעיר לרגל 


מסחרם. החל ב 1828 התקיים בט׳ מוסד מרכזי לקנטוניסטים, 
וביניהם היו יהודים רבים, שברובם המירו את דתם! בשנים 
1834 — 1860 נרשמו למעלה מ 300 מומרים. מן המיעוט הנותר 
נוסדה קהילת ט'( 1856 ), שבה נמנו אז כ 60 משפחות. מ 1865 
החלו להתיישב בט׳ בעלי־מלאכה יהודים, ובסוף שנות ה 80 
נמנו בקהילה כ 800 משפחות. בשנות ה 90 התחילו השלטו¬ 
נות להחמיר בדבר זכות-הישיבה בעיר, שהיתה מחוץ לתחום־ 
המושב של היהודים. ב 1897 היה מספרם של היהודים בט׳ 
1,193 ( 2% מכלל התושבים). עם עצמאותה של אסטוניה 
גדלה הקהילה! ב 1922 היו בה 1,929 נפש, וב 1934 — 2,203 . 
בעיר התקיימה מערכת-חינוך עברית מלאה, והשפעת הציו¬ 
נות בה היתה מכרעת. עם סיפוח אסטוניה לבריה״מ ( 1940 ) 
חרבו בט׳ החיים היהודיים הציבוריים. בשואה נספו יהודי ט׳ 
שלא הספיקו להמלט לפנים־רוסיה מפני הכובש הגרמני. 
במפקד 1959 שוב נמנו בט׳ 3,700 יהודים. 

ק. יקטן, די געשיכטע פון די אידן אין עסטלאנד, 1927 ! 

- 1933 . 1-11 <ו 1 ן . 1 ! ■ 7.111 ,..'!;שס ■א 

. 1937 

טלין, זץ־ל??בר — ת^ 1 X3111 ז 0 י 1 גזז 1,3 — ( 1767 — 

1820 ),'מהפכן צרפתי. בפרוץ המהפכה היה פקיד 
במשרדו של עו״ד, ואח״כ היה מגיה בכה״ע ■]ג 1 ש: 401111 <. 
ב 1791 החל מפרסם עיתון-קיר דו-שבועי,בעל אופי דקוביני, 
בשם ״ידיד האזרחים, עיתון אחןתי״ (. 8 ו 1 שע(.>] €1 8 ;>!> !תזם׳,! 

31 ו 1 ז 011 (). באוגוסט 1792 נתפנה למזכיר הקומונה 
בפאריס, ובסוף אותה שנה נבחר לקונונציה, שבה הצטרף 
למפלגת-״ההר" הקיצונית ונמנה עם המצביעים בעד הריגת 
המלך. בנאומיו הנסערים והנמלצים תרם ט׳ הרבה לנצחון 
מפלגתו על הז׳ירונדינים (ע״ע). ביאנואר 1793 נבחר ט׳ 
ל״ועד לבטחון הציבור" ומילא תפקיד חשוב בהפלת שלטון 
הדירונדינים ב 31 במאי. בספטמבר נשלח ט׳ לבורת, מעוז 
הדירונדינים, כקומיסאר־הקונוונציה ופעל ביד קשה ותוך 
שפיכות-דמים רבה נגד החשודים. אולם אחת מבנות־האצולה, 
תרז דה פונטנה (ר׳ להלן), שנאסרה בבורדו בשעת בריחתה 
לספרד, עשתה על ט׳ רושם עז ביפיה ובחכמתה! הוא שיחררה, 
והיא היתה לאהובתו ולאחר־מכן לאשתו, ובהשפעתה ריכך 
במידה ניכרת את עמדתו כלפי מתנגדים פוליטיים. לאחר 
שובה לפאריס נאסרה תרז שוב, בפקודת רובספייר. יחד עם 
ברס (ע״ע דירקטוריון) עמד ט׳ בראש הקבוצה שחיסלה את 
רובספער בתרמידור 1794 , ולזמן קצר היה הוא השולט-בפועל 
בקונוונציה.'כחבר "הוועד לשלום הציבור" ביטל את בית־הדין 
המהפכני וסגר את מועדון הז׳אקובינים. לאחר ביטולה של 
הקונוונציה שוב לא היתה לט׳ כל חשיבות מדינית, אע״פ 
שד,יה חברבמועצת־ה 500 .ב 1798 הצטרף למסעו של נאפוליון 
למצרים ומונה שם לפקיד במינהל. עם שובו מונה לקונסול־ 
צרפת באליקאנטה שבספרד. לאחר הרסטוראציה חי ט', 
שהיה מוחרם כ״רוצח־המלך", בפאריס בשם בדוי ונשכח 
לגמרי מלב בני-הדור. 

אשתו של ט׳, זץ-מרי־תךז לבית קאבארוס (- 16 ז 3 ^-£מתב 6 ן 
;>. 11 זז 3 ל €5€03 :וש 11 ז; 1835-1773 ),גרושת המארקידהפונטנה, 
שכונתה לאחר נפילתו של רובספייר בכינוי ;>תז 3 ע- 0 זז 0 א 
-!(,!)■!חזסןןז £10 , היתר, הראשונה שהעזה בימי הדירקטוריון 
(ע״ע) לפתוח שוב טרקלין בפאריס, שהיה זמן-מד, מרכז 
חברתי ופוליטי, יצרה סיגנון-אפנד, חדש (ע״ע דירקטואר) 
וזכתה בחברה של שלהי המהפכה לשם ביפיה, בפיקחותד, 







753 


טלין, ז׳ן־למבר — טלסקופ 


754 


וגם בפריצותה, לאחר גירושיה מט׳ ( 1802 ) נישאה לבסיד 
שימה (ץג 11 ז!ו 01 ). 

2 ). 1 .סמוזל^ס .^ 1 .ן ;^ 1891 ,. 7 ע.! .[ 

: 1458 ,. 7 ן/ 70 .ג^לן<ן .? ; 1904 . 11 ־ 1 ,. 7 <} €11 { 1 

. 1959 ,. 7 • 111 ^ ־£.־>//לו'\ 1 .^קנ^ 3 .. 1 . 1 ־ 1 

ב. ד. ג. 

טלמה, פתסואה־ז׳חף - 3 תז 1 ^ 7 נ^ק^^, 0 ן־ 015 ^״״י^- 

( 1763 — 1826 ), שחקן ובימאי, רפורמאטור של 
התיאטרון הצרפתי. ט׳ היה בנו* של רופא, נתחנך באנגליה 
והחזיק זמן־מה באומנות אביו, אולם אח״ב התמסר בולו 
לתיאטרון. בן 23 נתקבל לבית־הספר הממלכתי לדיקלום, 
וכעבור שנה זכה להופעת־בכורח ב״קומדי 
פראנסז״. ב 1789 נעשה חבר באגודה של 
!־,תיאטרון הזה, ובאותה שנה ביסס את 
פירסומו כשחקן טראגי דגול בתפקיד העי* 
קרי במחזהו של שניה ״שארל x ^״. ט׳ היה 
חדור רוחו הביקרתית הלוחמת של וו*לטר, 
ובשאיפתו לחדש ולתקן פנה למחזותיו של 
זה וגילם דמויות גיבוריהם, כגון אוידיפום, 
מוחמד, ברוטוס. כמו־כן עוררו התפעלות 
והערצה הופעותיו בתפקידי אותלו, המלט, 
מקבת, ועוד. ט׳ היה בן־חסדו שיל נאפוליון, 
שלקחו עמו בנסיעותיו לארפורט ( 1808 ) 
ולדרזדן ( 1813 ) לשחק לפניו. — בניגוד 
לסיגנון הדיקלומי שרווח אז בתיאטרון, 
שאף ט׳ להפנמה ולטבעיות, וכן שקד במח¬ 
זות היסטוריים על התאמד, בין התלבושות 
והתפאורות.—ט׳ חיבר את הספר 

31 ז£ף>£ו 1 ן £:נ 3 ' 1 £111111 .! זנ 51 5 ת 11^x10 ^ז 

("הירד,ודים אחדים על לקן ואמנות התי¬ 
אטרון"), 1825 . 

ג. ק. גרשוני, עולם ד,תיאטרוו, 33-26 , תשכ״ג) , 01111111 . 4 . 
- 8 ;>א .( .( ; 1849/50 ,ז\ז- 1 •־^ 1 ,(.!״) 

,;> 000111 •י! .¥\ .ן ;־ 1904 ,. 7 ■ 5111 , 111 זג' 5 ג-) 1111 ת 

, ( £11 זג 331 ־ז 1€ ־נב 5011 -.; 1 •: 188 ^) ) 01 

^ 1 .'\זז 111£ ״ד-ת 1 ז 118 })ט\/ .\! ; 1927 ,. 0 237 
. 1942 ,? 01601 !) 

טלמן, גאורג פילים — 1 זם^רת^ 1 ^ X קנ 111 נ 11 ? 06018 — 

( 1681 , מאגדבורג — 1767 , האמבורג), מלחין 
גרמני. ט' היד, בן כומר. מילדותו למד מוסיקה מעצמו, ואת 
האופרה הראשונד, שלו כתב בד׳יותו בן 12 . ב 1704 נתמנה 
לנגן־העוגב בכנסיד, בליפציג, וב 1708 לנגן־אמן, ואח״כ 
למנהל התזמורת, באיןנאך. הוא נתוודע לי. ס. בך (ע״ע) 
וקשר עמו ידידות. ב 12 ד 1 עבר לפראנקפורט ענ״מ, 
וב 1721 לד,אמבורג. ט' היה מלחין פורר, ביותר. בשעתו 
נחשב למוסיקאי גדול, אולם נשתכח במהרד,; כתיבתו היתד, 
קלה, אך חסרה עמקות, יצירותיו במוסיקה כנסייתית הן 
מזיגה של טכניקה קונטראפונקטית מוסכמת עם סיגנון 
האופרה האיטלקית: בשל יוקרתו הרבד,, פעלה השפעתו 
לרעת המוסיקה הכנסייתית שקמה אחריו. מיצירותיו: 12 
מחזורים שנתיים של קאנטאטות ומוטטות כנסייתיות, 44 
פאסיות, 600 פתיחות בסיגנון צרפתי, 40 אופרות, 45 יצירות 
לעת־מצוא (לחגיגות הכתרה, לחנוכת־מוסדות, ליובלות, 
לחתונות, למקרי־אבל), הרבד, אוראטוריות ויצירות למוסיקה 


קאמרית, תרגילים ללימוד הבאס הכללי׳ ועוד. ט׳ כתב אוטו־ 
ביוגראפיה ( 1731 , - 1931 ). 

, 1 )ת 11 ןןח 11 .^ 1 ; 1902 ,}! 1 {ז 0 <} 1 ^ 07 ^ 1 זי €1 ^ 0 .' 7 ,תמ^ 2 ^^ 0 

. 7 .[/ 7 . 0 ח 71 '^) 

,ת 11 ת 10 ג'׳\ .£ ;־ 1920 11 ^) 071 

./. 7 . 7/2 .' 6 } 1 יו€^> 011 ^ 01 '\ \\\ ; 931 ! ,. 7 .ג/ 7 .' 6 

. 1942 

טלסה (ג 1.1 ט 7 ), עיר באד,״ב, במדינת אוקלהומה: 262,000 
תושבים ( 1960 ). העיר יושבת על גדות הנהר 
אר 7 ןנסו, במרכזו של איזור עשיר בנפט, גאז ופחם, וד,יא 
אחז־ המרכזים הגדולים בעולם לעסקי נפט. בט׳ נמצא מרכז 
הצינורות המעבירים נפט וגאז טבעי מטכסאס, לואיזיאנה 


ואוקלהומה לערי הצפון ודימזרת של אד,״ב. יש בה בתי־זיקוק 
לנפט ותעשיה כבדה מגוונת, המייצרת ציוד לקידוחי נפט 
ולהפקת נפט, וכן מכונות, מוצרי־מתכת, חלקי מכוניות 
ומטוסים וכימיקאלים, וכן תעשיית טכסטיל, זכוכית, רד,יטים, 
חמרי־בניין, מזונות ועוד. יש בט׳ אוניברסיטה,, מכללה להנ¬ 
דסה אווירונאוטית ומיבנים לתערוכת הנפט הבין־לאומית, 
הנערכת אחת לשנתיים. — ט׳ נוסדד, ב 1880 כתחנת־רכבות 
לאיזור. התפתחותד, המד,ירד, החלד, עם גילוי נפט במקום 
ב 1901 . ב 1900 לא היו בד, אלא 1,400 תושבים, ב 1910 — 
18,000 . 

היהודים הראשונים התיישבו בט׳ ב 1900 . ב 1914 
נוסדה בה קהילה ר־פורמית, וב 1916 — קהילה אורתודוכסית. 
ב 1963 היו בט׳ 2,506 יהודים, 

טלסקופ (יוו׳ ; 0 ^-, x6 □ז X ןי x — רואה־מרחוק), מכשיר 
אופטי, המגדיל את הרוחב הזוויתי הנראד, של 
עצמים מרוחקים, ז״א — מאפשר את ראייתם כפי שהם 
נראים לעין מקרוב. לט׳ חשיבות רבה בשימוש ארצי — 
ביבשה, וביותר על פני הים ואילו באסטרונומיה 
החדשה התצפית הטלסקופית היא בסיסו ועיקרו של המחקר 
בולו, וצרכי מחקר זה אף שימשו דחף עיקרי לפיתוח הט׳. 
במשך הרבה דורות היו התפתחות הט׳ והתפתחות האסטרו־ 
נומיד, תהליכים חופפים כמעט (וע״ע אסטרונומיה, עמ׳ 
794/6 : ת מ׳: שם, עט׳ 795 , 797/8 , 799/800 ). 



ט 5 כה; בתי־הזיקוק 





755 


טלסכיןן^ 


756 



ציור 1 הטלסקופ הראשון של נאלילאי (נסצא בסוזיאוז של פירנצה) 
משמאל; עישה האובייקטיו של הטלסקופ 


בצורתו הפשוטה ביותר מורכב הט׳ מ אוב י ק טי ו 
(ע״ע) היוצר תמונה ממשית של העצם הנצפה, ואוקולר 
(או מערכת־העין) לתצפית והגדלה של תמונת האובייקטיו. 
ם' שבו האובייקטיו הוא עדשה נקרא שובר (־ 101 ס 3 ז} 6 ־ 1 )! 
אם כאוכייקמיו משמשת מראה או מערכת של אלמנטים 
מחזירים ושוברים, נקרא הט׳ מחזיר (ז 0 ז€ט 16£1 )) וע״ע 
אופטיקה, עמ׳ 60 ! עדשה. 

כממציאי הט׳, ב 1608 , נחשבים לוטשי העדשות ההו־ 
לאנדיים האנס ליפרסהי (ץ£ו 51 זט(}ק 1,1 .£!) וזכריאס ינסן 
(מ 5£ תב 1 . 2 ) ממידלבורג ויאקובום מטיום ( 115 ו 1£1 \ • 1 ) 



־,ז 

ציור צ טהלר הקרניים בטלסקוה של נאלילאי 


מאלקמר! אולם לא ידוע מאומה על שימוש שעשו הללו 
במכשיריהם. ב 1609 , בהיותו בוונציה, שמע ג ל י ל א י(ע״ע) 
על בניית ט׳ בארצוח־השפלה, ומיד בחזרתו לפדובה בנה 


(ע״ע) היה הראשון שהשתמש במ׳*קפלר בעל עצמה גדולה, 
ובו גילה ב 1655 את טיטאן — ירח של שבתאי, וכן חקר 
באמצעותו את טבעות־שבתאי. לשם מניעת אי־בהירויות 
בתמונה בט׳ מצוייד בעדשת־אובייקטיו יחידה בעלת הגדלה 
רבה, הזדקקו למרחקי־מוקד גדולים מאד. ט׳ כזה נבנה בידי 
ה וליום (ע״ע). ב 1722 מדד ג׳ימז בח־לי (ע״ע) את רדיום 
נוגה בט׳ שמרחק־המוקד של האובייקטיו שלו היה כ 65 מ׳ ו 
היה זה ט׳ פתוח, ללא צינור המחבר את העדשות. 

בראשית המאה ה 17 הציע זושי ( 1 ו 211£€1 ) בצרפת בניית 
ט׳ מחזיר, אולם לא הצליח לפתור בהצעתו את בעיית 
התצפית בתמונה המוחזרת. ב 1636 תיכנן מרסן (ע״ע) ט׳ 
מחזיר בעל מראה קמורה קטנה ליד המוקד הראשי, שהיא 
מחזירה את האור לעין הצופה דרך חור במראה הרא¬ 
שית. הצעה זו לא זכתה לעידוד מצד דקרט (ע״ע) בגלל 
היעדר מערכת־עין בט׳ ובגלל קשיים טכניים בליטוש מראה 
ראשית פאראבולית. 



1 > 1 ׳ 

ציור 3 . סהלר הקרניים בטלסקופ של קפלר 


ג׳ימז גרגורי הציע ב 1663 בניית ט׳ מחזיר, שבו 
מראה פאראבולית גדולה מחזירה את האור אל מראה 
אליפסואידית קטנה! הדמות הסופית נצפית דרך מערכת- 
עין. גרגורי לא הצליח בבניה מעשית של מכשירו. 

ניוטון(ע״ע) הגיע לרעיון הט׳ המחזיר מתוך שיקולים 
של תורת האופטיקה שגילה ופיתח. העיוות הכדורי 
כסיבת אי־הבהירויות בתמונה בט׳ מחזיר כבר היה ידוע! 
ניוטון גילה מקור נוסף לשגיאה: ה ע י ו ו ת ה ג ו נ י, שאותו 
ראה כחמור בהרבה מן העיוות הכדורי, ואף סבר— בטעות — 
שעיוות זה ע״י העדשה אינו ניתן לתיקון, מאחר שיחסי- 
הגודל בין מקדמי־השבירה לכל ארכי־הגלים הם קבועים בכל 


הוא עצמו ט׳, שהורכב מצינור שבקצהו 
האחד עדשה קמורה כאובייקטיו ובקצהו 
השני עדשה קעורה — אוקולאר. ה ט׳ הרא¬ 
שון שלו הגדיל פי 3 ! ע״י שיפורו רשיכ- 
לולו הגיע גלילאי לבסוף לט׳ המגדיל פי 
33 . במכשיר זה עשה ב 1610 את תגליותיו 
האסטרונומיות החשובות: גילוי ירחי-צדק, 
כתמי־השמש, הפאזות של נוגה וההרים 
והמכתשים על פני הירח. ב 1611 הציע 
ק ס ל ר (ע״ע) בספרו "דיאופטריקה" להש¬ 
תמש בעדשה קמורה כעדשת־עין. אחד 
מיתרונות ההצעה הוצג לראשונה ע״י וילים 
גסקוין (שמ 035£018 .^): האפשרות לצ¬ 
פות דרך האוקולאר בבת-אחת בתמונת 
האובייקטיו ובעצם חמרי הנמצא לידה 
(במוקד המשותף של האובייקטיו והאוקו־ 
לאר)! באופן זה יכול ט׳־קפלר לשמש 
כמכשיר למדידות אסטרונומיות מדוייקות, 
ע״י הצבת מיקרומטר במוקד המשותף. ית¬ 
רון שני של ט׳-קפלר הוא שדה־הראיה שלו, 
הרחב בהרבה מזה של ס׳־גלילאי. הויגנס 



ציור 4 . הם 5 םקום הגרו? של ה{ 5 יום (ראנציג, ס 07 נ) 





757 


טלסקד* 


758 


התמרים; ואילו בתמובת־החזרה, המתקבלת ממראה. אין עיוות 
זה קיים כלל(ע״ע מראה; ספקטרום; עדשה). כתומר למראה 
מחזירה שימש לביוטון נתך של בדיל ונחושת, מרוקע וממורק; 



ציור 5 . הם?סקופ ש? גרגורי 

התמונה הנוצרת נ? באמצעות המראה א׳ מוגדלת ע״י הםראה ב ביז 
ונראית לצוסה דרד האוקולאר ג׳ ב"? (תמונה מדומה) 


צורת־הקוער של המראה היתד. כדורית, בגלל קשיים טכניים 
בקביעת צורר. גאומטרית מסובכת יותר, קשיים שניוטון לא 
התאמץ לגבור עלידים, מאחר שראה את העיוותים הכדוריים 
כמשניים בלבד לגבי העיוותים הגוניים. התמונה הסופית 
במ׳־ניוטון מתקבלת בצד השפופרת הראשית, מחוצה לה, 
וגצפית ע״י מערכת־עין. בט׳ שלו הצליח ניוטון לצפות 
בירחי־צדק ובצורת־ד.חרמש של נוגה. ט׳ שני מעשר. ■ידיו, 



בעל אורך־מוקד של 616 אינץ׳ (כ 16 ם״מ), שהגדיל פי 38 , 
הוצג ב 1672 לפני החברה המלכותית. צורה אחרת של ט׳ 
מחזיר פותחה באותה שנה בידי נ. קסגרן (ת 31 ז 5868 ב 0 .א) 
(ר׳ להלן, עט׳ 761 ). 

צעד נוסף בהתפתחות הט׳ היתד. בניית ט' גיוטוני בעל 
מפתח של 6 אינץ׳, מרחק־מוקד של כ 13 מ׳ וכושר הגדלה 
פי 230 , בידי ג׳ון הדלי .{) ב 1723 . באותד. תקופה 

הוחל בייצור המסחרי של ט" מטיפוס ניוטוני ע״י אופטיקאים 
מלונדון. הט׳ הגרגוריאני(ר׳ לעיל) הראשון נבנה ע״י ג׳ימז 
שורט מאדינבורו (נר 1710 ). 

מפנה מכריע בהתפתחות ה ט׳ ה ש ו ב ר חל עם המצאת 
העדשות האכרוממיות והאפלאגטיות באמצע המאה ה 18 (ע״ע 
עדשד.). טכניקת ליטוש העדשות זכתה לפיתוח ניכר בידי 
יוזף פון פראונד,ופר (ע״ע), שאיפשר הגדלת היעילות של 
הט׳ השובר. לעום השגת הגדלה רבה יותר ואיסוף אור רב 
יותר נבנו עדשות בעלות מפתח גדל והולך, עד לעדשות 
הגדולות בט" השוברים שבמצפה־ליק ובמצפהערקס שבאד.״ב, 
שהם שני הט" השוברים הגדולים ביותר בעולם. שניהם 
נבנו בידי אלון קלארק (:}[־!גס ..ו 7 ) ב 1897 , והם בעלי 
מפתחים שלי 36 ושל 46 אינץ׳. 

בתחום ה ט׳ המחזיר היתד. הד>תפתהות החשובה — 
אחרי השגו של הדלי (ר' לעיל) — השכלולים שהנהיג 
וילים הרש ל (ע״ע והציור שם) בסוף המאה ה 18 בתע¬ 
שיית' מראות-המתכת. הרשל הצליח להגיע לד.חזרת־אור 
ממראותיו בשיעור של 60% . הט׳ הגדול שלו היה יבעל מפתח 
של 48 אינץ׳ (= 121 ם״מ). החסרון הגדול של ט' מחזיר — 
איבוד רב של אור בגלל החזרה לא-שלמה — הוסר עם 



ציור 7 . הם 5 םשופ של רגם 


המצאת תהליך-ליביג למריחת זכוכית בשכבר. דקה של כסף. 
תהליך זה הוכנס לשימוש בבניית מראות לט׳ באמצע 
המאה ה 19 ע״י שטינהיל ופוק( (ע״ע); זה האחרון אף הנהיג 
אוקולאר מורכב, הפועל כעין מיקרוסקופ(ע״ע). ע״י תד.ליד 
זהיר של עיבוד הזכוכית, מניעת הילצרות בועות בזכוכית, 
ליטוש עדין וקביעת מעקם הומוגני מדוייק אפשר לד.שיג 
החזרה של 90% מעצמת ד,אור הנכנס בארכי־גלים שבין מרכז 
התחום הנראר. בספקטרום ובין קצהו בכיוון הגלים הארוכים; 
אחוז ההחזרה של מראות זכוכית־כסף יורד בתחום הגלים 
הקצרים, ומגיע ל 4% בלבד בתחום ד.אולטרד.-םגול, באורך- 
גל של ^ 3,200 . — המכשיר האסטרונומי הגדול ביותר של 
המאה ה 19 היה הט׳ המחזיר של הלורד רום. בעל מראת־ 
מתכת שקטרה 72 אינץ׳. ב 1918 הושלם בניין הט׳ בן 
100 אינץ׳ בהר־וילסון (קאליפורניד.). ב 1930 פיתח ג׳ון 
סטרונג שיטה לציפוי זכוכית בשכבת אלומיניום; למראה 
הבנויה בתהליך זד, כמעט אותו כושר-ד.חזרה בתחום הנראה 
כלמראת־הכסף, והיא עולה עליה בכושר־הד״חזרד. בתחום 
האולטרה־סגול. יתדון נוסף לשיטת סטרונג היא היציבות 
הגדולד. יותר של שכבת־האלומיניום מזו של שכבת־הכסף; 
לפיכך יש להחליפד, רק אחת ל 5 או 10 שנים, לעומת החלפה 
אחת לכמד. חדשים של שכבת־הכסף. כמו־כן השתכללד. מאד 
גם טכניקת ליטוש הזכוכית, והיום צודת הקוער של מראת־ 
האובייקטיו בט" רבים היא פאראבולית ונקיה מעיוותים 
כדוריים. ב 1950 הופעל במצפה־פאלוסאר (קאליפורניה) הט׳ 
של ג׳. א. היל (ע״ע), שקוטר מראתו 200 אינץ׳ (= 508 
ס״מ). — שיטה אחרת להסרת עיוותים כדוריים הומצאה 
ב 1932 ע״י ברנהארד שמיט (: 11 > 11 ת 1 ) 6.8€ ) ממצפר״־האמבורג; 
בט׳־שמיט משיגים שדה־ראיד. רחב, וד.וא משמש בעיקר 
לצילום ולמדידות פוטומטריות (ר׳ להלן, עמ׳ 762 ). 

תנאי פעולתו של ה ט׳. התכונות העיקריות המגדי¬ 
רות את טיבו של ט׳ וקובעות את הכושר וד.יעילות של 
פעולתו הן: ( 1 ) הד,גדלר.: ( 2 ) כושר ההפרדה; ( 3 ) בר.ירות 
התמונה; ( 4 ) רוחב שדה-הראיה. 

( 1 ) ההגדלה (ההגדלד, הזוויתית) מוגדרת כיחס שבין 
טאנגנס זווית־הראיה של התמונה הנצפית דרך האוקולאר 
לטאנגנס זווית־ד,ראיר. של העצם הנצפה בעין בלתי־מזויינת. 
ה ט׳ ה א ם ט ר ו נ ו מ י הוא מערכת טלצנטרית — ז״א אחד 
המוקדים של האובייקטיו זהה עם אחדי ר״מוקדים של האוקד 
לאר, והמכשיר מוכוון למרחק אין-סופי ויוצר תמונד. הפוכה, 
מדומד" מוקטנת של העצם המרוחק. במקרד. זה ההגדלה 







759 


טלסקדע 


760 


שווה ליחס שבין מרחק־המוקד של האו*בייקטיו למרחק־ 
המוקד של הא 1 קולאר: 

2 ־ 1 ^/ 18 

מכאן׳ שמאותו אובייקטיו אפשר לקבל הגדלות שונות ע״י 
החלפת האוקולאר. אולם מאחר שמבחינה מעשית אפשרות 
הקטנת מרחק־המוקד של האוקולאר היא מוגבלת׳ נמצאת 
המרצת ההגדלה מותנית בעיקר באפשרות של הגדלת מרחק־ 
המוקד של האובייקטיו. אמנם התמונה מוקטנת כדי "י/! של 
העצם, אולם היא מקורבת ממנו כדי 

דוגמה: השמש מרוחקת ״ 1.5x10 ק״מ, קטרה הוא 
כ'י 1,4x10 ק״מ, מווית־ראייתה הטבעית ~ כ״ 0,5 . בט׳ 
המגדיל פי 10 נמצאת תמונתה במרחק של ״ 1.5x10 ק״מ, 
קוטר התמונה הוא כי 1.4x10 ק״מ, והיא נראית בזווית של 
כ ״ 5.4 . 

( 2 ) כושר ההפרדה. מתכונותיו הגליות של האור 
נובע, ששני מקורות־אור, שהמרחק הזוויתי ביניהם ביחס 
לט׳ קטן מזווית מסויימת ע, לא יובחנו בט׳ כשני מקורות 
אלא ייראו כאחד, מאחר שהמרחק הזוויתי ביניהם ביחס 
לעין הקולטת לא יגיע לשיעור המינימאלי ההכרחי לאבחנה 
זו (כ׳ 1 ; ע״ע ראיה). השיעור ע/! נקרא כושר־ההפרדה של 
הט׳, והוא פרופורציוני לג/ט (ס — מפתח־האובייקטיו, 
^ — אורך־הגל של האור). לפיכך, לשם השגת כושר־הפרדה 
גבוה בט׳ על מנת לאבחן פרטים רבים יותר בתמונה, דרוש 
מפתח גדול של האובייקטיו. 

( 3 ) ב ה י ר ו ת ה ת מ ו נ ה תלויה בכמות־האור הנכנסת 
דרך אישון־העין במקרה של תצפית (או בכמות-האור המגי¬ 
עה למישור־המוקד במקרה של צילום [ר׳ להלן]). בשני 
המקרים היא תלויה בכמות-האור הנכנסת דרך האובייקטיו, 
וזו תלויה בגודל האובייקטיו. לפיכך, גם לקבלת תמונה 
בהירה דרוש מפתח גדול של האובייקטיו. 

רוב הכוכבים מרוחקים עד כדי כך, שאף בט" הגדולים 
ביותר אין זווית־ראייתם מגיעה לשיעור המינימאלי הדרוש 
לאבחנת פרטים, ולפיכך לעולם הם נראים כנקודות-אור 
בלבד. לגביהם אין הט׳ גורם הגדלה אלא הגברת הבהירות. 
חתך־הרוחב של אלומת־האור היוצאת מן האוקולאר והפעילה 
על העין נתון ע״י קוטר אישון־העין (, 1 ;) ! לפי זה קוטר 
האלומה הפעילה הנכנסת לאובייקטיו הוא 

= 11 ) 

ויחם חתכי־הרוחב של שתי האלומות הוא 

"( 11/12 ) = ■( 12 >/ 11 ז) = 2 ;)/ 1 ן> 

וזהו שיעור הגדלת כמות-האור המגיעה לעיני הצופה. מאחר 
שהבחירות הנראית של כוכב פוחתת בהתאם לריבוע מרחקו, 
אולם גדלה בהתאם לריבוע ההגדלה, נמצא השימוש בט׳ 
מגדיל פי ■י את המרחק שבו עדיין ניתן להכיר כוכב, ומכאן 
שהוא מגדיל פי יי׳י את החלל (ואת מספר העצמים שבו) 
הניתן לתצפית, ז״א — כבר בהגדלה פי־סס! שיעור זה 
גדל פי-מיליון (השו׳ תמ׳: כרך ד׳, עמ׳ 775/6 ). 

( 4 ) ר ו ח ב ש ד ה - ה ר א י ה הוא הרוחב הזוויתי האמי¬ 
תי של השדה הנראה ע״י הט׳ ללא הזזה, והוא נתון — לפי 
הגדרת ההגדלה — ע״י מכפלת הרוחב האמיתי בהגדלה. 
הרוחב הנראה תלוי בעיקר במבנה מערכת-העין. בט׳-גלילאי, 
בעל העדשה הקעורה כאוקולאר, השדה הנראה צר, ובהג- 
דלות גבוהות אינו ערלה על ״ 5 . לפיכך משתמשים היום בט׳- 


גלילאי בעיקר רק כמשקפת־אופרה בהגדלה נמוכה, שבה 
שדה-הראיה הוא כ ״ 30 (ר׳ להלן). האוקולאר של קפלר 
מרחיב את שדה-הראיה, אבל תמונה ברורה אינה מתקבלת 
אלא במרכזו. הויגנם היה הראשון שהכניס לשימוש מערכת־ 
אוקולאר בת 2 עדשות, ולאחר מכן פותחו מערכות-עין 



ייוקולאי יורכב 

ציור 8 סתור הקרניים נטלסקופ ארצי 


מרוכבות יותר. היום משמשות בט" אסטרונומיים מערכות 
בנות 4 עדשות, הנותנות תמונה ברורה ברוחב ״ 50 — 40 . 

גודל אפייני לט׳, שהוא יסודי לגבי תיכנונו וקובע במידה 
רבה את תכונותיו, הוא ״יחם-£״ — היחס בין אורך-המוקד 
של הט׳ ובין מפתח־האובייקטיו. לשיפור אופטימאלי של 
התכונות ( 2 ) — ( 4 ) של הט׳ דרוש יחס-} קטן ככל האפשר, 
אלא שביחס-} קטן מורגשים יותר עיוותי האסטיגמאטיות. 
יתרון חשוב נוסף — ואולי העיקרי — ליחס-} קטן של 
המוקד הראשי הוא ההוזלה האפשרית בעקבותיו במחיר 
המיתקן; שפופרת של ט׳ בעל יחם-} קטן קצרה יותר ומשקל 
הט׳ קטן יותר: לפיכך אפשר לקצר את זרועות המזלג הנושא 
את הט׳, וכן לבנות מיתקן נשיאה והנעה זול יותר, עיקר 
ההוזלה מתבטא במחיר כיפת המצפה, שיכולה להיעשות 
קטנה יותר (על האביזרים להנעתו ולהכוונתו של ט׳ אסטרו¬ 
נומי ועל שיכונו — ע״ע מ צ פ ה - כ ו כ ב י ם). 

ט" ארציים. בט׳ השובר בצורתו הפשוטה התמונה 
הסופית בעין הצופה מתקבלת הפוכה. בעוד שבט׳ האסטרו¬ 
נומי אין בכך כל פגם, יש לתקן היפוך זה בט׳ הנועד לתצ¬ 
פיות בנוף או בעצמים שעל פני הארץ. דבר זה נעשה במש¬ 
קפות ישנות ע״י הוספת עדשות בין האובייקטיו לאוקולאר, 
שתפקידן אינו אלא היפוך התמונה. חסרונה של מערכת 
כזו — שהיא ארובה מאד, בגלל שני ארכי-מוקד שנוספו 
על הציר האופטי. במשקפות חדישות נעשה ההיפוך ע״י 
מערכת של פריסמות המחזירות החזרה שלמה (ע״ע אופטיקה, 
עמ׳ 56 ). 

בעיה נוספת המיוחדת לט׳ ארצי היא המרחק המשתנה 
של העצמים הנצפים, העצמים של ט׳ אסטרונומי, ואפילו 
הקרוב ביותר — הירח, נמצאים כולם באין-סוף מבחינת 
כל חישובי ההחזרה והשבירה; ואילו בט׳ ארצי מרחקי 
העצמים משתנים— מאין-םוף עד לנקודת-התצפית עצמה —, 
ויש להתאים את המרחקים בין העדשות בט׳ למרחק העצם 
הנצפה. תמונת עצם קרוב אינה נוצרת בדיוק במוקד האו- 
בייקטיו אלא לפניו, בכיוון האובייקטיו: כדי שתהיה במוקד 
האוקולאר, יש לקרב אותו אל האובייקטיו. בתצפית של עצם 
רחוק צריך שוב להרחיק את האוקולאר מן האובייקטיו. 
שינויי המרחק בין האובייקטיו לאוקולאר מבוצעים ע״י 
התקנתם במסגרתם של צינורות המוכנסים זה בזה והעשויים 
להיות נמשכים זה מתוך זה. 

לנוחות התצפית, וכדי לאפשר ראיה תלת־ממדית, עשויים 
כיום רוב הט" הארציים זיווג של שפופרות, ט׳ לכל עין. 
מערכת כזו נקראת בינוקולאר, משקפת-שדה או 
משקפת-אופרה. 

ט" אסטרונומיים. במאהה 20 דחקהט׳ המחזיר את 
רגלי הט׳ השובר. כל הט" הגדולים שנבנו מאז השלמת 
השוברים הגדולים של ליק וירקס (ר׳ לעיל) בסוף המאה 




761 


טלסקופ 


762 



ציור ס. פשקפת־׳צ 1 רה 


ה 19 הם מחזירים, וכמה סיבות לכך: ( 1 ) הקושי ביצירת 
זכוכית אופטית באיכות גבוהה (הומוגנית ואיזוטרופית) 
בגושים גדולים. בט׳ מחזיר אין האור עובר דרך זכוכית 
האובייקטיו, ולפיכך טיב הזכוכית אינו חשוב כל כך. 
( 2 ) לשם סילוק עיוותים כרומטיים על אובייקטידשובר 
להיות מורכב מ 2 עדשות לפחות, כלו׳ — יש צורך בעיצוב 
וליטוש של 4 משטחים לפחות, לעומת משטח אחד בלבד 
במראה. ( 3 ) ייצוב העדשה כאובייקטיו בט׳ יכול להיעשות 
רק ע״י תמיכה בהקפה, מאחר שעל האור לעבור דרכה, 
ואילו קביעת אובייקטיו־מראה בט׳ מחזיר יכולה להיעשות 
גם בעזרת תומכות מאחורי המראה. לפיכך אין בט' מחזיר 
הגבלה על גודל האובייקטיו מבחינת יציבותו בהשפעת כבדו 
בהרמות והזזות שונות של הט׳. ( 4 ) כל תיקון של עיוות 
גוני של עדשה אינו שלם ואינו מקיף את כל תחום ארכי־הגל 
של האור הנראה, ואילו למראה אין עיוותים גוניים כלל. 

רוב התצפיות האסטרונומיות הטלסקופיות היום נעשות 
לא בראיה אלא בצילום או במדידות פוטואלקטריות! 
ניתן לומד, שהט׳ המודרני יותר משהוא מכשיר להסתכלות 
הוא מצלמה או ~ ביתר דיוק — מאסף ומרכז אור לצרכי 
הצילום. 

ב ט׳ מ ח ז י ר אפשר לקבל את התמונה הסופית בנקודות 
שונות, הכל לפי תיכנון הט׳ וההסדרים השונים של מישור־ 
התמונה ביחס לנקודת־המוקד. 

(א) שיטת המוקד הראשי — התמונה מתקבלת במוקד 
האופטי של המראה הקעורה הראשית, האובייקטיו; אין 
משתמשים במראה משנית, חסרונה של שיטה זו הוא שהצבת 
מערכת־צילום או מערכת ספקטרוסקופית בנקודת־המוקד 
מסתירה חלק ניכר של האובייקטיו. וחלק גדול של האור 
הנכנס לט׳ הולך לאיבוד. כמו־כן יחם־£ הקטן בסידור זה 
יוצר עיוותי אסטיגמאטיות בתמונה. 



(ב) מוקד גיוטוני — מראה מישורית קטנה מוצבת קצת 
לפני המוקד הראשי, בזווית ״ 45 לציר האופטי. התמונה 
מתקבלת מחוץ לשפופרת הראשית של הט׳. 

(ג) מוקד קנזגרן — מראה קמורה קטנה מוצבת קצת 
לפני המוקד הראשי ומהזירה את האור אל חור במרכז המר¬ 
אה הראשית. מן הבחינה האופטית בלבד — זהו סידור שבו 
מושגת היעילות המאכסימאלית של הט׳. 




ציור 12 . טלסק׳־פ ׳;!ו ■:)סיט 

א. מראה כדורית קמורר; ב. הפיאטה המתיונת, פוצנת במרכז• 

העקמומיות (ג) ״: 9 (א); די פי!אטה כדורית ?קברה התמ 1 ;ה, 
מוצבת במיטטת־המוקר ■טל (א) 

(ד) מוקד־מרפק — האור מן המראה הראשית 

מוחזר ע״י מראה קטנה ליד המוקד הראשי אל מראה שלישית 
בציר־הסיבוב של הט׳•, מראה זו מטילה את התמונה על 
נקודה כבסיס הנח של הט׳. נקודת-מוקד זו קבועה במקומה 
ואינה תלויה בזוויות־הנטיה של הט׳! לפיכך אפשר להציב 
בה מיתקני צילום וספקטרוסקופיה כבדים ולערוך סדרה של 
מדידות ללא צורך בטילטול המכשירים הכבדים יחד עם הט׳ 
במעקב( אחר העצם הנצפה. 

ט׳ ־ ש מ י ט (ר׳ לעיל׳ עט׳ 758 ) — כאובייקטיו משמשת 
מראה כדורית קעורה. במרכז העקמומיות של המראה מוצבת 
עדשה בעלת משטח־פנים ממעלה רביעית, לתיקון עיוותים 
כדוריים. באופן זה מושגת תמונה חדה של שדה־ראיה רחב, 
ט׳־שמיט משמש בעיקר כמצלמה לשטחים גדולים של 
השמים. 


הטלסקופים־המחזירים הגדולים החדישים 


יחס-£ 

סוג 

המוקד 

מפתח 

ס״מ(אינץ׳) 

שבת 

הבניד■ 

מצפד, 

5 

ניוטון 

(100) 254 

1917 

מצפה הר־וילסרו, פסדנה, 

16 

קסגרן 



קליפורניה, אה״ב 

30 

מרסק 




4.0 

ראשי 

(82) 208 

1939 

מצפדרמקדוגלד, פורט דיווים, 

13.6 

קסגרן 



טכסס, אה״ב 

20.3 

מרסק 




3.3 

ראשי 

(200) 508 

1948 

מצפה־פלומר, הריפלומר, 

16 

קסגרן 



קליפורניה, אה״ב 

30 

מרפק 




5 

ראשי 

(120) 305 

1959 

מצפה־ליק, הר־המילטון, 


מרפק 



קליפורניה, אה "ב 

3.8 

ראשי 

(104) 264 

1960 

המצפה האסטדופיסי של קרים, 

16.4 

קסגרן 



בריה״מ 

40 

מרפק 




10 

קסגרן 

(80) 203 

1960 

מצפה האקדמיה הגרמנית 

45 

מרפק 



למדעים. טאוסנבורג 

8 

קסגרן 

(84) 213 

1961 

מצפה קיט פיק, טוקסון, 

32 

מרסק 



אריזונד" אה״ב 






טלסקו© 


764 


763 



ציזר !;ו. ט?םי!ופ-ראד'ו 


ט׳ ־ ר ד י ו(ט״ר) הוא מיתקן לקליטת גלי־ראדיו׳ המגיעים 
אל כדור־הארץ מן החלל החיצון. טווח ארכי־הגל הגיתבים 
לקליטה בט״ר מעותרע מ 1 ס״מ עד לכ 15 מ׳. הגבול העליון 
(בכיוון הגלים הארוכים) של טורח זה נקבע ע״י הבליעה 
וההחזרה של הקרינה בשכבות המיוננות של האטמוספירה 
הגבוהה, בעיקר היונוספירה: הגבול התחתון (בכיוון הגלים 
הקצרים) נקבע בעיקר ע״י הבליעה באטמוספירה הנמוכה. 

רעיון הט״ר הועלה לראשונה ע״י אדיסון (ע״ע)! כבר 
ב 1890 — 3 שנים בלבד לאחר ההפקה המלאכותית הראשונה 
של גלי־ראדיו בידי ה. הרץ — תיכנן גלאי לקרינת־ראדיו 
מן השמש, אולם לא הצליח לקלוט אותות מן השמש בגלל 
הרגישות הנמוכה של מכשירו. דחיפה חדשה לפיתוח מיתקן 
כזה ניתנה ב 1932 , כשהודיע ק. יאנסקי על קליטת אותות־ 
ראדיו הבאים מחוץ לכדור־הארץ. בעקבות הודעה זו בנה 
ג. רבר (זטלט 11 . 0 ), חובב ראדיו אמריקני, בכוחות עצמו 
ט״ר מחזיר בעל קוטר של כ 10 מ'. 

ההתפתחות הגדולה של הט״ר התחילה בשנות מלה״ע 11 , 
בקשר למחקר ולטכניקה של הרךר(ע״ע)! בעיקר תרמו לקידום 
הט״ר ג׳. ס. הי(ץש^. 5 .!) באנגליה וקבוצות־מחקר אוסטר־ 
ליות ובריטיות בראשותם של פאוסי(ץ 5£ ^\ 0 ?) וריל( 16 ץ 11 ). 

לט״ר שני חלקים עיקריים: אנטנה ומקלט. האנטנה 
"אוספת" את אנרגיית גלי־הראדיו ומעבירה אותה למקלט, 
שבו היא הופכת לסדרת אותות חשמליים. יש שפע של 
צורות ומיבנים לאנטנות של ט״ר, בהתאם לרב־גוניות תפקידי 
התצפית ולטווח הגדול של ספקטרום הראדיו—מזה׳ולכושר־ 
ההפרדה הנמוך והרגישות הרבה הנדרשת — מזה. 

קיימים 2 טיפוסים עיקריים של אנטנה: מחזיר ומערך 
(ץ 3113 ). במחזיר — שהוא האנאלוג' לט׳ האופטי המח¬ 
זיר — האנרגיה מוחזרת ע״י משטח פאראבולי ומרוכזת 
במוקד, ומשם היא נאספת ע״י מיתקן מתאים אל המקלט. 


במערך נעשה האיסוף ע״י קבוצה גדולה של אלמנטים, 
והאנרגיות הנאספות ע״י כל אחד מהם מתחברות יחד דרך 
רשת של מוליכים אל המקלט. 

מכשירי ט״ר מן הטיפוס המחזיר — מהם ניתנים להכוונה, 

ז״א שבהם אפשר לקלוט קרינה מכיוון מסויים בשמים ע״י 
הכוונת המשטח הפאראבולי אליו, ומהם קבועים במקום. 
המחזירים נבדלים זה מזה גם בסוגי ה״מראות": מהן עשויות 
לוחות־מתכת, ומהן עשויות מערכת של מוטות וחוטים. גם 
למערך צורות־התקנה שונות, כגון: שורות של פאראבולו- 
אידים, פסים של רשתות מוליכים וצלבים (ציור 13 ). 
טיב הט״ר ותיפקודו תלויים ב 3 תכונות עיקריות: 

( 1 ) רגישות — הכושר להבחין באותות שבעצמה חלשה. 
הרגישות תלויה בטיב שטח המאסף וביעילות המקלט. — 

( 2 ) אפשרות של בקרה ושל שינוי אורך־הגל הנקלט. — 

( 3 ) כושר־ההפרדה — הט״ר נופל בהרבה מן הט׳ האופטי 
מבחינת כושר הפרדתו • כדי להשיג בט״ר, לקרינת הראדיו 
הקצרה ביותר ( 1 ס״מ), כושר־הפרדה כזה של ט' אופטי בן 
5 ס״מ, דרוש מיפתח של למעלה מ 2 ק״מ. 

לאבחנת מקורות קטנים של קרינה על הרקע הכללי של 
הרעש הנקלט במקלט, וכן לקביעת מיקומם המדוייק של 
גדמי־שמים ראדיו־אסטרונומיים, משתמשים באינטרפרומטר, 
שהוא אנאלוגי לאינטרפרומטר(ע״ע) אופטי. בצורוזו הפשוטה 
הוא מורכב משני מישטחי־קליטה המחוברים למקלט אחד. 
קרינה מקבילה, המגיעה בזווית לקו-הבסים (הישר המחבר 
את האנטנות), יוצרת התאבכות בונה בין האותות הנקלטים 
בשתי האנטנות, אם קיים : 14 ו = 10056 > (... , 2 , 1 = ״ ן = ג 
אורך־הגל של הקרינה), ולעומת זה היא יוצרת התאבכות הו¬ 
רסת, אם הזוויות 6 מקיימות ג(^+ 11 ) = 6 01005 (..., 0,1 = 11 )! 
לפי זה אפשר למדוד את זווית־הנטיה של מקור־הקרינה 
(ציור 14 ). בשיטת התאבכות המקבילה לשיטת האינטרפרו־ 
מטר האופטי של מיכלסון (ע״ע), אפשר למדוד גם את 



הרוחב הזוויתי של מקור-הקרינה. בצורות מורכבות יותר 


של אינטרפרומטרים, שורות אנטנות או צלבים, משיגים 
אפקטים של שריג אופטי, וכן מישטחי-קליטה אפקטיוויים 
גדולים. 

מספר מכשירי הט״ר בעולם הולך ורב וכבר אינו נופל 
ממספר הטלסקופים האופטיים הגדולים. 
וע״ע רדיו־אסטרונומיה. 

0111 ,מתט ־ 81 .׳\ . 11 ; 1922 ..' 1 11€ ־ 7 , 11 ש 13 .. 1 

— 011 |ת 3 ם ;־ 1930 מ; 

. 14 €ז^ 0 ז\זז^¥ ^ 01 ,^נת 0 ^^ ; 1935 ,!.ז 

,ז€ז 5 תנ 11 ון . 0 ;* 1937 

- 011 ־ 11 ומז 1 ם . 2 . 0 ;^ 1941 ,ש 10£ ? .־\ .■ 0111 ; 1937 

1£ {יד . 0 . 14 ; 1945 . 0 .ן 

,׳<נמ 0 מ 0 -?;ן. 4 / , 0030 ^ 1 ; 1955 ,,ד / 0 

. 1964 , 11 .ו 1 ^ 

א. מ. ל. 





765 


טלעת פאשא, מחמד — טלפון 


766 


טלעת פאשא, מחמי ־ 353 ? 3151 יד £1 ך״נ 161 \ — 

( 1874 — 1921 )! מדינאי תורכי, ממנהיגי "התורכים 
הצעירים". אביו היה פקיד בבתי־המשפט הדתיים באדירנה, 
ט׳ סיים בית־ספר יסודי, היה מורה לתורכית בביה״ם של 
כי״ח בעירו ואה״ב עבד בדואר, ובגיל 22 נאסר לשנתיים 
באשמת פעילות מהפכנית. בהשתחררו עבר לסאלוניקי, ובה 
היה ממארגני תנועת "אחדות וקידמה", שחוללה את מהפכת 
1908/9 , ט' נבחר לפארלאמנט ונתמנה לשר־הפנים. בתפקידו 
זה השתדל להגשים את מדיניות "איחוד וקידמה", שביקשה 
לעשות את העמים והעדות שבקיסרות למקשה אחת, בשלטון 
מרכזי חזק. כשהופלה ממשלת "אחדות וקידמה" ב 1912 , חזר 
ט׳ לארירנה, ובפרוץ המלחמה הבאלקאנית הראשונה (ע״ע 
בלקן, מלחמות) התנדב לצבא בדרגת טוראי. הוא היה 
ממתכנני ההפיכה בתחילת 1913 , שהחזירה לשלטון את 
"אחדות וקידמה", שוב היה לשר־הפנים ונמנה, יחד עם אנור 
(ע״ע) וג׳מאל (ע״ע), עם השלישיה שמשלה בכיפה בקיסרות 
בשש השנים האחרונות לקיומה. ט׳ היה מראשי הקבוצה 
שצידדה בהצטרפות תורכיה למעצמות־המרבז במלחמת־ 
העולם 1 , בסברו שבכך יציל אותה מחלוקה. ב 1917 — 1918 
היה ראש־הממשלה, וראה את תפקידו העיקרי בגיוס משאבי 
המדינה לצרכי המלחמה. ט׳ היה מהאחראים לפעולות־הענשין 
באוכלוסיה הארמנית שנועדו (לפי הגירסה הרשמית) להגן 
על הצבא התורכי מפני בגידה והתמרדות בעורף, ושהפכו 
מפעולות הגליה לטבח המוני (ע״ע ארמניה, עמ' 990 ). ט׳ 
הגשים כמהיתיקונים מינהליים וחוקיים חשובים (כגון העמדת 
בתי־המשפט השריעיים בפיקוח שר־המשפטים, חידושים 
בחוקי המעמד האישי, הרחבת זכויות הנשים — ובכלל זה 
פתיחת שערי האוניברסיטאות בפניהן). — לאחר מפלת 
תורכיה ברח ט׳ לגרמניה, ונרצח בברלין בידי סטודנט ארמני, 
סאלומוניאן, שנתכוון לנקום את נקמת עמו. — זכרונותיו של 
ט׳ הוצאו לאור ב 1946 . 
." 1 ; 1918 

; 1921 ,. 8 . 1 ££€: 02 { 8 
^;/* 7 .£ ; 1924 , 329 — 307 , 258 

..י 101 ^ 11 !!ת^ .? . 7 ,זבת!! .£ ; 1944 

ה £0 111 ד^^ת 05 , 1 בת 1 .^ 1 ; 1944 ,( 442-443 , 11 

, 15 /^ £0 , 6 ; 1953 , 1933-1972 

. 1961 ה /ה ^^ה€£^ז^ 7 ? £7 

ד. פר. 

טלפון (מיור^^ויז— רחוק, וו׳י״>ק> — צליל), מערכת מכשי¬ 
רים ומיתקנים חשמליים או אלקטרוניים להעברת 
צליל למרחקים. הט׳ הופך את שינויי לחץ־האוויר — ובמיוחד 
את אלה הנוצרים בפעולת כלי־הדיבור של האדם— לשינויים 
חשמליים, וחוזר ומתרגמם לתנודות־אוויר, הנקלטות כצלילים 
באזנו של המאזין. 

דגם מעבדתי ראשון של הט׳ נבנה ע״י פילים ריס (ע״ע) 
בגרמניה ב 1861/2 . המכשיר השימושי הראשון הודגם באה״ב 
ב 1876 ע״י אלכסנדר גריאם בל(ע״ע), ללא קשר עם המצאתו 
של ריס. בין משכללי הט׳ הראשונים היה ת. א. אדיסון 
(ע״ע). היו טוענים רבים למקוריות ההמצאה, והתנהלו על 
כך כ 600 משפטים, עד שהכריע משרד הפטנטים באה״ב 
לטובתו של בל. 

בדומה לטלגרף (ע״ע) — שקדם לו — נעשה גם הט׳ 
לאחד מאמצעי־התקשורת העיקריים בחברה הטכנולוגית 
החדישה, ובמידה רבה יותר מן הטלגראף— למכשיר שימושי 
בחיי יום־יום של האדם המודרני. במרוצת הזמן כוסו יישו- 



ציור 1 . הט?פו 1 ש? פיויש ריש, יפי יפה 1 צנ ?ראשונה בחברת הפיקיקאוית 
נפראנבפורט ב 1 ח 18 ; מוביית-עיו ובה ניוכ חרוטי — כפו?ט־צליל, 
בינור ומסרנה — בקולט, אלטנט־בונז; — כטקור־ורם 


בים — עירוניים וכפריים — ושטחים בין־עירוניים, ואף 
בין־ארציים ובין־יבשתיים׳ ברשתות ועורקים של קווי־ט׳ — 
פיסיים או אלחוטיים. תחילה חוברה כל רשת למרכזת־יד, 
שבה היה דרוש כוח-אדם כדי לקשר את המנוי הקורא אל 
מנוי אחר בהתאם לדרישה! היום הולך ורב השימוש במירכזת 
האוטומאטית, המאפשרת התקשרות בחיוג ישיר בין שני 



ציור 2 . הטלפון הראשון של בל (אחד הדגסיט שהוצגו על־ידיו 
בחערובה בפילרלפיה כמ 87 נ) 


מנויים. רשתות הט׳ הולכות ומורחבות, וההתפתחות הטכנו¬ 
לוגית מאפשרת חסכון במספר העורקים הבין-עירוניים שבין 
מרכזים מרוחקים, ע״י השימוש במערכות "נושאי־ט׳" רב־ 
אפיקיות, שבהן מועברות בתיל אחד מספר רב של שיחות 
(כשלכל שיחה גל נושא משלה) בעת ובעונה אחת (ר׳ להלן). 

התפתחות ה ט׳. חלקי הט׳ המקוריים הם: מיקרופון 
(בתוספת סוללה), אזניה, מיתקן־קריאה (פעמון) ושנאי 



ציור 3 . טבשיר טלפח 



767 


טלפון 


768 



צייר 4 . טירכזח־ס^פון משרדית, 

(סליל־השראה). תילים מחברים ט׳ זה לט״ אחדים — 
במישרין או באמצעות מירכזת. 

המיקרופון (ע״ע) תפקידו להפוך תנודות של לחץ־ 
אוויר לדחפים חשמליים. עיקרו — גרגירי־פחם במגע רופף, 
הנמצאים בין שתי אלקטרודות־גראפיט. אחת האלקטרודות 
צמודה לקרום־מתיצה, ההופך את תנודות לחץ־האוויר ללחץ 
מכאני על גרגירי־הפחם ומשנה בזה את התנגדותם החשמלית 
וע״י כך — את הזרם במעגל. 

א ז נ י ה (ע״ע, ותמ׳ שם) רגילה, מטיפוס אלקטרודינאמי, 


בנויה ממאגנט־פרסה קבוע, שבשדה־פעולתו נמצאת מחיצה 
פרומאגנטית. על קטבי המאגנט מלופף סליל חשמלי, ודרכו 
מועברים הזרמים שמקורם במיקרופון של הצד המדבר. 
שינויי הזרם בסליל משנים את השדה המאגנטי, הגורם 
למחיצה תנודות בהתאם לתדירות הקול במקור. 

מטרתו של מיתקן־הקריאה להסב את תשומת־לבו 
של המנוי הקרוא — כדי למנוע ממנו את ההכרח של האזנה 
מתמדת. הקריאה מבוצעת ע״י אמצעי שמיעתי(פעמון, זמזם) 
או חזותי (נורית, מחוון), והיא מופעלת ע״י המנוי הקורא 
(או ע״י המירכזת). 

המרכזת מאפשרת חיבור — באמצעות פעולת-מיתוג 
מתאימה — בין כל זוג ממנוייה. רעיון המירכזת הוא שנתן 
לט׳ את הבסיס להתפשטותו ברחבי העולם, ופיתוחה הביא 
ליתר מהימנות, מהירות וחסכון בפעולת המיתוג. בתחילה 
היתה ההוצאה לפועל של שיחה מורכבת מהפעולות הבאות: 
מתן סימן־קריאה ע״י המנוי החפץ בשיחה (הרמת־השפו־ 
פרת)! התחברותה של המרכזנית עם קו המנוי הקורא 
ושמיעת המספר המבוקש ? בחירת "מעגל־דיבור" פנוי ובחינה 
אם המנוי הקרוא פנוי ז אם הוא פנוי — צילצול אליו וחיבורו 
אל המנוי הקורא! אם המנוי הקרוא ״תפוס״ — הודעה על 
כך למנוי הקורא! מתן סימדסיום (הנחת השפופרת על כנה) 
ושיחרור "מעגל־הדיבור". 

מירכזת־ד, מ א ג נ ט ו הפדימיטיווית כבר איפשרה למעשה 

























769 


טלפון 


770 


את כל הפעולות האלה. סימני הקריאה והסיום ניתבו באמצעות 
מחולל זרם־חילופין קטן("מאגנטו"). שהופעל ביד ע״י המנוי 
או המרכזנית. כמו־כן היו כל ט׳ ומירכזת מצויידים בסוללה 
משלהם — לסיפוק זרם־התנוחה של המיקרופון. — מ י ר כ ז ת 
צ י ל צ ו ל כבר נתנה את סימני הקריאה והסיום, וחסכה 
עי״כ את הפעלת המחולל ע״י המנוי. הקריאה והסיום בוצעו 
באמצעות ממסרים במירכזת, מיוחדת לכל קו, הנסגרים והנפ־ 
תחים עם הרמת השפופרת של המנוי או עם הנחתה. במיתקנו 
של כל מבוי נותרה עדיין סוללת המיקרופון,- היא נחסכה 
לאחר־מכן עם פיתוח שיטת הסוללה המרכזית. 

המרכזת האוטומאטית משחררת את השימוש בט׳ 
מתלות בגורם האנושי ומאפשרת תקשורת מהירה ומהימנה. 
לשם כך נוספה במכשיר־הט׳ של המנוי חוגת המספרים 
והאותיות (לאחרונה הוחל בהמרת החוגה בקלידים), ובמיר־ 
כזת עצמה הותקנו ארבעה צלילים — כתחליף למשפטים 
שנאמרו מקודם ע״י המרכזנית: צליל־חיוג! צליל של 
צלצול! צליל "תפוס"! צליל מיוחד למקרים שאין מנוי 
קיים או שהט׳ אינו במצב תקין, — חיוג ספרה כלשהי 
מתורגם למספר דחפים בזרם הקו, שהוא אפייני לספרה. 
הדחפים מפעילים בורר במירכזת! למשל; במירכזת של 
10,000 מספרים מפעיל חיוג הספרה הראשונה את הבורר 
הראשון — בורר האלפים — במספרו של המנוי הקרוא, 
חיוג הספרה השביח— את בורד המאות, וכר. הבורר האחרון 
מכיל גם את האביזרים של מעגל־הדיבור. 

כדי לפשט את המירכזת ולהוזילה, מקטינים את מספרם 
של אותם פריטים, שזמן השימוש בהם ע״י כל מנוי הוא קטן־ 
יחסית! הפרידו, למשל, מקו המנוי את מעגל־הדיבור — 
שחיה בתחילה חלק מציודו הפרטי — והפכוהו לציוד ציבורי, 
העומד לרשותו של כל מנוי בעת הצורך בלבד. 

סידורים אלה נעשים על־סמך מחקרים סטאטיסטיים, 
הקובעים את מספרן של יחידות־הציוד שיש להעמיד לרשותה 
של כל קבוצת מנויים. למשל; במירכזת־יד פרטית בעלת 
50 שלוחות פנימיות דרושים 10 — 12 מעגלי־דיבור! ל 80 
מנויים במירכזת ציבורית דרושים 17 מעגלי־דיבור! במירכזת 
אוטומאטית דרושות, לכל קבוצה של 200 מנויים, 24 יציאות 
לצליל־החיוג. 

גידול מספר הט״ — ביחוד במרכזים עירוניים — גרר 
בעקבותיו מיספור שהגיע לסדר־גודל של 6 — 7 ספרות. 
הפעלתו של חיוג־מנויים איזורי, בין־עירו׳ני, ולאחר מכן גם 
בין־לאומי, חייב נוסף על כך הקדמה של 3 — 4 ספרות־זיהוי. 
במשך הזמן הנדרש לחיוג של 9 — 11 ספרות נמצאים תפוסים 
מספר בוררים כמספר הספרות נוסף על הקר חבין־עירוני 
(או הבין־לאומי) התפוס אף הוא. הקטנתם של פרקי־הזמן 
שבהם המכשירים והקו תפוסים בעת החיוג. וכן של מספר 
הבוררים התפוסים במשך כל זמן השיחה, הושגה ע״י מערכת 
"שתי־וערב" תוך ניצול ציוד לפיקוד משותף: בשיטה זו 
נקלטים דחפי־החוגה ע״י "רשם"! כל עוד נמשך החיוג (כ 14 
שניות בממוצע לחיוג של 11 ספרות), תופס המנוי את הרשם 
בלבד — מתוך כלל ציוד־הפיקוד —, ואין לו כל מגע עם 
ציוד אחר ועם קווי־המשך. רק עם תום פעולת החיוג 
מתחבר למנוי שאר ציוד־הפיקוד, המבצע בפרק זמן קצר 
ביותר את פעולות המיתוג כדלקמן: קביעת יעוד השיחה 
ע״י פיענוח ספרות־ההקדמה בעזרת "מתרגם־מפענח": חיפוש 
מ 1 צא לנתיב השיחה באמצעות "מסמך, ולאחר מציאת הנתיב 



ציור 0 , חלק ממירכוח אוטומאטית 


הפנוי — חיבור המנוי הקורא מצידו האחד והמנוי הקרוא 
עצמו, או מירכזת״המעבר המתאימה, מצידו השני, באמצעות 
המספר הקטן ביותר של בוררים! ניתוק ציוד הפיקוד 
המשותף ופינוי( לצרכי שיחה אחרת. 

בהעברת השיחה באמצעות מירכזת־מעבר נמסרים פרטי 
החיוג המוטבעים ב״רשם" ממירכזת אחת ולשניה במהירות 
הגדולה פי* 10 ממהירות־חחיוג המקורית של המנוי! מכאן 
החסכון ב״תפיסות" הקווים הבין־עירוניים בעת החיוג. 

תיכנון מירכזות־מעבר. מספר הכבלים הדרושים 

ז 

לחיבורן של מ מירכזות ( 1 -^_ 

להלכה ניתן להקטין את מספר הכבלים לס בלבד — ע״י 
הצבתה של מירכזת־מעבר, שאליה קשורה כל אחת מן 
המירכזות בכבל יחיד. 

המיתוג האלקטרוני. בשיטה ז 1 משוחררת מערכת־ 
המיתוג ממספר רב של פריטים מכאניים נעים, על בעיות 
החיכוך,הבלאי וכר הכרוכות בהם. הביצוע הוקל ע״י השימוש 
בטרנסיסטורים, שבו יש — נוסף על החסכון באחזקה — 
גם חסכון בשטח הרצפה של המירכזת. שילוב עקרון המחשב 
האלקטרוני במערכת־מיתוג זו — השימוש ב״זכרון מאגנטי" 
וב״מערכות־פיקוד״ — מאפשר ביצוע מספר רב של שירותים, 
נוסף על אלה שהיו מקובלים עד כה. 

ק ו ו י ־ ט׳ מסווגים לשני סוגים ראשיים: (א) קווים 
מ ק ו מ י י ם — "קווי־מנויים" או,׳קווי^מירכזת"! (ב) קווים 
בין־עירוניים וכיו״ב — "קווים למרחקים". הקווים 
המקומיים מחברים את המיתקנים שבבית המנוי למירכזת 
הקרובה. ניתן לנצל קו אחד לחיבורם של כ 10 מנויים 
שיתופיים, אולם טיב השירות משתפר אם מקטינים את מספר 
המנויים לקו ל 2 — 4 בלבד, "קווים למרחקים" מחברים את 
מירכזות־הט׳ ביניהן — לשם יצירת שירות איזורי, כל־ארצי 
או בידלאומי. 

כבל טלפוני, עם ריבוי מספרם של הקווים, ביחוד 
בריכוזי־ישוב צפופים, הפכה שיטת הקווים העיליים לבלתי־ 
מעשית! מעתה הוחל באיגוד מספר תילים מבודדים לכבל, 
הנמתח ככבל עילי (הקל יותר), או מונח ככבל תת־קרקעי, 
מובל מכוך לכוך באמצעות תיעול של צינורות חרס, בטון 
וכד', או מוטמן ישירות בקרקע (כבל מזויין). על הטכניקה 
של הכבל החשמלי ועל בעיות הבידוד בין התילים ובידוד 
הכבל כולו — ע״ע חשמליים, מוליכים ומבדדים. 





771 


מל 8 ון 


772 


הקו — אמצעי־החיבור בין הט״ — היה למעשה זהה 
עם זה ששימש את הטלגרף (ע״ע). תחילה ניסו לחסוך אחד 
מן התילים ע״י ניצול מוליכות הקרקע! אולם ההפרעות 
החשמליות שנקלטו בקו כזה גרמו לפסילת שיטה זו, והקו 
הושחת על זוג־תילים סימטרי, המסוגל לבטל במידה רבה 
הפרעות חיצוניות. 

הכבל התת־ימי לטלגראף קדם להמצאת הט׳, ושנים 
רבות עברו עד שניתן היה להפעיל כבלי-ט׳ תת־ימיים 
ארוכים! ב 1891 הונח כבל 4 ־תילי בתעלת לאמאנש, ב 1923 
הונח לראשונה כבל תת־ימי מותאם לנוז 4 אים (ר׳ להלן). 
רעיון הכבל הטראנסאטלאנטי הועלה לראשונה ב 1928 , אך 
לא הוצא אל הפועל אלא ב 1956 ( 1 ז׳^יד: סקוטלנד— ניו¬ 
פאונדלנד — נובה סקוטיה) — לאחר פתרונן של בעיות 
מיוחדות, כגון עמידות בלחצים גבוהים ( 500 ק״ג/ס״מ") 
ואמינות גבוהה של מגברים ומהדריס-ללא־פיקוח למשך 
תקופת־חייו של הכבל, הכבל הטראנסאטלאנטי המכונה 
שהונח ב 1961 בין סקוטלנד לקאנאדה דרך ניו¬ 
פאונדלנד, היה בעל קיבול של 24 אפיקי-ט' — קיבול 
שהוגדל לאחר־מכן ל 36 אפיקים ע״י טכניקת ן 5 \ 7 ז': ציוד 
המאפשר לנצל את ריווחי-הזמן שבתוך שיחת-ט׳ אחת — 
ובכללם ריווחי־הזמן שבין ההברות — לשם העברתה של 
שיחה אחרת. 

תמסורת. זרמי־הדיבור המועברים ע״י הקווים לסוגיהם 
מונחתים ומעוןתים בהתקדמותם לאורך הקו, עד שבמרחק 
מסויים אינם ניתנים עוד להבחנה יעילה ע״י האזניה. הנחות 
והעיוותים הללו עשויים להגביל את ארכו היעיל של הקו. 
ולפיכך השתדלו להקטינם עד כמה שאפשר, ב 1887 הוכח 
שע״י הגדלת רכיב-ההשראה של הקו ניתן להקטין, עד גבול 
מסויים, את הנחות. עובדה זו שימשה בסיס לשיפורם של 
הקווים ע״י ״העמסתם״ — הגדלת השראתם האפקטיווית, אם 
בצורה רציפה ואם ע״י הכללת סלילי-השראה, ברווחים 
מוגדרים, לארכם של הקווים. היעילות של שיטה זו עלתה 
עם שיפור איכותם החשמלית של סלילי-ההשראה! אולם גם 
במצב-העמסה אידאלי לא ניתן היה להתגבר על הנחות 
שמקורה ברכיב ההתנגדות האוהמית, הגדלה והולכת עם 
התארכותו של הקו. 

המצאת השפופרת התרמיונית (ע״ע) איפשרה 
את פיתוחה של שיטה אחרת להגדלת הטווח — שיטת 
המהדר. הזרמים המונחתים הוגברו ונשלחו לאורך הקו 
עד למהדר השכן, ממנו — לשכנו, וכן הלאה. התקדמות 
הידע בשטח האלקטרוניקה ושיפור המגברים איפשרו להגדיל 
את המרחק שבין שני מהדרים שכנים, אלא שעם הגדלת 
ההגברה גדלו גם הקשיים שנבעו מליקויי התמסורת הקלים 
ביותר, מבעיות ה״הד" ומדרגת הרעש הטבעי של המערכת. 
בדרך־כלל "מעמיסים" את הקו עד הגבול המעשי האפשרי, 
ומעבר לכך מנצלים את עקרון ההגברה, ע״י הכללת מהדר. 
בקווים ארוכים מושם הדגש במיוחד בהקטנת ליקויי 
התמסורת עד למינימום בגבולות הכדאיות המשקית. 

נושאים. על חשבון אמצעי-החיבור, על ממסריו 
ומהדריו, יש לזקוף חלק ניכר ממחיר המערכת. לפיכך 
משתדלים למצוא דרכים לניצול נתיב-קשר מסויים למספר 
שיחרת־ט׳ המועברות סימולטאנית. כבר ב 1886 נוצלו שני 
קווי־ט׳ כזוג-תילים לקו״ט' שלישי — קו-״הפנטום". שיטת 
ה״נושאים" פתחה את הדרך להרכבת מספר גדל והולך של 


אפיקי-ט׳ על גבי ״קו״ יחיד — פיסי או אלחוטי. העיקרון 
של שיטה זו הוא להרכיב את תדרי הדיבור שבין 300 עד 
3,400 הרץ (בערך) על זרם־חילופין בעל תדירות גבוהה — 
כשל ^ קילו-הרץ — בתהליך ה״איפנוף׳: תדרי הדיבור של 
שיחה אחת מועברים, למשל, לרווח שבין 60 — 64 קילו-הרץ, 
תדרי שיחה אחרת מועברים לרווח שבין 64 — 68 קילו-הרץ, 
וכן הלאה, עד ל״קבוצה״ של 12 שיחות. ע״י איפנון שני 
מסודרות 5 קבוצות כאלו זו ליד זו בתוך פס-תדרים של 
12 — 252 קילו־הרץ. הסדרות של 60 שיחות מאופננות מחדש— 
לשם יצירת סדרות גבוהות יותר. כל פסי-התדרים מועברים 
ביחד באותו הקו, ובצד שכנגד מפרידים ביניהם ע״י מסננים 
המתוכננים להעברת פסי-תדרים מסויימים — פס לכל שיחה, 
ואת תדרי הקול ממצים בחזרה, מנושאם בתדר הגבוה, ע״י 
תהליך הפוך לתהליך האיפנון, המבוסם על התהודה. ריכוזם 
של מספר מעגלים בקו אחד הביא ליתרונות כספיים גדולים 
לא רק ע״י חסכון בקווים עצמם, בהתקנתם ובאחזקתם, אלא 
גם ברכיבים אחרים של מערכת הקשר, כגון מהדרים, ממסרים, 
אנטנות, מקורותיהכוח ועוד. הגבול למספר השיחות, שניתן 
היה להעביר בקו יחיד, נקבע למעשה ע״י רוחב פס־התדרים 
שהקו מסוגל היה להעביר. בתילים גלויים, למשל, ניתן 
להעביר בטכניקת־נושאים מודרנית 12 מעגלים על זוג אחד. 
אפשרויות אלו הורחבו ע״י פיתוח הכבל משותף־הציר — 
שבר אחד התילים עובר במרכזו של צינור-נחושת, וזה האחרון 
משמש כתיל השני של הקו. כבלים משותפי-ציר מסוגלים 
להעביר פס תדרים בסדר־גודל של כמה מגאהרץ. זוג כבלים 
של 2.8 מגאהרץ עשוי לשאת, בסיוע ציוד־נושאים, 600 
שיחות-ט'. בזוג-כבלים של 12 מגאהרץ (הנמצא בתהליך 
הפיתוח) כבר ניתן יהיה להעביר 2,700 אפיקי-ט׳. טכניקה 
זו של "נושאים" ניתנת לשימוש גם ב״קו" אלחוטי. המרחק 
המינימאלי שלגביו עדיין כדאית שיטה זו מבחינה משקית, 
נקבע ע״י מחיר ציוד הקצוות של המערכות. בעקבות שיכלול 
השיטה הוקטן מרחק זה עד כדי אפשרות ניצול הנושאים 
לקווים בין-עירוניים קצרים ומעגלים עירוניים במרכזי- 
אוכלוסיה צפופים. 

קווי ראדיו. טכניקת האלחוט העמידה לרשות הט׳ 
קווים ללא היבור פיסי — "ראדיו-ט׳". כ״קו" משמש כאן 
למעשה תדר גבוה ("נושא"), שעליו מרכיבים את תדרי 
הדיבור ע״י תהליך האיפנון. 

קווים אלחוטיים מופעלים בראש וראשונה בין מקומות 
שלא ניתן היה לחברם באמצעות קווים פיסיים — כגון 
שירות נייד לאניות, למטוסים, לרכב ולחלליות ולקשר אישי 
ע״י מיתקני־כיס —, או מסיבות גאוגראפיות, טופוגראפיות, 
מדיניות ומשקיות. אולם במשך הזמן נוצל הקשר האלחוטי 
גם במקביל לקווים פיסיים או במקומם. תחילה נוצלו תדרים 
שבין 10 ל 300 קילו-הרץ (ארכי־גל מ 30 ק״מ עד לק״מ 
אחד), אולם תחומ-תדרים זה נמצא צר מהכיל את שירותי 
האלחוט המתרחבים והולכים, ושיכלולי השיטה העלו מפעם 
לפעם את הגבול העליון של התדרים הניתנים לניצול מעשי, 
תחומי תדרים גבוהים — ז״א גלים קצרים ( 3 — 30 מגאהרץ 
בערך) — מנוצלים לצרכי קשר למרחקים גדולים (סדר-גודל 
של אלפי ק״מ), תוך הסתייעות בהחזרות משכבות יונוספי־ 
ריות המקיפות את כדור-הארץ! לפיכך איכות הקשר הזה 
נתונה להשפעות יונוספיריות (תנודות יום ולילה, חורף וקיץ, 
ומחזוריות כתמי־השמש), הפרעות אטמוספיריות שונות 



773 


טלסץ — טלקומוניקציה 


774 


וסערית מאגנטיות. תחום זה עמוס היום ביותר — ולא אחת 
נגרמות הפרעות הדדיות בין המשדרים. כדי להתגבר על 
הקשיים האלה, הגדילו את עצמתם של המשדרים מעשרות 
אחדות של ואטים עד ל 80 קילו־ואט ויותר (במעגלים מסויי־ 
מים של חט׳ חבין*לאומי). עם זאת הביאה הגדלת העצמה 
להגדלת ההפרעות ההדדיות, ובוצר מעין מעגל קסמים, שמוצא 
ממנו עדיין לא נמצא. מלחמת־העולם 11 עוררה את ניצולם 
של תחומי התדרים שמעל ל 30 מגאהרץ, ובהדרגה הוכנסו 
לשימוש תחומי תדרים גבוהים מאד ( 30 — 300 מגאהרץ), 
תדרים אולטרא־גבוהים ( 300 — 3,000 מגאהרץ), תדרימסופר־ 
גבוהים ( 3,000 — 30,000 מגאהרץ), ולמעלה מזה — וכבר 
הוחל בפיתוח מעשי של נסיונות לשימוש בקרני־האור (סדר־ 
גודל של -׳ 10 מגאהרץ) באלומות מרוכזות — כנושאים של 
עשרות אלפי אפיקים לקשר טלפוני אלחוטי (ע״ע ליזר). 

המיגבלה העיקרית לשימוש בתחומי התדרים הגבוהים 
מאד היא העובדה, שעיקר התפשטותם היא בקו־הראיה, ומכאן 
טווחם המוגבל, הבתחם ע״י עקמומיות כדור־הארץ או ע״י 
חוסמים טבעיים אחרים. על מיגבלה זו מתגברים בשיטת 
תחנות־הממסר, המוצבות בריווחי־ראיה בנקודות גאוגראפיות 
גבוהות, במרחקים של כ 40 ק״מ זו מזו. לפי שיטה אחרת 
מנסים להגדיל את המרחק בין שתי תחנות ע״י ניצול תופעת 
הפיזור: בקרנות כמויות גדולות של אנרגיה, כדי שיתפזרו 
ויוחזרו בכמויות זעירות לנקודות שובות על פני כדור־הארץ 
בעקבות פגישות מקריות במטאוריטים, בגדגירי־אבק, במול¬ 
קולות ובשכבות מיוננות שלי האטמוספירה. 

על לווייני־תקשורת ע״ע חלל, טיסה אל ה־. עמ׳ 518/9 . 

נתונים סטאטיסמייס על ה ט׳ בעולם — ע״ע טלקו¬ 
מוניקציה, ע מ׳ 776 . 

ה ט׳ בישראל, בשעת כיבוש א״י בידי הבריטים ב 1917 
עדיין לא היה בארץ שירות-ט׳ ציבורי. הצבא הבריטי 
הקים — לצרכיו הוא — מירכזות־ט׳ בערים הראשיות, 
ושלוחותיהן התפשטו לאורך עורקי־התחבורה. ב 1920 נחנך 
הקשר הטלפוני בין ירושלים, יפו וחיפה ונפתח רשמית 
שירות־הט׳ הציבורי. — במדינת ישראל גדל המספר הכללי 
של הט״ מ 25,000 ב 1949 ל 227,000 ב 1965 , ז״א מ 2.1 ל 8.9 
ט" ל 100 תושבים. באותה תקופה חלה אוטומאציה כללית־ 
כמעט של מירכזות־הט׳ בארץ. מספר השיחות הטלפוניות 
המקומיות בישראל היה ב 1964/5 כ 539 מיליון, מספר השי¬ 
חות הבין-לאומיות שיצאו מן הארץ — כ 44,000 . 

בישראל קיימים 3 מפעלים תעשייתיים לייצור מכשירי 
ט״ ומירכזות. ב 1961 הסתכם מחזורם ב 5.1 מיליון ל״י, והם 
העסיקו 325 מפרנסים, 

.,־[ \ 1 ,.* 7 1€ { 1 01 .ז< 

.\/ , 1-11 ,ז 0 ] 0 ס־ 1 ׳ 1 .צ 

.תט.ו.ת 1 ;> 1 ן\נ, 1 ; 1947 ,.ז , 020 ־ 01 £1 ' 1 גנ( 0 ת 111 ל 1 

-ז.?/ן<י/./ץ . 14 ; 1948-1950 . 11 ־ 1 

.ח<>ור 1 נ 5 . 07.0-0 <) .>! ; 1951/2 
,'ו^^ 1 ^^( 1 . 11 .^י! : 1952 

.ה .ס ; 1953 

. 6 .£ : 954 [ .;//״נ/;־־)/(/״״/) 7 ״ ס*; 

, ^{ 011 .€ , 11 זג;ו 01 י 1 ו. 111 :' 958 ( 

\ 1 ' 111 ^ 0 € 11 € .ח 10 ח 1 .) .ת 1 ורךווחס 0 ס 101 .ז 1 .ח 01 :זו 11 : 1958 

. 1963 

ע. ק. — מ, שק. 

טלפתיה, ע״ע פרפסיכולוגיה. 

״ - * ד ־ ״ : * •ז 


טלפוס (; 0 (ן> 6 .גףז), דמות במיתולוגיה היוונית, בנם של 
הרקלס (ע״ע) ואוגי, בת מלך-אלאד,. כשנולד ט׳ 

פרצה מגיפה באלאה, והמלך השליך את בתו עם בנה הקטן 
בתוך תיבה אל הים. הגלים נשאו אותם למיסיה; שם נישאה 
אוגי למלך טותרם, ובמרוצת הזמן ירש ט׳ את מקומו. 
כשהגיעו היוונים למימיה בדרכם לטרויה, פצע אכילוס (ע״ע) 
בטעות את ט׳. הפצע לא הגליד זמן-רב, ולפי עצת האורקולום 
יצא ט׳ לחפש את אכילוס, שרק נגיעת חרבו המוחלדת עשויה 
היתה לרפאו. הוא מצאו באוליס, ומשם נצטרף ליוונים 
בדרכם לטרויה. 

.'׳\ ,. 74 \{ רתו.ןז;ז:ו' 1 ' .£ .*£ . 53 ^ 1 )) 1 

^)( 11 ! .ח 10 ח 13 .וחוחג) 11.0 ־.>*ד 1 

/ס £ז 1 ז 1€ {ז 1 }.) 00 \{ן€€ ,. 111 : 60 <^*! 

.! ^|ז X 

מ. א. ב. 

טלקי־, רוזן פל — 31 ? 1 צ €161 'ד — ( 1879 — 1941 ), גאו- 
גראף ומדינאי הונגרי. ט׳ היה בן למשפחת-אצולה 
טראנסילוואנית, שהעמידה מן המאה ה 17 ואילך מדינאים 
ואנשי־רוח להונגדיה: אביו היה שר-הפנים ב 1889 . ט׳ למד 
גאוגראפיה׳ ערך מסעות מרובים׳ פירסם חיבורים בגאוגרא- 
פיה והיה פרופסור למקצוע זה באוניברסיטת בודאפשט. 
הוא נבחר לפארלאמנט ב 1905 , הצטרף לממשלה האנטי- 
קומוניסטית ב 1919 ׳ ולאחר דיכוי המשטר הקומוניסטי היה 


ב 1920 שר־החוץ וב 1920/1 ראש-הממשלה׳ כמנהיג האיחוד 
הנוצרי־לאומי. בתקופת שלטונו נתקבל, בין השאר, חוק 
"הנומרום קלאוזוס" נגד היהודים (ע״ע הונגריה: יהודים, 
עמ׳ 868 ). לאחר התפטרותו מן הממשלה שוב הורה באו¬ 
ניברסיטה. ב 1938 חזר למדיניות ונתמנה לשר־החינוך, 
וב 1939 — שוב לראש-הממשלה, אע״פ שנקט ט׳ בקו המדי¬ 
ניות הלאומנית-רוויזיוניסמית ההונגרית, שהיתר. מכוונת 
נגד מעצמות-המערב ונסתייעה בגרמניה, השתדל להימנע 
מהזדהות עם גרמניה הנאצית׳ וביחוד מכניסה למלחמה 
על צידה: ב 1940 אף כרת חוזה-ידידות עם יוגוסלאוויה. 
במדיניות-הפנים היה אחראי לקבלת "החוק היהודי השני" 
(ר׳ שם)׳ אולם מנע פגיעה בחייהם או ברכושם של היהודים. 
כשגבר הקו הפרו-נאצי בהונגריה, וזו נתנה את ידה להתקפה 
הגרמנית על יוגוסלאוויד״ תוך הפרת החוזה — התאבד ט׳. 

. 6 ר 19 , 1 . 0 

טלרן־פדיגור, שךל מורים דה - ל 1€ ז 3 ו 01 

^ 1 ^ — ( 1754 , פאריס — 

1838 ׳ שם)׳ מדינאי צרפתי. ט׳ היה בן למשפחת־אצילים 
עתיקה ומיוחסת. שבניה מילאו תפקידים חשובים במדינה, 
בכנסיה ובצבא מן המאה ה 11 ואילך. נכות ברגלו, מחמת 
נפילה בילדותו׳ פסלה 
את ט'לשירות בצבא׳ 

והוא יועד לכמורר״ .' ■י' 

וב 1778 הוסמך לתאו- 
לוגיה. אולם כבר בת¬ 
קופת לימודיו נקעה 
נפשו מעקרונות 
הכנסיה ומנהגיה,והוא 
נמשך לתענוגות 
ולחיי-חולין בין הפי¬ 
לוסופים והמטיפים ל¬ 
תיקונים מדיניים שב- 
טרקלינים האריסטו- 
קדאטיים של פאריס. 
ב 1780 — 1786 היד, 
"סוכן כללי" של הכ¬ 
מורה והציע תיקונים 
לטובת הכמורה הנמו¬ 
כה. ב 1789 מונה להגמון של אוטן׳ למרות התנגדותו של 
המלך לדעותיו ולמידותיו. 

פעולתו הראשונה כהגמון בשנת המהפכה ( 1789 ) היתה 
ניסוח "רשימת-תלונות" של מעמדו. הוא תבע רפורמות 
חוקתיות ומשפטיות׳ ביטול כמה פריווילגיות פאודאליות 
ומסחר חפשי. כנציג באסיפת-המעמדות התנגד תחילה לאיחוד 
הנציגים של שלושת המעמדות לאסיפה לאומית מכוננת 
אתת, ורק לאחר שסוכלה תקוותו לתיקונים מתונים תמך 
בדרישות הדמוקראטיות, כמירבו (ע״ע), שעמו שיתף לעיתים 
פעולה, ביקש גם ט׳ לכוון את המהפכה לאפיק של תיקונים. 
הוא הציע להפקיע את אדמות הכנסיה, ושמו קשור בתיקונים 
במשק־הכספים ובחינוך׳ באמאנציפאציה של היהודים׳ 
בחלוקה מינהלית חדשה של צרפת ובניסוח הצהרת זכויות- 
האדם. בפברואר 1790 נבחר ט׳ לנשיא האסיפה הלאומית׳ 
ובחגיגות יום-השגה הראשון לכיבוש הבאסטיליה קרא בפעם 




779 


טלרן־פריגור, שרל מורים רה — טם, איגור יוגניגיץ׳ 


780 


האחרונה את המיסה בציבור! הוא היה אחד ההגמונים 
המעטים שנשבעו אמונים "לחוקה האזרחית" של הכמורה, 
ובשל כך הוחרם מטעם האפיפיור. ב 1791 התפטר מכהונתו. 

לאחר פיזורה של האסיפה המכוננת נשלח ט׳ ב 1792 
לאנגליה, כדי למנוע את הצטרפותה למלחמה בצרפת. הוא 
נשאר נאמן לרעיון הברית עם בריטניה ולשמירת השלום, 
למרות ששליחותו נכשלה עקב המאורעות בצרפת ופלישת 
כוחותיה לאיזור הסדולדה. ט׳ הזהיר מפני מדיניות של הת¬ 
פשטות טריטוריאלית',שלא ראה בה צורך לצרפת! דעתו בעניין 
זה לא השתנתה גם לאחר מכן, בעת נצחוגותיו וכיבושיו 
של נאפוליון. בעזרת דנטון (ע״ע) נמלט ט׳ ב 1793 לאנגליה, 
אך ב 1794 גורש משם ועבר לאח״ב. שם עסק בספקולאציוח 
מפוקפקות, אולם לאחר שנמחק שמו מרשימת "המהגרים" 
המוחרמים, חזר ב 17% לצרפת. הרירקטוריון (ע״ע) מינהו 
ב 1797 לשך־החוץ, אך סמכויותיו היו למעשה מוגבלות. ט׳ 
צפה מראש את התמוטטות משטר הדירקטוריון, התפטר 
מתפקידו והתמסר לסלילת הדרך להשתלטותו של בונאפארט. 
בתמורה נתמנה ע״י נאפוליון לשר־החוץ והחזיק במשרה זו 
עד 1807 . השפעתו היתה רבה במיוחד בתקופת הקונסולאט: 
הוא סייע בהכנת שלום־לינוויל עם אוסטריה, וגרף ממון רב 
מהסידורים לפיצוי הנסיכים הגרמניים על נחלותיהם שנלקחו 
בעת הסקולאריזאציה של מדינות כנסייתיות. עיקר פעולתו 
היתה בריכוך החוקים נגד "המהגרים", המלוכנים והכמרים 
שלא נשבעו אמונים לחוקה האזרחית של הכמורה, וכן במו״מ 
על הקונקררדאט עם האפיפיור, שבעקבותיו בוטל נידויו 
והותר לו לחזור למעמד של חילוני. 

בהשפעתו של ט׳ הסכים נאפוליון למו״מ עם בריטניה, 
שהביא לשלום־אמין ( 1802 )! אולם ב 1803 חודשה המלחמה, 
נגד עצתו. ט׳ נכשל בכל נסיונותיו לרסן את תאוות הכיבו¬ 
שים של נאפוליון, אולם לא נמנע מלהשתתף בחגיגות נצחו- 
נותיו של ארוניו, ואף השכיל לצבור הון מביטול הקיסרות 
הרומית הקדושה ומהקמתה של ״ברית־הרינוס״ ב 1806 — 
שתי פעולות שלהן התנגד. 

לאחר מפלתה של אוסטריה בקרב־אולם ב 1805 הציע ט׳ 
להעניק לה תנאים נדיבים, כדי שתהיה לידידה לצרפת 
ולמגן מפני רוסיה. נאפוליון לא שעה לעצתו, ודחה טיעון 
דומה של ט׳ גם לאחר הנצחון באוסטרליץ, אעפ״כ נשאר ט׳ 
בשירות הקיסר, הכין את שלום־פרסבורג וקיבל בתמורה 
את נסיכות בנונטו ( 1806 ). כיוון י שנואש מאפשרות של 
השפעה על נאפויליון—פנה לתככים נגדו, בהבחינו בין טובתה 
של צרפת לבין טובת נאפוליון. ט׳ תמך במתן עצמאות לפו¬ 
לניה, ויש אומרים שלאחר שלא הצליח להשיג זאת—החזיר 
את השוחד שקיבל ממנה. גורל פולניה נקבע בהסכם־טילזיט 
( 1807 ), שכלל סעיפים סודיים נגד בריטניה. שר-המשטרה 
פושה (ע״ע) האשים את ט׳ בגילוי הסעיפים האלה לבריטניה. 
אחרי הסכם־טילזיט סולק ט' מתפקיךו כשר-החוץ, אך כחבר 
מועצת הקיסר ליווה את נאפוליון לארפורט ( 1808 ), ושם 
נפגש בסתר עם הצאר אלכסנדר 1 , כדי לסכל את תכנית 
הקיסר להגיע להסכם עם הצאר נגד אוסטריה. ט' הסביר 
לצאר, שנאפוליון אינו זהה עם צרפת, והמריצו לשמור על 
איזון המערכת האירופית. מכאן ואילך היה ט׳ מעין סוכן 
של אלכסנדר. הוא הסתופף בחצר נאפוליון, והיה מרכז 
לאופוזיציה אירופית של קושרים, נרגנים ותככנים. נאפוליון 
חשד בו, ואף חירפו בגסות קבל עם ועדה, אך לא נגע בו 


לרעה. ב 1809 תמך ט׳ בתכנית לנישואי נאפוליון עם נסיכה 
אוסטרית, במטרה לחזק את ההאבסבורגיס! כשהחל המסע 
לרוסיה, חזה מראש את כשלונו. 

לאחר נפילת פאריס ( 1814 ) התגורר הצאר בארמונו של 
ט׳, והלה הצליח לשכנע את אורחו להשיב את המלוכה לבור־ 
בונים. ט' הציל את צרפת מחלוקה בהסבירו לצאר, למטרגיך 
ולכל המדינות המנצחות, שאין לפקוד את חטאי הימהפכה 
ונאפוליון על צדפת ועל הבורבונים, שהיו קרבנותיהם. ט׳ 
הוא שכינס את הסנאט כדי להדיח את נאפוליון, ובזכות עקרון 
הלגיטימיות הבטיח לצרפת את גבולותיה משנת 1792 . באותה 
תקופת־מעבר במשטר בצרפת עמד ט׳ בשיא השפעתו; הוא 
שנשא-ונתן עם הבורבונים ועם הכובשים, עמד בראש הממ¬ 
שלה, לחם בנטיות הראקציוניות של הבורבונים, ויזם את 
חיבורה של החוקה החדשה. כל עצותיו היו מתונות ומכוונות 
לפשרה ולהבטחת מלוכה חוקתית. כשרו הדיפלומאטי נתגלה 
בצורה מזהירה בקונגרס וינה (ע״ע), שבו ייצג את הבורבו- 
נים וקנה לו מעמד שווה לזה של נציגי המדינות המנצחות. 
הוא יצר ברית משולשת עם בריטניה ואוסטריה — חלומו 
משכבר —, ובכך נחלשו תביעות רוסיה לפולניה ותביעות 
פרוסיה לסאכסוניה, והושג ההסדר של שנת 1815 . 

באותה השנה נתמנה ט׳ שוב לשר-החוץ, אך כעבור זמן 
מועט התפטר, קיבל תואר דוכס ופרש לשנים רבות מהמדי¬ 
ניות. ב 1830 יעץ ללואי פיליפ לקבל את המלוכה. שוב הוצע 
לו להיות שר-החוץ, אך הוא בחר להיות שגריר בלונדון. 
שם סייע בהקמת מלכות בלגיה, וב 1834 היה ארדיכל של 
הברית בין צרפת, בריטניה, ספרד ופורטוגאל. לאחר מכן 
התפטר, וימים מספר לפני מותו חזר לחיק הכנסיה. 

ט׳ כתב זכרונות, שלא פורסמו אלא ב 1891/2 ואיכזבו את 
אלה, שציפו לגילויים מרעישים. דמות האריסטוקראט המעודן 
והמושחת, איש־השיחה השנון, הכומר שסרח, רודף בצע 
ונשים, מלוכני בשירות רפובליקנים, רפובליקני שסייע בהקמת 
הקיסרות, משרתו של נאפוליון שהחזיר את הבורבונים, 
נביא הלגיטימיות שסייע בהפלתה— דמות הפכפכנית זו אינה 
משתנה לאור הכתוב בזכרונותיו. ט׳ עצמו היה כופר בנאמ¬ 
נות לאדם מסויים או למפלגה מסויימת: לדעתו תלויים 
העקרונות בנסיבות. היסטוריונים רבים, כעיקר צרפתים, 
האשימוהו בבוגדנות, ואילו אחרים הדגישו עקרונות מנחים 
וקווי־מחשבה שלהם נשאר נאמן: חירות חוקתית, חופש הדת, 
מערכת אירופית מאוזנת תוך עצמאות לאומות השונות, 
וצרפת בגבולותיה הטבעיים, המקיימת יחסי־ידידות עם ברי¬ 
טניה. 

■)/> •> 1111 וי/ וו 1 / 1€ וו 11 })!ו 0 ק!) 1 ו €0 ,(. 1 ) 0 ) וז 1 ג. 11 י.' 1 

.' 1 ' • 11 > ! 11111101 ! ! 1.1 .. 1 ) 1 01111 .! ! 10 1111 ■/׳, . 7 
111 !! 1 ו> 31 1 > /ס • 1 ( 7 ■>ו 71 .-. 7 . 1 ) 1 >()ל 1 . 8 ; 1910 ,. 7 11 > 

; 1928-1931 . 111 ־ 1 ,. 7 : 127 * 1 .!!! 11 !! 

: 935 [ ,. 7 11 !ו 1 > 1 ! 0 ק 111 ז ,!״!.(ז £ ; 1932 ,. 7 , 01 ( 11 ) 01 1110 ! 
: 1914 ,. 7 ,ח 1011 )ו.ז\ .£ : 136 * 1 .. 7 1111 .! 7/11 .תו>!ן! 1 ־ו 11 

/> 111 > 111110110111 !/>וו 1 ו 7 7111 , 1 ( 0 ,') .י 1 ; 149 * 1 ,. 7 .) 1 ) 13:11 .א 
. 1 ) 111 ) . 7 ,. 0017 .£ . 11 ; 1955 , 1 )ת 1 ; 1 ־ 1 ו) 1 ) 111 11 ) 01 ) נ) 11 .ו 1101 ) . 7 
. 1964 .. 7 , 0110 ) 0 ז 10 .. 1 ' 110 .) : 1958 ,( 11 ך\ .•( 11:1 ״■[■ 

ח. ב.-י. 

טם, איגור יועיביץ׳ (נר 1895 ), פי- 

סיקן רוסי. ט׳ למד באוניברסיטת מוסקווה, וב 1927 
נתמנה לפרופסור באוניברסיטה זו! מ 1953 הוא חבר האק¬ 
דמיה למדעים של בריה״מ. ט׳ תרם תרומה חשובה לחקר 






781 


782 


מם, איגור יוגניכיץ׳ 

פיסיקת הגרעין ופיסיקה המצב המוצק — בזגיקר זזקר פני 
המתכות. ב 1932 היה שותף לגהיזנברג (ע״ע) בהנחת קיום 
הניטרונים בצד הפרוטונים כאבני־הבניין של גרעין־האטום, 
וב 1934 פירסם מאמר על המומנט המאגנטי של הניטרון. 
עבודותיו על הבנת האינטראקציות בין חלקיקים גרעיניים 
אלמנטאריים ( 1935 ) שימשו בסיס לתורת שדה המזונים 
(ע״ע חלקיקים אלמנטריים), המסבירה את כוחות הקשר 
בגרעין. ט׳ חקר את הפוטראפקט במתכות (ע״ע פוטואלק־ 
טריות), בצד חקר הדמות 'הקרואנטיות של האלקטרונים 
בפני המתכות; כמדכן השתתף במחקר על דרכים לפיקוח 
על ראקציות תרמו־־גרעיניות. אולם עיקר פירסומו בא לו 
מעבודתו המשותפת (מ 1937 ואילך) עם פ. א. צ׳רנקוב 
(ע״ע) וי. מ. פרנק (ע״ע) בגילוי ובהסבר של "אפקט־ 
צ׳רנקוב", הקשור בפליטת גלי־אור ע״י חלקיקים אטומיים 
טעונים (בעיקר אלקטרונים), שמהירותם עולה על מהירות־ 
האור בתוך שבו הם נעים. עבודה זו זיכתה אותו — יחד 
עם צ׳רנקוב ופראנק — בפרס־נובל לפיסיקה ( 1958 ), נוסף 
על פרסים רבים אחרים — ביניהם פרסי סטאלין ולנין. 

טמאה ןטהךה (טו״ט), שני מועזגים בסיסיים, החשובים 
*להבנת יסודות רבים באמונות ובפולחנות של דתות 
העולם. בעזפות רבות הטומאה (טמ׳) מוגדרת באופן שלילי 
כהיעדר טהרה (טה׳). לטהור נחשב אדם או דבר שאינו בא 
במגע עם סוגים שונים של זוהמה, או שעבר טקס של ניקוי 
והיטהרות, ז״א שד,זוהמה הורחקה ממנו. דתות שונות, ביחוד 
אלו שמתבססות על כתבי־קודש, מעניקות למושג הטמ׳ — 
בצד משמעותו הראשונית, כזיהום במובן גופני ותמרי 
בלבד — גם פירושים מוסריים ותאולוגיים, ולעתים הטמ׳ 
נחשבת בהן לחטא. 

מקור ההשקפה על טו״ט נמצא באמונות קדומות ביותר, 
ובמקרים רבים ניתן לגלות זיקה בלתי־אמצעית או עקיפה 
בין רעיונות אלו לבין האמונה במנה (ע״ע) ובטבו (ע״ע). 
כך, למשל, כרוכים איסורים של אכילת מזונות שונים, של 
התקרבות לנשים יולדות ונידות, של מגעים עם ראשי 
השבטים ומלכים וכיו״ב לעתים קרובות במושג הטמ׳. 

אולם למרות הקירבה בין מושגי הטאבו והטמ׳ אין לזהות 
את שני המושגים האלה, שכן הטאבו הוא, בדרך־כלל, 
אמביוואלנטי יותר ומביע את יסוד הקדושה על גוניו השונים, 
בעוד שד.טמ׳ מייצגת רק אספקט אחד של הטאבו. במקרים 
רבים ניתן לעמוד על התפתחות הרעיונות הקשורים במושג 
הטאבו, שהביאה במרוצת הזמן להפרדה בין קדושה ובין 
טמ׳ ולהתהוות קונצפציה, דתית, שלפיה לא הטאבו על שני 
יסודותיו, אלא הטמ׳ — והיא בלבד — מד,ווה מקור הסכנה 
לפרט ולחברה בכללותה. 

דתות רבות מטילות הסגר על נשים יולדות או נמצאות 
במצב של נידה, משום שנשים אלה נחשבות לטמאות. 
השקפה זו נובעת מהאמונה, שבדם (ע״ע, עמ׳ 722 ) נמצא 
מקור החיים והנפש, והפרשת הדם עשויר, להביא נזק לאשה 
ולכל הבאים במגע עמה (וע״ע וסת, עמ׳ 448 — 450 ; לדה). 
לעתים קרובות נחשבים לטמאים גם גברים שבאו במגע עם 
הדם שנשפך, כגון ציידים ולוחמים, ששבים מצידם או משדה־ 
הקרב, וחברות פרימיטיוויות וקדומות רבות מחזיקות את 
סוגי האנשים הללו במשטר של בדידות זמנית, מטילות 
עליהם מיגבלות שונות ודורשות מהם להשתמש באמצעי 


טמאה ומהרה 

חיטוי, על־מנת שיוכלו להיטהר ולחזור לביתם ולחיי־צוותא 
נורמאליים. 

מקור אחר לטמ׳ מהווה המוות. גוויית בעל־החיים 
והמת באדם נחשבים לטמאים ולמקור סכנה לכל הבאים 
במגע אתם. עקרון זה חל, בשינויי־גירסה קלים, גם על 
אגשים שנגעו בגוויה, ואצל עמים פרימיטיוויים שוגים 
הקברנים חיים למעשה מחוץ למסגרת של החברה, ומגעיהם 
עם אנשים אחרים מוגבלים למינימום ההכרחי, 

גם הרוצח נחשב לטמא בעיני חברות פרימיטיוויות 
שונות, אפילו ויתרה משפחתו של הנרצח על הענשתו 
והעמדתו לדין. הוא מוחזק תקופה ממושכת בהסגר, אינו 
רשאי לאכול מכל דבר, ובתום תקופת הבידוד (שהגיעד, אצל 
שבטים אינדיאניים מסויימים ל 4 שנים) עליו לעבור טקסי 
היטהרות וחיטוי מיוחדים. 

בתרבויות ובדתות רבות נחשבים סוגים רבים של 
מזונות ומאכלים לטמאים. יש ודיני טמ׳ אלה מקורם 
באיסורי הטאבו או בטוטמיזם (ע״ע טוטם) קדומים יותר, 
אך לא תמיד קיים קשר כזה. מכל־מקום מצויים איסורים אלה 
גם בתרבויות גבוהות יותר, כגון זו של ישראל (ר׳ להלן), 
היוונים, ההודים, הפרסים וכר. 

נפוצה ברבים היתה ההשקפה, שהפרשות מאיברי־המין 
של הגבר והאשה הן בחזקת טמ׳, ועקרון זה חל בכלל על 
הפרשות גופו של האדם, כצואה, רוק, זיעה, והן 
על ?)ערותיו הגזורות, על ציפרניו, וכיו״ב. אמנם הנוהג 
להשמיד או להסתיר ככל האפשר הפרשות למיניהן אינו 
נובע תמיד מדיני הטמ׳, ולעתים קרובות הוא בא על־מנת 
למנוע מבני־אדם אחרים להשתמש בהן לפעולות מגיות 
ולהזיק ע״י כך לאדם שהפריש אותן. — גם מחלות 
מסויימות, לרבות מחלות־עור, נחשבו למקור טמ׳. 

קבוצה אחרת של טמאים כוללת אנשים זרים, הבאים 
ממקומות מרוחקים, ובני המקום, השבים הביתה אחרי 
היעדרות ממושכת. לגבי הללו היה, כנראה, חשש שדבקה 
בהם זוהמה והם עשויים לסכן את חיי העדה. כוחו של כלל 
זה יפה לגבי אנשים הנכנסים למקומות קדושים, 
לרבות מקדשים: עליהם להיטהר תחילה, שאם לא כן עשויים 
הם להפיץ זוהמה בתוך המקום הנחשב לקדוש ולגרום 
לחילולו. 

אמצעי ט ד.', שבהם יש לנקוט כדי להרחיק את הטמ׳, 
רבים ומגוונים: שימוש במים — לרבות רחיצה או טבילה; 
בידוד והסגר; שימוש באש — ביהוד בעשן העולה מן האש; 
צום, קרבנות, תפילות; מריחה בשמן או בחמרים חריפים — 
כגון פלפל וכיו״ב; הזאת דם: החלפת בגדים; אכילת מזונות 
מיוחדים וכיו״ב. כסמל הטה׳ משמש לרוב הצבע הלבן. 

בדתות גבוהות יותר מזדהה האל עם יסוד הטה', ולעיתים 
נתפסות טו״ט בצורה מוסרית ורוחנית יותר, אגב 
ביטול המשמעות הקונקרטית הראשונית. מייסדי דתות, 
כבודהא או ישו, מחו נגדיטה" מרובות, ובעיקר אותן שהיה 
להן, לדעתם, אופי פולחני, חיצון, מכאני בלבד, והעלו כנגדן 
את עקרון הטה׳ הפנימית והמוסרית. 

ההינדואיזם יצר מערכת ענפה של השקפות וכללי־ 
התנהגות הקשורים בטו״ט, שרבים מהם מעוגנים בספרות 
הדתית הקלאסית ובאמונות העממיות של הודו הקדומה. 
נגיעה בגוויית המת, מגע עם אבלים, השתתפות בטקסי 
מתים, וכן לידה, נידה ומאכלים מסויימים (כגון בשר־פרה 



783 


784 


טמאה וטהרה 


או אף בשר סתם, משקאות חריפים} מטמאים, ועל הנטמא 
להיטהר ע״י טקסי־טה׳ שונים ולעתים ארוכים ומסובכים 
(טבילה במים, שימוש באפר או בציאת פרה, סיגופים, מתן 
צדקה). אף שיטת הקאסטות המסרתית שזורה בהלכות טו״ט, 
שכן מגע עם בן קאסטה נמוכה עשוי לטמא את בן הקאסטה 
הגבוהה ולחייב אותו בטקסי־טה׳ מרובים (ע״ע הדו: דתות, 
עמ׳ 476 ). 

הבודהיזם יצא חוצץ נגד שיטת הטה׳ הריטואלית 
המאפיינת את ההינדואיזם, ולבודהא מיוחסות המלים: "אין 
האדם מטהר את עצמו במים, אפילו יתרחץ פעמים רבות. 
נקי וטהור הוא זה שיודע את ערכן הגדול של האמת 
והצניעות ומתנהג בהתאם לכך". אולם הבודהיזם לא ביקש 
לבטל בליל את שיטת הטה׳ שהיתה מקובלת לפניו ובזמן 
היווצרותו, אלא — בדומה לנצרות הקדומה — ראה בה 
דרגה נמוכה יותר של טה׳ בהשוואה עם טהרת הלב וההת¬ 
נהגות המוסרית. למעשה שמרה הדתיות העממית בארצות 
בודהיסטיות שונות על דיני טו״ט שמקורם בתרבות הקדם־ 
בודהיסטית. 

אף דת מצרים הקדומה הכירה, כרוב הדתות 
העתיקות, בטמ׳ ובהכרח להיטהר ממנה. בין הטה" המרובות 
תפסה הטבילה את המקום הראשון; היא נערכה בעיקר 
בנילוס, אך היו קיימים גם "מקווי-טה"׳ פרטיים (אמבט עשוי 
כסף או נחושת) בבתים מצריים רבים. מלבד המים היו 
משתמשים להרחקת הזוהמה בחמרים אחרים, כגון גפרית, 
עשן עולה מן האש וכיו״ב; הכהנים והאצילים היו נוהגים 
גם ליטול את ציסרניהם ולגלח את שערם. על הכהנים ועל 
פרעה, שנחשב כאל חי, חלה שיטה ענפה ומסובכת של טה" 
וטבילות בהזדמנויות שונות (כגון הכתרת פרעה, כניסתו 
למקדש וכיו״ב). הלבוש והסנדלים הלבנים של הכהנים היו 
מסמלים את יסוד הטה׳ שבדת ובנציגיה. לאור הטה" 
הרבות של הכהנים ודאגתם הגדולה להימנע מטמ׳ כלשהי 
ניתן להבין, שבמצרים היו "כהן" ו״טהור" (ואב) שמות 
נרדפים. 

בדת ז ר ת ו ש ט ר ה (ע״ע) משתלבת הקונצפציה של 
הטו״ט במסגרת הרחבה של תאולוגיה דואליסטית. הטמ׳, 
ככל שאר הדברים הרעים (שדים ומזיקין, מחשבות רעות, 
מלים ומעשים רעים) — מקורה ביסוד הרע והחושך, אנגרה־ 
מיניו (אהרימן), וסילוק הזוהמה הגופנית והנפשית וביטול 
החטאים הן על-ידי המים וכיו״ב, והן באמצעות פעולות 
ריטואליות ומגיות נחשבו כנקבעות ע״י יסוד הטוב והאור, 
אהורא־מזדא (הורמיז). בספרי האוסטה מדובר הרבה על 
מניעת הטמ׳ או על טיהורר, באמצעות מים או שתן בהמות; 
גם האדמה והאש קדושים וטהורים הם, ועל כן מתים אינם 
ניתנים לקבורה או לשריפה אלא למאכל לעוף השמים. 

ענייני טו״ט תופסים מקום מרכזי גם בדת ה ש י נ ט ו 
היאפאנית, שבה הם מופיעים כמערכת כללים ריטואליים 
ללא שום זיקה לערכי מוסר. בעיקר דרושה היטהרות 
(במים, או ע״י מלח המסמל את מי־הים) לפני ביקור 
במקדשים. מקורות הטמ׳ הם ״הטמ׳ האדומה״ — היא טמ׳ 
הקשורה לדם, היינו לחיים (נידה, לידה, פציעה), ו״הטמ׳ 
השחורה״ — היא טמ׳ הקשורה למוות. טקס "ההיטהרות 
הגדולה״ נזכר בטכסט הפולחני הראשון (מן המאד, ה 10 ), 
ולמעשה רוב הטקסים במקדשי שינטו עוסקים בהרחקת טמ׳ 
או מצריכים היטהרות מוקדמת. 


דת יוון, הן בתקופה הקדומה והקלאסית, הן בתקופת 
ההלניזם, היתר. חדורה רוח היטד,רות. הומרוס מספר, שאכילוס 
היה נוהג לרחוץ את ידיו במי המעיין לפני תפילתו לזום, 
וכך התנהג גם טלמכוס כשהתפלל לאתני. הקטור סבר, שאיש 
ששפך דם אינו רשאי לפנות בתפילה לאלים, משום שדבקה 
בו טמ׳. אגממנון ערך טיהור יסודי במחנה האכאים כדי 
לגרש את הרוחות המזיקות ולהבטיח נצחון לצבאו. 

הדת היוונית המסרתית ופולחני המיסטריות למיניהם 
■י *.* 

(כגון אלה שבתבי׳ בדלפויי ובאלוסים) הטילו איסורים חמורים 
על אכילת מזונות שונים (אפונה, גבינה, שום, וכו׳) ועל 
כניסת אנשים, שלא עברו קודם טקסי טה׳, למקומות קדושים. 
הגבלות רבות ושונות חלו על אנשים מעורבים בשפיכות־ 
דמים ועל בני־אדם שנגעו בגוויה. במקרים מסויימים נחשבו 
לטמאים גם אנשים שהשתמשו במלות־גנאי ובקללות או 
היו מעורבים בסיכסוכים. האמצעים הנפוצים ביותר בטקסי 
הטד.׳ היו: מים, גפרית, עשן, בצל, צמר, זפת, אבנים בעלות 
צורה מוזרה, מתכות מבריקות כגון זהב או נחושת, דם 
החזיר, אש, ועוד. 

הדת הר(מית הקדומה השליטה בקרב מאמיניה 
משטר של טקסי־טה׳ חוזרים ונשנים. בני המשפחה היו 
מצווים בזמן מאורעות משפחתיים (לידה, נישואין, מוות) 
להרחיק זוהמה מן הבית ומן האחוזה. כמו-כן נערכו טקסי־ 
ניקוי ציבוריים של ערים (בגון טיהור הערים הרומיות שד,יו 
כבושות באופן זמני ע״י בני קרת־חדשת בימי המלחמה 
הפונית השניה), ואף של מחנות צבאיים ובסיסי הצי הרומי, 
במגמה לשים קץ לזוהמה שהיתה עשויד. לסכן את בטחון 
הצבא. טה" מסוג אחר, שכללו קרבנות בעלי־חיים, נועדו 
להשמיד מזיקים בשדות. 

לרבים מן החגים והפולחנים הרומיים היה אופי של טקסי 
טה׳. הריקודים והשירה של כהני מארם (ה 83111 ) היו 
מכוונים לטהר את הצבא הרומי על כל נשקו וציודו. על 
הכהנים חלו דיני־טה׳ שונים לפי דרגתם ומעמדם. במיוחד 
היה צריך הכהן הגדול של יופיטר, ה 013116 ת^וו^ג £1 , להישמר 
מטומאת־מת ומכל דבר המזכיר את המוות. 

בנצרות. לפי המסופר באוואנגליונים, השתמש ישו 
בשיטות־טה׳, שיש בהן מיסודות הכישוף, לשם ריפוי חולים 
ונגועים במחלות־עור (מתי ח׳, 2 — 3 , ט׳ 20 — 22 ; מרקוס א׳, 
40 — 41 , ה׳, 2 — 8 : ועוד), במקומות אחרים בברית החדשה 
הוא מתואר כמתנגד לטה" הפרושים והסופרים, שאותן הוא 
משווה לטהרת הכוס והקערה מחוץ, כשהתוכן מלא גזל 
ורשע! כנגד נטילת־הידים הוא מציג את ההיטהרות מן הטמ׳ 
הקשורה בלבו ובלשונו של האדם (מתי ט״ו, 18 — 20 : 
מרקוס ז׳, 23-1 : לוקס י״א, 37 — 41 : ועוד). הוא אף בא 
במגעים תכופים עם החוטאים והמובסים, שנחשבו בעיני 
העם לטמאים (מרקוס ב׳, 13 — 17 : לוקס ט״ו, 2 ). גם פאולום 
מדגיש באיגרותיו (טיטוס א׳, 15 : רומיים י״ד, 20 ), שישו 
ביטל את הטה" החיצוניות ע״י הפנימיות: דם הפרים 
והשעירים ואפר הפרה האדומה שימשו לטיהור הגוף בלבד, 
ואילו דמו של ישו טיהר את הרוח ואת הלב, ושפיבתו 
הבטיחד, גאולה לכל המאמינים (עברים, ט׳, 12 — 15 ). 

הנצרות אינה מכירה בטו״ט פולחניות — פרט לכת 
האביונים הקדומה (ע״ע נצרות), שהכירה בטומאת נידה 
ובטבילות לשם השראה. הטבילה (ע״ע) שנהג בה יוחנן 
המטביל (ע״ע) שימשה לטהרת הגוף. ואילו בכנסיה הנוצרית 



785 


טמאה וטהרה 


786 


הטבילה אינה "׳הסרת חלאת הבשר׳/ אלא סגולוז "לזכות את 
.(21 / הלב ברוח נמנה לפני האל״ (פטרום א/ ג 

9 0 .[ :(^* 190 *>/:> 1€5 ו . 

7^( 001 ^€ . 0 .£ ;כי 191 ;/׳׳ן/)י 50 ת 

1111 ) 119 (} 1 <ז €0 , 1 > 1 : 1917 , 11€1 ') 3 1 ^ 111111 ; 1111£ {<ז 1 { 7 , 0 ות 4 ן •(' 

^€11^10^, 1938; 1924 ^• 1 }} 11 {ז 1 ו 3 . 1 ־ 1 .מ : 

1 1-111 , 1 ) ')^ 1 { 1111 ז 4 . 11 ^ 2 וו 11 ק 5 ' 1 ט ,ב , 

1924/5^: ?, 1131110, 7} /?7 10 )^ןא־ ־ 6 / ,?/ 0 /^//־ ( 

1937; 5. 10010110 ־ 1031 )) } 1 י 11 ) 7 !? 7 ^/ 70 ,)) €11 ז'י 

\¥01:0 ז . ^X>, 1940: 1^,113110. <1'}17 ){ 6$ ^ €^^ 0 ז 1$ ו 

1949: 777, 455-505, 1951; 1^. 

011(0, 1958^. 

צ. ר. 

האיסלאם מחשיב את הטה׳ הגופנית עד מאד, ולפי 
אימרה המיוחסת למוחמד זוהי "מחצית האמונה". הכללים 
המרובים בעניין זה, הנמצאים בקבצי המשפט הדתי של 
האיסלאם, מוכיחים בעליל, שכל מושגי הטוה״ט שלו הושפעו 
מן היהדות. בדבר דינים אלה יש חילוקי־דעות ניכרים ביו 
הכיתות המוסלמיות. 

לטמאים נחשבים: החזירים (לפי המאלכים — להוציא 
חזירים חיים)! היין ושאר משקאות משכרים (לא אצל 
החנפים)! פגרים (אך לא של חיות שבשרן משמש למאכל, 
וגם לא של דגים ורמשים); כלבים (כנראה כדי להדגיש 
את הניגוד לדת זרתושטרה המכבדת אותם)! דם (אלא אם 
הוא מוקז)! הפרשות הגוף (פרט לזיעה, לרוק ולדמעות)! 
ובמיוחד גורסים לטמ׳ מגע מיני, וסת ולידה. לפי השיעה 
מטמא אף המגע בגופות המתים ובכופרים באיסלאם (גם 
כשהם חיים). 

לגבי הטה/ שבלעדיה אסור להתפלל, מבדילים בין טמ׳ 

קלה לחמורה. לשם טה׳ מטמ׳ קלה, הנגרמת ע״י עשיית 
הצרכים, נגיעה באיברי־המין ושינה, יש לרחוץ את הפנים, 
הידיים והרגליים ולשפשף את הראש. השיעה דורשת טה׳ 
זו (ודוא) לפני כל תפילה (כלו׳ חמש פעמים ביום). הבדל 
חשוב נוסף בין האיסלאם האורתודוכסי ובין השיעה הוא 
ההתר שהתירו האורתודוכסים להסתפק בתנאים מסויימים 
בשיפשוף הנעליים במקום רחיצה. — טמ׳ חמורה, הנגרמת 
ע״י מגע מיני, מצריכה רחיצה של הגוף כולו. 

- £ 117 ^! 11 ^ 11 . 11 ,. 014 ח 1 לח^^\ .ן . 1 , 

, 4 | 1 ) 1 , , 1511111 ־ 1101 ) ^ £171111 ^: 1£1£1 ן 11£111 

א, אש. 

טו״טביהדות.במקרא. חוקי התורה הדנים בטו״ט 
מרוכזים ברובם בספר ויק׳ (יא—יז)! ספר במד׳ (יט) דן 
בטומאת מת ובהיטהרות ממנה, וכן נזכרים בספרים אלו 
חוקים בודדים נוספים בעניין טו״ט (ויק׳ ה, ב—ג! במד׳ לא, 
יט—כ, ועוד)! גם ספר דב׳ (יד, ג—כא! כג, י—טו! כד, ח! 
כו, יד) מביא חלק מדינים אלה. מושג הטמ׳ מוסב גם על 
איסורי מאכלות, על עריות ועל עבודה־זרה. 

מסיכום המקראות עולים 3 מקורות ראשיים, שמהם נובעת 
הטמ׳: צרעת- הפרשות מאיברי־המין של האדם, וגופות 
מתות של בע״ח מסויימים, וביחוד של האדם; כמו־כן עולה 
תפיסת הטמ׳ כדבר שנוא על אלהים, ועל האדם להתרחק 
ממנה כדי שלא להידחות ממחיצתו (ר׳, למשל, ויק׳ יא, 
מג—מז). מאידך, אין במקרא כל הגדרה עיונית למושג, ולא 
נתפרש למה אין הטמ׳ רצויה וכיצד היא מזיקה. 

בצרעת (ע״ע) מבחינים 3 סוגים: צרעת־האדם, צרעת־ 
הבגד וצרעת־הבית. צרעת האדם מתחלקת אף היא: סוג אחד 
של הנגועים מוגדר כטמא מיד, השני — כטהור מיד 


(ובכללו מקרה שבו מכסה הצרעת את האדם מראשו ועד 
לרגליו), וסוג שלישי טעון "הסגר" לשבוע או שבועיים, ואם 
לא חלה בו הרעה, הרי הוא טהור. — צרעת הבגדים והבתים 
טעונה הסגר במשך שבוע או שבועיים מכל־מקום, ורק לאחר 
מכן מבחינים בין הטהור והטמא שבה. — המצורע נוהג בעצמו 
מנהג מנודה (ויק׳ יג, מה—מו). טהרת המצורע נעשית — ע״י 
כהן — בטקס מסובך ומורכב יותר משאר טקסי הטה/ והוא 
דומה לסדר שילוח השעיר לעזאזל ביום־הכיפורים (ויק׳ 
טז, ה—יא). 

הפרשות מאיברי־ ה מי ן. אשד. נחשבת לטמאת 
נדה (ע״ע) משך 7 ימים מתחילת הוסת, והיא מטמאת אדם, 
כלים ובגדים, והאחרונים מטמאים גם את הנוגע בהם. טמ" 
משניות אלו נמשכות רק עד לערב, פרט לשוכב עם נידה, 
שהוא נטמא לשבוע ימים. לא נזכר בתורד. שום טקס 
לטהרת הנידד" אפילו לא רחיצה במים. הרואה דם שלא 
בעונתה נקראת זבה, וטומאתה פוסקת רק כעבור 7 ימים 
נקיים. לטהרתד. עליה עוד להביא קרבן, אך לא נזכרת רחיצה 
במים. דומה לה הוא דין הזב (ע״ע זיבד.), אלא שד,לד, חייב 
לרחח במים חיים. איש השוכב עם אשה, שניד.ם טמאים עד 
הערב וחייבים לרחוץ במים, וכן מי שאירע לו מקרה־לילה. 
הזב נשלח מחוץ למחנה, ובעל־קרי — מחוץ למחנה צבא־ 
מלחמד.. היולדת זכר טמאד. 7 ימים, והיולדת נקבה — 
שבועיים. במשך 33 ימים נוספים לזכר, ו 66 לנקבה, אסור 
לה לבוא אל המקדש ולנגוע בקדשים ("דמי טה"׳). טד.רת 
היולדת נשלמת ע״י קרבן. 

גוויות כל החיות טמאות הן, פרט לאלו שהן מותרות 
באכילה והומתו בידי אדם. מן השרצים מנויים 8 המטמאים 
במותם. הנוגע בכל אלד, טמא עד הערב. אין בתורה שום 
טס׳ החלד, על יצור חי מלבד האדם. החמורה ביותר היא 
טומאת מ ת, שהוא מטמא את הנוגע בו ואת כל הנמצא אתו 
באוהל אחד, ואף את האור.ל עצמו, ואין התורה מבחינה בין 
החמרים השונים בדבר כשרם לקבל טמ/ הנטמא במת נשלח 
מחת למחנה 7 ימים וחייב להיטהר בהזאת אפר פרד, אדמה 
(ע״ע). הנטמא במת מטמא את הנוגע בו, אך טמ׳ זו קלה, 
ועוברת בערב אחרי רחיצה. — גם מ א כ ל י ם מקבלים טמ׳ 
בתנאי שהוכשרו לכך במים. 

סדרי טה". משותף לכל הטד," העקרון שהטד,׳ תלויה 
בזמן: בערב — אחרי טמ׳ קלה, וכעבור שבוע — אחרי טמ׳ 
חמורה (פרט לכמה מקרים יוצאים מן הכלל! טהרת המצורע 
תלויה בר,יעלמות הנגע). רחיצה במים גם היא תנאי משותף 
לכל הטה", אף במקום שלא נזכרר, בפירוש. מקרים חמורים 
יותר טעונים כיבוס בגדים, והחמורים מאלה — הבאת קרבן. 
מצורע וטמא־מת חייבים גם בד,זאד,! על המצורע מזים 
תערובת של מים ודם, ועל טמא־מת — מים ואפר פרר" ארז, 
איזוב ושני־תולעת, שנשרפו יחדיו. המזה עצמו נטמא אחרי 
ההזאה, כתוצאה ממנד,. טד,רת הכלים שנטמאו במת (לפי 
פשט הפסוקים שבפרשת "כלי־מדין" [במד׳ לא]) היא ע״י 
אש, ואלה שאינם עומדים בפניה — נטהרים במים. כלי־חרס 
אין להם טה׳ אלא שבירה, וכן תנור וכיריים. מעין ובור אינם 
נטמאים כלל. לפי פשט הכתובים נראה שההיטהרות נחשבה 
לחובה, ושאחת מכווגותיהם של טקסי יום־ד,כיפורים היא 
להעביר את הטמ׳ מן המשכן. 

מרמזים שונים שבמקרא מתברר, שדברים נוספים נחשבו 
לטמאים: אדם ערל (ישע׳ נב, א ועוד); אדמת חו״ל (יד,ו׳ 



787 טמאה 

\ 

כב, יט; הושע ט, ג! עמוס ז, יז)! פסילי אלילים (ברא׳ לה, 
ב; ישע׳ ל, כב). 

המושגים טדט הושאלו בלשון המקרא לעבירות חמורות, 
ביחוד בענייני זנות וגילוי-עריות, והעוברים עבירות אלו 
מטמאים את הארץ (ויק׳ יח, כז—כה, ועוד). הנביאים, וביחוד 
יחזקאל, מדגישים את הטמ׳ הנגרמת לארץ ע״י ע״ז ושפיכות־ 
דמים, אבל נראה שכל חטא נתפס כגורם לטמ׳, וביטויים 
הלקוחים מטקסי הטה׳ משמשים במקרא כסמלים לכפרת 
עוונות ולתשובה (יחז׳ לו, כה* תהל׳ נא, ד ועוד). ולפיכך 
מתמזגים לעיתים מושגי הכפרה והטה'. לפעמים מתחלף 
במקרא לשון טה׳ גם בלשון קדושה, אולם בדיך־כלל ניכר 
הבדל בין השתיים. 

חוקרים שונים הטעימו את הדמיון שבין דיני טדט 
שבתורה לבין חוקי המזרחהקדמון — מצרים, מסופו¬ 
טמיה וממלכת החיתים — בעניין זה. לעומתם מטעימים 
אחרים, שחוקי טדט שבתורה מכוונים למלחמה באלילות, 
וביחוד הצביעו על טומאת־מת כמכוונת נגד פולחן המתים. 
לדברי הרודוטום ( 1 , 198 ) נהגה בבבל הרחיצה במים 
לאחד לום מגע מיני בין בני הזוג, וטרם עשותם זאת נאסר 
עליהם לנגוע בשום כלי. לפי טכסט בבלי עתיק היה האיש 
הנוגע בנידה טמא 6 ימים. החזיר נחשב לטמא— אם כי לא 
נאסר באכילה. במצרים אסור היה לשוכב עם אשה 
להיכנס למקדש לפני רחצו במים, והכהנים המצרים היו 
רוחצים פעמיים ביום ופעמיים בלילה. מלך מצרים היה 
מיטהר בכל בוקר (השו׳ שמות ז, טו). אצל החיתים היד, 
המת נחשב לטמא, ונשתמר טקס מפורט של טיהור יולדת. — 
אולם, עם כל הדמיון הרב שבין הנושאים, קיים הבדל מכריע 
ביניהם. בקרב עמי המזרח משמשים חוקי טדט חלק מתורת 
המגיה והרפואה! לגבי מצרים לא תמיד ברור, אם טקס־ 
היטהרות מסויים הוא עניין חילוני המכוון לשמירת הניקיון, 
אמצעי רפואי, מגי, או טקס פולחני. בבבל היו טקסי הטה׳ 
מלווים השבעות, וכוונתם לרפא מחלה או למנעה, או לגרש 
רוחות רעות מהמקדשים. במקרא, לעומת זה, אין כל סימן 
לדברים אלה, ובטומאת נגע הצרעת, למשל, אין הכהן נוקט 
שום אמצעי לריפוי המחלר,. 

ד. צ. הופםן, ספר ויקרא, א׳-ב׳, חשי״ג/ד! י. קויפמן, תו¬ 

לדות האמונה הישראלית, א׳-ד׳, מפתחות בערך; טמ׳, תש "ך! 

־ 80111 . 7 ; 1914 

- 713 15 ) 0 ,(.ן; 5 ז]ך 1 )- ז^רת 

^ . 1 .( 1 ; 1924 .( 1 

.מ ; 1933 <( 52 ,- 61 !) 1-5 , 12 /ס 1 ז 1£1110 -£^-זק 

- 1958 , 11 ־ 1 ,/מי^ןמ 0 //״> 7 

. 1960 

ע, ח. 

בהלכה הוקדשו לדיני טדט 12 מסכתות שלמות 
שבמשנה ובתוספתא, המהוות יחדיו את סדר טהרות (ע״ע), 
ועשרות משניות אחרות וברייתות רבות במדרשי ההלכה 
ובשני התלמודים, על הסוגיות הכרוכות בהן. המונחים "טמא 
וטהור״ נתייחדו לציון מצבים המונעים — או מאפשרים — 
מגע עם המקדש וקדשיו וד״קרוב להם, על אף שלשון טו״ט 
משמשת במקורות גם לציונם של בע״ח האסורים באכילה. 
קיימים מקרים של דמיון בין הלכות טו״ט לבין הוראותיהם 
של עמים אחרים, ובעיקר בפולחני המקדש של יוון, אד 
מרובים עליהם ההבדלים, הן בפרטים והן בהנחות ובמגמות. 

סוגי ה ט מ׳ שונים הם, הן מבחינת מקורם והן מבחינת 
דרגתם וכוחם. כל הטמ" הנזכרות בתורה (ר׳ לעיל) נחשבות 
כ א ב ו ת - ה ט מ׳. נוסף עליהן גזרו חכמים טמ׳ בדרגת א ב¬ 


וטה רה 788 

ה ט מ׳ על שורת עניינים, כע״ז, ארץ-העמים ובית-הפרם 
(ר׳ להלן, עט׳ 789 ). הנטמא ע״י אב־ד,טמ׳ נקרא ולד (או: 
תולדת) ה ט מ׳! הנטמא ע״י אב הריהו ראשון לטמ׳, 
והנטמא על־ידו — ש נ י לטמ׳. בחולין פסול השני אבל אינו 
מטמא, בתרומה — השני מטמא שלישי, ובקודש — השלישי 
מטמא רביעי. יוצא מן הכלל — הנטמא ע״י מת, הנעשה אף 
הוא אב, ולשם הבחנה נקרא המת עצמו ע״י הראשונים 
"אבי-אבות-הטמ׳". אב הטמ׳ מטמא אדם, בגדים 
וכלים! ולד־הטמ׳ מטמא אכלים ומשקים בלבד (ב״ק ב׳, 
ע״ב). 

העברת ה ט מ׳ מהאב לתולדות נעשית בדרכים שונות: 

ע״י מגע, ע״י משא (וללא נגיעה), ע״י אוהל (ע״ע 
אהלות). מצורע, וכן כזית מטלית מנוגעת, מטמאים בית 
טהור אם נכנסו לתוכו — אע״פ שלא נגעו בו(נגע׳ י״ג, ח׳)ו 
וכן מטמא הבית המנוגע את הנכנס לתוכו. כזית מן האבנים, 
העצים והעפר של בית המנוגע מטמא אדם וכלים במגע 
ובמשא ובביאה (שם, שם, ג׳). נבילת העוף הטהור מטמאת 
רק באכילה, ורק כשהיא בבית־הבליעה (טהר'א', א׳, ועוד). 
הדברים ה מ ק ב ל י ם טמ' הם: אדם (מישראל), כלים (פרט 
לכלי גללים, אבנים ואדמה), אכלים ומשקים, גוי מת מטמא 
במגע ובמשא, ולדעה אחת — אפילו באוהל (יבמ׳ ס״א, ע״א 
ור׳ שם בתום׳ ד״ה ממגע). טומאת נגעים אינה נוהגת בגויים 
(נגע׳ ג׳, א׳). ההלכה מגדירה את התנאים שבהם נטמאים 
כלי-מתכות, כלי עץ, עור ועצם, כלי־חרס וכלי-זכוכית — 
מהם מהתורה ומהם מדרבנן (כלים ב׳, י״א, ט״ו, ט״ז) בבלי 
שבת י״ד, ע״ב—ט״ו, ע״ב) —, וכן את ממדיהם של בגד צמר 
או פשתים ובגר של שאר מינים המקבלים טומאת־מדרם 
(כלים כ״ז, ב׳). 

כל האכלים המיוחדים למאכל־אדם מקבלים טמ׳, אם אינם 
מחוברים לקרקע ואם הוכשרו ברצון הבעלים ע״י מגעם עם 
אחד משבעה המשקים — מים, טל, שמן, יין, חלב, דם ודבש 
(ע״ע מכשירין). משקים אלה גם הם מקבלים טמ׳, וטומאתם 
חמורה משל אכלים, שכן המשקים הנטמאים נעשים תמיד 
ראשונים לטמ׳, גם אם המטמאם פחות מכך בטומאתו (טהר׳ 
ב׳, ו׳). 

אבות-טמ׳מדברי־סופרים הם הטמ" הנחשבות 
כחידושם של חכמים! ברם יש שהלכותיהם רווחו כבר 
בתקופה קדומה. טומאת עבודת-זרה נרמזה בתורה (ר׳ לעיל, 
עמ׳ 786/7 ), אך בטיבה וגדרה נחלקו הדעות — אם היא כשרץ 
ומטמאה במגע, או כנידה ומטמאה במשא, או כטומאת זיבה 
וצרעת (שבת ט׳, א׳! ירו׳ פסח׳ ט׳, א׳! והשר תוספ׳ זבים 
ה׳, ז׳). 

גם טומאת א ר ץ - ה ע מ י ם מקורה בהשקפה קדומה (ר׳ 

לעיל עמ' 786/7 ), שהיתר. להלכה בתוקף גזירתם של יוסי בן 
יועזר ויוסי בן יוחנן איש ירושלים (שבת י״ד, ע״ב! והשר 
תוספ' פרה ג׳, ה׳). גזירה זו לא נהגה למעשה בכל הזמנים, 
שכן ידועים חכמים הרבה באלכסנדריה (והשר מנח׳ י״ג, י׳). 
יש מסורות המאחרות גזירה זו עד לפגי חורבן הבית, ואף 
לימי החורבן (והשר ירו׳ שבת, א׳, ג'). המגע התכוף עם 
הארצות השונות ומציאות יישובי היהודים בהן הכבידו 
על קיומה של גזירד. זו, ולפיכך הקלו בעניין זה בדרכים 
שונות (תוספ׳ אד.לות י״ח, ב׳, ד׳), טעמה של טמ׳ זו אינו 
מפורש במקורות, והמפרשים תלאוד׳ בטומאת־המת — 
שהגויים אינם נזהרים בעצמות (רמב״ם, הל׳ טומאת המת, 



789 


טמאה וטהרז? 


790 


ב/ ט״ז, ואחרים), בדומה לסמ׳ שגזרו על מקומות שדרו בהם 
נכרים בא״י, עד שייבדקו (אהלות י״ח, ז/ ועוד). 

״בית־הפרס״ (כנראה — מהרשה) נקרא כל 

מקום שחוששים למציאות טומאת־מת בו. לגבי שדות כאלו 
נקבעו דינים מיוחדים בכל הנוגע לזריעה, לנטיעה ולהעברת 
הטמ׳ (אהלות י״ז—י״ת, ועוד). 

ט ו מ א ת ־ נ כ ר י ם מחיים עולה ממקומות רבים במשנה 
ובתוספתא, וכן ב״מלחמות" וב״קדמוניות" של יוסף בן 
מתתיהו ובמעשי השליחים (י׳, כ״ה). טמ׳ זו, הנחשבת 
כ״דברי סופרים" (נדה ס״ט, ע״ב), אינה באה על הנכרים 
ממקור אחר, שכן חכמים'הפקיעו אותם מטמ" מפורשות 
בתורה (תוסס׳ זבים, ב׳, א׳, ועוד). ישנה מסורת תלמודית, 
שממנה משתמע, לכאורה, שטמ׳ זו היא מי״ח דבר שנגזרו 
סמול לחורבן (שבת י״ז, ע״ב, ועוד), ויש שרצו לראות 
בדבר תקנה מדינית שהתכוונה להרחיק את העם מן הנכרים 
בימי המלחמה. ברם, ישנן הוכחות שטמ׳ זו נהגה זמן רב לפני 
המרד (השו׳ חשמ״א, ט׳, נ״ד! פילון, השליחות לגיוס, 
212 < קדמוניות, י״ב, ג׳, ד׳! מדות ב׳, ג׳ן כלים א׳, ח׳! 
תוסם׳ יומא, ד׳, כ׳), ונראה שבגזירות י״ח דבר רק נתחדשד, 
גזירה קדמונית (ור׳ לעיל, עמ׳ 786/7 ). 

טומאת ידים. חכמים גזרו במקרים אחדים טמ׳ על 
ידיו של אדם אע״פ שגופו לא נטמא. תחילתה של הגזירה — 
בקרבנות ובדברים שבקדושה (פסח׳ י׳, ט׳), והיא נועדה 
למנוע הבאת קדשים לכלל פסול (ור׳ תוספ׳ מע״ש, א׳, ט׳: 
"משגזרו שיהא בשר תאוה מטמא את הידים"). מאותו טעם 
אמרו שאין הידים מטמאות במקדש (פסח׳ י״ט, א׳). בדומה 
לכך גזרו שכל כתבי־הקודש, וכן התפילין עם רצועותיהן, 
מטמאים את הידים, "שלא יעשה אותן שטיחים לבהמה" 
(ידים ג׳, ג׳—ה׳; ת וספ׳ ידים ב׳, י״ט! בבלי שבח י״ד, ע״א 1 
ירו׳ שבח א׳, ד׳). מגעו של ראשון־לטמ׳, ולדעת יחיד — גם 
מגעו של השני־לטמ׳ — עושה את הידים לשני 1 ת, לפסזל את 
התרומה (ידים ג', א^-ב׳). נאמר, ש״שמאי והלל גזרו טמ׳ 
על הידים״, אלא שגדרה והקפה לא נתפרשו. על נ ט י לח¬ 
י ד י ם — ע״ע. 

תוצאות הטס׳. הדעת הרווחת בהלכה היא, שדיני 
טו״ט בולם לא נודעו להם תוצאות של ממש אלא לכהנים 
ולענייני מקדש וקדשיו (והשו׳ דמב״ם, הל׳ טומאת־אוכלין, 
ט״ז, ח^-כף). בהתאם לכך נתפרש הצו של שילוח טמאים 
מן המחנה כמכוון בתחום ירושלים להר־הבית בלבד! גם 
המצורעים משתלחים רק מעיירות המוקפות הומה, אבל 
"הולכים בכל הארץ" (כלים א׳, ז׳—ח׳! ספרי זוטא, עמ׳ 
228 ). הכתוב: "מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו טמאים 
הם לכם" (ויק׳ יא, ח), המכוון לכל ישראל, מתפרש בהלכה 
רק על זמן הרגלים (ד״ה ט״ז, ע״ב ועוד), מפני הקשר עם 
המקדש וקדשיו, משום כך הירבו במיוחד בירושלים בסייגי 
טו״ט (חוספ׳ נגע' ו׳, ב׳, ועוד; שקלים ח׳, א׳—ב׳). בעיקר 
הקפידו הכהנים על טהרת המקדש (השו׳ עיר׳ י׳, ט״ו), והיו 
מתירין דמו של מי שפגם בטהרתו(סנה׳ ט', ו״; חוסם׳ כלים 
א', ו׳), עד שאמרו בגנותם "שטומאת סכין היד, קשה להן 
יותר משפיכות דמים" (תוספ׳ יומא א׳, י״ב). 

ברם, מצויות עדויות רבות המניחות קיום דיני טו״ט גם 
ע״י ישראלים ובכל מקום, וד,רוצה להיות חבר (ע״ע) חייב 
היה לקבל אכילת "חולין בטה׳"(תוספ׳ דמאי ב׳, ב׳). לכאורד, 
ניתן לראות בהלכה זו מנהג יחידים (השר חג' ב', ז'; תוספ' 


שם, ג׳, ב'—ג׳), אולם יש מקורות המלמדים הלכות טהרת 
חולין ללא כל הבחנד, (חולין ב׳, ה׳; תוספ׳ ברב׳ ר, ב׳—ג׳ו 
תוסס׳ מכשירין ג׳, ז׳). 

