האנציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית וארצישראלית 


ביד שבעדדעשד 
זרעים, מחזור־ - חדוסקים 



חברה להרצאת אנציקלופדיות בע״מ 
ירושלים - תשב״ם - תל־אביב 


\<ו ס £\<ק ס 1 :) ץ:> א £ 




הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות בע״מ 

מאיר (דל) וברכה פלאי 


הברד סודר ונדפס במפעלי דפוס סלאי-פי.אי.סי. בע״מ, רמודגן וגבעתיים! ההגהות — 
ע״י עוזר רביו ושרה יפה, .^ז; ציוד ומיפוי — נורית יובל 


© 

כל הזכויות שמורות להוצאה, ביהוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 
.סז! ,זוא^ע^וסס 0 א 1 * 81.1$1 ;ז<ז 1 < 1 ס! 1 \? 01.0 ?םא£ זו 8 ־ןמ 10 אוו? 00 


. £1 *א 15 ן< 1 £0 זא £1 ?נ 



המערבת הכללית לברך י״ז 


העורך הראשי: 

פרוס׳ ישעיהו ליבוביץ 


מנהל המערבת: 
אלכסנדר פלאי, 


עורך יועץ: 

פרוס׳ נותן רוטנשטרייך 


המערכת המרכזית 

מחלקת מדעי היהדות: פרופ׳ אפרים אלימלך אורכך 
מחלקת מדעי הרוה: פרופ , שמואל הוגו ברגמן 

פרופ׳ אירנה גרבל(עורכות מישנה) 

מחלקת מדעי הטבע: פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ 


המזכירות המדעית 

המזכירה הכללית: 

ד״ר גרמה ליבובי ץ 

ישראל תא־שמע, . 8 / מקצועות היהדות! ד״ר צביה קליין, יהודית פלדמן, .. 6 . 4 ? / מקצועות הרוח. 

אהרן אריאל, . 14 / היסטוריה; יפה שמני־כירנבוים, ,^. 8 / גאוגראסיה. ד״ר גרמה ליבוביץ/ מקצועות הטבע. 

מלכה טרגן, . 50 . 4 ? / בומאניקד,. זואולוגיה; חקלאות 

פנחס פיק, . 14 / המזכיר הכללי לאיסוף החומר 

ישראל איגרא / המביא לבית הדפום 


פדום׳ מ. אבי־יונה .. .. המזרח הקדום? ארכאולוגיה 

פרוס׳ מ. אבנימלך .. .. גאולוגיה ופלאובטולוגיה 

פרוס , ש. אדלר,. 5 . 8 .? (עורך יועץ) .. .. ביולוגיה 

פרום' א. א, אורבך .. מקרא? תלמוד. ספרות רבנית 

ד״ר ח. אורמיאן .פסיכולוגיה ? חינוך 

פרום׳ ש. אטינגן ז״ל .טכניקה 

ד״ר מ. אלון . משפט עברי 

פרום' א. אלכסנדר. פיסיקה 

פרופ' י. אריאלי היסטוריה חדשה(עד המהפכה הצרפתית) 
פרופ׳ ד. אשכל .. .. מטאורולוגיה וקלימטולוגיה 

פרום׳ א. אשתור .איסלאם 

פרופ ׳ פ. א. בודכרג.המזרח הרהוק 

ד״ר י. בן־דוד.סוציולוגיה 

פרופ׳ ח. ה, בן־ששון .תולדות ישראל 

פרופ׳ י. בן־תור . מינראלוגיד. 

פרופ׳ ש. ה. ברגמן.פילוסופיה 

ד״ר מ. ברור . גאוגראפיה 

פרום' א. גרבל.בלשנות 

ד״ר א. גרזון־קיווי.מוסיקה לא־אירופית 


חקלאות 

פרופ׳ י. צ. ורבלובסקי .. דת 

פרוס׳ מ. זהרי.בומאניקה 

פרום׳ ג. טדפקי (עורך יועץ). משפט 

י. טל.מוסיקה חדשה 

ד״ר ע. יאפו־הופמן. אמנות 

ד״ר מ. לזר .. .. ספרות כללית וספרויות רומאניות 

פרוס׳ יהושע ליבוביץ . תולדות הרפואה 

פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ .. . כימיה; ביולוגיה: רפואה 

א. ליבנה.ציונות? סוציאליזם 

פ. מעוז . כלכלה 

רב־־פרן פ. פיק.צבא 

פרופ ׳ ד. ג. פלופר. נצרות 

פרום , א. ה, פרנקל. מאתמאטיקה 

פרום' מ. קונפינו .היסטוריה סלאווית 

ר״ד ש. רוזן .. משפט בין־לאומי; יחסים בין־לאומיים 

פרופ׳ מ. ריינר (עורך יועץ). טכניקה 

ש. שונמי.ביבליוגראפיה 

י. שמעוני.המזרח ההדש 

ד״ר ב. שרשבפקי. משפט 


עורכי מדרדרת בכדך 

פרופ׳ ש. הודביץ 































רשימת המחברים המשתתפים בכרך י״ז 


אביגד נחמן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך; חותם (בחלקו) 

אבידור משה, ד״ר 

ירושלים, המנהל הכללי של הסוכנות היהודית / הערך: חנוך 
(בחלקו) 

אבי־יונה מיפאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / המזרח הקדום; ארכאו¬ 
לוגיה 

אבניון איתן 

ירושלים, משרד האוצר / הערך: חסכון 

אדלר שאול, ד״ר, !*. 0.7 ,. 0188 ,. 11.8 .? 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / ביולוגיה; רפואה 

אדמוני יחיאל 

ירושלים, הסוכנות היהודית / הערך: חקלאות (בחלקו) 

אוליצקי אריה לאו, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / רפואה 

אורבך אפרים אלימלך, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תלמוד 

אורמיאן חיים, ד״ד 

ירושלים, האנציקלופדיה החינוכית / פסיכולוגיה; חינוך 

אחימאיר אב״א, ד״ד (ז״ל) 

היסטוריה; ספרות רוסית 

אטינגר שמואל, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / תולדות ישראל 

אייזנשטדט שמואל נח, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: חברה 

איצקוביץ מרדפי, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: חסחוס 

אלון מנחם, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / משפט עברי 

אלוני נחמיה, ד״ד 

ירושלים / הערך: חיוג׳ 

אלחנני אפא 

תל־אביב, מהנדס / אדריכלות 

אליצור יהודה, 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה בר־אילן / היסטוריה מקראית 

אלקושי גדליהו, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / ספרות עברית חדשה: 
ציונות 

אפלבאום שמעון, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / הערך: חקלאות (בחלקו) 

אריאל אהרן, 

ירושלים / היסטוריה כללית 

אשרי דוד, ד״ד 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה 

אשתוד אליהו, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / איסלאם 

באב״ד יעקב, אינג׳ 

רחובות, מרצה באוניברסיטה העברית / בימיה תזונתית 

בארון שלום ויטמאיר, ד״ד 

ניו־יורק, פרופסור באוניברסיטת קולמביה / הערך: חיות, צ. פ. 


בורוט שירה, ד״ד 

ירושלים, אסיסטנטית באוניברסיטה העברית / הערך: חלדונות 

בלום יהודה צבי, ד״ד 

ירושלים, משרד החוץ, מורה באוניברסיטה העברית / משפט ביד 
לאומי 

בן־אהרן יוסך 

קיבוץ חפץ חיים / הערך: חפץ חיים 

בנג׳מין ארנסט פרנק, בריגדיר 

גריוול, המפשיר (אנגליה) / הערך: חטיבה יהודית לוחמת (בחלקו) 

בן־טופיה אדם, ד״ר 

חיפה, משדד החקלאות / הערך: חדקניים 

בן־יעקב אברהם,.. 4 . 8 

ירושלים / הערך: חוצין 

בן־פורת מרים 

ירושלים, שופטת בבית המשפט המחוזי / משפט 

בן־שמאי מאיר הלל, ד״ר 

ירושלים, מוסד ביאליק / כימיה 

בן־ששון חיים הלל, ד "ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תולדות ישראל 

בן־תור יעקב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מינראלוגיה; פטרו־ 
גראפיה 

בקר צבי עלי, .\נ. 4 ג ,. 8.0.8 ,. 8.8.8 

ירושלים, נשיא תורן של בית־המשפט המחוזי / הערך: חק עזר 

בראוור אברהם יעקב, ד״ר 

ירושלים / גאוגדאפיה 

ברגמן שמואל הוגו, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 

ברויאר מרדכי, 

ירושלים / הערך: חניך (בחלקו) 

ברוק קלרק הרדינג, ד״ר 

פורטלנד (אה״ב), פרופסור בסטים קולג׳ / הערך: חבש (בחלקו) 

ברור משה, ד״ד 

תל־אביב / גאוגראפיה 

ברש אלכסנדר, ד״ר 

תל־אביב, משרד החינוך / הערך: חלזונות 

ברש משה 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: חלון (בחלקו) 

גולדשלג יהודה 

ירושלים / הערך: חורגין, פנחס 

גור אפך,. 8 ,.ס 5 

ירושלים, משרד החקלאות / הערך: חרוב 

גורדין סלעי, . 80 

רחובות, המכון הלאומי והאוניברסיטאי לחקלאות / הערך: חלב 
(בחלקי) 

גיהון מרדכי, סא״ל 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / הערך: חניבעל (בחלקי) 

גינז אוטה 

קרית־ים / ספרות צ׳כית 



13 


רשימת המחברים 


14 


גנצל ברנהרד דב, ד״ר 

ניו־יורק, פרופסור באוניברסיטה / היסטוריה של אירופה 

גדכל אירנח, ר״ד 

ירושלים, פרופסור־חבד באוניברסיטה העברית / בלשנות! פולקלור 

גרזון־קיווי אסתר, ד״ר 

ירושלים, חברת־מחקר באוניברסיטה העברית / מוסיקה לא־ 
אירופית 

גרינברג משה,. 11.0 ? ,., 1.1 ?. 4 ! 

פילדלפיה, פרופסור באוניברסיטת פנסילווניה / הערך: ח׳ברו 

גרינץ יהושע מאיר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטת תל־אביב / מקרא 

גרפמן רפאל,. 8 

ירושלים / ארכאולוגיה 

גשורי מאיר שמעון 

ירושלים, המכון הישראלי למוסיקה דתית / הערך: חזן, חזנות 

דויד מרטין, ד״ר 

לידן, פרופסור באוניברסיטת לידן / הערך: חמורבי, חקי־ 

דוסטרוכסקי אריה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / דרמאטולוגיה 

דור מנחם, ד״ר 

גבעתיים / זואולוגיה 

דיאמנט פאול יוסף, ד״ר 

ירושלים / הערך: חותם (בחלקו) 

דימנט אלחנן, ד״ר 

ירושלים, מרצד, באוניברסיטה העברית / הערך: חמצון ביולוגי 

דינור כךציון, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: חכמת ישראל 

דן יוסף, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / חסידות 

הופיין יעקב חיים 

תל־אביב / הערך: הנקיים 

הורביץ שמואל, ד״ר 

רחובות, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / חקלאות 

הורוביץ יהושע, ד״ר 

בני־ברק / ספרות רבנית 

הירש שמואל (זיגפריד), ד״ר 

חיפה / זואולוגיה 

הירשהורן אריה 

תל־אביב, מהנדס / הערך: חבל 

הלפרין אברהם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: חפש, 
דרגות' 

הד משה דוד, ^. 14 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / חגי ישראל 

הראובני אילת־השחר,.^. 4 ? ,. 180 * 

ירושלים, מכון הראובנים לחקר צמחי הארץ / הערך: הצב 

הרבורגר פריץ 

ירושלים, משרד העבודה / הערך: חנוך (בחלקו) 

חרשלג יהודה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / הערך: חקלאות (בחלקו) 


וורמברנט מרדכי 

תל־אניב / אגדה; תולדות ישראל במזרח־אירופה; פולקלור 

וינר אהרן, ד״ר 

ירושלים / משפט 

ויץ רענן, ד״ר 

ירושלים, מנהל מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית / הערך: 
חקלאות (בחלקו) 

ורטהיימר חיים ארנסט, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: הלוף־חמרים 

זהרי מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בומאניקה 

זוסמן פנחס, ד״ר 

רחובות. מדריך באוניברסיטה העברית / הערך: חקלאות (בחלקו) 

זסלכסקי אהרן, . 1.50 \ 

חיפה, פרופסור־מישנה בטכניון העברי / חיזק־חמרים 

הכרוני חנה 

ירושלים / הערך: חברוני, פסח 

חכם עמום, . 4 ן 

ירושלים / הערך: חסד (בחלקו) 

חצרון(הרצוג) רוכרט, 

ירושלים / מדעי המזרח 

טדסקי גד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / משפט 

טולקס ירוחם, .\ 14.7 

תל־אביב / ספרות עברית: אישים בתולדות ישראל 

טל יוסף 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / מוסיקה 
טרגן מלכה,. 14.80 

ירושלים / בוטאניקה; זואולוגיה 

יאפו־יהופמן עדית, ד״ר 

ירושלים / אמנות 

ידין אורי, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: חברה (כמושג 
משפטי) 

ידין יגאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: חצור 

יונגוירט אהוד, ד״ר 

רחובות, מורה באוניברסיטה העברית / הערך: חקלאות (בחלקו) 

ימר משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / תולדות המדעים 

יעקכי דוד, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / הערך: חצידקיס 

יערי אכרהם 

ירושלים, בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / ספרנות 

יקותיאלי גדעון, ד״ר 

רחובות, פרופסור־חבר במכון וייצמן למדע / פיסיקה עיונית 

ירון ראוכן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / משפט רומי 

כהן אריאל, . 80 . 14 

ירושלים / מאתמאטיקה! פיסיקה 


15 


רשימת המחברים 


16 


כהן אריק, 500 1.50 * 1 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / הערך: חג (בחלקו) 

כהן מרדכי, . 5 .£.נ 1 ..״ 1.101.6 

ירושלים, מנהל הגימנסיה ע״ש כרמיה / הערך: חנוך (בחלקו) 

לווה יהודה, ד״ר 

חל־אביב, משרד החקלאות / הערך: חקלאות (בחלקו) 

לויבסקי יום־מוב, ד״ר 

תל־אביב / הערך : חנכה (בחלקו) 

לזר משה, ד״ד 

ירושלים, פרצה באוניברסיטה העברית / ספרות כללית ! ספרויות 
דופאניות 

ליכוכיץ אורי, ד" ר 

ירושלים / הערך: חם הגור 

ליכוביץ גרמה, ד״ד 

ירושלים / מאתמאטיקה; אסטרונומיה; פיסיקה 

ליבוכיץ יהושע, ד״ר 

ירושלים, פדופסור־חבד באוניברסיטה העברית / רפואה; אמנות 
יהודית 

ליכוכיץ יוסף, ד״ד 

ירושלים / אגיפטולוגיה 

ליבוכיץ ישעיהו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / ביולוגיה; כימיה; 
רפואה 

ליבנה אליעזר 

ירושלים / ציונות; סוציאליזם 

ליוור יעקב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / מקרא 

לנדאו יעקב, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: חנון (בחלקו) 

מארכום שמעון, ד״ר 

ירושלים / הערך: חנוך (בחלקו) 

מנדלסון היינדיך, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור־חבר באוניברסיטת תל־אביב / זואולוגיה 

מנוסי ידידיה 

תל־אביב / הערך: חמשיר 

מנצל רודולפינה, ד״ר 

קרית מוצקין, סרופםור־יחבר באוניברסיטת תל־אביב / הערך: חי, 
חיה, בעל־חיים (בחלקו) 

מעוז פלק 

תל־אביב / כלכלה 

משלר מיכאל, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / מאתמאטיקה 

נכו אביתר,. 3.50 . 

קיבוץ סער / הערך: חלד 

ניסל ורנד, ד״ר 

ירושלים / הערך: חבישה ותחבושות 

נסאו אריך, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־אורח באוניברסיטה העברית / רפואה 

נצר אמנון 

ירושלים / הערך: חאפז 

סיני צכי, רס״ן 

תל־אביב / הערך: חטיבה יהודית לוחמת (בחלקו) 

סלוצקי יהודה, ד״ר 

רמת־גן / תולדות ישראל במזרח־אירופה 


ספראי שמואל, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / הערך: חנוך (בחלקו) 

עמיצור אכרהס שמשון, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / סאתמאטיקה 

פורממן אדולץ, ד״ד 

בזל, פרופסור באוניברסיטה / הערך: חיים (בחלקו) 

פיאמנטה משה, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / ספרות ערבית הדשה 

פינמהום משה יואל, ד״ד 

רחובות, מדריך באוניברסיטה העברית / חקלאות 

פינם שלמה, ד" ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: חלל (בחלקו) 

פלוסר דוד גוסטכ, ד״ר 

ירושלים, פדופסור־חבר באוניברסיטה העברית / נצרות 

פליקם יהודה, ד״ר 

ירושלים, פדופסוד־חבר באוניברסיטת תל־אביב / הערך: חקלאות 

(בחלקו) 

פלסנר מאיר מרטין, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / איסלאם 

פלק זאכ, ד״ד 

ירושלים, היועץ המשפטי של משרד־הפנים / הערך: חזקת הישוב 

פלד רון, 1.50 * 1 

רחובות, המכון הלאומי והאוניברסיטאי לחקלאות / הערך: חקלאות 
(בחלקו) 

פרוידנכרג גדעון, ד״ר 

ירושלים, חבר־הוראה באוניברסיטה העברית / הערך: חנוך (בחלקו) 

פרנקל כנימין זאב, ד״ד 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / פיסיקה 

פרנקנשטיין קארל, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: חנוך (בחלקו) 

צימרמן יוסח, 1.30 * 1 

ירושלים / הערך: חלל, טיסה אל ה־ (בחלקו) 

צלרמאיר, יולידם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור-חבר באוניברסיטה העברית / הערך: חלום 
(בחלקו) 

צרפתי גד כן־עמי, ד״ד 

ירושלים, האקדמיה ללשון העברית / הערך: ח׳ואריזמי, אל־ 
(בחלקו) 

קאליש, אריה לכ 

ירושלים, מכון ״יד־ושם״ / תולדות ישראל 

קוגלר יהושע, ד״ר 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / זואולוגיה 

קופף לותר, ד״ד (ז״ל) 

בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / מדעי־המזרח 

קידר נחום, ד״ד 

רחובות. מרצה באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

קיפטר מאיר יעקב, ד״ר 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / איסלאם 

קליין צכיה, ד״ד 

ירושלים, מורה באוניברסיטת תל־אביב / תולדות־האמנות; מיתו¬ 
לוגיה 

קלינכרגר אהרן פריץ, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: חנוך (בחלקו) 


17 


רשימת המחברים 


18 


קלינגהופר יצחק הנס, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / משפט 

קסלר אברהם,.. 4 

ירושלים / הערך: חוב לאומי 

קפלידק אולגה, 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / הערך: חבש (בחלקו) 

קפלן צבי 

ירושלים / תלמוד 

קצבורג נתנאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה בר־אילן / הערך: הוסט 

קרמון יהודה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / גאוגראפיה 

קרני יום,ה,.£ . 0 

חיפה, פרופסור־משנה בטכניון העברי / הערך: חמרי־בנין 

רבינוביץ צבי מאיר, ד״ר 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / חסידות 

רובינשטין אברהם, ד״ר 

תל־אביב / חסידות 

רוזן חיים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: ח׳ האות 
(בחלקו) 

רוזן שבתאי, ד״ר 

ירושלים, היועץ המשפטי של משרד החוץ / משפט בין־לאומי 

רוז׳רי גבריאל, ד״ר 

בזנסון, פרופסור באוניברסיטה / הערך; חוף־השנהב 

רוטשילד יעקב, ד״ר 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / הערך: חסות, 
יהודי־ 

רום (רוזנברג) מיכאל, ד״ר 

תל-אביב, משירד המסחר והתעשיה / הערך: חוזה מסחרי 

רונן אברהם 

ירושלים, נספח־תרבות בשגרירות ישראל ברומא / אמנות 

רות בצלאל, ד״ר 

אוכספורד, מרצה באוניברסיטה / הערך: חיימסון 

רייכרט ישראל, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך; חזזיות 

ריקמנס גונזג, ד״ר 

לובן, פרופסור באוניברסיטה / הערך; חמיר 

רמוס־ניל קרלום, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / ספרות ספרדית 

רצהבי יהודה 

תל־אביב / יהדות תימן 

שולוב אהרן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 


שהר אריה, . 4 ? 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / הערך: חיפה (בחלקו) 

שטיינזלץ עדין, הרב 

ירושלים / הערך: חב״ד 

שטייניץ גדעון 

תל־אביב, השירות המטאורולוגי בבית־דגן / הערך: חזית 

שטיינר יעקב, , 50 . 1 \ 

בזל / פיסיולוגיה! אנאטומיה 

שטרן משה, הרב 

ירושלים / הערך: חדושים 

שלום גרשום, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / קבלה 

שליט אברהם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תולדות הבית 
השני 

שמני־־בירנבאום יפה,. 8 

ירושלים / גאוגראפיה 

שמעוני יעקב 

ירושלים, מנהל־מחלקה בסשרד־החוץ / המזרח החדש 

שמרון ארווין שאול 

ירושלים / הערך: חקירה פלילית 

שנער פפה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / איסלאם 

שפיצר אברהם 

ירושלים, הסוכנות היהודית / הערך: חקלאות (בחלקו) 

שפיר אוטו עמנואל 

רמת־גן / פילוסופיה 

שפר אדוארד הצל, ד״ר 

ברקלי, פרופסור באוניברסיטה של קליפורניה / הערך: חוטן 

שקד שאול, . 1 \. 

ירושלים, המכון חאפרו־אסיאני / הערך: זרתושטרה 

שרון משה, . 4 !? 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / מדעי המזרח 

תא־שמע ישראל, ״ 4 . 8 

ירושלים / תלמוד 

תבור דוד, ד" ר 

ירושלים, חבר־מחקר באוניברסיטה העברית / הערך: הכוך(בחלקו) 

תדמור חיים, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך ז הג (בחלקו) 

תמר דוד שלמה, 

ירושלים, מורה באוניברסיטת תל־אביב / ספרות רבנית 

תשבי ישעיהו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / חסידות 



ראהיי־תיבוח הול הימות המחברים 


= אפרים אלימלך אורבך 

א. א. א. 

= אב״א אחימאיר 

א. אח. 

= אליהו אשתור 

א. אש. 

= אדם בן־טוביה 

א. ב. ט. 

= אסף גור 

א. גו. 

= אוטה גינז 

א. גי. 

= אירגה גרבל 

א. גדל 

= אסתר גרזוךקיווי 

א. גדק. 

= אריה דוסטרובסקי 

א. דו. 

= אילת־השחר הראובני 

א. ה. ה. 

= אדוארד הצל שפר 

א. ה. ש. 

= אברהם הלפרין 

א. הל. 

= אהרן זסלבסקי 

א. זס. 

= אברהם יעקב בראוור 

א. י. בר. 

= אורי ידין 

א. יד. 

= אהוד יונגוירט 

א. יו. 

= אריק כהן 

א. כה. 

= אריה לאו אוליצקי 

א. ל. א. 

= אלכסנדר ברש 

אל. ב. 

= אליעזר ליבבה 

א. לי. 

= אריך נסאו 

א. נ. 

= אוטו עמנואל שפיר 

א. ע. ש. 

= ארנסט פרנק בנג׳מין 

א. פ. ב. 

= אהרן פריץ קלינברגר 

א. פ. ק, 

= אברהם קסלר 

א. קם. 

= אולגה קפליוק 

א. קם. 

= אברהם רובינשטיין 

א. ר. 

= אברהם רונן 

א. רו. 

= אברהם שליט 

א. ש. 

- ארווין שאול שמרון 

א. ש. ש. 

־= אהרן שולוב 

א.שו. 

= אברהם שפיצר 

א. שפ. 

= אבא אלחנני 

אב. א. 

= אביתר גבו 

אב. נ. 

= אדולף סורטמן 

אד. פו. 

= אהרן אריאל 

אה. א. 

= אהרן וינר 

אה. ו. 

= אורי ליבוביץ 

או. ל. 

= איתן אבניון 

אי. א. 

= אלחנן דימנט 

אל. ד. 

= אמנון נצר 

אט. נ. 

= אריה הירשהורן 

אר. ה. 

= אריאל כהן 

אד. כה. 

= אריה שחר 

אר. ש. 

= בן־ציון דיבור 

ב. ד. 

= ברנהרד דב גבצל 

ב. ד. ג. 

= בנימין פרנקל 

ב. פ, 

= גד בן־עמי צרפתי 

ג. ב. צ. 

= גד טדסקי 

ג. ט. 

= גדעון יקותיאלי 

ג. י. 

= גרמה ליבוביץ 

ג. ל. 

= גורדין סלעי 

ג, ם. 

= גדעון פרוידנברג 

ג. פ, 

= גבריאל רוז׳רי 

ג. ד, 

= גונזג ריקמנם 

ג. רי. 

= גרשום שלום 

ג. ש, 


ג. שט. = גדעון שטיעיץ 

ד. אש. = דוד אשרי 

ד. פ. = דוד פלוסר 

ד. ת. = דוד תמר 

ד. תב. = דוד תבור 

ה. מ• = היגריך מנרלסון 

ו. ג. = ורנד ניסל 

ז. ם. = זאב סלק 

ח. א. - חיים אורמיאן 

ח. א• ו. = חיים ארנסט ורטהיימר 

ח. ה. ב־ש = חיים הלל בן־ששון 

ח. ר. = חיים רוזן 

ח. ת■ = חיים תדמור 

י. א. = יהודה אליצוד 

י. ב. = יעקב בן־תור 

י. ד. = יוסף דן 

י. ה. ק. = יצחק הגס קלינגהופר 

י. הו. = יהושע הורוביץ 

י. הר. = יהודה הרשלג 

י. ח. ה. = יעקב חיים הופיין 

י. ט. ל. = יום־טוב לוינסקי 

י. סו. = ירוחם טולקם 

י. י. = יגאל ידין 

י. ל. = ישעיהו ליבוביץ 

י. לי. = יוסף ליבוביץ 

י. ם. ג. = יהושע מאיר גדיבץ 

י. מ. ל. = יעקב מ. לנדאו 

י. ם. = יהודה סלוצקי 

י. פל. = יהודה פליקם 

י. צ. = יוסף צימרמן 

י. צ. כ. = יהודה צבי בלום 

י. צל, = יוליוס צלרמאיר 

י. קר. = יהודה קדמון 

י. ר. = יהודה רצהבי 

י. שט. = יעקב שסיינר 

י. שם. = יעקב שמעוני 

י. ת. = ישראל תירשמע 

י. תש. = ישעיהו תשבי 

יה. ל. = יהושע ליבוביץ 

י. לו. = יהודה לווה 

יה. ק. = יהושע ק וגלד 

יו. ק. = יוסף קרני 

יח. א. = יחיאל אדמוני 

יע. ב. = יעקב באב״ד 

יע. ר. = יעקב רוטשילד 

יש. ר. = ישראל רייכרס 

מ. = מערכת 

מ. א. י. = מיכאל אבי־יונה 

מ. אי. = מרדכי איצקוביץ 

מ. ב. פ. = מרים בן־פורת 

מ. בר. = משה בדור 

מ. גי. = מרדכי גיחון 

.מ. ד. = מרסין דויד 

מ. ד. ה. = משה דוד הר 

מ. דו. = מנחם דור 

מ. ה. ב. = מאיר הלל בן־שמאי 


= מרדכי וורמברבט 

מ. ו. 

= מיכאל זהרי 

מ. ז. 

= מלכה טרגן 

מ. ט. 

-- משה ימר 

ם. י. 

= מאיר יעקב קיססד 

מ. י. ק. 

= משה לזר 

מ. ל. 

= מיכאל משלר 

מ. מש. 

= מיכאל רוח 

מי. ר. 

= מאיר שמעון גשורי 

מ. ש, ג. 

= משה שרון 

מ. ש־ן 

= מנחם אלון 

מנ,א. 

= מרדכי ברויאר 

מר. בר. 

= מרדכי כהן 

מר. כ. 

= משה אבידור 

מש. א, 

= משה ברש 

מש. ב, 

= משה גרינברג 

מש. ג. 

= משה סינטהוס 

מש. פ. 

= משה סיאמנטה 

מש. פי. 

= משה שטרן 

מש. שם. 

= נחמן אביגד 

ב. אב. 

= נחמיה אלוני 

נ. אל. 

= נחום קירר 

נ. קי. 

= עמוס חכם 

ע. ח. 

= עדין שטיינזלץ 

ע. שט. 

= פריץ הרבורגר 

פ. ה. 

= פנחס זוסמן 

ם. ז. 

= פאול יוסף דיאמנם 

פ. י. ד. 

= פלק מעוז 

פ. מ. 

= פסח שנער 

פ. שב. 

= צבי מאיר רבינוביץ 

צ. מ. ר. 

= צבי סיני 

צ. ם. 

- צבי קפלן 

צ. ק. 

= צביר, קליין 

צ. קל. 

= קרל הרייבג כרוק 

ק. ה. ב. 

= קארל פרנקנשסיין 

ק. פר. 

= קרלוס רמוס־גיל 

ק. רדג. 

= רענן ויץ 

ר. ו. 

= רוברט חצרון 

ר. ח. 

= ראובן ידון 

ר. י. 

= רון פלד 

ר. פל. 

= רודילפיבד, מנצל 

רו. מ. 

= שאול אדלר 

ש. אד. 

= שמואל אטינגר 

ש. אם. 

= שמעון אפלבאום 

ש. אפ. 

= שירה בורוט 

ש. בו. 

= שמואל הורביץ 

ש. ה. 

= שמואל הוגו ברגמן 

ש. ה. ב. 

= שמואל הירש 

ש. הי. 

= שלום ויטמאיר בארון 

ש. ו. ב. 

= שמעון מארכוס 

ש. מ. 

= שמואל נח אייזנשסדט 

ש. נ. א. 

= שמואל ספראי 

ש. סס. 

־־ שמשון עמיצור 

ש. ע. 

= שלמה סיבס 

ש. ם. 

= שבתאי רוזן 

ש. רו• 

= שאול שקד 

ש. ש. 




יצורים 

־תיבות וק 

ראשי 



ע״ג 

= טור שולחן ערוך 

טוש״ע 

= אדוני, אבי זקני 

אא״ז 

ע״ד 

= טורי זהב 

ט״ז 

= אב בית דין 

אב״ד 

עוב׳ 

= יבמות 

יבמ' 

- אדוננו, מורנו ורבנו 

אדם ו״ר 

עו״ש 

־ יהושע 

יה׳, יהו׳ 

= אבות דרבי נתן 

אדר״נ 

עז׳ 

= ימי הביניים 

יה״ב 

= ארצות הברית 

אה״ב 

ע״ז 

= יורה דעה 

יו״ד 

-־־ אבן העזר 

אה״ע 

עי׳ 

= יוונית 

יוו׳ 

= אורח חיים 

או״ח 

עי״כ 

= יחזקאל 

יחז׳ 

= איכה רבתי 

איכ״ר 

עיר׳ 

= ילקוט שמעוני 

ילק״ש 

= אין סוף 

א״ס 

עמ׳ 

= ישמרהו צורו וגואלו 

יצ״ו 

= את עצמו 

א״ע 

ע״ע 

= ירושלמי 

ידו׳ 

= ארמית 

ארמי 

ערב׳ 

= ירמיהו 

ירמי 

= בבא בתרא 

ב״ב 

פ׳ 

= ישעיהו 

ישע׳ 

= ביבליוגראפיה 

ביבל. 

פדר״א 

= יתברך שמו 

ית״ש 

= בית דין 

בי״ד 

פי׳ 

= כל אחד, כי אם 

כ "א 

= בית־הכנסת 

ביהכ״ג 

פס׳ 

= כתב העת 

כה״ע 

- בית־המדרש 

ביהמ״ד 

פס״ד 

= כתבי הקודש 

כה״ק 

= בית־הספר 

ביד,"ם 

פסי׳ 

= כתב יד, כתבי יד 

כ״י 

= בית־חרושת 

ביח״ר 

פסידר״ב 

~ כלומר 

כלו׳ 

= בבא מציעא 

ב׳׳מ 

פסי״ר 

= כתב עת, כתבי עת 

כ״ע 

= במדבר 

במד׳ 

פפד״מ 

= כריתות 

כר׳ 

= במדבר רבה 

במד״ר 

צרפ׳ 

= כתובות 

כת׳ 

= בעל־היים, בעלי־חיים 

בע׳׳ח 

ק״ג 

= כתב יד, כתבי יד 

כת״י 

= בבא קמא 

ב" ק 

ק״ו 

= ליטר 

ל׳ 

= ברכות 

בר׳ 

קיד׳ 

= לאטינית 

לאט׳ 

= בראשית רבה 

ב״ר 

ק״מ 

= לספירת הנוצרים 

לסה״נ 

= בראשית 

ברא׳ 

קמ״ר 

= לפני ספירת הנוצרים 

לפסה "נ 

= ברית־המועצות 

בריה״ם 

ר׳ 

= מטר; משנה 

מ' 

= ברכות 

ברב׳ 

ראב״ד 

= מיליגראם 

מ״ג 

= בתי־חרושת 

בתח״ר 

ראב״ע 

= מגילה 

מג׳ 

- בתי־ספר 

בת״ם 

רד״ק 

= מדרש 

מדר׳ 

= גראם 

ג׳ 

ר״ה 

= מהדורה; מהדורת 

מהדי 

־ גיטין 

ניט׳ 

רוס׳ 

= מורה נבוכים 

מו״ג 

= גליון; גליונות 

גל׳ 

רז" ל 

= מועד קטן 

מו״ק 

= גרמנית 

גרמ׳ 

= מחשבה זרה, מחשבות זרות רלב״ג 

מ״ז 

= דברים 

דב׳ 

רמ״א 

= מטה כללי 

מטכ״ל 

= דברי״הימים א׳ 

דבהי״א 

רמב״ם 

-- מלכים א׳ 

מל "א 

= דברי־הימים ב׳ 

דבהי״ב 

רמב״ן 

= מלכים ב׳ 

מל״ב 

־= דברים רבה 

דב״ר 

ר״ו 

= מלחמת־העולם 

מלה" ע 

= דיבור המתחיל 

ד״ה 

רס״ג 

- מלחמות 

מלח׳ 

= דברי ימי ישראל 

ך י" י 

דע״ג 

= מילימטר 

מ״מ 

= דניאל 

ת׳ 

רש״ג 

= מטר מעוקב 

מ״ק 

= דברי פי חכם חן 

דפח״ח 

רש״י 

= מטר מרובע 

מ״ר 

= הושע 

הו׳ 

ר״ת 

= מנחות 

מנת' 

= הוציא לאור; הוצא לאור 

הו״ל 

ש׳ 

= מסכת 

מס׳ 

= הונגרית 

הונג׳ 

שביע׳ 

= מסילת ברזל 

מס״ב 

= הוצאה, הוצאת 

הוצ׳ 

שד״ל 

= מעשרות 

מעשר׳ 

= הוריות 

הור׳ 

שד,"שי 

= מורה צדק 

מ״ץ 

= הלכה; הלכות 

הל׳ 

שהש״ר 

־ משניות 

משנ׳ 

= הערה 

הע׳ 

שו״ע 

= מתיה 

מת׳ 

= השווה 

השו׳ 

שופ׳ 

= נדרים 

נדר׳ 

= וגומר 

וגו׳ 

שו״ת 

= נולד 

נו׳ 

= ויקרא 

ויק׳ 

שי״ר 

= נוסח א , 

נו״א 

= ויקרא רבה 

ויק״ר 

שמ׳ 

= נוסח ב׳ 

נו״ב 

־= וכדומה 

וכד׳ 

שמו״א 

= נחמיה 

נחם׳ 

= וכולי 

וכו׳ 

שמו״ב 

= ניו־יורק 

ג״י 

= וכיוצא בזה 

וכיוצ״ב 

שמו״ר 

= ספר: סימן 

ם׳ 

= זאת אומרת 

ז״א, ז. א. 

ת״א 

= סימן 

יי י׳• 

= זכריה 

זכר׳ 

תהל' 

= סינית 

סיג׳ 

= זכרונו לחיי העולם הבא 

זלה״ה 

תום׳ 

= סנטימטר 

= זכרונו לברכה לחיי העולם ס״מ 

זללה״ה 

תוספ׳ 

= ספר מצוות גדול 

סמ״ג 

הבא 


תוש׳ 

= סנטימטר מעוקב 

סמ״ק 

= זכר צדיק לברכה 

זצ״ל 

ת״ח 

= סנטימטר מרובע 

סמ״ר 

־ חלק א׳ 

ח "א 

ת״י 

= סנהדרין 

סנה׳ 

= חלק ב׳ 

ח "ב 

תמ׳ 

= סוף פרק א׳ 

סס" א 

־- חגיגה 

חג׳ 

תנה׳ 

= ספר תורה 

ס״ת 

= חס ושלום 

ח "ו 

תעג׳ 

= עיין; עמוד! ערך 

ע׳ 

= חוברת; חוברות 

חוב׳ 

תרג׳ 

= עמוד א׳ 

ע״א 

= חולין 

חול׳ 

תשוב׳ 

= עמוד ב׳ 

ע״ב 

= חושן משפט 

חו״מ 


= עמודה ג' 
= עמודה ד׳ 
= עובדיה 
= עובר ושב 
־ עזרא 
= עבודה זרה 
= עיין 

= על ידי כך 
= עירובין 
= עמוד, עמודים 

= עיין ערר; עיין ערכו; עיין ערכים 
= ערבית 
= פרשת! פרק 
= פרקי דרבי אליעזר 
= פירוש 
= פסחים 
= פסק דין 
= פסיקתא 

= פיסקתא דרב כהנא 
= פסיקתא רבתי 
= פראנקפורט דמיין 
= צרפתית 
= קילוגראם 
= קל וחומר 
= קידושין 
= קילומטר 
= קילומטר מרובע 
= ראה! רבי 
= ר׳ אברהם בן דוד 
= ר׳ אברהם אבן־עזרא 
־־ ר׳ דוד קמחי 
= ראש־השגה 
= רוסית 

= רבותינו זכרונם לברכה 
= רבי לוי בן גרשון 
= ר' משה איסרלש 
= רבנו משה בן מימון 
= רבי משה בן נחמן 
= רבנו נסים 
= רב סעדיה גאון 
= רב עמרם גאון 
= רב שרירא גאון 
= רבנו שלמה יצחקי 
= ראשי תיבות; רבנו תם 
= שנה! שנת 
= שביעית 

= שמואל דוד לוצאטו 
־־ שיר השירים 
= שיר השירים רבה 
= שולחן ערוך 
= שופטים 
= שאלות ותשובות 
= שלמה יהודה רפאפורט 
= שמות 
= שמואל א׳ 
= שמואל ב׳ 
= שמות רבה 
= תרגום אונקלום 
= תהלים 
= תוספות 
= תוספתא 
= תושבים 
= תלמק־-חכם 
= תרגום יונתן 
= תמונה; תמונות 
= תנחומא 
= תענית 
= תרגום, תירגם 
= תשובות 





האנציקלופדיה העברית 


חיפה: המפרץ 









הנבירה ורחדקרז (טפיטיז של ק?י;י, טז ו;מאה ח*> 1 ) 
(ר׳ להלן, עט׳ 1147/8 


ץרעי□/ מחזיור״, במשק החקלאי — סדר של גידולים 
( מתחלפים על שטח אחד. 

החקלאי הקדמון היה מגדל על אדמתו אותו מין תבואה 
שנה אחר שבה, ללא חילופין, עד שחדלה הקרקע לתת את 
יבולה. לאחר שדללו חמרי־המזון שבקרקע או שזו נשתבשה 
בבאשה, היה נוטשה לשנים־מספר ומנצל חלקה אחרת, עד 
שהיתה אף זו מגיעה לאפיסת פוריותה, ושוב היה עובר 
לחלקה אחרת. או שהיה חוזר לחלקה הראשונה, שבינתיים 
חחליפה כוח ונצטברו בה חמרים אורגאניים ומיבראליים 
זמינים בפעולת צמחים ומיקרואורגאביזמים. באיזורים מיו¬ 
ערים היה החקלאי מברא את היער חלקות־חלקות ומעביר 
את עיבודו מחלקה לחלקה. זוהי "החקלאות הניידת", 
שהיא קיימת עד היום באיזורים נרחבים באסיה ובאפריקה. 

המחזור חדו־שנתי, שהוא נפוץ עד היום בהרבה 

איזורים בעולם. ובשינוי צורה — גם בהרבה משקים חקלאיים 

בישראל, מושתת על שיטת חילופין של שני סוגי גידולים — 

גידולי־חורף וגידולי־קיץ בחלקה אחת. את מקום גידולי־הקיץ 

תפס לפעמים שדה כרב־נח — שדה שעובד ולא נזרע. 

שיטה זו היתה ידועה בחקלאות הרומית העתיקה, וכן גם 

בא״י בתקופת המשנה והתלמוד ("נר שנה וזורע שבה" 

[תוספתא ב״מ ט/ דן). הנימוקים *להברת השדה לשנה 

תמימה היו החזרת הפוריות או אגירת מי־גשם משנת־ההברה 

־ 1 


לשנת-הזריעה. במקרים אחרים היה החקלאי מנצל דרך־קבע 
חלקה אחת לגידולי־חודף, שניה — לגידולי־קיץ. 

המחזור התלת־שנתי כלל הברת השדה רק אחת 

▼ 

ל 3 שנים, לפי הסדר: גידולי־חורף — גידולי־קיץ — כרב־נח; 
שלף הדגן היה משמש למרעה הבקר והצאן. עם הגברת 
גידול המקנה דחקו צמחי־המספוא את הכרב־נח, וצורתו 
המודרנית של המחזור התלת־שנתי היא: גידולי־חורף (חיטה, 
שעורה, קטניות) — גידולי־קיץ (תירם, 10 דגום, אבטיחים, 
חמניה, חריע) — מספוא (בקיה. תלתן, פולים). זהו המחזור 
הרווח ביותר במשקי א״י ונפוץ מאד ברחבי העולם. — ח מ ח¬ 
זור הנורפולקי (ה 4 ־שנתי) הונהג תחילח בארצות־ 
השפלה, העשירות בעדרי־בקר, והובא במחצית הראשונה של 
המאה ה 18 לאנגליה, ומשם התפשט על פני שטחים נרחבים 
בעולם. סדרו הוא: גידולי־עידור (סלק־סוכר, סלק-מספוא, 
תפוחי־אדמה) — שעורת־קיץ — תלתן — חיטת־חורף. מחזור 
זה הוכנס ע״י הטמפלרים הגרמנים בסוף המאה ה 19 גם לא״י 
בשינויים מסויימים, לפי הסדר: דלעת או שומשום או 
תירס — חיטה או שעורה — בקיה או תלתן — חיטה 
או שעורה. 

השיקולים לקביעת החילוף של גידולים שונים במחזור 
מביאים בחשבון בחינות שובות: משק חמרי-המזון בקרקע — 
תצרוכת הצמחים השונים בחמרי־סזון שונים ומידת היענותם 









27 


זרעים, מחזור■ — זרעים, פדר 


28 


לחמרי־דישון; כמות חומר השרשים וחלוקת השרשים בשב־ 
בות־הקרקע השונות; קישור חנקן־האויר ע״י צמחי קטניות ; 
מידת ההפסדים של חמרי־מזון מחמת טיפולים שונים בקרקע, 
כגון השקיה, עיבודים וכר. חשיבות מרובה נודעת לגו¬ 
רמים הפיטו־סאניטאריים —עייפות־הקרקע, מחלות- 
צמחים,מזיקי־צמחים,באשה. עייפות-הקרקע מתבטאת 
בהפחתת יבולים בעקבות הפרזה בגידול מין אחד או מינים 
קרובים זה לזה, והיא תוצאה מעירעור שווי־המשקל המיקרו- 
ביולוגי בקרקע מחמת התמדת ההשפעה של צמתי אותו 
המין, שגורמת התרבות מופרזת או התמעטות של קבוצה 
מסויימת של מיקרואורגאניזמים בקרקע, או אף דילדול 
הקרקע מלומרי-קורט מסויימים. 

הגורמים הקובעים את סיכויי ההצלחה בהדברת מהלוח, 

או במניעתן מלכתחילה, באמצעות מ״ז הם: מספר המינים 
התרבותיים, המשמשים פונדקאים למעורר־המחלה; מידת 
כשרו של מעורריהמחלה לקיום סאפרופיטי ממושך בהפסקות 
שבין גידול הפונדקאים; אפשרות השמדת הנבגים או הקשיו־ 
נו ת בפעולת יובש, חום, 11 <* של תמיסת־הקרקע, מיקרו־ 
אורגאניזמים של הקרקע ועוד. — מבחינת המלחמה 
במזיקי־צמחים מוכוון המחזור להביא להרעבת הטפי¬ 
לים ע״י שימוש לסירוגין בגידולים בלתי־רגישים לפגיעה 
ובגידולים רגישים) המחזור עשוי לשמש גורם מונע רק 
לגבי מזיקים שניזונים מסוג־מזון אחד, ואילו לגבי מזיקים 
שהם אוכלי-הכל אין לו בל ערך. 

מה״ז, כשהוא מלווה עיבודי־קרקע מתאימים, הוא אחד 
האמצעים היעילים למלחמה בבאשה. 

מרובים הם הגורמים שיש להביאם בחשבון בשעת עריכת 
מה"ז, ומכאן גם השוני והגיוון הרב בצורות מחזורי־הזרעים. 
להלן דוגמות של מחזורי־זרעים מקובלים בא״י: 

מחזורים דו־שנתיים: ( 1 ) ברב שחור — חיטה 
או שעורה! ( 2 ) אבטיחים — שעורה;( 3 ) תירס או סורגים — 
חיטה. — מחזורים תלת־שנתיים: ( 1 ) תירס או 
סורגום — שחת — חיטה או שעורה! ( 2 ) שחת — תירס 
או סורגום — חיטה;( 3 ) סורגום או חמניות או אבטיחים — 
שחת — שעורה; ( 4 ) גידולי־תחמיץ קיציים — קטניות לגר־ 
גירים — חיטה, — מחזורים 4 ־שנתיים: ( 1 ) שחת — 
שעורה — תירם — חיטה; ( 2 ) שחת — שעורה — קטניות 
לגרגירים ולתחמיץ—חיטה; ( 3 ) זבל ירוק-תירם — חיטה — 
זבל ירוק־תירס — שעורה. — מחזורים 5 ־שנתיים: 

( 1 ) תירס — שחת — חיטה — תירם — חיטה או שעורה! 

( 2 ) זבל ירוק — חיטה — סורגום או תירם — שחת — 
שעורה; ( 3 ) קטניות לגרגירים — שחת — חיטה — תחמיץ- 
קיץ — שעורה; ( 4 ) תורמוס לזבל ירוק — שעורה — 
מקשה — שחת — שעורה. מחזורים 6 -שנתיים: 
( 1 ) זבל ירוק — חיטה — תירם — קטניות לגרגירים — 
חיטה — תירם; ( 2 ) זבל ירוק — חיטה — תירס — חיטה — 
שחח — שעורה. 

מ״ז בחקלאות־שלחין שונה מזה שבחקלאות-בעל ומסובך 
ממנו בהרבה משום הגיוון הרב במיני הגידולים הנזרעים, 
בעונות זריעתם ובשיטות השקייתם. במחזור זה נוהגים 
עפ״ר לגדל שני גידולים לשנה (במקום אחד שבמחזור־בעל). 
לכל מחזור ציר מרכזי — גידול עיקרי אחד (או גידולים 
עיקריים אחדים). במחזורי־הגידולים המודרניים המקובלים 
בישראל השדה תפוס גידולים כ% מתקופת המחזור, ואילו 


כ 3 /' ממנה הוא עומד תחת מים. להלן דוגמות של מחזורי־ 
שלחין מן הטיפוסים השונים: 


ציר מרכזי: אספסת 


אביג—קיץ 

סתיו—חורף 

שנה 

— 

שחח 

1 

אספסת 

אספסת 

2 

אספסת 

אספסת 

3 

אספסת 

אספסת 

4 

אספסת לזרעים 

אספסת 

5 

כותנה 

— 

6 

כותנה 

— 

7 

חרישה עמוקה 

חיטה 

8 


ירקות 

ציר מרכזי: 

אביב—קיץ 

סתיו—חורף 

שנה 

ירקות 

— 

1 

אגחי־אדמה 

ירקות 

2 

— 

שחת 

3 

תירס 

ירקות 

4 

חרישה עמוקה 

חיטה 

5 


גידולי־תעשיה 

ציר מרכזי: 

אביב—קיץ 

סתיו—חורף 

שנה 

כותנה 

— 

1 

— 

שחת 

2 

מספוא 

סלק־סוכר 

3 

כותנה 

— 

4 

חרישה עמוקה 

תלתן פהלי 

5 


בננות 

ציר מרכזי: 

אביב—קיץ 

סתיו—חורף 

שנה 

— 

שחת 

1 

בננות 

בננות 

2 

בגנות 

בננות 

3 

בננות 

בננות 

4 

תירס 

בגנות 

5 

— 

תחמיץ 

6 

מספוא 

עגבניות 

7 

תירם 

שחת 

8 

חרישה עמוקה 

חיסר. 

9 


מחזור דינאמי או גמיש. מהותו היא שקובעים 
את הקווים היסודיים של המחזור בלבד — את המסגרת, 
שמילויה נעשה בהתאם לתנאים המתחלפים מדי שנה בשנה, 
שיטה יזו מחייבת נסיון חקלאי רב וזהירות. 

מבחינת סדרי המחזור ניתן, כמובן, לגדל על כל שטחי 
המשק גידול אחד בלבד: העיקר הוא — להחליפו מדי שנה 
בשנה. אולם נוהג כזה היה מחייב הפרשים גדולים בהשקעת 
עבודה וציוד מדי שנה בשנה וגורר סיכון כלכלי רב בעקבות 
פגעי־טבע ותנודות מחירי־השוק. משום כך כלל גדול הוא 
בעריכת המחזור — שמספר שדות המחזור כמספר 
שנותיו, ז״א למחזור 3 ־שנתי — 3 שדות, ל 4 ־שנתי — 
4 שדות וכר. 

מ. אלעזרי־וולקני, מחקרים בשדות־בעל, תש״ד! ש. הורביץ, 
תורת השדה, ב/ 13 ־ 118 , תש״ך 2 ; -/ 71 ,״<■; .;/ע ,ז:־: 1 רת״ 1 ו .א 
516111471£ ^ 411 ^ . 3 . 14 £€71 01 } 111 ) ¥711 ,־!־< חת 1111 ^ 8 , 1 * 1 ; 1921 , £6 01 } 
015111071 ^ 1 ? 070 ,׳ח £1£11 . 1 . 11 . 0 ; 927 ! , 1715 ) 1 ק 01£6 } ¥711€/17 . 11 
5011 י $£1 צט> 1 .[ ; 1938 ,( 1938 0 ־ 1111 1011 ־]£ 01 :* 001 ( 1 ־ 11 ;£¥) 

. 5 . 14 - 110 1 ח/י\ .'ד ; 1953 , 1 { 1 ט 7 701 > 1711 ) 1 ? . 1113 ) 0071511110115 

, 1.03 ] . 8 ; 1953 ,!? 070 1613 ? / 0 11071 ) 70311 ? , 5 קק £1 
. 1953 , 108 ־ 0 קס 068006 !,*מסזזסס 46 0 x 116 

ש. ה. 

זו־עים, סדר׳ הראשון בששה סדרי משנה; רובו עוסק 
במצוות התלויות בארץ. מסכת ברכות (ע״ע), 

שאמנם אינה עוסקת במצוות התלויות בארץ — נקבעה 
בראשו, וניתנו לכך כמה טעמים. שאר המסכתות הן: פ א ה — 


29 


זרעים, פדר — דיקור 


30 


בהלכות מתנות־עניים הניתנות מגידולי-קרקע: לקט, שכחה 
ופאר. * ד מ א י — בעניין גידולי־קרקע שיש ספק אם הופרשו 
מהם מעשרות; כלאים — בעניין איסור נטיעה וזריעה 
של מינים שונים יחד; ש ב י ע י ת — בהלכות שמיטת־קרקע 
בשנה השביעית, ואגב — אף בהלכות שמיטת־כספים; 
ת ר ו מ ו ת — בהלכות התרומות הניתנות לכהנים מגידולי- 
קרקע;מעשרות — בהלכות המעשרות הניתנים מגידולי־ 
קרקע: ללויים, לעניים וכד(מעשר ראשון ושלישי); מעש ר¬ 
ש נ י — בהלכות אותו מעשר הנאכל בירושלים בטהרה ע״י 
מפרישיו עצמם, ואגב — בדיני נטע רבעי (ע״ע); חלה — 
בהלכות המתנה הניתנת לכהן מן העיסה הנילושת לשם 
חלת־לחם; ערלה — בעניין איסורם של פירות שלוש 
השנים הראשונות לנטיעת העץ; ביכורים — בהלכות 
ביכורי־הפירות. המובאים לירושלים וניתנים לכהנים. — גם 
בתוספתא הסדר הראשון הוא ז/ והוא מכיל מסכתות מעין 
אותן שבמשנה. — מאחר שרובן של המצוות התלויות בארץ 
נוהג רק בא״י, עסקו בסדר ז/ כנראה, בעיקר אמוראי א״י. 
גמרא לסדר ז׳ כולו מצויה רק בתלמוד ירושלמי, ואילו 
תלמוד בבלי יש רק על מסכת אחת ממנו — ברכות; 
אלא שענייני סדר ז׳ נידונים גם בתלמוד הבבלי בסדרים 
אחרים. 

י. נ. אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, 275-269,44 , תשט״ז! 

ח, אלבק, ששה סדרי משנה, א': זרעים, 3-1 , תשי״ז. 

זח$י (זארעצקי), איזיק ( 1891 , פינסק — 1956 , קורסק), 
בלשן. מחוקרי היידית. ד למד מאתמאטיקה, ויחד 
עם זה עסק בלשון ובספרות היידית. לאחר פרוץ המהפכה 
נצטרף תחילה לבונד, ולאחר מכן למפלגה הקומוניסטית, 
והיה פעיל במחלקה היהודית של הקומיסאריון־לחינוך בערים 
שונות — בעיקר למען בישולם של לימודי היהדות והלשון 
העברית בבה״ס היהודים ולמען רפורמה בכתיב היידי. בסו׳ף 
שנות ר, 20 הוענק לו תואר פרופסור; מאז הורה יידית 
ומאתמאטיקה במוסקווה. — ז׳ חיבר כמה ספרים וכ 300 
מאמרים על בעיות חקר היידית; החשוב שבהם— "יידישע 
גראמאטיק", 1929 . חשיבותם של מחקריו היא בדרכי הניתוח 
הבלשני. בפיתוחן ובניסוחן של שיטותיו עמדה לו השכלתו 
המאתמאטית, והוא הקדים בהן בכמה שנים את שיטותיהם 
של אנשי האסכולה המיבנית בבלשנות (ע״ע בלומפילד). 

לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור, ע׳ זארעצקי, 

א., 1960 . 

זךק 1 ר (= זרק־אור), מכשיר להארה למרחק רב ע״י 
אלומת־אור סוכוונוג המכשיר עשוי מקור־אור, 

הנמצא במוקדה של מערכת אופטית מכנסת, שהיא חפשית 
מאבראציה ספירית (ע״ע עדש 1 ת) ומונעת הפסדי אור שמח¬ 
מת בליעה והחזרות. 

שתי מערכות כאלה נמצאות בשימוש: 

( 1 ) מערכת מראה פאראבולית — מורכבת 
ממראה עשויה פאראבולואיד־סיבוב. במוקד נמצא מקור- 
האור, שהוא עפ״ר קשת־פחם. לוע האלקטרח־ה החיובית 
מופנה לעבר המראה; האלקטרודה השלילית דקה ואינה 
מסתירה אלא חלק קטן מן האור הבא מן הלוע של האלק־ 
טרודה החיובית. בפתח הז׳ מותקנת מערכת של ארובות, 
שאינה מניחה לעבור אלא לקרניים המקבילות לציר הראשי 
(ציור 1 ); ע״י כך היא שומרת על ממדי אלומת האור. 


( 2 ) מערכת עדשת-מראה — מורכבת מעדשה 
מפזרת קמורה־קעורה, שהיא מוכספת בצידה הקמור. האור, 
הנכנס לתוך הזכוכית של העדשה׳ מוחזר מן הצד המוכסף 
ויוצא מן הזכוכית תוך שבירה בהתאם לזווית. מערכת זו, 
אם היא מחושבת באופן מדוייק, חפשית מאבראציה ספירית 
ואינה גורמת להתבדרות האור (ציור 2 ), 

( 1 ) נפוצה בשימוש יותר מ( 2 ), למרות התכונות האופ¬ 
טיות הטובות של זו האחרונה. בדרך־כלל, משתמשים במראת 
פאראבולואיד־סיבוב עשויה מתכת מוזהבת בשטחה המחזיר. 
מראת זכוכית אינה מתאימה לרוב שימושי הז ׳ , מאחר 
שהמראה צריכה להיות עמידה בפני זעזועים הנגרמים ע״י 
טילסול, וכן בפני פגיעות שכיחות בתנאי מלחמה, כגון יריות. 


טווח-הפעולה של ז' נקבע ע״י תנאים פנימיים וחיצוניים. 
הראשונים הם: עצמת הקשת החשמלית, קוטר המראה המח¬ 
זירה ודוחק המוקד, יעילות ההחזרה וההעברה דרך הארובות. 
האחרונים הם: שקיפות האטמוספירה, מרחק החפץ המואר, 
הגודל והצבע של החפץ המואר וצבע הרקע. מרחק המסתכל 
מן חז׳ ומן החפץ המואר. 

יעילות ההחזרה של מראת-מתכת מוזהבת — שהיא אחוז 
האור המוחזר מן המראה — עשויה להגיע עד ל 85% . 
ההפסדים הנגרמים ע״י הצל של האלקטרודה השלילית ושל 
מחזיקי האלקטרודה פוחתים עם הגדלת הז/ ההפסדים מחמת 
צלן של הארובות גדלים עם עביו של חומר הארובות. אפשר 
להעריך את יעילותו של ז׳ ללא ארובות ב 75% — 65 , ואת 
יעילות ז , בעל ארובות — ב 70% — 50 . 

החשוב שבתנאים החיצוניים לפעולתו של הז׳ הוא שקי¬ 
פות האטמוספירה. לשטף האור באטמוספירה נגרמים הפ¬ 
סדים קלים או כבדים — הכל לפי מידת העירפול או העיבור. 
מאחר שתמיד מצויים באטמוספירה חלקיקי מים ואבק, אין 
הר מאיר את העצם שאליו הוא מכוון בלבד, אלא, בדרך־ 
כלל, כל מסלול האור נראה כאלומה מאירה. פעולת ז" 



ציור 3 . זרקורים בהגנה אנטי־אויריח ע? עיר מופצצת 
(צילום טטלחמת־העולם וו; 


מראת 

מאנז׳ז 




31 


זרקור — זרתושטרה 


32 


גדולים ניכרת עד למרחקים של עשרות קילומטרים. צבע 
העצם המואר קובע את מידת פיזור האור המגיע אליו. עצם 
שחור בולע את האור המאיר אותו, ואילו עצם בהיר מפיץ 
את האור הפוגע בו לכל הכיוונים. עצם בהיר על רקע כהה 
או עצם כהה על רקע בהיר נראים באופן ברור יותר מעצם 
הדומה בצבעו לצבע הרקע. 

ז" מותקנים לפעמים על כנים, שמסתובבים על ציר אנכי 
וציר אפקי ומאפשרים את הפניית אלומת־האור לכל נקודה 
באופק או ברקיע. — שימושיהם של ז" מרובים בתנאי 
שלום ומלחמה: בכלי־רכב בנסיעה בלילות; במגדלורים! 
לתאורת בימודתיאטרון וזירת־קירקם; לצרכי שמירה ואי¬ 
תות וכד , ; חשיבות מכרעת נודעת להם בהגנה אנטי־אוירית 
לילית (ציור 3 ). 

ב. פ. 

זךקלי, אבו אסחאק אבראהים אבן .יחיא, אל־- 

'ץ. ס ״ 3 -^ ( 11101 - 

(אמצע המאה ה 11 , טולדו — סמוך ל 1110 , קורדובה), תוכן 
מוסלמי. תחילה היה ז׳ מכונאי, שהתמחה בהכנת הכלים 
הדרושים לתוכנים, וכן ידע להרכיב שעוני־מים. אח״כ למד 
אסטרונומיה ונתפרסם במקצוע זה. הוא חיבר כמה ספרים, 
שתורגמו כעבור זמן־מה ללאטינית וללשונות אחרות ושימשו 
ספרי־לימוד לדורות רבים של תוכנים באירופה. ביחוד הת¬ 
פרסמו "לוחות-טולדו" שאותם ערך, כנראה, ביחד עם תוכנים 
אחרים, ביניהם יהודים; יש בהם תוספות רבות על הלוחות 
של אל־ח׳וארזמי (ע״ע ח׳וארזמי) ושל מסלמה (המאה ד, 10 ). 
שהיו מקובלים עד ימיו. גם חיבורו על הכלי האסטרונומי 
ה״צפיחה"(ע״ע אצטרולב) הקנה לו שם גדול ותורגם גם לעב¬ 
רית (ללא שינוי השם "צפיחה", או בשם "הלוח המשותף"). 

- 1881 , 1££1 >ז< 1 < 01 ז.׳,־, 1 ? . 7 1111 <׳'/,/,/':/ ,זסוז €1 חו 501 ח 1 ?] 5 . 1 * 
,ג-' 1 >' 111€1 ר. 7 י נ 4111118 * . 114 . 1 : 1893 , 590-594 ,. 111 ; 1887 

/־>״ז 7 >־מ! 7/48 * ס!) 11 ) 111^01,: 1">■1X1 '!' ,מ/ס,? 1 ז 00 

■ 10111-1 101 ^ 111111 ,. 111 ; 1933 ,(' 13 , 031:313113 -.־ונ|£|ר! .: 8161101 ) 

- 115 { . 11 מ, 0 ח 0 ז! 5 (/ ־:,־ 1 !; 11 ־ 001 10 ־ 101 !סז? 01131108 — 

( 1816 , סטראסבור — 1856 , שם), כימאי צרפתי, 

ממניחי היסוד של הכימיה האורגאנית השיטתית. ז׳ היה 
מתלמידיו של ליביג (ע״ע); ב 1844 נתמנה לפרופסור במונ־ 
פליה, ב 1855 — בפאריס. — עיקר תרומתו של ז׳ להתפתחות 
הכימיה — בבניית הסיסממאטיקה של הכימיה האורגאנית 
ע״י יצירת מושג ה ה ו ם ו ל ו ג י ה ופיתוח תורת השרשוגים 
("השיירים"). הוא ניסה לראשונה לתכנן "מערכתלאחידה" 
לכימיה האורגאנית והאנאורגאנית ע״י הצגת ד,מיבנה של 
התרכובות האורגאניות לפי הדגמים של תרכובות אנאור־ 
גאניות.לשם כך הניח את מציאותם של 4 "טיפוסים" כימיים: 
מים, חומצה הידרוכלורית׳ אמוניה, מימן (א—ד) — שמהם 
נגזרות כל ד,תרכובות; בכימיה האורגאנית באים שרשונים 
שונים במקום המימנים. ז׳ הבחין יפה בין שרשוני המימן 
והכלור ובין היסודות החפשים מימן וכלור 



א. ב. ג. ד, 

שילוב תורת־הטיפוסים בתורת־השרשונים היה אחד ההשגים 
החשובים ביותר בכימיה העיונית לפני תורת הקונסטיטוציה 


הקלאסית(המבוססת על הערכות),שד,תחילה להתפתח לאחר 
מותו של ז , . — בתחום הכימיה האורגאנית הניסויית גילה 
ז׳ את הכינולין (ע״ע) ואת אלמימותיהן של חומצות־השומן. 

1011 ,) 151 , 11 ,.' 6 . €11 ,(בנו של ד) 11 .>־ 631 ־ 00 .ו 01 -־\ 11 ג 1 חו־ז;> .£ 

. 3 >) .' 6 . 01 , 1110011 . 1 * ; 1900 , 1 ס.יז 0 ^ 15 >!ק 101105 112 ,;)' 0-11111 
. 1930 ,( 11 ,ז- 1101 ר 1 ז 0110 ןזסגלסזע . 01 80011 13:18 , 811280 

זרתועטךה (שמו המלא: ספיטמה ז , ) — - 231:3 13 מ 3 ] 1  [ס 1€1 } 0$ !? 7/10 : ' 2510 ) 7010 ,תסצ^^ן , 

1899; !. 11. ^(0111(0 ־ 11 ; ע . 0 ; 1913 , 11215111 ) 25111 ) 7010 !( 72211 ,ח - 
11}101 1 ( 1 י 1£1 ־נ 1 בב 1,01 . 11 ; 1924 , 1111 ). 1 .)? 11 )/ 711 7.5 י ^ 1 ןזס ( 
7.(12 #20111 $., 7 ה x11 3. 3(21^(51(111, 1930; 11. 5. 

2 ־ 1101 . 11 . 11 ; 1938 , 1 / 1 ) 11 1 / 1 ) 111 ) . 1 > 11 ) 1017 ^ 11 ) 7 ■ 016 > £״ 0 נ 1 ץ 1 י ' ז - 

1.61(1, 7010(15101 (1113. 1115 0113, 1947; ]. 11111 י )-סח $נ>ו 1101 כ - 

16111111, 7010(25110, ]9481 111 .£0 #05 112 ) 51 ) ¥\ ' 7111 י X50 10 
7010(1510', 1958; \\\ 140 9011111 , 15111 ) 7010 גז X011 01 

1¥ 11(11-00(101? , 1951; 1(. 0. 2 1 ) 5211 11071 )(! 111 ' 7 י ת 0 תל 01 !ן 
711/111^111 1 ־ 11 ,־| 4 ( .'* 4 . 3 ) . 8 ; 1961 , 66 33 , 11115111 ) 25111 ) 7010 !ס - 
<100, 7. (117(1 1115 0(4(2115111 0/ 11(2/1 (1415!:. , 11 (\ י ץ 1 ; 1 *ו* 1 ׳ 

. 1963 ,( 6 .() ז א 

ש. ש. 

ז׳עוב עיר במזרח פולניה על נהר ויסלוק; 
60000 תושבים ( 1959 ). ז׳ היא צומת מס״ב ומש¬ 
משת מרכז של מסחר, מלאכה וחינוך תיכון לסביבתה 
החקלאית. יש בה תעשיה קשורה בחקלאות ובתי־זיקוק 
לנפט. — בחלוקת פולניה ב 1772 סופחה ז׳ לאוסטריה, וב־ 

1918 חזרה לפולניה. 

יהודים התיישבו בז׳ במאה ה 16 על־יסוד פריווילגיה, 
שניתנה מטעם המלך סטפן פטורי. במאה ה 17 נבנה ביב״ג. 
ב 1765 ישבו בה 1,202 יהודים, שעסקו בעיקר בגילוף 
75% חותמות ובצורפות. ב 1800 הגיע מספרם ל 3,375 (כ 
1931 מכלל האוכלוסיה). בתקופה זו נפוצה בז׳ החסידות. ב 
ישבו בז' 12,000 יהודים. לקהילה היו מוסדות תרבות, מוסדות 
צדקה, בית־חולים, מושב־זקנים וכר. הקהילה הושמדה בידי 
.1943 הגרמנים באוגוסט־נובמבר 

זתה, קוךט — 0-1501110 !^ — ( 1869 — 1934 ), אגיפטולוג 
'גרמני. ז׳ היה מתלמידיו של אדולף ארמן (ע״ע); 

ב 1895 נתמנה למרצה לאגיפטולוגיה בברלין, ב 1900 — לפרו¬ 
פסור בגטינגן וב 1923 בברלין. ב 1904/5 ביקר במצרים, ושם 
אסף וריכז חומר פילולוגי. ז׳ הניח את היסוד למחקר הדיק־ 
דוק המצרי עד היום, ההדיר את כתבי־הפיראמידות, ייסד 
וערך סידרה של מחקרים בהיסטוריה ובתרבות המצרית בידי 
חוקרים שונים ( 1896 — 1915 ) והיה מעמודי־התווך של מפעל 
המילון המצרי ״הברליני״, שהושלם ב 1953 לאחר 56 שנות־ 
עבודה, — מפירסומיו: ¥01-1000 1150110 ע׳<ע 3 035 ("הפועל 
1)10 31:38 המצרי"), 1 — 111 , 1899 — 1902 ; - 3 ־ 0 ל? 1 ז 0 ו 1:1501 יזץ 
10111001:0 ("כתובות־הפיראמידות המצריות העתיקות"), x10 
171 — 1¥ , 1908 — 1922 ; . 11 110118100 311:0510 . 11 0 :זו 1 נ> 111 נ> 805 ז 
.1930 ,( ז 0 :זי 1 ׳ל 48 (״ראשית ההיסטוריה והדת של מצרים״ 

.4. !£. 5. (!111 ; 1934/5 .־ 71 ( 113 . 4 .ג . 

5. ( י ( 934/5 1 .' 1:1 ( 081 ־ 111111 , 60 ־^ 1111 ) 10 ) . 158 . 4 . 065 .* 11 ! 0 צא 
1935; \\ ץ^ס 101 י 1 '(^.י 1 111 17110 25 ) 17 ¥140 \ ית 0 צ¥\^כ 1 .) 1 . 7 ׳ , 
1951. 


^ין האות.( 1 ) בלשונות השמיות. בלשונותהכנעניות 
1 1 ובארמית מציינת אות ח חוכך לועי (ומגיח) ר 1 ו 
והיא מייצגת גם פ 1 נמה עתיקה אחרת — חוכך וילוני מגורן 
1x1 — שנתקיימה כיחידה נפרדת בערבית (£= ח ׳ ) ובאוג־ 
ריתית. באכדית נתבטלה / 11 / בסופו של דבר, ואילו 1x1 
נתקיימה. כחבשית נטמעו שתי הפונמות ב/ 1 !/. בארמית* 
מזרחית נחלשה הגייתה של ח ל־ה (הש׳ האי = חי, הונא - 
חונא), ובהשפעתה, כנראה, חלה אותה התפתחות אף בארמית 
ובעברית הגלילית (חרוזי הפייטנים); בפי השומרונים נת¬ 
בטלה לגמרי. בניבי הארמית החדשה נטמעה /ח/ב/^ (כ 
רפויה). בניב הערבי־מאלטזי נתלכדו תחילה הפוגמות /!!/ 
ו/;?/ ל/ 1  ' 0 ( £11 ־ 111 £$$} 11 :>! $011 € 0 £ 1 ( 1 
,* 1949 563 , 11 ,״ 1 ^ 6 ,תת^מ 011 ^ 0 סז 5 ! . 0 ; 1927 ן>ך*צ 

. 1938 ,,^ 5 635 , 11 . 1 קקט 8 

חאכם בא?ור אללה׳ אל־ — 114 ז,, 1 ( 01 > - ( 996 - 

1021 ), הח׳ליף השישי משושלת הפאטמים (ע״ע), 

והשלישי מהם שמלך במצרים. אישיותו של ח׳ מרובות בה 
הסתומות, ודעות ההיסטוריונים ביה״ב והחוקרים בעת החדשה 
על אפיו ועל מעשיו חלוקות. הוא היה עריץ אכזר, ושיטות 
ממשלו הביאו לידי מרה שלא דוכא אלא בקושי רב; אח״כ 
( 1007 ) היה רעב כבד במצרים עקב היעדר גאות הנילוס. 
המאורעות האלה החלישו את שלטון הפאטמים במידה 
ניכרת. אולם חמור יותר היה הנזק שגרם ח ׳ לעניין השושלת 
ע״י הוצאת פקודות, שנראו בעיני הבריות כמשונות ויוצאות־ 
דופן לגמרי. אולם הדעת נותנת, שהוא עשה זאת תוך שאיפה 
להטביע את רוח האיסלאם האסמאעילי על מצרים, שאוכלה 
סיתה לא קיבלה את עקרונות השיעה. כך מסתברת גם רדיפת 
היהודים והנוצרים, שאותם הכריח לשאת סימנים שונים 
בבגדיהם, ואף מנע מהם לקיים את פולחנם ע״י סגירת בתי- 
התפילה. בין השאר החריב ב 1011 (לפי מקורות אהרים כבר 
ב 1007/8 ) את כנסייודהקבר בירושלים, מה שעורר התמר¬ 
מרות רבה בעולם הנוצרי. ח׳ שינה מזמן לזמן את מדיניותו, 
ולבסוף ביטל גם את חוקי ההפליה נגד הלא־מוסלמים. ב 1017 
הכריז על עצמו כעל אל, ובהשפעת המטיף אל־דרזי נתקבלה 
תורתו זו בקרב קבוצה מתושבי דרום־סוריה,' הם הדרוזים 
(ע״ע), המחכים לשובו של ח׳ באחריודהימים. גם קיצו של 
ח׳ עטוף מסתורין; הוא נעלם, ולא ידוע אם נרצח או הסתתר 
כדי לחיות חיי בדידות. 

: 1838 ,$? 7142 ( 1 £1071 11 7£ 1 ) 1 ? 1 } 0$£ ק^ ,׳׳ $1105 ^ 41 .$ 

,: 306 ־ 01 .׳ר! ;* 1924 ,$? 4£ 1€ !) 1 ) 11 י\ 1£ ! 1 מ/ ???£% , 010 ״י 1 -<*״ 1 ע 

. 1929 ,( 11 , 1 ?) . 11 

ח׳אלד אבן אל־וליד - . 0 - (מת 641 ), 

מצביא ערבי מראשית ימי האיסלאם, כובש א״י. 

תחילה היה שר־צבא של אנשי מכה במלחמתם נגד מוחמד, 
ולאחר שעבר לצדו נעשה שר בצבאו; מוחמד העניק לו את 
תואר־הכבוד "סיף אללה" ("חרב ה"׳). אחרי מוח מוחמד 
מילא ח׳ תפקיד מכריע בדיכוי המרד של שבטי ערב וניצח 
את נביא־השקר מסילמה בקרב עקרבא ( 633 ). אח״כ נשלח 
למלחמה עם הפרסים בבבל וכבש את חירה (ע״ע) ואת איזור 
הפרת. כשנאלצו המוסלמים שחדרו לא״י להיסוג מפני צבא 
ביזאנטי, נשלח ח׳ ב 634 לעזרתם. עם 800 איש חצה את 
המדבר הסורי והגיע ב 18 ימים אל סביבות דמשק. במרג׳ 
ראהט ניצח את הגסאנים; לאחר־מכן התאחד עם שאר חילות 
המוסלמים והשתתף בקרב אג׳נאדין, שנסתיים אף הוא בנצ- 
חון המוסלמים. יחד עם חברו לפיקוד אבו עבידה יצא אל 
צפון־סוריה והכניע את איזור חמץ! משם עלו על דמשק, 
שנכנעה לפניהם אחרי מצור של 6 חדשים. בקרב המכריע 
שעל גדות הירמוך (אוגוסט 636 ) פיקד ח׳ על הפרשים. זמן 
קצר לאחר מכן פוטר ממשרת הפיקוד והיה למושל מחוז חמץ. 

ז 1 ]} 11 ־ 1 17 .י 1 ; 1831 , 1 ,!? 0121110 . 1 > ) 11 ( 0000/110 , 11 י 4 ע\ . 0 
. 60 7 19 ,סי/ו!■!// 10 /ז / 0 



חאן: מראה ב?לי 


חאן (מסג/), עיר בדרום־ספרד, 65,000 תושבים ( 1960 ). 

ח' יושבת באיזור של גבעות לרגלי הרי־אנדלוסיה- 
בלבו של איזור חקלאי עשיר במטעי זיתים, גפנים ועצי-פרי 
אחרים. פרנסתה על המסחר בתוצרת־החקלאות (שמן־זית, 
יין, פירות) ועל עיבוד תוצרת זו, וכן יש בה תעשיה קלה 
(דשנים, רהיטים וכובעים). — העיר שמרה על אפיה המזרחי. 
רחובותיה צרים ומפותלים, ויש בה שרידי חומה ומצודה 
מן התקופה הערבית. מבנייניה: קתדרלה אדירה, בעלת שני 
מגדלים, מן המאות ה 16 — 18 . 

ח' נוסדה ע״י הרומאים כמרכז למכרוח־הכסף שבסביבתה. 
במאה ה 8 נכבשה ע״י הערבים והיתד, תחת שלטונם עד 1246 , 
שאז נכבשה בידי קאסטיליה. 

קהילה יהודית קטנה נתקיימה בח׳ מראשית התקופה 
המוסלמית; משפחת ך שפרוט מוצאה מח׳. בימי מלחמת 
המלך פדרו 1 באחיו אנריקה נשבו 300 משפחות מיהודי ח׳ 
ונמכרו י לעבדות ( 1368 ). ב 1391 יצאה גזירת שמד על יהודי 
ח׳. ב 1473 פרעו אנשי המקום באנוסים, וב 1483 גורשו 
היהודים מן העיר. 

י. בער׳ תולדות היהודים בספרד הנוצרית, 65 , 219 , תשי״ט; 

א. אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, א/ 111 , 
210/1 , תש״ך. 

ח׳אן, ( 1 ) מלה פרסית (.נ 01 ), שנתקבלה גם בערבית ובתור- 
כית, ומובנה — אכסניה. הח" בארצות המזרח 
הקרוב נבנו לאורך הדרכים המחברות ערים, וגם בתוך ערים. 
תפקידם היה לארח שיירות. וביחוד שיירות של סוחרים; 
קומת־הקרקע בהם שימשה כמחסן לסחורות וכאורווה, ואילו 
הקומה העליונה — כמלון לעוברי-אורח. ח" נבנו ע״י השלי¬ 
טים המוסלמים גם כדי לקדם את תנועת הנוסעים, וביחוד 
את העליה למכה, וכן בשביל הדואר הממשלתי (בריד). 
בערים היו ח" מיוחדים לסוחרים שעסקו בענף מסחרי אחד 
או שהיו בני עיר אחת; משום כך שימשו גם כבורסות. 
בערים הגדולות בתורכיה נקראים בשם זה ( 11211 ) היום 
בניינים גדולים, שמשמשים לבתי-עסק ולמשרדים. 

( 2 ) תואר־מלכים תורכי-מונגולי, שהוא קיצור של מלת 
ח׳אקאן. התואר ח׳אקאן מופיע לראשונה באחת מכתובות- 
אורחון התורכיות מן המאה ה 8 לסה״ג, וגם שליט הכוזרים 
נתכנה בו. שליטי השושלת התורכית הראשונה בתקופת 
האיסלאם נתכנו אילך־ח׳אנים (ח" שבטיים), וכך נקראו גם 
השליטים העליונים של המונגולים בעת כיבושיהם הגדולים, 
בעוד שמושלי הארצות הכפופות להם נתכנו ח". לאחר־מכן 
הועבר התואר ח׳ על השליטים העליונים בממלכות שקמו על 
אדמות המלכות המונגולית הגדולה. גם השולטאנים האום־ 
מאניים שמרו על הכינוי ח׳ בתארם. 




39 


חאפז — חאתשפסות 


40 


חאפז — = "זוכר" [את הקוראן בע״פ], כיבויו 

הספרותי של שמס אל־דין מחמד—. 4 ^ 
( 1325 [?], שיראז — 1389 , שם), מגדולי המשוררים הפרסיים 
ומן המקובלים ביותר בעם. ח׳ היה מעביי־העם וגדל באחת 
התקופות הקשות ביותר בהיסטוריה של פרם, בימי שלטונו 
של תימור לגג (ע״ע). אביו מת עליו בצעירותו, וכדי לפרנס 
את אמו נאלץ לעבוד במאפיה כשכיר; בשעות־הפנאי למד 
לשון וספרות פרסית וערבית, וכן קוראן ותאולוגיה, ובגיל 
צעיר התחיל לחבר את שיריו הראשונים, 

ח׳ חיבר 693 שירים — מורכבים, בדרך־כלל, מ 10 בתים — 
ש 573 מהם מוקדשים לאהבה, ליין, לבערות וליופי הנצחי. 
יצירתו של ח' עשירה בציוריות, רוויה מיסטיקה וחדורה רוח 
של ביטול הגשמיות. שיריו הם שירים לעת-מצוא, שהפכו 
לשירי־קיימא בשל סמליותם ובשל עושר חווייתו וכוח 
אמנותו של המשורר. הדיוואן של ח׳ קובץ לאחר מותו; 
פופולאריותו במולדתו גדולה עד היום עד כדי כך, שנוהג 
מקובל הוא בפרס לנחש עתידות על-פיו. הוא תורגם גם לרוב 
לשונות־התרבות והוצא בהוצאות שובות. גתה (ע״ע, עמ ׳ 
742 ) חיבר את "הדיוואן המערבי־מזרחי" שלו בהשראת 
פילוסופיית־החיים ועולמו הרומאנטי של ח׳. 

אנשי־הדת המוסלמים בשיראז סירבו תחילה לקבור את 
ח׳, מאחר ששיריו משבחים את היין — ששתייתו אסורה ע״פ 
האיסלאם. לדעת חוקרים פרסיים היה ח/ כמרבית המשוררים 
הפרסיים. שונא את השלטון הערבי־איסלאמי, שהחריב את 
התרבות הפרסית המפוארת, ו״פוילחךהייך שלו הוא דרך 
ביטוי מיוחדת לשנאה זו. — מצבת־קברו המפוארת של ח׳ 
בשיראז היא עד היום מקום מיפגש לאוהבי שירתו; הזיון 
שכיח הוא מראה האנשים, שמחזיקים בידם האחת במעקה 
המצבה ובשניה את "דיוואן־ח׳" ומנעימים בזמירת שיריו. 

ההוצאה האירופית החדישה החשובה ביותר של דיוואן־ח; 

(עם תרגום גרמני) היא של ו. פון רוזנצוויג־שוואבאו 
(בןגנ 1 נ ¥31 \ו 51:1 ־ 61£ ׳\\ 2 ו £1 י! 110 ) , 1858 — 1864 . 

, 51% ס? / 0 '\ 11 > 01161 1 ; י 0 ח^ו 0 ־!מ ., 7 ז ; 1927 ,. 77 ,׳\ 011 . 4 . 

; 1949 ,* 1 ** 0 ? 11 $ / 11123 ./ 7 , 73211 ־ 1 *? . 1 \ ; 1928 , 271-319 , 111 

. 4 .[ ; 1951 ,§ $0/11112 01 ?'.)? . 4 16 ( 01401 ז? ,זשותסס? . 11 . 1 ? 

. 1953 ,./ 7 /ס 1$ ( 001 ? ׳{// 77 ,ץ־ח©נ 1 ח\^ 

אמ י ב. 

ח׳ארג׳ים (מערב׳ ח׳ארג׳י [ ], "פורש"; רבים: 

ח׳ואדג׳), בני כת איסלאמית קדומה בעלת אופי 
דמוקראטי־שוויוני, פוריטאני, תאוקראטי וקנאי. הח" פרשו 
ממחנה הח׳ליף עלי (ע״ע) — ומכאן שם הכת — בשל 
הסכמתו לבוררות בינו לבין מעאויה, ואחד מבני הכת רצחו. 
בימי האמיים מרדו הח" תכופות ושפכו דם נקי לרוב. אחר 
עלות העבאסיים כוננו הח" קהיליות מספר בצפון־מערב 
אפריקה תוך מלחמות בכוחות העבאסיים וביניהם לבין 
עצמם. אחד מפלגיהם, האבאדיה, המתון־יחסית, מוסיף להת¬ 
קיים בסחרה האלג׳ירית (המזאב), בדרום־תוניסיה, בטרי- 
פוליטניה, בעומאן ובזנזיבאר. 

הח" התפלגו לפלגים רבים, שלכולם משותפים עמדה 

מחמירה ונוקשה בענייני דת ומוסר, וכן העקרון שלאימאם 

זכאי להיבחר כל מוסלם מאמין וישר ושומר מצוות, "אפילו 

הוא עבד חבשי"; ואילו כל אימאם שסר מדרך הדת והמו¬ 

סר — יש להדיחו לאלתר. לפיכך שללו את הלגיטימיזם 

השיעי ואת הקונפורמיזם של כת המרג׳אה כאחד, ופסלו את 

כל הח׳ליפים — להוציא אבו־בקר ועמר. כל מי שחטא חטא 

<י 


חמור חשוב בעיניהם כאילו כפר בעיקר וחייב מיתה. מעיקרא 
כל מוסלם לא־ודארג׳י נחשב בעיניהם ככופר. ואילו "אנשי 
החסות״ (יהודים, נוצרים) זכו ליחס סובלני. — עם הח" 
נמנו משוררים ודרשנים מצויינים. תורת הח" מצאה מהלכים 
אף בקרב המשכילים, ונודעה לה השפעה מפרה על ההגות 
המוסרית־דתית של האיסלאם האורתודוכסי. 

£ 11 / 01012 ? 0 $ 1 / 1012$ ?? 0 $ 011011 !? 011 <[- 10$ § 1011 10 (? , 113115 € 0 ! 1 נ >¥\ .[ 

011 , 210 ( 111521 .£ ; 1901 , 11 , 311£ ) 0/1 016 : 1 , 1111 ) 101 1111011 1 ( 11 ' 

^4/? <131/1 <101 001)01 14 0/11 $61, 1918; 0. 61€113 ¥1(12, 

111, 5.\ 11 ) 14/1 .־ x3^/0$, 1924; 1. 00161711101 011 § £$1111 011 ¥ ,־ 

01 ! 101 > ■ס?/!/ x1)1, 1925 עבר׳: הרצאות על האיסלם, 138 -) ־ 
1927 , 165611 > 111 > 1$ ז 11 >/ 1111 <} 05 ? , 1100 !־ 7 \ 0 ן 0 . 4 ?( 142 , תשי״א ; 
4.-^4. 001011011, 0(1 010 / £1)11121720 (111 1927; 5110:11 ־ ' 

111*00, $£1/?£1 11113 1/?<131/£71 (0 151310 זש , X¥^^)1928 י ; 

1 ־ 1 * 51110 .? ; 1953 , 1 >^ 331 ?/ 1 .־\. 5 , 1 ? ת 0 זז 0 ו 51 .״ , 

1/>331^><1 (1123 011/1030% ?0/0)11115111 112 036111 /41 §011(1 
(5014)1* 111£1 . 1961 ,(^ , 10103 ות׳\ 0$01 ־ 

פ. שב. 

,(7^' *110.6 01 חאתם <אבן עבד אללה) אל־טאי 
משורר ערבי מן התקופה חקדם־איסלאמית. הוא 
היה בעל עמדה בשבטו, ומסורות מספרות על ביקוריו בחצר 
מלכי גסאן ותירה. בשירתו שיבח ח׳ את הנדיבות והאומץ — 
תכונות המיוחסות גם לאישיותו, שזכתה להערצתם של הער¬ 
בים. כמו־כן הוא נושא למחזור של סיפורים בפרסית, שמחם 

חדרו אף לפולקלור היהודי. 

8. . = 1930 1€ !) / 0 1 (■ 101 * 11 / ׳ 30 ^ 0011 ( 1 ־ 10 ־ 61 ^ $־ 111 ש 1 א) . 11 , 0 ) 01 .; 1 -־ 1 ־ 1 ־££ .ז\\ ; 1956 

. 1956 ,(־ 1010£1 <]'<£\) 

חב״ר (ר״ת: חכ:מדדבינה־דעת) ׳ אחד הענפים הראשיים 
של תנועת החסידות (ע״ע), רב חיוניות 
ופעילות עד ימינו. 

את קוויה היסודיים של חסידות חב״ד, מבחינה עקרונית 
ואירגונית כאחת, קבע ועיצב מייסד חסידות זו, ר׳ ש נ י¬ 
אור זלמן מ לידי (ע״ע), המכונה בפי החסידים בשם 
״הרב״ סתם, ובפי חסידי חב״ד — "האדמו״ר הזקן". הוא 
התחיל לרקום את שיטתו המיוחדת עוד בימי חייו של רב 1 " 
ר׳ רב בר המגיד ממזריץ׳(ע״ע), וגיבש אותה בשנים שהיה 
כפוף לר׳ מנחם מנדל מויטבסק (ע״ע) כעין תלמיד-חבר. 
לאחר עלייתו של ר׳ מנחם מנדל לא״י(תקל״ז) נשאר "הרב" 
מנהיג החסידים, כעין נציג ונציב של ר׳ מנחם מנדל, ב״ריסיך 
(ז״א בילורוסיה והמחוזות הסמוכים). ע״פ הוראתו של ר׳ 
מנחם מנדל, ששיגר במכתב מא״י, נתמנה בתקמ״ח/ 1788 
רשמית לרבם של החסידים באותן "מדינות". שנה זו צריכה 
להחשב כשנת־הייסוד לתנועת חב״ד. היא התחילה להתפתח 
כיחידה בפגי עצמה, אשר מרכזה נשאר במשך רוב שנות 
קיומה באותם איזורים עצמם, בתקנ״ז נדפס לראשונה ספרו 
של "הרב" "לקוטי אמרים" (ה״תניא"). הספר הוא מספרי- 
היסוד של החסידות בכללה ועורר בזמנו התלהבות רבה בין 
כל מנהיגיה; אך בחב״ד יש לו מעמד מיוחד, כבסים מסוד 
לכל שיטת חסידות זו, כ״תורה־שבכתב לחסידות חב״ד". 
אולם אע״פ שבשעתו נחשב "הרב" למנהיג החסידים כולם, 
התעוררה כנגדו גם התנגדות מבפנים; ר׳ אברהם מקליסק 
(ע״ע) ור׳ ברוך ממדדיבוז׳ (ע״ע) עמדו בראש החולקים 
עליו. אע״פ שבסיסה של המחלוקת היה אישי, והיא שככה 
לאחר זמן לא־רב, כבר נתגלה בה ההבדל בין כלל החסידים 
לבין חסידי חב״ד, הבדל שלא ניטשטש מאז. 

אולם אע״ס שחסידות חב״ד נחשבת במיוחדת ושונה בעי¬ 
קרה משאר ענפי החסידות. הרי לאמיתו של דבר אין ביניהם 
הבדלים יסודיים ועקרוניים. "הרב", כשיצר את שיטת חב״ד, 
לא שינה מן היסודות העיקריים של החסידות כפי שלמדם 
מפי רבותיו ואף לא הוסיף עליהם. יחודה של חסידות חב״ד 
הוא מצד אחד בדרכה המיוחדת בהקניית הרעיונות החסידיים, 
ומצד שני — בצורות האירגוניות המיוחדות שנתפתחו בה. 
דרכה של חב״ד בהקניית עיקרי המחשבה וההדגשה של 
החסידות התבססה במידה רבה על חב״ד שבנפש — על 
החלק השכלי שבה. ההתבוננות והמחשבה בענייני אלוקות 
מוחזקות בחב״ד כמכשיר החשוב ביותר כדי להגיע לדבקות 
ולייחוד עם ה׳ וכמעוררות את האהבה והיראה שבנפש. 


מתוך שלא סמכו בחב״ד על ההשראה מלמעלה בלבד, אלא 
ביקשו דרכים לניצול הרגשות טבעיות ודרכי-מחשבה רגילים 
לשם התעוררות הנפש, היה צורך בחסידות ז( לדבר בהרחבה 
יתרה על ענייני חסידות, לבארם ולהרחיבם ולעשותם נפוצים 
בין כל החסידים ולא רק בין המובחרים שבהם. משום כך 
התפתחה ספרות חב״דית ענפה של ספרים ומאמרי־חסידות, 
שבהם הרבי מסביר את שיטת החסידות ואת דרישותיה בבי¬ 
אורים ארוכים, הניתנים לעיון ומחשבה לכל הרוצה ללמוד 
בהם, וצד זה של החסידות כתורה בולט מאד בחב״ד. 
מתוך הדגשת צד ההתבוננות והמחשבה של כל אדם, הגיעה 
חב״ד למסקנה, שאין לסמוך על קדושתו וצדקתו של הרבי 
בלבד, אלא יש לדרוש לא פחות מזה את מאמצו האישי של 
כל חסיד לקראת השלמות. אין זאת אומרת, שאין מעמדו 
של הרבי מרומם בחב״ד כבזרמים אחרים בחסידות: אדרבה — 
מבחינות מסויימות מרוכזת תנועת תב״ד ביותר מסביב 
לאישיותו של הרבי, אלא שתלות זו אינה מתבטאת בהערצתו 
מבחינת קדושתו האישית בלבד אלא בעיקר בקבלת מנהי¬ 
גותו — כמנהיג אירגוני וכמפרש תורת חב״ד לאותו דור. 

מרכז חסידות חב״ד הוא הרבי. נוסף על היותו המנהיג 
הרוחני — יתר על כן: ״נשמה כללית״ לכל חסידיו — הרי 
האדמו״ר בחב״ד הוא מנהיגם האירגוני של חסידיו, הוא 
המכוון והמדריך את כל הפעילות הציבורית שלהם ודואג 
לענייני הכלל בתחומי החומר כבתתומי הרוח. במקרים רבים 
האדמו״ר הוא גם פוסק ההלכה לחסידיו. אע״ם שכל החסידים 
עוסקים במידה רבה או מועטת בלימוד תודת החסידות, 
הרי הרשות לדרוש בחסידות ולחדש בה דברים מסורה בידיו 
של הרבי בלבד; כל שאר החסידים אינם אלא חוזרים 
ומבארים את דבריו, אך אינם מורשים לחדש. בכל דורות 
חב״ד היו רק אנשים מעטים, שלהם הרשו האדמו״רים גם 
לומר דברי תורה בחסידות מדעתם. אע״פ ש״הרב" עצמו 
השתדל להימנע מלהיות גם היועץ לחסידיו בענייניהם האי¬ 
שיים החמריים, מסורת היא בחב״ד שהכל פונים אל הרבי 
ומבקשים ברכתו בכל דבר המתארע להם, וכן מבקשים את 
עצתו בכל בעיה שהם מסופקים בה. 

האירגון המסועף של חב״ד מושתת על "שליחים" ועל 
"משפיעים". שליחי הרבי יוצאים לגבות את הכספים לצרכי 
הציבור ולמסור לרבי דו״תות על המתארע במקומות שונים 
ועל התנהגות החסידים בענייני הכלל והפרט. ה״משפיעים" 
הם אנשים בולטים, בדרך־כלל מזקני החסידים, אשר הרבי 
ממנה אותם ושולח אותם לערים, לכפרים או לישיבות 
כדי להיות שם מורי החסידות והמדריכים המוסריים והרו¬ 
חניים של החסידים. בכוחם של משפיעים אלה נשמרת 
אחדות החסידים על אף פיזורם הגאוגדאפי ונשמר הקשר 
עם הרבי, וכן נרכשות נפשות לחב״ד. 

בפעילותם הציבורית הלכו כל אדמו״רי תב״ד באותה 
דרך: הם ראו את עצמם כנציגים של כלל היהודים במדינות 
מושבם(ולאו דווקא של החסידים), והשתדלו להימנע מלהיכנס 
למחלוקת פנימית בינם לבין שאר המחנות ביהדות (המת¬ 
נגדים, או זרמים אחרים בחסידות). מנהיגי חב״ד שמרו 
תמיד על יחם לויאלי אל המדינות שבהן ישבו, הזהירו 
מהפרת חוקי המדינה, ואף תמכו בשלטון כל זמן שהיה 
באפשרותם לעשות כן. משום כך אף העניקו השלטונות 
הרוסים לאדמו״רי חב״ד את תואר־הכבוד "אזרח נכבד לדו¬ 
רותיו", שהללו החזיקו בו עד מהפכת 1917 . עם זאת שמרו 



43 


הב״ד 


44 


האדמו״רים בעקביות ובתקיפות רבה על דעותיהם, ובכל 
נ 1 שא שהיתה בו שייכות לענייני הדת לא זזו מעמדתם 
אפילו כמלוא הנימה. למעשה, נאסרו כל אדמו״רי חב״ד ע״י 
שלטונות רוסיה בשל תקיפות עמדתם ודעותיהם בענייני 
היהדות והחסידות. אע״פ שאדמו״רי חב״ד מחו פעמים רבות 
נגד גישת השלטונות הרוסיים ליהודים וגיסו בדרכים שונות 
לרכך את הגזרות הקשות, הכירו שהבעיה נעוצה בחלקה 
במעמדם הכלכלי המיוחד של היהודים. משום כך עשו 
מאמצים רבים למען פרודוקטיוויזאציה של היהודים, לה¬ 
עבירם ממקצועות התיווך והמסחר הזעיר לאומנויות ולמלא¬ 
כה׳ ואף לעשותם לפועלי חרושת, וכן פעלו בייסוד ישובים 
חקלאיים יהודיים. 

למרות התנגדותו הנמרצת של הגאון מווילנה נכבשו עוד 
בחייו של ר׳ שניאור זלמן בידי חב״ד רובם של יישובי 
היהודים בבילורוסיה ובחלק ניכר של אוקראינה. אח״כ 
התפשטה חב״ד גם על מחוזות־הספר המזרחיים של ליטא 
ולאטוויה, על פנים־רוסיה ועל חלק מרומניה. עיקרה של 
יהדות ליטא וישיבותיה שמיסודם של תלמידי הגר״א החזיקו 
בהתנגדותם לחב״ד, אלא שחריפותה — כחריפות המאבק 
נגד החסידות בכללה — פחתה במידה רבה בדור שלאחר 
מות הגאון. קבוצות חסידי חב״ד היו מפוזרות בעולם היהודי 
במקומות מרוחקים מאד, אע״פ שרק לעיתים רחוקות היו 
רואים את פני רבם. 

לאחר הסתלקותו של "הרב" (תקע״ג/ 1812 ) חל פילוג 
בחב״ד בין הנוטים אחרי בנו ר׳ ד ב נר (ע״ע), "האדמו״ר 
האמצעי" (תקל״ד—תקפ״ח), לבין הנוטים אחר תלמידו ר׳ 
אהרן מסטרוסילה (ע״ע). את הקו היסודי של חב״ד המשיך 
ר׳ דב בד, שקבע את מושבו בעיירה ליובאוויץ/ וז 1 הפכה 
מאז להיות מרכזה של חסידות חב״ד לדורותיה. "האדמו״ר 
האמצעי" הירבה לפתח, להעמיק ולהרחיב את הצד הלימודי־ 
העיוני של תורת החסידות; הוא גם היה היוזם לישוב 
החב״די בחברון. — הניגוד בין חב״ד ובין החסידות האוק־ 
ראינית־גאליצאיודפולנית עמד בעינו, אולם הריב ביניהן 
פסק, למעשה, לאחר שנקבעו "תחומי־השפעה" לליונאוויץ׳ 
מזה זלחצרות האדמו״רים הדרומיים־מזרחיים מזה. כתוצאה 
מכך לא חדרה חב״ד לפולניה ולגאליציה. 

לאחר פטירתו של ר׳ דב בר (תקפ״ח), נבחר לנשיאות 
בליובאוויץ׳ חתנו ר׳ מנחם מנדל (ע״ע), בעל ה " צ מ ח 
צדק". במשך ימי נשיאותו הארוכה (עד תרכ״ו) חזרו 
ונתרכזו מסביבו כל חסידי חב״ד. 

את מקומו בליובאוויץ׳ ירש בנו הצעיר ר׳ שמואל. 
משאר בניו היו שלא רצו לקבל עליהם את מרותו, והתפזרו 
בערים שונות ומשכו לשם את חסידי חב״ד שנטו אחריהם. 
כך נוצרו למשך דור כמה פלגים בחב״ד, שלא נבדלו זה מזה 
אלא מעט מבחינת עקרונותיהם, ובעיקר נבדלו ע״י אפים 
ואישיותם של האדמו״רים שעמדו בראשם (ע״ע ש נ י א ד ן ו- 
ס 1 ן, בית־). בין הפלגים השונים נפלו סיכסוכים, שנבעו 
בחלקם מהתחרות ומניגודים אישיים. הפלג המקורי ביותר 
ביניהם היה זה של קופוסט־בוברויסק (שגילה, בין השאר, 
עמדה אוהדת לציונות). למעשה, חזרו לבסוף כל החסידים 
מפלגים אלה לליובאוזיץ/ 

לאחר מותו של ר׳ שמואל בתרמ״ג נבחר לאדמו״ר 
בליובאוויץ׳ בנו ר׳ שלום ד ב בר. פעילותו העסקנית 
והאירגונית הענפה שינתה הרבה את דמות חב״ד והכשירה 


חסידות זו לעמוד במבחנים הקשים בשנים שלאחר המהפכה 
הרוסית. הוא היה מן היוזמים להתאחדות חרדית גדולה, 
וע״י כך — מיוזמי "אגודת ישראל", אולם כשראה ש״אגודת 
ישראל״ מקבלת גון פוליטי — פרש ממנה, ומאז ועד עתה 
היחסים בין חב״ד וביו אגדי הם צוננים. כמו־כן נקטה ליו* 
באוויץ' קו של התנגדות עקרונית לציונות. פעולתו החשובה 
ביותר של ד שלום דב בר היתד. ייסוד ישיבת חב״ד "תומכי 
תמימים" בתרנ״ז, שיצרה טיפוס חדש של חסידים, מחונכים 
בדרך אינטנסיווית בלימוד החסידות כבלימוד תורת הנגלה. 
לישיבות "תומכי תמימים" יש השפעה ישירה ועקיפה בעולם 
היהודי החרדי כולו. ר׳ שלום דב בר היפנה כוחות חסידיים 
חזקים לעבר יהדות גאורגיה וייסד בקרבה בתרע״ו ישיבות 
מרובות. הוא היה הראשון שהוציא את חב״ד מן המסגרת 
של יהדות רוסיה האשכנזית בלבד והרחיב אותה להיות 
תנועה כלל-יהודית, הכוללת גם את בני עדות המזרח. 
הישיבות שנוסדו בגאורגיה היתה להן השפעה'מרובה על 
שמירת היהדות שם — עד לימינו. 

לאחר פטירתו של ר׳ שלום דב בר (תר״פ/ 1920 ) בעיצומה 
של מלחמת האזרחים ברוסיה, קיבל את נשיאות חב״ד בנו 
ד יוסף יצחק (תר״מ—תש״י). ביזמתו ובכוחו האירגוני 
הוקמו מרכזי חב״ד חדשים במקום אלה שנהרסו ונמצאו 
דפוסים אירגוניים חדשים לתנועת חב״ד, כדי לקיימה בתנאים 
החדשים. הוא ייסד ישיבות "תומכי תמימים" בפ(לניה וחיזק 
את חסידי חב״ד באמריקה. בתוך רוסיה הקומוניסטית הוליך 
את חסידי חב״ד למאבק אדיר למען קיומה של היהדות שם. 
פרטי הדברים עדיין אינם ניתנים לפירסום, אולם ניתן לומר 
שבמידה שעדיין קיימת יהדות דתית ברוסיה—הרי קיומה בא 
כמעט כולו מכוח חסידי חב״ד. בתרפ״ז עוד הספיק ר׳ יוסף 
יצחק לייסד רשת ישיבות בבוכרה לחיזוק היהדות בה, אולם 
אח״כ נאסר, ולאחר שיחרורו נאלץ לעזוב את בריה״מ. הוא 
המשיך בפעולתו בלאטוויה, ואח״כ בפולניה. עם חורבן 
יהדות פולניה הצליח להימלט לאה״ב ולהקים שם מחדש 
את מרכזה של חסידות חב״ד. הוא ייסד את "אגודת חסידי 
חב״ד העולמית" (תרצ״ט), הוצאת-ספרים ענפה, עיתונים 
חב״דיים, והקים רשת של בתי־ספר לבנים ובנות, גני־ילדים 
וישיבות קטנות בכל רחבי אה״ב. הוא יזם את הקמת כפר- 
חב״ד בא״י, אך יחד עם זה המשיך בקו ההתנגדות הרעיונית 
לציונות, שלא נשתנה גם עם הקמת המדינה. 

לאחר פטירתו של ר׳ יוסף יצחק (תש״י/ 1950 ) נבחר 
לנשיאות חב״ד חתנו, הרב מנחם מנדל שניאורסון 
(גו׳ תרס״ב); הוא ממשיך ללכת בדרכים שסלל חותנו ונחשב 
לאחד ממנהיגי היהדות החרדית העולמית בדורנו. 

היום מצויים בישראל ישיבות חב״דיות אחדות, מספר רב 
של בתי-כנסת חב״דיים בכל חלקי הארץ, בתי־ספר בדרגות 
שונות. כפר חב״ד שליד לוד, שנוסד ע״י חסידים פליטי 
רוסיה בתש״ח, הוא המרכז האירגוני של חב״ד בארץ. 
באה״ב, מושב האדמו״ר (בניו-יורק), מתרכזת פעילות חינו¬ 
כית רבה, והשפעת חב״ד ביהדות הדתית שם גדולה מאד. 
מתש״י ואילך נעשית פעולה גדולה של חב״ד בארצות צפון- 
אפריקה, שבהן הוקמו כמאה ישיבות ומוסדות־חינוך אחרים. 
פעילות ניכרת בהקמת ישיבות ומרכזים מאורגנים אחרים 
פותחה גם בפרס, באמריקה הלאטינית ובקאנאדה, בארצות 
אירופה המערבית, בדרום־אפריקה, באוסטרליה ובניו־זילנד. 

הוצאת־הספרים של חב״ד, "קהת", מוציאה ספרות מגוונת. 





45 


חג״ד — חגורה 


46 


ספרים, חוברות ועיתונים של חב״ד יוצאים בעברית, יידית, 
אנגלית, רוסית, צרפתית, ערבית, איטלקית ועוד. 

שיטת חסידות תב״ד בהלכה היא מן המחמירות ביותר, 
במיוחד בדיני פסח. כרגיל, נוהגים בחב״ד ע״פ "שולחן ערוך" 
של "הרב", אולם כשנמצאים בסדורו של "הרב" פסקים 
אחרים — מעדיפים אותם. קיימים מנהגים המיוחדים לתב״ד 
בפרטים שונים בנושאים רבים. נוסח התפילה בחב״ד הוא 
ע״ם סדורו של "הרב", המבוסס על שיטת האר״י, אולם 
משמיט פיוטים והוספות מאוחרות רבות, ובנוי מתוך דיוק 
רב ע״ס ההלכה. "נוסח האר״י" הזה, אף שהוא דומה ל״נוסח 
ספרד" החסידי, נוטה ממנו ומתקרב בדברים מסויימים לנוסח 
אשכנז, ובאחרים — ל״מנהג ספרדים". גם בתפילין יש נוהג 
תב״די מיוחד. ע״פ תקנת ר׳ יוסף יצחק נוהגים חסידי חב״ד 
לומר בכל יום שיעורים קבועים בחומש, תהלים ו״תניא״ו 
בין שאר התקנות — הדגשה מיוחדת של השבת שבה מברכים 
את החודש, אשר בה נערכות מסיבות חסידיות ("התנעדו־ 
י 1 ת") בכל בית־כנסת חב״די. הימים המיוחדים בחב״ד כימי 
זכרון ושמחה הם: י״ט בכסלו — יום שיחרורו של "הרב" 
ממאסרו, החג החב״די הגדול, המכונה "ראש השנה לחסי¬ 
דות"׳ י׳ בכסלו — שיחרורו של ה״אדמו״ר האמצעי"* "נר 
חמישי של חנוכה״ — לזכר שיחרורו של "הרב" בפעם 
השניה.{ י , בשבט— יום פטירתו של האדמו״ר ר׳ יוסף יצחק; 
י״ב—י״ג בתמוז — יום הולדתו ויום שחרורו מן המאסר 
הסובייטי של האדמו״ר ר׳ יוסף יצחק{ י״ח באלול — יום 
הולדתם המשותף (ע״פ מסורת חב״ד) של הבעש״ט ו״הרב". 

על התוכן הרעיוני של תורת חב״ד ע״ע ר׳ ש נ י א ו ר 
זלמן מלידי. 

ח. ס. הילמן, בית רבי, תרפ״ב ! מ. טייטלבוים, הרב מלאדי 

ומפלגת חב״ד, תר״ע-תרע״ג! א. מ. הברמן, שערי חב״ד(עלי־ 

עין. ס׳ היובל לז. שוקן), תשי״ב; קטלוג של הוצאת "קהת", 

תשט״ו, תש״ך! חב״ד — ליובאויטש (עסקנות ציבורית), 

תשי״א! - 2/1 > 0/112/1 / 0 01 ח) 1 ו< 11 < 001 02111 5011111 )%/' 7 

0/11x11111011, 1953 . 

ע. שט. 

חבורה ( 8101113 ), מושג באלגברה המודרנית, ששימישיו 
הדרו למדעים "מעשיים" שונים, וביחוד לפיסיקה 
המודרנית. המושג יובהר בדוגמה הבאה: נניח כיסוי אין־סופי 
של המישור בשטיח שצורתו ככוורת (ציוד 1 ), ונציין 
כ״סימטריה" העתקה(טראנספורמאציה) צפידה של השטיח, 
שאינה משנה את צורתו, כגון סיבוב בזווית של ס 60 סביב 
הנקודה א או הזזה מקבילה של כל השטיח, שמעבירה את 
76 ל 8 . נציין את תנועות הסימטריה באותיות 3 , 6 ,... ונגדיר 
צירוף של הסימטריות 3 ו 6 (= 36 ) כהעתקה הסופית 
המתקבלת ע״י התנועה 3 שלאחריה באה התנועה 6 . אם 3 
הוא הסיבוב בזווית של ״ 60 סביב הנקודה א, ו 6 — הזזה 
מקבילה מ.^ ל 8 , מעבירה 36 את א ל 8 , ואילו 8 מוזזת 
ל£. הסימטריה 36 שונה לחלוטין מן הסימטריה 63 , שכן זו 



0 



האחרונה מעבירה את 76 ל 61 . קבוצת כל הסימטריות של 
השטיח — — היא בעלת התבונות הבאות: א) לגבי כל 

3 ו 6 ב׳\\ גם הצירוף 36 הוא סימטריה של השטיח ושייך 
ל^\, ב) לגבי כל 3 סימטריות 3 , 6 , 0 קיים השוויון 
0 ( 36 ) = ( 60 ) 3 , ז״א: הסימטריות בשני האגפים הן זהות: 
לשון אחרת: הן גורמות לאותו שינוי בכיסוי(אם הסוגריים, 
כנהוג באלגברה, מסמנים את סדר הפעולות). ג) מכילה 
העתקה מצזיינת אחת — 0 , שהיא הזהות: העתקה שאינה 
משנה את מקומה של שום נקודה בכיסוי: לשון אחרת: 
3 = 63 = 36 לגבי כל 3 ב^ו. ד! כנגד כל העתקה 3 של 
השטיח קיימת ב^ו העתקה הפוכה לה — 1 ־־ 3 שמחזירה את 
המצב לקדמותו: 6 = 1 ־ 33 . היא דוגמה לקבוצת־איברים 
שנקראת חבורה, שםזהניתןלכלקבוצת״איברים 0 בעלת 
פעולת־צירוף, אם קיימים בה החוקים הבאים: (א) קשי¬ 
רות — כנגד כל 6,8 בס קיים ב ס איבר יחיד מו, שסימונו 
1 מ = ^ (ב) אסוציאטיוויות — לכל 3 איברים 

8 , 6 , 6 ב 3 > מתקיים: ( 66 ) 8 = 6 ( 86 ). (ג) איבר¬ 
י ח י ד ה — ס מכילה איבר 6 בעל התכונה 8 = 68 = 86 
לגבי כל 8 שבס. (ד) קיום האיבר ההפוך — לכל 
איבר 8 בס קיים באותה קבוצה איבר שסימונו 1 ־^המקיים 
6 = 1 ־^י - ח׳ קומוטאטיווית (חילופית) או חבורה 
א^לית (ע״ש נ. ה. אבל ןע״ען) מקיימת — נוסף על 
(א) — (ח גם ( 6 ): קומוטאטיוויות: 68 = 86 
לגבי כל 6,8 בס. בח׳ אבלית נוהגים לסמן את פעילת־ 
הצירוף בסימן־החיבור: 8+6 , את איבר־היחידה — בסימן 
0 (אפס), ואת האיבר ההפוך — בסימן 8 ־ (במקום 1 ־ 6 ). 

ח" ל מ חצה (קג 01 ז 1-8 תז $6 ) או אגודה היא קבוצת" 
איברים, שבה נדרש קיומו של התנאי (א) בלבד. להק 
(ת 100 ) הוא קבוצת־איברים, שבה אין (ב) קיים, אולם 
קיימים חוקים המקבילים ל 4 הדרישות האחרות. 

דוגמות אחרות של ח״: ( 1 ) קבוצת כל המספרים 

הראציונאליים היא ח׳ קומוטאטיווית ביחס לפעולת־החיבור. 

( 2 ) כל המספרים הראציונאליים השונים מאפס הם ח י 
קומוטאטיווית ביחס לפעולת״הכפל: הוספת האפס לח׳ זו 
סותרת את התנאי(ד), שכן אין במציאות מספר ראציונאלי 
3 המקיים 1 = 0.3 . 

( 3 ) במשולש שווה־צלעות (ציור 2 ) מהוזת ח׳ כל 
הפעולות הצפירות המחליפות את מקום הקדקדים, אך מש¬ 
אירות את כל המשולש במקומו. למשל: הסיבוב בזווית של 
180 0 סביב הגובה סס מעביר את א ל 8 ואת 8 ל 


ואילו 0 נשאי ב מק ומו • מסמנים וזנועה זי בצירי ' ( 8760 )" 

חבורת התנועות של המ שו? 1 ש מכי ל ה 6 איביים: ( 480 !) 

\ 7680 / ץ 68€ // ץ 7680 / רסמל 

; 1,7608 (א 08 \ 18760 ; 1068 /. 804 \ " י 


הראשון מציין את הזהות שאינה משנה את מקום הקדקדים. 
והסמל האחרון הוא הסיבוב בזווית של ס 120 סביב מרכז 
המשולש ס. בכתיב זה נוח לחשב את הצירוף של שתי 

״יעי". ״מ (££) י (££) ו ב״ניעה הראשונה 

הועבר 76 ל 76 ובשניה — ל 8 , ולכן בצירוף הועבר א 
ל 8 ; כמו כן הועבר 8 לס בתנועה הראשונה, ובשניה 
עובר ס ל 76 , ומכאן שבצירוף הועבר 8 ל 6 ע; כיוצא בו 


ציור 1 . 


47 


חבורה 


48 


נמצא ש 0 עובר ל 0 , ובתוצאה סופית מתקבל האיבר 



דוגמה זו היא מקרה פרטי של חבורת־התמורות 
או הח׳ הסימטרית של עצמים; אם.ג הם מ 

11x1 

עצמים נתונים בסדר מסויים, ואם פ 5 היא הח־ של כל 
התמורות האפשריות של העצמים. שכל אחת מהן מסומנת 

בסימן [ ״. 2 {), שמשמעותו - שהתמורה מעבירה את 

האיבר \ למקומו של האיבר את למקום \ ובו׳ 

ניתן להראות כי הקבוצה מהווה ח׳ סופית, שמספר 

איבריה הוא !מ=ם.... 1.2 . התכונה הבולטת של הח׳ 
הסימטרית ת 3 היא, שכל ח׳ שמספר איבריה סופי איזומורפית 
(ר׳ להלן) לח׳ חלקית של פ 5 (משפט קילי [ע״ע]). תכונות 
החבורה ״ 8 לגבי ה.> 5 . הן אבן־היסוד בהוכחת משפט־ 
אבל — שאין למצוא נוסחה כללית לפתרון משוואה אל- 
גברית 0 = פ 3 + —ן- 1 " ם 1 x ^ + ,ז x ממעלה ס> 5 , ואילו 
מבנה החבורה פ 8 , ונ<; 4 , מאפשר מציאות נוסחה לפתרון 
משוואות אלגבריות ער המעלה הרביעית. 

כ ח׳ חלקית של הה׳ ס מוגדרת קבוצה חלקית 1£ של 
הח׳ הנתונה, שאיבדיה מהווים ח׳ לגבי אותה פעולת־ 
הצירוף המוגדרת בס. למשל: בח׳ ¥\ של הסימטריות של 
הציור 1 קבוצת כל ההזזות היא ח׳ חלקית, והוא הדין 
בקבוצת כל הסיבובים סביב הנקודה. 4 : ח׳ חלקית זו מכילה 
רק 6 איברים — 3 5 , י 3 , נ 3 , * 3 , 3 , 6 , באשר 3 הוא הסיבוב 
בזווית של 60 0 . ח׳ שאינה מכילה אלא מספר סופי של אי¬ 
ברים נקראת ח׳ סופית, ומספר איבריה הוא סדר־הח׳; 
בדוגמה האחרונה הסדר הוא 6 . יתר על כן; ח׳ זו נוצרת 
רק ע״י האיבר 3 בלבד בעזרת פעולת־הצירוף. ח׳ שנוצרת 
ע״י איבר יחיד נקראת ח׳ צי קל י ת. ח׳ ציקלית סופית 
?!סדר מ, שנוצרת ע״י איבר יחיד 8 , מכילה את כל האיברים 

* 8 ( 1 -מ. 1 , 0 =^ 1 ); וח־ ציקלית איךסופית שנוצרת 

ע״י 8 מכילה את כל החזקות " 8 , באשר > 1 עובר על כל 
המספרים השלמים, והסימן 11 8 מסמן את החזקה ה־^ית של 
האיבר ההפוך ׳־ 8 . דוגמה אפיינית היא קבוצת כל המספרים 
השלמים, המהווה ח׳ ציקלית אין־סופית שנוצרת ע״י המספר 1 . 

ח״ הן זהות, או — ביתר דיוק - שוות־מבנה (איזו , ' 
מורפיות) מבחינה אלגברית, אם קיימת בין איבריהן 
התאמה חד־חד ערכית, ששומרת על פעולת־הצירוף; לשון 
אחרת: אם בין איברי ח׳ ס וח׳ ' 0 קיימת התאמה חד־חד 
ערכית באופן שאם 3 <—> ׳ 3 ו 8 *— 4 ׳ 8 , אז למכפלה 38 
מותאם האיבר ׳ 8 ׳ 3 . דוגמות: קבוצת כל החזקות ",ס של 
מספר ממשי קבוע . 0 — שהיא ח׳ (ציקלית) לגבי הכפל — 
היא איזומורפית לחבורת המספרים מ לגבי החיבור. האיזו־ 
מורפיזם ניתן ע״י ההתאמה; ח •י— והתנאי לשימור 

הפעולה הוא למעשה כלל־החזקה 1 ם +"ג > = שכן למכ¬ 
פלת *""•"ס מתאים הסכום מ 1 + 1 ז. כמו־כן איזומורפית 
חבורת כל המספרים החיוביים לגבי הכפל לחבורת כל 
המספרים הממשיים לגבי החיבור, והאיזומורפיזם הוא 
ז*—> 1 108 : התנאי לשימור הפעולה בהתאמה זו הוא 
החזק 5 108 + ז 108 = ( 8 ז) 108 . 

מקום מרכזי בתורת־הח״ תופס ההומומורפיזם — 
התאמה חד־ערכית(ולאו־דווקא חד־חד ערכית) של ח , ס לח׳ 
שניה מ, השומרת על פעולת-הצירוף בח- המתאימות. ההו־ 


מומורפיזם נפוץ מאד בפרקים שוגים של המאתמאטיקה; 
דוגמה: מושג אורך־הקשת של זווית כהומומירפיזם של 
חבורת המספרים הממשיים על חבורת הסיבובים. 

ההומומורפיזם של ח" מופשטות ס על חבורות מטיפוס 
מסויים, בעיקר על ח׳־ של טראנספורמאציות לינאריות או 
חבורת מטריצות .(ע•ע), נקרא בשם הצגה של הח־ ס. 
תורת ההצגות של הח" היא אחד הפרקים המעניינים של 
תורת־הח", ושימושיה הם בעלי חשיבות מרובה בפיסיקה, 
ביחוד בתורת הספקטרוסקופיה של האטומים. 

בהומומורפיזם נתון של ס על ח׳ שניה מ, קבוצת כל 
האיברים המתאימים לאיבר־היחידה של 81 מהווה ח׳ חלקית 
א של ס, ותכונתה — שלכל איבר 8 בח׳ המקיפה ס 
ולכל איבר מ בח׳ א, האיבר נ ' 8 ת 8 (האיבר הצמוד של 8 ) 
אף הוא שייך לח׳ החלקית א. ח׳ חלקית של ס בעלת 
תכונה זו נקראת־ ח׳ נורמלית. לכל ח׳ נורמלית א של 
0 ניתן להגדיר יח׳ שאיבריה הן הקבוצות החלקיות א 8 של 
ס, המכילות את כל הכפולות של 8 באיברי א. הכפל מוגדר 
ע״י השוויון; א( 88 ) = (א 8 ) (א 8 ). פעולה זו הופכת את 
קבוצת המחלקות הללו לח׳ שסימונה א/ס — .חבורת' 
המנה של ס מודולו הח׳ הנורמלית א". ההתאמה 
8 ^—* א 8 היא הומומורפיזם של ס על חבורת המנה א/ 0 . 
וכן — בהיפוך - כל תמונה הומומורפית של ח׳ היא איזו־ 
מורפית לחבורת־המגה. 

בדומה לקבלת הח־ הסימטרית פ 5 בעזרת קבוצה של ח 
עצמים (ר׳ לעיל, עמ׳ 47 ), ניתן להתאים ח׳ ( 81 ) 0 לכל 
מערכת 81 (גם לקבוצה אין־סופית של עצמים), שבין איבריה 
קיימים קשרים, יחסים או פעולות. דוגמות של 81 : קבוצת 
כל הנקודות של מישור איקלידי עם יחסי־החפיפה: פונקציית־ 
המרחק שבין שתי נקודות וכד׳: קבוצת כל המולקולות 
שבגביש, כשהיחסים בין נקודות־הגביש הם המרחקים הקבו¬ 
עים שבץ המולקולות; הישרים והנקודות שבציור 1 — שהיא 
דוגמה לערזיסקה הנפוצה באורנמנטיקה. לכל מערכת 81 
נייחס את הקבוצה ( 81 ) 0 של כל ההתאמות החד־חד ערכיות 
של 81 לתוך עצמן, השומרות על הקשרים, היחסים והפעולות 
הקיימות בקבוצה 81 . הקבוצה( 81 )< 1 מהווה ח׳ לגבי פעולות־ 
צירוף, באופן שההתאמה 38 היא הפעלת ההתאמה 3 ולאח¬ 
ריה — ההתאמה 8 (ר׳ לעיל, עמי 47 ). הח״ ( 81 ) 0 מופיעות 
בספרות המאתמאטית בשמות שונים; חבורת התמורות, 
הטראנספורמאצמת, האוטומורפיזמים או הסימטריות, וכד׳ — 
בהתאם למערכות 81 הנדונות. אחת השיטות שפותחו במאת־ 
מאטיקה החדישה היא מציאת קשרים בין מבנה הח׳( 81 ) 0 
וחי חלקיות שלה ובין מבנה המערכת 81 , וביחוד מציאת 
תכונות או יחסים נוספים במערכת 81 . שהם נשמדים ע'י 
איברי הח׳( 81 ) 0 או ע״י ח״ חלקיות מסויימות של ( 81 ) 0 ; 
תכונות ויחסים חדשים אלו ידועים בשם האינןר!נטות של 
הח" הנדונות. לשיטה זו חשיבות רבה בפרקים שונים של 
המאתמאטיקה הטהורה והשימושית כאחד. בין השאר, מטפלת 
תורת כלואה (ע״ע) כקשר שבין מבנה של שדה למבנה 
הח׳ המתאימה, ותורה זו היא שתרמה לפתרון בעיית אי' 
הקיום של נוסחה כללית לפתרון משוואות אלגבריות שמן 
המעלה ם;> 5 (ר׳ לעיל, עמ׳ 47 ). מקום נרחב תופסת תורת־ 
הח" בחשבון הן ק טורי ם (ע״ע), ורב מאד חלקן של הח־ 
בחשבון הממריצות (ע״ע). מן הח" המיוחדות בשטח 




49 


חפורה — חביב, ר׳ יעקב אבן־ 


50 


זה — חבורת״לורנץ, שהיא בעלת שימוש בבעיות של 
תורת היחסות (ע״ע). 

בעיות ג א ומט רי ו ת רבות וחשובות ניתנות לטיפול 
בתורת״הח", מאחר שמרחבים גאומטריים ומרחבים ןקטו־ 
ריאליים אלגבריים זהים הם מבחינה מסויימת. אם המערכת 

היא קבוצת בל הנקודות, הישרים. המישורים וכו׳ של 
מרחב אוקלידי. ובה כלולים יחסים או פסוקים המכילים איבר 
יחיד(כגון,להיות נקודה*), יחסים בין זוגות־איברים (חילה, 
הקבלה) ויחסים בין שלושה איברים או יותר (כגון סדר) — 
ניתן לקבל ח , ( 1 \) 0 נ של כל ההעתקים החד־חד ערכיים של 

לתוך עצמה. השומרים על מערכת־היחסים של הגאומטריה 
האוקלידית: חלק ממטרות הגאומטריה הוא — מציאת 
האינוואריאנטות של ח׳ זו. 

שיטה לטיפול בגאומטריה כללית בעזרת הח׳ שלה 
( 4 ז)ס (״תכנית־ארלאנגן״ [ע״ע גאומטריה, עמי 108 ]), 
הוצעה ב 1893 ע״י פ. ?]לין (ע״ע) בצורה זו: אם המערכת 

היא המרחב הפרויקטיווי על כל יחסיו והזד המתאימה 
ל( 4 ן)ם היא חח' הפרוייקטיווית, שהתכונות הפרו־ 
ייקטיוויות של המרחב הן האינוואריאנטות שלה — נמצאת 
גאומטריה כללית ניתנת מראש ע״י מערכת 191 וח׳ של 
העתקים של ( 1 *ז)< 1 , כגון ח" חלקיות של הח׳ הפרוייקטיווית 
ותכונות גאומטריה זו הן האינוואריאנטות של החבורה(^!)( 1 
(ע״ע גאומטריה פרוןקטיוית); אחת מן הוד׳ ההן היא המקור 
לגאומטריה האוקלידית. 

הגאומטריה האוקלידית התלת־ממדית היא מקור למספר 
ח״ שימושיות, כגון הח׳ הדיהדראלית מסדר ת 2 — 
חבורת כל התנועות הצפירות של מצולע משוכלל בעל ס 
צלעות במרחב התלת־ממדי. ח" אחרות של כל התנועות 
המשאירות גוף משוכלל במקומו הן: הבורת־הטטראדר— 
מסדר 12 : חבורת ־ה א ו קט אדר — מסדר 24 — של כל 
התנועות המשאירות קוביה במקומה: חבורת־האיקו־ 
סאדר — המכילה את 60 התנועות הצפירות של האיקוסאןר, 
שאינן משנות את מקומו, אך מחליפות את מקום קדקדיו 
ופיאותיו. 

הח־ הקריסטאלוגראפיות המרחביות הן ח* 
חלקיות של כל התנועות הצפידות במרחב, כשקבוצת כל 
ההזזות בח׳ מהווה ח׳ חלקית. המכילה הזזה קטנה ביותר, 
ולפחות שלוש הזזות בשלושה כיוונים שאינם במישור אחד. 
קיימות 230 ח" מרחביות שונות, שהן בעלות חשיבות מכרעת 
במחקר הגבישים בפיסיקה(ע״ע גביש; קריסטלוגרפיה). 

קבוצת כל הסימטריות של ציור 1 (ר׳ לעיל) היא דוגמה 
של ח״ מישוריות, שמספרן הוא 17 . בעזרת הח* הללו 
ניתן לטפל בקישוטים הסימטריים של שטיחים, קירות ומר־ 
צפות, כגון הערבסקות. 

על ח" טופולוגיות, וביחוד הח" הרציפות, 
ע״ע טופולוגיה. הה" הרציפות הן בעלות חשיבות 
מרובה בפיסיקה בתורת ה ק [נטי ם (ע״ע), בעיקר בספק* 
טרוסקופיה האטומית, וכן מנסים לאחרונה להשתמש בהן גם 
בתורת הגרעין, 

,: 11 ) 51 תזט 1 ז ; 1946 , 0701173 11. 7/1' €1113x11111 

' 1 ( 1 ,•זש 015 () 8 . £1 ;* 1955 ,"!)■!ס ' 111 ( 71 /ס 3 <] 11-011 ) /ס ■<ממן 77 

. 5 .[ ;* 956 ! .^' 01-11711111 "ו/' 111111 ' .ט 1 (' 0 ק 4 !-ז!) . 11 ' 1/11:071 

,׳זשוז^ד^י ..* 1 ; 1969 , 0701173 ' 711111 / 0 11/71 ! 1 > 111 <ן 1 } 4 ,:) 1.011100 
. 3 > ; 1959 , 1111012 > 1 1 ] 1 ) 1 . 113 1 ) 1171 '{- 01 ) 7/1 010117 

. 1962 ," 070117 
ש. ע. 


( 13 ת 40 ץ 0 ), סוג 

של צמחים ממש¬ 
פחת הורדיים (ע״ע), ש¬ 
אינו מכיל אלא מין אחד 
בלבד—הח׳ המוארך (. 0 
100£3 נ 01 ), שיח שגבהו 
בין 2 ל 5 מ/ הוד הוא 
קרובם של התפוח והאגם, 

וכבכל התפוחיים מצעית־ 

פרחו עשויה בדמות ספל 
עמוק, ובה שקועים 2 — 5 
עלי־השחלה, שהם מאו¬ 
חים ומע 1 רימ בדפנה הפ¬ 
נימית. הפירות שעירים, 

צהובים או ירוקים־כהים, 

דמויי ענבות יבשות מדו¬ 
מות, בדומה לאגם או ל¬ 
תפוח ; ציפתם — שאינה 
משתייכת לשחלה אלא 
למצעית — קשה ואינה נאכלת אלא לאחר בישול. הפירות 
ריחם טוב וטעמם מתוק-המצמץ; הם משמשים להכנת ריבות 
וליפתנים. 

מולדת חח׳ באסיה המרכזית ובחופו הדרומי של הים 
הכספי! שם הוא גדל ביערות העבותים בצידם של הרבה 
ורדיים אחרים. כגידול־תרבות הוא נפוץ באיזורים שונים של 
העולם הישן והחדש; מגדלים אותו הן בשל פריו והן ככנה 
לעצי תפוח ואגם, זרעי הח׳ מכילים את הצידונין — חומר 
רירי, שהיה משמש ברוקחות ובתעשיית תמרוקים. — במי¬ 
תולוגיה היוונית נחשב הח׳ לתפוח־אהבה, קשור לאפרודיטי 
(ע״ע); לפי גירסה אחת, היה גן ההספרידות(ע״ע) גן של ח". 

מ. זהדי, עולם הצמחים, 233 , 1954 ^ - 11811 ? 1 ב 1 כ 1 ז^¥ג. 0 

. 1916 , 145/6 , 11 

חביב, ר׳ ןעכ[ב אבן־ ( 1450 [?], סאמורה [ספרד] — 
1516/1515 , 'סאלוניקי), מחכמי ספרד של דור 
הגירוש. בספרד היד. תלמידו של ר׳ שמואל ואלנסי. עם 
הגירוש ב 1492 יצא לפורטוגאל, וכשגורשו היהודים משם 
נדד לסאלוניקי, ובה שימש כחכם מרביץ תורה. בסאלוניקי 
כתב את חיבורו המפורסם "עין יעקב", שבו קיבץ את 
האגדות שבתלמוד בבלי ובמקצת גם את אלה שבירושלמי. 
לאגדות התלמוד הוסיף פירוש מלוקט מפירושי רש״י והתו¬ 
ספות לתלמוד בבלי ומחידושי הרמב״ן, הרשב״א, הריטב״א 
והר״ן, ובמקצת גם דברים משלו (פותח בלשון "אמר הכו¬ 
תב"). רי״ח הספיק להדפיס בחייו רק את סדרי זרעים ומועד 
מחיבורו; בנו הרלב״ח (ע״ע חביב, ד׳ לוי) השלימה והוציא 
לאור את החיבור על ארבעת הסדרים האחרים, בלי פירושי 
אביו ובלי הרבה מחידושי הראשונים (סאלוניקי רע״ו). — 
רי״ח חיבר גם ביאורים לטור או״ח ולטור יו״ד, שכמה מהם 
מובאים ע״י ר׳ יוסף קארו ב״בית יוסף". כמה מתשובו¬ 
תיו נזכרות בשו״ת של חכמי קושטא וסאלוניקי, ואחרות 
נשמרו בכ״י. 

"עין יעקב" יצא בלמעלה ממאה מהדורות (בכמה מהן 
נשתנה שמו ל״עין ישראל" ו״בית ישראל" בגלל הצנזורה); 
וכן נתחברו לו כעשרים פירושים, והוא אף תורגם ליידית. 
"עין יעקב" זכה לפופולאריות רבה, ובמשך דורות שימש 



חבוש מוארך ( 0610383 . 0 ). 

א. ענה פורח; ב. פרת חתור ?ארבו; 
ג. ע?י־עח?ה; ד. ענה נושא פרי; 
ה.פרי חתור ?ארכו; ו. זרע התור ?ארבו 
(א" ד. וה. כרבע סז חגור? הטבעי.) 



51 


חביב, ר׳ יעקב אבן־ — חכישח ותחבושות 


52 


חומר לימודי לחוגים רחבים, שלא היתר■ להם שליטה בגוף 
התלמוד- ופעל כגורם חינוכי ברוח הסיפור והמוסר של 
המדרש והאגדה. גם למדנים מובהקים מצאו בו עניין, בי? 
השאר — משום נוסחאות התלמודים שנשתמרו בו. 

קורא הדורות (הוצ׳ קאסל), ל״ב, א/ ל״ג, א׳, ב׳! חיד״א, 

שם הגדולים, א׳: ע׳ ר׳ יעקב ן׳ חביב- ב׳: ע' עין יעקב: 

ש. א. רוזאניס׳ דברי ימי ישראל בתוגרמה, א/ 84 - 85 . 
105-101 , תר״ץ 2 : ח. ה. בו־ששון, גלות וגאולה בעיניו של 
דור גולי ספרד (ם׳ יובל לי. בער), תשכ״א. 

ד, ת¬ 

חביב, ר׳ לוי אבן־ (הרלב״ח) ( 1484 [?]- סאמורה [ספ¬ 
רד] — 1545/1544 , ירושלים), גדול חכמי ירושלים 
בדלרו. הוא היה בנו של ר׳ יעקב אבן־חביב (ע״ע). עם 
גירוש היהודים מספרד ב 1492 יצא עם אביו לפורטוגאלז 
שם נתפס הילד באונם הגדול ב 1497 , אולם זמן קצר 
לאחר־מכן הצליח לברוח עם אביו לסאלוניקי, ולמד שם 
תורה מפי אביו ומפי גדולי חכמי העיר. ב 1522/3 עלה 
לירושלים ? בדרכו שהה זמן מועט בחלב. לאחר ישיבה קצרה 
בירושלים עבר לדמשק ומשם לצפת; שם בא בפעם הראשו¬ 
נה בריב־דברים עם ר׳ יעקב בירב (ע״ע), בקשר לפירוש 
מקום אחד ב״יד החזקה" לרמב״ם. ב 1524/5 שוב עלה לירוש¬ 
לים, הפעם לישיבה של קבע. סמוך לעלייתו נפטר הנגיד 
ר׳ יצחק שולאל, והרלב״ח נבחר לרבה של העיר. בידו 
עלה לחזק את מעמדה הרופף של קהילת ירושלים, שבניה 
המועטים חיו בדלות ובדחקות. 

עיקר פירסומו של הרלב״ח בא לו בשל התנגדותו לנסיון 
חידוש הסמיכה (ע״ע), שנעשה בשנת 1538 ע״י ר׳ יעקב 
בירב. לאחר שמינו חכמי צפת את ר״י בירב לחכם סמוך, 
שבידו לסמוך אחרים, שיגר בירב כתב־סמיכה לרלב״ח. 
הרלב״ח נפגע מן העובדה שלא שאלו תחילה את פי חכמי 
ירושלים, וסירב לקבל את כתב־הסמיכה, ואף חלק על עצם 
תקפו ועל אפשרות חידוש הסמיכה מבחינת ההלכה. את 
פירסום קונטרסו נגד חידוש הסמיכה השהה לראשונה, 
בתקווה שהדבר יתיישב, אבל כשנוכח, שר״י בירב, שהיה 
אנוס לעזוב את צפת, סמך תחילה ארבעה מתלמידיו, ראה 
בכך סימן, שבירב החליט להתעלם מהתנגדותו, ומכאן ואילך 
נקט לשון חריפה ופסקנית בקונטרסיו נגד חידוש הסמיכה. 
התנגדות( היתה הגורם העיקרי לכשלון נסיונו של ר״י 
בירב. 

הרלב״ה חיבר ספר שו״ת (ויניציאה שכ״ה), שנכנס 
בו גם חיבורו על הלכות קידוש החודש להרמב״ם: בסופו 
של הספר נדפס קונטרס הסמיכה או סמיכת זקנים, שבאו 
בו דברי הריבות בינו לר״י בירב. כן הוציא לאור את ספר 
עין יעקב של אביו ר' יעקב אבן חביב על הסדרים, שאביו 
לא הספיק להשלימם. 

מבין תלמידיו של הרלב״ח יש להזכיר את ר׳ שמואל די 
מדינה (הרשד״ם), את ר׳ שלמה עטייא, בעל הפירוש לתהי¬ 
לים- ואת ר׳ יששכר אבן סוסאן, בעל תקון יששכר (ע״ע 
עבור-שנים). 

ש. חזן, המעלות לשלמה, נב-נג, 1894 ; ז. ו. רבינוביץ 
(״ירושלים״ של לוגץ, ט׳, 149-147 ), תרע״א; א. ל. פרומקין, 
תולדות חכמי ירושלים, א', 1929,51-38 : י. ר. מלגו, רבי לוי 
בן חביב "איש ירושלים" משומרי החומות (בקובץ "חמדת 
ישראל׳/ 42-33 ), תש׳יו: י. כ״ץ, מחלוקת הסמיכה בין 
ר׳ יעקב בירב והרלב״ח (ציון, ט״ז, 45-28 ), תשי״א: 

מ. בניהו, חידושה של הסמיכה בצפת (ם׳ היובל לי. בער), 
תשכ״א. 

ד. ת. 


חביב, ר׳ משה אבן־ ( 1654 ,סאלוניקי— 1696 , ירושלים), 
מחכמי ירושלים. עלה לירושלים בגיל צעיר וכבן 
15 שנה כבר נמנה בין חכמיה. למד בישיבתו של ר׳ יעקב 
חגיז(ע״ע), שנתן לו את בתו לאשה (בזיווג קודם היה חתנו 
של ר׳ יונתן גלנטי): ב 1688 הועמד בראש הישיבה בירושלים, 
שהוחזקה ונתמכה בידי הגביר ר׳ משה אבן יעיש מקושטא. 
שנה לאחר מכן, לאחר פטירתו של ר׳ משה גלנטי(ע״ע), ראש 
רבני ירושלים, נתמנה ח׳ למשרה זו. היה שלוחה של ירושלים 
ב 1677 — 1679 בערך. מצויה גביית עדות מפיו על מעשי 
שבתי צבי בירושלים, מעשים שהיו ידועים לו מפי מוריו. 

חיבוריו: גט פשוט על הלכות גיטין (אורטא קייואי 
1719 ): עזרת נשים, בענייני עגינות (קושטא 1731 ),• שמות 
בארץ, חידושים לכמה מסכתות (קושטא 1727 ). לפי עדותו 
של חיד״א טבע בים עיקר ספר תשובותיו, אבל הגיע לידנו 
חלק ניכר מתשובותיו בכ״י, ומקצתן נדפסו בספר "קול 
גדול״(ירושלים 1907 ): וכן נדפסו תשובותיו בקובצי תשובות 
של רבים מחכמי דורו. ספר דרשות שלו נמצא בכ״י. 

א. ל. פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, ב/ 91-89 , תרפ״ח 
(הנתונים הביוגראפיים טעונים זהירות ותיקון); א. יערי, 
שלוחי ארץ־ישראל, 299-298 , תשי״א: ג. שלום, שבתי צבי, 

א׳, 201-200 , תשי״ז: י. ד. מלכו, אוצר יהודי ספרד, ה/ 

81 - 85 , תשכ״ב. 

חביבא, י 1 םף (התחלת המאה ה 15 ), חכם תלמודי ספרדי. 

על קורות־חייו לא ידוע כמעט כלום. רבותיו היו 
ר׳ נסים בר׳ ראובן (הר״ן) ור׳ חסדאי קרשקש. ח׳ חיבר 
פירוש על הלכות הרי״ף, הנודע בשם ״נמוקי יוסף״ [= נ״י] 
וחידושים על התלמוד. מסתבר, שבפירושיו הקיף את כל 
הלכות הרי״ף. בהוצאות התלמוד נדפסו פירושיו לרי״ף על 
המסכתות מועד קטן, יבמות, ב״ק, ב״מ, ב״ב, סנהדרין ומכות; 
לאחרונה נתפרסמו גם פירושיו לרי״ף על מגילה ופסחים, 
וכן נמצאו כ״י של פירוש נ״י לרי״ף על ברכות, שבת, תענית, 
חולין. מחידושי התלמוד של ח׳ נדפסו חידושיו למס׳ גטין, 
שבועות וכתובות. — ח׳ רגיל להביא בפירושיו את דברי 
הגאונים ואת דברי הפוסקים הספרדים, עד לרא״ש, בעל 
הטורים ובעל מגיד משנה. יש מייחסים לו "יותר תכונות 
מילואים משל פירוש" בגלל ההשמטות השונות שהוא ממלא: 
מילואים אלה מאפשרים ללומד את האלפס למצוא בצירו 
את כל דברי הגמרא מן המוכן. 

ספר נ״י משמיש מקור לבירור שיטות וסברות של חכמים 
שונים מבין הראשונים, משום שהוא מביא את דעותיהם לא 
רק ממד, שנמצא כתוב בספריהם, אלא גם ממה שנודע לו 
בקבלה מתלמידיהם. הפוסקים בדורות שלאחר תקופתו העריכו 
את השתדלותו של ח׳ להגיע לפסק הלכה ולסיכומה. הוא לא 
היה מבעלי הפילפול: "דרכו דרך ישרה וקצרה, והשתדל 
לברר ההלכה על אמתתה" ("יד מלאכי"). 

חיד״א, שם הגדולים, ע׳ ר׳ יוסף חביבא זע׳ נמוקי יוסף: 
מלאכי הכהן, יד מלאכי, א/ קנ״ד, ד׳, 1888 ; א. ח. וייס, 

דוד דוד ומרשיו, ה/ 114/5 , תרפ״ד 3 ; ש. מ. חאנעס, תולדות 
ד,פוסקים, 19 , תרפ״ט; רב צעיר (ח. טשרנוביץ), תולדות 
הפוסקים, א׳, 163/4 . תש״ו; מ. י. הכהן בלוי, הקדמה לס' 
נמוקי יוסף על מסכתות מגילה, פסחיס וכתובות, תש״ך; 

מ. מרגליות, ס׳ הלכות הנגיד, סי׳ ל״ט, מ׳, מ״ג, ס״ז, תשכ״ב; 

. 112,1933 , 11  1 ע 0 ) 




55 


חבישה ותתבושות — חבל 


56 



תחב חשות זרוע, יד ואצבע; 
ציורים מספר־? יסוד מן הסאה חא 1 


חמרי־ח׳ הבאים במגע עם פצע פתוח חייבים לעבור 
עיקור לפני השימוש ולהשאר מעוקרים בזמן חח/ 

יש הבדל בין ח׳ לצרכי עזרה ראשונה לבין הה , לצרכי 
טיפול. לצרכי העזרה הראשונה חשובים רק ארבעת הסוגים 
הראשונים של ת". הח׳ הנעשית במקום תאונה, למשל, היא, 
בדרך־כלל, ארעית, עד להעברת הנפגע למקום טיפול מושלם 
או סופי, והיא מצטמצמת בפעולות ההכרחיות, שיש בהן כדי 
להציל את חיי האדם או את האיבר הנפגע. בהתאם לכך 
משתמשים לצורך העזרה הראשונה במבחר קטן של חמרי־ח׳ 
אחידים, שהם עשויים להשגת מטרה זו במהירות וביעילות. 
התמרים היסודיים האלה הם אגד, משולש וחבילת־ח/ המכו¬ 
נה "תחבושת־קרב". בחבילה זו נמצאת כרית עשויה גאזה, 

•ז 

מרופדת בשכבה עבה של צמר־גפן; לכרית מחובר אגד 
מוכן לשימוש, והכל יחד ארוז בחבילה מעוקרת. הודות 




1 . תחבויעח־יעיבולת; 2 תחבועודטתיח־; תחבועת־סנטר 


לאריזה האטומה נשמרת החבילה הזאת תקופה ארוכה במצב 
תקין, בתנאי לחות ויובש כאחד. החבילה הזאת מיועדת 
בעיקר לשימוש בתנאים מיוחדים, מחוץ למקומות־ריפוי, 
כגון בשדה־קרב, והיא מאפשרת לחבוש פצע בלי ידיעות 
מקצועיות. בהעדרם של חמרי־ח׳ מוכנים רצוי להשתמש 
לעזרה ראשונה בחמרים מתאימים ארעיים הנמצאים במקום, 
כגון מטפחות, מגבות, סדינים, רצועות וכר. 

טכניקת הה/ בקישור ע״י אגד אוחזת היד השמאלית 
בקצה האגד, בעוד היד הימנית מלפפת אותו בכיוון מחוג־ 
השעון, חלק־גוף בעל צורה אחידה (בטן, מיפרק-היד) חו¬ 
בשים בליפוף מעגלי פשוט; אם כל ליפוף נוסף מכסה 
רק חלק של קודמו — מתקבלת ת׳ לוליינית. במקרה 
של חבישת איבר בעל צורת חרוט (שוק, זרוע) מתחילים 
בחבישת חלקו הדק של האיבר וממשיכים בח' לוליינית 
שסיבוביה הולכים ומתרחבים, או בסיבובים עם קיפולים, או 
בסיבובי-שמיניות. במיפרקים משתמשים בח' בצורת שמי¬ 
ניות, שיכולה לקבל גם צורת שיבולת. בחבישת האף, 
הסנטר או האוזן משווים לח׳ צורת ״קלע״ — פס־גאזה, שבו 
נעשו חתכים ארכיים בשני קצותיו, באופן שנשאר מלבן 
מחובר לארבעה פסי־גאזה, שאותם כורכים מסביב למצח 
ולצוואר. 

. 11 ; 1911 , 277 , 1 ?ו 10112 \ 0 * 1 [> 7111 ז 41 ! ■*!ס**{?{ #1 .י!יינ 01 ז ג 1 
}{ 110 {>ה#י/יס'' 1 ׳ 0 ( 1 . 101 ) 1951: ]. 5x011 ׳:>//־>??עי/־ן״)'׳! ,*־]:* £111 
. 1962 , 1171 > 10 *? .[) 111 ?€$€() . 1 ) 171 

ו. נ. — יה. ל. 


חבל, חוט עבה׳ שזור מחוטים (סיבים) רבים, שמשמש 
לקשירה ואף מופעל כמכונה פשוטה, המעתיקה 
את נקודת־האחיזה של כוח (ע״ע מכניקה; מכונות פשוטות). 

הח׳ הוא מכלי־השימוש הראשונים של האדם. כבר בתקו־ 
פת־האבן שימשו רצועות עור, שעדות בע״ח קשורות יחד 
וכד' כעין ח" בתקופה מאוחרת יותר התחילו לעשות ח" 
ע״י שזירת סיבי צמחים שונים. בניית הפירמידות ומיפעלי- 
בניה גדולים אחרים בתקופה העתיקה לא נתאפשרו — 


בהעדר אמצעי־הובלה 
מכאניים — אלא ע״י 
שימוש נרחב בח" ל¬ 
הסעת אבני־הבניין ה¬ 
ענקיות; שימוש זה 
מתואר הרבה בציורי- 
קיר מצריים. במק¬ 
רא — וכן בספרות 
היוונית — נזכרים ח" 
(או "עבותות") פע¬ 
מים רבות. המאהל 

ד 

מזה ושיט־המיפרשים 
מזה קשורים קשר 
הדוק לייצור ח" ול¬ 
שימוש בהם; המוגה 
המקראי לספנים("חו¬ 
בלים") נגזר מח׳ 
(והשר ישע׳ לג, כ, 
כג; יחז׳ כז, כד—כט; 



יונה א, ו). 

עד המאה ה 19 היו 
מייצרים ח" מפשתן 


ציור־סלע ט! הפאלאוליהיקוז הטאוחר (או 
מז רסבוליוזירוח), במערה בספרד המו- 
דחיה: אדם מטפס בסלע בהבלים ן"]—. 
כנראה, ליעם רדיית רביב 



57 


חבל 


58 



בעבודת־ידיים: את הפשתן היו סורקים במסרקת-יד; אח״כ 
עבר הפשתן הסרוק תהליך של "טוויה", עפ״ר בעזרת גלגל־ 
עץ שגם הוא הותנע ביד; ולבסוף נשזרו יחד מספר חוטים 
לח׳ — גם זה בעזרת גלגל-עץ מונע ביד. בסוף המאה ה 19 
התפתח הייצור המכאני של הח". פעולות הסריקה, הטוויה 
והשזירה נעשות מאז במערכת־מכונות מסודרת, מכונה נפ¬ 
רדת לכל פעולה. בדרך־כלל מבחינים היום בעשיית הח׳ 5 
תהליכים: 

1 ) חבילת הסיבים נפתחת, הסיבים נבררים ועוברים 
תהליך של סריקה במכונות־ציוף מצויירות במסרקות 
ברזל. 2 ) הסיבים בסדקים והולכים עד שמתקבל ם ר ט דק 
ועדין. 3 ) הסרט מוכנס למכונת־המוויה, והעובי הרצוי 
של החוט מתקבל בעיקר ע״י ויסות מהירות הסיבובים של 
המכונה, אולם הוא תלוי גם בעובי הסרט שהוכן במכונת- 
הציוף. החוט המת¬ 
קבל כבר ראוי לשי¬ 
מוש כחוט יחיד. 
4 ) עשיית ח׳ מחו¬ 
טים אלה מתחילה 
משזירתם ל״ ע י ק¬ 
ר י ם״; מספר החו¬ 
טים בכל "עיקר" 
הוא הקובע את עו¬ 
בי הח/ 5 ) ע״י קלי¬ 
עת 3 — 4 "עיקרים" 
נעשה הח׳. 

כחומר־גלם 
עיקרי לתעשיית 
הח" משמשים היום 
סיבי צמחים שונים: 
ס י סל(ע״ע)—סיבי 
אחד ממיני האגוה 
(ע״ע) מאפריקה 
ומאמריקה הטרו¬ 


פיות; סיבי אבאקה — מאחד ממיני הבננה (ע״ע, עמ ׳ 
159/60 ) בפיליפינים; פשתן (ע״ע); קנבוס (ע״ע); 
יוטה (ע״ע) — מפאקיסטאן והודו. תעשיית החמרים 
הפלסטיים (ע״ע) מספקת סיבים מלאכותיים, כגון בילה, 
פרלון, אורלון, שגם בהם התחילו להשתמש לייצור ח" למט¬ 
רות מיוחדות, ביחוד לצרכי דיג וספנות. 

השימוש בח" הוא רב ומגוון. צי אניות־הסוחר וספינות- 
הדיג צורך למעלה מחצי כמות הוד המיוצרים בעולם. בח" 
משתמשים גם בקידוחי מים, נפט וגאז, בתעשיה, בחקלאות 
ובמשק־בית, ובעיקר — למטרות אריזה. 

תעשיית ה ח" בישראל. עד שנוח ה 20 של המאה 
הנוכחית הובאו הח״ לא״י מאנגליה ומארצות אירופה. ב 1925 
הונח היסוד לייצור עצמי של ח״ בארץ. מלה״ע 11 נתנה 
תנופה גדולה להתפתחות תעשיה זו, שכן היתה א״י הספק 

העיקרי של ח" לצ¬ 
בא הבריטי במזרח 
התיכון כולו. היום 
נמצא ברמת־גן מים־ 

על בעל ציוד חדיש, 

המייצר כ 2,500 טון 
ח" וחוטים לשנה! 

שליש מכמות זו 
מיועד ליצוא לחוץ 
לארץ, בעיקר לאר¬ 
צות הברית, אנגליה, 

קאנאדה ותורכיה. 

בשנים האחרונות 
נעשו ע״י הקק״ל 
נסיונות לגידול 
אגאוות־הסיסאל ב¬ 
ישראל — בדרום 
ובנגב. נסיונות אלה 
הוכתרו בהצלחה, 

וכבר הגיעו לתפו־ 



טוויית חוטי־חבל בתהליך תעשייתי 









59 


חכל — הכלה 


60 



2-000 קה של 200 — 300 טון לשנה; התכנית מכוונת להפקת 

טו־ן לשנה בעוד 4 — 5 שנים. 

8.. 0621 ; 1868 € 4 007 ,־ 0111 ^ 11 ^־ 1 .? ־ ( 

1919; 1 1 ) 12 ) 7117 . 11713 ׳>מ!/מ 7 ,?י/ס ? 1 ,־ 101 ־ 0111 . 11 . 1 ־ 

\1 (11^172%, 1924; 1(1., 1^10(1(777 770* //(? 17117171% ?§ •>! 14 { 1 ) 273 ) ?/?ת 
(217(1 7(11711271%, 1925; ?. }. 510| 3 ) 1 ^ 2 ) ,') 1 ) 271 ) ) 1% ) 1 ) 707 , 1 .>ז 10 י ^ 
1925; 0, \¥€10^110^, 1.072% 1^(■%( 1111)1( 71177(3, 1947; <1. 
1,2\^1 ־^ 511 ) . 11 10 ; 1948 , 7 )\ 2 ) 773 )? 7.0 21 > 11€ ) 1 ) 7 * 1 ) 711 , 10 ־ו , 
#0?(-$[ (21(117% 1 ] ץ^ %1111010 )ז *ס ץת 0 * 415 ן x1. 011. 5111£6 ־ז 
<* 21.], 1). 1954. 

. אר. ה 

חבלבל״־ם ( 130636 ט׳ 19011 ויס), משפחת צמחים מסדרת 
הצינוריים, עשבים או בני-שיח, ובעיקר— מטפסים. 

הפרחים נכונים ודו־מיניים; הגביע בן 5 עלים; הכותרת בת 
5 אונות, עפ״ר דמויית־משפך! 5 אבקנים, קבועים עמוק 
בצינור הכותרת; השחלה עלית, בת שתי מגורות, ובכל 
מגורה 1 — 2 ביציות. הפרי הוא עפ״ר הלקט. המשפחה כוללת 
כ 50 סוגים וב 1,200 מינים, רובם באיזורים טרופיים ותת- 
טרופיים ומיעוטם באיזורים ממוזגים. 
( 1 ) הסוג ל פ ו פ י ת ( 1063 ת 0 ק 1 ) כולל כ 400 מינים. שאח¬ 
דים מהם מקובלים כצמחי־נוי מטפסים, כגון הל׳ הנאה 
(־! 1110010 . 1 ) והל' המאוצבעת ( 31110111313 ( 1 . 1 ); על חולות 
שפת־הים בא״י גדלה ל׳־החוף ( 3 ־ 1£61 ת $1010 . 1 ), שפרחיה 



ה 5 פופית £2 ־ז 11 ון . 1 , מקור היא 5 אפ 
א. י&וריע מעובה; ב. לרע 


לבנים ועליה בקרניים. צמח חקלאי חשוב מאד היא לפופית 
הבט טח (ע״ע). מן המינים המכסיקנים -ז 11 י! ות 111 ח 0£0 \£ 
£3 ( £3 ־ 131 ק . 1 ), 611515 ( 1231 ־ 01 . 1 ו $101111311$ . 1 מפיקים את 
השרף יאלאפ (ק 313 !), המכיל גליקוזידים של חומצות־שרף 
ומשמש כחומר משלשל! הוא מקובל ברוקחות בצורת אבקה 
או בצורת משקה (״יין־שרף גרמני״). — ( 2 ) הסוג ח ב ל ב ל 
( 000901911111$ ) מונה ב 200 מינים, רובם צמחים מטפסים או 
שרועים. אחדים מהם ידועים כעשבים רעים, כגון ח׳־השדד. 
( $15 ס 90 ־! 3 . 0 ), צמח רב־שנתי, שקנה־שרשו פושט באדמה 
ושולח שרשים לעומק רב. הח׳ השעיר ( 1 דו 011111 ץז 10 !. 0 ) גדל 
בצורת שיח ונפוץ בבחות־הספר של א״י. התבלבל הרפואי 
( 8031110101113 . 0 ) גדל בחורשות שיחים בכל החלק המזרחי 



תבלבלי ים 

א־ ו: ת׳ רפואי. א. תפרחת: נ. כותרת פו־חכה; נ. עטוד־עלי; 

ד. ׳כחילה: ה. •טחלר, חתד־רוחב; ו. ׳פחלה, החר־אורך. 

ז—ח: לסופית ארגטנית ( 03 ז 11 קזטח . 1 ). 1 . ריאנרסה ׳כ? הפרח: 

ת. פרי. ט. קוואסוקליט אונתי פרח 

של אגן הים התיכון; פרחיו צהובים־לבנים; גם משרשיו 
מפיקים תכשירים משלשלים ( 80301010011101 ).— ( 3 ) צמחי־ 
נוי מצויים בין מיני המטפסים שמן הסוגים קומוקליט 
01130100110 ) — מאמריקה הטרופית — וארגיריה (־ץ 8 ז!/ 
613 ־ 1 ) ! ביהוד ידועה הארגיריה הנאה ( 83 ס 601 ק 8 .\ 1 ), 
שעליה גדולים ולבידים כעין חכסף ופרחיה יפים. — ( 4 ) על 
ה כ ש ו ת — ע״ע. — ( 5 ) הסוג ערר ( 6553 ־ €1 ) — המין הערר 
הכרתי ( 61103 ־ 61 . 0 ), עשב רב־שנתי קטן־עלים. הגדל בקר¬ 
קעות מלח 1 ת בא״י! עליו מפרישים מלח, המכסה את פני 
העלה. פרחיו הלבנים הקטנים צבורים בקבוצות. 

מ. זחרי, עולם הצמחים, 324 - 327 , 1954 ; ) 1 ( 1 , 111-2 ( 411 ^■ .ס 
. 1922 , 147-150 , 111 ,,/ת-״מס*""// , / 

מ. ז. 

חבלה, במשפט (בישראל) — גרימת ליקוי גופני, מחלד, או 
מיחוש כלשהו, אפילו בעלי אופי חולף; הגורם ח׳ 

לזולתו ע״י תקיפה (ע״ע) אשם בעוון. 

פגיעה בזולת, המזיקה לבריאותו או נוחותו במידה רצינית 
או דרך־קבע, נקראת ח׳ חמורה; אם היא מסכנת את חייו — 
היא נקראת ח׳ מסוכנת. אם נגרמה ח׳ חמורה אגב ביצוע 
מעשה בלתי־חוקי, ואפילו מתוך רשלנות, אך ללא כוונה, 
צפוי החובל למאסר עד 7 שבים; התכוון לגרום ח׳ חמורה 
או להתנגד למאסר הוקי, צפוי הוא למאסר־עולם. חנסיון 




61 


חבלה — חגי,וי, 


62 


המכוון לפגוע בזולת בכלי־משחית או נשק או חומר־נפץ, 
אפילי למעשה לא גרם ח׳ חמורה, גורר אף הוא עונש עד 
למאסר־עולם. הגורם ח׳ מתוך כוונה להמית, אשם בנסיון 
לרצח. חומרת העבירה נמדדת יותר בכוונה מאשר בתוצאות. 

כל החוטף אדם כדי לגרום לו ת׳ חמורה, צפוי ל 10 שנות 
מאסר (ע״ע חטיפה). התכוון הנאשם לגרום ח׳ לזה, אך פגע 
בזה, הוא נידון כמי שהתכוון לפגוע בשני. היתה כוונתו 
העיקרית של החובל להקל על ביצוע עבירה אחרת, כגון 
שיד, רואים בכך כוונה לגרום גם לח׳, אפילו היתה משנית. 

היה המעשה שגרם לח׳ מותר מטעם החוק (כגון מילוי 
הוראה חוקית, צו מאסר או הוצאה לפועל), אין הוא מהווה 
עבירה. מעשה התגוננות מהווה הגנה לאשמת ח׳ (ע״ע 
הגנה עצמית); והוא הדין לגבי הסכמת הנתקף, בתנאי 
שניתנה ע״י בר־דעת ולא הושגה בהונאה. 

הורים ומורים זכאים להטיל על ילדים ענשי־גוף במטרה 
לחנכם וללמדם משמעת. ברם, חובה עליהם לשמור על 
מתינות העונש, להימנע משימוש במכשיר העשוי לספן את 
חיי הילד או להטיל מום באיבר מאיבריו, או מסיפוק 
תאוות־נקם. הורה או מחנך העובר את גבול המותר, צפוי 
לעונש. גם ההלכה לפי דיני ישראל פוסקת: "ומכה אותם 
המלמד להטיל עליהם אימה, ואינו מכה אותם מכת אויב, 
מכת אכזרי; לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות 
אלא ברצועה קטנה" (רמב״ם, הלכ׳ תלמוד־תורה ב׳, ב׳). 

גרימת ח׳ מחווה גם עילה לתביעה אזרחית בתחום 
הנזיקין. גם כאן התגוננות או חוקיות הפעולה משמשים 
הגנה טובה בפני התביעה. במקרה האחרון אין הנתבע אחראי, 
אפילו מתברר לאחר מעשה שהיה פגם בהרשאה החוקית 
שעל־פיד. פעל. 

על דיני־ח׳ ע״פ דין־תורה — ע״ע נזיקין. 

מ. ב. פ. 



חנצזת־ים (סנסה) 

1 , זרוע; ! 1 . גפיע; 3 . מ־אחיזה; 4 . פרק; 
5 . מיפרק; קנה; ז. ציציח־וזרבקה 


זזבצלותץם (־״״!״:) 

103 >), מחלקת 
בע״ח ממערכת קווצי־ 
העור (ע״ע); כ 800 מי¬ 
נים חיים, מחם כ 75 קבו- 
עי־מקום. מלבד אלה ידו¬ 
עים כ 5,000 מינים מאוב¬ 
נים. רובם סן הפאלאוזו־ 
איקון. צורתם הכללית 
מזכירה את מבנה הפרח: 
קנה כעין גבעול, שנושא 
בקצה העליון של הגוף 
כעין גביע־פה ומסביבי 
זר של 5 זרועות. תחילה 
נודעו חה״י כמאובנים 
בלבד, שנחשבו לשרידי 
צמחים שנכחדו; רק 
אח״כ הוכרח זהותן הא¬ 
מיתית, ורק בתחילת המ¬ 
אה ה 19 נמצאו מינים 
חיים של ח״י. הן מצויות 
בימי כל האיזורים הגאו־ 
גראפיים (פרט לים הש¬ 
חור והים הבאלטי), הן 


בימים טרופיים — שבהט הם 
שוכנים עפ״ר במים שקטים 
רדודים בבריכות קטנות, וב¬ 
מקרים נדירים גם בעומק 
שעד כ 1 x 100 מ׳ —, וחן מ¬ 
תחת לגושי־קרח בימי־הקט־ 
בים. גדלם עפ״ר כ 3 ס״מ; 
במינים גדולים אחדים 1 מ׳. 
הם מצטיינים בצבעים עזים 
ומרהיבים: צהוב, ירוק, אר¬ 
גמן ואדום; הזרועות לבנות 
ושחורות לסירוגין. צבעיהם 
של קבועי־המקום בולטים 
פחות. 

גופן של חח״י נתון עפ״ר 
בתוך גביע עשוי שתי טב¬ 
עות, שכל אחת מהן מורכבת 
מ 5 לוחות סידניים; הפה 
במרכז הגביע ופי־הטבעת 
בין הזרועות. כל זרוע מת¬ 
חלקת פעם אחת או כמה פעמים, עד להתהוותן של 10 — 30 — 
ובמקרים מסויימים (במינים הטרופיים) כ 200 — זרועות. 
לזרוע המסועפת צורת נוצה, שהיא אפיינית לכל מין ומין. 
שלד הזרועות עשוי לוחות סידניים. גם הקנה סידני, ארוך 
וצר, עשוי פרקים־פרקים; בין הפרקים — סיבי שרירים שמ¬ 
סייעים לתנועה. לטיפוסים קבועי־המקום כעין חוטי־ציצית 
בקצה הקנה, שמשמשים לאחיזה. לטיפוסים הנוודים ווי-אחיזה 
בחלק התחתון של הגביע; עם התבגרותם מנתקים הם את 
הקנה ושוחים על פני המים בתנועות זרועותיהם. במערכת־ 
המים (ע״ע קווצי-עור) חסרות חה״י נפת־מים, ולרגליהן 
חסרים כפתורי-הדבקה וקוצבתים. חה״י ניזונות מפלנקטון 
ומרקבובית; ע״י טוכסינים מופרשים מן הזרועות משתקות 
הן את טרפן. הרגליים משמשות בחלקן לנשימה ובחלקן 
להובלת מזון. מערכת־חעצבים בנויה מטבעת-עצבים בחלק 
התחתון של הגביע ומסעיפים לכל הזרועות. המינים נפרדים! 
בלוטות-המין נמצאות על הנוצות. מינים אחדים שורצים 
חיים ומחזיקים את ולדותיהם בכיסים מיוחדים. התפתחותם 
נעשית בדרך גלגול (ע״ע). — הטיפוסים קבועי־המקום חיים 
במושבות, שמתפשטות לאורך מאות ממרים בתוך המים או 
על גבי שוניות־אלמוגים. הידוע מבין טיפוסי הנוודים הוא 
מ 10 > 1£ ״^, בעל הזרועות הארוכות. — חה״י מצטיינות בכושר־ 
רגנראציה רב ויכולות לחדש את הזרועות ואת הגביע 
שנקטעו. 

למחלקת חה״י ערך רב מבחינה גאולוגית ופאלאונטולו־ 
גית. מאובניה חם ממרכיביהם הראשיים של חרבה משקעי־ 
גיר, וקני גופם הם משרידי בע״ח המוכרים והידועים ביותר 
מן התקופות הקדומות (ע״ע פלאונטולוגיח). 

ביבל׳: ע״ע קווצי־עור. 

מ, ס, 

חבקיק׳ נביא, שספרו הוא השמיני בתרי־עשר; מוצאו, 
מקומו וזמנו אינם מפורשים. 

הספר הקטן בן שלושת הפרקים (בס״ה 56 פסוקים) 
מתחלק לפי תכנו לשנים: משא — פרקים א׳—ב׳; תפילה — 
פרק ג/ במשא נכלל "משל" (ב, ו—יט), המורכב מפתיחה 




63 


חבקוק — חבר, חברים 


64 


ומחמש מחרוזות, שכל אהת מהן פותחת במלת "הוי". התפילה 
מתחילה וחותמת — כדרך מזמורי תהלים — בכתובת ("על 
שגינות"... "למנצח בנגינותי"). — עיקרו של המשא— זעקה 
מרד. על סדר העולם בהווה, על גורלו הרע של הצדיק ושלטון 
החמס בארץ, שהנביא מצביע עליו הן בתחום האינדיווידואלי, 
הן בספירה האנושית־כללית, והוא מציגו כבעיה דתית. שלטון 
הרשע מודגם בנצחונות הכשדים וכיבושיהם, בעוול הסוציאלי 
בחברה ובשלטון האלילות. הנביא מתחבט ושואל את ה׳, 
ברוח תלונתו של ירמיהו (יב) ומזמורי־החכמה שבס׳ תהלים 
(עג ועוד); ותשובת ה׳ על שאלתו ניתנת אף היא ברוח 
הדידאקטית־מזמורית: סוף הרשע — דע, ופתע יבוא אידו, 
ושבר זה יסמן גם את סופה של מלכות האליל נטולת־החיים.— 
בתפילה קורא הנביא לגילגול רחמי ה/ ומזכיר את מסע ה' 
בשעת יציאת־מצרים, את ההתרחשויות הקוסמיות שאירעו 
בעבר בשעת הבריאה (בדומה לישע , נא, ט) ואת הזמן שבו 
יצא ה׳ לישע עמו ומשיחו (אולי הכוונה לדוד) ומחץ את 
הרשע. מכאן צופה הנביא לעתיד ומתפלל: -אנוח ליום צרה 
לעלות לעם (הכשרים?) יגודנו" (הבאים בגדודים). בסוף 
דבריו מדבר ח׳ על בצורת (ג, יז — אפשר שגם היא אינה 
אלא משל וסמל לרע), ומביע על אף הכל תקוותו ואמונתו: 
"ואני בה , אעלוזה אגילה באלהי ישעי". 

לשון הנביא(בכללה, וביחוד בחטיבות האמצעיות שבתפי¬ 
לה) נמרצת ועשירה, ומרובה בה השימוש במליצות ארכאיות 
ובדרכי־פיוט קדומים, שכמותם מצויים עוד רק בשירה המק¬ 
ראית הקדומה (ברכת משה, שירת דבירה וכו , ). במבנה, 
ופעמים גם בדרך מליצתה (כגון בשימוש ב״תקבולת־מעלוית" 
!ג, פסוקים ב, ח, יג] ובלשונות הארכאיסטיות) ובדימוייה 
המיתיים על מלחמוודבראשית (שמש, ירח, תהום, נהרים — 
בצורה של יצורים חיים פועלים), מתדמה היא כמה פעמים 
לשירת אוגרית. הראיות הלשוניות שהביאו לפנים את החו¬ 
קרים לאחר את זמן חיבורו של המזמור (כגון היעדר ה , - 
הידיעה) נתבררו לאחרונה כסימנים לקדמותו דווקא. 

לפי "סדר-עולם" (פרק כ , ) חי ח , בימי מנשה. היום קו¬ 
בעים רוב החוקרים את זמנו בימי יהויקים, ויש מקדימים אותו 
לסוף ימי יאשיהו, לעת הריסת מלכות אשור וראשית עליית 
הכשדים; אפשר שניתן לצמצם את זמן הנבואה לימים 
שלאחר מפלת מצרים בכרכמיש ובחמת, כשחיל הכשדים — 
בראשותו של נבוכדנצר, שהיה עדייו יורש־עצר — פשט על 
כל עבר־הנהר (סמוך ל 605 לפסה״ג). סברתו של דום, ש,כש־ 
דים , בח׳ יש לתקן ל,כתים׳ ולפרש את הנבואה על מסעו 
של אלכסנדר מוקדון — אין לה על מה שתסמוך. מן המגילות 
של קומראן נתברר, שבימי בית שני כבר דרשו את ה,כשדים׳ 
על מסע הרומאים למזרח. 

האגדה עושה את ח׳ (כנראה ע״פ גזירתו המדרשית של 
שמו מן השורש ,חבק , ) לבנה של השונמית (ע״פ מל״ב ד, 
טז). בסיפור החיצון על,בל והתנין׳(ע״ע בל), המספר מעשי 
דניאל נגד האלילות הבבלית, מדומה ח׳ כבן־דורו של דניאל. 
באותו סיפור הוא נחשב כבן למשפחת הלויים ישוע (עזרא 
ב, מ; נחם׳ ז, מג), ואפשר שיש בדבר זה ממש, שכן 
מתפילתו ומשימושו במונחים מוסיקאליים קרוב לשמוע 
שהיה משורר במקדש. 

את תלמודו של ח , מיצה יפה בעל־האגדה ר , שמלאי: 

לפי דרושו (מכות כ״ד, ע״א) ניתנו תרי״ג מצוות למשה 
בסיני; באו דוד והנביאים אחריו והעמידום על עיקרים 


מעטים, עד שבא ח , והעמיד את כל המצוות על העיקר של 
"צדיק באמונתו יחיה"(חבק , ב, ד). 

על ״פ ש ר ח ב ק ו ק״ — ע״ע מ ג ל ו ת מ ד ב ר י ה ו ד ה. 

ס״ד קאסוטו, שירת העלילה בישראל ("כנסת , ׳ לזכר ח. ג. 
ביאליק. ח , ), תש״ג-תש״ד! י. קופמן, תולדות האמונה היש¬ 
ראלית, ג , , 368-360 , תש״ח ; מ. צ. סגל, מבוא המקרא, ב , , 
492-488 , תשט״ז 4 ; ז. וילנאי, מצבות קודש בא״י, רל״ד- 
רל״ו, תשכ״ג; . 11 }ס ?!!־ 1 ' ,׳(£/ז 10 י . 0 .ס 

.¥\ ; 1935 ,(: 15011111 . 4 . £ן 81101 ; 1866 , 284/5 ,?!*?ס*] 71 ) 11 > 1£0£ ) 11 /( 5 , 4 /)$ 

-)€ ) 1 ( 1 :.!/{ , 3 1711 15 ) $11 71 1 ) 841 2 ()\ 117 {)$ , 4 ) 111 ') 50/11 ) 0 '{ 7.11 
€7 ( 1 ,^ 8110111 ; 9 ^ 18 ,( 43 (חברייא) 71 ) 11055 

, 1 > 51 ח^ח./ 0 ? .ג 1 ־, . 5 ; 1906 ,.!/) . 2 . 1 > 5 ) 27 >י • 2 ) 1 /' 1 ה 1 /' )!/ ) 115 ) 7111 )£ 
, 103 , 7 ) 21 1 ) { 1 ), 7 11 ) 1 ! 115 € ) 1071 ) 1 £ /) 1 ) 71 1111 0711171 ) 3 > )!/ ) 7115 10 {^{/ 7 ) 8 
) 51171 ) ! 2 ) 8 171 1 ) 1171 $ 1 ^£. 8 111 11 / 5 ) 1 ) 8 / 1 ' , £1:11111 .( ; 1914 
, 272 , 264 , 182 , 54 , 27 , 1 , 11 $ 711 $ )€ 1 ) 1111711 ) 8 116 ז 7 ) 1 ) 1271 
-#!/!ץ? ) 4 ) 724 )£)! 847 .[ ; 1920-1922 , 348 , 11 

, 8 ; 1927 , 263 ־ 236 ,) 52111 ) 21 >? €11 )€) €77 1€ > £07€ 

71 ) 77111 ) 171 1 >)$ 4 !)) 0 4 ) 711 )^ 50 ) 1/1 171 ) $1171 1 ) 15 ( 1 ) 1/1 ' , 111311 
1/1 ) 117717 () , 1136111 . 011 ; 1952 ,(^ 1 . 13£ ) ) 1 ז 1$11 ) 15 נ 1 /ע 

0114 )) 8 ) 1/1 171 11014/5/11$ ) 8 ) 8/1 .זסח^סזא! .( ; 1957 , 5 ) 811741 
. 1960 ,( 142 ־ 126 , 011 , 14111 ) 112/1 >)/ €071117107112 1745/1 )[ 

א. א, א. 

חבר הל אטים (אנגל׳!•.ת 110 גא 0£ 116 ^ 1.6 , צרם׳ ^ 80016 
5 ת 13110 י 1 165 ), גרפס 1 > 1111 כ 011001-1 /ו), אירגון ביד 
ממשלתי של מדינות, שהוקם על־סמך "ספריהברית של 

חה״ל" ( 5 ח 0 ו! 3 '\. ) 0 3£110 ס€ 10 ) 1 0£ :זת 0113 ז\ס€), שנכלל 

כחלק ראשון בכל אחד מחוזי-השלום, שנחתמו לאחר סיום 
מלה״ע 1 . חה״ל היה קיים מ 10 ביאנואר 1920 עד לפירוקו 
הרשמי ב 19 באפריל 1946 , רבות מפעולותיו חודשו אח״כ 
ע״י ארגון האמות המאחדות (ע״ע), אם כי, בדרך־כלל, על 
בסיס אחר. 

הרעיון של הקמת מנגנון בידלאומי כבר הובע בספרות 
הקלאסית של התיאוריה המדינית הבידלאומית ושל המשפט 
הבין־לאומי, ואף חוברו תכניות מרובות לקידומו; אלא 
שמבחינה מעשית היתד, הגשמתו רחוקה כל עוד היה ניהול 
העניינים הבידלאומיים מושתת על תפיסת הריבונות המוח¬ 
לטת של כל אחת מן המדינות. וכל עוד לא היו המשפט 
והמוסר הבין־לאומיים מוכנים להסתייג מן המלחמה כאמצעי 
חוקי לקידום המדיניות הלאומית. 

במשך מלה״ע 1 עלה הרעיון, שיש לכונן את החברה 
הלאומית והבין־לאומית על בסיס חדש, שיעמוד על מוסדות 
הדמוקראטיה הפאדלאמנטארית במבניהן הפנימי של המדי¬ 
נות, ועל ההכרה בשוויונן ובאחריותן ההדדית לשמירת 
השלום והבטחון הקיבוצי בתחום היחסים שבין המדינות. 
רעיון זה נוסח בסעיף האחרון ש־ל ״ 14 הסעיפים" של 
הנשיא וילסון(ע״ע), שנתקבלו כיסוד להסכמי שביתודהנשק 
של 1918 , וזכה לתגובה חיובית ביותר מצד עמי אירופה. בכך 
נוצרו התנאים המדיניים והפסיכולוגיים להקמת תה״ל. 

החברות ב ח ה " ל. הזכות להצטרף לחה״ל ניתנה לכל 
בעלות־הברית ולמדינות החדשות שקמו בעקבות מלה״ע 1 , 
וכן למדינות ניטראליות מסויימות. הצטרפותן של מדינות 
אחרות, לרבות המדינות האויבות לבעלות־הברית, היתה 
מותנית בהחלטת % של הקולות בעצרת (ר׳ להלן). כל 
מדינה־חברה היתה רשאית לפרוש מחה״ל שנתיים לאחר 
הודעה על כך, בתנאי שעד לפרישתה מילאה את התחייבויותיה 
לפי ספר־הברית. בין המדינות החשובות שלא השתתפו 
בחה״ל יש להזכיר את אה״ב, שלא אישרה את חוזי־השלום 
(ע״ע וילסון), וברד,"מ, שלא היתה צד לחוזי-השלום ולא 
הצטרפה לחה״ל אלא ב 1934 . 

מוסדות חה״ל. מבחינה פורמאלית היו בחד,״ל 3 
מוסדות: העצרת (ץ 1 נ 1 !מ 0 ^), המועצה ( €01111011 ) והמז¬ 
כירות (ז 13 ! 3 ז 8001-0 ). בית־הדין הבינלאמי (ע״ע) וארגון 

העבודה הבינלאמי (ע״ע) היו אירגונים עצמאיים, אע״פ 

; 


67 


חבר הלאמים 

\ 


68 


שפעלו בקשר הדוק עם חה״ל ומימנו על־ידיו. — ה ע צ ר ת, 
שבה השתתפו כל חברות האירגון על בסים של שיוויון, היתה 
המוסד הייצוגי הכללי של חה״ל והיא לבדה היתה מוסמכת 
להחליט בענייני תקציב. בין השנים 1920 ו 1939 נתכנסה 
העצרת ל 20 מושבים שנתיים ול 4 מושבים מיוחדים; המושב 
ה 21 , שנתכנס ב 1946 , טיפל בפירוקו של חה״ל. — ה מ ו ע צ ה 
היתד. מורכבת מחברות קבועות וממספר חברות שנבחרו ע״י 
העצרת, אך היתד. מוסמכת להגדיל את מספר חברותיה משני 
הסוגים באישורה של העצרת. חברות־המועצה הקבועות 
הראשונות היו בריטניה, צרפת, איטליה ויאפאן; על אלה 
נתוספו גרמניה ( 1926 ) וברה״מ ( 1934 ). מחה״ל — וממילא 
מן המועצה — פרשו גרמניה ( 1935 ) ואיטליה ( 1939 ). מספר 
החברות הנבחרות הוגדל בהדרגה מ 4 עד 11 ( 1936 ). המועצה, 
שהיתה מוסד מכוון כללי, נתכנסה בין 1920 ו 1939 ל 107 
מושבים; דיוניה נערכו כ 4 פעמים לשבה, וברבים מהם 
השתתפו שרי־החוץ של המדינות החברות. — כמזכיר 
הכללי של חה״ל שימש — פרט לתקופת מלה״ע 11 — 
אזרחה של אחת החברות הקבועות של המועצה. 

לשם קבלת החלטות בעצרת ובמועצה (פרט להחלטות 
בענייני נוהל) היתד. דרושה אחדות־דעות בין המשתתפים 
בהצבעה; ההימנעויות לא עלו במניין הקולות. משום כך 
נעשתה הרבה מן העבודה האמיתית בחה״ל מאחורי הקלעים, 
וההצעות הוגשו לעצרת ולמועצה בצורת נוסחה מוסכמת, 
מה שדרש כשרון דיפלומאטי רב מצד המדוח (־ 1 ס 6 :ו־!סקנןגז), 
שבידו הופקד המו״מ על אותה נוסחה. 

מרכז חה״ל נקבע מטעמים מדיניים בז׳נווה, ושם הוקם 
ארמונו — ״ארמון־האומות״( 15 ! 0 ״ 3 א *>*> 31315 ?) —, שהוא 
עתה המרכז האירופי של האו״ם. 

העקרונות של שמירת השלום. התחייבותן העי¬ 
קרית של חברות האירגון היתד. לשמור על שלמותן הטרי¬ 
טוריאלית של כל החברות ולהגן עליהן מפני כל התקפה 
מן החוץ. במקרה של התקפה או איום בהתקפה — אף אם 
לא היה בהם כדי לגרום תוצאות מידיות לגבי אחת 
החברות — היו מוסדות האירגון מוסמכים לנקוט אמצעים 
שנראו להם לשם שמירת השלום. חברות חזד׳ל הסכימו 
למסור לבוררות בין־לאומית או לביה״ד הבידלאומי, או 
לחקירה ע״י המועצה, כל סיכסוך שהיה עשוי לגרום הפסקת 
היחסים ביניהן, ולא לאסור מלחמה עד שיעברו 3 חדשים 
מיום שיינתן פסק־הדין או יימסר הדו״ח של המועצה. הוראה 
זו לא נגעה בסיכסוכים שהיד נתונים לסמכותה הפנימית 
של המדינה. אם יצאה אחת החברות למלחמה בניגוד להו¬ 
ראות הג״ל, התחייבו שאר החברות לנקוט כלפיה סאנקציות 
צבאיות, דיפלומאטיות וכספיות, עפ״י הצעת המועצה. 

הפעולות המדיניות של חה״ל היו בתקופתו הרא¬ 
שונה מכוונות בעיקר לקביעת פרטי התנאים של ביצוע חוזי- 
השלום של 1919 . כתוצאה מכך טיפל חה״ל במצב הכללי 
במרכז אירופה ובבאלקאנים ובסיכסוכים בין־לאומיים שפרצו 
ברחבי העולם. בין הבעיות והסיכסוכים שטיפל בהן חה״ל 
ראויים לציון: במזרח התיכון — סיכסוך מוצול ( 1924/5 ), 
בעיית האשורים (ע״ע) בעיראק ( 1932 — 1937 ), בעיית חברת 
הנפט האנגלדאיראניח ( 1932/3 ), בעיית הגבול בין עיראק 
ופרס ( 1934 — 1937 ); באמריקה הלאטינית — סיכסוך לטיסיה 
בין קולומביה ופרו ( 1932 — 1934 ) ומלחמת גרן צ׳קו (ע״ע) 
בין בוליוויה ופאראגואי ( 1933 ); במזרח-הרחוק — ,,תקרית- 


מאנצ׳וריה" ( 1931 — 1933 ) ומלחמת יאפאן בסין ( 1937 ). 
בעיני רבים סימנה אי־יכלתו של חה״ל למנוע את פלישתה 
של יאפאן למאנצ׳וריה את התחלת כשלונו המדיני, שנתגלה 
לאחר מכן בעת הטלת הסאנקציות על איטליה ב 1935 (ע״ע 
איטליה, עם׳ 758 ! חבש, עגד 110 ) ובעיקר — בהחלטה על 
גירוש ברה״מ כעונש על מלחמתה עם פינלאנד ב 1939 . — על 
בעיית פ ר ו ק ה נ ש ק — ע״ע; על משטר המנדטים — 
ע״ע. להח״ל נמסרה הנחלתם של שני איזורים באירופה — 
איזור הסר (ע״ע), עד להחזרתו לגרמניה לאחר משאל-העם, 
שנערך ב 1935 (ע״ע גרמניה, עמ׳ 466 ׳ 474 ), והעיר התפשית 
דנציג (ע״ע גדנסק). 

הפעולות הכלכליות של תה״ל בשנותיו הראשונות 
היו מכוונות בעיקר לשיקומן של המדינות שנפגעו מן המל¬ 
חמה ומן השפל הכלכלי שבא אחריה. בעיית פיצויי המלחמה, 
שהטילו בעלות הברית על גרמניה (ע״ע, עמ׳ 468 — 470 ) לא 
נמסרה לטיפולו הישיר. לאתר שנת 1935 היו פעולותיו 
מכוונות לעניינים כלליים יותר, בעיקר בתחום האירגון 
הכלכלי. מבין המוסדות המיוחדים שפעלו בשטח זה יש 
להזכיר את הוועדות הכלכלית והכספית והוועדה הסטאטיס- 
טית. כמדכן נתכנסו הרבה ועידות, כגון הוועידה הכלכלית 
העולמית ( 1927 ) והוועידה המונטארית והכלכלית ( 1933 ). 

בתחום הפעולות החברתיות פעלו במסגרת חה״ל 
אירגון מיוחד לענייני בריאות, שהוקם על יסודות אירגוניים 
שהיו קיימים מקודם (ע״ע היגיינה, עט׳ 45 ) והוועדה המר¬ 
כזית לענייני אופיום (ע״ע, עמ׳ 68 ). בין שאר העניינים 
החברתיים, שבהם טיפל חה״ל ושלא נכנסו לגדר סמכויותיו 
של ארגון העבודה הבינלאמי (ע״ע), היו: ענייני עבדות 
(ועידת 1926 ), הסחר בנשים ובילדים, הפצת ספרות־תועבה, 
ענייני טובת הילד וניהול בתי־סוהר. כמו כן פעל חה״ל 
למען שמירת זכויות ה מ ע ו ט י ם (ע״ע) וטיפול בפלי¬ 
טים (ע״ע). 

על פעולות חה״ל למען התפתחות הקודיפיקאציה של 
המשפט ה בין־ לאומי — ע״ע. המכון לאיחוד 
המשפט הפרטי, שהוקם ב 1926 והתחיל בפעולתו ב 1929 , 
מרכזו נקבע ברומא; לאחר יציאתה של איטליה מחה״ל 
ב 1939 נתארגן מחדש, והוא מוסיף לפעול עד היום. — מלבד 
אלה מילא חה״ל תפקידים שונים בקשר לשיתוף־פעולה בין־ 
לאומי בעניינים תרבותיים ומדעיים, 

את פעולותיו בקשר ליחסי־הציבור ניהל חה״ל 
הן במישרים — באמצעות מכשיריו המיוחדים בשטח זה 
(כגון תחנת-השידור בז׳נווה בשם "ראדיו האומות" [ 110 >ג£ 
5 ת 10 ז 3 זי 1 ]), והן באמצעות האיחוד העולמי של האגודות 
למען חה״ל. הספריה ב״ארמון־האומות" (כיום — רכושו 
של האו״ם), על אוצר ספריה בבעיות הבין־לאומיות וכן 
שרותיה הביבליוגראפיים המצויינים, משמשת מקור ראשון 
במעלה לידיעות על כל פעולות חה״ל (והאו״ם). 

עירעורו ופירוקו של חה״ל. במרוצת הזמן 
התברר, שהגורמים שסייעו להקמתו של חה״ל הביאו להת¬ 
פוררותו. מהכללת "ספר־הברית" בחוזי־השלום (ר׳ לעיל, 
עט׳ 66 ) השתמע, שחה״ל נוסד כדי לשמור על ההסדר 
הטריטוריאלי שכפו בעלות־הברית על המדינות המנוצחות, 
ושאיפת גרמניה לתיקון תנאי־השלום נגדה אח המגמה הזאת. 
נוסף על כך ע״י סירובו של הסנאט האמריקני לאשר את 
חוזי־השלום ואת הצטרפותה של אה״ב לחה״ל נמנע שיתוף- 



69 


70 


חבר הלאמיס — חברה 


פעולה מצד אותה המעצמה שיזמה בשעתה את הקמתו. אף 
ברה״מ הביעה ב 1919 את חשדנותה כלפי חה״ל, שאותו 
כיבתה כ״צירוף של ממשלות אימפריאליסטיות". התקוות 
להגשמתן של שאיפות־היסוד של חה״ל, שנתעוררו לאתר 
הסכם־לוקארנו ( 1925 ) וקבלתה של גרמניה לחה״ל ( 1926 ) 
וקיבלו עידוד נוסף ע״י הסכם קלוג־בריאן (בין אנגליה 
וצרפת) בדבר הוויתור על המלחמה כעל מכשיר המדיניות 
הלאומית ( 1928 ), נתבדו — תחילה כתוצאה מן המשבר 
הכלכלי שפקד את העולם ב 1929 — 1931 , ולאחר מכן כתוצאה 
מעלייתם של משטרים רודניים ביאפאן, באיטליה ובגרמניה. 
אף מאמציה של ברה״מ, שהצטרפה לחה״ל ב 1934 , להפיח בו 
רוח חדשה, לא נשאו פרי. כשלון מדיניותו של חה״ל כלפי 
איטליה ב 1935 (ר׳ לעיל, עם' 68 ) עירער את האמונה 
ברעיון הבטחון הקיבוצי. בפרוץ מלה״ע 11 בספטמבר 1939 
כבר חדל חה״ל להיות אירגון מדיני יעיל. אעפ״כ חייבה 
עדייו דעת הקהל בעולם — פרט למדינות הציר וכמה חוגים 
בדלניים קיצוניים באה״ב — את רעיון קיומו של אירגון 
מדיני בין־לאומי, כפי שעולה מהצהרת מוסקווה על הבטחון 
הכללי ב 1943 (ע״ע האמות המאחדות, עמ ׳ 917 ). משום כך 
הוקם בתום המלחמה, באמצע 1945 , האו״ם. פירוקו הרשמי 
של חה״ל הושלם במושב ה 21 של העצרת ב 1946 . 

מבחינה היסטורית יש לראות בחה״ל מוסד־מעבר מן 
המיבנה המדיני של המאה ה 19 , שעיקרו מדינות יחידות 
ובריתות ביניהן, לתקופה החדשה שעיקרה אירגון כולל 
ומקיף של מדינות העולם. 

חה״לעסק בעניינים היהודיים בעיקר בפעולותיו 
בביצוע המאנדאט על א״י, בהגנה על המיעוטים באירופה 
ובעיראק ובהגנה על הפליטים (בעיקר לאחר 1933 ). בקשר 
לפעולות בענייני א״י והמיעוטים הוענק לראשונה לנציגי 
העם היהודי מעמד מוכר ע״י משפס־העמים וניתנה להם גישה 
רשמית לאירגוני החברה הבין־לאומית. בנוגע לא״י, הוכרה 
(לפי סעיף 4 של כתב המאנדאט) ההסתדרות הציונית העו¬ 
למית כנציגתו הרשמית של העם היהודי, ובמקומה באה 
ב 1931 הסוכנות היהודית (המורחבת) לא״י. בהגנה על 
המיעוטים יוצג העניין היהודי תחילה ע״י אירגון רופף 
בשם "ועד המשלחות היהודיות (ע״ע), ליד ועידודהשלום", 
שפעל יחד עם אירגונים של קהילות יהודיות (כגון "ועד 
שליחי הקהילות" באנגליה ו״כל ישראל חברים" בצרפת)! 
ב 1936 עברו תפקידי "ועד המשלחות" לקונגרס היהודי 
העולמי (ע״ע). — מבחינה פורמאלית הצטמצמו הפעולות 
היהודיות להגשת עצומות בכתב ($ו 101 :ו 611 ס) לוועדת ד,מאנ־ 
דאטי.ם הקבועה מזה, ולמועצת חה״ל מזה, לשם מתן אינ¬ 
פורמאציה. אולם דבר זה נתן הזדמנות ליצור ולקיים מגעים 
עם הממשלות השונות המיוצגות בחה״ל, וכן עם מזכירות 
חה״ל, והביא לכינונם ולפיתוחם של שירותים דיפלומאטיים 
יהודיים וציוניים. 

חבר הלאומים, מטרותיו ומבנהו, 1930 2 ! נ. בנטביטש, חה״ל 

והמשטר הבינלאומי החדש, תרצ״ד; .ק 

, £1111 ו 886111 ט 3 ) ; 1923/4 , 1-11 ,.א . 4 . 8 10 40 סזסססס'! .) 0 

,] 061011 .^ . 11 ; 1938 ■ 00 ,)ז 6 קק 1 ז 0 . 0 ; 932 ( 000 

.׳ 1 .'■ 1 ; 1951 , 811111100110113 . ז \ 1 / 0 . 0 ס ) 00140 
. 1952 , 1-11 ,.א /ס . 0 10 .( 1 / 0 1 / 

ש. רו. 

דז^ר־עיר, מונח משנאי-תלמודי, שמשמעותו המדוייקת לא 
נתבררה כל־צרכה, ונחלקו חכמים אם הוא מתייחס 
ליחיד הממלא תפקידים ציבוריים מסויימים ("חבר-עיר") 


או למוסד ציבורי מעין ועד-העיר ("חבר־עיר"). אף רש״י 
מפרש פעם "תלמיד-חכם המתעסק בצרכי־ציבור" (מג׳ כ״ז, 
ע״ב), ופעם — "חבורות־עיר שיש שם רבים" (חול , צ״ד, 
ע״א). ברור הוא, שאין קשר בין ח״ע לחבורות אוכלי חולין 
בטהרה (ע״ע חבר, חברים) או לחבר־בהנים (כדעת א. גיגר 
[וע״ע כהן, כהנה]). ח״ע נזכר במקורות בקשר לענייני 
תפילה, צדקה, הלוויית-המת ואבלות (למשל: משג׳ ברב׳ 
ד׳, ז׳; תוספתא פאה ד׳, ט״ז! שם ב״ב ו׳, י״ג; מם׳ שמחות 
י״א, ב', י״ב, ד׳, י״ד, י״ג — ועוד), והעיקר העולה מתוך 
המקורות הללו הוא שהכוונה לחבורת אנשים שדאגה לצרכי 
העיר בעניינים אלה. חבורות מעין אלו כבר היו קיימות 
בירושלים לפני החורבן (תוספתא מג׳ ד׳, ט״ו; בבלי פסח׳ 
ק״א, ע״ב), אלא שהן היו של יחידים שהתנדבו לקיום מצו 1 ת 
אלו, ואילו ח״ע היה מוסד ממונה מטעם כל בני־העיר. אולם 
ייתכן, שגם החבר היחיד של ח״ע נקרא בקיצור ח״ע — 
במקום "דובר של ח״ע". 

ל, גינצברג. פירושים וחידושים בירושלמי, ג/ 432-411 , 
תש״א; ש. ליברמן, תוספתא כפשוטה, א/ 190 , תשט״ו! 

1857 , 01 ( 811 400 00$0121111%011 < 01 . 13 11030110111 ,־ 051££1 .ח 

ז £;:ז 1 ׳\ 0 ־ 101 ־ 1 .! !(עבר׳: המקרא ותרגומיו, 82-80 , תש״ט) 

, .ץ .; 1$1 זג\< 061 ., 2 חבר עיר 

; 1926 ,(^ 011.0, X¥1 חבל עיר 15 גת 1 ב 01 סא י . 1 > 1 ; 1915 
41 ^ 50 4 , 011 ־ 831 . 5 ; 1926 ,(. 1 > 1 < 11 ) חבל עיר , 31158 ־ £1 .$ 

, 404 , 201 , 11 ; 401 , 1 / 0 * £1014 11 ^ 11 1 > 1 ז 4 

. 1952 

ח 5 ךה (ץ!£״ 50 ), במובנה של הסוציולוגיה (ע״ע) — 
מערכת של דפוסים קבועים, שבהם מתנהלות פעולות 
בבי־אדם במקובץ: אירגוגים, קבוצות, או כל צורה אחרת 
של ציבור אנושי, שיש להם מנהגים, חוקים, נימוסים, מסורות 
או כללי־התנהגות קבועים אחרים. במיוחד רווח מונה זה 
לגבי הרשת של האירגונים, הקבוצות והציבורים, המשתלבים 
זה בזה במערכת כללית רחבה, העומדת פחות או יותר 
ברשות עצמה, כגון זו שאליה מתכוונים בציון הרווח "הח׳ 
הישראלית" או "הח׳ האמריקנית", זו קרויה גם ח׳ כ ו ל ל ת 
או ח׳ ש ל מ ה — להבדיל מאירגונים, קבוצות או ציבורים 
שהם הלקים של ח׳ כוללת ונקראים "מערכות חברתיות 
חלקיות" או גם "חברות חלקיות". המושג ח׳ מקיף יותר מן 
המושג מדינה (ע״ע) — המתייחם בעיקר לצד השלטוני 
של חיי הה/ 

לצורות-האירגון השונות של ח״ אנושיות שונות — 
למרות ההבדלים הקיימים ביביהן — צדדים משותפים, 
המבדילים אותן מכל צורות ההתחברות בעולם בעה״ח (ע״ע 
זרארסויצי־רלרגיה). תכונת־היטוד של הח׳ האנושית — שהיא 
מבוססת על תרבות (ע״ע), ז״א על מערכת של סמלים 
נ ל מ ד י ם — לשון, ספרות, אמנות, צווים מוסריים, חוקים, 
מנהגים, טכניקות. התנהגותם ואירגונם החברתיים של בני- 
אדם אינם נקבעים ע״י תורשה ביולוגית בלבד, אלא מועברים 
מדור לדור ע״י למידה! צורותיהן של ח" בע״ח קבועות 
לדורות, ואילו כל ח׳ אנושית משבה את עצמה כל הזמן 
מאחר שהלמידה גוררת יצירה מתמדת. 

פעולותיהם של בני־אדם הן פעולות תכליתיות — ביודעין 
ובלא־יודעין: בבי־אדם משתמשים באמצעים, כדי להשיג 
מטרות! האמצעים כוללים את כשרונותיהם ומקורותיהם 
הפיסיים׳ מכשירים, חמדים ופעולות של יחידים אחרים. 
בהשגת מטרותיהם הם מתייחסים לכללים או תקנות, שבעיני 




71 


חכרה 


72 


המבצעים נראים כהגונים וכלגיטימיים (בין שמקיימים אותם 
ובין שאין מקיימים אותם). הפעולות, המכוונות להשגת 
מטרות אלה, מאורגנות תוך שיתוף עם אתרים. 

את הצורך לייחס את פעולותיו אל כללים ותקנות חב¬ 
רתיים ולתאמן עם אחרים לומד האדם מרגע לידתו. אפילו 
כמבוגר — ומכל שכן כילד — אין האדם יכול לספק את 
רוב צרכיו בלא שיתוף פעולה עם אחרים, וכדי שתעזור לו 
סביבתו בכך עליו לתאם את מטרותיו ואת האמצעים, שבהם 
הוא משתמש להשגתן, לכללי ההתנהגות המקובלים בחב¬ 
רת( לגבי אדם בגילו, במיג( ובמצב( החברתי. אם הוא 
נוהג לפי הכללים — יש לו סיכוי לבוא על שכר(, ואילו 
סטיה מן המושגים והתקנות המקובלים באה על ענשה 
בדרכים שונות, וסופה שאין הפרט משיג את מטרותיו ואת 
סיפוק צרכיו. האדם לומד לרצות באותן המטרות, לתאם את 
שאיפותיו לאותה הרמה׳ ולנקוט אותן הדרכים שחברתו 
מסכימה להן. כך נוצרות הקביעות בדפוסי ההתנהגות וההס¬ 
כמה לגביהם בח" השונות. 

קביעות נלמדת ז( של ההתנהגות האנושית יוצרת יסודות 
התנהגות חברתית המשותפים לכל הה" האנושיות ומקנה 
להן מיבנה דומה. את המיבנה החברתי נהוג לתאר במושגים 
של (א) "מערכת־תפקידים", (ב) "פונקציות 
חברתיות׳/ (ג) "מוסדו ת". 

(א) התפקיד. חלק ניכר מפעולותיהם ממלאים בני- 
אדם בתוקף "תפקידים" מסויימים המוטלים עליהם: כ״פקיד", 
כ״מורה", כ״אב", כ״בן", כ״חבר־אירגוך, כ״נוסע" וכר; התפ¬ 
קידים שלובים תמיד שילוב הדדי, כג(ן ״בן — אב״, ״מורה — 
תלמיד" וכיו״ב. ה״תפקיד" מוגדר כ״מערכת של פעולות 
הדדיות, הקובעות התייחסות ופעולה מת(אמת בין בני־אדם 
שונים ביחס למטרה או משימה מסויימת, והמוגדרות הגדרה 
נ(רמשיווית ע״י הדד". אין התפקיד מקיף את האדם כולו, 
על כל פעולותיו והתנהגותו, אלא רק חלק מסויים ממנו; 
כל תפקיד שאדם ממלא צריך להשתלב הן בתפקידיו האחרים 
של אותו האדם והן בתפקידיהם של אנשים אחרים הפועלים 
באותו המצב. בדרך ז( נוצר אירגון המגע — הק(מוני־ 
קאציה — בין הפרטים בח/ ״הגדרת המצב״ — מצב 
״הנסיעה״, ״הלימוד״, ״העבודה״ וכו׳ — קובעת את התפקי¬ 
דים, שצריכים ל״שחק" האנשים הנתונים במצב מסויים, 
באופן שכל אחד מן הפועלים בו רואה את "שדה־הפעולה" 
שלפניו כאיזור משותף עם חברו. 