רבות מן הד,לכות העוסקות בטהרת חולין נמסרות בשם 
חכמי אושא (השו׳ תוסס׳ ע״ז, ג׳, י׳! בבלי גיטין ס״א, ע״ב), 
אבל אין ספק שנשתקעו בהן הרבה מהלכות ראשונים (השו׳ 
תוסס׳ שבת, א׳, י״ד). — מהמת הקושי שבהן לא נשתמרו 
הלכות טו״ט תמיד בכל חומרתן, ולתכלית זו נוסדו החבורות. 
דיני טו״ט של כת מדבר־יד,ודד" כפי שהם עולים מ״סרך 
היחד״ (ה׳, י״ג 1 ז׳, י״ט; ח׳, י״ז, י׳), קרובים מאד לדברי 
ההלכד" והרי לאנשי כת זו לא היה עניין בבית־המקדש 
ובעבודה. 

לטמ" מסויימות נודעו תוצאות גם לתורה ולתפילה: 
לבעל-קרי אסרו לעסוק בתורה ולהתפלל (ברב׳ ג׳, ד׳—ו׳! 
תוסס׳ שם, ב׳, י״ב—י״ד; בבלי שם כ״ב, ע״ב, ועוד), והיו 
שראו בדבר תקנת עזרא (ב״ק פ״ב, ע״א), ואחרים ייחס 1 ד,ו 
לתלמידי שמאי וד,לל (ירו׳ שבת פ״א). למריח שמפורש 
הדבר להתר (תוסס׳ ברב׳ ב׳, י״ג), היו שהחמירו לאסור 
תפילד, ות״ת גם לטס" אחרות מלבד לקרי. לפי מקור מאוחר 
(ברייתא דמס׳ נדה (הוצ׳ ח. מ. הורוויץ), 3 , 17 , תרנ״ב), 
אסרו לנידה להתפלל ולהיכנס לביהכ״נ, וכן אסרו לברך 
בפניה. באופן כללי ניתן לומר, שהרחבת תחומן של הלכות 
טו״ט נעשתה בשחי מגמות: האחת מרהיבה אח תחום המקדש 
על כתלי ביהכ״נ ומשווה את התפילה לקרבנות, וד,שניה 
מרחיבד, את קדושת הכהנים על כל ישראל (וד,שו׳ סדר 
אליהו רבד, [מד,ד׳ מ. איש־שלום], 72 , תרס״א). 

דרכי ההיטהרות שונים, בד,תאם לדרגת הטמ׳ 
ופוגה. הזב סופר 7 ימים נקיים, ואח״ב טובל במעין 
(מקואות א׳, ח׳). על הטקס המורכב של טהרת המצורע 
שחלפו סימני טומאתו — ע״ע צרעת.טמא־מח מזין עליו 
ביום השלישי וביום השביעי לטומאתו מי־חטאת (ע״ע פרה 
אדמד,), ואחר ההזאה בשביעי חייב הוא בטבילה. כל שאר 
הטמאים שיש לד,ם טד,׳ — די להם בטבילה. כל טבילה 
האמורה בטמאים — חוץ מד,זב — היא במקוד, (ע״ע). 

טהרתו של הטובל נשלמת עם הערב־השמש (ויק׳ כב, 

ו—ז); ביום טבילתו הוא נקרא "טבול יום", והוא פוסל את 
התרומה ואת הקודש. טבילת ידים לקודש אף היא נעשית 
במקווד,. 

חובת ד,ד,יטד,דות לגבי טד׳ורים מצויד, רק בקשר למקדש 
(יומא ג׳, ג׳). את הכהן השורף את הפרה ואת הכה״ג העובד 
ביוד,״כ היו מפרישין שבעד, ימים מביתם והיו מזין עליהם 
מאפר הפרה (פרה ג׳, א׳). חובת כל ישראל לטהר עצמם 
ברגל (ספרא, שמיני, פ״ד [הוצ׳ א. וייס], מ״ט ע״א, תרכ״ב) 
קשורה אף היא בעיקרה בעליה לרגל לביח־ד״מקדש. לעומת 
זאת היו כיתות שנהגו בטבילת טהורים בכל יום. לפי יוסף 
בן מתתיהו (מלחמות ב׳, ח׳, ה׳) נהגו האיסיים (ע״ע, עט' 
33 ) בכך, וגם טבילתם של "טובלי־שחרית" (ע״ע איסיים, 
עמ׳ 34 ) היתד, טבילה קבועד, בכל יום: הפרושים התנגדו 
לטבילה זן. 

ט ו" ט בימינו. ביטולן של רוב הלכות טו״ט הוא 
תוצאת תד,ליך ממושך, שהיה קשור רק בחלקו בחורבן הבית. 
בית-המנוגע לא נהג כבד בימי התנאים ("בית־ד,מנוגע לא 
היד, ולא עתיד להיות", וכן עדויות על בית־המנוגע בעבד 
רחוק [י' תוסס׳ נגע׳, ו׳, א׳)). גם בהלכות נגעי־אדם ניכרת 



791 


טמאה וטהרה — טמוסיייס 


792 


מגמה ברירה לצימצום ולהקלה (נגע׳ ה/ א׳: "כל ספק 
נגעים טהור״ — בניגוד לכלל "ספיקא דאורייתא לחומרא"), 
אבל ברור שלא בטלו לגמרי. יש עדויות לטהרת מצורעים, 
וכן להתרחקות ממצורעים, גם לאחר החורבן (תוסם׳ נגע׳ 
ת׳, ב׳! ויק״ר ט״ז, ג׳! ור׳ ירו׳ ב״ב ב׳, ט׳). לעומת זאת 
נמצא בחיבור מאוחר (לקח טוב, שמות, ו׳): "א״ר יוחנן 
משחרב בית המקדש אין טומאת מצורע". מכל־מקום לא 
נהגו דיני נגעים בבבל בתקופת הגאונים (שערי־תשובה, 
קע״ו* תשוה״ג (אסף], 123 , חש״ב). 

טומאת בעלי־קרי לתורה ולתפילה (ר׳ לעיל, עמ׳ 790 ), 
כבר היתה שנויה במחלוקת־תנאים בדור אושא, ואח״כ בימי 
האמוראים. לדעת ר׳ יהודה בן בתירא "אין דברי תורה 
מקבלין טומאה", ובבבל נהגו כמותו, חוץ מן האמוראים 
שהחמירו על עצמם (ברב׳ כ״ב, ע״א). בא״י הקפידו פשוטי־ 
עם, ואף עוברי־עבירה, על הטבילה לאחר התשמיש, אולם גם 
חכמי א״י לא זילזלו בטבילה זו, ור׳ חנינא — שעלה מבבל — 
כינה אותם בלעג ״טובלי־שחרית״ (ר׳ לעיל, עמ׳ 790 ). 
בתלמודים לא הוכרעה ההלכה, וכן לא נמסר על ביטולה 
של התקנה גם בבבל. בראשית תקופת הגאונים נחשב הדבר 
כשנוי במחלוקת המנהגים שבין בני א״י ובני בבל (החילו¬ 
קים שבין אנשי מזרח ובני א״י [מהד׳ מ. מרגליות], 78 
ואילך, תרצ״ח). מאוחר יותר, ובהשפעת נהגם של המוסלמים 
לרחה לפני כל תפילה (ר׳ לעיל, עט׳ 785 ), החמירו גם 
הגאונים בדבר (שערי תשובה, רצ״ח), והוא הפך ל״מנהג 
פשוט" בשנער ובספרד (רמב״ם, הל׳ תפלה, ד׳, ו׳). באירופה 
הנוצרית לא התקבל המנהג (קובץ תשובות הרמב״ם ואגרו־ 
תיו, ק״מ, ליפסיא תרי״ט), אבל גם שם היו שהחמירו (ר׳ 
יעקב ממרויש, שו״ת מן השמים, ה׳) והצריכו טבילה לפחות 
לשליח־ציבור ולכהן הנושא את כפיו. החסידים, תלמידי 
הבעש״ט, הנהיגו מחדש את חובת הטבילה לבעלי-קרי. 

טהרתם של טמאי־מתים היתה אפשרית כל עוד היו מי־ 
חטאת מתחלקים לכל המשמרות (פרה ג׳, י״א). בגליל היו 
מי־חטאת אפילו בימי האמוראים (נדה ו׳, ע״ב ועוד), אך 
משפסקו — כל ישראל בחזקת טמאי־מתים הם. כהנים 
מוזהרים גם בימינו שלא ליטמא למתים, אע״פ שאין כיום 
כהנים טהורים, שאין יכולים ליזהר מטומאת כלי-מתכות 
שהיו באוהל המת (פי׳ הר״ש לחלה ד׳, ח׳). לעניין כולו יש 
תוצאות להלכות הפרשת תרומה וחלה בימינו, וממנו גם 
האזהרה שלא להיכנס לתחום המקדש והעזרות (ם׳ יראים 
השלם, סי׳ רע״ז? מג״א לש״ע או״ח, תקס״א, סי״ק ב׳). 

טעמי ט ו " ט לא נתפרשו בתורה, וגם חז״ל לא הירבו 
לעסוק בגילוים. ברור שלא ראו בכך עניין היגייני, שאם־כן 
לא היו מוציאים את הגויים מכלל טמ" שונות. הדעה הרווחת 
היא, שהנגעים באים כעונש על עבירות שונות (ר׳ ויק״ר 
ט״ו, ה׳), ועל שבע התועבות שבמשלי (ו׳ טז—יט) אומר 
ר׳ יוחנן: "וכולם לקו בצרעת"(ויק״ר ט״ז, א׳). דעה זו כרוכה 
בהשקפה המקראית, החוזרת בפיהם של חז״ל, שהחטאים 
מטמאים את הארץ ואת האדם החוטא. אמנם הניחו חכמים 
את קיומם של "רוח טמ׳" (סנה׳ ס״ה, ע״ב) ושל "שם טמ"׳ 
(שם, צ״א, ע״א), שהם מקור מעשי־כישוף, אבל אין אנו 
מוצאים שתלו בהם את דיני הטמ׳. ר״י בן זכאי מסתמך 
על פראקטיקות מגיות רק בהסבירו לגוי את היטהרותו 
של טמא־מת ע״י הזאת מי־פרה, אבל לתלמידיו הוא אומר: 
"חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא גזרתו של 


מלך מלכי המלכים היא" (פדר״כ [מהד׳ ש. בובר], פרה, 
מ׳ ע״ב, תרפ״ה=). 

נ. בריל, יסוד והשתלשלות דיני טהרו! הידים (בית־תלמוד, 
ב׳-ג׳), תרס״ב! מ. איש־שלום, גלגול טומאת ידים בכלל, 

וע״י מגע בכתבי הקדש בפרט (ד,גרן, ב׳-ג׳), תד״ס-תרס״ב 1 
י. ל. קצנלםון, התלמוד וחכמת הרפואה, 382-304 , תרפ״ח! 

ג. אלון, טומאת נכרים (תרביץ, ח׳), תרצ״ז (וכן בספרו 
״מחקרים בתולדות ישראל״, א', 147-121 , תשי״ח^)( הנ׳׳ל, 
תחומן של הלכות טח׳ (תרביץ, ט׳). תרצ״ט (וכן .מח¬ 
קרים בתולדות ישראל״, א', 148 ־ 176 ); ,ח 6180 ת* 2 ז 3 א .. 1 
1111 וח 1 ו 1 ־ד מ<ז •>) }€! 1 ו 8 . 4 1 ( 1 
. 04 [ . 01 ת 3 ז 1 ? .ז\\ ; 1899-1900 ,( 43-44 

. 11 €יוו 1€1 ו) 11 ו 11 ו 1 ) 8 ^ 1 /^^ו 4 וו| ,. 1 ) 1 ; 1910 
1.0 ,; 11001110 . 4 , ; 1910 . 4 מ 1 

-ס־(׳/ 461 X ו|[ו 6 <^^י< 0 ^ 161 61 [ה 111016 ' 61 ן 46 
7614116111 7116 ,. 101 ; 1911/2 ,(^^ X|^-^,X1 .^ ,(£א) 16161 /ק 
70 76111 1116 6 יו 0 ) 6 < 1 71116111/16 ת! 06111116 1116 / 0 
- 6 }\ 11/11114116116 ) 811/111111-1 ,**!ססז׳! .ן ; 926 ! ,( 11 ז\ X ,א()[) 
. 1923 , 595-600 , 369-413 . 41x1/1 

א. א. א. 

טמבוב( 1608 ו 731 ), עיר בבריה״מ, בדרום החלק המרכזי של 
רוסיה האירופית, על גדות הנהר צנה (מיובלי 
האוקדי); 194,000 תושבים. בעיר נמצאים מפעלי-תעשיה 
גדולים לייצור גומי סינתטי, ציוד לרכבות ולמטוסים, מנועים 
חשמליים, מוצרי ברזל י ופלדה שונים, חמרי־בניין, מוצרי- 
טבק, ועוד. בט׳ מעבדים את התוצרת החקלאית של הסביבה! 
מצויים בה טחנות־קמח גדולות, ממגורות חיטה, מפעלים 
לייצור כוהל ולשימורים. — ט׳ נוסדה ב 1636 כמצודת־ספר 
בדרומ-מזרחה של נסיכות מוסקווה. במאה ה 18 התפתחה 
כמרכז לסחר תבואות וצמר. תעשייתה התפתחה במאה ה 20 . 

לפני המהפכה נמצא פלך-ט׳ מחח לתחום־המושב 
היהודי. במחצית הראשונה של המאה ה 19 נוסדה בט' 
העיר קהילה יהודית ע״י חיילים יהודים ששירתו בה! כמה 
מיהודיה הואשמו בקשר לעלילת-הדם של סרטוב (ע״ע). 
במחצית השניה של המאה התחילו מתיישבים בט׳ יהודים 
מן הסוגים שהורשו, בתקופה זו, לשבת מחוץ לתחום, ב 7 ^ 1 
ישבו בעיר ט׳ 432 יהודים, ובפלך כולו — 2,271 . בשנות 
מלתמת-העולם 1 קלט הפלך מאות פליטים יהודים, אך עם 
המהפכה הרוסית חזרו מרביתם לאיזורי־מוצאם. ב 1923 נמנו 
בעיר 673 יהודים, 


טמוסיים ( 0 ג 300 ז 10500 ט), משפחה של צמחים חד-פסיגיים, 
הקרובה לשושניים ולנרקיסיים. הט" ברובם עשבים 
או שיחים מטפסים, שגזעם יוצא"מפקעת תת-קרקעית. העלים 
מסורגים, רחבים ועו־ 
רקיהם מרושתים. ה¬ 
פרחים נכונים, עפ״ר 
חד-מיניים (הצמח דו- 
ביתי), לעתים רחוקות 
אגדרלגיניים. התפר¬ 
חת היא אשכול או 
מכבד. הפרחים הזכ¬ 
ריים עשויים עטיף 
בעל צינור קצר,המס¬ 
תיים ב 6 אונות, ובו 
6 אבקנים. הפרחים ה¬ 
נקביים עשויים עטיף 
בעל 6 אונות! העלי 
בעל שחלה תחתית'ו 3 

עלי-שחלה. הפרי עני א. פרח וכרי: ב. פרו! נקבי; ג. פרי; ד. סקעות 




793 


ממוסיים — טמיעה או התכוללות 


794 


בה או הלקט! הזרעים בעלי אנדיספרם ומצויידים לפעמים 
בכנפיים. 

במשפחה 9 סוגים וכ 650 מינים, הנפוצים בעיקר באיזורים 
טרופיים. החשוב שבסוגי המשפחה — די ום קו ריאה 
( 03 ז 105€0 ס), ובו כ 600 מינים׳ שרבים מהם מצמיחים פק¬ 
עות תת-קרקעיות, המכילות עמילן בשפע (כ 20% )! הם 
הוכנסו לתרבות כצמחי־מאכל חשובים. המין הנפוץ הוא 


דיוסקוריאת-הבטטות ( 35 ן 3 ן 3 < 1 .( 1 ) — הידועה גם 
בשם פקעות־יאם (ת 31 ׳ 5 ) או בולבוסי־סין — שאותה מגדלים 
בעיקר באה״ב, בסין 
וביאפאן, רגם באיזו־ 
רים הטרופיים. מרבים 
את היאם ע״י שתילת 
ראש־הפקעת, שהוא 
למעשה קנה־שורש 
מעובה. הוא מתפתח 
יפה באדמות קלות, 
מושקות ומזובלות, 
ומצמיח תוך 8 — 10 
חדשים פקעת בגודל 
של 1/2 מ׳, שמשקלה 
כ 5 ק״ג וסמרה מזין 
וטעים! שימושו למא¬ 
כל דומה לזה של תפוחי-אדמה. ע״י הארכת תקופת־הצמיחה 
כדי שנתיים אפשר להפיק פקעות ש;דלן כ 1 מ׳ ומשקלן 
כ 15 — 20 ק״ג, אולם טעמן אינו טוב ואין הן ראויות למאכל. 

הסוג ט מ ו ס ( 115 מ 731 ) מיוצג בא״י ע״י 2 מיגים, הגדלים 
בצל החורש! גם להם פקעות באדמה, וגבעולם נאכל כגבעול 
האספרגוס. מינים אחרים של משפחה זו מקובלים כצמחי־נוי. 



סוכר פקעוה־ריופקוריאה כחוףיה׳ענהב 


מ. זהדי׳ עולם הצמחים׳ 417 תש״ך ן %^־ 1 ו 1 גןזג¥\ .ס 
, 110 .)ן 1401 . 1.1 .\׳ ; 1922 , 184 ־ , 111 
. 14 :־ 1959 , 309 , 1 /ס מנ 71 /ע־ 6 !,//ז, 

. 1960 ,!/;ץ?!/?. ^ 0 , 0 מתנ>ז׳\\ 1-3 


טמיעה או התבוללות (ת 10 ) 113 ומ 3551 ), תהליד התמזגותה 
של קיבוצה חברתית מסויימת וחבריה בתוך קבוצה 
אחרת, עד כדי איבוד סימני-ההכר הספציפיים שלה או עד 
כדי הפיכת חלק מהמסורת התרבותית ונהגי-החיים של 
הקבוצה האחת לחלק מקובל של המסורת ונהגי-החיים של 
הקבוצה השניה. 

תהליכי הט׳ של קבוצות חברתיות זו בזו נמשכו במשך 
כל ההיסטוריה האנושית, אך אפשר לציין כמה מצבים שבהם 
נעשו תהליכים אלה אינטנסיוויים יותר: (א) מצבי כיבוש — 
במיוחד כיבוש של אוכלוסיה מיושבת ע״י שבטי נוודים או 
נוודים־למהצה. (ב) מצבים של נדידות עמים וחדירה הדדית 
של שבטי־נוודים שונים. (ג) מצבים של מודרניזאציה ואור־ 
באניזאציה של שבטים פרימיטיוויים ושל עמי איכרים בלתי־ 
מפותחים בארצות מתפתחות. (ד) מצבים של התפוררות 
מסגרות מסרתיות, שבתוכן חיו קבוצות דתיות, לאומיות 
או אתניות"שונות זו בצד זו, והתפתחותם של תהליכי חדירה 
הדדית ביניהן! טמיעת היהודים באירופה במאה ה 19 היא 
דוגמה מובהקת לתהליכים אלה. (ה) מצבים של הגירה 
(ע״ע) — הגירה פנימית בתוך ארץ מסויימת (הגידה מעיר 
לכפר, מאיזודים בלתי־מפותחים לאיזודי-תעשיה), הגירה 
בין־לאומית מארץ לארץ. 


תהליך הט׳ קשור, בדרך־כלל, ב 3 גורמים עיקריים המשו¬ 
לבים זה בזה ־. (א) נכונותה ורצונה של הקבוצה המתבוללת 
לקבל על עצמה את עיקרי התרבות ונהגי־החיים של הקבוצה 
המבוללת. (ב) לחצים על קבוצה זו, מצד הקבוצה המבוללת 
או מכוח תנאים חברתיים אובייקטיוויים. (ג) נכונותה של 
הקבוצה או החברה המבוללת לקבל לתוכה את חברי הקבוצה 
המתבוללת ולסגל אותם אליה. (א) ו(ג) מותנים במידת 
ההתאמה או ההזדהות התרבותית והחברתית בין הקבוצה 
המתבוללת והקבוצה המבוללת. גורמים חשובים לגבי (ג) 
הם מידת המונופוליזאציה של עמדות-בכורה כלכליות ופו¬ 
ליטיות ע״י הקבוצה (החברה) המבוללת, וכן מידת הזיקה 
ההדדית, בתחומים הכלכלי, הפוליטי וכיו״ב, בין החברה 
המבוללת והקבוצה המתבוללת. 

בתהליך הט׳ אפשר, בדרך־כלל, להבחין כמה שלבים: 

( 1 ) מגע חלקי בין הקבוצות השונות, המצטמצם בעיקר 
בשטחים טכניים ופורמאליים! בשלב זה מקיימת הקבוצה 
המתבוללת עדיין חלק גדול של מסרתה ונהגי-חייה ומסגלת 
לעצמה בעיקר במה נהגים טכניים או חיצונים של הקבוצה 
המבוללת. ( 2 ) המגע בין הקבוצות נעשה הדוק יותר, מקיף 
שטחי-חיים רחבים יותר, כגון החיים המקצועיים, וגורר 
מגע כלכלי ואף מגע חברתי חפשי מסויים! בשלב זה מוותרת 
כבר הקבוצה המתבוללת על חלק ניכר ממסרתה, אך עדיין 
היא מוסיפה לקיים חלק אחר של מסורת זו, כגון דפוסי חיים 
משפחתיים, מסורות של חגים ומסורות דתיות שונות, ומנסה, 
בצורה זו או אחרת, לסגל מנהגים מיוחדים אלה כחלק 
מישני מקובל למסורת ולנהגי־החיים של הקבוצה המבןללת. 
שלב זה מצוי בעיקר במצבים של הגירה מארצות מסרתיות- 
ביחס לארצות מפותחות יותר וקשור בהתפתחותן של קבו¬ 
צות והתאגדויות אתניות ובהתפתחותן של מסגרות פלורא- 
ליסטיות חדשות בתוך החברה המבוללת (ע״ע הגירה). 
( 3 ) ט׳ גמורה של בני הקבוצה המתבוללת בתוך הקבוצה 
המבוללת, גם אם בינתיים ספגה זו האחרונה לתוכה כמה 
אלמנטים מתוך תרבותה ומסרתה של הקבוצה המתבוללת! 
בשלב זה שוב אינה קיימת הבדלה ניכרת בין בני הקבוצה 
המתבוללת ובין החברה המבוללת, פרט — אולי — לנהגי- 
חיים פרטיים ואישיים לחלוטין (נהגי אכילה, זכרונות מש¬ 
פחתיים וכר), 

בכל אחד משלבים אלה עשוי תהליך הט׳ להתעכב, ואף 
להיעצר לחלוטין, בגלל היעדרם של התנאים המתאימים, 
בגון: חוסר נבונות ורצון מצד הקבוצה המתבוללת להיענות 
לדרישה לוותר על חלקים ממסרתה, או חוסר נכונות מצד 
הקבוצה המבוללת לתת אפשרויות חברתיות, כלכליות ופו¬ 
ליטיות לבני הקבוצה המתבוללת. כשלונות ואי-הצלחות אלה 
יכולים להביא להתגבשותם של נקודות מתיחות וקונפליקט 
חברתי בין הקבוצה המבוללת והמתבוללת, אולם גם בקרב 
בני כל אחת מהן (ובעיקר בקרב בני הקבוצה המתבוללת). 
מתח וקונפליקט כאלה יכולים להיות בסיס להתפתחותן של 
תנועות חברתיות בעלות אופי לאומי-אתני אגרסיווי, ואף של 
תנועות פוליטיות, המשמשות בידי הקבוצה המתבוללת כאמ¬ 
צעי התגוננות מפני האפליות מצד הקבוצה המבוללת או נגד 
עצם תהליך הט׳. ואילו בידי הקבוצה המבוללת יכולות 
תנועות כאלה לשמש כאמצעי-לחץ נגד חדירה של הקבוצה 
המתבוללת ונגד התחרות אפשרית מצידה. 

בקרב בני הקבוצה המתבוללת יכולות להתפתח, כתוצאה 


795 


טמיעה או התבוללות 


796 


מתהליכי המגע החברתי, תופעות שונות של ביגודי־מגמות 
וניגודי־תפקידים, המביאים לידי משברים אישיים וקיבוציים 
שונים, כגון מתיחויות פנימיות בין דורות, התפתחותן של 
מתיחויות נפשיות והתפתחותו של הטיפוס של איש־ 
"השוליים", הנקלע בין שני עולמות חברתיים ותרבותיים, 
בלי להיות בךבית אף באחד מהם. — ט׳ גמורה היא, בדרך־ 
כלל, תופעה נדירה, לפחות בטווח של זמן קצר, והיא מת¬ 
קיימת בעיקר בתנאי קירבה תרבותית והזדהות ניכרות בין 
הקבוצה המתבוללת והחברה המבוללת, וכשהראשונה קטנה־ 
ביחס מבחינה מספרית. במרבית המקרים האחרים מהווים 
תהליכי הט׳ בסיס לשינוי מסויים במיבנה החברתי והתרבותי 
גם של הקבוצה המבוללת ולהתפתחות של דפוסים תרבותיים 
וחברתיים חדשים. 

,. 1 ־^ 8 .. 01 ^ זס .^ 1 

; 7 י.י' 1 ־ 1 :'. 1 ל,׳' 1 ,( 11 

- 0 זי 1 } 11 

.{ 11 . .ז>, 1 ךל. 14 ת 1 . 1 ־ 1 : 1114 1 •> 

ן!.■ ׳ 77/4 :רר*׳*! 

.!■ר{)! 

ש. נ. א. 

תהליכי ט׳ בהיסטוריה. תופעת הט׳ היא מהתו¬ 
פעות המרכזיות בתולדותיהן של כל האומות. מיעוט הידיעות 
שבידנו, וכן העובדה שהט׳ אינה מתרחשת כאירוע אלא 
כתהליך אטי וסמוי־כמעט, אינם מאפשרים לנו להעמיד 
כללים לגבי התנאים היפים לט׳, וכן לגבי התנאים המבטי¬ 
חים לקבוצה זו או אחרת את הדומינאנטירת או את הרצסי־ 
וויות בתהליך הש׳. לגבי ההנחה שהבדלים תרבותיים, דתיים 
וגזעיים עשויים למנוע ט׳, יש ראיות לכאן ולכאן! כיו״ב יש 
ראיות לכאן ולכאן על המירה שבה נקבעות הדומינאנטיות 
והרצסיוויות ביחסי הכוחות המספריים והשלטוניים בין שתי 
הקבוצות, או ברמות התרבות שלהן. 

על גורל שונה ביחסים שבין קבוצה שליטה לקבוצה 
נשלטת יעירו הבולגארים והמאריארים. שני עמים אוגרו- 
פיניים אלה השתלטו על עמים סלאוויים, וחלה התבוללות 
בין השליטים לנשלטים, אך בעוד שבבולגאריה נטמעו 
השליטים בנשלטים וקיבלו את שפתם, נטמעו בהרנגאריה 
הנשלטים בשליטים. 

אין אנו יודעים את היחס המספרי בין השליטים 
לנשלטים בשני מקרים אלה. לגבי שאלה ז 1 מענין גורלם של 
הנורמאנים בצרפת ובאנגליה, לפי הדעה הרווחת, התיישבו 
הנורמאנים בצפון־צרפת בהמוניהם, עד שהביאו לשינוי 
מכריע בהרכב האתני של האוכלוסיה. אעפ״ב התבוללו 
הנורמאנים בצרפתים תוך דור או שניים. לימים, כשכבשו 
נורמאנים אלה את אנגליה, הפעם כצרפתים, עברו׳ לפי הרעה 
הרווחת׳ אלפים מעטים בלבד לאי השכן, אעפ״כ נשתמר 
השוני שבין האנגלו-סאכסונים לבין הנורמאנים זמן ממושך 
יותר, ואותו קומץ של נורמאנים-צרפתים תרם לשפה האנגלית 
ולתרבותה יותר משתרמו המוני הנורמאנים לשפה הצרפתית 
ולתרבותה. הדעה, כאילו התאזן מספרם הזעום של הנורמאנים 
באנגליה בעליונותם התרבותית, שוב איננה מקובלת, וכיום 
רווחת הדעה שהאנגלו-סאכסונים לא נפלו בתרבותם מהכו־ 
בשים, פרט להתארגנות מדינית וצבאית. 

דוגמה לקבוצת־מיעוט שליטה, שבוללה את הרוב הנכבש, 
היא זו של הרומאים בארצות-המערבשל הקיסרותהרומית-- 
בגאליה, בחצי־האי האיברי, ובעיקר באיטליה גופא; והיפוכה 


בעמים הגרמנים, שכבשו ארצות אלו מידי הרומאים — 
הפראנקים והבורגוגדים בגאליה, הוויזיגותים והסואבים בחצי- 
האי האיברי, הלאנגובארדים באיטליה — שנטמעו כעמים 
הכבושים. 

קצב הט׳ של הכובשים הגרמנים בנכבשים הרומאנים היה 
מותנה גם בדת. הפראנקים, שהיו קאתולים, נטמעו ביישוב 
הגאלי־רומי במהירות רבה יותר משנטמעו הוויזיגותים 
האריאנים בישוב האיברי־רומי. לאחר שעברו הוויזיגותים 
לקאתוליות, בסוף המאה ה 6 , נטמעו במהרה ביושבי הארץ! 
התהליך הממושך של הט׳ הושלם עם הסרת המחיצה האח¬ 
רונה, הדתית, בין הוויזיגותים לבין האיברו־ךומאים. 

נוהגים להסביר את ההבדל בין גורל'הכובשים הרומאים 
לבין גורל הכוב-שים הגרמנים בהבדל שברמה התר¬ 
בותית: הרומאים עלו על העמים הנכבשים בתרבותם, 
ואילו הגרמנים נפלו מהנכבשים מבחינה זו. הסבר זה אינו 
משכנע בכל המקרים (כגון טמיעתם של האטרוסקים ברו¬ 
מאים), והדוגמה העיקרית הבאה לסתור אותו היא כיבוש 
ארצות הסהר הפורה וצפון־אפריקה בידי הערבים, המשול 
לכיבוש ארצות אירופה המערבית בידי הגרמנים; בשני 
המקרים האלה היה מיעוט שליט, שתרבותו היתה נופלת 
מזו של הנכבשים — ואעפ״כ הצליחו הערבים כרומאים, ולא 
נכשלו כגרמנים. 

הסבר מצוי לעובדה זו מצביע על הלהט הדתי שנתלווה 
לכיבוש הערבי ועל השפעת קבלת דתם של הכובשים ע״י 
הנכבשים. אולם, כיבושה של פרס בידי הערבים הביא להת- 
אסלמותה של הארץ, אך לא לט׳ של הנכבשים בערבים 
ולהפיכתם לחלק מהאומה הערבית החרשה, שקמה בסהר 
הפורה ובצפון־אפריקה. יתר על כן: התאסלמותה של פרם 
היתה שלמה מזו של ארצות הסהר הפורה וצפון־אפריקה, 
שבהם נותרו איים נוצריים גדולים. 

הלהט הדתי היה, בתחילה, בולט ביותר אף בכיבושן של 
פרוסיה ושל שטחי לאטוויה ואסטוניה בידי המיסדרים 
הצבאיים הגרמנים, המיסדר הטוטוני ומיסדר אחי־הסיף. 
נוסף על היותם המעמד השליש ונוסף על להטם הדתי, היתה 
לגרמנים גם עליונות תרבותית מכרעת על פני הנכבשים. 
ואעפ״כ לא הצליחו הגרמנים להטמיע את הנכבשים, והם 
הצליחו בשליחותם הדתית בלבד — דוגמת הערבים בפרס. 
רק בפרוסיה, שבה היו הגרמנים הרוב (דבר שהושג בדרך 
של השמדת הפרוסים הקדומים, בחלקם או ברובם), הצליחו 
המיסהרים להפוך את הארץ לארץ גרמנית. השוודים בפינ־ 
לאנד דמו לגרמנים בשטחי לאטוויה ואסטוניה במה שכיבושם 
הצליח להנחיל לנכבשים את דתם בלבד! בשני האיזורים 
הלכו הנשלטים בעקבות שליטיהם כשאלה עברו לפמטסטאנ- 
טיות. לעומת זה נעצרה הט׳ של האירים באנגלים בעקבות 
הרפורמאציה, כשהאנגלים עברו לפרוטסטאנטיות והאירים 
נשארו נאמנים לקאתוליות. הדת היא שהיתה חיץ מכריע, 
בעוד שמבחינת הלשון התבוללו האירים באנגלים. והיפוכם 
בולשים, ששמרו על ייחודם הלשוני, אך לא היה חיץ דתי 
ביניהם לבין האנגלים, ולא קמה בקרבם הרגשה לאומית 
נפרדת. 

הספרדים הצליחו להנחיל לעמים שכבשו באמריקה ובפי־ 
ליפינים הן את דתם והן את לשונם. באומות החדשות שקמו 
ביבשת אמריקה היסוד הספרדי הוא הדומינאנטי, והוא שהנ¬ 
חיל לאומות אלו את מסרתן ותודעתן הלאומית (להוציא 



797 


גומיעה או התבוללות ■— טמפל, ויליס 


798 


את מכסיקו, שתודעתה הלאומית מתייחסת על המסורת 
המקומית שמלפני הכיבוש הספרדי). 

רק בתקופה החדשה, עם הלאומיות והמדינה הלאומית, 
היתה הט׳ לתכנית מדינית של הקבוצה השלטת. לפני 
כן יבלו קבוצות לאומיות שונות לחיית אלו בצד אלו, במסגרת 
מדינית משותפת, בלא שיתרחש תהליך של ט׳ ביניהן (בגון 
בקיסרות העותמאנית ובמשך תקופה ממושכת בקיסרות 
ההאבסבורגית), הט׳ כתכנית מדינית — כמאמץ מכוון להחיש 
את תהליך הט׳ או לחולל איתר במקום שלא היה קיים — 
מלווה לכאורה בביטול מחיצות, במתן שוויון חוקי לכל וכר, 
אך למעשה היא כרוכה במתן העדפה לקבוצה נבחרת, שהיא, 
כמקווה, תטמיע בקרבה את האחרות, ולעיתים תכופות אף 
בדיכוי הקבוצות שנידונו לט׳ או בדיכוי תרבותן. כך היה 
הדבר בהונגאריה לאחר ה״פשרה״ של 1867 , ביוגוסלאוויה עד 
מלחמת־העולם 11 , ברוסיה הצארית מסוף המאה ה 19 ואילך, 
ובצורה אחרת — ברוסיה הסובייטית. עם זאת יש בעצם 
הלאומיות ובמושג האזרחות החדשה משום גורם המזרז את 
תהליך הש׳ או המאפשר אותו. הרגשת הזהות הלאומית 
במובן של השתייכות למסגרת המדינית והחברתית המשותפת 
פעמים שהיא מקדימה את הזהות גופא, כגון בצרפת לגבי 
האלזאסים דוברי־הגרמנית והקורסיקנים דוברי־האיטלקית, 
וכגון באה״ב לגבי מהגרים בני עמים שונים. 

אה״ב היא הדוגמה הבולטת ביותר לאומה גדולה שקמה 
כתוצאה מתהליך מזורז של ט׳, ללא בפיה. קצב הט׳ של 
הקבוצות השונות באה״ב היה שונה: הואיל והיסוד הדומי¬ 
נאנטי באומה החדשה היה מורכב מצאצאי המתיישבים האנ¬ 
גלים, התבוללו מהגרים מאנגליה (ואירים דוברי אנגלית) 
במהירות רבה יותר משהתבוללו מהגרים מדרום אירופה 
וממזרחה, ואילו מהגרים מהמזרח הרחוק כמעט שלא הת¬ 
בוללו, והכושים נשארו יסוד נבדל באוכלוסיה, למרות ששכחו 
את תרבותם ואת לשונותיהם הקודמות. כאן התגלה הגזע 
כמחיצה הקשה ביותר. אולם לא תמיד עומדת הגזענות במכ¬ 
שול שאין לעברו, ועל כך יעידו הקיסרות הרומית וברזיל 
של היום. 

על הט׳ בקרב היהודים ע״ע יהודים. 

וע״ע לאומיות; בולגריה, עמ׳ 791 ! הונגריה, עמ׳ 849 — 
850 ! נורמנים! רומא; היסטוריה! ויזיגותים, עט׳ 68 — 69 ! 
בורגונדיה, עמ׳ 964 ; איטליה, עם׳ 732 ; צרפת; היסטוריה; 
ספרד: היסטוריה; פורטוגל: היסטוריה! ערבים; היסטוריה! 
פרס: היסטוריה! בלטיות, מדינות, עמ׳ 867 ! טוטוני, המסדר 
ה-! פינלנד: היסטוריה! אירלנד, עמ׳ 224 , 232 ; וילז, עמ׳ 
143 : רוסיה: היסטוריה! מועצות, ברית ה-! אלזס, עמ׳ 
509 — 510 ! ארצות הברית, עט׳ 45 — 51 . 

אה. א. 

טמפה (ן;קןז 1 ג 7 ), עיר־נמל באה״ב, במדינת פלורידה, על 
חוף מפרץ־מכסיקו; 275,000 תושבים ( 1960 ). 

בחלקה חיא משמשת מרכז נופש, ספורט ושעשועים, ובחלקה 
היא עיר נמל ותעשיה. בה ובסביבתה מצויים מפעלים רבים של 
תעשיה קלה ומספנות. דרך הנמל מיוצאים חלק מתוצרתה 
החקלאית של פלורידה, וכן פוספאטים הנכרים בקירבת ט׳. 

ב 1823 הקימה ממשלת אה״ב בסיס צבאי קטן בחוף 
מפרץ־ט׳. התפתחותה של העיר לא החלה אלא בסוף המאה 
ה 19 , לאחר שחוברה לרשת מסילות־הברזל. ב 1880 ישבו בה 
720 נפש, וב 1940 — 108,000 . אחרי מלחמת-העולם 11 הוכ¬ 


פלה אוכלוסייתה, בעיקר בשל התפתחות התחבורה האווי¬ 
רית, שהגדילה את מספרם השנתי של הנופשים הבאים לט׳ 
פי 10 ויותר. 

בעיר קהילה יהודית, שבה נמנות כ 4,200 נפש. 

טמפיקו (ססנחת";!־), עיר-נמל על החוף המזרחי של 
מכסיקו; 126,000 תוש׳ ( 1961 ). בסביבתה מצויים 
שדות־נפט עשירים; בט׳ ובסביבתה מזקקים רובו של נפט 
זה ודרך נמלה הוא מיוצא. העיר היא גם אחד ממרכזי 
התעשיה, המסחר והתחבורה העיקריים של מכסיקו. — עד 
שנתגלו שדות-נפט בקרבתה, ב 1901 , היתה ט׳ עיר של 
10,000 תוש׳, שהתקיימו על העיבוד והיצוא של התוצרת 
החקלאית של הסביבה. עם גידול תפוקת הנפש התפתחה 
גם ט׳. בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם היתה אחד מנמלי- 
הנפט הגדולים ביותר בעולם. בשנים האחדונות הודחב 
ושוכלל נמלה והוכשר לקליטת ספינות גדולות. 

טמפל, סר דלים — ־ 11 ?! — ( 1628 — 

1699 ), מדינאי וסופר אנגלי. ט׳ היה בנו של סר 
ג׳ון ט', מחברי הפארלאמנט הארוך וממתנגדי המלך. הוא 
למד בקימבדיג׳, השלים את השכלתו ע״י מסע ממושך 
בארצות מערב-אירופה, ונישואיו ( 1654 ) קירבוהו לחוגי 
המלוכנים. לאחר הרסטוראציה נבחר לפארלאמנט האירי, 
נכנס לשירות הדיפלומאטי, ובין השנים 1665 ו 1679 ייצג את 
אנגליה בבירות יבשת־אירופה ובכינוסים דיפלומאטיים חשו¬ 
בים. מאמציו היו מכוונים להתקרבות אנגלו-הולאנדית לשם 
מניעת הגמוניה של צרפת באירופה. הברית המשולשת בין 
אנגליה, הולאנד ושוודיה ( 1668 ) נכרתה הודות לכשרונו 
הדיפלומאטי של ט׳. הוא פעל להבאת שלום בין אנגליה 
והולאנד לאחר המלחמה השלישית ביניהן ( 1674 ), ולזכות 
מדיניותו יש לזקוף את נישואי וילם מאוראניה למרי, בתו 
של הדוכס מיורק ( 1677 ), ואת כריתת ברית-ההגנהיבין שתי 
הארצות ( 1678 ). ב 1679 יזם ט׳ ראורגאניזאציה של מועצת 
המלך, בצורה שמחצית חבריה יהיו פקידים בכירים ומח¬ 
ציתם — נכבדים ללא משרה, במטרה לגשר בין המפלגות 
והכתר. תכנית זו נכשלה, וט׳ פרש משירות המדינה, ומאז 
התמסר לעבודה ספרותית ולטיפוח אחוזתו בלבד. הוא סירסם 
מסות, שבזכותן הוא נחשב בין היוצרים החשובים של הפרוזה 
האנגלית במאה ה 17 . כתביו הוצאו-לאור תהילה ( 1720 , 
־ 1731 ) בידי ג׳. סויפט (ע״ע), שהיה מזכירו, ואח״ב ב 4 
כרכים ב 1814 . 

1.), 111111% 111x1 1^0x1111x01 )ז) 1 ;וו 1 ח 8 ^זו^ז)ו\ . 0 ס 

״■ 1 , 11 ; 1932 ,. 7 .׳ 11 ״ 9 .',<; וסין 4.11 ? : 1930 ,.' 7 .'!ז ״ 5 01 

. 1940 1111 1^11111 111x1 ס,/'! ,.' 7 .' 11 ■ 511 ,־מ 1 >(ז 16 ״),>ז\\ 

טמפל, וילים - דתגג 111 /¥ — ( 1944-1881 ), 

איש-כנסיה אנגליקני. אביו, פרדריק ט/ היה ארכי¬ 
הגמון של קנטרברי ונציג התפיסה של "כנסיה רחבה", 
המגלה גמישות לגבי עקרונות האנגליקניות. ט׳ למד באוני¬ 
ברסיטת אוכספורד, ובה הורה ב 1904 — 1910 פילוסופיה; 
הוא היה מנהל בי״ס, ואח״כ שימש בכהונות שונות בכנסיה, 
עד שנבחר ב 1929 לארכיהגמון של יורק וב 1942 — של 
קנטרברי. 

ט׳ לחם לתיקונים חברתיים ברוח הנצרות, אף שסבר 
שהכנסיה, בתור שכזו, אינה יכולה לנקוט עמדה מדינית 
מוגדרת. הוא היה אחד הראשונים והמעטים מבין המשמשים 



799 


ממפל, וילים — טנופלדים, מסדר ה־ 


800 


בכהונה כנסייתית רמה שהצטרפו למפלגת־העבודה. הוא 
הטעים במיוחד את הצורך בריכוז האשראי בידי רשות 
ממלכתית מרכזית שתווסת את הכלכלה, ותקף את הרכושנות 
על שהיא מייצרת מתוך שאיפה לרווחים ולא לשם סיפוק 
צרכי החברה; כמו־כן פעל לחינוך הפועלים, וב 1908 — 1924 
היה נשיא האגודה שנוסדה לשם כך. ט׳ התבלט במלחמתו 
באי־סובלנות דתית וגזעית, וב 1942 הקים מועצה יהודית־ 
נוצרית למטרה זו. הוא גינה את ״הספר הלבן״ של 1939 , 
ובתקופת מלחמת־העולם 11 הוקיע את קשר־השתיקה לגבי 
גורלם של יהודי אירופה, וקרא לממשלת בריטניה לפתוח 
את השערים לכל יהודי הנמלט מאותה יבשת. 

.^?־ 19 ,.' 7 .יי! 

טמפלדים , חברת" ה היכל 

כת נוצרית גרמנית, מהוגי הפייטיסטים 
(ע״ע), שהקימה ישובים בא״י במאות ה 19 וה 20 . ב 1858 
הוצאה הכת מהכנסיה הלותרנית והתארגנה כעדה נפרדת 
בשם ״חברת הטמפל״ (- ההיכל) ( 1859 ), במטרה להגשים 
את חזון אחרית־הימים של נביאי ישראל ע״י ייסוד מושבות 
בא״י. ב 1860 הגיע מספר חבריה ל 5,000 . באותה שנה עלו 
4 מבני הכת לא״י ללמוד את תנאיה, וב 1866 התיישבו כמה 
משפחות־איכרים ט" בתחום נהלל של היום. נסיון זה נכשל, 
אך ב 1868 שוב עלו כמה עשרות משפחות־ט" מווירטמברג 
והקימו בחיפה מושבה לרגלי הכרמל. לאחר שנכשלו נסיו־ 
נותיו של כריסטוף הופמן— ראש הכת— לקבל מהממשלה 
התורכית אדמה חקלאית חינם, קנה ב 1871 אדמה (בתחום 
תל־אביב של היום), וייסד עליה מושבה חקלאית בשם 
ק! ר ונ ה (היום הקריה בת״א). המתיישבים גברו על סבל רב, 
ועל־אף קשיי האקלים והקדחת — שהפילה חללים בהם, 
וביחוד בתינוקותיהם — הפכו במרוצת הזמן לחקלאים 
אמידים. ט" בודדים התיישבו בירושלים והקימו בה שכונה 
בעמק־רפאים ("המושבה הגרמנית") ב 1878 , וכן ישבו ט" 
בחיפה וביפו. ב 1875 נמנו בא״י — לדברי מייסדה — 
750 נפש מבני הכת, ולהם שני בת״ס ובי״ח אחד. ב 1914 
הגיע מספרם ל 1,200 נפש. ב 1902 הוקמד. המושבה ויל¬ 
ך. ל מזז (ע״ש הקיסר) בשפלת לוד, וב 1906/7 נוסדו בדרום־ 
מערב הגליל התחתון שתי מושבות קטנות, בית־לחם 
ו ולדה ים (של ט" שחזרו לכנסיה הלותרנית). בערים היו 
בידיי בני הכת ודולותרנים שפרשו ממנה בתי*מלון ובתי 
מסחר ומלאכה. עם כיבוש א״י בידי הבריטים הוגלו הגר¬ 
מנים ( 1917/8 ) — כנתיני ארץ האויב —, אך לאחר המלחמה 
הורשו לשוב. בקיץ 1938 ישבו בארץ כ 1,500 גרמנים שמוצאם 
מן המתיישבים הט״, ולהם 27,585 דונם אדמה. בפרוץ מלה״ע 
11 רוכזו הט״ במחנות־הסגר, ועד 1943 הוצאו חלקם לאוס- 
טראליה וחלקם לגרמניה — תמורת בני א״י שנלכדו בידי 
הגרמנים. רכושם של הט״, שנפל ב 1948 לידי ממשלת ישראל, 
הובא בחשבון בעת חתימת הסכם-השילומים עם ממשלת 
גרמניה ( 1952 ). 

האידאולוגיד. של הט" לא התגבשה מעולם לשיטה דתית 
אחידה. ב 1845 יסד הופמאן שבועון בשם ש 5011 :זב 61 ג>ג>נ 1 צ 
1€ ־ 1 ג¥\ ("המצפד. הדרום-גרמני"), שהודה במקור האלוהי 
של נבואות ישראל, אך כפר באמת ההיסטורית של סיפורי 
המקרא. השבועון זכה לתפוצה רבר.. בעקבות מלחמת קרים 
(ע״ע) הגיע הופמאן — כהוזים אחרים — לאמונה, שאחרית־ 
הימים מתקרבת ועם-ישו — ולא היהודים — יירש את 


ארץ הקודש. כא״י הגיע הופמאן לכפירה בשילוש, באלוהות 
של ישו ובכפרת העוונות על-ידיו. 

בגרמניה עצמה נעלמה הכת במהרה, והיא התקיימה 
למעשה בא״י בלבד. אולם גם כאן לא שמרו הט" לאורך- 
ימים על אפים המיוחד, ובני הדור השני, וביותר השלישי, 
הפכו ללוואנטינים, ביהוד בערים. הט" בא״י שמרו על 
קשריד.ם עם עמם ומולדתם, ובמרוצת הזמן אף גברה בקרבם 
הלאומנות הגרמנית. עם הופעת היטלר הצטרפו הט" ברובם 
הגדול לתנועתו. עמדתם במאבק היהודי-הערבי בא״י היתה 
אנטי-יהודית עקבית. 

ח. כנען, הנאצים מא״י לא אמרו ניאש (האומה, 10 ), 1964 ! 

,.! 11 ;־ 1926 , 75 ^? 1 ,//דא; 0 .תן{ 0 

,: 1 שז 011 ,מ .זו 1881-10 . 11 ־ 1 

. 7 ) / 0 -. 11 < ; 1920 ,.ד ׳ 0/1 
. 1935 

א.י. בר. 

טמפלדים, מסך־ר ה־, א ב י ר י ה ה י כ ל(- 010111 ( 71-1 ) 

צדם' יי.זש 11 ק 1 מ 0 ^; ))!!!!נןוחסז: ;<. 0111 רת 10 ו> 8 11 ק), 

מיסדר צבאי של נזירימ-אבירים, שנוסד ב 1119 בא״י הצל¬ 
בנית ע״י קבוצת אבירים צרפתים, במטרה להגן על עולי- 
הרגל מפני התקפות המוסלמים בדרכם מחוץ-לארץ לירושלים. 
מרכז המיסדר נקבע בבניין מסגד אל-אקצא שבדרום הר- 
הבית, הוא ;! 1 ת 0 וח 8310 וחט 1 ת 70111 ("היכל שלמה") בפי 
הצלבנים — ומכאן כינוייו של המיסדר. לאחר נפילת ירושלים 
ב 1187 העתיקו הט" את מרכזם לעכו, ולאחר נפילתה של 
זו ( 1291 ) — לקפריסין. ברנר מקלמו (ע״ע) השפיע בצורה 
מכרעת על חיבור התקנון של'וזמיסדר, שאושר ב 1128 
בוועידה הכנסייתית בטרואה! הוא אף כתב ספר בשבח הט": 
0 ג 11111 ות סגססמ 0 ( 1 (״בשבח החיל החדש״). — עק¬ 
רונות המיסדר מצטיינים בצירוף האידיאלים של הנזירות 
ושל האבירות האירופית, שהיתה אז במלוא־פריחתה. לאחר 
אישור התקנון התגייסו למיסדר אבירים רבים, בעיקר מצרפת, 
וד,חלו זורמות אליו תרומות ומתנות של המאמינים — בכסף, 
במקורות-הכנסה שונים ובקרקעות, הן במדינות הצלבנים 
והן באירופה, ושליטים העניקו לט" גם פריווילגיות רבות. 
אירגונו של המיסדר התגבש עד 1163 , ואז זכה בגושפנקה 
אפיפיורית. הוא הצטיין בריכוזיות יתירה; חבריו היו כפופים 
לראש המיסדר, והלה מצידו היה כפוף במישרין למרותו של 
האפיפיור. לצד המיסדר כיהנו ראש צבא-המיסדר וראשי־ 
המחוזות ( 3 במזרח הצלבני, 7 במערב). חבריו נחלקו 
לאבירים (בני האצולה), סרדאנטים (פרשים מבני הבור¬ 
גנות), כהנים ומשרתים. לבושם של האבירים היה מעיל לבן 
ובחזהו צלב אדום. 

כוחו הצבאי של המיסדר במדינות הצלבנים נבע מאירגונו 
המוצק, מעשרו הרב, מן העתודה הצבאית שיכלו סניפיו 
לספק, וממצב הכוננות המתמדת שבו היו ר,ט" נתונים. לפיכך 
יכלו לקבל על עצמם את ההגנה על מבצרים שוגים בממלכת- 
ירושלים הצלבנית, כגון עזה ( 1149 ) וצפת ( 1168 ). חלקם 
של הט" בהגנה על רוזנות-טריפולי ונסיכות־אנטיוכיה היה 
גדול עוד יותר; שליטיהן של שררות אלו העבירו לרשות 
הט" איזורי-גבול נרחבים, משום שלא יכלו לשאת בעול 
הגנתם.ב 1218 — 1291 היה מבצר 8 ת 1011 ש׳ז!!גסזסוס (עתלית) 
מעוזם העיקרי של הט" בא״י. 

חולשות המיסדר נתגלו כבר במאה ה 12 . בגלל אדישותם 
של הט" למוות והעזתם בקרב נגררו לא-פעם לפעולות 



801 


טמפלרים, מסדר ה־ — טמפרה 


802 


צבאיות שנסתיימו בכשלון. עמדתם במדינות הצלבנים ועצ¬ 
מתם גרמה אף לכך, שהם נקטו במדיניות עצמאית, פנימית 
וחיצונית, שעמדה לעתים בסתירה למדיניות השליטים הצל¬ 
בניים ! מתוך האינטרסים המיוחדים של המיסדר לא נמנעו 
אף מכריתת הסכמים נפרדים עם שליטים מוסלמים. במאה 
ה 13 הפכו הט" לצד פעיל ביותר בסיכסוכים הפנימיים 
שהחלישו את ממלכת־ירושלים. הם התנגדו לקיסר פריד- 
ריך 11 בזמן שהותו בא״י( 1228/9 ), צידדו בוונציה במאבקה 
עם ג׳נובה, שהחל בעכו ב 1255 , ותמכו בתביעות שארל מאנז׳ו 
מלרי-סיציליה על ממלכת־ירושלים ( 1277 ). כמו-כן התחרו 
במיסדר היוהניטים (ע״ע). 

מיסדר הט" עסק גם בבנקאות, ובכך קדם לבנקאים 
האיטלקים! חשובים ביותר מבחינה זו היו בתי הט" בלונדון 
ובפאריס. אנשים רבים, גם שליטים ואפיפיורים, הפקידו את 
כספם בבתי הט", ומאמצע המאה ה 12 ואילך התחיל המיסדר 
להלוות כספים לשליטים ולאצילים, להעביר כספים ולהשתמש 
לשם כך גם בשטרות. עישרו הרב של המיסדר היקנה לו 
אויבים רבים, ובראשם פילים 7 \ 1 "היפה" מלך צרפת, שלטש 
עיניו לרכושו של המיסדר. בפקודתו נאסרו ב 1307 ביום אחד 
כל חברי המיסדר שבצרפת והואשמו במינות, בשחיתות־ 
מידות ובמעשי-תועבה. לאחר חקירה אכזרית הורשעו הט" 
בצרפת ובארצות שבהן גברה השפעת צרפת ^ פרובאנס, 
ממלכת־נאפולי ומדינת האפיפיור, וכן בקפריסין, ואילו 
בארצות אחרות טוהרו מאשמה. אע״פ כן נענה האפיפיור 
קלמנס ■׳\ ללחצו של פיליפ ^\ 1 , ובוועידה הכנסייתית בוין 
( 1312 ) הכריז על ביטול מיסדר הט". רכושו הרב הועבר 
למיסדר היוהאניטים, פרט לאראגון, קאסטיליה, פורטוגאל 
ומאיורקה, שבהן זכו בו המיסדרים הצבאיים המקומיים. 
ב 314 נ הועלו ראשי המיסדר על המוקד בפאריס. 

משפט הט" וההאשמות שהועלו נגדם הולידו ספרות- 
פולמוס ענפה; היום נוטים החוקרים לדעה שלא היה ממש 
בהאשמות אלו. 

וע״ע א רץ ־ישראל, עמ׳ 457 (מפה), 472/3 (תמ׳ 
בעמ׳ 471 ו 474 ), 479 — 480 (ביבל׳). 

י. פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ־ישראל, א׳-ב׳ 

(ר׳ מפתח), תשכ״ג; : 111 ■) 1 ^ 0 ! 10 . 1.1 ;>£] ת״./ז; 01 ; 31 . 13 

,^. 110 ק 1 זז^ 7 [,ן| : 86 ^ 1 

,:/ 1111 ? . 11 ; 851 , 11 ־ 1 

, 11 זז . 1 ־ 1 ; 1888 1 ' 

ל 1 טן>־ 1 ב 1 ת .\׳. . 1 ) ; 1907 , 1-11 . 1 ) § 1 ו 4 )^-{€ז 1 זט 

־ 1 ^) 51 ^ 00 1,0 ^. 0 ; 1922 ;?. 191 , 111 

011 ! 1101 .)>!^ 0 ח 7 ! 1 ,ן^זכך 01 ^-.^ .צ! ; 1925 

/?)ל/ .( ; 930 ! 1 !^ 

- 1 ^ן^ג^^ן .]$ : 1939 זי״>^ ) 01 

- 1951 ,{.׳ג •י־• ייז^ס?) 111 ׳! 111€ /ס ץ{ 0 ז 1 ו 1 { 1 ■^ .חגוזז 

.־ 1961 ,. 7 ■<':־/־> ?ו־ז/׳ו־ןיס•'./ .ן ;?- 195 

ד, י. 

טמפךה (איט׳ — מזג, מוהל וכד׳), כל טכניקה 

של צביעה בציור, שבה מעורבים הפיגמנטים בנוזל 
בעל דביקות מסויימת, הנמהל במים, שמקשר 'את חלקיקי 
אבקת-הצבע ומאפשר את מריחתה על הרקע המתאים (נייר, 
בד, עץ, ואפילו טיח וגבם). 

במסורת הציור המערבי היתה מקובלת בעיקר "טמפרת־ 
ביצה", שבה שימש חלמון הביצה כיוצר־הדביקות העיקרי 
בתחליב, שכלל גם המרים אחדים (מלבד מים ואבקת-צבע). 
טכניקה זו היתה ידועה כבר בעת העתיקה (ביוון, וכן במזרח! 
תמ׳: ע״ע ח׳וטן), והיתה מקובלת בוואריאציות רבות של 


מרכיבי־התחליב עד המאות ד, 15 ־ 16 ; לאחר-מכן ירש אותה 
ציור־השמן. נוסחת התערובת הנוזלית היתה שונה בתקופות 
ובארצות שונות, וגם בידי אמנים שונים. היו שהשתמשו בכל 
חמרי־הביצה, לעיתים — בעיקר בכ״י — בחלבון בלבד. 
קיימות עדויות על ט" בתוספת חלב-תאנה, דבש, שעווה 
מומסת, דבק מן החי, יין, שומן וכו׳. במאה ה 15 היתד. 
טכניקה זו משולבת לעיתים בשכבות שקופות מצויירות 
בצבע־שמן דליל. 

תכונותיה האפייניות של הט׳ הן; גון צח ורענן, אטום 
ביסודו, אך ניתן בנקל לעיבוד שקוף ע״י עבודה בשכבות 
דקיקות: הט׳ מתייבשת במהירות ויוצרת שכבה דקה וקשה 
מאד! גון הצבע משתנה מיד לאחר ההתייבשות, אולם נשאר 
יציב לאחר-מכן. תכונות אלה מחייבות ביצוע מהיר ומדוייק, 
שאינו סובל הרבה תיקונים ותוספות. 

כדי להתגבר על הקשיים האלה, וכדי להעשיר את 
האפקטים הפלאסטיים־הציוריים, פיתחו ציירי הט׳ של יה״ב 
והירנסאנם המוקדם טכניקה מיוחדת של משיכות־מכחול 
קצרות וצפופות ושל ציור־שכבות מפותח. בימינו משתמשים 
גם בט׳ מוכנה מראש. 

ואריאנט של הט׳ הוא הגואש (ע״ע), השונה ממנה 
בהרכב החומר המדביק והממהר מאד להתייבש. 

היום ניכרת נטיה להחיות את הטכניקה הזאת הן בנוסח 
המסרתי והן בנוסח החדיש של הציור. 

- 0 י 11 ^^ 1 ו €0 10 י> 7 , 11 ז 3 ; 2 ח 1 ;ז 13 ; 9 (.) 1897-19 ,"\- 1 

.ץ*)תז( 1 ל 1 . 1 ׳<י 1 ; 1935 ^ €11 ^) 0 !!! 0 ז €6 ׳{ 11 

.^י! ;^^^ 1954 . 0 1 ס!!€!ס!!ז 01 ]\ 

־ 1 ן: 4 ו?) ,. 1 .>! ,'' 1954 

!■!! 1 7 . 11 ; 958 ! ,ךי\ 1 \-£ .; 11 חו 001 ז 

. 958 ! ,(. 111 נ 11 ) ^ 7)0x1 -// 

א. רו. 

טמפרה ( 0 ־ 01 קנז 1 ג 7 , שווד' 8 ■^ £0 ־^^ןד 1 נ^ז X3 ), עיר בדרום־ 
מערב מרכזה של פינלנד, השניה ב?דלה בין עריה 
של מדינה זו: 127,000 תוש׳. העיר משמשת מרכז חשוב 
לתעשיה! כאן מרוכזת מרבית תעשיית הטכסטיל של פינלנד, 
וכן מייצרים בד, מוצרי־עץ שונים, נייר, מוצרי־עור, מכונות, 
מוצרי ברזל ופלדה שונים, קרונות־רכבת ומצרכי־מזון. בתי- 
החרושת מונעים בחשמל,המופק בתחנת־כוח הידרו־חשמלית, 
הנמצאת בעיר והמנצלת את הבדלי־הגובה ( 18 מ׳) שבין 
מימי הימות שמשני עבריה. — ט׳ נוסדד. ב 1782 . התפתחותה 
העיקרית באד, במחצית השניה של המאה ה 19 , משהלכה 
והתרכזה בה תעשיית הטכסטיל הפינית. תקופת־גידול שניה 
באה לט׳ לאחר מלחמת-ד,עולם 11 , משהתרחבה בה מאד 
תעשיית המתכות. 



טמפרה; מראה כ? 5 ' 









803 


טמפרטורד 


804 


טמפךטוךה, דרגה של חום — להבדיל מכמותו 
(ע״ע חם; תרמודינמיקה); אחד הגךלים היסודיים 
המאפיינים מערכת פיסית, בעל חשיבות מכרעת לגבי מרבית 
תכונותיהם הפיסיקליות והכימיות של המרים — מצב־ 
הצבירה, הנפח, הלחץ,המוליכות החשמלית והתרמית, הקרינה, 
הפעילות הכימית, ועוד. תחום־ההשתנות ה י ד ו ע של הט׳ — 
ז״א מכלול ערכי הט׳ שניתנו למדידה, במישרין או בעקיפין — 
משתרע בין גבול תחתון של 0 ' 273.16 - ("האפס המוחלט" 
התאורטי [ע״ע גז, עמ׳ 542/3 ]) ובין ערכים מסדר־הגודל 
של ס״״יס!, שהם — לפי הערכות אסטרופיסיקאליות — ט"־ 
הפנים של כוכבים חמים; אולם מבחינה תאורטית אין 
לט^ גבול עליון._ 


ט״ אפייניות ס״) 1 

מעל לאפם המוחלט 


׳■־ 10 

הט׳ הנמוכה ביותר שהושגה במעבדה 

272.2 ־ 

נקודת־ההיתוד של ההליום 

-268.9 

בקודת־הרתיחה של ההליום 

-252.8 

נקודת־הרחיחה של המימן 

-228 

פני כוכביהלכח פלוטו 

-182.9 

בקודת־הרתיחה של החמצן 

-130 

פני־הלבנה בצידם הלילי 


טמפרטורת־האוויר הנמוכה ביותר 

-88.3 

(נמדדה באבטארקסיס) 

-78.5 

נקודת־ההמראה של קרח יבש ( 02 ^) 

-21 

מזיגת־קור של קרח ומלח־בישול 

-2.5 

נקודת הקיפאון של מי־ים 

4 

ץמקי־הים 


חט׳ הממוצעת של פני־הארץ 

15 

(אטמוספירה טטאנדארטית) 

37 

הט׳ הנורמאלית של האדם 


טמפרטורת־האוויר הגבוהה ביותר 

59 

(נמדדה בקליפורניה) 

150 

פני־הלבנה בצידם היומי 


הט׳ הממוצעת של האטמוספירה בגובה 

400 

של 200 ק "מ 

450 

הקיטור בטורבינות 


טמפרטורת־ההצתה של תערובת 

600 

גאז־מאור — אוויר 

1,063 

נקודת־ההיתוך של זהב 

1,530—1,130 

נקודת־ההיתוך של סוגי הברזל 

2,300 

להבת גאז־המים 

2,300 

חוט־הלהט בנורה חשמלית 

3,500 

פני הכוכבים הקרים מטיפוס 4 ן 

5,900 

פני השמש 


כדור־האש בקוטר של 15 ס׳ הנוצר 

3>< 10^ 

ע״י פצצה אטומית 

׳' 10 

העטרה של השמש 

10* 

פנים־השמש 

" 10 —יי' 10 

פנים כוכבים חמים 


היסטוריה. מקור המונח ט׳ הוא המלה הלאטינית 
ששימשה בפילוסופיית־הטבע של יה״ב 
לציון המערך של 4 תכונות־היסוד של החומר לפי אריסטו: 
חם, קר, לח ויבש. הללו אומצו ע״י גלנוס (ע״ע), 
שהגדיר 4 דרגות של חום ו 4 של קוד — אולם אלה לא הין 
מושגים בעלי מובן פיסיקאלי, אלא יוחסו לתרופות שגרמו 
לתחושות שונות של האדם; הט׳ הניטראלית — טמפרטורת 
האפס — הוגדרה כט׳ התקינה של האדם. הראשון שהבחין 
בין כמות החום ובין דרגתו היה, כנראה, אל־קינדי (ע״ע), 
במאה ה 9 , שייחס לתרופות בכמויות שונות דרגות שונות 
של חום או קור. עד למאה ה 17 היה מושג הט׳ מעורפל, 


מאחר שלא נודעו שיטות למדידה כמותית של דרגת־החום. 
את ה ת ר מ 1 מ ט ר (ע״ע) הראשון למדידת ט" בנה גלילאי 
(ע״ע). ב 1669 הציע א. פברי (!■!!!גיל .^) לבחור ב 2 נקודות 
קבועות — הט׳ של השלג והט׳ המאכסימאלית של הקיץ — 
לבניית םולכ 1 *ט" לצרכי מדידה תקנית של הט׳. ק. רנלדיני 
( 1 ״] 1 לבג 1161 . 0 ) היה הראשון ( 1694 ), שבחר' בקרח 
נמס ובמים רותחים כמסמני נקודות קבועות של סולם 
תרמומטרי. ד. ג. פרנהיט (ע״ע) הנהיג את השימוש 
בתרמומטר־כספית, שבו קבע 3 נקודות:( 1 ) הט׳ של תערובת 
של קרח, מים ואמון כלורידי — נקודת האפס; ( 2 ) הט׳ של 
תערובת של קרח ומים נקיים — ״ 32 ; ( 3 ) הט׳ של גוף־ 
האדם — ״ 96 . ב 1742 חילק א. צלסיוס (ע״ע) את הרווח 
שבין נקודות הקרח הנמס והמיםיהרותחים בתרמומטר־כספית 
ל 100 חלקים (מעלות); תחילה ציין את הנקודה העליונה ב ״ 0 
ואת התחתונה ב ״ 100 , ורק ב 1850 הפך מ. סטרומר (. 1 \ 
■!?!תסזזל) את סימון הנקודות הקבועות ויצר"את הסקאלה 
המקובלת היום ברוב הארצות, ואף במדע. מן הסקאלות 
הרבות האחרות שהוצעו במרוצת השנים היה שימוש רב לזו 
של ראומיר (ע״ע), שחילק אותו התהום עצמו ל״ 80 
מעלות (וע״ע תרמומטר). 

הגדרת הט׳. (!)מבחינה תרמוסטאטית נקבעים 
הבדלי־ט׳ או שוויון־הט' על סמך הכלל, שחום זורם — בדרך 
ההולכה, ההעברה או הקרינה — מגוף אחד לשני כשהט׳ של 
הראשון גבוהה מזו של השני, ושעם השתוות הט" של שני 
הגופים נפסקת זרימת החום. 

( 2 ) ט׳ תרמומטרית. ההגדרה הראשונית של הט׳ 
מתבססת על" מדידת ערכי תכונות פיסיקליות שונות של 
חמרים, המשתנות בהתאם לשינויי הט׳. לשם כך בוחרים 
בסקאלה בעלת 2 נקודות קבועות כרצוננו; אם ? הוא ערך 
הגודל המסויים הנמדד בט' ,ן£, ו ב ול! הן הנקודות הקבועות, 
הרי,ן) מוגדר ע״י הנוסחה 

?-ק 

בתרמומטר־הכספית "הקלאסי" הגודל הנמדד הוא נפחו של 
הנוזל, ששינויו מתבטא באורך עמוד־הכספית, והנקודות 
הקבועות הן הט" של קפיאתם ושל רתיחתם של המים (בלחץ 
אטמוספירי תקין), וסימוניהן הן: 

בסולם־צלסיוס ס״).... 100 = 6 0 = 1 ; 

״ ־ראומיר ( 8 ״) .... 80 = נ 1 0 = 3 

״ ־פארנהיט ('!״).... 212 = ( 1 32 ג 

״ ־קליוין 10 ״).... 373.16 -־ ל 273.16 = ג 

במקום הסקאלה של תרמומטר־הכספית נבחר כגודל ? 
בתרמומטרים התקניים החדישים הלחץ של גאז (הליום) 
המוחזק בנפח קבוע; אולם בחירה זו אין כוחה יפה לגבי 
ט" נמוכות מאד (.> 1 ״ 0.3 >)—מזה, וט" גבוהות מאד 
(.> 1 ״ 1,000 <) — מזה. אפשר גם להסתפק בקביעת נקודה 
אחת בלבד, בתנאי שייקבע מקדם־הפרופורציה של היחס 
שבין שינויי הט׳ ובין שינויי הגודל הנמדד. ב 1954 נקבע 
בהסכם בין־לאומי הערך ״ 273.16 לנקודה המשולשת של 
המים, שבה הפאזות המוצקת, הנוזלית והגאזית נמצאות 
בשיווי־משקל; היא נבדלת רק ב 0.0099 מ 0 ״ 0 . 

גודל ? אחר, ששינוייו משמשים למדידת הט', הוא המו¬ 
ליכות החשמלית (ע״ע בולומטר). 

( 3 ) ההגדרה התרמודינאמית מבוססת על מושג 




805 


טמפרטורה - - טמפרלי, הרולד 


806 


שיווי־המשקל התרמי, וניסוחה הכמותי מתאפשר על־סמך 
החוק התרמודינאמי השני: אם כמות־חום 0 ס! אנרגיה) 
מסופקת'ממקור בעל הט׳ ! 7 למכונת־קארנו בעלת יעילות 
מאכסימאלית, וזו ממירה חלק מחום זה (¥\} לאנרגיה מכאנית 
תוך מסירת יתרו ( 2 ^ - למאגר בעל הט׳ 

X2 (״ X1 1 י 0 = 0 ״ 273.16 -) מוגדר במכאניקה 
הקלאסית כט׳ שבה מתאפסות כל התנועות המולקולאריות! 
לשון אחרת; כט׳ שבה המולקולות הן חסרות אנרגיה (לפי 
תורת הקונטים [ע״ע] אין הנחה זו חלה על פרמיונים [ע״ע 
חלקיקים אלמנטריים]). אולם למעשה לא ניתן אלא להת¬ 
קרב לאפם המוחלט, ואין נקודה זו ניתנת להשגה ניסויית, 
מאחר שלפי החוק התרמודינאמי השלישי לא ייתכן תהליך 
העשוי להוריד את הט' של מערכת כלשהי אל האפס המוחלט 
במספר סופי של פעולות. 

ט" נמוכות. לפי התאוריה הקוואנטית, המרכיבים 
היסודיים של כל חומר, כגון אלקטרונים באטום, מאכלסים 
רמות אנרגטיות מותרות מסויימות לא־רציפות, שהן במקרה 
האידיאלי של מינימום־האנרגיה הרמות הנמובות ביותר 
("היסודיות"). האנרגיה המאפשרת את ההימצאות ברמה 
אנרגטית גבוהה יותר מסופקת למרכיב כזה במערכת מבודדת 
כאנרגיה תרמית התלויה בט׳ בלבד, ושיעורה נמדד ביחידות 
5:X נ (ר׳ לעיל). ביחידות אלקטרון־וולט (^ש) ערכה של 
אנרגיה זו הוא מסדר־הגודל של ״ 10 לכל מעלה. בט" רגילות 
בדיקת תכונותיו הפיסיקאליות של חומר — הולכה חשמלית 
ותרמית. חום סגולי וכד׳ — מופרעת ע״י אי־הסדר הנובע מן 
הזזום. לפיכך מדידת תכונות אלו דורשת את הימצאותו של 
החוסר במצבו היסודי — בט׳ הנמוכה מזו המאפשרת למר¬ 
כיבים איכלוס רמות אנרגטיות שונות. 

שיטות קירור. מבחינים כמה שלבים בתהליך קירור 
גאזים: ( 1 ) הנזלת הגאז לאחר דחיסתו בדרך איזותרמית — 
ע״י הגדלת הנפח — או בתהליך אדיאבטי (ע״ע),'או בתה¬ 
ליך ג׳אול־תומפסון תוך שמירת האנתאלפיה! חוזרים על 
תהליך הדחיסה האיזותרמית וההרחבה האדיאבטית או האי- 
זנתאלפית פעמים אחדות עד להשגת נקודת־ההתעבוח של 
הגאז. ( 2 ) הנוזל המתקבל נשמר בבידוד תרמי בתוך דיואר 
(ע״ע תרמוס), וכשהכלי סגור והלחץ שמעל הנוזל מונמך באמ¬ 
צעות משאבות-ריק—מונמכת נקודת־ר,התעבות ולגבי מרבית 
הנוזלים ניתן להוריד בדרך זו את הט׳ עד לנקודת-הקפיאה. 
רק הט׳ של ההליום (ע״ע) — שאינו קופא אלא תחת לחץ 


של עשרות אטמוספירות — אינה יורדת בדרך זו מתחת 
ל.>נ״ 1 , מאחר שלחץ אדיו נמוך ביותר בתחומי ט׳ זו ואינו 
ניתן להורדה נוספת. ( 3 ) זו האחרונה מושגת בשיטת 
הדמאגנטיזאציה האדיאבטית; גם כשהאלקטרו- 
נים נמצאים בט׳ הנמוכה ברמותיהם היסודיות, כשהמרתק 
האנרגטי ביניהן ובין הרמות שמעליהן גדול מי־ 10 אלקטדון- 
וולט (ר׳ לעיל), הרי בחומר בעל מומנט-דיפול מאגנטי(יוני) 
(כגון מלח פאראמאגנטי) עדיין הם'מאכלסים רמות השונות 
מהיס^יות, שהרווח י ביניהן הוא מסדר־הגודל של י-־ 10 
אלקטרון-וולט. הפעלת שדה מאגנטי חזק על החומד מגדילה 
את הרווח שבין הרמות בלי שד,ט׳ משתנית, וד׳דיפולים 
המאגנטיים מאכלסים את הרמות הנמוכות ביותד תוך כדי 
הקטנת האנטרופיה (הגדלת הסדר מושגת במקרה זה ע״י 
הכוונת הרוב המכריע של הדיפולים בכיוון מקביל לשדה), 
מה שמחייב פליטת אנרגיה תרמית. הפסקת פעולת השדה 
המאגנטי תוך כדי שמירת האנטר^יה — תהליך המתאפשר 
ע״י בידוד החומר מן הסביבה — גוררת החזדת הדמות 
האנרגטיות לערכן הראשוני. עם גמר התהליך נמצאת המער¬ 
כת בדרגת אי־סדר נמוכה יותר — שהיא מקבילה לט׳ נמוכה 
יותר. תהליך הדמאגנטיזאציה האדיאבטית יכול להיעשות 
גם לגבי הדיפוילים המאגנטיים הגרעיניים, ור,ט׳ הנמוכה 
ביותר שהושגה בדרך זו היא מסדר־הגודל של ^ז״י ־ש. 

סולם -ה ט" המאגנטו-תרמודינאמי. לחץ־ 
האדים של הליום נוזל מתחת ל^^^ 0.3 נמוך עד כדי כך, שאין 
הוא ניתן למדידד, מדוייקת. לבניית סולם־הט׳ בט" נמוכות 
כאלו משמש גודל תקני אחר, והוא — הסוסצפטיביליות 
המאגנטית של מוצקים פאראמאגנטיים (ע״ע מגנטיות; 
מוצק), שהיא פונקציה של הט׳; י בחמדים דבים מקדם־ 
הסוסצפטיביליות פרופורציוני־בהיפוך לט׳. 

בט״ גבוהות — מ.> 1 ״ 1,000 (בערך) ומעלה — מת¬ 
הווים קשיים בבניית תרמומטר, מאחר שהחמדים שמהם הוא 
נבנה משנים את תכונותיהם. בתנאים אלה נמדדת הט׳ על 
סמך 2 גורמים אחרים, התלויים בט׳ בלבד: (א) עצמת 
הקרינה הנפלטת מגוף שחרר — בד,תאם לחוק של סטפאן־ 
בולצמאן; (ב) מיבנה םפקטרום-ד,קרינה מבחינת הימצאו של 
מאכסימום־הקרינה באוריך-גל מסויים — בהתאם לחוק של וין. 

וע״ע ח'ם;צבירה,מצבי־;קרינה;תרמומטר. 

- 1 19-11 ^קן{ז 7€ ^ 1 > .!■יח! 

6 ( 1 .^ ; 1961 /י£//; 2 זז/ ,זז 1 חו 1 ־ 1.31 .ן ; 1963 

•) 6 .ס - ל £11 \נ)׳ורן 
. 1962 

אר. כה. 

טמפרלי, הרולד- ץ^ 1 :נ^קרת^ 1879) — 93101(1 X — 
1939 ), ד,יםטוריון ודיפלומאט אנגלי. ט׳ למד באו¬ 
ניברסיטת קימבריג׳ ואח״ב הורה בה. הוא עסק בתולדות 
הדיפלומאטיד, הבריטית מ 1815 , במיוחד במזרח התיכון, וכן 
בתולדות הבאלקאן. במלחמת-ר,עולם 1 השתתף כקצין במסע 
הדארדאנלים, ואח״ב היה נספח צבאי בסדביד,. בתום המל¬ 
חמה השתתף במשלחת ארצו לוועידת-הישלום בפאריס, וכן 
במשלחות לתיחום קווי־הגבול בבאלקאן. הוא ערך את - 915 

15 ־ 31 ? 0£ 6 ש 1 ז 6 זש 00£ ס ש 11 ז 0£ ץז 10 ("תולדות ועידת־ 

השלום בפאריס״), 1920 — 1924 , המשמשות מקור עיקרי 
לנושא זה, וכן — יחד עם גוץ׳ ( 000011 .? . 0 ) — את 

- 1898 ,: 31 ^'\\ 1116 0£ 0115105 1:116 011 000111116013 61111511 

1914 (״המיסמכים הבריטיים על גודמי המלחמה, 1898 — 



807 


טמפרלי, הדולד — טן, איפוליט־אדולף 


808 


1914 ״), 1927 — 1938 . מספריו: ןןת 1 תחב€ 0£ ש}!"[ ("חיי 
קבינג״), 1905 ! — 1822 ,^ת 1 תת 03 0£ ץ 10 ! 0 ? 
1827 (״מדיניות־החח של קנינג, 1822 — 1827 ״}, 1925 : 
1 ש 11 ז 01:1 שו 1 ז] £35 ־ 31 ש^ £ו 1 ז 31111 1 )ת 13 א £11 (.,אנגליה 
והמזרח הקרוב: מלחמת קרים״), 1936 ! וכן — יחד עם 
גראנט — ץז 1 ]]ת^^ 11 ] 20 1 ]חב 11 ] 19 110 ] ח! שנ 01 ז £11 ("אירופה 
במאה ה 19 ור. 20 ״), 1939 . 

טמקין, מרךכי ( 1891 , סידלצה [פולניה] — 1960 , ירו* 
שלים), משורר לירי עברי. בילדותו למד ב״חדרים", 

ואח״ה בביהמ״ד למורים מיסודה של "עזרה" בירושלים: 
מ 1911 ישב ישיבת־קבע בא״י. ט׳ עסק בהוראה ובמלאכת 
התרגום. מ 1909 פירסם שירים בכתבי-עת• רבים, ואח״כ 
קיבצם בספרים. 

נושאי שירתו העיקריים הם: נוף הארץ ועצבותו! מראות 
ירושלים! חיי עמל; שירום על הרעיה, הבת, הבנים והנכדה; 
צער היחיד ובדידותו* זרות חיי העיר* וראש לכל: תפילות 
ווידויים לאלהים. ט׳ הוא ליריקן בעל הסתכלות דקה, חדורה 
רוח תוגה וקדרות. בשיריו מעטים המוטיווים, פשוטים סממני 
הצורה השירית וחד־גוניים השירטוטים הספרותיים, אך רבה 
הכנות שבמסירת חוויותיו. ט׳ הוא אינדיווידואליסט בעל 
נימה דתית חזקה, המבליטה את צניעות האדם ואת התקוות 
לחסד "השפע ממרום". 

ספרי השירים שלו הם: "נטפים" (תרפ״ז): "שירים 
ותפלות"(תרצ״ז): "ספר השירים והתפלות"(תש״ב): "באלם 
קול" (תשט״ז): "אגד קט" (תשכ״א). מתרגומיו לעברית; 
"דרך טיכו ברהי לאלהים" למכס ברוד! "בית בודנברוק" 
לתומס מאן: "המנהרה" לקלרמאן׳ ועוד. 

מ. ריבולוב, מרדכי ט׳ (הדאר, ר), תרפ״ז; ש. בן־יוסף, 
מרדכי ט׳ (ד,דאר, ט'). תר״ץ: ב״צ בגשלום, שירת מרדכי 
ט׳ (גזית, ד), תש״ד; מ, ה. בן־שמאי, שירת ד.מרגעד, 
למרדכי ט׳(תדאר, כ״ה), תשי״ז; ח. תורן, מרדכי ט׳(גזית, 
י״ח), תשכ״א; ב. טמיר, לשירתו של מרדכי ט׳ (הפועל 
הצעיר, 54 ), תשכ״א. 

טן, איפוליט־אדולף — 10 ו £31 ש 1 (ק 101 ) 0-13 ]י< 01 קוןנ 1 ־ 1 — 
( 1828 , ווזיה [;׳.־ו 210 ג 1 ס/ו], שאמפאן— 1893 , פא¬ 
ריס), מבקר, פילוסוף והיסטוריון צרפתי, חבר האקדמיה 
( 1878 ). טן היה בן למשפחה בורגנית ותיקה: הוריו היו 
בעלי תרבות מעודנת והשכלה נרחבת, הוא הצטיין בלימו¬ 
דיו בבית־המדרש הגבלה למורים, אולם הוכשל בבתינת־ 
תחרות לסמיכת־הוראה בפילוסופיה בגלל דעותיו שנראו 
כ״מסוכנות". ב 1853 הגיש שתי דיסרטאציות לדוקטוראט: 
1015 מס] 13 נן צ 11 ז $0 ז 0 ל} 190 (״ על האישים האפלטוניים" [בלא־ 

טינית]): 0 ת 31 ] 011 י 1 £3 10 ) £311165 165 ז 11 ל £85:11 ("מסה 

על משלי לה פונטן"), ולאחר-מכן הקדיש עצמו להוראה 
ולמחקר, ואף כתב קובץ שירים ורשימות ("חייו ודעותיו של 
תומה פרדריק גרנדורז׳״, 1868 ). עמדתו הפילוסופית נקבעה 
ברור החל מ 1856 בספרו ^ 315 (111 x^x ־^ 30 ]£ 1105 < 1 ס 8 ס 1111 ? 
510016 ("פילוסופים צרפתים של המאה ה 19 ")! בספר זה 
מתח ביקורת חריפה על הספיריטואליזם של ויקטור קוזן(ע״ע) 
ושאר נציגי־דורו. אולם ביקורת זו אין פירושה שטן נהה 
אחרי הפוזיטיוויזם! כל ימיו היה מחפש פילוסופיה שתספק 
את דרישותיהם של האידאליזם ושל חקר־עובדות ראלי כאחד. 
שני הוגים, שאת כתביהם למד להכיר בשנות התבגרותו, 
תרמו להכוונתו לדרך זו: שפינוזה (ע״ע) והגל (ע״ע). 


בשנים 1863-1856 
עסק טן בחיבורו הג¬ 
דול הראשון "תולדות 
הספרות האנגלית״! 
במבוא לחיבור זה נתן 
תיאור סיסטמתי של 
דרכו בחקר תולדות 
הספרות. לדעתו "הג¬ 
זע" (ססבז), "הסביבה" 
( 0111011 ]) ו״העת" 
(] 1001000 ) הם שלו¬ 
שת כוחות-הבראשית 
המעצבים את המצב 
הנפשי היסודי, שצריך לשמש נקודת-מוצא להסברת תרבותה 
של תקופה מסויימת ונציגיה. מושג הגזע של טן אינו 
ביולוגי, ודבר אין לו עם תודת הגזענות (ע״ע גזע. עמ׳ 576 ) : 
אין הוא מציין בשם "גזע" אלא את האופי הלאומי, שלהשפעתו 
הוא מייחס משקל חשוב, אך לא אין-סופי. מושג הסביבה 
מקיף את מכלול התנאים שבהם חיים בני-אדם: הטבע 
הפיסי והנוף, הסביבה החברתית והמדינית וכיו״ב. ולסוף ~ 
יש להתחשב אף בעת שבה מופיעה היצירה הספרותית, 
משום שהעבר משפיע בהתמדה על ההווה, ומשום שמשקלן 
של המסורות הספרותיות, חאמנותיות ואחרות שונה בכל 
תקופה ותקופה. שלושת המושגים האמורים אין כוחם יפה 
כשמבקשים לפרש את האופי היחיד-במינו של יצירה מסויימת 
או של אישיות מסויימת. עליהם מוסיף טן מושג רביעי — 
זה של ״התכונה השלטת״ ( 556 סז] 031 ז 0 ] £30111 ) — הכוח 
הפנימי ששולט על שאר כל הכוחות המרכיבים אישיות, 
היוצר את אחדותם ומקיים אותה. כשרונו של מישלה (ע״ע), 
למשל, "כוח-דמיון לוהט": אולם אף כשרונו של שיקספיר 
ניתן לאפיין אותו — לדברי טן — ע״י אותה הנוסחה. — 
טן המבקר אינו נוהג לפי שיטה זו בכל חומרתה, אלא לעתים 
קרובות מתגלה הוא כפסיכולוג דק ורגיש. ב״פילוסופיה של 
האמנות״ ( 1865 — 1869 ) השלים את רעיונו: היצירה עשויה 
להביע תכונות כלליות יותר מאלו של תקופה — דהיינו 
תכונות אנושיות מתמידות. 

ספרו סס 60 י! 111 ס] 10 ' 1 סס (״על המישכל״), 1870 , הוא 
החשוב שבחיבוריו הפילוסופיים. בו הוא תופס את המציאות 
כמכלול של הרגשות ורואה את הרעיונות הכלליים כסימנים 
פשוטים. הוא שולל את מציאותו של ״אני״ ממשי. ה״אני״ — 
שהוא אשליה מבחינה מטאפיסית — קיים במובן הרגיל: 
ניתן להגדירו כמכלול היחסים. מצד אחד נוטה טן לתפוס 
את ההכרה כתנועה פנימית של מרכזי-העצבים, אך מצד שני 
שולל הוא את ממשיותו של החומר: קיומו של הגוף מצטמצם 
בעובדה שהאדם חש אותו. אעפ״כ תפיסת-עולמו היא 
ביסודה מאטריאליסשית ("החסרונות והמידות הם מוצרים 
כמו החומצה והסוכר"), והפסיכולוגיה מוסברת כחלק מן 
הפיסיולוגיה. 

חיבורו הגדול האחרון (שלא הושלם) — 0031003 £03 
סת 31 זסק 10 ס]תסס 3000 ־ £1 13 10 > ("מקורותיה של צרפת בת* 
זמננו״), 6 כרכים, 1875 — 1894 — מסביר את המהפכה הצר¬ 
פתית בעיקר כתוצאה מן הראציונאליזם המופלג של התקופה 
הקלאסית. טן מבליט את הצד השלילי שבמהפכות ומצדיק, 
במידה מרובה, את הזיקה למסורות. 



* 1 יפו 5 יט־אדו 5 ף טן 




809 


טן, איפוליט־אדולף — טנגנייקה 


810 


תורתו של טן תרמה רבות לעיצוב הנאטורליזם, והש¬ 
פעתה ניכרת היטב ביצירותיהם של זולה (ע״ע) וברינטיר 
(ע״ע)- ומבחינה היסטורית״פוליטית — בעולמם הרוחני של 
ברם (ע״ע) ומורם (ע״ע). 

-/ס/ ,.' 7 , 1 ז(>[!נזע 0 ( 0 ; 1901 ,.' 1 !^ 51 ^£ ,!}!!!;זו?) 

€10 .^ 1 : 1933 ,.' 1 ' ,ץ 0 ז 1,0 .]׳\ 19321 

; 1938 ^ 5 ■{ 511 /!£/;•> ,.' 1 ' . 7 / ,ז^־\<ז 1 ^<ן^ו)נ[;>י 6 

071 2 > ^'.);/״)דיויצו ,( 1111 .^ 1 ,[ . 1 [<ל 

^/ 2 ^ןן 077 70 , x ־^:ל^^ . 0 \ 1 : 953 ! , 51104 ;}!\ 51 ) 1€ ^ 1 ' 0 7/5 

7/5 .// ,.> 1 ש 11 ש'\\ .^ 1 ; 1958 \ 111 < 511 ^ 0711€ 011 X^X -{¥ מ׳> ד{ 70 > 
. 1959 ,( 1 , 01 ^ 001101 ) 1 { 57 ד} 77-117 /}חס '^( £0 ^ 7 

מר. ג. 

טנג יד—( 618 — 906 לםה״נ), שושלת של 19 (או 

21 ) קיסרים בסין, שתקופת שלטונם היא מן 
המזהירות בהיסטוריה המדינית והתרבותית של סין. בית־ט׳ 
הגיע למלוכה ע״י לי ייאן (מב 76 1.1 ; 618 — 626 ) ובנו לי 
שיה-מין ( 111 תז־ו 11 ו 51 1.1 ), מן האצולה של איזורי־הצפון, 
לאחר נפילת שושלת־סוי מ 613 ואילך. מייסדה־בפועל של 
השושלת — שהיה להלכה הקיסר השני, אך למעשה הקיסר 
הפעיל הראשון — היה לי שיה־מין, ששמו כמושל היה 
טאי־צונג (?[בו 11 ;ו£- 1 ג 7 ! 627 — 649 ). בני-ט׳ ישבו בלו־ 
יאנג כבירתם המזרחית ובצ׳אנגאן כבירתם המערבית. 

טאי־צונג ובנו ק א ו ־ צ ו נ ג( 8 מ 511 :- 0 ג.) 650:1 — 683 ) היו 
שליטים אדירים, כלוחמים באויבים החיצונים וכמחוקקים 
ומארגנים בתוך עמם. הם הכריעו את התורכים המזרחיים, 
שהציקו לסין במשר תקופה ארוכה, וכן הטילו את מרותם 
על התורכים המערביים. בימיהם השתרע תחום השלטון 
וההשפעה הסיני מאנאם בדרום-מזרח עד לתורכסטאן המע¬ 
רבית בצפון־מערב, וסין הובאה לידי מגע הדוק עם עולם 
התרבות הפרסית והאיסלאמית. סדרי המימשל והמינהל שהנ¬ 
היגו שליטי-ט׳ במדינה נתקיימו בסין בעיקרם כמעט עד 
לנפילת הקיסרות במאה ה 20 . 

אישיות בולטת ביותר בתולדות בית־ט׳ היתד. וו צה- 
טןן (ת 16 ;ו- 15€ ! 1 ^) — תחילה פילגשו של טאי־צונג, 
ואדז״כ של יורשו קאו־צונג. בימי מלכותו של זה האחרון 
תפסה בהדרגה את רסן השלטון, לאחר-מכן המליכד, וחזרה 
והסירה — תוך שנה אחת ( 684 ) — שניים מבניה, ולסוף 
עלתה על כסא-הקיסרות בשם הקיסרית וו( 684 — 704 ) — 
כאשה היחידה בתולדות סין, שהוכרה רשמית בשליטת 
המדינה. האחרון בשליטי-ט׳ החשובים היה ה ם י א ן - צ ו נ ג 
713 — 755 ), נכדה של הקיסרית וו. בימיו 
הגיעו עצמתה ותפארתה של השושלת, וכן תרבותה החמרית 
והרוחנית של סין, לשיאן. שיירות-סוחרים, משלחות דיפלו¬ 
מאטיות, מפיצי דתות שונות היו הולכים ושבים בין סין ובין 
ארצות סמוכות לה ומרוחקות ממנה — קוראה ויאפאן מזה, 
פרס, הודו ואף ערב מזה כשהם נושאים עמם סחורות, 
רעיונות ודתות, ויחד עם זה מפיצים את שמע גדולתה של 
סין למרחקים. בעקבות המגעים התרבותיים הערים נתחזק 
הבודהיזם בסין, וכן קנו להן אחיזה הדתות הזך־תרשטרית 
והמאניכאית; השלטונות הביטו גם על הנצרות (הנסטוריא- 
נית) בעין טובה. הקיסרים הגדולים לבית־ט׳ היו שוחרי 
שירה, ציור ומוסיקה, ותקופת־ט׳ נחשבת לתור־דתהב של 
הספרות הסינית; באותה תקופה פעלו המשוררים לי טי-פו 
(ע״ע), טופו (ע״ע), ליו צונג-יואן, סופרים כגון האן-יי 
( ¥11 11311 ), ואחדים. 

השיגשוג, העושר והמותרות גררו נפילה מהירה. לאחר 


שמשל ד.םיאן-צונג בארצו בחכמה ובתבונה שנים רבות, 
כמעט שנשמט כסא-מלכותו ממנו בשל אהבתו לאשה: ב 745 
הביא לבית-נשיו את יאנג קואי-פו ( £11 ־ 1161 ^ ^ ¥30 ) היפה, 
שמשכה חסד לאחד משרי-צבאו, ההרפתקן התורכי אן לו- 
שאן. הלה התמרד בקיסר, והםיאן-צונג נאלץ לברוח מבירתו 
ואף להוציא להורג את פילגשו האהובה, כדי לשכך את זעמם 
של אנשי-הצבא. אעפ״ב לא הצליח השלטון הקיסרי להתגבר 
על המרידה אלא בעזרת שכירים זרים — אויגורים ובני 
שבטים אחרים מן הצפון. הללו הצליחו במשימתם ב 763 , 
לאחר מלחמת-אזרחים הרסנית, אולם הם מצדם הפכו למקור 
הטרדד. לשלטון הקיסרי, שנתערער ללא תקנה. יורשיו של 
הםיאן-צונג נאלצו לד״שלים עם הקמת שררות עצמאיות- 
כמעט של מפקדים צבאיים במחוזות שונים במדינה. על הצר־ 
הקיסר עצמה השתלטו הסריסים, שנתארגנו לסיעות יריבות 
ומסוכסכות ביניר,ן. כנופיות-שודדים ושנות-רעב פקדו את 
המדינה, ששקעה במשך הדורות במצב הקרוב לאנארכיה. 
השושלת הלכה מדחי אל דחי, אולם עד לשקיעתה הסופית 
עברו עוד כ 150 שנים, שבהן התחלפו 14 שליטים מוכי-גורל, 
שרובם לא האריכו ימים. הקיסר האחרון לבית־ט׳ נרצח 
ב 907 בידי ראש-שודדים שלעזרתו פנה, והלה תפס את 
מקומו וייסד את שושלת "ליאנג המאוחרת" קצדת־הימים 
( 907 — 922 ). 

ביבל׳ — ע״ע סין: היסטוריה, ספרות, אמנות. 

ל. י, 

טנגוטים, עם של נוודים-למחצה, שייסד במאה ה 10 בסין 
המערבית מלכות, הידועה בשמה הסיני ה ס י¬ 
ד.סי א ה ( 17x13 !;•.!ל); היא התקיימה עד חורבנה ב 1227 
בידי המונגולים בראשותו של ג׳נגיז חאן (ע״ע). הט" עסקו 
הן בגידול מיקנה הן בחקלאות,' אך היו בזויים בעיני המונ¬ 
גולים על שישבו ביישובי-קבע. רובם היו בודהיסטים, אך 
אפשר שהיו ביניד׳ם כמה נוצרים נסטוריאניים. לשונם היתה 
נמנית על הקבוצה הטיבטו-בורמית (ע״ע). בפקודת שליטם, 
הקיסר לי יואךהאו, הונהג ב 1038 כתב מיוחד ללשונם, שהיה 
מבוסם על שיטת-ר,כתב הסינית, אך נופל ממנה בהרבה בשי¬ 
טתיות ומסורבל ביותר. כמות ניכרת של חומר כתוב טאנגו- 
טית נשתמר, אך הכתב והמיבנה הפונולוגי של הלשון עדיין 
לא נחקרו כל צרכם. — המיבטים מזכירים את הט" בשם 
מי-ניאג ומזהים אותם עם כמה שבטי-נוודים, המצויים עדיין 
באיזורים מסויימים לאורך הגבול בין טיבט וסין. 

; 1-11,1960 ,^ 11 ־ 11,10301 (^) מ 3 > 701 ץ־ ¥3111 , 1111 ־ 103 ! 116 . 1 ־ 1 

; 1960 , €113 011 80 'ד 0 ק 3 ד,ז{ 00 ' 1 , £1.1431103 . 14 .£ 
5 י}{/} 71 { 5 ( ¥1310 51 ^} ! 11 ^ 7071 01 שןןו/) 7 •/ ^^.' 7 . 3 ) 

X1), 1961. 

טנעייקןה (ה. 111 ץמ 183 ז ¥3 ), מדינה באפריקה המזרחית 
הטרופית — רפובליקה במסגרת חבר־העמים 
הבריטי; 937,060 קמ״ר (מד,ם 53,780 קמ״ר שטחי ימות), 
9.8 מיליון חושבים (אומדן 1963 ). ט׳ שוכנת על חוף האו¬ 
קיינוס הד.ודי ומשתרעת בין ״ 1 ל ״ 12 רוחב דרומי ובין 
' 30 ״ 29 ל׳ 30 ״ 40 אורך מזרחי: שכנותיה היבשתיות (מצפון 
לדרום) הן קניה, אוגאנדה, רוואנדה, בורונדי, קונגו, זאמ־ 
ביה, מאלאווי, מוזאמביק. בתחומיה נכללים: מחציתה 
הדרומית של ימת ויקטוריה (ע״ע), מחציתה המזרחית של 
ימת־טנגנייקד. (ע״ע) והחוף הצפוני-מזרחי של ימת-ניאסה. 
חופה של ט׳ מפורץ רק מעט, ומשום ריבוי שוניות-האלמוגים 



811 


טנגנייקה 


812 



נוף בערבות טאננאנייקה הדרומית 


והשרטונדת בקרבתו אינו נוח לספנות. לט׳ שייך האי מאפיה 
(ב 13£1 א) שממול חלקו המרכזי של חופה. 

מבחינת המיבנה והאקלים נוהגים לחלק את ט׳ ל 4 
איזורים ראשיים: מישור״החוף, הרמה, הבקע וההרים. 

( 1 ) מ י ש ו ר ־ ה ח ו ף רחבו 15 — 30 ק״מ, ורק באיזור־השפך 
של נהר רופיג׳י כ 50 ק״מ, בקירבת החוף מצויים במקומות 
רבים ביצות ושטחים מכוסים מאנגרובה. רובו של המישור 
מכוסה יערות ושיחים טרופיים, וביניהם שטחים מעובדים 
נרחבים, בעיקר מטעי דקלי־קוקום׳ סיסאל ואגוזי־קאשו. — 
האקלים חם ולח בכל ימות־ד״שנה. כמות־הגשמים השנתית 
בצפון — 1,300 — 1,600 מ״מ, בדרום — 800 — 1,000 מ״מ. 
הבדלי הטמפרטורה בין היום והלילה ובין החודש החם 
ביותר (יאנואר [בדאר אס׳סלאם ׳■ 28 ]) והחודש הקר ביותר 
(יולי־אוגוסט [שם = 23 ]) הם קטנים. 

( 2 ) את רובו הגדול של שטחה של ט׳ תופסת הרמה, 
שהיא חלק מהרמה הגדולה של אפריקה המרכזית והדרומית. 
המעבר ממישור־החוף לרמה הוא פתאומי, דרך מתלול גדול. 
לרמה שתי דרגות: במזרח ובדרום גבהה 300 — 500 מ׳, ופניה 
מישוריים, אך מבותרים מאד ע״י עמקי־נהרות! במרכז, 
במערב ובצפון ?בהה 600 — 1,500 ס/ ורובה מישורים רחבים 
וחד־גוניים, שמעליהם מתנשאים גבעות והרים בודדים. 
הרמה בנויה ברובה סלעים קריסטאליניים (גראניט) ומטא־ 
מורפיים, שמעליהם מופיעות במערב שכבות עבות של סלעי־ 
משקע קדם־קאמבריים (אבן־חול וקונגלומראטים) ובמזרח — 
בעיקר במדרגה הנמוכה יותר — שכבות' מן השלישון. 

ברוב חלקי הרמה הגשמים מועטים במידה ניכרת מאשר 
במישור־החוף, תוך כדי תנודות משנה לשנה. באיזור רחב 
במרכז קיימת עונת־יובש, וכמות־ד,גשמים השנתית היא 
400 — 600 מ״מ, בשאר חלקי הרמה — 600 — 1,000 מ״מ. 
בגובה של 1,000 מ׳ הטמפרטורד, הממוצעת של החודש החם 
ביותר היא ״ 26 ושל החודש הקר ביותר — = 20 , אך התנודות 
במידות החום היומיות גדולות ב ״ 10 — 6 מאשר במישור־ 


החוף. משום־כך יש לחלק גדול של הרמה — מבחינת האקלים 
והצמחיה הטבעית — אופי של סאוואבה יבשה. 

השטח המעובד ברמה הוא קטן־יחסית ומפוזר; האיזור 
החקלאי העיקרי נמצא מסביב לימת־ויקטוריה. נוסף על 
גידולי־מזון לצריכה מקומית, מגדלים ליצוא כותנה, אגוזי־ 
אדמה, טבק וקיקיון. שטחים גדולים ברמה משמשים כרי- 
מרעה. 

( 3 ) הסעיף המערבי של הבקע הסורי־אפריקני 
משתרע בשוליה המערביים של רמת־ט׳, והסעיף המזרחי 
מבתר אותה במרכזה, ולו כמה שלוחות בצפון־הארץ. אגבים 
אטומים, ובהם הימות נאטרון ("סזזס^ז), מאניארה (-חב^ן 
3 ז 3 ץ} ואיאסי ( 351 ץ£}, מד,ווים חלק גדול מהסעיף המזרחי 
של הבקע ושלוחותיו בתחומי ט׳. לימת־איאסי מתנקז אגן 
אטום גדול במרכז הרמה. גם בחלקו הדרומי של הסעיף 
המערבי של הבקע נמצא אגן אטום, ובו ימת־רוקווה 
( 3 ׳\\ 81114 ). תחתיתו של הסעיף המערבי של הבקע נמוכה 
מאות מ׳ — ואף אלפי מ' — מפני הסביבה; הסעיף המזרחי 
של הבקע שקוע רק מעט מפני הרמה. 

( 4 ) איזו ר ההר תופס רק כ 5% משטחה של ט׳; 
השטחים ההרריים העיקריים משתרעים בעיקר במקביל לשני 
סעיפי הבקע הסורי-אפריקני, על שלוחותיהם או מסביבם. 
הרים אלו בחלקם הרי־העתק, ובחלקם הרים שנוצרו ע״י 
היעדמות שפכי־לבה גדולים. בין ההרים שמוצאם וולקני 
מצויים הרי־געש כבויים ופעילים: הגדולים שבהם — קילי־ 
מנג׳רו (ע״ע; 5,896 מ׳), ר,ד,ר הגבוה ביותר באפריקה, 
שפיסגתו מכוסה שלג־עד, וד,הר מרו ( 4,560 מי׳). רוב השטח 
ההררי גבהו 1,500 — 2,000 מ׳: רק פסגות מעטות גבוהות 
מ 2,500 מ׳. השטחים ההרריים הם מד,גשומים שבתחומי ט' 
( 1,000 — 2,000 מ״מ), ומבחינת הטמפרטורות הם בעלי אקלים 
ממוזג. באיזורים ההרריים מצויים כמה מהשטחים הפורים 
ביותר של ט׳; נוסף על מזונות לצרכים מקומיים מגדלים 
בהם קפד, ותה. 

רוב שטחד, של ט׳ מתנקז לעבד האוקיינוס ההודי באמצעות 
מספר רב של נהרות! הגדולים שבד,ם: רופיג׳י ( 1111£181 } 
ורובומה ( 3 ון 111 ׳\ו 11 ן 1 ). חלקה המזרחי והמרכזי של המדינה 
מתנקז לאוקיינוס האטלאנטי דרך ימת־ט׳ והנהר קונגו. איזור 
מצומצם בצפון־המדינה מתנקז לימת ויקטוריד, (ע״ע), המו־ 
ציאד, את מימיה לנילוס (וממנו — לים התיכון). באגניד, 
האטומים שברמה ובסעיפי־הבקע, וכן בשטחים נרחבים בעלי 
ניקוז טבעי לקוי, נתהוו ביצות. 

אוכלוסיה. מרבית שטחה של ט׳ מאוכלס בדלילות. 

על פני כ 80% מהשטח הצפיפות קטנה מ 10 נפשות לקמ״ר; 
האיזורים המיושבים ביותר הם סביבות חופי ימת־ויקטוריד" 
חופיה המזרחיים של ימת־ט׳, החוף הצפוני של ימת־ניאסה, 
השטחים הרמים בצפון ואיזור החוף במזרח. 98.7% מתושבי 
ט׳ הם אפריקנים, כ 1% אסיינים (ברובם הגדול ממוצא הודי 
ופאקיסטאני)! כמו־כן יושבים בט׳ כ 21,000 אירופים. רק 
כ 6% מאוכלוסי ט' הם יושבי ערים וישובים עירוניים! השאר 
כפריים או נוודים. האוכלוסיר, האפריקנית מורכבת מכ 120 
שבטים. המיבנה השבטי עודנו חזק, ובמסגרתו נכללים כמעט 
כל הילידים, ורק בערים מצויים המוני אפריקנים ששוב אינם 
משתייכים לשבטים. 

מבחינה אתנית מורכבת האוכלוסיד. האפריקנית מ 3 
יסודות: ( 1 ) רובה המכריע (כ 93% ) הם בני־באנטו, 



813 


טנגנייקה 


814 


שהם כמעט כל האוכלוסיה בדרום ובמערב ותבר. הגדול 
במזרח המדינה ובמרכזה. החשובים שבקבוצות שבטי באנטו 
הם: ם ו ק ו מ ה ו נ י א מ ו ז י ~ במערב־המרכז ומדרום 
לימת־ויקטוריה, כ 1.7 מיליון( 1963 ) י מ א ק ר נ ד ה — בדרום־ 
מזרח, 550,000 < ואההה — בדרום המרכז, 

600,000 < צ׳ א ג ה — בצפין־מזרח, כ 300,000 אלף; ג ו* ג ן — 
במרכז, 350,000 < אנגוני (ענף ממשפחת שבטי־זולו) — 
בדרום, כ 300,000 < ה א י ה — ממערב לימת־ויקטוריה 

כ 250,000 . 

שבטים אלה מדברים עשרות ניבים שונים, ותושבי 

האיזורים השונים אינם מבינים אלו את שפתם של אלו. 

באיזור־החוף מדוברת לשון ס והיל י (ע״ע), שהיא מובנת 

גם לרבים מחושבי ט׳ המזרחית והמרכזית, אם כי היא שפת' 

אמם של משפחות שבטים מעטים< משום כך נעשים נסיונות 

להפכה לשפת־המדינה. 
▼ 

מיעוטים אתניים מרוכזים בצפון־המרכז של הארץ: ( 2 ) 
שבטי מסאי, נודדים מגדלי־מקנה, הם רובו של היסוד 
ה נ י ל ו ט י: מספרם בתחומי ט׳ כססס, 120 . ( 3 ) שבטי א י ר ק ו 
(ע^ 1 ג■^^) באיזור ימת־איאסי הם המשפחה העיקרית של 
השבטים ה ח מ י י ם, כססס, 200 נפש. — ב 1963 קלטה צפון־ 
מערב ט׳ כ 15,000 פליטים מבני שבטי ט ו צ י(ע״ע) מרונדה 
(ע״ע). 

בערים ובכפרים שבאיזור דחוף חלק גדול מהתושבים הם 
מגזע באנטו־ערבי מעורב. 

עיר־הבירה של ט׳ ונמלה הראשי היא ד א ר א ם־ם ל א ם 
(ע״ע). שאר ערי המדינה הן קטנות. 

ד ת. באיזור־החוף מרובים המוסלמים< בשאר חלקי המדינה 
הם מועטים, ומספרם 
הכולל בט׳נאמד ב 1/3 
מיליון. כ 1.5 מיליון 
מהתושבים הם נו¬ 
צרים, מהם כ 1.2 מיל¬ 
יון קאתולים. שאר 
התושבים הם עובדי- 
אלילים. 

כלכלה. כ 90% 
מאוכלוסיית ט׳ מת¬ 
פרנסים מחקלאות 
ומגידול־מקנה. 6-7% 
מכלל שטחה של 
המדינה מעובדים. רו¬ 
בם הגדול של החק¬ 
לאים מגדלים גידולים 
למחייתם, בעיקר תי¬ 
רס, סורגום, קטניות, 
מאגיהוק, 3 טטה ומיני־ 
פקעות אחרים, אורז 
וירקות שונים < חק¬ 
לאות זו עודה פרי¬ 
מיטיווית מאד. — 
גידול-מקניה נפוץ 
בחלקיה המרכזיים 
והמערביים של המדי¬ 
נה, ועליו עיקר קיומם 



ייבו•;! מיבי סיסאל בנ(אננאנ"<ורו 


של שבטים רבים. ב 1961 היו בט׳ כ 8 מיליון ראשי-בקר 
וכ 7.5 מיליון צאן. 

הגידול העיקרי לשיווק (יצוא) הוא ה סיס א ל 
(אגוה [ע״ע]). מטעי הסיסאל, השייכים ברובם הגדול לאירו¬ 
פים, נמצאים בעיקר בצפון־מזרח המדינה ומשתרעים על 
שטח של כ 2,8 מיליון דונם< בהם מייצרים כ 200,000 טון 
סיבים לשבה — כמחצית התפוקה העולמית של חומר זה —, 
המהווים כ 30% מיצואה של ט׳. כמו־כן מגדלים כותנה (כ 2 
מיליון דונם), אגוזי־אדמה, שומשומין, דקלי-קוקוס, טבק, 
קפה, קקאו, תה ופירתרון (ע״ע בן-חרצית). 

כ 40% משטחה של ט׳ מכוסים יערות, שמהם מפיקים 
כמויות גדולות של מיני עץ קשה ( 87,000 טון ב 1961 ). 

המירבציט החשובים ביותר מבחינת ערך תפוקתם 
הם יהלומים ( 2.4 מיליון לי״ש ב 1962 ) וזהב ( 1.3 מיליון 
לי״ש), הנכרים באיזור ימת־ויקטוריה. כמו־כן מפיקים פחם, 
עופרת, נציץ וכמויות קטנות של כסף, בדיל, וולפראם וטיטאן. 
הערך הכולל של תפוקח המכרות היה ב 1961 כ 8 מיליון לי״ש. 

ה תעש יה נמצאת עדיין בשלבי־התפתחותה הראשו¬ 
נים. מרבית המפעלים הקיימים עוסקים בעיבוד התוצרת 
החקלאית, בעיקר זו הנועדת ליצוא (סיסאל, קופרה, שמן, 
וכד׳). מפעלים קטנים רבים מייצרים מזונות, בגדים, מוצרי- 
עור, כלי־בית וכיו״ב לצריכה מקומית. בשנים האחרונות 
הוקמו כמה מפעלי־תעשיה גדולים חדישים לייצור מוצרי־ 
טכסטיל, מוצרי־טבק, חמרי־בניין (מלט) ומזונות שובים. 
בתעשיה הועסקו בסוף 1962 כ 0 ש, 18 עובדים. 

תחבורה. מסילת-ברזל ראשית, היוצאת מדאר אס- 
סלאם, עוברת לכל רחבה של המדינה ומגיעה עד חופי ימת- 
ט׳ < סעיף של מסילה זו מגיע לחופי ימת־ויקטוריה. מסילת־ 
ברזל בצפון־מזרח המדינה מתקשרת במסילות־הברזל של 
קניה. האורך הכללי של מסילות-הברזל בט׳ הוא 2,340 ק״מ. 
כבישים טובים מקשרים את עריה הראשיות של המדינה, 
במיוחד את ערי־החוף עם חופי ימתיויקטוריה, ימת-ט׳ וימת- 
ניאסה שבאיזורי־הספר הצפוניים והמזרחיים. בסוף 1963 היו 
כ 15,000 ק״מ כבישים ממדרגה ראשונה ושניה, וכ- 30,000 
דרכי־עפר ראויות לשימוש מכוניות. 

מ. בר. 

חרקה ומשטר. ט׳ היא רפובליקה נשיאותית. הנשיא 
הראשון נבחר בבחירות ישירות, אך נקבע שלהבא ייבחר 



טאנגאנייקה: רועה מבני עבט מאכאי 



815 


טנגניייקה 


816 



ע״י האסיפה הלאומית, מיד בהיבחרה, ושבל מועמד לאסיפה 
יודיע מראש באיזה מועמד לנשיאות הוא תומו. סגן־הנשיא 
והשרים מתמנים מטעם הנשיא מבין חברי האסיפה הלאומית׳ 
אך אחדאים בפני הנשיא בלבד. באסיפה הלאומית 107 חברים 
הנבחרים בבהירות איזוריות ל 5 שנים. הנשיא רשאי למנות 
10 חברים נוספים, בין היתר -- כדי להבטיח ייצוג למיעוטים 
לאומיים; בכל הממשלות של ט' עד היום נכללו שר אירופי 
ושר אסייני. לנשיא זכות־וטו ל 6 חדשים על כל חוק, אך 
הוא חייב לאשר תוך 21 יום חוק שהתקבל באסיפה ברוב של 

או לפזר את האסיפה. החוקה ניתנת לשינוי ברוב של 
% של חברי האסיפה. — ביאנואר 1964 הוטל איסור על 
מפלגות־אופוזיציה בט׳ והוחל בהכנת חוקה מבוססת על 
משטר חד־מפלגתי. — פ ד ר א צ י י ת ט א נ ז א נ י ה (ר׳ 
להלן, עמ׳ 817 ), שעל הקמתה הוכרז ב 1964 , מתנהלת לפי 
שעה לפי חוקת ט׳. 

הרשות השיפוטית עצמאית! הנשיא ממנה את 
השופטים בהתייעצות עם השופט העליון, בתי־המשפט המקו¬ 
מיים נוהגים לפי החוק השבטי האפריקני, ובתי־המשפט 
המחוזיים והגבוהים — לפי החוק ההודי (הקולוניאלי) 
מ 1926 , בתוספת חקיקה טאנגאנייקנית. 

שלטון מקומי. הבריטים משלו באמצעות ראשי־ 
השבטים, ואף הקימו את מוסד ראש־השבט בשבטים שנוהלו 
בצורה דמוקרטית. בשנים האחרונות, ביהוד מאז העצמאות, 
מונו מועצות נבחרות ברוב האיזורים, אך בידי ראשי־ 
השבטים נשארו סמכויות ההוצאה לפועל. 

ט׳ שותפת— יחד עם קניה ואוגנדה — באירגון 
השירותים המשותפים של מזרח־אפריקה 
(ע״ע אפריקה: כלכלה [כרך־מילואים!). 

חינוך. בתום תקופת השלטון הבריטי נהנו 53% מגילאי 
4 השנים הראשונות של בתי-הספר מחינוך. אולם רוב המו¬ 
רים היו חסרי הכשרה נאותה ואף לא גמרו בית־ספר עממי. 
היו התחלות צנועות בלבד של חינוך מקצועי וטכני, וב 1961 
היו בט׳ רק 2 עורכי־דין אפריקנים ואף לא מהנדס אחד. מאז 
קבלת העצמאות הורחבו בהרבה החינוך התיכון והמקצועי, 
וכן רשת הסמינרים למורים! הוחל בהרחבת בתי־ספר העמ¬ 
מיים הרבים בני 4 הכיתות לבבי 7 כיתות. בדאר אס־סלאם 


הוקמו פאקולטות למשפטים ולמדעי הרוח והחברה ומכון 
לאדמיניסטראציה ציבורית, והוחל בהקמת פאקולטות למדעים 
מדוייקים ולחינוך. ב 1964 נתקבלו 142,000 תלמידים לביתה 
הראשונה של בי״ם העממי, 5,250 החלו בלימודים תיכונים, 
188 בלימוד מקצועי וכ 1,250 בלימוד בסמינרים למורים. 
כ 450 סטודנטים למדו באוניברסיטה של מזרח־אפריקה ובש־ 
לוחותיה, וכ 1,500 מבני ט' למדו באוניברסיטות בחו״ל. — 
כ 2/3 מבתי-הספר בט׳ מנוהלים מטעם הכנסיות השונות, אך 
הממשלה מסייעת להם במימון ומפקחת עליהם. — ב 1962 
בוטלה ההפרדה הגזעית בבתי־הספר. משתדלים להרהיב את 
החינוך בשפה הסואהילית, שהוכרה בלשון הלאומית, בעוד 
שהאנגלית מוסיפה לשמש כלשון המינהל. ^ ןן. 

היסטוריה. א י ז ו ר ־ ה ח וף של ט׳ היה ידוע כבר 
ליוונים ולרומאים ותואר בידי תלמי מאלכסנדריה (המאה 
ה 2 לםה״נ). נראה, שהיו קשרים ימיים בין איזור זה לבין 
ערב, פרס והודו כבר בתקופה העתיקה. כשהופיע האיסלאם 
במאה ה 7 , כבר היו על החוף ערי־מסחר שאוכלוסייתן היתה 
תערובת של בני באנטו, ערבים ופרסים. הערים קיבלו את 
האיסלאם, אך הוסיפו להתקיים כיחידות מדיניות עצמאיות, 
שהחשובה שבהן היתה קילוח (ג׳\\ 11 .;:!). בשאר חלקיו של 
איזור־החוף חיו שבטי־באנטו שלא קיבלו את האיסלאם. 

בסוף המאה ה 15 כבשו הפורטוגזים את ערי־החוף 
העיקריות, ששימשו להם תחנות בדרכם להודו, והחזיקו בהן 
עד אמצע המאה ה 17 , כשגורשו בלחץ ממלכת-עומאן, וה¬ 
ערים נעשו כפופות להלכה לשולטאן-עומאן. עם חלוקת 
ממלכת-עומאן ב 1861 נפלו ערי־החוף בחלקו של שולטאן 
זנזיבר (ע״ע), שטען לריבונות על רצועת-החוף כולה. 

חולדות פנים-הארץ לפני המאה ה 19 אינן ידועות. 
משערים, שלפני למעלה מ 1,000 שנה חדרו לאיזור שבטי- 
באנטו ודחקו את רגליהם של שבטי-הבושמנים, שישבו שם 
קודם־לכן. אין בידנו שום ידיעות על קשרים בין פנים-הארץ 
לבין החוף, עד שהגיעו בני שבט ניאמווזי ( 1 ,? 0 ׳\\ 11 זבץא) 
ממרכז ט׳ לחוף במאה ה 18 ופיתחו את קשדי-המסחר בין 
שני האיזורים. במאה ה 19 התפתח בט׳ ציד-עבדים רב-ממדים 
בידי ערבים, שחדרו לפנים-הארץ והביאו משם גם שנהב. 
בעקבותיהם יצאו משלחות מיסיונרים מאירופה, וכן מש¬ 
לחות מחקר, מסחר וציד, וכך החלה חודרת השפעה מהחוף 
לפנים־הארץ. נסיונותיהם של שולטאני־זאנזיבאר להרחיב 
את תחום-השפעתם לפנים-הארץ לא הצליחו, 

ב 1878 הוקמו בט׳ תחנות ראשונות של מיסיונרים גרמ¬ 
נים, וב 1884 החל קרל פטרם (ע״ע) לכרות חוזים עם שליטים 
מקומיים, שלפיהם קיבלו הללו את חסות גרמניה. ב 1885 
הכריזה גרמניה על האיזור — שהשתרע אז צפונה-מערבה 
מעבר לגבולות ט׳ של היום, עד ימת-קיוו — כעל שטח־חסות 
גרמני, ושולטאן־זאנזיבאר נאלץ להכיר בתביעותיה של 
גרמניה. הגבולות נקבעו בהסכמים בין גרמניה לבין בריטניה, 
פורטוגאל ובלגיה בין 1885 ו 1910 . ניהול האיזור נמסר לחברה 
הגרמנית לאפריקה המזרחית, שהוקמה למטרה זו, אולם 
החברה נכשלה במשימתה, וב 1890 קיבלה ממשלת-גרמניה 
את השלטון לידיה. בין 1888 ל 1907 דיכאה 3 מרידות. השל¬ 
טון הגרמני הקים מנגנון ניהולי בבל רחבי המושבה, שנקראה 
מעתה .,אפריקה המזרחית הגרמנית" (- 8011 ;ו €11 ם 
הוחל בפעולות-פיתוח, שכללו התיישבות חוואים 
גרמנים, סלילת מסילת-ברזל והקמת בתי-ספר, 





817 


טנגנייקה - - פזננ׳ר 


818 


במלחמת־העולם 1 היתה ט׳ זירת קרבות ממושבים. הגר¬ 
מנים׳ בהנהגתו של פון לטדפוירבק .ע), 

החזיקו מעמד 4 שנים י מול כוחות עדיפים בהרבה של 
מעצמות־הברית. בסופו של דבר נכבשה הארץ בידי הבריטים 
והבלגים, וב 1922 היה רובה הגדול לשטח-מאנדאט בריטי 
(בשמה הנוכחי), פרט לשטחי רוואנדה ואורונדי בצפון־ 
מערב, שהיו למאנדאט בלגי. בתקופת השלטון הבריטי היו 
פעולות הפיתוח מועטות, בעיקר בגלל עתידה המדיני שהיה 
מעורפל. מצב זה, וכן מדיניות השלטונות, מנעו התיישבות 
אירופים בקנה־מידה גדול, ולאחר מלחמת־העולם 11 נמצאו 
בט׳ רק כ 20,000 מתיישבים לבנים. — ב 1946 שונה מעמדה 
של ט׳ לשטח-נאמנות בפיקוח האו״ם. 

לאתר מלחמת־העולם ח החלה התעוררות מדינית בקרב 
האוכלוסיה האפריקנית, וב 1954 הקים יו ל יו ס ניררה 
(ע״ע) את מפלגת האיחוד הלאומי האפריקני (טאנו'[־ 73 
טת]), שלפי דרישותיה הוחל ב 1955 בתיקון סדרי־הממשל 
ושינוי הרכב מוסדות־השלטון, בכיוון של הגברת שיתוף 
האפריקנים במטרת העברה הדרגתית של סמכויות השלטון 
לידי נציגים נבחרים של האוכלוסיה. ב 1%0 נערכו בחירות 
כלליות, שבהן ניצחה מפלגת טאנו, ולאחר תקופת־מעבר 
קצרה של שלטון עצמי מוגבל העניקה בריטניה לט׳ עצמאות 
מלאה ב 1961 . בדצמבר 1962 הפכה ט׳ לרפובליקה (חברה 
בתבר־העמים הבריטי), ויוליוס ניררה נבחר לנשיא. פקידים, 
קצינים ומומחים בריטים רבים נשארו במדינה בשירות הממ¬ 
שלה החדשה, וההתמרמרות על האיטיות שבהחלפתו של 
הסגל הבריטי באפריקני — ואולי גם תעמולה מן החוץ — 
גרמה בינואר 1964 למרידה צבאית, שדוכאה בעזרת צבא 
בריטי, שאותו הזעיק ניררה. לאחר מכן הוטל איסור על קיומן 
של מפלגות־אופוזיציה והוקם למעשה שלטון של מפלגת־ 
הנשיא. — באפריל 1964 הוכרז על איחוד ט׳ עם זאנזיבאר 
למדינה פדראלית בשם "הרפובליקה המאוחדת של ט' וזאנ־ 
זיבאר״ — ט נ ז נ י ה (ע״ע). 

יד 

ס. תובל, יציבות במבחן העצמאות גט׳(המזרח החדש, י״ב), 
תשכ״ב \ ; 1938 . 11 

.ל 1 ; 1 ^ 1 ־ 19 ,ץז 110 ר{€'ד.' 7 ,ץ 0110 ליט< 1.0111 . 011 
-מ/ //ממ .' 7 , 0 ז 102€ ב 01 . 0 .לר .^ 1 ; 1960 ,.'ד 1 ז 1 •זס^ 

־ג 01€1 - .? . 8 . 0 ; 1961 21 וה 10 ^ 1 )תז 1€ 

; 1962 ,." 7 \ 0 51 ^ €0 111€ 01 , 111€ ׳\ 

.- 1 ; 1962 7 <גע£ / 0 ץי 01 ז^ 111 

-<' 39 ,[ז 1€ ז 03 . 1 \ . 0 . €0 ] ץ:)ז 3 ?־ 0 ח 0 ך^ב^ 1 ז 5 \..) . 7 

/ 0 ^?/ 7 , 107 ׳< 73 . 0 .[ ; 1962 ,( 183 • 

. 13 ; 1963 ■ןען/ ,■-{ 1£ ל 10 \ .. 1 ; 1963 ,. 7 

. 7 : 1963 ,ז 1€ ז 1 .>־ 031 

, 813111 .^ 1 .>! : 1964 ,(רשמי) 1904-1969 .״״/ 7 
-מח 13 ־ 1 .£ . 0 ; 1964 , 0 ״ 121 ןה 10 {ז 111 ^[ /ס 1€ <} 0 )? '£?// !<) 

־ 70 /■ £124 מג) 7 מ־ן< 6 111 ? 1 ^ 7 , 0 ז 110 ל 

X'9'), 1965. 

ס. ת. 

ט^ניילןה, ימת", ימת מים מתוקים באפריקה המזרחית, 
השניה בגדלה באפריקה! ארכה 660 ק״מ, רחבה 
22 — 76 ק״מ, ושטחה 31,900 קמ״ר. פינתה הצפונית של הימה 
מחולקת בין בורונדי(במזרח) וקונגו(במערב)? מבאן ואילך 
דרומה חוצה את שטחה של הימה גבול, המחלק אותה בין 
טאנגאנייקה במזרח וקונגו וזאמביה במערב, הימה יושבת 
בקצה הדרומי של הסעיף המערבי של הבקע הסורי־אפריקני, 
בחלק העמוק ביותר של בקע זה בתחומי אפריקה. ברוב 
ימות־השנה פני הימה נמצאים בגובה של 773 מ׳ מעל לפגי־ 
הים; בהזיא עונת־הגשמים הם עולים במקצת (עד בדי 1 מ׳ 


בקירוב), ברוב שטחה עמוקה הימה מאד, בשקרקעיתה יורדת 
בתלוליות מחופיה לעומק של מאות מטרים? שיא עמקה 
הוא 1,435 מ׳. הימה מוקפת מכל עבריה הרים, המתנשאים 
מעל לחופיה בתלוליות רבה? רצועת־החוף צרה מאד. מבחינת 
הניקוז שייכת ימת־ט׳ לאגן הקונגו. היא מקבלת את הנהר 
מאלאגראסי, הבא ממרכזח של רמת־ט׳, ונחלים קצרים 
היורדים מן ההרים שמשני עבריה. מצפון מתנקזת אליה 
ימת־קיוו ע״י קשר שהתהווה רק בתחילת המאה ה 20 . עדפי 
מימיה של ימת־ט׳ מתנקזים לקונגו העליון באמצעות הנהר 
לוקוגו. יש סימנים לכך, שהתהוות המוצא הנוכחי לעבר 
הק 1 נגו מאוחרת מאד, וייתכן שלא נפתח אלא במאה ה 19 ? 
קודם־לכן היתד. זו ימה אטומה. 

מימי הימד. עשירים בדגים? בחלקים הרדודים שלה 
מצויים תנינים ובהמות. חופי הימה מיושבים בצפיפות ? הדיג 
משמש מקור-מחיה חשוב לחלק ניכר מד.אובלוסיד.. 

לחופי ימת־ט׳ יושבות כמד. מהערים החשובות של איזור 
זה של אפריקח; אוסומבורד. (בירת בורונדי)? קיגומד. ואוג׳יג׳י 
(בטאנגאנייקד.)? אלברטוויל (בקונג 1 ). שירותי־ספינות קבו¬ 
עים קיימים על פני ד׳ימח, במיוחד בין אלברטוויל לקיגומה. 
מזו האחרונה יוצאת מסילת־ברזל לחופי האוקיינוס ד.ד.ודי 
(דאר אס-סלאם). 

האירופים הראשונים שהגיעו לימת ט׳ היו הבריטים 
ר. פ. ברטון (ע״ע) וספיק (^ 14 ^ק 8 ) ב 1858 . 

. 1960 ,( 7314€ ,. 7 ^ 711 , 30 ש 11 ש־ 1 סט 1 \ 

מ. בר. 

טע׳ר (: 61 ו 8 ת 72 ,■??.^ 720 ,ערב׳, 1 :*_;), עיר-נמל במרו¬ 
קו, על חוף האוקיינוס האטלאנטי, בקצהו המערבי 
של מיצר-גיברלטר ? 142,000 תושבים ( 1960 ). העיר יושבת 
לחופו של מפרץ קטן, שבקצהו נבנה נמלד. המודרני וה¬ 
משוכלל. לט׳ מעמד של נמל חפשי (ר׳ להלן). עיקר פרנסתה 
על מסחר, מלאכה, תיירות ודיג. מצויים בה מפעלי-תעשיה 
מעטים, רובם קטנים, העוסקים בייצור מוצרי-עור, מוצרי- 
עץ, מזונות ומוצרי־טבק. דרך נמלה של ט׳ עובר חלק מסחר־ 
החוץ של צפון־מארוקו. חעיר מחוברת במסילת־ברזל ובכבי- 
שים חדישים עם שאר הערים הגדולות בצפוגה ובמערבה 
של המדינה. היא משמשת מרכז חשוב לשירותי ספנות לאורך 
חופיה של מארוקו ובינה לבין חופי גיבראלטאר ודרום־ 
ספרד. — ה״קצבה", החלק העתיק של ט׳, היא בעלת סימטות 
צרות ושווקים בנוסח מזרחי ובעבר היתד. מוקפת חומד.? 
לידר. התפתחו רבעים מודרניים יפים בנויים בנוסח אירו¬ 
פי. — במשך עשרות שנים, עד סוף 1956 , בהיותד. איזור 
בין-לאומי חפשי (ר׳ להלן), היתה חשיבותד. של ט׳ גדולה 
כמרכז מסחר ובנקאות. היא שימשד. בסיס עיקרי לעסקי- 
הברחה גדולים במערב־אירופה ובאיזוד הים התיכון וד.גיעד. 
לשיא שיגשוגה סמוך לסוף מלחמת-העולם 11 . לאחר שסופחה 
למארןקו העצמאית ובוטל מעמדה הבין־לאומי, חלה ירידד. 
גדולה בהקף סחרה, במספר תושביה ובחשיבותה ? למעלה 
ממחצית האירופים וד.יהודים, וכן כמה אלפי מוסלמים, עזבוד.. 

ה י ס ט ו ר י ה. ט׳ היתד. עיר פונית עתיקה. בימי השלטון 
הרומי נקראה בשם טינגיס ( 15 § 7111 ) 7 .יתד. אחת מן החשו¬ 
בות בערי צפון-אפריקה ובירת פרובינציה. ב 709 נכבשה 
בידי המצביא המוסלמי מוסא אבן נציר, וממנה יצא חיל- 
המשלוח שכבש את ספרד ב 711 . אף בתקופת השלטון הערבי 
היתה ט׳ תחילה העיר הראשית של פרובינציד. גדולד. ועיר- 




819 


טנג׳ר 


820 



טנג׳ר: מראה מז -אוויר 


נמל משגשגת, ב 949 סדפחה ט׳ אל ממלכת האומיים הספרדית 
ונשארה בידיהם עד תחילת המאה ה 11 . לאחר מכן שלטו 
עליה השושלות שמלכו על מאררקו כולה: ב 1077 כבשר 
אותה המראבטים, ב 1147 — המוחדים, מ 1274 היתה בידי 
המרינים. ב 1471 תפסה פורטוגאל את ט׳ יחד עם יישובים 
אחרים לאורך החוף האטלאנטי של מארוקו. ב 1580 עברה ט׳ 
לידי ספרד, וב 1643 חזרה לידי פורטוגאל. שלטון הפורטוגזים 
והספרדים, שנמשך כ 200 שנה, הביא ברכה רבה לעיר, 
ט׳ התפתחה למרכז המסחרי העיקרי של המגרב * היא הכילה 
אוכלוסיה אירופית משגשגת, ובנייני־פאר הוקמו בה, אך 
נודעה כעיר של שחיתות וטומאה. ב 1662 עברה לידי הכתר 
האנגלי, כחלק מהנדוניה שהביאה קאתרינה מבראגאגצה 
לצ׳ארלז 11 . בגבור לחץ השבטים הברבריים והשולטאן העלוי 
מולאי אסמעיל, פונתה ט׳ ע״י האנגלים ( 1684 ) וסופחה 
לממלכה השריפית, כשהיא כפופה לפאשא הממונה ע״י 
השולטאן. 

עם הקסת נציגויותיהן הדיפלומאטיות של המעצמות 
האירופיות בט׳ במאה ה 19 הפכה העיר למעשה לבירתה 
הדיפלומאטית של מארוקו; נחתמו כמה הסכמים להגנת 
האירופים והילידים שבשירותם. מעמדה המיוחד של ט׳ הוכר 
באמנות בין־לאומיות בשעת הפיכת מארוקו למדינת־חסות 
של צרפת בתחילת המאה ה 20 . 

ב 1923 חתמו בריטניה וצרפת על "חוקת ט׳", שאליה 
הצטרפו לאחר־מכן גם מדינות אירופיות נוספות, ההסדר חל 
על איזור שהשתרע על 373 קמ״ר! לפיו הוכרה ריבונות 
מארוקו על ט/ אולם העיר הועמדה תחת משטר ניטראליות, 
פירוז וחופש הסחר והמטבע. משטר ה_קפיטולציות (ע״ע) 
בוטל. ייצוג השולטאן נמסר לפקיד מיוחד ("מנדוב"), שישב 
בראש מועצה מחוקקת, שחבריה נתמנו בחלקם ע״י המנדוב 
ובחלקם ע״י הקונסולים של הצדדים לחוקה מבין האירופים. 
ועדת־פיקוח, מורכבת מן הקונסולים של הצדדים לחוקה, 
פיקחה על ביצוע החוקה. המינהל והייצוג כלפי חוץ הופקדו 
בידי "אדמיניסטראטור" אירופי, שעל־ידו עזרו פקידים בכי¬ 
רים, שנתמנו לפי מפתח לאומי. גם בראש המשטרה הועמד 
אירופי. בית־משפט מעורב הוסמך לשיפוט אזרחי המדינות 


שהיו הצדדים לחוקה: הילידים נשארו 
כפופים לבתי־הדין הדתיים של עדותיהם. 

חולשת מעמדן של בריטניה וצרפת עקב 
מפלת צרפת במלחמת־העולם 11 נוצלה ע״י 
ספרד להכנסת כוחותיה לט׳ ב 1940 ולמי־ 

זוגה עם מארוקו הספרדית. אולם לאחר 
המלחמה הוקם בט׳ מחדש המשטר ששרר 
בה בין שתי המלחמות; ספרד הוציאה את 
כוחותיה מט׳ והוצאה ממינהל העיר. באותה 
תקופה הגיעה ט' לשיא שיגשוגה הכלכלי: 

אוכלוסייתה הגיעה ל 180,000 איש, מהם 
כ 42,000 אירופים — רובם ספרדים — 

וכ 15,000 יהודים. — התנועה הלאומית 
המארוקנית הגוברת דרשה את שיחרורה 
של ט׳ משלטון הזרים, וב 1952 אירעו בעיר 
מהומות. בעקבות הסכמי מארוקו עם צרפת 
וספרד ב 1956 בדבר הענקת עצמאות למא־ 

רוקו בוטל המשטר המיוחד של ט׳. 

ב״מגילת ט"׳ מ 1957 הצהיר מלך־ 

מארוקו על קץ משטר זה ועל החלת חוקי מארוקו. הובטח 
חופש הסחר והמטבע, אולם הבטחה זו לא מומשה. החוק 
בדבר פיחות הדרהם מ 1959 אילץ כ 900 חברות זרות לעזוב 
את ט׳ או להתפרק. בחוק מ 1961 נקבעה הקמת איזור חפשי 
בנמל־ט׳, והקלות־סחר אחרות נועדו למנוע את הידרדרותה 
הכלכלית הגוברת והולכת של העיר. 

\ 1 ' : 1911 ׳ 570 ׳ ; 1949-1950 ,.' 1 ' .ל ; 1^x ^ח] 

4 / . X :־ 10, 1955 ^ 117 ) 7 / 0 '{ €11 11 ) 1017 ^ 

.ז 1115 ) . 7 / 0 !////״ע ) 171 ' ) 1 ^ 117 ) 111 ■. 

1 ):>^ 011£111 ה 1 ) 017 ז 7 ז 1 ,זו 1 >¥ . 1 ׳א . 1955 

. 1961 , 154-184 . 27-28 

מ. בד. — ס. שב. — י. צ. ב. 

היישוב היהודי בט' הוא עתיק. שכונתה הצפונית 
של ט׳ קרויה ואד־אל־יהוד ("גיא היהודים"), והיא קיימת 
מתקופת הכיבוש הערבי(ראשית המאה ה 8 ). עדות ספרותית 
ראשונה ליישוב היהודי בט׳ מצויה בם׳ "סדר הקבלה" 
לר׳ אברהם אבן דאוד (ע״ע). יהודי ט׳ הושמדו בטבח שערכו 
בהם המוחידים במאה ה 12 . הקהילה נתחדשה, כנראה, באמצע 
המאה ה 16 : אנו למדים על כך מ״מגילת פורים" המיוחדת 
של יהודי ט׳, שנקראת מדי שנה ביום ב׳ באלול והמספרת 
על נס הצלתם ומפלתו של סבסטיאן מלך פורטוגאל ב 1578 
("מגילת־פורים" נוספת שלי יהודי ט׳ נקראת בכ״א באב, 
לזכר נס הצלת שכונתם מהפגזה ימית ב 1844 ). 

מאז המשיכה הקהילה בקיומה, ובמשך חילופי־השלטון 
המרובים שחלו בה בין 1580 ל 1684 סבלה רבות, ומצבה 
הלך ורע מבחינה חמרית ורוחנית: גם רב מקומי לא היה 
בה, והיא עמדה תחת הנהגת רבני תטואן (ע״ע). במחצית 
השניה של המאה ה 18 , עם פריחתה הכלכלית של העיר, 
השתפר בהדרגה מצב יהודיה: רק ב 1790 — 1792 עבר עליהם 
גל של רדיפות מטעם השולטאן מולאי י_זיד. באותה תקופה 
גם יצאה הקהילה מתחת חסותה של תטואן, והיה בכוחה 
לנהל את ענייניה בעצמה. הרבנים ממשפחת טולדנו (ע״ע) 



821 


מננ׳ר — מנטה 


822 


שימשו בה בהוראה ובדיינוח החל מ 1806 , ושמואל בן סימ־ 
באל, שהיה יועץ־המלך, שימש ראש הקהילה. בתקצ״ד ( 1834 ) 
אירע בט׳ מעשה קידוש־השם הידוע של הגערה סול (ע״ע) 
חתואל, שהפך לאגדה ועליו חוברו מחזות ושידים הרבה. 

במחצית השניה של המאה ה 19 התעצמה הקהילה מאד, 
וזמן מועט אף היתה באת־כוח היהדות המאדוקנית כולה. 
ב 1864 נפתח בה בי״ס אליאנס. ב 1900 נמנו בקהילה כ 12,000 
נפשות, וב 1930 — כ 7,500 , משום שרבים מיהודיה היגרו 
בינתיים ממנה. ב 1940 שוב עלה מספרם עד 13,000 , ביניהם 
פליטים מאירופה. ב 1951 היו בה כ 12,000 יהודים, אולם 
ב 1960 לא נותרו מהם אלא 6,232 ( 3.9% מכלל יהודי מאר 1 קו, 
4.4% מכלל אוכלוסיית העיר); ההפרש מקורו בעליה לא״י. 
וע״ע מרוקו; יהודים. 