התפקידים מגדירים סוגים של פעולות, ואותם התפ¬ 
קידים עצמם יכולים להיות מבוצעים ע״י אגשים שונים. 
התפקידים הם, איפוא, הגדרות מופשטות, סמליות, של 
פעולות, ולא תכונות פיסי(ל(גי(ת או פסיכולוגיות של אנשים 
מסויימים, ומערכת של תפקידים שונים יכולה להתמיד 
בקיומה תוך שינויים ביולוגיים בקרב הא(כל(סיה המבצעת 
אותם. מכאן שסיבנה חברתי הוא בחינת מערכת של תפקידים 
ולא איגוד של אנשים ממשיים: כל מיבנה חברתי ייחודו 
נקבע לא ע״י האנשים המסויימים הפועלים בו, אלא ע״י 
האירגון המיוחד של מערכת תפקידיו. אולם מאחר שבני- 
אדם ממשיים הם הפועלים בתוך מסגרת התפקידים. הרי 
אחת הבעיות של כל ח׳ היא פיתוח אישיות חבריה, כדי 
שיתאימו לתפקידיהם, ימלאו אותם, ואף יעבירום מדור לדור. 
הפתרון החברתי העיקרי לבעיה ז( הוא מתן תגמולים שו¬ 
נים — כסף, כבוד, עמדות־כוח וכיו״ב — ותגמולים בעלי 


ערך שונה לעוסקים בתפקידים שונים. בצורה כזו יש סיכוי 
שיימלאו כל התפקידים החברתיים. 

בעיה אחרת היא — מהם התפקידים החברתיים שהם 
הכרחיים לקיום הח׳; לשון*אחרת — בעיית חלוקת-העבודה. 

(ב) חלוקת העבודה החברתית והפונק¬ 
ציות החברתיות. לכל מערכת חברתית יש צרכי- 
יסוד מסויימים, שהם משותפים לכל המיבנים החברתיים 
לסוגיהם: ( 1 ) הצורך הבולט ביותר הוא הצורך "ה משי¬ 
ט ת י" — הכרוך במטרה העיקרית, המיוחדת, של אותה 
המערכת (כג(ן ייצור ורווח בבית־חרושת, הקניית ידיעות 
ודרכי התנהגות מסויימים במוסד חינוכי, וכיו״ב).( 2 ) הצורך 
בהסתגלות המערכת החברתית לסביבתה. כל מערכת 
חברתית חייבת להבטיח במידת האפשר את קיומם הביולוגי 
של חבריה ע״י הסתגלות לסביבתם הטבעית (הגאוגראפית, 
האקלימית וכר), תוך ניצולם של תנאי הסביבה להפקת 
המיצרכים והכלים ההכרחיים לקיום זה; וכן עליה להסתגל 
גם לסביבתה החברתית המיוחדת, כדי להשיג את שאר 
המיצרכים מבחוץ — מן הח׳ הכוללת או מח" חלקיות 
אחרות — ע״י קניה, הבטחת תגמולים שונים וכיו״ב (על 
ההבדל שבין מושג ההסתגלות כתופעה ביולוגית ואותו מושג 
כתופעה חברתית — ע״ע הסתגלות). ( 3 ) הצורך ביצירת 
סולידאריות ואינטגראציה של חברי המערכת. חשי¬ 
בותה המכרעת של ההזדהות החברתית נובעת מזיקתו של 
האדם להיענות חברתית מצד אחדים מבני־חברתו ובהרגשת 
הבטחון, הכרוכה בהשתייכוחדקבע למסגרת־יחסים מסויימת. 
אולם יש כאן צורך בנורמות משותפות לכל החברים באותה 
המערכת, כדי ליישב הן את הניגודים שבין חבריה, והן את 
הניגודים שבין מערכות־המישנה או בין הפרט למערכת כולה, 
וכן כדי לקבוע את דרכי חלוקת התגמולים בין החברים. 
נורמות אלה עשויות להשתנות מזמן לזמן, ובלבד שיהיו 
מקובלות על כל חברי המערכת או על מרביתם ונקבעות ע״פ 
הערכים והמטרות היסודיות של המערכת. ( 4 ) הצורך בקיומה 
ובטיפוחה של מערכת הסמלים, הערכים והנור¬ 
מות, המכוונים והמארגנים את חלוקת-התפקידים עצמה. 
סיפוקו של צורך זה עשוי להתגלם בהקמתה של מערכת־ 
ערכים אחידה וכוללת (דבר שהוא נדיר ביותר, ואולי אף 
אינו בגדר האפשרי) או בקביעת סולם של ערכים, המסדיר 
את זיקתם ההדדית ואת חשיבותם היחסית של ערכים שונים, 
ומגדיר את המצבים שבהם תופס כל אחד מהם. קיים גם 
הצורך במתן הערכה מסויימת לא רק למטרותיה הרשמיות. 
אלא לעצם זהותה וייחודה של המערכת לגבי מערכות 
חברתיות אחרות. 

השפעתם של הצרכים האלה על פעילות המערכת החב¬ 
רתית מורגשת בעיקר בחלוקת התפקידים. בתוך כל מערכת 
קיימים תפקידים, שנושאיהם חייבים להקדיש את מרבית 
זמנם ומרצם לסיפוקו של הצורך המסדים הכרוך בתפקידים 
אלה. אולם סיפוקו של אותו צורך משפיע אף על התפקידים 
האחרים באותה מערכת; ניתן לומר, שחלוקת־העבודה בח׳ 
צריכה להיות מכוונת לסיפוקם המתמיד של כל צרכיה. 
אלא שבזמנים ובמצבים שונים נוטה כל מערכת חברתית 
להעדיף צורך מסויים על פני שאר הצרכים. משום כך יש 
לראות בסיפוקם של הצרכים היסודיים השונים מעין מערכת 
של תנועה בעלת פאזות שונות בחיי הקבוצה. אולם אין 
תנועה ז( מקרית; היא נקבעת ע״י מטרות הוד מצד אחד, 


73 


חכרה 


74 


וע״י ערכיה — מצד שני. עניינה של תנועה זו הוא, בסופו 
של דבר, להבטיח את שיווי־המשקל של המיבנה החברתי 
כולו ואת קיומו כמסגרת נפרדת. 

הה׳ השלמה או הכוללת קיימת בכל מקום — 

אך דמותה הממשית משתנה במרוצת ההיסטוריה; סוגיה 
השונים הם: השבט, הממלכה, הלאום וכיו״ב. 

ח' שלמה מצויינת, בדרך-כלל, בתכונות הבאות: ( 1 ) היא 
מוגדרת הגדרה טריטוריאלית מסויימת, ולו רופפת ביותר 
(אולם השף את עם־ישראל במציאותו ההיסטורית בגולה!). 
( 2 ) היא מכילה מערכות חברתיות חלקיות שונות ומרובות 
(משפחות, קבוצות כלכליות ומקצועיות, קבוצות לבילוי־זמן, 
קבוצות עבודה ושלטון, איגודים דתיים שונים, וכר). צורות־ 
התחברות אלה עשויות להיות מגובשות יותר (כגון קבוצות 
מאורגנות שונות [ע״ע קבוצה]) או פחות (התקהלויות, 
גיבושים המוניים [ע״ע המון]).( 3 ) מרבית היחסים הקבועים 
של חבריה הם עם חברים אחרים שבאותה הח׳, ובכוחם של 
יחסים פנימיים אלה בלבד לספק את מרבית הצרכים של הח׳ 
כולה. בסיפוק עצמי זה (א ו ט א ר ק יה) יש להבחין דר¬ 
גות שונות: מכאן — שבטים פרימיטיוויים או ממלכות 
מסויימות (בתקופה העתיקה), שמספקים את מרבית צרכי 
עצמם, ומכאן — מדינות ולאומים מודרניים שונים, שמידת 
האוטארקיה שלהם קטנה יותר. מכל מקום הח׳ השלמה היא 
המארגנת את יחסי-החוץ במידה שהיא זקוקה להם לסיפוק 
צרכיה. מבחינה זו מהוות האומות האחרות חלק מן הסביבה, 
שהה׳ צריכה להסתגל אליה, בלא שתקיים עמה קשרים 
מובהקים של סולידאריות ואחידות של נורמות וערכים. 

הח' השלמה או הכוללת נבדלת ממערכות חברתיות 
חלקיות (בית־חרושת, משפחה, צבא וכיו״ב) גם בקיום 
פונקציות מיוחדות לה: ( 1 ) היא מופקדת על הדאגה לקיומה 
ולהמשכיותה במובן הביולוגי, שהרי גיוס חבריה וחידוש 
הרכבה אינם נעשים מבחוץ כבמערכות החברתיות החלקיות 
(אפילו המשפחה החדשה נוצרת ע״י יוצאי משפחות שונות), 
אלא מבפנים — מתור כוחותיה ואירגונה הפנימיים שלה 
עצמה. משום כך חייבת ח׳ שלמה לדאוג להסדר מתמיד 
וקבוע של היחסים בין המינים, לשם הבטחת הריבוי הטבעי 
והטיפול בילדים; ( 2 ) היא חייבת לדאוג לרציפות תרבותית, 
ולשם כך היא מפתחת סדרי־חינוך המעבירים את המורשה 
התרבותית מדור לדור; ( 3 ) היא צריכה לשמור על שלמותה 
הטריטוריאלית כלפי חוץ ועל קיום הסדר בתוכה באמצעות 
הזרועות השונות של השלטון. 

(ג) מיסוד ומוסדות. המיסוד (׳ 11 בת 0 !זטז 1 ז 5 תן 
1011 } 23 ) הוא מתן גושפנקה נורמאטיווית קבועה לדפוסי- 
התנהגות מסויימים. מוסד — במשמעו המשפטי — הוא 
"הוראה" או "סדר", ז״א חוק המבוצע או משום שהוא 
מקובל בח׳ או משום שכפו אותו על הח׳ מבחוץ; ואילו 
במשמעו הסוציולוגי הוא הסדר נורמאטיווי הנתפס בזך 
כמחייב גם בלא איום בכוח. התופעה הסוציולוגית מודרגת 
הרבה יותר מן התופעה המשפטית: חוק קיים או אינו קיים, 
ואילו מיסוד ההתנהגות ניתן לדירוג. 

התחומים הממוסדים, או מספר המוסדות, בכל ח׳ שלמה 
נקבעים לפי הצרכים והפונקציות החברתיים. תיפקודם להס¬ 
דיר הסדר נורמאטיווי את התפקידים והמצבים החברתיים 
מבחינת צרכיה היסודיים של הח׳. אין ח׳ שבה ייעדר אחד 
ממוסדות אלה: ( 1 ) מוסדות ביולוגיים ומשפחתיים, המאר¬ 


גנים את הפעולות החברתיות מבחינת חלוקת־העבודה וקביעת 
היחסים ההדדיים בין המינים, הגילים ויחסי־השארות; ( 2 ) מו¬ 
סדות כלכליים, המארגנים את הפעולות החברתיות מבחינת 
ההסדר התקין של ייצורם וצריכתם של המיצרכים והשי¬ 
רותים; ( 3 ) מוסדות חינוכיים, המארגנים את הפעולות 
החברתיות בתחום העברת המורשה החברתית־תרבותית מדור 
לדור; ( 4 ) מוסדות מדיניים, המארגנים את הפעולות החב¬ 
רתיות מבחינת חלוקתו ואירגובו של הכוח בח ׳ ; ( 5 ) מוסדות 
ריבודיים 0 :מס 1 ז 1111 ז 1£1 ז 3 שז$), המארגנים את 
הפעולות החברתיות מבחינת ההערכה של התפקידים השונים 
והענקת תגמולים דיפרנציאליים על מילוים; ( 6 ) מוסדות 
ערכיים, המארגנים את הפעולות החברתיות מבחינת קיומה 
של זיקה לערכים העליונים של אותה הוד. 

תופעות של חוסר־יציבות חברתית. התפ¬ 
קידים והאירגונים, השייכים לתחומו של מוסד מסויים, לעולם 
אינם מבודדים לגמרי משאר המוסדות. תפקיד "המורה", 
למשל, כולל — מלבד היסודות המחוייבים ע״י העבודה 
החינוכית — גם יסודות הבאים מתחומים מוסדיים אחרים: 
בבעיות שכר על המורה לנהוג לפי שיקולים ונורמות כלכליים; 
חלק מחופשותיו נקבע ע״י מועדים דתיים ולאו־דווקא ע״י 
שיקולים פדאגוגיים, והפיקוח הסופי על עבודתו נתון בידי 
גורמי השלטון. דומה לו — איש המפלגה, שנבחר לתפקיד 
ציבורי, ועליו לבחור בין העיקרון של קידום האינטרס 
המפלגתי ובין העקרונות שאותם מחייב התחום שבו הוא עוסק. 
לפיכך אין חפיפה גמורה בין שום תפקיד ואירגון—מצד אחד. 
ובין העקרונות המוסדיים המארגנים את ההתנהגות בתוכם — 
מצד שני, אלא המוסדות מקשרים ומתאמים בין תפקידים 
ואירגונים הנוגעים למילויין של פונקציות חברתיות שונות. 

אולם התיאום הזה לעולם אינו מושלם. עצם העובדה, 
שכל בעל תפקיד צריך מפעם לפעם להשתמש בעקרונות 
מוסדיים, שעשויים לסתור זה את זה, יוצרת קונפליקט 
בתיך התפקיד, כמו־כן אין למנוע התהוות קונפליקטים בין 
התפקידים השונים המוטלים על כל אדם. יתר על כן — לא 
ייתכן כלל מיסוד אחיד של ההתנהגות בכל התפקידים: 
בעיקר בשולי מערכות חברתיות שונות נמצאים תפקידים 
הממוסדים מיסוד חלקי בלבד, כ,ןח תפקיד "השכן" בהשוואה 
לתפקיד של "בן־הבית", או תפקיד "חבר בוועד־ההורים" 
לעומת התפקיד של "המורה". 

מלבד הקונפליקטים וחוסר־היציבות הנגרמים כתוצאה 
מכל אלה בהתנהגות־בתוך-התפקידים, גורמת החפיפה בחלותם 
של עקרונות מוסדיים שונים על כל מערכת חברתית קשיים 
בתחימת תחומים ברורים לסמכותן של מערכות אלה. מכאן 
נסיונות ההשתלטות של מערכת מסויימת על שטחי־פעולה 
שאינם שייכים לתחומה, או לגיבוש אינטרסים משוריינים 
(^?^זמו 1 > 6 :> 5 ש-\) בשטח מסויים מעבר למה שמוצדק 
מבחינה מוסזגית. 

גורם לחוסר־יציבות, שאינו קשור במיבנה הפנימי של 
המערכת החברתית, הוא העובדה שבכל מערכת כזו פועלים 
אנשים, שתכונותיהם הפסיכולוגיות אינן חופפות בשלמותן 
אח הדרישות החברתיות; לעולם אין לאדם שביעות־רצון 
מלאה מן התפקידים ומן התגמולים המוצעים לו בחברתו. 
ולבסוף: איו הח׳— ואפילו האוטרקית ביותר— סגורה לגמרי 
כלפי סביבתה; שינויים בסביבתה הטבעית, כגון שינויי 
אקלים, גילוי משאבים כלכליים חדשים, או בסביבתה החב־ 


75 


חכרה 


76 


רתית, ז״א ביחסיה עם ח" אחרות, עשויים להביא לשרשרת 
של תמורות בתוכה. 

הפיקוח החברתי. מצויים, איפוא, ניגודים ותמורות 
מתמידים בח׳, וברור שלא תמיד ממלאים בני־אדם את 
תפקידיהם החברתיים לפי הכללים המוסדיים. כדי למנוע 
שסטיות כאלה תתפשטנה יתר על המידה, מפתחת כל ח׳ 
מכאניזמים, הנועדים להבטיח שבני־אדם ימלאו את תפקי¬ 
דיהם ויזדהו עם הח׳ וערכיה. 

יחסו של הפרט למיבנה החברתי, שבתוכו הוא פועל, 
עשוי להיות: ( 1 ) יחם הסתגלותי גרידא, כשהוא נוטה 
ל״נצל״ מיבנה זה למען קיומו הפיסי בלבד* ( 2 ) יחם מכ¬ 
שירי׳ כשהוא רואה בח׳, בסדריה ובעקרונוחיה אמצעים נו¬ 
חים להשגת מטרותיו החברתיות והתרבותיות; ( 3 ) יחם 
סולידארי, כשהוא מגיע להזדהות עם הח׳ ועם סמליה, 
רוצה בטובתה ומוכן להקריב קרבנות למענה; ( 4 ) יחם 
הנובע מתוך שיקולים ערכיים, כשהוא מודד את הח׳ לפי 
מערכת־ערכים כללית שהוא נאמן לה, ורואה בח׳ מעין 
התגשמות של ערכים אלה. מסתבר, שלשיקולים שמבחינת( 3 ) 
ו( 4 ) נודעת חשיבות רבה ביותר (ע״ע דירקם. אמיל). אולם 
ההודאה בסמכות של המיבנה החברתי ע״י חבריו מבוססת 
על ה ל השיקולים האלה, בתנאי שכולם ישלימו זה את זה 
ולא יתנגדו זה לזה, שאם לא כן — עשויים להיווצר התנאים 
לסטיה מנורמות ולשינויים בח׳. 

למטרות של הבטחת סולידאריות לח' מצד חבריה ושל 
הוראת הדרך למילוי תפקידים שוגים בח׳ מכוונים המנגנו¬ 
נים השונים של פיקוח חברתי ( 00011:01 500131 ), המת¬ 
חלקים לשני סוגים: ( 1 ) המנגנונים המוסדיים המובהקים; 
החשובים שבאלה הם המנגנונים הפוליטיים השונים, אולם 
קיימים בצידם גם מוסדות אחרים — כגון המוסדות הערכיים, 
הריבודיים והחינוכיים, שבכוחם להפעיל סאנקציות'בצורת 
ענשים או מניעת אפשרויות לפעולה ולתגמולים, ( 2 ) המנ¬ 
גנונים שעיקר מגמתם להפעיל את המוטיוואציה הישירה 
ליחס חיובי כלפי חח , . בין המנגנונים מן הסוג השני נודעת 
חשיבות מיוחדת למנגנון של סוציאליזציה, המכוון 
לגבש את אישיותו של האדם הנולד בח׳, באופן שיהא מזדהה, 
בדרך־כלל, עם ערכיה ומוכן למלא תפקידים שונים בתוכה. 
מנגנון זה כרוך, בעיקר, במוסדות המשפחתיים והחינוכיים 
למיניהם. מעבר לו קיימים מנגנונים נוספים של פיקוח 
חברתי, שעניינם מוטיוואציה של האדם המבוגר למילוי התפ¬ 
קידים החברתיים העיקריים. הבעיות, הנוגעות לאדם המבוגר, 
שבהן נקרא הפיקוח החברתי לטפל, מתעוררות במיוחד במצ¬ 
בים חברתיים מסויימים,הקשורים בנקודות המתח והקונפליקט 
שבעצם המיבנה של ה׳ (ר׳ לעיל, עט׳ 74 ). במצבים כאלה 
מופעלים לעיתים קרובות כלפי בני־אדם מנגנוני הפיקוח 
החברתי המיוחד, שהם בעיקר מנגנונים של הקומוניקציה, 
כלו׳ — העברה של הכוונות וידיעות על הצורות המתאי¬ 
מות של התנהגות חברתית. כאן פועלים, מצד אחד, קומו־ 
ניקאטורים מיוחדים (כגון מנהיגים, עורכי טקסים וריטואלים 
שונים, אנשי־מקצוע מסויימים וכיו״ב), שבידיהם נתונה 
הסמכות להטלת סאנקציות ולמתן תגמולים (כגון תגמולים 
של הערכה ויוקרה לפי קני־המידה של הערכים הכלליים), 
ומצד שני — צורות שונות של קבוצות ראשוניות (ע״ע 
קבוצה), כלו׳ קבוצות של יחסים אישיים קרובים, המבוס¬ 
סים על סולידאריות והזדהות של חבריהם. 


ע״י פעולתם המשולבת של מנגנוני הפיקוח החברתי 
והמנגנונים המוסדיים ניתן לפתח את מיסוד הפעולה האנושית 
בתוך הח׳. אולם שילוב־פעולות כזה אינו מובטח אלא בת¬ 
נאים מיוחדים, שהחשובים שבהם הם: (א) ביצועו וסיומו 
המוצלח של תהליך הסוציאליזאציה, שבעקבותיו מפתח 
האדם דמות עצמית, שיש בה נכונות למלא תפקידים חב¬ 
רתיים שונים, וכן התכוונויות לערכים ולסמלים העיקריים 
של הח׳. (ב) תיאום בין הציפיות המסויימות לתגמולים 
במצב מסויים ובין הקומוניקאציה המועברת באותו מצב. — 
נכונותו של ״הקהל״ לקבל קומוניקאציה אינה מספקת כאן; 
צריך שהקומוניקאציה הנמסרת באותו המצב — שהוא, 
בדרך־כלל, ״מצב של מעבר״, של משבר — תהא תואמת 
להערכתו ע״י הקהל, שאם לא כן לא תשיג את מטרתה. 
(ג) שיתוף־פעולה בין קבוצות נבחרות (אליטות) שונות, 
הפועלות במצב מסויים או הנוגעות בו. אלמלא תיאום 
כזה יעמוד הקהל בפני קומוניקאציות והכוונות מנוגדות 
ויהא נוטה לצורות שונות של אדישות או של סטיה מכללי 
החברה. 

אין בכוחם של מנגנוני-הפיקוח למנוע שינוי חברתי. 

כל ת׳ — בין חלקית ובין שלמה — נתונה בתהליך של שי¬ 
נוי, שעשוי להתבטא בצורות שונות: ( 1 ) שינוי האוכלו־ 
סיה — אמנם להלכה המיבנד. החברתי הוא מיבנה של תפ¬ 
קידים ולא של בני-אדם, אך לא ייתכן שלאורך־ימים לא 
ישפיעו חילופי־האוכלוסיה במידה מסויימת על המיבנה 
עצמו. ( 2 ) שינוי במערכות־התפקידים השונות — עשויים 
להיווצר תפקידים חדשים, ולעומת זה עשויים תפקידים 
אחרים להתבטל מאין מבצעים. ( 3 ) עשויות להתהוות מער¬ 
כות חדשות, ומערכות ישנות עשויות לחלוף מן העולם. 
( 4 ) עשויים להשתנות גם העקרונות המוסדיים השונים וה¬ 
ערכים העליונים של הח׳. בכל מערכת חברתית עשויות 
להתרחש סטיות מן הנורמות והתפקידים הנהוגים בח/ ואלה 
מצידן עשויות להביא להתפוררות חברתית ולצורות שונות 
של כליון מערכת חברתית. כליונה של מערכת חברתית 
מסויימת עשוי להתבטא ב 4 דרכים עיקריות, שהן: כליון 
ביולוגי גמור של חבריה; אדישותם של חבריה כלפי מילוי 
התפקידים בתוכה; מלחמת הכל בכל בתוכה; היבלעותה של 
אותה מערכת במערכת אחרת. 

עקרונות ההשוואה בין ח" שונות. הבחינות 
החשובות בהשוואה זו הן: (א) טיבו של ההסדר ההיירארכי 
בין המוסדות השונים, הקיימים בכל ח׳, אלא שמשקלם 
היחסי מבחינת כוחם במציאות והערכתם בתודעת בני-אדם 
שונה בח״ שונות; למשל, בח" בנות־ימינו משועבדת ההת¬ 
נהגות הדתית לעיתים קרובות לעקרונות כלכליים, ואילו 
ביה״ב היה היחס עפ״ר הפוך. (ב) מידת הדיפרנציאציה בין 
המוסדות השונים ובין הקבוצות השונות, וכן בין הקבוצות 
הללו לבין עצמן — באיזו מידה קיימות קבוצות שונות, 
שעניינן מוסדות שונים. (ג) הקף היחסים החברתיים המוג¬ 
דרים ע״י כל מוסד. (ד) צורוודהקישור השונות בין קבוצות 
שונות ובין מוסדות שונים. (ה) מידת האוטונומיה היחסית 
של הקבוצות והמוסדות השונים. (ו) אירגונם של מנגנוני 
הפיקוח החברתי. (ז) מידת היציבות או קצב השינוי של 
החברה. 

ש. ב. אייזנשטדט-י, בךדוד, מבוא לסוציולוגיה, 1959 ; 

ש. קניג(עבר׳: ד. שר), האדם והחברה, 1£5,11961 תת 10 


77 


חכרה 


78 


, 101101111 ־ 0111 .£ ;* 1955 , 1887 . 14 ) 150/10$ ז 1€1 ץ 0€7 

- 7151 ^ ,־ 01101 . 4 ^ ; 1902 2 , £00101 011 סס 5 ) $14 ) 111/151071 ) 10 05 

,:ו £1 מ 3 ) ¥1011 ; 1956 4 , 1922 , 1 .(} 1£3 , ) 00501150/10$ . 11 ) 51110$ 

; 1934 ,? 80010108 ,£־ו 0 < 51 ת 31 > . 4 ו 1 ; 1928 2 , 0 ז 00501150/10$1510$1 
; 1934 ,(¥^ 1. 01 500131 301., X :>ץ 0 מ£) ? £0616 1 , 50115 ־ 1 ג? . 7 
, 011 ) 1 ) 1 * 1 .£ ;* 1949 , 1071 ) 45 805101 0$ €? 14 ) 14£ ז 51 7/15 ,. 111 
, 15 ^ 03 .£ ; 1936 , 1071 ) 501115 ) 171 471 : $1071 0$ ? 1411 ) 8 7/16 
€!/ 7 י 1133£ 11011 ¥311 .£ ־ 11058 .£ ; 1949 ,?) 80515 1071 ( 11147 
4 .'? 8000108 , 01105011 ( . 4 * . 14 ; 1957 ,?) 80515 0$ 515 . לעומת זה, התקנות נתונות, רובן 
ככולן, להתאמה מצד מייסדי החברה לצרכים המיוחדים 
והשונים של כל ח׳! והן גם ניתנות לשינוי ע״י החלטה 
מיוחדת של האסיפה הכללית (ר 7 להלן). 

מוסדות הח׳ הם האסיפה הכללית וחבר המנהלים! 

וכן חייבת כל ח׳ להעסיק רואה־חשבון מוסמך לביקורת חש¬ 
בונותיה. 

"אסיפה כללית רגילה" של חברי הח׳ מתכנסת אחת 
לשנה לשם שמיעת דו״ח על פעולות הח׳ ומצבה, אישור 
החשבונות השנתיים, קביעת דיווידנד שישולם לבעלי- 
המניות, ובחירת מנהלים. ע״פ דרישת אחוז מסויים מן 
החברים חייבים המנהלים לכנס "אסיפה כללית שלא־מן־ 
המניין". ההצבעה באסיפה הכללית היא ע״ם מספר הקולות 
שהמניות מקנות לבעליהן, והחלטות מתקבלות, בדרך־כלל, 
ברוב רגיל של קולות — פרט לעניינים חשובים מסויימים, 
שדורשים רוב של % ממספר קולות המצביעים. דרישה זו 
היא אחד האמצעים להגנת המיעוט מבין חברי הח/ כמו־כן 
רשאי אחוז מסויים מבעלי המניות לפנות לבית־המשפט 
ולתקוף החלטת רוב, שיש בה משום שינוי זכויותיהם של 
בעלי־מניות! וכן אין להגדיל אח חבות החבר להשקיע 
מכספו בח׳ אלא בהסכמת כ ל הנוגעים בדבר. המיעוט מוגן 
מפגי שרירות־הלב של הרוב גם ע״י סמכות כללית של בית־ 
המשפט לפסול החלטות של האסיפה הכללית, שנתקבלו 
אמנם מבחינה פורמאלית כדין, אך מפלות את המיעוט 
לרעה ומהוות בזה "עושק המיעוט". 

מנהלי הזד נבחרים ע״י האסיפה הכללית. בידי המנהלים 
נתונות כל סמכויות הח׳ שאינן שמורות לאסיפה הכללית! 
מכאן כוחו הרב ומעמדו העצמאי של חבר המנהלים. אולם 
החוק מטיל על המנהלים גם אחריות מיוחדת כנאמנים של 
הח׳ ושל חבריה, שחייבים לדאוג לענייני הח , ולבטל טובתם 
מפני טובתה, בדומה למה שנדרש מאפוטרופסים ונאמנים 
אחרים. כל מנהל חייב לגלות לשאר המנהלים כל עניין 
פרטי, שיש לו בעסקי הח׳! שכר המנהלים וגימלאות־הפרישה 
שלהם צריכים להיות גלויים בפני בעלי-המניות ומפורשים 
בחשבונות השנתיים של הח/ 

במקרים רבים, ביהוד בח" פרטיות, קיימת מידה גדולה 
של זהות בין בעלי־המניות לבין המנהלים: מייסדי הוד, 
חבריה ומנהליה הם אותם האנשים עצמם. אך החוק אינו 
דורש שמנהלים יהיו גם בעלי־מגיות. כך מתאפשרת ההפ¬ 
רדה החדה בין "הון" לבין "הנהלה", שהיא האפייניח לח" 
ציבוריות גדולות וגורמת לבעיות רבות של עדיפות, תיאום, 
פיקוח ואיזון בין האסיפה הכללית לבין חבר המנהלים. 

הערך הנקוב של המניה מציין את הסכום, שהחבר השקיע 
או חייב להשקיע בזד. אותו סכום קובע את חלקו היחסי 
של החבר ברווחי הדד המתחלקים בין החברים (דיווידנדים) 
ובנכסי הוף, במידה שהם מתחלקים ביניהם בפירוק הח ׳ . 
למניה צמודה, בדרך כלל, גם זכות־ההצבעה באסיפה הכללית. 

ב״מניות רגילות" קיימת התאמה בין הערך הנקוב של 
המניה לבין מידת הזכויות שהיא מקנה לבעליה! אך החוק 



79 


חברדז 


80 


מאפשר לסטות מהסדר זה. רבות הן הח" המגוונות את 
מניותיהן: אם ע״י חלוקת הון המניות הרגילות למניות 
בנות ערך נקוב שונה, שכל אחת מהן מזכה את בעליה 
בקול אחד באסיפה הכללית; ואם ע״י הוצאת "מניות* 
בכורה״, שהן עדיפות על המניות הרגילות — מבחינת 
זכות־קדימה לדיווידנד קבוע שישולם לפני חלוקת כל ריווי* 
רנד לבעלי המניות הרגילות, או מבחינת זכויות המניות 
בפירוק הח/ או מבחינת משקל הקול בהצבעה באסיפה 
הכללית. ע״י גיוון זה של זכויות המניות ניתן להפריד 
בין השקעה, הצבעה והשתתפות ברווחים, בין מימון הח׳ 
והשליטה בה. 

צמידותן של זכויות החבר למניותיו מאפשרת שינויים 
בהרכב החברים של הח׳ באמצעות העברת המניות. מי 
שרוכש מניות בה׳, נעשה בכך חבר בה; מי שמעביר מניותיו, 
חדל מהיות חבר. המניות מועברות ע״י חתימת שטר־העברה 
ורישום בפנקס־החברים של הח׳ ("מניות רשומות") או ע״י 
מסירת תעודת־המניות בלבד ("מניות למוכ״ז"). לגבי מניות 
רשומות משמש פנקס־החברים ראיה־לכאורה לחברות בה; 
במניות למוכ״ז נעשית תעודת המניה לנייר־ערך סחיר. 

הוצאת מניות היא הדרך לגיוס ההון העצמי של חח/ ח׳ 
פרטית אינה יכולה להקצות מניותיה אלא לידי אנשים, 
שיוזמי הח׳ או מנהליה מתקשרים אתם אחדיאחד. ח׳ שאינה- 
פרטית רשאית להציע מניותיה גם לציבור הרחב באמצעות 
"פרוספקט", שמטרתו לגלות לציבור המשקיעים את מצב 
הח׳ לאמיתו. אחריות חמורה מטיל החוק על מוציאי הפרוס¬ 
פקט לנכונות הפרטים הניתנים בו, כיוון שעל סמך הפרוספקט 
רוכש הציבור את המניות המוצעות. 

ההון שהחברה מגייסת על־ידי הוצאת מניותיה ("הון* 
המניות") משמש לנושיה ערובה לתביעותיהם, והוראות-חוק 
רבות מטרתן להבטיח את שלמות הון־המניות, שחייב להירשם 
בין חובות הח׳ במאזנה, ואפשר להפחיתו רק בתהליך 
פורמאלי נוקשה, 

דרך אחרת לגיוס הון, שהיא פתוחה לח/ היא הוצאתן 
של ״אגרות*חוב״ (ע״ע, ור׳ שם צלום). — מניות 
ואיגרוודחוב, שח" מנפיקות לציבור, רבות מהן רשומות 
בבורסה לניירוודערך, ומכירות וקניות בהן מבוצעות באמ¬ 
צעות שירותי הבורסה במחירים אחידים, שנקבעים מדי יום 
ביומו ע״פ הצע וביקוש ("שערי-הבורסה"). 

הגבלת חבותם של חברי הח׳ והפרדת נכסיה מנכסי 
חבריה; ריבוי מספרם של חברים בח" גדולות, שאין ביניהם 
מגע ישיר; הון־המניות כבסיס ליציבותה הכספית של הח'; 
והמסחר במניות ובאיגרות־חוב של הח׳ — בל אלה דורשים, 
שענייני הוד יהיו גלויים בפני חבריה ובפני הציבור. חובות 
הגילוי המוטלות על ח/ ובעיקר על ח׳ שאינה־פרטית, 
הן: לערוך סדי שנה מאזן וחשבון רווח והפסד ולהביאם 
לפגי האסיפה הכללית, כשהם מבוקרים בידי רואה־חשבון 
מוסמך; לנהל רשימה של חבריה, רשימה של מנהליה 
ורשימת השיעבודים שנתנה על נכסיה; להגיש לרשם־הח" 
"דין וחשבון שנתי" או גם את המאזן השנתי, וכן הודעה 
על כל הקצאה של מניות ועל כל שינוי של הון המניות, 
העתק מן ההחלטות המיוחדות של האסיפה הכללית, והודעה 
על כל שינוי בהרכב חבר־המנהלים. מיסמכים אלה פתוחים 
אצל רשם־הח" לעיונו של כל דורש. שיעבודים שהח׳ נותנת 
על נכסיה טעונים רישום אצל רשם־הח", כדי להקנות להם 


תוקף כלפי שאר הנושים וכלפי מפרק־הח׳, וגם רשימה זו 
פתוחה לעיון לכל. 

הוראות מפורטות מקדיש החוק לפירוק הח׳ — 
לתהליך הפורמאלי המביא לחיסולה: הפסקת פעולותיה, 
כינוס נכסיה, סילוק חובותיה וחלוקת יתרת הנכסים בין 
בעלי-המניות. ב״פירוק מרצון", כשחברי הח׳ מחליטים 
מרצונם באסיפה כללית לחסל את הוד, החברה עצמה ממנה 
את המפרק, והוא מבצע את הפירוק באופן עצמאי; ב״פירוק 
ע״י בית־המשפט", כשבית-המשפט מצווה לפרק את הח׳ 
מפני שאינה מסוגלת לפרוע חובותיה או מאחת הסיבות 
האחרות המנויות בחוק, מתמנה המפרק מטעם בית־המשפט 
ופועל תחת פיקוחו. ה״פירוק ע״י בית-המשפט" דומה, בפר¬ 
טים רבים, לפשיטת־רגל (ע״ע) של יחיד, מבחינת חלוקת 
רכושו של חייב בין נושיו ע״פ הליכים וסדרי־עדיפות, 
שהם קבועים בחוק. 

על ת״ במשפט ה ב י ן - ל א ו מ י — ע״ע. 

צ. ע. בקר וד. בקר, דיני ח״ בישראל, א׳־ב׳, 1961-1959 ; 

-ת^) 5 ? 1 ה 2 !{ 1 <* €0 זש 2111£ ז 1 א . 11 - ןת 0 נ 11 שנ] 4 . . 1 \ . 1 ' 

,זשתז!ג? . 0 .? ; 1946 ,( ¥1 , 10 ז 41 ל€! 1 !י 1 0£ 1 >ש)^] 0 ת 

.״'' 1959 ,! 11 ^ 1 ׳ 5 מ;>,/מ 7 ©£ 

א. יד. 

תפקידי ה ח" בכלכלה. ההתקדמות הטכנית העצו¬ 
מה, שהתחילה במאה ה 19 . הצורך הגדל והולך בהון מושקע 
קבוע והארכת תהליכי־הייצור במיפעלי־התעשיה — הביאו 
לידי התהוות צורות חדשות של פעילות עסקית ותעשייתית, 
שנקבעו תוך ריכוז אמצעי־הייצור. השיווק והמימון בידיים 
מעטות וחזקות ככל האפשר׳ במגמה להבטיח יעילות מאכסי- 
מלית בביצוע המשימות המשקיות המוטלות על הגופים 
הכלכליים השוגים. 

תהליך־ריכוז זה, שעיקר סיבתו בגורמים טכנולוגיים, 
הביא בעקבותיו — מלבד השינויים באפים המשפטי של 
הגופים הכלכליים — גם שינויים בפעילותם המשקית ובצב־ 
י 1 נם ובאירגונם החברתיים. רכושו של הפרט שוב לא הספיק 
להקים ולנהל את מיפעלי־הענק של התעשיה, הבנקאות 
והשירותים האחרים, המאפיינים את התקופה המודרנית. 
הבעלות האינדיווידואלית על המיפעל נעלמה באופן הדרגתי 
והוחלפה בבעלות של ציבור, מצומצם או רחב לפי העניין — 
של הוד על כל צורותיה המשפטיות. 

גם במערך הכלכלי חלו שינויים מרחיקי-לכת: מושג 
העצמאות הכלכלית של המיפעל הבודד או הוד הבודדת 
איבד את תכנו ומשמעותו; המיפעל הפך להיות קשור 
למיפעלים אחרים; נוצרו חברות־בת וחברות־גג, ח" משו¬ 
תפות, "הולדינגים", ח" ציבוריות וכד/ בין ח" רבות הושגו 
הסכמים במגמה להסדיר את היחסים העסקיים ביניהן לבין 
עצמן ולבין גופים שמחוצה להן. הוקמו קארטלים למימון, 
לייצור ולשיווק, על בסים לאומי ואף בידלאומי. 

התחיל גם תהליך של שינויים חברתיים, בעיקר בקרב 
השכבה המנהלת. במקביל לתהליך ההפרדה בין הבעלות 
לבין הניהול־בפועל של הזד, נוצר מעמד חדש של מנהלים 
ומומחים (וע״ע טכנוקרטיה). 

בשל עצם גדלן ועצמתן הכלכלית של הה" נוצרה האפ¬ 
שרות — ולפעמים נוצר אף ההכרח — שלא לקבל עוד 
באופן פאסיווי את תוצאות חוקי השוק: הביקוש וההצע. 

הריכוז הכביר של אמצעי-הייצור, שבא בעקבות התפתחות 
הח" על כל גוניהן המשפטיים והעסקיים, איפשר לקבוצות 



81 


חברה — החברה המלכותית 


82 


כלכליות וחברתיות מסויימות לנצל את מנגנון החוקים 

הכלכליים למשרותיהן זזן, ואף להכתיב ולכוון את התפת¬ 

חות המשק בכללו. בדורות האחרונים נעשו לפעמים ח" 

בעלות עצמה רבה גם לגורמים מדיניים, שהטביעו את 
▼ 

חותמם על מדיניות הפנים והחוץ במדינות שונות; ומצד 
שני עמדו אירועים מדיניים חשובים בסימן המאבק נגד 
שלטונן של הח". 

פ. מ. 

הוז^ךה המלכותית (ע^ 01 ס 15 צץ 110 ), אקדמיה אנגלית 
למדעי־הטבע, שהוקמה ב 1660 , אושרה' מטעם המלך 
צ׳ארלז 11 ב 1662 — ושוב ב 1663 בשם ״ 1.01180 0£ . 5 
18£ > 0¥¥10 ך 11.1 8 ח 0¥1 ־ 1 <£!נ 11 ־!ס? ("ח״מ בלונדון לשם 

שיפור ידיעת־הטבע״) — ומתקיימת מאז ועד היום ללא 
הפסקות. 

ייסוד החה״מ היה ביטוי לתסיסה הרוחנית שנתעוררה 
בעקבות גילוי העולם החדש, המהפכה באסטרונומיה והחי¬ 
דושים בפיסיקה, באנאטומיה ובפיסיולוגיה מתקופת הרנסאנס 
ואילך. "הפילוסופיה החדשה" התמרדה במרותה הרוחנית 
של מורשת המדע העתיק, וביחוד בקבלת תורת אריסטו 
בפיסיקה ותורת גאלנוס ברפואה בסמכויות עליונות שאין 
להרהר אחריהן; היא דרשה להפנות את חקר הטבע מן 
העיון בספרי קדמונים אל התצפית והניסוי. כבר ב 1596 
הוקם בלונדון, ע״פ צוואתו של תומם גרשם (ע״ע), מוסד 
להוראה במדעי־הטבע — "מכאניקה, סטאטיקה, אנאטומיה, 
כימיה, גאומטריה, אסטרונומיה, ניווט ורפואה"; לפי התקנון 
בוסס לימוד הרפואה על פיסיולוגיה ופאתולוגיה. זה היה 
המוסד הראשון באנגליה שהיה מוקדש למדעי־הטבע. האי- 
דאולוג של הכיוון החדש היה פרנסים ביקון (ע״ע), ומייסדי 
החה״ט ראו עצמם כתלמידיו. ב 1645 התארגנה בלונדון 
קבוצת משפילים וחובבי מדעי־הטבע, שנהגו להיפגש בהר¬ 
צאות במוסד־גרשם ולהתווכח על נושאים מדעיים — ביהוד 
אסטרונומיים תוך הימנעות מטיפול בנושאים פוליטיים 
ודתיים; דמי־החבר היו שילינג לשבוע. האישיות הבולטת 
בקבוצה זו היה ג׳ון כלים (ע״ע). לרגל מלחמת־האזרחים 
נתפרדה ההבילה: מקצת החברים — וביניהם ואלים — עברו 
לאוכספורד, ומקצתם נשארו בלונדון. שתי הקבוצות המשיכו 
בפעולותיהן, ועם שובו של צ׳ארלז 11 למלוכה חזרו ונתאחדו 
בלונדון. בין הפעילים להקמת המוסד הלאומי להגשמת 
רעיונותיו של ביקרן היה המשורר אברהם קולי (ע״ע). סיס¬ 
מתה של החה״מ היתה: 1511 ־ ¥01 111111118111 < — שלילת החיוב 
לקבלת מרותה של כל סמכות כתובה או מסורה. 

בין מייסדי החברה היו אישים רמי־מעלה — אצילים 
שוחרי־מדע, רופאים, כמרים אנגליקניים מלומדים, מהם מא- 
תמאטיקנים דגולים; הצטרפותם של אנשי־כנסיה הגנה על 
ההברה מהחשדה במינות. הנשיא הראשון היה לורד ברונקר 
(זס^״״״זו!), מאתמאטיקן מוכשר; רוברט בויל '(ע״ע) 
וכריסטופר דן(ע״ע) היו מן החברים־המייסדים; רוברט הוק 
(ע״ע) נתמנה למשגיח על הצגת מכשירים חדשים ועל הדגמה 
ע״י ניסויים בכל ישיבה של החברה. ביזמת החברה הוקם 
מצפה־הכוכבים המלכותי בגריניץ׳ (ע״ע); החברה התחילה 
לפרסם כ״ע, שהוצאתו נמשכת עד היום. ניוטון (ע״ע) נבחר 
להבר ב 1671 , ומ 1703 עד מותו היה נשיא החברה, ומפעלו 
היקנה לחברה כבוד והערצה בכל העולם המערבי, אחרי 
תקופתו של ניוטון שימשו נשיאים מאנשי־האצולה, שלא 



תמונת־העער ב״רברי־יט' הוזה"ט״ של ת. 3 רט ( 11567 ): 
האדרתו של צ׳ארלז 11 כסייסדה ופטרונת ׳ 512 החברה 


היו דווקא בעלי השגים מדעיים. התנאים לקבלת החברים 
לא היו קפדניים, והחברה הפכה כמעט למועדון של חובבי- 
מדע. כמו כן סבלה ממיעוט־אמצעים, מאחר שהמקור היחיד 
להכנסותיה היו דמי-חבר. המצב שופר בהרבה בידי סר 
ג׳וזף בנקם (ע״ע), שהיה נשיא החברה מ 1778 עד 1820 ; 
הוא מימן הרבה מן הפעולות המדעיות של החברה, וביחוד 
מסעות־סיור לשם תצפיות גאופיסיות, אסטרונומיות ומדעיות- 
כלליות, וגם השפיע על הממשלה בכיוון זה. אחרי מותו של 
בנקם שימשו הכימאים וולסטון(ע״ע) ודיוי(ע״ע) כנשיאים! 
בזמנם היו יותר ממחצית החברים אנשי־מדע פעילים. ב 1847 
נעשה תיקון יסודי במיבנה החברה: מכאן ואילך נבחרו 
לחברים רק אגשים בעלי השגים מדעיים חשובים (פרט לבני 
בית־המלכות ואנשי-ציבור דגולים אחדים), ומספר המינויים 
צומצם ל 15 בכל שנה; מ 1945 ואילך נבחרים 25 חברים 
חדשים בכל שנה, ונוסף עליהם — 4 הברים שאינם נתינים 
בריטיים. 

החברות בהה״מ מוחזקת בעולם המדע הבין־לאומי אות־ 
הצטיינות גבוה ביותר ועדות להשגים חשובים. השפעתה 
הגדולה של החברה היא תוצאה מן המספר הגדול של אנשי־ 
מדע דגולים שהיו חבריה, ביניהם ממחוללי מהפכות מדעיות 
במאות ה 19 — 20 . מ 1915 ואילך היו כל נשיאי החברה בעלי 
פרם־נובל. 

החברה מקפידה על אי־תלותה בממשלה; זו מתחייבת 
רק לספק לה דירה, וכן היא נוהגת להתייעץ בחה״ג בענייני 
מדע שימושי שהם חשובים לה. 

מראשיתה נהגה החה״מ לקשור קשרים בידלאומיים, שעל 
קיומם לא ויתרה גם בימי מלחמה. בימי המלחמות הנאפול־ 
יוניות ביקר דיווי בפאריס (לפי רשיון מיוחד של נאפוליון) 
ונתקבל בהתלהבות מצד אנשי־מדע צרפתיים; גם בימי 
מלחמוח-העולם 1 ו 11 נשארו אנשי־מדע גרמניים חברי־הוץ 
של החברה. 



83 


החברה המלכותית — חברון 


84 


, ב 1960 ערפה החה״ם חגיגה לרגל 300 שנות קיומה 
בהשתתפות באי־כוח אוניברסיטות ואקדמיות מכל העולם. 

]. 1. 0 5 .? 7 ) 111 (ס 1 ( 1/15105 ,(. 15 ) 6 ) 011£5 ן .¥! - 0 <עס . 

7/10511115 5(150( (1667), 1959; 5 ) 1 :. 5 .? 7 0 ^ 7 ,(. 06 )'<£נ)ז 2 מ.מ 
051^1115 <5X11 7015x4(55, 1960; 7(5((005)> 0) (11( 71. 5. (711 ש 
1.1$101 ,ז 0 ח ^X137, 140. 1634), 1960 ; £. 14. 63 0. 41101336, 

51 851 () 1115105 )/ 0 ) 1 / 1 ( 1?• 6., 1960; £. 14. 63 (1. .4116136£- 
£>. 0. 14311111, 111( 1?. 5. < 5 x 11 11! 705(1^ 11(115110x5 (£ -בש 6 מ 
זסס׳ץ , X1X, 140. 74), 1960; 14. 11. 021 ס 10 ) 51510 ס 7 16 !' 7 , 6 ־ 1 ־ 

0/ 111( 76. 6'. (141$ ץ 62 נ( 1 ' .ן , X), 1960. 

. ש. אד 

סקרה קדישא, ע״ע קבורה. 

חיברו (ח׳פרו), שם של מעמד מיוחד של אנשי־תלות 
2 בארצות הסהר הפורה של קדמתיאסיד. באלף ה 
לפסה״ג. הוד מופיעים לראשונה בתעודות אכדיות מן המאות 
ה 18 — 17 לפסה״נ בחבורות צבאיות, שהיו קשורות בשליטים 
מקומיים בקפדוקיה ובמלכויות לרמה, בבל, מארי וסביבותיהן. 
במאה ה 15 הם מכרים כאנשי יחידות צבאיות, שהיו שייכות 
לערים הכפופות לאללת/ ובתעודות נוזי — כבני־תסות של 
המדינה, וגם כאנשים ונשים פרטיים, קשורים לבעלי־בתים 
קשר שיש בו מן העבדות ומן האימוץ כאחד. בתעודות חתיות 
מן המאות ה 14 — 13 נזכרים אלוהי ח/ וגם ח׳ עצמם כמעמד 
של נתינים ומשועבדים < בתעודות מאוגרית נזכרים "ת׳ של 
השמש״ (= מלד־חת) ו״חלב עפרם", ז״א רובע העיר חלב 
של ח/ בתעודות מצריות מן המאות ה 15 — 12 מופיעים עפר.ו 
כשבויי א״י־סוריה וכעבדי המדינה. בזמנים של התפוררות 
14—15 השלטון — בתקופת מארי בארם־נהריים וכן במאות ה 
בא״י־סוריה — הופיעו ח׳ גם בחבורות של שודדים מתקיפים 
יישובים הן על דעת עצמם והן ביחד עם תושבי יישובים 
סמוכים, וגם כשכירים עוזרים לנסיכים מקומיים או לשלטון 

המצרי. 


חבר 1 בקק (> 0801 קב 36 ^, חבל ועיר בבריה״מ. 

חבלה׳ ברפובליקה הסובייטית הרוסית, שוכן 
במזרח סיביר, על חופי הים היאפאני וים־א 1 כוצק; כולל את 
המחוז האוטונומי היהודי בירוביגץ (ע״ע). 865.000 קמ״ר, 
1,150,000 תושבים ( 1959 ), ביניהם 8,494 יהודים (מלבד 
יהודי בירוביג׳אן). 

העיר ח/ 322,000 תושבים ( 1959 ), יושבת על הגדה 
הימנית של האמור, והיא עיר־גשר ונמל־נהר וצומת מס״ב. 
ת , היא מרכז־תעשיה תשוב ובה בתח״ר לזיקוק־נפט ולעיבוד 
מוצרי היערנות, גידול המקנה והדיג, וכן לתעשיית מכונות, 
תרופות ובגדים. בעיר כמה בתי־ספר מקצועיים גבוהים 
לטכניקה, לרפואה ולפדגוגיקה. — ח׳ נוסדה ב 1850 כעמדה 
צבאית, וב 1893 היתה לעיר. ב 1897 חיו בה כ 11,000 נפש, 
והיא התחילה לגדול בקצב מהיר עם סלילת מסה״ב הטראנס־ 
סיבירית. 

חברון, עיר בא״י, שקיימת מתחילת האלף ה 2 (ואולי כבר 
מן האלף ה 3 ) לפסה״ב, היום — עיר־מחוז בממלכת 
הירדן ההאשמית ז כ 40,000 תושבים (בכללם פליטים ערבים 
רבים), רובם ככולם מוסלמים. 

ה׳ יושבת בבקעה פוריה בהרי־יהודה, בגובה 927 מ׳ מעל 
פני־הים. מורדות־ההרים שמסביב לעיר נטועים כרמי־ענבים < 
בגלל הגובה מאחרים ענבי ח׳ להבשיל, והם מפורסמים 
במתיקותם. העיר עצמה שמרה על אפיה המזרחי הקדום 
בשלמותו; רחובותיה צרים, בתיה גבוהים וגגותיהם שטוחים. 
אורח־ההיים המוסלמי המסרתי נשמר בקפדנות. פרנסת 
התושבים על הכרמים, על"המסחר עם כפרי הסביבה ועל 
תעשיה פרימיטיווית; בשווקים נמכרת תוצרת בתי־המלאכה, 
המייצרים בעיקר עורות, כלי־חרס וכלי־זכוכית. — בתוך 



השמות שבתעודות מעידים על הרכב אתני מגוון של העיר של היום נמצא ה״חרם״ — שטח מ ע ר ת ־ ה מ כ פ ל ה. 

הח׳: מהם שמיים־מערביים, מהם אכדיים ואשוריים, מהם לא־ עזרת החרם מוקפת תומה מימות הורדום (תמ׳: ע״ע ארדי־ 

שמיים. קליטתם הקלה של כל מי שביקש ״להיות לח'״ — כלות יהודית, ענד 758 ; א״י, עמ׳ 359/60 ); בשטח החרם — 

מוכיחה, שלא הייחוד האתני הוא שציין את הח/ אלא מעמד מסגד (לפנים כנסיה צלבנית), בנוי על המערה הכפולה, 

נחות־דרגה: רובם ככולם נפלטו מחברתם הראשוגית, וכנב־ שכניסתה סגורה. במסגד מראים מיבנים, שמסמנים את מקום 

רים ומחוסרי־זכויות היו תלויים — או תולים את עצמם — קבורתם של האבות. ה״מנבר" (בימת־ההטפה) שבמסגד 

באדונים. לגבי אחדים מפורש, שהיו פליטים מן השלטונות מפורסם בעבודות גילוף־העץ שלו, שהן דוגמה נאד. של 

או מאסונות פרטיים, או סתם בני־בליעל. 


ניכר, שבכללותם היו אספסוף של דלים, 
פליטים ופושעים מכל הסוגים והמוצאים. 

הכתיב האוגריתי והכתיב המצרי"מוכי¬ 
חים, שיסוד המונח ח , הוא,עפר׳, מה שמר¬ 
חיק—אך אינו מובע מכל וכל — את גזירת 
המונח מן השורש "עבר". בהרבה מקומות 
מתחלפת עם המונה ח׳ בכתב־היתדות האי- 
דיאוגראמה 7 .\ 07 ,.^ 5 , שמשמעותה "שודד", 
"רוצה"; ברבים ממכתבי אל־עמארנה מש¬ 
תמשים במונחים אלה גם לגבי מודדים 
ואויבים סתם. 

על הסברה, שהת' הם־הם ה״עברים" 
שבמקרא — ע״ע עברים. 

מ. גרינברג, לחקר בעית הזז׳ברו(דז׳פרו)(תר¬ 

ביץ כ״ד/ד), תשט״ו; ■ 5011 >} < 7 ,סזט״סע .[ 

1 ( 1 x 1 ( 4(5 77. (02!11£15 60 12 800, 45131., 

11511 )/ 110/1 ) 7/1 ,,}• 61 ( 66111 ז 0 . 14 ; 1954 .(ע 2 
. 1955 ,( 39 ,!׳. 0 !ז 50 [ 13 מ 16 ז 0 .־׳ 41110 .) 


מש. ג. 


חברוז: מראה כללי 




85 


דוברת 


86 



מערת המב 8 ?ת 


עבודת הגלפים המצריים במאה ה 12 . לכניסת החרם מובילות 
מדרגות לאורך החומה; ללא־מוסלמים מותרת הגישה עד 
המדרגה השביעית בלבה שבצידה נמצא חור בחומה! שם היו• 
עולי־הרגל לח׳ מתפללים. ואף זורקים פתקים לתוך החור. 

גבעה מצפון לעיר מזוהה — ע״י מסורת מפוקפקת — 
כאלוני־ממרא (ר׳ להלן)! כאן נמצאים נדבכי אבנים ענקיות 
של תצר גדולה, והחורבה נקראה בפי היהודים "אהל אברהם". 
מצפון־מערב לעיר, בריחוק־מה ממנה, נמצא אלון עתיק, 
שהקף גזעו מגיע ל 10 מ׳ — "אשל אברהם" (שמקומו, לפי 
ברא׳ כא, לג, בבאד־שבע [והשד שם יח, א, ד, ח]); הוא 
נזכר כבר בכתבי יוסף בן מתתיהו וסופרים נוצרים קדמונים, 
ולידו הוקמו כנסיה ובית להכנסת עולי־רגל. 

היסטוריה. מקורו של השם ח׳ אינו ידוע. במקרא נקראת 
ח׳ גם קרית ארבע (בר׳ כג, ב), ע״ש "ארבע האדם הגדול 
בענקים״ (יהד יד, טו; שם טו, יג); אולם יש סבורים, ששם 
זה רומז להתהוות העיר ח׳ ע״י איחודם של ארבעה יישובים 
נפרדים, שאחד מהם, אולי, היה ממו־א (השו׳ ברא' יג, יה; 
שם כג, יט). השם ח׳ נזכר כבר בכתובות מצריות מימי 
הממלכה הישנה; גם יוסף בן מתתיהו קובע (מלח׳ ד׳, ט/ ז׳), 
שהעיר היתה בת 2,300 שנה בימי המלחמה הראשונה ברו¬ 
מאים; אולם בתורה (בנד יג, כב) נאמר בפירוש, שח׳ 
נבנתה שבע שנים לפני צען — בירת החיקסוסים (ע״ע), 
שנוסדה במאה ה 18 לפסח״נ. יתכן שאיחוד היישובים, שממנו 
נוצרה העיר ח׳, היה תוצאת פלישתם של החיקסוסים, 
ושהתאריך המקראי מתייחם למאורע זה. השרידים הקדומים 
שנתגלו בח' הם חפצי־לווי בקברים — כלי חרס ובהט וכו׳ — 
מתקופודהברונזה התיכונה, שהיא תקופת האבות. — ח׳ תופסת 
מקום מרכזי במעשי האבות. אברהם, יצחק ויעקב ישבו כולם 
בח׳ בתקופות שונות של נדודיהם (ברא׳ יג, יח; שם יח, א; 
שם לה, כז; שם לז, יד). אברהם רכש בח׳ את מערת 
המכפלה מעפרון ד,חתי וקבר שם את שרה אשתו (שם כג), 
ושם נקברו הוא עצמו (שם כה, ט), וכן יצחק ויעקב עם 
נשותיהם רבקה ולאה (שם מט, לא! שם נ, יג). האוכלוסיה 
בה׳ בימי אברהם היתה אמורית (שם יד, יג) או חתית (שם 
כג). — ח׳ היתר, אחד המקומות החשובים, שבהם עברו 
המרגלים (במד׳ יג, כב). הוד,ם מלך ח׳ השתתף בקרב-אילון 
נגד יהושע והובס שם יחד עם שאר מלכי כנען (יהו׳ י, י ג); 
עירו נכבשה בידי כלב בן יפנה (שם טו, יג; שופ׳ א, כ). 
העיד הכנענית שכנה, כנראה, דרומית מן העיר ח׳ של היום, 
על גבעה, שבה נחשפו חרסים מן התקופה הכנענית המאו¬ 


חרת ; שם שכנה גם העיר הישראלית, לפי המימצא. ח׳ היתה 
עיר־מקלט והראשונה לערי הכהנים והלוויים (יהד כ, ז; 
שם כא, י—יא; דהי״א ו, לט—מ). אחרי מות שאול מלך דוד 
בח׳ 7.5 שנים על יהודה (שמ״ב ב—ד), ובסופו של דבר 
נמשח בח׳ למלך על כל ישראל (שם ה, א—ג). גם אחרי 
העברת המלוכה לירושלים נשארה המסורת המלכותית בח׳— 
שם הרים אבשלום את נם המרד נגד אביו (שם טו, ז—י); 
רחבעם ביצר אותה (דהי״ב יא, י), אישור לחשיבותה כמרכז 
מינהלי בתקופת המלוכה יש במימצא הארכאולוגי, מאחר 
שהיא אחת מ 4 הערים הנזכרות בטביעות־חותמות על ידיות־ 
כלים מאותה תקופה — חותמות "למלך ח"׳. 

לאחר חורבן הבית הראשון הוגלו היהודים תושבי ח' 
ובמקומם באו אדומים, שגבולם נמשך עד בית־צור; יהודים 
שעוד ישבו בעיר (נחמ׳ יא, כה) לא השתתפו בבניין חומות 
ירושלים — כנראה, משום שהיו מחוץ לתחום פחוות "יהוד" 
הפרסית. ח׳ האדומית הותקפה ע״י יהודה המכבי, ומגדליה 
נשרפו (חשמ׳ א׳ ה׳, ס״ה); אולם צירוף העיר ליהודה בא 
רק עם כיבוש ארץ אדום בידי יוחנן הורקנום בסוף המאה 
ה 2 לפסה״נ; עם גיור האדומים הפכה ח׳ שוב לעיר יהודית. 
הורדום הקים בה מבנה־חומה גדול מסביב למערת־המכפלה 
המסרתית וקישט את הבניין שמעל למערה בעבודות־שיש. 
בימי המרד נגד הרומאים נכבשה ח׳ בידי שמעון בר גיורא, 
ונלקח בה שלל רב; אח״כ נשרפה בידי הרומאים (יוסף בן 
מתתיהו, מלח' ד/ ז׳, ט׳). אולם יהודים הוסיפו לשבת 
בה גם אחרי החורבן, ויש בה שרידים של ביכ״ג מן התקופה 
הביזאנטית, באותה תקופה הוקמה כנסיה נוצרית מעל 
למערה! לפי ידיעה מסוף המאה ד, 6 היתד, הכנסיה מחולקת 
לשני חלקים, ובאחד מהם התירו ליהודים להתפלל, אז הוקם 
גם המבצר שמול מערת־המכפלה, וח׳ היתד, חלק מן הגבול 



ד,מדרגות המוני 5 וח ?מערת ר, 0 רפ?ה 


























87 


חברון — חבש 


88 


המבוצר בדרום־הארץ. — הערבים, שכבשוה במאה ד> 7 , 
כיבדו את זכרו של אברהם אבי ישמעאל, וקראו לעיר בשם 
ח׳ליל אל־רחמן (״ידיד [האל] הרחמן״, ז״א אברהם! והש׳ 
ישע׳ מא׳ ח)" ובקיצור — אל־ח׳ליל; אולם במקורות הער¬ 
ביים מצויים גם השמות חברה או חבראן. הבסיליקה שמעל 
מערת־המכפלה הפכה למסגד ; העיר עצמה לא סבלה, ועולי- 
רגל נוצריים וסופרים מוסלמים משבחים את פוריות סביבתה 
ואת מסחרה עם מצרים ועם הבדוים במדבר. היישוב היהודי 
בה גדל אחרי הכיבוש המוסלמי, והעדה היהודית התקיימה, 
לפי עדות הגניזה, גם במאות ה 10 — 11 , ואף נוספה לה עדה 
קראית. — הצלבנים ייסדו בה׳ רוזנות, ואף הגמונות ע״ש 
"אברהם הקדוש" (שם העיר בפיהם). אח היהודים גירשו 
ממנה, ובמקום המסגד שמעל למערת־המכסלה בנו שוב 
כנסיה ( 1115 ). בעת ביקורו של בנימין מטודלה לא היה 
יישוב יהודי בה׳; אולם העדה נתחדשה לאחר" שנפלה העיר 
בידי צלאח אל־דין ב 1187 . במאות הבאות נשארה הקהילה 
בח׳ קטנה: ישב בה צבע אחד בימי ר׳ שמואל בן שמשון 
( 1211 ), ו 20 משפחות בימיהם של משולם בן מנחם. עובדיה 
מברטינורה (סוף המאה ה 15 ) ומשה בסולה (המאה ה 16 ). 
מכל־מקום היה קיים שם במאה ה 15 רובע יהודי, שבו ישבו 
פליטי ונציה ועסקו בתעשיית־זכוכית. קהילת ח׳ היתד. דלה 
ונתונה לנגישות האוכלוסיה והשלטון העויינים. היישוב 
היהודי גדל במחצית השניה של המאה ה 16 ; ר׳ שלמה נרב 1 ני 
מזכיר סופר סת״ם שם. ב 1772 יצא ר׳ ח. י. ד. אזולאי (ע״ע) 
כשד״ר ה׳ לחו״ל. ח׳ נחשבה אז לאחת מ ״ 4 הארצות הקדו¬ 
שות" (בציוץ של ירושלים, טבריה, צפת). ב 1820 נוסדה בה׳ 
עדה אשכנזית מחסידי חב״ד, שהקימה בית־מדרש וספריה. 
בסוף המאה ה 19 הגיע מספר היהודים בעיר ל 1,500 , ולהם 
5 בתי־כנסיות. בימי המאנדאט האנגלי היתה ח' בירת מח 1 ז. 
ב 1925 התיישבה בה ישיבת סלובודקה, מתוך מגמה להחיות 
ולרענן את הישוב בעיר־האבות. מאורעות 1929 , שבהם נהרגו 
בה׳ 59 יהודים, גרמו לחורבנה של קהילת ח׳; היהודים פינו 
את העיר״ ב 1931 חודש הישוב היהודי בה/ אולם עם פרוץ 
מאורעות 1936 שוב אולצו היהודים לעזבה. 

חיבה יתרה נודעת לח׳ באגדה ובמסורת העממית כמקום 
קברי־אבות; גם מקום קבורתם של אדם וחוד. נקבע במערת־ 
המכפלה (למשל: פדר״א ל״ו). עד לתקופה החדשה נרקמו 
אגדות מסביב לקהילה הקטנה בה׳ — שזכתה לגילוי אברהם 
אבינו בבית־הכנסת ביום־ד,כיפורים לשם השלמת המניו, וכד/ 

י. הורוביץ, א״י ושכנותיה, 263-248 , תרפ״ג: י. קפלן, עיר 
האבות, תרפ״ד! א, י. שהראי, זד, תר״ץ; א. בן־ישראל, 
אגדות הארץ, א׳, א׳-ל״א, וזרצ״ו; י. פינקרפלד, "ביהכ״ב 
של אברהם אבינו" בה׳ (ידיעות החב' לחקירת א״י, ו׳), 
תרצ״ט! ח׳ (ספר הישוב, א/ 42-40 , ב/ 9-6 ), תרצ״ט, 
תש״ד! ב. מייזלר, קרית ארבע היא ח׳ (ספר דינבורג), 
תש״ו: ז. וילנאי, מצבות קודש בא״י, ע״א-צ״ח, תשכ״ג; 

,.ן> 5 309 € 14301 . 100001-13 '׳\ . 13 ., 1 ; 1890 
13 ) 3 , 4601 . . 14 .? ; 1923 , 1 - 1-1013111 

. 1938 , 345-347 , 11 

מ. א. י. 

חבר 1 ני ׳ פסח ( 1888 , ירושלים— 1963 , שם), מאתמאטיקן 
ישראלי. בן למשפחה חב״דית מן הישוב הישן, 

נתחנך בחדר ובישיבה, והיה מוחזק עילוי. ע״י עיון ב״שבילי 
דרקיע״ לאליהו מהעכים (ע״ע אסטרונומיה, עט' 823 ), 
שמצא בספריית סבו, נתעורר בו הרצה להתמסר למאתמא- 
טיקה. הוא התחיל ללמוד בעצמו, בהסתר מן ההורים, ואח״ב 


למד בביהמ״ד למורים בירושלים, שאותו גמר אחרי שנתיים 
בהצטיינות. ב 1910 — 1913 למד באוניברסיטה בציריך וקיבל 
תואר ד״ר לפילוסופיה. מ 1913 עד 1923 שימש כמורה 
למאתמאטיקה ולפיסיקה בביהמ״ד למורים בירושלים. 19241 
הלך לווינה ועסק שם במחקר מאתמאטי. 19281 חזר לירו¬ 
שלים והוסיף לשמש כמורה בביהמ״ד למורים, וכן הירצה 
זמן־מה באוניברסיטה כמורה־מן־החוץ. ח׳ יצר במאתמא־ 
טיקה סימבוליקה מיוחדת לו. מחקריו היו בשטח המשוואות 
הדיפרנציאליות, תורת ההסתברות, תורת מדידת הקולקטיווים 
ותורת המשוואות האיגטגרו־דיפרנציאליות; בשטח זה פיתח 
ח׳ גישה אלגברית מופשטת עמוקה, שזכתה בהכדה בין־ 
לאומית, כאחת העבודות החלוציות במקצוע החדיש של 
החוגים הנורמיים. 19631 זכה ח׳ בפרס־ויצמן למדע מטעם 
עיריית ת״א־יפו. 

חב# ( 2 !ח 1 ^- ל י! 4 ״ כיום 10 ^ 611110 ), קיסרות באפריקה 
הצפונית-מזרחית. שטחה (עםאריתריאה [ר׳ להלן]) 

1.18 [?] — 1.24 [?] מיליון קמ״ר(אומדנות); כ 20 — 22 מיליון 
תושבים (אומדנות 1961 ). ח׳ יושבת בין ׳ 30 ״ 3 ל״ 18 רוחב 
צפוני ובין ״ 33 ו״ 48 אורך מזרחי; היא גובלת בצפון בים־ 
סוף, במערב — בסודאן, בדרום — בקניה, בדרום־מזרח 
ובמזרח — בסומאליה ובסומאלי הצרפתית. 

מיבנה פיסי והידרוגראפיה. הרים תופסים 
כמחצית משטחה הכולל של ח׳; הם מוקפים שפלות 1 רמ 1 ת. 
ניתן לחלק את הארץ לחמישה איזורים פיסיוגראפיים 
עיקריים: 

( 1 ) ר מ ת־ ח׳ היא איזור של טבלות גבוהות והרים, 
המבותר בתרים עמוקים. הוא בנוי שכבות עבות מאד של 
בזלת ומראכיט, המונחות על גבי שכבות אבן־חול ואבן־גיר 
מסוזואיות. איזור זה משתרע על פני רוב שטחה של ח׳ 
המערבית; גבהו הממוצע כ 2,000 מ׳. מחציתה הצפונית של 
רמת־ח׳ שופעת ממזרח למערב ומנוקזת ע״י זזאבאי (הנילוס 
הכחול), היוצא מימת טנה (ע״ע), ויובלי הגילום הלבן — 
הזורמים מערבה — והאוואש, הזורם מזרחה. דרומה של 
הרמה מנוקז ע״י האומ 1 , הנשפך לימת־רודולף. המתלול 
הצפוני־מזרחי של הרמה מגיע לגובה ממוצע של 2,400 מ׳ 
ויורד במדרון תלול כדי 800 — 1,200 מ׳ לערבודאפאר. במערב 
שופעת הרמה שיפוע איטי לעבר מישור סודאן שבאגן הני¬ 
לוס. הפסגה הגבוהה ביותר בה׳ היא הר ראם דאשאן 
( 4.620 מ׳), מצפון־מזרח לימת טנה. 

( 2 ) השקע האפריקני־סורי (ע״ע אפריקה, עם׳ 288 ) 
ח 1 צה את ח׳ כמעט לכל ארכה, מימת־רודולף בכיוון צפונה־ 
מזרחה. בקע זה אינו מהווה עמק רצוף אהד אלא שורה של 
אגני-ניקוז. בדרום השקע צר (כ 100 ק״מ), ובאגנים שבו 
מצויות הימות צ׳אמו, אבאיה, אווסה, הורה־אביאטה, זוואי 
ואחרות. מימת־רודולף ( 407 מ' מעל פני־הים) בכיוון צפונה־ 
מזרחה מתרוממת קרקעית השקע עד לגובה של 1,800 מ׳ 
מצפון לימת־זוואי. השקע מתרחב בפתחה של שפלת־אפאר 
ומסתעף לשני בקעים: האחד מזרחה, דרך סומאלי הצר¬ 
פתית למפרץ־עדן, והשני צפונה, דרך שפלת־המלח לים־סוף. 
האוואש (ר׳ לעיל) זורם למרבית ארכו בתוך השקע צפונה־ 
מזרחה ונשפך לימת־אבה הרדודה. 

( 3 ) ע ר ב ת ־ א פ א' ר נמשכת ממורד 1 תיו הצפוניים של 
המאסיוו המרכזי (ר׳ להלן) וממתלולה המערבי של רמת־ח׳ 
ושופעת לצפודמזרח. בקרבת ההרים גבהה הממוצע כ 000 ׳ 1 



89 


חבש 


90 




ספל בנילוס הבחול, בקרבת די 5 די 

מ/ אך בצפון היא יורדת עד ל 166 מ׳ מתחת לפני־הים. 
התבליט והנוף של ערבת־אפאר מגוונים מאד. מצויים בה 
מישורים טרשיים רחבים או מישורים מכוסי חצץ, וכן 
הוךסטים קטנים ומסות מארכות. מעיינות חמים, חרוטי אפר 
געשי ולועות של הרי־געש כבויים מפוזרים בשפע על פני 
הנוף. במקומות רבים מכוסים פני הקרקע 
זרמי־לבה׳ וכן מכוסים שטחים נרחבים 
אבני־בזלת. כמה נחלי־איתן נשפכים לחל¬ 
קו התיכון של האוואש; שאר הנחלים 
באיזור זה הם נחלי־אכזב. 

( 4 ) המאסיוו המרכזי מתרומם 
בתלילות ממזרח לשקע הגדול ויורד 
לרמת־סומאלי. בדרום־מעדב הוא מגיע 
לגובה של למעלה מ 3,000 מ׳ ז חלקו התי¬ 
כון והמזרחי הוא רמה מישורית בגובה 
של 1.700 — 2,400 מ/ שמעליה מתנשאים 
כמה הרים גבוהים. האיזור מנוקז ע״י 
נחלי־איתן, הנשפכים לנהרות ג׳ובה וובי- 
שיבלי. 

( 5 ) השטח הנרחב של ח׳ מדרום 
למאסיוו המרכזי הוא חלק של רמת¬ 
ם ו מ א ל י, השופעת מצפון־מערב לדרום- 
מזרח ויורדת במדרגות לא־תלולות לסו¬ 
מא ליה ולחופי האוקיינוס ההודי. כאן 
זורמים הובי־שיבלי ויובליו של הג׳ובה. 
מזרחה של ח׳ הוא מישור גלי, היורד מגו¬¬ 
בה של 1,500 מ׳ בצפון עד לפחות מ 150 
מ׳ בדרום בקרבת גבולה של סומאליה. 

האקלים, ה צ ו מ ח, ה ק ר ק ע. הב¬ 
דלי הגובה הם הגורם העיקרי להבדלים 
באקלים, בצומח ובטיב הקרקע, שמבחי¬ 
נתם מחלקים את הארץ לשלושה טיפוסי־ 
אי זורים עיקריים: 

1 ) איזורי קולה (= השפלות הח¬ 
מות), נמוכים מ 1,500 מ'; בהם הטמפר¬ 
טורות הממוצעות גבוהות (אפילו בחודש 
הקר ביותר למעלה מ ס 20 ) ושיעור האידוי 


גבוה. הקרקע האדומה היא המצויה ביותר 
באיזור זה, פרט לשטחים יבשים ביותר, 

שלהם אפיינית הקרקע האפודה? שני סוגי- 
הקרקע הללו פוריותם נמוכה־ביחם. אחורי- 
קולה הנרחבים ביותר הם המישורים המז¬ 
רחיים והדרומיים־מזרחיים של ערבת־אפאר 
ושל רמת־סומאלי. כמות־הגשמים השנתית 
הממוצעת לאורך חופו של ים־סוף אינה עולה 
על 50 — 75 מ״מ, ואילו בפנים־הארץ — למר¬ 
גלות המתלול של רמת־זד במערב — היא 
מגיעה ל 200 מ״מ, ובפינה הדרומית־המערבית 
של ערבת־אפאר— עד ל 325 מ״מ. הטיפוסים 
האפייניים של הצומח באפאר הם עשבים 
קצרים וחזקים, שיחי-קוצים, אשל ושיטה 
ננסית. — חלקה הפנימי של רמת־־סומאלי 
מכוסה עשבים גסים ושיחי־קוצים; הצמחיה 
צפופה על גדות הנחלים. כמות־הגשמים 
הולכת וגוברת, בדרך־כלל, ממזרח למערב ועולה על זו 
שבעדבת־אפאר. — באיזורי־קולה נכללים גם השוליים 
המערביים והדרומייכדמערביים של רמודח/ שהם חמים 
ולחים, וכן אגני הימות שבמרכזה ובדרומה של הארץ. הצבד 
חיה עשירה ביותר לאורך המדרונות המערביים של רמודח/ 


נוף בערבודאפאר 




חבש ו 10 מא 5 יר, 
צומח — חק 5 אות 


עשבים גבוהים, באמבוק, הבננה החבשית, קפה־בר, לימ 1 ז־ באחור מלו מורכבת בעיקרה מעשבים. עד לגובה של 

בר ומינים רבים של עצים אחרים — בי חוד ממשפחות 2,000 מ , האדמה אדומה וחומצתית, למעלה מזה האדמות 

גארדניה ויסמין — גדלים בשפע באותו איזור חם ולח, חומות וחומות־כהות ופוריות יותר. 

שכמות־הגשמים השנתית הממוצעת מגיעה בו ל 1,000 ~ 3 ) א י ז ו ר י ך ג ה (להחרים הקרים) הם הגבוהים ברמה 

1,500 מ״מ• שבין 2,500 מ׳— 3,306 מ׳ ז האיזור שלמעלה מזה נקרא וירק 

2 ) אחורי ו וינה ־דגה (= הרמות הממוזגות) הם אי־ ("כפורי"). הדגה היא בעיקרה ארץ־עשבים, אולם לפנים 

זורים של אקלים ממוזג, הנמצאים בגובה של 1,500 — 2,500 היו מצויים בה ששחים נרחבים הרבה יותר של יערות. 

מ , { הם תופסים את מרבית שטחם של רמת־ח׳ ושל המאסיוו בשטחים גדולים נכרתו היערות לדלק או מראו לעבודת־ 

המרכזי. באיזורים אלה האקלים נוח׳ וכאן יושבת רובה של אדמה, אך פה ושם — ביחוד בצפונה של רמת־ח׳ — מת־ 

אוכלוסיית ח׳. כמות־הגשמים כאן היא בין 800 ל 1,300 מ״מ. קיימים עדיין יערות קטנים ובינוניים של אדנים וערערים. 

באדים־אבבה הטמפרטורה הממוצעת מגיעה בחודש החם האקלים באחור־ד־גה קר, ובעונת־הגשמים (אפריל—אוקטו־ 

ביותר (מאי) ל ״ 20 ובחודש הקר ביותר (יאנואר) ל ״ 16 . בר) יורדים בו בממוצע 1,280 — 1,500 מ״מ גשם. הטמפרטו־ 

צמחיית האחור כוללת עשבים קצרים ועצי־שיטה בשטחים רות בשעות־הצהרים אינן עולות על ״ 25 אלא לעתים רחד 

הנמוכים, ושרידי יערות של פודוקרפוס וערער בחלקיו הג־ קות, ואילו בימי החורף יש שהן יורדות בשעות־הלילה עד 

בוהים. שאר סוגי העצים המצויים בו הם: הגופנן החבשי, למטה מנקודת־הקפאון. הצמחיה מורכבת בעיקר מעשבים 1 

הקריסה הנאכלת, הקרוטון ומיני פיקוס. עצי קפה־הבר, הנד המינים הנפוצים ביותר הם: מד־חול, זקנן, דוחן, זיפנוצה 

צויים בו לרוב, מעידים שלפנים היו היערות נפוצים יותר. וחילף. העצים כוללים ערער ומינים של זית והגניה. ! 

כמו־כן נמצאים במקומות רבים שיחי חלבלוב, אך הצמחיה ה ח י באחורי הסאוואנה של ח׳ דומה, בדרן־־כילל, לזה של 

1 ~ — 























































































































































93 


חבש 


94 


שאר הסאוואגות של מזרח אפריקה (ע״ע, עט׳ 303 — 305 ), 
בגבהים התפתחו מינים שהם מיוחדים לאיזור זה. הג׳לדה 
( £01233 5 ג 0€1 ו 1 ז 1 קסז 7116 ) — קוף־אדמה מקבוצת הבבונים, 
גדול והזק. בעל חזה חשוף ואדום ובעל רעמת שערות ארוכות 
על הכתפיים — שוכן בעדרים גדולים על מדרונות וצוקים 
וניזון בעיקר מעלי דגניים, שאותם הוא קוטף באצבעותיו 
הקצרות. על צוקי ההרים הגבוהים חי היעל הגדול (גזנ!ג 0 
3110 ^), הנציג היחיד של הסוג הזה ביבשודאפריקה. מבין 
הטורפים מיוחד להרי־ח׳ הגבוהים הזאב החבשי (ג 1£:11 ח 1 צ 
5 ו 8 מ 0 תז 31 ), כלב־בר בעל גוף מוארך וצבע חום־אדמדם; 
הוא קרוב יותר לשועלים וכנראה ניזון כמוהם מבע״ח קט¬ 
נים. מבין העופות אופייני לאיזור ההרים הגבוהים האווז 
;!גת 10 ק 0 ח 3 ץ 0 0011£11 מ 3 ץ 0 . לאורך הצוקים התלולים דואה 
הפרס ($ג 31:1 ל- 1 בנ 1 !׳•עז^תזגס). עוד מינים רבים אחרים של 
עופות מיוחדים לנוף־הרים זה. 

. 1 > .£ ; 1920 - 1918 , 1-111 ,.// .""א 

; 1926 ,( 80111311011 ,ט 41 6 11 ) 36550111 4 : £16 06010 . €£1017 * 

- 1008 ! 0 .£ ; 1932/36 , 1-11 , 1 ) 101116 * 6 1 ) 1 [ 1 ) £1 81/410 ,מ 0 טוזג 2 . 9 
, 0110 ־ 301 ^ 1 . 7 ז ; 1936 , 14116 ■ 31111 : 1114 1 ) 011 1 ) 1 ( 1 )' 1 ' 6 }/ 31 . 01311 
; 1938 ,( 11 ^ ,,י\ 01 ס .־ 000£1 ) ? 17101 ? 011 ' 111 ) 011 * 1110 ) 3 6 ) 1 }) 11 [// 

1^3111011, 31? 1116011 {?16111)2111(111 461 61111111 46113., 19401 
0. 1)31110111, (1 601! >£10 4611/1 ) 116(1 0116x1016, 1-1\ ; 1943 , 7 ׳ 

0 3 * 30165 1116 10 1 ( 1111104116110 111 / י 30 י 1.0$ • 1 ׳\ ..£־ י ¥\ / 
€6)111(11.0x4 801)1/16112 3., 1946; 14, 801)11, }01(11)61/16 10 ץ 
0 11 £/2€ 3/1£/)101)45 ( 801)1/1€1)2 £.), 1948/9; 111., 810£60 - 

״ 800 . 131111 . 00 ־ 1 ?) 4111114.465 ^ 311£ 11 ) 216/1 ) 8656 11 ) 216 /<} 1 ) £1 
; 1956 , 1 ) 811116 11114 ,:) 5 ־ 13101 ח 3 ? .מ 14 ( 3 . 5 ; 1952 ,( 163 
י ^ב?י^ב 11 ' 1 ט 6 \ 2 .¥ ; 1960 , 1 ) 16 * £11 , 381015 ־\ 0 ז'ד . 1 < . 0 

, 1961 ,.£ 74011/16111 { 0 5 * 66 (} 15 / 11 ) 1/116 } 1 ) £1 $10 (( 8/1 

ק. ה. ב. 

אוכלוסיה. בה׳ לא נערך מעולם מיפקד־אוכלופיה, 

וכל האומדנות מוטלים בספק, האוכלוסיה מחולקת הלוקה 
לא־שווה על פני שטח המדינה, ומבחינת הרכבה היא מהווה 
פסיפס של גזעים, עמים, לשונות, דתות ותרבויות. 

75% לפחות של האוכלוסין יושבים בכפרים שבאיזורים 
הממוזגים (ר׳ לעיל), שתנאי האקלים בהם נוהים לגידול 
תבואה ובהמות. כ 40% מהם מרוכזים בצפונה של רמת-ה׳. 
זהו "מעוז־ההרים" ההיסטורי של ה/ מושבם ומרכז־כוחם 
המטרתי של ה א מה ארים (כ 4 * מתושבי ח׳) — נוצרים־ 
מונוסיסיטים (קופטים [ע״ע]), דוברי לשון שמית, שעלו 
לדרגת הקבוצה השלטת מבחינה מדינית בגלל כיבושיהם 
הצבאיים וכושר־האירגון שלהם. העממים דוברי תיגרי־ 
ניה ותיגרי, היושבים בה׳ הצפונית־מזרהית, נופלים 
במספרם מן האמהארים, אך קרובים להם מבחינה לשו¬ 
נית ותרבותית. דוברי תיגריניה גם הם נוצרים־קופטים, 
רוב דוברי תיגרי — מוסלמים. הלשונות הכושיות 
(ה ף מ י ו ת) היו מיוצגות באיזור זדי בכמה ניבים מדוברים 
בפי קבוצות קטנות של אוכלוסין, שרובם נתבוללו בינתיים 
בתרבות האמהארית ומדברים כיום אמהארית או תיגריניה. 
בהרי סמיאן בצפון-דו' יושבים ״היהודים השחורים של ה'"— 
הפלשים (ע״ע). 

כ 30% — 25 של אוכלוסיית ח׳ יושבים בהרי הגלילות 
המרכזיים והדרומיים, וכ 15% — 10 — במאסיוו המרכזי. 
הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באותם האיזורים הם בבי ג ל ה 
(ע״ע), דוברי לשון כושית (?ומית), שהיו מעיקרם שבטי 
רועים ברמת־סומאלי, היגרו במאות ה 16 — 17 להרים שבפנים־ 
הארץ, פנו לחיי היישוב וקיבלו את הנצרות (במרכז) או 
את האיסלאם (בדרום ובמזרח), בעוד שאחיהם היושבים 


במישורי ח׳ הדרומית עדיין רועים בעיקר ועובדי-אלילים. 
בבי־גאלה הם כשליש מאוכלוסיית ח׳. בהרים שממערב לאג¬ 
מים הגדולים יושבים שבטים דוברי ניבים של הלשון הכו¬ 
שית ם יד א מ ו, שעיקר פרנסתם על גידול הבננה החבשית. 
בשטח קטן במרכז יושבים בני גוראגי, דוברי לשון שמית 
הקרובה לאמהארית. 

באיזורי־הספר החמים של ח׳ המזרחית יושבים עממים 
נגרואידיים, הדוברים בלשונות נילוטיות ולשונות אח¬ 
רות, שלא מויינו עדיין; אלה מהווים כ 10% של אוכלוסיית 
הארץ. רובם יושבים בכפרים ועוסקים בעיבוד חלקות-אדמה 
מתחלפות בשיטות פרימיטיוויות ביותר (עידור). אין להם 
לשון כתובה ולא אירגון חברתי מפותח; אע״פ שקצתם מכי¬ 
רים באיסלאם וקצתם בנצרות, שומרים רובם, למעשה, על 
דתיהם השבטיות־אליליות. — השטחים הנרחבים והצחיחים 
שממזרחה ומדרומה של רמת־ח׳ הם דלי-אוכלוסין, ויושבים 
בהם רק כ 5% של תושבי ח׳ — מוסלמים דוברי לשונות 
כושיות, באריתראה הצפונית נמצאים שבטים רבים של 
רועים נוודים; החשובים שבאלה — בני־עמיר (כ 75,000 
נפש). מהם מדברים בלשון תיגרי השמית, אחרים שמרו 
על לשונם הכושית! כולם מוסלמים להלכה, — שטח־הערבות 
הטר 1 פי המעזתרע ממסאועה דרומה עד.למאסיוו המרכזי, 
מאוכלס בשבטי הרועים הנוודים םאה 1 ואפאר (דאנאקיל) 
(כ 120,000 נפש). מדרומו של המאסיוו המרכזי יושבים כ 1 / 2 
מיליון מבני סומלי (ע״ע) — עם של דוברי לשון כושית, 
מוסלמים, נוודים מגדלי גמלים, כבשים ועיזים. בעמק הג׳ובה 
העילי יושבים בני סאב — שבט מעורב מיסודות סומאליים, 
נגרואידים וגאלאים, העוסק בחקלאות. 

בסיכום נמצא, שכמחצית תושביה של ח׳ הם נוצרים 
(או מוחזקים נוצרים), פחות משליש — מוסלמים, ופחות 
מרבע — עובדי-אלילים. הנצרות הקופטית המונופיסיטית 
היא הדת הרשמית של המדינה׳ אך מבחינה יישובית היא 
מהווה אי מוקף יישוב איסלאמי ואלילי; מיעוט איסלאמי 
חי גם בקרב הנוצרים. במעמדות הנחותים של כל הדתות 
רווחות אמונות טפלות — בשדים ובמעשי-כישוף, אע״פ 
שהדתות הרשמיות מגנות אמונות אלו. 

הזרים היושבים בח׳ הם: ב 25,000 ערבים־תימנים — 
סוחרים וחנוונים; כ 15,000 איטלקים, בעיקר באריתריאה; 
קצת ארמנים ויוונים. 

עריה הגדולות של ח׳: הבירה אדים־ א ב בה (ע״ע; 
450.000 תושבים [ 1962 ]) ! אסמרה (ע״ע) — בירת ארי־ 
תריאה; דירדאווה, גונדר (ע״ע), הרר (ע״ע); מסאועה — 
נמלה של המדינה (באריתריאה). 

הנצרות החבשית. הדת הרשמית של המדינה היא 
הנצרות המונופיסיטית שלהקופטים (ע״ע). כנסיית־ח׳ הרש¬ 
מית היתה קשורה מראשיתה בכנסיה הקופטית שבאלכסנ¬ 
דריה — מבחינה תאולוגית, פולחנית (פרט ללשון) וגם 
אדמיניסטראטיווית. עד 1949 עמד בראש כנסייודהבש אר¬ 
כיהגמון קופטי, בעל התואר א ב ונא (= אבינו). ב 1950 , 
לאחר מו״מ ממושך, זכה לראשונה כומר חבשי במשרה זו, 
הוסכם, שה׳ מוסיפה להכיר בעליונותה הדתית של אלכסנ¬ 
דריה, אולם האבונא הועלה לדרגת "פטריארך קתוליקוס", 
הכהן השני במעמד אחרי הפטריארך של אלכסנדריה. 

נוסף על ייחודה הדוגמתי בנצרות, היתה הכנסיה החבשית 
במשך מאות בשנים גם מנותקת מן העולם הנוצרי, ונוצרו 


95 


חפש 


96 



:מרים חב׳טיים 


בה מנהגים מיוחדים. הנצרות החבשית שמרה בקרבה גם 
כמה יסודות יהודיים (מורשת הנצרות הקדומה או פרי 
השפעות יהודיות). הילדים נימולים ביום השמיני ללידתם 
ונטבלים ביום ה 40 . החבשים מכירים מעין דיני כשרות 
לגבי מאכלות, מעין דיני טומאת קרי וטומאת נידה׳ את דין 
הייבום, וכן הם שומרים הן את יום השבת והן את היום 
הראשון. אין הם מצטלבים, ובניגוד לקאתולים אינם מתוודים 
אלא לפני מיתתם. בלוח־השנה החבשי כ 200 ימי־צום, אולם, 
למעשה, מקפידים עליהם רק הנזירים. הגירושים אסורים 
לפי הדת׳ ומשום כך אין רוב האנשים באים בברית־הנישואיו 
בטקס כנסייתי אלא ע״י חוזה בלבד, שניתן לבטלו. באמונה 
ובפולחן בולטת הערצה יתרה של הבתולה מרים, העולה אף 
על זו שבקאתוליות וגובלת בהאלהה. 

בנייני הכנסיות עגולים או מרובעים, ובמרכזם קודש־ 
הקדשים (מקדם), המכיל מזבח על־גבי לוח (תבות), המייצג 
את ארון־הקודש? הגישה אליו אסורה לחילוניים. מספר 
הכנסיות בחבש נאמד ב 20,000 , ובכל אחת יש לפחות שני 
כהנים(קיס או כהן) ושלושה עוזרים: או דיאקונים או דבתר־ 
אים (ר׳ להלן), המזמרים בשעת התפילה פרקי־תהילים ופז¬ 
מונים מאולתרים(קני) ורוקדים ריקודים פולחניים. הדבתראים 
הם המלומדים, יודעי השפה הליטורגית געז (ע״ע), שבה 
נשמרו כתבי־הקודש ושמוסיפה לשמש "לשון הפולחן גם 
לאחר שהפכה ללשון מתה (בדומה ללאטינית בקאתוליות); 
הדבתראים הם המלמדים את העם. הכמרים חייבים לשאת 
נשים לפני הקדשתם. סוגים אחרים של אנשי־דת הם הבה- 
תוים ("המתבודדים") והנזירים (מ 1 נוכסי); הללו מאורגנים 
בשני מיסדרים גדולים. הכנסיה לא זו בלבד שהיתה המסגרת 
היחידה לתרבותה של ח׳ הנוצרית, אלא היא עדיין גורם 
מכריע במציאות החברתית, הכלכלית והמדינית במדינה. 
כ 20% של הגברים הנוצרים בח׳ הם אנשי־כנסיה. כשליש 
מכל האדמות בממלכה הוא רכוש הכנסיות והמינזרים; 


לפנים היה כל אחד מהם מתפרנס מאדמותיו, אולם ב 1942 
נוסדה קופה כנסייתית מרכזית, המרכזת את כל ההכנסות 
ומחלקת אותן לפי תקציב מתוכנן. חידוש אחר בשטח הדת 
בדור האחרון הוא החדרתה ההדרגתית של השפה האמהרית 
לתוך הפולחן. כמו־כן ביטל הקיסר לאחרונה את הנוהג לתת 
תרומות ונדבות גדולות לכנסיה ולערוך סעודות מפוארות 
ביום־הזכרון (תזכר) למת ( 40 ימים לאחר המיתה) — דבר 
שלפנים היה עשוי להרוס מבחינה כלכלית את כל המש¬ 
פחה. — ב 1955 נוסדה מכללה תאולוגית באדיס־אבבה. 
א, ז. אשכלי, חבש, תרצ״ו ־,, 011110 * #11111 ? . 11 ק 

1110 ) 0 , 3113141 ( 1 . 11 '? 11111 ?>! ? 11 ? 11 ? 17131 1€ ' 0 .' 35 \ 4/ 71 - - 4051 ' 401 ! 

1 ? ? 0 ^) 0141 ) ?'( 101 * 111 11 *;? 113 ( 001 . 13 .( ; 1893 , 30112111 . 11 

י .!> 1 : 1929 ,, 17/1 . 1 מ 51 ל 11-110 ת< 0 . 0 ; 1928 ,.*ל/ ? 11 1150 ? £1 
,* £11 ?>! . 4 1,3114 * 3 ( 1 , 11 וחג > 1 . 1 ^ 1 ; 1937 ,..'!' 11 1111 ?£ € 
. 50117311 : 3 ? 1 י 1 ( 1 ■/ 01 11013 ? 111 { 0 5 ?!) 0 ? 7 . 1 \ . 1 ; 1953 

, 10:1 ־ 11 ת 111 חסא ,ג 10 ז' 1 \/ .־\־!ט 5 .־!#סח 13111 ) 53/10 ,'! 13 !/ 

,( 1 * 1111 ) . 11 !ס 03113 ? 7/2 .!)■!ס^חחוזט^ . 1$ ; 1955 ,( 1 

; 1955 ,(. 1 ) 1 ( 11 ) . 1/113 * 501 /ס 5 ? 1 ) 0 ? 7 ,] 11111 ־ 01 . 11 ; 1955 
,ץחחס! . 11 ; 1956 ,? 1415107 31 €14110 3 , 1 <י ז 1111 ^ 1 ח 2 ? . 8 

.£! ; 1958 , 1/74 ,ס^סזסנ! .[ ; 1957 ,%/?* 471% . 1117 1.3114 
741 31 10 ) 7 ? 7/1 , 0 ; 1 ססז 8 . 01 ; 1958 ,? 7043 ,*] 1.111110 .¥\ 

; 1959 ,( 49 ״׳\ 110 .־ 000£1 ) £11131145 ! 71 1/110$1311 71 1/10 111 ? 13£ 

? 7/1 , 1001 ) 11011 ( 1 .,־ 1 ; 1959 ,$.!/' 5114 י €1 ? 7 011 \ .ח 50 ח 0 ן "י! 

45 ,? 1 ) 700 115 :. 11 ,(. 1 ) 0 ) ׳(.> $1 ([[^ 1 .\; .ז> ; 1960 ,* 1130 ) €1/110 
100 ) 74/110 ? 7/1 ' , 111 ) ות< 5 :)[ ״<) ; 1962 ״ ,? €14110 45 ,??? 501:2 

. 1963 , 1404 > 731 

ק. ה. ב.— ר. ח. 

חוקה ומשטר. חוקה כתובה ראשונה הונהגה בח׳ 

ע״י הקיסר הילה סלסי 1 (ע״ע) ב 1931 ; היא תוקנה ב 1955 . 
לפי החוקה ח׳ היא מונארכיה חוקתית, שבראשה עומד 
קיסר — ״נגום־נגסת״ (״מלך־מלכים״) — מן השושלת 
המתייחסת על צאצאי שלמה המלך ומלכת שבא. הקיסר 
ממנה את הממשלה, המורכבת מ 12 שרים. קיים פארלאמנט 
מחולק לשני בתים: סנאט המורכב מ 30 חברים ממונים 
מטעם הקיסר לתקופה של 6 שנים, ואסיפת־נבחרים בת 60 
חברים הנבחרים ל 4 שנים בבחירות כלליות עקיפות על 
בסים אישי (מפלגות מדיניות אינן מוכרות בדד). ח׳ הישנה 
(בלי אריתריאה) מחולקת ל 12 גלילות, שבראשם עומדים 
מושלים כלליים ממונים מטעם הקיסר. אריחריאה היתה 
יחידה אוטונומית, הקשורה בברית לח׳: ב 1960 סופחה אל 
ח׳ כגליל 13 . — דגל הממלכה: ירוק־צהוב־אדום בפסים 
מאוזנים (ע״ע דגל: לוח הדגלים); סמל הממלכה: אריה 
("גור אריה יהודה") נושא כתר ומחזיק צלב. לשונה הרש¬ 
מית של חבש היא אמהארית, ושל אריתריאה — תיגרי־ 
ניה. דת-המדינה הרשמית היא הנצרות הקופטית, אולם 
החוקה מבטיחה חופש לכל הדתות. — מבחינת המציאות 
עדיין קיים בח׳ שלטון־בכיפה יצל הקיסר. 

במיבנה החברתי־מדיגי המטרתי של ח׳ היה הקיסר 
בעל כל הקרקעות בממלכתו, ולא היה הבדל בין רכושו 
הפרטי לרכוש המדינה. היום הוא מרכז בידו את השלטון 
בכל הממלכה, אולם לפנים היה המשטר פאודאלי מובהק, 
ובו היה הקיסר שליט אמיתי על איזור-מוצאו בלבד, ואילו 
לכל איזור אחר היה שליט עצמאי־למעשה (״ראס״ = ראש), 
שגבה מסים, קיים חצרימלכות, הקים צבא ואף ניהל מלח¬ 
מות, לעתים אפילו בקיסר; גיוס החיילים נעשה ע״פ ממדי 
הקרקע. בסיס המדינה והחברה היו האיכרים ה״חפשים" 
("גבר" — משלם־מסים), שעיבדו את אדמותיהם או את 
אדמת המשפחה או הציבור. אדמות אלה עברו בירושה 
(מכאן שמן רסת =־ ירושה). האיכרים מחוסרי־הקרקע עבדו 



97 


חבש 


98 


בשטח שניחן לאצילים ולחיילים (לאחרונים בשטחים כבו¬ 
שים) ע״י הקיסר תמורת נאמנותם ושירותיהם ותמורת הת- 
חייבותם לספק שירותים אחרים וחיילים. הבעלות על אדמות 
אלו (ג ו ל ת) לא עברה בירושה, אך לעתים ירשה הבן 
הבכור בתנאי שימשיך במילוי תפקידי אביו. למעשה, רק 
הכנסיה קיבלה אדמה לצמיתות. האיכר החפשי שילם מס 
ומעשר מתוצרתו למלך ומסים מקומיים לשלטונות. האיכר 
מחוסר־הקרקע שילם, נוסף על כך, דמי־חכירה לבעליה 
הזמני של האדמה. — בצד המיבנים הפאודליים התקיים 
מוסד העבדות, כשבני משפחות האצולה האמהארית, וכן 
אנשי הכמורה הגבוהה ומוסדות כנסייתיים היו הבעלים, 
ורבים מבני העממים החמיים היו משועבדים להם בגופם! 
כמו-כן נרכשו עבדים מבין שבטי הכושים בארצות שכנות, 
וחבשים הירבו לעסוק בסחר־העבדים עם הערבים. מיעוטם 
של העבדים הועסקו בחקלאות, רובם היו משרתיהם של 
הראשים. יש מעריכים, שבמאה ה 19 היו 20% — 15 של הא 1 ־ 
כלוסיה הכללית עבדים. הקיסרים תאודרוס ומנילך (ר 7 להלן, 
עמ 7 108/9 ) עשו צעדים ראשונים לצימצום העבדות בארצם — 
בעיקר כדי למצוא חן בעיני האירופים. אולם רק לאחר שב־ 
קשתה של ח׳ להתקבל לחבר־הלאומים נדחתה ב 1919 בגלל 
קיומה של העבדות במדינה זו׳ הוצא חוק שהטיל עונש־מוות 
על סחר־העבדים, וב 1926 בוטל מוסד העבדות מבחינה חוקית 
לחלוטין. אולם עד לכיבוש האיטלקי לא הוגשם חוק זה אלא 
במידה מצומצמת. 

מיפנה מכריע חל לאחר שובו של הקיסר הילה סלאסי 
לכס־מלכותו ב 1941 . השלטון רוכז בידי הקיסר, "ראם" הפך 
להיות תואר־אצולה גרידא, בעיקר לבני בית־המלוכה. שיטת 
המיסים תוקנה, והונהגו חידושים כדי להקל על האיכרים 
ולהעלות את רמת־חייהם. ננקטו צעדים נמרצים לביעור 
העבדות ע״י פדיון העבדים מידי אדוניהם ושיחרורם. העב¬ 
דות כתופעה חברתית נעלמה מח 7 , אולם ייתכן ששרידיה 
עדיין קיימים במקומות נידחים במדינה. 

המשפט בח׳ נשאר עד סמוך לימינו משפט־מנהגים 
גרידא. משפט זה מוצאו מתקופה קדומה, ומקצת יסודותיו 
דומים למושגים מקראיים. משום אי-הוודאות והרב־גוביות 
של מנהגים אלה הורגש הצורך בקודיפיקאציה חדישה, וה¬ 
פעולה בכיוון זה החלה ב 1954 . ב 1957 יצא ספר־החוקים 
הפלילי! ספר־החוקים האזרחי וספר־החוקים למסחר אושרו 
ב 1960 , וב 1961 אושר ספר־החוקים לדיון פלילי. 

ספר־החוקים האזרחי מחקה את שיטות־המשפט הנהוגות 
ביבשת אירופה, ביחוד אתי ספר־החוקים השווייצי. הספר 
הראשון מוקדש לדיני האישים, השני — לריבי משפחה 
וירושה, השלישי — לדיני הקניין (לרבות הקניין הרוחני), 
הרביעי — לדיני חיובים, החמישי — לדיני חוזים מיוחדים, 
נושאיהם של שני הספרים האחרונים מקורבים לעניינים 
המוסדרים ע״י ספר־החוקים למסחר. חוזים כגון מבר, הר¬ 
שאה ומשכון נכללים בספר־החוקים האזרחי, ואילו דיני 
חברות, ביטוח והובלה — בספר־החוקים למסחר. 

ספר־ההוקים האזרחי מצטיין באריכותו ( 3,367 סעיפים). 

דבר זה והקירבה לשיטות־משפט זרות נראו כעשויים להקל 
על המשפטנים החבשים את תחולת משפטם החדש. אך יחד 
עם זה אין ספר־החוקים החבשי בחינת העתק של שום 
קודכס קודם, אלא מכיל גם חידושים רבים — כגון הפרק 
על החוזים האדמיביסטראטיוויים. המכוון לקבוע את זכויו¬ 


תיהם ואת חובותיהם של המיפעלים המקבלים זכיונות לשי¬ 
רותים ציבוריים או נוטלים על עצמם עבודות ציבוריות 
או הספקה מסויימת! משום עניינה של ח׳ בהקמת מיפעלים 
זרים בארץ, היה דרוש להסדיר עניינים אלה בכל הדיוק הראוי. 

הבדלים ניכרים לעומת שיטות המשפט המערביות נכל¬ 
לים בספרי דיני האישים והמשפחה והירושה, בענייני האי¬ 
רוסין, הנישואין והגירושין. הבן הנולד מחוץ לנישואין 
מושווה לגבי הירושה לבן החוקי. כל זכות לרשת נשללת 
מאלמן או אלמנה. אין ירושה משוריינת לבני המשפחה, אלא 
מזונות מן העזבון שקרובים מסויימים זכאים לקבל. 

,( 3 נ , 5 ־ 311 ?^ , 1131 ־ 10101 ) . 3 171 , 1001-811X100 < .£ 

; 1948 ( 0 717116111 00667 7/16 , 01113111 ? ; 1932 

, £016$ 0.713 £€367011071 : 176 <ן 2 < £7 71011 } 33110 7/16 ,בע 0 ז 13 < 

,.£ 171 111071 ) 3.37711711517 £110 ! £1 . 14 ; 1954 

, 0116111 ' 706116 * 1 ■ 314 607151111430715 1,65 , 01 ב 1 :ז 1 ) 30 > . 11 .{ ; 1956 
-! 306% 36 $011166$ 365 116 ^ €01010 , 30 ) 11$ ^ 0 ; 1957 , 148 — 93 
; 1957 8 , 198 — 196 , 77107136 16 3071$ 117131$146 ( 1716711071071 
, 71611 ( 611110 767101 ( €036 , 0 ־ 31 ^ 00111 011 ־ 111 . 30£ ז ; 1 0 * 1 ^ 00 

ל 83601 ) 1360 36 1611 <} 611710 611-11 €036 €6 ־ 1 >נזופכ 1 . 11 ; 1959 
1611 <} 110 ( 61 61611 €036 314 $014766$ ,. 14 ; 1961 ,( 26 ,. 0111 ^ 2 
. 1962 ,( 14 ,.^מ 1 ס 0 1011 ( 1 . 0 ־ 1010 

ר. ח.— ג. ס. 

כלכלה. המשק החבשי עדיין רובו ככולו משק אוטרקי, 
והפעילות המסחרית מתנהלת בעיקר לפי כללי סחר־החליפין. 
כ 90% מהאוכלוסיה מועסקים בחקלאות! ההכנסה הלאו¬ 
מית — העולה אך במעט על 100 דולאר חבשיים לנפש 
לשנה — נובעת כמעט כולה מסקטור זה. 

מתוך כ 1,200 מיליון דונם אדמה נמצאים 170 מיליון 
בעיבוד, ואילו 50% מאדמות ח׳ משמשים למרעה. 80% 
מהאדמות הניתנות לעיבוד חקלאי נמצאים בבעלות משפחת 
הקיסר, הכנסיה והאצולה המקומית, אך היחידה החקלאית 
הממוצעת היא 60 -- 80 דונם. דמי־החכירה המשתלמים ע״י 
האיכר מגיעים בממוצע לשליש מהיבול השנתי. 

עיקרה של החקלאות להזנת האוכלוסיה: בצפון (בקרב 
דובדי-שמית) — גידול דגנים, בראש וראשונה החילף החבשי 
(טף), זרעי־שמן (ביחוד ג 10 ב 11 ;!צ־<ג) 3 ב 0111201:1 ופשתה). 
וקטניות! בדרום ובמזרח (בקרב דוברי־כושית) — מטעים 
של צמחי־עידור, כגון יאם, בטטה (ע״ע) והבננה החבשית 
(ע״ע בננה, עמ ׳ 160 ). יבול הדגנים השנתי נע בין 5 ל 6 
מיליון טון, יבול זרעי־השמנים מגיע לססס, 400 ט 1 ן וזה של 
הקטניות נע בין 600000 ל 900,000 טון. לגידול־המקנה 
נודעת חשיבות בכל רחבי הארץ. לפי אומדן, מצויים בה׳ 
23 מיליון ראשי-בקר ו 37 מיליון ראשי־צאן(כבשים ועיזים)! 
אולם רק 10,000 ט 1 ן בשר-בקר מעובדים עיבוד תעשייתי. 
היבול המסחרי העיקרי של ח׳ הוא הקפה! ב 1961 הגיע 
היבול ל 0,000 ד טון, שמהם הופנו 51,000 טון ליצוא. 

גידול הכותנה סיפק ב 1960 1,400 טון סיבים (כנגד 
צריכה של 8,000 טון). ב 1961 הוחל בהכשרת שטח של 
מיליון דונם אדמות־בעל באיזור מדבר דאנאקיל, שיספק 
בשלב סופי 15,000 טון סיבי־כותנה. — סקר גאולוגי מקיף 
לא נערך עדיין בח 7 . המוצרים המינרליים הזוכים לפי שעה 
לניצול תעשייתי הם זהב בקנה־מידה מצומצם ( 41,000 
אונקיות ב 1960 ) ומלח. במדבר דאנאקיל נתגלו מירבצי אשלג. 

בח׳־גופא קיימים רק כ 80 מיפעלי־תעשיה, באריתריאה — 

90 . הם עוסקים בעיקר בייצור מלט. לבידים, סוכר, שימורי־ 
בשד (מיפעל ישראלי — אינקודה), עיבוד עורות, מלח 
ועוד. כ 40% משווי התפוקה התעשייתית נובעים מענף מוצרי־ 


99 


חבש 


100 



חבש וסומליה 

איזורי־חרבוח — ססעים — םבר;ת 


המזון. השני בחשיבותו הוא ענף הטכסטיל, הכולל 85,000 
פלכים לטוויית כותנה ו 1,500 נולי־אריגה. ייצור הסופר 
גדל מ 16,000 טון ב 1956 ל 40,000 טון ב 1960 . ייצור המלח 
(לצרכי בישול ותעשיה) הגיע ל 180 אלף טון ב 1960 ? ייצור 
המלט נע בין 30,000 ל 35x100 ט 1 ן לשנה. — חלק זעום 
ביותר מאוכלוסיית ח׳ מועסק בתעשיה, המפותחת ומוחזקת 
בעיקר בידי זרים; ב 1961 היה מספר השכירים כ 20,000 , 
מהם 500 אזרחים זרים; אך מספר פועלי־ד,תעשיה גדל 
והולך ב 10% מדי שנה. 

תפוקת החשמל עלתה באופן ניכר מאז מלה״ע 11 — 
מ 11 מיליון קוו״ש ב 1946 ל 55 מיליון קודש ב 1960 דל 74 
מיליון.קודש ב 1961 . ב 1960 התווסף לרשת־החשמל מפעל 
הידרדחשמלי גדול (סכר חקוקה); הוא מנוצל רק חלקית 
מפאת חוסר ביקוש. 

תחבורה. רשת הכבישים פותחה בעיקר ע״י האיטלקים 
מטעמים איסטרטגיים. היום נמצאים בדד 4,500 ק״מ כבישים 
ממדרגה ראשונה וכ 1 x 100 ק״מ מסילות-ברזל (קו אדים- 


אבבה—ג׳יבוטי [סומאלי הצרפתית] וקו מסאועה—אסאב 
באריתריאה). מספר המכוניות הנעות בכבישי ח׳ מסתכם 
ב 10,000 יחידות, בכללן 800 מכוניות־משא כבדות. עיקר 
התובלה עדיין מבוצע בכוח בהמות־משא (החמור והגמל). 

המטבע הוא ה ד ו ל א ר החבשי, ששערו — 0.4 
דולאר־אה״ב( 7 דולאר־חבש = 1 לי״ש).תקציב־המדינה המאו¬ 
זן הסתכם ב 1960/1 ב 209 מיליון דולאר חבשיים, ב 1961/2 — 
ב 281 מיליון, 25% מהכנסות־המדינה נובעים ממיסים ישירים, 
כ 55% — מהכנסות המכס והבלו. ההוצאות הממשלתיות 
העיקריות הן לצרכי בטחון ( 25% ), אדמיניסטראציה ומש¬ 
טרה ( 35% ) וחינוך ( 14% ). 

יצוא הקפה מהווה יותר ממחצית כלל־היצוא של ח׳. 
מוצרי-יצוא אחרים הם עורות, דגנים וזרעי-שמנים. רוב 
היצוא מופנה לאה״ב, עדן, איטליה ואנגליה. סחורות־היבוא 
העיקריות הן מוצדי־טכסטיל, מכוניות, ציוד טכני ודלק. 
ספקיה העיקריים של ח׳ הם יאפאן, איטליה, אנגליה, גר¬ 
מניה ואה״ב. 





























101 


חכש 


102 


סחר־ ה חוץ של חבש 
(במיליוני דולאר חבשיים) 


1960 

1958 

1950 


197.3 

143.5 

68.2 

יצוא 

207.6 

186.9 

74.6 

יבוא 

1 ־ 716-1 ) .מ 

/^־ 1 ׳ ,־ 1 ־ 1 / , 1 ־ 1 

!{<■ 11'/(!>■1111 ! 11111 ( 11 :.!, 1 11, 

1939; 


- £ 5£60 411122 ) $1 .> 1 -*נ//ז>! 7 1 ) 122 )¥ . 811111 ,ז 10 ו 01 ח 8 .׳׳\\ 


׳)!/' 1 ' , 110101 . 1 ל 2 . 11 ; 1948 ,( 11 י 0 (.> 11101111 * £1 ) 1.5 ; €!.{{*} 1 >י{# 

10 /' 7 ,ל.^ 00 זמ . 11 . 41 ) ; 1956 ,.¥ / 0 •\ 1 * 2 0220 >¥ 11 >' 1111112 ) 1 ' 2 § 1 / 
. 0011 ,'[) / 0 15 ) 121 ) 11 /^ 1 ^ 1 11 )'< 1021 ) ) 112 121 ^) 1 ק €002 1 ) 101 ( 1 
£<> ׳<זז£ ח 11 ׳^ ,ז רו סוס ח ־ 1:1 ־\ 0 0 1311 ^ 1110 *£ ; 1958 ,( 11 \. { ׳< 1311 ס 0 
,.¥ / 0 \ 00  ¥100 ) ¥ 102201711 , (־ 1 ^ 111 ) 10 1011 : נ €1 זש 11 זן 11 ס 0 
,'{ 000222 )¥ 1 ) 00 5 ) 1 (} 0 ) 7 ־. .¥ 1 / 110 £ 51 ( 0 א . 10011$ ־ 810 .£ ; 1959 
) 0002221 )¥ ) 2/2 10 11021 ) 114 > 0 < 1224 ! 12 ; ,}!ן־!! 0111 ( £30 . 11 ; 1960 

. 1961 ,.¥ / 0 ׳{ 1115102 

ס. מ. 

חינוך. רק כ 10% מתושבי ח׳ המבוגרים יודעים קרוא 
וכת 1 ב! אולם כ 15% מתקציב המדינה מוקצבים עכשו 
לחינוך. בבה״ס הממשלתיים על כל דרגותיהם נרשמו 
ב 1960/1 כ 250,000 תלמידים, שהם 5% בקירוב של הילדים 
בגיל ביה״ס. מלבד אלה מקבלים 120,000 ילדים (לפי 
האומדן) חינוך דתי במוסדות של הכנסיה החבשית ושל 
המנזרים. מוסדות ההשכלה הגבוהה ב 1961 כוללים: מכללה 
אוניברסיטאית (בהנהלת ישועים קאנאדיים) ומכללה למהג־ 
דסות (שתיהן באדיס־אבבה); מכללה לחקלאות ולמקצועות 
מכאניים (בהראר). מכללה לרפואה (בגונדאר), ומכללה 
תאולוגית (באדיס־אבבה)* בכל המוסדות האוניברסיטאיים 
הללו יתד למדו ב 1961 כ 900 תלמידים. באיזורים הכפריים 
מצויים בח״ס מועטים בלבד. המורים בדרגת־ההינוך הנמוכה 
כולם מבני הארץ, אך בשאר הדרגות מלמדים — מלבד 
חבשים — בעיקר מורים מחוץ־לארץ (מהודו, קאנאדה. אה״ב, 
שוודיה), ולשון־ההוראה בהן היא אנגלית. 

1€ ) 1 ! 2 ז $€1€ - 021 /¥ 021 4111011 ) 111 >¥ / 0 2€1 )£ 1221 ) 7/1 , 0 זס£ .,' 1 

: 1958 ,( ¥11 .ד\ ,. 01101 ־<$£ $00131 0£ 1 ) .¥ 171 ' */) 11 ) 8 

11 ) 1 ) 80 ~* 0 / 22 * 1114 > ) 81 1 ) : 111021 )) 111 )¥ 10 ) 1 (^ ¥11110 

־־ 101:01 ,אס ; 960 [ ז (^£ 1 < 111 £€ (£111 X /€ 

/ 0 }/ 00 (/- 22 )) 7 11 > 11100 ) 12116111 , £11110311011 0£ 311 ש׳ £111 03110031 

. 1962 , 411100 ) 112 >¥ 

ק. ה. ב. 

לשונות וספרויות. לשונות ח׳ מתחלקות לשתי 
קבוצות: השמית ו ר• כ ו ש י ת(ה ח מ י ת). דוברי הלשונות 
השמיות מרוכזים בעיקר בצפון־מערבה של המדינה ובשתי 
מובלעות במזרחה ובדרומה. מבחינת השטח מקיף תחום 
דוברי השפות השמיות רק כשליש משטחה של ח/ אולם 
הוא כולל את האיזורים המאוכלסים ביותר. אין סטאטיס־ 
טיקות ראויות לשמן, אבל, לפי אומדן, בין שליש למחצית 
אוכלוסיית ח׳ ( 7 — 10 מיליון נפש) שייכת לקבוצת דוברי 
לשונות שמיות. 

הלשונות השמיות המדוברות כיום בה׳ הן תולדותיה של 
הלשון האתיופית העתיקה ג ע ז (ע״ע), לשונם של הכובשים 
הדרום־ערביים, שהתיישבו'בצפון הארץ ויסדו שם את 
ממלכת אקסום(ע״ע). הלהג השבאי, שהביאו אתם שבטים אלה 
ממולדתם, הושפע מן הלשונות הכושיות של ילידי הארץ 
(בעיקר לשונות אגאו) מבחינה פונולוגית. מצד אחד סולקו 
העיצורים הבין־שיניים וה.ע, מאידך נוספו לשפה פ אמפאטית 
(ת), וכן העיצורים הווילוניים־השפתיים ׳*£, מית>. 
מבחינת תורת־הצורות לא הובהרו עדיין ההשפעות הכושיות 
די צרכן, אולם יש לציין את היעדר כל יידוע בגעז. על 
השפעת הכושית על התחביר אין ידיעות ברורות, ולעומת 



חב , ^: גאמראפיה היסטורית ואתנית 


זח בולטת ההשפעה החזקה של היוונית והסורית, שבאה — 
מן המאה ד. 4 ואילך—בעקבות פעילות התירגום של המקרא 
ושל ספרות תאולוגית נוצרית. השפות הכושיות תרמו תרומה 
ניכרת גם להעשרתו של אוצר־המלים של געז. 

עד למאה ה 10 היתד, געז לשון מדוברת, אע״פ שיש 
להניח שהתהוו בינתיים ניבים איזוריים, שונים למדי מן 
השפה הספרותית הידועה לנו. אף לאחר מכן הוסיפה געז 
להיות השפה הספרותית ונשארה לשונה של חכנסיה החבשית 
עד היום. היא משמשת לשון תפילה וקריאה בתנ״ך גם 
לפלשים (ע״ע). מלבד תרגום התנ״ך, לרבות הספרים החי¬ 
צונים — מהם אחדים שרק תרגומם לגעז נשתמר בשלמות, 
כגון ם׳ חנוך וס׳ היובלות — וספרות כנסייתית ענפה (עפ״ר 
מתורגמת מיוונית וסורית), חוברו בה כרוניקות רבות, המש¬ 
משות מקורות היסטוריים חשובים, ושירה דתית. תקופת 
פריחתה של הספרות בגעז חלה בין המאות ה 13 וה 17 . 

דחיקת רגליה של געז כלשון חיה באה בעיקר כתוצאה 
מן ההתקוממות של שבטי הילידים, שגירשו את השושלת 
השמית מכס־המלכות (ר׳ להלן, ענד 106/7 ). כשחזרו צאצאי 
שושלת זו לשלטון, בסוף המאה ה 13 , היתד. לשון־החצר 
אמהרית (ע״ע), לשונו של המחוז שואה, שבו מצאו 
שרידי בית־המלוכה מקלט למשך כ 300 שנה. עוד לפני כן 
התחילה האמהרית להיות לשון־הוראה בבתה״ס הכנסייתיים. 

הלשונות השמיות בח/ שהתפתחו מניביה של געז, מחו¬ 
לקות לשתי קבוצות: 

(א) הצפונית — כוללת תגרי ותגריניה, המדוברות 
בשטחה של ממלכת אקסום הקדומה — תיגרי בצפון־אריתרי- 
אח, תיגריניח בדרומה ובצפון־ח׳. מבחינה פתטית ודקדוקית 
קרובות לשונות אלה לגעז יותר מלשונות הקבוצה הדרו¬ 
מית. — ת י ג ר י מדוברת בפי רבע מיליון בני-אדם. ללשון 
זו לא היתה ספרות, עד שהתחילו המיסיונרים האירופיים 
במאה ח 19 להדפיס תרגומים של האוונגליונים וס׳ תהילים 
בלשון זו, וכן נתפרסמו בדור האחרון שירי-עם בתיגרי. 
מספר מברי תיגריניה מגיע ל 2 / ג 1 מיליון. גם ספרותה 
המודפסת של לשון זו תחילתה תרגומי המקרא וחברית 






103 


דובש 


104 


החדשה בידי מיסיונרים. אולם בינתיים תורגמו גם ספרי- 
חול שונים מן הספרות האירופית לתיגריניה, ומצויה גם 
עיתונות בלשון זו׳ שהיא אחת מלשונותיה הרשמיות של 
אריתריאה. 

(ב) הדרומית — כוללת אמהרית, הרארי, גורגי, גפאת 
ואדגובה. על א מ ה ר י ת, שהיא הלשון הרשמית של המדינה 
ומדוברת בפי 6 — 8 (?) מיליון נפש — ע״ע. — ה ר א ר י — 
לשונה של העיר הראר והסביבה, בח , המזרחית! מספר 
דובריה כ 35,000 , והיא הולכת ונדחית מפני האמהרית. 
לשון זו, שז־ובריה מוסלמים, הושפעה מלשונות גלה (ע״ע) 
וסומלי הכושיות, ובמידה רבה עוד יותר — מן הערבית, 
לא רק באוצר מליה, אלא גם במיבנה המורפולוגי שלה. היא 
נכתבת באותיות ערביות, להבדיל מכל יתר הלשונות החב¬ 
שיות, המשתמשות באלף־בית החבשי העתיק. הספרות בה 
דלה (שירים וקבצי־חוקים). — גורגי — מדוברת בפי 
רבע מיליון נפש במחוז שמדרום לאדיס־אבבה, והיא נחלקת 
לתריסר ניבים. בולסת בה השפעתן החזקה של העופות 
הכושיות (במיוחד סידאמו)! אין בה ספרות. — גפאת 
היתה לשונם של שבטים במחוז גוג׳אם, באיזור הנילוס 
הכחול. כיום היא לשון מתה, וידיעותינו עליה קלושות 
בלבד. היא היתה קרובה מאד לאמהרית. — ארגובה 
מדוברת בפי שתי קבוצות קטנות במרכזה של ח׳! מספר 
דובריה אינו עולה על 2,000 , והוא פוחת והולך. גם לשון זו 
קרובה לאמהרית; אין בה ספרות. 

על הלשונות הכושיות בח׳ — ע״ע כושיות, 
לשונות. — מלבד אלד׳ מדוברות בת׳ המזרחית לשונות 
ס ו ד נ י ו ת ואחרות (ר׳ לעיל, עמ ׳ 94 ). 

הכתב החבשי. האלפבית האתיופי הוא תולדה של 
הכתב הערבי־הדרומי (השבאי), בתוספת שתי אותיות ( 2 
דגושה רגילה (נ!) ו פ אמפאטית ('נ!). הקו המפריד בין 
המלים שבערבית־דרומית הוחלף באתיופית בנקודתיים. 
בהתחלה היה הכתב האתיופי עיצורי בלבד, ומספר האותיות 
בו הגיע ל 26 . את שמותיהן קיבלו החבשים, יחד עם הכתב, 
אך הכניסו בהם שינויים מסויימים; כך, למשל, שונה שם האות 
נו״ן — לנח״ש. סדר האותיות שונה לחלוטין מסדרן באלפי 
בית השמי הצפוני, ולדבר זה עדיין לא ניתן הסבר מניח 
את הדעת, כמו בכתב הערבי־הדרומי, היה גם באתיופית 
כיוון הכתיבה תחילה מימין לשמאל׳ ולפעמים "בוסטרופדון", 
כל׳ השורה הראשונה נכתבה מימין לשמאל, השניה — 
משמאל לימין, וחוזר חלילה! אולם בהשפעת היוונית, 
שהורגשה בח׳ עוד לפני חדירת הנצרות, נקבע הכיוון 
משמאל לימין. את הכתב העיצורי העדבי־הדרומי הפכו הח¬ 
בשים לכתב הברתי, בהוסיפם לכל עיצור אחת משש התנועות 
א, או, אי, א[ א, או. את התנועה הבאה אחרי העיצור ציינו 
בשינויים קלים בצורת האותיות, כשצורת מיוחדת מציינת 
אות מחוסרת תנועה או מלווה שוא-נע (בדומה לשיטת 
הכתב ההודי). האלפבית האתיופי מורכב, איפוא, מ 7 טורים 
של 26 אותיות, המצטרפות יחד ל 182 סימנים.— כבר במאה 
ה 5 לסה״נ היתד׳ לאלפבית האתיופי צורתו הנוכחית. בשלב 
מאוחר יותר התפתח בעיצורים ק, ח׳, כ, ג מבטא, שלפיו 
הצטרף לכל אחד מהם מעין קצר (פרס לפני תנועות 
ס ו״)! לציון מבטא זה נוספו 20 אותיות. הגאים חדשים 
שהתפתחו באמהרית (צ׳. ג׳ ועוד) הצריכו הוספת 49 סימנים 
חדשים. אע״פ שהכתב החבשי הגיע בזה למידה מרובה של 


דיוק פונטי, עדיין חסרה בו הבחנה בין שוא־נע וחוסר 
תנועה, דאין סימן להכפלת העיצורים. את זו האחרונה 
מציינים לפעמים בזמן האחרון ע״י שתי נקודות מעל לאות. 
הכתב החבשי משמש לכתיבת כל השפות החבשיות, 

פרט להרארית, הנכתבת בכתב הערבי. 

1*., 1.1111110 ; 1909 2 \* 11 * 0 ז) ¥11 11 ? 1110/1 * 0 ./> .ן 67 /< 6 , מס 
0111111 . 1 ; 1931 , 11 > מ 110 > 1 ס 10 ז 0 י> $1 ס £61/11 ¥1111165 , 011 ^ 01 . 1 ׳א , 
$10110. (/0 * 1 , 11111 ־ 01 . 11 ; 1932 ,#'}(}ס!!? 110 ס 

11112110 £ 10 510110 1/1 ¥/01^01\ 1936: 1(1., 510110 (/(:110 
10!*^0*11*0 02 0^100, 1956; 0. 001 0 / , 11 ־ 11 * 10 ־ 111 ־ X21(0 11 !>11 0 ח , 
1-111, 1940; \\1 . ז x81:111, (>0/01 1)0(11 111 ; 1945 , 5 )מ 1€ ת ., 
¥1/110/)!( 00(14*11 <•11*5 . ׳\ ; 1181 ) 1 <>? .[ . 4 ? ; 1950 , 0££ * 4 ?€ ־ , 
1^0/05 011 0141(12 € 0*7 *717)10}', ]951; 7* ס 131101111 ״ !*{{, !'/!£ 
$<■**11*11: ¥0*72[<02?5 4 ? - זס^ססיך .א .\ 2 : 1955 / ס . 

1^ 1 ! 0 * ¥05 - 1/1 * 0 \± / 0 0%€5 > 1£1 ז ¥0 14 * 8071 ■ 1 * $10 1€ /' 1 ' , 1 ת 2 ץ־ן /!/' 

11 € 0 , 1956 . 

. מ. ו 

אמנות ת׳ משקפת בקוויה הכלליים את ההשפעות של 
העמים, שאתם היא באה במגע במרוצת תולדותיה. ניתן 
להבחין בה שלוש תקופות עיקריות: א) התקופה הקדומה, עד 
להתבססותה הסופית של הנצרות בח׳ — ההשפעה השלטת 
בה היא של עמי דרום־ערב! ב) תקופודהביניים, המאות 
ד׳ 6 — 16 — בה בולטים יסודות של האמנות הקופטית 
והסורית, שחדרו לח׳ דרך מצרים! ג) התקופה המודרנית, 
מן המאה ד׳ 16 ואילך — בה ניכרת ידידה של האמנויות, 
בגלל שינויים מדיניים פנימיים תכופים. נמצאים בח׳ גם 
שרידים מועטים של אמנות קדם־היסטורית. 
באדריכלות ראויים לציון האובליסקים והמעומנטים 
האחרים של אקסום (ע״ע), וביניהם: ה״מושבים של השו¬ 
פטים" הידועים; חורבות מיבנים, שהוקמו על בסיס מוגבה, 
מורכב מגישים של אבן־גיד, ושקירותיהם מאופיינים בבליטה 
של שני ראשים של קורות-הפיגום, הנקראת "ראש־קוף"; 
מיבנה תת־קרקעי. שנועד אולי לקבורה; מצבות־אבן — כל 
אלה מהתקופה הקדומה; כנסיות קטנות מונוליתיות■ כגון 



אוב 5 יבק כאקסי-ם 





105 


חבש 


106 


אלה של דברה־דמגו, דברה־ליבנום ליד חם וימרהנה כרסטוס 
צפונה מלאליבלה — מתקופת־הביניים (המאות ה 11 — 13 ); 
חורבות מיבנים מהתקופה המודרנית בסביבות גובדאר,בגוג׳ם, 
ב אמה רה ובשואה, 

הפיסול של התקופה הקדומה מיוצג ע״י שני ספינכסים 
מאבן־חול ומאבן־גיר; שני פסלי אנשים היושבים בכסאות 
ללא משענת, ופסלונים גסים של בע״ח, עשויים אבן, 
מתקופת־הביניים ידוע רק תבליט שטוח, חתוך בעץ, המצוי 
כאלמנט דקוראטיווי בכנסיות בנויות עץ ואבן. מהתקופה 
החדשה ראוי להזכיר את התבליטים האנתמפומורפיים 
והזואומורפיים על מיבנה בעל סיגנון פורטוגזי בסביבת 
גונדאר. 

הציור בח׳ מוצאו מהאמנות הקופטית הביזאנטינית, 

עם תוספת השפעה מערבית קלה; הוא מיוצג בעיקר ע״י 
פרסקות בכנסיות ומיניאטורות בכתבי־יד, ומתייחס כולו 
לתקופת־הביניים. 

.( 1 ; 1893 ,$ 171 ) 7.1/110$1 ? 1/1 / 0 ^ €11 ? 7/1 .״ד .{ 

, 1111011 ) ? 2 ? ? 1115 ? ( 1 ? תחג 1 זונ £111 — 00 ^ £1000 

-?{ ? 1 > 5 ? ? 117172 $ €171 , 1 >ץ 3 (|תו 3 ו 01 . 5-8 ו 23 \ 2 .£ ; 1913 , 7 \ 1-1 

^ 10111101 א . 13 ; 1931 , ? $1 7.1/110 71 ? 5 ? 11 [> 010£1 ? 1 /? 07 5 ? 1 /? 7 ? 1 /? 

~ ח ? 071 0 ? 71 {£ 17 ? 71 ? 1 /? 111 ) 051 ? 71% ? 111 ך 171 ? 51711 ? 07 א נ 1 >־ 11131 '׳\ 10 > 

, 0 ת 011 ץ 1 ? .( ; 1938 ,( 1 ד\ 1:., X חכ>רז 0 81:0011 £11 >( 1 .זץ!.א) ? 101 

־£׳!> 1955-56 ,??/סוס 1 ) 514 ? 7 § 010 ? 1 /? 07 '/) €, 4 ך 1 ? 1 ' 1 ז 0 ז 1 /€ 

י ז־ו\. ( 10 ז 0 ז \\ )ס . 01 ־^ £110 ) £71 7.7/110 $1071 : 1957 ,( 11 , 1€ ק 1110 :ן 

. 1961 

צ. קל. 

המוסיקה החבשית, הן הפולחנית והן העממית, נובעת 
ממקורות שונים. במוסיקה הפולחנית של הכנסיח 
החבשיודקופטית הועתקו ממקורות ישראל סיגנון שירת 
התהילים והקריאה בכתבי־הקודש; ממקור נוצרי־סורי נובעת 
שירת ההימנונות, בכמה כ״י מאוחרים של ספר הדגווה 
(שהוא מין אגטיפונאריום) מלווה הטכסט ציוני טעמי- 
מקרא, שבהם מתגלה דמיון מסויים למסורת הביזאנטית- 
קופטית, אעפ״כ מסתפק המבצע עפ״ר במסורת שבעל״פה, 
שמתבטאת באילתורים על שלושה דגמי־יסוד מלודיים (געז, 
הרארי ואזל), בין הצורות הליטורגיות חשובה ה״קני", 
שהיא מעין שיר־תהילה מעוטר בסילסולים מאולתרים רבים, 
הן מלודיים והן מילוליים. — איסופה ועריכתה של הליטור¬ 
גיה המוסיקאלית החבשית מיוחסים לקדוש אבא ירד (המאה 
ה 6 לסה״נ), אך צורתה הנוכחית נקבעה במאה ה 16 . 

פרט בולט באופן הביצוע בעת הפולחן הוא ליווי הזמרה 
בכלי־נגינה — תופים, גונג, מצלתיים וצלצלים, שמקורם 
במסורת המצריח־קופטית ושמשמשים לליווי ריקודי הכהנים. 

בין צורות המוסיקה הלא-ליטורגית יש לציין את 
המוסיקה המלווה את טקסי בקשת הגשמים, קינות שונות, 
שירי-תחנונים של חולי־הצרעת, המושרים בחהלוכותיהם 
הליליות בכפרים, שירי־מלחמה, שירי אהבה וכר. 

כלי-הנגינה החילוניים דומים ביותר לאלה של אפריקה 
המזרחית. הכלים העיקריים הם: תופי-הדוד (נגארות), שמו¬ 
פיעים בזוגות ומיועדים לתהלוכות של אישים רמי־מעלה; 
החצוצרות ("מאלאקאת"), שגופן עשוי קנה־במבוק, אפרכס־ 
תן עשויה נחושת וציפויין—עור. בין כלי״המיתר יש לציין 
את כינוריהענק (ה״באגאנא"), שלפי המסורת הוא־הוא הכי¬ 
נור שעליו ניגן דוד המלך. לידו קיימים כינורות עממיים, ואף 
צורת ה״רבאב" מצויה, בעיקר בקרב המשוררים העממיים. 


על המסורת המוסיקאלית של הפלשים — ע״ע. 

. 1 §ז 6 ׳\ . 1 .:> 26115011 ) ) 11-1110111, 0/1111111 11',4/^111x1 :')-זשח ■ 1 ^־ 1 :) 1 ז .( 

, 1 )£ 11 ) 11 ) 1111 \ ) 1/1 171 ) 1111111 . 0 ; 1934 ,( 11 ,. 15$ ^ 111511 ^ 

11 ) 11 (!/' 11 ) 1 ) 1111 ) 1111111 1111 ) 111-11111 ) 1 £ /) 11111 \ ,חג 1 ו 1 ' 1 ב 11 . 0 ; 1941 

. 1941 , 111111111111 ) 111111 ) 011 

א, ג.־ק. 

היסטוריה. על ממלכות אתיופיה העתיקה, מרואי 
ונוביה, שעיקרן היה מחוץ לתחומי ח׳ של היום, אף שהיא 
מתייחסת עליהן — ע״ע כ ו ש; ם ו ד א ן. 

כבר בתקופות קדומות (באמצע האלף ה 3 לפסה״ג) קיימו 
תושבי ח׳ דוברי הלשונות הכושיות (הךומיוח) יחסי־מסחר 
עם מצרים וסיפקו לה זהב ועבדים. קשרים מפותחים יותר 
קויימו עם השבטים השמיים שבדרום־ערב. בשל עדיפותם 
התרבותית הצליחו הללו — החל מן המאות הראשונות של 
האלף ה 1 לפסה״ג — להתיישב בחוף האפריקני של ים־סוף, 
ומשם חדרו דרך העמקים אל הרמה ההררית, השתקעו ברמת 
אריתריאה ובצפון־ח׳ והפכו לחלק מן הישוב המקומי. בין 
המהגרים היו שבט חבשאת, שעל שמו נקראת הארץ, 
ושבט אגעזיאן, שעל שמו נקראת השפה החבשית העתיקה 
געז. המהגרים השמיים מדרום־ערב הצליחו במידה רבה — 
אע״פ שהיו מיעוט בקרב התושבים הילידים — להשליט 
בקרבם את לשונם ואת תרבותם ולהנהיג בח׳ את מוסדות 
השלטון שהביאו מארצות־מוצאם. כך קמה — כנראה במאה 
ה 2 לפסה״נ — ממלכת אקסום (ע״ע), שנקראה ע״ש 
בירתה במחוז תיגרי. ממלכה ז 1 היתה תחילה, מבחינה 
פוליטית ותרבותית, קשורה בממלכות ערב הדרומית. אך 
אח״כ הפכה לעצמאית. מלכיה נטלו לעצמם את התואך נגוס־ 
נגסת (מלך־המלכים), והיא החלה לפתח תרבות מקורית 
משלה. מניבי הערבית־הדרומית התפתחה באקסום לשון געז. 

אקסום באה במגע עם העולם ההלניסטי בימי התלמיים, 
שפיתחו את המסחר בים־סוף והחדירו בחופיו את התרבות 
ההלניסטית. עדות לכך — כחובות יווניות שנמצאו בה׳ בצד 
כתובות בשבאית ובגעז. ממלכת אקסום נזכרת במפורש 
בספר־מסעות יווני מן המאה ה 1 לסה״נ. גם הנצרות חדרה 
לאקסום כתוצאה ממגעה עם העולם הרומי־מזרחי. סמוך 
ל 340 קיבל עזאנא מלך אקסום את הנצרות בהשפעת ההגמון 
הסורי־מצרי פרומנטיוס. במאות ה 5 וה 6 הגיעו לח , נזירים 
ומורים מביזאנטיון, כנראה מונופיסיטים; הכנסיה החבשית 
נשארה מונופיסיטית עד היום הזה. 

במאות הראשונות לםה״נ התפשטה ממלכת אקסום צפונה־ 
מערבה בכיוון לנילוס ונלחמה בממלכת מרואי העתיקה, וכן 
מזרחה אל מעבר לים־סוף, אל תוך תימן. בעקבות רדיפת 
הנוצרים בדרום־ערב ע״י יוסף ד׳ו נואס (ע״ע),מלכה היהודי 
של המיר, התערב כלב מלך אקסום באופן נמרץ בענייני 
תימן וכבש את הארץ ב 525 . ח׳ הפכה למדינה נוצרית לו¬ 
חמת חשובה, וביזאנטיון ביקשה להעזר בה במלחמתה בפרס. 
אולם ב 570 נכשל נסיון החבשים לכבוש את מכה, וכעבור 
זמן קצר גורשו החבשים מתימן ע״י הפרסים. 

עם עלייתו המהירה של האיסלאם במאה הד והשתלטותו 
על ערב ועל מצרים, בודדה ח׳ מן העולם הנוצרי, וקשריה 
אתו נותקו כמעט כליל למאות שנים. הפסקת ההגירה מדרום־ 
ערב והתגברות היסוד המקומי הביאו לירידה ניכרת ברמה 
התרבותית. במאה ה 8 פלשו שבטי בג׳ה מן הצפון לרמת 
אריתריאה ולרצועת־החוף והתיישבו בה. מרכז הממלכה הח¬ 
בשית עבר מאקסום לח׳ המרכזית. בסוף המאה ה 10 התקוממו 


107 


חבש 


108 


ילידי הארץ, בעיקר שבטי אגאו, נגד השליטים השמיים 
והכנסיה הנוצרית. במסורת נשתייר זכרה של מלכה בשם 
יהודית, שעמדה בראש המורדים, גירשה את המלך הנוצרי, 
רדפה את הנוצרים והרסה את הכנסיות. נראה, שבמשך 
תקופה ארוכה עמדה הממלכה בהתפוררות גמורה, עד שהוח¬ 
זר הסדר על כנו ע״י השושלת של בני זאגוה ( 1137 — 1270 ), 
נוצרים אדוקים ובחלקם שליטים מוכשרים. אולם אע״פ 
שמלכו קרוב ל 150 שנה, לא הצליחו מלכי זאגווה להיחשב 
לשליטים חוקיים, מאחר שבעם השתרשה האמונה, שהשו¬ 
שלת המגורשת מוצאה היה ממנילך, בנם האגדי של שלמה 
מלך ישראל ומלכת שבא, ושרק י היא זכאית למשול בח׳ז 
והכגסיה פעלה למען החזרתה של שושלת זו לשלטון. 

שושלת בית־שלמה ( 1270 — 1855 ). ב 1270 סולקה 
שושלת זאגוה ע״י יכונו אמלאך 011310 ^ 11110 *>¥), שהת¬ 
ייחס על השושלת השמית המגורשת. וזו חזרה עמו לשל¬ 
טון. — המסורת הלאומית החבשית על מוצא בית־מלכות 
זה נוסחה סופית בספר "כברה־נגסת" ("תפארת המלכים") 
בראשית המאה ה 14 . לפי אותה מסורת, מתייחסים על בני 
ישראל גם בני האצולה והכמורה החבשיים, וארון־הברית, 
שנגנב מירושלים ע״י מנילך, הועבר לקתדראלה■ של אקסום. 
האמונה במוצאם הישראלי מושרשת עמוק עד היום בתו¬ 
דעת החבשים! "נצח האריה משבט יהודה" חרות על סמלם 
של קיסרי־חבש. 

במאות שקדמו לעליית שושלת בית־שלמה, הצליח האיס¬ 
לאם להתפשט בשטחים שבין ים־סוף לבין הרמה החבשית. 
שבטי דנאקיל וסומאלי התאסלמו, ונסיכויות מוסלמיות קמו 
מסביב ל״מעוז-ההרים״ החבשי! החשובה שבהן היתה שול- 
טאנות איפת, בשוליים המזרחיים של רמת שואה. גדולי המל¬ 
כים מבית־שלמה — עמדיציון( 1314 — 1344 ), יצחק ( 1414 — 
1429 ) וזרע־יעקב ( 1434 — 1468 ) — ניהלו את התקפת־הנגד 
של הנצרות על האיסלאם, היכו את איפת והרחיבו את גבול 
ח׳ בדרום עד נהר ובי־שיבלי, תקופת שלטונו של האחרון 
מצויינת גם בביסוס הממלכה, ע״י שבירת כוחם של השלי¬ 
טים המקומיים (ה״ראסים") וריכוז השלטון בידי הכתד, 
ובחיזוק הנצרות ע״י מלחמה אכזרית בפלשים ובעובדי־ 
האלילים וע״י רפורמות חשובות בדת. 

לאחר מותו של זרע-יעקב החלה לגבור יד המוסלמים, 
שהקימו שולטאנות אדירה בהראר. ב 1530 יצא האימאם 
אחמד בן אבראהים, המכונה בפי החבשים גראן ("האיטר"), 
למלתמת־קודש נגד הממלכה החבשית הנוצרית, והצליח 
תוך ארבע שנים לכבוש כמעט את כל שטחה של ח׳! הארץ 
הושמה, הרכוש נשדד, ונוצרים רבים אולצו להתאסלם! 
כנסיות ומנזרים נשרפו, כמרים ונזירים נטבחו, וחלק גדול 
מן המורשה הספרותית והאמנותית הושמד. 

המיפנה בא בימי המלך קלאודיוס ( 1540 — 1559 ), הודות 
לעזרתו של חיל־משלוח פורטוגזי קטן, שהגיע ב 1541 לח׳ 
בפיקודו של כריסטופר דה גאמה (בנו של ומקו דה גאמה), 
כדי לעזור למדינה הנוצרית במלחמתה במוסלמים. גראן 
נוצח ונהרג ב 1543 בקרב נגד הפורטוגזים והחבשים, מצפון 
לאגם*טאנה. צבאו, שנמצא הרחק מארצו, נפוץ וברובו הגדול 
נשמד. — לבואו של חיל המשלוח הפורטוגזי לח׳ קדם מגע 
בין שתי הארצות, שנוצר בעקבות חדירת הפורטוגזים למפ- 
רץ־עדן וליס-סוף, אחדי גילוי הדרך להודו בסוף המאה ה 15 . 
המגיע הראשון למגע זה היתה האגדה מיה״ב על "יוהנס 


הפרסביטר" (ע״ע), שבמאה ה 14 החלו מזהים אותו עם 
מלך ח׳. משלחת פורטוגזית הגיעה לח׳ ב 1520 ושהתה 
בה עד 1526 . הכומר פרנסיסקו אלורס, שליווה את המש¬ 
לחת, חיבר את הספר הראשון על ח/ שהביא לאירופה 
ידיעות מהימנות על הממלכה הנוצרית באפריקה. בזה יצאה 
ח' מבדידותה, והסיוע שקיבלה מפורטוגאל חילץ אותה מן 
הסכנה המוסלמית. 

אולם המלחמות במוסלמים החלישו את המדינה, ומאמצע 
המאה ה 16 התחילו שבטי גלה (ע״ע) הנוודים לפרוץ את גבו¬ 
לותיה הדרומיים של ח' ולחדור אליה בהמוניהם! הם התפשטו 
בכל ח׳ הדרומית והמזרחית. פלישתם היתד, מלווה הרם 
רב וירידה תרבותית כללית. המלך הלוחם סרצה־תגל 
( 1563 — 1597 ) לחם מלחמת־השמד בפלשים, הכניע אתהשול- 
טאנות המוסלמית בדרום־מזרח( 1577 ) וסיכל נסיון של כיבוש 
תורכי בצפון( 1578 ), אולם ניסה לשווא לעצור את התקדמות 
הגאלה. 

באותו זמן התחילו גם סיכסוכים דתיים, שגררו תקופה 
ארוכה של אי-שקט, הישועים, שהגיעו לח׳ עם המשלחות 
הפודטוגזיות, ניסו להביא את הכנסיה החבשית במרותו של 
האפיפיור! הם הצליחו לשכנע את המלך זה־דנגל ( 1603/4 ) 
לקבל את הנצרות הקאתולית, אולם גדולי הממלכה מרדו ב 1 
ורצחוהו. הנסיון חודש בימי סוסניוס, שעבר לקאתוליות 
והכריז על קבלת מרות האפיפיור ( 1626 ). גם הפעם התמרדו 
נאמני הכנסיה החבשית הלאומית, ומלחמות־אזרחים אילצו 
את סוסניום לוותר ב 1632 על הכתר לטובת בנו פסילדס 
( 1632 — 1667 ), שגירש את הישועים והחזיר את הכנסיה הח¬ 
בשית המונופיסיטית למעמדה כדת־המדינה. פאסילדם קבע 
את בירתו בגונדר. גאלה, שהוסיפו לחדור לאיזורים המרכ¬ 
זיים ולהתיישב בהם, נתקבלו במרוצת הזמן כשכירים לצבא- 
המלך והגיעו אף למשרות רמות בממלכה. מאמצע המאה 
ה 18 הגבירו השליטים המקומיים במחוזות את עצמאותם על 
חשבון השלטון המרכזי. בהדרגה אבדו למלכים לבית־שלמה 
כל סמכויותיהם המעשיות, והם הפכו לכלי־שרת בידי האצי¬ 
לים ומפקדי־הצבא ממוצא גאלה שעלו לגדולה. ההתפוררות 
והאנדרלמוסיה הכללית הלכו וגברו. הפרובינציות החשו¬ 
בות תיגרי, אמהרה, גוג׳אם ושואה השיגו מידה ניכרת 
של עצמאות, המצרים השתלטו על חוף אריתריאה, ובאמ¬ 
צע המאה ד, 19 עמדה ח' על סף ההתפצלות לכמה מדינות 
(ר׳ מפה בעמ׳ 102 ). 

תא 1 דר 1 ס 11 ( 1855 — 1868 ) ו יוה נס זג 1 ( 1872 — 
1889 ) היו מחדשיה של ממלכת ח/ ההרפתקן תאודרוס 11 
(ע״ע), שנקרא כאסה לפני הכתרתו, היה בן למשפחה אמהא־ 
רית שלא מבית־המלוכה, הצטיין בכשרונותיו הצבאיים, הצ¬ 
ליח להכניע, בזה אחר זה, את כל שליטי המחוזות —, וב 1855 
הוכתר לקיסר ח/ הוא איחד את מרבית המחוזות ושאף 
לחזק את השלטת המרכזי ועשה נסיונות ראשונים לתיקונים 
בשטח הכלכלה, החברה והצבא — בניגוד לרצח האצולה 
והמפקדים הצבאיים. תאודרוס המאוכזב הפך בהדרגה לעריץ 
אכזר, וכל תומכיו נטשוהו. לאחר שאסר את כל האירופים 
בארצו ודחה פניה בריטית לשחררם, נשלח לח׳ כוח צבאי 
בריטי. שכבש את מעוזו של תאודרוס במגדלה ושיחרר את 
האסירים. תאודדוס איבד עצמו לדעת ( 1868 ). 

לאחר מותו התחדש המאבק על השלטון, וממנו יצא 
כמנצח כאסה, הראם של תיגרי, שהוכתר ב 1872 לקיסר בשם 


109 


חבש 


110 


יוהאנם ^ 1 . הוא הטיל את מרותו על שליטי המחוזות, וכל 
ימיו נאלץ לעמוד בפני סכנות מבחוץ. הוא הביס פעמיים 
(ב 1875 וב 1876 ) צבא מצרי שניסה לכבוש את הארץ, וכן 
הדף ב 1887 את האיטלקים, שהשתלטו ב 1885 על מסאועה 
והחלו להקים את מושבתם אריתראה. אולם כשפלשו תומכי 
המהדי (ע״ע) מסודאן לח׳, נפל יוהאנס בקרב עמם ב 1889 . 

שושלת שואה. במות יוהאנס הכריז על עצמו מנילך 
מלך (נגוס) שואה, מי שהיה יריבו ומתחרהו של יוהאנס, 
כעל קיסר (נגום־נגסת) של כל ח׳ ( 1889 — 1913 ). שמו 
המלכותי מ נ י ל ך 11 (ע״ע) מרמז על כוונתו להיראות כממ¬ 
שיכה של שושלת מנילך 1 , היא שושלת בית־שלמה. מנילך 
11 הוא מכוננה של ח׳ המודרנית ואחת הדמויות הבולטות 
ביותר בתולדותיה. תחילה הכניע את שבטי גאלה; אח״ב 
המשיך בכיבושים בדרום ובמערב והשיב לח׳ את גבולותיה 
ההיסטוריים שמלפני מלחמות גראן ופלישת בני־גאלה, ואף 
הרחיבם במידה ניכרת ע״י כיבוש שטחים נרחבים של שב¬ 
טים אפריקנים במערב, ממלכות סידאמו בדרום־מערב ושט¬ 
חים נרחבים של הסומאלים בדרום־מזרח. גבולותיה החדשים 
של ח' אושרו בסידרת הסכמים, שנחתמו בין 1897 ל 1908 עם 
שלוש המעצמות — צרפת- איטליה ובריטניה —, ששלטו 
באיזורים שמסביב לח/ אולם מקודם חייב היה מנילך להת¬ 
גונן מפני הסכנה הגדולה שנשקפה לעצמאות ח׳ מצד אי¬ 
טליה. אמנם ב 1889 הכירה ח׳ בשלטון האיטלקי על ארי- 
תריאה: אולם במהרה הכיר מנילך, שהאיטלקים שואפים 
להשתלט על ארצו, וב 1893 הודיע על ביטול ההסכם. ב 1895 
פלשו האיטלקים לצפון ח/ נוכח האיום האיטלקי התפייס 
מנילך עם יריבו ראס מנגשה, בנו של יוהאנס ז\ 1 , שטען 
לכתר־המלכות. האיטלקים נתקלו בח׳ מאוחדת וחזקה, ובקרב 
אדואה ( 1896 ) נחל הצבא האיטלקי מפלה מוחצת, שבעק¬ 
בותיה נאלצו האיטלקים להתחייב שלא לפגוע בריבונותה 
של ח , ; רק אריתריאה נשארה בידיהם. נצחון אדואה העלה 
מאד את יוקרתו של מנילד בעולם. מדינות רבות כוננו עמו 
יחסים דיפלומטיים והקימו נציגויות בבירתו החדשה — 
אדיס־אבבה. ח׳ היתד, הארץ היחידה ליבשת אפריקה, שהצ¬ 
ליחה לשמור על עצמאותה מפני הקולוניאליזם האירופי. 
גם בפנים הארץ היה מעמדו של מנילך איתן; הוא היה המלך 
הראשון שהשתלט על כל השליטים המקומיים וריכז בידיו 
את כל השלטון. בימיו געשו צעדים ראשונים לקראת מודר¬ 
ניזאציה. הוחל בסלילת מסה״ב הראשונה, מג׳יבוטי לאדים- 
אבבה; הוקמו שירותי־דואר, הוכרז על ביטול העבדות, הוקם 
הבאנק הראשון ובית־הספר המודרני הראשון(לבני־האצולה). 

לעת זקנתו וחולשתו של מנילד חשוך־הבנים שוב הת¬ 
חדש המאבק על השלטון בין הסיעות השונות בחצרו. ב 1908 
מינה מנילך ליורשו את נכדו ליג׳ יאפו, אולם כשהגיע הלה 
למלוכה ( 1913 — 1916 ) עורר מורת־רוח בקרב בני־עמו בשל 
נטיותיו לאיסלאם ואהדתו לגאלה. הוא אף הרגיז את המעצ¬ 
מות הקולוניאליות ששלטו בסביבה בנטיותיו לגרמניה ול־ 
תורכיה בעת מלחמת־העולם 1 . ב 1916 הודח מן השלטון ע״י 
ראשי האצולה של שואה וראש־הכנסיה. זודיתו, בתו של 
מנילך, הוכרזה לקיסרית ( 1916 — 1930 ), ושאר־בשרה ראס 
תפרי מכונן — לעוצר ויורש-עצד. ראס תפרי פעל להכנסת 
תיקונים פנימיים, תוך התנגשות עם האצולה השמרנית 
והכנסיה. שנתמכו ע״י הקיסרית. השגו החשוב במדיניות־ 
חוץ היה קבלת ח׳ ב 1923 לחבר־הלאומים. ב 1928 נטל ראס 


תפרי לידיו את השלטון־למעשה ואת התואר נגוס, ובמות 
הקיסרית הוכרז לקיסר בשם הילה־סלאסי 1 (ע״ע). 
הוא המשיך במח־רניזאציה של ארצו, העניק ב 1931 לח׳ את 
החוקה הראשונה בתולדותיה, שהגדירה את סמכויות הקיסר 
וקבעה כינון ביודמחוקקים בן שני בתים (שניהם ממונים), 
ממשלה ומערכה משפטית ועריכת תקציב; וכן פעל לפיתוח 
רשת החינוך ולאירגון צבא מודרני. תיקוניו הופסקו ע״י 
הפלישה האיטלקית ב 1935 , שבאה להגשים את שאיפתו של 
מוסוליני (ע״ע) להקמת אימפריה קולוניאלית איטלקית 
באפריקה המזרחית. הילה־סלאסי פנה לעזרת חבר־הלאומים, 
אולם למרות ההחלטות בזכותה של ח׳ ובגנותה של איטליה. 
שקיבל מוסד זה, לא ניתנה לח׳ עזרה יעילה, מאחר שאנ¬ 
גליה וצרפת היו מעוניינות לפייס את מוסוליני. הצבא החב¬ 
שי הפרימיטיווי לא החזיק מעמד בפני הצבא האיטלקי המו¬ 
דרני וההפצצות של חיל־האוויר שלו, ולאחר מסע מלחמתי 
של שישה חדשים נכבשה הארץ כולה בידי האיטלקים, אע״פ 
שכוחות־גריליה חבשיים הוסיפו לנהל מאבק עם הפולשים. 
הילה־סלאסי גלה מארצו, ומלך־איטליה הוכרז לקיסד־ח/ 
הכיבוש האיטלקי נמשך חמש שנים ( 1936 — 1941 ); השלטון 
האיטלקי דיכא את גילויי הלאומיות החבשית והשתדל לדחוק 
את רגלי הכנסיה החבשית וכנגד זה לקןרב את היסודות 
המוסלמים במדינה; אולם הוא היה יעיל מבחינה אדמי- 
ניסטראטיווית וטכנית. לאחר כניסת איטליה למלחמת־העולם 
11 שוחררה ח' ב 1941 ע״י הצבא הבריטי, שפלש לתוכה מן 
המערב דרך אריתריאה ומן הדרום דרך סומא ליה והסתייע 
בלוחמי־גריליה חבשיים. הילה־סלאסי חזר למלכותו והחל 
לשקם את ארצו. תחילה בסיוע בריטי ולאחר המלחמה גם 
בעזרת ארצות אחרות, בעיקר אה״ב. הונהגו תיקונים רבים 
בחוק, במינהל, בשיטת המיסוי, במערכת המשפטית ובמטבע; 
הוקם צבא מודרני, וחלה התקדמות רבה בפיתוח מערכת 
החינוך ושירותי הבריאות. אחרי מו״מ ממושך עם הכנסיה 
הקופטית של מצרים הושגה עצמאות של הכנסיה החבשית 
הלאומית (ר׳ ^עיל, עמ ׳ 94 ). ב 1952 צורפה אריתריאה לח׳ 
במסגרת פדראטיווית לפי החלטת האו״ם, דבר שפתח בפני 
ח' את הגישה לים, וב 1962 החליטה האסיפה הלאומית של 
אריתריאה להיספח לח׳ בפרובינציה. ב 1955 נתן הילה־סלאסי 
חוקה חדשה לארצו, וב 1957 נערכו הבחירות הכלליות הרא¬ 
שונות לבית־הנבחרים. 

לאחר השיחרור ניהלה ח׳ מדיניות של הזדהות עם המע¬ 
רב, וכוחותיה השתתפו במלחמת קוראה במסגרת בוח האו״ם. 
בסוף שנות ה 50 חל מיפנה מסויים במדיניות־החוץ של ח׳, 
שהחלה לגלות נטיות מתונות לניטראליזם מתוך המגמה 
לרכוש מעמד של מנהיגות באפריקה. ב 1960 נערכה באדים־ 
א בבה הוועידה השניה של המדינות האפריקניות העצמאיות, 
ובמאי 1963 נערכה שם ועידת־הפיסגה הכל־אפריקנית הרא¬ 
שונה. — לח׳ סיכסוך־גבול חמור עם הרפובליקה של סומא- 
ליה, התובעת ממנה שטחים במזרח. — בסוף 1960 פרצה 
באדיס־אבבה מרידה בהנהגת קציני המשמר המלכותי, 
שתבעו לצמצם את סמכויות הקיסר ולהחיש את התיקונים 
במדינה. המרידה דוכאה תוך ימים ספורים, ומנהיגיה הוצאו 
להורג, 

על היהודים בח׳ — ע״ע פלשים. 

18951 { 11 } 21 ז \ 1 / . 12 ה ? 0 / 72 < 4 1+1 ■ 120 ז € 551 ? 41 * ? 02 ,? $6 014 

1 :55212 ,־ 01 ־ 01 וחוד! .\ 4 : 1920 ־ 1918 , 1-111 ,. 4 . 0 

1 ) $1071 , 11 ־ 1 [ 1- 11055 ! 0011 .€ 19261 ? 11 27712$ ) ? 017 ? 15 {/' 1 ' 5117 


111 


112 


חכש - חכת ציון 


; 1928/9 , 1-11 ^ / 0 ׳ס׳ס^;/־/ 4 .י! ; 1928 ,.£׳// 

,. 7/1 •) 11 6 ** £16 0 * 11 *, 1 11 * 101 ?€ £ 011 ! 1 <] 1 <€  2 > 1 *> 11 [> ה 0 י 1 4 .£ , 2011 

, 7 \ 1-1 ,.£/ 11 > /> 2 *? 5/0 , 160111 ;$ 101 ) .״ 1 ; 1937 ,. 4 , /ס 1 *€> 1 [> 1 * 0 '€ 

— 1540 ,•( 0111 * 1 1 > {ס ;( 1 ) $111 •) 111 ' ,^י 60 ז.ג 1 \ . 19 ; 1936-15938 

; 1946 , 1$5%€ !\ 6 § ■) 111111 ׳;• 1111111 . 7 י 1 )ז 1£0 )תג 8 . 0 : 16 * 19 , 1935 
,ח 11411 במ 13.13 ; 1955 7 01104 < €1 71 11111/1 11511/1 [ /ס 15011 ;) 7/1 ,. 1 ) 1 
- 7171 0 ( 1 ,׳< 0 זע 1311 ' 014 ^ח 1 ז).\> ; 1950 , €11 1 [ 1 וו/>*ת 1 €ן/ 1 * 1 {[ 110 /! 4 
— 00€8 ן • 1 \ . 11 .(/ ; 1956 ; 715 40 1111011 '?€ ( 111 111 1 ) 111151011 
19601 ,. 15 / 0 '(? 171510 }/ ,ססזמע]/! . 13 
א. קפ. 

חב*טו*ט, חיים בן יחיא אלפתיחי (תקצ״ג{?[ — תרנ״ט, 
צנעא [תימן])׳ חכם וסופר עברי. ח , היה בן למשפחה 
עניפה של רבנים ונכבדים; לפי מקצועו היה חרש־נחושת, 
ואומנותו קירבה אותו לחקירת עתיקות. הוא שימש מלווה 
ומורה־דרך ליוסף הלוי (ע״ע) במסעו בתימן ב 1869 . וסייר 
עמו בשטחים שלא דרכה בהם רגל אירופי; וכן הדריך את 
אדוארד גלזר (ע״ע) וחוקרים אחרים בחיפוש כתובות 
שבאיות. קשריו עם חוקרים אלה עוררו בו את האהבה 
להשכלה ולמחקר וקירבוהו אל התרבות הכללית ואל הספרות 
העברית החדישה באירופה. כאחד ממשכילי הקהילה וכבעל 
קשרים עם העולם החיצון הזעיק, במכתבים ובאגרות, את 
יהודי העולם לצאת לישע אחיהם הנרדפים והנחשלים בתימן. 

ח׳ נודע בעיקר בספרו "מסעות חבשוש", המתאר את 
מסעותיו עם הלוי. מקצתו כתוב עברית מליצית ורובו — 
בלשון הערבית המדוברת. הספר הופיע בשתי מהדורות, 
במקור ובתרגום עברי עם תמצית באנגלית [ע״י ש. ד. 
גויטיין], ת״א תרצ״ט, וירושלים תש״א. הספר חשוב לא רק 
מצד תכנו, המשלים את הדו״חות שפירסם הלוי על מסעו 
בתימן, אלא אף מצד לשונו — מזיגה של הניב הערבי העממי 
הצנעאי ושל הערבית הספרותית. בספר משתקפת דמותו של 
ח׳ כמשכיל ער, מחונן בחוש ביקורת ובז לאמונות תפלות 
של ההמון הנבער. ח׳ מצויין בחוש הסתכלות ובכשרון־ 
סופרים, והתיאורים היוצאים מתחת עטו מלאים חיים ומל¬ 
בבים. — חיבור אחר של ת׳ הוא ״הליכות תימא״ — פרקים 
בחולדות יהודי־תימן בתקופה ד׳תר״ן—ה׳תרנ״ג/ 890 — 1893 
(יצא לאור ע״י יוסף קאפח בשם "קורות ישראל בתימן" 
[ספונות, ב׳], תשי״ח). 

ש. ד. גויטיין, ח. ח׳ וספרו חזיוךתימן(הסר מאגנם), תרצ״ח. 

חבת צי 1 ן׳ זרם רעיוני ותנועה חברתית, שמטרתם היתד. 

תחיה לאומית של היהודים ושיבתם לא״י — מו¬ 
לדתם ההיסטורית. תחילתה של ח״צ בראשית שנות ה 80 
של המאה ה 19 , בעיקר בקיבוצים היהודיים הגדולים שבאי¬ 
רופה המזרחית (רוסיה־פולניה, רומניה). עם התארגנות 
ההסתדרות הציונית מיסודו של הרצל נשתלבו אגודות 
חובבי־ציון לתוכה, אם כי להלכה הוסיפו אחדות מהן להת¬ 
קיים עד למלחמת־העולם 1 . 

שרשי ח"צ. תנועת ח״צ ינקה את עיקר רעיונותיה 
מערכי־יסוד של המסורת היהודית: תחושת הגלות והציפיה 
לגאולה והקשר הדתי והנפשי לארץ־ישראל. אולם רובם 
המכריע של יהודי אירופה המזרחית היו רחוקים מפעילות 
מדינית וחברתית מאורגנת, ומנהיגיהם הדתיים — פרט 
ליחידים — אף התנגדו לה, מאחר שראו בה דחיקת הקץ 
והתערבות בני־אדם בדרכי ההשגחה. בעיות התחיה הלאו¬ 
מית של היהודים ויישוב א״י נידונו בעיקר ע״י יחידים, 
שנדחפו לפעולה ע״י החזון המשיחי או שהושפעו מן הדוגמה 


של ההתעוררות הלאומית של עמי אירופה. ר׳ צבי קלישד 
(ע״ע) וד׳ יהודה אלקלעי (ע״ע) הטיפו עוד בשנות ה 40 
ודי 50 ליישובה של א״י, והראשון יזם בשנת 1860 התייעצות 
של כמה רבנים ונכבדים מקהילות אשכנז לשם ייסוד חברה 
למטרה זו; זמן קצר לאחר אותה התייעצות ייסד חיים 
לוריא מפרנקפורט ע״נ אודר "חברה יהודית ליישוב ארץ 
הקדש". אולם ההטפות והפעולות הללו לא ניכרה בשעתן 
השפעתן הציבורית, כשם שתשומת לב מועטת ניתנה לספרו 
של משה הס (ע״ע) "רומי וירושלים", וכשם שלא נמצאה 
אוזן קשבת לדברי דוד גורדון (ע״ע) ב״המגיד" למען יישוב 
א״י. ברם, משנוסדה תנועת ח״צ, הושפע האגף הדתי שבה 
מרעיונותיהם של הרבנים הראשונים האלה ומדוגמתם. 

הדיון הציבורי בשאלת הלאומיות היהודית התחיל בסוף 
שנות ה 60 , כשגתחזקה מחדש התנועה לתיקונים בדת בגר¬ 
מניה ובהונגריה, שקראה את היהודים להתבוללות לאומית 
ותרבותית בתוך אומות הסביבה ולניתוק שלשלת המסורת 
הלאומית ע״י מחיקת זכר ציון וירושלים אף מסידורי התפי¬ 
לה והעמדת הדת היהודית על "האמיתות הנצחיות" בלבד. 
ראש וראשון הלוחמים במגמות הללו היה פרץ סמולנסקין 
(ע״ע) בירחון "השחר", שהתחיל לפרסמו ב 1868 . הוא העמיד 
בבירור את היהודים בשורת העמים השואפים לשחרור לאו¬ 
מי: "לא לבושת ולא לחרפה לנו האמונה, כי יבוא קץ 
לגלותנו, כי יבוא יום ותשוב הממלכה לבית-ישראל, כאשר 
לא יבושו כל העמים, אשר בצפיתם יצפו לפדות נפשם מידי 
זרים". בעקבות מאבקו למען רעיונותיו חדרה לחוג מצומצם 
של משכילים ונוער יהודי ההכרה, שיש לפעול למען תחייתם 
הלאומית, הלשונית והתרבותית של היהודים. כשפירסם אלי¬ 
עזר בן־יהודה (ע״ע) ב״השחר״ ( 1879 ) את מאמריו "שאלה 
נכבדה" ו״ועוד מוסר לא לקחנו", שבהם קשר את התחיה 
הלאומית בארץ־ישראל, — "רק בארץ הזאת תגלה רוח העב¬ 
רים", "ארץ ישראל תהיה המרכז להעם כולו, וגם אלה אשר 
יהיו בחו״ל ידעו כי ,עמם׳ בארצו ישב, כי שפה וספרות לו 
שמה״ — ניתן בזה ביטוי תואם לח״צ כזרם רעיוני. 

הרקע להופעת התנועה. תנועת ח״צ קמה בעת 
שהתפתחויות במדינות אירופה המזרחית דחפו חלקים גדולים 
של העם היהודי שם להגירה וליתר פעילות חברתית ומדי¬ 
נית ובעקבות התפכחות המשכילים מן האמונה באפשרות 
השתלבותם של היהודים בחיי האומות שבתוכן ישבו ואב־ 
זבת התקוות להשגת שוויון־זכויות. דחיפה מכרעת בכיוון זה 
ניתנה ברוסיה ע״י ה״סופות בנגב", שורת הפרעות לאחר 
רצח הצאר אלכסנדר 11 ( 1881 ). העובדה, ששאיפתם הכנה 
של המשכילים ושל הנוער היהודי להתקרבות לעם הרוסי 
נתקלה בחומת שנאה מצד עם זה. ושהשלטון הזדרז להכריז 
על הפרעות כעל "תגובת-העם" על "הניצול היהודי" והתחיל 
להטיל הגבלות חמורות על מקורות־מחייתם של היהודים, 
על שימושם במשרות, על כניסתם למוסדות־ההשכלה — 
גרמה משבר רעיוני חמור בחוגי המשכילים. רבים שנתרחקו 
מעמם התחילו לשוב אליו (ביקור בבית־הכנסת, השתתפות 
בצומות). רבים, שתלו קודם לכן תקוות במאבק לשינוי 
המשטר החברתי, התחילו להכיר, שאין בכך כדי פתרון 
אוטומאטי ל״שאלת היהודים". גם בחוגים שדגלו בדרך 
התחיה הלאומית נתגבשה ההכרה, שלא די בתחיית הדוח 
והשפה הלאומית, אלא יש לחתור למולדת אמיתית, שבה 
לא ייחשבו היהודים לזרים. דוגמת גרמניה, שבה נתעוררה 


113 


חכת ציון 


114 


בסוף שנות הסד תנועה אנטישמית ענפה למדי, שימשה 
אזהרה והוכחה, שבהשכלה ובאמאנציפאציה גם יחד אין 
ערובה למעמדם של היהודים בארצות־מגוריהם. בקרב הסו¬ 
פרים והמשכילים היהודיים התחיל באותו הזמן דיון נוקב 
במהותה של האנטישמיות ובגורמיה. אולם התקופה לא היתה 
נוחה לבירורים רעיוניים בלבד. בריחת הבהלה של אלפים 
אל מעבר לגבול, סבלותיהם של הפליטים במקומות הריכוז 
(בעיקר בברודי; וע״ע יהודים: הגירה) הבליטו את הצורך 
ב״פתרון לאומי" מהיר ודחוף. 

ראשית התנועה. רובו של הציבור היהודי הפעיל 
סבר, שאין פתרון אלא ביציאה מרוסיה < רק מעטים, בעיקר 
מן העשירים ומקורביהם, התנגדו להגירה. קמו אגודות רבות, 
בעיקר של נוער, למען השגת משרה ז 1 , ורובן טענו, שמן 
הראוי שהיציאה לא תביא ליצירת פזורה חדשה "לבל יפוצו 
כשיות נדחות לכל עבר", אלא "נחוץ לבקש ולתור לכל 
הנודדים מקום מיוחד ובודד ששם יתאספו יחד חברים, עד 
כי ברבות הימים יהיו כל הליכות המדינה, חקיה והנהגותיה 
בידי העברים לבדם ועל פיהם יהיו נחתכים" (מתוך "תעודת 
החברה קבוץ נדחי ישראל״, שנוסדה במינסק בראשית 1882 ). 
אולם רבו הוויכוחים בין תומכי ארץ־ישראל כ״מקום מקלט" 
לבין תומכי אמריקה. 

ראש וראשון לחובבי־ציון, הטוענים להליכה ל״ארץ אבר 
תינו" "אשר יש לנו עליה זכות היסטורית", היה מ. ל. לי- 
לינבלום (ע״ע), ותוך זמן קצר הצטרפו לדעתו גם פ. סמו־ 
לנסקין, י, ל. לבנדה (ע״ע), יהל״ל (ע״ע לוין, י. ל.) ואחרים. 
כתבי־העת "השחר"׳ "המגיד", "המליץ", "ראזסויט" (שיצא 
ברוסית) היו למפיצי רעיונותיה של ח״צ. רוב האגודות של 
חובבי־ציון, בעיקר של נוער משכיל, דגלו בתכניות לאומיות 
רדיקאליות. אגודת הסטודנטים ״אחות ציון״, שנוסדה ב 1881 
בפטרבורג, קבעה, ש״כל איש מישראל המודה כי אין תשועה 
לישראל בלתי אם ייסד לו ממשלה בפני עצמו ובארץ הצבי 
יוכל להיחשב בין בני החברה". בתקנות חברת ביל״ו (ע״ע) 
נאמר: "מטרת החברה היא תחיה מדינית־כלכלית ולאומית־ 
רוחנית של העם העברי בסוריה וארךישראל". חלק מן 
האגודות הציב לעצמו למטרה עליה קרובה לארץ, ואילו 
אחרות הדגישו את הכשרת הרוחות והפצת רעיון יישוב 
ארץ־ישראל בקרב העם. אך כל האגודות ראו את הדרך 
ליישוב ארץ־ישראל ברכישת קרקע (אם ע״י זה שתוענק 
ע״י השלטון התורכי ואם ע״י קניה) ויצירת מעמד של 
חקלאים ובעלי־מלאכה יהודים בארץ. 

התעוררות גדולה למען יישוב ארץ־ישראל קמה בין יהודי 
רומניה. התכחשותה של ממשלת רומניה בדרכי מירמה 
להתחייבותה המפורשת (ע״פ החלטות קונגרס־ברלין ב 1878 ) 
להעניק שיווי-זכויות לכל אזרחיה, ואף הגברת נישולם של 
היהודים ממקורות מחייתם, הבהירו לרבים מיהודי אותה 
מדינה את ערכו האמיתי של "חסד לאומים" והציגו בפניהם 
את ההגירה כמוצא יחיד. בסוף 1881 היו שם למעלה משלו¬ 
שים אגודות ליישוב א״י, ובימים כ־י—כ״א טבת תרמ״ב 
( 11/12.1.82 ) נתכנסה בפושקאן ועידה של חובבי־ציון, שבח¬ 
רה בוועד מרכזי שמקום מושבו בגאלאץ. הוועידה החליטה 
לשלוח נציגים לרכישת אדמה בארץ־ישראל, וכן הוחלט, 
ששיירת העולים הראשונה תצא מיד אחרי חג הפסח. הוועד 
המרכזי פעל בידיעתם של שלטונות המדינה. 

ה״אוטואמאנציפאציה" של פינסקר. לתנו¬ 


עה החדשה ניתן ביסוס רעיוני שיטתי ע״י י. ל. פינסקר 
(ע״ע) ב״אוטואמנציפציה״(ע״ע), שפורסמה בספטמבר 1882 . 
כאן נקבעה עובדת האיבה הנצחית של העמים לישראל 
וזרותם של היהודים בכל מקומות־מושבותיהם בין העמים, 
זרות שאין לה תקנה אלא במציאת מולדת משלהם לעצמם! 
צויינה החרפה שבאמאנציפאציה־בחסד והועלתה הדרישה 
לשיחרור עצמי, ע״י רכישת ״טריטוריה״ מסויימת — "מקלט 
אחד ויחיד, שקיומו צריך להיות בטוח גם בדרך מדינית". 
פינסקר לא התייחס בדבריו אלה לא״י דווקא. אולם — בלי 
שזנח עדיין את השקפתו על רכישת טריטוריה כלשהי — 
הצטרף לתנועת ח״צ. הוא בא במגע עם האגודות במקומות 
השונים ולאחר התייעצות עם לילינבלום, הרמן שפירא (ע״ע), 
מכם מנדלשטם (ע״ע) ואחרים (ספטמבר 1883 ) נשלחה 
"מגילת זכרון", שקראה להקמת ועד־מנהל מרכזי, שייבחר 
ע״י קלבגדס של באי־כוח כל האגודות ליישוב ארץ־ישראל. 
זמן קצר לאחר־מכן נוסדה באודסה אגודת "זדובבל" (פינם־ 
קר — יו״ר, לילינבלום — מזכיר), שהפכה מיד למרכזית 
בתנועה, כששניה לה זו שבווארשה, בראשותם של שאול 
פנחס דבינוביץ (שפ״ר [ע״ע 1 ) וי. יאסינובסקי. 

פעולת ההתיישבות. רבים מחובבי־ציון תלו את 
תקוותם בתמיכה מצד חברת "כל ישראל חברים" (ע״ע) 
ואירגונים יהודים אחרים. אולם כשבאו אירגונים אלה למצוא 
מקום־מקלט לפליטים, שנתרכזו בברודי, לא כוונו הפליטים 
לארץ־ישראל כלל: בחלקם נשלחו לאה״ב ובחלקם הוחזרו 
לרוסיה, בוועידה של באי־כוח הקיבוצים היהודים השונים, 
שנתכנסה בברלין באפריל 1882 לדון בענייני ההגירה, יצא 
רק ר , עזריאל הילדסהימר (ע״ע) לטובת יישובם של הפלי¬ 
טים בארץ־ישראל, אך דבריו לא מצאו אוזן קשבת. אעפ״כ 
התחילו באי־כוח האגודות בפעולתם. כבר בסוף 1881 יצא 
לארץ נציגה של אגודת מוינשטי שברומניה, ר׳ משה־דוד 
שוב. במארס 1882 הגיע לשם נציג האגודות בקרמנצ׳וג וב־ 
חארקוב, זלמן־דוד לבונטין. בכ״ז באדר תרמ״ב הוחלט, 
בהשתתפותו של ר' יחיאל־מיכל פינס (ע״ע) וכמה ממייסדי 
פתח־תקוה (ע״ע), להקים ועד, שישמש "מרכז מיוחד, אשר 
אליו יפנו כל הבאים להאחז בארץ הקדושה", שנקרא "ועד 
חלוצי יסוד המעלה״. בחדשי האביב 1882 התחילו להגיע 
לארץ עולים במספר ניכר, אלא שמיד נתפרסמה הוראת 
השלטת התורכי, שגזרה על הפסקת העליה. בצר להם פנו 
חובבי־ציון לעזרתו של לורנס אוליפנט (ע״ע), אולם לדבריו 
לא היתה השפעה בקושטא. בין העולים שהצליחו להגיע 
ארצה ביולי 1882 היו 14 בני חבורת ביל״ו(ע״ע), שעלו בלא 
רכוש כדי לעבוד כפועלים חקלאיים בארץ. חברי "המשרד 
המרכזי" של ביל״ו נשארו בקושטא כדי להשיג פרמאן מאת 
השולטאן ליישובה של הארץ בידי יהודים. 

למרות גזירת העליה הונח באותה שנה יסוד להתיישבות 
חקלאית יהודית בארץ־ישראל. ביולי 1882 ייסדו ז״ד לבונטין 
וחבריו את "ראשון לציון". זמן־מה לאחר־מכן התיישבו בני 
אגודת מוינשטי ב״ראש פנה" (שיושבה כבר קודם לכן 
בידי יהודים יוצאי צפת. שעזבוה לאחר־מכן). באותו זמן 
נתחדש גם היישוב בפתח־תקוה, שנוסדה עוד ב 1878 ע״י 
יהודים יוצאי ירושלים, אך נעזבה על ידיהם. בסוף אותה 
שנה התיישבה קבוצת עולים מרומניה ב״שמרוך (לאחר 
מכן — "זכית יעקב"). אולם מיעוט האמצעים, התנאים 
הקשים וחוסר ההכשרה של המתיישבים היו בעוכריהם, וכבר 



115 


ח כת ציון 


116 


זמן קצר לאחר ייסוד המושבות נזקקו לעזרה. נתברר, שהא־ 
גודות השונות והוועד המרכזי בגאלאץ לא היה בכוחם להגיש 
עזרה ראויה למתיישבים. בסוכות תרמ״ג הצליח ר׳ שמואל 
מוהילובר (ע״ע) להשפיע על הבאתן בנימין רוטשילד 
(ע״ע), שיסייע להתיישבותם של איכרים יהודיים מרוסיה 
בארץ־ישראל (אלה שיסדו לאחר־מכן את עקרון). שבועות 
אחדים לאחר־סכן נפגש יוסף פינברג מראשון לציון עם 
הבאתן רוטשילד, וכתוצאה מכך הסכים הלה לקבל את המו¬ 
שבה תחת חסותו. במשך הזמן עברו רוב המושבות לחסותו, 
פרט לגדרה, מושבת הביל״ויים, שנוסדה ב 1884 . "הנדיב 
הידוע" הנהיג משטר של פיקוח קפדני במושבות ע״י פקידיו, 
ודבר זה היה מקור מתמיד של חיכוכים והתמרדויות. ייסוד 
המושבות נפסק עד לסוף שנות ה 80 . 

א י ר ג ו ן התנועה. לכל פעילי ח״צ היה ברור, שיש 
צורך לאחד את התנועה ולארגנה, אלא שנחלקו הדעות על 
צורת האירגון. יסודות צעירים וראדיקאליים דרשו שתוד¬ 
גשנה השאיפות הלאומיות וההתנגדות הגלויה לאירגונים 
הפילאנתרופיים, ואילו היסודות "הבעלי־בתיים" טענו למתי¬ 
נות ולפעולות תמיכה בעיקר. אגודת "זרובבל" שבאודסה 
היתה סבורה, שעדיין לא הבשילו התנאים לוועידה של ח״צ, 
אך האגודה בווארשה דרשה שלא להחמיץ את יום־הולדתו 
המאה של משה מונטיפיורי, שנראה לה כהזדמנות נאותה 
לכינוס. ואמנם נתכנסה ב 6.11.1884 (י״ח חשון תרמ״ה) בקא־ 
טוביץ הוועידה הראשונה של ח״צ, שבה השתתפו 35 צירים, 
רובם מאגודות שברוסיה ואחרים מרומניה, גרמניה, אנגליה 
וצרפת. מאזן פעולות התנועה עד אז היה דל למדי. ההגירה 
היהודית הגדולה נצטמצמה, ומכל-מקום נואשו אף האירגונים 
היהודיים הגדולים מן הרעיון להדריכה ולכוונה! השלטון 
התורכי סגר את שערי הארץ, והעולים המעטים שהגיעו 
אליה היו בחזקת מסתננים. לכן אין תימה, שעיקר ערכה 
של הוועידה היה בהפגנת אחדות התנועה והאחדות היהודית 
בכלל! הדבר בא לידי ביטוי בנאום־הפתיחה של פינסקר, 
שדן בחשיבות שיבתם של היהודים לעבודת־האדמה (שב¬ 
עצם לא היה בו משום חידוש). מלבד רצונו לשמור על 
אחדות התנועה, קיווה עדיין פינסקר למשוך אליה אישים 
ואירגונים יהודיים מן המערב. הוחלט לקרוא לאירגון בשם 
"מזכרת משה בארץ הקודש" ולהקים ועד מרכזי שמושבו 
יהיה בברלין (כיוון שבתנאי רוסיה לא היתד. פעילות לגא¬ 
לית של החברה אפשרית)! עד להקמתו של ועד כזה הוחלט 
להקים ועד זמני באודסה וועד־משנה בווארשה. עיקר הח¬ 
לטות הוועידה היו מעשיות — דרכי אירגון ודרכי התמיכה 
במושבות. בדיונים ובהחלטות לא נזכרו השאלות העקרו¬ 
ניות של תחיה לאומית ושל המטרה הלאומית הגדולה. 

אולם הוויתורים היו לשווא. בגרמניה לא נמצאה אף אי¬ 
שיות יהודית רמת־מעלה אחת, שאפשר היה להעמידה בראש 
הוועד, וממילא בטלה ההחלטה על הקמת המרכז בברלין. 
גם אגודות אחרות של ח״צ, שקמו בערי גרמניה ואנגליה, 
לא קנו לעצמן חשיבות ציבורית. אפילו האגודה בקאטוביץ, 
שפירסמה ב 1883 את בטאון התנועה בלשון הגרמנית 
151 ת 010 \ 1 ■ 061 — איבדה את חשיבותה! רק בווינה נתקיימה 
אגודת הסטודנטים "קדימה", שנוסדה ע״י נתן בירנבאום 
(ע״ע) בתמיכת פרץ סמולנסקין ב 1883 ושפירסמה מ 1885 
ואילך את כה״ע 11 ס 1 :ז 3 ק 2:1 מג 1 מ 5616510 . התנועה ברומניה 
נשתתקה לגמרי עד ראשית שנות ה 90 , והאגודות ברוסיה 


שקעו ב״יום קטנות". אמנם האירגון התגבש! מספר האגודות 
הגיע ל 100 בקירוב, ובהן כ 14,000 חברים, שאספו כ 30,000 
רובל לשנה מתרומות וכ 20,000 רובל נוספים ממפעלים שו¬ 
נים, הושם דגש בתעמולה בקרב המון העם: מגידים ומטי¬ 
פים (כגון צבי הירש מסלינסקי [ע״ע] ויהודה צבי יבזרוב), 
ובדחנים (כגון אליקים צונזר [ע״ע]) עשו רבות להפצת 
רעיונות ח״צ, אך עם זה היו חיכוכים בין האגודות השונות 
ונסתמגה אופוזיציה להנהגה הקיימת. 

ביוני 1887 (ו׳ תמוז תרמ״ז) נתכנסה בדרוסגניק הוועידה 
השניה, הפעם של חובבי־ציון ברוסיה, ובה הוחלט לקרוא 
לתנועה בשם "חובבי־ציוך. ר' שמואל מוהילובר ניסה להטיל 
את מרות שומרי המסורת על התנועה, אך נסיונו נדחה ע״י 
באי-כוח הצעירים, כגון מ. אוסישקין (ע״ע) ממוסקווה, זאב 
(ואסילי) ברמן מפטרבורג ומ. דיזנגוף (ע״ע) מקישינוב. 
לבסוף נבחר פינסקר שוב לראש התנועה, כ״גבאי ראשון", 
ולידו ששה גבאים יועצים, ששלושה מהם היו רבנים מפורס¬ 
מים: ר׳ שמואל מוהילובר, ר׳ נפתלי צבי יהודה ברלין 
([הנצי״ב] ע״ע) מוולודין ור׳ מרדכי אליאשברג (ע״ע) 
מבדסק. הוחלט גם לחדש את המאמצים להשיג אישור 
לארגון מאת השלטון הרוסי. 

ב 1890 הצליח א. צדרבאום ([ארז] ע״ע), עורך "המליץ", 
להשיג אישור ל״חברה לעזרת יהודים איכרים ובעלי־מלאכה 
בסוריה ובא״י", שנודע שמה כ״ועד האודסאי". לוועידת־ 
ייסודה באותה שנה התכנסו באודסה — בפעם הראשונה 
באופן לגאלי — נציגים רבים מכל קצווי רוסיה. גידול התרו¬ 
מות איפשר את ייסודן של המושבות רחובות וחדרה ( 1890 — 
1891 ) ואת ביסוס המושבה משמר הירדן, וכמו כן תמיכה 
במושבות הוותיקות. ביפו נקבע ועד־פועל בראשותו של 
זאב טיומקין (ע״ע), שפיקח על חלוקת התמיכה ועל רכישת 
הקרקעות. נתגברה פעולתה של אגודת "עזרא" (ע״ע) בבר¬ 
לין ואגודות אחדות בפרנקפורט ענ״מ, פאריס ולונדון. 
״יציאת רוסיה״ השניה, שבאה בעקב גירוש־מוסקווה ב 1891 , 
הביאה להגברת העליה לארץ ולספסרות בקרקעות, והשל¬ 
טון התורכי חידש את גזירותיו על העליה וההתיישבות. 

"המרכז הרוחני". פעולותיה של ח״צ "המעשית" 
עוררו ביקורת קשה, ביחוד מצד אחד־העם (ע״ע). במאמריו 
("אמת מארץ ישראל") תיאר את הספסרות ברכישת קר¬ 
קעות, את הליקויים בברירת המתיישבים וביקר את שיטת 
התמיכה הכספית בהם והפיקוח החמור מצד פקידי הבארון: 
המתיישבים שצריכים היו לשמש סמל של אנשים חפשיים, 
העושים לתחיית העם והמולדת, הפכו לצמיתים משועבדים. 
ביקורת זו הושפעה גם על ידי השקפתו של אחד־העם, שאין 
ארץ־ישראל יכולה לשמש "פתרון לצרת היהודים", לבעייתם 
החמרית של המוני המהגרים, אלא עליה לשמש "מרכז 
רוחני", שיאחד את כל חלקי העם המתפורר. לפני "תחית 
הארץ" צריכה לבוא הכשרת הלבבות, פעולה למען תחייתו 
הרוחנית והמוסרית של העם. כדי להכשיר הנהגה ראויה 
לתנועה הקים אחד־העם אח אגודת "בני משה" (ע״ע). 

המשבר בפעולת ההתיישבות לאחר הגאות הקצרה ברא¬ 
שית שנות ה 90 , הביא לאכזבות חדשות בחוגי ח״צ וחיזק 
את השפעתו של אחד־העם, שעם תומכיו נמנו גם כמה 
מחברי "הוועד האודסאי". הדגשת הצורך בהכשרת הלבבות 
הביאה לחיזוק פעולות ההסברה והפעולה התרבותית של 
ח״צ, במיוחד לאחר שנוסדה הוצאת־הספרים "אחיאסף". 


117 


חכת צירן — חג 


118 


אולם עם כל חשיבותה של הביק 1 רת על מעשי ח״צ שמתח 
אחד־העם, לא יכלה ביקורת זו לשמש בסיס לפעולתה של 
התנועה, ואין תימה, שעם הופעתו של הרצל והציונות המדי¬ 
נית נספחו עליה רובן המכריע של אגודות חובבי־ציון, 
ותולדותיה של ח״צ לאחר־מכן הן חלק מתולדות הציונות 
(ע״ע). 

א. לוינסון, ביבליוגרפיה ציונית, 51 ־ 69 , תש״ג! מ. לילי:- 
בלום, דרך לעבור גולים, תרנ״ט; הנ״ל, כתבים, חלק ד׳, 
תרע״ג; מרדני בן הלל הכהן, מערב עד ערב, ב׳, 11904 
ש. ל. ציטדון, תולדות חבת ציון א/ תרע״ד; א. דרויאנוב, 
כתבים לתולדות חבת ציון, א׳-ג/ תוע״ט, תרפ״ה, תרצ״ב * 
הנ״ל, פינסקר תמנו, תשי״ג; אחד העם, על פרשת דרכים א/ 
תרנ״ה (תדפ״א 2 )! ז. ד. לבונטין, לארץ אבותינו, תרמ״ה, 
תרפ״ד, תש״י 1 י. בעלקינד, די ערשטע שריט פון ישוב אין 
ארץ־ישראל, א׳-ב/ 1917 ! ח. חיםין, מיומן אחד הבילויים, 
תרפ״ח! ב. דיגדורג, חבת ציון, א׳-ב/ תרצ״ב-תרצ״ד; י, 
גרינבוים, התנועה הציונית בהתפתחותה, חלק א/ תש״ב 
(ביבליוגרפיה מאת ג. קרפל); ש. יבנאלי, ספר הציונות: 
תקופת חבת ציון א׳-ב/ תש״ב (תשכ״א 2 }! ש. בריימן, 
הפולמוס בין לילינבלום לבין אתד־העם ודובנוב (שיבת ציון 
א'), 168-138 , תש״י; הנ״ל, המפנה במחשבה הצבודית 
היהודית בראשית שנות השמונים (שיבת ציון ב^ג׳). 83 - 
227 , תשי״ג! י. קלויזנר, חבת ציון ברומניה, תשי״ח; א. 
ביין, מחבת ציון אל הציונות (ס׳ היובל לי. בער), תשכ״א; 
, 71011 ,. 141 ; 1919 , 11 ** 7.10711 / 0 ^■ 15101 ^ 1 ,״ 80140101 . 17 

. 1935 , 1 7,1 0111511 51116 010 ,!!]!!!!מ . 1 ׳. ; 1934 

ש. אט. 

חג, מועד מיוחד, ובמקורו קדוש, המובדל מרצף-הזמן 
הרגיל, שבו מפסיקים הבריות את פעילותם היום־ 

יומית ועורכים טקסים ופעולות סמליות אחרות — לשם ציון 
מאורע מיוחד (עפ״ר טבעי, מיתי או היסטורי) או לשם 
כיבודו של אל, קדוש, מלך, גיבור וכיו״ב. ניתן למיין את הה" 
לפי כמה טיפוסים כוללים: ( 1 ) ח ג י־ טבע, שהם מאגיים 
ביסודם וקשורים עפ״ר למאורעות אסטרונומיים או אקלי¬ 
מיים, כגון תקופות־השמש או חילופי־עונות, או למאורעות־ 
טבע יוצאי־דופן ומעוררי-אימה, כגון מגיפות (חג גירוש 
הרוחות שגורמות למגיפה). — ( 2 ) ח" ד ת י י ם, המציינים 
מאורעות מיתיים או היסטוריים בעלי משמעות דתית — 
כגון הולדת האל, מייסד הדת או הקדוש (חג־המולד בנצרות, 
יום הולדת בודהא), מותו, תקומתו לתחיה (חג פסחא), ועוד. 
יש שח" כאלה נהוגים לכבודה של דמות דתית או קדושה 
ללא זיקה למאורע מסויים בחייה (כגון חגי האלים המקו¬ 
מיים בהודו, ה״פיאסטה" של הקדושים־הפטרונים בערי האר¬ 
צות הרומאניות, וכיו״ב). — ( 3 ) ח" מדיניים והים מו¬ 
ר י י ם, הבאים לציין את היווצרות האומה או המדינה (יום־ 
העצמאות), או מאורע מרכזי בתולדותיה (יום הבאסטיליה 
בצרפת, יום השואה בישראל), או לכבד דמות מדינית או 
היסטורית חשובה (יום הולדת המלך או אחד הגיבורים הל¬ 
אומיים, וכיו״ב). — ( 4 ) ח" של קבוצות חברתיות, 
הבאים להבליט את הסולידאריות של קבוצה מסויימת (כגון 
חג האחד במאי או חג פטרון הגילדה). — ( 5 ) חגיי 
משפחה, הבאים לציין מאורעות משפחתיים (ימי־הולדת, 
ימי-נישואין וכיו״ב), או לכבד את זכרם של אבות המשפחה 
(ימי זכרון, חגי־מתים וכר). — ( 6 ) ח״-לע ת־מצוא (ח" 
הזדמנותיים), הנהוגים בקבוצות חברתיות שונות (כגון 
סיומי־מחזורים בביה״ס׳ יובלות של ערים, אירגונים או מפ¬ 
עלים, וכד׳). 

יש ח" רבים, שניתן לשייכם לשני טיפוסים או יותר, כגון 
חג החנוכה, הנמצא בגבול שבין ( 3 ) ו( 2 ). 

רב-גוניותה של תופעת החג מקשה ביותר על ניסוח 


תיאוריה כללית להסברת משמעותה, מהותה ומקומה בחברה 
האנושית. רוב התיאוריות של מדע הדתות והסוציולוגיה 
טיפלו בטיפוס מסויים של ח׳ — עפ״ר בטיפוס ( 1 ) או ( 2 ), 
ומסקנותיהן אינן חלות על שאר הטיפוסים אלא במקצת. 

הגישה ה פנומנולוגיה (ע״ע דת, עמ׳ 243 — 254 ) 
מבקשת לקבוע את היסוד המקורי והמהותי ביותר בתוך 
הריבוי העצום של צורות הח" הקיימות למעשה. לפי תפיסה 
זו מופיע החג בעיקר בעתות מעבר ומשבר — הן בעתות 
של שינויים אסטרונומיים מחזוריים וקבועים, חילופי עונות 
ותקופות, כשיחידת־זמן באה לקצה ויחידה חדשה עומדת 
להתחיל, והן בעתות של תמורות"פתאומיות ומרחיקות־לכת 
בחיי החברה, כשהקוסמוס, הטבע והחברה האנושית נראים 
כנתונים בסכנת כליון. בפעילותו החגיגית מתגבר האדם על 
המשבר! הוא מתעלה, כביכול, לרמת האלוהי והראשיתי, 
חוזר במעשיו הטקסיים על מעשי־בראשית ומבטיח בכך את 
חידוש עולמו. לפי אמונת האצטקים, למשל, מתחדש ב" חג 
האש החדשה״, שנחוג בתום תקופה בת 52 שנה, מלאי- 
השנים שהגיע לקצו! אילמלא החג, היו הטבע ורצף־השנים 
עצמו חדלים להתקיים. 

בדומה למיתוס (ע״ע), מעמדו של חג בזמן הוא דואלי 
ביסודו: הוא נקודת־המיפגש בין יסוד הנצחיות ובין יסוד 
הזמניות; כל חזרה על חג היא כאילו התחלה מחדש. החג 
מפסק את הזמן ליחידות מוקצבות — ובכך הוא מניח את 
היסודות לקביעת לוח־השנה (ע״ע). 

למעשה החגיגי(טקס, פולחן וכיו״ב) נודעת השפעה לגבי 
מעשי-החול היום־יומיים משתי בחינות: המעשה הסמלי הוא 
מעשה ראשיתי, המתיר ומקיים את המעשים הרגילים (למשל, 
הקרבת הסירות הראשונים בחגי הביכורים מתירה את אכי¬ 
לתם לבני החברה)! ויחד עם זה הוא מעשה פרוטוטיפי, 
המבטיח את הצלחתו של המעשה הרגיל במהלך השנה 
(למשל, מעשים סמליים הנעשים בחגי ראש־השנה). 

לפיכך נמצא, שעיקר תקפו של הניתוח הפנומנולוגי של 
החג חל לגבי החברות שהן בעלות תפיסת־זמן מחזורית- 
מיתית! עם המעבר מתפיסה זו לתפיסת-זמן קווית־היסטורית 
נעלם יסוד ההתחדשות שבחג, וייעודו העיקרי הוא מעתה — 
להחיות את זכר המאורעות החד־פעמיים שהתרחשו בעבר. 
חלק גדול של הח" ההיסטוריים והמדיניים נמנים על סוג 
זה! אך גם באלה אין הטקס חסר סמליות של התחדשות, 
וקדושתם אינה נפגמת בשל שינוי משמעותם. רק במידה 
שהזיקה לבסיס הדתי עצמו, שהחג בא לסמלו, נחלשת, עלול 
החג להידרדר לצורה ריקה, שנשמרת עדיין מתוך מסורת או 
הרגל. תהליך הסקולאריזאציה של החברה המודרנית, שבה 
הפכו הה" לעתים קרובות לימי בידור ובילוי־זמן חילוניים, 
מדגים בצורה בולטת את השינוי שחל במעמדם ואת אבדן 
משמעותם המיוחדת. 

לעתים קרובות נמצא אותו החג עצמו משנה את תכנו 
ומשמעותו במהלך הדורות, תוך שמירה על צורתו האפיינית. 
חגי-מבע רבים הפכו לח״דתיים,ואףלח״היסטוריים-מדיניים 
או מעמדיים! כאלה היו, למשל, גילגוליהם של חג־המולד 
הנוצרי, שמקורו, כנראה, בחג קדום של תקופת־השמש החר- 
פית, ושל חג האחד במאי של התנועה הסוציאליסטית, 
שמקורו בחגי-האביב הקדומים. נמצא- שאף ח" חדשים, 
שנוצרו במכוון ע״י נושאי תנועה מסויימת, זקוקים לשם 
הצלחתם לאחיזה כלשהי בשרשים היסטוריים־תרבותיים, ולו 


119 


חג 


120 


רק בצורת־הג מקובלת, שלה הם מעניקים תוכן חדש. נסיו־ 
נות ליצור ח" חדשים לחלוטין, כגון הה" המדיניים החילוניים 
של המהפכה הצרפתית, נסתיימו לרוב בכשלון מוחלט. 