י. מ. טולידאנו, היהודים בט׳ <\. 1 11 ו־'\ 1931/2 ; 

א. הטל, פירסומים על יהדות צפוךאפריקה [רשימה ביבליו¬ 
גרפית]: מפתח, בערכו (ספונות, ה׳), תשכ״א; -ו־ו? .. 11.1 
; 864 ( ,( 18 , 10 \( 21 ) ! 111 < 

; 48 ׳'( ,לגז■.!;!״(-]) ." 7 } 11 >.׳>./ , 1 . 4 . 

. 1956 .■״,״,/ 1 . ■ 11 11 . 7 • 1/1 11111 ,<זי 0 'א 0 ) 1 

מ. 


^'1 


1 : 


טערה (ג) 70 ״'ץ 6 ז׳), עיר יוונית עתיקה, בבויאוטיה. ברא* 
שית המאה ה 6 לפסה״ג היה לה מעמד פוליטי 
חשוב. היא הסתבכה במאבק על השלטון, שהתנהל במאה ה 5 
בין אתונה, ספרטה וארגוס. ב 457 נהרסו חומותיה בידי 
צבא אתונה. במאה 

ה 4 ירדה קרנה של ט׳ 5 ■ 

בזירה הפוליטית, או¬ 
לם בתקופות ההלניס¬ 
טית, הרומית י והבי- 
זאנטית שיגשגה העיר 
שיגשוג כלכלי ותר¬ 
בותי. 

חפירות שיטתיות ב¬ 
תקופה החדישה חשפו 
שרידים ניכרים של 
חומות, מגדלים ושע¬ 
רים, מערכת בתי- 
מקדש ותיאטרון. חפי¬ 
רות הקברות העלו 
כמויות גדולות של 
כלי־חרס, מגורות, זכו¬ 
כית, תכשיטים, וב- 
עיקו—את פסלוני- 
ט' המפורסמים (תמ': 
ע״ע הלניזם, עמ׳ 686 ? חי, חיה, בע״ח, עט׳ 319 [ 3 ]). 
פסלונים אלה (שןבהם הממוצע הוא 15 — 25 ס״מ) הוצקו 
בתבניות, עוצבו עיצוב נוסף לפני קלייתם וצויידו לאחר מכן 
בשפע של ציורים בצבעים עדינים (בפרט בתכלת, בוורוד- 
עדין, לעתים תכופות — בצירוף של לבן וזהב). פסלוני-ט׳ 
הארכאיים והקלאסיים מתארים בעיקר אלים (; 1015£ נ 1 ) 11 ); 
הנושאים של הפסלונים ההלניסטיים שאובים מחיי יום־יום: 
עפ״ר נשים ונערות בבגדי-פאר, בודדות או בקבוצות. סיגנונם 
של הפסלונים אינו מקומי, אלא אטי־הלגיסטי. לעתים קרובות 
מזייפים אותם. 

, 0,7 ־,." 7 ,־ 01 חו 10 א .ס : 1932 ,( 2 ,\־, י^! ,.י( 1 ( .ת 

. 1950 ,. 7 . 1 ) 1 ו. 11 <, 4 ו־ 1110 >- 110 . 5 ; 1942 



פסלון טטנגרה טהסאח ח! לפשה״ג 
(הטוזיאון הטטרופוליטני, ניו־יורין) 


טנה (ב!!!;*!) או צגה (צחב^.;־!), ימר, בחבש, שממנה יוצא 
הנילוס הכחול (האבאי). הימה נתונה בתוך אגן 
נמוך־יחסית בפינתה הצפונית־מערבית של רמת חבש, בגובה 
1,830 כ׳ מעל לפני הים. שטחה הממוצע 2,840 קמ״ר. הימה 
רדודה, ונראה שעמקה המאכסימאלי אינו עולה על כמה 
עשרות מטרים. התנודות העונתיות בגובה פני הימה ובשטחה 
הן קטנות. בשיא עונת הגשמים (בקיץ) גבוהים פני הימה 
1 — 1.5 מ׳ — לעתים רחוקות עד כדי 2 מ׳ — מאשר בעונת 
היובש. הימה מוקפת מכל עבריה שטחים הרריים, גבוהים 
בכמה מאות מטרים מפניה, כשרצועת-חוף שטוחה צרה 
מפרידה בין חופיד, לבין מדרונות ההרים. לימה נשפכים 
נהרות ונחלים רבים, הנושאים מים רבים בעונת הגשמים 
(ע״ע חבש, עם׳ 91 ), ומים מעטים בשאר חלקי השנה. — 
לימת־ט׳■ מתנקז שטח של כ 13,000 קמ״ר, שבו פסגות גבוהות 
מ 3,000 מ׳ ושמקבל משקעים בכמות שנתית ממוצעת של 
1,100 מ״מ. הנילוס יוצא מפינתה הדרימית-מזרחית של הימה, 
בכמה אפיקים המתאחדים לנהר אחד כ 7 ק״מ לאחר צאתם 
מהימר,. סמוך למוצאו מימת-ט׳ עובר הנילוס הכחול שורה 
של אשדות. בעונת-הגשמים יוצאות מן הימה לנילוס הכחול 
כמויות-מים עצומות, ואילו בעונת היובש — כמויות מעטות 
(וע״ע נילוס). 

. 2 <}^*! .\. 

ט 2 לו 1 ^ 1 ר — :ו^ 8 ג^^!ו 1 ו 1 תג 1270—1205) — X [?]). מינזנגר 
(ע״ע) גרמני, ממוצא אבירי באווארי. עשה בחצ¬ 
רותיהם של הדוכסים פרידריך 11 מאוסטריה ואוטו 11 
מבאוואריה; השתתף במסע-הצלב החמישי ב 1228 . ט׳ חיבר 
שירי־אהבה, וגם שירים על נושאים אחרים, שירי־ריקוד 
עממיים ומימרות. על-סמך הנתונים המעטים על האיש ויצי¬ 
רתו מצטיירת דמותו כמי שהתלבט קשה בין אר,בת־שמים 
ובין תענוגי העולם הזה. מסביב לדמות זו נרקמה אגדה על 
משורר-אביר נע-ונד, שהתמכד ליין ולאשה, חדר אל "הר 
האלה ונוס" וסופו שנבלע בו, לאחר שסירב האפיפיור לסייע 
לו לחזור בתשובה ולזכות בכפרה. בין השאר מכילה אגדה 
זו מוטיוו יהודי — זה של מטה אהרן (תמ׳; ע״ע אהרן, 
עמ׳ 587 ), שפריחתו היתה אות לתשועתו של הגיבור. אגדה 
זו נתגבשה בין המאד, ד, 13 ל 15 , והיתד, מכוונת, כנראה, נגד 
הכגסיה. — אגדת ט׳ שימשה נושא לשיר עממי קדום, שעליו 
רקם הינה את שירו,,ט׳״, וואגנו— את האופרה שלו. 

: 1922 ,( 59 , 11111 ז־וז 4 ז 1 \/ .' 1 . 8 

1934 ,. X ׳ 0 ( 1 1 

טנזניה 1:0 ת 112:1 ג 7 ), שמה של הפדראציה של טנגנייקה 
(ע״ע) וזנזיבר (ע״ע), שקמה ב 1964 לאחריהפיכה 
שאירעה בזאנזיבאר, שבה הודח השולטאן המקומי והוקם 
משטר רפובליקני. בראש הפדראציה עומד נשיא טאנגנייקה, 
וסגנו הוא נשיא זאגזיבאר. עד 1965 לא נקבע באופן ברור 
אפיה של הפדראציה, וזאנזיבאר עודה נהנית מאוטונומיה 
כלכלית ומדינית רחבה. לממשלה הפדראלית נמסרו סמכויות 
מלאות בענייני חוץ,.הגנה ומשטרה, וכן סמכויות לשעת- 
חירום. 

שטחה הכללי של הפדראציה הוא 939,703 קמ״ר ומספר 
תושביה כ 10.2 מיליון (אומדן 1964 ). 

מנטה עיר במצרים התחתית, במרכז הדלתא: 

184,000 תוש' ( 1960 ). צומת ראשי של מסילות* 

ברזל. מרכז לאיזור-כותנה, שבו מיתקנים רבים לעיבודה: 



823 


טנטה — טנין 


824 


מנפטות, בתי־חרושת לשמן זרעי־כותנה, וכן בתי־חרושת 
לצמר ולכובעים (טדבושים). — בט׳ נמצא קברו של סיד 
אחמד אל־בדוי, קדוש מוסלמי מן המאה ה 13 , שאליו נוהרים 
המונים 3 פעמים בשנה; בימי עליה־לרגל אלה נערכים 
בעיר ירידים, שאליהם מגיעים עד 200,000 נפש. 

טגטל (ת 1 נ 11 ב 3111 ' 1 '), יסוד כימי מתכתי, בן הטור של 
המערכת המחזורית! סמלו הכימי ג!׳, מספרו 
הסידורי 73 , משקלו האטומי 180.95 ; בטבע קיים איזוטום 
יציב אחר, אבל הופקו גם איזוטופים רדיואקטיוויים רבים. 
ערכותו העיקרית 5 . — ט׳ נקי הוא מתכת אפורה כעין 
הכסף! משקלו הסגולי 16.6 ! נקודת־היתוכו ״ 2,996 וגקודת־ 
רתיחתו מעל ל ״ 4,100 . המתכת מצוייגת בקשיותה ובכושר 
ריקועה ועיבודה בקור ובעמידותה בפני פגיעות כימיות: 
אינה נמסה בחומצה הידרוכלורית וחנקנית, אבל נמסה 
בחומצה הידרופלואורית או בתערובת של זו וחומצה הנקנית! 
וכן אינה נפגעת ע״י תמיסות של אלקאלי. ט׳ מתחבר בקלות 
עם פלואור ועם כלור, פחות מזה עם ברום ועם יוד, 
ובטמפרטורה גבוהה הוא נשרף באוויר (חמצן), 

ט׳ הוא מתכת נדירה. ריכוזו בפאזה הברזילית של המטאו¬ 
ריטים הוא 0.06 ג׳/טון, ובפאזה הסיליקאטית — 0.40 ג׳/טון. 
ריכוזו בסלעים המאגמתיים של כדור-הארץ גבוה קצת יותר: 
2.1 ג׳/טון. בפגמאטיטים גרניטיים מגיע הט׳ לריכוזים ני¬ 
כרים, וכאן נמצאים המינראלים העצמאיים שלו, במקרים 
רבים יחד עם אלה של ניוביום, של העפרות הנדירות, של 
בדיל ולפעמים גם של אנטימון וביסמוט. החשוב שבבצרי 
ה ט׳ הוא הטאגטאליט השחור, 2 (נ 1 א , X3 ) (מ 4 ? , 0 ?), 
המכיל עד כדי 86.1% 

ט׳ מופק מפגמאטיטים גרניטיים בלבד, ובעיקר מחלקיהם 
הבלויים או מההצטברויות המכאניות הנובעות מהם. הט׳ 
נתגלה ב 1802 ע״י א. ג. אקברג׳ אולם בגלל קירבתו הכימית 
לניוביום עמלו החוקרים הראשונים הרבה כדי להפיק את 
היסוד הנקי ע״י הפרדתו מן הניוביום (ולפיכך נתכנה ע״ש 
טנטלוס [ע״ע]). רק ב 1866 נמצאה שיטת־הפרדה טובה! 
היא מושתתת על התכת הבצר הטחון עם ההופכת 

את שני היסודות לטאנטאלאט ולניובאט, ועל שיחרור החומ¬ 
צות הטאנטאלית והניובית מהם ע״י, 11:01 והמסתן של אלו 
בחומצה הידרופלוא 1 רית בתוספת בדרךי^זו מתהווים 
המלחים הקומפלכסיים המסיסים 7 ?^ 2X ^^ ו 20 ^ 3.1 ' 01 ג 1 ^ 1 ב^, 
הניתנים להפרדה ע״י גיבוש-למקוטעין. מן המלח הנקי מופקת 
המתכת ע״י חיזור בנתרן ( 1905 ) בצורת אבקה דקה! לאח¬ 
רונה ( 1922 ) פותחה שיטת־הפקה אלקטרוליטית. 

התפוקה העולמית של ט׳ ב 1960 היתה כ 400 טון! ארצות 
התפוקה העיקריות היו: קונגו־לאופולדוויל ובראזיל (בכל 
אחת כרבע של התפוקה העולמית), מוזאמביק וזאמביה־ 
מאלאווי (בכל אחת כ 15% ), ואחריהן — אה״ב, ניגריה, 
אוגאנדה, אוטטראליה ומאדאגאסקאר. 

שימושים. עיקר שימושו של יסוד זה הוא כמתכת 
בעלת קשיות גדולה ועמידות רבה בפני חום ותקיפות כימיות, 
ביחוד בצורת מיני מסגים. מסגי מ׳ עם וולפראם ומוליבדן 
טובים לעשיית כלי־חיתוך מיוחדים! לצורך זה משמש גם ט׳ 
קארבידי (לחיתוך פלדה בייצור מכונות). לפנים שימש ט׳ 
הרבה בייצור גורות חשמליות (חוטים); אבל גם לאחר שנדחק 
מכאן ע״י וולפרם (ע״ע) עדיין מרובים שימושיו במכשירי- 


חשמל. כמו־כן רווח שימושו בהתקנת כלים העומדים בפני 
החלדה בעיסוקים כימיים. בגלל מיעוט פגיעותו של הט׳ 
כגוף זר בתוך גופו של האדם עושים ממנו כלים לניתוחי 
עצבים ועצמות. 

. 0 .£ ״ 1 - 15 ז;!ו 01 א -א . 03150-11 . 0 . 1-1 00 .[ 

01 ש 51 .ת 3 ?) . 7 /ס/ש/ו. 7/1£ ; 9 (' 19 , 111131115 '\\ 

- 15 ־ 11 >!} 1111 זו 01 !} 1 ^ €0 . 7 1 ) 11 ^ . 7 ; 1953 ,(.נןז<> 0 
, 1 ,ןק 811 80001111 ; 13 ״ 1 סת 0011 יד . 0110111 . 01 < 0 ת.ין 5 '־ 01 וו 111 ) 0 
; 1959 ,״״״!/ס//״. 11111 ) . 7 ,• 1411101 .- 1 . 0 ; 1960 , 195-1 
,. 7 111 ( 0 ,(. 0515 ) ת 11113 שז 1 !י 1 .£— 51500 .£ 

. 1963 

מ. ה. ב. — י. ב. 

טנטלום (ססגסס-״י!!!), דמות במיתולוגיה היוונית; בנם 
של זום והנימפה פלוטו ומלך על איזור הר 
הסיפילוס שבלוד (אסיה הקטנה); לפי אחת המסורות נשא 
ט׳ לאשה את דיוני מבנות אטלס, וכבתו מוזכרת ביובי 
(ע״ע). ט׳ היה מקובל מאד על האלים, ואף סעד על שולחנו 
של זוס, אך גילה לבני־התמותה את הסודות ששמע, או — 
לפי'מסורת אחרת — לקח ממזונות האלים ונתן אותם 
לחבריו. כמו-כן מסופר עליו, שרצה להעמיד במבחן את 
בהירות שכלם של האלים והגיש להם את בשר בנו פלופס 
לאכילה. לפי דיומרוס (אודיסיאה 11 , 582 ואילך) נידון ט׳ 
על חטאיו להיות בשאול צמא ורעב לעולם (שהרי בן- 
אלמוות הוא): בנסותו לשתות מהמים שבתוכם הוא עומד, 
נסוגים הללו עד שנראית האדמה! וכשרוצה הוא לתפוס 
את הפירות מענפי העצים התלויים מעל ראשו, מונפים 
הללו ע״י הרוח אל מחוץ למשג-ידו. מכאן הביטוי "ייסורי- 
טנטלוס״ לציון תשוקה שאינה באה על סיפוקה. — לפי 
פינדרוס (אודות אולימפיות 1 , 57 ואילך) תלה זום מעל ט׳ 
אבן כבדה, העשויה כל רגע לרוצץ את ראשו'וגורמת לו 
אימה נצחית. 

.מ׳ 0 ־ 1 . 11 . 1 וז 0 .א ; 1916-1921 ,¥ , 1€ ^ 010 ו/! 

, 1955 , 108 .סא 

י. מ. 

טנטרה! ע״ע הדו; דתות, עמ׳ 474 — 476 . 

טנייב, סתי איונוביץ׳ — 1311668 . 0 — 

( 1856 — 1915 ), פסנתרן ומלחין רוסי. ט׳ למד 
בקונסרוואטוריון במוסקווה, ובין מוריו היו נ. רובינשטין 
(ע״ע) וצ׳יקובסקי (ע״ע). לאחר־מכן ערך מסע־קונצרטים 
ברחבי המדינה יחד עם הכנר ל. אואר (ע״ע), וב 1877/8 
עשה בפאריס. משם נקרא לכהן בקונסרוואטוריון של 
מוסקווה כמורה במקומו של צ׳יקובסקי, וב 1885 נתמנה 
למנהל הקונסרוואטוריון. ט׳ היה קשור קשרי ידידות עמוקה 
עם צ׳יקובסקי, שאת הקונצ׳רטו לפסנתר שלו בסי-במול 
ביצע לראשונה במוסקווה. יצירותיו שלו אמנם משוכללות 
מבחינה טכנית, אך חסרה בהם השראה; הן כוללות, בין 
השאר; 4 סימפוניות, 6 רביעיות לכלי־קשת, טרילוגיה "או- 
רסטס" וקאנטאטה "יוחנן מדמשק". כתאורטיקן נודעת לט׳ 
וזשיבות אף בימינו בשל חיבודו "על הקונטראפונקט המחקה 
בסיגגון חמור״, 1909 . 

טנין (ת 1 תמ 1:3 , מותטסתגז [לאט' של יה״ב] — קליפת- 

עצים), שם כולל לקבוצת חמרים טבעיים ממוצא 

צמחי, המשמשים בידי אדם מזמנים קדומים בעיבוד שלחים 

(עורות) לצרכים שונים. ט׳ נמצא בשרשיהם, בקליפתם, 

▼ 



825 


826 


טניין - 

בעליהם או בפירותיהם של צמחים רבים, לפעמים כמוצר של 
חילוף־החמרים התקין בצמח, אולם בעיקר כמרכיב של 
עפצים (ע״ע) הגדלים על הצמח, ביחוד במיני אלון (ע״ע) 
ואוג(ע״ע)! העפצים מכילים 65% — 45 ט׳. בצמח החי פועלים 
הט", כנראה, כאמצעי־הגנה מפני ייבוש, מאחר שהם מפיקים 
מחלבון רקמת־הצמח חמרים אטומים למים (ר׳ להלן). הט" 
מופקים ממקורם ע״י מיצוי במים חמים; הם חמרים אמורפיים 
צהובים, הנמסים במים (המסה קולואידית) ובכוהל ואינם 
נמסים באתר; טעמם מריר־מכווץ, ותמיסתם המימית חומצית 
ובעלת פעילות אופטית. 

ראקציות כימיות — שיקועיות וציבועיות — אפייניות 
לט׳יהן: (א) יצירת משקעים עם ג׳לטינה (ע״ע) ועם 
פרוטאינים אחרים — על תכונה זו מיוסדת פעולתו 
ה ב ו ר ם י ת — וכן עם אלקאלואידים; (ב) יצירת משקעים 
עם תמיסות של מלחי מתכות כבדות, כגון של עופרת או 
נחושת! (ג) הפקת צבע ירוק־כהה או כחול עד שחור ע״י 
תמיסות של מלחי ברזל תלת־ערכי! (ד) ספיגת חמצן ע״י 
תמיסות אלקאליות של ט׳ תוך הכהיית צבען. 

מבחינה כימית מתחלקים הט״ ל 2 קבוצות: ( 1 ) חסרים 
בעלי אופי של אסטרים (ע״ע), תולדי חומצות פולי־ 
פנוליות, בעיקר החומצה הגאלית ( 1 ), שהן מאוסטרות זו עם 
זו תוך יצירת ד פס יד י ם ( 11 — די־ או פולי־דפסידים), 
וכן הן מאוסטרות עם גלוקוזה. ט" אלה ניתנים לסיבון 
לחומצה (החומצה הגאלית) ולמוכר. אב־טיפוס שלהם הוא 



הגלוקוגאלין שמן הרבס (ע״ע), שהוא !־גאלואיל־גלוקוזה. 
אמיל פישר (ע״ע) הכין ב 1912 את הפנטה־דיגאלואיל־ 
גלוקוזה ( 111 ), הקרובה מאד ל״ט׳ הסיני", המשמש הרבה 
בבורסקאות. — ( 2 ) המרים חסרי אופי אסטרי, שאינם 
ניתנים לסיבון אלקאלי. הללו הם תולדי קונדנסאציה וצי־ 
קליזאציה של פולי־פנולים מן הטיפוס של אנתוכסנתינים 
ואנתוציאנינים (ע״ע), ולפעמים גם הם קשורים לסוכר 
כגליקוזידים (ע״ע); באלה הם, למשל, הקאטכין ח שמעץ־ 
התה (ז\ 1 ) והחומצה האלאגית (¥) שמן ה״ט׳ התורכי״. — 
חומציותן של כל התרכובות הללו באה מריבוי ההידרוכסילים 
הפנוליים בהן. 

עיקר שימושם של הט"— בעיבוד עורות לכל מיני צרכים 
(נעליים, כפפות, קלף, ועוד) — וע״ע עורות! פעולתם 
במקרים אלה היא קשירת סיבי ה קו ל גן (ע״ע) יחד עד 
ליצירת מבנה רשתי־ספוגי הדוק. מלבד זה משמשים הם 


טניס 

בייצור דיו (ע״ע) — על־סמך הדאקציה שלהם עם מלחי־ 
ברזל (ר' לעיל), וכקושרי־צבע 'בצביעת כותנה בצבענים 
בסיסייס. — מימי־קדם מקובל השימוש בט׳ — בצורת מי־ 
צמחים — כסם־מרפא במחלות־מעיים שילשוליות וכנוטל־ 
רעל בהרעלות מסויימות, וברוקחות מקובלת למטרות אלו 
גם היום תרכובת פרוטאינית־טאנינית, טאנאלבין. פעולתו 
הריפויית לגבי רירית־המעי המודלקת היא תוצאה מפעולתו 
הצובתת־מכווצת על הרקמה, ופעולתו כנוטל־רעל — תוצאה 
מהשקעת מלחי מתכות כבדות, אלקאלואידים וכד׳. 
;־ 1932 ./־> ,ז^־וסכ 1 תס €110 ׳ו' 1 

־.^?/* 7 ; 1933 ,.' 1 .. 10 

^) 1 ) 1 ; 1933 

. 0 : 3 כ 19 ,( 13 .. 1 סתו 001 'ד 

׳ 11 ! •) 11 ,־ז€<ו; 0 'ן .¥\ ־־ . 11 חר 

לה 1 נג.ןןנ! 1 ס) ; 1936 ,(^ 61 .. 0110111 

." 1960 ,( 585-595 , 11 .חו 01 ס: . £1 ץ 0 מזז 

מ. ה. ב. 

טניס (!•.;ת״^]), בספורט — משחק בכדור קטן, באמצעות 
מחבטים, בין 2 שחקנים או בין 2 זוגות־שחקנים 
(גברים או נשים). ראשיתו של הט׳ במשחקי יוונים ורומאים. 
ביה״ב שיחקו הצרפתים בחצר־המלוכה ובארמונות־האצולה, 
וכן במנזרים, משחק שרתעבק ש[> "ש(, ולשם כך אף נבנו 
אולמות מיוחרים. מצרפת עבר המשחק לאנגליה, ושם שי¬ 
חקו בו בחוץ— תחילה על הדשא (ומכאן שמו 115 [ 11 שז- 11 ׳\\ג 1 ), 
ואח״ב על מגרשים מכוסים אספלט, ב 1874 — 1877 נוסחו חוקי 
המשחק, שנתקבלו בכל מקום. הט׳ הוא מן המשחקים המקו¬ 
בלים ביותר בחיי־החברד. בעולם המערבי. 

מתקנים וציוד. מגרש־הט׳ הוא מלבן, שארכו 
23.77 מ׳ ורחבו 8.23 מ׳ למשחקי־יחידים ו 10.97 מ׳ למשחקי- 
זוגות, רשת מחלקת את המגרש לשני חצאים! היא קשורה 
לעמודים, שנבהם 1.06 מ׳, והם נמצאים במרחק של 0,91 מ׳ 
מחוץ לקווי־האורך של השדה! גובה הרשת מעל פני הקרקע 
במרכזה 0.95 מ׳. חלקו הפנימי של שדה־המשחק מחולק 
לשני חצאים, כל מחצית מחולקת שוב לשני חלקים, והחלק 
הקרוב לרשת חצוי בקו, המקביל לקווי האורך. המגרש כולו 
מוקף גרר מרושתת, שארכה 36.57 מ׳, רחבה 18.27 מ׳ 
וגבהה 4 מ', 

למשחק משמשים מחבט וכדורים. מחבט־הט׳ עשוי קת 
ומאחז בקצהו, "ראש" רחב ו״לב" שעליו מתוחים מיתרים. 
הכדורים עשויים גומי ומצופים בד! קטרם 6.35 — 6.66 ם״מ 
ומשקלם 56.47 — 58.47 ג'. 

מהלך המשחק. השחקנים מתייצבים בקצות מגרשיהם, 
מאחורי קו־הךוחב. "הפותח" מתחיל את המשחק בחבטו 
בכדור, בעמדו פעם מימין המגרש ופעם משמאלו, במטרה 
להנחית את הכדור במלבן הימני או השמאלי, באלכסון, 
שבמגרשו של היריב, בין קו־ההגשה והרשת; על השחקן 
"המקבל" להחזיר את הכדור לפותח. מעתה יכול הכדור 
ליפול על כל שטח מגרשו של היריב, והשחקנים נעים מצד 
אל צד, כל אחד בתחומו. בצורה זו מחזירים את הכדור זה 





827 


מנים — טניס־שלחן 


828 



חחר.־ח טניס בוויסבלרו; ( 0 ); ביוני ">ו 1 נ) 


לזה, עד שהאחד משני השחקנים נכשל והכדור בוגע בקרקע 
שבתחומו* יותר מפעם אחת, או נאחז ברשת, או נופל מחוץ 
לגבולות המגרש. שגה אחד השחקנים, זוכה יריבו ב 15 נקד 
דות! זכיה שניה בכדור אף היא נערכת ב 15 נקודות, השלישית 
והרביעית — ב 10 נקודות כל אחת. צבירת 50 נקודות מוכה 
את השחקן ב״מערכה". זכו שני השחקנים ב 40 נקודות, 
נחשב המצב כ״שוויוך, ולשם נצחון במערכה על אחר 
השחקנים לזכ^ת ביתרון של שני "כדורים". שחקן שזכה 
ראשון ב 6 מערכות ניצח ב״משחק". זכו השניים ב 5 מערכות 
כל אחד, נמשו המשחק, עד שהאחד מקדים את השני ב 2 
מערכות. "תחרות" מורכבת מ 3 או מ 5 "משחקים"! במקרה 
הראשון מספיקים 2 נצתונרת, במקרה השני — 3 . — הטכ¬ 
ניקה והתכסיסים של המשחק מתבטאים בחבטות, 
בתנועה במגרש ובתיאום תנועותיו של השחקן. הטקטיקה של 
המשחק נשתכללה במשך הדורות והגיעה לרמת אמנות 
ווירטואו*זיות. 

תחרויות בין-לאומיות. ב 1913 הוקמה התאחדות 
בין־לאומית לט׳. אירועים בין־לאומיים במשחק זה הם שתי 
תחרויות: זו שעל גביע-ךיווים והתחרות בווימבלדון, הטני¬ 
סאי האמריקני דואיט דיווים תרם ב 1900 גביע לתחרות בין- 
לאומית, שבה כל מדינה מיוצגת ע״י שני שחקנים במשחקי' 
יחידים ושני שחקנים במשחק זוגי. התחרויות נערכות תחילה 
באיזורים, ומנצחי האיזורים נפגשים ביניהם לקביעת הזכיה 
הסופית בגביע. התחרויות על גביע-דיווים הפכו מאורע 
מרכזי בספורט זה, שבו מצטיינים בדור האחרון שחקני 
אה״ב ואוסטראליה. תחרות־וימבלדון נערכה לראשונה ב 1877 
לשחקני אנגליה בלבד! מ 1905 הפכה למעין מבחן של 
אליפות-עולם בלתי-רשמית. 

ראשיתו של הט' בא״י — במשחקי הבריטים בינם לבין 
עצמם. אח״כ התחילו עולים ממרכז־אירופה לפתח את המשחק 
במסגרת ה״מכבי" ובמועדונים עצמאיים. ב 1946 נוסד "אגוד 
הט׳ בישראל". ישראל משתתפת בתחרויות על גביע־דיוויס 
מ 1949 ואילך. 

, 1-11 ,.' 7 /ס ^■ 11101 ^ 1 , ,! 5 ז 01£1 . 14 .נ) .[- 01 ״א .( 1 ״■ 1 
. 11 .א ; 1950 ,) 11 !> <מ/ . 7 , 01611 .זי 1 -ת 0 ןזנ? .א ;(' 92 ! 
, 014 . 8 . 15 - .'■ 1 ; 1956 ,. 7 11 / 11 ^ 1 . 6 ןנ 3 ו 1 י.י\ 10 י 1 ק^, 

/ 0 16 מנ> 0 711€ ,. 14 ; 1956 ,. 7 111 / 0 ^ו!ז 1 > 0 ^^| 7 

8 מ 1 ץ 3 /ת ,; 11 תזנ 3 ו 81 ,ן-:;ו;א 11 בז ,'-ן .׳וג ; 1962 ,. 7 1 !ו 
; 1959 ,. 7 ) 0 <ן:■ו 0 ) 5 •)^ 7 , 6 ז 43 ז 6 ל.\ 1 1:4 ״,! ; 1959 , 2,1/6 ■;ס/ 
. 1963 ,. 2 26 , 6 תח 1.313 .ם ; 1960 ) 7 , 3 ז)ש' 1 . 56 


טניס׳״שלחן, או פינג־פונג, בספורט — משחק 
'בכדור ובמחבטים על שולחן עשוי לדבר. מוצאו 
מאנגליה! יש אומרים, שהאנגלים הביאוהו מהודו, שלשם 
הגיע מסין או מיאפאן. 

המתקנים והציוד. השולחן למשחק ארכו 2.74 מ׳, 
רחבו 1.525 מ׳ וגבהו 0.76 מ׳; עביו של הלוח 2.5 ס״מ. צבע 
השולחן ירוק־כהה ועמום! מסביב לשולחן פס לבן, שרחבו 

2 ס״מ. למשחק־זוגות חצוי השולחן לארכו בקו לבן, שרחבו 

3 ם״מ. לרוחב השולחן מתוחה רשת, שגבהה 15.25 ס״מ 
וארכה 1.83 מ׳. מכשירי המשחק הם כדור־צלולואיד, שקטרו 
3.63 — 3.83 ס״מ, ומשקלו 2.40 — 2.53 ג׳. המחבט יכול להיות 
עשוי מכל חומר — פרט לגומי ספוגי —, ובעל כל משקל, 
גודל וצורה, בתנאי שצבעו לא יהיה בהיר ומבריק ועביו 
לא יעלה על 4 ם״מ. 

מהלך המשחק. מטרת המשחק היא להנחית את 
הכדור על חלקת-השולחן של היריב, או ליטול ממנו את 
האפשרות להחזירו לשולחן, באופן שהכדור יפול מחוצה לו. 
הפותח צובר נקודות לזכותו, אך אם הוא נכשל, זובה יריבו 
בנקודה. הצובר 21 נקודות ניצח, אלא אם כן צבר יריבו 
בינתיים 20 נקודות! במקרה זה נמשכת המערכה, עד שיהיה 
לאחד חשחקנים יתרון של 2 נקודות. לאחר בל 5 נקודות 
מתחלפים השחקנים בתפקיד הפותח. במצב של 20:20 מת¬ 
חלפים בפתיחה לאחר כל נקודה. המשחק נערך ב 3 או ב 5 
מערכות, לפי המוסכם! במקרה הראשון זוכה השחקן שניצח 
ב 2 מערכות, במקרה השני — זה שניצח ב 3 מערכות. 
המערכה מוגבלת לזמן של 20 דקות. 

במשחקי־זוגות הפותח הוא השחקן העומד מימין, ועליו 
להנחית את הכדור על רבע-השולחן של השחקן העומד 
ממולו באלכסון. בכדור מוחזר רשאי לשחק בן־זוגו של 
הפותח בלבד. במשך המשחק אין מקפידים על המקום שבו 
נוחת הכדור על השולחן, אך משחק-החליפות של בני־הזוג 
נשמר כל הזמן. לאחר 5 חבטות-פתיחה עוברת זכות הפתיחה 
לבני-הזוג שמעבר לרשת, והם מתחלפים בתפקידיהם. 

תכסיסי המשחק. בתחילה שימש טה״ש כשעשוע, 
שכל עיקרו העברת הכדור מצד לצד מעבר לרשת. אך 
הטכניקה של המשחק התפתחה, והוא הפך להיות משתק 
ססורטיווי, שהמהירות והדיוק של החבטות הם עיקריו. שחקני 
טה״ש מסתייעים בחבטות שונות, ובשעת המשחק הם מתקר¬ 
בים אל השולחן ומתרחקים ממנו חליפות, ומשתדלים להפתיע 
את היריב בזוויות-ניתורים בלתי-צפויות של הכדורים. 

משחקים בין־לאומיים. ההתאחדות הבין־לאומית 
לטה״ש, שהוקמה ב 1927 , עורכת מדי שגה אליפויות־עולם 
לגברים ולנשים, שתרמו הרבה לפיתוחו ולפופולריותו של 
ענף-םפורט זה. במשך שנים רבות באו טובי האלופים 
והאלופות ממרכז-אירופה (הונגריה, צ׳כוסלובאקיה, רומניה); 
היהודיה הרומנית (עתה בישראל) אנג׳ליקה רוזיאנו היתה 
אלוסת-העולם בשנים 1949 — 1955 . משנות ה 50 התחילו להצ¬ 
טיין ספורטאי יאפאן וסין. 

טה״ש בישראל. בארצות רבות נחשב טה״ש ל״ספורט 
יהודי״. האליפות הראשונה בא״י נערכה ב 1937 . טה״ש זכה 
לתפוצה רבה בארץ, ונציגי משחק זד. משתתפים בתחרויות 
ובאליפויות בין-לאומיות, 

. 1954 ,ה^|^ו<^ 5 ווחו/^^ 1 |^ 1 ^ 7 ,• 110166£ ז 15 .נ) 

ע. ג. 


ע. ג. 



829 


טניים, פרדיגגד — טניסון, אלפרד אורד 


830 


פרדיי^ז* — 5 סנ 0 מ 6 ז — ( 4855 כפר 

"במחוז שלזוויג — 4936 קיל), סו׳ציולוג וחוקר 
במדע־המדינח, גרמני. ט׳ היה בן־איכרים! הוא למד פילו־ 
ל 1 גיח והיסטוריה ושימש כפרופסור למדע־המדינה, ואח״כ 
לסוציולוגיה, בקיל. עבודתו בתחום מדע־המדיגה הוקדשה 
לחקר מפעלו של תומם חובז (ע״ע), שאת חיבוריו גם 
תירגם לגרמנית. אולם עיקר עבודתו היתה בסוציולוגיה, 
והיא מושתתת על אבחנת 2 צורות־יסוד של קשרים חברתיים, 
שלהן קרא בשם 3£1 ו 10111$01 ן 061 (■- חברותה, קבוצה) ו־ 05€11 ס 
:ו 3£ ו 01 ל(= חברה). החברים ב^£ר.ו{^ 15 ^ו^ 1 ת^;) קשורים זה לזה 
בקשרי שותפות מגוונים, המקיפים תחומי־חיים מרובים! 
כאלה הם, למשל, הקשרים בין בני המשפחה הדרים בכפיפה 
אחת, ששותפותם נתפסת על־ידיהם כדבר מובן מאליו, ורק 
המוות יכול לפרקה. ל^£^ 11 ^ 115 ^ל^^, לעומת זה, מצטרף 
החבר לשם השגת מטרה ספציפית, וכשאינו מעוניין עוד 
במשרה זו הוא עשוי לפרוש ממנה! דוגמה לכך הם היחסים 
בין עובד ומעביד, בין לקוח וקונה או בין חברי אגודות 
למיניהן, שהיחסים ביניהם מוגדרים הגדרה פורמאלית ע״י 
חוזה או חוקה, כתובים או בלתי־כתובים. ט׳ היה סבור, ששני 
הטיפוסים הקטביים האלה מספיקים כדי למיין את צורות 
ההתחברות האנושית בהווה ואת מגמת ההתפתחות במשך 
הדורות — שהיא מובילה מיחסי £1 ר.ו 801 ת 1 ^ר 11 ־) 0 ליחסי 
ז 3£ ן{^ל 611 ל־}^! הראשונים אפייניים לכפר, האחרונים — לעיר. 

חשיבות הבחנותיו של ט׳ היא בכך, שהן הציגו בצורה 
פלאסטית קווי־אופי מרכזיים של החברות המסרתיות והמו¬ 
דרניות. אולם הטיפולוגיה הזאת לא היה בה כדי להסביר 
את הרב־גוניות של כל סוגי ההתחברות: יסודות של אחד 
הטיפוסים, כגון ההתאגדות למטרה מסויימת, האפיינית ליחסי 
:^ 3£ ו 1 ^ 115 ^ 5 ■};;^, עשויים להתגלות בד־בבד עם יסודות מסויימים 
מהטיפוס השני, כגון יחסי נאמנות וידידות אינטנסיוויים 
ומקיפים, למשל בתנועות־נוער או בתנועות פוליטיות ראדי- 
קאליות, לפיכך ערפה של משנתו של ט׳ בעיקר בהעמדת 
שאלות, ואילו לשם מיון והסבר של תופעות חברתיות קונ¬ 
קרטיות יש לפרק את מושגיו הכלליים ליסודותיהם. 

מספריו: :ז£ג 5€115€11 ? 0 .ג 1 : £1 גו 501 ת €1 ת €1 ע) ("חברותה 
וחברה״), 1887 , * 1935 ! 6 ז 11 ש, 1 .ט — 5 שנ 1 < 1401 ("חיי 

חובז ומשנתו״), 1896 , ^ 1925 ; - 4.507,11 6 גס 

(״התפתחות הבעיה הסוציאלית״), 1907 , ^ 1926 ! 

€:ז:ז 51 016 (״הנוהג״), 11909 035 ("הקניין"), 

1926 ! ?! $0210108 . 4 ת! 118 ט 1 ו £111 ג £11 ("מבוא לסוציולוגיה"), 
1931 . 

.' 1 ,¥ \ 1£ § 1010 ^:: 80 ./ן 

,.' 7 *), 1 .[ ; 1936 .ס .^$־ 11 ־ 1 ) 

. 19-16 

י. ב-ד. 

טנייסון, אלפרד לורד — 500 ץת 011 ז £01-4 , 4 ?י 1£1 \י 1 . — 
(^ 1 ', סמרזבי [לינקולנשיר] — 1892 , אולדוורת 
[סרי]), משורר אנגלי. ט׳ נתחנך תחילה ע״י אביו הכומר, 
ואח״כ למד בטריניטי קולג׳ בקימבריג׳. שם התיידד ידידות 
עמוקה עם ארתר הלם ( 1 מ £33113 ) והיה חבר בקבוצת 
ה״ 0511£5 ד 1 ^ 7 " ("השליחים"), שדגלו ברעיונות ליבראליים נו¬ 
עזים ופעמה בהם הכרת ״שליחותו״ החברתית של המשורר — 
בניגוד לתפיסת השירה כסיפוק צרכים אישיים ודחפים 
מיסטיים. ט׳ היד. שותף לרעיונות אלה, אולם לפי מזגו 
נמשך אל ההארמוניד, ואל הסדר, וסתירד. פנימית זו בין 


תביעת הרוח הלוחמת 
ובין הנטיה לשלווה 
נפשית העיבה עליו 
כל ימי-חייו. ב 1830 
פירסם את הקובץ 
-יל£ ׳< 16£1 ן 01 , 5 רתש 0 ? 

1031 ■! ("שירים, בעיקר 
ליריים"), וב 1833 קו¬ 
בץ שני, 5 .ות? 0 ? ("שי¬ 
רים"). שתי היצירות 
האלה משקפות במלו¬ 
אן את המאבק שעור¬ 
רו בנפשו נטייתו השירית, שאמנם ניזונה מרוח הרומאנ- 
טיזם, אך חיפשה לה, באופן טבעי למזגו, כלי-ביטוי בצו¬ 
רות הקלאסיות — מצד אחד, ורצונו למלא אחרי העקרונות 
שלהם הטיפו ״השליחים״ -- מצד שני. בעוד שבשיריו 

5 ז? £31 - 05 :)ס£ £110 ("אוכלי דזלוטוסים") ו 0£ ץ 1,34 שו 1 'ד 

^ז 310 ו $1 הוא נראה כמניח, שהדמיון השירי נהרס בשעה 
שהוא נתקל במציאות של יום-יום, מדגיש ט׳ בשו 001101 
וב!■!^; ) 0 ש? 13 ד\ 1 £נ £1 ("היכל האמנות") את הצורך למזג 
אמנות עם נסיון-חיים ועם חמלה אנושית. שני הקבצים 
עוררו ביקורת שלילית ביותר ולא נתקבלו על הקהל, אע״פ 
שג׳, ם. מיל (ע״ע) פירסם דברי הגנה על ט'. ב 1833 מת 
הלם — שאירס בינתיים אחת מאחיותיו של ט׳ —, ומותו 
הישרה על ט' יגון קודר ודיכדוכי-נפש. שנים רבות שתק, 
ורק ב 1842 פירסם מהדורה חדשה של שיריו בשני כרכים! 
הראשון הכיל מבחר משיריו הקודמים — רבים מד.ם בשי¬ 
נויים ניכרים, והשני — שירים חדשים. אלה האחרונים 
(כגון 673131134 511 ו £5 ?ו 70 \' 0 '!ו\£ שו 1 'ד ["שני ד,קולות"]) 
מצטיינים בעיקר בנימד, אופטימית ודידאקטית, הנראית 
כתואמת את הלכי־הו'וח בחברה המשכילה והנאורה של 
דורו! אולם הביקורת החדישה מבחינה מאחורי רוח הבטחון 
והפסקנות שבשירים אלה דו־משמעות מעניינת, הרומזת 
להסתייגות המשורר מן האידיאלים הוויקטוריאניים. שירים 
אלה זכו לשבחים מצד קרליל (ע״ע) ודיקנז (ע״ע), 
ובהדרגה נתקבלו על הקהל, ועד 1846 יצאו ב' 4 מד.דורות, 
ב 1847 פירסם ט׳ 1110655 ■!£ 116 ־ 1 (״ד,נסיכה״) — פואמד, 
סיפורית ארוכה על חינוכן ומעמדן של הנשים, ובה שזורים 
כמה קטעים ליריים מן היפים שכתב. ב 1850 — היא שנת־ 
השיא ביצירתו — פירסם ט׳ מ 131 ז 461110 { (״יזכור״) — 
פואמה ארוכה, מעין הגות פילוסופית-דתית, המשקפת את 
המשבר הרוחני שגרם לו מותו של הלם, ואת מעברו בד,דרגד, 
מכאב עמוק, דרך ספקות דתיים, לחיוב-שבשמחה'של אלמות- 
הנפש. באותד, שנה נשא ט׳ לאשה את אמילי סלווד (ץ 1 נמ £1 
004 ' 561115 ), שהיתר, ארוסתו במשך שנים רבות, וכן נתמנה 
ל״משורר מוכתר״ ( £31116316 : 061 ?), כיורשו של וורךזוורת 
(ע״ע), מכאן ואילך הלך וגדל חינו בעיני הציבור, ובמשך 
דור היה נערץ ומוחזק כגדול משוררי זמנו! ב 1884 הוענק 
לו תואר בארון. ט׳ גילם את תפקידו הרשמי תוך ד.זדד,ות 
מלאה עמו. הוא לא עמד עוד בפני טעם הקהל, שנגרר 
אחרי הרווחה החמרית ושראה בנימוסים יפים ובמעשים 
טובים הגשמת האידיאל, הוא הפך, אולי בעל-כרחו, לנושא 
דברר, של האידאולוגיר, הוויקטוריאנית, על הבטחון המופרז 
וד.אופטימיות ד,שטחית שבה. 



אלפרר ט:יה,־ 1 



831 


טנייםון, אלפרד ?ורד — טגנברג, מערבות־ 


832 



ר. טנירם הבז: ננינה נטסיבת־בית (חנאלריה ה 5 אוט'ת, ?■ונדו!) 


אולם השניות הוסיפה להתגלות ביצי¬ 
רתו הפוריה. לאחר 0£ ך £1 ג£< 1 ש 111 סס 0 נ> 0 
נ 810£ ת ¥£111 \ 0£ £.> 1 נ 1 כ 1 ^ו 1 ז ("אודה על מות 
הדוכס ולינגטוך), 1852 , ו£§־ 31 ו 0 0 ן 1 :ד 
;>£>בצ 1 ז 8 : 11 ^ 1,1 111€ 0£ ("הסתערות הברי¬ 
גאדה הקלה״), 1855 — שתי פ(אמות פאט- 
ריוטיות-קיצוניות, ואף ראקציוניות — באה 
( 1855 ), תיאור'מעניין ביותר של 
נורוזה מלאנכולית, שהכיל התקפות חרי¬ 
פות עלי הפגמים בחיי החברה והכלכלה 
בדורו. 111 זב £16 1£ (ז 0£ 115 ץ£> 1 ("אידיליות 
האח [סמל הבית]״), 1864 , שהטובה ביניהן 
היתה תש()־!^ 1 ל 0£ ת£ (עבד׳: ר. גרוסמן, 
תרצ״ח), היו תואמות יותר את הטעם 
הוויקטוריאני בענייני השירה הסיפורית, 
ו^ 0 ו.£ שן(! 0£ ("אידיליות הפלד"), 
1859 — 1892 , נתחבבו אף הן על הקהל, 
אע״פ שבעיבוד שעיבד ט׳ את אגדת המלד 
ארתור (ע״ע) ניתן להכיר נימה נסתרת, 
שונה מן המשמעות הגלויה — המעידה 
שוב, שלבו של המשורר לא היה שלם עם סוג השירה שדרש 
ממנו הקהל. — בין 1875 ו 1892 חיבר ט׳ אף שורה של מחזות 
בחרוזים חפשים, שאף אחד מהם אין ערכו רב ביותר. 

מבחינת טכניקת השירה, וביחוד מבחינת שליטתו 
המושלמת על המשקלים, החיפוש אחרי הצורה ההארמונית 
והמעודגת, וכן מבחינת כשרונו הלירי המעולה, לא היה 
שני לט׳ בין בני־דורו. מבחינת התוכן — דו־משמעותן של 
יצירותיו הראשונות ולבטיו בדבר מגמתה האמיתית של 
האמנות וטיבה של ההשראה השירית, ניכרים אף ביצירותיו 
המאוחרות. השירים שבקבציו האחרונים — (שמב 35 נ €5 - 1 ג 7 
;■.וחשס? ״ 01:11 (״טירסיאס ושירים אחרים״), 1885 ! ץש 1 צ.אלש £0 
313 ש¥ ^ 81 x 1 !!ג!! (״לוקסלי הול כעבור 60 שנה"), 

1886 ! £00015 ■ 1 שו 1 ;ז 0 1 ) 30 זשזשבחשס ("דמטר ושירים אח¬ 
רים"), 1889 ! שמססשס 0£ 003111 ש £11 ("מותה של אונוני"), 
1892 — מתגלות בחס פסימיות ניכרת והרגשת אזלת-יד 
בהעברת בשורתו המיסטית לציבור הקוראים בני^^המעמד 
הבינוני הוויקטוריאני. לסוף נטש את תורותיהם של הלם 
ו״השליחים" ולא ראה עוד ביצירה אלא "אמנות לשם 
אמנות״ בלבד. — מ 1888 ואילך היה ידוע-חולי, ולא בא 
במגע עם הציבור, ואף עם ידידיו, אלא לעתים רחוקות. מותו 
היה לאבל לאומי, והוא נקבר ב״פינת המשוררים" שבכנסיית- 
וסטמינסטר. 

יצירתו המקובצת של ט׳ פורסמה ב 9 ברכים, 1907/08 , 
בידי בנו הלם ט׳. 

,* 7 ,(בנו של ט') . 11 

,.יד [ 0 /*;/ג* ^/ 77 ,'\־ז 11 ון 5 חג 1.01 .ז 

׳דז/*)עוי/ ■־.); 77 .;זזנ^; 84 . 0 . 11 . 0 :־ 1929 ..'ל .\׳\ 1 . 14 

; 1940 ..ד ./־,,(נכדו של ט׳), 011 : 1930 ,.י 7 . 4 . /״ 

-־ 3 :ל 1€01 ' 11 י^€ .(. 1,1 ^} .ן :' 1060 ..יד . 1-1 

; 1960 ..' 7 . 14 .[ : 1960 ,.' 1 ' { 0 '^•{ 1 ^ 0 * 1 €\{ 1 {זס /,ועז. 

,זז[י[ . ; 1962 ?*?/' 7 ,ו 11 );י.לו־זג; €11 ןמ .ן 

. 1062 .' 7 

א. זז, ש. 

טנירס ( 5 ־ 1 ש; 11 ש' 1 '), משפחת ציירים פלאמיים בשלהי המאה 
ה 16 ובמאה ה 17 . המפורסמים שבבניה: 

( 1 ) דויד ט׳ האב ( 1582 , אנטוורפן — 1649 , שם), 


צייר תמונות־נוף, ובהן דמויות מיתולוגיות, וכן תמונות על 
נושאים דתיים בשביל כנסיות שונות בדרום ארצות־השפלה. 

( 2 ) דויד ט׳ הבן ( 1610 , אנטוורפן — 1690 , בריסל), 

בנו של ( 1 ). את אמנות־הציור למד מאביו, ולאחר־מכן 
מאדריאן בראואר (ע״ע). ב 1632 העתיק לבריסל, ששם נת¬ 
מנה לצייר־החצר של המושלים. בשל השתדלותו נפתתה 
ב 1665 האקדמיה לאמנות באנטוורפן. — ט׳ עלה בכשרונו 
על אביו. תחילה צייר תמונות של ז׳נר (ע״ע). בתמונות 
רבות המתארות חיי־איברים הלך בהקפדה בעקבות רבו 
בראואר, אד בהדרגה הנהיג צבעים בהירים יותר, ובכלל 
מצטיינות עבודותיו ברוח קלה יותר ובטכניקת־מכתול מעולה. 
נשתמרו כ 2,000 ציורים מידו, שנושאיהם כוללים מראות של 
ירידים כפריים, מחנות־צבא, חדרי-עבודה של מלומדים ואל- 
כימאים, וכן כמה מחזות מיתולוגיים ודתיים. כמו־כן צייר 
בניסוחים רבים ושונים מראות הומוריסטיים, שבהם מתוארים 
בני-אדם בצורת קופים וחתולים, ואף תיאורים של ענייני 
דיומא, כגון "כניסת הארכידוכסית איזאבלד. לבריסל". התמו¬ 
נות, שבהן תיאר ט׳ את גאלריית־האמנות של פטרוניו, נודע 
להן — נוסף על הקסם האמנותי שבהן — ערך תעודתי 
בשביל היסטוריוני האמנות. 

. 7 מע// 20 / . 7 , 4€ נ) 3 ן 

1€ ^ 1 ,זחזסת ;^ 1923 , 415-451 
.£ ; 1948 , 816-832 , 111 . 17 . 7 

. 1960 . 17 . 7 '/?)/ע/ג. .נמע// .) 7 

ע, י-ה. 

טננבךג, מערכות", שתי מערכות שניטשו בקרבת 
העיירה ט׳(:§־ 1 ש( 1 תש 31111 ז׳) בדרום פרוסיה המזרחית 
הגרמנית־לשעבר (כיום צפון-מזדח פולניה): ( 1 ) ב 1410 
הובס ליד ט׳ צבא המסדר הטוטוני (ע״ע) בידי גיס ליטאי־ 
פולני מאוחד! קרב זה שם קץ להתפשטות הגרמנים מזרחה. — 
( 2 ) ב 1914 כותר והושמד באיזור ט׳ גיס רוסי גדול, שפלש 
לגרמניה הצפונית-מזרחית. 

מיד עם תחילת מלחמת-העולם 1 פלשו הרוסים בכוחות 
גדולים — אולם ללא הכנה מספקת — לפרוסיה המזרחית. 
הארמיה ה 1 , שכללה 3 קורפוסים (כ 200,000 איש), בפיקודו 




833 


מננברג, מערכות־ — מנסורים 


834 


של רבנקמפף׳ התקדמה מאיזור נהר נימן לעבר ?!ניגסברג! 
הארמיה ה 11 , שכללה 3 קורפוסים (כ 60 (}, 250 איש), בפיקודו 
של סמסרנוב, התקיפה מנהר נרב לכיוון צפון־מערב, כדי 
לחדור'לעורף הגרמנים. הארמיה ה 111 ז\ הגרמנית כללה 4 
קורפוסים (כ 160,000 איש), בפיקודו של פון פריטויץ. לרו¬ 
סים היה יתרון מספרי בשיעור 3:1 , אם כי היו נחותים 
בארטילריה ובאירגון האספקה. בגלל עליונות הרוסים החליט 
פון פריטוויץ להיסוג לוויסלה ולנטוש את כל פרוסיה המז¬ 
רחית, אולם הוא הודח מתפקידו, ובמקומו נתמנה הינדנבורג 
(ע״ע), ולודנדורף (ע״ע) היה לראש-מטהו. 

המפקדים הגרמנים החדשים הבחינו בפער שנוצר בין 
שני הגייסות הרוסיים ובהיעדר התיאום ביניהם? על סמך 
זה החליטו על צעדים נועזים ביותר, שבביצועם בעזרו 
בפיענוח תשדורות האויב ובתפיסה מקרית של תכניותיו. 
מול ההמונים האיטיים של רננקאמפף הציבו מסך-פרשים 
דליל בלבד, שעה שעיקר כוחותיהם'רוכזו מול סאמסונוב. 
הקורפוס ה 20 הגרמני ניהל קרב-הגנה עיקש ממזרח לט׳, 
ואילו בערפו הוחשו — מחזית רננקאמפף בצפון — הקור¬ 
פוס ה 1 לדרום־מערב (איזור זולדאו), כדי להקים את האגף 
הגרמני הימני מול סאמסונוב, והקורפוס הרזרווי ה 1 והקור- 
פוס ה 17 — דרומה לבישופסבורג-וארטנבורג, כדי ליצור 
את האגף הגרמני השמאלי. הקרב המכריע נפתח ב 26 
באוגוסט, בלא שרננקאמפף חש לעזרת עמיתו, כשסאמסונוב 
היפנה את כוחותיו העיקריים להסתערות על הקו ט׳-הוהנשטין, 
שבו נאחזו הגרמנים בעקשנות. אולם סאמסונוב לא תיאם 
את פעולותיו עם הקורפוסים שבאגפיו, ואלה הלכו ונתכופפו 
בהדרגה אחורנית, זה לעבר זה, בלחץ כוחות גרמניים עדיפים, 
שתקפו הן מצפון-מזרח הן מדרום־מערב. ב 29 באוגוסט 
נסגרה סופית הטבעת הגרמנית מסביב ל״שק" המיוער 
והביצתי, שבו היו נתונים כוחות הרוסים, והללו נמעכו על 



אף הבסיונות הנואשים לחלצם ע״י התקפות מכיוון מלאווה. 
לרוסים אבדו כ 120,000 איש, כ 500 תותחים וציוד רב, 
הארמיה ה 1 ז התפוררה כליל, וסאמסונוב התאבד. 

מבחינה טאקטית היתה מערכת-ט׳ דוגמה מושלמת לקרב 
של איגוף והקפה, בדומה לנצחון חניבעל ליד קני (ע״ע). 
הינדנבורג זכה בהערצה ובפופולאריות עצומה בגרמניה, 
אע״פ שלאמיתו של דבר היה עיקר התיכנון של המיבצע של 
לודנדורף ושל עחרו מכס הופמן (ע״ע [כרך־מילואים)). 

בהמשך מערכת־ט' העבירו לודנדורף והינדנבורג את 
מלוא כוחותיהם אל חזית רננקאמפף והביסו אותו ב״מערכת 
האגמים המאזוריים״ ( 6 — 4 ' 1 בספטמבר 1914 ). הרוסים איבדו 
כ 125,000 איש ונסוגו כליל מאדמת גרמניה. 

.^ 1 ; 1917 , 240-252 . 1 . 1 ־ 1 

^/ 422 ) 01 1£ ז 1£5£10 ק 1 ץ 11 - 

; 1918 ,.? 1 62 , 31 , 1914-17 ה 1 

.׳\ : 1919 , 68 — 36 ,ח€^חו 101 {{ 11 י 562 ^^ 21 ^ 1 

,;?!ססחבז״ל .־\ . 1 ־ 1 ; 1911 ,, 7 /?/ג 

י^־ 1 ט 6 חם 4 ) 11 נ 14 .¥ .^ 1 ; 1926 ,. 7 ..[) 1 ; 1920 ,. 7 . 11 
^ 1 ( 1 1 /; 7 ׳ 4 ן , 79-99, 1920; 1^^10x ,ה€< €1 . 1 1 ת 1€ ז €1 { 72 
.^. 10 ; 1921 , 84 . 1 , 1914-17 ,ץמ 7 < 4 / 

. 1£ ^ 1 ;!ח 0 ז 1 .£ : 1924 , 15 — 1914 , 06 ^ 801 08011 ו} 11 ^ן 8 ממססס? 
; 1926 ,׳[^■ 14 $€ ,, 7 ,תתו,ותז 1401 . 1 ׳\[ : 1925 ,. 7 

׳) 7/2 .£ .[ ;^ 1928 ,. 7 .־\ . 11 חר 

. 1956 , 201-210 , 111 , 1 ) 7024 \ 111€ / 0 ^) 80411 

ם. פ. 

טננךיו ( 6 ע 1 ז 3 ב 1 ממג' 1 '), בירת הרפובליקה המאלגאשית 
(מאדאגאסקאר)! 248,000 תושבים ( 1961 ). העיר 
יושבת על רכם־הרים בגובה 1,200 מ׳, בצלעו המזרחית של 
עמק רחב, במרחק 150 ק״מ מהחוף המזרחי של האי; מסילת־ 
ברזל מחברת אותה עם עיר־הנמל טמטבה (€־\ב 1 בו]ת 3 ז). 
ט׳ היא המרכז האדמיניסטרטיווי, המסחרי, התעשייתי והתר¬ 
בותי של המדינה. בעיר ובקרבתה מצויים מפעלי-תעשיה 
(ברובם קטנים), העוסקים בעיבוד התוצרת החקלאית של 
הסביבה, וכן בייצור מזונות שונים, מיצרכי-הלבשה, דזמרי- 
בניין, מוצרי-עץ ועוד. בט׳ בתי-ספר גבוהים לרפואה ולמשפט, 
בתי-ספר מקצועיים שונים, מכוני-מחקר, מצפה־כוכבים ועוד ז 
ב 1962 נפתחה בעיר אוניברסיטה. העיר מצטיינת ברחובר 
תיה הרחבים, בשדרותיה, בגניה הציבוריים המרהיבים 
ובבניינים ציבוריים מפוארים, רובם בסיגנון אירופי. — עד 
אמצע המאה ה 19 היתה ט׳ עיר קטנה, בנויה בתי-עץ, כבירת 
ממלכתם של שבטי חובה במאדאגאסקאר. משנות ה 70 החלו 
נבנים בה בתים בסיגנון אירופי, אולם עיקר התפתחותה באה 
לאחר הכיבוש הצרפתי ( 1895 ) של מאדאגאסקאר. — בעיר 
יושבים כ 25 אלף אירופים, רובם הגדול צרפתים. 

. 1952 ,.ין■. 10 "מ .ז 

טנסורים, מושג מאתמאטי, שמקורו בתורת הגמישות 
(ע״ע) ו ה ד פ ו ר מ צ י ה (ע״ע) של גופים ובתורת 
חיזק החמרים (ע״ע). 

1 . פירוש הכינוי. לאט׳: 1$01 ז 6 ן — משמעותו "מתחן": 
הכוונה כאן למאמצים הפנימיים השוררים בגוף הניתן 
לדפורמאציה. נשער לעצמנו פינה גופנית, הנשענת לנקודת־ 
המוצא של מערכת-ייחוס קארטסית x ; ע! 2 , ששטח גגה ^ 
מכוון באמצעות וקטור-יחידה'^ הניצב ל\ 2 (ע״ע וקטור), 
ונסמן ב( 008('! x , (ץ!• 1 ) 005 , ( 2 !\) €05 את רכיביו הקארט־ 
סיים של ׳ 1 . כשמידותיה הקוויות של הפינה המרחבית שואפות 
לאפס, הכוח £ האוחז ביחידת־השטח \ שקול כנגד מערכת 
המאמצים הנורמאליים ״ 7 >, ״ז>, ,, 7 ), וכן של המאמצים המשי- 


מערכת טננברג, 1914 






835 


טנסודים 


836 


קים ^^• 0 , ,,ע, ״• 0 , האוחזים, בהתאמה, בצדעים 

של הפינה המרחבית, כשקיימות המשוואות; 

( 2 ; ע) 8 ס 0 + (׳{ ; ע) 005 + ( x ; ע) 08 ^ , x ז> = ,ז 

( 2 ; ׳\) 008 ^^־ 0 + (׳ג; ׳\) 005 + (\ ; ע) 00$ ,,,• 0 = ( 1 ) 

( 2 ; ׳\) 008 ^^ 7 > + (ע ; ע) 008 + ( x ; י;) 008 ,^ 7 ) = ^■} 

כדי להדגיש את האיבוואריאנטיות (השתמרות) של קשר 
זה נגד סיבובים של מערכת־הייחוס בלבד — נטולי כל מש¬ 
מעות פיסיקלית — משווים לו את הצורה של ה״כפל הסקלרי" 

ע.;?-}, '( 2 ) 

שבו הגורם־כביכול 3 מגדיר עכשיו את ט׳ ־ ה מ א מ צ י ם 
בעל תשעת הרכיבים ^;• 0 : ; ץ; 1; )4 x . 

2 . מ י ו ן ה ט״. במקרה נקרא הט׳ סימטרי, 

ואילו במקרה = ״; 7 > הוא נקרא א נ ט י ס י מ ט ר י או 
א נ ט י מ ט ר י. כ ם כ ו ם של שני ט" י^' 5 ויי'צ מגדירים ט׳ 
שרכיביו ,!;ע שווים לסכום הרכיבים המתאימים של הט" 
'^' 5 ו ''־' 8 לחוד. לאור הגדרה זו אפשר לפרק כל ט׳ לסכום 
של ט׳ סימטרי וט׳ אנטימטרי. 

3 . הט׳כאופראטורשל העתקה. כשנפרש את ■% 

ו£ כשני וקטורים — הקיימים, אמנם, בשני מרחבים נפר¬ 
דים — נמצא ״ מועתק ע״י 5 ל£. בתנאי שהדטרמינאנטה 
0 /^ן-ס: €1 [ 4 , ניתנת הפונקציה הלינארית הווקטיורית המתו¬ 
ארת ע״י 3 להפיכה חד-משמעית. התוצאה של הפעולה 
הזאת ניתנת להיכתב בצורה £ף־ 5 ) י\ המגדירה באמ¬ 
צעות הסמל ף־ 5 ) את הט׳ ההפוך לט׳ המקורי 5 . הקשר 
בין 3 ל(נ־ 5 ) הוא שניוני (דואלי), כלר; קיים המשפט 
5 ,= <־ף־ 5 ). 

הווקטורים 7 המיוחדים המועתקים ע״י הט' 8 לווקטו־ 

רים ז ש ו ו י ־ כ י ו ו ן, בהתאמה, נקראים בשם הווקטו¬ 
רים הראשיים או הווקטורים העצמיים שלהט׳ 
3 . המספרים ,ג הסקאלאריים, המודדים, בכל מקרה ומקרה, 
את היחס של וקטור ז כזה למקורו נקראים בשם 
ה ע ר כ י ם ה ע צ מ י י ם של הט׳ 3 . ע״פ הגדרה זו ממלאים 
הערכים העצמיים של ט׳-המאמצים את שלושת התנאים: 

(׳< ;״) 005 ״ 7 > + ( x ; ע) 00$ ,, 7 ) = ( x ; ע) 8 ס 0 .< = ,ז 
( 2 ;״) 008 ^, £7 + 

(׳< ;״) 08 ^״ 7 > + ( x ;״) 005 ,^■ 0 = (ץ;ע) 8 ס 0 \ = ^ז ( 3 ) 

( 2 ;״) 008 ^^ 7 ) + 

('< ;״) 08 ^ן^ז> + ( x ;״) 005 ,^■ 0 = ( 2 ;״) 008 ,ג = ^'} 

( 2 ;״) 005 ^^ 7 ־ + 

ביחס לרכיבים ( x ;״) 005 ; (׳(;״) 008 ; ( 2 ;״) 005 של 
הווקטור הראשי ^ המבוקש יש לראות בתנאים האלה 
מערכת של שלוש משוואות לינאריות אך הומו¬ 
גניות, שפתרונן, איפוא, מותנה בתנאי 

2 ^ 7 > ^^ 7 > ,ג — ,^ 7 ) 

(4) 1 (7^, (7^, - X <7^2 - 0 

^2.% 

משוואה דומה לזו — מבחינה מאתמאטית־פורמאלית — 
מופיעה בחישוב של הפרעות־תנועה איטיות החלות במשך 
תקופות ממושכות בתנועת כוכבי הלכת! לפיכך נקראת 
המשוואה הקובית ל^ ( 4 ) בשם המשוואה הסקולא־ 
רית (לאט׳ 111 גז 1 ס €0 ב 5 — "מאה שנה"). 

אם אמנם הט׳ 5 סימטרי — והנחה מיוחדת זו מוצדקת, 


בדרך-כלל, לגבי ט׳-המאמצים 5 — הרי שלושת השרשים 
2 ^; 3 .ג של המשוואה הסקולארית כולם ממשיים, 
ושלושת הווקטורים הראשיים !ע; 2 ״; 3 ״ השייכים, בהת¬ 
אמה׳ לערכים העצמיים; 2 ^ ; 3 ^ ניצבים זה לזה. אם, 
איפוא, נבנה את כלל המישטחים ממדרגה שניה, המוגדרים 
ע״י המשוואה 

׳( 7xxX^ + (<7,^ + 17^x)x )]^ =־ ( 2 ;׳(; 5) ?(x ) 

ף 2 ״ 7 > + 2 ׳( (,^ 7 > + + ג׳(״ 7 > + X2 ־£- ^, 7 >) + 

. 81 ת 00 = 

הרי הם מהווים משפחה של אליפסואידים משותפי-מוקד 
(קונפוקאליים), בני שלושה צירים ראשיים כל אחד, המת¬ 
לכדים עם כיווני הווקטורים הראשיים ". מהגדרת הפונק¬ 
ציה ¥ המחוללת את האליפסואידים יוצא, שהגראדינט של 
שדה הפונקציה הזאת בנקודד, 

[( 2 ;״) 8 ס 0 ; (ץ;״) 008 ; (צ ;״) 008 ] = ( 2 ;׳(; x ) 
מקביל לכיוון הווקטור £. משום כך יש לראות באליפסואיד- 
הט׳ מעין תיאור גאומטרי של הט׳ 8 גופו, — אלא שכוחו 
מוגבל ל ט׳ סימטרי בלבד. 

אם, בניגוד להנחות הקודמות, הט׳ 5 אנטימטרי, נמצא 
הווקטור £ תמיד ניצב ל"! לפיכך אין במקרה זה פתרון 
ממשי למשוואה הסקולארית. 

3 , הט׳ כמנה וקטורית. על סמך הגדדת־היסוד 
של הט׳ 8 ( 2 ) ניתן לכתוב בדרך פורמאלית 



ע 


בנוסחה זו מופיע הט׳ 3 כמנה של שני וקטורים. לאור 
הפירוש הזה משלים הט׳ 3 את פעולות החיבור, החיסור 
והכפל של האלגברד, הווקטורית האלמנטארית ומסיים בכך 
מקצוע זה, בהשתמשנו בהסבר זה לגבי כל אחד מן הווק¬ 
טורים ז כ״מונה" וכל אחד מן הווקטורים המתאימים " 
כ״מכנה״, נחזור לערכים העצמיים ^ של הט׳ 5 . לפיכך 
יש — במקרה שהט׳ 5 הוא סימטרי — לזהות את הערכים 
ג כרכיבי הט׳ גופו. לאור הכרה זו כדאי לבחור בכיוונים 
של הווקטורים הראשיים !״ ; 2 ״ ; 3 ״ כצירים 1 : 2 ! 3 של 
מערכת-ייחוס קארטסית, שבה המאטריצה של הט׳ 5 לובשת 
את הצורה האלכסונית 

0 0 ן 

0 2 ^ 0 = [ 8 ] ( 6 ) 

3 \ 0 0 1 

המצטיינת בפשטותה. 

4 . ט״ ממדרגה ת במרחב בעל 2 ממדים. נבחר 
ב״ וקטורים 8 < ...! הניתנים, במרחב בעל 2 
ממדים, ע״י רכיביהם;, 8 ..; ."א, כאן כל אחד מס 
המעריכים 3 ! 3 ! ...; מ! עשוי להזדהות עם אחד המספרים 
הטבעיים 1 ! 2 !...! 2 . כלל המכפלות 

...( 6 7X1 = ״... "? 

שכל אחת מהן כוללת ת גורמים ושמספרן הכולל שווה, 
איפוא, ל" 2 , מגדירות את הרכיבים של ט׳ י 1 ממדרגה ת 
במרחב בעל 2 ממדים. זהו ט״המכפלה, הנכתב בצורה 

"^ 1 ... 711 . . 116 ^ = ? 

המבוססת על שימוש ת היוונית כסמל ה״פרודוקט". חשי¬ 
בותו הבולטת של ט׳ מיוחד זה נובעת מכשרו לשמש כאב¬ 
טיפוס של ט' כללי 7 , שאף הוא ט' ממדויגה מ במרחב בעל 2 



837 


טנסוריס — טנסי 


838 


ממדים ע״פ ההוראה הבאה;" 2 ביטויים ״, ... !,ז, שכל אחד 
מהם מצטיין ב ח מעריכים ! ז דו! השייכים לתחום המס¬ 
פרים הטבעיים 1 ! 2 !...* 2 כל אחה מהווים את" 2 הרכיבים 
של ט׳ יד ממדרגה מ במרחב ה 2 -ממדי, בתנאי שהם מו¬ 
עברים ממערכת־ייחום אחת לשניה לפי אותם הכללים 
החלים על העברתם של חביטויים ... "?, הואיל וטראנס־ 
פורמאציה זו נעשית, כהגדרת ט׳־המכפלה ?, ע״י חזרה 
"-פעמית על הטראנספורמאציה של וקטור 2 -ממדי פשוט, 
הרי גם הטראנספורמאציה של רכיבי הט' 7 ניתנת לביצוע 
בדרך אלגברית אלמנטארית. לאור ההכללה הזאת של הגדרת 
הט״, נוכל לקרוא לסקאלאר בשם ט׳ ממדרגה 0 , לווקטור — 
ט׳ ממדרגה 1 , וכו׳. 

5 . ד ו ג מ ו ת. (א) נשלים את ט׳ - ה מ א מ צ י ם 8 (.ו;ז>) 

ע״י ט׳ - ה ע י ו ו ת ס בעל הרכיבים ^) 6 ( 2 : ץ) 1! 15; = x ) 
שבו המקרה 15 = 1 מתאר את ה ה ת א ר כ ו ת, ואילו המקרה 
מתאר את ש י נ ו י י - ה ז ו ו י ת של אלמנט-גוף מעוות. 
מבחינת עיוותים אינפיניטסימאליים קשור ט׳-המאמצים 5 
לט׳־העיוות מ ע״י הפונקציה הווקטורית הלעארית 

(, 7 ;׳ 5 ;וכ - יח:נ; 14 ; 1 ) 11 ו[^ויי 1 ; 1 נ^ ( 7 ) 

1 מ. 1 

שיש לראות בה את הנוסח האינוואריאנטי של חוק¬ 
ה ג מ י ש ו ת של ה ו ק. המקדמים ״״״ 7 הם הרכיבים של 
ט׳ £ ממדרגה 4 = 1 ! במרחב בעל 2-3 ממדים, הנקרא 
בשם ט׳-ה גמישות! הוא, איפוא, בעל 81 = י 3 רכיבים, 
שאחדים מהם — לפי מבנה החומר של הגוף — עשויים 
להיות שווים ביניהם. 

(ב) בתורת היחסות (ע״ע) הכללית לאינשטין 

מתארים את ה״עולם" באמצעות ארבע קואורדינאטות 

( 4 ! 3 ! 2 ! 1 = 15 ), המאהדות את שלוש קואורדינאטות-המרחב 

ואת הזמן השוטף. הריבוע (סקאלאר) של האינטרוואל 

^ (וקטור) המפריד בין שתי נקרדות־עולם סמוכות יזו לזו 

ניתן בנוסחה ( 4 ; 2:3 ; 1 = ,,: = ^ 55 , שבה 

. 1 

מגדירים הביטויים את הרכיבים של ט׳ ס ממדרגה 
2 במרחב הארבע־ממדי. ט׳ זה, הקובע את המטריקה של 
המרחב הארבע-ממדי, הוא, איפוא, בעל 16 =■־'״ 4 רכיבים. 
אולם בשל הסימטרית 1 ^^־- יש ביניהם רק 10 , שהם, 
בדרך-כלל, שונים זה מזה. הואיל והכרת המבנה של הרכיבים 
מביאה לידי הכרת שדה־הגראוויטאציה, קוראים לט׳ 

ס׳ שהוא המחולל את שדה־הגראוויטאציה, בשם ט׳־ 
פוטנציאל גראוויטאציוני! יש לראותו כהכללת 
הפונזנציאל הסקאלארי שבאמצעותו מתארים את פוטנציאל 
כוחות־הכובד לפי ניוטון. 

. 1 ־ 1 ־-מנסזי־ן!!,־! - 2 זח 0 ־זג>.נ . 11 
:' 925 ! , 1 ־ 1 :' 19211 

. 1 ) .!■!:!נ![!!־} ( 1 — 11 ו 1 ;׳ 1 ע< 01 ^ 1 

, 0 :״ 1931-1937 

€1 , 111011111 :[!! .^ 1 : 933-35 ! 

?;יש . 4 < : 1938 ,׳)// 

-ץ/?*;;/. 501 {{ 1€ ' .^•\ . 1 ־ 1 : 1943 

. 4 . 74 — ^ 1101 סיי ט ת ,! 94 ! 

-־ 948 ] . 1-111 , '{ 111 ?;? 

עבר׳ :) 1950 . 4 /א׳ח €}< 1 .: 11 ז 1.10 ר 0110 .'[ : 1955 

-^<־ז . 15 ,(עולם הוקטורים, תשי״ד 

"*/רס! ,^ 4 {ז 11 •;;־)/ ־ 4 ; 4 ־ץ זע־׳/ 

ם. או. 

טנסי (^^ 55 ^ 1 זת^ 7 ), מדינה במזרח-מרכזה של אה״ב, בין 
המיסיסיפי לאפליצ׳ים: 109,412 קמ״ר, 3,740,000 
תושבים ( 1964 ). ט׳ היא בחינת איזור־מעבר בין מדינות 


הצפון והדרום, ויש בה מתכונותיהן של שתי החטיבות הללו 
כאחת. 

האקלים בט׳ ממוזג. עונת הגידול החקלאי נמשכת כ 200 
יום בממוצע. ימות־הקיץ המים; הטמפרטורה הממוצעת 
ביולי ״ 25 ! בחורף יורדת הטמפרטורה לפרקים למטה מי׳ס 
(הטמפרטורה הממוצעת ביאנואר היא ״ 4 ), אך השלגים 
מועטים, פרט לאיזור ההרים. כמות־הגשמים השנתית היא 
1,250 מ״מ בממוצע, והיא מחולקת היטב על פני עונות 
השנה. 

ט׳ מחולקת ל 3 איזורים גאוגראפיים: המזרחי, התיכון 
והמערבי. ( 1 ) ט׳ המזרחית כוללת 3 חטיבות פיסיוגאו- 
גראפיות: האיזור ההררי בקצה המזרח, "העמק הגדול" וחלק 
של רמת־קמברלנד. את האיזור ההררי תופסים רכסים ושלו¬ 
חות של האפיליצ׳ים, ביניהם ה״גריט סמוקי מאונטנז״(;וב^ז^ 
■.!!״!.זחגזס^; 81110157 ), המגיעים לגובה של 2,030 ' מ׳, ההרים 
מכוסים יערות, ומדרוניהם התלולים אינם נוחים לחקלאות, 
אולם בבקעות קטנות מצויים משקים, הנהרות הגדולים היו¬ 
רדים מההרים באיזור זה ראויים במידה מרובה לניצול 
הידרו־אלקטרי. — ״העמק הגדול״ ( 1107 !.¥ 01031 ), שרחבו 
50 — 100 ק״מ והוא חוצה את ט׳ המזרחית, מורכב, למעשה, 
מכמה עמקים ארוכים וצרים, שביניהם מפרידות שלשלות- 
הרים צרות ומקבילות. אדמת העמקים פוריה ונוחה מאד 
לחקלאות. איזור "העמק הגדול" מנוקז ע״י נהר ט׳ (ע״ע) 
וכמה מיובליו, שלארכם הקימה רשות ע מ ק - ט׳ סכרים 
גדולים (תמ׳: ע״ע ארצות־הברית של אמריקה, עמ׳ 77/8 ),— 
ממערב ל״עמק הגדול" מתנשא מעליו לגובה של כ 450 מ׳ 
המתלול של רמת־קמברלנד, שהיא מבותרת מאד ומכוסה 
יערות. אוכלוסייתה דלה, מאחר שאין בה כמעט קרקע נוחה 
לחקלאות: בצפונה נמצאים מכרות־פהם. 

ט׳ המזרחית היא ארץ של משקים חקלאיים קטנים 
ומגוונים, מהם משקים הרריים מבודדים. עיקרה של החק¬ 
לאות — גידול חיטה, וכן מפותחים גידול בקר, חזירים 
ועופות ומשק־חלב. בעשרות־השנים האחרונות נתפתחה 
באיזור זה תעשיה רבה בגלל כוח-חשמל זול ומים המצויים 
כאן בשפע. תעשיה זו כוללת מפעלים לטכסטיל, לסיבים 
סינתטיים, לכימיקאלים, למוצרי-עץ ועוד, וכן את המפעל 
להפקת אנרגיה אטומית באוק רע׳(£ז{ 151 מ 0315 ! תמ׳: ע״ע 
אטומית, אנרגיה, עמ׳ 523/4 ). 

( 2 ) ט׳ התיכונה נחלקת לשתי חטיבות טבעיות: 
"ארץ־הגבעות", ו״האגן המרכזי" במרכזה. אדמת ארץ- 
הגבעות אינה פוריה, בדרך־כלל, אך מצויים בה שטחים נרח¬ 
בים טובים לגידול טבק וכותנה. חלק גדול מחטיבה זו 
מיוער, והעצים המופקים ממנה מעובדים במנסרות ובמפ¬ 
עלים למוצרי-עץ שבמקום. — האגן המרכזי, הנמוך מארץ 
הגבעות בסס! מ׳ בממוצע, הוא המעולה שבאיזורים החק¬ 
לאיים של ט׳. כרי־המרעה הדשנים שבאגן יפים לגידול 
בקר לחלב ולבשר! לבקר ולסוסים של איזור זה יצא מוני¬ 
טין. כן מגדלים כאן דגנים, מספוא, ירקות וטבק. צפיפות 
הא וכלום יה בחטיבה זו גדולה־יחסית. 

לט׳ התיכונה, וביתוד לאגן המרכזי, באו מתיישבים אמ¬ 
ריקנים כבר בתקופה מוקדמת! האדמות היו מחולקות 
למשקים גדולים ועובדו בידי עבדים. התפתחה כאן אוכלוסיה 
אמידה ותרבותית, בעלת השקפות "דרומיות". 

( 3 ) מישור ט׳ המערבית משתרע מנהר־ט׳ עד 



839 


טכסי 


840 



טנסי: הליןת־אדמה, לפנים ׳עומםדז, " 1 ־פ:ד לנר־מרעה דיע; 


למיסיסיפי; זהו מישור גלי, מבותר ע״י נהרות ויובליהם. 
החקלאות מפותחת במרבית שטחו! לפנים היה מאופיין 
במטעי־כותנה המעובדים בידי עבדים, ועד היום הכותנה 
היא הגידול העיקרי, אוכלוסיית האיזור גם היא ברובה בעלת 
השקפות "דרומיות". 

לפי מפקד 1960 ישבו 52.3% מתושבי ט׳ בערים. 20% 
מהאוכלוסיה היו כושים. במדינה נמנו 158,000 משקים חק¬ 
לאיים, מהם 83,000 עסקיים, ששיווקו בעיקר כותנה, תירס, 
טבק ומספוא. כ 4,500 מפעלי־תעשיה העסיקו, יחד עם המכ¬ 
רות, 240,000 עובדים. 

בירתה של ט׳ היא נש ויל הנמצאת באגן 

המרכזי! 251,000 תושביס ( 1961 ). הגדולה בערי המדינה 
היא ממפיס (ע״ע). משאר עריה: נ ו כס וי ל (- 0x ת^^ 
110 וי,י)'בצפון, 180,000 תושבים— שבה האוניברסיטה הגדולה 
והחשובה שבט׳! צ׳ ט נ וגה (ב 002 םו:;ו;וגן 01 ) בדרום, 
135,000 תושבים. 

היסטוריה. לפני התיישבותם של האירופים בט׳ של 
היום ישבו בה שבטים אינדיאנים, שהחשובים שבהם היו 
צ׳רוקי (ט£פ[ 01€1-0 ), צ׳יקסו (^\ב 38 פ[ 01110 ) ושוני (-¥\ 5113 
סס״). במאה ה 16 סיירו שם ספרדים, ובמאה ה 17 — צרפתים 
ואנגלים, וט׳ היתד. שטח־מדיבה בין שלוש אומות אלו, עד 
שהכיר שלום־פאריס ( 1763 ) בבעלותה של בריטניה עליה. 
היישובים הראשונים של אירופים לא הוקמו בט׳ אלא אחרי 
1769 . השלטון הבריטי אסר התיישבות מעבר להרי האפאלי- 
צ׳ים, ואעפ״כ עברו אותם חלוצים רעבי-קרקע מערבה, 
ודניאל בון ( 300116 ) סלל את "דרר-ד.שממה" ליישוב 
החדש, שהוקם על אדמות שנחכרו מבני־הצ׳רוקי. המתיי¬ 
שבים נמצאו בשטח שד.יה מחוץ לתחומר. של ממשלה כל¬ 
שהי, ולפיכך אירגנו ב 1772 ממשל עצמי. בפרוץ מלחמת- 
העצמאות האמריקנית הצטרפו המתיישבים למתקוממים, 
אולם נוכח סכנת פלישה מצד האינדיאנים סופח שטחם, לפי 
בקשתם, למדינת צפון־קרולינד. ( 1776 ). המתיישבים, שהצ¬ 
טיינו באותה מלחמה, נפרדו ב 1784 מצפון-קרולינה וייסדו 
את "מדינת פרנקלין", שעמדד. ארבע שנים בפני התקפות 
האינדיאנים, תככי הספרדים בדרום, וסירובם של הקונגרס 
ושל מדינת צפון־קרולינד. להכיר בה. בסופו של דבר חזר 
השטח לצפון־קרולינד., וזו מסרה אותו לקונגרס, ולאחר 
שנמצא ב 1795 שמספר התושבים שם עלה על 60,000 — 



טנסי: מפעה־חעיעיו! בקיננזפורט מעבר ינורד — מעונווז־העונדים 


המספר הדרוש לאירגון מדינה בפני עצמה — הוקמה ברא¬ 
שית 1796 מדינת ט׳ ונתקבלה לברית. 

בתחילת המאר. ה 19 התפתחה ט' במהירות בעושר ובאוב־ 
לוסיד., בהנהגתו של אנדדו ג׳קסון (ע״ע), המפורסם שבאז- 
רחיה. אולם בד.דרגה העמיק'השוני בין איזוריה השונים של 
המדינה, שד.יד. קיים מראשית ההתיישבות בה. ט׳ המזרחית 
היתה ארץ של בעלי משקים קטנים, שהתנגדו לעבדות, ואילו 
בט׳ המערבית והתיכונה היו עבדים מרובים. בפרה מלתמת- 
האזרחים פרשה ט׳ מן הברית בעקבות משאל-עם, אך ט׳ 
המזרחית סירבה לפרוש, ואנדרו ג׳ונסון(ע״ע) הוסיף לייצגה 
בסנאט בוושינגטון. ט׳ העמידה מספר רב של חיילים — 
יותר מכל מדינה דרומית אחרת! כ 80% מהם שירתו במחנה 
הדרום, כ 20% — במחנה הצפון. 3 שנים היתד, ט׳ זירת 
קרבות, עד שנכבשה סופית בידי כוחות הצפון ב 1864 . 
ב 1866 חזרה ט׳ לברית! אותה שנה התארגנה בד,, בעיירה 
פולסקי ( 1 :! 1351 ג 1 ?), תנועת הקו־קלכס־קלן (ע״ע). 

חוקת המדינה נתקבלה במשאל-עם ב 1871 . מאז ועד לזמן 
האחרון שלטו במדינה — פרט להפסקות קצרות — הדמוקרא- 
טים הדרומיים. ב 1873 הונהגה הפרדה חוקית בין לבנים 
וכושים בבתי-הספר ובשירותים הציבוריים! הפרדד. זו נת* 
קיימד, עד לביטולה ע״י החקיקה הפדראלית ב 1964 . 

,\ 1 ' 212 10 ,^ 1 .ר!"]' 

^ 7 ( 12 0/17 \ 7 ,ח< 11 ל<י 11 ח 1 וו< 0 ^! 4 ך 4:8 חח^ 1932: X 

ג!/ ^ :.* 7 1 ב־ 01 ן) 0 '? : 19-16 .! 1-1 

. 14 : 1949 ,.' 1 ' ן 0 , x ()ת^ן . 13 .ן ; 19-19 ,^ 111 *.$ ■>{/) 

. 13 : 1952 2 {'^ 01 נ 1 111 . .;■.^ 1511110 

. 1952 ..י 7 /״ 

ה. ג׳. נ. 

יהודים בודדים באו לסחור באיזוד ט׳ ב 1778 . רוכלים 
ובני משפחות ותיקות מדרום אה״ב הגיעו לט׳ בשנות ה 30 — 
40 של המאה ה 19 . המהגרים היהודים הראשונים מעבר לים, 
שבאו מאוסטריה, בוהמיה וגרמניד., נתיישבו בט׳ לפני 1845 , 
תחילה בממפיס ואח״כ בנשוויל, בשנות ה 50 — בצ׳טנוגה, 
ובסוף מלוזמת־האזרהים — בנוכסוויל. בממפיס אורגנה קהי¬ 
לת "בני-ישראל" ב 1853 , והיא ר,קימה את בהכנ״ס הראשון 
בט׳( 1858 ). ב 1862 הנהיג הרב שמעון טוסקא שינויים רפור¬ 
מיים מרחיקי-לכת בסדר התפילה, וכתוצאה מכך נתפרדה 
הקהילה, והאורתודוכסים נתארגנו בקהילה עצמאית בשם 
״בית-אל־אמת״. — במלחמת־האזרחים שירתו כ 40 יהודים, 
מתוך ה 2,000 שישבו בט׳, בשני הצבאות היריבים. ב 1862 


841 


טגסי — טגסי, גהר־ 


842 


הוציא הגנראל גרנט, מפקד כוחות הצפון, פקודת־גירוש נגד 
יהודי המחוז הצבאי של מ׳, שהואשמו בהברחה בין הצדדים 
הלוחמים: הנשיא ליגקולן ביטל את הפקודה. לאחר מלחמת־ 
האזרחים התיישבו בט׳ יהודים רבים מצפון־מזרח אה״ב 
ומדרומה, וב 1877 היו בט׳ כ 4,000 יהודים, מאורגנים ב 9 
קהילות, רפורמיות ואןרתודוכסיות. בשנות ה 80 באו לט׳ 
מהגרים יהודים רבים ממזרח־אירופה, וב 1907 היו שם 10,000 
יהודים. — הקהילות מפתחות חיים יהודיים ?נרים, ומקצתן 
מוציאות שבועונים באנגלית. ב 1963 ישבו במדינה 17,950 
יהודים. 

.^\\ .^ז ; 7 ל.ג^ 1 3121011 , 11 ^חז:< 1 מו.ו[ 5 . 8 

. 1961 11 י 1 } 0 ^ 1111 .תז< 1 \ 3 

טנסי, נהו — ^^ 55 ^ 1 ^ 1 ו^ X ) , נהר בדרום־מזרחאה״ב, 

יובלו הראשי של נהר־א 1 היו! ארכו כ 1,400 ק״מ. 

מקורותיו נמצאים באפליצ׳ים בדרום ורג׳יניה ובמערב קרו־ 
לינה הצפונית. ארבעה פלגים היורדים מהאפליצ׳ים מערבה 
מתאחדים ויוצרים את הט׳, חזורם תחילה בתחום מדינת 
טנסי (ע״ע) דרומה־מערבה, עובר בצסונה של אלבמה, חוזר 
וחוצה את טנסי מדרום לצפון ומשתפך לאוהיו בדרום־מערב 
קנטקי. אגן־הניקוז של נהר־ט׳ מקיף שטח של 112,000 
קמ״ר. הנהר עשיר מאד במים! בשנה ממוצעת הוא מביא 
למקום התחברותו עם האוהיו למעלה מ 10 מיליארד מ״ק 
מים. ספינות מהלכות בו עד נוכסוויל, ובאמצעות הט' קיימת 
היום תעבורה מימית רבה מחופי מפרץ־מכסיק!' ומהימות 
הגדולות עד למרגלותיהם המערביות של האפליצ׳ים. 

רשותעמק-ט׳(רע״ט) היא רשות עצמאית של הממ¬ 
שלה הפדראלית של אה״ב, שהוקמה ב 1933 לשם הסדרת 
נהר־ט' ויובליו, ויסות השטפונות ההרסניים בעמקו של נהר 
זה ובעמק המיסיסיפי וניצול זרימת נהרות אלה להפקת 
אנרגיה חשמלית, לפיתוח תעשיות חדשות ולשיפור רמת* 
החיים של אוכלוסיית אגן נהר־ט׳, שהיה מן האיזורים 
הנחשלים באה״ב מבחינה כלכלית. השטח הנתון לפיקוח 
רע״ט הוא 116,000 קמ״ר ובו למעלה מ 3 מיליון תושבים. 

ראשית פעולת רע״ט היו מיבצעים הידרוליים עצומים. 
נבנו 7 סכרי־שיט כדי לאפשר מעבר אניות, וזרם־המים 
נוצל להפקת חשמל. היום קיימת אפשרות לשיוט רצוף על 
הט׳ לאורך 1,040 ק״מ בעומק מינימאלי של 2.7 מ׳, ויחד 
עם הנהרות המתחברים לט׳ נוצרה רשת־שיט באורך כולל 
של 16,000 ק״מ ב 20 מדינות. הסכרים מאפשרים העלאת 



סיר ע? הנהר טנסי 



כיפעיל עמק־טנסי: המכריס וסקחי״המים 


אניות או הורדתן ע״י שאיבת מים למאגרים או הוצאת 
המים דרך פתחי הסכרים. השאיבה נעשית בעזרת אנרגיה 
חשמלית המופקת מזרם־המים. בעקבות השג זה גדלה הובלת 
המשאות בנהר פי 10 מ 1945 עד 1958 והגיעה ל 2.4 מיליארד 
טון־ק״מ לשבה; המיטענים העיקריים הם: נפט, גרעינים, 
מכוניות, פלדה ודשנים. כמו־כן נבנו בנהר וביובליו כ 30 
סכרים ומאגרי־מים לוויסות מי־השטפונות. סכרי־האגירה 
עוצרים את זרמי השטפונות מלהיכנס לט׳ בעונות החורף 
והאביב, ומונעים בכך את גיאותו, ולעומת זה הם מזרימים 
מים לנהר בימי השפל, בקיץ ובסתיו, בדי לשמור על 
עומק מינימאלי בנהר לשיט אניות. כושר־הקיבול של כל 
המאגרים יחד הוא כ 14.5 מיליארד מ״ק. הפוטנציאל החש¬ 
מלי של המפעלים ההידרוליים מגיע ל 2.7 מיליון קוט״ש. 

תשלובת זו של סכרים ומיתקנים חשמליים נחשבת 
מבחינה הנדסית לאחד המיבצעים הטכניים הכבירים ביותר 
בהיסטוריה המודרנית, המיבנים משמשים מקומות־משיכה 
לקייטנים, המגדילים את הכנסות האיזור! הסדרת הנהרות 
וסילוק הביצות סייעו להדברת הימלריה, שהיתה נפוצה 
ב 1933 בשיעור של 30% מכלל האבכלוסיה באיזור! כמו־כן 
מגינים מפעלים אלה על הקרקע מפני סחף. 

כשלא הצליחו המקורות ההידרבליים לבדם לספק את 
הביקוש הגואה לאנרגיה חשמלית, הקימה הרשות 9 מרכזים 
ענקיים להפקת חשמל מגגראטורי־קיטור, המופעלים ע״י 
פחם! מ 1963 צרכו מפעלי הרשות 21 מיליון טון פחם. 
הפוטנציאל החשמלי של רע״ט מגיע ל 12.7 מיליון קוט״ש, 
והתפוקה החשמלית הכללית ב 1958 היתד. 60.8 מיליארד 
קוט״ש. הצרכנים העיקריים של החשמל הם התעשיה האטו¬ 
מית באוק ריג׳(ד לעיל, עמ' 838 ) ומפעלים כימיים ואלקטרו- 
מטאלורגיים! התעשיה האטומית צורכת כמחצית תפוקת 
החשמל של הרשות, 155 תחנות-כוח עירוניות וכפריות 
קיבלו ב 1963 25.5 מיליון קוט״ש מרע״ט וחילקום בין 1.5 
מיליון צרכנים. 

התעריפים המוזלים שהנהיגד, הרשות משכו לאיזור מפ¬ 
עלים רבים הצורכים חשמל בכמויות ניכרות, וכן עודדו את 
הצריכה הביתית, שהיא גבור.ה באיזור זה פי שניים ויותר 
מן הצריכה הממוצעת לנפש באד.״ב. הרשות יכולה לעמוד 
בתעריפים מוזלים אלה הודות לייצור החשמל בקנה־מידה 
המוני. 

הרשות מייצרת סוגי דשנים חדשים לחקלאות. בבעלותה 
נמצא מרכז לדשנים, הכולל מכונים למחקר בסיסי ושימושי 










843 


טנסי, נדזר־ — טנק 


844 


ומפעלים לייצור נסיוני והמוני של דשנים. המרכז עובד 
בשיתוף הדוק עם 7 אוניברסיטות, המשתתפות בניסוי ובהד¬ 
גמה. מספר רב של תהליכי־ייצור, כגון היתוך פוםפאטים 
בעלי תכולה נמוכה של זרחן בכור חשמלי, פותחו ע״י המרכז. 

למפעלי הרשות חשיבות אסטראטגית ראשונה במעלה. 
בימי מלחמת־העולם 11 סיפקה הרשות לתעשיה הצבאית 
זרחן, חנקן וקארביד! כבר הוזכר, שהיא מספקת כוח חש¬ 
מלי לתעשיית האטום. 

מפעלי הרשות עזרו לשימור הקרקע וטיפוח היערות. 
האיכרים מקבלים הדרכה בשיטות מניעת סחף, מניעת 
שרפות וויסות בירוא היערות. 

מימון ההשקעות של רע״ט בא תחילה ממקורות ממשל¬ 
תיים, ולאחר מכן מרווחים מצטברים. עד סוף 1950 הקציבה 
הממשלה הפדראלית לרשות 937 מיליון דולאר, מזה 828 
מיליון בהקצבות, 44 מיליון ברכוש ו 65 מיליון במניות; 
על הרשות הוטל להחזיר את ההקצבות החל מ 1948 במשך 
40 שנה. עד 1963 כבר החזירה הרשות 440 מיליון דולאר, 
סכום שנתקבל מרווחיה המצטברים של החברה. ב 1958 היה 
הרווח השנתי של הרשות 55 מיליון דולאר, ובכל 25 שנות 
קיומה ^ 468 מיליון דולאר. 

בהקמת רע״ט בידי האדמיניסטראציה של הנשיא רוזוולט 
ב 1933 היה משום חידוש רב בדרכי הנוהג והנוהל השלטוני 
באה״ב — פעולה כלכלית נרחבת, הנעשית לא כמיבצע עסקי 
ביזמה הפרטית, אלא בידי הממשלה הפדראלית, לפי תיכ־ 
נונה והוראותיה, ע״י אנשים הממונים על־ידיה! משום־כך 
נתקלה בהתנגדות מרה מצד החוגים השמרנים..י- רע״ט היא 
מפעל־ענק בעל חשיבות עולמית, והצלחתו הגדולה בפיתוח 
איזורי שימשה מופת, וכבר הוקמו ומוקמים מפעלים דוגמתו 
בכל רחבי העולם. אולם למרות תרומתו בפיתוח האיזור 
מבחינה חקלאית ותעשייתית כאחת עדיין רואים בו רבים 
באה״ב התערבות ממשלתית בתחום שאינו שייך לה, ועדיין 
מוסיף להתנהל ויכוח חריף בדבר ההצדקה של קיום רע״ט. 

, 7 . 5 ; 13 * 19 ,. 4 ^ .¥ . 7 ^;/" 7 .^ 1 

, 1 בו 11 ןז? 11 ג£ ,£ .ס ; 13 * 19 ה 1 .. 4 ^ .'׳ז 

עבר׳: רשות עמק) 1 * 1 * 19 ,ן 7 ^־ 1 ^/\, 1 < 0 י{^^ 0 7 ^ 0 ^{*^ס-~^ 77 
; 46/8 ^*! , 1-11 1€ { 7 ,ת(>.; 3 ו 1 ־\גם ■< 1 ;(טנסי, תש״ר 

ס) מע ,. 4 . .'׳ 1 . 7 .מ , 0 

4.1 / .¥ . 7 ,(. 41 ^) ןז 11 זך, 11 נ . 0 .>{ ;נכ 19 ^ /ס 

- 0 ( 1 זט\; '< 11€ ג'׳\ ; 1956 //^ 7 / 711€ 

. 1959 ׳ 11 מ ג// 25 : 1958 -. 1 ^ 17 . 7 ,ץ 1 וז 

מ. מב. 

ט 1 ק ( 14 חג 1 ), רכב־קרב זחלי ומשוריין, עפ״ר בעל צריח 
ניתן לצידוד, שהוא מצוייר בתותח ומותקן על 
גבי תובה; בדרך־כלל הוא חמוש גם במקלעים. הט׳ מופעל 
ע״י ציות בן 3 — 5 אנשים. תכונותיו העיקריות; עצמת־אש, 
שריון וניידות. 

מבחינת ייעודם מבחינים היום: ט״־פורצים — לפריצת 
מערכים מבוצרים: ט״־לחי״ר — לתפקידי סיוע ליחידות־ 
דגלים; ט״־אופראטיוויים— לביצוע פשיטות עמוקות בעורף 
האויב: ט״־לסיור. נוסף על אלה יש ט״ מיוחדים: ט׳ כימי — 
לפיזור עשן ואמצעי־לחימה כימיים: ט׳־מורג — לפינוי 
שדות־מוקשים; ט״-לגישור; ט״ נגד־מטוסים — המרכיבים 
תותחים ג״מ מרובי־קנים; ט״ אמפיביים — לצליחת מכשולי־ 
מים; ט״־דחפורים, ועוד. — על סיווג הט״ לפי המשקל — 
ר׳ טבלה, 

ניתן גם לסווג ט״ לפי מבנם: ט׳־צריח — שצריחו ניתן 

■ד 


לצדדו כדי ״ 360 ; ט׳־תובה — שתותחו מותקן בתובה גופא 
(ללא צריח) ואפשרות הצידוד שלו מוגבלת. 

חט״ מטבעם כלי־נשק יבשתיים — פרט לט" האמפיביים, 
שנבנו מלכתחילה לשימוש דו־תכליתי. ברם, כמעט כל הט" 
היבשתיים המקובלים ניתן להפעילם גם במים רדודים לאחר 
שינויים קלים. 

מבנה הט". הט׳ החדיש מורכב מחלקי־יסוד אלה: 
תובה משוריינת, שעליה עפ״ר רכוב צריח: מנוע; תמסורת 
ומערכת־סיבוב: מערכת־היגוי ובקרה: מערכת־הסעה: 
מערכת־חשמל: אמצעים לבקרת־אש ולתצפית: אמצעי־קשר: 
מיתקני־עזר ואביזרים שונים. 

פנים־הט׳ מחולק למספר מדורים, ובכללם תא־לחימה, 
תא־נהג ותאים נוספים בהתאם לתיכנון הכללי של הט׳. תא- 
הלחימה הוא חלקו הפנימי של הצריח ומרכז התובה; בו 
מקומם של מפקד-הט׳, התותחן וטען־התחמושת (אם ישנו 
כזה), וכן מוצבים בו כלי־הנשק העיקריים של הט׳ ומצויים 
בו מרבית התחמושת ואמצעי-הקשר. התובה והצריח עשויים 
מלוחות־שריון מעורגלים ומרותכים או מיציקות־שריון, 
המגינים על הט׳ מפני אש האויב. הצריח— שהוא חלק הט׳ 
הפגיע ביותר — שריונו הקדמי עבה פי 1.5 — 2 מעובי 
השריון הקדמי בתובה, ומגיע לעתים לעובי של 200 — 250 
מ״מ. לשם הקטנת הר,שפעה של פגיעת קליע והגדלת עובי־ 
השריון האפקטיווי מוקמות דפנות הט׳ בשיפוע של ' 30 
בממוצע. יש שהן בנויות מחלקי־פלדה יצוקים, כדי לשוות 
לתובה צורה מעוגלת רצויה: זווית־הטיה זו מגדילה את 
אפשרות החלקת הקליע הפוגע בט׳. 

תא־הנחג מכיל את כל מנגנוני הניהוג ואמצעי תפעולם. 
תא־המנוע מצוי בחלקו הקדמי או בחלקו האחורי של הט׳ 
ומכיל את המנוע וטפליו השונים, ולעתים גם את הממסורות 
השונות, המקשרות את המנוע עם מערכת־ההסעה. 

המנוע — הספקו הסגולי תלוי במשקלו ובייעודו של הט׳, 
והוא נע בין 12 ל 15 כ״ס לטון. הספקו הכולל של המנוע 
מגיע בט״ כבדים ביותר עד ל 1,000 כ״ס יותר. 

מעדכת־התמסורת היא תשלובת של מכללים ומנגנונים, 
הנמצאת בין המנוע וגלגלי־ההתנעה של הט׳. היא פועלת 
לפי שיטה מכאנית, הידרו־מכאגית או אלקטרו־מכאנית, 
וכוללת: מצמד, תיבת־הילוכים, דיפרגציאל וממסורות־האטה. 

מערכת-ההסעה תפקידה— לשאת את משקל הט׳ ולהסיע 
אותו על פני הקרקע תוך בליעת חלק מאכסימאלי של התנו¬ 
דות. מערכת זו כוללת גלגל־הנע, שרשרת־זחל, ומתלה 
המורכב מקפיצים, גלגלי־מרכוב, גלגלי־תמך וגלגל־מתח. י 

שרשרת־הזחל מותנעת ע״י גלגל־ההנע ויוצרת נתיב 
אין־סופי לתנועת גלגלי־המרכוב, הנושאים עליהם את משקל 
הט׳ כולו. השרשרת מחלקת את משקל הט׳ על פני שטח-מגע 
רחב, ועי״כ מוקטן לחץ השטח על הקרקע. חוליות שרשרת־ 
הזחל עשויות מתכת, או פלדה מצופה גומי קשה או חומר 
דומה, ומחוברות ביניהן באמצעות צירים. מערכת-ההסעה 
הזחלית מקנה לט׳ את יתרון העבירות, שבו הוא נבדל 
מרכב קרבי בעל גלגלים. 

הפניית הט' נעשית באמצעות משיכת ידית-היגוי, הבו¬ 
למת את גלגל־ההנע של הזחל בצד הפניה, בהתאם לרדיום- 
הסיבוב הנדרש. יש ט" שבחם מופיעים במקום דיפרנציאל 
שגי מצמדים של גלגל־ההתנעה, אחד לכל זחל, ובעת הצורך, 
בפניד" מופרד אחד המצמדים. קיימים גם סידורים חשמליים 




הטנק בם 5 ה״ע 1 : אחד הטנקים ד,אננ 5 יים המקוריים ( 1 



הטנק החדיש; טנק בינוני רוסי מדגם 54 ז 



הטנק החדיש: טנק בינוני אמריקני מדגם 60 1 *} 


לשם בלימתו או הפרדתו של הזחל שבצד הסיבוב. מבגנוד 
ההפעלה של מערכת־ההיגוי הוא עפ״ר מכאני, אולם יש גם 
מנגנונים הידרוליים, פנומאטיים או חשמליים, 

ניידות ועבירות. ניידות הט׳ מותנית בהספק 
המנו׳ע, במבנה מערכת־ההתנעה ובמערכת־התמסורת. תכו־ 
נותיו הטכניות של הט׳ מקנות לו כושר־תנועה וכושר-מעבר 
במרבית סוגי־השטחים. חט' מסוגל לצלוח מכשולים מאונכים 
ומדרגות שגבהן 60 — 70 ס״מ, תעלות שרחבן 2 — 3 מ׳, שי־ 
פועים של ״ 30 ויותר, מכשולי־מים בעומק 80 — 100 ס״מ. 
המהירות המאכסימאלית של חט׳ החדיש, בנועו׳ בכבישים, 
מגיעה ל 60 — 70 ק״מ/שעח. בשדה־חקרב — בממוצע 
ל 25 — 30 ק״מ/שעה. עבירות רבה של חט׳ מותנית בלחץ 
נמוך על הקרקע ( 0.4 — 1.0 ק״ג/סמ״ר), בחלוקה שווה של 
העומס לאורך שרשרת־הזחל, במבנה שרשרת־ד״זתל — 
המבטיח אחיזה טובה בקרקע (אך לא גזירתה), במשקלו 
הכללי של הט׳ — שמאפשר מעבר על גשרים וכד', באטימו־ 



הטנק במלה״ע 11 : טנק גרמני מדגם 111 , טנשיר ם 5 חםת־הבזק 1040/1 



טנק קל חדיש: טנק צרפתי מרגם 13 מפעיל טי? נ״ט 

מדגם 88-11 שהגתקן על צריחי 



טנק :כד חרי־צ: טנק רוסי מדגם 5111 [ (יגביה סטאליז): 
על הצריח מותקן ורקוד אינפרא־אדום 


תו למים, וכן בסוגי הקרקע והטרשים שעליהם מופעל 
הכלי. יציבות הט׳ גדלה ככל שמרכז־כבדו נמוך יותר וככל 
שרחבו גדול יותר. העבירות ביערות ובמיבנים מותנית 
במשקל הט׳ ובעצמת מנועו. 

חימוש ה ט". ד,ט׳ מצוייד בכלי־נשק בעלי עצמת־אש 
גדולה ודיוק רב, המופעלים לרוב בכינון ישיר. התותח הוא 
חימושו העיקרי של הט׳! הוא מיועד לפעולה נגד שריון 
וקני־אש מבוצרים של האויב. המקלעים הם חימושו המשני 
של הט׳ ומיתקנים בצריח, ולעתים גם בתיבה! הם מופעלים 
נגד גופי חי״ר, וכן נגד מטוסים. 

התותח הוא, בדרך־כלל, בעל מהירות־לוע גבוהה — 
1,000 — 1,400 מ׳ לשניה, ובעל כושר חדירת שריון בטווח 
ארוך־יחםית — 1 — 3 ק״מ בכינון ישיר. קטרו של התותח 
בט״ של ימינו— 75 — 120 מ״מ. התותח כולל: קנה, עריסה, 
מנגנון־רתיעה, סדן, מנגנון צידוד והגבהה, וציוד א 1 םטי, 
ולעתים אלקטרוני, לכיוון. אורך רתיעת תותח־הט׳ קטן 




847 


ט 2 ק 


848 


תכונותיהם של טנקים חדישים 


הערות 

מספר 

אנשי 

הצוות 

עובי 

השריון 

(מכסימום, 

מ״מ) 

מספר 

המקלעים 

קליבר 

התותח 

(מ״מ) 

מהירות 

מכסימלית 

(קמ״ש) 

הספק 

המנוע 

(כ״ם) 

טווח 

פעולה 

(ק״מ 

בכביש) 

משקל 

(טונות) 

ארץ 

הייצור 

סוג ושם הטנק 











טנקים קלים 


3 

40 

1 

75 

65 


335 

14.7 

צרפת 

13 

בעל כושר צירף 

3 

20 (אומדן) 

1 

76.2 

50 

כ 320 

לא ידוע 

16 

בריה״מ 

76 ■ך? 


4 

30 

3 

75 

55 

220 

270 

18 

אד,"ב 

24 ,ש £10 (;ו 01 











טנקים 

בינוניים 

בשירות מצרים 
וסוריה 

4 

85 

3 

100 

50 

520 

350 

36 

בריה״מ 

54 ' 1 ׳ 


4 

לא ידוע 

?2 

105 

65 


כ 500 ן 

34.5 

צרפת 

30 

נסיוני 

4 

לא ידוע 

?3 

105 

70 

820 

560 

39 

גרמניה 

1 >ןגנ 01 ש- 1 

נסיוני 

4 

30 

2 

76.2 

65 


175 

25.5 

אה״ב 












441 ! 

טנקים כבדים 

בשירות מצרים 

4 


2 

122 

37 

600-550 

240 ויותר 

51 

בריה״מ 

111 8 ן 

בשירות תורכיה, 
יוון ועוד 

5 

110 

3 

90 

59 


120 

44 

אה״ב 

47 ־ ,ת 10 ] 4 ת 


4 

לא ידוע 

4 

105 

48 

לא ידוע 

400 

46 

אה״ב 

14 60 

בשירות מצרים, 
ירדן ולבנון 

4 

76 

1 

8.341 או 

1 105 

35 

635 

110 

50 

בריטניה 

ת 10 ז 11 ז 1 ]ש 0 











טנק 

כבד מאד 


4 

110 

1 

120 

35 

810 

לא ידוע 

65 

בריטניה 

ז 0 זש 11 ף 1 ]ס 0 


במידה רבה מזה של תותח־שדה. התותח מצוייד במייצב׳ 
שנועד להגברת דיוק הירי תוך תנועה. עקרון הפעלת המייצב 
מבוסס על האפקט הגירוסקופי, ואסצעי־ההפעלה הם הידרו* 
ליים או חשמליים. 

אופי המטרה והטווח אליה קובעים את סוג התחמושת 
הנורית. זו כוללת פגזים חודרי־שריון. פגזים נפיצים (מפזרי 
רסיסים), פגזים בעלי מטען חלול, פגזי־זרחן וכו׳. קצב־האש 
שונה בהתאם לקוטר התותח ושיטת הירי, ונע בין 2 ל 8 
פגזים לדקה. בט" למטרות מיוחדות מוחלף לעתים התותח 
בעל מהירות־הלוע הגבוהה במרגמה, בהוביצר, במטיל־ 
רקטות, בלהביור, בתותח נגד־מטוסי, או בכלים אחרים. 
מלאי הפגזים בט׳ ממוצע — כ 30 — 60 . 

המקלעים מספרם 1 — 3 : מקלע מקביל לתותח, מקלע 
נגד־מטוסים, ולעתים נוסף גם מקלע בתרבה בצד הנהג, 
שהוא מופעל ע״י מקלען מיוחד. המקלע המקביל מוצב בצד 
התותח ובמקביל לו, מתכוון יחד אתו ומופעל ע״י התותחן. 
יעודו: ירי במטרות "רכות" (היינו בלתי-משוריינות) למי¬ 
ניהן. קצב־אשו המהיר והפיזור הטבעי של קליעיו, נוסף על 
כושר ירי תוך כדי צידוד והגבהה, מקנים לו עדיפות על 
התותח בלחימה נגד גופי חי״ר, רכב בלתי־משוריין וכר, 
ובכל מקרה שבו יש לירות במטרות מפוזרות ומרובות. כמו¬ 
כן משמש המקלע לעתים לבקרת כיוון התותח. קצב האש 
המעשי שלו — כ 100 כדורים לדקה, מבנהו דומה למקלע 
בינוני רגיל של חי״ר, בקוטר 7 — 8 מ״מ. מקלע־התובה דומה 
למקלע המקביל ומשמש למטרות דומות, אך אינו מכוון 
באמצעות ההכוונה הטלסקופית של התותח. — מקלע 
נגד-מטוסים הוא עפ״ר מקלע כבד בקליבר 12.7 מ״מ, 
או דומים לו; מותקן, בדרך־כלל, מעל לצריח. 


התפתחות הנשק העיקרי של הט׳ — התותח — מאופיינת 
היום בהגדלה מתמדת של מהירויות-הלוע של הפגזים, בהג¬ 
דלת ?ןטרם, ובפיתוח ציוד אופטי, הידרולי ואלקטרוני 
משוכלל לכיוון התותח. 

ציוד-העזר של הט׳ כולל מדוכות־עשן (לצרכי מי¬ 
סוך), רימוני־עשן, תת־מקלעים ולעתים — להביורים. 

כלים נגד-טנקים שוכללו במקביל להתפתחות הט" 
עצמם. החשובים ביניהם הם כלי-הארטילריה לסוגיהם, ובמ¬ 
יוחד התותחים הנגד-טנקיים, שהם זהים למעשה בתכונו¬ 
תיהם עם התותחים המותקנים בט" עצמם כחימושם העיקרי. 
לאחרונה פותחו טילים-נ״ט קצרי-טווח, המודרכים ע״י 
משגריהם. להגנה נ״ט משמשים גם תותחי-לא-רתע שטוחי- 
מסלול, ולעתים גם להביורים. להגנה נייחת משמשים מוקשים 
נ״ט בצד תעלות-נ״ט ומכשולים בנויים פלדה או מלט. ברם, 
הטוב שבכלים נ״ט הוא הט' עצמו. 

התפתחות הט׳. הצורך בט" התגלה בראשית המאה 
ה 20 , בעקבות התפתחותם של הנשק האוטומאטי (מקלעים) 
ותותתי־השדה. עצמת האש של המגן הפכה לחומה, שחיל- 
הרגלים התוקף שוב לא הצליח לפרוץ אותה. עובדה זו מצאה 
ביטויה בקיפאון שהשתרר בחזיתות מלחמת־העולם 1 (ע״ע). 
כדי להחזיר לחזיתות את ניידותן היה הכרח בפיתוח כלי־ 
נשק המסוגל להתגבר על מחסומי-האש וקווי-החפירות של 
האויב. כלי זה היה "אניית־המערכה היבשתית", שיוזמה 
היה האנגלי ארנסט סוינטון(ת 1:0 ז 1 זי\ 5 .£), ושהיתד, למעשה 
תובה משוריינת מורכבת בין זחלי טרקטור. השם ״ט׳״ — 
מונח הודי המציין מיקווה או מכל־מים — נבחר לצורך 
הסוואה. 

לראשונד, הוכנסו הט" לשימוש קרבי ע״י האנגלים במע- 








849 


טנק — טפו, טורקוטו 


850 


רכת נהר סוים (ספטמבר 1916 ), אך רמתם הטכנית וזיתה 
רחוקה מהדרוש. מבין 49 ט״ הגיעו רק 32 לקו־הזיבוק; רק 
18 מבין אלה השתתפו למעשה בקרבות, ומהם שקעו 5 בב 1 ץ 
ו 2 ניזוקו. 

ברם, משנתמנה צ׳רצ׳יל (ע״ע) — שתמך בט" עוד 
בראשיתם — מיניסטר לחימוש באנגליה, שופרה איכות 
הט״ והוגבר ייצורם, והם הופעלו לראשונה בהמון ( 378 ט") 
בקרב קמברה ( 31 זנ 11 דו 03 ; נובמבר 1917 ). הצלחתם היתה 
מוחצת — אך לא נוצלה, שכן פעלו במרותק לחי״ר, שהיה 
תשוש מלהתקדם. בקרב אמין ($מ 110 ת^! 22 באוגוסט 1918 ) 
נפרצה החזית הגרמנית ע״י' 580 ט", והפיקוד הגרמני שוכנע, 
שבהיעדר אמצעי־נגד מספיקים אבודה המלחמה כולה (ע״ע 
מלה״ע 1 ). גם בקרבות העיר עזה, שקדמו לכיבוש הבריטי 
של א״י ב 1917 , השתתפו ט" מספר. 

בעקבות מלה״ע 1 רבו המאמצים בארצות בעלות הט" 
להגביר את יעילותם המכאנית והקרבית ולהגדיל את ייצורם 
בהמון (בריה״מ, צרפת, גרמניה). נתעוררו ויכוחים נוקבים 
באשר לארחי ההפעלה הרצויים לס״, — אם ככלי מסייע 
לחיל־הרגלים, או כזרוע לוחמת עצמאית, פריצת החזית 
הצרפתית בסדאן (מאי 1940 ) ע״י טנקי הגנרל גודריאן 
(״ 0006113 ),' השגיו של הלז ברוסיה ב 1941 , ומערכות הט" 
שניהל רומל (ע״ע) בצפון־אפריקה במלה״ע 11 (ע״ע) הו¬ 
כיחו את משקל הט" ככלי חיוני באסטרטגיה בת־זמננו. 

על סמך לקחי קרבות 45 — 1939 , ובהתחשב ביתרונותיו 
של כלי־שריון נייד בתנאי הלוחמה האטומית, נעשה הרבה 
גם בשנים האחרונות להגברת עצמת האש של הט", 
הגנתם וניידותם. ברם, גם היום נזקקות עוצבות הט" בפעולה 
ממושכת לסיוע חיצון רב מחילות אחרים, ביחוד באשר 
לאספקה ולאחזקה, ומסקנות המלחמות בקוראה (ע״ע) 
ובהודו־סין מלמדות, שאין לראות את זרוע השריון כחיל 
שבידו הפתרון הבלעדי של בעיות שדה־המערכה כולו. 
וע״ע שריון, לחמת־. 

א. אילון (עורך), אורחות שריון, תשי״ז; .ח 0 זת 1 '״ 5 .ט .£ 

1 ו 1 . 0 .¥ .[ : 1918 

; 1926 ,$\ 1 { 1 .< 7 '^€. 3 .? : 1920 ,־?^'^ 1 

. 1 \ .\־. : 1937 ,} 1111 ;ו 7 £/// /ס 711€ ." 1 

. 0 ; 1943 ,ת 1 טז£ן. 1 ט 0 .^ 1 : 1942 ,^^} 1 ןז 1 ) 7 

, 5 ^ 101 .[ .^ 1 : 1945 '<< 01 , £1 :ו־] 1 .^ £,! 

08 נו 0 זא^< - 0 . 1945 ) 77 /<ז ^£־ז 0 ;מ- 7 ^ /) 47/7 5 }! 1 ז 73 

;^ 0,1958 ^ו״ 6 מ 70 ם 10 ג . 1 /. 6 ; 1954 ,>ווו 3 זי[.ק.ו/ 11 ) 

'.^ 1 . 8 : 1959 711€ ,]• 4.11 < . 14 8 

־^' 7 ,ת 11 ־ 01 ]: 11,1 .ט ז 0 ־;;וח 0 ^ .׳.ו . 1 \ .י? , 1960 ,. 7 ^\י\\ 

•{ 2€ { 7£11 '> 01 .. 1£1 :*' 1960 ,'* 12€ זג) 7 . 1 ) 

־ 0 ^ .!/ . 8 — םס 10 ! 81 סקג} 1 \ 7 . 7 . 4 ?\ 1965 , 5 ^- 1926-19 
631181,10 סק 31111311 \ 1€ \. 11 ^ו< 081 ^^ 0>|^X38 ק 6 , 0 ){^<^ X08 ^ 

. 1963 , 1960 — 1920 1 ו 0 >^^ 801101^3 ^08^x 

ל. מ.— פ. פ. 

טגקךד — 1 ^^-^^ 1112~[?]1076) — x30 ), שליט נורמאני 
צלבני בסוריה. ט׳ היה אציל חסר־נחלה מדרום־ 

איטליה, שנתלווה לאחי־אמו בוהמונדוס 1 (ע״ע) במסע־הצלב 
הראשון ( 1096 ). הוא הצטיל במעשי־גבורה במצור על 
ניקיאה, במצור על אנטיוכיה ובכיבושה של ירושלים ( 1099 ), 
ואח״כ כבש לעצמו נסיכות בגליל, שבה החזיק כבהפקד 
שניתן לו מטעם גוטפריד מבוייון (ע״ע). לאחר מותו של 
גוטפריד ועלייתו של בלדוין 1 למלוכה ( 1100 ), ויתר ט׳ 
על הגליל והיה העוצר של נסיכות אנטיוכיה בימי שביו של 
דודו בוהמונדום ( 1101 — 1103 ). הוא הרחיב את גבולות הנסי¬ 
כות בקיליקיה ובצפון־סוריה, בעיקר על חשבון הביזאנטים. 


לאחר שנפדה בוהמונדוס, היה ט׳ זמן קצר עוצר רוזנות־אדיסה 
( 1104 ), אולם לאחר שיצא בוהמונדוס לאירופה חזר ט' 
לאנטיוכיה ונשאר שם כעוצר עד מותו. אע״פ שתכניותיו 
להשתלט על אדסה וטריפולי נכשלו, הצליח ט׳ לבסס ולחזק 
את נסיכות אנטיוכיה, שהפכה למעצמה צלבנית חשובה. — 
ט׳ היה לוחם נועז ורודף־תהילה, אך גם ערמומי ורודף־שלל, 
אף שבאגדה ובשירה הוא מופיע כמופת נשגב של אביר 
ירא־שמים ואציל־רוח. 

וע״ע צלב, מסעי ה־: סוריה: היסטוריה. 

י. פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ־ישראל, ן, 

תשכ׳׳ג(ל׳ מפתח)^ ,. 7 . 11 1 א{ 1 ז 1 ^^ 80 ,ז:} 1 ^ט^ 1 . 8 

01 י\( 11510 { 4 . ,ת 1 .מ 11 ־ 111 ט. 8 ! . 1 ^. ; 1862 .׳ 7 

. 1953 , 1 ) 342-36 , 1 

טסו, טורקוטו — 0 ;'. 735 ס 11131 ): 701 — ( 1544 , סורנטו — 
1595 , רומא), מגדולי המשוררים האיטלקים. 

ט׳ היה בנו של המשורר האפי ב ר נ ך ד ו ט׳ ( 1492 — 
1569 ), שנדד שנים רבות בין חצרות נסיכי איטליה הצפונית 
והמרכזית. הנער, שנתלווה אל אביו בנדודיו, הכיר את חיי 
החצר וספג מרוחה של 
החברה האצילית הדו¬ 
עכת, על פארה ועל 
גינוניה. הוא למד מש¬ 
פטים, תורת־הנאום 
ופילוסופיה באוניבר¬ 
סיטות של פאדובה 
ובולוניה, ובפאדובה 
חיבר את יצירתו ה¬ 
ראשונה, הפואמה 
האבירית 311,10 ״ 11 [, 
1562 . מ 1565 ישב ב- 
פרארה והיה למשורר- 
החצר של הדוכס אל־ 
פונסו ד׳אסטה, כאן 
חיבר את 'הדראמה 
הפאסטוראלית -^'. 1 
3 ז״ 1 תז (״אמינטד.״), 1573 , ואת הגדולה שביצירותיו — 
3 :ן 3 ז 0 נ 1.11 6 רתתז 5310 ג 1 ־ 001 (״ירושלים המשוחררת״), 1575 , 
כעבור שנים אחדות הופיעו בו סימני מחלת־רוח בצורת 
שגעון־הרדיפה ומאניה דתית. התפרצויותיו הביאו את הדוכס 
להסגירו כחולה־רוח. אך ט' נמלט ויצא לנדודים! ב 1579 
נאות הדוכס להחזירו לחצרו בפרארה, בתנאי שירשה לרו¬ 
פאים לטפל בו. אולם בעקבות שערוריה שהקים ט׳ בשעת 
חתונתו של הדוכס— משום שדימה שאין חולקים לו את 
הכבוד הראוי—,שוב פקד הדוכס לכלאו בבית־מחסה לחולי- 
נפש, ובו הוחזק 7 שנים — ספק כאסיר, ספק כחולה. בציבור 
פשט סיפור, שט׳ נענש על שהעז להתנות אהבים עם אחות 
הדוכס; סיפור זה, שאין בו ממש, סיפק חומר עשיר לספרות 
הרומאנטית המאוחרת (גתה! בירון). ב 1586 שוחרר ט׳ ממא¬ 
סרו לבקשת וינצ׳נצו גוינצגה, דוכס מאנטובה, ועבר לעירו. 
במאנטובהחיבריט׳ את <) 0 סס 111 ;!וז:נס 7 11 ("המלך טוריס־ 

מונדו״), 1586/7 — טראגדיה ספוגת זוועות על פרשת גילוי- 
עריות בין אח ואחות. על אף הכבוד שהעניקו לו במאנטובה 
לא מצא המשורר מנוחה: הוא יצא לרומא׳ וכאן בילה את 
שארית חייו כאורחם של חשמנים ונסיכים, בהכינו מהדורה 
מתוקנת של "ירושלים" שלו בשם ׳ 111513 נ>ת 00 0 תזרת 115310 ' 01 ס 



טורקוואטו טאם,־ 

(תמונה בעמוד־הישער ■של טהדודת 
1017 ■של ,.ירוטל•□ הטעותררח״ו 




851 


טסו, טורקוטו — טסטי, פדלכיו 


852 


□ 1 (״ירושלים הכבושה״), 1593 . כמו־כן חיבר פואמות בעלות 
טעם דתי, שבהן היה מעין ניסיון בלתי־מוצלח לשלב את 
החושניות הסנטימנטאלית של הרנסאנס הדו׳עך בעקרונות 
האמנותיים והמוסריים של הקונטרא־רפורמאציה. בשנותיו 
האחרונות חדל ט׳ מלבקש הוקרה וכבוד, נמנע מקבלת "דפנת־ 
המשוררים" שבה נתכוונו להכתירו ברומא, ובגבור חליו 
נכנם למנזר שבקירבת הוואטיקן, ושם מת. 

ט׳ חולל מהפכה במסורת הספרותית של הרנסאנס 
האיטלקי, בהתרחקו מן הטעם הקלאסי של קודמיו ובהבליטו 
את הערכים הסנטימנטאליים וה״חושניים" שבשירה ואת 
השיבות מוסיקאליות השיר. ב״אמינטה" השתחרר מן השיגרה 
של "הדראמה הפאסטוראלית", שהיתה נפוצה ביותר בזמנו, 
ובנה מחזה חדור מלאנכוליות ורפות, עשיר במוטיווים חדשים, 
תוך העמקת הקווים הפסיכולוגיים בתיאור הנפשות הפועלות, 
המכונסות בתוך עצמן והמטפחות בחדרי־לבן את הייסורים 
הנובעים מאהבה שלא באה על סיפוקה. בכך נתן ט׳ הבעה 
לסנטימגטאליות הקדם־רומאנטית של שכבה רחבה של 
הציבור האירופי של תקופתו! הצלחתו ופירסומו של מחזה 
זה במאות ה 17 וה 18 היו עצומים. 

הפואמה "ירושלים המשוחררת" מתרכזת בסיפור קורות 
מסע־הצלב הראשון. את החומר ההיסטורי־סיפורי שאב ט׳ 
מכרוגיקות שונות, ועליו הוסיף מוטיווים רבים מן ה״אנאיס" 
ומן ה״איליאס" ומן השירה הקלאסית בכלל. על שלד זה 
הרכיב שורה של עלילות, שהן פרי דמיונו השירי: הגיבור 
המרכזי הוא רינלדו לבית־אסטה, המתאהב בארמידה הסר־ 
קנית, אך חוזר בתשובה, ובעזרתו מוכרעת המערכה לטובת 
הצלבנים; לכל אחד מגיבורי הפואמה בן־זוג או בת־זוג, 
השייכים למחנהו ולאמונתו של האויב — דבד המונע את 
מימוש אהבתם. ב״ירושלים" נקבע מקום מרכזי ומכריע לדת 
ולרגש הדתי: אידיאל דתי מניע את הגיבורים לפעולתם, 
וכוחות ממעל שותפים למאבקם. חוקרים רבים רואים ב״ירו־ 
שלים״ את האפוס הקדם־רומאנטי הראשון — מבחינת השילוב 
הנפלא של אפיות וליריות, האווירה הטראגית והנימה הדתית 
העמוקה. בהקרבתם של הגיבורים למען אידיאל דתי־מוסרי 
מופיעים לראשונה יסודות וערכים — כגון אמונה, מולדת, 
אצילות — שעתידים היו לתת מתכנם לספרות האירופית 

ע 

למשך דורות רבים, תחושת ההבל שבמעשה־אנוש, האספקט 
הדראמתי והנורא שבחיים עצמם, מוסיפים רצינות, התאפקות 
והעמקה לדמויות הגיבורים שב"ירושלים", וקורותיהם נעשות 
דיון ב״מצב״ של האדם בכלל. — את גל תחושותיו ורגשותיו 
מכניס ט׳ לדפוסי סיגנון מאופק, מלוטש ושקול. חרוזי 
"ירושלים" מצטיינים במוסיקאליות רבה, בליטוש ובעיבוד 
מדוקדק של כל יסודות השיר. הסיגנון עשיר באנטיתזות, 
במטאפורות ובשימוש רב ב 1:8 נ £1 ת 61 י 1 ת 31 ן 1 ז;> (חלוקת משפט 
אוזד על־פני שתי שורות השיר), חיפוש האימרה הנדירה 
והצירופים הפאנטאסטיים והבלתי־הגיוניים של מלים ותארים 
מוסרים לקורא את הרגש ואת האווירה המיוחדת של המצבים 
הנפשיים. לפיכך יש משייכים את יצירתו של ט׳ לבארוק 
יותר מאשר לשלהי הרנסאנס. — "ירושלים" שימשה יצירת 
מופת למשוררי איטליה במאות ה 17 וה 18 , והשפעתה ניכרת 
בכל הספרות האירופית של המאה ה 18 . 

בתקופת מאסרו חיבר ט׳ גם שורת דיאלוגים, המחקים 
את המיבנה החיצון של הדיאלוגים של אפלטון; הם דנים 
בבעיות אתיות, בסיגנון פיוטי קל וחי. כמו־כן חיבר ט' מספר 


806113 רב של סונטות, באלאדות וכר, שכונסו ופורסמו בשם 
6 תז 1 > 1 16116 ! ("מבחר חרוזים") ב 1591/3 ! הן מצטיינות 
בליריות עמוקה ובלשון שירית ספוגת חושניות. ט' חיבר 
גם כ 1,700 מכתבים, שבהם המוטיוו האוטוביוגראפי לובש 
צורת נאום נעלה ונשגב, ע״פ מיטב המסורת הרטורית של 

הקלאסיציזם ההומאניסטי. 

(!€ ' 1 '. ^ :ו 

7 . 7 //־) , 1 )ז 0 ן 80 ; 1881 ,( 0 ו 11 .ן 1 'ז 10 > . 10 !י 11 זו: .. 
1-111. 1895; \\\ 11(1111110;;, 7. 1/!$ 1907: 

1'. $]1()<:7 . 71 ,// , 1 זז .. 
]922; ו,||ו^^י 1 .;) ״!״״ 7.1 ; 1935 ,. 7 , 111 ' 1 ת 0 ר .ע . 

2/164111441( (4(5(12/}61 7^% נ 9 /־ '^'^, 

1935. 19^6. !952: 1. 0011.12:. 1.6■ (>: !11 

^ . 7 ) 611 2 ^ 1 , 111 .*.>!! 10 .( 01 : 1932 {< 40 }ק^^הס 

1 ז 44 < 1 -/ 6 //(] /{// /// 3 . ) 0 )>. 44 ' 7 ,ג 011 יןקבונ 01 .^ 1 : 1932 מ■) ^ 

4\ (1. }^€{464/((111/4 6: 244 841104'1{ , 1939; 1(1., 

(/{/ 1{4}^ 7 .' 7 ,ו.>^ 0 . 0 , 1956 , 160 ^■) .' 7 /י>^ 0 /^ 22 וז '. 

::11/■ 1'0> ^<:(0/146 ^/(( 1 ) 1 ; 951 ! . 0 /{/) 2/4 ז €6€ ^ , 7 / י ., 

!958: 0, 1/7(€}{>/€(44^{0/26' 7., !951: 

£. 1)()7 7 ) 7 ) .מ ;* 952 ! , 11 ־ 1 ,.' 1 ' , 7 , 1 ת 1£10 ; 1 ז '. 

\11/10/^, 1953; 11. 7. 50^/1, 5/11(14 (441 7.. !953; 1:. 

€/0 ; 1957 .. 7 . 7 11 ) 14 /€ק 0 ' 4€11 / 464 ) 0€ ק € 4 )י/)) 11 ו . ?. 

7. 7., 1965; 5/41(^,/ .(ירחון: ( 19611 ואילך) 441/11 )) 2 ד 

י. ב. ם. 

,1565) — 73380 טסתי, אלסנלרו — 1 ת 

מודגה — 1635 , שם), סופר ומשורר איטלקי: 

?6113161'1 ; מתנגד חריף לשלטון הספרדי באיטליה. מחיביריו 
1608 — 1620 — מעין ספר ,X—1 ,( !.־.זס ״!! (״הגיונות שונים״ 
"כל־בו", העוסק בעיקר בביקורת ספרותית ובלימודים 
הקלאסיים, אך גם בפיסיקה ובבעיות מוסר ומדיניות; בולטים 
בו הרצון להרוס משפטים קדומים, אהבת הפולמוס והפארא־ 
^0 דוכס, וסקרנות בלתי־מוגבלת. כמו־כן חיבר: -בז^ 1 ^ 51 מ 
03 ־ 31 ז 01 י 1 101 ! סותנא 10 3 תנ[ 50 ! 2100 ("הערות על חרוזי פט־ 
,1614/5 ,( ררקה״), 1609 ! סךןסוקק!!!? (״נאומים מדיניים״ 
שבהם התריע נגד עליצות השלטון הספרדי באיטליה. יצירתו 
המפורסמת ביותר היא 313113 •! 86001113 1.3 ("הדלישנחטף"), 
1622 — פואמה הרואית־היתולית, שבה שם ללעג את חברת 
זמנו, שעיקר תכונותיה יהירות, חנופה וחיקוי מידותיהם 
המגונות של הספרדים; חיבור זה תורגם לרוב השפות האי¬ 
.1942 ,0! רופיות. — הוצאה חדישה של כתביו: 6 ת 6 י 

־ 1$0 ; 31 ) .׳\ . 0 ; 1903 ,^ 50/1/2/1 ) 2 ) €/ 11 /€' 11 ■/ => 4 ^ 5/44 .ס 
חשיזסוס^! . 0 ; 1910 \'/ 1€ הן 8 '?€/^ 4 } 0€/2 " €1/1 ) . 11 . 7 ,קו. 1 גגח - 
7.. 1931; \ 1 ' , 10881111 ;< . 0 : 1931 ,. 7 . 130881 . 0 .'׳ '., 

1939, 

— טסטי,פולביו, רוזן— 76511 ס!! 111 ? — ( 1593 , פרארה 
1646 , מורנה), דיפלומאט ומשורר איטלקי. ט׳ 

שירת את חדוכסים לבית אסטה (ע״ע), אולם בסוף חייו סר 
חינו בעיניהם, והוא הושלך לכלא, ובו מת. כמשורר השתייך 
ט׳ תחילה ל״מאריניסטים" (ע״ע מרינו, ג׳.), שביקשו לחולל 
מהפכה בצורות הסיגנוניות ובתכני שירת זמנם; ברוח זו 
נכתב קובץ שיריו של ט׳ 6 ךת 1 א (״חרוזים״), 1617 . אולם 
,1627 ,( בקובץ האחרון שלו, 0116 !ת 11 סנ^סס?(״שירים ליריים״ 
ביקש ט׳ לחקות את רי״אודדת" של פינדרוס (ע״ע); בשירים 
אלה הוא שולח את חיציו במוסכמות המוסר והדת באמצעות 
אמרות פסוקות, משלים ופתגמים, ותוקף בצורה סאטירית 
את השלטון הספרדי באיטליה ואת חוסר ההודעה האזרחית 
והלאומית בקרב בני-עמו הנכנעים לשלטון זה. 

0. 1^113, 1*0€/1 (^€^2 €0>(€ (7/ €42^0 1 : . 1899 , 1 €1€ } 4 {/ 2 {/ז 
7.1101 ; 1922 , 0€12 ק . 7 . 7 .ב־נסזקגס .ס x^01. 7. 7., 1939. 




853 


מפין, ניקודמום — טםמ;יה 


854 


^ 0 ''[, 3 ''לן 71 ימ 1 'ס — 1 ז 51 ;<€י 1 18 ן 1 ־ר 1 ^£) 0 ^ 1 זיז —, שני ארדי■ 
כלים שוודיים ממוצא גרמני, אב ובנו. ( 1 ) נ. ט׳ 

האב ( 1615 — 1681 ) עבד תחילה בשירות הצבא השוודי 
בתיכנון ובניה של ביצורים, ולאחר־מכן כארדיכל בשירות 
בית־המלוכה השוודי. מסע־לימודים לאיטליה, צרפת, הולאנד 
וגרמניה הביא אותו במגע עם הארדיכלות העתיקה ועם זו 
של פאלאדיו והשאירה עקבות ברורים במפעלו. מיצירותיו 
החשובות ביותר — ארמון־המושל בסטוקהולם והארמון 
שבךרוטנינגהולם שליד סטוקהולם. — ( 2 ) נ, ט׳ הבן 
( 1654 —^ 17 ) למד רישום ויסודות הארדיכלות אצל אביו, 
כמו־כן למד באוניברסיטת אופסאלה מאתמאטיקה, "משום 
שהיא הכרחית לארדיכלות". הוא ערך מסעי־לימודים נר¬ 
חבים, בעיקר לאיטליה ולאנגליה. עם יצירותיו העיקריות 
נמנים: ארמון־המלוכה בסטוקהולם וביתו הפרטי של ט׳ — 
מן הבניינים המעניינים שבסטוקהולם בשניהם ניכרות הש¬ 
פעות של ארדיכלות הבארוק באיטליה, ובעיקר זו של 
ברניני. ט׳ פעל גם בדנמארק ובצרפת (שבה היה בין מתכנני 
בניין הלובר) וברוסיה. — נוסף על פעילותו בארדיכלות 
עסק ט׳ בספרות, ובעיקר כתב על בעיות ארדיכלות. 

.' 7 .ו 1 ג,תז 0 ז 15 . 0 ; 30/1 ('! , 1-11 ,. 7 ,תס.י 1 ^( 1 ^.! 0 ן . 8 

.:; 11 1 x^ 0 x 111 ם 11 מ€ן>ן 61 . 4 . 1,^x .ומ^'^| 41 ,■וס^זשסיו-סןיס!!('!) 

טסלה, ני^קולה — בזלסז 1 ; 01 ^ 11 זי 1 — ( 1856 , סמיליאן 
[קרואטיה] — 1943 , ניו-יורק), ממציא בטכניקת 
החשמל, יוגוסלאווי-אמריקני. ט׳ למד מאתמאטיקה ופיסיקה 
בביה״ס הפוליטכני בגראץ ופילוסופיה באוניברסיטת פראג. 
מ 1881 הועסק ע״י המחלקה להנדסה חשמלית של הטלגראף 
הממשלתי האוסטרי, ואח״כ ע״י מחלקות דומות לה בבודא־ 
פשט ובפאריס, ב 1884 היגר ט׳ לאה״ב ועבד שנתיים במחי¬ 
צתו של ת. אדיסון (ע״ע): לאחר מכן הקים מעבדה נפרדת, 



התפרקויות חיגניליות ׳סל מתח נב.יה םאר ב 1 רם־חי? 1 ופיו של() 20,00 הר־ז 
(צילום •שיסלח מסלה לוילים קריקם בוסס!) 


ובה התרכז בעבודותיו. מ 1886 ואילך הפיק המצאות וחידו¬ 
שים רבים, שבהם הונחו היסודות להעברה אלחוטית של 
אנרגיה ולטכניקת המתחים הגבוהים החדישה. החשובים 
שבהם הם: מערכת של מאור הנוצר ע״י קשת ( 1886 ) ! 
מנוע-ט׳ — מנוע-השראה, שהיה המיתקן הראשון לשימוש 
מעשי בזרם־חילופין( 1888 )! גנראטור לזרמים בעלי תדירויות 
גבוהות ( 1890 ) — הנוטלות את הסיכון הפיסיולוגי ממתחים 
גבוהים! סליל-ט׳ — שנאי ( 1891 )! מערכת אלחוטית 
להעברת תשדורות ( 1893 ). בשנות־חייו האחרונות התמסר 
ט׳ לרעיונות שגבלו בדמיון, כגון "קרני-מוות" העשויות 
להשמיד מטוסים ממרחק ניכר. 