הניתוח הסוציולוגי של החג מבקש לקבוע את 
מקומו בחיי החברה ואת הפונקציות המיוחדות שהוא ממלא 
לשם קיומה. היו חוקרים (כגון דירקם [ע״ע]), שהדגישו 
במיוחד את התיפקוד המשלב של החג, כמנגנון לחיזוק 
רגש האחדות החברתית: בני החברה מזדהים בפעילות 
הטקסית של החג, הכרוכה בסמליות דתית, עם הקולקטיוו 
החברתי ועם ערכיו העליונים, שמהם הם מתרחקים בפ¬ 
עילותם היום־יומית. הניתוח המאוחר יותר גילה שלמעשה 
לא כל חג מכוון לתכלית זו, והיום נוטים להבחין 3 טיפוסים 
של ח", שנבדלים זה מזה מבחינת טיב התייחסותם לערכי 
החברה ולכללי ההתנהגות המקובלת: (א) ח" של חיזוק 
הזיקה לערכים העליונים של החברה (כגון יום־הכיפורים, 
חגי עצמאות, אחד במאי, וכיו״ב). — (ב) ח" של התר 
ו פ ר י ק ת ־ ע ו ל, הנותנים מקום למעשים, שיש בהם משום 
הפרת כללי ההתנהגות הרגילה (כגון הקארנוואלים למיניהם, 
חגיגות פורים וכד׳). ח" כאלה נותנים פורקן, לזמן קצוב 
ומוגבל, למתיחות המצטברת בבני החברה לרגל המיגבלות 
שכללי ההתנהגות היום־יומית מטילים עליהם. ח" מטיפוס 
זה בולטים ביחוד בחברות, שבהן הפיקוח החברתי חמור מאד 
והסדרים החברתיים נוקשים — כגון החברה הפאודאלית של 
יה״ב, שבה היה הקארנוואל אחת ההזדמנויות המועטות לפור¬ 
קן כזה. — (ג) קרובים ל(ב) הם ח" של מחאה, שהופכים 
על־פיהם את כללי ההתנהגות הרגילה, כגון: טקסי המרידה 
הנהוגים בשבטים אפריקניים שונים, שבהם מותר לנתינים 
לחרף ולגדף את המלך! הח" בשבטי זולו ובכמה מקומות 
בהודו, שבהם מותר לנשים לעשות עבודות של גברים או 
אף לקלל ולהכות את בעליהן וגברים אחרים. ח" אלה 
נותנים פיצוי לקבוצות מסויימות של החברה על מעמדן 
הנחות ועל שיעבודן ליסודות חזקים יותר בחיי יום־יום; 
משום כך נמצאים הם שומרים בעקיפין על יציבותם של 
סדרי החברה. 

לעתים נכללים הח" במסגרות של "מחזור־ח"" ו״שנת־ 

ח"".( 1 ) ״מ ח ז ו ר * ה ח"" הוא סידרה של ח" דומים בתכנם 
ובמשמעותם, הנערכים לפי סדר־זמנים קבוע במקומות שונים. 
בטיפוס המעגלי של מחזור זה החג נערך בכל מועד 
במקום־ישוב אחר בתוך מערכת־היישובים השייכת לאותו 
מחזור; בטיפוס הריכוזי החג נערך תחילה בקנה־מידה 
קטן במקומות שונים, ורק חלקו המסיים נערך בקנה־מידה 
גדול במקום קדוש מרכזי. — ( 2 ) ״ש נ ת - ה ח"" היא מערכת 
הה״ השונים הנכללים בלוח־השנה. יש שקיים קשר ביניהם — 
הן מבחינת סדרם והן מבחינת ריווחי״הזמן שביניהם (כגון 
הקשר שבין חג הפסח וחג השבועות, או זה שבין חג המולד 
וחג ראש־השנה בנצרות); יש שבואו של חג גדול ומרכזי 
מתבשר ע״י שורה של ח" קטנים "מכינים"; ויש שלוח־השגה 
מתחלק •לתקופה של חול ולתקופה של חגיגות רצופות־כמעט. 

, 171457 ^ 1 ) 71 57 ' 1 10 61 15101175 ) 716171 $) 1, 675 [07X1 זו 611 נ(;< 1 ז 11 ( 1 .£ 

,( 1 , 2 ות 1011 > 31 ?) 75115 ? . 6 121510 0115 ? , 1 ץת 0 ז 0 א ..א ; 912 [ 
515 )ץ 161 ( 071 :■סוס!? 71 11771511 ' 1 61 11 ( 11 ) 155 1.1 ,ש 1 >ג 11 .? . 83 ; 1938 
) 1 ^ 56710111115010 ) 8 ,׳).ינן־ס־ס.] ־ 301 1 זג/י . 3 ) ; 1949 , 111011 ) 51 ) 71 71 
, 11510071 ^ 07 . 11 . 1 ( 57 ) 0 מ־ .* 81111 017 ;* 1956 , 100 * 87111 . 1 > 
* 1958 , 711711 ' 1 . 11 17517 : 11 

א. כה. 


ה ח" בחברה ה פ ר י מ י ט י ו ו י ת. בחברה הפרימיטי־ 
ווית מצויה לעתים רציפות מורפולוגית רבה בין צורות 
טקסיות בכלל ובין הח", ובמקרים כאלה אין טקסי הח" אלא 
הטקסים המרכזיים, האינטנסיוויים והמקיפים ביותר שבאותה 
חברה. אולם יש גם שהח" לובשים צורות מיוחדות ומגוונות. 

מרבית הח" בחברה הפרימיטיווית הם ח ג י ־ מ ב ע שו¬ 
נים ; החשובים שבהם הם חגי־האביב — לציון תקומת הטבע 
לתחיה לאחר תקופת תרדמה ומוות —, וחגי־האסיף — לציון 
המעבר מעונת המחסור לעוגת השפע במזונות. לעיתים 
קרובות מחולקת השנה לשתי חטיבות עיקריות: עונת־החול, 
שהיא עונת העבודה הקשה והמצוקה היחסית, ועונודהקודש, 
שבה מתרכזות החגיגות העיקריות של השנה, והיא עונה של 
שפע יחסי, המבורכת בפירות העונה הקודמת לה. בחגיגות 
אלה, שתנאי קודם להן הוא אגירת אמצעים כלכליים ניכרים, 
נצרכות כמויות גדולות של מזון ומשקה באווירה של נחת- 
רוח ואהדה הדדית, שיש בה כדי לחזק את הקשרים 
החברתיים. 

, 0111177 ( 17 ) 1015 ^ 7115 10 507 75501 ; 50101775 6175 ( 075 . 110 ) 41,1 . 65 

, 7170 ) 71 8051 111 871571110/1 ) 0 81111015 ,חחוזו ) 11101 ;) . 81 ; 1945 

, £ 7 711015 7 ! ! 271 111 0 / 17752111111 ) 017 ,£| 011000 צ 1110 ,¥ו ; 1954 

,( 9 , 111£ ז 0 ח 00 . 1 ) 11 ) 8 ) 7115111111715 ? . 6 151 / 570117 / 5 ? .) 1 1 / 5115 ^ 6/1 

. 1956 

א. כה. 

ח" במזרח הקדום. לכל עיר מערי שומר ו א כד 
הקדמוניות היה לוח־קודש משלה. עם הח" הגדולים, שכל 
אחד מהם היה מוקדש לאל מסויים, היו נמנים חגי ראש־ 
החודש והח״ הקשורים בפאזות של הירח, שהיו חלים 3 או 
4 פעמים בחודש והיו מוקדשים בערי־הבירה בבל ואשור 
(במאות ה 8 וה 7 לפסה״ג) לאלים מרךך ובבד; טקסי חגים 
אלה גילמו את תולדות האלים ועפ״ר נערכו בתחום המקדשים 
במעמד המלך. על ד״ח״ הציבוריים השנתיים — שהיו 
מועטים־ביחם — ע״ע בבל, עמ׳ 547/8 ! אלה היו חגי־טבע 
ביסודם. חשיבות מיוחדת נודעה לטקס שנערך בחג ראש־ 
השנה, שהיה מסמל בשומר את נישואי־הקודש של האלה 
איננה׳ המיוצגת ע״י הכוהנת הגדולה, למלך העיר, המכהן 
בשמו של האל דומוזי (תמוז). ונועד להבטיח פריון במשך 
השנה; בבבל היה מסמל את נצחונו של מרדוך־בל על 
תאמת (,תהום׳), וכן היתה בו משום המלכה סמלית של 
המלך (ע״ע בל), ואילו באשור סימל את נצחונו של האל 
אנשר (אשור). 

נוסף על אלה היה קיים מנהג עממי — בעיקר בין 
נשים — "לבכות את תמוז"(ע״ע תמוז) בחדשי תמוז ואלול; 
מנהג זה, שפרטיו אינם ידועים, נתפשט מעבר לגבולות 
מסופוטמיה (ע״ע אדונים) והגיע עד א״י (השו׳ יחז׳ ח, יד). 

וע״ע בבל, עט׳ 544 — 548 ; שומר: דת. 

אף בממלכת החיתים היו ח" מיוחדים לכל אחת מערי 
הקודש; היו אלה חגי־טבע, שהקיפו את כל עונות השנה. 
בראש הח" בעיר־־הבירה חתושש היה חג־האביב, שבו נקבעו 
הגורלות לכל השנה ובו קראו הכהנים את המיתום על 
הריגת הדרקון אילוינכה בידי אל־הסערה. בחורף נחוג "חג־ 
השגה", שבו חייב היה המלך להשתתף. בסתיו נחוג חג 
שנמשך 16 ימים, ובו היו המלך ובני־ביתו עוברים מעיר 
לעיר ומקריבים קרבנות. כמו־כן ידועים חג אלת־השמש של 
העיר ארינה וחג האלה חפת בעיר קומאנה. — בכל הה" 


121 


חג 


122 


האלה ניכרת השפעתם של חגי העמים האנאטוליים הקדומים׳ 
בעיקר החרים (ע״ע). 
וע״ע חתים. 

מ. הרן, מגמות וסגנונים בפולחן המזרחי הקדמון (בית 
מקרא, ב', 80/1 )׳ תשט״ז; ח. תדמור׳ חטאו של סרגון 
(אדץ־ישראל, ה'׳ 160-159 )׳ תשי״ס; ■ 0 ( 1 ,-ו 0 ׳)ז 0 *.ן> 1 ז 3 ׳ 1 . 8 
־ 111 , 2-14 ,' €7 ' 1 !{ 155 / .מ 10711£7 ץ( 11 ) 8 . 4 £ 5011 ! 1111 }! 

1415011€71 )^ 511772£715£/1-4 1 < 11 ' £71 ז 17£52£1 ! 1 )[ ,. 1 ) 1 ; 1915 , 113 
, 30£10 ( 1 ־בן 03 ־ננ 11 רר .£ ; 1949 ,( 11 ד\ ,. 1 ) 5111 .* £35 -ז 1403 . 3 ) 
״ 140155 .£ ; 1921 , 127-148 , 111-114 , 86-88 ,^<^•>* 8411615 
. 5 ; 1925 , 101 — 90 , 11 , 71611 ^ 155 / . 11 1 ז 11£ ז 10 ץ(? 88 י ־ 01 ע 
־> 301 ז£ . 14 ; 1926 , 4 )ע 8£54 171 ) 0711 /׳< 8 0£ ?>ו 77 , 3111$ ? 

,?סתזטג) .מ . 0 ; 1948 , 313-333 , 00615 7116 1 ) £171 ? 171£5/11 '£[ , 1 ־ £01 
.€ 0$ 01171 , 100 ) 50 .׳\ . ז \\ ; 1952 , 151-156 , 114765 }[ י>^״ 7 
~ £7 ( 1 > 1 ) 1£467 . 4 171 > $101467 ?/ 1 ) 8 . 4 155 ) 4 , 47 ( 1 ) 4 £71155 £11 . 7 

,. 101 ־ 1 ׳{ 55 ^ .£ .• 2150111 ) ?' £71 (/ 1 ) 1 / 111/71 ) £€£1 5 ^! ) 41 17 ) 516/11171£ 

- 1431 ; 1957 , 156-159 ,מ<ו״>וומ/^ , 20 * 00 ; 1955 ,( 51 
1115 ) 8651/1 ; 1957 ,( 111 ,. 101 ז< 55 .^ . 1 ) .^ 031 ?) 8 €51 ,־) 13 ) 
,(. 14 < 11 ) £1416771 4 [ . 4 !€(/ 8 €51 , 1301 ־ £01 . 0 ; 1957 ,(. 1 ) 1 ( 11 ) 

, ? £5/11 14.171 1714 ) 4 ) 81115 , 1/1 ,(. 1 ) 0 ) 0 ) 11 ) 140 . 14 ; 1957 

. 1958 , 114 ־ 103 

ח. ת. 

במצרים העתיקה היו 3 סוגים של ח׳: ( 1 ) ח" 
מלכותיים. החשוב שבאלה היה חג עליית מלך חדש 
על כס־המלכות׳ שהיה מלווה טקס איחוד שתי הממלכות — 
של מצרים העליונה ומצרים התחתונה — ע״י האלים חור 
וסת, המיוצגים ע״י שני כחגים; אח״כ היה פרעה עורך 
תהלוכה סמלית מסביב לחומה, כדי לציין את בעלותו על 
תחום־שלטונו. החג המלכותי השני היה ייסודו והקדשתו של 
מקדש בידי המלך. 

( 2 ) ח״ דתיים — ז״א ח״ לכבוד אל — היו נערכים 
מדי שנה בשנה בכל עיר שלה היה אל״פטרון משלה. הם 
נחוגו—ביחוד באיזור הדלתא—תוך הקרבת קרבנות ועצרות- 
עם, שהיו מלווות לעתים מעשי־השתוללות ואף קרבות- 
דמים באלות בין כיתות של חוגגים. בפי־בסת׳ למשל, נערכו 
נסיעות של גברים ונשים יחד בסירות תוך ריקודים, מהתלות 
ומעשי־הוללות. בסי היו חוגגים את עצרת הדלקת הנרות. 
בבוסיריס היו המוני החוגגים מתגודדים עד שפדדם. בחגי¬ 
גות בד־נךרה היה המלך רוקד לפני פסל חתחור ומקדיש לה 
מזרק־יין לקול זמרה. בנא־אמון היו חוגגים את ביקורו של 
אמון ב״ביודנשיו בדרום", ו״א בלוקסור. 

( 3 ) ח" הכרוכים במחזור* השג ה: (א) ראש- 
השנה וראשי־החדשים. — (ב) ח" של גאות הנילוס 
(מ 10 בספטמבר עד 9 בדצמבר), שהמרכזי שבהם נמשך 
15 ימים ("ימי השיכרות") ואחריו נחוגו חגי מונטו (אל- 
הפריון הקדום) וחתחור. חג אמון נמשך בימי השושלת ה 18 
11 יום, ובו היה פרעה נוסע ללוקסלר, כדי לקחת משם את 
פסל האל ולהביאו לכרנך. בסוף העונה נחוגו חגי אוסיר, 
שכללו את חג החריש, חג הרחת הבצלים וחגיגות לכבוד אל- 
הקבורה הקדום של מוף, שהיו מסתיימות בהצבת יד, המסמלת 
את תחייתו של האל. — (ג) חגי־האביב (מ 8 ביאנואר 
עד 8 באפריל), שכללו את חגיגות חור באדפו, שנמשכו 13 
יום לפחות והיו מלווות הסעת פסלי האל ועליית־רגל למק¬ 
דשים; חגיגות לכבוד האלים מן ופתח; ובעיקר — חגיגות 
אוסיר באבידום, שהיו מלווות קרבות וטקס (שנערך במקדש 
בדלתיים סגורות) של המתת האל בידי אחיו סת והשבתו 
לתחיה בידי בנו חור; הן היו מסתיימות בהבאת פסל של^האל 
לעיר. — (ד) חג י-ה קיץ (מ 8 במאי עד 6 באוגוסט; 
על אלה נוספו 5 ימים "מוכנסים" בתחילת ספטמבר), שהיו 


מוקדשים לאלי-פריון שונים (רננותת, מין),ובהם היו קולעים 
זרי שבלים ועורכים טקס מיוחד י בעת הנביטה. בנא-אמון 
היתד. נערכת גם ״חגיגת העמק״ — עצרח־אבל לכבודו של 
אמון, שפסלו היה עוזב את מקדשו בכרנך למשך 12 יום, כדי 
לבקר את האלים והמלכים המתים בעיר-הקברות. 

וע״ע מצרים: דת. 

7611£1071 £6 ,. 1 ) 1 ; 1944 , 5 7171€ 410 ? £ 65 * 6 ( 65 * 1 י 00 ! 0 גזכ 1 .£ 

; 1957 ,( 77 , 00100 .^ : 1001 ־ 01 ' 1 10 > 011£1005 ־ 1 £05 ) 4£7171£ ?^£€ 

, 7 ־ 0 ־ 001 .[ ; 1944 , 168 , 4671716 ?^£€ £%071 ! 7£1 1 ) 0 ,־ 304101 ^ .[ 

/ 0 0045 ,ו 001 ׳יי 0 כ £011 .[ ; 1952 , £1077 ! 8.61 . 5 ?^ 8£ 111 47161€ 

£י) . 0 ־ 10111 ) 1 ?^ 8£ 471£1£711 171 87£ ( €1 ¥\ 1714 ) 7£ > 1 } 71€14 § 4 / 

. 1953 ,( 73-4 , 1 ^ , 5104105 .) £3.5 14031 

י. לי. 

ח" ביוון העתיקה. כבר חכמי יורץ צייבו, שד;ח" 
בארצם קשורים בחיי החקלאות. לאלת החקלאות דמטר 
(ע״ע) היה מוקדש חג־הביכורים( 1 ״ 60 ן>ס^ס 06 — "חגה של 
משאת־הפרי״), שנמשך 3 ימים, ורק נשים השתתפו בו; 
ממנו נתפתחו המיסטריות של אלוסיס (ע״ע), שהעניקו, כב¬ 
יכול, למשתתפים בהן חיי־אלמות. — חג המוקדש לאפולון 
(ע״ע), שנחוג בראשית הקיץ! היה חג של היטהרות וחג 
חקלאי כאחד. חג חקלאי חשוב נוסף היה "חג הפרחים" 
שנערך באביב, ובו בירכו על היין החדש לכבוד די 1 ניםוס 
(ע״ע); במוצאי חג זה הקדישו סירים מלאים פידות מבושלים 
לרוחות המתים — מנהג שנשתמר ביוון עד היום. — בין 
יתר הח" המוקדשים ל ד י ו נ י ם ו ס חשובות בעיקר החגיגות 
הידועות בשם "הדיוניסיות הגדולות", מיסודו של פיסים- 
טרטוס (ע״ע), שנערכו באביב באתונה; בחג זה הוצגו 
הטראגדיות- בעוד שהקומדיות הוצגו, כנראה, מעיקרא בחג 
אחר, שנחוג בחורף — אף הוא לכבודו של דיוניסוס; אולם 
אח״כ הוצגו באתונה הן הטראגדיות והן הקומדיות בשני 
חח״ כאחד. — ביום חולדתה של אתני נחוג בקיץ באתונה 
חג עיקרו היה — משחקים ספורטיוויים 

(שכמותם נערכו גם בח" אחרים) ותהלוכה, שבה הביאו, 
בין השאר, בגד לפסל האי^ה; תהלוכה זו מתוארת באפריז 
המפורסם בפרתנון שבאתונה. 

מאחר שהלוח היווני היה מבוסם על שנת הירח, היו הח" 
חלים באמצע החדשים — בדרך-כלל ב 12 בחודש — פרט 
לחגי אפולון, שהיו חלים ביום המקודש לו, ב 7 בחודש, ולחגי 
ארטמיס אחותו, שנחוגו ב 6 בחודש. 

כמעט לכל אל או אלה היה לפחות חג אחד משלו, שהיה 
מלווה עליה למקדש. ח" אלה, שהיו לסמל כוחן של הערים, 
השתתפו בהם אף משלחות של מושבות הערים ובעלות־ 
בריתן, ובתקופה ההלניסטית — אף משלחות של ערים 
אחרות; כמנהג זה שלחו המתייוונים של ירושלים משלחת 
לחגו של הרקלם שבעיר צור (חשמ' ב׳ ד/ י״ח—כ׳). באותה 
תקופה נוסדו גם ח״ חדשים לרוב, מהם — ח" לזכר מאורעות 
מדיניים. 

וע״ע יון: דת. 

,. 14 ; 1900 , 1111015 ) 5115 ^ 01071 46 1 ) 41 ) 511 , 14115500 .? . 14 

. 1932 , 86516 45€/1£ ! 4 .־ 006001 ( 7 .£ ; 1906 , 8£510 . 07166/1 

ד. פ. 

הוד ברומא היו מרובים מאד. הקדומים ביותר, שמספרם 
הגיע ל 45 , היו קשורים בחקלאות ובפריון. החשוב שבהם — 
חג הלופרקליה (מן 15 זת! 11 — ״זאב״) — נחוג ב 25 
בפברואר; לאחר הקרבת תיש וכלב היו הבחורים מתרוצצים 
ברחובות העיר, כשבידיהם שוטים מעורות הקרבנות, ומכים 


123 


חג 


124 


בהם את העוברים והשבים — סגולה לעקרות הנשים; חג 
זה לא בוטל אלא ב 494 לםה״נ. — ח" אחרים היו קשורים 
באלים מסויימים. למרס היו מקדישים ב 23 במאי 
את חצוצרות־המלחמה, ב 19 היו מטהרים לכבודו את הנשק, 
ופעמיים בשבח — ב 15 באוקטובר וב 27 בפברואר — היו 
מקדישים לו סוסים! לכבוד "האלה הטובה" (ג 6 ס גמ 80 ) 
היתה מוקדשת חגיגה, שנערכה ב 1 במאי, ובה השתתפו 
נשים בלבד. ראשי־ ה חדשים (£ב 1 >מ 16 ג 0 , מן שז 0213 , 
״הכרז״ — מאחר שהכהן הממונה על הלוח היה מכריז 
עליהם בציבור) היו מוקדשים ליונו, אלת הנשים והנישואים, 
וב 1 בפברואר היה נחוג לכבודה "חג־האם" ( 13113 ; 0 ז 31 מ 1 ). 
ימי הירח־במילואו, האידים ( 1115 ) 1 ! היום ה 15 בחדשי מאי, 
יולי ונובמבר, היום ה 13 בשאר החדשים) היו מוקדשים 
ליופיטר, אל-האור, שלו היו מקריבים כבש. השיבות מיוחדת 
נודעה לחג הסאטורנאליה, שנחוג ב 17 בדצמבר והיה 
מוקדש לסטורנום! ביום זה היו העבדים חפשים לעשות 
כטוב בעיניהם, האזרחים היו שולחים מתנות איש לרעהו, 
וכן היו ממנים בו כעין מלך היתולי! כמד. ממנהגים אלה 
עברו אח״כ בקרב העמים הנוצרים לחג־המולד ולחגיגות של 
ראש־השנה, ובעיקר — של הקרנול (ע״ע). 

בסוף ימי הרפובליקה החלו לחוג ברומא גם ח" לכבודם 
של אלים יווניים ומזרחיים, ובתקופת הקיסרות הפכו מקצתם 
לח" ציבוריים. ברחבי הקיסרות נחוגו ח" רומיים במקדשים 
שנוסדו ע״י הרומאים, וכן בקרב החיילים הרומאים! גם 
התושבים הלא־רומאים קיבלו כמה מן הח" האלה, כגון חג 
ה 1 ביאנואר, חג הסאטורנאליה, חג ה 1 באוגוסט — יום 
כיבוש אלכסנדריה של מצרים בידי אוגוסטוס, וכן יום עלייתו 
של הקיסר על כס־המלכות (והשר משג׳ ע״ז א׳, א׳). 

וע״ע רומא: דת. 

; 1938 , 110 — 104 , 1 ז £611%10 1101711111 1 ס . 1 * 111 .'* 1 

.[ ; 1939 , 167611666771 * 716 ? . 01176171 14 $ ^ י 101 x 1611 ''! 

, 7017101716 6 ) 1 }) £1 6010 61 116 }) $01111 £1071 7611 10 16 ) . 1 * 11 ? 

. 1957 

ד. פ, 

ח ,, ומועדים בנצרות. במקום שבת שומרים הנד 
צרים את ה י ו ם ה ר א ש ו ן בשבוע — זכר לתחייתו של ישו 
באותו יום. אולם סיבה חשובה לקביעתו של יום זה היתד. 
המגמה להיבדל מן היהודים, וכן סייעה לקבלתו העובדה 
שגם לעובדי־האלילים היה יום זה מקודש לאל־השמש. ב 321 
הוציא קתסטנטינוס (ע״ע) קיסר צו, שב״יום־השמש" ישבתו 
בתי־המשפט ובתי־המלאכה בערים! עבודת־האדמה לא נאס¬ 
רה. ועידות־הכנסיה במאות הראשונות לםה״נ ביטלו במפורש 
את שמירת השבת ודרשו מן המאמינים להשתתף בתפילה 
בציבור ביום ראשון ולהימנע בו מכל העבודות הנוהגות 
להיעשות ע״י עבדים — להבדיל מעבודות איש חפשי. מן 
המאה ה 13 ואילך הוחלש האיסור, וביטול מלאכה ביום 
ראשון נעשה בנצרות עניין של מנהג, שפרטיו משתנים 
מתקופה לתקופה ומכת לכת, והוא מקויים ברוב החברות 
הנוצריות בעיקר בהתאם לחוקי־המנוחה של הרשות החילו¬ 
נית. בדרד־כלל, מקילים הקאתולים באיסור זה, ואילו כיתות 
פרוטסטאנטיות שונות, ביחוד בסקוטלנד ובאה״ב, מחמירות 
בו, דומה לכך הוא יחם הנוצרים לביטול־מלאכה בח", 

החג שנחוג בנצרות מראשיתה הוא חג - ה פ ם ח א, שמו¬ 
צאו מחג הפסח, והוא, לפי האוואנגליונים, מועד מותו ותחייתו 
של ישו. בנצרות הקדומה נהגו לחוג את הפסחא בשעה 


שהיהודים חגגו את הפסח, ז״א בי״ד בניסן. אולם כבר מאמ¬ 
צע המאה ה 2 נשמעה הדרישה להיבדל גם בזה מן היהודים. 
בוועידת־הכגסיה בניקיאה ( 325 ) נתקבלה שיטה לחישוב 
תאריך הפסחא, ובמאה ה 6 נקבע סופית שמועדו הוא היום 
הראשון הבא אחרי הירח המלא שתל אחרי יום השוויון בין 
יום ולילה באביב! נמצא, שמועד הפסחא נע במרוצת השנים 
בין 21 במארס ל 25 באפריל. יום ראשון של פסחא הוא יום- 
זכרון חגיגי לתחיית ישו, ואילו יום הששי שלפניו הוא יום 
צום ואבל — ביומה של צליבתו. שבוע לפני כן חוגגים את 
"יום הראשון של תמרים", יום־זכרון לבואו של ישו לירוש¬ 
לים, וביום זה מקדשים בכנסיות כפות-תמרים — מעין חיקוי 
לחג הסוכות. לשבוע המוקדש לאירועי בואו של ישו לירו¬ 
שלים, מיתתו ותחייתו מקדימים תקופת־הכנה של 40 ימי 
״צום״ — שבעיקר אינו אלא הינזרות מאכילת בשר. 50 
יום לאחר הפסחא, ביום ראשון, חוגגים הנוצרים את חג 
״יום־החמשים״ (יוד 051€ ;>£! 00 ?) — המקביל לחג השבו¬ 
עות —, שהוא יום ייסוד הכנסיה, בהתאם למסופר ב״מעשי־ 
השליחים״ על רדת רוח־הקודש על תלמידי ישו באותו יום — 
חיקוי למעמד הר־סיני ולמתן־תורה. 

חג־המולד — ב 25 בדצמבר — אין לו מקבילהביהדות; 

הוא לא נקבע אלא ב 336 כזכר ללידת ישו. בחירת תאריך 
זה, שהוא קרוב ליום הקצר של השנה, מותאמת לנוהג של 
עובדי־האלילים, שאצלם הוא נחשב ליום לידתה של השמש 
החדשה. חג זה הוא הפופולארי ביותר בעולם המערבי, והוא 
נשאר חג עממי מקובל גם בחברות שבהן חלה סקולארי- 
זאציה גמורה. — במזרח חגגו לראשונה את לידת ישו ב 6 
ביאנואר (ביוד — "ההופעה" של האל), שאף 

הוא חג ממוצא אלילי והתפשט ממצרים, אולם במאה ה 5 
נתקבל התאריך 25 בדצמבר לחג־המולד גם במזרח, פרט 
לכנסיה הארמנית. ב 450 נזכר ה 6 ביאנואר לראשונה ברומא 
כיום־זכרון לביקורם של שלושת חכמי-המזרח בבית־לחם 
אצל ישו הנולד, וזה נשאר תכנו של החג במערב. — התקו¬ 
פה שלפני חג־המולד, המתחילה בכנסיה המזרחית באמצע 
חודש נובמבר ובכנסיה המערבית בסופו, נקראת 11115 !£׳)!>.^ 
(לאט׳ "בואו" של ישו), והיא משמשת להכנה נפשית לחג־ 
המולד ולציפיה לבואו השני של ישו באחרית־הימים. 

יום 1 ביאנואר, ראש-השנה האזרחי, אין לו משמעות 
דתית. — אחד החגים החשובים של הכנסיה הוא יום- 
הזכרון לעלייתו של ישו לשמים׳ ארבעים יום לאחר הפסחא. 
יום ראשון שלאחר חג יום־החמשים מוקדש לשילוש הקדוש, 
וביום חמישי שלאחריו נקבע ביה״ב המאוחרים חג קאתולי 
חשוב, ״ 011-15 5 ביק! 00 — "גופו של ישו", הנוכח בלחם 
הקדוש. — ששה חגים בשנה חוגגת הכנסיה הקאתולית גם 
לכבוד אמו של ישו (ע״ע מרים הקדושה). 

מלבד זה מוקדש כל יום בשנה בכנסיה הקאתולית לקדוש 
אחד או למספר קדושים, ונקרא על שמו (או על שמם). יום 
"כל הקדושים" נחוג ב 1 בנובמבר; תאריך זה נקבע במאה 
ה 8 . היום שלאחריו, 2 בנובמבר (ואם יום זה הוא יום ראשון, 
ה 3 בנובמבר), נקבע ב 998 ליום "כל הנשמות" לזכר נשמות־ 
המתים. 

בכנסיה המזרחית שמות הקדושים וימי-זכרם אינם 
חופפים את אלה של הכנסיה הקאתולית, וכן קיימים הבדלים 
בין שתי הכנסיות הללו בתאריכים של כמה מחגי מרים 
הקדושה. חג-הפסחא נחוג בכנסיה המזרחית בחגיגיות יתרה, 



125 


חג 


126 


כשהדגש מושם בתחייתו של ישו; המעמד החגיגי ביותר 
בהווי הדתי בכנסיות המזרחיות הוא הרגע שבו מכריזים; 
״כריסטוס קם מן המתים!׳/ בשכל הנוכחים מתחבקים ומת¬ 
נשקים. לעומת זה בכנסיה המזרחית חג־המולד חשוב פחות 
בהווי הדתי מאשר בכנסיה הקאתולית. ה 6 ביאנואר מוקדש 
לזכר טבילתו של ישו, ובו "מקדשים" את מי־הבהרות (בעי¬ 
קר הירדן בא״י). 

הפרוטסטאנטים ביטלו את חגי הקדושים ואת חגי 
מרים הקדושה. בפסחא מושם אצלם, בדרך־כלל, הדגש 
בזכר מותו של ישו יותר מאשר בחג תחייתו. חג־המולד, על 
מנהגיו השונים, חשוב אצלם מאד והתפתח כחג ביתי רב־ 
חשיבות. — שנת־הח" של ח כנסיה החבשית עשירה 
ביותר בח" ובימים מצויינים ומקודשים! אולם רובם אינם 
אלא ח" כנסייתיים בלבד ולא חגי כלל ציבור־המאמינים 
(ע״ע חבש, עמ׳ 95 ). 

, 0 מצ 110 :>ט( 1 .. 1 ; 51878 . 3 €^ 1 € ^ 00 $€ . 1 ד 

$. 0 ( 1 ־ ־ 01 ־ 0 . 1 < ; 1889 , €€11 ? €1411 311 071 £ 171 £$ 

$? 3 ? €14.11 314 1£$ ? £1 071 $£^ 1 , 0 ׳< 0010113 . 1 ? ; 1911 2 

77x041^7$, 1933 2 ; 2\. 7/1? £1/011111071 0/ 1!}£ 

€}\71$11(\1 0.13.1101 - ^זג $1 וזזטגל 1 ; 1953 ,ז €8 צ ך x0, 7111*7#1€ 

€017X1-)($$■€€, 1953. 

ד. פ. 

ח" באיסלאם. יום־החג השבועי של האיסלאם הוא 
היום ה ש ש י — שהותקן, כנראה, בכוונה לשם הבדלה בין 
מוסלמים ליהודים ונוצרים. ביום זה נערכת תפילה בצי¬ 
בור, אולם אין בו איסור־מלאבה, כשם שאין איסור־מלאכה 
בח" באיסלאם. 

האיסלאם הסוני מכיר בשני ח" בלבד, שנקבעו בהלכה — 
החג הגדול והחג הקטן; הראשון מסיים את החג׳ 
(ע״ע), ואילו האחרון הוא סיומו של חודש־הצום רמדאן 
(ע״ע), שבמסגרתו מקודש ביותר "הלילה המבורך", שבו 
באה ההתגלות למוחמד, והוא מכונה גם "ליל־הגבורה" או 
״ליל־הגזירה״ (ע״ע אסלאם, עמ ׳ 5 — 974 ). בקרב השיעה 
בחוגים, נוסף על אלה, עוד שני ח": (א) חג א ל ־גד י ר, 
החל ב 18 בחודש החג׳ — זכר למינוי שמינה מוחמד, לפי 
המסורת השיעית, את עלי אבן אבו טאלב (ע״ע) ליורש 
לו; חג זה הונהג לראשונה בעיראק הבויהית ב 939 . (ב) יום 
ע שור א (״עשור״), דיסל ב 10 למוחרם. יום זה — המקודש 
גם אצל הסונים, שנוהגים לקיים בו צום־של־רשות לזכר 
קביעתו ע״י מוחמד כיום־הצום הראשון באיסלאם (מתוך 
חיקוי ליום־הכיפורים) — הפך אצל השיעים ליום אבל 
ותשובה׳ מאחר שהוא חל ביום־השנה למות חסין בן עלי 
(ע״ע חסן וחסין) בכרבלא. טקסי החג הזה'(שקודם לו 
יום־צום) כוללים עליה־לרגל למקומות הקדושים של השי- 
עה — וביחוד לכרבלא, הצגת מחזה המתאר את דרך־יסוריו 
ואת מותו של חוסין, ותהלוכות, שבהן הקנאים מתגודדים 
עד שפך־דם. — השיעה הפרסית נוהגת לחוג גם את ר א ש¬ 
השנה הפרסי־בבלי (נורוז) ואת חג־הסתיו (מהרג׳אן), 
אע״פ שהללו הם ח" איראניים קדומים ללא כל זיקה לאיסלאם. 

מלבד אלה נוהגים ברחבי העולם המוסלמי לחוג את חג 
מולד הנביא (מולד אל־נבי), שחל לפי המסורת ב 12 
בחודש רביע אל־אול. ראשיתו של מנהג זה היתד, במצרים 
בימי השושלת השיעית של הפאטמים, ואילו במתכונתו המור¬ 
חבת הונהג בעיראק ב 1208 בימי האיובים. חג זד, — שהוא 
מלווה תהלוכות־אורים, יריד, סעודה חגיגית, דרשות וקרי¬ 
אות בקוראן, ובפרט אמירת פיוטי־מולד, המפארים את חייו 


ומעלותיו של מוחמד — נתקל תחילה בהתנגדות נמרצת 
מצד החוגים החרדים הרשמיים, אך בסופו של דבר נתקבל 

כ״חידוש נאה". 

בעלות משמעות מקומית, אך עמוקה יותר בעיני פשוטי 
העם, הן החגיגות לציון ימי-השנה למותם של קדושים 
וצדיקים — בצורת עליה לקבריהם, המלווה הילולות 
וסעודות־מצווה, שהן מקובלות עד היום בכמה איזורים, בעי¬ 
קר בצפוךאפריקה, וכן בקרב הדרוזים (תמ׳: ע״ע א״י, עמ׳ 
1144 , וכרך י״ג, מול עמ׳ 88 ). אולם גילוי זה של פולחן 
הקדושים, כשאר גילוייו, עומד בסימן ירידה בהשפעת המו¬ 
דרניזם האיסלאמי וההתמערבות. — לאותו סוג של ח" 
עממיים שייכת בא״י תהלוכת "נכי מוסא" אל "קברו של 
משה" בקרבת יריחו, בסמוך לחג הפסחא הנוצרי (תנד: 

.(535 ע״ע א״י, עמ׳ 

0 5 -<) 1401111 ) 1/1 / 0 011111 )) 1 / , 1,3110 .׳גץ .£ x14 01151011x1 0 / 111( 

)4 011(111 !■.£.11 ז, 1111 ' ,ע 011 ? ״ 1 ; 1836 , 24-25 . 1$ ) 0 , 111:1 :):ן׳ - 

10(1( ?10)1 0/ 111150X1 0X14 1X11111111, 1879; "111. ' 1 | 0 ר 1 חי{ 111 ■א , 

?101141>. 11. 111111x1. 0(5(12(5, 115 1., 126 1910; 03 .יד - 

113.1,1, 8101101X11X11140X1 81X1X111 11X14 80X1011111X1(5 1X1 ?01(511X1(, 

1927; £. 001 501 5 ) 4 ) 1111 > 1.0 , 11 ,: 11 !;, 11 .' 1111 ־ X115 40X11 1'[5101X1 

1710%111(1)111, 1954; 0• £. 01 101 ( 8111 , 1111011311111 ־ X111104011 !'(5- 

110x45, 1958. 

פ. שב. 

ה ח" בהודו ובמזרח הרחוק. הח" ההודיים 
הברהמאניים העתיקים — שהיו ברובם ח גי־ טבע עונ¬ 
תיים, ובמרכזם עמדה הקרבת הקרבנות הגדולים (כגון 3 
החגיגות הארבע־חדשיות בשנה, חג המשקה הקדוש סוסה 
,בסתיו, חג הקרבת הסוסים, שהיה, בנראה׳ מיסודו חג אביב, 
אך לאהר־מכן נקשר בהכתרת המלכים, ועוד) — נתאבנו או 
נשכחו במשך הדורות או לבשו משמעויות וצורות חדשות 
תוך קליטת השפעות שונות, בעיקר מן הדתות ההטרודוכ־ 
סיות של עמי הודו ושבטיה השונים, והיום הם מוקדשים 
לאלים ולגיבורים של המיתולוגיה ההינדואיסטית. אולם לוח 
הח״ ההינדואיסטיים אינו אחיד: בדבר מספרם של 
הוד׳ הכלל־הינדואיים חלוקות דעות החוקרים (מספר זה 
נאמד בין 13 ו 35 ); ולא עוד, אלא שאף תפוצתם של אותם 
הח" מוגבלת, שכן באיזורים שונים אין נוהגים לקיים אלא 
מקצתם, וכן אין אחידות לגבי המשמעות המוענקת להם 
באיזורים שונים ובקרב קבוצות־אוכלוסיה שונות. רק ח" 
מועטים, כגון הג־האביב, שהוא בעל אופי קארנוואלי, או חג- 
האורות, נפוצים תפוצה כללית יותר. נוסף על אלה נהוגים 
ח״ מקומיים רבים — ביהוד חגי אלים מקומיים. ח" אלה 
תפוצתם מוגבלת, ומקורם במסורת הדתית השבטית או המקו¬ 
מית של קבוצת־אוכלוסיה מסויימת; הם אף אינם מקיפים 
בהכרח את כל בני הכפר: לעיתים קרובות הם "שייכים" 
לקאסטה מסויימת, ומן הקאסטות הירודות נשללת לעיתים 
הזכות להשתתף בהם; נמצא גם, שגני קאסטות שונות 
מקיימים חגיגות מקבילות, כל אחת לאל אחר. 

וע״ע הדו: דתות׳ עם׳ 476 והתם׳ שם. 

לוח-הח" בסין, המבוסם בעיקרו על שנת־הירח, אחיד 
למדי: הוא נסב בעיקר על 6 ח" מרכזיים, בעלי תפוצה כל¬ 
לית; מלבד אלה מצויים אף ח" בעלי חשיבות מישנית או 
תפוצה מקומית. שלושה מבין ששת הה" המרכזיים הם 
״ ח ג י - ה ח י י ם ", שמציינים את התקופות העיקריות בחיי- 
האדם במרוצת השנה ונהוגים תוך משתאות, שמחה והמולה 
רבה; בראשם עומד חג ראש־השנח, שמתחיל ביום המולד 


127 


ח! 


128 


השני שלאחר תקופת־השמש הקרסית ונמשך חודש ימים; 
ההכנות להג זה, כגון סילוק־החובות וביקורים הדדיים, מת¬ 
חילות כבר כחודש קודם־לכן. יתר שני "חגי־החיים" הם 
"חג סירת־הדרקון", שחל בסמוך לתקופת־השמש הקיצית, 
ועיקרו — תחרויות של סירות, וחג־האסיף, שחל באמצע 
הסתיו. "חגי־המתים", המוקדשים לזכר אבות המש¬ 
פחה, חלים באביב, בקיץ ובחורף. המסגרת החברתית העי¬ 
קרית לחגיגת הוד המרכזיים הוא בית המשפחה. 

מעיקרם היו רוב הזד הסיניים חגי-טבע, אך ברבות 
הימים הוענקה להם משמעות שונה בהשפעת הזרמים הדתיים 
והתרבותיים השונים שהשתלטו בסין במשך הדורות: הקוני 
פוציאניזם, הבודהיזם (בעיקר לגבי "חגי-המתים"; מלבד 
הח" המיוחדים לבודהיזם, כגון יום־הולדח בודהא), הטאו- 
איזם והדת העממית. בדרך-כלל, שולטת תערובת כל ההש¬ 
פעות הללו, וקשה להפריד ביניהן. 

גם ביאפאן היד. לוודהוד מבוסס בעיקרו על שנת־ 
הירח, עד שהונהג שם הלוה הגרגוריאני. הזד נחלקים לשתי 
קבוצות ראשיות: ( 1 ) חגי הישינשו (ע״ע) המדיני, 
בעלי נוסחות־הפולחן החמורות, מתרכזים בעיקר מסביב 
לחצר־הקיסרות ולמקדשים השינטואיסטיים הגדולים. טיבם 
של ח" אלה היה דתי־מדיני; בקצתם כיהן הקיסר עצמו 
בתורת הכהן הראשי; הטקסים במקדשים נערכו ע״י הכהנים 
בהשתתפות פקידי הממשלה, אך ללא קהל. החשובים שבח" 
השינטואיסטיים הם טקסי ראש־השגה השונים, הנערכים 
בחצר־הקיסרות, ח" שונים הקשורים בזכר אבות השושלת 
הקיסרית, ושני חגי־ביכורים, שבהם מקדש הקיסר את היבו¬ 
לים החדשים; החשוב שבאלה הוא חג טעימת ביכורי-האורז 
ע״י הקיסר. — ( 2 ) ח" עממיים, שהם תערובת של הש¬ 
פעות השינטו העממי והבודהיזם, הללו נחוגים במקדשים 
המקומיים, אך עיקרם— תהלוכות, תחרויות ושאר בילויי־זמן 
עממיים. החשוב שבח" אלה הוא חג ראש־השנה, הקרוב 
מבחינת מועדו ומשך־זמנו לאותו החג בסין, חגי האביב 
והסתיו אפיים בודהיסטי בעיקרו, והוא הדין בחג המתים 
בון. הוד, שבהם גוברת השפעת השיגסו, הם חגי־האסיף 
השונים, וכן חגי סקר ( 80141411 ) — החלים בחדשים הבלתי- 
זוגיים וכוללים׳ מלבד ראש־השנה (ב 1 ביאנואר), את חג- 
הבת (ב 3 במארס), את חג-הבן (ב 5 במאי), את חג הכוכבים 
וגה ואטאיר(ב 7 ביולי), ואת חג-החרציוח (בדבספטמבר),— 
ואף חגי אלילים מקומיים, המהווים מאורעות מרכזיים בלוח- 
הזד של הכפר היאפאני. 

>.•1. 7)1 ]41(11(115 .48131. 

800 . )1 , ¥11 ,חגקג X3, 1879, 1881; ¥\01 * 7 **>ח 4 ,*תשז 

$11111215 (! ו *"!., XX¥^^), 1899; 011. *4111^1)1, 

#171411■ $45(5 4114 $?06*, 1918; *4. 0[ 0.71 ( €1 €1 $01£5 ,:ז: 0 תג ־ - 
$.071$ 071€1€7171€5 4€ 1(2 €1117)£, 1929*: \¥. 14. ! 271€5€ ><) 6 [ , 0 חו^ 8 <ל 

$€5(11241 (171(1 €01£71407 1,0)5 * 1 י בץ 0131 ג 81 ז. 13 * .¥ ; 1933 ,€׳ 
{£{(>$ $(11£0 35 ^ 1111 ־ 81 .א . 1 * ; 1936 1271 1€7££ ' 1 ך 1 ך , 

§10 1 ) 41 ( 17 ( $01411 / 0 5 §' 0001 111£ § ( 7 17710 ) 1 {) 80€1£ 4 ( £11 ה , 

011. ¥1, 1952; \¥. 10 ; 1952 , 015 < %1 $€$1 €11171€5€ , 01 ־ 1131 ־ 1 שג 1 ל . 
1.^15, $1)€ $*611*41 0^7(^ 1¥1110 ) 0 { 1 ( 1 ) 17141 07111 א 0 ה §£ 
(91:00. .4 ז 10 מ 1 0£ ע* 11111811 * ; 1956 ,( 100 ,. 500 . 111105 ? .־!סרח - 
10311011, 100113, 1'£5111><215 0/ 171414, 1956. 

. א. כה 

בישראל. 1 . במקרא. ח" ומועדים (מ") הם שמות 
לימים מקודשים (מקראי־קודש), שהם אסורים במלאכה (על 
"חולו־של־מועד" ר , להלן) ויש להקריב בהם קרבנות מיו¬ 
חדים; ואילו יום משתה ושמחה, שאין בו הקרבת קרבנות 


מיוחדים, בין אם נעשה ע״י יחידים בין אם נקבע לדורות, 
מכונה במקרא בשם "יום טוב" (שמ״א כה, ח; אם׳ ח, יז 
ועוד). התורה מכנה בשם "חג": את פסח, הנקרא גם "חג 
המצות״; את שבועות, הנקרא גם "חג הקציר" ו״יום הבכו¬ 
רים"; ואת סכות, הנקרא גם "חג האסיף" (שט׳ פר׳ יב, כג, 
לד; ויק' בג"; במד׳ כח; דב׳ טז); האחרון נקרא במקרא גם 
בשם "חג" סתם (מל״א ח, ב; יחז׳ מה׳ כה ועוד), וזהו שמו 
השגור בלשון חז״ל (משנה, ביכ׳ א׳, ר; ר״ד. א׳, ב׳ ועוד). 
הצד השווה שבכל שלושת הוד הללו היא מצות עליה לרגל 
(ע״ע), שנאמרה בכולם (דב׳ טז, ועוד), ומשום כך אף נכללו 
יחד בכינוי: "שלש רגלים" (שמ׳ כג, יד). בשם "מועדים" 
כוללת התורה, מלבד שלושת הח" האלה, גם את יום השבת, 
את יום "זכרון תרועה" ואת יום־הכיפורים (ויק׳ כג). גם 
ראש־חודש, שאינו אסור במלאכה, נכלל עם הנד לעניין 
הקרבנות (במד׳ כט, לט). פעמים בא השם מ" גם בפי הנבי¬ 
אים לרבות שבת ור״ח (יחז׳ מה, יז; הושע ב, יג), אולם 
עפ״ר אין אלו במשמע (וע״ע חדש). המושג "מועד" משמש, 
איפוא, במקרא במשמעות רחבה יותר מאשר "חג". 

הביטויים "מועדי־ה׳", "חג־ה"׳, או "חג לה" , חוזרים 
בתורה ובנביאים פעמים רבות לגבי ח" ונד. כך מכונה גם 
החג שאותו עמדו בני-ישראל לחוג לה׳ בזבחים במדבר 
(שמ׳ י, ט), ואף אהרן מכריז בשעת מעשה העגל: 
"חג לה׳ מחר" (שם לב, ה). בדתות האליליות נהגו לסדש 
ולקבוע ח" ומ " מתוך כוונה של עשיית גחת־רוח לאלים; 
ואילו לפי התפיסה המקראית נקבעו ע״י ה׳ לא רק הה" 
וד.מ״ עצמם — הם וזמניהם —, אלא אף דרכי עבודת־ה׳ 
בהם. בין חטאי ירבעם בן נבט נמנה גם מה שעשה חג 
"בחדש אשריבדא מלבו" והקריב בו קרבנות (מל״א יב, 
לב—לג). מלבד מעשה זה אין במקרא כל זכר להכנסת שי¬ 
נויים בתאריכיהם של הוד והכד שנזכרו בתורה, או ליצירתם 
של ח" חדשים. 

בתורה ניתנו לח" טעמים שונים. וקצתם קשורים ביציאת 
מצרים. פסח חל במועד שבו הוציא ה׳ את בני-ישראל 
ממצרים; זבח הפסח נקבע לדורות כזכר לנס שאירע לבני- 
ישראל בליל מכת הבכורות (שמ׳ יב), והמצות הן זכר 
לחפזון שביציאת מצרים (דב׳ טז, ג). כמרכן מנומקת חובת 
ישיבה בסוכה בחג הסוכות: "למען ידעו דרתיכם כי בסכות 
הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים""(ויק׳ 
כג, מג). ואף בחג השבועות נאמר: "וזכרת כי־עבד היית 
במצרים ושמרת ועשית את־החקים האלה" (דב׳ טז, יב; 
ועל הקשר בין הביכורים ויציאת מצרים מעיד "מקרא הבי¬ 
כורים" [שם כו, ה—י]). אולם בצידה של מערכת הנימוקים 
התאולוגיים־ההיסטוריים קיימת עוד מערכת נימוקים, שיסודה 
בשנה החקלאית של האיכר: שבועות הוא חג "בכורי קציר 
חטים" (שמ׳ לד, כב ועוד), ומכאן שמותיו: "חג הקציר" 
ו״יום הבכורים"; סוכות הוא גם חג האסיף, שחל בתום 
השנה החקלאית, משנסתיים האיסוף מן הגרנות והיקבים 
(שם׳ כג, טז ועוד); ודומה, שאף לפסח, שזמנו חודש האביב, 
יש. מלבד זכרון יציאת מצרים, גם משמעות הקשורה בחק¬ 
לאות — הבאת עומר ראשית הקציר, שמתיר את האכילה 
מן התבואה החדשה (ויק׳ כג, ט—טו). לכאורה מצויות׳ אי- 
פוא, שתי מערכות נפרדות של טעמים; ונמצאו חוקרים שבאו 
לכלל דעה, שהן אף בלתי־תלויות זו בזו, ושיש להבדיל 
בין הוד החקלאיים העממיים, שהם הקדומים — מה גם שהן 


129 


חג 


130 


פסח חן סוכות חלים בתקופוודהשנה — ובין הוד׳ הריס־ 
טוריים התאולוגיים, שהם מאוחרים להם הרבה. אולם לאמיתו 
של דבר לא נמצא יסוד להפרדה זו, אלא שיש לכל חג טעם 
כפול, ויש ששני הטעמים נזכרים בתורה יחד אף באותה 
פרשה עצמה: פעמים, כגון בחג המצות, נצטרף עניין חקלאי 
לחג בעל משמעות היסטורית ברורה, ופעמים, כמות שאירע 
בסוכות, נצטרפה לחג שעניינו חקלאי גם מצוח בעלת 
משמעות היסטורית, אע״פ שהיא זכר לדבר שאינו קשור 
דווקא בפרק־זמן זה של השנה (השו׳ רמב״ם, מו״ג, ג/ 
מ״ג). — ליום "זכרון תרועה׳/ שחל באחד בחודש השביעי, 
לא ניתן בתורה כל טעם, ואילו על יום־הכיפורים נאמר 
שנועד לכפרה (ויק׳ טז, ל; שם כג, כת). 

בתורה נזכרות בכל "מועדי ה׳" שתי מצוות עיקריות: 
איסור מלאכח־עבודה וקרבנות מוספים, שבשעת הקרבתם 
יש לתקוע בחצוצרות לזכרון לפני ה/ מלבד אלו מצווה 
התורה בפירוש על השמחה בחג השבועות (דב׳ טז, יא) 
ובחג הסוכות (ויק׳ כג, מ; והשר נחמ׳ ח, יז). אולם מסתבר, 
שהיה זה יסוד משותף לכל הוד וחמ " , שכן מסופר על 
השמחה הגדולה, שהיתה נעשית הן בפסח (דהי״ב ל, כא 
ואילך) הן "ביום אחד לחודש השביעי" (נחמ׳ ח, ט—יב). 
על רוב השמחה בה״ ובס״ — ובעיקר בשעות התקהלות 
העם בביהמ״ק — מעידים דברי הנביא: "השיר יהיה לכם 
כליל התקדש־חג ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר־ה׳ 
אל צור ישראל" (ישע׳ ל, כט). בת" נערכו סעודות ומחולות 
(שמ׳ לב, ו; שום׳ כא, כא; ועוד)! אולם אין במקרא כל רמז 
להוללות ולפריצות שהיו כרוכות בה" האליליים במזרח 
הקדום. התורה אף מדגישה שהשמחה היא שמחת הציבור 
כולו, לרבות העבדים, ומצווה שלא לשכוח את הלוי, הגר, 
היתום והאלמנה (דב׳ טז, יא. יד); וכן נהגו בימי שיבת ציון 
לשלוח בנד מנות "לאין נכון לו" (נחט׳ ת, י). 

י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, א׳-ב , (מפתח: ח/ 

ה״), תרצ״ח תש״ב! ■ 01 ■ 01112111 ןת 0 ^ 016 י< כ ! ,מש 5 טב^ £11 ׳ \\.[ 

עבר': אקדמות לדברי ימי)" 1905 , 80-111 ז>).% 1/16 

- % 71 £ ; 7/111071 , 140111610300 . 1 ; 1927 , 93 ־ 83 1/16 

. 1932 , 97-154 , 1 ) 71141111 6 / 1 £ ; 41 ? 1 [ .) 1 0 / 16 ; 6/21 

3 . בספרות התלמודית. השם ח/ ככינוי לחגי ישראל, 
כמעט שאינו מצוי כלל בספרות חז״ל (חוץ מן התפילות), 
והם נקראים בשם הכולל "מועדות" (משג׳ ר״ה, א/ ג^ד׳ 
ועוד); "מועד" בלשון יחיד הוא עפ״ר כינוי ל״חולו־של־ 
מועד" (משנ׳ מו״ק, א׳, א׳ ואילך), בניגוד ליום חג, שיש 
בו ביטול מלאכה גמור ושמכונה בשם "יום טוב" (משג׳ 
שבת, כ/ ב׳ ועוד הרבה). אולם יחד עם זה הוסיפו, כבתקופת 
המקרא, לציין במונח "יום טוב" ימי שמחה שלא נזכרו 
בתורה ואינם אסורים במלאכה — הן ח" חדשים שנקבעו 
לדורות (מגילת תענית ועוד), הן ימי משתה שנעשו דרך 
מקרה (משנ׳ יומא ד, ד׳; תענ ׳ , ג/ ט' ועוד). ספק הדבר, 
אם יום־הכיפורים נכלל במושג "יום טוב" (משב׳ מגי׳ ד׳, 
ב׳; מנח׳ י״א, ט׳ — לעומת תענ , ד/ ח'). 

ממה שנאמר בתורה בדבר ימי חג המצות: ".,.כל־מלאכה 
לא־יעשה בהם אך אשר יאכל לכל־גפש הוא לבדו יעשה 
לכם" (שמ׳ יב, טז), למדו י חז״ל שמלאכה לשם אוכל־נפש 
מותרת לדורות בכל הה״ (משנ׳ ביצה ה׳, ב׳) — בניגוד 
לשבת וליוהכ״פ. על סמך זה הותרו מלאכות כגון לישה, 
אפיה, שחיטה, הבערה והוצאה מרשות לרשות — שתי 
האחרונות הותרו גם שלא לצורך אכילה (בבלי ביצה י״ב)—, 
אולם לא הותרו צידה, קצירה, עיסור, דישה, זריה, ברירה 
וטחינה; וכן התיר ר׳ יהודה עשיית מכשירי אוכל־נפש 
(שם כ״ת). חוץ מהתר אוכל־נפש — ועוד קצת הקלות 
<משנ׳ ביצה ה/ א׳) — אסור ביו״ט כל מה שאסור בשבת, 
ולא עוד אלא שבאיסורי מוקצה החמירו ביו״ט יותר מבשבת- 
כדי שלא יבואו לזלזל בו (בבלי ביצה ב׳, ע״א). 

אף לעניין כיבוד ועונג דומים, בדרך־כלל, דיני יו״ט 
לדיני שבת. יש לקדש את הח׳ "במאכל ובמשתה ובכסות 
נקיה״ (מכילתא, מסכתא דפסחא, ט׳; מכילתא דרשב״י, י״ב, 
ט״ז, ועוד), ואף "יום הכיפורים שאין בו לא אכילה ולא 
שתיה אמרה תורה כבדהו בכמות נקיה" (שבת קי״ט, ע״א). 
לפני יו״ט נהגו להתגלח, וכן נהגו שלא לעשות מלאכה 
ושלא לסעוד בערב יו״ט "מן המנחה ולמעלה", וכך נפסקה 
הלכה (פסח׳ נ׳, ע״ב; שם צ״ט, ע״ב). נוהגים להדליק נר 
בליל יו״ט ולברך עליו, כמו בשבת (הגהות מיימוניות, שבת 
ה/ א/ בשם ירושלמי). את העונג בח׳ ראו באכילה ושתיה 
ובשימוח הנשים והטף במתנות. בשאלת עיסוקו של אדם 
בחג נחלקו התנאים: ״ר׳ אליעזר אומר: אין לו לאדם ביו״ט 
אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה; ר׳ יהושע אומר: 
חלקהו — חציו לאכילה ושתיה וחציו לביהמ״ד"(פסח׳ ס״ח, 
ע״ב; ביצה ט״ו, ע״ב); ואף האמוראים נחלקו בשאלה דומה 
(ירו׳ שבת ט״ו, ג׳). אע״פ שאמרו חכמים "שלא ניתנו 
המועדות לישראל אלא להנאת עצמך (תנחומא, בר/ ד׳), 
עמדו עם זאת על ההבדל שבין ישראל ואומות־העולם: 



131 


חג — חג׳אז 


132 



תה 5 וכת ה״מוזמל׳ עוברת בחוצות מכה 


"אומות־העולם אתה מרבה להם ימים טובים— 
הן אוכלין ושותים ופוחזים ונכנסין לבתי 
טרטיאות ולבתי קרקיסיאות ומכעיסין אותך 
בדבריהם ובמעשיהם; אבל ישראל אינן כן — 
אתה נותן להם ימים טובים ואוכלים ושותים 
ושמחים ונכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות 
ומרבים בתפילות ומרבים במוספים ומרבים 
בקרבנות" (פסיקתא דר״כ, ביום השמיני 
עצרת). מסתבר, שלמעשה נהגו עפ״ר כדעת 
ר׳ יהושע: "חציו לה׳ וחציו לכם". אולם יש 
גם זכר להשתכרות ופריצות בח׳(קיד/ פ״א, 
ע״א); ור׳ אבא בר ממל, מאמוראי א״י, אמר: 
"כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד 
אלא כדי שיהו אוכלין ושותין וייגיעין 
בתורה — ואינון אכלין ושחין ופחזיך (ירו׳ 
מו״ק ב/ ג׳). 

חול המועד. בתורה נאמר על פסה 
ועל סוכות שהם נמשכים שבעה ימים. אולם רק ראשון 
ושביעי של פסח וראשון של סוכות וכן "שמיני חג העצרת", 
שלאחר שבעת ימי סוכות, מוגדרים בפירוש כ״מקראי־קדש" 
ואסורים במלאכה? ואילו מלבד דיני קרבנות המוספים לא 
נאמר כלום על הימים האחרים של הח" הללו. חז״ל כינו ימים 
אלו בשם "חולו של מועד" (חוה״מ), או גם בקיצור "מועד" 
סתם, ולמדו שאף הם בגדר "מקרא־קדש" ואסורים בעשיית 
מלאכה, אך לא בכל המלאכות, אלא רק בקצתו. ככלל נקבע: 
דבר האבד עושין אותו במועד, ושאינו אבד אין עושין אותו 
במועד (תוספ׳ מו״ק, א/ י״א); אנשי א״י החמירו על עצמם 
שלא לעשות מלאכה בחוה״מ, ואפילו לצורך המועד (בבלי 
מו״ק י״ג, ע״ב), בניגוד לבני בבל שהקלו כדעת חז״ל (חילוף 
מנהגים. ל״ט). אך לכל הדעות חייבין בשמחה בחוה״מ, 
ומשום כך אף אין נושאין בו נשים, לפי "שאין מערבין 
שמחה בשמחה". 

הימים הטובים, שנמנו במגילת תענית(ע״ע) וקצתם 
נזכרו גם במקורות אחרים, נקבעו בימי בית שני — רובם 
ככולם לזכר מאורעות היסטוריים; החשובים שבהם היו 
פורים, חנוכה וט״ו באב; מאחר שאינם מן התורה — אין 
בהם קרבנות מוספים ולא איסורי־מלאכה. כל הימים הטובים 
הללו, חוץ מחנוכה ופורים, בטלו בדור שלאחר חורבן ביתר 
(בבלי ר״ה, י״ט, ב׳). 

וע״ע שבת; רגלים; פסח; שבועות; סכות; ראש השנה; 

יום הכפורים; פורים; חנכה! תפלה! הלל; תורה: קריאת 
התורה; הפטרה. 

ש. ליברמן, הירושלמי כפשוטו, 190 , תרצ״ה; י. ל. ברוך 

(עורך), ספר השבת, תרצ״ו; ש. י. עגנון, ימים בוראים, 

תוצ״ח; י. דדיבלט, זיו מועדי ישראל, תש״ו; י. ל. ברוך - 

י. ט. לוינסקי(עורכים), טפר המועדים, א׳-ה/ תש״ז-תשט״ז; 

ח. אלבק, משבה, סדר מועד, 281 ־ 283 , תשי״ב; י. ל. הכהן 

מימון, חגים ומועדים, תשי״ב; נ. וואהרמן, מועדים, 1957 2 ; 

ש. י. זוין, המועדים בהלכה, ה׳-כ״ח, תשי״טי; -■ £1 נ 111€1 יד .? 
, 01 ( 7.01 . 111 ; 1936 , 1/1 ) ז^ 111€ > 14 ן , 51 ) 8 ,■!€£ 

.? . 0 ; 1937 .׳,;■£־,,;'.״ 1 ', 14 4€/1 ו 1 >? 8 הו . 11 ז 111 ) 1 11 ) 0 

■ ז 1954 , 40-54 , 1 ה 111 ו/ 44 > 1 , 110010 
מ. ד. ה. 

חג׳ (-<£). העלית לרגל השנתית של המוסלמים למכה, 
לערפאת ולמבא; אחד מחמשת "עמודי" ריאסלאם 
(ע״ע, עט׳ 972 ). כל מוסלם, המסוגל לכך מבחינה גופנית, 
שכלית, כספית ובטחונית, וכן כל מוסלמיה מלווה ע״י בעלה 


או שאר־בשרה, חייבים לקיימו לפחות פעם אחת בחיים; אך, 
למעשה, רק מיעוטם של המוסלמים עושים כן. הח׳ הוא 
משרידי האלילות הערבית, שאותו הפך מוחמד למוסד איס־ 
לאמי. הוא קידש את עיקרי הטקסים, אך נטל מהם מקצת 
הקווים הקשורים בפולחן האלילים ואיחד את שתי העליות 
שהיו מקובלות מקודם, סדר הטקסים הנהוג: התקדשות לפני 
הכניסה לחרם (ע״ע מכה)! העמדה — שבע הקפות סביב 
הכעבה תוך נשיקת האבן השחורה (תמ , : ע״ע אסלאם, עמ ׳ 
957/8 ) ו״ריצה״ בין התלים צפא ומרור,; החג׳ — העליה 
לערפאת וה״עמידה" שם, וכן לעמק־מנא; חג־הקרבן (עיד 
אל־אדחא), הנהוג בכל העולם המוסלמי לזכר מעשה העקדה 
(של ישמעאל). כתום החג , מבקר עולה־הרגל (הנושא מעתה 
את התואר "חאג"׳) את קבר־מוחמד במדינה, ויש שהוא עולה 
גם לירושלים רלחברון. 

אירגון שיירות החג׳, הנהגתן, הסעתן ואבטחתן נתונים 
מדורות רבים בידי הממשלות, אך רבים היו העולים על דעת 
עצמם. נוסף על הגמל המסרתי, משתמשים גם באמצעי־ 
תחבורה המקובלים היום: אניית־הקיטור, המכונית והמטוס; 
אולם יש אף עולים ברגל ממש. מצרים וסוריה נהגו לשלוח 
בראש שיירתן את ה״מחמל", אפיריון הדור וריק, מורכב 
על גמל. מסורת מצרים היא להביא גם את ה״כסוה", כסות 
חדשה לכעבה. 

מוסד החג׳, המזמן מדי שבה במקומות הקדושים של 
האיסלאם כ 100 — 200 אלף איש ואשה מכל קצווי־תבל, ממלא 
תפקיד נכבד כגורם חברתי ומדיני, המחזק קשרי הרגש 
והרוח, האחדות וד,סולידאריות בין המוסלמים, וכן כמקור 
של השראה והתלהבות דתיות, כמטפח אמונה וגאווה על 
האיסלאם, כמפיץ ידיעות, רעיונות ותנועות, ואף כיוצר 
ספרות (מסעות ומעשיות). 

.? .£ ;( £1 ) 11-0 מ/ 1 ' , 61 ־ 31 ? .£ ;( £1 ) ,^ £115100 ^ 

1 ) 012 1 €€€ 3 \ 10 ^ 2 ) 1111 ^ 11 ? 3 / 0 €/ 111 01101 ** € 1 ? , 1011 ־ 13111 

0110 * 1 ז 33 \\ 6 4 [ 101 ? ,ם(ת 0 ז§שט 11 0£ טסת 3 . 011 ; 1874 , 14062123 

, 00$€123 13 < 31 ז}/ 111 ,ץ)ד 1 §ט 0 ( 1 . 4 ? . 0 ; 1880 ,)*€€? 

10 ס 1723£€ ז 010 ? 1,6 ,$€חץ< 1 דח 10 ת 6 ס־ץ 0 ז 16£ ) 11 ב 0 ; 1888 

. 1928 , 31713 /ס 011205 ץ 7 101 7716 ,■ 61 ) £111 .£ ; 1923 ,.€%%€ 1 '^ 

פ. שב. 

חג׳אז (.״־)(), חבל היסטורי בצפון־מערבו של חצי־האי ערב? 

היום — יחידה מינהלית, ללא גבולות מתייקים, 

בתחומי ערב הסעודית (ע״ע). ח׳ משתרעת כ 1,000 ק״מ 












133 


חג׳אז — הגבניים 


134 


לאורך חוף הים האדום מגבולה של סעודיה עם ממלכת־ירדן 
בצפון עד לסביבות טאיף בדרום; במזרח היא גובלת ברמת 
נג׳ד, במרחק של 250 ק״מ (בערך) מן הים. השטח כ 250,000 
קמ״ר; אומדן האוכל 1 םיה נע בין 1.1 ל 2 מיליון נפש, 

על הגאוגראפיה — ע״ע ערב. כמחצית האוכלוסיה 
הם בדוים, המחצית השניה מרוכזת בנאות־מדבר ובערים. 
הערים הן: תבוך (כ 15,000 תושבים), במרכז הרמה הצפו¬ 
נית; מדינה (ע״ע); ג׳ ד ה (ע״ע); מכה (ע״ע). 

על ההיסטוריה של ח׳ לפני האיסלאם נשארו רק 
מסורות. הארץ לא באה במגע עם הכובשים הגדולים של העו¬ 
לם העתיק, וגם ההתפתחות התרבותית של דרום־ערב ושל 
עמקי הנהרות חלפה על פניה. לעומת זה שימשה מעבר לש* 
יירות־המסחר מדרום־ערב, שהובילו את תבליני הודו לחוף 
הים התיכון. כתוצאה מן המסחר התפתחו באיזור שלוש ערים: 
מכה, טאיף וית׳רב. מכה, שבה נמצא מקדש־הכעבה ובה 
שלטו בני שבט קריש, היתר, מרצז פולחני חשוב של ערב 
האלילית. במכה'נולד סמוך ל 570 מחמד (ע״ע). ב 621 
קבע את מושבו בית׳רב (מאז: מדינה); כאן יסד את המדינה 
האיסלאמית, וב 630 הצליח לצרף אליה את מכה. לאחר מותו 
של הנביא נשארה ח' לבו של העולם המוסלמי והיתד, למרכז 
הממלכה האדירה, שהוקמה בעקבות הכיבושים של גדודי 
הערבים שיצאו מת , צפונה. 

בהיותן מרכזי השלטון, התעשרו מכה ומדיבה מן השלל 
שזרם אליהן; אך ממעמדן כבירות נדהו עד מהרה — תחילה 
ע״י דמשק ואח״ב ע״י בגדאד. מיפנה זה לא עבר בשלום, 
ובח׳ פרצו במאה ה 8 מרידות, שהטרידו את הח׳ליפים; אך 
הללו הצליחו לדכאן ולקיים את שלטונם הישיר על האיזור. 

עם התפוררות האימפריה העבאסיח במחצית השביה של 
המאה ה 9 נחשפה ח׳ להתקפתם של הקרמטים (ע״ע), 
שכבשו את מכה ולקחו את האבן השחורה לבירתם ( 930 ). 
הם החזירוה רק כעבור 20 שנה במצוות הפאטמים (ע״ע), 
שליטי מצרים, שהרחיבו במחצית השניה של המאה ה 10 את 
השפעתם גם על ח׳. בו בזמן נוסד במכה ע״י בני משפחת 
הנביא מוסד השריפות (ראשות־העיר ופיקוח על המקומות 
הקדושים), שהתקיים כ 1,000 שנה. ההשפעה המצרית על ח׳ 
נמשכה גם בימי האייבים והממלוכים, והמאה ה 15 היתה 
תקופת פריחה לח' תחת שלטונם של האחרונים. 

כשכבשו התורכים את ממלכת הממלוכים, נעשתה ח׳ חלק 
ממדינתם, כששלטונם הממשי עליו מנוהל דרך מצרים, 
מעמדם זה נתערער במאה ה 18 , שעה שצבאות הוהאבים 
(ע״ע) פרצו ממרכז-ערב והשתלטו על ח׳ לאחר מלחמה 
שארכה 15 שנה ( 1791 — 1806 ). מחמד עלי (ע״ע), מושל 
מצרים, יצא בפקודת השלטון העות׳מאני נגדם, ולאחר מלחמה 
שנמשכה 8 שנים ( 1811 — 1818 ) גירשם מח׳ והכניעם. 

שלטונם הישיר של התורכים על ח׳ נתחזק בעקבות 
פתיחת תעלת־סואץ ( 1869 ), ועוד יותר בעקבות השלמת 
מסילת־ברזל שחיברה את איסטאנבול עם מדינה ( 1908 ). 
במלחמת־העולם 1 הוכרז בח׳ "המרד הערבי" ע״י השריף 
חסין לבית האשם (ע״ע) בהשראה בריטית ובהדרכתו של 
ליורנס (ע״ע); מסה״ב החג׳אזית נהרסה. ב 1916 הוכרז חוסין 
ל״מלד הערבים" ע״י נכבדי העיר דכה, וב 1917 הוכר ע״י 
בריטניה, צרפת ואיטליה כ״מלו ח׳". 

על תולדותיה של ח׳ הה אש יד י ת ( 1917 — 1925 ) ע״ע 
האשם, בית־. נסיון ההאשימים לעשות את ח׳ למרכז ח׳ליפות 



שוק בת 3 וד (נווה־מדנר כצפון־חנ׳אז) 


חדשה נכשל, ושלטונם מוגר ע״י אבן סעוד (ע״ע) הוהאבי, 
שליט נג׳ד. ב 1924 כבש אבן סעוד את מכה וב 1925 — את 
ג׳דה; ב 1926 הוכתר כמלך־ח׳, נוסף על תארו מלדנג׳ד. 
ב 1932 אוחדו שגי החבלים האלה למדינה אחת, שנקראה 
"ה מ מ ל כ ה ה ע ר ב י ת ה ס ע ו ד י ת"(ע״ע ערב הסעודית). 
ח , נשארה אחת משתי חטיבותיה של הממלכה, ובראשה 
"משנה־למלך", אולם היא חדלה להיות יחידה מדינית־ 
בין־לאומית בפני עצמה. — ביבליוגראפיה: ע״ע ערב. 

על היהודים בח׳ ע״ע ח׳ י ב ר; ערב. 

י. קד.— מ. ש־ן— י. שט. 

חגבניים ( 011110111:613 ), סדרה של חרקים, שכוללת תיקנים 
(ע״ע), גמלי-שלמה (ע״ע),חרגולים (ע״ע),צרצרים 
(ע״ע), וכן חגבים ומקלניים. הה" מצויינים בגפי־פה לועסות 
ובריבוי של עורקים בכנפיים. הכנפיים הקדמיות (כנפי־חפיה) 
עפ״ר צרות ומוארכות ולפעמים מוקשות; הכנפיים הא¬ 
חוריות קרומיות ומתקפלות כמניפה. יש מינים שבהם 
שני הזוגות או זוג אחד של הכנפיים מקוצרים או נעדרים 
לגמרי. בקצה־הבטן של ד.ח׳ זיפים סופיים ( 661x1 ). למכשיר* 
ההטלה צורות שונות — מצינור מוארך עד מערכת ווים קצ¬ 
רים. הגילגול חלקי או חסר. — הח" הם אחת מסדדות־החרקים 
המצויות והנפוצות ביותר (כ 23,000 מינים). היא כוללת גם 
מזיקים רבים, כגון מיני הארבה (ע״ע), וכן מעבירי מחלות 
ברגליהם, כגון תיקני־הבית. 

ממשפחת החגבים ( 0 ג 4 ! 14 ז 0 ^) מצויים בא״י למעלה 
מ 100 מינים. גופו של החגב מעובה ומוארך. גפי-הפה פונות, 
בדרך־כלל, למטה, המחושים קצרים באופן יחסי, חוטיים או 
שטוחים. הכנפיים בולטות מאחורי הגוף, אך יש גם סוגים 
חסרי כנפיים לגמרי. לוודהחזה הקדמי מורכב ומכסה את שאר 
פרקי־החזה, ולפעמים אפילו את קדמת־הבטן. הרגליים הקד¬ 
מיות והתיכוניות מותאמות להליכה, והאחוריות מעובות, 
מוארכות ומותאמות לניתור. לרוב החגבים בפרק הראשון 
של בטנם איבר־שמיעה מיוחד. הצד הפנימי של הקולית ברג¬ 
ליים האחוריות של חגבים שונים מצוייד בווים מיוחדים, 
המשמשים להשמעת קולות־צירצור ע״י שיפשוף הווים בעד 
רקי־הכנפיים; הקולות המופקים בדרך זו או בדרכים אחרות 
משמשים לפעמים למשיכה מינית. נקבות החגבים מטילות 
גושים של ביצים בקרקע, לפעמים בעומק של 15 ם״מ. 
הביצים רובן מתפתחות התפתחות מיידית; אך יש שהן 
שרויות במצב־תרדמה ממושך ובוקעות רק כעבור חדשים 
אחדים. — החגב המדברי ( 011105 ) 11 ( 1 115 ־ 110061 ^ 0€ ?) הוא 
בעל בלוטות־ארם (הנושן הארסי). 








135 


חגבניים — חגיגה 


136 



חגבים ארצישראיזייפ 

ימיו: 'בז י ח ד מדברי (;! 511 ע 1 ]. 1 תתג ;! 11 ז); 010 צ 111 זי); 
שמא 5 : חגב חרוטי (ב^נןזסבחס^זעק) 


מיני משפחת המקלניים ( 1133£ !ז 635 ?) צורתם מיוחדת 
במינה: רבים מהם דומים לעלי־צמחים או לענפים יבשים על כל 
אביזריהם, ומסתבר שצורותיהם וצבעיהם התפתחו כאמצעי־ 
הגבה מפני טורפים (ע״ע ה 0 ןאה, ור׳ שם לוח צבעוני, תמ ׳ למע¬ 
לה). למקלניים עיניים גדולות, ורובם חסרי עיניות; רגליהם 
*שוות; הטבעת השביה של החזה מפותחת ביותר וארוכה משאר 
טבעות־החזה. כל המקלניים אוכלי־צמחים ומבלים כל חייהם 
על הצמחים. רבייתם דו־מינית או בתולתית, והם חסרי איברי־ 
מין חיצוניים בולטים לעין. הם מטילים את ביציהם מלמעלה על 
הקרקע — לפעמים מגובה ניכר, אולם הביצים אינן ניזוקות, 
מאחר שהן מכוסות קליפה קשה, מורכבת ממספר ניכר של 
עטיפות. לביצים עפ״ר צורת חביונה, הסגורה בפקק מיוחד. — 
בא״י מצוי המין 18 ן:) 1 ת 21 < 111 £011105 ^, המתפתח על אלונים. 
. 309-324 ,) 1 ז 11 :) 11 >? 111 ־>/ 1.1 4111112111 - ,■ 1101 ו 1 >ו 1 וס 1 ,״מ . 5 7 ץ 
,^ £1110171010 / 0 101 ) 71 ) 0 4 - ,!? 1111 ־ 111 .ס ; 1935 

111 ! 1:1 >? ק 010 114 ) 1 ? ,ץ 13 ז׳י 1 א .£ ;" 1957 , 357-365 , 321-342 
. 1962 ,(■% , 104 ^ 131010 ) 11 -. 1 • 01 ) 1 ? ) 111 

א. שו. 

חגי, נביא בימי שיבת־ציון. ספרו הקטן, שאין בו אלא 
38 פסוקים ב 2 פרקים, הוא הספר העשירי בתרי- 
עשר. נבואותיו מצוייבות בתאריכים מדוייקים — בין א׳ 
לאלול עד כ״ד בכסלו בשנת שתים לדריוש 1 ( 520 לפסה״ב). 
תכנם אחד הוא: זירוז העם ומנהיגיה"'זרובבל ויהושע בן 
יהוצדק, לבניין בית־המקדש. הנביא תולה בהזנחת הבניין 
את כל התקלות שבאו על עולי־הגולה — דלות, רעב ובצורת, 
והוא מבטיח את ברכת ה׳ במעשה ידי הבונים ואת השראת 
השכיבה בבית לכשיבנה, דבריו זוכים להיות נשמעים, 
ולמרות חששותיהם (שעליהם מגיב הנביא: "אני אתכם נאם 
ה׳" [א, יג]; "אל תיראו" [ב, ה]) נענים זרובבל ויהושע 
והעם לקריאתו וניגשים למלאכה. אמנם בעיני הזקנים, 
הזוכרים את הבית הראשון, בראה הבית בהיבנותו דל וקטן 
("כמהו כאין בעיניכם" [ב, ג] — בדומה למסופר בעד ג, יב); 
אולם הנביא מעודדם, שעם חידוש המקדש תתחדש גם 
ברית דד עם עמד כבימי יציאת־מצרים, ושסופו של בית זה 
שיהא כבודו גדול מכבודו של הבית הראשון. פעמיים חוזה 
הנביא חזון משיחי בקשר לבית החדש ולבונהו זרובבל 
(ב, ו—ט; כ—כג): הרעשת כל היקום, ביאת כל העמים ליתן 
כבוד לבית־ה/ הפיכת מלכות־פרס ("חזק ממלכות הגוים") 
ועלייתו של זרובבל לגדולה; בניגוד לנבואת־הפורענות של 
ירמיהו (כב, כד) על יכניה— "אם יהיה... חותם על־יד ימיני, 
כי משם אתקנך" —,ניבא חגי לנכדו זרובבל, שה׳ יחזור 
וישימנו ״כחותם״. — השיחה הקצרה בין חגי ובין הכהנים 
(ב׳ י—יד) בענייני טומאה וטהרה סתומה מבחינת משמעותה 
וניתנת להתפרש באפנים שונים: כהסברה שבהעדר המק¬ 


דש — ועמו סדר קרבן־חטאת ופרה אדומה — 

העם כולו שרוי בטומאה; או כדרישת הפרדה 
בין ישראל ובין השומרונים ("העם־הזה"... "הגוי 
הזה״ [ב, יד]) — ברוח מפעלו של עזרא —, שכן 
אין היהודים יכולים לטהר את השומרונים, ואילו 
האחרונים מטמאים את הראשונים. 

סיגנונן של נבואות חגי הוא, בדרך־כלל, שיחה 
וויכוח עם השומעים; הלשון היא פשוטה, פרו¬ 
זאית, ורק לפעמים היא הופכת לפרחה שקולה. 

בדברי הנביא ניכרים הדים לדברי תורה ולמלי־ 

צות של פרקי־הנחמה שבישעיהו וביחזקאל. 

חגי נזכר גם בס׳ עזרא (ה, א; ו, יד) — יחד עם זכריה, 
הנמנה אתריו — כראשון למעוררים לחידוש הבניה של 
בית־המקדש. בתרגום־חשבעים (וכן בתרגום הסורי והלא־ 
טיני) מיוחסים לחגי — במשותף עם זכריה — כמה מזמורים 
בסופו של ם׳ תחילים (קמו—קמח). בתלמוד מייחסים לו 
(ולזכריה) כמה תקנות. לפי מסורת אחת(זבח׳ ס״ב,עמ׳ א׳), 
היה חגי אחד מ״שלושה נביאים" שעלו מן הגולה והעידו על 
פרטים בתיכנון המקדש ובהסדר העבודה. לחגי ולזכריה 
מייחסים כמה שמועות, שעל־פיהן הכריעו בהלכות שנויות 
במחלוקת (יבכר ט״ז, ע״א; נזיר נ״ג, ע״א; קיד' מ״ג, ע״א; 
חול׳ קל״ז, ע״ב). לחגי, זכריה ומלאכי ייחסו, כנראה, גם את 
תחילת התרגום לארמית (מג׳ ג׳, ע״א) — אולי מתוך 
ההנחה שבדורם התחיל הדיבור הארמי בישראל (ע״פ נחמ ׳ 
ח, ח). יחד עם זכריה ומלאכי נחשב גם חגי כ״סוף נבואה" 
(סוטה מ״ח, ע״ב). 

י. קויפמן, תולדות האמונה חישראקית, ד/ 215 , 225 , תשט״ז; 

מ. זר־כבוד, חגי, זכריה, מלאכי, תשי״ז; י. קלוזנר, הגולה 
בבבל בימי עזרא ונחמיה (מחקרים חדשים ומקורות עתיקים, 

47 וגר), 1957 ; מ. צ. סגל, מבוא המקרא, ב׳, 496 וגר, 5 ט 196 ; 

ז. וילנאי, מצבות קודש בא״י, רל״ז-רמ״א, תשכ״ג; 

. ־ [ 195 . 7110011:1 , 01 ^ 40 ) . 1:11 י 41101 \ . 3 > . 14 

י. מ. ג. 

ר׳ חגי (רב ס?א). אמורא, בן הדוד השלישי-רביעי לאמו¬ 
ראים (סוף המאח ה 3 — ראשית המאה ה 4 ) : יליד 
בבל שעלה לא״י. בבבל היה תלמידו של רב הובא (מו״ק 
כ״ה, ע״א), בא״י — תלמידו של ר׳ זעירא (יר׳ קיד׳ ג/ ב׳). 
הוא מסר מאמרי־אגדה בשם חכמים אחרים (ב״ר ט׳, ג׳; 
שם, ס״ז, ט׳; יר׳ פאה ב', ד׳), וגם דברים משלו הובאו 
באגדה (ויק״ר ג/ ב׳). ר״ח היה מראשי ישיבת טבריה וראש־ 
המדברים בה, ונשא־ונתן בהלכה עם האמורא ר׳ יוסי (יר׳ 
ר״ה ב׳, ה׳; שם, כת׳ ד׳, א׳). במשך תקופה מסויימת ישב 
בצור, וכנראה היה שם מנהיג העדה (יר׳יבמ׳ב׳, ר). מסופר 
עליו, שכשהובא רבו רב הונא (ע״ע) לקבורה בא״י, טיפל 
ר״ח בקבורתו, אע״פ שהיה כבר זקן מופלג, והכניס את 
ארונו למערה — ובשכר זה נתברך באריכות־ימים נוספת 
(יר׳ כלא' ט/ ד׳; בבלי מו״ק, כ״ה, ע״א). 

חגיגה, מסכת בסדר מועד — במשנה, בתוספתא, בתלמוד 
הבבלי והירושלמי; נקראה גם בשם "ראיה". 

במשנת ח׳ — שלושת פרקים. במחציתה הראשונה היא 
עוסקת בדיני שלמי-חגיגה, שהיו מקריבים במועדים בבית- 
המקדש (ע״ע קדבנות), וכן בעניינים קרובים לזה, כגון: 
דיני עליה־לרגל (ראיה) והקרבן הנלווה לה (עולת־הראיה), 
ודיני הקרבת קרבנות במועד בכלל. כמה עניינים נדונים בה 
דרך־אגב, כגון: דרכי־לימוד של מקצועות שונים בתורה, 



137 


חגיגה — חרושים 


138 


ביניהם מעשה־בראשית ומעשה-מרכבה (ב/ א׳), וכן מובאות 
בה המחלוקת הראשונה שבה נחלקו חכמים ושנמשכה במשך 
כל דורות חכמי הזוגות — שאלת הסמיכה על הקרבן, אם יש 
לעשותה ביום־טוב או לא (שם, ב׳), ועוד מחלוקות בין בית־ 
שמאי ובית־הלל בדיני הקרבת קרבנות ביום־טוב (שם, ג׳— 
ד׳). במחציתה השניה של המסכת נידונים דיני טומאה 
וטהרה, בעיקר בקשר לענייני הקודש והמקדש. — רובה של 
משנת ה׳ כבר היה מסודר, כנראה, בזמן הבית, ואף רוב 
החכמים הנזכרים בה הם מזמן הבית. התוספתא למס׳ ח׳ דנה 
באותם עניינים, ופרקיה אף הם שלושה. בעקבות המשנה 
יוצאת הגמרא למס׳ ח/ הן בתלמוד הירושלמי והן בבבלי. 
בתלמודה של מסכת זו מרובים דברי האגדה, ביהוד בענייני 
מעשה־בראשית ומעשדדמרכבה ועל הארבעה ש״נכנסו לפר¬ 
דס" (יר׳ חג׳ ב׳, א׳; בבלי הג , י״ג, ע״ב — ט״ו, ע״א). 

י, נ. אפשטיין, מבואות לספרות התנאים — משגת חגיגה, 

תשי״ז. 

חגיז, משפחה מגולי ספרד, שנתיישבה במארוקו, הוציאה 
ענף לא״י והעמידה במאות ה 16 — 18 דורות של 
חכמים ורבנים. החשובים שבבניה: 

1 ) ר' יעקב (ישראל) ח' ( 1620 , פאם — 1674 , 
קושטא), מחכמי ירושלים. הוא היה בנו של ר׳ שמואל ח׳, רב 
בפאס, וחתנו של ר׳ משה גלנטי (ע״ע). בצעירותו שהה 
בקהילות שונות באיטליה, ב 1658 עלה לירושלים ועמד בראש 
ישיבה שנוסדה והוחזקה ע״י נדבנים מליוורנו. בישיבה זו 
היו מחלקות, שבהן למדו גם לימודי־חול ולשון ספרדית ז 
ר״י עצמו — מלבד עיסוקו בתורה — עסק גם בפילוסופיה, 
אסטרונומיה, רפואה ודיקדוק. הוא תיקן כמה תקנות בירו¬ 
שלים, בעיקר בסדרי גיטין. בניגוד לחותנו, היה ר״י מלכ¬ 
תחילה מתנגד חריף לשבתי צבי, מן הראשונים שראו בו 
משיח־שקר וממחרימיו ב 1665 .— חיבוריו: עץ החיים, פירוש 
למשנה (ליוז׳רנו תי״ד); הלכות קטנות, שו״ת (ויניציאה 
תס״ד) ; תחלת חכמה, כללי הש״ס, נדפס עם ספר כריתות 
לר׳ שמשון מקינון (וידונה ת״ז); עין ישראל — מהדורה 
מעובדת של ספר עין יעקב עם תוספותיו של ר׳ יהודה אריה 
ממודיגא (וירונה ת״ה); פתיל תכלת, פירוש לאזהרות של 
ר' שלמה אבן גבירול (ויניציאה תי״ב); דיני ברכת השחר 
ק״ש ותפלה (וירונה ת״ח); אלמינאר די לה לוז — תרגום 
ספרדי לספר מנורת המאור של ר׳ יצחק אבוהב(ליזורנו תי״ז). 

2 ) ר׳ משה ח׳ ( 1672 , ירושלים — 1751 [?], בירות), 

חכם ומקובל, לוחם בשבתאות. ר׳ מ״ח היה בנו של ( 1 ) 
ותלמידו של סבו ר׳ משה גלנטי (ע״ע). בנעוריו הסתכסך, 
כנראה, עם רבניה ופרבסיה של ירושלים, שכן כשיצא את 
א״י ב 1694 כדי לאסוף כספים להקמת ישיבה בירושלים, 
נשלחו אחריו מכתבי־הסתה אל הקהילות שאליהן פנה. ר׳ 
מ״ח ביקר במצרים ואח״כ באיטליה; שם הצליח להדפיס את 
חיבורו של אביו "הלכות קטנות" ועמו ספרו הוא "לקט 
הקמח". דרך פראג הגיע לאמסטרדם, ושם התקשר עם ר׳ צבי 
אשכנזי (ע״ע [חכם צבי]), שהיה אז רבה של הקהילה האש¬ 
כנזית, ושיתף פעולה עמו במאבק נמרץ בשבתאות ובחסידיה 
הנסתרים. כשסירבו חכם צבי וח׳ ב 1713 לתת את הסכמתם 
לחיבורו של השבתאי נחמיה היון(ע״ע) "מהימנותא דכלא", 
ואף החרימו את המחבר, פרץ סיכסוך חמור ביניהם ובין 
פרנסי הקהילה הפורטוגזית, שנטו לצדו של היון. ב 1714 ויתר 
חכם צבי על כס הרבנות ועזב את אמסטרדם; יחד אתו נאלץ 


גם ה' לצאת את העיר. תחילה הלך ללונדון, ומשם הוסיף 
ללחום בחיון ובעלי־בריתו. אח״כ פנה לאלטונה, שבה ישב 
ר׳ יעקב עמדו(ע״ע), בנו של חכם צבי, ומשם המשיך במל¬ 
חמתו בשבתאות. בין השאר התקיף את אברהם מיגואל קרדוזו 
(ע״ע), ואף את ר׳ יונתן איבשיץ (ע״ע); וכן יצא נגד ר׳ משה 
חיים לוצאטו(ע״ע), והניע את רבני ונציה להטיל עליו חרם. 
ב 1738 חזר ח׳ לא״י והתיישב בצפת; הוא נפטר בבירות 
והובא לקבורה בצידון. 

ח׳ היה תלמיד־חכם חשוב וסופר פורה. הוא ידע מספר 
שפות זרות ורכש גם השכלה חילונית. באלטונה עמד בקשרי 
ידיעות עם יוהן כריסטיאן וולף (ע״ע), שמזכיר אותו בחי¬ 
בורו הביבליוגראפי ג 10 );זכ 11160314€1 ס 11 < 811 . 

ח׳ כתב: לקט הקמח (אמסטרדם תנ״ז, תס״ז; המבורג 
תע״א) — חידושים על שולחן־ערוך: שתי הלחם (ואנדזבק 
תצ״ג) — שאלות־ותשובות; צרור החיים (ואנדזבק תפ״ח— 
צ״א) ומשנת חכמים (ואנדזבק תצ״ג) — ספרי־מוסר; אלה 
המצוות (אמסטרדם תע״ג) — על מניין המצוות, על ם׳ 
המצוות לרמב״ם ועל תושבע״ם וח״ן; שפת אמת (אמסטרדם 
תנ״ז, תס״ז) ואלה מסעי (חמ״ד) — על קדושת א״י; ועוד. 
פעולתו הספרותית כוללת גם ההדרת ספרים קדמונים לרוב. 

א. מ. לונץ, ירושלים, א׳, 119/20 , תרמ״ב; א. ל. פרומקין, 
תולדות חכמי ירושלים, ב׳, 64-61 , 134-124 , תרפ״ח; מ. ד. 
גאון, יהודי המזרח בא״י, ב׳, 245-243 , תרצ״ח; מ. בניהו, 
לתולדות בתי־המדדש בירושלים במאה הי״ז, 4 .נ); 11 ו 1 ), 
1948 ; הנ״ל, סיני, כרך ל״ד, קע״ב-קע״ח, תשי״ד: א. יערי, 
שלוחי א״י, 371-363 , תשי״א; ג. שלום, שבתי צבי, א׳, 

סרק ג/ תשי״ז. 

ד. ת.-מ. ו. 

חמעים, בספרות הרבנית — אחד הסוגים של לימוד 
התלמוד ובירור ההלכה, בצידם של הפירושים. 

הה" מבטאים את "החיוב המוטל עלינו לחפש בעניני התורה 
והמצוות ולהוציא לאור תעלומות מצפונים"(הקדמת הדמב״ן 
לס׳ מלחמות). מן הפירוש, שתכליתו להסביר את פרטי 
הסוגיה — מלים לא-מובנות וקשיים אחרים המעכבים קרי¬ 
אה רהוטה —, עובר הלומד למיצוי וסיכום של הסוגיה 
ולגילוי היסודות שעליהם היא בנויה והכללים המשתמעים 
ממנה. אמנם, מצד אחד לא ניתן תמיד לתח 1 ם תחום ברור 
בין פירושים לח״, ומאידך שייכים — מבחינת תכנם ודרכם— 
לסוג חח" ספרים רבים ששם זה לא נקרא עליהם. 

השינויים בתנאי־החיים מדור לדור מעוררים שאלות 
ובעיות הלכתיות הדורשות פתרון מוסמך ע״פ חוקי התורה. 
כבר הגאונים נדרשו לפרש את התלמוד ולפסוק על־פיו. 
הערותיהם לעניינים שוגים בתלמוד, אם בצורת קביעת מס¬ 
גרת להלכה פלונית ואם בציון התנאים הדרושים לתחולת 
הלכה אלמונית, הם — לאמיתו של דבר — ח" לסוגיות 
הדנות באותן הלכות, לעיתים ח" רבי־מקוריות. תופעה ז 1 
רווחת גם בספרי השאלות־ותשובות (ע״ע) של מחברים 
שנתבקשו להכריע הלכה־למעשה בשאלות שנתעוררו בימי¬ 
הם. הה" הפזורים בספרות התשובות מרובים ביותר, אם כי 
לא תמיד נגלים בבדיקה שטחית, ולפעמים הם מבטאים 
גישה חדשה לחלוטין בהבנת הגמרא. 

סוג אחר של ח" החל להתפתח בתקופה מאוחרת יותר, 
לאחר שנתהוו מרכזים חדשים ללימוד תורה, שהמפורסמים 
שבהם— הספרדי, שחותמו של הרי״ף טבוע עליו, והצרפתי- 
האשכנזי, שרש״י ובעלי־התוספות הם נציגיו המובהקים. 
כל אחד מהם התפתח בדרכו שלו: הספרדי נטה לסיכום 


139 


חרושים 


140 


ולסידור במגמה להגיע לידי מסקנת הסוגיה דפסק-הלכה, 
והקדיש פחות תשומת־לב לשקלא־וטריא ולפרטי הסוגיה; 
לעומת זה עסק בית־המדרש הצרפתי בלימוד הסוגיה על 
כל פרטי־הפרטים שבה, בלי מגמת סידור מיוחדת, וזו לא 
באה אלא דרך־אגב מתוך שליטה מפליאה בחומר הרב, 

מבין בעלי הח״ הראשונים ראויים לציון מיוחד: ר׳ יוסף 
ן׳ מיגאש (ע״ע), תלמיד הרי״ף, הראשון לכתיבת ח" למסכ¬ 
תות הש״ם, ח" שהצטיינו בעמקותם והשפיעו השפעה רבה 
על הרמב״ם! הראב״ד (ע״ע ר׳ אברהם בן דוד), שחיבוריו 
על כמה מסכתות של הש״ס הם צירוף של פירושים וח", וגם 
רבות מהשגותיו על הרי״ף והרמב״ם כוללות ח" לסוגיות שב¬ 
תלמוד, ששימשו מקור לא־אכזב למחדשים שלאחריו; ר׳ 
מאיר אבולעפיה (ע״ע), שדעותיו לעיתים מקוריות מאד, 
ושאר הראשונים מדגישים מדי פעם את החידוש הרב 
שבדבריו להלכה ולמעשה.— בזמן הרמב״ן ותלמידו הרשב״א 
פשטה תורת צרפת בבתי־המדרש של ספרד. בהשפעתה חל 
שינוי בדרך הלימוד ונתהוותה מזיגה, שהצמיחה את מה 
שמקובל לכנות בעולם התורני תורת גדולי הראשונים: 
הרמב״ן, הרשב״א, הריטב״א, הר״ן, ר׳ יוסף ך חביבא בעל 
נמוקי־יוסף וחבריהם. בבתי־המדרש של הראשונים נלמדה 
הסוגיה עם פירושי רש״י והערות בעלי־התוספות, תוך כדי 
השוואה לרי״ף ולרמב״ם. שיטה זו גרמה להשגות רבות על 
פסקי הרי״ף והרמב״ם, מאחר שלא תמיד תואם מהלך הסו¬ 
גיה אליבא דרש״י ובית־מדרשו את המסקנות של הרי״ף 
ואת ההלכה הפסוקה במשנה־תורה לרמב״ם. התוצאה היתה 
התחקות אחר שרשי ההלכות הפסוקות שברי״ף וברמב״ם 
וחתירה לגילוי פשטים שונים משל רש״י, שיש בהם משום 
ח" לגבי פירוש רש״י ודרכו הסלולה וגילוי פנים חדשות 
בסוגיות רבות. בד־בבד התפתחה אצל הראשונים הנטיה 
להציע יותר מפירוש אחד לסוגיה, להציג פירושים שונים 
זה בצד זה — דוגמה אפיינית לכך הוא ס׳ המלחמות לרמב״ן, 
שחובר כדי להגן על הרי״ף מפני השגות ר׳ זרחיה הלוי 
(ע״ע) בעל ספר המאור. הרמב״ן טורח להציע פירוש לסוגיה 
לפי תפיסת הרי״ף, אע״פ שלא תמיד לבו שלם עם דבריו: 
"ויש אשר אנחנו מלמדים זכות על דברי רבינו עם היותם 
עדיין רחוקים מפשטי הסוגיה או הסוגיות, אבל כוונתנו בזה 
לגלות אוזן התלמידים במה שיש בהם מן הזכות", חידושיו 
לתלמוד הבבלי הם רחבים וארוכים, משום שאינו מניח דבר 
גדול או קטן — בפרט בסוגיות קשות — מן הדברים שבהם 
כבר התלבטו קודמיו, דרך הליקוט מתגלה גם אצל הריטב״א, 
והגדיל מכולם חותם התקופה, בעל נמוקי־יוסף, שפירושו 
לרי״ף מצטיין בכינוס דברי קודמיו תוך כדי דיון והבחנה 
ביניהם. הרמב׳ץ היה אף הראשון שפירושו לתורה נתכנה 
בשם ח"; השפעתו היתה מכרעת על ספרות חח" שאחריו, 
מאוחרים יותר הם חיבורי ר׳ מנחם המאירי (ע״ע) — שנת¬ 
גלו אמנם במלוא הקפם רק בדורותינו —, והם מצטיינים 
באיסוף רוב דעות הראשונים לכל סוגיהן, תוך כדי השוואת 
דבריהם ודיון בהם, עד לקביעת הדרך הנראית כטובה ביו¬ 
תר ; ח" אלה מקובלים היום על כל לומד. 

לחידושיהם של האחרונים אופי שונה מזה של חידושי 
הראשונים! הם נוהגים, בדרך־כלל, להרחיב דבריהם ונוטים 
יותר אל צד הפלפול. בגדולים שבהם ניכרת גם השאיפה 
להגיע אל פסקי־הלכה חדשים; את הסוגיות שבהן הם דנים 
הם משתדלים להאיר מצדדים שונים בדרך של "היכי־תמצא", 


כלו׳ — לנסות ולברר מה תהא צורח ההלכה במקרה פלוני 
או אלמוני שאינם נזכרים במפורש בסוגיה. 

ח" מטיפוס אחר נוצרו בבתי-המדרש של בעלי-התוספות 
וההולכים בעקבותיהם, שטיפחו ופיתחו את העיסוק בתלמוד, 
בחינת תורה לשמה, בלא הדגשת־יתר של פסקים ומסקנות. 
בבקיאותם בתלמוד הקיפו בסקירה אחת מסכתות ועניינים 
שונים; לימוד סוגיה לא הצטמצם בגבולותיה, אלא כלל 
כל סוגיה מקבילה וכל הקשור בה בבל מקום שהוא בש״ם. 
לימוד השוואתי כזה מעורר סתירות ובעיות לרוב. יישוב 
הקשיים כופה לחדש ח", אם ע״י קביעת סייגים לאמור 
בסוגיה אחת שלא תסתור את השנוי בחברתה, ואם ע״י 
חילוקים חריפים בין שני דברים הנראים כשווים במבט רא¬ 
שון. בדורות האחרונים רבו מחדשים מסוג זה, שבקיאותם 
וחריפותם פתחו פתח לח" חריפים ביותר. הגדולים שבאח¬ 
רונים, כגון ר׳ יחזקאל לנדא (ע״ע 1 בעל "נודע ביהודה"]) 
ור׳ עקיבא איגר, הירבו בקושיות, שיסודן בבקיאותם ובח¬ 
ריפותם העצומה. התירוצים לקושיותיהם שופעים ח" מברי¬ 
קים, שרבים מהם נתקבלו אף כמחייבים הלכה־למעשה. 

בעקבות המחברים הגדולים חדרה הנטיה לח" לציבור 
העוסקים בתורה, ואף לתלמידי־הישיבות. גילוי פנים חד¬ 
שות בסוגיות התלמוד הוא כאן בגדר מעשים בכל יום, 
בישיבות ניתן עידוד מיוחד לכל מי שמגלה נטיה לחדש. 
וניתנת לו הזדמנות להשמיע את דבריו בפני חבריו. הח" 
נעשו לחלק בלתי־נפרד של לימוד התורה, 

מחברים חשובים אחרים וחיבוריהם־חידושיהם על התל¬ 
מוד מיה״ב ועד היום: 

המאה ה 13 . ר׳ אליעזר בר׳ יואל הלוי (ע״ע 
[הראבי״ה]); ר׳ יצחק בר׳ אבא מארי (ע״ע), בעל ה״עיטור״ן 
ר׳ יצחק בר׳ משה מווינה (ע״ע), בעל "אור זרוע"; ר׳ 
שמואל בר׳ יצחק הספרדי, בעל "ם׳ התרומות"; ר׳ ישעיהו 
די טרני בן מלי (ע״ע [רי״ד]), בעל "ס׳ המכריע", חיבר 
ח" וגם "נימוקים"; ר' מאיר מרוטנבורג (ע״ע [מהר״ם]), 
שחידושיו נכללים בתשובותיו ופסקיו; ר׳ אהרן בר׳ יוסף 
הלוי (ע״ע [הרא״ה]). 

המאות ה 14 — 15 . ר' נסים בר׳ ראובן גירונדי (ע״ע 
[הרץ]); ר׳ יוסף בר׳ שלמה קולון (ע״ע [המהרי״ק]); ר׳ 
דוד אבן זמרה (ע״ע [הרדב״ז]) ; ר׳ יוסף בר׳ דוד אבן לב 
(ע״ע [מהריב״ל]). 

המאות ה 16 — 17 , ר׳ בצלאל אשכנזי (ע״ע), בעל 
״שיטה מקובצת״ — לקט נרחב ביותר מחידושיהם של גדו¬ 
לים שונים; ר׳ שלמה לוריא (ע״ע [מהרש״ל]), בעל "ים 
של שלמה"; ר , מאיר בר׳ גדליה מלובלין (ע״ע) ור׳ מאיר 
[מהר״ם] שיף (ע״ע), שנתנו דחיפה עצומה ללימוד התלמוד 
בפולניה; ר׳ שמואל אליעזר אידל׳ס (ע״ע [מהרש״א]), 
שחיבר — נוסף על "חידושי הלכות", שמצטיינים בהעמקה 
ובחריפות מרובה — גם "חידושי אגדות". 

עד למחצית הראשונה של המאה ה 18 . ר׳ 
מאיר איזנשטט (ע״ע), בעל "פנים מאירות"; ר׳ יעקב יהושע 
פלק (ע״ע). בעל "פני יהושע". 

עד סוף המאה ה 18 . ר' יהונתן איבשיץ (ע״ע); ר' 
אריה ליב בר׳ אשר (ע״ע [בעל "שאגת אריה"]), וספריו 
"טורי אבן", ו״גבורת ארי"; ר׳ יחזקאל לנדא, וספרו "ציון 
לנפש חיה". 

המאה ה 19 . ר׳ עקיבא איגר וספרו "דרוש והדוש"; 



141 


חדושים — חדית' 


142 


ר׳ משה סופר (ע״ע); ר׳ יעקב עטלינגר (ע״ע), וספרו 
״ערוך לנר״; ד׳ יצחק מאיר אלתר מגור(ע״ע), בעל "חידושי 
הרי״ם"; ר׳ שמואל שטרשון(ע״ע); ר׳ צבי הירש חיות(ע״ע). 

המאה הסב. בתקופה זו מתרכזת ספרות הח" בעיקר 
מסביב לפסקיו של הרמב״ם וגילוי מקורותיהם. האישים 
החשובים וחיבוריהם: ר׳ מאיר שמחה הכהן (ע״ע) ממינסק, 
וספרו "אור שמח"; ר׳ חיים הלוי סולוביצ׳יק (ע״ע), מחדש 
שיטת־הלימוד בישיבות ליטא בדור האחרון; ר׳ יוסף רוזין 
(ע״ע ["הרוגצ׳ובי"]), וספרו "צפנת פענח"; ר׳ חיים עוזר 
גרודזנסקי (ע״ע), וספרו "אחיעזר"; ר׳ אברהם יצחק הכהן 
קוק (ע״ע); ר׳ איסר זלמן מלצר (ע״ע); ר׳ אברהם ישעיהו 
קרליץ (ע״ע), בעל "חזון איש". 

א. יעללינעק, קורות סדר הלמוד (בכורים, א/ ב׳), תרכ״ד, 
תרכ״ה: ח. טשרנוביץ, תולדות הפוסקים, א/ 16 , ב/ 106 - 
109 , 120 ־ 144 , ג׳, 120 ־ 122 , 158-138 , 233-210 , 318-313 , 
תש״ו-חש״ח! ש. י. זוין, אישים ושיטות, תשי״ב; הנ״ל, 
סופרים וספרים, תשי״ט! א. א. אורבך, בעלי התוספות, 

19 , 572-571 , תשט״ו; ב״צ כץ, רבבות, חסידות, השכלה, 

א/ 71 , 85 , 106 , 108 , 143 , תשט״ז. 

מש. שט. 

0 ךיב (ףזייף^ס;^׳, 6 ח£< 4121 ^), מדינה היסטורית בגדה 
השמאלית של החדקל, בין הרי פרס מצפון ומזרח 
ונהר זב הקטן בדרום; בירתה היתה ארבל (ע״ע). ח׳ נזהרת 
לראשונה בספרות ההלניסטית כממלכה כפופה למלכות 
הפרתים, בימיו של מתרדת 11 (ע״ע). טיגרנס (ע״ע) מלך 
ארמניה כבש אותה מידי הפרתים, אך פומפיוס החזירה 
ב 65 לפסה״נ לידי מלך פרתיה. בשנים 35 — 60 בערך לסה״נ 
מלך בח׳ המלך איזטס 11 (ע״ע), שקיבל — יחד עם אמו 
הלני (ע״ע) — את דת ישראל עוד לפני עלותו לשלטון. 
איזטס זכה להצלחות מרובות והרחיב את גבולות ממלכתו. 
אחריו מלך אחיו מונבז 11 (ע״ע), שהיה, כנראה, המלך 
האחרון של ח/ המלכים־הגרים קיימו קשרים הדוקים עם 
ירושלים ועם המקדש עד החורבן, ומבני משפחתם לחמו 
בצדם של היהודים במרד הגדול. כמה פרטים על המבנה 
המדיני של ח' אנו למדים מסיפורו של יוסף בן מתתיהו 
(קדמוניות כ/ 17 — 95 ) על אסיפת ראשי־השבטים׳ האחשדר¬ 
פנים וראשי־הצבא, נציגי האצולה הבינונית והנמוכה, שכינסה 
הלני לאחר מות בעלה. אחרי מונבז ח שלטו בח׳ אחשדרפנים 
פרתיים. במאות ה 2 — 4 פלשו לח׳ מדי פעם הצבאות הרומיים, 
שאף שלטו בה תקופות קצרות. למלחמות אלה אפשר לייחס 
את דברי ר׳ יוחנן (קידו׳ ע״ב, ע״א) על הפסוק בדניאל 
(ז, ה) "ותלת עילעין בפומה בין שניה": "שפעמים בולעתן 
(רומא) ופעמים פולטתך. חכמי ישראל זיהו את ח׳—שכללה 
בימי איזטם 11 גם את חרן — עם ארץ חבור המקראית (שם, 
שם, ועוד). באגדה מסופר הרבה על הלני ומשפחתה ועל 
התגיירותן (למשל: ב״ר מ״ו, י׳). — הנצרות התפשטה בח׳ 
בזמנים קדומים למדי; הגמון נוצרי ישב בארבל עוד 
לפני הכיבוש הסאסאני ב 226 . אחר המאה ה 4 אין שומעים 
עוד על ח׳. 

ש, קליין, שלש מתנות טובות (ציון, א׳), תרפ״ו; י. קלוזנר, 
היסטוריה של הבית השני, ה׳, 49-44 , תשי״ט; ,?/׳.>/ ,.עז..ק 
;' 1909 , 172 — 169 , 111 ,/ 0/1 ,■ 1 שינט 5011 ; 1893 , 360 , 1 

. 1928 ,( 1 ,. 1 ) 111 .;;מ.?) ,ת 1 !ג 1 זזז^ 1 ;> 81 .£ 

מ. א. י. 

לילידי׳ [.<ג> עיר־הנמל הראשית של תימן, על חוף 
ים־סוף; כ 50,000 תושבים (אומדן). ממנה עולות 
דרכים לרמת־תימן ולצנעא. העיר העתיקה מוקפת תומה 


ובנויה בתים גבוהים עשויים חומר. מחוץ לחומה יושבת רוב 
האוכלוסיה בסוכות־קש; דבר זה — וכן העובדה שחלק גדול 
מהתושבים הם כושים (צאצאי עבדים) — משווה לעיר אופי 
אפריקני. בעיר מורגשת השפעה הודית כתוצאה מפעילותם 
הממושכת של סוחרים ומלווים־ברבית הודים במקום. בעוד 
שתושבי רמודתימן הם שיעים, רוב תושבי ח׳ הם סונים. 

ח׳ צורפה לאחר מלחמודהעולם 1 לעסיר, אך נכבשה ע״י 
תימן ב 1921 ; היא דחקה את מוחה כנמל ראשי ליצוא הקפה 
התימני. באחרונה הוחל בה בהקמת מיתקני־נמל חדישים 
ובבניין נמל עמוק־מים; העבודה מבוצעת בהדרכה ובפיקוח 
של מומחים סובייטיים. 

חדית׳( באסלאם (ע״ע, עט׳ 767/8 ) — מכלול 

המסורות על הנוהג של מחמד (ע״ע) — ״הסנה״: 

על מעשיו, אימרותיו, מידותיו, דעותיו ודרכי־חייו —,'שהיא 
אחד היסודות של ההלכה האיסלאמית. הח׳ מקיף את כל 
היחסים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו: דרכי התפילה, 
הצום, העליה-לרגל, דיני־אישות, ענייני־מסחר. על המאמין 
להכיר את ה״סנה" של הנביא ולכוון את חייו על־פיה; 
הסטיה ממנה היא ״בדעה״ — חידוש מזיק. 

מוסרי הח׳ הראשונים היו חברי מוחמד(הצחאבה), שעקבו 
אחרי כל מעשה ממעשיו והקשיבו לדבריו. אחרי מותו נהרו 
אליהם המוני המאמינים לשמוע מפיהם על ה״סנה" של 
הנביא. אנשי הדור השני המשיכו בהפצת המסורת שקיבלו 
מפי ה״צחאבה" ומסרו אותה לבאים אחריהם. כך נוצרה 
שרשרת־המוסרים — ה״אסנאד"(ה״סמיכה"), שקודמת לטכס־ 
טים עצמם ("מתן"). 

מעיקרו היהיהח׳ תורה שבעל־פה, אולם אחדים מן המו¬ 
סרים רשמו לעצמם את מסורותיהם בכתב, ורשימות אלה 
("צחיפה") היו לעזר למוסרים הבאים ולעורכי חח , . עריכת 
קבצי הח׳ התחילה בסוף ימי האומיים, והעורכים הלכו בשתי 
דרכים שונות: סידור המסורות לפי שמות המוסרים — 
"מסנד", או סידורן לפי נושאיהן השונים —"מצנף״.המיסמ־ 
כים העתיקים ביותר שהגיעו אלינו הם: חלק של "צחיפה" 
של אבן להיעה (מת 790 ), שנמצאה במצרים כתובה על 
פפירוס ושמכילה בעיקר מסורות בעלי אופי אסכאטולוגי! 
ספר ההלכה של מאלך אבן אנס (מת 795 ) "אל מוטאי; חלק 
מן המאסף של עבדאללה אבן והב (מת 812 ), גם הוא כתוב 
על פפירוס, המכיל מימרות הנביא והח׳ליפים הראשונים 
ודברי אנשי הדור השני, בעיקר על דרכי התנהגות ומידות; 
המסנד של אחמד אבן חנבל (ע״ע), המכיל כ 30,000 ח". 

' מראשית האיסלאם ייחסו המאמינים ערך רב לח׳ כחומר 
משלים ומסביר לקוראן. גם לגבי הח׳ נתקבל העקרון, שמסו¬ 
רות מסויימות של הנביא בוטלו ע״י מימרות מאוחרות יותר, 
ועל נושא זה נכתבו ספרים הרבה. טובי המלומדים המוסלמים 
הקדישו את מאמציהם להבהרת המלים הנדירות שבח׳; הספר 
הידוע ביותר בנושא זה הוא ה״נהאיה" של אבן אל־את׳יר 
(ע״ע). 

המאבק בין תנועות חברתיות, מפלגות פוליטיות וזרמים 
דתיים שונים בקרב האיסלאם הצמיח שפע של ח" שהושמו 
בפי הנביא, מהם מנוגדים זה לזה, שהביאו במבוכה את חכמי 
המסורת המוסלמיים. לפיכך נוצר מדע מיוחד המטפל בבדיקה 
קפדנית של מהימנות אנשי האסנאד מבחינת אפים, כשרונו¬ 
תיהם׳ הגינותם וזיקתם הרעיונית לקבוצות הפוליטיות־ 
חברתיות השונות. הח" מויינו כ״מהימנים", "מתקבלים" 


143 


ח דית׳ — ח רקדניות 


144 


ו״חלשים", והונהגה חלוקה מתייקת ושיטתית של סוגיהם 
מבחינת שכיחותם, מספר אנשי האסנאר, הקשר שהיה קיים 
ביניהם (מסירה בעל־פה או בכתב) והו/ במאה ה 9 נתחברו 
6 קבצי ח׳ ("מצגף" [ר' לעיל]), שנתקבלו בעולם המוסלמי 
כמהימנים: של אל־בח׳ארי(מת 870 ), מסלם (מת 875 ), אבו־ 
דאוד (מת 888 ), אל־תרמד׳י (מת 892 ), אל־נסאי (מת 915 ), 
אבן־מאג׳ה (מת 886 ). החיבורים של אל־בח׳ארי ומסלם זכו 
להוקרה מיוחדת; חיבורו של הראשון' מכיל 7,275 ח", 
שנבחרו ע״י המחבר מתוך כ 200,000 ח" לאחר בדיקה קפדנית 
ביותר. במשך הדורות נתוספו אספים רבים של ח", מהם 
מקיפים יותר׳ אך הללו לא זכו"להערכה כ 6 הספרים ההם, 
שמהם ערכו מלומדים מוסלמים מיבחרים ולהם הקדישו 
פירושים מפורטים. 

ההתעניינות המרובה בח׳ בעולם האיסלאמי הצמיחה 
תנועה מיוחדת של מבקשי־דעת ("טלאב אל־עלם"), שנדדו 
ברחבי־העולם כדי לפגוש את חכמי הח׳ ולשמוע מפיהם את 
תורתם. 

1889 , 1 , 1 > 1 *$ ,! 0 ו( 1 !; 1 ) 1 ו> 0 . 1 

(עבי': י. גולדציהד, הרצאות על האיסלאם׳ 41-34 , תשי״א). 

מ. י. ק. 

חדפים ( 1010120 ־ 301 ), משפחת יונקים קטנים מסידרת אוכלי- 
חרקים (ע״ע), מיניה המרובים נפוצים באירופה, 

אסיה, אפריקה ואמריקה הצפונית. משקלם מ 2 עד 100 ג/ 
עפ״ר פחות מ 20 ג/ לגולגלתם חסרה קשת־עול. פרוותם 
קטיפנית. בצדי גופם בלוטות־עור, המפרישות חומר בעל 
ריח חזק, הנמרח בשעת הליכתם על דפנות מחילותיהם ומסמן 



חדר אירופי (צססמגזג ^־ $01 ) 


בדרך זו את תחום-המחיה של כל פרט. עיניהם קטנות מאד, 
וחוש־ראותם חלש ביותר; חושיהם העיקריים: השמע, הריח 
והמישוש. מבחינת מיבנה שיניהם הם שייכים לקבוצת -!ס 
2 :!ת 10 > 010 כ 1 רת 12 של אוכלי־החרקים. מזונם: חרקים, תולעים 
וכד/ מחזור־הרביה ידוע רק במינים מועטים; כמה המלטות 
בעונה ו 3 — 10 ולדות בהמלטה. הה" נולדים ערומים וסומים, 
אבל גדלים מהר מאד ומגיעים תוך 3 שבועות בערך במעט 
ל;דלם של ההורים, וכן לעצמאות. הם מגיעים להתבגרות 
המינית בגיל של שנה, לפעמים כבר בגיל של חדשים אחדים, 

וחיים, כרגיל, רק כ- 
1 1 / 2 — 2 שנים. — הוד׳ 

חיים על פני האדמה 
בין צומח צפוף, תחת 
שכבות של עלי־שלכת, 

או בנקיקי־האדמה וב¬ 
מחילות; יש מינים ש¬ 


מסוגלים לחפור מחילות בעצמם, ואילו מינים אחרים 
משתמשים במחילות שנחפרו ע״י בע״ח אחרים. חילוף־ 
החמרים שלהם אינטנסיווי מאד, ותצרוכת־המזון שלהם 
גדולה מאד; ח׳ עלול לגווע ברעב בעקבות שעות ספורות 
של צום. 

באמריקה הצפונית, אירופה ואסיה הצפונית נפוצים מינים 
רבים של הסוג * 0 ז $0 , שהם "דמויי־עכבר". בא״י נמצאים 
3 מינים מן הסוג 3 ־ 00101111 ־ 01 — שהנפוץ ביניהם הוא הוד 
המצוי ( 11551112 •! . 0 ) — ומין אחד מן הסוג 311110115 (־ 2 ? 
2 ־וסץ! 01 ). האחרון, הוד הזעיר 5.010115005 , הוא היונק הקטן 
ביותר בעולם; משקלו 2 — 2.5 ג/ 

. 1957 ,ע 1 :>< 1 /{ 14 ? 7/1 , 6 סז 0 ׳מסז 0 .? 

ה. מ. 

תךקזגיות ( 120 ! 011110111 ז 00 ), משפחת חרקים מסידרת 
החפושיות (ע״ע), המשפחה העשירה ביותר בסוגים 
ובמינים בכל עולם החי: בה נמנים יותר מ 35,000 מינים, 
הנפוצים בכל העולם, אך בעיקר באיזורים הטרופיים של 
אמריקה ואסיה; בא״י ידועים כ 230 מינים. הגדולים שבמיני 
הח׳ ארכם כ 60 מ״מ, הקטנים — 1.5 מ״מ. צבעם, בדרך־ 
כלל, אפור־חום, אך יש גם בעלי צבעים מבריקים: כחול, 
ירוק, צהוב ואדום. סימני הקבוצה: ראש מארך מאד, 
ובו כעין חדק, שארכו עולה לפעמים על אורך״הגוף, והוא 
משמש— ביתוד לנקבה — כמכשיר נבירה וקדיחה. המחושים 
חוטיים ומורכבים עפ״ר משני חלקים, היוצרים זווית זה עם 
זה, וקצותיהם מתעבים כעין אלה. פיסת־הדגל מורכבת 
מ 5 פרקים. העור קשה, ובמינים רבים מכוסה בחלקו בקש¬ 
קשים. הזחלים דמויי-רימות; יש מצויירים בראש בולט, 
הנבדל בצבעו משאר הגוף, ויש שראשם נחבא ואינו נראה 
כמעט (תם׳: ע״ע חפושיות), 

הח" ניזונות מצמחים, וזחליהן מתפתחים בזרעים, בפירות 
או בתפרחות, וכן על שרשים. יש זחלים שמתגלמים בתוך 
גוף הצמח, יש מתפתחים על גבי הצמחים ומתגלמים בפקעות 
מיוחדות, כדוריות ושקופות־למחצה, ויש שהתגלמותם היא 
בתוך האדמה. זחלי מינים מעטים יוצרים עפצים בשורש 
או בגבעולים. סוגים מעטים חיים במים, וזחליהם ניזונים 
מחלקי־הצמח הטבולים בתוכם. יש ח" שמעבירות גורמי 
מחלות־נגיפים לצמחים. 

מן הוד׳ החשובות ביותר: ח׳־האסמים (- 2 ־ 1 § 2 ־ 11 ) 021311 
12 ־ 021 ) ו ח' ־ ה א ו ר ז( 230 ץזס. 0 ), המצויות במחסני תבואה 
ומכולת; האחרונה, שהיא חומה-שחורה — בעיקר בארצות 
חמות, הראשונה, שצבעה שחור־מבריק, — בארצות קרות 
יותר. הן תוקפות את גרגירי הדגניים, וכן זרעי אפונה יבשה, 
שעועית, קמח ועוד; בחמרים אלה נעשים ההטלה, התפתחות 
הזחל וכל מחזור־החיים. — ח' ־ ה כ ו ת נ ה ( 111011011115 ״^ 
115 ) 311 ־!§), אחד האויבים הרציניים לכותנה האמריקנית (ע״ע 
כתנה). — ח׳ ־ה ת פו ח (״!!״סב״סק . 1 * 7 ) מצויה באירופה, 
פוגעת בניצני־הפרחים וגורמת ניוון של עלי־הכותרת. וד¬ 
ה א גס ( 1 ץ 501111510 0111105 ״׳< 5.11 ), שזחליה מכרסמים את 
פירות-האגס. — בארצות הים התיכון נפוצה ח׳־ה ס לק 
( 111101 [ 0x05 ), שזחליה נוברים בעיקר באשרושי סלק-סוכר 
ובמספוא. — ח׳־ ה א ס פ ם ת ( 12111115 ־ 31 ־< 61:2 סץךל) שזחליה 
מכרסמים את עלי האספסת והתלתן וגורמים נזק רב. — ח , 
ש ו ל י־ ה ע ל י ם ( 3 ! 03 ״ 511:011311 ) באירופה המרכזית והמז־ 



חרף א" י ( 101101 x 1011 גזם 1 ) 0001 ) 




145 


146 


חדקוגיות - 

דחית גורמת נזק לצמחי הקטניות (אפונה, בקיה, שעועית); 
זחליה מתפתחים בשרשים. 

צ. אבידב, מזיקי צמחים בישראל, 255-245 , תשכ״א! 

, 246-248 ,: 11 ( 111 ) 801 . מ 7 73/0 1 > 1 הזן 1 ו{/ ,ז 11£ [ 1 י 1 נ!תש 1 .) 0 א . 8 .'■ 1 

, 811-817 ,^ 1010 ח £1110 /ס 11004 !:!) 7 , 1011115 . 0 .\י. ; 1935 

.'• 1957 

א. שו. 

חךל[ל ( 5 !-ז 718 ), אחד משני הנהרות הגדולים של עיראק 
(ארץ־נהריים) ; ארכו 1,950 ק״מ, אגן־ניקוזו (עד 
בגדאד) 166 x 100 קמ״ר. הערים החשובות היושבות עליו: 
בתורכיה — דיארבכיר, בעיראק — מוסול, סמרה, בגדאד. 
מוצאו של חח׳ מהטאורוס המזרחי, בדרום*מזרח תורכיה; 
יובלו המזרחי בוהטאן, המנקז את איזור ההרים שמדרום 
לימודואן, מכפיל כמעט את מימיו. לאורך 30 ק״מ מהווה הה , 
את הגבול בין סוריה לתורכיה; אח״כ הוא נכנם לשטחה של 
עיראק ומקבל ממזרח מספר יובלים המנקזים את הרי־ 
כורדיסטאן ואת הרי־זגרוס: זאב הגדול, זאב הקטן, עזאיים, 
דיאלה. מן האיזור ההררי עובר הנהר לרמת־הג׳זירה, חוצה 
אותה באפיק צר ועמוק, בעל קירות תלולים, ונכנס למישור- 
הסחף של עיראק המרכזית והדרומית. מכאן ואילך, לאורך 
של 1,000 ק״מ בקירוב, השיפוע של אפיק־הנהר קטן מאד, 
מה שגורם לריבוי הפיתולים בזרמו של הנהר ולתמותת 
התדירות באפיקו. בבגדאד מתקרב הח׳ לפרת עד כדי מרחק 
של 55 ק״מ. בעיראק הדרומית הוא מתפלג למספר זרועות, 
שהן זרועות קדומות של דלתת־הנהר שנתמלאה סחף. הנהר 
עובר בשטח ביצתי נרחב יעד שהוא מתחבר לפרת ויוצר יחד 
אתו את הנהר שאט־אל־ערב, הנשפך למפרץ הפרסי. 

זרימתו של הח׳ תלויה במשקעים היורדים באיזור של 
חלקו העילי ובאספקת מים ממקורותיו בתורכיה ומיובליו 
במערב־פרס. תחילתה של עונת־הגשמים בהרי תורכיה ופרס 
יוצרת "גאות קטנה" בנהר בחדשי נובמבר-מארסו פני־המים 
עולים בממוצע ב 2 מ׳ מעל למפלס השפל. עם הפשרת 
השלגים בהרים מתחילה הגאות העיקרית, המגיעה לשיאה 
באפריל־מאי; המים מגיעים בממוצע לגובה של 5 — 6 מ׳ 
מעל למפלס השפל. כמויות גדולות של מים מגיעות, תוך 
ימים מעטים, לאפיק הח׳ וגורמות גאות מהירה רבת־ממדים. 
ביוני מתחילה ירידה מהירה של פני־המים בנהר, ועונת- 
השפל נמשכת מאוגוסט עד אוקטובר. פתאומיות הגאות 
והשיפוע המועט גורמים שטפונות נרחבים, בעיקר בשטח 
המישורי במרכז ובדרום ; לעיר בגדאד צפויה באופן מיוחד 
סכנת שטפונות חמורים. כדי להקטין את סכנתם הושלמה 
ב 1957 בניית סכר גדול בקרבת סמרה, שמסדיר את זרימת 
המים בה׳ ומפנה, באמצעות תעלה, את עדפי המים בעונות- 
הגאות לשקע של ואדי תרתאר. סכר שני בקירבת כות־אל־ 
עמארה בדרום מווסת את חלוקת המים בין הזרועות והתעלות 
המסתעפות שם מן הזרם הראשי. 

כמות־המים השנתית הממוצעת העוברת בנהר בקרבת 
בגדאד היא 42.3 מיליארדים מ״ק. ליד בגדאד עוברים בנהר 
בשניה אחת 300 מ״ק מים בעונת־השפל ו 5,500 מ״ק בעונת 
הגאות. מדרום לבגדאד ועד לאיחודו עם הפרת מאבד הח׳ 
כ% ממימיו בפיתולים הרבים, בזרועות ובשטחי־ביצות נר¬ 
חבים• רק חלק קטן ממימי הנהר מנוצל לצרכי חקלאות. 

מבגדאד צפונה אפשרי השיט לספינות-נהר רק בחדשי- 
הגאות. מבגדאד דרומה יכולות ספינוודנהר שטוחות לשוט 
בח׳ גם בעונת־השפל. ספנות בלתי-ממונעת משתמשת ברפ¬ 


■ חדקניים 

סודות עשויות נאדות נפוחים (כליך; ע״ע דוברה) או קני־ 
סוף קלועים, המשמשות לשיט במורד־הנהר בלבד; במעלה* 
הנהר חוזרים הספנים בדרך היבשה. 

004 1101 }( 4 <} £11 11 :/' £11 ) 4 ) / 0 ) 1 <( £1 )\ 1 ) 74 , 5 * 1 ) 1001 . 3 > . 14 

/ 0 1 )^ 804 סז ¥0 \ ) 74 , 351136 .> 31-1 111155310 .' 55 ; 1937 ,. 7 
. 1958 , 11 8011 1 ) 01 ( 4 <)>(£ /־:, 11 ,* 7 ) 4 ) 

י. קר. 

היסטוריה. שמו של הח׳ בארמית, דגלת או דקלת, 

הוא גילגול השם השיומרי הקדמון 118113 ) 1 ; גם בערבית 
ובתורכיה הנהר נקרא דג׳לה. בפי הפרסים הקדמונים לבש 
שם זה את הצורה בז 718 , ומכאן השם 15 ־ 7181 , המקובל 
בלשונות המערב. 

חשיבותו של הנהר גרמה להערצתו בקרב עמי־קדם. אחד 
ממקורות הנהר, המגיח ממערה בארמניה הדרומית, היה 
נחשב למקום קדוש בעיני האשורים. — ב מ ק ר א נמנה הח׳ 
עם ארבעת הנהרות הניזונים ממימי ׳עדן (בר׳ ב, יד), 
ובאחיו הפרת מכונה אף הוא "הנהר הגדול" (דג׳ י, ד). 

במה מסגולות הנהר משתקפות אף בספרים חיצוניים 
ובדברי חז״ל. הגאות העצומה בתקופת ניסן, עת הפשרת 
השלגים בהרים, משתקפת בדברי בן־סירא (ד/ כ״ג—כ״ד), 
המשבח את התורה המלאה חכמה "כח' בימי אביב". אחד 
מאמוראי בבל דרש את השם ח׳ — "שמימיו הדין וקליך 
(ברכ׳ נ״ט, ע״ב), רמז לזרמו העז והמהיר של הנהר והשי¬ 
נויים החריפים שחלים מדי פעם במהלכו. משום כך תלה, 
כנראה, רבא, את חריפותם של בני מחחא במה שהם 
שותים ממי נהר זה (שם). בעקבות דברי המשנה: ״... ועל 
הנהרות ... אומר ברוך עושה מעשה בראשית", פוסק 
אמורא בבלי בן המאה ה 4 : "הרואה ח׳ על גשר שביסתן 
אומר ברוך עושה מעשה בראשית" (שם). שביסתן היא, 
כנראה, המקום ששם שבנה עוד במאה ה 13 עיירה בשם 
שבוס (כ 150 ק״מ מדרום לבגדאד), ולמטה ממנו התפצל 
הנהר לפנים לפלגים דקים והיה משנה את אפיקיו מדי פעם, 
ומשום כך לא היו מברכים על הנהר אלא עד אותו מקום. 

ש. לעיויזאהן, מחקרי ארץ, 136 , 1819 ( 77/8 , תש״ה); 

; 1868 . 334 ־ 332 , 0110114 ־ 1 ' 411 ) 111 ^ 0 (^ 0 ) 0 .; 3113 (! 1:11 'א 

- 14 ( 1.0 ) 1 ( 1 ,ז*ץ*וזזז 0 ואל 0 .[ ; 1922 , 39 ,זו £1 ״ר 11 \, .'׳ז .¥\ 

11 ( 1 , 13 ) 1110 ;¥ . 8 . 5 . ; 1929 , 61-67 , 80411 011101 (/ 40 ) 1 
. 1929 , 159-162 , 4 ) 0 ) 801101 . 4 ) 4 ) 0 -וק 8 

י. א. 

חךכןניים ( 0 ב 1 )״ש 5 חשק €1 \,), משפחת דגים מקבוצת חסחוסי- 
גרמיים ( 05101 ־ 01100111 [ע״ע דג, עט׳ 905 ]). הה" 

חיים בנהרות ובאגמים, וגם בימים, בחצי־הכדור הצפוני. הם 
נחשבים לקדמונים ולפרימיטיוויים שבין דגי-הגרם; הם 
קיימים מן השלישון ואילך. 

מסימגיהם: מיתר-הגב קיים במידה רבה כל ימי חייהם; 
בעמוו״השדרה חלה התגרמות חלקית בלבד! הגוף מכוסה 
קשקשים מטיפוס גאנואידי (ע״ע דג, עט׳ 900 ); הזנב שונה־ 
אונות. גופם מוארך וגלילי; בקצה ראשם חדק חזק וארוך, 
שבצדו התחתון מצויה שורה רחבית של 4 בינים פשוטים 
או מסועפים. הפה תחתון וקטן ומשתרבב במידה ניכרת. שלד- 



311 ?! ( 10 ־ 51111 ־ 301000501 .) 


147 חדקניים 

הקשקשים ערוך בצורת 5 שורות של מגיני־גרם לאורך הגוף׳ 
שביניהם מפוזרים גבשושים גרמיים קטנים. האונה העליונה 
של הזנב מכוסה קשקשים מעויינים. הקרן הקדמית של 
סנפירי־החזה חזקה וחדה בדומה לקוץ. עצמות העור של 
גג־זיגולגולת מתחברות יחד ויוצרות כעין לוח־מגן אחד. הזי¬ 
מים חסרים בדי־סמך. הלסתות בבוגרים חסרות שיניים. לח" 
שלפוחית־אויר מפותחת. — הנקבה מטילה עד כדי 3 מיליון 
ביצים במשך עונת־התרבות אחת. ההטלה נעשית תמיד במים 
מתוקים ? אולם, ברוב המינים, הצעירים מתחילים לנדוד לים 
מיד לאחר הבקיעה. 

המשפחה כוללת 4 סוגים, המתחלקים ל 20 מינים. המין 
בלוגה ( 11030 111150 ) חי בים הכספי ובים השחור, בים 
האזובי ובים האדריאטי. זהו הגדול מבין הח", ומשקלו מגיע 
ל 300 ק״ג, ולפעמים עד ל 1,000 ק״ג. הזכרים אינם מגיעים 
להתבגרות מינית אלא לאחר 12 — 14 שנים, הנקבות — לאחר 
18 שנים; הם יכולים להגיע לגיל של 100 שנים. מזונם 
של הדגים הצעירים — בעיקר חסרי־חוליות זעירים; המבו¬ 
גרים ניזונים, במידה רבה יותר, מדגים קטנים. — המין 
5101-10 ■ 4x111611561 נפוץ בים הבאלסי, לאורך החופים האט- 
לאנטיים של אירופה, של אה״ב וקאנאדה, וכן בים התיכון 
ובים השחור. ארכו עולה על 3 מ , , ומשקלו מגיע ל 200 ק״ג. 
בחדשי האביב נודדים המבוגרים לנהרות לשם ההטלה. הנק¬ 
בות מתבגרות לאתר 8 — 14 שנים. 

לח" חשיבות כלכלית רבה. בשרם טעים ובעל ערך תזונתי 
רב. מביציהם של המינים הרוסיים מן הסוג 4x111611501 — 
1-011161105 . 4 !, 516113108 .. 4 — וממקצת מינים אמריקניים 
מייצרים (ע״י סינון ומליחה) את הקאוויאר, הנחשב 
למעדן יקר. מרכז הייצור של קאוויאר(רוס׳ 3 קאמ) בבריה״ם 
הוא אסטרחן (ע״ע). — שלפוחית־האויר של הח" משמשת 
להכנת תמצית, ששימושה בתעשיית פנינים מלאכותיות, וכן 
לתעשיית דבק־דגים. בבריה״ט משמש גם מיתר־הגב כמזון. 

כשרותו של דג הח" ("שטיר״ל") נקבעה ע״י ר׳ יחזקאל 
לנדא (ע״ע). לאחר מותו יצא ערר על כך ונתעורר ויכוח 
חריף בעניין. למעשה, לא סמכו הפוסקים האחרונים על 
ההתר, והדג והקאוויאר■ אסורים באכילה. 

.£ .£ ; 1936 ,( 65 ,"נ £161 ז-ו 10 ז !■.!;ס״) 1 ? 1 ) 01 * 00 ,ץ 11011 . 114 
- 1 י 14 - 8 .ק : ב 1948 , 1111 ־ 1101101 ־ 1 ־ץ 14 000081,1 , 08 ק 80 ז{ 0 
- ז 0 ) 1 ז^ 1 .[ . 7 ; 1 1 1950 < 1 !'ז 0 ז; 30 -]'ז 11 י 1 838 ־ 1 ־ 430 , 118 > 801 זז. 0 > 1 
. 62 7 19 , 8/9 8 2 , 2 ,׳( 20010 £ { 0 ^ 53'. 4.1335^611, 21 7 0 x 1-800 

א. ב. ט. 

חךכןרן (י וו׳ ;*ס^יס׳יס!!), חיה אגדית, שאת חלקי גופה 
מדמים לאלו של חיות שונות ולה קרן אחת במצחה. 

לראשונה תיאר אותה סמוך ל 400 לפסה״ג קטסיאס (ע״ע), 
שעשה שנים רבות בפרס, ע״ם סיפורי נוסעים להודו. הח׳ 
נזכר גם בכתבי אריסטו, פליניוס, אליאנוס ואחרים. השבעים 
מתרגמים בכל מקום ״ראם״ — "מונוקרום", ואילו הוולגטה 
מתרגמת אותו — 011100061:05 . בתלמוד נזכרת חיה הדומה 
לצבי בשם "קרש", שהיא בעלת קרן אחת (חול׳ נ״ט, ע״ב 
[רש״י מפרש אותה ״דיין״, כל׳ 013101 — "יעל"]; והשר 
ב״ב, ט״ז), ויש שמזהים אותו עם ה״תחש" שבמקרא (שבת 
כ״ח, ע״ב; ירו׳ שבת ב', ד׳; שם ז', י׳). כמו־כן מסופר, 
שהשוד שהקריב אדם הראשון היה בעל קרן אחת (שבת שם; 
ע״ז ח', ע״א! חול׳ ר', ע״א). — ביה״ב הופצה האמונה בח׳ 
ע״י החיבור ״פיסיולוגום״(ע״ע ביולוגיה, עמ׳ 324 ), שמתאר 
אותו כחיה קטנה, שניתן לצודד. כשהיא מניחה את ראשה 


- חדרה 148 

בחיקה של בתולה. מכאן נעשה הח׳ בנצרות לסמלו של ישו, 
שהפך לאדם בחיקה של הבתולה מרים. כמו כן נפוצה — 
כנראה, בעקבות סיפורי הערבים — האמונה בסגולותיהן 
המאגיות והרפואיות של קרני הח"׳ שהיו נמכרות בארצות 
אירופה לרוב, עד שהיה צורך לבדוק את "אמיתותן" (והשו׳ 
דוד דה פומיס, צמח דוד, בערך ״ראם״). — אגדות על הח׳ 
נפוצות אף בסין, בין ילידי אמריקה הצפונית והתיכונה, ואף. 
באפריקה; באירופה רווחו עליו סיפורים בפי תיירים רבים 
עד המאה ה 19 . — הח׳ שימש נושא מקובל בטפיטין (בעיקר 
יחד עם בתולה), וכן בציור ובתבליט בכלים שונים. בהראל- 
דיקה שימש סמל ל״קרנם״ — ז״א כוחם — של אבירים 
ומלכים: הוא מתואר בסמל מלכות סקוטלנד, ולאחר איחודה 
עם אנגליה — בסמל מלכות בריטניה הגדולה, בצד האריה 
(תמ׳ז ר' כרך זה, עט׳ 25/6 ). 

; 1858 , 149-153 , 114 , 11 !! $011[1, 20010%!? <1. 1'01x11 יל׳״ש־ 1 .. 1 
; 897 [ ,!((? 111110 .£ . 111111-11 ■!?!!.{ ■!! 21 , 001111 . 0 

- 1929 , 708-712 , 11 ,! 1 ז?(/! %1111 ' 1 ?!/{/ . 1110/1 ! . 4 . 1 !?? 1 ! 6 ! £10111111 
. 51 ; 1930 , 11 ?ס! 1:111 ? 1/1 / 0 ?? 0 * 1 ? 171 , 1 >־ 31 ק 6 ו 51 . 0 ; 1930 

־ 11111 .-\. 8 ^>ת 1 ,?? 1 ו 01 ?? 171 -} 11 ס 7 / 0 ?? 1 ) 111 -{ 1011 \ , 503 (ןנ 11011 ׳ 1 ' 

. 1958 2 ,תזסס 

א. ג־ל 

ח׳ךר ׳ אל־ (י^<[= "הירוק"]), דמות אגדית באמונות 
העממיות של העמים המוסלמיים: ח׳ הוא בן אל¬ 
מוות, כרצונו רואה־ולא־נראה, יודע את הנולד וגם את הנעשה 
במקומות רחוקים; בדרך־כלל הוא עוזר לבני־אדם נגד 
פגיעות של כוחות-המבע, חיות רעות, שדים ועריצים. מושבו 
בירושלים, אך בכל ששי בשבוע הוא מתפלל, מלבד במסגד 
שעל הר־הבית, גם במסגדים של מפה ומדינה, ואף רוחץ 
במי־השילוח ושותה מבריכות־שלמה ומבאר־זמזם שבמכה. 

המסורת המוסלמית מזהה את ח׳ עם שתי דמויות הנזכרות 
בקוראן (סורר. י״ח) ללא פירוש שמותיהן. שם מסופר על 
נסיעת משה ומשרתו אל "מיפגש הימים", על דג שצדו 
ושאבד להם ועל פגישתם ב״עבד ה"׳, העושה מעשים מוזרים; 
לדעת קצת מפרשים, אותו "עבד ה"׳ הוא ח׳, ואחרים אומרים 
שהוא משרת משה. הסיפור הזה מכיל יסודות אגדיים, המו¬ 
פיעים בספרויות שונות של המזרח הקדמון: גלגמש (ע״ע) 
יוצא לחפש את אבי־משפחתו, המתגוררת ליד "שפך הנהרות" 
והיודע את סוד חיי־עולם; ברומאן הסורי על אלכסנדר 
מוקדון מסופר, שטבחו אנדראס רחץ דג מלוח במעין־החיים, 
חרג שב לחיים ונמלט, וכשקפץ הטבח לתוך המים לתפוס 
אותו, זכר, בחיי־עולם; אותו סיפור מצוי בפסודו־קאליסתבס 
( 11 , נוסח ב׳), ובצורה דומה גם באגדת־ 

חז״ל (תמיד ל״ב, ע״ב). באגדה אחרת מסופר על מסעו של 
ר׳ יהושע בן לוי עם אליז^ז■ הנביא, העושה אף הוא מעשים 
מוזרים (פסיקתא ל״ו, ע״א). מכאן, שיש לראות בזד גילגול 
וצירוף של דמויות שונות, כגון אליהו הנביא ואגדראם, 
שזכו לפי המסורת כחיי-עולם; כמו כן מקשרים את דמותו 
עם האל היווני גלאוקוס ועם גאורגיום הקדוש (ע״ע). 

, 1 ; 1 !ס 0 זיז: 1 1.1071 ! 2 . 3 . 11 ? 1 >ו 1 ?%? 1 ? 1 ו 1 ^ס 0/1 ? 171 ,ז 40 ח 115 ט 1 ־ו? . 1 

. 1913 

א. אש. 

חדךה׳ עיר בישראל, בשרון הצפוני, שהתפתחה ממושבה 
חקלאית; 26,000 תושבים ( 1961 ). העיר מוקפת 
יערות איקליפטוס. פרנסת תושביה על חקלאות ותעשיה. 
פרדפי־הדר הם הענף החקלאי החשוב ביותר; ענפים אחרים: 
גידולי-שלחין (גידולי־שדר. וגן־ירק) וגידולי־בעל (בעיקר 





149 


חדרה — חדש 


150 


דגנים), גידול מיקנה ועופות, גידול דגים ודבורים. ענפי 
התעשיה החשובים ביותר הם: בתח״ר לצמיגים, לנייר, 
לשימורי פירות וירקות. ח׳ שוכנת על הכביש ועל קו־הרכבת 
חיפה—תל־אביב, והיא צומת־דרכים חשוב למרכזה של 
הארץ. העיר משמשת גם מרכז מינהלי, חינוכי ורפואי 
לסביבתה. 

בשטח העיר נחפרו שרידים מן התקופה הכאלקוליתית 
ומתקופת הברונזה, וכן שרידי מיבנים רומיים. בימי הצלבנים 
נקרא היישוב 3 ־ 110161 (ע״פ שמו הערבי אל־ח׳דירה — 
"הירקרקת"). בגלל ריבוי הביצות והיתושים מפיצי הקדחת 
בסביבה נעזב המקום לאחר תקופת מסעי-הצלב ונשאר שומם 
עד לקיץ תרנ״א ( 1891 ), שאז נוסדה בו מושבה ע״י חברי 
אגודות של חובבי־ציון מווילנה, ק 1 בנ 1 וריגה ואנשים שישבו 
בארץ עוד קודם לכן, מהם ביל״ויים. בשנים הראשונות 
הפילה המלריה חללים רבים בין המתיישבים. אולם חבריהם 
לא נטשו את המקום. ב 1898 היו בח׳ 153 יהודים. באותה 
תקופה החל הבארון בנימין רוטשילד ל:בש את הביצות ע״י 
נטיעת עצי איקליפטוס. ב 1914 הגיע מספר היהודים בה' 
ל 320 , רובם הגדול גברים — רווקים או נשואים שלא הביאו 
את בני־ביתם למושבה, שעדיין היתד. נגועה בקדחת. ב 1922 
נמנו בח׳ 270 גברים ו 180 נשים, וב 1931 — 1,864 גברים 
ו 1,508 נשים. בשנות ה 30 פסקה המלריה, וח׳ יצאה למרחב; 
מדרומה, ואח״כ גם מצפונה של המושבה, נוסדו ישובים 
יהודים רבים. עד 1919 לא היה לח׳ חיבור עם יפו מזה ועם 
חיפה מזה, פרט לדרך לא־סלולה. ב 1919 חוברה במס״ב עם 
הדרום והצפון; ב 1937 נסלל כביש ישיר מתל־אביב לחיפה, 
שעבר דרך המושבה, ובמלחמת־העולם 11 נוסף כביש לעפולה. 
במאורעות 1921 ו 1936/38 עמדה ח׳ בגבורה בפני אויבים 
רבים. במלחמת־העצמאות נפלו 47 מבניה. ב 1948 היו בה 
11,819 נפש. ומספר זה הוכפל כמעט כעבור 5 שנים. ב 1952 
ניתן לח׳ מעמד חוקי של עיר. 
תמ׳ז ע״ע א״י, עמ׳ 510/1 , 912 . 

ם. ססילנסקי, ח/ תרצ״ו 2 ! עבר הדני, ח׳, תשי״א. 

א. י. בר.— מ. א. י. 

חךךך ׳ עיר בסוריה העתיקה. במקרא (זכר׳ ט, א—ב) 
נזכרת "ארץ ח׳" ביחד עם דמשק, חמת, צר וצידון. 

העיר ״חזרך״ נזכרת בכתובת זכר מלך חמת ( 800 לפסה״ג 
בקירוב), שכבש אותה ושמר עליה מפני התקפותיהם של 
מלכי צפון־סוריה ודרום אסיה הקטנה. תגלת פלאסר 111 לכד 
אותה סמוך ל 738 ועשה אותה לבירת פחווה אשורית, שנק¬ 
ראה על שמה; עוד ב 689 ישב בה נציב מטעם מלך אשור. 
מקומה של ארץ ח׳ הוא, כנראה, בין בקעת עמוק (אנטיוכיה) 
בצפון וחמת בדרום עד האורונטס •במערב. את העיר ח' יש 
מזהים עם ח׳רכה שליד מגרת אל-נעמאן, צפונית מחמת. 
בתקופת התלמוד קבעו את מקומה בסביבות דמשק (ספרי 
דב/ א׳). ביה״ב נקרא בשם זה מקום־מושבם של הגאון 
שלמה בן אליהו וישיבתו, וכן נזכר "הקהל הקדוש היושבים 
בדמשק וח"׳ במכתב ר׳ שמואל בן עלי; הכוונה, אולי, לעיר 
ג׳ובר, 3 ק״מ צפונית־מזרחית לדמשק, ששם נותרו שרידי 
בית-כנסת. 

א. מלמט. ארץ־ישראל א׳, 81 , תשי״א; ב״צ לוריא, היהודים 
בסוריה, 214 , 243 , תשי״ז ; ;־׳•־־-־״ז/ , 36111 :>ג 0 ט 1 .ם . 0 
- 1926 ,. 11 ■\ . 5 . 6£ א , 11 , 1 >ו! 101 ץ?/ 83 { 0 

-)תסקטס ; 1929 , 124-141 , 111 ,'■ 2.081 , 6 ז 0 א . 54 ; 1927 
. 1949 , 62-63 , 55 , 51 ־, 16 ,? 5031316 


ד 1 דע, באסטרונומיה — זמן סיבובו של הירח (ע״ע) 
סביב הארץ! ביתר דיוק — הזמן שבו הוא משלים 
הקפה אחת. זמן זה משמש ברוב התרבויות כבסיס לחלוקת 
הזמן ולעריכת לוח-השנה. 

בהתאם לבחירת נקודת היחס במסלול הירח לשם הגדרת 
הקפה אחת מבחינים: ח׳ ד ר ק 1 נ י ט י — פרק הזמן שבין 
2 מעברי־ירח רצופים דרך שתי נקודות שוות של חתך 
מסלול הירח עם המלקה (ע״ע); ח ׳ טרופי — פרק הזמן 
שבין 2 מעברי־ירח רצופים דרך נקודת־האביב: ח׳ ם י ד ר י¬ 
פרק הזמן שבין שתי התקבצויות רצופות של הירח עם אותו 
כוכב; ח׳ א ג ו מ ל י 0 ט י — הזמן הדרוש לירח לסיבוב 
של " 360 סביב הארץ; ח' סיג ודי — הזמן שבין שני 
מולדים רצופים. 



החודש 

אורך 



שניות 

דקות 

שעות 

ימים 


36 

5 

5 

27 

חודש דרקוניטי 

4.6 

43 

7 

27 

חודש טרופי 

11.5 

43 

7 

27 

חודש סידרי 

37 

18 

13 

27 

חודש אנומליסטי 

2.8 

44 

12 

29 

חודש סינורי 

ההודים, 

בלים, 

ם, הב 

המצרי 

על הח׳ אצל 

י ם — ע״ע 

ו ה ר 1 מ א 

וונים 1 

איה, הי 

ינים, בני־מ 


לוח. 

באמנות הציורית רווחת כבר מימי־קדם הצגת הה" 

ע״י תיאורי העבודות ועיסוקי־האדם המציינים כל אחד מהם. 
בעיטורי-לוחות מן התקופה הקלאסית, וכן בציורי־ספרים 
ביה״ב, מופיעים הה״ — לעתים יחד עם תיאורי גלגל-המזלות 
ועונות־השנה — בצורה אלגוריסטית זו, וכן בסיגנון הז׳נר 
(ע״ע). בתיאורים פלאסטיים הם מופיעים בשערים גותיים 
ובקמרונים. ב״ספרי־השעות" של ארצות־השפלה התפתח 
מתוך תמונות הוד ציור הנוף. 

בגלל הימצאה של החמה בכל אחד מחדשי־השנה בתחומו 
של אחד מ 12 מזלות־המילקה הוצמד בימי־קדם כל חודש 
למזל מסויים: ניסן — טלה,' אייר — שור, סידן — תאומים, 
תמוז — סרטן׳ אב — אריה, אלול — בתולה, תשרי — 
מאזניים, מרחשון — 'עקרב, כסלו — קשת, טבת — גדי, 
שבט — דלי׳ אדר — דגים. הצמדה זו באה לביטוי באצטגני¬ 
נות (ע״ע), וכן בפולקלור ובשירה בעמים רבים. אולם בעק¬ 
בות תנועת־ה^דימה של ציר כדור־הארץ (ע״ע ארץ, עמ ׳ 
1050 ) אין חדשי-השנה חופפים היום את מצבם של אותם 
המזלות, שהוצמדו להם לפני כמה אלפי שנים. 

ג. ל. 

ביהדות. שם־נרדף לח׳ בעברית הוא ירח. הלוח 
העברי מושתת על ח ד ש י - ל ב נ ה. על דרכי קביעת אורך 
הח׳ ועל התאמת שנת-הלבנה לשנת־החמה — ע״ע לוח; 
שנה. 

המקרא מציין, שהמועדים נקבעים ע״ם הירח (תהל׳ 

קד, יט> והשר בן־סירא ס״ג, ח׳). — לא ידוע, אם בתקופת 
בית ראשון היתה לבני-ישראל סדרת שמות־ח" מיוחדת להם. 
בדרך־כלל, מצויינים הח" במקרא לפי מספריהם הסידוריים, 
ללא כל שמות, כגון: "בח׳ הראשון" (שמ׳ מ, יז): "בה׳ 
החמישי" (ירמ ׳ א, ג); "בשנים־עשר ח׳" (מל״ב כה, כז); 
או גם בקיצור: "בראשה" (בר׳ ח, יג). השם "ח׳ האביב" 


151 


חדש 


152 


(שמ׳ יג, ד, ועוד), ככינוי לח' שבו חל חג־הפסח, דומה 
שאינו שייך לסדרת-שמות קדומה ואינו אלא תואר, שיסודו 
בעובדה שח׳ זה הוא זמנו של אביב השעורים (שמ׳ ט, לא). 
בח׳ זה, שבו יצאו ישראל ממצרים, התחיל מניין חדשי־השנה 
בישראל (שמ׳ יב, ב) — בדומה לשנה הבבלית. אולם 
בפרשת בניין ביהמ״ק נזכרים: "חדש" או "ירח זו" (מל״א 
ו, א, לז; "הוא הח׳ השני"), "ירח האתנים" (שם ח,ב: "הוא 
הח׳ השביעי") ו״ירח בול"(שם ו, לח": "הוא חח׳ השמיני"). 
שמות אלו אינם אלא חלק מסדרה כוללת, שידועה לנו מתוך 
כתובות פיניקיות; זיהוים וסדרם של השמות שלא נזכרו 
במקרא אינם ידועים לנו". ייתכן, שאת השימוש בשמות אלה 
בימי שלמה יש לתלות בקשר ההדוק בין ישראל וצור באותה 
תקופה; אין הם נזכרים בפרשת בניין הבית שבדהי״ב (ג~ה). 
רשימת הירחים שבלוח גזר (ע״ע) אינה, כנראה, סדרת 
שמות רשמיים; ואף זיהוים של הה" המנויים שם שנוי 
עדיין במחלוקת בין החוקרים. — בגלות בבל קיבלו היהודים 
את סדרת שמות הח" הבבליים, והעלו אותם עמם לארץ, 
כעדותם של חז״ל: "שמות ח" עלו בידם מבבל" (ירו' 
ר״ה א׳, ב׳); ואלו הם: ניסן — 341111 !!!; איר — 11 מ 5 ׳ 35 ; 

סיגז — 5111131111 ; תמוז - 11211 ' 111 >; אב - 31111 ; אלול — 

0111111 ; תשרי — 11 ז 1 זר 1€51 (נזכר גם בתעודות אוגרית: "ירח' 
תשרת״■); מרחשון — 31-315113113111113 ; כסלו — 11 מז 111811 ; 
טבת — 1:01111:11 ; שבט — 5113113111 ; אדר — נר 31 ( 13 } 1 ) 3 . אף 
הם רק קצתם ידוע פירושם בבירור, כגון: תמוז — שם אליל 
(ר׳ יחז׳ ח, יד); מרחשון — הירח השמיני. 

מספרי המקרא שמתקופת'גלות בבל ולאחריה מוסיפים 
דבה״י, יחזקאל, חגי ודניאל להשתמש בסדרת המספרים 
בלבד. שמות־הח" הבבליים, בשמספריהם לצידם או אף ללא 
ציון המספר, מצויים בזכריה, באסתר, בעזרא ובנחמיה; 
אולם ספרים אלה משתמשים גם בשיטת המספרים הסידוריים 
ללא שמות. — במקרא נזכרים שמותיהם הבבליים של שבעה 
ח": ניסן; סיון: אלול! כסלו; טבת; שבט; אדר. שמותיהם 
של הח" האחרים באים בתעודות יב, בספרות החיצונית 
ובתעודות מימי בר־כוכבא, שנתגלו לאחרונה במערות 
מורבעת. 

בספרים החיצונים באים,בדרך־כלל,השמותהבב¬ 
ליים׳ לפעמים בתוספת המספר הסידורי, אך עפ״ר לבדם 
(חשמונאים; תוספות לאסתר; ברוד). אולם לפעמים עדיין 
בא בספרים אלה המספר הסידורי בלבד; ביחוד מצויינים 
הח" לפי מספריהם בלבד בספרים שנתחברו בחוגי הכת 
החיצונית, שמנתה לחמה והחזיקה בלוח שונה מזה של כלל 
ישראל (חנוך הכושי; יובלים; צוואות השבטים: נפתלי); 
רק בם' חנוך הסלאווי מצויים שמות ח". 

בתעודות מורבעת מציינים את התאריך העברי בשמות 
הח״ הבבליים בלבד; והוא הדין בספרות התלמודית. כל 
שמות חח" נזכרים לראשונה יחד במגילת תענית (ע״ע), 
כשהם באים עדיין לפי סדרם הקדום — מניסן עד אדר 
(ר׳ תו 0 פ׳ ר״ה א', א', ג׳; וחשו' משנ׳ ר״ה א', ג׳; תענ׳ ד׳, ה׳; 
תוסס׳ סוטה, ו׳, י״א; בבלי פסח׳ צ״ד, ע״ב). על סדרם 
המאוחר של חח״ מסוף ימי בית שני ואילך — מתשרי עד 
אלול — ע״ע ראש־השנה. 

ראש־ח' (ר״ח), ככינוי ליום שבו מתחיל הח׳, נזכר 
במקרא פעמיים בלבד (במד׳ י, י; שם כח, יא), ואילו עפ״ר 
מצויין שם יום זה בביטוי "ח"׳ סתם (שם כט, ו; והרבה 


בנביאים ובכתובים) — בדומה לפיניקית ולאוגריתית; "ח׳" 
ככינוי למולד מצוי עדיין גם במשנה (ר״ה א׳, ז׳). 

בתורה נכלל ר״ח בין הימים המצויינים בקרבן מיוחד 
(במד׳ כח, יא—טו), יחד עם שבת ומועדים, אולם אין הוא 
נזכר ברשימת "מועדי ה׳ מקראי קדש", שבהם נאמר איסור 
מלאכה (ויק׳ כג). קרבן היום הוא כקרבן חג־הפסה ויום־ 
הביכורים; בהלכה יש הדגשה על משמעות החטאת של ר״ח 
כמכפרת במיוחד על טומאת מקדש וקדשיו (תוסם׳ שבוע׳ 
א׳, ג׳), ואילו לפי אגדה תמוהה חטאת זו מכפרת על מיעוט 
הירח בידי הבורא (שבוע׳ ט׳, ע״א; והשו׳ ח״י לבמד' 
כח, טו). בשעת הקרבת עולת ר״ח יש לתקוע בחצוצרות, 
כבימי מועד (במד׳ י, י; והשו׳ תהל׳ פא, ד — "כסה" או 
כסא״ [מש׳ ז, כ] הוא או שם־גרדף לר״ח = יום'כיסוי- 
הירח, או יום מילוייהירח, ז״א אמצע חח', שהיה יום־חג 
לפיניקים כמו ר״ח). 

בתקופת בית ראשון היו, כנראה, נוהגים בר״ח 
כבשבת — בטלים ממלאכה וממסחר, הולכים לבקר את 
הנביאים, עורכים סעודת־חג ומתכנסים במקדש (שמ״א כ, 
ה—כד; מל״ב ד, כג; ישע׳ א, יג—יד; שם סו, כג; יחז׳ 
מו, א—ו; חוש׳ ב, יג; עט׳ ח, ה). הפלגה זו בחשיבותו באה, 
אולי, בהשפעות בבליות, שכן בבבל היה ר״ח חג חשוב 
ביותר, קשור בפולחן אל־הירח. אולם בישראל לא נשאר 
עוד זכר לאלילות ולפולחן הירח, שהיו כרוכים בחגים הקשו¬ 
רים בח/ שהרי על תקיעת שופר בר״ח (ובכסה) מעיד 
המקרא בפירוש: "כי חיק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב" 
(תהל׳ פא, ה). לדעת ד״רמב״ם נאמר בשעיר ר״ח: "לחטאת 
לה"׳ (במד׳ כח, טו), כדי להדגיש, "שזה למצות השם לא 
ללבנה", לפי שאומות־העולם היו מקריבות בד״ח לירח (מו״נ, 
ג/ מ״ו). 

בימי בית שני עדיין נחשב תחילה ר״ח כיום־חג, 

ואף דין ערב ר״ח היה, כנראה, כדין ערב שבת (ר' יהוד׳ 
ח', ר). במכתבו ליונתן החשמונאי קובע המלך דמטריום 
את "החגים והשבתות ודאשי־הח" וימי המועדים" כימי חופש 
והנחה ליהודים (חשמ׳ א׳, י׳, ל״ד); וכן נזכר ר״ח בצידם 
של השבתות והמועדים גם ע״י פאולום (קולוסים ב׳, 16 ). 
אולם ס׳ היובלים, פילון ויוסף בן־מתתיהו אינם מזכירים כל 
איסור מלאכה בר״ח. 

בתלמוד נשתמרה ברייתא, שמשווה ר״ח לחולו־של־ 
מועד לעניין ביטול־מלאכה (מגי׳ כ״ב, ע״ב; והשו׳ דברי 
אביי, ר״ה כ״ג, ע״א). אולם, בדרך־כלל, קובעת ההלכה 
התלמודית בפירוש, שאיו איסור-מלאכה בר״ח (שבת, כ״ד, 
ע״א; חג׳ י״ח, ע״א; ערכ׳ י', ע״ב), אלא שהנשים נהגו שלא 
לעבוד בו (ירו׳ פסח׳ ד׳, א׳! והשר תוס׳ מגי׳, שם, ד״ה 
ושאין), מנהג שנמצא לו פירוש אגדי (פדר״א מ״ה). אין 
מתענין בר״ח (משנ׳ תעג/ ב', י׳; ירו , שם, ב׳, י״ב), וכן 
נאסרו בו קצת ממנהגי מספד וקינה שבהלוויית המת (משנ׳ 
מו״ק ג׳, ט׳), לפי שנחשב יום־טוב. — בביהמ״ק היו הלויים 
שרים בר״ח מזמור־תהלים מיוחד (סוכה נ״ד, ע״ב). 

על קביעת ר״ח בשיטת קידוש הח׳ ע״פ הראיה ועל 
המעבר ממנה לקביעת הח״ ע״פ החשבון — ע״ע לוח. 
כשקביעת ר״ח היתד. עדיין נתונה בידי בית־הדין בא״י, 
נהגו בקשר לכך לערוך ביום ר״ח סעודה, שבה בירכו ברכת 
"קידוש הח׳" (סופרים י״ם׳ ז׳—ח׳; וחשו׳ סנה׳ ע׳, ע״ב). 
מתקופת הגאונים אף ידועים נוסח "קידושא דלילי־ירחא" 





153 


חדש — חד־תאיים 


154 


ונוסחות מפוייטות של ברכת־המזון ותפילת שמונה־עשרה, 
שנהגו לומר בר״ח. זכר לסעודת קידוש־הח , נשאר גם אח״ב 
הן ב״מנהג לבני-ירושלים מאבותיהן שמביאין בראש־הח׳ 
אכלין לבית־הכנסת" (ס׳ מגלת סתרים לרב נסים; עי' 
ש. אסף, תרביץ י״א, 252 , ת״ש), הן במה ש״נהגו כל ישראל 
לעשות סעודה גדולה משאר הימים" בר״ח (ס׳ המנהגות 
לר׳ אשר בר׳ שאול מלוניל; עי׳ ש. אסף, ספרן של ראשונים, 
170/1 , תרצ״ה); ומכאן כתבו הפוסקים. שיש להרבות בסעודת 
ר״ח (הרוקח, רכ״ח; טוש״ע או״ח, תי״ט).— נוהגים להכריז 
על יום ר״ח ולברך את הח׳ בתפילת שחרית לאחר קריאת־ 
התורה; בראשונה עשו זאת בר״ח עצמו (סדר רע״ג), אולם 
לאחר מכן העבירו את ברכת הח׳ לשבת שלפני ר״ח (מחזור 
ויטרי, 173 ! יראים השלם, רנ״ט), וכך מקובל היום, מנהג 
הנשים שלא לעשות מלאכה בר״ח זכה לאישורם של הפוסקים 
(טוש״ע או״ח, תי״ז), ויש מי שאסר מלאכות קשות גם על 
גברים (מרדכי, מגי' תת״ו). לעניין תפילה ר״ח הוא מעין 
חג־למחצה, בדומה לחוה״ט: מתפללים תפילת־חול, שבה 
מזכירים ר״ח ב״יעלה ויבוא" (וכן בברכת־המזון), אין או¬ 
מרים תחנון, קוראים תצי־הלל, קוראים בתורה (בפרשת 
קדבנות; ויש הפטרות מיוחדות לשבת ר״ח ולשבת ער״ח) 
ומתפללים מוסף של ר״ח. 

זכר ר״ח כיום־כפרר. נתחדש במנהג הידוע מן המאה ה 16 
ואילך — להתענות בער״ח ולומר סליחות בתפילת מנחה של 
אותו יום, שנקרא משום בך "יום־כיפור קטן". מנהג זה 
ראשיתו בצפת (הונהג, כנראה. ע״י רמ״ק), והוא התפשט 
בהשפעת המקובלים; אולם מנהג דומה לו מצוי גם בין 
הפלשים — שלהם גם ר״ח וגם יום ט״ו בח׳ הם חגים. 

א. זארזאווסקי, שמות הח" הכנענים ביחוסם להבבלים (זכרון 
לאברהם אליהו). תרס״ט; א. ה. ווייס, דור דור ודורשיו, 

א׳, 44/5 ׳ חרע״א ״ ; א• מארמארשטיין, קידוש ירחים דר׳ 
פנחס (הצופה לחכמת ישראל, ה׳, ו׳), תרפ״א/ב; ש. קליין, 
קידוש ירחים דד ׳ פנחס (שם, י׳), תרפ״ב; א. הלוי, דורות 
הראשונים. א׳/ג/ 332-320 , תרפ״ג; ש. ליברמן, תיקוני 
ירושלמי, ו׳ (תרביץ, ה׳, 104-102 ), תרצ׳יד; הנ״ל, תוספת 
ראשונים. א׳, 4/5 , תרצ״ז; ח. א. גינזברג, כתבי אוגרית, 
116 , 119 , תרצ״ו; נ. סלושץ. אוצר הכתובות הפניקיות, 
מפתח; ח/ ירח, תש״ב; י. קויפמן, תולדות האמונה היש¬ 
ראלית, ב׳, מפתח: ה׳, תש״ב; א. ז, אשכלי, ספר הפלשים, 
64/5 , 69 , תש״ג; ה. טשרנוביץ, תולדות ההלכה, א׳/א׳, 
241-239 , תש״ה־ו א. אפשטיין, מקדמוניות היהודים, א׳- 
כ״ח, תשי״ז-ן מ. פירון, מעמדו של ר״ח בספרות התלמוד 
(סיני, מ״ו), תש״ך; מ. צ. סגל, אמונת ישראל מלפני סיני 
(תרביץ, ל', 310 313 ). תשכ״א; ל. גינצבורג, פירושים 
וחידושים בירושלמי, ד , , 125 182 ׳ תשכ״או ,״^ 1111311 ;>׳^ .ן 
עבר׳;) ״ 19115 . 107/8 , 11 )^־ 111 ) . 2 
•ח^ת,י> 1 \ 1 .( ;(אקדמות לדברי ימי ישראל, א', 90/1 , תרצ״ח 
. 1 , 0:3 ( 111 ) 1 ^ 14 ׳{ 11 /י,;'; , .■',״ 1 , /,, ££!!/'!' ?!/'! י ח, 10 ^ 

. 1926 , 1924 ,( 111 

מ. ד. ה. 

חד־תאיים (^ 010 x 0 ■!?, מיוו' ; 90110 ^ — ראש ון, ׳:־ 10 ( 0 ׳ — 

בע״ח), מערכת של בע״ח זעירים (רובם מגודל 
מיקרוסקופי), מן הירודים והפשוטים שבעולם־החי: גופם 
אינו אלא תא אחד בלבד — שהוא מכיל גרעין, או 
גרעינים אחדים. פרוטופלאסמה וכמה אברונים. מבחינת 
המבנה החד־תאי מקביל לתא אחד של בע״ח רב־תאי; אולם 
מבחינה פונקציונאלית הוא אורגאניזם שלם, המבצע את כל 
תהליכי־החיים של בע״ח. לפיכך היו חוקרים שהציעו להג¬ 
דיר את הח״ת כבע״ח מחוסרי תאים. המכילים לפחות 
גרעין אחד. 

מחלקים איתם ל 4 מהלקות, הכוללות יחד כ 30,000 מינים; 


1 ) שוט וני ו ת (ע״ע); 2 ) א מ בי ו ת (ע״ע אמבה); 

3 ) נ ב ג ו נ י ו ת (ע״ע); 4 ) ר י ם ו נ י ו ת (ע״ע). 

תמונות — בערכים הנפרדים. 

גדלם נמדד׳ בדרך־כלל. במיקרונים. אחדים אינם מגיעים 
אלא לס 4 — 3 , רובם — לפחות מ;! 250 . ענקי הקבוצה הם: 
1011111111 אסז!<] 5 (מן הריסוניות) — עד 3 מ״מ; גזסנ 051 ז 0 י 1 
1 ;ס 1 תג £ 1 £ (מן הנבגוניות) — עד 16 מ״מ. 

הח״ת חיים במקומות לחים, במי־הים, בקרקעית האוקיי־ 
נוסים, במים מחוקים, במי שלוליות, באגמים, בשפכי נהרות 
או בקרקע ובחומר אורגאני רקוב. רבים מהם חפשים ובעלי 
תנועה; אחרים קבועי־מקום, מהם חיים כיחידים ומהם — 
במושבות: המושבה נוצרת או כסימפלסט — ע״י התחלקות 
גרעין־התא כמה פעמים באותו גוש של. פלאסמה, או כפלס־ 
מודיום — ע״י התמזגות תאים רבים בלי איחוד גרעיניהם. 
יש ח״ת שחיים על צמחים או על בע״ח — מח״ת עד לאדם. 
מידת תלותם ביצורים אחרים היא שונה ביותר — מקשר 
מקרי עד טפילות גמורה. יש גם כמה מיני חידקים ומיקרו- 
אורגאניזמים אחרים שחיים על ח״ת באופן מקרי, כסימביונ* 
טים או כספילים. 

ח״ת שונים גורמים מחלות, כגון: אמביאזיס, דיזנסריה, 
מלריה, מחלת־השינה ועוד. הם עצמם משמשים חומר־מזון 
לבע״ח אחרים. 

מורפולוגיה. הח״ת רב־גוניים ביותר מבחינת צורת 
גופם. כשהפלאסמה חסרת קרום, לאורגאניזם צורה כדורית 
בשעת מנוחה, והיא משתנית בתנועתו. כששכבת הפלאסמה 
החיצונה סמיכה, לאורגאניזם צורה מוארכת כביצה (שוטו־ 
ניות), או צורה בעלת סימטריה דו־צדדית וקצה לולייני 
שזור (ריסוניות); לס״ססטל (מן הריסוניות) צורה גביעית. 
לנבגוניות, שהן טפיליות, קשה לייחד צורה מסויימת. 

ציטולוגיה. התא מכיל, למעשה, את כל המבנים 
שבתא־רקמה של רב־תאיים: גרעין, מיטוכונדרלנים, מנגנון 
גולג׳י, ריבוס 1 מים, רשת פלאסמתית ודופן. שטח־הפנים 
של התא לפעמים אינו אלא ממבראנה דקה, נוזלית־כמעט 
(פלאסמלמה), המסדירה את תנועת החמרים בין האורגאניזם 
לסביבתו (אמבה); במקרים אחרים הקרום סמיך יותר. חצי- 
רירי; לעתים מתוספת לקרום זה קוטיקולה מורכבת מפחמי¬ 
מות או מחמרים חנקניים (מיני שוטוניות) או מלוחות של 
תאית (דינופלאגלאסים); לעתים הפלאסמה נתונה בתוך 
נרחיק העשוי חומר חנקני (^ 11 ש 0 ז\ 9 ), צורני או סידני 
(ברוב החוריריות), או תאית. על מבנה הפרוטופלאס־ 
מה והגרעין ע״ע אמבה, עט׳ 848/9 ; ציטולוגיה; תא. 

שלד פנימי מצוי במפוזר בכל מיני המערכת כחלק של 
הפרוטופלאסמה החיה; למשל: הקופסית המרכזית בקרנו־ 
ניות, או השלד העשוי חומר אנאורגאני בקרנוניות ובחו־ 
ריריות. 

תנועה. הח״ת נעים בעזרת שוטונים, ריסים או רגליים 
מדומות. שוטונים מצויים במחלקת השוטוניות, וכן בדרגות- 
התפתחות שונות באמביות ובנבגוניות. השוטוגים והריסים 
בנויים לפי אותה התבנית הכללית כמו ריסי הרב־תאיים: 
11 סיבים, מהם שנים מרכזיים ו 9 (כל אחד מהם כפול) 
מסודרים מסביבם, וכולם נתונים בתוך מעטפת שהיא המשך 
דופן-התא. כל ריס או שוטון קשור לגדגיר־הבסיס (שהוא 
הומולוג לצנטרוסום שבתאים אחרים), וזה האחרון מתקשר 
לגרעין־התא ע״י מספר חוסים. במינים החפשיים מספר 


155 


חד־־תאיים 


156 


השוטונים הוא, בדרך־כלל׳ 1 — 2 , אולם הוא מגיע עד למאות 
בכמה שוטוניות טפיליות. 

מכאניזם התנועה באמצעות שוטונים דומה לזה של בורג; 
השוט 1 ן גורם לסיבוב הח״ת על הציר הראשי של גופו 
ולהתפתלותו לאורך דרך התקדמותו. הריסים קצרים מן 
השוטונים; לפעמים הם מסתדרים בשורות ארכיות או רחביות, 
ועפ״ר הם מצויים מסביב ל״סד,". באקטופלאסמה של הסע־ 
מונית ושל ח״ת אחדים אחרים מצויות פיברילות מתכווצות, 
שמוכשרות לשנות את צורת התא במהירות רבה, למשל 
בפעמונית. רגליים מדומית הן שלוחות זמניות של הפר 1 טד 
פלאסמה; מהן גסות, מהן דקות, מהן מסועפות או נתמכות 
ע״י סיבים פנימיים. על המכאניזם של תנועת הח״ת ע״ע 
חי: תנועה. 

הזנה ועיכול. בח״ת נמצאים כל טיפוסי ההזנה 
הידועים בעולם בעה״ח, פרט לכימוסינתזה (שהיא מיוחדת 
לחידקים הפרוטוטרופיים). בהזנה מפרופיטית והולופיטית 
המזון נמצא בתמיסה, שעוברת דרך קרומי התא; בהזנה 
הולוזואית החמרים המוצקים נבלעים דרך פתחים, קבועים או 
זמניים (ע״ע תזונה). הפה האמיתי 0111 : 0 ז.! 0 ז- 0 ), שדרכו 
המזון חודר מתחת לאקטופלאסמה, הוא מקום מסויים באנדו־ 
פלאסמה או פתה של בית־השקע (בריסוניות). 

בהזנה הולהואית נעשה העיכול בבועיות־מזון בתחתית 
בית־השקע. באמבה (ע״ע) כל שטח־הגוף, העוטף את פירור- 
המזון, פועל כמכאניזם מעכל. הפסולת נפלטת בריסוניות 
דדך שטח מיוחד בדופן־התא ( 86 ץת 0 :!ץס); בח״ת אחרים היא 
מורחקת מן הגוף ע״י בועיות מתכווצות. — יש ח״ת צמחו* 
ניים, שניזונים מאצות וחידקים; ויש טורפים שניזונים מח״ת 
אחרים, או אף מרב־תאיים קטנים. ה ח" ת יכולים לעכל 
פרוטאינים, שומנים ועמילן, ולפעמים גם תאית. יכולת אחרונה 
זו חשובה במיוחד לגבי מציאותם כסימביונטים במערכת־ 
העיכול של בע״ח הניזונים מצמחים (ע״ע גרה, עמ׳ 233 ). 

חמרי־המזון שהח״ת צורכים לאספקת אנרגיה ולבניין גופם 
הם: מינראלים; מקורות לחנקן ופחמן; מקורות לאשלגן, 
זרחן, גפרית; חמרי־קורט ( 03 , ס 0 , ! 0,1 . 6 ?, ״ 2 , 

לפעמים גם יסודות אחדים); ויטאמינים: תיאמין, ויטמין 2 ו 8 , 
פירידוכסין, חומצה ניקוטינית, חומצה פולית. דו־חחמוצת 
הפחמן יכולה לשמש כמקור יחיד לפחמן לכמה שוטוניות 
מטמיעות. ח״ת אחרים דורשים חמרים אורגאניים דווקא, 
שלגביהם קיימת ספציפיות מסויימת. כמקור־תנקן מספיק 
לכמה פיטופלאגלאטים מלח־אמון או ניטראט; ח״ת אחרים 
דורשים לפחות חומצות אמיניות מסויימות. 

בין האמביות (קרנוניות) והשוטוניות יש טיפוסים נו¬ 
הרים׳ שאורם הוא תוצאה של חימצון שומנים (ע״ע נהירה). 

הגשימה נעשית דרך כל הגוף. 

חושים. מרכזים שונים בציטופלאסמה פועלים כמוקדים 
לרגישות. לגריות או לתגובה מוטורית, איברי חוש־מישוש 
מפותח מצויים במינים שונים בצורת שוטונים או ריסים. 
במיני פיטופלאגלאטים נמצא כתם (בגחאנז*), המכיל עפ״ר 
פיגמנטים אדומים; הוא רגיש להבדלי אור וצל. פומורצפטור 
משוכלל יותר הן העיניות, המצויירות בעדשה בתוך הפיג¬ 
מנט ; הן נמצאות בכמה דינופלאגלאטים. נראה, שקיים גם 
חוש בימי, שבאמצעותו האורגאניזם מבחין בין חלקיקי־מזון 
שונים ובמזון הנמצא במרחק־מה. על רגישותם של ת״ח ותגו¬ 
בותיהם לגירויים כימיים ופיסיקליים ע״ע טרופיזם וטכסים. 


הרבה מן הח״ת עוברים באופן קבוע או מקרי למצב של 
כיסתה ( 3 זצץ ש ), כשתנאי־הקיום משתנים לרעה, או כשעליהם 
להתגונן מפני פגיעות או גירויים חיצוניים מזיקים ממושכים. 
התא מתכסה בקרום רירי או קשה, שחמדו עפ״ר אורגאני, אך 

לפעמים הוא מורכב בעיקרו מחמרים מינראליים. יש כיסתות 

;■ 1 

שמקנות לבעליהן עמידות בפני יובש, קרה, שינויים בריכוזי 
המרים במצע, רעלים וכר; ויש שמאפשרות לאורגאניזם 
להאט את הקצב של פעילויות שונות; ויש כיסתות־רביה, 
שמהן מתפתח דור חדש. ידועים מקרים, שח״ת שמרו על 
חיוניותם בתוך כיסתות במשך 5 שנים. 

רביה. רוב הח״ת מתרבים ע״י חלוקה לא־ישרה או 
ע״י הנצה — פנימית או חיצונית־פנימית: הניצן נוצר בתוך 
כיס מיוחד בגוף האם, משתחרר ממנו ויוצא החוצה דרך 
פתח. בקצת הח״ת מצויה — בתנאים מסויימים — רביד, 
מינית, שבה מבחינים בין סינגמיה, אוטוגמיה וקוניוגציה 
(ע״ע הפריה; מין; רביה). 

ח״ת וההיסטוריה של החיים. ריבוי השרידים 
של מיני קרנוניות וחוריריות בקרקעית האוקיינוסים מעיד על 
קדמותה של מערכת הח״ת, שהיתה קיימת כבר בתקופה הקדם- 
קאמבריונית. לפנים נחשבו האמביות לבעה״ח הפשוטים ביותר 
בגלל פשטות המבנה של הפרוטופלאסמה שלהן. אולם הזגתן 
ההולוזואית היא פחות פרימיטיווית מזו של השוטוניות המט- 
מיעות. בין השוטוניות מופיעות צורות אמבואידיות בודדות 
מקריות — מה שמוכיח שמן הטיפוס השוטוני יכול להתפתח 
הטיפוס האמבואידי. כמו־כן ידועים שלבים צעירים בין האט־ 
ביות. שבהם מופיעים שוטונים; לעומת זה אין למצוא צורות 
אמבואידיות צעירות בין השלטוניות. לפיכך האחרונות נחש¬ 
בות היום לאבות בעה״ח בעולם כולו; הן היחידות המייצגות 
אפני-הזנה משותפים לבע״ח ולצמחים והמסוגלות לעבור 
מטיפוס־הזנה אחד למשנהו. איבר־תנועתם. השוטון. מצוי 
בזואוספורות של צמחים, בחידקים ובתאי־מין של רב־תאיים. 

תולדות המחקר של הח״ת (פ ר ו ט ו ז ו א ו - 
לוגיה). לונהוק (ע״ע) תיאר ב 1673 — 1703 ח״ת שכיחים, 
חפשיים וטפיליים, שראה לראשונה במיקרוסקופ הפרימי־ 
טיווי שלו, עד תחילת המאה ה 19 תוארו הרבה מינים וסוגים, 
ביחוד מבין הריסוניות (יציקונים) והשוטוניות. תקופה חדשה 
נפתחה כשנתקבלה תורת־התאים ושוכלל המיקרוסקופ. מעתה 
ניתן היה לבדוק את המבנה הפנימי של הח״ת ולהכיר בהם 
את תהליך החלוקה, את פעולת הריסים, את יצירת הרגליים 
המדומות והחלליות, את פעולת האכילה והעיכול. פיתוח 
שיטות צביעת רקמות ותאים במחצית השניה של המאה ה 19 , 
שהביאה למהפכה בהיסטולוגיה (ע״ע), השפיעה גם על 
הפרוט 1 זוא 1 לוגיה. עד אותה תקופה עסק הרוב המכריע של 
החוקרים במורפולוגיה ובסיסטמטיקה של הח״ת! זמן רב 
עבר עד שנוצרו הכלים הדרושים למחקר התהליכים הפיסיו¬ 
לוגיים של הח״ת. א. מופה (צ 3 קט 3 ^נ . 8 ) הניח את היסוד 
לחקר תהליך־הזיווג בריסוניות (יציקונים). גרובי (ע״ע) 
גילה ב 1843 טריפאנוסום( 1 ו!ט 1 זס) 013 ז 3 ומ 0 צ 0 סגקץזז) טפיל- 
דם של הצפרדע, ואח״כ — את הריסוניות טפילי הכרס־ 
הפנימית של מעלי־הגרה. תגליות אלה פתחו תקופה חדישה 
בחקר ח״ת טפיליים. בלתי־מזיקים ופאתו^גיים. ב 1880 גילה 
א. לורן (ע״ע) את טפילי המלריה של האדם. ובעקבות 
תגלית ז 1 נחקרו המלריות של קופים, נברנים, ציפרים 
ועטלפים והוכרו הטפילים גורמיהן. 


157 


חד־רואיים — חואן 


158 


גילוי האמנות טפילי האדם קשור במחקר האמביאזיס 
(ע״ע). ב 1888 נתגלה חד־תאי פאתוגני כטפיל כדוריות־הדם 
של בקר וצאן (ע״ע בבדה)׳ וזה שימש נקודת־מוצא למחקר 
מפורט של טפילים דומים לו בחיות־בית ובחי 1 ת־בר. תגליות 
אלו עוררו תשומת-לב לחשיבות הכלכלית והפאתול 1 גית של 
ח״ת טפיליים. בשבות ה 90 של המאה ה 19 התחילה תקופה 
1893 חדשה בחקר מחזורי־החיים של הח״ת הטפיליים. ב 
הוכח, שהבבזיה עוברת מבקר לבקר ע״י קרציות; זאת היתד. 
ההוכחה הראשונה של העברת ח״ת טפיליים ע״י פרוקי־ 
רגליים. ב 1898 גילה רום (ע״ע) את מחזור־החיים של גורם- 
המלריה בצפרים, וזמן קצר לאחר מכן הבהיר גרסי (ע״ע) 
את המחזור השלם של חיי גורם-המלריה של האדם ביתושים 
מהסוג אבופלס — תגלית שסללה את הדרך למיפבה במלחמה 

במלריה. 

19031 ) ררונובאן (תד>־\ 0 ״ 0 נ 1 ) גילו ב x1581x1311) לישמן 
את השוטובית הגורמת לקאלה־אזר, לאתר שהחוקר הרוסי 
1904 בותבסקי גילה את הגורם י של לישמאנייודהעוד. ב 
71- נתגלה הטריפאנוסום הפאתוגני הראשון של האדם, ־ 0 ״ 3 קץ 
311 ״ 501113 , גורם מחלת-השינה האפריקנית. x8101156 
¬ חקר הה״ת הטפיליים נעשה ענף־מחקר בפני עצמו, שהת 
פתח בצד הפאתולוגיה והבקטריולוגיה. על המחקר המורפו¬ 
לוגי, תיאור מחזור־חייהם וחקר המחלות הנגרמות על־ידיהם 
נתוסף המחקר של חילופי־חמריהם בעקבות ההתקדמות 
1 הכללית בביוכימיה ובהיסטוכימיה משבות מלחמת־העולם 

ואילך. 

הגנטיקה של הח״ת התחילה בתצפיות במעבדתו של 
אהרלייך (ע״ע) על תנגודת רכושה של טריפאנוסומים לתר¬ 
כובות כימיות מסויימות, תנגודת שהיא קבועה ועוברת 
מדור לדור, בדור האחרון התפתח ענף מיוחד של הגנטיקה, 
העוסק בסנדלית (ע״ע), שבה ניתן לחקור תורשה כשהיא 
קשורה לתהליכי־זיווג וכשאין היא קשורה להם. גנטיקה של 
אמבות פותחה ע״י שיטה המאפשרת חליפת גרעינים בין שני 
יחידים ממינים שונים; שיטה זו מאפשרת חקר גורמים ציטו־ 
פלאסמיים וגורמים גרעיניים בתורשה. הפרוטרזוארלוגיה נמ¬ 
צאה גובלת בענפים ביולוגיים אחרים, גם באלה המתייחסים 
לתולדות האדם (ע״ע תורשה). 
הכימותרפיה (ע״ע) המדעית התחילה עם מחקרי אהרליך 
על טריפאנוסומים; מכאן נבעה כל ההתקדמות המהפכנית בת־ 
ראפיה עד לגילוי ולשימוש בחמרים האנטיביוטיים (ע״ע). — 
הח״ת הטפיליים משמשים חומר מחקר חשוב בתורת החיסון 

(ע״ע אימונולוגיה). 

פרק חדש נפתח בשנים האחרונות עם גילוי המיקרוסקופ 
האלקטרוני. מכשיר זה איפשר את חקר המבנה הפנימי של 
הח״ת בפירוט שאי־אפשר היה להעלותו על הדעת קודם־לכן. 
גם כאן מסתמן קשר בין המורפולוגיה ובין הפיסיולוגיה. 
ש. בודנהיימר, זואולוגיה כללית, א/ 66-53 , תשכ״א׳־; 

0. 8 ו 1 ־,׳;.י!; 0 ת?יז 0 . 11 ת 1355£ א 5 'חח<.ז 8 ) 00102000 ? , 1££50811 ז 

3. 716 0 80/100100 , 01101025 ( . 8 . 14 ; 1888-1889 ,( 010115 זז } 

1/11011004110 411 , 1141001110 . 4 . 8 ; 1906 , 008110115505 ■ 10 * 1.01 ס - 
11001 10 1/1? 51114/): 00 ? 1/111 [ס x0200, 1912; ?. ). <3010, 

1{:110:5 0 ־ 1 ? . 0 ס',יח 0 '\\ 1 \ 0 ) ; 1926 ,? 0010200108 ? /ס X020 ־ 
0108?, !926; 11. 14\ 1 010 ? ־. 00105 < 00101 ; 1011 10 ( " 7 ,ת 3 וחי x 011 

1/100118/1 ^X 0 רח 80 . 1 ^ .?- 612110105 . 19 . 0 ; 1940 , 1 ,מ־ 01 ג/? 0 מ - 
01£ . 14 ; 1941 , 8050010/1 1001 ^ 81010 111 10102011 ? ,(. 15 ) 0 ) 5 ז 
131 ־ €0 , 1 ־ 01€0 א x0, 77 11110 40 ?0010200108111 1X01/10010, 1943; 

14. 1<61 0 ־•׳? / 0 '( 51114 1/20 111 01/1045 /\ 11114 1011 < ■ 511111 ,ץ 1 ־ X020.1, 
1950; 8. 1}10££ ^ 1 , 6 . ;* 1950 , 10 ^ 000511010 ? 40 10015 ? ,;(ןנ 1 זט - 
5. 14. 440X00:, ! סס? ( 0 ? 510108 ?<(? 0124 ? 8100120001510 110 י - 


10200 , 1951-1955; ?. ?. <3x3556, 700110 40 200101 * 10 , 1, 
37-132, 1952; 8 . ?. 11311 , ? 0010200108 ?, 1953; 8 , 8 . 
• 60 ( 10 , ?! < 1514 / 50011 . 0 / ? 0010200108 ?, 1954*: ?. 1 ) 0 £ 1<:'10 - 
£. 0010200 ? . 11 . 70 / 10/2 ,׳ 5 \סת 1011€ שא x 11,111140 , 1954"; 1 4 ״ . 
110((3(13110 — ?. 4. ?01X5 - 1835 . 8 . 8 ״ x11311 — ]. 8300 .ש - 
!1( 15 . 7/10 10111001011011111 , 100 <, ו ! 0 ו . 1 ) 1 ;>\ . 8 .( 1 ;* 1958 , 52 ־ 

8. 5. ). 443\\ 10102011 ? / 0 ? 51114 1/10 10 111100411011011 , €5 ז , 

1961. 

. ש. אד 

חואן ( 130 !;), שמם של שבים ממלכי ארגון (ע״ע). 
1 . ח׳ 1 ( 1350 — 1395 ), מלך מ 1387 , היה משכיל 
וחובב שירה ואמנות, ויחד עם זה — נתפס לאמונות תפלות, 
פזרן, רודף חיי־פאר, ונתון כולו לתענוגותיו, בעיקר לציד, 
למוסיקה ולריקוד. הוא הזניח את ענייני המדינה, והשלטון 
היה, למעשה, בידי אשתו ויולאנטה ומקורביה. משום כך 
נחלשו מעמד המלוכה בפנים ועצמת המדינה כלפי חוץ, 
ואראגון הפסידה חלק מתחומי שלטונה באיטליה וביוון. — 
בימי גזירת קנ״א/ 1391 ניסו ח׳ וויולאנטה להגן על היהודים 

ולהעניש את רודפיהם. 

2 . ח׳ 11 ( 1397 — 1479 ), ירש אחרי מ 1 ת אחיו אלפ 1 נסו ¥ 
(ע״ע אלפוגסו, עמ ׳ 746/7 ) ב 1458 את בחלות אראגון בספרד 
ובסיציליה, ואילו נאפולי נפלה בירושה לבן־אחיו. ראשית 
מלכותו היתד. משובשת בסיכסוכים ומהומות, שפרצו בשל 
תאוות־השלטון של אשתו השניה, חואנה אנריקם׳ ששאפה 
להבטיח את ירושת הכתר לבנה פרנאנדו כנגד אחיו הבכור 
קארל 1 ס דה ויאנה׳ בנה של אשתו הראשונה של ח , ; בסופו של 
דבר נספה קארלום. אה״ב ניהל ח׳ שנים רבות מאבק נמרץ 
ואכזרי נגד המעמדות, שרכשו לעצמם קודם לכן זכויות של 
מימשל עצמי. כשתבעו הקאטאלאנים חוקה רפובליקנית, פנה 
ח , ללואי ^ מלך צרפת בבקשת עזרה, שתמורתה ויתר על 
רוסיון. — ח , אישר רבות מן הזכויות שהעניק אלפינסו ¥ 

ליהודים. 

י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, פרקים ד׳-ה/ 

116 801^1 06716 י $תב $7 ץ [ 111 ־ x36167} 36 3071 /. 1 ^ .ן ;* 1944 

ב, ד. ג. 

חיאן(ת 3 ! 1 |), שמם של כמה ממלכי קאסטיליה. 

1 . ח׳ 1 ( 1358 — 1390 ), מלך ב 1379 תחת אביו 
אנריקה 11 . מתחרו על כסא־המלוכה היה הדוכס ג׳ון מגונט 
(מאנגליה), בן־בריתו של פרנאנד 11 מלך פורטוגאל. הסיב־ 
סוך יושב ע״י נישואי ח׳ ובתו של פדנאנדו ( 1382 ). לאחר 
מותו של פרנאנדו תבע ח , את כתר פורטוגאל לעצמו, אולם 
בנסיונו לכבוש ארץ זו נוצח ב 1385 בקרב ליד אלז׳ובארוטה. 
לאחד מכן נלחם ח׳ בג׳ון מגונט, שלא הירפה מתביעתו 
לכסא־המלכות; סיכסור זה יושב ב 1387 ע״י נישואי בתו של 
ג׳ון לבנו של ח/ מי שעתיד היה להיות המלך אנריקה 111 . 

2 . ח׳ 11 ( 1405 — 1454 ), בנו של אנריקה 1 ז 1 , ירש את 
המלוכה כשהיה בן שנה בלבד, והיה נתון תחילה לאפוטרום־ 
סותם של אמו ושל דודו פרנאנדו (לאחר־מכן מלך אראגון). 
לאחר שהגיע לבגרות נתגלה שלא היה מוכשר למלוכה כלל; 
הוא היה בעל השכלה ותמך בספרות, אולם רוב עניינו היה 
נתון לתענוגות, לשירה ולמק 1 חקי־אבירות. את ענייני המדינה 
הניח בידיו של מקורבו אלות דה לונה; הלה ניהל אותם 
בכשרון רב, נלחם בהצלחה בערבים, דיכא מהומות בפנים 


159 


חואן — הואן דה דה קרוס 


160 


המדינה ע״י נקיטת אמצעים נמרצים נגד האצולה המתמרדת, 
אולם העשיר את עצמו אגב החרמת נכסיהם של המורדים. 
אשתו השניה של המלך, איזאבל מפורטוגאל, קשרה קשרים 
עם האצולה והניעה את ח׳ לעצור את לובה; הלה נשפט 
והוצא להורג. — בתם של ח׳ ואיזאבל היתד. איזבל הקתולית 
(ע״ע). 

, 65-159 , 1 ( , 011111110 ) 4 101 ) 4 01 ) 6111 /€ , 805011 . 0 

ע 1.1400 11 > 110 ) 10 ! 1 1 ! 00 , 1 : 65 ־ 001 ׳< 51116 . 7 > ; 1877 , 273-659 

. 1935 , 00 ) 100 ! 114 

חואן לה אוסטריה — 41181:1111 . 0 בג 11 — ( 1545 , רגנם- 

בורג — 1578 , בוז׳ (ארצדת־השפלה]), אדמיריאל, 

מצביא ומדינאי ספרדי. ח׳ היה בנו של הקיסר קרל ¥ (ע״ע) 
מפילגשו הגרמניה בארברה בלומברג; הוא חונך ע״י הורים 
מאמצים בכפר סמוך למאדריד. קארל הכיר בו כבנו בצוואתו, 
וב 1559 הכיר בו פליסה 11 (ע״ע) כאחיו, ומאז נקרא בשם 
דון ח׳ מאוסטריה. תחילה נועד לכנסיה, אך עקב מזגו 
הלוחם התיר לו פליפה ב 1565 להצטרף למיסדר אבירי- 
מאלטח. ב 1568 נתמנה למפקד הצי הספרדי בים התיכון 
ובים האדריאטי ולחם במשך שמונה חדשים בתורכים ובבר־ 
ברים. ב 1569/70 דיכא באכזריות רבה את מרידת המוריסקים, 
צאצאי המוסלמים בגראנאדה. לאחר מכן נתמנה ח׳ למפקד 
הצי המאוחד של ארצות ״החבר״ — ספרד, ונציה ומדינת- 
האפיפיור — שלחמו בתורכים. הוא ניצח את הצי התורכי 
בקרב לפנטו (ע״ע) ונתכוון לעלות על דרום־יוון, אלבאניה 
ומקד 1 ניה, להמריד את תושביהן הנוצרים בתורכים ולהקים 
לעצמו ממלכה בדרום הבאלקאן. תכנית זו סוכלה ע״י ונציה, 
שכרתה ברית־שלום נפרדת עם תורכיה.ח׳ פנה לצפון־אפדיקה, 
וב 1573 כבש את תוניס ואת ביזרטה, אולם תכניותיו כאן 
סוכלו ע״י פליפה, שהחזירו לספרד. ב 1575 נשלח לאיטליה 
כנציב־עליון של השטחים שבשלטון ספרד, וב 1576 נתמנה 
למושל ארצות־השפלח שמרדו בספרדים. שם הצליח מבחינה 
צבאית — הכה את צבאו של וילם מאורניה (ע״ע) ב 1578 , 
אך בשל חסרון־כים לא יכול היה לנצל את נצחונו, וזמן מועט 
לאחר מכן מת במגיפה. נפוצו שמועות, שהוא הורעל בפקודת 
פליפה, שקינא בהצלחתו ופחד מפני שאיפות־הגדלות שלו. 

. 0 .י! ; 1883 , 1-11 ,. 4 ! ) 0 ./ 0/1 ( 1 1 * 11 * 8 . ז \\ 

3.0 £?€/ 1 { 16 ז 60 ? 1 > £1$ ן' 0 */} *? 1 ) 0 .!/' 3 ./ 0/7 ( 1 , 7 > 1 ד 0£1 ז 

.( 6 . 11 , 4 !' 61 ./ 00/1 .יי! ; 1928 — 1915 ,.?זי €7 } 471%1€ \ 1 

16 ) 10 ז 0£7116/161 ^ 1 1/110 )<$ 0 ^ 1 ; 1940 , 110 זג>ק* 1 .׳ 501 

. 1947 ,($ב 1 :>מ€ז:> 0011£ ) . 4 16 ./ 

אה, א. 

דון חואן לה או?זטריה — 13 ־ 411.811 , ש!! 0311 ] מסם — 
( 1629 — 1679 ), מצביא ומדינאי ספרדי. ח׳ היה בנם 
שמחוץ־לנישואין של פליפה 1¥ ושחקנית. בגיל 18 נתמנה 
למפקד הצבא שנשלח לנאפולי לדכא את מרדמסנילו(ע״ע), 
הצליח בשליחותו ונתמנה למשנה־למלך שם. ב 1651/2 הש¬ 
לים את דיכוי המרידה בקאטאלוניה. ב 1656 נתמנה למושל 
ארצות־השפלה הספרדיות׳ אד ניגף לפני האנגלים והצרפ¬ 
תים. ב 1661 פיקד ח׳ על הצבא הספרדי נגד פורטוגאל 
ונחל כמה נצחונות, אולם לבסוף נכשל — ואת האחריות 
לכשלון זה הטיל על תככיה של המלכה מאריה מאוסטריה. 
לאחר מותו של פליפה 1¥ ב 1665 ועם העברת השלטון לידי 
המלכה־האם מאריה כעוצרת, הפך ח , למרכז ההתנגדות 
ל״שלטון הזר" של המלכה ויועצה הראשי ביטהארד הגרמני. 
המאבק בין המלכה לבין ח׳, שדגל בידידות עם צרפת. הפך 


למאבק על האודינטאציה המדינית של ספרד. ב 1669 עלה ח׳ 
על מאדריד ואילץ את העוצרת לפטר את ניטהארד. ב 1676 
נקרא ח׳ שנית, הפעם ע״י המלך הצעיר קארלום 11 , לטהר 
את הממלכה מן השלטון המושחת של אמו. ח׳ נתמנה לשר 
הראשי, הגלה את המלכה ואת אהובה ויועצה ולאנסואלה 
ממאדריד, העמיד את המלך עצמו תחת פיקוח והנהיג משטר 
של חסכון במדינה. הוא סיים את המלחמה בצרפת בשלום־ 
נימחן ( 1678 ) ושידך את קארלום לנסיכת צרפתית. אולם 
אח״ב הואשם באחריות לכשלונה של ספרד במדיניות־החוץ 
ובמלחמה, ובלחץ דעת־הקהל פוטר ע״י קארלום! יש אומרים 
שהומת בהרעלה. 

- €00 , 0361370 ץ 1431113 . 0 ; 1918 ,. 4 110 ./ 0071 , 81506 . 4 . 

. 4 2 כ 19 ,) 0/1 ) 14 ! ׳< 11 101 

אח. א. 

!](א{ !יה 15 ) ^*( 0 (״איש הצל 1 ") - 01112 13 €]) 1 ־ 1131 ] 

(בעצם: חואן דה יפם אי אלורס — ;>!> 11311 ] 

68 ־ 41¥31 ׳<) — ( 1542 — 1591 ), מיסטיקאי ומשורר ספרדי. 
ח׳, בן למשפחת אצילים עניה, נכנם ב 1563 למיסדרהכרמלי- 
תים ולמד תאולוגיה בסאלאמאנקה. הוא שיתף פעולה עם 
תרזה מאוילה (ע״ע) בהנהגת רפורמה בין הכרמליתים, 
ובכך עורר את התנגדותם של אחיו למיסדר, שעזמו אותו 
במעצר בטולד 1 למשך זמן־מה. לאחר-מכן מילא תפקידים 
שונים במנזרים של מיסדרו המתוקן בערים שונות; בסוף 
ימיו ישב במנזר בםג 1 ביה. ב 1726 הוכרז כקדוש. 

ח׳ נמנה עם גדולי המיסטיקאים הקאתוליים, ויהד עם 
זה — עם גדולי המשוררים בלשון הספרדית. שלוש פואמות 

שלו - ב־ 05€111 100116 >] (״לילה חש 1 ך״), 1131 :) 1 ־ 11 ק 6.8 0 ־ 0311111 

(״מזמור רוחני״), 1113 ־ 1 • 101 ת 3 16 ! 13 ״ 3 ע ("שלהבת חיה של 
האהבה״) — הן יצירות של שירה מרוכזת, לפעמים עניה 
מבחינה ציורית, אולם חדורה סימבוליזם ארוטי־מיסטי, הפו¬ 
נה אל עמקי האלוהי והאנושי כאחד; יש בה מיזוג של תחושת־ 
העולם של הרנסאנס, של הדי השירה המסרתית הספרדית 
ושל שיר־השירים. — חיבוריו התאולוגיים של ח׳ — בי־ 
ניהם ל 01010 ־ 031 1101110 ] 1101 51161113 03 ("עליה להר הכר־ 
מל״), 31013 101 > 0501113 18100110 ("לילה חשוך של הנפש"), 
ועוד—משמשים פירוש בפרוזה לשלושהפואמות; הם כתובים 
בלשון בהירה, עם שפע של הבחנות וחלוקות־מישנה, בסיגנון 
סכולאסטי, בריבוי של סמלים, השוואות ואלגוריות ומובאות 
מכתבי-הקודש. הם דנים בטיהור היצרים, שתוצאתו— הלילה 
החשוך של החושים; לאחר הרגעתם הנפש עושה את דרכה 
אל הלילה החשוך של הרוח מעבר לכוחות השכל והרגש, 
כשמורה־ררכה אינו אלא האמונה באלוהים; ניתן בהם תי¬ 
אור נסעד ונלהב של האושר שבאיחוד הנפש עם האלוהים. 
לצידה של התנסות מיסטית עמוקה מגלים כתביו של ח׳ גם 
למדנות רחבה. — הוצאה חדשה של כתביו ב 5 כרכים יצאה 
ב 1929 — 1931 . 

-)?!)' 1 ■ 414 )( 1 /) 014 /? ) 1 1 ) * 01 ־ס 10 70 > ./ 5141111 , 8316771 • 1 
; 1937 , 0011 ) 1/1 / 0 ./ . 51 , 81051 . 8 ;* 1931 ,) 14 ^ 111 ^ 111 ) 114410 
; 1947 ,!!ס/ס 10 ) 11 ./ . 51 ) 1 > )) 11 ) 0/4 ) 00/11 , 110010301 . 8 
- 0 תו 60 י)£) )) 014 41 ./ . 5 ) 110 /< 110£/01 < 841 ,( 11 ) 1080 . 510 3 80000 
) 1/1 {ס ./ . 51 , 80015 . 4 ; 1949 ־ 5947 , ( 03110011110,10 1605 ־ 1 
) 1/1 ס! 011/11100 ]- 1 ,. 14 :״ 1950 ,) 10111 ? 07 ! 1 ( 1  114 ) 2 ! 1 )//¥ , 010 ) 5 

140 י\ , 10565 40 10 ) 0 ,) 156 ־ 0 ■י 1 ; 54 19 , 142 )■<)] ./ , 33011 ־\\ . 14 

110 ) 0 ? , 132 (£ 010200 .£ ;'־ 1955 ,.€ 114 ) 4 ./ . 5 ) 41 



161 


חואן דה לה קרוס — ח׳וארזם 


162 


; 1958 ע .^ 111 116 .[ . 5 ) 11 1111111 1 ) 1 1 ) 1 ( 10 ))> 11 ) 0 ) 1711 : 0 ) 1711111 ■ 
. י ' 1958 . 10 116 .[ . 5 1 £ ) 1 ) 11 ) 0 ( 70 , 4101180 - .( 1 

ק. ר.-ג. 

חואן מנואל — 1161 ״ 13 ג!ז&ג!! — ( 1282 -^ 134 ), סופר 
ספרדי, נסיך מבית־ד,מלוכה הקאסטילי, בן־אחיו 
של אלפיבסו x החכם (ע״ע). ח״מ מילא תפקידים חשובים 
בהנהגת המדינה ובמלחמות בגד המאורים שנערכו בימיו, 
והיה שותף לתבכים רבים בחצר־המלכות. חיבוריו נושאים 
אופי חיבוכי־מוסרי ; הכוונה הדידאקטית וסיפור־המעשה 
משמשים בהם בעירבוביה. בספרו 651:30105 105 40 > 0 זנ 11 ^ 1 
(״ספר המדינות״) הוא מתאר את החברה במאה ה 14 במסגרת 
האגדה של ברלעם ויהושפט (ע״ע)! בוויכוח על הנושא, 
איזו מן הדתות היא המעולה, הוא מתקרב בדרך הדיון 
לשיטה הדומה לזו של ר׳ יהודה הלוי ב״כוזרי". החשוב 
בחיבוריו הוא: 1,11631101 36 ) 0011 0 10 בז 0 ז 61 ג 361 > 0 •! ! 1.11 ("ספר 
פטרוניו או הרוזן לוקאנור") —סיפור־מסגרת שבו משובצים 
סיפורים שונים כדרך המסורת המזרחית. ח״מ משתמש במקו¬ 
רות ערביים יחד עם נושאים מן המסורת היוובית־לאטיבית. 
לוקאבור, הצעיר חסר הנסיון, מעלה את ספקותיו ושואל, 
והמחנך פטרוניו עונה באמצעות סיפור ומשל, שיש בהם 
פתרון ותשובה. הסיפורים של ח״מ שימשו מקור־השראה 
לתיאטרון של תור־הזהב בספרד, וכן למושלי־משל ספרדיים 
ואחרים (לה פונטן, אנדרסן). ח״מ חיבר גם כרוניקות היס¬ 
טוריות וכמה חיבורים בעלי אופי דתי. סיגנונו רציני ושקול! 
הוא מן המעולים שבין הפרוזאיקנים של יה״ב בספרד. 

. 1932 ,./ 4 . .ן 0071 , 50161 004007 ) , 4 , 

ד 1 ואן 3 ךננז״ 0 ( 162 ) 6111311 ?[ ! 11131 ), 3 איים קטנים באו¬ 
קיינוס השקט, בקרהרוחב הדרומי ׳ 40 ס 33 , במרחק 
650 — 850 ק״מ מחופי צ׳ילה, שאליה הם שייכים מאז 1817 . 
שטחםכ 185 קמ״ר! היישוב הקבוע כ 450 נפש ( 1960 ). האיים 
בנויים סלעים געשיים, שמתרוממים עד לגובה של 1,650 מ/ 
האקלים לח, הטמפרטורה נוחה כל ימי השנה. יער וחורש 
מכסים את ההדים! העמקים פוריים. — את האיים גילה 
ב 1572 הספן הספרדי חואן פרנאנדס, שעל שמו נקראו. 
ישועים יסדו בה מושבה, שנעזבה ב 1596 ; מאז נשארו בה 
עיזים וכלבים, שחזרו לחיי־בר. ספנים־סוחרים ושודדי-ים 
מעטים ביקרו באיים עד 1750 . בשנות 1704 — 1709 ישב 
בגדול שבאיים אלה אלכסנדר סלקירק ( 861161116 ), מלח 
סקוטי, שחבריו גירשוהו מחבורתם והשאירוהו באי השומם! 
הרפתקותיו הם היסוד העובדתי לסיפור רובינסון קרוזו של 
דפו(ע״ע). בשנות 1750 — 1817 שימשו האיים לספרדים ארץ- 
גזירה לפושעים, ובתוכם גם לוחמייחופש צ׳ילניים. עם 
גירוש הספרדים התיישבו באיים אנשים חפשיים. 

. 0 : 1920 ,. 7 ./ [ס ^■ 7111101 11 )- 01711 ^ 7116 ,£ז 6 ג 1$1 } 5160 . 0 
. 1922 ,. 7 ./ 70171711071-171161 ) 1 ( 1 .־ £61 זג 81 

חואגה ״המנ&רפת״ — 1.063 13 3 ח 13 !ן — ( 1479 — 1555 ), 
מלכת קאסטיליה ואראגון. ח׳ היתד, בתם של 
פרנאנדו ואיזאבל! ב 1496 נישאה לפליפה "היפה", בנם של 
הקיסר מאכסימיליאן 1 ושל מריה מבורגונדיד, ויורש נחלו¬ 
תיהם, ונישואין אלה, שמהם נולדו הקיסרים קארל ¥ 
(קארלוס 1 מלך ספרד) ופדדינאנד 1 , הביאו להגמוניה של 
בית הבסבורג (ע״ע) באירופה. ב 1502 נראו בח׳ סימני 
מחלודרוה, שגברו עקב העדרו הממושך של בעלה ובגידותיו 
בה, ומותו ב 1506 שיבש את דעתה לחלוטין. היא הוחזקה 


בארמונה בטורדסילאס עד מותה. במות אמה ב 1504 ירשה 
ח׳ את כתר קאסטיליה, אף שלמעשה שלט אביה בשמה. 
במות אביה ב 1516 היה בנה קארל (קארלום) למלך ספרד 
המאוחדת, אע״פ שח׳ הוסיפה להקרא בתואר מלכה. 

ז 

4 . , 11£ ,\ד . 14 ; 1892 ,. 7 1 ) 1 ./ 1 ) 0011 1 ) 111 ) 7 711 , 30113 . 8 

' 111711171 }'])! ) 11 ) 1 ) 17111 ) 011 [ , 14:1,1011 ., 1 ; 1905 17 ) 111 ( 1 / 0 ״סס,־ £4 

. 1930 , 6 ^ 711 

חואר (אנגל׳ 1 ! 3 !מ, גרס׳ 61 ^ 16 *), סלע מורכב חרסית 
וחומר קארבונאטי (עפ״ר סידן קארבונאטי) בשי¬ 
עורים משתנים. הה׳ הוא סלע בלתי־מלוכד, קרקעי ופריך, 
וצבעיו לבן, אפור או חום. עפ״ר הח׳ הוא מישקע של ים 
רדוד, אך הוא שוקע גם באגמים מלוחים או מתוקים. הה׳ 
נפוץ ברוב הארצות. בא״י מצוי ח׳ ממוצא ימי, בעיקר בסלעי 
הטריאם במכתש רמ 1 ן ובתצורות מן הקרטיקון והשלישון בכל 
חלקי הארץ! ח׳ ממקור אגמי נפוץ מאר במישקעי השלישוץ 
העליון(כגון תצורת־חצבה) והפליסטוקן(כגוןח׳־הלשון). — 
ח׳ הוא חומר עיקרי'בתעשיית המלטי; כחומר העומד בפני 
אש הוא משמש בכורים ובאחים. בחקלאות משתמשים בו 
לדישון (ע״ע דשנים) לשם ביטול חומציות־קרקע מזיקה, 
לעידוד היי חידקים רצויים ולשיפור פיסיקאלי של הקרקע. 

חץאחם (פרס׳ ^ 1 ^•>) ,הבל בבריה״מ ברפובליקה הסוב¬ 
ייטית אוזבקיסטן (ע״ע), על גדות האמו־דריה 
(ע״ע); 4,500 קמ״ר, 381x100 תושבים ( 1959 ). ח׳ של היום 
היא השריד האדמיניסטראטיווי של ארץ, שתפסה מקום ניכר 
בהיסטוריה של אסיה התיכונה. לראשונה נזכרת ח׳ בכתובת 
דריוש 1 בבהיסטון (ע״ע); היא היתה כלולה בפרס האחמנית. 
במאה ה 4 לפסה״נ היתד, ח׳ לעצמאית, ותהום שלטונה 
השתרע עד פרגאנה במזרח ועד הים הכספי במערב. במאות 
ה 1 — 2 לםה״נ היתה כלולה במלכות הד, 1 דית-תורפ 0 טאנית של 
הכושאגים. בסוף המאה ה 2 ובמאה ה 3 שוב היתד, לעצמאית. 
באותה תקופה היתד, אוכלוסייתה איראנית; שפת דיבורה 
היתה ניב איראני־מזרחי (וע״ע הדו־אירניות, לשונות, עמ ׳ 
581 ) ודתה — דת זו־תושטרה. בארץ התפתחה תרבות ספ¬ 
רותית ואמגותית גבוהה, מושפעת מן המזרח ההלניסטי 
ומגנדהרה. כיבוש ח' בידי הערבים ב 712 גרם למיגור 
התרבות האיראנית הקדומה בה׳ ולהחלפתה באיסלאמית, אך 
לא לשינוי הלשון. שליטי ח׳ — מהם נסיכים ילידים ומהם 
אמירים ערבים — היו כפופים לנציב שמשל מטעם הה׳ליף. 
ב 995 הכריז האמיר מאמון על עצמאותה של ח׳, שהיתה 
בינתיים למרכז לתרבות הערבית והפרסית־איסלאמית. לאחר 
כיבושה של ח׳ ע״י מחמוד הגזני(ע״ע) ב 1017 נדחק בהדרגה 
היסוד הפרסי של האוכלוסיד, ע״י היסוד התורכי, ושליטים 
תורכים חידשו את עצמאותה. 10431 נכללה ח׳ בתחום 
המלכות הסלג׳וקית, אע״פ שנשארה עצמאית למעשה. לאחר 
התפוררות המלכות הסלג׳וקית העלתה שושלת ה״ח׳־שאהים" 
את ח׳ בסוף המאה ה 12 לדרגת המעצמה החזקה שבעולם 
האיסלאמי; עלא אל־דין מחמד ( 1199 — 1220 ) כבש חלקים 
גדולים של תורכסטאן מידיהקארא־ח׳יטאים, וכן את כל פרס, 
ואפילו את הופה המזרחי של ערב. בירתו גורגנץ׳ היתד, אחת 
הערים הגדולות והפודחות של אסיה. אולם הניגודים בין 
היסודות הלאומיים השונים בממלכת ח׳ הקלו את כיבושה 
ב 1221 בידי ג׳נגיז־ח׳אן(ע״ע), שערך טבח רב באוכלוסייתה 
והרם את מערכת ההשקאה באיזור. מאז החלה ירידתה של ח׳, 
שחלקים גדולים ממנה הפכו מדבר. היסוד האיראני שבאו־ 



163 


ח׳וארזם — חואדם, כנינזו פכלו 


164 


כלוסייתה נעלם כליל, והארץ היתה לתורכית. היא הוכללה 
בתחומי "אורדת־הזהב" של הטאטארים, אולם התלשתה של 
זו האחרונה הביאה לידי חידוש עצמאותה של ח׳ בשליש 
האחרון של המאה ה 14 . ב 9 ד 13 — 1388 כבש תימור לנג(ע״ע) 
את ח/ החריבה והגלה את אוכלוסייתה. ב 1431 , ושוב ב 1505 , 
נכבשה ח׳ בידי האוזבקים, ב 1510 — בידי הפרסים, ומיד 
לאחר-מכן שוב ע״י האוזבקים, שייסדו בה כמה נסיכויות. 
בירת הח׳אן נקבעה בעיר ח׳ י ו ה, שעל שמה נקראה הארץ 
כולה. ב 1615 הוכללו בתחום ח' צפון־ח׳רסאן ודרום־תורכמניה! 
אוכלוסייתה היתה מורכבת מאוזבקים, תורכמנים וקארא- 
קאלפאקים.הראשונים היו נוודים, שחיו על חשבוןהאוכלוסיה 
החקלאית הוותיקה ושדדו את אורחות הסוחרים. תולדות 
ח׳יווה עד המאה ה 19 חן שרשרת של מהומות, שמקורן 
בניגודים בין הח׳אן לבין משפחות הפאודאלים ובמלחמות 
עם בוכארה, עם הקאזאח׳ים והקירגיזים. הרמה הכלכלית 
וד,תרבותית של ח׳ ירדה פלאים. במחצית השניה של המאה 
ה 18 נמצא השלטון בח׳ למעשה בידי האוזבקים; אחד מהם, 
אילטזר, יסד בראשית המאה ה 19 את השושלת הח׳יווית, 
ששליטה עד הכיבוש הסובייטי ב 1919 . 

כבר במאה ה 18 ניסו הרוסים להשתלט על ח׳, אולם לא 
הצליחו לכבוש את ח׳יווה אלא ב 1873 , לאחר מסע קשה 
דרך המדבר. הח׳אן נאלץ לוותר על כל השטח שמצפון לאמו־ 
דדיה ולהכיר בחסות הרוסית לגבי שארית שטחי הנסיכות. 
בימי המהפכה הרוסית 1917/8 ערכו התורכמנים פלישות 
לח׳, שבאחת מהן נהרג הח׳אן האחרון. ב 1919 כבשו הקומו¬ 
ניסטים את ח׳יווה, וב 1920 הוכרזה בה רפובליקה סובייטית. 
עם חלוקת תורכסטאן ב 1924 ע״פ הרכבה האתני של האו־ 
כלוסיה, סופחו ח׳יווה וסביבתה לאוזבקיסטאין, ויתר שטחי 
ח׳ — לתורכמניסטאן. 

08 פז< 01:01111 0 X ? מ״״ששס״ס ,מ״/וסמס/וץ}}( . 8 . 0 
ז 5 ו 1 ק 0 ^׳ 1 .ג,פך; 0 זק 63 . 8 . 8 : 1915 , 011 ק 3 ^ 5 מ 
- 1617 ; 1927 ,פמפידסשפקץח' 111 ) 113 * 011 מקץזי 1 ר,ץפ 

19281 , 1 <סו: 0 י 1 וז 1 %01 חס 1 \ ■ 111 ! ס! ״׳ 4/022 , 1 ) 11101 

, 6 *- 0 ז 6 ; 1948 ,״ 3 ^ק 0 X0 ז 1 )) £8 ק 1 / ,פסז־ס^ד . 0.11 

, 133111111 ( 8113 ״;! 1 | 0 } 101 )ו 1 ״. 63 {] 0 ^) 68 ק 3 ״ 0303,3 80 

. 1948 
א. אח. 

ל!׳ואךזמי, מחמד א?ן מיסא אל־ — **.ס 

— ( 780 [י], ח׳וארזם [היום ח׳יוה] — 

845 , בגדאד), מאתמאטיקן, אסטרונום וגאוגראף פרסי, מגדולי 
אנשי-המדע של המוסלמים, שצירף את חכמת יוון והודו 
והשפיע השפעה מכרעת על החשיבה המאתמאטית של עולם 
האיסלאם ושל אירופה ביה״ב. ח׳ פעל בבגדאד באקדמיה של 
הח׳ליף אל־מאמון כאחד המלומדים שעליהם הוטל למדוד את 
אורך־המעלה של קדהצהריים. ח' חיבר ספר־אריתמטיקה, 
שאבד במקורו הערבי ולא הגיע לידנו אלא בתרגום לאטיני 
מן המאה ה 12 . מספר זה הכירו הערבים ובני־אירופה את 
שיטת הספירה ההודית, ומן הגירסה הלאטינית של שם 
המחבר נכנסה ללשון המאתמאטיקה המלה 15 !גתו 111 ז 31£0 
בהוראת תהליך חשבוני קבוע (ע״ע אלגוריזם). ספרו של 
ח׳ חסאב אלג׳בר ואלמקאבלה ("חשבון ההשלמה וההקבלה", 
ז״א: חשבון המשוואות), נעשה יסוד לאלגברה (ע״ע, עמ׳ 
384 ), ואף נתן למקצוע זה את השם (אלג׳בר = אלגברה)( 
במשך זמן רב היה זה ספר־הלימוד הראשי בתחום זה 
באירופה. ח׳ פתר משוואות של מעלה ראשונה ושניה בדרך 
אנאליטית, ואף הציע פתרונות גאומטריים של משוואות 


ריבועיות. אלגברה זו היא עדיין רטורית, כלומר — מבוטאת 
במלים הרגילות של הלשון, ולא סמלית באלגברה של 
ימינו. הספר נועד לא רק לעיון המאתמאטי אלא גם לצרכים 
מעשיים, כגון לפתרון בעיות מסחר וחלוקת ירושה. 
כתביו האסטרונומיים של ח׳ דגים באצטרולב (ע״ע) 
ובשעון־השמש, והם מכילים טבלות אסטרונומיות, שהן 
מהדורה מתוקנת של הטבלות של תלמי, שהוכנו ע״ם הזמנתו 
של הח׳ליף ז וכן ערך ח׳ לוחות טריגונומטריים של פונקציות 
הסינוס והטאנגנם. פירוש ערבי על הטבלות של ח׳ תורגם 
לעברית ע״י ר׳ אברהם אבן עזרא בשם "טעמי לוחות 
אלכואדזמי". כתב־יד של ספר גא 1 גראפי של ח׳ בשם 
תיאור הארץ", שיש בו משום שיכלול של הגאוגראפיה של " 

.1878 תלמי, לא נתגלה אלא ב 

.\1, 510111*0113011101311130 'א . 4 , . 0 ; 1893 ,. 11 572 ,! 1-11 ,׳ , 
.4/-19 111 0 // 1 ,׳?־;,, 0 ; !! 11 ! 11 0 // 62 ! 72/420271 ,׳וזי, 11 0 1 מןג 7 ; 0 /מ)ן 
'1'010 4 .ח 41110 . . 0 .׳*;;;/׳. 16 0 > 9 / .־ 811101 . 11 ; 1894 , 0 ) 1 ה . 

//741/ ץ 11 * 1 . 11 . 461111 . . 1 .ז 011 ,י 1 וי>/) 0 י 74 ס'׳ 1 ) £ ■ 1/17 . 11 07 י *., X), 
1900; ]. 143*1(3, 7.1!!■ 4,7/0,7,71 4*747/12/472022 7//£0/1744 11 . (\£ 

. 4 . 1/0.4471 .׳/ 11 #072 מ/ 07/0/2 ׳ 1 ,זס!מ 03 , 14 ; 1917 ,/ז.;?, 4 ;/;'.ס;, 7 
10 :!,■ 011 !! 111:104 , 1011 ־ 5131 . 0 ;' 1922 , 712-733 , 1 ,. $1111/1 
.ח 11 ג 11 ו 10 ) 10 /ו\ ״• 1 ; 1927 , 563-564 , 1 , 0 ־ 010714 ,'. / 0 ץ׳ 1101 ! 14 £ 

,( 2 , 4 . ,. 461111 . 1 ) . 011 * 00 .,׳> . 1 ) 8111 . 11 . 211011 ) ) ! 1440 /$-!> 1 / 

,( 1 , 051715 ) ׳, 471 4 י;//. 1 '. 411 /- 41 , / 1 ) / $01 1700 40 ' 7 ,. 1 ) 1 ; 1932 
י ח 1 נ.י;רח 174.01.01 . 0 ; 1939 , 41741/10 0 ) 547011 . 1.11 , 1911011 ; 1936 

/ £7124 7710 ,־ 1101 ג 06 ,( 61011 . 0 ; 1943 2 , 1 ,.! 14 .׳/ 41741 . 4 .׳ 0,07 י') 
. 1952 , 173 , 169 , 140 , ץ 11 >! 4 . 111 / 54701140 

ג. ב. צ. — ג. ל. 

!?( 1 ^ 101 - 62 ־ 1131 ( 31110 ? 861111:0 - ( 1806 — 

1872 ), מדינאי מהפכני וגיבור לאומי מכסיקני. 

ח׳ נולד להורים אינדיאנים ונועד לשמש בכמורה.' ב 1827 
התחיל לומד משפטים, וב 1834 נתמנה לפרקליט של בית¬ 
ר,משפט העליון של מכסיקו. ב 1847 נתמנה למושל אואחאקה 
והוכיח את עצמו כליבראלי מובהק; לפיכך הודח ונאסר 
ב 1853 ע״י הרודן סנטה אנה (ע״ע), ח׳ ברח ממאסרו והלך 
בגולה לאה״ב. ב 1855 חזר למולדתו ונטל חלק במהפכה, 
שהביאה להדחתו של סאנטה אנה ולכינוסה של אסיפה 
מכוננת להנהגת חוקה פדראלית. ח׳ נתמנה לשר־המשפטים 
בממשלת הנשיא קומונפור, וביזמתו פורסם חוק, שצימצם 
את סמכות השיפוט של בתי-המשפט הצבאיים והכנסייתיים • 
בכך הוענק, לראשונה בתולדות מכסיקו, שוויון משפטי 
לאזרחים. ״חוק־ח׳״ והחוקה האנטי־קלריקאלית של 1857 
עוררו התנגדות נמרצת בקרב הכמורה והצבא וגרמו מרידה 
שמרנית ("מלחמת־הרפורמה"). הנשיא קומונפור התפטר, 
ומנהיג השמרנים סולואגה היה לנשיא-בפועל. ח׳ סירב 
לקבל עליו את הדין והכריז עצמו לנשיא חוקי בורקרוס 
( 1858 ). פרצה מלחמת-אזרחים, שנמשכה עד תחילת 1861 , 
כשהיחה ידו של ח׳ על העליונה והוא נבחר לנשיא כחוק. 
כבר בימי המלחמה פירסם ח׳ חוקים לביטול המיסדרים 
הדתיים, להפקעת קרקעות הכנסיה ולהנהגת נישואין אז¬ 
רחיים. אולם בתקופת מלחמת־האזרחים לוו שתי הממשלות 
היריבות ממדינות־חוץ והעמיסו על הארץ חובות כבדים 
בריבית גבוהה. כיוון שהמדינה המרוששת לא יכלה לעמוד 
בתשלום החובות, חקק הקונגרס המכסיקני חוק, שהקפיא 
את תשלום החובות לזרים לשנתיים. שלוש המדינות הנושות 
הגדולות, צרפת, בריטניה וספרד, הגיעו לכלל הסכם בדבר 
התערבות מזויינת במכסיקו ושלחו לשם כוחות צבא וצי. 
ה׳ נאלץ לחתום על הסכם שביתת־נשק עד לעריכת ועידה 




165 


חוארם, כניטו פבלו — חוב לאמי* 


166 


ב 1862 לשם הסדרת התביעות הכספיות של הנושים, בריטניה 
וספרד הסתפקו בכך והוציאו את כוחותיהן ממכסיקו׳, ואילו 
נפוליון ] 11 (ע״ע) שלח לשם כוחות צרפתיים נוספים, והללו 
התחילו מתערבים בענייניה הפנימיים של המדינה מתוך 
מתן סיוע למנהיגים שמרניים. ח' הגיב בהכרזת מלחמה על 
צרפת, אולם ב 1863 כבש הצבא הצרפתי את העיר מכסיקו, 
ובחסותו הכריזו השמרנים את מועמדו של נאפוליון 111 , 
הארכידוכם 'מכסימיליאן (ע״ע), לקיסר מכסיקו. ח' נמלט 
לצפון הארץ והמשיך במלחמה בצרפתים ובמכסימיליאן. בתום 
מלחמת־האזרחים באה״ב הגישה זו האחרונה אולטימאטום 
לצרפת, בהתאם ל״דוקטריגת מונרו" (ע״ע), לפנות את 
מכסיקו מכוחותיה, ונאפוליון נאלץ להסכים לדרישה זו 
( 1866 ). מכסימיליאן, שניסה להחזיק בשלטון גם לאחר 
שנעזב ע״י הצרפתים, נוצח, נשבה והוצא להורג בפקודת 
ח׳ ( 1867 ). 

ח׳ חזר לעיר מכסיקו ונבחר שוב לנשיא. שליטתו 
בארץ שנהרסה במלחמה שוב לא היתה יעילה, והוא עורר 
התנגדות בדרישתו לתקן את החוקה ולהגדיל את סמכותו, 
בנסיונו לבצע את החוקים האנטי־קלריקאליים, וביחוד בשאי¬ 
פתו להקטין את הצבא. פרצו כמה מרידות נגד שלטונו, 
שלא דוכאו אלא באופן חלקי. בבחירות לנשיאות ב 1871 שוב 
זכה זד, אולם המועמד היריב, פורפיריו דיאס (ע״ע), עורר 
מרד הדש נגדו. בעיצומה של מרידה זו, שדוכאה לבסוף, 
מת זד. 

; 1904 ז 0 ?> 2 ) 1€1 ?> 10 ת €0 ./ , 3 זץ€־ £1 ? . 0 

,־ 101 ) 1100 . 11 ; 1933 ,./ , 1311:11102 ^ . ג 1 ; 1907 , 0 ־ £1131 | . 0 

. 1947 , 1-11 ! 111 ?> 1 ז 1 > ./ 

אה. א. 

ח 1 ב׳ כל חיוב, שהוא מוטל על אדם מבחינה משפטית, הן 
לעשה הן לשב-ואל-תעשה; במובנו המצומצם — 

חיוב לתשלום סכום־כסף. בחוקים מסויימים, בחוזים ובצוואות 
יש לפעמים למושג ח׳ מובן ספציפי. את הצדדים קוראים 
בעל־ח׳(או נושה) וחייב. 

הח׳ נוצר: 

1 . מרצון החייב (או מורישו) ע״י פעולה חד-צדדית 
(כגון צלאה [ע״ע]) או ע״י חוזה, בין שיש בו התחייבויות 
הדדיות (כגון מכירה, שכירות), ובין שההתחייבות היא חד־ 
צדדית (הלוואה, ערבות). במקרים ידועים קובע החוק הת¬ 
חייבות מעידחוזית. 

2 . ללא רצון החייב, ע״פ החוק, על יסוד: (א) יחס משפחתי 
(כגון מזונות לאשה או לילדים)* (ב) פעולה או מחדל 
בניגוד לחוק, המזיקים או גורמים נזק — בדרך־כלל במקרים 
של זדון או רשלנות (ע״ע נזיקין)* (ג) חוק או חיקוק־מישנה 
לפי המשפט הציבורי (מסים, מכם, הטלים, קנס). 

פיגור בתשלום חח׳ גורר אחריו, בדרך־כלל, חיוב לתשלום 
רבית בהתאם להוראות החוק. 

הח׳ מתבטל ע״י מילוי, וגם ע״י מחילה (ויתור), ע״י 
קיזוז — במידה שהוא מותר לסי החוק —, ע״י פשרה, ע״י 
המרת הח׳ המקורי בהתחייבות אחרת, וכן ע״י תביעת 
פיצויים או קבלתם במקרה של הפרת חוזה. 

החייב שאינו משלם את הה׳ — רשאי הנושה לתבעו 
לדין, ואם יזכה במשפט — לבצע את פסק־הדין באמצעות 
משרד הוצאה־לפז׳על (ע״ע). הסמכות בידי בית־המשפט או 
יו״ר משרד־הוצל״פ להרשות לחייב שישלם את הח׳ בשי¬ 


עורים. אם לא ימלא אחרי פס״ד של מזונות או יפגר בתשלום 
שיעורי הח׳ שנקבעו ע״י יו״ד משרד־הוצל״פ, הוא עלול 
להישלח לבית־הסוהר לשם כפיית התשלום. 

החייב יכול, בהסכמת בעל-הוד, להעביר את הח׳ על איש 
שלישי, בין שזה יבוא במקומו ובין שיהיה חייב יחד 
עמו. במקרה שהח׳הוא סכום קצוב, רשאי בעל־הח׳ להעביר 
את זכותו לאחר, בלי להיות זקוק להסכמת החייב, בתנאי 
שיודיע בכתב לחייב על ההעברה. עם מותו של הנושה או 
של החייב עובד הח׳ ליורשים, אך אם מילויו תלוי בחייב 
באופן אישי, הוא מתבטל עם מותו. 

על ח׳ במשפט העברי — ע״ע מלוה. 

אה. ו. 

חזב לאמי [ח״ל] (חזב צמרי [ח״צ], חזב־ד^דינה 
[חה״מ]), ההתחייבויות הכספיות שהמדינה מקבלת 
על עצמה. בדרך־כלל, משתמשים בשלושת המונחים ללא 
הבחנה מיוחדת ביניהם* אבל לעתים מגבילים את השימוש 
במונח ח״ל לחוב של הממשלה המרכזית, למעט חובותיהן 
של הרשויות המקומיות; לעומת זה, המונחים ח״צ וחה״מ 
מדגישים יותר, שהמדובר בחוב של יחידה מדינית ולא בחוב 
המצטבר של כל תושבי המדינה. 

בדירכלל, נכנסים שלטונות המדינה לעול של חוב 
בציפיה להכנסה בעתיד, שתאפשר את פרעון החוב. במקרה 
של ח״צ, מצפה הממשלה להכנסה ממיסים ומתקבולים 
אתרים מתושבי המדינה. מנקודת ראות זו, מהווה הריבית 
על החה״צ את המחיר הפנקסי, שהממשלה משלמת כתוצאה 
מאי־יכלתה הנוכחית לגבות את המיסים הדרושים כדי לכסות 
את הוצאותיה. 

להתפתחותו של החה״צ קדמה יצירת תנאים מדיניים 
וכלכליים מסויימים בעת החדשה: התפתחות של הבחנה בין 
המלך וביו הממלכה! התהוותה של מערכת חוקים ובתי- 
משפט, שנתנו תוקף לביצוע חוזים מסחריים ולגביית חובות* 
המהפכה המסחרית, שהביאה את ההרחבה של עיסקות 
פרטיות ואשראי פרטי, וכן הקמת בנקים ומוסדות כספיים 
והתפתחות שווקים מאורגנים לכספים ולנכסים כספיים. בסוף 
המאה ה 18 כבר נוצרו התנאים, שאיפשרו באנגליה את 
מימון המלחמות הנאפוליוניות ע״י אשראי ציבורי בהיקף 
גדול. החה״ל הבריטי, שלא היה אלא 14 מיליון לי״ש ב 1697 , 
עלה ל 187 מיליון לי״ש ב 1781 ול 834 מיליון לי״ש ב 1815 . 

מלה״ע 1 נתנה דחיפה חדשה למימון ציבורי ע״י אשראי. 
בבריטניה הגיע החה״ל ל 7,828 מיליון לי״ש ב 1920 * באה״ב 
גדל מ 1,191 מיליון דולר ב 1915 ל 24,299 מיליון דולר 
ב 1920 . במשך שנות ה 30 נתוסף גורם חשוב חדש להגדלת 
החה״ל: בזמן השפל הגדול שימשו תקציבי המדינה להרחבת 
התעסוקה, להעלאת רמת ההכנסה במשק וכמנוף להבטחת 
הרווחה הכלכלית והחברתית של האוכלוסיה. תורת קינז 
(ע״ע) הצדיקה אח השימוש באשראי ציבורי ובכלי התקציב 
הממשלתי כגורם חיובי לשם הגדלת מחזור העסקים. קינז 
טען, שלא תמיד יכול המשק הפרטי להגיע למצב של 
תעסוקה מלאה ולשמור עליו* ע״י יצירת גרעון בתקציביה 
בזמן שפל, יכולה הממשלה להזרים למשק כוח־קניה נוסף, 
ובדרך זו — וגם בדרך התוצאות המשניות של זריקת־עידוד 
זו — ניתן להעלות את רמת ההכנסה הלאומית. כלכלנים 
מסויימים אף טענו, שרק באמצעות יצירת גרעונות בתקציב 
הממשלה אפשר להגיע לרמת השקעה נאותה במשק, השקפה 


167 


168 


חוב לאמי 


זו הכניסה צד חדש בוויכוחים הקודמים על הנסיבות׳ שבהן 
מותר להרחיב ח״צ, על הצורות המתאימות לפרעונו ועל 
הבעיה אם בכלל יש לפרוע ח״צ. לאחר מלה״ע 11 הורגשה 
ביותר תרומתם של תקציב הממשלה ושל החה״ל להגברת 
קצב ההתפתחות הכלכלית, 

כבר אחרי מלה״ע 1 התחילו הבנקים המרכזיים בבריטניה 
ובאה״ב לנצל את עובדת קיומו של ח״צ גדול כאמצעי 
לפיקוח על מערכת הבנקים. ע״י קניה ומכירה של איגרות- 
חוב ממשלתיות למיניהן בשוק הכספים כיוונו הבנקים המר¬ 
כזיים את הקף הפקדונוח והרזרוות בבנקים המסחריים. במשך 
שנות ה 30 התפשט השימוש בכלי זה של פיקוח על אשראי 
בנקאי כמעט בכל המדינות המפותחות. מחייבי קיומו של 
ח״צ גדול הצביעו לעיתים גם על תפקידן של איגרות־ח׳ 
ממשלתיות כהשקעה בטוחה לגבי קרנות־פנסיה, חברות- 
ביטוח׳ וגם לגבי החוסך הקטן. 

בהגדרה ובמיון של החה״ל קיימים הבדלים ניכרים בין 
ארץ לארץ מבחינת-גורמים שונים: מיבנה המימשל — צורה 
פדראלית או צורה מרכזית; תפקידי הבימשל המרכזי לעומת 
תפקידי השלטונות המקומיים; הקפם ומקורות־מימונם של 
שירותים ציבוריים; שיטות הנהלת חשבונות — הכללתם או 
אי-הכללתם של שטרי-כסף המונפקים ע״י אוצר־המדינה; 
חובות מדיניים לעומת חובות פינאנסיים רגילים, חובות 
בערבות הממשלה, חובות לספקים ע״ח שכר־עבודה וסעיפי 
חובות אחרים. כח״צ גלמי מוגדר, בדרך־כלל — אבל לא 
תמיד — סך הח׳ לזמן ארוך ולזמן קצר (חובות־פנים 
וחובוח-חוץ) — להוציא התחייבויות בתנאי; ואילו ח״צ 
נקי אינו כולל אותם קרנות ונכסים אחרים המיועדים 
לפרעון החוב. את החה״צ לזמן ארוך נהוג לכנות בשם חוב 
קבוע (או מבוסם — : 80111 1 ) £ 111180 }, לעומת ח״צ לזמן קצר, 
המכונה לא-קבוע (לא־מבוסם או צף — זס 1808 !ג;!סג! 
8081 £1038118 ). לפנים חששו מאד לסכנות העשויות לבוא 
כתוצאה מגידול החה״צ לזמן קצר משום הזדקקותה התכופה 
של הממשלה לשוק־הכספים הפרטי בעקבות חובות כאלה. 
היום רואים דווקא יתרון בקשר ההדוק בין הממשלה, מערכת 
הבנקים ושוק־הכספים הפרטי, ואת קביעת זמני־הפרעון של 
החה״צ דנים לחיוב או לשלילה לפי קריטריונים רחבים יותר 
של מדיניות מונטארית ופיסקאלית. 

למרות העדר אחידות במיון ובהגדרה של החה״צ, ניתן 
לקבוע בוודאות, שקיימים הבדלים ניכרים בגבהו היחסי של 
החה״צ בארצות השונות. ב 1960 הגיע החה״ל בממלכה המאו¬ 
חדת לשווי של הכנסה לאומית של כ 1.4 שנה, בבלגיה— של 
0.9 שנה, בקאנאדה ובאירלנד — של 0.8 שנה, באה״ב 
ובאוסטראליה — של 0.7 שנה, בצרפת, איטליה, נורווגיה 
ושוודיה — של כ 0.4 שנה, בתורכיה ובשוויץ — של 0.2 
שנה בלבד. מעריכים, שהריבית ששולמה על החה״ל בברי¬ 
טניה לאחר המלחמות הנאפוליוניות התקרבה ל 8% של 
ההכנסה הלאומית דאז; היא פחתה עד המאה ה 20 עד כדי 
4.5% של ההכנסה הלאומית; לאחר מלה״ע 11 ׳ כשהגיע 
הח׳ הציבורי בארץ זו לשווי של הכנסה לאומית של כ 3 שנים, 
שוב הגיעה הריבית ליותר מ 6% של ההכנסה הלאומית. 

קיימות שתי מגמות לזמן ארוך. שמקילות את נטל 
החה״ל: גידול ברמת ההכנסה הלאומית הראלית; עליית 
רמת המחירים. בארצות מסויימות משתמשים בשיטות של 
הצמדה (לזהב׳ למטבע־חוץ ולמדד־המחירים) לשם הבטחת 


ערכו ה״ראלי" של החה״ל או של חלק ממנו. בארצות 
אחרות רואים בעצם שיטת ההצמדה פגיעה באמון בממשלה 
וביכלתה לשמור על יציבות כלכלית. 

כבר בסוף המאה ה 18 הבחינו בשובי המהותי בין חוב 
פרטי ובין ח״צ, שהוא נובע מעצם ההבדל בין הפרט לבין 
המדינה. המדינה היא בעצם המקור של כל האשראי במשק — 
לא רק באמצעות חוקיה׳ המאפשרים גבייתם של חובות, אלא 
גם בגלל סמכותה לפקח על אמצעי-התשלום ומערכת הכספים. 
הסמכות להטיל מיסים נמצאת בידי המדינה, וכוח זה משמש 
ערובה לפרעון החובות שהמדינה מקבלת על עצמה; כל 
זמן שמוח בציבור אמון ביכלתה של הממשלה לשלם את 
חה״מ׳ כל׳ לגבות מיסים בכמות מספקת, אין גבול הכרחי 
להגדלת החה״צ. רק ברגע ששטרי-החוב של המדינה מתחי¬ 
לים להימכר במחיר נמוך בהרבה מהמחיר הנקוב, קיימת 
סכנה ליציבות המערכת הפינאנסית של המדינה. 

בקשר לנטל החד,"צ מבחינים בין הנטל הנומינאלי, 
המתבטא בתשלומי ריבית, ובין הנטל הראלי׳ הנובע מהפסד 
אפשרויות לשימוש אלטרנאטיווי במקורות הכלכליים. היכול 
דור אחד להעביר לדור שני את הנטל של הוצאה ממשלתית 
מסויימת, כשהמימון נעשה ע״י אשראי במקום מיסים ל לגבי 
הנטל הראשוני התשובה הכללית המקובלת היא שלילית: 
הדור המלווה נוטל את הנטל על עצמו ע״י ויתור בתצרוכת 
והעברת אמצעים ראליים לממשלה, ואילו בדור השני, המשלם 
את הריבית ופורע את החוב, קיימת רק העברה ממשלמי 
המיסים למחזיקי איגרות־החוב. אולם קיים נטל מי ש נ י, 
והוא — ההוצאזת הכלכליות הקשורות בהעברה. נטל עקיף 
זה קיים, משום שעצם גביית מיפים נוספת עשויה להשפיע 
על הקטנת הרצון לעבוד או להשקיע במניות וכד/ תשובה 
מדוייקת יותר על שאלת נטל החה״צ מחייבת דיון באפ¬ 
שרויות האלטרנאטיוויות של מימון ושימוש במקורות: בזמן 
ההלוואה יש לבדוק, אם צורת מימון זו מתאימה למצב 
הכלכלי הכללי, איך עשויה היא להשפיע על התצרוכת, 
החיסכון וההשקעה, ואם ההעברה של מקורות אלה לממשלה 
תביא לשימוש יעיל יותר בהם; כמו־כן, יש לבדוק בזמן 
תשלום הריבית, ובעיקר בזמן הפרעון, את ההשפעה על 
התצרוכת, החיסכון וההשקעה. על הרחבת האשראי במקרה 
שהמקבלים הם בנקים וכד , . נמצא, שבתנאים מסויימים קיימת 
העברה ממשית של הנטל מ״דור" אחד ל״דור" שני. יש 
טוענים, שתוצאת החה״צ היא מסירת מלאי מוקטן של הון 
לדורות הבאים׳ ודבר זה מהווה העברת הנטל לעתיד. בין 
שוללי הגדלת החה״צ היו לפנים סבורים, שכמעט כל הוצאה 
ממשלתית בלתי־יצרנית היא — דעה שכבר הופרכה; וכן 
מצביעים על העובדה, שמקורם של רוב החובות הציבוריים 
נובע ממימון מלחמות — אולם אין עובדה זו נוגעת לבעיית 
הנטל של החה״צ, שכן ההשפעה השלילית של המלחמה היתה 
קיימת גם לו היו מממנים אותה ע״י מיסיס בלבד. מבחינת 
קביעת הנטל הראלי יש להתחשב במקור החוב — אם הוא 
פנימי או חיצון: מאחר שבחוב חיצון נעשה התשלום בצורת 
העברה של מקורות לחו״ל, מסתבר שכאן אמנם קיים 
נטל ראלי. 

על ה ח ה " ל של מדינת ישראל ע״ע ארץ־ישראל 
(כרך־מילואים). 

*>//£׳מ*/ , 10 כ 111 ז* 811 .יי! ; 1893 ,^( 061 1 € ' 171 * 1 <{ . 0 . 1 ־ 1 

112 ? 1 > 7 .י 1 ; 1903 3 ,^ 1371 ( 1 >[ 

1 ק 1£1 ז*ז£ 21711 ((! / 1 6 ;> 1 * ¥1 ;* 1912 


169 


חוב לאמי — חוה 


170 


. 11 0,7(71x01 ,ז;^ 1 ;> 1411 זט 13 . 01111!1 (111111111111710, 1928; X ה 0 )) 
0714 1x01 ? ,ת 6 ל 11 ג 11 . 11 . 4 . ; 1937 ,! 1111 ) 7 ) $100/71 

-ס!!*/ , ] < 11 )\ ש; 77 , 101111011 ) 1 . 3 ) . 11 ; 1941 , 7 ) 1 )י 0$ 811117107 
׳(■ 0111 '! 81 ) 0 071 , 811110115 . 11 ; 1943 ,/ 8 )( 1 ) 811811 ) 0 ץ!/? 0 * 
, 8 ז 1131 \, . £000 0£ .ןקש<_ 1 ,סאט ; 1944 ,( 141 ,. 111:011 .זנ! 0 ' 1 .() 
- 0 ק 712 ס 8177 , 1:5 ש 1116111 ו 801 . 0 ; 1948 , 1914-1946 זח' 0 ' 1/111 !' 1 
) 11/711 ? / 0 0 ^/ן>״ו־ו'/ ) 1411711 ,ת 3 ווגו 111101 . 91 ! .[ ; 1955 , 111111 
■ 81 ) 811611 /ס /( 07 ) 8/1 ? 7711 י ש'\ 1 ;: 81115£1 . 4 . . 11 ; 1958 , 111 ) 0 

. 1959 ,)■ 111711 ( 

א, קס. 

חובלינוס, נספר מלצ׳ור לה — 10 :> ש 110 :> 1 :> 1 \ 

1811—1744) — )01x1131105 ), סופר ומדינאי ספרדי. 

ח׳ היה משפטן, זכה להשפעה רבה בחצרו של קארלום 111 
והגיע עד לדרגת שר־המשפטים; אולם אח״כ פוטר בגלל 
מגמותיו הליבראליות והושם בכלא, ורק פלישתו של נאפוליון 
( 1808 ) לספרד שיחררה אותו. אעפ״כ לקח חלק פעיל בתנועת 
ההתנגדות לנאפוליון ונמנה על חבורת המתמרדים בקאדים. 
ח׳ כתב סטירות׳ מתזה בשם 10 ) 1101113 6111£ ט 11611110 £1 
(״הפושע המכובד״), 1787 , וחיבורים פוליטיים׳ המצטיינים 
בתבונה מדינית וסיגנון מלוטש. הוא היה גם היסטוריון 
ומחבר מסות, וכן כתב את היומן הגדול היחיד בספרות 
הספרדית. ברעיונותיו הוא מייצג את האידיאולוגיה הליברא¬ 
לית של האנציקלופדיסטים׳ אבל בגון מתון ומסרתי, ובספריו 
הוא לוחם למען תסיסה חדשה בדרכי המשפט, בחברה 
ובכלכלה. 

7/1€ י ב 11 ;ןז 0 ־ 1 ? . 0 ; 1913 <-/ 1€ ) . 1 \ . 0 071 ( 1 . 135 ־ 101 ) 11 ( .( 

. 1950 711511 

חוג (#ת"), מושג אלגברי, המציין קבוצת איברים £ 
קשירה לגבי שתי פעולות חד־ערכיות, המסומנות 
בדרך-כלל בסימנים ־ 4 ו־ (חיבור וכפל) והמקיימות את 
הדרישות הבאות: 

לגבי חיבור: (ח 1 ) אסוציאמיוויות — 0 + (ל 1 +ב) = 
( 4-0 ל)+ 3 ; (ח 2 ) קיום איבר 0 (אפס), המקיים 3 = 3-0 
עבור כל איבר בחוג £ ; (ח 3 ) קיום איבר נגדי — למשוואה 
0 = ^■ו- 3 יש פתרון בחוג (הפתרון הוא יחיד ומסומן ב-). 
לגבי כפל: אסוציאטיוויות — 0 .( 3.11 ) = ( ש .ל). 3 . 
לגבי חיבור וכפל יחד: דיסטריבוטיוויות — 

(ד 1 ) 4-3.0 נ 1 .ב = ( 0 134 ). 3 ; (ד 2 ) 3 : 0.3 .ב 1 = 3 .( 0 + נ}) 

דוגמות: חוג המספרים השלמים הזוגיים, או חוג כל 
המספרים השלמים ; קבוצת כל הפונקציות הממשיות המוג¬ 
דרות בקטע [ 0,1 ]! חוג כל הפולינומים בעלי מודמים מתוך 
חוג נתון. 

בספרות המאתמאטית מופיעים גם הצירופים והמושגים 
הבאים הקשורים לחוג: חוג עם יחידה — חוג המכיל איבד 1 , 
המקיים 3 = 1 .3 = 3 .1 ; חוג קומוטאטיווי — חוג שפעולת־ 
הכפל שלו מקיימת את החוק הקומוטאטיווי 3 .! 1 = ( 3 .1 ; 
חוג־חילוק — חוג שבו יש פתרון למשוואה ל = 3x עבור 
כל 0 ^= 2 . בחוג זה יש אפשרות לבצע את החילוק (אך יש 
להבדיל בין חילוק מימין וחילוק משמאל), כי לכל איבר 3 
השוגה מאפס קיים האיבר ההפוך 1 ־ב לגבי הכפל. השדה 
הוא חוג־חילוק קומוטאטיווי. 

האלגברה — היא חוג 71 המהווה מרחב וקטוריאלי מעל 
שדה ?, ז״א: לכל איבר ז בחוג ולכל איבר ב מתוך 17 
מוגדר הצירוף 0.3 כאיבר ב 4 .! צירוף נוסף זה מקיים את 
החוקים 

; 3)3 : # (3 + 1)) = 03 + 1x13 ״) = ( 33 ) *> 

03+33 = 3 ( 3 + 0 ) 


בתקופה האחרונה הוכנסו באלגברה המודרנית גם 
המושגים: חוג בלחי־אסוציאטיווי—קבוצת־איבדים המקיימת 
את דרישות החוג פרט לחוק הא 10 ציאטיווי לגבי הכפל; 
חוגיס-למחצה — שבהם החוק הקומוטאמיווי ואחד החוקים 
הדיסטריבוטיוויים — (ד 1 ) או(ד 2 ) — אינם מתקיימים. 
, 19 :־' 1943 , 1 ו 7 < 1 )! 411 ) 1 ( 7 ) $104 ,עש 4 ז 16 :' 44 ■ 161 ) .חס .£ .מ 

. 11 { 001101 ,.:) 50 . 41.1111 .: 110 ) 4 ,) / 1% ( 81 / 0 )•( $17111:711 , 1115011 ) 1:16 

. 1956 ,( 37 . 1151 ? 

ש. ע. 

חןדזי:י?קי, דניאל — 1 ; 1001 ))\ 010010 311101 ( 1 — ( 1726 , 
דאנציג— 1801 , ברלין). צייד וחרט גרמני(ממוצא 
פולני), ח׳ התחיל בעבודתו האמנותית כצייר מיניאטורות- 
של־ז׳אנר, מהן סצנות־של־שיחד. ברוחו של ןטו (ע״ע), וסדין 
תיאורי ההווי המשפחתי של הבורגני בן המאה ה 18 . מ 1757 
ואילך הקדיש את כל זמנו לחריטה ויצר למעלה מ 2,000 
תחריטים, בעיקר על אותם נושאים ובאותו סיגנון כיצירתו 
במיניאטורות. הוא עשה תחריטי־נחושת כאילוסטראציות 



תיא 5 חור.יביצקי: הצייר עם בני סיצפ־ר,.' ב־דר עיודחו ( 1771 ) 


למהדורות של הקלאסיקנים ושל כתבי סופרים בני־דורו, 
לאלמנחים ולספרים אחרים שהיו פופולאריים ביותר בתקו¬ 
פתו. ב 1764 חיה לחבר האקדמיה של ברלין, וב 1797 — 
למנהלה, ח׳ היה אמן דייקן, יבש במידת-מה, אך לפעמים 
גם פיוטי. מיצירותיו הטובות ביותר — התחריט המתאר את 
עצמו ליד השולחן כשהוא מוקף בני-משפחתו, והציור (גם 
תחריט) "הפרידה של קאלה". הוא אף חרט את הפורטרטים 
של רבים מבני-זמנו המפורסמים. 

, 1857 ,) 1 /) 77 / 1 )) ?׳ 0 /\ 1.11 ,וסרן-סיד ; 1909 . 101-102 
?' 111 01 8111/1 ? 11 ' 7 . 0 ,ןי:־ן.<;־ז 14 . 14 .\, ; 1902 ,*? 110111111 411 
.( : 1936 .(. 1 ״ 7 .גז 0 י\ 1 חח\/ ,)ח 10 ז 0 1 >ח 0 11,111 ) 01x1 ) 

,! 0011:51 0/1 '(' 111011111 ! 1011 ) 11114 / 1 ) 07711 4 . ,ז:>חת 1:1 § 

. 1956 , 139 ״ 4 * 85 

מ. ו. 

ח׳ באמנות. תיאורי ח׳ (ואדם) הם אחד הנושאים 
החשובים ביותר באיקונוגראפיה הנוצרית בגלל מעמדם 
המרכזי במעשה החטא הקדמון (ע״ע). תיאורי ח׳ מופיעים 
במסגרת ארבע חטיבות של נושאים: (א) בריאתה: (ב) 
החטא הקדמון וענשו; (ג) התיאור הסטאטי של דמותה 
(בצד דמותו של אדם); (ד) כפרט בתיאורי ירידתו של ישו 
לשערי־גיהנם. — בדרך כלל מתוארים אדם וח׳ עד לאחר 
גירושם מגן־עדן במערומיהם. או כשעלי־תאנה (לעתים 
מדומים) מכסים את מערומיהם (תמ׳: ע״ע אדם). 

תיאורי בריאת ח׳ מופיעים בתדירות החל מן המאה ה 10 , 
עפ״ר במסגרת תיאורי בראשית — בפסיפסים ביזאנטיים 
(ונציה. פאלרמו), בתבליטי דלתות (הילדסהים, ותנה) 
ושערים של כנסיות רבות, באילומינאציות של כתבי־הקודש, 
בציורי-קיר, בציורי חלונות־צבעובין (שארטר) וכר. ברובם 
מוציא ה׳ את ח׳ בידיו מגופו של אדם, ובקצתם (במסורת 
הביזאנטית) מברך ה׳ מרחוק את ח׳ המגיחה בעצמה מגופו של 
אדם; המסורת האחרונה נשתמרה בפרסקות של מיכלאנג׳לו 
(בקאפלה הסיכסטינית), — תיאורי החטא הקדמון מופיעים 
בשפע' כבר ביצירות האמנות הנוצרית המוקדמת — בציורי 
הקאטאק 1 מבות והזכוכיות המוזהבות ובעיטורים הפיסוליים 
של גלוסקמות (בעיקר במאות ה 3 — 4 ). רובם תיאורים 




173 


חוה — חוזה 


174 


סטאטיים־תמציתיים של אדם וח/ כשהם עומדים ליד עץ* 
הדעת, שעליו כרוך הנחש, או בעת אכילת הפרי, פיתויו 
של אדם וכד. איקונוגראפיה זו נשתמרה בוואריאציות רבות 
עד שפחתה חשיבותו של הנושא הדתי. התיאור הסיפורי של 
החטא הקדמון מופיע לראשונה בכ״י מצויירים (כ״י בראשית 
של וינה, ועוד), ולאחר מכן — ביצירות כנסייתיות רבות 
כחלק ממחזור של סיפורי־בראשית או כיחידה נפרדת, 
בדרך־כלל מתוארות האפיזודות הראשיות בדרגות שונות 
של פירוט, ולעתים אף זו בצד זו (במאות ה 15 — 16 ). — 
דמויות בודדות של אדם וח׳ עיטרו שערי כנסיות של 
יה״ב, בעיקר בצפון־אירופה. ולעתים קרובות הופיעו אף 
על לוחות־מזבחות מצויירים (גרמניה ופלאנדריה; הדוג¬ 
מה המפורסמת ביותר — "מזבח גנט" של האחים נן 
איק [ע״ע: תמ ׳ ]). 

נושאי אדם וח׳ היו מקובלים מאד בארצות אלה גם 
במאות ה 16 — 17 (דירר [תפר: ע״ע גרפיקה, עמ׳ 662 ], 
קרנך, גוסרט ועוד), וכן באיטליה (מיכלאנג׳לו [תמ׳: ע״ע 
אדם, אדם הראשון, עמ ׳ 526 — 530 ]? טיציאן). לאתר תקופה 
זו איבד נושא זה את חשיבותו הדתית והתחיל לשמש 
אמתלה לתיאורי-עירום נאטוראליסטייס, למראות פאסטו* 
ראליים וכד, שבהם מתוארים אדם וח׳ עפ״ר כבעלי יופי 
גופני אידיאלי, ואף חושני? בניגוד מעניין לכך עומדת 
האינטרפרטאציה הראליסטית של רמבראנט. — באמנות של 
200 השנים האחרונות ניברת בעיקר גישה רומאנטית, או אף 
סנטימנטאלית, לנושא זה, וכיום ירדה חשיבותו כליל. 

171 1727 ) 1 )^ 2/1271 ) 17 271 ? 1271 )" €7 . 1 ) 12111171% ) ) 1 ) 0 012 , 0111101 ־ 11 £ .ן 

1772 47 ) 1 ) 0 י 51€111 ח€תו £1 - 11 ז* ; 1903 , 1 ) £1171 1271 ) 271 !) 1711 . 1 ) 

1 ) 01 7/12 ) 4.71 771 #11712 7/12 ,(. 1 ) 0 ) ; 1923 , 12 ) #11 

, 1956 , ( 1117772171 ) 2 ' 7 

א. רו. 

חו 1 לם 1 ן, (יוסף) ךניאיל — 08 ^נ 1 ה X80 .ג — ( 1819 , 
וילנה — 1911 , פטרבורג), מזרחן רוסי, יהודי 
מומר. ח׳ היה בנו של למדן עני, שמת בגיל צעיר? הוא 
עצמו היה בנעוריו ״מתמיד״ ו״עילוי". בגיל 17 השיאו לו אשה, 
שממנה התגרש בשל היותו ״משכיל״. ב 1841 הגיע ח׳ ברגל 
לריגה, ומכאן נסע, בעצת מכם לילינטל (ע״ע), לברסלאו? 
א. גיגר (ע״ע) קרבו, ופרדיננד לסל (ע״ע) לימדו גרמנית. 
ב 1850 הוכתר ח׳ בתואר ד״ר לפילוסופיה מטעם אוניברסיטת 
ליפציג. ב 1855 השתמד לפראווסלאוויות, והיה פרופסור 
ללשונות שמיות באוניברסיטת פטרבורג וגם בשני הסמי¬ 
נריונים לכמרים פראווסלאוויים וקאתוליים, ונבחר לחבר- 
כבוד באקאדמייתיהמדעים הרוסית. ח׳ פירסם מחקרים 
חשובים באשורולוגיה, בבדיקת כתובות עבריות עתיקות, 
בדקדוק עברי ובמדע־המקרא. את המקורות ידע לפרש בדיי¬ 
קנות ובזהירות ? בתפיסתו המדעית היה מושפע מגיגר, הוא 
תירגם את רוב התנ״ך לרוסית בשביל הוצאתו מטעם 
האקאדמיה הדתית הפראווסלאווית והחברה הבריטית להפצת 
כתבי־הקודש. 

לכאורה. לא התרחק ח׳ אף כמומר מן היהודים ומענייני 
היהדות, ובמקרים אחדים הופיע כסניגורם. בקשר למקרי 
עלילת־דם ברוסיה בשנות ה 60 — 70 פירסם שני מחקרים, 
שהם החיבורים הממצים ביותר בזיכוי היהודים מעלילת־הדם. 
ב 1892 פירסם ח׳ את מחקרו "הסדר האחרון של ישו", שבו 
השתדל להוכיח, שרק הצדוקינדהאריסטוקרטים — ולא 
הפרושים־העממיים — היו אחראים להוצאתו־להורג של ישו, 


ושהקרע בין היהדות ובין הנצרות אירע רק לאחר מרד בר* 
כוכבא. ב 1867 — 1870 אף היה ח׳ חבר הוועד של "חברת 
מפיצי השכלה". לפי המלצתו רכשה הממשלה הרוסית 
את אוסף כד,"י של א. פירקוביץ (ע״ע), לאחר שח׳ דחה 
את ההוכחות — שהביא א. א. הרכבי (ע״ע) — לזיופיו של 
פירקוביץ. 

ח׳ הוסיף לבוא בכתובים עם סופרים עברים, תלמידי' 
חכמים ורבנים. ומפעם לפעם היה מתבטא בהערצה על הער¬ 
כים המסרתיים של היהדות, בשלילה על המשכילים, ואפילו 
בתלונה'חריפה על חילולי-שבת שלהם, במכתב לי. ל. גורדון 
( 1888 ) כתב: "אצבעו הקטנה של ר׳ חיים מוולוז׳ין שווה 
יותר ממאה עורכי־דין, שאיבדו את המעלות הלאומיות שלנו". 
ייחסו לו את האימרה: .,עכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי". 
ליום־הולדתו ה 80 ( 1898 ) יצא ספר־יובל לכבודו בעריכת 
דוד גינצבורג (ע״ע). אולם לאתר זמן נודע, שכל פעו¬ 
לותיו לטובת היהודים והיהדות נעשו תמורת תשלום מלא 
מאת הבארון הוראץ גינצבורג (ע״ע); ואילו מעצמו לא 
יצא ת׳ נגד האנטישמיות ולא נלחם למען זכויות היהודים 
ברוסיה. — משני בניו של ח׳ היה האחד פיסיקן חשוב 
והשני משפטן? שניהם ניתקו כל קשר עם היהדות, ואף 
היו אנטישמים גלויים. 

ש. ל. ציסרון, מאחורי הפרגוד, 34-7 , תרפ״ד! ש. גינזבורג, 

משומדים אין צארישן רוסלאנד, 1946 . 

א. אח. 

ח!־זה, הסכם בעל תקפות משפטית בין שני צדדים (או 
יותר), שעל פיו מתחייב צד אחד כלפי השני 
(או מתחייב כל אחד כלפי רעהו) להתנהגות מסויימת, כגון 
מסירת חפץ, עשיית עבודה, הימנעות מפעולה, וכיו״ב. 

במשפט הנוהג בישראל מוסדרים הח" ע״פ מקורות- 
משפט שונים, מהם עותמאניים, מהם מאנדאטוריים, מהם 
אנגליים ומהם ישראליים. 

יש להבדיל בין עיסקות משפט היוצרות רק התחייבויות 
(ובין הצדדים בלבד) —עיסקות אובליגטוריות—ובין עיסקות 
חפציות או ראליות המביאות לשינוי במצב המשפטי האוב- 
יייקטיווי("לפי כלי עלמא"). לפי משמעותו הרחבה של המושג 
ח' כלול בו נם הסוג השני; אולם לפי מובנו המצומצם מציין 
הח׳ רק את ההסכם שהוא מקור לחיובים. — לעתים קרובות 
נראית עיסקה כאחת בלבד, ובכל זאת כלולים בה שני 
היסודות: כך, למשל, כלולים בעיסקה בדבר מכירת חפץ 
ידוע ומסויים גם ההסכם החפצי להעברת הבעלות וגם 
ההסכם האובליגאטורי בדבר ההתחייבות למסירה, וממנו 
נובעות התחייבויות אובליגאטוריות נוספות, כגון חובת הקו¬ 
נה לשלם — אם לא שילם כבר בשעת עריכת ההסכם — או 
אחריות המוכר להיות החפץ חפשי מפגמים נסתרים וכיו״ב. 

כלל גדול בדיני הח׳ הוא חופש-ההתקשרות, 

ז״א — אין הצדדים מוגבלים לאותם חח" המוסדרים במפורש 
ע״י הדינים, אלא חפשיים הם לעצב ח" אתרים, גם אם לא 
היו ידועים בעבר, ח" "בני בלי־שם". כמו־כן חפשיים הצדדים 
להתניה על החוק, ז״א — לתת לח׳ כל תוכן הנראה להם 
ולסטות גם מכללי המשפט, בתנאי שלא יהיו אלה "כללי 
מצווה" (כל׳ כללים התלים בכל מקרה ומקרה). בתולדות 
המשפט מיה״ב עד העת החדשה הלך וגבר חופש־התקשרות 
זה, עד שראה החוקר האנגלי הנרי מין ( 6 ח 1 ב 1 \ . 9 ) לסכם 
את ההיסטוריה המשפטית בנוסחה: "מן המעמד ( 1:115 ג 81 ) 


175 


חוזה — דווזה מסחרי 


176 


אל הח׳ (צ 11 ז 30 -םח 00 )"; אולם מימיו של מין שוב צומצם 
חופש־ההתקשרות במידה ניכרת ונתרבו האיסורים וההגבלות, 
לשם הבטחת השיוויון בין האזרחים ולשם שמירה על הצד 
החלש מבחינה כלכלית. 

הח׳ אינו נוצר אלא ע״י הצעת הצד האחד והסכמת הצד 
השני. כל עוד לא הסכים האחרון, רשאי המציע לחזור בו < 
לפי המשפט הנוהג בישראל, גם הצהרה מפורשת של המציע, 
שלא יחזור בו במשך זמן מסויים, אינה מספקת למנוע את 
זכותו של המציע לחזור בו; לפי המשפט האנגלי אין הצהרה 
כזאת מחייבת אלא אם כן נערכה בצורת כתב פורמאלי, או 
שניתנה בעדה תמורה ע״י הצד השני. — בח׳ נדרשות ע״י 
המשפט כמה מידות, שבלעדיהן הח׳ בטל או בר־ביטול; 
מהן: כשרותם של הצדדים — שהיא חסרה לקטין ולשוטה; 
הסכמה הדדית — שהיא פסולה אם הושגה ע״י הטעיה, או אם 
ניתנה מחמת טעות אחרת שע״פ החוק יש בה כדי לעשות 
את ההסכמה בטלה, או מחמת אונם. — לפעמים נדרשת גם 
צורה מסויימת לח׳ — צורה בכתב ולפעמים אף פורמאליות 
נוספת. בישראל רק ההסכם החפצי על מכירת מקרקעין, או 
על שכירות מקרקעין לפרק־זמן שלמעלה משלוש שנים, טעון 
עריכה בכתב ורישום בספרי־האחוזה. — מידה נוספת הנד¬ 
רשת לעתים היא ה״סיבה״ (לאט' 031183 ) או ה״תמורה" 
(אנגל׳ 1 ז 0 ז 31 ז:>! $11 מ 00 ): לפי המשפט הרומי וכמה שיטות־ 
משפט מודרניות המבוססות עליו צריכה ה״סיבה" להיות 
מותרת ומספקת בעיני הדיין כדי להצדיק את ההתחייבות; 
לפי המשפט האנגלי מתבטאת ה״תמורה" במעשה או במחדל 
מסויים או בהבטחה למעשה או למחדל של הצד המקבל את 
ההבטחה. מעשה שכבר נעשה בעבד אינו נחשב לתמורה, 
שהרי המבטיח לא יקבל דבר בעד הבטחתו. איו דורשים 
שהתמורה תהיה כדי שיעור הבטחת המבטיח, ואף לא שתהא 
מועילה לו. למעשה הלכו והקלו במשפט האנגלי בדרישת 
מידת ה״תמורה", ורבים מבקשים את ביטולה. — בישראל 
שנוי דבר ה״תמורה" במחלוקת, ובפסקי־הדין הובעו על כך 
דעות שונות. 

לעתים דרושה צורה מסויימת — בעיקר הצורה בכתב — 

לא לשם יצירת הדד, אלא לשם הוכחתו במשפט בלבד. כך, 
למשל, לפי המשפט הנוהג בישראל, כל הח" שרגילים לערכם 
בכתב, וערכם עולה על עשר לירות, יש להוכיחם בכתב, אם 
הצד השני אינו מודה בהם. ח׳ בכתב, שבעליו לא הדביקו 
עליו פולים לפי פקודת מס־הבולים, אינו בטל משום כך, אך 
לא יתקבל במשפט כהוכחה, ועל בעל־הדין להוכיחו בדרכים 
אחרות (אם אין החוק דורש להוכיחו בכתב דווקא). 

נחשבים לבטלים ומבוטלים הה" האסורים ע״פ החוק או 
שמטרתם להביא לעבירה על החוק (כגון ח , בניגוד לחוקי 
הפיקוח על המטבע או ח׳ לביצוע פשע), או על דרכי 
המוסר; וכן בטלה ומבוטלת לא רק ההבטחה לביצוע המעשה 
האסור או הבלתי־מוסרי, אלא אף הבטחת הצד השני לשלם 
בעד מעשה כזה, וכיו״ב. 

היחסים המשפטיים הנוצרים ע״י הח׳ קיימים, בדרך־כלל, 

בין הצדדים לח׳ בלבד, ולא לגבי אחרים, אף אם אלה עשויים 
להפיק ממנו תועלת; למשל (ע״פ המשפט הנהוג בישראל 
ובכמה ארצות אחרות), אם פלוני מתחייב בח׳ שנערך עם 
אלמוני לשלם סכום לצד שלישי, אין האחרון זכאי, בדרך- 
בלל, לתבוע את התשלום מן המבטיח, מאחר שהזכות לךבר 
תשלום לצד השלישי ניתנה לצד השני בלבד. 


כשנערך ח/ חייבים הצדדים לקיימו, אלא אם כן בוטל 
בהסכמה הדדית. יש מקרים, שבהם משוחרר החייב ממילוי 
התחייבותו — כשהמצב האובייקטיווי נשתנה לאחר עריכת 
הח׳, והדבר מונע מן החייב (ומכל אדם אחר שהיה נמצא 
במקומו) את האפשרות למלא אחרי הזז/ השיחרור ניתן ביד 
רחבה למדי לפי המשפט העותמאני הנוהג בארץ. עמדה 
הפוכה מזו נוקט, באופן עקרוני, המשפט האנגלי. אלא 
שלמעשה גם לפיו רבו מקרים יוצאים־מן־הכלל, שבהם פטור 
החייב, שאין בידיו למלא אחרי הח׳ מחמת אונס. אם החייב 
אינו מקיים את הח׳ בלי שתהיה לכך הצדקה חוקית כלשהי, 
עליו לשלם את דמי הנזק שנגרם לצד השני. למעשה, 
מומתקים הדינים הללו לגבי נזקים יוצאים־מן־הכלל ובלתי־ 
צפויים מראש, שנגרמו לבעל־החוב כתוצאה מאי־מילויו 
ע״י החייב. במקרה שאין באי־מילוי הח׳ מצד החייב "כוונה 
רעה". אין הדינים העותמאניים מטילים עליו פיצוי מלא, אלא 
רק פיצוי כדי "חסרון־הכים" של בעל־החוב, להבדיל מ״מניעת 
הרווח״. — לפעמים קובעים הצדדים בח׳ את סכום הפיצויים 
שיש לשלם במקרה של הפרה. לפי המשפט האנגלי יש לשלם 
את הפיצויים האלה רק אם ניתן להניח, לפי המסיבות, שנק¬ 
בעו דווקא כפיצויים ולא כקנס, ובהתחשב בנזק הממשי שנג¬ 
רם, לפי המשוער, ע״י ההפרה. בתי־המשפט הישראליים 
נוהגים לפסוק לפי עקרונות אלו. אע״פ שספר־החוקים העות־ 
מאני מכיל, למעשה, דינים אחרים. לפי המשפט העותמאני 
אין לתבוע פיצויים על הפרת ח/ אלא אם כן היתרה קודם 
התובע בצד השני התראה נוטריונית, שבה ניתן לחיב המפגר 
במילוי התחייבותו זמן סביר לשם תיקון המעוות. מותר — 
ואף נהוג — להכניס בח , תנאי בדבר ויתור על שליחת 
התראה נוטריונית במקרה של הפרת הח׳. 

יש שיטות־משפט שלפיהן ניתן לעיתים לא רק להטיל 
תשלום פיצויים על מפר ח׳, אלא גם להכריח את המתחייב 
למלא אחרי חובתו שהבטיח. המשפט האנגלי מעניק זכות זו 
("ביצוע הח׳ בעין") לבעל־החוב במקרים יוצאים־מן־הכלל 
בלבד, כשהפיצויים אינם מספקים אותו (רק לגבי מקרקעין 
הביצוע בעין מקובל הוא, בדרך־כלל). לשם כך מטילים צו 
על החייב, ואם אינו מציית, אפשר להוציא נגדו פקודת־ 
מאסר כדי לכפות עליו קיום הצו, נוהג זה נקלט בא״י בזמן 
המאנדאט, ולא חל שינוי בזה בפסיקת בתי־המשפט במדינת 
ישראל. 

על ח" ע״ם ד י ן-תו ר ה ע״ע ק נ ין; שטר. 

וע״ע חיובים, דיני-. 

מג׳לה (תרד ג. פרוגיקין), תשי״ב 3 ; ר. גדעון וא. וינוגרד, 

תחים (״הלכות״, ה׳), 1958 ; ז. צלטבר, דיני הודם. 1962 ; 

- 8115 ז' 1 ? $11 11 ? 31 * 1 /<) ' 1.1111 21111 ) ? 11 ־ 7 ,־[£ל} 100 ד 1 . 4 . . 0 

' €314 110 ז 011 ?$/ 31 ?-{ 7 4 ✓ . 5 ; 1936 , 71 , 112 ) 

/ס גיז/׳/ןץמח? , 1$, ]936—38*■; \\ 7 . 1^. 11x011 ס 3 י 111 /ס 0 ןס 

- €011 011 י ׳(* 31111 ) .ן < ־ 1 ' 1959 ,!? €011113 ןס 1 ) €31 ן/$!}£[( 12 ? 1/2 

.^ 1961 

ג. ט. 

ח 1 זה מסחרי, חוזה (ע״ע) בין שתי מדינות (או מדינות 
רבות), הבא להסדיר את היחסים המסחריים ביניהן 
מבחינת קביעת המסגרת החוקית, במטרה להבטיח ולפתח 
את יחסי־המסחר ביניהן. 

תכנו של החה״ט מותנה במשטר, במדיניות סחר־החוץ, 
בתפקיד המדינה במשק, במצב הכלכלי במדינה, ובמטרה 
הספציפית שלשמה הוא נחתם. לפיכך היתה משמעות שונה 
לחוזים מסחריים בתקופות שונות. הסכמים מסחריים כבר 



177 


חוזה מסדזרי 


178 


היו ידועים בימי־קדם; בתנ״ך בבר נרמז על הסכם מסחרי 
בין חירם מלך צור ושלמה המלך(מל״א ה, כב—כו). ח״מ בין 
רופא וקרת־חדשת נחתם ב 509 , ב 348 , ושוב ב 306 לפסה״ג. 
משלהי יה״ב ידועים ח״מ בין ברית־ההאנזה ובין אנגליה 
( 1473 ) ובין אנגליה ובורגונדיה ( 1496 ). לגבי המדיניות 
הכלכלית במאה ה 18 חשוב היה ההסכם בין אנגליה ובין 
ספרד בדבר הסדר הסחר — ביחוד סחר־העבדים — עם 
המושבות באמריקה ( 1713 ). חשיבותם ומספרם של החה״מ 
גדלו ביותר בעת החדשה. 

במובנו הרחב ביותר קולל המונח ח״מ היום לא רק 
את ההסדרים המתייחסים לסחר בסחורות ושירותים (פרט 
לאמצעי־המימון), כגון תעריפים, סידורי מכס׳ רישויי יבוא 
ויצוא וכר, אלא גם סעיפים המתייחסים לזכויות הנציגים 
הקונסולאריים, היחס לנציגים מסחריים זרים ולרכוש זר 
והטיפול בהם, ההגנה על פטנטים, סמלים מסחריים וזכויות־ 
סופרים, היחס לספנות זרה י וכר. חוזה מסוג זה קובע עפ״ר 
עקרונות כלליים רחבים ביחסים הכלכליים בין המדינות, 
כגון עקרון "דין אזרחי־הארץ" או עקרון "דין האומה המע־ 
דפח ביותר" ואינו מטפל בסחורות או בשירותים ספציפיים. 

עקרון דין אזרחי־הארץ פירושו שכל צד מעניק 
לצד השני אותו היחס שהוא מעניק לאזרחיו הוא. עקרון 
זה אינו חל על סחורות, אלא מתייחס לזכויות של הפרטים, 
בשטח הפעילות הכלכלית, המסחרית והתעשייתית, ההגנה 
בפני החוק, הספנות, המיסוי וכר. 

עקרון דין האומה המעדפת ביותר (דאמ״ב) — 
משמעותו אינה זכויות־יתר למדינה מסויימת, אלא הבטחה 
להעניק למדינה זו אותן הזכויות ואותו הטיפול הניתנים 
או שיינתנו לכל מדינה אחרת. מכאן. שהוויתורים או 
ההטבות שכל צד מעניק לשני אינם מוגדרים מראש, אלא 
תלויים גם בוויתורים או בהטבות שיוענקו בעתיד לארץ 
שלישית. הדגש מושם בעיקר בעקרון אי־ההפליה, אך קיימים 
גם חריגים, כגון במקרה של סחר בין ארצות שכנות, עם 
מושבות, או עם איחודי־מכס ואיזורי סחר חפשי — שבהם 
מותרת הפליה מסויימח. בדרך־כלל, דאמ״ב מוענק באופן 
הדדי ע״י שני הצדדים להסכם, אולם היו מקרים בעבר שזכות 
זו הוענקה באופן חדיצדדי; במאה ה 12 העניקו ארצות 
הלוואנט דאמ״ב לערים־מדינות האיטלקיות באופן חד־צדדי. 

באירופה, לאחר שנות ה 1860 (ע״ע ק 1 בדן), נחשבה 
שיטת הסכמי דאמ״ב בענייני מכס כדרך הטובה ביותר 
להגיע לסחר חפשי. במשך תקופה ארוכה, לפני מלה״ע 1 , 
שימש דאמ״ב בסים לסחר העולמי. לאחר הפסקה ממושכת 
שוב מתנהלים היום כ 80% של הסחר העולמי על בסיס זה. 

מבחינה היסטורית התייחס דאמ״ב בעיקר לשאלות מכס— 
מכיוון שתעריפי־המכס הגבוהים היו במאה ה 19 המכשול 
העיקרי לסחר הבין־לאומי; אולם לאחר שבמלה״ע 1 ובתקופה 
שלאחריה הונהגו הגבלות כמותיות (מכסות) על היבוא, 
התעוררו ויכוחים בדבר התייחסות דאמ״ב גם להגבלות 
אחרות. היום הנוהג הוא לציין בחה״מ במפורש את הנושאים 
שאליהם מתייחס עקרון זה ; אם לא צויין—הרי הוא מתייחס 
(לפי קביעת המוסד לחוק בין־לאומי, 1934 ) למכס והסלים, 
לדרך גבייתם ולתקנות וסידורים לגבי השיחרור מבית־המכס. 

הסכם כללי של מכס וסחר (ידד^ס) נחתם 
ב 1947 במוזה בין 23 מדינות, שייצגו כ% מסחר־העולם! 
זהו הנסיון המקיף ביותר שנעשה אי־פעם כדי להתגבר על 


המכשולים העומדים בדרכו של הסחר הבין־לאומי. גם הסכם 
זה מבוסם על עקרון דאמ״ב. בינתיים נצטרפו לו עוד 
19 מדינות, וביניהן ישראל ( 1962 ). ההסכם מורכב משלושה 
חלקים: ( 1 ) טיפול בשיעורי המכס וצימצומם, ובכלל זה — גם 
סעיף המעניק באופן הדדי דאמ״ב, וכן רשימת שיעורי־המכס 
המופחתים, שעליהם מתחייבות המדיגות־החברות במו״מ רב־ 
צדדי המתקיים מפעם לפעם; ( 2 ) דיון בהגבלות האחרות 
על הסחר, כגון מכסות־יבוא, מסים פנימיים, קשיי־יבוא 
אדמיניסטראטיוויים וכד׳ — מתוך מגמה לשמור על ערך 
הנחות המכס שהושגו; ( 3 ) עניינים אירגוניים. 

הסכמי־הסחר הקלאסיים התייחסו בעיקר לבעיות המכס, 
שהיה המכשול העיקרי בדרך הסחר החפשי בתנאי הכלכלה 
החפשית. מ 1930 ואילך ולאחר מלה״ע 11 ניתנו המשק ברוב 
הארצות והסחר העולמי בכבלי פיקוח והגבלות כמותיות. 
בתנאים כאלה אין משמעות רבה לוויתורים במכס— מכיוון 
שאיסורי־יבוא אדמיניסטראטיוויים נעשו גורם מעכב חמור 
יותר מחומות המכס. לפיכך הצורה החשובה ביותר של ח״מ 
בתקופה שלאחר מלה״ע 11 היתה זו של הסכם־מבסות דר 
צדדי. חוזים כאלה הם עפ״ר הסכמים לטווח קצר — בדרך־ 
כלל לתקופה של שנה— ומתייחסים בעיקר לחילופי סחורות; 
מטרתם היא להבטיח קיומו של סחר תוך מניעת התהוות 
גדעון במאזן־התשלומים. ההסכם קובע לגבי כל צד רשימה 
של סחורות, שיבואן מן המדינה השניה יותר בגבולות 
הכמויות או הסכומים הנקבעים בהסכם. 

לעתים סך היבוא והיצוא נקבע במכוןן כבלתי־מאוזן, בדי 
לאפשר החזרת חוב או העברות הון; אולם, בדרך־כלל, תפקיד 
המכסות הוא להביא לידי איזון בסחר בין שני הצדדים. מחוץ 
למסגרת של יבוא ממשלתי אין איזון זה מובטח תמיד, 
והקף הסחר הנקבע ע״פ המכסות אינו אלא אומדן בלבד; 
למעשה אין ההסכם אלא התחייבות להעניק רשיונות יבוא 
ויצוא. ביצוע הסחר נתון בידי היבואנים והיצואנים — 
ובמידה שהם אינם מעוניינים בקניית אותם הפריטים בכמויות 
שנקבעו בהסכם, עשוי להיווצר גדעון או יתרה לטובת אחד 
הצדדים. צורח התשלום של הגרעון המתהווה, וכן השיטה 
הכללית למימון הסחר בין שתי המדינות, הם נושא להסכם־ 
תשלומים מיוחד, שהוא לפעמים חלק אינטגראלי מן החה״ם 
ולפעמים הסכם נפרד. הסכם־התשלומים קובע, בין השאר, 
את שער־המטבע, את החשבונות שיקדימו בבנקים המרכזיים, 
את הצורה והזמן של ישוב היתרות בעת קיומו של ההסכם 
ועם התרתו, וכן את גובה האשראי הטכני ההדדי שהמדינות 
מעניקות ז 1 לזו. 

בה בשעה שלהסכמי־מכסות דו־צדדיים מוצמדים הסכמי־ 
תשלומים, מחליפים סחורות בסחורות במישרין — ללא 
תשלום — על סמך ה ס כ מ י ־ ח ל י פ י ן מיוחדים. 

ההסכמים המסחריים (הסכמי־מכסות) חשובים ביותר 
לקיום הסחר בתנאי מחסור במטבע זר. הם מאפשרים למדינה 
לבצע יבוא החיוני לה ללא תשלום מטבע קשה, ומאפשרים 
יצוא לארץ הסגורה ליבוא מן החוץ. כמו־כן מתאפשר יצוא 
שאינו, בדרך־כלל, בר תחרות בתנאי סחר חפשי. 

החסרונות של הסכמים מסחריים דו־צדדיים הם: 1 ) מחירם 
של המוצרים הנקנים הם עפ״ר מעל למחיר העולמי, וטיבם 
לפעמים ירוד; 2 ) כדי להבטיח את היצוא לא תמיד 
מבצעים קניות של סחורות־יבוא חיוניות, אלא גם של כל 
סחורה שהצד השני מעוניין למכרה ואינו יכול לעשות זאת 



179 


חרזה מסחרי — חוכז־השדרה 


180 


בדרך אחרת; 3 ) הצורך באיזון הסחר במסגרת החוזה 
מצמצם את הקף הסחר הכללי, מכיוון שאין אפשרות להש¬ 
תמש בעודף במאזן הסחר עם הארץ א׳ לכיסוי גדעון בסחר 
עם הארץ ב׳. 

ישראל חתמה עד 1962 — נוסף על הסלם־ז״ד^ס — על 
29 חוזים או הסכמים מסחריים, מהם 14 הסכמי־מכסות; 
החשובים ביניהם מבחינת הקף הסחר הם ההסכמים עם 
תורכיה, יוג 1 סלאוויה, צרפת ופולניה. 

מ. מושקט, שיתוף פעולה בינלאומי ומוסדות בינלאומיים, 

1961 { , $00 071 ' 81 } 111$ <} 18 811071 ^ 1 18 ? 1 ) €1814$£ £8 , 11 ) 10 .>! 
. 171011 מיו 010 , 80111100££01 .ע ; 1928 

- £00110 1121071181101181 , #111 >ץ\ £115 .*ד .? ; 1930 ,? 07700/1 ^ 61 

10 / 'ל 0874 ) £07 0 ^ 7 , 0 ־ 1 ־< 53 . 6 \ 1 : 1938 , 17110$ 

, £1 610 ־ 01 !_) . 1 ^ ; 1939 , £78171 £ 7$1 7001710111 § 4 778110 10811 ( 7710 4 
- €0171 , 431 : 1011 $ < £<) 1 . 03£110 ; 1941 , 77840 07111 ^ 10 8877107 $ 

- 0 <} 870 . 1711077181 , 8071011 17110711/87 1110 111 /( 0110 * 1 171070181 
80701217 , 0$011 :) 111 \ .? . 11 ; 1942 , 8011010$ 1$81101181 8114 $81$ 

0£ .:זקסיג! \. 8 ס ; 54 * 19 , ¥0714 \ 87 ׳ 80$18 1110 1/1 0 § 1811 /^ x £ 
, 17840 ' 8114 1871$$ ' 012 £7001120111 4 0080781 1/10 ' . £0 8:3 
- 4$ $? 111071 ^ 8 ? /ע 11$8£0 01770111 , 01 ( £001 10 > ג) . 14 ./ ; 1755 
, 601111 ח 0 ו[י| 0 .- 1 ; 1955 , £7001710111$ 4 77840 8114 7001110111$ 
,־] £0 ־ 01 י 1 ת 7:0 ־ע;׳\\ 506 , 0 ;* 1955 , 976 969 , 1 ,/ £88 101181 ? 171107718 
.( 1 ;* 1960 , 107 ־ 102 , 1 ,/ £88 1711071181101104 /ס 1118/11181 

. 1961 , 502-505 , 708110 $ ' 7 / 0 / £88 נ ז 31 א- 610 

מי. ר. 

חוז׳וב (׳"יס^-״״ס), עיר־תע&יה בפולניה, באגן המכרות 
של שלזיה־עילית! 147,000 תושבים ( 1960 ). בעיר 
מרוכזים תעשיה כבדה (יציקת ברזל ופלדה) וענפים שונים 
של תעשיה קלה: מיפעלים לייצור מכונות, קרונות־רכבת, 
מלט, דשנים, זכוכית, לבנים, כוהל. בח׳ תחנת־כוח חשמלית 
גדולה. — ח , צורפה לעיריה אחת ב 1934 מכמה ערים סמו¬ 
כות זו לזו, שתעשייתן התפתחה במאה ה 19 על בסים מכרות 
הפחם והברזל שבסביבה. עד 1870 היו המכרות ומיפעלי- 
התעשיה בידי הממשלה הפרוסית, ואח״כ בידי חברות־מניות. 
ב 1920 עברה ח׳ לידי פולניה. — הקהילה היהודית בח׳ 
נוסדה ב 1845 , וביהכ״נ הראשון נבנה ב 1865 . ב 1931 ישבו 
בעיר כ 4,000 יהודים. יהודי איזור־ח' גורשו באוקטובר- 
נובמבר 1939 . 

ח׳וזיכזטן מחוז של פרס, על חוף שט־אל־ערב 

והמפרץ הפרסי! 108,930 קמ״ר, כ 2 מיליון תושבים 
(אומדן 1960 ). ח׳ כוללת את חלקה של פרם בעמק הנהרות 
פרת וחדקל ואת איזור הגבעות שלרגלי הרי־זגרוס. עד 
לפני שבים מועטות היה רוב החלק המישורי של ת׳ ביצתי, 
ואילו היום מוגבלות הביצות לאיזור הדרומי! רוב המישור 
הפך לאיזור של חקלאות־שלתין. שעיקר תוצרתו תמרים. 
אקלימה של ח׳ הוא אחד הקשים ביותר בפרט; איזור שט- 
אל־ערב הוא האיזור החם ביותר במזרח התיכון: הטמפרא- 
טורות בחדשי־הקיץ עולות בכל יום מעל ל ס 40 ! הלחות 
באויר גבוהה, אך ללא גשמים. 

עיקר התפתחותו הכלכלית של האיזור קשורה בגילוי 
הנפט ובפיתוח שדות־נפט בשולי המישור. כל השדו׳ת קשר 
רים בצינורות לאבדאן( 00 ( 2904 תושבים [ 1960 ]), שבה הוקמו 
מפעלי־זיקוק ענקיים, ודרך נמלה מיוצא הנפט. כנמלים 
כלליים פותחו חורמשהר ובנדר שפור (ע״ע). התפתחות 
נוספת באה עם סלילת המסילה הטראנם־איראנית ( 1938 ), 
המחברת את נמלי ח׳ עם הערים הגדולות שבמרכז פרם 
ועם חופי הים הכספי. — בירת ח׳ היא אח׳ואז( 00 ( 1304 נפש), 
צ 1 מת מסילות־ברזל ודרכים. 


ח׳ מקיפה את מרבית שטחה של ממלכת עילם (ע״ע) 
הקדומה; חורבות שושן (ע״ע) מצויות בה. ביה״ב נקראה 
ע״י הפרסים ערביסטאן. ח׳ היתה שטח־מריבה בין פרם 
לתורכיה, ורק ב 1847 הוכר בה שלטון פרס. בגלל בידודה 
משאר חלקי פרם ע״י הרי־זגרוס נתקיים באוכלוסייתה יסוד 
ערבי חזק, ועד סמוך למלחמת־העולם 1 שלטו בר. למעשה 
שליטים מקומיים. מזמן גילוי אוצרוודהנפט בתחומיה 
ובשכנותה נמשכו אליה עובדים רבים משאר חלקי פרם, 
ואוכלוסייתה גדלה מאז תחילת המאה הנוכחית פי שמונה 
ויותר. בעקבות הגירה זו נוצר רוב פרסי גדול באו¬ 
כלוסיית ח/ 

י. קר. 

חוט־השן־רה או ל#ד־ה#ךךה ( 115 ג״ 1 ^. 1 ־ 11111 ) 1x10 ), 
החלק הבסיסי של מערכת־ ה עצבים המר¬ 
כזית בכל המיתריים (ע״ע), מן האזמלון (ע״ע) עד האדם; 
מבחינה התפתחותית — גילגולו הישיר של הצינור העצבי 
הראשוני של העובר (ע״ע אמבריולוגיה, עם׳ 870 ). בהתאם 
למוצאו זה חה״ש נשאר צינור — מעין גליל חלול, 
אלא שקוטר חללו — התעלה המרכזית — קטן מאד ביחס 
לעובי דפנותיו; בחתך־רוחב של חה״ש נראית התעלה כנקב 
צר במרכז החתך. מיקומו של חה״ש בגוף — לאורך הגב, 



ציור 1 . סכמה של תתד־אורד של חוט־השדרה 
(מבט מצד שמאל) 

1 . מיקטע־הצוואר השדרתי ה 8 ; 2 . טיסטע־ 
החזה השררתי ה 12 ; 3 . מיקמע־המתניים 
השריתי ה 5 ; 4 . תוליית״וזצוואר הד; 
5 . חולייודהחזה ה 12 : 6 , חוליית־הטתניים 
החמישית 


מאחורי עמוד־השדרה 
(באזמלון — מאחורי 
מיתר־הגב), בתוך הת¬ 
עלה הנוצרת ע״י שלו¬ 
חות החוליות או טבעד 
תיהן. הן המבנה והן 
המיקום של חה״ש הם 
מסימניהם המובהקים 
של המיתריים ומן ה¬ 
הבדלים היסודיים שבין 
תכנית־הבניין שלהם 
ובין זו של פרוקי־הרג- 
ליים, שעיקר מערכת' 
העצבים שלהם הוא 
כבל (או שני כבלים) 
בצד ה ג ח ו נ י של 
הגוף. 

ארכו של חה״ש כ 40 

ם״מ (בגברים) והוא 

תופס בכל היונקים כ% 

מארכה של התעלה שב־ 

עמוד-השדרה, מקצה ה¬ 

קדמי עד חוליית^המת־ 

ניים השניה (ציור 1 ). 

הוא נמשך קדימה(למע¬ 

לה) אל המוח המא־ 
1 

רך, כשחדרי־המוח 
מהווים המשך והתרח¬ 
בות של התעלה המרכ¬ 
זית ; מאחור (למטה) 
חה״ש מסתיים בסיב 
דק (הציצית הסופית 
[ 101-111111316 1111101 ] ), 



181 


182 


■זוט־דושדד 



שארכו כ 20 ם״מ, בדגים 
הפרימיטיוויים, בזוחלים 
ובציפרים מגיע חה״ש 
עד לקצה הסופי של 
התעלה השדרתית. — 

עביו של חה״ש באדם 
כ 10 מ״מ וצורת הקפו 
בעיקרה עגולה־סגלגלה, 

כשהקוטרהמצחי(ימיך 
צ ,, ר 2 . טע חןט . השדרה>עצב) . , קרןפין שמאל) גדול במקצת 
סכמה; =בט מצד הגחח> סן הקוטר החצי (גחון־ 

1 . חיץ אחורי ש? החוו,־; 2 ■ חיץ קדמי .-., 1 

של וזתוור: צ. גנגגיו! שרר,הי; 4 עןרש גב). באדם ובכל מרו 

גבי ושורש גחוני של עצב שדרתי; 5 . הקרום בעי־הגפיים יוצאים מב־ 
""י־־־ 6 • קיים ־ חק 'י' פ: 7 י השייש ״״״ לל זה שני קטעים של 
חח״ש, שבהם הוא מתעבה בכיוון לצדדים — באדם עד כדי 
14-13 מ״ם באיזור הצוואר וב 13-11 מ״ר באיזור המתניים — 
שני איזורים של ריבוי חומר עצבי לצרכי עיצבוב הגפיים 
הקדמיות והאחוריות; בדינוסאורים (ע״ע) הגיעה ההתעבות 
המתנית לממדים שעלו על אלה של המוח. בהסרי־גפיים 
(דגים, נחשים) חסרות התעבייות אלו. — חרץ־התווך 
הגחוני, שעסקו כ 3 מ״מ, ומענית־התווך הגבית"השטוחה, 
שממנה חודרת מחיצה דקה לתוך רקמת חה״ש, מבליטים 
את החלוקה הסימטרית של חה״ש לשני חצאים — ימין 
ושמאל. הפחיסה הגחונית־גביה של חה״ש בולטת ביותר 
בעגלי־הפה (ע״ע), שחה״ש שלהם נראה כעין סרט שטוח. — 
משקל חה״ש באדם כ 30 ג/ 

חד,״ש עטוף 3 קרומים — הקשה ( 1073 >), קרום־הקורים 
( 71011103 ! 37301 ) והעדין ( 3 !ת) (ציור 2 ); הרווחים ביניהם. 


וכן תוכו של שק הקרום העדין הפנימי, ממולאים נוזל, שבו 
מובל חה״ש. הקרומים נמשכים קדימה (למעלה) ועוטפים 
גם את המוח, והנוזל ממלא גם שם את הרווחים ביניהם, 
וכן את חדרי־המוח. הנוזל המוחי־שדרתי (- 0076870 111007 ! 
10311$ ק 5 ) הוא מעין אולטרא־תסנין (חסר פרוטאין כמעט) 
של נוזל־הדם. 

בחתכי־רוחב של חה״ש (פרט לעגולי־הפה), בכל רמותיו, 
ניכרת חלוקתם לשטחים לבנים ואפורים: החומר האפור 
נמצא במרכז, מסביב לתעלה המרכזית, והוא מוקף שפה 
רחבה של חומר לבן. צורת החתך של החומר האפיר דומה 
לצורת האות 13 בעלת ארבע קרניים או לפרפר פורש ארבע 



ציור 3 . חחר־רוחב •ץ? חוט־השדרר (נרטדז הצוואר) 

1 . שורש אחורי; 2 . עמוד אחורי גבי; 3 . חיץ; 4 . שביל־גו?; 
5 . שביל־פזרדאוז 6 . שבי? צדי ; 7 . עטור קרטי; 8 . חרץ גחוני ׳ 8 ? 
חתווד; 9 . שני? קרטי; 10 . תצורה רשתית 



ציור 4 . חתך־רוחב של חוט־חשדרח (ברמת המתגייס) 

(בעקבות הצביעה החוסר -אפור הוא בהיר והלב; כהת) 

1 . תל? הקרים תרו; 2 . קרום־־קורים השדרהי; 3 . תקרום העדין; 

4 . איזור כניסת הסיבים האחוריים; 5 . השליכה הלבנה; 0 . שורש 
אהורי: 7 . שורים קדמי; 8 . ננגליו; ׳סדרתי 

כנפיו — שהן מייצגות את שני העמודים ה ג ח ו נ י י ם 
ושני העמודים ה ג ב י י ם של החומר האפור (ציורים 3 , 
4 ). אפרוריותו באה מן התאים הגאנגליוניים (תאי־העצבים) 
שהוא מכיל; ואילו החומר הלבן מורכב משלוחותיהם של 
תאים אלה, שהן עטופות מיאלין לבן (ע״ע עצבים) ומסודרות 
באלומות ( 138010011 ) לארכו של חה״ש — אלומה גחונית 
וגבית ושתי אלומות צדיות. באלומות אלו נמצאים השבי¬ 
לים ( 1730105 ), העולים והיורדים, שהם המקשרים בין תאי- 
העצבים שבחד,״ש ובין תאי־המות — מזה, ובין חה״ש ובין 
הקף־הגוף — מזה, וכן בין תאי־העצבים הנמצאים בחה״ש 
עצמו ברמותיו השונות. — המבנה הפנימי הזה של חה״ש 
מצוי בכל בעלי־שפיר (יונקים, עופות וזוחלים). בחסרי־שפיר 
צורת חתך החומר האפור מרובעת או עגולה או דמויית 
האותיות ד או ¥ ההפוכות; בעגולי־הפה היא דמויית 
סרט רחב. 

הסדר הקשרים בין חה״ש ובין הקף־הגוף משקף את 
עקרון המבנה ה סגמנט א לי (= חלוקה למיקטעים 
חוזרים ונשנים) של האורגאניזם (מבנה הקיים במצבו 
העוברי הקמאי [ע״ע אמבריולוגיה, עט׳ 877 ] ונשמר במבנה 
החולייתי של עמוד־השדרה): למרות הרציפות של המשכו 
של חה״ש נמצאים תאי־העצבים שבו מאורגנים בקבוצות 
לפי רמותיהן; השלוחות 
(אכסונים) של תאי כל 
רמה בשני תצאי חה״ש 
מתאחדות לאלומת עצב 
שדרתי־הקפי אחד. אותו 
עקרון סידורי חוזר בכל 
רמה ורמה, באופן שחה״ש 
נמצא מחולק לארכולמיק- 
טעים (סגמנטים), שמכל 
אחד מהם יוצא זוג עצבים 
הקפיים (ציורים 2 , 5 ). 
מספר המיקטעים וזוגות 
העצבים השדרתיים הוא 
קבוע וספציפי לכל קבו¬ 
צה של מיתריים ומתואם, 
בדרך־כלל, למספר החול־ 



ציור 5 . עצבים רוזוט־השדרה 
(סכסח, מבט מצר "גמא?) 

2,1 . שיבים מוטוריים; !■:. נורון־ 
קישור; 4 . סיב סנסורי; 5 . חא 
גננליוני־שדרתי 





183 


חונדהשדרד! 


184 


יו ת שבעמוד־השדרה והעצה• מספר זה באדם הוא 31 (או 
32 ): 8 צוואריים ( 8 ^) 1 12 חזיים (״ , 18 ), 5 מתניים 

(,;-! 1 ), 6 ( 7 ) עציים ( ( 7 >״—! 5 ). בכל מיקטע מרוכזים התאים 
המוטוריים בקרניים הגחוניות (הקדמיות) של החומר האפור, 
ומכאן יוצאים האכסונים שלהם מחה״ש.דרך הקרניים הגביות 
(האחוריות) נכנסים לחה״ש אכסוני הסיבים הסנסוריים, 
שתאיהם מרוכזים בגנגליווהגבי ( 10316 ,^ 8:10811011 ) 
ליד חה״ש. נמצא שלכל עצב שדרתי שני שרשים — 
גחוני (קדמי), שסיביו מוטוריים, וגבי (אחורי), שסיביו 
סנסוריים (עקרון בל [ 8011 ] — מ א ז׳ א נ די [- 8€0 ג!\ 
310 ]); שגי השרשים י משתלבים יחד לעצב ישדרתי (הקפי) 
אחד, שמעצבב איזור מסויים בגוף (ציורים 2 , 3 ). בין קצות 
הנורו׳נים הסנסוריים והמוטוריים בחומר האפור של חה״ש 
מקשרות ס י'נ פ ם ו ת, וכן מצויים קשרי־סינאפסות בין נורד 
נים רחביים (לגבי ציר חה״ש) אלה ובין נוירונים ארכיים, 
המקשרים בין מיקטעים סמוכים, ואף בין מיקטעים מרוחקים, 
וכן ביניהם ובין עצבי השבילים העולים למוח והיורדים ממנו. 
נמצא חה״ש תחנת־ביניים וצומודדדכים במסלולים שמלחמות 
אל העצבים ההיקפיים או מן ההקף אל המוח. החשובים והבו¬ 
לטים שבמסלולים אלה הם: השביל המוחי־שדרתי הצדי 
והגחוני (.!!סס׳■! זס .ז 13 111311$ ק 0-5 ז 0£108 . 11 ), שביל־הפירמי- 
דות — שביל יורד, המעביר את הדחף העצבי של הפעולה 
הרצונית מקליפת-המוח אל התאים המוטוריים של השדירים ) 
על יד שביל־הפירמידות הצדי — השביל האדום־שדרתי (. 11 
51003115 ־ 10810 ), השייך למערכת האכסטרפירמידית (ע״ע); 
השבילים העולים שבאלומה הגבית'— שבילי גול ( 0011 ) 
ובורדאך ( 8014318 ) —, מעבירי גירויי התחושה הכללית 
(חושי המישוש, הקינאסתסיה, הכאב, החום והקור) מן ההקף 
אל המוח* שבילים המובילים ממיקטעי חה״ש למוחון ולאיברים 
שונים בגזע־המוח (ציור 6 ). 


ממעמדו של חה״ש במערכת־העצבים ומקשריו הפונקציו¬ 
נאליים השונים נובעת חשיבותו המכרעת בהסדר הפעילות 
של הגוף כולו. חה״ש הוא מנגנון מרכזי של הפעילות הלא- 
מודעת ולא־רצונית של האורגאניזם: כל קשתות הרפ• 
לכסים (ע״ע) עוברות דרך סינאפסה אחת (לפחות) 
שבחה״ש (או בגזע־המוח, שהוא מבחינה זו המשכו של 
חה״ש); אולם התחושה המודעת של גירויים הפוגעים באיברי- 
החושים, וכן ההפעלה של שרירים מרצון בעליהם — אף הן 
מותנות בתהליכים עצביים, שמשתמשים במסלולים של 

חה״ש. הרם אחד 
המיקטעימשל חה״ש 
מבטל רפלכסים, ש¬ 
קשתותיהם כוללות 
אותו המיקטע, ומו¬ 
ציא מכלל פעולה 
את איברי־הגוף דד 
מעוצבבים ממנו, וכן 
הוא מנתק את הקשר 
בין המוח ובין או- 



:׳־ט־ר׳טררה 


ציור 0 . מפת חתר־הרורב 
(ס:םר> 

1 . ׳!!ביל־נול: 2 .*גבי 5 ־בזרראו; 3 . אלומת• 
שולצה; 4 . יגביל ז גדדתי־מו־.'ני :בי; 5 . ע 1 גיל תם חלקי־הגוף ש־ 

יגדרתי־סוחתי :חיני: 0 ■ יעביל ''■■' דרוזי ' דמה י עיצבובם בא להם 
(האלאטי); 7 . ?!כיל־הפיראסידות הצדי; ל. י 

׳גביל־רפיראמידות הגחוני; י 1 . יגביל אדום- ממיקטעי חה״ש ש־ 
•גייס■ "ו־םםראסיריוטייי>־ 10 ' 5 ־: 3 י 5 ?י וז ־ מתחת למקוםהה־ 


11 


איזור גרוני 
הגבית 


האלומה 


רם. דוגמה מעניינת 



ציור 7 . התסמונת יגל בראוז־סקר; 

חיתוד מחצית־יסי: יגל חוט־היגדרה 
ו. י 0 י ת ו ק מוטורי; 1 : הפרעת הויגי •עטר־הפניפ (כאב, חום,; 

3 . הפרעת חויגי־העומס (מצב, תנועה,!; 4 . אנאשתסיה בלליה; 

5 . איזורי רנייעות־יתר (היפראבתסיה)' 

ומאלפת הן התוצאות של חיתוך־למחצה של הה״ש, ז״א — של 
חלקו הימני או השמאלי בלבד, כשצדו האחר נשאר בשלמותו 
ואינו מופרע בתיפקודו. על התופעות הקשורות במצב זה 
בחיוודניסוי כבר עמד גלנוס (ע״ע); הן נבדקו על בוריין, 
גם בבני־אדם — בעקבות תאונות או שאתות בחה״ש — 
במאה ה 19 בידי בראידסקר (ע״ע). התיסמונת האפיינית 
למצב זה — אבדן'חוש הכאב והטמפרטורה מתחת* לרמת- 
הפגיעה בצד־הגוף הנגדי, יחד עם שיתוק התנועה הרצונית 
בצד הפגיעה, והקהיית החוש הקיבאסתטי. פשר התופעות 
הללו — ששבילי־ה,פירמידות, היורדים משני חצאי קליפת־ 
המוח׳ מצטלבים במסלוליהם בגזע־המוח, ז״א עוד לפני 
הגיעם למקום הפגיעה בחה״ש, ואילו מסלולי התחושה, 
הבאים מן ההקף, עובדים לצדו הנגדי של חה״ש באותה 
רמה שבה הם מגיעים אליו (ציור 7 ). 

הפונקציות של חה״ש, אמנם, אינן מותנות במוח, אולם 
הן מושפעות ממנו במידה רבה, מאחר שדרך שביל־הפירמידות 
מגיעה לחה״ש פעולה של ריסון ובלימה של רפלכסים. 
במקרים של ניתוק הקשר בין המוח וביו חה״ש מוגברת 
ומומרצת התגובה הרפלקטו׳רית בכל חלקי־הגוף המעוצבבים 
ע״י עצבים שמתחת לרמת הניתוק, ולן מתגלים בפועל 
רפלכסים שהם נבלמים במצבים כתקנם; מהם ידוע ביותר 










185 


חוט־השדרה 


— ח׳וטן 


186 


רפלכם בבינסקי (ע״ע). רפלכס זה, וכן פעילות רפלקטורית 
מוגברת כללית, קיימים כתופעה תקינה בחדשי חייו הרא¬ 
¬שונים של האדם, שבהם עדיין לא הושלמה התפתחות 
השבילים העצביים בין המוח והה״ש. 

הרקמה העצבית של חה״ש, שבה כלולים תאים גנגליוניים 
וסינאפסות, שונה מרקמת העצבים ההקפיים מכמה בחינות, 
ושוני זה מתבטא גם במכאניזם העברת התשדורת העצבית 
דרך חה״ש, כפי שהיא מתגלמת בהופעת רפלכס. הובלת 
גירוי בחה״ש — המותנית בהעברה דרך סינאפסה — היא 
חד־סטרית: מן הנורון הסנסורי אל המוטורי ולא בכיוון 
ההפוך, בניגוד לעצבים עצמם, שכל אחד מהם מסוגל להוביל 
בשני הכיוונים בשווה. ברפלכסי־חוץ זמן הרפלכס — שעי¬ 
קרו משך ההעברה דדך הסינאפסה — תלוי בעצמת הגירוי, 
וכן מתבטאת התגובה על גירוי בודד בזרם־פעולה ממושך, 
שצורתו גלית, עולה־ויורדת באופן קצבי, שלא כתגובתו של 
עצב על גירויו. רקמת חה״ש והפונקציות שלו רגישות מאד 
להשפעות כימיות, וביחוד לחוסר חמצן, בהתאם לעצמת 
חילוף־החמרים. לפיכך רגישות זו גדולה ביותר ביונקים 
(ובעופות), ופחות מזה בקרי־דם. בסביבה חסרת־חמצן מש¬ 
תמרת הגריות הרפלקטורית בגוף הצפרדע ימים אחדים 
בטמפרטורה של ״ 2 , כשעתיים ב ״ 20 — 10 , ורק כ 10 דקות 
ב״ 25 . הרעלת סטריכנין (ע״ע) גורמת עווית־שרירים — לא 
משום השפעה'ישירה על השרירים ואף לא משום גירוי 
המרכזים המוחיים, אלא משום הגדלת הגריות הרפלקטורית 
של חה״ש לגבי כל גירוי מן החוץ. 

מחלות ח ה ״ ש — בחלקן מיוחדות לו ובחלקן תהליכים 

משותפים לו ולמוח. מן האחרונים: שבתה (ע״ע) — 

דלקת קרומי־המוח, שמתפשטת גם על קרומי חה״ש; טרשת 

נפוצה (ע״ע). — ש תו ק -ה י ל די ם (ע״ע) הוא זיהום 

נגיפי, שהוא ספציפי כמעט לתאים המוטוריים של חה״ש. — 

כליון גבי ( 18 ^־ 101 > ;! 1386 ) הוא מן התופעות המאוחרות 

של עגבת (ע״ע) של מערכת־העצבים, ומופיע עפ״ר שנים 

רבות לאחר הזיהום. מהותו מבחינה פאתולוגית — הרם 

השבילים העולים האחוריים (שבילי גול-בורדאך) ושרשי- 

העצבים האחוריים בחה״ש. לפיכך עיקר התיסמונת הם ליקויי 

תחושה. בשלב הראשון של המחלה מופיעים התקפי־כאב 

חדים וקצרים, ולאחר מכן באות הפרעות הדפלכסים (ביטול 

רפלכס-הברך, וביחוד רפלכס־האישון), ובעקבות אבדן החוש 

הקינאסתטי — א ט כ ס י ה (ע״ע); בשלב מאוחר של המחלה 

החולה משותק־למעשה, ולפעמים גם מתעווך מחמת ניוון 

עצב-הראות. לפנים היתה המחלה נפוצה למדי, אולם בדור 

האחרון — עם התמעטות העגבת ברוב ארצות־התרבות — 

נעשתה נדירה.—ידועות מחלות נ י>ו ו נ י ו ת ת 1 ר ש ת י ו ת, 

שגוררות הרם של מערכות מסויימות (תאים מוטוריים או 

שבילים עולים או יורדים) בחה״ש, ובעקבותיו — שיתוק 

וכליון של שרירים, ליקויי־תחושה! המוות בא בעקבות 

התפשטות השיתוק של שרירי־הנשימה. — מחלה מיוחדת 

במינה היא סירינגומיאליה (ג! 61 ׳< דמ 0 §ת 1 ־ 1 ץ 5 ; מיוו׳ 5 ׳,יוסיז 0 , 

חליל), שבה הרקמה באמורים שונים בפנים חה״ש מתנוונת 

וכלה עד כדי התהוות חללים ריקים מארכים, שמשווים לחה״ש 
־י ▼ 

באותם איזורים צורת חליל! המחלה מסתמנת בהפרעות תנועה 
ובליקויי תחושה, ביחוד של חושי הכאב והטמפרטורה. — 
שכיחים הרבה יותר הם ליקויי חה״ש מחמת פגיעות 
מכאניות מן החוץ. שבר שלי חוליה בעסוד־השדרה 


עשוי לגרור קרע או חיתוך חלקי של חה״ש; על התוצאות 
ר׳ לעיל, עם׳ 184 . לחץ על חה״ש — מחמת דלקת שחפתית 
של חוליה בעמח־-השדרה, מחמת שאתות או מחמת בקע 
בין־חולייתי — עשוי לפגום במוליכות העצבית באיזור 
הלחץ; ליקויים אלה ניתנים לעתים קרובות לטיפול ניתיחי. 

היסטוריה. חה״ש כבר תואר ונחקר ע״י האנאטומים 
והרופאים הקדמונים המפילוס (ע״ע) האלכסנדרוני במאה ה 3 
לפסה״ג, ואחריו ביחיד גלנוס (ע״ע). התקדמות חקר חה״ש 
בתקופה החדשה התחילה עם האנאטום ההולאנדי ו. קויטר 
(־ 001161 .¥) בשנות הסד של המאה ה 16 < אחריו פעלו בתחום 
זה ויליס (ע״ע) במאה ה 17 ; רוברט ויט (״׳< ¥8 \ . 11 ) 
במאה ה 18 , לגאלואה ( 668:111015 ) בתחילת המאה ה 19 
ובראון־סקר (ע״ע) בסופה. מחקר זה נעשה ענף מרכזי של 
הנורופיסיולוגיה החדישה בידי שרינגטון(ע״ע) ואסכולתו. — 
חה״ש אינו נזכר במקרא, אולם הוא מפורש במשנה בקשר 

להלכות טרפות: .נשברה השדרה ונפסק הדדט שלה" 

(משנ ׳ חולין ג׳, א׳; רע״ב שם: "כמין חוט לבן יוצא מן 
המוח ועובר על פני אורך השדרה כולה, וקרום דק מקיף את 
החוט"...); וכן מתוארים שיתוק ברגלי בהמה מחמת פגיעה 
בחה״ש (בבלי חולין נ״א, ע״א). ו״בליעת־הדם" ברקמות 
לאחר קרע בחוט־השדרה הצווארי (שהיא תוצאה מניתוק 
מרכז־הוואזומוטורים שבמוח המארך מן הגוף) (שם קי״ג, 
ע״א). דיני טרפות הקשורים בחה״ש מסוכמים בשו״ע יו״ד, 
ל״ב; שם מתוארים, בין השאר, הרם חה״ש מחמת מורסה, 
וכן סירינגומיאליה (ר׳ לעיל, עמ׳ 185 ): "נחסר קצת מן 
המוח ונתרוקך. 

ביבל׳: ע״ע עצבים, מערכת ה־. 

יה. ל. 

ח׳ 1 טן ( 16801:111 ), נאוידמדבר ועיר באיזור האוטונומי 
סינקיאנג־אויגור של סין, באגן הטרים (ע״ע). היישוב 
כולו מונה'כרבע מיליון נפש, אויגורים וסינים; בעיר — 
כ 50,000 תושבים. ח׳ מושקית מנהרות היורדים מן הקון־לון, 
ומגדלים בה דגנים ואורז, זיתים ופירות, וכן כותנה. היא 
מרכז חשוב של תעשיית־המשי. המתבססת על גידולי עצי־ 
תות בנאות־המדבר. ח׳ יושבת בסביבה של מכרות־מתכת ושל 
סלעי יאדה, והיא נתפרסמה כמרכז של מלאכת־מתכות ושל 
תעשיית חפצי־נוי מידה (ע״ע), שהיו מקובלים מאד בסין. 

כאיזור הפורה היחיד בתחום מדברי נרחב וכתחנה חשובה 
על "דרך־המשי", היתה ח׳ כבר בתקופה קדומה למרכז 
יישובי ותרבותי חשוב, ובה נתגבשה ממלכה בודהיסטית, 
שנתקיימה מאות בשנים. במאה ה 2 לפסה״ג היתה מרכז של 
תרבות עירונית, שבה התמזגו יסודות הודיים והלניסטיים. 
במשך האלף ה 1 לםה״נ נוצרה בח׳ ספרות — דתית, שירית 
ורפואית —, שתורגמה או עובדה מסאנסקרט לפראקרט 
וללשון־סאקה (ע״ע הדו־אירניות, לשונות). באותה תקופה 
היה הבושם הח׳וטאני מהולל בכל ארצות־האיסלאם, ואילו 
מקורות סיניים מתארים את הפולחן האלילי ואת הבודהיזם 
של ח/ את המוסיקה ואת הריקודים שלה, את גניה ויינה ואת 
היאדה המיוצאת ממנה לסין. בח׳ התפתחה אמנות מיוחדת. 
תחילה בסיגנון של גנדהרה (ע״ע), ואח״כ בסיגנון הדומה 
לזה של אמנות־גופטה; אמנות־ח׳ הטביעה את חותמה גם 
על סין. בחרבות שליד ח׳ של ימינו נשתמרו פסלים וציורי־ 
קיר, "שבהם ניכרות השפעות הודיות, פרסיות וסיניות, וכן 
מעשי מלאכת־מחשבת מצויינת בזכוכית, מתכת, קראמיקה 


187 


ח׳וטן — חויה 


188 



ציזר־היר (ב־שיטת־טספרה), נחרבות ח׳וטאז 
(המאה ה 1 5 פזז״נ) 


וטכסטיל. — הסינים השתלטו על ח׳ בתקופת שושלת־האן 
(ב 70 לסה״ג), ושוב במאה ה 7 בתקופת שושלתיט׳אנג. 
במאה ה 8 הגיעו אליה הערבים מתורכסטאן המערבית, 
ובמאה ה 10 סופחה לקאשגאר. ב 1218 כבשו אותה המתנו- 
לים. בתקופה מאוחרת יותר היתד■ ח׳ מרכז הפעילות האיס־ 
לאמית באסיה המרכזית הסינית ומרכז התמרדויות המוס¬ 
למים במחצית השניה של המאה ה 19 . רק ב 1878 הוחזרה 
למרות הסינית וסופחה למחוז סינקיאנג. 

; 1820 ,. 101 10 ) ) 11 )■) 7 ) 1 ) 4 ) 8111,077 ,: 11 ; 1115 ת 6 א 
,. 18 ; 1903 ,., 111 / 0 1111 * 81 1 > ) 1-171,77 ) 771 ) 5 
, 1-11 , 1 ( 1 ) 0771/1 71 ) 1 ) 0 / 0 ! 871111 ,. 18 ; 1907 , 1-11 ,., 10 711 ) 1 ) 471 / 
. 1945-1961 י 7 \ 1-1 ,! 1 *) 7 ) 1 ) 10,01371 ,ץ:> 11 ג 8 .״י . 11 ; 1912 

א. ה. ש. 

(ה) חף׳ אחד מבני כנען (בר׳ י, יז) ואחד משבעת העממים 
בזמן הכיבוש וההתנחלות (שמ׳ כג, כח; לג, ב; דב׳כ, 

יז< יהד ג, י: מ, א! כד, יא, ועוד). בתקופת האבות היו הוד 
יושבי שכם (בר׳ לד, ב), ובתקופת הכיבוש ולאחריו(עד ימי 
שאול) ישבו בארבע ערי הגבעונים (ע״ע; יהו׳ ט, ז; שם 
יא, יט). מלבד זה היו בתקופת הכיבוש ח" גם "תחת חרמון 
בארץ המצפה" או ב״בקעת מצפה" (יהו׳ יא, ג, ח), שהיא, 
כנראה, החלק הצפוני של בקעת הלבנון; בהתאם לכך מדובר 
באותה תקופה על "הח' ישב הר הלבנון מהר בעל חרמון עד 
לבוא חמת״(שום׳ ג, ג; ואולי הם גם "ערי הח׳" [שמו״ב כד, 
ז]). במאה ה 14 לפסה״ג ישבו כאן כמה מדינות־ערים נודעות 
במכתבי עמארנה, וכן המדינה התקיפה ביותר בכל "ארץ 
כנען" של אותם ימים, קדש (קמה על נהר אורונטס). 

במוצאם היו הח", כנראה, עם מקורב לחרי (ע״ע). המדי¬ 
נות בבקעת הלבנון היו בתקופת עמארנה מן המייצגות 
הראשיות של האלמנט החורי בארץ. גם שמות המדינות 
ושמות מושליהן באותה הסביבה הם, כנראה, חוריים. ונראה 
שגם השמות עיבל וגךזים נובעים מאותו מקור: עיבל הוא 
גם שמו של אחד מאלופי החורי באדום (בר׳ לו, כג), והסיום 
"זי" בשם "גרזים" רגיל בשמות חוריים. המשטר המדיני 


השליט בערי הגבעונים בימי הכיבוש (וכנראה גם בשכם 
בימי יעקב) — משטר של זקנים —, איו דומה לו "בארץ 
כנען" של אותם ימים, אבל הוא היה מצוי במזרח אסיה 
הקמנה, כעדות הכתובות החיתיות. 

בתורה (הש׳ בר' לו, ב, לעומת לו, כ) מתחלף פעם "חף" 
ב״חרי", בתרגום־השבעים יש עוד חילופים נוספים ממין זה 
(בר׳ לד, ב! יהו׳ ט, ז), והמפרשים כבר עמדו על חילוף זה 
(רשב״ם לבר' לו, ב; רמב״ו לדב׳ ב, כג — "החורי הוא 
החוי"). החוקרים החדשים אף הביעו את ההשערה, שיש 
בנוסח המסורה שינוי מכוון! אך קרוב שאין כאן אלא 
חילוף של ו׳—ר׳ הדומות. 

י. ד. הורוביץ, ארץ ישראל ושכנותיה, ערך בעל גד (ר׳ 

במפתח), תרפ״ג; י. מ. גרינץ, ארץ היעוד (ספר השנה 

ליהודי אמריקה, י׳-י״א, 46 , הע׳ 15 ), תש״ט! הנ״ל, אשר 

בכתובות מצריות (ספר אורבך, 47 , הע' 9 , 10 ), תשט״ו; 

הנ״ל, ברית הגבעונים (ציון, כ״ו, 84-69 ), תשכ״א ; . 4 . .( 

,• $£1 וש(ן 8 . 11 .£ ; 1915 ,;;/״/ 01-717771771717 ) 07 , 111111817.011 

, 805 ! . 8 - 18 :ונ! 5 ו 011 .. 1 ; 1933 , 30 , 11 ^ 4.■1508 X 

. 1934 ,.£ 243 

י. מ. ג. 

חדה (אנגל' ססתסגזסקג?, גרמ׳ 1115 ( £1-101 ), בפסיכו¬ 
לוגיה — הן הרישום של תופעה חיצונית 
או של תהליך פנימי, והן מכלול הרשמים האלה בתודעת 
הפרט; במשמעות מצומצמת יותר (וגם בחיי יום־יום) מכוון 
מושג זה לאותם האירועים הנפשיים שרישומם עמוק ביותר 
ושמצויים במרכז חיי האישיות (ע״ע, עם׳ 250 — 252 ). הוד היא 
תגובה פנימית של האורגאניזם הפסיכופיסי על העולם החי¬ 
צוני, ולפיכך היא גשר בין האני ובין המושאים שהם תכניה! 
מצד אחר מוליכה הח׳ אל העולם החיצוני באמצעות פעולותיו 
של האני, שהיא מחוללתן. 

לפי טיב הפונקציה הנפשית העיקרית שבח׳, יש להבחין 
בין ח' ריגושית, שכלית ודמיונית; לפי הקפה ניתן להבחין 
בין חוויית "האני" וחוויית "האנחנו" (המשפחה, הדת, המעמד, 
האומה, המדינה, האנושות)! לסי התוכן מצויות ח׳ חברתית, 
אסתטית, מוסרית, לאומית, דתית, אינטלקטואלית וכר. 

הח׳ אינה תגובה על גירויים חיצוניים ופנימיים בלבד, 
אלא גם צורך נפשי, ועל כן מדובר על "רעבון לח"׳. טיפוס 
האדם, גילו(למשל תקופת ההתבגרות), תנאי חייו החברתיים 
והרוחניים והלך־הרוח של הזמן מכריעים בכך, איזו ח׳ תספק 
את האדם. לתוכן הפסיכולוגי־חווייתי מתלווית גם הערכה 
חברתית־מוסרית. כשההבחגות המושגיות שבח׳ אינן ברורות 
במידה מספקת, הרגשות הכרוכים בח׳ חולפים במהרה, ותכנה' 
הדמיוני ער ורחב — נחשבת הח׳ כשטחית. בתקופה המו¬ 
דרנית רווחת הנהיה אחרי הח׳ בקולנוע, בטלוויזיה, בריקודים 
מסחררים ובמיניות שתכבה גופני בלבד. וכנגד זה מצטמק 
תחומה של הח׳ הרוחנית. בכך ניכרים אותותיו של "פולחן 
המיידיות" (ריזמאן). 

לפי היחס אל הח׳ כפונקציה נפשית ניתן להבחין בעמדתן 
של אסכולות פסיכולוגיות שונות כלפי התודעה (ע״ע) כנושא 
הפסיכולוגיה. הפסיכולוגיה הקלאסית, כגון זו של וונט (ע״ע), 
טיצ׳נר, קילפה ואחרים, ראתה את הח׳ (ובעקבותיה גם את 
התודעה) כנושאה העיקרי של הפסיכולוגיה! אסכולה זו 
כונתה משום כך כפסיכולוגיה החווייתית. תפיסה זו קבעה 
גם יחס חיובי לאינטרוספקציה (ע״ע, עמ׳ 941/2 ) כדרך־ 
חקירה. מתוך ההתנגדות' לתפיסה זו קמו שתי אסכולות 




189 


חויה — חוילה 


190 


הדשות: (א) הפסיכולוגיה ההתנהגותית, ששללה את עצם 
קיומה של הח׳ ואת האפשרות לדזקרה! חסידי גישה זו ראו 
במקום הה' שורה של תגובות חיצוניות או רפלכסים של 
האורגאניזם, שהם בלבד ניתנים למחקר אובייקטיווי; משום 
כך שאפו ל״פסיכולוגיה כמדע ההתנהגות"(ע״ע ביהיויוריזם, 
עט׳ 279 — 283 }. (ב) הפסיכולוגיה של הנבכים ( 111 ^ 1 > 
5901101089 <;), שלא ייחסה חשיבות מכרעת לח׳ המודעת 
כמקור לתגובותיו ולדרכו של הפרט: לדעתה, עיקר הפסיכיקה 
של האדם נעוצה בסתמי ([״ , £5 ), שמקומו בשכבה הלא־ 
מודעת של האדם (ע״ע פסיכואנליזה). 

הפדגוגיה המודרנית, וביחוד הגרמנית שלאחר מלה״ע 1 , 
ניסתה להעלות את הח׳ לדרגת עקרון בחינוך ולעצב 
"פדגוגיה חווייתית" 110 § 1380 > 3 כ 11151 נ £1-161 ). הח׳ הוצגה גם 
כאמצעי דידאקטי בחינוך ובהוראה, וגם כתוכן בהווי של 
מוסדות־ד,חינוך. 

)< 1 ) 0£15 ! 191 ) $9 ) 177 ) 5 . 11 )} 11 < 9 }>) 7115£ < 1 ) £51 ■ 007 .חח 3 ת-זו 601 . 39 

'(־ 91 ־ 01 ק! 71 ) €0111 [״. 9/0 . 5 . 11 ; 1927 , 110£ !'{ 0 י 49511 > 

עבד: אסכולות פסי־) 1931 . 11 .;!ס ,^ 1010 ( 0 ^ ¥5 / 0 50110015 

171 0515157115 095 . 01 < 1€01 < . 9 ג: (כולוגיות בימינו, ב/ תשי״ד 

11, ¥9^9^0^117., 1932 :! ; \1. 1/1x017., ¥05111919)' {15)0/1010^11, 

91 ) 11 ) 1-179 ) 7 ן £9 / 0 1 ( 5505 !}¥ 1 . ,;;התס!! . 0 "? ; 19-19 ,.ף 5 358 

, 9/0101311 . 8 .מ ; 1950 2 , 21 , 18 , 16 . 011 ,( 017010% ( ¥5 

, 111 ,( 511010% ( ¥5 171 ! 1 ( 1 ) 57151 151 ־ 91 !)!' 07 ) 7 11 (' 91 ' 01 ק 711 ) €0711 

. 1960 

ח. א. 

סוילה׳ במקרא — שם של כמה עמים וארצות בגבולות 
ערב וחבש. 

1 . ח' נזכר כאחד מבני כוש (ברא׳ י, ז). הנהר הראשון 
ה״יצא מעדן" (שם ב, י—יג) נקרא "פישון, הוא הסובב את 
כל ארץ הח׳ אשר שם הזהב... הבדולח ואבן השהם": שני 
לו — "גיחון, הוא הסובב את כל ארץ כוש", והוא, כנראה, 
הנילוס. מסתבר, שפישון הוא הנילוס הכחול, ו״ארץ הה׳" — 
סודאן הדרומית־מזרחית וחבש הצפונית־מערבית עם ארי- 
תריאה — היא 1113111:65 * 1 בפי גאוגראפים יווניים ורומיים 
ומקור זהב, שוהם ובדולח למלכי השומרים והאנדים. 

2 . ח׳ בן יקטן (ברא׳ י, כט), שם של עם וארץ בערב 
הדרומית. 

3 . שם של ארץ, שממנה ו״עד שור אשר על פני מצרים" 
שכנו בני ישמעאל (ברא׳ כה, יג—יח) ועמלק (שמ״א ט״ו, ז). 
זהו, כנראה, חבל צפון־ערב, המשתרע מן הפרת התחתון 
והמפרץ הפרסי עד לגבול סיני. לפי הכתובות האשוריות 
התגוררו כאן מבני ישמעאל האמורים בכתוב, וסופרים יווניים 
ורומיים מזכירים כאן שבט ערבי בשם 11311136 

יוסף בן מתתיהו (קדמוניות א, 38 , 134 , 147 ) מזהה, 
מטעם בלתי־ידוע בבירור, את בני ( 1 ) עם הגטולים שבאפ¬ 
ריקה הצפונית־מערבית, את ארץ־הח׳ האמורה בפרשת העדן, 
וכן את ארצו של( 2 ) — עם הודו, ואת פישון — עם הגאנגס. 
גם בתרגומים הארמיים לבראשית ה׳ היא ״הנדקי״ — שם 
שהיה מקובל ביה״ב גם לחבש. בנימין מטודלה אומר ב״מסעו־ 
תיו" בפשטות, ש״ארץ אל־חבש". היא ארץ ח׳", ומזהה את 
פישון עם הנילוס הכחול. אולם הוא קורא את השם ח׳ גם 
על ארץ גאנה, ש״משם מביאין הזהב והמרגלית". 

י. מ. גרינץ, ארץ הח׳ אשר שם הזהב (יבנה, א׳), תרצ״ט; 

. 1 ? ; 1881 , 301 ,? 5 116 ) 011, \\'0 18$ <1(15 ¥8x8 ;ו; 1117 שמ .־ 1 ? 

, 272 , £1/112010 £16 14* 060^. (1. £11611 0x161215 י 61 מז 1 ת 110 
. 1926 , 4 .מ . 570 , 4 , 11 , 551 , 1 . 11 

י. מ. ג. 


חוילה (וילה, לאט׳ 91113 — אולי צורת־הקטנה של 910115 , 
בפר), בית מחוץ לעיר. באיטליה הרומית 
וברחבי מלכות רומא נהגו העשירים — מן המאה ה 1 לפסה״נ 
ואילך — לבנות לעצמם בתי־קיץ רחבי־ידיים מחוץ לעיר 
ובאיזור הכפרי. פליביוס (ע״ע) מזכיר שני סוגים של ח": 
כפרית ( 1151103 ! . 9 ) — אחוזה שבה עבדו עבדיו ואריסיו של 
האדון (תמ׳: ע״ע דיור, עמ ׳ 447 ); עירונית ( 153113 * 9.111 או 
3 ת 3 נ 1 ת 11 < 1 ט 9.5 ) — סמוכה לעיר, מקום מגורים ונופש. הטיפוס 
האחרון הוא החשוב מבחינה אדריכלית. משרידיה של הח׳ 
הנהדרת של אדריינום קיסר בטיוולי ניכר, שהח׳ האידיאלית 
של תקופת הקיסרות היתד. בנויה על ראשה או צלעה של 
גבעה, הנשקפת על פני הנוף, וכללה כמה בניינים — קטנים 
מן הארמונות העירוניים, אך מהודרים ביותר, חפשיים בצו¬ 
רתם, מותאמים לבו׳ף פתוח, שטוף־שמש ומאוורר; ביניהם היו 
כיכרות־מרוץ, בריכות, אשרות וגימפיות, מרחצאות מפוארים, 
טיילות, גבים וכר. 

בשלהי המאה ה 14 ובראשית המאה ה 15 , כשחזרו באי¬ 
טליה לראות את הבית האידיאלי לא כמבצר אלא כבניין 
מרווח ונוח, נתון בנוף נאה, התחילו שוב לבנות ח". בני 
משפחת מדיצ׳י היו הראשונים בבוני הח" באיטליה של 
תקופת הרנסאנס; הח׳ שלהם בקארג׳י—אע״פ שנשארו בד, 
כמה מסרטי הטירה המבוצרת— כבר חוזרת ומתקרבת לרוח 
הח' הקלאסית, וז 1 שבפוג׳ו אה קאיאנו ( 1483/5 ) אף קרובה 
מאד למסורת הקלאסית — ב״פורטיקוס" בעל הגמלון הקלאסי, 
וביחוד בגרם־המעלות הכפול, הנפתח כמלקחים לתוך הגן. 
פרט אדריכלי זה הלך והתפתח עד שהגיע לשיאו כח" של 
פלדיו (ע״ע), שבהן הבניין עצמו חובק את הגן באגפיו 
וקשור עמו קשר אורגאני; אף הגן עצמו זבה לפיתוח ולהר¬ 
חבה רבה. המאה ה 16 היתה תור־הזהב של הח׳ האיטלקית. 
עשרות ח" נבנו באותה תקופה בסביבות רומא (למשפחות 
הנסיכים ולחשמנים), פירנצה (למשפחה מדיצ׳י) ובאיזור 
מטו. בין אדריכלי הח״ הצטיינו ויביולה ועוזריו וליגוריו — 
ברומא; בואמטאלנטי, אמאנאטי'וטריבוא — בפירנצה; 
פאלאדיו — גדול בוני הח״ — בוונט 1 . בין ד,ח" המפורסמות 
של אותה תקופה: וילה פרנזינד״יוילה מדיצ׳י, וילה בור־ 
גזה — ברומא (תמ ׳ : ע״ע גן,' גננות, עמ ׳ 964 ); וילה ד׳אסטה 
בטיוולי; וילה אלדובראבדיבי בפראסקאטי, 

י במאה ה 17 חדרה אפנת הה" לשאר כל איזורי איטליה. 
הח" של תקופה זו מצטיינות לעתים בפאר שאינו נופל מזה 
של הארמונות הגדולים של הבארוק. גם במאה ה 18 נבנו 
ח״ רבות בכל רחבי איטליה,. מרביתן של 1,000 הה" הנמצאות 
היום בוונטו נבנו באותה תקופה, שבה נמשכה מסורת המאה 



וילה ר 1 טונדה, בסביבת ויצ׳נצה, 
נבנתה בידי פאלאדיו ותלנזידיו 





191 


חוילה — חול 


192 



דוווי 5 ה מודרנית (פנכילוויניה, אה״נז 
הארדינל: פרנק 5 ויד רית 


הקודמת בתוספת פאר. ברומא וסביבתה היו הח" קטנות יותר 
ובנויות בסיגנון קליל יותר. 

יותר מכל שאר ארצות אירופה הושפעה אנגליה מן 
המסורת הארדיכלית האיטלקית של הח׳. ה*; 1-100 
וד, 11 גא האנגלים הם מכמה בחינות תופעות מקבילות לח׳ 
האיטלקית. במאה ה 16 ניכרת בבניינים אלה — ששימשו 
בעיקר למגורי האצולה הכפרית — תערובת של מוטיווים 
סיגנוגיים ששרדו מן הטירה הגותית ושל מוטיווים קלאסיים. 
במאה ה 17 הופיעה באנגליה הח׳ נוסח פאלאדיו בשל פעי¬ 
לותם של איניגו ג׳ונז (ע״ע) ותלמידיו. ותקופת פריחתה 
נמשכה גם במחצית' הראשונה של המאה ה 18 . תנועות 
״התחיה״ של דסיגנינות העתיקים במאה ה 18 נתנו אותותיהן 
בעיקר בארדיכלות הח׳. בין בעלי הה" באותה תקופה כבד 
היו גם תעשיינים עשירים ובעלי־הון מן הבורגנות, שנטו 
אחרי סיגנונות רומאנטיים ואקלקטיים, כגון הנאו־גותיקה. 
במאה ה 19 הגיע לשיאו סיגנון־־הח׳ הנאו־יווני, שאפנתו 
התקיימה עד אמצע המאה; הח׳ הוויקטוריאנית (עד המאה 
ה 20 ), שחדרה גם לפרברי הערים הגדולות, היא המשך 
ישיר לסיגנון ה״פיטורסקי" של ח" אלו. לאחר מכן בא 
תורם של "בתי-הוויקאנד", בעלי הסיגנונות ההיסטוריציסטיים 
המצועצעים. עם זאת יש להדגיש, שדווקא בתחום הארדיכלות 
של הה׳ בוצעו באנגליה כמה מן הנסיונות הנועזים והמעניינים 
ביותר בפיתוח הארדיכלות החדישה. 

בגרמניה הופיע גילגולה הקלאסיציסטי של הח׳ האי¬ 
טלקית רק במאה ה 19 (שינקל [ע״ע] ואחרים). בצרפת 
ו בה ו לא נד נשארה הח׳ הקלאסית תופעה נדירה יחסית, 
שכן שם נמשכה המסורת של הטירה הכפרית וה״הוטל". 
דוגמה נאה של ח' בסיגנון קלאסי־איטלקי הוא ה״טריאנון 
הקטן" בורסי (ע״ע). 

הח׳ המודרנית קטנה בהרבה מקודמתה הקלאסית, ובה 
מודגשות הבחינות של נוחות המגורים, אינטימיות, קלות, 
קשר עם הנוף, אויר ואור. אין היא נבדלת באורח עקרוני 
מסתם בית־אמידים שמחוץ לעיר (תמ ״ : ע״ע א״י, 1117/8 
[למטה]; דיור, ענד 457 ). 

וע״ע אדריכלות! גן, גננות; דיור; איטליה: 
ארדיכלות; בריטניה: ארדיכלות. 

; 1910 , 14/11 ) 005 '/ 11141 4/1/1 11 ) ¥111 11111/1 ) 11 , 100 ־ 171131 . 7 

¥1114 . 11 ! 15 ) 41 ? , 8312311 . 8 ; 1911 , 11145 ' 1 1/14 ( 1054/1 ? ,* 80 $ .ן 

1/1 ?051(0X0, 19121 7 , 010313 . ¥1114 4 (45(4111 1'11(11:4, 

, 11 ,־ 80,01131 . 8 ; 1921 ,. 414 41114 14 4 1241 ) 11 )<) 0111, 7 ( 0 . 17 ; 1917 2 


/ 0 ¥11105 , 0 ״ 1 זא 81 . 19 . 11 ; 1922 ,( 1 ,מ 0 ! 501111£ ) . ¥1110 

001>0<13, ¥.0X1115114 ״־ 5 . 14 . 8 ; 1923 , [ 1/1 ) 71154 011 4 1045/144 '! 

, 1, 1.5 41114 <11 ¥0X10 ־ 031131 ״ 1 ; 1924 2 , 4 ) ¥0101 14 ! 40/11/111115 . 11 
. 1956 , 015011 ■(¥ 1/1 ה 41114 !/ 05 < 80 014 , 30010 ־ 81 . 0 ; 1934 

א. רו. 

חליסטק, לא([ — : 1 נ>ז$.ס\ו 01 0011 ^ 1 — ( 1884 — 1944 ), 

פילוסוף ומתמשיקן פולני. היה פרופסור בקראקוב 
ובלבוב. קרוב לפוזיטיוויזם של "החוג הווינאי" ומושפע 
מב. רסל (ע״ע). הקשיים שבניתוח השפה היום־יומית הביאו 
את ח׳ לעמדה הקרויה בפיו "נומינליזם" (ע״ע). הוא דוחה 
מושגים מופשטים, כוללים, ודורש שאיש־המדע יטפל רק 
בעצמים מוחשיים. י׳ש לפתח שפה, שבה יהיה כל מושג 
מיוצג ע״י סמל מיוחד. המתודה של "השכל הבריא" דורשת, 
שהחשיבה לא תהיה אלא פעולה מכאנית בסמלים, ושהחלקים 
השונים של הפילוסופיה ינוסחו בצורת שיטה דדוקטיווית־ 
צורנית. ח׳ מבחין ארבע משמעויות של מונח ה״ממשי": 
האטומים; החפצים והאישים; הדמיונות (כגון חלומות); 
ההרגשות (צבעים, צלילים וכד). בהתאם לכך הוא מבדיל 
בין ארבעה מושגים של הממשות: הממשות הפיסית, הממשות 
הטבעית, הממשות הדמיונית והממשות ההרגשתית. 

מחיבוריו: 050 ! ¥10 \("ריבוי הממשדיות"), 

1921 ! $שנ!י\ 1 ' ש־׳\ 1 :ז:> 0 ז 81 ת 0 כ> 0£ ץזססן! , !' 11£ ז ("התיאוריה 
של טיפוסי־הבביה״), 1925 ; .ס > £11 ( 1.10 > £113201 תס־!ס 
£!״ 151 ז 11£1 זג 14 ("יסודות חדשים של הלוגיקה והמאתמאטי־ 
קה״), 129 ; 30101 ״ 301££ ־! 0 (״גבולות המדע״}, 1935 . 

. 1948 ,? 5€1076 / 0 * 111 ( 147 €!/'!' - .{!€ . 1-1 , 01110 ־ 81 . 011 . £4 

ח 1 ל, אגרגאט טבעי לא־מלובד של גרגרי מינראלים או 
'סלעים, ש^דלם בין 2 ל 0.02 מ״מ. גרגרים אלה 
נוצרים ע״י בליה מכאנית של סלעים לכל סוגיהם, ועפ״ר אין 
הם נשארים במקום היווצרותם, אלא מובלים ע״י גורמים 
שונים (זרמי־מים, רוחות) למקומות אחרים, שבהם הם 
שוקעים מחדש. בהתאם לכך מבחינים: ח׳ ימי־חופי, אגמי, 
נחלי, קרחוני, אוירי, ומבחינת גודל הגרגר — ח׳ גס (שבו 
רוב הגרגרים גדולים מ 1 מ״מ), בינוני ( 1 — 0.1 מ״מ) ודק 
( 0 . 1 — 0.02 מ״מ). 

הקוזארצה — כמינראל הנפוץ ביותר העומד זמן ממושך 
נגד כוחות ה,ארוזיה המכאנית — היא המרכיב העיקרי של 
רוב מיני הח". אך ידועים גם ח" מורכבים מהמרים אחרים, 
כגון: גיר, גבס, חלקיקים וולקניים. ח׳ בנוי בעיקר מחלקיקי־ 
גיר נקרא קאלקארניט; ח׳ עשיר בגרגרי פצלת־שדה הוא 
ארקוזה (ע״ע).' ח׳ מעורב בחרסית (ע״ע) בקרא טיט 
(ע״ע). ע״י ליכוד גרגרי־הח׳ לסלע מוצק נוצרת א ב ן־ ח ו ל 
(ע״ע), ח״ ואבני־ח׳ הם סלעים נפוצים מאד — כ 16% שיו 
כלל סלעי־המשקע בעולם. 

ח׳ מנוצל כמעט בכל הארצות בכמויות שעולות על אלה 
של כל חומר־גלם אחר. השימושים העיקריים של הח׳ הם: 
צרכי בניה (כ 40% ), ציפוי כבישים (כ 40% ) ,עשיית תבליטים 
ליציקת מתכות (כ 2 % ), תעשיית הזכוכית (כ 2 % ) < בקנה־ 
מידה מצומצם יותר הוא משמש כחומר־גלם להפקת המרים 
רפראקטריים, כחומר־מילוי, כחומר לשחיזה וליטוש, כחומר* 
סינון, ח׳ משמש גם בתעשיה המטאלורגית, כאמצעי להנמכת 
נקודת־ההתכה של בצרים. 

לכל אחת מתעשיות אלו דרישות מיוחדות לגבי טיב ד,ח/ 
מבחינת הרכבו המיגראלוגי, גודל הגרגרים או צורתם. 
למשל: ח׳־זכוכית (לתעשיית זכוכית מחוסרת־צבע) צריך 




193 


194 


הול — חולית 


להכיל יותר מ 99% קווארצה ופחות מ 0.01% ברזל (שהוא 
מקנה צבע לחומר). יש ח" כבדים (ועפ״ר צבעוניים), שבהם 
נתרכזו מינראלים כבדים מסויימים, כגון זירקון (ע״ע), 
רוטיל (ע״ע טיטן), אילמניט (ע״ע), מאגנטיט(ע״ע ברזל, ענל׳ 
630 ), או גם אבנים טובות (ע״ע), שאותן ניתן להפיק מתוך 
ח". בגלל נקבוביותם חשובים ח" ואבני־הול כסלע־מאגר של 
נפט ומים בטבע; חלק ניכר של הנפט בעולם מופק מח" 
ואבני־חול נקבוביות (חולות־נפט). התפוקה העילמית של ח' 
אינה ידועה; אה״ב הפיקה ב 1958 240 מיליון ט 1 ן ח׳. 

ת ׳ ואבני־חול נפוצים בא״י במקומות רבים (ע״ע א״י, 

עמ' 132/3 ), אבן־חול נובית (ע״ע) — שהיא סלע־משקע 
נפוץ בנגב— עשויה ח׳ צבעוני, עשיר בתרכובות־ברזל (ע״ע 
א״י, תם׳: עם׳ 131/2 , וכן תם׳ צבעונית, מול עט' 135/6 ); 
סלע זה הוא פאלאוזואי־מסוזויאי. ח׳ ואבני־ח׳ הצטברו מחדש 
בא״י החל מן השלישון האמצעי — באיזור דרום ים־המלח, 
בנגב הצפוני ובערבה; לאורך חוף הים התיכון משתרע 
איזור של ח" צעירים. 

ח׳לצרכי בניה מופק בא״י בעיקר לאורך החוף: כורכר — 
שהוא ח׳ מורכב קווארצה וחלקיקי־גיר. ח׳־זכוכית מופק 
במכתשי חתירה ורמון, וכעת נחקרים מירבצים גדולים של 
ת׳-זכוכית באיזור אילת. 

י. ב. 

ח^ל (או באגדה היהודית — עוף שאין למוות שליטה 
גמורה עליו: אורך־חייו אלף שנה, ובסוף תקופה 
זו הוא מת — "אש יוצאת מקינו ושורפתו" או "גופו כלה 
וכנפיו מתמוטטים״ אולם "משתייר בו כביצה", וממנה 
הוא חוזר ונבנה, "חוזר ומגדל איברים וחי" (ב״ר י״ט, ט׳). 
מקורה של האגדה בפויניכס (ע״ע) היווני, ואילו שמו בא 
לו מזיהויו עם ה"חול" הנזכר בפסוק "עם קני אגוע וכחול 
(תרג׳־השבעים: !;•״סיזף) ארבה ימים" (איוב כט, יח). אולם 
מצאנו לו שמות נוספים: אורשינה (סנה׳ ק״ח, ע״ב) — אולי 
מיוד "*■יג ;;׳ 010 או מלאט׳ 0 ת 81 !;־ 1101 -= בלי זמן; וכן 
מלחם או מלתם (א״ב של בן־סירא, ת) — שם סתום. מסתבר, 
שגם העופות הענקיים האגדיים זיז (ב״ב ע״ג, ע״ב, ועוד), 
בן־נץ (שם כ״ה, ע״א) ובר־יוכני (בכד נ״ז, ע״ב) 
זהים עם הח/ והאגדות עליהם אינם אלא גילגולים מאוחרים 
יותר של האגדה המקורית על הפויניכס (וע״ע טוס). בספרים 
החיצונים (חזון ברוך ב׳, ו', ועוד) מובאים לגבי הח׳ גם 
פרטים מן האגדות היווניות. שהם נובעים מן הקשר האמיץ 
שהיה לפויניכס עם השמש ופולחן־השמש. כל הפרטים הללו 
הושמטו מן האגדה התלמודית והמדרשית; וכן אין הח׳ משמש 
במקורות היהודיים כסמל ההתחדשות והפריחה — בדומה 
לפויניכס בעולם העתיק, ואף לא רמז או אות לתחיית־ 
המתים — כבדברי אבות־הכנסיה בתקופה מאוחרת יותר. 

ד. פגים, עוף האלמוות (ס׳ היובל לגמנסיה העברית, ב׳), 
תשכ״א; י. גוטמן, הספרות היהודית־הלניסטית, 59 — 65 , 
תשכ״ג ; 1858 , 352 ,!) 114177111 ' .!) €!%ס 1 ס 20 1€ ( 1 .,[ 

, 908 , 11 ,!) 01711x1 י 7 . 14 ./ .! 1 { 1177£ ■/#׳^/ .( 

,; 10 ) 111 ,^־׳>/ י> 7 !ז \ 0 ־>./׳>מ 772 ,£־ €1 ג 21 ח 11 ) .- 1 : 1883 
~ך 1 ז 10 \ ,(־\ 0 א) חבוח 11 ־ 1 (< . 19 ; 1938 • 1905 .־\ .$ 

. 1 * 195 \\ 17 ה 1 )ץי)? 7 * 1 -) 11 />. 7 )' 17 )! 1 \-^!)}) 11777 )' 2 )*{■? סז 

חול([, עיר חדשה בישראל, בתוך החולות שמדרום־מזרח 
ליפו, בתחומה של תל־אביב־רבתי; תחום שיפוטה 
כ 19,500 דונם ואוכל 1 סייתה כ 60,000 נפש ( 1962 ). כ 60% 
מתושבי־המקום מתפרנסים מעבודות בבתח״ר שבעיר(לטכס¬ 
טיל, לצינורות, לעבודת־מתכת ועוד), כ 25% — מבניה, 



חולת: הכניסה לע־ד 


והשאר — משירותים שונים בעיר ובשכנותיה. בח׳ נמצאת 
עדה שומרונית של 150 נפש בשכונה מיוחדת. שבה גם 
בית־הפלה להם. 

אדמת ח׳ נרכשה בידי יהודים ב 1931 . בין 1933 ו 1935 
הוקמו שם כמה שיכוני־מגורים ובתי־תרושת. מאורעות 1936 — 
1939 העמידו את הישובים המבודדים בסכנה, אולם אח״ב 
התפתחו השכונות שבחדלות הודות לעבודה רבה שסיפקו 
ריכוזי־הצבא הבריטיים בארץ לפועלים יהודים. ב 1940 אוחדו 
השכונות בשם ח׳ וקיבלו מהממשלה זכויות של מועצה 
מקומית. אחרי מלחמת־העולם 11 גדל הישוב במהירות ע״י 
קליטת עולים ומעפילים. מלהמת־העצמאות שוב העמידה 
את קיומה של ח׳ המבודדת בסכנה; כיבוש יפו ע״י ההגנה 
במאי 1948 הביא רווחה גם לח׳. בסוף 1948 כבר נמנו בה 
קרוב ל 10,000 נפשות ב 1950 ניתבו לח׳ זכויות של עיר; 
ב 1955 הגיע מספר התושבים ל 27,000 , וגידולה הולך ונמשך. 

ח^לית ( 411110 ), גבעת־חול, שנוצרת ע״י פעולת הרוח 
ובדרך־כלל גם משנה את צורתה ואת מצבה 
בהשפעת משב רוחות. מצויים שני סוגים עיקריים של ח": 
ה״־חוף וח״־מדבר. 

( 1 ) ח"־ה חוף בנויות מחול (ע״ע), שנוצר ע״י פעולת 
ההרס של מי־הים; חול זה מוטל על החוף ע״י הגלים, נישא 
פנימה ע״י רוחות ונערם לגבעות, שעשויות להגיע לגובה 
של כמה עשרות מ׳. ח" כאלה מצויות, למשל, לאורך רובו 
של החוף הא״י, רחבה וצורתה של רצועת ח״־חוף תלויה 
בכמויות החול שהים השקיע ומשקיע באותו חוף, בכיוונן, 
בתדירותן ובעצמתן של הרוחות הנושבות בו ובמבנה החורף 
והשטחים הסמוכים לו. — ( 2 ) ח " ־ ה מ ד ב ר בגויות מחול 
'שנוצר על פני שטחי־יבשת צחיחים ע״י פעילות של בליה 
ומחיפה, בעיקר מחמת סחיפת־רוח. ח" אלו מכסות שטחים 
נרחבים באיזורים המדבריים של פני כדור־הארץ. כ 30% 



חוליות בלשו!־רא,־•( ה?ורית 
(ר,הוף הכאלטי של ברה״פ>) 










195 


חולית — חומיקוב, אלכסי סטפנוביץ׳ 


196 



ציוד ו. הויית־סהרון 


ציור 2 . החפתחות חו 5 ית*סיף 


משטחו של חצי־חאי ערב וכרבע משטחו של מדבר־סאחארה 
מכוסים ח". את מידת התפשטותן וצורת גו־פז של ח״־וזמדבר 
קובעים, במידה רבה, כיוונן ואפיין של הרוחות המנשבות 
מעליהן, וכן מבנה השטח שעליו הן מונחות. ח״־המדבר 
עשויות להגיע עד לגובה של 300 מ , ־ מעל לבסיסן, אולם ח" 
גבוהות מ 100 — 150 מ׳ נדירות. גרגירי־החול של ח״־המדבר 
מעוגלים ומלוטשים, ובממוצע אף קטנים במקצת מגרגירי- 
החול של ח״־החוף. 

הה׳ הטיפוסית היא בעלת מדרון מתון (״ 15 — 5 ) לעבר 
הצד שממנו נשבה הרוח שיצרה אותה, ואילו המדרון בצד 
החסוי מן הרוח הוא תלול (״ 40 — 30 ). עצמים בולטים מעל 
פני־הקרקע (שיחים, עצים, סלעים, עמודים, או אפילו נבלות 
בע״ח) משמשים מכשולים ומעצורים לתנועת החול ועשויים 
להביא להיערמותו ולהווצרות ח״, ואף להשפיע על צורתן. — 
הח" מסתדרות בטורים ארוכים, עד כדי עשרות ק״מ, שנמ¬ 
שכים בקו ניצב לכיוון הרוח שיצרה אותן. באיזור של ח" 
מצויים עפ״ר כמה טורי־ח", שמשתרעים בהקבלה זה לזה, 
כשהמרחק בין טור לטור הוא, בדרך־כלל, בין 100 מ' לבמה 
מאות מ/ באיזורים שבהם מנשבות רוחות תזקות מכיוון אחד 
בלבד, כיוונם של טורי־הח", ואף צורתן הכללית של הח", 
יציבים במידה רבה. בשטחים הנתונים למשב רוחות חזקות 
מכיוונים שונים, משנים טורי־הח" את כיוונם, והח" משנות 
את צורתן פעמים רבות במשך השנה. 

באיזור שבו הרוחות נושבות, בדרך־כלל, מכיוון אחד, 
נמצאות הח״ — או מערכות טורי־הח״ — בתנועה באותו 
כיוון. מהירות תנועתן תלויה בתדירותן ועצמתן של הרוחות, 
אך גם בגדלן של הח״׳ ובעיקר — בגבד\: ככל שהה׳ גדולה 
יותר היא כבדת־תנועה יותר, עם התקדמותו של הטור הקדמי 
שבמערכת־ח" אל מעבר לאיזור־הח" הוא הולך ומתפזר, ובו 
בזמן הולך ונערם טור חדש מאחורי הטור האחרון. בתצפיות 
שנעשו במזרח חצי-האי ערב נמצא, שטור־ח" שגבהו היה 
12 — 15 מ' התקדם כ 6 מ , בשנה, ואילו טור שגבהו היד, 
כ 4 מ׳ — כ 30 מ׳ בשנה. 

לפי צורת הרום של הח׳ מבחינים בין שני טיפוסים 
עיקריים של ח״: ח׳־סהרון וח׳־סיף. ח׳־ סהרון (ציור 1 ) 
נוצרת בפעולת רוחות מתונות, שנושבות מכיוון אחיד! לרום- 
חח׳ צורת סהר, שצידו הקמור פונה לעבר הרוח, ולכל הטור 
של ח״ כאלה רום רצוף. ח׳־סיף (ציור 2 ) נוצרת ע״י 
רוחות עזות! לרומה צורת קו מחודד, כמעט ישר, שכיוונו 
זהה עם כיוון הרוח שיצרה אותה, ובטור של ח״־סיף הרומים 
נמשכים בהקבלה זה לזה, כשבין ח׳ לח׳ מצוי מעין עמק קטן. 

צורות אחדות אחרות של ח" מיוחדות למדבריות מסויימים 
בלבד. שטחים נרחבים במרכז חצי־האי ערב מכוסים בח", 
שלפסגתן צורת כיפה מעוגלת, ושיפוע מדרונותיהן מתון 
ושווה כמעט מכל עבר. מסתבר, שהן התהוו באיזור זה משום 
שכאן משנה הרוח את כיוונה כמה פעמים במשך היממה, 
באופן שהיא נושבת מכל עברי הח" ומעגלת אותן. ב״רובע 


הריק" שבדרום־מזרח ערב מצויות ח" בעלות צורה של 
פירמידה או צורה כוכבית. באותו מדבר מצויים גם שטחים 
מישוריים כמעט, מכוסים שכבה עבה של חול, שמעליהם 
מתבלטים טורים ארוכים של ח״ קטנות (גבהן עד 2 מ'), 
שדומות לתילים קטנים! המרחק בין טור לטור הוא 1 — 2 ק״מ. 

תנועתן של ח״־חוף או ח״־מדבר מביאה במקומות רבים 
לפלישתן לשטחים פוריים ולחורבנם של שטחים אלו ושל 
היישובים שבהם. דוגמות בולטות לתופעה זו מצויות בשוליהם 
של איזורי־ח" בעיראק, בסוריה, במצרים, בחופי דרום־מערב 
צרפת, ועוד! במצרים נקברו ערים שלימות תחת ח". לשם 
הגנת היישוב ובלימת התקדמות חח" נוטעים עצים ועשבים, 
ששרשיהם מדביקים יחד את גרגירי־החול ומבטלים את 
ניידותם. 

תמ׳: ע״ע אסיה, עט׳ 869/70 ! א פ ר י ק ה, עמ ׳ 293/4 ! 

ג א ו ג ר פ י ה, עמ ׳ 31/2 ! א ״ י׳ עט׳ 43/4 , 47/8 . 149 , 187/8 . 

1 ) 111 ) 1 ) 111 ) 8 101101 ( 11 ) 111 ^ 1 ס 51€5 ץ \/ י / 16 ! 7 , 0111 ^ 11 ^ 13 .\ 1 . 11 
710 , 11010%$ $' 16011101 ) , 8 ) 111111 .,* 1 . 1 < ; 41 ־ 19 ,).') 1 ( 11 ( 1 
, 6 ו 1 [)! 5 ץ 7 /?[ 116 ! 16 ) 1116 ) 1 ' 7 , 0 תו 1 סח 1 ג 1 \ 10 > .£ ; 1943 , 725 

, 111010£1€ } 06011101 . 1 > .(! 1 ) 111 ) 1-1 . 0 ; 948 [ , 951-961 , 11 

. 1960 י 83-91 , 15 ) 04 ( 055 ' 01 ,'<:) 5 צ: 1 ז 0 . 13 . 3 ) ;־ 1958 , 414/5 

מ. בר. 

חו&יקוב, אל?םי ?טפנוביץ׳ - 

( 1804 — 1860 ), הוגה־דעות רוסי, איש־ההלכד. הראשי 
של אסכולת הסלדנופיליות (ע״ע). ח׳ היה בן למשפחת־ 
אצילים! ב 1828/9 השתתף בהצטיינות במלחמה עם תור¬ 
כיה! לאחר־מכן חי חיים שקטים באחוזותיו. ח׳ היה בעל 
השפלה מגוונת. היה משורר, פילוסוף ותאולוג. הוא חיבר 
מחזות היסטוריים ושירים ליריים־רומאנטיים. אולם בעיקר 
היה פובליציסט, מגבשה של התורה הסלאוויאנופילית, שאותה 
הפיץ תוך ויכוחים סוערים עם ראשי ״המערביים״ — הרצן 
(ע״ע), בילינסקי(ע״ע) וחבריהם — בדוגמאטיות יתרה ותוך 
הרחבתה' לפירוש סלאוויאנופילי להיסטוריה האנושית כולה. 

פילוסופיית־ההיסטוריה של ח׳ היא תאולוגית. את מהלך 
ההיסטוריה ראה בעיקרו ברוחני, שבו נקבעת האמת העילאית 
ע״י הכנסיה הנוצרית, שהיא "איחוד האל עם האנושות". 
ח' מעדיף את הכנסיה מן השלטון החילוני, את האומה — מן 
המדינה, ואת החברה — מן הפרט! במציאות החברתית הוא 
מעדיף את היסודות האורגאניים־הנפשיים מן המלאכותיים- 
הראציונאליים. בקהילה הכפרית הרוסית (ק"*.) ראה את 
הבסיס לחברה האידיאלית. הקהילה קושרת קשר מוסרי בין 
האנשים ומחנכת אותם לציבוריות ולמשפט, שכן "האמת 
אינה חודרת למחשבה פרטית", אלא ל״חבורה של הוגים, 
שהאהבה מלכדתם". את המערב פסל ח׳ בשל שכלתנותו- חט־ 
רנותו ואנוכיותו! הראציונאליזם דחק בו את יסוד הקיבוציות. 
הכנסיה במערב או שהיא משועבדת לעקרון הסמהות — 
כבכנסיה הקאתולית׳ או שהיא נטולת יסוד חברתי — כבפרו־ 
טסטאנטית! רק בכנסיה הפראווסלאווית מצוי המיזוג של 
איחוד וחופש. 




197 


חומיקוכ, אלכסי סנזפנוכיץ׳ — דיוניו 


198 


סופו של המערב — חורבן, ולעומתו צפוי יעוד מזהיר 
לעם הרוסי, שהוא "כלי-שרת בידי האל״ — שיחרור האנו¬ 
שות מן המלאכותיות שבהתפתחות ההיסטורית המודרנית. 
לגבי רוסיה עצמה צידד ח׳ בשלטונם־בכיפה של הצארים. 
אמנם העם הרוסי הוא מקור השלטון ברוסיה, אולם את 
השלטון הוא מוסר לצאר "נושא עול השלטון", בהניחו 
לעצמו את "חופש ביטוי־הדעה". בהתאם לכך צידד ח׳ ב״כנס 
ארצי" (ק 0060 של נציגי העם, שיפעל כגורם 

מייעץ ליד הצאר; וכן תבע את ביטול צמיתות־האיכרים 
והתקנת בתי־משפט של מושבעים. 

. 68 ^גק 86 . 1 ־ 1 ; 1902 ,. 1(114, 0. X שאזממג 3 . 8 . 8 

01011116016111 16 61 . ¥11 .// ,>י.נ 01 ! 1 ג;ז ;> . 5 , ; 1912 ,. X 

16 ו־ 08 שץ 8 , 10 [;>נס 8 (מא 36 . 8 . 8 ; 1939 , 11116 ( 11101 >'! 

-״מ 4 ,•<^לע 0 > 1 ח 20 ; 1940 ,גמ 0 ק 88 1 < 1 ;ו. 1416 ו. 

. 1953 , 1 ,) 111 ^ ¥1111050 • 5101 !;:¥ 07 /•• 101 

א. אח. 

חזני המעגל, חכם וחסיד נודע בימי מלכות בית-חשמונאי 
(המאה ה 1 לפסה״נ). דמותו ההיסטורית לא היתה 
ידועה עוד בימי האמוראים. ובספרות התלמודית נעשה לגי¬ 
בור עממי קדמוני. אולם ניכר, שכבר בדורו הופיע כאישיות 
כאריסמתית, שהעם ראה בה מעין נביא ומחולל־פלאות. 
האגדה התלמודית מספרת נפלאות על תפילתו, שהיתה נענית, 
ביחוד על עסקי גשמים (משנ׳ תעב׳ ג , , ח'; יר׳ תענ׳ ג/ י־-— 
י״ב! בבלי תענ׳ כ״ג, ע״א). בתפילתו ז 1 היה מעז "להטריח 
לפני המקום"(רש״י ברכ׳ י״ט, ע״א, ד״ה צריך אתה להתנדות), 
אולם אף החכמים, שדעתם לא היתה נוחה מהתנהגותו, הוכ¬ 
רחו לוותר לעם, שראה את ח׳ "מתחטא לפני המקום... כבן 
המתחטא על אביו ועושה לו רצונו". את כינויו מקובל 
להסביר ע״ש הסיפור בדבר העוגה שעג ועמד בתוכה להת¬ 
פלל ושממנה סירב לצאת עד שתינתן לו בקשתו. אך יש 
מי שראה בכינויו שם מקום (רב צמח גאון, ע״פ ם , היוחסין 
השלם, 63 ); ויתכן שנקרא ע״ש מלאכתו, שהיה מתקן גגות — 
או תנורים — במעגלה. — גם יוסף בן מתתיהו מזכיר אותו 
כקדוש ובעל*מופת ומספר על מותו בשעת מלחמת־האחים 
של בית־חשמונאי: הוא נתפס בידי אנשי חיל הורקנום ולא 
נענה לדרישתם לקלל את אריסטובולום ואנשיו, מאחר שאלה 
ואלה בני עם־ה׳ הם —־ ובגלל זה נהרג בידי שוביו (קדמו¬ 
ניות י״ד, א^ב׳). באגדה התלמודית נקשר מותו בסיפור — 
הידוע גם מן הפולקלור של עמים אחרים — על אודות 
תרדמה של 70 שנה, שהניעור ממנה מוצא עצמו בעולם זר 
לו לחלוטין (תעג , כ״ג. ע״א). לפי אותה אגדה היה ח׳ 
ידוע גם כגדול בתורה, אולם. למעשה, לא נמצא בתלמוד 
דבר-הלכה ממנו או בשמו. 

ש. קליין, על טעויות אחדות בפירוש "שמות מקומות" 

(ציון, ידיעות החברה להיסטוריה ואתנוגרפיה, א׳), תר״ץ: 

ש. ח. קוק (שם)! א. אירבך, מתי פסקה הנבואה (תרביץ, י״ז), 

תש״ו: ג. צרפתי, חסידים ואנשי־מעשה והנביאים הראשונים 

(שם, כ״ו), תשי״ז; ז. וילנאי, מצבות קודש בא״י, רצ״ח/ט, 

תשכ״ג. 

ת 11 |,יו (יוו׳ ?מ;׳ו 0 י), שמם של ארבעה כהנים גדולים בימי 
הבית השבי. ( 1 ) ח׳ 1 (סוף המאה ה 4 לפסד׳״ג), 

בן ידוע — הכהן הגדול האחרון שנזכר במקרא (נחמ׳ 
יב, יא. כב). 

( 2 ) ח׳ 11 (סוף המאה ד, 3 לפסה״ב), בנו של שמעון 
הצדיק (ע״ע) ונכדו של( 1 ). הוא היה קטן בשעה שמח אביו, 
ובילדותו שימשו במקומו אלעזר ומנשה דודיו. יוסף בן 


מתתיהו (קדמ ׳ י״ב, ד׳) מתאר את ח׳ הזקן כקמצן ושוטה, 
שלא חס על כבוד מעמדו וגרם ע״י כך לעלייתו של יוסף 
המוכס (ע״ע טוביה, בית־). מסתבר, שח׳ היה מעורב במאו¬ 
רעות המדיניים הקשורים במאבק בין התלמיים המצריים 
והסלוקיים הסוריים על השלטון בדרום־סוריה וא״י והתקשר 
עם אויבי תלמי 111 (אוארגטס). — כהן גדול זה הוא, כנראה, 
אותו ח׳ שבימיו נתקבלה אגרת־הידידות של אנשי־ספארטה 
ליהודים, שם' חשמונאים א׳ (י״ב. י״ט—כ״ד) מייחסה לימיו 
של ( 1 ), ואילו יוסף בן מתתיהו — לימיו של ( 3 ). 

( 3 ) ח׳ 111 , בנו של שמעון 11 ונכדו של ( 2 ) (מת !נהרג] 

171 לפסה״נ). הוא שאף לקיים בידי הכהן הגדול את הסמכו¬ 
יות השלטוניות החילוניות שהיו לו בירושלים, ומשום כך 
התנגד לשמעון — פקיד בהנהלת בית־המקדש שהשתדל 
להשיג משרה מינהלית בעיר. שמעון הלשין עליו באזני 
השלטון הסורי, והמלך סלוקוס 1 ¥ שלח את הליודורוס — 
אחד משריו — להחרים את אוצרות בית־המקדש. אולם הלה 
לא הצליח לבצע את מזימתו ועזב את ירושלים בבושת־פנים. 
שמעון החשיד את ח׳ בעיני השלטון כאחראי להכשלת שליחו 
של המלך. כשעלה אנטיוכוס ז \ 1 לשלטון ( 175 לפסה״ב) 
הוגלה ח׳ לאנטיוכיה ובמקומו נתמנה לכהונה הגדולה אחיו 
המתיוון _יסון (ע״ע). כעבור שלוש שנים נדחה גם י 10 ן מפני 
המתיוון הקיצוני מבלאוס (ע״ע). הלה, שחשש מפני השפעתו 
של ח/ פיתה את אנדרוניקוס, אחד ממקורביו של אנטיוכום, 
לרצוח בסתר את הכהן הגדול הגולה (חשמונאים ב/ ג׳—ד׳; 
קדס׳ י״ב, ה׳>. ייתכן, שיש רמז למותו של ח׳ בספר דניאל 
(ט, כו). 

( 4 ) ח׳ (אמצע המאה ה 2 לפסה״ג), בנו של ( 3 ), היה 
המועמד החוקי לכהונה הגדולה אחרי מות אביו, אלא שנדחק 
ע״י אלקימום, שנתמנה במקומו, ואח״ב — ע״י יונתן החש¬ 
מונאי. הוא עזב את ארץ־יהודה וירד מצרימה, ושם הקים 
(בין 170 ל 154 לפסה״ג) ברשות תלמי ¥1 פילומטור מקדש 
לה׳ אלוהי ישראל בלאונטופוליס — אולי משום' שראה את 
המקדש בירושלים, המחולל בידי אנסיוכוס ומנלאוס, כמופקע 
מקדושתו, או משום שלא הכיר בכשרות הכהונה הגדולה של 
בית־חשמונאי. או מתוך הכוונה להקים מרכז דתי מיוחד 
לגולה היהודית במצרים (קדמ׳ י״ג. ג׳; מלח׳ ז/ י'), 

מ ק ד ש - ח׳ הוקם במתכונת בית־המקדש בירושלים. אך 
לא היה דומה לו בכל פרטיו: הוא היה בנוי בצורת מגדל, 
ותחומו היה מוקף חומה. ח׳ ובניו — ממשיכי שושלת בית־ 
צדוק — שימשו בו; המזבח וכלי־השרת שבו היו כידושל־ 
מיים, אלא שבמקום המנורה היתד, נברשת תלויה בשרשרת. 
יהודי מצרים הקריבו קרבנות במקדש־ח׳, אולם נראה שהוא 
לא נתקבל אצלם כשווה־ערך לבית המקדש — ואין צריך 
לומר כבא במקומו —, וזיקתם למקדש הירושלמי לא רפתה ז 
פילון האלכסנדרוני אינו מזכיר את מקדש־ח׳ כלל. 

מעמדו של מקדש־ח׳ מבחינת ההלכה אינו ברור כל- 
צרכו. בסיפור התלמודי (מנח׳ ק״ט, ע״א — ק״י, ע״א) — 
שבו מעורבים יסודות היסטוריים ואגדתיים — מיוחם ייסוד 
מקדש זה למריבה בין שבי בניו של שמעון הצדיק על הכהונה 
הגדולה ולקנאת ח׳ בשמעי אחיו; יש אומרים, שח׳ "העלה 
(על המזבח שבנה) לשם עבודה־זרה", ואחרים אומרים, 
ש״העלה עליו לשם שמים". הדעה האחרונה היא, כנראה, 
שגברה, מאחר שההלכה (משב׳ מנח' י״ג, י׳) אינה דגה את 
הקרבן במקדש־ח׳ כעבודה־זרה, אע״פ שהיא פוסלת את 




199 


חוגיו — חדןז 


200 


כהני מקדש זה לעבודד. בבית־המקדש. על מקדש־ח׳ דרשו 
את הפסוקים (ישע' יט, יח—יט): "ביום ההוא יהיו חמש 
ערים בארץ מצרים... נשבעות לה׳ צבאות: עיר ההרס (קרי, 
לפי הדרש: חרם = שמש [עיר־השמש = הליופויליס, הסמוכה 
ללאונטופולים]) יאמר לאחת. ביום ההוא יהיה מזבח לה׳ 
בתוך ארץ מצרים."" 

מקדעדח׳ התקיים עד לאחר החורבן ונסגר בנד בפקודת 
אספסיינוס. לדברי יוסף בן מתתיהו עברו מייסודו עד ביטולו 
343 שנים — מה שנראה כטעות-סופר, ואולי צ״ל 243 . 

ח. טשרגוביץ, הזוגות ומקדש ה' (ס׳ היובל ללוי גיגצנרג), 

תש״ו < א. צ׳ריקובר, היהודים במצרים בתקופה ההלניסטית־ 

הרומית לאוד הפאסירולוגיה, 15 , תשי״ג; י. קלוזנר, היס¬ 

טוריה של הבית השבי, ב/ 140/1 , ג/ 39 , 246 , תשי״ם; 

, 131 !כז 131 . £1 . 3 ; 1899 , 071:111101 . 11 71 ?^ 002 ' 1 ' .) 6 > ; 061 13 . 3 , 

; 1906 ,(. 01 ׳׳^ ;) 1111116 [ 0 ^ 00110 ' 5 ׳*€[) 071101 / 0 1011$11 10 ! 1 

, 11 , 017111011171711 . 11 £1 . 117 [ 111 . . 17 ^ 71111 ^ 1171 .־ 61 י) 16 \ .£ 

. 1920/3 

א. ש. 

חו?זט ( 7 סץ^, עיר בברה״מ, בחבל הטראנסקארפאטי של 
הרפובליקה הסובייטים האוקראינית; 20,500 תו¬ 
שבים ( 1959 ). העיר יושבת בקרבת גהר טיסה ומשמשת מרכז 
מסחר ותעשיה (כובעים וקרמיקה). בקרבתה נמצאים שרידי 
מבצר מן המאה ה 11 . עד סיום מלה״ע 1 היחד. ח' בתחום 
אוסטריה־הונגריח, אח״כ עברה לצ׳כוסלובקיה, ב 1938/9 
היתר. בירת המחוז האוטונומי קרפטדאוקראינה, ב 1939 עברה 
לידי הונגריה, וב 1945 — לברה״מ. 

על מציאותם של י ה ו ד י ם בח׳ ובסביבותיה יש עדויות 
מן המחצית השניה של המאה ה 17 ומראשית המאה ה 18 , 
אד קהילה מאורגנת לא קמה בה אלא בראשית המאה ה 19 . 
במחציתה השניה של המאה היתה ח׳ מן הגדולות שבקהילות 
בפלך מרמרוש ומן החשובות שבקהילות החרדיות שבהונ¬ 
גריה כולה. לרבני ח׳ יצא מוניטין ברחבי המדינה; ביניהם 
היה ר׳ משה שיק (ע״ע), שכיהן ב 1861 — 1879 . ישיבת ח׳ 
היתה מן הגדולות בהונגריה. השפעתם של הרבנים מנעה את 
התחזקותה של החסידות בעיר ה׳, אע״פ שסביבתה היתה 
כולה חסידית. ב 1930 נמנו בח׳ כ 4,800 יהודים. עם כיבושה 
של הונגריה בידי הגרמנים במארס 1944 היו קהילות רוסיה 
הקארפאטית, ובכללן ח', הראשונות שבהן הוחל בריכוזם 
של היהודים בגטאות ובמחנות ובגירזשם למחנות־ההשמדה 
בפולניה. בסוף מאי 1944 גורשו מה׳ 1,200 יהודים, בני 
העיד וסביבתה. 

י. י. גרינוולד, מצבת קודש לקחלות ישראל שנחרבו, תשי״ב; 

י. ארז (עורך), קארפאטורוס (אנציקלופדיה של גלויות, 

1 וע), תשי״ט. 

ת 1 ף, איזור של מגע בין היבשה לביו מקוה־מים (ים או 
ימה); איזור כזה כולל רצועת-יבשה, שבעיצוב 
נופה השפעה מכרעת לים, ורצועת-ים, שמבנה קרקעיתה 
ותנועת המים בה מושפעים במידה רבה מן היבשה הסמוכה. 


הה' יכול להיות צר מאד ולהצטמצם בתחום של מטרים 
מעטים — במקום שבו הוא תלול, וההפרש בין המיפלס 
הגבוה ביותר והמיפלס הנמוך ביותר של פני-הים קטן; או 
שהוא יכול להיות רחב כדי כמה ק״מ — במקום שבו הוא 
שטוח, וקיים הפרש גדול בין המיפלסים המאכסימאלי והמי־ 
נימאלי של פני־הים (כתוצאה מטווח גדול במועדי־הים). 
גליו, מועדיו וזרמיו של הים פועלים בלי הדף לשינוי צורתו 
של חח׳; אין ח׳ שהוא יציב בצורתו ושאינו נתון לתהליך 
הרס או בניה. תהליך זה יכול להיות איטי מאד וכמעט 
בלתי־מורגש לאדם, אך גם מהיד מאד, עד שבמשך 2 — 3 
דורות מתחוללות בו תמורות ניכרות — הכל לפי עצמת 
פעולתו של הים, מבנה הח׳ עצמו, אופי סלעיו ומציאותם 
של גורמים מסייעים שונים, כגון בליה, שפכי-נהרות, בע״ח 
(אלמוגים) וצמחים. פעולת הים היא ביסודה פעולה של 
הקצעה: יישור קרהח׳ ופני־הוד. אילמלא התנועות בקרום־ 
האדמה, התנודות בפני־הים והפרעות אחרות בפעולת הים, 
היו בסופו של דבר כל הבליטות והשקערוריות (המיפרצים) 
לאורך כל הה״ נעלמים; שפת־הים היתד. בכל מקום שטוחה, 
בתחום התפשטותם המאכסימאלית של הגלים. 

נוהגים לחלק את הה״ לשני סוגים עיקריים: ח" נהרסים 
(חופי־גידוד) וח" נבנים (חופי-צבירה). בראשונים מתנפצים 
הגלים אל סלעי הח/ ממוטטים, מפוררים וטוחנים אותם 
לחול (ע״ע חולית: תם׳) וגורפים אותם. בח׳ תלול, בנוי 
סלעים רכים, פעולת־הרס זו מהירה; היא ניכרת יפה, למשל. 
במקומות רבים לאורך חוסי ישראל (שפיים, ראש־הנקרה 
ועוד), וכן בחופה הדרומי של אנגליה (תמ ׳ : כרך א', עמ ׳ 
331/2 ; כרך י״ב, ענד 25/6 ). החול והחצץ, הנוצרים ע״י 
פעולת־הרם זו, נגרפים בגלים ובזרמים ומושקעים במקום 
אחר, שבו הח׳ נמצא בתהליך של בניה (ר/ למשל, ח׳ נתניה 
[תמ ׳ : כרך ר, עט' 44 ]). לעתים קרובות החרם והבניה של 
הרד ע״י הים מתנהלים זה בצד זה בפעולות משלימות בתה¬ 
ליך הקצעת הדד. בבניית ח" והרחבת היבשה משתתפים 
עם הים במקומות רבים נהרות — שמשקיעים בשפכיהם 
כמויות גדולות של סחף (ע״ע דלתא; תנד: ע״ע גאוגרפיה 
עמ ׳ 33/4 ) — וכן אלמגים (ע״ע). החומר החולי, שנוצר 
ע״י פעולת־ההרס של גלי־הים או זרמיו או הובא ע״י גהר, 
מושקע לפעמים בקרבת ח׳, שמימיו רדודים, בצורת סוללה 
צרה, שהולכת וגבהה ומתארכת, עד שהיא יוצרת מעין מחסום 
מקביל לשפת־הים. או, בפיו של מפרץ, מנתקת — ניתוק 
מלא או חלקי — רצועה של ים מן הים הפתוח והופכת 
אותה ללאגונה; היא גם יוצרת ח׳ חדש. מציאותה של 
צמחיה צפופה על שפת-הים, כגון המאנגרובה באיזורים 
טרופיים, משמשת גורם מסייע לתהליכי בניה של ח׳. 

יש ח״, שמקורם בשקיעת היבשה או בעליית פני־הים — 
תהליכים שמביאים להתפשטות הים לעבר היבשה ולהצפת 





םז 5 ?ח ו 5 א;ונה 

(המפר? הקווי [בחוף הבאוטי ברה״ס]) 




201 


הוף — חוף־הזהג 


202 



איים ליר רזהוף 

(בחול הררוטי־מערבי יעל נדריוגיה [פי־רד־כטאווא:גר 11 


השטחים הנמוכים של היבשה. מצד ישני יש ח׳/ שמקורם 
בהתרוממות היבשה או בירידת פני־הים, מה שמביא לנסיגת 
הים ולהתרחבות היבשה. כל התנודות הללו גוררות אחריהן 
יצירת ת" חדשים. עם תום התקופה הקרתונית והפשרת 
הכמויות העצומות של קרח, ישנהו על פני היבשה. נתוספו 
כמויות גדולות של מים לאוקיינוסים׳ ופניהם עלו בכמה 
עשרות מטרים. הימים הציפו את השטחים הנמוכים, הסמוכים 
לח" שהיו קיימים לפני עלייתם, וכן חדרו לעמקים. צורות 
ד,ח" שנוצרו כתוצאה מהתפתחות זו מתאימות לתבליט 
ולמבנה של האיזורים, שלתוכם חדרו מי־הים. הגאיות העמו¬ 
קים והמפותלים, שנוצרו ע״י קרחונים בשטחים הרריים סמו¬ 
כים לח" הקודמים, הוצפו והיו לפיורדים (תנד: ע״ע 
גאוגרפיה, עמ' 39 ). עמקי הנהרות באיזורי ח" הרריים 
הפכו למיפרצים עמוקים, ואילו רוכסי ההרים היו לחצאי- 
איים (ח׳ טיפוסי מסוג זה מצוי בצפון־מערב ספרד, ומכאן 
בא לו שמו — "ריאס"). באיזורי־ח׳ שבהם התבליט לא היה 
עז והעמקים היו רדודים ורחבים, נוצרו מיפרצים רחבים 
ופתוחים יותר, ואילו באיזורי־ח׳ מישוריים כיסה הים שטחים 
רחבים של היבשה, ובקו הח׳ החדש נוצרו בליטות ושקערו־ 
ריות קטנות ומעטות. הצפתם של עמקים כתוצאה משקיעת 
פגי־היבשה או עליית פני־הים גרמה ליצירת איים רבים, 
שאינם אלא שטחים גבוהים, שנותרו בולטים מעל לפני- 
המים. איים רבים כאלה מצויים בעיקר סמוך לח" הרריים 
שהוצפו, ולהם השפעה רבה על צורתהח" ועל התפתחותה של 
פעולת הים עליהם, שכן הם משמשים כשוברי־גלים. השתב¬ 
רות ושקיעה של גושי־יבשה מביאה ליצירת ח" מעין אותם 



םול 5 ת־חחי 

(בוזה* הצפוני־סערבי של נר 0 :יה) 


שמצויים מסביב לים האגאי. ח" שבוצרו ע״י התרוממות 
היבשה מצטיינים בקו ללא פגימות בולטות, בשפתיים מי¬ 
שורית, ומאחוריה מדרגות־ח׳ מישוריות, שבשוליהן ניתן 
להבחין במקומותיו הקודמים של הוד! רובו של הח׳ האט¬ 
לאנטי של אה״ב הוא תוצאה של התרוממות. 

בח׳, שלארכו מצויות שכבות של סלעים בעלי קשיות 
שונה, פעולת־ההדם של הים פוגעת בסלעים הרכים יותר 
מאשר בקשים, ועובדה זד נותנת את אותותיה במבנה הה׳. 
קטעי־הח׳ הבנויים סלעים רכים הופכים לפגימות בקרהדד — 
למיפרצים, וקטעי־הח׳ הבנויים סלעים קשים — לבליטות, 
ז״א לחצאי-איים. ח", שעל צורתם הטביעו את חותמם ההב¬ 
דלים בסוגי הסלעים הבונים אותם, מצויים, למשל, בדרום־ 
מערב אירלנד. 

צורתם של ח" בהווה היא, בדרך־כלל, תוצאה של צירוף 
מספר גורמים ותהליכים — מהם שפעלו בצוותא, מהם שבאו 
בזה אחר זה, מהם שאינם קיימים עוד, ומהם שמוסיפים ליטול 
חלק בעיצוב נופו של הוד. 



הוף־ריאס (ברטאגיה) 


יש סבורים, שכל הח״ — או לפחות רבים מהם — נתונים 
לתהליך של התרוממות או שקיעה, אם בשל תנועות בקרום־ 
האדמה או תנודות בפני־הים (ע״ע אוסטטיזם; איזוסטזה; 
אפירוגנזה). תהליך זה הוא, בדרך־כלל, איטי כל כך, עד 
שאין לעמוד עליו אלא מתוך השוואות בין מצב הוד לפני 
מאות־שנים ומצבו היום. אולם יש מקומות, שבהם תהליכים 
אלו מהירים יותר, וניתן להבחין בהם ביתר קלות. כך, למשל, 
ניכר, שחופה ישל שוודיה נמצא במצב של התרוממות (כמ״מ 
אחד בשנה בצפון־מזרח, וב 0.4 מ״מ בשנה באיזור סטוקהולם), 
ולעומת זה הובחן בשקיעה בשיעור של כמה מ״מ בשנה 
בחלק מחופה המערבי של ה(דו, בחופו הצפוני-המזרחי של 
האי הונשו (יאפאן) ובכמה ח" אחרים. 

בדורות האחרונים הלכה וגדלה השפעת האדם על התפת¬ 
חות צורת הזד באיזורים מיושבים אוכלוסיה צפופה. בעיצוב 
דמותם הנוכחית של חופי הולנד (ע״ע, עמ ׳ 715 — 722 ), וכן 
של קטעים מחופי גרמניה, אנגליה, צפון־מזרח אה״ב ועוד, 
נטל האדם חלק חשוב. 

-? 010 ' 01 ( 1 011110 סס!{ 5 . 13 ־ 0.1 000$$0$ (' 1 511010 , 0110500 [ י ¥\ .נ 1 
, 507-545 ,ץ 1010$ /<ך 00011701 . 610 ^ 130 ססע .( 1 . 0 ; 1919 , 1170111 
; 1943 , 11010% 781-822 <[' 00011101 , 15 ) 1110 .\; ; 1942 

; 1954 ,€ 11 !" 11181 * $011 £1 110 )' 111101 0 ! 11010£ <ך< 10 \ ,: 0011501161 .\ 2 
- 118113 , 411111 ^[ . 0 ; 1 2 ־ 195 , 30 < 11 . 3 $1011 )}.}[ 10 ( 1 , 1160110 ^ , 1 ־ 1 
.־ 1958 , 486 ־ 473 , $10 11010 ? 1101 * 000 . 3 1111011 

מ. בר. 

חוף־הזהב, ע״ע גנה (כרך-מילואים). 






203 


חוף־השנהב 


204 


ח 1 ף־ה#נהב ( 0116 ^ 41 0016 ), רפובליקה באפריקה המע* 
רבית, על חוף מפרץ־גינאה, גובלת בגאנה — במזרח׳ 
בוולטה־עילית ובמאלי — בצפון, בגינאה ובליבריה — 
במערב; 322,460 קמ״ר, 3,280,000 תושבים ( 1961 ), 

מבחינה גאולוגית חה״ש היא חלק של הטבלה המערב־ 
אפריקנית הקדומה; המזרח הוא איזור של סלעים קדם־ 
קאמבריים בעלי מבנה שכבתי ברור, המערב — איזור בנוי 
גושי גראניטים. חופה של חה״ש ארכו כ 450 ק״מ, והוא 
עשיר בשרטונות! לאורך מחציתו המזרחית מצויה שרשרת 
של לאגונות גדולות. במבנה של חה״ש ניתן להבחין בשלושה 
איזורים עיקריים, המשתרעים לרחבה של הארץ:( 1 ) בדרום— 
שפלת־חוף מישורית, שרחבה המאכסימאלי 50 — 60 ק״מ, 
מכוסה ברובה יערות צפופים ושטחי ביצות. ( 2 ) מצפון 
לשפלת החוף — איזור של גבעות נמוכות, המגיעות עד 
לגובה של 250 — 300 מ׳; בין טורי הגבעות עמקים רחבים! 
איזור זה רחבו 100 — 150 ק״מ, והוא מיוער ברובו. ( 3 ) רמה 
נמוכה, בגובה ממוצע של 300 — 500 מ׳, תופסת את רוב 
שמחה של חה״ש, מצפון לאיזור הגבעות עד לגבולה הצפוני 
של המדינה; הרמה מישורית, אך מבותרת בעמקי־נהרות 
רבים. באיזור הספר המערבי של המדינה בולטים גושים 
של הרים, המגיעים לגובה של 1,850 מ/ ובהם מורדות 
תלולים וצמחיה עשירה. נופה של הרמה הוא נוף של 
סאוואנה לחה ועשירה בחורשות בדרום, והיא הולכת ונעשית 
יבשה ומעוטת עצים כלפי צפון. 

רובה הגדול של הארץ מנוקז ע״י 3 נהרות הזורמים 
לכל ארכה, מצפון לדרום, ומערכת יובליהם: קומואה במזרח, 
בנדמה במרכז וססנדרה במערב. פינתה הצפונית־מערבית 
של הארץ מתנקזת'לנהר־ניגר באמצעות יובלו הגדול בני, 
פינתה הצפונית־מזרחית — לנהר־וולטה. 

הארץ — שכולה טרופית — מחולקת ל 3 איזורים אקלי¬ 
מיים ראשיים. בדרום התנודות היומיות העונתיות בטמפרא־ 
טורה הן קטנות, וממוצעי־הטמפראטורה הדודשיים נעים בין 
״ 25 ל 29 0 ; כמות הגשמים היא 1,500 — 2,300 מ״מ לשנה, 
במרכז הטמפראטורות הממוצעות גבוהות יותר והתנודות 
היומיות והעונתיות גדולות יותר; כמות הגשמים יורדת עד 
כדי 1.000 מ״מ. בצפון מצויות תנודות ניכרות בטמפראטותת 
היומיות והעונתיות, הגשמים יורדים בשפע ( 1,300 מ״מ), אך 
מרוכזים בעונה אחת. 

כשליש הארץ מכוסה יער. בדרום זהו יער טרופי גשום, 
שבו הצמחיה צפופה ביותר, מגוונת מאד ומתפתחת במהירות. 
הסאוואנות במרכז ובצפון מקצתן שטחי עשבים, שבהם 



חוף־השנהב: מראה נפר מטיפוס כיםרתי 


מצויות רצועות־יער (בעיקר לאורך הנהרות) והם זרועים 
שיחים, ומקצתן יערות דלילים או חורשות. 

האוכלוסיה, המורכבת ברובה הגדול מכושים סד 
דאניים בני עממים שונים, מגוונת מאד מבחינת חלוקתה 
לקבוצות אתניות שונות. בצפון, באיזור החורשות והיערות 
הדלילים, מצויים שבטים עובדי־אלילים, שרידי עמים קדומים, 
עובדי־אדמה או ציידים, ובשכנותם יושבים שבטים מוסלמים. 
אף הם עובדי-אדמה או סוחרים, שחדרו לאיזור זה מן הצפון 
והתיישבו בו בתקופה מאוחרת יותר. היישוב באיזור הדרומי־ 
מערבי מפוצל לשבטים רבים, שבמשך זמן רב היה כל אחד 
מהם יחידת־מימשל בפני עצמה, נבדלת מסביבתה. ללא מבנה 
מדיני. באיזור הדרומי־מזרחי נכנסו השבטים למסגרות של 
יחידות מדיניות, שהיו מלוכות שושלתיות. האוכלוסיה של 
כל אותו איזור מורכבת אף היא — כבצפון — בעיקרה 
מחקלאים, שהם ברובם הגדול עובדי-אלילים, אלא שכאן 
קיים — בצדו של מיעוט קטן של מוסלמים — מיעוט ניכר של 
נוצרים, חניכי המיסיון הקאתולי־צרפתי. מעריכים, שכ 65% 
של האוכלוסיה הכללית הם עובדי־אלילים, כ 25% — 20 — 
מוסלמים, כ 15% — 10 — נוצרים. היישוב האירופי במדינה 
מונה רק כ 15,000 נפש, רובם ככולם צרפתים. 

החינוך וההשכלה האירופיים נפוצים בחה״ש יותר 
מאשר ברוב המדינות האפריקניות. כ 60% של הילדים בגיל 
החינוך היסודי בדרום, כ 25% במרכז וב 20% בצפון מבקרים 
בבתי־ספר. נוצרה שכבה של מורים, פקידים, אנשי מקצועות 
חפשיים ועסקנים, שהם דוברי צרפתית ובעלי השכלה צרפתית. 

כלכלה. האוכלוסיה ברובה הגדול מתפרנסת מחקלאות 
פרימיטיווית, על בסיס של החלפות תדירות של השטחים 
המעובדים ע״י בירוא שטחי־יער; הגידולים מיועדים ברובם 
לסיפוק מזונותיהם של התושבים. מגדלים בעיקר מאניוק, 
יאם, בטטה, דוחן, תירם. בטנים ומיני פירות וירקות טרופיים. 
גידול האורז הולך ומתפשט בחבלים הדרומיים של הארץ 
העשירים בגשמים. הגידולים המיועדים ליצוא — קפה, קקאו. 
דקלי־קוקוס ודקלי־שמן(כ 40 מיליון דקלים), בננות, אנאנאס 
וכותנה. הבאים בחלקם ממטעים גדולים השייכים לחברות 
צרפתיות ובחלקם ממטעים קטנים השייכים לעובדי-אדמה 
מקומיים; מטעי־קאוצ׳וק, שתפוקתם עדיין קטנה, הולכים 
ומתרחבים. מהיערות הנרחבים מפיקים כמויות גדולות של 
מיני עץ קשה, בעיקר אלגום. ב 1960 ייצאה חה״ש 147,000 
טון קפה (כשליש מערך היצוא), 63.000 טון קקאו, 655,000 
מון עצים, 72,000 טון בננות, 16,000 טון שמן־דקלים ו 4,800 
טון כותנה. על גידול־מקנה מתפרנסים כמה מן השבטים 
היושבים בצפון הארץ, ולהם כ 300 אלף ראש בקר וכ 800 
אלף כבשים ועזים. 

אוצרות־המחצבים עדיין לא נחקרו די צרכם. מפיקים 
כ 100.000 טון מאנגאן וכמויות קטנות של יהלומים; נתגלו 
סימנים למציאות עפרות־ברזל,התעשיה מועטת ועוסקת בעיקר 
בעיבוד התוצרת החקלאית; קיימים כמה מפעלים גדולים 
להפקת שמן־דקלים. מאזן סחר־החוץ של חה״ש הוא חיובי; 
ב 1960 עלה ערך היצוא על זה של היבוא ב 40 מיליון דולאר. 
רובו הגדול של סחר־החוץ מתנהל עם צרפת. 

בירת הארץ היא אביג׳ן ( 1 ז 3 ( 1 ) 1 נ 41 .), שנמלה הוא 
פור־ביאה (]^-:ו-נס?); יחד כ% מיליון תושבים ( 1961 ). 
היא בנויה לפי מתכונת של עיר אירופית מודרנית. 

חוקה, משטר ומשפט, המדינה היא רפובליקה 




205 


חוןז־השנהב — חופמיים 


206 


נשיאותית-פארלאמנטארית. האסיפה המחוקקת ונשיא־המדינה 
נבחרים בבחירות ישירות אחת ל 5 שנים. שרי־הממשלה 
ממונים ע״י הנשיא, אחראים לפניו ומפוטרים על־ידיו. בידי 
הנשיא, כראש הרשות המבצעת ומפקד עלית של הצבא, 
נתונות גם סמכויות־חקיקה נרחבות באמצעות צווי־ביצוע. 

בבחירות ב 1960 זכה האיחוד האפריקני הדמוקראטי — 
שהוא המפלגה היחידה במדינה — ב 95.7% מכלל הקולות 
ובכל 70 המושבים באסיפה המחוקקת; מנהיגה פ. אופואה־ 
בואניי (ע״ע [כיך־מילואים]) — שהוא השליט־בפועל 
בוזה״ש — נבחר לנשיא ב 98.7% של הקולות. 

במרבית ענפי המשפט בחה״ש ניכרת השפעתו המכרעת 
של המשפט הצרפתי. 

היסטוריה. ילידי הארץ לא באו במגע עם העולם 
החיצון אלא במאות ה 15 — 16 , משהגיעו הפורטוגאלים לחופי 
חה״ש. הללו, ושאר האירופים שבאו אחריהם, עסקו תחילה 
בעיקר בסחר השנהב והעבדים. הצרפתים הקימו את תחנתם 
הראשונה על החוף ב 1700 — 1707 , אולם היאחזותם היציבה 
בארץ זו לא באה אלא מ 1843 ואילך, משהתחילו תיירים 
ומשלחות צבאיות צרפתיות לחדור לעומק הארץ ולהביא את 
ראשי־השבטים לידי קבלת חסות צרפת. ב 1893 אורגנה חה״ש 
כולה כמושבה צרפתית ונקבעו לה גבולות מדיניים. כמה 
התקוממויות בסוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20 דוכאו 
בקלות. השלטון הצרפתי עשה הרבה לפיתוח כלכלי וחברתי, 
וגם להפצת החינוך. נוסף על גידולי־המזון של הילידים 
לצרכי עצמם, הונהגו גם ניצול היערות ונטיעת מטעי קקאו, 
קפה, בננות ואננס ליצוא. מעברה של הארץ לעצמאות בוצע 
שלבים־שלבים, ובדרכי שלום, לאחר מלחמת־העולם 11 . ב 1946 
הוקמו אסיפות־נבחרים מקומיות, ב 1952 — אסיפה מחוקקת 
ארצית; ב 1958 הפכה זו האחרונה לאסיפה מכוננת, והוכרז 
על הארץ כרפובליקה חברה בקהיליה הצרפתית. ב 1960 
זכתה חה״ש לעצמאות מלאה ונתקבלה כחברה באדם. היא 
מוסיפה לקיים קשרים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים הדוקים 
עם צרפת, והיא אחת מ 4 "מדינות־ההסלמה" באפריקה — 
יחד עם דהומי, וולטה־עלית וניז׳ר. 

וע״ע אפריקה המערבית הצרפתית (עמ׳ 418 : 
תנד). 