,( 10 ,.ל־.\ 1 ע\זנ\זב> 1 ) . 7,5 ." 7 , 12 וי 101 ^;ן .'י! 

.[ .[ ; 1932 .) 1 . 7 . 5 : 1931 

.[ ; 194-1 .. 7 ! 0 ^/// 

. 1961 ,. 7 '.^! 


טסמן, אבל עסזון — תברתצביד ןז 00 ; 131152 — 

( 1603 ^ 165 ), יורד-ים ומגלה הולאנדי. ב 1633 
הפליג לבאטאוויה בשירותה של חברת הודו-המזרחית ההו- 
לאנדית, ונתמנה לרב-חובל. ב 1642 , ושוב ב 1644 , עמד בראש 
משלחות שנשלחו מטעם המושל הכללי של אינדונזיה ההו- 
לאנדית, אנתוגי ון דימן (ע״ע), כדי לחקור את "היבשה 
הדרומית", שלא היתה ידועה עד אז. במסעו הראשון הקיף 
את אוסטרליה מדרום וגילה את האי הנקרא היום טאסמאניה, 
ואנשיו הניפו בחופו דגל, לאות שהמקום — שקראו לו בשם 
״ארץ ון דימן״ — נכנס לרשותה של הולאנד. בהמשך מסעו — 
בים הנקרא היום על שמו — התקרב ט׳ לחוף הצפוני־מערבי 
של האי הדרומי של ניו-זילנד, אך לא נחת בחוף אלא המשיך 
בדרכו לאורך חופו המערבי של האי הצפוני, ומשם — לאי 
טונגה, וממנו — חזרה לבאטאוויה. עם משלחתו השניה חקר 
ט׳ את כל חופה הצפוני של אוסטרליה, מכף-יורק עד לכף 
הצפוני-מערבי. המפה שצייר שימשה ליורדי־ים עד לתחילת 
המאה ה 20 . 

1 ■ 8 . .7 /. 1896 : 0 , 7(,( 7x■ 

1 ^ 10(1111011 01 1934 . 

טסמניה (ג 1 ת 2 ת 1351 ׳), אי מדרומה של יבשת אוסטראליה, 
אחת המדינות של קהיליית אוסטרליה (ע״ע)! 

67,890 קמ״ר, 362,000 תושבים (אומדן 1963 ). 

מפיות: ע״ע אוסטרליה, עט׳ 997/8 , 1003 . 

בין ט׳ ובין הקרן הדרומית-מזרחית של יבשת אוסטראליה 
מפרידים מימיו הרדודים של מצר-באס 13353 ), 

שרחבו במקום הצר ביותר 130 ק״מ. במיצר נמצאות כמה 
קבוצות של איים — הגדול שבהם אי־פלינדרז בקבוצת איי- 
פירנו( 3^1x ^תז 1 ^י-^) —, וכן סמוכים איים לחופה הדרומי־מזרחי 
של ט׳! כל האיים הללו שייכים גם הם למדינת ט׳. 

כמעט את כל שטחו של האי תופסים הרים, שהם מבחינה 
גאולוגית חלק ממערכת-ההרים של אוסטרליה המזרחית, 
שניתק מעליה. את האי ניתן לחלק ל 3 איזורי-מיבנה מוגדרים 
היטב, שכל אחד מהם אפייניות לו צמחיה, קרקע וצורות- 
משק משלו; (א) מאסיוו הדרי שומם ודל-אוכלוסין, התופס 
כמעט את כל מחציתו המערבית של האי! הוא מורכב מרמה 
מרכזית מבותרת, בגובה 600 — 1,000 מ׳, שבשוליה המע¬ 
רביים והדרומיים־מערביים מתנשאות שלשלות הרים, שכמה 
משיאיהם עולים בגבהם על 1,500 מ׳. (ב) איזור הררי שומם 
פחות, המשתרע סמוך לחוף המזרחי! זהו איזור של גבעות 
ושל רמות מבותרות ומפוררות, שאדמתן זיבורית. מצויים 
באיזור זה כרי-מרעה דלים, המשמשים לגידול צאן ובקר. 
(ג) השפלות, שאינן מצטרפות לשטח רצוף: רצועה אחת 
משתרעת מצפון לדרום במרכזו של האי, והשניה נמשכת 
ממזרח למערב לאורך חופו הצפוני. האדמות באיזור השפלות 
פוריות יותר, ורובו של המשק החקלאי מרוכז בהן. 

א ק ל י ם. לט׳ אקלים ממוזג לח מאד. בעיר-הבירה הוברט 
שעל החוף הדרומי־מזרחי הטמפרטורה הממוצעת בחודש 
החם ביותר (פברואר) היא ״ 22 , בחדשים הקרים ביותר 
(יוני-יולי) — ״ 5 . הים המקיף את ט׳ מונע טמפרטורות קיצו¬ 
ניות יותר, אך באי פוגעות סופות וסערות הבאות מאיזור 
הקוטב הדרומי. הרוחות המערביות מביאות את מרבית 
המשקעים (הגשמים והשלג)! ההרים שבמערבו של האי 
ניצבים בדרכן, ומשום כך הם האיזור העשיר ביותר במש¬ 
קע ים— 2,500 — 3,600 ם״מ בשנה. בהרים שבמרכז האי כמות- 





855 


טסמניה 


856 



טהסניה; •שרזת־כיעות ע? נדנה הנהר דר 1 :ט 

המשקעים השנתית היא 1,000 ^ 1,500 מ׳'מ! במזרחו של האי, 
הנמצא במידת־מה ב״צל הגשם״ — 500 — 1,000 מ״מ. 

ההבדלים במיבנה השטח ובאקלים משתקפים גם ב צ מ¬ 
ה י ה. האיזורים הלחים שבהרים מכוסים יערות צפופים, ואילו 
במקומות אחרים במחציתו המערבית של האי גדלים יערות 
איקליפטוס, ובאדמות־הכבול שברמה המרכזית ~ אברש 
ומיני דרדר. שטחים גדולים של יערות נכרתו לצרכי בניה 
ותעשיית־נייר, אך עדיין מכסים יערות כמחצית שטחו של 
האי. 

ה ח י של ט׳ זהה, בדרך־כלל, עם זה של האיזור האוס¬ 
טרלי (ע״ע אוסטרליה, עמ׳ 1005 — 1007 ). 

א 1 כלוסיה. האוכלוסיה המקורית של ט׳ הוכחדה 
באמצע המאה ה 19 , וכל הידוע עליה מבוסס על תיאורים 
קודמים. מבחינה אנתרופולוגית היו הטאסמאנים — 
למרות מספרם המועט — קבוצה לעצמה, מן הפרימיטיוויות 
ביותר שנתקיימו עד סמוך לימינו. לא ברור, אם הגיעו לט' 
כתוצאה מגירושם מאוסטרליה, או שנמצאו באי עוד קודם 
לכן. מכל מקום נבדלו ילידי ט׳ במראם, בלשונם ובאורח־ 
חייהם משכניהם ילידי יבשת אוסטרליה: בניגוד לאלה 
האחרונים, שהם בעלי שיער חלק, היו הטאסמאנים עם נגרו־ 
אידי(ע״ע אנתרופולוגיה פיסית, עמ׳ 725 ! וע״ע נגריטים) — 
שערם היה מסולסל, חטמם פחוס ושפתותיהם עבות! מבחינה 
תרבותית לא יצאו מכלל תקופת־האבן הקדומה, שכן השג 
התקופה הנאוליטית — כלים מאבן מושחזת —, המצוי בידי 
האוסטרלים, לא היה ידוע להם! הם לא היו מסוגלים לחבר 
עורות ללבוש והתהלכו ערומים, ואף לא ידעו לביית בע״ח, 
ובכללם כלבים. כלכלתם היתה על ציד ודיג ועל ליקוט 
צמחי־בר אכילים. 

בתנאים אלה נגזר עליהם מיעוט אוכלוסיה. המתיישבים 
האירופיים אמדו את מספרם לבין 2,000 ל 5,000 נפש! החו¬ 
קרים החדישים סבורים שמספרם לא עלה על 1,200 . אעפ״ב 
התחלקו, אולי, ל 16 שבטים. בראש השבטים עמדו הזקנים 
או המצטיינים בזריזותם ובאומץ-לבם; תפקיד זה לא נמסר 
בירושה. נישואין בין קרובי-משפחה היו אסורים. מעמדה של 
האשה היה נחות מאד! היא היתה כפופה למרותם של אביה, 
ואח״כ של בעלה. הגרושה היתה חוזרת לבית אביה, וכדי 
להינשא מחדש היה עליה ליטול רשות מאנשי השבט! 
לעתים גזרו עליה הללו לשמש כזונה לבני־הקבוצה. — 
הנערים, בהגיעם לבגרות, היו עוברים טקס-מעבר, שהתבטא, 
בנראה, בעשיית חתך מכאיב לאורך החזה באמצעות אבן 


הדה: המילה לא היתה ידועה להם, — הטאסמאנים נהגו 
לשרוף את גופות המתים ולקבור את האפר בחור קטן מתחת 
לסככה בנויה בצורת חרוט. לפי המעט הידוע על דתם מסתבר, 
שהם האמינו בכוחם של המתים ובטוטמיזם(ע״ע). — האמנות 
היחידה המקובלת אצלם היה הריקוד, שהתבסס על חיקוי 
תנועותיהם של בע״ח. — בלשונם אפשר היה להבחין 5 ניבים 
מקורבים זה לזה! משקיפים אירופיים הספיקו לרשום חומר 
לשוני ניכר לפני הישמד דובריו. יש חוקרים הרואים בניבים 
הטאסמאניים קירבה לשפות האוסטרליות, אחרים חושבים 
אותם כקבוצה לשונית בפני עצמה. 

התיישבות האירופים גררה אחריה התנגשויות־דמים עם 
הילידים. מ 1804 ואילך הושמדו הללו באכזריות וללא כל 
סיבה ע״י חיילים, בוקרים ודייגים אירופיים. ב 1835 לא נותרו 
מהם אלא 100 נפש, ואלה הועברו לאי־פלינדרז שבמצר־באס: 
ב 1847 הוחזרו שרידיהם ( 44 במספר) לט׳, אולם ב 1877 
מת האחרון שבהם, והגזע הטאסמאני נכרת. — אוכלוסיית 
ט׳ היום כולה ממוצא אירופי — ברובה הגדול ממוצא בריטי. 
כמחצית התושבים משתייכים לכנסיה האנגליקנית, עוד 
כ 30% לכנסיות פרוטסטנטיות שונות, כ 17% הם קאתולים. 

העיר הגדולה היחידה בט' ונמלה היא הבירה ה ו ב ר ט 
(ז־ 31 < 1 ט: 13 ), היושבת על מפרץ בחוף הדרומי-מזרחי של האי! 
121,000 תושבים — כשליש מתושבי המדינה, שניה לה — 
לונססטון (ו 01 ^ 5 ^^ת 1 ^ 3 .^) בצפון! 59,000 תושבים. 

כלכלה. מלבד מנסרות־עצים ומיכרות, המפוזרים באי- 
זורים שונים, מרוכז משק המדינה במחציתו המזרחית של 
האי ולאורך חופו הצפוני. לפנים היו מצויים בו מיכרות 
חשובים של כסף. בדיל, זהב ונחושת, אך הם נידלדלו 
ותפוקתם קטנה מאד. ב 1962 ניכרו בהרי ט׳ 38,000 טון 
עפרות־אבץ, 14,000 טון עפרות־נחושת, 11,600 טון עפרות־ 
עופרת, 272,000 טון פחם, 412 טון כסף, 820 ק״ג והב וכמויות 
קטנות של בדיל. 

פרט לחוף הצפוני נועד מרבית שטחה הנושב של ט׳ 
המזרחית ל ג י ד ו ל - מ ק נ ה. גידול הצאן ( 3.6 מיליון ראש) 
ובקר לבשר ( 206.000 ראש) נפוץ בחלקים שונים של האי, 
אולם גידול בקר לחלב (כ 238,000 ראש) מצוי בעיקר בשפלה 
הצפונית, שבה מגדלים מספוא. — החקלאות, העוסקת 
בעיקר במשק-חלב, במטעי־פרי ובגידול תפוחי-אדמה וירקות 
(בעיקר קטניות), מרוכזת בשפלת החוף הצפוני, ששם מצויות 
אדמות בזלת וסחף פוריות. במטעים מגדלים בראש וראשונה 
תפוחים, המהווים — יחד עם תפוחי־אדמה — את עיקר היצוא 



טסמניח: תח:ת־כוח היררו־א^קטרית בריזדח 



857 


טסמניה — טעות 


858 


ליבשת אוסטרליה. תפוחים וצמר תופסים מקום בראש היצוא 
החקלאי לבריטניה ולשאר שוקי־החוץ. — ה ת ע ש י ה הגיעה 
בט׳ לממדים ניכרים לאחר מלחמת־העולם 11 בגלל התפת¬ 
חותו המהירה של ייצור כוח־חשמל. ב 1%0 פעלו 10 תחנות־ 
כוח, המונעות ע״י הנהרות היורדים מן הרמה המרכזית! 
כוח־ייצורן מגיע לססס, 600 ק״ו. הפקת חשמל זול הביאה 
להקמת תעשיות שונות, בעיקר בתי־זיקוק לאבץ ולאלומיניום 
ומיפעלים לנייר (המשתמשים בעץ המקומי) ולכימיקאלים. 
דבר זה יצר אפשרויות חדשות לתעסוקה. בט׳, שהיתה עד 
סוף מלחמת העולם 11 מדינה חקלאית, גדול היום מספר 
המועסקים בתעשיה מזה של המועסקים בחקלאות ובמיכרות. 

היסטוריה. ט׳ נתגלתה לראשונה ע״י טסמן (ע״ע) 
ב 1642 ונקראה עד 1855 בשם "ארץ ו ן ד י מיו" (ע״ע). 
במחצית השניה של המאה ה 18 הגיעו לאי משלחות־חקר 
צרפתיות ואח״כ בריטיות. רק ב 1798/9 , עם גילויו של מצר־ 
באס, נתברר שט׳ היא אי. ביקורה של משלחת צרפתית 
ב 1802 הניע את ממשלת בריטניה להקים ישוב באי, כדי 
למנוע התנחלות צרפתית בו, וב 1803 נוסדה העיר הוברט 
וב 1804 לונססטון. 

תחילה •שימשה ט' ארץ־גזירה לפושעים, שנשלחו לשם 
מבריטניה, אך הממשלה עודדה גם הגירה חפשית אליה. 
ב 1820 היה מספר המתיישבים משני הסוגים כ 5,500 , ובעשר 
השנים הבאות גדל מספרם עד 24,000 . ב 1830 עדיין היו 
פושעים־גולים יותר ממחצית התושבים, אך במידה שנתרבו 
המתיישבים החפשים גדלה הדרישה להקים משטר ייצוגי 
בט׳ ולשים קץ להגליית אסירים אליה. המועצה המחוקקת 
הנבחרת הראשונה נתכנסה ב 1851 , והמשלוח האחרון של 
גולים מבריטניה הגיע ב 1853 . ב 1855 הוקם בט' פארלאמנט 
נבחר, המורכב משני בתים. ב 1901 הצטרפה ט׳, יחד עם 
5 המושבות היבשתיות האוטונומיות, לקהיליית אוסטרליה. 

,ת 1 [ג 1 נ 0 .¥\ .זו ,.' 1 /י 6 .ו 1 ז 0 >! .^ 1 . 14 

." 1 . 39 ^ 1928-1 , 1-11 ,\ 1 ' / 0 ^^/" 7 

/<־! ■)!^ 1 .זזסזץג!! . 0 ן 35 .^ 1 ^'.־ד 

! 0770 :§•)^! . €111 ג 11 י|(> 01 \€ס ^ןגז 0 ^^^ז 1 <^ \ר 

. 11 ;'" 1954 ן 0 

^' 1£71 ח€} 0 71 ג 1 '\ / 19 ! 1 { 1€ ה{) 0€1€10 ■) 71 חס 01-1 -> 7 ' 111 " 7 

י■ .מ . 5 . 1 \ : 1954 , 50 — 1820 ,^){ 1.111 

; 1958 .; 8 . 1 :)ץםח£ . 11 \נזינ 11 \ 2 ) .' 7 .־< 1€ 

, 1115011 ( 5.01 ,^ 1 19.581 ,( 1 171$ ) 7711117711 } ד 

? 1960 , ־))!// ^{ 111 

;(פירסוס שנתי) ■) 1 ) 717 ) 1771 ^' 1 ' /'//.}/;/׳׳־מ 
.נפירסןם שנתי) ,. 7 /״ 

א. צ/ צ/ 

טעות, במשפט— פעולה על סמך סברה שדבר מסויים הוא 
נכון כשהוא אינו נכון, או שהוא אינו נכון כשהוא 
נכון. בעיית תקפותן של פעולות כאלו ושל אחריות מבצעיהן 
נידונה בכל מערכת משפטית. בדרך־כלל יש להבחין בין 2 
סוגי ט״: ט׳־בחוק — ט׳ לגבי מה שהחוק מצווה, מרשה 
או אוסר! ט׳ ־ ב ע ו ב ד ה — ט׳ לגבי טיב הפעולה. 

במשפט הפלילי בישראל. ט׳ ־ ב ח ו ק, או אי- 
ידיעת החוק, אינה פוטרת את הנאשם בעבירה, אלא אם 
נקט המחוקק בהגדרת העבירה בלשון "ביודעין" או "בזדון" 
וכד׳. עקרון זה מקובל ברוב המערכות המשפטיות, והוא 
מושתת על ההנחה, שחייב אדם לדעת את חוקי החברה 
שאליה הוא משתייך, וחזקתו שהוא יודע אותם. 

ט" ב ע ובדה עשויה לשמש הגנה, חלקית או מלאה, 


אם היא (א) בנה ו(ב) סבירה. הנתפס לט׳ מודדים את 
אשמתו לאור המציאות המדומה, ואם יש בזו משום שלילת 
כל יסודות העבירה — אין על הנאשם אחריות. גם טענת 
הגנה עצמית (ע״ע) יכולה להתבסס על ט׳ (כנה וסבירה). 
אם המעשה מהווה עבירה גם על רקע הט׳, נושא הנאשם 
באחריות לפיה, כגון: ראובן — המחליט להרוג את עשו, 
אך הורג בט׳ את יעקב הלבוש בגדי עשו — אשם ברצח. — 
אם מסר נאשם הודאה, רשאי הוא להוכיח, שעשה כן מתוך 
ט׳, בין בעובדח ובין בחוק. 

במשפט האזרחי בישראל קיימות 3 אפשרויות 
לגבי השפעת ט׳ על התחייבות שקיבל אדם על עצמו: 1 . אין 
לט׳ כל השפעה! 11 . ההצהרה נחשבת כבטלה! 111 . ההצהרה 
ניתנת לביטול לפי בחירתו של הצד הטועה. 

I . בדרך־כלל נקבעים קיומה ותכנה של הצהרה לא לפי 
הירהורים שבלב (השו׳ במשפט העברי: "דברים שבלב אינם 
דברים"), אלא ע״פ מוצא־פיו או מעשיו של המצהיר. טענה 
של המצהיר בדבר ט׳ בניסוח כוונתו או במניעיו או בהערכת 
נושא־ההתקשרות, לא תישמע אלא אם נכנס המקרה לתחום 
האפשרויות (ב) או (ג) דלקמן. 

II . יש נסיבות המבטלות הסכם — ( 1 ) אם אין "מיפגש 
רצונות״ בין המתקשרים: (א) ההצעה והקבלה אינן נפגשות! 
למשל: א׳ שולח לב׳ הצעה, הנמסרת בט׳ לג׳, "המקבל" 
אותה, (ב) ההצעה היא דו־משמעית, וכל צד מבין אותה 
אחרת. (ג) א׳ טועה ביחס לזהותו — להבדיל מתכונו¬ 
תיו — של ב׳, חמתראה כג׳ או יודע על ט׳ זו של א׳: 
ואילו אם א׳ טועה בתכונותיו של ב׳, נקשר הסכם בין א׳ 
לב׳, אך הוא ניתן לביטול לפי בחירתו של א׳ (השו׳ 
להלן 111 ). ההבדל בין ט׳ ב ז ה ו ת לבין ט׳ ב ת כ ו נ ו ת הוא 
דק וטעון עיון רב בכל מקרה ומקרה. (ד) א׳ ידע שדבריו 
לא הובנו נכונה ע״י ב׳! והוא הדין אם טעותו של צד בניסוח 
דבריו בולטת לעין, — ( 2 ) המוכר מסר תיאור כוזב של החפץ 
הנמכר שהקונה לא ראהו. 

III . אם הוסבה הט׳ ע״י הצד השני, ולו גם בתום־לב, 
הזכות לטועה לבטל את ההסכם! ואם ההטעיה 
היא בכוונת מירמה — קיימת עילת־תביעה גם לפיצויים. — 
"אונאה גסה" היא ט׳ המגעת כדי חצי־עשירית בכלים, 
עשירית בבע״ח וחמישית בנכסי־דלא־ניידי. רק "אונאה גסה" 
המלווה רמאות נותנת למרומה זכות־ביטול! אם המדובר 
בנכסי יתומים, די ב״אונאה גסה" בסתם. 

במקרים מסויימים מורה בית־המשפט על תיקון 
הסכם־בכתב, כשמתברר שמתוך ט׳ ביטאו הצדדים שלא 
כהלכה את מה שהוסכם ביניהם סופית. 

כסף ששולם מתוך ט׳־בעובדה יוחזר למשלם רק 
אם הלה חשב על רקע הט׳, שהיתר. מוטלת עליו חובה 
לבצע אותו תשלום. כסף ששולם מתוך ט׳ - ב ח ו ק, אס 
שולם מרצון חפשי, לא יצוו להחזירו, אלא אם הוסבה 
הט׳ ע״י מקבל התשלום. 

לענייןט׳ בהלכה — ע״ע: אונאה! אשות, עמ׳ 389 ! 
בית־דין [כרך־מילואים]! כונה! נדר; קנין: שוגג ומזיד. 

ז. צלטנר, דיני חוזים, 1 , 483-416 , 1962 ! - 1 } 1 חת(,ו 01 ^., 1 .ס 

11778 1 ) 111 )<¥ 01 ׳ 71111 0/7 ■/ 0 > 1 ,(. 01% ) ש 0 זת 10 ׳א . 3 > . 1 

י\ 11711 ) 18 סז 11$ £^ 1 ) 11$$ ^? ״ 1 ;' 1952 

.( 31 .ק , 77 ז' 11 ) €07711 /׳ 0 0 ) 711 •:>/// ;;; 

. 1961 

מ. ב. פ. 



859 


טעם וריח 


860 


טעם וריח, שתי אפנויות של חישה בבע״ח ובאדם (ע״ע 
חושים). תחושות הט׳ והר׳ מוסבות לאדם באמ¬ 
צעות מערכות נפרדות, שהן שונות זו מזו הן מבחינה 
אנאטומית והן מבחינת אירגון הפעולה הפיסיולוגית שלהן; 
אעפ״ב מן הראוי לדון בשתיהן יחד — מחמת הקשר ההדוק 
שבין פעולת שני חושים אלו, ומשום שכגירוי המותאם לגבי 
שניהם פועלים שינויים אנרגטיים מן הסוג הכימי. עניין מיוחד 
ומשותף לפעולות של מערכות חושי הט׳ והר׳ הוא, שבשני 
החרשים האלה ההודעות התחושתיות של הרצפטורים הרגי¬ 
שים לשינויים כימיים (הכימוצפטורים) 'עשויות לחדור 
לתודעת האדם — בניגוד למערכות כימוצפטיוויות אחרות 
הפועלות באורגאניזם, שהן מדריכות את ויסותם של מנגנונים 
חיוניים (כגון רמת החמצן ודו־חחמוצת הפחמן בדם, או 
ריכוזי מיצי־העיכול השונים במערכת־העיפול),אלא שהודעו* 
תיהן אינן מתקשרות עם תודעת בעל האורגאניזם. — 
מבחינה גנטית נחשבים החושים הפועלים באמצעות כימו־ 
צפטורים'— ובכללם חושי הט׳ והר׳ — כחושים קדמונים. 

מחמת הקירבה הרבה שבין חושי הט׳ והר׳ באדם נוצרה 
מעין עירבוביה של מושגים ומונחים המתייחסים לשני חושים 
אלה והיא משתקפת בשימושי לשונות רבות. "טעמו" של 
כל אוכל מתקבל בנו הודות לפעולתם־בצוותא של חושי 
הט׳, הר׳, המגע, הלחץ, הקור והחום, ואף של חוש-הכאב 
(מאכלים "חריפים"), שחמרי-המזון מגרים אותם. את הרב¬ 
גוניות הזאת שבגירויי חושים שונים בעת ובעונה אחת 
מנצלת אמנות המטבח, שפותחה כבר מימי־קדם (וע״ע גס¬ 
טרונומיה). בתהליכי האבחנה והלמידה המסובכים׳ שמביאים 
לידי הבדלה בין מזון ראוי ובלתי־ראוי לאכילה ובין מזון 
"טעים" ל״תפל", תופסים גם רשמי־ראיה מקום חשוב. 

בשל הקשיים המתודיים שבפניהם עומדת חקירת פעולות 
חושי הט׳ והר׳ ידוע היום על חושים אלה הרבה פחות מאשר 
על החושים האחרים. 

מחוסר אפשרות של קשר מילולי ומשום הקשיים הנעוצים 
בשיטות חקירת תפיסת התכנים התחושתיים, קשה לעמוד 
על ההשוואה בין התיפקודים של טעימה והרחה באדם מזה 
ובבע״ח מזה. אולם ניכר, שלשני החושים הללו נודעת חשי¬ 
בות מכרעת בכל עולם בעה״ח בשני תחומים חיוניים: 
(א) בברירת המזון הראוי לאכילה וההבדלה בינו ובין 
חומר תפל ופסול! (ב) במציאת בן-הזוג או בת־הזוג — ז״א 
בביולוגיה של הרביה, 

באדם, וכן בכל היונקים, מתרכזים כלי הט׳ והר׳ בקטע 
הקדמי של מערכת־העיכול, ובכללו ההסתעפויות שהתפתחו 
ממנו— כגון איברי־הנשימה. בחוליתנים ירודים יותר מצויים 
כלי הטעימה וההרחה גם על פני עור־הגוף — כגון בכרישים. 
בין חסרי־החוליות מצויים בע״ח שנושאים את כלי ההרחה 
והטעימה על גפיהם — גפי־הפה וגם גפי־התנועה בחרקים. 
בין היונקים יש שמרחרחים הרבה, ודומה שבקביעת מקומם 
בעולם הסובב אותם מסתמכים הם בראש וראשונה על חוש- 
הריח! וכנגדם יש יונקים אחרים, וכן מינים רבים מן המח¬ 
לקות האחרות של החוליתנים, שהם — לפי התרשמותו של 
האדם בתצפיותיו ובניסוייו בהתנהגותם של בע״ח אלה — 
אינם מסתמכים במידה ניכרת על חוש-ריחם. התרשמות זו 
הולידה את החלוקה — שהיתה נפוצה לפנים בספרות הזואו¬ 
לוגית — בין בע״ח מאקרוסמאטיים (יוו׳ — גדול, 

!?^ 60 = ריח) ובין בע״ח מיקרוסמאטיים (?״?!י!!! = קטן). 


כך, למשל, הוסק מן העובדה שדגי-גרם טורפים מסדרת 
דמויי-קרפיץ מסתערים על טרפם במישרין, ואילו דגי- 
חסחוס (כגון הכריש) מקיפים אותו במעגלי־שיט בצורת 
לוליין ההולך ומתקרב אליו — שהראשונים מודרכים ע״י 
הראיה, ואילו האחרונים — ע״י ההרחה. לגבי עולמם של 
בעה״ח העילאיים אין, למשל, שום ספק שהכלב מתמצא 
בעולמו ומכיר עצמים ויצורים חיים אחרים בעיקר ע״פ 
רשמי־ריח, ואילו ערכה של הראיה בהדרכתו מצומצם עד 
כדי כך, שאין התנהגותו משתנית אלא מעט כשהוא מתעוור. 
לעומת זה האדם הוא יצור חזותי מובהק, ותפקיד ההרחה 
בהתנהגותו המודעת מצומצם מאד. יש רואים גם בסיס 
אנאטומי להבדלים שבין החשיבות היחסית של חוש-הריח 
וחוש־הראות בבע״ח שונים — בהבדלים שבין הגודל היחסי 
של עצבי־המוח מס׳ 1 (עצב-ההרחה) ומם׳ 11 (עצב-הראות) 
או בין הרינאנקפאלון (מוח-ההרחה = החלק הבסיסי של 
המוח הקיצון) ובין מוח־הביניים (מקום מרכזי־הראות הרא¬ 
שוניים)! וע״ע מ ח. נעשו גם נסיונות מרובים למצוא קשר 
בין מבנה הגולגולת (אף מארך או אף קצר) ובין יכולת 
ההרחה. קשרים מסוג זה לא נקבעו באופן חד-משמעי, אם כי 
נראה, שבע״ח המרבים להסתמך על חוש-ריחם מאופיינים גם 
ע״י אף ארוך! אולם מכאן אין ראיה, שבע״ח בעלי אף קצר 
(כגון החתוליים הגדולים) אינם מיטיבים להריח. 

חושי ה ט׳ והר׳ באדם. (א) ח ו ש - ה ט ע ם. מור¬ 
פולוגיה. תאי-הטעימה הם תאי-חוש משניים ומרוכזים 
בצרורות־צרורות של 
כעשרות אחדות, 
כשהם נתמכים ע״י 
תאי-חיזוק! יחידה 
כזאת מכונה בשם 
נ י צ ן ־ ט ע י מ ה. 
תאי-הטעימה נמצאים 
במרביתם על פני 
הפיטמיות של רירית 
גב הלשון (ע״ע), 
במיעוטם — ברירית 
הפה והלוע. בילדות 
פועלים תאי-טעימה גם מתחת לקצה-הלשון, ומספר התאים 
הפעילים ברירית-הפה גדול יותר מאשר בגיל בוגר. עם ההז¬ 
דקנות פוחת מספר תאי-הטעימה הפעילים. העיצבוב הסנסורי 
ניתן לתאי-הטעימה ע״י ( 1 ) מיתר-התוף (שמעצב-המוח מם׳ 
1 !■^)! ( 2 ) עצב־הלשון-והלוע (עצב-המוח מם׳ 3) !(^x ) עצב- 
הלשון(שמעצב־המוח מם׳ ( 4 ) העצב הנודד (עצב-המוח 
מס׳ X ). 

פיזור תאי-הטעימה על פני הלשון אינו אחיד: מרכז 
שטה-הלשון ריק מתאי-טעימה, ולעומת זה הם מתרכזים 
בקצה, בשוליים ובחלק המקורב ללוע. 

פיסיולוגיה וביוכימיה. לפי החלוקה הקלאסית 
מבחין הוש-הט׳ בין 4 טעמי-יסוד: החמוץ, המלות, 
המר, המחוק. איזורים שונים על שטח פני-הלשון — 
שביניהם קיימת חפיפה חלקית בלבד — אחראים לקליטת 
ארבעת ערכי-היסוד של הט׳. לפי זה מסתבר, שקיימים 4 
סוגים של ניצני-ט׳, המרוכזים בחלקים שונים של שטח פני- 
הלשון. על הבדלים בין המכאגיזמים לתפיסת הטעמים השד 
נים מעידה גם העובדה, שאפשר לשתק את התפיסה של אחד 



שני ניצני־טעימה בצידה של פיטמיה 
סוקפת בגב־הלשוז: נ - נקב־טעימה חיצו! 



861 


טעם וריח 


862 


או אחדים מהם. למשל: משיחת הלשון בתמיסה מזזולןז של 
קוקאין מבטלת זמנית את טעימת המר! הרעלה בחומצת־ 
גימנמה (שרף מן ה€־ 6311 י\ 511 צומ€תת 1 ץ 0 ) מבטלת את טעימת 
המר והמתוק ואינה פוגמת בטעימת החמוץ והמלוח. יש 
טוענים, שנוסף על 4 איכויות אלו קיים גם ט׳ מיוחד של 
חמרים בסיסיים (אלקאליים), ויש גם קובעים תחום יסודי 
מיוחד לט׳ ״מתכתי״, ויש אומרים — אף לט׳ "לח" או 
"רטוב", שאותו מפעילים מים נקיים. אולם עכ״פ ברור הוא. 
שמספר איכויות־התחושה שמבחין האדם בט׳ הוא מצומצם, 
שלא כריבוי העצום של צבעים שמובחנים בראיה או כריבוי 
של ריחות בהרחה (ר׳ להלן). בניגוד לריחות, אין לתמרים 
מסויימים שונים טעמים ספציפיים, ואין הט׳ מאפשר לזהות 
חמרים מסויימים. 

בגירויים מותאמים לגבי חוש־הט׳ פועלים חמרים מסויי* 
מים, המסיסים במים — מי רוק־הפה —, כשתמיסותיהם 
מרטיבות את פני־הלשון בריכוזים שיש בהם כדי להפעיל 
את הרצפטורים. הריכוז המינימאלי הדרוש לשם הפעלה זו 
שונה'לגבי חמרים שונים. אולם עצם העובדה שחומר מסויים 
הוא בעל ט׳ הוא בשבילנו נתון אמפירי בלבד, מאחר שעד 
עתה לא נמצאה חוקיות ברורה, המקשרת את המבנה הכימי 
או תכונות פיסיקאליות מסויימות של חמרים שונים עם 
עובדת היותם נותני־ט׳! וכן לא נתגלה בחמרי־ט׳ קשר חד־ 
משמעי בין המבנה הכימי, גודל המולקולה וכל גורם 
פיסיקאלי־כימי אחר — מזה, ובין הפעלת איכות מסויימת 
של חוש־הט׳ — מזה. למשל: את איכות־הט׳ "מתוק" מעו¬ 
ררים הרבה חמרים מרובי־הידרוכסילים, כגון סוברים, גלי־ 
צרול וכד׳, אולם גם גליצין, סאכארין, אדי־כלורופורם, 
עופרת אצטאטית ומלחי־בריליום, אלקאלי מהול מאד, ועוד( 
חמרי־״מרירות" הם אלקאלואידים רבים, ביחוד כינין, אדי־ 
אתר, מאגנזיום סולפאטי ("מלח־המרירות"), שתנה, חומצה 
פיקרית, גליקוזידים רבים. לחמרים "המלוחים" משותפת 
התכונה שהם אלקטרוליטים, בעיקר מלחי־אלקאלי, וביחוד 
האלוגנידים! אולם יש אלקטרוליטים חסרי ט׳ מלוח. רק 
לגבי'הט׳ "החמוץ" ניתן לקבוע שהוא מותנה באופן חד־ 
משמעי בגורם כימי או פיסיקו־כימי מסויים; הוא נגרם ע״י 



1 — תאי־הרחד; 2 — שלפודזיות־הרחה; ז;—תאי־משעו; 4 —תא־הרחה 
רו־גרעיני; ר.—כלוטת־באומאן•, <) — צינורית־הפרשה של בלוטת־ 
נאומאז; 7 -שכבת תאי־הכפים; 8 — תא' ריזסר. חיכורית: 9 — טיב' 
עצב־התרחה; 10 — פקעות עצב־ההרתה; 11 — ניטית: 12 — סיב (עטוןז 
מיאליז) של העצב ה׳עלשי 


יוני־מימן. במקרים רבים ניכרת בעליל תלות הט׳ במבנה 
הכימי — בהבדלי־ט׳ בין איזומרים, וביחוד בין סטראואי־ 
זומרים. למשל: בקבוצת המונוסאכארידים המתוקים' הגלו־ 
קוזה מתוקה בהרבה מן הגאלאקטוזה, ומתוקה משתיהן — 
הפרוקטוזה; בקבוצת הדיסאכארידים סוכר־הקנה מתוק מאד, 
ואילו מתיקותו של סונר־החלב מועטת. קיימים אפילו 
הבדלים בולטים בין אנאנטיומורפים מבחינת הט׳! ס־ 
אספאראגין הוא מתוק, .!־אספאראגין טעמו תפל. לפיכך 
מסתבר, שלהפעלת הרצפטורים בניצני־הט׳ דרושה התאמה 
מסויימת — מבחינת הקונסטיטוציה, הקונפיגוראציה אוהקונ־ 
פורמאציה — בין החומר המגרה ובין חמרים מגורים 
שבאיבר־החוש -- אולם יש שאותו חומר עצמו מעורר באדם 
תחושות שונות בהתאם לריכוזים שבהם הוא בא במגע עם 
הלשון! למשל: מלח־הבישול ( 301 ןי 1 ) מעורר תחושת "מתק¬ 
תק" בטעימת ריכוזים שבין 0.01 ו 0.03 מול, ריכוז של 0.04 
מול מעורר תחושת מלוח-מתוק, ואילו הרגשת ה״מלוח" 
באופן חד-משמעי אינה מתעוררת אלא בטעימת ריכוזים 
שלמעלה מ 0.05 מול. חומר־ההמתקה המובהק סאכארין, 
שמתיקותו בתמיסות מהולות גדולה פי 500 מזו של סוכר, 
נתפס כמר מאד בתמיסתו המרוכזת. 

רישום התהליכים החשמליים המלווים את פעולת הרצפ- 
טורים, וכן מדידת התהליכים החשמליים בעצבים המובילים 
מאיברי חוש-הט׳ למערכת-העצבים המרכזית, משמשים 
אמצעי-עזר חשובים בחקר פעולת חוש-הט׳, אך אין לראות 
בהם משום אובייקטיוויזאציה של התהליכים המסובכים של 
הטעימה. 

פאתולוגיה. פגיעות ע״י חמרים צורבים או מגע 
חפצים לוהטים בלשון, וכן פעולתם של חמרים אנאסתטיים 
מסויימים (ר׳ לעיל, עמ׳ 860/1 ), עשויים לחבל בחוש-הט׳ 
ולגרום לאבדן חלקי או לירידה ניכרת של יכולת הטעימה. 
במצבי מחלות-נפש או בהשפעת הלוצינוגנים (ע״ע) עשו¬ 
יות להתעורר הזיות-ט׳! הן מופיעות לפעמים ב״אורה" 
הקודמת להתקף אפילפטי. — חשיבות מיוחדת יש לעובדה, 
שלגבי כושר אבחנת'הט׳ נמצא — לפחות במקרה אחד — 
גורם תורשתי באדם, באופן שמוטאציה בגן מסויים עשויה 
לפגום בכושר זה (בדומה לעוורון-הצבעים בראיה! ע״ע 
צבע). לגבי התרכובת פניל-תיוקארבאמיד ( 7€ ?) נמצא, 
שרוב בני-אדם (כ 65% טועמים אותה כמרה ומיעוטם 
(כ 25% ) — כתפלה, ויחד עם זה קיימים הבדלים ניכרים בין 
"הטועמים" מבחינת רגישותם לחומר זה. השייכות לקבוצת 
"הטועמים" או "הלא-טועמים" נתגלתה כתכונה תורשתית, 
כשגן "הטעימה" הוא דומינאנטי (בעל "חדירות" לא-שלמה) 
לעומת גן ״האי־טעימה״. לא נמצא קשר בין טעימת 
ובין חישת-הט׳ הכללית או חישתם של חמרי־מבחן אחרים 
(וע״ע תורשה). 

(ב) ח ו ש ה ר י ח. מ ו ר פ ו ל ו ג י ה. האיזור שבו האדם 
קולט ריחות נמצא בחלק העליון של הנחיר, בתוך הקונכיה 
העליונה של עצם־המכבר (ע״ע אף [כרך-מילואים]). שטחו 
של איזור-ההרחה בכיו אחד מן הנחיריים כ 2.5 סמ״ר. תאי- 
החוש של איבר-ההרחה הם מסוג תאי־החוש הראשוניים (ע״ע 
חושים, עט׳ 218 ). תאים אלה מסודרים בין תאי-תמיכה, 
הנושאים חומר-צבע צהבהב, שהוא המקנה לכל שטח־ההרחה 
את צבעו האפייני! המשמעות הביולוגית של הימצאות 
פיגמנט ברקמה זו טרם הובררה. את הקשר עם מערכת־ 




863 


טעם וריח 


864 


העצבים המרכזית מקיים עצב־ההרחה ( 5 ט 01-1 ] 3€ ^) 01 . 1 א[), 
שהוא מוגדר כעצב־המוח מס׳ 1 ! אולם מבחינה התפתחותית 
אין לראותו כעצב הקפי אלא כשלוחה של רקמת המוח וכחלק 
הקדמון ביותר של המוח הקיצון — מוח־ההרחה (־ 1-1110611 
€6511121011 ). כל שטח ההרחה בנחיריים מכוסה בריר מיוחד, 
המופרש מבלוטות הסמוכות לו! הרכבו של ריר זה שונה 
מזה של רירית־הפה וריריות אחרות של הגוף, 

פיסיולוגיה וביוכימיה. הגירוי המותאם לחוש־ 

הר' גם הוא כימי: מגעו של שטח־ההרחה בחמרים מסויימים 
המוגדרים במהותם הכימית, אלא שבמקרה של חהרחה — 
בניגוד לזה של הטעימה — חייבים חמרים אלה להימצא 
במצב גאזי (או במצב של פיזור דק — כאווירוסולים) ולהיות 
מסיסים בשמנים; מסתבר שהתנאי האחרון קובע את אפש¬ 
רות חדירתם דרך קרומי-התאים. הפעלת הרצפטורים של 
הר׳ מותנית בריכוז מינימאלי מסויים (סף־הגירוי) של 
חומר־ההרחה באוויר. חמרים מוצקים או נוזלים אינם יכולים 
להפיק ר׳ אלא אם הם נדיפים במידה מספקת, ז״א שלחץ־ 
אדיהם בטמפרטורה רגילה מגיע מעל לסף־הגירוי. החמרים 
נותני-הר" מגיעים למקום פעולתם באחת משתי דרכים; 
( 1 ) עם השאיפה — כשהאוויר הנשאף דרך הנחיריים עובר 
דרך חלל־האף במסלולים שונים בין הקונכיות, ובמקרה זה 
רק חלק ממנו עובר על פני שטח־ההרחה; ( 2 ) עם הנשיפה — 
כשאוויר נכנס לחלל־הפה מן הלוע דרך המשפכים, ביחוד 
בשעת האכילה, כשלאחר הבליעה מתרומם הענבל ומוסר 
המחסום במעבר מן הלוע לחלל־האף. 

אולם נדיפות ומסיסות של המרים אינן אלא תנאים 
המאפשרים את חישתם בדרך ההרחה, ואילו סיבת גרימת 
הר׳ קשורה במבנה המרלקולארי של החומר, וטיבו של קשר 
זה — ז״א תלות הר׳ בגורמים הכימיים — עדיין לא הובהר 
כל־צרכו. מן היסודות הכימיים רק ההאלוגנים (והאוזון) הם 
בעלי־ריח, אך לא הגאזים מימן, חמצן וחנקן. מספר התרכו־ 
בות האנאורגאניות הריחניות אינו עולה על עשרות אחדות: 
היךרידינ 2 כגון אמוניה, פוספין, ארסן מימני ועוד, וכן 5 ;;^, 
אך' לא אדי־מים ולא תחמוצת כגון ס 0 <:, אך לא סס 
או 002 ; מתחמוצות־החנקן יש ריחניות, כגון .סא, ויש 
חסרות־ריח, כגון סא! ועוד סתומות כאלה. לעומת זה 
מגיע מספר התרכובות האורגאניות הריחניות לרבבות, ואולי 
למאות־אלפים. אולם גם כאן לא הוגדר באופן חד־משמעי 
הקשר בין המהות הכימית — מזה, ובין עובדת הפקת ר׳ 
ועצמתו ואיכותו של אותו ר׳ — מזה. 

ד 

לחמרי־ר׳ שונים ספי־גירוי שונים מאד! לגבי חמרי־ר׳ 
מובהקים סף זה נמוך מאד, באופן שהם ניכרים בחוש־הר׳ 
בריכחים שהם מחוץ ליכולת הקביעה המיקרו־אנאליטית 
המעבדתית. להלן ספי־הגירוי של חמרים אחדים בערכי 
ג׳/סמ״ק אוויר; 


^־ 10 >< 0.4 

אצטון 

1 י־ 10 >< 4.1 

ניטרובנזן 

11 ־ 10 4.0 x 

פירידין' 

"־ 10 1,6 x 

קאמפור 

-י־ 10 4.0 x 

סקאטול 

■־'־ 10 2.1 x 

חומצה ואלרית 

׳ 1 ־ 10 3.0 x 

אתיל־דיסולפיד 

11 ־ 10 1.0 x 

י 1 נון 

11 ־ 10 4.4 x 

מרקאפטאן 


בשורות הומולוגיות בולטת תלות עצמת־הר׳ באורך־ 
השרשרת, וכן משתנית עצמה זו לפעמים בהרבה בעקבות 
התמרות במסגרת המולקולה. 

בניגוד גמור לחוש-הט׳ מצטיין חוש־הר׳ בריבוי אי¬ 
כויותיו. מספר הר" השונים שהאדם מבחין בהם הוא 
עצום, מהם ספציפיים לחומר מסויים בלבד, ומהם — לקבו¬ 
צות של המרים. חמרים רבים ניתנים לזיהוי על סמך ריחם 
האפייני בלבד. השפה המדוברת אינה יכולה להכיל מונחים 
לציון רוב הר", ורובם אינם מכונים אלא ע״ש החמרים 
המפיקים אותם. עדיין לא הוכר בבירור הקשר הפונקציונאלי 
בין המבנה הכימי ובין התכונה לעורר תחושת־ר׳ מסויימת 
באדם! מכאן נובע הקושי למיין את החמרים המפעילים 
באדם תחושת-ר׳ לפי סדר מסויים או לקבוע מעין "סולם׳׳ 
של ר", בדומה לסולם־הקולות או לספקטרום־הצבעים. עדיין 
לא הוברר, אם כל ר׳ ספציפי הוא איכות בפני עצמו, או אם 
קיימים כמה "ר״־יסוד", שריבוי הר" הוא תוצאה מצירופיהם. 
הכימיה הסינתטית מוסיפה להפיק המרים מפיצי ר" ספצי¬ 
פיים, וקשה 'להעריך את מספר האפשרויות של צירופי 
הגירויים המסוגלים לעורר לפעולה את חוש-הר׳. יתר על 
כן: תמרים רבים מפעילים באדם, יחד עם תחושת-הר׳, 
רציות ודחיות — ר׳ אחד הוא ״נעים״ ואילו אחר ״דוחה״! 
הערכות פסיכיות־אמוציונאליות אלו שונות מאדם לחברו. 
ולא זו בלבד אלא שחמרים רבים מעוררים באותו אדם 
עצמו תחושה ״נעימה״, כשהם מוגשים בריכוזים נמוכים — 
ותחושת ״דחיה״ בריכוזים גבוהים ! דוגמה מובהקת לכך 
הוא הסקאטול (ע״ע אינדול), שבמרוכז הוא מפיץ ר׳ של 
צואה, ובכמויות זעירות — ר׳ כשל פרחי היסמין. 

בדיקות הגילויים החשמליים ברקמת-ההרחה ובעצב מס׳ 1 
הוכיחו, שאיזורים שונים של שטח-ההרחה רגישים לחמרים 
שונים, אולם עדיין לא בוצע מיפוי מדוייק של שטחים קטנים 
אלה, 

אסמכתא להנחת רצפטורים שונים (או מכאניזמים שו¬ 
נים) לתחושות-ר׳ שוניווז נמצאת בפאתולוגיה של חוש־ 
הר׳. ידועים מצבים של תת-הרחה ( 112 ס 05 ק׳ 115 ), שבהם חוש- 
הר׳ נפגע במידה ניכרת, מש מקרים שבהם תפיסת ר" מסו- 
יימים נפגמת יותר מתפיסת ד׳ אחרים. נמצאו, למשל, מקרי 
גדלת, שבהם בסלה תפיסת־הר׳ של מרקאפטאן, אך לא זו 
של פירידין. בדומה לכך ניתן לבטל איכויות־ר׳ מסויימות 
בלבד ע״י הפעלת חמרים אנאסתטיים מסויימים. במקרים 
שבהם גרמו דלקות באף הפנימי או צריבת גאזים מרעילים 
לביטול זמני מוחלט של חישת־הר׳ ( 200511112 ), יש שהחוש 
חוזר לתקנו תוך דירוג זמני לגבי הר" השונים. מפתיעה 
התופעה שדלקווז האף הפנימי גוררות לפעמים שינויים בת¬ 
פיסת איכות-הר׳ לגבי חמרי-ר׳ מסויימים. הפרעות נפשיות, 
וכן הרעלות מסויימות, עשויות לגרום לרגישות קיצונית 
לגירויי-ר׳— מצב של הרחת-יתר( 12 ודו 0.5 ־נ 5€ ׳\ 11 ),וכןעשויים 
מחלות-נפש או המרים האלוצינוגניים להסב הזיות־ר׳. 
התוצאה של תהליכים דלקתיים (כגון נזלת קשה), החוסמים 
את המעבר מחלל-הפה לחלל־האף, מעידה על השילוב ההדוק 
של חושי הט׳ והר׳ ועל כך ש״טעמם" של חמרי-המזון נקבע 
במידה רבה ע״י ריחם. 

נסיונות רבים נעשו מן המאה ה 18 ואילך למיין את 
הר" לפי א י כ ו י ו ת י ה ם. פתח בכך לינה (ע״ע), שבעק¬ 
בותיו יצאו גם כמה חוקרים חדישים. הוא הבחין 9 סוגים 



865 


טעם ורידו — טעמי־המקרא 


866 


של ר״, שאותם ניתן — לדעתו — לסדר בשורה רציפה, 
המושתתת על מעברים מסוג לסוג: אתריים — ארומאטיים — 
בשמיים — מעין־המושק — מעין־השום — חרוכים — 
גלליים — דוחים — מבחילים. סכמה זו נראית מלאכותית. 
בזמן האחרון חודש נסיון־המיון על סמך ניסויים בעירובי־ 
ר", שבהם צירוף של חמרי־ר׳ אחדים מעורר לפעמים ר׳ חדש, 
הנתפס כאחיד. בדרך זו השתדלו חוקרים אחדים לגלות 
"ר״־יסוד", שמהם ניתן להרכיב את כל הר", ואף לגלות 
גורמים פיסיקו־כימיים האחראיים לכל "ר׳-יסוד" כזה. מח¬ 
קרים מסויימים הביאו לידי הנחת מציאותם של 7 םוגי-ר׳: 
( 1 ) קאמפורי, ( 2 ) מושקי, ( 3 ) פרחי, ( 4 ) מעיז־הנענה, 
( 5 ) אתרי, ( 6 ) חריף, ( 7 ) מסריח. לכל אחד מ 7 סוגים אלה 
משתייכים חמרים רבים, שהם — לכאורה — שונים מאד זה 
מזה מבחינת המבנה הכימי. אולם מונקריף, ואחריו אמור 
וחבריו (ר׳ ביבל׳), טוענים שלכל החמרים השייכים לסוג 
אחד יש צד שווה מבחינת הקוגפורמאציה של המולקולות 
שלהן, ושהקונפורמאציה — ולא הקונסטיטוציה הכימית — 
היא הקובעת את איכות הר׳. לדבריהם, למשל, המולקולות 
של התרכובות מסוג( 1 ) הן כדוריות וקטרן כ^. 7 ; התרכובות 
מסוג ( 2 ) מולקולותיהן לוחיות־עגולות וקטרן כ.\ 107 , וכיו״ב 
בכל הסוגים האחרים. הם מסבירים את גרימת הר" השונים 
בהנחה, שלרצפטורים השונים שבשטח-ההרחה בתי־קיבול 
תת־מיקרוסקופיים בעלי צורות שונות, המותאמות לקליטת 
מולקולות בעלות צורות מתאימות בלבד — בדומה להסברת 
הספציפיות של פעולת האנזימים ע״פ עקרון "ההתאמה של 
מפתח ומנעול". בדרך זו הם מסבירים את ההבדלים הקיימים 
לפעמים בין ריחותיהם של שני אנאנטיומורפים. תאוריה 
מעניינת זו עדיין טעונה אישור סופי. 

לגירויי־ר׳ אין בפיסיולוגיה של האדם חשיבות רבה 
כמפעילי תגובות רפלקטוריות ישירות! בלוטות־ 
העיכול, למשל, המופעלות ע״י גירויי־ט׳, אינן מושפעות 
במישרין ע״י ר׳. לעומת זה רבה השפעת ההרחה על 
ההתנהגות הבלתי־מודעת של האדם בעקבות שילובם של 
גירויי־ר׳ בגירויים אחרים, שאותם הם מלווים כרגיל — 
בחינת יצירת רפלכסיםמותנים בבע״ח. ההרחה חשובה 
גם בפסיכיקה המודעת, מאחר שר" מוכרים מעלים בנקל 
בתודעת האדם זכרון דברים — בני־אדם, חפצים, מאו¬ 
רעות—שלוו ע״י הר" הללו. במובן זה יש חשיבות מיוחדת 
להרחה בהפעלת רפלכסי-המין. 

אין להקיש מן הפיסיולוגיה והפסיכולוגיה של חוש-הר׳ 
באדם על אלו שב ב ע" ח, ולא ממין אחד של בע״ח על 
מין אחר, מאחר שמינים שוגים נבדלים זה מזה בהרחה הן 
מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית, הרחתו של הכלב, 
למשל, חדה בהרבה — לגבי חמרים מסויימים אולי פי 
1,000 — מזו של האדם, וייתכן שהתמצאותו של הכלב 
בעולמו והזיהוי שהוא מזהה בני-אדם ועצמים שונים באמ¬ 
צעות ההרחה מושתתת על חישת ר" שאינם נתפסים כלל 
בחושי ד,אדם 1 מצד שני נמצא, שאין הכלב מגיב כלל על 
כמה מן החמרים שהם מחמרי-הר׳ המובהקים של האדם. 
מציאות הרחתית מיוחדת קיימת בעולמם של החרקים 
(ע״ע עט׳ 85/6 ; וע״ע דבורים, עט׳ 837 ), שהיא מתבטאת 
בפעולתם של הפר ו מונים, של חמרי־ה משיכה 
המיניים ושל חמרי-ה אזעקה, 

במובן מושאל מציין "ט׳ ור׳" את כושר השיפוט 


בתחום החוויה האסתטית והערכים ואח היכולת הדינאמית 
לתגובות רגשיות בוררות בתחום הזה. מי ש״יש לו ט׳ ור"' 
יודע לבחור את הערך הנחשב בתחום תרבותו כאסתטי, והכ¬ 
רעתו תואמת את הכרעת "בעלי ט׳ ור׳" אחרים. קהל בעלי הט׳ 
והר׳ מהווים את ההשלמה הרצפטיווית לסיגנון האמן היוצר. 

11. 11 . 18') ל : 

11, 19240 .[ ;־ . 

01/ 1932; 

0. ^^ ¥11€ ' \\\ .מ : 1945 ,ז 0 ' 1 ^ ¥1 .ז^ 10 ^ס־ 
1951^; ׳> 0111 ^ ״>,/ ,ן]£וו^מ 1 ׳\ .ן / 

1951; 7*/!/• ^| רו . 

1*1 '15, 1953; 0. $101 מ/ .// ,ז 0 וו 1956 ,(ךר 1 טךי' 0 <ןמך ; 

11958 .( 198 ..־ 1 ^חו\׳.. 80 ) ^;/* 7 .רוןךד 111 :!> 1 . 1 ־ : 

/\. 1 ). 1 .¥00 1 ) 271 ) '< 11 - 0 ){¥ .(.!)€) 0 ן 1 זנ (} 

1958; ¥. 2(>1:10: €ז 1:15 ' /מ $) 01 ״) 0 א , 11 ו.וח־ו 

ו 11 ] 1 *רת? 1 ו.'ף 1 ״^ ; 1959 .( 81 ,,^^ 8 .א . 

0/ '1'12£ :[. 0 ״ 8 . 4 ) 1 י'־<ן 1 י 1 .'; 0 ווז\:.] . 101 ל< 11 י 1 01 . 16 ) 1111 ) €ז 

7 ^* 3 1/77 ,־ 1110 16 . 1 \ ; 1959 .( 1 .<'^ 0 ן 10 לי< 11 (|( 1 ־ו 11 \א /^ 

^01 \154 .סא ן 0 . 1 * 80 ) 11 ){ 10 } 0 ' 1 — ^ 010 ן ), 

1959; 9)100, ?*/ ז 0 ןז 1,1%10 0 ו 1 ז) 11 -) 1 ( 7 ^ /״ ־׳ז ■. 

].X!. 1 { 771€ ^ /ס ׳ 7737 <^. ^ 7/7 ,^ 1 ; 1959 ,( 1 ) 156 ■וזא . 

!960; 8. (801. /\204 ..■ז' 1 וח ). 

!961; :׳ 7/77/770 > ]י 6 י(י/ 7 /־/ ■){{! /ס 70177 /> 777/7 17 € ' 1 ' , 1 ] 00 ח 0 .< 1 .ן 

ו.'.) 1 ) 11 ־ז) \XX1^, .! ־■ 0 ז(־ 100 ו 1 \■, ..־ 1 .[ : 0 ( 9 ! .( 86 .״א 

ץ( 0 ) 17 יד 11 ) 11 { 1107 ){'■) 1 )}^ . 1 \— .־ 1 ] ,ת<>:]ר 01111 ן (>! 

0(1 ־״ 72 ־סי; ׳״/ 7 , 1.1 ״ 1 ־ ¥1 \ 11.16 ; 96-1 ! .( 210 ..-ו 0 מז\ת 801 ) {״ 

07/ .' . 964 ! ,/ 77£7 <י 

י. שט. — י. ל. 

טעמי״המקרא, סימני הטעמה המופיעים בכל תנ״ך עברי 
מנוקד ומודפס, והמשמשים לקריאת התורה בביהכ״נ 
מתור ס״ת, או לקריאת ההפטרה או אחת מ 5 המגילות 
ממגילה כתובה — יטהם בלתי־מנוקדים ובלתי-מוטעמים. 
ויכוח היה נטוש במאות ה 15 — 18 בין חכמים יהודים ונוצרים 
בדבר משמעותם ומטרתם של הט"; לרוב טענו הנוצרים 
נגד ערכם המוסיקאלי של הט", ואילו ליהודים נראה זה 
כתפקיד עיקרי, משום מסורת קריאתם בביהכ״ג. לפי דעת 
שד״ל (ע״ע לוצטו, ש. ד.), המקובלת כיום, 3 תפקידים 
לטה״מ: ( 1 ) הכוונת הנעימה המסרתית בקריאת ספרי תנ״ד 
בציבור (תפקידי מוסיקאלי)! ( 2 ) ^"פיסוק" המשפטים והסברת 
הקשר בין מליהם (תפקיד תחבירי-פרשני)! ( 3 ) ציון מקום 
ההטעמה במלה (תפקיד פונטי־דקדוקי). חקירות חדישות 
גילו דמיון בין טה״מ לבין סימגי-קריאה שהיו נהוגים 
בספרי תנ״ך ואווגגליון שנועדו לקריאה בציבור בכיתות 
שונות של נוצרים שבארצות־המזרח (סורים, יוונים-ביזאנטים, 
קופטים, ארמנים, פרסים־מניכאים), וההשוואה עשויה לקדם 
פתרון בוויכוח על מקורם ומהותם ישל טה״מ (ע״ע בטנטית, 

.(872 מוסיקה; ור׳ להלן. עם׳ 
קריאת טכסט מקודש ופיוטי־למחצה חייבה הדגשות קבו¬ 
עות והגבהות-קול, בהתאם לנוסח הפולחני ולשם הבטחת 
פירוש הפסוקים בהתאם להלכה. מנוסחות־קריאה אלה, הקרו¬ 
יות "אקפונטיות" ("רציטאטיוויות") בפי היוונים־ביזאנטים, 
התפתחו במשך הדורות נסחים שונים ודרכי-סימון נפרדות. 
הפיצול בנוסח המוסיקאלי בעדות היהודיות והנוצריות השו¬ 
נות מוכיח שההתפתחות חלה באלף ה 2 , לאחר פיזור העדות! 
ואילו המנהג עצמו מקורו במאות הראשונות לסה״ב, וייתכן 
שהוא מסתמך על מסורות־קריאה קדומות יותר של כה״ק. 
לפי הדעה המסרתית האגדית — שהיא גם דעת הקראים— 
ניתנו הט" בסיני כהסבר בע״ם, ואילו סימניהם נקבעו ע״י 
עזרא הסופר מתוך התייחסות למסורת זו (מגי׳ ג׳, ע״א). 



867 


טעמי־הסקרא 


868 


התפקיד התחבירי 

צורת כתיבת הטעמים 

שם הטעם ומעמדו 

ניקוד 

סנרני 

ניקוד א״י ניקוד בבלי 

הפסקה לסיום הפסוק 

ט 



קיסרים 

1 . ©.יף׳סהוקיזלוק) 

ת . 1 

ם הפסקה לסיוס הצלע הראשונה של הפסוק 

ב,ב 

א א 

2 . אתנחחא(אתנח. אתלחה,אחנח) 

הפסקה לסיום הצלע הראשונה יפסוק תלת־ צלעי 

ט 

ן__ 

ב" 


מלכים 

ז . שנול(סגולחא, סדי) 

בנ-ל, כשהצלע הראשונה מיוצגת ע״י סלה אחת בלבד 

4 

ב 


4 , עלעלה(סלסלה) 

הפסקה לסיום קבוצת־משנה באחת משתי צלעות הפסוק 

0 

> 

ב 

א 

5 , וקף.קםן< 1 קף^קטן) 

כנ״ל, כשוו מיוצגת ע״י מלה אחת כלבד 

1 

ט 

ד 

ב 

א 

6 זקף גדול 

לציוז הפלה העצמאית האחרונה לפני 1 ו 2 

ט 

ב,ב 

ב" 

א ,א 

7 , סשחה(טרתה) 

הפסקה לסיום קביצת־מלים <או למלה אחת) הכפופה 
לשלטון 3 , 5 . 7 

ס 

א 

^ רביע(רביע■■) 

לסיום קבוצת־מלים הכפופה לשלטון 3 

טי 

(• 

ב 

א 

שרים 

9 . זרקא(צינורי) 

לסיום קבוצת־מלים הכפופה לשלטון 5 

ט 

ב 

0 

10 . ^עסא(קרמא. פמם) 

| במקום 20 למלה קצרה ; 


0 

ננ.*תינ(ע<פר יתיב) 

לסיום קבוצת״מלים הכפופה לשלטון 7 

ר 

ט 

— 

ב" 

0 

12 . תביר(חברה) 

לציון המלה העצמאית האחדזנה לפני שאר המפסיקים 

ט 

ב 

0 

13 נדע(אזלא, גדיש) 

כנ״ל, לציון מלה מלעילית 

0 

ב 


14 נרש-ם (מ■ גריעק) 

לסיום קנוצת־מלים הכפופה ל 5 , 8 , 12 

ס 



קרני״סדה 

לסיום קכוצת־מלים הכפופה ל 5 , 12,8 

* 

ט 

0 


115 , תל^ה גדולה(תלשא) 

כנ^ל 

ס 

0 

א 

דן. פזי ( 9 זדנדול> 

לסיום קבוצת־מלים (או מלה) הכפופה ל 8 

ט! 

0 

א' 

ח 1 . לגיבדה(פסק) 

למלה דבוקה למלה סצויינת במפסיק 

ט 


י* 

משרתים 

♦ 11 מתח(שיפר הולך. שופר עלר> 

משרת ל 10 

ס 


0 

מ. סהסך(שופר מהסך 1 או; הפיך)) 

משרת אחרון לפני 7,1 , 9 . 10 , 12 . 18 

ס 

—ך 


21 . מדכא(מאריך ראיכיז) 

משרת אחרון ל 12 (רק אחרי 23 ) 

ט 



22 מדכא כפולה(תרי־סצדי תרי־־חוםרץ) 

משרת ל 12 

ס 

5 



23 . דרגא 

משרת ל 13 

ד 

ס 



4 :. קדרה (אזלא) 

משרת ל 10 

ט 



25 . תל^וה קס 1 ה(תדסא) 

משרת ל 15 

ס 

■•י 



28 . ירח בן־״רמולעגלר■) 


לפי דעת ר׳ אליהו בחור (ע״ע) נקבעו הט" בדור המדקדקים 
חכמי טבריה (ע״ע) שאחרי התלמוד, כלר — באותו פרק־ 
זמן שבו החלו לבתוב אותם; שד״ל סבור היה, שהענייו קדם 
לדור מדקדקי טבריה זשהללו רק סיכמו את עבודות קודמיהם. 
בכ״י הגניזה (ע״ע) ולבינגראד נתגלו שתי מערכותיגיקוד, 
שקדמו במאות אחדות'לשיטת הניקוד הטברני: הבבלית 


והארצישראלית. בשיטה הבבלית באו הט" כסימנים 
מעל לאותיות, ורובם דומים בצורתם לאותיות א״בז ואילו 
בשיטה האיי״ת סומנו הט" ע״י נקודות וקווים מעל לאותיות 
או בתוכן. בשיטות אלו — כנראה מהמאות 4 — 7 — באו ט" 
בעיקר במלים הקודמות לכל "הפסק" תחבירי עיקרי במשפט 
(אתנח, זקף, רביע, סוף־פסוק), ועפ״ר מעל להברה המוטעמת. 
































869 


טעמי-המלויא 


870 


השיטה הטברנית, שהיא משוכללת יותר, מיוחסת לשתי 
אםכ 1 לות — של בן־אשר (ע״ע) ושל בן־נפתלי (ע״ע). אלה 
השתמשו בסימנים ובמסורות שקדמו להם וקבעו ט" לכל 
המלים שבמשפט, באופן של מ פ סי קי ם נוספו טעמים 
משרתים, הקובעים את מידת התלות התחבירית וההקשר 
המוסיקאלי ההדדי של כל מלות הפסוק. המשרתים נבדלים 
מהמפסיקים בעיקר בכך שאינם דורשים אחריהם הפסקת 
הקול. 

במסורת היהודית אבדה משמעותם המקורית, "האקפו־ 
נטית״, של הט״. הם נתקבלו — בצורתם הטברנית — כמסורת 
בלעדית לגבי משמעותם התחבירית* ואילו מסורות שונות 
של קריאה וביצוע מוסיקאלי נשתמרו ברציפות, אך ■שונו 
בהרבה, במשך הזמן, בעדות השונות, 

התפקיד התחבירי. רוב פסוקי המקרא הם דו־ 
צלעיים* בקטעים הפיוטיים, וביחוד בספרי אמ״ת (איוב, 
משלי, תהילים), בא מבנה זה יחד עם תקבולת עניינית 
בין שתי הצלעות. ההפסקה הטבעית בסוף הצלע הראשונה 
מסומנת ע״י אתנח [אתנחתא]* ההפסקה שבסוף הפסוק 
מסומנת ע״י סוף־פסוק [סילוק]. ט" אלה, הקובעים 
הפסקות־קול עיקריות, נקראים "קיסרים", וערכם כנקודה־ 
ופסיק (!) או כנקודה בכתיב הרגיל היום. בפסוקים תלת־ 
צלעיים מסתיימת הצלע הראשונה בסגול [סגולתא] 
(ובספרי אמ״ת בעולה ויורד)* כשד,צלעות מתחלקות 
חלוקה נוספת, מסומן הדבר ע״י ה ז ק ף — הקטן או הגדול — 
או ה ר ב י ע, שד,ם ״מלכי ם״, שאותם ניתן לדמות לפסיק (,) 
האירופי. אחריהם באים העזרים, בעלי כוח־הפסק קטן 
יותר: זרקא, פשטא, וזביר, טפחא [טרחא]. פיסוק 
זה הוא, איפוא, ״היירארכי״: הקיסר מטיל מרותו על כל 
הפסוק או על מחציתו, ואילו המלך שורר על השרים 
שבתחומו׳ בעוד שהוא עצמו כפוף לקיסר* לכל מלך יש 
שרים, ולידם "חצר" של משרתים. יש משרתים (כגון 
מונח [שופר]) המשמשים בכל מקום, ויש שהם צמודים 
לשרים מסויימים (כגון מ ד, פ ד הבא רק לפני פשטא, המשמש 
לרוב לפני זקף־קטן). 

שיטד, זו טובה להסברת קשרים תחביריים בפסוקים 
קצרים (בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ [ברא׳ 
א, א]) כבארוכים (וי; 5 !ח יוס^ את־ישניהם את־אפרים בימינו 
משמאל ישראל ואת־מנ׳שה בשמאלו מימין ישראל דגש 

^ : ■יד • : ״ : - '.־ז ■ : . 1 ־^ ־ : ■י •'.<* —־ 1 

א^יו [ברא׳ מח, יג])* וכן בפסוקים שבד,ם החלוקה והתקבולת 
ברורים (ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה 
וישבת ביום השביעי מכל־מלאכתו אשר עשה [ברא׳ ב, ב]), 

: - , - ז• • •י :־■>!'/ ז■ ז-ו 

או בפסוקים מסובכים (ויהי | בראת את-ד,נזם ואת־ד,צמךיפ 
על־ידי אחתו וכשמעו את־ךברי רב,קה אחתיו לאסיר כד,־דבר 
אלי האיש ויב^ אל־האייש והנה עימד על־הגמלים על־העיו 

••־> ■י ־־♦ ־■' ־ז■' : * י/י ׳ ־:־ 1 י ■ד▼!•' 

[בוא׳ כד, ל]). 

במסורת הטברנית מצויים גם טעמים נדירים יותו, 
המדגישים מצבים פסיכולוגיים מסויימים (בדומה לסימן 
קריאד, [ 1 ] ולמרכאות), כגון: שלשלת [שרשרת], זקף 
גדול, פזר וכו׳* ויש ט" הבאים לסמן הפסקה שאינה 
קשורה בתחביר — לגרמיה או פסיק — ומקומם בין 
שתי המלים המופרדות. 

ההפסקים הנגרמים ע״י הט" בחלוקת הפסוק וד״דגשת 
הכוח שבם חשובים מבחינה פרשנית־הלכתית להבנת הטכסט 
לפי מסורת ההלכה של הקדמונים. 


הערך המוסיקאלי של הט" הודגש כבר ע״י הקד¬ 
מונים, שהמליצו על שימוש בנעימות מסרתיות גם לקריאה־ 

בציבור של משניות (ד,שו׳_הקורא בלא נעימד, ושונה 

בלא זמרה...״ [מג׳ ל״ב, ע״א])! בגניזה, וכן בכמד, דפוסים 
קדמונים, נמצאו קטעי משניות ותלמוד שאף הם מצויירים 
בט״. כמה שמות של הט״ מצביעים על תפקידם המוסיקאלי — 
מבחינת גובה הצליל ("עולה ויורד"), הדינאמיקה של 
ההקראה (״מונח״^״תביק* ״זקף״ = 10 > 11 ג 12 ג) ומשך הצליל 
("מרכא" או "מאריך", "פזר" וכו׳). אך מסורות הביצוע 
המוסיקאלי התפלגו לפי העדות השונות. ייתכן ששרידים 
ממסורת א״י נותרו בנגינותיהם של יהודי איטליר,* ואילו 
המסורת הבבלית השפיעה על עדות התימנים והספרדים. 
נגינותיד,ם של האשכנזים נקבעו, כנראה, בתקופה מאוחרת 
ע״פ סולמות יה״ב האירופיים, על סמך שיטת־הסימון הטבר¬ 
נית! רק הם "מנגנים" למעשר, את כל המפסיקים במנגינות 
מיוחדות לכל ט׳ וט׳. 

ברוב העדות קיימות נגינות מיוחדות לקריאת "ד,נביא" 
(שלא בהפטרד, בביהכ״נ) ולקריאת כל אחת מבין חמש 
המגילות* וכן נקבעו נגינות מיוחדות ומקושטות לעשרת־ 
הדברות, לשירת־ד,ים ולשאר חלקי הפיוט בתורה. יש שנקבעו 
נגינות ט" מיוחדות אף לימים־נוראים ולשמחת־תורה. בפרק 
עשרת־ד,דברות (שמות כ) נרשמו ברוב ספרי התנ״ר שתי 
מערכות ט״: האחת ("טעם עליון") לסימון קריאה מקושטת 
ורבת־ד,ידור, והשניה ("טעם תחתון") לקריאה רגילה לפי 
הפיסוק המסרתי. 

הביצוע המוסיקאלי נחלק ל 4 מסורות עיקריות, הרווחות 
עד היום. האשכנזים מנגנים כל טעם ומבדילים בין 
כל טעם וטעם, וזאת ע״י מנגינה קבועה מראש, המושרת 
רק בהברה המודגשת, לפי מיבנה של סולם שאפיו 
אירופי; ה״תלות" של המשרתים במפסיקים מתבטאת בתלות 
המוסיקאלית של הנוסחות השונות. טעמי האשכנזים זכו 
לתעתיקים בתווים כבר בזמנו של רויכלין (ע״ע). — 
הספרדים משתמשים בנגינות הבנויות יעל ה״מקאמים" 
(ע״ע) המזרחיים, המיוחדים לכל טיפוס של קריאה (למשל: 
לתורה— מקאם ״סיגאד,״! לד׳פטרה — "ביאתשוא")* הסיל- 
סולים הרבים, המדגישים את המפסיקים בלבד. נתונים 
לאילתורו של בעל-הקריאה באופן ספשי למדי! המלים המסו¬ 
מנות ע״י טעם מחבר נמסרות בצליל אחיד. טיפוסי ביותר לרוב 
הספרדים הוא ביצוע האתנח, הנשמע כ״אנחה" או כ״נשימה" 
עמוקה, כעין 0 :ז 3 קקג:נ:ז 5 , ואינו מנוגן על גובה צליל קבוע. 
הריבוי במיקרו-טונים שבזמרתן של רוב עדות הספרדים (לד,ו- 
ציא את הפורטוגזים שבאמסטרדאם) מצביע על השפעת 
המוסיקה הערבית. — האיטלקים מכירים רק בערכם 
של המפסיקים הגדולים (קיסרים ומלכים), ור,ם משתמשים 
בנגינות טטראכודדאליות ובשיטה סילאבית, בלי סילסולים 
ומליסמות, דבר המצביע על עתיקות שיטד, זו* גם חלוקת 
הפסוק אינה נעשית ע״פ המסורת של טבריה. — ה ת י מ נ י ם 
אף הם מסלסלים רק בהברות המוטעמות של המפסיקים: 
סולמם הפשוט, וכן היעדר רבעי־הטונים, מצביעים על מקור 
עתיק, קדם־איסלאמי, בנגינתם. 

לספרי א מ״ת התאימו חכמי טבריד, מערכת ט" מיוחדת 
ופשוטה יותר ( 16 במקום 26 ), משום שפסוקיהם, בדרך־כלל, 
קצרים יותר. היא בנויד, על אותם העקרונות: "מפסיקים" 
בתיבות שאחריד,ן באים הפסקת־קול או הפסק תחבירי* 



871 


טעמי־המקרא—מפה, אדוארד פרנץ ייוזן* 


872 


1 . טעמייפריש־ לפי מנהג חאיסכנזיט ([ניסח ליטא], 5 פי י ?, נאסס 




אתנחר/א ד;ו. 



״-־;־יד יי•" 

התווים בלי "רגל" מציינים את 
גובה הצליל שבר מישרות ההברות 
הבלתי״מוטעמות שלפני ההכרה 
הכוטעדת: דוחדדים דמהוברים 
בקשת מציינים את ה״מוטירו", 
המושר כילי בהברה המוטעמת. 



2 . קריאת יג 1 סות הטעמים אצל ספרדי ירו׳שלים (יפי ציון כהו) 





׳?,\־ -- 








8- 


!■■׳ -- ־ ־ 1 - י־•/-- י*^ 






!ח - א<• חא-לי י־ך-א-ג- ה—ןף 1 ר-ן די■ די ח נ־רר ד־ 

ביתן כאן רק הביצוע המוסיקלי המסרתי 
של שמות הטעמיס; לבעל-הקריאה 
מותרת תוספת "סילסול" בכל הגרה, 
במסגרת המקאם, תלר שמירה על בללי 
מלעיל ומלרע. 



;גי;ת המזבסים לם׳ מנה; האיטלקים (ספי הרב א. יפ. הרטום> 

זרי 1 ייא 

;׳? 5 ם ־— . ^ ברי* דרגא ■■־ ־"ח י.-,;• מב ^ 


"הטעם שלפני האתרון" מציין גגיגתו של כל מעם מפסיק (אפילו אהבה) הבא בסה 

^א^ת י 1 ־^ר '";יל,<*ל/ל^--;ל 
שבכל קבוצה יע י בך להיימנע מסילפוליס או ממליסמים, 


4 . קריאת טעמי הפר׳פה לפי מנהג תימני (א. צ. אידלסוז) 










בל טעם גיססיק (פרט לאתבח) הבא 
בסטוך לקבוצת סוף פסוק מושר לפי 
נגינת תביר אי גרשיים. גם בכי,סירת 
רו ניתן חופש אילתור, אולם רק בהברה 
בירטעמח. 



"משרתים" ליד כל שאר המלים. ערפם הוא כיום תחבירי 
בלבד. מסורת נגינה לט" אלה ידועה רק במנהג האיטלקי. 
אצל הספרדים קיימות (בע״ם) מסורות רבות לזמרת תהלים 
בציבור, ובהן באה התקבולת — הטיפוסית לשירת ספרי 
אמ״ת — לידי ביטוי במנגינה. גם בזמרת שיר־השירים 
הנהוגה אצל הספרדים מכירים בערך המפסיקים בלבד: 
מחלקים את הפסוקים לפי עקרון התקבולת; ההפסקים מצויי־ 
נים ע״י קישוטים מליסמתיים. הספרדים נהגו להתאים זמרה 
לפי טעמים גם לתרגומים בלאדינו של שה״ש, של הפטרות 
אחדות, של מגילת איכה וכד, הנאמרים בציבור. 

גילגולי טה״מ בנצרות. בסימון האדמני, הבי־ 
זאנטי והסורי (ר׳ לעיל, עמ׳ 866 ) שימשו הסימנים, לאחר 
המאה ה 10 , להוראת הלחן גם בשאר התפילות, ולא רק 
להוראת הקריאהיבציבור של האוונגליון, ועי״כ התפתח 
סימון המוסיקה הביזאנטית ביה״ב. הסימנים ("נאומות") 
לזמרה דתית במסורת הכנסייתית "הגרגוריאנית" מן המאות 
ה 8 — 10 דומים לצורת המפסיקים היהודים (!־. 300111 או!־. 01171 
דומה לפשטא; 11^^1£1^x115 ^ז 1 ^ דומה לאתנה) רת 0111 ח 11 נ 1 או 
!־.סק דומה לסילוק), ואפשר לראות בהם תולדת מסורת 
יהודית. בעיקר של זמרת תחלים. 

טה״מ שימשו נושא למחקרים מוסיקולוגיים רבים, וההק¬ 
בלות ביניהם לבין נעימות־יסוד של הזמרה ה ג ר ג ו ר י נ י ת 
(ע״ע! וע״ע טונים, מערכות ה־, עם׳ 470 ), וכן בין צורתם 
הגראפית של טה״מ לסימני המוסיקה הביזאנטית, מצביעות 
על קירבה בין מוסיקה יהודית קדומה וראשית השירה הנוצ¬ 
רית, שהתפתחה מקריאת התנ״ך. 

ו. היידנהייס, משפטי הט", תקס״וז! בךאשר, דקדוקי הט" 
(מהדורת י. בער - ב. שטראק), תרל״ט 1 י. בכרך, אשתדלות 
עם שד״ל, א׳ ב׳, תרנ״ו-ז! ש. ד. לוצטו(עבר׳; א, כהנא), 
דקדוק לשון עברית, תרס״א! א, צ. אידלזון, אוצר נגינות 
ישראל, א׳-י׳, 1932-1914 ! י. קאפח, ניקוד, ט" ומסורת 
בתימן (סיני. ב״ט), תשי״א: י. ל. נאמן, צלילי המקרא, 
תשט״ו; מ. ברויאר, פיסוק הט" שבמקרא, תשי״ה! מ. 
פרלמן, דפים ללימוד טה״מ, א׳-ד׳, תשי״ט-תשנ״ג! י. 
ייבין, מרכא כפולה (ספר טור־סיני, פרסומי החברה לחקר 
המקרא, ח׳), תש״ך! 1/1111 אב 1 מ?)!״ 0 ^ 0/0 ־ןק. 1,3223110 .ט . 3 

.׳וו : 836 ? / 111 ^ 1/11 ב 0 !/ב!! 31 /ב'! 5 

/ 0 111111011 >ה €1€ \■. 111€ הס :/!///ו•/!'! >, ,מעמי אמ״ח 
,טעמי כ״א הפריס ,. 111 ; 1881 ,י/ס/ אמב 61 !י)'! 0 ־;י/... 
: 1887 \ 1 ' 0 ס;/( / 0 .. ה 1/10 // 1 !//£:). 1 ^ ^!// /ס ׳)! 1/11 -)■/'! א 

.? , 1906 , ^ 1 |^ו^^ו/ 1 ^ 1 ^!}^ו 0 ^ !■!ת , 1,311111:1 .ז 

. 4 ,. 111 ; 1913 ,והי:!/!() .א ה^^^ו $10 //^^ ,:£|ו 11 ;א 

- 0/1 ) 15 ^ , 1,0331101 .' 133301-1 . 11 ;( 31 — 1927 , 1-11 
ס!(/ , 1 ע 1331 ] 5 . 3 ( : 1922 ,■ 1 !/־ 1 ) 1-1 !/ 3 ,־ע/ס!/ .א ;/!/ 11 !! 1 !! 1 ב־ 1 ' 0 ס!/ 31 
1/1 ע 11 י 1 / . 111011,01111 .^ 7 .ר. ; 1927 ,־!!!!סב)/^ הי/// { 10 /^ 1/1 ה 

/ 1 ) !.■ 1 ־ 1 ־!) 1 ? 1 ;־. ' 1 !;! 1 ־ 0/3 0 '/ 1 ' 1 , 01301 ' 9 \ .£ : 1929 ,■ 1 ! 1 .! 3/1 
, 1 > 311310 { ב 1011 !: 31 ו) ) 111 ' 1111 ' 1 ^ 5 ^ 11115 ^ 111 ^ 1 111111115 י! 1 ) 4 11175 

,;■ 1,01 . 6 ; 1959 , 5 ,ן 1 ) 1 ו 8 4 )- 151 ו^ 7 7115 ,. 111 ; 1954 ,(^׳ו x 

,׳\ 1111 ׳\\ 0 ל 80 , 5 ; 956 ! , 1151111110 ) 5111110 5 ') 111 ^ 1 )^ 11 ה 51 7111110 
. 957 [ , 81/1/5 1/15 / 0 11111111011 ה 711 7/15 

י, ל, ל. 

טפה, אדואךד פתץ יוןף, רוזן פון — 13112 ? 11 ז 1 . 0133 | 

;) 33 ££ ' 1 ' 7011 3£ ־ 01 ,נ 1 קש 105 — ( 1833 — 1895 ), 

מדינאי אוסטרי, אביו היה מיניסטר־המשפטים, וט׳ היה רע־ 
נעוריו של הקיסר פראנץ־יוזף. ב 1867 נתמנה לשר-הפנים, 
וב 1868 — 1870 היה לראשונה ראש-ממשלה. הוא יזם מדיניות 
של פיוס הלאומיים הצ׳כים ושל תיקונים בשיטת הבחירות, 
אולם נתקל בהתנגדותם של רוב חברי הממשלה ונאלץ 
להתפטר. ב 1879 שוב היה לראש-ממשלה — כנאמנו של 
הקיסר ובעומד מעל למפלגות —, והצליח להחזיק בשלטון 
14 שנה, כשהוא נשען על הקאתולים והסלאווים, נגד הלי- 





873 


טפה, אדדאדד פדנץ יוז,? — טפט 


874 


בראלים הגרמנים הלאומנים. תמיכת הסלאווים, ובראשם 
הצ׳כים. הושגה תמורת ויתורים לשיעורין — שלא השביעום, 
אר טיפחו את תקוותיהם: הצ׳כית הוכרה חלקית כשפה 
רשמית בבוהמיה ומוראוויה, נרסרה מכללה צ׳כית בפראג. 
הורחבה זכות־הבחירה, ומשרות רבות נפתחו לצ׳כים תוך 
ניפוח המנגנון. ט׳ הצליח, בתחבולות פארלאמנטאריות, תכ־ 
סטנות מדינית ואמצעי שוחד, למנוע החרפה יתרה של הבעיה 
הלאומית באוסטריה, אך לא ביקש לפתרה. בהדרגה גברו 
הלאומנים הקיצונים בקרב הגרמנים והצ׳כים כאחד, ובבחירות 
ב 1891 ניצחו את המתונים. ט׳ הציע להנהיג זכות־בחירה 
כללית לגברים, בתקווה לעזרה מצד הפועלים, אך התנגדות 
כללית בפארלאמנט אילצה אותו להתפטר שוב. 

טפח (צ 11 זץו 11 ג, 1 ), סוג צמחים ממשפחת הפרפרניים (ע״ע), 
מכיל כ 150 מינים, מהם כ 10 המקובלים בחקלאות 
או בגננות־נוי. החשוב שבהם הוא ה ט׳ התרבותי (.. 1 
;!״•״:וו.*) — צמח חד־שנתי זקוף, שגבהו 50 — 100 ס״מ; 
העלה בעל זוג אחד של עלעלים. מוצאו — איזור הים־ 
התיכון, והוא מקובל לגידול גרעינים להזנת בהמה, למספוא 
ירוק, לשחת או למרעה. מיון הט׳ התרבותי נעשה לפי משקל 
הזרעים וצבעם. הזנים בעלי הזרעים הכבדים והצבעים הבהי¬ 
רים הם המקובלים ביותר; ערכם המזין רב. — הזנה ממושכת 
בגרעיני הט׳ בשיעורים גבוהים (למעלה מ 25% ממנת־ 
המזון) עשויה לגרום למחלת־עצבים — הל אתיר י ז ם, 
שהיא הרעלה המתבטאת בבקר, בסוסים ובחמורים בשיתוקי- 
שרירים. בארצות שונות, בתנאי עוני, נכלל הט׳ בכמויות 
גדולות גם בהזנת האדם, שבו מתבטאת המחלה תחילה 
במיחושי־בטן ובשילשול, וסופה שהיא גורמת לו גם הפרעות 
בראיה ובפעולת־השרירים מחמת ליקויים במערכת־העצבים. 
לאתיריזם מצוי בעיקר בארצות הים־התיכון ובהודו. הגורם 
המרעיל שבגרעיני־הט׳ הוא, כנראה, (ךציאנו־אלאנין ( 1 ).— 
א פ ו נ ת ־ ט נ ג׳ ר ( 5 ע 811311 ת 11 ,. 1 ), מוצאה מאפריקה הצפו¬ 
נית! היא משמשת לגידול שחת. — ט׳ ־ה יערות (.. 1 
צמח רב־שנתי, עמיד בפני יובש, משמש למרעה 
ולשחת. — ה ט׳ ה ר י ח נ י (<י, 01-3111 () 0 .. 1 ), המכונה בטעות גם 
אפונה ריחנית, פרחיו גדולים וצבעוניים ומפיצים ריח נעים; 
גידולו בגינת־הפרחים, אולם הוא מקובל גם כצמח־מאכל. גם 
גרעיני שני מיני־ט׳ אלה עשויים — במנות גדולות — 
לגרום מחלות בגלל חמרי־הרעל המצויים בהם— החומצה 
ה ״, 7 ־דיאמינו־בוטירית ( 11 ) וה ? ־אמינו-פרופיוניטריל 
( 111 ) ,שהם קרובים מבחינה כימית ל( 1 )! ה אודוראטיזם 



סופה ריח:' ( 5 !^) 3 ז 0 |^ 0 .ט) 


מתבטא בליקויי העצמות ורקמות־החיבור. — ה ט׳ ה ג ד ו ל 
( 5 נ 1 זן 01 ס ״ 1 ) — העלה פשוט ורחב, נושא בקצהו קנוקנת 
או עלעלים וקנוקנת! הגבעול שרוע. 
זהו החשוב במיני הט׳ בחקלאות א״י ,״: 1 
ומקובל כגידול מספוא ירוק או שחת. 
הוא גדל באדמות קלות ככבדות, 
עמיד במידה רבה בפני עדפי-מים 
בקרקע ועמיד־יחסית בפני מחלות ומזיקים. יבוליו גבוהים־ 
יחסית: 3 — 4 טונות מספוא ירוק לדונם. חסרונו — רביצתו, 
המביאד. לרקבון חלקו התחתון של הצמח והמקשר. את 
קצירתו. 

הט׳ מוזכר במשנה (פאר. ר, ז׳) בין התבואות! אולם לא 
הוברר אם הכוונה היא לאחד ממיני 115 ־וי< 11 ז 1.3 או לסוג גרוע 
של שעורים (והשד שם ה׳, ג׳, ופירוש הרמב״ם). 

ש. הורביץ, גידולי שדה חדשים בא״י, א׳: צמחי מספוא, 

מרעה וזבל ירוק, ת״ש! מ. זהרי-א. פאהן, צמחי התרבות 

של ישראל, 150-147 , תשי״ז! י, פליקס, החקלאות בא״י 

בתקופת המשנה והתלמוד, 225 , 342/3 , תישכ״ג! .■'״>.! .) 

. 14.11105 . 1 ־ 1 ״ 1 ; 4 ־ 192 . 1-10/1 ־ . 11 . 11 1013 '! 

. 21 : 1 ־ 192 . 50/1 כ /ס 

, 1953 

ש. זז. 

טפט (!)ביד), משפחת מדינאים אמריקנית. מן החשובים 
שבבניה: 

( 1 ) ו י ל י ם ה א ו ו ר ד ט׳ — . x ו״ב/״ 0 ד 1 — 

( 1857 , סינסינטי — 1930 , ואשינגטון), הנשיא ה 27 של אה״ב. 
ט׳ היה בנו של אלפונסו ט׳, שהיה שר־המלחמה ושר־ 
המשפטים בשנות 1876 — 1877 , ואח״כ ציר באוסטריה-הונגריה 
וברוסיה. ט' למד משפטים ופנה לקריירה מדינית במסגרת 
המפלגה הרפובליקנית. הוא שימש בכמה משרות באוהיו, 
וכן עסק בפרקליטות, וב 1890 1892 היה פרקליט־המדינה 
של הממשלה הפדראלית, ואח״כ שופט פדראלי ופרופסור 
למשפטים בסינסינטי. כנשיא הוועדה הפיליפינית, ואח״כ 
כמושל האיים ( 1900 — 1904 ), קנה ט׳ את אמונם של בני 
הפיליפינים בדאגתו לשיקום ארצם. ב 1904 מינהו הנשיא 
תיאודור ר 1 זולט (ע״ע) לשר־המלחמה. בתפקידו זה היה 
אחראי לאירגון כרייתה של תעלת־פאנאמה ולהשתלטות 
הזמנית של אה״ב על קובה ( 1906 — 1909 ), וזמן־מה היה 
מושל האי. 

בתמיכתו של ר 1 זוולט מינו הרפובליקנים את ט׳ למועמדם 
לנשיאות ב 1908 , והוא ניצח ברוב גדול. ט׳ קידם את המ^דר־ 
ניזאציה של אה״ב! חיזק את הפיקוח הפדראלי על הכלכלה 
והתחבורה, הקפיד על הפעלה מדוקדקת של החוק נגד 
הטרסטים, כ:נן באנק־דואר לחסכון, הקים משרד פדראלי 
לפיקוח על עבודת־ילדים מעל את המינהל הפדראלי. בתקופת 
נשיאותו נקבע לראשונה מם־הכנסה, דבר שהיה כרוך בתיקון 
החוקה. תיקון אחר שנתקבל בימיו קבע שהסנטורים נבחרים 
בבחירות עממיות ולא ע״י בית־המחוקקים של מדינותיהם. 
במדיניות־החוץ שאף ט׳ להרחיב את תחומי הבוררות הבין- 
לאומית רלהרב 1 ת בהסכמי־מסחר הדדיים על יסוד העקרון 
של מסחר חפשי. ב 1911 ביטל ט' את החוזה המסחרי בין 
אה״ב ובין רוסיה — שהיה קיים מ 1832 ואילך — כמחאה 
על קיפוח זכויותיהם של יהודים בעלי אזרחות אמריקנית 
מצד הממשלה הצארית. — נסיונותיו של ט׳ לעודד השקעות 
הון אמריקני בסין ובאמריקה המרכזית, ואף לערוב להן, 


אס 

1 [ 

,.!!•י 11 :) . 9 ־) 

1 1 

11 .) ן 1 )־א €112 

1 

, 11 א 

) 1 11 ) 



875 


טפט — טפיטין 


876 


וכן הפירוש המורחב שנתן לעקרון מוברו (ע״ע) ושאסר 
להחכיר שטחים ביבשת־אמריקה למדינות שאינן אמריקניות, 
תוארו כ״אימפריאליזם של הדולאר". ט׳ לא הצליח לשמור 
על אותה מידה של תמיכה עממית, שבה זכה רוזוולט קודמו, 
והיו שהאשימוהו בכניעה למנהיגות השמרנית של הקונגרס. 
רוזוולט הצטרף לאופוזיציה הפרוגרסיווית נגד ט׳, וב 1912 , 
אחרי שמינו הרפובליקנים את ט׳ למועמדם לנעזיאות בשניה, 
פרשו מהם הפרוגרסיווים, ובכך נתאפשר נצחונו של וילסון 
בבחירות. ב 1919 היה ט׳ לפרופסור למשפטים בייל. ב 1921 
נתמנה לנשיא ביהמ״ש העליון הפדראלי. בתפקידו זה נקט 
עמדה שמרנית בשאלות חברה ומדינה. 

מחיבוריו: 5 ת 161 ו 01 ז? ץ&ס ןמש 5 שץ? ("בעיות השעה"), 
1908 ! 1 ) 3:1 €8 ; 31 ; 51 1 ) 1110 !ס 110 ׳!' ("אה״ב והשלום"), 

1914 ! ; 0111 רח 0:0 ׳\ 0 ס • 11131 ק 0 ? (״ממשל העם״), 1913 ! £1111€8 
1:1 (״האתיקה בשירות [המדינה]״), 1915 ! 1116 
ץ)ח 16 )( 68 ־ 1 י 1 (״הנשיאות"), 1916 ! £ו 11 ח 1 1 זז 1118 וח 1186 ןן\, 
גשזסצ ()־:!מס (״אנטישמיות באה״ב״), 1920 . 

// 77 ־ 1 /ס : 7 ,ס;:־)י!'./ ,(אשתו של ט') !!ב'!' . 61 

■) 1 גמ 11 ]ו 11 ^ל 7'. (!77,/ (X1 ,:]:!מ .'\\ . 4 . ; 1914 

) 111111 [ .תג׳ן!.א . 4.11 . . 1930 ,( 1-11 , 1 ) 1511 , 4 . }ס 

,. 7 . 11 .' 11 / 0 ״ 777 77 /, 77 ״ )[ 71 ) 7/1 , £710 ת״' 1 .ז : 1938 ,. 7 

. 1939 . 1-11 

( 2 ) ר ו ב ר ט א ל פ ו נ ם ו ט׳ — . 1 ־ 50 ת 110 נ 1.11 /;וז£( 1101 — 
( 1889 — 1953 ), בנו של ( 1 ). ט׳ היה — כאביו — עו״ד 
במקצועו! ב 1938 נבחר לסנאט של אה״ב. כנציג האגף 
השמרני והבדלני תפס עמד 1 . מרכזית במפלגה הרפובליקנית. 
בשם "החירות" (ז״א עקרון המשטר של יזמה פרטית) שלל 
את מדיניות הסעד והתיקונים הסוציאליים של הנשיאים 
פ. ד. רוזוולט וטרומן, ויזם את החוק להסדר יחסיהם של 
העובדים והמעבידים (חוק ט׳־הארטלי), שצימצם את חופש' 
הפעולה של האיגודים המקצועיים'! לפיכך היה בעיני העם 
לסמל הראקציה. במדיניות־החוץ דגל ט׳ בבדלנות עד לכני¬ 
סתה של אה״ב למלה״ע 11 , ולאחריה התנגד למדיניות הענקת 
הסיוע למערב ודרש מדיניות של יד חזקה במזרח הרחוק, 
ט׳ היה מכובד על הכל בשל ישרו האישי וסירובו להשיג 
תמיכה עממית ע״י הסכמה לפשרות. מאמציו החוזרים לזכות 
במועמדות מפלגתו בבחירות לנשיאות נכשלו. 

מכתביו: 5 ת 163 ־ 301 ת\ 7 . ז £0 ׳< 0116 י 1 £0:6180 ^ ("מדיניות־ 

חוץ לאמריקנים״), 1951 . 

.^ 1 : 54 ^.^! ,/(׳/ 0 ז 5 . 7 ^ 2 /' 7 .£ז 1 ר 1 '^% . 8 

. 1958 7720115 ^ 7 

יה. א, 

טפיטץ (צרפ' 15$61:16 ק 3 ז . 15 ק £3 ! בעצם —■ שטיח״קיר, 
מעשה־שטיח), בשימוש החדיש — נייר מודפס 
בגלילים להדבקה על פני קירות פנימיים, לשם קישוט 
הדירה, הממציא של הט׳ ושנת ההמצאה אינם ידועים. הט׳ 
הקדומים ביותר באירופה נתגלו בעת שיפוצו של בניין ישן 
באוניברסיטת קימבריג׳, שבו נמצאו קורות-התקרה המקו¬ 
ריות מצופות ט׳ מתוצרת בית-דפום מ 1509 ! הדפום הוא 
שחור על גבי לבן. 

עיקר התפתחות הט׳— ויתכן גם מקורם באירופה — היתה 
בצפון־צרפת, ששם היו מדפיסים במאה ה 16 על גבי גליונות- 
נייר ציורים גאוממריים או דמויי-שיש, וגליונות אלו שימשו 
לאוכלוסיה הבורגנית לקישוט דירותיה כתחליף לברוקאטים, 
לקטיפות ולגובלנים (ע״ע) של האצולה. האפשרויות הטכנו¬ 



לוגיות של תעשיית הנייר בעת ההיא צימצמו את גודל 
הגליונות ל 30x40 ס״מ. ההדפסה נעשתה ביד, בתבניות 
חרוטות בעץ, ובצבע אחד, בצורת תרשים של מיתארי 
הציוריים שאותם היו ממלאים צבעים ביד. לא הושם לב 
להתאמה בין גליון לגליון בעת הדבקתם על הקירות. ב 1688 
הומצא זיווג הגליונות! אח״כ הוכנו דפוסים נפרדים לכל 
צבע וצבע — הצעד הראשון לקראת מיכון תעשיית הט׳. 
באמצע המאה ה 18 הודפסו באנגליה ט׳ בגלילים ובצבעי- 
שמן. ב 1760 הדביקו בצרפת גליון לגליון, וכך נוצר סרט 
הנייר הראשון! ב 1799 הומצא תהליך רצוף לייצור סרטי- 
נייד. תהליך זה הוכנס לשימוש בצרפת ב 1810 ובאנגליה 
רק ב 1830 . במפעל צובר (• 211861 ) שבריכסהים באלזאס 
(הקיים עד היום) הודפסו לראשונה ב 1829 ט׳ בצבעים בצורת 
סרטים רצופים, ושם הופעלה ב 1850 מכונת־ההדפסה הגלי¬ 
לית הראשונד, בתעשיית הט׳. למעשה נשתמרה שיטת־ייצור 
17 עד היום, פרט לדגמים בכמויות מצומצמות שלגביהם 
נהוגה שיטת דפוס־הסינון. 

נוסף על הט׳ המקובלים, שאפיינית להם המחזוריות של 
הציור, פותחו במאה ה 18 בפאריס גם ט׳ מודפסים במראות־ 
נוף או בתיאורי מאורעות היסטוריים, ששיוו לט/ לפי גדלם, 
רושם של תמונות או של פרסקות. אמנים בעלי־שם לקחו 
חלק בייצור ט׳ אלה (תמ׳: ע״ע זץ ד׳ארק). — לגבי חיבור 
הט׳ לקירות נהוגות היו שתי שיטות: מיסמור על מסגרות־ 
עץ או הדבקה ישירה על קירות מטוייחים. 

ב 1620 הומצאה בצרפת שיטת ייצור של ט', שבה ניתן 
היד. לשו 1 ת להם אופי של קטיפה. לשם־כך הודפסו ציורים 
בתמרים דביקים על רקע צבעוני, ועל פני הנייר בעודו רטוב 
פוזרו סיבייצמר צבועים מקוצצים, שנדבקו לנייר בשטחים 
המכוסים דבק. המצאה זו טויפחה ופותחה ביהוד באנגליה, 
שנעשתה באמצע המאה ה 18 לארץ־יצוא של ט׳ אלה, וצרפת 
היתד. ללקוחתה. בצרפת הפכו הט׳ לאפנה והצליחו לדחוק 
אפילו את רגלי הגובלנים. — באמריקה נוסד המפעל הראשון 
לייצור ט׳ ב 1739 בפילאדלפיה. 

בראשית המאה ה 17 חדרו לאירופה ט׳ בעבודת-יד של 
אמנים סינים, ובהשפעתם נוצרו חיקויים אנגליים וצרפתיים 
של סיגנון הציורים הסיני, תחילה של פרחים וציפרים, ואח״כ 
של נוף ודמויות אדם. 

הטכניקה החדישה, ובעיקר התפתחות הכימיה, הכניסה 
שינויים בתעשיית הט׳. ע״י אימפרגנאציה של הט׳ הופכים 
אותם לבלתי-חדירים למים, ומאפקזרים בזה רחיצת הקירות 




877 


טפיטין — טפילות 


878 


המצופים בהם. כמו־כן משתמשים בתוספות כימיות להשמדת 
חרקים. העברת הסרט בין גלילי־הבלטה מקנה לט׳ צורה 
חיצונית של אריג או עור. 

האוסף הגדול ביותר של ט/ מזמנים שונים ומארצות 
שונות, נמצא במוזיאון מיוחד בקאסל (גרמניה). 

בישראל אין תעשיית ט׳, וגם השימוש בהם לא היה 
מקובל עד עתה! בשנים האחרונות חדר לישראל מאה״ב 
השימוש בט׳ עשויים חומר פלאסטי. 

. 13 ; 24 (,'[ . 1 .)חצ 11 ש €0 ן׳א .יא : 23 <^! 

: 1935 %{£ //?/־£) 15 
בניו-זילנד, הקורעת נתחי־בשר מגופם של כבשים חיים: 
יונקים טפיליים — כגון הערפדים, שהם עטלפים הניזונים 
מדמם של יונקים אחרים. יש גם קבוצות שלמות המורכבות 
מטפילים בלבד, כגון הנגיפים (שהם ספק אורגאניזמים חיים) 
או השרשורים. 

כיוצא-בו עשויים נציגי כל הקבוצות של יצורים חיים 
לשמש בפונדקאים לטפילים. יש גם מקרים רבים של על־ט׳ 
(מ! 15 ז! 25 ־ 31 נ 61-1 נ 8111 ) — כשהטפילים עצמם משמשים בפונדק¬ 
אים לטפילים נוספים, למשל הבקטךיופגים (ע״ע), שהם נגי¬ 
פים החיים בתוך חידקים, או זבובי ^ 12 ^ 11 ^ 1 ^ 1121 ^, החיים 
בתוך חרקים טפילי־צמחים. 

הט׳ מופיעה בצורות שונות, שאותן אפשר למיין מבחי¬ 
נות שונות: לפי מקום פעולתם של הטפילים, סוג הנזק שהם 
גורמים, אורח־חייהם וכר. אפשר להבדיל בין ט׳־קבע וט׳ 
זמנית — כגון כינים לעומת יתושים. יש טפילים הטרוגניים, 
שבמחזור־חייהם מתחלף דור טפילי בדור חפשי'—י כגון 
התולעת הנימית 10111€5 ׳< 8 ת 0 ז 51 , שבה דור אחד מופיע כטפיל 
בגוף־האדם, ואילו הדור השני חי חפשי באדמה. אפשר 
להבדיל בין טפילים פנימיים ( 101121251105 ) 60 ), החיים בתוד 
גוף הפונדקאי, ובין טפילים חיצונים ( 251165 ־ 31 קס; 601 ), החיים 
על גבי הפונדקאי. כמו־כן יש ט׳-הדגרה — כגון זו של 
הקוקיה — המטילה את ביציה בקן זר ומניחה לציפור אחרת 
לדגור עליהן ולטפל בגוזלות: ויש ט׳־מקום — כגון הצמח 
5 ג 101 :) 151 ;ז 12 ן £1005 , המטפס על עץ אחר כדי שישמש לו 
משען, וחונק אותו תוך כדי כך. 

יש טפילים שמחזור-חייהם מחייב חילוף פונדקאים, ז״א 
חיים בתוך מינים שונים של פונדקאים בסדד קבוע: באחד 
מהם — הפונדקאי הסופי — מתפתחת הדרגה המינית הבו¬ 
גרת של הטפיל; בפונדקאים אחרים — פונדקאי-מעבר — 
חיים הטפילים בדרגה בלתי-מבוגרת ומתרבים לפעמים בצורה 
אל-מינית (וע״ע גלגול, עמ׳ 742/3 ). יש טפילים דרגנטיים. 
מחליפי שני פונדקאים — כגון טפיל המלריה, העובר״מאדם 
ליתוש, וחוזר חלילה: ויש טפילים פ 1 ליכסניים, הטרוכסניים 
או פוליגנטיים, המחליפים פונדקאים רבים במשך מחזור־ 
חייהם — כגון שרשור־הדג, 11 ז 10 ז 11 ז 0 נ 1101 ץ 11 ק 01 , העובר 
מסרטן לדג וממנו לאדם וחוזר חלילה. או כנימות ( 12€ ) 1 ו 111 \/), 
המחליפות כפונדקאים מספר צמחים שונים. 

ט׳ אינה תופעה מקרית, אלא צורת-חיים קבועה מראש, 
המבוססת על הסתגלות הדדית של הטפיל והפונדקאי. הס¬ 
תגלות זו מתבטאת ב 3 דברים: (א) ספציפיות — טפי¬ 
לים מסויימים יכולים לחיות רק במין מסויים של פונדקאי 
ורק באיבר מסויים בגופו: אולם יש טפילים שהם בעלי ספצי¬ 
פיות חלקית, הן מבחינת מין הפונדקאי (כגון 12100082 ) 0 ( 
81101508111 , המתפתחת במעי האדם ובמעי החזיר), והן 
מבחינת איבר הגוף (כגון הזחל של האכינוקוקוס [ע״ע], 
החי בכל איבר בגוף האדם). במקרים בודדים מתיישבים 
טפילים באופן זמני או מקרי בפונדקאי בלתי־ספציפי("תעיה 



879 




880 


טפילית"), ובמקרים אלה הם עשויים לגרום לו אף נזק רב 
יותר מלפובדקאי הספציפי שלהס! דוגמה לכך הוא הזחל 
של כרץ־הכלב, החודר לפעמים לגוף־האדם, נודד בכל הגוף 
ופוגע באיברים רבים בזה אחר זה. 

ההסתגלותהאנאטומיתוהפיסיולוגיתשל 
ה טפיל — היא רב־גונית ויסודית ומתבטאת, בין השאר, 
בתופעות אלו: 

( 1 ) הסתגלות צורת הגוף — כגון הגוף דמוי־התולעת של 
?נזןבוןנןשססזס? (מהעכבישים), החי בתוך ריאות נחשים) 
( 2 ) אבדן איברי־תנועה — כגון בזבוב 3 בו 1 -וין 03 גתסזקסקע 
חסר הכנפיים, החי בתוך צמר עזים; ( 3 ) חוסר עלים בצמ¬ 
חים טפיליים — כגון בעלקת, הניזונה מצמח אחר ע״י 
שליחת שרשים לתוכו, ואילו הגבעול שלה נושא פרחים 
בלבד; ( 4 ) התנוונות איברי־העיכול — כגון בשרשורים, 
( 5 ) הופעת איברי־הצמדה חזקים — כגון הקרסים וכפתורי־ 
ההצמדה בשרשורים; ( 6 ) פוריות בלתי־רגילה — הן בצורת 
התרבות אל־מינית, של הזחלים ( 8 ;ו;ג 6 .ת 6 ?) 6110 י£) או של המבו־ 
גרים ( 11 < 11 ז 1 ;!! 111 ג 01 :נ 81 ), תוך התחלקות (סכיזוגוניה), והן 
בצורת התרבות מינית מוגברת — כגון בתולעת־הכרץ של 
האדם, המטילה מאות־אלפי ביצים כל יום. 

כנגד הסתגלותם של הטפילים קיימת גם הסתגלות 
של הפונדקאים, המפתחים את הכושר לנטרל או לבטל 
את הנזק הנגרם להם; הסתגלות זו מתבטאת ב 2 תופעות: 
( 1 ) סבילות — הסתגלות הדדית בין טפיל לפונדקאי, 
שהודות לה מוקטן מאד הריבוי של הטפיל ומצטמצם הנזק 
שהוא גודם, אע״פ שהוא מוסיף להתקיים בגוף הפונדקאי; 
דוגמה לכך משמשת המלריה הכרונית בבני־אדם או בבה¬ 
מות. — ( 2 ) חסון (ע״ע) — היכולת של הגוף להמית את 
הטפיל ע״י הפקת נוגדן או ע״י יצירת תנאים שאינם מאפ¬ 
שרים לטפיל להתקיים. החיסון קיים לא רק לגבי נגיפים 
וחידקים, אלא גם לגבי טפילים אחרים; למשל: לאחר שה¬ 
תולעת 15 י 101 סמ 6 ו״ץ 1-1 תוקפת עכבר, שוב אין הלה חוזר 
ונפגע ע״י תולעים ממין זה; וכן הזבוב 1:1 ג 101 ץ 1 )ז €0 — 
שלאחר שהוא פוגע בבע״ח, אין זבוב כמותו יכול לפגוע בו. 

דרכי החדירה של הטפילים לתוך הפונדקאים שלהם 
אפייניות לכל מין ומין של טפיל והן רבות ושונות, כגון: 
הנשימה, כשהם נכנסים באופן פאסיווי עם האוויר לתוך גוף 
הפונדקאי; האכילה, כשהם נכנסים לפונדקאי עם המזון שהוא 
אוכל; התקפה אקטיווית על הפונדקאי לאחר שהם מתקרבים 
אליו; הטלת ביצי הטפיל לתוך גוף הפונדקאי; העברת הטפיל 
בירושה מהורי הפונדקאי בעודנו עובר; הכנסה לתוך גוף 
הפונדקאי ע״י עקיצות או נשיכות של בע״ח אחרים. 

פ ע י ל ו ת ם של הטפילים היא רב־גונית.הנזק שהם גורמים 
תלוי בסוגם ובמספרם, ומתבטא בכמה צורות עיקריות: 

(א) הריסה של רקמות ואיברים חיוניים ^ שהטפילים אוכלים 
אותם, קורעים מהם, מרעילים אותם, וכר. — (ב) התנוונות 
של רקמות ואיברים — מחמת לחץ הולך וגובר, גרימת 
דלקות, גידול-יתר, התהוות עפצים בצמחים, וכר. — (ג) עי¬ 
כובים בתהליכים פיסיולוגיים, כגון ברביה, בעיכול, בהפרשה, 
ביצירת כדוריות-דם — מחמת הריסת אנזימים, הורמונים 
וכר, — (ד) סיוע להתפתחות מחלות נוספות — בעקבות 
שינויי הסביבה הפנימית, הכנסת גורמי מחלות, החלשת כוח- 
ההתנגדות של הגוף וכר. — (ה) כאבים, גירויי־עור, תופעות 
אלרגיות. 


יש תופעות של ט׳ המנוצלות לשירות האדם: 

(א) בתעשיה — כגון הכנימות 3000115 1115 קס 1 ץ 301 ס, שהן 
טפילי-צמחים, שאותם מגדלים בהודו כדי להפיק מהן את 
צבע הכרמין; חשיבות מיוחדת נודעת לגידול "תולעי" 
המשי (ע״ע), שגם הן טפילי צמחים. 

(ב) ברפואה— כגון השימוש בעלוקות (ע״ע), שהן 
טפילי־אדם מוצצי-דם, אך מכניסות תוך כדי כך לתוך הגוף 
הירודין, המסוגל למנוע תרומבוזות (ע״ע דם, עמ׳ 720 ); או 
הכנסת נגיפים באקטריופאגיים לגוף האדם, שהם טפילים של 
חידקים גורמי-מחלות, ומסייעים להשמדתם. 

(ג) בחקלאות — השמדת מזיקים מסוגים שונים ע״י 
הפצת טפיליהם (״הדברה ביולוגית״) — כגון נגיף 
המיכסומאטוזה, שפוזר באוסטרליה וסייע בהשמדת ארנבות- 
בר או פיזור כנימות־מגן שסייעו לבער שטחים נרחבים 
מצברים סבוכים. 

יש טפילים שפעילותם אינה מורגשת כמעט, וכנגדם — 
טפילים הגורמים לאדם נזק בל-ישוער, לא רק בצורת מגיפות 
קטלניות, אלא גם בפגיעה בבריאות, בכושר-העבודה ובבושר- 
הרביד. של מיליוני בני-אדם, וכן בהשמדת בע״ח וצמחים 
המשמשים את האדם. משום כך התפתחו מדעים מיוחדים 
לחקירת הטפילים — ברפואה (טפילי-אדם), ברפואה הוזטרי- 
נארית (טפילי בע״ח), בחקלאות (טפילי צמחי־תרבות), 
בביולוגיד. (טפילים בטבע). ענפי-מחקר מיוחדים מתייחסים 
לטיפול בטפילים ממוצאים שונים, כגון: הווירולוגיה (נגי¬ 
פים), הבקטריולוגיה (חידקים), המיקולוגיה (פטריות), ההל- 
מינתולוגיה (תולעים), האנטומולוגיה (חרקים), וכדר. ה פ ר¬ 
ז י ט ו ל ו ג י ה (ע״ע) עוסקת בטפילים מעולם החי, הפוגעים 
בבני-אדם ובבע״ת בלבד (וע״ע אקולוגיה, עמ׳ 543 ). 

. 8 

: 1931 * , 1-11 <( ■ 1 01 

. 11 ? . 11 ; 1935 , , 2 >גו: 1 .־זז') •יז .? 

,/?;!//מ €1 

/ 0 ,. 111 ; 19-16 €.! . 3 ) .ן ; 16 * 19 

^ 6 ג 011 ס ,יור-^יזסג/ . 8 ; 1951 

,מ 0 ןחג> 801 . 4 ? ;־ 1947 

•). 1 : 1949 /;/ 2 מ/מ 4 ,. {ס 

.־<צ 01 ;־ 19.50 ע/ €1 

; 1952 

, 11 (>־ 101 ח 1 >ס , 1 \ \ר ; 1954 . 4 

.(.^יי-ז!־!) ו 1 ז 1 ^^ 1 ו.^־ 1 - 11 ^ג< 1 ון 41 וז^ .^ 2 ; 1956 , 4 ה 1 ) 

,ז€^€ד 2 .^{ .// 1 ז 1€ {€!:ה 1€ \ . 4 

{ 0 ^!/* 7 .¥\ .( ; 19.58 

- 0 ו 21 { 1 . 1 מ€זין 8 .? .[ ; 1962 , 

.ח!״ע םיזיטרלוגיה : 1963 ,ה 10 ז 411€ 

ג. ו. 

בצמחים מתייחס מושג הט׳ להטרוטרופים הלוקחים 
אח מזונם מאורגאניזמים חיים אחרים' — צמחים או בע״ח. 
צמח חניזון מאורגאניזם מת או מחומר אורגאני אחר מכונה 
ס א פ ר ו פ י ט (ע״ע צמח: הזנה). 

על הצמחים הטפיליים נמנית קבוצה גדולה ורב־גונית 
של חידקים ופטריות, שהם מחוסרי כלורופיל, וכן צמחים 
עילאיים (בעלי-פרחים) מסויימים, מהם חסרי כלורופיל 
ומהם אף המכילים כלורופיל. 

חידקים נטפלים לפונדקאים מסוגים רבים, הכוללים 
גם מינים רבים של צמחים. באלה הם מחוללים מחלות שו¬ 
נות, כגון: כתמי-עלים, כימשון, התייבשות, ריקבון, גידולים 
ועוד. ידועים ע פ צ י ם (ע״ע) על גזעים או שרשים של עצי- 



881 


טפילות — ט*יר 


882 


פרי, כגון השזיף, השקד והתפוח, דזנגרמים ע״י התידק 
1 מס 1 ־ 61 ז 3€ ( 8101 ^! כמו־כן נפוצה התופעה של 
"השחרת גידים" בעלי הכרוב, הכרובית והצנון, הנגרמת ע״י 
ההידק 15 ־ 1€51:1 ןומ 03 38 ת 10 מ 110 ^ X30 . ־— על הדבקת בני־אדם 
בחידקים ע״ע זהום. 

פטריות טפיליות נטפלות, בעיקר, לצמתים עילאיים 
וגורמות למחלות רבות, כגון: מחלת הפחמון, המופיעה 
בתבואה בצורת שיבוליות מפוייחות, והנגרמת ע״י מינים 
שונים של 11380 ] 5 ; 1 ! מחלת החילדון, המתבטאת בכתמים 
בצבע החלודה, המופיעים על עלים של תבואות, והנגרמת 
ע״י מינים שונים של הסוג 11€€1013 ?! מחלת כשותית־הגפן, 
הנגרמת ע״י 13 ״ 1110 ־,ו 313 ת 1351110 ?! מחלת הכימשון של 
תפוחי־האדמה והעגבניה, הנגרמת ע״י - 1£05 ו 1 3 זס 11 וו 11 ז 0 :)ץ 11 ? 
!!ח 1:3 ; ועוד. לפעמים נטפלות הפטריות לבע״ח, ואף לבני־ 
אדם, וגורמות למחלות, ביניהן מתלות־עור שונות (ע״ע 
דרמטולוגיה׳ עמ׳ 195 , 198 [ציור 8 ]). 

מינים מעטים בלבד מבין הצמחים העילאיים הם 

טפיליים ונטפלים לצמחים עילאיים אחרים! יש ביניהם טפי¬ 

לים וטפילים־למחצה. הטפילים־למחצה מכילים כלו־ 

רופיל, והם קולטים, כנראה, מהצמח הפונדקאי רק מים 

ומלחים. צמחים אלה תלויים בפונדקאיהם בדרגות־תלות 

שונות, לפעמים תלות פאקולטאטיווית בלבד. לקבוצה זו 

שייכים הצמחים הנטפלים לשרשי צמחים אחרים. החשובים 

שבהם הם צמחים ממשפחת הלועגיים — 3513 ש 11 ק £11 

(עלקלוק), * 0 ו 1 :זח 3 ת 1£111 , ךת 11 זז 5 ג]ות 3 ! 1£ \; ממשפחת הסנ־ 

טליים — מ־ש 1 ,!ם 11 ־ 1 ־ (חלוקה), שהוא עשב רע חד־שנתי, 

הנפוץ בעיקר בשדות הנגב, והשיח 115 ץ 05 (שבטן). רובם 

יכולים להתקיים רק כשהם נטפלים לשרשי צמחים אחרים, 

▼ 

אך כמה מהם, כגון 115 ו 1 ] 1111111311 והעלקלוק, יכולים להשלים 
את התפתחותם גם בלי להיטפל לשורש של צמח פונדקאי, 
אלא שהם מיטיבים לגדול בתנאי ט׳. כל הצמחים האלה 
הם בעלי שרשים מטיפוס מיוחד, המותאמים לקליטה 
משרשים אחרים. 

לעומתם תלויים תלות חזקה בפונדקאיהם הצמחים ממש¬ 
פחת ההרנוגיים — כגון (דבקון), הנטפל בעיקר 

לזית או גם לשקד, לעוזרר ולרוביניה, ו 5 ג 3111111 ז £0 (הרנוג), 
הנטפל לשיטה, לשיזף או למלוח. צמחים אלה יוצרים, אמנם, 
בעצמם תרכובות אורגאניות בדרך הפוטוסינתזה, אד הם 
קולטים מהפונדקאי מים, מינראלים, ואולי גם חמרים אור¬ 
גאניים, בניגוד לצמחים בעלי השרשים המותאמים לקליטה 
משרשי פונדקאים, מצויירים צמחים אלה באיברים מיוחדים — 
המכונים לעתים 13 ז 0 :ז 13115 ( (מוצצים) —, שאינם מאפשרים 
להם חיים עצמאיים בתוך הקרקע. 

צמחים טפיליים אינם מכילים, בדרך־כלל, כלורו־ 
פיל, והם חייבים לקבל, מלבד מלחים ומים, גם תרכובות 
אורגאניות מוכנות מהפונדקאי. בצמחים אלה קיים צימצום 
רב של האיברים הוגטאטיוויים. לקבוצה זו שייך גם הכשות 
( 3 ז 11 ש 0115 ), המקבל י מהצמח הפונדקאי שלו גם את התרכו־ 
בות האורגאניות, אע״פ שהוא עצמו מכיל כמויות קטנות 
של כלורופיל. מינים רבים של כשות חסרי-עלים נכרכים 
מסביב לצמחים מסוגים רבים, ביניהם גם צמחי-תרבות. 

מן הטפילים מחוסרי כלורופיל לגמרי הם: המינים הרבים 
של 116 ש 311 כ 01 ז 0 (עלקת), הנטפלים לשרשיהם של צמחים 
רבים ומתחברים אליהם! עשבים טפיליים, כגון - 01110 חע 0 


111111 ־ 1 (טופל) — הנטפל לשיחים רבים באיזור הים התיכון, 
ו £10115 ץס' (רמונית) — הנטפל לשרשי הלוטם (;! 0181:11 ), 
טפיל יוצא-דופן בין הצמחים בעלי-הפרחים הוא הרפל- 
סיה: האיברים הווגטאטיוויים שלו מתפתחים בתוך הרקמות 
של שרשי הפונדקאי, והאיבר היחיד הנראה מעל הקרקע הוא 
הפרח, הגדול במיוחד ובעל ריח בלתי־נעים. — יוצא־רופן 
הוא גם 3 ז 1£10 ת 11 3 ק 0 ז 101101 \, הנחשב, בדרך־כלל, לצמח 
סאפרופיטי, אלא שהוא נטפל, כנראה, לפטריה, בהיפוך יחס- 
הט׳ הרגיל הקיים בין פטריה ובין צמח בעל־פרחים. 

גם בצמחים ידועה תופעה העל-ט׳(ר׳ לעיל, עט׳ 878 ) — 
כשטפילים מותקפים ע״י טפילים אחרים. תופעה זו קיימת 
בעיקר בין פטריה לפטריה. 

הנזקים העיקריים הנגרמים לצמח הפונדקאי ע״י הטפיל 
נובעים משלילת מזונו עד כדי הבאתו למצב של תת־תזונה, 
מהרס רקמותיו ומהיפגעו מחמרי-רעל הנוצרים ע״י הטפיל. 

. 0 , 11 ; 9 ^ 19 1 ><ו 0 1 §ו<ו 1 ■! .ז 11 ש( 3 ומ 111 ,ן . 8 .{ 1 

1111 ) 1 ? ) 0 ,ז 3 זזג 11 . 0 .[-מ 2 זז]} 31 ז 5 

: 1959 , 1 ) 111:1 וו €0 י^ 1 \ / 0 ^,^ 8/0/0 ?!/ש .( ; 1957 

,מ 101€  1 ת^זןי* 111111 ^ 1 . 5 -.״ר ; 1932 , 1932 — 1782 

, ' € 11 € 7 ^ 2 € 1171 > ,(.^י!־ז 13 ) 

. 1933/8 

ד, ב.־א.— יע. ר. 

טפסנות, בבנאות — מונח הנגזר מ״טופם", שהוא התבנית 

(הדפוס) שלתוכה יוצקים את הבטון. עם ריבוי 
השימוש בבטון המזויין בפלדה — רב והולך הצורך בטפסים 
או תבניות, שהם הקובעים את מידותיו וצורתו של הבטון 
כשהוא מתקשה לאחר יציקה. מלאכת הכנת התבניות היא 
הנקראת ט', והעוסקים בכך נקראים טפסנים. להכנת תבניות 
משתמשים בעיקר בעץ בלתי־מעובד — קרשים ולוחות, 
שחותכים אותם למידות הדרושות ומחברים במסמרים רבים. 
הטפסן חייב לקרוא תכנית במהירות ובדייקנות ולהבחין במי¬ 


דות חלקי-הבניין מבטון, הזקוקים לתבניות ליציקה, ולהסיק 
מהן על מידות הקרשים והלוחות הדרושים לכך. 

התבנית צריכה להיות חזקה בדי עמידה בפגי העומס 
המופעל עליה בעת!?יציקה, וכן יציבה למדי כדי עמידה בפני 
השימוש והטיפול בתנאים הקשים של הסעת חומר ומעבר 
אדם על-גביה ובפני השפעת הרוח וכל גורם אחר, העשוי 
להוציאה ממתכנתה. מאחר שכל תבנית נ(עדה לשמש פעמים 
רבות, צריך תמרה להיות עמיד במידת האפשר בפני הבלאי 

ד 

הטבעי. 

הטפסן עוסק לא רק בהכנת התבנית המשמשת בית-קיבול 
לבטון, אלא גם בחיזוקים המחברים את חלקי הטופס יחד 
בחיבור קשיח וקובעים את הידוקם היציב אל התמיכות 
שמתחתן. בשימוש חוזר יש להקפיד על נקיון דפנות הטופס, 
הבא במגע עם הבטון היצוק. לצרכי שימוש חוזר טעונות 
התבניות החזקה וטיפול נאותים. 

מלבד לוחות וקרשים רגילים מעץ משתמשים גם בפלטות 
מעץ לבוד. לשם הוזלת התבניות משתדלים למעט ככל האפ¬ 
שר בחיתוכי-עץ מיותרים ובהפסדי הכנה אחרים ולהנהיג 
בבניין מידות סטאנדארטיות לחלקי המבנה ולתבניות. עם 
ההתקדמות הטכנית הופיעו בשוק-הבניה— נוסףעל סמוכות- 
עץ רגילות לתמיכת התבנית — גם הסמוכות הטלסקופיות 
מפלדה, שתנועתן הטלסקופית מאפשרת התאמת מידות לפי 
הצורך. במירווחים גדולים בין עמודים או קורות נוהגים גם 
בסמוכות-גשר אפקיות להפחתת תומכות-עץ מרובות. 

בעיה מיוחדת היא עבודת הט׳ במבנים מרחביים, כגון: 

( 1 ) גגות מקומטים, דוגמת שיני מסור, הנהוגים בבתי-חרושת 
להבטחת אור צפוני; ( 2 ) קליפות־בטון דקות על־פני מירוו- 
חים גדולים, שחתכיהם קשתיים; ( 3 ) כיפות, כגון אלו 
המצויות לפעמים בבתי-כנסת או בבניינים אחרים הבנויים 
באותו סיגנון. 

עניין מיוחד יש בתבניות המתרוממות, הנהוגות בעיקר 
בבנייני ממגורות או בבניינים גבוהים אחרים, בעלי חתך 
אפקי קבוע, שאין בהם תקרות־ביניים וקירותיהם אטומים. 

גם בבניה רגילה של בניינים רבי־קומות, שאין בהם 
בליטות וגזוזטראות, אפשר להשתמש בתבניות מתרוממות. 

בניה טרומית מבוססת על שיטה מיוחדת של ט׳. האלמנ¬ 
טים הסטאנדארטיים של המבנים הטרומיים מיוצרים'ע״י 
יציקת בטון לתוך תבניות, בדרך-כלל מתכתיות, הניתנות 
לשימוש תחר אלפים — או אפילו רבבות — פעמים. 
שיטת־ייצור זו, שפותחה במיוחד בצרפת, ניתנת למיכון, 
שהוא הולך ורב. 

יע. ב.-ס. 

ט&פר, רודולף —■ £££1 ק 06 ' 1 ' £ו 1 ע 1 ס!^ 110 — ( 1799 , דנווה 
— 1846 , שם), סופר ומחנך וצייר שוויצי. ט׳ עבד 
כמורה במוסד חינוכי בעיר-מולדתו, ולאחר־מכן יסד בה 
בית־ספר משלו, שמשך אליו תלמידים מארצות שונות. 
מ 1832 ועד מותו היה פרופסור לספרות באקדמיה של ז׳נווה, 
הוא התפרסם בעיקר כמחבר סיפורים, שבהם תיאר בהומור 
ובאירוניה עוקצנית-במקצת את חולשותיהם של בני-האדם, 
המתגלות בחייהם המשותפים. תיאוריו מצטיינים גם בדמיון 
חינני וברגש. שפתו היתה צרפתית, ארכאית במידת-מה. את 
סיפוריו עיטר הוא עצמו בציורים קומיים מקוריים. יצירותיו 
נתחבבו מאד על גתה ועל סנט-בו ותורגמו לשפות רבות. — 
מחיבוריו! 00616 תסרת 416 110111641116 ( 11 <£ 1,3 ("ספריית 




885 


טפסר, רודולן? — הזר,יטוס, קורגליום 


886 


דודי״), 1832 — מעין א^טובי^גראפי!? 015651 ז\ 6 ב 861 €11£5 ז\ 011 א 
(״נ 1 בלות ז׳נוואיות״), 1841 — קובץ סיפוריס! 611 2€5 ב'ל 0 ז\ 
218x38 (״סיורים בזיגזאג״), 1843 — תיאור הטיולים באל¬ 
פים שערך מדי שנה עם תלמידיו: 16 ) 11 ז 1 ז 6106 1846,11.053 — 
ר 1 מאן ) 65 ג 11 מ 3 ז 65 611 1115101165 165 > ת 1166110 סס ("קובץ 
הסיפורים בגלופות״), ¥1-1 ׳ 1846 — אוסף ציורים בסיגנון 
הקאריקאטורה. 

;^ 1864 , ^' 1 ) 1 ^ 001 , 6 ׳ 8€111 -£זח 831 

!■/■ווו 11 ו:) 1 -€ ,. 1 ) 1 ; 1930 ,. 7 •,־׳/ס/י, , 0 זש 1 ח 11 סע 0113 .ק 
. 1947 ,. 7 .) 1 .תונ 61 ח 8 ג 1 > ; 1941 

טקומה ( 3 תז 7360 ), עיר־נמל באה״ב, על תוף האוקיינוס 
השקט, במדינת ושינגטון: 150,000 תוש׳ ( 1963 ). 

מרכז תעשיה, מסחר ותחבורה. דרך נמלה מייבאים תה, 


סוכר, מחצבים, נפט וניטראטים, ומייצאים בעיקר עצים 
ומוצרי־תעשיה שונים. בט׳ אוניברסיטה, מוזיאונים וגנים 
ציבוריים נאים. — העיר נוסדה ב 1852 ! חיבורה לרשת 
מסילות־הברזל של אה״ב ב 1887 החיש את התפתחותה. — 
ב 1892 נוסדה בט׳ הקהילה היהודית הרפורמית "בית יש¬ 
ראל". הקהילה האורתודוכסית "תלמוד תורה" נוסדה ב 1907 
ועברה לזרם השמרני. ב 1936 היו בט׳ 600 יהודים. 

טיץטי?ןה, ע״ע לסמה. 

ט^ן^טום, טללןוס ?ןל 71 ״^וט—- 361 ׳!' 11115 > 01311 €115 ז 143 ? 

1115 — ( 200 — 276 ), קיסר רומי. ט׳ התייחס על 
משפחת ההיסטוריון טקיטום (ע״ע), הושפע מכתביו ודאג 
להפצתם. הוא היה סנאטור ועשיר מופלג, ונבחר פעמיים 
לקונסול. בהיותו בן 75 ו״ראשון־הסנאט" נבחר ב 275 ע״י 
הסנאט לקיסר, לפי דרישת הצבא גופו, שניחם על רצח הקיסר 
אורל_י_נום (ע״ע). שלטונו של ט׳ ארך פחות מ 7 חדשים, 
ולאחר מספר מערכות נגד שבטים גותיים ואחרים, שפשטו 
לאסיה הקטנה, מת (או נרצח) במחנה הצבא שבקפדוקיה. 
כבר בחייו נתן את רכושו במתנה למדינה. — שלטונו של ט' 
זכה לשבח בכתבי סופרים מן העת העתיקה המאוחרת, כתקו¬ 
פה קצרה של החזרת כבוד הסנאט וסמכויותיו: אולם רק 


אחדות מן התקנות המיוחסות לו מוכרות כעובדות היסטר 
ריות ע״י ההיסטוריונים החדישים. 

, 110111 ,£ ; 1899 ,( 2 , 111 ,: 111 .¥ז-?) . 7 .|^ ,ח 5101 . 3 , 
; 1911 .( 1 \ , 110 ^ 1 ) . 7 . 4 . 4 . 11 

411 1 ^ו 21 > ו 1 ווהו<(/ 14 > ^€^{ 1 וו 11 ' 1 ק !^ 1 , 140010 .. 1 
4 ^ 306', 1x י)^ 7 . 1261£ ^ 0 )'י. 80 . 1 ג ; 1921 ,! 138 ,. 1 ) 141 .׳ 801 ) 
, 463/4 , 447 , 1 ,■ 1 ו 1 ק 1 <<£ !! 1 ו 1 ^ו<ו> 1 / 0 1€ ^( 10 ן €0 .!{ 

.־ 1957 

טקייטוס, קולבליוס — 011115 ב' 1 ' 1161111.5 ־ 001 — ( 55 [?] 
— 126 [?]), היסטוריון רומי, הידיעות על חייו 
מעטות, ואף שמו הפרטי אינו ידוע. הוא נולד בצפון-אימליה 
או בגאליה, והיה בן למשפחת-סנאטורים או למשפחת- 
פרשים: מכל מקום נקלט בחברה האריסטוקראטית הרומית, 
שעמה הזדהה, ונשא לאשה את בתו של יוליוס אגריקולה 
(ע״ע). בשנות נערותו היה ט׳ עד לשלטונו 
של נירון ולמלחמת-האזרחים של 68/9 , 

אח״כ למד רטוריקה, נכנס בימי אספסיינוס 
לסנאט, והיה קוסטור ב 81 ופרטור ב 88 . 

ב 89 — 93 נעדרי מתמא, ואולי עשה אז 
בתפקיד צבאי או מינהלי באחת הפרובינ¬ 
ציות. ב 93 חזר לרומא, ושוב היה עד להש- 
תוללותה של עריצות — הפעם זו של 
דומיטינוס (ע״ע). רק בעלות נרוה (ע״ע) 

לשלטון יכול היה ט׳ להמשיך בקאריירה 
שלו; ב 97 היה קוגסול-משלים, ועמיתו היה 
הקיסר, ב 100 היה, יחד עם ידידו פליניוס 
(ע״ע) הצעיר, התובע במשפט נגד מושל־ 

אפריקה, שנאשם במעשי עוול, וב 112/3 
היה פרוקונסול באסיה. ממכתביו של פלי- 
ניוס אנו למדים, שט׳ היה ידוע בחייו 
כנואם מעולה ונערץ, כסופר שראוי ללמוד 
ממנו וכהיסטוריון דגול. 

חמש יצירות משל ט׳ נשתמרו בידנו. 

( 1 ) 115 ב 11 ־ 310£ ז 0 16 > 15 > 13108 ( 1 ("שיחה על 
הנואמים״): עניינה — שקיעת הרטוריקה מימי קיקת ועד 
ימי המחבר, התפתחות המוארת על הרקע ההיסטורי של 
מעבר המשטר המדיני מהרפובליקה (כשהרטוריקה צמחה 
ופרחה באורח מבעי) אל הפרינקיפאט. יש מטילים ספק 
בבעלותו של ט׳ על חיבור זה,' 

( 2 ) ביוגראפיה של אגריקולה, נתפרסמה ב 98 , ובה הציג 
ט׳ את חותנו כאיש־מעלה' בעל מידותיו התרומיות של האזרח 
הרומי, ששמר על מעלותיו גם בהשתולל העריצות: סיפור- 
חייו מגולל על רקע כיבוש בריטניה ורודנותו של דומיטיא- 
נוס, אגב דברי-תהילה רטוריים ומגמה מוסרית גלויה לעין. 

( 3 ) באותה שנה פירסם ט׳ את החיבור, 181116,511:11 ־ 01 6 ם 
111 ג 1 ז 0 מ 3 נ 1 זז 06 11115 גן 0 (ן 36 101:111115 !! ("על מוצאם, מושבם, 

מנהגיהם ועמיהם של הגרמנים"), הידוע בשם "גרמניה" 
סתם — חיבור אתנו-גאוגראפי על הארץ, האקלים, החי 
והצומח שבה, וביחוד על שבטי הטוטונים, אורח-חייהם, 
מבנה חברתם ומוסדותיהם. זהו בשבילנו המקור ההיסטורי 
העיקרי לידיעת העולם הטוטוני מלפני תקופת נדידת-העמים. 
ט׳ אסף בו חומר עובדתי' רב — כנראה בחלקו מן הספרות 
(יוליוס קיסר, פוסידוניוס, פליניוס הזקן ועוד), ובחלקו 
מפיהם של אנשי־צבא, סוחרים ויוצאי־גרמניה עצמם. אולם 
מסתבר, שהחיבור לא נתכוון לתת תיאור אינפורמאטיווי 



טאקומה; סראר, כללי. ברקע — הר רניר 























887 


טקיטום, קדרנלידס 


888 


גרידא, תיכרת בו מגמה מוסרית־מדינית מובהקת; יש בו 
מן הזיקה הר 1 מאנטית־אוט 1 פית של איש הציוויליזאציה 
לטבעיות של חברה שבטית־פרימיטיווית, ויחד עם זה מוצגים 
כאן לפגי הקורא הרומי עמי־גרמניה על פשטותם, בריאותם 
וגבורתם לשם התראה והצבעה על הסכנה הנשקפת מהם 
לרומא התשושה והמתנוונת. 

אולם גולת־הכותרת של יצירתו של ט׳ ותרומתו העיק¬ 
רית להיסטוריה ולספרות העולמית הם שני החיבורים: 
( 4 ) סג״סז?!!! (״תולדות״) ו( 5 ) 111165 !!^ ("ספרי-השנים"), 
ה״היסט 1 ריות״, שנתפרסמו ראשונות, באו לתאר ■— ב 12 
או ב 4 ז ספרים — את התקופה שממ 1 תו של נירון עד מותו 
של דומיטיאנום ( 68 — 96 ) ; שרדו 4 הספרים הראשונים וחלק 
מן החמישי, המקיפים את מאורעות שנת־המשבר 68/9 וחלק 
מתולדותיה של שנת 70 , עד לעלייתו של טיטוס על ירושלים. 
חיבור זה הוא למעשה המשכם של "ספרי-השנים", שנת¬ 
פרסמו בתקופה מאוחרת יותר (כנראה בין 115 ו 120 ), ובאו 
לתאר — ב 16 או ב 18 ספרים— את התקופה שממות אוגוס- 
טוס עד מותו של נירון ( 14 — 68 ) ! מיצירה זו נמצאים בידנו 
הספרים 1 — 6 ו 11 — 16 , ואחדים מהם אינם שלמים! תכנם — 
דברי ימי שלטון טיבדיוס ( 14 — 37 ), המחצית השניה של 
שלטון קלודיום ( 47 — 54 ) ורוב ימי שלטון נירון ( 54 — 66 ). 

כהיסטוריון משתמש ט׳ במיסמכים, מביא עדויות שו¬ 
נות, ונזהר לפעמים מלהכריע ביניהן? אך אין דעתו נתונה 
לעובדות החיצוניות של ההיסטוריה אלא במידה שהן 
מלמדות על האמת הפנימית, הפסיכולוגית, של גיבורי ההיס¬ 
טוריה. הוא רואה את תפקידו לפרסם מידות נעלות של בני- 
אדם ולהטיל את אימתה של דעת־הציבור בדורות הבאים 
על עושי-רע! ברוח זו הוא מפרש את העובדות החיצוניות 
פירוש שלא תמיד מתחייב מהן. שיפוטו על מאורעות 
ועל אישים משקף את עולם־הערכים של המעמד ושל החוג 
החברתי-תרבותי שלו השתייך. ט׳ מזהה את רומא, את העם 
הרומי ואת הקיסרות הרומית עם המעמד העליון ברומא, ואת 
ההיסטוריה הרומית — עם גורלה של האריסטוקראטיה 
הרומית. משום כך הוא חדור שנאה לשלטון הקיסרי בכלל 
ולקיסרים ״העריצים״ בפרט — כש״עריצותם" נתפסת מבחי¬ 
נת התנהגותם לגבי הסנאט, תוך אי-התחשבות במפעלם או 
במחדלם לגבי הקיסרות. גדולתו של ט׳ היא בתיאור אפים 
של גיבוריו — קיסרים ואנשי־חצרם, מפקדים, םנאטורי'ם, 
וגם המון־העם — יותר מאשר בתיאור הפונקציה ההיסטורית 
שלהם. גיבוריו — נוסף על אגריקולה — הם טיבריוס, סיא־ 
נוס, גרמניקוס, נירון, אותו, אוקטאוויה, אגריפינה, מסאליגה. 
רב־רושם ביותר הוא תיאור דמותו של טיבריוס (ע״ע), 
שהוא בכתביו של ט׳, כנראה, במידה רבה הטל של דמותו 
של תמיטיאנוס. אף עמים, המוני-אדם׳ צבאות לוחמים, אסו¬ 
נות ציבוריים מתוארים בעיקר כדי להבליט דרכי התנהגות 
ותגובות נפשיות של בני-אדם חיים, ומשפט מוסרי נלווה 
לתיאור. הנאומים המצוטטים בכתבי ט׳ משמשים לאותו 
תפקיד עצמו, ואין לתבוע מהם מהימנות טכסטואלית. תיאורי 
הקרבות אינם מגלים ידע צבאי והכרת־מומחה בתנאי המקום. 
אולם ט׳ מתגלה בכתביו לא רק כסופר ואמן רב-יכולת, אלא 
גם כהיסטוריון הסולד מסילופים מכוונים והמבקש בכנות 
לכתוב ״ללא זעם וללא משוא-פנים״ ( 110 ) 5111 ^ 3 3 ־ 1611 ז 51 ) — 
אלא שקנה-המידה שבידו מכוון את שיפוטו שלא־מדעתר 
כמעט. המחקר המודרני לא הוכיח, בעצם, שט׳ סילף דברים 


או שכתבם מלכתחילה מתוך גישה עוייגת, אלא שמחקר זה 
האיר והדגיש צדדים בהיסטוריה של הקיסרות שט׳ הסיח 
דעתו מהם. הוא מספר באריכות, למשל, את מעשי־הזוועה 
של טיבריוס בהריגת סנאטורים שעוררו על עצמם את איבתו 
או את חשדיו של הקיסר, ומתעלם לגמרי מן ההצלחה והיעי¬ 
לות של ניהול הקיסרות בשלטונו של קיסר זה. 

בהשקפותיו המוסריות־מדיניות מייצג ט׳ את הלד־הרוח 
השמרני, הרפובליקני-אריסטוקראטי, שהיה רווח בחוגי 
הסנאטורים. הוא ראה ברפובליקה הרומית של העבר את 
המשטר הרצוי, אלא שלא היו לו כל אשליות לגבי^״סיכויי 
שיקומה. הוא העריץ את גבורת הסטואיקנים שגילו התנגדות 
לעריצות, אך ראה בפרינקיפאט משטר הכרחי לקיום הקיס¬ 
רות ולהגנתה, וידע שקשר נגד הקיסר אינו עשוי להחזיר את 
משטר הרפובליקה, אלא רק להעלות קיסר אחר תחתיו. 
הפרינקיפאט הוא משטר רע, המידרדר בנקל לעריצות, 
שהיא הגרוע במשטרים, משטר ההולם ברברים ובני-אדם 
שנולדו לעבדות. הרע במיעוטו הוא, איפוא, "מלוכה נאורה", 
ומשטרו של נמוה היה בעיניו של ט׳ זה שהצליח למזג 
פרינקיפאט וחירות. מן הרומאי המכבד את עצמו דרש ט׳ 
להתנהג כאדם חפשי גם בימי שלטון־יחיד? בדרך זו ביקש 
לשמור את זכר החירות הרפובליקנית גם בימי שקיעה וניוון, 

מבחינת סיגנון כתיבתו ט׳ הוא מגדולי הפרוזה של "ת 1 ר- 
הכסף" בספרות הרומית, ואולי מגדולי אישי הספרות העו¬ 
למית. כתיבתו אפיינית ומיוחדת במינה, רחוקה מכל שיגרה? 
משפטיו תמציתיים, מורכבים, ויחד עם זה עשירי מבע, לשונו 
מתובלת בארכאיזמים ומודרניזמים, ביטוייו קולעים בעצמה 
למטרתם! הקטעים מסתיימים לרוב בהערכה מוסרית, שעליה 
משוך קו של תוגה, פסימיות ואירוניה. כוחו גדול ביותר 
בניסוחים קצרים, המכילים — כאילו דרך־אגב — שיפוט או 
הערכה, שמאחורי צורתה השקטה חבויים אירוניה מרה, 
ולפעמים אף סארקאזם קטלני. 

פירסומו של ט׳ בחייו לא האריך דורות רבים אתריו. 
אמנם הקיסר טקיטוס (ע״ע), שהתייחס על ההיסטוריון, 
ציווה להעתיק את ספריו, ואף אמיאנום מרקלינום (ע״ע), 
בן המאה ה 4 , ביקש להמשיך בסיפור ההיסטוריה הרומית 
במקום שבו הפסיק ט׳. אולם ביה״ב נשתכח ט׳, והחשוב 
שבספריו, "ספרי־השנים", ניצל בחלקו בכ״י יחיד. ההומא- 
ניסטים גילו את ט׳ לראשונה ב 1362 , כשהביא בוקצ׳ו 
(ע״ע) ממנזר מונטה-קאסינ( כ״י ובו חלקים מ״ספרי־השנים" 
וה״היסטוריות"? למשכילי אירופה לא נודעו כתריו למעשה 
אלא לאחר שהופיעו בדפוס ( 1470 — 1515 ). אולם משיצא ט׳ 
לאור עולם השאירה יצירתו רושם עמוק בספרות, בדראמה 
ובתאוריה המדינית — מימי מקיאולי ומונטן, קורני ורסין, 
עד לסינקיביץ׳ ולרוברט גריוז ? התמונה שצייר ט׳ מתקופת 
הקיסרים" היוליו־קלודיים ומשבר 68/9 משמשת עד היום 
בסיס לכל רקונסטרוקציה היסטורית של הקיסרות הקדומה. 

במהדורה מודרנית הוצאו כתבי ט׳ בידי א. פירנו (. 13 
1x ^^*)ךנ-נ 1 ^ק) ב 1884 — 1900 . הם תורגמו לכל הלשונות התר¬ 
בותיות. בעברית הופיעו: "גרמניה", בתירגומו של א, שור, 
תרצ״ה? "ספרי־השנים" וה״היסטוריות", מתורגמים בידי 
ש. דבורצקי, תשכ״ב ותשכ״ה. 

ח. וירשובסקי, בין חרות לעבדות (תרביץ, י״ט), תש״ח! 

ד.נ״ל, בין השיטין של טקיטום (אשכולות, ב׳), תשי״ז! 

.ו03; 11 }{ 1 ) .' 7 .צ .[ ; 1905 .ס - 
£0){{1 0 ׳ 7 ־ 5 ■£^) .' 7 .] ; 1921 ,( 1 \ £<> . 7 ) ה - 
1111/■(('(•, 1924; 1^. 1/1€ ." 7 ,ו 1 גז 1 ; 1 \ .מ 

(0].1:.£. ־<ע 10 ״ 1 ונ 1 ? 1 וסג , XX^), 192< ח[€ז 5 נ 201 ז 1 ש 1 { .מ ;י , 

7'. 11. ^€1(1 \\^€}'/{, 1929 11 ? ;־ 1947 ,. 17 ^ 1 ;־ 
1949 /■> •) 2 ת 2 ת 10 /' 1 ,^)!/:) 711 ,• 14:1 רחטש 111 ו 1 ^\\ .?— 1 > 1 ( 1 נ;? ; 

1 7 { 0 ^ 1 ^) 1 ז 117 / ^^/ 7 ,׳] 0 .> 111 :^\ .? : 1 ר 19 .־. 1 ־ו 0 ז 1 .זצ? "י ., 

1952; ; 1957 ,' 4 ־זע? 1 . 7 .ן[: 11 )חנ 1 )\ .ס 
. 1958 , 11 ־ 1 ..־ 7 . 0 ר 1 ]ץ 5 .^ן 

בראש ספר ה׳ של ה״היםטורי 1 ת", בבוא 1 לספר על 
מצ^ר ירושלים בידי טיטום, דן ט׳ במוצא היהודים, דתם, 
מנהגיהם וארצם, הפרקים רוויים שבאה עזה ליהודים, שעלי¬ 
הם הוא טופל האשמות כבדות ופרועות ביותר. ט׳ פויתח 
בכמה גירסות על מוצא היהודים, גירושם ממצרים — בגלל 
היותם מצורעים — ונדודיהם במדבר, ועובר לסקירת דיניהם 
ומנהגיהם של היהודים — מהם עתיקים שהוא מייחסם למשה 
(בכלל זה — האגדה על פסל החמור שבמקדש) ושהם 
מכוונים להבדיל את היהודים משאר גויי הארץ, ומהם המאו־ 
תרים למשה, לסי דעתו (פרישות מנכרים, המילה, איסור 
הפקרת תינוקות ועוד). ט׳ משלב הסברים שונים בתיאור 
המצוות והאמונות, לרוב לגנאי, והוא מאשים את היהודים, 
בעיקר, בהיבדלות מנכרים, בבוז לדתות אחרות, כהתעשרות 
קלוקלת ובשנאת המין האנושי. ט׳ נותן גם תיאור גאוגראפי 
קצר של א״י (במיוחד ים־המלח). ומסיים בתמצית תולדות- 
ישראל, בעיקר מכיבוש ירושלים בידי פומפיום ( 63 לפסה״ג) 
ועד מצור טיטום. מטרת הפרקים היא, כנראה, להציג את 
אפיו של העם היהודי כדי להסביר את אמונתו האמיצה, 
העיקשת והמופלאה במלחמתו האחרונה: אלא שבעיני ט׳ 
ראוי עם זה לבוז — כעם ברברי הדבק באמונות נפסדות. 
מקורותיו של ט׳ היו, כנראה, הספרות ההלניסטית-רומיה 
על היהודים, וכן ההלניסטית־מצרית (מנתוו׳ מנסאם׳ ליסימ־ 
כוס, אפיון), והספרות האתנו-גאוגראפית, היוונית והרומית 
(סטראבו, דיודור, פליניוס). ייתכן שה 11 זג 111 שתזתז €0 של 
אספסיינוס וטיטוס, חיבורו של אנטוניום יוליוס (נציב יהודה 
ב 70 ) וכתבי יוסף בן־מתתיהו שימשו לו כמקורות על המרד 
הגדול ומצור ירושלים. ט׳ עצמו מתייחם בלשון סתמית 

למקורותיו. אין ראיה שט׳ הכיר את תרגום־השבעים. 
י. לוי, דברי ט׳ על קדמוניות היהודים ומידותיהם (ציון, ח׳), 
תש^׳! \ ./) .^ 910110 [ .ס .ן 
.? ; 1845 . 1 ) ./> .({) 1 1 € {/){{ 8 € מי 4 ;/^ג 
; 18.52 ./} , ) 11 .) ג־> 7 ) 111 ) . 7 ־^///־> ' €1 ,ג^ 
1077€£ :). 7 ז 1 ״// ׳׳ 1 ^) 711 ״/־) X^X). 1889; 1. 

7. €1 1'0(1^171€ <11( / .\נ ; 1946 ,('\ ,ייטגזזסזו;׳!) ///// ^/?/ 7 ׳ןג 
2 , 5 7/47 /£ •) 1 ) . 7 .ח 0 ין!ו 11 (-ייץ:)וןייס 11 .ז\ —/?). 
|94 .נ׳ 

ד. אש. 

-1854) -- ]01^10111 - טלןמינה, יוקיצ׳י 

1922 ), כימאי יאפאני־אמריקני. ט׳ למד הנדסה 
כימית בטוקין, נשלח מטעם הממשלה היאפאנית להשלמת 
לימודיו לבריטניה. ולאחר שובו היה הכימאי הראשי במשרד 
החקלאות והמסחר בארצו. הוא אירגן והקים את מפעלי' 
הסופרפזספאט הראשונים בטוקי(. ב 1890 היגר לאה״ב, ושם 
עסקי בכימיה תעשייתית וגם במחקר. ב 1901 פיתח תהליך 
של בידוד האדרנליז (ע״ע) מתוך הפרשת יתרת־הכליה — 
המקרה הראשון של בידוד הורמו׳ן ממקורו הטבעי תהליך 
שאיפשר גם את ניצולו המסחרי, 

מחוזות בדרום־אמריקה ,(X;^^11:^, ,\ טקנה ואריקןה (ז:^ 1 ש 
— הראשון בדרום־פרו והשני בצפון־צ׳ילה 
שהבעלות עליהם גרמה סיכםוך ממושך בין שתי המדינות, 


סיכסוך שבו היתה מעורבת גם בוליויה (ע״ע, עם׳ 820 — 
821 ) וששיבש את היחסים הבין־אמריקניים. שני המחוזות 
השתייכו לפנים לפרו ונכבשו בידי צ׳ילה ב״מלחמת־המלחת" 
ב 1879 — 3 ^ 1 (ע״ע צ׳ילה: היסטוריה; פרו: היסטוריה). 
חוזה־השלום קבע, שצ׳ילה תחזיק בט׳ וא׳ 10 שנים, ולאחר 
מכן יוכרע גורל שני המחוזות במשאל־עם, שעל תנאיו 
יסכימו הצדדים. בהיעדר הסכמה בין שתי המדינות על תנאי 
המשאל, החריפה המחלוקת על ט׳ וא׳, שבה סיבכה צ׳ילה 
גם את בוליוויה, לאחר שהבטיחה לה (ב 1884 וב 1895 ) גישה 
חפשית לחוף־הים באריקה, אם תקבל צ׳ילה סופית את 
השטח השנוי במחלוקת. הסיכסוך נמסר ב 1922 להכרעת 
נשיא אה״ב. בפסק־בוררין מ 1925 הורה הנשיא קוליג׳ (ע״ע) 
לערוך את המשאל וקבע את תנאיו, אך הפסק לא קויים, 
בהיעדר הסכמה בין הצדדים על מ ו ע ד המשאל. לפי הצעת 
אה״ב הסכימו הצדדים ב 1929 לחלק את איזור־המריבה: 
ט׳ הוחזרה לפרו וא׳ נשארה בידי צ׳ילה, שהסכימה, בין 
השאר, להקים נמל חפשי בא' ולשלם לפרו 6 מיליון דולרים. 
לאזרחי־צ׳ילה בט׳ ולאזרחי־פרו בא׳ ניתנה זכות ברירה לגבי 
אזרחותם בהגיעם לגיל 21 . 

- ח 1 £() • 1 .• 11101 ^:) 777 € 111 -} 1 ! € 1 ^ .!.-. 7 170 ' 1 ־ ■\\ .!-( ., 1 

,{>ןןן. 1 ^ 11 .!) : 1927 ^ 25 ח־ 1 ■^^ 

, 1938 , 17 ) 1777 € 11 ^.- 1 / 1 ) 07 ^. ) 77 1 ) 1111 

ט.?ןס ( 010001 ז( 1 )/ ביחסים בין־לאומיים ובדיפי 
ל ו מ א ט י ה — מכלול ההסכמים והנהגים הביד 
לאומיים, שמטרתם להסדיר יחסים תקינים בין הנציגים 
הרשמיים של מדינות ריבוניות. עם התפשטות שיטת המש¬ 
לחות הדיפלומאטיות הקבועות בכל העולם, גבר הצורך 
להסדיר הן את חסינותם וזכויותיהם של הדיפלומאטים 
במדינות שאליהן שוגרו, והן את סדר-הקדימה של ראשי 
המשלחות הדיפלומאטיות ושל עובדי הסגל הדיפלומאטי של 
הנציגויות בינם לבין עצמם. ביה״ב, ואף לאחד־מכן, דרשו 
קיסרים או מלכים זרים מסויימים משאר השליטים שינהגו 
בהם סימני-כבוד מיוחדים, שמטרתם לסמל את עליונותם 
מבחינה מדינית, ודרישות אלה הביאו לידי מריבות בין 
דיפלומאטים זרים (שהגיעו אף לעריכת דו־קרבות ביניהם) 
ולתגרות־ידיים בין משרתיהם. לבסוף הוחלט בקונגרס-וינה 
ב 1815 להסדיר את סדר-הקדימה על בסיס אובייקטיווי, 
ולהכיר בשלושה סוגים של נציגים דיפלומאטיים (ע״ע 
דיפלומטיה, עט׳ 540 ). כמו־כן הוחלט, שסדר-הקדימה 
בין הנציגים למיניהם שוב לא יהא תלוי בעצמת המדינות 
או בתארי ריבוניהן המיוצגים, אלא בתאריך שבו הגישו 
הנציגים את כתב-ההאמנה שלהם לראש־המדינה: ולפיכך 
יהא השגריר הוותיק ביותר במקום־כהונתו מכהן גם כזקן 
הסגל הדיפלומאטי — חוץ מאותן המדינות, שבהן מואמן 
נונציוס אפ 1 םטולי, שהוא יהא תמיד מכהן כזקן הסגל. אותו 
הסדר נתאשר לאחרונה מחדש והורחב באמנה על היחסים 
הדיפלומאטיים, שנחתמה בווינה ב 1961 במסגרת עבודת הקו- 
דיפיקאציה של המשפט הבין־לאומי המתבצעת ע״י האו״ם! 
היא הסדירה סופית גם את בעיית החסינויות של הנציגים 
הדיפלומאטיים השונים. 

הט׳ הדיפלומאטי כולל גם את הסדר האירועים הרשמיים 
שבהם משתתפים דיפלומאטים זרים, סדר הליכתם והושבתם 
בין חברי הסגל או יחד עם ראשי המדינה המקבלת ואזרחיה. 
החשוב שבאירועים אלה הוא — קבלת ראש נציגות זרה 



891 


892 


טקס — 

בבואו בפעם הראשונה לארץ־כהונתו, הואיל והוא מייצג את 
ראש־מדינתו (אלא אם הוא בדרגת ממונה, המייצג את 
שר־החוץ בלבד), מגיע לו "כבוד־מלכים", המתבטא בהעמדת 
משמר־כבוד שהוא הוקר אותו, בנגינת הימנונו הלאומי 
ובמסירת כתב־ההאמנה שנשלח מראש מדינתו לראש המדינה 
המקבלת. מרגע זה הוא נכנס רשמית לתפקידו. ראש המדינה 
המקבלת מעמיד לרשות השגריר או הציר החדש את מכוניתו 
או מרכבתו, המלווה רוכבי־אופנועים או פרשים. בכל מדינה 
ומדינה קיימת במסגרת משרד־החוץ מחלקת ט׳, הממונה הן 
על שמירת החסינות וזכויות־היתר של חברי הסגל הדיפלו־ 
מאטי, והן על סידור הט" שדיפלומאטים זרים משתתפים בהם. 

משרד החוץ, מתלקח הטקס, ספר הטקסים, תשי״י(,:■ 1 
,^£־ 1 ־ 501 . 1 ;* 57 ^ 1 ס/ ;)!)!}}ד) 

■ 10 <} 1 כ 1 2 ^ 0 \\ .[} :^ 1960 ,^ 010101 ^? 4€ 

,€זסי 1 ז.י 0€ ; 1961 , 11 — 1 4 \ז^ו 

״{=■ 196 . 4 ס 11 ! 8 .) 1 ^ 1€ חי 02 ^ 1 

מ. ם. 

טקןצ׳וב, פיוטר ניקיטיץ׳- 163 י 3 א 9.7 .ח-( 1844 - 

885 נ), מהפכן רוסי, מהוגי־הדעות של הנרודניקים 
(ע״ע). ט׳ היה בן למשפחת אצילים. ב 1861 נאסר לומן־מה 
וגורש מאוניברסיטת פטרבורג בשל פעילות מהפכנית. ב 1865 
השתתף בכתב־העת 0.11060 שסאססץ?, שהרוח החיה בו היה 
ד. פיסרב (ע״ע). ב 1869 נאסר שוב בשל השתייכותו לחבור¬ 
תו של'ס.ג. נצ׳יב(ע״ע). ב 1873 היגר לחו״ל, וב 1875 — 1877 
הוציא בדנווה, 'מרכז ההגירה הפוליטית הרוסית, את כתב- 
העת ד 1363 ■! ("פעמון־אזעקה"), ובו הביע את דעותיו, 
שהושפעו מפלנקי (ע״ע)! הוא אף השתתף בכתב־העת הפא־ 
ריסאי של בליאנקי סזזןבדת 1 ת טסנע 1 א ("לא אל ולאאדון"). 
ט׳ מת בפאריס בבית־חולים לחולי־רוח. — לדעתו של ט׳ 
לא היו לממשלה הצארית שרשים בעם; לפיכך ראה את 
רוסיה בשלה למהפכה, אך דרש שלא "לבזבז זמן" על 
תעמולה בקרב ההמון, שהוא במהותו פאסיווי, הואיל ודחיית 
מועד המהפכה רק תחזק את הבורגנות. השלטון המהפכני 
יוקם בידי כוח מחתרתי מאורגן, שהוא אמנם מיעוט קטן 
בעם, אך פעיל וממושמע. דעותיו הבלאגקיסטיות של ט׳ 
עוררו התנגדות בקרב רבים מהנארודניקים, שנטו לאידיא¬ 
ליזציה של "העם", אך השפיעו על מפלגת נארודנאיה ווליה 
("רצון העם"), שהתרכזה בפעולות-טרור כלפי ראשי השל¬ 
טון הצארי. ט׳ נמנה עם אבותיהם הרוחניים של לנין והבול¬ 
שביקים, אע״פ שבאורח רשמי הסתייגו הללו ממנו בגלל 
תפיסתו הבלתי־מארכסיסטית. — כתבי־ט׳ י״ל ב 1932 — 1937 . 
.ת . 6 ; 1885 ,מ 3011 ןן.-ז 10 ו 33 ק 1 (ש 06,113 א 1^x3 ז.ח . 6 .י! 

06 א 11011,1108 ; £80 נ] . 1 . 4 ( .ת 

. 1922 , 0306 ־ 1 1860-x 

אייטרה□'— 11 ז 3 י 31 ' 1 י 1 .\ 7 — ( 1705 — 1774 ), 

פילוסוף אנגלי. ט׳ למד פילוסופיה ומאתמאטיקה 
באוכספורד, ולאחר־מכן התמסר לעיון ולכתיבה באחוזתו. 
יצירתו העיקרית היא [)סט.■.־!!!? 6 ז 31:11 א )ס :] 11811 1110 
(״בהתחקות אחרי אור הטבע״), 1 —^ 1778 ,1768,1x , 

^ 1852 , ובה דיונים על נושאים מטאפיסיים, פסיכולוגיים 
ומוסריים. דרך־הרצאתו היא וזפשית, חסרת עקביות לוגית, 
ומחשבתו נאיווית במקצת, אף אם מרובים בה רעיונות מקו¬ 
ריים. הוא דגל בתאוריה חאסוציאטיווית בפסיכולוגיה, המקו¬ 
בלת באסכולה האמפירית האנגלית. דעותיו בשדה־הדת סללו 
דרך לאוטיליטאריאגיזם (ע״ע תועלתנות) ה״תאולוגי". 

€!/ 1 1/1 !!/^ווסו/יד / 0 ., 1 

. 1876 , 109-121 , 11 ,'<•׳״/״?€ 


טראוכה 

טךאובה (£ג 01 ב: 11 ), משפחה יהודית בגרמניה, שהעמידה 
כמה מלומדים. מבניה; 

( 1 ) ל 1 ד ו י ג ט׳ (האב) — . 1 — ( 1818 , רא- 

טיבור [שלזיה] — 1876 , ברלין), רופא וחוקר ברפואה. ט׳ 
היה בנו שיל סוחר־יינות אמיד. הוא למד רפואה — תחילה 
כברסלאו, ששם הושפע מפורקיגיה (ע״ע), ןאח״כ בברלין, 
ששם היה מתלמידיו של יוהנס מייילר (ע״ע). בגלל ההגבלות 
לגבי היהודים בגרמניה בזמנו לא זכה תחילה במינוי אקדמי, 
ועסק בהדרכה פרטית של רופאים צעירים בשיטות הבדיקות 
הפיסיקאליות! כבר אז נחשב כאחד מטובי המורים ברפואה. 
לאחר מהפכת 1848 נתמנה לאסיסטנט במחלקה הפנימית 
של בית־החרלים 01131-110 בברלין בראשותו של שנלין(ע״ע), 
וב 1857 - לפרופסור שלא־מן המניין, ורק ב 1872 — לפרופסור- 
מן־המניין בפקולטה לרפואה בברלין. כמו־בן שימש מנהל 
המחלקה הפנימית של בית-החולים היהודי בברלין. 

ט' היה ממייסדי הרפואה הניסויית בגרמניה. הוא שאף 
למצוא בסיס מדעי לתצפיותיו הקליניות ע״י ניסויים בחיות, 
ניתוח גופות ושימוש בכל כלי־העזד של הפיסיולוגיה שהיו 
ידועים בזמנו. כמו־נן חיה אמן האבחנה הפיסיקאלית, ועל 
שמו נקראים שני סימנים המקובלים מאז ברפואה בבדיקת 
החזה. הוא גילה את התופעות החולניות בכליות, שמקורן 
כאי־ספיקת הלב ושאותן הבדיל מן התופעות שבדלקת־ 
הכליות (ע״ע כליה)! הוא הצליח לברד את מהות הכליה 
המכווצת וביאר'את התעבות שריר־הלב הבאה בעקבותיה 
מחמת סתימת כלי־הדם הנימיים בכליה. מתרומותיו לחקר 
מחלות־הלב — הכרת טרשת־ר,עורקים כגורם חשוב למחלות 
אלו, וכן קביעת מהותו של ה״דופק התאומי״. — חיבו¬ 
ריו המרובים מכונסים ב 3 כרכים: - 3 ־ 1£1 ס 0 1£110 ח 0£53111 
51010810 ץ 11 ? 1 ) 00 3111010810 ? : 2111 80 ("אוסף מחקרים 
בפאתולוגיד, ובפיסיולוגיה״)׳ 1871 — 1878 . 

.!זס!?) ," 7 ,״ 2 ז 211 , 11 

. 4 .) 1 \ 1 ' , 11 ב)) 11 ז 0 ת . 19 ; 1876 .( 13 

.ז 1 {^ 5 ן^^ 2 ) 24 { 0 ^ 5^}x ז €0 (^ 171 ^ 1 ^ 0/0 ^ 01 * 1 . 4 

." 7 ״/ ,ת 0 צ 1 ־ 1 ־ 1 ס^ . 1 ־ 1 ; 1918 ,( 20 ,.קג־זש!!'!' . 11 .ז^ן[ x ^ .£ 

- 5 ״ 11 ה^י ; 1927 ,( 1% .^•]״ 8 0 ח 3 

. 1941 , 587-599 0€ \ 4 ז €0 .£ 

יה. ל. 

( 2 ) מ ו ר י ץ ט׳ — . 1 2 ז 1 ־ 01 ^ן — ( 1826 , ראטיבור — 

1894 , ברלין), אחיו של ( 1 ), איש־אשכולות במדעי-הטבע: 
כימאי, ביוכימאי וכימאי־פיסיקאלי, פיסיולוג (של צמחים 
ושל בע״ח), מיקרוביולוג ופיםיקן. ט׳ סיים את הגימנסיה 
בהצטיינות בגיל 16 ולמד כימיה בגיסן כתלמידו של ליביג 
(ע״ע). ב 1847 קיבל משרה ככימאי במפעל־צביעה בברלין 
ושיתף פעולה עם אחיו ( 1 ) במחקר רפואי. הוא אף התחיל 
ללמוד רפואה, אולם ב 1849 נקרא לחזור לעיר־מולדתו כדי 
לקבל עליו את ניהול בית־מסחר היין של אביו (ר׳ לעיל), 
עם מותו של אחיו הבכור, שנועד לרשת את העסק. לאחד 
מאבק פנימי קשה נענה ט׳ לקריאה זו! 37 שנים עמד 
בראש העסק, והביא אותו להצלחה כספית ניכרת. יחד עם 
זה המשיך במחקר מדעי במעבדה פרסית, שאותה הקים 
והחזיק בכספו. ב 1866 העביר את העסק ואת המעבדד, 
לברסלאו, ושם פעל — נוסף על שני עיסוקיו אלה — גם 
בעסקנות ציבורית כחבר מועצת־העיריה. ב 1886 התפטר מן 
העסק והתמסר כולו למחקר. מ 1891 ישב בברלין. 

ט׳ לא נשא מימיו כהונה אקדמית, אולם העבודות שיצאו 
ממעבדתו הפרטית היפרו כיוונים רבים במחקר, ובכמה מהם 



893 


טראוכה — גזרגורך, חררד 


894 


אף חידשו חידושים 
שהיה בהם משום 
הנחת היסודות וסלי¬ 
לת הדרך לכל ההת¬ 
קדמות של ענפים אלה 
בדור שלאחריו. ט׳ 
זבה בחייו להוקרה 
ולכיבודים. אולם חשי¬ 
בות מפעלו לא הוע¬ 
רכה כל־צרכה, מאחר 
שבחלקו הקדים את 
דורו! ייתכן שגם היעדר מעמד אקדמי מנע את מלוא ההכרה 
בהשגיו. ט׳ התרכז במחקריו כעיקר בשטח־הגבול שבין 
הכימיה והביולוגיה. וביחוד בבעיית החימצון בטמפרטורה 
רגילה — הן כתהליך כימי בדומם והי כ נ ש י מ ה בחי. הוא 
הבהיר לראשונה את מושג הפרמנטים או האנזימים 
(ע״ע) -- לעומת התפיסות המעורפלות שייצגו ליביג — מזה, 
ושלידן ופסטד — מזה. ט׳ הכיר את מהות פרמנטי-הנשימה 
כמעבירי־חמצן, ואף הבחין בין החימצון ע״י חמצן חפשי ובין 
חימצון ע״י חמצן־המים, המלווה חיזור של סובסטראט אחר 
ע״י מימן־המים — ובכך ביסס את מושג האוכסידורדוקציה 
(ע״ע). בדרך זו הסביר, בין השאר, את המכאניזם של 
התסיסה הכהלית והגליקוליזה (ע״ע) בהתאם למה שהובן 
במלואו רק כיובל־שנים לאחר-מכן. ט׳ הכיר, שהחימצון 
הביולוגי בבע״ח אינו מתרחש בדם אלא ברקמח־השרירים, 
ושחימצון זה — ולא פירוק החלבון, כפי שסברו בשעתו — 
הוא מקור האנרגיה של עבודת השרירים, בפיסיולוגיה של 
הצמחים הוכיח, שהצמח נושם תדיר, אף בשעת הפוטוסינתזה, 
ושהצמיחה היא פונקציה של הנשימה. חשיבות מיוחדת היתה 
לניסוייו בהכנת ״תאים מלאכותיים״, ז״א — יצירת משקעים 
על פני קרומים, שהם פועלים כמחיצות חדירות-למחצה! 
מניסויים אלה התפתחה בעיקרה תורת הלחץ האוסמוטי 
והבנת תופעת הטורגור בצמחים, וכן שיטת האולטרא־ 
סינון, — קשר הדוק למחקריו על הנשימה היה למחקריו 
על טיבם של המים החמצניים ( 11202 ) ועל התהוותם בתה¬ 
ליכי החימצון. בניגוד לדעה שרווחה בימיו, הוכיח ט', 
ש 1202 ? אינו תוצר־הימצון של המים, אלא מתהווה בקליטת 
מימן ע״י מולקולת־החמצן בשלימותה: בתהליכי אלקטרו־ 
ליזה (ע״ע) אין 1202 ? נוצר על פני האנודה אלא על 
הקאתודה דווקא, בנוכחות חמצן חפשי < פעולת 1202 ? בראק- 
ציה הידועה שבינו לבין פדמאנגאנאט היא פעולת חיזור — 
כל החמצן המשתחרר בא מן ה 1202 ?, כשהמימן שלו מחזר את 
הפרמאנגאנאט, — משאר תגליותיו המרובות של ט' ראויות 
לציון ההוכחה שחולה מחלת־הסוכר מנצל שומנים בחילוף- 
החמרים שלו, וכן שיטתו— ששימשה מופת לכל המיקרוביו- 
לוגים — להכנת תרבית נקיה של שמרים, חפשית מחידקים. 

מבחינה אישית היה ט׳ דמות אצילה׳ חדורה תרבות 
מעודנת. אולם בקנאתו לאמת לא ידע רחם בוויכוח המדעי, 
ופולמוסו עם מתנגדיו הצטיין בחריפותו. 

,^\ 1 , 28 . 1 > .ז 2 ו 1 ) .י! ,ז^ן^ח 2 ^ 1 ^ 0 מ .ס 

. 1895 ,( 1085-1108 

ר. ל. 

( 3 ) לודויג ט׳ הבן ( 1861 , ברלין — 1907 , מינכן), 

בנו של ( 1 ), פילולוג והיסטוריון. ט׳ למד בגריפסוואלד וב¬ 
מינכן, וכבר בגיל 17 פירסם עבודות בשדה י ד,פילולוגיה, 


הקלאסית. מ 1900 הורד, פילולוגיה לאטינית של יה״ב במינכן, 
והיה ממניחי-היסוד למקצוע זה. שיטת עבודתו של ט׳ הת¬ 
בססה על ביקורת קפדנית של הטכסט, מתוך מגמה לגלות 
ולהאיר את השיבושים שהוכנסו בו בזמנים שונים, לפעמים 
בכוונה, בהתאם לרוח התקופה! הוא נעזר הרבה גם במימצאי 
הסאלאוגראפיה. 

ט׳ ההדיר את יצירות "המשוררים הלאטיניים של התקופה 
הקארולינגית״ (נת(( 0 ־ 1 ר> 0 1 י\;) 3 1886 — 

1896 , ואת ״שרידי נאומי קאסיודורוס״ (' 3 ־ 01 1 ' €35$10£101 
מו״תס!}), 1894 , ועוד מקורות מספרות ידי״ב. 

משאר חיבוריו; "שעתו 1 :) 1 ? 0 ו 0 16 ( 50 ו 3 מ 011 ז 3 ^ ("יצירות שי¬ 
ריות קארולינגיית״), 1888 ! 0111115 ״ גג״ס!! ס ("הוי רומא 
האצילה״), 1891 — על מוצאו של הימנון בשם זה! 

. 8 081113 ^ 1 . 1 .) 16 (? 11€ ? 8650 ("תולדות הנוסח של 
תקנון בגדיקטום הקדוש״), 1898 ,־ 1910 ! 3 ־ 5301 3 ח 1 דן 01 זר 1 
(״שמות קדושים״), 1907 ! ־ת 1111 )״ 113 (?\ 110010 
260 (״הרצאות ודיונים״), 1 ־ 111 , 1909 — 1920 . 

ט׳ היה בעל תודעה יהודית, שהוסיפה להתחזק בו בעק¬ 
בות משפט דריפוס (ע״ע)! על-אף הקשיים שהועמדו בדרכו 
האקדמית כיהודי שמר על יהדותו. 

€ז 11€ ה ז 1 ו£ .ן 01 .ן€ג.> .!) . 011 ז^ 2 .' 7 .^ 1 , 11 

. 1907 .( 13 . \>|}וו? 1 ;י 81 זו 1 :>!ו 01 יז:>ג) 

צ. קל. 


טךבוךך (או קר בוךך), חךךד - €11 ־ 01 נ 1 ז 17£ )ז 3 ז£^ 

( 801-011 ז 7£ ) — ( 1617 , זוולה — 1681 , דונטר), 

צייר הולאנדי. מורו הראשון היד, אביו, הצייר חרארד ט׳ 1 



ח. טר 3 וךו: דיוקן עצמו (הגא 5 ריה הקירונית, דואג) 




895 


טרבורך, חדרד — טרביץ׳־לינקולן, יצחלן־איגנץ 


896 


אח״כ היה תלמידו של פיטר דה מולין. ב 1635 — 1640 ערד 
מסעות בגרמניה, איטליה, ספרד, צרפת ואנגליה. ב 1648 צייר 
דיוקנות־מיניאטורה של המשתתפים בוועידת־השלים במינס־ 
טר ותמונה גדולה של טקס אישור חוזה־השלרם — דיוקן 
קיבוצי של 77 אישים (ע״ע אירופה, עמ׳ 157/8 ). ב 1655 
התיישב ט׳ בדוונטר, ובה ישב עד סוף־ימיו. 

מלבד דיוקנות צייר ט׳ תמונות־ז׳אנר מן הסוג המקובל 
ביותר בהולאנד של המאה ה 17 : מראות־פנים, ובהם דמויות 
אנשים קוראים, כותבים ומנגנים. כל תמונותיו מצויירות 
בתבנית קטנה ומצטיינות בדיוק הפרטים ובעדינות. רוב 
דמויותיו — גון פניהן חיוור, ורבות מהן לבושות שחור, 
אולם כמה מדמויות הנשים לבושות שמלות בצבעי אפור־ 
מכסיף או בצבעים בהירים. שום צייר לא הצליח כמוהו 
בהצגת אריגי־משי, והוא השכיל ליצור רשמים מיוחדים 
במינם ע״י תוספת תווים צבעוניים על רקע שחור. האור 
הרד, שבו טובלות דמויותיו, יוצר מסביבן אווירה של שקט 
ושלווה. אמנותו המעודנת משקפת את התרבות העירונית 
של "תור*הזהב" ההולאנדי בשיאו. 

... / 0 4 . , ז 0 <)־ 01 !) 41 ^ ז .): 11 .!] 10 ־ 1 . 0 

: 19-14 . 7 . 7 ) , 011 ,', 7 );) 11 ? .,ז : 191.1 ,׳■\ !/! 0111 

,/) ,, 1 ) 1 : 1959 , 7 . 7 , 1 ) ,ן 1 ()י!^.ז 1.1 )). 11 )□,) .ן , 5 

. 1960 , 0.1 .' 1 ' . 0 •)׳מ/״ן" 

ע. י.-ה. 

טרבזרן(ת 20 נ 11 :- 11 ׳) או ט ך ב י ז ו נ ד ( 1201113 ^ 16 :[־) , עיר* 
נמל בתורכיה האסיינית, על חוף הים השחור, על 
שפכו של נתל דג׳ירמן; 53,000 תושבים ( 1960 ). העיר בנויה 
במדרוני ההרים המבותרים, המגיעים כאן עד שפת־הים! 
על ההר החולש על העיר — טירה מבוצרת מימי גדולתה 
ביה״ב. ט׳ משמשת נמל־יצוא לסביבה חקלאית מיושבת 
בצפיפות, שבה מגדלים בעיקר טבק ואגוזים. — חשיבותה 
ההיסטורית של ט׳ נבעה מן העובדה, שהיא הנמל היחיד 
לחופי הים השחור, שממנו מתאפשרת עליה נוחה לרמת 
ארמניה — דיד עמק הדג׳ירמן למעברים בהרי־פונטום —, 
ומשם דרומה לעמק הפרת ומזרחה לאיראן.—ט' 
נוסדה במאה הד לפסה״נ כמושבה של סינופי היוונית. היא 
היתה עיר חשובה במזרח היווני וההלניסטי-רומי עד שנש¬ 
דדה בידי הגותים ב 257 לסה״נ. במאה ה 13 חזרה ועלתה 
לגדולה כבירת הקיסרות הנוצרית של בית¬ 
ק ו מ נ נ ו ס. 

קיסרות טרביזוגד היתד! אחת מ 3 הממ.לכות הבי־ 
זאנטיות שקמו בשטחי הקיסרות הביזאנטית זמן־מה לפני 
כיבוש קושטא בידי הצלבנים ב 1204 (ע״ע ביזנטיון, עמ׳ 
373 ), כשכבשו אלכסיוס ודויד קומננום, נכדיו של הקיסר 
אנדרוניקוס 1 קומננוס. את העיר 'ט׳ בסיועה של מלכת 
גאורגיה תמרה (ע״ע), שהיתה קרובתם. הם הקימו בה 
קיסרות נפרדת ונטלו לעצמם את התואר "הקומננים הגדו¬ 
לים". כיבושיהם לאורד חופו הדרומי של הים השחור מערבה 
הגיעו עד הרקליאה, וחרסון (ע״ע) שבקרים נכבשה אף היא 
בידיהם. ט׳ בירת ממלכתם נודעה בארמונותיה המפוארים 
ובספרות-החצר שהתפתחה בה. אולם חשיבותה המדינית של 
קיסרות־ט' ירדה עד מהרה. תאודורום לסקרים, קיסרביקיאה, 
כבש את השטח שממערב לםינו׳פי, לאחר שחתם על הסכם עם 
הקיסר הלאטיני בקושטא ( 1214 ). מאז הצליחה קיםרות-ט׳ 
להתקיים רק הודות לפשרות עם שכניה החזקים— הסלג׳וקים 
(מ 1223 ), המונגולים ( 1253 ), ביזנטיון המחודשת (אחרי 


1261 ), ואח״ב השבטים התורכמנים ותימור לנג (ע״ע), 
ושטחה הצטמצם לרצועת-חוף צרה. עיקר חשיבותה של 
קיםרות-ט׳ היה במה שדרכה עבר הסחר הבין־לאומי, מאחר 
שהשתלטות המונגולים על חלקים ניכרים של אסיה המער¬ 
בית והריסת בגדאד ( 1258 ) הפנו את זרם הסחר מן המזרח 
הרחוק (הודו וסין) לעבר הים השחור. ג׳נובה וונציה עמדו 
עד מהרה על חשיבותה של דיד מסחרית זו והשיגו בט׳ 
פריווילגיות ורובע לסוחריהן. פריווילגיות אלו חודשו והור¬ 
חבו מדי פעם בפעם, אולם לעתים פרצו גם סיכסוכים חמורים 
בין ט׳ לבין מעצמות אלו. התפוררותה של הקיסרות המונ¬ 
גולית, המיסים הכבדים שהוטלו על המסחר באסיה, והאיום 
המתמיד שבהתקדמות התורכים העותמאנים באיזור הדאר־ 
דאנלים גרמו לירידת חשיבותה של קיסרות־ט׳. ב 1461 כבש 
השולטאן מחמד 11 את עיר־הבירה ושם קץ לקיסרות. 

: 1827 ,. 7 .׳ 1 

,.' 1 : 1885/6 , 1-11 

/ס ;> 111 / 7 ) ; 126 ^ 1 

171 .' 1 ' 01 ^. 1 ^ 1 : 1936 ^( 11 

. 10/1 י 9 [ ,( 15 ,מ 110 מ 2:1 ׳\ 13 ) 1 ) 7171 

י. קר.— ד. י. 

כזרביץ״־לעקולן, יצחק־אענץ- - 5011 ״נ 61 ז 321 ח 18 

ת!!״״!,!( 79 ־ 18 , פוקש (הונגאריה] — 1943 , שאנהאי), 
הרפתקן בין-לאומי, יהודי מוסר. ט׳ היה בן למשפחה יהודית 
אדוקה! בנערותו למד בישיבה, אח״כ— מדעי-הרוח באוני¬ 
ברסיטת בודאפשט. ב 1898 השתמד בלונדון לנצרות פרסבי- 
טריאנית, יצא לקאנאדה ופעל שם כמיסיונר בקרב המהגרים 
היהודים. ב 1904 הגיע לאנגליה, שינה את שם-משפחתו ללינ- 
קולן ונעשה לכומר אנגליקני. ב 1906 הועסק מטעם ס. ב. 
ראונטרי, יצרן הקקאו, כחוקר התנאים הכלכליים באירופה. 
ב 1909 קיבל את האזרחות הבריטית, וב 1910 נבחר כציר 
לפארלאמנט מטעם המפלגה הליבראלית. בפארלאמנט קנה 
לו שם כמומחה לענייני מרכז-אירופה, לוחם נגד מכסי-מגן 
ומתנגד למדיניות של "יד חזקה" במצרים. בזמן מלחמת 
הבאלקאן ( 1912 ) היה מעורב בעסקי-נפט עם תורכיה רעם 
בולגריה היריבות כאחת. בבולגריה נאסר, ולפי השמועה 
הוברח מבית־הסוהר ע״י ראש הריגול הגרמני ניקולאי. 
בפרוץ מלחמת־העולם 1 הועסק כצנזור מטעם משרד־המלחמה 
הבריטי, ובתקופה זו נכשל במעשי-זיוף, וכן נחשד ע״י 
השלטונות הצבאיים בריגול לטובת גרמניה. ט׳ ברח לאה״ב, 
אולם ב 1916 הוסגר ע״י האמריקנים לשלטונות הבריטיים 
כפושע פלילי ונידון ל 3 שנות־מאסר. לאחר שיהרורו ב 1919 
ביקר במולדתו ההונגארית, ושם היה מעורב בתככים מונאר־ 
כיסטיים; משם יצא לגרמניה, והשתתף בהפיכת-הנפל הימנית 
של קאם ב 1920 (ע״ע גרמניה; היסטוריה, עס׳ 467 ). ב 1922 
הלד לסין, ושימש כיועץ פוליטי לאחד השליטים הצבאיים 
בתקופת מלחמת־האזרחים. בנו-בכורו של ט׳, שנשאר באנ¬ 
גליה ושירת כחייל בצבא, ביצע ב 1925 רצח, נידון למוות 
והוצא להורג. ב 1926 הפך ט׳ לנזיר בודהיסטי, שינה את 
שמו לצ׳או־קונג, ולפי דבריו היה לראש־מנזר בטיבט. 
ב 1927 שוב הופיע באה״ב ובאירופה ופעל שנים אחדות 
כתועמלן לבודהיזם טיבטאני. ב 1931 נאסר ט׳ בגרמניה והו¬ 
עמד למשפט בעוון רמאות; סניגורו היה סרוואציוס 
(סניגורו של איכמאן במשפט בירושלים ב 1961 ), ב 1933 
חזר ט׳ למזרח הרחוק, פירסם ספרים ועלונים הקוראים 



897 


פורכיץ׳־לינקולן, יצחק־איגנץ — מרבלינקה 


898 


לשלום בעולם׳ ויחד עם זה שירת את השלטונות היאפאניים 
בסין. בראשית מלה״ע 11 עזר לפליטים היהודים המרובים 
שנקלעו לשאנהאי. — בפרשת־חייו של ט׳ מרובות הסתומות, 
שלא הובהרו עד היום. הוא פירסם אוטוביוגראפיה (זשם 

:ז 61 ו 1 ש 31-1 ^\ 016 ? 5 )ז 41£ ת 11 ו 11 ב 31 ן 20 £05 > 51:0 צ 6 ש 8 

1931 ,מסלס! !!!סיח שסל"), שמהימבותה מפוקפקת. לפי דבריו, 
פעל מתוך שנאה לאימפריאליזם הבריטי ותיבנן לקומם את 
אסיה נגד אירופה. 

י. נדבה, ט׳-ל׳. פרשת חיים סוערים. 1955 ; . 1 -^וןוח 1 ״ 1 ,מ 
. 1961 €^ 10 הין €1 ^! 11€ ' 1 

א. אח. 

טרבליגלןה 0 ; 111110 לסשיד), תחנת־רכבת קטנה בפולניה. 

כ 60 ק״מ מווארשה, שלידה הוקם בידי הגרמנים 
במלחמת־העולם 11 מחנה־השמדה, שנועד — יחד עם 
מחנות־ההשמדה האחרים בשטח פולניה הכבושה — לביצוע 
"הפתרון הסופי של שאלת היהודים", כלד להשמדתו הטו¬ 
טאלית של העם היהודי. במרחק 15 ק״מ ממנו קיים היה 
ב 1940 — 1944 מחנה-עבודה — ששימש גס מחנה־ענשין 
לפולנים וליהודים. 

מ ח נ ה־ה ה ש מ ד ה הוקם במרחק 4 ק״מ מתחנת־הרכבת 
של ט׳ בתחילת 1942 , ובבנייתו השתתפו עובדי־כפיה יהודים. 
באמצע יולי 1942 היה המחנה מוכן. 

הוא השתרע על שטח של 200 דונם לערך! ארכו היה 
כס 60 מ׳ ורחבו — כ 400 מ׳. המחנה גודר בתיל דוקרני 
בגובה 3 מ׳, שהיה קלוע בענפי עץ־אורן להסתירו מעין זרה. 
לאורך הגדר נחפרה תעלה ברוחב 3 מ׳, ומאחוריה הוצבו 
מחסומי תיל דוקרני, ומסביב למחנה הוקמו מגדלי־שמירה 
ובהם מכונות־יריה. פנים המחנה חולק לשנים: בחלק הגדול 
היו צריפי־מגורים של אנשי הס. ס. והאוקראינים, שפיקחו 
על פעילות המחנה, וכן צריפיהם של אסירים יהודים שעבדו 
בבתי־מלאכה ובשירותים שונים, חדרים שבהם התפשטו העו¬ 
מדים ליהרג, מחסני רכוש שדוד, ועוד. לכאן הגיעה מסילת־ 
הברזל, שהונחה מתחנת־הרכבת הקרובה. בחלק השני נמצאו 
תאי־הגאזים ומקומות לקבורת הגוויות ולשריפתן. תחילה 
היה קיים רק בניין אחד בעל 3 תאי־גזים, כל תא 5 א 5 מ׳! 
בסתיו 1942 הוקם בניין שני, ובו 10 תאי־גזים, 7x7 מ׳ 
כל אחד. 

תהליך ההשמדה. צוות המחנה כלל כ 40 גרמנים 
וכ 120 שוטרים אוקראיניים. מספר קטן זה הספיק לביצוע 
הפעולה באלפים שהובאו יום־יום להשמדה, מאחר שננקטו 
כל האמצעים כדי להטעות את המובאים עד לרגע האחרון, 
ובכל מקום הופעלה הסוואה. נבנתה תחנת-רכבת מדומה, 
ובה כתובות המציינות קופות, מזנון ומקומות־מעבר לתחנות 
אחרות, והוקם צריף המסומן במלה ז:ז 0 ש 3 ,/ 1,3 (בית־חולים), 
ועליו נם הצלב האדום. לשם הובאו החולים, הנכים, הזקנים 
והילדים, ומיד עם היכנסם שם נורו בערפם ע״י איש ס. ס. 
והופלו לבור. כל האחרים הופנו לכיוון תאי־הגאזים. 

ליהודים המובאים למחנה נאמר שמעבירים אותם להת¬ 
יישבות באירופה המזרחית, והם לקחו עמם מזוודות רבות 
מלאות דברי-ערך, כסף וכלי-מלאכה. בהגיעם נצטוו הבאים 
למסור את כל רכושם. הגברים והנשים הופרדו, את החולים, 
הזקנים והילדים שלחו ל״לאזארט", והשאר הוכרחו להתפשט 
כאילו לשם מרחץ! בתקופה הראשונה אפילו נאמר לבאים 
להכין זלוטי אחד לשם כך, וחולק להם גם סבון. הגברים 



ציור ו. טרנלינקר: ערימח אפר ־:".׳רפיס 


התפשטו במגרש והנשים בצריף מיוחד; שם גזזו גם את 
שערן. דברי־ערך חיפשו גם במקומות האינטימיים של הגוף. 
מכאן הריצו את האנשים הערומים לתאי-הגאזים, כשמשני 
צדי המסלול ("הימלשטראסה" ["הדרך לשמים"] בפי הנא¬ 
צים), שארכו היה' 120 מ׳ י ורחבו 2 מ׳, ניצבו אנשי ס. ס. 
ואוקראינים עם כלביהם, כשהם נוגשים בצליפות-מגלב 
ובמקלות את האנשים הערומים ומשמים בהם את הכלבים. 
הגילוי הפתאומי של המציאות האיומה היכה את האנשים 
בתדהמה והלם, ודבר זה — יחד עם ההשפעה הפסיכולוגית 
של מערומיהם — שלל מהם, בדרך־כלל, כל אפשרות של 
שיקול-דעת ושל נסיון התנגדות. בסוף המסלול נמצא בניין 
בטון, שתאיו נראו כתאי-מקלחות. במכות נדחפו האנשים 
דרך דלתות צרות לתאים, כשידיהם מעל לראשיהם, כדי 
לאפשר יתר דחיסה. על ראשיהם של העומדים הוטלו עוד 
ילדים קטנים, כדי לנצל את השטח במלואו. אח״כ נסגר 
הסוגר, והגאז, שהופק ממנוע של טאנק, הוכנס בצינורות 
אל התא. תהליך ההמתה נמשך כ 15 דקות, אך האנשים היו 
סגורים בתאים 25 — 45 דקות. לאחר־מכן נפתחו הדלתות 
מצידם השני של התאים, והרצפה שבהם, שהיתה משופעת, 
הריקה את הגוויות החוצה. מיד צריכים היו העובדים היהודים, 
שהועסקו במחנה, לסלק במהירות את הגוויות הצידה, כדי 
לפנות מקום למשלוח חדש. תחילה נקברו הגוויות בבורות, 
אולם בעקבות ביקורו של הימלר במחנה בתחילת האביב 
1943 — לאחר מפלת הגרמנים ליד סטאלינגראד — החלו 
לשרוף את הגוויות במשרפות פתוחות, גם אותן שכבר 
הוכנסו קודם־לכן לבורות. 

החללים. ההשמדה ההמונית בט׳ החלה בתשעה באב, 

23 ביולי 1942 , ונסתיימה בספטמבר 1943 ; באוקטובר 1943 
חוסל המחנה. רוב המשלוחים הובאו באוגוסט—דצמבר 
1942 ומאמצע יאנואר עד אמצע מאי 1943 . בסוף אוגוסט 
1942 חלה הפסקה של שבוע, משום שנצטברו יותר מדי 
גוויות שלא הספיקו לקברן ומלבושים שלא הספיקו למיינם. 
ביולי—ספטמבר 1942 התחוללה בווארשה ה״אקציה" הגדולה, 
ולמעלה מ 300,000 יהודים, ביניהם למעלה מ 100,000 ילדים, 
גורשו לט׳. גם באקציה של יאנואר 1943 ובעת המרד בגטו 
וארשה וחיסול הגטו (אפריל—מאי 1943 ) נשלחו רוב יהודי 
וארשה לט׳. שם הושמדו גם יהודים ממקומות אחרים 
בפולניה, במיוחד מביאליסטוק, מגרודנו ומצ׳נסטוכובה, וכן 
מארצות אחרות — מאוסטריה, בולגריה, בלגיה, גרמניה, 
הולאנד, יוון וצרפת. בממוצע היו מגיעים לט׳ עד 3 משלו¬ 
חים ביום, ומספר ההרוגים ביום כזה הגיע ל 10.000 — 13,000 



899 


טרגלינקה 


900 



ציור 2 . אנדרטה זמצכווז ע< י־ 1 טח מחנרו־טרנ^יניןה 


ומעלה, היו ימים שבהם פעלו תאי־הגאזים אף בלילה, והושמדו 
ער 20,000 אנשים ביממה, הוועדה הראשית לחקר פשעי 
הנאצים בפולניה קבעה ב 1946 את מספר ההרוגים בט׳ 
ב 731,000 לפחות, 

מלבד יהודים הושמדו בט׳ גם כמה אלפי צוענים וכמה 
מאות פולנים, דברי־לבוש, נעליים וחפצים אחרים של המו¬ 
מתים מויינו, תוקנו ונשלחו לגרמניה, בתקופה שמ 2 עד ל 21 
בספטמבר 1942 בלבד נשלחו מט׳ 203 קרונות-משא טעונים 
דברי־לבוש, במועדים קבועים, בערר כל שבועיים, נשלחו 
לגרמניה מכוניות־משא טעונות יהלומים, זהב, שעונים, 
מטבע־חוץ ודברי־ערך אחרים, שערכם מסתכם במאות מיל¬ 
יוני לירות, גם שיני-הזהב של המומתים ושערן הגזוז של 
הנשים נשלחו לגרמניה, 

גילויי התנגדות ו ה מר ד. על־אף אמצעי־ההטעיה 
של הגרמנים ועל־אף האימה שהוטלה על המובאים למחנה, 
אירעו מקרים של התנגדות פעילה, יהודים מגרודנו סירבו 
פעם להיכנס לתאי-הגאזים, ואחד מהם אף הטיל רימון־יד 
לעבר האוקראינים: מיד נפתחה אש קטלנית, והיהודים נהדפו 
בבגדיהם לתאי־ההשמדה, מלבד הצוות הנאצי הועסקו בט׳ 
כ 1,500 גברים יהודים, רובם בשירותים האדמיניסטראטיוויים, 
אך כ 200 — 500 מהם ליד תאי-הגאזים. הללו ידעו את הגורל 
הצפוי להם, וב 10 בספטמבר 1942 דקר אחד מעובדי־הכפיה, 
מאיר ברלינר, למוות איש ס״ם. ב 20 . באוקטובר 1942 הצליח 
האסיר יעקובוביץ׳ לעבור את גדר־התיל ולהגיע לווארשה, 
קבוצת אסירים, ובראשה הרופא חורונז׳יצקי בן ה 50 , החלה 
בחשאי להתכונן למרד, משנתגלה אצלו סכומ-כסף, שהיה 
מיועד לקניית נשק, התאבד הרופא, לאחר מותו התלכדו כמה 
אסירים והצליחו לגנוב מעט נשק משומרי המחנה, בין 
הפעילים, ששמותיהם של אחדים מהם — יהודים ולא- 


יהודים — נודעו, היה גם רודולף מאסאריק, קרוב-משפחה 
ישל נשיא צ׳כוסלובאקיה לשעבר תומס מאסאריק, שמתוך 
אהבה לאשתו היהודיה הלך אחריה למחנה־המוות. מטרת 
המתקוממים היתה הריסת מיתקני-ההכחדה ונקמת־דם, בצהרי 
ה 2 באוגוסט 1943 ניתקו המתקוממים את קשרי־הטלפון, 
הציתו את תאי־הגאזים ומיבנים אחרים, לרבות מחסן־הנשק 
שהתפוצץ על תכבו, התקיפו במעט הנשק שהיה בידיהם את 
הגרמנים והאוקראינים, הרגו אחדים מהם, תפסו מהשומרים 
ההרוגים נשק נוסף, וניסו תוך חילופי־הידיות לברוח מהמחנה. 
רובם המכריע של עובדי־הכפיה נהרגו ביריות, וכמה עשרות 
בלבד ניצלו. אחד מהם, יעקב וירניק, הגיע לווארשה, ושם 
העלה על הכתב את זכרונותיו מט׳: רשימותיו הוצאו לאור ע״י 
המחתרת הפולנית, וכן צולמו במיקרופילם והועברו לארצות 
החפשיות. בדצמבר 1944 פורסמו הרשימות בניו-יורק בתרגום 
ליידית, וכך נודעה לעולם לראשונה פרשת ההשמדה בט׳. — 
לאחר ההתקוממות לא יכלה מכונת-ההשמדה של ט׳ לחזור 
לפעולתה התקינה, ובאוקטובר 1943 חוסל המחנה. 

ב 10 במאי 1964 נחנכה בשטח המחנה בעצרת המונית 
אנדרטה שהוקמה ע״י ישלטונות פולניה לזכר חללי המחנה. 
ב 1965 התנהל בדיסלדורף משפט נגד 10 רוצחים מצוות 
הר.חגה, ובתוכם מפקדה האחרון של ט׳, קורט פראנץ. 

ארכיון \ר ושם", אוסף עדויות וזכמנות על ט׳: ר. אויער- 
באך, אויף די פעלדעד פון ט׳, 1947 : היועץ המשפטי 
לממשלה נגד אדולף אייכמן, עדויות (ב), 1113-1084 , תשנ״ג; 
עבי׳: הגיהנם) . 8 

,.י 7 .[ !(בש/ תרג׳ א. שלונסקי, תש״ה 

תן.וו;ז 0€ תט 1 ^ר>: 18 ן €5 '< 1/1 ז״ז מס 1 י. 1$ ו 1 ן 1 ת<;> 0 : 6 ^־ 19 

, 95-108 . 1 ;;ג .ו.)ח^ 01 ? ת 1 

■ 001 ; 6 ^ 19 ►.' 7 ' 11 :: 6 * 01 . 2 ן 16 י 10 

041 !סר! 111 . ס 1.1 ו 1:1101 ן 

. 196.5 13 ::!ז})׳/׳! 

יו. גו. 




901 


טרגדיה 


902 


טרגדיך! (יור ג>^ 5 יסץ 1 ג 01 :ז, מן ;< 0 ץ 1 ז<)ז — תיש, ף<י 1 ( 0 — 
מזמור), סוג דראמתי נעלה, שצמח על הרקע של 
יוון העתיקה מתוד שירי־המקהלה (דיתירמבים [ע״ע]), 
שאותם היו אנשי אטיקה מקדישים בחג־השנה לאל 
דיוגיסוס, אל היין והפריה־ורביה! התיש, שסימל את כות־ 
הפריון, נצמד לפולחן זה והעניק לו את שמו (יש סוברים: 
משום שמשתתפי־המקהלה לבשו עורות־תיש! או משום 
שניתן תיש כפרס לזוכה בתחרות [ר׳ להלן]! או משום 
שהוקרב תיש בשעת הפולחן). שירי המקהלה בוצעו ע״י 
זמרים ומחוללים, כשאחד מהם משמש מעין סולן ומנצח 
(אכסארכוס)! כשהוזל זה האחרון, במקום רק לדבר על מעשי 
האל, גם להציג אותם בתנועות, נוצר הגרעין הראשון של 
הדראמה (כנראה במאה ה 7 לפסה״נ). צעד חשוב נעשה ע״י 
תספים (במאה ה 6 ), שהוציא את האכסארכוס מבין שורות 
המקהלה, איפשר לו לדבר עם הזמרים במקום לשיר והפך 
אותו ל״משיב דברים״ (?ח״ס-יסזניו — נתקבל ככינוי 
ל״שחקן"). כך נתמזגו שירה, מחול, סיפור־מעשה באמצעות 
מימיקה ודיבור — להצגה חזותית, בעלת משמעות פול¬ 
חנית ברורה. 

מצורה זר של חזיון דתי צמחו שני סוגים שוגים של 
דראמה: דראמת הסטירים (ע״ע) והט׳. לתחרות השנתית, 
שנערכה לרגל תג דיוניסום, היו הסופרים המשתתפים חייבים 
להגיש טטראלוגיה, כלו׳ סידרה של שלוש ט" ומחזה־סאטירים. 
אולם כבר במאה ה 5 לפסה״נ זכתה חט׳ לכתר מיוחד של 
אצילות בספרות ובחברה, בניגוד לבורלסקה של הקומדיה 
ודראמת־הסאטירים. 

צעד מכריע לעיצוב הדראמה הטראגית נעשה ע״י איסכי־ 

לום (ע״ע), בהכניסו לחזיון שחקן שני ליד האכסארכום 
ובהבליטו את החלק הדיבורי על חשבון שירי המקהלה, שאת 
מספר משתתפיה הפחית מ 50 ל 12 . בעקבותיו השלים סופוקלס 
(ע״ע) את הפיכת החזיון הפולחני להצגה תיאטרלית של 
ממש, בהוסיפו שחקן ישלישי ובייחסו חשיבות מסויימת 
לאביזרי תפאורה. 

הט" שאלו את נושאיהן ממכלול האגדות על עלילות 
האלים והגיבורים למיניהם, או מסיפורי־מעשה דמיוניים, או 
לעתים ממאורעות היסטוריים. מבחינת המבנה הכללי של 
חט׳ לא חלו שינויים מהותיים בעת העתיקה, אע״פ שנתוספו 
בה נפשות פועלות! המחזות היו בנויים על העקרון של 
שיחה בין שני שחקנים, שירה הראשון של המקהלה, שיחה 
בין שני השחקנים והאכסארכום, שירה השני של המקהלה, 
שיחה נוספת בין השחקנים רהאכסארכוס, שירה המסיים של 
המקהלה. אבל בתוך מסגרת צורנית זר ניתנו לפייטן אפ¬ 
שרויות שונות לגיוון הסצנות והתבנית הכללית: מונולוג 
במקום דו־שית! קיצור שירי־המקהלה או שינוי מהותם 
ותפקידם: הפיכת המקהלה לצופה מן הצד או למעורבת 
בעלילה ע״י פרשנותה; שינויים פרוזודיים, וכר. מתוך הת¬ 
חשבות בטעמו של הקהל, כנראה, ביקשו המחזאים לא 
להראות על הבימה מאורעות מזעזעים, כגון רצח, עינויים, 
פצעי־הגיבור וכיו״ב; לכן היה צורך לספר עליהם, לתאר 
אותם, וכך נוצר תפקידו של השליח או המבשר (; 0 ג:וץץ^), 
וסיפוריו התיאוריים נתנו מקום לפייטן להוכיח את כשרונו 
הרטורי-התיאורי ע״י נאומים נשגבים ונמלצים, שהיו למעין 
סובלימאציה של הסבל, הפשע או הרצח. ההבדלים בין 
הטראגיקנים הגדולים (ע״ע דרמה, עמ׳ 181/2 ) מעידים על 


התפתחויות חשובות שחלו בתחום הט׳ — הן באיפיון הגי¬ 
בורים והמוטיוואציה של מעשיהם, והן בהתייחסות אל מושג 
ה״גורל״, — וכן על השתחררות הדרגתית של הט׳ מן 
המשמעות הפולחנית הבלעדית. בימי אריסטו, למשל, כבר 
היה הקשר בין הט׳ לבין הפולחן הדתי רופף ביותר. 

מתוך מאות הט" שחוברו והוצגו ביוון העתיקה נשתמר 
מספר זעום בלבד: 7 של איסכילוס, 7 של סופוקלס ו 18 של 
אוריפידס. בתקופת הרפובליקה של ר 1 מ א, למרות העדפת 
הקומדיד, ע״י הקהל והמחזאים, מעידים קטעי חט" שנשתמרו 
על חיקוי של החוגמה היוונית, תוך פיתות היסודות הרטוריים 
והכוונת העלילה לעבר המלודראמה. לעומת זה, בתקופת 
הקיסרות נועדו הט" במיוחד לקריאה בחוגים מצומצמים 
ולא להצגה: עדות לכך הם עשרת המחזות המיוחסים לסנקה 
(ע״ע). מחזות רומיים אלה, שלא הוצגו אך זכו להשתמר, 
השפיעו השפעה מכרעת (ביחד עם תורתו הדראמרית של 
אריסטו) על חידוש הט׳ בתקופת הרנסאנס באירופה המע¬ 
רבית ופריחתה באסכולה הקלאסית,'לאחר שחדלה מלהיות 
מוצגת על בירה במשך כ 1,500 שנה. 

כסב שנה לאחר מותו של אוריפידם, סיכם אריסטוטלס 
(ע״ע, עמ׳ 849 - - 850 ) ב״פואטיקה" שלו אותם הקווים, 
שנראו לו ביסודיים והכרחיים בכל ט' ע״פ ניתוח של המחזות 
שנתחברו בדורות שלפניו, רעיונותיו המקוטעים נתפרשו 
בצורות שונות ומנוגדות מן הרנסאנס ואילך, ופרשנות זו 
הצמיחה מחזות "נאו־אריסטוטליים" ו״אנטי־אריסטוטליים" 
רבים. תורתו של אריסטו, המטפלת במשמעותה האנושית 
ורזמטאפיסית של חט' פחות מבבעלת הנוגעות לצורתה, 
לגיבוריה ולסיגנונה, ניתנת לסיכום במספר סעיפים אלה: 
"ט׳ היא חיקוי אמנותי של עלילה נעלה, שלמה בפני עצמה, 
בעלת שיעור מתאים, שלשונה מתובלת, שנפשותיה פועלות 
בדרך דראמתית ולא בדרך של סיפור: חיקוי, המבצע — 
באמצעות מאורעות המעוררים חמלה ופחד — את המירוק 
( 0 !ס״.״ 0 זו>,-) של היפעלויות כגון אלו": מן ההכרח שהנפשות 
יהיו בעלות מידות ושיעור־קומה! הט׳ מורכבת מששה 
יסודות, שעל־פיהם נקבעת איכותה: ס ים ו ר־ מעשה 
(שיש לו ראשית, אמצע וסוף), מידות (היסודות המו¬ 
סריים של הנפשות), סיגנון-דיבור (האופי הפיוטי), 
מחשבה (היסוד ההגיוני, יכלתו של הגיבור לנסח את כל 
הניתן לבטא במצב נתון), חזיון(האופי החזותי), נעימה 
(האופי המוסיקאלי): "לא מתפקידו של הפייטן לספר מה 
שהתרחש במציאות, אלא מה שעשוי היה להתרחש", כלו׳ מה 
שאפשר היה שיתרחש מתוך הסתברות או מתוך הכרח 
(השירה כללית יותר מן ההיסטוריה העוסקת בפרטים): 
אחדות העלילה מזדהה עם הגיונו הפנימי של הגיבור! עלילות 
מקוטעות, הסרות־רצף, אפיזודיות, אינן מתאימות למבנה 
הט׳; העלילות היפות ביותר, שהן חיקוי של מעשים מפחידים 
ומעוררי־חמלה, מתפתחות לפי קו רציף, שבו מתחוללים 
מקרים מפתיעים, המתהווים לכאורה באקראי, אבל טעונים 
משמעות גורלית; מבין העלילה הפשוטה (ללא מיפנה 
ן״ £1 :ו 6 ה!<.);::ת] או היוודעות [;) 1 ס 01 ('׳)' 4 'ץ״י%"]) מזה, לבין 
העלילה המורכבת והמסובבת (שיש בה ריפנה והיוודעות, 
כגון ב״אוידיפוס״) מזה — יש לראות את האחרונה כאידי¬ 
אלית! כדי שתעורר חמלה ופחד, ויחד עם זאת מירוק 
רגשי, עליה להציג "אדם שאינו מצטיין לא בשלמות מידותיו 
ולא בצדקתו, והתמורה לכשלון הלה בו לא בגלל רשעותו 



903 


טרגדיה 


904 


ומידותיו המגונות, אלא בגלל חטא שחטא כלו׳ 

אדם הממיט על עצמו ועל סביבתו שואה פיסית בגלל שיפוט 
מוטעה, חוסר ראיית־הנולד, ליקוי מוסרי או כל חולשה 
אחרת (מחזה שיציג אדם טוב היורד מגדולתו, או רשע 
המגיע לגדולה, או רשע שסופו רע, לא יעורר פחד וחמלה, 
אלא בחילה במקרה הראשץ, יהיה בלתי־טראגי במקרה השני, 
ומוסרי אך לא טראגי במקרה השלישי)! מותו של הגיבור 
לא תמיד הוא הפתרון המחוייב כדי לסיים את הט׳! אך הוא 
בעל האפקט הטראגי ביותר, ולכן טועים אלה המותחים 
ביקורתיעל אוריפידס "על שהוא נוהג כך, שרבות מן הט" 
שלו מסתיימות בכשלון, והרי זוהי הדרך הנכונה: ט" כאלו, 
כשהן מבוצעות כהלכה, מופיעות בהצגות־הבימה כטראגיות 
ביותר, ואוריפידם מופיע כטראגי שבפייטנים"; השואה 
(ן 1 י)^ס x0 ס״ 1x ).׳<) הטראגית ביותר היא זו המתרחשת בין נפשות 
קשורות זו לזו (בתוך משפחה, כגון ב״אוידיפוס", "מדאה", 
"אלקמרה"), ולא "בין אויבים או אדישים"! התרחשות זו 
צריכה לעורר אימה אך לא זוועה, ולכן מעשים אכזריים, 
מקומם מאחורי הבימה ולא לעיני הצופים (ר׳ לעיל, עמ׳ 901 ). 

על מטרת הט׳, ה ק תרסיס ( = המירוק), על מוסר־ 
ההשכל והחוויה הרגשית־אסתטית שעל הצופה להפיק ממי־ 
רוק זה, נחלקו המפרשים מאז ומתמיד, וספרות עשירה 
נתחברה על נושא זה. מן המבקרים האיטלקים במאה ה 16 
(רובורטלי, סקליג׳ר, קסטלוטרו) ועד לסופרים של המאות 
ה 17 — 19 (קורני׳ רסין, לסיבג, מילטון, גתה) והמפרשים 
בדורות האחרונים, מובעים בעיקר רעיונות אלה: (א) תפיסה 
נאו־סטואיציסטית בעלת אימפליקאציות מוסריות: מטרת הט׳ 
והמירוק היא להרגיל את הצופה למאורעות מפחידים ומעוררי־ 
חמלה בחיים, כלו׳ להקשות את חושיו הנוטים לרכך את 
אפיו! (ב) החמלה מביאה את הצופה לידי חשש לגורל אשרו, 
כשהוא משווה את חולשתו לזו שהמיטה שואה על גיבור 
המחזה, ומתוך כך הוא ממרק את נפשו מתשוקות מזיקות! 
(ג) תוצאת המירוק היא איזון התשוקות, ותחושת־הקלה 
בנפש־הצופה! (ד) היטהרות הנפש, הגברת יכלתה לרחם ע״י 
ריכוך רגישותה! (ה) הגישה הפסיכופאתולוגיח (בהיות 
המונח "קתרסיס" לקוח מתחום הרפואה), שאליה הצטרפו 
המבקרים לרוב: התפרקות פיסית־נפשיח ע״י העלאת הבלתי־ 
מודע לאור, לשם ניתוח שכלי ומודע של גורמי הפחד והחמלה 
ותחושות כגון אלו! (ו) הנאתנו באה מהרחבת־דעת ומקבלת 
מוסר-ההשפל! (ז) בראותנו את פעולתו הבלתי־צודקת של 
הגורל, אנו נהנים להכיר בחוש הצדק שלנו! (ח) הנאה 
מנצחון הרוח, בסוף הט׳, למרות הש 1 אה הפיסית! (ט) הנאה 
מן ההכרה שאנו מסוגלים להיכנס לעורו של הגיבור הטראגי 
ולהשתתף בסבלו־מאבקו (סימפאתיה. בגרמ׳ 101£1 ; 411 ג). 

אם מוקד ההתרחשות הטראגית הוא במסגרת המשפחה, 
בולט בה במיוחד מקומה של האשה. כאקטיווית או כפא־ 
סיווית, היא זוכה לתפקיד מרכזי כמעט בכל ט׳, הן העתיקה 
והן המודרנית, מסביבה ניתן לרקום התפרצויות האכזבה, 
הקנאה, השנאה, הנקמה, וכר ואולי באמצעותה ניתן לעצב 
ביתר שאת את בעיית הגורל, היצרים, האי־ראציונאלי. האם, 
הרעיה, האהובה, היריבה, הבת, מרכזות מסביבן עלילות 
טראגיות לרוב הן אצל העתיקים (קליטימנסטרה, מדאה, 
איפיגניה, אלקטרה, אנטיגוני, פדרה, ועוד) ת;ן אצל המודרי 
נים (לידי'מקבת, הדה גבלר, ומרבית הנשים במחזותיהם 
של סטרינדברג, פירגדלו, או׳ניל, לורקה). 


המונח "ט׳", במידה שהוא מופיע ב יה" ב באירופה, 

אינו מיוחד להגדרת יצירה דראמתית. בעקבות אפלטון, 
שהשתמש במונח זה כדי להגדיר את שירתו של הומרום, 
נהגו לכנות בשם זה יצירות סיפוריות שונות כגון אלו של 
הורטיום, יובנליס ואתרים! ואילו ביוונית־ביזנטית (ואף 
ביוונית מודרנית) פירוש המלה !סס״סץ"©! הוא פשוט "שיר". 
ביה״ב ניתן השם לכל סיפור־מעשה שראשיתו באושר וסופו 
באסון, בניגוד למונח "קומדיה", שהיה מיוחד לסיפור המתחיל 
בשואה ומסתיים בשמחה (ר׳, למשל, "הקומדיד, האלוהית" 
לדנטה). עם הרנסאנס חזרו לשימוש במונח ט׳ אך ורק 
לגבי יצירה דראמתית, תוך שמירה על "סוף רע לסיפור- 
המעשה" כתנאי הכרחי. מאותה תקופה ואילך ניתן שם זה 
לכל מיני מחזות, שברוב המקרים אין ביניהם לבין הט' 
היוונית העתיקה כל קשר תכני או צורני. הגדרותיו של 
אריסטו, שרק בחלקן הן תואמות את יצירותיהם השונות של 
הטראגיקנים היוונים, הפכו באמצעות הלמדנים האיטלקים 
של הרנסאנס למעין שולחן־ערוך מקודש לגבי המחזאים 
האיטלקים והצרפתים במשך כ 250 שגה! למדנים אלה, מתוך 
פרשנות מסולפת לעתים, ייחסו לאריסטו דעות שאינן 
בנמצא ב״פואטיקה" שלו. רובורטלי, סקאליג׳ר, קסטלוטרו, 
ובעקבותיהם הצרפתי זץ דה לה טי, המירו את הדרישה 
לאחדות־העלילה ב״חוק שלוש האתדויות" (של עלילה, זמן 
ומקום), שאותו גיסה בואלו (ע״ע) בצורה חד־משמעית. בין 
כל היצירות הדראמתיות הרבות שנתחברו תוך שמירה קפ¬ 
דנית על חוקים אלה באיטליה, בצרפת, ובהשפעת הצרפתים 
גם באנגליה [אחרי הרסטוראציה], בספרד [לוסן], ובגרמניה 
[גוטשד]), לא הגיעו אלא מועטות לרמת ט׳ בעלת ערך 
תכני וצורני ראוי לשמו. — הקלאסיקנים הצרפתים 
השתדלו לוותר ככל האפשר על עלילה חיצונית ועל פעלולים 
חזותיים, בהעבידם את בימת-ההתרחשויות אל תוך נפש 
הגיבורים! כמרכן סברו, שאין להכניס לט׳ כל יסוד קומי או 
עממי. לעומת האיטלקים (טריסינו, סינתיו, ספרוני, טסו) 
והצרפתים (ז׳ודל, גרניה, רויטרו, קורני,'וולטר),' שהשראתם 
וכשרונם נחנקים בכבלי ה״חוקים", בולט בייחודו ר ם י ן 
(ע״ע). הטראגיקן היחיד שהצליח לעצב יצירות־מופת בודדות 
במסגרת התאוריות הנאו־אריסטוטליות ויצר מעין ינסניזם 
(ע״ע) תיאטראלי. במאה ה 18 באיטליה התעלה במידה 
מסויימת אלפירי(ע״ע).— בתור-הזהב שלהדראמההם- 
פרדית ובתיאטרון האליזבתני באנגליה לא ייחסו 
חשיבות כלשהי לאחדויות הזמן והמקום, ונהגו באחדות 
העלילה חופש־יתר! לפי הצורך הוכנסה לט׳ עלילה משנית. 
כמו־כן שימשו באותם המחזות בעירבוביה יסודות קומיים 
וטראגיים — כמו בטרגיקומדיה (ע״ע) —, ניבים עממיים־ 
וולגאריים נמצאו בכפיפה אחת עם ליריקה צרופה ומליצות 
מלוטשות במחזות שיקספיר, בומון, פלצ׳ר, לופה דה וגה, 
_קלדרוז ואחרים, השפעתן של הט" של סנקהיהיתה מכ¬ 
רעת במיוחד בתיאטרון האליזבתני: עם מחזהו של קיד 
(ע״ע) 1511 תבי 51 (״הטרגדיה הספרדית״), 1592 , 

נפתתה הדרך לסידרה ארוכה של מחזות טראגיים, עמוסי 
מעשי-פשע, שפיכות־דמים ונקמות, שסיסמתם היא "עין תחת 
עין"! מחזות אלה (ביניהם משל ובסטר וטרנר! והשו׳ גם 
"טיטוס אנדרוניקוס" של שיקספיר) מתקרבים לעתים לסוג 
המלודרמה (ע״ע), ואמנם שימשו מופת למלודראמות של 
המאה ה 19 ! סוג זה נודע בשם "ט׳־של־נקמות". לכאורה 



905 


טרגדייה 


906 


שייך אף "ד.מלט" של שיקספיר לסוג זד., אלא ש ש י ק ם פ י ר 
(ע״ע) נתעלה מעל לאסכולה בת־זמנו — ומעל לכל האס¬ 
כולות ועיצב את הטראגיות שבסיבוכי נפש־האדם ויצריה, 
ובעקבותיהם — בגורלו, ביצירות שהן מן האדירות בספ¬ 
רות העולם. 

במאה ה 18 נתגבשה תגובה כנגד הט׳ הבאו-קלאסית! 
המחזאים לא סברו עוד שעל הגיבור הטראגי להיות בעל 
שיעור־קומה וממוצא אצילי, וביקשו להעביר את העלילה 
הדראמתית מממלכת האלים והגורל אל תחום חיי המשפחה 
והחברה, על בעיותיהן הגשמיות והרוחניות. מחזאים אלה 
הרסו את הבסיס הטראנסצנדנטי של הט׳ והעמידו במקומו 
מצע אימאננטי-בורגני. נסיון זה להתאים את נוסחת הט׳ 
למסגרת חיי היום־יום של הבורגנות הצמיח סוג חדש של 
דראמה (דידרו ומרסיד. בצרפת, לסינג ושילר בגרמניה, 
לילו באבגליד., ועוד)','שנודעה בשם "דראמה בורגנית" או 
"ט׳ בורגנית". מן הדרמטיקנים הגרמנים התקרב ש י ל ר 
(ע״ע) באחדים ממחזותיו לסוג חדש של חט׳ בעקבות 
המופת של שיקספיר. הבל (ע״ע), שיצירתו הדרמתית 
חדורה תפיסה של "פאנטיראגיזם" (פיצול האל בכל בריאותיו 
והתנגשות בלתי-נמנעת בין הפרט ובין האידיאה), לא הצליח 
לתרגם אותה לצורה של ט' אמיתית. 

עם תום התקופד. הנאו־קלאסית חלה, איפוא, התפוררות 
מוחלטת של מסגרת הט׳ ומשמעותה. מעולם לא היתד, חט׳ 
סוג דראמתי כלל־אנושי ולא פרחה אלא לעתים נדירות. 
באמנות־התיאטרון העשירה של המזרח הרחוק, למשל, 
שבה לא חסרים חזיונות של אימה וחמלה, של רצח, עינויים 
ושפיכות-דמים, אין לדבר כלל על ט׳ במובן המקובל במערב 
מאז אריסטו.כמו*כן אין בעולמן של היהדות ושל הנצ¬ 
רות אפשרות של קיום העלילה הטראגית היוונית. איוב 
אינו דמות טראגית, בסופו של דבר. מכיוון שבמרכז עולמו 
עומד אלוד״ים: גורלו של איוב, לבטיו ונפתוליו, אינם — 
כבט׳ מן הדברים שבין אדם לעצמו או בין אדם לחברו(או 
לחבריו), אלא מן הדברים שבין אדם למקום. והוא־הדין 
בקדושי הנצרות; בכל ספרות יה״ב של הנצרות אין ט׳. 

בעולמה של הדראמה היוונית מופיעים אלים אכזריים 
במעשיהם, המשטים בגיבורים, טומנים להם פחים, מנהלים 
עמם משחק שסופו להסתיים במוות. אין מנוס מן הגורל, 
לא ע״י מעשים טובים ולא ע״י התמרדות. האירוניד, הטראגית 
נוצרת מן העובדד., שלגיבור נדמה שהוא חפשי להתמרד 
ולשנות את גורלו, בה בשעה שהצופה יודע שגורלו נחרץ 
מכבר. הגורליות מופיעה כנשמת הט' היוונית, והיא טראנס- 
צנדנטית• במידה שגורליות זו מפורשת בדראמה המו¬ 
דרנית כזהה עם המושג המדעי של הדטרמיניזם, ניתן לדבר 
על דראמות בעלות נימות טראגיות, אך'לא על ט" ממש. אם 
ניתן לפרש בשלמותו את גורלו של הגיבור באמצעות 
הפסיכופאתולוגיה, הפסיכואנאליזה או מלחמת־המעמדות, 
ואם גורמי הקונפליקט ניתנים לחיסול ע״י אמצעים רפואיים, 
כלכליים או חברתיים, נמצאת מסגרת הט׳ העתיקה מתמוטטת! 
חט׳ זקוקה לטראנסצנדנטיות, תהא זו דתית-פולחנית, מטא¬ 
פיסית או בלתי-מוגדרת ואבסורדית. בדראמה המודרנית יש 
מן הטראגי במובן זה בקצת מיצירותיהם של איבסן (ע״ע) 
ושל האופטמן (ע״ע). בסוף המאה ה 19 ובמאה ה 20 הצמיחו 
אסכולות תיאטרליות שונות (ראליזם, נאטוראליזם, אכספך- 
סיוניזם) דראמות טראגיות, שבמסגרתן מתבטא המושג של 


¬ הגורליות באמצעות התנגשות בין הפרט לבין החברה, באמ 
צעות גורמים ש?! תורשה (אלכוהוליזם, מחלות-מין, טירוף, 
וכר); הגורל, במובנו המודרני, הפך לתורשד, וליצרים, הזרם 
הפסיכואנאליטי העמיד את הבלתי־מודע במקום הגורל הקדום 
והגדיד את הט׳ כד,תנגשות בין כוחות המודע וד,תת-מודע. 
מלבד העיבודים המודרניסטיים של מיתוסים עתיקים (כגון 
"אנטיגוני" של אנוי, '"הזבובים" של סדטר, "אוידיפוס המלך" 
של קוקטו, "יאה האבל לאלקטרה" של ארניל, ועוד), נעשו 
אמנם נסיונות בזמן החדש' ליצור ט" שאינן נאו-קלאסיות 
ו״אריסטוטליות", אלא משמשות מסגרות דראמתיות מגוונות, 
שבד.ן מעוצב האדם במאבקו הטראגי עם עולם אי-רציונאלי, 
ולעתים נראית המסגרת של הגרוטסקה כצורה הטראגית 
המובהקת. כתחנות בדרך עיצובה שלי ט' מודרנית ניתן למנות 
את יציחתיהם של סופרים כגון סטרינדברג, פירנךלו, או׳ניל, 
סרטר, קמי, רנה, בקט, יונסקו; ובתחום המחזה הפיוטי 
הטראגי — אותן שיל' לורקה, אליוט, או׳קיסי. הפילוסופים 
שנתנו את דעתם על הנושא (כגון הגל, שופנריאואר, ניצעוה, 
יספרם, אונאמונו, ועוד), לא ביקשו בעצם להגדיר את מסגרת 
הט׳ ומשמעותה כסוג דראסתי בין שאר היצירות הבימתיות, 
אלא לפרש את המושג "טראגיות" בעולמו של האדם וביצי¬ 
רותיו, מקומם של הרע והסבל בקיום, היחס בין החטא 
והעונש, בין האדם ליקום, וכיו״ב, ובמסגרת הרהרריהם יש 
ויש מקום לדבר על "ספרות טראגית" ועל נציגיה העתיקים 

והמ 1 דרניים. 

המונח "ט׳", היום, צר מהכיל את כל סוגי המחזות 
שכונו במשך הדורות בשם זה. במובנה המצומצם והמדוייק, 
צמחה הט׳ ביוון העתיקה ושם גם הגיעה לקיצה: החיקויים 
ברנסאנס ובנאו-קלאסיציזם כבר נמצאים רחוקים ממנה 
במידד. ניכרת; "הט"" שנתחברו מאז ועד ימינו, אע״ם 
שרבות מהן אינן חסרות המתח, הפתוס, הקתרסים ור.סיגנון 
הנעלה שאיפיינו את הט׳ הקדומה, מתאים להן יותר הכינוי 
"דראמות טראגיות", ואילו במאה הסב ניתן תוקף גם למושג 
של "פרסות טראגיות". בכל ימי התיאטרון פרחה הדראמה 
הטראגית הרצינית כחצי־תריסר פעמים; תקופות פריחתה 
היו תמיד קצרות: ולעומת סוגים ספרותיים ואמנותיים אחרים 
לא נשאה אלא פירות מועטים בלבד. 

וע״ע דרמה: תן: ספרות, תיאטרון. 

1 נ. שסיגל, על הגדרת הט׳ לאריסטו (עיון, י״ב), תשכ״א 
1 ב. קורצווייל, איוב ואפשרויות הט׳ התנ״כית (שם), תשכ״א 
1 > ■ס־׳ו״ , 1-16561 .זגי .ס ■ 

X, 1-3). 1837-42; ?. >)161256116, (76/,7 17 ״ ?. 

1872; 11. 0.1 ; 1908 ,.ד , 6 ; 1111 חז 110 ז .. 

<1/ 3/011661 .( ; 1922 ,. 7 ,)■ 1 צ 1 ת 8 . 5 .ן ; 1908 ,עמ׳עי 1 ס (. 

.167/46/11(11/76 /ן,/£ ,ת 50 חב. 1 . 0 ;' 1923 ,מ 16 /־׳./ז^/.ין 7 . 11 ׳ 
}>1510 1 )זו. 1616 ? . 11 )' ;'־■/ 192 , 76 )ן 7 }מ! 7 ן/ . 7 1 ) 1 ) 1 ! )!וו ' 

071 . 1 < . 337 ; 1927 ,ץ^-ו 1 ה €0 . 1 , 1/1 מ 12 י 1 י<(///נ 7 . 56 !;ו 1 ז( 1 ת 
7 מע 5 //זי/ע< 1 /£ 14 ( 1 > ,ז 66 ת 6 נ; 5 .* 1 ' ;" 1929 ,.יד ,ח!.*!(! ., 
1936; 1 ) 11 ) 110 ^ 1 .ז 6 ) 11 ;ז 1 . 71 ; 1937 ,. 7 1 }ח 0 ^) 8 .) 111 ) 191611 .א :- 
(100 10 7 / 0 ■ 0011101 ■ 111 ) .;וז/׳( 6764 // ,■לבז/!)!^ .ס ; 1939 ,.ד ., 
1940: 33'. 3/. 0'00 1 ) 1 ז״ 865 . .( ; 1943 ,, 7 (ס €11010101 ,זנוי 1 ת , 

1.11 11^(1111011110(1 110 10 7., 1943; 76. ]35116(5, 7//,6( 4. סיוד ■ 
^110110, 1952; 7., 7(1161, 010 1111110(1110110 !40111 ) . 4 . 11 • 11111111 ׳ 

3. 1949 , €11012101 ' 12 (ס 13012 0 ו 1 ד ,תטל 115 §) 76 ,'> 7 ; 1948 ,.ד ; 

77. \3 ס 123 ■ 0 ד ) 111 13 ) 12 ,. 7 ,ז 6 §ו 61811 ז x 0 ) 112 ) €01111 1110 (ס 
€1211, 1953; 1.. ]6 ; 1953 ,.ד ( 0 0011 )} 1 ) 0 €1112013 , 1 ) 56 ע 
1954 , 112111111100 ) €0 112 30 )/!/!;)//)•ו/ ." 7 1.11 , 1.61165116 .א ; 

77. ,3. 37)7/16 , 776110 .א . 7 ; 1956 , 71/6 /ס ■ ¥1012 ! 1 ,, 7 , 5 ) 6 ־ 
11111001( (1/ 01 וו 1 ו 1 { 3 746 ,)■ 8111111 .[ . 77 ; 1956 ,.ד '€., 
1956; 33 3 ;/ 706/1 , 81300 . 0 ; 1957 ,. 7 ,ת 816001101 .ס .־ . '€., 
1958; א .א : 1959 , 711 ) 01111 1110 1 ) 1 '^ 1 ) 2 ) 11 . 16 ;) 5113 .א .א . 
56(11311, 746 ¥1110(1 0/ 7., 1959; 746 , 11361 ק 3 א .ם .ס 
€130 ו 11 ו x 0! 0 ^ 7/1606 110 ) 2113 > ,. 7 , 01500 ; 1960 ,.ד / 



907 


ערגדיה — טרגירןרמריה 


908 


.? . 0 . 1 ? ; 1961 ,.־ 7 / 0 111 ^ 01 ו>\ 71 ,ז־״ £1 :צ . 0 ; 1961 ,עמ׳ע-׳גן 
,. 7 \€^' 07 ,. 14:1 ; 1957 , 1 ) 1777 ) 07 ה 1 1 ) 1 1x71 )ז-( 0 ^ 1 

10 71 סה 10 ^^ 1 מג 1 )[( 17 \{ 0 ,. 7 .. 1 .^ 1 ;׳ 1961 

€ח €11 ^) ,^ו)□ן.•: 4 גן .( ;^' 1962 

.^ : 1962 ,. 7 & 2 ז 7 ^ 4 ו) 772 ./ז ,, 7 ז 1 ז'^ .■\ .\ 1 ; 1962 

, 1 ^ח 820 .? ; 196.3 , 4 > £1 '^' 077 ו 0 !ס 111 ^) 301471 .■^^^תני:^^ן 1 ^יצ 
. 963 ! ,} 1 ) 0771 ' 01 ){■)!ז ס^) 10 י 1 . 1 > )) 01 '} 717 

מ, ל. 

טרגוליים, ע״ע אילתיים (כרד־מילואים). 

טךגונה (צמסזצ^^זזג־!), עיר־נמל בצפון־מזרחה של ספרד, 
בקטאניד,) 45,000 תושבים ( 1961 ). העיר העתיקה 
של ט׳ מוקפת הומה אדירה (״קיקלופית״) משלוש רוחות! 
מלבדה שרדו בה מן התקופד, הרומית מוביל־מים, אמפיתיאט¬ 
רון ושער״נצחון, ומיה״ב — כנסיה רומאנית־גותית יפה 
מהמאה ה 12 ) העיר החדשה הוקמה ליד העיר הישנה לפי 
תכנית. בט׳ מעבדים את התוצרת החקלאית של הסביבה, 
העשירה במטעים יבשדות־שלחין, ומייצרים יינות, ליקרים, 
שמן, סבון וסיגריות. 

ט׳ היתה ישוב איברי קדום, מהראשונים בספרד שנכבשו 
בידי הרומאים ( 218 לפסה״נ); בפי הרומאים נקראר, טאראקו 
((ז^ 1 :זז X3 ). בסוף המאה ה 1 לפסה״נ קיבלה מעמד של 
קולוניה והיתד. לבירתה של הפרובינציה היספאניה טארא־ 
קוננסיס. היא היתד. החשובה שבערי ספרד ואחת מערי־ר׳גמל 
העשירות ביותר בקיסרות הרומית. עד שבזזוד. פושטים 
פראנקים ב 264 . ב 476 נכבשה ט׳ בידי הוויזיגותים, ב 713/4 
בידי המוסלמים, וב 1089 נכבשה מידיהם בידי ראמון ברנגאר 
111 רוזן־ברצלונה. ^ 

היישוב היהודי בעיר תחילתו, כנראה, בתקופה הרו¬ 
מית, והוא נתקיים גם בתקופה הוויזיגותית, בימי השלטון 
הערבי גדל היישוב הרבה, ולעיר ניתן הכינוי "עיר היהו¬ 
דים"; במשך הזמן עבר חלק מיהודי העיר לטורטוסה (ע״ע) 
הסמוכה. ב 1235 נקבעו בט׳ ע״י באי-כוחה של הכנסיה 
שיעורי הריבית המותרים ליד.ודים, וכן נצטוו היהודים לשאת 
אות שיבדילם מן הנוצרים. ב 1260 השיגד, קהילת ט׳ מאת 
חימר. 1 פטור מחובת איכסון בית־המלכות ור,תר לסגור את 
שערי השכונה. בענייני מיסים ותקנות נשתייכה ט׳ לקהל 
ברצלונה (ע״ע, עם׳ 918 ). בראשית המאד. ה 14 אירעו בט׳ 
מעשי גיור ושיבה ליהדות, ובעקבותם גורשו אותם מיד,ודי 
ט׳ שסייעו לכך, ורכושם הוחרם; על הקהילד, הוטל קנס 
כספי כבד, ואחד מבתי-הכנסת הוחרם והפך לכנסיה. אנוסים 
ששבו ליד,דותם באותו זמן נתבעו בדין האינקוויזיציה; רבים 
ברחו, ומהם נידונו למיתר. ובתיהם לשריפה, אך המלך הקל 
על ענשם, דן אותם לקנס, והתיר ליורשים לפדות את הרכוש 
שהוחרם. בפרעות שפרצו בימי מגיפת 1348 נהרגו 300 
יהודים מט׳ וסולסונד. הסמוכר. לה, ויהודי העיר נתבעו לשלם 
קנס לקופת המלך. 

זמן קצר לפני פרעות 1391 נפתח בט׳ משפט נגד כמד, 
מספרי הרמב״ם "שנמצאו בהם, כפי שאומרים, טעויות 
אחדות נגד האמונה הנוצרית". בימי הפרעות ברחו יד.ודי ט׳ 
אל המבצר, וד.מלך חואן ] מסר אותם, ע״פ בקשתם, לחסות 
פקידי המלבות וד,עיר ודרש להעמיד את הפורעים לדין 
כמורדים במלכות. לאחר הפרעות ננקטו אמצעים לחידוש 
היישוב. המלכד, ויולאנטה הבטיחה ליהודים פטור ממיסים 
לתקופד, של 5 שנים והתירד, לד,ם לד׳תרים יד,ודים בשאר 
הקהילות לבניין ביכ״נ ועוד. — במחצית השניד. של המאה 



טרגונד,: מדאה כלוי 


ה 15 שימש ברבנות בט׳ ר׳ יצחק עראמה (ע״ע). ב 1492 
היתד, ט׳ נמל־יציאה למגורשי מלבות ארגון. 

י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, מפתח; ט', 
תשי״ט־! א. אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, 

א/ 224 ־ 226 ׳ תשי׳׳ך? א 0 ; 7 א 1 . 7 2 ;) 1 ) 1 ז^ת־ 1 נ 11£ . 13 

^< 0 ) 1115 1 ־- ') . 11 , 1882 י. 11 .: 17 105 י)/) ׳ 10 ) 70 ) 

־ 11 ;^\־יל 11113 \ .[ ; 906 ! , 553 , 1 ,;?;׳. 4 ^ 7 ^.. / 9 ׳> 11011 ה 1111 ) 171 1€ /ז / 0 

; 1927 ,״!)ל 7 , 1€ ) $ ) 111 ,!;לס׳וס!! 

; 1942 ; 7 //)י/ 5 ״/ ינ׳^י)/ ^ 7/14 .ן 1 ן.ןןוג 01 א 

' 7 ) 1 '{י) 5 ך 17 74x5 - ל׳ 1 ^)ג,ז 13 ג,ז 0 ן\ז 1 ; 0 .'• 1 

. 1956 ,. 1 .>ל 350 ,.[^ל 264 , 1 ) 171 )<) 7.5 15 ) 111 )ז< 7€1 [ 75 } 0/1 ס 

ח, ב. 

טרגיקומךיה, צורה מאוחרת של המונח - 0€ וז 01 > 381€0 ז 1 
113 :>, שבו השתמש פלוטוס [ע״ע] כדי להגדיר 
את מחזהו "אמפיטריון", יצירה דראמתית, שבה מופיעים 
האלים יופיטר ומרקוריוס מחופשים כבני-תמותד, המעורבים 
בין אנשים, ומתרחשים אירועים השייכים לתחום הקומדיה. 
סופרי הרנסאנס ומבקריו לא ידעי להחליט, מה ייחודה ומש¬ 
מעותה של ד,ט' בין קומדיה (ע״ע) לטרגדיר, (ע״ע): קומדיה 
בעלת יסודות טראגיים או טראגדיד, בעלת רקמד, קומית. 
עם הופעת המונח במערב-אירופה, ולאחר גישושים רבים, 
נראה שהצליח להשתרש במינוח התיאטרוני כמציין שלושה 
סוגים של יצירות דראמתיות: (א) עלילד. טראגית שפתרונה 
אינו שואה ( £1110 11010 11 > 013 ס; 31 ז;ז י- "טראגדיה בעלת 
סוף משמח"), או לעתים גם סיפור-מעשה טראגי עם יסודות 
קומיים; (ב) דראמה פאסטוראלית, המיוסדת על מוטיווים 
מן המיתולוגיה הקלאסית מעובדים ברוח האלגוריד, של 
יד,"ב! מעורבים בה יסודות קומיים וטראגיים וסופד, טוב: 
(ג) מחזה רומאנסקי שנמצא על גבול המלודרמה (ע״ע). 
תקופת פריחתה של הט׳ היתה קצרה יחסית: מאמצע המאה 
ה 16 עד אמצע ה 17 . בעיקר באיטליה (סינתיו, גוריני) וב¬ 
צרפת בתיאטרון ד,קדם-קלאסי(א. ארדי, רוטרו, מרה, קורני), 
ובהשפעת אלה גם בספרד (אצל מחזאי תור־ד,זד,ב) ובאנגליד, 
(לקראת סוף המאה ה 16 ). כל "טראגדיה מעורבת"( 113 :) 80 בז 1 
£3 צ 1 וזז) או "טראגדיה בעלת סוף משמח" יכלר, לזכות בכינוי 
"ט׳". במאה ה 18 , עם הופעת הטראגדיה הבורגנית (ע״ע 
דרמה, ע מ׳ 187 ), העלו גם את המושג של "קומדיה בכיינית" 
( 0 ] 311 ץ 10 ז!זך. 1 0110 :>וז 001 ) כדי לד,גדיר את הצורר, המעורבת. 



909 


מרגיקומדיה — מרואה 


910 


במאה ה 19 , במיוחד בצרפת (ובהשפעתה גם בארצות אחרות), 
הצמיחה הט׳ את המלודראמה, שהשתלטה על בימות אירופה 
לתקופה ממושכת. בדראמה המודרנית בולט בייחודו מחזהו 
של רוסטן "סירנו דה ברז׳רק", שהיה מעין תחיה של הט׳ 
המיושנת׳ אך לא זכה לממשיכים למרות ערכו הפיוטי. בתי¬ 
אטרון המודרני אין עוד שימוש במונח ט׳, אע״פ שמחזות 
רבים תופסים מקום בלתי-מוגדר בין הקומדיה לבין הטרא- 
גדיה, ובהם משמשים בעירבוביה הנשגב וההמוני, הרציני 
והגרוטסקי, השמימי והגשמי, כפי שאגו רואים ב״טראגיקו־ 
קומדיה" של פלאוטוס. 

וע־׳ע: דרמה: טרגדיה; מלודרמה; פסטורלה; קומדיה. 

. 9 ! .? ;לס^-י! .ץ 1€4 ת €0 ' 1 ^ 11 ^־ 7 , 0 . 1 ־ 1 

171 ^■ 1 ) 1£ זזס 3210 י< 7 / 9 > ^ 7/1 ..¥ ; 10 ^ 1 

•ן^ע־/יל ,: 101 ־ 1 ־ 1401 .'ד ; 1952 . 

111 /"^ןמ^ 0 /׳>׳ןי>(£ />מו> מ/^/־^ס ^// ,ץ^ 1€ ז 01 .> 

. 1955 , 1 ) 171 } 1 ^ 7.71 

מ. ל. 

טך!, גבליאל דה י- ^ 1 ^זג €1 X ״נ 1 ג 0 - ( 1834 - 

1904 ), פילוסוף, סוציולוג וקרימינולוג צרפתי. 

תחילה היה שופט, אח״כ ניהל את מדור הסטאטיסטיקה 
במשרד-המשפטים, ולסוף שימש פרופסור לפילוסופיה מודר¬ 
נית בשסתבז? 616 0011686 . 

ט׳ ראה בהמצאה ובחיקוי את התהליכים המרכזיים בעי¬ 
צוב האמונות והרציות האנושיות, שהן מצידן מגדירות — 
לדעתו את ההתנהגות החברתית. ההמצאה במובן 
הרחב ביותר, הכולל כל חידוש מחשבתי או מעשי, יוצרת 
״אמונה״ חדשה, וזו מעוררת ״רציה״ לחידוש — תחילה 
במחדש, ואח״ב — כתוצאה מחיקוי — בעומדים בקשר עמו. 
מהם מתפשט החיקוי בשיעור גאומטרי על פני החברה 
כולה. החידוש נתקל בהתנגדות — הבאה בעקבות ההת¬ 
נגשות בין שתי אידאולוגיות או בין החידוש והנוהג הישן —, 
והתהליך מסתיים בהסתגלות, העשויה להתבטא במידה 
של שיווי־משקל בין הישן והחדש או לבוא בעקבות 
"המצאה" חדשה, המבטלת את משמעות הקונפליקט. הנחת 
המחזוריות של המצאה, חיקוי, התנגדות והסתגלות מעידה 
על השפעתו של ד,גל על ט'. סכמה מחזורית זו באה לידי 
ביטוי גם במשנתו הפוליטית של ט׳. אף בחיי המדינה משנים 
בני־האדם, התוצאה מ״המצאות״ שונות — דתיות, אידאו־ 
לוגיות, כלכליות וכד׳ — את ,.אמונתם" ושואפים לשינויים. 
התהליך המתרחב והולך של פיזור מקורות ההמצאה מתבצע 
בהתאם לחוקיות של המצאד" חיקוי, התנגדות (מאבק בין 
מפלגות, מלחמות בין עמים) והסתגלות, ושלביו השונים הם 
אירורסיביליים. 

י בקרימינולוגיה התפרסם ט׳ כאחד המבקרים של לומברוזו 
(ע״ע), המדגישים את אפיה החברתי של העבריינות הפלי¬ 
לית. גם בתורת־הכלכלה ניסה ט׳ לטפל מנקודת־הראות של 
ההתנהגות. 

ט׳ הציג בצורה בהירה את שאלת האידורסיביליות של 
תהליכים חברתיים (בהשפעת תורת התרמיודינאמיקה) ואת 
הדטרמינאציד, החברתית של ההמצאות! כמויכן קבע תכנית 
לביסוס שיטה סוציולוגית על מושגים פסיכולוגיים, הניתנים 
לזיהוי אמפירי. אולם למעשה לא הגדיר את מושגיו הגדרה 
חד-משמעית, ומנל־שכן שלא חקר את קשריהם האמפיריים. 
לפיכך שייכת עבודתו לשורת השיטות המפקולאטיוויות של 


הפילוסופיה החברתית, שהיו אפייניות למאה ה 19 , בניגוד 
למדעי-החברה האנאליטיים של המאה ה 20 . 

החשובים שבספריו: 6 ש- 31 קתז 60 31116 ת 1 ומ 1 ז€ 1,3 ("העבר¬ 
יינות המושווית״), 1886 , ׳• 1902 ; 316 מ£ק 16 ו 1 (ןס 111105 נ} 1,3 
(״פילוסופיית העונש״), 1890 , ״ 1900 : 5001316 1116 > 1081 1,3 
(״הלוגיקה החברתית״), 1894 , * 1913 ; 3110115 רתז 0 ) 5 ח 3 ז 1,651 
^ 01 ז 1 ^ ! 11 ) (״שינויי החוק״), 1892 , * 11922 50013165 1015 1,65 
(״החוקים החברתיים״), 1898 , * 11921 - 3 ] 31 ת 1 ' 1 016 1015 1,65 
״ס״ (״חוקי החיקוי״), 1890 , ' 1907 , ועוד. 

. 7 . 0 , ) 71 § 0€1010 ^ 1179 . 0 

,. 111 ; 1906 ,. 7 . 7 > ,צ 1 ׳\ 3 ס ; 905 ! ,( 111 

- 13 א ; 1909 , 84-163 /ס €141110193 ז(^ €7 ^ח 1 

..יז . 1 ? ; 1910 ,. 7 . 0 £)> 50€1111€ 7€ ^ 1010 ^ 1 ). 1 

/ 7 > 111 /ס : 94 ^ 7 ,•ו 0 ן]ז 3 מ 

.ז\ .: 1919 ,( 111 ז\) 3 צ . 7 . 0 

€1 .תו 0 ת 0 ^^ ^^ 1 י 07 הס^^'^ \ 7 

. 1935 , 9171€ ) 71171 ז 0-1 7 ) 1 ; 1926 ,(יע^ X ..:א־ 1 ל 

י. ב.־ד. 

טרהך־ן, ף 11 כ!ס — 116 י 31101 ז־ 1 ־ 135 ז 1101 ע־ — ( 111636 ']— 
1674 ), תאולוג, משורר ומיסטיקן אנגלי. ט׳ נולד 
למשפחה עניה בקירבת הגבול הולשי.־הוא למד באוכספורד, 
ואח״כ הוסמך לכמורה. בחייו פירסם את 165 ז 86 ז 0 'ז 11011130 
(״זיופים רומיים״), 167.3 — דברי פולמוס נגד הכנסיה 
הקאתולית. לאחר מותו הופיעו; £11110105 311 ו;ו 15 זו €1 ("אתי¬ 
קה נוצרית״), 1675 — חיבור בפרוזה, וזמן רב לאחר־מכן 
בעילום־שם — חיבור בפרוזה ריתמית ־ £3 1 ^ת 3 56010115 . 13 . 
1 ) 00 0£ 0165 ־ 61 ^ 116 ) ^!ס ת 10 ז 13 ג 111 ^^] 1 ז 0 ^ 10311 ;) 6 ר 1 ] ("הת¬ 
בוננות רצינית ופאתטית בחסדי אלוהים״), 1699 : מקצת 
יצירתו כלולה, כנראה, אף בחיבור האנונימי . 001113 ^? 
תס 0311 ־ו 0 ) 0 5 ץ 3 ( 1 \ 51 1110 תס 5 ת 110 ("הירהורים על ששת 
ימי הבריאה״), 1717 . — ט׳ נשאר, למעשה, בלתי־ידוע. 
דק בתחילת המאה ה 20 נתגלו ופורסמו כמה מחיבוריו בשי¬ 
רה ובפרוזה בידי ב. רובל ( 6.13011611 ). הפרוזה של ט׳ יפה, 
מוסיקאלית וחדורה מיסטיות מעמיקה ומקורית. שירתו 
רוויה אקסטאזה עשירה בחזיונות ותפיסה אינטואיטיווית 
של דעת־האלוהים. 

כתביו הפיוטיים הוצאו לאור ב 1932 . 

. 14 ; 1944 .. 7 .- 7 . 1 . 0 ; 19.55 ..־ 7 ,־ 7 , 316 ) 01 ז 1 .{) 

, 1958 

טר^ה ( 05 ז 1 סז'ן), עיר בצרפת, בחבל שאמפאן, על גדות 
הסן; ש 69,0 תושבים ( 1962 ), העיר העתיקה בנויה 
בגדה השמאלית של הנהר, ובה בניינים היסטוריים רבים: 
קאתדראלה מן המאה ד. 11 (תמ׳; ע״ע ביזנטיון, עמ׳ 403/4 ), 
בתי־עץ עתיקים ובתי־אבן מן המאות ה 13 — 16 . העיר המו¬ 
דרנית התפשטה גם לגדה הימנית של הנהר. בט׳ נתרכזה 
תעשיית הצמר והוקם גם בי״ם מקצועי לענף זה ; כמו־כן יש 
בה מיפעלים לייצור נייר, סבון, כפפות, ולעיבוד התוצרת 
החקלאית של הסביבה: יינות, תבואות, בשר. 

ט׳ היתד, מרכזם של שבט הטריקאסים הקלטי. בימי 
אוגוסטוס ייסדו הרומאים במקום את העיר אוגוסטובונה. 
ששמה הוסב אח״כ לטרקי ( 6036 זז), ומכאן נגזר שמה הנו¬ 
כחי. במאד. ה 4 הוקמה במקום הגמונות, שהפכה לימים למרכז 
דתי חשוב, והעיר היתה בשלטון הגמוניה עד למאה ה 10 . 
היא עמדי, במצור בפני אטילד, (ע״ע), ואח״ב סבלה מהת¬ 
קפות הנורמאנים. במאה ה 10 עברד, לשלטון רוזני־שאמפאן, 



טרואה — טרוהדורים 


912 


911 



טרואה: "רחוב החתוכים" 


ובשלטונם הגיעה לפריחה; נערכו בדז ירידים מפורסמים, 
והתפתחה כה תעשיית טכסטיל. התפתחותה נעצרה עם סיפוח 
שאמפאן לנחלות הכתר הצרפתי ב 1304 . ב 1419 — 1425 היתה 
ט' מושב הכתר, ובה נחתם חוזה־השלום בין צרפת לבין 
אנגליה ב 1420 (ע״ע הנרי ¥, עמ׳ 831 }. ב 1429 שוחררה 
העיר בידי דן ד׳ארק (ע״ע). במאות ה 16 וה 17 היו הפרוטס־ 
טאנטים מרובים בט׳, ויציאתם עקב ביטול הסובלנות כלפיהם 
ב 1685 הביאה לשקיעת העיר, שאוכלוסייתה ירדה מ 40,000 
ל 24,000 . ט׳ לא התאוששה עד שהתיישבו בה ב 1871 גולים 
מאלזאם, שהעדיפו לעזוב את ארצם אחרי מפלת צרפת 
במלחמתה בפרוסיה. 

היהודים בט׳ (במקורות העבריים: טרוייש). כבר 
במאה ה 10 היתה קהילת ט׳ חשובה, ומשנת 1000 בערך 
הגיעו לידנו תשובות של גדולי הרבנים בדור לראשי הקהי' 
לה, בעניין הטלת מרות כספית מצדם על יהודי האיזור. בין 
היהודים היו עשירים שהלוו בריבית גם לאצילים ולכמרים, 
ומהם שנתעשרו מעסקי כרמים ויינות ומעשיית בדים. אולם 
למקום נכבד בתולדות־ישראל הגיעה ט׳ כ עיר ו של 
רש״י, ובזכותו — כמרכז ליהדות צרפת, מן המאה ה 11 
ואילך, בית-מדרשו של רש״י בעיר־מדלךתר משך אליו למד¬ 
נים סכל קצווי צרפת וגרמניה, ואפילו מבוהמיה ומרוסיה. 
מתלמודו של בית־מדרש זה יצא, כ 150 שנה לאחר פטירת 
רש״י, "סדר טרוייש" המפורסם בסדרי התפילה והנהגותיה, 
ע״י ר׳ מנחם בר יוסף חזן מט׳. נכדי רש״י, תלמידיו וממשיכי־ 
דרכו העיקריים עזבו, אמנם, את ט/ אך השתקעו בעיירה 
סמוכה, ראמרי ( 1 נ 1 נןז 16 מג.מ). בט׳ נתכנסו באמצע המאה 
ה 12 אסיפות בהנהגת רבנו תם (ע״ע), שבהן נקבעו תקנות 
חשובות בדבר הענשת מלשינים ופורשים, וכן בענייני אישות 
(נדוניית אשה וענייני גירושין וגטין). בסוף המאה ה 13 
נפתחה על יהודי ט׳ תקופת רדיפות וגירושים. בעקבות 
עלילת־דם ב 1288 נשרפו על קידוש־השם 11 גברים ו 2 נשים; 
זכרם נשמר לדורות בקינות. בכל זאת לא חוסלה הקהילה, 
ועד 1382 יש סימנים לקיומה. 

החל בסאה ה 19 נתחדשו החיים היהודיים בעיר, שבה 


נמנות היום, עם הצטרפותם של המהגרים מצפון־אפריקה, 
120 משפחות. עסקנים מקומיים הקימו את "מרכז־רש״י" 
ומשתדלים לעורר את התודעה לעברה המפואר של יהדות ט׳. 

ד 

ש. ברנפלד, ספר הדמעות, א', שט״ו, של״ה-שמ״ו, תרפ״ד! 

א. מ. הברמן, ספר גזירות אשכנז וצרפת, ר״ג-רי״ב, תש״ו! 

. 11 ; 1881 ,( 11 ,ן£מ) . 7 ) 4 )( 0 ^ 0 <וו 1 /'^ 1 ,■^^£^ז 5 ^ 01 ^גנ^ 

80 ה €550 ז) 14 ק .? ; 1897 , 223-2-13 , 1:0 ! 1 ו 1 >וון 0111110 , 5 ;״.<)ז 0 
1,0 ) . 7 ) 1 ) 1 ( 7111 1 ! 01 1111 ) 10 *[ו^<ת 0 ^ 00 .ח 81 ג\ו/.-זת 531 

)/ 71 101 ) 50 ) 7/1 ,^ 1£ ז\\,)ת 1 נ 1131 ., 1 : 1920 ,( 31 , 0 ^ 3 ת 0 '<ס 1 ג 
. 1938 ,)) 1 ? 710 11 <) 1/1 '< 0 '\ 01 101 ) 1 ) 1/1 / 0 

י. קר.— מ. ק. 

טרואילוס (?ס-ס."?!׳), בנם הצעיר של פריאמוס (ע״ע) 
מלך טרויה ואשתו הקבי (ע״ע).'ב״איליאס" של 
הומרוס נזכר שמו בלבד (שיר 24 ) ! לפי ה״אנאיס" של 
ורגיליוס (שיר 1 ) נהרג בידי אכילוס בעודו נער, — ט׳ 
שימש נושא לטראגדיד, של סופוקלם' שלא נשתמרה. הסופר 
הצרפתי בן המאה ה 12 , בנוא דה סנט-מור (ע״ע), רקם 
ביצירתו ש 01 ז 7 6 !:> 1 ז 3 תז 110 סיפור על אהבתו של ט׳ לכרי־ 
סאיס, ששימש רקע ליצירות של בוקצ׳ו, של צ׳וסר ושל 
שיקספיר (״ט׳ וקרסידה״), 1602 . 

; 1923 ,. 11 1122 . 111 ,)§ 1110 )/> 1 ) 71 ) 11 ) 11111 ) 1 ו 7 ן ) 01 ,זזסלסא . 0 
. 7 ,■\ 10 צ 1.0 . 1 ׳, ;)■ 193 ,. 7 / 0 ץו 0 ) 5 ) 7/1 ,ת 10 ״ 00 .א . 11 
. 1939 ,( 002-015 , 1 .,י. זז־\ ,:•?מ 

טררבדוו״ים ( 5 ז 011 ן) 3 נ 0111 ז 1 , מפרובנסאלית ■ 1 גנ 01 ז:ז — 
"המצא, יצור פיוט"), אסכולה של פייטנים וזמרים 
בפרובאנס, ראשית פריחתה היתה בתחילת המאה ןז 12 , 
ונודעה לה השפעה מרובה על חיי התרבות של מעמדות 
האצילים ביה״ב; בעקבות הט׳ קמו בסוף המאה ה״ט ר ו ב¬ 
ר י ם״ ( £5 ז: 0 ־\נ 1 סז 1 ; ר׳ להלן. עם׳ 913 ) בצפון־צרפת, במאה 
ה 13 — "האסכולה הסיציליאנית" וה 0 ׳\ 110 ת 11 ; 51 ס 01€ ( 1 
[הסיגנון החדש המתוק] באיטליה (ע״ע: ספרות, עמ׳ 769 — 
771 ), ה״מינזנגרים״ (ע״ע) — בגרמניה, השירה הגאליגו- 
פורטוגזית בחצי-האי הפירנאי, ועוד. בפרובאנס עצמה הת¬ 
חילה שקיעתה של שירת הט" עם מסעי-הצלב נגד האלבי' 
גנזים (ע״ע), אך אוצד־הפיוט שלהם ועולמם הרגשי שימשו 
מקור לא-אכזב לגדולי המשוררים של הרנסאנם במערב־ 
אירופה ומונחים ביסודן של אסכולות כגון הפטררקיזם, 
הגונגוריזם, האפאיזם׳ המאריניזם ועוד. 

'הט", שנמצאו בכל חצרות המלכים והאצילים, נחלקו 
לשני סוגים, הן מבחינת מוצאם החברתי — מן העם או מן 
האצולה, הן מבחינת עיסוקם — חיבור המלים והלחן 
לשירים או ביצועם כזמרים נודדים; לעתים היה הפיטן גם 
המבצע. נושא שירתם הבלעדי (להוציא מספר שירים המוק¬ 
דשים למסעי-הצלב, לפולמוס או לביקורת חברתית־מוסרית) 
הוא ם ו ג מ י ו ח ד ש ל א ה ב ה, שלא היה מוכר קודם־לכן: 
אהבה מוקדשת לאשה אצילה, שלעולם היא אשת־איש. 
לאהבה הדשה זו קראו לז 0 רת\.'״! 6 (״אהבה אצילה״), ■״ 60 
ל 01 וץז,ו 2 ("אהבה טובה") או ,!ז 0 ת 1 \, י 1 בש ¥0 ("אהבה אמי¬ 
תית") — להבדילה מן האהבה בין איש ואשתו או בין עלם 
ועלמה. אהבה זו חושנית וארוטית, דאוגה ונואשת, ורק 
בסוף המאה ה 13 היא נעשית רוחנית ואפלט 1 נית יותר 
(בהשפעת האסכולה האיטלקית בעיקר). המוטיווים החוזרים 
ונשנים אצל כל הט" הם: האביב כעת-דודים; יפיה הגופני 
והרוחני של האשה האהובה, אכזריותה, עריצותה וכוחה 
להשפיל או לרומם את האדם; חוסר-האונים של המאהב, 
יסוריו(שהוא מקבל אותם באהבה), אבדן השליטה העצמית, 




913 


טרופדורים — טרופצקמ 


914 


השתעבדותו הגמורה לרצונה של הגבירה: האהבה כמחלה 
שאין לה תרופה זולת רחמי הגבירה (הבאים לידי ביטוי 
ע״י חיוך, מבט, חיבוק, נשיקה או "קצת יותר מזה"). עד 
היום חלוקה דעת החוקרים על מקורות צמיחתה של אהבה 
חושנית וארוטית אל אשר. נשואה שבשירת הט". התאוריות 
הרבות ודישונות (הרואות את ראשיתה בשירה הלאטינית 
הקדומה, בשירה המיסטית־כנסייתית, בשירה המוסלמית 
בספרד, ועוד) לא השכילו עדיין לפתור את הבעיה. — שירתם 
של הט" היא לירית בראש וראשונה, ואינה מתעמקת בבעיות 
מוסר! היא מבטאה ריגושים אסתטיים וארוטיים ברטוריקה 
מצועצעת, בסמלים סתומים, בצורה דראמתית — וזאת 
במסגרת מיבנים צורניים מגוונים ביותר! לרוב מתבטאת 
מקוריותו של המשורר לא בתוכן השיר, אלא במבנהו, 
בחריזתו ובשלמותו המוסיקאלית. — החשובים שבין הט" 
הם: גיום x ^ מפואטיד. ( 5 זש 0111 ? ש!! X ^ סבווטג! 01111 ) — 
הט׳ הראשון שיצירתו ידועה לנו; מרקאברי ( 11 זג! 2 שזג 1 \)! 
סרקאמון (ת 10 ת 3 שז 0 )! ברנאר דר. ונטאדור (ש!] 11 זבת:וש 6 
ז 11 ס 1 > 3 }ת 0 ז\) — המקורי וד.פיוטי שבט״! ז׳ופרה רידל (- 1311 
1£1 ) 1511 שז}); ברטרן דה !(רן ( 1501:11 ש 1 > 11 ג:ג 1 זשמ)) ארנו 
דניאל (!שותבס ] 311 חש\ 1 )! פיר וידאל ( 131 ) 71 ■ ש:נ 1 שי 1 ), ובין 
האחרונים במאה ה 13 — פיר קארתל ( 31 תש 1 ): 031 שזוש?) 
וסורדלו ( 16110 ) 501 ). 

במעבר לשירת ה״טרוברים" בצפון־צרפת חלו תמו¬ 
רות רבות בנושאי אותם שירי־האהבה — הן בטיפול הצורני 
וד.ן בגישה הפסיכולוגית והמוסרית, וכן נוצרו סוגים פיוטיים 
חדשים שלא היו ידועים בדרום, כגון "שיר הנשואה האומ¬ 

ללה" ( 160 זבדזז- 31 וז 1 16 ) ת 50 ת 013 ) — כעין וידוי של אשד. 

שד.וריה השיאוד. בעל־ברחה לגבר שלא חפצה בו. בין הטרו־ 
ברים יש לציין: גס בדילה ( 1110 ז 6 0 ) 03 )! גיו דד. פרובנס 
( 15 ז 1 ׳,י 0 ז? 10 ) ; 011101 ) ; תיבו דה שאמפאן ( 10 ) 
0 ת 3£ קת־ 1 ר.ו 01 ): כריסטין פיזאן (ת 153 י 151:11101 ־ 0111 )! גיום דה 
מאשו (; 113111 ) 713 10 ) 0 ת 1113111 ט 0 ) ושרל ד׳אורלאן (ע״ע 
אורלאן, שרל ד׳). אצל האחרונים הולך וכובש לו האלמנט 
האישי מקום חשוב יותר, ככל שד.שירה משתחררת והולכת 
מן המוסיקה. ההפרדה בין הלחן והמלים, שהחלד. במאה ה 14 , 
מסמלת את סיומן של אותר. התקופד. והאסכולה הפיוטית. 
מ. לזר, קופידון, הגברת והפייטן (קשת, א׳-ג'), תשי״ס- 
תשכ״א ; סז י . 1 ) 1 ;״ 1883 ,.' 1 . 3 0 €$ 1€ ^ 1 . 0107 .יי{ 

113 ( 1 ״:{ ;״ 1882 ,. 1 

-חבס( ;־ 1922 ,.' 7 ז.׳ן,/ .ן 

, 1 * €2201 ^! . 1 ! . 1 ! : 1 ־ 193 , 11 — 1 ,.' 7 .(<ח 

- 7 ) 00 ;;־> 01$€ זי €0111 ./// ע/ ס/) (ו 10 ^ 1 ) 1 חז 0 [ ע/ /?ז/ 7 /־ 7£ ; 0 $;). 1 

ס/ €1 .' 1 ־ג־:-,/ ,ז 1 ו 1 ג 7 ־ 1 וז? 1 .>{ : 963 [- 8 <' 19 .^\-ז ,/״״)/) 

ץ{ 0€1 ' 1 ■'{ 110 , 1 ^ 1 ־ל^. .^ 1 . 4 . : 15 ־ 19 , 

. 1 .\׳. ; 1946 ..יל /^ו)//י:וי)י 6 -^י 7 ^ 01 י)?// ?//;■>) 3 ) 1 

.הסזז^ון!:)^! .י 1 ; 1947 ■ץ 1 ) 1 ) €01 { 0 ץ €5 י 110 11€ ' 1 .ץרמסחסר! 

1.11 ,־ 101 (ןו{ו;ת־{ .ן ; 948 ! 101 € 11 ^ 1 

.־־:*״ 1 * 9 ) 7400 . 17 ; 1949 ־׳///׳ג )€ יח x ״ 0 

. 11 ,!(סו־וחחסל) .^ 8-1 :ז 25 ןנ.והמנ(). 1 : 5 ד*י 1 1 

.ז ,: 11011550.1 ־€ז 1.3£11 .[ ; 957/9 ! , 1-11 ,/.יל ח 1£ / >)! 1 ) 1 ^ 1 !€- 01 
; 1961 ,." 7 )׳). 1 . 11 סל.ת 0 \ 3 < 1 . 1 ־ 1 ;־ 1960 ,'/ 1 ) 0 ) 1317 '^) 1£ }) 10 )€ 
,ו 011 א . 11 ; 1961 , 1.010 01 י)־ 5 ./ 7 ז־ 6 / ה 1 ,< 0 רו 10 ג^\ 1 \. 

, 5 '{ 0 ) 40 . '';; 47 )€ 015 ) 0 ) €0 '{ 1 ! 47710 / ,־ 1.32:11 . 1 ע : 1963 ,.' 1 ) 70 > 

. 1964 
מ. ל. 

טרובצקרי ( 8 ס:>ו 604 ץק 1 '), משפחה מן האציולה הרמד. 

(נסיכים) כרוסיד., שהעמידה מן המאה ה 16 ואילך 
מדינאים, שרי-צבא ואנשי-רוח. מבניה יצויינו: ( 1 ) סרגי 
פטרוביץ' ט׳ — .ז }. 0611 ק £1 ח מ 0 חק 06 — ( 1790 — 
1860 ), מהפכן רוסי, ס. ט׳ שירת בחיל־המשמר של הקיסר 


והגיע לדרגת קולונל! הוא הצטיין בגבורתו במלחמות 
בנאפוליון ב 1812 — 1814 . ס. ט׳ היד, חבר במיסדר הבונים 
החפשים והשתתף בהקמתן של אגודות־הסתרים, שתיכננו 
את שינוי המשטר ברוסיה (ע״ע דקבריסטים). ב 1825 
נבחר לראש ״אגודת-הצפון״ — לא בשל סגולותיו האישיות, 
אלא בעיקר בשל ייחוסו וקשריו החברתיים. ערב ההתקו¬ 
ממות שערכה אגודת־הצפון ב 14.12.1825 נבחר ם. ט׳ ע״י 
חבריו לדיקטטור, תפקיד שהוא לא התאים לו, למרות 
אומץ-לבו האישי, שכן לא האמין בהצלחת ההתקוממות, 
והתנהגותו ההססנית בשעות המכריעות גרמה לכשלון המרד. 
הוא נידון למיתה, אך ניחן, ונגזרה עליו גלות ועבודת־פרך 
לכל ימי־חייו. אשתו בסעד, אחריו לסיביר. ב 1856 הותר לו 
לחזור לרוסיה האימפית. ס. ט׳ הניח "רשימות"( 11 ) 01 ז 1 ח 33 ), 
שיצאו לאור בחלקן ב 1862 ובשלימותן ב 1874 . ^ ן)" 

( 2 ) סרגי ניקול״ביץ׳ ט׳ — - 0.136 ) 14111 

— ( 1862 — 5 ^ 1 ), פילוסוף ועסקן מדיני ליבראלי, 

מ 1900 פרופסור באוניברסיטת מוסקווה ואחרי מד.פכת 1905 
הרקטור הנבחר הראשון שלה. את שיטתו בפילוסופיה כינד, 
בשם "מטאפיסיקה ביקרתית" או "אידיאליזם קונקרטי", והיה 
בה משום נסיון למזג את האידיאליזם האובייקטיווי של הגל 
עם הביקורת של קאנט (ליתר דיוק — של הנאו-קאנטיאניזם) 
ועם הדתיות המיסטית של ו. סולוביוב (ע״ע). לדעתו של ( 2 ), 
מן הנמנע להוכיח את קיומם של דברים מחוץ להתייחסם 
לסובייקט, והנחת מציאות מעבר לתודעה היא אקט של 
אמונד,. בפעילותו הציבורית התבלט ס. ט׳, כשעמד בראש 
משלחת של אנשי האצולה והזמםטוו, שד,תייצבה ב 1905 
לפני הקיסר ותבעה רפורמות מתונות במימשל ובמיגחל. — 
כל ספריו יצאו־לאור ב 6 כרכים ב 1906 — 1912 . 

( 3 ) י ו ג נ י נ י ק ו ל י י ב י ץ׳ ט'- 0 ) 14111 1111 ו 01 ח £6 

. 1 ׳ 1366119 . — ( 1863 — 1920 ), אחיו של ( 2 ), משפטן ופילו¬ 
סוף, פרופסור בקיוב ובמוסקווד,. הוא נתמנה לחבר המועצה 
הממלכתית הקיסרית, שבד, הופיע כנציג הליבראליזם. כאחיו 
היה גם הוא תחילד, קרוב לנאו־קאנטיאניזם, אך התקרב 
יותר ממנו לתורתו הדתית שליסולוביוב. הוא הידבר. לעסוק 
בענייני הכנסיד, הפראווסלאווית, ולאחר מד,פכת 1917 היה סגן־ 
נשיא מועצת הכנסיח. לאחר מד,פכת אוקטובר התנגד בחרי¬ 
פות לשלטון הבולשוויקים. מספריו: 16 < 311 ; 1 ק 36 ס 0 סק 46 \) 
00.1066663 . 6 ("היסקפת־עולמו של ו. ס. סולוביוב"), 

1913 ! ־ 60363 61166 > 1 < 0 ד. 0 ח 1 ; 6 קח 116 ) 136364661 ) 4673 () 
663 (״ההנחות המטאפיסיות של התודעד.״), 1917 . 

מ. 

( 4 ) ניקולי סרגייביץ׳ ט׳ — 66 זק 06 0.1311 ) 461 } 

. 1 ׳ 664 — ( 1890 , מוסקווה — 1938 , וינה), בנו של ( 2 ), 

בלשן, מייסד האסכולה הפונולוגית בבלשנות החדישה (ע״ע 
בלשנות, עמ׳ 970/1 , 973 ). נ. ט' למד באוניברסיטת מוסקווה 
ומ 1915 הורד, בה, אחרי המהפכד, הבולשווית היגר מרוסיה; 
ב 1919 נתמנה מרצה לבלשנות סלאווית ומשווה בסופיה, 
ומ 1923 היה פרופסור לבלשנות סלאווית בווינה. — נ. ט׳ 
עסק תחילה בחקר ניבים סלאוויים קדומים ולשונות קאון- 
קאזיות וסיביריות-קדומות. את שיטותיו הפונולוגיות פיתח 
בניבים סלאוויים, ומ 1930 היד׳ מוכר בנציג הראשי של 
"האסכולה הפראגית" של הפונרלוגיה. שיטתו בפונולוגיה 
התיאורית עומדת על 2 יסודות: ( 1 ) ״מנטאליסטי״ — 
הפונימה (ע״ע בלשנות, עמ׳ 972/3 ) היא'לדעתו "כוונת- 



915 


טרובצקוי — פזרויה 


916 


הדיגיה"(זו 5101 < 11131 ^ 1 ), המבוססת על מבחר תכונות הגאיות, 
שהן "מהותיות" לגבי מיבנה הלשון הנתונה, ואילך היא 
עצמה — יחידה מופשטת שאינה ניתנת לתפיסה פיסיקאלית( 
( 2 ) ״טלאולוגי״ — בחירת תופעות הגאיות מסויימות לא זו 
בלבד שהיא עשויה להיות מכוונת ליצירת התרשמויות 
מסויימות בנפש השומע ולשמש סימן־זיהוי לדובר ולמצבו 
הנפשי, אלא יש לה אף תפקידים במיבנה המבע הלשוני, למשל 
תיחומו של יחידות לשוניות, כגון מלים, צודנים בתוך המלה, 
וכיו״ב. —נ. ט׳ שקד על בירור היחסים הסטאטיסטיים שבין 
הפונימות ועל סיווגן של הלשונות לפי היחסים הפונימיים 
הקיימים בהן, — בבלשנות המשווה היה נ, ט׳ מתנגד חריף של 
תורת אילנות־היוחסים (ע״ע בלשנות, עמ׳ 980 — 984 ) וראה 
בהשתייכותה של לשון מסויימת ל״משפחת־לשונות״ נתונה — 
לא יותר מקביעה, שיש ללשון זו אוסף סימני־זיהוי אפייניים 
מסויימים. — מחיבוריו: ת 1€ ) 1€ ! 01081 ת 110 ק 211 

(״הדרכה לתיאורים פונולוגיים״), 1935 ז 
010£10 מ 0 ו 1 ? ־ 101 ) 21186 ג)ת 01:11 (״יסודות הפונולוגיה״), 1939 ז 
תזס 1 נ 1 ס־ 1 (}ת 13110 מז 80 ס 1 )מ 1  ־ 01 ( 111 ת 0 ) 1 תמ 1 ) 00 ("הירהורים 
על בעיית ההודרגרמנים״), 11939 10 ( 0 ;! 1 יג 513 ת 0 ו 01 ־ 11 ) 111 ^/, 
) 13111 ז 1 מו 3 ז 0 ("דקדוק הלשון הסלאווית־כנסייתית העתיקה"), 
1954 . 

\ג 21 ׳\ 3 ז ר) .י !. 5 ) 4 x וו 0 י^ווזו 5 ) 011, 4 ח 3 ז\ 3 ו 1 .ע 
,ח 50 ( 1 ס) 21 ( .א ; 1939 ,( 8 10 .) ב^ 1 ^ 

£5 ק 1 )ת 1 ־ 1 ק ,.׳ך . 5 .יא) 5 ) 01 ^ :." 1 . 5 .■ 19 

. 1949 ,( X9—XX^X ,ט 2 שחו 02111 .[ . 1£1 ;זז .שו 0108 ח 0 נ 1 י 1 £|> 

ח. ר. 

( 5 ) פול פטרוביץ׳ 0 ׳— . 081)>1 X ק? 6 ת 1138631 — 
( 1867 —^ 19 ), פסל. הוא נולד ומת באיטליה, שבה ישב רוב 
ימיו? פעל גם בפאריס ובאה״ב, ורק שנים מעטות שהה 
ברוסיה. את הכשרתו האמנותית רכש בכוחות עצמו! סיגנון 
יצירתו היה אימפרסיוניסטי. הוא פעל בעיקר בפסל־ברונזה 
ויצר פרוטומות ופסלים רבי־ביטוי של בניידורו (ביניהם — 
טולסטוי, ד׳אנונציו, אלכסנדר 111 ) — מזה, ופסלים ופסלונים 
של בע״ח, המצטיינים בחיוניותם — מזה. 

, 1913 ,. 7 .א , 010111 .א 

טרוענים (^ 13 ^ 1 ת 0 ^ 0 •^ X }, משפחה של עופות, המונה 34 
מינים, שמצטיינים ברב־גוניות של נוצתם. החל¬ 
קים העליונים של הגוף חומים או ירוקיס-נחשתית; הגדון 
והחזה אדומים, כחולים, חומים, צהובים ושחורים! הבטן 
אדומה־צהובה. המקור קצר ורחב, חרטומו העליון כפוף 
בצורה הדרגתית. הרגליים קצרות וחלשות, בכל רגל ארבע 
אצבעות, שתיים פו¬ 
נות קדימה ושתיים 
אחורה — סימן טיפו¬ 
סי לעופות־יער 1 שתי 
האצבעות הפונות קדי¬ 
מה מאוחות באופן 
חלקי. הזנב ארוך-יח־ 
סית. מזונם — חרקים 
שונים, שאותם הם 
צדים מעמדת-תצפית 
על גבי ענף! לעתים 
אוכלים גם פירות. — 
איזור תפוצתם של 

הט״ — קל היערות ק)(א 5 >ם 


הטרופיים! באמריקה הם מצויים מדרום-אריזונה עד צפון- 
ארגנטינה, בדרום-מזרח אסיה — עד הפיליפינים ועד סו- 
מאטרה ויאווה. גם באפריקה מצויים מינים אחדים. 

הט" מקננים בתוך מחילות, שאותן הם חופרים בעצמם 
בתוך עצים רכים! אך הם משתמשים גם בקנים מן המוכן. 
הנקבה מטילה 3 — 5 ביצים לבנות ומבהיקות! שני בני-הזוג 
דוגרים 19 ימים. הגוזלים נשארים בקן כ 20 יום. 

הנהדרת שבציפרים הצבעוניות ממשפחת הט" היא הקצל 
( 231 ;ז 0 ג^^! סתמגססבת 5 נ 1 ז 1 נ 130 מסז 113 ק), הידועה כאחת הצי- 
פרים היפות בעולם. לפנים היה הקצאל הציפור המקודשת 
על האצטקים, והיום הוא הסמל הלאומי של גואטמאלה, 
הקצאל מצטיין בנוצות־זנבו, שארכן מגיע ל 65 ס״מ ולמעלה 
מזה — כפליים ויותר מאורך גופו. 

. 1 \ . 0 ; 1936 / 0 45 ) 31 ,(. 1 ) 0 ) ת 30 ־ז £2 ^ 1 .ס . 7 

4 ה 0 <()) 151 ו 3 (ס 45 -וו 3 ,]תג:נ 0 , 6 . 14 . 0 - 1 ]£(;־נ?-( 11 ז 0 ׳)י £1£ ג 1 ג 
311-45 ) 7/1 .ל£זו 1 )י( 11 ז 5 . 11 . 8 ; 1952 , 1 ,ס)!)){/ הז) 151 ),¥ 01-1/1 ^ 7 
. 1961 , 170114 ) 5/1 / 0 311-45 ,ם 86 ט\,. 6 .ס ;'' 1953 , 311,11111 01 

ר. ע. 

טרוגוס, פומפיוס, ע״ע לטינית, ספרות. 
טרוגלוךיטים, ע״ע מערות. 

קרוחיו מולינה, רפ^ל לאתידס — 35 () 1 ת 06 .. 13£3011 { 
3 ת 1011 (ן ס!!!(!!־!^ ( 1891 — 1961 ), ר(דן של הרפוב¬ 
ליקה הדומיניקאנית. ב 1918 הצטרף ט׳ לצבא, וב 1927 היה 
לגנראל ולרמטכ״ל. ב 1930 ערך הפיכה והשליט עצמו על 
המדינה. רשמית מילא תפקידים שונים (נשיא ב 1930 — 
1938 ו 1947 — 1952 , שגריר באו״ם, שר־החוץ, שר המלחמה 
והצי, מושל-מחוז, ופעם אף נגיד הבנק הלאומי), אך למעשה 
החזיק 31 שגה ברסן השלטון, במנותו את בני-משפחתו 
לתפקידים מרכזיים בממשלה ובצבא. הוא השליט סדר במדינה, 
שבה שררה מקודם אנדרלמוסיה, שיקם בצורר. מודרנית את 
הבירה סאנטו דומינגו, שנהרסה בר״וריקן, והסב את שמה 
לקריית-ט׳ (©!!!(סזז 1 ) 13 ) 010 ). אולם שכרם של ההשגים 
בתחום האירגון והכלכלה יצא בד.פםד שנגרם ע״י האופי 
הרודני, העריץ והאכזרי, של משטרו: כל החרויות האז¬ 
רחיות והמדיניות דוכאו; כבר בשנה הראשונה לשלטונו 
רצח 1,000 ממתנגדיו המדיניים, וב 1937 טבח 15,000 פועלי- 
מטעים האיטיים, שמיאנו לחזור למולדתם. הוא ראה את 
המדינה כקניינו הפרטי, צבר הדן עצום (לפי אומדן אחד — 
80 מיליון דולאר) וטיפח את פולחן עצמו("המשחרר" "המי¬ 
טיב", ״אבי-המולדת״, ובעיקר ״המנהיג״ 0101 ) £1 ]). ט׳ 
נרצח בשל סיכסוך אישי. אחיו ובנו ניסו למשול בארץ 
אחריו, אך גורשו כעבור חדשים אחדים. 
וע״ע דומיניקנית, רפובליקה, עמ׳ 176/7 . 