,^ 5011€, X ־ 1¥01 ת( 1 .־ 060£1 ) 1, 0^1^1x1016 >ז 2 מז 20 

.£ ; #1 1939 . 0 , 2$-1321:011 ^ 0111 . €11 ; 1939 ,( 2 

; 1951 ,. #1 . 0 10 , 4% ־ 11 4.111011 .[ .? ; 1951 ,. 1 ' 4 . 0 1.0 

-ח 1 ? 10 > 001:100 ־ 11 ( 1 ; 1950-1957 , 1 /^־ 1 

10 . 16 ) 1 ^ 1 ,.!' 1 > . 0 * 1 110 חס 1 )* 1 חז £0 

ץז 0 ע 1 16 ( 1 011 , 1111110211011$ ? 151 )* 1 מ 10 ק 1 כ 1 ; 1962 

. 1962 ,ז* 1 ) 00 
ג, ר. 

ח׳ופו — י 1 ף ( 5 ת 0 ^ 0 )— ( 2699 — 2676 לםםה״נ[ז 1 ), 

המלך השני בשושלת המצרית ה 4 . בספרות המצ¬ 
רית אין ח׳ נזכר אלא מעט. הוא ידוע בעיקר כבונה הפירמי¬ 
דה הגדולה של גיזה, ששמה היה "אפקו של ח"/ והיא אחד 
המיבנים האדירים ביותר בתולדות התרבות האנושית. הרו־ 
דוטוס ( 124,11 — 126 ) מתאר את ח׳ כמלך אדיר ואכזר, שסגר 
את כל המקדשים ואסר על המצרים להביא קרבנות; את 
כולם אילץ לעבוד בשבילו, ומשאזל כספו מחמת ההוצאות 
הכרוכות בבנייתה של הפירמידה, לא נמנע אף מלשלוח את 
בתו לזנות כדי לסחוט ממאהביה סכומי-כסף גדולים. לפי 
אותו מקור נמשכה סלילת הדרך המיועדת להובלת האבנים 
10 שנים והקמת הפירמידה — כ 20 שנים נוספות< האבנים 


נגררו בידי אדם מן המחצבות של "הרי-ערב" (המחצבות 
שממזרח לעמק־הנילום) עד הנהר, ומשם הועברו על-גבי 
ספינות אל הגדה המערבית. אולם בחפירות שנערכו בזמן 
החדיש בגיזה הוכח, שרוב האבנים מקורן ברמודגיזה עצמה. 



חלק; ר,עליה של הפללח של ח׳ (במצב ישיבה) עשוי שנהב, 
שנטצא באבוט (אבירלס) 

במקום אף נמצאה גלגלת עשויה אבן, ששימשה להרמת גושי 
האבנים העצומות. המחקר הארכאולוגי החדיש גילה, שח׳ 
ניצל גם את מחצבות סיני; בתבליט־סלע במעארה הוא מתואר 
כמפיל באלה איש מבני־אסיה, כשהאל תחות ניצב מולו. 
מצבה אחרת, שבה נזכר שמו של ח׳, נמצאה במחצבות הדיו¬ 
רים בנוביה. דמותו של ח׳ ידועה מפסלון־שנהב מעובד 
להפליא, שנתגלה באבוט (אבידום). 
וע״ע פירמידות. 

י. מ. גריבץ, מבחר הספרות המצרית, 53-39 , 1958 ; .'.ע 
4 ,!>ג 0 )א 1 .:> 1 ? , 1 ? .[ ; 1993 , 11 , 105 )^ 41 , 10 ־ 0 :>? .!' 1 . 14 
עבר׳: דברי ימי מצרים,) * 1909 , 116-123 .??■<££ / 0 ו\-ז 10 :!א 
) 3 < £611 <ז£ .? ;( 87 ־ 91 , תשט״ז 

41/11 14 £ 10 1/0114 ; 1/11 1 ><ז 0 01 ! 0€ 11/711111 ^ 1 11 ־ 1 ) 

. 1938 ,( 11 ד\ 38/11■, XXX ,) 

י. לי. 

חופמיים ( 3 טמ 1 ז 11£0 ־ 111 בזג 01 ), סדרת עופות, שבד. נכללות 
למעלה מ 10 משפחות בעלות תפוצה רחבה. הה" 

חיים עפ״ר בקרבת מים, על פני הקרקע, בנוף פתוח; מינים 
רבים מבלים חלק גדול של השנה על חוף־הים, אפילו במזג- 
אוויר קשה. הח״ הם עופות קטנים עד בינוניים; משקל בני 
המינים השונים מ 25 ג , עד 1 ק״ג, עפ״ר פחות מ 150 ג/ 
רובם מעופפים טובים ומהירים, בשל כנפיהם הארוכות וה־ 
מחודדות; מקצתם עורכים נדידות ארוכות מאד. רגליהם 
חזקות; האצבע האחורית קצרה וחסרה כליל בקצת המינים. 
הח״ ?רים ביום ובלילה, וראייתם טובה גם בלילה. מזונם — 
עפ״ר תולעים, חרקים, סרטנים קטנים וכד'; מינים אחדים 
אוכלים לעתים גם זרעים או פירות קטנים. בעלי מקור קצר 
אוספים את מזונם על פני הקרקע ומוצאים אותו בעזרת חוש- 
הראיה; בעלי מקור ארוך מוצאים חלק גדול של מזונם בבוץ, 
במים, באדמה רטובה. מינים רבים מגלים אותו שם בעזרת 
חוש־המישוש, שכליו הם גופיפי־מישוש מרובים בחלק הקד¬ 
מי של המקור. — ביצי הח" מוטלות בגומה בקרקע או בקן 
פשוט ביותר על פני האדמה, הבנוי מעשבים. הביצים גדולות 
מאד ביחס לגודל הציפור, ולהן צבעי־הסוואה. ברוב הסינים 
מתחלפים הזכר והנקבה בדגירה; במינים אחדים דוגר רק 


207 


חופמיים — הרצין, צדקה 


208 



תמיר*! ( 15 \( 11101 ג 111111 15 וקסז 1 ] 1 ; 11101 ) 


הזבד׳ והוא לבדו מגדל את האפרוחים! באחדים ממינים 
אלה הנקבה גדולה וצבעונית מן הזכר. האפרוהים הם 
עוזבי־קן מובהקים, לבושים פלומה עדינה וצפופה בעלת 
צבע־הסוואה. התפתחות האפרוחים מהירה! כבר לאחר שעות 
אחדות מסוגלים הם לרוץ מהר ולמצוא את מזונם! אולם 
במינים רבים מגישים להם ההורים מזון במקור במשך הימים 
הראשונים. בגיל של 3 — 4 שבועות מסוגלים האפרוחים 
לעוף. — למינים רבים שני לבושי־נוצות: לבוש־חורף פשוט 
ולבוש־דגירה צבעוני יותר. הח" משמיעים קולות של שריקה 
וציפצוף! במינים אחדים משמיע הזכר כעין שירה בזמן 
התחמת תחום הדגירה. אורך חיי הח" גדול בהרבה מזה של 
ציפרים אחרות בגודל דומה! נמצאו פרטים שגילם בטבע 
הגיע ליותר מ 30 שנה. 

ממשפחות ה ח". משפחת ה הופ מי י ם (- 01313 
ש 13 > 11 ז 1 >)—עופות שמשקלם נע בין 30 ג' ל 2 /! ק״ג. גופם 
חסון בשל ההתפתחות החזקה של שרירי החזה והרגליים. 
סינים רבים מהם מצויים בא״י, מהם 4 דוגרים, יתרם — 
חורפים או עוברי-אורח. הם נראים על חוף־הים, בשטחי 
ביצה ושלוליות־חורף וליד בריכות־דגים. ה ח ו פ מ י (- 0113 
131111115 ) הוא בעל מקור קצר וחסר אצבע אחורית. בא״י 
דוגרים הה׳ האלכסנדרוני( 011.310x30111111118 ) וח׳־הצווארון 
( 011.11131101113 ). — הה' היזהוב ( 1118 ! 1103 ו} 3 . 011 ) מש¬ 
קלו כ 200 ג׳. בא״י הוא עובר־אורח נדיר! מקומות-הדגירה 
שלו הם בטונדרות הצפוניות, שמהן הוא נודד בתורף לאי- 
זורים דרומיים. אוכלוסיית המין הזה, הדוגרת באלאסקה 
וחורפת באיי-האוואיי, עוברת את האוקיינוס השקט פעמיים 



ביזונית ( 1 ^ת 1 ־ 11 ). שני זכרים בבגד־כ 5 ולות (בדרנות שונותו ונקנה 


בשנה בתעופתה הלוך־ושוב. — ה קיווית ( 11118 ש 1 ! 3 ז\) 
דוגרת בשדות רטובים ובביצות באירופה ואסיה — המין 
היחיד במשפחה זו שחי באיזורים מכוסים בעשבים ומרפד 
את קנו במקצת! היא חורפת בא״י. משקלה 200 ג׳; היא 
ססגונית ובעלת דדפרצופיות מינית מבחינת צורת הכנף. — 
הסיק שק (שיקשק) ( 111108118 !;־. 9:0111011161115 ) הוא בעל 
דרבן חד על מיפרק־היד, שבו הוא משתמש בהתקפות 
על אויבים שמסכנים את תחום־מחייתו ואת ביציו. — 
ה תמירון 0 ! 11 קסזם 3 מ 911 ) הוא בעל רגליים שהן מן 
הארוכות־יחסית בעולם העופות! מקורו ארוך מראשו. הוא 
דוגר בא״י במקומות ביצתיים ובונה לפעמים קן גדול מעש¬ 
בים במים. — ה ש ל צ ד ף ( 8118 ש 31 ז 081 118 נן 310 רח 1130 ) הוא 
הגדול במשפחה! משקלו 500 ג/ הוא ניזון, בין השאר, מצד¬ 
פות, שאותן הוא פותח כשהוא דוחף בין קשוותיהן את מקורו 
הארוך, החזק ופחוס־הצדדים. 

משפחת ה א ל ק י י ם — ע״ע. 

משפחת ה ש ת פ י י ם — ע״ע. 

משפחת ה ח ר ט 1 מ נ י י ם ( 130 > 301 ק 50010 ) — רובם 
בעלי מקור ארוך ואצבעות ארוכות. הם שוהים עפ״ר על 
קרקע ביצתי או בביצות. דוגרים באיזורים צפוניים — מינים 
רבים בטונדרות ומדרימים לאיזורים טרופיים רק לאחר 
עונת־הדגירה. בא״י מצויים מינים של הסוגים ביצנית 
(ג^״״־ד), בעלי רגליים גבוהות ומקורים ארוכים, ו ח ו פ י ת 
( 031101118 ), שלהם מקור עליון בעל מיפרק באמצעו, דבר 
המאפשר להם לתפוס מזון בתוך הבוץ. 

מיני הסוג חרמשון (?!!!מסרמט^ן) הם בעלי מקור 
ארוך וכפוף כלפיימטה. החרמשון הגדול( 31411313 .א), 
הנפוץ באירופה, הוא העוף הגדול שבכל הסדרה — עד כדי 
1 ק״ג ויותר. — מיני הסוג ח ר ט ו מ ן (^! 10 ס 50 ) מצטיינים 
באורך מקורם, הבנוי כדוגמת מקור החופית. חרטומו־ 
היערות ( 118110013 ! . 5 ) אינו קשור למים, אלא חי ביערות 
לחים! חורף בא״י, עפ״ר בפרדסים. עיניו מכוונות אחור¬ 
נית ומעלה, דבר המאפשר לו לראות סכנה מתקרבת 
בשעה שמקורו נובר באדמה. — הלוחם ( 11110013011115 ? 
^ 118 ת) נפוץ בא״י בחורף. הוא מצטיין בדרפרצופיות מי¬ 
נית בלבוש־הדגירה: לזכרים לבוש־כלולות בצבעים שונים, 
הכולל צווארון צבעוני וציציות צבעוניות על הראש. הזכרים 
מתאספים במקומות מסויימים, כשכל זכר שומר לעצמו תחום 
קטן ומגן עליו מפני שכניו. הנקבות מבקרות אח אסיפות- 
הזכרים לשם הזדווגות בלבד, ודוגרות ומגדלות את האפרו¬ 
חים לבדן. 

ה. מ. 

חוצץ, צז־כןה (תנ״ט/ 1699 , ארם־צובה [חלב] — תקל״ג/ 
1773 , בגדאד), רב, מגדולי-התורה של יהודי בבל 
במאה ה 18 . מתק״ג/ 1743 ואילך שימש ברבנות בבגדאד. 
ח׳ תרם להפצת לימוד התורה בקהילתו. הוא תיקן כמה 
תקנות הנהוגות עד היום בין יהודי בבל, בין השאר — שלא 
יתענו עוברות ומיניקות ביום תשעה באב מהמת החום 
השורר באותה תקופה. הוא השאיר אחריו ספרים רבים 
בכתב־יד, ביניהם: ״צדקה ומשפט״ — מאות שו״ת על 
ארבעת חלקי השולחן ערוך (חלק ממנו נדפס בירושלים, 
תרפ״ו, עם מבוא והערות מאת הראש״ל הרב יצחק נסים)! 
שו״ת "מעשה הצדקה", "מעיל צדקה" ועוד הרבה שו״ת 



209 


חוצץ, צדקה — חור 


210 


אחרות; חיבור גדול על הרמב״ם, טור ובית יוסף ; "עבודת 
הצדקה", דרושים על התורה. חידושי תורה ממנו הובאו 
בספרי תלמידיו. 

אחד מבניו, משה, היה פיטן בעל שם; הוא חיבר כמה 
פיוטים הנפוצים בבבל ואגפיה, ביניהם הפיוט המפורסם 
"מלך גואל ומושיע", שנדפס בהרבה הגדות של פסח, סידו¬ 
רים, מחזורים וספרי פזמונים. 

ש. אסף, לתולדות היהודים בקורדיסטאן ושכנותיה (ציון, 

ו׳), תרפ״ה. 

ל 1 [ל| י ן׳ ([ללמר) מלך? , — 6 ת 1 } £11 ג 11 ־ 1611131 ) 11 ¥\— 
( 1860 או 1857 , פרילוקי [אוקראינה 1 — 1930 , 

לחאן), בקטריולוג, אימונולוג, נדבן ושוחר-תורה. ח׳ גדל 
ונתחנך באודסה, למד שם באוניברסיטה, אך לא יכול להגיע 
למשרה משום שסירב להמיר דתו. הוא עזב את רוסיה, 
וב 1888 נתמנה אסיסטנט במכון־פאסטר בפאריס. על סמך 
מחקריו בהכנת ואקצימת הוזמן ב 1893 ע״י הממשלה הברי¬ 
טית לארגן את המלחמה בחלירע (ע״ע) בהודו. שם יסד את 
המכון המרכזי למחקר אימונולוגי בבומבי, הנקרא היום על 
שמו. ב 1896 חזר וביקר בהודו ומילא תפקיד מכריע במלחמה 
בדבר (ע״ע, עמ׳ 870 ). 

חידושו של ח׳ בחיסון היה במה שלא הסתפק בהחלשת 
גורם־המחלה החי והזרקת תרכיב מחידקים חיים מוחלשים, 
אלא הוכיח שאפשר לגרום חסינות בדרגה גבוהה ע״י קטי¬ 
לת החידקים בחימום והכנת תרכיב מהם בתוספת ריכוז נמוך 
של חומר-חיטוי, המובע התפתחות של זיהום בתכשיר. תחי¬ 
לה הכין שני תרכיבים נגד חולירע מפסיקונים חיים: (א) תר¬ 
כיב מפסיקובים שהוחלשו ע״י גידול בטמפרטורה גבוהה 
ובהצמחה תוך אירודור מתמיד; (ב) תרכיב מפסיקונים 
בעלי אלימות שהוגברה ע״י העברתם בצפק של חזיר־ים. 
שני התרכיבים הוזרקו בהפסקה של חמישה ימים בין תרכיב 
לתרכיב, ושיטה זו נמצאה יעילה במידה ניכרת. לאחר מכן 
הגיע ח׳ להשגים גדולים יותר ע״י הנהגת השימוש בתרכיב 
מפסיקונים שהומתו ע״י חימום ל 56 3 במשך שעה אחת ונש¬ 
מרו ע״י הוספת 0.5% פנ 1 ל. תרכיב זה הוא המקובל היום; 
בין השאר השתמשו בו בהצלחה נגד מגיפת החולירע שפרצה 
ב 1947 במצרים, ולצרכי מניעה — גם בדרומה של א״י. 

כתרכיב נגד הדבר שימשה לח׳ תמיסה של הרעלנים 
המופרשים מן החידקים המומסים. לשם הכנתה גידל את 
החידקים ב ־ 27 במרק תחת שכבת שומן או שמן־זית; החי־ 
דקים הוחזקו בתנאים אלה שישה שבועות, לאחר מכן חומם 
המרק רבע־שעה ל ״ 56 ונשמר בתוספת 0.5% פנול. תרכיב זה 
נמצא יעיל מאד; בסיכום סטאטיסטי של 14 מגיפות־דבר 
בהודו בדור האחרון נמצאו ההבדלים דלקמן בין מחוסנים 
ולא־מחוסנים: תחלואה ל 10,000 — 65 כנגד 238 , תמותה 
ל 10,000 — 31 כנגד 189 , % מקרי-מוות בין החולים — 48 
כנגד 80 . 

בשנות מלחמת־העולם 1 המליץ ח׳ על השימוש בתרכיב 
משולש נגד טיפוס־הבטן, פאראטיפוס . 4 ופאראטיפוס 8 
(תרכיב 8 .\/ 7 ) — שימוש שנהוג היום בכל ארצות-התרבות. 

בשנוח-חייו האחרונות לא המשיך ח׳ במחקריו הבאק־ 
טריולוגיים והאימונו׳לוגיים. הוא דבק ביהדות — שממנה 
היה מרוחק רוב ימיו — והתמסר ללימוד תורה ולפעילות 
ציבורית לחיזוק תלמוד־תורה ולתמיכה בייי״די-הורה. לשם 
כך ערך כמה נסיעות למזדח־אירופה; בי; ;־.שאר השתתף 


באופן פעיל בהקמת הישיבה הגדולה בלובלין. בצוואתו הניח 
את כל הונו לקרן לתמיכה בישיבות, 

. 1938 , 370 , 01 /ן־> 0 /צן# , 130110011 •¥\ 

א. ל. א. 



חויר (בלשונות האירופיות 8 גת 110 ), במיתולוגיה המצרית — 
בנם של אוסיר ושל איסיס (ע״ע). ח׳ נקם את 
רצח אביו בידי דודו סת בהרגו את פילגשו של זה, תא-ורת, 

המופיעה בדמות של 
בהמות. ח , מתואר לפ¬ 
עמים בדמות בז ועפ״ר 
בדמות גבר בעל ראש 
של בז. יש תבליטים 
שבהם הוא מופיע כעו¬ 
מד על גוף של בהמות 
ומשסעו ברומח או ב¬ 
סכין; או כעטור בכת¬ 
רים של מצרים העליו¬ 
נה והתחתונה ונועץ את 
רמחו בנחש־ענק, כנר¬ 
אה פתן, שהתערב במא¬ 
בק. ח׳ היה אל העיר 
סם־בחדת (תל אל־בל־ 

מון'של היום) שבמע¬ 
רב הדלתא. 

בח׳ נתגלמו שתי אלוהויות, שהיו מעיקרן נבדלות זו מזו: 

"ח׳ הגדול" (חד־וי), שהוא אלוהות־שמש׳ המתוארת כאיש 
בעל ראש של בז ועליו דיסקונדהשמש; וח׳־הילד (חר־פ־ 
חרט, יוו׳ הרפוקרטס), המתואר בדמות ילד עירום, שקווצת־ 
שיער תלויה על אזנו, כשהוא נושא את אצבעו לפיו, או 
כיוצא מפרח של לוטוס. ח , זכה לפולחנות מקומיים רבים 
בצירופי'תארים שונים, שרמזו על מעשיו במאבק שבין 
אוסיר וסת, וכן זיהו אותו עם אלים מקומיים שונים. אבל 
בעיקר מפורסם ח׳ כאחד מן השלישיה: אוסיר־האב, איסיס־ 
האם, ח׳־הבן; בשלישיה אחרת — עם חתחור וחור-סמא־ 


חור ברטות בז, נושא כתר 
טצרים העליונה והתחתונה על ראשו 
(תקופח השושלות 1 ז \צצ—צצי\) 





חור במאבי! עם :\זש ־עגק 

(תחריט־קיר במקדע בנווה־הסרבר חארגר; סן התקופר חתלסיית) 



211 


חור — ר׳ חושיאל בן אלחנן 


212 


תאוי — הוא גחשב כאב. אך חשובה ביהוד היא התפיסה, 
שלפיה היה ח׳ מלכה האלוהי של מצרים, אבי המלכים 
בעבר, וכל פרעה חי הוא נציגו — דבר שמתבטא הרבה 
בשמות ובתארים המלכותיים. בתפיסה זו ח׳ הוא במיוחד 
אלוהי מצרים העליונה, ואילו סת — אלוהי מצדים התח¬ 
תונה. בפסלים ובתבליטים של רבים ממלכי השושלות הרא¬ 
שונות מופיעה דמותו של הבז. באותה תקופה היה ח׳ אל- 
המלך המובהק, עד שלאחר מכן נדחק ממעמד זה מפני רע, 
ואח״ב — מפני אמון. דמותו התמזגה בזו של רע כאל־השמש, 
כשח׳ מייצג ביהוד את השמש העולה. בימי השושלת ה 18 , 
כשהשתלטה מצרים על ארץ כנען, זיהו את ח׳ עם האל 
הכנעני חורון (השר בית־חרון). בצוען נמצא תיאורו של 
חורון בדמות בז-ענק, שלרגליו יושב רעמסם 11 הילד. 

י. מ. גרינץ, מבחר הספרות המצרית העתיקה, 1958,117-100 ו 

-)ומ#־מ>) 770 ,) 110 ) 11 51£ . 51 ; 1923/4 , 1-11 , 52111 , 11 ■ 11 , €5 ^! . 0 
; 1937 , 5125 ) $015 55 ) 11 , 5. 1701x0515 ׳ ; 1924 , 021215 ס ) 121 
. 51 . 4 . ; 1942 70 ׳(■$£ / 0 0011 151 ^ 110 ,. 77 . 15 . 5 

,( 30 ,, 01 ^ 112 ^^ .]ק £$7 .ן) 12 ! 1 ? 1 >) 03 
- 1435 . 5 ; 1949 , 2%$$11251512 521121051 £55 ,ז€[ 3 > 11 ג׳\ .( ; 1944 
1251512 ! 2%$$ 521121051 5 ) 0 , 1 ) 0 ) 10 < 1 .£ ; 1949 £112 ' , 5311 

-־נס׳^ג) . 77 ,; 4 > 4 > 14 . 9 \ ; 1957 ,( 111 , 15 ) 611£10 ■) 465 6 ) 01 ) 14 15 ) 
. 1961 ,( 360-364 , 1/3 ,. 1101 ) 517 . 1 ) . £111 ) 

י. לי.— י. מ. ג. 

תוךגין, י?!קב (נר 1899 , יפו), סופר עבדי. ח' למד בחדר, 
בת״ת, בביה״ס העממי ובביהמ״ד למורים בירושלים, 

והיה מורה במקומות שונים בארץ. שימש מרצהיאורח לספ¬ 
רות עברית חדשה בישיבה־אוניבדסיטה בניו-יורק, ומשמש 
מ 1955 מרצה במקצוע זה באוניברסיטה בר־אילן. מ 1922 
ואילך פירסם סיפורים מחיי הארץ, סיפורים ואגדות לילדים 
וסיפורים היסטוריים לנוער, וכן מסות ומאמרי ביקורת ופוב¬ 
ליציסטיקה על ענייני היישוב, הלאום והחינוך בכת״ע שונים 
בארץ ובאמריקה. — כתביו יצאו ב 2 כרכים, תש״ג—תש״ד. 
רבים מכתביו ניתרגמו ליידית וללשונות אירופיות שונות. 

ד. תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, ב ׳ , 939-938 , 
1947 ; ח. תורן, ספורי י. ח' (מאזנים, ז׳), תש״ד: א. ליפשיץ, 
ספורי י. ח , (גזית, ז׳), תש״ה. 

חוךנץ, פ!;חם מיכאל ( 1893 , פוהוסט [בילורוסיה] — 
1957 , ניו־יורק), חוקר ומחנך ועסקויציבורי דתי- 
לאומי. ח׳ למד בישיבת "עץ־חיים" בירושלים ואח״ב בישיבת 
וולוז׳ין, השתלם במדעים באוניברסיטות באה״ב ושימש פרו¬ 
פסור לתולדות־ישראל בישיבה־אוניברסיטה בניו־יודק. 
ב 1926 נתמנה לראש ביהמ״ד למורים שעל-יד ישיבת ר , 
יצחק אלחנן בניו־יורק. ח׳ היה פעיל בתנועה הציונית והיה 
מראשי תנועת ״המזרחי״ באמריקה- ומ 1949 עד 1953 נשיאה. 
הוא היה הרוח החיה בתבנית הקמת אוניברסיטה דתית בא״י. 
ב 1953 בא לישראל, תיכנן את ייסוד האוניברסיטה "בר־ 
אילך על־יד רמת־גן, ומאז ועד מותו היה נשיאה, — מפעלו 
הספרותי כולל מחקרים במדעי־היהדות, ביהוד בחקר התר¬ 
גומים׳ וכן מסות ומאמרים על בעיות חינוך, ציונות ושאלות- 
השעה. מחיבוריו: ״תרגום יונתן״ (באנג׳), 1928 ! "תרגום 
כתובים״, תש״ח! "מחקרים בתקופת בית שני", תש״י. 

ס. מ. ח׳(אנציקל׳ של הציונות הדתית, ב'), תש״ך; י. ש. בך 
מאיר (רוזנברג), לזכרו (בר־אילן, אזכרה לפ״זז), תשכ״ג! 

ג. א. חורגין, מעט זכרונות, שם. 

חזרץ, ארזלן ( 1766 — 1844 ), ראשון לרבני הרפורמה 
בהונגריה. ת׳ למד שנתיים בישיבה במאטרסדורף 
ואח״כ בישיבת ר׳ יחזקאל לבדא (ע״ע) בפראג. כאן רכש 


לו גם ידיעות בפילוסופיה הכללית, ויחד עם זאת עיין גם 
בקבלה. ב 1789 נתמנה לרב בארד. ב 1803 פירסם את ספרו 
"עמק השוה", שבו יצא נגד המנהגים שאין להם שורש 
בעיקרי האמונה. הספר הסעיר את מחנה הקנאים- שמצאו בו 
דברי כפירה; ר׳ מרדכי בגט (ע״ע) מניקולסבורג פנה אל 
קהילת ארד בדרישה לגזור שרפה על הספר. ח׳ הוזמן להופיע 
לפני בי״ד של ג׳ רבנים; הללו דנו את הספר לגניזה וכפו 
על ח׳ הבעת חרטה בכתב על דעותיו, אולם השלטונות 
שאליהם פנה ח׳ ביטלו אח״ב את פסק־דינם של הרבנים. 
ח׳ התחיל בביטול מנהגים פחותי־חשיבות — מנהג כפרות, 
פיתקות שיריהמעלות אצל היולדות וכד/ אולם במשך הזמן 
הרחיב את גבול תיקוניו, במיוחד בסדרי התפילה בביהכ״נ 
(ביטול תפילת כל נדרי, שינויים בנוסח התפילות, התר 
תפילה בלשון הגרמנית ובגילוי־ראש וניגון בעוגב בשבת), 
וכן הורה לקצר את שבעת ימי האבלות ולהתיר את הנסיעה 
והכתיבה בשבת. בתיקוניו ניסה להסתמך על דברי חז״ל 
והפוסקים. במאמרו "קנאת האמת" תמך בתיקוניו של יעקוב- 
סון (ע״ע). בספרו ״דבר בעתו״ (עברית וגרם׳ 1820 ) 
הדגיש ח/ כי אהבת ד׳ והבריות קודמת למצוות המעשיות; 
ברוח זו נכתב גם מאמרו ״הלל״ — דו־שיח בין הלל הזקן 
ותלמידו ריב״ז(בכורי העתים 1824 ). ב״אגרת אלאסף"(עב¬ 
רית וגרמ׳ 1826 ) . השיב ח׳ על השאלה שהוצגה ע״י ממ¬ 
שלת באדן והקהילה היהודית בקארלסרוהה בהצעת תיקו¬ 
נים נוספים. בסוף ימיו נתן הסכמתו להחלטות אסיפת 
הרבנים הרפורמיים בבראונשוויג. משאר ספריו: "אבק סופר" 
( 1828 ) — הערות לשו״ע יר׳ד ואה״ע; ״ציר נאמן״ ( 1831 ) 
ו״ילד זקונים״ ( 1839 ) — דיונים ברפורמה. — ח׳ היה לוחם 
קיצוני להשכלה, וכן נתן דעתו לשיפור מצבם החברתי 
והתרבותי של יהודי ארצו והטיף לייסוד בימ״ד לרבנים 
ובי״ס לקידום המלאכה והחקלאות בין היהודים. 

ש. ברנפלד, דור הולך ודור בא (כנסת ישראל, ג׳), תרס״ח; 
הב״ל, תולדות הריםורסאציון הדתית בישראל, תרס״ח; 

י. י. גריבוואלד, היהודים באונגאריא, 413-59 תרע״ג; חנ״ל, 
קורות התורה והאמונה בהונגאריא, 44-41 , תרס״א; הנ״ל, 
לסלגות ישראל באונגאריא, ז/ ט׳-י״א, י״ד-כ״ג, תדפ״ם; 

ר. םאהן, פרקי השכלה, 196-192 , תרצ״ו !- 0252551 ,׳״ 76 .. 1 
. 011 . 3 . , 115 ) 1,323 .? ; 1890 , 231-420 , 11 , 1251 [ 521151 5512112 

. 1935 ,(מנחת־חודה) 

י. סו. 

סןךן י ע״ע אךץ־ן^ךאלו 99 — 101 , וע״ע ??!ז• 

ר׳ חי^יאל בן אל^נן (סוף המאה ה 10 — תחילת המאה 
ה 11 ), בן־דורו של רב שרירא גאון, מגדולי חכמי 
התלמוד בדורו, אביו של רבנו חננאל (ע״ע); לאש ישיבת 
קירואן(ע״ע),שנתפתחה בזכותו למרכז תורהבצפון־אפריקה 
לדורות. הידיעות על חייו מועטות וסתומות. ידוע, שהוא בא 
לקירואןמןהחוץ, אולם בדבר ארץ־מוצאו—בבל,איטליה או 
ספרד—ומסיבות בואו נחלקו דעות החוקרים. לדעת רובם, 
מוצאו מסיציליה או דרום־איטליה (בארי); הוא הגיע לקירואן 
בין 960 ל 990 ומת סמוך ל 1027 . — ח׳ נחשב לפנים כאחד 
מ״ארבעה השבויים"(ע״פ המסופרב״סדר הקבלה" לראב״ד): 
ארבעת חכמי בבל שיצאו לאסוף תרומות לישיבות- ובדרכם 
נשבו ונמכרו לעבדים, נפדו ע״י יהודים בארצות ים-תיבוג י ות 
שונות, נתיישבו ביניהם והקימו שם מרכזים חדשים לתורה; 
לפי סיפור זה נפדה ח' ע״י קהילת קירואן, ויסד בעיר ז 1 את 
ישיבתו בתשל״ד/ 974 . מחקריו של ש, ז. שכטר (ע״ע) עיר- 
ערו את המהימנות ההיסטורית של סיפור יזה. 


213 


ר׳ חושיאל כן אלחנן — חושים 


214 


ח' פיתח בישיבתו שיטות חדשות בלימוד תורה שבע״פ, 
בהביאו מאיטליה את לימוד התלמוד הירושלמי ובהרגישו 
את ערכם של הירושלמי ומדרשי־ההלכה כמקור לקביעת 
הלכה — אף בניגוד לבבלי; עובדה זו בולטת במשנתו של 
ר׳ חננאל בנו — הראשון שמרבה לצטט מן הירושלמי. 
שיטה זו יכולה להיחשב כ״הכרזת עצמאות וניתוק התלות 
בישיבות בבל". על תורתו של ח׳ ידוע רק מעט מתוך 
הבאות שונות הפזורות במקורות שונים, בעיקר בדברי 
ו״ נסים גאון (ע״ע). — ח׳ זכה להערצה מצד חכמי דורו, 
שכינו אותו "איש גדול בחכמה הר תורה", "אדונינו הרב 
הקדוש ר״ח ריש בי רבנך. עם פטירתו הספידו ר׳ שמואל 
הנגיד (ע״ע); הוא שלח לבנו חננאל מכתב־תנחומין וקינה 
כתובים ארמית וציווה גם לערוך טקסי־זכרון לכבודו. 

ש. י. ראפאפורט, תולדות ר׳ חננאל (בכורי העתים, ווא), 

1832 ; י. א. הלוי, דורות הראשונים, ג/ 283 — 304 , 1897 ; 

ש. א. סחננסקי, אנשי קירואן(זכרון לאברהם אליהו), 1908 ; 

א. ה. ווייס, דור דור ודורשיו, ד/ 265/6 , תרפ״ד 6 ; א. אפ־ 
טוביצר, ר׳ חושיאל ור׳ הננאל (סיגי, יב), תש״ג; מ. מר¬ 
גליות, ספר הלכות הנגיד, 61/2 , תשכ״ב ;.,)( 1 ,•נ£״ 11 ז 60 
,מגדל חננאל . 1 ) ) 101 ) 50 . 11 

,(ז X ,א 00 .; 67 / 0 4 , ,ז^ 011 ש 8011 . 8 ; 1876 ,ס/י-ז! 

.מ £00 <מ 1 ' 11141 >•<))!€ . 4 ! . 07(4x11 .״ .ז> 1 ) 8 ,!];סזלססעק!! . 5 ; 1899 
16 .( 1 / 0 1511 ז 0 <)!) 11 ) 1/1 ,מת 1 ; 61 .( ; 1913 , 149-214 ,•<)) 11 >)!) 2 

< י? 0 () ץז 0 ) 1115 11015/1 \ / 0 ) 0 ) $011 4 ! 15 > 11!1(! 0(0111x1 ז 10 ץ!/ס 8 

1 ) 0/112111211 . 4 ! . 14 . ח € 76 ,ז 0 ; 1£2 ^ 10 נ 1 ^ .' 9 ; 1918/9 , 1X1 
. 0 . 3 > ; 1933 ,( 997011 . 711001 .ז 1$ . 6 .ז:א 81 *ז 16 () 

.ז:׳רת\׳. .: 110 ' 1 \ 5 ) 1110 ) 014 ■!!וסי! ) 1/1 /ס ^■ 01 ) 5 )! 11 , 006011 

. 1960/1 < ( 05., XX^X א .׳״£( 

י. הו. 

חועים (לאט׳ 86118118 ). התחושה (ת׳) היא מעובדות־ 
היסוד של המציאות הביולוגית (ע״ע חיים), 

מבחינותיה הפיסיולוגית והפסיכולוגית כאחד: כושר האור¬ 
גאניזם החי לקלוט, באמצעות קולטים מיוחדים, רישומי 
אירועים מסויימים(שינויי-מצב— תמורות במערך האנרגטי) 
המתרחשים בעולם החיצון או בפנים־הגוף ולהפוך אותם 
למצבי גריות של האורגאניזם עצמו! למצבים אלה צמו¬ 
דים — עכ״פ בבע״ח עילאיים, ואולי בכולם — תכנים 
אלמנטאריים של התודעה (או של התת־תוז־עה), והם נעשים 
גורמים של תגובה נפשית, ולפעמים גם גופנית. המכאניזמים 
השונים של הת׳ הם ה ח ו ש י ם (ח"). 

באמצעות הת׳ האורגאניזם נמצא בקורלאציה מתמדת 
עם עולמו־הסובב. ע״י חושיו הוא רוכש אינפורמאציה על 
מצבו בעולמו! מסתייע להתמצא בו; נעזר — ביודעים או 
בלא-יודעים — בביצוע פעולות־החיים שלו (שמירה על 
שלימות גופו, ויסות תהליכי חילוף־החמרים, הכוונת תנועותיו, 
רבייתו וכד). טיב מערכות־הח" שבהן מצוייד האורגאניזם 
הוא־הוא הקובע את תחומי עולם־תחושתו— כשם שמערכות- 
התנועה שלו קובעות את עולם־פעולתו. עולמו־הסובב של 
אורגאניזם מסויים נקבע ע״י עולם תחושתו ועולם פעולתו 
גם יחד: העולס-הסובב של כל בע״ח הוא סגולי לכל 
טיפוס של בע״ח. 

לפנים יוחסה הת׳ לעולם־החי בלבד. לאחר מחקריו של 
י. זכם (ע״ע) ניתן לקבוע, שמערכות־ח" מצויות גם באור־ 
גאניזמים צמחיים, אלא שהן ופעולותיהן מתבלטות כאן 
פחות. תכלית פעולות מערכות־הח" בצומח ובחי אחת היא, 
אולם ד ר כ י־פעולתן שונות מאד. ידיעותינו על פעולת הח" 
בעולם־החי רבות לאין ערוך מידיעותינו עליה בצומח. 


במנגנוני־הח" של עולם־החי ובדרכי פעולתם מתגלית אחי¬ 
דות בולטת, מה שמאפשר דיון משותף בח" ובת׳ מבחינה 
פיסיולוגית לגבי כל בעה״ח. משמעותם המיוחדת של התהלי¬ 
כים האלה לגבי חיי־הנפש עושה אותם נושא מרכזי לפסי¬ 
כולוגיה ולפסיכופאתולוגיה. 

כל בעה״ח הדב־תאיים מצויירים בכלי־ח" ספציפיים 
(אברוני-וד נמצאים אף בחד־תאיים [ע״ע, עמ׳ 155 ]). כלי- 
הח" קשורים למערכת העצבים (ע״ע), והשילוב בין הוד 
במשמעותה הפיסית וחת' במשמעותה הפסיכית צמוד לתהלי¬ 
כים במח (ע״ע). הצמדה זו קיימת בכל המקרים: ת״ — 
אמנם סתמיות ועמומות — של אור, רעש, דיגדוג וכד׳ 
מתעוררות גם בעקבות גירוי חשמלי ישיר של מרכזי הראות, 
השמע, המישוש וכר בקליפת־המוח, בלא שיפגע גירוי אופטי, 
אקוסטי, מכאני וכו׳ באחד מאיברי־הח״ הנוגעים בדבר. — 
ככל גילויי-החיים גם הוד היא תהליך פעיל הצורך אנרגיה! 
פעילות תקינה של הח" תיתכן רק בתנאי משק-אנרגיה 
(חילוף־חמרים) תקין של האורגאניזם. 

בדיבור המקובל מציין המונח ת׳ — במשמעותו הרחבה 
ביותר— את החוויה הסובייקטיווית הנובעת מפעולת־הח״ — 
כגון: תחושת ה״חם", או ה״קר", ה״מר" או ה״מתוק", 
ה״צהוב" או ה״ירוק". ע״ם בסיונו הסובייקטיווי יכול האדם 
לעמוד על כך, שפעולת חח" ותהליכי הת׳ הם אירועים 
שתחילתם בהתרחשויות ח מריו ת (שניתן לתארן במו¬ 
נחים של הפיסיקה והכימיה), וסופם בתהליכים נפשיים 
(שלגביהם אין כל משמעות לתיאור במונחי מדעי־הטבע). 
רוב התכנים הנפשיים של האדם (ידיעותיו, דמיונו, חלומותיו 
וכו׳) — ואולי כולם — מקורם ב״הודעות" שסופקו לו ע״י 
הח". מהתבוננות זו נובעות אחדות מבעיותיה המרכזיות 
של תורת ההכרה (ע״ע, עט׳ 430 ). 

משמעותו המצומצמת יותר של המונח ת׳ מכוונת לכך, 
שכל צורה מצורותיה של האנרגיה (כגון אנרגיה קורנת — 
האור) הופכת — באמצעות כלי-ח׳ מסויים (כגון העין) — 
לאינפורמאציה לכלל-האורגאניזם; במערכת־עצבים היא מת¬ 
פשטת כ״תשדומו תחושתית" ע״י אימפולס עצבי לאורך סיבי 
העצבים לכיוון המרכזים העצביים. האיברים המרכזיים של 
מערכת־העצבים — במנגנוני אינטגראציה — "משתמשים" 
באינפורמאציה המתקבלת לצרכיי כלל־האורגאניזם, יוהנס 
מילר (ע״ע) טבע בשעתו את המונח "אנרגיה עצבית סגולית" 
לציון העובדה, שגירויים סכל הסוגים, המעוררים כלי-ח׳ 
מסויים, גורמים לאותה ״הודעה״ עצבית, ובעקבותיה — 
לאותה ת' (יש סייגים לתקפותו של כלל זה [ר׳ להלן]). 

כלי-הח״ — מהם פשוטים במבניהם (מורכבים מתא אחד 
או מתאים אחדים), ומהם איברים מורכבים, שבהם מצ¬ 
טרפים לאלמנטים העצביים רקמות ממוצא אחר; כלים 
"תוספתיים" אלה משמשים עפ״ר להגנה על כלי-הח׳ עצמו, 
או לשיפור וייעול של פעולתו. 

כלי־הח״ — כמנגנונים לקבלת אינפורמאציה על שינויים 
במערך האנרגטי — מכונים בשם ר צ פ ט ו ר י ם. הרצפטד 
רים המספקים הודעה על אירועים אנרגטיים בפנים־האורגא- 
ניזם נקראים אנטרורצפטורים, והמספקים הודעות 
על אירועי העולם'הסובב'את האורגאניזם — א ק טרו- 
רצפטורים. ת׳ תקינה לא תיתכן אלא כשהרצפטורים 
נמצאים בקשר עצבי תקין עם מנגנוני־האינטגראציה של 
האורגאניזם, וכשמערכות האיברים המרכזיים'של מנגנוני 


חושים 


216 


215 





ציור 1 . סכמה נייית שי הססיוי העצבי שי תחומה 

האינטגראציה (בבעלי־חוליות — המוח) עשויות להשתמש 
בהודעות הנמסרות ע״י הה". 

לתיאור תהליך רב־שלבי זה ולהמחשתו נעזרים במונחים 
מושאלים מ? הלשון הטכנולוגית. לאחרונה מנצלים למטרה 
ז 1 את המינוח של הקיברנטיקה (ע״ע): פעולת הרצפטורים 
היא כפעולת "הצפנה", כל' יצירת מערכת סימני "כתב־סתר", 
ואילו המרכזים הממונים על הה"(המוח) עוסקים ב״פיענוח" 
של מערכת סימני־ההודעה ובייחוס של משמעות להם, ומפ¬ 
עילים את האורגאניזם בהתאם להודעה שנקלטה. 

כמו כל אורגאניזם חי מקבל גם האדם שפע רב של 
הודעות באמצעות חושיו, אלא שרק חלק זעיר מכל ההודעות 
הללו מגיע להכרתו ולתודעתו; אולם גם אלה שאינן 
מגיעות להכרה עשויות לעורר רפלכסים*<ע״ע>. מקובל 
להבדיל בין תהליכי-ה׳ שאין בהם אלא התרשמות כללית 
וסתמית — פרצפציה, ובין תהליכי-ת׳ המביאים לידי תפיסה 
ברורה ומובחנת של הנתון הנפשי — אפרצפציה (ע״ע). 

הרקע האנאטומי־פיסיולל׳גי של אפני־הת׳ השונים בבעלי- 
חוליות הוא המסלול העצבי של הת/ שמוצאו באיבר־הח׳ 
וסופו בקליפת־המוח, והוא מורכב מ 3 נורונים לפחות — 
הקפי (עצב סנסורי), מרכזי־תת־קליפתי ויקליפתי הבאים 
בזה אחר זה,' וביניהם תחנות־ביניים, שמהן מסתעפים מסלו¬ 
לים עצביים נוספים (ציור 1 ). 

לימודם והבנתם של תהליכי-הת׳ מבחינה פיסיולו¬ 
ג י ת — להבדיל מניתוח האירוע הפסיכי — נעזרים במדידת 
גילויים אלקטרו־פיסיולוגייס, שנלווים אל פעולת כלי-הח" 
והעצבים של מסלול־הת׳. האירועים החשמליים, המתרחשים 
ברצפטור בעקבות קליטת גירוי, ניתנים למדידה ולרישום, 
כגון האלקטרו־רטינוגראמה שמרשתית העין (ע״ע); והוא 
הדין בתהליך העצבי (זרם־הפעולה) והמוחי (אלקטרו־ 
אנקפאלוגראמה). יש להדגיש, שאלה הם אמנם תופעות־לווי 
קבועות של הת׳ ומשמשים אינדיקאטורים חשובים להתרח¬ 
שויות הקשורות בתהליך מסובך זה, אך אינם מהווים את 
ה ת׳ עצמה. 


י! תהליך הת' מתחלק, איפוא, לשלבים הבאים*. (א) הת¬ 
רחשות אירוע אנרגטי מחוץ לרצפטור: גירוי, ותגובת 
הרצפטור עליו. (ב)'יצירת ההודעה — התשדורת התחוש¬ 
תית — ע״י הרצפטור: הצפנה. (ג) העברת ההודעה על פני 
מסילת־העצבים: האימפולם. (ד) פיענוח ההודעה ע״י מר¬ 
כזים עצביים, שבעקבותיו באה תגובה — מוחשית או גם 
נפשית, בתהליכים אפרצפטיוויים. לגבי אלה האחרונים — 

יסוד הברת משמעותם 'הוא האינטרוספקציה (ההתבוננות 
לתוך עצמו) של האדם ויכלתו לחבב את זולתו. מאחר 
שקשר של מלל אינו קיים בין האדם לבין בע״ח, כל ידיעו¬ 
תינו בדבר תהליכי חת׳ באלה האחרונים מתבססות על גילויי 
סימני־הלווי של התהליכים, ועל הקש שהאדם מקיש מעצמו 
על בעה״ח. הקש זה הוא, אמנם, כלי־עזר חשוב לחוקר, אך 
הוא סובייקטיווי לחלוטין; לפיכך יש לנהוג זהירות בהע¬ 
תקה מושגים אנושיים אל בדיקת תחושתם של בע״ח. 

הגירוי התחושתי. כשחל שינוי בתנאים שבהם 
נתון אורגאגיזם — כשמתוספת אנרגיה למערכת שאליה 
הוא משתייך, או נגרעת ממנה — עשויים להופיע בוי שי¬ 
נויים, זמניים וחולפים או קבועים ובלתי־הפיכים: האור¬ 
גאניזם מגיב על השינויים. כל שינוי אנרגטי, שבכוחו 
לחולל תגובה בכלל-האורגאניזם, מכונה גירוי־הציטופלאסמה. 
ייחודם של הרצפטורים לגבי שאר תאי האורגאניזם הוא 
בכך, שתמורות אנרגטיות זעירות מחוללות בהם תוך 
זמן קצר שינויים חולפים והפיכים. אירוע אנרגטי זעיר, 
שבכוחו לעורר את הרצפטור לפעולה של יצירת הודעה 
לכלל־האורגאניזם מכונה גירוי תחושתי, 

הגירוי התחושתי אינו נמסר לאורגאניזם באמצעות ד,רצ* 

פטור בצורתו המקורית, אלא הוא "מיתרגם" בתוך הרצפטור 
לתהליך ספציפי, המפעיל מעין תגובת־שרשרת, שהתוצר 
הסופי שלה הוא — התשדורת התחושתית והאימפולם העצבי; 

זה האחרון מתגלה בכל מסלולי-הת׳ ובעקבות כ ל הגירויים 
בצורת זרם־הפעולה החשמלי (ע״ע עצבים). הגירוי פועל, 
איפוא, על חרצפטור כמנגנון של הדק משחרר. 

מכאניזם זה של התהוות פרצפציה בולל, להלכה לפחות, 

את האפשרות של שימוש ברצפטורים מלאכותיים, שמהם 
יימשך זרם־פעולה במסלולים העצביים הטבעיים, יגיע למוח 
ויהולל ת׳ מתאימה. נסיונות בכיוון זה — יצירת ח" 
מלאכותיים — נעשו בפועל במקרים אחדים, שבהם 
נהרס כלי-ח׳ תוך השתמרות העצב הסנסורי, ואף הושגו 
בכך הצלחות חלקיות. למשל: במקרה'של חדשות מחמת 
הרס האוזן הפנימית הוכנסה במקומה סילונית חשמלית זעי¬ 
רה, מצויירת במיקרופון זעיר ומחוברת לקצה עצב־השמע, 
באופן שקולות (ז״א גלים אקוסטיים מן החוץ) עוררו במכ¬ 
שיר זה זרמים, שהועברו למרכדהשמע במוח; החרש שמע 
קולות. ואף למד להבחין מלים מסויימות. 

גילגולים אנרגטיים. לצרכי עבודתם מסופקת 
לרצפטורים אנרגיה מכלל־האורגאניזם, ניתן לדמות את 
פעולת ד,ח" לטלגרף חשמלי: הלוחץ על כפתור-הטלגרף 
גורם ע״י האנרגיה המכאנית של הלחיצה לסגירת מעגל 
חשמלי, המפעיל את המכשיר — בתנאי שהוא קשור למקור־ 

זרם מספק אנרגיה: הלחיצה על הכפתור אינה אלא גורם 
מפעיל בלבד; אין המערכת פועלת כלל אם הלחץ על 
הכפתור קטן במשהו מן הדרוש לסגירת המעגל, ואין היא 
מגבירה את פעולתה אם הלחץ גדול פי כמה מן הדרוש. 







217 


חושים 


218 


בדומה לכך, הגירוי הפוקד את כלי־הח׳ צריך לפעול עליו 
בעצמה מינימאלית מסויימת — המכונה ס ף ־ ה ג י ר ו י — 
כדי שתיתכן ת/ גירוי תת־ספי — כאילו איננו, וגירוי 
על־ספי — כמוהו כגירוי הספי לעניין פעולת הה/ נמצא, 
שמערכות-הח" (ביתר דיוק — מרביתן בתחומי פעולתן 
הנורמאלית) פועלות לפי עקרון ה״חוק של הכל או לא־כלום". 

יש רצפטורים המגיבים על סוגים שונים של גירויים 
(למשל, על שינויי האור ועל שינויי החום כאחד) — 
רצפטודים "בלתי-בוררים". אולם באורגאניזמים המפותחים 
קיימת מעין "התמחות" חד־צדדית של רצפטורים מסויימים 
לגבי גירויים מסויימים — "רצפטורים בוררים". התמחות 
זו מבוססת לפעמים על מבנהו של הרצפטור, לזוהי "בוררנות־ 
שמחמת־מבנה". 

מהותו של תהליך הפיכת האנרגיה שבגירוי לאינפור־ 
מאציה של התשדורת התחושתית — אינה ידועה לנו כל 
צרכה. הרב־גוניות במבנה הרצפטורים יכולה להתפרש כרמז 
לכך, שתהליך זה אינו אחיד לגבי טיפוסים שונים של 
רצפטורים. 

גירוי מותאם (אדקוואטי) לרצפטור בורר הוא הגי¬ 
רוי שאותו רצפטור "התמחה" להגיב עליו. מערכות-העזר 
המסונפות לאיבר־הח׳ (ר׳ לעיל, עט׳ 214 ) פועלות באופו 
שמאפשר לגירוי המותאם גישה נוחה יותר לרצפטור. או 
שמרחיק ממנו גירויים לא-מותאמים. אמנם, יש שגם גירויים 
לא־מותאמים, שמגיעים לרצפטור, מסוגלים להפעילו! אולם 
במקרה זה סף־הגירוי גבוה בהרבה מזה של הגירוי המותאם, 
והתגובה עצמה — אע״פ שהיא תגובתו האפיינית של 
הרצפטור — אינה תגובה מובהקת. למשל: מכה על העין 
מעוררת תחושה סובייקטיווית של היבהוב או הברקה של 
אור, אך לא תחושת־ראות סגולית. 

לא כל אירוע אנרגטי יכול לשמש גירוי תחושתי. שינויים 
אנרגטיים, שלגביהם אין האורגאניזם מצוייד ברצפטורים, 
אינם יכולים להיקלט על־ידיו; האדם, למשל, אינו מצוייד 
באיברי־ח" שיודיעו לו על שינוי בשדה המאגנטי או בקרינה 
אולטרא־סגולית. שינויים אנרגטיים, שאינם יכולים להיקלט 
בגירוי תחושתי, עשויים להיות לסכנה לאורגאניזם, שאינו 
חש בהם ואינו מתגונן מפניהם. האדם בנה לו כלי-עזר, 
שבהם הוא יכול כאילו להרחיב את תחומי תחושתו, ובעזרתם 
הוא מסוגל להבחין שינויים אנרגטיים, שעליהם אין חושיו 
מספקים לו הודעה — קרינות שונות, שינויים בשדה המאג־ 
נטי, וכר. מהות פעולתם של כלי־עזר אלו היא — שהאירוע 
הנידון מחולל בהם שרשרת-של־תהליכים, שחולייתה האח¬ 
רונה גורמת גירוי מותאם לגבי אחד מחושיו הקיימים של 
האדם (ראות, שמע, מישוש). 

־אפנות הת׳. על סמך הקשר הקיים בין איבר־ח' בורר 
לבין גירוי מותאם מסויים מתבקשת הגדרת הח" לפי חוגי- 
פעולה שונים. הלמהולץ (ע״ע) טבע את המונח אפנו ת¬ 
ה ת׳ () 1£ [< 1 ) 011000 ו 5 ) לביטוי ההבדלים שבין תחומי- 
הפעולה של ח" שובים, שאין השוואה או הקש הדדי יפים 
לגביהם: "חמוץ" ו״אדום" הם ת" בעלי אפנות שונה, ואילו 
"אדום" ו״כחול" שייכים לאותה אפנות ונבדלים זה מזה 
באיכות (:ז 3 ז 11311 !> 5 שתת $1 ); "אורחזק"ו״אור חלש"(בעלי 
אותו הצבע) שייכים הן לאותה אפנות והן לאותה איכות של 
ת/ ואינם נבדלים זה מזה אלא בכמות ( 0113011131 ). 

חלוקתם של א י ב ר י ־ ה ח". ביצירת מושג האפנות 


של הח" כלול אחד הנסיונות המכריעים לחלוקת איברי- 
הח״ — נסיונות שבהם נתחבטו ההשקפות והאסכולות מימי- 
קדם ועד היום. לכאורה, חלוקת הח" בידי הלמהולץ הולכת 
בעקבות החלוקה השיטתית הראשונה — זו של אריסטו, 
שקבע שחמישה ח״ לאדם: הראות, השמע, הטעם, הריח 
והמישוש. אולם אף בדיקה שטחית מגלה, שחלוקה זו אינה 
כוללת את כל חושי האדם — למשל את ה׳ שיווי-המשקל, 
לא כל שכן שאינה הולמת את כל עולם־החי. 

חלוקה חדישה של הרצפטורים נעשית ע״פ אחת משתי 
בחינות: ע״פ המבנה והצורה (חלוקה מורפולוגית) — חלו¬ 
קה שמשתמשת במונחים אבאטומיים והיסטולוגיים; ע״פ 
טיבו של הגירוי המפעיל (חלוקה פיסיולוגית) — חלוקה 
שרואה כקריטריון יחיד את מהותו האנרגטית של הגירוי. 

החלוקה המורפולוגית. מבחינה גנטית יש לר¬ 
אות את כל הרצפטורים באורגאניזמים העילאיים כתאי-עצב 
בעלי תיפקוד סגולי; לפיכך ניתן לחלק את ■תאי-הח" ע״פ 
השוני שהם שונים מטיפוס־האב של תא־העצב. ע״פ חלוקה 
זו קיימים שלושה טיפוסים של תאים רצפטוריים: 

( 1 ) קצה־העצב החפשי (ציור 2 ). תא זה נבדל 
מנורון טיפוסי רק במה שהשלוחה המרוחקת מתפצלת לסי¬ 
בים דקים רבים, שמסתיימים באופן חפשי בין תאי רקמה 
אחרת (למשל העור). יש מניחים, שבקצה העצב, שהוא 
קל-פיצול, קיים מנגנון־קליטה בעל מבנה זעיר כל כך, שאף 
הבדיקה המיקרוסקופית אינה יכולה להוכיח את מציאותו. 
קצת הרצפטורים של ח׳־ה מישוש הם מטיפוס זה. — 
( 2 ) ת א - ח׳ ר א ש ו נ י (ציור 3 ) הוא תא עצבי, שמגופו 
בולטות בקצהו המרוחק שלוחות ציטופלאסמאטיות זעירות, 
שמשמשות מקומות־קליטה לגירוי, ואילו מקצהו המקורב 
יוצא סיב. שבאמצעותו מתקשר התא אל כלל מערכת־העצ־ 
בים. הרצפטורים של חוש־הריח של האדם הם מטיפוס 
זה. — ( 3 ) תא־ח' משני (ציור 4 ) — תא־עצב המרוחק 
ביותר מהנורון הטיפוסי בצורתו ומותאם באופן סגולי לק¬ 
ליטת גירוי מסויים. הוא מתקשר למערכת־חעצבים באמ¬ 
צעות תא-עצב אחר, שמתווך בין תא-הח׳ ובין שאר תאי 
מערכת-העצבים. שלוחותיו המרוחקות של התא־המקשר 
מלפפות את קצהו המקורב של תא-הח׳ המשני. תאי כלי 
הראות והשמע הם מטיפוס זה. 

החלוקה הפיסיולוגית של הה". ע״פ צורת- 
האנרגיה של הגירוי ה־ 4 

מותאם אפשר לחלק את 
הרצפטורים ל 5 קבוצות: 
( 1 ) כימורצפטורים— 
קולטי גירויים מותאמים 
מסוג האנרגיה הכימית. 
לסוג זה שייכים ד,רצפ־ 
טורים של (א) המערכות 
הפרצפטיוויות המודיעות 
על תהליכים כימיים בחי- 
לוף־החמרים (ריכוז דו־ 
תחמוצת הפחמן בדם, 
חומציות הקיבה, וכר); 
ושל (ב) המערכות הא" ציור 2 . קצות־עצבים חפשיים בקרנית 
פרצפטיוויות של וז׳־ <־)? אינב 

:• 1 . רקטה היבוריה; 2 . רקסת־הוזיפלי; 

הריח וח׳־הטעם. — 1 :. סיבים עצביים; 4 . קצוח־חסיבונים 




219 


חושים 


220 



2 

ציור 3 . איבר־ההר־ה באפו • 52 יובק 
1 . תאי-חוש ברקסת־החיפוי • 52 ח 55 ־האף; 2 . ה 5 וח הטיכברי ׳ 52 
עצב־הבברה; 3 , סינאפסות; 4 . תא הגורון; 5 . א 5 טרבזי־ 

החרחה במוח 

( 2 ) מכאנורצפטורים — קולטי גירויים מותאמים 
מסוג האנרגיה המכאנית. מהם הרצפטורים של (א) חושי 
המגע והמישוש! של (ב) חושי הלחץ והמתח; של (ג) חושי 
שיווי־המשקל והמצב; של (ד) ח׳-השמע. ( 3 ) ת רמו ר צ פ¬ 
ט ו ר י ם — קולטי גירויים מותאמים מסוג אנרגיית־החום! 
מהם איברי ח׳־החום, ומהם איברי דד־הקור. ( 4 ) פוטו־ 
ר צ פ ט ו ר י ם — קולטי גירויים מסוג האנרגיה האלקטרו־ 
מאגנטית בתחומי ארכי-גל מסויימים (גלי־אור); מהם איב¬ 
רים שמבחינים הבדלים בין עצמות־האור ואיברים שמבחינים 
בין ארכי־גל (צבעים) שונים. — ( 5 ) נוצירצפטורים 
(מלאט׳ 0x3 ״ — נזק) — קולטי גירויים שיש בהם משום 
אזעקה לאורגאגיזם בעניין פגיעה מזיקה בו; בסוג זה של 
רצפטורים מצויירים כל איברי ח׳ הכאב (ע״ע), שהוא 
מבחינות שונות ת׳ מיוחדת במינה. 

ה ת , מבחינה כמותית. הגירוי הוא אירוע פיסי, 
ניתן לתיאור אובייקטיווי בקאמגוריות של מדעי־הטבע 
ולמדידה בערכים מספריים של גדלים פיסיקו-כימיים; לפי¬ 
כך אפשר להגדיר באופן כמותי את היחס בין גירויים (מאד 
תו סוג). הת׳ היא מציאות פסיכולוגית־סובייקטיווית, ואי- 
אפשר לבטא במספר את היחס בין עצמותיהן של ת"(אף אם 
הן מאותה אפנות ומאותה איכות). מכאן הקושי לבטא בנוס¬ 
חה מאתמאטית— בדומה לניסוחי החוקים של מדעי־הטבע — 
את הקשר בין עצמתו של גירוי לעצמתה של הת , שהוא 
מחולל. יחסי-הגומלין בין ההתרחשויות הפיסיות (גירויים) 
ולבין השתקפותן הנפשית (ת") נחקרים ע״י ה פ ם י כ ו פ י- 



ציור 4 . שני תאים ׳צעירים פניטיים באיבר־קורטי (אחז) •; 51 
יילור־עכבר. קצות הסיכונים 5 וםפים את ׳עמח־הפנים הטרוחק 
׳ 52 התאים 


סי ק ה, שיסודותיה הונחו בידי ג. ת. פ כנר (ע״ע), שהס¬ 
תמך על בדיקותיו של א. ה. ובר (ע״ע). אין הח" מקנים 
לבעליהם ידיעת ערכים מוחלטים של גודל הגירויים, אלא 
מעידים על הבדלים בין אלה האחרונים — וכושר הת׳ 
להבחין בהבדל בין עצמת־גירוי לעצמודגירוי הוא יחסי: 
עצמת חת׳ גדלה בקצב איטי יותר מאשר עצמת הגירוי — 
ההבדלים הניתנים להבחנה הולכים וגדלים במידה שהגירוי 
גדל. והם פרופורציוניים (בקירוב) לעצמת הגירוי! לשון 
אחרת — עצמת הת׳ ( 5 ) גדלה בהתאם ללוגאריתמוס של 
ערכי הגירוי ( 1 ) : 

1 1108 ׳! ■•■= 5 (חוק ובר־פכנר, 1860 ) 

(אין ל 8 ערך חיובי אלא אם 1 < 1 ,'שהוא "סף־הגירוי" [ר׳ 
לעיל, ענד 217 ]). 

אין לחוק ובר־פכנר תקפות מוחלטת, אולם כוחו יפה 
בקירוב לגבי גירויים ממוצעים. במרבית החושים; 
לגבי גירויים חלשים מאד או חזקים מאד רגישות הח", 
בדרך-כלל, פוחתת לעומת ערכה המחושב לפי חוק זה. 

חוק ובד-פכנר ניתן להתפרש פירוש פיסיולוגי או פירוש 
פסיכולוגי: כביטוי לחוקיות של "תרגום" האירוע החיצון 
(הגירוי) לאירוע החושי-עצבי־מוחי, או כביטוי לחוקיות 

"תרגום" האירוע המו¬ 
חי לאירוע הנפשי. 

במקרים מסויימים הו¬ 
כחה במישרין אמי¬ 
תות הפירוש הראשון, 

למשל במדידת מתח 
זרם־הפעולה (במילי- 
וולט) שמופק מעינו 
של דיונון. כשמאירים 
לה בעצמות שונות 
שלאור: מתקבל מעין 
עקום לוגאריתמי(ציור 
5 ). 

ט ע ו י ו ת - ה ח" 

הן ת" שאינן תוא¬ 
מות — מבחינה איכו¬ 
תית או כמותית — את המציאות האובייקטיווית. תופעות 
אלו מצויות גם בבני-אדם בריאים, בתנאים ובמסיבות מסו- 
יימים — מהם מצבים גופניים ומהם מצבים נפשיים. אין הן 
תוצאה של פגם במבנה או בפונקציה של איבר־ח׳, אלא של 
משגים ב״תרגום" של האימפולסים העצביים במוח לתכנים 
נפשיים. ידועות ביותר הטעויות או ההטעיות של ח׳-הראות 
ושל הח׳ הקינאסתטי; אריסטו כבר תיאר את התופעה, שכדור 
קטן, המוחזק בין שתי אצבעות של יד אחת, שהן כרוכות 
זו סביב זו, מורגש כשני כדורים. — יש להבדיל בין טע ד 
יות־ח" במובן זה ובין הזיות (ע״ע), שהן פרי של תהליך 
מוחי בלבד, או אולי של פעילות רוחנית בלתי-תלויה, והן 
מסימניהן של מחלות־רוח שונות. 

המסקנות של המחקר הפיסיולוגי של הח" יש בהן 
כללים שכוחם יפה, כנראה. לכל עולם־החי. מבחינת פר¬ 
טים רבים אין המימצאים של המחקר באדם ניתנים להכ¬ 
ללה, מאחר שברור הוא שקיימים הבדלים חשובים בין מינים 
שונים של בע״ח מבחינת איכות תחושתם, ואולי אפילו 
מבחינת אפנותה(ור׳ לעיל׳עמ׳ 217 ). יונקים רבים, שעיניהם 





ציור 5 . טתח ורפ־הפע.־ 5 ה בעינו • 52 די,*ניד 
כפונקציה ׳ 52 עצטודההארה 






221 


חושים 


222 


דומות, לכאורה, לעיני אדם, אינם מבחינים בצבעים, 
מאחר שחסר בהם מנגנון החרוטים ברשתית; חרקים המב¬ 
חינים בצבעים אין תחום הספקטרום הנראה להם זהה עם 
הנראה לעיני אדם: כגון הדבורים (ע״ע) — שאינן קולטות 
אור אדום וקולטות קרינה אולטרא־סגולית; הכלבים שומעים 
אולטרא־קול, וכאלה הרבה. התנהגותם של בע״ח שונים 
מעוררת השערות בדבר מציאותם של ח", שאין אנו מכירים 
אותם ואין ביכלתנו לדמותם לעצמנו, כגון ח" לגירויים 
חשמליים או מאגנטיים, ח׳ הכיוון בחלל, ח" כימיים מיוחדים, 
ח״הזמן ועוד. 

על ח״ ב צ מ ח י ם — ע״ע צ מ ח. 

הפסיכולוגיה מבחינה בין חושים — כמונח 
שמתייחס לבסיס האנאטומי־פיסיולוגי של מערכת קליטתו 
של העולם החיצון ע״י האורגאניזם החי, בין ח י שה — 
שהיא התהליך הפסיכו־פיסיולוגי של פעולת איברי־הח", 
ובין ת ח ו ש ה — שהיא התוכן המוחש המגיע לתודעה. הפסי¬ 
כולוגיה חוקרת את הת" לסוגיהן וחלק מתהליך החישה. 
במשך רוב המאה ה 19 היתה הת׳ הבעיה המרכזית של הפסי¬ 
כולוגיה. משנות ה 30 ועד תחילת המאה ה 20 דאו הפסיכולו¬ 
גים (בעיקר הגרמנים) בח" יסוד עצמאי במערכת התודעה. 
הת" מצטרפות לתפיסות ולמוצגים, והללו— למחשבות. שתי 
בעיות מרכזיות העסיקו את החוקרים: ( 1 ) היחס הכמותי 
שבין עצמת הגירוי ובין עצמת הת׳ — בעיה זו הולידה את 
הפסיכופיסיקה (ר' לעיל), הבודקת את היחס האמפירי של 
העולם הפסיכי אל העולם הפיסי; ( 2 ) יחסה של הת׳ אל 
איברי־הח״ — מחקר זה הביא לידי פיתוח הפסיכולוגיה 
הפיסיולוגית. המעמד המרכזי שנודע לת' בפסיכולוגיה הש¬ 
תקף גם באירגון החומר של מקצוע זה: תיאור הת" היה 
הלק ראשון ועיקרי של כל הוראת פסיכולוגיה. 

גישה זו — של ראיית הת׳ כעין אטום פסיבי — נקראה 
אח״כ בשם "פסיכולוגיה־של-אלמנטים" או גם "פסיכולוגיה 
אטומיסטית". מ 1912 ואילך נדחתה בהדרגה ע״י תורת התב¬ 
נית (ע״ע), שהסבירה אח תפיסת העולם החיצון כתהליך 
שלימותי (מולארי), שבו מעורבים גם גורמים שכליים, רי¬ 
גושיים ושאיפתיים. אין הת׳ תגובה פשוטה על גירוי חיצון 
פשוט, ואין האדם תופס תכונות בודדות ע״פ גירויים בודדים, 
אלא תופס את העצמים בשלמותם, הת׳ אינה יסוד עצמאי, 
אלא אחד הגורמים הנכללים בתהליך תפיסת העולם החיצון. 
הת' כשהיא-לעצמה אינה אלא פרי ניתוח והפשטה מדעיים, 
לצרכי הבלטה של צד מסויים בתהליך התפיסה. מעתה נצ¬ 
טמצם בירור בעיות הת׳ לסעיף־משנה במסגרת הדיון על 
התפיסה. 

לאחר מלחמת־העולם 11 שוב גברה ההתעניינות בת , 
ובחישה, אך הפעם בעיקר מבחינת המדע השימושי — בהש¬ 
פעת השיכלולים הטכניים, שהשימוש בהם דרש הפעלה מעו¬ 
לה ומהירה של חח". 

מבחינת המציאות והתודעה האנושיות תפקידה העיקרי 
של הת׳ הוא לקיים תקשורת עם העולם החיצון (וגם עם 
פנים־הגוף) ב 3 תחומים: אספקת אינפורמאציה; הזהרה 
מפני סכנות; הנחלת חוויות אסתטיות. 

על א פ נ ו ת הת׳ — ר׳ לעיל, עמ׳ 217 . — היום מבחינה 
הפסיכולוגיה בין הת" הבאות, שכל אחת מהן צמודה למער¬ 
כת חושית מיוחדת: ת״ עליונות — דאות, שמע; ת״־העור 
או ת״־המישוש— חושי החום, הקור, הלחץ או המגע, הכאב; 


ת״ כימיות — טעימה, הרחה; ת״־הקרביים! תחושת מצב־ 
הגוף, או ת׳ סטאטית, או תחושת שיווי־המשקל של הגוף 
כולו; הקינאסתזה — תחושת התנועה של חלקי-הגוף! תחושת 
המשקל (של גוף חיצון); תחושת חריתות או הרתת (שמחמת 
ויבראציה שמחוץ לגוף). יש ספקות בדבר הכללת העיקצוץ 
והדיגדוג בתחום הת", מאחר שלא ניתן להצמידם לאיבר־ח׳ 
מסויים. ועדיין דומה, שאין מיון זה של הת" ממצה את כל 
האפנויות האפשריות. 

בכל ת׳ מבחינים 4 תכונות, שהן "ממדיה" של האפנות 
הנידונה: איכות — למשל בראות: צבעים ובהירויות, 
בשמע: גון הצליל וגבהו, וכד/'— משך-הזמן — כל 
חוויה תחושתית נמשכת זמן מסויים. שניתן למדידה. — 
ע צ י מ ו ת — ה ת׳ היא חריפה או חלשה; קביעת קנה־מידה 
וכיולו עוד לא נמצא להם פתרון ברוב הת״. — התפש¬ 
ט ו ת — איתור מקורו של הגירוי בעולם החיצון או מקומו 
בגוף, וכן דרך התקרבו וריחוקו. — בין אפנות לאפנות אינו 
קיים שום מעבד; אין למשל, קשר בין ראיה ובין הרחה, 
או בין שמיעה"ובין טעימה. לעומת זה קיים מעבר מן הקצה 
אל הקצה בתחומו של כל אחד מן הממדים; כגון: באיכות — 
מלבן לשחור, או במשך־הזמן — מת׳ ממושכת עד לת׳ החד 
לסת בזמן קצר ביותר; והוא הדין בשאר הממדים. 

הסתגלות. האורגאניזם מתגונן מפני שפע של גירויים, 
ובמיוחד מפני גירויים בעלי עצמה מרובה, הודות ליכלתו 
להחליש בהדרגה את השפעת רישומיו של גירוי ממושך, 
לפעמים עד כדי ביטולה. מסתגלים, למשל, לאור מסנוור — 
עד שאינו מציק עוד! לחשכה — עד שמבחינים בה רישומי- 
אור חלשים! לריח רע או לריח־ניחוח, לחום ולקור, לכאב, 
למשקל וללחץ. לעומת זה אין, כנראה, הסתגלות בתחום 
תחושת־השמע. 

עובדת ״התרגום הכפול״ במסלול־הת׳ — תרגום כ ל 
סוגי הגירויים לפעילות עצבית אחת, שהיא שונה מהם שוני 
קאטגוריאלי, ותרגומו של כל אחד מן התהליכים העצביים 
במוח לת׳ נפשית מסויימת, עובדת "האנרגיה העצבית הסגו¬ 
לית" (ר׳ לעיל, עט׳ 214 ), עובדת טעויות-הח״, — כל אלה 
מעוררות את הבעיה החמורה של מהימנות ה ח״: באיזו 
מידה משקף התהליך הסובייקטיווי של קליטת רישומי־הח" 
בנפש — מציאות אובייקטיווית? האם הבדלי הת" מעידים 
על הבדלים מקבילים להם באירועים בעולם החיצון? האם 
יש בת׳ בכלל עדות על אירועים בעולם חיצון אובייקטיווי — 
שהרי ת״ עשויות להיות צמודות לתהליך מוחי עצמי? — 
כל אלה הן מן הבעיות המרכזיות של תורת ההכרה. מבחינה 
פסיכז״פיסיולוגית סיכם את הוויכוח כבר הלמהולץ לפני 100 
שנה בדבריו: "הח" אינם אלא מתווכים'בינינו ובין פעו¬ 
ל ת ם של הדברים; אין רישומיהם תמונות נאמנות של הדב¬ 
רים, ואין צריך לומר — הדברים עצמם". 

על בעיית פרצפציה־שלא־באמצעות־הח" (אכסטרא־סנ־ 
ם 1 רית) — ע״ע' פיך פ ס י כ ו ל ו ג י ה. 

; 1860 , 11 ־ 1 ,^ 151 (^ 1 ) 110 )/^ £5 . 1 > ) 2 ת) 11 ?) £1 .ן! , ! , . 0 

, § 11171 ז 17 {) 111771 > 171 ' 71 ) 1 {) 1 > 01$ ' 1 ' .({ ט , 140111111011:2 . 1 ? 

; 1922 0 , 71 )^ 11411 ) 171 ^ £771 . 1 ) ) 5 !( 11 > 171 / € 1 ( 1 , 11 :>ג 1 ץן .£ ; 1878 
-בדז 00 . 11 ; 1923 ,) 1 ^ 151010 (^^ 5 ) 17171 § . 171 )^ 11 .^ , 10$ ־ £1 
7 ) 0 ,־ £01101 . 7 \\ ; 1929 ,) 1 ) 11 § )% 17171 § .) 7 ) 17171 § . 017 , 2 ת 6 ק 
- 71 )§ / 0 5 ) 071 ) 71,1 , $111 1141 ־ 1 ) 10 )/י\ 83 ; 1937 , 7111 ^)^ 17111 § 

171 $11071 ))'{)£ 1 ) 111 > 011011 ) 71 )§ ,#ת 1 * 801 . 0 .£ ; 1938 , 1X1071 >) 
- £01471 ,. 1 ) 1 ; 1942 , <( 10£ ס 1 ?)^ £5 11 ) 711 ) 711 ! 7 )^ 0x /ס <(? 0 ! 15 )£ ) 111 

- £5 , 110 §סא .! ; 1948 , 17 ־ 11 . 011010 0115 ץ £5 /?> 1 1x110715 
, 500 .?א! ס ; 1943 , 5 ) 1 ( 71511 ) 5 5 ) 1117 >)![> 5 ). 3 ) 771 ) 51 ^ 5 71 * 1 * 1 ) ) 11155 [) 


223 


224 


חלשים 

01! 11 ; 1951 , 1¥0713 /ס 7110 ■ 13 !!> 5011505 ■ז . 

?161 011 7 \\ 010 , 0010 * €01 !) 114 13 .־\ .'\ 1 ; 1953 , $1111071 11 ?£ . 011 ־ 

3. 511171?, 1953*; 111 ' 061 . 4 .? ;* 1960 , ? 010£1 ( 5 ^ 05£/1 ה מ 51 ״ 
13117711 ? 711 ז |)־ 1 ג!> X11 5071805, 1953; 13,. 0 1713 ) £1075 ¥000 נ 11 תצז 
5011501 5111/10 . 3 517171 ¥0771 , 1:3115 ) 8 .£ ; 1955 ,ה 10 }<} 0110 ? ץ , 
195614 . 011 ,ץ£ ס 0 1101 \ 5 ? 70 11071 ) 171770311 , 1 >־ 1 ג £11$ ..מ .£ ;״ , 
1957; ?. 1430^740 ,\\ 4 €1 . $01 ) €101$ 1 [ 11111 $071$ 3 ׳■><£ , 311 ־ . 
134), 1958; \^. 1 1711715311007$ ' 81010£1013 , 610 ז* 611 ׳\,\ £0€ ״ 
(501. .41001.. 203. 740 . 2). 1960; \\110 .£ . ז x00611111 (€4.), 
5011507)/ €01)117111711(1111071 , 1961; ?. 1)30} $7, 1^8 $0115 ?12)3 ־ 
1071011x 30$ (1/11771 (!11.0 (801. .' 1 .£ ; 1961 ,( 1/3 . 40 ־ 1 ,.־\ 4 )ס 

תת 111 \ ״ 74.1 ; 1961 ,מממ^ץ^וס מ^קססז , , 

8$}0117101180 1 ^ 1 י 0 נ 31 < £01 , 0 ; 1961 , 18-20 . 063 ,ץ 31010£ )י 
071 £1710 30 710$ 07£111)0$ 30$ $071$ ( 801 . 61 4\" 740 , 181), 
1962; ). \\\ 1 $10 ¥000£107 111 :) 81010£1 .(. 66 ) ) 13031060 ״ - 
011(17115771$, 1963; 1. 14. \1.1^11€\\ 507180$ ס*{ , ! ,) 11 ^ 1401 . 1 א!— גז 
. 1963 , 41117710.1$ ן ס 

י. שט.— ח. א. י-י. ל. 

בפילוסופיה מציינת חושניות (ח״ת ן. לאט׳ -!ס;! 
511311125 ), בדרך־כלל, את מכלול הקליטות של חח׳/ המספקים 
לנו רשמים מן העולם החיצון. המונח ח״ת נמצא כבר 
ביה״ב, אך את משמעותו הפילוסופית היסודית קיבל ע״י 
קנט (ע״ע) מתוך התמודדותו עם השיטה השכלתנית של 
ליבניץ (ע״ע), ליבניץ הורה, שהח״ת, המשמשת חומר 
לעיבודו של השכל, אינה זרה לו, אלא כבד נושאת בתוכה 
את חוקי השכל בצורה בלתי־מודעת, מבולבלת. ע״י תורה 
זו קיווה ליבניץ להשלים בין האמפיריזם והשכלתנות, 
בשנותו את הניגוד ביניהם למעבר הדרגתי: הח״ת והשכל 
הם שתי דרגות של התפתחות שבאותו הכוח ההכרתי האחד, 
שהן נבדלות זו מזו רק במידת בהירותן. קאנט טען נגד 
השקפה זו, שהיא איבה יכולה להסביר את האופי ההכרחי 
של המאתמאטיקה, שהיא הכרה הסתכלותית של הח״ת; 
מכאן, שישנה הכרה של הח״ת, שאינה מבולבלת, אלא 
בהירה ומובחנת. לא נוכל להבין את הכרחיותה של המא־ 
תמאטיקה אלא כשנגלה אף בתוך הח״ת צורות טהורות, 
המונחות ביסודה אפריורי — והן החלל והזמן. הודות 
לצורות אלה נעשית הח״ת למקור הכרה טהורה כמו השכל, 
ושני מקורות (,,גזעים") אלד, של ההכרה יוצרים מתוך 
פעולתם המשותפת את דמות־העולם שלנו בנסיון ובמדע. 
באופן זה קיבלה הח״ת את מקומה המרכזי בתורת־ההכרה. 
קאנס מגדיר כח״ת את "הכשרון לקבל דימויים ע״י האופן 
שבו אנו מופעלים ע״י המושאים. באמצעות הח״ת נתונים 
לבו מושאים, והיא בלבד נותנת לנו הסתכלויות: ואילו 
ע״י השכל הם נחשבים, ומתוכו נוצרים מושגים". 
שני המקורות האלה של ההכרה הם שווי־זכויות. "בלא ח״ת 
לא היה נתון לבו מושא כלשהו, ובלא שכל לא היה נחשב 
מושא כלשהו. מחשבות ללא תוכן הן ריקות, הסתכלויות 
ללא מושגים הן סומות... אין כוחו של השכל להסתכל 
במאומה, ואין כוחם של חח" לחשוב מאומה. רק מתוך שהם 
מתאחדים, עשויה להיווצר הכרה". הכרה ממשית יכולים אנו 
להשיג רק כשהח״ת מוצעת כמצע לשכל, והחשיבה של 
מושא כלשהו, ע״י מושג שכלי טהור, יכולה להיות להכרה 
רק באשר היא מתייחסת לעצמים שבחושינו. אין בידנו 
להרחיב את שדה המושאים של חשיבתנו מעבר לתנאי 
חושניותנו. החשיבה הטהורה, ללא התווספות חושנית, היא 

חסרת־מושא. 

בין ממשיכי הגותו של קאנט ביקש שלמה מימון (ע״ע) 
להתגבר על הדואליזם הקאנטי של ח״ת ושכל ע״י מה 
שראה את הח״ת, במובנו של ליבניץ, כשכל מבנלבל, "שכל 


- חותם 

בלתי־שלם". בעוד שלדעת קאנט תהום מפרידה בין השכל 
האלוהי — שהוא לבדו אינו זקוק לח״ת — ובין השכל 
האנושי■ הזקוק לה, הרי לדעת מימון אין כאן אלא הבדל 
שבדרגה, ואין גבול לאפשרויות ההרחבה של השכל. — על 
משמעותה של תפיסת הח״ת כשכל מבולבל בתולדות תורת־ 
היופי — ע״ע אסתטיקה, ביחוד עם׳ 92 — 94 . 

וע״ע סנסואליזם. ש ה ב _ 

חזיתם. כלי לטביעת סמל אישי או רשמי בחומר רך. 

מראשית התקופה ההיסטורית שימשו ח" כאמצעי 
לשמירת הרכוש; חתמו בהם את מגופות־הטין, שכיסו קבקבי 
שמן ויין, או חבילות של סחורות וארגזים שהיו קשורים 
בחוטים, וכיו״ב. עם התפשטות הכתב השתמשו בה" אף 
לחתימת תעודות כתובות: לוחיות־טין במסופוטמיה וגלילי־ 
פפירוסים במצרים. כמו־כן טבעו בהם כדי־חרם קודם לצרי־ 
פתם. יש שהה׳ לא שימש אלא לצורך מאגי, כקמיע לשמירה 
מפני עין רעה וכד׳. הח" נעשו מסוגי־אבן שובים, ולפעמים 
מאבן יקרה־למחצה. הגילופים והפיתוחים שעליהם נעשו 
במקדח- בגלגלת או בחרט (וע״ע גלוף). בדרך־כלל היו 
מנוקבים לארכם ומושחלים על פתיל (חוט או שרשרת), או 
היו מורכבים על טבעת. 

רב ערכם של הה" העתיקים לחקר האמבות, הדת והמי־ 
תולוגיה, דרכי המשפט, סדרי השלטון והחברה בתקופתם. 
לח" שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות יש ערך רב גם לגבי 
הכרונולוגיה, ולח״ עבריים — חשיבות מיוחדת בחקר הפא־ 
לאוגראפיה והאובומאטטיקון העבריים. 

סוגי־הח" העיקריים במזרח הקדמון בתקופות הקדם־ 
מקראית והמקראית הם: 


ציור 1 . חוהש־נליל אשורי, המאה ה 10 לפסה"! 

וברשות מר שלום לוי: 

( 1 ) ח״ ־ ג ל י ל — צורתם גליל מנוקב, שארכו 3 — 5 ם״מ. 

הם הוכנו תחילה במסופוטאמיה, ושימושם התפשט בכל 
ארצות המזרח הקדמון. חקוקים עליהם מחזות פולחן, מחזות 
מן העולם המיתולוגי(גלגמש) ומחזות־ציד. הכתובות, במידה 
שישנן, הן בכתב־היתדות (וע״ע בבל, עם׳ 556 — 560 : גלוף, 
עט׳ 802/3 , תם״: אדם, עמ׳ 528 : איא: אשור׳ עמ׳ 378 : 
בבל, עמ׳ 531 , 559 [למטה]). כשמגלגלים את הגליל על גבי 
הטין הרך (השו׳ איוב לח, יד), הוא טובע בו פס ארוך של 
דגמים (ציוד 1 ). — בא״י נמצאו כדים טבועים בח״־גליל 
מתקופת הברונזה הקדומה (האלף ה 3 לפסה״ג) ומן האלף ה 2 
לפסה״נ. בחלקם הובאו הה" מבבל ואשור, אבל ברובם נעשו 
בא״י ובארצות השכנות, ובעיקר בסוריה. אפשר להבחין 
בהם סיגנון סודי־חתי, מצרי (ע״ע א״י, עמ׳ 262 ), מיתני 
וסיגנון מעורב. הם עשויים עפ״ר מהמאטיט ומסטאטיט. 

( 2 ) חרפושיות (סקאראביות) — ח" מצריים 
קטנים וסגלגלים בגודל 12 — 18 מ״מ, עשויים עפ״ר סטאטיט 
או פאיאנס, וגם אחלמה, קרנאול וכד׳. בסיסן שטוח, גבן 

ד י* '•* 




225 


חותם 


226 



י׳ :* 4 • ־ ־ 1 


ציור 2 . חרפושיות ם; התקופה החיקםיפיה, 
המאה ה 7 ( יו פסה" נ 
(ברשות אגר העתיקות^ 


קמור ומגולף בדמות 
החיפושית הקדושה 
של מצרים. על הבסיס 
פיתוחים שונים: (א) 
כתובות בכתב־החר־ 
טומים, שתכנן שמות 
מלבים, פקידים ואנ¬ 
שים פרטיים, תארים, 
ברכות ולחשים; (ב) 
דמויות אלים, אנשים, חיות וציפרים; (ג) דגמים צמחיים 
וגאומטריים. יש חרפושיות גדולות מן הרגיל, שנעשו 
לזכר מאורעות חשובים. פעולת החתימה נעשית ע״י לחיצה. 
החרפושיות המצריות נפוצו בכל ארצות המזרח הקדמון, ואף 
נמצאו חיקויים להן בכל מקום. בא״י נמצאו במספר ניכר 
במרבית האתרים מן האלף ה 2 לפסה״נ, ביהוד מן התקופה 
החיקם 1 םית (ציור 2 ). בתקופה ההיא ולאחריה היו מחקים 
בדרך השיבוש את הכתב ואת המלים המצריים והיו נוהגים 
לחרות את שמותיהם של המלכים המצריים תחותמם 111 
ורעמסם 11 ואחרים שנים רבות לאחר מותם. מכאן, שחרפו־ 
שיות רבות לא שימשו כח", אלא כקמיעות או בתכשיטים 
בלבד (וע״ע ח פוש יו ת). 

( 3 ) ח״ ד מ ו י י - ח ר פ ו ש י ת. בתקופה הישראלית 
(המאות ה 9 — 6 לפסה״ג) התפשט והלך הח׳ הדומה בצורתו 
הכללית ל( 2 ), אלא שהיה חסר צורת־חיפושית על גבו. 
ח" אלה שימשו בעיקר לחתימת השם כסימן לבעלות. הם 
היו שכיחים בסוריה, בפיניקיה, וביחוד בא״י, ויש בהם 
כתובות בכתב העברי העתיק. בפיניקית או בארמית. הפי¬ 
תוחים בהם עשויים בסיגנון הפיניקי המעורב, והמוטיווים 
לקוחים מן המיתולוגיה המצרית, ולפעמים גם מן המסופר 
טאמית־סורית. משמעותן הדתית של דמויות אלו ניטשטשה, 
והן הפכו לעיטורים מקובלים, שהיו להם מהלכים בכל 
ארצות המזרח הקדמון. שכיחות היו דמויות של אנשים, 
חיות, ובריות אגדיות בעלות כנפיים, כגון: הגריפון (ע״ע), 
הספינכס (ע״ע), החיפושית המכונפת, הנחש המכונף, השמש 
המכונפת ועוד. 

העיקר בח" אלו הוא השם המופיע גם ללא עיטורים. 
מקובל שם בעל־הח׳ בתוספת שם האב (לשבנא [בן] אחאב, 
לדמליהו בן נריהו וכד). מצויים גם שמות נשים (לאביגיל 
אשת עשיהו, לעליה אמת חננאל, וכד). מלבד הדד הפרטיים, 
שהם הרוב, יש גם ח" שנזכרים בהם שמות של פקידים ושם 
מלכיהם (לשמע עבד ירבעם, וכד) או שמם ותארם (ליאזניהו 
עבד המלה לגאליהו בן המלה ועוד). — חשיבותו של הח׳ 
והשימוש בו בתקופת המקרא מסתברים יפה מן המקרא 
עצמו: כבר בתקופה קדומה מאד 
היה חח׳ — בדומה למטה — 

סמל לכבודו של בעל בעמיו, 

וייתכן ששימש גם כעין תעודת- 
זהות (השד ברא׳ לח, יח); 

פיתוחי־ח׳ נזכרים במלאכת ה¬ 
משכן (שט׳ כח, יא, לו; שם לט, 

ל); צו מלכותי קויים ואושר 
בח׳־המלך (מל״א כא, ח), שהיה 
לפעמים טבוע בטבעתו (אסתר 
ג, יב; שם ח, ח); טבעת נושאת 





״?יאזניהו / עבר המ?ר" 
(;מצא בת?־אל-נצבוז. 
מצפיז ?ירושלים) 


ח׳ היתד. נישאת על יד בעליה וצמודה לה תמיד — ומשום כך 
בא הח׳ לשמש כסמל של ידידות וקירבה יתרה (ירמ׳ כב, כד; 
חגי ב, כג! שה״ש ח, ו). מסתבר, שהוד שימש לא רק 
לחתימת־השם אלא אף לסגירת ״ספר״ — ז״א תעודה כתובה 
על דפים מקופלים או על מגילה גלולה (ישע׳ כט, יא) — 
וביחוד על מיסמכים משפטיים ("ספרי־מקנה" [ירמ׳ לב, 
ט ואילך]); וע״ע גלוף, עמ׳ 807/8 . — ח" דמויי־חרפושית 
היו בשימוש גם בתקופה הפרסית. 

( 4 ) ח" דמויי־חרוט. בתקופה הבבלית החדשה 
ובתקופה הפרסית היו נפוצים גם ח" בצורת חרוט בעל בסים 
מתומן, עשוי אבן־כלקדון אפורה. מקורם במסופוטמיה, וחדו־ 
תים עליהם עפ״ר מחזותיפולחן. 

( 5 ) טביעות ח". בחפירות בא״י נתגלו קנקנים רבים 
מתקופת בית ראשון, טבועים בה" שנושאים שמות אנשים 
פרטיים, בעלי הכדים. על אחדים נמצא שמו של פקיד המלך 
("אליקם נער יוכן"). כמו־כן נמצא על גוש טין, שסגר על 
איגרת פאפירום, השם "גדליהו אשר על הבית". עניין מיוחד 
יש בטביעות על ידיות של קנקנים, שיש בהן סמל מלכותי 



ציור 4 , תוחמות של יי:; יהודי מהתקופה הפרסית או רהל:יםט'ת 
(;מצאו סמור למוצא, ממערב לירושלים) 


(חרפושית מכונפת או שמש מכונפת) והכתובת "למלך" 
בצירוף אחד משמות ארבע הערים: חברון, שולה, זיף 
וממשת; הן שימשו לצורך מיסוי ממלכתי. 

הח" העברים מתקופת המקרא— מהם שאין בהם תמונה 
אלא כתובת בלבד, ויש לשער שבעליהם היו משלומי אמוני 
ישראל, שהקפידו על איסור תמונות; ומהם— נושאי תמונות, 
שבהן אף ניכרות לפעמים השפעות של עבודה־זרה, אם בי 
ייתכן שאין כאן אלא חיקוי למוטיווים זרים ללא כוונה 
דתית. התמונות שבח״ כוללות: דמויות של בני־אדם, עומדים 
או יושבים; דמויות בע״ח שונים; עצים, פרחים ופירות; 
סהר ושמש; עיטורים גאומטריים. 

מתקופת בית שני נמצאו ח" מקרב שבי־ציון, 
ובהם שמות עברים. בימי השלטון הפרסי הופיעו ח", 
שמציינים את שמה החדש של הארץ, ארץ־יהודה — "יהוד", 
בכתיב מלא, כמצוי גם בטביעה בפאפירוסים של יב. מאותה 
תקופה — או מתקופה מאוחרת ממנה במקצת— נמצאו 3 ח" 
יהודים, גדולים ושונים מן הרגיל; הם עשויים לוחיות-אבן 
בגודל 3 — 5 ס״מ. על אחד מהם נמצא שמה של העיר "גזר", 
ועל השני — שם של סוג יין "תמד", ושמו של היינן 
״הושע״ חרות בין זרועות צלב־קרם (ציור 4 ); הח׳ השלישי 
נושא את הכתובת "אלעזר א", שבה האות אלפא באה אולי 








227 


חותם 


228 


. לציין איכות מסוג א/ הכתובות הן בכתב העברי המרובע 
והה״ שימשו, כנראה. לחתימת קנקני יין או שמן. — במערות 
מדבר־יהודה נמצאה טביעת ח/ שציורו — אדם נאבק עם 
אריה; זהו מוטיוד שכיח בתקופה הד׳לניסטית־הדלמית, אבל 
יש סבורים שאנשי בר־כוכבא השתמשו בו כסמל למאבקם. 
על ח" הודיים עתיקים (של ת ר ב ו ת ־ ה א י ג ד ו ם) 
.802 ע״ע הדו׳ עם׳ 503/4 . תמ": ע״ע אסיה, עם׳ 929 ; גלוף, עמ׳ 

0 ) 8 ,ץזזשאל׳מישא .£ x01)5, 1906; £. 53(4130, 41x0x11. £0(1^x115 
111 0/50 ־ 1 ) 04 .מ X4 (. !114. !^111140X^0101)1( 211 £1 (1 ,) 10 !< 601 ק , 

11, 1911; 0. \\ 1920 , 1 ) 16114 )£) 81 )10 ) 0104 ■ 60/181 . 4 11111 1 )£) $1 .ז X0 

(2 1111 ,ז 80 מ 1 ז 1 ( 1 . 19 ; 1928 ,( 51 ,/י?ס X210111 0X11100■ 

(6x01(11( £010411x124!, 1934; 65. 1100 ) 11 ^ £040/0 41 ,ש״י / 

£2?()(10X1 $101X101 . , , 1X1 1/1( [ , 111 > 1 )! 111%1 . 01 ) 10 /) 14 / )!!/)!)!ס , 

1936; 131 ^ 110014 . 4 . ; 1939 , 015 ) 5 4 ) £811114 ,£ה £0 ) 1 מ 3 ז£ . 1 ר , 

1€05 ,(. 011 ) £013113 .£ ; 1940 , 1 )^) £01141 ) 1 /) 0115 ו 05 )) 044 ־ - 

{)115 0/ 4441(1(415 !4(0( £055(5X1 5(015, 1—11, 1948; 11. £311001, 
€];11x14(1' 8(015 / 101 x 1 £01(55111( (111.4<9, X^), 1949; 14. 

£0 , 1050311 ״! . 8 ; 1950 , 015 ) 8 ־ס)■!/)!! 111 ) 11111 ־, ,£־ 1 שמ'חש!נ 
6 ) 1£50/10 ק)'£ x01(0 0x111(0, 1951; !4. ^718311, /4 14(0) 
£1055 0 / .\'(/)04 850x11(14 (1£!, 7), 1957. 

נ. אב. 

בתרבויות המינואית־מיקינית, היוונית, ההלניס¬ 
טית והרומית קשה להבדיל בין הח" ובין גמות וקאמאות 
(ע״ע גלוף, עמ׳ 803 — 805 ), משום שגם 'החותמות היו 
יצירות־אמנות, ששימשו בעיקר לנוי. רק לפעמים — ביחוד 
בערים היווניות — שימשו ח" לסגירת מכתבים וכסימני 
זיהוי ובעלות, וכן לאישור תעודות ממשלתיות או מינהליות, 
ובמקרים אלה היה הציור על הח׳ דומה לפעמים לסמל העיר 
שעל המטבעות. — גם בתקופה הביזאנטית מיטשטש 
הגבול בין ח" במובנם המדוייק ובין קאמאות, שבהן רבו 
תיאורי דמויות שדים ומזיקים ונוסחות מאגיות. — ב י ה " ב 
נעשו הח״ לסמלי ראשי הכנסיה (האפיפיור [ציור 5 ] — 


ציור 5 . חותם האפיפיור אורסוז זו ( 1362 — 1370 ) 

מן המאה ה 7 ועד היום — משתמש בח׳ שעליו דמות פטרום 
הדייג) ולסמלי הערים והממלכות. בתקופה של התמעטות 
יודעי קריא וכתוב עלתה חשיבות הח" כסימן למהימנות של 
תעודות ומיסמכים. על הח" מיה״ב תוארו כרגיל קדוש, או 
ישו, מרים וכו/ אח״כ גם דמויות השליטים על כסא־מלכותם 
(ציור 6 ) או כפרשים. מלכי הפראנקים השתמשו בדד מן 
המאה ה 5 ואילך, מלכי אנגליה וספרד — מן המאה ה 8 ; מן 
המאה ה 10 ואילך — הגמונים, ראשי־מנזרים ובני-אצולה, 


ציור 6 . חותם הקיסר זיגיסטונד ( 11434 


ומן המאה ה 12 ואילך היה נהוג שימושם 
גם בערים ובמעמז״הבורגנים, התפתחות 
דומה לזו אירעה ביה״ב גם בתחום התר¬ 
בות האיסלאמית (ציור 7 ). 

הח׳ של יה״ב היה עגול, בדרך־כלל, 
לפעמים סגלגל־מחודד, ביחוד אצל 
אגשי־הכמורה. בה" מופיעים גם שלטי 
בתי־האצולה, דיוקנותיהם של בעלי־ 
הה", ציורים בעלי תוכן סמלי (כגון 
דמות אלת־הצדק כשהיא מחזיקה בידה 
מאזניים) ותיאורים היסטוריים וארכיטקט 1 ניים. מכאן חשי¬ 
בות דיה" להכרת תולדות האמנות והתרבות ביה״ב, וביחוד 
למדע ההראלדיקה (וע״ע שלטים וסמלים). — יוצריהן 
של תבגיות־הזד היו מתחילה צורפי־זהב, שעבדו גם באבני¬ 
ה!; לאחר מכן התפתח מקצוע מיוחד של חרשי־דד (וע״ע 
גליד). 

בגלל משמעותו המשפטית של חח׳ לגבי מיסמכים היתד, 
קיימת ביה״ב התופעה של "ביקוש-ח׳": מחוסרי־ח׳ היו פונים 
אל בעלי־זד (עפ״ר רמי־מעלה) לשם אימות מיסמכים על־ידי 
חיתום! שירות זה היה ניתן, בדרך־כלל, תמורת תשלום. 

מן ה ר ג ם א נ ם ואילך נתחדש ייצור הח" כענף של 
אמנות־הגילוף לפי הדוגמות העתיקות. בתחום זה פעלו 
תחילה אמנים איטלקים ומן המאה ה 17 ואילך — גם גרמנים, 
אנגלים וצרפתים. במאות ה 17 — 18 נתפתחה אספנות־הח", 
ומאז נתהוו אספים גדולים של ח" מכל התקופות והתר¬ 
בויות. — ב ז מ ן החדש פחת השימוש בח" בחיים הפרטיים 
ונצטמצם לשימוש בתעודות רשמיות בעלות אופי פורמאלי 
או חגיגי במיוחד. יש מיסמכים שתקפותם — מבחינת 
החוק — מותנית בחתימת־ח׳. 

, 2 ־ 1 ,. 616 % 1 ¥€$ ? €1 111 $ )$¥€? 41 4011141116111 $ , 1 ) 010311 >! .[ 

. 1 > £61 $16 . 4 .( 111 . 11 ) 114511 < 41 ^ , 111 ; £51 ' 11 \ ג 1 -ז 111£110 ב 61 .[ ; 1828 
^ 4 ) $6€ ,* 1 ) £33 10 > .ג!*! .[ ; 1849 , 611 ^ 1 * 71 . 14 66461 ? ,ץ€< ¥4£ . 4 
; 1912 2 ,^ה 2£4$ > 11 /?$ , 11 ^ 11 .!!ד ; 1897-1903 \\ 1-1 , 165 ז 10 *ז־ט 6 
; 1920 , $€015 ו 1 )־ £5£01 ן £11 . 8 . 14 ; 1914 , 6 ^ 4 ז$ך\ 16£61 '$ ? 1 > 31 ^י£ 
,בת^ 0 ז 80 .\ .£ ; 1923 ,( 2 , 11 ,£? 10191 /^ 51 

. £611 111£ ? 0 ז 110£ £ 81 ,• 111 ־סח־ 1 טס י ד-- 0 דו 1€1 )ס;> 11 < ; 1923 2 , $16£61 

, 1924/5 ,( 110 ־ 101 ) 1110 30110 ־ 6113110£1 £0 ) 116 { 1$ ) £1 £1110 51 10 16 ) 
~ 4 ז 7 ץ 0$5$ ס $1 . 14 1€11 { ■) 52/61 ){ס!/ 61156 // , 1 111 זזגזב 801 .£ .? ; 1930/1 

. 1954 ,){ 011 ( 1 

מ. א, י. 

ח"־ ה יהוד י ם. בתלמוד נזכרים חמרים, שמהם היו 
עשויים ח", ביהוד בטבעות (משג׳ שבת ח׳, ה׳ ) בבלי שבת 
נ״ט, ע״ב), וכן ח" לסגירת כלים שהכילו צרכי-מזון (ע״ז 
ל״א, ע״א) וסמלים על ח" של עדים (גיט׳ ל״ו, ע״א). 
אולם׳ בדרך־כלל, הסתפקו בשטרות וכד׳ בחתימת־ידם של 
העדים בלבד. 

ביה״ב ובעת החדש ד,.בבבל נאסר לאחר הכיבוש 
הערבי השימוש בח״ על היהודים — פרט לראשי־הגולה, 
שעל חותמם היה מצוייר זבוב (ע״ע בוסתנאי). באירופה 
התפשט בין היהודים השימוש בח" כחיקוי לשלטים ולסמלים 
שבהם השתמשו האצולה והגילדות הנוצריות, וכן לצרכי 
התימה על מיסמכים עסקיים. שימוש זה נתקל בהתנגדותם 
של קצת החכמים, שראו בכך משום דרכי האמוריז אולם 
אחרים (כגון ר׳ ברוך בן יצחק מרגנשבורג [ע״ע] וד׳ משה 
מקוצי [ע״ע]) לימדו זכות על השימוש בח", והיו אף 
שהשתמשו בהם בעצמם (כגון בעל־התוספות ר׳ שמשון בן 
שמשון [שתמונת־חותמו מתארת אריה], ועוד)! ב 1906 בנד 







ציור 7 , זזוחמו 
הוזיר העותסאני 
מחמר כוקו 5 י 
(סוקולוביין׳) 
(משנות 1539 — 1589 ) 




229 


חותם — חזה 


230 



ציור 8 . חותמו של ק 5 וניםום 
בז טודרוש (המאה ה 13 > 


ציור 9 . חותמה של קהילת 
סוויליה (המאה ה 14 ) 


צאה בברסלאו טבעח־הזהב של אבא בן אבא, עשויד. ומעו¬ 
טרת בסיגנון גותי, ובה קבועים ח׳ וכתובת "ואין בזה 
משום דרכי האמורי״. — בכמה ארצות התערבו השלטונות 
בשימוש בח" ע״י היהודים. בצרפת ניתנו בעניין זה הוראות 
שונות — מאיסור מפורש עד הטלת פיקוח על חתימות היהו¬ 
דים על מיסמכים ואישורן מצד הרשויות תמורת תשלומים 
מיוחדים! בין מיסי היהודים תפסו מקום בראש ״מיסי־הח״״.— 
צל רבים משטרי-החוב של יהודים, שהושלשו ב-^ 1511 ^ 16 
בלונדון, מצויות טביעות-ח" של יהודים, ביניהן 
בח״־של־תמונות. — מ ם פ ד ד ואף מ ג ר מ נ י ה — מן המאה 
ה 13 ואילך — נשתמרו הרבה ח" של יהודים, בעיקר של 
קהילות, מהם מעשי ידי־אמן, ועליהם ציורים סמליים וכתו¬ 
בות עבריות ולאטיניות (ציורים 8 — 10 ). — לעומת 
זה ח״־היהודים מפולניה — מן המאה ה 16 ואילך — 



ציור 10 . חותם שהוענק ציור 11 . חותם כולל-פולין, 

לקהילת פראג מטעם הקיסר אי׳י, סווי המאה ה 19 

פרדינאנד 11 ( 1027 ) 


הם, בדרך-כלל, פרי מלאכה גסה (ציור 11 ). — בהונגריה 
היה השימוש בח" ע״י "הממונים־על-היהודים" נפוץ מסוף 
המאה ה 15 ! מצויירים בהם דיוקנות, דמויות של חיות 
ותשלובות של אותיות עבריות בסיגנון הרנסאנס. — במאות 
ה 16 — 17 נעשה השימוש בה" ע״י היהודים בגרמניה ובאוס¬ 
טריה רווח יותר. בעיקר לצרכים עסקיים! ניפרת בהם הנטיה 
לציורי מזלות (אולי בעקבות ההתעניינות באצטגנינות) 
ולציורים אלגוריים בסיגבון הבארוק. 
ח" על גבי ספרי-דפוס עבריים, עפ״ר משל מחברי הספ¬ 
רים, מטרתם היתה למנוע זיופים וגניבות. הה׳ הראשון 
.1598 מסוג זה הידוע לנו הוא מ 
על הסמלים ההראלדיים בה״ היהודים — ע״ע שלטים 

וסמלים. 

1714 , 172 , 11 , 11 * 11 *) $4114741£1 )[* 7 * 14 . 744 [ ,ז 3 ) 11 ^ $0 .ן .{ ; 

£. 0351:31£11€, '801* $$4* 1* $**0*4 $1** 1'011 0££0$ 011 411 1*171£$ 

4* £6111 £ £>('14% [ '\ 214 > $* 411 111011$ )£ 01711 $* 1 " 5111 */$))£)} 4 ׳ ]$, 

1865; £. £6^, 070 וה£*$* £72 . 11 11 * $11 141 }**.£ * 1 [* 61$ ק $$* 

11 . 1144*11, 1, 57, 212, 1870/1; ^15011, 7?01$ $0*<1^ ]141]$ 

41( $14 $* 801 י ז 1111£11 ) 03 .£ ; 1882 < 0 \ 1 ,!,?£) * 1£ >- 71 *ץ 10 ת * 

1*$ / 14($ 0 8001 * 4 ז ^ (££/, X^ ׳ £3231 .£ ; 1885 ,( 82 י (!, £*$ 


01 ץ 70 * 1171 ) 4001 16 40,11$ ** £701% * 4 $[ 14 [ $* 4 $* 117 1114$ */)* 7 
.%[*$* 0 י ח 1 ד 01 - 1 ^ 1 ת 3 ז? ; 1887 ,( X8 ,׳[££) | \* 1 *$$ * 1X111 

- 17111 £111 ,תו 31 ־ 31 נ . 1 ^ ; 1,26-27,1896 , 711$1€7 * £7 > 1 111 0 * 4 ) 1 [ . 4 
: 2€11 ־ 1 <^\ 911081011$ ) 5 ) 12 * 1 [ 671 *$ 171 . 67 * 6 17111 § 71 ד 11 *£* 51 . 1411 * 1 
- 211 ) ¥3 \ .ע־ £31101311 ..^ ; 1906 ,(^ 1 ,.'? £< ,: 211:111 ) 5 . 11 . 1 ) 11 * 1 111 
; 1911 , ¥111 £3101 , 1619 * 0/11 [ . 4 011$ *[* 1711 ) 0 עד!*! . 144 [ ,ח 01 ^. 

" 4 * $2£12 0114 71 * $4771/1 " 07 " 0104 *$ 0114 4 * 71 §! 3 14 , 0 '*\ £00 . 1 ־ 1 
£ ; 1932 י (^ 3::5 311(1 0113:10:5, 2, ^^X-^XXX ז 8 ) 
£014114 $* 7101147 ^ 31 011 $*/ 80 ,(מ€ז 31 ) 2 • 0 ■ 1 ־ 1 1 ) 3:1 ( 6 תח 0 ) 8 

-:;>נ 131 ל ; 1953 ,( 14-20 , 1 , 5813 ) $) 8001 $47 * 67 *} 1 271 

£014124 76$ ) 710/1 ^ 31 071 $*/ 80 , 1 ־ ¥331 .^ — 1 ) 1:1 ^ 111 £-מח 13 זז 

, 3£1 ׳ 1 י\תנ)ז 0 . 11 ? ; 1953 ,( 81 ־ 77 , 1 ) 1111 } $\ 800 747 * 80171 17% 
. 1960 , 4112$ ) 1172£ 71 * 1 \*[ £14 144€11 [ . 4 £01 * 1 11$ ) £01/1 * 1 ( 1 

ם. י, ד. 

וזזאל (או חזר,אל), מלך ארם־דמשק, 842 — 806 לפסה״נ. 

ח , 'לא היה מזרע־המלוכה, אלא משריו של קודמו 
בן־הדד 11 . לפי המקרא, ניבא לו אלישע מלכות (מל״ב ח. 
ז—טו) — לאחר שכבר אליהו נצטווה על המלכתו (מל״א 
יט, טו) —, ונבואה זו הניעה, בנראה, את ח' להחיש את 
מות המלך החולה. הוא תפס את המלוכה עם מוח בן־הדד 
וייסד שושלת (עמוס א, ד), שעמדה, כנראה, שני דורות. 
בחולדות ארם־דמשק היה ה' המלך התקיף ביותר. תחילה 
לחם ביורם בן אחאב מלך־ישראל וניצחו ברמות־גלעד 
(מל״ב ח, כח). אח״ב הצליח להחזיק מעמד במלחמות קשות 
נגד אשור( 841 — 838 ). מעתה חזר ח׳ למלחמה בישראל וכבש 
מיד הזוא (ע״ע) את כל עבר־הירדז (שם י, לב—לג). בימי 
יהואחז בן יהוא דוכא ישראל עוד יותר בידי ח/ עד שלא 
נשארו "ליהואחז עם כי אם המשים פרשים ועשרה רכב 
ועשרת אלפים רגלי, כי אבדם מלך ארם וישמם כעפר לדש" 
(שם יג, ג—ז, כב). ח׳ תפס אף את גת שביהודה וחשב לעלות 
על ירושלים; הוא נמנע מכך לאחר שקיבל מם כבד מיד 
המלך יהואש (שם יב, יח—יט); לפי מקור אחר (דהי״ב כד, 
בג) "עלה... תיל ארם ויבואו אל יהודה וירושלים ויש¬ 
חיתו את כל שרי העם מעם, וכל שללם שלחו למלך דרמשק". 
ח׳ הוריש את מלכותו לבנו בן־הדד 111 . 

-ץ 806 0114 114 ץ 74$$ [ 0 074$ **£ 711 * 1 * 1 ז 4 , 11 נ 6 ח £11€£€ .נ 1 .<£ 
- 74741 $*£ ,:שמזמזס^מס^עס ; 1927 553 , 11 , 107110 

1, /41%*1*1%1 8*07 -£ז 4 / * 16 

חןה(לאט׳ = 5 ט €01 ק! יוו׳ - | 1 ) ?( ״> 0 ). באנאטומיה מקובלים 
הן המונח הלאטיני והן היווני כציון איזור בגופם 
של בעלי־חוליות (ובכללם האדם)! האנאט 1 מיה המשווה 
משתמשת בשני המונחים גם לציון איזור בגופם של פרוקי- 
רגליים, שהוא מבחינות מסויימות אנאלוגי לזה של החוליי- 
תיים. הח׳ של בעלי־החוליות משתרע בצד ד,גחוני של הגוף 
מן הראש (בעופות ויונקים מן הצוואר) עד הבטן, והוא 
דופן מדפנות חלל־הגוף, המשכן בקרבו* את הקרביים. 
בחלקו הקדמי (המקורב יותר לראש) של הח׳ מתקשר 
אל הגוף זוג הגפיים הקדמיות (הסנפיר הזוגי הקדמי בדגים! 
הרגליים הקדמיות בחיות־הקרקע! הכנפיים בעופות). 

אותו קטע של חלל־הגוף, שלו משמש הח׳ קיר, מכובה 
בית־החזה. הוא מוגבל ע״י אלמנטים של השלד הגרמי: 
מצד הגב— ע״י חוליות־הח׳ של עמוד־השדרה! מצד הבטןי— 
ע״י עצם־החזה, ובמידת־מה ע״י עצמות חגורת הגפיים הקד¬ 
מיות; מן הצדדים— ע״י הצלעות, במידה שהן קיימות. בגוף 
היונקים הצלעות מתקשרות אל עצם-הח׳ באמצעות קשר 
סחוסי ויוצרות ע״י בך מבנה דמוי-םל. 

בית-הח , משמש בית־קיבול לאיברים פנימיים, שהחשו- 




231 


חזה — חזזיות 


232 


בים שבהם הם: איברי הנשימה — הריאות והצינורות המו* 
בילים אליהן; איברים מרכזיים של מערכת־הדם — הלב 
וכלי־הדם הראשיים; וכן עוברים את הח׳ הוושט, עצבים 
חשובים וכלי־דם. בלוטת התימוס (ע״ע) של האדם נמצאת 
דבוקה אל צדה הפנימי של עצם־הזד. 

בגופם של דגים, דוחיים, זוחלים ועופות מהווים חלל- 
הבטן ובית־הח׳ יחידה אחת. בגוף היונקים קיימת מחיצה 
שרירית החוצצת ביניהם, היא הסרעפת. שרירי הסרעפת 
יחד עם השרירים שבין הצלעות ממלאים תפקיד חשוב 
בפעולות הנשימה של היונקים. 

צורת הח׳ ובית־הח׳ שונה במחלקות השונות של בעלי- 
החוליות, הן מבחינת צורת עצם־הח/ והן מבחינת השרירים 
שבאיזור, והן מבחינת כיסוי־העור שעל הה/ 

העור, המכסה את הח׳ והבטן בגוף היונקים, הוא מקום 
מושבן של בלוטות הסלב (המפותחות בעיקר בנקבה), המ¬ 
סודרות במערכות זוגיות, סימטריות. ביונקים עילאיים (פרי־ 
מאטים) מתרכזות הבלוטות המניבות חלב באיזור רום־הוד; 
לפיכך משמשת מלה אחת בשפות אחדות בהוראת שד וח׳ 
כאחד. 

בעברית שימשה המלה ח׳ בתחילה דק לציון האיזור 
המתואר בגופם של בעלי־חיים, ורק מאוחר יותר התקבל 
המונח גם לאותו איזור בגוף־האדם. 

י. שט. 

חזור, ע״ע חמצון וחזור. 

ס?ף 1 ת ( 1101101105 ), קבוצה גדולה של צמחי־יצע 
(ע״ע), בעלי תפוצה רחבה על פני כדור־הארץ. 

מהותן האמיתית של הח" לא הובנה במשך זמן רב, מאחר 
שמבחינה חיצונית הן דומות לפטריות, ויחד עם זה נכללים 
במיבנן תאים ירוקים או כחולים מעין האצות. רק ב 1867/9 
הוכיח שונדנר (•!סתס^חס׳״' 5011 ) , שחח'היא חטיבת־חיים 
דו־ צ מ חי ת, מורכבת מפטריה (ע״ע), המהווה את 
רובו של היצע, ומאצה (ע״ע) השוכנת בתוכו, האצות 
שבח" בודדו ע״י חוקרים רבים, גודלו בתרביות וזוהו עם 
סוגים שונים של אצות הקיימות גם קיום חפשי בטבע — 
מהן אצות ירוקות ומהן כחולות; הראשונות מופיעות בח" 
עפ״ר בצורת תאים בודדים׳ האחרונות — בצורת שרשרות. 
לעומת זה לא הצליחו לזהות את הפטריות שבח" עם סוגי 
פטריות המצויות חפשיות בטבע; אולם הוברר, שהן שייכות 



ברובן הגדול לקבוצת פטריות־הנאד, ומקצתן — לקבוצת 
פטריות־הבסיסה. — הסיסטמתיקה של משפחות הח" וסר 
גיהן מבוססת עפ״ר על טיבן הסיסטמתי של הפטריות. 

ברוב הח" האצות מסודרות בשורות או בשכבות, מתחת 
לקליפה (ר׳ להלן), במקביל לשאר שכבות הרקמה של 
היצע; לפעמים הן מפוזרות בתוך רקמת היצע בלי סדר 
קבוע. 

יצע הח" הוא יבש או רירי, והוא מופיע בשלוש צורות־ 
גידול: ( 1 ) צורה קשקשנית או קליפתית — קליפה מבוקעת 
ומחולקת לחלקים מרובי־קצוות הדומים לקשקשים, והיא 
צמודה לקרקעית בית־הגידול, ולפעמים משוקעת בו. 
( 2 ) צורה עלעלנית — יצע בצורת עלים, שמתרומם רק 
במקצת מקרקעית בית־הגידול ומחובר אליה ע״י טבור או 
שרשניות. ( 3 ) צורת־שיח — יצע מזדקף מן הקרקעית ויוצר 
גופי־גידול עגולים כקנה או שטוחים כרצועה, שהם מסתע¬ 
פים לכיוונים שונים. — בא״י, ביחוד באיזורים הצחיחים 
שלה, מצוי ביותר הטיפוס ( 1 ), כגון דיפלוסכיסטיס (- 10 ק!ס 
50(11x118 ), אספיציליה ( 101113 ק 5 \.) או לצידאה ( 0010103 ^ 1 ); 
ח״־הקליפה עומדות יפה בפני יובש, והן מכסות את סלעי־ 
הגיר, ומופיעות לפעמים גם על עצים. כשהאוויר ספוג קצת 
לחות, מתחילות להופיע ח״ מטיפוס ( 2 ), כגון כםנת 1 ריה 
הגדלה ביחיד על עצי-הדר. ופיסציה ( 11x8014 ?) 

או דירינה (!""!ס), המצויות על עצים בהר־הכרמל. כשהאק- 
לים קריר יותר, כגון בגליל העליון, מופיעות גם נציגות 
הטיפוס ( 3 ), כגון רמלינה (גוו 11 ג 1 דו 113 ). 

רקמת היצע מורכבת מקליפה חיצונית בת־תאים, שבד 
תחתה נמצאת שכבת תאי-האצה — הגונידיות —, ומתחתיה 
מפותחת שכבת הלבה ( 10110113 ״), המורכבת ממקלעת של 
קורי־פטריה. לח״־הקליפה אין קליפה תחתונה, והן דבוקות 
אל קרקעית בשכבת הלבה שלהן: ח״־העלעלים וח״־השיח 
מצויירות בקליפה תחתונה, מורכבת תאים, בדומה לקליפה 
העליונה. תאי הקליפה נוצרים ע״י קליעה סמיכה של קורי- 
הפטריה. 

הח״ מגיעות לגודל של ם״מ אחדים. צבעיהן: מכתום־ 
בהיר או צהוב עד צהוב-ירקרק, ירוק-אפור, חום ועד שחור. 

הח״ מתרבות בשתי דרכים: בדרך מינית — כשגופי־ 
הפרי מתהווים ע״י זיווגם של תאי זכר ונקבה, הנמצאים 
מתחת לשכבת הנאדיות; בדרך צמחית (וגטאטיווית) — 


ב 3 



2 1 


מבנה אנאטומי של החזזית (םכמתי־?מחצה) 


א. חתר של רהמח־היצע: 

נ. גונידיה = תא־אצה; 2 . קורי־פטריה; 3 . מצי•! 


ב. חתך של גזוז־פרי (אפ 1 תיל 0 : 

1 . נאדיזת; 2 . פתילי-ביניים; 3 . ׳צזכבה פוריה; 4 . עריטזניות 



233 


חזזיות 


234 



חזזיות 

1 . נסנרדריוז ( 1 ;ח 11 ־ 10 ז>:ון ג 1 ז 110 זס 3 ^; 2 . אושסזה ( 03 ס 5 ס); 

3 . רסיינד, ( 1103 בחחבא); 4 . ט;־!ב־א'פי!נד ( 1104 ) 151:10 13 ־ 01131 ) : 

5 . ק?ז־וניה ( 01330013 ); 6 . טחב איו־הצפח ( 1 ת 1 ־ושז 81 ח 3 ז . 0 ) 

ע״י חלקי־ח/ המכילים בתוכם את שני מרכיביוז — הפטריה 
והאצה. גופי־הפרי המיניים מופיעים על רקמת היצע באחת 
מ 2 צורות: כסחרתיק (תז 1.11 ם 10 ן:ז 1 ז 6 ר!) — מעין גרעין, וב־ 
קדקדו פתח זעיר! כאפותיק (בת 111 שש 1:11 טס 3 ) — גוף־פרי 
פחוח־למחצה, כעין דיסקוס מוקף שפה צרה. בפנים שתי 
הצורות האלה נמצא התיק (תזססשו!!) — שכבת הנאדיות, 
ז.א. שקיות קטנות המכילות את הנבנים. גופי־הפרי, המת¬ 
רוממים מעל לרקמת היצע, מלווים לפעמים ע״י קליפת 
היצע, המתרוממת יחד עמם ויוצרת כעין עיטוף, המכסה 
את שכבת הנאדיות מכל הצדדים! הוא מכיל גם את הגוני* 
דיות. במקרים אחרים נוצר עיטוף קלוע של הפסריה עצמה — 
שמתחיל את התהוותו בשכבה שמתחת לתיק־הנאדיות — 
תת־תיק (רת 10 :>£ב 1 :! 0 קץ! 1 ), וכך הוא מקיף את התיק מכל 
צדדיו. 

הה״ יוצרות גם גופי־ריבוי לא־מיניים: סורדיות (- 6 ־ 501 
ג 1 נ>) — פירורי־ח/ מורכבים מתאי-אצה שקורי־פטריה כרו¬ 
כים עליהם. הן מופיעות על שטח היצע או על חלקיו השונים 
בצורת אבק־גרגרים! כל גרגר עשוי להצמיח ח׳ חדשה, 
דומה לח׳־האם, לאחר שהוא נצמד לקרקעית מתאימה. 

פיסיולוגיה. לאחר גילוי העובדה שהח" מורכבות 
•משני צמחים שונים, סברו תחילה שהפטריה חיה כטפיל על 
האצה, וראיה לכך — שתאי-האצה עפ״ר לפותות ע״י קורי- 
הפטריה. אולם בהמשך המחקר הוכה, ששני מרכיבי הח׳ 
מקיימים סימביוזה (ע״ע) אמיתית — שותפות־חיים, 
שבה הם מספקים זה לזה חמרי־מחיה ומסדירים זה לזה 


את תנאי־הקיום ההכרחיים להם. האצות — בעלות הכושר 
הפוטוסינתטי — ממציאות לפטריה את הפחמימות, והפטריה 
מצידה מגישה לגונידיות מגן ומחסה משמש ומיובש ומעבירה 
אליהן את המים, המכילים עפ״ר גם מינראלים. 

בתהליכים ביוסינתטיים המתרחשים בח" נוצרים __ בין 
השאר — כמה וזמרים, שהם ספציפיים לצמחים אלה ואינם 
מצויים במקורות ביולוגיים אחרים, אף לא באצות או בפט¬ 
ריות חפשיות. עובדה זו מייחדת את הח" ייחוד סיסטמתי. 
חמרי־הח" הן חומצות פבוליות מורכבות, מן הטיפוס של 
הדפסידים וחמרי־הבורסקאות (ע״ע טנין), או מטיפוס הדפ־ 
סידונים הקרובים להם! אבני־הבניין העיקריות שלהם י הן 
החומצה האורסלינית ויחמרים קרובים לה, הנגזרים מאור־ 
צינול (ע״ע), ומהם נגזרים המרי־צבע שוגים, כגון הלקסוס. 



* 000 

ה׳ אורס?!ינלה 


דפנות קורי־הפטריה בח" רבות מכילות את הפוליסכריד 
ליכנין, שהוא קרוב במבנהו הכימי לתאית, אולם בעל מסי¬ 
סות קולואידית במים רותחים. 

אקולוגיה. הה" גדלות על קליפות גזעי-עצים, על 
אבני־שדה, שברי־חרס וכר! על קרקעות עשירות בחומוס— 
מזה, ועל חוליות — מזה, בכל מקום שנבגיהן מגיעים אליו. 
יש ח" הנתמכות בגזעי־עצים ירוקי-עד ביערות־גשמים טרו¬ 
פיים ! אחרות מצויות במי־נחלים, בזרמי־מים, במפלים, ויש 
מסוגלות לחיות ב_ימים. לפעמים הן גדלות על ויטראז׳ים של 
כנסיות וכד. ניתן להבחין בהן כמה טיפוסים אקולוגיים. ח" 
רבות מצטיינות בהסתגלותן לתנאי יובש וחום חמורים, 
מהן — כסרופיטים מובהקים, כגון 115 חזס) 01 ג 1 ת 2 וז 1311 ח 3 >ן, 
המצויה בנגב הא״י ובמצרים ואינה מצפינה לאיזורים הלחים 
של הארץ. אולם יש ח״ שאינן גדלות בתנאי צחיחות — כגון 
2 תב 121 < 1 הגדלה על עצים בגליל דאינה מופיעה 

באיזורים הצחיחים. יש ח" שמופיעות בארצות הצפוניות- 
המסוזגות בלבה ויש שמיוחדות לארצות צחיחות או טרו¬ 
פיות. צמחיית הוד׳ של א״י קרובה מאד לזו של שאר ארצות 
הים-התיכון, צפון־אפריקה, קידמת־אסיה וחלקיה הצחיחים 
של דרום־אירופה! לנגב יש קשר מיוחד עם מצרים (ד 
לעיל). 

סי ס ט מט י ק ה. מבחינה פילוגנטית אין קבוצת הח" 
יכולה להיחשב כיחידה אחת. אולם מבחינה סיסטמתית ניתן 
לקבוע לה מקום כמערכת מיוחדת — בצידן של מערכות 
הפטריות והאצות — במסגרת קבוצת צמחי־היצע. המערכת 
מתחלקת לשתים: 

1 ) ח״ נאדניות ( 11 ס 1011 ו 1 ע 11 
*שח) — פטריות־בסיסה או סטריות־כובע שנצטרפו לאצות. 





235 


חזזיות — חזירים 


236 


הרוב המכריע של הח״ הן מקבוצת ( 1 ). בקבוצה ( 1 א) 
מבחינים 15 משפחות. 78 סוגים ורבבות מינים. הסוג הידוע 
ביותר׳ המצוי גם בא״י, הוא הגבששת (ג 1 :נ 1103 ״ 6 ^), 
המופיעה הרבה על סלעי־גיר, וגופי-הפרי הזעירים שלה שקד 
עים עפ״ר בסלע. לקבוצה ( 1 ב) שייכות כמעט כל הדד הכ¬ 
חולות; מבחינים בבת־מערכה זו 46 משפחות ו 112 סוגים, 
שגם עליהם נמנים רבבות מינים. דירינה, כסנתוריה ופיסציה, 
הגדלות בא״י על גזעי־עצים (ר׳ לעיל, עמ ׳ 232 ), שייכות 
לקבוצה זו. — הח״ מטיפוס ( 2 ) נושאות את נבגיהן לא בתוך 
נאדיות אלא על עמודונים קטנים דמויי-בסיסה, המצויים 
בפטריות־כובע. ח" אלו הן נדירות ולא נמצאו עד עתה אלא 
בארצות טרופיות אחדות. 

לח״ ערך כלכלי ניכר, בעיקר — מבחינת החק¬ 
לאות. הן מן הצמחים הראשונים המתיישבים על הסלעים, 
שאותם הן מפוררות ומפרכות בעזרת החומצות שלהן; בכך 
הן הופכות אותם לאדמה תחוחה פחות או יותר, כשרה לשי¬ 
מוש חקלאי. — כמדכן חשובה צמחיה של ח" כגורם המונע 
את סחף־הקרקע. — הח" משמשות מימי־קדם מקור לצבעים 
שונים (ר׳ לעיל, עמ׳ 234 ), וכן מזון לבע״ח שונים, ואף לאדם. 
"טחב איל־הצפוך(ע״ע איל־הצפון) הוא, לאמיתו של דבר, ח׳; 
והוא הדין ב״טחב־איסלאנד" ( 13103 זג 151 ג״גשזס), הנאכל 
בארצות המזרח הרחוק ע״י בהמות־בית והאדם, ערכם 
התזוני של 2 ק״ג של ח״ שווה לזה של 1 ק״ג קמודחיטים. — 
בזמן האחרון נמצא, שחומצות־ח״ (ר׳ לעיל, עם׳ 234 ) אח¬ 
דות הן בעלות פעילות אנטיביוטית. 

מ. גלון, מחקר בח״ הנגב, תש״ו; ■ 11 , 11 ז 1 חז 5 ח 31 זז 1.0 
- 111 ( 1 11 ז* 11 ז? 1 /) 71 3 310 ) 3 € ,־ 11010001 ז( 231111 ,.\ 2 ; 1921 , 713 ? 1 /) 

; 1925 ,ה?) 1 /?? 71 ? 02 י ז 610 סד . 6 ; 1922-1940 ,^ 1 , 33113 ז?ס 
, 3 0x1 ז י 1 ־ז £08:10 ) 3 ?ה? 1 /? 71 ,• €1 ת^ 10 }ז< 11 ו 231 - 110151111:10 ' 6 

?>מ*£ ,ז י 1 :> 601011 .{ ; צ 1926 ,( ¥111 ? £30111100 ם 20 ת £ 1 : 1 ?. 010 03x6x1 

. 005 . 601 -. 2001 . 11.01 ;>ח 3 ו 1 ־ ¥01 ) 17133 ) 3/33 ? ? 11 ) 5111 .ז 0% ? 1€/1€710% \ 

; 1943 ,)/ 800 #?!/סב! ? 7/1 , 11£ ת 11 נ£?< . 0 י 0 ; 1937 ,(ס ¥10 \ 

.¥ ; 1951 ,? £1 71010 ?*/ 130 *>/> 6 ) 7131 , 05 ׳ 35 כ 1 < 1 ^ 105 > , 11 

11103-5, 51111x113, 0/1 ? 1111 3(7)/ 0/ 71?/1€11 511113(311?03, 1954; 

). ע 113 ?{/) 72 01 1 ( 1 ) 14 ) 5 4 , 031110 — זז 01011€ .מ / (/!? 

(61111. 605. 001101:11 151 1966 , 1958 ,( 0 9 ,( 61 , 301 ־ ; ?. 

6 ח 0 ? | ץ #ס 6101 ׳\\ 6 א) 113 ? 1 /?ב 3-1 ) 1371 ? י חבור 1 ז 11 § 1 ז - 

8:11111|, 25), 1959; ]. . 801 ) 113 ? 1 /? 71 , £3016 1210 ז 0 ^ 0 ג 1 א 
00 ( 1 .^ 71312 71 ? 716/1 ,.־![ , 14310 . 3 [ . 1 \ ; 1959 ,( 201 ,.!סיסז^ /^, 
1961; \1. 608:031111, 7(3 110/1?713 (501. 0£ 192 ,.זץ\נ ), 
1963; 2\. £< ־ 0111 ^ £0403 ) 13 ז? 1 /?ב\ ,/*\ 5113 זנ , XX^1, >1 0 86), 

1963; ¥. 2\ 11013011130, 7/1? 71111 $1  1 ז 
,( 1963 .^. 5 ,*סס!!!' 0 ס' 4 ) " 3 ) 311 ) 171/13/11 51 ? 1 > 01 '׳ 

יש. ר. 

חזזית מצזיד! ( 711182118 1€ ! 0 .^), מחלת-עור של זקיק- 
השערה ושל רקמת בלוטותיהחלב. תחילתה — 
התקרנות־יתר בתוך זקיק־השערה, מלווה יצירת עודף של 
חלב ושינוי הרכבו של חלב זה; פתח הזקיק נסתם ע״י 
"פקק׳/שמתרומם נחטט לבן או אדמדם; חומר הפקק משחיר 
באויר, ונוצרת נקודה שחורה — "אכלן". המיקום הרגיל של 
המחלה — בעור הפנים, בחלקו העליון של הגב ובחזה. המח¬ 
לה היסודית מסתבכת לפעמים ע״י שינויים דלקתיים קשים 
שמחמת זיהום. לאחר הריפוי נשארות, במקומות הנגועים 

קשה, צלקות. 

המחלה מופיעה בעיקר בגיל ההתבגרות( 11 — 13 ), גוברת 
וחוזרת ונעלמת בהדרגה בגיל 20 — 30 . בצורתה הקלה היא 
נפוצה עד כדי כך, שיש רואים בה תופעה פיסיולוגית, 
הקשורה בגיל ההתבגרות. הסיבה העיקרית להפרעות אלו 
אינה ידועה, אולם ידועים הרבה גורמים — פנימיים וחי¬ 


צוניים—המעוררים את הופעת המחלה: גורם קונסטיטוציוני- 
גנטי — הנפגעים הם עפ״ר צעירים וצעירות שעורם שמני 
יתר־על־המידה; גורם הורמונאלי — יצירת־יתר של ההורמון 
הגברי בשני המינים, הפרעות בווסת בנשים; סטיות מטאבו־ 
ליות — הפרעות בחילוף־החמרים של השומנים והפחמימות; 
מגע עם חמרים כימיים מסויימים, כגת זפת, כלור וכד׳, או 
נזק הנגרם לזקיקים ע״י הפרשת המרים רפואיים ט(כסיים, 
כגון לד ותרכובותיו, ברומידים וכד׳; השפעת מוקדי : זיהום 
במקומות אחרים שבגוף; גורמים באקטריאליים, שמתרבים 
ומתפתחים יפה בעור השמן. 

הריפוי החיצון: טיפול מכאני — הוצאת האכלנים! טיפול 
בתכשירים כימיים; הקרנה בקרגי־רנטגן לפי ג.בוקי; השיטה 
הראדיקאלית — גרוד השכבה הקרנית של העור. חה״ס 
שמחמת סטיות סטאבוליות והורמונאליות טעונה ריפוי פנימי. 

א. דו. 

חזיךים ( 126 ) 3111 ), משפחת בע״ח מסדרת שסועי־פרסה 
(ע״ע), מתת־סדרת לא־מעלי־גרה שבה. היא כוללת 
חמישה סוגים קיימים, מלבד מספר רב של קבוצות מאובנות. 
מיני הה" נפוצים ביערות, בסאוואנות ובביצות, בעיקר 
באפריקה ובאסיה הדרומית; מין אחד מצוי גם באירופה 
ובאסיה הצפונית. מינים אחדים בויתו, ומהם נתפתח בע״ח 
חשוב במשק האדם. 

חח״ חם בע״ח גדולים, שמשקלם בין 60 ל 200 ק״ג. גופם 
מוצק, שרירי וחזק; לראשם, הגדול ביחס לגוף, צורת יתד, 
וצווארם קצר: לדוטמם צורת חדק קצר, שמסתיים לפנים 
בדיסקוס שטוח, שבו נפתחים הנחיריים; הפה תחתי. החוטם 
שרירי מאד ומשמש לגבירה באדמה, שבה חח" מוצאים 
חלק גדול ממזונם. גבם וצווארם מכוסים זיפים; שאר הגוף 
במינים הטרופיים מכוסה שערות מלעניות, ואילו במינים 
החיים באיזורים קרירים מתפתה לקראת החורף במקום המל־ 
עניות שיער צמרי. למרוח גופם הכבד, אין הח" טובעים 
בלכתם על אדמה טובענית; פריסת אצבעותיהם המפותחות 
( 111 ח\ 1 ) ונגיעתן של האצבעות הצדדיות ( 11 ,¥) בקרקע 
מגדילות את שטח המישען ומאפשרות לח" ללכת ולרוץ 
בביצות (ע״ע גפים, ציור 6 , [ 4 ]). 

השיניים: בכל המינים הניבים והטוחנות האחוריות מפו¬ 
תחים היטב; בזכר הניבים גדולים בהרבה מאשר בנקבה. 
לח" רבים, שהם אוכלי־כל, כגון ח׳-הבר (ר' להלן), נוסחת- 

3 314 

שיניים מלאה של היונקים השלייתיים: 44 - 3 4 ־- ' 3 . במינים 

הנוטים לצמחונות מתפתחים הניבים והטוחנות האחוריות 

ביותר, ואילו שאר השיניים נוטות להתנוון; בח׳־היבלות 

, , . 1.1.3.3 

(ר׳ להלן) הנוסחה היא: 32 = ^ ג . הנוסחה בשלמותה 

נמצאת בצעירים בלבד; במשך החיים כל השיניים הקטנות 
נושרות, ובסוף נשארות בכל לסת רק שתי שיניים — הניב 
הגדול והטוחנת האחורית העצומה. הניב העליון בזכרים 
פועל כאבן־משהזת לניב התחתון, ובעקבות תנועות־הלעיסה 
קצהו של זה מתחדד ושני צדדיו נעשים מקצועות חותכים. 
הניבים התחתונים המושחזים משמשים לח" נשק מסוכן, 
שאותו הם מפעילים במכות־ראש צדדיות. עם התבגרותם, 
מתפתח בזכרים בצדי הגוף גם שריון תת־עורי מרקמת־ 
חיבור. 

תקופת ההריון בח״ חיא 2 / ג 4 — 5 חדשים. מספר הגורים 


237 


חזירים 


238 


בהמלטה אחת עפ״ר 1 — 4 , בח׳-הבר 4 — 8 , לעתים גם 10 
ואף יותר. הצעירים קטנים ביחס לגודל המבוגרים, אולם 
מפותחים יפה בשעת הלידה, ומסוגלים מיד לרוץ. בח׳-הבר 
ובקצת מינים אחרים הצעירים מפוספסים בפסי־אורך חומים 
וצהובים, שנעלמים בגיל 3 — 4 חדשים. 

החשוב בין הה״ הוא ח׳ ־ ה ב ר ( £3 <>- 50 ;! 811 ) — בע״ח 
לילי, שהיה נפוץ לפנים ממערב־אירופה עד לסין ויאפאן 
והודו. כיום הושמד בארצות אחדות, כגון אנגליה ומצרים, 
ונעשה נדיר בארצות המיושבות בצפיפות, ביניהן א״י (ע״ע, 
עמ׳ 230 : חם׳). בגלל כושר רבייתו וכושר הסתגלותו מת¬ 
רבה הוא במהירות כשאין צדים אותו. מבחינים בו זנים 
שונים, הנבדלים זה מזה בגודל, בצבע. במבנה הגולגולת 
ועוד. משקלם של הזכרים המבוגרים עפ״ר עד 150 ק״ג, של 
הנקבות — עד 120 ק״ג. באיים (קורסיקה, סיציליה, יאפאן) 
נמצאים עפ״ד זנים קטנים. מזונו של ח׳־הבר מגוון מאד: 
זרעים למיניהם,' תבואות וביחוד בלוטים האהובים עליו ביו¬ 
תר, פירות, ירקות וירק צעיר; בע״ח קטנים, כגון חרקים, 
תולעים, חלזונות וחולייתיים קטנים, שאותם הוא מוצא 
בשעת הנבירה באדמה, דגים וסרטנים, שאותם הוא מוצא 
בחופים, וגם פגרים. החדק השרירי ובעל כושר־התנועה 
משמש לו לא רק כמכשיר נבירה, אלא גם לעיבוד המזון. 
בקצה לשונו הה׳ יכול ללקט גרעינים; שיניו החותכות המ¬ 
כוונות קדימה משמשות לו לתפוס שרשים ופקעות בתוך 
האדמה ולמשוך אותם אליו. קדם־הטוחנות פחוסות־הצדדים 
חותכות מזון קשה, והטוחנות השטוחות מועכות אותו. הה׳ 
נאלץ לאכול יחד עם מזונו גם אדמה, ואכילת אדמה הפכה 
אצלו לצורך חיוני. — חזירי־זזבר חיים במשפחות או בעדרים, 
שבהם האירגון החברתי מפותח מאד; הוא מבוסס על שליטת 
המבוגרים ביותר, על הימנעות הזכר מהתקפת נקבה והימ¬ 
נעות המבוגרים מהתקפת צעירים, ועל יצר התגוננות חברו¬ 
תית׳ שמתעורר בעקבות קדיאות־אזעקה של אחד מן החברה, 
בפרט ע״י קריאות-לעזרה של הצעירים.—באיזורים חקלאיים 
גורם ח׳-הבר לעתים נזקים קשים בשדות ובמטעים. בחב¬ 
רות ובתרבויות רבות מקובל מאד ציד חזירי־בר. בתקופה 
שלפני המצאת נשק-היריה נחשב ציד זה כמעשה־גבורה 
ובהוכחת אומץ-לב בגלל כושר התגוננותו של הה׳ והסיכון 
שבהתגדות בו (תמ׳: ר׳ להלן, עם׳ 241 ). 

ח , " הנה רות ( 115 ־ 60131110011001 ), הנפוץ ביערות אפ¬ 
ריקה׳ דומה לח׳־הבר בצורתו ובאורח־חייו. המין המערב־ 
אפריקני (;! 01 x 11 !} .?) הוא רב־גוני: שער 1 חום־אדמדם, 
לאורך גבו פס לבן, ראשו ואזניו הארוכות מצויירים בשחור 



ציור 1 . חזיר־ר.יכ 5 ות ~אפריל,ני ( 115 -ז 00 ו 113£0£1 ק) 


ולבן. — ח׳-ה י בלות ( 5 ג\ז 0 סג 1 :>סס 12 (?), אף הוא אפריקני, 
חי בסאוואנות. שערו דליל מאד, פרט לרעמת זיפים ארוכים 
לאורך הגב, שהם תלויים לצדדים. הניבים עצומים בזכר 
וגדולים גם בנקבה׳ ובצדי הראש הרחב שלוש יבלות 
גדולות. הוא צמחוני וקל־ריצה. — במדרונות הדרומיים של 
הרי־הימאלאיה המזרחיים חי ח׳ ־ ה ב ר הגמדי ( 601 x 1112 
21113 ־\ 531 ), שארכו פחות מ 60 ס״מ וגבהו כמחצית ארכו. — 
באיים המזרחיים של אינדונזיה חי ה ח׳ ־ ה מ ק ר י ן (־ 11381 
11$52 ז), שניביו העליונים אינם משמשים להשחזת התחתונים, 
אלא גדלים כלפי מעלה, חודרים דרך השפתיים ומתנו־ 
פפים לאחור כדוגמת קרניים. בנקבה הניבים קצרים וחו¬ 
דרים רק מעט דרך השפתיים. בע״ח זה ממליט גור אחד 
או שניים. 

ב א מ ר י ק ה אין ח" אמיתיים (כחיות־בר), אולם מצויים 
שני מינים ממשפחת הפק אדי (;)!׳. 3551113 ׳< 73 ), הקרובה 
לח״. ןדלם כמחצית גודל־ח׳־הבר; בחיבור החלקי של עצמות 
כף־הרגל וכף־היד ובמבנה קיבתם הם דומים במקצת למעלי־ 
הגרה, אבל צורתם החיצונית היא של ח". על גבם בלוטה 
גדולה כדוגמת בלוטת־הגב שבשפנים. לניבים צורה רגילה, 
אין הם ארוכים ואינם נוגעים זה בזה, ולכן הפקארי אינם 
נלחמים במכות־ראש, אלא נושכים (תמ ׳ : ע״ע אמריקה, עט׳ 
254 ). 

ח׳־הבית. בביות הח׳ הוחל, כנראה, כבר בתקופה 
הנאוליתית במקומות שהחקלאות היתד. קבועה, ח׳-הבר בויית 
בסין, במזרח התיכון ובאירופה והפך לאחת מחיות־הבית 
החשובות ביותר בשל בשרו הטעים והנוח לאכילה, שאותו 
אפשר להפיק במהירות ובכמות גדולה, משום שכושר־הרביה 
של ח׳־הבית גדול בהרבה מזה של ח׳־הבד וגידולו מהיר 
יותר. חזירי־בית סיניים יכולים להמליט עד ל 24 גורים 
בהמלטה אחת. בעקבות הביות השתנתה צורת הח׳ בהרבה: 
הגוף התארך, הרגליים התקצרו יחסית, הגב האחורי גבה מן 
הכתפיים, הראש התקצר, השיער נעשה דליל, ובגזעים רבים 
הפך הצבע לבן־ורוד. 

מוצאו של ח׳־הבית משני מינים: א) ח׳-הפסים האסייתי 
( 111310115 . 5 15 !; ¥11121 8115 ) שמאסיה הדרומית־מזרחית־ 
ב) ח׳-הבר האירופי ( 2 ) 0 ־ 501 8115 ). שניהם הוכלאו לעתים 
קרובות, והתכונות התורשתיות של הח" האסייתיים, בעיקר 
הפוריות והגידול המהיר, נמצאות כיום ברוב הגזעים של ח ׳ ־ 
הבית, הן האירופי, הן האפריקני והן האמריקני. 

גידולו והחזקתו של ח׳־הבית היו פרימיטיוויים מאד עד 

סוף המאה ה 18 בכל ארצות־העולם. הגזעים המשובחים המקו¬ 

בלים היום בחקלאות פותחו רק במאה ד. 19 — תחילה באנג¬ 

ליה, בעקבות הגידול המהיר של האובלוסיה והדרישה המוג¬ 

ברת לבשר. השבחת הגזעים המקומיים האנגליים נעשתה 

בדרך הבירור הטיפוחי בקרב הגזעים המקומיים והכלאתם 

עם גזעים שחורים שהובאו מאיטליה, מספרד ומסין. בדרך זו 

נ 1 צרו גזעי־הח״ החדישים, כגון 0 ־ 601-1051111 , ¥0110511110 , 

( 03 ־ 1 ) 111 ־ ¥01 ! ¥3111 , 0 ־ 51111 י}רת 133 , 6012113-0111113 , שהם - 

או צאצאיהם המוכלאים עם גזעים אחרים — נפוצים בכל 

העולם. יתרונם של הגזעים המשובחים האלה — שהם מנצלים 

חמרי־מזון, כגון גרעינים, תפוחי־אדמה ופסולת תעשייתית, 

בצורה יעילה יותר מן הגזעים הפרימיטיוויים. לפי התועלת 

העיקרית מבחינים: ח זירי ■-בשר — לצרכי קבלת בשר 

טרי ולתעשיית נקניק; ח״ ל ק ת ל י-ה׳ (״ 6200 ); ח" לבשר 
▼ 




239 


חזירים 


240 



ציורים 2 — 4 . מעי זזזיר־הנית 
מהמעלה למטה: 

(שחור), 6 ! 101,1 !ג 6 ו <לבז), 11 וז 0 -.״ו 1 ו 1 ;יד (אדום) 


ולק תלי*ח' — להשגת בשר טרי ולעיבוד לשימורים 
ולקתלייזד; חזירי־ שומן — לקבוצה זו שייכים רוב 
הגזעים הפרימיטיוויים׳ שגופם מתכסה לאחר פיטום בכמות 
גדולה של קתלי־ח׳ ושומן. 

מלבד בשרם ושומנם יש לח" ערך כלכלי גם מבחינת 
זיפיהם, המשמשים במברשות ובמכחולים קשים. 

המשקיות של גידול־ח" בחקלאות נקבעת ע״י פוריות 
הנקבה, תנאי גידול הוולדות וסיפוק צרכי ההזנה. החזירה 
מסוגלת להמליט פעמיים בשנה, כשמספר הוולדות בגזעים 
שונים נע בין 1 ל 24 < הרצוי הוא מספר של 10 — 12 במשקל- 
לידה של 13 — 1.6 ק״ג. תקופת־ההנקה נמשכת 6 — 8 שבו¬ 
עות׳ כשהחזירה־האם מספקת בגזעים השונים כמות של 100 
עד 300 ק״ג חלב, המכיל 7% — 5 שומן ו 7% — 6 חלבון. הוול¬ 
דות גדלים מהר מאד; משקלם מוכפל תוך 8 — 10 ימים, 
ובזמן הגמילה הם מגיעים ל 18 — 20 ק״ג. כבר מגיל 3 
שבועות מרגילים אותם למזון מוגש, עשיר במינראלים 


וחלבונים. במשך תקופת ההנקה יש לספק לאם בממוצע 
0.5 ק״ג מזון מרוכז לכל ולד ובכמות הזאת לקיומה שלה, 
ז.א. במקרה של 10 ולדות — 5.5 ק״ג מזון מרוכז ליום. 
המזון המרוכז המקובל היום באירופה מכיל: 60% גרעינים, 
15% כוספה טחונה, 10 % קמודדגים, 10 % סובין (ויטאמינים 
מקבוצת־ 8 ), 3% שמרים, 1.5% מינראלים ( 03 , ק, 101 זא/ 
ש?,! 111,01 ( 1 ), 0.5% תמרים אנטיביוטיים. במשק־ח" הצמוד 
למשק־חלב משמשים חלב רזה, מי־גבינה או חובצה מרכיבים 
חשובים בהזנת האמהות והוולדות. לצרכי פיטום (אגירת 
שומן) — לאחר שהוולדות מגיעים למשקל 30 — 35 ק״ג — 
מוסיפים למזון המרוכז פקעות (תפוחי-אדמה, סלק־בהמות, 
סלק-סוכר והעלים שלהם) או גרעיני־תבואה, כשהתערובת 
מכילה 15% מזון חלבוני, עד שמגיעים למשקל חי של 100 
ק״ג. בהמשך הפיטום עד השגת משקל של 180 ק״ג אפשר 
להפחית את המזון החלבוני, תחילה עד 8% ולסוף עד 4% . 

מרכזי גידול הח״ בעולם הם: אירופה; אמריקה הצפונית; 

סין; חלקים של בריה״מ. ב 1960/1 נאמד מספר הח" בחק¬ 
לאות העולמית ב 530 מיליון — מהם כשליש ( 180 מיליון) 
בסין, שבה מגדלים ח" בעיקר על חמרים שאינם ראויים 
לאכילתאדם; כ 60 מיליון באה״ב, וכן בבריה״מ; כ 50 מיליון 
בבראזיל; כ 100 מיליון באירופה המרכזית והמערבית 
(ע״ע אירופה׳ עמ׳ 129 : מפית); השאר — בבריטניה ואיר¬ 
לנד, בקאנאדה. במכסיקו, בניו־זילנד ועוד. הצפיפות הגדולה 
ביותר של ח" בחקלאות מצויה בדנמארק. בארץ זו, וכן 
בהולאנד וגם בניו־זילנד, מפותח גידול-הח" בגלל מציאות 
עודף רב של חמרי־לווי של תוצרת־חלב; בצרפת, גרמניה, 
פולניה ושאר ארצות מרכדאירופה — בגלל העודף של 
תפוחי־אדמה; באה״ב, הונגריה ורומניה ניזונים הח" בעיקר 
מתירס. — בישראל נמצאים כ 30,000 ח״, שרוכזו — בהתאם 
לחוק — באיזורי נצרת ושפרעם. 

על ב ש ר ־ ח׳ ועל הסחר בו ע״ע בשר, עמ ׳ 976 — 979 . 

המחלות הפוקדות עדרי ח" בצורה מגפתית (ע״ע 
וטרינריה, עט׳ 45 ) הן: חלירע-של־ח" — מחלת־נגיף 
מידבקת מאד; שושגת-הח"—"מחלת־חידקים! שחפת (ע״ע); 
ברוצלוזה (ע״ע); מחלות־טפילים — שגורמיהן תולעים 
עגולות ושרשורים. אחדות מן המחלות הללו עשויות להדביק 
גם את האדם. המסוכנת שבהן היא ה ט ר י כ י נ ו ז ה (ע״ע), 
שבגללה בעיקר הוטל פיקוח וטרינארי חמור על בשר־ח׳ 
בכל ארצות־התרבות. 

, 00 ( 101 ־ 1301 0801$ * 8 ) £ 111€ (* 50111 .£- ־ 10111101 ( 14117 

,ח 0  4 \ 3 ס . 8 . 11 ; 1946 , 1$$ ? י *) 1 ׳*ו 8181 . 0 , 7 \ ; 1930 י (׳ע 1 

- 03 .ירד ; 1948 ,$£? 8 !ס $ה 1 1 ^ 1 07 13 ( 0 870311111071 €*{' 1 ' 

:/ , £ 711 € ק 70 $  1 ־ 1 .) 1 .£ .( 

1 \ $0 110 1110171 ? 1 8 01£ ,^ת £0 -^וז 13 §ח 10 ! $0 ז ; 1958 , 81£117£63171£ 

-) 81101 * £8 010 ,. 0 .£ ; 19 59 , €111710 . 1 ) 171 

- 81010 ,־ 101 ) 0 )? .? ; 1959 . 1 ) 10113 € !?< 1 ? £ 171 ( 1 * $611 . 3 11471 $ 

[ 0714$ ( 071 ?! *״' 3 ) 8077110 * 3 $1107 $00 7.114 £7011071$ 11 * 7 €1 $16 

; 1960 , €106 ( $0110 £ 1 ) 8/11 ,.־] 4011 ^ .£ ; 1959 ,( 23 , 4301013113 ?) 

. 1962 , 471177101$ 007716$11€ / 5 > 0147 !' 861101 7720 , 02 ) 143 .£ .$ .£ 

ה. מ.— ש. הי. 

ח׳ באמונה ובפולקלור. איסור אכילת הה' היה 
קיים בין כמה מאומות־העולם, יחד עם התר אכילתו 
במסיבות מיוחדות; לפעמים קשה להבחין, אם היה חח׳ 
מוחזק טמא או קדוש. המצרים, שבעיניהם היו חח" ורועיהם 




241 


חזירים 


242 



טמאים, היו מקריבים כל שנה קרבן דו׳ לאוסיריס ולאל־ 
הירח, ובהזדמנות זו היו אוכלים מבשרו. חסידי אטיס בסוריה 
היו נמנעים מאכילת ח , , וכן חסידי אדוניס, אבל סמלו של 
אדוניס היד. הח׳. היוונים היו מקריבים ח" כקרבן־כפרה בחג 
התסמופוריה, כחלק מפולחן המיסתורין של אלוסיס, משום 
שהוד היה קדוש לדמטר, אלת־האדמה,* במטבעות שנטבעו 
באלוסיס במאה ח 4 'לפםה״נ מופיע הוד כסמל המסתורין. עד 
היום קיים בארצות־אירופה שונות (גרמניה, צרפת) הקשר 
בין הוד ובין אמונות כרוכות בעבודת־האדמה, ועל אמונה זו 
מתבססים מנהגים שונים להבטחת פוריות האדמה. — 
בשבטי־כושים אחדים קיים איסור אכילת ח , שדןל רק על 
נשים, ויחד עם זה — טקס של אכילת ח , בשעת הצטרפותן 
לברית־נשים מסויימת. בעמים פרימיטיוויים שונים נחשב 
הת׳ קרבן יעיל להורדת גשמים. שתיית דמו משרה על 
השותה רוח־נבואה (םלבס, דרום־הודו). בהודו מקריבים ח" 
לעצירת מגיפת החולירע ולפיוס מזיקים בכלל. — באירופה 
משמש חח׳ (ביחוד החזירה) סמל של פוריות ומזל טוב, 
דבר שבא לביטוי גם באגדות ובמטבעות־לשון של עמים 
שונים. יחד עם זה משמשות המלים "ת׳" ו״חזימת" כמעט 
בכל לשונות־אירופה שמות־גנאי וכינויי־גידוף לגבי בני־אדם 
מנוולים ותופעות ומעשים מכוערים ומגונים; בסיפור ההומרי 
(באודיסיאה) נהפכים הזוללים לח״ בידי קירקי; והשף אף 
במקרא: ״נזם זהב באף ח׳״(משלי יא, כב). — באיסלאם — 
בדומה ליהדות— קיים איסור מפורש של אכילת ח/— הימ¬ 
נעות היהודים מאכילת ח׳ היתה תמיד(כבר בתקופה היוונית־ 
רומית) נושא לליגלוג מצד העמים האוכלים אותו. בין 
העמים הנוצרים נפוץ סיפור, המסביר את סלידת היהודים 
מ 1 ד ע״י מה שהוד הוא גילגול של יהודי או יהודיה, שנענשו 
על בזיון ישו. אידיאולוגים נאציים גילו ביחס לח׳ סימן־ 
הכר להבחנה בין "צפוניים" ו״שמיים". 

י ( 0 ת 1 /י\ 8 < 1£ ? :* 10 * 10 ) 0014611 7116 ,־!:/?*•! 7 ז .ן .ץ 

./ {?? 114 ז 116 ז£} 01$ 6111 56 005 , 0 ־ 1 ־ 11 ) 19 . 11 ; 1913-1915 3 

- 41$6116 7011(67 14. $67711(671, 1933; 1-3.. 06? 86 !11416x716 ז 110 
, 1470-1500 ,$ %1411411611 . 1 ! 41$6 . 4 ^< 1 י) 11114% ; 1937 , 1 )' 11101 

. 011 ־ 41 .. . 017 ^ $011 ) $14161116 . 4 .//,־ 01 כ 1141131 ז \\. 11 ; 1935/6 
*? £116 . 4 8114 * 04 ,׳ £15.101 ? .? : 1951 ,( 47 ־ ^מ 11 ^^ 01 ז\ .£ 
.' 0111 * 051 ? ,: 31 .) 3111 ת 1 □ 14 . 11 140111131 ) 01 ^ 4$ 4 71? 14161( 14. 8^11X ) 
-) 7011 / 0 11x46 x - ,ת $0 חוח 1110 ׳ . 51 ; 1951 ,( 401111 ^ .£ 

. צ 1958 <( ? $01 , 0 מ 1 * $1 < 1£ ? :* 10 >ת 1 ) 6 ? 1111 ) 14161 

מ, ג 


ח׳ ב מ ק ר א, ב ה ל כ ה ובאגדה. ח׳־הבר("ח׳ מיער") 
נזכר במקרא כמזיק החקלאות(תה , פ, יד). וד־הבית, המכונה 
בתלמוד גם "דבר אחר" (שבת קכ״ט. ע״ב), מצויין בתורה 
במפורש בין בעה״ח הטמאים, האסורים באכילה (ויק' יא, ז; 
והשוו׳ דב' יד, ח), ואכילתו מוצגת ע״י הנביאים כתועבה 
(ישע' סה, ד; שם סו, ג, יז). הח׳ הוא היחיד בין בע״ח שיש 
לו רק סימן־טומאה זה, שאינו מעלה־גרה עם היותו מפריס־ 
פרסה (חול׳ נ״ט, ע״א). — נוסף על אכילתו נאסר אף 
גידולו; וכן נקבע במשנה: "אין מגדלים ח" בכל מקום" 
(ב״ק ד, ז׳). בברייתא השנויה ב 3 מקומות בבבלי (סוטה 
מ״ט, ע״ב: ב״ק, פ״ב, ע״ב; מנח׳ ס״ד, ע״ב) מצרפים גזירה 
זו לגזירה על לימוד חכמה יוונית וקובעים את זמן שתיהן 
לימי מלחמת־האחים בין הורקנוס ואריססובולוס, כשהעלו 
הצרים על העיר ח" במקום כבשים לקרבן התמיד: "באותה 
שעה אמרו ארור אדם שיגדל ח" וארור אדם שילמד לבנו 
חכמה יונית". בירו׳ (ברב׳ ד׳, א׳) מובא סיפור דומה על 
העלאת ח׳ על החומה "בימי מלכות הרשעה" ובקשר לחורבן 
הבית — ז״א אולי כמעשה שאירע בימי המצור של טיטוס 
על ירושלים —, אך לא נקשר בזה איסור גידול הוד. יוסף 
בן מתתיהו אינו מזכיר את המעשה בח', ויש חוקרים שהעלו 
כמה ספקות לגבי מהימנותה של מסורת זו מכמה טעמים. 
בראה, שהאיסור לגדל ח" כבר היה ידוע בימי החשמונאים 
הראשונים, וייתכן ששרשו נעוץ בתגובה על גזירות אנטיו־ 
כוס, שציווה על הקרבת קרבן־ח׳(חשמ״א, א׳, מ״ז); המאורע 
בימי האחים־החשמונאים — אם הוא היסטורי — הביא 
להדגשה מחודשת של האיסור. — מן הלשון "ארור אדם 
שיגדל.,." נראה, שבזמן שבו גדל הישוב הנכרי בארץ היו 
גם יהודים שעסקו בגידול ח״. — מעניין הוא הצירוף "מגדלי 
ח" ומלוי בריבית" (ברכ׳ נ״ה, ע״א, ורש״י שם); בשניהם 
ראו פרנסות קלות בלא טורח. — באגדה רווח יחס של גועל 
ומיאוס כלפי הוד, אבל יחד עם זה נמנעים מלקשור את 
האיסור בגורם רגשי; וכבר דרש ר׳ אלעזר בן עזריה: "מנין 
שלא יאמר אדם אי-אפשי לאכול בשר ח׳, אבל אפשי ומה 
אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך" (ספרא, קדושים. פ״ט), 
ואף ניתן תחליף לטעמו של הח׳ בדג "שיבוטא... שהוא דומה 
לח״' (חול׳ ק״ט, ע״ב; תנח׳ שמיני, ח׳). — במדרשי־ 
אגדה — ובעקבותיהם בספרות הפיוטים — רווח הכינוי ח׳ 
למלכות־רומא! יתכן שמקורו בעובדה, שסמל הלגיון הרומי 
שחנה בא״י היה חזיר־הבר. במדרשים מסבירים את הכינוי 
מתוך תכונת הצביעות של מדיניות רומא: "מה ח׳, בשפה 
שהוא רובץ מוציא טלפיו ואומר: ראו שאני טהור — כך 
מלכות אדום (- רומא): מתגאה וחומסת וגוזלת — ונראה 
כאילו היא מצעת בימה" (ב״ר ס״ה, א׳; ויק״ר י״ג, ה׳). 
"אטימולוגיה" אחרת: "למה נקרא שמו ח׳י שהוא עתיד 
להחזיר את המלכות לבעליה״(ויק״ר, שם; קה״ר א׳. כ״ח) — 
צוטטה ביה״ב, כנראה בפי העם׳ בנוסח: "למה נקרא שמו 
ח׳ז מפני שעתיד הקב״ה להחזירו לישראל", ושימשה נושא 
בפולמוס היהודי־נוצרי. 

על חוק איסור גידול ח" במדינת ישראל ע״ע א״י 
(כרך־מילואים). 

ל. גינצברג, פירושים וחידושים בירושלמי, ג/ 40-35 , 

תש״א; י. בער, המדרשים הסזוייפים של ריימובדוס מרטיני 

(ם׳ זכרון לא, גולאק ולש. קליין, 40 [הערת י. ב. אפשטיין], 

49 [הערת ח. אלבק])׳ תש״ב! ) 1 ^ 20010 ?!ס , 60110 י<^ 1 .ט 

411 ס 0101 ' 4 ׳;,;,־ 17/7 ; 0 * 1 ,גטגזא . 8 ; 1858 , 146 , 1:11 ;״/ 70 ■ 4 



243 


חזירים — חזן, חזניות 


244 


77167114 1)61011 €71 ¥016311716 €1 $116672071$ 6071716X6$ (!^£1, 53), 

, 1907 . 2 502671 . 1 . 12671 > 111147$ א־ ,^ז* 5 ב 11111 נ>*( 1 . 0 ; 1907 

,£־ €1 ג 2£ ת 31 > .£ ;(תןס^סצ .׳\ . 5 ^ 1 >ח 1 ) 1909 \ 1 'א .. 2 502671 

- 1 > 1161 י £ז€< 111 :מ ¥10 \ .£ ; 1946 , 294 י ¥ ,$( 614 [ 1116 01 1 $ ) 2671 ^ 1 

1671 ¥701111)111071$'. 5161776 8766612712 1X11 ^ 0/ 07661^ 

(11170/1, XX¥^^), 1956. 

א. א. א. 

חז י ךית ( 0£111051$ ז $0 ) וסזיירית״ה^יר (בבתז 0£11103€ ז 50 ). 

השם ח' ביתן לפנים למכלול של תופעות פאתולוגיות, 

שנהשבו לתסמונת של^מחלה מסויימת. עיקרן: תפיחה של 
בלוטוודהלימפה והרקמות הסובבות אותן, וכן נשיה לדלקות 
ברקמות השונות — דלקות אקזמאטיות כרוניות, דלקות 
מוגלתיות שטחיות של העור, דלקות העפעפיים וריריודהעין, 
דלקות מוגלתיות של האזניים, וכתוצאה מהדלקות הכרוניות 
החוזרות — התנפחות האף והשפתיים: כל אלה משוות 
לפנים ולצוואר דמיון לחזיר — ומכאן השם. תסמונת זו 
נתפרשה כביטוי של קונסטיטוציה מיוחדת — "נטיה סקרו- 
פולוזית", או של שחפת סמויה. החקירות הקליניות והמע- 
בדתיות גילו, שאין קשר בין הסימנים השונים הללו ושהם 
שייכים למחלות שונות. המושג הכולל "ח׳" יצא מכלל 
שימוש: לעומת זה נתקיים המושג ח׳־העור כמגדיר מחלה 
מסויימת. 

חה״ע נגרמת ע״י מתג־השחפת — של האדם או של 
הבקר המתיישב בבלוטות־הלימפה וגורם דלקת מוגלתית 
כרונית. הבלוטה מתנפחת, העור שמעליה מכחיל־מאדים: 
הבלוטה מתרככת, נוצרת מורסה קרה בלתי־מכאיבה, הנפ¬ 
תחת ומפרישה מוגלה. הריפוי איטי ומשאיר צלקת מכוערת. 
גידול שחפני זה מצוי עפ״ר בצוואר ולפעמים פעל לעצמות 
ולמיפרקים הנגועים בשחפת. עם חיסול שחפת-הבקר וקיום 
פיקוח היגייני על החלב ותוצריו נצטמצמו מקרי המחלה 
הזאת. 

קזית ( 1 ת 0 ־ £1 ), מושג במטאורולוגיה: מסות־אויר בעלות 
צפיפות שונה מחמת הבדלי-טמפרסורה ביניהן 
אינן מתערבבות במהירות, אלא מקיימות ביניהן לזמן ממושך 

איזור גבולי צר — 

הוד, שהיא מישטח- 
הגבול המפריד בין 
אויר חם ואויר קר. 

סיבוב כדור־האדץעל 
ציור 1 צירו משווה למישטח 

נטיה מסויימת לגבי המישור האפקי. זווית־הנטיה תלויה 
במהירות הרוח ובטמפרטורות שבשתי המסות הגובלות: 
הנטיה. בדרך־כלל, קטנה, וערכה בין 1:50 ל 1:300 
(ציור 1 ). הח" קשורות לעתים קרובות בשקעים ברומטריים, 
בהופעת עננים ובירידת משקעים. במישטח־הגבול שבין שתי 
מסות שונות של אויר, הזורמות לאורך גבולן המשותף במהי¬ 
רויות שונות, נוצרים גלים. מכיווני הרוחות המתהווים מסביב 
לגלים אלה מוכח, שכל גל יוצר את השקע הברומטרי 
(= ציקלון) שלו (ציורים 2 — 4 }. הה׳ והשקע מתקדמים 
בכיוונה של הרוח באויר החם, כשהחלק הקדמי של הוד הוא 
״ח , חמה״, החלק האחורי — "ח׳ קרה", והאויר החם שבין 
הח״ — "גזרה חמה". המשך אי־היציבות גם אחרי שנוצר 
השקע גורם להתעמקותו, להתכנסות האויר׳ ביחוד אל האי־ 
זורים החזיתיים, וע״י כך להעלאת האויר לאורך הח״: הגזרה 



החמה על הקרקע הו¬ 
לכת ומצטמצמת, ורד 
אויר החם בתוכה 
נאלץ לעלות. עליה זו 
מביאה להתקררות ה- 
אויר עד הגיעו למצב 
של רוויה, ובעקבות 
זה — להתהוות הענ¬ 
נים ולמשקעים נרח¬ 
בים (ציור 5 ). לבסוף 
משיגה חח׳ הקרה את 
הוד החמה. הגזרה ה¬ 
חמה נעלמת מהקרקע 
ומתקיימת ברום בל¬ 
בד — ח׳ במצב של 
"אוקלחיה"(ציור 6 ). 

הוד הקטבית היא 
הגבול בין י מסות אויר 
?!טביות וטרופיות — מגורמי ירידת המשקעים באיזורים 
הממוזגים. — הח׳ הים־תיכונית החרפית היא הגבול בין אויר 
קר מאירופה ואויר חם מאפריקה הצפונית. ח" בלתי-יציבות, 
מלוות התהוות שק¬ 
עים, נוצרות לארכה 
וגורמות למרבית הג¬ 
שמים בא״י; בעיקר 
קשור הגשם בא״י 
לח" הקרות. 

לתהליכים המטאו¬ 
רולוגיים שבעקבות 
מעבר ת׳ מעל לאיזור 
מסויים יש גם השפ¬ 
עות ביולוגיות על ה- 
אוכלוסיה, שהן מת¬ 
בטאות בריבוי מיחו¬ 
שים ומחלות מסויי־ 




חזן (וד),חזנות (ח״ת). המונח ח׳ הוא עתיק, ומוצאו אינו 
ידוע: משמעותו נשתנתה במשך הדורות. המקורות 
התלמודיים מזכירים ח״ בתפקידים שונים. ח׳ - ה כ נ ם ת 
היה שמש ומפקח במקדש, שומר על כלי-המקדש ועוזר 
לכהנים לפשוט בגדיהם. בביהכ״נ היה הוד עומד על בימה 
גבוהה של עץ, וממנה היה מפקח על סדר התפילה, וביחוד 
על קריאת התורה: מוציא ומכניס ס״ת וגוללו לקריאה, 
קורא לפני הציבור מן התורה וכר, וכן מקריא כדינים 
בדוכנם, משמש כשלית־ציבור, מפייט פיוטים, ועוד. וד¬ 
ה ק ה ל היה מלמד תינוקוודשל-בית־רבן, משמח חתן וכלה 
ומנחם אבלים, משמש כשמש ביה״ד להזמנת בעלי־הדינים 
ומבצע ענשים על החייבים. ח׳־העיר היה עוסק בקבורת 
המתים,'בשמירה בלילה, ועוד (ירו׳ ברב׳ ד׳, א': בבלי 
שבת י״א, ע״א: יומא כ״ד, ע״ב: שם ס״ח, ע״ב: סוכה נ״א, 
ע״ב: מגי' כ״ה, ע״ב: ב״מ צ״ג, ע״ב: סנה׳ י״ז, ע״ב; 
ועוד). — רק בתקופה מאוחרת (לא לפני תקופת הגאונים) 
נעשה הוד ש״ץ קבוע. התפתחות זו קשורה בהכללת 











245 


חזן, חזנות 


246 


פיוטים רבים בתפילות הציבור; הנעימות להם חוברו ע״י ח". 
מאז, ועד התקופה החדשה, היתר. הח״ת הביטוי היחיד כמעט 
לעיסוק במוסיקה ולהנאה ממנה בהווי היהודי המסרתי. 
הח״ת היתה למקצוע, אולם גם רבים מגדולי ישראל, רבנים 
ופיטנים, עסקו בה וחיברו נעימות לתפילות. הח׳ הראשון 
הידוע לנו שיצר את נוסח הפיוט היה אלעזר הקליד (ע״ע). 

שלוש משמעויות היום למונח ח״ת (הבא אצל הספרדים 
בצורת "חזניה"): א) הכשרון והידיעה להתפלל לפני הקהל 
לפי צורות מסורות ידועות של שיר וניגון; ב) אופן שירת 
הח׳: ג) פיוטים לתפילה. המשמעות העיקרית היא הרא¬ 
שונה: אמנות המיזוג של המלה עם הצליל בעבודת־ה׳ 
בביהכ״נ. ערש הח״ת היה בא״י, ומקורה בשיר של הלויים 
בביחמ״ק. שהיה פשוט ואחיד; חז״ל קראו לו "דיבור בשיר" 
(ביכור׳ ג/ ד׳), ברצותם להדגיש את העיקר המילולי לעומת 
הטפל שבנעימה. על הח״ת עברה התפתחות במשך תקופות 
ארוכות, עד שהגיעה לצורות אמנותיות מסועפות ומסובכות. 
לניגוני הח" לא היו בםשך הדורות סימני-ציון ותווים כדרך 
טעמי-המקרא (ע״ע), והם נשתמרו כתורה שבע״פ, כשעל 
הח" הוטל לסמוך על כשרונם וזכרונם בלבד. כאלפיים שנה 
עברה הח״ת כמורשה בע״פ מדור לדור, ורק במאה ה 19 
נוצרה הח״ת־שבכתב בידי ח" שקיבלו השכלתם באולפנים 
למוסיקה ופיתחו אותה למדרגה גבוהה של אמנות. 

בח״ת משולבות צורות מוסיקאליות שונות: סולמות לי¬ 
טורגיים, רצ׳יטאטיווים וכיו״ב. מבחינים בה נוסח־תפילה 
מסרתי ונוסח מעורב-חפשי. ב״נוסח" המסרתי המקובל מבחי¬ 
נים :( 1 ) נעימות מושלמות מבחינת המיבנה הטונאלי והקצב׳ 
כגון ה״ניגונים" שבתפילות ימים־נוראים של האשכנזים 
ל״ברכו", "המלך" ועוד* הללו אינם סובלים שינוי לאחר 
שנתקבלו בתפוצות ישראל לפני שנים רבות. ( 2 ) "ניגונים" 
שאינם עשויים לשמש כנעימות מושלמות שצליליהן קצובים, 
ומשום כך אינם זמרתיים אלא נאמרים בשיר; הרשות 
נתונה לכל ח׳ לבצע ניגונים כאלה כיד הנגינה הטובה עליו, 
אולם תוך הימנעות מטישטוש אופי הנסחים — דבר שמצ¬ 
ריך עמידה על עיקרים שונים, וביחוד על סולמות הקובעים 
את הנוסח. 

הח״ת לפלגותיה. בתקופת הגאונים התחיל הפיצול 
המוסיקאלי בח״ת לפי עדות, ביחוד בין האשכנזים והספרדים, 
ואח״כ פיצול אחר פיצול בתוך העדות. "נוסח ספרד" הלך 
בדרך הערבים, שחילקו את סולם־הקולות ל״מקאמים"; 
בקרב האשכנזים נוצרו נסחים שונים: פולני, ליטאי, רומני, 
הונגרי, אשכנזי (גרמני)"ועוד. עם גירוש יהודי ספרד חל 
פיצול גם בקרבם, ונתהוו נסחים מיוחדים בתפילה לספרדי 
המזרח (ארצות הבלקן, תורכיה, מצרים, סוריה ועוד), 
שמרבים להשתמש ב״מקאמים" (ע״ע טונים, מערכות־), 
ולספרדי המערב ("הפורטוגזים" של הולאנד, לונדון, ארצות 
אמריקה ועוד). במזרח נתבלט בייחודו הנוסח התימני. 
אולם למרות הפיצול נשאר בכל זאת צד משותף בח״ת של 
העדות השונות. 

הח״ת האשכנזית מבוססת על הסולמות המזרחיים הנק¬ 
ראים: "שטייגר". "נוסח אשכנז" כולל נעימות יפות ומופלאות, 
שבהן בולטים הנסחים לי״נ, לשבתות ולמועדים. בתפילות 
י״נ יש ניגונים "סקרבוביים" (חגיגיים), שנוצרו בהשפעת 
המוסיקה האירופית, אולם כבר לפגי מאות־שנים היו ידועים 
כניגונים מסרתיים, ואף זכו להתכנות בשם ניגונים "מסיני". 


הם מושתתים על סולמות עתיקים: הפריגי־יוני, הדורי, 
הלידי־יוני, והסולם המזרחי חג׳אז. השתמרו בח״ת גם יסודות 
מזרחיים אחרים, כגון הסילסול, שהיה לעיקר גדול ביצירה. 
רוב הניגונים "מסיני" הם תערובת של נעימות רצ׳יטאטיוויות 
עם יסודות גרמניים של שירת המינזנגדים. 

בסוף יה״ב גברה בנגינה האשכנזית השפעת המערב 
הנכרי. הרבנים עירערו על השימוש ב״ניגוני־נכרים", אך 
לא יכלו להשפיע לתיקון המצב, עד שבא ר' יעקב לוי מולין 
(ע״ע), שערך מסע על פני קהילות היהודים, עבר לפני 
התיבה בבתי־כנסיות והתפלל לפי נוסח התפילה המסרתי 
הטהור, ולימד לח" נסחי התפילות והפיוטים. בכוח אישיותו 
נתקבלה התקנה שלא להרשות לשום ת׳ להשמיע בביהכ״ב 
ניגונים זרים, אלא רק ניגוני המסורת היהודית. 

בח״ת האשכנזית קיימים ארבעה נסחים מסרתיים, הנק¬ 
ראים ע״ש תפילות ידועות והבאים לבטא סיגנון מסויים שבו 
מוטעמות התפילות. נסחים אלה משמשים אבוודטיפוס 
סיגנוניים לתפילות אחרות, והם הפכו למונחים מוסיקליים 
יהודיים. 

1 . נוסח ישתבח — מביע את השמחה הפנימית 
בשעת סיפור גדולת הבורא וקדושתו. נוסח זה בא לידי 
שימוש בתפילות דומות לתפילת ישתבח בתוכן וברוח. 
םולם-הבוםח בגוסח-אשכנז הוא צירוף של שגי סולמות: 
האיאולי והפריגי; לא נמצאה דוגמתו במוסיקה של עמים 
אחרים. 

2 . נוסח יקום פורקן — עתיק מאד ותופס מקום 
מכריע בח״ת; יסורו בבקשה ("חנא וחסדא ורחמי וחיי 
אריכי"), והיו משתמשים בו לכבוד ראש־הגולה. הנוסח 
מבוסס על תביעות גשמיות יותר מאשר על תביעות רוחניות, 
ותנועות הזמרה נמצאות בקצב עליה ונאמרות באורח פרוזאי 
ללא התלהבות, אך בלבביות. 

3 . נוסח מי שברך — יסודו בהרגשת האחווה הפנימית 
שמכוחה אנו מבקשים בתפילה לא בעד עצמנו אלא בעד 
אחרים ("הוא יברך את הקהל הקדוש הזה"), הנוסח מצטיין 
בלבביות יתירה, והוא בא לידי שימוש גם בתפילות דומות 
לזו בתכנן וברוחן. נוסח זה בנוסח־אשכנז דומה בעלייתו 
לסולם המינורי ההרמוני, ויש שמוצאים בסיומו מקור לביטוי 
זמרתי חדיש. 

4 . נוסח אהבה רבה הוא המקאם המזרחי ("חג׳אז"), 
ובלשון הה״ האשכנזים — "פרייגיש" (אע״פ שאין הוא 
בדיוק המודוס הפריגי הידוע מיה״ב), ומשתמשים בו הרבה 
בנגינת מזרח־אירופה, וביחוד בניגוני ימים־נוראים לסליחות 
ולתחינות שונות. נוסח זה אינו מצוי לא בנגינה הגרגוריאנית 
וחיעקובית ולא בנגינות היישובים היהודים העתיקים בארצות 
הים־חתיכון ולא בתימן, בבל ופרם. בגרמניה ובמרכז-אירופד, 
נתפרסם רק מן המאה ה 17 ואילך ע״י חזני מזרח־אירופה, 
שהכניסו בו ואריאציות שונות; הוא זכה לפופולאריות 
רבה בכל מקום. 

חח״ת במזרח־אירופה מיוחדת במינה ומקורית 
במהותה. היא צמחה בקהילות "דייסן, ליטא ופולין", ביהדות 
שמוצאה ממוזג מיוצאי המזרח (פרס, תורכיה ועוד) ומבאי 
מערב־אירופה גם יחד. כאן נתגלתה הליריקה כקו־אופי 
מיוחד. היא עומדת ברובה על חופש רצ׳יטאט״ווי ללא כל 
הכנה קודמת. ח״ת זו נתגלתה ראשונה בדרום־רוסיה, אוק¬ 
ראינה ופודוליה ושכנוחיהן. במאה ה 17 התחילה להתפשט 




247 


הזן, חזנות — חזק־חמרים 


248 


בכל אירופה, ובמאה ה 8 נ ד,יפתה שרשים עמוקים גם בין 
יהודי גרמניה וארצות־המערב. הרצ׳יטאטיוו האימפרויוויזא- 
טורי תפס בה מקום בראש, ודמיונו של הח׳־האמן מילא בה 
תפקיד מכריע. מסימניה: (א) קולו של הח׳ הוא העיקרי או 
אף היחידי, ועליו מתוסף לפעמים קול או קולות שבאים 
לתבל את הנגינה (זמרים־מסייעים [״משוררים״] — גברים 
או נערים, בודדים או מרובים — כמלווים את זמרת הח׳ כבר 
היו מצויים בח״ת המסרתית; הפעלתם במקהלות מסודרות 
נעשתה רווחת יותר בבתכ״נ מודרניים)?(ב) סילסול אמנותי 
חריף ומסובך, שכמותו לא נמצא בנגינה הערבית הסנטי¬ 
מנטאלית ולא בנגינה האיטלקית המלאכותית והמכאנית', 
צורה אחרת בזמרת הה" הראשונים, שעל מציאותה 
מעיד כבר המקרא, היא האבטיפוניה (״שיר־ענות״) — שיטת 
הזמרה בפי ח׳ וקהל, העונים ומשיבים זה לעומת זה. 

במאה ה 16 חל מיפנה ראשון בתולדות הח״ת בכיוון של 
קביעת צורות מוסיקאליות חדשות לנגינה הדתית המסרתית. 
שלמה דה רוסי (ע״ע) במנטובה היה הראשון שחיבר סדר 
תפילות למקהלה רב-קולית בסיגנון האיטלקי של דורו, 
ודי יהודה אריה די מורנה (ע״ע) סייע לו להכניס חידוש 
בזמרת ביהכ״ג. עם התעוררות היהדות הגרמנית במאה ה 18 
להשכלה ולתרבות האירופית, פתח ישראל יעקבסון (ע״ע) 
את ה״היכל" הראשון בפוזן בצלצלי־פעמונים ובדרוש גרמני, 
בהזמינו לפתיחה נוצרים רבים. 

לעומת ח״ת "זמרת־הרגש" של מזרדדאימפה נוצרה 
"זמרת־הסדד׳ של חזני אירופה המערבית. שלמה זולצר 
(ע״ע) הכנים שינויים גדולים בסדר התפילה, בדרכי הליחון 
הדתי ובמעמד חח׳ בכלל, אסף נעימות מסדתיות עתיקות 
ועיבדן בצודה חדשה. בדרכו הלך ל. לבנדובסקי(ע״ע). לחני 
זולצר ולבנדובסקי התפשטו ביותר י והושרו לרוב ע״י ח" 
ומקה לו חייהם. 

בדורות האחרונים קמו ח״־מלחינים, שאיחדו את שני 
הזרמים ומיזגו את יסודות זמרת־הרגש עם זמרת־הסדר, 
והשתדלו לפתח את הנגינה הדתית בצורה מוסיקלית חדשה 
תוך נאמנות לרוחה ולצביונה המקורי. בכיוון זה פעלו דוד 
נובקובסקי, פנחס מינקובסקי, אליעזר גורביץ, א״ב בירנבוים, 
ברוך ליב רוזובסקי ועוד. 

מאז התוודעות הח״ת עם מדע־המוסיקה האירופי ניסו 
הח" להתאים ניגוניהם לתווים. האוסף הראשון מסוג זה 
הוא עיבודו של אברהם סגרי (קטלוג הלברשטט, מס. 127 ). 
כתבי־היד הראשונים שלי תפילות, שבהם נרשמו תווי־נגינה, 
הם מן המאה ה 18 . הדפוסים הראשונים של אספי־תווים לת¬ 
פילות שבת וחגים הוצאו ע״י מאיר כהן(מינכן 1839 ). 

באמריקה נתפלגה הח״ת בדורנו ל 3 סוגים: אורתודוכסי, 
שמרני ורפורמי. הרפורמה, ששינתה את עצם המטבע של 
התפילה, הכניסה אף במנגינה ובנגינה שינויים המחקים את 
תפילת הנכרים ומגדים את המסורת וההלכה, כגון נגינת עוגב 
כליווי לזמרת הח׳ ושיתוף נשים במקהלה. — בישראל מטפלים 
בזמן האחרון בבעיית מיזוג נוסח־תפילה אחיד לכל העדות. 
וע״ע יהודים: מוסיקה. 

א. צ. אידלזון, אוצר נגינות ישראל, א׳-י׳, 1914 — 1932 ז 
הנ״ל, הוד במזרח־אירופה (התורן, י״א), 1924 ! ת. הריס, 
תולדות הנגינה והח״ת בישראל, תשי״א; .,בית הכנסת", 
מאמרים ומסות, תשט״ו; י. ל. חדקל, נגינות און תפילות 
ביי יידן. 1956-1952 ! פ. מינקובסקי, ח״ת (חזנים וועלט, 
[ 1 ]), תרצ״ד ; 01 ! 1011 € 1 ! 1 ]> 11 ' 1 ! . 11 011111101 ']' ז 4 נ/ .־ 8111801 

?> 7 111£0£111 <ז. (,מ . 11 ת 4 י 11 ־ 01 ?( 0 \י, .א ; 886 ( 


,׳ 11111 !א ■•■ 11 ) 1 /ס ■< 1 /י/ 77 ,^ 0 !/ 7 //ע ,*{ 0 ־ 500111 ; 1 ־ 189 ,#מ 17 ). 0 

-מזי/מ ׳ 60 ץ!•!!!]! 411 . ,ז 0 ח־ 01 ן \\ ..'■ 1 ; 1951 , 211-265 , 82-106 
. 811,1 ח! ,. 8111117 ) 11.01 ) 11 ^ 0 ^ 1111 '(<] 1€ ~ 11 ! 1 ' 1 ] 4111 , (ס 11111111 

. 1961 ,(־\ , 0 ־ 1111 ) 11001 1 ) 311 
מ. ש, ג. 

חזנ 1 ביץ/ י 1 םף ( 1844 , גרודבר — 1919 , [קאטרינוסלאב 
[היום דניפרופטרובסק]), רופא, מראשוני "חובבי 
ציוך ומניח היסוד לביה־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי 
בירושלים. ח׳ למד רפואה בקניגסברג תוך דוחק כלכלי רב. 
אח״כ פעל רוב ימיו כרופא בביאליסטוק. הוא היה פעיל 
בתנועת "חבת ציון" (ע״ע) וחבר לאגודת "בני משה". 
בימיו של הרצל היה ציר בקונגרסים הציוניים והיה מאומרי 
ה״הך בפרשת אוגנדה. ב 1915 יצא ח׳ כפליט ליקאטרינוס־ 
לאב, ושם מת בעת הרעב בבית מושב־זקנים. מפעלו לדו¬ 
רות — הנחת היסוד לבית־ד,ספרים הלאומי והאוניברסיטאי. 
באספן וחובב-ספר היה מאסף במסירות ספרים עבריים עתי¬ 
קים יקרי־מציאות, ואותם העביר לירושלים. ב 1903 פירסם 
"דברים אחדים בדבר בית־הספרים בירושלים" וב 1913 "דבר 
אל העם העברי על אוצר הספרים בירושלים", ושם אמר בין 
השאר — "אחדי אשר לפי כחותי המצומצמים לא יכלתי 
להשתתף ברעיון התחיד. בכל מקצועותיו הנכבדים במעשה 
בחרתי לעצמי פינה נשכחה אחת: הרעיון של גאולת הספר 
העברי וקבוץ גליותיו. לו הקדשתי את מיטב ימי חיי ולו 
הקרבתי את חיי ביתי ומשפחתי הפרטיים וכמעט את כל 
כספי שהכנסתי מעבודת מלאכתי..." 

א. יערי, ביודהספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, 
1942 ; הנ״ל, י. ח. (גליונות. י״ג), תש״ב ; ד. קלעמעג־ 
טינאווסקי, ד״ר יוסף חאזאנאדויטש, דער אידעאליסט, נאצ־ 
יאנאליסט אין פאלקסמענטש, 1956 . 

חזק־חמרים, תורת חה״ח - פרק במכאניקת הגוף 
המוצק בר־העיוות: חישוב ותיכנון - חסכוני ככל 
האפשר-של אלמנטי מ־בנים ומכונות באופן שיהיו(א) חזקים, 
(ב) יציבים ו(ג) קשיחים, ז.א. - עמידים במידה מספקת 
לשבירה וללפורמאציה מרובה. תוחה״ח מתבססת, מצד 
אחד, על התכונות המכאניות האמפיריות של החומר, ומצד 
שני - על חוקים חץאוריות מאתמאטיים, המתארים את 
התנהגות האלמנט בהשפעת כוחות חיצוניים (ע מ ם ים), 
הנמצאים בשיווי־משקל. תורה זו, כמדע הנדסי־טכני, 
משתמשת בהנחות־פישוט ובאיךאליזאציות לשם הסקת מס¬ 
קנות פשוטות ומהירות - בניגוד לתורת האלאסטיות 
המאתמאטית "המדריקת". 

מבחינים בין צורות העמסה שונות : משיכה, לחיצה 
(העשרה ליהפך לקריסה), גזירה, פיתול, כפיפה וצירו¬ 
פיהם. בהשפעת הכוחות (העמסים) החיצוניים משנה כל 
גוף במקצת את צורתו ומתעוררים בו מאמצים פנימיים 
המשמשים אמת-מידה להאמצת החומר בכל נקודה ונקודה. 
חוזק האלמנט הקונסטרוקטיוד (מוט, קורה וכד') תלוי 
בצורת העמסתו, בחמרו ובמידותיו הגאומטריות, כולל 
צורת החתך. 

מוט הנתון למשיכה ע־־י שני הכוחות הציריים החיצו¬ 
ניים ? (ציור . 1,3 ) נמצא במצב מאמצים חד־צירי. 
לאחר דפורמציה-לאורך קטנה / 4 (והתכווצות לרוחב 48 
ו־ 44 ) נשאר המוט בשיווי-משקל ובמצב מאומץ. לגילוי 
המאמצים בחתך האפקי 1-1 (כוח פנימי "חותכים" את 
המוט באופן דמיוני לפי ציור 1,8 ("שיטת השיחרור", 




249 חזק־חמריס 250 



ציור 1 . מוט מנסרחי במעיכה ציריה 


"שיטת הגוף החסשי") ומעיבים בחלקו ה״משוחרר" שגם 
הוא, בדומה למוט כולו, נמצא בשיווי־משקל. שיטה זו הו¬ 
פכת את א לכוח חיצון, ותנאי שיור־המשקל מגלה ?=־ 14 . 
במקרה הנדק מתחלק ? באופן שווה על פני כל החתך ■ 6 , 
וחלקו של הכוח ? הפועל על יחידת־השטח (למשל 2 ומס) 
נקרא מאמץ־: א!? = 7 >, וממדו 1 2 מ; 108/0 (השווה למושג 
המהירות שממדה ק״מ/שעה = 1:111/11 ). ^/? הוא המאמץ 
ה״נומינאלי"; לקבלת המאמץ ה״אנדתי״ צריך היה 4 < 
להיות החתך המוקטן מסיבת ההתכווצות הרחבית, אולם 
למעשה תיקון זה הוא מיותר, מאחר שההקטגה ניכרת, 
עפ״ד, בקרבת השבר בלבד. 

בדרך־כלל, המאמצים אינם שווי־חלוקה ואז מוגדר 
המאמץ לפי 

אם נחתוך את המוט בשיפוע #(ציור 1,0 ), נוכל להפריד 



ציור 2 . קווי■ 6 ) 0 מבמחיים לפלרח רגילה (הו עבה) ופודה מעולה 
(קו דק>, בעלות אותו מודול־אלאסטיות £ (השיפוע "), הקו 
הנקודתי — נתר אלומיניום. (ג) — "הצוואר" 


את ? לשני הרכיבים 005% ?=״? ו: $1110 ?=,?, הפועלים 
על שטח ג 005 /\ו והגורמים למאמצים ׳ 00$ 2 0 ז>= ־ 7 > 
ו* 005 ) 31110 ־ 0 =^ 1 . לז>, הפועל בניצב לחתך, קוראים 
מאמץ נורמאלי (משיכה +, לחיצה-) ולז, הפועל 
בחתך עצמו, מאמץ־גזירה. גדלו ואפיו של המאמץ 
בנקודה מסויימת תלויים בשיפוע השמח ( 2 מס) שעליו הוא 
מוסב. בכך מודגם אפיו המיוחד של המאמץ כגודל 
טנסורי(ולא ןקטורי). 

ברוב התמרים קיים - בתחום המאמצים הנמוכים - 
יחס פרופורציוני בץ הדפורמציה והעומס (ציורים 2 , 3 ; 
ע״ע גמישות; רפורמציה): (^£)/ 1 ?=/£. אםנסמןן/ן^=$ 
(רפורמציה יחסית = עיוות), נקבל £/ז> = 6 (חוק הוק), 
£ הוא מודול־האלסטיות, שהוא גודל אפייני לכל 
חומר (למשל, בכל סוגי הפלדה 11 2 ס/ 108 10 6 א 2-1 = £). 

לכל חומר נם יחס מסויים (מ.קךם־פואםון !/) בץ 
ההתארכות לאורך (+) וההתכווצות לרוחב (-): 

£!/-= 6 = £ 

לגבי כל חומר קיים מאמץ קריטי מסויים ס או 
"ז׳). אולם "המאמץ המותר"( ו 1 ז(> 0 ז>) אינו אלא שבר של 
ערך זה: 10 / זס 7 ) = ^־ 0 . 10 הוא מ_קדם־הבטיחות, 
המחפה על כל הספקות ביחס לגודל העמסים ואפןם, 



ציור 3 . קווי•*/ס סבמהיים לתמרים שונים. 0 ־> עץ רגיל; טודולי- 
האלאפטיות שונים במשיכה ובלחיצה; ( 6 ) בטון נעל חוזק רגיל (קו 
מלא) וזכוכית (קו נפסק). חוזק הבטון בלחיצה גדול בהרבה מאשר 
במשיבה; ( 0 ) נוסי בעל גיפור נורמאלי; המשיכה ער למאמץ גבוה 
גורמת לדפורמאציח פלאסטיח מועטת, אנל לאחר ספפר מחזורים 
מתנהג הגומי באופן אלאםטי 

חוזק החומר, דיוק התאוריה וכד׳; הוא נקבע גם ע״י ניתוח 
סטאטיסטי. ערכו של 10 בהעמסה סטאטית הוא 3.5-1.5 , 
בהעמסה דינאמית - הרבה יותר מזה(בגלל עייפות החומר 
וכד׳). 

מבחינים בץ רפורמאציה אלאסטית(גמישה) - שינוי־ 
צורה שחחר ונעלם עם פריקת העומס, ובץ רפורמאציה 
פ ל א ס ט י ת - בלתי־ חוזר ת, משתיירת. 

לפי "השיטה האלאסטית" הקלאסית בתוחה״ח הדרישה 
לחוזק מספיק מתמלאת אם אץ המאמצים הקיימים עולים 
על המותרים (יוצאת מכלל זה - הקריסה). לפי השיטה 
החדישה של "התיכנון הגבולי" אץ המאמץ המותר אמת־ 
המידה להערכת החוזק, ובסיס התיכנץ הוא "המצב 
הקריטי". 

בדיקת־חמרים היא מקצוע שימושי מיוחד והיא 
מבוצעת ע״י ניסויים שונים, המוגדרים בתקני המדינות 
השונות. ניסוי המשיכה (והלחיצה) הבסיסי הוא ניסוי 
סטאטי, המבוצע בטמפרטורה רגילה ונמשך דקות 
אחדות בלבד: קצהו האחד של מוט־הדגם(ציור 1 ) קבוע 
במקומו, וקצהו השני נמשך במהירות נמוכה קבועה (כאן 
הרפורמאציה היא המשתנה הבלתי־תלוי, והכוח ? 









251 


חזק־חנזרים 


252 


הנדרש לקיימה - המשתנה התלוי), ואפשר לרשום את 
הדיאנראמה (/צ/)ז = ?-או את הדיאגראמה "הנומינאלית" 
המקבילה לה: ( 6 )ז=- 0 [£ = העיוות]) - עד להרס המוט. 
לשם ניסוי־הלחיצה משתמשים בדגם קצר - מנסרה או 
קוביה. - בציור 2 מתואר הקו 076 של מוט־פלדה 
(פלדה רגילה, שחזקה 2 מזתז/^ 37 ). פרופורציוניות 
(ז?) איגה קיימת אלא בתחום הצר שעד 0.1% = 6 ; 
מודול־האלאסטיות מיוצג ע ל־ ידי השיפוע £ = ; 0 / 7 =.? 1 % . 
* 7 > הוא מאמץ־הכניעה, ״■ 0 - החוזק העליון. הקטע 
האפקי ׳¥¥ מגלה את תופעת הכניעה ("הגדלה" [ע״ע 
ך א ולוג י ה]): המוט מתארך אף ללא הגדלת העומס, 
משום שגבישי הפלדה "מחליקים׳/ ליד ס מתחילה, במקום 
החלש ביותר במוט, היצרות ניכרת(יצירת "צוואר" 1 ציור 
( 3 ) 2 ]), ושם נקרע המוט תוך כדי ירידת ? (השתנות המאמץ 
האמיתי מוצגת בקו המרוסק), כשהתארכוח־השבר( 8 2 ) רבה 
מאד. גחשב כמאמץ מסוכן בפלדה; על סמך מ_קדם־ 
הבטיחות הסטאטי בחומר זה, שהוא 1.7 ^ מחושב 
המאמץ המותר: 1 2 מ 0 /£: 1,4001 = 2,400/1.7 = ,״^־ 0 . 

תכונת הפלאסטיות של החומר מתגלית עם פריקת 
העומס. אם נפרוק, למשל, ב 8 , הקו חחר לפי 8 
המקביל לז? 0 ; החלק 8 1 8 2 הוא הךפורמאציה האלאס־ 
טית, החלק 08 — הרפורמאציה הפלאסטית. חומר שבו 
חלה רפורמאציה פלאסטית ניכרת לפני הישברו נקרא 
פלאסטי, ואילו היפוכו נקרא פריך. בלחיצה נמעכת 
הפלדה מבלי להישבר, אבל מאמץ־הכניעה שווה לזה 
שבמשיכה. פלדה מעולה פלאסטית פחות, ואץ לה אחור־ 
כניעה אפקי. 

בציורים 3 ( 0,8,3 ) מתוארים קור 6 /ז> של העץ - שהוא 
חומר לא־איזוטרופי (מבנהו סיבי), של הבטץ - 
שפלאסטיותו קטגה בהרבה מזו של הפלדה, של הזכוכית - 
שהיא אלאסטית ופריכה, ושל הגומי. 

כשמהירות־הניסויגדולהיותרעולההתבגדותהחומר, 
ריתק בו שבר פריך, אפילו אם החומר הוא פלאסטי בדרך־ 
כלל. כשהעומס (המאמץ) נשאר קבוע במשך זמן ממושך, 
עשרה הרפורמאציה להימשך - חוהי תופעת הזחילה 
(השר זפת!), שהיא גדולה יותר כשהמאמץ והטמפרטורה 
גבוהים (ציור 4 ), אבל ניכרת גם בטמפרטורה רגילה בבטון 

6 | 



ציור 4 . הזחילה ׳ 56 נתדא/־סע¬ 
יונו במאמץ גבוה עשויה להניא 
לידי שנר 



במקרה של מאמץ חוזר או מתחלף (בחלקי מכונות 
ומטוסים) עשוי החומר להישבר מחמת עייפות אפילו 
בפעולת מאמץ נמוך הרבה יותר(במקרים אלה יש להנמיך 
בהתאמה את המאמץ המותר). מאמץ זה (״,״ 0 ) קטן עם 
הגדלת מספר המחזורים ח, אבל בפלדה, למשל, קיים גבול 
( א מ ז>) שמתחתיו אין היא נשברת בכל ת שהוא(ציור 6 ). 



ציור 6 . חוזק העייפות מ," 0 של 
פלדה רגילה כפונקציה של מספר 
המחזורים ס בהעמסה מתחלפת 
מחזורית (מי>+ לס—) 


תופעת העייפות מסוכנת במיוחד כשקיימים גם ריכוזי־ 
מאמצים. הללו נגרמים ע״י כל שינוי פתאומי בצורתו 
הגאומטרית של החתך; בנקודה זו מתהווה סדק קטן, המת¬ 
פתח במשך הזמן לשבר; למשל, חור קטן גורם למאמץ 
\נ/? 3 2 ^ז> (ציור 7 ). בחומר פריך קיימים סדקים 



ציור 7 . ריכוז מאמצים נמוט• 
משיכה כעל חור קטן 



קטנטנים, שבפינותיהם נוצרים ריכחי־מאמצים גבוהים; 
לפיכך התנגדות החומר במשיכה נמוכה בהרבה מחזקו 
התאורטי "הבין־אטומי", ואילו בלחיצה הסדקים נסגרים 
וההתנגדות גדולה יותר מאשר במשיכה. מקובל להבדיל 
בין "שבר־הסרדה" (השפעת מאמצי־-ס) לבץ "שבר־ 
החלקה פלאסטי" (השפעת מאמצי־זן). 