מ/ . 0 

. 956 ( ,.' 7 €^ { €74 1 ). 1 , €2 ז 5113 ,ן ; 1946 ,.' 1 / 0 

טרויה או איליוס (״;!ס?)!, 1 X 104 ״), עיר קדומה בצפון־ 
מערב אסיה הקטנה, שהמלחמה עליה וחורבנה 
בידי היוונים (אכאים, ארגיים) הם הרקע ל״איליאס" של 
הומרום. בתקופה מאוחרת יותר נקראה העיר איליון, וד.חבל 
סביבה — טרואס. — מקומה של ט׳ העתיקה זוד.ה עם תל 
היסארליק, בקצהו המערבי של רכס, שהוא שלוחה של הר- 
אידה ומסתיים במרחק 2 /* 6 ק״מ ממזרח לים האגאי ו 3 ק״מ 
מפתחו הדרומי של מצר-הדארדאנלים. מדרום״להיסארליק 
זורם נחל סקאמאנדרוס, ומצפונו — נחל םימויאיס (שניד,ם 
מוזכרים ב״איליאס"). 




917 


טרויה 


918 


לפי האגדה היוונית נוסדה ט׳ העיר ע״י טוקרום, 

בן אל־הנהר סקמנדרוס והנימפה אידיאה. בתקופת ש^יטונו 
של טוקרוס הגיע לט׳ דרדנוס, בנו של זוס והנימפה אלקטרה. 
הלה'קיבל מאת טוקרוס חלקת־אדמה'ואת בתו לאשה, יסד 
את העיר דרדגיה'למרגלות הר־אידה, ולאחר מותו של טוקרום 
היה למלכה של הארץ כולה ולאביה של שושלת המלכים 
הטרויאנים, ששלטה עד כיבוש העיר בידי היוונים. לפיכך 
נחשבו המלכים הטרויאנים צאצאיו של זום. הארץ ותושביה 
נקראו על שמו של נכדו של דארדאנום — טרום. מבניו ובני־ 
בניו של הלה היו, בין השאר׳ אילום, גנימדם (ע״ע), פריא־ 
מוס (ע״ע), הקטור (ע״ע), אנכיסס (ע״ע), אנאס (ע״ע). 
אילוס בנה, בהוראת אורקולום, את העיר איליוין'בסמוך לט׳ 
ולדארדאניה, ובמרוצת הזמן התאחדו שלוש הערים לעיר אחת. 

לפריאמום היו 50 בנים ו 12 בנות. המפורסמת בין הבנות 
היא קסנדרה, שבה התאהב אפולץ והעניק לה רוח נבואה. 
מאחר שקאסאנדרה לא השיבה אהבה לאל, העניש אותה הלה 
והפך את מתנתו לקללה: שכן קאסאנדרה אמנם ניבאה את 
האמת — גם על חורבן ט׳ —, אך איש לא האמין לה. משנכ¬ 
בשה ט׳ בידי היוונים הוענקה קאסאנדרה כמלקוח־מלחמה 
לאגממנון(ע״ע) ונהרגה יחד אתו בידי קליטימנסטרה ומאהבה. 

המפורסמים שבין בניו של פריאמום הם פרים והקטור. 
פאריס היפה הוא שגרם למלחמת היוונים נגד ט'. בעת 
ששהה בהרים כרועה-צאן, הופיעו בפניו שלוש אלות, שהבי¬ 
אן הרמם שליח האלים. שלוש האלות, הרה, אתני ואפרודיטי, 
רבו'על התפוח שנועד ע״י אלת הריב, אריס, ל״יפה באלות", 
וזוס החליט שפאריס יקבע מי מהן ראויה לו. הרה הבטיחה 
לפאריס כבוד ושלטון מלכותי, אתני — הצלוזה במלחמה 
וחכמה, ואפרודיטי — את האשה היפה בעולם. פאריס הכריע 
לטובתה של אפרודיטי, ולפי עצתה של האלה בנה אניות 
ויצא לספארטה שביוון! שם נתקבל בסבר פנים יפות ע״י 
המלך מנלאוס, התאהב באשתו הלני (ע״ע), חטפה והביאה 
לט׳. הדבר עורר רוגז רב ביוון, ומנלאום ואחיו אגממנו׳ן 
הזמינו את מלכי יוון וגיבוריה להשתתף במסע נגד ט׳. 

היוונים התאספו באולים שבבויאוטיה! מנהיגם היה 
אגממנון. לאחר נסיון ראשון שלא הצליח, ולאחר שהקריב 
אגממנון את בתו איפיגניה (ע״ע) כדי לפייס את האלים 
הרוגזים, נחתו היוונים'בחוף ההלספונטוס (הדארדאנלים) 
ופתחו במלחמה על העיר. קלכס' החוזה ניבא שהמלחמה 
תימשך 10 שנים, ואמנם כך היה. פרק מתולדות מלחמה זו, 
שגיבוריו העיקריים הם אכילוס והקטור, הוא תכנה של 
ה״איליאס״ (ע״ע הומרוס, עמ׳ 804 ). רק בשנה העשירית 
בנו היוונים׳ לפי עצתו של א(דיסוס (ע״ע), סוס מעץ ובו 
הסתירו כמה גיבורים, ואילו צבאותיהם הפליגו מן החוף 
באניות. הטרויאנים, שהאמינו שהסוס הוא מתנת-כפרה על 
גניבת הפלדיון, פסלה של אתני, בידי היוונים, הכניסו אותו 
לתוך העיר למרות אזהרותיה של קאסאנדרה. בחשכת הלילה 
יצאו היוונים מבטן הסום, פתחו את שערי-העיר בפני חבריהם 
שחזרו בינתיים אל החוף, והשתלטו על העיר. הם ערכו בה 
טבח, הרגו את הגברים, שבו את הנשים ושרפו את העיר, את 
הלני לקח אתו מנלאום חזרה לספארטה. בין הניצולים 
המעטים היה אנאם, בן אנכיסס ואפרודיטי! לפי מסורת 
מאוחרת הגיע בנדודיו לאיטליה, וצאצאיו היו מייסדי רומא. 

על הגיבורים היוונים החוזרים לבתיהם עברו הרפתקאות 
רבות, ומהם אף קיפחו חייהם. הפרשיות המפורסמות בתו־ 



ציור 1 . "השום הטרויא;'". )!יור־אנרט? אטי 


לדותיהם הן האגדות על מותו של אגממנון ועל נדודיו של 
אודיסוס. 

,ז€^ $0 ס 11 ד ,ק 11 ־ €1 זס [.£] 

, 0$6 מ ; 1916-24 ,(¥ .!זזסז .^ 1£€ ז 0 .// . x ^^ 

.* 1950 /ס ^ 

ש. סר, 

ט׳ בהיסטוריה. סופרי יוון הגיעו למסקנות שונות 
לגבי תאריך חורבנה של ט'! ארטוטתנס (ע״ע) קבע אותו 
ל 1184 לפסה״נ! סופרים אחרים הציעו תאריכים שונים בין 
1260 ל 1135 לפסה״נ! מסקנתו של הרודוטוס, שהחורבן אירע 
סמוך ל 1250 לפסה״נ, היא הקרובה'ביותר למסקנות המחקר 
הארכאולוגי (ר׳ להלן). — במאה ה 7 לפסה״ג התיישבו 
באתר של ט׳ אאולים, והעיר נקראה איליון. ב 480 לפסה״נ 
ביקר כסרכסם מלך פרס במקדש שבמקום. ב 399 נכבשה 
העיר בידי הספארטנים, וב 359 ניסה מפקד אתונאי, כרידמוס, 
להקים בה ממלכה שלו. אלכסנדר מוקדון פיאר את העיר, 
הרחיב את תחומה, העניק לה מימשל עצמי של "פוליס" 
ושיחררה ממיסים. ליסימכום (ע״ע) ביצרה ובנה בה מקדש־ 
שיש לאתני! במאה ה 3 לפסה״נ עמדה איליון בראש ברית 
ערים חפשיות בצפון-מערב אסיה הקטנה. — המסורת על 
מוצאם של מייסדי־רומא מט׳ גרמה לכך, שהרומאים היטו 
חסד לעיר. לוקיוס סקיפיו (ע״ע) ביקר בה לפני נצחונו על 
אנטיוכום 111 בקרב מגנסיה ( 189 לפסה״נ), ואחרי הקרב 
סיפח שטחים נוספים לאייליון! פולה שיקם את העיר, שסבלה 
בתקופת המלחמה במיתרדת, ושיחררה ממיסים! אוגוסטוס 
הרחיב את תחומיה. העיר משכה תיירים שבאו אליה בזכות 
מסורות העבר. זכרה אבד במאה ה 5 . 

הרקע ההיסטורי של מלחמת -ט׳. פרשת המצור 
על ט׳, שעליה מספר הומרוס, מתאימה לרקע הכללי של 
תקופת הנדודים של ״עמי הים״ (במאות הנ 1 — 12 לפסה״נ). 
לאחר שזמן רב נחשבה ה״איליאס" לאגדה גרידא, נוטים 
החוקרים החדישים לייחס לתכנה מידה רבה של היסטוריות 
ולגלות את נאמנות המתואר בה למציאות של התקופה 
המיקנית. קביעתו של ארטוסתנם (ר׳ לעיל), שט׳ נכבשה 
שגי דורות לפני הפלישה הדורית (כ 1100 לפסה״נ), שימשה 
נקודת־מוצא לקביעת המאורע בתאריך הסמוך ל 1130 לפסה״נ. 
אולם נתברר, שרוב היישובים האכאיים־מיקניים (לרבות 
אלה הנזכרים ב״רשימת האניות" שב״איליאס") חרבו בידי 
הדורים, כלו׳ זמן קצר לפני סיום השלב 1116 , שנתגלה 
בחפירות ט׳ (ר׳ להלן)! מכאן, שאם אמנם היתה התקפת 
האכאים על ט' מאורע היסטורי, היא היתה צריכה להערך 
קודם לכן. היישוב בשכבה ¥1 של ט׳ חרב ברעש, ומיד שוקם 
(^/! ¥1 ), תוך שימוש מחודש בביצוריו רבי-הרושם, המת¬ 
אימים לתיאורי הימרוס. אך היישוב בשכבה .^חיע, שבו 
נחשפו בתי-מגורים צפופים ומיתקנים לאגירת-מזון מוגברת, 


919 


טרויה 


920 


באילו בתנאי מצור, התקיים כ 50 שנה בלבד וחרב במלחמה. 
ביישובי השכבות ¥1 -^ 11 ז\ כאחד נתגלתה _?ןרמיקח משלב 
1116 , שראשיתו בסמוך ל 1300 ! לפיכך יש לקבוע את חורבן 
סמוך ל 1250 , בהתאם לתאריך שקובע הרודוטוס. לפי 
תעודות החיתים ערכו מלכיהם בסאות ה 13 — 12 לפסח״נ 
מלחמה באסואס — כנראה חבל מיושב יונים במערב אסיה 
הקטנה, והיה להם רגע עם אחיווה (אכאים[?!), שהיו, כנראה, 
בני־בדיתם. "אטריסיאם" "בעל מאת המרכבות", הנזכר 
בקשר לכך, הואי אולי אגממנון בן אטרוס, ולמאורעות אלה 
נרמז, כנראה, באיליאס ( 1 ז\, 168 ). 

וע״ע יון: קדם־היסטוריה! מיקני! פילוס. 

; 1950 ז€{ 017 ^ 1 .ז 10 ח 1 ' 1.01 .- 1 . 11 

. 0 ; 952 ! , 169 , 56 6 ^ 7 ,'<שתז 011 .<) 

. 0 : 1959 

. 1963 .. 11 163 < 0 ;' 7 

ש. אס. 

ארכאולוגיה. עד למחצית השניה של המאה ה 19 
נחלקו החוקרים בדבר עצם קיומה של ט׳ כעיר ממשית: 
היו שכפרו בקיומה, והיו שהאמינו במציאותה וזיהו את 
אתרה עם התל של באלי־דאג בקרבת נחל טקמנדרוס: ואולם 
מאז נודע, שהחומות שבתל זה אינן קודמות למאד, ה 8 
לפסה״ג. כבר בראשית המאה ה 19 התברר מתוך כתובות, 
שהתל של היסארליק הוא מקומה של איליון ההלניסטית 
והרומית, וב 1822 הסיק צ׳. מקלרן (ח€- 91 [ 120 \ . 011 ) שאתר 
זה הוא גם ט׳ הקדומה, והשקפה זו נתקבלה על טובי 
החוקרים. ב 1870 חפר באתר פ. קלורט (; 1 ז 0 י\ 1 ג 0 .?) והראה 
אותו להינריךשלימן(ע״ע)': הלה בחר לערוך במקום 
זה את חפירותיו ב 1876 — 1890 . ו. ד ר פ פ ל ד (ע״ע) המשיך 
את עבודתו של שלימאן ב 1893/4 : ב 1932 נתחדשו החפירות 
מטעם האוניברסיטה של סינסעטי, בהנהלתו של ו. ט. סמפל 
( €1 ח 1 ח 50 .יך .׳׳\ץ) ועוזריו, ונמשכו עד 1938 . 

ממדיו של תל היסאדליק הם 200 מ׳ ממזרח למערב 
ו 150 מ' מצפון לדרום: פסגתו מגיעה לגובה של 31.2 מ׳ 
מעל פני המישור. התל חולש על נתיב לאורך חופה המערבי 
של אסיה הקטנה ועל המעבר הקצר ביותר בדארדאנלים, 
ויחד עם זה הוא נמצא במרחק מספיק מהים כדי להיות 
בטוח מהתקפת־פתע. נבהן של השכבות השונות של העיר, 
שהצטברותן היא התל, מגיע ל 16 מ׳ בקירוב. שלימאן הבחין 
ב 7 שכבות, ואילו דרפפלד— ב 9 . שלימאן הניח, שעירו של 
פריאמוס היא השכבה 11 לפי קביעתו, שבה שרידים רבים 
של שריפה, ושם גילה מימצאים המעידים על תרבות עשירה, 
ביניהם אוצר כלי זהב 
וכסף ועוד. ברם ב־ 
1890 נחשף דווקא ב¬ 
שטח שמדרום לתחום 
המוקף חומה, בשכבה 
(ד׳ להלן), 

בניין גדול דומה לאו¬ 
למות המלביםשבמיק- 
ני ובטירינס: שכבה זו 
הכילה גם' חרסים מי- 
קניים, ואותה זיהה 
דרפפלד עם העיר ה¬ 
חומרית. חופרי המש¬ 


לחת של סינסינטי הבחינו בתל ב 46 רבדים, המצטרפים ל 9 
השכבות דלהלן: 

1 3000 — 2600 לפסה״נ ■>, 


תקופת־ד״ברונזה 

// 

2300—2600 

11 

ו הקדומה 

ח 

2200—2300 

111 

האגאית 

// 

2050—2200 

1¥ 


// 

1900—2050 

ז\ 

1 

, תקדפת־הברונזה 

״ ] 

1300—1900 

!ע 

>■ י 

התיכונה והמאוחרת 

1 ** 

1 

1250—1300 

.ו; ¥11 

1 

1190—1250 

¥[161 

הופעת מתיישבים זרים 

// 

1190 — 1100 

תקופת שממה 

¥11 62 

התיישבות יוונית-אאולית 
התקופה הד.לניסטית-רומית 

// 

700 ואילך 

¥111 

^X 


לתרסי תקופת-הברונזה הקדומה של ט׳ נמצאו מקבילות 
באנאטוליה ובקיליקיה, וכן נמצאו בט' בשכבות אלה חפצים 
של התרבות הקיקלאדית: מצד שני נמצאה קראמיקה 
טרויאנית באיי יוון וביבשתה. קשרים אלה נמשכו גם 
בתקופת-הברונזד. התיכונה, כשנפסק המגע עם המזרח. 
בתקופת־הברונזה המאותרת התהדקו הקשרים עם איזור הים 
האגאי(התרבות ההלאדית המאוחרת והמיקנית, שלב 111 ). — 
עובי השכבות!-¥, השייכות לתקדפת־הברונזה הקדומה, הוא 
12 מ׳, ותקופתן כ 1,000 שנים. היישוב הראשון (ט׳ 1 ) היה 
בנוי על הסלע; היתה זו מצודה מלכותית ( 60x100 מ׳), 
מוקפת חומה עבה ( 4 ס׳) בנויה אבנים גסות בלתי-מסותתות: 
בצד דרום היה השער, עם מגדלים משני צדדיו. בתי-חמגורים 
בנויים מלבנים על יסודות אבן: רובם בעלי חדר יחיד ובו אח 
ולפניו סטיו פתוח — כלו׳ תכניתם דמויית מגרון. בשכבות 
אלה נמצאו אבני־ריחיים, כלי-נחושת, חכות, עצמות צאן, בקר 
וחזיר: כמו-כן מופיעה בהן החיטה. התושבים, שמוצאם אינו 
ידוע, ידעו את הטוויה והאריגה. היישוב בשכבה 1 נהרס 
באופן פתאומי ע״י הסתערות אויב. — שכבה 11 היא של 
יישוב שקם מיד אחרי דליקה קטלנית וחזר וחרב בשריפה. 
בשכבה זו נמצאו, בין השאר, מגארון גדול בעל מיבנה מוצק 
ואולם ששטחו 16x20 מ׳, ובמרכזו מוקד עגול, וכן נמצא 
בה "המטמון הגדול" של שלימאן. ביישוב זה נתגלו סימנים 
של חקלאות פורחת, גידול מוגבר של בהמות ותעשיית- 
אריגים: כמעט בכל בית נמצאו כלי כסף וזהב. הקראמיקה 
התגוונה! מימצאי הכלים מעידים על קשרי-מסחר' עם הים 
האגאי. עם בסאראביה, אנאטוליה, צפון־סוריה, ועוד. — 
היישובים בשכבות 111 —/י לא היו חשובים ביותר, אם כי כל 
אחד מהם היה מבוצר וגדול מקודמו. בשכבה הצטיינו 
הבתים בתיכנון סדיר ובטכניקה משוכללת, ובד. התחיל 
השימוש בכלי-ברונזה; תקופה זו הסתיימד. בחורבן מסיבות 
בלתי-ידועות. 

בשכבה משתקפות תקופות-הברונזה התיכונה והמאו¬ 
חרת, ובראשיתן התחוללו שינויים גדולים עם בואם של 
מתיישבים חדשים. המצודה נד.פכד. לטירה מלכותית המבוצרת 
כהלכד.! שטחה גדל כדי אורך של 200 מ׳ ממזרח למערב. 
העיר נבנתה ב 4 מדרגות זו מעל לזו, כשבפסגה היה ארמון- 
המלך. רוב צורות הקראמיקד. בשכבד. זו היו חדשות. 
המימצאים מעידים שכאן הופיע לראשונה הסום. החומות 
הגדולות ושעריד.ן שייכים בעיקר לשלבה המאוחר של 



ציור 2 . מיבצר טרויה: 

!.מנארוז (מיבנה־מגורים): 2 . אגןז־גשים: 
3 . סחסז; 4 . הצר סנימית; 0 . יעעד: 
6 . מנד 5 : 7 . כאר 



921 


טרויה 


922 


שכבה זו. בצד הצפוני*מזרחי גמצא מגדל כביר, שהכיל 
באר־מים; קו החומה נערך בנסוגות, כדי לאפשר חיפוי 
אגפי. בין החרסים נתגלו כלי־יבוא ממיקני וקראמיקה מסוג 
״קראמיקת־מיניאס האפורה״ — מעשה ידי דוברי־יוונית 
הראשונים. ליישוב בשכבה זיע הושם קץ ע״י רעידת־אדמה 
קטלנית, שגרמה לחורבנו הגמור. 

היישוב בשכבה ^/! ¥1 המשיך את תרבות השכבה הקודמת, 
אחרי שיקומו המיידי, אך קיומו לא נמשך אלא כדור אחד 
בלבד! תכונות היישוב הזה י- צפיפות הדיור, בניה פזיזה, 
ריבוי חביות־לאיחסון המשוקעות ברצפות החדרים— מעידות 
על מצב־חירום ועל הצטופפות האוכלוסיה בתוך החומות. 
יישוב זה חרב במלחמה, כפי שמעידים שריךי גופות 
המוטלים בין העיים ושכבת־שריפה עבה! את תאריך החורבן 
ניחן לקבוע ל 1270 — 1200 לפסה״ג. בשכבה שוקם 

היישוב ותרבותו התחדשה, אבל בצורה ךלה יותר! בשלבים 
המאוחרים נמצאו, בצדם של כלי התרבות הקודמת, גם 
חרסי קראמיקה חדשה בעלת גבשושים, המעידה על קשרים 
עם עמק הדנובה — סימן לשליטים זרים במקום. בשלב 116 ז\ 
נכבש היישוב ונעזב לפני 1100 לפסה״נ בנסיבות לא־ברורות. 
ביישוב שבשלב רואים רוב החוקרים את ט׳ ההומרית, 
ובחורבנו — את המאורע שעליו מסופר ב״איליאס״. — רק 
במאה ה 7 לפסה״נ נושבה ט׳ מחדש ע״י יוונים אאוליים, 
שבאו מעבר לים האגאי; יישובם (שכבה ¥111 ), שלא היה 
חשוב ביותר, שקע במאות ה 5 — 4 . השכבה x ^ מעידה על 
שרידי העיר ההלניסטית־רומית, שהבולטים שבהם — בית־ 
המקדש של אתני עם תחום־קדשו, תיאטרון ובתי־מרחץ. 

/ 0 ־<ו/ 7 /ע־;^ 0 י/ 0 ' 7 חס ^ . 0 

. 11 . 9 : 1822 / 0 

, 1 > £61 ת־ 61 ח .^י ; 1884 ,ע/ס־;־? ,. 11 } ; 881 !,.] 11 ; 1875 ,"?"מ 
' 1 ) 
מתארת את תחרות האלות על תואר "היפה ביותר", את 
משפטו של פאריס וחטיפתו את הלני, את מסע היוונים 
לט׳ ואת קרבן איפיגניה! ה״איליאס הקטנה״ (״ 11x5 ^ ?״ 1X1 ') 
מתארת את גורלו של אכילום אחרי מלחמת ט׳, את נצחונו 
על האמאזונות שעזרו בשעתן לטרויאנים, את מותו בידי 



ציור 3 . חומת־ טרויה 1 ז\ (מתור הספר: 


פאריס, את המחלוקת על נשקו ועוד, עד להקמת סוס-העץ) 
״חורבן ט׳״ ״״ 11 ') מספרת על הכנסת הסוס לט׳, 

על חורבן העיר, על שבייתה של קאסאנדרה בידי אגממנון 
והגירתו של אנאס! ה״שיבות הביתה״ (. 160x01 <) מתארות 
את הרפתקות היוונים בעת חזרתם הביתה, את רצחאגאממנון 
בידי קליטימנסטרה ואת נדודי אודיסוס. המאפיין את המסורת 
האפית הזאת, החל מה״איליאס", הוא עמדה שקולה במידת 
האהדה וההבנה הניתנת לגיבורים של שני המחנות היריבים 
כאחד. 

המשוררים של יה"ב, שראו במלחמת ט׳ את ראשיתה 
של רוח האבירות, שאבו את חומר יצירותיהם על נושא זה 
בעיקר משני חיבורים המושמים בפי עדי־ראיה, כביכול: 
1013111 ־ 1 !!!סנ! 15 ־ 01 ן]ת£ב 1 ק£ ("יומן מלחמת ט'"), המיוחס 
לדיקטיס מכרתים, חברו של איז־ומנוס מגיבורי המלחמה! 
0136 ז 7 10 ( 06 6x011 ("על חורבן ט׳"), המיוחס לדרם מפריגיה, 
כהן האל הפיסטוס בט'. חיבורים אלה נשתמרו 'בצורת 
תרגומים (או עיבודים ן) לאטיניים — הראשון מן המאה ה 4 
לםה״נ, שהוא מצדד ביוונים, והשני, מן המאה ה 6 לסה״נ, 
שהוא מצדד בטרויאנים. החשובה שבין היצירות הרבות, 
שחוברו בהשפעתם של אותם שני החיבורים, היא 6 (> סבמזס^ן 
1016 ־ 1 ("רומאן ט׳"} של בנוא דה סנט־מור (ע״ע), ששימשה 
אף היא מקור לעיבודים רבים נוספים. 

הלקח הטראגי של מלחמת ט׳, האסון המומט על רבים 
בשל שרירות־לבם ואווילותם של המנהיגים, נוצל לפעמים 
בספרות העולמית כאמצעי־אזהרה מהיגררות למלחמה. כך, 
למשל, בטראגדיה 8x661x1611 ׳ 1 ו\ 0816 ק 3 ^ 31 ■^ס 1 ^ 0 ("דחיית 
השליחים היוונים") לין קוחנובסקי (ע״ע), משורר פולני 
בן המאה ה 16 , ושוב במחזהו של זץ ז׳ירודו (ע״ע) 03 
! 1161 35 ק 311x3 ־ 0 ס!©!־! 16 ! ("מלחמת ט' לא תקום 

ולא תהיה"). 

בין העיבודים הפארודיים יש להזכיר: 006053 16 } 1113 '. 1 
(ה״איליאס העליזה״) לס. לורדנו, 1653 ! 651:16 ׳ג 3 ז 1 1113x16 
(ה״איליאס בתחפושת") לפ. מריוו (ע״ע), והאופרטה "הלני 
היפה" למ,יאק והלוי, המוסיקה לז׳. אופנבך (ע״ע). בתחום 
המוסיקה נתחברה ע״י ברליוז (ע״ע) פואמה לירית גדולה 
בשניחלקים: 1016 ־ 61161 ' 15 זק 03 (״לכידת ט׳״) ו־ץ 710 065 
605 3 03x111386 ("הטרויאנים בקרת־חדשת"). 

שתי טראגדיות של אוריפידס (מבין ה 20 שהקדיש לנושא 
מלחמת ט׳), "הקבי" ו״נשי ט׳", שבהן מתבטאת הזדהות עם 
סבלם של המנוצחים תוך גינוי חריף של זוועות המלחמה, 
השפיעו על פנקה (ע״ע) בטראגדיה שלו "נשי סי" ושימשו 


923 


טרויה -- טרדלין 


924 


חומר לעיבודו האבספרסיוניסטי של פ. ורפל (ע״ע) ב- 0 ■^ X 
!!שתמגיזס ("בשי ט'") שלו. 

גורלם של גיבורים בודדים של מלחמת־ט׳ שימש 
אף הוא בושא ליצירות ספרותיות רבות, החל מן ה״הימנונות" 
של המשורר היווני סטסיבורוס (המאות ה 7 — 6 לפסה״ב), 
דרך הטראגדיות של איסכילוס, סופוקלס ואוריפידס, ה״מטא־ 
מורסהות" לא 1 בידיוס, ה״אנאיס" לורגיליוס, ועד לספרות 
החדשה, כגון ״טרואילום וקרסידה״ של שיקספיר — יצירה 
ספק־טראגית, ספק־םאטירית —, "אנדרומכי" של ראסין, 
"קשת אודיסוס" והטטראלוגיה "האטרידים" של ג. האופטמאן. 

./> . 1£ ־>ז 0 

.׳ג 01 € , 0 ו 1 ^>מ ; 1886 , 4112 € 

€111 ^ 8€ 1 ת 1 //;;־)/' 7 . €1 ו 11€1 ־ 1 ,י? ,( 111 ,•ז€תו 10 ־ 1 } 

: 1929 ,! 8 ,ןות 1 ןון.שו 1 ז 00 י) 

; 1947 ^/ן<ןז//ן?/ ./> . 11 

.ג 01 ; 1953 ,|ן^חן 1 ^ 5 . 51 

. 958 ! , 1-11 ) 41 € 5 ^ 1 

צ. קל. 

טרויזו (ס 15 ׳\ 0 י 71 ), עיר בצפון־מזרח איטליה! 75,000 תוש׳ 
( 1961 ). פרנסתה על החקלאות האינטנסיווית 
שבסביבתה ועל תעשיה קלה. — העיר העתיקה של טי׳ שמרה 
על אפיה מיה״ב! רחובותיה צרים ועקלקלים! כנסייתה 
המרכזית נבנתה במאות ה 11 — 12 ! נשתמרו בה כמה ארמו¬ 
נות ובתי־עשירים מהמאות ה 13 — 16 . בעיר שמורות כמה 
תמונות של ציירים מפורסמים, ובכללם טיציאנו. — ט׳ כבר 
היתה קיימת בתקופה הרומית ונקראה בשם ךת 18111 ׳\- 731 . 
ב 776 היתה לבירתה של נסיכות־ספר בממלכתו של קארולוס 
הגדול. ב 1339 נפלה בידי ונציה, ויחד עמה ב 1797 — בידי 
אוסטריה. מ 1866 היא בתחום איטליה. במלחמת־העולם ! 1 
ניזוקה הרבה מהפצצות מהאוויר. 

. 1938 ..' 1 41 ^) 1 י{ 10 ^ 

י ה וד י ט׳ נזכרים לראשונה ב 905 . בנקים יהורים הוקמו 
בעיר בסוף המאה ה 13 . בסוף המאה ה 15 נזכרים בה ביכ״נ 
חדש, ישיבה ומקווה, ונתפרסמה שיטת אחזקת העניים שנהגה 
בה. ב 1496 הוכרחו יהודי ט׳ לוותר על העיסוק בריבית, 
כדי למנוע את גירושם. עם כיבוש ט' ע״י צבאות ברית* 
קמברה ( 1509 ) פרצו מהומות, ורוב בתי היהודים נהרסו. 
באותה שנה גורשו היהודים מט׳! הצו אף נחקק על עמוד־ 
שיש בכיכר־העיר. במחצית השניה של המאה ה 19 שוב 
נוסדה בט׳ קהילה יהודית קטנה, אולם כיום אין בה קהילה. 

מ. א, שולוואס, סיפור הצרות שעברו באיטליה (.ו/:); 1 ג-נ 

חא׳ג) , 1949 ; נ)־]־.)נ־ 1 -ו,) 0 ) . 7 // /*//י £7 / 67 17 

,( 9/11 () 1 * 1 ,( 48 .(״ 1 ) 011 ו.ז,•! 

טרואפ, אנתו־ני - ^(^ 0 ^ 1 ״ז X ׳(״ 10 ( 4111 . - ( 1815 , לונ¬ 
דון — 1882 , הארטינג [ססכס]), סופר אנגלי, בנה 
של הסופרת פרנסס ט׳( 1780 — 1863 ). ט׳ נתחנך בווינצ׳סטר 
והרו. מ 1834 עבד בשירות הדואר, תחילה כפקיד, ואח״ב 
כמפקח באירלאנד ובאנגליה. ב 1859 חזר לאנגליה משליחות 
לר־ודו המערבית! מאוחר יותר המשיך בנסיעותיו והגיע 
לאמריקה, לאוסטרליה ולניו-זילנד. ב 1865 ייסר את בה״ע 
׳\\;) 1 ׳\שמ ץ 1 :) 11 ^! 1 ״:ז-! 0 ק ("המשקיף הךו-שבועי"), וב 1867 פרש 
משירות הדואר, מ 1872 עד 1880 ישב בלונדון, ואח״כ — 
בססכם. 

הצלחתו הספרותית של ט׳ התחילה עם הרומאנים ■^ X11 
1£11 ו־ ¥31 \ (״הממונה על הבנסיה״), 1855 , ו- X0 ־ 51€1 ס €11 ז 63 


61-5 ז\\ ("מגדלי באר־ 
צ׳סטר״), 1857 — תי¬ 
אורי החיים בעיירת- 
קאתדראלה אנגלית. 
אח״כ הוסיף לזכות ב- 
פירסום ובהכנסות מ¬ 
מספר רב של רומאנים 
וכתבים אחרים שהו¬ 
ציא מתחת ידו עד יום 
מותו. ביניהם; -"תג-ו? 
^ 38 ״ 80 ז 3 ?׳< 1€ ("בית- 
הכומר של פרמלי"), 
1864 , ו 351 ^ 1 ^ 1 ( X 



אנתוני סרולופ 


£31501 0£ 10 ס 1 ״ 0 ז 01 ("הכרוניקה האחרונה של בארסט"), 
1867 — המשכים לסידרת בארצ׳סטר!!״! 3 ? 107 ־ 01 (,^חוות 
אורלי״), 1862 ! 11 ( £18 3$ ^^ 110 ״׳\ 0 ״^ 1 110 ("הוא ידע 
שצדק״), 1869 ! ועוד רבים אחרים. הוא כתב גם רומאנים 
פוליטיים וחברתיים! מהם: ■ 15101 ״ 141 0 תז 1 ז? ^ן( X ("ראש 
הממשלה״), 1876 . ט׳ בחשב כסופר המובהק וכמתאר המהימן 
של החיים ה״נורמאליים" האנגליים בדורו. יוצאי־דופן חם 
שני רומאנים אירופיים, שפירסם לראשונה בעילום-שמו: 
1 ^ 5$ ^■^ 3 X (>״ £1 , 1868 , שעלילתו מתרחשת בגרמניה, ו 3 ״ 11 ל 1 
63131113 , 1867 , שעלילתו מתרחשת בפראג ושמספר על 
אהבתה של נוצריה ליהודי. 

יצירתו השופעת של ט׳ היתה פרי עמל שיטתי וקפדני 
ביותר, שאותו ויסת בדיוק השעון: 250 מלה לכל רבע-שעה 
במשך שעתיים וחצי בכל יום. ט׳ התמסר בראש וראשונה 
לתיאורו של הרגיל והבינוני, המאפיין את חיי אנשי הפרו¬ 
בינציה, ובתוכם הכמורה האנגלית, בתקופה הוויקטוריאנית. 
על רקע חיים שלווים ומסודרים אלה הצליח ליצור גאלדיה 
שלמד! של דמויות, שנתקבלו על הקהל והפכו לשם-דבר. 
הוא עקב אחרי התפתחותן ברומאנים המשכיים, מתוך גישה 
ראליסטית, הנוטה לפעמים לדוקומנטארי. הוא משתדל להז¬ 
דהות הזדהות מוחלטת-כמעט עם הטיפוסים יצירי־דמיונו 
(כגון אנשי "באדצ׳סטר"), ורק לפעמים מורגשת ביחסו 
אליהם נימה של אירוניה. תיאורו מצטיין בדיוק ובהומור, 
אולם בולט בו חוסר יכולת לניתוח פסיכולוגי ולתפיסה 
מעמיקה של בעיות נפשיות, פילוסופיות וחברתיות. 

הסידרה ,>. 01 ׳\סן 18 0 ־ 11 ו 0151 א־ 631 הו״ל ב 8 כרכים ב 1906 , 
ושוב ב 1928 . ה״אוטוביוגראפיה״ של ט׳ יצאה ב 1883 , בערי¬ 
כת בנו. 


15 . 4 < .' 1 : 1902 \\ 1 / 0 ,ח^ו{י!ג) 5£ .״ . 

]913, 0, 5;11510 !!ח!: >י\ 3 איי 14 ) €4 } 1 ^ר €1 ){ .' 1 ' ,ץחטי 1 >זזח - 
(1104 . 5 ;( 1921 ,( 1 '\ .. 0 י,ויי*'\/ ^ו[^ ־ 1 (ר 

1..1 ־סח 0 )ר . ^.XX^. 1964 ,( 1832 .סא . 


מ. 

טרולין (״ 3 ץ 1 ^■\ 0 ^ X ), משפחה אנגלית שהעמידה מדינאים 
ומלומדים. מבניה: ( 1 ) סר ג׳ ו ר ג׳ אוטו ט׳ -- 
. 80 0110 X ז 000 -! 81 — ( 1838 — 1928 ), מדינאי והיסטוריון. 
אביו מילא תפקיד חשוב במינהל בהודו הבריטית, וט׳ היה 
זמן־מה מזכירו הפרטי. ב 1865 — 1897 היה ט׳, בהפסקות 
קצרות, חבר הפארלאמנט, ומילא תפקידים שוגים בממשלות 






925 


מרדלין — מרומן, הרי ס. 


926 


הליבראליות. ב 1876 פירמם ביוגראפיה של דודו, ההיסטוריון 
המסורסם מקולי (ע״ע), בשם 1 שש( 13 )ס 5 שש}: 1.61 ^) 311 6 ^ 1.1 
ץ 31113 ש 13 \ י(״חייו של לורד מקולי וכתביו״), ב 1880 — ספר 
על פוכס (\ 0 'י 1 .[ . 011 0£ ץז 0 ;) 1$ ^ ץ 5311 ), וב 1899 — 1914 
חיבור בשלושה כרכים על המהפכה האמריקנית (־־תז!/ 11€ ־ד 
011111011 ״■€)! תג 10 ז), שהושלם בשני הספרים על המלך ג׳ורג׳ 
111 ופוכם 105 ?0x1 ז 0113 !) 30 111 0€018€ ), 1912 — 1914 . 
ספרים אלה מגלים אהדה כלפי המתקוממים האמריקנים. 

. 32 ^'! ,. 0 . 0.7 ■״ 5 ,תצאש״זז , 14 . 0 

( 2 ) סר צ׳רלז פילים 1 ט׳— 5 ק 1111 {? 1€5 ש 0113 ז 51 
. 7 —( 1870 — 1958 ), בנו של( 1 ), מדינאי בריטי. ב 1899 — 1918 
היה ציר ליבראלי בפארלאמנט. כפאציפיסט התפטר מתפקיד 
סגן־שר החינוך, כשהצטרפה בריטניה למלחמה ב 1914 . לאחר 
המלחמה הצטרף ט׳ למפלגת־העבודה, נבחר מטעמה לפאר* 
לאמנט, והיה שר־החינוך ב 1929 — 1931 . 

( 3 ) ג' ו ר ג׳ מקולי ט׳ — . 7 ץ 13 ו 3€31 ^ ש^שססס 

( 1876 — 1962 ), היסטוריון, בנו של ( 1 ) ואחיו של ( 2 ). ט׳ 
למד בקימבריג׳, וב 1927 — 1940 לימד בה היסטוריה חדשה. 
ב 1940 — 1951 היה ראש מכללת־טריניטי( 11€8€ ס 0 ץ 111 ז 711 ) 
שבקימבריג׳. — ט׳ הוא מאחרוני אנשי "ההיסטוריוגראפיה 
הוויגית" ומהגדולים באנשי אסכולה זו, שהעמידה במרכז 
את חקר תולדותיה של החוקה באנגליה, מתוך גישה 
ליבראלית־אופטימית ומתוך ראיית החוק לא רק כהשתקפות 
של הכרעות ופשרות חברתיות ומדיניות לשעתן, אלא אף 
כביטוי לשאיפה לעידון מוסרי ולחירות האדם. ט׳ניחןבכשרץ 
ספרותי רב, וספריו על תולדות אנגליה נפוצו מאד. ספריו 
החשובים הם: 5 זז 3 נ 1 ) 5 €נ 1 ז ז€!)ם 11 !)מ 813 מ£ ("אנגליה בת¬ 
קופת הסטיוארטים״), 1905 ; 131€1118 ״ 1 111€ !) 311 1 !> 31 נ 11 ש 03 
ץ 31 ן 1 ) 0 (״גאריבאלדי וכינונה של איטליה״), 1 — 111 , 1907 — 
1911 , ־ 1948/9 ; !>ת 513 מ 1 ! 0£ ("דברי ימי אנגליה"), 

1926 , י 1952 ; €ת 11 \/. ז€!)ם 11 !)ת 613 ח£ ("אנגליה בימי 

המלכד. אן״), 1 — 111 , 1930 — 1934 : ץז 510 (!! 50€131 511 ( £081 
(״היסטוריה חברתית של אנגליה״), 1944 — ספר זה נועד 
לשמש מעין גשר בין ההיסטוריה הכלכלית ובין ההיסטוריה 
המדינית, ונעשה בו נסיון לעמוד על חיי יום־יום בתקופות 
שונות ועל רציפות התפתחותם. ט׳ כתב גם אוטוביוגראפיה, 
1949 . 

א. מ. י. 

טתלסטךה, פיטרילס- 3 ז 0€181 ז 7 י! 1€11€ •— 

( 1860 — 1930 ), מנהיג סוציאליסטי ומשורר הו־ 
לאנדי־פריזי. מוצאו היה ממשפחה אמידה ושמרנית, והוא 
היה עו״ד במקצועו. ט' הצטרף ל״ברית הסוציאליסטית" 
לאחר שראה בעוני הפרולטאריון הכפרי בפריזיה, שיחרר 
את ה״ברית" מהמגמות האנארכיסטיות ששלטו בה, וב 1894 
יסד את המפלגד. הסוציאל־דמוקראטית והיה מנהיגה הבלתי־ 
מעורער 24 שנה. לגבי ט׳ לא היה המארכסיזם אלא מתודה 
מחקרית בלבד, והשקפתו הסוציאליסטית התבססה במידה 
רבה על גישה דתית. ב 1909 גירש מד,מפלגה את האגף 
השמאלי, שהצטרף אח״כ לאינטרנאציונאל הקומוניסטי. 
בקונגרס הסוציאליסטי הבין־לאומי בשטוטגארט ב 1907 תבע 
לנסח תכנית מעשית לכינונד, של מדינה סוציאליסטית, 
אך ז׳ורס (ע״ע) היה היחיד שתמך בו. — בעקבות הצלחתה 
של מפלגתו בבחירות והמהפכה בגרמניה, דרש ט׳ בנאום 
בפארלאמנט בסוף 1918 , שהממשלה תתפטר כדי לאפשר 


כינון משטר סוציאליסטי במדינה. חברי מפלגתו לא תמכו 
בו, והנהגת התנועה ניטלה ממנו. ב 1925 פרש, מחמת מחלד" 
מפעילותו הציבורית. — ט׳ כתב זכרונות ( 1927 — 1931 ), 
וכן פירסם, בשם פיטר ילם, שירים בשפה הפריזית. 

. 1 *־ז:ז 015 סז'ד ,ן ; 1933 ,.' 7 ./ .י/ ,ן 

. 1953 

טרומ[, הרי 0 . —ת 3 ת 1 טז 7 , 5 ע 1 ז 3 ! 1 — (נר 1884 , למר 
[^ 731113 ], מיזורי), מדינאי אמריקני, הנשיא ד. 33 
של אה״ב. ט׳ היה בן איכר־חוואי. בגיל 17 סיים בי״ס תיכון 
בעיר אינדפנדנם. במשך 5 שנים עסק במלאכות שונות 
בקנזס־סיטי ! משלא הצליח, חזר למשק אביו, ושם בילה 10 
שנים עד להתגייסותו לצבא ב 1917 . הוא השתתף בקרבות 
בחזית צרפת וד,גיע לדרגת סרן. עם שובו מן הצבא פתח — 
בשותפות עם א. יעקובסון [יד,ודי], שהיה חברו־לנשק — 
חנות לבגדי־גברים בקנזם־סיטי, אך העסק נכשל, וט׳ עמל 
10 שנים כדי לפרוע את מלוא חובותיו לנושים. בסיוע עסקני 
המפלגד, הדמוקראטית ששלטה בעירו קיבל משרה מינד,לית, 
ב 1922 נבחר לשופט, ובתפקיד זד, החזיק — בד,פסקה של 
שנתיים — עד 1934 . תוך כדי כך השתלם כמשפטן ע״י ביקור 
בשיעורי-ערב למשפטים במשך שנתיים. 

ב 1934 נבחר ט׳ לסנאט מטעם המפלגר, הדמוקראטית; 
בתקופת כהונתו הראשונה לא התבלט, אך ב 1940 נבחר 
שנית. ערב כניסתד, של אד,״ב למלחמת־העולם 11 הוקמה 
ביזמתו ועדת־סנאט לפיקוח על ביצוע תכנית החימוש; ט׳ 
נבחר ליושב־ראש הוועדה, ובתפקידו זה עשה שירות חשוב 
בגילוי מעשי־שחיתות בחוזים עם ספקי תחמושת. 

ועידת המפלגה הדמוקראטית ב 1944 , שבחרד, בפרנקלין 
רוזולט (ע״ע) ברביעית כבמועמדה לנשיאות, בחרה בט׳ 
כבמועמד לסגן־נשיא. ט' נבחר, וכעבור חדשים אחדים, עם 
מות רוזוולט ( 12.4.45 ), תפס אח מקומו כנשיא אה״ב. 

בתקופת שירותו כסגן־נשיא לא היד, לט׳ חלק בניר,ול 



הרי ס. טרוסו 


927 


טרומן, הרי ם.— טרומפ 


928 


המדיניות! רוזוולט לא החשיבו, כנראה, ולא נהג להתייעץ 
בו. בציבור רווחו ההרגשה והחשש, שט׳ איננו האיש המוכשר 
לתפקיד האחראי ביותר נוכח ההכרעות הגורליות של אותה 
שעה. אך להפתעת הכל נתגלה ט׳ כמנהיג שקול ותקיף, 
שעמד במיבחן המשברים החמורים שפקדו את אה״ב בסיומה 
ולאחר סיומה של מלחמת־העולם. הוא הגשים את התכניות 
שנקבעו מראש למיגור גרמניה ויאפאן, השתתף — ללא כל 
הכנה כמעט — בוועידת־פוטסדאם (יולי 1945 ) עם סטאליו 
ועם צ׳רצ׳יל מטלי, שקבעה את סדרי הניהול של גרמניה 
הכבושה, וקיבל על עצמו את האחריות למתן ההוראה להטלת 
הפצצה האטומית על הירושימה. 

עם סיום המלחמה התמסר ט׳ תחילה לבעיות פנים ויזם 
שורה של תיקונים סוציאליים: ביטוח רפואי, סיועיהממשלה 
הפדראלית לבת״ס ומפעלי שיכון ציבוריים. תכנית זו, 
שנודעה בשם "נוהג הוגך ( 1 ג 6 ( 1 ■!!ג?}, נתקלה בהתנגדות 
היסודות השמרנים במפלגתו. אולם עם החמרת בעיות 
מדיניות־החת בעקבות גילויי התוקפנות הקומוניסטית, עבר 
מרכז־הכובד בפעילותו של ט׳ למדיניות החוץ והבטחון של 
אה״ב ושל העולם המערבי. 

ב 1947 , לאחר שבריטניה הסתלקה מהגשת סיוע כלכלי 
וצבאי לתורכיה וליוון, נטלה אמריקה לעצמה את התפקיד 
הזה. ט׳ נימק החלטה זו בהצהרה, שביטאה נקודת־מיפנה 
במדיניות־החוץ של אה״ב: לפי "דוקטרינת־ט"׳ זו, "בכל 
מקום שתוקפנות—במישרין או בעקיפין — תאיים על שלומה 
ובטחונה של אה״ב, תינקט פעולה להפסקת תוקפנות זו". 
משמעותה של מדיניות זו היתה שאה״ב נטלה על עצמה את 
האחריות הגלובאלית לריסון התוקפנות הקומוניסטית. 

כתרים בפני התפשטות הקומוניזם יזם ד. מרשל (ע״ע), 
שר־החוץ של ט׳, מיבצע של סיוע כלכלי בהקף של 12 
מיליארד דולר לשיקומה של אירופה. משסירבו בריה״מ — 
ובלחצה גם גרורותיה — להצטרף ל״תכנית־מרשל", הוגשמה 
זו במדינות מערב־אירופה והביאה לביסוסן הכלכלי ולייצובן 
המדיני. בעקבות הסיוע הכלכלי הוקמה ב 1950 הברית הצפון־ 
אטלאנטית — ״נאטו״ —, אירגון־הגנה שכלל את אה״ב, 
קאנאדה ואיסלאנד ו 9 מדינות במערב־אירופה, ושהיה מבוסס 
על תיכנון ופיקוד משותף לצבאות בעלי־הברית! למפקדו 
הראשון של אירגון זה מינה ט׳ את איזנהאואר (ע״ע). 
הסיוע הכלכלי של אה״ב והברית הצפון־אטילאנטית הניחן 
את היסוד לאיחודה הכלכלי והמדיני של מערב־אירופה 
ושימשו מכשיר יעיל לבלימת התוקפנות הסובייטית. 

בסוף שנות ה 40 לקתה אה״ב באי־יציבות משקית 
ובסיכסוכי-עבודה חמורים בתעשיה ובתחבורה. למרות אהדתו 
לאיגודים המקצועיים, נאלץ ט׳ לנקוט צעדים נמרצים נגדם 
כדי להפסיק את שביתת עובדי הרכבות ולמנוע את שביתת 
כורי־הפחם. באותה שעה פנו עורף לט׳ גם רבים ממנהיגי 
המפלגה הדמוקראטית במדינות־הדרום, בגלל מלחמתו למען 
זכויות הכושים. עם קביעת ט׳ כמועמד המפלגה בבחירות 
לנשיאות ב 1948 , חל פילוג במפלגה הדמוקראטית, וכמה 
ממנהיגיה בדרום יצאו ברשימה עצמאית; גם קצת אנשי 
האגף השמאלי של המפלגה פרשו ממנה. במצב זח של מתי¬ 
חות מבחוץ, זעזועים מבית ופילוג במפלגה, נראה נצחון יריבו 
הרפובליקני, תומס דיואי, מובטח! רבים מידידיו של ט׳ 
נואשו ועזבוהו. אולם ט׳ ניהל אישית, במרץ ובתקיפות רבה, 
את מערכת הבחירות! הוא הציג את עצמו כנציגו של "האדם 


הקטן" מול אדירי־ההון והתריע על סכנות הבדלנות והראק־ 
ציה הצפויות משלטון המפלגה הרפובליקנית. להפתעת הכל 
גבר ט׳ על יריבו ונבחר — הפעם בזכות עצמו — לנשיא. 

המיבחן החמור של תקופת כהונתו השניה היה האתגר 
הקומוניסטי במזרח הרחוק. בקיץ 1950 פלשו כוחות צפון־ 
קוראה הקומוניסטית לדרומו של חצי־האי. בלי לחכות 
לאישור הקונגרס, שיגר ט' צבא לקוראה והשיג את הסכמת 
או״ם לפעולה זו. כוחות או״ם — שרובם המכריע היו אמרי¬ 
קנים — בפיקודו של גנרל מק־ארתר שיחררו את מרבית 
חצי-האי מן הכוחות הקומוניסטיים. אולם עם כניסת סין 
למערכה לצד צפון-קוראה שוב החמיר המצב הצבאי! ט׳ 
נאלץ להכריז על מצב-חירום באה״ב: גיוס חלקי של התעשיה, 
וכן פיקוח על מתירים, שכר-עבודה ומיצרכים. תוך המשכת 
המלחמה להגנת דרום־קוראה דאג ט׳ לאיתורה של מלחמה 
זו ולא נמנע מלסלק מן הפיקוד את גיבורה הלאומי של אה״ב 
מק־ארתר, שביקש להפציץ את יבשת־סין — דבר שעשוי 
היה לגרום להתלקחות בין־לאומית. המלחמה בקוראה לא 
באה לסיומה בימי כהונתו של ט׳. ב 1952 סירב ט׳ — מטעמי 
זקנה — לקבל על עצמו את המועמדות לנשיאות שלישית! 
ב 1953 פרש כאזרח פרטי לאינדפנדנם, ומאז הוא נמנע מכל 
פעילות מדינית ציבורית. ב 1955 פירסם זכרונות (עבר׳: 
תשט״ז). 

שמונה שנות כהונתו של ט׳ היו שנות-חירום לעולם 
הלא־קומוניסטי. ט׳ הצליח לבלום את ההסתערות הקומו¬ 
ניסטית שלאחר סיום מלחמת־העולם 11 והניח את היסוד 
להבראתה המשקית של אירופה המערבית ולביצור מעמדה 
הבטחוני. בימיו נקבעה מדיניות-החוץ של אה״ב כמדיניות 
גלובאלית, ואילו במדיניות-פנים נמשך המאבק למען תיקו¬ 
נים סוציאליים. 

ט׳ והציונות. ביולי 1945 שיגר ט׳ את ו. א. הרימן 
(ע״ע) לבדוק את מצב הפליטים היהודים באירופה, ועל סמך 
דו״ח שליחו המליץ בפני ראש ממשלת בריטניה אטלי 
להסכים לעלייתם של 100,000 פליטים לא״י. עם פירסום דו״ח 
ועדת-החקירה האנגלית־אמריקנית ב 1946 הביע ט׳ סיפוק 
מן ההמלצה על הכנסת 100,000 פליטים לא״י והציע לממן 
את קליטתם! לעומת זה דחה את תכנית מוריסון על חלוקת 
הארץ לאחורים אוטונומיים בשליטתה של בריטניה והטלת 
איסור מוחלט על היהודים להתיישב במרבית שטחה. לאחר 
פירסום מסקנותיה של ועדת או״ם לענייני א״י ב 1947 הכריע 
ט׳, נגד דעת מחלקת-המדינה, לטובת חלוקת הארץ והקמת 
מדינה יהודית (ומדינה ערבית). בדיונים שקדמו לאישור 
תכנית החלוקה ע״י עצרת או״ם בנןבמבר 1947 פעל למען 
הכללת הנגב בתחום המדינה היהודית. שעות מספר לאחר 
הכרזת עצמאות ישראל ב 14.5.48 הורה ט׳ — הראשון בין 
מדינאי האומות — להעניק הכרה למדינת ישראל. 

חתימתו של ט׳: ר׳ כרד א׳, עמ׳ 459/60 , 761 ! וכן ע״ע 
אמות מאוחדות, עמ׳ 929/30 , תמ׳. 

ןז 13 ת 11 ^ 1 ; 1950 , /ס מע/׳י! ^ 7/1 , 1€15 חב( 1 .[ 

. 1952 ,(. 1 ) 6 ) 

ש. 1 . א. 

טרומפ (קךמסז/ר), שני מפקדים ימיים הולאנדיים, אב ובנו. 

( 1 ) מךטן הרפטסזון ט׳ — €11 ז- 1331 \ 

. 7 מס 1520 ז 6 ס—(^ 15 — 1653 ), ימאי מילדותו! בגיל שמונה 
נשבה בידי האנגלים, ובשביו למד (במשך כמה שנים) את 



929 


טרומפ — טרומפלדור, יוסןז 


930 


מלאכת השיוט. מ 1624 שירת בצי ה^לאנד והיה לאדמיראל 
ב 1637 . בראשית 1639 השמיד צי ספרדי בחוף צפון־צרפת, 
ובסוף השנה הביס צי ספרדי־פורטוגזי בתעלה האבגלית; 
הוא הפך סמל להתעצמות ארצות־השפלה בים. לע 1 יא תהילתו 
הגיע במלחמה האנגלית־הולאנדית הראשונה ( 1652 — 1654 ); 
הוא נלחם בהצלחה במפקדים האנגלים, בליק ומונק, אע״פ 
שהיה כבול בפעולותיו ע״י הנחיצות לחפות על שיירות־סוחר 
גדולות, ואילו יריביו היו חפשים מאחריות כזו. ט' נפצע 
פצעי־מוות בקרב ימי ליד סחונינגן׳ מול חוף הולאנד. — ט׳ 
נודע כ״אבי הטקטיקה הימית", שפן חילק כוחותיו לשייטות, 
ותימרנן במשולב או בנפרד; כמו־כן שיפר את האיתות 
הציי. תלמידו היה דה רויטר (ע״ע). 

( 2 ) קורנליס מרטנסזון ט׳ — 00100115 
.ז 52000 — ( 1629 — 1691 ), בנו השני של ( 1 ). כבר בגיל 
19 פעל כמפקד עצמאי נגד שודדי־הים הברברים. ב 1652/3 
שירת בהצטיינות בים־התיכון. במלחמת אנגליה*הולאנד 
השניה פעל בהעזה ובהצלחה כמשנהו של דה רויטר, אך 
פוטר בשל עצמאותו המופרזת ( 1666 ). משהוחזר במלחמת 
אנגליה־הולאנד השלישית ( 1673 ), שוב התבלט באי־תלותו 
וכמתחרה בדה רויטר. ב 1676 נתמנה ל״לויטננט־אדמיראל 
של הפרובינציות המאוחדות". 

€(! .^ 1 ; 1883 ,.* 7 ^\^ . 1 ־ 1 

,. 7 . 1 ^ . 7 ) ; 1938 ,.' 7 . 1 ־ 1 

. 1932 , 126 ,$.) 1111 ) 7 , 8.1101110500 . 8 : 1931 

פ. פ. 

טרומפלדור, יוסף ( 1880 , פיאטיגורסק, צפון־קאווקאז 
[רוסיה) — 1920 , תל־חי), חלוץ ואיש־צבא ציוני. 

ט׳ היה בנו של חייל בצבא ניקולי 1 (ע״ע). הילד גדל 
בסביבה רחוקה ממרכזי היהודים ברוסיה; הוא למד תקופה 
קצרה בלבד ב״חדר" ברוסטוב ועבר לבית־ספר יסודי רוסי. 
ביה״ם התיכון היה סגור בפניו, בשל אחוז־החסימה לתלמידים 
יהודים; ס' התקבל לבי״ס לריפוי־שיניים וסיימו. עולמו 
הרוחני של הצעיר עוצב ע״י השפעת האב — הן בדבקותו 
ביהדות בסביבה הזרה, הן במערכת מושגי הכבוד הצבאי. 
שרכש לו בשנות שירותו הארוך בצבא —, וע״י רעיונות הקו¬ 
מונה—שאותם קלט מכתבי טולסטוי (ע״ע) ומהמתיישבים 
הטולסטויאניים בצפון־קאווקאז. כך הגיע לתפיסה של הגשמת 
הציו׳נות בדרך ההתיישבות השיתופית בא״י וההגנה עליה 
בנשק. ב 1902 נקרא ט׳ לשרת בצבא, בעת שחנה עם גדודו 
בטולצ׳ין (פודוליה) נפגש לראשונה עם המוני היהודים, 
שהכירם עד אז רק מן השמועה ומן הקריאה. ט׳ הצטיין 
בעת האימונים; בפרוץ המלחמה בין רוסיה ויאפאן ( 1904 ) 
שירת ביחידה של חיל־המצב של פורט־ארתור (ע״ע), והיה 
בין הנועזים שבחיילי הגדוד ובין המתנדבים לפעולות מסו¬ 
כנות, הוא נפצע קשה, וידו השמאלית נקטעה; אולם לאחר 
החלמתו ביקש שיחזירוהו לחזית "לקחת חלק עם חבריו 
כמקודם בחיי הקרב", והדבר צויין לשבחו בפקודת־יום מיו¬ 
חדת. עם כניעת פורט-ארתור הועבר ט׳ עם יתר החיילים 
הרוסים למחנה־שבויים ביאפאן. במחנה זה פעל באירגון 
חייהם של השבויים, פתח בית־ספר להשכלה יסודית, והתמסר 
במיוחד לעבודה בקרב השבויים היהודים; אירגן אגודה 
ציונית והקים קבוצת חיילים יהודים, במטרה לעלות לא״י 
ולהקים בה קומונה חקלאית. לאחר המלחמה, כשהוחזר 
לרוסיה, הוענקו לו דרגת קצין — דבר נדיר ביותר לגבי 
יהודי — ואותות-הצטיינות גבוהים. לאחר שהתפוררה קבוצת 


חבריו מן השבי, נכנם 
למחלקת־המשפטים ב¬ 
אוניברסיטת פטרבורג, 
כשהוא מוסיף לחפש 
מועמדים להגשמת 
רעיון ההתיישבות ה־ 
שיתופית בא״י. בפגיש¬ 
תם ברומני (אוקראי¬ 
נה) ב 1911 קבעו להם 
ט׳ וחבריו למטרה את 
"שיחרור העם היהודי 
מן השיעבוד הלאומי 
ע״י חיים עצמאיים 
בא״י", וכצעד ראשון 
— את הקמתה של מו¬ 
שבה שיתופית לדוג¬ 
מה. ב 1912 עלהט׳עם 
קבוצת חבריו לא״י יוסף טרוס״^דור 

ועבד עמהם זמן־מה 

בחוות מגדל ובקבוצת דגניה. ב 1913 ביקר בקונגרס הציוני 
הי״ג וברוסיה ופעל בקרב הנוער היהודי להקמת בתי-ספר 
עבריים, לעבודה לטובת הקק״ל ולשליחת קבוצות חלוצים 
להתיישבות בא״י. עם שובו לדגניה לקח חלק בהגנת מושבות 
הגליל התחתון בעת המתיחות שהשתררה אז באיזור. בפרוץ 
מלחמת־העולם 1 סירב להתעתמן וגורש לאלכסנדריה שבמצ¬ 
רים. ט׳ היה בין המטיפים להקמת גדוד מתנדבים מגולי א״י, 
שיעמיד את עצמו לרשות הבריטים וישתתף בכיבוש הארץ. 
הוא קיבל את הצעת שלטונות הצבא הבריטי להקים "גדוד 
נהגי-פרדות של ציון", בראותו בכך צעד ראשון להקמתם של 
גדודים יהודים לוחמים (ע״ע גדודים עבריים). עם 
גדוד זה יצא כסגן-מפקדו לחזית גאליפולי(ע״ע ד ר ד נ ל י ם), 
ובמערכה זו מילא כל תפקיד קשה ומסוכן. לאחר שהוחזר 
הגדוד לאלכסנדריה, יצא ללונדון והצטרף לז׳בוטינסקי(ע״ע) 
במערכה לייסוד גדוד עברי מבין יהודי רוסיה שהתגוררו 
באנגליה. עם פיח המהפכה הדמוקראטית ברוסיה יצא ט׳ 
להשתדל בפני הממשלה הרוסית על הקמת גדודים יהודים 
שיפרצו לא״י דרך חזית קאווקאז, וכן פעל באירגון גדוד יהודי 
למלחמה בפורעים ביהודים. לאחר שהושם קץ לכל הנסיונות 
האלה ע״י עליית הבולשוויקים לשלטון וכריתת השלום בין 
רוסיה לגרמניה, התמסר ט׳ להקמת הסתדרות "(ה)חלוץ" 
(ע״ע). הוא עבר ברחבי רוסיה כדי לארגן את קבוצות הנוער 
השונות, ואף ניסח את מהות החלוץ ותפקידיו בחוברת רוסית 
(אוקטובר 1918 ). בוועידה הראשונה של הסתדרות "החלת" 
(יאנואר 1919 ) נבחר ט׳ לנשיאה; בוועידה תבע הכשרה 
צבאית ב״החלוץ". הוועידה החליטה לשלוח את ט׳ לארגן 
את "החלוץ" באיזורים של המונים יהודיים בדרום־רוסיה 
ולעלות משם לא״י. ט׳ פעל בקרים להקמת ריכוזי חלוצים 
ולהכנת בסיס להכשרה ולעליה לא״י, באוגוסט 1919 יצא 
לא״י; בדרכו התעכב בקושטא, ייסד שם לשכת מודיעין 
לעולים והקים משק-מעבר לחלוצי רוסיה ואוקראינה. בבואו 
לא״י, הציע לשלטונות הבריטים להעלות 10,000 חיילים 
יהודים מרוסיה במסגרת גדודים עברים; בכך ראה "שאלת 
חיים או מוות לקיומנו הלאומי בא״י". כמו-כן העסיקו הפירוד 
בין הפועלים בא״י; ט׳ פנה בקריאה לפועלים היהודים 





931 


טרומפלדור, יוסף — טרונהם 


932 


"לצאת מתוך מעגל 
המפלגתיות" ולהת¬ 
אחד בהסתדרות פו¬ 
עלים, שתוכל לקלוט 
כראוי את העליה הח¬ 
לוצית המתחדשת. נו¬ 
כח הסכנה שנשקפה 
ליישובים היהודיים 
בגליל העליון המזרחי 
בעקבות הקרבות בין 
השלטונות הצרפתיים 
לבין מתקוממים ער¬ 
בים, שלח "ועד ההג¬ 
נה" את ט׳ לארגן את 
הגנתם. בסוף 1919 
יצא ט׳ אל הגליל 
והחל בביצור הנקודות תל-חי, כפר-גלעדי ומטולה ובהדרכתם 
של המגינים מבין אנשי המקום ומתנדבים שהגיעו מן הדרום. 
בי״א באדר תר״פ ( 1 במרס 1920 ) התקיפו המוני ערבים את 
תל־חי. תוך מו״מ עם ראשי המתקיפים החלה תליפת-יריות, 
שבה נפצע ט׳ פצעים אנושים. הקרב נמשך כל היום: לפנות 
ערב הועברו הפצועים לכפר-גלעדי, ובדרך אליה יצאה נשמתו 
של ט׳. דבריו האחרונים היו: "אין דבר, טוב למות בעד 
ארצנו". ט׳ נקבר, יחד עם שאר חללי הגנת תל-חי, בחצר 
כפר-גלעדי: לאחר זמן הועברו עצמות המגינים לבית־הקברות 
שבין כפר־גלעדי ותל-חי, ועל קברותידזם הוקמה מצבת־ 
זכרון, — קבוצת חלוצים שהגיעו מקרים זמן קצר לאתר מות 
ט׳ יסדו את ״ג ד ו ד - ה ע ב ו ד ה (ע״ע) ע״ש י״ט", שקיבל 
על עצמו להגשים את שאיפותיו. על שמו נקרא היישוב 
שהקים ״גדוד-העבודה״ לרגלי הגלבוע — תל-יוסף. 

חייו ומותו של ט׳ הפכו סמל ודוגמה לנוער הציוני 
החלוצי! שירים וסיפורים נכתבו עליהם. קובץ מכתביו, 
יומניו ורשימותיו (שיצא ב 1922 בעריכת מ. פוזננסקי) 
נעשה לאחד מספרי־היסוד של התנועה החלוצית. על 
אגדת י״ט וחבריו, מגיני תל-תי, התחנכו רבבות בני נוער 
יהודי בגולה ובארץ, הן בתנועות חלוציות־ם 1 ציאליסטיות 
והן בתנועות־נוער לאומיות־ימניות, שמתוכן צמחה "ברית־ 
תרומפלדור" (בית״ר). בתל-יוםף הוקם "בית-ט׳", ששם לו 


למטרה לרכז את החומר הקשור בחייו ובמותו של ט' ואת 
קורות "גדוד-העבודה" על שם י״ט. 

י. צ. כנר, י״ט גבור בעמו [ 1940 ] ; פ. ליפובצקי, י״ט, 
תש״ז־! מ. פוזנגסקי, מחיי יוסף ט׳, תשי״ג*•! נ. בנארי 
וא. כנעני, י״ט, פעלו ותקופתו, תש״ך ,• ס׳ תולדות ד,הגנה, 

ב' (א׳), 28-24 , 50 ־ 51 , 1954/9 ! ד. צירקין, מלבטיד, של 
קומונה אחת (״מבפנים״. י״ב), תש״ז < ש. אביגור, עם דור 
ד,י,גנה, 125-86 , 1962 . 

י. ם. 

טרו[, ב. . 6 ), שם-כיםוי של סופר בן-זמננו, 

שזהותו, שמו האמיתי, ארץ-מוצאו, מקום-מגוריו, 

שנת־לידתו וכד לא נודעו עד היום. לאחרונה סבורים, שנולד 
סמוך ל 1890 להורים אמריקנים או שוודים, היה בנעוריו 
מלח ולסוף נשתקע במכסיקו — אולי כחוואי. לפי סברה 
אחרת, הוא גרמני בשם פרד מארות שעזב 

את מולדתו לאתר מלחמת-העולם 1 , ספריו נתפרסמו בגר¬ 
מנית, באנגלית ובספרדית וניתרגמו ליותר מ 20 לשונות, 
הוא כתב רומאנים וסיפורים, בחלקם סיפורי-הרפתקאות, 
המתארים בצורה עניינית-יבשה ובסיגנון פשוט—המחפים על 
מחאה סוציאלית עזה — את הסבל של מנוצלי החברה ועשו- 
קיה: את סבלות מסיקי-התנורים ומטעיני-הפחם בספינות־ 
הקיטור, את אכזריותם של הלבנים כלפי פועליהם האינדי¬ 
אנים, את מאבקו של האדם הזעיר למחייתו, את הקשיחות 
והרשעות של המנגנונים השלטוניים בכל המשטרים, וכר. 
הלך־ר,רוח שברוב סיפוריו הוא פסימי, ואין בו משום הפחת 
תקוות לעתיד. מחיבוריו שזכו לפירסום רב: 50111££ ח;> 1 סז 035 , 
1926 (עבר׳: ״אנית המתים״, 1933 )! ־ €1 !> . 7 ^ 3 ו 1 ^ 5 ■ £1 ם 
ש־! 1 ) 13 ״ז בזע!?, 1927 (עבר׳: "אוצר הסייארה מאדרה" 
[ 1949 ])! ז 6 ] £111€1 ( 0111 '\ 11 ז 1 ג 331 01€ , 1929 (עבר׳: "קוטפי 
הכתן״, תשט״ו^)! £61 תנן 5011 ס דת! 81110166 016 ("הגשר 
בג׳ונגל״), 1929 ! 8056 56 !>,נ 6 ^\ 016 , 1929 (עבר׳ : "השושנה 
הלבנה״, תש״ט^, תשכ״ב)! -! 06 (״ד,קרון״), 1930 ! 

8 תג 1611 § 86 (״מימשל"), 1931 ! - 06861116 ■ 1161 6111011 ( 8.61 016 
סס! (״מרידת התלויים״), 1936 , ועוד. 

טרונהם (ו 0186111 תס 1 יד), עיר־נמל בחופה המערבי של 
נורווגיה! 58,000 תוש׳ ( 1963 ). ט׳ שוכנת לחופו 
של פיורד הנקרא על שמה, וממנה מעבר נוח לשוודיה 
•לדרום-נורווגיה. האקלים של העיר מושפע 
מזרם הגולף (ע״ע), המונע בחורף קפיאת 
מימי הפיורד, ונמלה פתוח לתנועת ספינות 
כל השנה. בהיותה חסויה ממערב ע״י הרים, 

אין ט׳ גשומה כערים אחרות בחוף זה. 

תנאים אלה — בצירוף טיב אדמת הריר" 

שהם סלעי-משקע רכים-יחסית ונוחים לעי¬ 
בוד — הפכו את סביבות ט׳ לאיזור החק¬ 
לאי היחיד בחופה המערבי של נורווגיה, — 

נמלה של ט׳ מייצא את מוצרי הסביבה: 

עצים, תאית, נחושת. מסביבו מרוכזות 
התעשיות של העיר: מנסרות, מפעלים 
לשימורי-דגים, לנייר, לבניין אניות, לעי¬ 
בוד מתכות, לטכסטיל. התעשיה מנצלת את 
כוח-המים של הסביבה לייצור חשמל בכמו¬ 
יות גדולות. בט׳ קיים ביה״ם הטכני היחיד 




מצרת דזכרו! ?טגיני ת?־חי 


מרונהם: מראה נ 55 י 



933 


טרדנהפ — טרופי, אזור 


934 


של נורווגיה. — יפים של הפיורד ושל הסביבה מושך לט׳ 
תיירים רבים. ט' היא עיר עתיקה! הכנסיה שהוקמה מעל 
לקברו של אולף הקדוש (ר׳ להלן) היא המפוארת ביותר 
בנורווגיה, ובה מכתירים את מלכיה! היא בנויה בסיגנון 
גותי וחורשה ב 1920 . 

ט׳ נוסדה ב 996 ע״י אולף טריגוואסון(ת 150 ׳\ 88 ץ' 1 יד )ג 01 ) 
ונקראה נידארוס ( 05 ־ 31 ( 11 ^)'! לאחר שהוכרז אולאף כקדוש 
ע״י הכנסיה, הפכה העיר למרכז לעליית־רגל. ט׳ שימשה 
בירתה של נורווגיה עד 1380 . ירידת העיר החלה עם גבור 
ההתחרות מצד ערי ההנזה (ע״ע) במאה ה 16 . בראשית 
המאה ה 19 היו בה 10,000 תוש׳. עלייתה מסוף המאה ה 19 
ואילך באה כתוצאה מחיבורה במסילות־ברזל ובכבישים 
טובים לצפון־שוודיה, לסטוקהולם ולאוסלו. ט׳ נכבשה ע״י 
הגרמנים ביום פלישתם לנורווגיה במלחמת־העולם 11 ( 6.4.40 ), 
והם החזיקו בה עד תום המלחמה. 

י. קר. 

טרונק, לחיאל לע 1 ע;הו ( 1887 , אסמולסק [מחוז ואר¬ 
שה] — 1961 , ניו־יורק), סופר יידי. ט׳ היה נינו 
של ר׳ יהושע קוטנר (ע״ע); בנעוריו עבר לווארשה, 
וב 1908 התחיל לפרסם מסות וסיפורים ביידית, תחילה 
בהשפעתו של י. ל. פרץ (ע״ע)! הוא גם השתתף בכה״ע 
שנערכו ע״י זה האחרון. ערב מלחמת־העולם 11 היה ט׳ יו״ר 
מועדון־פא״ן של הסופרים היהודים בפולניה. ב 1941 הצליח 
להימלט לאמריקה. — במסותיו דן ט׳ בקבלה, בענייני דת 
ופילוסופיה, בביקורת ספרותית, בבעיות אידאולוגיות של 
מפלגת ״בונד״ (ע״ע), שעם חבריה נמנה מאז 1923 ועד 
מותו. בסיפוריו תיאר ט׳ דמויות היסטוריות, כגון את יוספוס 
פלוויוס, את הפילוסוף זנון ואחרים, ומאידך הירבה לתאר 
דמויות עממיות, כגון שמחה פלאכטע, הרשלי אוסטרופולר, 
חכמי־חלם! תיאוריו אלה מבוססים על סיפורים יידיים 
עממיים. אופן תיאורו לעתים גרוטסקי ולעתים סאטירי, אולם 
תמיד מלא צבעים, ופרוש על פני יריעה רחבה. 

החשובות מבין מסותיו: אידעאליזם און נאטוראליזם אין 
דער יידישער ליטעראטור ("אידאליזם ונאטוראליזם בספרות 
היידית״), 1927 ! שלום־עליכם — זיין וועזען און זייבעווערק 
(״שלום־עליכם — מהותו ויצירותיו״), 1937 . מבין יצירותיו 
האחרות יש לציין את: פוילען, זכרונות און בילדער ("פולניה, 
זכרונות ודמויות״), 7 כרכים, שבהם הוא מתאר, כדבריו 
בהקדמתו, "תמונת חיי במסגרת החיים היהודיים בפולניה". 

ז. רייזעו, לעקסיקאן פון דער יידישער ליטעראסור, 1 , 

1195-1193 , 1926 . 

טתנקור-קוצ׳ץ, ע״ע.קרלה׳ 

טרום (טרוש), משפחה יהודית של חכמים, רבנים, סופרים 
ואישי־ציבור! מוצא השם — לפי דעה אחת מהעיר 
טרואה שבצרפת, לפי דעות אחרות — מטרויזו שבאיטליה 
או מטריר שבגרמניה. 

מבניה המרובים, שהתבלטו מן המאה ה 14 עד המאה ה 18 , 
יצויינו:( 1 ) ר׳ מתתיהו הפרובינציאלי( 1320/25 — 1385 ), 
גלה לספרד והיה תלמידו של הר״ן (ע״ע ר׳ נסים גירונדי). 
ב 1361 חזר עם שבי הגולה לצרפת, קיים ישיבה בפאריס 
והעמיד תלמידים הרבה. ב 1363 נתמנה ע״י המלך שארל 
לרבה של פאריס. — ( 2 ) בנו ר׳ יוחנן היה רבה של 
פאריס (באישור המלך שארל ¥1 ) מפטירת אביו עד לגירוש 


היהודים מצרפת ב 1394 . הוא היה מעורב בסכסוך קשה עם 
ר׳ מאיר בר׳ ברוך הלוי (ע״ע) מווינה על הזכות להסמיך 
לרבנות בצרפת! ר׳ חסדאי קרשקש (ע״ע) ור' יצחק בר 
ששת (ע״ע) צידדו בתקיפות בעמדתו של רי״ט. לאחר 
הגירוש מצרפת עבר ט׳ לאיטליה ושם נפטר. ט׳ היה מפורסם 
בין בני־דורו, ופסקיו נזכרים הרבה. — ( 3 ) ר׳ נפתלי 
ר.י ר ץ (המאה ה 15 ), מקובל בפראנקפורט דמין, מחבר 
הפירוש הקבלי ״ספר נפתלי״ לסידור ״דקדוק תפלה״ ( 1560 ! 
נדפס לאחרונה בלונדון, תשי״ט). — ( 4 ) בנו ר׳ א ל י ע ז ר 
( 1495 — 1566 [בערך]), כיהן כרב בפפד״מ במשך 22 שנה! 
הוא פירסם את פירושו של אביו (ר׳ לעיל) וחיבר "יסוד־ 
שירים״ ( 1560 ) — פירוש על מגילת רות בדרך הסוד. 

ענף ממשפחת ט׳ נתיישב באיטליה. מבניו: ( 5 ) ר׳ י ו ח נ ן 
בן יוסף ( 1490 [י] — 1557 [י]), כיהן כחבר בית־הדין 
בפרארה ועסק בהוראה וברבנות תוך נדידה בין ערים שונות 
באיטליה הצפונית והתיכונה. חשיבות מיוחדת נודעת 
לפירושו על המחזור מנהג רומא, "קמחא דאבישונא"(בולוניה, 
ש׳/ש״א, בעילום־שם), שהוא מלוקט כולו ממדרשים — מהם 
בלתי־ידועים ממקום אחר — ומפירושי־פיוטים קדומים, והוא 
מכוון לפירוש המלים והעניין בלבד. ט׳ טרח הרבה על 
הגהת נוסחות המדרש, התלמוד והלכות הרי״ף. נשתמרו 
חלק מהסכמותיו ומתשובותיו (ר׳ שו״ת הרמ״א, סי׳ נ״ח). 
ט׳ חיבר גם פירוש להל׳ שו״ב ואיסור־והתר של המרדכי 
(ויניציאה, ש״י), וידועים גם פיוטיו ושיריו. 

ר׳ שמואל, אחיו של ( 4 ), עבר מפפד״מ לפולניה ושינה 
את שם־משפחתו ט׳ לצבי. מבניו ידוע ( 6 ) ר׳ אליעזר, 
המכונה אשכנזי וגם איש־צבי, שכיהן כרב באופטוב! נדפסו 
פירושיו לחולין ("דמשק-אליעזר", לובלין, ת״ו) ואוסף תפי¬ 
לות ("שיח־השדה", שם). 

ענף אחר של המשפחה נמצא בתורכיה מסוף המאה ה 15 , 
ומשם עלו אחדים לא״י. מהם: ( 7 ) ר׳ אברהם בן שלמה 
צרפתי ( 1470 [?] — 1552 [?]), התיידד עם ר׳ יוסף קארו 
(ע״ע) ועם שלמה מ 1 לכו(ע״ע) באדריאנופול, ולאחר מותו של 
זה האחרון עלה ונתיישב בירושלים! ספרו: "ברכת־אברהם", 
על נטילת ידים ( 1552 ). — ( 8 ) ר׳ י צ ח ק בן מרדכי גרשון, 
תלמידו של ר׳ משה אלשיך (ע״ע) בצפת, ירד לקושטא 
ומשם עבר לוונציה (לפני 1576 )! נתפרסם כמגיה ומו״ל 
של ספרי חכמי צפת. — ( 9 ) ר׳ רפאל, נולד באיזמיר, מת 
בירושלים ב 1745 [י]! שני ספריו: "צח־ואדום"(סדר תפילות 
לעולים לא״י, קושטא ת״ק)! "דגול־מרבבה" (פירוש על 
שה״ש, שם, 1743 ). 

י. דאווידזאן, אוצר השירה והפיוט, ב׳, םי׳ 1582,798 , תרפ״ט! 

י. חובה, חכמים ממשפחת ט׳ בירושלים(סיני, י״א), תש״ב/ג! 

א. מארכס, ר׳ יוסף איש ארלי ור' י. ט׳ (קובץ מדעי לזכר 
מ. שור), תש״ה! א. הרשמן, ר' יצחק בר ששת. קי״ג, 
קכ״ט-קל״ה, קמ״ו, קס״ד. תשט״ז! ד. תמר, פרקים לתולדות 
חכמי א״י ואיטליה(קרית־ספר, ל״ג, 377 ), תשי״ח! מ. בניהו. 

רבי חיים יוסף דוד אזולאי, שמ״ד, תשי״ט! ש. ח. קוק, 

ר' יוסף ב״ר יוחנן איש ירושלים (עיונים ומחקרים, ב'), 
תשכ״ג! .) 111 ! . 1 . 6 ־ 111 !,)) .* 7 ׳ 161 ).) 065 005 .ו 1 ב 1 ־זח 
. 242 , 11111111615 01511111 ,ללסזס . 11 : 1874 ,( 1 ,. 611 . 11 . 11 ; 6101.1 
111/1 ■ 150 { 011 '\\ ■ 061 ן 111 ;>)לק£ ; 1897 . 532-534 

. 1902 ,( 1 ז\. 1 צ 

י. הו. 

טרוף־דעת, ע״ע מחלות־רוח. 

טרופי, אזור. האה״ט הוא איזור רחב מסביב לכדור־ 
הארץ, משני צידי קו־המשווה, בין קו־הסרטן(״ 23.5 
רוחב צפוני) ובין קו־הגדי (״ 23.5 רוחב דרומי), בעל ייחוד 



935 


גזרוסי, אזור 


936 



יער־עד טרופי 


מבחינת תנאי־הטבע ותנאי־החיים העזוררים בו. אולם תנאים 
הקרובים לאלה של איזורים ממוזגים מצויים גם באיזור זח 
בשרשרות הרים גבוהים, ומאידך מצויים תנאים טרופיים גם 
מחוצה לו, למשל בפלורידה ובאיייברמודה, ששם גורמים 
להם מימיו החמים של זרם הגולף (ע״ע). 

אקלימים טרופיים. אין בנמצא "אקלים טרופי" 
אחד, שאפיינים לו חום לח וכבד ושפע של גשמים — כסברת 
רבים, אלא קיימים אקלימים טרופיים רבים ושונים. הם 
נקבעים בעיקר ע״י כמות הגשמים, ופחות מזה — ע״י 
הטמפרטורות, שאינן משתנות לפי עונות־השנה אלא במידה 
מועטת־יהסית. הצד השווה שבבל האקלימים הטרופיים הוא 
ארכם השווה־כמעט של יום ולילה, שההבדלים ביניהם אינם 
אלא כדי חצי־שעה בערך בקרבת קו־המשווה וכדי שעה 
בקרבת קו־הסרטן וקו־הגדי. 

מצויים 4 טיפוסים עיקריים של אקלימים טרופיים, מהם 
שניים לחים — האקלים של יערות־הגשמים והאקלים של 
הסאוואנות הטרופיות, ושניים יבשים — האקלים הצחיח־ 
למחצה או אקלים הערבות, והאקלים הצחיח או אקלים 
המדבריות. בין הטיפוסים העיקריים הללו קיימים טיפוסי' 
משנה וטיפוסי־מעבר לרוב. הטמפרטורה בהרים הגבוהים 
שבקרבת קו־המשווה, שהיא נמוכה יותר ויחד עם זה — חד¬ 
גונית, יוצרת טיפוס־משנה בפני עצמו — אקלים־ההרים 
הטרופי. 

האקלים של י ע ר ו ת-ח גשמים אפייני לו שפע הגשמים 
בכל ימות־השנה, ובהם שתי עונות־שיא. כמות הגשמים 
מגיעה, בדרך־כלל, ל 2,000 מ״מ לשנה, אך גדולה מזה 
בהרבה במקומות מסויימים — עד ל 0 ש, 4 ואף עד ל 10,000 
מ״מ בכמה מקומות. הטמפרטורות הממוצעות הן בין ״ 24 
ו ״ 26 , והטמפרטורות עצמן אינן נעות, בדרדכלל, אלא בין 


״ 22 ו ״ 30 < ההבדל בין החדשים הקרים והחמים ביותר אינו 
עולה על ״ 3 — 2 , והתנודות היומיות אינן עולות על ״ 9 — 8 , 

האקלים של ה ם א ו ו א נ ו ת הטרופיות אפייני לו ריכוז 
הגשמים בחלק אחד של השנה, ומשום־כך מצויה שם עונה 
יבשה בעלת אורך משתנה. כמות הגשמים אינה עולה, בדרך־ 
כלל, על 1,000 — 1,500 מ״מ לשנה, והגשמים יורדים בזרמים 
עזים. הטמפרטורות עולות לעתים קרובות על אותן של 
האקלים של יערות־הגשמים, בעיקר בקרבת קו־הסרטן וקד 
הגדי, וההבדלים היומיים והשנתיים גדולים יותר. 

אקלימי הערבות והמדבריות — כמות הגשמים 
בהם מועטה ואינה סדירה, ולעתים קרובות הטמפרטורות בהם 
גבוהות מאד — עד ל ״ 50 . בין האקלימים האלה יש מעברים 
הדרגתיים, אך כמות הגשמים באקלים הערבות היא, בדרך 
כלל, 200 — 500 מ״מ, בעוד שבאקלים המדבריות היא פחותה, 
בדרך־כלל, מ 100 מ״מ, ובשטחים מסויימים כמעט שאין 
גשמים כלל. 

וע״ע אקלים: עם׳ 589 — 591 , 599 — 600 , וכן מפה, עס׳ 
597/8 . 

האדמות הטרופיות נחשבות לעתים קרובות לפר 
ריות מאד, כשדנים אותן ע״פ העושר הרב של הצמחיה 
(ר׳ להלן). למעשה הן דלות בהרבה מן האדמות שבאיזורים 
הממוזגים ויציבות פחות מהן. חמרים מסיסים, בסיסים וני־ 
טראטים מסתחפים ע״י הגשמים השוטפים, ותהליכים כימיים, 
הנעזרים בטמפרטורות גבוהות, מפרקים את הסיליקאטים, 
שאף הם מסתחפים אח״כ. חמרים אורגאניים המושקעים 
ביערות מתפוררים ע״י פעולת חרקים (טרמיטים), וע״י כך 
הם מוכנים לפעולת חידקים, שמפרקיםיאת ההומום. חנקן 
אורגאני הופך לניטראטים, והללו נמסים במים ואובדים, 
שיעור ההומום באדמות הטרופיות אינו עולה, בדרך־כלל, 
על 2% , בעוד ששיעורו באדמות באיזורים הממוזגים מגיע 
ל 10% בקירוב. אבדן החנקן באדמות הטרופיות הוא פי 3 
מאבדנו באדמות שבאיזורים הממוזגים. היערות אינם מעלים 
את כמות ההומוס אלא רק משמרים אותה. עם השמדת 
היערות שוב אין האדמה מקבלת חומר אורגאני במידה 
מספקת והופכת לבלתי־פוריה. 

הלטריט (ע״ע) הוא סוג האדמה הטיפוסי לאה״ט! 

הוא מכסה שטחים נרחבים וחסר פוריות לגמרי! אין הוא 
מכיל שום יסודות הניתנים להטמעה בצמחים. הוא מצוי בעי¬ 
קר באיזורים חמים, בעלי גשמים שוטפים ועונה לחה ויבשה. 

אולם מקצת האדמות הטרופיות הן פוריות. אלה הן בעיקר 
אדמות אלוביאליות בדלתות או בעמקים של נהרות, אדמות 



יער •ע? איזור הררי נאונאנרה 




937 


טרופי, אזור 


938 


געשיות ואדמות ביערות־הרים, ששם האקלים הקר־יחסית 
נוח להיווצרות כמות גדולה יותר של הומוס. 

זרמי הגשמים העזים סוחפים את האדמות שבשטח־הפנים 
יחד עם ההומוס, והסחיפה ע״י רוחות גורמת אף היא נזקים 
באיזורים יבשים. 

הצומח הטרופי מותנה בעיקר בכמותהגשמים. שסע 
הגשמים בכל ימות־השנה והטמפרטורות הגבוהות שבקרבת 
קו־המשווה יוצרים את התנאים להתפתחות סוג הצמחיה 
העשיר ביותר בעולם — יערות־הגשמים הטרופיים. 
השטחים הגדולים ביותר של יערות אלה הם יערות האמזונס 
בדרום־אמריקה, השטחים של אפריקה המערבית והמרכזית 
ושל אסיה הדרומית־מזרחית. יערות־הגשמים הטרופיים הם 
ירוקי־עד, ובהם גדלים עצים בגובה שונה, שצמרותיהם יוצרות 
כמה רבדים אפקיים. יש עצים שןבהם מגיע ל 40 — 55 מ׳, 
וצמרותיהם אינן מהוות חופה רציפה. הרובד השני מורכב 
מעצים שגבחם 30 — 40 מ׳, וצמרותיהם מצטרפות לחופת־יער. 
למטה מהם נמצאים עצים נמוכים יותר ודקלים — שהם 
צפופים פחות! ולמטה מאלה — עיחים וצמחים נמוכים. 

יש ששני הרבדים הנמוכים אינם מפותחים אלא במידה 
מועטת, או אף נעדרים לגמרי, אם חופת העצים הגבוהים 
צפופה מאד ומונעת חדירת אור מתחתם. בניגוד ליערות 
באיזורים ממוזגים, שאינם מכילים, בדרך*כלל, אלא סוג אחד 
או שניים של עצים, מצוי ביערות־הגשמים הטרופיים מספר 
רב של מיני־עצים שונים. כך נמצאו ביערות האמאזונס 423 
עצים מ 87 מינים שונים על פני הקטאר אחד. לעתים רחוקות 
גובר מין אחד, כגון הטיק (ע״ע) במלזיה. עצי־הענק ביערות 
אין להם לעתים קרובות אלא שרשים שטחיים, הזוחלים על 
פני הקרקע או בעומק קטן מתחתיו. רבים מהם יש להם 
מעין ״סמוכות״ ליד בסיסם — בליטות שטוחות של הגזע, 
המתחילות לעתים כמה מטרים מעל פגי האדמה והמשוות 
לעץ יציבות־יתר. עצים אחרים מפתחים "שרשי־קביים" מעל 
פני האדמה, המשמשים לאותה המטרה (כגון הפנדנום 
נע״ע)). 

תכונה מיוחדת ליער הטרופי היא מציאותם של מטפסים 
(ליאנות) ואפיפיטים (ע״ע). המטפסים צומחים בקרקע, עולים 
על גזעי־העצים ואינם מפתחים ענפים אלא בהגיעם לגובה 
רב. לעתים קרובות הם מהווים מעין כבלים בעובי של זרוע־ 
אדם ועשויים להפוך את היעד לסבך שאין לחדור בו. האפי' 
פיטים הם צמחים החיים על פני צמחים אחרים! אין הם 
טפילים, ואינם מפיקים את מזונם מן העצים, אלא שרשיהם 
משמשים להם לעגינה בלבד. הידועים שבהם הם הסחלביים 
(ע״ע),ובאמריקה— הברומליים (ע״ע). הללו אוספים לעתים 
קרובות מים בבסיסיהם' של עליהם, ובמשך הזמן מצטברים 
בין שרשיהם ובין עליהם חמרים אורגאניים, המספקים תנאי' 
חיים לשפע של בע״ח, חרקים, לטאות, וכר. אף חרקי־מים, 
כגון זחלי יתושים, עשויים להתפתח במים שבין עליהם. 
כמה מן האפיפיסים (חלופיים [ע״ע]) מפתחים שרשים 
תלויים באוויר, העשויים לרדת עד לפני המים שאותם הם 
שואבים ומעלים לגופם של הצמחים. טיפוס מיוחד של קבוצה 
זו הוא — תאני־החנק, שתחילה הן מטפסות בעץ, ואח״כ 
מפתחות שרשים תלויים באוויר, שבהגיעם לקרקע מתחזקים 
עד כדי יכולת לתמוך בצמח, לאחר שהעץ, שעליו טיפסו, 
נחנק ומת. 

צמחים מיוחדים ליערות־ההרים הם שרכי עץ, העשויים לה¬ 


גיע לגובה של 4 ־ 5 מ', 
והבמבוק (ע״ע) — 
עשב־ענק העשוי לכ¬ 
סות שטחים נרחבים, 
בפרט בדרום־מזרח 
אסיה. 

קבוצת־צמחים אח¬ 
רת האפיינית לאח״ט, 
הן ביערות והן בסווא¬ 
נות, הם הדקלים 
(ע״ע). משפחה זו כו¬ 
ללת למעלה מ 1,000 
מינים, שרובם טרו¬ 
פיים. רק מינים מעטים 
מצויים מחוץ לאה״ט, 
כגון התמר (ע״ע). 
רוב המינים מצויים 
באיזור-האמאזונס וב- 
מלזיה. מהם גדלים 
בקזדרות צפופות לאר 
רך הנהרות, אחרים — 
ברובד הנמוך שביע- 
רות, ושוב אחרים — 
בסאוואנות. דקלים 
רבים מספקים תוצרים 
בעלי ערך לשימושו 
של האדם, ומקצתם 
יצרו את הבסים לתר־ 

חאני־חגק ניער־עד 

בויות פרימיטיוויות. 

החשוב שבאלה הוא דקל הקוקוס (ע״ע), הגדל בעיקר 
בקרבת הים והזוכה לתפוצה נרחבת ע״י מימיו, ומשום־כך 
הוא לעתים קרובות הצמח הראשון המיישב אטולים(ר׳ להלן, 
עמ׳ 941 ) ואיים געשיים שנוצרו מקרוב. נוסף על מאכל ומש¬ 
תה, מספקים הדקלים אף חמרים לבניין ולכלי-בית, כגון סלים, 
מחצלות וכד׳. דקל חשוב אחד הוא השמנון(ע״ע) של אפריקה 
המערבית, ששמנו נמנה עם סחורית־היצוא החשובות ביותר 
של אפריקה ומשמש לייצור סבון, נרות וכו׳. 

היער המשני. לאחר בירוא יערות-הגשמים לצרכי 
החקלאות והוברת השטחים המעובדים משנוצלה פוריותם עד 
תומה, פולשים לתחומם עצים, שיחים ומטפסים למיניהם. 
עצים מסויימים, בעלי כושר-התפשטות רב, כגו( 
באפריקה ו 13 ג 0£€1-01 באמריקה (ע״ע תותיים), נעשים ליסו¬ 
דות הראשיים של צמחיית היערות החדשים הללו. 

הם ו נו ת (ע״ע). מצפון ומדרום ליערות-הגשם, ששם 
כמות הגשמים פחותה-יחסית והעונה השחונה ארוכה, מצויים 
שטחים נרחבים, המכוסים סוגים שונים של עשבים, שגבהם 
מגיע לעתים ל 3 — 4 מ׳, וכן עצים מפוזרים, בני מינים שונים 
מאותם של היערות. בדרך־כלל המעבר בין היער רהסאוואנה 
חד מאד. הסאוואנות נרחבות בעיקר באפריקה, ששם הן 
מכסות שטח המשתרע ממערבה של היבשת עד למזרחה, ובן 
מצויים שטחי-סאוואנות גדולים בדרום־אמריקה ובאוסטרליה. 
באפריקה קיימים שני סוגים ראשיים — סאוואנות-גינאה 
או יערות-הפארקים סמוך ליערות-הגשם, וסאוואנות-סודאן, 
היבשות יותר, שמצפונם ומדרומם של אלה. בשניהם שולטים 





939 


טרופי, אזור 


940 



שיו! ה 5 ב 5 וב בכאוואנח טרופית 

בעיקר מיני השיטה, הפיקוס ועצים אחרים. באפריקה המז¬ 
רחית אפיינים לסאוואבות־סודאן מיני הלבלוב רמויי־עץ 
(ע״ע) והבאו׳בב (ע״ע אדנסוניה). בדרום־אמריקה שולטים 
לפעמים דקלים מסוג 1113 זב 1 ב^ן, ובאפריקה — רקלים מסוגי 
הדום והתדמור. סאוואנות־סודאן מכוסות כרגיל בשיטות 
ובשיחים קוצניים. בימי העונה השחונה פורצות בסאוואנות 
לעתים קרובות דליקות עשבים ושיחים, הנגרמות, בדרך־כלל, 
ע״י התושבים, כדי להחיש צמיחת עשבים צעירים למרעה. 

ביצות מנגרובה (ע״ע) אפייניות אף הן לאה״ט. 

עצי המאנגרוביים גדלים במימי הים לאורך חופים בוציים, 
וכן בלאגונות מלחות קצת. 

החי הטרופי מרובה ומגוון ביותר, אף שלעתים 
קרובות אינו נראה ביערות; אמנם מצויים שם מינים רבים 
מאד של בע״ח, אולם שפע הצמחיה מאפשר להם להסתתר 
בצורה יעילה. כמה מינים של בע״ח טרופיים מגיעים לגודל 
עצום. הגדולים שבנחשים — שארכם עשוי להגיע ל 10 מ׳ — 
וחרקי־ענק נתפתחו באה״ט. לעומת זה לא היו יונקי-ענק — 
פילים, קרנפים ובהמות מיוחדים מעיקרא לאה״ט; בעה״ח 
הללו היו מצויים אף באיזורים ממוזגים, שאקלימם היה חם 
יותר בעבר, עד שהושמדו שם בידי האדם ומצאו להם מקלט 
אחרון בשטחים הבלתי־נושבים הנרחבים שבאה״ט. רבים 
מבעה״ח הטרופיים אפיינים להם צורות מיוחדות וצבעים 
זוהרים, כגון ציפרי־עדן בגמאה החדשה, מיני הקוליברי 
באמריקה, ובין הפרפרים — מיני ה 110 נ)- 1 ס 4 < הגדולים, בעלי 
הגון המתכתי, של אמריקה, ומיני 1110 ק 3 ? ו 3 •ו^^נ 01 ן^^ 1 ב 1 ז 0 
של גינאה החדשה. אף צבעי־מגן וצורות־מגן מפותחים ביותר 
באה״ט (חגבניים [ע״ע] דמויי-עלה, מקלנים); וע״ע הסלאה. 

הטמפרטורות הגבוהות והקבועות, וכן הלחות הגבוהה, 
מעודדות את התפתחות החי באיזור. המובלעות האקולוגיות 
המרובות והמגוונות ושפע המזון המצוי עודדו את התפתחותם 
של המינים השונים, והמהירות הגדולה של ההתפתחות הו¬ 
סיפה עליהם. פרפר שמקים דור לשנה באיזור הממוזג, עשוי 
להשלים את התפתחותו במשך 3 שבועות באה״ט. חילוף־ 


הדורות כאן מהיר מאד, והבירור של מוטאציות נוחות מוחש 
במידה מרובה, היער הטרופי מספק תנאים נוחים למעבר מן 
החיים במים לחיים ביבשה. זהו המקום היחיד בעולם, ששם 
עשויים בעה״ח, שחיים באיזורים אחרים במים בלבד, להס¬ 
תגל לחיים ביבשה, למשל ה 13 ' 131131 ? היבשתיות והעלוקות, 
המהוות פגע רע ביערות מלזיה. 

רבים מבעה״ח של היערות אינם נראים אלא לעתים 
רחוקות, משום שהם חיים בגובה רב בצמרות העצים וכמעט 
שאינם יורדים — או שאינם יורדים כלל — לרבדים הנמוכים 
יותר. עם אלה נמנים קופים, סנאים, מכרסמים אחרים, העצ¬ 
לנים של דרום-אמריקה, נחשים, לטאות וצפרדעים, וכן, 
כמובן, רובם של העופות. רבים מהם פיתחו צורות-הסתגלות 
מיוחדות לחיים בעצים — זנבות תופסניים, צורות-רגליים 
מיוחדות וציפרניים ארוכות וכפופות — כגון העצלן, שאינו 
מסוגל להלך על פני הקרקע. בין החרקים מצויים פרפרים 
רבים החיים רק ברבדים הגבוהים של היער. אף הנמלים הן 
גורם חשוב בחי של היערות, אלא שהן מצויות גם בחי 
שמחוצה להם. נמלים רבות הסתגלו הסתגלות מיוחדת לצמ¬ 
חים ; מהן חיות בתוך צמחים מסויימים, המספקים להן מחסה 
ומזון ( 13 ^> €00 ות־ 1 ץ 1 \ , 13 כ 0€0101 )! אחרות תופרות להן קנים 
מעלים, תוך שימוש במשי שמפיקים זחליהן ( 113 ץו 1 ק 0£00 ); 
שוב אחרות משתמשות בצמחים לתרביות-הפטריות שלהן, 
כגון הנמלים חותכות-העלים ( 113 ^,) של אמריקה הדרומית, 
העשויות לחעווף עץ שלם מעליו תוך לילה אחד. עניין מיוחד 
יש בנמלי-החילות (ת £€110 באמריקה הדרומית, 1115 ץ־ 01 ם 
באפריקה), שאין להן קן קבוע, אלא הן נועדות בחילות 
גדולים, מאורגנים היטב, ומשמידות כל חי המזדמן להן בדר¬ 
כן, אף בע״ח גדולים, 

ה ט ר מ י ט י ם (ע״ע) ממלאים תפקיד אקולוגי מכריע 
בסאוואנות, ובמידה פחותה — ביערות. הם'חיים בחברות, 
הכוללות מיליוני פרטים, ומקימים מבני־ענק, שרבים מהם 
מגיעים לגובה של 4 — 5 מ׳ ולנפח של כמה מאות מ״ק, 
והם מן התופעות האפייניות ביותר לסאוואנות שבאפריקה 
ובאוסטרליד,. הטרמיטים ניזונים מחמדים אורגאניים, ופעי- 



אפיפיטים ביער טרופי (?ופייס), שולםים ׳טרשי-אוויר ?מים 













941 


טרופי, אזור 


942 


לותם המכאנית בחפירת מנהרות ובבניה ממלאה תפקיד חשוב 
בדינאמיקה של האדמות הטרופיות, ובכך הם משפיעים 
בעקיפין על כל הצומח והחי. 

החי שבסאוואנות נגלה לעיןיותר. העדרים העצו¬ 
מים של אנטילופות, של זברות של ג׳ירפות ושל יענים 
באפריקה, וכן התואים, הפילים והקרנפים, ניזונים בעיקר מן 
העשבים והעצים שבסאוואנות. הם משמשים טרף לאוכלי־ 
הבשר הגדולים— האריות והברדלסים ושרידיהם נאכלים 
ע״י צבועים ותנים, וכן ע״י נשרים ושאר עופות אוכלי־פגרים. 
הסאוואנות שבאמריקה, וביחוד באוסטרליה, דלות הרבה יותר 
בבע״ח גדולים. 

ה א ל מ ג י ם (ע״ע) הם בע״ח זעירים משבט הנבוביים, 
המפרישים שלד סידי ומצטרפים במשך הזמן למושבות 
ענקיות. הם חיים בעיקר במים רדודים של הימים הטרופיים. 
הם מפותחים במיוחד בים הקאריבי ובאוקיינוסים ההודי 
והשקט. האלמוגים מקימים ישובים בקרבת החוף — כמו 
באילת, או שהם בונים שוניות גדולות בים במרחק גדול 
יותר מן החוף — כמו "נד־האלמוגים הגדול" שממזרח 
לאוסטרליה. בדרומו של האוקיינוס השקט הם יוצרים טיפוס 
מיוחד של איים — אטולים (ע״ע), הבנויים, בדרך־כלל, 
בצורת טבעת ובתוכה לאגונה. מסביב למושבות האלמוגים 
מצטברים צומח וחי רב־גוניים וססגוניים ביותר: דגים, סר¬ 
טנים, תולעים, רכיכות, נבוביים, אצות, ועוד. 

וע״ע זואוגאוגרפיה. 

האדם באה״ט. חלקים גדולים של האיזור — אוכלוסיי¬ 
תם דלה ביותר. יער-האמאזונם הענקי כמעט ריק מאדם. 
בשטחים נרחבים בדרום־אמריקה אין צפיפות האוכלוסיה 
מגיעה אלא ל 7 נפשות לקמ״ר, באפריקה הטרופית — ל 10 
נפשות בקירוב לקמ״ר, אולם היא עולה על שיעורים אלה 
באפריקה המערבית, ביחוד בניגריה, וכן בשטחים מצומצמים 
באפריקה המזרחית. יוצאת מכלל זה היא אסיה הדרומית- 
מזרחית, ששם — באיזורי גידול האורז — גדולה צפיפות 
האובלוסיה בהרבה. 

רובם של אוכלוסי האיזור עומדים ברמת-תרבות נמוכה 
מאד. רובם הגדול הם אנאלפאביתים. הם מלקמי-מזון, ציידים, 
מגדלי-מקנה נוודים ופרימיטיוויים, או שעוסקים בטיפוס 
פרימיטיווי מאד של חקלאות נוודת. מכלל זה יוצאת שוב 
אוכלוסייתה של אסיה הדרומית־מזרחית, בעלת תרבות- 
האורז המפותחת. דלילות זו של האוכלוסיה נגרמת בחלקה 
ע״י פוריותה הנמוכה של האדמה, המחסור במים בסאוואנות 
היבשות והשיטות הפרימיטיוויות של גידול המקנה והחקל¬ 
אות (ע״ע חקלאות, עמ׳ 911 — 916 ). 

ארצות האה״ט מספקות לעולם כמה מיצרכים שבלעדיהם 
אין לתאר את החיים המודרניים — קפה, תה, קקאו, אורז 
וקאוצ׳וק, וכן חלק גדול של הסוכר של העולם. אולם כל 
אלה — פרט לאורז — גודלו, בדרך-כלל, בחוות גדולות של 
אירופים, ורק בשנים האחרונות התחילו תושבי האיזור 
לקחת חלק בטיפוס זה של גידולים. רובה המכריע של 
אוכלוסיית האה״ט מגדל בדוחק מזון כדי צריכתו העצמית. 

התזונה. רוב אוכלוסיית האיזור סובל ממחסור חמור 
בחלבון-מן-החי, בשומנים, בסידן ובוויטאמינים. בדרך-כלל 
מזונם צמחוני, חד־גוני ולקוי מבחינת איזונו? לעתים קרובות 
הוא אף בלתי־מספיק מבחינה קאלורית. דבר זה מורגש 
במיוחד בסוף השנה החקלאית, כשאספקת המזון מגיעה לקיצה 


קודם לאסיפת היבול החדש. משום-כך נפוצות מאד באיזור 
מחלות־חסר שונות (ברי-ברי [ע״ע], פלאגרה, קוואשיורקור, 
ועוד). המחסור בחלבון־מן־החי נובע בעיקר מקשיי גידול 
המקנה, אך במידה מרובה — גם ממנהגים שבטיים ומאמונות 
דתיות. המרעה, בדרך-כלל, דל, ותפוקת החלב נמוכה מאד — 
לעתים קרובות אינה מגיעה אלא כדי 500 — 1,000 ליטר 
לשנה. שטח המרעה המספיק למאכל בהמה אחת באה״ט 
עולה פי 10 בקירוב על המקובל באיזורים הממוזגים, ובמא־ 
דאגאסקאר אין פר מגיע לבגרותו אלא כעבור 6 — 7 שנים. 
נוסף על כר מהוות המחלות גורם מעכב חמור לגידול המקנה. 
למעלה מ 11 מיליון קמ״ר באפריקה אינם ראויים למטרה זו, 
משום שזבוב הצה־צה ממית את הבקר או את הסוסים והחמו¬ 
רים בהדביקו אותם בטריפנוסומיאזה ? קדחת החוף-המזרחי 
(תילריה) ומחלות אחרות עושות אף הן שמות בעדרים, 
המחסור בבהמות-עבודה מאלץ את בני-האדם לעשות את כל 
העבודות הקשות בידיהם, מה שמצמצם בהרבה את הספק 
עבודתם ומונע מהם עיסוקים אחרים. מאותה סיבה אין גם 
לרשותם בהמות להובלה, והאנשים נאלצים לשאת את משאן- 
תיהם בעצמם! עבודה זו נעשית עפ״ר ע״י נשים, מאחר 
שהגברים חושבים אותה שלא לפי כבודם, ומראה הגשים 
הנושאות משאות על גבן — ואולי אף תינוק על כתפן — 
הוא מן המראות האפיינים בדרכים שבמזרח-אפריקה. המח¬ 
לות מכלות במה מיליונים של ראשי-מקנה לשנה באפריקה 
הטרופית, והאבירות בבקר בלבד פירושן — אבדן 00 <^ 300 
טונות בשר לשנה, שיש בהן כדי לספק כמות מינימאלית 
של חלבון-מן-החי ל 10 מיליונים אנשים בקירוב (וע״ע 
בקר, עמ׳ 363 — 365 ). 

באפריקה המזרחית ובמאדאגאסקאר מגדלים עדרי-בקר 
גדולים לאות יוקרה וכנכסים! הבקר מהווה את רכושו של 
בעליו, ובשרו אינו נאכל. דבר זה גורם גידול-יתר, ורעיית- 
היתר גורמת לתזונת־חסר של הבהמות, להשמדת המרעה, 
ובעקבות כך — לסחיפת הקרקע. בהודו נחשב הבקר למקודש 
ואסור באכילה, אולם בהודו ובפאקיסטאן יש 290 ראשי-בקר 
לעומת בל 100 באה״ב על מחצית השטח בלבד. לעתים 
קרובות אין שותים חלב, משום שהוא נחשב כגורם למחלות, 
וקיימים מיני טבו (ע״ע) לגבי שתייתו. בכמה מקומות נחש¬ 
בות הביצים כגורמות לעקרות בנשים. 

יוצאת מכלל המצב המתואר לעיל היא אסיה הדרומית־ 
מזרחית. כאן יושבים 750 מיליון אנשים בשטח של 8 מיליו¬ 
נים קמ״ר, בעוד ש 200 מיליון בלבד יושבים ב 30 מיליון קמ״ר 
של שאר חלקי האה״ט! בדלתא של הנהר האדום בצפון- 
ויטנאם — בשטח המגיע ל 15,000 קמ״ר במעט — יושבות 500 
נפש לקמ״ר אחד. דבר זה נובע בעיקר מן הגידול האינטנסיווי 
של ארז (ע״ע) בשדות-שלחין. ניתן לגדל אורז בשדה אחד 
ללא הפסקה, בלי לגרום לאפיסת הקרקע, ובכמה מקומות 
אף ניתן להפיק 2 יבולים לשנה. שיטות-החקלאות האינטנ- 
סיוויות האלה הוכנסו מן הצפון, שעמו עומדת אסיה הדרומית־ 
מזרחית במגע הדוק, בעוד שאפריקה הטרופית מבודדת מן 
התרבות הגבוהה-יותר של איזור הים התיכון והמזרח הקרוב 
ע״י השטח העצום של מדבר-סחרה. גידול האורז האינטנסיווי 
אף מצמצם את תחולת המלריה. אעפ״כ אין הצפיפות הגדולה 
של האוכלוסיה באיזור זה מתאפשרת אלא ע״י רמת-חיים 
נמוכה מאד וע״י התזונה שהיא צמחונית כמעט לחלוטין. 

מחלות טרופיות. עם הגורמים העיקריים לרמת- 



943 


טרופי, אזור 


944 


התרבות הנמוכה נמנית התפוצה המרובה של מחלות. 
מקצתן נפוצות אף מחוץ לאה״ט, אלא שתזונת־החסר מחלי¬ 
שה את התנגורת למחלות, ותנאי־החיים הפרימיטיוויים 
וחוסר התברואה מגבירים את פעולתן. מחלות אחדות מיותרות 
לאה״ט. האקלים הלח והחם נוח להתפתחות גורמי המחלות 
ומעביריהן — חרקים וקרציות. שיעור תמותת התינוקות 
גבוה מאד, ובדרך־כלל עולה על 10% . לפי אומדן מן הדור 
האחרון עלולים היו 40% מכל הילודים בבמה חלקים של 
אפריקה המזרחית למות לפני שנת ה 14 לחייהם, ו 25% מן 
הילדים בה 1 דו — קודם שיגיעו לשנות הבגרות. בשנים 
האחרונות צומצמו שיעורי התמותה במידה מרובה בעקבות 
השיפורים שהונהגו בתברואה ובטיפול בתינוקות, אולם עדיין 
הם גבוהים מאד. 

החשובה והנפוצה שבין המחלות היא המלריה (ע״ע). 
אמנם מצויה המלריה בכל חלקי־העולם, אך היא נפוצה 
יאנדמית ביותר באה״ט, שבו מהווים שפע המים והחום 
גורם נוח להתפתחות מעביר המחלה — יתוש האנופלס 
ותנאי-החיים הפרימיטיוויים חושפים את האוכלוסיה להדב¬ 
קות. בעולם קורים כ 200 מיליון מקרי־מאלאריה לשנה, רובם 
באה״ט, וכ 2 מיליון מקרי־מוות נגרמים במישרין ע״י מחלה 
זו. היא מחלישה את הנגועים בה, הופכת אותם רגישים 
יותר למחלות מידבקות אחרות, ואבדן כושר-עבודתם מהווה 
גורם כלכלי חמור. באיזורים מסויימים באפריקה הטרופית 
כמעט כל האוכלוסיה נגועה במאלאריה, ואע״פ שאמצעי 
הפיקוח כנגד היתושים והשיפורים בטיפול בשנים האחרונות 
צימצמו את תחולתה בכמה מקומות. עדיין מהווה היא את 
הקשה שבפגעי האדם בשטחים נרחבים של האיזור. 

הטריפאנוסומיאזה או מחלת-השינה האפריקנית 
מצומצמת לאפריקה. היא מועברת ע״י זבוב הצה-צה (- 0105 
5103 ), המתפתח בקרבת הנהרות והצומח ושולל י מן האדם 
את האפשרות ליישב שטחים נרחבים. בעבר הופיעה המחלה 
לעתים בצורת מגיפות גדולות, כגון ב 1900 — 1906 באוגאנדה, 
ששם מתו בה באחד האיזודים 200,000 מתוך 300,000 התו¬ 
שבים. היום התגברו על מחלה זו במידת־מה, אך תוצאותיה 
העקיפות עדיין מהוות בעיה חמורה. הטריפאנוסומיאזה של 
הבקר פוגעת באוכלוסיה בעקיפין, ע״י שהיא מונעת גידול 
בקר בשטחים הנגועים בזבוב צה-צה! לפיכך היא נעשית אחד 
הגורמים העיקריים לתזונת־חסר' 

הקדחת החוזרת, הנגרמת ע״י שלשלת החיה בדם 
ומועברת ע״י קרציות ( 05 ־ 101 ) 0 ו 111 מ־ 01 ), מצויה ביחוד בסא־ 
וואנות. הקדחת החוזרת המועברת ע״י כינים מצומצמת יותר 
לאיזורי ההרים. 

הקדחת הצהבה (ע״ע), הנגרמת ע״י נגיף ומועברת 
ע״י יתושים, מצויה באפריקה הטרופית ובאמריקה הדרומית 
והתיכונה. לעתים היא מופיעה במגיפות גדולות וגורמת 
לתמותה גבוהה, כגון המגיפה שפרצה ב 1940 בסודאן וגרמה 
למותם של 11% מן החולים. באמריקה התגברו עליה במידה 
מרובה, אך באפריקה היא עדיין אנדמית. 

מחלות מחמת תולעים טפיליות (ע״ע הל- 
מינתולוגיה). האנקילוסטומה (ע״ע) חיה בתוך 
המעיים וגורמת לחוםר־דם חמור ולחולשה כללית. זחליה 
חיים באדמות לחות ונדבקים באדם ע״י חדירתם לעורם 
של הולכי-יחף. לפי האומדן, נגועים בתולעת זו באפריקה 
שמדרומה של הסחרה כ 30 מיליון בני־אדם — בכמה איזורים 


80% — 70 מן האוכלוסיה. נפוצות מאד גם מחלות מחמת 
שאר תולעי-מעיים. סבורים, ש 60 מיליון אנשים באפריקה 
נגועים בכרצים (ע״ע). תולעים מסוג השרשורים תפוצתן 
מצומצמת ^ יותר, מאחר שהן נכנסות למעיים רק אגב 
אכילת בשר. 

מחלת ה ב ילה רציה (ע״ע), על 3 צורותיה, מופיעה 
באפריקה, באמריקה התיכונה והדרומית ובמזרח הרחוק. 
לפי האומדן נגועים בה 60 מיליון נפש בכל רחבי אפריקה, 
וביותר — במצרים. 

גם תולעי-חוטים גורמות למחלות שונות. 03 ז 01100£ ת 0 
מועברת ע״י עקיצת יתושי־הבהמות (^ 13 ^״|נ^תז 81 )! היא 
גורמת לגידולים בעור, ולפעמים היא פוגעת בעיניים וגוררת 
עיוורון! המחלה נפוצה באפריקה ובאמריקה. הטפיל 
11 } 0 ז 311€ ב 1 3 ^־^^ז^ 1 ^^ מועבר ע״י יתושים! הוא משתקע בכלי- 
הלימפה, גורם לסתימתם ומחולל דלקת, ששלביה הסופיים — 
גידולי-ענק בחלקים שונים של הגוף (א ל פג טי א ז ים 
[ע״ע]) והפרעות אחרות. מחלה טפילית זו נפוצה באה״ט 
ברחבי העולם. 

קלה-אזר (ע״ע), המועברת ע״י זבוב־החול, נפוצה 
מאד אף מחוץ לאה״ט, אך מופיעה בצורת מגיפות גדולות 
בהודו ומצויה בצורה אנדמית בחלקים מסויימים של אפריקה 
המזרחית. קודם שהונהג הטיפול המיוחד בה היתה מחלה זו 
ממיתה 90% מן הנגועים בה. 

ה פ ט ל ת (ע״ע) היא מחלה קרובה לעגבת (ע״ע), אך 
מועברת במגע! היא גורמת כיבים בעור, חום וכאבים מעין- 
שגרוניים. מגיפות של ח ל י ר ע (ע״ע) ודבר (ע״ע) היו 
מפילות עד השנים האחרונות חללים רבים בעיקר באה״ט, 
ועדיין מצויות בו מחלות אלה בצורה אנדמית. מחלות רבות, 
כגון שחפת (ע״ע), צרעת (ע״ע), דיזנטריה (ע״ע) —אמבית 
וחידקית, אבעבועות (ע״ע) ומחלות־מין שונות, נפוצות 
הרבה באיזור, ולעתים קרובות לובשות שם צורה חמורה 
ביותר בגלל תזונת-החסר, תנאי-החיים הפרימיטיוויים והמח¬ 
סור בתברואה ובטיפול רפואי. 

מחלות מסויימות, כגון החצבת (ע״ע), שאינן חמורות 
ביותר באיזורים ממוזגים, עשויות להתפתח באה״ט למגיפות 
הגורמות למותם של אלפי אוכלוסין שאינם מחוסנים בפניהן, 
כגון המגיפה שפרצה ב 1874 באיי-פיג׳י וגרמה למותם של 
25,000 אנשים, וזו שפרצה ב 1961 בגאמביה, ובה מתו 18% 
מן הילדים שלמטה מגיל 5 . 

על-אף ההתקדמות הגדולה שהושגה בהדברת מחלות 
מסויימות ע״י נקיטת אמצעים נגד מעבידיהן וע״י שיפור 
הטיפול בהן, עדיין נפוצות הן עד כדי להוות אחד המעצורים 
העיקריים בדרך פיתוחן של הארצות הטרופיות! מצב זה 
לא ישתנה כל זמן שתנאי החיים והתברואה יישארו ברמתם 
הפרימיטיווית הנוכחית, וכל זמן שלא יחול שינוי ניכר 
בשירות הרפואי. כיום מצוי באפריקה רופא אחד ל 20,000 
תוש׳, ובכמה איזורים שיעור זה נמוך עוד יותר. בהודו 
ובדרום־מזרח אסיה מצוי רופא אחד ל 5,000 — 20,000 נפש. 
אף מספר המיטות בבתה״ח אינו מספיק, והוא-הדין באחיות, 
במיילדות ובשאר שירותי-הרפואה, נוסף על כך, אנשים רבים 
באה״ט אינם נוהגים לפנות לרופא עד שהם נמצאים נטולי 
כוח־עבודה מחמת המחלה, ומאחרים את המועד להצלחת 
הטיפול, או שאינם נותנים אמון בטיפול בידי רופאים אירו¬ 
פיים או רופאים מקומיים שהוכשרו באירופה, ודורשים 



945 


טרופי, אזור — טרופיזם וטפסים 


946 


ב״רופאייאליל׳/ דבר שמביא אף הוא תוצאות עגומות ביותר. 

חינוך. הבעיה המרכזית שבה תלוי עתידו של האיזור 
הוא במירה מרובה החינוך. הבערות נפוצה בו ביותר, ובכמה 
מחלקיו אין השיעור של יודעי קרוא־וכתוב מגיע ל 10% . 
אחוז הילדים הלומדים בבתה״ס היסודיים מועט יחסית! 
בניגריה — הנמנית עם המדינות המתקדמות ביותר של 
אפריקה הטרופית — לא למדו ב 1953 אלא כמיליון ילדים 
(מתוך אוכלוסיה של 35 מיליון נפש) בבת״ם יסודיים, ורק 
22,400 למדו בבת״ס תיכונים. בארצות רבות מספר הלומדים 
פחות מזה בהרבה. 

צורך דחוף נוסף הוא חינוך המבוגרים, הדרוש להכשרת 
האוכלוסין להבין ולהנהיג שיטות מודרניות בחקלאות ובשאר 
תחומי החיים. בשטחים נרחבים באפריקה וביבשות אחרות 
אין בנמצא, למעשה, מעמד בינוני, והמחסור בפקידים, במו¬ 
רים, במדריכים חקלאיים, וכל-שכן — במהנדסים וברופאים, 
נמנה עם הבעיות החמורות, שבפניהן עומדות המדינות החד¬ 
שות באפריקה ובאסיה. הנהגת שיטות ראציזנאליות יותר 
בחקלאות, נטישת מנהגים וסוגי-טאבו שבטיים, שיפור התב¬ 
רואה והטיפול בתינוקות — כולם מותנים בהפצת החינוך 
בקרב רוב האוכלוסיה. 

כל המתואר עד כאן מתייחס בעיקר לאוכלוסיה החקלאית. 
המצב טוב יותר בערים הגדולות ובאיזורי-המכרות, שבהם 
משתכר חלק של האוכלוסיה שכר קבוע, והתברואה והחינוך 
עומדים על רמה גבוהה יותר מאשר באיזורים החקלאיים, — 
אולם הללו מהווים עדיין את רוב-רובו של האה״ט כולו. 
בעשורים האחרונים חלה התקדמות ניכרת. המכרות 
והתעשיח מתפתחים והולכים, הולכים ונסללים כבישים, 
מוקמים מפעלי-השקאה רבי־ממדים בהודו ובאפריקה, ונערכות 
תכניות להפקת כוח-חשמל לצרכי תעשיה, כגון תכנית נהר- 
וולטה. כל אלה יצריכו השקעת הון רב, וההתפתחות תהיה 
איטית בהכרח, עד שיצליחו להתגבר על המכשולים הנובעים 
מן המצב הקיים. 

תמ׳ ר׳; כרך ב׳, צס' 138 ־ 148 , 893-880 , 1996 0 , עמ׳ 

943-941 ! ד׳, צס׳ 251/2 , 332 , 877/8 1 ה׳, 309-297 , 1421/2 

ח׳, 992 , 1993 ט׳, 159 , 587 ־ 591 ! י', 31 , 37/8 , 363/4 , 698 ! 

י״ב, 1567 י״ז, 203 . 

^ 1 € ק 710 ^ 7/1 ,.[) 1 ; 1948 , ט 0 ־] 7011 ) \\ 

3 ?ו £1 ^ 1 11-01 ^ 0 {' 1 ^ 7/1 \\יי .ק ;*' 1961 

. 4 ] .ין - .ק : 1952 

5€ } 7$€ / 0 €{{ 7 , 11X1:00 }! ,\׳. .י] ;" 4 כ 19 

1 > ז 0 ^ 1 ; 1955 

%<סזז 90 .? .ן - €זשו 0111:1 } 1 13 10 ) .£ :־ 1957 

.ז 1 > 1 ב^וח 10 ) 110 ..ז ; 1957 ,(^!גסנקס׳נז ;>ז 11 ז 3 ת 1 ;״!) !^ו^^)ן<} 0 ^{ 7 
,:> 1 ( 11 וונ^ 1 .' 1 ' , 1 ? . 0 ;׳' 1957 

^ ,י;!!!!! .״ 1 .ג 1 יד : 1960 ח 1-1 

, 011 תנ 1 ס 0 . 5 ש,מ . 131 < [. 8 . 1 - 1 ] ; 1960 / 0 

. 1962 ,. 51:1 . € 0 !< 

א. ת. 

טרופיאוליים (^ג^^ג 01 ^גס 0 ־ 1 'ד), משפחת צמחים הקרובה 
לגרניים (ע״ע) ולפשתניים (ע״ע), והיא בת סוג 
אחד בלבד — טרופיאולון ( 1 זז 3£0111 ק 0 ז 1 ־), שבו כ 80 
מינים, הנפוצים בעיקר באמריקה הדרומית. הללו הם עשבים, 
עפ״ר בעלי עלים בשרניים. הגבעול משתרע על פני האדמה 
או מטפס או נכרך על גבי צמחים אחרים. העלים עפ״ר 
פשוטים, תריסניים, ומחוסרי עלי-לוואי. הפרחים בלתי- 
נכונים, בודדים בחיקי העלים. העטיף בפול, הגביע צבעוני, 
דו-שפתי, בן 5 עלים, שהאחורי שבהם מתארך לדרבן ארוך 
שבתוכו נאגר צוף; הכותרת גם היא בת 5 עלים, שמהם 2 


קצרים יותר וסמוכים 
לדרבן. 8 האבקנים 
ערוכים בשני דורים. 
העלי בן 3 עלי-שחלה, 
השחלה עלית! הפרי 
מתפרק לעת ההב¬ 
שלה ל 3 פרודות בנות 
זרע אחד! הזרעים 
חסרים אנדוספרם. — 
מינים אחדים' מקו¬ 
בלים כצמחי-נוי בג- 
ננות (גם בישראל). 
הנפוץ שבהם הוא 
כ ו ב ע - ה נ ז י ר או 



כובע׳הנזיר ( יי 11 ן 3 וז 1 . ז ) 


הנסטורציה של הגננים ( 17131115 . 7 )! עלי-הכותרת 
שלה עפ״ר צהובים או אדומים. 

מ. זהרי, צולם הצמחים, 282 , תשי״ד! מ. זהרי-א. פאהן, 
צמחי התרבות של ישראל, 173 , תשי״ז ; ■ 1 !ג 1 .ס 
־:!;/ 7 . 410 ז 01 >! .}[ .\־. ; 1916 , 244/5 , 1 ( 

. 1 \ , 1 ! . 0 ; 1959 . 277/8 , 11 ^!///^׳ 7/011 /ס 

. 1960 /ס 


טרופיזם ויטכסיס (!!!;;!תסש!, מיוד; 706:10 . תפנית, כיוון! 

;! 13x1 , מיוף מערך, סדר), מונחים בביולוגיה, 
המציינים מנגנוני הגבה-ש בתנועה, שבהם מגיב האור¬ 
גאניזם השלם או חלק ממנו לגירוי חיצון. המונח טר׳ נתייחד 
לתנועתו של אורגאניזם קבוע־מקום (בדרך-כלל צומח) או 
של חלק ממנו, ואילו טב׳ — לתנועתם של אורגאניזמים 
חפשיים או של אברונים חפשיים בתוך אורגאניזם קבוע־ 
מקום. המשותף לשתי התגובות הביולוגיות הללו — שהן 
מטבען מנגנוני הכוונה (אוריינטאציה), המאופיינים 
בקביעותם ובנוקשותם, ז״א אינם ניתנים לרכישה (לימוד) 
ע״י האורגאניזם. מנגנון זה מורש לכל פרטי סוג-האורגאניזם, 
ועובר מדור לדור. בחי קשורה תופעה זו במכלול בעיות 
ההתנהגות (ע״ע חי, עמ׳ 303 — 314 ). 

הכל לפי טיב הגירוי, מבדילים בין סוגים שונים של טר׳ 
וטב׳. המונחים המציינים את התגובות נטבעו כך, שלמלה 
טרופיזם או טכסיס מוסיפים כקדומת מלה הרומזת לטיב 
הגירוי המפעיל! ר׳ להלן: פוטוטרופיזם, כי מ וטפסים, 
גאוטרופיזם, וכר. 

הן הטר׳ והן ד.טכ׳ הן תנועות מכוונות: קיים יחס מסויים 
בין כיוון התנועה ובין כיוון הגירוי— התנועה נעשית בכיוון 
הגירוי, או נגדו, או בזווית קבועה לגביו. יש שהאורגאניזם 
פונה או מתקרב אל מקור הגירוי או מקרב את אחד מאיבריו 
אליו — תגובה חיובית! ויש תנועות הבאות להרחיק 
את האורגאניזם או את אחד מאיבריו ממקור הגירוי — 
תגובה שלילית. 

הטר׳ והטב׳ נחקרו באורגאניזמים, שבהם אינה מצויה 
מערכת להעברת אינפורמאציה בצורת יחידה סטרוקטוראלית- 
מורפולוגית נפרדת, כשם שהיא קיימת בבע״ח בעלי מערכת־ 
עצבים. אע״פ כן ניתן להבדיל במרבית הגילויים הטרו¬ 
פיים והטאכסיים באיזור מסויים של האורגאניזם המשמש 
לקליטת הגירויים ובאיזוד אחר המבצע את התגובה- 
שבתנועה! מכאן מתחייבת מציאותו של מנגנון להעברת 
הגירויים. טיבן של המערכות הביוכימיות, המשמשות למנגנוני 
העברת האינפורמאציה מן האיזור הקולט לאיזור 



947 


טרופיזם וטכסים 


948 


המבצע, עדיין לא הובהר כל־צרכו בכל המקרים. בכל התנו¬ 
עות הללו קיים יחם מסויים בין מידת התגובה ובין עצמת 
הגירוי ומשך זמן הפעלתו. מידת הגירוי ההכרחית— "סף הגי¬ 
רוי" — מהווה מעין מכפלה של משך ההפעלה ושל עצמת 
הגירוי-לגבי תחום מסויים של ערכים שמעל לערך־הסף נמצאת 
התגובה המתקבלת עומדת לרוב ביחס ישר לערך המכפלה. 

התנועה הטרופית והתנועה הטאכסית נבדלות זו מזו 
מבחינת דרך ביצוע התגובה. מכאניזם הטב׳ פועל, כנראה, 
ברמה המולקולאריח, בקשר למערכות של חלבונים המת¬ 
כווצים בעקבות שינויי הקונפורמאציה של המולקולות (ע״ע 
פרוטאין). לעתים חלבונים אלה ממוקמים בחוך אברונים 
מיוחדים, כגון ריסים ושוטונים (ע״ע חי, עמ׳ 299/300 ), 
ולעתים הם כלולים בפלאסמה. לעומת זה הטר׳ הוא תנועת 
צמיחה — צמיחה לא־שווה של שני צדי האיבר המגיב, 
וכתוצאה מזה — כיפוף האיבר, 

התהליכים הטרופיים או הטאכסיים הידועים ביותר הם: 

פוטוטרופיזם ופוטוטאכסיס — הפניית הצמח 
או בעה״ח אל מקור האור או אל איזור מואר, או ממנו 
והלאה! גאוטרופיזם חיובי— צמיחת החלקים התת־ 
קרקעיים של הצמח בכיוון כוח־הכובד! גאוטרופיזם 
שלילי — הכוונת גבעולי הצמחים לצמוח בכיוון המנוגד 
לכוח-הכובד! כימוטאכסים — תגובה לגירוי כימי כל 
שהוא, כגון משיכת תאי-הזרע של צמחים ושל בע״ח מסויימים 
אלתאי־הביצה! תיגמוטרופיזם— תגובהלגירויי-מגע! 
תרמוטרופיזם ותרמוטאכסיס — תגובותלהבדלי- 
טמפרטורה! במינים מסויימים של בע״ח נמצאו סימנים של 
תגובות לשדות מאגנטיים! ועוד. 

בצומח. הפוטוטרופיזם הוא תנועת צמיחה 
כתגובה להארה. ברוב הצמחים לגבעול ולשאר איברי-הצמח 
המצויים בחלל־האוויר תגובה חיובית, ולשרשים ולדומים 
להם — תגובה שלילית! אך יש יוצאים מן הכלל: במקרים 
אחדים ידועים גבעולים פוטוטרופיים־שליליים ולעומתם 
שרשים פוטוטרופיים־חיוביים. 

תופעת הפוטוטרופיזם נודעה לראשונה מתוך הסתכלויות 
בטבע ונקראה בשעתה בשם ה ל י ו ט ר ו פ י ז ם, המדגיש 
את השמש כמקור הגירוי. מאוחר יותר הוכח בדרך ניסויית, 
שתנועה זו נגרמת גם ע״י סקורות-אור אחרים. 

הפוטוטרופיזם נחקר בהרחבה הן בפטריות והן בצמחים 
עילאיים. באלה האחרונים נתברר, שאיזור ביצוע התגובה 
מרוחק מאיזור קליטת הגירוי. בח(תלות של דגניים, למשל,— 
הניסויים היסודיים נערכו בשבולת-שועל— הרגישות המאכ- 
סימאלית לאור ממוקמת בקדקוד החותלת, באיזור שארכו כמה 
מ״מ בלבד, ואילו התגובה מופיעה מתחת לקדקוד: החותלת 
מתכופפת כלפי האור — התגובה החיובית 1 , עם הגברת 
ההארה חלה באותה איזור תגובה שלילית, מכיוון האור 
והלאה. בעצמת-הארה גבוהה מאד מתקבלת התגובה החיובית 
11 , אולם זו אינה נגרמת ע״י צמיחה במקום מוגדר מסויים, 
אלא לכל ארכה של החותלת, אם כי היא בולטת ביותר 
בבסיסה. לתגובה הפוטוטרופית ספקטרום-פעילות ברור מאד, 
ז״א התגובה תלויה באורך-הגל של האור — בדומה לראק- 
ציות של הפוטוכימיה (ע״ע). מסתבר, שחומר-הצבע קולט- 
האיר בכפיפה 1 הוא הקרוטן (ע״ע) או אולי הריבו־ 
פלאווין (ע״ע ויטמינים)! הפוטורצפטור הפעיל בכפיפה 11 
עדיין לא זוהה, הכפיפה הפוטיטרופית היא תוצאה מהפרש 


בין שיעורי הצמיחה 
של הצד המואר והצד 
הבלתי־מואר של האי¬ 
בר המוקרן, הוכח, 
ששיעור הצמיחה נק¬ 
בע ע״י ריכוז ה א ו¬ 
כס ין (ע״ע! וע״ע 
הורמונים), שהוא שו¬ 
נה בשני צדי החו- 
תלת — גבוה יותר 
בצד החשוך. יחד עם 
זה נמצא בכפיפה 1 , 
שכמותו הכללית של 
האוכסין בחותלת, וכן 

שיעור הפקתו מקד- ציור 1 . זרע נובט, שעזריפונו הוכוון כלפי 
קוד החותלת, אי^ס מעלה, אולם הזר ונטה כלפי מטה - 

גאוטרופיזם חיובי 

משתנים בהשפעת 

ההארה, אלא שההורמון — כנראה בהשפעת ראקציית-האור 
של הפוטוםנםיביליזאט 1 רים — מתרכז ביותר'בצד החשוך! 
אולם המכאניזם של הזרמת האוכסין לצד זה ע״י האור עדיין 
לא הוברר. לגבי מכאניזם הכפיפה החיובית 11 יש משערים, 
שהיא נגרמת ע״י ראקציית־אור שבה נהרס האוכסין. 

מבחינה אנרגטית-כמותית מפתיעה העובדה, שמנות-אור 
קטנות מאד גורמות לזרימה של כמויות גדולות-יחסית של 
אוכסין: בה בשעה שבתהליכים פוטוכימיים רגילים היחס 
בראקציה הראשונית הוא קוואנט-אור למולקולה, הרי בפוטו־ 
טרופיזם קוואנט אחד מפעיל מספר רב של מולקולות 
של אוכסין. מסתבר, איפוא, שהמכאניזם כולל שלב של 
הגברה, 

הגאומרופיזם הוא תגובת אורגאניזם לגירוי כוח- 
הכובד. בצמח הנעקר ממקומו והמוצב במאוזן השרשים 
העיקריים נוטים ונעים כלפי מטה — בכפיפה גאוטרופית 
חיובית, ואילו הגבעול לעומתו צומח ונע כלפי מעלה — 
בכפיפה גאוטרופית שלילית. שרשים צדדיים וענפים צדדיים 
יוצרים בצמיחתם זוויות מסויימות וקבועות עם כיוון כוח- 
הכובד! בקני-שורש של צמחים שונים הזווית היא ישרה. 

הקושי העיקרי בחקירת הגאוטרופיזם נובע מן העובדה, 
שאין אפשרות לערוך ניסוי שבו בטל הכוח הגורם לתנועה. 
אולם אפשר להפעיל כוח זה בצורה שווה על כל צדדיו של 
איבר מסויים ע״י סיבובו האיטי בתוך ע)דה כוח-הכובד! 




ציור 2 . צטח ישחונח במצב הפוך, כשנבעו^ו 5 מטה ;"בדישו לסע 5 ח־. 
5 אחר 24 •שעות הגבעול כפוף כ 5 פי םע?ה - גאוטרופיזם ׳ 5 !לי 5 י 





949 


מרועמם ומפסייס 


950 


לשם כך משמש המכ¬ 
שיר הקרוי קלינו־ 
סהאט. אפשרות אחרת 
היא — הפעלת כוח 
גדול יותר על הצמח 
או על האיבר, שהוא 
פועל בכיוון אחר 
ומתגבר על כוח- 
הכובד! לשם כך אפ¬ 
שר להשתמש בכוח 
צנטריפוגאלי. שתי 
השיטות שימשו לבדי¬ 
קות תופעת הגאוטרו- 
פיזם! נמצא, שתגו¬ 
בתו של הצמח הנתון בתנאים ניסויים אלה דומה לתגו¬ 
בתו על כוח-הכובד בתנאים הטבעיים. שוב נבדק הדבר 
במיוחד בחותלות של דגניים, וגם כאן נמצא שאיזור הרגי¬ 
שות מתרכז עפ״ר בקדקוד החותלת. 

לפנים סברו׳ שהגורם לרגישות השורש לכוח-הכובד קשור 
בנוכחותם של איברים מיוחדים, הסטאטוליתים — גרגירי- 
עמילן גדולים —, בכיפת השורש. אולם תגובה גאוטרופית 
נמצאה גם באיברים חסרי םטאטו׳ליתים. התאוריה המקובלת 
היום מנסה להסביר גם את הגאוטרופיזם על-סמך חלוקה 
לא-סימטרית של האוכסין. יש סימנים לכך, שכוח־הכובד 
גורם בעקיפין להתחלקות בלתי-שווה של ההורמו*ו בצמח, 
ושריכוז ההורמון הגורם לצמיחת-תאים מוגברת בגבעול יש 
בו כדי לעכב צמיחת-תאים בשורש — ומכאן, אולי, ההסבר 
לגאוטרופיזם השלילי של הראשון והחיובי של האחרון. 
לאחרונה הובעה ההשערה, שגופיפים תוך-תאיים מסויימים — 
למשל פלאסטידות או אפילו מיטוכונדריונים — הם שנעים 
דרך התא בהשפעת כוח-הכובד, ותנועה זו משמשת גירוי 
לשינוי בזרימת ההורמון בתא. היו גם שראו בשדה החשמלי, 
הנוצר בזמן תנוחה אפקית של איבר צמחי, את הגורם לזרימת 
ההורמון! אולם מסתבר יותר, שזרימה זו היא תוצאה משנית 
של השינויים הגורמים לגאוטרופיזם. ביהוד קשה למצוא 
הסבר מגיח את הדעת לדיאגאוטרופיזם — הצמיחה בכיוון 
ניצב לכיוון הגראוויטאציה! תופעה זו נראית כמחייבת הנחת 
מציאותם של הורמונים נוספים המעורבים בתגובה. 

טאכסיס במיקרואורגאניזמים. תגובה פו¬ 
ט ו ט א כ ס י ת ידועה בעיקר בשוטוניות ובכדורון. ניתן להב¬ 
דיל כאן בין 2 סוגי תנועה: ( 1 ) האורגאניזמים מתרכזים 
באיזור המואר יותר כתוצאה מתנועה, שתחילתה אקראית, 
אלא שהאורגאניזמים הנמצאים באיזור המואר או החודרים 
אליו, כשהם מגיעים לגבול האיזור החשוך — נרתעים כאילו 
מלעבור גבול זה. ( 2 ) במקרים אחרים קיימת תנועה מכוונת 
של האודגאניזמים אל האוד. בפוטוטאכסיס משני הסוגים 
ניכרת רגישות האורגאניזמים לא רק לעצמת האור אלא 
גם לצבעו. בעצמת־אור גבוהה מאד יש שהתגובה הפוטו- 
טאכסית הופכת מחיובית לשלילית. מבחינת הצבע קיימים 
הבדלי-רגישות שונים בין אורגאניזמים שונים לגבי איזורי־ 
הספקטרום השונים, ויש מקרים שבהם איזור ספקטראלי 
אחד מעורר תגובה חיובית ואיזור אחר — שלילית. לגבי 
מכאניזם קליטת הגירוי והעברתו אין אלא השערות בלבד: 
מניחים, ששני גופיפים מעורבים בפעולה זו: העינית ופוטו- 


רצפטור! האחרון נמצא בבסיס השוטון(ע״ע חד-תאיים, עמ׳ 
155 ) .מכאניזם אחר שולט בתנועות ה פוטוטאכסיות 
של הכלורופלאסטידות בתאי צמחיםעילאיים: 
תנועה זו נעשית מכוח זרמים בפלאסמה ולא מכושר־תנועה 
עצמי של הכלורופלאסטידות. 