מצב־מאמצים מישורי ומרחבי. נקודה ?!מרית 
(מ) מיוצגת כמנסרה קטנה משוחררת, הנמצאת בשיור־ 
משקל בהשפעת כל המאמצים האפשריים הפועלים עליה 
(ציור 8 ). אם בשטחים הניצבים ל 2 אין פועלים כל 



ציור 8 . המאמצים ו " 1 יי 

הפועלים על השטח הנטוי 4 >< 
נקבעים מחור שיווי-המשקל של 
המנטרה המשולשת 61 ״! 60 זהה 
למעיכה עם 0 ' 6 ) 


ציור 5 . זחילה של נטון כלהיצה; 

בתנאים נורמאלי ים נעצרת הזחילה 
לאחר שנים אחרות 

(בציור 5 ). העלאת הטמפרטורה מקטינה, בדרך־כלל, 
את 8 ומגדילה את הפלאסטיות, 


מאמצים, הרי זה מצב־מאמצים מישורי דו־צירי, והוא 
הקיים ברוב המיבנים הפשוטים; המצב המרחבי מסובך 
יותר. לגבי פריסמה קטנה אפשר להניח, שהמאמצים 
מתחלקים באופן שווה בשטחים שבהם הם פועלים; למשל, 
הכוח הפועל על השטח ת 1 מ בכיוון צ-שווה ל 12 )׳' 6 

ץ 8 * 3 


אנרגיה. במצב הצירי(בתחוםהפרופורצלניות־ז?, 

ר׳ ציורים 2,1 ) גורמת התארכות המוט מ / ל /£+ 1 לאחסנת 
אנרגיה (פוטנציאלית) אלאסטית פנימית 11 , שניתנת למעשה 
להחזרה עם פריקת העומס ? ; היא שווה לעבודה שנעבדה 
ע״י העומס הממוצע (י) 4 ) לאורך /צ׳: 

(^£)/ 2 / 2 ?^ = = ס 


מסכום המומנטים מסביב למרכז־הפריסמה מתקבל (בהז¬ 
נחת גדלים זעירים מדרגה שניה): 

*ץ*" ~ 

זהו חוק מאמצי״וזגזירה הצמודים: מאמצי" 
גדרה הפועלים בשני שטחים ניצבים - וניצבים בעצמם לקו- 
החיתוך של השטחים - שווים בגדלם. 

ז.״־ז 4 


•יי( 

— ז - ־ , ■ .■!■ ז — 

ז ׳ י 
- - 1 

ציור 9 . גזירה ,יטהורר"" 

מקרה סרטי של מצב־המאמצים המישורי היא הגזירה 
הטהורה (המתגשמת למעשה במקרה של פיתול; ציור 
13 ), שבה ז ו וי ת־ ה דחי ה היא(ציור 9 ), דוגמת £/״=£: 

( 0 - מודול־הדחיה). - מאמצי־" גורמים לשינדי־אורך 
(של המלבן x צ 1 >), ומאמצי־ז גורמים לשינויי־ זווית 
(ציור 8 ): 

£/,״!*- £/,״ = , 8 ס 
(,״+,״ 4 ; ־ = * 8 

זהו "חוק־הוק המוכלל" לנוף אלאסטי, הומוגני ואתוטרופי. 
לגבי המאמצים הפועלים על שטח העובר דרך 1 מ, כשהוא 
נטוי בזווית משתנה א, מתקבל (ציור 8 ): 

ז 20 מ 51 ^ 7 +א 2 005 (. י " - + ( ץ 0 + *ז>) 2 — ״״ 

23 א 0 ס ץ 7 1 - 1 ) 2 ת 51 ( ץ 0 - ,״) 4 = 7 # 

נמצא, שמן המאמצים הנתונים, הפועלים בנקודה מסויימת ב 2 
שטחים ניצבים(ץ,^, אפשר לחשב את המאמצים הפועלים 
בכל שטח נטוי אחר. בנקודה קיים לא מאמץ מסרים אחד 
אלא כלל־המאמצים או טנסור־המאמץ. חשיבות 
מיוחדת נודעת למאמצים הראשיים (ערכי 
ות 1 גמ של המאמצים) ולכיוון השטחים המתאימים להם: 

^+ 2 (,״-*ז>)£/י ± (,״+*״)£ = ף 

( 0 2 ־ 1 ז) )\ — *־!ח 7 

(.,״-*• 0 )/^ 27 = ! 23 8 > 

אם!א הוא הכיוון הראשי לגבי!״, נמצא לגבי 0 2 : ״ 90 +! 8 , 
ולגבי ^״ 7 הצמודים: ״ 2+45 ,״ 1+45 = ״ 45 +!א. בכיוון 
הראשי נמצא: 0 = 7 21 = 12 !. קודם שמשיקם בכל נקודה 
נטר בכיוון ראשי נקראים טראיקט 1 ריות. - בדומה 
לטנסור־המאמץ קיים גם טנסור־העיוות. 


אין פרופורציוניות בץ( 1 לק. האנרגיה האלאסטית ליחידת־ 
הנפח(ט) מחושבת בהתאם למשוואה: £/ 2 ״! = 0£ \ = ! 1 . 

ט מתוארת ע״י שטח המשולש המנוקד(ציור 2 ) מתחת לקו 
£/״. חומר בעל מודול־אלאסטיות קטן יותר יכול לקלוט 
אותה האנרגיה (נגיפה) במאמץ נמוך יותר. 
במצב המישורי קיימת המשוואה: 

3 >/ 17 2 + (, 0 * 2110 -,״+ 2 ") [( 2£ )/ 1 ] = ט, 


ואץ השפעה הדדית בץ עבודת־" ועבודת־ז׳. נוהגים 
להפריד את ט לחלק ? ט הגורס לשינוי הצורה ו^ט הגורם 
לשינר הנפח. 

בתחום הפלאסטיות חלק של האנרגיה הופך לחום 
וכו׳("דיסיפאציה"). 

במצב־מאמצים מרחבי (תלת־צירי) נוספים 
מאמצים ודפורמאציות במישורים השונים, רש להוסיף 
משוואות נוספות ואיברים נוספים מתאימים לנוסחות המ¬ 
תארות את המצב המישורי. 

כפיפה. קורות(ותקרות)נתונות,בדרך־כלל,לכפיפה. 
בקורה אפקית על שני סמכים, עמוסה עמסים מרוכזים !? 
ו 2 ?ועומם^מחולק־שווה, כשכלהעמסים אנכיים ופועלים 




ציור 10 . 

21 ) כפיפה של שורה על יעני סטכים 8 * 

(ני) ״שחרור" תלה הקורה לשביעת כוח־רמירה * וטומנט־הכפיפה ו*ז 
הפועלים בחתך ם 

ג>) ביהלר בוהוח־הגזירה 8 לאורך ההורה 
ט>) טהלד סוטנטי־הבפיפח 



255 


חזק-חמריס 


256 


ב״ מישור הכוחות״ 2 /׳< (ציור 10 ), פועלים בחתך ( 1 
הגדלים הסטאטיים הפנימיים דלקמן: 

(א) כוח־ גזיר ה 8 , השווה לסכום־׳הכוחות מצד 
שמאל לחתך ( 2 ?- ג ?-^ = 8 ) ומכוון בכיוון הפוך; 
(ב) מומנט־כפיפה 14 , השווה למומנט סביב x של כל 
הכוחות משמאל: (%- 2 ) 2 ?- (!. 2-3 )!? —. 2 \ = 14 . 

״מתחלק״ למאמצי־הכפיפה ״ ±0 , ו 8 — למאמצי־ 
הגזירה מבחינה מעשית חשובה קביעת הערכים המאב- 
סימאליים של 8 ו 4 נ ( >!״ 1 י , 4 ) מתקבל בחתך שבו 0 = 8 ). 
מהלכי 8 ו 14 נתונים בציור 10 . 



יוצרים זוג־כוחות 0 , ז, המתנגד קמוטנט־ 

הכפיפה ׳ 6 ? הבוחות החיצונים ו/, 1 ?, 2 ג ! 

מאמצי-כפיפה, בקורה מלבנית (ציור 11 )מתכו¬ 
פפת נלחצים הסיבים העליונים ע״י המאמצים 0 - ומת¬ 
כווצים בשיעור 6 -, ואילו הסיבים התחתונים נמשכים ע״י 


ציור 12 . מאמצי־הגזירה 
בחוזד סלבני. בשפות 
האפקיות קיים: 

0 = . 0 := 




0 + ומתארכים ב £+ - הכל בכיוון 1 . במישור "הניטראלי" 
2 / £1 0 x מתאפסים. תוך כדי התכופפות מסתובבים החתכים 
מסביב לציר הניטראלי צ ונשארים מישוריים. £ משתנה 
באופן פרופורציוני למרחק ׳ג מן הקו הניטראלי לפי 2 
משולשים, וכן גם מאמצי־ 0 יוצרים 2 "נפחי-מאמצים" 
פריסמאטיים, המייצגים את שקולי המאמצים 0 (לחיצה) ו 1 
(משיכה) ואת זוג־הכוחות )ז = 01 , המתנגד למומנט־ 
הכפיפה 14 : 

14 = ^.(^^); 14 ־ ת 

\ 1 .וח' 3 4 ^ ^ 

* 1 ־־ 6112/6 ~ " 13 " 7 ' 

הביטוי האחרון נכון גם עבור חתך שרירותי בעל ציר 
סיממריה ׳< (ציור 15 ); במקרה זה הקו הניטראלי x עובר 
דרך מרכז הכובד של החתך ו-^ג> 2 ׳(| =* 1 הנו "מומנט 
האינרציה". 

״״״ 1113x0 נמצא ב״חתך המסוק״, שבו״ יה 14 =־ 14 ; בדוגמה 
שלנו(אם החתך הוא, למשל, 20 א 10 ם״מ) מתקבל: 
, 1 2 מס/£^ 101 = ( 20 2 /6 א 10 ): 67,300 = * 3 ^ 013x 

ערך העולה במקצת על המותר המקובל בעץ. 

חלוקתם חרמם של מ א מ צ י ־ ה ג ז י ר ה ! בחתך מלבני 
הם פרבוליים (ציור 12 ): 

ממ 7 צע ז 1.5 = ( 611 )/ 1.58 = , י 2 ! \ 13 מ 


ציור 13 . הקוביה (ג) נתונה 
?נזירה טהורה; הקוביה (ל) היא 
ראשית ( 02 ~ = 3 + = !זז), 

וחוסו שהתנגדותו קטנה למשיבה 
(למשל ניר) נשבר בתוצאה 
מפעולת 01 — בשטח לולייני 
משופע הניצב ל! 0 



פיתול מתהווה כשמוט (ציור 13 ) נתון למומנט ( ז 14 ) 
מסביב לצירו הארכי: . 143 = ז 1 ׳ 6 . רק חתכים עגולים 
וציבוריים נשארים מישוריים גם לאחר הרפורמאציה, 
כשהקווים תארכיים הופכים ללולייניים, ובמקרה זה חלוקת 
מאמצי־הגזירה(= מאמצי־הפיתול) דומה לחלוקת מאמצי- 
הכפיפה ( 0 ), אלא שהזרמים סגורים: 


ז ז 4 ן 

21 ־־ ז 
ץ 1 " 

~ בחתכים לא-עגולים הבעיה מסובכת יותר. 

סאוריות־החוזק (הןק 1 ל) מבדרות את התנאים 
שבהם החומר מגיע למצב של כניעה (או שבר), כשהוא 
נתון לאחד ממצבי־המאמצים המרחביים הניתנים להגדרה 
ע״י צירוף המאמצים הראשיים ג 7 ) < 2 ז> < (ציור 14 ). 


ציור 4 נ. 4 * ש — "מאמץ־ 
ההשוואה" הצירי האקווי־ 
וואלנטי 



לפי תאוריית המאמץ הנורמאלי המאכסימאלי, 
הקוביה (כגון זו שמפלדה רגילה) נכנעת כש ! 0 מגיע ל׳!- 0 , 
שנקבע בניסוי המשיכה והלחיצה החד־צירי - ללא תלות 
ב 0 2 וב 0 3 . אולם אץ לתאוריה זו תקפות לגבי המרים 
פלאסטיים; קוביה נתונה ללחיצה "הידרוסטאטית" 
( 0 3 - = 0 2 - = !־ 0 -) עשויה לעמוד בפני מאמצים העולים 
בהרבה על 0 ¥ . לפי תאוריה אחרת (המתאימה בקירוב 
לפלדה הפלאסטית) הקוביה נכנעת כשמאמץ־הגזירה 
המאכסימאלי הראשי ( 0 1 -0 2 ,>\ = ",,"ז■ מגיע לערכו 
של הקיים במצב הכניעה החד־צירי; ז״א: 

ההגאי לאי־כניעת הקוביה הוא 


צ״ > 3 "־ ג״ = ,״״• 

תאוריה משוכללת יותר קובעת, שהקוביה נכנעת כ ש־ 
אנרגיית שינוי הצורה מגיעה לערך המתאים ■ 110,1 ׳ 

0 2 = 2 (! 0 ־ 0 3 ) 1 + 2 ( 0 3 ־ 02 ) 1 + 2 ( 02 ־ 01 )? 

לחמרים פריכים יותר, כגון יצקת ובטון, מוצע הניסוח: 

( 03 + 01 ) 1 ^ - ¥02 = ( 03 ־ ! 0 )^ 


חוזק־הגזירה ("ז) והמקדם £ נקבעים באופן ניסרי. 




257 


חזק־דזמרים 


258 


תזוזות ושקיעות אלאסטיות. ממיבנוז תקין 
נדרש שיהא קשיח למדי, ז״א שהדפורמאציות החלות בו לא 
יהיו מופרזות. קביעת הרפורמאציה דרושה גם לשם פתרון 
בעיית מיבנים בלתי־מסויימים מבחינה סטאטית (ר 7 להלן). 

ק ו ־ ה כ פ י פ ה. ציר הקורה הכפופה - "הקו האלאם־ 

טי״ (בתחום האלסטי) ־ צורתו חד-משמעית (ציור 15 ): 


9 / 



דיור 15 

״הקו הא^אמטי״ (,?)£ = ׳.״ טחו־ 
שב מ! המשוואה הדיפרנציאלית 


( £ 1 )/ 1 * = 12 2 >/׳״ י צ (> = ?/ 1 


( 2 )י 1 = ׳%. לגבי כל נקודה של הקו קיים: ( £1 )/^= = (^״! 2 ). לקביעת "סדר" 
הקו יש לעקוב אחרי הופעתו (ותזחתו מהשפה החפשית 
פנימה) עם הגדלת ההעמסה. אינפורמאציה זו(לאחר כיול 
הדגם) מספיקה לחישוב המאמץ בנקודות הנמצאות בשפה 
החיצונית החפשית של הדגם השטוח, ואילו לגבי נקודות 
פנימיות דרושה אינפורמאציה נוספת. בציור 17 מתואר דגם 



של קורה עמוסה םי?טרית ע״י שני עמסים שווים. החלק 
שבץ העמסים נתץ ל״כפיפה טהורה״ ללא גזירה ( 0 = 1 ); 
הקורם המקבילים מעידים על קביעות מאמצי־!׳ לאורך 
הקורה, והמרחק ההדדי הקבוע בץ הקווים מעיד על 
ההשתנות הקווית שלהם לגובה. צפיפות הקורם ליד העמסים 
והךאקציות מעידה על ריכוז מאמצים, הגורם גם להפרעת 
ההיסטריה לגובה הקורה (בקורה ארוכה השפעת הריכוז 
קטנה יותר). הבדיקה הפוטו־אלאסטית מבוצעת בדגם עשוי 
בקנה־מידתו של האלמנט הנחקר והעמוס בדומה לו. לפי 
טכניקה חדישה מצפים את האלמנט עצמו(ללא שימוש בדגם) 
בשכבה פוטו-אלאסטית, המאפשרת קבלת תמונה כוללת 
של חלוקת המאמצים על פני האלמנט. 

קריסה. מוט דק וארוך (ציור 18 ), הנתץ ללחיצה 


צער 18 . קריסה מגט עהצהו 
העליון חפעי לרדת אבל לא לזוז 
הצידה. יעה ע ו מס מגיע לערך 
"?י המוט נושא אוחו כשהוא 
מתכופף כעיעור 5 



ק 


צירית, מתכופף - עם הגדלת העומס עד לערך הקריטי 
״? - פתאום הצידה, מסביב לציר מ^נט־האינרציה 
המינימאלי 1-111111 * דבר זה עשוי להתרחש בפעולת מאמץ 
4 ׳/?, הנמוך אף מהמאמץ המותר. לפיכך, בעיית הקריסה 
היא בעיית יציבות, והמאמץ הקיים אינו יכול לשמש כאן 
אמת־מידה לחוזק המוט, אפילו ניתן להגדיל את ? גם מעבר 
ל, ־ ? בלי שהמוט יישבר, הרי ההתכופפות הגדולה מוציאה 
אותו מכלל שימוש; לפיכך יש לראות ב ז־ 8 את העומס 
הקריטי המעשי(״עומס־הקריסה של אוילר״, 1757 ): 



259 


חזק־חמרים 


חזקה 


260 


2 //״״״ס 2 * =״? 

החומר מיוצג רק ע״י מודול-האלאסטיות, ולניצול יעיל יש 
לבחור בחתכים בעלי ״״״ 1 גדול ככל האפשר(למשל צינור). 
ההתנגדות לקריסה קטנה עם ריבוע האורך, ולפיכך 
חשובים חיבורים־לרוחב בעמודים גבוהים. 

תיכנון גבולי (השיטה הפלאסטית). נגיה קורה 
מלבנית (ציור 19 ) עשויה פלדה רגילה, שבה ניתן הקו 
7/8 > לתיאור טךפזיאלי בקירוב ("חומר אלאסטי־פלאסטי 
אידאלי״; 7 ¥ > = , ק - 0 ; ציורים( 4 ) 19 ו 2 ), ונעקוב אחרי גידול 
המאמצים בחתך המסוכן ^ עם הגדלת העומס 8 ומומנט־ 
הכפיפה 191 (ציור ( 0 ) 19 ): המצב (!) הוא האלאסטי־ 




ציוו 10 

תיכנו! קורת־פיוד־ יופי היטיטה הפלסטית 
( 8 > הקויר במצב־ס ריטונים (היאור מופר)) 
נני) הלו !>/״ האידיאלי כפלדה רגילה 
נ;>) המאמצים ב ה הר 0 במצבים ה׳פונים 
( 5 ) המאמצים המ׳בתיירים■ לאחר פריקה ז־ י• 


המאכסימאלי: צ?(^)). לפי השקפת "השיטה האלאסטית", 
ציז הוא המצב המסוכן, והעומס המותר ,״^ 1 ־ הוא ^/צ? 
ולגביו קיים: 1 ח 1 ># ז> ■=.,""ע. אבל \ 1 אינו עדיין גבול הת¬ 
נגדותה (תסבלתה) של הקורה. הגדלת העומס (מצב 
אלאסטי־פלאסטי ( 2 )) גורמת לשקיעה נוספת ולהגדלת 
העיוותים 8 , ז״א לנזילה הולכת ונמשכת של הסיבים 
החיצוניים (כשהמאמץ צ־ס קבוע). המצב הקריטי( 3 ) מושג 
כשחלוקת המאמצים מתקרבת ל 2 מלבנים, המראים שאיזורי 
הלחיצה והמשיכה הגיעו למצב של כניעה מלאה: "?("!א). 
במצב זה הופך החתך ל״פרק פלאסטי״(קווים 3 , 4 
בציור( 3 ) 19 ) והקורה - למכאניזם. בפרק הפלא 0 טי(הדומה 
לציר בעל חיכוך קבוע) חל סיבוב, וקו־הכפיפה אינו רצוף 
עוד. לבסוף שוב גדלה התנגדות הקורה (בהתאם לעליית 
הקו */■ע), אולם בגלל השקיעה הגדולה יש לראות נ״?(״^ 1 ) 
את המצב הקריטי. השיטה הפלאסטית מבססת את התיכנון 
על החוזק הפלאסטי "? ולא על צ*ח, שבו מופיע בשתי 

השפות הקיצוניות בלבד. לפיכך מתקבל: >(׳״?= 
והמיבנה נמצא אז עפ״ר במצב האלאסטי, אף כי 
,״^ 7 > < ״,״״. התנאים לשימוש בשיטה זו הם: (א) פלאס¬ 
טיות מספיקה של החומר; (ב) העמסה סטאטית איטית - 
למניעת הסכנה של שבר-עייפות עוד לפני שהפלאסטיות 
באה לידי ביטוי; (ג) מניעת קריסה(למשל באגף הלחוץ של 
החתך 1 ) לפני ״?. - הבדל גדול עוד יותר בץ \'(צ 9 ) 
ו"?("ף) מתקבלבמיבנה בלתי־מסויים סטאטית. 
בקורה שבציור 16 , למשל, מתהווים 3 פרקים פלאסטיים 


לפני הפיכתה למכאניזם: הראשון - מעל ס, שהוא כאילו 
מחלק את הקורה ל 2 קורות מסויימות, ו 80 ; כשגם 
בהן נוצרים פרקים בחתכים ם, חל איזון המומנטים 
,־** = = ם 1 ( 1 . 

קורה שהובאה למצב( 2 ) (ציור ( 3 ) 19 ), והעומס פורק 
ממנה אינה מתיישרת בחזרה, מאחר שנתהוו בה ךפורמאציות 
פלאסטיות משתיירות ונשארים בהמאמציסמשתיירים, 
וזה למרוח מה שמוקנט־־הכפיפה בחתך מתאפס(ציור( 0 ) 9 !). 

א. זסלבסקי, תורת החוזק (ש. אטינגן, המדריך לאינג׳נר, 

א'). 1957 : ,׳)/מ!) .;?;/.ס: ./> . 1111 מ?ו£מ>ן>.?ו/־< 0 '׳ז , 1 ק<ן 0 ? .ז! 

/ס ?■ 1114101 , 1100110 ל 11110 ' 1 . 5 , ; 1951 : 111 

0 / 1953; 111., 5/ 401^111 0 / 41011115, 

1-11, 1902; 11. 1 7 ,. 0170 .ז) -  01 '^ 1 ( $'וו 0 י 1 ? 811 .א 

, 5 ,? ; 1951 , 233 , 72 , 4171 ! 1 ) 41111 ) 5 114111 ) 001/111 ; 1944 

, 62 , 1111 ) 1 ) 0 / 1-014 ) 1/1 / 0 !) 1 ^ 1 ) 11111 1111 ) 11 ) 0 ,צ£מ 31 ן 

. 1959 , 78 

אה. ו. 

במשפט הרומי הח׳ ( 08505810 ?) היא מצב עובדתי; 

היא נרכשת שלא באמצעות אקט משפטי, אלא ע״י תפיסה־ 
בפועל, והיא אובדת באבוד השליטה־בפועל על הגכם, בדרך- 
כלל רק שליטה "עצמאית" מוכרת כח , ; האוחז בנכם מדעתו 
של אחר (בתורת שוכר, שואל, נפקד, אוכל־פירות וכר), 
אינו "מחזיק". 

המשפט מגן על ר,ח׳ באמצעות צווי־מניעה, המכוונים 
לשמור על המצב הקיים בפועל. הרוצה בשינוי חייב להגיש 
תביעה מתאימה, ובדרך־כלל אין הוא רשאי לעשות דין לעצ¬ 
מו. גם חזקתו של גנב מוכרת ומוגנת נגד הכל — פרט לבעל 
הנכם עצמו. מוגנת רק ח׳ שאינה "פגומה", כלו׳ כשלא הש¬ 
תלט המחזיק על החפץ "בכוח, בחשאי, או ע״פ בקשה". 

כשהח׳ מצטרפת ליסודות אחרים׳ עשויה היא להביא גם 
לרכישת בעלות, כגון בתפיסת נכסים שאין להם בעלים או 
במסירת מטלטלין לשם קנין. ח׳ שיש עמה טענת זכות והנמ¬ 
שכת ללא הפסק שבה אחת (במטלטלין) או שנתיים (במקר¬ 
קעין) הופכת אף היא לבעלות. 

המחזיק בנכס בתום־לב כשר לרכוש בעלות בפירות אותו 
נכס, וזאת אפילו אם מתברר לאחר זמן שאמונתו בזכותו 
בטעות יסודה והנכם עצמו חוזר לבעליו. 

דיני הח׳ ברוב ארצות אירופה מבוססים על המשפט 
הרומי, 

ר. י. 

במשפט העברי נתייחדו למונח ח׳ 3 משמעויות 
עיקריות: ( 1 ) דרך לרכישת בעלות בנכס. ( 2 ) אמצעי 
להוכחת בעלות או זכות בנכם. ( 3 ) הנחה משפטית־ 
עובדתית לקיומו של מצב דברים מסרים. 

ל( 1 )—ע״ע קנין. 

( 2 ) ח' כהוכחה (עיקר המקורות: ב״ב פ״ג — המשנה 
והתלמודים; רמב״ם, הלכ׳ טוען ונטען; שו״ע חו״מ קל״ג— 
קג״ב). (א) חזקת מקרקעין. המחזיק בקרקע שידועה 
היתד. כשייכת לאחר, אין בח׳ כשלעצמה כדי להוציאה מחזקת 
בעליה הראשון, שכן "קרקע בחזקת בעליה קיימת", ועל 


המחזיק להוכיח שהוא רכש את הקרקע כדין. אולם אם 
התמיד בח׳ כדרך בעלים במשך 3 שנים רצופות, ללא מחאת 
הבעל הראשון, נאמן המחזיק לטעון, שקנה את הקרקע או 
קיבלה במתנה והשטר אבד; ח׳ שאין עמה טענה זו או מעין 
זו — אינה ח/ אם המחזיק ירש את הקרקע או קנה אותה 
מאחר, די לו בטענה — הטעונה הוכחה, לדעת כמה ראשו¬ 
נים — שהמוריש או המוכר החזיק בנכס אפילו יום אחד, 
"שאין אדם בקי בקרקעות אביו היאך באו לידו"; לכן 
"טוענין ליורש" ו״טוענין ללוקח", שהקרקע באה לידי 
המוריש או המוכר כדין. הח׳ במשפט העברי היא פ ר ו צ 0 ו ־ 
א ל י ת בלבד — בניגוד למשפט הרומי, המכיר גם סוג של 
ח׳ מ א ט ר י א ל י ת, היוצרת בעלות ; לפיכך, "האוכל שדה 
מחמת אתו (= שטר־מכר) ונמצאת אונו שהיא פסולה, הרי 
זו אינה ח׳" (אולם הושמעה גם דעת־יחיד, שהח , מועילה 
גם אם נתברר שהשטר פגום [ירו׳ שבוע׳ ו/ ב׳]). 

לדעת כמה תנאים, תקופת הח׳ היא תמיד 3 שנים מלאות 
(תקופה זו נזכרת כבר בחוקי חמורבי [ע״ע]); ההנמקה לכך 
היא, שיותר מכן אין הלוקח נוהג לשמור את שטרותיו, ואין 
הבעל הראשון יכול לדרוש את הצגת שטר־הקניין לאחר־מכן. 
בשדה שאינה עושה פידות תדיר, הח׳ היא, לדעת תנאים שו¬ 
נים, 18 או 14 חדשים, שהם תקופה המספיקה לעיבוד ולפירות 
של שלושה יבולים; בשדה־אילן, שיש בה כמה מיני אילנות, 
שפירותיהם נלקטים בעתות שונות, די, לדעה אחת, ב 3 יבו¬ 
לים, אפילו נעשו בשנה אחת. נימוק אחר לקביעת תקופה של 
3 שנים לח׳ הוא — מתן אפשרות לבעלים הראשונים, אפילו 
אם הם נמצאים "באספמיא", לקבל הודעה על תפיסת שדם 
בידי אחר ולהספיק לחזור כדי למחות וליטול את רכושם; אבל 
אם היו הבעל הראשון והמחזיק באותה מדינה — "כיוון שאכל 
שגה אחת, הרי זו ח״/ ו״כל בפניו — ל א ל ת ר הוי ח"/ 
יש מן החוקרים הסוברים, שבהלכה הקדומה לא נהג דין ח׳ 
אלא באותה מדינה; בתחילת תקופת האמוראים נתפרש 
העניין על "שעת חירום" דווקא. ואילו בימי שלום הועילה 
ד,ח׳ גם שלא בפניו. אך גם באותה תקופה עדיין קיימת 
מחלוקת, אם יש ח׳ "מארץ לארץ". 

הח׳ צריכה להיות "כדרך שנהנין כל אדם באותה קרקע"; 
משום כך צריך שתהא הח׳ שבים רצופות, אלא אם מנהג 
המקום הוא לעבד את השדה שנה ולהובירה שגה. המחזיק 
צריך לא רק לעבד את השדה אלא גם ליהנות מפירותיה, 
ו״אין ח׳ אלא הכנסת פירות". 

"ערער" או "ערר"(או "מחאה") מצד הבעלים הראשונים 
בתוך תקופת 3 השנים, מבטל את חזקת המחזיק, משום שיש 
בו כדי להמריץ את המחזיק לשמור את שטרו. בהלכה 
הקדומה מילא הערר תפקיד של תחילת התביעה המשפטית 
נגד המחזיק, ולכן צריך היה להיעשות בפני בית־דין. אולם 
היו אמוראים שהטילו ספק בדבר, מאחר שלדעתם אין 
המחאה אלא "גילוי מילתא" לרבים או הודעה בפני עדים 
על שמירת זכויותיו של התובע. בבבל נקבע תוכן המחאה: 
"פלוני גזלן הוא, שמחזיק באדמתי בגזלנות׳ ולמחר אתבע 
אותו לדין״; אבל אם אמר סתם: ״פלוני גזלן הוא״ — "אינה 
מחאה", שהרי המחזיק יכול לטעון: "חרף אותי בלבד, 
ולפיכך לא נזהרתי בשטרי", המחאה בפני עדים יכולה 
להינתן שלא בפני המחזיק, מאתר שחזקה שהידיעה עליה 
תגיע למחזיק בדרך זו או אחרת. 

אם קיים הסבר סביר לחוסר מחאה, אין הח׳ מועילה: 




263 


חזקה 


264 


למשל, אין לאיש ת , בנכסי אשתו ולא לאשה ח׳ בנכסי 
בעלה. ואין להורים וילדיהם ח׳ אהדדי. מאחר שבכל המקרים 
הללו אין הצד האחד מקפיד על הנאת השני מרכושו. בין 
קרובים אחרים, תלוי הדבר "בראיית בית דין", "לפי מה 
שהוא העניך (שו״ע חו״מ׳ קמ״ט, ר—ח׳). "האומנין והשו־ 
תפין והאריסין והאפיטרופין — אין להם ח"/ "משום שהם 
יורדים ברשות". הח׳ אינה מועילה כשלא היתה לתובע 
אפשרות למחות, אם בגלל שעת־חירום, ואם משום שהמח¬ 
זיק הוא איש אלם. משום כך אין ל״ראשי־גלויות של אותו 
זמך ח' בנכסי אחרים, מפני שבעלי־השדה יראים למחות 
בפניהם, אבל אין גם לאחרים ח׳ בנכסי ראשי־הגלויות. מפני 
שאין הללו חוששים למחות — או משום שבזרוע יוכלו 
ליטול את שלהם, או משום שבגלל עשרם אינם מקפידים 
על אוכלי פידות שדותיהם. לשאינו־יהודי שהוא בעל־זרוע, 
וכן ליהודי הבא מכוחו, אין ח׳ בנכסי יהודי, אלא אם היה 
שם "מושב ערכאות של דיינין, שאין מניחין לשום אדם לצאת 
מתחת ידם שום אונם לשום אדם" (מאירי, ב״ב ל״ה, ע״ב). 

חח׳ יכול שתיעשה ע״י אחר הבא מכוח המחזיק, כגון 
שוכר ששכר את הדירה מן המחזיק או שותף המחזיק בשביל 
חברו, כשכל אחד מחזיק רק חלק מתקופת 3 השנים. אם 
צורה זו של השותפות שביניהם ידועה היא ברבים, מאחר 
שבמקרה זה "כשנשתמש בה זה, הרי הוא כמי שנשתמש 
בה זה". בדומה לכך מצטרפים לתקופת ח׳ אחת שני בעלים 
ראשונים ושני מחזיקים. הבאים זה מכוח זה, כגון שקנה 
האחד או ירש את השדה מן השני. אולם נקבע, שרק אם 
המכירה נעשתה בשטר מצטרפת תקופת הח׳ של המוכר לזו 
של הלוקח, מאחר שע״י השטר מתפרסם הדבר ונודע גם 
לבעלים הראשונים, כדי שיוכלו למחות. 

בתקופת הפוסקים נידונו כמה בעיות בדיני ח׳ לאור 
הרקע החברתי והציבורי של אותה תקופה. מקום המושב 
הקבוע בבית־הכנסת היה לנכס שניתן למכרו ולהורישו 
(שו״ע חו״מ, קס״ב. ז׳), וממילא נידונה גם בעיית הח׳ בו. 
לדעת כמה ראשונים אמנם יש בו דין ה/ אך, למעשה, אין 
מי שיוכל להעיד על אדם שישב במקום אחד ג׳ שנים 
רצופות׳ ואיו לד אדם שלא יחסיר כמה פעמים בשנה, או 
שישנה מקומו (שיטה מקובצת, ב״ב כ״ש, ע״ב). אולם לדעת 
פוסקים אחרים. אין בהיעדרות סבירה מהתפילה משום הפ¬ 
סקת רציפות הח׳, ודעה אחרונה זו* נתקבלה להלכה (שו״ע 
חו״מ, ק״מ, ח׳). לעומת זה לא ניתן. בדרך־כלל, תוקף לח׳ 
בנכסי הציבור והקהל, כגון הקדש, בתי־כנסת, תלמודי- 
תורה. בתי־עגיים וכיו״ב — "כי מי ימחה י" בנכסים אלה 
אין הח׳ מועילה אלא בתנאים מיוחדים, וכשממונים עליהם 
גזברים או שבעה טובי־העיר (חו״מ, קמ״ט, ל״א). 

דיונים רבים בדיני הח׳ בתקופה זו נסבים על רקע 
היחסים שבין מעמדות שובים בתוך הציבור היהודי והיחסים 
שבינו לבין האוכלוסיה הלא־יהודית. בעקבות ההלכה התל¬ 
מודית בדבר אי־חלות דין ח׳ על ראשי־הגולה ונכסיהם 
(ר׳ לעיל), נשאלו שאלות בעניין יהודי ש״היה פקיד 
וקרוב למלכות והיה כאלם". או בדבר "הגדולים ההולכים 
בחצר המלך, אם יש לדמותם להנהו דבי ריש־גלותא"; 
התשובה היא שלילית. משום שאין לדמות לראשי־הגולה — 
שכלפיהם היתה קיימת מעין אימת־מלכות — "ישראל שמצא 
חן בעיני המלך, שאין אימתו מוטלת כל כך על הבריות" 
(שו״ת הרשב״א, א/ תתקמ״א; שו״ת הרא״ש, כלל י״ח, י״ז; 


טור חו״מ קמ״ט, י״ג). כמו־כן נידונה בעיית חח׳ ע״י אינה 
יהודי או ע״י ישראל הבא מכוחו, בהתאם ליחס השלטון 
הנכרי לאותו קיבוץ יהודי: "...דבזמן הזה שהגוי דן עם 
ישראל בדיניהם, אם זכה הגוי בשום קרקע של ישראל... 
הבא מכוחו זכה בדינא״ (טור זשו״ע חו״מ, קמ״ט, י״ד * שם 
רל״ו, ט׳). בתקופה זו השתמשו בכמה הלכות של חזקת 
מקרקעין גם לעניין חזקת־הרשוב (ע״ע). 

(ב) חזקת מ ט ל ט ל י ן. בביגוד למקרקעין, הרי "כל 
המטלטלין בחזקת זה שהן תחת ידו, אע״פ שהביא התובע 
עדים שהמטלטלין הללו ידועים לו", והנתבע נאמן לטעון 
שהוא רכש אותם כדין (רמב״ם, שם; חו״מ. קל״ג, א׳), אלא 
אם ידוע שהם גנובים, שאז יש להשיבם לבעליהם. השאלה 
אם חזקת מטלטלין צריכה טענה נתונה במחלוקת הראשונים 
(שטמ״ק, ב״ב כ״ח, ע״ב). הוד במטלטלין היא לאלתר, כל 
דבר ודבר לפי עניינו — לעיתים 2 או 3 ימים, לעתים אפילו 
שעה אחת. אך לא כל תפיסה במטלטלין היא ח׳ טובה, ואם 
"ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר: לקוחין הן 
בידי — אינו נאמן". אלא אם ישנה סיבה סבירה לצורת־ 
החזקה זו׳כגון דברים שדרכן להטמין וכיוצא בזה(שבוע׳מ״ו). 

אין חזקת מטלטלין במקרים שבהם קיימים יחסים מיו¬ 
חדים בין המחזיק והבעלים הראשונים, כגון אומנין, מקבלי־ 
פקדונות וכיו״ב. כמרכן אין ח׳ ב״דברים העשויין להשאיל 
ולהשכיר" (שבוע׳ שם), שאת הימצאותם בידי המחזיק ניתן 
להסביר ע״י השאלה או השכרה; משום כך אין בהם ח׳ 
כשהבעלים טוענים ששאולין הם בידי המחזיק, אבל אין 
הם נאמנים לטעון ש ג נ ו ב י ם הם בידיו. רוב הראשונים 
כוללים ב״דברים העשויין להשאיל ולהשכיר" כל הכלים 
ש״ד ר ך בני־אדם להשאילן ולהשכירן", ז״א רוב המטלטלין, 
אם מנהג בעלים אלה להשאיל אותם. הרמב״ם מתנגד לדעה 
זו, שלפיה מתבטל העקרון שכל מה שבחזקתו של אדם הוא 
שלו לגבי רוב המטלטלין, ולדעתו רק כלים הנעשים מתחי¬ 
לת עשייתן כדי להשאילן ולהשכירן וליטול שכרן — 
אין בהם ח׳; בכלים אחרים צריך להוכיח ע״י עדים שדרכו 
להשאילן ולהשכירן. 

בעבדים אין ח׳ אלא לאחר 3 שנים, כדין מקרקעין. 
לעניין ב ע " ח נהג. כנראה, בתקופת התנאים דין ח׳ לאלתר 
כבשאר מטלטלין (רק לרועים אין ח׳ [תוסס׳ ב״ב ב׳, ה׳]); 
אח״כ נקבע, שצאן אין להן ח׳, משום שהן "מקפצות ממקום 
למקום", ו״אין היותה תחת ידו ראיה, שהרי היא הלכה מעצמה 
ונכנסה ברשותו" (רמב״ם, שם). חפצים שאין לגביהם דין 
חזקת מטלטלין — יש סוברים שאין להם ח׳ לעולם, ויש 
סוברים שיש להם ח׳ לאחר 3 שנים, ויש סוברים שתקופת 
הח׳ לגביהם אינה קבועה מראש אלא תלויה היא בשיקול־ 
דעתו של הדיין לפי נסיבות כל עניין ועניין. 

(ג) חזקת תשמישים וחזקת נזקין — ע״ע 
שעבודים. 

( 3 ) ח׳ כהנחה משפטית־עובדתית מצויה בכמה צורות: 

(א) הנחה משפטית בדבר המשך קיומו של מצב מסויים 
כל עוד לא הוכח שינויו — "העמד דבר על חזקתו" (נדה ב׳, 
ע״א). דוגמות: "בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד 
שיוודע לך במה נשחטה; נשחטה — בחזקת התר עומדת עד 
שיוודע לך במה נטרפה" (חול׳ ט׳, ע״א); "המביא גט והניחו 
(= השליח את הבעל) זקן או חללה — נותנר לה ( = השליח 
לאשה) בחזקת שהוא (- הבעל) קיים" (משנה גיט' ג׳, ג׳). 



265 


חזקה — חזקד! 


266 


ואין אנו חוששין שמא בינתיים מת הבעל ן כיו״ב — חזקת 
הגוף (כתו׳ ע״ה, ע״ב), חזקת בריא (קיד׳ ע״ט, ע״ב? ועוד), 
חזקת כשרות (ב״ב ל״א, ע״ב), ועוד. 

(ב) הנחה משפטית על קיומו של נוהג קבוע ומקובל 
או על מציאות פסיכולוגית מסויימת. דוגמות: "ח׳ שליח 
עושה שליחותו" (עיר׳ ל״א, ע״ב); "ח׳ אין אשה מעיזה פניה 
בפני בעלה" (יבמ׳ קט״ז, ע״א), ולבן נאמנת לומר לבעלה 
״גרשתני״; "ח׳ אין אדם פורע תוך זמנו" (ב״ב ה׳), ולכן אין 
הלווה נאמן לטעון שפרע את החוב תוך זמנו ? "ח׳ על חבר 
(ע״ע) שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן [מבחינת 
מעשרות]" (פסח׳ ט/ ע״א), ולכן חבר שמת והניח מגורה 
מלאה פירות — הרי הן בחזקת שהופרשו מהן מעשרות! "ח׳ 
שאין אדם חותם אלא אם כן ידוע לו על מה הוא חותם" 
(פסקי־דין של בתה״ד הרבניים האזוריים בישראל, א׳, 293 — 
295 , תשי״ד), ולפיכך אין הוא יכול לטעון שלא קרא את 
המיסמך שחתם עליו או לא הבין את תכנו; ועוד. 

(ג) הנחה משפטית, מתוך נסיבות מסויימות, על קיומו 
של מצב עובדתי מסויים; ח׳ כזו לפעמים כוחה יפה — ואפילו 
בדיני־נפשות—כאילו היתה הוכחה בעדים. דוגמות: "מלקין 
על הח" (על דבר שאנו מחזיקין כן. ואפילו אין עדות 
בדבר — רש״י), סוקלין ושורפין על הח"... מעשה באשה 
שבאה לירושלים ותינוק מורכב לה על כתפה והגדילתו 
(בחזקת בנה — רש״י), ובא עליה, והביאום לבית דין וסקלום" 
(קיד׳ פ׳, ע״א); כמו־כן נידונה — בנסיבות מסויימות — 
כאשת־איש אשה שהיתה מוחזקת אשתו של פלוני. אסמכתא 
לתקפותן של ח" אלו מובאת מ״מה שדנה תורה במקלל אביו 
שיומת, ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו? — אלא מח"׳ 
(חולין י׳, ע״א; רמב״ם, הלב׳ איסורי־ביאה, א׳, כ״א). 

א. גולאק, יסודי המשפט העברי, א/ 17-16 , 172-168 , זד, 
99 ־ 100 , 105 , 128-114 , תרפ״ג * הנ״ל, לחקר תולדות המשפט 
העברי בתקופת התלמוד, דיני קרקעות, 108-95 , תרפ״ט! 

ל. קראך, ח׳ רבה, תרפ״ז-תשכ״ג; צ. קרל, ההוכחות במש¬ 
פט העברי והתפתחותן (המשפט העברי, ד׳), תרצ״גז א, 
קרלין, חזקת שלש שנים בקרקע (סיני, כ״ב), תשכ״ב: י. ב. 
אפשטיין, מבואות לספרות האמוראים, 248-246 , תשכ״ב; 

א. י. אונטרמן, הגדרת כללי ח׳ לגבי טהרות (סיני, נ־׳ד), 
תשכ״ד; ז. ורהפטיג, הח׳ במשפט העברי, תשכ״ד: 

711 1 ( 10€ ז 80110 $ ■ 00 . א 11 נ 01.1 . 2 

1 * 0 , 310011 .!\ : 1846 , 474 ־ 434 ,״^ 7 ־"ז> 4 ר.מ* 0 נמ/^ 

י ת 1 ׳\\^ 1 . 1 ; 1890 , 16 -׳ 15 , 760/71 ^ 11 * 86 0/16 * 71171147/1 )] ' 1 /. 7 * 77 ) 77107 
. 21 ־ €1 ז \ . 1 .־ 111 ^) 201 ) * 860/71 ? 50/761 * 101171114 . 1 > 1 )^ 0511 $/€ 016 
. 11 1 ) 7 /€ .[ ; 1913 ,( XX^X י 1 ^ג 5€11 מ 1550 ז\ 5% ז £011 .מ 

מ 1 ע/־ 3 1/16 י 20£ ז 1:1€ .{ ; 1914 .( 1£ (11)1(1., XXX1 ז 5/12.17 ז 8 
. 1936 . 225-273 י 1 ,/ 11117 617/15/1 [ /ס * 17/1111017 * 171 

מנ. א. 


חזכןה (אנג' ז־ס/״סין, צרפ' 0€ חו: 8 לו 11 (}, גרמ ׳ 2 גוש 01 ?), 
במאתמאטיקה — העלאה לח׳ היא פעולת־חשבון, 
הנרשמת בצורת <**. משמעותה הראשונית — הכפלת 
המספר 3 בעצמו ל פעמים: 

(ל פעמים) 3 ■...■ ע • 3 ■ ס = ( 1 ) 

3 מספר ממשי (או מרוכב), ל מספר טבעי שונה מ 1 . 
3 נקרא בסיס הה׳, ל — מעריך־הח׳ (:!"סתסקצט). 
אם 1 =ל, נקבע: *י־ 1 ־ ( 2 ) 

מושג הח׳ הורחב ע״י ההגדרות דלקמן: 

1 = " 3 ( 3 ) 

3 מספר ממשי או מרוכב השונה מאפס. 


(4) 


3 מספר ממשי או מרוכב השונה מאפס, מ מספר מבעי. 


(׳ 5 ) 

(״ 5 ) 


111 
3 /ן 



1 

111 

3 


(5) 


— (׳ 5 ) ־ מספר ממשי אי־שלילי, מ! מספר טבעי גדול מ 1 ; 
(״ 5 ) 3 מספר ממשי שלילי, מספר טבעי אי־זוגי. גדול מ 1 . 



( 6 ) 


— 3 מספר ממשי, ״ מספרים טבעיים, "! גדול מ 1 ; אם 
3 שלילי, חייב להיות אי־זוגי. 


111 

3 

— התנאים כב( 6 ), אלא ש* שונה מס. 

1 ** 1 מ 1 [ לשם 3 ( 8 ) 

ם 0 1 

— 3 מספר ממשי, ■! מספר איראציונאלי, ן ף ן סידרת מספרים 
ראציונאליים, השואפת אל ז; אם מ שלילי, חייב 3 להיות 
שונה מאפס; אם 3 שלילי, חייבים המספרים בסידרה ף להיות 
שברים בעלי מכנים אי־זוגיים ומונים שלמים. הגבול ב( 8 ) 
קיים ואינו תלוי בבחירת הסידרה .ז. 

הטיפול החשבוני בה" מבוצע ע״פ החוקים הבאים: 


1. 

3 0 . ׳י 3 

״־*־׳ 1 ג = 

11. 

(3") 0 

י 0 <, 3 = 

111. 

(^) 0 

־ ל 3 0 = 



3 , נובעים מהם החוקים: 

.׳׳ 15 

!> 3 : י 3 1 


¥. 

'(ל : 3 ) 

״ל : 3 0 = 


הסיבה לבחירת ההגדרות ( 3 ) — ( 7 ) היא המגמה לשמור 
על חוקים אלה בכל המקרים המתוארים בהגדרות. הגדרה 
( 8 ) נבחרה בדי לשמור על רציפות הפונקציה * 3 = ^. אם 
1 < 3 , הפונקציה מונוט 1 גית־עולה; אם 1 > 3 , היא 
מונוטונית־יורדת: אם 1 :_= 3 , ערכה הוא 1 . קיים (ציור): 



הק 1 מוטאטיוויות, כלו׳: *יו ^'' 3 : 

לפיכך, אם 0 = ׳** ( 0 ^ל, 3 ), יש שתי פעולות שונות, 

שהן הפוכות להעלאה לח׳: הוצאת־השורש — ־ש״/ן = 3 , 
ופעולת־הליגריתמום — 0 ^ 10 = ל. 



267 חזקזז ־ 

בשדה המספרים המרובבים נוח להגדיר את פעולת־הח׳ 

על סמך פעולת־הלוגריתמום. אם 4 הוא ערך כלשהו של 
2 י) 10 6 , נגדיר 4 < 1 * 0 = *. זוהי פונקציה חד־ערכית שאינה 
מקבלת את הערך 0 , ואפשר לפתחה לסור״חזקות המתכנס 
בשביל כל %: 

נץ נ? 

•־- + [^+ן 2 ־+ 4 + 1 = 4 ( 6x1 

את הביטוי 84 נגדיר, לכל מספר מרוכב 4 ולכל מספר 
־ השונה מאפם: 

• 4 ) ( 6X1 ־= ( 9 ) 

הפונקציה 84 מקבלת מספר אינסופי של ערכים, פרט 
למקרה ש? ממשי וראציונלי. המובן של תקפותם של החוקים 
1 -/ו בהגדרה זו הוא—שכל ערך המתקבל באחד האגפים 
היא אחד הערכים של האגף השני. הערך העיקרי של 4 * 
מוגדר כאותו ערך של ( 6 8 * 10 4 ) 008 = ״' 6 (נוסחת אואח, 

וע״ע טור: לוגריתמוס: מספר: שרש. 

ב ^ א ו מ ט ר י ה המונח ח׳ משמש גמושג חזקת 
נקודה ביחס למעגל (או לכדור), שהיא מכפלת 
מרחקי הנקודה אל שתי נקודות על המעגל (הכדורי 
הנמצאות בקו ישר עם הנקודה הנתונה. ערכה של המכפלה 
אינו תלוי בבחירת הישר דרך הנקודה החותך את המעגל 
(הכדור). אם הנקודה נמצאת מחוץ למעגל (לכדור) — 
חזקתה ביחס למעגל (לכדור) שווה גם לריבוע קטע 
המשיק מן הנקודה אל המעגל (הכדור). 

. 0 ב 1958 ) 10 * 1 ! 0 ?*■ 

מ. מש. 

חזקיה בן אדזז, מלך־יהודה ( 715 [?]— 687 [?] לפסה״ג? 

בעיות הכרונולוגיה של מלכות ח׳ מסובכות ושנויות 
במחלוקת החוקרים), מן המובהקים בין מלכי בית־דוד. 
המקורות לתולדותיו ופעולותיו: מל״ב יח—כ, ישע׳ לו—לט, 
דהי״ב כט—לב, וכן כתובות סנחדיב (ע״ע) מלך־אשור. 

ח׳ הגיע למלכות בימי השפל הגדול ליהודה, שנגרם ע״י 
מדיניותו של אביו אחז (ע״ע): מבחינה מדינית — כניעה 
לאשור, מבחינה דתית — השלטת עבודה־זרה בארץ, ואפילו 
במקדש עצמו. ח׳ הוא שהחזיר את עטרת עבודת־ה׳ לישנה, 
והתיקונים שעשה — או התחיל בהם — היה להם ערך"קובע 
בתולדות הדת הישראלית, ועליו הכתוב מעיד: "בה' אלהי 
ישראל בטח, ואחריו לא היה כמהו בכל מלכי יהודה ואשר 
היו לפניו! וידבק בה׳, לא סר מאחריו, וישמר מצותיו אשר 
צוה ה׳ את משה". ח׳ ביער שרידי עבודה־זרה מעדי יהודה, 
הסיר את האשדים והמצבות וכו', טיהר את המקדש והעמיד 
את הכהנים ואת הלוויים על עבודתם! מכאן הוחל במימוש 
צו התורה בדבר ייחוד העבודה במקדש ובקביעת קדושתה 
הבלעדית של ירושלים. ח׳ קרא את כל העם לעבודת־ה׳ 
בירושלים, ולפי הידיעות שבדהי״ב נתפשטו תיקוניו גם 


חזקיד! 268 

מחוץ לגבול יהודה ("בארץ אפרים ומנשה ועד זבלון", ועד 
אשר בצפון), אע״פ שנרמז ששם עמדו להם גם מתנגדים 
(דהי״ב ל, י). המלך הזמין את שרידי עשרת־השבטים לעשות 
את הפסח (שנדחה לאייר) בירושלים בהתאם למצוות 
התורה, ו״אנשים מאשר ומנשה ומזבלוך — או "מאפרים 
ומנשה יששכר וזבלון״ — אף נשמעו לקריאתו- והפסח 
נעשה בעם רב ובחגיגיות רבה וב״שמחה גדולה בירושלים, 
כי מימי שלמה בן דויד מלך ישראל לא כזאת בירושלים" 
(אמנם מאורע גדול זה לא נזכר בס׳ מלכים, ולכן יש משערים 
שמחבר דה״י ייחם כאן את מפעלו של יאשיהו לח׳). — 
לתיקונים בעבודחדה׳ מטעם ח׳ היתה, כנראה, צמודה פעולה 
חינוכית־ספרותית דתית. בפקודת ח׳ נאספו משלי שלמה — 
או לפחות חלק מהם — וצורפו עם אספים אחרים לספר אחד 
(משלי כה, א), וקרוב שגם פעולות ספרותיות אחרות מעין 
זו — כגון איסוף קבצים בס׳ תהלים — נעשו אז! בתלמוד 
(ב״ב ט״ו, ע״א) נשתמרה מסורת, ש״ח' וסיעתו כתבו ישעיה, 
משלי, שיר־השירים וקהלת". מברייתא זו ומן המסופר במקרא 
משתמע, שקיים היה קשר הדוק בין ח׳ ובין ישעיהו, וניכר 
שרוחו ונבואתו של זה האחרון הדריכו את המלך במעשהו 
הדתי: ייתכן, שאף משהו מן החזונות והייעודים המשיחיים 
שבנבואת ישעיהו קשור באישיותו של ח׳ (ר׳ להלן). 

בד בבד עם התקומה הדתית הלכה התקומה המדינית של 
יהודה בהנהגת ח׳ — "וימרד במלך־אשור ולא עבדו"! 
יהודה ושכנותיה נצטרפו לברית נגד אשור. סנחריב״עלה 
לדכא את המרד ( 703 ), כבש תחילה את ערי־החוף ישל 
סוריה וא״י, הביס את הצבא המצרי שבא לעזרת בעלי- 
הברית, כבש אח״כ את רוב ערי־יהודה ושם מצור על 
ירושלים! ח׳ נכנע ושילם קנס כבד. מאורעות אלה מסו¬ 
פרים הן במקורות המקראיים והן במקורות האשוריים! 
המשכם נרשם במקרא בלבד, ואילו הכתובות האשוריות 
מתעלמות ממנו. דומה, שלאחר שחזר סנחריב לארצו מחמת 
המלחמות שנתחדשו במזרח ( 691 ), השתמש ח׳ בהזדמנות 
זה "הכה את פלשתים עד עזה" (מל״ב יח׳ ח) וחזר והת¬ 
מרד במלך־אשור בעזרת מצרים. סנחריב תפס גם הפעם 
את ערי־החוף, שלח חיל לצור על ירושלים ודרש את כניעתה 
המוחלטת. ישעיהו עודד את ח׳ להתנגדות תוך אמונה ובטחון 
בתשועת זד. במחנה אשור פרצה מגפה (שהדה נשתמר גם 
אצל הרודוטוס [ב׳, 191 ]), וסנחריב היה אנוס לחזור ( 689 ?). 
סיום מופלא זה נחשב לנס, שלו נודע אח״כ ערך רב בנבואה 
ובזכרונות ההיסטוריים! הוא קושט הרבה באגדה המאוחרת 
(ר׳ להא). 

כנראה, בעקבות נצחון זה, באה משלחת מאת מראדך־ 

3 לאדן מלך־בבל, אויבו המובהק של סנחריב, אל ח׳'לכרות 
עמו ברית (אך יש סבורים שעניין זה קדם למפלת סנחריב). 

זו 

ברית זו היתה למורת־רוחו של ישעיהו — אולי משום שראה 
בה פניה מחודשת אל עולם הגויים —, והוא הוכיח את ח׳ 
קשות על מעשהו זה. יש גם סימנים אחרים לכך, שבסוף 
ימיהם נתרחקו המלך והנביא זה מזה — האגדה המאוחרת 
מפרשת דבר זה (בר׳ י׳, ע״א) —, ובדהי״ב (לב, כה) יש 
אף רמז של גינוי של ח׳ הזקן. — מזמור של תחנוני חולה 
אנוש ושל הודיה על החלמתו, בסיגגון מזמורי תהילים, מיוחם 
לח׳ ״בחלתו ויחי מדוליו״ (ישע׳ לח, ט—כ). — על מפעלי- 
הבניה של ח׳ ע״ע ירושלים! ש ליח. 

בתודעה הדתית וההיסטורית של ישראל נשתמרה דמות 



269 

מזהירה של ח/ והיא נתגדלד, הרבה באגדה התלמודית. ח' 
נחשב כאן צדיק גמור, עוסק בתורה, מחקן תקנות (שבחלקן, 
אמנם, "לא הודו לו" עליהן [בר׳ י׳, ע״ב]) ו״מחזיק את 
ישראל לאביהם שבשמים". בכוחו היו הכל לומדים בבית־ 
מדרש, עד שלא נמצא בימיו עכדהארץ בישראל! לפיכך 
כשמת הניחו ספר־תורה על מטתו ואמרו; קיים זה מה שכתוב 
בזה! בזכות צדקתו נעשו לו נסים, וה׳ גופו, כביכול, נלחם 
לו בסנחדיב (בר׳ שם! ב״ק ט״ז—י״ז< סנה׳ צ״ד—צ״ו! 
שהש״ר, א', ד'! איכ״ר פתיח׳). ח׳ מוזכר — במפורש או 
בדרך־רמז — בהקשרים משיחיים (סנה׳ שם! שם צ״ט 
ע״א! דברי ר׳ יוחנן בן זכאי בשעת פטירתו [בר׳ כ״ח, 
ע״ב]). — חז״ל דנו הרבה בטיב הפסח הנדחה שעשה ח׳ — 
אם עיבר את השנח או דחה את הפסח משום צרכי ציבור 
(תוסם׳ פס׳ ח/ ד׳! שם סנה׳ ב׳, י׳; ירו׳ גדר׳ ו׳, ח׳). 

ש. ליברמן, הפסח שעשה חזקיהו לשיטת הירושלמי (סיני, 

ססר יובל), תשי״ה! ,ז 117071, 1 !£)! 4 . 1701 ,ונ) 1£1 >ז. 11 

; 1939 , 177-187 ״ 111 ( .? .׳% ; 1925 , 1 ) 372 

,. 111 ; 1953 ,( 130 , 136.8011 ) 1 ( 707 ( 11 /^ 1 ■ 1 ׳- 0 ) 7 \, ,. 1 ) 1 

; 1956 ,( 141 ,. 111 ( 11 ) . 710 71$ ( 115 ( 10/170 <'[$ 1 ( 0 11 /^ 10 ¥1171/177 
׳.)(■)־״/) 77 ■) 71 ׳. / 0 775 ( 711 ( 11 א 1517710115 [^■ *((יד ,'.)| 11£ |'ד .א . 11 

,;! 510100 .( ; 1951 , 148-157 , 136-140 , 104-110 
,ץ 16 ׳\\ 0 .מ . 14 . 4 \ ; 1952 , ¥75107717711 014 1/17 1 ( 1 77115017771 [ 
18 )ת 13 ץא 111 ( 0 ( . 131111 ) ¥7177111011 0714 07771 ( ¥7 5 ' 10/1 ^ 1-1707 

. 1961/2 ,( 44 ,.ז< 1.11 
י. מ. ג. 

חזקיה (.יחןקידיס בן דור (אמצע המאה ה 11 ), ראש־ 
הגולה (ע״ע) מ 1020 בקירוב! לאחר מותו של רב 
האי (ע״ע) איחד בידו גם את משרת גאון ישיבת פומבדיתא 
שבבגדאד, וב 1058 עדיין מילא שני תפקידים אלה. ח׳ היה 
גדול בתורה ומכובד בדורו ולדורות, עמד בקשרים הדוקים 
עם התפוצות ועם העשירים והנגידים שבהן! נשתמרו שו״ת 
הלכיוח ממנו. מסורת — שיש לראותה בהיסטורית — מו¬ 
דיעה, שהוא ובניו הואשמו ע״י השלטונות, עונו והוצאו להו¬ 
רג, ועמהם בטלה הישיבה, אולם אחד מבניו, דוד, נותר 
בחיים, וכנראה שימש כראש־גולה אחרי אביו. 

סדר הקבלה לראב״ד (מהד׳ נויבאואר ו״ח<ח( 0 .׳* 0 ( . 1 ג> 14 
67 , 1 ]), 1887 ; י. מאנן, משרת ראש־הגולה בבבל והסתע¬ 
פותה בסוף תקופת הגאונים (ס׳ זכרון לש, א. פתננסקי), 
תרפ״ז. 

חזקןה בן מנזח (אמצע המאה ד. 13 , כנראה בצרפת), מפרש 
התורה מאסכולת רש״י. יש סבורים, שאביו היה 
ר׳ מנוח מבז־רש, ומשערים — על סמך קטע בחרוזי הפתיחה 
לחיבורו שליח' — שר' מנוח עונה על קידוש־השם בשעת 
גזירת שמד. ח׳ חיבר פירוש על התורה ועל רש״י הנודע 
בשם "חזקוני" (או: חזקוני) [על שמו או בעקבות בקשתו 
מאת קוראי ספרו שיחזיקוהו ויתמכו בו]! נדפס בראשונה 
בתוך החומש, ויניציאה 1524 , ובנפרד בקרימוגה 1559 . 
בספרו הוא מסתמך בעיקר על מדרשי הלכה ואגדה ופירושי 
דש״י, ומביא גם פירושים שונים מעוד "עשרים ספרים", 
ביניהם — פירושי הרשב״ם ור׳ יוסף בכור ש 1 ר. בפירושיו 
נזכרים גם מדרשים רבים, שמקורם אבד מאתנו והוא מקור 
יחיד להם! וכן מובאות בו מלים בלעז צרפתי. 

רחי״ד אזולאי, שם הגדולים (בערכו)! י. היילפדין, סדר 
הדודות (בערכו), תרל״ז; ה. מיכל, אור החיים, 374 , תרנ״א! 

י. גוסמן, מדרשים שנאבדו("ניר דוד" לכבוד הרב דוד סי- 
מונסן, 48-44 ), תרפ״ב ! ח. מ. הכהן ברבר, תקונים והערות 
לס , חזקוני (מקראות גדולות, אוצר פירושים, כרך־תוס־ 
פות, י״ד-ב״ז), 1950 * . 114 [ 017 ,£ו 1 :) 5 תנ 1 ז\\ , 6 — 'ז 0 זת 1 '< 9 . 8 
,: 21107 ״ 1 ; 1894 , 332 , 11 , 0710111 .¥ . 4 511111151 ( 711 5€11 1011:701117 


270 

. 4 < ; 1919 3 ,( 1845 ) , 91-92 ,■מ .}) 2.117 

. 1933 , 44 , 11 ,€ז 0111 ז 11€ ^ 1 .׳ £10 [ /ס ^ 111510 

חזקיה הגלילי (אמצע המאה ה 1 לפסה״נ), לוחם־חירות 
יהודי בראשית השלטון הרומי בא״י, מתומכי בית־ 

חשמונאי. הידיעות עליו באות לנו מיוסף בן מתתיהו (קדמ׳ 
י״ד, ט', ב׳! מלח׳ א/ י׳), שלקחן, כפי הנראה, מתוך חיבורו 
של ניקולאום הדמשקאי, וספק הוא אם הן נותנות תמונה 
אמיתית של אישיותו. יוסף קורא לח׳ ״ארכיליסטיס״ — 
שהוא כינוי־גנאי בכתביו ללוחמי חירות ישראל נגד הרומ¬ 
אים וגרוריהם. ח׳ עמד בראש גדוד של לוחמים בגליל, 
שניהל מלחמודגריליה עקשנית בתומכי השלטון הרומי מבין 
היהודים מסיעתם של אנמיפטרום (ע״ע) ובניו, ותקף גם 
את ערי הנכרים בגבול סוריה, לפלישותיו שם קץ הורדוס 
הצעיר, שנתמנה באותו זמן ( 47 ) למושל הגליל; הוא תפס 
את ח׳ וחבריו והוציאם להורג בלא דין ומשפט. בגלל מעשה 
זה נתבע הורדוס לדין בפני הסנהדרין בירושלים, אולם 
נחלץ מעונש במסיבות, שעליהן יש ידיעות סותרות במקו¬ 
רות (ע״ע א״י, עמ׳ 356 ! הורדוס, עמ׳ 929 — 930 ). — בנו 
של ח׳, יהודה, ונכדיו שמעון ויעקב המשיכו במאבקו ומתו 
גם הם כלוחמי החירות. גם מנחם ואלעזר בן יאיר (ע״ע) 
הסיקריים בימי מלהמת-החורבן היו בני־משפחתו. 

ד 

חזקת״ה^וב (או חרם-הישוב), תקנה שהונהגה בקצת 
קהילות יהודיות ביה״ב — להטיל איסור על 
התיישבותם של יהודים זרים במקום ולענוש בחרם את 
העוברים על כך. 

היחס השלילי כלפי מתיישבים חדשים גבע בעיקר מצימצום 
מקורות־הפרנסה — מזה, ומן הדאגה מפני סיבוכים עם 
השררה — מזה, אולם גם מגישה פארטיקולאריסטית, שהיתה 
מורגשת החל מן המאה ה 11 בקהילות אשכנז, צפון־צרפת, 
אנגליה ולאחר־מכן גם באלו של איטליה ופולניה. לא בכל 
מקום הגבילו כניסת יהודים זרים במידה שווה, ואעפ״כ 
הוציאו מתחולת החרם תלמידי־חכמים, פליטי קהילות אחרות, 
בעלי־הון וסיטונאים. חלק מהרבנים אף התנגדו לכל שיטת 
החרם, בהסתמכם על הוראתו של רבנו תם, ש״לא הנהיגו 
חה״י אלא בשביל אלמים ומוסרים ושאינם רוצים לפנ 1 ת 
לתקנת הקהל ושאינם רוצים לפרוע עמהם מם, אבל על 
אחרים אין חרם". בקהילות ספרד לא הגבילו כלל בואם של 
מהגרים, ובשל כך לא הוכנסו דיני חה״י בספרי הפוסקים — 
הרמב״ם, ר׳ יעקב בעל הטורים ור׳ יוסף קארו בעל השולחן 
ערוך. 

חה״י היתר. חידוש בהלכה, ועל כן לא נתקבלה אוטומאטית 
בכל מקום, והיה צורך לחזקה ע״י הטלת חרם, אמנם הגבלות 
על הפעילות הכלכלית של זרים נידונות כבר בתלמוד (ב״ב 
כ״א, ע״ב), והן נתפרשו ע״י ר׳ גרשום ורש״י לפי תנאי 
זמנם. אך המניע לאיסור הכולל על חהתיישבות מבחוץ, אף 
ללא התחרות כלכלית, נעוץ במציאות היסטורית של אותה 
תקופה. זכויות הקהילות והיהודים כבודדים היו מוגדרות 
עפ״ר בפריווילגיות מאת אדוני העיר או הארץ, והשגת 
פריווילגיה כזאת עלתה ליהודים בדמים ובשתדלנות; הוותי¬ 
קים לא ראו בעין יפה שזרים שלא טרחו ייהנו אח״כ מעמלם. 
גם השלטון לא היה מעוניין, בדרך־כלל, שיתרבה מספר 
היהודים יתר על המידה. שיטת חה״י התאימה למשטר 
המדיני והכלכלי הנוקשה של יה״ב, שקבע את מעמדו של 


חזלךה — חזקת־הישוכ 


271 


חזקח׳־הישוב — חטא 


272 


כל אדם לפי מוצאו וחזקתה ובמובן זה קיים דמיון בי? חה״י 
ובין הגבלות שהטילו הגילדות (ע״ע) על סוחלים ובעלי־ 
מלאכה מבחוץ. 

מתוך האיסור על הזרים בוצר מושג של זכות הקנויה 
לבני־המקום, היא "חזקת־הישוב" (וע״ע חזקה). אדם קובה 
חזקה זאת, לאחר שישב במקום ללא עוררין במשך שבה או 
שלוש שנים, או אם ירש זכות זו מאביו, או אם נשא אשה 
בעלת חזקה. אפשר היה גם לקנות זכות זו או לקבלה ע״פ 
רשות הקהל. לעומת זה איבד את חה״י מי שעזב את המקום 
למשך שלוש שנים, או אפילו למשך שבה, בכוונה של הגירה. 

עם גידול הקף הקהילות והתרחבות האפשרויות הכלכליות 
של היהודים הלכו ונעלמו מושגים אלה החל מן המאה ה 18 , 

■ד ■י 

א. גולאק, אוצר השטרות, 352 , תרפ״ו; י. בער, היסודות 

וההתחלות של ארגון הקהילה היהודית ביזז״ב (ציון, ט״ו, 

36 ), תש" , ; . 5 ; 1945 ,? 115/1111 (ץ 113 1 <ז 5 ז 1-15 "! 

,( 426-431 ,^^'י\ XXX ,א?)() ? 11511141 ( 1111 : 1/11 ,ח 2€1111 

8.555 ; 1956 , 221-229 ,. 1,314 !/ 151415 , 12 !׳מ £361110 .ן .[ ; 1947 

,/י 1 , 51415 ( ' 1/11 / 0 1 ( 05 ) 1-115 8 . 5/11510115 35111 50031 1 , ,מסזגו! 

19575 , 68-69 ,¥ ; 185 , 71 
ז, פ. 

הזרת ( 1103 מש 1 > 1 ע 0 31-011113 ?), מחלה מדבקת, שמהותה — 
תהליך דלקתי של בלוטות־הרוק הגדולות של הפה — 

בלוטת מצד־האוזן, תת־הלשון ותת־הלסת. מחוללה — נגיף 
בלתי־ידוע; המחלה מעברת ע״י טיסות־רוק מן הפה. זמן- 
הדגירה הוא 14 — 18 יום ז כושר־הדבקה קיים כבר כמה ימים 
לפני התגלות סימני המחלה. דלקת הבלוטות מתבטאת 
בנפיחותן, המלווה כאבים חזקים, בחילה, ולפעמים גם שיל־ 
שול; תופעה אופיינית היא התרוממות אפרכסת־האוזן 
בעקבות דלקת בלוטת מצד־האוזן ומילוי הזווית שבין האוזן 
והלסת. החום — שהוא לפעמים לא־גבוה — נמשך 4 — 6 
ימים. עם שוך הנפיחות פוסק גם כושר־ההדבקה. בעקבות 
המחלה שחלפה בוצר מצב של חיסון לכל ימי החיים. 

הח' מופיעה לפעמים בצורת התפרצויות מגפתיות. היא 
פוגעת עפ״ר בילדים בגיל 2 — 6 שנים! בין תינוקות היא 
נדירה. מסיבוכיה (שהם נדירים בדרך־כלל): דלקת הלבלב, 
הגורמת מיהושי־בטן! דלקת־המוח! בגברים שמעל לגיל 
הבגרות—דלקת האשכים, ובנשים (לעיתים רחוקות מאד)— 
דלקת השחלה. דלקות אלו של בלוטות־המין עשויות לגרור 
עקרות; לפיכך נוהגים שלא למנוע ילדים מלהידבק בח׳ 
מילדים חולים, כדי לחסבם בפגי מחלה זו לעתיד. 

הסיכויים להחלמה שלמה ממחלת־הזד (וכן מדלקת־המוח 
הנדירה שבעקבותיה) הם טובים, ובדרך־כלל אין צורך 
בטיפול ריפויי. 

ח?£א, מושג דתי־מוסרי בעל משמעויות רבות. — תודעת 
הוד במשמעותה הדתית נובעת מהפרת אשמה 
כלפי כוחות עליונים, אלים או רוחות, לובשת צורות שונות 
ומזדווגת בתחומים אחרים של הדת. במקרה שגם ח" כלפי 
הזולת אסורים מבחינה דתית, נודעת למושג הח׳ השיבות 
גם מבחינה חברתית. בחברות שונות נקבע מה הוא חח׳ ומה 
חומרתו — הן לפי קנה־המידה של הדת השוררת בתוך אותה 
חברה, והן לפי אופי החברה עצמה. יש חברות שבהן אין 
מבדילים בין ח" שבתחום המוסר לבין העבירות בתחום 
הפולחני, אך עפ״ר קשור מושג חוד בפגיעה במצוות הדת 
המפורשות. יסוד האמונה בה' הוא, בדרך־כלל, בהשקפה, 
שהחוטא יבוא על ענשו בידי הכוחות האלוהיים, אולם גם 


מ 1 םדות־הדת נוהגים לפתח מצידם שיטת ענשים לחוטאים. 
חומרת מושג הח' מתבטאת גם בכך, שלדעת המאמינים 
עשוי ח , חמור של הפרט או של קבוצודאנשים לגרור אתריו 
עונש בידי שמים לכל החברה כולה — וזה אף במקרה 
שהחוטא חטא בשגגה (וע״ע אוידיפוס). בתקופה המודרנית, 
שבה נחלש כוחה של הדת׳ ניסו הוגי־דעות לקיים את מושג 
הוד כמושג חילונייגרידא — כפגיעה בחוקי־המוסר. 

, 1:1500 ־ 111 ־ 1 .£ .( ; 1920 , £1/11 / 0 1 ??? 071 ז 7 ' 7/16 , 1£0 >ז 0 . 1 5 

- 17761 ? 1/1 /){ 617 $}! 6 ?? 0 ? 7/1 ..מ .£ ; 1927 ,* 7711 ? 1 /' 7 

. 1950 , 11 ) 1.1071 

הה , בנצרות. הנצרות ירשה את תפיסת החשיבות 
הדתית של הח׳ מן היהדות׳ אולם שינתה אותה ע״פ דרכה 
ע״י פיתוח רעיון החטא הקדמון(ע״ע) — חטאו של אדם 
הראשון, שהוא דבק באנושות ולא כופר אלא ע״י מותו של 
ישו: להלכה זוהי כפרה על האנושות כולה, למעשה — רק 
למאמינים בישו ובפעולה הגואלת של מותו. משום כך 
מתייחסת תודעת הוד בנצרות לטבע החוטא של האדם בכלל 
יותר מלמעשים או למחדלים פרטיים. מאוגוסטיגום (ע״ע) 
ואילך עוסקת ההגות הדתית בנצרות בבעיה — שקיבלה 
תוקף חדש בחוגי הרפורמאציה במאה ה 16 —, אם הטבע 
החוטא של האדם נקבע כבר ע״י גזירת האל עם בריאת 
העולם, או שמא לא נגזרה הגזירה אלא בעקבות חח׳ הקדמון 
של אדם הראשון (ע״ע גזרה קדומה). — כבר מראשית 
הנצרות נתקבלה בה הדעה, שהטבילה מטהרת את הטובל 
מחטאיו (מעשי־ד,שליחים ב/ ל״ח! כ״ב, ט״ז). 

בנצרות מאמינים, שהחוטאים נענשים בגיהנם, ואילו 
הצדיקים זוכים לחיי־עולם בגדעדן; לפי השקפת הכגסיה 
הקאתולית — דינם של אלה שלא חטאו ח" חמורים הוא 
במצרף ( 1 סס 1 ז 0 :זג 8 -!ג 1 ק) — מקום של עונש זמני. באמונה 
זו היתד, קשורה יראת־הח' בנצרות של יה״ב וראשית התקופה 
החדשה. מכאן חשיבות הודוי (ע״ע) לפני כומר קאחולי, 
שמוחזק מוסמך למחול ח׳ ברשות השמים. כמו־כן התפתחה 
בנצרות התפיסה, שאפשר להינצל מקצת הענשים על ח" ע״י 

גז־ 

תפילות, מעשי־סיגופין, גמילות־חסדים ומתנוודצדקד, לכנסיה 
(ע״ע תשובה). דעת הכנסיה הקאתולית היא, שהעונש בידי 
שמים אינו מתבטל כליל עם מחילת הוד ע״י האל, משום 
שהצדק האלוהי דורש עונש על כל עבירה. על סמך 
רמז בברית החדשה (איגרת יוחנן א/ א/ ט״ז) פיתחה 
ד,כנסיה הקאתולית תורה, המבדילה בין "ח" הגוררים מיתה" 

( 13113 ־ 1001 €0031:3 ק) ובין "ח" נמחלים" ( €013113 '\ ט 6003 ק): 

הראשונים — ח" חמורים, שדינם עונש נצחי בגיהנם, כיוון 
שבוצעו מתוך הכרעת הרצון ומתוך הידיעה הברורה של 
האשמה שבהם; האחרונים — ח" קלים, שאינם נוטלים 
לחלוטין את חסד האל מנפש החוטא. חלוקה זו חזרה ואושרה 
בוועידת־הכנסיה בטדנטו ב 1547 . לותר (ע״ע) שלל אותה. 

. 11 .£ ; 1877 , 8171 01 01171716 ( 7 { 17 ) 0/171111 ) 7/1 , 11110011 * 1 ״ • 1 

? 7/1 , 8172, 1912; 11. 5. >10x00 /ס !??? 0071 7/7€ ,*מ^ממס! 

. 1922 , 8/11 !ס ? 0617171 ( 1 

ד. פ. 

חח׳ באיסלאם. בקרב מורי־הדת והחכמים באיסלאם 
קיימים חילוקי־דעות רבים, ואף סתירות, בתפיסת מהות חח", 
דירוג חומרתם, מידת אחריותו של החוטא — לפי מה שפעל 
ע״פ גזרה או מתוך בחירה חפשית, במזיד או בשגגה —, 
וכן בתפיסת היחס בין ד,ח׳ והאמונה, יחסו של האל אל 
החוטא והעונש הצפוי לחוטא. 



273 


חטא 


274 


האיסלאם מבדיל, בדרך־כלל, בין עבירות חמורות (ח" 
גדולים [כבאאר]) ועבירות קלות (ח" קטנים [צגאאר]). 
על הסוג הראשון נמנים: עבודדדזרה, כישוף, רצח, ז מעילה 
בנכסי-יתום, נשך, עריקה מן המערכה, אונם אשה מוסלמית 
נשואה; ויש אומרים — אף פגיעה בכבוד האל והקוראן 
וסיוע לאחת העבירות החמורות. אחרים מוסיפים עליהן: 
הוצאת־שם־רע על אשה נשואה, שתיית משקאות משכרים, 
ניאוף, גניבה, אי־ציות להורים, עדות־שקר, ייאוש מרחמי 
האל, בטחון־־שווא של האדם בעצמו! שוב אחרים מגדירים כח׳ 
גדול כל עבירה שממנה מזהיר הקוראן תוך הזכרת גיהנום או 
קללת האל, חמתו וענשו. החכמים מסכימים, שההתמדה בכל 
ח , שהוא הופכת אותו׳ לעבירה חמורה. — כה" קטנים מוגדרים 
אותם שאפשר לכפר עליהם ע״י קיום מצוות־היסוד (תפילה, 
צום וכיו״ב), אך בדבר מהותם חלוקות הדעות. — הצופים 
(ע״ע) נטו לראות את האדם כחוטא מטבע בריאתו, ולמנות 
עם העבירות החמורות מידות אנושיות כלליות. כגון גאווה, 
רדיפת כבוד ושררה ונכסי עוה״ז, קנאה, מרמה, תאוות־ 
בשרים, כעסנות וכד/ 

אשר ליחסו של האל אל החוטא — נוטה האורתודוכסיה 
להישען על פסוקי הקוראן המרובים המדגישים את סלחנותו 
של האל, ואילו כיתות הח׳אדג׳יים (ע״ע) והמעתזלה (ע״ע) 
מחמירות וגורסות עונש גיהנום לנצח לבע'לי' ח" גדולים; 
הח׳ארג׳יים אף רואים בהם כופרים. 

י. גולדציהר, הרצאות על האיסלאם, 75 ׳ תשי״א; 

,(^״ 51 ג 0 /ע .[ . 71 ) ,() 011 צ 5011 . 1 ) ' 10 ו>! 10 : 2 , 11 , 1-1 

. 1927 

ם. שג. 

ה ח׳ ביהדות. השמות: חטא, חטאה, חטאת, הם ונר- 
דפיהם (כגון עוון, פשע, אשמה) — כולם אומרים מעשה 
עבירה על מצווה וגזירה או חסרון בשמירתה: עבירה על 
רצונה של רשות עליונה המצווה והשופטת, שאדם חייב 
בכבודה ובביטול רצונו מפני רצונה; רשות זו היא אלוהי 
ישראל׳ מלך העולם, מחוקקו ושופטו. הוויה עליונה זו היא 
הרשות המצווה הקוסמית והאוניוורסאלית, הדנה את הכל 
בלא משוא־פנים, בצדק ובחסד ובאמת, בבינה שאץ לה גבול 
וביכולת שאין לה קץ, והכל חייבים בכבודה, ובפניה האדם 
אחראי לכל דרכיו ומעשיו שבלב ושבפועל, ואין אדם חוטא 
אלא לה לבדה (תהלים נא, ו), ואין מהותו של הח׳ אלא 
המרי בה׳ (שמ״א טו, כג). לפיכך, אם אין במעשה — 
האסור ע״פ דין — תכונה של מרי בה/ והוא בעשה מתוך 
כוונה רצויה, פעמים ניטל ממנו אופי הח/ מקצתו או בולו, 
ופעמים הופך אפילו למעשה נאות. זוהי, כנראה, משמעות 
המאמר הנועז: "גדולה עבירה לשמה ממצור, (או "כמצוה") 
שלא לשמה״ (נז׳ כ״ג, ע״ב), — יש בין בני־אדם מדרגות 
ביראה ובחכמה ובדעת אלוהים ורצונו, והגדול במעלות אלו 
חייב להורות את הדרך לקטנים ממנו, והללו חייבים לקבל 
ממנו, לכבד את הוראתו ולעשות את מצוותו — והם כלל 
רשויות ההוראה וההנהגה למעלותיהן, שמרותן מוטלת על 
האדם, והחוטא להן כחוטא לה/ הרשות הקרובה לאדם בגופו 
ובזמנו הם אביו ואמו, שגדולה מצוות כיבודם ומצוות הציות 
להם. למעלה ממנה — רשות הרב, שאינו יולדו של אדם 
בגופו אלא ברוחו, שמעוררו לחיי דעה ומלמדו את ההליכה 
בדרך ה/ למעלה ממנה — רשות האבות והנביאים והחכמים 
שקמו לעולם ולישראל׳ שהללו זכו לעמוד בסיד ה/ והוא נתן 


בפיהם את דברו להגיד לאדם את רצונו ודרכו, וסמכותם 
הועברה לתלמידיהם — חכמי־התורה ומורי־ההוראה בישראל 
בכל הדורות. על כן הממרה את פי הנביא כעובר רצון אלוהים, 
וכן הממרה את פי השופט הגדול שבדורו ואת ההוראה 
היוצאת מבית-הדין הגדול שלפני אלוהים. אין אדם בארץ 
יכול להינצל מכוח עצמו מן הח׳ ולא לתקנו, אלא אם כן הוא 
מקבל עליו את עולן של רשויוודשל־מטה, שהטילה עליו 
רשות־של־מעלה. נמצא, שאע״ם שאין הנפש חוטאת באמת 
אלא לאלוהי־עולם לבדו, ונבצר מן האדם ליתן בעבירה 
שיעורים של קל וחומר במידת אמתה בדין של מעלה, — הרי 
מטבע הדברים שלא כל העבירות שוות בעיני האדם ובדיני 
אדם; שכיוון שהושמו הרשויות האמצעיות בין האדם ובין 
אלוהיו להוראה ולדין, על-כרחן קמו מחיצות שבראיה והב¬ 
חנה בין עבירה לעבירה וניתנו ידיים לחילוקים של קל 
וח 1 מר לפי המעשה והעושה ולפי העניין והערך. מבחינה זו 
מבדילים בין עבירות על "דאורייתא" ובין עבירות על "דר¬ 
בנן" — שהאחרונות ענשן פחות. 

חמורה עבירה שיש עמה עשיה־בפועל מעבירה שאין עמה 
עשיה: זו עבירה על לאו וזו על מצוות-עשה (ע״ע מצוות). 
העבירות שמן הסוג הראשון הן השכיחות והקשות מצד 
המעשה, וחומר שבהן ניכר גם בדינן, שרובן גוררות קנסות 
שבגוף (מלקות וכרת ומיתת-ביודדין) ובממון או קרבנות־ 
כפרה. כיוצא בו, עבירה על "לאו שאין בו מעשה" ענשה פחות. 

למטה מחלוקה זו לעבירות על איסורים ועבירות על 
ציוויים — מידת-ערכה של החלוקה לעבירות שבין אדם 
למקום ועבירות שבין אדם לחברו, שפעמים היא באה בהלכה 
(משנ' יומא ח/ ט׳). שהרי באמת אין בדת אלא עבירות שבין 
אדם למקום, ואף כל דין אמת וצדק בדברים שבין אדם 
לחברו — ביודדין של מעלה ערב לו (דב׳ א, יז; ירט׳ ט, 
כג); ואף כאן, אפילו תיקן העבריין את המעוות עד כמה 
שידו מגעת (השבת הגזלה, פיוס העשוק ופד׳), אין כפרתו 
שלמה עד שתיקן גם נפשו בינו לבין קונו ושב בכל לבו 
וקיבל על עצמו שלא יחזור לסדרו(רמב״ם, הל׳ תשובה א׳, א׳). 
לפיכך דומה, שההבחנה בין עבירות שבין אדם למקום 
לעבירות שבין אדם לחברו אינה עיקר מצד מהותו של 
מעשה הח/ אף מצד חומר הדין (העונש) אין כללן של 
עבירות שבץ אדם למקום קשות מעבירות שבין אדם לחברו, 
שכן כמעט שקולות הן אלו כנגד אלו במיתות בית־דין; 
וכן לא הטילה תורה מיתת בית־דין על שפיכות דמים, אלא 
מפני הטעם ״כי בצלם אלהים עשה את האדם״(ברא׳ ט, ו) — 
שהוא טעם ״תאולוגי״ ולא ״הומאני״ —, כיוון שעבירה ז 1 
היא פגיעה בכבוד שמים ולא בכבוד האדם, שאין כבוד 
לאדם אלא זה שחלק לו יוצרו בבריאתו (תהלים ח, ו). 
ובאמת — אין אהבת האדם מתפרנסת בגבולות דת ישראל 
מעצמה, אלא מכבוד שמים (ויק׳ יט, יז—יח; אבות ג׳, י״ד); 
כל׳: אין אהבח־בריות של אמת ועשיית צדקה ומשפט• מת¬ 
קיימים אלא ביד מי שהוא אוהב המקום וירא-חטא, ואין 
האדם אהוב באמת ואין כבודו מובטח לו אלא במקום שיש 
ידאת־אלוהים (ברא׳ יח, יט; כ, יא). אף וידוי של יוה״כ 
אינו מכיר אלא ח" שחטא האדם לפני ה׳ וכולל בכך כל 
עדל שעשה אדם לחברו. לעניין המיבחן העליון של האמונה 
והאהבה (מסירות־נפש׳ קידוש־השם) נקבע, שבזמנים כתקנם 
אין בגדר "ייהרג ואל יעבור" אלא שלוש עבירות בלבד: 
עבודה־זרה, גילוי-עריות ושפיכות־דמים — שלשתן מן האי־ 



275 


חטא 


276 


סורים שבמיתות בית־דין, ולא נמצאה בכללן עבירה על 
מצוות־עשה (גם בשלוש אלה׳ אם עבר ולא נהרג — אינו 
נענש). גם כאן הושוו ח׳ האדם למקום וח׳ האדם לחברו׳ 
ואין ביניהם אלא חילוק של מעשה (משנ׳ יומא ח/ ח׳—ט׳). 
בחלוקה הפנימית בין עבירות קלות וחמורות הוגדרו כחמו¬ 
רות אותן שחייבים עליהן כריתות ומיתות בית־דין — 
שכולן עבירות על לאווין! החמור שבח" הוא חלול־השם 
(ע״ע).— עיקר מהותו וחומרתו של הדד הוא העבירה שברוח 
("הרהורי עבירה קשים מעבירה" [יומא כ״ט, ע״ב]); לפיכך 
אין אף מהותה של הכפרה לחוטא אלא תיקונו הנפשי: "זבחי 
אלהים" הראויים לשם זה אינם אלא "רוח נשברה" (תה׳ נא, 
יט; סוטה ה/ ע״ב). 

מבחינה זו ניתנו שיעורים בעבירה מצד העושה: האדם 
חוטא במידה של זדון, כוונה, רצון — מדעתו, או בשגגה — 
שלא במתכוון, שלא מדעתו, או אף לאנסו; ואין עונשים 
בבית־דין של מטה אלא על הח" שנעשו מדעת ובלא אונם 
(דב׳ כב, כה—כז), אבל בבית־דין של מעלה גם השגגות 
צריכות כפרה (ויק' ד; במד׳ סו, כב—כט; מכות י/ ע״ב), 
ולכן חייב השוגג להקריב קרבן חטאת. כיוצא בו ניתנו 
שיעורים בשגגות לפי מידת האחריות שעל העושה, לפי 
תפקידו ומעמדו בעמו (ויק׳ שם); וכל הגדול מחברו לפני 
המקום, חמורה מידת־הדין שבה נמדדים מעשיו (ויק׳ י, ג; 
"הקב״ה מדקדק עם סביביו כחוט־השערה" [יבמ׳ קכ״א, 
ע״ב]), לפיכך אף נפרע ה׳ מישראל— שלהם ניתנה תורה — 
על חטאיהם יותר מאשר מאומות־העולם (עמוס ג, ב). — 
בח׳־הרבים מחמת שגגה בהוראה או בהנהגה לא כל העבריינים 
שווים, אלא הכל לפי חלק האיש באחריות של כלל המעשה 
ומידת שגגתו של העובר בפועל. אין כפרה למחטיא הרבים 
(אבות ה׳, י״ח); אולם אף החוטא שהוסת או נשלח לדבר- 
עבירה אינו פטור — אם הוא יודע בו שמעשהו בגדר 
עבירה —, משום שהסכמתו עושה אותו כחוטא מדעת ("אין 
שליח לדבר עבירה" [קיד , מ״ב, ע״ב]); ואף החייב להזהיר 
את החוטא ואינו מזהירו("כובש נבואתו") נענש (יהז׳ ג, יח 
ואילך; לג, ו ואילך). הבית נוטל חלק באחריותם של חטאי 
ראשו, והממלכה — באחריותם של פשעי מלכה (ברא׳ יב, יז; 
שם כ, ט; דהי״א כא, יז). 

מיסודי האמונה ביהדות, בכל הדורות, שחח׳ מביא לידי 
כליה ואבדון. על השאלה למקורם של כוחות החורבן השו¬ 
לטים בעולם ובאדם, של הייסורים והחלאים והמיתה וכל מיני 
פגעים רעים — התשובה היא אחת בכל מקורות היהדות, 
במקראות ובדברי חכמים, בתלמוד ובמדרשים, בתפילות 
ובספרי מוסר ויראים: אין פגע רע ולא אסון וחורבן בעולם 
אלא תולדה של מעשה ח׳; פורענות היא, ששופט העולם 
נפרע — בדין ובחסד — מעוברי רצונו (מכלל זה יצאו רק 
ייסורי צדיקים, שהם "נסיונות"). ולא האדם ומעשיו בלבד 
עומדים לפני בית־דין של מעלה, אלא כל יצורי-עולם מעו¬ 
רבים בדין, כל הצורות הקוסמיות והארציות ומערכי סדריהן, 
כל החי והצומח — כולם נעשים שותפים לצדקתו ולחטאתו 
של האדם, הם ערבים למעשיו ולוקים בעוונותיו (ברא׳ ו, 
ה—ז, ועוד! השו׳ ב״ר ה׳, ט׳); ועל אחת כמה וכמה ששותפות 
עם ומשפחה גוררת מידה של אחריות וערבות גומלת (["כל 
ישראל ערבים זה לזה"— שבועות ל״ט, ע״א ועוד]; ור׳ ויק' 
כ׳ ה; שמ״א ג, יג). ולא בני דור אחד בלבד ערבים זה לזה, 
אלא כל דור סובל את עוונותיהם של כל הדורות שקדמו 


לו (ויק׳ כו, לט—מ; איכה ה, ז; יומא פ״ז, ע״א)! מעשה 
הח׳ מצטבר מדור־דור, ואין מנוס מפורענות( (ברא׳ טו, 
טז), 

הקשה שבתולדותיו של הח׳ — שהוא מעמעם את "דעת 
אלוהים" הטבועה בנפשו של אדם, ולפיכך כמותו כסילוק רוח- 
הקודש (תה׳ נא, יג). הח׳ משול לנגע המתפשט בנפש האדם, 
מחשיך את דעתה, מקים כמין מחיצה בינה ובין אלוהיה, מעיב 
אותה, מטמאה ומזהמה — הרבה דימויים סמליים כאלה 
באים במקראות ובדברי חז״ל. הח׳ מתיש את כוחותיה של 
הנפש, כורתה ממקורות חיותה ומאור דעתה, מטיל בה חולשה 
גדולה וגורר עליה כל מיני פורעניות ופגעים מידי מזיקים 
חיצונים ושיבושים ועיבורים פנימיים (למשל: ישע׳ א, ד—ו; 
שם ה, יב—יג; שם ו, ט—י; שם נט, ב; יחז׳ לג, י; תה׳ לח, 
ד—יא; איכה א, ח—ט; ועוד), — בתלמוד אף מובעת הדעה, 
ש״אין ערוד ממית אלא הח׳ ממית" (ברב׳ ל״ג, ע״א), וש״אין 
מיתה בלא ח׳ ואין יסורין בלא עוון" (שבת ג״ה, ע״א); 
אמנם קמו חולקים על דעה ז 1 (שם), ואע״ם כן נתבצר לה 
מקום נכבד בבית האמונה של היהדות ומוסרה. 

קץ ה ח׳ — שהוא הכפרה והסליחה — בא או ע״י תשובה 
או ע״י ייסורים ומיתה. אע״פ שהתשובה באה בידי החוטא 
עצמו, מהתעוררות דעתו והתעצמות רצונו לשוב מדרכו 
הרעה, ואילו הפורענות באה עליו בידי שמים — יש גם 
בפורענות משום מירוק הח׳ ומחייתו, והחוטא בא גם בה על 
תיקונו (ישע׳ מ, ב; תה׳ קז, י—כ; איוב לג, יט—ל). 
נמצא, שמושג הסליחה הכולל — האמונה באל מוחל 
וסולח, בעדיפות מידת־הרחמים ממידת-הדין — קודם למושג 
התשובה ואינו תלוי בו׳ אבל מושג התשובה תלוי במושג 
הסליחה, שאם אין מקום לסליחה ניטל טעמה של התשובה. 
הסליחה והעברת ח" כלולות במושג הקדושה האלוהית, 
והן גבורה שבחסד עליון; מכאן ריבוי תארי סליחה ומחילה 
בדברי המקרא על ה׳, החל בברית י״ג מידות (שמ׳ לג, יט; 
שם לד, ו—ז; במד׳ יד, יח—כ; ישע׳ ו, ג—ז; הושע יד, ג; 
יונה ד, ב; מיכה ז, יח—יט; תה׳ נא, ט—יג; שם קג, ז—יז; 
שם קל, ג—ח, ועוד). 

תודעת ה ח׳ ביהדות היא אחד הגילויים של תחושת 
המרחק האין־סופי שבין גדולתו וקדושתו של יוצר־הכל, 
שהן למעלה מגדרי השגתו של האדם, ובין פחיתות כוחו 
ודעתו של היצור; עניין זה הוא אחד הנושאים המרכזיים של 
הוויכוח שבם' איוב. לא זו בלבד שאין ביד האדם לעשות 
את רצונו של ה׳ בשלמות (קהל׳ ז, כ), אלא שאין בידו אף 
לדעת את רצונו ואת מצוותו לאמיתם (ר׳ הושע יד, י). 
כניעת הנפש, החשה בפחיתותה, בפני רוממות ה׳ נעשית 
עמדת חוטא ופושע בפני שופט קדוש וצדיק. עמדה זו מגיעה 
לביטוי נעלה בחזון הקדשתו של ישעיהו לנביא (ישע׳ ו) 
ובווידויו של דוד על חטא 1 (תה׳ נא). הנביא דואה את עצמו 
שרוי ומשוקע בטומאת הת" של בני־אדם, עד שאינו יכול 
לעמוד לפני ה׳; השרף מטהרו מטומאת חטאיו ברצפת־אש 
לקוחה מעל המזבח — צורפו באש־הקודש (השו׳ זכר׳ יג, 
ט; מלאכי ג, ב—ג) ומכשירו לנבואה ולשליחות; ואולי יש 
בכך משום סמל למירוק הח" ע״י ייסורים. גם המלך החוטא 
מרמז לייסורים הממרקים ("עצמות דכית" [תה׳ נא, י]), 
אולם עיקר פנייתו אל ה׳, בקשת הסליחה וציפייתו לה 
נובעות מעומק הרגשתו, שהוא חוטא מטבע ברייתו ושרק 
חסד עליון עשוי לגבור על מציאות טבעית זו ולטהר את 



277 


חמא 


278 


רוח 1 ונפשו, ויחד עם זה — מן הוודאות׳ ש חסד זה הוא־הוא 
גדולתו של ה' ולא יימנע מן החוטא. זוהי אמובת־יסוד של 
היהדות, והיא כתובה בתורה (שם׳ לד, ו—ז), בנביאים 
(ישע׳ נז, טו—יט, ועוד) ובכתובים (תה׳ קג, ח—יז; שם 
קל, ג—ח, ועוד), שנויה במשנה (יומא, סיום), נזכרת הרבה 
במדרשים ובאגדות ומסוכמת בתפילת נעילה. 

יש רמזים לכך, שבדורות הראשונים היו רבים בישראל 
מחזיקים בדעה, שאין למעשה סליחה לח', ואחד דין החוטא 
לכליה, הוא וכל זרעו וכל אשר לו, מאחר שהח' עצמו נעשה 
"מכשול" בדרכו של האדם ומונע ממנו תיקון ותשובה. גם 
ישעיהו (שם) וגם יחזקאל (יח, כה—ל; לג, י—כ) ראו 
להתווכח עם דעה זו ולהעמיד את העיקר הגדול, שיש קץ 
לח׳ וסליחה של חסד לחוטאים — ולא רק בדרך של מירוק 
ע״י ייסורים אלא גם בדרך של תשובת החוטא, ולא זו בלבד 
אלא שמפעולת חסד ה׳ — שהוא מראה לו לחוטא את דרך 
התיקון ומסייע לו להתגבר על "מכשול" הח׳. סיוע זה ניתן 
לאדם במישרין ע״י השראת רות מלמעלה או ע״י מזהיר 
ומוכיח, נביא או מורה־דרך (והשר: יחז׳ ג, יז—בא; שם 
לג, ז—יא! תה׳ כה, ח ; שם נא, טו; איוב לג, יד־—יז ! איכה 
ה, כא). 

השליח, המורה והמזהיר הזה — תפקידו ומעמדו בפני 
שולחו מטילים עליו מידה של אחריות בשיעור כזה, עד שהוא 
נושא, כביכול, באחריות הח" שביד אלה שאליהם הוא שלוח. 
לא זו בלבד שהוא חייב להזהירם בפיו, להיות להם "צופה", 
להוכיח להם את מרים ואת קשי־ערפם על פניהם ולקבל 
על עצמו את ייסורי חוצפתם ועזות־פניהם, חירופיהם ולעגם, 
ופעמים אף את פגיעותיהם בגופו — אלא פעמים הוא מצווה 
לסבול ייסורים בגופו כדי לשאת את עוונותיהם של הרבים, 
וזו בכלל דרך הזהרתו והוכחתו. אב־בניין לדבר זה משמש 
מעשה יחזקאל (ד, ד־—יז, ור׳ רש״י לפסוק ד). נשיאת־ח׳ זו 
נתפרשה ככפרה, כסיוע להשגת הסליחה: ייסורי הצדיק 
מכפרים על עוון דורו; ומכל מקום משמשים ייסוריו ומיתתו 
הזהרה גדולה לדורו. דעה זו נתגבשה בדמות עבד ה׳ שבספר 
ישעיה (נג; ור׳ גם שם נז, א),• אולם כבר משה עמד לקבל 
על עצמו את העונש על עוון דורו(שמ׳ לב, ל—לב). נטילת 
עוון הדור על עצמו ביד הצדיק היא אחת מן הדרכים המכ¬ 
שירות את הסליחה העליונה ואת קץ הח׳. גם חומר־הדין 
שהקב״ה מדקדק עם הקרובים אליו (ר׳ לעיל, עמ׳ 275 ) יש 
בו כדי לעורר את הלבבות לתשובה וליראה. 

נמצא שיש קץ לח/ ובשום פנים אינו מכשול מוחלט לא 
למעלה ולא למטה, ואין שום ח׳ — אפשר חוץ מחלול־השם 
(ע״ע) — שעומד בפני התשובה (ר׳ רמב״ם, ד,לכ׳ תשובה, 
ג׳, י״ד! שם ד׳, ו׳). אולם הסליחה העליונה אין אף התשובה 
תנאי מוחלט לה, ויש סליחה מוחלטת בלא תשובה, וכך 
נתפרשה להם סליחת יום־הכיפורים — עכ״פ לגבי עבירות 
שבין אדם למקום — לקצת חכמי ההלכה (יומא פ״ז, ע״א). 
הסליחה במהותה אינה תולדה מתשובת החוטא, אלא קיימת, 
כביכול, לפניה ברשות השופטת־הכל, והיא מדרכי חסדה 
ואמתה וכוחה וגבורתה, שאינם נמדדים במידת בינתו של 
יציר נברא ובגדרי מושגיו. הענשת עוונות או מחילתם הן 
למעלה מכל דיני-האדם וגדריהם ומושגיהס ("ואין שוקלין 
אלא בדעתו של אל־דעות׳ והוא היודע היאך עורכין הזכיות 
כנגד העוונות" [רמב״ם, הלכ׳ תשובה, ג׳, ב׳ 1 ). בדיני "שופט 
כל הארץ" ובדרכיו והליכותיו עם עולמו אין כל פירוד בין 


מידת־הדין ובין מידת הרחמים, בין מידת טובה ובין מידת 
פורענות, שהם־הם דיניו והם־הם חסדיו, ואין דיניו ומשפטיו 
ודעתו ותבונתו גדורים בגבולות מקום וזמן וכל שאר הציכד 
צומים של תפיסת האדם; אלא כל יציר ונפש חיה עומדים 
לפניו בדין הכל, בציבור הדורות שמעולם ועד עולם בכל 
הווייתם ואמיתם (ר׳ אבות ד, כב). ברור הוא, שכאן משתנית 
מהותה של ערבות הדורות זה לזה. אמנם הוציאה התורה 
אותה ערבות מכלל דיני־נפשות בידי אדם, אך לא כן בדיני- 
שמים: כאן צירפה לי״ג מידות הרחמים והסליחות מידה של 
ערבות הדורות, צירפה להן את מחשבת "הפקידה", פקידת 
עוון אבות על בנים, כאחת מאפני מידות משפטו וצדקו 
של ה' — מבלי לראות כל סתירה בינה ובין מידתו כאבי 
כל נפש וגואלה מעוונותיה ברוב סליחתו. 

רעיון הסליחה — שלעולם אינו נדחה ואינו מיטשטש 
במקורות האמונה הישראלית, גם כשמדובר בהם על הפקי¬ 
דה — מבטל את רעיון הגזרה הקדומה (ע״ע) המיתי ואת 
תורת המכשול נוסח יוון (כגון בפרשות בית אטרוס ובית 
לאיום), שפירושה — כליה גמורה, שאין מפלט ממנה. חז״ל 
השתדלו במיוחד ליטול טעם זה ממושג הפקידה (יומא פ״ו, 
ע״א! והשו׳ רש״י לשמ׳ לד, ז [ד״ה ונקה לא ינקה]); לעומת 
הדעה, שרק יחזקאל ביטל את הגזירה בדבר פקידת עוון 
אבות על בנים (מכות כ״ד, ע״א), גברה הדעה שצימצמה 
גזירה זו מלכתחילה בדרך התנאי. כמדכן קשה ליישב את 
רעיון הסליחה עם האמונה בסדר עולמי, שבו נהפך הח׳ 
לעצמה, שפעולתה הולכת ונמשכת בהתגלמויות החוזרות 
של הנפש החוטאת, ותיקון ח" געשה בדרך של גלגול־נשמות 
(ע״ע) — כגון רעיון הקרמה והסמסארה בהדו (ע״ע, עם׳ 
496/7,473/4 ). אמנם עלו דעות ממיין זה גם ביהדות, ביחוד 
בתורת הסוד ובקבלה המאוחרת, ואולי אף ניתן ליישבן עם 
הדעה ש״אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון" (ר׳ 
לעיל, עט׳ 276 ) ; אע״פ כן לא הגיעו דעות אלה ביהדות לכלל 
מעמד של יסודות האמונה ואורח-החיים הדתי, אלא נשארו— 
גם בתקופת פריחת הקבלה — בגדר דעה של רשות, המסורה 
ללבו של היחיד. 

וכשם שלא ביטלה הסליחה המוחלטת את אחריות הדו¬ 
רות, כך הניחה מקום ביהדות לדעת החמא הקדמון 
(ע״ע), בין במשמעו של ח׳ אדם הראשון, ובין במשמעו של 
חטאו של אחד מבני-אדם בשלשלת הדורות שקדמו לו לאיש 
שבהווה; גם דעה זו עלתה במיוחד בצל תורת הסוד. הזהר 
(פ׳ נח) קושר את כשלונו של נח בכשלונו של אדם הראשון 
ומצרף להם את חטאם של בני־אהרן; וכן הוא אומר על 
בני דום, שאין להם גאולה מחטא אביהם הראשון, ואף על 
דוד — אע״פ שהודה על חטאיו וחזר בתשובה —, שלא נמחק 
חטאו, ושכוחו של ח' בכלל אינו פוסק מן העולם עד ביאת 
המשיח. הדעות הללו נתרחבו ונתעמקו מאד. מבחינה כללית 
ולאומית כאחת. בקבלה המאוחרת, עד שבצירוף תורת הגיל־ 
גולים נעשו יסוד בקבלה של האר״י ובית־מדרשו, ולבשו 
צורה עממית ומעשית בחסידות. 

בעיית הח׳ נידונה הרבה בספרי מוסר ותשובה המפור¬ 
סמים, כגון "חובות הלבבות", "תיקון מידות הנפש" לאבן 
גבירול, "ספר חסידים" ו״ספר האורה" לר׳ יהודה החסיד, 
"ראשית חכמה" לר׳ אליהו וידאש, "אגרת התשובה" לר׳ יונה 
גירונדי, "מנורת המאור" לר׳ יצחק אבוהב, "שני לוחות 
הבריח", "מסילת ישרים" לרמח״ל. ועוד. מבחינה קבלית 



279 


הפא — חפה 


280 


נאמרו עיקרי הדברים בכתבי ר׳ חיים ויטאל (ר׳ י. תשבי, 
תורת הרע והקליפה בקבלת האר״י, צ״א—קל״ד [תש״ב]); 
על ענייו זה בחסידות ר׳ — למשל — מ, מ. בובר, אור 
הגנוז, 47 , 163,116 , 174 , 178 , 264 , ועוד, תש״ז, כיוצא באלה 
נידונים הדברים בכתבי הדרשנים הגדולים, כגון "עקדת 
יצחק" לר׳ יצחק עראמה ובדברי הדרשנים של יהדות פולניה 
במאות ה 16 — 17 (ר׳ ח. ה. בן־ששון, הגות והנהגה, 111 — 129 
(תשי״ט]); וכן בדברי הפוסקים בהלכות תשובה (כגון בהל¬ 
כות תשובה לרמב״ם). 

שגי הוגי־דעות ביהדות בדורות האחרונים תרמו תרומות 
מקוריות לרעיון הה׳ (והתשובה): מצד אחד — ה ר מן כהן 
(ע״ע), ביחוד בפרק "יום־הכיפורים" שבספרו "דת התבונה 
ממקורות היהדות״ ; מצד שני — ר' א ב ר ה ם יצחק הכהן 
קוק (ע״ע) — בכל חיבוריו, וביחוד ב״אורות התשובה". 

מ. ה. ב. 

חטא לןךט 1 ן (לאט' 18111210 ־ 01 משזגסססק), בתאולוגיה 
הנוצרית — חטאו של אדם הראשון, שגרם להש¬ 
חתת האנושות שמוצאה ממנו, ובעטיו כל אדם נולד חוטא 
מטבעו; בגלל חטא זה אף נגזרה מיתה על כל אדם. 

ניצנים של רעיון החה״ק ניכרים ביהדות, בספרים החי¬ 
צונים (בן־סירא כ״ה, כ״ד [כ״ח]; חזון ברוך [הסורי] א/ 
י״ז, ב׳—ג׳; חזון עזרא א', כ״א—כ״ב) ובקצת מאמרים מד¬ 
רשיים, כגון: ״בשעה שבא הנחש על חוה, הטיל בה זוהמה; 
ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, אוה״ע שלא עמדו 
על הר סיגי לא פסקה זוהמתן" (ע״ז כ״ב׳ע״ב). אולם ביהדות 
לא נקלטו דעות אלו — אדרבה- בדרד־כלל, מודגשת טהרת 
הנשמה הניתנת בכל אדם (ברכ׳ ם׳, ע״ב; שבת קנ״ב, ע״ב) 
ואחריותו האישית לחטאו, שהוא הגורר מיתה (שבת נ״ה, 
ע״א—ב׳)— ברוח דברי הנביא (יחז׳ יח, ד). — לעומת זה 
השתמש פאולוס (ע״ע) ברעיון זה כדי להשתית עליו את 
האמונה במיתת-הכפרה של ישו (רומאים ה'׳ 12 — 21 ; קו- 
ריגתיים א ׳ , ט״ו, 21 — 22 ): אדם הביא את החטא (ואת 
המיתה) לעולם, ומאז לא היה בכוחו של האדם להתגבר 
על יצר־הרע, ואף התורה לא באה אלא ״להגביר את הפשע"— 
עד שבא ישו וכיפר במותו על החטא׳ ובזה אף גבר על 
המוות. 

תורת החה״ק הורחבה ע״י אבות־הכנסיה, כגון טרטולינום 
(ע״ע). סלגיוס (ע״ע) דחה את רעיון החה״ק, אולם אוגום- 
טינוס (ע״ע) עשה אותו אבן־פינה של האמונה בישו: אין 
תקנה לאדם מתוצאות החה״ק אלא בגאולה ע״י המשיח, 
שביאתו ונצחונו על החטא כבר מרומזים ב״הוא ישופך 
ראש״ (ברא׳ ג, טו); כל המאמין בישו יש לו חלק בגאולה, 
והטבילה — ולא קבלת התורה (ר׳ לעיל) — היא המוחקת 
את הרושם שהטיל החה״ק. תורתו של אוגוסטינוס נתקבלה 
בנצרות מוועידת אפסוס ( 431 ) ואילך. ביה״ב ולאחר־מכן 
רבו הדיונים התאוליוגיים בפרשנותה של תורה זו, וקמו 
אסכולות שונות..דעתו של תומם מאקוינו (ע״ע) היתד. 
מתונה מזו של אוגוסטינוס, בהשאירו פתח לבחירה החפשית 
של האדם. לעומת זה היו אבות הרפורמאציה לותר (ע״ע) 
וקלוין (ע״ע) מן המחמירים: הם טענו, שהחה״ק הרס לחלו¬ 
טין את כוחו של האדם לבחור בטוב, וזאת אפילו לאחר הט¬ 
בילה. ועידת טרנטו (ע״ע) העלתה את תורת החה״ק לדרגת 
דוגמה של הנצרות, בלי להכריע במחלוקת התאולוגים הקא- 
חוליים בפרטי תורה זו; רק מרים אם ישו הוצאה מכלל 


תחולת החה״ק (ע״ע דוגמה, עט' 51 ). — מן המאה ה 18 
ואילך נחלש תקפה של תורת החה״ק בחוגים רחבים של 
הנצרות, ביחוד בפרוטסטאנטיזם הליבראלי. אולם היא נש¬ 
ארה תורתה הרשמית של הכנסיה הקאתולית, ובדרך־כלל, 
ברוח פירושו של תומאס — שהחה״ק לא ביטל לחלוטין את 
חופש־הרצון של האדם. בפרוטסטאנטיזם נתחדשה תורת 
החה״ק בדור האחרון במיוחד ע״י קרל ברת (ע״ע). 

211 >£ 1116 01 16 ז 1 '- 0€17 ( 1 1110 01 ^ 7/2 .:ותבחח 6 ״ו . 11 

; 1912 , 67 71 / 0 * 6 ? 77 ,. 161 ; 1903 , $171 21 > £111 דו 0 1 ) 111 ) 

.( 001 5 112 11 > £171 1 ? 0 / 0 1$ וס 11€6$11 ס 0 { €142121 / י ׳< ׳ 1-6% , 5 

. 11 , 11 תגרח 0 ו 161 (. 1 . 1 < ; 1906 . 1 116 

, 118 ?(ה €11114 ' 1 £1011 11 ^ 01€ , 0011611 . 14 ; 1919 2 , 112771 

,(^ 1100*, XX ) מו$ /*מו*מ 0 , 0011611 . 5 ; 1919 , 501 , 212 
, 2$ ) 1 ץ £1140£7 ^ה> £1£21 . 1 > . 2££$011 1111£ ^ £11121€ ,צ 05 ־ 01 .{ ; 1948 

. 1962 

מ. ר. — ד. פ. 

חטה ( 11011111 ״ז), סוג של צמחים משבט השעורניים שב¬ 
משפחת ה דגניים (ע״ע, ביחוד עמ׳ 965 , וכן 
ציור 1 [עט' 956 ]); תבואת-הלחם העיקרית בעולם ומצמחי־ 
המאכל החשובים ביותר של האדם. — מבחינת המיבנה 
המורפולוגי והאנאטומי צמח זה טיפוסי לשבטו ולמשפחתו. 
פריו הוא גרגיר, מורכב מקליפת־הפרי ומקליפת־הזרע — 
שהם מאוחים —, מאנדוספרם — שהוא מרביתו של הגרגיר, 
ומהעובר (ר׳ שם, ציור 5 '[עמ׳ 959 ]). האנדוספרם בנוי מע¬ 
טפת חלבונית ותוך עמילני. הרכבו הכימי של גרגיר־הח׳ הוא 
(בקירוב): חלבון 12% ; עמילן 70% ; סוכרים אחרים 2% ; 
תאית 2% ; שומן 2% ; אפר 2% ; מים 10% . 

קיימים הבדלים בהרכב הכימי בין המינים והזנים השונים 
של הח׳, אך גם במסגרת כל קבוצה וקבוצה ההרכב הכימי, 
וביחוד תכולת החלבון, מושפע במידה רבה מתנאי הגידול 
(אקלים, פוריות הקרקע, הזנה חנקנית וכיו״ב). 

מבחינה מורפולוגית, המינים והזגים השונים נבדלים 
זה מזה: בתכונות השבולת (צורה, צפיפות, מציאות או 
היעדר של מלענים, ארכם, ועוד); בתכונות איברי השבולית 
(שערות הגלומות, צבען וכד׳); בתכונות הגרגיר (צבע, 
אורך, טכסטורה). 

במיון הסוג ח׳ מבחינים 3 קבוצות, המתחלקות למספר 
רב של תת־קבוצות: 

( 1 ) ח' חד״גרגירית ( 11011000003 ! .ול), 

( 2 ) חיטודהכוסמת ( 110000010103 ! .' 1 ), 

( 3 ) חיטת־הלחם ( 010103 :! 01 ק$ .' 1 '). 

לפנים ראו בתת־קבוצות — מינים, ואילו היום כל אחת 
מ 3 הקבוצות הראשיות מוכרת כמין, ותת-קבוצותיה — 
כזנים של צורות־בר וצורות־תרבות. יחידת־המיבנה הגנטית 
של הח׳ היא המיבנה ההאפלואידי של 7 כרומוסוימים. 
( 1 ) היא דיפלואידית ( 14 כרומוסומים), ( 2 ) — טטראפלו־ 
אידית ( 28 כררמוסומים), ( 3 ) — הכסאפלואידית '( 42 כרו־ 
מוסומים). 

עם ( 1 ) ו( 2 ) נמנות גם צורות־בר, ואילו מ( 3 ) ידועים 
רק צמחי־תרבות, ועדיין לא נמצא טיפום־בר שמשתייך לה, 
בחיטת־הבר ציר השבולת שבור בזמן ההבשלה ומתפרק 
לפרקים נושאי השבוליות; הגלומות והמוצים מהדקים את 
הגרגירים זה לזה ואינם מאפשרים את הפרדתם בדיש; 
בדרך־כלל, צורות-הבר שעירות מאד ובעלות מלענים ארוכים 
ומשוננים. בת׳ התרבותית אין ציר השבולת מתפרק, 


281 


חטדז 


282 


וכן אין חמוצים עוטפים את הגרגירים בחזקה, והללו נפרדים 
בנקל בדיש. 

ל( 1 ) משתייכים; מיני־הבר בנ 0£0210111 כ 7.1 313113x1 !(! .י! 
( 1£$ ) 01 כ! ס 30811 . 7 ) והמין התרבותי מ 1101100000111 ז . 7 . 

ל( 2 ) שייכים: חיטת־הבר 105 ) 7.011000001 , המכונה "אם־ 
הח , " (ע״ע אהרונסון, אהרן), משום הסברה שממנה התפתחו 
מינים תרבותיים חשובים,• וכן מיגי־הבר 11 /י 11£€ ס 112110 . 7 
ו 131111 מ 13 מ 111 . 7 . המינים התרבותיים השייכים לקבוצה זו 

הם״. 10111111 ^ 7. !12X3- ;7. 0111:11111011111 ;7. (11000011211 51'. 111X 
5111011111 7. £313000010111011X11 57. (10X12111 5 7. £010111013X11 ! 
7. 30111 !0£10131X1 . 

ל( 3 ) שייכים מיני־התרבות: ( 1 (7. ¥111^3x0 ח 11 י\ 1 ! 7.308 ; 

7.5110113 ! 11111 ! 00211£30 . 7 ; 7. 11130113 ! 7. $£)130X00000111X1 ! 

3¥110¥11 ׳\ . 7 . 

מוצא הח/ הה׳ מן הקבוצה ( 1 ) מוצאה — לפי 
נ. ווילוב (ע״ע) — הוא באיזור אסיה הקטנה וטראנס' 
קאווקאז. איזור־התפוצה של אם־הח׳ משתרע היום מצפון 
א״י והלבנון עד פרם המערבית, וסבורים שהיא יכולה היתה 
להתפתח מהכלאה טבעית בין 7 מן הקבוצה ( 1 ) ובין מין 
בן־החיטה (ע״ע דגניים, עמ׳ 965 ) 105 ) 0. $!!01x01 !י 2 , ושמצורות־ 
בר שנוצרו בדרך זו בוררו במשך הדורות צורות תרבותיות 
בידי האדם. לגבי הקבוצה ( 3 ) מסתמנת היום האפשרות 
של התפתחותה מהכלאה טבעית בין( 2 ) תרבותית ובין מין־ 
הבר הדיפלואידי 311311053 >$, 0 \" הכלאה שיכולה היתה לקרות 
באיזור הקאווקאז או בפרס! לאחר בירור במשך דורות, יכלו 
צאצאיה להתפשט מזרחה ומערבה כזבים תרבותיים. 

תולדות גידול הה׳ מתחילות עוד בתקופה קדם- 
היסטורית. הטיפוס ( 1 ) היה הדגן העיקרי של אירופה ואסיה 
הקטנה בתקופה הנאוליתית, אך, כנראה, לא היה קיים 
במצרים; היום אין מגדלים טיפוס זה אלא במידה מצומצמת 
מאד באיזורים הרריים נחשלים בספרד, ביוון ובקאווקאז. 
המין 11000011111 ) . 7 מן הטיפוס ( 2 ) גודל בקנה־מידה רחב 
במצרים ובבבל בתקופה העתיקה והגיע גם לאירופה. ח׳ זו 
היתה אחת התבואות החשובות עד לתקופה הקלאסית, שבה 
פינתה את מקומה לח׳ חשופה הנוחה לדיש! 
כיום מגדלים את חיטת־הכוסמת רק בשט¬ 
חים מצומצמים באדמות דלות. לגבי 
חיטת־הלחם יש סבורים, שהמין הע¬ 
תיק ביותר בקבוצה זו הוא 3 ! 01 נז 5 . 7 , 
הנזכר בספרות היוונית והרומית: אולם 
יש חולקים על דעה זו ומניחים, ש $£0113 . 7 
מקורו במוטאציה מאוחרת יותר של . 7 
13111 ׳\ 1 ! 305 , ואילו £0113 §. 7 שבספרות אינו 
אלא 7.111000011111 . — ע״י הבירור המלא¬ 
כותי הופקו במשך הדורות באיזורי־הגידול 
השונים של הח׳ בכל חלקי העולם שפע של 
זנים תרבותיים, המותאמים במיוחד לתנאיו 
של כל אתור ואיזור. — הח׳ לא היתה 
מצויה באמריקה הקדם־קולומבית. היא הו¬ 
באה לאמריקה הדרומית ב 1528 , לצפונית 
(אה״ב של היום) — ב 1602 ; בקאנאדה — 
וכן באוסטראליה — לא הוחל בגידול ח׳ 
אלא בראשית המאה ה 19 . ה ז נ י ם ה חק¬ 
לאיים של חח' המקובלים היום משתיי¬ 


כים רובם ככולם לשני טיפוסים; 1111 !׳\ 1 ! 7.305 (חיטת־הלחם 
מן הקבוצה 3 ) 7. (112x111111 (חיטת־המקרוני מן הקבוצה 2 ). 

איכותהח׳ כצמח־מאכל. חיטודהמקרונימצטיינת 
בגרגירים וגוגיים וקשים- שמהם טוחנים סולת דקה לתעשיית 
האטריות והמקרוני. הבצק מקמח זה אינו מיטיב לתפוח, 
ולכן לא יצלח לאפיית לחם אלא לפיתות או למצות. גרגירי 
חיטת־הלחם הם עפ״ר רכים יותר, ועיסת הבצק שמקמחם 
תופחת יפה ומשמרת את נפחה בצורה הנדרשת לאפיית 
ככרוודלחם (ע״ע לחם). הח׳ המשובחת ביותר ללחם היא 
הוד האביבית׳ הקשה והאדומה, שעיקר גידולה בקאנאדה 
וצפון אה״ב. שניה לה מבחינת האיכות — הח׳ התרפיה, 
הקשה והאדומה, שממדבז אה״ב, שהיא חיטת־היבוא העי¬ 
קרית בישראל: דומה לה הח׳ שמגדלים בארגנטינה. הח׳ 
האירופית רכה יותר וטובה פחות ללחם. ח׳ רכה ולבנה 
מתאימה בעיקר לביסקוויטים ומיני־מאפה דומים. איכות 
הח׳ היא בחלקה תכונה תורשתית, הקשורה לזן, אך בעיקרה 
היא נקבעת ע״י תנאי הגידול. חיטת־הלחם הגדלה בא״י 
נופלת, בדרך־כלל, באיכותה מחיטת היבוא, לעומת זה עשויה 
חיטת־המקרוני להגיע בא״י לאיכות משובחת. 

תנאי גידול. מבחינה ביולוגית נחלקים זני חח׳ ל 2 
קבוצותעיקריות: ח׳ הרפית וח' אביבית. הח׳החרפית 
גדלה גידול וגטאטיווי כל עוד לא היתה שרויה במשך 
תקופה מסויימת בטמפרטורה נמוכה, שהיא המכשירה אותה 
לפתח את השבולת. באיזורי גידולה באירופה או באמריקה 
נזרעת ח' זו בסתיו: היא נובטת ומפתחת מספר עלים 
וסעיפים ומפסיקה את גידולה למשך החורף, שבו היא 
משתרעת על פני הקרקע וגם מתחת למעטה השלגים: 
באביב היא מחדשת את גידולה, מזדקפת, משתבלת ומבשילה 
את יבולה בקיץ. באיזורים בעלי אקלים הדומה לזה של א״י, 
אין ח׳ זו מקבלת מנה מספיקה של קור ואינה מצליחה לפתח 
שבלים. הח׳ האביבית אינה נזקקת לתקופת קור, ואף עלולה 
להיפגע מקרה ומכפור. לפיכך היא נזרעת באביב ומבשילה 
בסוף הקיץ בקאנאדה, בצפון אה״ב, בארצות הסקאנדינאוויות 
ובאיזורים הצפוניים של בריה״מ: ואילו בישראל, במצ־ 



1 . ה׳ רכה, בעילודמלע:; 2 . ח׳ רכה, חםדת־מ?עז; 3 . ה׳ נ:םיה, בעילת־מלעז; 4 . ח׳ :נסיה, 
חסרת־מלע;; 5 . ח׳קיסה — 1 תטזטנ> ' 1 ; 0 . ה׳ א:נ 5 יה — 1 זחט 1 ) 7£1 ט 1 .' 1 : ז. ךז 1 ט:ו 1111 :ח 03 .* 1 ; 
8 . ח' פולניה —מ 1 טס 1 ח 10 סק .' 7 ; 9 . 0113 ^ 1 .10 •/£, 1x1 ת 11 :):) 11 11 14x0 . .ז; 

12 111 ט :>:> 0 :> 110110 ז ." 1 ; 13 . יי 1 0 ) 1 1000001 ) . 14 . 311011111 ־ 31 ־ 31 . X 




283 


חטה 


284 



רים, בצפון־אפריקה, בדרום־אפריקה, בקאליפורניה, ביאפאן, 
באוסטרליה ובהודו היא נזרעת בסתיו, גדלה במשך החורף, 
משתבלת באביב ומניבה את יבולה בראשית הקיץ. עפ״ר 
יבולי הה׳ החרפית גבוהים מאלו של הח׳ האביבית, והרא¬ 
שונה תופסת ב% משטח־הח' העולמי. ח׳ אביבית נזרעת 
או באיזורים שבהם הקור החרפי עשוי לגרום נזק אפילו 
לח׳ החדפית, או באיזדרים שבהם אין טמפרטורות החורף 
נמוכות בדי סיפוק דרישות הקור של הה׳ החרפית. 

הטמפרטורות היומיות הממוצעות הנוחות להתפתחות הח ׳ 

הן ״ 20 — 15 . כמויות המים הדרושות לח/ שמרבית תקופת 
גידולה חלה בעונה קרירה, אינן גדולות באופן יחסי; אולם 
לשם הנבת יבולים טובים זקוקה הח ׳ לאספקת רטיבות 
סדירה, והתנודות החריפות של גודל היבול השנתי מותנות 
במידה מכרעת בתנודות המשקעים — אם השנה גשומה 
או שחונה. הח׳ דורשת קרקעות פוריות ומנוקזרת היטב, 
והיא סובלת קשה מעדפי מים בקרקע. הח׳ נפגעת קשה ע״י 
חמיצות הקרקע! היא מעדיפה ראקציה בסיסית חליטה 
( 9:7.6 ?), ואילו בסיסיות חזקה יותר גורמת הפחתת היבו¬ 
לים. הה׳ סובלת מאד מתחרות עשבי־בר, שעליה משתדלים 
להתגבר היום בעזרת קוטלי־עשבים ברירניים. מבחינת 
ההזנה המינראלית חשובה לח׳ במיוחד אספקה סדירה של 
חנקן, הניתן בצורת דשנים. 

מזיקים ומחלות. נזקים חמורים מסבים לח׳ גורם 
צרעת־הדגן ( 11136115 ^ 5 <£ £111$ ק: 0 ), הפוגע בח , האביבית 
בקאנאדה ובצפון אה״ב, ויתוש־הקמה ג 101 ז 1376 \! 

זס!), המזיק בעיקר לח׳ החרפית במרכז אה״ב. עש־הקמה 
( 6113 :ז 61:3 קךת 31516 ק 20 מ 1 ז׳ $5 ) הוא מזיק נפוץ באיזור מזרח 
הים־התיכון! אמצעים מונעים יעילים כנגדו הם מחזור־ 
זרעים תקין וחרישה מעמיקה. אולם הסכנה העיקרית לח׳ 
היא מחלת החלדון, שעשויה להופיע כמגיפה המשמידה 
כליל שדות שלמים! ההגנה היעילה היחידה מפניה היא 
זריעת זנים עמידים, שבטיפוחם עוסקים מוסדות־מחקר 
חקלאיים בעולם כולו. מחלות שהסבו לפנים נזקים חמורים 
לח׳ הן הפחמ 1 נות, שגורמיהן הן הפטריות 165 ז €3 111£1:13 י 1 , 
£061:133 . 7 ו 11:11:1 •!£ 13£0 ם$ס. מחלות אלו מועברות עם 
הזרעים, והיום מתגברים עליהן ע״י חיטוי הזרעים ופיקוח 
על ייצורם (ע״ע זרע, עמ׳ 1004/5 ). 

תפוקה וסחר. שטחי־הגידול והקף התפוקה של הה' 
בעולם עולים על אלה של כל גידול תרבותי אחר, כ 5 / ג מכל 


השטח המעובד בידי אדם תפוס ע״י שדות־ח׳. הה׳ היא 
צמח-המאכל הראשי של העולם הים־תיכוני והמערבי ושווה- 
ערך לאורז בסין (בעיקר בסין הצפונית) ובהודו (הצפונית- 
מערבית ); רק באפריקה ובאמריקה הטרופיות ובדרום־מזרח 
אסיה חשיבותו קטנה מזו של התירס, המאניוק וכר, השטח 
הזרוע ח׳ בעולם גדל במידה ניכרת בדור האחרון, והוא 
עולה בראשית שבות ה 60 על 200 מיליון הקטאר (כ 2,000 
מיליון דונם). היבול השבתי העולמי בשנים אלה הוא כ 240 
מיליון טון — עליה של 40% לעומת היבול בשנים שלפני 
מלחמת־העולם 11 . למעלה ממחצית כל שטחי ד,ח׳ מרוכזים 
בבריה״מ, באה״ב ובסין, שהן מפיקות כמחצית היבול העול¬ 
מי! אחריהן באות— לפי גודל שטחי-המזרע: הודו, קאנאדה, 
תורכיה, אוסטראליה, פאקיסטאן, איטליה, צרפת, ארגנטינה! 
לפי גודל היבולים: הודו, צרפת, איטליה, קאנאדה, תורכיה, 
אוסטראליה, ארגנטינה, פאקיסטאן (ר׳ טבלה). לפי רמת 
היבולים — שהיא מותנית בתנאי הקרקע והאקלים מזה 
ובאינטנסיוויות או אכסטנסיוויות של העיבוד וברמה הטכנו¬ 
לוגית'מזה — אפשר להבחין בין 8 קבוצות של מדינות או 
איזורים: (א) איזורים ברמה חקלאית פרימיטיווית! נתונים 
לפגעי־טבע. הח׳ — עפ״ר אביבית בזריעת סתיו (בסין 
גם ח' הרפית וח׳ אביבית בזריעת אביב). היבולים הממוצעים 
נמוכים: 50 — 80 ק״ג לדונם. — (ב) שטחים נרחבים של 
גידול אכסטנסיווי ברמה חקלאית בינונית! תנאי האקלים 
בלתי־יציבים! ח׳ חרפית ואביבית. רמת היבולים הממוצעת 
כ 100 ק״ג לדונם. — (ג) שטחים נרחבים של גידול אכסטנ־ 
סיווי ברמה חקלאית גבוהה! תנאי האקלים בלתי-יציבים! 
הח׳ עפ״ר אביבית, פרט לאיזור הח׳ החרפית באה״ב. היבולים 
הממוצעים — 130 ק״ג לדונם. — (ד) שטחים נרחבים של 
ח׳ הרפית ברמה חקלאית בינונית, הנפקדים לעתים ע״י 
בצורת. רמת היבולים הממוצעת כ 150 ק״ג לדונם. — 
(ה) איזורים ים־תיכוניים ברמה חקלאית מפותחת למדי! 
הח׳ בעיקר אביבית בזריעה סתווית. היבולים הממוצעים 
כ 160 ק״ג לדונם. — (ו) שטחים גדולים של ח , הרפית ברמה 
חקלאית גבוהה למדי, יבולים ממוצעים של 200 — 220 ק״ג 
לדונם. — (ז) שטחי גידול אינטנסיווי של ח׳ אביבית 
בזריעה סתווית. היבולים הממוצעים 220 — 250 ק״ג לדונם. — 
(ח) שטחי גידול אינטנסיווי בזיבול אורגאני! תנאי האקלים 
יציבים! בעיקר ח׳ חרפית. היבולים הממוצעים למעלה 
מ 300 ק״ג לדונם. 




285 


ד 1 טה 


286 



יבולים (ק״ג לדונם) 

יבולים (ב 1,000 טונות) 

הקטאר) 

שטחי־מיזרע (ב 1,000 

מדינה 

קבוצה 

(ממוצע של 10 שנים) 

1 1961/3 

1957/9 

1934/8 

1961/3 

1957/9 

1934/8 

65 

1,100 

1,150 

950 

1,900 

1,800 

1,600 

אלג׳יריה 


60 

800 

1,050 

650 

1,500 

1,700 

1,250 

מארוקו 


50 

400 

600 

400 

1,000 

1,300 

750 

תוניסיה 


60 

750 

1,000 

7 

1.500 

1,500 

ך 

סוריה 

א 

55 

750 

800 

500 

1,300 

1,500 

650 

עיראק 

70 

11,400 

9,000 

7,400 

13.100 

12,700 

10,800 

הודו 


80 

^24,000 

24,000 

22,800 

26,000 

27,000 

21,200 

סץ 


80 

3,900 

3,800 

3,200 

4,800 

4,900 

3,800 

פאקיסטאן 


95 

3 66,000 

61,000 

38,000 

66,000 

64,000 

41,000 

בריה״מ 


100 

8,100 

8,000 

3,500 

8,200 

7,500 

3,300 

תורכיה 


100 

4,000 

4,600 

4.400 

4,200 

4,400 

4,600 

ספרד 

ב 

110 

4,000 

3,700 

2,600 

3,000 

3,000 

2,600 

רומניה 


140 

31,900 

31,000 

19,500 

20,900 

20,800 

22,400 

אה״ב 


130 

12,600 

11,500 

7.200 

9,900 

9,300 

10,100 

קאנאדה 

ג 

125 

5,000 

5,800 

6,600 

4,200 

4,500 

6,800 

ארגנטינה 

120 

7,500 

5,500 

4,200 

5,900 

4,600 

5,300 

אוסטראליה 


150 

2,700 

2,300 

2,000 

1,400 

1,400 

1,300 

פולניה 


150 

2,100 

2,100 

1,700 

1,300 

1,400 

1,400 

בולגריה 

ד 

160 

1.900 

1,900 

2,200 

1,000 

1,200 

1,600 

הונגריה 


180 

4 8,500 

8,300 

7,500 

4,300 

4,600 

5,100 

איטליה 


170 

3,200 

3,400 

2,500 

2,000 

2,100 

2,200 

יוגוסלאוויה 

ה 

150 

1,600 

1,400 

750 

1,100 

1,100 

850 

יווו 


220 

12,000 

10,200 

8,100 

4,000 

4,500 

5.200 

צרפת 

ו 

220 

1,700 

1,600 

1,500 

650 

750 

900 

צ׳כוסלובאקיד, 

240 

1,800 

1,500 

1,300 

650 

600 

700 

יאפאן 

ז 

220 


1,400 



650 


מצרים 

300 

4,300 

3,900 

2,500 

1,400 

1,250 

1,150 

גרמניה המערבית 


320 

3,600 

2,600 


900 

850 


בריטניה 


360 

750 

800 


200 

200 


בלגיה 

ח 

380 

450 

380 


100 

100 


הולאנד 


400 

450 

300 


100 

75 


ממארק 


100 

60 


60 


ישראל 



236 

244 

168 

203 

195 

169 

ס״ה עולמי 



1 ) הנתונים ל 1962/3 הם בחלקם אומדנות רשמיים. 

2 ) המספרים מוטלים בספק. 

3 ) מכסת האומדן הרשמי לא הושגה, כנראה, בפועל. 

4 ) הממוצע הגבורריחסית מושג ע״י היבולים הגבוהים בעמק־הפו. 






287 


חטה — חטוי 


288 


הקף תפוקת הה׳ בכל מדינה ומדיבה לא תמיד הוא משקף 
את מצב אספקת הלחם לאוכלוסיה ולא את חלקה של המדי¬ 
נה בשוק העולמי של הח׳; התצרוכת העצמית נקבעת ע״י 
צפיפות האוכלוסיה ורמת צריכתה. היצרנים הגדולים ברית- 
המועצות, סין והודו אינם מפיקים ערפי ח׳; ארצות אלה 
מפרנסות את אוכלוסיותיה! בצימצוםבשבות יבולי־הח׳ הטו¬ 
בים, וסובלות מחסור בכל מקרה של יבול שלמטה מן המ¬ 
מוצע. הספקים הראשיים לשוק העולמי של הח׳ הם אה״ב, 
קאנאדה, אוסטראליה וארגנטינה, שבאסמיהן אף מצטבר 
מלאי רב! באירופה מפיקה צרפת בלבד עדפי־ח׳ ניכרים. 
היבואנים הקבועים הגדולים של ח׳ הם בריטניה, גרמניה, 
יאפאן ובראזיל. הקף הסחר העולמי בח׳ נאמד ב 1961 ב 41 
מיליון טון; מהם סופקו כ 13 מיליון טון ע״י אה״ב וקאנאדה 
כמענקים לארצות מתפתחות או נמכרו להן במחירים נמוכים 
ממחירי השוק. באותה שנה ייצאה אה״ב בס״ה 17.1 מיליון 
טון, קאנאדד. — 9.9 מיליון טון, אוסטראליה — 5.6 מיליון 
טון. ב 1963/4 מכרו אה״ב וקאנאדה כ 10 מיליון טון ח׳ 
לברית־המועצות. 

הוד ב י ש ד א ל. היבול הממוצע בישראל — במשק העב¬ 
רי והערבי יחד — מתקרב ל 100 ק״ג לדונם. אולם במשק 
העברי, באיזורים הגשומים במרכז הארץ ובצפונה, ואף 
בנגב בשנים גשומות, מתקבלים יבולים ממוצעים של כ 200 
ק״ג לדונם, ויש שדות המניבים 300 ק״ג לדונם ואף יותר. 
יבולים גבוהים אלה הם תוצאה של מחזור־זרעים תקין, 
פוריות גבוהה של הקרקע, עיבוד קפדני — ביחוד בהכנת 
מצע-הזרעים והדברת העשבים —, זריעה במועד הנכון, די¬ 
שון בכמויות ובמועדים מתאימים ושימוש בזנים משובחים. — 
בראשית ההתיישבות החקלאית היהודית נזרעו הזנים של 
1111-11111 ) .ד, שהיו מקובלים במשק הערבי; מזנים אלו בורדו 
זנים משובחים יותר. בשנות ה 30 הוחל בהכנסת זנים של 
חיטודלחם מאוסטראליה וצפון-אפריקה. במשך השנים נבדקו 
במוסדות-המחקר מאות ואלפים של זנים מכל חלקי־תבל, 
ואף הוחל ביצירת זנים חדשים ע״י הכלאות ובירור צאצאיהן. 

י. גוטשטין, מורפולוגיה של 5 זני־ח׳ הנמצאים בארץ, תש״ה; 

י. קוסטרינסקי, גידולי תבואות, תש״ח; י. ארגון, גידולי 
שדה הלכה למעשה, ב/ תשכ״ג; )/ 800 7/16 ,- £0 ת 111 )ו 1 סי 1 .ז־.ק 
; 1921 , 71001 ? 0 ) 17/1 ) 7/1 , 1 ו.׳ 1 סת 0 נ 1 .[ ; 1919 . 7 ״:, ׳. 7 ־ 14 / 7 ! 
- 8 ן;ז 3 > 1 מ 0 א 6 גן>ו<סצס״סקת 1,1 קז 1168 , 83811,108 . 14 . 13 
0681 ) 6,001 ) 0-11 ־ 61 ; 1926 ,)} 6911 ז 30 קצ 1,1 אקץז 
) 11 ' 7 ,(׳ 31,1101 ^ .( . 4 !) . 1 ) 1 ; 1935 ,]נ 111 ז 11 ז 0 שת, 06 

/)) 11 ) 01111111 / 0 611111/7 ) 87 111111 {/ 171171111711 , 71571011071 , 12:111 ) 0 
,) 1 ) 111011 ) 1 1115 ) 1 ) ) 1 ( 1 111 ) 11 ) 071111 ) 7 , 1 /. 5.7 . . 0 ; 1951 , 1111115 ? 
; 1930 ,) 51111 ) 1 11 ? 111 ' ) ■ 01111111 ) 0 ) 1171 ,־ 101161 ? . 7 ; 1930 
• 0011511 ) 7/1 ,עש 311 א . 14 . 0 ; 43 ־ 19 ,) 1 < 1 ). 1 , 31111:10111 :>£ . 1 \ 
- 501116 .£ ; 1944 , 15 ) 111 ) 10 ? 111 ) 17/1 1 ) 111 ) 111 ) 17/1 ( 0 1115 ) 111 
) 111 ) 711 ) 5 ) 0 ,:/ 1111111 ) 51 ^ 5 )) 151 ) 0 , 0 ) 1/022 , 11 ) 12 ) 1 7 נ ח 111311 
111111701 ) £71 1 ) ) 7/1 ' , 01 ץ 0 א 311 '\ ./ 7 ; 1948 , 712 ) 11111 ) 1-111 ) 7 . 11 
, 11 ) 17 )' 11 ,גז 3 ש 5 . 11 .£ ; 1954 , 47 — 27 , 1701111 ) 1/1 / 0 65 ) 50117 ) 7 
111 ) 17/1 1 ס 5 ) 11 ) 71 ) 0 1 ) 1 ( 1 ) { 1010£ { 0 , 5 ) : 711111 ) 51 ץ 5 ) 1/1 : 1 

- 65 נ 01 ן־ 6111 א.ע\.ס ; 1956 2 ,( 11 , 1£ זט) 1011 )/ 11 ש./ 1 ז 93 ? . 1 ) . 111 ) 110 ) 
-ע 3 א . 14 ; 1957 ,'{ 11215/7 ) 0/1 111 ) 7 ) 0 711 ) 1 ) 1 ) 111 ,;! 5010 > ,[ . 71 
.[ . 14 ; 1959 , 11 ) 1171 ) 111 ) 17 ) 0 . 1 ) 2116/1111118 , 1 ז 10 > 11 א 
) 1/1 171 111 ) 17/1 ( 0 ) 1/01 ) 1/1 071 )) 71 ) 7 ) 00711 ,(. 1 ) 6 ) ץ 6 !^ט 0 

. 1962 ,{ 11 ) 511/1 70011 5 ' 1 ) 1 יו 70 \ 

מש. פ. 

חטיי ( 011011 ^ 5111 < 8 ), נטילת כושר הזהום (ע״ע) מחומר 
מזהם. יש להבדיל בין ח׳ ובין עיקור (- 5101-111 
2311011 ) : מטרת הח׳ היא השמדת חידקים, נגיפים ופטריות 
פאתוגניים בתוך חומר שעשוי לזהם בני־אדם ובע״ח; 
מטרת העיקור — טיהור מוחלט של איזור מסויים, כגון 


תוכן של קופסות־שימורים או שדדדהניתוח (בכירורגיה), 
מכל המיקרואורגאניזמים — הפאתוגניים והלא-פאתוגניים 
כאחד. לעיתים קשה להבדיל בין שתי הפעולות, שחרי העי¬ 
קור כולל תמיד את הח׳. — כמדכן כולל העיקור את ה ד י ס- 
א י נ פ ם ט א צ י ה ( 11 ס 1 זב £051 ן 11511 ))—שיחרור של בני־אדם, 
חיות־בית, צמחי־תרבות, חמרי־מזון, מחסני-תבואה, בתי-דיוד 
ואריגים מטפילים מזיקים שאינם מיקרואורגאניזמים — כגון 
חרקים וזתליהם, חלזונות, מכרסמים קטנים וכד/ וכן את 
הדיסאודוראציה (ת 3110 ז 10 ) 1150 )), שהיא ביטול הרי¬ 
חות הלא־נעימים הנודפים מבתי־שימוש, מפגרים, ממזבלות 
ומשרפות ומבתי־חרושת שונים. 

לח , משתמשים ב 3 שיטות:( 1 ) הרחקה מכאנית של החי־ 

דקים החיים מגאזים או נוזלים ע״י סינון. ( 2 ) המתת החי- 
דקים באמצעים פיסיקאליים, כגון החום; פגרי החידקים 
המתים א! אפרם נשארים בתוך החומר המחוטא.( 3 ) שימוש 
בחמרי־ח׳ כימיים. 

( 1 ) להרחקה המכאנית של חידקים מנוזלים מש¬ 
תמשים במסננים קשים — מקיזלגור (מסנני־ברקפלד [-•! 80 
1 ) 0£01 אל]) או מחרסינה (מסנני־צ׳מברלנד €113101100130111 )), 
או במסננים רכים — מאזבסט (מסנני־זיץ [ 80112 ]), או בקרו¬ 
מים מסננים עשויים קולודיום או תאית, שכולם מעכבים 
מעבר של חידקים וחד-תאיים (לא של נגיפים!), המרחפים 
בתמיסה. יעילות המסננים תלויה בארכם ורחבם של הנקבים— 
מזה, ובכוח־הספיחה של המסנן, במספרם של החידקים, בטעי- 
נתם החשמלית- בכושר־תנועתם, בתכונות הנוזלים ובטמ¬ 
פרטורה — מזה. — ( 2 ) השמדת חידקים יכולה להי¬ 
עשות בעזרת אור־השמש; הקרניים האולטרא-סגוליות(¥€) 
,באורך־גל של 2,650,4 הן הפעילות ביותר. משתמשים 
בקרני-/יז 1 לח׳ של אויר-החדרים, למשל בבתי-חרושת 
לחמרי־רפואד, במילוי האמפולות׳ במעבדות לחקר נגיפים׳ 
בחדרי־ניתוח וחדרי־חולים, וכן לח׳ של מים וחלב. אולם 
כוח-החדירה של קרני-^ס במים, וביהוד בתמיסות- 
מלחים, מוגבל; שכבה בעובי של 11 ס״מ מים מזוקקים 
נוטלת 9% מפעילותן, מי־מלח — 32% , תמיסות־רינגר — 
90% . כוח הה׳ של קרני-רנטגן מצומצם כל כך, שאין מש¬ 
תמשים בהן למטרות מעשיות של ח/ — גלי אולטרא-קול 
(ע״ע) עשויים לשבור את דפנות החידקים, ומשתמשים בהם 
כדי להפריד בין דפנות־התאים והפרוטופלאסמה; אולם טרם 
הצליחו לנצל שיטה זו לח׳ השימושי. — על השימוש בקרינות 
מיננות לשם עיקור מזונות ע״ע שמורים, — החידקים, 
בדרך־כלל, יציבים בפני קור, ורבים מהם מתקיימים גם בטמ¬ 
פרטורה של האויר הנוזלי ( ס 190 -), ואפילו של ההליום 
הנוזלי ( 271 0 -). אולם רוב החידקים מפסיקים את התרבותם 
בטמפרטורה שלמטה מ 5 0 -ד; לפיכך משתמשים במקררים 
לשמירת חמרי־מזון והמרים ביולוגיים אחרים. יוצאים מן 
הכלל הם התידקים הפסיכרופיליים, שמתרבים אפילו ב 5 0 +, 
הקפאה והמסה חוזרות של תרחיפי חידקים גורמות לשבירת 
דפנות־התאים. לעומת זה׳ אפשר להקפיא תרחיפי חידקים 
בנוזלים מתאימים ואח״ב לשחרר את החידקים מן המיקפא 
ע״י הנדפת המצע הקפוא בריק. בשיטה זו, הנקראת ל י או¬ 
פ י ל י ז א צ י ה, משתמשים היום לשמירת חידקים מיובשים 
לזמנים ארוכים במצב חי באמפולות ריקות מאויר. 

השיטה היסודית ביותר להשמדת חידקים היא ש ר י פ ת ם 
בלהבה — ח׳ שהוא עיקור. משתמשים בשיטה זו במעבדות 


289 


חטוי 


290 


בדי להשמיד חידקים על שטחן של מחטי־פלטינה; כמו־כן 
כדי להשמיד חידקים פאתוגניים הנמצאים על שטחם של 
תמרים מחוסרי־ערך. כדי להשמיד הידקים על שטחם של 
כלי־זכוכית או כלי־חרסינה יבשים, יש להחזיקם בארון־חימום 
באויר נח ב ״ 180 במשך שעה לפחות! באויר נע אפשר להס¬ 
תפק ב ס 170 במשך 30 דקות או ב ״ 160 במשך שעה. שיטה 
זו נאותה לח׳ של כלי־מתכת, פרוות וספרים יקרים. לשם ח׳ 
של בגדים ונעליים. שעלולים להינזק בטמפרטורות הגבוהות, 
משתמשים באויר נע של 75 0 , שצריך לפעול על החפצים 
1 — 2 ימים. 

הה , בחום רטוב אפשרי בטמפרטורות נמוכות יותר. 
ההרתחה במים — לפחות 30 דקות — היא שיטת הת׳ הטובה 
ביותר ללבני־גוף, לבני־מיטה, ממחטות, כלי־אוכל וכלי־ 
שתיה. באדים זורמים ב ״ 100 משתמשים לח׳ של מזרונים, 
כרים, שמיכות של נוצות, שטיחים, בגדים פשוטים, כלי 
חרסינה וזכוכית; החידקים הפאתוגניים מושמדים בגלל שי¬ 
נויים לא־הפיכים שחלים בפלאסמה, אולם נבגיהם נשארים 
בחיים. אדים ב ס 120 (לחץ של 2 אטמוספירות באוטוקלאוו) 
משמשים לעיקור של חמרי־תחבושת, כפפות־גומי, קופסות־ 
שימורים וקרקעי־מזון לעבודה באקטריולוגית! בשיטה זו 
נהרסים גם נבגי החידקים — אם אין הם עטופים שכבות 
שומן או חלבון. 

בשיטת הפיסטור ( 1231100 ־ 3510111 ?)— חימוםל״ 65 — 62 
במשך 30 דקות, או ל ״ 74 — 71 במשך 40 שניות או ל״ 85 
במשך 1 — 2 שניות — השתמשו בצרפת לשמירת יין ובירה 
ליצוא לארצות מעבר־לים, והיום משתמשים בה ל ח׳ ה ח ל ב 
(ע״ע). חפיסטור משמיד את בלחחידקים הפאתוגניים שעשו¬ 
יים להימצא בחלב ושמקורם בפרה או בעובדי הרפת או 
המחלבה. לאחר הפיסטור נשארים בחיים הנבגים, וכן לאקטו־ 
בצילים יציבים לחום; הם עשויים להתרבות ולהחמיץ את 
החלב. לשם מניעת התפתחותם יש לקרר את החלב מיד 
לאחר הפיסטור. עיקור החלב מבוצע ע״י חימום ל״ 160 
במשך שניה וקירור מידי! העיקור מאפשר את שמירת החלב 
בבקבוקים סגורים אפילו באקלים טרופי לזמן בלתי־מוגבל. 

בשיטת הטינדאליזאציח ( 131112311011 >״׳״ 11 ), שהיתה לפנים 
האמצעי המקובל ביותר לח׳ העור והידיים בכירורגיה. בגלל 
ארסיותה הגדולה וגירוי העור שהיא גורמת הוחלפר, במרקו־ 
רו־ציאנאט ( 2 .1420 (א 0 ) 142 ) או במרקורו־כרום — תרכו¬ 
בת אורגאנית, שבה כספית קשורה למערכת ברום־פלואורס־ 
צאינית. לשם שמירה על עקירות נסיובים והרכיבים משתמ¬ 
שים הרבה במדתיולאט ( 14 5 נ ס 814 5 )( 43 זססס),ג 0 1 ס־ס). 
בד 1 מה למלחי־הכספית פועלים מלחי-הכסף; מהם נפוץ בשי¬ 
מוש חיצון ומקומי כסף ניטראטי (,. 0 א 8 \>), שמגעו בחומר 
אורגאני מחזרו לכסף וגורם השחרה — ומכאן שמו המסרתי 
"אבן־התופת". תמיסת נחושת גפריתנית ( 01180 4 ) משמשת 
לריסוס צמחי-תרבות. — מימי־קדם ידוע כוחה של ה ג פ ר י ת 
הנשרפת (ז.א. של הגאז, 80 ) לטיהורהאויר בסביבתפגרים; 
שיטת ה״גיפור״ נהגה הרבה גם בעיקור חביות-יין. — חשי¬ 
בות מיוחדת כח״ח יש ל ה ל ו ג נ י ם (ע״ע). הכלור משמש 
בקנה־מידה גדול להכשרת מי־שתיה (ע״ע מים); במים 
מתהווים ממנו חומצה מלחית וחומצה תת-כלוריטית 
( 11010 ), וזו האחרונה פועלת כמחמצן נמרץ. בדומה לו 
פועלים חמרים משחררי־כלור: תמיסת היפוכלוריט ("מי־ 
ז׳אול״), סיד כלורי (״אבקת-ליבון״) — ביחוד לכביסת 
לבנים׳ אך גם לח׳ בורות־מים, וכן כלוראמין (כגון 
+ 3 א.־ 01 א. 2 ס 14 4 8 ״ס 044 3 -ק) אורגאני. — פעולת הברום 
דומה לזו של הכלור, אך חזקה ממנו. — ב י ו ד משתמשים 
הרבה לח׳ העור לפני ניתוחים, ב י ו ד ו פ 1 ר ם ( נ 0141 ) — 
המשחרר יוד — לח׳ פצעים מוגלתיים. — הפעילות ה מ ח מ־ 
צ נ ת מנוצלת בשימוש בתרכובות כגון ״מי־חמצך( ־ 0 ־ 44 )— 
למשל לח׳ חלל־הפה והלוע (בתמיסה מהולה) — או פרמאב־ 
גאנאט ( 100 4 \£), המוסר חמצן לחמרים אורגאניים ומשמש 



291 


חטיי י- ח׳מיב אל־בגדאדי, אל* 


292 


הרבה לח' פירות וירקות. — חמרים שובים, שאינם ארסיים, 
מונעים התפתחות חידקים ע״י עצם הימצאם בריכוזים גבו¬ 
הים; משום כך הם יכולים לשמש כאמצעים לשימור מזונות.— 
כבר מימי־קדם ידועה סגולת המליחה למניעת רקבון של 
בשר, דגים וכר, וכן מונעים ריכוזים גבוהים של סוכר תסיסה 
או החמצה של פירות, ריבות וכד׳. לאותה מטרה משמשות 
גם חומצות חלשות, כגון החומצה הבורית, חומצת־החומץ, 
חומצהדהחלב (וע״ע שמורים). 

הייצור של ח״ח אורגאניים נעשה ענף חשוב של התעייה 
הכימית־פארמאצוטית. ה פ נ ו ל (חומצה קארבולית)—חה״ח 
הקלאסי של האנטיספטיקה (ר׳ להלן) — עדיין נמצא בשי¬ 
מוש ברפואת־השיניים, וכן לשימור תרכיבים ונסיובים; הוא 
פועל על חידקים, אך לא על רוב הנגיפים. דומים לו בפעי¬ 
לותם הקרזולים (מס.^״ 0 ,, 09 ), שתפיסתם במי-סבון היא 
הליזול המקובל מאד. תוצרי הכלורינאציה של פנולים 
פעילים מאד כח״ח; תערובת של חמרים מסוג זה הוא 
הזאגרוטאן. — ח״ח בעל פעילות כללית הוא ה פ ו ד מ א ל¬ 
ד ה י ד ( 11.0110 ), בצורת תמיסתו המימית הרוויה ( 40% ) — 
הפורמאלין או פורמול —, או בצורת הפולימר המוצק 
פאראלדהיד, שפולט אדי פורמאלדהיך. הוא משמש בחיטוי 
כלים רפואיים, בתי-מגורים (ריסוס) וכד/ ובחום הוא משמיד 
גם נבגים יציבים. — פעולת-ח׳ מיוחדת יש לשמנים אתריים 
(ע״ע) רבים, כגון האיקאליפטול; הם משמשים בעיקר לח׳ 
דרכי־הנשימה. 

תכונות בקטריוצידיות חזקות — וספציפיות יותר — 
טבועות בקבוצת ח מרי* צבע סינתטיים, מת 1 לדי הטריפ־ 
נילמתן (ע״ע) והאקרידין (ע״ע) ואחרים; הללו דוחקים את 
מקום היוד בטיפול בפצעים מזוהמים ומשמשים בסיס לפיתוח 
הכימותראפיה. — קבוצה מיוחדת של ח״ח הם מלחי־ 
אמון רביעוניים (ע״ע אמינים), כגון הזפירול (מן הטיפוס 
־^נ(־ 11 כ> 06115 ) 2 ( 011 3 )£), שפעולתם — פעולת שטח- 
פנים: הם משנים את החדירות של קרומי־התאים ומשקיעים 
חלבונים. 

"הח׳ הסופי" של חדר-חולים, לאחר הוצאת החולה ממנו, 
כולל את הדר של המיטה והרהיטים, הקירות והרצפות, ואף 
חלל-האויד. ח׳ זה מבוצע ע״י ריסוס בנוזלים המתפזרים 
לטיפות זעירות כעין ערפל. חומר מתאים למטרה זו הוא 
הטריאתילן־גליקול(דזס,•.(־^ 0 ^ 00 ) 11 ) , שהוא לא־ארסי, 
חסר ירית אינו פוגע בעור ובקרומים הריריים ואינו פוגם 
בכלי־מתכת. 

כוח־הח׳ של ח״ח שונים נקבע במיבחנים, שבהם שיעוד 
פעולתו כלפי גזע מסויים של חידקים נמדד בתנאים סטאג־ 
דארדיים בהשוואה לפעולת הפנול באותו ריכוז ובאותם 
תנאים. הערכים היחסיים שנקבעו בדרך זו לגבי מקצת חה״ח 
המצויים הם: 


1 

פגול 

כספית דו־כלורידית 

3,500—400 

(כלפי חידקים שונים) 

220—150 

היפוכלוריטים 

64 

מי־ברום 

42 

פרסאנגאנאט 

28 

מי־כלור 

15 

כסף ניטדאטי 

3.7 

ליזול 

2.0 

נחושת נפדיתנית 

1.8 

חומצת־חלב 

1.2 

איקאליפטול 


א. ל. אוליצקי, בדיקות בקטריולוגיות של בורות־המים 
בירושלים (הרפואה, ל״ט), תשי״א; ) 01 ,זש 1 !^זז ..־) 

;׳ 1922 ,( 1/111 ,.*ץ}* . 4 .י! 1 >ת 11 1 '<^ . 111 ) ״״־;•>?/ 

171 ) 16 ! 1!6 !{307157/6X5146 ז 0651 , 011011 ־ 0111 .( - 1 ) 011121 .- 1 .. 4 

.£ ; 1936 ,( 11 ,.: 001001 .חזס 0 ח 1 . 01 ס 1 ג . 01 ?) 

. 0 .//י ; 1945 , 111071 ) 00111 !0011, 015171166(1071 <1713, $16x1115 ^ 

-מ// 3113 ץ ¥717161 $165 !>$ 329 , 1 ,, 141 , 67/11 . 1 > . 06x11 ,חתגומ!^ 0€1£ ז 8 . 0 

סטיבה ןה״־ית ל 1 ח?ת ("חי״ל") או הבריגדה היהו¬ 
דית, גוף צבאי יהודי, היחיד ששירת כעוצבה 
יהודית־לאומית עצמאית ומוכרת במלה״ע 11 במסגרת הצבא 
הבריטי, ובצבאות בעלות־הברית בכללם. חי״ל הורכבה רובה 
ככולה מבני א״י וזכתה בסמל משלה — מגן־דוד זהוב על 
רקע של פסי תכלת־לבן־תכלת ועליו הכתובת ״חי״ל — 
ק 011 ! 0 היא פעלה במצרים, בחזית צפון־ 

איטליה ובצפון־מערב אירופה ב 1944 — 1946 , 

ה/מתה ופעולתה של חי״ל היו גולת־הכותרת של מאמצי 
היישוב היהודי בא״י, של הנהגתו המדינית ושל התנועה 
הציונית — להשיג שיתוף וייצוג גלוי ליהודים במלחמה נגד 
הנאצים, להסיר את הרפת האלמוניות מעל הלקו של היישוב 
ושל רבבות מתנדביו במלחמה זו, לחזק עי״כ את מעמדו 
המדיני של היישוב ולקדם את מטרות הציונות (ע״ע א״י, 
עמ ׳ 556/7 ). השלטונות הבריטיים, שהתנגדו לכל השאיפות 
הללו, שמו מעצורים ומכשולים בדרך המאמץ הצבאי היהודי, 
ורק במאבק ממושך ועקבי הצליחו היהודים להתגבר עליהם; 
ביחוד עשו להקמת הכוח הצבאי היהודי בצבא הבריטי חיים 
ויצמן (ע״ע, עמ ׳ 275/6 ) בלונדון ומשה שרתוק (מ. שרת, 
ע״ע) כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירו¬ 
שלים. 

ב 1940 הרשו השלטונות ליהודים בא״י להתגייס במסגרת 
של פלוגות ברגימנט "איסט קנט" הבריטי (המכונה "באפם" 
נ*££! 81 ]) — בתנאי שיקויים שיוויון מספרי בין מגוייסים 
יהודים וערבים. תנאי זה לא עמד במיבחן המציאות בגלל 
מיעוט המתנדבים הערבים לעומת המספד הרב של יהודים, 
שמהם הורכבו 15 פלוגות. תחילה לא הועסקו הללו אלא 
בשמירה על מיתקנים ומחנות־שבויים בתוך גבולות הארץ. 
ב 1942/43 הוקמו מן הפלוגות היהודיות 3 גדודים של חי״ר, 
שהיו ל״רגימנט הארצישראלי" והועברו למצרים ולקירנאי־ 
קה; גם אלה לא צויידו ולא חומשו לפי התקן והועסקו 
בעיקר בתפקידי שמירה. היהודים דרשו בתוקף את שיתופם 
בפעולות קרביות׳ וכן נאבקו קשות עם הפיקוד הבריטי 
על זכותם להניף ביחידותיהם אח• הדגל הלאומי היהודי 
בצידו של הדגל הבריטי. רק בספטמבר 1944 נאותה הממשלה 
הבריטית להקמת "חטיבה מוגברת" יהודית, שתאומן כהלכה 
ותישלח לזירת המלחמה. בחי״ל נכללו 3 גדודי "הרגימנט 
הארצישראלי", שעליהם נוספו מיפקדת־חטיבה, יחידת־ 
קשר, גדוד תותחגי־שדה, יחידת־שדה של חיל־ההנדסה, 
פלוגת־הובלה של חיל־השירותים, יחידה רפואית, יחידות 
ציוד ותחמושת. הנדסת־חשמל ומכונאות, משטרה צבאית 
וכר. למפקד החטיבה נתמנה בריגדיר ארנסט פרנק בנג׳מין, 
יהודי יליד קאנאדה מחיל־ההנדסה הבריטי. מפקדי־הגדודים 


היו בריטים, מפקדי־הפלוגות — רובם יהודים. מלבד ארצי 
ישראלים הצטרפו לחטיבה גם כמה מפליטי אירופה ומן 
המעפילים וקצת יהודים שהועברו מיחידות בריטיות. עם 
התותחנים וביחידות־השירותים נימנו גם קצת חיילים ברי¬ 
טיים. בס״ה שירתו בחטיבה כ 5,000 איש. 

באוקטובר 1944 התרכזה החטיבה בבךג׳־אל־עדב במצרים. 
בראשית נובמבר הועברה לאיטליה וצורפה למחנה השמיני 
הבריטי. עד סוף פברואר 1945 הועסקה באימונים; בראשית 
מארם נעה צפונה והוצבה בחזית בגיזרת אלפונסיני, צפונית 
מראונה. שם נודעה במהרה בתוקפנותה, ובשתי פעולות 
יזומות ( 19/20.3 ), שבוצעו בסיוע טנקים, אף שבתה שבויים. 
ב 24.3 הועתקה מערבה לגיזרת פאאנצה ותפסה קטע הנשקף 
על נהר סניו, מול דיוויזיית־צנחנים גרמנית. כאן פתחו כל 
שלושת הגדודים בפעולות נמרצות, שהביאו לחציית הסניו 
ב 9.4 ולהרחבת ראש־הגשר לעבר אימולה ב 10.4 . באמצע 
אפריל הועתקה החטיבה לעורף, ושוב לא השתתפה בשל¬ 
מותה במיבצעים קרביים, אך כמה מיחידותיה שירתו בנספחות 
במיבצעים של עוצבות אחרות. האבירות הקרביות של חי״ל 
הסתכמו ב 30 הרוגים וסד פצועים; מאנשיה זכו 21 לעיטורים 
ו 78 — לציונים־לשבח. 

במאי 1945 הועברה החטיבה למנוחה לצפון־מזרח אי¬ 
טליה, וכאן נפגשו אנשיה לראשונה עם פליטי השואה. כבר 
מתקופת ה״באפם״ היו קיימים ועדים יחידתיים — בצידה 
של המסגרת הפיקודית הרשמית —, שהסדירו את המשטר 
הפנימי ואת החיים הציבוריים והתרבותיים ביחידות וחינכו 
את האנשים לקראת המשימות הלאומיות־ציוניות. עתה נתוספו 
עליהם ועדות־הצלה, שעסקו בכל הכרוך בפליטים היהודים 
תוך קשר סודי עם "המרכז לגולה" שמטעם הסוכנות. חי״ל 
הפכה אבן־ש 1 אבת לניצולי הגטאות והמחנות. נוסף על תפ¬ 
קידיהם הצבאיים עסקו עתה אנשי חי״ל בשיטתיות בהגשת 
עזרה וסעד לניצולים, בהלבשתם, בחינוך ילדיהם, בהדרכתם 
דרך הגבולות ובהברחתם לא״י. ביולי 1945 הועברה החטיבה 
לבלגיה ולהולאנד, ושם הועסקה בשמירה על מיתקנים, דרכי־ 
תחבורה וכר. גם שם המשיכו אנשי החטיבה בפעולות הסעד, 
ומהם סופחו למנגנון החיפושים של שלטונות הכיבוש, ואף 
לפולניה וצ׳כוסלובאקיה הגיעו. 

בעקבות החרפת היחסים בין בריטניה ליישוב היהודי 
בא״י החליטו השלטונות בקיץ 1946 על פירוק חי״ל; כמעט 
כל אנשיה הוחזרו לא״י ושוחררו. 

פעולותיה והשגיח של החטיבה הרימו מאד את קרן 
היישוב בא״י בעיני העולם כולו. עצם קיומה והיסצאותה 
באירופה תרמו במידה מכרעת לכוח־עמידתה של שארית־ 
הפליטה בחדשי-המעבר הקשים שלאחר המלחמה. גסיוגה 
הקרבי והאירגוני שימש במידה רבה בסיס להקמת צה״ל, 
שרבים מקציניו הבכירים (לרבות שני רמטכ״לים) שירתו 
בחי״ל. 

י. ליפשיץ, ספר הבריגדה היהודית, תש״ז; ז. שפר - י. למדן 

(עורכים), ספר ההתנדבות, תש״ט; עבד הדני, עם במל¬ 

חמתו, תשי״די-,־ צ. רענן(עורך), צבא ומלחמה בישראל וב¬ 

עמים, 1955 ; י, כרמי, בדרך לוחמים, תש״ד! . 6 

, 611/1511 [ / 0 1 ( 51114 1 , .■ 1116111116 ? ; ־ 1945 , 1 ) 11146 1 ( 07 ?! 501/110-6 
. 1947 , 1020-1035 , 11 , 0116161 ? 81111111 3714 111 ) 611 

א. פ. ב.— צ. ס. 

חטיפה׳ במשפט הישראלי — העברת אדם בכוח, או ע״י 
פיתוי באמצעי־מדמה, ממקום למקום או מרשות לר¬ 
שות, בקטין או באדם שאינו שפוי בדעתו נחשבת כת׳ הוצאתם 




295 


חטיפה — חי, חיה, בעל־חיים 


296 


מידי האפוטרופוס החוקי ללא הסכמתו של זה, אפילו בוצעה 
ללא שימוש בכוח או במרמה. האב והאם במשותף הם 
האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים; הורה החוטף 
את ילדו שלא בהסכמת ההורה האחר, אשם בת/ — הסכמת 
הנחטף אינה פוטרת את החוטף מענשו. ברם, אם עזב(ה) 
הנער(ה) את האפוטרופוס מרצובו(ה) כדי להמלט עם הנא¬ 
שם, אין הלה נחשב כחוטף, — כל היודע שאדם בחטף, והוא 
מחביאו או כולאר שלא כדין, נחשב כמי שביצע את עצם הה/ 
מי שנמצא אשם בחטיפת אדם ממדינת ישראל, או בחטי¬ 
פת אדם מאפוטרופסות חוקית, או בחטיפתו כדי לגרום לכלי- 
אתו בסתר, צפוי לשבע שנות מאסר. אם בוצעה העבירה כדי 
לרצוח את החטוף או להעמידו בסכנת רצח או חבלה חמורה 
או לשעבדו לחיי זנות או למשכב־זכור, העונש הוא מאסר 
עד 10 שנים. חטיפת אדם ללא הנסיבות המחמירות הנ״ל 
אינה בודענשין כח׳! אבל אם היא מלווה כוח, יכולה היא 
להיחשב כעבירת תקיפה (ע״ע). 

הגנה טובה לנאשם בחטיפת ילד היא ההוכחה שהנאשם 
תבע בתום־לב זכות החזקה בילד או טען שהוא הורו. 

כליאת אדם שלא כחוק מכונה "מאסר־שווא", 
והנאשם בה צפוי לשנת מאסר אחת. אם הופיע הנאשם בשעת 
הכליאה בטענת־שווא כנושא תפקיד רשמי המוסמך לבצע 
מאסר, צפוי הוא לשלוש שנות מאסר. 

ואלה האמצעים המשפטיים הקיימים במקרה חטיפה: 

א) אפוטרופסו, קרובו או ידידו של החטוף רשאי לפנות 
אל בית־הדין הגבוה לצדק בבקשה להוציא צו הבאס קורפוס 
(ע״ע) ביחס לחטוף! הצו מופנה אל האדם המקיים שליטה, 
במישרין או באמצעות אחרים, על האדם שהבאתו נתבעת. — 

ב) החטוף עצמו, לכשהשתחרר, רשאי לתבוע מחוטפו הטבת 
הנזק שנגרם לו ע״י הח/ וכן פיצוי על סבלו וגדלת חרותו. 

באנגליה ואה" ב מכנים חטיפת אדם (בין ילד ובין 
מבוגר), נגד רצונו או רצון אפוטרופסו, בשם £מ 1 תו 1 גתנ>״ 1 . 
באה״ב נחקקו חוקים מחמירים, שרובם מטילים עונש־מוות 
בגין ח/ 

מ. ב. פ. 

ב ד י ן - ת ו ר ה (משר סנה׳ י״א, א , , והתלמודים; רמב״ם 
הלב" גניבה, ט/ א׳ —ד). הלאו של "לא תגנבי" שבעשרת- 
הדברות מוסב — לפי מדרש־ההלכה — על ג נ י ב ת - נ פ ש. 
על "גנב איש ומכרו" (שט׳ כא, טז) או "גנב נפש מאחיו 
מבני ישראל והתעמר בו ומכרו" (דב׳ כד, ז) מטילה התורה 
עונש מיתה (בחנק)! ה״עימור" מתפרש כשימוש כל-שהוא 
שהוא משתמש בו. בעלי־ההלכה נחלקו בדבר אם על הגניבה 
לבדד. חל חיוב מלקות או אם אין הגניבה נידונה אלא כהת¬ 
חלת המכירה. יש סברה, שהלאו של "לא תגנב" חל גם על 
גניבת נפש גוי — ובמקרה זה יש לראות בו מעין איסור 
כללי של ציד-עבדים. 

גונב נפש (אנצ׳ תלמודית, ה/ שפ״ו-שצ״ג), תשי״ג. 

חי, תיד׳; בעל״סיים, אחת משתי קטגורמת-המיון היסו¬ 
דיות של עולם־החי, שהשניה לה היא הצומח. 

בע״ח וצמחים אינם נבדלים זה מזה לא מבחינת הגילויים 
היסודיים, שבהם ניתן לתפוס את משמעות עובדת החיים — 
״ההתייחסות־לעולם מתוך פנימיות״ ו״ההצגה העצמית״ — 
ולא מבחינת התופעות הכוללות ביותר שאותן נוהגים למנות 
כסימני-הפר של החיים(ע״ע חיים, עמ׳ 360/1 ו 380/1 ). אולם 



ציור 1 

דוי או צסח? פוליפיד של הסי! גזגח 1 ג)- 1 ו 11 ב £ 111 ! 81 ממערכה חחיטתבים 


בעה״ה מובלטת בהם הרבה יותר בחינת "הפנימיות" שבהוד 
ייחסות־לעולם, וכן פיתחו מנגנונים מיוחדים — שאינם 
קיימים, בדרך־כלל, בצמחים — למימוש "הצגתם העצמית". 
משום כך מתגלם במציאותם ביותר הייחוד של החיים לעו¬ 
מת הטבע הדומם — לשון אחרת: "האוטונומיה של 
החיים״ (ע״ע הומאוסטזה! הסתגלות). חייהם נראים "של¬ 
מים" ו״מושלמים" יותר מחייהם של הצמחים — עכ״פ 
בתפיסה האינטואיטיווית של האדם, החש בבע״ח דרגת־ 
התפתחות גבוהה ומשוכללת מזו של הצמח בסולם־החיים. כבר 
הקדמונים עמדו על כך, שיש בבעה״ח — נוסף על גילויי- 
החיים המשותפים להם ולצמחים — עוד משהו "חיוני" 
המיוחד להם לבדם. משום כך יצר גלנוס (ע״ע, עמ ׳ 913/4 ) 
את מושג "הנפש החיונית", המצויה בבע״ח נוסף על "הנפש 
הטבעית" המשותפת לו ולצמח! כהתגלמותה־בפועל של 
"הנפש החיונית" נחשבו ספונטניות-התנועה והתחושה (השר 
רמב״ם, שמונה פרקים, פרק א , ). מעין הד להבדלה עתיקה 
זו נשמע בפיסיולוגיה־של־בעה״ח גם בצורתה המודרנית 
בחלוקה ל״פיסיולוגיה וגטאטיווית", שעיסוקה בעיקר בחילוף- 
החמרים במשמעותו הרחבה ביותר (הכוללת צמיחה ורביה) — 
מזה, ול״פיסיולוגיה אנימאלית", שעיסוקה בתנועה(שרירים) 
ובהרגשה ובתגובה עליה (עצבים) — מזה. 

נמצא, שההבדלים בין בע״ח לצמחים — שהם מבחינתנו 
האנושית עובדוודיסוד, אולי בשל השתייכותנו-אנו לעולם־ 
החי— אינם אלא משניים מבחינה ביולוגית כללית. העיקריים 
שבהבדלים אלה הם: 

1 ) מבחינת התנועה — הספונטאניות של הפעילות 
המוטורית — במובן של שינוי־מקומו של הגוף כולו, ולא 
רק של שינויי־מקום של חלקיו בקרבו — מוחזקת סימן־הכר 
של "החיים המלאים", והיא מצויד. ברוב בעה״ח, מד. שאין 




297 


חי, חיה, בןןל*חיים 


298 


כן בצמחים הטיפוסיים; המנגנון המיוחד של תנועה זו* הוא 
השרירים (ע״ע). אולם תנועה מעין זו מצויה גם בצמחים 
ירודים בהיעדר שרירים, כגון בצמחי־יצע מסויימים, באצות 
ירוקות החיות במושבה, ועוד; מאידך'קיימים יצורים, שהם 
מוחזקים בע״ח מכל הבחינות, אע״פ שהם חיים את חייהם 
כשהם מחוברים לקרקע, 

2 ) מבחינת אופן ה מ י ב נ ה והגידול — צורת גוף* 
בע״ח, בדרך־כלל, קבועה, איבריו מתהווים כפרי התפתחות" 
פנימה, כתוצאה מהתקפלות והתקמטות. תאיו עירומים — 
ז״א שטח־מגעם בסביבתם עשוי מחמרם "החי" הפעיל. 
תקופת־גדילתו של בע״ח מוגבלת, והתפתחותו מלווה, בדרך' 
כלל, דיפרנציאציה הגוררת שינויים ביחסים שבין חלקי- 
הגוף השוגים. לעומת זה הצמח צורתו קבועה פחות, והיא 
הולכת ומשתנית עם הופעתם של איברים חדשים בצמיחה 
המופנית כלפי חוץ והמתרחשת בקצה־האיברים (בקדקדי- 
הצמיחה); הצמיחה נמשכת עפ״ר כל החיים. תאי־הצמח 
עטופים דופן של תאית. 

3 ) מבחינת ח י ל ו ף ־ ה ח מ ר י ט — החי המובהק ניזון 
בדרך ההזנה הה ט רוט רו פי ת, הצומח הטיפוסי (הצמח 
הירוק) — בדרך ההזנה האוטוטרופית (ע״ע הטמעה). אולם 
אף הבדלה חשובה זו אין בה כדי להכריע בדבר שייכותו 
של אורגאניזם לאחד משני העולמות בכל מקרה ומקרה, 
מאחר שאין כוחה יפה לגבי אורגאניזמים ירודים מסויימים. 
בין החד־תאיים שמקבוצת השוטוניות (ע״ע), למשל, שהן 
בנות כושר־תנועה מובהק, מצויים אורגאניזמים נושאי כרו- 
מאטופורים ומסוגלים לפוטוסינתזה, כגון האוגלנה (ע״ע), 
שאפשר לשייכם לכאן ולכאן. 'גם בקבוצה מסויימת של 
מיקרואורגאניזמים יוצרי גושים ריריים נחלקו הבוטנאים 
והזואולוגים בשאלה, אם היא קבוצה של 
("פטריות־ריר") או של("בע״ח דמויי־פטריות"). 

4 ) מבחינת ה ג ך י ו ת — לחי כושר־גריות מפותח ומורכב 
לאין־ערוך יותר מלצומח. הוא רגיש יותר לאירועים מסד 
גים שונים ורבים בעולם החיצון ומגיב עליהם בפעילות 
רבת־הדיפרנציאציה, ולפיכך התנהגותו רב־גונית יותר מזו 
של הצומח. תכונות אלו מבוססות על מציאותם של מנגנונים 
מסובכים של ר צ פטורים (כ ל י ־ה חוש י ם) ושל עצ¬ 
בים בתי, שאינם בנמצא בצומח; הלה רגישותו מוגבלת 
לגירויים מועטים, ותגובתו עליהם, בדרך־כלל, מצומצמת, 
איטית וחד־גונית. 

5 ) מבחינת ״הנפשיות״ — על סמך אנאלוגיה למחותנו 
האנושית והשתייכותנו לעולם־החי ועל סמך התופעות הכלו¬ 
לות ב{ 1 ) וב( 4 ), אנו נוטים לייחס גם לבע״ח — אבל לא 
לצמחים! — פ ם י כ י ק ה ולראות את התנהגותם כמשקפת 
לא רק מכאניזסים פיסיולוגיים (פיסיקו־כימיים) של גופם 
אלא גם גורמים של חישה וךציה, ואף של חשיבה, של 
זכירה ושל למידה ושל אינטליגנציה — בדרגות שונות, 
בדומה להתנהגות האנושית. י כאן המקור של עיקרו של 
ההבדל שבין ראייתנו את עולם־החי וביו ראייתנו את 
עולם-הצומח. 

אולם מכלול כל סימני־ההבדלה בין החי לצומת אינו 
מספיק כשלעצמו כדי להגדיר ולמיין אודגאניזמים שבמצבי- 
גבול (הידקים, אצות כחוליות וירוקיות, שוטוניות). בסופו 
של דבר נתונה ההחלטה לשיקולו ולהכרעתו של האדם העוסק 
במיון, וכאן לא ניתן להפריד בבירור בין תפיסה אינטואי- 


טיווית ובין גישה אמפירית וניתוח מתודי. לפיכך עלינו 
להגדיר כבע״ח כל אורגאניזם השייך בשל מוצאו למערכת־ 
מיון מסויימת, שהביולוגים נתנו את הסכמתם לייחדה כשייכת 
לעולם בעה״ח. 

וע״ע אורגניזם; חיים. — ביבל.: ע״ע זואו¬ 
לוגיה. 

על בעיות מיונם של בעה״ח לקבוצות, על עקרונות 
המיון ועל התפתחותו ההיסטורית — ע״ע ם י ם ט מ ט י ק ה. 
על מער כ ת-מ יון חדישה של עולכדהחי—ע״ע זואו¬ 
לוגיה, עמ׳ 663 — 666 . 

התנועה (ת׳), במובן של שינוי מקומו של אורגאניזם 
ביחס לגופים שבסביבתו — להבדיל מת" בתוך האורגאניזם 
עצמו, המצויות בפרוטופלאסמה של כל תא חי — היא 
מן התופעות האפייניות לבע״ח ונראית לכאורה כאחד 
הסימנים המובהקים להבדלה ביניהם ובין הצמחים: מושג 
ה״אורגאניזם" בהקשר זה כולל רב־תאי, חד־תאי וגם תא 
מבודד מגופו של בע״ח. 

בעולנדההי יש צורות ומכאניזמים שונים של ת׳: 1 . במיק־ 
תאורגאניזמים (או בתאים מבודדים) — (א) ת׳ אמבו- 
אידית, (ב) תנועת־ריסי ז ם ותגועת־שוטונים; 
2 . ברב־תאיים — (א) ש ח י ה; (ב) ז ח י ל ה! (ג) ה ל י כ ה; 
(ד) מעוף. ( 1 א) מבוצעת ע״י הגוף (התא) בשלמותו; 
( 1 ב) — ע״י אברונים שמצמיח התא; לצרכי ( 2 א—ד) 
פותחה מערכת השרירים, המופעלים ע״י עצבים. 
( 2 א) מבוצעת ע״י כל המערכת השרירית-עורית ההקפית 
של הגוף; ב( 2 ב—ד) השרירים מפעילים איברי־ת׳ מיוחדים— 
גפיים (רגליים [ידיים], סנפירים, כנפיים) וזנב. מקרה 
מיוחד של ( 2 ב) הוא העתקת הגוף כולו; מקרה מיוחד 
של ( 2 ג), ולפעמים גם של ( 2 א), הוא הקפיצה, ( 1 א), 
( 2 ב) ו( 2 ג) הן ת" ביבשה (או על פני כל שטח); ( 1 ב) 
ו( 2 א) — ת״ במים; ( 2 ד) — ת׳ באוויר. 

עקרון הפעולה בכל צורותיה של הת׳ הוא לפי הכלל 
ה 3 של ניוטון — שוויון הפעולה והתגובה (ע״ע מכניקה): 
בכל מקרה החי מפעיל לחץ על סביבתו בכיוון אחורה — ז״א 
בכיוון הפוך למגמת תנועתו, והסביבה פועלת עליו בכוח 
שווה ונגדי — קדימה! בגלל ה ח כוך (ע״ע) הוא נדחף 
קדימה. אין ת׳ קדימה בלי חיכוך, אולם החיכוך הוא גם 
הגורם המקטין את מהירות הת׳ ומגביל אותה. בכיוון האנכי 
הוד מוגבלת ע״י גורם הגרויטציה (ע״ע). האמצעים המפ¬ 
עילים כוחות״דחף בטכניקה הם מדחפים למיניהם — 
משוטים, מנופים׳ לוחות נטויים, ורבים אחרים. החי, כעצם 
בעל כושר־ת׳ עצמי, מדחפיו השונים דומים מבחינה עקרונית 
לאותם שהמציא האדם. רק ת׳ סיבובית נעדרת במציאות 
הביולוגית. 

( 1 א) הת׳ האמבואידית (ע״ע אמבה, ציור 1 ) היא 
העתקת חד-תאיים מקבוצת האמביות, פטריות־ריר, כדוריות- 
דם לבנות, תאים נודדים של רקמה חיבורית, ממקום למקום 
ע״י הפקתן של שלוחות פרוטופלאסמיות — רגליים מדומות 
( 01113 <] 10 >ג 1 :>$ס), — שהן דפורמאציות של זרימת הפלאסמה 
(ע״ע דם, ציורים 9 , 10 ). מנגנון הת׳ מושתת על מציאותן 
של 2 שכבות־פלאסמה בעלות צמיגות שונה בתא — האקטר 
פלאסמה הצמיגה והאנדופלאסמה הדלילה, שבה נראית תו¬ 
פעת הזרימה. רבו הנסיונות להסביר ת׳ זו: כביטוי של תכו¬ 
נת התכווצות אימאננטית של הפרוטופלאסמה, כתוצאה 


299 


חי, חיה, כןןל־חיים 


300 


משינויי לחץ, משינויי מתת־הפנים, משינויי רמת המיום של 
שתי השכבות. היום רווח הסבר היוצא משינוי הפיך של 
האקטופלאסמדי מפלאסמה־גל צמיג לפלאסמה־סול נוזל (ע״ע 
קולואיד). לפני התארכותה של הרגל המדומה חל דילול 
מקומי בהקף, והפלאסמה־סול שנוצר נדחף קדימה ע״י הת¬ 
כווצותו של הפלאסמה־גל, כשהאנרגיה לתהליך זה מסופקת 
ע״י ידד.^ (ע״ע אדנוזין). אסמכתא להסבר זה יש לראות 
בעובדה, שחלבון שבודד מפטריות-ריר מגיב על בדו- 

ז 

מה לאקטומיאוזין של השריר (ע״ע). לפי זה נמצא, שה¬ 
בסיס המ 1 לקולארי של מכאניזמי מנגנובי־הת׳ בת׳ האמבו־ 
אידית ובתנועת־הריסים (ר׳ להלן), ואף בת׳ באמצעות 
גפיים — למרות ההבדלים המורפולוגיים הגדולים שבין 
צורות־ת׳ אלה — אחד הוא: קיפולן ויישורן של המולקולות 
החלבוניות החוטיות. 

יש סבורים שההתכווצות היא פעולה אוטונומית של דופן־ 
התא ולא של הפלאסמה־גל, בדומה לתנועת־הזחילה של 
התולעים (ע״ע). תנאי הכרחי להתקדמות בת׳ זו הוא ההי¬ 
אחזות בסובסטראס מוצק. קצב ד.ת׳ הוא איטי: באמבה — 
^ 5 — 0.5 בשניה, בפסריות־ריר — עד !! 1,350 —'בשניה. 
גירוי מכאני, הלם חשמלי, קרינה אולטרא־סגולה גורמים 
לכיווץ הרגליים המדומות, והתא געשה כדורי. חוסר חמצן 
מאט את הת/ 

( 1 ב) הריסים ו ה ש ו ט ו ג י ם כאחד הם אברוגים 
של דופן־התא, המשמשים אמצעי־ת׳! אלא שהריסים מרו¬ 
בים וקטנים והשוטונים מועטים או 
יחידים וגדולים. תנועת־שוטונים 
קיימת בחד־תאיים מקבוצת השו־ 

טוניות, בתאי־מין ובחידקים רבים, 

תנועת־ריסים—בחד־תאיים מקבו¬ 
צת הריםוניות,בתולעי־דיםים׳בזח- 
לים של בע״ח ימיים (טרוכופו־ 

רות), בתאים המרפדים את צי¬ 
נורות הנשימה והמין, ועוד. על 
מיבנה הריסים והשוטונים — ע״ע 
חד־תאיים- עמ ׳ 154/5 . כל תנועת- 
ריס בודדת מורכבת ממכה חזקה 
קדימה וממכה חלשה ורפה אחורה! מחזור זה חוזר מ 10 עד 
40 פעמים בשניה. תנועת שורת־ריסים מבוצעת באחד משני 
אפנים: בת׳ איזוכרונית — כשכל הריסים במישור הניצב 
לכיוון־הת׳ נמצאים ברגע מסויים באותה הפאזה! בת׳ מטא- 
כרונית — כשהרים הבודד מפה לפני קודמו או לפני'הבא 
אחריו תוך יצירת רושם של תנועת־גלים. תיאום זה בין הרי¬ 
סים מחייב קיום מנגנון שפרטיו עדיין לא הובהרו! התיאום 
נהרס, בדרך־כלל, ע״י חתך עמוק בתא, הפוגע במערכת של 
חיבורים פיברילאריים מתחת לשטח פני התא, תנועת הריסים 
נמשכת בתאי־אפיתל מבודדים, בקטעים של חד־תאיים ובתאי¬ 

•.• ■-• ז 

מין חסרי־ראש! לפיכך מסתבר, שהמכאניזם נמצא בריס עצמו 
ובגוף־הבסיס שלו או בנקודת-היאחזותו בתא, צורת תנועות- 
הריסים מגוונת: כעין מטוטלת, כגלים, כווים מקופלים, כסי־ 
בוב לולייני ועוד. תנועת השוטונים דומה לזו של הריסים, 
אלא שהיא איטית יותר וצורתה, בדרו־כלל, גלית. פעולת 
הריסים והשוטונים מושפעת מגורמים חיצונים: טמפרטורה, 
ריכלזי־יונים וכד׳; ספק־האנרגיה הוא, כנראה, ק:ר\" במי¬ 
קרוסקופ האלקטרוני ניכרת בריס ובשוטון מציאותן של 



ציור 2 
תנועת ריסים 
א. תנועה מטאנרונית; 
ב. ריס בפעולתו ובחורתו 


קבוצות של פיברילות, שאינן מתכווצות בשווה. נראה, 
שקיימת הומולוגיה בין ריסים, שוטונים ומיופיברילות של 
תאי־שרירים ושמכאניזם ההתכווצות אחד הוא ביסודו בכל 
המקרים (ר׳ לעיל, עמ׳ 299 ). 

( 2 א) שחיה. לכל סוגי המדחפים שהמציא האדם להנעת 
ספינה במים — המפרש, הסילון, המשוט והבורג — נמצאות 
אנאלוגיות בעולם־החי. המפרש נמצא בטבע במקרים 
מועטים בלבד, למשל ב 1113 ; 5 ץ! 1 ? (שמן הסיפתופורים 
[ע״ע]), הנושאת כעין קיפול הבולט מעל פני המים ופועל 
כמפרש. הדיונונים (ע״ע. עמ׳ 406 ) הם דוגמה לת׳ בעזרת 
מדחף־ם ילון. ת׳ בעזרת משוטים מצויה יותר, למשל — 
בצבי־הביצות (ע״ע צבים). עקרון הבורג ממומש כשחיי¬ 
נים הטיפוסיים — הדגים והלווייתנים, שבהם מכשיר־הת׳ 
העיקרי הוא הזנב וסנפירו. בדגים סנפיר־הזנב ניצב במאונך, 
בלווייתן — במאוזן. בשעת הת׳ מסה הדג את זנבו אחורה 
ולצדדים — פעם לצד שמאל ופעם לצד ימין מציר־הגוף, 
וחוזר חלילה, כעין שורה של קווים שבורים(ציור 3 ). ת" אלו 
מבוצעות ע״י השרירים שמשני צדי עמוד־החוליות, המשמש 
להם נקודת־סמך! שתי מערכות־השרירים מתכווצות לסירו¬ 
גין. כשההתכווצות היא משמאל, הזנב נוטה שמאלה והחלק 
הקדמי של הגוף נוטה ימינה — אולם בת׳ קטנה יותר, משום 
שמסתו גדולה יותר! והוא הדין — בהיפוך הכיוונים — בהת¬ 
כווצות השרירים שמימין. אגב הטיית הזנב לצדדים ואחורה 
בדחפים המים לאחור, ועל הגוף מופעל כוח־תגובה בכיוון 
נגדי (ציור 4 ). זנבו 
של הדג פועל לפי 
עקרון הלוח של מזו- 
זת-המדחף, אלא ששם 
הת׳היא סיבובית וכאן 
היא ת׳ מצד לצד. — 
הצלופח,שםנפיר־זנבו 
אינו מפותח, התקד¬ 
מותו היא בפיתול או 
בתבוע ודגלים. איוהיא 
שונה ביסודה מזו של 
שאר הדגים, אלא שגו¬ 
פו ארוך וגמיש יותר, 
כך שחלקו הקדמי נו¬ 
טה ימינה כשחלקו 
האחורי נוטה שמאלה. 

גורם המשפיע על 
תנועת הדג הוא צורת 
גופר, המחודדת בהת¬ 
אם לקווי־הזרימה וה¬ 
גורמת שזרמי-המים 
עוברים על פני גופו 
בקווים ישרים ואינם 
הופכים למערבולות 
(ע״ע הידרו־דינמיקה, 
עט׳ 87 ). כמדכן שטח 
גופו חלק ואינו עשוי 
בליטות, דבר המקטין 
את החיכוך הנוצר בין 
גופר למים, לדג מע־ 



ררד התקדמותו שד הדג 
כשר,זנב נע מימין קישטאי, הסנפיר ייוחץ 
נגר המים, בכיוון א 5 נסו! קישמאק 



מכאניזם תנועת־השחיה בדג 
המים פועלים ע 5 הזנב קריסה ואחורה 
בכוח גא. 5 זד ישני מרכיבים: - 1 שנורם 
5 ת' ״:צדדים, הסו 1 בט?ת ע״י הבוהות 8.1 
ו 82 תטופע?ים ע״י המים נח?ק הקדמי 
הדג. המרכיב ה״שני, 8 , מהווה את 
הכוח 5 ת׳ קדימה 



301 


חי, חיה, בעל־־חיים 


302 


רכת סנפירים זוגיים (חזה ובטן), הביצבים במאוזן, ובלתי- 
זוגיים (גב, שת וזנב), שהם אנכיים. בת׳ מתונה משמשים 
גם סנפירי־החזה במקרים רבים כגורם מניע, וכן כשומרים 
על שיווי-המשקל של הגוף. 

( 2 ב) ז ח י ל ה — ע״ע תולעים; נחשים. 

( 2 ג) הליכה. המעבר מחיי־מים לחיי-יבשה מחייב 
קודם כל את מתן האפשרות לעמידה — לייצוב הגוף 
נוכח הגראוויטאציה, במקום האיזון שניתן לו קודם־לכן ע״י 
כוודהעילוי של המים. לשם כך דרושה הרחבת הבסיס, תופ¬ 
עה שכבר ניכרת, למשל, בדג ;! 11 תז 1 ג 1 {זו 1 נ! 6110 ?, החי על 
קרקעית המים: הוא פורש את סנפירי־החזה. נראה, שמטיפום 
זה של סנפירים התפתחה הגף של מרובעי־הרגליים. על מיב¬ 
נה הגף וצורת העמידה — ע״ע גפים, ע״ע 124 — 128 . הגף 
פועלת כאומנה (עמוד־תומך) הניתנת להרחבה, או כמנוף. 

בפעולתה כ א ומנה הגף מונעת ע״י השרירים האחו¬ 
ריים, המחברים אותה לגוף. עקרון הדחיפה דומה לזה של 




א ב 

ציור 5 . ה 5 יכת הכ 5 ב 
א. הנף כאומנר; ב. הנף* כטנוףי 


משוט־של-סירה. הרגל פועלת על הקרקע בקו המחבר את 
מיפרק־החלציים עם מרכז כף־הרגל, כששרירי־הפשיטה 
מתוחים במיפרקי הברך והקרסול. כוח כף־הרגל 1 פועל 
בכיוון אחורה ולמטה על הקרקע, וכתגובה עליו מופיע 
הכוח 11 (= 11 ) הפועל לפנים ולמעלה. אותו מרכיב של 
הכוח 11 הפועל למעלה מתבטל ע״י משקלו של הגוף, וכוח 
הדחיפה לפנים מניע את הה׳ קדימה. בפעולתה כמנוף 
הגף מונעת ע״י שרירי מיפרק־הכתף או מיפרק-החלציים. 
עקרון הדחיפה דומה כאן לזה של מנוף חד־זרועי, בדומה 
לסירה המונעת ע״י משוט, הנתון בחריץ שבשפתה. כשהרגל 
פועלת כמנוף, היא הופכת לגוף צפיד באמצעות שרירי- 
הכפיפה של הברך ושרירי־הפשיטה של הקרסול. גוף זה 
פועל בכוח ־ 1 ׳ אחורה נגד החיכוך של הקרקע; כוח־התגובה 
8 , המופנה קדימה, נפרד לשני מרכיבים: 11 , :^יי. 11 פועל 
על מיפרק־החלציים ככוח שקול, שמרכיביו הם: ? — קדימה, 
— למטה. הכוח !¥\ פועל נגד כף־היד, למעלה. בגלל 
מומנט־הסיבוב שמחמת ו ־ /ע היד מתרוממת, ומרכז- 
הכובד מועבר מן האיזור שמעל ליד אל האיזור שמעל 
לרגל, ק הוא הכוח הדוחף את הח׳ קדימה (ציור 
5 ). תנאי הכרחי להליכה הוא הנחת כף־הגף על 
הקרקע. מיבנה הכף מותאם לסביבתו של בעה״ח: 
קרומי־שחיה בין האצבעות בנעים על אדמות רכות 
וביצתיות, ציפרניים במטפסים על עצים, פרסות 
בנעים על קרקע מוצקת. 

בהליכה — 3 גפיים נושאות את הגוף ויוצרות 



את כוח-הדחף, כשהגף הרביעית מורמת מהקרקע ונוטה 
קדימה. בין היונקים מצויים טיפוסים שמרכז־הכובד של גופם 
קרוב לידיהם, כגון הסום, שעומד, בדרךכלל, כשרגלו האחת 
מורמת מעל פני הקרקע. בדוב, בסנאי, בארנב מרכז־הכובד 
קרוב לרגליהם, ולפיכך הם יכולים להרים את ידיהם. והוא- 
הדין בבע״ח המהלכים על שתיים, שבהם מרכז־הכובד נמצא 
מעל לרגליהם. 

בסדר הרמת הגפיים (בהולכי־על־ארבע) נשמר עקרון 
של תמיכת הגוף: הגף מורמת ונוטה קדימה ברגע שבו אינה 
משתתפת בתמיכת הגוף. הסדר בבע״ח מקבוצות שונות 
(לטאה, צב, זיקית, פיל, כבש וילדים הולכים־על-ארבע) 
הוא כדלקמן: יד־ימין — רגל־שמאל — יד־שמאל — רגל* 
ימין, וחוזר חלילה. מחזור הת׳ של כל גף מחולק, איפוא, 
ל 4 יחידות־זמן, שבמשך 3 מהן היא נשענת על הקרקע, 
נושאת חלק ממשקל הגוף ודוחפת אותו קדימה. המרחק 
הכללי שהגוף נע קדימה במשך 3 יחידות אלה — ה מ ר ו ח — 
נקבע ע״י אורך הרגל והזווית (שקדקדה במיפרק הכתף או 
החלציים) שבין הגף בהיותה מונחת על פני הקרקע לבין 
מצבה בהיותה מורמת. המרחק בין שני צעדים עוקבים של 
אותה הגף הוא %\ מירווח, משום שהגוף נע קדימה ב 1 / 3 
המירווח בשעה שכל הגף נוטה קדימה. 

בהליכה מהירה — כל גף מתרוממת לפני שהקודמת לה 
מגיעה לקרקע; ז״א: הגוף נשען על 2 גפיים בלבד במקום 
3 , והגוף מתנודד לכיוון אחד ונוטה באלכסון קדימה. מהירות 
ההליכה שווה למכפלת המרחק שבין שני צעדים עוקבים 
בשכיחות תנועת־הגף, והיא מושגת בשני אפנים: כששתיים 
מן הגפיים, בצד האחד של הגוף, נשענות על הקרקע או כשהן 
מנוגדות, ז״א: יד־שמאל — רגל-ימין. בהליכה מהירה של 
סוס אפשר להבחין ב 4 פאזות: 1 ) יד ורגל בשמאל, 2 ) יד־ 
שמאל — רגל־ימין, 3 ) יד ורגל בימין. 4 ) יד־ימין — רגל־ 
שמאל. כשהמהירות הולכת וגדלה, יש נטיה לקצר את התמי¬ 
כה החד-צדדית (יד ורגל בימין) ולהאריך את התמיכה הא¬ 
לכסונית (רגל־ימין — יד־שמאל). דבר זה אפייני להליכת 
לטאות וסוסים דוהרים. מעטים בע״ח המהלכים בתמיכה חד־ 
צדדית (הגמל). במצב קיצוני, בדהירה של סוס, רגל אחת 
בלבד היא על הקרקע (ציור 6 ). 

החרקים (ע״ע) מהלכים ביבשה ב 3 זוגות־גפיים: 
הקדמיות משמשות איבר מתיחה ומשיכה — הגוף נמשך 
קדימה ע״י התכווצות שרירי־הכפיפה של השוק; האמצעיות 
תומכות את עיקר משקל־הגוף! האחוריות משמשות כוח 
דוחף קדימה. צורת הת׳ היא קו שבור: הגף הקדמית 
והאחורית בימין והגף האמצעית בשמאל נעות קדימה, 
כששלוש האחרות פועלות כמשולש־התמיכה; לאחר־מכן מת¬ 
חלפות 2 השלשות. בגמלי־שלמה 2 זוגות־גפיים בלבד מש¬ 
תתפות בת׳: גף קדמית בימין ואחורית בשמאל מתקדמות 
יחד, וכן חילופיהן. — בהליכת החרקים מספר הגפיים הצמו¬ 
דות לקרקע ברגע מסויים הוא לפעמים גדול מ 4:3 ואפילו 5 . 



1 ! א 111 א 1 11 ב 111 " 


ציור 6 . הולכי־על־ארבע (דיאגרמות! 

א. הליבה איטית; כ. הליכה מהירה 
הנקודות השחורות — הגפיים הנשענות על הקרקע 


303 


חי, חיה, בעל־חיים 


304 


¬ ב ק פ י צ ד. — הגוף מפעיל באמצעות שריריו כוח שמר 
כיבי האנכי גדול ממשקל־הגוף, ולפיכך כוח־התגובה מרימי 
למעלה ומרכיבי האפקי דוחפו לפנים כתגובה על החיכוך! 
המשך הת' היא כת' בליסטית (ע״ע בליסטיקה). דוגמות 
לכך הן קפיצות הצפרדע, הקנגורו, החגב, הפר• 
עיש, ועוד. — על קפיצת ההידרה — ע״ע הידרוזיאנים, 

,93 עבר 

( 2 ד) על המעוף — ע״ע חרקים; עופות. 

צל תחושת ב ע ה ״ ח — ע״ע חושים. 

2\. 501130#01920 , 7720111 ) 1/100 71017014 ד 4 י ז ; !. 

€1110? £101*91**911, 1928; 111., $111(1105 191 4911172111 1.0007110- 
11012 (?113 , 10 ,. 6101 .[ ; 113 י . 3 ,. 500 .־\ 30 . 00 ־ ), 
1933, 1936; 1(3., //4721171 ׳מס x15 £10110, 1953; ?4. 1)01 74 ,־ 

17101 {911910 £10 <10 18 £{(10110 <105 £1x171 711110705 <1x715 505 7X11- 
{79715 # <00 1000772011092, 1937; \¥. )2006$, ¥120 £071, 
$011X11171171071, 50 12 (1'011012, 1938; 7\. 6. 140 112 1004 }$ , 011 ־^־ 
4911772x15, 1944; ?. ?. 14. 110 31 47710011014 / 0 711007105 , 1170 ־ 
£101107720112 (011211105 ;§ 111 ? . 1 ^ . 0 ; 1947 ,( 22 ,. 3101 .׳\ 0 ? . 1 ־ , 
1/110 ^ 0074111x12071 0 / 1725001 £101'0771€1215 .1 ¥110 ־ ^x1 ^171£ 
£1011011207115 3 .[) 17250015 / ס x1?. 3101., 29), 1952: £. ס . ?. 

40 301>€ 07107 ' 6 , 8202 .? - $141 ת ¥1 \ 10 < - 1$ זז x1 

€$11010%$, 458-472, 1960*; 0. 1.. ? .מז\\ 0 ז 8 - ז 0$$0 ז 
2 }^ 71 ס^ ,.ז( x ז x4711772 0 י^ה x1 ¥11):52010, 457 ״ 1961 , 468 ־ ; 

). 2. ¥011 ¥0710117 / 0 14/0 7110 י £ח x 105 , 19628101211 . 14 ; צ , 
7120 82010 . 1963 , 10 ! ¥ 14$0 #714 07/12 /ס 
מ. ט. 

התנהגות (הת׳) בעה״ח היא הנושא של ענף- 
מחקר מיוחד בזואולוגיה, שלפנים היה ידוע — ולפעמים 
הוא ידוע גם היום — בשם פסיכולוגי ה ־ ש ל ־ ב ע ה" ח 
(על המונח א תו ל יגיה — ר׳ להלן׳ עט׳ 314 ). היום 
מגדירים אותו רוב החוקרים כעיסוק בתיאור ובחקר של 
צורות-ההת׳ של בע״ח, ז״א של פעילויותיהם המוחשיות 
בסביבתם החיצינה, שהן אפייניות לפרטים, וביותר — למינים. 
הגדרה זו של תורת־ההת' מרמזת, שהיא נמנעת עקרונית 
מלטפל בבעיות שמשמעותן היא מטאפיסית ושהיו עיקר 
נושאיה בעבר, כגון בעיית "הנפש" של בע״ח וכיו״ב. בעיו¬ 
תיה מוגדרות היום כדלקמן: ( 1 ) לחקור ולתאר את צורות- 
ההת׳ בכללן ובפרטן. ( 2 ) לקבוע את צורות ההת׳ במידה 
שהן מאפיינות כל מין ומין ולהגיע לידי הצבתן בדרך של 
רשימות — אתוגראמים. ( 3 ) לנתוזן עד יסודותיהן הפשוטים 
ולחקור את התפתחותן האונטומטית והפילוגנטית של אלה, 
מאחר שידוע לנו היום שאין צורות־ההת׳ עוברות בירושה 
בהרכבן המלא, אלא חלקים־חלקים. ( 4 ) לחקור ולתאר את 
השפעת הסביבה על החת׳ ולהבדיל בינה לביו זו של התור¬ 
שה. ( 5 ) לחקור ולתאר את השפעת החיים החברתיים על 
התנהגותו של הפרט, וכן את השפעתם של החיים המשותפים 
עם האדם בעקבות הביות. ( 6 ) לחקור ולקבוע את החוקים 
הטבעיים היסודיים, שמהם נובעת כלל-ההת׳ של כל בעה״ח. 
.(306/7 ( 7 ) לחקור את יצרי הח׳ ומעצוריהם(ר׳ להלן, עם׳ 
לכיווני־מחקר השונים האלה נודעת גם חשיבות שימו¬ 
שית רבה, וכן הם עשויים לסייע לקידום ענפים אחרים 
בביולוגיה. ( 3 ) חשוב לבירור ולגידול של גזעים של ח"- 
(5) בית, כשמעוניינים לפתח בהן תכונות מסויימות. ( 3 ) ו 
יחד מאפשרים חקירות מקבילות רבות־ערך בסוציולוגיה 
המשווה, בחקירת הת׳ האדם ובתורת החינוך. נובעות מהם 
גם מסקנות לגבי הסיסטמאטיקה הזואולוגית, שלגביה אפני 
ההת׳ הם סימנים מאפיינים לא פחות מן הצבע, מספר־ 
השיניים וכד/ בדרך זו נתברר, למשל, שארנב-הבית אינו 
צאצא של ארנבת־השדה אלא של ארנב־הבר: הארנב הוא 


חיה תת־קרקעית חופרת, הדרה במחילות, ולכך נוטה גם 
ארנב־הבית כשהדבר ניתן לו, ואילו הארנבת דרה בגומות־ 
קרקע שטוחות; הארנב מאותת בשעת-סכנה בדפיקות גפיו 
האחוריות בקרקע, ואילו בארנבת אין איתות כזה בנמצא. 

שיטותהמחקרשל תורת־ההת׳ הן הסתכלויות ביקר־ 
תיות, סטאטיסטיקות וניסויים מכווונים מראש לפתרון בעיות 
מסויימות. בבעה״ח מכל מין ומין יש להסתכל הן בתנאי 
חייהם הטבעיים והן בתנאי הניסוי. את הניסויים יש לתאם 
למיבבה הביולוגי של ת״-הביסוי לשם מניעת תוצאות מוט¬ 
עות. כך, למשל, ש 1 גים בניסויים השוואתיים לקביעת דרגת 
האינטליגנציה של בע״ח, אם אין מתחשבים בקפדנות ביכל- 
תם הביולוגית: הקוף מצליח בפתיחת בריחים וכיו״ב יותר 
מן הסוס או הכלב, מאחר שגפיו הקדמיות מתאימות במיוחד 

לכך, ואילו בניסויים 
במבוך־חושך מצלי¬ 
חים במיוחד עכברים 
וחולדות ובע״ח אח¬ 
דים החיים מתחת 
לפני - האדמה. כלל 
גדול בחקר ההת׳ הוא 
שכל פעולה (פ) של 
בע״ח מתבססת על 
שני גורמים מתחרים: השפעת התורשה (תו) — מזה, והש־ 
פעת הסביבה (ם) — מזה (פ = £[תו, ם]). "תו" קבועה 
מראש לכל מין ומין, ואילו "ם" משתנה במשך חייו של 
הפרט, בהתאם לגורלו האישי ויכלתו ללמוד מנסיעותיו 
האישיים. להכרת שני הגורמים בנפרד נועדים "ניסויי קספר 
האוזר (ע״ע)״ — גידול בע״ח בבידוד מוחלט ללא כל הש¬ 
פעה של "ם" על התפתחותם. 

לבירור מידת האינטליגנציה וכושר־הלמידה בבע״ח מש¬ 
משים ניסויי־מבוך, ניסויי התגברות על מכשולים להשגת 
מטרה מסויימת — מכשולים פיסיים או הרגשות לא־נעימות, 
כגון מכת־חשמל קלה, ריחות לא־נעימים וכיו״ב; שימוש 
במכשירים פרימיטיוויים, שמוגשים לחיית־הניסוי או שהיא 
בוחרת לעצמה מעצמים הנמצאים בקרבתה (כגון מקלות, 
חבלים, ארגזים, אבנים וכיו״ב). גם ההסתכלויות בח״־בית 
מאולפות ובבע״ח מאולפים בקירקס ובביבר תורמים תרומה 
חשובה לתורת־ההת/ 

הניסויים בקופים אנתרופואידיים מאפשרים, מצד אחד. 
הכרת בע״ח הקרובים ביותר לאדם מבחינה פילוגנטית, ומצד 
אחר — הכרת הגבולות הברורים בינם לבין האדם. על־סמך 
בדיקת היחס שבין ההתפתחות הפילוגנטית של מערכת־ 
העצבים ובין צורות-ההת׳ אפשר לקבוע, שבהתאם להת¬ 
פתחותו הפילוגנטית של המוח הולכת וגוברת ההשפעה של 
"ס" על זו של "תו", ז״א השפעת הנסיון של הפרט על 
זו של הפעולה האינסטינקטיווית; התנהגותם של ד,חולייתנים 
מתקרבת יותר לזו של האדם במידה שמיבנה־מוחם דומה 
יותר לזה של האדם. 

החוקרים האירופיים נוטים לחלק את כלל פעולות 
בעה״ח, במידה שהן מודרכות ע״י יצרים ואינסטינקטים, ל 2 
קבוצות: 1 ) אלה השייכות למסגרת האני או הנובעות מיצרי 
קיום האבי (הגנה עצמית, מנוסה וכו׳) או מיצרי תיפקוד 
(דיצה, משחק וכר); 2 ) אלה החורגות מגבולות האני ונו¬ 
בעות או מחיי־המין (בניית קן, הגנה על הוולדות והטיפול 



ציור ז 

ניפוי ?התנהנוה אינמיוינגטית של קופים 
קוו* מחזיק יהב? יצבקצהו בננה 


305 


חי, חיה, בעל־דזיים 


306 


בהם) או מהחיים החברתיים (הגנה על חבר, התחרות בסולם־ 
הדרגות, השתעבדות וכר). החוקרים^האמריקנים, וביחוד 
אלה שמאסכולת הביהיויוריזם (ע״ע) ומאסכולות הקרובות 
לה, מסתפקים בתיאור הפעולות ואין מחלקים אותן לפי היצ¬ 
רים המכוונים אותן. למשל: כל פעולות־חלחימה מוכנסות 
לקטגוריה של חת׳ קרבית, בין אם הקרב נובע מהתנגדותו 
של הפרט למעמדו בחברה או משאיפתו להשיג מזון, ובין 
אם הקרב הוא בשל הגנה עצמית או הגנה על הוולדות. כיוצא 
בו, מבחינים במערכת של פעולות־הת׳ הקשורות באכילה; 
וכן בחת׳ מיוחדת ובטקסים מסובכים השייכים להפרשה 
ולמין; בטיפול בוולדות מצד המטפלים בהם; בחיקוי ושיתוף- 
פעולה בקרב בע״ח החיים בקולקטיווים (עדרים, כיתות, נחי¬ 
לים וכיו״ב); חת׳ המבטאת את בדיקת הסביבה לשם התמצ¬ 
אות בה או חיפוש מקלט. תיאור היחסים החברתיים בין 
בע״ח החיים בקולקטיווים הוא חלק של תורת־ההת׳ שהוא 
חשוב ביותר לסוציולוגיה של האדם. 

דפוסי־ ה ת׳. לכל מין ומין של בע״ח יש צורות־הת׳ 
תורשתיות, המאפיינות אותו ומשתנות רק בקושי ולעתים 
רחוקות. האריה, למשל, לוחם בהשתמשו בשיניו ובכוחם של 
שרירי-ערפו׳ וכן בגפיו הקדמיות המזויינות בציפרניים — 
הוא נושך ומכה וטורף בציפרניו; ואילו הסוס נעזר בלחימתו 
בכוחן של גפיו האחוריות, שבהן הוא בועט, ואין הוא נושך 
אלא לעתים רחוקות. אפני־ההת׳ בכל מין ומין קשורים במי¬ 
דה מכרעת במיבנהו האנאטומי והפיסיולוגי של הגוף, אבל 
נוסף על כך תלויה צורת הלחימה בכשרונותיו "הנפשיים" 
של המין. לחימתו של התיש שונה בהרבה מזו של התאו, 
ואף מזו של האיל הקרוב לו, אע״פ ששלשתם הם בעלי־ 
פרסות. תלותה של צורת־ההת׳ במיבנה האנאטומי והפיסיו¬ 
לוגי מתבטאת בכל הפעילויות של בע״ח: חיפוש אחרי מזון, 
חיזור והזדווגות, טיפול בוולדות וכיו״ב. יש, למשל, מיני 
בע״ח שבהם אין ההורים רואים לעולם את הדור הבא, ויש 
מטפלים בוולדותיהם ומחנכים אותם באהבה ובמסירות, המת¬ 
קרבת ליחסי ההורים מבני־אדם לילדיהם. בין שתי הצורות 
הקיצוניות האלה נמצאות כל מיני צורות־מעבר. אבל גם 
בהת׳ של הצעירים יש הבדלים קיצוניים. יש מינים שבהם 
הילודים הרכים מסוגלים מיד לרוץ, לאכול, להפריש שהנן 
וצואה ולבצע את שאר כל הפעולות החיוניות; ולעומתם 
יש שנולדים בדרגת עובר־כמעט, במצב של תלות מוחלטת 
בטיפול ההורים. הראשונים מכונים בשם "עוזבי-קן", האח¬ 
רונים — בשם "חובשי-קן". 

לפעמים דפוסי ההת׳ ניתנים לשינויים עקב דרישות החיים. 
הסנונית, למשל, אינה שמה לב, בדרך־כלל, לצואתה, אבל 
בעת הטיפול בגחליה היא מרחיקה אותה בקפדנות כדי 
שלא תזהם את הקן. 

מערכת החושים והעצבים והשפעתם על 
ההת/ לפי תפיסתו של איכסקיל (ע״ע), כל בע״ח הוא 
המרכז והנושא של עולם חיצון המיוחד לו, גם כשהוא דר 
במחיצה אחת עם בע״ח ממינים אחרים. כל מין יש לו 
גיזרת־תחושה משלו בתוך הסביבה, והיא־היא עולמו החי¬ 
צון של אותו המין. בע״ח ועולמו החיצון הם יחידה בלתי־ 
נפרדת — "עולמו הספציפי". העולמות הספציפיים של 
האדם, של הכלב, של העכבר ושל הזבוב, הנמצאים באותו 
חדר, שונים זה מזה בהרבה. לא כל העצמים שבסביבת 
היצור החי מעצבים את עולמו הספציפי, אלא רק אלה 



חרד מנורים ובתוכו פרטים שהורים ;עקבות אדם וכלב, השייכים 
לעולמו הספציפי של -כלב (לפי תודתו של איכסקיל) 

הנתפסים באיברי־חושיו, וביחוד אלה המעניינים אותו מבחי¬ 
נת צורת חייו הטבעיים. למשל: בע״ח שחושו העיקרי הוא 
הריח (כגון הכלב) תופס את סביבתו תפיסה אחרת משל 
האדם, המכיר את סביבתו במיוחד ע״י חוש־הראיה (ציור 8 ). 
תחום־ראייתה של הדבורה שונה מזה של האדם (ע״ע דבו¬ 
רים, עט׳ 834 ), וזווית־ראייתה הקטנה ביותר גדולה פי 80 — 
100 מזו של האדם. מיתארי העצמים הנראים נתפסים בעיך 
העדשה באופן אחר מאשר בעין־התשבץ (ציור 9 ). מאחר 
ש״העולמות הספציפיים" של המינים שונים זה מזה, נמצאות 
גם התנהגויותיהם שונות זו מזו. 

עיצוב עולמו הספציפי של כל יצור תלוי במישרין ביצריו 
ובאינסטינקטים (ע״ע) שלו, מתוך הימנעות משימוש בקט־ 



ציור 9 

מיתאר עצמים 
השתקפות רחוב בכפר: 

א. בעינו של ארם; ב. בעיניה של דבורה 



307 


חי, חיה, בעל־חיים 


308 


מריות פםיכ 1 ל 1 גיות*אנתרום 1 מורפיות מוגדר כאן היצר 
כדחף מורש, המפעיל את הפרט להגיב על גירויים מסויימים 
בפעולות מסויימות ומכוונות, המאפיינות אח המין. ד. א י נ ס־ 
טינקט גם הוא מאפיין את המין, והוא — מנגנון מסובך 
של יצרים, העובר בתורשה בשלמותו ומעורר עשיות, שהן 
לפעמים מסובכות מאד. האינסטינקט הוא נ כ ו נ ו ת לפעולה 
מסויימת, שיציאתה מן הכוח אל הפועל מותנית בגירוי 
מסויים שהיצור קולט מעולמו החיצון. טינברגן (ע״ע) גילה 
את התופעה — המכובה היום בשם "מכאניזם משחרר מורש" 
(ממ״מ) —, שדחפים מסויימים משתחררים כשבע״ח נתון 
במציאות מסויימת. לדוגמה: בשרקרק האמריקני (,!קסזסויא) 
מצויין הזכר בכתם בצורת שפם בזווית מקורו, סימן שחסר 
לנקבה. הזכר חי בשלום עם הנקבה, ואילו הפגישה עם בן־ 
מינו מעוררת בו אינסטינקטיווית שרשרת של תגובות־ 
לחימה. כשסומנה הנקבה באותו כתם, הותקפה מיד ע״י הזכר; 
לאחר הסרת הכתם הוחזר השלום ביניהם; דבר זה אירע בכל 
זכר, ללא לימוד מוקדם. לפנינו מקרה של שילוב בין גירוי 
מסויים — "משחרר מורש"— ובין הנכונות לתגובה מתאימה, 
שהיא נעוצה בעצם טבעו של הפרט, והיא נקראת "סכמה"; 
הסכמה והמשחרר מתאימים זה לזה כמנעול ומפתח. מסתבר, 
שהממ״מ פועל רק לגבי בני אותו המין. שהוא בעל הסכמה 
המתאימה. החתול הדודס, למשל, אינו מבחין בין שדקדק 
בעל־כתם לבין שרקרק חסר־כתם; הציפור כשהיא־לעצמה 
היא לגביו הגירוי המשחרר את התגובה האינסטיבקטיווית 
לצוד ולטרוף — היא מותאמת לגביו לסכמה "טרף", הנעוצה 
בטבעה של כל חיה דורסת. סכמות מורשות כאלה קיימות 
בצורות רב־מניות ביחוד בשטח חיי המין ובחיים החברתיים. 

קיימות גם סכמות מורשות של תגובה לגבי בגי מינים 
אחרים או לגבי דוממים, שהן גורמות לפעולות אפייניות — 
של הימנעות מסיכון, של חיפוש אחר אוכל, של ציד, של 
הכנת מירבץ, בניית קן וכיו״ב. קיימת, למשל, סכמה לתופעה 
"אוייב מלמעלה" (עוף דורס), שלמראהו מסתתרים אפרוחי 
תרנגול הודו, אפילו אותם שנדגרו במדגרה וגודלו ללא אם, 
ז״א ללא למידת הסכנה. הצללית של עוף דורם מלמעלה 
מתאפיינת ע״י צוואר קצר וזנב ארוך; כשהגיעו דגם כזה 
מעל ראשי האפרוחים, הגיבו בפעולת מנוסה או התחבאו. 
בהפעלת דגם הפוך — בעל צוואר ארוך וזנב קצר — המתאים 
למיבנה גופם של אווז. חסידה וכד, לא נראו באפרוחים כל 
סימני־פחד. במינים שונים שונות המשמעויות של "משחררים" 
אלה, דבר העשוי לגרום אי־הבנה, ואף שנאה, בין המינים. 
למשל: הרמת הגפיים הקדמיות בקנגורו, המתכוון להתקדם 
בקפיצה כדרכו, מתפרשת ע״י האיל הדרום־אמריקני כגירוי 



ציור 10 

מיפגדקרב של האיי? האדום האירופי 
(<י.טו 1 נןג 01 115 שז 0 ) 


משחרר לקרב, מאחר שזוהי עמידתו שלו בשעה שהוא 
מתכוון להתקפה; לפיכך החזקתם של שני בע״ח אלה יחד 
בסוגר אחד אינה אפשרית. 

ה ה ת׳ החברתית של ב ע ״ ח — ע״ע ז ו א ו סו¬ 
ציולוגיה, עמ׳ 672 — 675 . — צורה מיוחדת ומעניינת 
מאד של קשרים חברתיים היא תופעת "ההטבעה" (- 111 !ז<־ןחז 1 
108 ). מהותה — התקשרות חזקה של בעה״ח ליצור הראשון 
שבו הוא נפגש זמן מועט לאחר לידתו (או בקיעתו); בדרך־ 
כלל, היא הקובעת את התנהגותו לכל ימי חייו. כשהוא 
מתקשר בדרך של ההטבעה אל האדם — קוראים לתופעה 
זו — ״הבהמה״ (״זואומורפיזם״) — ראיית בעה״ח את 
האדם כבן־מיגו. — תחילה ייחסו החוקרים את תופעת 
ההטבעה לעוזבי־הקן בלבד שבין העופות; אולם היום ידוע 
שהיא מצויה גם בין יונקים. מקרה קלאסי הוא זה של אווזי־ 
הבר שהתחברו אל החוקר לורנץ כאילו היה בן־מינם (ציור 
11 ). ידועים המקרים של טלאים הכרוכים אחרי הרועה לאחר 



צי-ר 11 

הטבעה. אווזי־הבר הכרוכים אזזרי ר״ר לורנץ 

מות אמם. ידועים גם מקרים שבהם התקשרו ח״־בר באותה 
צורה לצייד שהרג את אמם. מקרים כאלה בוודאי חזרו 
לעתים קרובות בתקופת האדם הקדמון, וייתכן לראות בהם 
גורם חשוב לביות ח״־בר ע״י האדם (ע״ע חיות־בית, עמ ׳ 
353/4 ). נראה, שתופעה זו היא תוצאה של נסיה כללית 
הקיימת במינים רבים של חולייתנים — שוולדותיהם נוטים 
להתייחם לבני מינים אחרים כאילו הם בני־מינם. בניתוח 
עמוק יותר מתברר, שתופעה זו מתבססת על הדמיון הקיים 
בין הסכמות: ולד — הורה — חבר. 

בעה״ח ניחנים בלשון מיוחדת — "לשון־הח"", 
המבוססת על הבעה חזותית שלי היפעלויות (אפקטים) ע״י 
תנועות או אותות אחרים בולטים לעין, הפועלים לגבי 



309 


חי, חיה, כעלייתיים 


310 



בע״ח אחרים מאותו 
מין (בני־משפחה, בני־ 
זוג, בני־חברה, יריבים 
וכר), או על השמעת 
קולות (לחישה ולקיקה 
של החתוליים, נביחת 
הכלב, שירת ציפרי- 
שיר, יללות, ריטון 
וכיו״ב), או על הפרשת 
ריחות מבלוטות מיוח¬ 
דות, כגון הפרשתו של 
התמנון. קיימות הבעות־ 
התרגשות המובנות גם 


ציןר!גג לבע״ח בני מינים אח־ 

הבעה חזותית רים, כגון צריחתו של 

עע " י* 5 חתי 5 ־ חםיבי <'״״״״*״ העורבני בהתקרב סכ¬ 
נה, שהיא גורמת למנוסה של בני-יער אחרים בעוד מועד, 
על שפת־הדבורים המוטורית — ע״ע דבורים, עם׳ 
834/5 , על הקומוניקאציה בין חרקים באמצעות ריחם של 
פרומונים — ע״ע חרקים. 

למידה. כל הפעולות המתבססות על יצרים ואינס¬ 
טינקטים ניתנות לשינויים בהשפעתהלמידה, בהתאם לנוסחה: 
פ = £ (תו, ם) (ר' לעיל, ענד 304 ). במידה שהשפעתה של 
ם על העליונה, גדל גם כשרו של הפרט ללמוד להתאים את 
פעולתו לתנאי סביבתו! ז״א — הח׳ מסוגלת לשנות את 
צורת תגובותיה בהתאם לתפיסת המצב החדש ולנסיונותיה 
האישיים שרכשה לה קודם־לכן. תופעה זו בולטת בעופות 
וביונקים! היא מצויה במידה מצומצמת בלבד בחרקים, בעלי 
סכמות מורשות רבות. 


את כושר־הלמידה בח" בדקו באפנים שונים. בניסויי 

x :ז 

״המבוך״ הוד מסגלת לעצמה את ידיעת הדרך המובילה — 
בפיתולים מרובים — אל מקום המזון (ציור 13 ). בניסוי 
"הבחירה־לפי־דוגמה" הוד בוחרת בין מספר עצמים את 
העצם המוכר לה בגלל דמיונו לדוגמה שהראה לה המאלף 
קודם־לכן. קופים, וביחוד שימפנזים, לומדים לבחור בצורות 

גאומטריות מסויימות, 

ואף לבחור את האסי¬ 
מון המתאים מקרב 
אסימונים אחרים, אם 
הורגלו לק־בל תמורתו 
בננה או כיו״ב. מן הי¬ 
דועות והמפורסמות ש¬ 
כלבים מזהים אדם, מ¬ 
תוך קבוצת אנשים, 

ע״ם דוגמת ריחו שהומצאה להם להרחה קודם-לכן. ו. קלר 
(ע״ע) ואחרים ערכו ניסויים, שזכו לפירסום רב, בחקר 
הבנתם של קופים אנתרופואידיים בשימוש במכשירים פרי- 



ציור 13 

מבור מעגלי ?פי ואטסון 
המזוז נמצא במרכז. א = כניסה ?מבור 


מיטיוויים. כמו־כן ניסו לקבוע את כשרם של בע״ח בלימוד 
אומד־מספרים תוך שילוב בניסויי "בתירה־לפי־דוגמה". 
נמצא, שעופות מאולפים מסויימים למדו לאמוד מספרי 
עצמים עד 7 ־ 8 — לאכול רק מספר ידוע של גרעינים, או 
לפתוח קופסה מבין קופסאות אחרות, שהיא מסומנת במספר- 
נקודות מסויים, או לפי מספר נקודות שהראו להם, או לפי 
מספר קולות שהושמעו להם קודם־לכן, 


להרבה בע״ח ״הבנה״ מרחיקת-לכת ללשונו של האדם — 

לא מבחינה בלשנית אלא במובן של השתלשלות גירויים: 
הכרת הצליל של מלה מסויימת או הטון שבו נאמרים 
הדברים מתקשרת בתגובה מסויימת של הח׳ (והשר רפלכס 
מותנה [ע״ע רפלכס]); אולם חובבי בע״ח נוטים לעתים 
קרובות להגזים בכושר־הבנד. זה מתוך חוסר ביקרתיות. 
ידוע כשרן של ציפרים מסויימות לחקות קולות של דיבור 
האדם, אך לא ידוע אם קשורה בהבעה זו של מלים, ולפעמים 
אף של משפטים, הבנה כלשהי במשמעותם. 

הסיפורים על בע״ת "מדברים", מבצעים פעולות חשבון, 
קוראים לוחות וכד/ לא החזיקו מעמד בפני הביקורת 
המדעית. נתברר, ש״התשובות הנכונות" של בע״ח אלה באו 
ע״פ סימנים דקים שנתנו להם האנשים הבודקים — הן 
ביודעים והן בלא־יודעים. 

מולדת הח , ! ה״ביוד ו״איכותו". תורת-ההת׳ 
החדישה הפריכה את האגדה על המרחבים הגדולים והבלתי- 
קבועים, שבהם נודדת תיית־הבר כאוות־נפשה. הוכח, שחיית־ 
בר קשורה, בדרך־כלל, לאיזור מסויים ואינה עוזבת אוחו 
אלא בעל־כרחה: "כוחו של חוק־האינרציה יפה גם לגבי 
עולם־החי". ההכרח לנדידה למרחקים בא, בדרך־כלל, ממצו¬ 
קה קשה, כגון שינויי־אקלים קיצוניים, חוסר מזון, בצורת, 
גירוש ע״י אויב חזק יותר, או מתוך דחפים פנימיים (ר׳ להלן: 
נדידות בע״ח). בתנאי־החיים הרגילים קשורה הח׳ לתחום־ 
מחייתה הקבוע — למקום־מגוריה האישי או למקום הימצאו 
של הקולקטיוו שאליו היא משתייכת. גבולות התחום מסו¬ 
מנים, בדרך־כלל, ע״י חמרי־ריח, ועל הגבולות האלה היא 
מגינה בכל כוחה. גודל התחום משתנה בכל מין ומין; האריה 
או הטיגריס, למשל, זקוקים ל 20 קמ״ר: הלטאה — רק 
למספר מ״ר. נקודות קבועות מסויימות באיזור־המגורים יש 
להן חשיבות ביולוגית מיוחדת לגבי הפרט או לגבי החברה. 
על סמך הקשר הנפשי של בע״ח לאיזור זה מייחסים לו 
"איכות־של-בית" לגבי בע״ח זה. איכות זו מתרכזת במרכזו 
של האיזור — ב״בית" (מירבץ׳ קן, מחילה, כוורת וכיו״ב)! 
נקודות חשובות אחרות הן: מקום הפרשת השתן והצואה, 
מקום "אמבטיית־השמש", מקום שתיית המים ומקום ההתבו־ 



סכמה ״.׳ 5 תחום המחיה 
א, ב, נ — מקומות מחסה . - מקלט: 

א — מדרגה ראשוגה; ב — מהרנה 'פניה; ובו' 

1 . מקום אכילה; 2 . מקום שתיה; 3 . מקום הפרשה צואה רשתו: 
4 . מקום רחצה; 5 . מחם; מזוז: 0 . מחסו; ד. מכשולים ־משפיעים 
על התוויתם של השבילים; 8 . תחנות סימוז התחום 

—^^׳:בול התחום;-שבילים ראשיים;. תחום 

מוגז; --שבילים צדדיים 






311 


הי, חיה, בעל־חיים 


312 



ץי\ר 15 

יטביל ׳פל אנטילופות בערבה אפריקנית, 
יפי שהוא מרנלח לאחר שריפה (לפי הדינר) 


ססות בהם! ולגבי ח״ טורפות — מקום אכילת הטרף. נקודות 
אלו מתקשרות בשבילים מסויימים או ברחובות קבועים. 
שרחבם מותאם לגודל הח׳; לארנבות, למשל, שבילים צרים 
מאד, לפילים — רחובות גדולים ורחבים, כאילו כבושים 
ע״י המשקל הכבד של הדורכים עליהם. הח׳ עוברת בדרכים 
אלה יום־יום בזמנים קבועים בקצב־־חייה הקבוע מראש, 
בדומה לדרכי-חייו הקבועות של האדם — תופעה המכונה 
בשם ״ההשתלבות של עת ואתר״ (ציורים 14 , 15 ). ויפות 
הליכתן של וזח" בדרבים קבועות אלה מקל את צידן מן 
המארב בידי האדם. מבחינת מידת ההתקשרות הנפשית 
לשטח קבוע ב״מולדת" של היצור, מבחינים מינים ניידים 
ומינים יושבי־קבע. הראשונים מתרגלים בקלות לתחום־חיים 
חדש, ואילו האחרונים — בקושי רב בלבד; הללו אף אינם 
נוטים להסתגל לתנאי השביה, ורבים מהם—כשהם מוחזקים 
בביברים — מתים לפני שהם מתרגלים לסביבתם החדשה. 

נדידה (נ') — תנועה סדירה של אוכלוסיית בע״ח 
למרחקים. בכיוון מסויים ומוגדר. הנ ׳ מצויה בחרקים שונים, 
בדלנונים. בדגים רבים (ע״ע דג, דגים, עמ׳ 915/6 ). בזו¬ 
חלים (צבים ימיים), ברוב העופות, ביונקים ימיים (לוויתנים), 
בעטלפים, ביונקי־יבשה (קריבו, ביוון). התופעה עצמה — 
הנמצאת בניגוד לנטיה המושרשת, בדרך־כלל, בבע״ח שלא 
לעזוב את תחום־מחייתו (ר׳ לעיל) — היא מופלאה, ומניעיה 
ומשמעותה עדיין לא הובהרו במלואם. מגורמיה: 

( 1 ) ריפוי־יתר של האוכלוסיה, ובעקבותיו — רעב 
ו ח י פ ו ש ־ מ ז ו ן. דוגמה בולטת לכך נמצאת בין החרקים: 
נדידת הארבה (ע״ע). בקרב היונקים פועלים, כנראה, 
אותם הגורמים בנדידותיהם של אילי־הצפון (ע״ע) ויונקים 
צפוניים אחרים׳ וכן בזו של הלמינגים (ע״ע), הנודדים מהרי 
סקאנדינאוויה דרך נורווגיה המרכזית אל שפלת חוף־הים 
וחוצים בדרכם נהרות ואגמים, אע״פ שרבים מהם נטרפים 
ע״י ח״־־טרף ורבים טובעים בים. — לא ברור, אם לאותם 
הגורמים יש לייחס גם את ההתנחלות החדשה של הדבורים 
(ע״ע, עט׳ 841 ) כשמופיעה מלכה שניה בכוורת, וכן את 
הבניה של קנים חדשים של נמלים וטרמיטים. 

( 2 ) חיפוש מ ש כ ן ־ ח ו ר ף. מינים רבים של ע ו פ ו ת 
מבלים את הקיץ באיזורי אקלים ממוזג או קריר, ואת 
החורף — בארצות חמות: החסידה, הזמיר,הסנונית, הזרזיר, 
ועוד. להקות גדולות של עופות אלה יוצאות שנה־שגה 
לקראת החורף, בעונות קבועות ובדרכים קבועות, למסע 
ארוך אל מטרות שגם הן קבועות, וחוזרות לקראת הקיץ — 
באותן דרכים או בדרכים קרובות להן — לצפון. תופעה 


רבת־רושם זו מעוררת בג?ה תמיהות: (א) מה מניע יצורים 
אלה לעזוב את מקומות־מגוריהם?(ב) מה מניע אותם לחזור 
למקומות־מוצאם, לאחר שמצאו בארצות החמימות שולחן 
ערוך לפניהם ותנאי־חיים נאותים במשך כל השנה! (ג) כיצד 
הם מוצאים את דרכם במסעותיהם הארוכים ז בגורם עזיבת 
המולדת ניתן לכאורה להניח קשיים במציאת מזון בחדשי- 
החורף. אולם ידועים מינים שבניהם מקדימים את יציאתם 
למסע־חחורף לשינויים בטמפרטורה ובתנאי־החיים בסביבתם! 
וכן אין בהסבר זה כדי הבנת המניעים למסע־האביב, שבו 
העופות חוזרים — באילו בעל־כרחם — לסביבה נוחה פחות, 
שבה הם מזדווגים, מטילים ביציהם ונמצאים מגדלים צא¬ 
צאיהם דווקא במקום שבו גדלו הם עצמם: "הם מתחתנים 
במקום שבו עמדה עריסתם". מסתבר, שעם הגורמים המשפי¬ 
עים על התעוררות הדחף לנ׳ נמנים השינויים העונתיים 
באורך־היום, וכן מחזור קצבי פנימי בפיסיולוגיה של העופות, 
הקשור בפעילות ההיפופיזה (ע״ע) ובהשפעתה על בלוטות־ 
המין ועל חילוף־החמרים. המכאניזמים הקובעים את זמני-הנ׳, 
ואף את דרכיה, טבועים בנכם התורשתי של העופות, ואינם 
פרי לימודו ונסיונו של הפרט. הוכח, שעופות צעירים שבקעו 
באותה שנה מסוגלים לבצע את המסע המסרתי ללא כל 
השתתפות של המבוגרים; בחופמי האמריקני - 10 > ¥13115 ט 1 ? 
ג 1111111€ / למשל, מקדימים המבוגרים לעוף בדרך המזרחית 
מעל האוקיינוס האטלאנטי לארגנטינה, ורק לאחר מכן עפים 
הצעירים לבדם מעל פני היבשה אל אותה מטרה, נפגשים 
שם בהוריהם וחורפים עמם יחד באותו מקום. 

ניסויים בקנה־מידה רחב לבדיקת ההכוונה הגאוגראפית 
של נדידת־העופות נערכו במכון לתצפית־עופות ברוזיטן 
( £0310:011 ) שעל חוף הים הבאלטי. ביצי ברווזים, שחפים 
וחסידות נאספו מקנים במקומות שונים בגרמניה ונדגרו 
באותו מכון, והעופות גודלו בו במקום עד מעופם הסתווי. 
אע״פ שהם לא הכירו את "מולדת־הקך שלהם, נתגלתה 
השפעה חד־משמעותית של "המולדת הביולוגית־גאוגראפית" 
הזאת כבר במסעם הראשון. — מקרים רבים של הצלחת 
המגמה "לחזור הביתה" אינם מובנים לנו כלל. בניסויים 
רבים שנערכו בכלבים ובעכברים, וביחוד בעופות (יונים, 
זרזירים, חסידות וכר), נמצא שבע״ח אלה מצאו את דרכם 
הביתה גם כשהורחקו מביתם בכלובים סגורים, ז״א — תוך 
שלילת האפשרות של תסיסת סימני־הכר של הדרך. קבוצה 
של עופות ממין אחד של האלבטרוסים (ע״ע) נלכדו, זמן 
קצר לאחר בקיעתם מן הביצים, בקנם באחד מאיי האוקיינוס 
השקט הדרומי, הועברו במטוס ליאפאן, סומנו שם ושוחררו 
באיים שונים של ארץ זו! רובם הגדול חזרו לקנם — הרא¬ 
שון לאחר 10 ימים, במעוף של 220 ק״מ ליום בממוצע, ואילו 
האחרון עבר דרך של 6,600 ק״מ. 

( 3 ) חיפועו משכן לרביד (בדגים — להטלה). 

בין היונקים נודדים כלבי־ים וסוסי־ים למטרה זו מן הים אל 
חוף־היבשת, וזאת לפני הופעת הקרח, בין הדגים המקרה 
המפורסם והתמוה ביותר הוא נדידת הצלופח (ע״ע). — 
מניעיה והכוונתה של צורת־נ׳ זו מעוררים אותן הבעיות 
הקשורות בנדידת הסתיו והאביב. 

נעשו נסיונות להבין את הנ׳-המרחק מתוך הקש לתנועות 
בעה״ח בשטח־מגוריו המצומצם (ר׳ לעיל, עמ ׳ 310/11 ): כאן 
מהלכת הה׳ במיקצב טבעי בשבילים קבועים בין נקודות 
מסויימות — בין הבית, שהוא מרכז השטת, ובין מקלט שני, 





313 


חי, חיה, כעל־חיים 


314 


או אף שלישי, שאליהם היא נסוגה כשאינה מוצאת את בטחו¬ 
נה בבית העיקרי! כיוצא בו, רואים את מקום מגורי-הקיץ 
כבית ראשי ואת המקום שבו החיה חורפת— כבית המישני. 

בדבר המכאניזמים של ההתמצאות הגאוגראפית של 
בעה״ח בנדידותיהם הובעו השערות שונות. סבורים, שהם 
נעזרים במעמד השמש והכוכבים! עופות וזוחלים מבחינים 
את מעמד השמש גם כשהשמים מעוננים. יש, כנראה, עופות 
הנעזרים בכיווני זרמי־אוויר קבועים, וכן דגים המודרכים 
ע״י ריחות שונים של המים, יש חוקרים המניחים גם השפעה 
של השדה המאגנטי של כדור־הארץ או של קרינות שעדיין 
אינן מוכרות; ויש שנדחקו להניח מציאות "חוש־מרתב" 
מיוחד בבע״ח מסויימים, שאינו מצוי באדם. 

מבחינה התפתחותית-עטית מנסים להסביר את הנ׳ כנוהג 
שנכפה על הח׳ בתוקף תנאי־קיומה בתקופות קדומות, עד 
שהפך לתכונה תורשתית. מניחים, למשל, שעד לתקופת־ 
הקרחון מצאו בעה״ח את מזונם ואת סיפוק שאר צרכי־קיומם 
במשך כל השנה באיזור־מגוריהם הקבוע! לאחר המשבר האק¬ 
לימי הצליחו קצתם להסתגל לתנאים החדשים, ואילו אחרים 
נאלצו בעל־כרחם לנדוד דרומה, בכל שנה, במשך מאוח* 
אלפי שנים; וככל שהתפשטו שטחי־הקרח במרוצת הדורות, 
גדל גם אורך המעוף של העופות הנודדים, ותכונה זו היתר, 
לגורם בבירור הטבעי. — אולם יש לציין, שלפי שעה אין 
בידנו הסבר כולל לתופעת ד,נ/ שיהא משכנע וממצה. 

על ביות ב ע ״ ח — ע״ע ח י ו ת - ב י ת. 

בתולדותיה של תורת־ ה ה ת׳ משתקפות תפיסות 
של בעיות הפסיכולוגיה והמטאפיסיקה בתקופות ובתרבויות 
שונות. 

לגבי האדם הקדמון בוודאי לא היתד- קיימת מחיצה מוח¬ 
לטת בין המושגים אדם מד, וראייתו את הה׳ היתד, — לפי 
כל הסימנים — אנתרופומורפית מובהקת (ר׳ להלן, עמ ׳ 
314 ), — הוגי־דעות יווניים, כגון דמוקריטוס (ע״ע) ואפי¬ 
קורוס (ע״ע), הכירו בהבדל בין האדם ובין הה׳, אבל — 
בהתאם להשקפותיהם החמדניות — לא היה הבדל זה בעיניהם 
עקרוני אלא של דרגה בלבד: לאדם יוחסה כמות גדולה יותר 
של ״היסוד הנפשי״—או ״יסוד נפשי דק יותר״ — מאשר לח/ 

על בסים הפילוסופיה האידאליסטית של סוקראטס והיו¬ 
צאים בעקבותיו, אפלטון דאריסטו, התפתחה תפיסה אחרת 
לחלוטין: ראיית הבדל מהותי בין גפש-האדם ונפעדהזד, 
ביחוד מבחינת הכוח השכלי שבאדם, והיא התגבשה בביו¬ 
לוגיה בתורת ״שלוש הנפשות״ של גלנוס(ר׳ לעיל, עט׳ . 296 ). 
מאז קמה המחיצה העקרונית בין האדם לבין הוד בהשקפה 
שנעשתה השולטת בתרבות המערב והמזרח הקרוב כמעט עד 
היום. במדע הסכולסטי של יה״ב התמזגו השפעות הפילוסופיה 
היוונית בדוגמה של הכנסיה הנוצרית. שלגביה האדם נזר 
הבריאה ותכליתה, ויתרונו על שאר היצורים הודגש ביותר. 
מן הרנסאנס ואילך התפתחו כיוונים שונים בתפיסת מהות 
החי. מצד אחד פיתח דקר ט (ע״ע, ענד 70 ) את רעיון 
ההבדל בין בע״ח ובין האדם עד כדי קיצוניות: הוא שלל 
מבעה״ח את היסוד הנפשי לחלוטין, והעמיד את כל התנהגותם 
על הפונקציות המכאניות של האורגאניזמים, שאינם אלא 
מכונות מסובכות גרידא. לאסכולה של דקארט שייך גם 
מלברנש (ע״ע), שהיכה את כלבו ללא רחמים בטענה שצע¬ 
קותיה של הח׳ האומללה אינן ביטוי להרגשת כאב אלא רק 
"תנועות-אוויר בצינור מרטט". כיוון אחר בחשיבה הביו¬ 


לוגית במאות ה 17 — 18 — שליבגיץ ויום היו קרובים לו 
מבחינה פילוסופית — הכיר במציאות "נפש" בבע״ח, ואף 
ייחם לח׳ יכולת חשיבה, ואף הרגשות מסוג הרגשות האדם. 
מגמה זו גברה במאה ה 19 , וביטויה הקיצון הוא חיבורו 

■ד 

המפורסם של א. ברם (ע״ע), "חיי בעה״ח", העשיר בתיאורים 
אנתרופומורפיסטיים, שבהם בעה״ח נידונים מבחינת "אפיים", 
"מגמותיהם", "יצריהם" וכד/ והתנהגותם של בע״ח שונים 
נתונה להערכות מוסריות שונות. באותם הימים נוצרה ספ¬ 
רות שלמה — מדעית־פופולארית וסיפורי־מעשיות —, שהרי¬ 
מה על נס את חכמתה, טוב־לבה ונדיבותה של הוד — סיפורים 
שלא היה להם כל סמך מבחינה ביקרתית. 

לעומת גישה זו יצאה בתחילת המאה ה 20 אסכולה 
שהטעימה שוב את היסודות הפיסיולוגיים בהתנהגותם יצל 
בעה״ח תוך הדגשת מקומו של הר פ לכס (ע״ע) בתהליכי 
החיים. מייסדה היה י. פ. פולוב (ע״ע), שנמנע עקרונית 
מלהשתמש במונח "פסיכולוגיה" וניסה להעמיד את התנהגות 
בעה״ח — שנהגו לפרש אותה כביטוי לזכירה, למידה, אילוף 
וכו׳ — כמכלול של תהליכים פיסיולוגיים, המושתתים על 
"ר פ ל פ ס י ם מותנים". בעקבותיו של פאוולוב יצאו ברוסיה 
אסכולת הרפלכסולוגיה, ובאה״ב — אסכולת הבי־ 
היויוריזם (ע״ע) מיסודו של רטסון (ע״ע). 

בדרכים אחרות בהחלט פעלו באה״ב אנשי האסכולה 
הפסיכולוגית, כגון תורנדיק (ש 114 [>ס- 101 ר 1 ') ומק-דוגל (-:> 1 \ 
0011x011 ), שדחו את הגישה הפיסיולוגית־גרידא בתפיסת 
הוד בעה״ח. בדור האחרון קמה באה״ב האסכולה של סקוט 
51:01:0 ) ופולר (־ 111161 '-)), המטפלת בבעיות אלו מבחינה 
ביולוגית כוללנית ומקיפה. בזמן האחרון הולכות ומתקרבות 
דעותיהם של אנשי אסכולה זו להשקפותיהם של החוקרים 
האירופיים, שחזרו להדגיש את הייחוד של עולם־התי לעומת 
המציאות של הדומם. הראשון בין אלה היה י. י. פון איכסקיל 
(ע״ע), אבי תורת "העולם המקיף הספציפי" (ר , לעיל, עמ׳ 
305/6 ). נציגים חשובים אחרים של כיוון זה הם: נ. טינברגן, 
דוד כץ, ה. הדיגר, ו. קלר, ק. לורנץ, וביחוד א. פוריטמן. 
ממחקריהם ומחקרי תלמידיהם התפתחה המגמה הידועה היום 
בשם "אתולוגיה" (מיוו׳ ; 00 *, מנהג, נוהג), המתבססת 
על הצירוף של הניסוי הפיסיולוגי והתצפיות בפעילות הספונ¬ 
טאנית והחפשית של בעה״ח כדרכי־מחקר שוות־ערך. היא 
קובעת "יחס ענייני ולבבי כאחד" (פורטמאן) של האדם 
החוקר לחייודהניסוי ומשתדלת להבין את "נפש־הבהמה" 
כישות לעצמה, שאינה לא מכלול של פונקציות מכאניות 
בלבד, ואף לא דמות מוקטנת או מופחתת של נפש־האדם: 
"לא האדם הוא קנה־המידה של הכל, אלא כל מין ומין הוא 
קנה־המידה של עצמו". 

א. בודנהיימר, פרקים בפסיכולוגית החיות, תשי״א;. 5 , 

/ס 1115 ■ 11 ( 01 ?*ז ,מסייקבמס!! , ! .¥ ; 1916 , 1511 ? {ס 111011$ ) 7 ^ 11 ^ 

, 16 .^ 611010 '\ 1€78$ ' 1 ,חמגמ 011 ק 110111 .'־־ 1 ; 1926 1 ) 811 

. 11 ־ 772866111 .'ד 1 ; 1930 , $771 101171 <) 0 \ 861 .{ 77711.801 .מ ; 1926 
/ 0 111011 ) . 0 ; 1930 , 1 ) 4171 ( 4.111111111 ־ 77/6 

.׳\ .ן .} ; 1958 , 111011$ ) 7 ^ 37 1 ז 1 ,. 111 ; 19311 , 11€$ { 8111161 

130 x 1 x 111 ], ¥ 11 €07 611$(}\ 6 81010^16, 1 92 8 2 : 10 ., $17(4 12.11^6 
(1x11x11 < 1 . 1' )71117611672 '8161X11 11. )4 611$( 11611, 1933*. £. 11 . 

11111.11 . 11 6 ^ ¥61 ]־ .] 401170 ? .א x11, 1937; 1• <31*30, ¥116 
5 ,זגו 103¥0 >ח 13 ) $} 17110 ח 4 016 ■ 1 < ¥67161 0,1 111011 >'*£ 1 11 ׳ . 

19), 19 * 16 ; 11 . 110111 ^ 01 6772 !$\$- 8011111-2611 . 2 £671 1 ז 1 )> 71 ') 111 ) 8 .־ 

<1. 2 זג־.^ .( 1 ;" 16 ־ 19 ,( 111 ,. 1101 ־.)י\ 8 ? .} .־ 7011,50111 . 017 ־^ $06 ) סס!ד , 
$16711612 11. ¥267, 1948 *; 0. }\ 006101 11 £61 ()¥ £ 21116114 ) 2 .־ . 

1)6121(672, 1949 ; 10 ., ¥0711 1111 !)€12 0.72711611 
¥)€711(671, 1952; 119501 , 111161 £ 111 ן 0 $■ 1 ): $11 ¥116 . £011 ! 0 17116 ' . 4 ־ 

101., $<)'101 861)0( י 0 וךזס 111 . 14 . 77 ; 1953 , 11$ ) 4111112 111 10717 ׳ 



315 


חי, חיה, כעל־וזיים 


316 


? 111 ' , 31106 ^ .? ; 1951 , 8161 ( 0 1111110$ ! 1 ( 0637313£ ■״/' 7 

- 1680 ( 81 , 002311 ( 11101 ; 1951 , 1111111116 ]¥ ( 0 81116 1371 ( 111 ]¥ 

1 ״ 0 ? , 80111112 •צ ;* 1952 , 86/1111/10117 (ס ׳צ 8 11111 16 ( 7 ,<( 0£ ! 
- 611010 <(! (/ 1/67 . 1 ) 80/63 ) ¥46 , 1501101 ? .׳\\ ; 1952 , 0£61%11£ /[ 

311 7167 031 , 011111 ) 011 ? . ¥1 ; 1953 , 0716/11111% '¥ 16/1611 (£ 
- £3 )' 31 א / 817 , 61311668,5 .ז .? 3 . 0 ; 1953 , 1761611 10213161 
,. 1 ) 1 ; 1956 , 361£311011 א ] 11111111 ] / ,ץ 11 )ז 03 . 13 .[ ; 1955 , 11011 

. 4/1 / 71170/11611011 10 1/16 86/13610117 0 ) 1111 / 6716 ) 173161 , 19 5 8; 

0. £13(061, 8x1)67/1116311 07! 817/ 07163131103 33/ 1/1617 13■ 

167(176(31103 (1615, 99), 1957; ?1. 0. 01/■ /. 8/3- 

- 133 ( 87/6 .׳) 13/6367310£63 ( 73 ) 6 א ,/ ( 311 38733£ ( £7 ./' 1311 ( 

. 3 6711/1/1 ,. 16 ; 1959 ,( 1 א\ ,. 0601 ׳($ נ [־) 16 ' 1 ' .} . 20115061 ) 63 ( 1 
. 6 ¥ 16173116/176678311631 ./ 1 / 1 / 1 / 1 ( ¥ 37/3 6 ) 86 / 13 £ 26 / 11 / 6/1 

./ 07313631133 £ 6 ! 2.3 . 08 ,. 16 ; 1959 ,(. 1616 ) 133 / 763 ( 87/6 
. 11 .;/ 607010 ) 706 73/1 1311863 ( 8716 . 3 631 ) 687667831 ) ¥ 16/731 

£60/18)11.//(_. ¥38(0763, 1960 ; 0. 613(1}', 80371/301 161 331- 
1333X )011631-/11 ? (501. 0( .\\3 )-.[ ; 1959 ,( 143 . 670 ,.׳ . 

?61011 ¥186 ' 1 ' , 6011 .£ .? ; 1959 , 33113331 61 / 68010 £ 16 ץ 

8683610117 0 / 00£1 ('?66 £1516061, 6X11), 1959; ]. £. 

, £01602 . 14 ; 86836/037, 1960 61311331 , 800 קמז 60 ז־ץ 1510 )נ 0101 
■/ 31103 ) 11 ( ¥40/1 6 ' 11 ) 1 ) 3/3 . 3 31133£ .ג 16£ ).ו 3 ־ x 0 ; 131 , מן x0.10; 
4!( ; 61 ©ע;ון 2 , מן;ס 0 ׳״>!ס = עכבר); דיוניסום השועלי(; 00 ״׳מ 
מן = שועל), וכו׳. 

ברומא נודע תפקיד חשוב ביותר בניחוש לציפרים 
(ע״ע אוגורים; והשר חכמת טיירין שבמדרשים [ר׳ הערוך 

השלם, ח״ד, עמ ׳ כ״ט]). 

>1. >1115800, 07160111*0116 £6*16, 1906; 1(3., 7/1€ 

141710 (171-14^067160.671 ¥1011 £1071, 1927; 1*11. £161^001 67 ( 1 ,־ 

7 '167^1*16 <1, 6117671 4£${>167 (196 ; 1913 ,( 1011 ^ . 1 ) 3 ) 1 ^ .ז $011 * 1 מ 
1110 ץ 14 . 76771 . 14 . £716011 . 1 ) . ¥67 . 41431111171 , 110501161 . 1 ־ 1 . ז \וי - 

10£16, 8. 1916-1924; ?. 16 ^ 0113010 .ע 

(16 13 830553>1010 * 1 ׳ . 5 , 11 ־ 1 ,, 01 % * £ 6 * ¥ 61%£1071 . 1 > , ¥611717 ,€׳ , 

1925 4 ; ¥. 1-0\0 ; 1927 , 771771417/6 } £1716 '¥ , 0111 ־ 131 -׳<ז . 
^^31110^112'>1001101-11 , 11611671671 . 4 010141/6 067 י ££ז 10 )מ , 
1931/32; 11. ^01:001 11471 £ } £ 71114/101 . 4 171 111 % 71471 £ [ £171 ,׳ *~ 

^611010£10, 127 ££., 1933; 1862-930 י \צ י \\ ,££ י .¥\-. כ , 
1936; 11. ! 7 8-14 , £1071 #611 171 ) $11 ^££ 471016711 ,זזס^מג־ז , 
1942; 14. '1110013$, 4711771(4* (£11£ [0(1. £1 ,[$£ת 1 ז 138 ־ , 

483-535), 1951 2 ; 0. >1110 11611 0766 4 /?> 813£6$ ¥11/6 ,׳( 3 ־ - 
£1071, 17-25, 1955 4 . 

. צ, קל 

הח׳ בפולקלור. שרידי היחס האמוציונאלי הקדום 
לח׳ נשמרו גם בשלבי תרבות מאוחרים, בצורת מנהגים 
עממיים, אמונות תפלות ואגדות. 
רבות האגדות על נישואין בין אדם לבע״ח, שהוא לפעמים 
בן־אדם מכושף (ר׳ להלן), החוזר לאחר מכן לישנו. כן 
מהלכות לרוב אגדות על נשים שילדו בע״ח," לפעמים 
כתוצאה מזיווגים אסורים. עמים שונים מייחסים לבע״ח 
מסויימים (נחש, צב ועוד) השפעה על פדייתו ורבייתו של 
האדם. יש גם בע״ח שאכילת בשרם, סיכה בחלבם או נשיאת 
עורם מבטיחות לאשה לידה קלה. נפוצים גם" סיפורים על 
בע״ח המביאים את הילדים (החסידה). ילדים שאמם מתה 
בשעת הלידה או שנעזבו ע״י אמם, אומצו וגודלו ע״י ח" 


317 


חי, חיה, כעל־חיים 


318 


(הזאבה שהיניקה את רומולוס ורמוס; הנחשים שהאכילו 
את יאמוס דבש, ועוד). — באמונה הפרימיטיווית ובאגדות 
מופיעות לפעמים ח" שהן בני־אדם מכושפים, וכן בני־אדם 
ההופכים בלילות לח״ טורפות (וע״ע זאב, עט׳ 569 ). 

בחכמת־הרפואה ד,פרימיטיווית נודעת חשיבות רבה לבע״ח 
מסויימים (הדב [ע״ע] אצל האינדיאנים, הגמל והנחש אצל 
הבדוים וכד׳). אכילת בשרם, שתיית חלבם או רחיצה 
בשתנם — יש בהן כדי לרפא מחלות ולשמור מפניהן. רבות 
מן האמונות הללו נשתמרו ברפואת יה״ב באירופה, ואף בימי¬ 
נו באמונות התפלות של עסי־תרבות. — פסלוני בע״ח שימשו 
בכל הזמנים כקמיעות (החזיר באירופה אף בימינו). מכאן 
גם המנהג להעמיד על-יד הכביסה פסלי בע״ח כשומרי־סף. 

השבטים הפרימיטיוויים האמינו ברוחם להשפיע על 
בע״ח בדרך המאגיה: מכאן ריקודי־הציד, שבהם מחקה האדם 
את תנועות בעה״ח שהוא הולך לצוד ומזדהה אתו באופן 
מאגי, במגמה להבטיח את הצלחת הציד או לפייס מראש 
את בעה״ח על הצער שייגרם לו. כמו־כן מצויים ריקודים 
מאגיים או טקסים דומים, המתכוונים לחלות את פני בעה״ח 
השולטים על הגשמים או על פוריות האדמה. 

לאדם הקדום לא היה ספק, שבעה״ח מדברים ביניהם 
בלשונם ושהאדם יכול לרכוש ידיעת לשק זח השומע את 
לשון בעה״ח לומד מהם חכמה וסודות־הטבע׳ ומהם נודע 
לו על מאורעות המתרחשים במקומות רחוקים או על דברים 
העתידים לבוא עליו. מוטיווים אלה שכיחים מאד בסיפורי 
כל העמים, ובפרט במשלי שועלים (ע״ע משל). 

בעה״ח למיניהם מופיעים גם בסמלים הראלדיים (ע״ע 
דגל; חותם; שלטים וסמלים). 

ור׳ את הערכים הדנים בבעה״ח השונים. 

; 1936/7 , 778-819 , ¥111 . 4 . 7 ]< 1 ו 1 ) 1 ז 1-1 

71,115 ווח\׳_ ./ו. 5 :ז 81510 שא , 1 /^ 3011 ה) 0014 • 1/11 ,ת 7£ 3 ־ 61 . 0 .( 

/ס , 5011 ק 6110111 ' 511111 ; 1957 ,( 6,1 1 >£״ 1 ־>ת< 1 \!) 

.* 1958 ,■ 61 ) €81$ א ,€ז 114 ו> 7 ) 141 -\ 01 '•! 

מ. ו. 

החי באמנות. תיאורים חזותיים של בע״ח הם נכסי- 
האמנות הראשונים הידועים לנו. הציורים הצבעוניים של 
חיות-ציד, כגון איילים ובחונים, שנמצאו במערות מן ה 0 א¬¬ 
ל א 1 ל י ת י ק 1 ן במערב-אירופה (ר׳ לעיל, עמ ׳ 315 , וע״ע 
איבריה, עמ׳ 601 ; אירופה, ענד 137 ), מצטיינים בדיוק 
התפיסה ובזריזות המחושבת של הביצוע. כבר בתקופה קדומה 
זו מופיעים בהם לא רק צבעים מובהקים, אלא גם גוניהם; 
התיאור קרוב מאד למציאות הנראית, ללא תוספת של יסודות 
מופשטים. הציורים מן הנאוליתיקון, וכן ציורי הפרימיטיווים 
המאוחרים, שוב אינם מגיעים לאותה רמה אמנותית (וע״ע 
אמריקה, עמ׳ 155/6 ; אפריקה, עמ׳ 342 , ולוח צבעוני). 

עם התפתחות הפולחן התריומורפי(ר׳ לעיל, עט׳ 315/6 ) 
נתעשרו תיאורי בע״ח באלמנטים דמיוניים וסמליים. בציורים 
שבקבדי־המלכים במצרים ובין הפסלים שבקירבתם, לצידן 
של חיות־ציד, בהמות־עבודה וצאן, המתוארות בצורה רא־ 
ליסטית, מופיעים בע״ח מקודשים (איל, אריה, חתול, המגלו 
הקדוש [איביס], בז), אלים בעלי ראש-חיה וגוף־אדם או 
בעלי גוף־חיה וראש־אדם (הספינכס). היסוד הדמיוני רב 
יותר, בדרך־כלל. בפיסול מאשר בציור. התפיסה הכללית 
היא פורמאלית, סכמאטית, בלי התעמקות בפרטים. 

גם באמנות שלאשור־בבל רבים התיאורים של בע״ח 


בדמויות פאנטאסטיות בנות משמעות דתית, וכן תיאורי ח" 
סתם (ע״ע אסיה, עט , 928 ; אשור, עמ׳ 367 ; אשורנצרפל; 
בבל, עמ׳ 555 — 560 , 583/4 ). כאן ניכרים כבר תפיסה פסיכו¬ 
לוגית נוקבת, תנועה ערה יותר וגם רגש ססויים. הידועים 
שבתיאורים אלה הם התבליטים של סצנות־ציד, שקישטו 
את הארמון של אשורבניפל; באשור י הפכו תיאורי ח" 
לאלמנט עיטורי קבוע בתיכנון הארכיטקטוני הכללי. 

האמנות של עמי המזרח הרחוק, הודו, סין ויאפאן, 
הירבתה אף היא לתאר בע״ח, בייחסה להם משמעות דתית 
ומאגית. מקום ראשון ביניהם תופסים נמרים, דובים, פילים 
ונחשים (על תרנות־האינדוס — ע״ע אסיה, עט׳ 929 ), וכן 
חיות מיתולוגיות (ע״ע דרקון). 

שער־האריות המפורסם שבכניסה לארמון אגאממנון במי' 

קני(תכד: ר׳ כרך א/ עמ ׳ 177 ) הוא עדות יפה לכוח היצירה 
ובגרות התפיסה של האמנות הכרתו-מיקנית (וע״ע 
אגאית, הציויליזציה ה־, עמ׳ 349/50 : תמו). באמנות זו 
הופיעו גם לראשונה כלי-בית מעוטרים בתיאורי בע״ח, כגון 
אגרטלים דמויי־ח" ועוד. הם מעידים על גמישותם המרובה 
של האמנים ועל הסתכלות מעמיקה. 

היוונים, שאליהם היו אנתרופומורפיים, לא הירבו, 
בתקופה הארכאית והקלאסית, לתאר בע״ח, אולם במידה 
שעשו זאת, הצטיינו תיאוריהם בקו האפייני לאמנות היוונית 
בכללה: האידאליזאציה של הטיפוס. דוגמה לכך משמשים 
תיאורי סוסים שבאפריז של הפארתנץ (תמח ע״ע אתונה, 
עט׳ 461/2 ). לעומת זה שימשו להם תכופות בע״ח, כגון 
האריה והסוס, כאלמנטים דקוראטיוויים בייצור רהיטים וכלי- 
בית. מבע״ח דמיוניים הירבו לתאר את הקנטאורים ואת 
פגאסום, הסום בעל הכנפיים. באמנות ההלניסטית נודע לבע״ח 
מקום בולט יותר. הם מתוארים בצורה ראליסטית, ברוח הז׳נר 
(ע״ע), כגון הילדה המשחקת עם אווזה, או כחלק מקומפו־ 
זיציה של טבע דומם — דגים, צפרים, חיות־בית. 

השפעת תפיסה ז 1 ניכרת באמנות הרומית, שהיטיבה 
אמנם ליצור מבחינת דיוק התצפית ועצמת התיאור הראליסטי. 
הזאבה הקאפיטולינית (תמ׳: ע״ע זאב, עט׳ 569 ) והכימירה 
מארצו הן בין התיאורים היפים ביותר של בע״ח, שניתנו 
אי־פעם. 

בדומה לפולקלור ולספרות משתמשת גם האמנות הפלאס¬ 
טית בח" כסמלים של אישים או של תכונות אנושיות. באמנות 
של הנצרות הקדומה שימשו בע״ח כסמלים: הכבש 
והדג — לישו, היונה — לרוח־הקודש, האריה — למארקום 
הקדוש, הפר — ללוקס, הנשר — ליוחנן, הטווס — להישארות־ 
הנפש, והחול — לנצחון החיים על המוות. תיאורים מסוג 
זה נשתמרו בפסיפסים הביזאנטיניים הנהדרים שבראוונה 
ובוונציה. זוהי אמנות קונוונציונאלית, מסוגננת. הנוטה אחרי 
הפשטה, במגמה דקוראטיווית, והמתרחקת מן המסורת הקלא¬ 
סית הראליסטית. 

נוסף על משמעותם הסמלית נועד לבע״ח תפקיד דידאקטי־ 
אלגורי באמנות ה ר ו מ א ג י ת. בע״ח שונים, רגילים ואגדיים, 
בעלי צורות מפלצתיות, שנמצאים בעיטורי פודטאלים ועמו¬ 
דים, וכן במיניאטורות, באים להדגים בתכונותיהם ובהת¬ 
נהגותם, שהן לרוב שליליות, את מינהגי בני־האדם. אמנות 
זו, תחילה חסרת צורה ודיוק, התפתחה במרוצת הזמן והגיעה 
לאיזון מושלם בין הנפח והקווים ולמיבנה מסוגנן קפדני. 
את השגיה אפשר לראות בעיטורים שבכנסיית סנטו אמברוג׳ו 



319 


חי, חיה, בעל־חיים 


320 



שטוח, מארמונו של אשורבניפל בנינוה (המחיאוז הבריטי, לונדון!: 2 . א, ל. בארי: 
, פאריס); 3 . שני כלבי־רועים מחזיקים בנש בפיותיהם — פסלון טרא־קוטה מטאנאנרה, 
, פאריס); 4 . ארן דלאקרואה: הסוס הנבהל מפני ברק, 1824 (המוזיאון לאמנות, 
זה (בניו, ניגריה); 1 ). אלפקה מכסח —סיננה קוסקו, פרו (המוזיאון לחקר הטבע, 
ניו־יורק) 



















321 


חי, חיה, בעל־־היים 


322 


במילאנו. באריה מברונזה שבבראונשויג ובמפלצות המע¬ 
טרות את הקאתדראלה נוטר־דאם בפאריס. 

התיאור הראליסטי של בע״ח חזר לאמנות במאה ה 15 , 
תחילה באיטליה ובגרמניה, ואח״ב במאה ה 17 בהולאנד, 
כמאה ה 19 בצרפת (טרואיון, דלאקרואה, בארי, קורבה), 
ובראשית המאה ה 20 בגרמניה. הזיקה לפולחן הדתי נעלמה 
כמעט כליל? במקומה בא ההווי היום־יומי. שבו מייעדת 
האמנות לבעה״ח את מקומו הטבעי. 

ה ח׳ ב ס פ ר ו ת. מ 1 טיווים השאובים מעולם בעה״ח הופיעו 
בספרות כבר בימי־קדם, באגדות ובמשלים. באגדות חזקה 
היתה עדיין הזיקה למיתולוגיה הקדומה, ואילו במשלים 
הושמו בעה״ח במצבים של בני־אדם וגילמו את תכונותיהם 
במגמה דידאקטיתימוסרית. בסיפורי־עם, בפתגמים ובספרות 
של חברות ותרבויות רבות מקובלות דמויותיהם של השועל 
הערמומי, הזאב החומס, החמור הטיפש, הפרד העקשן וכד/ 
בתרבות הקלאסית מפורסמים המשלים המיוחסים לאיסופום 
(ע״ע) היווני. לצידם נוצר ביוון האפוס הקומי "מלחמת 
הצפרדעים והעכברים", שהוא פארודיה על ה״איליאם" של 
הומרום (ע״ע. עמ׳ 809 ). בעקבות איסופוס יצא הרומאי 
פידרוס (ע״ע), שלמשליו היתה השפעה גם בספרות יה״ב. 
גם בתלמוד נזכרים כמה פעמים "משלות־שועליס" (סוכה 
כ״ח, ע״א? סנה׳ ל״ח. ע״ב, ועוד), ואף מובאים כמה מהם. 

בסוף המאה ה 2 לסה״נ נתחבר, כנראה באלכסנדריה אי 
בסוריה, קובץ של תיאורים נוצריים סימבוליסטיים של 
הטבע החי, בשם 1%81010805 , שעיבודים שונים ממנו נפוצו 
מאד ביה״ב בשם 1115 ־ 8081131 (ע״ע ביולוגיה, עמ׳ 324 ). 
תיאורים אלה השפעתם ניכרת בכל הספרות והאמנות של 
יה״ב, העוסקות בסימבוליקה של הח״. מהמאות ה 10 וה 11 
ידועות שתי יצירות, שגיבוריהן בע״ח: !ת 1,1 ) 0111118 ל 1 צ 1 ;נ £01 
14-1 ק 03 (״בריחת אסיר אחד״)? 110118 ? 1101060100 או בצרפתית 
״במש? 16 ! 00130 ? 6 ? (.,סיפור על שועל"). 

במאה ה 17 חידש הצרפתי לה פונטן (ע״ע) את המסורת 
האיסופית וכתב 311168 ? ("משלים"), ובעקבותיו יצא במאה 
ה 19 הרוסי קרילוב(ע״ע) בקובץ 530011 (״משלים״) שלו; 
אלה ואלה נחשבים ליצירות קלאסיות בספרויות עמיהם. 
בספרות המודרנית משמשים עדיין בע״ח כלי להעברת 
השקפות וביקורת חברתיות. כגון ב! 0 ס 3 ? 401013.1 , ("חוות־ 
החיות") של ג׳ורג׳ אורול (ע״ע !כרך־מילואים]) וב-סת!!!? 
061-05 ("הקרנפים") של אז׳ן יונסקו. 

אגדות ומשלים על בע״ח מצויים לרוב גם בקרב עמי 
המזרח הקרוב והרחוק, כגון ב״כלילה ודימנה" וב״אלף לילות 
ולילה" אצל הערבים, ובסיפורים על התגלמויות של בודהא 
בבע״ח בהודו וביאפאן, ועוד. 

, 11 ,.££ 730 ,״ 11 666 , 1 , 221 ) 1 46 112510116 י 1£2 ק 1 ^) . 011 
1 >תטץ £13£ . 11 4 > 50££ ; 1894 ־ 1882 ,.££ 817 י ז\ 1 ,.££ 555 

, 7611611 . 21 61 ) ¥011 21161 ) ׳) 2471 ( 1 ( 016 . 4 111 ' 7161 25 ) 0 ,(.£<:ז 11 ) 
, 13111111311 ־ 1 ..מ ; צ 1922 , #211151 . 4 111 ' 7261 25 ) 0 ; 1920 

.^ 1 ) צ 0 ־ 101 ^ ; 1949 , 7611621 . 4 211461 ) 2172 )( 2521 ) 1 (} 7261 

{ 112 ) $5 111 { 7221 ' 11 ( 1 . 1616 " 7 . 4 26 ( 1161 ( 0650 7,1116 ר (מ 8011 ח 1 ^\€״ז 
. 1952 , 212071 ) 1125 ' 711 . 11 42211111 ( 

צ. קל. 

הה׳ ביהדות. יש במקרא הדים ורמזים לתקופה קדם- 
תורתית, שבה נחשבו בע״ח מסויימים כגילום כוח אלוהי 
(מעשה העגל, נחש־הנחושת). מכאן׳ ומחלוקתם של בע״ח 
לטהורים ולטמאים, וכן מן השימוש בשמות חיות בכינוייהם 


של אחדים משבטי ישראל — ניסו כמה חוקרים להסיק את 
מציאותו של שלב טוטמיסטי בדת ישראל. בניגוד לסברה זו 
עומדות העובדות, שבע״ח טמא אין לו בתורה בל שעת־התר 
במסיבות ריטואליות, כנהוג לגבי טוטם, ושבין הח" המסמלות 
את השבטים יש כאלה שאכילתן אף מותרת (וע״ע טוטם). 
אמונת הייחוד ואיסור עבודה־זרה דחו בתקופה המקראית 
כל אפשרות של פולחן בע״ח, ומעשה־העגל היה בתודעת 
הדורות חטא חמוד ביותר. עבודת עגלי־הזהב הונהגה ע״י 
ירבעם כפעולה מדינית מכוונת נגד המסורת הדתית, כפי 
שהיא באה לידי ביטוי בעבודת המקדש בירושלים. 

מעשה־בראשית מעיד על יחם מפוכח לבע״ח כאל חלק 
מן המציאות הטבעית בהיבראה, וקובע את כפיפותם לאדם 
(ברא׳ א, כח). בסיפור ובציווי המקראי מוצג יחס לבבי 
בין האדם לחיה ? יחד הם בריותיו של האל, ולשניהם נפש 
מאתו. האל חם על האדם ועל הבהמה כאחד ומושיע את זה 
ואת זה (יונה ד, יא; תהל׳ לו, ז). הבהמה זכאית למנוחת 
השבת (שמ׳ כ, י) ? מצווה לחמול על קן ציפור (דב׳ כב. 

ו—ז), אסור לחסום שור בדישו (שם כה, ד) ואסור לשחוט 
בע״ח עם בנו ביום אחד (ויק' כב, כח), וייתכן שגם איסור 
החרישה בשור וחמור יחדיו (דב׳ כב, י) נובע מגישה ז 1 . — 
מבחינת ההלכה קיימת הבחנה בין ״בהמות״ ל״חיות״ — 
שהיא, אולי, מכוונת להבחנה בין בע״ח מבוייתים ובין 
חיות־בר; הכלב נחלקו בו הדעות אם מין חיה הוא או מין 
בהמה (תוסם׳ כלאים, ה׳, ז׳). הבהמות — לפי סימני־כשרות 
מיוחדים — מותרות באכילה, ואילו החיות — פדט לצבי 
ולאיל — אסורות באכילה, ולמזבח פסולות אפילו שתי ח" 
אלו. 

לפי התפיסה המקראית, בע״ח הם רגישים לצער וזכאים 
לחסותו ולחמלתו של האדם. והוא מצווה על כך? וטבעי 
הוא שיחס זה מובלט במיוחד לגבי הבהמות שהן לעזר ולתו¬ 
עלת לאדם. סימן־הכר הוא לצדיק, שהוא יודע נפש בהמתו 
(משל׳ יב, י). משלו של נתן הנביא על כבשת הרש (שמ״ב 
יב, א—ד) מובן רק אם יחם החיבה אל בע״ח היה מציאות 
יום־יומית. גם במשפט העברי משתקפת התפיסה שבע״ח 
הוא נפש חיה, ודנים בו כדרך דיני־נפשות כשיש להרגו 
משום מעשה שעשה או שנעשה בו. 

הקרבת בע״ח לאלוהים אף היא עדות לד,חשבתם. בשרם 
הותר תחילה רק במסגרת של זבח, והתרת שחיטת חולין לא 
באה אלא בשלב מאוחר יותר (דב׳ יב, כ). שיטת השחיטה 
(ע״ע) מחושבת להמעטת צער הבהמה במידת האפשר. 

התלמוד והמדרשים העמיקו את התפיסה המקראית. "צער 
בע״ח" נחשב כאיסור חמוד— לפי דעה אחת אפילו דאוריי¬ 
תא (ב״מ ל״ב, ע״א/ב), ומתחשבים בו לעניין דינים שונים 
אחרים, כגון חתר חליבה ע״י גוי בשבת (ע״ע חלב, עמ , 
433 ). אין אדם רשאי לקנות בהמה, אם לא התקין לה מקודם 
מזונות (ירו׳ יבמ׳, מ״ו, ג׳)? אסור לו לאדם שיסעום כלום עד 
שיתן מאבל לבהמתו (גיט׳ ס״ב, ע״א), וצריך לדאוג להזנת 
בע״ח גם בשבת. לפי האגדה נבחרו משה וגם דוד לרועי 
ישראל, מפני שהוכיחו רחמים לבני־צאנם בהיותם רועים 
ממש (שמ״ר ב׳). גם בספרות יה״ב הודגשה חשיבותו של 
יחס אנושי אל בע״ח; רב סעדיה גאון מונה את הרחמים 
על בע״ח בין "זכויות שאי־אפשר שלא יבוא עליהם גמול 
בעולם הזה" (אמונות ודעות, ה׳), וגם ם׳ החסידים לר׳ 
יהודה החסיד חוזר פעמים רבות ובהדגשה על עניין צער 



323 


324 


חי, חיח, בעל־חיים 

בע״ח. — בעיית מעמדם של בע״ח במסגרת ההשגחה האלו¬¬ 
הית ובעיית שכר ועונש לבע״ח תפסה מקום רחב בפילוסו¬ 
פיה של יה״ב. 

שמות בע״ח נהוגים כשמות פרטיים של בני־אדם; מהם 
כבר במקרא (יונה, כלב [ז]; רבקה, לאה, רחל, דבורה, יעל, 
חולדה), ומהם בדורות מאוחרים — כאן בעיקר בקשר לכי¬ 
נויי השבטים (יהודה אריה, יששכר דוב [במקום "חמור"], 
נפתלי צבי, בנימין זאב ; אך גם צביה, עפרה, איילה, ועוד). 
ש. אבדמסון, איגרות גאונים (תרביץ, ל״א), חשכ״ג ז 
,ת 1 ע ,$? 111( 50x11 /ס £1011 ! 1 ?% ? 7/1 , 8101111 18011 ז£(! 0 א .א\ 

1111 ^ 111111 ? 7 ] .? 51111 . 11 ?? 71 045 ,ו 1 ז 11 ת 0 ^ 0111 ע\ .ן ; 1894 
?? 71 045 ,ץז 11 ש 44 ״ 1 . 4 < ; 1928 , 417-423 , 1 , 11111111 ) 1111 [ 01 ) 41 

, 11 ? 1 {? 715 ) 1 \ 11 )!{ 115 ) 11 ? 4111 ) 5 ) 0111 . 11 111 ? 5 ) 1155 ? 1 ?% [ 7 ) £105 1 \? 1 

. 1958 
מ. ו. 

ר׳ חיא (ח׳ הגדול או ח׳ רבה) (סוף המאה ה 2 ), תנא 
בדור־המעבר של האמוראים. ר״ח היה יליד בבל ; 

לפי מסורת משפחתו התייחס על שמעי אחי דוד (כת׳ ס״ב, 
ע״ב). הוא עלה לא״י ולמד בבית־מדרשו של רבי יהודה 
הנשיא (ע״ע), ואף מפי רבי עצמו, שהסמיכו לדון. ר״ח 
היה ממקורביו של רבי; רבות מסופר בתלמוד על היחסים 
ביניהם, על קפידות שונות שהקפיד עליו רבי — מזה, ועל 
הכבוד הגדול שהיה נוהג בו, עד שהיה אומר עליו: "אדם 
גדול! אדם קדוש!״ — מזה. מסופר, שכשחלה דבי ושכח 
פרקים מתלמודו. שאותם לימד בשעתו לר״ח — חזר ר״ח 
ולימדו. מצינו גם ויכוחים בהלכה ביניהם׳ ולפעמים אף 
הודה רבי לר״ח ופסק כמותו; ויש ששאל רבי מאת ר״ח — 
ור״ח השיבו(יבמ׳ ל״ב, ע״ב; שם ק״ה, ע״ב; סנה' ה/ ע״א; 
ע״ז ל״ו, ע״ב; הור׳ י״א, ע״ב). לר׳ שמעון בר רבי היה ר״ח 
בחיבת "תלמיד־חבר" (קיד׳ ל״ג, ע״א). 

לר״ח היה בית־מדרש שלו — "בית-מדרשו של ד״ח" 
(מנח׳ מ״ד. ע״א) או ״בי ר״ח״ (= בית ר״ח), שנודע בעיקר 
על־שום הברייתות שהיו נשנות בו; הן מובאות בתלמוד 
לרוב וקרויות גם בשם "משניות גדולות" (ירו׳ הור׳ ה/ ה׳). 
הברייתות שנשנו אצל ר״ח [ואצל ר׳ אושעיא (ע״ע)] 
נחשבו למוסמכות ולמדוייקות, עד שאמרו: כל משנה [חי¬ 
צונית, ברייתא] שלא נשנתה בבית־מדרשו של ר״ח ובבית- 
מדרשו של ר׳ אושעיא — משובשת היא, ולא תשיבו ממנה 
בבית־המדרש (חול׳ קמ״א, ע״ב). חשיבותן של ברייתות 
אלו גם בכך שהן מייצגות את משנת רבי, שהרי בעיקרן 
נתקבלו ונמסרו מאת רבי עצמו לתלמידו ר״ח (וממנו לר׳ 
אושעיא). אעפ״ב פעמים שבה ר״ח בברייתא שלו בניגוד 
למה ששבה רבי במשנתו(כת׳ נ״ט, ע״ב ועוד), ויש מהאמו¬ 
ראים שדחו ברייתות כאלו באמרם: ״וכי רבי לא שגאה — 
ד׳ ח׳ מניין לוו!״(יבמ׳ מ״ג, ע״א ועוד). ר״ח מוחזק מסדרה— 
או אחד ממסדריה של התוספתא, אולם מסתבר שאין זו 
התוספתא (ע״ע) המצויה בידינו. 

מעמדו של ח׳ היה כשל תנא, ורשאי היה לחלוק על 
דברי תנאים אחרים (ב״מ ה׳, ע״א); יחד עם זאת היה גם 
בגדר אמורא בכך שדבריו נחשבים ל״שמעתתא" (נדה, 
כ״ו, ע״א; רש״י שם, ד״ה אמר אביי). — ר״ח היה דורש 
ברבים, בהלכה ובאגדה, ואף היתה לו שיטת־דרש מיוחדת, 
בדרך של חילופי־אותיות (״אטב״ח של ר״ח״ — סוכה נ״ב, 
ע״ב). — תלמיד מובהק של ר״ח היה אבא אריכא — הוא 
רב (ע״ע), שהיה בן־אחותו. משאר תלמידיו ידועים לנו: 
רבה בר הנה (ע״ע) בן־אחיו, ועירי ור׳ יהודה בן־קנוסא. 


- ר׳ חיא כר אבא 

ר״ח התמסר במיוחד להרבצת־תורה לרבים, וכן היה 
מסובב והולך במקומות שלא היו מצויים בהם תלמידי־חכמים 
ומלמדי־תורה, כדי לדאוג לחינוכם של תינוקות לתורה 
(ב״ס פ״ה, ע״ב). מעשיו אלה שובחו ע״י דבי, שאמר עלי¬ 
הם : ״כמה גדולים מעשי ח״׳(כת׳ ק״ג, ע״ב). — עוד מסופר 
בתלמוד על שקידתו ועיונו של ר״ח בתורה, וכן על צדקותו, 
על דאגתו לפרנסת יתומים (כת׳ ק״ג, ע״ב), על הנהגתו 
לפנים משורת־הדין בענייני ממונות (ב״ק צ״ט, ע״ב) ולכבוד 
הבריות (סנה׳ י״א, ע״א) ועל חיבתו לא״י (ירו׳ שביע׳ 
ד׳, ז׳). יש מן החכמים שתמהו, משום מה לא ציודה רבי 
קודם פטירתו את ראשות בית־מדרשו לר״ח; יש שתלו את 
הדבר בעיסוקו המרובה של ר״ח במצוות ובהפצת תודה 
בציבור הרחב — שלא רצה רבי לבטלו מזה; ויש סוברים 
שר״ח נפטר קודם לרבי. 

מסביב לר״ח ובניו (ר׳ להלן) התרקמו אגדות. מסופר 
על כוחה הגדול של תפילתם, שהיתר, נענית מיד; וכן 
מסופר, שבזכותם פסקו בא״י הזיקין והזוועות והרוחות 
והרעמים, ולא החמיץ היין ולא לקה הפשתן(חול׳ פ״ו, ע״א). 
בדור שלאחריהם אמרו עליהם, שהם — בדומה לעזרא ולהלל 
הזקן — עלו מבבל וייסדו את התורה, שעמדה להשתכח 
מישראל (סוכה כ/ ע״א). גם פטירתו של ר״ח עטופה אגדות, 
ועל מערת קבורתו סיפרו נפלאות. 

שני בניד של ר״ח — האחים־התאומים חזקיה ויהו¬ 
דה — היו אף הם חכמים נודעים, וכבר מנעוריהם נתפרסמו 
בחכמתם. על חזקיה ידוע שישב בטבריה (מגי׳ ה , , ע״ב) 
וסידר קובץ־ברייתות. שנזכר בתלמוד בשם "תנא דבי 
חזקיה" (סנה׳, ל״ז, ע״ב:—ל״ח, ע״א), מתלמידיו היה ר׳ 
יוחנן (ע״ע), שחלק עליו בהלכה. מובאים גם דבריו באגדה, 
המשולבים במדרשי־מקראות (ויק״ר ט/ ט׳; תנה׳ נצבים, 
ד', ועוד). במותו נקבר במערת אביו (מו״ק כ״ה, ע״א). — 
חזקיה ואחיו יהודה כונו יחד: ״הרובים״ (= הצעירים), 
וכמה דברי הלכה נמסרו משמם של "הרובים" הללו (ירו׳ 
חגי׳ ג/ ד׳), וכן מסופרים עליהם סיפורי־נפלאות. האגדה 
קובעת לר״ח ולבניו מקום מכובד ביותר בישיבה־של־מעלה 
(ב״מ פ״ה, ע״ב). 

י. נ. אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, 242 — 244 , תשי״ז; 

י. ליוור, תולדות בית דוד, 28 — 32 , 37 — 41 , תשי״ט; ז. ויל¬ 

נאי, מצבות קודש בא״י, שס״ו—שס״ח, תשכ״ג; ש. רוזנטל, 

רב בן אחי ר״ח גם בן אחותו י (ס׳ היובל לח. ילון, 281 

ואילך), תשכ״ג. צ ק 

ר׳ חיא בר אבא (סוף המאה ה 3 — תחילת המאה ה 4 ), 
אמורא, בדור השלישי לאמוראים. יליד בבל, למד 
בנעוריו מפי חכמיה (חול׳ צ״ב, ע״א). עלה לא״י ולמד שם 
עוד מפי האמוראים בבי הדור הראשון; הוא נעשה תלמידו 
המובהק של ר׳ יוחנן (ע״ע) והרבה מסר משמו (שבת ק״ה, 
ע״ב; עיר' נ״ד, ע״א; פס' פ״ו ע״ב). מפעולותיו בא״י 
ידוע, שעסק בצרכי-ציבור ודרש ברבים — בטבריה ובצור 
(ירו׳ ברב׳ ג/ א׳). — ר״ח היה עני ביותר והוצרך לצאת 
לחו״ל לתיקון פרנסתו. בהמלצת רבותיו מינהו ר׳ יהודה 11 
הנשיא לשליחו לארצות־הגולה וכתב לו אגרת־מיבוי, שבה 
שיבחו כ״אדם גדול״ [לפי נוסח אחד: ״ומה היא גדולתו 1 — 
שאינו בוש לומר לא שמעתי"] (ירו׳ חגי׳ א׳, ח׳). במסגרת 
מסעו חזר, כנראה, לזמןימה לבבל, וכן ביקר בסוריה וברו¬ 
מא; במקומות שהגיע אליהם התקין תקנות, אסף כספים 
לטובת ישיבת א״י ומינה "ארכוינין" (ראשי־ציבור). 



325 


326 


ר׳ חיא כר אכין 

ר׳ חןא בר אבין [בירד — בר בון] (תחילת המאה ה 4 ), 
אמורא בבלי, בדור השלישי והרביעי לאמוראים. 

בנוי של אבין נגרא (ע״ע); תלמידו של רב הונא (ע״ע) ו״ראש־ 
כלה" בישיבתו (כתף מ״ח, ע״א; ור׳ שאילתות, פ׳ ברכה, 
קס״ה). כנראה, קיבל מאת רב הונא גם את תורת רבותיו, 
רב ושמואל, שאת דבריהם הוא מרבה למסור במשאו־ומתנו 
בהלכה עם חכמי־דורו. ר״ח עלה לא״י, נשא־ונתן בהלכה 
עם ר׳ זירא ור׳ אסי, למד בישיבת ר׳ אלעזר בטבריה ושלח 
משמו הוראות לבבל (יבם׳ מ״ג, ע״א). לאחר זמן חזר לבבל 
והיה נכבד בעיני חכמיה ז רבה קרא לו בשם "ארי שבחבו¬ 
רה" (שבת קי״א׳ ע״ב! "חבורה" היה, כנראה, כינויה המיו¬ 
חד של ישיבת א״י). 

רב ח ־ יא בר א#י (אמצע המאה ה 3 ), אמורא בבלי, בדור 
השני לאמוראים. תלמידו המובהק של רב (ע״ע), 

שבשמו מסר הלכות רבות ובביתו היה מצוי! היה גם רב 1 
של חיא בנו של רב (ברב׳ י״א, ע״ב; עיר׳ נ״א, ע״ב). 
ר״ח ישב בעיר קורקוניא שעל־יד סורא, וכנראה, היתה לו 
שם ישיבה (ע״ז ט״ז, ע״ב). הוא התנהג בחסידות, ומסופר 
עליו שהיה מרבה להתענות על כפרת־עוונות בגלל מעשה 
שאירע לו(קיד׳ פ״א, ע״ב). 

ר׳ ח*א בר יוסף (אמצע המאה ה 3 ), אמורא, בדור השני 
לאמוראים. יליד בבל, תלמידו המובהק של רב 
(ע״ע) — שמשמו מסר הרבה; למד גם אצל שמואל. מושבו 
היה סיכרא שעל החידקל ; שם התקין תקנות בדיני־ממונות 
(ב״מ פ״ג, ע״א). לאחר שהיה כבר גדול בתורה עלה לא״י, 
ישב בישיבתו של ר , יוחנן (ע״ע) ומסר שם דברי רב, ויש 
ונחלק אף עם ר׳ יוחנן בהלכה (גט , ל״ט, ע״א; זבח , כ׳, 
ע״ב). היה דיין בטבריה עירו, אולם פרנסתו היתה ממסחר־ 
המלח (ירד ב״מ ד/ ב , ). אמוראים רבים בשני התלמודים 
מוסרים בשמו. 

ר׳חיא ר 1 פא (ש״י/ 1550 [?]— שע״ח/ 1618 ), מגדולי רבני 
צפת בדורו. למד בצפת בישיבת ר , שלמה סאגים 
והצטיין בבקיאותו עוד בנעוריו. ר׳ חיים ויטאל הדריך אותו 
בתורת הקבלה, והוא נסמך ע״י ר׳ יעקב בירב השני. סמוך 
לשנת שמ״ז חידש את הישיבה בטבריה ועמד בראשה שנים 
מספר, אולם בין ש״נ לשנ״ג שוב היה בצפת כאחד מחשובי 
חכמיה. בני דורו מביאים את דעותיו בספריהם. כתבי ר״ח 
אבדו ברובם. המעט שנשאר, חידושים למסכתות שונות של 
התלמוד ו 27 שאלות־ותשובות, הובאו לדפוס ע״י בנו ר׳ מאיר 
רופא, מרבני חברון, בקובץ ״מעשה חייא״ (ונציה 1652 ), 
ספר זח חשוב מאד להכרת דרכם של חכמי צפת בלימוד 
הגמרא, וכן בגלל הבאות מכ״י רבים לתלמוד שהיו לעיניו 
של המחבר בישיבות צפת. 

מ. בניהו, ח׳ וספרו "מעשה חייא" (ארשת, ב׳), תש״ך. 

ח׳יבר (►.<), עיר ונאות־מדבר בצפונה של נג׳ד (לפנים 
חלק מחג׳אז); מקומו של ישוב יהודי קדום — 

אפשר כבר מן התקופה שלאחר חורבן בית שני. מכל־מקום 
במאה ה 4 כבר היה ישוב זה מבוסם וגדול למדי; לדברי 
המקורות הערביים הקימו להם היהודים שלוש קריות, ובהן 
מצודות מבוצרות כהלכה; פרנסתם היתה על החקלאות, 
והם מתוארים כאמידים. לאחר שהכניע מוחמד את היהודים 
במדינה, עלה על ח'( 7 להדרה [ 628/9 ]) וכבש את מצודות 


- ח׳יכר, מעבר־ 

היהודים לאחר מלחמה קשה; אולם אח״כ בא לידי הסכם 
עמם, שלפיו נשארו על חלק מאדמותיהם כאריסים, והוטל 
עליהם למסור לו כל שנה את מחצית יבולם. לדברי קצת 
ההיסטוריונים הערבים גירש עמר ( 634 — 644 ) את היהודים 
מח/ ואח״כ אף מואדי אל־קרא הסמוך ומתימא, שלשם ברחו 
רובם. אולם מתעודות יהודיות (ואף ממקורות ערביים) מן 
המאות ה 8 — 10 , וכן מדברי ר׳ בנימיו ממורלה, יוצא, שב- 
חג׳אז — בעיקר בואדי אל־קרא — ובח׳ עצמה עדיין היו 
באותם הדורות קהילות מבוססות, ששאלו מן הגאונים בבבל. 
גם מקורות ערביים מן המאות ה 15 וה 16 עדיין מספרים על 
שודדי־דרך יהודים בחג׳אז. — בפי העם הערבי הפך הביטוי 
"יהודי־ח׳" סמל לעקשנות ולתקיפות. 

א. א. הרכבי, חשובות הגאונים (זכרון לראשונים, 4 : 94 , 
397 ), תרנדז; א. עפשטיין, אלדד הדני, 25 , תרב״א; מ. נ. 
אדלר, מסעות בנימין מטודלה, ע״איע״ב, 1907 ; י. ברם־ 
לבסקי, הישוב היהודי בח׳ (ציון, א , ), תרצ״ו; ב. קלאר, 
ענייני מסורה ומבטא אצל קרקסאני (ענייני לשון, ב , , 

37 ), תש״ג; ח. ז. הירשברג, ישראל בערב, 112 ואילך, 

132 ואילך, 147 ואילך, תש״ו; 

^ ״^ 6 1 ^ 15 .^ (ד,וצ׳ — 1 א), 1906 2 ; 

1/1 ) 7 וה-> 0 0 ז €01 •> 1/1 /ס 1 * 110 ו 0 כ 1 6 ( 11 ' , 713 ז 11 שג־ 111 ו . 11 

; 1903 ,( 177-179 , 169-174 ; 15 , א ());) ) 0 

. 1909 , 6 , 11 , 1 >?! 1 * 0 ) 0 ״ 1 

ח׳■ בר, מעבר״ (<* 3 ? ־ 1 ^;].>!), מעבר־הרים מפורסם 
ברכם הרי ספד (ו! 0 .ו 1 1 > 53£6 ), בין פאקיסטאן 
ואפגאניסטאן! הוא מחבר את חלקה המרכזי של אפגאניסטאן 
עם עמק־האינדום. ארכו כ 55 ק״מ; רחבו כ 100 מ/ במקום 
הצר ביותר — 10 מ׳; שיאו מגיע לגובה של 1x130 מ׳. את 
מרבית רחבו תופס אפיק נהר־כאבול, המותיר רק רצועה 
צרה, בתחתית הערוץ, למעבר ברגל או ברכב. 

מעבר-ח׳ הוא השער הצפוני־מערבי של התת־יבשת ההו¬ 
דית לכיוון יבשת־אסיה. הוא נחשב לגישה היבשתית הנוחה 
ביותר ללבה של אפגאניסטאן, ודרכו עובר רוב סחר־החוץ 
של מדינה זו. מימי־קדם עד המאה ה 18 שימש מעבר לכו¬ 
בשים ולנוודים, שחדרו מרמת־איראן ומרכז-אסיה למישורים 
של צפון־הודו, וכן לכובשים שיצאו מהודו וחדרו לרמת- 
איראן ולמרכז־אסיה, בתקופת שלטונם בהודו נלחמו הברי¬ 
טים באפגאנים שלוש מלחמות (במאה ה 19 ), כדי להבטיח 
לעצמם את המרות על המעבר. הם הקימו בו ביצורים, 
ששימשו להם בסיסים לשמירה על מבואות הודו, סללו 
במעבר כביש מודרני — שהורחב ושוכלל בשנים האחרונות 



קטע ש 5 סעבר־ח׳יבר 



327 


ח׳יבר, מעבד־ — חידה 


328 


ומחבר את צפון־פאקיסטאן עם כאבול — וכן הניחו מסילת- 
ברזל, המגיעה עד גבול אפגאניסטאן. הבריטים התנגשו תדיר 
עם האפרידים היושבים באיזור המעבר, וגם לאחר יציאתם 
מהודו וכינונה של פאקיסטאן מוסיפה אפגאביסטאן לתבוע 
לעצמה את איזור מעבר־ח/ והשבטים המקומיים מוסיפים 
להטריד את הכוחות הפאקיסטאניים. 

חיךה, תיאור עקיף, בצורה שירית או פרוזאית, של תכונותיו 
החיצוניות או הערכיות של חפץ, יצור, מושג 
וכו׳ — שעל השומע או הקורא למצוא את נושאו, פתרון 
הח׳ נרמז בניסוח התיאור עצמו, חבוי ומוסתר ע״י השוואות, 
דימויים, משחקי־מלים ואמצעים סיגנוניים אחרים, באופן 
שמציאתו באה כהפתעה, הח׳ מעמידה במבחן את מהירות 
תגובתו, כושר התמצאותו וחריפות שכלו של האדם — וזאת, 
בדרך־כלל, בצורה משעשעת, הח׳ העממית בנויה בפשטות־ 
יתר, נפוצה מאד במשחקים חברתיים וחביבה על הילדים 
בכל הגילים. הוד הספרותית — מיבנה מסובך יותר, וניסוחה 
מוליך שולל את המנחש ע״י תכסיסי'הטעיה. 

ח" מכל הסוגים מצויות לרוב בספרויות של כל העמים. 
בהרבה אגדות, סיפורים עממיים ומיתוסים קשור פתרון הוד 
לתנאים חשובים, ביניהם: (א) האדם שלא יצליח לפתרה, 
יומת; (ב) הנידון למוות יוכל לזכות בחנינה אם ;חוד ח׳ 
לשופט, וזה לא ידע לפתרה; (ג) הפותר יזכה בידה של 
בת־המלך. 

מקור הח׳ במזרח, והיא היתה חביבה על המלכים. על 
הסופרים ועל פשוטי־העם. עדויות לכך נמצא לרוב במקרא 
(ר׳ להלן). אצל היוונים מהוות הח" חלק בלתי־נפרד כמ¬ 
עט מדברי האורקולום (ע״ע); למישל, הוד המפורסמת של 
הספינכס ב״אוידיפוס": "איזה יצור הולך עם שחר על ארבע 
רגליים, בצהריים על שתיים, עם ערב על שלוש?״ 0 - האדם: 
תינוק, מבוגר, זקן ובידו מקל). הח" הפכו לפרק חשוב 
בדידאקטיקה, נתחבבו על ההמונים ונאספו בקבצים. ומייצגות 
סוגים שונים של ניסוחים. אצל הרומאים חיברו ואספו 
ח״ קיקרו, ורגיליוס, פטרוניוס, סימפוסיוס ( 100 ח", כל אחת 
בשלוש שורות ובהכסאמטרים). אצל הסינים מצויים 
קבצים המכונים בשם "יא־מי" ("מלכודת־מלים לשעשוע"). 
באדר. (ע״ע) נרקם סיפור שלם מסביב לדמותו של המסוגל 
לפתור כל ח/ מ" אלף לילה ולילה" נטל גוצי (ע״ע) 
את נושא מחזהו "טורנדוט" (ובעקבותיו הלך שילד), הבנוי 
כולו על המוטיוו שפותר הח׳ ישא את הנסיכה, ואילו הנכשל 
דינו למות. כסוג ספרותי החלה הזד שוב לפרוח במאה ה 18 , 
התפשטה במאה ה 19 , וזכתה גם למקום נכבד במחקריהם של 
הפולקלוריסטים. האפנה לחיבור וליקוט של ח" היתה נפוצה 
במיוחד בצרפת, איטליה, אנגליה וגרמניה; סופרים בעלי־שם 
עסקו בשעשוע זה, ביניהם: פנלון, בואלו, רוסו, ליבניץ, 
גתה, פ. הבל, שילר (שהקדיש ילה מקום בכתביו (!!!של״ב? 

. 11 ["משלים וחידות"]). אחת הח" שהיתה נפוצה בין 
האלכימאים, ושניתנו לה פתרונות שונים (ע״י ליבניץ עצמו) 
היא: "תשע אותיות לי וארבע הברות. שים לב: שלוש 
ההברות הראשונות מורכבות משתי אותיות כל אחת, הרבי¬ 
עית משלוש אותיות; כשתדע מי אני, תשכיל לדעת את 
החכמה האלוהית אשר בי" (כנראה: מסס-!"־ 86 -זג), 

ניתן להבחין מספר סוגים עיקריים של ח" לפי אופן 
הרכבתן וניסוחן, וכן ערב־רב של משחקים משעשעים שיש 
בהם מן היסוד הניחושי: (א) חידת־אותיות (לוגוגריף): 


(ב) חידת־מספרים (אריתמוגריף); (ג) חידת־הברות 
(שאראדה) — הרכבת מלים או ממלים זעירות, שמשמעותן 
ניתנת בצורת ח/ או מחברות שיש לבחור אותן מתוך 
רשימה סדורה ע״פ סדר אלפבית; (ד) חידת־צ יורים 
(רבוס); (ה) ח׳ המבוססת על קריאת מלים בכיוונים שונים; 
(ו) מציאת מובנים שונים למלה אחת; (ז) הוספת אותיות 
או הפחתתן; (ח) ת ש ב צ י ם — מורכבים מהברות או 
מאותיות, שמצטרפות למלים שהוראותיהן מרומזות ע״י 
הגדרה פשוטה או בדרך ח/ — לכל אלה מצטרפות ח" "מק¬ 
צועיות" — מוסיקאליות, מאתמאטיות, ח״־שאחמאט, וכיו״ב. 

אספי־ח" חשובים מתחום תרבות־המערב הם: א. אבן־שושן, 
אחודה״נא, 1956 6 ; 0 ס 41 , 110 ! ! £70 $111010 10111 / ." 19 

:ע 159 , . . $111/10111111 £1 110 ££* 0£71\$111011X171 על" 

: 1646 €■) 1€ ) €4 $111 €111 4 )/) 14£11 ) 1€ , 111 ) 0 ?) 

811 - 11014 ..מ ;' 1874 , 4€1-314€/2 ' 101 %€4 /) £1114 ( 1 ,> 01 סז 1 ז 
1401 . 11 ; 1874-1877 , 4€/1012 ! 4£ ז 10 ׳*€%{: £11141 1 > - 1 ) 07044 י ח 1 ;דח ' 
1*11(1, 1)£1'11 ז €0116€€16 ץ 10 ־> 11111.3 ) 1 ׳^ ; 1877 , 1£11€4 ו 

(,{£ €111 £7X44 >0114 י ־ז£^: €1 גת־ז^ $11 . 0 ; 1880 , $4 1712 ) 171 ' 111 ) 2 > ׳ 
$7044€ 10/4(1 1903 , ־ . 

). 13. 14111112 ו 1 :> 5 ; 1860 , 14 ) 115 ). 11 ./) €/ 1 /) €40111 0 . 01011 ־ 10111 ־ , 

<4X1$ <1. ^1111 1<\1(1'£1$€ (^!>'(11. 81131., 1111, 

\\) 11 ) 0,11 . 1 > 4411€16 /\ 10 /) 0€$€114 .) 1 1 ) 114 ) 11 ,): 041101 ..>[ ; 1909 י 
11(11, 1912; 71. ^\$€71 11171 ! ) 4 ) 0 / 1 ) 1014 . €7$1 ן \ ר £מז 1 נ . 

1-111. 1918 עבר׳:) 1938 , 11$ ) 1 )! 11 1107720 י צ£ב 1101211 ./ : 20 ־ 
1964 , 4 ) 131 ) 0/11 ^ 11 ! 3111110 $ 1-0 4 ^ ,־ 101 ׳< 121 ' ; (האדם המשחק 

(11 €' 101 ^ 01 י x110\¥ (? 7/1 ,. 141 ; 1939 ,( 126 ,?חס!) 104 ב 111 במוחס ( 
11<1<11€ 11(101-( 1600, 1948; 1(1., $1x4/1 

1951. 

מ. ל. 

הח' בספרות העברית. בתקופת המקרא שימשה 
הח׳ נושא לשעשוע ובידוח־הדעת במשתאות ובמסיבות-רעים, 
כגון חידת שמשון (שופ׳ יד, יב—יח), וכן למבחן חכמתו 
וחריפותו של האדם: מלכת שבא באה ממרחקים לנסות את 
המלך שלמה בח" (מל״א י, א), והוא פתר כל חידותיח; 
ת" אלו מובאות בסיפורים אגדיים (מד׳ משלי; תרג , שני 
למג׳ אסתר [א, א]; אגדת יהודי תימן [ש. שכטר: י שש 10 ^ 1-01 
1890 ,!]). לפי מסורת אגדית היו חילופי ח" גם בין המלך 
שלמה וחירם מלך צור (יוסף בן מתתיהו: קדט׳ ח/ ה/ ג׳; 
נגד אפיון, א׳, 17 ). משלים מקראיים רבים הם לפי טבע 
מהותם ח", כגון אלה של אגור בן יקה (מש׳ ל, טו—לא) 
והאלגוריה ביחזקאל (יז, א—י). קצת ח" נשתמרו גם בס׳ 
משלי א חיק ר. 

ח" לרוב מצויות בספרות התלמודית והמדרשית. מהן 
המשקפות את יחס החכמים בינם לבין עצמם (כחידת בר־ 
קפרא לחתנו , של רבי [ירו׳ מו״ק ג׳, א׳]). ומהן המעמידות 

אותנו על המצב המדיני של אותו דור, כגון מכתב־הח׳ 

המרמז על פעולות הנשיא ובית־דינו בשעת גזירות־המלכות 
(סנה׳ י״ב,ע״א).הה׳ כשעשוע באה בדברי חכמים לר' אלעזר 
בר׳ שמעון, המשתמעים לכאורה כקללה ואינם אלא ברכה 
(מו״ק ט/ ע״ב), ח" בעלות עוקץ שנון אנו מוצאים גם 

בדברי ההתחכמות של ר׳ יהושע בן חנניה עם זקני אתונה 

(בכו׳ ח׳, ע״ב). סיפורי האגדה על יחסי הידידות שבין 
אנטמינוס ורבי כוללים עצות מעשיות שנתן רבי לאנטונינוס 
ושהן ברמזי ה׳(ב״ר. ס״ז). ח" אפייניות בחריפותן ובכוונתן 
הנסתרת מצויות ב״לשון־חכמה", שקצת חכמים היו מסיחין 
בה (עיר , נ״ג, ע״ב; ור׳ פירש״י). 

משוררי ספרד חיבבו את הח׳ חיבה יתירה. ר' שלמה 
אבן גבירול, ר׳ משה אבן עזרא, ר׳ יהודה הלוי, ר' אברהם 
אבן עזרא ואלחריזי חיברו, בהשפעת השירה הערבית, גם 
שירי־ח" על נושאים שונים, מהם ח" קשות ביותר לפיענוח, 


329 


330 


חידה - 

שלא נפתרו עד היום באופן המניח את הדעת. המצאה של 
חריפות יש בח ׳/ השמות והמספרים, שבהן הצטיינו ביותר 
ריה״ל וראב״ע. הראב״ע גם הלביש הוראות דקדוקיות שונות 
בלבוש הח/ כדי לעורר עי״ב את התעניינות הלומד ולקבען 
בדרך ז 1 בזכרונו. הח׳ העברית זכתה לפריחה במאות ה 17 — 
18 באיטליה׳ ששם חיברוה לכבוד חתן ובלה׳ נדיבים ושועים. 
במאה ה 19 אנו מוצאים אותה אצל יצחק בר לוינזוו (ע״ע) 
בספרו,׳אשכול הכופר". 

נ. ה. טודמשינד (סור־סיני), ח" לשון. תדצ״ט; הנ״ל׳ הלשון 
והספר, ב/ תשי״א; ד. ילין, תורת השירה הספרדית, 279 ־ 287 , 
ת״ש: א. מ, הברמן, סתומים וחתומים, תש״ה! י. רצהבי, ח" 
הלכה בשירת תימן(סיני, כ״ב), תש״ח; ע. אבינרי, ח" וחי¬ 
דודים בתנ״ך, תשי״ט; ד. סדן, אבני מפתן, 252 ־ 254 , תשכ״ב; 
,ח 10 >ז< 1 ? 11 31101 . 3 1x1 ׳) 1 ( 1 ,€ו! 0 <י,ח 0 ' 4 \ . 4 , 

; 1910 . 3 1£ ז 4 ! 61 ^ 1 .א ; 1883 

, 1924 ,( 1 , 11104 ) :!׳ 11:1 :: 71 .( 17 : 1:13:11 :׳ 111 ,זשת< 07 ־זס"! , 11 

י. טו. 


דוגמות של משחקי-ח׳ באותיות, מלים 
ומשפטים. 1 ) חידת הראב״ע — משפט הנקרא לכיוונים 
שונים: תשובתו על השאלה, אם דבורה שנפלה לתוך הדבש 


ו 

נ 

ש 

ר 

פוסלתו. 

פ 

נ 

ת 

ב 

ע 

ר 

ש 

ב 

ד 

ב 

ש 

ר 

ע 

ב 

ת 

נ 

פ 

ר 

ש 

נ 

ו 


"פרשנו רעבתן שבדבש נתבער ונשרף" 

2 ) מתוך "ס׳ שרשת גבלת", מאת שלמה די אוליוירה 
(אמשטרדם תכ״ה): הפחתת אותיות וקריאה לכיוונים שונים, 
כשנק ודודה מוצא היא האות שבמרכז השורה העליונה. 
ת י ז ן מ ש מ ן ז י ת 

ת י ז ן מ ן ז י ת 

ת י ז ן ז י ת 

ת י ז ן ת 
ת י ת 
ת 

"שמן זית" 

לבנילעועלינבל 
בלבנילעלינבלב 
נ ל ב נ י ל י נ ב ל נ 

י ל ב נ י נ ב ל י 


ל ל ב נ ב ל ל 

ע לבל ע 

ו ל ו 

ע לבל ע 

ל ל ב נ ב ל ל 


י ל ב נ י נ ב ל י 
נ ל ב נ י ל י ב ב ל נ 

בלבנילעלינבלב 
לבנילעועלינבל 
"ועלי נבל" 

חידקיים או בקטריות ( 13 ז 01101:0805,8301£ ), השם המ¬ 

קובל לקבוצת הפטריות המתפלגות (סכיזומיצטים 
[ 001£5 ץמ! 508120 ]) — צמחים חד־תאיים פרימיטיוויים, הנק¬ 
ראים ח" ע״ש זעירותם. לפעמים כוללים במונח זה גם את 


חידקים 

הפטריות הבלתי־שלמות ( 011 ס£זסתבת 1 111121 ?) וכמה אסקו־ 
מיצטים ( £5 ז 00 ץמז 500 \ 2 ) מן הסוג פניציליום (וע״ע פט־ 
רייות). 

הח" ממלאים תפקידים מכריעים במציאות הביולוגית 
בכלל, וזו של האדם בפרט, פעילותם הכימית היא חוליה 
הכרחית בשרשרת המחזורית של גילגולי היסודות בטבע, 
בין מצבם כחמרים מינראליים ובין מצבם כמרכיבי הרקמה 
החיה; ח" הם גורמי מחלות ומגיפות בצמחים ובבע״ח, 
ובכללם — האדם, ומן הסיבות העיקריות של התחלואה 
והתמותה; באמצעות ח" מבוצעים תהליכים טכניים חשובים 
במציאות החברתית והתרבותית של האדם. 

קביעת מעמדם של הח" בעולם־החיים ומיונם מעוררים 
בעיות מיוחדות משום ייחודם מבחינת כמה סימנים מורפו¬ 
לוגיים ופונקציונאליים. היו אף חוקרים שהציעו להפריד את 
היצורים המיקרוסקופיים החד־תאיים — הפרוטיסטים — 
מממלכת־הצומח וממלכת-החי כאחד בתורת ממלכה בפני 
עצמה. אולם על סמך העקרונות המקובלים במיון עולם- 
החיים — אף שלא כולם הולמים את הח״ — הוסכם לקבוע 
אותם בעולם הצומח. ק. ו. פ(ן נגלי (ע״ע) קבע ב 1857 
את חח" כמחלקה בתת־חטיבת הפטריות. לפי שיטת־המיון 
החדישה מקומם של הח" בקבוצת הצמחים הראשו¬ 
ניים (פמט 1 פיטים [ 13 ׳\ 8 ק 0 :זס- 1 ?]), וסימנם המיוחד — 
שהם מתרבים ע״י התפלגות. תבונה זו משותפת להם 
ולאצות (ע״ע) מקבוצת הכחוליות ( 03£ :>־< 11 ()ס 111 ;ץ 0 ), אלא 
שהח״,בדרך־כלל,חםרי פיגמנטים פוט 1 סינתטיים. פ ר ד י נ נ ד 
כהן (ע״ע) הציע כבר ב 5 ' 187 לצרף יחד את האצות המת¬ 
פלגות ( 0£3£ ץ 8 נ} 508120 ) ואת הפטריות המתחלקות (- 1120 ( 50 
00165 ץ 1 ס) למערכת הפלגיות ( 3 )<ו 1 ו 1 ס 112 ( 50 ) — היא 
המכונה היום (מ 1957 ואילך) 3 זץ 11 נןס:ז 0 ז?. 

על תולדות חקר הח" ע״ע בקטריולוגיה. 
חח" רובם מיקרוסקופיים, בחלקם אף אולטרא־מיקרוסקו־ 
סיים. רבים מהם בצלי כושר־תנועה. המחקר הציטולוגי הח¬ 
דיש הוכיח — בניגוד לדעה שהיתר. מקובלת לפנים — 
שבתא־הח׳ קיים גרעין אמיתי, בדומה לתאי צמחים אחרים. 
התאים הבודדים הם כדוריים או בעלי צורת מתגים ישרים, 
עקומים או לוליניים. כבר פ. כהן (ר׳ לעיל) חילק את הה" 
לפי צורותיהם ל 6 קבוצות: 

נקד ( 0000005 ז 80 \ 1 ) — צורת כדור 
מתג ( 11111 ״ 8301£ ) — צורת מקל קצר 
מקלון (;: 83011111 ) — צורת מחט ארוכה 
פסיקון ( ¥ 181 - 10 ) — צורת מקל כפוף כפסיק 
לולינית (מז״ 111 ז 1 נ 51 ) — צורת בורג קצר; צפיד 
שלשלת (:> 083£1 ס־! 1 נ 51 ) — צורת שורה של גלים; גמיש. 

יש ח" שמופיעים בגושים, שצורתם קבועה או לא־קבועה, 

או אפילו בתוך ציסטות. אם התאים נשארים מחוברים זה 
אל זה לאחר התפלגותם, הם מהווים לעתים שרשרות או 
שערונים ( 11:1080013 ) ארוכים. באלה האחרונים ניכרת דיפ¬ 
רנציאציה לתאים המחזיקים את השערון על־פני שטח מוצק, 
ולתאים בעלי כושר רביה, שהם מחוסרי-תנועה או בעלי- 
תנועה. יש מינים הגדלים בתפטירים ( 0083 ץתז), שקטרם 
אינו גדול ממיקרון אחד. מינים מסויימים יוצרים פיגמנטים, 
אדומים וירוקים, מהם פוטוסינתטיים הדומים מאד לכלורו־ 
פיל האמיתי; אולם לעולם אין הפטריות המתפלגות יוצרות 
פיקוציאנין, שהוא מיוחד לאצות הכחוליות בלבד. רביית הח" 




חידיים 


שרשרות של הירעים ( 115 ! 1 ) 0 ־ 1 ש 3 ( 11 ן 5 ) בנרתי? 


תנועת טושבת של מיזלוניים (*!!![!:";ט) על־פני אנאר 


















333 


חידקים 



חתר של טקלון ( 831:111115 ) מצמיח נבג 
(צילום אלגןטרח־םיהרוסלופי, 29,500 x ) 


מתאפשרת ע״י התפלגות התאים. מינים מסויימים יוצרים 
נבגים פנימיים מינים מסויימים — ספורו־ 

ציסטות ( 13 ס־! 0 ק 5 ). יש ח" החיים באופן חפשי בטבע — 
באוויר, על פני שטח כדור-הארץ, באדמה, במים ואפילו 
בעומק מיכרות; יש סאפרופיטים — שמתקיימים על חמרי- 
רקב מגופות צמחים ובע״ח; יש טפילים — שקיומם בגופם 
של אורגאניזמים חיים; ויש ח״ פאתוגניים — מחוללי 
מחלות בצמחים ובבע״ח, גם באדם. 

למעשה אין מקום על פני כדור־הארץ או בשכבות־הקרקע 
העליונות או במקווי־מים, שלא נמצאו בו ח". במציאות 
הטבעית כל גוף — בין דומם ובין חי — מזוהם בח" (לאו 
דווקא פאתוגניים!)׳ או מזדדים בהם תוך זמן קצר. הפיכת 
חפץ או גוףילחפשי מזיהום או הפיכת מקום לפנוי מת״ — 
״מעוקר״ (סטרילי [ 8461110 ]) — אינה אפשרית אלא ע״י 
חטוי (ע״ע) שיטתי בחום או בכימיקאלים מחטאים או 
בחמרים אנטיביוטיים, ואין לשמור על העיקור אלא בתנאי 
אספטיקה חמורה. בתנאי־מעבדה, שבהם נמנע מראש כל 
מגע בעולם החיצון המזוהם בת", הצליחו לגדל בעלי־חיים 
סטריליים (במובן הבאקטריולוגי!): במכלים מעוקרים ות 1 ך 
שימוש בכלים מעוקרים הוצאו הוולדות מרחם־אמם בחיתוך 
קיסרי, הוחזקו במכלים מעוקרים וניזונו במזון מעוקר והו¬ 
לידו דורות של צאצאים מעוקרים. 

מחלקים את הזז" ל 0 נ סדרים. 

סדר 1 . 31€$ (> 3 ת 10 ז 11101 ו 6 צ?: תאים צפידים, עגולים, או 
מתגים ישרים, כפופים או לולייניים; לפעמים מופיעות 
שרשרות של תאים, אולם אינם יוצרים שערונים. יש מכילים 
פיגמנטים פוטוסינתטיים, אדומים או ירוקים. תנועתם, בדרך- 
כלל, באמצעות שיטין אחד קטבי! אך יש גם חסרי־תנועה. 

סדר 5.11 ש 131 :וש:ז€ג;נ 7301 מז 0113 : התאים עטופים בעטיפה 
ויוצרים שערונים. רבייתם ע״י יצירת קונידיות חסרות־תנו־ 
עה, ולפעמים ע״י נבגים בעלי־תנועה ("נבגים נעיים"). העטי־ 
פות מכילות לפעמים ברזל הידרוכסידי. השערונים מודבקים 
לפעמים לעצמים מוצקים הנמצאים כתוך המים (עצים או 
צמחים אחרים). 

סדר 111 . 5 ש 131 ל 0 ז 10 מ) 110 קץ 1 ל: רבייתם ע״י תהליך של 
הנצה — במקום התפלגות של התא. לפעמים הם מודבקים 
לעצמים מוצקים ע״י גבעולים. סוג אחד ( 111 ג 11 כ 01 ז 10 מו 11110010 ) 
מכיל מינים היוצרים פיגמנטים פ 1 טוסינתטיים. 

סדר 1¥ . 10113165 ש 3 לג £1 : תאים צפידים, עגולים או 
מתגים. נמצאים בודדים או מאוחדים בשרשרות, אך לא 


334 

בשערונים. נעים באמצעות שוטונים מרובים מסביב לגוף, 
או חסרי־תנועה. אינם עמידים בפני חומצה. 

סדר ¥. צש 31131 ו 1 ק 0 ץז 03 : כנ״ל, אולם יוצרים שערונים. 

סדר ¥1 . גש 31 ז 0£ ע 1 מ 0 ת 011 .^: תאים צפידים. יוצרים 
תפטירים מסתעפים ז לפעמים יוצרים שרשרות של קונידיות׳ 
המתרוממות לאוויר ומשוות למושבות צורות הדומות למו¬ 
שבות של פטריות־עובש. יש מינים שנבגיהם מתפתחים 
בתוך ספיראנגיות, ויש נבגים בעלי־תנועה. המינים שתאיהם 
נשארים בודדים או יוצרים הסתעפויות פשוטות בלבד, הם 
עפ״ר יציבים בפני חומצה. 

סדר ¥11 . 5 ש 1 ג 0 ז 8813 שמ: תאים צסידים, גדולים, כדוריים 
או יוצרי שערונים. לפעמים נמצאים גרגירי גפרית על שטח 
פני התא או בתוכו. תנועתם ע״י גלישה, רעידה או גילגול, 
בדומה לתנועות האצות הכחוליות; שוטונים חסרים. 

סדר ¥111 . 5 ש 131 תשז 30 <אל 0 ^ 1 \ : ח" ריריים. תאים גמישים, 
זוחלים על פני שטחים מוצקים. גופי־הפריה מתפתחים 
ממושבה דקיקה נעה. 

סדר 8 ש 113£131 ש 0 ז 1 ו} 5 : תאים גמישים, לוליניים, נעים* 

ע״י התכופפות והתפתלות התא בשחיה חפשית. ז 

סדר ¥,. 8 .£[ 3:3 ו״ג 13 ^¥: חסרי-תנועה, רב־צורתיים, 
דקיקים; יש ביניהם צורות אולטרא-מיקרוסקופיות מס¬ 
תננות. 

תא הח׳ מורכב מדופן־התא׳ ומהפר 1 טופלא 0 ט, שהוא 
המכיל את הגרעין ואת הציטופלאסמה ומוקף קרום ציטו־ 
סלאסמתי, הנלחץ אל דופן־התא: בסביבה היפיטונית הציטו- 
פלאסמה מתכווצת, והקדום מתרחק מן הדופן. הש 1 טונים 
מושרשים בתוך הציטופלאסמה ובולטים החוצה דרך חורים 
שבדופן־התא. ח" אחדים יוצרים מחוץ לדופן־התא שכבת- 
ריר אי קופסית. הציטופלאסמה מכילה לפעמים גרגרים של 
חמרי־מזון שנאגרו בתא — שומנים, גליקוגן, עמילן, וולוטין. 
דפנות־הח" מורכבות מפוליסכדידים ומפריטאינים, ולפעמים 
גם מליפידים — בניגוד לדפנות תאי הצמחים העילאיים, 
שהן מורכבות מתאית בלבד. חומצה דיאמינו־פימלית נמצאה 
רק בדופן ולא בתוך הציטיפלאסמה. דפנותיהם של ח" רבים 
מכילות הכסוזאמין. הספציפיות האנטיגנית של גוף הוד 
נקבעת ע״י הפוליסכריד של הדופן (ע״ע אימונולוגיה! 
חסון). בפוליסכרידים אלה נמצאו בח" מסויימים סוכרים 



דפנות תאי־הירקים (וזז״ 011 ) 3 ;! 10 מ 83011115 ) טבורתת וכזניקית 
(צילום אלקטרודמיקרוסקופי; כדורוגי־הלאטנם הלבנים, עקטום 
9 0.25 , נכללו בתכשיר לשם השוואה קנה־המידח של ההגדלה) 





335 


חידקים 


336 



׳פוטונים בצילום אלקמויח־מילורוםהופי. טלמעלה למטה: 2 ׳פוטונים 
קטכיים, 050005 ־ 1001 ) 5000100101115 ? ( 19,000 *י): ׳פוטונים סשביב 
לנל גוף ההידס, 15 ז 01£3 י\ 01008 ־ 1 ? ( 7,000 >< ); ׳פוטונים קטביים 
מרובים, בלוליינים ( 3,000 ;;*) 


ספציפיים—מקבוצת הדי־דאוכסי־הכסוזות שאינם ידועים 

בשום מקום אחר בעולם החיים. האנזים ליזמים — הנמצא 
בדמעות ובנוזלי־גוף אחרים — מפרק את דופדהתא ומשחרר 
את הפח׳טופלאסט. הפרוטופלאסטים החפשיים יכולים לנשום, 
לבצע ביוסינתזות ולהתרבות ע״י התפלגות. הם אינם נת¬ 
קפים ע״י בקטריופגים (ע״ע), משום שהבאקטריופאג 
נצמד רק לדופן־התא, וזו חסרה בהם. לעומת זה, כשהח׳ 
השלם בעל הדופן נדבק ע״י באקטריופאג, מתרבה הלה 
בתוך הפרוטופלאסט ומשמיד אותו. לאחר המסת הדופן בח׳ 
בעל שוטונים נשארים השוטונים קשורים לפרוטופלאסט, 
אבל הלה חסר כושר־תנועה, משום שחסרה לשוטונים נקודת־ 
המשען המוצקת של הדופן. הפרו׳טופלאסטים מסוגלים ליצור 
נבגים בתוכם, ולפעמים אף ליצור דופן חדשה — אם הדופן 
לא נהרסה כליל. — הקופסיות שח" אחדים יוצרים מורכבות 
מפוליסכרידים ? אחדים יוצרים פוליפפטידים מורכבים מחומ¬ 
צת ם־גלוטאמית. ח" בודדים בלבד יוצרים תאית (כגון 
מזנ 1 מ 11 י<צ ת 6 ז:) 3 נ 01 ז 06 \,). השוטונים של הח" מורכבים מפרו־ 
טאין, הדומה במיבנהו למיאוזין של השרירים; מסתבר, שתנו¬ 
עת השוממים נובעת משינויים ריתמיים במיבנה שרשרות־ 
הפוליפפטידים של פרוטאין זה, בדומה למכאניזם של 
התכווצות השריר (ע״ע). מבחינה אימונולוגיה פרוטאין 
השוטונים (אנטיגו-ר!) שונה מן הפרוטאין של דופן־התא 
(אנטיגן־ס). סידור השוטונים שונה במשפחות השונות. 
ל 33163 ) 56111101110113 ? יש שוממים קטביים באחד או בשנים 
מקמבי התא; ל 1£5 ג 1 -[ 16 ט 3 ג 3 ט£ יש שוטונים מסביב לכל 
גוף־התא, 

את הגרעין של תא־הח׳ אפשר להבליט בשיטות־צביעה 
מיוחדות. הגרעין מתחלק לפני חלוקת התא: החלוקה 
מהירה מאד (כל 20 - 
30 דקות),ולפיכך מו¬ 
פיעים בתמונות תאים 
בעלי 2 , ולפעמים 4 , 
גרעינים. 

ישנם ח" היוצרים 
גבעולים. בקולובאק־ 
טר (־ 3311103530161 )) 
מורכב הגבעול מדו־ 
פן־התא ומציטופלאס־ 
מה; בגאלימלה(- 03 
1110116113 ) הוא מור¬ 
כב מפיברילות ומכיל 
ברזל. 

הנבגים של הח" יכולים להתקיים בלי סימן־חיים לפעמים 
למעלה מ 50 שנה. הם יציבים בפני חמרי־חיטוי ובפני חום. 
נשימת הנבגים היא אפסית כמעט; גם אנזימים רבים הנמ¬ 
צאים בתא הוגטאטיווי חסרים— או חסרי־פעילות—בנבגים. 

צ ב י ע ת י ה ח". לפרוטופלאסמה של הוד זיקה חזקה 
לצבעים אלקאליים ב £1 ק ניטראלי או אלקאלי, ואילו בתמי¬ 
סות חמוצות היא מאבדת את הצבע. יש שתי שיטות־צביעה 
יסודיות להבלטת מיבנה הוד: 

1 ) צביעת גרם — ע״ע. חלוקת. הדד לגראם־חיוביים 
וגראם־שליליים היא אחד היסודות במיון הדד. היא מבוססת 
על הבדלים כימיים ספציפיים בהרכב הדופן והציטופלאסמה, 
ומשתקפת בהבדלים חשובים בתכונות יסודיות: 



נאליונלה ( 1111000113 ;)) 
הירק יוצר־גבעול. ההירקים מוד¬ 
בקים ?גבעול בצורת ,,בליות" 





337 


חידקים 


338 


גראם־שליליים 

גראם־היוביים 


רעלנים מורכבים מפרו־ 

רעלנים חזקים 

יצירת רעלנים 

טאין וליפו־פוליסכרידים, 

ספציפיים, 


פעולתם לא״ספציפית 

שהם פרוטאינים 


(אנדוטוכסינים) 

(אכסוטוכסינים) 


רגישות כלפי: 

נסוכה 

גבוהה 

סגול גבישי 

( 10101 ? 1 גז$ץ ־ 01 ) 

נמוכה 

גבוהה 

פניצילין 

נמוכה 

גבוהה 

תרכובות־סולפה 

גבוהה 

נמוכה 

סטרפטומיצין 


2 ) צביעת אהךליך־ציל־נילסו ( 11 ס 18 צ> 1 א- 1 ו 11011-21€1 ש £11 ) 
מבדילה בין ח" יציבים בפני חומצה ובין בלתי־יציבים. הרא־ 
שונים שומרים על צבעם לאחר שנצבעו ב ס 100 בקארבול- 
פוקסין והופעל עליהם צוהל עם חומצה; האחרונים מאבדים 
את צבעם. הדד היציבים הם הב״^ססאלססץ^, וביניהם — 
חידקי השחפת והצרעת. — פותחו הרבה שיטות־צביעה 
ספציפיות לאבחנת קבוצות מסויימות של ח" ולהכרת הבד¬ 
לים ביניהם (וע״ע בקטריולוגיה, עט׳ 322/3 ! וכן ע״ע 
היסטולוגיה׳ עט׳ 257/8 ). 

תזונת הח". היסודות שצריכים להיכלל במזונם של 
הוד הם: מימן׳ חמצן, חנקן ופחמן בכמויות גדולות׳ ,?פרית 
וזרחן בכמויות קטנות, וכן המתכות 411,03 ?, ס 0 , ! 01 ׳ סין, 
10 *?, מ£׳ צ 1 \.. עוד כמה יסודות דרושים בכמויות זעירות מאד, 
שאותן מספקים הזיהומים הרגילים בכל החמרים (יסודות- 
קרט [ע״ע]). יש הבדלים בין הה" השונים'מבחינת הצורות 
הכימיות הסגוליות של הפחמן, החנקן, הגפרית והחמצן, שבהן 
הם מסוגלים להשתמש! בשאר כל היסודות הם יכולים 
להשתמש בצורת מלחים אנאורגאניים. הה" השונים נבדלים 
זה מזה מבחינת יכלתם הביוסינתטית — יצירת חומר־גופם 
מחמרים פשוטים יותר או אף מחומר אנאורגאני. בין הצורות 
הקיצוניות — היצורים הירוקים׳ שאינם דורשים חמרים אור¬ 
גאניים כלל — מזה, ובין הטפילים, המקבלים אח כל החמרים 
האורגאניים מוכנים מהפונדקאים שלהם, מזה — קיימות 
צודות־מעבר שונות. יש ח״ שמשתמשים ב 2 ס 0 ׳ 0134 או 
חומצות אורגאניות כבמקורות היחידים של פחמן! אחרים 
דורשים סוכרים, ויש שדורשים שורה שלמה של חמרים 
אורגאניים מוכנים. אשר לחנקן ולגפרית — הצמחים יכולים 
להשתמש בהם בצורתם המחומצנת כניטראטים וכסולפאטים, 
ואילו ח" שונים דורשים אותם בצורתם המחוזרת כאמוניה 
וכסולפידים או בצורה אורגאנית. חשיבות מכרעת נודעת 
לחמרי־צמיחה ספציפיים — מעין ויטאמינים־ 
ל ח", שרבים מהם זהים עם הויטמינים (ע״ע) של 
תזונת בעה״ח והאדם. לפי כשרו של הה׳ לבצע את הסינתזה 
של חומר־צמיחה מסויים בשלמותו׳ או של מרכיבים מסויימים 
של מולקולת חומר זה ולצרפם יחד — צריכה קרקע־מזונו 
לספק לו את החומר הדרוש או את מרכיביו. עובדה זו 
משמשת היום סיסן־הכר חשוב לאבחנה בין מינים שונים 
של ח"׳ או אף בין מוטאנטים שובים של אותו המין, שנב¬ 
דלים זה מזה ברכישה או באבדן של כושר ביוסינתטי מסויים. 

דוגמה לכך ישמש התיאמין (ויטאמין ! 8 ), שהמולקולה 
שלו כוללת חלק פירימידיני וחלק תיאזולי: 


המרים הנדרשים כחמרי־צמיחה 

כושר ביוסינתטי 


תיאמין 

— 

(1) 

תיאמין 

או פירימידין + תיאזול 

סינתזה של תיאמין 
מפירימידין + תיאזול 

(2) 

תיאמין או תיאזול 

כמו ( 2 ) 

וגם סינתזה של פירי־ 
מידין 

(3) 

תיאמין או פירימידין 

כמו ( 2 ) 

וגם סינתזה של תיאזול 

(4) 

— 

כמו ( 2 ) + ( 3 ) + ( 4 ) 

(5) 


לפנים חילקו את הה" לאומוטרופים ולהטרוטרופים (ע״ע 
חלוף־החמרים). בזמן האחרון מחלקים את הוד לפי טיבו 
של החומר המתחמצן הדרוש לחילוף־חמרם: ח" המחמצנים 
תרכובות אורגאניות נקראים אורגאנוטתפיס, והמחמצנים 
חמרים אנאורגאניים — ליתוטרופים. חלוקה נוספת מושתתת 
על טיבו של מקור־האנרגיה: המשתמשים באור כמקור לאנר¬ 
גיה מסומנים בתחילית פוטו-׳ והמשתמשים בראקציות הימי 
צון־חיזור בלבד — בתחילית כימו־. מכאן ההבחנה בין 4 סו¬ 
גים תזונתיים: ( 1 ) פ 1 טוליתוטרופים — המשתמשים 
באנרגיה של קרני־האור ובחמרים אנאורגאניים: לסוג זה 
שייכים הצמחים הירוקים (ע״ע פוטוסינתזה), וכן אחדים 
מחידקי־הגפרית, שמייצרים חומר אורגאני ע״י חיזור 2 ס 0 
במימן שנתקבל מחימצון 938 — לפי הראקציה המסכמת: 
11,0 + [ 011,0 ] + 28 ־•־ אי — 003 + 21138 

( 2 ) פוטואורגאנוטרופים — המשתמשים בקרינת־ 
אור וחמרים אורגאניים׳ כגון תרכובות-גפרית אורגאניות, 
כמוסרי־מימו לחיזור 003 .— ( 3 )כיםוליתוטרופים — 
שלהם מספק חימצונם של המרים אנאורגאניים את האנרגיה 
הדרושה לסינתזה של חומר אורגאני מ 2 ס 0 ! כגון חידקי־ 

המימן ( 3$ ו 01 ן 11 סב 1 ג> 8 ס־ 111 י< 1 ?): 

£ + 211,0 ■י־ — 03 + 2113 

9 2 0 + [ 0930 ] ־י־ £ — 00 2 + 293 
חידקי־הגפרית ( 13103 ^ 8 ): 

£ + 2930 - 28 ►־. 03 -ד 21138 

1130 + [ 09 2 0 ] + 28 ־י— 11 003 2938 

או: 

£ + 29,804 ־י—.. , 30 + 29,0 + 28 

293504 4 [ 01130 ] 3 ־־-־— 3003 + 5930 1 28 

חידקי־החנקן 8 גב 101 מ 080 ז:ז 91 מחמצנים אמוניה לניטריט — 
£ + 0 צ 29 + , 2990 •י־־ " , 30 + , 2911 , 

ואילו זס 1 :>בנ 1-01 ז 91 משלים את חימצון הגיטריט לניטראט — 
£ + 211903 י-- 03 4 . 2990 

( 4 ) כימואורגאנוטרופים — שמקבלים את האנרגיה 
מראקציות, שבהן חמרים אורגאניים משמשים כמוסרי־מימן, 
ומשתמשים בחמרים אורגאניים כבמקורות־פחמן לבניין 
חמרי־תאיהם! לקבוצה זו שייכים רוב הח". 

וע״ע אוירניים! אוכסידורדוקציה: אי־ 
אוירניים! חלוף־חמרים! נשימה! תסיסה. 

בטבלה הבאה מסוכמים רוב תהליכי האוכסידורדוקציה, 
הידועים כמקורות להספקת אנרגיה בחילוף־החמרים של ח"! 
תהליכי החימצון — באליפסות, תהליכי החיזור — במלבנים. 



339 


חידקים 


340 



ה׳ 2 ת 5 נותם תח 5 יכי החימצון והחיזור בחידקים 


( 1 ) ח״ אווירניים א 1 רגאנ 1 טרופיים; בכללם — ח" מחזרי- 
ניטראטים, כגלן 135 ז 00 ש 561130 ?. 

( 2 ) חידקי־תסיסה, כגו׳ז קלוסטרידיות ( 113 ) 010511-1 ), וכן 
שמרים. 

( 3 ) ח" מחזרי־׳גפרית ( 10 זנ 11 ׳\ 065111£0 ). 

( 4 ) ח״ מחזרי 2 ס 0 למתאן, כגון - 101116 מט 1 ז 3€1£ ( 1101 ב 161:11 ׳^ 
51111 מ 113 (בנוכחות כוהל [וביקארבובאט], שמתחמצן 
לחומצת־חומץ): 

! 011 + 2011,00011 *- 00 2 + 20 , 11,011 

( 5 ) * 3611111 ( 111101 (חידקי־גפרית) 

101138 " 050 ז^ ) חירקי־חנקן 

( 7 ) ז 6 :ז 36 ( 01 ז 11 א ] 

( 8 ) 35 ח 0 תז 0 ו 0£61 ־ 11 >* 1 ! (חידקי־מימן) 

מן הטבלה ניכר, שרק מיעוטם של חח" מוגבלים בפעי¬ 
לותם לראקציה אחת בלבד או למספר מצומצם של ראקציות; 
רובם יכולים להסתגל לכמה ראקציות, הכל לפי התנאים 
שבהם הם נמצאים. למשל: חידקי-המימן ( 8 ) יכולים לגדול 
בתנאים אווירניים וגם בתנאים אי-אווירניים בנוכחותם של 
ניטראטים, ויכולים להשתמש במימן בצורת גאז או בתר- 
גובות אורגאניות כמוסריימימן; אחדים יכולים להתסיס 
סוברים. 

הח" כגורמים {אוכיסיים. פעולת הח" מאזנת 
את התנאים הכימיים של הביוספירה ומאפשרת את המשך 
החיים בה. מסתבר, שכ 90% של ה 2 ס 0 באוויר נוצרו ע״י 
פעילותם של ח״ ופטריות. המינראליזאציה — החזרת היסו¬ 
דות של חומר רקמותיהם של !־.אורגאניזמים למצב שבו הם 
ניתנים לשימוש חדש ע״י צמחים ובע״ח — מבוצעת במידה 
מצומצמת בלבד ע״י דליקות־יער וע״י שריפת חומר אורגאני 
בידי אדם לשם הסקה ובישול, ובעיקרה ע״י נשימת בע״ח 
וצמחים — מזה, וע״י פירוק של הפרשות בע״ח ושל צמחים 
ובע״ח מתים ע״י ח״ — מזה. משערים, שחמצן האוויר נוצר 
בחלקו הגדול ממים בתהליך הפוטוסינתזה של הצמתים הירו¬ 
קים׳ ביחוד אצות־הים. לאחר שנקבר צמח או בע״ח מת באד¬ 
מה׳ או לאחד שנצטבר חומר אורגאני בתוך מים, הם נתקפים 


ע״י ח" שעשויים לפרקם ולחמצנם. בסביבת הרקמה המתה 
נוצרים תנאים אי־אווירניים, המאפשרים את התפתחותם של 
חידקי-תסיסה. מוצרי התסיסה מגיעים ע״י פיעפוע לאיזורים 
שבהם עדיין קיים חמצן, או מתחמצנים בתנאים אי־אווירניים 
ע״י ח" מחזרי ניטראטים, סולפאטים וקארבונאטים, לבסוף כל 
החומר האורגאני נהפך ל 2 ס 0 , התנאים נעשים אווירניים, 
וח" ליתוטרופיים יכולים להתפתח בנוכחותם של חמרים 
אי-אורגאניים מחוזרים, כגון נ 11 א, 11,5 או מימן. כך 
עוברים גם התוצרים האי־אורגאניים חימצון מלא. מבחינת 
הפעילות החימצונית יש הבדלים ספציפיים בין ח" שונים, 
המקיימים ביניהם מעין חלוקת-תפקידים. למשל: ־ 10 ) 560 ? 
6566115 ־ £1001 35 ח 0 ת! יכול לפרק כמאה חמרים אורגאניים, 
אבל באלה אינם נכללים המרים חשובים ונפוצים ביותר, כגון 
כיטין ותאית* ואילו ח" מקבוצת ב 3 8 ! 1 ק 10 ץ 0 יכולים לפרק 
את התאית ואת הסוכרים שהם תוצרי פירוקה, ואין הם 
תוקפים שום חומר אורגאני אחר. 

במעגל הפחמן והחמצן (ע״ע) הקיים בטבע 
נהפכים ,סס שבאוויר או קארבונאטים שבמים, ע״י חיזור, 
לתמרים אורגאניים! בפוטוסינתזה של הצמחים הירוקים 
נוצר באותו הזמן חמצן מולקולארי ע״י חימצון של אטום- 
החמצן של המים. החימצון של החומר האורגאני קשור במי¬ 
שרין או בעקיפין בחיזור החמצן המולקולארי למים בתהליכי 
השריפה או הנשימה. פעולת הנשימה נעשית הן ע״י הצמחים 
והן ע״י בעה״ח שאוכלים אותם. הח" והפטריות מחמצנים את 
רוב החומר האורגאני ואת ההפרשות של בע״ח. ע״י הפוטו¬ 
סינתזה מזה והנשימה מזה קשורים מעגלי הפחמן והחמצן 
זה בזה. כתוצאה מהתהליכים האלה מכילים האטמוספירה. 
כ 0,03% ״סס ומי הימים הגדולים — 1 * 0.0021 ביקארבתאט, 
כשבין יוני-הביקארבונאט בתמיסה וה״סס באוויר קיים 
שיווי־משקל. אלמלא נתחדש ה "סס באוויר בעקבות פעי¬ 
לותם של הח", היה נעלם מן האוויר לחלוטין במשך פחות 
מ 20 שנה בעקבות הפוטוסינתזה של הצמחים והח" הירוקים 
והחיזור ע״י הח" הכימוליתוטרופיים. בהפיכת הפחמן האור¬ 
גאני ל״סס משתתפים כמה מינים של ח": מינים אחדים 
(ר׳ לעיל. עט׳ 333/4 ), כגון פסותמונאדים ( 1 ), באציליםף\ 1 ) 









341 


חידקים 


342 


ואקטינומיצטים (ר\), יכולים לבצע חימצון מוחלט של 
חומר אורגאני; אבל׳ בדרך־כלל, נעשה הפירוק תחילה בת¬ 
נאים אי־אווירניים בתסיסה, ורק לאחר־מכן מופעלת הנשימה 
האווירנית בנוכחותם של קולטי־מימן, כגון ניטראטים וסול* 
פאטים. — וע״ע חמצן; חמצון וחזור; פומוסינ־ 
ת ז ה < פ ח מ ן. 

על תפקידי הח״ ב מ ח ז ו ר * ה ח נ ק ן בטבע ועל מכא־ 
ניזמי פעולותיהם בו ע״ע חנקן: מחזור ה*. — במסגרת זו 
פעילים: חידקי אמוניפיקאציה — מפרקישתנהלאמו־ 
ניה ו 2 ס 0 ; חידקי ה ר ק ב ו ן (ע״ע) — שהם מפרקים תחילה 
את הפרוטאינים ע״י הידרוליזה לחומצות אמיניות, ומהן הן 
משחררות אמוניה בדאמינאציה חימצונית, ואמינים— בתה¬ 
ליכים אי־אווירניים; בנוכחות אוויר מתחמצנים גם האמינים 
ומפיקים אמוניה, חידקי־ניטריפיקאציה מחמצנים 
אמוניה לניטראט, שנקלט ע״י צמחים; ואילו חידקי- 
דניטריפיקאציה מחזרים נימראט. בעיקר לחנקן חפשי. 
כמה ח״ משתמשים בנשימתם בניטראטים — במקום חמצן — 
כקולטי־מימן סופיים. קבוצה מיוחדת של ח" הם קושרי־ 
החנקן, שהם לבדם עשויים לנצל את חנקן־האוויר; מהם 
סימביונטים עם שרשיהם של מיני קטניות (ע״ע), ומהם 
ח״' חפשיים. עם האחרונים נימנים: א ז ו ט ו ב ק ט ר (ע״ע) 
ומין של קלוסטרידיום ( 1 ת 11 ו 131 זנן:£:ו* 3 ת . 01 ), וכן גם ח" 
פוטוסינתטיים ופסיקון־דםולפו ( 1-10 נ 11 ״י 065111£0 ). 

יש לציין, שאלמלא פעילותם של הח" המפרקים ומתסיסים 
פחמימות ושל חידקי־הרקבון המפרקים פרוטאינים ותולדו¬ 
תיהם, היו הפרשותיהם של בעה״ח ושיירי האורגאניזמים 
המתים מעולם הצומח והחי כאחד מכסים את פני הארץ 
וממלאים את הימים. 

גם ר י ת כלולה במיבנה של מרכיבים שונים של החומר 
החי (פרוטאינים, קו־אנזימים שונים; וע״ע גפרית, ענד 154 ). 
כתוצאה מפירוק תרכובות־הגפרית ע״י ח" בתהליכי הרקבון 
נוצר 1125 , שהוא מתחמצן ע״י ח״ ליתוטרופיים (או — בהי¬ 
עדרם — באופן ספונטאני ע״י חמצן־האוויר). חימצון זה 
(וחימצון הגפרית עצמה) מבוצע ע״י חידקי־הגפרית הפוטו- 
סינתטיים, בעלי פיגמנטים אדומים או ירוקים, בתנאים אי- 
אווירניים, או ע״י חידקי-גפרית מחוסרי־צבע בתנאים אווי־ 
רניים. כתוצאה מהחימצון נוצרים יוני־מימן (חומצה גפרית־ 
בית), והראקציה של הקרקע נעשית חומצית. פסיקון־דסולפו 
משתמש, בתנאים אי־אווירניים, בסולפאמים כקולטי־מימן 
סופיים, בדומה לשימוש שמשתמשים חידקי־דניטריפיקאציה 
בניטראטים; באותו זמן מתחמצן חומר צמחי אורגאני ל 3 ס 0 . 
מעגלי הפחמן, החמצן והגפרית משתלבים זה בזה: הראקציה 
בצמחים הירוקים — 

0 2 4 [ 01120 ] 2 - 211,0 + ״ 200 

בחידקי־גפרית — 

י■ 211 + = 504 ־י-, 20 + 1125 

בפסיקון־דסולפו — 

211,0 + 11 2 5 + , 200 <- " 4211 = 504 + 011201 ] 2 

השימוש בח" בתעשיה. כבר בתקופות קדם־היס־ 
טוריות השתמשו בני-אדם בח" (ובשמרים) לתהליכים 
מיקרוביולוגיים, התהליכים המסרתיים המפורסמים ביותר 
הם: יצירת יין ומשקאות חריפים, יצירת חומץ, גבינה, חמאה, 
התססת בצק לאפיית לחם, פירוק חמרים צמחיים לשחרור 



גפרית מחוזרת אורגאנית 

.-צמחים 

חידקים-בעלי־הייס <-- 


פיח ק חופר אורגאני 
ע״י חידקים 


פסיתודזימלפו 


/ 

/ 

שימוש בסילפ.אםים 
ע״י צמחים וחידקים 

/ 

/ 

) 

} 

\ 

\ 




חימצון ע״י חיד<ןי־גפרית 
או באופן ספונטני 



חימצון גפרית 
ע״י חידקי־גפרית 
בזיל ייצב ע ומחוסרי׳צבע 


חיזוד - 

חימצון — 

אין שינוי בערב וו! •י■ 


מעגל הגפרית בטבע 

הסיבים (ע״ע יין; כהל; לחם; תסיסה). בעקבות 
התקדמות הבאקטריולוגיה ופיתוח שיטות להכנת תרביות 
נקיות של ח" מסויימים התפתחה התעשיה המיקרוביולוגית 
החדישה. 

החמץ (ע״ע) נוצר ע״י חידקי־החומץ (ז 016 ג 013 :ז־^). 
חומצת־החומץ מתהווית ע״י חימצון הכוהל; לפיכך אפשר 
להשתמש ליצירת חומץ בכל חומר שבו חלד. תסיסה כדלית: 
אפשר להחמיץ יין, וכן גם תמרים כגון מיץ תפוחים (סידר), 
תפוחי־אדמה שתססו, לתת מתעשיית הבירה. חידקי־החומץ 
הם אווירניים, ומיתקני תסיסת־החומץ התעשייתיים מותאמים 
לאספקת כמויות גדולות של 0 2 . 

חידקי־החלב ( 6 ג^ג 1 ז£ס 30 י! 030£0 ) משמשים להכנת 
חלב חמוץ וגבינות שונות. ייצור הגבינה מורכב משני 
תהליכים: הקרשת הפרוטאינים והבשלת התוצרת ע״י ח" 
ופטריות. התהליך הראשון נעשה באמצעות ח" יוצרי חומצת־ 
חלב מסוכר-החלב, או בסיוע הפרמגט רנין מקיבת־עגל. 
התהליך השני מסובך, ומשתתפים'בו'ח" שונים, המשחררים 
פרמנטים פרוטאוליטיים וליפוליטיים. מוצרי הפעולה של 
דו" אלח מעניקים לגבינות את טעמן וריחן האפיניים (ע״ע 
גבינה). מינים אחדים של סטרפטוקוקים יוצרים אצטואין, 
שמתחמצן חימצון ספונטאני לדיאצמיל, והוא המעניק לחט¬ 
א ד, את טעמה וריחה האפיניים לשם קבלת החומר הזה 
משתמשים בתרביות נקיות של הה״ ההם להחמצת השמנת. — 
חידקי חומצת־ ה חלב ממלאים תפקיד חשוב בהחמצת 
פירות וירקות, כגון הכנת כרוב חמוץ; חומצת־החלב מעניקה 
לחמרי־מזון אלה טעם מיוחד ושומרת אותם מפני קילקול. 
באותם הח" משתמשים גם להתססת מספוא לבהמות 
כממגורות; המספוא המותסם החמוץ משתמר בלי סכנת 
פירוק נוסף. — מין אחד ממשפחת חידקי חומצת־החלב יוצר 
את הפוליסכריד דכסטראן, שתמיסתו יבולה לשמש תחליף 
לפלאסמודהדם לצרכיי עירויים; הדכסמראן מיוצר היום 
כקנה־מידה תעשייתי ע״י התססה של סוכרוזה. 







343 


הידקים 


344 


הייצור של חומצת־חמאה, חומצת חומץ, 2 ס 0 ו 9 2 ע״י 
ח" אי־אווירניים כבר היה ידוע מזמן; אולם בימי מלחה״ע 1 
נתגלה ע״י ח. ויצמן (ע״ע), שגזעים מסויימים, ביהוד - 0105 
בת 011 ז 1 ע 1 טנ 300101 11 זב 111 :> 111 , ממשיכים בפעולתם והופכים את 
חומצודהחומץ לאתנול ואת חומצת־החמאה — לאצטון ולבו- 
טאנ 1 ל. תהליך זה היה חשוב בשעתו לייצור א צ ט ו ן(ע״ע); 
אח״כ רב ערכו להפקת הבוסאנול כחומר ממס. גם 
בתהליך זה יש לשמור את התרבית מזיהום בחידקי-בר, כגון 
חידקי חומצת־החלב, וכן מבאקטריופאגים, שהם מעכבים את 
תהליך התסיסה. 

שימוש טכני חשוב בה" הוא פירוקם של חלקי-צמחים 
לשם שיחדור סיבים. התהליך העתיק ביותר הוא פירוק 
הפשתן, שהוא משחרר את הסיבים לתעשיית חוטים 
ואריגים. בתהליך זה פועלים תחילה ח״ אווירניים, ואח״כ — 
אי-אווירנייס, היוצרים חומצת־חמאה; הם מפרקים את הפק- 
טין, המדביק את הסיבים יחד. תרביוודהח" שבהן משתמשים 
לצורך זה צריכות להיות חפשיות מח" מפרקי־תאית, ההו¬ 
רסים גם את הסיבים. 

ייצור חמרים אנטיביוטיים מח" ומפטריוודעובש התפתח 
לתעשיה עצומה (ע״ע א נ ט י ב י 1 ט י י ם, חמרים). 

תהליכים מיקרוביולוגיים אחרים, המנוצלים להפקה 
תעשייתית של מוצרים מסויימים, הם: ייצור חומצודהלימוגים 
בדרך ההתססה והחימצון של סוכר ע״י ז^ 1 " 5 ס 111 צז 0 ק 3 \׳.) 
מינים מסויימים של חידקי־חומץ מחמצנים גלוקוזה לחומצה 
גלוקונית, וסורביטול — לסורבוזה, חומר-מוצא לסינתזה של 
ויטאמין 0 . בפטריות־עובש מסויימות משתמשים ליצירת 
קורטיזון והידרוקורטיזון ע״י חימצון סטרואידים זולים יותר. 

ח" משמשים בביוכימיה לא רק למטרות סינתטיות 
אלא גם למטרות אנאליטיות — לקביעת כמותם של תמרים 
ביולוגיים מסויימים בתוך מזונות ותערובות־חמרים ביולו¬ 
גיים אחרים. שיטת האנאליזה הביולוגית מושתתת 
על העובדה, שח" רבים זקוקים לחמרי־צמיחה מסויימים 
(ויטאמינים. חומצות אמיניות שונות; ר׳ לעיל, עם׳ 337 ); 
לפיכך אפשר להשתמש בהם כדי לגלות את נוכחותם של 
החמרים הללו בתוך חומר ביולוגי מסויים ולקבוע את 
כמותם. מכינים מצע. המכיל את כל החמרים שחח׳ דורש 
לצמיחתו — חוץ מן החומר שאת כמותו רוצים לבדוק; 
מוסיפים לדגמים שונים של המצע כמויות מודרגות של 
התומר העומד להיבדק, ולשורה שניה של דגמים מוסיפים 
כמויות שונות של הוויטאמין שנוכחותו משוערת בחומר- 
המזון הנבדק, ע״י השוואת עקום־הצמיחה הסטאנדארטי, 
בנוכחותן של כמייות ידועות של הוויטאמין, עם עקום- 
הצמיחה המתקבל לאחר הוספת כמויות שונות של החומר 
הנבדק — מקבלים את הערך הנדרש. לחידקי חומצת־החלב 
יש דרישות תזוניות מפורטות מאד לגבי חומצות אמיניות 
וויטאמינים מסויימים. אם משנים את המצע היסודי ומשמיטים 
ממנו בכל פעם גורם-גידול אחר, אפשר לערוך מיבחנים של 
חומצות אמיניות שונות וויטאמינים שונים בעזרת גזע־ח" אחד 
בלבד. במקרים מסויימיס אפשר למדוד את עצמת־הצמיחה 
בדרך פוטומטרית, או ע״י קביעת המשקל היבש של הח" 
שנוצרו, או ע״י מדידת כמות התוצרת הסגולית שלהם, כגון 
חומצת-חלב. בהרבה מקרים שיטה זו יעילה יותר מן השיטה 
הכימית, מפני שהיא מאפשרת למדוד כמויות שהן למטה 
מגבול הרגישות של בדיקה כימית. 


באותה שיטה ניתן למדוד כמויות של חמרים אנטי- 
ביוטיים, הנמצאים, למשל, בהפרשות גופו או דמו של החולה: 
משתמשים בגזע רגיש וקובעים את עיכוב-הצמיחה בנוכחותו 
של החומר הנבדק; או משתמשים בגזע שהוא תלוי בצמיחתו 
בחומר האנטיביוטי: גם כאן קיימת האפשרות להשוות את 
צמיחתו בנוכחות החומר הנבדק לזו של עקום־הצמיחה 
הסטאנדארטי בנוכחותן של כמויות שונות של החומר האנטי־ 
ביוטי; וכן אפשר להשוות את הפעולה הכימית של הח׳ 
בנוכחותן של כמויות שונות של הח׳ האנטיביוטי — לפעולתו 
בנוכחותו של החומר הנבדק (וע״ע בקטריולוגיה, ענד 323 ). 

גנטיקה של ח". הוד הם יצורים האפלואידיים, 
המתרבים ע״י התפלגות בלי תהליכים מיניים נראים לעין. אם 
מתהווה באוכלוסיה של ח" מוטאציה, נתונים קיומו וריבויו 
של המוטאנט לתנאים החיצוניים של הבירור. הוכח בוודאות, 
ששינויים המתרחשים במשך הזמן בתרביות נקיות אינם 
תוצאה של הסתגלות (במובן הלאמארקיסטי), אלא מתהווים 
ע״י הופעת מוטאנטים ספונטאניים בודדים, שהם עשויים 
ליהפך במשך הזמן לרוב בתוקף תנאי־בירוד נאותים. נמצא, 
למשל, שמוטאנטים יציבים בפני סטרפטומיצין, המופיעים 
בתרבית המכילה חומר זה, תופסים את"מקומם של הזד הרגי¬ 
שים לסטרפטומיצין! אולם עצם הופעתם של מוטאנטים אלה 
בתרבית אינה תלויה בנוכחותו של החומר המזיק. אחוז־ 
המוטאציה — ז״א כשרה של אוכלוסיית-ח" ליצור מוטאנטים 
במשך דור אחד — הוא מסדר־הגודל של ע ־ 10 א 1 ; לשון 
אחרת: יש סיהויים, שבחלוקת 10 9 תאים יופיע מוטאנט אחד. 

בין הגורמים השונים. המגדילים את אחוז־המוטאציה, 
החשובים הם קרני-רנטגן. כל המוטאציות של ח" הן תוצאות 
של מוטאציות הגנים. ע״י זריעת התרבית על אגר, המאפשר 
את צמיחתם של המוטאנטים בלבד, ניתן לקבל מושבות 
נקיות של המוטאנט ולהמשיך בהעברתו. למשל: במקרה 
של מוטאנט בעל דרישות לחומר־מזון x מגדלים את תרבית־ 
האם על קרקע־מזון מחוסרת בתנאים אלה מתפתחים, 
ז״א מתפלגים, כל הוד חוץ מן המוטאנט. עתה מוסיפים 
למצע פניצילין, המשמיד רק ח" הנמצאים בשלבי ההתפלגות; 
כל חח" מתים חוץ מן המוטאנט. אח״כ מבטלים את פעולת 
הפניצילין ע״י פניצילינאזה ומקבלים תרבית נקיה של 
מוטאנט הזקוק ל\,. — אולם שינויים תורשתיים יכולים 
להיגרם גם ע״י חילופי גנים בין זנים שונים של ח/ 
הטראנספורמאציה נתגלתה לראשונה בפנומוקוקים 
מסוג מ (מחוסרי הפוליסכריד של הקופסית), שנהפכו לח" 
מסוג 5 (בעלי הפוליסכריד), כשהזריקו אותם יחד עם 
חידקי- 5 מומתים לתוך עכבר. אח״כ נמצאה אותה טראנס־ 
פורמאציה גם בגידול חידקי- 8 חיים עם חידקי-$ מומתים 
במבחנות. ב 1944 הוכח, שגורם הטראנספורמאציה הוא 
החומצה הדסאוכסיריבונוקלאית (.וד\ 1 נ 1 ) — ההוכחה הרא¬ 
שונה ש\, 1 י 1 ( 1 פועלת כדטרמינאנט גנטי (ע״ע תורשה). 

חידושים תורשתיים בעקבות צירופים חדשים של גנים 
ממקורות שונים (ךק 1 מבינאציה) נתגלו ב 1944 . נמצאו גזעים 
של ! 001 ג 111 ש 1 ז 0116 *£, שהיו נבדלים זה מזה בדרישותיהם 
לגבי ארבעה גורמי־צמיחה: גזע אחד דרש ביוטין ( 8 ) 
ומתיונין ( 1 ^ 1 ), השני — תךאינין (־ 1 ) ולויצין ( 0 ); כל גזע 
יכול היה לסנתז אח שני הגורמים שהיו דרושים לשני. אפשר 
היה להציג את 2 הגנוטיפוסים ע״י הסמלים: 

; 1 + ד ־ 1 ^ ־ 8 ־ 0 ־ 1 ׳ + }״ן - 8 



חידקים פאת 1 גניים: צילומי־מיקר 1 סק 1 פ של תכשירים צבועים 

1 . חידקי־צפדת בעלי ספורות ! 2 . חידקי־גחלת במישטח־דם < 3 . חידקי־שחפת בריר־הריאות ז 
4 . סטאפילוקוקים! 5 . סטרפטוקוקים! 6 . חידקי־דבר במישטח־דם ! 7 , חידקי־דיפתריה 1 
8 . מנינגוקוקים; 9 . פנ 1 ימוקוקים! 10 . גינוקוקים! 11 . חידקי־טיפוס! 12 . ספיווכטות של העגבת! 
13 . פסיקמי־ההלירע במישטזז־דם! 14 . ספירוכטות של הקדחת החוזרת 


האנציקלופדיה העברית 






345 


חידקים — חיוגים, דיני־ 


346 



זיווג ׳■.!< חאי 0011 .£ 

(צי 5 וש א 5 קטרודמיקרוםי!ופי 21,000 א): תא ! 33£ (שומז ע״י האחזת 
באקטריושאניש לא־פקילים ב״זנבו") ותאי'ל (טכופיש קורי טוקואיר! 


(+ = יכול לסבתז את החומר, - - אינו יכול). כשעורבבן ח" 
משני הגזעים ונזרעו בקרקע־מזון סינתטי, שחסרו בו כל 
4 הגורמים, הופיעו — ביו השאר — מושבות מן הגנ 1 טיפום 
/ 1 * 1 * 1 ^ ״ 8 . כאן הוכח בפעם הראשונה, שקיימות בת" 
רקומבינאציות של גנים; לשון אחרת — שחידקי- 011 :> מסו¬ 
גלים להיכנס בהזדמנויות נדירות למעגל־התפתחות מיני. 

לאחר־מכן אף הוכח, שבין הגנים של הח" מתגלים קשרים 
קבועים, שאינם מתחלפים לפי המקריות! ז״א — שקיים בה" 
מיבנה כרומוסומאלי, בדומה לצמחים ובע״ח. נמצא גם גזע־ 
0011 , שיצר תאים דיפלואידיים, וע״י מיאוזה התפתחו מהם 
צאצאים האפלואידיים. ולא ז 1 בלבד, אלא שנתגלו אף 
סימנים של דיפרנציאציה של זכרות ונקבות בח": הרקומ־ 
בינאציות אינן' 'סימטריות ודו־צדדיות, אלא קיימים'גזעים 
המוסרים הומר גנטי ר?) וגזעים המקבלים אותו (־ 8 ) 
(? מציין ץ 11111 ז £6 י= פוריות). גזעי־ + ? בעלי פוריות גבוהה 
נקראים ז £1£ . במיקרוסקופ ניתן לעקוב אחרי זיווגם של 
חידקי-־ £££1 עם חידקי־־ 8 : הם נדבקים זמן קצר זה בזה 
וחוזרים ונפרדים. לאחר ההפרדה שני בני־הזוג מתפלגים, 
כרגיל, אבל הרקומבינאציות מופיעות בצאצאים של ־ 8 
בלבד. ההעברה של החומר הגנטי בזמן הזיווג מבוצעת בהד¬ 
רגה; חוט הכרומוסום עובר באיטיות מ 8£6 ל־ 8 , והגנים 
מועברים בזה אחר זה לפי הסדר שבו הם מסודרים על חוט 
הכרומוסום. — בניסויים בסאלמונלות במבחנת-׳ס, שחולקה 
ע״י מסנן לשני חצאים ולכל אגף הוכנס זן אתר, נמצאו 
הרקומבינאציות רק בצידו האחד של המסנן המפריד. נתברר, 
שתופעה זו נובעת מהעברת חומר גנטי ע״י באקטריופאג: 
מסתבר, שבזיהום סמוי של ח׳ ע״י באקטריופאג בקלט חומר 


גנטי מן הה׳ לתוך הבאקטריופאג, והלה עשוי להשתחרר מן 
הה/ להדביק ח" אחרים ולהעביר להם מאותו חומר גנטי. 
בדומה לכך נתברר, למשל, שחידקי דיפתריה "בריאים" אינם 
יוצרים רעלן; תכונה זו סגולית רק לחידקי-דיפתריה שזוהמו 
זיהום סמוי ע״י באקטריופאגים מסויימים. 

על הה" כגורמי מחלות וחיסון נגדי ע״ע 
זהום; חסון. 

א. ל. אוליצקי-ב. גרוסוביץ, יסודות תורח החיידקים 
והחסינות, 1964 ; -:!! . 4 ,! 140 ) 70110, 01>. 81x1 > .׳ 1 

, 11 ) 1111 \ 80 . 7 > ) 1 )'^ 114 €11 ]¥($(11, ]873; 33.1x111031111,0,0 ^ 

€€€ €1-111-1 0 111111 ־? €111 ,(. 1 ) 0 ) 5 זס 1 חץ 0 א . ו ! .{ ; 1931 

. 4 1 .". 501155 ( 312 , 01111x11111 $ ג 7 \ . 31 ; 1943 ,$) 11 ן 11311 /)) 7 
.ן .£- 13001101 .' 1 ' .\ 7 ; 1949 , 1-11 ,? 1 !! 1€11010 \ 811 . 0118011 
, 131110300 .ע .א ;* 1949 , 1 ו 111 ! 0 ס 8 / 0 ? 81010% 7/11 , 131 ) 01 
, 111 ):! 11 ){ 111 } 80 11 ( 1 , 1£1 ) 101 ׳\\ . 1 , ; 1955 , 111111 ) 80 { 0 ס/ע ) 7/1 
.£ י־ })ס 101 )בג 0 ט . 5130101-111 .¥ . $3 ; 1956 
." 1 . 011053105-13 .€ . 1 ;* 1959 , ¥0114 [ 1011131 ) ¥11 ׳ 7/14 
, 53110 .\ 1 ; 1960-1963 ,/י- 1 , 1111 ) 8811 7/10 ,(. 15 ) 0 ) 5130101 
. 8 ! 196 ,^ 11110108 ) 88 / 0 $) 1  1111 >■<' 7 ,; 0108111 

- £101 . 11 - 115 י 1 :>ש 60 סס£ ״ 1 ; ג 1957 , 1115 ) €0011 1 ) 0 , 11115100 ^ 3 
, 91111011 •א .'וו ; 5 ' 1958 , . 11 ) 7/11/1 , 01300 

.( ; ״! 9 צ 19 ,) 1111 ) €071 /ק 110 ). 1 (! £115 11 .¥ 111 ) / 0 5 , ) 1 '} 711011 
׳ 3011 1/16 00 , 1 ) 8311000 .[ ; ע 1961 2 . €001151111 1 ז 0 ,׳( 01101 

1 ) 0 , 15011 >סע . 8 . £1 .׳ 35 - 11 י!) 01 .? .{ ;״ 1961 . 5 ) 701 /ס 

. 1961 12 , 5 ) 701 
ג. ט. 

חיוג׳, .יהה־ה בן ך.ור ( 945 (?], פאם — 1000 [י], 
קורדובה), מדקדק עברי. על חייו ידוע לבו מעט. 

הוא הגיע לקורדובה סמוך ל 960 , בימי המחלוקת בין מנחם 
בן סרוק (ע״ע) ודונש בן לברט (ע״ע), שבה עמד לצידו 
של מנחם. 

חיבוריו: (א) תשובות על דונש בן לבראט (יחד עם תל¬ 
מידי מנחם: יצחק אבן קפרון ויצחק אבן ג׳יקטילה) ; חיבורו 
זה הוא היחיד הכתוב עברית. — (ב) ס׳ הניקוד ("כתאב אל- 
תנקיט או כתאב אל־נקט״); תורגם לעברית בידי ראב״ע. 
חיבור זה הוא המשך ישר ל(א); באים בו ענייני דקדוק 
וענייני מסורה מעורבים יחד, והוא מוקדש בעיקר לשמות.— 
(ג) ס׳ הפעלים הנחים ("כתאב אל־אפעאל ד׳ואת חרוף 
אל-לין"); תורגם לעברית בידי משה הכהן אבן ג׳יקטילה, 
בידי ראב״ע ובידי יצחק אליעזר הלוי ( 1458 ), ונמצאו 
שרידים של תרגום נוסף אנונימי. — (ד) ס׳ הפעלים הכפר 
לים (״כתאב אל־אפעאל ד״ואת אל־מת׳ליך); תורגם לעב¬ 
רית בידי משה הכהן אבן ג״קטילה ובידי דאב״ע (בשם 
״פעלי־הכפל״). — (ה) ם׳ הליקוטים (״כתאב אל־נתף״ — 
״ס' המריטות״; ראב״ע כינה את החיבור הזה "ם׳ הקרחה", 
שם שנשתבש בכ״י ובדפוס ל״ס׳ הרקחה") ז מגמת החיבור 
היתד. לבאר את הפסוקים הקשים במקרא מבחינה בלשנית. 
בידנו נמצאים חלקים מספרי יהושע, שופטים, מלכים. 
ישעיה, ירמיה ויחזקאל, ונמצאים בהם דיונים בעניין המלים 
הבודדות, וכן בעניין חשיבותם של המתג וטעמי־הסקרא 
להבנת הלשון העברית. — (א) נתפרסם ע״י ז. שטרן ב 1870 . 
(ב)—(ד)—המקורות ותרגומיהם העברים — נתפרסמו ע״י 
י. ל. דוקס ( 1844 ), ג/ ו. 3 ט [ 11 טא .׳ש , .ס]( 1870 ) ומ. יאס- 
טרוב ( 1897 ). המקור הערבי של (ה) נתפרסם בחלקו ע״י 
פ. קוקובצוב (ר׳ ביבל.). 

שיטתו של ח/ בשני חיבוריו על הפעלים ביסס ח׳ 

את ההשקפה, שכל שורש עברי מורכב משלוש אותיות 
לפחות, שאחת מהן עשויה, אמנם, להתחלף בנטיה לאות 


נחה או להיעלם ולהיבלע באות דגושה — וזאת בניגוד 
להשקפה הקודמת, שהכירה בשרשים בעלי שתי אותיות(קם, 
דע; גל, תם), ואף בעלי אות אחת (ויו, ויט). 

חיבוריו של ח׳ נתפשטו מהר בארצות המזרח ונודעו 
לתהילה גם באשכנז. יונה אבן ג׳נאח השלים את החומר 
הנידון בהם בספרו כתאב אל־מסתלחק ("ספר ההשגה" 
[= ההשלמה]); משה הכהן אבן־ג׳קטילה הכין תקציד מהם 
במח׳תצר חיוג׳ ("קיצור חיבורי ח׳"); ספרים אלה נמצאו 
בגניזה של קאהיר. כמדכן נכתבו חיקויים לספרי ח/ כגון 
"ם׳ השוהם" למשה נשיאה, ו״שפת יתר" ליצחק בן אליעזר 
הלוי. — מימי ח׳ ואילך נתבססו כל מחקרי הלשון העברית 
ופרשגות־המקרא על דעותיו, ורבים מדבריו ומתרגומי המו¬ 
נחים שטבע משמשים אותנו עד היום הזה. 

ש. פינסקער, לקומי קדמוניות (מפתח), תר״ר! ד. ילין, 
תולדות התפתחות הדקדוק העברי, 113 -- 114 , תש״ה; ערוגת 
הבושם (מהז״ א. אורבך), ב/ 140 , תש״ז; נ. אלוני, יהודה 
בן דויד ויהודה ח׳ (מנחה ליהודה, 83-76 ), תש״י; הנ״ל, 
כתאב אלנתף (לשוננו, ב״ז), תשכ״ב! א. אשתור, קורות 
היהודים בספרד המוסלמית, 251 ־ 254 , תש״ך! !/ס,זשנ 01 ״ 8 0 * 3 

012 ,. 11 >! ; 1882 ,. 2 ) 144 £12 771171010 ? ¥2 ' 2 £74171/7141152/1 
׳נ 1 :> 3 ־ 1 נ 1 . 8 ; 1894 , 159-161 1 { 15527452/10 ע 8$702/11 ¥2 152 

. 14 ; 1885 ,. 11 ./ . 3 % 1)12 5(211011% 14. 823,2111x411 י מב 1 ח 
; 1887 ,. 212 ¥27¥5 £ 121710114 ? 02 1 ) 411 ) ^ 1¥24 ¥2 7 ,^ 0 ז 351 { 

, 119 , 143211 ! 327 174¥152¥2 ¥1(274X07 / י זש 14 ^תןן 5€ ח €1 ) 5 . 14 
- 31181 £113 X3 מ כן 6 1108816 , 0811,08 * 01 >) .ת ; 1902 

£14 א י 1 > 1 <גתגת 02 ק . 5 ; 1916 י 11 , 3 -\ . 11 11 * 110X81 ין 16 * 31 <} 

74¥ }/-< 211 ? ¥12¥ 1 ) 011 €14 ? ¥12¥ / 0 ץ * ¥11510 %2 { 1 1 ז 0 ¥141271015 

4 , £614 5€11 ־ 1411 .מ ; 1925/26 י (^¥ X י $א ,££/) ^ ¥¥11010 

- ¥12¥?2(4 0741711710744/45 0114 ¥2X120£70 /ס ץ ¥11$107 /{ 2747 ) 14 

. 1926 , $¥275 

נ. אל. 

חיוי הבלכי (המאה ה 9 ), הוגה-דעות יהודי, בעל דעות 
ביקרתיות־קיצוניות בפרשנות המקרא ובעיקרי 
האמונה; הוא ידוע לנו בעיקר מדברי הפולמוס נגדו. ח׳ 
היה בן בלך שבאפגאניסטאן; שמו הוא, אולי, צורה משובשת 
של התרגום הערבי של השם אסף(^ 33 > [חאוי] = "המאסף"), 
ומתנגדיו השתמשו בה משום דמיונה לחיויא (= ארמ׳נחש), 
או לחף (שמעמי כנען); כמו־כן סירסו" את כינוי מוצאו 
ל״הכלבי״. — ספרו של ח׳ שאבד — היו בו "מאתים טענות", 
שנראו מזיקות בעיני שלומי האמונה. בשעתו היתה לו, כנר¬ 
אה, השפעה ניכרת, ואף היו מלמדים אותו לתלמידים בבתי- 
אולפנא. רב סעדיה גאון (ע״ע) ראה בו סכנה חינוכית 
ורוחנית, ויצא בחיבור מיוחד להשיב עליו, וכן מתווכח 
עמו ר׳ אברהם אבן־עזרא (ע״ע) בפירושו למקרא. מדברי 
המתווכחים ניכר, ש״שאלותיו" של ח׳ מצטרפות לכדי בי¬ 
קורת הדיפה של המקרא והתקפה על אמונות הכלולות בו. 
האל המקראי נראה לו פגום מבחינת יחסו לבני־אדם ("למה 
עזב הקב״ה המלאכים הטהורים... ובחר לשכן כבודו בין בני־ 
אדם הטמאים"); האל הוא שנטע את היצר־הרע באדם, והוא 
עושה עוול לאדם, ואף לעמו הנבחר; ידיעתו ויכלתו מוטלות 
בספק; הוא אוהב דם וזבח; דיני מאכלות אסורים וטומאה 
וטהרה הם חסרי משמעות; במקרא מרובים דברי־הגשמה 
וסתירות, וחרבה מדבריו חסרי הגיון; הניסים יש להבינם 
בדרך הטבע. רס״ג אף מייחס לח , את השאיפה "לחצות 
לשלשה אל״ וטוען נגדו ״כי אדוניך נאכל ונשתה ונשרף..."— 
אולי רמז להסכמה לתורת־השילוש ולס אקרא מנט של "גופו 
ודמו* של ישו" בנצרות. 

השערות שונות הובעו ע״י החוקרים על המקור של 
השקפותיו של ח׳ ועל משמעותן — כפרי השפעות פרסיות; 



349 


חידי הבלכי — היון, נחמיה דויא 


350 


או בקרובות לתנועות ביקורת־הדת באיסלאם של ימיו? או 
כהד להשקפות מארקיוניטיות. 

ש. א. פחננסקי, חה״ב (הגורן, ד), תרס״ה; מ. שטיין, 
חה״ב — מרקיון.היהודי (ם׳ קלוזבר), תרצ״ז ז י. גוטמן, 
לשאלת המקורות של דזה״ב (ס׳-היובל למארכס), תש״י; 

,(£!!} 822 82/112 .?/ מ/ז ,#■] 6011 תנ£* 61 ס 

-! 3 .// 311111 ^ 3 112 <ז 7012 5 ' 13 ^ $33 ,מ 1$0 > 1 ׳\ 4 ל 1 .{ ; 1892 ,( : .י XX 
-!!ס!! 2/13 (ס 1 ) 1 ? 1 ! 0 י< 832%£ 7113 ,ו 1 וש]צתיותז 1 ג!\ . 4 . ; 1915 ,. 8 
, 1 גו 11 ״ 11056 .( ; 1929 ,( 160/1 , 157 , 5/1 ,. 111104 )  .*״״ 6 , 013612 . 9 (צ. גרץ, 

דברי ימי ישראל, ח׳ [ביחוד ציון רן, תר״ס}< ד. קאופמן, 
איגרות ר׳ גבריאל עסקלס ור׳ יעקב אבורוב בעניו נ״וז 
(החוקר, 11 ), 1894 ! א. פריימן, עניני שבתי צבי, 117 - 
1912,138 ! ד. בהנא, תולדות המקובלים, השבתאים והחסידים, 

א/ 137-123 , 1913 ! ג. שלום, תעודה לתולדות ג״ח (שנתון 
ציון, ג׳), 1929 ! י. זונה, הליפת מכתבים בין ר׳ משה 
חאגיז ור׳ שמשון מורפורגו בענין נ״ח וסיעתו (קובץ על 
יד [מקיצי נרדמים] סדרה חדשה, ב׳), 1938 ! י. הרלינג, 
מסתרי תורתו של נ״ח (מאסף ״אמנה״, א׳)׳ 1939 ! הנ״ל, 
הערות נ״ח בכתב־ידו לס׳ "אש דת" (קדית ספר, ט״ו), 
1939 ! י. ז. כהנא, תשובת ר׳ דוד אופנהיים בדבר הסכמתו 
על ״דברי נחמיה״ (סיני, י״ט), 1947 . 

ג. ש. 

ך 1 ג 1 ת, צבי זזיך# בן מאיר ( 1805 , בר 1 די— 1855 , לבוב), 
רב וחוקר. אביו, סוחר עשיר ובנקאי, נתן לו 
חינוך תורני וחילוני. רצ״ח למד תלמוד אצל ר׳ אפרים זלמן 
מרגליות (ע״ע) מברודי ור׳ צבי הירש הלר. ב 1828 נתקבל 
לרב ברולקלה. כאן התמסר לעבודתו התורנית המדעית לנודע 
כאחד הרבנים הממזגים תורה והשכלה. הוא תמך גם בוזינלך 
היהודים בגאליציה לעבודת־האדמה. רצ״ח השתתף בכה״ע 
"המבשר" ו״בכורי העתים החדשים" והיה הכרם של גדולי 
המשכילים בגאליציה ובאיטליה, כשלמה יהודה רפפורט 
(שי״ר), יצחק שמואל רג׳י( (יש״ר) מגוריציא, וביחוד ר׳ 
נחמן קרוכמל (רנ״ק}.' כשנקבע ב 1846 בחוק, שכל רב 
צריך לעמוד בבחינה באוניברסיטה, היה רצ״ח הרב היחיד 
שנבחן בלבוב במדעי־הרוח ובפילוסופיה וקיבל תואר מגיסטר. 
ב 1852 נתקבל לרב בקאליש שבפולניה, אבל בגלל נתינותו 
האוסטרית והתנגדותו לחסידות נרדף ע״י הקנאים וע״י 
השלטון הרוסי. 

עם זיקתו להשכלה ולמדעים התנגד רצ״ח לרפורמה 
ויצא נגד אסיפת הרבנים בבראונשויג( 1844 ) במאמר "מנחת 
קנאות" (תר״ט [תר״ץ]). ספריו: "תורת נביאים" (תקצ״ו)! 
״תפארת צבי״ — ביאורי מקראות ומאמרי חז״ל; "עטרה 
צבי״ (תר״א) — מחקרים על יסודות התורה שבעל־פה 
התרגומים והמדרשים ומקורות להלכות הרמב״ם < הגהות 
לתלמוד בבלי (תר״ג, ואח״כ בש״ס וילנא, תרנ״ב)ן "דרכי 
הוראה״ (תר״ג) — על סמכות בתי־הדין והתקנות! "מבוא 
התלמוד" (תר״ה). בכל חיבוריו אלד. הוא נוטה לדרך 
מדעית־היסטורית. רצ״ח חיבר גם "שאלות ותשובות מוהר״ץ" 
(תר״ט—תר״י), בענייני הלכה. הוא היה מעורב בוויכוח 
בשאלת האפשרות ההלכתית להקריב קרבן־פסה בזמן הזה 
בירושלים וחיבר קונטרס בשם "עבודת המקדש" (תר״י), 
המיוחד לעניין זה. — בניו לאון, חיים יואכים שלמה (אביו 
של הרב צבי פרץ חיות [ע״ע]) ווולף, היו סוחרים משפילים! 
בנו ד' יצחק חיבר ספרים תורניים והיה רב בברודי ( 1894 ). 

י. בודק, כתר תורה (״כוכבי יצחק״), תרי״ב-וזרט״ו! נ. מ. 
גלבר, ערים ואמהות בישראל — בדודי, 291 , תשט״ז! 

י. ד. בית-הלוי, ר' צבי הירש חיות, תשט״ז. 

צ. מ. ר. 

סיזת, צבי ?רץ — 6$ ( 013 6662 ? .[ 501 ־ 111 ־ 1 — ( 1876 , 
בדודי — 1927 , וינה), רב, חוקר בחכמת ישראל 
ומנהיג ציוני! נכדו של ר׳ צבי הירש חיות (ע״ע). בבחרותו 
למד מפי אביו ר׳ שלמה ח׳ ודודו ר׳ יצחק ח/ ב 1890 נתפרסם 


ב״הצפירה" שירו "ויורו המורים למודם". ח׳ הוסמך לרבנות 
ע״י דודו וע״י רבה של לבוב, ר' יצחק שמלקש. אח״כ למד 
באוניברסיטה ובבהמ״ד לרבנים בווינה והושפע ביותר ע״י 
ד. ה. מילר (ע״ע). זמן־מה היה מורה לדת בלבוב וספרן 
המכון למדעי המזרח בווינה. 19011 נקרא לכהן כפרופסור 
לתולדות ישראל ולמקרא בביהמ״ד לרבנים בפירנצה והיה 
גם מרצה ללשון העברית באוניברסיטה שם. בפירנצה היה 
מנציגיה הראשונים של התחיה הלאומית בקרב יהודי איטליה, 
ואת דעותיו הפיץ במאמרים בשבועון - 1563 861111113113 ^ 1 
6111163 . ב 1912 בבחר לרב בטרייסטה, ושם ייסד את העיתון 
15636111160 ¥1655388660 11 ("מבשר ישראל"), ופעל למען 
מוסדות צדקה, בעיקר בימי מלה״ע 1 . ב 1918 נקרא לווינה 
לשמש שם סגן לרב הראשי מ. גידמן (ע״ע), ולאחר פטירתו 
של זה, כעבור ימים מספר, היה לרב הראשי. בימי כהונתו שם 
נעשה ח , למנהיגה האירגוני והרוחני של הקהילה, שעליה 
השפיע בעיקר ע״י דרשותיו ונאומיו. כן פעל למען מוסדות 
הצדקה (ובכך נעזר ע״י ידידיו באה״ב, שבה ביקר פעמיים), 
ויותר מזה — למען החינוך היהודי, שכסה ממוסדותיו הוקמו 
או נתחדשו על-ידיו, ביניהם 2 בת״ם עממיים, הגימנסיה 
הריאלית (שבקראה על שמו לאתר פטירתו), בימ״ד למורי- 
דת, וביחוד הפדגוגי? העברי, שבו שימש כמנהל וכפרו- 
פסור למקרא. כמו־כן תמך בביהמ״ד לרבנים, שבו שירת 
כראש ועד-המפקחים. ח׳ השתתף בוועידת־השלום בסן־רמו, 
וב 1921 — 1925 היה יו״ר הוועד הפועל הציוני. הוא שאף 
להורות באוניברסיטה העברית בירושלים, אלא שנתקל 
בקושי מפאת גישתו הביקרתית בחקר המקרא. ברעיון הציוני 
ראה את ראשית התגשמותו של הרעיון המשיחי! הוא דגל 
בשלום בין העמים, וב 1923 אירגן את האגודה היהודית 
הראשונה למען חבר־הלאומים ושימש בשיאה עד מותו. 

חיבוריוהעיקריים: הדיסרטאציה 11611 ) 11 ) ¥13616115-5 ("מח¬ 
קרים באובגליון של מרקום״), 1889 ! רעיונה העיקרי— כמה 
ממאמרי' ישו תורגמו לעברית לתוספת קדושה והיו מקור 
למחברי האוונגליונים. באותה השנה יצא לאור גם - 607661113 ? 
11611 ) 5611 (״מחקרים בם׳ משלי״), ב 1900 — 2116 36116386 
010816 ) 6106115616111.0610013 ("לחקר השמות הפרטיים בלשו¬ 
נות השמיוודהצפוניות״)׳ וב 1903 — 113616 ) 11 [ . 1 ! 113136116 [ 
1061 ) 5 ■, 3115 6381615611611:1661 0 1136166 ) 161 ("כתובות שעל מצ¬ 
בות יהודיות ויהודיות־הודיות בעדן", יחד עם י. קירסטה). 
ח׳ היכר פירושים לס׳ תהילים ( 1907/8 2 ,1903/4 ) ולס׳ עמוס 
( 1906 ), שנכללו בפירוש למקרא של א. כהנא, וכן ההדיר 
את "פירוש למסכת משקין (מועד קטן)" לר׳ שלמה בן 
היתום ( 1909 ) ופירסם הגהות למס' ברכות (תרע״א). כתב 
מאמרים ודברי־ביקורת מדעית בלשונות שונות, ובעיקר 
באיטלקית ב 15636111163 3 ) 1715 ? ("המשקיף הישראלי"), 
שהשתתף בעריכתו. 

נאומיו והרצאותיו הוצאו ב 2 קבצים: - ¥06 . 1 ! 1 ז 16 > 6 ? 
6386 ) (״נאומים והרצאות״), 1933 ! 166015611611261631666 ) 1111 
(״בתקופה ההרואית״), 1935 (עבר׳ בידי י. ל. לוין [עם 
מבוא ביוגראפי], תשי״ג), וכן בקובץ "בסוד עמי" [עם מבוא 
מאת דב סדן], תשכ״ב. 

ש. בארון, הרב צ. פ. ח. בתור חוקר ומורה (תדפיס מן 
״הדואר״), 1928 ! נ. מ. גלבר, שלשית היוחסין שיו הרב 
צ. ם. ה. (״העולם״, 9 במארס 1928 )! י. קלוזנר, פעולתו 
המדעית של צ. פ, ח. (תדפיס מן "סנה", א ׳ ), תרסדט! 

ג. באדר, מדינה וחכמיה, 104-103 , 1934 ! א. שטאגד, 
כתבים, 91-88 , 1942 ! ק. טראו־מ, קרין, אדם בעולם, 




353 


חידת, צבי פרץ — חיות־סית 


354 


תש״ז! ד. סדן, אבני זכרון׳ 26-11 , תשי״ד ; חכמת ישראל 
במערב אירופה (בעריכת ש. סדרבוש), 252-241 , תשי״ט; 

ר׳ בנימין, כנסת חכמים, 29-24 , תשכ״א; ! 1 > 0 ) 11011 ) 14116 
, 3 > 1 ש 1.1102£111 \ ־ 1930 ,. 011 .£ . 14 41 110110 ) 1716 111 1 ) 11 ) 16 ) 51041 
2141 1 ז)£ה 4 ו 1101141 ג! 1 / ; 1933 ,\ז) 4 \ . 11 11 ) 461 ,. 01 .? . 11 
.(בולל ביבל׳) 1933 ,■< 0 ■? "* ; 111111 ) £11011 

ש. ו. ב. 

ת* 1 ת ק&ז־ע, ע״ע מרכבה. 

חיוח־בית, בע״זז המוחזקים ברשותו של האדם, בעיקר 
משום התועלת המשקית שהם מביאים לו, והמת¬ 
רבים ברשותו בקביעות, להגדרת המושג ח״ב חשובים שני 
הגורמים: התועלת המשקית והאפשרות של ריבוי; שכן גם 
חיות טורפות מתרבות בשבי האדם, אך אינן מביאות לו תו¬ 
עלת, ולעומתן יש חיות־בר המביאות תועלת לאדם, אך אין 
אפשרות לריבויין ברשותו — לפיכך אלו ואלו אינן נחשבות 
לח״ב. גם הפיל אינו חיה ביתית: אמנם הוא מביא תועלת 
רבה לאדם, אבל ריבויו כרוך בקשיים רבים, ולכן יש לרכוש 
תמיד פילים מחדש ולאלפם; לשון אחרת — הפיל איבו חיה 
ביתית אלא חיה מאולפת. רק בע״ח בעלי אינטליגנציה 
ממוצעת, ובעיקר חיות־עדר — ז״א בע״ח הבוטים לחיים 
חברתיים ולקבלת מרותו של מנהיג — עשויים להיות ח״ב; 
החתול, למשל, הוא עצמאי׳ אוהב־חופש ואינטליגנטי מכדי 
שיוכל להיות ח״ב במלוא מובנו של מושג זה. 

מספר מיני החיות שנהפכו לבהמות־בית מצומצם הוא, 
אבל עשוי לגדול! גם בזמננו מתרחשים תהליכים של ביות 
חיות־בר, כגון של היען ושועל־הכסף. — כל חה״ב מוצאן 
מחיות־בר, אולם, בדרך־כלל, לא ידוע אימתי ובאיזה אופן 
אירע ביותן; עכ״ם קדם תהליך זה לתקופה ההיסטורית, 
ראשון לחה״ב היה, כנראה, הכלב, שבויית — אולי — כבר 
בידי האדם הנאנד־רטאלי. לגבי רוב חה״ב מניחים שהן בויתו 
בנאוליתיקון, אולם לא בבת־אחת ולא במקום אחד, אלא 
בתקופות שונות ובארצות שונות. במקרים אחדים בישנה 
וחזר תהליך הביות פעמים אחדות באותו המין של חיות־בר, 
בזמנים'שונים ובחלקי-תבל שונים, וזו היא אחת הסיבות 
להבדלים הגדולים הקיימים בין ח״ב המשתייכות למין אחד. 

רוב חד,"ב (הסוס, הגמל, הבקר, הכבש והעז) מוצאן 
מאסיה (בעיקר ארם־נהריים, סוריה וא״י); הסוס מוצאו 
בשטח ההודו־איראני, הגמל הדדדבשתי — בסין. באפריקה 
בויתו ח״ב מועטות, בעיקר החמור והחתול. אמריקה תרמה 
את התרגגול-הודו ואת הליאמה והאלפאקה. אוסטראליה לא 
נטלה חלק בתהליכי הביות, ואירופה חזרה על תהליכי הביות 
של אסיה. 

על התנאים והמסיבות של הפיכת חיות־בר לח״ב הובעו 
השערות שונות. לפי דעה אחת — צדו ציידים חיות־בר 
והשמידון, נטלו את ולדותיהן וגידלום, והללו התרגלו לאדם 
וגדלו ברשותו. לפי דעה אחרת — הכניעו ציידים את חיית־ 
הבר ובכוח הכריחוה לשרתם: הם תפסו אותה ברשתות 

זר 



גטת־הביזר. תנ?יט על כום־זהב פקבר בוואפיו (?אקוניה, יוח>, 
סמ 1 ד ? 1000 ?פסה״ג 


או בבורות, החזיקוה במסגר, הרעיבוה והרגילוה לשמש את 
האדם. לפי דעה שלישית — נעשה כל תהליך הביות בדרכי־ 
שלום: חיות־הבר יחד עם ולדותיהן התקרבו מעצמן למעו¬ 
נות האדם׳ בגלל חוסר־מזון או בגלל הקור, ונכנסו לחצרות 
הגדורות; האדם האכיל אותן ולא הניח להן לצאת. היום 
מתגבשת הדעה, שכל אחת משלוש ההשערות מבטאת חלק 
מן המציאות. גם היום עדים אנו, בתקופות־קור, להתקרבות 
של חיות־שדה למשכנות האדם; נקל לתאר שבע״ח כגון 
כבשים ועזים הפכו בדרך זו לת״ב. לעומת זה נראה, שהבקר 
והסוס הורגלו לשירות האדם בכוח! גם היום עוד מאלפים 
סוסים בכוח. 

התועלת המשקית לא היתה המניע העיקרי לביות ברא¬ 
שיתו. מסתבר, שהסיבות הראשונות היו הנאתו של האדם 
ורצונו לרכוש לו חבר — גורם שפעולתו ניכרת עוד היום 
בעמים פרימיטיוויים: האינדיאנים, למשל, מחזיקים ציפרים 
מגוונות, קופים ואיילות, שאינם מביאים כל תועלת משקית, 
לשם שעשוע בלבד. גורם שני היו צרכי הפולחן הדתי 
ואמונות דתיות — טוטמיזם, קרבנות וקדושתם של בע״ח 
מסויימים (החתול ופרייחפ במצרים, הפרות הקדושות בהודו 
וכו׳). רק מאוחר יותר הכיר האדם בערך החלב, הצמר, 
כוודהעבודה וכו/ המסופקים ע״י בעה״ח; מאז היתד. התו¬ 
עלת המשקית לגורם העיקרי בביות. 

בעקבות הביות חלים בבעה״ח שינויים ביולוגיים ופסיכו¬ 
לוגיים. מן הפאלאונטולוגיה ומן הארכאולוגיה אנו למדים, 
שחה״ב נבדלות מחיות־הבר שממיניהן התהוו, וכן נבדלות 
חה״ב של ימינו מאלה של ימי-קדם. שינויים מורפולוגיים 
חלים: בגודל — בדרך־כלל, קטנות ח״ב ממיני־בר (למשל 
בבקר); בצבע העור והשער — מצבעי-בר (צהוב, חום, 
אפור) נתהוו בביות, מצד אחד׳ צבעים כהים יותר (כגון 
שחור), ומצד שני — צבעים בהירים יותר (כגון לבן), בעוד 
שבטבע — חיה בעלת צבע לבן מושמדת עפ״ר, משום שאין 
היא מתאימה לתנאי הסביבה (פרט לאיזורי-הקרח). מבחינה 
פיסיולוגית בולט השינוי בתנובת החלב בבקר (ע״ע, עם׳ 
352 ): בקר-הבר אינו מניב חלב אלא כדי הזנת הוולד; 
כיוצא בו, אין לעיזי־בר ולכבשי־בד צמר, אלא שער גם 
בלבד. כמו כן התהוותה האליה בכבשים בעקבות הביות; 
לכבש־בר אין אליה, שהיא — בתנאי הערבה — מעכבת את 
מהירות התנועה. גם על הסגולות הפסיכיות השפיע הביות; 
יש שהאינטליגנציה התפתחה, כגון בכלב, ויש שפחתה, כגון 
בבקר ובכבש. רבים מן האינסטינקטים של החיות התנוונו, 
לאחר שהאדם קיבל על עצמו את הדאגה לאספקת מזונן 
ולהגנתן מפני תוקפים, חיות טורפות וכד/ 

שינויים אלה אינם ביטוי להסתגלות במובן הלאמארקיסטי, 
אלא הם תוצאות פעולתו של האדם — תוצאות הבירור 
המלאכותי. בירור זה עומד בניגוד לבירור הטבעי הקיים 
בקרב חיות־הבר והמשמיד חיות רבות, שבהן דווקא — 
כח״ב — היה האדם בוחר בגלל יעילותן המשקית. הבירור 
המלאכותי, הכלול בביות, אין בו משום שינוי החוקיות של 
הורשת התכונות הביולוגיות, אלא הוא פועל בכוח בידודן 
של תת־קבוצות המצויות במסגרת כל מין, להתהוות גזעים 
שוגים ורב־גוניים של ח״ב ממין־בר אחד מסייעת ההעברה 
של בע״ח ממקום למקום בעקבות מסחר, מלחמה וכו׳ — 
אפשרות שאינה ניתנת לחיות־בר; העברה זו מאפשרת 
הכלאות בין טיפוסים שונים בפיקוחו של האדם(ע״ע הכלאה). 


355 


חיות־כית — חיות־כיס 


356 


יש מיגים של בע״ח, שצורות־הבר שלהם הוכחדו, ואיו 
הם קיימים היום אלא בצורת גזעים מבוייתים שנתפתחו מהן; 
כאלה הם, למשל, הבקר האמיתי והגמל החד־דבשתי. 
ש. בודנהיימר, החי בארצות המקרא, ב/ 392-328 , תשט״ז; 

01. 1 21-1 >¥ ) 7/1 ,ת 1 ׳מ־!גנ X110 >1 0 / 42112111111 3211/ ?132111 12212/(2■ 
00221(111(311022, 1875*; 4211 / 2 ) 31 ) 111 ) 00221 ,■ £113161 . 5 ,א - 
271311, 1895; 1331111, 02( 1/311111(1 ־ 1361161 . 0 ; 1896 , )־ , 

1)1( 4/15132212212421^ 4 . 311(11(21 1/311121(1'(, 19021 \1. ^111:11611$, 

(71 13112 . 1 \ ; 1905 2 , ) 7 ) 1/33111 . 21 . 1 /) 1 ) 1 (' 1 > 311 \/ ,/ 2 111 ־ 11121/1 ־ - 
116111161, 021( // 311111(7( 121 4/111377117117 71£ 21. £211101(1(114211, 
1910; 1<]., 1(311421. ?311(71^(1(71 . 4 . // 31455314^(11(7(, 1926; 

0. 131110111115, 07142143.11^( (. 513211221(5^(5(11. 4. 7/314511(2(, 
1922; 8. 8311161, !4(1/1045 121 1/1( 51114)2 0/ 00221(51143110115 ־ 
(501. \10 ׳( 1111 ת , XX 4 ^ 111421 ) £21/51 , 1 ) 13 א . 8 ; 1927 ,(/י . 

// 311111 ( 1 (, 1927; 13. ]. 0611116, £ 321)2 51(/>5 121 //!< 21>372 
? 70 ) 77 ( 15 , 1933; 13 , 74361115 ) 161111 , 1/0271 11411(7 %. 1 / 335 - 

-)^ 5 ) 51313221 . 14 111 / 311027 ) 0221 ( 1 , 136116 ,/ י \ ; 1949 2 , 7 ) 12 

- 13606 - 7 ) . 131 : 58 ] 01830150160 , 11 £701111100 16 ( 1 ) ) 12 ( 1111 ) 5 
.£ ,? ; 1960 3 , 4212122315 £37211 , 13301010011 .[ ; ־ 1954 ,([ 161 
. 1963 , 4211221315 4 ) 31 ) 511 ) 00221 / 0 7 ( 111107 ־ 1 4 ,־ 2011061 

ש. הי. 

חיות״כיס או י ו ב ק י ־ כ י ס( 3113 !ק 511 ־ 131 ^), סידרת בע״ח, 
המייצגים טיפוס פרימיטיווי של יונקים (ע״ע): 

הם חסרי שליה (פרט למעטים, שהם בעלי שליה פשוטה, 
הפועלת זמן קצר בלבד); ולדותיהם נולדים זעירים, כשהוד 
פתחות איבריהם עדיין לא הושלמה עד כדי אפשרות של 
חיים עצמאיים, ואיו הם מסוגלים אפילו לינוק משדי אמם ; 
הם משלימים את התפתחותם, כשהם נשמרים כמה חדשים 
בכים ( 1 ׳ת 11 !ק 511 ז 13 מ) — שהוא קפל־עור המחובר לעצמות־ 
הכיס שמתחת לבטן האם —, ופיהם נצמד לפיטמות־יניקה, 
שמהן ניתז חלב לפיהם בפעולת ההתכווצות של שריר שמ¬ 
סביב לבלוטות. 

בסידרה נימנים היום כ 230 מינים, שתפוצתם מוגבלת 
לאוסטראליה ואמריקה הדרומית; מיז אחד בלבד — האופו־ 
סוס (ע״ע) — חדר לאמריקה הצפונית. נוסף על כך ידועים 
מינים מאובנים רבים של ח״כ (ר׳ להלן). 



וזיית־כים: יזופקום ( £3110861 ?) 