דוגמה לכימוטאכסיס בצמחים היא תנועת תאי- 
הזרע של שרכים בהשפעת הבדלי־ריכוז של המרים מסויימים 
באיזורים שונים של המצע הנוזל של התאים. התופעות, 
בדרך-כלל, דומות לאלו שבפוטוטאכסיס. לפעמים התאים 
רגישים להבדלים דקים ביותר במבנה המולקולארי של 
החמרים המגרים! למשל׳ תאי-הזרע של 1 מ 14111 ז 1€ ? מבחינים 
בין הצורות הפטריות השונות של החומצה המאלית. 

על כימוטאכסיס במשיכה המינית ובהפריה בבע״ח — 

ע״ע מין• א. ם. ס. 

ט כ׳ ב ב ע " ח. דימונה טר׳, שהיה מקובל לפנים בבוטניקה, 
הוכנס גם לזואולוגיה ע״י ז׳ק לב (ע״ע), שראד. אנאלוגיד. 
בין התנועות המכוונות של בע״ח ברישפעת האור ובין 
התופעות המקבילות להן בצמחים. היום שוב צומצם שימוש 
המונח טר׳ לעולם הצמחים, ואילו בעולם החי מקובל המונח 
טס. לב הניח, שהכוונת פנייתו של בע״ח ע״י הגירוי נובעת 
מהבדלי עצמת-הגירוי בשני צדדיו ומהצטלבות מסלולי הע¬ 
ברת הגירוי במערכת-העצבים. תאוריה זו לא עמדדי במבחן 
המחקר המאוחר יותר. — הובעה' אף ההשערה, שביסוד הטס 
מונחת קטביות של גרף בעה״ח, המתבטאת באנאיזוטרופיה 
חשמלית! פלנריות, למשל, נמשכות לקאתודדי. 

המחקרים החדישים במנגנוני התחושדי והתגובה על 
התחושה עירערו במידה רבה את השוואת תופעות אלה 
בבע״ח עילאיים לתופעות הטר׳ והטס. אמנם במחקר 
דפוסי-התנהגות קבועים בבע״ח (כגון נדידותיהם של ציפרים 
ודגים, הרגלי קינון ודגירה, בחירת בן-זוג, וכד׳) מדגישים 
היום את הדמיון שבין הקביעות והנוקשות שבדפוסים אלה 
ובין הקביעות שבתגובות הטאכסיות. אולם מסתבר, שהמכא- 
ניזמים של התגובות הדומות שונים ביסודם. כמדכן אין 
לראות את הטב׳ כפעולה של רפלכם (ע״ע): זה האחרון הוא 
מקומי וקטוע, ואילו הטכ׳ היא' תגובה כללית של האורגאניזם 
המתנהג כשלמות אחת. ייתכן, שהטכ׳ נכנסת לגדר התהליכים 
המיוחסים לאינסטינקט (ע״ע). 

מקרים מיוחדים של טס בבע״ח. קלינו- 
טאכסים היא הכוונת תנועתו של בע״ח כשגופו — או 
חלק מסויים ממנו — נד כעין מטוטלת, כדי ששני צדדיו 
יקלטו חליפות גירוי מסויים וכיוון תנועתו לא יופרע. תופעה 
זו בולטת ביותר בתנועתן של רימות-זבובים המוקרנות 
ממקור-אור. בבע״ח דו-עיניים נועדה תנועת־מטוטלת זו 
להשוואה מתמדת של עצמת הגירוי הנקלט בשתי העיניים. 
בפלנריה ובסרטנים מסויימים נמצא, שלאחר כיסוי ניסויי 
של עין אחת החיה נעה במעגל — לצד העין הסגורה במקרה 
של תגובה שלילית• ולצד העין הפקוחה במקרה של תגובה 
חיובית. בסרטנים אחרים, וכן בזבובים ובדבורים, נמצא 
בתנאים ססויימים, שלאחר הטלת עוורון בעין אחת הם 
מוסיפים לנוע בקו ישר. אולם בכיוון מוסט הצדד,. — 
"תגובת־אור של הגב" היא התופעה, שבע״ח שואף 
שגבו יהיה מופנה למקור האור! בתנאים הטבעיים ציר 
הגוף נוטה ליצור זווית ישרה עם קרני־השמש, ולפיכך הוא 
משנה את כיוונו כעין מצפן־שמש. תגובה כזו נמצאה, למשל, 




ציור 3 . א) גאוטרופיזם '!.־לילי: מהלר 
התיישרותו של נבט שהונח אפקיוז. 

כ) פוטוטרופיזם; בהארה חר-צדדית — 
תנובה חיונית של הנבט, חגובה ש־לילית 
של השורש 




951 


טרוסיזם ומ 3 םלם — טרוצקי, לב דוידוכייץ׳ 


952 


, בסרטן ג״ו 1 ג 8 ובעלוקר. הרפואית. יש סבורים 
שראקציה זו משמשת יסוד להכוונת־מצפן של ציפרים מסד 
יימות ושל דגים, חרקים וסרטנים בייחסם לשמש, לירח 
ולכוכבים: הם משנים את מצבם בחלל בהתאמה לסיבוב 

הארץ כלפי גרמי־השמים. 

ראו ט א כסיס — היא התופעה, שכיוון 

תנועתם של תאים או של בע״ח נקבע ע״י כיוון זרימת המים 

שבהם אורגאניזמים אלה שרויים, תגובה כזאת בכיוון חיובי 

מצויה בדגים, בסרטנים, בחרקים! בכיוון שלילי — בתאי־ 

המין של יונקים, עופות, צפרדעים, וכן בהרבה חד־תאיים. 

גלוואנוטאכסיס — תגובה לשדה חשמלי — מצויה 

בעוברי דגים: הם נעים לכיוון האנודה. — בחלזונות מן 

הסוג 5 נ 11 זג 58 ג^ 1 נתגלתה הגבת־תנועה לשדות מ א ג נ ט י י ם! 

הם רגישים לשינויים בעצמת המרכיב האפקי שיק השדה 

המאגנטי ובכיוונו. ^ ^ " 
מ. 

א. םוליקוב־מיבר, א, מ. מאיר, ד. קולר, פיסיולוגיה של 
הצמח, 359 ־ 371 , 374 ־ 377 , תש״ד: מ^גמז:־/י; 0 ; 7 ,י 1.0£1 .ן 
(11 ) 1 ; 1913 .. 101 ־לי<ו{? .ב 1 [)תג 1 ־ ., 

€0}1411€1, 1918; \1.11056, 

1929; - 0 ־;/ 060 ; 6 ( 1 ,־ 61 ו 61 י: 11 /י\ 1 ןא 

מ 6 ^מ;זמ; 6 ^ 76 ; 6 ז 6/2 ?/ ,.!) 1 ; 1932 ,מ 6 עמ^//י/ 

2^/1\ {^^1111 1933 ,( 8 . 1 ) .ו 1 ז£זז<ד^ו ^; 

1 מ 6 מז 1 ;^ 0 ־; 7 ;ץ 56 מ;זמ/ 6 ן/ 76 ; 6 ־ 2 ; 6 ? 1 . 3 ־ 

19.33 ס 1 זס 111 )זת 1€ '< 0 6 ^ 7 , 0111111 .. 1 .נ 1 - 61 ; 1 ת 6 ^־ 1 ? . 8 . 0 ;־ / 
1930; 0 ׳ 3£17 6 ;// 0 ) 1012 ז' 1 \) 03 יה . 

£!7'^ (561.,(\111£ ז 6 ח 1 שא .[ ; 1959 ,( 201 ,.'נ [, 

7/!0/( 1 ) 01 ^ 0 ^? 1 מ//^ 0 ־ן/ק x1^ (./\5101 ץו 1 ? ^ 130 ? .׳\ 6 א .חת ., 

10). 1959; 14. 11 1 ) 3/100 ^/ 00 ^ מ; 1 ח! 2 ק 0 יח 0£0 < €11 }ט 
(10111.., 12), 1961; 1(. ¥. 1*11111131111-0. \1. 011 ׳< 1 ז , 

^1 ־ 6 /^ 1 6 ^ 7 ,צנ 01 [ 1 \/ .{ . 7 ; 1961 ,) 11 ^ 1 ^ 1 3 ןז 
0/ 506 ) /^? 7 ^/ 7 0 /111 £{/ז . £x11 י . 
1^1(11., 5)] - 0 ) 0 {/^ 1 7/16 .א ; 1962 ,( 16 ,רתנ 10$11 ו[ת 

13111 ? }ס .׳\ 6 א .חח^) 1 זה 2 ) 1 ^ 1 ■ 1€1 /^ 31 / / 0 11 ^ 0 יה . 

?1 0 ) 0 ) 20 /^ 1 ,חס 1 ץ 013 .\ 1 .א : 1963 <( 14 ,. 101 <<ו x15 117 
01^01715711$ ( . 1964 ,( 11 ־ 1 ,ץ§ 51010 ץ 11 י 01 ] 110 ? ,[.^ 6 ] £ל 0.01€ .\נ 

11 . — ,כינויו . /^.X טרוצקי, לב דוידוביץ׳ — ממ>^;^ 0 ק 
הציבורי והספרותי של ליב בן דוד ברונ־ 

שטין ( 1879 , יאנובקה [אוקראינה] — 1940 , קויואקאן 
[מכסיקו]), מנהיג קומוניסטי, מדינאי רוסי־סובייטי: יהודי. 
ט׳ היה בן לחקלאים אמידים במושבה יהודית בדרום־ 
רוסיה. הוא לא זכה לחינוך יהודי תקין, הוא למד בבתי־ספר 
ראליים באודסה ובניקולאיב, ובעיר האחרונה הצטרף לאהד 
הגרעינים הראשונים שיל המפלגה הסוציאלדמוקראטית 
(ס. ד.) והתחיל בפעולת תעמולה לא-לגאלית בקרב הפועלים. 
ב 1898 נתפס ע״י המשטרה. בבית־הסוהר במוסקווה נשא 
לאשה כדת משה וישראל את אלכסנדרה סוקולובסקי, שהיתה 
גדולה ממנו ב 6 שנים; היא ילדה לו 2 בנות. ב 1899 נידון 
ט׳ ל 4 שנות גלות בסיביר המזרחית. תנאי גלותו היו נוחים־ 
יחסית, וב 1902 הצליח ללא קושי לברות מסיביר לחו״ל, 
בהשתמשו בדרכון מזוייף ע״ש טרוצקי — שם שסיגל לאחר־ 
מכן לעצמו. הוא ניטלטל בין מרכזי האמיגראציה המהפכנית 
הרוסית במערב־אירופה. בפאריס התקשר עם הצעירה הרו¬ 
סית נטליה סדובה, שהיתה לחברתו לכל ימי-חייו; היא ילדה 
לו 2 בנים, עזאותם רשם אח״כ כבני הדת הלותרנית. 
בלונדון, ואח״ב בשוויץ, נפגש ט׳ עם מנהיגי הם. ד. 


הרוסים — אכסלרוד, פלחאנ 1 ב ולנין ור.שתתף בכתב־ 
העת שלהם בחו״ל, ;,איסקןרה", 'שהופץ ברוסיה במחתרת. 
כשחל הפילוג בסוציאלדמוקראטיה הרוסית ב 1903 , נמנה 
ט׳ עם מתנגדיו של לנין, אולם לא הצטרף למנשוויקים, אלא 
נקט עמדת-ביניים בין שני הפלגים. בפר^ מהפכת 1905 
חזר מיד לרוסיה, כשמרבית מנהיגי המפלגה הגולים נשארו 
עדיין בחו״ל. הוא נבחר ליו״ר "מועצת־הפועלים" ("הסוביט") 
בפטרבורג והיה למעשה הרוח החיה בפעולותיה. באותה 
תקופה נתגבש בו הרעיון של התפקיד המכריע הנועד ל״סו־ 
בייטים״ — כנציגות מעמד-הפועלים כולו— במהלך המהפכה 
הרוסית! בכך נקט אז עמדה מנוגדת לזו של לנין, שהדגיש 
את תפקידה של המפלגה המלוכדת מבחינה רעיונית ואירגו־ 
נית. בסוף 1905 דוכא הסובייט הפטרבורגי ע״י השלטון, 
ומנהיגיו נאסרו והועמדו לדין. במשפט זה הפך ט׳ את נאום- 
הסנגוריה שלו להתקפה רבת־רושם על המשטר. הוא נידון 
שוב לגלות־סיביר, ושוב הצליח, ב 1907 , לברוח משם, בחצותו 
בתנאי־התורף את הטיגה הסיבירית, בריחה זו, שאותה 
תיאר — לאחר שחזר דרך המזרח הרחוק למערב־אירופה — 
בכשרון ספרותי רב, הקנתה לו הילח של גיבור בחוגי 
המהפכנים. 

ביו 1907 ל 1914 התגורר ט׳ רוב הזמן בווינה. הוא 
השתתף בביטאונה של הסוציאלדמוקראטיה האוסטרית, וכן 
ככתב־חוץ בעיתונים ליבראליים ברוסיה, שפירסמו את רשי¬ 
מותיו בעילום שמו או בשמות בדויים. יחד עם זה המשיך 
בתעמולה למען עמדתו בבעיות התנועה המהפכנית הרוסית 
ובנסיונות — שלא הצליחו — לארגן סיעת־ביניים בין המנ־ 
שוויקים רהבולשוויקים במגמה לחדש את אחדותה של 
התנועה. באותה תקופה התחיל לפתח — תוך ויכוחים עם 
המנשוויקים והבולשוויקים כאחד — את רעיון "המהפכה 
הפרמאננטית", שתעביר את רוסיה מן המשטר הצארי במי¬ 
שרין לחברה סוציאליסטית "בהנהגת מעמד-הפועלים", תוך 
דילוג על שלב הדמוקראטיה הבורגנית (וע״עפדווס). בשנות 
מלתמות־הבאלקאן 1912/3 שהה ט׳ בקושטא ככתב צבאי של 
עיתון ליבראלי רוסי. בפרוץ מלחמת-העולם 1 פעל בפאריס 
כעורך כתב-עת רוסי סוציאלדמוקראטי. 

מראשית המלחמה נקט ט׳ עמדה אינטרנאציונאליסטית 
ואנטי־מלחמתית חריפה, בתבע( ממפלגות־הפועלים בכל 
הארצות להימנע מכל שיתוף-פעולה עם הממשלות המנהלות 
מלחמה; אולם הוא לא הצטרף מלכתחילה לעמדתו של לנין 
בדבר "הפיכת המלחמה האימפריאליסטית למלחמת־אזרחים". 
בגלל תעמולתו האנטי־מלחמתית גו׳רש בסתיו 1916 מצרפת 
והלך לאה״ב. בניו־יורק התחיל לעריד כתב־עת רוסי מהפכני, 
אולם לאחר שבועות אחדים פרצה מהפכת־מארם ברוסיה, 
וט׳ יצא לשם מיד. בדרכו לרוסיה נעצר ע״י שלטונות קאנא־ 
דה כאדם העשוי להפריע את המאמץ המלחמתי של בעלות- 
הברית. בהשתדלות הממשלה הזמנית הרוסית — למרות 
מה שט׳ היה ידוע כמתנגדה — שוחרר לאחר זמן מועט, 
ובמאי 1917 הגיע לפטרוגראד. תחילה חשב לחדש את סיעת 
"המאחדים" שלו, אולם לאחר היסוסים קצרים הצטרף למפ¬ 
לגה הבולשרויקית ונעשה מיד לאחד ממנהיגיה הנמרצים 
ביותר, מארגן ומתכנן—מזה, ונואם מזהיר מלהיב-המונים — 
מזה. 

יותר מכל אדם אחר במפלגה הבולשוויקית תרם ט׳ להכנת 
מרידת אוקטובר ולביצועה. מיולי 1917 , כשירדו לנין ומג- 



953 


טרוצרןי, לב דוידוביץ׳ 


954 



5 ב ר,־'דוביץ' טרוצקי 


היגים בולשוויקיים אחרים למחתרת כדי להימנע ממאסר ע״י 
הממשלה הזמנית, הפך ט׳ למנהיגה־בפועל של המפלגה. 
הוא היה התומך העיקרי בעמדת לנין בדבר ההכרח לבצע 
את המהפכה לאלתר, צעד שמפניו נרתעו כמעט כל חבריהם. 
בעיקר הודות לפעילותו של ט' הגיעו הבולשוויקים בסתיו 
1917 להשפעה מכרעת בסובייט הפטרוגראדי ובקרב החיילים 
בעיר והמלחים בצי הבאלטי. בספטמבר 1917 נבחר ט׳ ליו״ר 
הסובייט הפטרוגראדי. בניגוד מסויים ללנין — שרצה שהמ¬ 
הפכה תבוצע מטעם המפלגה — עמד ט׳ על דעתו, שאת 
ההתקוממות המזויינת יש להצמיד לכנס הוועידה הכל־רוסית 
של מועצות הפועלים והחיילים בנובמבר, שבה עמדו הבול' 
שוויקים לזכות ברוב, ודעתו זו נתקבלה. בימים המכריעים 
של נובמבר 1917 ניהל ט' למעשה את מהלך המרידה ואת 
מהלך הוועידה כאחד, והוא שהכריז על הקמת שלטון הסו¬ 
בייטים בהנהגתו של לנין. 

בממשלה הסובייטית הראשונה שימש ט׳ כקומיסאר 
(שר) לענייני-חוץ. הוא היה מוחזק האיש השני בשלטון 
(אחרי לנין) והטביע חותמו בדמות המשטר בראשיתו. 
ט׳ נטל חלק פעיל במדיניות של דיכוי שאר כל המפלגות, 
ובכללן אף הסוציאליסטיות, ומתחילה צידד בגלוי בטרור 
השלטוני כלפי כוחות ואישים אופוזיציוניים. לאחר זמן הת¬ 
נקמה שיטה זו בו בעצמו (ר' להלן, עמ' 957 ). 

בתפקידו כשד-החוץ הוטלה על ט׳ המשימה הקשה — 
והמכרעת באותה שעה — של חיסול המלחמה. הוא עמד 
בראש המשלחת הסובייטית לברסט־ליטובסק למו״מ על 
השלום עם הגרמנים, שצבאותיהם התקדמו לתוך רוסיה 
כמעט ללא התנגדות מצד הצבא הרוסי. שהתפורר למעשה 
בעקבות התעמולה הבולשווית. ט׳ ניסה לנקוט קו של הפיכת 
ועידת-השלום לבימת-תעמולה לטובת המהפכה בכל המדינות 
הלוחמות, ובראש וראשונה — בגרמניה, ולשם כך השתדל 
להאריך את המו״מ במידת האפשר. תכסיסו זה הופסק 


לאחר זמן קצר ע״י הגרמנים, שהציגו את דרישותיהם בצורה 
אולטימאטיווית וחידשו את מסע כיבושיהם. נוכח תנאי- 
השלום הקשים של הגרמנים — שכללו ויתור מצד הרוסים 
על כל שטחי מערב-רוסיה ואוקראינה — וחוסר־האונים של 
רוסיה להתנגד להם באופן פעיל, הוציא ט׳ במגמה תעמול¬ 
תית את הסיסמה ״לא מלחמד, ולא שלום״ — ז״א שרוסיה 
מכריזה על גמר המלחמה תוך סירוב לחתום על חוזה-השלום 
המוכתב לה. אולם לבסוף חסכים ט׳ לדעתו של לנין המפוכח, 
שיש לחתום על חוזה־שלום בכל תנאי, משום שאלמלא כן 
יחסלו הגרמנים את המדינה הסובייטית כולה. 

עם חתימת חוזה־ברסט במארס 1918 עברה רוסיה הסו¬ 
בייטית ממלחמת-חוץ למלחמת-אזרחים, שהכריעה בגורל 
המהפכה והמשטר הסובייטי. ט׳ הועבר ממשרד-החוץ 
למשרד־ההגנה, והוא היה למעשה יוצרו של הצבא האדום 
ומפקדו העליון בשנות מלחמת-האזרחים 1918 — 1920 . לזכות 
מנהיגותו יש לזקוף את הפיכת "המשמר האדום" של הסו¬ 
בייטים לצבא סדיר, מושתת על גיוס־חובה מקרב הפועלים 
ועל משמעת חמורה. לשם הקמת צבא זה, בחינת יש מאין, 
השתמש ט׳ בעזרת קצינים מהצבא הצאריסטי הישן וקיצץ 
בסמכויותיהם של המפקדים הקומוניסטיים, שרגילים היו 
בדרכי-מלחמה פארטיזאניות. במשך שנתיים היה ט׳ הרוח 
החיה בניהול המלחמה, כשהוא עובר מחזית לחזית ברכבת 
מיוחדת — כעין מטה ראשי נווד ~, ומרצו והעזתו היו לא- 
פעם גורמים מכריעים במהלך הקרבות, כגון בהגנה על 
פטרוגראד באוקטובר 1919 , כשעלו עליה "הלבנים" בפיקודו 
של יודניץ׳, וכשרוב המנהיגות הקומוניסטית נואשה מלהגן 
על העיר ונטתה לפנותה. ט׳ גיבש צבא מנצח, אולם אותו 
זמן עורר שנאה — כמוסה וגלויה — מצד מפקדים ועסקנים 
קומוניסטיים, שראו את עצמם מקופחים. ס ט א ל י ן, שהיה 
ממונה על הגנת צאריצין(לאחר-מכן סטאלינגראד), וזינוביב 
(ע״ע), שחלש על המפלגה והשלטון בפטרוגראד, התייצבו 
בראש האופוזיציה לט׳, כשלנין נוקט עמדת מתווך ומכריע 
ביניהם. מאז החל הניגוד האישי בין סטאלין ובין ט׳, שעתיד 
היה להחריף יותר ויותר. 

בפרוץ המלחמה הרוסית־פולנית באביב 1920 התנגד ט׳ 
תחילה — לאחר הדיפת ההתקפה הפולנית על בריה״מ — 
להתקדמות הצבא האדום לשטחי פולניה האתנית, בהבינו 
שהעם הפולני יראה בכך את חידוש מדיניות הכיבוש של 
רוסיה הצארית ויתקומם כולו להדיפתה. ואילו לנין סבר, 
שהפרולטריון הפולני יקבל את פגי הצבא האדום כפני 
משחרר ויצטרף אליו, ושפולניה הסובייטית תשמש גשר 
מבריה״מ לגרמניה התוססת. דעתו של לנין הכריעה, אולם 
מהלך המלחמה הצדיק את עמדתו של ט׳. — פעולתו האח¬ 
רונה של ט׳ כמנהיג צבאי היתה הדיכוי המהיר והנמרץ של 
התקוממות מלחי הצי הבאלטי בקרונשטאט במארס 1921 — 
אותם המלחים שהיו חלוצי מהפכת אוקטובר, שבראשה 
עמד ט' ושהתקוממו עתה נגד עריצות שלטונה של אותה 
מהפכה. 

לאחר גמר מלחמת-האזרחים, כשעלתה על הפרק בעיית 
פירוקו החלקי של הצבא האדום בתנאי הדרכים המשובשות 
והחורבן הכלכלי, הציע ט׳ להפוך את הצבא הלוחם ל״צבא- 
עבודה". תכנית זו של "מיליטאריזאציה של העבודה" עוררה 
התנגדות נמרצת של האגודות המקצועיות. אולם כשנתברר, 
ששיקומן של דרכי-התחבורה — שהמהפכה ושיטות-המינהל 



955 


טרוצקי, לב דוידוכיץ׳ 


956 


הבולשוויקיות הרסו אותן לחלוטין— היא תנאי הכרחי לשי¬ 
קום המשק, נתמנה ט׳ גם לק 1 מיםאר־התחבורה. בתפקידו זה 
ניסה להפעיל בשטח התחבורה את השיטות הצבאיות והאדמי- 
ניסטראטיוויות התקיפות, שבעזרתן הצליח באירגון כוחות־ 
הבטחון. ט׳ הכניס, אמנם, סדר כלשהו בתנועה במסילות־ 
הברזל ובנתיבי־המים, אולם גרם להתנגדות עצומה הן בין 
המוני הפועלים — שעדיין קיוו בתום־לב שלאחר נצחון 
המהפכה תוקם "הנהלת פועלים" או "ביקורת פועלים" 
במשק —, והן בין העסקנים הקומוניסטיים בתנועה המקצו¬ 
עית, שראו את עצמם — ולא את המומחים, ממוני ט׳ — 
כראויים למעמד הביורוקראטי-מינהלי החדש. לנין תמך 
תחילה במאמציו של ט׳, אולם אח״כ הסתייג ממנו. לפעולתו 
של ט׳ בתקופה זו מכוננים דברי לנין לאחר־מכן (ב״צווא- 
תו״), שט׳ — שהוא המנהיג ״המוכשר ביותר״ במפלגה — 
"סובל מבטחון עצמי מופרז ונמשך יותר מדי אחרי פתרונות 
אדמיניסטראטיוויים חד-צדדיים"! ט׳ הודה, לאחר מעשה, 
בצדקת דבריו של לנין. הפולמוס על דרכי הנהלת המשק 
התעשייתי ומקום האגודות המקצועיות בהנהלת המיפעלים 
והענפים—הפולמוס האחרון שהתנהל באווירה של חופש פני¬ 
מי במפלגה הקומוניסטית — הסתיים בפשרה טיפוסית ללנין; 
ביסודו של דבר נתקבלה המגמה הריכוזית־ממלכתית של ט׳, 
אולם תוך הסוואה אידיאולוגית־פרולטארית ומתן אפשרויות 
מרובות לעסקנים הקומוניסטיים לעלות למעמד המינהלי, 
ואפילו על חשבון היעילות. 

בפולמוס זה התגבשה ההתנגדות לט׳ — שעדיין נחשב 
.,חדש״ במפלגה — מצד מרבית העסקנים הקומוניסטיים 
הוותיקים. המתיחות ביניהם גברה כשהתחיל ניהול השלטון- 
בפועל להישמט מידיו של לנין מחמת התקדמות מחלתו, 
ובעיית הירושה נראתה באופק. אותה שעה היה ט׳ האישיות 
הפופולארית ביותר (אחרי לנין) בעולם הקומוניסטי בבייה״מ 
ומחוצה לה ונחשב כיורשו הטבעי של לנין. מסתבר, שהוא 
עצמו היה בטוח במעמדו זה, ומשום כך שהה באפם־מעשה 
כמעט בתחום העסקנות המפלגתית, בשעה שסטאלין — 
שנתמנה ב 1921 למזכיר המפלגה — התחיל לארגן בהדרגה, 
בסבלנות ובערמה רבה את המנגנון השליט נגד ט׳. כשהוצע 
ל ט׳ בשעת מחלתו של לנין תפקיד של מ״מ ראש-הממשלה,יחד 
עם ריקוב וקאמניב (שהיה גיסו של ט׳), דהה את ההצעה — 
אולי משום שהיה בטוח בירושת השלטון הבלעדי. לעומת ט׳ 
המתבודד קמה השלישיה סטאלין־זינוביב-קאמניב, שחתרה 
תחת עמדתו, כשמת לנין (בפברואר ^ 19 ) נתברר לפתע, 
שט׳ נשאר ללא תמיכה במנגנוני השלטון. תחילה עדיין היתה 
לו אפשרות לנהל פולמוס נגד הקו השליט החדש ואישיו. 
באותן השנים טען ט׳-כמארכסיסט אורתודוכסי — לקידום 
התיעוש! ע״ח הכפר, בה בשעה שסטאלין השתדל להיראות 
כדואג לטובת האיכרים; כאינטרנאציונאליסט מושבע עמד 
ט' על הכוונת קו המדיניות הקומוניסטית לקראת המהפכה 
העולמית והטיל ספק באפשרות הגשמת "הסוציאליזם בארץ 
אחת"— אותה סיסמה שבה ביקש סטאלין להיראות כפאט־ 
ריוט רוסי. יחד עם זה מתח ט׳ ביקורת קשה על מדיניות 
ההתקוממויות והמרידות הנחפזות וחסרות־הסיכויים שאירגן 
הקומאינטרן בהנהלת זינוביב ב 1923/4 בגרמניה, בבולגריה 
ובאסטוניה, וכן על בריתו'של סטאלין עם הקואומינטאנג 
הסיני — שאמנם נתגלתה לאחר־מכן ככשלון. ב 1925 פירסם 
ט׳ ספר על מהפכת 1917 , שבו גילה שסטאלין וחבריו התנגדו 


בשעתם להתקוממות אוקטובר — לעומתו הוא, שתמך בלנין. 
כתגובה על כך העלו חברי "השלישיה" את זכרון חילוקי־ 
הדעות בין לנין וט׳ בתקופה הקדם־מהפכנית. סטאלין הצליח 
להפנות נגד ט׳ את מפקדי הצבא האדום ואת רוב המנהיגים 
הוותיקים. בסוף ימיו הודה ט׳, שגם עובדת יהדותו — שלה 
לא ייחם כל חשיבות — היתד. בעוכריו, מאחר שאנטי־ 
שמיות — מודעת או לא-מודעת — היתר. בין הגורמים 
שסייעו בידי מתנגדיו. 

ב 1925 פוטר ט׳ מתפקידו כקומיסאר-ד.הגנה ונמסרו לו 
תפקידים מנהליים משניים במעלה. אולם מיד לאחר נצחונה 
זה התפוררה "השלישיה", מאחר שסטאלין לא ראה עוד 
צורך בעזרתם של זינוביב וקאמניב והדיח גם אותם מן 
השלטון. הם נתקרבו לט׳, והלה'הקים, יחד עמהם, ב 1926 
את "האופוזיציה הש!מאלית" במפלגה הקומוניסטית, שמגמתה 
היתד. למנוע את השתלטותו-בכיפה של סטאלין. אולם במהרה 
התברר, שכל עמדות-הכוח במנגנוני המפלגה והמדינה כבר 
היו בידי סטאלין, ומן האופוזיציה נמנעה אפילו האפשרות 
להשמיע את קולה. בסתיו 1926 הודח ט׳ מהנהלת המפלגה 
הקומוניסטית, בסתיו 1927 גורש מן המפלגה, ובראשית 1928 
הוגלה — כאויב המשטר הסובייטי — לאלמה-אטה שב- 
אסיד. המרכזית הסובייטית. כשהצליח ט' לקשור קשרים 
ממקום-גלותו עם קבוצות חסידיו ובעלי-בריתו בפנים-רוםיה, 
גורש בתחילת 1929 מתחומי בריה״מ. תחילה התגורר — 
ברשות הממשלד. התורכית — באי פרינקיפו שבקרבת קושטא, 
ומשם ניסה לארגן תנועה קומוניסטית מהפכנית מחודשת 
בבריד.״מ וברחבי העולם, כשהכלים שעמדו לרשותו לא היו 
אלא גילויי-דעת, ספרים ומכתבים. בלחץ הממשלה הסובייטית 
אסרה עליו הממשלה התורכית ב 1933 את המשך פעולתו 
המדינית. ט׳ התקשה למצוא לעצמו מושב: ברוב המדינות 
נחשב לאישיות לא-רצויה — בחלקן מפחד מפניו כמהפכן 
המפורסם והמסוכן ביותר בדורו, ובחלקן מפחד מפני קילקול 
היחסים עם ממשלת בריה״ט. זמן־מה שהה ט׳ בכפר נידח 
בצרפת, שבה ניסה לד.קים מרכז לתנועתו. כשגורש משם 
עבר לנורווגיה, וגם משם גורש. ב 1937 מצא מקלט במכסיקו, 
בחסותו של השלטון השמאלני הלא־קומוניסטי במדינה זו. 

בבריד.״מ עצמה נערך בינתיים מסע-השמצה שיטתי נגד 
אישיותו, ואפילו נגד זכרו, של ט'. הוא הוצג כדמות 
מפלצתית של אויב ושונא של התנועה המהפכנית ושל 
הקומוניזם מראשיתם וכבוגד בהם מיום הקמת המשטר 
הסובייטי. במשפטי-הראווה שערך סטאלין נגד ותיקי התנועה 
הקומוניסטית ב 1936/8 היה ה״מרוצקיזם" מסעיפי-האשמה 
החמורים ביותר. ט׳ הואשם בכל מיני האשמות תמוהות, כגון 
קשירת קשרים עם ממשלות זרות לשם הפלת המשטר 
הסו.בייטי וכיבוש רוסיה ואירגון פעולות טרוריסטיות נגד 
אישים ומוסדות של המשטר. האופי הדמיוני של האשמות 
אלו והסילופים וד.זיופים בעדויות ובמיסמכים שד.ושמעו 
בבית־המשפט או הובאו לפניו, כבר היו גלויים בשעתם; 
בתקופת הדסטאליניזאציה, כ 20 שנה לאחר מעשר., הוכחשו 
האשמות אלו במפורש. 

12 שנות־חייו האחרונות של ט׳ היו מוקדשות כולן 
לעבודד. ספרותית פוריר. וענפה ולנסיונות להקים "אינטר- 
נאציונאל רביעי" של נאמני הקומוניזם "הלניניסטי", "האמי¬ 
תי". בשנות ישיבתו בפרינקיפו כתב את שני חיבוריו 
הגדולים — האוטוביוגראפיה שלו וההיסטוריה של המהפכה, 



957 


טרדצקי, לב דיויידוכיץ׳ 


958 


שהם משלימים זה את זה. הם הוציאו לו שם כסופר דגלל, 
תורגמו ללשונות רבות׳ וזוכר־הסופרים שקיבל ממו״לים 
במדינות שונות שיחרר אותו מדאגות־מחיה. בבריה״מ נאסר 
פירסומם של ספרים אלה׳ והאיסור קיים ועומד שם עד 
היום. בכתביו הפובליציסטיים בגולה לחם ט׳ בלהט רב 
במשטר הסטאליניסטי׳ שאותו האשים בבגידה באידיאלים 
של הקומוניזם. בגידה זו ראה ט׳ בעיקר ב 3 דברים: החלפת 
הייעוד הבין־לאומי של "המהפכה הפרולטארית" באינטרסים 
תכסיסיים של המדינה הסובייטית, וביתר דיוק — של 
שליטיה! השתלטותו של מעמד ביורוקראטי מנצל ועריץ 
על מעמד הפועלים! חיסול חופש הוויכוח וההכרעה בתור 
המפלגה הקומוניסטית. עד סוף ימיו נשאר ט׳ מארכסיסט 
אדוק ותלמידו של לנין בעיקרי הבעיות החברתיות והמדי¬ 
ניות. מעולם לא תפס את הקשר ההכרחי שבין הריסת כל 
היסודות הקאפיטאליסטיים — הגילויים של יזמה אישית 
ואינטרסים פרטיים בכלכלה — והיסודות של קואופראציה־ 
מרצון בחברה הרוסית ובין התגבשותו והשתלטותו של אותו 
מעמד ביורוקראטי ושלטון ריכוזי עריץ, שעליו שפך את 
זעמו! וכן לא הכיר׳ ששלילת החירויות האזרחיות מכלל 
האוכלוסיה וחיסול כל מפלגות מתחרות — שלילה וחיסול 
שבהם היה חלק רב לט׳ עצמו — הם שהביאו בהכרח גם 
לחיסול החופש הפנימי במפלגה הקומוניסטית השלטת ולהפי¬ 
כתה של זו האחרונה לכלי־שרת עיוור בידי רודן כל־יכול. 
עד סוף ימיו נצטיירה בריה״מ בעיניו של ט׳ כמדינת העמלים, 
שהיא במהותה הגשמת החזון הסוציאליסטי, אלא שדמותה 
נשתבשה ע״י השתלטות סטאלין וסיעתו עליה. על השאלה 
המכרעת: כיצד מתיישבת אפשרותה של השתלטות זו עם 
עובדת הגשמתה של החברה העל-מעמדית הסוציאליסטית־ 
החזונית — אין ט׳ מנסה לענות! יתר על כן: דומה שהוא 
מדחיק אותה מתודעתו, למרות כשרו האנאליטי המזהיר, 
מאחר שעצם הצגתה עשויה היתה לערער בו את יסודות 
תפיסתו ההיסטורית-חברתית, 

כאן מתגלית המיגבלה של עולמו הרוחני של ט׳, שבאה 
מחמת אמונתו הבלתי־מעורערת בפילוסופיית־ההיסטוריה של 
"המארכסיזם־לניניזם". בתארו ובהסבידו את המהפכה הרו¬ 
סית מרגיש הוא עצמו את הסתבכותו בסתירה שבין ראיית 
המהפכה הזאת כנובעת בהכרח היסטורי מן המציאות החב¬ 
רתית והכלכלית של רוסיה הצארית, ובין ראיית אישיותו 
ומנהיגותו של לנין כגורמים חד־פעמיים מכריעים לגבי 
אפיה וכיוונה של המהפכה, ואפילו לגבי עצם התרחשותה — 
ואין הוא מיישב סתירה זו. הסכמתיות והחד-צדדיות של 
תפיסתו ההיסטורית אף מנעו ממנו את הבנת ההתפתחות 
החברתית והבין-לאומית בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם, 
עליית הפאשיזם והנאציזם ומהותו של זה האחרון — שאת 
כל אלה הוא מכניס למיטת-סדום של מושג מלחמת-המעמדות 
ושאר מושגי המארכסיזם האורתודוכסי. לפיכך אף טעה 
טעות גמורה בתצפית מהלך מלחמת־העולם 11 ועמדת המע¬ 
צמות השונות בה, שצפה בתחילת המלחמה ההיא. אולם 
באחד ממאמריו האחרונים הגיע למסקנה, שאם גם בעקבות 
מלחמה זו לא יתרחשו ההתמוטטות הכללית של הקאפיטא־ 
ליזם ונצחון הסוציאליזם בעולם כולו — יימצא המארכסיזם 
בדאי. — ט׳ הירבה לכתוב גם על בעיות ספרות, אמנות, 
מדע ותרבות, ולגבי כולן הוא נוהג במושגים ובנוסחות 
הקבועים של המאטריאליזם הדיאלקטי וההיסטורי. 


ט׳ לא גילה עניין רב בשאלות יהודיות. ככל 
חבריו המארכסיסטים התנגד לתנועה הציונית על כל גוניה 
ואגפיה, אולם בשנותיו האחרונות היה מתון יותר בהערכתו 
וביחסו. בראיון עם עיתונאי יהודי בגלותו במכסיקו ב 1937 
הודיע, שהוא "מכיר בקיומה של בעיה יהודית", ואף "מודה 
בצורך של מולדת משותפת" ליהודים! אך עם זאת לא 
שוכנע ש״הציונות מוכשרת לפתור את הבעיה היהודית", 
נסיונותיו של ט׳ בתקופת גלותו להקים את "האינטר־ 
נאציונאל הרביעי" לא הצליחו. הוא רכש אמנם קבוצות של 
חסידים בארצות שונות, שאותן הדריך ע״י מכתבים וחוזרים. 
נציגיהן אף התכנסו לוועידה בלוזאן (שוויץ) ב 1938 ! אולם 
תנועה בעלת משקל ומשמעות לא צמחה מכל אלה. 

למדות חוסר־האונים של ט׳ בגלותו לא פסק סטאלין 
מלראות בו את האויב המסוכן לו ביותר, והוסיף לרדוף אותו 
אף בחו״ל. בתחילת 1940 נעשה נסיון בידי כנופיה קומו¬ 
ניסטית במכסיקו לרצוח את ט׳! הנסיון נכשל, והממשלה 
המכסיקנית העמידה משמר ליד ביתו של ט׳. אעפ״כ הצליח 
חדשים אחדים לאחר-מכן להתגנב אליו אדם, שפצעו פצעי־ 
מוות בגרזן שאותו הביא חבוי במעילו. הרוצח נתפס והועמד 
לדין! דרכונו נמצא מזוייף, וזהותו האמיתית לא נקבעה, אולם 
כל הסימנים מעידים שהיה זה שליח מוסקווה. — עוד קודם 
לכן חיסלו סטאלין וסוכניו את בני־ביתו של ט׳ ברוסיה 
ומחוצה לה. במסגרת "הטיהורים" הגדולים ב 1936/8 הוצאו, 
בין השאר, להורג גם בנו, המהנדס סרגי סדוב — שעל 
פעולתו הפוליטית לא ידוע מאומה —, וכן י אחת מבנותיו 
של ט׳. בנו השני, לב סדוב, שהיה עוזרו של אביו, מת 
במסיבות מיסתוריות בפאריס ב 1936 ! בתו השניה של ט׳ 
התאבדה עוד קודם לכן בברלין. 

ההיסטוריוגראפיה הסובייטית הרשמית מחקה כליל את 
שמו ואת זכרו של ט׳ מסיפור תולדות המהפכה, מלחמת- 
האזרחים והקמת הצבא האדום. באנציקלופדיות הסובייטיות 
משנות ה 50 אין ט׳ מוזכר אלא דרך־אגב — בהקשר ל״טרוצ־ 
קיזם", המוצג כזרם "מנשוויקי", "בוגדני" ועויין את המהפכה. 
הרהאביליטאציה שניתנה בתקופת הדסטאליניזאציה לזכרם 
של רוב קרבנות משפטי-הטיהורים של סטאלין — ביניהם 
רוב ידידיו ובעלי-בריתו של ט׳ ־־־- עדיין לא הוחלה על 
ט' עצמו. 

החשובים שבספריו: 1011113 ח. 680 ק 11 3 קץז 3 ק 6 ד 7111 

(״הספרותוהמהפכה״), 1923 ! 1£,1 ז. 113 ק 6 ד 3 וג ; 111116 ) 16 ), 0 
; 1111 ( 34 ק- 51101 )מ 1 גמ(״על לנין! חומר לביוגראפיה״)," 1924 ! 
ץ!* 11113 ץ 1 \. 1 * 0 >! א 11.311 ץו\. 133113 ו 11 ס 0 (,׳לקראת סוציא¬ 
ליזם או קומוניזם״), ״ 1926 ! 660.31011113 ק 131161111138 *ק 6 ת 
(״המהפכה המתמדת״), 1930 ! כ 11 ) 113 > 1 ( מס^ו) (״חיי״), 1930 
(עבר׳: א.שלונסקי, תר״ץ)!- 10 ה 680 ק 011 > 0€1 ץק מ 11 ק 0 ־ן 116 
״״ג! (״תולדות המהפכה הרוסית״), 1931 — 1933 (עבר׳: א. 
שלונסקי, תרצ״א—תרצ״ד). 

,. 111 ; 1925 .ס 01 ^;// ,. 7 ,ת 11 חז;זיי 1 ־.נין , 1 \ 

,. 7 ; 1937 ,. 7 ״/ /ס 

;' 1955 ^ €€^\{ד .( 1 .מ : 951 ? 

עבר': ח. קלעי, ח״א,) 1955-1963 , 1-111 ,. 7 . 1 

. 40 < , 7X11 ,־ 71510001 ^ 711 ) . 7 ,, 1 ) 1 ;(תשט״ו 

^ 1 ^ ,סממסצ 1€ ( 1 ; 1959 ,( 581 ? 

-'^€י 1 ת €0 ,ז<־ז 160 ז־ 5101 . 7 ; 59 ^ 7 , 74 . 7 .׳)? 30111114 

־] 0 ( 401 ? *}׳ל? •] : 1963 ,( 47 . 40 ? ,׳\ 0 ׳\ז 511 ) . 7 ו///^ 
־ 501111120 . 4 ! ; 1917-1964 , 1917-1922 . 7 77/0 ,(. 1 ) 0 ) 

. 1965 ,(^ 4011:11, X71 ? ־ 190 ) . 1 ) .. 7 , 10 ) 11 ^ 

א. לי. 



959 ט רוקי 

טרוקי (פול' 1 >[״זי 1 ', ליט׳ 1 ב;! 21 -נ 7 ), עיר בדרום־מזרח 
ליטא! 3,000 תושבים ( 1958 ). בעיר מפעלים לייצור 
מלט, לבנים וקמח. יש בה שתי טירות מהמאות ה 14 — 15 
ובניינים מהמאות ה 16 — 17 . היא משמשת מרכז תיירות 
ויש בה מוזיאון. — ט׳ נוסדה במאה ה 14 והיתה מושבם של 
הנסיכים הגדולים של ליטא. מחלוקת־פולניה ב 1793 היתה 
שייכת לרוסיה, אחרי מלחמת־העולם 1 עברה לידי פולניה 
וב 1949 סופחה לרפובליקה הליטאית הסובייטית. 

ט׳ היא העתיקה והחשובה שבקהילות הקראים בליטא־ 
פולניה; הקהילה נוסדה, כנראה, ע״י קראים שהובאו לעיר 
ע״י הנסיך הגדול ויטאוטס (ע״ע) מקרים! עד לדורות האח¬ 
רונים דיברו קראי-ט׳ בניב טאטארי מיוחד (ע״ע יהודית־ 
תורכית, לשון). ב 1388 נתן ויטאוטס לקראי־ט׳ כתב־זכויות 
(שבו הם קרויים יהודים), המבטיח להם מעמד של אנשים 
חפשיים, חופש מסחרי ומקצועי, חופש דתי־פנימי וזכות 
לשיפוט עצמי. זכויות אלו אושרו, ואף הורחבו, מטעם נסיכי 
ליטא ומלבי פולניה במאות ה 15 — 17 . ב 1441 העניק קאזימיד 
היאגילוני מעמד של עיר בעלת זכויות מאגדבורגיות למחצית 
העירי שהיתה בחזקתם של הקראים, ובראשה הועמד שופט 
מיוחד לדון בסיבסוכים של הקראים בינם לבין עצמם. אחרי 
1625 התיישבו בט׳ גם קצת משפחות רבניות, שעסקו במסחר, 
אך ב 1646 השיגו הקראים מוולאדיסלאב 1¥ צו האוסר על 
הללו להתיישב בט׳ ולהתחרות במסחר עם הקראים. מצבם של 
קראי־ט׳ היד. טוב, ומקצתם הגיעו לעושר רב. ב 1495 , אמנם, 
גורשו בתוך שאר יהודי־ליטא, אך ישובם נתחדש לאחר 
ביטול הצו ב 1503 . קראי־ט׳ פעלו פעמים רבות יחד עם 
קהילות היד.ודים הרבניים בענייני מסים ואישור־זכויות, 
וכתבי-זכויות מט׳ הושאלו לקהילות רבניות לצרכי הש¬ 
תדלות. לט׳ היה מעמד של מנהיגות בוועדים של כלל קראי- 
ליטא. תקנות של ועד קראי־לימא, שהתכנס בט' ב 1553 , 
נמסרו ב 1568 לאישור ראשי הקהילות הרבניות, שהתכנסו 
בגרודנו (ע״ע). ב 1579 נדרשה הקהילה הקראית של ט׳ 
להצטרף לדיונים של אירגון קהילות־ליטא בדבר המסים, 
ובתקופת פעילותו של ועד מדינת ליטא (ע״ע ועדי הארצות, 
עמ׳ 453 ) שילמה ט׳ את מסי המלכות באמצעות ועד המדינה. 
באופן כללי ניתן לומר, שעד גזירות ת״ח קויימו יחסים 
תקינים בין קראי-ט׳ לקהילות ליטא. 

מחכמי הקראים בט' במאות ה 15 — 16 : יצחק בן אברהם 
ט׳ (ע״ע), מחבר ם׳ ״חזוק האמונה״ (נגד הנצרות)! תלמידו 
יוסף בן מרדכי מלינובסקי; זרח בן נתן (ע״ע); עזרא בן 
ניסן(מת 1666 ); יאשיהובן יהודה (מת לאחר 1658 ). שלושת 
האחרונים הושפעו ע״י יוסף שלמה דלמדיגו (ע״ע). 

בעקבות מלחמת רוסיה-פולניה בשנווז ה 50/60 של המאה 
ה 17 נפגעד. ט' קשה, וסמוך ל 1680 לא נמנו בקר.ילה הקראית 
המדולדלת אלא כ 30 משפחות. בתקופה זו פקדו את ט׳ גם 
סיכסוכים רבים: פנימיים, עם שאר קהילות הקראים, ועם 
ועד מדינת ליטא, על רקע תביעות מסים. ב 1688 עברו, 
בעידודו של המלך יאן סוביסקי, מספר בתי־אב מט׳ לקוקי־ 
זוב (על-יד לבוב), כדי לייסד שם קהילד. קראית. בראשית 
המאה ה 18 שוב נפגעה ט׳ ע״י מלחמה, רעב ומגיסה, ולא 
נשארו בה אלא 3 משפחות של קראים. סמוך לאותו זמן 
פרצה שוב מחלוקת על זכות-הישיבה של הרבניים, ולבסוף 
הוסכם להתיר את ישיבתם. ב 1765 היו בט׳ ובסביבותיד. כ 150 
יד,ודים רבניים וכ 300 קראים. 


— טרור 960 

לאחר שעברר, ט׳ לרוסיה, התיישבו בה ב 1804 יהודים 
רבים ממגורשי הכפרים. ב 1809 פתחו הקראים במאבק 
לגירוש פליטים אלו, וב 1835 — לאחר דיונים משפטיים 
ממושכים — נצטוו היהודים הרבניים לעזוב את העיר תוך 
5 שנים. ב 1862 בוטל צו הגירוש, וד.יר.ודים הרבניים חזרו 
לט'. ב 1879 היו בעיר כ 600 קראים, וב 1897 — 377 קראים 
ו 1,112 יהודים רבניים (מתוך אוכלוסיה כללית של 3,240 
נפש); חלק מקראי־ט׳ יצאוה וייסדו קהילה חדשה בווילנה. 
במאות ה 19 — 20 נשתררו יחסי זרות ואיבד, בין הקראים 
ליהודים, והנאצים אף לא פגעו בראשונים לרעה. יד,ודי ט׳ 
גורשו בנובמבר 1941 לאי שבאגם־ט׳, ושם נרצחו. 

י. לוריא, קהלות ליטא והקראים (העבד, א׳}, תרע״ח! מ. 

בלבן, הקראים בפולין, ד׳: ט׳ (התקופה, כ״ה), תרפ״ט: 

י. ברוצקום, די אפשטאמונג פון די קאראאימער איו ליטע 
און פוילן (ייווא בלעטער, 13 ), 1938 (חזר ונדפס בקובץ 
..ליטע״, 1 , 1951 ): ש. שומדוני־שטרז, ט׳(ספר זכרון}, 1954 : 

בל. נדב, פנקסי הכללי לשופט הקהלד, דק״ק ט׳(קרית־ססר, 

ל״ג), תשי״ח ; 1935 , 11 ,תח 51.1 .]. 

; 1883 ,.סס 178 , 1 ו 6 קפ 6 סזזאסססזמד, ,מ 11 >! 10 ז, 3 ע 1 ק 66 , 0 
- 6 ק 68 0 8 :א 0 () X .־] 408 ול 311 ק 3 >ו 1,63 ו 601 ,אססססי! . 10 
,מב״ו 8 מ 6 ד.> 1 . 14 ; 1910 ,( 111 3 (ז 11 נ 31 ד€ .ק £0 ) 

-״/ 3 ז) \ 3 > 01 ק 7 .קסח 8 3 ג 1 וז 6 ס 0 ץס, 1 (א< 6 "! 

8<6. X111), 1930. 

מ, נד. 

טרור (לאט' : 1:001 :);!, במשמע מילולי — אימה, אימים). 

טרוריזם (שיטת־ט׳ או תורת־ט׳), בהיסטוריה 
המדינית — שיטד, מהפכנית ושיטת־מימשל המושתתות על 
אלימות, שחזרו פעמים רבות בדברי ימי האדם. ההתנקשויות 
בטירנים (ע״ע) ביוון וברומא, וביחוד הריגת יוליוס קיסר 
בידי ברוטום וקאסיום, היו לחוויית-יסוד בתודעתה הפוליטית 
של הציוויליזאציד, המערבית. לעתים ניתן לט׳ ביסוס תאולוגי 
(בקרב החשישיים [ע״ע] ביה״ב) — או פילוסופי (ע״י א. 
בקונין במאה ה 19 ), אך עפ״ר הופעל כ״הכרח" מדיני־ 
פראגמאטי. מהותו של הט׳ — שימוש מכוון במעשי־אלימות 
מתוכננים לשם השגת מטרה פוליטית מקפת: עירעור השלטון 
שאותו מייצגים קרבנות הט׳-מזר,! או הגברת כוחו המרתיע 
של השלטון כנגד אופוזיציה פעילה או אופוזיציה־בכוח — 
מזה. קרבנות האלימות הטרוריסטית נבחרים לאדדווקא עקב 
אשמח אישית מוכחת — אף שמשתדלים להביאה אלא 
בגלל התאמתם לעשיית רושם פוליטי בחברה. בהתאם להגדרד, 

זו אין לראות פעולה טרוריסטית בהרג רב תוך השתוללות 
המונים מזוייבים, ברציחות שביצעו מחנותיו של ג׳נגיז־חאן 
(ע״ע): ד,ט׳ הוא פעולה ראציונאלית מתוכננת, ולא סיפוק 
יצרים בלתי־נתונים לריסון. כמו־כן אין להגדיר כט׳ השמדת 
עמים או נסיונות להשמידם, כ״חיסול" יד,ודי אירופה בידי 
הנאצים ־. כאן שימשה הד,שמדה מטרה לעצמה, ולא אמצעי- 
הפחדה או אמצעי להגברת כוח השלטון כלפי הגוף שאותו 
ייצגו המושמדים, אין לראות כט׳ הרג מאות־אלפי מוסלמים, 
סיקהים והינדואים בעת חלוקת הודו ב 1947/8 ; הרצח ההדדי 
לאיהיה מכוון ע״י מרכזי המפלגות היריבות (הקונגרס ההודי, 
הליגה המוסלמית): היתה זו השתוללות המונית, שלא הקלה 
את החלוקה שהיתר, מוסכמת בין המפלגות. 

הט׳ של מפלגות מהפכניות הוא עפ״ר אינדיווי¬ 
דואלי ומכוון נגד נציגים בולטים של המשמר; כזד, היה, למשל, 
הט' של "נרודניה ווליד," (ע״ע) הרוסית ושל האנרכיסטים 
(ע״ע) המערביים בסוף המאה ה 19 . ט׳ של שלטונות, 
דוגמת זד, של הז׳קובינים (ע״ע) בצרפת ב 1793/4 או הט׳ 
הבולשוויקי או הנאצי במאה ה 20 , הוא, בדדך-כלל, קולקטירוי 



961 


טרור 


962 


והמוני! לפעמים, כגון בימי "הטיהורים" והגירושים של 
סמאלין, 1936/8 , הוא מופעל נגד מיליונים. ט׳ המבוצע בידי 
שלטונות מלווה, כרגיל, משפטים, שעיקרם לפעמים אינו 
אלא הפגנה וראווה, ושנידוניהם נאשמים לעתים כעכירות 
בדויות! מגמה זו כבר ניכרת בפעולת ביה״ד המהפכביהז׳א־ 
קוביני, והיא אפיינית ל״טיהורים״ הסטאליניסטיים ב 1936/8 
ו 1948/53 . במקרים אחרים מאות־אלפים אנשים נידונים או 
נשלחים למעצר בחשאי, ללא פירסום — כפי שאירע בגרמניה 
הנאצית, ברוסיה הקומוניסטית, בסין "העממית", ובממדים 
קטנים יותר באיטליה הפאשיסטית ובספרד של פרנקו. 

הט׳ איננו צמוד לאידאולוגיה מסויימת אחת. תנועות 
ומדינות ליבראליות חפשיות ממנו. מאידך, הופעל ט׳ במש¬ 
טרים קומוניסטיים, בידי שלטונות גזעניים (נאציים) וביזמת 
ממשלות אוטוריטאריות אנטי־סוציאליםטיות,כגון "הט׳ הלבן" 
של גנראלים מונארכיסטיים במלחמת-האזרחים הרוסית ושל 
השלטון הראקציוני בהונגאריה ב 1919/20 , וכן במשטריהם 
של רודנים רבים ברפובליקות של אמריקה התיכונה והדרו¬ 
מית. אולם תולדות המהפכה הצרפתית הוכיחו, שגם דמוק* 
ראטיה הסונית, חסרת ריסונים ליבראליים, אינה מחוסנת 
בפני נטיות טרוריסטיות. מצד שני, היו גם משטרים ראקציו־ 
ניים, ששיטות הדיכוי והעריצות שלהם (שכללו גם המתת 
מתקוממים) לא היו בעלי אופי טרוריסטי! כאלה היו, למשל, 
המשטר הצאריסטי ברוסיה (יצא מכלל זה איוואן האיום 
בלבד) והראקציה המטרניכית באירופה המערבית, 

הערכת יעילותו של ה ט׳ כאמצעי בידי השלטון 
אינה ניתנת להכללה. משטרו של רובספיר במהפכה הצרפ¬ 
תית הופל עקב ההפרזה בט׳ וסלידת הציבור מפניו, ואילו 
שלטונם של היטלר בגרמניה ושל סטאלין בבריה״מ בוסס 
ונתחזק באמצעות הט'. לעומת זה ניתן לומר, שיעילותו של 
הט׳ כמכשיר בידי תנועות מהפכניות היתה 
מועטת מאד — פרט לתנועות של שיחרור לאומי. הטרו¬ 
ריסטים הרוסים בסוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20 הצליחו 
להמית מאות נציגים של השלטון הצאריסטי — כולל קיסר 
(אלכסנדר 11 ), ראש-ממשלה (סטוליפין) ואישים בולטים 
אחרים —, אולם מעשיהם לא עירערו את המשטר! וכן לא 
היו תוצאות פוליטיות לט׳ של הסוציאליסטים-רוולוציונרים 
השמאליים נגד הדיקטטורה הבולשוויקית ב 1918 . גם הפעי¬ 
לות הטרוריסטית של האנארכיסטים באירופה ובאמריקה 
היתה חסרת כל תוצאות. התנועות המהפכניות הסוציאל- 
דמוקראטיות (המארכסיסטיות) — ובכללן גם הבולשוויקים 
לפני הגיעם לשלטון — שללו את הט׳ האינדיווידואלי, 
למעשה ולהלכה, משום שראו ב 1 אמצעי לא-יעיל ואף מזיק — 
כמסיח את הדעת מתפקיד אירגון ההמונים וכמכוון את 
תשומת-לבם כלפי אישים במקום כלפי המשטר, — יעיל 
יותר להשגת המטרה הפוליטית היה הט׳ בידי תנועות של 
שיחרור לאומי, כגון הט׳ של מפלגת שין־פין האירית נגד 
השלטונות הבריטיים, אזרחים בריטיים ו״משתפי-פעולה" 
איריים במלחמת-האזרחים באירלנד ב 1919 — 1921 . 

תפיסתם הפילוסופית־מוסרית ורמתם האנושית של חוגים 
טרוריסטיים שונים שונות מקצה לקצה. החשישיים השיעיים- 
איסמאעיליים ראו בט' האינדיווידואלי מעין מצווה דתית, 
ובעיה מוסרית כלשהי לא עלתה אצלם. רובספייר הכיר 
בסכנות החבויות בט׳ דיקטטורי-מהפכני לאומה ולדמותם של 
בעלי השלטון המהפכני עצמם, אולם סבר ש״הטרהר המוסרי" 


של המהפכנים הוא ערובה לעתידם ולעתיד חירויותיה של 
המהפכה! משוכנע היה, שהט' ייפסק עם חלוף שעת-החירום, 
וצרפת תחזור במהרה למשטר תחוקתי־חפשי. לעומת זה 
פיתח בקונין (ע״ע) תורה פילוסופית-סוציולוגית על רוחו 
המשחררת ו״היוצרת" של ט׳ מהפכני-עממי! הוא ראה בט׳ 
לא רק אמצעי למטרה פוליטית או חברתית כוללת, אלא גם 
ביטוי מובהק לגילוי כוחות-נפש חיוביים, בגדר תשוקת-הרם 
המפנה דרך לכושר־יצירה מקורי וחדש. האבארכיסטים, בפרט 
בארצות אירופה הלאטינית, הושפעו מבאקונין. מקום מיוחד 
בתולדות הט׳ תופסים "נארודנאיה ווליר," הרוסית וממשיכיה 
הסוציאליסטיס-רוולוציוגרים. "נארודנאיה ווליה", כאירגון 
מחתרתי, היתה פרי אכזבתם של הנרודניקים (ע״ע) מנסיו- 
נותיהם לעורר את המוני העם, ובפרט את האיכרים, לפעולה 
מרדנית נגד המשטר הצאריסטי. הטרוריסט המשכיל והאיד- 
אליסטי צריך היה, איפוא, לבוא במקום ההמונים הבורים 
והאדישים, ולעוררם מ״תרדמתם" ע״י פעלו המדהים ודוגמתו 
המחנכת. הקרבתו העצמית של הטרוריסט, המתתו בידי בית- 
דין צאריסטי, אף היא נראתה כמעשה מהפכני. גם התנקשות 
בלתי-מוצלחת עשויה להיות מבורכת מבחינה פוליטית- 
מוסרית 11 . בהנחות ״נארודנאיה ווליה״ ( 1879 ) נאמר: 
"הפעולה הטרוריסטית... תכליתה לערער את יוקרת המשטר, 
להוכיח את אפשרות המאבק נגדו, להפיח רוח מהפכנית 
באומה ולעורר את אמונה בהצלחת המאבק". טרוריסטים 
אלה היו חדורים הומאניות נעלה ונזהרו מלפגוע באיש- 
חרמם אם היה מלווה נשים וילדים, או אם ההתנגשות עשויה 
היתד, לגרום לאבדן חיי-אדם אחרים. הנארודניקים 
והסוציאליסטים-רוולוציונרים התחייבו לחסל את אירגוניהם 
הטרוריסטיים עם הפלת השלטון הצאריסטי ולהישמע 
למוסדות הדמוקראטיים הנבחרים! הם עמדו בהבטחתם לאחר 
מהפכת מארם 1917 , הליבראלית. 

בתולדותיה של א " י בתקופה החדשה היו כמה תופעות 
של ט׳ פוליטי. התנועה הערבית הלאומנית נקטה שיטות־ 
ט׳ במאורעות 1929 ו 1936 — 1939 , נגד יהודים ונגד נציגי 
השלטון הבריטי-מנדטורי! מטרת הט׳ הערבי היתה לאלץ 
את ממשלת-המנדט להיסוג מהתחייבויותיה לפי הצהרת־ 
בלפור ולעכב את הקמת הבית הלאומי היהודי. הט' הערבי 
לא הבדיל באופי קרבנותיו: היותם יהודים הספיקה! כ 600 
יהודים, בהם נשים וטף, נרצחו בידי טרוריסטים ערביים 
בשנות המאורעות. בשלהי מאורעות 1939 נקטו חבורות 
ערביות מזויינות ט׳ נגד יריבים ערביים, שנחשבו בעיניהם 
כמתונים. — ב 1938 פתח א צ " ל (ע״ע ארגון צבאי לאמי) 
בפעולות־תגמול טרוריסטיות נגד ערבים, ועם התגלות'מדי¬ 
ניותה האנטי-ציונית של ממשלת המנדט ב 1939 התחיל בט׳ 
אנטי-בריטי, שהופסק עם פרוץ מלחמת-העולם. פעולות הט׳ 
של אצ״ל ו ל ח " י (ע״ע לוחמי חרות ישראל) נתחדשו ביתר־ 
יטאת ב 1944 ונמשכו עד סוף 1947 . להבדיל מהט׳ האנטי- 
יהודי של התנועה הערבית, שלא ברר בקרבנותיו, כיוונו 
האירגונים המחתרתיים היהודיים את פעולותיהם נגד מוסדות 
ופרטים במנגנון הבריטי השלטוני. פעולותיה המזויינות של 
ההגנה (ע״ע) — שגרמו אבידות בנפש — אין להגדירן 
כט׳! הן נועדו להפגין את התנגדותו של היישוב היהו 1 י 
למדיניותה האנטי־ציונית של הממשלה הבריטית, תוך הבאת 
מינימום של קרבנות משני הצדדים. 

א. לי. 



963 


טרזץ 


964 


טרזץ (מ 21 ^־^^ x , גרם׳ תרזיאגשטט ['מ 1101-651€ ־ד 
זצ) 3 :ז 5 ]), עיר־מבצר בצפון־מערב צ׳כוסלובאקיה! 

3,000 תושבים [מלבד חיל־המצב] ( 1962 ). הוקמה במלכותו 
של יוזף ח ונקראה ע״ש אמו הקיסרית מריה תרזיה. 
בתקופת מלחמת־העולם 11 שימשה ט׳ גטו (ע״ע,עט׳ 601 ), 
שאליו גירשו הגרמנים כ 150,000 יהודים, בעיקר מאירופה 
המרכזית והמערבית; "המבצר הקטן", הסמוך לו, שימש 
מתנה־הסגר לאסירים פוליטיים — יהודים ולא־יהודים —, 
בעיקר מ״שטח־החסות בוהמיה ומוראוויה". לאחר המלחמה 
הוקם כאן בית־עלמין לאומי של צ׳כוסלובאקיה. 

תכנית שלטונות הנאצים להקמת גטו ב ט׳ נזכרת לרא¬ 
שונה בתעודה מ 10.10.1941 . כוונתם היתה (א) לרכז בט׳ 
את רוב יהודי "שטח־החסות בוהמיה ומוראוויה", וכן יהודים 
קשישים, ידועי־שם ובעלי זכויות מיוחדות מגרמניה ומכמה 
ארצות מערב־אירופה; (ב) להעבירם בהדרגה למחנות* 
ההשמדה; (ג) להסוות את השמדת יהודי אירופה בפני דעת־ 
הקהל בעולם החפשי ע״י הצגת מ׳ כ״יישוב יהודי לדוגמה". 
מנהיגי יהדות צ׳כיה תמכו בתכנית מתוך תקווה לבלום את 
תהליך גירוש היהודים למזרח, שהיה אז במלוא תקפו, ולהח¬ 
זיק את יהודי צ׳כיה במולדתם עד לסוף המלחמה. 

המגורשים הראשונים הגיעו לט׳ מפראג בסוף נובמבר 
1941 , ועד סוף מאי 1942 גורשו לשם מיהודי "שטח־ 
החסות״( 28,887 ). בחדשים הראשונים היו תנאי־החיים בגטו 
דומים בעיקרם לאלו של שאר מחנות-הריכוז הנאציים, ובמ¬ 
הרה נתבדו גם התקוות שהגטו יציל מפני גירושים נוספים: 
ביאנואר 1942 יצאו ממנו 00 ( 24 המגורשים הראשונים לריגה 
(ע״ע), ואימת הגירושים לא סרה עוד כל ימי קיומו. בהמשך 
הזמן חל שיפור בתנאי האסירים, ועם השלמת פינוי האוכ־ 
לוסיה הלא-יהודית מן העיר (יולי 1942 ) הפכה ט׳ מכמה 
בחינות עיר חפשית בתוך חומותיה. אז החלו להגיע לט׳ 
אלפי מגורשים מגרמניה ומאוסטריה, רובם קשישים וחלקם 
בעלי אותות-הצטיינות ממלחמת-העולם 1 ובעלי פריווילגיות 
אחרות. 

אוכלוסיית הגטו הגיעה לשיא בספטמבר 1942 ; 53,004 
איש על שטח־מגורים של 115,004 מ״ר. באותו חודש הגיעו 
לט׳ 18,639 איש, וגורשו ממנה למחנות-המוות 13,004 . בגטו 
עצמו מתו 3,941 איש, הגירושים ההמוניים לט׳ נסתיימו 
למעשה במחצית הראשונה של 1943 . עד אז עברו בשערי 
הגטו כ 90% מיהודי "שטח-החסות", וכמעט כל היהודים 
שנותרו עדיין בגרמניה ובאוסטריה. ב 1943/4 הגיעו לט׳ גם 
אחרוני היהודים שנותרו בהולאנד ובדנמארק. לעומת זה 
נמשכו, בהפוגות מסויימות, הגירושים למחנות־המוות: עד 
אוקטובר 1942 — לאלו שבאירופה המזרחית, ומאז — למחנה־ 
ההשמדה אושויץ (ע״ע). לאחר גל הגירושים האחרון, שפקד 
את מ׳ בסתיו 1944 ושלא נסתיים אלא עם הפסקת פעולתם 
של תאי־הגאז, נותרו בגטו 11,068 איש בלבד. 

דמותו של ציבור תושבי גטו־ט׳ היתה בבואה של דמות 
היהדות באירופה המערבית-מרכזית. רוב היהודים — 
מתבוללים היו, שרק רדיפות הנאצים החזירום אל תוך 
הציבור היהודי. בצידם נמצא מיעוט של יהודים חרדים — 
מזה, ושל ציונים -- מזה. אף היו בט׳ קבוצות פרוטסטנטיות 
וקאתוליות קטנות — של מומרים ושל צאצאי-יהודים 
("יהודים" לפי חוקי-הגזע).הציונים, וביחוד בני הנוער הציו¬ 
ני על תנועותיו, השתדלו לפתח פעילות חינוכית־תרבותית 


בגטו, והם היו החלק הפעיל ורב ההשפעה בציבור כולו. 

הפיקוד על הגטו היה בידי אנשי הס״ם, והשמירה הופקדה 
בידי ז׳נדארמים צ׳כיים. החיים הפנימיים נוהלו בידי "מועצת־ 
הזקנים", שמונתה מקרב מנהיגי היהודים. ראשי "המועצה" 
היו; יעקב אדלשטין׳ ממנהיגי התנועה הציונית בצ׳כוסלו- 
באקיה (הוצאי אח״כ להורג באושוויץ), אחריו -־ הסוציולוג 
פאול אפשטין (נרצח אף הוא ב 1944 ) והרב בנימין מורמל- 
שטין מווינה. בין אסירי הגטו היה גם הרב לאו בק (ע״ע). 
על ההנהלה היהודית הוטלה החובה האכזרית להרכיב את 
רשימות המועמדים לגירוש, וכן הופקדו בידיה אירגון העבודה 
בגטו, חלוקת המזון, שיכון המגורשים החדשים, ענייני 
הסניטאציה והבריאות, הטיפול בקשישים ובנוער, ענייני 
התרבות, שמירת הסדר בגטו, וסמכויות שיפוט פנימיות 
(ע״ע גטו, עמ׳ 607 : ציור). בתחומים אלה הושגו השגים 
חשובים. 

חינוך הנוער, שההנהגה שמה אותו בראש דאגותיה, 
התנהל ברובו בידי מדריכים צעירים יוצאי תנועות חלוציות. 
בפנימיות-הנוער (€ומ 01 ב 11 >ח 80 ב 1 (), שהקיפו חלק ניכר מילדי 
ביה״ס עד גיל 16 , נוצר הווי שהיה מנותק כמעט לחלוטין מן 
המציאות הקודרת של הגטו. למרות האיסור התנהלו במח¬ 
תרת לימודי בי״ס סדירים. מפעל חינוכי זה היה אחד 
מביטוייה הבולטים של עמידה רוחנית פעילה כנגד שלטון 
הנאצי. 

רבים היו האמנים, הסופרים והמלומדים בגטו, ובעזרתם 
התארגנו חיי-ת ר בו ת אינטנסיוויים; תזמורות אחדות, 
להקת אופרה ותיאטרון, ובימות בידור וסטירה, נערכו הר¬ 
צאות וחוגי-עיון, ונפתחה ספריה בת 60,000 כרכים. מקום 
נכבד הוקדש לעיון בנושאים יהודיים, שהיו לרבים בבחינת 
חידוש שפתח להם פתח להבנת יהדותם. מספר המופעים 
וההרצאות הגיע לעשרות רבות לשבוע. חיי־הדת התנהלו 
בתנאים קשים, אך ללא הגבלות רשמיות. 

הסוואת ההשמדה. פעילות ענפה זו נוצלה ע״י 
הנאצים למטרות משלהם. בסוף 1943 , משהחלו להסתנן 
הידיעות על הנעשה במחנות-ההשמדה, הוחלט להציג את ט׳ 
בפני ועדת-חקירה של הצלב האדום דיבין-לאומי. לקראת 
בואה הופחתה צפיפות האוכלוסיה בגטו ע״י גירושים נוספים 
לאושוויץ: נפתחו בו חנויות מדומות, בית־קפה, בנק, גני- 
ילדים, בי״ס וכד׳, והעיר נתכסתה גינות-פרחים. לאחר ביקור 
הוועדה, שכל פרטי פגישותיה עם האסירים הוכנו בקפדנות 
( 23.7.1944 ), ניגשו הנאצים להסרטת סרט-תעמולה על חייהם 
החדשים של היהורים בחסותו של הריך השלישי. עם תום 
ההסרטה נשלחו רוב שחקני הסרט, ובתוכם כמעט כל אנשי- 
ההנהגה העצמית ומרבית ילדי הגטו, אל תאי־הגאז של 
אושוויץ. 

תמותה. בתנאי הצפיפות, הסניטאציה והתזונה הנור¬ 
אים, פשטו בגטו מחלות שונות ואף מגיפות. ב 1942 הגיע 
שיעור התמותה ל 50.4% ( 15,891 נפש) מאוכלוסיית הגטו 
הממוצעת. עד סוף 1943 עלה בידי מחלקת־הבריאות לארגן 
מערכת בת״ח בת 2,163 מיטות, והוחל בחיסון האוכלוסיה 
ובבדיקות לאיבחון מוקדם. באותה שנה ירד אחוז התמותה 
ל 29.4 וב 1944 — ל 17.2 . 

ם ו ם ו ש ל ה ג ט ו. במחצית השנה האחרונה לקיומו של 
הגטו הגיעו לט׳ עוד 1,447 יהודים מסלובאקיה, 1,150 
מהונגאריה ו 5,932 נשואי-תערובת מ״שטח־החסות", מגרמניה 



965 


טדזץ — טרטוליגוס 


966 


ומאוסטריה. הצלב האדום, שהתעניין בגורלם של יהודי ט/ 
הצליח להעביר עוד לפני תום המלחמה 1,200 מיהודי ט׳ 
לשוות ( 5.2.1945 ) ו 413 — מגורשים מדנמארק — לשוודיה 
( 15.4.1945 ). זעזוע אחרון עבר על הגטו, כשבסוף אפריל 
1945 הוזרמו אליו ע״י השלטונות הגרמניים אלפי אסירים 
ממחנות־ריכוז שפונו ערב שיחרורם ע״י צבאות בעלות־ 
הבריח. כניסתם גרמה למגיפות, שבהן מתו רבים מהם 
ומאסירי הגטו הוותיקים. ב 3 במאי 1945 , 5 ימים לפני שיח־ 
רור הגטו בידי הצבא האדום, העבירו הנאצים את הפיקוד 
עליו ועל העצירים שנותרו בו לידי נציגו של הצלב האדום. 
אחרוני היהודים עזבו את ט׳ ב 17.8.45 . 

בין ה 24.11.1941 ל 20.4.1945 גורשו לט׳ 140,937 יהודים, 
מהם מתו בגטו 33,529 וגורשו למחנות־המוות 88,196 . בט׳ 
שוחררו 17,247 , ומבין המגורשים משם למחנות־ההשמדה 
חזרו 2,971 . מכלל המגורשים לט׳ באותה תקופה באו מצ׳כו־ 
סלובאקיה 75,661 , מגרמניה 42,210 , מאוסטריה 15,226 , 
מהולאנד 4,896 , מפולניה 1,260 , מהונגאריה 1,150 , מדנמארק 
476 . 

ארכיון יד־ושם, חטיבה 07 ! י. רזניצ׳נקו(עורך), 0 ', תש״ח ! 

ח. וולקוב - א. קובנר (עורבים), אין סרסרים סח, 1963 ! 

־•^ל , 15 : 504 ^ 11 ) . ח 11 \ . 

. 0 ; 1953 ,, 7 .. 7 

' 1 ''\\ 1 ־ 1 ) 

,^^ב' 01 'ז .^ 1 ד()(> 19 ,.' 7 ,. 141 : 1958 . 

. 1961 

א, ד. ק. 

טךטף (ט;ז•^ג X ), עיר ברפובליקה הסובייטית אסטוניה 
(ע״ע)! 77,000 תושבים ( 1962 ). ט׳ יושבת על 
הנהר אמיאיגי, המחבר את ימת־וירטס^רוי עם ימת־צ׳וד. 
בעיר תעשיית מזונות, עץ ומתכת, אך בעיקר היא עיר האו¬ 
ניברסיטה של אסטוניה. באוניברסיטה כ 400 מורים וחוקרים 
וכ 6,000 תלמידים! הספריה האוניברסיטאית, שבה ב 2 
מיליון ספרים, היא הגדולה בארצות הבאלטיות. 

מ׳ נוסדה במאה ה 11 ע״י הנסיך־הגדול הרוסי יארוסלאב 
1 כמעוז רוסי בתחום יישובם של הצ׳ודים (האסטונים־ 
הפינים), ושמה נקרא יוריב ( 06 י 1 ק 10 ). היא נכבשה 
ב 1224 לאחר מצור ממושך ירידי אבירי מיסדר אדוי־הסיף 
הגרמנים (לאחר מכן — המיסדר הטוסוני [ע״ע]), שהחריבוה 
והקימו במקומה עיר גרמנית בשם דורפאט 0 ב<ןזס( 1 ), 
שהיתה בירת הגמונות ואחת הערים החשובות באיזור הבאל- 
טי. במאבקים על השלטון בליווניה במאות ה 16 — 17 , לאחר 
נפילת המיסדר הטוטוני, נתחלף בה כמה פעמים השלטון בין 
רוסיה, פולניה ושוודיה, עד שנכבשה סופית ב 1704 בידי 
פיוטר 1 מידי השוודים. בתקופת השלטון השוודי יסד בה 
המלך גוסטאו אדולף אוניברסיטה קטנה ( 1632 ), שהתקיימה 
עד לכיבוש הרוסי. האוניברסיטה חודשה ב 1802 ! שוחריה 
היו בעיקר האצולה והבורגנות הגרמנית־באלטית, ואע״פ 
שהיתה מוסד ממלכתי רוסי, נשארה מבחינת אפיה ולשון־ 
ההוראה שבה אוניברסיטה גרמנית. במאה ה 19 הגיעה 
לרמה גבוהה, ביהוד בכמה ממקצועות מדעי־הטבע והרפואה, 
והורו בה אחדים מגדולי המדע, מבני הארץ ומבני חו״ל, 
ביניהם ק. א. פון בר, א. פון ברגמן, ו. אוסטוואלד ואחרים. 
בתהליך הרוסיפיקאציה של החבל הבאלגזי במלכותו של 
אלכסנדר ח 1 הונהגה באוניברסיטה לשון־ההוראה הרוסית 
( 1889 ), וכן חודש שם העיר הרוסי הקדמון יוריב ( 1893 ). 
מאז ייסוד הרפובליקה האסטונית ב 1919 שמה י ט׳. המיעוט 


הגרמני שחי בה עזב אותה עם כניסת הרוסים ב 1940 . 
במלחמת־העולם ח היתה העיר כבושה בידי הגרמנים מ 1941 
עד 1944 וניזוקה קשה בעקבות הקרבות. 

.) 1 0 ^. 7 .^ 1 

, 111 תצו 1 ! 0 יןת,? .¥ . 5 : 1918 ,.ס 11 ) 1 ) 81 . 11 .׳ן 

,גסקסח מוו>ן€ז 0 ־דו 1 סק 66 אאץ־. 7 : 1933 ,. 0 111 ) 51 

. י 1956 

הקהילה היהודית בט׳ נוסדה בשנות ה 60 למאה ה 19 
ע״י יוצאי צבא ניקולאי 1 , וב 1876 הוקם שם ביכ״נ. ב 1897 
נמנו בט׳ 1,774 יהודים (כ 4% מכלל האוכלוסיה), ב 1922 — 
1,115 , וב 1934 — 920 בלבד, בעיר התקיימו בת״ס יהודיים — 
עממי ותיכון! מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטה היה 
235 ב 1886 ופחת עד 94 ב 1934 , ב 1934 נפתח באוניברסיטה 
"סמינריון למדע יהודי" בהדרכתו של ד״ר א. גזלקוביץ. 
מקום חשוב תפסה גם "האגודה לחקר תולדות ישראל וספ¬ 
רותו", שריכזה את הסטודנטיס היהודים הלאומיים והציונים. 
עם סיפוח ט׳ לבריה״מ בא הקץ לחיים היהודיים הציבוריים 
בעיר, ועם הכיבוש הנאצי הושמדו כל היהודים שנותרו בה. 


ק. יקטן, די נעשיכטע סון די אידן אין עסטלאבד, 57-25 , 
1927 ! י. ברבשסייו-כהן, זכרונות (ם׳ ברנשטיין-כהן), 


תש "ו. 


א, י. בר — י. ס. 


טךטולעוס, ?!וינטוס ספטימיוס פלותס — -מ 0111 

אעתצ 111 עןז^ X צתשז 10 'ין יע 1 ןןז 1 ז(ן?י 5 יען— ( 160 ( 7 ], 
קרת-חדשת— 220 [?(, שם), מאבות הכנסיה הנוצרית. ט׳ היה 
בן פקיד רומי, זכה בהשכלה טובה והיה למשפטן! זמדמה 
עשה ברומא. סמוך ל 195 נטבל לנצרות ואף היה לכומר. 
דעותיו החמורות והקיצוניות גרמו להתקרבותו לכת המונ־ 
טאניסטים (ע״ע מונטנוס), ולאחר שובו לאפריקה סמוך 
ל 207 הצטרף לכת זו. בסוף ימיו ייסד הוא עצמו כת (הטר- 
טוליאניסטים), שהתקיימה כ 200 שנה ושאת אחרוני חסידיה 
השיב אוגוסטינוס (ע״ע) לכנסיה הקאתולית. 

ט׳ הוא ראשון מחשובי הסופרים הנוצרים שכתבו לאטי- 
נית; חיבוריו המעטים שחיבר ביוונית אבדו. המפורסם 
שבספריו הוא כתב-הגנה על הנצרות, הכתוב 

בצורת נאום אל נציבי רומא בקרת־חדשת. בחיבור זה תוקף 
ט׳ את הנוהג של העמדת הנוצרים למשפט רק מפגי שהם 
נוצרים, בלי לחקור אם יש בדתם משום רשעות! הוא דוחה 
את ההאשמות שהוטחו כלפי הנוצרים, כגון ההאשמות בשי¬ 
מוש בדם־אדם, בפולחן החמור ובפריצות באסיפותיהם. הוא 
גם מדגיש, שהנוצרים הם אזרחים נאמנים ואינם מסרבים 
להקריב קרבנות לכבוד הקיסר אלא בשל אמונתם המונו- 
תאיסטית. בחיבור זה נמצא המשפט המפורסם, שלפיו רדיפות 
הנוצרים רק מרבות את מספרם: "דם הנוצרים הוא זרע" 
(ת 1 עז 0 מב 1 ]ע 1 5 ט,!:נ 0 ־\ 1 >\!)! ב 8 
הפרקים הראשונים של ספר זה — שייחוסם לט׳ הוא ודאי— 
הוא טוען; שהחסד האלהי עבר מישראל לאומות, ושהנבואות 
שבמקרא נתקיימו בבוא ישו. המשך הספר — הדן במשיחיותו 
של ישו — הוא, אולי, מעשה ידי מחבר אחר, שהשתמש 



967 


מרטולינוס — טרטרום 


968 


בחומר מחיבורו של ט׳ "נגד מרקיוף (- €10 -וג 1 \ 
1601 !) — אחד מחיבורי־הפולמום שלו בגד מינים נוצרים, 
שהוא אחד המקורות החשובים להכרת תורת מרקיון (ע״ע). 
בחיבור אחר מסוג זה מופיע לראשונה המונח הלאשיני - 1111 ז 1 
£38 לשילוש הקדוש. חיבורים אחרים של ט׳ עוסקים בסדרי־ 
הפולחן, בטקסים ובאורח־החיים הנוצריים. בחיבורו 00 
3011115 ז 00 נ 3£ ("על המחזות") פוסל ט׳ את הביקור בתיאטר¬ 
אות ובקירקסאות, מאחר שמחזות אלה קשורים בעבודה 
זרה — ומזיקים למוסר. בחיבור 13 ת 1 ג 10101 ) 1 00 ("על 
עבודת־האלילים") דורש ט׳ בחומרה רבה ביותר להרחיק את 
הנוצרים מכל שמץ של אלילות: לדעתו אסור לנוצרי אפילו 
להיות מורה לספרות (היוונית־רומית, שעיקר תכנה מיתו* 
לוגי), ואל לו לקבל על עצמו משרות בשירות המדינה והצבא, 
בספרו 3 וז 11 ו 1 ג 00 ("על הנפש") הוא מדגיש את הקשר 
ההדוק שבין הנפש והגוף, טוען שהנפש יש בדי מידת־מה 
של גשמיות, ודוחה את האמונה בקיום נפרד של הנפש 
לפני הלידה ואת האמונה בגילגול־נשמות. 

לשון חיבוריו של ט׳ קשה ובלתי־מרוסנת, והיא מעידה 
על תכונות נפשו של המחבר! אולם על-אף המיוחד והאישי 
שבסיגנונו, היה ט׳ מבחינות רבות יוצר הלשון הלאטינית 
הכנסייתית, — אע״פ שעבר למונטאניסטים, לא עזב ט׳ 
בעניין האמונות והדעות היסודיות את קרקע הכנסיה הקא־ 
תולית, וחיבוריו בכל תקופות־חייו הם ציוני־דרך בהתפתחות 
הדוגמאטיקה הנוצרית, 

, 1€ ו 1 ז€\ €1 ז\^-> ,ק 

; 1905 .,'צ ^ 4 1.0 : 01 ^ 1 ,ג 6 ן'- 177 , 1 

-ת 1€ >ז 1 ; 13 . 0 : 7 ()^'! ,$.' 1 ' 'ו 0€ .\ 1 

, 142 — 377 , 11 ,ז 6 ׳׳\\ 116 

,!זסזיח־^?! .| ;^ 1927/1 , 11 ־ 1 , ־.נ/נ> .* 7 . 1 ;" 1914 

. 1 ־[ ; 1950 ,."ל .מ ; 1928 .'ל 

, 1 >ן,'.׳^\סןן 0 ט 1 '.י־ח ,{ .( ;רג״סן ,. 7 
, 11 . 5 '!<> ז 0 ת 40 < 10 1 י־<וג<ר£) 0110111 ■ 1121 11 ! 

. 1964 

ד. ס. 

וחוזזביר 0 נןנן 01115€ — ( 1692 / פיראנו 
[איסטריה] — 1770 . פאד^בה), כנר־וירטואוז 
ובונה-כינורות ומלחין איטלקי. ט׳, שהיה בן למשפחת סו¬ 
חרים אמידים, התחיל ללמוד משפטים באוניברסיטה של 
פאדובה ולהורות נגינה, אולם ברח משם, כשעמדו לאסרו 
באשמת פיתוי נערה ממשפחה מיוחסת, שהיתה תלמידתו. 
עד 1716 נע ונד בגלילות איטליה, עד שמצא מקלט במנזר 
של אסיזי! כאן גילה באורח אמפירי את הצלילים המורכבים 
(ע״ע אקוסטיקה, עמ׳ 560 , 563/4 ), שמהותם לא הוסברה 
הסבר מדעי אלא ע״י הלמהולץ (ע״ע). כמ,ו-כן הנהיג תיקו¬ 
נים חדשים בבניית כינורות: עשיית מיתרים עבים יותר, 
תיכון המיפלס של קרקעית־הכלי ושיפורים בעשיית יד־ 
הקשת. ייתכן ששם אף חיבר את "סונאטת טרילי-השטך 
המפורסמת. בינתיים יצא לו שם ככנר־וירטואוז,' והוא הורשה 
לחזור לפאדובה ולשאת את אהובתו לאשה. ב 1721 נתמנה 
למנהל המקהלה בכנסיה בפאדובה. ב 1728 ייסד בעיר זו 
בי״ס לנגינה בכינור, שזכה לשם בין־לאומי, וכנרים חשו¬ 
בים נמנו עם חניכיו. — ט׳ הניח אחריו כ 150 ס 1 נאטות 
לכינור, 50 שלישיות ו 140 קונצ׳רטות. 

. 1945 ,. 7 .־ 6 , 1 זי 1 ו.: 0 

טרטליה (פו?ט 1 ה) ניקולו —' ( £3113 ת 0 ין) 1:113 { £3 ז 3 'ד 

100010 ןי 1 — ( 1499 [ 1505 ?], ברשה 1559 , 

ונציה), מאתמאטיקן איטלקי. ט׳ היה בן להורים עניים ולא 


זכה לחיבור מסודר, וידוע שהיה מתקשה בקריאה אף בהיותו 
בן 14 . ידיעותיו באו לו, לפי המשוער, מתוך שקידה ולימוד 
עצמי, שהפכוחו לאחד מחשובי המאתמאטיקנים של תקופתו. 
לראשונה שימש מרצה למאתמאטיקה בורונה, ולאחר מכן 
בוויצ׳נצה, בפיאצ׳נצה, במילנו, ומ 1534 ' — פרט לתקופה 

ע־ ־■ ד ■י 

קצרה שבה הוזמן להורות בעיר־מולדתו — בוונציה. ט׳ 
נתפרסם ביותר בעקבות תחרות מדעית (ב 1548 במילאנו), 
שבה עמד מול קרדנו (ע״ע) ותלמידו פררי בהתנצחות על 
זכות-הבכורה למציאה האנליטית של שרשי פולינום כללי 
מן המעלה השלישית. התחרות, שהתנהלה בהוצאת חוברות 
ובוויכוח פומבי, הביאה במישרין להפצת התגליות המא־ 
תמאטיות של התקופה בין אנשי המדע. לזכותו של ט׳ 
נזקפים גם שימושים של המאתמאטיקה בתורת הירי! בין 
השאר מצא, שזווית־נטיה בת ״ 45 משמשת להשגת הטווח 
המאכסימאלי בכל סוגי הירי. — החשובים שבחיבוריו של 
ט׳ הם: £13 ת 5010 ג'\ 0 ;'ז (״המדע החדש״), 1537 ! 
50 ־ 1011001 הס £1 ת 0 י\ 1 ו 011 (״שאלות וחידושים שונים״), 1546 — 
אוסף של תשובות על שאלות שהופנו אליו! 31 ־ 01 ת 00 
0 ־ 0118111 0 !זסווזטת ! £1 3£13£0 ־ £1 ("מסכת כללית על מספרים 
ומידות״), 1556 — 1560 ! 110£103 ז 11 זה 1 ! 1 3££310 ־ 1 ' 1 ' ("מסכת על 
האריתמטיקה״), 1556 . ט׳ תירגם לאיטלקית את כתביהם של 
אוקלידס וארכימדם! עם זאת, נשמעו בימיו טענות כאילו 
ניסה לייחס כמה מעבודותיהם לעצמו. 

טרטסוס (? 06 ג>ןו x ()^״ X ), נמל, איזור וכנראה ישוב קדום 
בדרום־מערב ספרד, על אי שבשפך הנהר באטיס 
(גודלקיויר), הנזכר בכתבי ההיסטוריונים היוונים! אתרו 
טרם'נמצא. מן המקורות מסתבר, שט׳ נוסדה לפני 1150 
לפסה״ג בידי שלוחות של עמי־הים, אחרי כשלון פשיטותיהם 
על מצרים, והתפתחה לנקודה המסחרית החשובה ביותר 
בספרד באותה תקופה! דרכה קיבלו הפניקים, ואחר כך 
היוונים, נחושת וכסף מכל רחבי ספרד. ב 800 לפסה״נ בקירוב 
פרשה גדר (גדם! היום: קדיס [ע״ע]) הפניקית את שלטונה 
על ט׳, אך זו השתחררה ממנו סמוך ל 700 . ממלכת ט׳ 
השתרעה על בקע הגוואדאלקיוויר מחופה המערבי עד לחופה 
המזרחי של ספרד. במאה ה 7 כבר הגיעו אליה סוחרים 
יוונים מסאמום ומפוקאיה, ובין פוקאיה למלך ט׳, ארגנטוניום, 
נקשרו קשרי-ידידות הדוקים. אך סמוך ל 500 נכבש היישוב 
ע״י בני קרת־חדשת, ואת מקומו ירשה גדר. — תרבותה 
של ט׳ משתקפת במימצאי פסלים ופסלונים באותו איזור, 
ובמקורות מייחסים לתושביה ספרי־חוקים, דברי-ימים ושירה, 
וכן ידיעת החקלאות. נודע גם על מקדש ביישוב, שבו עברו 
לאלת־ים. — יש מזהים את ט׳ עם תרשיש (ע״ע) המקראית 1 
זיהוי זה מפוקפק, מאחר שאפשר לזהות את זו האחרונה גם 
עם טרסום (ע״ע) באסיה הקטנה (וע״ע איברים, עמ׳ 610/11 ). 

י^ 1 ^ו 1 ^ 5 ;־ 1944 ,.ן.>ל 51 , 1 ,^ 1 ח 0 ט 1 ־ 1 . 11 

, 11 . 1 > . 7 ;" 50 <* 1 ,. 7 . 0 ^ 1 

.*■ 3 ר<י 1 . 2 

טרטרום במיתולוגיה היוונית — חלקה של 

שאול (ע״ע), המיועד לעבריינים. לפי ההשקפה 
הקדומה ט׳ הוא חלק נפרד מן האדמה ונמצא בעומק רב 
מתחתיה, נתון בחשכה גמורה ומוקף חומה. בראש וראשונה 
זהו מקום המיועד לאלים המתמרדים! בו נכלאו הקיקלופים 
ע״י קרונ 1 ם, עד ששוחררו ע״י זוס, חוס עצמו כלא בו את 
הטיטנים (ע״ע), ואף איים בעונש זה על אפולון והרמס. עם 



969 


טרטרוס — טריאם 


970 


התפתחות התורות על חטא ועונש, נחשב הט׳ לחלק של 
ממלכת הדם (ע״ע), ובניגוד לאליסיון(איי־חמאושרים) הוא 
מקומם של החוטאים, ובו מרצים את ענשם עבריינים מפור¬ 
סמים, כגון טנמלום, סיסיפוס, הדנאידות. השופטים המחלי¬ 
טים על העונש הם מינוס, רדמנתיס ואיאקוס! המוציאות 
לפועל את העונש הן האדיניות, והכלב קרברוס בעל שלושת 
הראשים שומר על היציאה מן המקום. — ההאנשה המקובלת 
בדת ובמית 1 לוגיה היוונית לא פסחה גם על ט׳. לפי המסורת 
המקובלת הוא נחשב לבן האדמה (גי) והשמים (איתר)< 
לפי מסורת אחרת ט׳ והאדמה הם הוריהם של טיפון ושל 
הגיגנטים (ע״ע). 

,.;//׳(/ג . 1 << 10 . 11 .!) . 11151 ■, . 11 

; 10,12 .( 2 ■•\ 1 ״!מ .' 7 ,׳^ ו 1 . 1 ז ;> 011 ;! : 72 . 1 ' 1 - 1 ׳) 11 > 1 

\' 105,1 ,.;)/׳צ/ו. /ס /-. ,€א.נ> 17 .( . 17 

טרי (ץזז;> 7 ), משפחת־שחקנים אנגליים דגולים, גברים 
ונשים. המפורסמת שבבנותיה ־־ אלו אלים 
(צ) 110 \ 7 !/ £116 ) ט׳( 1847 — 1928 ). היא היתד■ בת זוג־׳טיחקנים 
ואהותן של 3 שחקניות. מ 1878 עד 1902 היתד, חברה בלה¬ 
קתו של הנרי ארוינג 
(ע״ע), ושניהם הופי¬ 
עו יחד במחזות של 
שיקספיר, וכן במחזות 
רומאנטיים שונים. 
כמו־כן הצטיינה בתפ¬ 
קידים קומיים. בשע¬ 
תה נחשבה כגדולה 
בשחקניות אנגליה.— 
בנה(מחוץ לנישואין) 
הוא הבימאי־החדשן 
גורמן קריג(ע״ע).— 
אלן ט׳ פירסמה אוטו־ 
ביוגראפיה; ־״ 81 116 '! 

אלים מרי 

1-1£0 ץןח }ס (״תד *•'** •** 

לדות חיי״), 1908 (עבר׳: "חיי בתיאטרון" [בקובץ "התיאט¬ 
רון על סף המאה ה 20 ״])השט״ז! ב 1931 נתפרסמה חליפת- 
מכתביה עם ברנרד שו (ע״ע). — נכדה של אחותה של אלן 
ט׳ הוא השתקן ג׳ון גילגוד (ע״ע). 

. 011 ־ 51 . 01 ; 1898 ■ 1 )^- 1 ^;/; 4 .' 7 .לס 

,( 65 ,. ו ^■ זו 1 ו , ץ -^ ז ^.: 1 (^ ה ^^ 1 * 50 ) .' 7 . לח ־ 1 \׳. ..>! ; 1900 ,.' 7 ״•/ 

; 11 ־- 9 ו י ׳> 7 / .' 7 .: 2 ,; 11 ו . ז 0 ל 1 ס [)־ 1 ס 0 .* 1 : 29 '*[ 

י > ן/' 7 . 11 ,״ 1 

. 1962 ,/■<;״־/' 01 !נ . ח־^ 511 ; 1951 0 

טףיאס (מיור ;!)!?)•ו — שלרס), תקופה גאולוגית ומערכת 
שכבות-סלעים של אותה תקופה, שהיא הראשונה 
לתקופות המסוזואיקון; זמנה — לפני 190 — 150 מיליון שנים. 
השם נקבעיעל־סמך המימצאים הגאלוגיים בגרמניה, שבה 
מתחלקות שכבות הט׳ (מלמטה למעלה) ל 3 חלקים בולטים: 
( 1 ) שכבות חוליות — אבן־חול רב־גונית, שנוצרה על־גבי 
יבשות! ( 2 ) שיכבות גיר רתלומיט, המכילות מאובני חיות- 
ים לרוב — ״גיר־הקונכיית״! ( 3 ) ׳■שכבות חרסיתיות־חוליות, 
הסוגרות לעתים קרובות על גושי גבס ומלח עצומים. עובי 
כל השכבות האלה יחד אינו עולה, בדרך־כלל, על 1,500 - 
2,000 מ׳, ורק באיזורים אחדים הוא מגיע עד כדי 8 ק״ני. 
חלוקה משולשת זו אפיינית לשטחים שהתנשאו ביבשות 
בראשיתו של הט׳, הוצפו בימים באמצעיתו ושוב חזרו להיות 


יבשות בסופו. באיזורים מסויימים, כגון בתחומי איי-בריטניה, 
מונחות על גבי שכבות ( 1 ) במישרין שכבות ( 3 ), בהיעדר 
( 2 ): מסתבר, שהים של חט׳ לא חגיע כלל לכאן! איזור איי־ 
בריטניה היח אז יחד עם רמות נורמאנדיה הצרפתית חלק 
מיבשת אטלאנטית נרחבת. באיזורי האלפים והבאלקאן, 
באנאטוליה ובהימאלאיה ובכמה מקומות אחרים משתייכות 
שכבות הט׳ רובן ככולן ל( 2 ) — עדות לכך שכאן שלטו 
ה.ימים במשך התקופה כולה. 

מאובני חט׳. בצומח של הט׳ שולטים חשופי-הזדע 
(ע״ע) — ארניים (כגון וולציה), בנטיטיים וגינקגואיים 
ולצידם עדיין נפוצים שרכניים מן התקופות הקודמות ושרכי- 
זרע, שהם חוליית־מעבר בין שרכי־הענק הקדומים (שבטב־ 
טיים, רגלי־הזאב) ובין חשופי־הזרע. במירבדים של הימים 
האלפיניים מתבלטת מאד צמחיית האצות הכחולות, שמשל־ 
דיהן נבנו שכבות עבות של גיר ודולומיט. 

ה ח י של השכבות היבשתיות ידוע לנו אף הוא במידה 
רבה למדי. תפוצתם הנרחבת של סרטניים דמויי-צדפים 
(ג^^ 0 ק 0 ^ 1 ן^חג■^ט) מקבוצת 1 ; 1 -ז 116 ז £5 מאפשרת לעקוב אחרי 
התפשטות נהרות ומקווי מים מתוקים על פני היבשות הקדו¬ 
מות. נמצאו צדפי־נחלים שונים, מינים רבים של חרקים 
ועכבישנים. וביחוד עקרבים. בנחלים שרצו דגי-ריאות, 
ובביצות רעו דו־חיים גדולים, משורייני־חראש (- 3 ב 1 נ 0£1 ס £8 ז 8 
11/1 ). מן הזוחלים היו מצויים גם ביבשות וגם בימים לטאים 
גדולים וקטנים. בדרום־אפריקה משמשים שלדיהם לחבילת 
השכבות וזמניהן. לעתים קרובות נמצאים על פני שכבות־ 
הסלעים עקבות־דריכה של בע״ח, שאין אנו יודעים לזהותם, 
אע״פ שניתן להעריך את ןדלם, את משקלם ואת מבנה 
גפיהם, כמן עקבות החי המופלא שכונה בשם - 0 ו 011 ז 1 ו 1 ג) 
וחג 11 ז. לסת קטנה, שנמצאה בשכבות-ט׳ של מזרח אה״ב, 
דומה בשיניה לשיני יונקים, אולם עד כה עוד לא הוכרעה 
שאלת טיבו של חי זה (ת 1 ט 1 ־ 1 ; 1114 גומ 1-0 מ). 

החי הימי של ט׳ היה עשיר ביותר. חבצלות־ים (- 1 ז 0 
011103 ״) מצויות לעתים קרובות בריכוזים גדולים, עד כדי 
יצירת ״גיר־קרינואידים״! בט׳ התיכון שורצים המון זרוע־ 
רגליים ממין * 1 זו! 18 ט\ 15 -נ׳ג 0111 ת:> €0 . רבים הם מיני הצדפים 
והשבלולים. חשובים ביותר הם האמונים י ם (ע״ע). בי¬ 
ניהם קבוצת ל 10 ״ 1:3 ;>€ — המיוחדת לתקופת הט׳. 

דמותו של העולם בראשית הט׳ נקבעה בעיקר ע״י 
התנועות האורוגניות של תקופות _קרבון-פרמיון (התנועות 
ה״הרציניות"), ;!זכתוצאה מהן נוצרו על-פני היבשות איזו־ 
דים עצומים מוקפי רכסים נישאים, בדומה לסחרה או לטיבט 
של היום. על־פני שטחים אלה היו נרבדים חולות וחלוקים, 
פרי ההרס של הרכסים מסביב. כך נוצרו השכבות מטיפוס 
"אבן-חול האדמה החדשה" (ע״ע) ו״אבן־חול הרב-מנית". 
היבשות היו מוקפות ימי־שוליים רדודים וצרים, הנתונים 
לתמורות תכופות של גבול ושל עומק (ימים אפי־קונטיננ־ 
טאליים). ימים עמוקים הפרידו בין היבשות, בעיקר לאורך 
האיזורים בהם מתנשאים היום הרכסים ה״אלפיניים״ — 
האלפים, הקרפטים, הבלקנים. אנאטוליה, הימאלאיה, הרכ¬ 
סים הפאציפיים של אמריקה דמים גאו־סינקלינאליים): 
על קרקע ימים אלד. נרבדו שכבות רבות ועבות של גיר 
ושל דולומיט. 

בט' המיכון ( 2 ) נפרצו באיזורים שונים מחסומי הרמות 
הפנימיות וחלה גם שקיעה כללית; הימים פרצו פנימה, 




971 


טריאם — טריכדן 


972 



ספת העו?ם ׳נ 1 ? הטריאם 


לתוך היבשות! <מי־השוליים" התרחבו ונוצרו ימים חדשים, 
שעל קרקעיתם נרבדו השכבות של ( 2 ). יחד אתם העמקו 
האיזורים הגאו־סינקלינאליים. בין שני טיפוסי הימים הפרידו 
מחרתות מארכות של איים הרריים (כדוגמת איי-יאפאן של 
היום). בין הים האפי*ק 1 נטיננטאלי של גרמניה ושל מזרח־ 
צרפת ובין הים הגאו־סינקלינאלי העסוק נתמשכה במערב 
האלפים של היום ״חומה וינדליצית״: ייתכן, שקפריסין של 
היום היא שריד של "חומה" שהפרידה בין הים האפי־ 
קונטיננטאלי של סיני—א״י ובין הים הגאו*־םינקלינאלי של 
אנאטוליה—יוון. בט׳ העליון ( 3 ) חלה הרמה, ובאיזורים 
נרחבים נסוגו הימים בהשאירם אחריהם שטחי מפרצים, 
לגונות וביצות. בתנאים אלה נרבדו מרבצים עצומים של 
גבם, אנהידריט ומלח. 

על ה ט׳ בתחום ה י ש ר א ל י — ע״ע א״י, עמ׳ 117 — 
123 . 

ן 1915 . 4 ^ 01 . 0 

. 0 £1 . 1 ־ 1 ;' 1950 

. 1952-1961 , 1€ ^ 0€010 ^ 4 ״)//^■)' 7 .■^^ווח■]^*ד 

מ. א. 

טךיבו[ ( 5 ג\ 1111 < 11 ז 1 , מלשון 115 ג 11 ז 1 — שבט), כינוי לנושאי־ 
משרות שונים ברומא. 

החשובים בין המכונים בשם ט" היו ה ט" הפל ביי ם 
( 18 נ 1£1 ק 1 ת 11 נ 11 ז:ו), שנבחרו באסיפות הפלביים. המסורת 
בהיסטוריוגראפיה הרומית אומרת, שהטריבונאט הזה הוקם 
ב 494 לפסה״נ בעת הפרישה הראשונה של הפלביים מן 
העיר! הללו ערכו אסיפה נפרדת ובחרו בשני ט" לבאי- 
כוחם. מכל מקום ברור, שמשרת הט׳ נוצרה תוך המאבק 
בין הפלביים לבין הפאטריקים. מספרם גדל לאחר־מכן עד 
ל 10 . מעיקרא היה תפקידם של הט״ אך ורק הגנה (- 11x1 ^ 
!מע!!) על הנפש והרכוש של הפלביים מפני בעלי־השררה 
הפאטריקיים והסנאט. תחילה לא היתה סמכותם מוכרת 
בחוק, ותקפה נבע מהתחייבות־בשבועה של הפלביים להגן 
על חסינותם ( 1^3x ^^ת 3 ;! 0 :נ^ג 5 ) של נציגיהם. אולם הט" 
הצליחו להפעיל זכות וטו (ע״ע) על פעולותיהם של נושאי־ 


המשרות הפאטריקיים — פרט לדיקטטור — ועל החלטות 
הסנאט. הם נבחרו מדי שנה בשנה באסיפות הפלביים, עמדו 
בראש האסיפות האלה והביאו את החלטותיהם בפניהן. לט" 
לא היה מעמד שלטוני־פיקודי (!מט״^קת!!), אולם הם היו 
בעלי סמכות ( 01:65135 !!) נרחבה ביותר, שמכוחה יכלו לאסור 
קונסולים, למנוע התכנסות הסנאט, לסגור את קופת המדינה 
ולשתק את מינהל המדינה כולו. 

הטריבונאט בוטל זמנית באמצע המאה ה 5 לפסה״ג, אך 
חודש בתום פעולת הדקמוירים. מאז, ובעיקר במאה ה 4 , 
עמד הטריבונאט בראשי מאבק הפלביים לשוויון־זכויות 
ולתיקון מצבם החברתי, עד שבאה ב 287 לפסה״נ הכרה רש¬ 
מית בתוקף החוקי של ההחלטות של אסיפות הפלביים. 

לאחר שאיבד הניגוד בין הסלביים לבין הפאטריקים את 
משמעותו המדינית והתגבשה אצולת־משרות פאטריקית־ 
פלביית חדשה, שינה הטריבונאט את אפיו המפלגתי־מהפכני 
והשתלב במנגנון המשרות הממלכתיות. הט" רצו בקיום 
המשטר שהתגבש סופית ב 287 לפסה״נ, היו ברובם עושי־ 
דברה של האצולה ושימשו מכשיר יעיל בידי הסנאט 
לשמירת המשטר ולביקורת על מפקדים וקונסולים רבי-יזמה, 
שפגעו בסמכות הסנאט או שלא צייתו לו. באותה תקופה 
רכשו הט" זכויות וסמכויות הן לגבי הסנאט והן לגבי נושאי- 
המשרות: זכו לשבת בסנאט ולחוות בו את דעתם, לכנס את 
הסנאט לישיבותיו ולהביא בפניו עניינים לדיון! ליזום מש¬ 
פטים נגד אנשים שהיו בעבר נושאי-משרה, להטיל וטו גם 
על דיקטטור ולהפעיל סמכות-כסיה אף מחוץ לגבולות העיר 
רומא. עם זאת נשארו הט" נושאי משרה פלביית, הצמודים 
לעיר ולעניינים אזרחיים וסוציאליים. כמה מכללי המשפט 
המינהלי הממלכתי חלו גם עליהם! עקרון הקולגיאליות 
הסמיך כל ט׳ להטיל וטו על חבריו — דבר שאיפשר לסנאט 
להכשיל תכניות של'ט״ שלא היו לרוחו! האיסור להחזיק 
במשרת ט׳ יותר משנה אחת מנע את רציפות החזקת הסמ¬ 
כות בידי אותו ט׳ עצמו (עקרון זה בטל בימי גיוס גרקכוס 
[ע״ע]). 







































973 


טריגון — טריגונומטריה 


974 


המאבק החברתי־מדיני במאה האחרונה של הרפובליקה 
חירש את אפיו המפלגתי־מהפכגי של הטריבונאט. החל מן 
האחים הגראקכים עלו ט" בעלי מרץ ויזמה, שהיפנו את חוד 
שלטונם כלפי האוליגארכיה הסנאטורית, וניסו לכונן קוא¬ 
ליציה בין בעלי-העטקים (ה״פרשים") לבין הפרולטריון. בין 
ט״ אלה בלטו — מלבד טיבריוס וגיוס גרקכוס — סטודנינום 
(ע״ע), ליויום דרוסום (ע״ע) ואחרים. בתקופה זו נתפס 
הטריבונאט כנציגות הכפופה לרצון בוחריה, וכמכשיר להג¬ 
שמת הריבונות העממית! בשם תפיסה זו הציעו הט" חוקים 
לחלוקת קרקעות או חיטה, לשלילת סמכויות המופרות 
במסורת כמופקדות בידי הסנאט (כגון ענייני הפרובינציות, 
שפיטת מושלים לשעבר בעוון ניצול מוגזם של הנתינים, 
ענייני כספים) ולהעברת הפיקוד הצבאי מאיש למשנהו 
(כגון העברת הפיקוד מידי סולד׳ לידי מדיום ב 87 לפסה״נ). 

סולה (ע״ע) כדיקטטור עשה נסיון לקצץ את סמכות 
הט״ ( 82 לפסה״נ). זכות השימוש בוט( צומצמה ל 11 ) 311x11111 , 
המשך הקריירה המדינית נמנע מן הט", וההחלטות של אסי¬ 
פות הפלביים שיזמו הט" הועמדו בפיקוח הסנאט. אך במות 
סולה החלה תסיסה לחידוש סמכות הט", והדבר הוגשם 
בידי פומפיום וקרסוס ב 70 לפסה״נ, הטריבונאט חזר לדרכו 
הלוחמת, אך למעשה הפך מאז מכשיר בידי מנהיגים צבאיים 
במאבקם בסנאט, והיו דווקא ט" שסללו את הדרך למסירת 
סמכויות צבאיות יוצאות מן הכלל למפקדים (כגון לפומפיוס 
וליוליום קיסר). 

יוליוס קיסר, ואחריו אוגוסטרס, הבינו היטב את ערכה 
של הסמכות הטריבונית, ונטלו אותה לעצמם, בחלקה או 
במלואה. ב 23 לפסה״נ רוכזה הסמכות הטריבונית והפרוקונ- 
סולארית בידי איש אחד, ה פ ר י נ ק פ ס. הקיסרים הדגישו 
את העובדה שהם בעלי סמכות טדיבונית, הן בשל אפיה 
הרפובליקני, והן בשל מקורה העממי. אמנם ט" הוסיפו 
להיבחר גם בתקופת הקיסרות, וידוע עליד״ם עוד במאה ה 5 
לסד,"נ! הטריבונאט נעשה לשלב הכרחי בסולם המשרות 
למועמדים ממוצא פלביי, אולם היה נטול כל חשיבות 
מעשית. 

:'' 1887 ,. 11 272 , 11 , ,ח;>.נוזזת 01 ^ .' 1 

,נת 11 (^^^ 41 ז . 0 ;^ 1924 ,. 11 333 , 1 .£ 

1 ה})י 11 יח 1 ) 1 ) / ,. 14 ; 1932 110 ) 1 ז %1111 {ז 11 

) 01 , €1 נ 511 . 11 : 1934 
,י! . 14 ; 1936 . 2 1115 

) 07 1, ^,(x דז 1 ; 411111 . .£ ; 1937 ,( 2454-2490 , 2 

,ת£^ 61€101 .[ ; 1940 ,הס 11 }} 715 זס^- 07 12 ) 7 /) 1£ ) 17 ) 1 <} . 4 

. 1955 11 )^) 15 ־ 11155 }! . 4 } 1 )ה 71 <{ 1 יה 5 } 011 /{ 15 ) 0 

ד. אש. 

טריבוגינוס — 15 ום 01113 ג 1-11 לו — ([י], סידי[פאמפיליד.] 
— 543 (?], קושטא), היועץ המשפטי הראשי 
של הקיסר יוסטינינוס (ע״ע) ומבצע מיפעל הקודיפיקאציה 
והחקיקה שלו. ט' מוזכר בין חברי הוועדה, שעליה הוטל 
ב 529 לקבץ את החקיקה הקיסרית ("הקודכס הישן"). 
בכל השלבים המאוחדים יותר של מיפעל הכינוס הוא מוזכר 
בראש, תוך הבלטה מפורשת של תפקידו המכריע. מקובל 
להניח, שתפקידו לא הצטמצם לענייני ביצוע בלבד, אלא 
שהוא נטל חלק בראש גם בתיכנונו של המיפעל. 

ידיעותינו על ט׳ באות בעיקר מן החוקים עצמם ומכתביו 
של פרוקופיוס (ע״ע), בן־זמנו. הלה מתאר את ט׳ כאיש 
משכיל מאד ודב־צדדי, אך גם כרודף־בצע, שביטל חוקים 
וחוקק אחרים תחתם לרצונם של קוני־שירותיו (תולדות 


המלחמות, א׳, 24 , 16 ? שם, 25 , 1 — 2 ). עמדתו כלפי הדת 
היתה מסתייגת, ואפשר שבכך יש לראות את הסיבה למגמות 
חילוניות בחקיקת יוסטיניאנוס, בניגוד לקו שנתגבש לאחר־ 
מכן, עם רדת ט׳ מן הבימה (השר — בענייני גירושין — 
נובלה 22 מ 536 ונובלה 117 מ 542 ). 

'ט^ לא היה אהוד על העם; בעת מרידת־ניקה ( 532 ) 
פוטר ממשרותיו, כדי לשכך את זעם ההמון, אולם כעבור זמן 
קצר הושב על כנו וד,חזיק בתפקידיו עוד כ 10 שנים, עד מותו. 

/ 0 ^ 31114 0 ((! 10 ה 0 ^|^וו 1 ^ 0 ■ו|(/| 111011101 ^ , 2 ^ 1 ״\ 0 |ס( . 13 

. 7 ,) 14111.16 . 11 : 1932 ,. 15 484 , 1.010 מע־״סןז 
. 1937 ,( 2 .א 1 ^י 


טריגונומטריה (יורעסעס)^!?)^, משולש), מקצוע מאתמאטי, 
שתחילתו בחישוב אלמנטים (צלעות וזודות) של 
משולש — במישור או על פני כדור — מאלמנטים נתונים 
(צלעות, זוויות) של אותו משולש. לאחר שהוגדרו ונקבעו 
גדלים מספריים, המתייחסים לגדלי זוויות — ה פ ו נ ק צ י ו ת 
הטריגונומטריות (ר׳ להלן) —, היתד. הט׳ לתורת 
תכונותיהן של אותן הפונקציות והפעולות המבוצעות באמ¬ 
צעותן. 

בגאזמטריה האלמנטארית עוסקים בזוויות בלתי- 
מכוונות: הזווית נתונה ע״י זוג של קרניים היוצאות מנקודד. 
אחת (קדקוד-ד.זווית), כגון :זי = 0 .\ 62 > (ציור 1 ). 
אולם ברוב הבעיות 


של הט׳ יש לראות 
את הזווית כנתון של 
הגאומטריה האנלי¬ 
טית (ע״ע) ולהגדיר 

את הזווית (המכוונת) ציודו 

כזוג סדור של קרניים היוצאות מן הקדקוד: 



( 40,48 ) : 4 - = 048 ^ - =( 0 \ 8,1 \ 1 ):זי = 0 ^ 8 > 
שתי זוויות בעלות קדקוד משותף שוות, אם אפשר להביא 
את קרני הזווית הראשונה על קרני השניה בסיבוב שמרכזו 
הקדקוד. שתי זוויות בעלות קדקדים שונים שוות, אם 
הזווית הראשונה שווה לזווית מוגדרת בקדקדה ע״י קרניים 
שוות־כיוון ומקבילות לקרני הזווית השניה בהתאמד,. נמצא, 
שכל זווית שווה לזווית שקדקדר. נקודד. מסויימת ס וקרנה 
הראשונד. קרן מסויימת 0x ; כל נקודד, (ץ , x )? על מעגל- 
היחידה 1 =^ץ+ x2 מגדירה זווית ? x0 :זי ״ (ציור 2 ). 



הפונקציות הטריגונומטריות העיקריות הן: 
סינוס: ׳ג=)םח 51 
קוסינוס: 50!=x ס^ 

טאנגגם: 51 =— = ——=! 180 

008 0( X 



975 


טריגונומטריה 


976 


במידה מצומצמת יותר משתמשים גם בפונקציות: 
1 


סקנם: 
קוסקנם: 
קוטנגגם: 


ן 0050 

1 


= ■ 


>£ת 51 

1 




005600( = — 


מן המשוואה של המעגל נובע: 1 =) 0 ^ 005 +) 0 ^ת 51 
מקובל לזהות את הזווית עם אורך הקשת 8 ? על המעגל, 
וזוהי מדידת הזווית ב רד יא נ י ם. מידת הסיבוב השלם 
היא. ! 7 2 , ולגבי כל אחת מהפונקציות הטריגונומטריות 
מגדירים; ,(.! 0 )^=( 211 +. 01 )} 







ציור 


ז״א; הפונקציות הן מחזוריות, בעלות המחזור 271 (ציור 3 ). 

אם ) 0 היא זווית המתאימה לנקודה (זן,א)?, נמצאת ^+) 0 

3 ^ 

שייכת ל(ץ-, 0(+;1 ,(x — ל(׳{-- 0(+- 71 ,(-x — ל(ץ, x -) 

(ציור 2 ), ומכאן: 

,) 0 חנ 5 —=^^ + ) 0 ^ 005 ,) 0 005 = + מנ 5 




1^3( 


,) 0 ת 51 — =() 7 + ) 0 ) 5111 

005(0(+ 71)= - 

-0050(, 

1£(0( + 71) 


/ 371\ 


5111^0: + —^= —005 0(, 

005 (0( + — 
\ 2 > 

1 =510 0(, 


!6! 

\ז 37 ז 




היא פונקציה מחזורית בעלת המחזור ז 7 (ציור 4 ). 



ן;/§ 1 !ג 1-18 


• = 0 / + )פ) 6 ז 


ן ... ; ±2 ; ±1 ; 0 = 16 


חשיבותן של הפונקציות הטריגונומטדיות בגאומטריה 
מצומצמת למספר מוגבל של נוסחות יסודיות. לעומת זה 
חשיבותן בתורתהפונקציות (ע״ע) כמעט בלתי מוג¬ 

בלת. אם נגביל את הזוויות לאחד הרווחים באורך שבו 

כל פונקציה מן הפונקציות הללו מקבלת כל ערך רק פעם 
אחת, אפשר להפוך את הפונקציה ולהגדיר; 
\ 

—§ 01 ז 3 =צ 0005 ז 3 = \מ 51 סזג = : 0 
צ 

לכל אחת מן הפונקציות ההפוכות יש מספר אין־סופי של 
ערכים ל x ו׳ן נתונים: 

לסינוס וקוסינוס: 71 01+216 
לטאנגנם: ז 167 +) 0 1 

הפונקציות הטריגונומטריות משמשות גם בתורת ה מ ס¬ 
פרים המרוכבים (ע״עאריתמטיקה, עמ׳ 887 : מספר). 
מספר כזה אפשר לכתוב: 

0 )ם 151 +ק) 005 ): 1 = 1 ל + 3 = 2 

62 +^ 3 ׳^=!— ערכו המוחלט של המספר < —- 8 ז 0 ז 3 =ק) - 
האמפליטודה. מנוסחת דה מואבר; 

( 119 ) 15111 + (ק) ת) 005 = "( 151110 + ק) 005 ) 

נובעות נוסחות שימושיות לחישוב הפונקציות של 29 , ק) 3 , 
••., 9 ״,... כשידועים הערכים ל 9 . כמו־כן אפשר למצוא 
משוואות אלגבריות לערכי הפונקציות לזוויות 
2 ;^, 3 ׳)!),... ,מ/)ס,... 

אם נתונים הערכים ׳ 0050 ,) 5100 . אולם אם"* 2 אי־אפשר 
למצוא נוסחה כללית שתפתור את המשוואות האלו ע״י 
שרשים ממדרגה שניה. זהו תוכן המשפט הידוע: אי-אפשר 
לחלק זווית ל ת ("* 2 4 ?) חלקים שווים בגאומטריה האוקלי- 
דית בעזרת סרגל ומחוגה. 

הפונקציות הטריגונומטריות קשורות לפונקציה האפם־ 
פוננציאלית ע״י נוסחת אוילר: 

ק) 15111 + 0059 = '*** 0 

על סמך נוסחה זו מוגדר הלוגריתמוס לכל מספר מרוכב: 
, 19 + ־ 1 ת 1 = 2 ת 1 


+ - 


," 2 


מתקבל 

ם) 

טורי 


^5 

ר 


2 

-^ + 

3! 

5! 

7! 

2 

4 

6 


2 

+ 

2! 

41 

6! 


/ 


ציור 4 

הזווית () 0 -) מתאימה לנקודה (׳ 1 -, x ), ז״א: 

— = (:נ-)§ 1 , 2 005 = () 0 -) 005 ,) 0 5111 — =()כ-) 5111 

ערכי הפונקציות לזוויות שונות קשורים אלה לאלה 
בנוסחות-החיבור; 

ת 51 ג 005 + ^ 005 ) 51110 = (!/ +) 0 ) 5111 
510/1 ) 0 510 - )/ 0050:005 = ( 1 ) + ) 0 ) 005 
^ 18 + ) 0 § 1 


. 1 ( 211+1 ) ׳ ' 

....ן- ״( 1 -)- 

!(ת 2 ) ^ ^ 

...; 2 ; 1 ; 0 = 11 

הטורים האלה מגדירים ./■ ״!*, 2 * 60 בפונקציות שלמות, 
ז״א סופיות וגזירות לכל מספר מרוכב 2 . משתמשים בטורים 
טריגונומטריים, במיוחד בטורי פוריה, לתיאור כל פונקציה 
מחזורית: 

... + :זו 0051 ״ 3 + ... + 21 ^ 0 ^ 32 + ז 31005 ־ 1 ־ 30 = ( 1 ) 1 
... + 1 ת ח 51 ״ 6 + ... + 21 62 + 1 ת 51 ! 6 + 0 < 1 = 

תורת הטורים הללו והכללותיה ידועה כ א נ א ל י ז ה ה א ד¬ 
מונית. 

במשולש 30 [\ 7 ^ ישר-הזווית בס (ציור 1 ), שניצביו 
הם 6 והיתר — 6 , אנו מזהים את הזוויות האלמנטריות 
^;(.=׳ 0 , = ^ לזוויות סדירות חיוביות בין 0 ל 

נמצא: 



977 


טריגונומטריה 


978 


?/ת 51 


כ! 

~ - = ) 0080 
0 




3 

5100 ( = - = 008 
0 


כל בעיות חישוב המשולש הכללי במישור (ציור 5 ) 



נתונות לפתרון ע״י 2 נוסחות : 

ץ 810 ^ $10 ׳ 0 510 

משפט־הסינוס ~ ^— = —— 

משפט־הקוסינום — ) 0 280008 — ^ 0 + = ^ 3 

משולש על ב ד ו ר ־ יחידה במרחב מוגדר ע״י 3 נקודות 
מ, 0 והקשתות הקצרות של המעגלים הגדולים המחברים 
את הנקודות (ציור 6 ). קטעי המשולש מזוהים לזוויות, 
שהרי הם קשתות של 
מעגלים בעלי רדיוס־ 
יחידה. "זוויות" ה¬ 
משולש הן הזוויות 
בין מישורי המעגלים 
שלהם שייכות צלעות 
המשולש. כל נוסחה 
מנוסחות הט׳־על* 
הכדור (הט׳ הספי¬ 
ר י ת) נובעת מאחת 
הנוסחות היסודיות: 
נוסחת-הקוסינוס לצלעות 

;׳( 8008 3810 310 + 00330088 = 0080 

נוסתת-הקוסינוס לזוויות 

; 0080 ^ 810 ) 8100 + ^ 008 ) 0080 — = 0087 
נוסחת־דלמבר( 111810 ^ 01 ( 1 ) 

מנ 8 (-|.) 810 = (^) 810 (^) 008 
גם לגבי הכדור קיים משפט-הסינוס: 

, 8107 : ^ 810 : ) 0 810 = 8100 : 8108 : 8103 

אלא שהוא תוצאה מנוסחותיהקוסינוס. 

כיוצא בו, יש גם נד בגאומטריה לא-אוקלידית (ע״ע), 
במרחבים רב-ממדיים, ובדרך-כלל — בכל תאוריה מאתמא- 
טית העוסקת בחישוב ארכים. 

היסטוריה. החישוב של משולשים ישרי-זווית, ובכלל 
זה "משפט פיתאגורס", כבר היה ידוע בבבל בתקופת 
שלטון האמורים (כ 1800 לפסה״ג), כפי שמוכח מלוחות 
בכתב-היתדות. היוונים ביטאו את חשבונותיהם בתיאו¬ 
רים גאומטריים-סינתטיים, דבר המקשה את הערכת השגיהם. 
ספר "הנתונים" של א ו ק ל י ד ם מכיל בצורה מוסווית הרבה 
משפטים טריגונומטריים; לא רק את משפטי המינוס והקו- 
סינוס למשולש הכללי, אלא גם את נוסחות־החיבור בצורה 

| ח 281 ז ) 28100 = ^ 7 +^^ 2810 : [( 7 + *) 2810 + 28107 ] 
בספר האופטיקה של אוקלידס נמצא אי-השוויון היסודי: 



^^)נ>ן/> 0 


ג ) 0 §! 


הט׳ הספירית פותחה בידי היפרכוס, מנלאוס ותלמי. 
ייתכן מאד ש ד. י פ ר כ ו ס (ע״ע) קיבל את הקבועים האס¬ 
טרונומיים ואת שיטות החשבון ממקורות בבליים. הוא חישב. 
כנראה, משולשים לא על הכדור עצמו אלא במישור — ע״י 
"הטל סטראוגראפי": הטל של נקודות הכדור מנקודה זיז 
(קוטב צפוני) על המישור המשיק לכדור בנקודה הנגדית 8 
(קוטב דרומי). ההטל הזה שומר על הזוויות הבלתי-סדירות, 
אבל לא על האורך. מ נ ל א ו ס (ע״ע) הניח את היסוד לט׳ 
הספירית במובננו אנו. הוא מצא, שהמושג הטבעי של 
משולש-על-הכדור הוא צורה המורכבת מקשתות של מעגלים 
גדולים, והוא ביסס את שיטות החשבון על משפטו המפורסם: 
שלוש נקודות 0 ,£,ח על המעגלים של משולש ס 6 .ו;. 
על הכדור חלות במעגל גדול אחד אך ורק אם מספר זוגי 
של נקודות נמצאות על צלעות המשולש וגם 
_ 0£ ח 81 _ ס 0 ס 81 _ ■?^ 7 510 
.\ £7 810 €ם 810 £6 810 

תלמי (ע״ע) פיתח את השיטות של מנלאוס גם באסטרו¬ 
נומיה גם בהכנת מפות גאוגראפיות. הוא חישב לוחות של 
פונקציות טריגונומטריות במספרים סכסאגסימאליים. אולם 
הוא וכל המאתמאטיקנים היווניים לא השתמשו בפונקציות 
שלנו אלא במיתרים ז למשל: במקום הסינום — בחצי המיתר 
הנמתח ע״י הזווית הכפולה במרכז המעגל. בכל ספריו של 
תלמי נמצאות רק נוסחות למשולשים ישרי־זווית. 

הסינוס והקוסינוס מופיעים בפעם הראשונה — (לא 
בפונקציות מספריות אלא כקטעים במעגל בעל ראדיוס כל¬ 
שהו 11 ) בפיתוח המאתמאטיקה היוונית בידי ההודים, 
ושאר הפונקציות הטריגונומטריות נתוספו בפיתוח השיטה 
האלגברית במאתמאטיקה, על בסיסים בבליים ויווניים, ביה״ב 
בידי הערבים. הספר השלם הראשון על הט׳ של המשולש 
ישר-הזווית במישור ועל הכדור הוא ספרו של הפרסי נאצר 
אד-דין טוצי ( 1204 — 1274 ) על המרובע השלם. הוא היה 
הראשון שהשתמש בכל הנוסחות הכלולות ב״כללו של נפיר" 
למשולש הספירי ישר-הזווית: במחומש הקוסינוס שיל״כל 
גודל שווה לכפל הסינוסים של שני הגדלים הנגדיים, וגם 
לכפל הקוטאנגנסים של שני הגדלים הסמוכים! למשל: 

1 1 \ זל/ . ״ . 

-= ג— ת 81 0 תו 5 =) 0080 

( 1-6 )*. י 

סך הנוסחות השונות הנובעות מן הכלל הוא שש. כבר לפני 
זמנו של טוצי נתגלו המשפטים על המשולש הכללי: משפט- 
הסינוס על ידי אבו אל ואפא ( 940 — 998 ), ומשפט-הקוסינוס 
לצלעות ע״י אל-באטאני (מת 972 ). 

במשך כל יה״ב היתה הט׳ המישורית טפלה לספירית, 
משום שזו האחרונה נחוצה לאסטרונומיה. ה ר ל ב " ג (ע״ע 
ר׳ לוי בן גרשון) בספרו על ״סיג ומים, מיתרים וקשתות״ — 
שהגיע אלינו רק בתרגומו הלאטיני שנעשה לפי הוראת 
האפיפיור קלמנס 71 \ סמוך ל 1460 (נדפס ב 1533 בנירנ- 
ברג) — היה, כנראה, הראשון בדורו שהדגיש את חשיבותה 
של פונקציית ה ס ינוס, בעוד שעד אז היה למיתר 
התפקיד המכריע בקביעת הזווית? כמו-כן הטעים את ערך 
הט׳ המישורית ופיתח אותה עד משפט־הסינוסים. ספר 



979 


טריגונומטריה — נזריודש, יוסף אליהו 


זה שימש כבסיס ל ט׳ באירופה, הודות למבנהו השיטתי. 
אחריו טיפלו במערב בשיטות החשבון הטריגונומטרי במיו¬ 
חד הגרמני רגיומונטנוס (ע״ע) והצרפתי ויאטה (ע״ע). 
רגיומונטנום 'פיתח נוסחות, המכונות פרוסטהפיריטיות, 
ששימשו לפני המצאת הלוגריתמים להפוך כפל לחיבור, 
למשל: (?/—) 0 ) 810 +(?/+מ) 510 = ^ 00$ ) 0 310 2 

ויאטה נתן הדרכה שיטתית לפתרון כל מיני בעיות של 
המשולש. 

את צורתה הנוכחית קיבלה הט׳ במאה ה 18 בידי ל. 
אוילר (ע״ע). הוא גם היה הראשון שנתן תאוריה של 
הפונקציות הטריגונומטריות בנפרד ממשמעותן הגאומטרית 
והגדיר אותן לכל ערך מרוכב. מצד אחד הראה את חשיבותן 
של הפונקציות האלו באנאליזה, כשמצא, למשל, לא רק את 
״נוסחת-אוילר״ (ר׳ לעיל, עמ׳ 976 ), אלא את נוסחת המק¬ 
דמים בטורי-פוריה, וכיו״ב! מצד שני הצליח בהרבה תגליות 
בגאומטריה האלמנטארית ע״י חישוב טריגונומטרי, באופן 
זה מצא, למשל, את "הישר של אוילר" במשולש ואת המעגל 
של תשע הנקודות. בעקבות אוילר הראה י. ה. למברט 
( 1728 — 1777 ) את חשיבותן של הפונקציות הטריגונ(מטריות 
בתורת־המספרים, בהוכיחו שז^! הוא מספר אי־ראציונאלי 
לכל ־! ראציונאלי. ההשלמה של הט׳ בשימוש עקיב בסימון 
וסידור של זוויות וקטעים באה ע״י א. פ. מביוס (- 1400 .יל 
11105 ! 1790 — 1868 ). אחד ההשגים של שיטתו היה תרגום 
מתודי של משפטים על הצלעות של משולש ספירי למשפטים 
על הזוויות ולהיפך; לשם כך התאים לכל מעגל בכל מגמת- 
סיבוב את הנקודה שנעשית קוטב צפוני כשהמעגל הוא הקר 
המשווה ומגמת סיבובו חיובית, ז״א מכוונת כנגד מהלך 
השעון. ההתאמה הזאת מעתיקה צלעות לזוויות ולהיפך. 
באותו זמן פותחה גם הט׳ הלא־אוקלידית בידי לובצ׳בסקי 
(ע״ע). אחרי זמנם לא חודש דבר יסודי בט׳ כמקצוע גאו־ 
מטרי, חוץ מההעברה של כמה משיטותיה למרחבים אינסוף- 
ממדיים ע״י הילברט (ע״ע) ותלמידיו. 

ח. אבירי - ד. שמיר, טריגונומטריה, תשכ״ג; א. ברוך, 
טריגונומטריה, תשכ״ה־! ש. פ. קלעי-ז. חותמן, טריגונו¬ 
מטריה, 1964 ״^ ; -^ 0 .?!* 1 , 1 נ 1 טחזתעגז 15 

־;/״?צ-/ ,ל{: 31 .אל 0 [־ 1 ג 0 .! ; 1900-1903 , 1-11 ,.־ 7 , 7 
15 ז 0 ו €1£11 ^ ,<י 1 גוחסו 1 יד . 1 : 1910 015 

; 11 י 19 , 11 /ע> ץ 15101 ^ 1 

-ס 1 {?ס 7 ת 10 ^£^ 1 ;מס*;/ . 7 01 1 ה 1€ זז(} £0£10 כ 1 ין!/* 7 ,ז 011€ ^ . 0 . 1 \ 

,. 7 €^ 5£ !{ 120 ^ 5 .זן ,ש 1 ׳ 1 ־ 001 . 9 < ; 1 996 , ¥111510$ 10 

- 72€0 1 / ,ת 0 לנ 01 ^ 1 ; 1956 ,. 1 1.0 , €11 ג 1 קרה^ 0 . 11 ;( 1951 

< 011 ז 10115$€ \ 3 ) ;' 957 ! ,. 7 ^ 1 ( 0 1£ ( ¥10 2 ( 0 21$€ 

<(. 61:1 ) ש 113€ ' 1 ' ; 1958 10 £} 1 ן 11 ז 0 -( 7 

. 1962 .. 113 ) 7.221 ,׳ 1 0 ז 00 
ת. ה. ג. 

טריגודים ( 26 נ 2111 ׳ 355 ם), משפחה רבת סוגים ומינים של 
דגי־חסחוס, מן הבטיים (ע״ע). מסימניהם המיוח¬ 
דים — זנב דק ושוטני, המצוייר בקוץ ארוך, משונן וארסי. 
הט" חיים חבויים ב־ 
קרקע־הים וניזונים 
מבעה״ח השוכנים 
שם — תולעים, רכי¬ 
כות, סרטנים, דגים 
וכר. ליד החופים הם 
מסוכנים לאדם המה¬ 
לך במים ודורך עלי¬ 
הם; במכת זנבם הם 

מחדירים את הקוץ ה- ציור 1 . כנפית (ב 111€ ק 0 זש)< 1 ) 


ארסי אל גופו. — 
הט" הם יולדי-חיים: 
ברחם מתפתחות צי¬ 
ציות המפרישות חומר 
נוזלי שומני, כעין 
חלב, החודר מבעד 
לפה או מבעד לפתח 
הספירקולום ל¬ 
תוך צינור-העיכול של 
עובך. במינים ךבים 
חודרות הציציות ל- 
צינור-השאיבה של ה¬ 
עובר ומפרישות את 
הגוזל ישר לתוך חלל- 
פיו. 

רוב הט״ חיים בימים הטרופיים, ומיעוטם — באיזורים 
הממוזגים. הטריגון ( 305 ^ 035 ) נמצא בחוף הים־תיכוגי 
של א״י ובאילת! הסוג כולל מינים רבים. גופו — רמוי־ 
דיסקוס, וזנבו ארוך מאד ודק! אורך הקוץ — עד 40 ם״מ.— 
ה כ נ פ י ת ( 131£3 ת 0 ז 1£ ק) בולטת ברוחב הגוף, שהוא גדול 
פי 2 — 3 מארכו! הזנב קצר והקוץ קטן. היא שכיחה בחוף 
הים־תיכוני של א״י• מ, דו. 

טריוולציו, ג׳ן ג׳ ? 1011 — 111210 '\ 1 ־נ' 1 " 0 בו 013£01 01311 

— ( 1441 — 1518 ), קונדוטירה בשירות מילאנו, 

נאפולי וצרפת. ט׳ היה בן למשפחת אצילים גולפית במילאנו, 
שירת את בני ספורצה, ואף נתמנה ב 1477 למועצת־העוצרים 
ששלטה בשמו של גץ גאלאצו הקטין. ב 1488 ברח ממילאנו 
מפני הדוכס לודוויקו, שנשען על הגיבלינים, ועבר לשירות 
נאפולי שלחמה במילאנו. הוא שאף לכבוש את איטליה כולה 
ולהקים מדינה מאוחדת, אך פלישת שרל 7111 לאיטליה 
(ע״ע איטליה: היסטוריה, עמ׳ 736 ) שמה קץ לתכניתו, וט׳, 
שהבין את הדבר, עבר לשירות הצרפתים ועמד בראש הצבא 
הצרפתי שכבש את מילאנו. ב 1499 — 1500 היה ט׳ מושל 
מילאנו, אך שלטונו היה שנוא מאד על העם. גם לעת זקנה 
הוסיף ט׳ ללחום, כמארשאל, את מלחמות צרפת, ובקרב- 
מריניאנו ניצח את השוויצים ואת מאסימיליאנו ספורצה 
( 1515 ). פרנסואה 1 מלך-צרפת הורידו מגדולתו. 

ד( 0 ז 32 772 ש// 7 > 0 מ־; 0 זן;; 10 ־( 0 ז 1$ ^) 0£1 ^ 1 ן 111 ח 3 ;נ)^ 1 יש!! . 0 

. 5 ; 1815 , 11 ־ 1 . 0 מ־ 7£ )/\; 11 50 ) 3£ . 7 ,/ .ס 31 0110 £ 

, 0 ח 1 :> 1 ג) 4£5 { 011£ < 1 171 . 7 302 1-0 

. 1927 £ 013 > 11 

טךיוו?צ, יוסף אליהו( 1857 , וילנה — 1940 , שם), סופר 

עברי. ט׳ קיבל בילדותו חינוך יהודי-מסרתי וגם 
רוסי־כללי. כבר בנעוריו הצטרף לחוג המהפכני-סוציאליסטי 
של א. ש. ליברמן (ע״ע). לאחר הלשנה על פעולות החוג 
נאסר ט׳ יחד'עם רוב משתתפי-החוג, אך שוחרר לאחר זמן 
מועט. עד מהרה התאכזב מפעולות התנועה המהפכנית בכלל 
ומליברמן וחוגו בפרט, ואת ביקרתו עליהם מתח בסיפורו 
״דור תהפוכות״ ( 1881 ). מאז התמסר ט׳ להוראה ולספרות 
עברית. הוא הצטרף לתנועת חבת-ציון, ואח״כ גם לציונות, 
והיה חבר מערכת "הזמן" בווילנה. ט׳ כתב שירים, נובלות 
פסיכולוגיות וסיפורים ראליסטיים, מאמרי-מחקר על נושאים 
פילוסופיים וחברתיים, ושורת מאמרי ביקורת והערכה על 
יוצרי הספרות העברית החדשה, בשם "על ישראל ועל סו- 



980 




1 ■־ 

^ ו 


.0^ 



ציזר 2 . טרינון ( 5 ו 31 ץגבס) 




981 


טריווש, יוסןז אליהו — טריומפום 


982 


פריו״ — כל אלה בכתבי־עת רבים. כמו־כן תירגם: "כתבים 
נבחרים״ ללודוויג ברנה! סיפורי הרצל; מיצירות טולסטוי: 
"אנה קרנינה", חלקי מי״מלחמה ושלום"! "שפינוזה" לאורבך! 
חלק ט׳״של״דברי־ימי־ישראל" לגרץ, ועוד. תרגומיו קפדניים 
ונקיים בהתאם לאפשרויות הלשוניות של אותה תקופה. 

ט׳ חיבר גם ספרי־לימוד (היסטוריה כללית! אנתולוגיה 
לשירה העברית), ובשיתוף עם ד. נוטיק ונ. לוין הכין פירוש 
לכמה מספרי התנ״ך בשם "מקרא מפורש", הפירוש קצר, 
מכוון לפשוטו של מקרא וברובו — ברוח המסורת היהודית. 

ח״י קאצנלסון, מן ד,ספרות הפדגוגית (השלח, כ״ג), תרע״א! 

מ. קליינמן, על תרגום מלחמה ושלום (העולם, 12 ), תרפ״ד 1 
א. רזניק, י, א. ם׳ (הפועל הצעיר, 50 ), תשי״ז, 

טךיומרךים (לאט׳ 1 ז 1 \ 11 זנ 11 זן או ^ 3 אגשים). 

חברי ועדת־שלושה (טריומוירטןט׳]) במנגנון 
השלטון ברפובליקה הרומית, — השם ט׳ מיוחם בעיקר 
לשתי הבריתות שהוקמו בסוף תקופת הרפובליקה ותרמו 
במידה רבה לירידתה, בשם הט׳ הראשון נקראת הברית 
החשאית בין קיסר, פומפיוס וקרסום ב 59 לפסה״ג לחלוקת 
תפקירים שלטוניים ביניהם. ט׳ זה היה חסר כל ביסוס חוקי 
ומעולם לא אושר ע״י חוק המדינה! הוא היה מבוסס אך 
ורק על האינטרסים של הטריומווירים עצמם. עם מיצוי 
התועלת מן הברית נתפרקה החבורה ב 49 לפסה״נ, והחלה 
מלחמת־האזרחים בין קיסר ופומפיוס. — ה ט׳ ה ש נ י — של 
אוקטוויאנום, אנטוניום ולפירוס ( 43 לפסה״נ) אושר ע״י חוק 
מיוחד( 13 ^ x X1 ^״^) לתקופה של 5 שנים, והמשתתפים בו נתמנו 
כ״וועדה לשם קימומה של הרפובליקה"! החוק חודש אח״כ 
לתקופה נוספת של 5 שנים. אולם על אף הלבוש החוקי 
שניתן לט׳ השני, לא היה הלה שונה בהרבה מן הראשון והיה 
מעין דיקטטורה משולשת, מבוססת על חלוקת פרובינציות, 
כוחות־צבא ותפקידים בין שלושת השותפים. עם החרפת 
היחסים בין אוקטאוויאנוס ואנטוניוס נתפרדה החבילה גם 
במקרה זה, ופרצה מלחמת־אזרחים, שבה נוצח אנטוניוס 
בקרב אקטיום ( 31 לפסה״נ), ואוקטאוויאנום (אוגוסטוס) היה 
לשליטר, היהיר של האימפריה הרומית. 

!{?ס{•! €( 1 ' 1 .£ - י<זג^ ,^ 1 

.ז 13 גת 1 * 0 } 11€ ז 10 !ס 

.תזג'!' - 1 { 1 זס׳\\י: 1€ ז\ 0111 .ק ; 2 ^(*[ ,( X ^ ' 

01 711€ < 7 /ס 

אן/יל ,ש 1 ו 1 < 5 . 11 ,( 1131(1,. X ) ״.!// 

טריומפוס ( 5 טן 1 י 1 תזנ 1 ]ז 1 ), ברומא העתיקה — תהלוכת־ 
גצחון של מצביא וצבאו. השם קשור, כנראה, 

במלה היוונית; 0 ^ 1011 ^ 0 •— ההימנון לדיוניסום, ואילו כמה 
מן המנהגים הקשורים בט׳ מורים על מוצאו האטרוסקי, 
הט׳ הוא ההצטיינות הגבוהה ביותר שבה יכו?" היה לזכות 
מצביא רומי. את הרשות לערוך ט' העניק בתקופת הרפוב¬ 
ליקה הסנאט, ורשות זו ניתנה רק לאדם בעל 11 ו 111 ש€(] 1 ת 1 — 
הדיקטטור, הקונסול או הפרטור —, ורק בעבור נצחון על 
אויב חיצון. מאחר שאסור' היה למצביא ולצבאו להיכנס 
לתחומה של העיר רומא, נתן הסנאט התר מיוחד לכך — 

לשם עריכת הט', ובמקרה הצורך אף הארכה תקופת 

הפיקוד הצבאי. אולם כבר בסוף תקופת הרפובליקה ניתנה 
הזכות לערוך ט׳ גם למצביאים שלא שירתו במשרות הגבו¬ 
הות ביותר. — בתקופת הקיסרות היה מתן הזכות לט׳ 
בסמכותו הבלעדית של הקיסר. הקיסרים היו רשאים ללבוש 



טדיוספיס ׳סל סרקוס א!ר 5 יום קיסר (תנ?יט, דטוויא.־ז הקאפימי^יני) 
על הרקע — יזיס׳ת טריוספאלית (יסיזו וחזית ■סל ד׳כל (■סמאל! 


את לבוש הטריומפאטור גם שלא בזמן הט׳, ואף להעניק 
זכות זו לאחרים! ט׳ נערך לפעמים גם בעבור נצחון 
במלחמת־אזרחים, 

לט׳ היה אופי דתי כמסע־הגשמדי של יופיטר. התהלוכה 
נעה משדה־מארס לעבר מקדשו של יופיטר שעל הקפיטוליום. 
והיא נגמרה בהקרבת קרבן ובהקדשת זר־הדפנה שעיטר 
הטריומפאטור לאל! בכך מילאו הצבא והמצביא את הנדרים 
שנררו לאל לפני צאתם למלחמה. בהיכנסה לעיר בתחילת 
המסע עברה התהלוכה בשער מיוחר (!■,!ובוזקומסוש! 13 ז 0 ק). 

כבר בתקופת הרפובליקה היה הט׳ לתהלוכה מפוארת, 
המלווה חגיגות, שארכו לפעמים 3 ימים ושבהן השתתפה 
האוכלוסיה. במרכז התהלוכה היתה המרכבה המפוארת — 
שאליה רתומים 4 סוסים לבנים — של המצביא המנצח, 
שלבש בגדים מיוחדים: טוגת ארגמן, זר עלי־דפנה לראשו 
ושרביט בידו! מאחריו צעד עבד שהחזיק כתר זהב מעל 
לראשו. בראש התהלוכה נישאו השלל, ציורים המתארים את 
הקרבות ואת המקומות שנכבשו, רשימות השבטים, העמים 
או הערים שנוצחו, ובה הובלו השבויים החשובים, שהוצאו 
להורג בתום הט׳. אחרי מרכבתו של המנצח הלך צבאו. 
התהלוכה, שבה השתתפו גם הפקידים והסנאט, עברה בפורום 
וב״דרך הקדושה", ולאחר הקרבת הקרבן ליופיטר בקפיטוליום 
נעדכה סעודה לסנאט, לחיילים ולעם. 

המצביא המנצח, שלא ניתנה לו הזכות לערוך ט׳ ברומא, 
רשאי היה לערוך ט׳ בהר האלבני ותהלוכה אל מקדשו של 
יופיטר הלאטיני שם. הט׳ הזה הוא, כנראה, שריד של זכותו 
של המצביא לערוך ט' על דעת עצמו. 

במקרים שבהם לא נתמלאו התנאים הדרושים לעריכת 




983 


טריזמפוס — טריטוריאליזם 


984 



?שת-יןונסמאנמינוס ברומא 


ט/ היה שכרו של המצביא המנצח ה ט׳ הקטן ( 10 :זג׳\ 0 ) — 
כניסתו החגיגית לרומא, כשאינו נוסע במרכבה בעלת 4 
סוסים, אלא הולך ברגל או רוכב על סוס, ועל ראשו זר־הדס 
במקום זר עלי־דפנה. 

ברומא נותרו בשלימותן כמה קשתות טריומפא* 

ל י ו ת, שהוקמו בתקופת הקיסרות לזכר מאורע בעל חשי¬ 
בות רבה: 1 ) "קשת טיטוס", המתארת את הט׳ שנערך 
לאחר הנצחון על היהודים! 2 ) שתי קשתות לכבוד ספטימיום 
סורוס ובניו, שאת האחת הקימו הסנאט והעם הרומי לכבוד 
יובל־העשור לשלטונו, ואת השניה הקימה אגודת צורפי־ 
הכסף (או הבאנקאים) וסוחרים אחרים בפורום בואריום: 
3 ) הקשת של קונסטנטינום הגדול, שנבנתה אחדי 311 
לכבוד נצחונו על מכסנטיוס. 

€5 !) €ז 11 ;) 71 ח 10 ) 1€ ( 1 . 11 - ׳^ז 0 < 1 וז 1 :>זו.( 1 .ר 01 

.גמה?/ ,ת 5€ ת 1 ת 01 ^ . 1919; X11 ־ 1877 €1 

״ג? .£ ; 1919 ;" 1887 , 1 

.? ; 1920 , 11 — 1 

- ■ 01 ת 1 ב 1 ק . 3 ; 1928 .) 1 

, 7€ ת 0 ^ 1 / 0 ץי\ 1 > 1 ך 10 ' 1€1 ' 0 ^ .ר 1 יר 

. 1939 ,( 11 ^- 193 ■ , 1 ,\. 11 /י,־ 1 ^ 1 .* 7 ; 1929 

ש. פר. 

טךיטון ( 1 ) במיתולוגיה היוונית — דימון של 
הים, שגופו בעל צורה מורכבת — אדם ממתניו ומעלה, 

ודג ממתניו ומטה. לפי מסורת אחת ט׳ הוא בנם של זוס 
ואמפיטריטי. הן לפי שמו הן לפי צורתו נראה, שט׳ הוא 
דמות מן המיתולוגיה הקדם־יוונית. — ט׳ היה נושא אהוב 
על אמנים יוונים, בעיקר בקישוט כלי־ים, שבהם הוא מופיע 
בצורות שונות. לעתים קרובות הוא מתואר כתוקע בקרן של 
צדף, ותיאור זה היה מקובל גם באמנות הרנסאנס והבארוק. 

.״? 6 ; .// . 1 > ,! 411$ . ,זג> 011 ו־<> 11 \\\ 

.( 1 11 ^־ , 11£ ,׳\\-ק) . 7 ,זסזז 0 ] 14 . 14 ; 1924 — 1916 .ל 

.'' 1953 ,.?//'^/ 3 / 0 ^ .( . 11 : 1939 

( 2 ) בזואולוגיה — בע״ח ממחלקת דדחיים (ע״ע, 

עמ׳ 117 , 119 ; אמריקה הצפונית, עמ׳ 244 ), המשתייך 
לסדרת הזנביים. תט׳: ע״ע ארץ־ישראל, עם' 217 ! דדחיים, 
לוח צבעוני, 1 — 2 . 

טךיטוךיאליזם, שם כולל לתנועות ציבוריות יהודיות 
במחצית הראשונה של המאה ה 20 , ששאפו להקים 
יישוב יהודי אוטונומי בחבל־ארץ שבה יוכלו היהודים להוות 
רוב. חט׳ ראה את א״י כאחת "הטריטוריות" של יישוב כזה, 


אך לא כיחידד,. האירגונים הטריטוריאליסטיים — מהם פעלו 
לצידה של התנועה הציונית, ומהם מתוך ניגוד לה. 

י ט " א. הט׳ הוא תולדת התנועה הציונית. לאחר שהחליט 
הקונגרס הציוני ה 7 לדחות את הצעת הממשלה הבריטית 
להתיישבות יהודית אוטונומית באפריקה המזרחית (ע״ע 
אוגנדה, הצעת־), סירבו 28 צירים לקבל החלטה זו ונתכנסו, 
יחד עם צירים נוספים, לוועידה נפרדת (יולי—אוגוסט 1905 ), 
שבה החליטו לפרוש מן ההסתדרות הציונית ולהקים אירגון 
טריטוריאלי עצמאי (ת 10 :זג. 7 וו 1 בז(ז 0 131 ־^ 0 ^ 1 ־^ז^ X ו 1 צ 1 ־\\ש 1 
[ 10 ־ 1 ]), מנהיגם ישראל זנגויל(ע״ע) התנגד תחילה לפרישה, 
אך הסכים לה לאחר סירובו של בנק אנגלו־פלשתינה (ע״ע) 
להרחיב את פעולותיו מעבר לתחומה של א״י! זנגוויל נבחר 
לנשיא האירגון החדש. הוועידה הראשונה של יט״א הגדירה 
את מגמותיו: להשיג טריטוריה על בסיס אוטונומי בשביל 
אותם היהודים שאינם יכולים או אינם רוצים להישאר 
בארצות־מגוריהם; לעסוק בכל פעולות ההסברה, המו״מ, 
הסידורים הכספיים, אירגון ההגירה וכד׳, המכוונות למטרה 
זו. תחילה נדמה היה, שיט״א וההסתדרות הציונית יוכלו 
להתקיים זה בצד זו בשלום. יט״א השתתף בוועידת בריסל, 
שכונסה ב 1906 מטעם ההסתדרות הציונית כדי לדון בפתרון 
קונסטרוקטיווי לבעיית ההגירה היהודית, אולם הוועידה 
נסתיימה ללא תוצאות, ובמהרה נפרדו דרכיהן של שתי 
התנועות. יט״א הצליח להבטיח שיתוף־פעולה מצד יהודים 
רבי־השפעה בכל רחבי העולם, בפרט באנגליה. מלבד כמה 
ציונים חשובים נצטרפו אליו אישים ממתנגדי הציונות 
(למשל, לוסין ו 1 לף [ע״ע]), במגמה להילחם בציונות באמ¬ 
צעות האירגון החדש. הסוציאליסטים־הציונים (בראשם נחמן 
סירקין [ע״ע]) והציונים־הסוציאליסטים (ס. ס., הידועים 
בשם ציונים־טריטוריאליסטים) נצטרפו ליט״א ונעשו פעילים 
בעיקר במזרח־אירופה. 

מרכז יט״א היה בלונדון! האירגון הקים סניפים בארצות 
שונות; ברוסק? בלבד ייסד למעלה מ 280 לשכות־הגירה. 
מועצה בין־לאומית ליד המרכז עסקה בעבודה מדינית 
ומינהלית, ועדה גאוגראפית — בחיפוש טריטוריות מתאימות! 
עם חבריה נמנו אישים כגון הלורד רוטשילד (אנגליה), 
פאול נתן וג׳ימז סימון (גרמניה), מכס מנדלשטם (רוסיה), 
דניאל גוגנהים, השופט מאיר זולצברגר ואוסקר ש. שטראום 
(אה״ב). מאמציו הראשונים של יט״א היו מכוונים להמשך 
המו״מ עם הממשלה הבריטית בדבר אפריקה המזרחית! 
מו״מ זה לא נשא פרי. נעשו נסיונות להשיג "שטח יט״א" 
בקירנאיקה ( 1908 ), במסופוטמיה ( 1909 ), באנגולה ( 1912 ) 
וכן'באוסטרליה, במכסיקו, ועוד! "לא היתה ארץ בעולם 
שלא חשבנו עליה״ — הודה זנגוויל כעבור שנים. כל הנסיו־ 
נות הללו נכשלו, ההצלחה המעשית היחידה היתה הקמת 
נקודת־איסוף למהגרים לאמריקה בגאלוסטון (טכסאס). דבר 
זה היה בו משום נטישת התכנית המקורית (הקמת יישוב 
אוטונומי מלוכד), מאחר שגאלווסטון שימשה מקום־מעבר 
למהגרים יהודים בודדים המגיעים מאירופה, שממנו היו. נש¬ 
לחים לאיזורים בדרומה ובמערבה של אה״ב! עי״כ הוטה זרם 
המהגרים מניו־יורק ומשאר המרכזים הצפופים במזרח אה״ב. 
תכנית זו מומנה ע״י יעקב ה. שיף, הלורד רוטשילד (בלונ¬ 
דון) והבארון רוטשילד (בפאריס). בימי מלחמת־העולם 1 
סירב יט״א תחילה לשתף פעולה עם הציונים, אולם לאחר 
פירסום הצהרת בלפור ( 1917 ) הטיל על דוד מ. אידר 



985 


טרי׳טוריאליזם — טריטש, דוד 


986 


(ע״ע) להצטרף למשלחת הציונית בירושלים, ויחד עם זה 
הפסיק כל פעולות משלו. ב 1925 פורק יט״א באורח פורמאלי. 

א י ק " א. בדימר. לזגגוויל, פרש מן ההסתדרות הציונית 
גם אלפרד נ וסיג (ע״ע), וזמן מועט לאחר מהפכת "התורכים 
הצעירים" ב 1908 יזם את הקמתו של "האירגון הכללי להת¬ 
יישבות יהודים" (־$ת 10 ז 1$£1 ת 010 ^ 1 113011€ ) 0 ן 11€1110 נ 1186 ^ 
ת 110 גצ 1 חג 01-5 ), שמרכזו היה בברלין. איק״א דחה 
את הצד המדיני של הציונות ולא הדגיש את הצורך במסגרת 
אוטונומית, אך לא שלל אותה כתוצאה אפשרית מהגירה 
יהודית הדרגתית לאיזור־ההתיישבוח. את השטח המשוער 
ביקש בחבלים הים־תיכוניים של הקיסרות העותמאניח, 
ובכללם א״י. לאיק״א הצטרפו כמה אישים חשובים בגרמניה 
וגם בארצות אחרות. עם חבריו נמנו גם מנהיגים ציונים, כגון 
אוטו ורבורג(ע״ע), אדולף פרידמן, החכם משה גסטר(ע״ע), 
זליג סוסקין (ע״ע), וכמה ממנהיגי "אגודת־ישראל". כעבור 
זמן מועט יצאו הציונים מאיק״א בשל אפיו האנטי־ציוני. 
האירגון הקים מוסדות־מישנה לפעולות התיישבות וסעד 
בא״י ובמזרח התיכון ולמגעים גרמניים־יהודיים־עותמאניים. 
איק״א ניסה לחדש את המו״מ עם הממשלה הבריטית ( 1911 ) 
בדבר התיישבות בחצי־האי סיני(הרעיון שהרצל ה^הו ונטשו 
ב 1902/3 ), וכן עם השלטונות התורכיים (ב 1909 ובימי 
מלחמת־העולם 1 ) בדבר התיישבות מרוכזת בא״י. כל אלה 
נסתיימו בכשלון ? התוצאה המעשית היחידה היתה השתתפות 
איק״א במימון רכישת הקרקע להקמת כפר־אוריה בא״י. 
"ועידה בין־לאומית להתיישבות", שאותה זימןאיק״א ל 1914 , 
בוטלה בגלל פרוץ המלחמה. האירגון פורק ב 1920 . 

האיגוד למען ארץ חפשית. המשבר הכלכלי 
בתחילת שנוח ה 30 , שפגע קשה באוכלוסיה היהודית באירופה 
המרכזית והמזרחית, התגברות האנטישמיות בארצות אלו 
וצימצומה של העליה לא״י, גרמו לחידושה של פעילות 
טריטוריאליסטית, שהוחשה עם עליית הנאצים לשלטון בגר¬ 
מניה. ב 1935 נתכנסו בלונדון נציגים של אגודות שונות 
וייסדו את "תנועת הארץ החפשית, ליגה לאירגונים טריטו¬ 
ריאליים", שהפכה לאחר-מכן ל״איגוד למען ארץ חפשית 
להתיישבות יהודית״ (־ 0010 0£ נ^מ 13 ^^־ו? 

ת 10 ; 1231 ת). כמטרתה הוגדר "למצוא ולהשיג שטה רחב-ידיים 
באיזור דל־אוכלוסיה בשביל המו׳ני יהודים, ששם יוכלו לחיות 
ולהתפתח לפי השקפותיהם, תרבותם ודתם שלהם". האיגוד 
לא דרש אוטונומיה במפורש, אע״פ שלא הוציא אותה מכלל 
אפשרות; הוא הדגיש שפעולתו מכוונת "לאותם היהודים 
שמחפשים להם בית ואינם יכולים או אינם רוצים ללכת 
לא״י". הציונים לא התנגדו לפעילות טריטוריאליסטית זו, 
בהכירם שהקלה זמנית של סבל היהודים — אם ניתן 
להשיגה — מוצדקת. אולם כל מאמצי האיגוד נסתיימו 
בכשלון. הוא ניהל מו״מ להתיישבות באנגולה (ב 1934 
וב 1938 ), באקוואדור (ב 1935 ), באוסטרליה (ב 1938 — 1944 ) 
ובסורינאם (ב 1948 ): שלח משלחות לחקור את הטריטוריות 
הללו מבחינת התאמתן להתיישבות מרוכזת, אך בכל המקרים 
סירבו הממשלות הנוגעות בדבר לקבל קבוצות גדולות של 
מהגרים יהודים בתחום־שלטונן. מרכזו של ה״איגוד" היה 
תחילה בלונדון ( 1935 — 1941 ) ולאחר-מכן בניריורק, ומנ¬ 
היגיו היו בן-אדיר (אברהם רוזין) ויצחק נחמן שטינברג, 
ולאחר מותו של האחרון (ב 1957 ) — מרדכי שכטר. האיגוד 
אינו עוסק בפעולות התיישבות מעשיות, אולם עדיין(ב 1962 ) 


הוא מקיים משדד בניו־יורק ומוציא לאור כתבי-עת 
ביידית ובאנגלית. 

החברה הבין-לאומית להתיישבות יהד 
דית. זמן קצר לפני מלהמת-העולם 11 , כשהחמיר מצב 
היהודים באירופה, נעשו מאמצים לרכז את פעולות כל 
הקבוצות ששאפו להתיישבות יהודית אוטתומית או מלוכדת. 
לפי יזמתו של דניאל וולף באמסטרדאם נוסדה ב 1938 
"החברה הבין-לאומית להתיישבות יהודית" ( 31 ת 10 ז 3 ת: 1€1 מ 1 
' 5001615 תס 1112211 ס 1 ס 0 1511 ^ 6x1 (), ששמה לה למטרה "לממן 
התיישבות של יהודים באיזורים מתאימים בעולם״ — ובכלל 
זה גם בא״י. כמה אישים ואירגונים (כגון האיגוד למען ארץ 
חפשית, יק״א [ע״ע], ועוד, וכן הציונים) הסכימו להשתתף 
במאמצים אלה. בוועידה בלונדון נבחרה ועדה מייצגת ביד 
לאומית, שנועדה לעמוד בראש פעולות החברה, וכמה אישים 
חשובים לא-יהודים הסכימו להיות חבריה. נאספו סכומים 
ניכרים, שרובם שימשו למחקרים באיזורים שונים ברחבי 
העולם, כדי לקבוע את התאמתם להתיישבות. השטח היחיד 
שהבטיח סיכויים מסויימים היה בסורינאם, אך המו״מ בדבר 
שטח זה נסתיים ללא תוצאות (הוא חודש ב 1948 ע״י 
"האיגוד למען ארץ חפשית" [ר׳ לעיל]). עם פרוץ מלחמת- 
העולם ח הושם קץ לפעולות החברה. 

אין לכלול במושג "ט׳" נסיונות שנעשו מצד גופים 
יהודים או לא־יהודים, מתוך גישה פילאנתרופית, למצוא 
מקלט ליהודים עניים או נרדפים (ע״ע אויאן, ועידת־; יק״א), 
וכן לא את פרשת בירוביגץ (ע״ע). י 

ד. מאוושאביטש, טעריטאריעס פאר אידען(די צוקוגפט, 44 ), 

1939 ; א. ליבנשטין(ליבנה), הטריטוריאליזם החדש, תש״ד( 

א. טרטקובר, ההתיישבות היהודית בגולה (מגילת ההת-. 
יישבוה, ב'), תשי״ט: ,תתגיהז 50116011 . 1 

^ 1 !! 11 }ז 10 ן-ר 1 ) 7 !/!!סו)[ . 0 ; 1939 ,ס)!! 110110 ! 

־ל!/) ז 11 )\,־ח 66 ; 1939 ,( 11 .^; 6 [ ץזגזסקנמסזחטס) 

01 ! 50€ , 610 ! מ/ ^!ה^^ €0 ,(מ 1 צ 0 א וח 3 ; 31 ־ 1 

־־׳?יד : 11 1 >ז 31 ; 35 ? : 1£ ק £0 י 1 7^000^01 141^ (X11£ 

, 86-108 ,מ>^ז׳ג 5 ,!!!;!■!׳(צ . 1 \ ; 1955 ,{ 1 (( 1 ו 1 ו 1 !יו 110 ז 

. 1961 

א. ק, ר. 

טריטש, דוד (דיויס) - 615611 ״ 7 18 ׳וגמ - ( 1870 , 
דרזדן — 4935 רמתיים [א״י]), עסקן ציוני. ט׳ 

לסד מדעי החברה והכלכלה. הוא נצטרף לתנועה הציונית 
מראשיתה, אולם בניגוד לציונות ה״מדינית" של הרצל דגל 
תחילה בהתיישבות יהודית "מעשית" לאלתר ב״א״י רבתי", 
שתכלול גם את קפריסין ואיזור אל־עריש שבחצי־האי סיני. 
ב 1900 הביא ט׳ לקפריסין 11 כורים יהודים מאוקראינה, 
כדי ליישבם שם, אך הנסיון נכשל; מו״מ נוסף ( 1903 ) עם 
הבריטים על נושא זה — שאותו ניהל בשם "החברה היהד 
דית להתיישבות במזרח״, שהוא היה מייסדה — נכשל אף 
הוא. המו״מ שניהל הרצל עם השלטונות הבריטיים ב 1902/3 
בדבר התיישבות יהודים בחצי־האי סיני נראה בעיני ט׳ 
כ״קבלת תכניתו ע״י הרצל — בלעדיו", והדבר הביא לקרע 
ביניהם. לאחר זמן מועט נשתנו דעותיו, ולעומת הציונות 
"המעשית" העמיד ט׳ את ה״מאכסימאליזם הציוני" שלו 
( 1913 ), שהכיל כמה מרעיונותיו של הרצל. ט׳ היה ציד בקונ¬ 
גרסים ציוניים רבים, וב 1911-1907 , ושוב ב 1920/1 ,היה חבר 
הועה״פ הציוני. בשנות מלחמת־העולם 1 , לפני מתן הצהרת- 
בלפור, טען ט׳ להידוק הקשרים בין הציונות ובין גרמניה 
לשם שיתוף־פעולה בא״י. לאחר המלחמה פיתח שורה של 
תכניות חקלאיות-חעשייחיות לחיזוק היישוב ועידוד העליה 



987 


טריטש, דיד — טרילוביטים 


988 


לארץ, וםירסמן בכה״ע ("העם והארץ"), 

שיסד ב 1919 בברלין, — ט׳ היה סופר פורה, וכתביו (בגר¬ 
מנית) כוללים למעלה מ 20 ספרים וחוברות ומאמרים רבים. 
כמדכן השתתף בעריכת כתבי־עת ציוניים ובמנה עם מייסדי 
בית־ההוצאה בברלין ( 1902 ). 

, 21 — 20 , 11 ,.££ 247 . 1 ^ 210711 ,תזר £1 כ! 6 . 4 . 

1€ ץז€^ 5€ 071 ^ז 1 }^ 712 ז €010 /׳. 7 .( 1 , 102 ^עסת 1 (£פ 11 . 0 ; 193.5-37 

. 1962 ,(^ 14 ,^ 001 נ 1 ז^£^¥ 21 ־ 301 ־ 1 ) $71 

א. ק. ה 

טךיכינחה ( 515 סס 10111 ־ 71 ), מחלה קשה — לעתים מסו¬ 
כנת הפוגעת באדם וביו׳נקים שובים. גורמה — 

התולעת הנימית (ע״ע) הזעירה טריכיבלה ( 6113 ת 71-10111 
3115 ז 1 נ 51 ), החיה כטפילה בדרגת בוגרי במעיים, ובצורת 
כיסתות בשרירים המשורטטים של הפונדקאי. 

האדם עשוי להידבק בט׳ ע״י אכילת בשר של בע״ח שהוא 
נגוע במחלה ומכיל בקרבו זחלים נתונים בתוך פיסתות, 
מקור ההדבקה השכיח ביותר הוא החזיר (ע״ע חזירים, עמ׳ 
240 ). לפנים הופיעה הט׳ לעתים קרובות בצורת מגיפות 
במקומות מאוכלסים: בעקבות השתפרות ההיגיינה באחזקת 
הבשר הפכה המחלה לנדירה. ביה״ב, כשהמחלה היתה שכיחה 
מאד, אך סיבותיה לא נודעו, הואשמו לא פעם היהודים, 
שהיו מוגנים מפניה, בהרעלת הבורות של הנוצרים. 

הטריכינלה, הטפילה במעיים הדקים, משריצה עד ל 1,500 
זחלים באורך של 0.1 מ״מ, שבוע ימים לאחר ההדבקה. הזח¬ 
לים מוטלים לתוך כלי הלימפה והדם שבדפנות המעיים, 
והם מועברים עם זרם הלימפה והדם עד הגיעם לשרירים. 
שם הם מתפתחים, גדלים עד ל 1 מ״מ, מתגלגלים בצורת 
לוליין ומסתגרים בתוך פיסתות. מיצי־העיכול ממיסים את 
הכיסתות המצויות בבשר הנאכל, והזחלים משתחררים! תוך 
יומיים הם מתבגרים, מזדווגים ומתחילים להשריץ זחלים 
חדשים, וחוזר חלילה. המבוגרים אינם מאריכים ימים, אלא 
מתים 3 חדשים לאחר ההדבקה. 

נוכחותן של תולעים בוגרות גורמת הפרעות מרובות 
בפעולות המעיים. התפת¬ 
חות הזחלים בשרירים 
מלווה התהוות מרכזי- 
פירוק מיקרוסקופיים ב¬ 
רקמה והופעת סימני הר¬ 
עלה, שהם לפעמים חמו¬ 
רים, היו מגיפות שבהן 
הגיע שיעור התמותה ל- 
15% ! אבל ברוב המקרים 
הנפגעים מבריאים. 

מהלך הט׳ באדם במק¬ 
רים קלים מאופיין ע״י אי- 
שקט, כאבים בשרירים 
ובפרקים, הפרעות במ¬ 
עיים, חום! למקרים קשים 
אפייניות ביותר בצקת 
הפנים ואאוזינופייליה 
גבוהה מאד. — תקופת 
הדגירה נעה בין 4 ל 20 

טריכינה 

יום! במקרים רבים נמ־ 1 , נקבה: 2 . ינר; יחל צעיר; 

שכת המחלה 3 -^ 4 . קטע של שריר ונו ניסתוח ש? 

טריכינית (חגרלח; 1 , 2 — 25:1 , 

שים. לאחר זמן מתות ה־ 3 -- 4,6.5:1 - 33:1 ) 



תולעים הבוגרות, והגוף הנגוע מבריא. לבסוף מתים אף 
הזחלים! שאריותיהם מסתיידות ונשארות בצורה זו ברקמות 
שנים רבות. ^ השיטה הבדוקה ביותר לקביעתה הסופית 
של הדיאגנוזה היא מציאת הזחל בבדיקה מיקרוסקופית 
של קטע של שריר, הלקוח מן הגוף החי. גם מיבחנים 
סרולוגיים מאפשרים את גילויו של גורם הזיהום במידה 
רבה של ודאות. — עדיין לא נמצאה תרופה מיוחדת 
לט׳, והטיפול הוא סימפטומאטי בעיקרו. — אפשר לחסן 
בע״ח נגד הט׳ ע״י הדבקתם בזחלים מוקרנים בקרני- 
רנטגן: הקרינה אינה משמידה את הזחלים, אבל הופכת 
אותם לעקרים. 

שיטת-המנע העיקרית נגד התפשטותה של הט׳היא בדיקה 
מתאימה של בשר־החזיר בבית-המטבחיים והימנעות מאכילת 
בשר זה, אם לא התבשל כל צרכו: חימום הבשר ב" 60 מש¬ 
מיד את הזחלים שבו. בדומה לכך פועלות גם החזקתו במשך 
20 יום בטמפרטורה של ״ 15 או מליחתו במשך 15 יום בתמ- 
לחת של כ 10% . 

. 0 —:ו 310 >ת 3 ו 01 ; 1945 ,^ 11710 £ 1 /' 716 ' 7 , 1 :> 1 ג 1 ס 0 .£ . 5 

־־/ 0 ^ . 0 ;^* 1961 ס/ 

. 1964 ,( 0505 ת 0 ס 2 ,ת 10 > 1100 זש 1 ) ח 31 '׳\) 

ג. ו. 

טרילובייטיים (גזוכןס!!!■!, מיוו׳:סס• —שלוש-, 65 ^ 0 .? — 

אונה), מחלקה של פרוקי-רגלים (ע״ע) מן הפא- 
לאוזואיקון, הידועים במאובניהם שמתחילת הקאמבריון(לפגי 
כ 550 מיליון שנה) עד סוף הפרם (לפני כ 240 מיליון שנה). 
גופם של הט״ היה סגלגל והתחלק ל 3 חלקים הן לארכו והן 
לרחבו — ומכאן שמם. באורך מבחינים בגב בשני חריצים, 
המחלקים את הגוף לחלק מרכזי, צירי, מורם ולשני אגפים 
צדדיים! ברוחב מבחינים בראש, בחזה ובחלק אחורי (מעין 
"זנב"). גוף-הט" היה מוגן מגבו בשריון סידני־זרחני וכיטיני 
קשה. תבניתו נשתמרה מאובנת (ע״ע גאולוגיה, עמ׳ 92 ; 
ציור) בסלעי אבן-גיר ואבן-חול יחד עם מאובני אלמוגים, 
קווצי-עור וזימרגליים: מכאן שהט" חיו בים ולא במים 
מתוקים. הצד הגחוני של הט", שהיו בע״ח זוחלים על 
קרקע-הים, היה חסר שריון, ורישום מבנהו ידוע ממינים 
מועטים בלבד. פרט לשריון הראש המאוחה ושריון הזנב 
הקצר היה כל גופם פרוק לפרקים. ארכם הממוצע של הט״ — 
50 — 75 מ״מ! ידועים מינים קטנים מאד ( 3 — 4 מ״מ) ומינים 
בינוניים וגדולים (עד 20 — 30 ס״מ — מין אחד הגיע לאורך 
של 60 ס״מ). בשריון הראש מבדילים במרכז ב״גולגולת" 
ובחלק נישא במקצת — "מצח"! משני הצדדים משתטחות 
ה״לחיים", המתחלקות ברוב מיני הט" ע״י "תפר-הפנים" 
ל״לחי יציבה", המתלכדת עם ה״גולגולת", ול״לחי"נעה" 
חיצונית. ב״לחיים" היו זוג עיניים מורכבות גדולות. ידועים 
גם סוגים חסרי־עיניים, שהיו, כנראה, נוברי-בוץ. בחלק 
הקדמי של הראש נמצאו זוג מחושים שמוצאם ליד הפה, 
וכן 4 זוגות גפיים, שסועות כל אחת לשני סעיפים, שסייעו 
להגשת המזון לפה. — בחזה הט״ מ 2 עד 29 פרקים: 
בכל פרק היה זוג גפיים הדומות לגפי-הראש. בסעיפים החי¬ 
צונים של הגפיים היו מעין שלפוחיות, ששימשו, כנראה, 
לנשימה וגם הגבירו את כושר השהיה במים והציפה על 
פניהם. בסעיפים הפנימיים היו תוספות קוצניות, שסייעו 
לט" בזחילתם על קרקע-הים, שבה היו נוברים למצוא את 
מזונם. ייתכן שכמה ט" היו יוצאים מהים להטלת ביציהם 



989 


טרילוכיטים — מרים 


990 



ציור 1 . הטרי 5 ובים £001311$ !! 1 >מ 3 מ 311 ס. 
מבט מהצד ו!גני 

1 , מצח; 2 . עי;; ?חי גער,; 4 . ישריוז 
הראש; 5 . תפר־הםנים: 6 . ?הי יציבה; 
7 . הזה; 8 . הח?ק האחורי ("זגב״> 



א ב 

ציור 2 , טרי?וכיט בעל־נפיים,*!!!!!]■!"!*! 
1 ו £01 נ 1 . א מבט מהצד הנחוני: 1 , פה; 
ב. נוי כהנד?ה; 2 . סעיה חיצו 1 ; 3 . סעיה 
פנימי 


ולהטמנתן בחול. — החלק הא¬ 
ח ו ר י של גוף הט" מ 1 צאו ממספר 
פרקים שהתאחו לגוש אחד תסר־ 
גפיים. 

ידועים כמה פרטים בפרשה ה ת¬ 
ם ת ח ו ת ם של הט״: ראשיתה — 
בפרונאופליום ( 11115 ק 11 גת 0 זת, -סזק 
15 ק 35 ןן ע״ע גלגול, עמ׳ 744 ), ש¬ 
ממנו התפתח הזחל? הלה גדל ע״י 
הוספת פרקים לחלק האחורי של 
הגוף, בליווי נשלים עוקבים. "חפרי- 
הפנים" שבראש סייעו להחלפת־ 
השריון ("נשל") בזמן גדילתם של 
הט". 

ממחלקת חט״ נודעו כ 2,000 מי¬ 
נים, מהם קוסמופוליטיים ומהם בעלי 
תפוצה מקומית. חם מתחלקים למס¬ 
פר סדרות, השייכות לתקופות שו¬ 
נות של הפאלאוזואיקון, הט" נראים 
קרובים לעכבישים ולסרטנים. מבנה 
גופם דומה לזד. של הסרטן הקדמוני 
לימולוס, שד.תקיים עד ימינו, — 
זמן קיומם הממושך — למעלה מ 300 מיליון שנים — 
של הט" וחילופיד.ם המרובים והשיטתיים במרוצת.הזמנים 
עושים אותם למאובנים מועילים מאד לקביעת גילי השכבות 
של הפאלאוזואיקון. 

הט" ד.יו ידועים לחוקרים עוד מראשית המאה ה 18 , אולם 
מבנם לא הובן כהלכד. אלא עם התקדמות מחקר פרוקי- 
הרגליים בכללם. רק במאוחד הוכר, שגם בט״ — כבשאר 
פרוקי־הרגליים — קיימים היו נשל ושינוי צורות, ושיש 
להתחשב בכך במחקר הסיסטמאטי של הט". עובדת הנשל 
מסבירה את נפיצותם הרבדי של שרידי שריון ד.ט", כי מכל 
ט׳ יכלו לד.שתמר כמה שריונות, השונים זד. מזה. 

. 0 - ז 1014€ !ג. 1 . 0-0.0 זסס 1 א; . 0 .>! 

.[ ; 1952 

!?> - 9 .׳ע\ - .) 01 סז 511 .^ 1 . 11 ; 1953 , 111 

. 3 .^ 1 ;* 1953 

,( 32 ,. $00 . 111105 ? .ו 11 ו 1 ב 0 . 3101 ) !ס ץ 1 ז^§ 0 {^ 0 

1 ז 0 105 ^ 0 ) 6 ז 00 )\ . 0 . 3 ; 1957 

,ח 10 ז 0 תת 1 /ו׳\ 13.5 .^[ ; 1959 . 1 :ס 1 זמ? ,^^ 1010 ^ 0 

,* 1962 / 0 ^ 014111716 

מ. 

טךים(דךיר 0 ׳ נד.ר באסיר. המרכזית, ללא מוצא לים, באגן 
גדול המשתרע על שטח של ב 1 מיליון קמ״ר 
בצפון־מזרח סינקינג(ע״ע) שבסין המערבית. א ג ן - ט' הוא 
טבלה ששקעה בתוך הרמה, מבהו 700 — 1,400 מ׳ מעל לים. 
הוא מוקף הרים גבוהים— פרט לצפידמזרחו, הפתוח לעבר 
מדבר גובי (ע״ע). 3 נהרות יורדים אליו: קשגר או קיזיל- 
דריד. — מרמת פמיר (ע״ע) במערב, ירקנד — מקצר. הרי 
קרקורום (ע״ע) וקון־לון(ע״ע טיבט) בדרום־מערב, אקסו— 
מהדי טיךשן (ע״ע) בצפון־מערב. שלשתם מתאחדים לנהר־ 
ט׳, הזורם מזרחד.. פלגו הדרומי הוא^הח׳וטן, ובקצד. המזרח 
מגיעים אליו בעונת גאות המים הקונצ׳ד. — מימת בגרש 
( 1,030 מ׳ מעל לים) בצפון־מזרח — והצ׳רצץ מהרי קודלון 
בדרום. הט׳ משתפך לימה הרדודה, האטומה והמלחד. ל ו ב¬ 
ג ו ר׳ ואורך האפיק ממקורות היארקאנד עד לשפך הוא 


כ 2,000 ק״מ. בל הנהרות הללו מתפצלים לזרועות רבות, 
ורוב מימיהם מתפזרים ומתנדפים בזרועות, בביצות ובאג¬ 
מים, ורק מקצת מן המים מגיעים ללוב-נור. ^מה זו מתרחבת 
מאד בעת גאות הנהרות, כששטחה מגיע ל 5,000 קמ״ר 
ועמקד. ל 5 מ'. בעונת־היובש היא מצטמקת מאד ומתפצלת 
לימות קטנות ולביצות. הט׳ והקונצ׳ה משנים את אפיקיהם 
מפעם לפעם, ועמם נודדת גם ימת לוב-נור. הנדידד. האחרר 
בה אירעה ב 1923 , ובמקומד. הקודם של הימד. נשארה שכבת 
מלח. 

פרט לעמקי הנהרות — שעל גדותיד.ם מתקיימות רצועות 
צרות של יערות-שדרות ושיחים — האגן כולו צחיח ושמם, 
ואקלימו יבשתי-קיצון. השטח מדרום לט׳ — ב 400,000 
קמ״ר — תפוס ע״י מדבר ט ק לה-מ ק ן, הצחיח ביותר. 
באיזור זה נרשמו טמפרטורות של ״ 30 - בחורף, ושל ״ 35 
בקיץ. עשבים ושיחים פורחים בו על פני שטחים מצומצמים 
רק לאחר גשמי-חקיץ הנדירים, וד.ם קמלים לאחר שבועות 
מעטים. תולות נודדים מצויים בעיקר בדרום־מעדבו של 
המדבר, שבו יש חוליות המגיעות לגובה של 100 מ׳. איו 
בו דרכים או שבילים, וחלק משמחו עדיין לא נחקר. 

היישובים המעטים באגן-הט׳ נמצאים בעמקי הנהרות. 
בטאקלדרמאקאן אין חיום ישובי־קבע כלל, אולם בשוליו 
מצויים נאות, המנצלים את מי המעיינות ור.נד.רות היוצאים 
מן ההרים? מנאות אלה — ח׳וטן (ע״ע), ירקנד (ע״ע), 
צ׳רצ׳ן. 

באגן-ד.ט׳ עברה לפנים "דרד-ד,משי" מסין לחוף הים 
הכספי, ובה הילכו שיירוח־מסחר מן המזרח הרחוק לקדמת־ 
אסיה ולאירופה, מן התקופד. הפרסית עד לגילוי דרר-ד.ים 
מאירופה למזרח הרחוק. בנאות לאורך הדרך התפתחו ערים, 
ששימשו תחנות לשיירות אלו; רובן היום עיי-חרבות. — 
אגן-ד.ט׳ נחקר במחצית המאד. ה 19 ותחילת המאד. ה 20 ע״י 
פרז׳ולנזקי (ע״ע) רע״י ד.דין (ע״ע). בשנים האחרונות בונד. 
ממשלת סין בעמקי הט׳יופלגיו סכרים ותעלות, כדי לד.רחיב 



991 


טדים — טריגום, מרקוס אולפיום 


992 



אגז־טרים 


את שטחי השלחין. מתיישבים מסין מויבאים לכאן להקמת 
מפעלי־הפיתוח ולעיבוד האדמות הנכבשות מידי המדבר. 

א. י. בד.-ד. ב.-א. 

^רעוס, מךקוס אולפיוס — 5 ג 11 (} 1 ס €115 :נ 13 \ 

— ( 53 — 117 ), קיסר רומי. ט׳ נולד באיטליקה 
שבפרובינציה בטיקד. (בדרום־ספרד). אמו היתר; ספרדיד.) 
אביו פיקד על דולגיון העשירי במלחמה ביהודה ( 67 — 68 ) 
ואח״כ היה קונסול ומושל בטיקד;, סוריה ואסיה. ט׳ עצמו 
שירת בצבא וב 89 פיקד על לגיון בספרד? ב 91 נתכבד 
בקונסולאט. נרוה (ע״ע) מינד; את ט׳ למושל גרמניד; העילית 
ולמפקד שלושת הלגיונות שם. בסוף 97 , כשאיימד, על נרווה 
סכנת התקוממות של הפרטודיאנים, אימץ את ט׳ לו לבן, 
כדי שיד.א מורא הצבא על הפרטוריאנים. במות נרווה עלה 
ט׳ על כסא הקיסרות ( 98 ) ; הוא היה הקיסר הראשון שלא 
היד; בן איטליה. 

ט׳ היה בראש וראשונה חייל, ודבר זה השתקף במדיניות* 
החח שלו. בצבא ראד; לא רק כוח השומר על גבולות 
הקיסרות, אלא גם המרחיבם. ב 101 ביטל את הד;סכם שחתם 
דומיטיאנוס עם דקבלוס מלך דקיה (ע״ע), פלש לדאקיד; 
וכבש אותה בשתי 
מלחמות ( 101 — 102 , 
105 — 107 ). דאקיד. 
אורגנה כפרובינציד;, 
וט׳ הושיב בה אזרחים 
רומיים מכל רחבי ה¬ 
קיסרות. באותד; עת 
( 105 — 106 ) כבש קור־ 
נליוס פלמד;, נציב סו¬ 
ריה, את ממלכת הנב¬ 
טים (הנגב ועד׳״י) 
וסיפח אותה כפרובינ־ ^ 

פרוטוטה  . 0 

, 1 מ 0 כ 11 זצ? ; 1896-1900 , 1-11 , 1€ > 1 ^ 7.5 5 ^ €11€ ^[ 1€ ( 1 , 1115 ז 

' 0 ^ €^ 71 ,ת 50 ־^^ 1 ^ת^ 1 ? .מ ; 1926-7 

,ת 10 >^תס- 1 .? . 11 ; 1927 , 8-12 .צו 01 ,$ז 0 ז)^ 1 ץז^ 1 1 ז 10 זז 
; 1936 ,(^ 151., X ^ .€\ז^/ .־ 1 י 1 מז 03 ) . 7 / 0 0 ^ 7 ,. 7 ^מג> 

, 0 רת'< 5 .מ ; 1948 מג);^/־זמ 7 ל. 7 ,זסקקס.! .\< . 7 

. 1958 , 217-235 , 86-99 , 1 

ש. אפ. 

על יחסו של ט׳ ליהודים לא ידוע הרבד. בבירור. לפי 
הפפירוס "עלילות קדושי אלכסנדריה" ביכרו ט׳ ואשתו 
פלוטינה את התושבים היהודים שבאלכסנדריה על־פני היוד 
נים שבה (ע״ע מצרים: תולדות היהודים). ב 115 , בעיצומה 
של מלחמתו של ט׳ בפרתים, פרצה מרידה גדולה של יהודים 
בקירני׳ שהתפשטה ב 116 למצרים ולקפריסין. ט׳ הורה לדכא 
את המהומות ביד חזקה. אולם עוד באותה שנה נתפשט המרד 
למסופוטמיה וגם שם הקיף ביהוד את תושבי המקום היהו¬ 
דים. ט' פקד על לוסיוס קויטוס (ע״ע) לבער את היהודים 
ממסופוטמיה, ופקודתו הוצאה אל הפועל באכזריות נוראה 
(ע״ע א״י, עט׳ 399 — 400 ). רמז לכד נשתמר אף בספרות 
הז״ל, המדברת על "פולמוס של קיטוס" (משנ׳ סוטה, ט/ 
י״ד [לפי הגירסה הנכונה] ז סדר עולם), וכן מסופר על חור¬ 
בנה הגדול של יהדות מצרים בכלל, ואלכסנדריה בפרט, 
עם דיכוי המרד (את החרבת ביהכ״ג המפואר שבה מייחסים 
לט׳ עצמו [ירד סוכה, ה׳, א׳]). מצויה אגדה, שלפיה התנפל 
ט׳ על היהודים, משום שביום הולדת בנו, שחל בתשעה-באב, 
היו היהודים שרויים באבלות, ואילו ביום מות בתו (אובנו), 
שתל בחנופה, הדליקו נרות בשמחה (ירו׳ שם! בבלי תענ׳ 
י״ת, ע״ב! איכ״ר א׳, ט״ז! ועוד). — על המסורת, שסמור 
למותו גזר ט׳ מיתה בלודקיה על פפוס ולולינוס — ע״ע 
פפוס ולולינום, — בספרות חז״ל מופיע, בדרד-כלל, שמו של 
ט׳ בשיבושים: טרוגיינוס, טרכינוס, ועוד. 

א. שליט, דרכי הפוליטיקה המזרחית של רומי מנירוז עד 
ט׳ (תרביץ, ז׳), תרצ״ו! ג, אלון, תולדות היהודים בארץ- 
ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, א׳ (מפתח, ערך ט׳), 
תשי״ה=! י. גוטמן, מלחמות היהודים בימי ט׳ (ם׳ אסף), 
תשי״ג; ש, אפלבאום, יהודי קירנאיקה ומדדם בזמן ט׳ 
(ציון, י״ט), תשי״ד! א. פוקס, מרדם של יהודי מצרים 
בשנת 115 לסה״ב (שם, כ״ב), תשי״ז! א. צ׳ריקובד, היהו¬ 
דים במצרים בתקופה ההלניםטית־הרומית לאור הפאפי־ 
רולוגיה, 130-116 , 9-160 ד 1 , תשכ״גי־' 1 5 ^ 1 .ז 510 טן.{ 

; 1914 ״ 54 185 , 11 , 70771010 )•>ו 1 ) 1771 ' 1 10711 > 

. 5131 ^; . 500 . 11 ז 0 י 0 ) . 1 10 ) 0 ! 0 ) 1111101 ^ ) 1 : 111071 ^ 71 ;>!) 7011 ^ ! 10 
-סי! !! 11 ) €07 . 11105 ? . 4 . - ז 0 ׳\ 1:0 נז 0110 ז .'■ 5 ; 1931 .( 11 ,. 1131 

, 5 ^ 131 ? ; 1960 ,(.?'.ע . 5 , 1^^X ח^) 11 , 1711771 >) 07 ^>> 1 ן 771 ! 7071 ^- 7 ) 

. 0113 [) 115-117 . 0 . 1 ) 171 1/011 ) 11 !!!!/ס)[ )!/) /ס ו 1 ))<)! 1 / 

. 1961 ,( 1.1 ,. 1111 ) 5 1100130 

מ. ד. ה. 

טריינידד וטובגו (ס^צכןסיד 1 )תג 1 > 3 נ) 1111 תז), מדינת״איים 
באמריקה הדרומית, חברה בקהיליית-העמים הברי¬ 
טית* 5,128 קמ״ר, 895,000 תושבים( 1964 ). המדינה מורכבת 
ם 2 איים: טרינידד (טר׳) — 4,828 קמ״ר, 860,000 תוש¬ 
בים* האי'הקטן טוב ג ו (טו׳) — 300 קמ״ר, 35,000 
תושבים. טר׳ שוכנת מול חופה של ונזואלה׳ כשרק מיצר־ים 
רדוד — שרחבו במקום הצר ביותר 5 ' 1 ק״מ בלבד — מפריד 
בין האי ובין היבשת * טו׳ מרוחקת מטר׳ 33 ק״מ. מבחינה 
גאולוגית שני האיים הם חלק מהיבשת הקרובה, שממנה 
ניתקו, וההרים שבהם מהווים המשך לשלשלת המזרחית של 
הרי האנדים. רוב שטחו של האי טר׳ מישורי. נמצאות בו 
3 שלשילות של הרים נמוכים, ופסגתה העליונה של הצפונית, 
הארובה והגבוהה שבהן, מגיעה לגובה של 940 מ׳. האי טו׳ 



טרינידד: **גם הזפת 


הוא הררי ברובו, ופסגתו העליונה — 576 מ׳* הריו בנויים 
סלעים געשיים, ואדמתו פוריה, 

האי טר׳, כהמשכה של רצועת החוף הצפוני של יבשת 
דרום-אמריקה, עשיר במעיינות שמן־אדמה. במערכת מקורות 
שמן-האדמה כלולה התופעה המיוחדת לטר׳ — א ג ם - ה ז פ ת 
(ע״ע אספלט) על כף בחופו המערבי של האי; שטחו 
כ 4 /י קמ״ר, והוא פתחו של לוע שממנו מופרש אספלט נוזל, 
ההופך ל רגבים מוצקים של פני האגם. 

אקלימם של האיים טרופי. בטר׳ הטמפרטורה הממוצעת 
של החודש החם ביותר (אפריל) היא ״ 31 ושל הקר ביותר 
(דצמבר) — ״ 25 * בטו׳ — ״ 29 ו ״ 24 . כמות-הגשמים השנתית 
הממוצעת במזרת-טר׳ 2.200 מ״מ, במערבו של האי — 1,750 
מ״מ, בטו׳ — 1,600 מ״מ. העונה בין יאנואר למאי יבשה- 
יחסית ונוחה, ומשום כך הפכו האיים לנוודדחורף מקובל. 

בעקבות ההיסטוריה של האיים(ר׳ להלן) אוכלוסייתם 
מגוונת מבחינה גזעית ודתית (ע״ע הדו המערבית, עמ׳ 586 : 
תמ׳). היא מורכבת מ 2 (למעשה — מ 3 ) חטיבות עיקריות: 
44% כושים ו 14% מולאטים(ובני תערובות גזעיות אחרות)— 
מזה, 37% ה 1 דים — מזה * נוסף עליהם יושבים באי כ 20,000 
אירופים (ממוצא בריטי, צרפתי, ספרדי ופורטוגזי) וכ 10,000 
סינים. הכושים והמולאטים כולם נוצרים — כמחציתם קאתו- 
לים וכמחציתם פרוטסטאנטים* ההודים רובם הינדואים 
ומיעוטם מוסלמים ונוצרים. כל האוכלוסיה דוברת אנגלית? 
בקרב קבוצות קטנות נשתמרו גם הלשון הספרדית, ניב 
צרפתי־קראולי ולשונות הודיות. — הדת העממית של הכושים 
בטר׳(שאנגו) וההווי החברתי שלהם מושפעים מהמסורת של 
עמי אפריקה המערבית, בעיקר של שבטי יורובה (ע״ע) 
ומאנדינגו. על המוסיקה שלהם וריקוד הקאליפסו — ע״ע 
הדו המערבית, עמ׳ 590 . 

הודות למצב הכלכלי הנוח־יחסית של טר׳ וטו׳ הגיעו 
השירותים הסוציאליים והחינוך במדינה ז 1 לרמה גבוהה 
יותר מברוב מדינות אמריקה התיכונה. החינוך בבתה״ם 
היסודיים חוא חינוך־חובה וניתן חינם, והוא מקיף כמעט את 
כל גילאי ביה״ס היסודי, החינוך התיכון ניתן ברובו במוסדות 
פרטיים, שקצתם מוחזקים בידי הכנסיות והעדות הדתיות* 
הוא מקיף כ 000 ׳ 20 תלמידים. המדינה מחזיקה 3 בתי-ספר 
טכניים גבוהים. 

כלכלת טר׳ וטו׳ מושתתת על החקלאות — מזה ועל 
תעשיית-הנפט—מזה. כמחצית משטח האיים מכוסה יערות* 
כשליש משטחה של טר׳ וכמחצית משטחה של טו׳ מעובדים. 
על אדמתן הפוריה מאד מקויים משק-מסעים טרופי, שעיקר 
גידוליו המסחריים הם קקאו וסוכר* רוב המטעים נמצאים 
בבעלות חברות גדולות. שטח מטעי־הקקאו הוא 120,000 


995 


טרינידד וטוכגו — טריסטה 


996 


איקר, שטח מטעי־הסוכר — 83,000 איקר ( 1963 ). יבול 
הסוכר הגיע ב 1963 ל 227,000 טוין (ב 1962 — 201,000 טון)ו 
רובו הגדול של הסובר ושל מוצרייהלווי שלו — רום 
ומליסה — נועדו ליצוא. יצוא הקקאו הגיע ל 8400 טון 
( 1962 ). במו־כן מגדלות טר׳ וטו׳ דקלי-קוקוס ( 35,000 
איקרים), הדרים ( 13,000 איקרים) ובננות, שאף הם ומוצרי- 
הלווי שלהם משמשים בעיקר ליצוא. — בטר׳ הופקו ב 1963 
7.3 מיליון טון נפט גלמי ( 1962 — 7 מיליון)! כמו־כן מיובא 
לטר׳ נפט גלמי מוונזואלה לזיקוק ב 2 בתי־הזיקוק שהוקמו 
באי. יצוא הנפט (גלמי ומזוקק) מטר׳ ב 1962 הגיע ל 49 
מיליון טון, ושוויו היה כ 75% משווי היצוא הכללי של 
המדינה. אגם־הזפת משמש מקור ראשי בעולם לאספקת חמר 
טבעי! תפוקתו הגיעה ב 1962 ל 163,000 טון (ב 1961 ~ 
175,000 טון). — לעומת זה נזקקות טר׳ וטו׳ ליבוא מרבית 
מיצרכי־המזון הדרושים לאוכלוסייתה — בעיקר קמה, מוצרי־ 
חלב, בשר ואורז. סחר־החוץ של המדינה הוא מאוזן. 

העיר הגדולה היחידה במר׳ היא בירתה ונמלה פ ו ר ט־ 
אוף־ספין (ם 1 גנ 0 £- 81 ־: 1 ־ 01 ?)! 98,000 תושבים, עם פר¬ 
בריה — כ 140,000 תושבים ( 1963 ), 

וע״ע הדו המערבית. 

היסטוריה. האיים נתגלו ב 1498 ע״י קולומבוס, שמצא 
בהם תושבים בני שבטים קאריביים (אינדיאנים). האיים 
הפכו למושבה ספרדית! לעתים קרובות ערכו בהם הבוקני־ 
רים (ע״ע) פלישות־שוד. האי טו׳ עבר פעמים רבות מיד 
ליד. הבריטים תפסוהו ב 1580 , וב 1616 ניסו לישבו. מ 1641 
עד 1681 ניטש מאבק בין הבריטים וההולאנדים עליו, אך 
רוב הזמן היה בידי ההולאנדים. במאה ה 18 היה שטח־מריבה 
בין בריטניה לצרפת! צרפת החזיקה בו כמה שנים. רק 
ב 1814 'עבר סופית לידי בריטניה. את טר׳ כבשה בריטניה 
מידי ספרד ב 1797 , כיבוש שאושר בחוזה אמין( 1802 ). ב 1888 
איחדו הבריטים את טר׳ וטו׳ ליחידה אדמיניסטראטיווית 
אחת, שלה ניתן כעבור שנה מעמד של מושבה. מ 1941 ואילך 
שותפו במועצה המחוקקת המקומית נציגים של האוכלוסיה. 
באותה השנה הוחכרו לאה״ב באי טר׳ בסיסים צבאיים ל 99 
שנים. ב 1960 נטשה אה״ב את מרבית השטחים של בסיסים 
אלה ואת השטח הנותר התחייבה לפנות עד 1977 . ב 1958 
נכללו טר׳ וטו׳ בפדראציה של איי הודו המערבית, שהוקמה 
באותה שנה. לאחר שהתפוררה פדראציה זו, הוענקה לטר׳ 
וטו׳ ב 1962 עצמאות במסגרת חבר־העמים הבריטי, למדינה 
שני בתי־מחוקקים: סנאט ובו 24 חברים, ובית־נבחרים ובו 
30 צירים. שפת המדינה היא אנגלית. 

יהודים בטר׳־וטו׳. עד 1789 , כלו׳ כמעט עד סוף השל¬ 
טון הספרדי, אסור היה ליהודים להתיישב בטר׳. אח״כ באו 
לשם כמה משפחות. ב 1900 היו בטר׳ 31 יהודים. עם בואם 
של פליטים מאירופה המזרחית והמרכזית ב 1938 התחילו 
מתארגנים בטר׳ חיים יהודיים ציבוריים. ב 1959 הגיע מספר 
היהודים בטר׳ ל 250 נפש בקירוב. רובם יושבים בפורט־אוף־ 
ספין — ששם נמצא ביכ״ג ובי״ם יהודי! כ 30 יהודים יושבים 
בסאן פרנאנדו. בטר רק יהודים בודדים. 

.זי! /?£ , 11311  .- 77 01 ; 1953 ,( 11 

1£ { 1 / 0 ץז 1510 ^{ ^ , 11112018 ^' . 11 ; 1962 , 671££ ' €7 ^' 1 ז €0 
. 1964 ,. 70 2714 > .־ 71 / 3 > 

ב. ד. ג.—ד, ב.יא. 


טריניטךיים (מלאט׳ צב:)!״״! — שילוש), "מיסדר ע״ש 
השילוש הקדוש לפדיון שבויים״ — מיסדר קא־ 

תולי שנוסד ב 1198 בצרפת באישורו של האפיפיור אינוצנ־ 
טיוס 111 ! מטרתו העיקרית היתה — פדיון שבויים נוצרים 
שנפלו בידי מאורים וסרוןנים! משום כך נקראו הט" גם 
רדמפטיוניסטים ("פודים, גואלים"). תקנון המיסדר היה זה 
של ד״אוגוסטיניאנים (ע״ע)! נזיריו היו לובשים גלימה לבנה, 
שעל הזד. תפור צלב אדום וכחול ("הנזירים האדומים"). 
ב 1200 ערכו שני נזירים ט" אנגליים מסע לארצות שבשלטון 
המוסלימים — הראשון בסידרת מסעות כאלה —, ואגב־כך 
הצליחו לפדות 186 עבדים נוצרים במארוקו. בס״ד. פדו הט" 
במאות שנות פעולתם למעלה מ 900,000 שבויים! ביניהם 
היה סרונטס (ע״ע). בדרך־כלל היו הט" פודים את השבויים 
בכספים שד.יו אוספים לשם כך, ואם לא היה דבר זה ניתן 
להיעשות היו חייבים לד,ציע את עצמם כתמורה לשבויים. — 
לאחר סיום תקופת מסעי־הצלב וד.מלחמות במוסלימים פנו 
הט״ לפדיון עבדים כושים. ב 1599 נוסדה בקרבם קבוצה 
רפורמית בשם "היחפים", והיא היחידה שנתקיימה עד היום, 
לאחר שהמיסדר העיקרי נתבטל ב 1898 . היום נמנים במיסדר 
פחות מ 800 נזירים, הפעילים בעיקר באיטליה ובספרד בתחום 
החינוך התיכון. בצרפת נקראים ד.ט" לעתים קרובות "מאתו־ 
רינים״ ע״ש מיסדרם . 51 שבפאריס. — מיסדר 

הנזירות הטריניטאריות, שנוסדב 1236 , יש לו סניפים בספרד, 
בצ׳ילה ובפרו. 

,׳ 1 ש 11 ^ 1 ^( 111 ז 1 ^ 4 ! . 4 א ; 1903 , 1-11 ,. 7 ! 40 170747€ ,ג€ז 1 > 130 צשם .? 

;^ 1908 , 111 , . 4 1€71 ז 1110 >^€ז^ 071 ^ 7 . 11 074£71 01€ 

, 1918 ,^ 4€71 ^ 7.0 . 4 ,אל 311 ־ £1 .£ 

טריסטה (ש 1-1651 ' 1 ׳), עיר־נמל איטלקית על חוף הים 
האדריאטי, בראש המפרץ הנקרא על שמה, סמוך 
לגבולה הצפוני־מזרחי של איטליד, עם יוגוסלאוויה! 0 מ 2754 
תוש׳ ( 1963 ). העיר יושבת למרגלותיה ועל מדרונותיה של 
רמת הקארסט, ומשתרעת בצורת חצי־גורן עגולה מסביב 
לנמלה. מ׳'היא בירת המחוז הנקרא על שמד" שאינו אלא 
רצועה־ צרה לאורך חופו הצפוני־מזרחי של המפרץ, כעין 
מובלעת בשטח יוגוסלאווי, הקשורה ע״י פרוזדור צר בלבד 
לעיקרה של הטריטוריה האיטלקית. 

העיר מתקיימת בעיקר על הנמל ועל איזור־התעשיה 
שבה ובסביבתה. נמל-ט׳ עומד במקום השני באיטליד, מבחינת 
תנועת האניות ( 10,340 ב 1961 ), במקום השביעי מבחינת 
כמות הסחורות שנטענו ונפרקו בו ( 5,210,000 טון ב 1961 ) 
ובמקום השביעי מבחינת תנועת הנוסעים ( 0 ( 381xx באותה 
השגה). בין המטענים העוברים דרך הנמל תופס מקום נכבד 
נפט גלמי, המזוקק בשני בתי-זיקוק ו £880 ) 

שבעיר. נמל־הגוסעים נמצא במקום הגמל הרומי העתיק, 
שהורחב וחודש פעמים רבות! הנמל התעשייתי משתרע 
בדרומה של העיר, על מפרץ מוג׳ה ( 1118812 .?), לפעילות 
בנמל ובתעשיה מצטרפת פעילות מסחרית מרובה, שגם היא 
בעלת מסורת קדומד.. 

ט׳ היא גם צומת מסילות־ברזל ודרכים. עוברות דרכה 
הרכבות הנוסעות מאירופה המערבית (קלר. או פאריס) 
לאיסטנבול (דרך בלגראד). כמדכן היא מחוברת במסילת־ 
ברזל עם וינה ועם מרכזים שונים בצפון־איטליה ובארצות 
שכנות. כבישים רחבים חדישים מחברים אותה לרשת- 
הכבישים האיטלקית! 3 כבישים ראשיים נוספים מסתעפים 



997 


פזריסטה 


998 



טריסטה, מראה :ללי העיר והנם? 


ממנה למורה ולדרום — ליוג 1 סלאוויה, ומ¬ 
שמשים את התעבורה בין ארץ זו לבין 
מרכזה ומערבה של אירופה, — ט׳ היא 
מרכז תרבותי חשוב: בה שוכנים אוניבר¬ 
סיטה גדולה ומוסדות אחדים להשכלה 

גבוהה, תיאטראות, מחיאונים וכיו״ב. 

א. ב. 

היסטוריה. העיר האילירית הבצו¬ 
רה, ששכנה במקומה של ט׳, נכבשה ב 177 
לפסה״נ בידי הרומאים, שקראו את שמה 
טרגסטה יוליום קיסר נתן 

לעיר'מעמד של קולוניה, ואוגוסטוס בנה 
בה נמל משוכלל, מקדשים, פורום ותי¬ 
אטרון, והקיף אותה חומה. לאחר נפילתה 
של הקיסרות הרומית נכבשה ט׳ בידי 
האוסטרוגותים, הביזאנטים, הלאנגובאר־ 
דים, ולבסוף הפראנקים. במאה ה 6 לסה״ג קמה בה 
הגמונות, וב 948 מסר לותאר מלך איטליה את העיר לשלטונם 
של הגמוניה, שמשלו בה עד שקמה בעיר "קומונה חפשית" 
באמצע המאד, ה 12 . מ 1202 עד 1382 היתה ט׳ כפופה לוונציה, 
אך ניסתה פעמים מספר לזכות בעצמאות, ובכדי להימלט 
משלטון הוונציאנים העמידה עצמה ב 1382 בחסותם של 
ההאבסבורגים. החסות הפכה להשתלטות אוסטרית, שנמשכה 
עד תום מלחמת-העולם 1 , פרט לשנים אחדות בתקופה 
הנאפוליונית, כשהשתייכה למחוזות האיליריים של צרפת. 
בשלטונה של אוסטריה התפתחה ט' מאד כנמלה הראשי של 
הממלכה, ביחוד לאחר שקיבלה ב 1719 מעמד של נמל חפשי. 
מעמד זה בטל ב 1891 , אולם בינתיים הפכה ט׳ למרכז 
הלויד האוסטרי שנוסד ב 1836 (לויד טריאסטינו), ולנמל 
בין־לאומי חשוב בים התיכון, שהתפתח ביחוד אחרי כרייתה 
של תעלת סואץ; ט' שימשה לארצות מרכז-אירופה כאחד 
המוצאות העיקריים לים התיכון ולארצות המזרח. לפני 
מלחמת־העולם 1 היו כ 60% מהתושבים איטלקים, כ 30% — 
סלובנים וקרואטים, כ 10% — גרמנים־אוסטרים. ט׳ היתה 
אחד ממוקדי "האירדנטה" האיטלקית, ובסיומה של מלחמת- 
העולם 1 נכבשה בידי האיטלקים וסופחה לאיטליה; אולם 
יוגוסלאוויה טענה לבעלות על העיר בגלל הרוב היוגוסלאווי 
שבאוכלוסיית סביבתה. אחרי כניעת איטליה במלחמת- 
העולם 11 כבשו הגרמנים את ט׳ (ספטמבר 1943 ). בסוף 
המלחמה שיחררו היוגוסלאווים את העיר וסיפחוה לארצם, 
אך כעבור שבועות מספר נאלצו למסרה לשלטון צבאי של 
בריטניה ואה״ב, שלא הכירו בכיבוש היוגוסלאווי. חוזה- 
השלום עם איטליה ( 1947 ) כונן "טריטוריה חפשית של ט"/ 
שכללה גם איזור-חוף מצומצם בצפון העיר ובדרומה: שטחה 
היה 831 קמ״ר, ובה כ 370,000 תוש׳. חוזה־השלום התקין, 
שמושל הטריטוריה החפשית יתמנה מטעם האו״ם, אלא 
שהגשמת הדבר נתקלה בקשיים, ולפיכך הוסכם שבאורח 
זמני ינוהל "איזור א׳" (הצפוני) של הטריטוריה, ובכללו 
העיר ט׳, ע״י ממשל צבאי אמריקני-בריטי, ואיזור ב׳ 
(הדרומי) — ע״י ממשל צבאי יוגוסלאווי. בעיית ט׳ היתה 
ממוקדי המתיחות הבין־גושית באירופה, אולם הקרע בין 
בריה״מ לבין יוגוסלאוויה הקל על מציאת הסדר. לפי הסכם 
שנחתם ב 1954 , נמסר איזור ב', בצירוף חלק קטן מאיזור א', 
ליוגוסלאוויה, ושאר איזור א׳ — לאיטליה, תוך מתן מעמד 


¬ מיוחד למיעוטים הלאומיים — היוגוסלאווי באיטליה והאי 
טלקי ביוגוסלאוויה. ט׳ היתה לבירת מחוז פריאולי־ונציה 
האיטלקי, אך ניתוקה מחלק גדול של העורף' הטבעי״שלה 
הפחית את חשיבותה כנמל ופגע מאד בכלכלתה, וממשלת 
איטליה מזרימה לעיר אמצעים כספיים ומומחים, כדי ליצור 
בסיס חדש לכלכלתה, בעיקר ע״י פיתוח התעשיה וענף 

המספנות בה. 

ג־וסנ!!,! 1 ^* 0 ] 4 ]וות 0 כ> ^ 1924 ^ 11 — 1 ,, 7 11 ) 10 ^ 0 ^^ ,ס־נגךחגחר - 
210 - €0 ^ , 010113 ב 1 ; 67 ת€^ £1121 ^ ש 1 גת 113210 €מ 

14 ., 1 . 0 ; 1946 , 1 ) 11 ) 011 1£2:112 ז€¥ . 
^?111x11 ; 1946 €ה 10 :?: 0 ק} €1 ') 0 11 > 0 ז 01 )') 01 , 13 ־ 

.? ; 1946 ,^׳ 01 ^<[ . 10 £1 . 7 ,:) 10111 ׳^! 

11.016110 . 0 ; 1951 ,. 7 ג* , 1 ^ז^י 1 רת^ 0 ' 1 ז^ 0 ^חב־ו 3 ט^ , 

7. £11 1 £1(01 1952; 1 7 , 035.110 06 .כ ., 

£1*1 ^11(110710, 19531 0, ?3131110, 1^ 

£1 ((4 €^ 1 ז 1££ < 1 £^ 1£ ז 1 >- 0171172 ץ 1 > 1£11€ ז . 7 11 > 1 >הח££^ 1 ז /^/ 

€. 0. 1^. <1€11<1 011111(1, 1953; ?. 030311, 

0(15{>£71 1953 —^ 194 ) 1770 ) 011 ) 1 £70 }££ 1 > 1€11 ז ), 
1953; 1467 , 0113 ? ; 7. 1953 7 ■£ 1 נ / 
0£{}£(11 ££071 03151011 .( ; 1953 ,. 7 7071£ }££* 1 ^) 4£110 1 > 7711 ס , 

0 1958 ,( 11 ן^\י . 14151 ) 1947 ,. 7 .•£))^ £%0 7 ז 10 )ס £7 ק ; 

231101 . 1962 ,)^ 310 .€ 1 )>£^) 3£/1££1 -. 7 , 51£1-511611001015111 ־ 

אה. א. 

1 יהודים ישבו בט׳, אולי, כבר לפני סוף האלף ה 
לסה״נ, אולם ידיעות מוסמכות עליהם מצויות רק החל מן 
המאות ה 13 יה 14 . עיקר עיסוקם היה בבנקאות ובמסחר, 
ובמאה ה 14 נישלו הבנקאים היהודים את חבריהם הנוצרים; 
אחד מהם אף שימש כ״בנקאי העיר". אחר סיפוח ט׳ 
לאוסטריה ( 1382 ) באו אליה מהגרים יהודים מאשכנז. חלק 
מיהודי ט׳ היו כפופים אז לדוכסי אוסטריה, וחלק — לשל¬ 
טונות העיר. בסוף המאה ה 17 התנגדו יהודי ט׳ לפקודת 
שלטונות העיר להקמת גטו ולנשיאה אות־הקלון וגזירות 
(1693/7) דומות, אולם לאחר מאבק שנמשך כחמש שנים 
ניכפו עליהם סידורים אלה; אמנם באמצע המאה ה 18 החלו 
יהודי ט׳ לדור שוב מחוץ לגטו, בתקופה זו עסקו במסחר 
ובמלאכה, והיו ביניהם סוכני החצר האוסטרית, מספר יהודי 
670 ט׳ עלה מ 60 — בעת שהוקם הגטו — ל 100 ב 1735 , ל 
.11 ב 1788 , ועד ל 5,500 ערב מלחמת-העולם 
בימי הקיסר יוזף 11 נהנו יהודי ט׳ מן התיקונים במצב 
היהודים שהונהגו בקיסרות האוסטרית, ובעיר הוקם אחד 
מבתה״ס היהודיים הראשונים ברוח ההשכלה; ב 1785 נהרסו 
שערי הגטו. באמצע המאה ה 19 הוקם במקום דפוס עברי, 
גם עיתון יהודי־איטלקי הופיע בט׳ ב 1862 — 1915 . רבים 



999 


טריסמוז — מריסמן דוז קוגייד! 


1000 


מחכמי ט׳ נודעו לתהילה, מהם; ש. ד, לוצטו (ע״ע) וצבי 
פרץ חיות (ע״ע). יהודי העיר נטלו חלק פעיל בתנועת 
השיחרור האיטלקית ובמאבק ה״אירך־נטה" עד לאיחודה של 
ט׳ עם איטליה ( 1918 ). חוקי־הגזע הפאשיסטיים ( 1938 ) פגעו 
גם ביהודי ט׳, וב 1940 נערכו בהם פרעות. ב 1943 נותרו בט׳ 
רק 2,300 יהודים, ובסוף המלחמה ירד מספרם ל 900 . עתה 
נמנים בקהילה כ 1,500 נפש. 

א. יערי, שלוחי א״י, מפתח ערך ט', תשי״א! ז,.! , 1€1 ז 011 ■א 

011 ; 1931/2 ,( 6 .' 7 

11 .. 1 ״ ; 1938 .( 12 , 1 ז\מ) ז^^¥ 010 X ■)^^ א״ . 7 112 

0 ןמ<וע־/י/£ ' 11 ) 1 ) 2 ){ ." 7 11 ) 111110 ) 1 וז 15 10 ^ 2 ת€' 1 " 

) 1 {ז / 0 ץי 01 ז £115 1€ { 7 , 0111 ^ . 0 ; 1962 ,( 28 2110 ^ 5 ) 1 ^ 1 ! 

- 41 ה 51 11€ [)€€/ 1 111€ ) 10 זז 0 ! 171 , 1 ת 1 ל 1$ א ; 1946 ,■{[ 0 ז 1 [ס €14/5 [ 

. 1960 ,( 26 ,!!אמ) . 7 11 ) 1/1€ } 0 § 

של. ס. 

טר'* 0 טן וא^][אוט, אגדתי(:ז 1 \^ 5 ^ : €1 1 וג:ז 15 ־ 1 ז €!> 1 נב 1 מ 0 ^ 1 ), 
אגדה קלטית קדומה על אהבה ומוות, שבזכות 
גילגולה הסיפורי' בצרפת במאה ה 12 נעשתה לאב־טיפום 
של הרומאן הטראגי, שבו אין לנאהבים מפלט — אלא 
המוות. הגיבורים, אפיים וסיגגון־דיבורם מעוצבים ברוח 
יה״ב ומשקפים את תורת־האהבה של הטרובדורים (ע״ע). 
הרומאן מספר את פרשת אהבתם מלאת הייסורים של ט׳ 
וא׳, אשת המלך מארק, אהבה שנוסכה בלב הנאהבים ע״י 
הגורל באמצעות שיקיוי־אהבה, שקשר זה לזו קשר בל־יינתקז 
גם כשכוחו של השיקוי הולך ופג, אין הנאהבים יכולים 
להיפרד! הם נמלטים זה מזו, חוזרים זה אל זו, וחוזר חלילה. 
ט׳ אף מנסה לשאת אשה על־מגת להעמיק את הפרידה — 
אך לשווא ; לבסוף גוזר עליו הגורל מיתה, ובעקבותיו מתה 
גם אהובתו א׳. 

הרומאן נמסר בצורה מקוטעת במספר רב של גירסות. 
בתחום הספרות הצרפתית בשלהי המאה ה 12 מצויות 
שתי נוסחות עיקריות: ( 1 ) "ט׳" של ברול ( 1 ט 0 ז 6€ ), הכתוב 
בניב גורמאני (כולל כ 4,500 שורות), קדם־חצרני במידה 
רבה, מתובל בביטויים נוצריים! ( 2 ) "ט׳" של תומה (- 0 ו 1 ז 
^גתז [ 1170 ?]), הכתוב אנגלו־נורמאנית (כולל כ 00 (^ 3 
שורות) וטבוע כולו בחותמה של שירח הטרובאדורים. בצר¬ 
פתית מצויות עוד יצירות שיריות, שתכנן אפיזודות מאגדת 
טו״א. כל הסיפורים האלה זכו לפיתוחים נרחבים בפרוזה 
במאה ה 13 , הן בקומפילאציות של "השולחן העגול" בצרפת 
(€()ת 110 ^ 1 נ^ 1,3 X3 ), הן בעיבודיהן האיטלקיים (גןס׳גגיך 
011£13 ז 1 ) 1 ) והן ב״מליאדוס״ של רוסטיצ׳לו דה פיזה. — 
בגרמניה זכו הסיפורים הצרפתיים' לעיבודים רבים; 
החשובים ביניהם: (א) ^ 1 ^ 501 ^ !־ת!! 1 ז 3 ; 71151 מאת גוטפריד 
פון שטו־סבורג (ע״ע [ 1210 ?]), ע״פ גירסתו של תומה; 
(ב) 10 ) 11831 )תג 1 :זמ 3 ] 18 ־ו 7 מאת אילהרט פון אוברג( 1240 [?]), 
ע״פ גירסת ברול. — עיבוד חשוב אחר של האגדה ניתן 
בנוסחה הנורווגית ג 538 ומ 3 :) 18 ז 7 ( 1240 [?]) מאת הנזיר 
רוברט, בנוסחה הספרדית 1-181:311 ז 10 ) סזתסטס £1 ("סי¬ 
פורו של ט׳"), ובגילגולה האנגלי של המאה ה 13 , ז $1 
1 ת 3 ' 1 ז 15 י £1 . במאה ה 15 שינה תומס מלורי (ע״ע) את מש¬ 
מעות האגדה ע״י שלא זימן סוף טראגי לנאהבים. 

אף בעת החדשה זכתה האגדה לעיבודים, בצורה אפיזו- 
דית, בידי משוררים רבים ושונים; מהם: הנס זכס, שלגל, 
וילנד, אימרמן, א. הרט — בגרמניה; 'מתיו ארנולד, 
טניסון, סוינברן — באנגליה; עיבוד האגדה ע״פ הנוס¬ 
חות השונות'בידי ז׳וזף בדתז, וגירסתו הקולנועית (-■ £101 ',! 


; ■ £01001 101 ! [״השיבה הנצחית״]) של קוקטו — בצרפת 
הפואמה הפסיכואנאליטית ״טריסטרס״ ( 1927 ) מאת אדווין 
א. רובינסון — ב א ה " ב. אולם המפורסם והמושלם שבכל 
גילגולי האגדה הוא עיבודו הדראמתי-אופראי של וגג ר 
(ע״ע), המעלה—בטכסט, וביותר במוסיקה — את הארוטיקה 
לדרגת כמיהה לביטול היש האישי ולהתמזגות ביש הקוסמי. 

מ. לזר, קופידון, הגברת וחסייטן (קשת, 1 ), תשי״ט; 

; 1-11,1902/5 ^ 4 מגומן 0 ? 1 ,(.^) ז 011£ מ .( 

ס ^ 40 י( 4 ו 30 • 1111 /ס ^ 311411 ס ,, 1 0/111 ." 7 , 10 ז 6 קח 1£ ו 5€11 .ס ) 

1(02€ !. 7 . 4 10 ^ 01111 !),'> , 113 נ(ז 1 נ) 01 > 1 ./ ; 1913 . 1-11 , 1€€ ו 0 ו/(ס 
170011 4. 1)10^7140^071 4. ^<1770101707!, 1923; 7 , 0 )[ת 3 א *, 

71. /,, 1925; \^. ( ו( 0 ! 47 . 14 . 7 !ה 70 } . 4 היו . 1 . 17 . 7 ,ז 11£ ) 01 נ . 

0 1 ח 0 מ 1 * 0115 א 16 ) .( 1 ; 1929 , 7 ו 720 ו 0 א . 4 . 17 . 4 ^ה 4 ו 7 ו/ 0 ו , 

1)01710147 (7 1'00017 . 7 ! 00 ^ 70 ^ 317017 ,ז 5. 110££ ; 1939 , 7 ה 40 וס - 
^7014 ." 7 , 011 ^זג 1 < .( 1 ; 1949 ,' 1 א 2 ) 1-170707117 .! 20 ה . 

!949; ?1107-42 ,ס^/.- 401/00 ( 477 !^ 1-0 7,0 ,ז£| 111 ק 1 ו , 

1950; ). >4. 1953 ,( 111 ,■(^!)סיד .) 1118 ) . 1 0714 . 7 ' , £0 ו 11 '\ו ; 

>4. !,.173(, /17 . 1964 ,! 471107 . ' 70 '£ 07 ! €0747701 0147 ה 

מ.ל. 

3 טריסטן דה קרניה ( 113 ״ 011 713 ״סצ״ז), קבוצה של 
37 איים קטנים בלב האוקיינוס האטלאנטי (׳ 5 ״ 

רוחב דרומי, ■׳ 2 י' 12 אורך מערבי), הנקראת ע״ש הגדול 
שבהם, שהוא מיושב; 2 האחרים אינם אלא צוקים צחיחים. 
שטחו של האי הראשי 95 קמ״ר, מרבית שטחו תפוס ע״י 
הר-געש, המתנשא לגובה 2,030 מ׳; זמן רב נחשב לכבוי, 
אולם ב 1961 התפרץ פתאום. כ 30 קמ״ר ראויים לעיבוד 
חקלאי; שאר השטת מכוסה טרשים בזלתיים שחורים. האק¬ 
לים נוח; הטמפרטורה הממוצעת בתוף בקיץ (הדרומי) היא 
״ 20 , בחורף — ״ 13 . הלחות, העננות והמישקעים מרובים. 
האיים נמצאים בבעלות בריטית, בפיקוחו של מושל סנט- 
הלנה. ספינות אינן עוגנות ליד חופי טד״ק אלא לעיתים 
רחוקות. ב 1961 ישבו באי הגדול כ 300 נפש, לבנים ומולא- 
טים דוברי אנגלית, רובם פרוטסטאנטים, פרנסתם על גידול 
תפוחי-אדמה, גידול כבשים ואווזים ודיג ועל איסוף גואנו 
מהאיים הסמוכים, שאותו הם מוכרים לחברה דרום-אפריקנית, 
שהקימה באי תחנת-ךיג ושבחנותה התושבים רוכשים את 
המיצרכים הצנועים שאינם מתוצרתם. הם חיים בכפר בן 
60 בתי־אבן, בנוי בסיגנון של כפר סקוטי. הם שומרים על 
סיגנון־חיים ומנהגים מלפני 150 שנה; ברובם הם בריאים 

ומאריכי־ימים. 

האי הראשי נתגלה ב 1506 בידי הספן הפורטוגזי טריס־ 
טאן דה קרניה. ב 1656 הקימו בו ההולאנדים תחנת-מסחר, 
אבל לאחר זמן קצר עזבוה. תחילתו של היישוב הקבוע 
ב 1810 , כשנאחזו בו האנגלים. ב 1816 הציבו בו חיל-משמר, 
כדי שלא ישמש בסיס לנסיון לשחרר את נאפוליון מסנט- 
הלנה. כשהוסר המשמר הביעו אחדים מאנשיו את רצונם 
להישאר באי, ועליהם נלוו משפחותיהם מאנגליה ונשים 
1940 מסנט-הלנה. האוכלסיה הקיימת היא מצאצאיהם. — ב 
הוקמו באי תחנה מטאורולוגית ותחנת-ראדיו. רופא, אחות 
וכומר מאנגליה יושבים בקרב האוכלוסיה. — ב 1961 , כש¬ 
סיבנה התפרצות הר-געש את חיי התושבים, הועברו הללו 
כולם לאנגליה, והממשלה האנגלית הציעה לשקמם שם, 

אעפ״כ בחרו רובם ב 1963 לחזור לאים. 

1 ׳ 

1^. 110 שמ 03 . 1 \ .מ ; 1926 , 15 ) 411 ) 151 )![זי ,$־י€מ , 

7". 1(1 1932; 7. (1(1 1940; 

10 ) 30 ; 1941 ,," 7 10 ) 2 ז 1€ }\ / , 1 >:! £0 ״>י 1 :ז 0 .מ • 

/0^>' ס ,ץ 0 ס 1 ן .( 1 ; 1945 ,.€ 4 ) 1 ) . 7 [ס ] £x1^^, 1957; 

. 1964 , 1 ) 411 ) 151 55 ^ 01 1€ [ 7 , 1 > 00 ^ 1305€ -א 

ם. 



1001 


טריסטן ל׳ארמיט, פרנסואה — טריפולי (בלבנון) 


1002 


טךיסטן ל׳ארמיט, פתסואה - ״^״ 11 ׳ 3119015 ז? 

€ז 1 ^מ-נ 11£ ׳. 1 — ( 1601 — 1655 ), משורר ומחזאי 
צרפתי. ט׳ הירי כל חייו בלתי־יציב ועני, נע־ונד בשירותם 
של אצילים שונים; את כספו ביזבז על משחקי־הימור ועל 
שתיית־יין. את הרפתקות־בעוריו סיפר אח״כ (מתוך הגזמות 
רבות) ברומאן 6 ״ 118£1-3 ) 36£ ? ^ 1 ("נער־האבירים שסר 
חינו״), 1642 . ט׳ פירסם קובץ של אלגיות׳ 168 מ 131 ? 1x8 
£^ 3x1 ^^<י!^ (״קינות אקאנט״), 1633 , "שבהן ניכרת השפעת 
האסכולה האיטלקית של מרינו (ע״ע), וכן קבצי־שירים: 
8 זנ 1101 ז^ 1,68 (״האריבות״), 1638 ; שזץ,! ("הכינור"), 
1641 . מחזהו הראשון, הטראגדיה 6 ממ 131 ש 13 \ ("מרים" [אשת 
הורדוס]), 1636 , זכה בשעתו להצלחר. כביררי. קומדיות, 
מראגי־קומדיות ומחזות פאסטוראליים שכתב נשתכחו במהרה. 
כתביו, ובמיוחד מחזותיו, גדושים מליצות; אעפ״ב יש רואים 
בו כמחזאי את קודמו של רסין (ע״ע). 

; 1895 . 7 ^ 11 מ/! ,ח 11 ]י 31 תז 56 .ז< 

.£ ; 1934 , 7011014 מזי 1 ו 0 ו/^■ון}^ מ/ן , 556311 ע 0 א . 11 

.^י ; 1937 , 1 } 1 ז 4 ו 10 /', 3 415 ( 11117 ? 5 )^ >וז 0 ! 4 }ת 1 > 1 ז 4 , 02 שנ 1 

, 1955 , 0640 ? 171474 10£1 ^' 1 044 ."ל , 13£ זז 03 

טריסטרם, הנרי ביקר — 3111 זן 15 ז' 1 י ז£ש 1331 ׳ 1161115 — 

( 1822 ^- 1906 ),' איש־כנסיה וחוקר־טבע אנגלי, "אבי 
חקירת הטבע של א״י״ (ע״ע א״י, עמ׳ 196 , 223 , 232 ). 
ט׳ למד בביה״ם של 
הכנס ידי בדארם וב¬ 
מכללת לינקיולן ב־ 
אוכספורד; ב 1845 
הוסמך לכמורה. הוא 
שימש ככומר צבאי 
ומזכיר־המושל בבר־ 
מודה ( 1847 — 1849 ), 
כמנהל בי״ם ליד 
דארם ( 1849 — 1860 ) 
וככומר בגריתם 
( 1860 — 1874 ), 'ט׳ 
עסק בתאולוגיה, ב¬ 
ארכאולוגיה, בנומים- 
מאנזיקה,בשפות קלא¬ 
סיות ובספרות, ותרם תרומות לכל המקצועות הללו; אולם 
בראש וראשונה היה חובב-טבע נלהב וחוקר בגאולוגיה, בבו¬ 
טניקה ובזואולוגיה. בעירו דארם נתפרסם בחיבתו לציפרים 
ובמלחמתו להגן עליהן מפני הציידים. עקב בריאותו הלקויה 
נאלץ לעתים קרובות לבלות את חדשי-החורף באקלים חם 
יותר; הוא ערך ביקורים וסיורים בצפון-אפריקדי, במדבר 
סחרה, במזרח הרחוק, ו 4 פעמים — בא״י, כשהוא מתעניין 
בפעולת המיסיון בארצות אלו — מצד אחד, ותר אחרי הנוף, 
האקלים, הצומח והחי — מצד שני. את מימצאיו וחוויותיו 
פירסם במאמרים ובספרים. ב 1857 !;בחר לחבר החברה 
הלינאית וב 1868 — לחבר החברה המלכותית; ב 1879 הוצעה 
לו ע״י דישראלי משרת ההגמון האנגליקני של ירושלים, אך 
הוא דחה אותה. — חשיבות מיוחדת היתה למחקריו בא״י. 
הוא ייסד את מחקר בעלי-החוליות של א״י תוך השוואת 
מימצאיו לכתוב במקרא. ספריו על א״י, מבחינה גאוגראפית 
וביולוגית, שימשו יסוד להכרת טבע הארץ בתקופה החדשה. 

ש. בודנהיימר, ה. ב. ט. (המדע, ב׳, מם׳ 1 ), 1957 . 

א. רב. 


טךיכזיבו, ג׳ן ג׳וךג׳ו - 0 ״ 711851 0106810 ״ 013 - 

( 1478 , ויצ׳נצה — 1550 , רומא), משורר, מחזאי 
ומלומד איטלקי. ט׳ עבד בשירותם של האפיפיורים לאו x 
וקלמנס ¥11 והיה שליחם בוונציה ובווינה. — ט׳ ידוע בעיקר 
כמחבר 3 נ 181 ת 50£0 , הטראגדיה האיטלקית הראשונה ( 1515 ; 
הוצגה לראשונה ב 1556 ), שנכתבה לפי כללי אריסטו, ברובה 
ב״חרוזים לבנים״; כיום מייחסים לה ערך היסטורי בלבד, אך 
בזמנה זכתה לחיקויים אף מחוץ לאיטליה. ט׳ חיקה גם את 
ה 11 מ 36611 מ 46 ;?שלפלוטוס ב 11 מ 1111 ב 810 1 ("הדומים ביותר"), 
1548 . האפוס שלו 0011 131 ) 61313 < 111 3113 ;ז 1 י, 1 ("איטליה 
המשוחררת מן הגותים״), 1547/8 , חסר ערך ספרותי. לעומת 
זה כמה משיריו יפים הם. ט׳ נודע גם כמתקן השפה האי¬ 
טלקית. 

€ 1 . 3 7 >;/ 1 >*;^ 0 מ 0 ןמ 0 ,.' 1 . 0 . 0 ,ח 5011 ז 10 \ . 6 

- 0 ^€ז 10 ת 2 ז^ ע,/ , 1 מ 1 ' 1 סקד 11 ב 01 .£ ;* 1894 ,^¥ X€^>^X . 

1 ) 1 ,) 05 זחב€(־ 1€ >ח 3 י 1 ג£ .ז ; 1896 ,... 

. 1925 , 114111€ ח£ 

טךיפולי ( 011 ק 1 ז 1 ׳), ערב׳ טראבלס אל-שאם — 
ינג!■)— עיר-נמל בצפון לבנון; 115,000 תושבים 
( 1963 ), רובם מוסלמים. ט׳ שוכנת על בליטה יבשתית במרחק 
של 3 ק״מ מן הים; איזור הנמל היה בימי־קדם אי סלעי, אולם 
מיצר-הים שהפריד בין אי זה לחוף ט׳ התמלא במרוצת הזמן 
סחף. חשיבותה ההיסטורית של ט׳ נקבעה עליידי מצבה הגאו- 
גראפי בשולי החלק הרחב ביותר של מישור-החוף של סוריה, 
שאליו מתחבר עמקו של נהר אל-כביר — נתיב-התחבורה 
מחוף הים ללבה של סוריה. בעמק נהר אל-כביר עוברים 
כביש ומסילתיברזל, המחברים את ט׳ עם ערי סוריה, וכן 
צינורות-הנפט ממוצול, המגיעים לחוף הים התיכון בט׳. 
כמו-כן קשורה ט׳ לשאר חלקי מדינת הלבנון ע״י מסילת- 
הברזל וכביש-החוף לבירות, ובכביש הררי החוצה את רכס 
הלבנון ומגיע לבקעת-הלבנון בבעל־בך. חלק ניכר של העיר 
שמר על אפיו מיה״ב, וטירת הצלבנים עדיין עומדת בו. 
בסביבתה החקלאית של ט׳ מגדלים פרי-הדר, זיתים, ירקות 
ותבואות: דייגיה עוסקים גם בשליית ספוגים. מתעשיותיה: 
זיקוק-נפט (בקנה-מידה מצומצם) וכמה מפעלים הקשורים 
בבתי-הזיקוק, מנפצה לכותנה, בתי־חרושת לסיגריות ולסבון. 

ט׳ נוסדה, כנראה, במאה ה 7 לפסה״נ ע״י מיזוגם של 3 
ישובים שהוקמו בידי יוצאי צור, צידון וארלד — ומכאן שמה 
בפי היוונים (;;גס!־;?'! = 3 ערים). היא שימשה כעיר-נמל 
בתקופות הפרסית, ההלניסטית, הרומית והביזאנטית. ב 639 
נכבשה בידי הערבים. הצלבנים שמו עליה מצור במשך 5 
שנים, ולאחר כיבושה בידיהם ב 1109 היתה לבירת רוזנות 
פראנקית. ב 1289 חזרה העיר לידי המוסלמים ונהרסה בחלקה 
הגדול. מאז ועד אמצע המאה ה 19 היתה עיירה קטנה, בעת 
הכיבוש של אבראהים פשא ( 1834 ) היתה מרכז המינהל 
המצרי באיזור. התאוששותה החדשה התחילה ב 1911 , עם 
תיקון נמלה וסלילת מסילת-הברזל לחומץ; ב 1942 נחנכה 
מסילת-הברזל לבירות וחיפה. בתי-הזיקוק ניבנו בה ב 1938 . 

ט׳ מכונה במקורות עבריים סינים (ע״פ ברא׳ י, יז). 
ישוב יהודי קטן התקיים בה מן המאה ה 7 ועד סמוך 
לזמננו, והוא מוזכר בתעודות מראשית השלטון הערבי. הוא 
חוזר ומוזכר בתחילת המאה ה 11 בקשר לגזירות הח׳ליף 
אל-חאכם, כשביהכ״נ של ט׳ הפך למסגד ואחדים מבתי 
היהודים נהרסו. בהמשך המאה ה 11 התקיימה בט׳ קהילה 



1003 


טריפולי (בלבנח) — טריפולי (באוב) 


1004 


מסודרת, ונשתמרה גם תעודד. מ 1079 , חתומה ומאושרת ע״י 
בית־הדין שבמקום. בזמן מסע־הצלב 1 התגורר בט׳ ר׳ אביתר, 
ראש הישיבד. הא״י. ב 1289 , כשהרסו הכובשים הממלוכים את 
העיר ובגו ט׳ חדשה על הר שבקרבתה, עברה שמה גם 
הקהילה הוותיקה, שבה נכללו רבניים, קראים ושומרונים. ר׳ 
עובדיה מברטנורא מוסר על 100 משפחות שהיו בט׳־ ב 1489 , 
אך המספר נראה מוגזם. החל במאה ה 16 התיישבו בט׳ גם 
יהודים ספרדים. באמצע המאה ההיא היה רבה של ט׳ ר׳ 
יצחק משען, ואחריו — ר׳ שמואל הכד.ן ובנו ר׳ יוסף. 
בתחילת המאד. ה 17 סבלו יהודי ט׳ הרבה מעריצות המושל 
יוסף סיף אוגלו פאשא, ורבים יצאו את העיר, אך קהילה 
קטנד. התקיימה בט׳ עוד זמן רב 5 בתחילת המאה ה 19 נידל¬ 
דלה הקהילה עד ל 12 משפחות, וערב מלחמת־ד.עולם 11 שרדו 
בעיר 4 משפחות יהודיות בלבד. 

ש. א. דוזאנים, קורות היהודים בתורקיה וארצות הקדם, 11 , 
145/6 , תרצ״ז-תרצ״ח! א. שטראוס, תולדות היד,ודים 
במצרים וסוריה תחת שלטץ הממלוכים, 1 , 274 , 11 , 121 , 

427 , תש״ד^תשי״א ,• חו ?.. 77 .[ 

. 5 , 1-11 ,! 1 /קו 11 )€ 1 ) 1/01 ) 11 ^ 1 ) 1 <) ■!)^ 1 ( 1 ) מ. 

. 1920-2 , 41118 .( 31 ז 3 ז 

י. קר. — א, אש. 

טריפולי (!!סק״ז, ערב׳ ^ אחת משתי 

הבירות של ממלכת לוב (ע״ע), מושב ממשלתה 
ומושב המינהל של חבל טריפוליטניה! כ 195,000 תושבים 
( 1962 ), מהם 160,000 לובים וד.שאר רובם איטלקים. — תלקה 
המרכזי (והישן) של העיר נמצא על בליטה בחוף, שממזרח 
לה נמל טבעי טוב! הוא חסוי מכל עבר, וכן הוקמו בו שני 
מזחים, שארכם הכולל כ 3,400 מ׳. מדרום וממזרח לעיר 
הישנה, המוקפת חומד., נמצאת העיר החדשד., שבניינה החל 
ב 1890 ונמשך בקצב מד.יר ולפי תכנית באה בשנות השלטון 
האיטלקי מ 1912 ואילך, ט׳ היא הגדולד. שבערי לוב, ומרכז 
המסחר והנמל הראשי שלה. בעיר מעבדים את תוצרת 
החקלאות ודומקנה שבסביבתה! מצויים בה טחנות־קמח, בתי- 
בד, בתח״ד לכוד,ל, לעיבוד עורות וצמר, למוצרי-טבק, ועוד. 
יש בט' בת״ס כלליים תיכונים ומקצועיים שונים, בתי-מדרש 
למורים וגרעין של אוניברסיטה. 

היסטוריה, ט׳ נבנתד, בידי צורים במאה ה 7 לפסה״נ 
ונקראר. בפיהם ויאת, ומכאן בלאטינית — בש 0 . העיר,עם 
שכנותיה סברתרי ולפטיס(ע״ע) נכללו בשם היווני טריפולים 
= שלוש ערים)! הן העלו מס לקרת־חדשת: במל־ 

חמד. הפונית השלישית עברו לצד הרומאים ( 149 לפסה״ב). 
מהתקופה הרומית שרד בעיר שער־נצחון של הקיסר מרקום 
אורליוס. באמצע המאה ה 5 נפלה ט׳ בידי הוואנדאלים, 
וכשהתמוטטד, ממלכתם — בידי הביזאנטים. ב 643 כבשוה 
הערבים, ואחרי זמן קצר היתה למרכז דתי ותרבותי איסלאמי. 
אחרי נפילת בית־אומיר, התחלפו בה השלטונות לעתים 
קרובות. בשנות 1000 — 1146 שלטד. בה שושלת מקומית, 
בנו חזרון. ב 1146 שסוד. נורמאנים מסיציליד., ואח״כ נתפסה 
בידי המוחדין (ע״ע) והיתד. בשלטון החפציים, שבירתם 
היתר. תוניס, ב 1510 כבשוה הספרדים, שמסרוה ב 1530 
לידי מיסדר היוד.ניטים שבמאלטה. ב 1551 כבשוה התורכים 
ושלטו בה עד 1911 , אלא שלעתים קרובות היה שלטונם רק 
להלכה, מאחר שהיניצ׳רים (ע״ע) שבמקום היו מעלים ומו¬ 
רידים מושלים כטוב בעיניהם. זמן רב היתד. ט׳ מעוז של 
שודדי-ים, מעשיהם עוררו מעצמות ימיות שונות לפעולות- 



טריפולי; מראה כ 55 י: ברקע הקדמי— מסנד אחמד פאשה קאראמאנל' 


עגשין נגד ט׳, שהגדולה בהן היתד. פעולה ימית אמריקנית 
ב 1801 — 1805 . 

ב 1711 — 1835 משלה למעשה בט׳ ובחבל שושלת מקו¬ 
מית — קרמנלי. ב 1835 חזרו התורכים וד.שתלטו על ט׳, 
ועמהם נשתפרו בטחון החיים ותנאי הבריאות, וסוחרים 
אירופיים, ביהוד איטלקים, התיישבו בעיר. ב 1906 הוקם בה 
בי״ם איטלקי. ב 1911 כבשוה האיטלקים, וד.ם שלטו בה עד 
שנפלה ב 1943 בידי הבריטים, ששלטו בה עד להכרזת העצ¬ 
מאות של מלכות לוב ב 1951 . 

■ 011 ^ 1 ^ 7 1 ז 1 . 11 .^ 1 ; 1926 ,( ¥11 

- €011 10110 ) 1 ) 7711151111710,11 1 ) 7 , 1 :) 11€3 כ 1 ; 1928 

777 ^. 7 , 10300131 ^ . 11 ; 1932 14710 ן:){ €07 0110 1 )^ 070 0 ^ 7 ) 1 ^ 

; 1936 , 11 ה 01710 ' €07 161 ) 077111110 ^) 11 $0110 1 ) 701110111 ) 

€€ 165 ^ 5 ^ 1 - ^) 07 ^ 1 14 ^ €. 3 155 £ ){} €-! 

. 1943 , 2 ) 11 ז 1 >^ 7011 } 771 ,׳- 13 ־ 5€1 ף. 02 .ס ;^ 1937 , 1175 ) 0115 

א. י. בר, 

מעטות הידיעות על היהודים בט׳ בתקופד. הרומית 
ובימי השלטון הערבי. העדד. היהודית סבלה רבות בזמן 
השלטון הנוצרי ( 1510 — 1551 ), אך התאוששה עם הכיבוש 
התורכי, כשהתלקטו בה היד.ודים מערי־ד.שדד. הקטנות. 
בסוף המאה ה 16 התיישבו בט׳, כנראה, מצאצאיד.ם של 
מגורשי ספרד, שבאו מאירופד. הנוצרית או מתורכיד., ובמאד. 
ה 17 הגיעו לשם יוצאי ליוורנו, בתקופת שלטונה של שושלת 
קאראמאנלי (ר׳ לעיל) קלטה ט׳ פליטים יהודים מתונים 
( 1756 ) ומאלג׳יר ( 1805 ). היהודים נטלו חלק רב במסחר עם 
איתפד, ועם פנים יבשת־אפריקה, ואחדים מילאו גם תפקידים 
דיפלומאטיים וקונסולאריים. פעמיים במאה ה 18 ניצלו יהודי 
ט׳ מסכנה של כליד. בשל פלישת כובשים זרים ( 1705 ! 1793 ), 
ולזכר הצלתם נקבעו שני ימי־פורים מקומיים. 

כשחזרה ט׳ ב 1835 לשלטונה הישיר של תורכיה, חל 
שיפור נוסף במעמדה החברתי והחוקי של הקהילה. ממלכת 
איטליה השתדלה — מהקמתד. ב 1861 ואילך — להחדיר את 
השפעתה בט׳, ובמיוחד בקרב יהודיד.. העדר. התפלגה בין 
השמרנים, שאהדו עפ״ר את התורכים, ובין הנוטים להשכלה 
אירופית, שהיו מצדדי איטליד.. ההשפעה האיטלקית גברה 
בתקופת השלטון האיטלקי ב 1911 — 1943 , כשנהנו היד.ודים 
משיווי־זכויות מלא. היהודים עסקו במלאכה ובמסחר! היו 
בהם בנאים, נגרים, נפחים, חייטים וסנדלרים, סוחרים סיטו¬ 
נאים וקמעונאים! מקצוע הצורפות של זהב וכסף, וכן 
מסחר האריגים, היו כולם בידי יהודים. ב 1943 הגיע מספרם 
בעיר ל 15,000 בקירוב. 

ב 1945 , כשהוחל בהקמת לוב העצמאית, פרצו פרעות- 





1005 


טריפולי(ב?וב) — טריפנוסומות 


1006 


דמים נגד היהודים מצד שכניהם הערבים. בפרעות אלה 
נרצחו כ 120 יהודים, נפצעו מאות, ונשדד רכוש רב, בעקבות 
מאורעות אלה אורגנה הגנה יהודית חשאית ונרכש נשק קל; 
כששוב אירעו פרעות ב 1948 , שבהם נפלו יהודים אחדים, 
הפילו היהודים רבים מפורעיהם. במסגרת העליה הגדולה 
של יהדות לוב לאחר הקמת מדינת ישראל עברו גם מרבית 
יהודי ט׳ לישראל. 

כיום מעריכים את מספר היהודים שנותרו בט׳ בפחות 
מ 3,000 , והם סוחרים אמידים, המקיימים קשרים הדוקים עם 
איטליה ועושים בה חלק מהשנה, 

לקהילת ט׳ נועד מעמד מנהיגות בלעדי לכל יהודי הארץ. 
החל ממחצית המאה ה 17 היו נשיאי העדה מייצגים את 
יהודי לוב בפני הממשלה, ובסמכותם היה להעניש ענשי 
גוף ומאסר. בימי שלטונם הישיר של התורכים היו הנשיאים 
משתתפים בישיבות המועצה של המושל. את חידוש לימוד 
התורה ואת קביעת תקנות הקהילה מייחסים לר׳ שמעוו 
לביא (ע״ע), במחצית המאה ה 16 . ב 1663 נתיישב בט׳ 
אברהם מיכאל קרדוזו* (ע״ע), שהיה אח״כ ממנהיגי התנועה 
השבתאית. 

ממחצית המאה ה 18 ואילך היו דייני ט׳ וחכמיה החשובים 
מגיעים אליה עפ״ר מתורכיה ומא״י, וגם חוזרים אליהן 
לאחר תקופת פעילות בט׳. ב 1749 הגיע לט׳ ר' מסעוד חי 
רקח כשד״ר ירושלים. אחריו הגיע חתנו ר׳ נתן אדאדי, 
יליד א״י, שחזר בזקנתו לא״י. נכדו, אברהם חיים אדאדי, 
התיישב לאחר רעש צפת ( 1837 ) בט׳ ופעל רבות כדיין וחכם 
העדה; גם הוא עלה בסוף ימיו לצפת. לאחר מותר ( 1874 ) 
התחילה הממשלה בקושטא למנות בפירמאן השולטאן "חכם* 
באשי", שהיה גם נציג יהדות טריפוליטאניה כלפי השלטון. 
גם הממשלה האיטלקית המשיכה תחילה כמסורת זו, וב 1920 
מינתה את הרב אליה שמואל הרטום לתפקיד זה. 

וע״ע לוב: יהודים. 

ג. שלום, אגרת אברהם מיכאל קארדוזו לדייני איזמיר 
(ציון, י״ט), תשי״ד; פ. זוארץ (עורך), יהדות לוב, תש״ך 1 
ח. ז. הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ב׳, 
173 ־ 206 , תשכ״ה. 

ח. ז. ה. 

טךיפטופן (מ 113 ת 10 קץז 1 ),אינדול'אלאנין(ע״ע אינדול)— 
אחת החומצות האמיניות העיקריות (ע״ע אמי- 
ניות, המצות, עמ׳ 973 , וטבלה, עמ׳ 967/8 ) ; הביוסינתזה 
שלה מבוצעת בצמחים בלבד. נוסף על היותו אחת מאבני־ 
הבניין היסודיות של רוב החלבונים, יש לט׳ חשיבות מיוחדת 
כחומר־מוצא לדיתהוותם של חמרים שונים בעלי פעילות 
ביולוגית, הנוצרים ממנו בדרכי־פירוק שונות בתהליכים 
פיסיולוגיים או פאתולוגיים של חילוף־החמרים. אחת הדרכים 



האלה מובילה מן הט' ( 1 ) דרך הקינורנין ( 11 ) — המופיע 
כחומר־הפרשה בשתן הכלב — אל הוויטאמיו ניאצין ( 111 ) 
(ע״ע ויטמינים, עמ׳ 99 — 102 )! לפיכך ט׳ יכול לשמש תחליף 
לוויטאמין זה במזון. הסתעפות ממסלול מטאבולי זה היא 


יצירת האומוכרומים, פיגמנסים של חרקים וסרטנים, או 
הכסאנתומאטין (ז\ 1 ), חומד־הצבע החום של עיני הדרוזו־ 
פילה (ע״ע). בתהליכי הרקבון של חלבונים מתהווה מט׳, 
בין השאר, סקאטול (^) — חומר הרעל והסרחון של הצואה. 
הורמון־הצמחים הטרואוכסין ( 1 ז\, ע״ע אוכסין), אף הוא 
תולד של הט׳. — 'חקר ליקויים תורשתיים במהלך חילוף־ 
התמרים של הט׳ תרם תרומה חשובה להבהרת מכאניזם 
פעולת הגנים (ע״ע תורשה). הוכחה, למשל, מציאותו של גן 
המתנד, את קיומו של אחד האנזימים הנדרשים לביצוע 
המעבר וכתוצאה מהעדרו מתהווד. מוטאנט של 

הדרוזופילה בעל עיניים חסרות־צבע. מוטאנט של שמרים 
( 3 זסק 0 זט 6 ז> 1 ), שהוא חסר גן ליצירת אנזים הנדרש למעבר 
11 -> 111 , נעשה תלוי באספקית 111 מן החוץ. 

י. ל, 

טרייפנוסוטוו! (במזסגסתבקץזיד, מיוו' ^ 0 ^ 65101 ^ 1 — מקדח, 
"!!*ס — גוף), סוג בע״ח חד־תאיים (ע״ע) ממחלקת 
השוטוניות (ע״ע). המינים המרובים של סוג זה כולם טפילים, 
החיים בדרגה מפותחת ברקמות או בדם של בעלי־חוליות 
ובדרגה בלתי־מפוחחת בגופם של חרקים מוצצי־דם או בעלד 
קות!הללו מעבירים אותם מחולייני אחד למשנהו. אחדות מן 
הט״ גורמות למחלות קשות — טריפאנוסומיאזות — 
באדם, בחיות־בית ובחיות־בר. 

מבנה גופה של הט׳ הוא של שוטונית טיפוסית. אורך 
גופה מ 1 ,! 15 עד!! 80 . המינים השונים נבדלים זה מזה מבחינת 
הגודל, מיקומו של מרכז״התנועה, גודל הקרום הגלי, השוטון 
וכו׳. ט״ המועברות מחולייני אחד למשנהו באופן ישיר — 
אין שינויים חלים בהן במשך חייהן. אך ברוב המקרים 
מועברות הט" באמצעות חרקים, ובתוך גופם של אלה חל 
בד.ן גלגול (ע״ע) מחזורי, הקשור בחילוף־דרגוח: השלב 
הראשון הוא דרגת הקריתידיות ( 113 ) 1 ו 1 ; 11 ז 0 ), החסרות קרום 
גלי! הללו מתרבות ע״י חלוקה-לאורך, ולאחר־מכן הן מתפת¬ 
חות לדרגה המטאציקלית, שהיא עשויה להדביק חולייני 
חדש. במקרים נדירים — כגון ב 1121 ז 1.0 ׳ — משתנה מבנה 
הט׳ גם בפונדקאי הסופי; הט׳ עוברת במחזור־חייה דרך 
דרגת קריתידיד, לדרגה כדורית (גוף לישמן־דונובן), חסרת 
שוטון וקרום גלי. — פונדקאי־מעבר הנגוע בט" נועוא, בדרך- 
כלל, את הטפילים לכל ימי־חייו\ 

הט״ מתחלקות ל 3 קבוצות בהתאם לאופן ההדבקה; 

( 1 ) מינים המועברים באופן פאסיווי, כלו׳ ע״י מגע או 
חיכוך בין חולייני נגוע לחולייני בריא, או ע״י מגע בחרקים 
הנושאים ט״ על איבריהם החיצונים. ( 2 ) מינים המוחדרים 
לגוף ע״י עקיצת חרקים או ע״י עלוקות בזמן מציצת הדם) 
במקרים אלה מתרחשת ההתפתחות המחזורית של הט׳ 
באיברי-המציצד, של המעביר. ( 3 ) מינים המועברים ע״י הפ¬ 
רשת צואת החרקים הנגועים על־גבי מקום העקיצה, או ע״י 
אכילת חרקים אלה! במקרים אלה מתרחשת ההתפתחות 
המחזורית של הט׳ בקצהו של מעי החרק. 

מינים שונים של ט" חיים בדם וברקמות של יונקים, 
עופות, זוחלים, דו־חיים ודגים. ברוב המינים קשורה הטפילות 
של הט׳ בהסתגלות ביולוגית הדדית בין הפונדקאי לטפיל, 
ואינה גורמת נזקים ניכרים לפונדקאי. רוב מיני הט" מוגבלים 
למינים קבועים של פונדקאים או לקבוצות הכוללות סוגי 
פונדקאים קרובים. אך יש גם מינים חסרי הסתגלות ספציפית, 
והם מתפתחים בפונדקאים המשתייכים למשפחות שונות. 



1007 


מריפבוםומווז 


1008 


במקרים אלה יש להבדיל בין פונדקאים עיקריים (טבעיים) 
לבין פונדקאים משניים. הט" אינן פאתוגניות לפונדקאים 
הטבעיים, וההדבקה בהן היא עפ״ר כרונית או מסתיימת 
בגרימת חיסון — כגון בחולדה. ט" לא־פאתוגניות הן, בין 
השאר: 1 ז 11€11£ ז. 1 ־ של הבקר, המועברת ע״י זבובים מוצצי־ 
דם! 1 מ 1138111 נ 0101 מז .ז של הכבעוים, המועברת ע״י צואת 

זבובי 8 טת 1 ׳\ 0 8 ט 38 ו 1 נ 1 ס 101 \. 

ט׳ לא־פאתוגנית של יונקים היא .: 1 , המצויה 

בדמן של חולדות־הבית בכל העולם. היא מועברת ע״י מינים 
שונים של פרעושים. הט" הנמצצות ע״י הפרעוש חודרות 
לתוך התאים המרפדים את קיבתו ומתרבות שם ע״י חלוקה ז 
תהליך זה עשוי להימשך כמה ימים. לבסוף נקרעים התאים 
הנגועים, וט״ צעירות נשפכות לתוך חלל־הקיבה! חלק מהן 
חודרות לתאים חדשים וחלק מהן עוברות אל המעי הגס. שם 
חן הופכות לקריתידיות, ומדרגה זו הן עוברות לדרגה המטא' 
ציקלית, ומופרשות עם הצואה החוצה. חולדה נדבקת כשהיא 
מלקקת את צואת הפרעוש הנגוע או כשהיא בולעת אותו 
(ולא ע״י עקיצה). 

.יד, המצויה בסוסים ובחמורים, היא דוגמה 
למקרים הנדירים של העברה בלי פונדקאי־ביניים — ע״י 
הזדווגות, היא גורמת למחלה הכרונית דורינה ( 6 ת 1 :נט 0 נ 1 ), 
הפוגעת בעיקר באיברי־המין ומאופיינת ע״י התנפחויות 
מיוחדות בעור וליקויים בעצבים. היא משמידה עד 70% 
של חחיות הנגועות, ואף החלמתן של השאר אינה אלא 
מדומה׳ משום שמספר מצומצם של ט" מדביקות מוסיף 
להתקיים בגוף החיה. לא נודע טיפול יעיל במחלה זו, 
והשיטה היחידה להפסקת התפשטות ההדבקה היא השמדת 
הבהמות הנגועות, 

באיזורים הטרופיים של אמריקה מצויה 01:1121 ,!׳, הגורמת 
למחלת־ צ'גס ( 0113838 ), שבה נגועים כ 10 מיליון בני' 
אדם. ט' זו מועברת ע״י מינים אחדים של פישפשים גדולים 
ממשפחת 110130 ׳\ 111 ) 6.0 , המפרישים צורות מטאציקליות של 
הט׳ בצואתם. הפישפשים חיים, בדרך־כלל, במאורות של 
חיות־בר ובבקתות דלות של בני־אדם. הם מדביקים גם חיות־ 
בר וחיות־בית רבות, אלא שלגבי אלה הזיהום אינו פאתוגני 
כמעט, מחלת־צ׳אגאם היא מחלה כרונית מתישה ונמשכת, 
בדרך־כלל, שנים רבות בצורה קלה. בזמן המחלה הט" 
מרוכזות בעיקר בתאי הרקמה (לעתים קרובות בשריר־הלב 
או בשרירי־הוושט) בדרגת גופי לישמן־דונובן עגולים, בסופו 


של דבר נגרמת מיתה ע״י הפרעת הפעולה התקינה של הלב. 
עד היום לא נמצא טיפול יעיל במחלה זו. 

הטריפאנוסומיאזה החמורה ביותר היא מחלת השנה 
של אפריקה הטרופית. מחלת־השינה נגרמת ע״י הט״'מ 7.831 
1110050 ו 05101150 ( 1101 ! .ז ומועברת ע״י עקיצה של זבוב 
הצה־צה! גם הזכר וגם הנקבה של הזבוב מוצצים, תחום הת־ 
צישטותה של הט׳ הגאמביאנית הוא אפריקה המערבית, זה של 
הט׳ הרודזית — אפריקה המזרחית (ע״ע אפריקה, עמ׳ 310 : 
מפית). המחלה מן הטיפוס הגאמביאני נמשכת, בדרך־כלל, 
זמן רב, בעוד שלטיפוס המחלה הרודזי נטיה למהלך קצר 
וחריף. ההדבקה מתחילה מיד לאחר י עקיצת הזבוב, מלווה 
חום גבוה והתנפחות אפיינית במקום העקיצה, שהיא מכאיבה 
מאד ומתקיימת כ 2 — 3 שביעות. לאחר מכן מופיעים דפיקות־ 
לב מוגברות, כאבי-ראש, דלקת כלי-הלימפה, וכר. החולה 
מתנמנם לכאורה, אולם אינו יכול לישון בלילד. ונתון להפ¬ 
רעות פסיכיות שונות. המחלה נמשכת חדשים או אפילו 
שנים! החולה מרזה ושוקע באדישות, שסופה תרדמה ומוות. 
בזמן המחלה חלים שינויים פאתולוגיים בעיקר ברקמת המוח 
(דלקת הקרומים), והם מלווים עליה ניכרת של לוקוציטים 
בנוזל־השדרה. בדם מצויות ט" מעטות! הן מתרכזותיבבלוטות־ 
הלימפה המוגדלות. יש מקרים שבהם חט" מצויות בגוף 
במשך שנים אחדות בלי לעורר כל סימני־מחלה בולטים. 

עד לפני דור היתד. מחלת־חשינה קטלנית והופיעה בצורת 
מגיפות, כיום ניתן לפקח עליה בטיפול רפואי־ציבורי מאורגן, 
ובאמצעי־מנע נאותים אפשר להפחית את הסכנה. אולם 
בכמה איזורים אפריקניים מצומצמים עדיין נמצאו נגועים 
30% — 5 מהילידים. 

ניתן לרפא את מחלת־השינה בשיטות הכימויזרפיה (ע״ע), 
התרופות קוטלות־הט״ (טריפאנוצידים) היעילות ביותר הן: 
סוראמין( 205 ־ 1 סץ 03 ), תרכובת סולפונית של תולד ארומאתי 
של השתנה (ע״ע) — מוזרק לתוך הוורידים! פנטאמידין, 
הנגזר אף הוא בעקיפין מן השתנה — מוזרק לתוך השרירים 1 
שניהם משמידים את הטפילים הנמצאים בדם, טריפארסאמיד, 
תרכובת אורגאנית של הארסן (ע״ע, עמ׳ 1039/40 ), מוזרק 
לתוך הוורידים לשם השמדת הטפילים במוח. כל התרופות 
הללו ארסיות, והטיפול בהן טעון השגחה רפואית. ניתן 
להפסיק את התפשטות המחלה ע״י השמדת זבובי צה־צה 
והריסת העצים ור.שיחים בסאוואנה ברצועות רחבות. — יש 
חיות־בר מפריסות־פרסה (כגון איילות) הנדבקות בט" ואינן 
נפגעות בעצמן במחלה, אך משמשות מקור 
להדבקת האדם. משום כך יש להשמיד גם 
את החיות האלו באיזורים הנגועים, כדי 
להפסיק את התפשטות המחלה. 

באותם איזורים טרופיים של אפריקה 
נפוצה מחלת הבקר הקשד. נגנה (- 383 א 
03 ), הנגרמת ע״י מספר מינים של ט" 

(!ססט!(! .י!", 001180101150 .' 1 ', 3X ׳\ 1 ' 1 .עי, 

ועוד) שגם הן מועברות ע״י זבובי צה־צה. 

מחמת הנגנה לעתים אין אפשרות לגדל 
בקר ובהמות־משא באיזורים שבהם שכיחים 
זבובי צד.־צח. אפשר למנוע את התפשטות 
המחלה ע״י זריקות־מנע של תרופות טרי־ 

פאנוצידיות והשמדת הזבובים. 

באירופד, המזרחית ובאסיה גורמת . 1 ׳ 



טריפאנושומות 

1 . 51 תגז\^. X מרם הגמל: 2 ..י!' מדש הח־ 5 דה; 3 .. 1£050 מ: 8 ת 00 .' 1 ' 
מדם ד.שום; 4 , 01-112:1 .' 1 ; 1 —טרישאנושומה נדם ־'!נקים, 11 —דרגת 
קריתידיה ממעי הפי׳שפש, 111 —דרגת לי׳שטן־דוגונן משריר־הלב יעל 
בדאדם: 5 . ; 8311111101151 .ז; 1 —צורה ארובה, 11 —צורה יוצרה; 

6 . נת 01-111 ) 3 ז 0 •( מדם הצפרדע 



1009 


מריפנוסומות — מריצ׳רןוז, הינריד פון 


1010 


51 מ 3 ^\־€ טריפאבוסומיאזה בבקר ונעשית מכשול רציבי לחק־ 
לאות בכמה איזורים שבהם המחלה אבדמית. 

; 1955 /ס ^^ 7 , 611 x 1011 .ין 

{ 11 11 ) 3.111111 ■ £1113 1171 ^ת 114 { ,ץ€׳\ 3 ח , 0 .נ 1 

. 7 .^ 1 ; 1958 ,( 7 '.קסז^ .[ {) 3111€ 

- 11x1 /?> ^ס 01 { 1 ז 13£1 ^. 7 6 ^ 1 / 0 21 )£{ז{ €1 3 ,ז£ג>: 51101 ^/ 

,( 56 ,. 61111 . 015 .(}סז^) 1 )€{ 11 ' 3 ה! ) 1 ^ 10 {ה 0 } 0 ה 2 )^<( 71 { 11101 
־?מ׳צ 5 ,. 015 .ז 1200 ק} 1 מס . 1 ו 1 ןזזס 0 ץז 50 ןז\ €1 ^ .ז£\/-ז 1€ ת 1 ; 1959 
; 1960 ,[?) £95 ] 0$1£ {{ת 10£0 ז £1 ?}^ 71 £11 { 311111 017 0314111 ^ 

,( 202 ,,:נ 5£ .ק 11€ . 0110  011 ^ 1 0113 - 011 < 116$€11 ,€זג 0 ^ 1 . 0 ; 1960 

, 1962 ,( 19 , 3 ^ 1 נ} 0 ז^' 013 ^) 1111€€£1011£ 020011 ) 710 11111011 ^ 1 

ג. ר. 

טןיפניל־מתן ( 1£111311£ זו 11€1171-1 ק 1 ־ 11 , 3 ( 081-15 ) 011 , !)/ 
פחמימן ארומאתי, חומר־אב של קבוצה גדולה של 
חמרי־צבע סינתטיים ושל ראדיקאלים חפשיים. הט׳ ניתן 
להכנה בשיטות שונות, למשל ע״י קונדנסאציה של 3 מול 
בנזול עם מול כלורופורם בסיוע אלומיניום כלורידי: 
יי - 1101 3 + 3 ( 06115 ) 011 011013 + 116 ^ 0 3 

הט״מ הוא חוסר לבן גבישי, שגקודת־היתוכו ״ 92 . הוא מתהמצן 
בנקל לכוהל שלו — הטריפניל־קארבינול, 011 ^ 3 ( 115 6 ^)• 
הומולוגים של 1 , הדומים לו בעיקרם, מכילים במקום שיירי 
בנזול — שיירי טולואול וכד׳. ע״י הכנסת קבוצות אוכסוכרו־־ 
מיות (ע״ע) — 112,011 זא[ וכד׳ — לגרעינים הארומאתיים 
נוצרים צ ב ע נ י ־ ה ט׳, רבי־הערך בתעשיית הטכסטיל 
ובצביעת נייר וטפיטי־קיר. המרים אלה בסיסיים, והם מופקים 
בצורת מלחיהם הססיםים במים. הם צובעים סיבים מן החי, 
ולאחר הצריבה גם כותנה, בגונים טהורים ועזים. מבחינת 
מהותם הכימית, שהיא הקובעת את צבעיהם ואת בשרם 
הצבעני, הם בעלי מבנה כינואידי ( 11 < וע״ע כינון) או 
מלחי־קארבוניום ( 111 ). דוגמות: אורין (״״ 311 , 1¥ ) — 
צהוב־זהוב, בתמיסה אלקאלית אדום! חומצה רוזולית (■׳\)— 
צהובה בחומצה, סגולה באלקאלי < שני אלה משמשים אינדי¬ 
קטורים (ע״ע) באלקאלי־אצידימטריה. ירוק־מאלאכיט( ¥1 )ן 
פוקסין או מאג׳נטה ( 11 ^) — שגבישיו ירוקים־כהים מתכ¬ 
תיים, ותמיסתו אדומה-כהה עזה. וע״ע צבע, צביעה. 

ההומולוג של 1 , ההכסאפניל-אתאן ( 111 ז\), הוא חומר- 
האב של הראדיקאל ההפשי טריפניל-מתיל 



( x ^), שאטום־הפחמן המרכזי שלו מוקף שביעיה — במקום 
שמיניה — של אלקטרונים, ז״א מכיל אלקטרון לא-מזווג. 
X ^ מתהווה באופן ספובטאני מ 111 ־ע בעקבות התרופפות 
הקשר בין שני הפחמנים המרכזיים בגלל הטענתם הכבדה 
ביותר בשיירי־הפניל הגדולים (ע״ע גומברג). ¥111 הוא גוף 
גבישי חסר־צבע ובעל ראקטיוויות מועטת* x ^ איבר קיים 
אלא בתמיסה, הוא בעל י פעילות כימית נמרצת וצבע צהוב. 
שיווי-המשקל ¥111 ^x בתמיסה תלוי בריכוזה, ועם 
מיהולה הוא מוזז לצד הראדיקאל החפשי. ^ 

טריפסים ( 3 ז^^ק 0 ״ 53 ץ X11 ), סדרת חרקים (ע״ע, עמ׳ 93 , 
104 ) מקבוצת בעלי גלגול-למחצה. כ 3,000 מינים, 

רובם זעירים ( 0.5 — 8 מ״ס)* חיים על צמחים, ביהוד ממשפחת 
המורכבים. גפי-הפה ש¬ 
להם עוקצות-סוצצות וע¬ 
שויות לחדור דרך האפי¬ 
דרמיס של פרחים, עלים 
וסירות, שסמיציהם הט" 
וזחליהם ניזונים. הכנפיים 
צרות ובעלות שורות של 
זיפים ארוכים בצורת רי¬ 
סים בשפותיהן * קצת מן 
המינים חסרי כנפיים. אפייני לט" מיבנה פיסות־הרגליים, 
שבקצותיהן נמצאות שלפוחיות שניתן להבליטן ולהכניסן, 
והן מסייעות לט" בהליכה על עצמים חלקים. בקבוצה רווחת 
רביית-בתולים * בקצת מן המינים אין זכרים ידועים כלל. 
הזחלים דומים לבוגרים מבחינת הצורה ואורח-החיים. לפני 
ההתבגרות יש דרגות ( 1 — 2 ) שאינן ניזונות. — בגלל דרך 
תזונתם הט" עשויים לגרום נזק רב לחקלאות. מינים שונים 
של ט" פוגעים בצמחי-נוי, בירקות, בטבק, במטעי כותנה 
ואגוזי־אדמה, בזית ובעצי־הדר ועוד, ויש מהם גם מעבירי 
מחלות-נגיפים מצמח לצמח. 

טר^צ/קה, הייגרייך״ פון — ^^ 111 ^ 8 ^ 1 ^■ 1 יד ״ 0 ׳\■ 1011 ז״ 11€1 — 
( 1834 , דרזדן — 1896 , ברלין), היסטוריון ופוב¬ 
ליציסט גרמני. ט׳ היה בנו של קצין סאכסוני ממוצא צ׳כי- 
הוסיטי. הוא למד היסטוריה ומדעי-המדינה בבון, בטיבינגן 
ובגטינגן* בין מוריו היו פ. כר. דלמן (ע״ע) רפ. י. שטל 
(ע״ע). כבר בצעירותו התרחק מבית-אביו בשל אמונתו 
הלוהטת בשליחותה של פרזסיה להקים גרמניה מאוחדת. 

מזגו הסוער דחף אותו לפעולה מדינית, אך ליקוי חמור 
בשמיעה מנע זאת ממנו וגרם לו שיפנה לעיסוקים אקדמיים. 
הוא הורה מדעי-המדינה והיסטוריה באוניברסיטות ליפציג, 
פריבורג, קיל, הידלברג, ומ 1874 בברלין* שם נתמנה 
לאחר מותו של רגקה (ע״ע) גם להיסטורירגראף הרשמי של 
פרוסיה. מ 1871 עד 1884 היה חבר הריכסטאג, תחילה מטעם 
הליבראלימ-הלאומיים ואח״כ כשמרן מתון בלתי-מפלגתי. 
ט׳ דבק מנעוריו ברעיון החשיבות המכרעת והבלעדית של 
המדינה כיסוד לעיצוב דמותם הרוחנית והמוסרית של היחיד 
ושל החברה, ובכך הכשיר את בני־דורו מבחינה רוחנית 
לקראת מיפעלו של ביסמארק. תחילה דגל, אמנם, בחירות 
הפרט והחברה, אולם שאיפתו לחפיר את גרמניה למדינה 
חזקה ומאוחדת בראשותה של פרוסיה, והצלחותיו של ביס- 
מארק במלחמותיו ובאיחוד גרמניה, הביאו את ט׳ — כאת 
רובם של הליבראלים הגרמנים אז — לראות במדינה 



טריפס בונר. זכר 

( 115 ) £35013 $([ 1 ־ 001111 ־ £1 !?) 



1011 


טריצ׳קה, הינריד פץ — טריר 


1012 


ובלאומיות את הערכים העליונים, ולייחם חשיבות לפרט רק 
בשילובו בהן. 

מהותה של המדינה בעיניו של ט׳ היא הכוח! לפיכך 
מוטלת חובה מוסרית על המדינה לדאוג להאדרת כוחה. 
מצד אחד דבק ט׳ בתפיסה האידיאליסטית, שביססה את 
המדינה על ערכים רוחניים עליונים, ומצד שני — בפוזיטי־ 
וויזם, המתייחם למדינה כאל נתון טבעי הפועל לפי הכרח 
ביולוגי. דווקא צירוף זה של שני תחומים מנוגדים הוא 
שהביא את ט׳ לייחס תוקף רוחני עליון ליצרי־הכוח הברו־ 
טאליים (האלמנטאריים) בחיי המדינות, ולהכרה בזכות 
המוסרית העליונה של החזק. 

ט׳ לחם בחריפות בדעות המנוגדות לתפיסתו זו — 
ברעיונות של חופש הפרט כפי שהובנו במערב־אירופה, וכן 
בסוציאליזם ובקאתוליות, הוא הבליט את הניגוד המסרתי 
בין צרפת ובין גרמניה, והיה הראשון שעמד על כך שאנגליה 
היא המכשול העיקרי להתפשטותה של גרמניה בעולם, ולכן 
אין למנוע התנגשות עמה בעתיד. 

החל מסוף שנות ה 70 פירסם ט׳ מאמרים חריפים גם נגד 
היהודים, שבהם ראה את נציגי התפיסה הליבראלית, 
הזרה — לדעתו — לגרמניה, ולפיכך ייחס להם השפעה הר¬ 
סנית על אשיות החברה והמדינה של העם הגרמני (ע״ע 
אנטישמיות, עם' 496 ). הוא עורר את התנגדותם של מספר 
מלומדים גרמנים, ובראשם מומזן (ע״ע). גם אישים יהודים, 
ביניהם הרמן כהן (ע״ע), פירסמו הצהרות נגדו ! משמעות 
רבה — לשעתו ולעתיד — היתה לוויכוח בין ט׳ ובין ה. 
גרץ (ע״ע, עמ׳ 681 ), שהגן בעוז ובכבוד על היהדות ועל 
היהודים. ט׳ הסתייג מן האנטישמיות הגזענית, שדעותיה 
התחילו להתפשט באותן השנים בגרמניה, אולם שלל את 
זכותם ■של היהודים לקיים — כאזרחים גרמנים — ייחוד 
קיבוצי כלשהו, ודרש מהם טמיעה רוחנית ולאומית מוחלטת. 

בניגוד לראנקה בפר ט׳ בתפיסה, שמחובת ההיסטוריון 
"לתאר את העבר כהווייתו", וטען ש"חובת ההיסטוריון היא 
לנקוט עמדה". הוא שאף לחנך ולעורר את עמר להכיר 
בשליחותו הלאומית בעולם. ואמנם נודע לט׳, שניחן בכשרון 
רטורי וספרותי רב — הוא פירסם אף שירים פאטריוטיים 
נלהבים — תפקיד חשוב בעיצוב דמותם הרוחנית של בני- 
הדור, שלמדו לראות במדינתם ובלאומנות הגרמנית את 
חזות־הכל, תוך הבלטת הניגודים העמוקים שביניהם לבין 
המערב. מבחינה זו היתה לט׳ השפעה שלילית על ההת¬ 
פתחות הרוחנית של הדור שלאחריו בגרמניה. 

כתביו העיקריים של ט': €ו 1801 ;) 11 סנ 1 1 ) 00 11€ ם 18 -ו 0 ] 15 ]ך 1 
26 :ז 0£53 ,\ 7 (״מאמרים היסטוריים ומדיניים״), 1¥-1 , ^ 1886 — 
1897 ! 611 ^ 1681111 ־ ¥01 ,) 0111:11 ? ("הרצאות על מדיניות"), 
1 ־ 11 , 1897/8 ! ;זז 16 ) 11011 י 3111 { . 19 101 065611161116 0601.86116 
(״היסטוריה גרמנית במאה ה 19 ״), 1 -¥ (עד 1847 ), 
79 :ז 1 — 1894 . 

. 19 . 7 .< 1 ן 01 חג־זל[נ 11 ש, 1 

, 4 . 1 ( 0 , 1€5 < €01 ^ - 11 ; 1935 

; 1948 אג , 000011 .י 1 .ס ; 1946 

- 138 1 {ז 19 1116 מ; ^ £171 ,. 101 

; 1950 , 1 .מ 0€151 . 11 ;^ 1958 , 146 

,( 177 ,: 201150111111 . 11151 ) ?./ 3 > , 7 

, €111€0100 ^ . 1 ? ; 1957 ,. 7 .ס ,ח 310 קז 0 ( 1 .\ 4 ; 1954 
, 112 ) 05011 ( 101 ^ 1 . 11 ;* 1957 , 4 . 011 , 111 . 1 ) 

530010 1.00 ) 1714 ) ץ' €£4/7 [ 071 1$€71 ז 11 זז 40 { . 7 

. 1962 ,( 1 ד\ , 50010 : ¥031 

ם. ה 


טריר (■ 61 גת'ד), עיר במדינת רינלאנד־פפאלץ בגרמניה 
המערבית, על נהר מתל, סמוך לגבול לוכסמבורג, 

90,000 תוש׳( 1964 ). — תעשיות העיר מעבדות את התוצרת 
החקלאית, בכללה — יינות עמק־מוזל המפורסמים, ואת 
המחצבים של הסביבה (נחושת, עופרת וגבס), מצויה בה 
גם תעשיית טכסטיל, מוצרי-עור, מכונות, כלי-עבודה ומוצרי' 
ברזל שונים. ט׳ היא מרכז תרבותי ומינהלי למחוז הנקרא 
על שמה! בין השאר נמצאים בה פקולטה לתאולוגיה 
קאתולית ומוזיאון, שבו האוסף הגדול ביותר של עתיקות 
רומיות בגרמניה, 

ענף התיירות מפותח בט׳ בגלל יפי הסביבה והעתיקות 
שבעיר, שהיא מן הערים הקדומות שבגרמניה — אולי 
הקדומה שבהן —, ומן העשירות ביותר בשרידים רומיים 
מצפון לאלפים (תמ׳: ע״ע גלדיטורים, עמ׳ 779 ). המפורסמות 
שבעתיקותיה הן; מן התקופה הרומית — פורטה נערה 
(!;ז^ןןי[ ג 1 ז 0 ? = השער השחור), שהיא שער־עיר מן המאה 
ה 3 , אמפיתיאטרון מתקופת טריינוס, יסודות של גשר על 
המוזל, בסיליקה שהפכה לקאתדראלה! מיה״ב — כנסיות 
גותיות, ארמון קיסרי, ועוד. 

היסטוריה. יוליוס קיסר כבש את מרכזם הדתי של 
ה ט ר ו רים, שבט קלטי שהושפע מהגרמנים. בשנים 16 — 13 
לפסוז״נ בוצר המקום ונקרא אוגוסטה מרורורום. הוא זכה 
במעמד של קולוניה (כנראה בימי קלאודיום קיסר), התפתח 
לאחד המקומות החשובים שבמערב־גאליה, והיה מושב הנצי¬ 
בים של בלגיה ושל גרמניה הרומית. במאות ה 3 — 4 לסה״נ 
היתה ט' מקום־מושבם של כמה קיסרים, בכללם קונסטאנ- 
טינוס הגדול! מימי דיוקלטיאנום קיסר היתה בירת גאליה 
ומושב של הגמון, באמצעי המאה ה 5 נפלה בידי הפראנקים, 
ועם חלוקת ממלכתם עברה מיד אל יד, עד שסופחה סופית 
לגרמניה ב 1925 אולם למעשה היתה בשלטון הארכיהגמונות 
שבה, שקמה בתחילת המאה די 9 . במחצית הראשונה של 
המאה ה 13 היו ארכיהגמוני ט׳ ל״נסיכים-בוחרים" (ע״ע! 
וע״ע גרמניה, עם׳ 429 ), ובימי הארכיהגמון באלדוין מלוכסמ־ 
בורג ( 1307 — 1354 ), שהיה אחיו של הקיסרי הינריך ¥11 , 
נקבע מעמדו של ארכיהגמון־ט׳ לשלישי במעלה בין הנסיכים- 
הבוחרים. לארכיהגמונות היו נחלות נרחבות, והעיר שיגעזגה 
מאד. במותו של באלדווין פרצו מלחמות ממושכות בין 
התובעים לכתר הארכיהגמונות, עד שב 1456 הצליחו אצילי 
העיר ובורגניה להשכין שלום ולהבטיח לעצמם את הזכות 
לבחור בארכיהגמון. ב 1473 נוסדה בעיר אוניברסיטה, שהת־ 



"השער השחור" ( 3 ז 1811£ ב)ז 0 ?) הרוסי בטריר