במיבנה של שלד־ ה גולגולת של חה״כ ניכרים כמה 
פרטים, שהם נדירים או נעדרים בשאר היונקים. מספר 
השיניים במינים השונים — בין 32 ל 50 ; רק השן הטוחנת 
הקדמית מתחלפת. המוח פרימיטיווי, ויש בו מסימני הזו¬ 
חלים ; כפים־המוח חסר, אונות־ההרחה גדולות. לנקבה רחם 
ונרתיק זוגיים, וכנגדם לזכר איבר־זכרות מפוצל לש¬ 
ניים בקצהו. פי־הטבעת וגת השתן והזרע נפתחים בפתח 
משותף — ה ב י ב. תקופת ההריון קצרה — במינים השונים 
ביו 8 — 9 ימים ל 40 יום. חום־הגוף ניחן לתנודות 
תוד גבולות מסויימים, ובדרך־כלל הוא במוך מזה של שאר 
היונקים. 

מחלקים את חה״ב ל 6 על־משפחות, בעיקר לפי מספר 
השיניים החותכות ולפי האיחוי או ההפרדה של האצבעות 
11 ו 111 שברגל האחורית: 

( 1 ) 1101363 (} 1361 ם — בע״ח קטנים, בני אמריקה; 
מטפסי־עצים; זנבם לופת, הבוהן מנוגדת. רבי־חותכות, 
אוכלי־חרקים ואוכלי־כל; פעילים בלילה. מיניהם ידועים מן 
הקרטיקון העליון ואילך, והם נחשבים כקבוצה הקדומה ביו¬ 
תר'של חה״כ, שממנה התפתחו שאר הקבוצות. לעל־משפחה 
זו שייך ה א ופוס ו ם (ע״ע; וע״ע אוסטרליה, עמ׳ 1007 , 
תמ׳)׳ ממשפחת חולדות־הכים ( 6 ג 1113 ק 01361 ). 

( 2 ) 11101363 ^ 03 — קבוצה אוסטראלית, שכוללת 2 
טיפוסים: טורפים ואוכלי־חרקים. הגדול בטורפים — 
ז א ב - ה כ י ס ( 1131115 ק 06 סתץנ> 8 ב 1 מ 61 ב 1 ץ 111 ) ; ה ש ד ה ט א 0 ־ 

מאגי (,: 1011 * 111 1115 ״ 1 ק 0 :״ג 5 ), ;דלו כגודל כלב בינוני; 
שניהם תוקפים לפעמים כבשים (תמ׳שם). ה חתול־ ה במר 
( 118 ־ 0357111 ) הוא בעל זנב ארוך ולא-לופת ופרווה מנומרת 
(מכאן שמו), המקובלת בפרוובות. ה 0£316 :>צ 112 ? גדלו כזה 
של עכבר, מיניו — מהם שוכגי־אדמה ומהם שוכבי-עצים. 
חפרפרת־ ה כיס (צ^׳לזסזסא) היא טיפוס של חופר 
תת־קרקעי, בעל עיניים מנוונות וחסר אזניים; היא ניזונה 
מנמלים וטרמיטים. 

( 3 ) 6101362 ות 3 ש 6 ? — נפוצים באוסטראליה ובגינאה הח¬ 
דשה, אוכלי חרקים וצמחים. מהם שוכני-עצים ומהם טיפו¬ 
סים חופרים; גדלם בין עכבר וארנב. הם חיות־פרווה, שערו¬ 
תיהם ארוכות ורכות. מיניהם ידועים מן הפליוקן ואילך. 

( 4 ) 0165101363 ״ 030 — קבוצה דרום־אמריקנית קדומה, 
בגודל של מכרסמים קטנים. בני הסוג * 0360016516 הם שוכני־ 
עצים וניזונים מציפרים וביציהן. 

( 5 ) ב 16 ) 1 סש £0 ת 11313 ? — קבוצה נפוצה באוסטראליה, 
טאסמאביה, גינאה החדשה והאיים המזרחיים של אינדונזיה. 
מיניה המרובים מייצגים טיפוסים שוגים. מהם: ה ק ו א ל ה 
או דוב ־ה כי ם (* 6111 זב 35601 נל?), בעל גוף כבד וחסר זנב, 
שוכן עצים, ניזון מעצי איקליפטוס. משפחת - 1 ־ 1131308:61 ? 
336 — שוכני־עצים מובהקים, שרגליהם מותאמות לאחיזה; 
יש מינים, שבהם הרגליים הקדמיות מחוברות לאחוריות ע״י 
קרום־דאיה, שמאפשר להם קפיצות מענף לענף ומעץ לעץ. 
הידועים בהם: ס נ א י־ה כ י ם המעופף ( 613111:118 ?), שהוא 
שעיר מאד, וקפיצותיו ודאיותיו מגיעות ל 50 מ׳ (תנד: ע״ע 
אוסטרליה, עט׳ 1006 ); ה א ק ר ו ב ט י ם ( 3168 < 1 סז 0 ^) הקט¬ 
נים, שוכני עצי־איקליפטוס, בעלי זנב שעיר, הניזונים מחר¬ 
קים ומצוף־פרחים. לעומתם נכלל במשפחה זו גם הסוג 
קוסקוס (ש 6 ^ 31311 ו 1 ?) — בע״ח ליליים ואיטיים. — - 1138 ? 



357 


חיומ-כיס — חיטחבים 


358 


5 ׳ 5 מ 1 ס 1 ס 0 , המכונה וומבאט, הוא בע״דז גדול חסר זנב; 
טיפוס חופר, אוכל שרשים. — על ה ק נ ג ו ר ו — ע״ע. 

לעל־משפהה ( 5 ) שייכים גם המאובנים הענקיים: - 01 
1-01:03011 <* — אוכל־צמחים, בעל גוף כבד, שגדלו כשל קרנף, 
מן הפלי 0 ט 1 קן; 01€0 ש 13 ץ!נ 7 — כנראה טורף, שגדלו כשל 
אריה, מאותה תקופה. 

( 6 ) 3 ו> 1 > 101 ז 3£ ץ 1 ]־! 80 — מינים מאובנים בלבד, מן הפא- 
לאוקן־פליוקן. 

התפתחות. חה״כ אינן שלב בהתפתחותם של הי 1 נקים 
בעלי־השליה, אלא ענף צדדי של קבוצת היונקים, מקביל 
לקבוצת השליתיים? מסתבר, שלחה״כ ולשליתיים היו אבות 
משותפים בתקופת היורה. במסהואיקון נפוצו ח״כ בשטחים 
נרחבים באירופה ובאמריקה הצפונית, ולאוסטראליה הגיעו, 
כנראה, ביורה העליון מן הצפון; הן נכחדו באירופה, כנר¬ 
אה, בסוף השלישון. באמריקה הקבילה התפתחותן בקרטיקון 
לזו של השליתיים; במשך רוב השלישון היו אמריקה'הדרו¬ 
מית ואוסטראליה מבודדות, ובהן שיגשגו תה״כ. אולם בסוף 
השלישון, עם התהוות קשר יבשתי—היא רצועת־פאגאמה — 
בין אמריקה הדרומית והמרכזית, פלשו בעלי־השליה לאמרי¬ 
קה הדרומית והשמידו בה את רוב אוכלוסיית תה״כ? לא 
שרדו מהן אלא מינים קטנים ופרימיטיוויים. לעומת זה, 
באוסטראליה, המבודדת ע״י ימים, פיתחו חה״כ טיפוסים אקו¬ 
לוגיים שונים ומרובים, המקבילים לטיפוסים שהתפתחו בין 
בעלי־השליה: טורפים, מכרסמים, אוכלי־עשב׳אוכלי־תרקים; 
זאב, חתול, חפרפרת ועוד (ע״ע אוסטרליה, עמ׳ 1005/6 ; 
וע״ע זואוגאוגרפיה, עמ׳ 653 ). תופעה זו של התהוות טיפוסים 
אנאלוגיים בקווי־התפתחות הנמשכים ממוצאים גנטיים שו¬ 
נים ובאיזורים גאוגראפיים שונים היא דוגמה מובהקת ורבת- 
רושם ביותר של התפתחות מתלכדת (ז 1-8€11 ש׳\!! 00 ). 

למרות ההסבר שניתן לתפוצתן הפאלארקטית הנרחבת 
של חה״כ באאוקן ולצימצומן לאחר־מכן לאמריקה הדרומית 
ולאוסטדאליה — עדיין נשארה תופעה זו סתומה. 

וע״ע יונקים. 

.¥\ .? ; 1894 , 111010 ) 100011 ^ 1 1 ) 012 20110 ^) 140111 . 11 

; 1923-1924 , 4111110110 ) 2 ( 1 ) 01 5 ( 1 ) 12100102011 ■) 112 ' ,;!: 0711 ( 
; נ 1928 י ( 1¥ ,םא 161 ז 16 ' 1 ' 15 תנ 81-01 ) ■)■ 1 ) 111 ) 121 ) 8 . 4 . 

. 4 , ; ־ 954 | , 4111110110 . 111 ) 41110201 ) !)) 81217 , 111011 

1 ) 012 12 ) 2 } 32-70 )! 1 ס 81 ,(. 015 ) 371 נ 151 -|ווס . 8 . 0 - : 0 > 1 :>ג> 0 . 6 •א 
.ן ; 1959 ,^ 20 14111110110, 0115. 1, XX > XX ץ^ 80010 
- סאזגק .( . 12 ;* 1962 , 1 ) 11101 ) 11 ) / 0 )( 10 ) 7/2 ,;({ 111 ( ¥1 

. ז 1962 , 704-722 , 11 ,ץ 10% סס, 7 /ס ^ס 80 ■^ 11, !4 X(x שי<< 1435 . 4 , 

מ. ס. 

חיט!זב י ב 1 ( 0203 ץת 8 , מיוד ׳ 60 % ^ — טחב, 
07 ^ — בע״ח), מערכת של 
בע״ח חסרי-חוליות, זעירים, חסרי תנועה 
חפשית, שחיים בצוות במושבות. רובם 
שוכני-ימים, מיעוטם שוכני מים מתוקים; 
הם מצויים בכל האיזורים הגאוגראפיים, 
מן הקטביים עד לטרופיים, וממימי־החופים 
עד לעומק של 6 ק״מ. גדלו של הפרט אינו 
אלא כמ״מ; המושבות הגדולות, הכוללות 
אלפי פרטים, קטרן מגיע לעשרות ס״מ, 
לפעמים עד 1 מ/ צורת המושבות — כת¬ 
מים שטוחים, חד־שכבתיים או דו־שכבתיים, 
או גבשושיות או שיחים מסועפים כעין 
הטחב (מכאן שמם), המינים החיים במים 


מתוקים יוצרים גושים של חומר רירי מסביב לעלים או לענ¬ 
פים שנפלו לתוך המים. המושבות הימיות דבוקות בסלעים, 
בקונכיות, בצמתי-מים, בבע״ח אחרים (אלמוגים, ספוגים, 
ועוד). חח״ ססגוניים: כתומים, אדומים, ורודים — לפעמים 
מבריקים. — מספר מיני המערכת הקיימים היום — כ 2,500 ; 
ידועים כ 4,000 מינים מאובנים, 

מבחינת המראה הכללי, הגודל וזר זרועות־הציד(ר׳ להלן) 
שלחם נראים הח" דומים להידרוזואנים (ע״ע). אולם בדיקה 
מקרוב מגלה, שהם בע״ח טריפלובלאסטיים ובעלי־קלום 
(ע״ע זואולוגיה, עמ ׳ 667 ), ובכך דרגת התפתחותם עולה 
על זו של ההידרוזואנים. כל פרט בבד משבי חלקים:( 1 ) בר־ 
חיק. שהוא שלד חיצון, בצורת ציבור או חרוט, עשוי הומר 
קרני או רירי (בח״ החיים במים מתוקים) או סידני; דפבותיו 
מרופדות אקטחדרמה, וחללו הפנימי משמש כקלום.( 2 ) פולי־ 
פיר ( 1 > 1  0204 *ק £4772 ! . 1 ־ 001 
16 ( 1 71 } 3165 * $11 ,: 1311 ׳ . 4 < . 11 . 3 > ; 1941 .( 111 ,. 2001 . 1 > .ל 11 *חב 14 
מס 150 זג€ז 1 ) 0 ס%ס<{ 87 ,* 101 ^ 5 ^ 13 . 5 . 11 ; 1948 , 17716113616 ) 862 
- 81110 ,ת 3 תז׳( 14 . 1 ־ 1 .- 1 ; 1953 י (־<§ 11010 ־ 01 צ) 1 ג ג 1 1 

176316 ,€$ל 3 ־ 01 .?-.^ 1 : 1955 ,( 3111 -!ל!:>:) : 1 >■\ח 1 6 ג!ז) 1 ) 21067 ) 
. 1960 , 1053-1379 \\ , 2.0010£16 36 

מ. ט. 

חיים. חלוקת המציאות הגשמית, שאותה תופס האדם בחו¬ 
שיו, לשני חלקים גדולים: עולם העצמים הדוממים 
ועולם העצמים ה חיים — שהאדם עצמו אחד מהם, — 
היא לאדם הכרח פסיכולוגי והגותי כאחד. עובדת החלוקה 
הזאת קודמת לכל ניתוח וניסוח מדעי של מהותה: היא כפויה 
על האדם בתוקף הרשמים המיוחדים, שהוא מתרשם מטיבו 
ומהתנהגותו של גוש־חומר המהווה אורגאניזם חי בהשוואה 
לגוש־חומר נטול תופעת הה׳. התנהגות זו מעוררת באדם 
אסוציאציות רגשיות מיוחדות, ושלא מדעתו — ואפילו בעל- 
כרחו — יחסו לתופעת הה׳ ולעצמים החיים פוסק מלהיות 
עניין של ידיעה והכרה גרידא — כדרך ראייתו את המציאות 
הדוממת — ומתגוון גון של הערכה; ואילו שילובו הוא־ 
עצמו במערך הזד עושה את המערך הזה בשבילו לעובדה 
המרכזית והמכרעת של הווייתו וחווייתו. 

ההבדלה בין חי לדומם בתפיסתו ובהרגשתו הראשונית 
של האדם איבה מותנית כלל בידיעתו ובהבנתו את מהות 
הה', ואפילו אינה מושפעת ממנה. הרשמים, האסוציאציות 
והשיפוטים הערכיים המיוחדים, המתעוררים באדם כשהוא 
נתקל בתופעת הת׳ בגוף מסויים, כבר קיימים לפני שהוא 


מציג לעצמו את השאלה: "על סמך מה אנו מייחסים לגוף 
זה תכונה הקרויה ח׳ ?״ —׳ וההתייחסות הפסיכולוגית הזאת 
לאותה תופעה קיימת ועומדת גם לאחר כל המאמצים והנסיו־ 
נות — ו כ ש ל ו נ ם (ר׳ להלן) — לענות על שאלה זו, 

יש להבחין בין שני פנים בגישה העיונית לחקר הח׳: 
העיסוק במשמעות הוד, כפי שהיא משתקפת בתודעתנו 
ובראייתנו את עצמנו — והוא עניין לפילוסופיה; והדיון בח׳ 
כתופעה בעולם הגשמי, שהיא ניתנת לתיאור אובייקטיווי 
במונחים ובמושגים של מדעי-הטבע — דיון שאינו מבוסס 
על שום הנחה מטאפיסית, ואינו מחייב הכרעה מוקדמת 
לגבי השאלה׳ אם התיאור הא 1 בייקטיווי־מדעי של חח׳ מסוגל 
למצות את תכנם ומהותם. ההבדלה הגדולה, הראשונית 
והיסודית, שהאדם מבדיל במציאות הטבעית כולה — ההב¬ 
דלה בין חי לדומם — במקומה עומדת ללא תלות במסקנת 
הדיון המדעי: היא הכרח פסיכולוגי, שאין האדם יכול להי¬ 
מנע ממנו. אולם עניין רב יש בבירור השאלה, אם הבדלה זו 
נובעת כולה מהבדלים אובייקטיוויים שבין המציאות החיה 
והדוממת, שהם ניתנים לניסוח במונחים של מדעי-הטבע, או 
אם היא נובעת מאינטואיציה של האדם, שמתעלמת מן 
הקאטגוריות של החשיבה המדעית. בתשובה על שאלה זו 
תלויה ההערכה של מעמדה של הביולוגיה כענף של 
המחקר הפיסיקו־כימי של המציאות הטבעית או כמקצוע 
בפני עצמו. 

כסימני־הכר לח׳ וכמיבחנים לקביעת עובדת הח׳ בכל 
גילוייה הרב־גוניים אפשר למנות מספר תופעות, שהן נראות 
כמשותפות למציאות של כל היצורים החיים: ( 1 ) "החומר 
החי", שממנו עשויים כל הגופים המוגדרים כחיים, הוא 
בכל מקום צירוף של תרכובות מאותן קבוצות של המרים 
אורגאניים בעלי מיבנה מסובך ביותר, שאינם מצויים בעולם 
הדומם: חלבונים, חומצות נוקלאיות, פחמימות, שומנים, 
חמרי־פעולה ספציפיים — קו-אנזימים, הורמונים וכר, במצע 
מימי שבו מומסים חמרים מינראליים מסויימים. — ( 2 ) "החו¬ 
מר החי״ אינו מצוי בשום מקום בצורת חומר גלמי — אין 
הוא מופיע אלא בצורת מיבנים מאורגנים, כשיחידת־המיבנה 
היא ה ת א, שתכנית-היסוד של מיבנהו משותפת לכל צורות 
החיים. — ( 3 ) בכל יצור חי מתקיים חלוף־חמרים 
(ע״ע), שהוא גם ח י לו ף ־אנרגיה. ד,אורגאניזמים החיים 
אינם מערכות סגורות, אלא קיימים ועומדים תוך יחסי־ 
גומלין מתמידים ביניהם לבין העולם הדומם. כל אורגאגיזם 
קולט חומר מן החוץ, מעבדו והופכו לחמרו הספציפי, והלה 
חוזר ונהרס, ושרידיו מוחזרים לעולם החיצון. חייו של אור•־ 
גאניזם הם שילוב מתמיד של תהליך של בניה (אסימי- 
לאציה, הטמעה — אנאבוליזם) ותהליך של סתי¬ 
רה (דיסימילאציה — קאטאבוליזם); הראשון 
כרוך, בדרך־כלל, בצריכת אנרגיה, והשני — בשיחרורה. — 

( 4 ) נמצא, שהתמדת קיומו של אורגאניזם חי אינה זו של 
מציאות סטאטית אלא של מציאות דינאמית — רציפות 
קיום משום רציפות האיזון בין שני תהליכים סותרים. — 

( 5 ) בכל החליפות והתמורות הללו מקיים האורגאניזם בקרבו 
יציבות וקביעות של מערכת של תנאים כימיים ופיסיקא- 
ליים — ה ה ומאוס ט זה (ע״ע). — ( 6 ) רציפות הקיום 
של האורגאניזם מתבטאת בבשרו לצמוח ולגדול, 
ורציפות הקיום של תהליך־הח׳ עצמו, תוך כדי התחלפות 
נושאיו — בכושר ה ר ב י ה. הרביה מושתתת על שיחזור 



סר&בת וזיטהביש ממעמקים, נתונה בתוך 
נרתיקי ם עדויים ריר לויח*} 




פאלאנגר שעיר־הזנב ( 3 סז 511 ס 011 ״ 7 ) 
ממשפחת 118611436 ^ 1131 ? 


פאסקוגאלה ( 1135008316 ?) 
ממשפחת 1436 זנ 11 ץ 03£ 


קואלח או דוב־הכיס ( 11350013001:115 ?) 
ממשפחת 1135001310110136 ? 









361 


חיים 


362 


תכניודהבניין היסודית של האורגאניזם, תוך שינויים בפרטים 
שמתרחשים מפעם לפעם — התורשה (ע״ע) וההת¬ 
פתחות (ע״ע). — ( 7 ) החומר החי הוא בעל כושר תנו¬ 
עה, שהוא מתבטא בהתכווצויות או בזרמים בתוכו או אף 
בשינויי־מקום של הגוף כולו המורכב מחומר זה. — 
( 8 ) מערכות חיות הן גרי ו ת; אירועים פיסיקאליים וכי־ 
מיים של העולם החיצון הנקלטים בהן מחוללים בהן תהלי¬ 
כים ספציפיים, שאינם בגדר• תוצאות פיסיקאליות וכימיות 
גרידא'של גורמיהם — היצור החי מגיב על גירוי. 

כל התופעות הללו, ורבות אחרות כמותן, עם כל היותן 
רבות-רושם ואפייניות לאורגאניזמים ט י פ ו ס י י ם של עולם־ 
הצומחועולם־החיכאחד — אין בהן כדי הגדרת הח/ 
ובמקרים גבוליים אף אין הן מובהקות וחד־משמעיות 
עד כדי קביעת הבדלה ברורה, מבחינה לוגית ופורמאלית, 
בין החי ובין הדומם; הבדלה זו נשארת — ביסודו של 
דבר — עניין של הכרה אינמואיטיווית. 

ההשערה, שיש בח׳ משהו שאינו בגדר מכלול מסויים 
של גורמים פיסיקו־כימיים בלבד, נראית כמקבלת חיזוק מן 
העובדה, שהביולוגים — מימי אריסטו ועד היום — נלאו 
למצוא הגדרה מספקת ומניחה את הדעת לח/ הגדרה שתאפ¬ 
שר בכל מקרה ומקרה לקבוע באופן חד־משמעי— אם 
עצם מסויים חי או דומם. בתחום הסתכלותנו הבלתי־ 
אמצעית דומה, ששאלה זו באה על פתרונה הבלתי־מפוקפק 
ע״י תפיסה אינטואיטיווית, וחוד מוגדרים בדרך ההצבעה 
הישירה: "אדם זה, סוס זה, עץ זה— חיים; סלע זה, בניין זה, 
בול־עץ זה — דוממים". אולם הבדלה זו אין כוחה יפה 
לגבי המציאות הגבולית של ח/ המתגלית במחקר המדעי: 
מצד אחד— המיקרואורגאניזמים, וביחוד הנגיפים (ר׳ להלן, 
עמ׳ 375/6 ), שגילויי "חייהם" מוגבלים ומצומצמים מאלה של 
היצורים החיים המובהקים; מצד שני — חלקי האורגאניז־ 
מים, שאותם ניתן לבודד מן האורגאניזם השלם בדרך ניסו¬ 
יית, וחם עדיין מקיימים פונקציות מסויימות, שבדרך־כלל 
נוהגים לכללן במסגרת תופעת ה״ח׳". בכל המקרים הללו 
מתעוררת* שאלת קביעת הגבול בין הדומם ובין החי: 
השאלה, מה הם סימני־ההכר — מבחינת חמיבנה או מבחינת 
הפונקציה או מבחינת שניהם יחד —, שהם הכרחיים ומס¬ 
פיקים להגדרת עצם כחי ולהבדלת המתרחש בו ממכלול של 
אירועים פיסיקו-כימיים בדומם. העובדה, שלשאלה זו לא 
נמצאה תשובה מדעית — ז״א תשובה המושתתת על קאט- 
גוריות של מדעי־הטבע —, מתפרשת ע״י ביולוגים והוגים 
שונים כעדות׳ שהח׳ חורגים ממסגרת של מכלול פיסיקו־ 
כימי גרידא; ואילו ביולוגים והוגים אחרים רואים בכך 
דווקא הוכחה שאין הבדל מהותי בין המציאות החיה ובין 
המציאות הדוממת. מן התפיסה הראשונה נובעות כל התורות 
הויטאליסטיות של הח/ מן השניה — כל התורות 
הנאטוראליסטיות. הויטאליים (מלאט׳ 12 ד\=ח ׳ ), 
על כל גוניו (ר׳ להלן), מניח מציאות של גורם ו י ט א ל י 
ספציפי, שאיני ניתן להגדרה בקאטגוריות פיסיקו־כימיות, 
והוא המקנה ליצורים החיים את ייחודם ומבדיל ביניהם ובין 
הטבע הדומם. משמעותן של גישות אלו היא — הוויתור 
על השימוש במתודה של המדע בחקר הח/ יש הוגים שמו¬ 
דים בוויתור זה, ורואים את בעיית מהות ה ח׳ — ל ה ב¬ 
דיל מבעיית מכאניזמים שונים הפועלים 
במסגרת הח׳ — כבעיה מטאפיסית; ויש שמנסים 


לחפות על ויתור זה ע״י השימוש בטרמינולוגיה מדעית 
לגבי אותו ״גורם ויטאלי״. — הצד השווה בכל התאורלת 
ה נ א ט ו ר א ל י ס ט י ו ת הוא — העמידה הבלעדית על 
המתודה של מדעי־הטבע והכנסת תופעת הוד כולה לתוך 
המסגרת של המציאות הטבעית, המתוארת ע״י אותם מדעים; 
חולשתן היא ההתעלמות מאותו ייחוד של חח/ שההתרשמות 
ממנו כפויה עלינו על כל פנים. 

במאבק בין התפיסות השונות של תופעת הח׳ התחלפו 
השיטות השונות בביולוגיה החדישה בעליה ובירידה, ומרו¬ 
בות גם הסתירות הפנימיות שבהן הסתבכה כמעט כל אחת 
מהן; כל אלה מעידות על הקשיים הרעיוניים העצומים 
הגלומים בבעיה זו, ייתכן, שאין היא ניתנת כלל לפתרון 
ראציתאלי, אלא תישאר לעולם נושא לעיון המטאפיסי, 
מאחר שאנו עצמנו נתונים במערך הח/ ואף הגותנו על 
הח׳ והתייחסותנו אליהם הן מתופעות הוד עצמם. למרות 
השגיהם הגדולים של המקצועות הביולוגיים השונים, ביחוד 
הפיסיולוגיה׳ הביוכימיה והגנטיקה, בתיאור ובהבהרה של 
מכאניזמים הפועלים בה/ אין ביכלתו של המחקר המדעי 
להכריע בין הגישות העקרוניות*השונות, וזאת מטעמים 
מתודולוגיים: מן המתודה המהווה את מהותם של מדעי־הטבע 
מתחייב מלכתחילה, שכל מחקר מדעי בתופעה מתופעות 
הטבע לא יגלה אלא מכאניזמים בעלי משמעות פיסיקו־כימית, 
בין אם הללו ממצים את מהותה של התופעה הנחקרת, ובין 
אם אין הם אלא כלים ומכשירים בידי גורמים שמעבר להם. 
מבחינה זי דומה היחס בין מדע־הביולוגיה לתופעת הזד 
ליחס שבין הנורו־פיסיולוגיה לתופעת המציאות הפסיכית. 

ה ו ו י ט א ל י ז ם הקלאסי — בתחילת המאה ה 19 — 
העמיד את בעיית הוד על בסיס ״כימי״: הוא ראה את הח׳ 
כתכונה של "החומד החי", "האורגאני", שחתהוותו ממרכי¬ 
ביו הדוממים בכל תהליכי ההטמעה והביוסינתזה בעולם החי 
מותנית ב״כוח־הזד״ ( 36 :! ¥1 * 71 ) — גורם שאינו זהה עם 
גורמי התהליכים הכימיים במעבדה ובטכנולוגיה; לפיכך אף 
לא תיתכן סינתזה של "חמרים אורגאניים" בשיטות המעב¬ 
דה. תפיסה זו נתערערה כליל עם התפתחותה של הכימיה 
האורגאנית המדעית כאחד הענפים של הכימיה; הוכח, 
שהמיבנה של החמרים, שמהם מורכבת הרקמה החיה או שהם 
מוצרים והפרשות של האורגאניזמים החיים, ניתן לתיאור 
בקאטגוריות כימיות, ושהתחוותם כפופה לחוקיות הפיסיקו* 
כימית הכללית וניתנת לחיקוי — במידה ההולכת וגוברת — 
בדרכי הסינתזה הכימית (ע״ע ביוכימיה, עמ׳ 305 ). הוכחה 
זו נחשבה בשעתה כהכרעה חשובה לטובת גישה מאטריא־ 
ליסטית במאבק הרעיוני על מהות הה/ אולם לאמיתו של 
דבר לא היה אותו הוויטאליזם עצמו אלא מאטריאליזם 
פרימיטיווי, שניסה להעמיד את כל ייחודם של הת׳ על ייחוד 
מדומה של חומר־הוד; ודווקא ההוכחה שייחוד כזה — עכ״פ 
מבחינה עקרונית — אינו קיים, העבירה את נקודת־הכובד 
של חקר־הוד מן התחום הכימי־מאטריאלי אל התחום הפונק¬ 
ציונאלי — ביחוד אל בעיות המורפוגנזה, האירגון של הגוף 
החי והקורלאציות הפיסיולוגיות בקרבו. גדולי הפיסיולוגים 
של המאה ה 19 , ובראשם קלרד ברנר (ע״ע), ביערו את "כוח־ 
הדד" לא רק מתחום ההסבר של היצירה והמיבנה של החומר 
החי, אלא אף מתחום ההסבר של תהליכי־הח/ בהעמידם גם 
את אלה האחרונים על מכאניזמים שבהם פועלים גורמים 
פיסיקאליים וכימיים, הניתנים להערכה כמותית. גם בתחום 



363 


חיים 


364 


תורת־ההתפתחות מציינת דחיית הלאמארקיזם מפני הדארווי־ 
ניזם את המרת האמונה בגורם אימאננטי המעצב את החי — 
בהכרת יחסים פונקציונאליים מוגדרים בין המכאניזמים 
של החי ובין תנאי קיומו. אולם לאחר שכל השיטות הנאטו־ 
ראליסטיות —למרות השגיהן המופלאים בהבהרת מכאניזמים 
שונים בח׳ — לא הצליחו לקרב לשכל את הכיווניות והתכ¬ 
ליתיות המשתקפות בתופעת־הח׳ בכללותה, וביחיד בהת¬ 
פתחות האונטועטית, חלה בסוף המאה ה 19 שוב ראקציה 
ויטאליסטית, שהצמיחה את הנאו־ויטאליזם: הלה 
מקבל ומאשר את העובדה, שהפונקציות הביולוגיות — מב¬ 
חינת ביצוען־בפועל — אינן אלא מכאניזמים פיסיקו־כימיים, 
אלא שמאחוריהן עומד גורם לא־מאטריאלי, שאינו משתתף 
במישרין בביצוע — ולפיכך אף אינו ניכר בבדיקה הפיסיקד 
כימית של התהליך — אולם הוא המדריך והמכוון אותו 
(ע״ע דריש, ה.). הדעות נחלקו בשאלה, אם אמנם מכוון 
זה — שהנחת מציאותו נראית הכרחית לשם הבנת התכלי¬ 
תיות שבתופעות הח׳ — הוא גורם נוסף על המערכת המא־ 
טריאלית של האורגאניזם, או אם הוא כוליות אימאננטית 
של מכלול הגורמים הפיסיקדכימיים שלו (ע״ע הוליזם; 
וע״ע התפתחות, עמ ׳ 716 ). ביקרתו השלילית של הנאד 
ויטאליזם על הגישות המכאניסטיות האירה מחדש את 
בעיות־היסוד של חקר־הוד, שעליהן האפילה הפשטנות היתי¬ 
רה של הגישות הללו; אולם הנאו־ויטאליזם לא הצליח 
לתרום תרומה חיובית מבחינה מדעית לפתרונן של בעיות 
אלו. עיקר המחקר הביולוגי בדור האחרון מוסיף להתקדם 
בדרך הגישה המכאניסטית לתופעת הח/ בשנים האחרונות 
הגיעו הביוכימיה והביופיסיקה להשגים נפלאים בהכרת 
המיבנה של מרכיבים מסובכים של הרקמה החיה ושל מכא־ 
ניזמים כימיים בתהליכי־הח׳, וביחוד בהפקה מלאכותית של 
תרכובות־יסוד אורגאניות של התומר החי מחמרים אנאור־ 
גאניים בסיוע גורמים פיסיקאליים־גרידא. אולם במסקנות 
העיוניות, שכמה ביולוגים נוטים להסיק מהשגים אלה, יש 
משום חזרה מוזרה לדרכי־החשיבה של הוויטאליזם הישן 
מלפני 150 שנה — עירבוב בעיית המיבנה הכימי של התמ¬ 
רים המשתתפים והפעילים בתהליכי־הח' בבעיית אירגונו, 
הפעלתו והכוונתו של תהליך זה עצמו(ור׳ להלן, עט׳ 378 ). 

מבחינת "הכימיה של הוד" מתגלם גורם ההכוונה שבתה¬ 
ליכי הוד בפעילות האופטית (ע״ע) של דומריהרקמה 
החיה, שהיא תוצאה מן הספציפיות הסטרית של הביוסינתזה 
(ע״ע סטראוכימיה) ומהתמדתו של הייחוד הק(נפיגוראטיווי 
ומניעת ראצמיות ברוב מרכיבי החומר החי בעלי מיבנה 
מולקולארי אסימטרי — בניגוד להסתברות, לכאורה מוסברת 
תופעה זו ע״י העובדה, שהאסימטריה כבר כלולה במיבנה 
מולקולות האנזימים המפעילים את הגילגולים הכימיים של 
החומר החי; אולם כאן מתעוררת מיד השאלה — מה הם 
גורמי ההכוונה האסימטרית של הסינתזה של האנזימים 
עצמם ? מאחר שגם הללו אנזימים הם — נמצאת שאלה זו 
חוזרת ונשנית, עד שאנו מגיעים לראשית התהוות החומר 
החי מן הדומם(ר , להלן, עט' 374/9 ). בשעה זו אין אנו מכירים 
את האסימטריה הסטראוכימית אלא כתוצאה של הכימיה של 
הוד, ולא גילינו אתימוצאה מן הדומם, 

משמעות מיוחדת לגבי תפיסת הוד נודעת לעובדת רצי¬ 
פותם. יש להבחין בין הדד המתגלמים בפרט חי ובין 
מערכת־הח׳ בכללותה. מבחינת תפיסתנו הישירה והבלתי- 


אמצעית, אורגאניזם מסויים מוגדר ע״י זהותו, הקיימת מת¬ 
חילת יצירתו מנבטו עד למיתתו (על בעיית הזהות האינ¬ 
דיווידואלית של מיקרואורגאניזמים, שמתרבים ע״י הת¬ 
חלקות — ר׳ להלן, עמ ׳ 371 ), והח׳ בכללותם נראים לנו 
כמורכבים מפרשיות־חייהם של כל האורגאניזמים החיים. 
לאמיתו של דבר אין יצירתו של אורגאניזם מנבטו תחילתה 
של פרשת־וד חדשה, שהרי נבט זה כבר היה אורגאניזם חי, 
שמוצאו מאורגאניזם חי (או משני אורגאניזמים חיים), 
והתפתחותו האונטוגנטית אינה אלא המשך קיומו של נבט 
זה. נמצא, שתהליך יהוד אינו שרשרת מורכבת מחוליות, 
שכל אחת מהן יש לה תחילה משלה, אלא הוא רציפות של 
אירועים שכל אחד מהם תחילתו נעוצה במציאותו של 
קודמו; לשון אחרת: מבחינת המכאניזמים הפועלים בח׳ 
האמפיריים לא תצוייר ראשית לח/ וכל התאוריות על "מוצא 
הוד״ (ר׳ להלן, עמ ׳ 374/9 ) מן ההכרח שיתייחסו למציאות 
משוערת השונה מן המציאות הקיימת. 

בחשיבה הפרימיטיווית חיי הצמח וחיי בע״ח נתפסים 
כשונים זה מזה מבחינה מהותית, אף הביולוגיה היוונית 
(ע״ע גלנוס, ענד 913 ) — ובעקבותיה הביולוגיה של יה״ב — 
הבחינה בין ״נפש טבעית״, שהיא ה״נפש״ — (ז״א יסודי 
הוד) — הבלעדית של הצמח ונושאת הפונקציות הוגטאטי־ 
וויות בחיי בעה״ח, ובין ״הנפש החיונית״, המיוחדת לבע״ח; 
כסימן־הכר מובהק של הוד "המלאים", המתגלמים בבע״ח, 
הוחזקה התנועה, ומשום כך יוחסו "ח׳" גם לגלגלי הכוכ¬ 
בים והמזלות. הביולוגיה המדעית החדישה רואה את תופעת 
הוד ביסודה כמשותפת לצמחים ולבע״ח, אף שהאחרונים 
פיתחו מנגנונים מיוחדים (מערכות העצבים והשרירים) 
לביצוע פונקציות מסויימות של חייהם; רוב סימני-ההכר 
המשמשים להבדלה בין בע״ח מובהק לצמח מובהק נמצאו 
מאכזבים במיונם של מיקרואורגאניזמים שונים (חידקים, 
אצות, חד־תאיים שוטמיים). "הנפשיות" של בעה״ח נדחקה 
מתחום הדיון הביולוגי, העוסק בגילויים הא 1 בייקטיוויים של 
הח׳, אל תחומה של הפסיכולוגיה. התנועה ודאי לא תצלח 
להבחנת הזד, שהרי מבחינה זו גם המכונית והמטוס ראויים 
היו להיקרא חיים. הגילויים הכימיים, התרמיים והחשמליים, 
המופיעים בחיי אורגאניזם, אינם נבדלים מהתרחשויות הידו¬ 
עות לנו בעולם הדומם. אשר לרגישותו של האורגאניזם החי, 
לגריותו — כשרו להגיב על גירויים חיצוניים שונים 
באפנים ספציפיים —, הרי בכך עולים עליו בהרבה כלים 
ומכשירים 'דוממים, כדוגמת רגישות לוח־הצילום או התא 
הסלני לאור, רגישות הבואמטר לחום, וכיו״ב. חשיבות 
מיוחדת בביולוגיה מבחינת אבחנת הח׳ נודעה זמן רב 
לספונטאניות של פעילותו של החי, בניגוד לצורך 
בגרימה חיצונית בפעילותו של מיתקן מכאני, לכיווניות 
ו ל ת כ ל י ת י ו ת המתגלות בפעילות, ובן לכושר התיקון 
העצמי של פגימות במיבנה ובפונקציה של אורגאניזם. 
אולם ספונטאניות זו, המיוחסת לחי, היא עצמה טעונה 
הוכתה אובייקטיווית: כיצד ניתן להוכיח, שאמנם 
פועל הגוף החי ״מעצמו״ 1 שמא אין התנהגותו אלא תוצאה 
הכרחית מצירוף כל הגורמים הפיסיקאליים והכימיים הפו¬ 
געים בו ברגע מסויים, בדומה להתנהגותו של מיתקן מכא¬ 
ני? — ערכן של כל התופעות הללו כסימני־הכר לח׳ נת¬ 
ערער עירעור נוסף ע״י השגיה של ה ק י ב ר נ ט י ק ה (ע״ע) 
החדישה בהתקנת מנגנונים המחקים את תופעות הגריות, 


365 


חיים 


366 


התגובה הספציפית והתיקון העצמי של אורגאניזמים חיים. 
על ״הכיווניות של הפעילות האורגאנית״ — ע״ע אורג¬ 
ניזם, עט׳ 222 ; ה ת פ ת ח ו ת, עמ׳ 709 וגו׳; תכליתיות. 
שפע הדיונים והבירורים, המדעיים והפילוסופיים, בבעיית 
הגישה הטלא ולוגי ת לתופעת ה ח׳ לא קידם את 
הכרתנו מעבר למסקנתו של ק נ ט (ע״ע) — שקדם לפיסיו־ 
לוגיה החדישה ולתורות ההתפתחות והתורשה המדעיות: אף 
אם אין הבחינה השכלית (= קאטגוריית הסיבתיות) מצדיקה 
הנחת פעולתם של גורמים תכליתיים במציאות הטבעית — 
לא נוכל להימנע מלהשתמש בקאטגוריית המגמתיות והתה* 
ניתיות בכל תפיסה שיטתית שאנו תופסים את "צורות הטבע 
האורגאני"; אף אם הגישה הטלאולוגית היא סובייקטיווית 
מבחינת מוצאה ותקפותה — י הרי לגבי עולם־הח׳ היא 
מחוייבת־שיפוטנו (ביקורת כוח־השיפוט, §§ 61 — 68 ). 

בעיה מיוחדה לגבי מעמדה של תופעת הח׳ במסגרת 
המציאות הטבעית הכוללת היא משמעות הח׳ מבחינת העק־ 
רון התרמודינאמי השני(ע״ע תרמודינמיקה). תהליך הח׳ — 
הן בהתפתחות האונטוגנטית:' מן הנבט אל האורגאניזם 
המוגמר —, והן בהתפתחות הפילוגנטית: מן היצורים הפרי־ 
מיטיוויים אל המשוכללים —, יש בו משום הגברה והעצמה 
של האירגון והסידור ומשום הליכה בכיוון של הפחתת הס¬ 
תברות המצב; לשון אחרת — משום הקטנת ה א נ ט ר ו־ 
פיה (ע״ע). אמנם, כשנצרף יחד את האורגאניזמים' ואת 
סביבתם, שעמה הם נמצאים ביחסים של מעגלי חילוף חומר 
ואנרגיה, נמצא שמערכת כוללת זו מקיימת את חוק־האנ־ 
טרופיה: האורגאניזם מקטין את האנטרופיה שלו ע״ח 
הגדלת האנטרופיה בסביבה. אולם עצם התמדת קיומם של 
"איים" של "אנטרופיה שלילית" ושל מצבים מועטי־ההס־ 
תברות (הומאוסטזה [ע״ע]) במסגרת המציאות המבעית — 
אומדת "דרשני", והשאלה אם התהוות איים כאלה והתמדתם 
ניתנות להיתפס ללא הנחת גורם מכוון — היא שאלת־ 
היסוד של הביולוגיה העיונית. 

לשתי הגישות השונות לתפיסת הח׳ במעמדם בסביבתם 
הטבעית ניתן ביטוי תמציתי ומרוכז ביותר בניסוחים הקלא¬ 
סיים של הרברט ספנסר (ע״ע) ושל קלוד ברנר (ע״ע): 
״התאמת היחסים הפנימיים ליחסים החיצוניים״ — מזה, 
״יציבות הסביבה הפנימית״ ו״החופש שבח׳״ — מזה (ע״ע 
הסתגלות, עט׳ 926 ). הראשון מבטא את הרעיון היסודי 
של בל התפיסות הנאטוראליסטיות של הח׳, השני מטעים 
את יסוד האוטונומיה שבח׳; משמעות מיוחדת יש 
לעובדה, שהניסוח השני בא דווקא מן החוקר שמגמתו ועיקר 
מיפעלו היו ביעור היסודות הוויטאליסמיים, העל־נאטורא־ 
ליסטיים, מן הביולוגיה. 

מן הניסוחים החדישים השונים, המבטאים נסיונות להג¬ 
דרת הח׳, ראויים לציון: "הקיום הפעיל של מיבנה תקין 
וסגולי" (ג׳. ם. הולדין [ 31 גז 1 ־! 0 ת 0£ 0£ ח 3 ח 46 ת 31 ת 1 6 ו 1 ז 
6 ־ 1111 :>! 1 ז 51 10 )! 00 נן 5 3 תג]) — ניסוח שיותר משהוא מגלה הוא 
מכסה, וכוחו יפה ביותר להומאוסטאט קיברנטי. אותו דבר 
ניתן לומר לגבי הניסוח המפורט יותר: "שורה רצופה של 
גילגולים — הן של המיבנה והן של ההרכב —, שדזלים 
בישות מסויימת מבלי לבטל את זהותה". הגדרה זו מקיפה 
את תופעות ההתפתחות וחילוף־החמרים כאחד ומטעימה 
את האופי הדינאמי של החי, שיותר משהוא עצם הוא תהליך 
רצוף ? אולם ספק הוא, אם יש בה כדי לבטא את ייחודם של 


הח׳. מבחינה זו קרובה יותר לתפיסה האינטואיטיווית של 
תופעת הח' הגדרתם כ״כשרו של בע״ח או צמח לשמור על 
קיומו ולצמוח, שתי הפונקציות שביטולן פירושו — מיתה". 
כאן מובלטת העובדה, שמשמעות הח׳ לגבי הדגשתנו הבלתי־ 
אמצעית נובעת לא מניגודם לדומם אלא מביגודם למוות, 
אע״פ שמבחינה לוגית אין המוות מוגדר אלא מתוך ידיעת 
הח׳. מתוך זיהוי המוות עם מעברו של גוף ממצבו של חי 
למצבו של דומם, נתפס הייחוד שבח׳ כקיום מערך סגולי 
של גורמים פיסיקו־כימיים, שמחזיק מעמד נגד פעולתם של 
הגורמים הללו בעולם שמחוץ לחי, ברוח ההגדרה המפורסמת 
של בישה (ע״ע): "הח׳ הם מה שמחזיק מעמד נגד המוות". 

ז 

י. ל. 

* * 

* 

כל הסתכלות בח׳ — בין אם היא נעשית בדרך התבו¬ 
ננות גרידא ובין אם היא נעשית בשיטות חקר־הטבע — 
מן ההכרח שתצא מתוך קבלת העובדה, שהה׳ בכללותם 
לעולם עומדים לפנינו כסוד, ושאנו עצמנו והסתכלותנו 
הם חלקים של אותו סוד. מכאן ששום תיאור שיטתי אינו 
יכול לטעון, שהוא עשוי להציג תמונה מושלמת של עובדת 
הח׳ז כל חשיבה על הח׳ וכל חקר של אורגאניזמים חיים 
מבקשים לדון בבעיה שלא באה על פתרונה — ומה גם 
שאין אנו מכירים אף את התחלת הח׳, ואין אנו יודעים אלא 
שהח׳ נמשכים ועשויים להצמיח צורות חדשות, כוואריאנטות 
של הקיימות, בעתיד שאינו ידוע. אמנם יש שמביעים בימינו — 
בניסוח קיצוני־כלשהו — את הדעה, שמאחר שהאדם יכול 
להשפיע על התפתחותם של אורגאניזמים חיים ע״י התער¬ 
בות מכוונת, ואף התפתחותה של צורת־החיים שלו עצמו 
נתונה בידו, הרי ניתן לראות את תקופת ההתפתחות הטבעית, 
הקדם־אנושית, כתקופה שכבד הגיעה לקיצה מבחינה עקרו¬ 
נית, לאמיתו של דבר נמצא, שאף היום נתונים טיפוסים 
אורגאניים רבים במלוא תהליך ההתפתחות, ללא התערבות 
מצד האדם; דבר זה חל על צורות־ח׳ עילאיות ונמוכות 
כאחד, החל מחומד־הנגיפים, ומשום כך יש לראות את 
ההנחה, שאפשרות־ההתערבות הנתונה לאדם פירושה — קץ 
להתפתחות הטבע, כמופרזת מעיקרה. 

מתוך גישה זו מן הראוי להימנע מנסיון להציג תפיסה 
מוגמרת של הח׳, בחינת שיטה, ולהשתדל לגשת מצדדים 
שונים לעובדות העומדות להיחקר, ולתאר בכל פעם את 
הנראה לעין מנקודת־מבט מסויימת. 

חומר ודלת. כדי להכיר משהו ממהותם של חח׳, יש 
לחקור אותם בתופעות שבהן הם מתגלים במלואם, ויש 
להיזהר מלכתחילה מהפרזה בהערכת חשיבותם של מצבי־ 
הגבול לגבי הכרתנו זו. לדוגמה — כל המבקש לתפוס את 
הח' מתוך תכונותיהם של חמרי־הנגיפים, או אף מתוך 
סימניהם של החידקים או החד־תאיים, בתקווה להכיר בדרך 
זו את השתלשלות הח׳ ממיבנים ללא רוח־ח׳ — עשוי שלא 
לתפוס בדשת־מושגיו הרבה מתכונותיו המהותיות של החי. 
אם מבקש אני להחליט לגבי תומר דמוי־נגיף, למשל, אם 
הוא חי או דומם — על ברחי אני משתמש בסימני־חי 
שעליהם למדתי מצורות־אידגון עליונות יותר; ורק בעזרת 
אותו קנה־מידה יכול אני לנסות ולקבוע, אם גוף פשוט 
מסויים שייך לתחום הח׳ או אינו שייך אליו. הערה זו אינה 
מכוונת נגד הנסיון לתפוס את מקורו של מושג הח׳ באורח 
מדעי. לכתחילה הבעיה היא — מתוך מה אנו למדים את 



367 


חיים 


368 


הקביעה הראשונה של הה/ אותה אוריינטאציה ראשונה אני 
משיג מצד אחד — ע״י שאני מעמיד במרכז התבוננותי את 
מה שהוא חי ללא ספק, את מה שניתן להכיר בוודאות כצמח 
או כבע״ח, ובזניקר — ע״י שאיני מבטל מלכתחילה את 
עובדת־היסוד של תודעתנו אנו כסימן מובהק של הה׳, ומכל 
מקום איני מזלזל בה. 

ע״י כך נקבע התחום שבו נעשה כל חקר בדבר הח׳: 
לעולם יש בו שני קטבים — החמרי והרוחני, וכל חקר צריך 
שיכוון את קביעותיו ע״פ אותם שני הקטבים. 

אמנם יבול אני לחפש את הדרך להכרות בדבר הח׳ 
כשאני יוצא מן הוזמרי, ע״י שאני לומד להכיר את הסוג 
המיוחד של החמרים וצירופיהם, המצויים באורגאניזם החי — 
ובו בלבד. אולם אם אני הולד בדרך זו, עלי לזכור, שמערכת־ 
ההתייחסות שלנו — החומר ללא רוח־חיים — אינה בחינה 
דבר שהוא מוכר עד הסוף ונחקר חקר מדעי במלואו, ומשום כך 
אין אנו יכולים להתחשב בחומר זה כב״יסוד" של הה/ שיהא 
מוכר בבירור. גילוים המתמיד של חלקיקי־יסוד חדשים בחקר 
החומר ע״י הפיסיקן וכל החידתיות של החומר והאנרגיה 
מבהירים לגו בבירור, שהגסיון להסביר את הוד, שהוא 
יוצא מן החומר, אין בו מלכתחילה כדי לספק לנו ידיעות 
מדעיות מלאות. 

והוא הדין בנסיון היוצא מן הקוטב הרוחני. אנו מוצאים, 
שחשיבתנו וחווייתנו אוטונומיות יחסית, בלתי-תלויות יחסית 
בגופני ואעפ״ב הן קשורות קשר הדוק במרכיביהם החמריים 
של הזד. אותו הקשר — הבעיה הקדומה של הגוף והנפש — 
אינו פוסק מלהיות חידה. גילויו היא אחת ממשימותיו של חקר 
הח/ ואין אדם יכול לומר, אם עומדים אנו כאן בפני סוד 
שאין לו פתרון. דרך־הבעה כגון זו המדברת על סובסטראט 
של חשיבה, נובעת מדימוי מטושטש בדבר הווייתנו ובדבר 
הכוליות התמוהה של חומר ורוח. כל המדבר על מערכת- 
החושים, למשל, או על גריות, מדבר על מרכיביו של חוג־ 
עובדות עצום, שאותו ניתן לכנות בשם "ההתייתסות־לעולם" 
(ר׳ להלן, עמ ׳ 380/1 ).קביעות לגבי אותה ההתייחסות־לעולם 
נעשות קשות ומפוקפקות במידה שנושאן מרוחק ממערכת- 
האירגון של האורגאניזם האנושי. הגרים על ההתייחסות־ 
לעולם של צורות-זד המרוחקות ריחוק רב מדרגת אירגוננו 
הביולוגי שלנו, נעשים — כשהמדובר בצמחים או בבע״ח 
ירודים — דלי־תוכן עד כדי כך, שהחוקר יכול להתעלם 
מהם לגבי רבות ממגמותיו. אעפ״כ עלינו לדרוש, שכל הגד 
כללי בדבר צורה מצורות הח׳ צריך להתחשב בעובדת 
ההתייחסות־לעולם כבעובדת־יסוד. צריך להיות ברור, שבשעת 
השימוש בשיטות פיסיקאליות־כימיות — שלעתים קרובות 
הן מתעלמות, ובצדק׳ מאותו הצד — נמצא חלק חשוב של 
תופעות הח׳ מיטשטש ומוזנח, 

יש לדון בצד זה של חקר־הח׳ מלכתחילה, מאחר שתחימת 
תחום נבדל לגמרי לפסיכולוגיה אין לה הצדקה מצד עצמה, 
וערבה הוא פראגמאשי בלבד. אין לנתק את הפסיכולוגיה 
מכלל ביולוגיה מקפת. ההימנעות מן המונח "פסיכולוגיה־ 
של־בעה״וד והעמדת חקר ההתייחסות־לעולם על חקר־הטבע 
במובנם של שאר מדעי־הטבע — אינה אלא תחבולה של 
הסוואה: כל עיסוק בצורה מצודות הה׳ כולל בעל־כרחו 
גם את חקר ההתייחסות-לעולם; מונחים כגון "אתולוגיה׳/ 
"חקר־ההתנהגות" וכד׳ איו בהם כדי להעלים את העובדה, 
שהם כוללים גם את הנושא של פסיכולוגיית בע״ח, ומאחר 


שחקר חיי האדם ובעה״ח כאחד מביא אותנו לאותן ההת־ 
ייחסויות־לעולם, שהן ףלות גם מעבר לתודעה — הרי 
השקפה כזאת מביאה להנחת תופעות דומות אף בחיי־צמחים. 

מציאותם של שני קטבי הסתכלות — החמרי והרוחני — 
מעמידה לנגד עינינו את מרחב־תחומו של כל חקר הח׳ ואת 
הקשיים הכרוכים בו׳ שהרי בתחום החומר השיגה מלאכת 
המדידה והטיפול המאתמאטי, כימותן של התופעות, את 
השגיח הגדולים, בעוד שבצד הרוחני אנו נכנסים לעולם, 
שבו לא ניתן להרוויח הרבה מאותם הגדלים המדידים — אף 
אם אין אנו מזלזלים כל עיקר במדידה ובספירה כאמצעים 
לקביעות סטאטיסטיות: זהו עולם, שבו חדלים הסדרים 
המרחביים־הזמניים המקובלים, שבו העבר והעתיד נוכחים 
בתוך החוויה, שבו ניתן לחיות בחלום חוויות־זמן שהן שונות 
לגמרי מאותן שבחיי יום־יום בהקיץ. לא בכדי כבר ציין 
הרקליטוס, שבתודעתנו אנו חיים בקוסמוס משותף עם 
יצורים אחרים, בעוד שבחלום אנו חוזרים לעולם פרטי מסוג 
אחר. אין אנו רשאים להוציא את אורח־החוויה התמוה הזה — 
שהוא מצוי ללא ספק אף בבעה״ח העילאיים — מכלל השי¬ 
קולים הביולוגיים; ואעפ״כ חייב כל אחד להודות, שאין 
לדוקרו במלואו באמצעי העבודה הפיסיקאלית־הכימית. 

שילובו של חילוף־החמרים. מסתבר היה, שעם 
פיתוחו של המחקר הפיסיקאלי־הכימי עשויות היו האפ¬ 
שרויות, הטמונות בכיוון מחקרי זה, להשפיע על החוקרים 
השפעה חיובית ביותר. ואמנם הפך החקר החמרי של הח' 
בעיני כמה מן החוקרים לסחם־ביולוגיה ממש, שממנה יש 
לנתק לחלוטין את תחומה של הפסיכולוגיה בתחום שאינו 
שייך לחקר־הטבע. להלן(עמ׳ 380/1 ) יתברר. שמצב זה נשתנה 
בינתיים מעיקרו. 

מנקודת־ראות הףמרי, על־כרחנו נראתה תופעה כחלוף- 
החמרים (ע״ע) כסימן מובהק ביותר של הוד. שהרי כל 
האורגאניזמים החיים, ללא יוצא־מן־הכלל, מצטיינים מצורות 
הדומם במה שהם קולטים — ע״י התייחסות פעילה לסבי¬ 
בתם — חמרים, מפרקים אותם בקרבם בעזרת צירופי־חמרים 
מיוחדים (אנזימים, פרמנטים [ע״ע]) למיבנים פשוטים יותר, 
וחוזרים ומנצלים את אלה האחרונים לבניית צירופי־חמרים 
מותאמים לצרכיהם. בצידו של אותו תהליך ה״הטמעה" 
מצויה הפרשת חמרים, הן אותם שנוצרים ע״י הפירוק 
הנ״ל — כגון חומצה פחמנית, מים —, והן אותם שנוצרים 
בדרך סינתזוח מכוונות לצרכי הפרשה דווקא — כגון שתנה, 
חומצת־שתן וכיו״ב; שכן אלה האחרונים אינם— כפי שמצי¬ 
גים אותם לעיתים בדרך פישוט — בחינת "סיגים", פסולת 
של חילוף־החמרים, אלא תוצאות של תהליכי־בניה מסובכים, 
שבעזרתם האורגאניזם משחרר עצמו מחמדים מסויימים. 

חילוף־חמרים כזה מותנה במערכת אוטונומית־יחסית, 
המופיעה בסביבתה ככללות פועלת, שעשויה לבקש חמרים 
מסויימים מבין המוגשים לה! לשון אחרת — שהיא בעלת 
התייחסות-לעולם. לעתים קרובות מאד ציינו אותה תכונת־ 
היסוד של האורגאניזם החי במונח הכולל "גריות" מתוך 
ראיה מעמיקה יותר יש לראות בגריות חלק של מכלול- 
תופעות נרחב הרבה יותר, שהוא־הוא התייחסות־לעולם — 
ובסופו של דבר "ה פנימיות" של החי. אולם יש להעדיף 
את מושג ההתייחסות־לעולם ממושג הפנימיות, משום שהוא 
מניח את האפשרות של גישה אובייקטיווית. באותה גישה 
משתתפים פיסיולוגיית החושים והעצבים, וכן חקר כל איברי־ 



369 


חיים 


370 


הביצוע — השרירים, הבלוטות וכיו״ב! אך מלבד זה כולל 
מושג ההתייחסות-לעולם — שהוא רחב יותר — אף את 
קיומו של התחום הנסתר של החליה (ע״ע), — גם במקרים, 
שבהם אותה חוויה מעורבת במציאותו של החי רק כ״משהו" 
שאותו לא ניתן לאפיין אפיון נוסף. המונח המוצע מניח 
אפשרות של עולם פנימי עשיר פחות או יותר. שבונה בשביל 
חוויית כל בע״ח סביבה מיוחדת לו. 

חילוף־החמרים הכרחי כתיפקוד לקיומה של מערכת 
אוטונומית-יחסית. אך מצד שני מותנה הוא מצדו במציאותם 
של ח/ שהרי אינו מתאפשר אלא ע״י מציאות קבוצות־חמרים 
מיוחדות ומסויימות, שהן מצריכות אספקת הומר, מאחר שהן 
מתרבות ע״י "שיכפול עצמי" או עשויות לבנות את בבואתן 
ע״י פעולה על חמרי־הסביבה. בכך נמצאנו נתונים במעגל 
סגור — הח׳ כתנאי לחילוף־החמרים וחילוף־החמרים כתנאי 
לח׳ — ומכאן אנו מגיעים למושג ה ה ו מ א ו ם ט ז ה (ע״ע). 
דבר זה משמש הנחת־יסוד לכל העמדת־בעיה מדעית בדבר 
הח/ יכול אני לקבוע באורח שרירותי נקודה בתוך המעגל 
הזה כנקודת־סוצא, ולחקור החל ממנה סידרות־אירועים סי¬ 
בתיות. אך חייב אני לקבוע שוב ושוב — מתוך הסתכלות 
במעגל כולו שאותן התוצאות משולבות במערכת קבועה 
מראש, שהיא בכללותה נמצאת מחוץ לכל חקר סיבתי. 

לפיכך יש לראות כטעות לוגית — בחינת מערכה על 
הדרוש — את הנוהג הרווח לעתים קרובות מאד בספרי 
ביולוגיה כללית: לציין את חילוף־החמרים בדרך פישוט 
כתהליך־היסוד של הח/ בסידור סימני־הח , שאנו מעמידים, 
עלינו להימנע מלייחס לאותו תהליך עדיפות ראשונה. מאחר 
שהוא עצמו כבר מותנה בקיומה של המערכת החיה. את 
בעיית ההיירארכיה של סימני״הח׳ אין לפתור בדרך זו, שכן, 
למשל, אף תבנית ספציפית יכולה להיחשב לסימן כללי 
לח׳ — לא פחות מתהליכים כימיים ספציפיים. אלא שרשאי 
אני לראות בחילוף-החמרים סימן־הכר לח/ שהוא מובהק 
ביותר ופתוח לתחום נרחב של המדע. העובדה, שפעולות 
של חילוף־חמרים. הספקם של אנזימים וכל הכרוך בהם, 
ניתן לחקרם בשיטות פיסיקאליות־כימיות, ובמקרים רבים 
הם הדברים היחידים שלגביהם ניתן לקבוע קביעות ודאיות — 
עובדה זו היא־היא שזיכתה את חילוף־החמרים בחשיבותו 
היתרה לגבי חקר הטבע החי. אעפ״כ יש לשלול ממנו את 
מעמד העדיפות המוחלטת, משום שבל בעיית ההיירארכיה 
של סימני־הח׳ מורכבת היא הרבה יותר. 

שלבי החי. הח׳ נראים לנו, ללא יוצא־מן־הכלל, בתכונה 
של מיבנים מוגדרים מבחינת צורתם, שבתורת פרטים יש 
להם תבנית ספציפית, כשאותה התבנית עשויה לכלול כמה 
צורות. כפי שנראה להלן(עמ׳ 371 ) מסוכן הוא לכנות עובדה 
כללית זו בשם אינדיווידואליות. משום כך מוטב לדבר על 
ישויות פרטיות ולהתעלם לפי שעה מבעיית החליקות. 

אותן הישויות הפרטיות אנו מוצאים בשני שלבים 
שונים של צורות, שההבדל ביניהם בולט. מצד אחד הן 
מופיעות כמיבנים. שנראים, לכאורה, פשוטים ושפרטי תבניתם 
שרויים בתחום המאקרוממ׳קולות, ובעיקרם אף מעבר לתחום 
הראיה המיקדוסקופית; אלה הם היצורים, המכונים כרגיל 
בשם ״חד־תאיים״ — ונכון יותר לכנותם בשם "לא־מחולקים 
לתאים". מצד שני אנו מוצאים את הח׳ אף בישויות פרטיות. 
שהן בעלות מיבנה מורכב יותר, ושתבניתן מחולקת בבירור 
למכשירים או איברים — היצורים "הרב־תאיים" או "המחו¬ 


לקים לתאים". מאחר שהח' הוכרו מקדמת דנא בתחום אותו 
השלב המכשירי, ואילו צורת־הת׳ האחרת לא הבחינו בה 
אלא בזמן מאוחר, נמצאו מרחיבים שלא כדין את הדימויים 
הכרובים במיבנים המכשיריים על שלב־הצורות הפשוט יותר. 
אף אם לא ניתן — ואף לא רצוי — להפריד בין שני 
השלבים הפרדה גמורה, הרי יש בתיאור ההבדלים ביניהם 
כדי ללמדנו הרבה! ומה גם שצורות־הח׳ של הישויות 
הפרטיות אף בשלב המכשירי לעולם מקורן בצורות־ההתחלה 
של השלב המאקרומולקולארי הפשוט, וכל קיומם של הח׳, 
כל׳ כל תהליך הרביה, נתון בסופו של דבר בידי אותו 
שלב־הצורות הראשון. 

( 1 ) השלב המאקרומולקולארי. לכאורה זהו 
שלב־הח׳ הפשוט ביותר, אולם לכשתתבתן — אין פשטותו 
אלא מדומה. לעיני החוקרים, שהשתמשו תחילה בשיטות 
אופטיות. נראה חומר-הח׳ כ״ריק" לחלוטין או כמעט, ומשום 
כך נחשב הוא כפשוט. לאמיתו של דבר חומר זה הוא תחומם 
של מיבנים מולקולאריים, שאותם קירב היום המיקרוסקופ 
האלקטרוני לטווח־הראיה. והוא הולך ונחקר היום במידה איג־ 
טנסיווית בשיטות עקיפות של פיסיקה וכימיה. זמן־מה סיפקה 
ביחוד הכימיה הקולואידית את הדגמים העשויים לכוון את 
דימויינו לתחום הח׳ הסמויים! היום מציגה לנו בעיקר 
הכימיה המאקרומולקולארית את התמונות, שבעזרתן נוכל 
להמחיש לעצמנו את מיבנה הפרוטופלאסמה (ע״ע ביולוגיה 
מולקולרית [כרך־מילואים])! חקר מיבניהן של חומצות נו־ 
קלאיות, שנתקדם ביחוד בשנים האחרונות. יש בו משום 
עדות בדורה ליעילותן של השיטות הללו, אותו שלב־הח׳ 
המאקרומולקולארי מצטיין במה שדרכי הפעולה, שנראות 
לנו בחיי יום-יום של חושינו כמובנות מאליהו לגבי משמעות 
האורגאניזם, קלושות או אף חסרות בו לגמרי. הכללים שהם 
אפייניים לכלי־המנוף, וכוחם יפה לגבי מנגנון התנועה של 
גופנו — המכאניקה של משאבת הלחץ והיניקה, שהיא פעולת 
הלב, או של תנועת המעיים, מערכות הקרינות הפיסיקאליות, 
שמאפשרות את יצירת התמונות על רשתית־העין — כל 
אותם הספקי־הח׳ המכשיריים חסרים באיזור הפרוטופלאסמה, 
ועמן חסרות אף כל אפשרויות ההבנה, שנסיונות יום-יום 
מספקים לנו. חקר חומר-הח׳ מעמיד אותנו בפני דרכי-פעולה 
שונות לגמרי, שיסודן ביחסים בין מולקולות ואטומים, והן 
כרוכות בערבויות כימיות, בהשפעות של שדות מאגנטיים 
וכר. מכאן' נעשה מובן, שהחקר הפיסיולוגי של תיפקודי־הח' 
החשובים ביותר מצריך היום הסבר כפול. הראשון הוא לגבי 
המכשירים, שניתן לחוש אותם בחושים — כגון איברי 
השרירים דמויי־המנוף, טכניקת הנשימה, תנועות הנוזלים 
והגאזים בגוף, הטיפול בפסות המזון וכר! ואילו תהליך שני 
מביא לידי ניתוח ההשפעות, שמונחות בסופו של דבר 
ביסודם של אותם הספקי המכשירים. אנו מבקשים עתה 
להכיר את החוקים המאקרומולקולאריים של התכווצות השרי¬ 
רים, את האירועים המולקולאריים בפעולות האנזימים, המחו¬ 
ללים את הטמעתם של ףמרי־מזון, את שיחרורם וקישורם 
של החמצן ודו־תחמוצת הפחמן. אנו מבקשים להכיר את 
שרשרות האנזימים, המכוונים את בנייתם של חמרים כגון 
השתנה וחומצת־השתן. במחקר זה אנו נכנסים לתחום, שהוא 
שונה לחלוטין משלב האיברים, כפי שאנו חשים אותו 
בחושינו ממש. 

בשלב המאקרומולקולארי חלה אף אותה תוסעת־היסוד 



371 


חיים 


372 


של הח/ שכבר כינינו אותר. (ר׳ לעיל, עמ ׳ 369 ) בשם 
"השיכפול העצמי", ואף זו נעשית לסי חוקים, שהם שונים 
לגמרי מאותם שאנו מכירים בעולם־האיברים המאקרוסקופי. 
באותו תחום חלה גם תופעת המוטציות (ע״ע) — התמורות 
התורשתיות ביסודות מיבניים, שמועברות מדור לדור בתהליך 
הרביה. לא כאן המקום לטפל בשאלה הקשה, אם המוטאציות, 
שניתן לצפותן היום, מספיקות להסברת תהליך ההתפי 
תחות — כדעת ביולוגים רבים, או אם מצויות בסובסטראט 
התורשה גם תמורות נוספות, שעדיין לא נחקרו (ע״ע התפת¬ 
חות, עמ׳ 727 — 730 ). לפי שעה נסתפק בקביעה, שאף עובדה 
רבת-חשיבות כמו עובדת התמורות התמידיות במיבנים תו¬ 
רשתיים שכבר הוכרו נכנסת לכלל האירועים המאקרומו־ 
לקולאריים. 

כושר השיכפול העצמי, כל' היצירה־מחדש של יסודות 
מיבניים של חומד־הח/ מביא לידי החרבות מתמדת של 
חומר חי, שכנגדו עומדת הריסה מתמדת של פרוטופלאסמה 
ע״י גורמים שונים — ביניהם התלות ההדדית בין האור* 
גאניזמים בתהליך התזונה. אף הקטנים שביצורים החיים 
המוכרים לנו הם בעלי צורה אפיינית, ולעולם אינם עוברים 
עם שיכפול יסודותיהם על גודל ספציפי. לעומת זה מתחלקות 
אותן התבניות, כשמצד אחד מתחלקים מיבניהם היסודיים, 
ומצד שני — עשוי אף המיבגה הכולל להתחלק בכל פעם 
לשתי ישויות. משום כך אין הצדקה לכנות תבניות כאלה, 
שמתחלקות בהתמדה, כאינדיווידואים, אע״פ שדבר זה נעשה 
לעתים קרובות. בעצם עדיין אין בנמצא באותו השלב 
המאקרומולקולארי אינדיווידואים אמיתיים — כאותם שנכיר 
להלן —, אלא רק התחלקות מתמדת לאחר השגת גודל גבולי. 
בהתאם לכך אף אין בנמצא כאן מוות אמיתי! לעולם אין אנו 
רואים יצורים כאלה מתים• אלא מתרבים שוב ושוב: אין 
הם נהרסים אלא ע״י כוחות־הרס זרים, שפועלים מחוץ 
לישותם העצמית, ע״י הרם מקרי, אך בעיקר ע״י שהם 
משמשים מזון לאורגאניזמים אחרים. האינדיווידואום האמיתי, 
וכן המוות, הם סימנים של שלב-ח׳ גבוה יותר, שכונה לעיל 
כ״מכשירי", ואליו גם מכוונת לשון הבריות, שלכתחילה עיצבה 
את מושגיה על-פיו. מבחינה אינטואיטיווית, אין אנו תו¬ 
פסים את משמעותו של התואר "חי" לגבי יצור מסויים, אם 
אין כנגדו שלילתו הטבעית "מת" (והשר הגדרתו של בישה 
[ר' לעיל, ענד 366 ]). 

( 2 ) השלב ה מ כשירי. השלב המאקרומולקולארי 
הזה לא ניתן להפרידו מן השלב המכשירי הפרדה גמורה. 
כבר בטווח־הראיה של המיקרוסקופ האלקטרוני ובסדרי- 
הגדלים שעדיין ניתן לתפסם באמצעות המיקרוסק 1 פ־של-אור 
בונות המערכות המאקרומולקולאריות מיבגים (תוך-תאיים), 
שהם מסוג מפותח יותר וכבר לובשים אופי של איברים, כשם 
שאנו רגילים להם בצורות־הח׳ של יום־יום. כדי להבדיל 
את המיבגים האלה מן האיברים ממש, יש שכינו אותם 
בשם "אברונים" ( 113 שת 83 ־ 01 ). עמם נימנים המיטוכונדריונים 
והריבוסומים, הממלאים תפקידים מכריעים בחילוף־החמרים 
של הפרוט 1 פלאסמה, וכן נושאי הכלורופיל — הכלורופלאס־ 
טים, ואף כמה מיבנים של סיבונים וואקואולות בעולם בעה״ח 
והצמחים החד־תאיים. 

החשוב שבאותם המיבנים הקדומים דמויי־האיברים הוא 
בוודאי המיבנה של גרעין־התא, שבאמצעותו ניתנת למרכיב 
חשוב ביותר של החמרים התורשתיים צורה, שהיא מותאמת 


ביותר לרביה. גרעין־התא הוא מיבנה שמבטיח — ע״י 
הכוחות המיוחדים של השלב המאקרומולקולארי — חלוקה 
גמורה ושווה של חומר־התורשה השקוע בכרומוסומים. חלקים 
של אותו גרעין־התא, שבונים כרומוסומים, מצויים כבר 
בשלבי הפרוטופלאסמה שעדיין חסרים מיבני־גרעינים, אלא 
שבחמרי־נגיפים ובחידקים הם מפוזרים בתוך הפלאסמה 
כולה. עם היווצרותו של גרעין־התא מתהווה אותו השלב 
שאותו אנו מכנים בשם ״תא״ — תחום של פרוטופלאסמה, 
שנמצא בו גרעין. זמן־מה ביקשו לראות באותם התאים את 
יסודות הח׳ עצמם, אולם חקר הפלאסמה בימינו גילה בבירור, 
שכבר התחום שמתחת למיבנה־התא ניתן לראותו כנושא 
של פונקציות, שהן בעינינו תכונות־היסוד של הח׳. האירגון 
התאי אינו אלא שלב מפותח יותר של המציאות האורגאנית. 
הדיוק, שבו מסוגל מנגנון התחלקות־הגרעין להרבות ולחלק 
את החמרים התורשתיים, ניתן לראות בו תנאי חשוב במיוחד 
של התפתחות העולם האורגאני. חשיבותו של אירגון התא 
בסדר שלבי־הח׳ מן המפורסמות היא. אעפ״כ יש לדחות 
את ראיית החד־תאיים הפשוטים כשלבי-הח׳ הראשונים, 
ומשום כך — היסודיים: מסתבר, ש״שלבי-הח׳ היסודיים" הם 
תבניות שלמטה מתחום התאים. אף בצורות־ח׳ מפותחות 
יותר מצויים הרבה מיבנים חסרי מערך תאי טיפוסי — בין 
אם מחולק בהם מספר ניכר של גרעינים בתוך גוש של 
פלאסמה שאינו מוגדר ע״י גבולות של תאים, ובין אם מצויים 
בהם איברים מורכבים, שמיבנה־תאיהם אינו ברור (כגון 
נושאי-הזרע של הדיונונים [ע״ע, עמ' 408 ]). 

תכונתו המיוחדת של מיבנה הצמחים, שבהם התא עטוף 
דופן, נתנה תוקף מיוחד לרעיון של יחידות־ח׳ נפרדות. לא 
מקרה הוא, שמונח התא מציין מערך־ח׳ זה דווקא — שכן 
הוא שימש מעיקרו כינוי לאותה המחיצה, שנראתה בבירור 
מיוחד בעבודות המיקרוסקופלת הראשונות (וע״ע תא). 

השלב המכשירי מעורר במיוחד אף את שאלת היווצרותן 
של צורוודהח׳, של חלוקתן למיבנים מסדר נמוך יותר, 
שנראים בישויות מפותחות יותר כאיברים, מכשירים, יסודות־ 
בניין וכיר׳ב. עובדת אותה החלוקה משמשת נושא הן למור־ 
פולוגיה והן לפיסיולוגיה. עם אותן היחידות נימנה אף מיבנה 
התאים, ודווקא הלה אומר ןרשני, רבים תופסים את התא 
כיחידה של חיי הצמחים ובעה״ח העילאיים, ואת האורגאניזם 
הרב־תאי — כאיגוד, שאותו אף מכנים לעתים קרובות בשם 
מדינח-תאים. תפיסה זו רווחת מאד בימינו — אולם לא בשל 
אימותה הוודאי, אלא משום שהיא מובנת ביותר, שהרי היא 
מעלה את הדימוי המוכר לכל של חברת בני־האדם, שבה 
מתאגדים פרטים אוטונומיים־יחסית לשם הספק כולל, אותה 
תפיסה נתמכת גם ע״י השקפה נוספת, בעלת אופי היסטורי, 
שרואה את התהוותו של אירגון עליון יותר כהתפתחות 
מתאים בודדים חפשיים לאיגודים מושבתיים רופפים, ומאלה 
בהדרגה — לאורגאניזמים עילאיים* החלוקה לאיברים בעלי 
מיבנה תאי נקראת כאן "חלוקת-עבודה". 

כנגד אותו הסבר נמצא הסבר שונה לגמרי, שמסתמך 
בעיקר על תצפית התהליכים האונטוגנטיים ועל מימצאי־ 
הניסויים המרובים (ע״ע התפתחות, עמ׳ 705 — 717 ). 
הסבר זה יוצא מתוך העובדה, שתא-הביצה יש בו הכנה 
לאונטוגנזה מורכבת- להתפתחות מבחינת התבנית וההספק. 
ומשום כך אין להשוותו לתא פשוט אלא מן הטעם הפור¬ 
מאלי בלבד — שאף הוא אין בו אלא מנגנון־גרעין אחד. 


373 


חיים 


374 


בתנאים מסויימים עשויה הפרוטופלאסמה שלו לחיות מחו¬ 
לקת לתחומי-נבטים יוצרי־איברים עוד קודם התחלקויות־ 
התאים הראשונות, כשם שאנו רואים זאת בצורות בעלות 
"דטרמינאציה מוקדמת". הדבר המאפיין את ההתפתחות 
הראשונה הוא בעיקר — התרבותם של מנגנוני גרעין, כל׳ 
של איבר הפרוטופלאסמה, שעליו מוטלת חלוקתם של גורמי- 
התורשה. חלוקתם של תחומי הנבטים לחלקים קטנים יותר 
נמשכת בשעת התחלקויות התאים; במידה מרובה שני 
התהליכים הם בלתי־תלויים זה בזה. בשום מקום אין אנו 
נתקלים באונטוגנזה בתופעה, העשויה לשמש יסוד למדינה- 
של־תאים — התאגדותם של תאים בודדים לאיגוד (המקרה 
המיוחד של קבוצה מסויימת של פטריות־ריר — 513165 בז 0 .^, 
שבה אמנם חלה התאגדות כזאת, יש לראותו כסטיה גמורה 
מכל הידוע לנו — בחינת היוצא־מן־הכלל הבא ללמד 
על הכלל). 

מה שאנו רואים באונטוגנזה בפועל — היא חלוקתה של 
הפרוטופלאסמה — ללא זיקה להתהוות התאים —, שמעמידה 
בפני פיסיולוגיית־ההתפתחות בעירת־מחקר קשות מאד. אין 
כאן התאגדות של יחידות נמוכות לשם הספק גבוה יותר, 
אלא חלוקתה של צורת־ח׳ בנויה מעיקרה ככוליות אחידה, 
חלוקה שמגיעה בסופו של דבר לתחום היווצרות איברים 
נראים לעין (על המשמעות העמוקה של תהליך מיוחד זה 
הצביע כבר ב 1907 מרטין הידנהין [ע״ע הידנהין, ר., עמ׳ 
74 ], שכינה אותו בשם דיאכורזה). 

האורגאניזם העילאי מופיע לפנינו בכל שלב של התפת¬ 
חותו ככוליות בנויה מראש! אך עלינו להיזהר מלתפום את 
הכוליות הזאת כמעין גורם מיוחד. לביולוגים ולפילוסופי- 
הטבע הכוליות אינה פתרון לבעייתם, אלא עובדה תמוהה 
שנמצאת להם (וע״ע דריש, ה.). משימת הביולוגיה היא 
לחקרה בפרטיה חקר מפורט. גישה זו טמון בה אף הגרעין 
המהותי והפורה של כמה מתורות הכוליות או ההוליזם 
(ע״ע). לאור התפיסה הכולית הזאת נראה רעיון "מדינת- 
התאים" כפישוט-יתר, שמתעלם מעובדות מהותיות לטובת 
פירוש קל להבנה. התפיסה הרואה באורגאניזם כוליות, שקו¬ 
בעת את חלוקתה בעצמה׳ מביאה לוויתור על דימוי מדינת- 
התאים, המקובל מאד. אע״פ שוויתור כזה עשוי להיות קשה, 
יש להדגיש, שרעיון הכוליות רומז רמז ישיר לבעיה האמי¬ 
תית, שעדיין לא באה על פתרונה — בעיית פירוש האור¬ 
גניזם (ע״ע). 

עובדת החלוקה לאיברים הביאה לידי פירוש חשוב נוסף 
שניתן לח/ לנסיון לתפוס את האיברים כנושאי-תפקידים, 
ואת האורגאניזם — כמערכת של נושאי-תפקידים כאלה. 
אמיתותו של פירוש זה נראית לעין. קיומם של הח׳ מותנה 
בהספקים הקשורים ביניהם קשר פנימי (התייחסות לסביבה, 
תנועה, קבלת חמרים וחילוף-חמרים, הפרשת תמרים, חלוקת 
המזון, וכן מותו של הפרט, וכפיצוי הכרחי לזה האחרון — 
רביה והתפתחות). תיאורם של אותם הסדרים תיפקודיים 
מהווה השג מרכזי של חקר המורפולוגיה, הפיסיולוגיה 
ותולדות־ההתפתחות כאחד. אף האקולוגיה (ע״ע) — הזוכה 
בזמן האחרון לפיתוח מיוחד — וחקר ההתנהגות מכוונים 
בעיקר לקביעת קשרים תיפקודיים כאלה. אותה התפיסה 
: תחזקת ע״י ההוכחה, שמערכת החושים מספקת לטיפוסי 
;אורגאניזמים השונים גישות מסויימות ומוגדרות לסקטורים 
של הסביבה — שהן שונות לפי האורגאניזמים השונים —, 


ושגישות אלה מובטחות לעתים קרובות במידה יתירה של 
יעילות ע״י מיבנים תורשתיים. כך הגיע י. י, פון איפסקיל 
(ע״ע) בשעתו לתורת "חוגי־הפונקציות" שלו, המבליטה 
במיוחד את הקשר בין האורגאניזם והסביבה: בדרך זו נמצא 
האורגאניזם "משולב" בסקטור של העולם, שיש לו גישה 
אליו. השגו החיובי של אותו הפירוש התיפקודי ידוע לרבים; 
פחות ידועה הסכנה הכרוכה בו, והיא בעיקר — צימצומה 
של תמונת האורגאניזם לאותם הדברים׳ שהפירוש הפונקציו¬ 
נאלי עשוי לתפסם באורח שכלי. אמנם, מצד אחד יש לאיב¬ 
רים אותה משמעות תיפקודית, ובהתאם לכך מיבנם יעיל 
פחות או יותר. אך כל המצטמצם בנקודת־מבט זו, עשוי 
לשכוח, שהאיבר הבודד מיוחדות לו תכונות, שהן מעבר 
ליעילות־גרידא (ר׳ להלן, עמ ׳ 381 ). את הטיפול באותן 
תכונות מניחים למורפולוגיה ומזניחים אותן בנסיונות של 
פירושים, שיוצאים מתוך יעילותם של בעה״ח ומבקשים 
להסביר אותה. הפירוש התיפקודי מביא שוב ושוב לראיית 
מיבני־איברים מסויימים כ״עוברים את המטרה"(היפרטליים), 
או לכינוים בשם הכולל "דברי־מותרות" (נ 1 :>ז 16 זב 1 >ע 11 צג(;). 
אולם מחובתנו לשלב גם את התופעה הזאת במובן חיובי 
בתפיסתנו את הח/ אלא שתחילה עלינו לפנות לבעיית 
מוצא־הח/ 

ב ע י י ת מ ו צ א - ה ח׳. כל חשיבה על מוצאה של תופעה 
מסויימת מתחילה בתחום הדמיון. אף המושגים, שפיתחה 
תרבות־המערב על מוצא־הח/ נשארו עד הזמן האחרון ספו¬ 
גים אותה דרך־החשיבה הראשונית. שבה מתגלים החשיבה 
בתמונות וקישורם ההגיוני של הרעיונות בצירופים, שמת¬ 
חדשים ומשתנים מדי פעם בפעם. 

בעוד שהתהוותן של צורות מובהקות של צמחים ובע״ח 
יוחסו לכוח יוצר אדיר, נראתה התהוותן של צורות־ח׳ נמו¬ 
כות יותר בעיני אנשים ללא־ספור — עד המאות האחרו¬ 
נות — כמעשה־ידי כוחות מאגיים בקרבנו ומסביבנו. בצידה 
של הידיעה על נביטת הזרע הלכו תמיד ההירהורים על 
סוד יצירת הח׳ בסביבה נוזלית, בריר ובבוץ. אף למי־הים 
ייחסה החשיבה האלכימית עד המאה ה 18 "כוח ספרמאטי" 
(= מזריע, מוליד). 

הפידצה באותם הדימויים המקובלים נתהוותה עם המצאת 
המיקרוסקופ. ע״י כך נתגלה לעין עולם של צורות, שהיה 
כולו נסתר עד אז, וצעד אחרי צעד חדרה ההכרה, שזרעי 
הצמחים, שאותם הכיר האדם מאז ומעולם, מקבילים להם 
נבטי בעה״ח, שהיו קטנים ושמהם התפתחו הצורות המבוג¬ 
רות יותר. לבסוף נתגבשו הרעיונות הללו במאה ה 19 לווד¬ 
אות, שכל ח׳ מקורם בנבט. 

אך עדיין היה העולם בעיני חוקרי־הטבע וההוגים מלא פעו¬ 
לות מאגיות ונסתרות. לפי דעתם היו איזורים שאווירם מזיק 
לבריאות — שטחי ה״מלריה״; והיו ״חבלים הרי-קדחת״ — 
שאף באלה יוחסו המחלות להשפעת האוויר. הדימויים על 
"מיאזמים" מסתוריים, על "פלואידום" בלתי־נודע שמעורר 
מיני מיחושים, היו נפוצים לרוב; נוסף על כך עדיין נשאלה 
השאלה בתחום המחקר, אם לא יכלו אף בעה״ח הזעירים, 
הנראים במיקרוסקופ, להיווצר בדרך יצירת־בראשית ממיני 
חמרים ללא רוח־ח/ רק מחקריו המדוייקים של ל. פסטר 
(ע״ע) הוכיחו סופית בדרך נסיונית, שאף צורות־הח׳ הזעי¬ 
רות ביותר, החידקים, אינן יכולות להיווצר אלא ע״י בני- 
מינן, כל׳ שוב מתוך נבטים. ע״י כך סולקה לפחות "יצירת־ 



375 


חיים 


376 


ראשית" מתחום התצפית המדעית, ורק מחוצה לו עדיין 
נתקיימו הדימויים הקדומים (ע״ע אביוגנזה; וע״ע ביולוגיה. 
עמ׳ 337 ). 

עם שלילת "הלידה־מאליה" ( 63 ת 3 :)״ 0 ק 5 1110 ;־!;>״€£) או 
"לידת־ראשית" (ארכיגוביה) כמציאות קיימת, נעשו הח׳ 
האמפיריים — הח׳ כפי שאנו מכירים אותם מגסיוגנו — 
עולם בפני עצמו במסגרת המציאות הטבעית כולה. עולם- 
החי נבדל מן העולם הדומם ע״י מחיצה תדירה בכיוון אחד 
בלבד: החי עשוי ליהפך לדומם (ע״י המיתה), אולם אין 
דומם נעשה חי י- אע״פ שהחי מנצל את הדומם לצרכי 
חייו —, וכל גילויי הח ׳ הקיימים והמתרחשים לעינינו מוצאם 
מן החי. בכך נדחקה ההגות בראשיתם של הת׳ אל דימוי של 
מציאות, שהיא שונה לגמרי מן המציאות שבה הוד מתרח¬ 
שים בפועל. 

במשך הדורות הוצעו תאוריות שונות בדבר האפשרות 
של היווצרות הח׳ בעולמנו מתמרים אנאורגאניים, שכולן לא 
היו אלא בגדר ניחושים והשערות, ואף הובע הדימוי, שהת׳ 
הם מן העובדות הנצחיות של הטבע ושהתפתחות הח׳ עלי־ 
אדמות נובעת מנבטים, שהגיעו לכדור־הארץ מתוך הקוס¬ 
מוס. דארווין עצמו, שתרם תרומה מכרעת לתאוריה על 
"מוצא־המינים", היה זהיר מאד בתוות־דעתו על בעיית 
מוצא־הח׳! ב 1859 עדיין אמר, ש״את הח׳ נפח הבורא מעי¬ 
קרא לצורות מעטות, או אולי לצורה אחת בלבד". אולם כבר 
ב 1860 העיר מתרגמו של חיבורו הראשי לגרמנית, ה. ג. 
ברון ( 81 - 0011 ), על דבריו אלה כעל חסרי־עקיבות ודרש 
הכרעה ברורה לטובת תמורתו של תומר חסר רוח־ח׳ לחומר 
חי בדרכים טבעיות. לעומת זה דיבר עדיין פאסטר, שלנגד 
עיניו ממש עמדה מציאות הנבטים כתנאי קודם לכל הת¬ 
פתחות של ת׳, על מוצא־הח׳ כעל ״סוד כמוס״ ( 1862 ). 

הסברה על התפשטות קוסמית כללית של נבטים חיים 
הובעה כבר ע״י הלמהולץ (ע״ע). היא הודגשה והורחבה ע״י 
הוגים וחוקרים אחרים. ועוד בתחילת המאה ה 20 קם לה 
מצדד נלהב חשוב — ם. א. ארניוס (ע״ע). בשנים האחרו¬ 
נות קם אותו רעיון, שנדחק'זמן־מה לקרן־זווית, לתחיה 
חדשה בעקבות מחקרים חדשים במטאוריטים, שבהם מדמים 
כמה חוקרים לגלות שרידים מיוחדים-במינם, שלפי דעתם 
אין לתפסם אלא השיירים של צורות־ח , פשוטות ביותר. פירוש 
זה מוטל בספק רב, אולם אין להתעלם מאותו הוויכוח, אם 
רוצים אנו להכיר את מצב הבעיה בימינו במלואו. עד לשנות 
ה 30 של המאה הזאת נמצאו הביולוגים הגדולים חלוקים בי¬ 
ניהם ומלאי פיקפוקים בדבריהם על מוצא־הח׳! מצויים בי¬ 
ניהם כל הגונים — למן האגנוסטיקנים הגמורים ועד הדוגלים 
ברעיון היווצרות הח׳ מחומר דומם. 

גילוים של מיבנים זעירים, שנופלים בגדלם מן החידקים 
ושניתנים לתיאור ממצה בקאטגוריות של הכימיה והפיסיקה 
בלבד, ואעפ״כ יש לייחס להם כמה מתכונות הח׳ — הלא הם 
חמרי־הנגיפים, שהם חומצות נוקלאיות או נוקלאדפרוטאי- 
נים מוגדרים (ע״ע נגיפים) — נראה, לכאורה, כמשנה 
את פני הבעיה לטובת הוכחת תמורתו של חומר חסר רוח־ח׳ 
לתומר חי, ושוב קבע את מקומם של התחלות הח׳ בכדור- 
הארץ עצמו. היום רואים רוב החוקרים את תמרי-הנגיפים 
כעדים מפוקפקים לשלב־הח׳ הקדמון, משום שכל התמרים 
מסוג זה הידועים לנו אינם מוכשרים לרביה אלא באוכלוסין 
של רקמות חיות, ובכך מותנה קיומם בח' המצויים כבר. 


לפיכך הולכת וגוברת התפיסה, שאין חת׳ יכולים להיווצר 
בדרך זו — כחומר־נגיפים. אולם כל גישה נאטוראליסטית 
לח׳ מחייבת הסבר לראשיתם של הח׳ עלי־אדמות, לאחר 
שהמחקר הגאולוגי הוכית שלתקופת קיומם של הח׳ קדמו 
עידנים ארוכים, שבהם היה קיומו של כל יצור חי — בכל 
מובן של ח׳ הידוע לנו — מן הנמנעות מבחינת התנאים 
הגאופיסיים והגאוכימיים ששלטו אז. 

אולם באותו דור של פיקפוקים וחוסר-ודאות נוצר ע״י 
המחקר במעבדות מצב חדש. יסודו בשינוי גמור במושגינו 
על התנאים האטמוספיריים בשלבים הקדומים של התפתחות 
כדור־הארץ. בעקבות ההפיכה הזאת, שאותה קידמו האסטרו־ 
פיסיקה והביוכימיה, נוצר כיוון־מחקר אמפירי, שהתחיל 
עוסק מחדש בחוג־הבעיות של התהוות הח׳. תנועה זו כשהיא 
לעצמה כבר נתעוררה זמן רב קודם לכן! היא גדלה בחשי¬ 
בותה ובקצב־מהירותה מזמן שהתחיל ז/ בקרל ב 1924 להב¬ 
ליט את תפקידה של הקרינה האולטרא־סגולה כמקור 
אנרגיה בשטח־הפנים של כדור־הארץ בעידניו הקדומים. 
תורתו מבוססת בעיקר על ההנחה, שהתפתחותו של תרכובות־ 
הפחמן (המשמשות יסוד לכל תהליכי־הח׳) יצאה מן החומ¬ 
צה הפחמנית האטמוספירית בהשפעת הקרינה שפגעה בה. 
בו בזמן הציע א. י. אופרין (ע״ע [כרך־המילואים]) דרך 
אחרת להסברת מוצא-הח/ הוא יצא מן האפשרות של 
היווצרותן של הפשוטות שבתרכובות האורגאניות, הפחמי- 
מנים, מן העולם המינראלי, מראקציות כימיות, שבהן תרכו¬ 
בות אלו, בצירוף תרכובות חנקניות, נעשות לחלבונים, 
ומהצטברותם של חמרים אלה בימים הקדמונים, תוך כדי 
פעולת כוחות כימיים־קולואידאליים עליהם, המעצבים אותם 
לגושים זעירים, שהם השלבים המוקדמים של תאים. ג׳ ב. ם. 
הולדין (ע״ע) קיבל ( 1929 ) את ההנחה הזאת והדגיש, שהח- 
מרים האורגאניים הפשוטים ביותר אינם קשורים בח׳ הקיי¬ 
מים, אלא ניתן לתאר מצב, שבו עשויות להיווצר תרכובות 
אורגאניות פשוטות, כגון מתאן, בלא שקודמים להן ח׳ 
(בדרך "אביוגנית"). תפיסה זו מביאה אותנו אל סף הבעיה 
של מוצא־הח׳. 

בשנות ה 50 הורחב חקר התחום של קדם־הח׳ במידה 
מרובה ע״י ניסויים שנערכו בידי סטגלי מילר (ע״ע) במע¬ 
בדת ה. יורי(ע״ע) על בסים רעיונותיו של זה האחרון. אותם 
הניסויים יצאו מתוך ההנחה — המבוססת על שיקולים גאו־ 
פיסיקאליים וגאוכימיים —, שבעידן קדום — זמן רב לפני 
שהיו ח׳ על כדור־הארץ — לא הכילה אטמוספירת הארץ 
שום חמצן ורק שמץ של חומצה פחמנית, אולם היתה עשירה 
מאוד במימן, באדי־מים, במתאן ובאמוגיה. הניחו, שבאותה 
אטמוספירה קדומה עשויים' היו להיווצר — בעזרת קרינה 
אולטרא־סגולה — בשטח הפנים של האוקיינוס, שהטמפר¬ 
טורה שלו הגיעה לפי המשוער ל" 90 — 80 , חמרים אורגא¬ 
ניים פשוטים ביותר ללא קיום של ת/ במידה ניכרת של 
צבירה, ושצבירה זו איפשרה סידורים נוספים מורכבים 
יותר, אם כי לא יציבים. 

ם. מילר יצר במעבדה באופן מלאכותי אטמוספירה קדר 
מה כזו בטמפרטורה של ס 90 ^- 80 , תחילה עבד אף הוא בקרי¬ 
נה אולטרא־סגולה; אלא שנתברר, שזו אינה נוחה לאותם 
התנאים׳ ומשום כך יצר במקומה פירוקים חשמליים עזים 
וממושכים — בדומה לסופות-הרעמים שבאטמוספירה שלנו, 
שהיו — לפי המשוער — נמרצות בהרבה באותה אטמו־ 



377 


חיים 


378 


ספירה קדומה. ואמנם נוצרו בתנאים כאלה, בממדים ניכרים, 
תרכובות אורגאניות פשוטות שונות- כגון תומצת־תומץ, 
חומצות אמיניות ועוד, שהן אבני־בניין יסודיות של המרי 
הרקמה החיה. תרכובות אלו יכולות להתקיים באותם תנאים 
של מעבדה, מאחר שאין שם בנמצא חמצן שעשוי לחמצן 
אותן, ולא קרינה אולטרא־סגולה שעשויה לפרקן, ואף לא 
בע״ח שעשויים לבלוע אותן כמזון להם. מימצאים אלה אושרו 
בידי חוקרים אחרים, שחזרו על ניסוייו של ם. מילר, ולא זו 
בלבד, אלא שנמצא שגם תרכובות מסובכות יותר, ביניהן 
תרכובות המשתתפות בפועל במיבנה הרקמה החיה ובתה¬ 
ליכים המתרחשים בה, עשויות להיווצר בהשפעת גורמים 
פיסיקאליים של קרינה, אור, חום וכר על תערובות של המ¬ 
רים מינראליים פשוטים. בין השאר הוכנו בדרך ז 1 גליצרול, 
פורינים, ואפילו — חומר־המפתח בגילגולי־האנרגיה 
בחלוף־החמרים (ע״ע< וע״ע אדנוזין). 

אלא שהקרינה האולטרא־סגולה עשויה גם להרוס את 
החמרים שאת התהוותם איפשרה. התורות על היווצרות המ¬ 
רים של ראשיתיהח׳ יוצאות מן ההנחה, שאמנם חל אותו 
ההרס בשכבות העליונות של האוקיינוס, אולם כבר בע 1 מק 
מועט מתחת לשטח־הפנים של הים הקדמון בטלה פעולתה 
של הקרינה האולטרא־סגולה, ובאותו איזור יכלו להתקיים 
השלבים הראשונים של חמרי־הח׳ ללא מציאות חמצן, כל׳ 
במצב אנאוויח׳בי. — כל הנסויים הללו עוררו בצדק עניין 
רב, והחוקרים מגיבים עליהם איש לפי נטייתו ולפי מזגו — 
מי בספקנות־שבזהירות׳ ומי בטענה הנלהבת, שבכך נתגלה 
מוצא־הח/ אך כל הפירוש הזה יסודו בהנחות בדבר התנאים 
ששררו בשטח־הפנים של הים, שהם אמנם סבירים, אך קיומם 
לא הוכח בוודאות. כל מה שהניסוי מראה אינו אלא שבאותן 
הנסיבות עשויים היו להיווצר התנאים האפשריים לסינתזה 
של חמרים אורגאניים בטבע ללא מציאות ח/ אלא שבעיית 
מוצא־הח׳ היא מכלל הבעיות של תולדות כדור־הארץ, ואין 
לטעון, שמה שנעשה במעבדה הוא בחינת שיחזור של מצב 
היסטורי אמיתי. 

אולם הסתייגות חמורה יותר יש לנהוג לגבי המסקנות 
התאורטיות, שאותן מסיקים מן הניסוי הזה. הטענה- שמתוך 
השלבים המוקדמים של ראשית־הח , והחמרים האורגאניים 
שנתהוו בהם נתפתחו "צעד אחרי צעד" או "שלב אחרי 
שלב״ תופעות של ח׳ ממש, — אינה אלא הסבר מילולי 
גרידא, לעומת דיבורים אלה עומדת הסתייגותם המרובה של 
אותם הביולוגים, המדגישים, שאף הצירוף הפשוט ביותר 
של קבוצות חיות — שאותו אנו מוצאים בחמרי־נגיפים. 
למשל — מורכב לאיו־ערוך יותר מן הצירופים הבלתי־ 
ידועים של המרי ראשית־הח/ התהוותו של השלב המכשירי 
הראשון של צורות־הח׳ בעלות גרעיני־התאים מרוחקת היא 
מאותם שלבים קדמונים עוד יותר, ולפי שעה אין לתפסה 
כלל; משל למה הדבר דומה י — להסברת ההספק של"ביתי 
חרושת, הפועל מתוך תיאום פעולת כל חלקיו באופן מאורגן 
לפי שיטת הסרט הנע, כשכל ידיעתנו על עברו מצטמצמת 
בידיעת האפשרות של בניית חלקי־מכובותיו. , 

מצב העיון בבעיית ראשית־הח' בשעה זו ניתן לסיכום 
כדלקמן: הרעיון הקלאסי היה, שהוד הופיעו כסגולתו של 
חומר מסויים, שאת תולדותיו ניסו להסביר בדרך הדמיון. 
היום מקובלת ההנחה, שמקורו של חומר כזה הוא פוטוכימי 
(במשמעות הרחבה של מושג זה — הכוללת גם קרינות 


לא־נראות). ייתכן מאד, שחומצות אמיגיות וחמרים אחרים 
נוצרו באורח ספונטאני בסביבה מימית, שהכילה חמרים 
פשוטים — מימן, ניטראטים או ניטריטים — בהשפעת 
גורמים פיסיקאליים. השערה זו מתקבלת על הדעת למדי, 
אולם היא כרוכה בהנחה, שבעת שנתחוללה סינתזת החומר 
החי היו תנאי־הסביבה בכדור-הארץ שונים שוני ניכר מן 
התנאים השוררים בו כיום בכלמעלת־רוחב שהיא, הח׳ 
המצויים בפועל עלי־אדמות אינם נראים בשום מקרה 
כרוכים במציאות מאותו טיפוס, שעליו מדובר בהשערות 
ה״בלגנטיות". יתר על כן: בסינתזות ה״אביוגניות" של 
חמרים י אורגאניים בשיטותיהם של ם. מילר והיוצאים בעק¬ 
בותיו נמצאו כל המוצרים — במידה שהם מכילים פחמן 
אסימטרי — בצורה ראצמית (ע״ע סטראוכימיה), כפי שאפ¬ 
שר יהיה לצפות מראש! ז״א: לא נתגלתה נקודת-המוצא 
לספציפיות הסטרית האפיינית לתהליכים הביוסינתטיים 
המתרחשים בפועל, ועדיין נראית הכיווניות הכימית אפילו 
של חמרי־היסוד הפשוטים ביותר של הרקמה החיה כמותנית 
במציאותם של הח׳ (ר׳ לעיל, עמ׳ 363 ), הח׳ אינם מתגלים 
אלא במכלול של חמרים שונים, שמא ו רגן לפי סדר 
חמור: במערכת זו מצויים ״אברונים״, — שהם קבועים — 
אם לא בצורתם, הדי לפחות בתת־המיבנה שלהם — ומכוונים 
בפעולתם. החומר המכונה "חי" הוא- למעשה, בחינת מיפעל 
תעשייתי, המורכב בהכרח מחלקים שמשפיעים אלו על אלו. 
אין אנו מכירים את הה׳ אלא בקרב אורגאניזמים בעלי־תאים. 
אשר לנגיפים, הרי אינם חיים בכוח עצמם ואינם אלא חלקי¬ 
קים, מורכבים־יחסית, שמסוגלים להתרבות ע״י התאים־ 
הפונדקאים שבהם הם נכנסים. מציאותם של נגיפים לא־ 
טפיליים מפוקפקת היא ביותר. האם קיימים ח׳ למטה מרמת 
התאים? דבר זה הוא בגדר האפשר, אך לפי המצב הנוכחי 
של המדע עדיין לא נתאשרה השערה זו ע״י יסום תצפית 
מוסמכת. 

מסתבר, שלגבי חשיבתנו על בעיית מוצא־הח׳ עומד 
לחול שינוי עקרוני בגישת-היסוד. עלינו לסור מן ההשקפה 
הקודמת, שאין החמרים האורגאניים עשויים להיווצר אלא 
בתחום החי. יחד עם זה עלינו לסור אף מן ההשקפה, שב¬ 
אותם העידנים, שבהם נתהוו הזד, היו התנאים על פני בדור- 
הארץ כפי שהם היום! בכך אנו נמצאים מותרים על עקרו־ 
נות־החשיבה, שהיו שוררים במדע זמן רב בשם "אקטואליזם" 
או ״אוניפורמיטאריזם״ (ע״ע גאולוגיה, עמ ׳ 93 ; התפתחות, 
עט׳ 720 — 722 ). כמו־כן עלינו לוותר על ההשקפה, ש נת¬ 
חבבה עלינו, שהח׳ האנימאליים מותנים בח׳ הצמחיים, מאחר 
שהצמח בלבד מצליח להפוך חומר אנאורגאני לחומר אור¬ 
גאני, ומכאן — שהאחרונים קודמים לראשונים בתולדות 
כדור־הארץ. דווקא בנקודה זו חוללו המושגים החדשים הפי¬ 
כות עזות בחשיבה. היום דוגלים בהשקפה — שנמצאים לה 
נימוקים חזקים מאד —, שמחזור החמצן והחומצה הפחמנית, 
הנימנה על מציאות-היסוד של הח' בימינו, הוא עובדה מאו¬ 
חרת של התפתחות הטבע. העובדות, שהצמח יכול לבנות 
חמרים אורגאניים מן החומר האנאורגאני (חומצה פחמנית), 
ותוך כדי כך הוא משחרר חמצן, שהוא מצידו מהווה יסוד 
חשוב ביותר להשגת האנרגיה של בעה״ח, וכמו־כן שנשימה 
של כל צורות הח׳ שוב משחררת חומצה פחמנית — אותו 
מחזור, על כל חשיבותו לעולם החי בימינו, נראה לנו עתה 
כתוצאה מאוחרת של התפתחות הטבע, העידן הקדום, שבו 



379 


חיים 


380 


נתהוו החיים, נחשב עתה כעידן אנאווירובי, כשבאטמוספירה 
כמעט שלא מיתה חומצה פחמנית ולא היה חמצן כלל. היום 
רווחת מאד ההשקפה, שההרכב הנוכחי של אטמוספירה 
כדור־הארץ הוא תוצאה של תדיליך־ח/ שנמשך מיליונים 
בשנים? לשון אחרת — שמציאות החמצן והחומצה הפחמבית 
באוויר היא תוצאה מהיווצרותם של ח׳ פשוטים ולא תנאי 
קודם להם. במקביל לכך דוגלים היום ברעיון, שהאורגאניד 
מים המקוריים היו ניזונים מהמרים אורגאניים פשוטים, ולא 
בדרך חמורה של חמרים אנאורגאניים. 

מכאן שאנו נדרשים לוותר על ההשקפה, שהח׳ האוטו- 
טרופיים של הצמחים הירוקים קדמו לח' ההטר 1 טרופיים של 
בעה״ח (ע״ע הטמעה? חלוף־חמרים). היום אנו נוטים יותר 
לדימוי של שלב־ח׳ ראשוני, שלא היה לא בחינת צמח ולא 
בחינת בע״ח, אך בתזונתו היה זקוק לחומר אורגאני. מנגנון 
גרעיני־הירק בעלים, המכילים כלורופיל, שבעזרתם נעשה 
הצמח הירוק אוטוטרופי, יש לחשוב אותו לאיבר מאוחר, 
מורכב ביותר, של הפלאסמה. הביוכימיאים מרבים לציין את 
הקירבה בינו ובין צובעני־הדם שבבעה״ח מבחינת הרכב 
החומר, ואף שוקלים את האפשרות, שאותם פיגמנטי־הנשימה 
של בעה״ח היו קודמים לתפקידו של ירק־העלים. אמנם רעיון 
זה רחוק מלהיות ודאות, אולם הוא דוגמה לשינוי היסודי 
שמביאים המחקרים הביולוגיים החדשים בחשיבה על מוצא- 
הח/ המצב האמפירי החדש עשוי להשפיע על העמדות 
בחשיבה על מוצא-הח׳ אף מבחינה פילוסופית. 

פירוש מהותה של התבנית החיה. כל פירוש 
שניתן לאורגאניזם צריך לצאת מן העובדה, שצורות־הח׳ 
מופיעות בזו אחר זו תוך רציפות, שניתן להוכיחה בתולדות 
כדור־הארץ. אותה הרציפות, המתגלה לגבי קבוצות רבות 
כשרשרות, שמיבנהן נעשה מורכב יותר ויותר — או שאר 
התמורות הסדירות — נתפסת היום מבחינת תמורות־צורה 
ישירות כ״אוולוציה". פירוש זה מסתבר ביותר, אע״ם 
שבעיית הגורסים היא עדיין שדה פתוח למחקר (וע״ע הת¬ 
פתחות, עט׳ 717 ואילך). 

לפי שינויי התפיסה הכללית של תהליך ההתפתחות, 
מצויים הבדלים רבים אף בדרכי פירוש התבניות. הפירוש 
הנפוץ היום ביותר בין הביולוגים מושתת על ההנחה, שהת¬ 
מורות התורשתיות בנבט (המוטאציות) משמשות מצע לכל 
השינויים בכלל, ושמסלולן של אותן מוטאציות חסר כיוון 
מבחינת התוצאה הסופית. הצורות הנגרמות ע״י תהליכים 
מולקולאריים אלה ניתנות לבירור טבעי׳ ובסופו של דבר 
נמצאות הצורות המוכשרות יותר מבחינת התבנית והתיפקוד 
מתקיימות, והמוכשרות פחות — מתבטלות. לאותו תהליך 
הבירור מתלווים אף הגורמים שמבודדים קבוצות־סימנים 
מסויימות מקבוצות אחרות (בידוד ע״י הבדלים ברביה, ע״י 
הפרדה במרחב, ע״י ואריאנטות אקולוגיות לביוטופים שו¬ 
נים). הסתגלותם הברורה של האורגאניזמים לתנאי־הח׳ של 
סביבתם אינה נראית מנקודת-מבט זו אלא כתוצאה של אותם 
שלושת הגורמים — מוטאציה, בירור ובידוד. התכונות שאינן 
ניתנות לבירור נשארות כסימנים חסרי ערך ללא זיקה 
לתפקידי הקיום. 

תוך גישה פשטנית ביותר רואים כמה ביולוגים את בעיית 
הח׳ כאילו נמצא לה פתרון ראציונאלי, ואת ההתפתחות — 
כברורה בקווי־היסוד שלה. השקפה זו משמשת נשק בוויכו¬ 
חים על השקפת־העולם ביו קבוצות מדיניות ודתיות, כשרוב 


הביולוגים בזמננו, ובפרט נציגי כל התורות המכונות היום 
נאו־דארוויניסטיות (ע״ע התפתחות, עמ׳ 727 ), על שינויי 
הגירסות שבהן, נימנים עם מחייבי אותה ההשקפה, ואילו 
מתנגדיה מבטלים אותה ככלי של "תורות מאטריאליסטיות". 

תפיסת־יסוד אחרת מביאה לידי השקפה שונה. נקודת־ 
המוצא שלה היא, שכל דימוי של ישויות חיות יש להעלותו 
מתוך חוג־הראיה הנרחב ביותר שניתן לראות בו את החי 
בכלל. כמו־כן נקבעת התפיסה הזאת ע״י הברה, שכל מח¬ 
קר — אף המחקר המדעי — בדבר החי מהווה הוא עצמו 
מעשה של ח/ כל׳ תופעה חלקית של כללות מקפת, ומשום 
כך הח׳ הם לעולם יותר ממה שניתן להיאמר עליהם בזמן 
מסויים ע״י אמצעי־המדע, ואף ע״י כוחות־הרוח האנושיים 
בכלל. 

מתוך גישה כוללנית זו לבעיית הוד נראה סולם־החשיבות 
של סימני־הח/ המקובל היום בביולוגיה, כפגום ביותר בגלל 
החד-צדדיוח שבו, ההשקפה, שתכלית חקר־הח׳ היא ההת¬ 
קרבות למתודה ולהשגים של הפיסיקה והכימיה, הביאה 
להעדפת המחקרים הביולוגיים המשמשים כיוון מחקרי זה, 
מכל ההכרות המושגות במתודות אחרות. זוהי גם הסיבה 
להעמדת חקר חילוף-החמרים בראש המחקרים הביולוגיים 
(ר׳ לעיל, עט׳ 368 ), ואף הסיבה לראיית הקיום העצמי כעיק¬ 
רון עליון של התפתחות הצורות החיות — ראיה המשתקפת 
בתורוודהבירור של הדארוויניזם והנאו־דארוויניזם. חוקרים 
רבים משתמשים בתקר־הח׳ במתודות של הפיסיקה והכימיה 
גרידא, ללא ביקורת של ערכן של מתודות אלו לגבי נושא 
המחקר, וכתוצאה מכך מצטרפות המסקנות של חקר־הצורות 
ההשוואתי ושל הביולוגיה הניסויית לתמונה כללית, שערכה 
לגבי תפיסת מהות החיים מפוקפק ביותר. 

בו ברגע שאנו מנסים לתפוס את תופעת הח׳ בכל גילו- 
ייה — גם באלה שאינם ניתנים בקלות לניתוח ניסויי 
נעשית תמונת הטבע החי מורכבת ומסובכת לאין־ערוך יותר. 
מתוך גישה זו נראים שני סימני-הכר של חח׳ כחשובים 
ביותר, אע״פ שאין הם מתבטאים בקאטגוריות פיסיקו-כימיות 
דווקא. כבר וילהלם רו (ע״ע) — על אף דבקותו המובהקת 
בכיוון מכאניסטי של המחקר — עמד על כך, שסימן מהותי 
עליון של הח , הוא האוטונומיה היחסית של האורגאניזמים 
(והשר מושג "הסביבה הפנימית" של קלוד ברנר (ע״ע, עט׳ 
883/4 ]), העושה כל פרט למרכז מיוחד של פעילות לגבי 
סביבתו. גם מנקודת־ההשקפה של המחקר הביולוגי האמפירי 
קשה להימנע מלהשתמש לגבי אוטונומיה זו במונח "פני¬ 
מיות", למרות האסוציאציות הפסיכולוגיות הכרוכות בו. 
עובדת ההתייחסות לעולם מתוך הפנימיות — 
זהו סימן־הכר ראשוני של הה׳. התייחסות זו אין לצמצמה 
בתופעות התודעה, אלא יש לתפסה כתכונה מיוחדת של כל 
חי; אמנם גילוייה בולטים מאד בצורות־הח׳ העילאיות, וקשה 
הרבה יותר לקבעם בבעה״ח הנמוכים ובצמחים, אולם הם 
מצויים בכל מקום. כל הסתגלות לתנאים משתנים, כל ברירת 
מזון, כל בחידה של טמפרטורות נוחות — נימנים עם גילויי 
אותה הפנימיות. עלינו לציין את התכונה הזאת אף במקרים, 
שבהם רצוי לנהוג זהירות יתירה לגבי קביעת צד החזויה 
שבאותה פנימיות. כל תופעות הגריות רומזות לאותה פני¬ 
מיות נסתרת כעל דבר שניתן לקבוע אותו מבחינה אובייק- 
טיווית. טיבו של האורגאניזם כסובייקט, שמופיע כמרכז 
פועל, נעשה בזמן האחרון נושא של חקר־הטבע האובייק־ 



381 


חיים 


382 


טיווי במידה הולכת וגוברת — לפחות לגבי הצורות העליו¬ 
נות יותר. אותו חקר-ההתנהגות (או האתולוגיה) הרחיב, 
בעזרת שיטות חדשות, את מסגרת הפסיכולוגיה, שהיתה 
מצומצמת לאדם, וזכה להכרה אף בחוגים שנוהגים ספקנות 
כלפי פסיכולוגיה של בע״ח. יותר ויותר סרו בעשרות־דשנים 
האחרונות מן הרעיון, שייתכן לתפוס את החי מצד החוקיות 
הסיסיקאלית־כימית המתגלמת בו. אף תורת־השכבות, שאותה 
העמיד נ. הרטמן (ע״ע) ושמרובים הוויכוחים עליה היום, 
סותרת את הרעיון הזה! אמנם היא מציינת בבירור את 
עצמתן של דרגוודהשכבות הנמוכות, כל׳ של האנאורגאני 
במקרה דנן אולם אף מבליטה את היסוד הנפשי כחידוש 
אפייני. 

סימן־ההכר השני לח׳ הוא ההצגה העצמית בתו¬ 
פעה. משמעותו של מושג זה — שלאוטונומיה היחסית של 
ההתייחסות־לעולם מקביל גם ייחוד צורני של עיצוב דמות 
האורגאניזם, ושאפניותה של צורה זו משווה לתופעתו של 
החי אופי מקיף *וכולל יותר מהקיום העצמי גרידא. אמנם, 
כל איבר ואיבר של גוף בעה״ח או הצומח משמש לצרכי 
קיומו העצמי ומצוייד בכל הדרוש למילוי תיפקודו זה? 
אולם לעולם אין הצורה המיוחדת והדמות המוחשית של כל 
אחד סן האיברים האלה ניתנות לתפיסה מתוך ראיית ערכו 
הפונקציונאלי בשירות הקיום בלבד. הערך הצורני של תב¬ 
נית החי, החורג ממסגרת פונקציוח־הקיום, הוא־הוא ״ה צ ג - 
תו העצמית". תפיסה זו של התבנית הכוללת דוחה את 
ההשקפה, הבאה לביטוי לעתים, כאילו האורגאניזם מגלה, 
לאחר השימוש בכל שיטות־העבודה הפיסיקאליות־הכימיות, 
"שארית אי־ראציונאלית". תפיסת ההצגה העצמית מב¬ 
טאה את ההשקפה, שכללותה של התופעה החיה מתרוממת 
מעל לתחומו של מה שניתן להיאמר באורח ראציונאלי? 
ואותה המהות, שאינה נתפסת באמצעי־המדע, אינה בחינת 
שארית, ההולכת ומצטמקת בתהליך המחקר. עיסוק רב־צדרי 
באורגאניזם מביא אותנו לראות את עיצוב התבנית ואת 
ההתנהגות לא רק ביחסיהם לקיום הה׳ — הן של הפרט 
והן של המין שניתנים לתפיסה ראציונאלית. עם הפניית 
מבטנו כלפי שני סימני־ההכר העליונים של הח׳י—ההתייחסות־ 
לעולם וההצגה העצמית — מתברר לנו, שפונקציוח־הקיום, 
למרות חשיבותן הרבה ולמרות היותן מרכז־ההתעניינות 
של התאוריות הביולוגיות בשעה זו, אינן אלא אמצעים 
לגבי התכלית של כוליות־האורגאניזם, היצור החי לא עוצב 
כדי לקיים חילוף־חמרים, ולא לשם כן ניתנה לו התייחסות- 
לעולם, אלא הוא נאלץ לבצע חילוף־חמרים כדי שיוכל להק¬ 
נות הוויה וקיום למשך זמן מסויים לעצמו כליצור 
אוטונומי־יחסית, על תופעתו והתייחסותו־לעולם שהן מיו¬ 
חדות למינו. אנו רואים את כל פונקציות-הקיום כחלקי־שרת 
של מיבנה, שבכללותו יש לו ייעוד שאינו ניתן לתפיסתנו, 
ושאותם האיברים מאפשרים את קיומו הזמני כישות נפרדת. 
תופעות האורגאניזם, שאותן ניתן לתפוס בחושים, מעידות 
כולן על ייעוד שהוא למעלה מקיום־גרידא. אין פירושו של 
הדבר, שאינן משמשות אף לצרכי קיום; אלא שהערך 
הבלעדי, שמייחסת תורת-הבירור לאותה פונקציה של האי¬ 
ברים לצרכי קיום דווקא, הסיחה את דעתנו מעובדות אחרות. 
כבר צויין(ר׳ עמ ׳ 373/4 ), שפירוש האיברים כנושאי־תפקידים 
גרידא מביא לתוצאה בלתי-מספקת. רק ע״י התחשבות מלאה 
בהצגה־העצמית זוכה המורפולוגיה לחשיבות המקפת שהיא 


ראויה לה. כל עוד היא מכוונת את מבטה למיבני־הקיום 
בלבד, צפויה היא לסכנה ליהפך למורפולוגיה תיפקודית 
גרידא בשירות המחקר הפיסיולוגי. נוכח החשיבות הגדולה, 
שלה זוכה ברין אותו האספקט הפיסיולוגי בחקר־הח/ יש 
להדגיש הדגשת־יתר את הצורך להטיל על המורפולוגיה 
משימה נרחבת יותר. 

הביולוגיה פועלת בשתי חזיתות. מצד אחד מגיע המחקר 
הנעשה בשיטות הפיסיולוגיה והגנטיקה לתחום שהוא נסתר 
מתפיסת־החושים הרגילה — לתחום של התת־מיקרוסקופי, 
של התהליכים והתבניות המולקולאריים, לאחר המצאת המיק¬ 
רוסקופ האלקטרוני הורחב טווח־הראיה של מיקרוסקופיית־ 
האור פי 100 בממד־האורך. הכימיה האורגאנית — בענף 
הביוכימיה — מעבדת לשון־סימגים חדשה, כדי להמחיש 
את תוצאות מחקרה בדבר הפרוטופלאסמה. אולם הזית 
שניה של חקר הח׳ מגלה לפנינו עולם שונה לגמרי. בעוד 
שמגמותיה של הביולוגיה הגנטית נתונות בתחום הסמוי מן 
העין, הרי החזית השניה מכוונת לתופעה. היא חוקרת את 
ההתייחסות־לעולם, אח עיצוב התבניות ואת ההתנהגות. 
בחזית זו אין התופעה בחינת מיקסם־שווא, המסווה "מהות" 
סמויה; המהותי ניתן בה לתפיסת החושים במישרים. הולך 
ומתפתח חקר של תבניות, ששדה־פעולתו הוא — סוד 
התופעה בכללותו. 

ייחוסן של ״ההכשרות״(וע״ע התפתחות, עם׳ 716 ) בתחום 
הסמוי של מיבנה־הפרוטופלאסמה לתכונות של הצורה המפו¬ 
תחת הוא בחינת סוד. חומר־הח׳ מתגלים בו שני פנים של 
מציאות, שמצטרפים לאחדות תמוהה. ימים יוכיחו. אם תספק 
בידנו תפיסה רחבה של נושא החקר הביולוגי לראות את 
שתי חזיתות־המחקר — על מטרותיהן השונות — כשתיים 
שהן אחת. עלינו לשוות לנגד עינינו את העובדה, שלפי־שעה 
אין ביכלתה של שום שיטה משיטות חקר־הטבע להסביר את 
סוד הווייתם של החושים ושל החשיבה הסבר ראציונאלי 
ממשי. 

אד. פו. 


; וע״ע אורגניזם? ביולוגיה; ה ו מ א ו ס ט ז ה 
הסתגלות? התפתחות? ק י ב ר נ ט י ק הי? תא. 

י. חסיד, לקראת ניאו־ויטליזם חדש (קורות, א׳), תשי״ז < 
הנ״ל, ההתלבטות בביוגנזד, (שם, כ׳), תשב״א; *""א _¥\ 

4. !-€!>( ־,׳.,׳<£'■/ ) 7/1 , ¥115011 ^ . 15 .£ ; 1915 ,!ה ,?/ 
3051! 49 .>! ,ח 01 :ו 5 ת 10 ח 1 ^\ . 11 ; 1923 / ס x01113* ¥111111$ .מ - 
77114$, 1928 2 ; > 1€ ( 1 01 £10$$710$$ €471171 4 ^ €%! 7 , 1110 ? .ז 
׳{־ 5100110011511 111 05 ־\ 4 0 0 קצ ־ 01 ? ) £*///*!,£ 4114 £! 71 0171$ יד ) > 
1937 ; 5. 5011111 * £08 . 5 .£ ; 1944 ,? 0 { 14 1$ ¥¥1141 ,.זס^ח! 64 ־ , 
71%€ 017€0111>€71€$$ 0/ 07 £117111' /±01\0111€$, 1945; £. ^43 ץ , 
04$ ?70¥10111 4. 1,01>01141 £04, 1949; ?01 77011 , 101300 ־ - 

1€171€ 4. 1^0 (?16 ; 1956 , 001$1 . 11 £1£ 81010 ,. 16 ; 1949 , 71$ ס .. 

810 £00 $1$ 1{. 810100111111^ (\101410 ־ז , X\ 7 1) ־ 501 . 19 .( ; 1962 י - 
031, 7116 811£$1041 84$1$ 0/ 01]6, 1951; 0. 19. 1)3141 ח 0 ^§ח , 
7110 ¥401$ 01 01}£, 1953; 7110 0?1%111 0 / £1/0 (?0 ׳* 101 < ח £111 ת 
8101., 16), 1954; 02611116 מ> 11 *מ 803 . 14 .א 

>£113811 821-8641116,1957*; !. 5.051304, 014'£$$-£€ %14£ 14 1>10?, 
1958; 0. 0. $10113500-0. 5. ?11(0041 ־<ח 6££3 ד . 14 . 5 - 11 ^ 1 ־ . 
£1/0, 1958; \¥ 4$ 131 001>€71? (510014.11305, ?113 . 54 —. 8 ־ , 
216), 1958 4114 ז 00£011$ 41$ €11 ?! 00 04$ ,) 51000304 ,א ;״ 

0 ! 1 € 171}$01107 80730/1411 £ (0160143116 | 50150110 ) 2 . 00 8013 ־ .], 

95, 758-766), 1959; 7'01 10 < ,.*א ) 0 . 501 ) 10 * 1 14 46 £1710 ר . 
159), 1960; 5. 5011111)001:■ 501401 4 1110 811110 $ 0 £ , 11 ־ . 

41£€71, 1960; 0- 14. ^34410 /^ 7 / 0 470 ) 8141 7110 ,ת £10 ת , 
1961; 7110 07}£171 0/ £//0 (£?0111(1011 3£101111 , 111 ^־ 1931 ־ 
[04. 5. 04 ) 111 ^־ 5011101 . 3 ) . 5 ; 1961 ,([־ 031100401 - )(גז .), 
%?€1414111£1$171 4714 ¥17411$111, 1962; ?. ^710^0501 111114117 ? 7 ,)־ , 
07€4(€47 ( 1 £ $071 €0011111071, 1962; ). 505(304 ׳(: 1011 ״ .^-־ , 

1.4 1'1£ , 1962; \£ £. 501011 (04.), 811110$0£11 ץ 81010£ /ס ץ , 
1962; }. !<41013, 4. $$14 1101 ־ 3111 ^ .ט )־ 01 ^\) 008071$ . 4 ז (, 

17)1962 , 0 ( 1 4 01 707011 110 ' 7 ; 0603  ( 1 ) 1 /<ן 11010 ו/£ ,ז 1€ ! 0 מ 11 ! 111 . 4 . 

; 1957 , 1 ,. 21 < 021 ( . 20 .£ 1 ) 11.1 <(£ . 1 מזי; . £111101 11 (£ , 1111 גיוז 
,' 111111165 ,/י\ ; 1958 ,) 111 <} 1010 (( 1 <}! 01 < 1 ^ 1 010 ,׳ 801111011 . 0 

. 13 ; 1960 ,( 1 נ 1 םא . 11 .׳ 1 .'״ 5£6 ט 3 ) 011 ( 2 ^ 2 , 7 > . £211101 << 01 
. 1962 , 39-142 ,. 0£ ז 0$101 '׳ 8 . £211101 12 ( 1 , 1302611 

א. ע. ש. 

ר׳ חיים אלמנך בן יצחק אזר זרוע [ר״ת מהר״ח א״ז] 
(המחצית השניה של המאה ה 13 ), רב ופוסק" כבו 
של ר׳ יצחק בן משה (ע״ע) מווינה" בעל ה,"אור זרוע". 
בעודו ילד נתייתם מאביו ולא זכה ללמוד תורה מפיו. זמן־מה 
ישב ברגנשבורג כתלמידו של חכם בשם יונתן׳ אולם מ 1 ר 1 
הגדול היה ר׳ מאיר מרוטנבורג (ע״ע), וחבריו היו —־ בין 
השאר — ר׳ אשר בן יחיאל (ע״ע) ור׳ מרדכי בן הלל 
(ע״ע). ר״ח שימש רב וראש־ישיבה בווינר־נוישטאט. בשנות־ 
העמידה עבר לצרפת כדי לשמוע תורה' מפי ר׳ אליעזר בן 
אפרים. בחזרו מצרפת לגרמניה, השתתף (סמוך ל 1288 ) 
בוועידת הקהילות במגנצה (מאינץ), שדנה על תנאיו של 
המלך רודולף 1 לשיחרורו של ר׳ מאיר מרוטנבורג העצור. 
נראה, שר״ח השתקע במגנצה, ומסתבר שגם נפטר שם. — 
מפעלו העיקרי של ר״ח הוא קיצור ה״״אור זרוע", שהקפו 
הגדול עיכב את הפצתו. הקיצור ("א״ז קצר", "א״ז קטן", 
״סימני א״ז״ או סתם "א״ז" — בניגוד ל״א״ז הגדול") מוותר 
על המשא־ומתן ומוסר רק את התמצית, והוא חשוב לתיקון 
טעויות־גירסא ב״אור זרוע". הוא נדפס בתלמוד דפוס ונציה 
(הוצאת בומברג) יחד עם פסקי הרא״ש. — חלק מדרשותיו 
ותשובותיו של ר״ח יצאו לאור ע״י מרדכי מיכאל יפה 
(תר״ך). בתשובותיו יש ידיעות היסטוריות חשובות, במיוחד 
בקשר למאסרו של ר׳ מאיר מרוטנבורג. 

א. א. אורבך, בעלי התוספות׳ 370-365 , 425-424 , 1955 ; 

3 . 1 ^ 0110 , } 40 )^ 00 } 7(17 ^71 ^ 11161 , 1878 ; ]. 77 . 7 . 

01■ 7,0x011(1 (*£!, 53-54), 1907. 

ר׳ חיים בן אבך־הם הכ:הן ( 1585 [?],ארם־צובא[חלב]— 
1655 , ליוורנו), מקובל. ר״ח היה תלמידו של ר׳ חיים 
ויטל (ע״ע) בשנות־חייו האחרונות של זה בדמשק. אח״כ 
שימש כאחד מרבני עירו. כה״י של חיבורים רבים, שאותם 
ערך במשך 20 שנה, אבדו בשעה שהובילם באניה להבאתם 
לדפוס, כשהותקפה האניה ע״י שודדי־ים! אולם ר״ח חזר 
וכתבם מחדש. סמוך ל 1650 יצא לקושטא, ושם הדפים את 
החלק הראשון של ספרו,,מקור חיים"—פירוש מפורט לדיני 
השלחן־ערוד ע״פ הקבלה. ב 1652 הלך לונציה, ושם הדפים 
את ספר־הדרשות רב־הכמות "תורת חכם" בהגהתו של המקו¬ 
בל משה זכות (ע״ע)! מוונציה חזר לארם־צובא, חלק אחר 
מספרו ״מקור חיים״, ״טור ברקת״, נדפס באמסטרדם ב 1654 . 
באותה שנה שוב יצא ר״ח לאיטליה, הדפים שם שני חלקים 
נוספים מן הספר — "טור פטדה" ו״טור יהלום" (ליוורנו 
1655 ) —, ושם נפטר לפני גמר הדפסת החלק האחרון. כל 
פירושיו על השלחן־ערוך נדפסו יחד בפיעטרקוב 1878 . — 
בלידורנו הכניס ר״ח את נתן הנובר (ע״ע) לקבלת האר״י, 
ובספרו "שערי ציון" כלל הלה קינה של ר״ח לתיקון־חצות 
("קול ברמה נשמע"), שנכנסה מאז לכל הוצאות סדר תיקון־ 
חצות. מפירושיו של ר״ח על חמש המגילות נשתמר ספר 
"עטרת זהב" על אסתר, לפי הפשט והקבלה, בכ״י, ואילו 
ספר "תורת חסד" על רות נתפרסם ע״י המקובל ר׳ דוד 
לידא בשם ״מגדול דוד״ נספרו שלו(אמסטרדם 1680 )! גניבה 


ספרותית ז( נתגלתה ע״י ר׳ ח. י. ד. אזולאי (ע״ע). — 
בספריו אין ר״ח מביא אלא דברי הזוהר על כל חלקיו, 
ולפעמים דברי רבו ויטאל, ואינו מסתמך על מקורות אחרים, 
"וכל דבריו ככתובים מסיני" (נתן הנ 1 בר בהקדמה ל״שערי 
ציון״), — סדר־תפילה של ר״ח עם כוונות נשתמר בכמה 
כ״י. ר״ח "היה מקפיד מאד שלא לכתוב קמיעות"; כמו־כן 
התנגד למאריכים בכוונות התפילה ומבלים בזה כל היום. 
במסגרת עולם הקבלה ר״ח מייצג את טיפוס הלמדן יותר 
מאשר את טיפוס המיסטיקן. 

ח. מיכל, אור החיים, 376 , תרנ״א! מ. בניהו, ידיעות על 

הדפסת ספרים והפצתם באיטליה (סיני, ל״ד), תשי״ד; הג״ל, 

ספר תולדות האר״י, תשכ״ד. . 

ג. ש. 

ר׳ חיים בן ב^לאל ( 1530 [ו], פ 1 זנאן — 1588 , פרידברג), 
רב ופוסק, אחיו הגדול של המדיר״ל מפראג (ע״ע 
יחודח ליווא בן בצלאל). בנעוריו למד מקרא עם רש״י מפי 
ר׳ יצחק הספרדי, ומודה זד. השאיר עליו רושם עמוק. אח״כ 
היה בלובלין תלמידם של ר , שלמה לוריא (ע״ע) ושל 
ר׳ שלום שכנא (ע״ע) והבר ללימודים של ר׳ משד. איסרלש 
(ע״ע), ב 1549 יצא לגרמניה, התישב בוורמס ועמד שם 
בראש ישיבה. כשנפטר דודו, ר׳ יעקב בן חיים אשכנזי 
( 1563 ), נתמנה ר״ח לרב בוורמם; לאחר מכן נקרא לרבנות 
בקהילת פרידברג (הסן־עילית). — ר״ח חיבר שני ספרים 
של דרושי אגדה ומוסר — "ספר החיים" (קראקא שנ״ג), 
הידוע מאד, ו״אגרת הטיול" (פראג שס״ה), וכן "באר מים 
חיים״ — פירוש על רש״י לתורה (בכ״י). בין חיבוריו 
ההלכתיים מצטיין במיוחד ספרו "ויכוח מים חיים"(אמסטרדם 
תע״ב), הכולל השגות חריפות על "תורת חטאת" של ר׳ משה 
איסרלש. פירושיו לאורח־חיים וספר "איסור והיתר" שלו לא 
הופיעו בדפוס. ר״ח חיבר גם ספד בדקדוק הלשון העברית: 
״צחות״ (א 01 טרד.א 1751 ), ומייחסים לו גם את החיבור "עץ 
החיים" (כ״י), המתפלמס עם המדקדקים הנוצרים. ספריו 
באגדה נדפסו פעמים רבות- במיוחד בעידודם של גדולי 
החסידות. 

חי״ד אזולאי, שם הגדולים, מערכת ספרים, א, 122 , 1864 ! 

א. נויבאור, דברים עתיקים מאוקספורד (המגיד, י״ג, מס , 

37 ), 1869 ; ח. מיכל, אור החיים, 389-388 , 1891 ! רב צעיר, 
לתולדות ה״שולחן ערוך״ והתפשטותו (השלח. ד./ 431 
ואילך), 1899 ; ש. מ. האנס, תולדות הפוסקים, 61 , 1922 ; 

א. גוטסדינר, הארי שבחכמי פראג(אזכרה, ד/ רס״ה-רס״ו), 
תרצ״ז; א. זיו, הרמ״א, 49-47 , תשי״ז, 

ר׳ חץם בן חננאל הבהן (המאה ה 12 , פאריס), מבעלי 
התוספות, תלמידו של ר׳ יעקב תם (ע״ע). ר״ח 
חיבר תוספות על כמה ממסכות התלמוד. ר׳ יצחק הזקן 
(ע״ע) אמר עליו, "כי עליו נתלה כל כבוד הדור". כשקמה 
תנועת עליה לא״י בעקבות הגירוש בצרפת ( 1181 ) והגזירות 
הכלכליות שלאחריו, התנגד לה ר״ח, באמרו ש״בדורנו אין 
מצוה לגור בא״י, כי יש כמה מצוות התלויות בארץ... ואין 
אנו יכולים ליזהר בהן" (תוספות כת׳ ק״י, ע״ב); אבל גם 
ישיבת היהודים בחו״ל נחשבה בעיניו לארעית. — בין 
תלמידיו של ר״ח היד. ר׳ שמשון משנץ (ע״ע), ונכדו היה 
ר׳ משה מקוצי (ע״ע) בעל הסמ״ג. 

א. א. אורבך, בעלי התוספות, 110-107 , 1955 . 

ד׳ חיים בר׳ יצחק מוזלזז׳ין (תק״ט/ 1749 , וולוז׳ין — 
תקפ״א/ 1821 , שם), מגדולי התורה בדורו. מייסד 
ישיבת ו ר ל ו ז' י ן (ע״ע). 

ר״ח היה בן לאחד מפרנסייהקהילד.; בנעוריו למד תורה 




387 


ר׳ חיים טוולח׳ין — חייכוסון, אלברט מונטפיורי 


388 


מפי ר׳ רפאל כהן (ע״ע) במינסק, ואח״כ מפי ר׳ אריה-ליב 
(ע״ע) גינצבורג, בעל ״שאגת אריה״, בוולוז׳ין; אולם דמותו 
הרוחנית ודרכו עוצבו במידה מכרעת ע״י הגר״א (ע״ע אליהו 
בן שלמה זלמן), רבו המובהק במשך כ 20 שנה. כבן עשרים 
וחמש נתקבל ר״ח בהמלצת ר׳ רפאל כהן לרב סלאז׳ין, 
ובתפקיד זה שימש כ 15 שגה. בתק״ו ( 1790 ) נבחר לרב 
בווילקומיר; בשל מחלוקת שפרצה שם נאלץ לעזבה לאחר 
זמן קצר, חזר לוולוז׳ין ושימש בה ברבנות עד מותו. סמוך 
לתקס״ג ( 1802 ) ייסד את הישיבה, ששמה יצא עד מהרה 
למרחוק. ר״ח הפך לאחד הדוברים הראשיים של יהדות 
ליטא — בתורה ובצרכי־ציבור כאחד, פעל למען כלל- 
ישראל — עשה לתקנת עגונות, לתמיכת היישוב בא״י, 
להקלת מצוקתם של אנשי המושבות החקלאיות הראשונות 
בדרום־רוסיה, אולם בראש דאגתו עמדה תמיד הישיבה, שלה 
התמסר עד יומו האחרון, ואף בשעת פטירתו ציווה לבנו 
ר׳ יצחק (ע״ע) לעשות לחיזוקה. 

מר״ח נותרו חיבורים מעטים: ספר-מוסר קבלי "נפש החיים" 
(תקפ״ד)< ״רוח חיים״ — ביאור למסכת אבות (תרי״ט); 
הקדמה ל״ספרא דצניעותא" של הגר״א (תק״ם). רוב השו״ת 
שלו עלו באש בשעת השריפה הגדולה בוואז׳ין (תקע״ה), 
ו 25 מהן נדפסו בשו״ת "חוט המשולש" (תרמ״ב). 

ר״ח הסתייג מן התואר ״תלמיד הגר״א״ — בנימוק שלא 
ראה עצמו ראוי לתואר זה. אולם לאמיתו של דבר היה 
תלמיד מובהק להגר״א, ולא עוד אלא שהוא שהטביע את 
חותם דמותו ורוחו של הגר״א על יהדות־ליטא בכללה ועל 
דרד לימוד־התורה בפרס. הגר״א היה פרוש ומתבודד ולא 
הידבר. לצאת אל העם, ואילו ר״ח היה איש־ציבור מובהק 
ופעל בציבור ברוח רבו. דרך־הלימוד שהנהיג בישיבת- 
וולוז׳ין היתה ברוח הגר״א: טיפוח השקדנות בתורה 
והבקיאות המקפת בה׳ בתורה שבכתב ושבעל־פה כאחד! 
התרחקות מחידוד־יתר פלפלני והעדפת הפשטנות והישרנות 
בהלכה על כל חלקיה. 

אע״פ שראה ר״ח ברב( סמכות עליונה בנגלה ובנסתר, 
סטה מדרכו של זה ביחסו לחסידות. בעוד שהגר״א ראה 
בה מינות וציווה להילחם בה עד חרמה, היה יחסו של ר״ח 
אליה סובלני; הוא נמנע מרדיפת החסידים ונהג עמם 
בדרכי־שלום. בין תלמידי הישיבה של ר״ח היו בני חסי¬ 
דים. הוא אף הודה, שאין איסור מצד ההלכה במנהגי הח¬ 
סידים; ברשותו היו ספרי חסידים, והוא היה מוכן להאזין 
לדברי תורתם. אולם נאמן היה לרוח רבו בכך, שנלחם 
מלחמה רוחנית בכמה נטיות שנתפשטו בעם בהשפעת 
החסידות, וביחוד התנגד להעדפת עבודת־ה׳ על לימוד־התורה 
ולהעדפת הכוונה על מעשה־המצוות. את פולמוסו נגד החמי־ 
דות ניהל במתינות (ב״נפש החיים" אף אין הוא מזכיר את 
שמה במפורש). עיקר טענותיו — שהחסידים פוגעים בלימוד 
התורה ושדרישתם לכוונה טהורה בכל מעשה מביאה לזיל־ 
זול בדקדוקי־המצוות: ר״ח הטיף להכרת ערכם העצמי של 
מעשה־המצוות ושל לימוד־התורה. "האמת הברור כי תורה 
לשמה אין פירושה דבקות, כמו שסבורים עתה דוב העולם"... 
"כמה וכמה שמו כל עיקר קביעת לימודם רוב הימים רק 
בספרי יראה ומוסר... כי הם מלהיבים הלבבות... וכתר תורה 
מונח בקרן זוית". השאיפה המופרזת לדבקות וטהרת המ¬ 
חשבה היא — לדעת ר״ח — הדרך שבה מכשיל היצר הרע 
את בני־דורו, "ועיני ראו רבים אשר יחפצו קרבת אלקים 


ונכשלים במו אלה הדברים"; ומכאן ביקרתו הקשה על 
החסידים בגלל שינויי נוסח התפילה ואיחור זמנה ובגלל 
עצם הדגשת התפילה לעומת לימוד־התורה. ברוחו של ר״ח 
נאבקו ראשי־הישיבה שבאו אחריו הן נגד הכנסת לימוד 
המוסר והן נגד הכנסת לימודי-חול למסגרת הישיבה. — רוחו 
של ר״ח נשתמרה בישיבת-וולוז׳ין במשך שלושת דורות 
קיומה, כשנתחנכו בה רבניה, למדניה ומוריה הרוחניים של 
יהדות ליטא, ורוח זו טבועה גם בשאר הישיבות נוסח־ליטא 
שנוסדו אחריה בליטא ובארצות אחרות. 

ר׳ יצחק בר״ח מוולוז׳ין, הקדמה ל״נפש החיים", חקפ״ד; 

מ. ש, שפירא, תולדות ר״ח מוולוז׳ין, תרס״ט; מ. ברלין, 
מוולוז׳ין עד ירושלים, 1 , פרק ה/ ת״ש; צ. קפלן, קו בדרך 
הלימוד של ר״ח מוולודין (סיני, כ״ד), תש״ט; ש. ח. קוק, 
לדרך הלימוד של ר״ח מוולוז׳ין (שם); ש. י. זוין, אישים 
ושיטות, 20-17 , תשי״ח 2 ! ס. צ. בריה, פרקי וולוז׳ין (שנה 
בשנה, ד , ), תשכ״ג; צ. שרפשטיין, גדולי חינוך בעמנו, 
57-50 , תשנ״ד. 

ש. אט. — צ. ק. 

סייס מאיר ־ יחיאל בן אביעזרא ממזגילניצא (מת 
תר״ט/ 1849 בוורשא), צדיק, נכד המגיד ר׳ ישראל 
מקוז׳ניץ (ע״ע); מתלמידי החוזה ר׳ יעקב יצחק הורביץ 
מלובלין (ע״ע) ור׳ יעקב יצחק ה״יהודי" מפשיסחא (ע״ע). 
הוא הדגיש את העבודה שבלב ואת הרגש,' תוך התנגדות 
לחסידות קוצק (ע״ע), שסילסלה את העיון והמחשבה. היה 
אהוב על העם ומפורסם כ״בעל־מופת״; בגלל חסידותו המופ¬ 
לגת והתלהבותו בתפילה נקרא בשם ״השרף״. — דברי 
תורתו נאספו בספרים "תפארת חיים" (פיטרקוב תרפ״ה) 
ו״שיחות חיים" (פיטרקוב חש״ד). 

מ. ברומברג, תולדות הנפלאות, תרנ״ט; מ. בדבר, אור 
הגנת, 46 , 364-361 , תשי״ח 2 . 

חיי?וםזן, אלברט מז^יווי — :! 4.1866 

מס״מג׳ך]? — ( 1875 , לונדון — 1954 , שם), פקיד 
בשירות הממשלה הבריטית ולאחר־מכן — בממשלה המאג- 
דטורית בא״י, והיסטוריון יהודי. ח׳ נכנס לשירות הממשלה 
בגיל 20 ; יחד עם זה היה פעיל בחיים היהודיים באנגליה 
ופירסם ספרים ומאמרים, בעיקר על נושאים היסטוריים. זמך 
מה היה פעיל גם בתנועה הציונית, וב 1917 — 1919 ערך את 
עיתונה ׳!! 16 ׳! 21011151£6 ("המשקיף הציוני"). לפיכך הועבר 
ב 1921 למינהל המאנדטורי בא״י ונתמנה למנהל מחלקת 
העליה. אולם למרות עברו והיותו שומר מצוות, לא היה לו 
כל מגע עם היישוב היהודי. הוא נתן פירוש צר ביותר 
לתפקידו, והיה לו חלק רב בצימצום הקפדני של העליה 
היהודית לא״י; משום כך השניא עצמו מאד על היישוב. 
ב 1934 חזר לאנגליה, כשהוא מתנגד נוקשה לציונות, וחידש 
את פעילותו הספרותית, בעיקר בקשר לפעולות החברה 
ההיסטורית היהודית באנגליה, שהיה נשיאה ב 1945 — 1947 . 
מחיבוריו: £08:131111 !! 1 $״! 6 ( 1116 0£ 1-1151:017 4 ("תולדות 
היהודים באנגליה״), 1908 ׳ 1928 2 ; - 6 א 1116 — 6 ת 1 זצ 316 ? 
16 י! 60 ? 4001601 תג ) 811-1110 ("א״י: תחייתו של עם עתיק"), 
1917 ; ׳ £1611 303 1 ) 01 , 316511110 ? ("א״י העתיקה והחדשה"), 
1928 ; 6611531601 ( מ 1 0005111316 158 ) 261 186 ("הקונסוליה 
הבריטית בירושלים״), א'•—ב/ 1941,1939 ; 316511061106166 ? 
1948 — 1920 , 6 ) 813033 £6 ! ("א״י תחת שלטון המאנדט, 
1920 — 1948 ״), 1950 . כמו־כן ערך את ה- 0111 0£ ץ 6 ג £1011 :> 1 ס 
ץ 8 ק 810863 66531 ׳! (״מילון הביוגראפיה הכללית״), 1915 , 
1950 2 . 



389 


חיל־הישועה — חיטה 


390 


חיל־הףטועה (ץ"!■!^ ג 101 ) 3 ׳\ $31 ). אירגון פרוטסטאנטי־ 
פילאנתרופי בעל מיבנה צבאי, שמרכזו בלונדון. 

גרעינו היה "המיסיון הנוצרי של מזרח־לונדוף/ שנוסד 
ב 1865 ע״י ויליט בות (ע״ע) וכרך הטפה דתית בעבודת 
סעד. ב 1878 הסב בות את שם האירגון לחה״י, וכוננו במת¬ 
כונת צבאית: בראשו "גנראל" או "מפקד עליון", בעל 
סמכויות בלתי־מוגבלות, ותחתיו קצינים וצוערים לובשי 
מדים, בדרגות שאולות מהמילון הצבאי, שהם חניכי "מכ¬ 
ללות צבאיות" וכפופים למשמעת צבאית; הללו אינם נוטלים 
כל שכר, אלא דמי-מתיה צנועים בלבד, וחייבים להקדיש את 
כל זמנם לעבודת האירגון. הם נחלקים לקציני־מטה ולקציני־ 
שדה מרחביים. בצאת חה״י ל״מלחמה", צועדות בראש 
תזמורות של נגנים וזמרים; אלפי שירים חוברו או סוגלו 
לעבודת חדדי. 

מאמציו של האירגון מכוונים לנידחי החברה וחלכאיה, 
מבחינה כלכלית וסוציאלית: קבצנים, מובטלים, בני בלי- 
בית, פושעים, שיכורים וזונות. מטרת פעולתו היא להשיב 
את הפושעים מדרכם, לדבקם לאהבה את ישו ולהורות להם 
דרך־חיים חדשה ע״י סיוע; סיוע זה ניתן בצורת בתי־תמחוי 
ובתי־מחסה, קופות גמילות-חסד, מתן הכשרה מקצועית, 
הקמת כפרים׳ סיוע בהגירה, עזרה רפואית ואישפוז _והקמת 
מושבות למצורעים (אלו הוקמו בדדום-מזרח אסיה, כשפעולת 
חה״י פשטה לשם). 

אשר לאמונה הדתית, דוגל חה״י בפונדאמנטאליזם (ע״ע 
פרוטסטנטיות), מכיר בממשות החטא, השכר והעונש, אך 
מדגיש, שהגאולה השלימה לא תבוא מאמונה-שבלב בלבד, 
אלא מאורח-חיים של "קדושה לוחמת". חסידי חה״י מתנזרים 
מכוהל וממבק, והצנע בשורות "הקצונה" נובע לא רק 
מטעמי חסכון, אלא משמש מטרה כשלעצמו. כן דוגל האירגון 
במתן שיוויון מלא לאשה, דבר שסייע להתפשטותו. 

פירסומו הגדול של חה״י בא לו במידה רבה עקב שיטות 
התעמולה המיוחדת במינה, המנוהלת על ידו. נוסף על 
תזמורות הנגנים והזמרים, מושך חה״י שימת־לב אליו בכך, 
שפעולת-ההטפה נעשית ע״י ה״נגאלים" גופם, המספרים 
בקהל על חייהם לפני גאולתם ועל השינוי שחל בהם 
הודות לה. סיפורים אלה, בלשונם העילגת והלא־למודה של 
עלובי-החיים, הם חלק משיטת "כוח ההפתעה", הנהוגה בידי 
האירגון, שנטש כליל את השימוש בנוסחות הדתיות השגו¬ 
רות, ולפיכך אינו נזקק למטיפים שמלאכתם בכך. השימוש 
בשיטות־תעמולה יוצאות־דופן אלו עורר הסתייגות בחוגים 
דתיים שמרניים, ולעג מצד רוב הציבור. תחילה אף נתקלו 
פעילי חה״י בהתנגדות אלימה. והמשטרה עמדה מנגד. אך 
בהדרגה הכירה ממשלת בריטניה בחשיבותה של עבודת 
הסעד המתנהלת ע״י האירגון, ולא זו בלבד שהגנה עליו, 
אלא אף שיתפה עסו פעולה. מבריטניה פשטה עבודת חה״י 
לארצות רבות באירופה, באמריקה ובאסיה. בשנות ה 50 היו 
לחה״י סניפים ב 85 ארצות! מספר פעיליו הקבועים ("הקצי¬ 
נים") מגיע כיום ל 26,000 , ולדברי הנהלתו נימנים בשורותיו 
כ 5 מיליון "חיילים"; תפוצת בטאוניו מגיעה למיליוני טפ¬ 
סים. — בארצות הנתונות למשטר קומוניסטי נאסרה פעי¬ 
לותו של האירגון. 

חוקתו האוטוקראטית של האירגון קבעה, ש״הגנראל" 
בוחר ביורשו. וילים בות הוריש את שלטונו לבנו־בכורו, 
וילים ברמול בות, שהצטיין כמארגן מזהיר כבר בתיי אביו. 


הוא היה מנהיג התנועה מ 1912 עד 1929 , והודח ע״י "המו¬ 
עצה העליונה" של חה״י, שפסלה אותו "מחמת זיקנה"; 
חוקיותו של צעד זה לא נתבררה, אך מכל-מקום גרם הדבר 
לריכוך אפיו האוטוקראטי של האירגון. מ 1934 עד 1939 
עמדה בראש התנועה אוגג׳לין בות, בתו של המייסד — 
דמות ציורית ונמרצת ומטיפה דתית מזהירה. ב 1963 נתמנה 
״הגנראל״ הנוכחי, השמיני במספר, פרדייק קוטם ( 5 ) 00111 ). 

1 ) 171 ) £0/100$ ,. 1 ) 1 ; 1899 , 47011071 0$ ? 41 ) 5001 , 800111 . 0 

1 ) 171 ) ? 17171 ; 111071 ) 110 ) 5 10 /" 7 ג ת 0 צב 431 ן .[ ; 1926 , 710710$ ( 0 

111011 ) 110 ) 5 1/10 / 0 ? 1$107 ? 1 7/10 , 1311 ) 5311 . 8 ;* 1908 , 1417110 ? 1/10 

: 71$1011111771 {/€ 170$ ) 00011111071 ? ,־ 101 ־ 111 ־ 01 . 14 ; 1955 — 1947 ,<( 17771 / 

. 1954 ־ 1952 , 11 — 1 , 1777100 )$ 1011 ? . 1 ) 50$0/110/110 ) 1/170 )[ 50 

ארז. א. 

חילף ( 15 ) 05 ז 32 ז£), סוג צמחים ממשפחת הדגגיים (ע״ע), 
כולל כ 100 מינים, הנפוצים באיזורים הטרופיים 
והממוזגים, אלה חם עשבים חד־שנתיים או רב־שנתיים! 
תפרחתם — מכבד מורכב משבוליות קטנות, פחוסות, עפ״ר 
מרובות־פרחים. — מסיני ד.ח׳: ח״ חבשי (ג 10 ת 551 ץל 3 .£), 
המכונה טף — צמח חד־שנתי ענף, גבוה 60 — 90 ם״מ; 
מקובל כצמח-נד וכחציד. באפריקה הצפונית־מזרחית ובאמ¬ 
ריקה הטרופית גרגיריו משמשים להכנת לחם. — בא״י נפוץ 
ביותר ח׳-ה חולות ( 3 ) 113 ת 1 ק 1 נ 1 .£) — עשבים רב־שנתיים, 
הגדלים בקרקעות חול-חמרה או במקומות לחים בשפלת־ 
החוף ובקרקעוח־מלחה בעמק־הערבה ובדרום ים־המלח. 
בפרדסים צעירים ובין גידולי־שדה הפתוחים לשמש הם מו¬ 
פיעים כעשבים רעים, המפריעים את החקלאות; קני-שרשם 
מעמיקים מאד באדמה, מתפשטים כמה מטרים לרוחב ואינם 
נעקרים אלא בחרישה מעמיקה. 

חלמה (- יעקב) — 311110 ( —, שמם של שנים ממלכי ארגון 
(ע״ע). 1 ) חי מה 1 ״הכובש״ — ' 111513 ן>נז 00 61 
1101 — ( 1208 — 1276 ), ירש את המלוכה כקטין מאביו פדרו 
) 1 ב 1213 , וב 1228 נטל את השלטון לידיו. הוא ניצל אח 
התפוררות ממלכת המוחדים להרחבת ממלכתו. ב 1229 — 
1235 כבש את האיים הבאלאריים, וב 1238 — את ולנסיה; 
אח״כ לחם במוסלמים שבמורסיה למען חתנו, אלפו״נסו x 
(ע״ע) מלך קאסטיליה. ב 1258 ויתר ח׳ על שטחים בררום- 
צרפת תמורת רתור מצד לואי )ס (ע״ע) על חסות צרפת 
על קאטאלוניה. — ח׳ תמך כמשוררים, כינס טרובאדורים 
נמלטים מדרום־צרפת, ומייחסים לו אף חיבורם של אוטו־ 
ביוגראפיה ואוסף פתגמים. — בימי ח׳ מילאו חצרנים יהודים 
תפקידים חשובים באדמיניסטראציה, בשירות הדיפלומאטי 
(כתורגמנים), וביחוד בהנהלת הכספים. בשטחים שכבש 
מהמוסלמים הושיב ח׳ קאטאלגים ויהודים. למתיישבים 
היהודים איפשר לרכוש אהחות, ואף היקשה את התנצרות 
עבדיהם המוסלמים. ב 1247 הזמין יהודים מהו״ל, בכללם 
מצפון־אפריקה, לבוא ולהתיישב בארצו, הקל את עול המסים 
מעל היהודים, העניק לקהילות פריווילגיות רבות, וכמה מהן 
חודשו אף לדון בדיני נפשות. אמנם חוקק ה׳ גם כמה חוקים 
נגד היהודים, אך לא הגשימם. בעת הוויכוח הגדול בברצ¬ 
לונה ב 1263 (ע״ע ר׳ משה בן נחמן) איפשר המלך דרכי- 
ויכוח הוגנים, ואף שיבח את הרמב״ן; בסיום הוויכוח דרש 
בבית-הכנסת, והרמב״ן ענה לו. 

2 ) ח׳ 11 ״ ד. צ ד י ק ״ — 11510 ( 61 — ( 1264 — 1327 ), נכדו 
של ( 1 ). במות אביו פדרו 111 ב 1285 ירש את סיציליה; הוא 
לחם בהצלחה בשרל'מאנז׳ו (ע״ע) והנהיג פארלאמנט באי. 




391 


הימה — חינר, דה לוס חיום, פרגסיסקד 


392 


במות אחיו אלפלנסו 111 (ע״ע) ב 1291 ירש גם את מלכות 
ארגון, אך 12951 נאלץ לוותר על סיציליה, תמורת הזכות — 
שהוענקה לו מטעם האפיפיוו— לכבוש את קורסיקה וסאר־ 
דיניה! את זו האחרונה כבש אחרי מאבק ממושך 13241 . 
החוקה שהנהיג ב 1319 הבטיחה את איחודן של ארגון, קאטא־ 
לוניה, ואלנסיה ומאיורקה לממלכה אחת. ח׳ לחם באצולה 
בתמיכת העירונים והכמורה. הוא אף השתדל להגן על היהו¬ 
דים מפני הקנאות הדתית הגוברת ומפני האינקוויזיציה, 
וב 1306 התיר כניסת יהודים ממגורשי צרפת לארצו ואף את 
שיבתם ליהדות, וסיכל כמה נסיונות לעלילת־דם. 

י, בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, 82 ־ 96 , 236-229 , 
* 1959 1 - 0011 ) 1/1 , 1 ./ / 0 1 ) 11111 7 ;׳.;, • 77/4 ) 7/1 י 1 ?וז^ 8 .ס 
11 )^^) 4 ^^ , 11510 ) 011 ^ 0 )^ 5 10 ) 1 ) י (.£$ז 14 ) £;! 1 ת 1 ? . 14 ; 1894 , 101 ) 11 [ 1 
- 1908 , 1-111 ,( 1291-1127 ) , 11 5 .ן . 511 ) £011 . 1011101 ,}}]) . 1 ) 0115 
; 1948 , 1-11 , 60 ^ 0 ) 1 ) ) 1 ) 11 .( , 311110 •״£? ׳״ 121-1111 * .£ ■ 1 ; 1922 
, ' 1 ,' 1 ) 1510 ) 51 ) €011 1 ) 1 ./ ) 1 ) 10 ) 1/1 £ 1 ) ' 111011£1 ( 41 * 16 > . 4 * 

.* 1960 , 15 ) 1 ) 5 ) 1 111011 ) 51 ) 7/1 ,!!במעשמ״א . 5 ;״ 1943 

אה. א. 

חימנם, חואן ךם 1 ן - 111161162 ( 11301611 11311 ( - ( 1881 , 

מוגר [אואלווה] — 1958 , פוארטו ריקל), משלרר 
ספרדי. ח׳ התחיל את דרכו בשירה במסגרת האסכולה המו¬ 
דרניסטית, כחברם וידידם של דריאו (ע״ע) וולמז-אינקלן 
(ע״ע). מרבית יצירותיו שראו אור לפני מלה״ע' 1 טבועות 
בחותם ההתבודדות, העצבות השרשית, המלנכוליה המתמדת, 
המחשבות על איבוד־עצמדלדעת. ח׳ ערך מסעות לארצות 
שונות באירופה, ובהיותו באה״ב ב 1916 נשא אשה! נישואין 
אלה שינו את כל כיוון חייו והלד־רוחל. הוא התאושש מן 
הפסימיות, וסיגנלנל הגיע לרעננות בלתי-ידועה עד כה בספ¬ 
רות הספרדית. הוא התחיל להתעמק בחוויה הפיוטית כש- 
היא־לעצמה׳ מנותקת מן המסיבות החיצוניות, ואותה ביטא 
בצורה בלתי-משועבדת לכבלי החרוז והקצב הקבוע. עם 
פרח מלחמת-האזרחים הספרדית עבר ח , לאה״ב, סייר 
בארצות אמריקה הלאטינית, הירצה הרצאות רבות, כתב 
מאמרי־ביקורת, וכן תירגם את "חיי בטהלבן" מאת תמו 
דולו. ב 1956 זכה בפרס בלבל לספרות, כשתהילתל באה 
לו במידה רבה בשל ספרו, הכתוב בפרלזה שירית, 131:610 ? 
סץ ץ ("פלאטרל ואני"), שהופיע לראשונה ב 1914 , ובצו¬ 
רתו הסופית ב 1917 (עבר , ע. אולסבנגר, תשט״ז). 

שירתו הענפה היא מעין יומן פיוטי, בעל עצמה לירית 
גדולה, בהיר וצלול במבחר המלים, עשיר בגלנים וגוני- 
גונים, בדימויים התואמים להפליא את אווירת השירים. 
לאחר שהשתחרר— בהשפעת הסימבוליזם הצרפתי— מירו¬ 
שת ה״מודרניסמל", עיצב דרכי-שירה חדשות. בתקופתו 
הראשונה היתר. קיימת הזדהות מוחלטת בין נפש המשורר 
והעולם! תחושה פאנתאיסטית פיעמה בה. לאחר־מכן נטתה 
שירתו ליתר פשטות, להשמטת כל יסוד תיאורי ורטלרי. 
לסוף הגיע ל״שירה הצרופה״, או ״העירומה״ — כפי שכינה 
אותה, — המבקשת את שרשיהם ומהותם של הדברים ולא 
את קליפותיהם המקשטות. ב״פלאטרל ואני" יצר המשורר 
עולם מיתי מקורי, והפרוזה הפיוטית שבספר זה היא המוש¬ 
למת ביותר בכל הספרות הספרדית. 

משאר יצירותיו: 101613 ע 66 35 מ 11 \, ("נשמות בגון הסג- 
ליה״), 1900 ! 1115168 5 ג 1 ז\. (״אריות עצובות״), 1903 ! ! 14 
5016636 50x1013 (״הבדידות המהדהדת״), 1911 ! ■ 1613000113 !? 
(״מלאנכלליה״), 1912 ! 1111113165 ק 68 5006108 ("סלנטים רוח¬ 


ניים"), 1917 ! 635360 160100 £10613 1111 66 0131-10 ("יומנו 
של משורר נשוי מקרוב״), 1917 ! 01610 ץ 1661 - 3 ? ("אבן 
ושמים״), 1919 ! 031101611 (״שירה״), 1936 ! 66 31 ת 111 ז.^ 

.1948 ,(£01160 (״חיית־תהום״ 

1111 ) 111 ) 1,1 ) 1 ) 5111 .)) 1 /) 0115115 (/ 171 ץ 5 ) 1 ( 7 ,חחגו׳וזזש^סשא .£ 

11 ((\( 15. /. 1. /., 1935; 0. 80 , 70 (>0(510 11( /. 11, 

1943; £. י 1 . 0 ; 1944 , 0 ) 0/1 51 4 11 ) ./ .! 5 ./ , 0311£40 ־ 162 ס . 

46 01 ׳< 113.0 , 65 גז 61 א x0 3( /. 7. )., 1957; 0. ]5. ?13)3, 

/. 7. /. (11 50 {> 0 ( 510 , 1958. 

מ. ל. 

ח״סנם לה םים;ר 1 ם, פרנמיסקו - 11116062 ( 131101500 ? 

015116105 66 — ( 1436 — 1517 ), איש־כנסיה, מדי¬ 
נאי והומאגיסט ספרדי. ח , למד תאולוגיה ומשפטים בקאם־ 
טיליה וברומא, הצטרף ב 1484 למיסדר הפראנציסקאנים וב־ 
1492 נתמנה לכומר-המוודה של המלכה איזבל, ובכך החל 
רוכש השפעה פוליטית.. ב 1495 נתמנה לארכיהגמון של 
טולדו, לראש-הכנסיה בספרד ולקאנצלאדיוס של קאסטיליה. 
רדיפתו את המאורים בגראגאדה גרמה למרידתם ( 1501 ), 
שדוכאה באכזריות ונסתיימה בטבילתם מאונס. במות האד- 
כידוכס פיליפ, בעלה של המלכד. חואנה המטורפת (ע״ע), 
נבחר ח׳ לעוצר קאסטיליה ( 1506 ), אך במהרה נאלץ לקרוא 
לפרנאנדו מלך אראגון, אביה של חואנה, כדי לדכא מרד 
אצילים נגדו. פרנאנדו מינהו ב 1507 לדאש האינקוויזיציה, 
וח , גילה אכזריות רבה בתפקידו זה. ב 1505 וב 1509 מימן ח׳ 
מכספו מסעות צבאיים לצפוךאפריקה, שנסתיימו בכיבוש 
אוראן, בוזי וטריפולי. במות פרנאנדו ב 1516 שוב נתמנה ח , 
לעוצר וסיכל את מזימות אצילי אראגון להעביר את המלוכה 
מקארלוס, בנה הבכור של חואנד. (אח״כ — הקיסר קארלז\), 
לאחיו פרדינאנד. 

עיקר חשיבותו של ח׳ חוא בפעולתו למען הכנסיה 
בספרד. המכללה שיסד באלקלד. דד. אנרס (ע״ע) ב 1498 
היתה מרכז להומאגיזם קאתולי^נוסח ארסמוס (ע״ע), והתי¬ 
קונים שהנהיג ביד חזקה במיסדרים הדתיים הפיחו בהם רוח 
חדשה, ביהוד במיסדר הפראגציסקאנים, שמהם יצאו מיסיד 
נרים לאמריקה ולמזרח. יש המיחסים לפעלו של ח׳ את בלי¬ 
מת הרפורמאציה בספרד. ח , נודע גם כפטרון לספרות ול¬ 
אמנות וכשחמטאי מהולל. ביזמתו יצאה באלקאלה ב 1502 — 
1522 המהדורה התלת־לשונית הראשונה של הביבליה 
(״הקומפלוטית״ [ע״ע מקרא: תרגומים! אלקלה דה אנרם]). 

-!ש? ״ 1 ; 1921-1928 , 1-111 ,. 0 1101 ) 3 ) 00 71 , 041113 46 ש 1 >ת €0 
,. 4 < ; 1929-1930 , 1-11 , 10 }! 51 511 . 0 , 8.613113 16 > 6£2 מ 4 ח 

) 1/1 0113 . 1011. 00(311101 X ־ 461 * . 8 ; 1952 ) 3 . 7(0^ 7. X 
,) 1041115110 010113 , 10 > 1 ז 813 ; 1934 , 10111 ) 5 / 0 5 } 1 ) 10151 \ 

. 1940 

אה. א. 

חינר דה לום ויזם, ?ו 5 ם' 9 קז - 011161 131101500 ? 

05 !? 08 ? 66 — ( 1839 — 1915 ), סופר פילוסופי 
ומחנך ספרדי. ח׳ הפיץ את תורת ק. כ. פ. קראוזה (ע״ע) 
בספרד. הוא עצמו חיבר ספרים בבעיות המשפט'והמדינה, 
החברה, החינוך והספרות. ערכן הספרותי של יצירותיו מועט, 
אולם רעיונותיו — שהם לעיתים מגומגמים ונתונים לבי¬ 
קורת — השפיעו השפעה מרובה על חידוש החיים הרוחניים 
של ספרד בסוף המאה ד. 19 ! הם היו חדורים רוח ליבראלית 
וחייבו השתתפות פעילה של הוגי־הדעות בחיי המדינה. 
חשובה יותר היתד. פעולתו בשדה החינוך! הוא היד. ממייסדי 
״המוסד החפשי להוראה״ — פנימיד. אוניברסיטאית כדוגמת 




393 


חינר דד! לום ריוס, פרנסיסקו — תיפדז 


394 


המכללות האנגליות, שבו עברו או בו נתחנכו האישים 
החשובים ביותר בחיי־הרוח של ספרד בדור האחרון. 

. 1 \ ; 1915 ,■ 1401 ) 0 * 111 ? . 8 1.05 40 . 0 , £¥ 0 <) 7 3 ־ 1111 ) 4113 ■ . 11 

, 140105 ) 05$ 14151 . 40 105 140101040X05 ,ס׳\ 013 י 1 ׳< ^ 41€ סש 1 ז 10 ^ 

- 007110111 10 ? 1£ ) £5$ ' 1 40 1101105 ) 04110 05 ^ 1 ־ זוכ! 0 [ .? ; צ 1928 ^\ 1 
. 936 [ , 515105 * 11 ) £1 ! 1.05 ,/ , 4710 ) ■ $01 

חיעדיים (סגססגס^), משפחת צמחים דו־ססיגיים מסדרת 
כפופי־העובר ( 13£ ד 1 ־ £1 ס 05 ־!:.ת 0 נ)); כ 100 סוגים וכי 
1,100 מינים, שרובם נפוצים באפריקה הדרומית ומיעוטם 
בארצות חמות אחרות. מינים רבים הם צמחי*מדבר קיצו¬ 

ניים, רבים מקובלים 
כצמחי־נוי. על הח׳ 

נימנים בעיקר עש¬ 
בים ובני־שיח, בעלי 
עלים פשוטים קטנים 
או בשרניים, נגדיים 
או מסורגים. הפרחים 
דדמיניים, בכונימז 5 - 
8 עלי־גביע, עפ״ר 
מאוחים! עלי־כותרת 
חסרים או מצויים ב¬ 
מספר רב ובדמות 
רצועות צרות ] 5 אב־ 

קנים, המתפצלים לפ¬ 
רבועה מריעה ( 3081 ( 3£0013 0x1 ז 01 ד) עמים למספר רב יו- 

תר; עמוד־עלי אחד, 

שאינו ברור לפעמים; השחלה עלית או תחתית, מספר עליה 
3 — 5 , מספר מגורותיה 1 — 20 ] מספר הביציות עפ״ר גדול! 
הפרי עפ״ר הלקט. 

הסוג החשוב ביותר הוא האהל (ע״ע). — סוג קרוב לו 
הוא הליתופם ($< 1.111101 >, שדומה במראהו לצרורות־חצץ 
פזורים על פני האדמה! בשל כך "מסווה" הצמח את עצמו 
ומדמה לסביבה הדוממת של המדבר. — מן הסוג רבועה 
( 1113 ס 70:1-38 ) מצוי בתרבות המין רבועה שרועה (־^ .ין׳ 
1 ; 5 ת!;ק), "התרד הניו־זילנדי", צמח שרוע ובשרני, שמולדתו 
אסיה המזרחית ופולינזיה. — מן חסוג הים־תיכוני חיעד 
71120010 ) מצויים בא״י 2 מינים, בעיקר בעמק־הירדן. 

ם. זהרי, עולם הצמחים. 179-178 , תשי״ד! <־ע. ע זנ 1 נ 1 ז 3 ׳\ג.ט 
. 1913 , 553-556 , 1 , 

חיפה׳ עיר-הגמל הגדולה והחשובה ביותר של ישראל, 
השניה בערי המדינה! כ 200,000 תושבים(בתחילת 
1964 ; 183,000 לפי מיפקד 1961 ). ח׳־רבתי, הכוללת פרברים 
ויישובים עירוניים בקרבתה, מתפשטת על שטח של כ 160 
קמ״ר, ובה כ 290,000 תושבים. העיר נתפתחה מסביב לחופו 
הדרומי של מפרץ של הים־התיכון ועל מדרונותיו ובמתו 
של הכרמל, סמוך לשפך הקישו!, במקום היפגשות שני 
עורקי תחבורה יבשתית רבי־חשיבות: הדרך מצפון לדרום 
לאורך החוף, והמעבר הטבעי לרחבה של הארץ מן החוף 
דרך מעבר־קישון, עמק־יזרעאל ו׳עמק־חרוד אל שקע־הירדן, 
עבר־הירדן המזרחי ודרום־מוריה. 

ביתן לחלק את העיר ל 4 איזורים עיקריים: העיר 
התחתית; מעלה הר־הכרמל; במת-ההר! הקריות. 

העיר התחתית יושבת על רצועת-חוף מישורית, 
שהיא צרה ביותר במערב, מסביב לכף־הכרמל, והולכת 
ומתרחבת כלפי דרום־מזרח לעבר עמק-זבולון. מן החלק 


העתיק של העיר התחתית נתקיימו שכונות אחדות, ובהן 
סימטות צרות ומפותלות וצפיפות גדולה של מיבנים. רובה 
של ח׳ העתיקה נהרסה ונבנתה מחדש בדור האחרון, ושפתה 
הימית שוכללה לנמל מודרני. מצפון־מערב לעיירה העתיקה 
נמצאת המושבה הגרמנית, שבנייניה הנאים (מן המאה ה 19 ) 
מוקפים גבים, ורחובותיה ישרים ורחבים. העיר התחתית, 
הסמוכה לנמל על מיתקניו ומחסניו הגדולים, היא היום 
מרכז העסקים והתחבורה; כאן נמצאים משרדי הבנקים, 
חברות המסחר, הביטוח, הספנות, התובלה וכיו״ב, וכן מח¬ 
סנים ובתי־מלאכה. בחלקה המערבי של רצועת־החוף נמצאים 
רבעי־מגורים, ובחלקה המזרחי — מיפעלי תעשיה ומלאכה. 
במרכזה ובמזרחה של העיר התחתית נמצאות שכונות-העוני 
ואדי־נסנאם, ואדי״רושמיה וואדי-צליב, וכן שכובת־היהודים 
העתיקה (ארד אל־יהוד), ובהן בתי־מגורים ישנים וצפופים, 
שנבנו במאה ה 19 בשיטת־בביה ערבית, 

העיר שבמעלה-ההר מתפשטת עד לחלקו העליון 
התלול של מדרובו הצפוני־מזרחי של הכרמל. בגובה 60 — 100 
מ׳ נמצאת שכונת הדר־ ה כרמל המודרנית, שהוקמה 
מסביב לטכניון (הישן) ולביה״ס הראלי העברי; גרעינה 
הפך למרכז המסחר הקמעוני, השירותים והבידור, והוא מוקף 
רובע־מגורים צפוף, 

העיר העילית מורכבת משכונות־מגורים (מרכז- 
הכרמל, אחוזה, רוממה), היושבות על גבי הרכס המרכזי 
(עד לגובה של 375 מ׳), המשתרע מראש־הכרמל בכיוון 
דרומה־מזרחה, ועל רכסים המסתעפים ממנו, בעיקר לצד 
מזרח (כגון שכונת נוה־שאנן וקרית־הטכניון); בין רכסים 
אלו מפרידים גאיות עמוקים. חלק זה של העיר שוכן בגובה 
של 250 — 300 מ׳ מעל פני-הים, ואקלים! נוח יותר, בעיקר 
בימי הקיץ החמים. צפיפות־הבניה בו קטנה בהרבה מאשר 
באיזורים האחרים של העיר; כאן מצויים, בין השאר, בתי־ 
הארחה רבים, המושכים תיירים ונופשים. 

בכניסה המערבית לעיר נמצאת שכונת ב ת ־ ג ל י ם, ובה 
חוף־רחצה נרחב <תמ': ע״ע א״י, עמ ׳ 937/8 ). ממולה, 
בקצהו הצפוני־מערבי של הכרמל, נמצאת מערת־אליהו, 
המשמשת מקום עליית־רגל לבני שלוש הדתות. את ראש- 
הכרמל, מעל לכף המגיע לים, תופסים מינזר־הכרמליתים 
013115 !; 5:011 ומיגדלור. 

, העיר ח׳ במובנה המצומצם מגיעה מזרחה עד סמוך 
לקישזץ. ח׳-רבתי מתפשטת צפונה־מזרחה מעבר לקישון 
אל תוך עמק-זבולון, דרומזדמזרחה לעבר עמק־יזרעאל ודרו¬ 
מה על במת הכרמל; שטח מורחב זה כולל יישובים עירוניים, 
המשולבים במידה מלאה בכלכלת העיר. רובו של עמק- 
זבולון תפוס ע״י הקריות — רבעי תעשיה, שיכונים 
שיתופיים ואיזורי־מגורים פרטיים. החשובים שבאלה הם: 
קרית־חיים (הנכללת בתחום המוניציפאלי של ח׳). קרית- 
ביאליק, קרית־מוצקין. קרית־ים, קרית-בנימין. כפר אתא; 
לאורך כביש־העמק משתרעת שכונת־התעשיה נשר; בין 
היערות על הכרמל נמצא היישוב העירוני טירודהכרמל. 

ח׳ מצטיינת בגנים ציבוריים מרובים ונאים. מהם: 
בהדר־הכרמל — גן־בנימין׳ וכן הגן הפרסי, מן היפים 
והמטופחים שבגני הארץ, ובו ״היכל־הצדק״ — מקדש 
הבהאים (ע״ע), שכיפתו המוזהבת בולטת למרחוק; 
במרומי-ההר — גן־האם וגן יפה־נוף לאורך רחוב יפה־נוף 
("פאנוראמה"), שממנו מראה נהדר על פני העיר, הנמל, 





395 


חיפה 


396 


המפרץ עד עבו, עמק־זבולון והרי-הגליל. בתחומה של ח׳־ 
רבתי נכללים שטחי חורשות ויערות על הכרמל. 

נ מ ל־ ח׳ משמש בסים לכלכלתה של העיר; ממנו 
מתפרנסים כ 7,000 עובדים, שבחם תלויות כ 18,000 נפשות. 
הנמל נבנה בפינה הדרומית של המפרץ, במקום המוגן 
מרוחות ע״י רכס הכרמל; הוא עשוי לקלוט גם ספינות־ים 
גדולות. להגנת המעגן נבנו שני שוברי־גלים: הראשי נמשך 
בכיוון מערב-מזרח וארכו 2,210 מ׳, והשני נמשך בכיוון 
צפודדרום וארכו 765 מ׳; רוחב הכניסה למעגן 183 מ/ 
בכדי לאפשר גישה לרציף הראשי גם לספינות גדולות, 
יובשה רצועת-ים ברוחב של כ 400 מ/ והועמקה קרקעית 
המעגן עד לעומק של קרוב ל 12 מ , . על גבי השטח שיובש 
הוקמו רוב מיתקני הנמל ומחסניו, ביניהם ממגורת "דגוך 
(תם , : ע״ע א״י, עמ׳ 753/4 ), וכן שורת בנייני המשרדים 
והמסחר לאורך דדך־העצמאות החדישה. — ממזרת למעגן 
נמצא נמל הנפט (ר׳ להלן). נמל מישני נבנה בשפכו של 
הקישון, שאפיקו הועמק לכדי 7.5 מ׳ לאורך 700 מ׳ ולכדי 
6.5 מ׳ לאורך 345 מ׳ נוספים — דבר שהכשיר את הנמל 
הזה לקליטת אניות עד לנפח של 3,000 טון. נמל הקישון 
משמש את צי־הדיג של ישראל, והוא מצוייד במיתקנים 
להקפאה עמוקה. כן נמצא בו המבדוק הצף (תנד: ע״ע א״י, 
עמ׳ 975/6 ), וליד המעגן שלו הוקמו מספנות ישראל. 


התנועה בנמל חיפה 


1962 

1%1 

1960 


1,403 

1,351 

1,191 

מספד האניות 

3,321 

2,840 

2,477 

תפוסת האניות 
(ב 00 ( 14 מון) 

24)25 

1,782 

1,674 

פריקה 

( 14 x 101 מדן) 

903 

908 

14)03 

מעינה 

(ב 1,000 טון) 

220,000 

68,837 

67,763 

מספר הנוסעים 


תנועת המטענים בנמל ח׳ היתה ב 1962 83 1 /2% מכלל 
המטענים בנמלי ישראל. 

תנועת הנוסעים במדינה מרוכזת כמעט כולה בנמל זה. 

ח׳ היא נמל־בית לאניות־הסוחר הישראליות, לצי המל¬ 
חמתי ולצי הדיג. חשיבותה של ח׳ כנמל-נפט בידלאומי 


וכמרכז של זיקוק הנפט ירדה במידה רבה לאחר סגירת 
צינור־הנפט מכרכוך ב 1948 ; אולם הזרמת הנפט בצינור 
אילת—חיפה סייעה לחידוש פעולת בתי־הזיקוק. 

ח׳ משמשת מרכז התחבורה הבין־עירונית 
בצפון־ישראל. בשל במות המטענים בנמלה היתד, תחנת 
מסה״ב שבה לגדולה שבמדינה, וכן יושבת בעיר גם הנהלת 
מסה״ב הארצית. קווי־רכבת מקשרים את ח׳ עם לוד (לאורך 
הגבול עם ממלכתיהירדן) ועם ת״א (לאורך חוף הים). 
כמו־כן משמשת ח׳ מרכז המסחר והשירותים לצפון־הארץ 
ותחנה מרכזית לעשרות קווי־אוטובוסים בכל העמק והגליל. 

בגלל מצבה הטופוגראפי המיוחד — פיזורה במישור, 
במעלה-ההר ועל הרכסים, שביניהם מפרידים גאיות— קיימת 
בח׳ בעיה קשה של הסדר התחבורה הפנימית. קווי־ 
אוטובוסים עולים ויורדים בכבישים מתפתלים בהר וחוצים 
גשרים — ביניהם גשר תל־גבורים (ואדי-רושמיה), מן הגדו¬ 
לים בארץ. חשמלית תת־קרקעית — היחידה בא¬ 
רץ —, הכרמלית, מחברת בקו ישר את העיר התחתית עם 
מרכז שכונות־ההר. — מסה״ב מעסיקה בה׳ כ 2,500 עובדים, 
תחבורת־האוטובוסים העירונית והבין־עירונית — כ 2,000 . 

עיקר ה תעש יה של ח׳ מתרכזת בעמק-זבולון, משני 
צידי הקישון. באיזור זה נבנו מיפעלים מן הגדולים ביותר 
במדינה. החשובים שבהם: בתי-הזיקוק לנפט (תש , : ע״ע 
א״י, עמ׳ 899 — 900 ) — לפנים בית־הקיבול לשמן־אדמה 
שהוזרם הנה דרך צינור־הגפט מעיראק, היום — מקום עיבוד 
של הנפט הגלמי המיובא דרך הנמל ובצינור מאילת; 
״שמן״ — לסבון, לתמרוקים ולשמני־מאכל; ״וולקן״ — 
למוצרי־מתכת; "פניציח"— לזכוכית (תמ , : שם, ענד 907/8 ); 
״נעמן״, — לקראמיקה וללבנים; ״נשר״ — למלט (תמ׳ז 
שם, עט׳ 897/8 ); ביהח״ר לדשנים וחמרים כימיים (תמ ׳ : 
שם, עמ׳ 903 )■; מפעלי קיזר-אילין להרכבת מכוניות; מפעל 
כורדאני של חברת "אתא" לטכסטיל! בתי־המלאכה של 
הרכבת, ועוד. איזור־התעשיה כולל גם את תחנות־הכוח — 
הישנה ( 1935 ) והחדשה ( 1962 ) — של חברת־החשמל, המע¬ 
סיקות כ 2,000 עובדים. — חלק ניכר של תעשיות העיר קרו¬ 
בות לנמל, כדי לאפשר קבלת חמרי-גלם ושיווק התוצרת המוג¬ 
מרת לחו״ל בהוצאות־הובלה מינימאליות. 

אוכלוסיה. לפי מיפקד האוכלוסין 
והדיור האחרון ( 1961 ), היו ילידי-הארץ 
36.4% מכלל האוכלז׳סיה היהודית של 
העיר. מילידי חו״ל עלו 61.7% מ 1948 ואי¬ 
לך, התחלקות האוכלוסים היהודים לפי 
יבשות-המוצא היא: אסיה 7.5% ; אפריקה 
16.5% ; אירופה 70.2% ; אחרות ובלתי- 
ידועות 5.8% . ילדים עד גיל 14 היו 28.9% 

מכלל אוכלוסיית העיר; הגיל ההציוני היה 
31.4 שנה. בסוף 1963 היו באוכלוסיה כ־ 

10,000 לא-יהודים, המתגוררים ברובם 
המכריע בעיר התחתית; מהם 2,800 מוס¬ 
למים וכ 0 מ 74 נוצרים. 

מספר המועסקים בח' הגיע ב 1961 
ל 65,000 נפשות, מהם היו מועסקים בתע- 
שיה ובמלאכה 23.9% , במסחר ובבנקאות— 

16,6% , ובענפי התחבורה והתובלה - 
13.4% . לגבי אחוז המועסקים בתעשיה 



מראה העיר התחתית והגם? 





397 


חיפה 


398 



מראה מעלה הר־הררסל 

ובמלאכה קרובה ח׳ לממוצע הארצי, ואילו שיעור המועס¬ 
קים בתחבורה ובהובלה כפול מממוצע זה. 

בח׳מוסדות־תרבות רבים. בדרום־מזרח העיר, על 
פני שטח מיוער נרחב, משתרעת קריה הטכניון (ע״ע א״י, 
עמ׳ 1037 — 1041 ); ב 1963 הגיע מספר המורים בטכניון ל 573 , 
מספר התלמידים—ל 3,367 . שני מוסדות להשכלה אקדמית— 
האחד למדעי־הרוח, והשני למשפט וכלכלה — מתפתחים 
לקראת מעמד אוניברסיטאי; וכן קיים בעיר קונסרוואטו־ 
ריון. מבתה״ם התיכונים ראויים לציון מיוחד ביה״ס הראלי 
העברי וביה״ס המקצועי התיכון, המסונף לסכניון (ע״ע א״י. 
ענד 1041 ). בח׳ נמצאים מוזיאונים לאמנות חדשה, לאמנות 
עתיקה, לאמנות יאפאן׳ לאתנוגראפיה ולפולקלור, לפרהיס־ 
טוריה, מוזיאון ימי! מכון ביולוגי; מרכז־התרבות — לפעו¬ 
לות תרבותיות מטעם העיריה, שבו נמצאים, בין השאר, 
הספריה ע״ש ש. פבזנר והתיאטרון העירוני; בית-רוטשילד — 
שבו נערכות פעולות־תרבות שונות. 

מבחינת הרכב האוכלוסיה והאופי החברתי שלה נחשבת 
ח׳ ל״עיר־הפועלים", ומרובים בה בנייני משרדים ומוסדות 
של הסתדרות העובדים הכללית. 

היסטוריה. היישוב הקדום ביותר בתחום ח׳ נמצא 
בתל אבו הואם; היתה זו עיר־נמל קטנה, שנוסדה בתקופת 
הברונזה המאוחרת ונתקיימה עד לתקופה ההלניסטית. לאחר 
מכן עברה העיר למקום ״ח׳ העתיקה״, דרומית לבת־גלים — 
כנראה מאחר שהנמל הישן נסתם ע״י חולות. בסביבה זו 
נתגלו קברים מהתקופה הרומית. אולם המקום החשוב בסבי¬ 
בה באותה תקופה היתד. שקמונה (ע״ע), עד שאוסביוס 
(אונומאסטיקץ, 108 , ש' 31 ) מזהה אותה עם ח/ ב 14 ' 6 יכבשו 
הפרסים את ח׳ והחזיקו בה עד 628 , עת עברה העיר שוב 
לידי הביזנטים. ב 636 נכבשה ח׳ בתוך א״י כולה ע״י הער¬ 
בים׳ שהחזיקו בה עד 1100 , באותה שנה נפלה העיר בידי 
הצלבנים והיתד. לבירת שררה פאודלית גדולה בידי משפחת 
גארסיה אלווארס, ב 1187 נפלה העיר בידי צלאח א־דין; 
בחוזודהשלום 'של 1192 הוחזרה לנוצרים, אבל הקרבות 
התחדשו בה אח״כ, וב 1197 הרם מאלך אל־עאדל את חומו¬ 
תיה. ב 1198 חזרה לידי הנוצרים ונשארה בידם עד שכבש 
אותה ביברם ב 1265 ; אחרי 1291 נהרסה ביחד עם ערי־חוף 


אחרות. ב 1156 נוסד בהר־הכרמל המיסדר 
הכרמליתי(ע״ע); מ 1291 ואילך נהרס מע¬ 
זרו '(בידי המוסלמים) וחזר ונבנה חלי¬ 
פות כמה פעמים; לאחרונה הוקם בשנת 
1828 . — מכיבושה בידי המוסלמים עד 
המאה ה 15 היתה ח׳ נטושה, או מכל־מקום 
לא היתה אלא כפר פרוז קטן. רק ב 1742 
שוב מתוארת ח׳ כעיירה לרגלי הכרמל, 

בקרבת שכונת בת-גלים שבימינו. ב 1761 
הרם דאהר אל-עמד (ע״ע) את ח/ אולם 
זמן־מה לאחר־מכן הוקמה העיר העתיקה 
שבימינו והוקפה חומה, ובמעלה ההר הוקמה 
מצודה קטנה (אל־ברג , ); החומה עמדה עד 
סוף המאה ה 19 . במחצית הראשונה של 
המאה ה 19 לא גדלה ח , אלא מעט. עם 
התפשטות ספנות־הקיטור החלו אניות גדו¬ 
לות לבכר את מעגן ח׳ על־פני זה של 
עכו; אבל לעכו היו יתרונות על ח׳•, 

מאחר שביצורה היה טבעי׳ וגם בניינה היה חזק משל 
ח׳, ובד, שכן המושל התורכי עם משרדיו. ב 1868 התיישבו 
בח׳ גרמנים מכת הטמפלרים (ע״ע), ששכונתם היחה הרו¬ 
בע הראשון של ח׳ המודרנית (ר׳ לעיל, עט' 394 ). סלי¬ 
לת מסה״ב מח׳ לעבר־הירדן, שקשרה אותה גם עם דמשק, 
ב 1905 , הכריעה סופית לטובת ח׳. אולם עיקר התפת¬ 
חותה של ח׳ לכרך מודרני גדול לא באה אלא לאחר 
מלחמת־העולם 1 . גרמו לכך: עליית היהודים, ביחוד מן 
העליה הרביעית ואילך; הנמל המוגן והעמוק, שבנייתו 
בידי ממשלת המנדט הושלמה ב 1933 , והוא העלה את ת׳ 
בספנות ובסחר־חוץ מעל ליפו כנמלה הראשי של א״י; 
הקמת בתי־הזיקוק ב 1939 כתחנה סופית של צינור־הנפט 
מעיראק לים־התיכון. 

י ה ו ד י ם. על ישוב יהודי בח׳ בתקופה הרומית מעידות 
מערות-קברים שנתגלו דרומית לבת־גלים. במקורות התל¬ 
מודיים אין ח׳ נזכרת אלא מעט! היא לא נכללה בתחום 
עולי־בבל (ע״ע ארץ ישראל, עמ׳ 31 ), ומבחינה הלכתית 
ומדינית היתד, בכל אותה תקופה בתחומה של עכו. היא 
נזכרת כמקום־מושבם של ד׳ אבדימי (ע״ע) ועוד מספר 
חכמים, וכן מסופר (שבת כ״ו, ע״א), שאת החלזון לתעשיית 
תכלת (ע״ע) וארגמן (ע״ע) היו מלקטים על שפת־הים מח׳ 
ועד לסולמה־של־צור. קהילה יהודית התקיימה בה׳, כנראה, 
עד לטבח שערכו הביזנטים ביהודי א״י כשכבשוה ( 628 ); 
לטבח זה מכוונת, כנראה, קינה על ח׳ שנמצאה בגניזת 
קאהיר. — הקהילה התחדשה בתקופה הערבית. ב 1084 בא 
הגאון ר׳ אליהו כהן מצור לח׳ לקדש את השנה בתחום א״י 
ולחדש את הסמיכה והגאונות, שאותה הוריש במותו לבנו 
ר׳ אביתר ( 1085 ). במצור הצלבני על ח׳ ( 1100 ) נטלו 
היהודים חלק רב בהגנת העיר, וכשנכבשה נפלו עמה. למעלה 
ממאה שנה לא ישבו בח' יהודים, ורק בתקופת הממלכה 
הצלבנית השניה ("ממלכת עכו") חזרו ונתיישבו בה. לרגלי 
הכרמל קבורים כמה מרבני עכו, שהיתה אז הקהילה היה ד 
דית החשובה שבא״י. מן הכיבוש המוסלמי עד למאה ה 15 לא 
נמצאו בח׳ אלא יהודים בודדים לפרקים. ב 1742 שוב היתד, 
בה קהילה קטנה עם בית-תפילה, וב 1798 עשה בה ר׳ נחמן 
מברצלב (ע״ע) את ראש-השנה. 



399 


חיפה 


400 



במאה ה 19 היתד. קהילת ח׳ קטנה ומורכבת ברובה מעולי 
מארוקו ואלג׳יריה, ב 1839 גימגו בה 124 נפש, ב 1864 — 
384 נפש (מהם 311 ממארוקו); ב 1871 — 760 (מהם 579 
מערבים ו 177 ספרדים מתורכיה); ב 1901 — 41 ( 14 (מהם 
706 מערבים, 213 ספרדים ו 122 אשכנזים). במיפקד (פגום) 
שנערך בסוף תרע״ז( 1917 ) נרשמו בח׳ 1,400 יהודים, שליש 
מהם אשכנזים, שליש ספרדים, והשאר מערבים, קצת תימ¬ 
נים ועוד. 

כבר ב 1902 צפה הרצל (ב״אלטנוילאנד") לח׳ הדלה 
עתיד מזהיר כנמל בידלאומי וכמרכז מסחרי, תעשייתי 
ותרבותי. פעולות הפיתוח וההתיישבות השיטתיות בידי היהו¬ 
דים התחילו ב 1912 עם הנחת היסודות לבניין הטכניון(שנפ¬ 
תח רשמית ב 1925 ), במעלה ההר, שהיה אז שמם. מסביב 
לטכניון קמה שכונת הדר־הכרמל, שראשיתה עם ייסוד שכונת 
הרצליה ב 1909 . הדר־הכרמל זכתה בתקופת השלטון המנ¬ 
דטורי להכרה כגוף בעל אוטונומיה מוניציפאלית מסדי־ 
מת במסגרת העיר ח', שראשותה היתה בידי ערבי ורק 
בשנים האחרונות למנדט — בידי יהודי. העיר נמצאה מחו¬ 
לקת בין השטח התחתי, שרובו המכריע היה ערבי, ובין 
השטח העילי, שהיה כולו יהודי, והשטח הערבי הפריד בין 
שטח־היישוב היהודי ובין הנמל, בתי־הזיקוק וכל האיזור 
התעשייתי < כמו־כן היה הקשר בין השכונות היהודיות המ¬ 
פוזרות קשה ומסוכן, ביחוד בימי מהומות ( 1921 . 1936/9 ). 

ב 1947/8 , מיד לאחר החלטת האו״ם בדבר חלוקת הארץ 
והקמת המדינה היהודית, גברה המתיחות בין שתי העדות 
והתחילו פעולות־איבה (צליפות והתקפות על עורקי־התח־ 
בורה), כשהעיר העליונה נמצאת בידי כוחות ה״הגנה" והעיר 


התחתונה — בידי כוחות מזויינים ערביים. ב 29.12.47 נטבחו 
39 פועלים יהודים בבתי־הזיקוק, מאורע שגרר פעולודתגמול 
חריפה של "ההגנה" נגד השכונה הערבית שממנה יצאו 
הרוצחים ( 31.12.47 ); וכן הוקמה "פלוגת־הנמל" של הפלמ״ח, 
ששמרה בהצלחה על פועלי־הגמל היהודים ועל מחסני- 
הסחורה והחנויות של היהודים בנמל ובעיר התחתונה. ההת¬ 
קפות ההדדיות נמשכו כל החורף והאביב. ב 17.3.48 נעצרה 
והושמדה באיזור הקריות שיירת־תחמושת ערבית שהגיעה 
מהלבנון, ובה נהרג גם מפקד הכוחות הערביים בח׳. 

כיבוש ח׳ כולה בידי ה״הגנה" ב 22.4.1948 בא בעקבות 
החלטתם הפתאומית של השלטונות הצבאיים הבריטים 
לפנות את כוחותיהם מן העיר גופא ולהתרכז בהחזקת הנמל 
וכמה מחנות נבחרים. היהודים, שמצבם הטאקטי במעלה 
הכרמל היה עדיף, הגיבו במהירות ותפסו מיד את המוצא 
המזרחי — ״הערבי״ — של העיר, ליד גשר ואדי-רושמיה. 
כאן ריתקה מחלקה אחת בגבורה רבה את האויב במשך 
יותר מיממה, בשעה שההתקפה היהודית העיקרית לעבר 
מרכז העיר הערבית התנהלה בצורת מלקחיים מכיוון הדר־ 
הכרמל— מזה, ומהמרכז המסחרי החדש — מזה. בלחימה 
מבית לבית התקדמו שני הכוחות המסתערים זה לעומת זה, 
ומשנתאחדו — התמוטט כל המערך הערבי, שמפקדיו ברחו, 
והעיר נמצאה כולה בידי היהודים. הצבא הבריטי שמר על 
ניטראליות במשך הקרבות. הפיקוד היהודי הודיע לראשי 
הציבור הערבי, שהוא ערב לחייה ולרכושה של האוכלוסיה 
הערבית, לאחר שזו תמסור את נשקה. אולם בהתאם להור¬ 
אות שניתנו מטעם המנהיגות הערבית, סירבו רוב הערבים 
להישאר תחת שלטון היהודים, דק כ 3,000 מבין כ 50000 










































401 


חיפה — ח׳יר אל־דין ברכרוסה 


402 


תושבי ח׳ הערביים בחרו להישאר, השאר במלטו לגליל ול¬ 
לבנון בסיוע הצבא הבריטי. בפסח תש״זז היתה ח׳ כולה 
בידי היהודים. 

גידולה של אוכלוסיית ח׳ וחלקם של היהודים בה 
מסוף המאה ה 19 משתקפים בטבלה הבאה: 


אחוז האוכלוסיה 
היהודית בכלל האוכלוסיה 

אוכלוסיד, 

יהודית 

כלל 

האובלוסיה 

שנה 

20% 

1,650 

8,150 

1891 

15% 

3,000 

20,000 

1914 

25% 

6,230 

24,634 

1922 

32% 

15,923 

50,403 

1931 

52% 

66,000 

128,000 

1944 

96% 

94,718 

98,284 

1948 

95% 

173,553 

183,201 

1961 


ז. וילנאי, ח׳ בעבר ובהווה, תרצ״ו! י. שטנר, ח׳ עיר־הנמל 
(הטבע והארץ, ה׳), תרצ״ח; מ. כרמל, מערכות צפון, 1949 ! 
מערכות, קרבות תש״ח, 119-107 , 1955 : נ. לורך, קורות מל־ 
חמת־העצמאות, 124/5 , תשי״ת; ד. עמירן י א. שחר, התפת¬ 
חות הערים הגדולות !בישראל] (אטלס ישראל, וא/ 5 ), 1958 ; 
הנ״ל, הערים הגדולות בישראל (מחקרים בגיאוגרפיה של 
א״י, א , ), תשי״ט; צה״ל, מטכ״ל (ענף ההיסטוריה), תולדות 
מלחמת־הקוממיות, 129-125 , 1959 ,׳ עירית ח׳, ם׳ העיריה 
(שנתי)! הנ״ל, ח׳ בעשור לישראל, תשי״ט; ,.// ,£״ 113 נן 011 ״ 1 

€0/110/1 , 1 ז 1150 /י\ . 0 .א ; 1887 ,!( 511/1 ) 31 ? מ־מ/> £0 \, 171 ־ 

1/7 ? $1051 4 . :- 74 ,־ $1:113111161 .[ ; 1949 , 190-194 , 0 * 7 \־]), הצורה היוונית של שמם 
של העמים הנכריים, שפשטו על מצרים בתקו¬ 
פה שאחרי השושלות ה 13 — 14 ויסדו בה ממשלה משלהם 
(השושלות ה 15 — 16 ), שנתקיימה כ 140 שנה ( 1720 — 1580 
לפסה״ב). הידיעות עליהם באות לנו מקטעים מחיבורו של 
מנתו(ע״ע), המובאים אצל יוסף בן מתתיהו ואצל אפריקנום 
וסינקלוס. לדברי מנתו פירוש השם הוא "מושלי הרועים" או 
"רועים עבדים"; אולם מסתבר, שלאמיתו של דבר אין שם 
זה אלא צורה יוונית לתואר המצרי ״חקאו ח׳אסות״ = "מושלי 
הארצות הנכריות״ — תואר שבו נקראים המושלים בא״י 
וסוריה כבר בימי הממלכה התיכונה. 

לדברי מנתו היו הה' ממוצא פיניקי. גם היום הנטיה 
המכרעת בין החוקרים היא לראות אותם — בעיקרם לפחות — 
כבני־שם מארץ כנען: על כך מעידים כמה משמות מושליהם 
ורישומי הדת והלשון הזרות שנשארו בעקבותיהם במצרים. 
לדברי מנתו הגיעו הח׳ למצרים לפתע פתאום וכבשו את 
כל הארץ תוך גרימת הרם רב. מלכם הראשון ישב במוף, אך 
בנה לו מבצר באואריס (עורת) בקצה הגבול המזרחי של 
הדלתא; מנתו אף מזכיר את שמותיהם של 5 מלכי הה׳ 
הראשונים. לאחר 510 שנים (לפי גירסות אחרות: 284 , 250 
או 103 שנים) התקוממו עליהם מלכי בוא (אמון), הביסו 
את ״הרועים״ וגידשום ממצרים, — רוב החוקרים היום 
סבורים, שהשתלטותם של הח׳ על מצרים היתה תוצאה 
אחרונה של חדירה ממושכת של זרים שמיים החל מימי 
השושלת ה 12 , וביחוד בימי חולשתה של השושלת ה 13 . 
באותה תקופה הגיעו למצרים בהמוניהם, מא״י וסביבותיה, 
ראשי־שבטים, משרתים, רועים, מנהלי-משק ופועלים מומחים 
בעבודת מכרות בסיני, שנקראו בשמות עבריים (ע״ע א״י, 
עמ׳ 264/5 : תמונה צבעונית), ייתכן שעל :-־־רה זו מקדמת־ 



אסיה למצרים השפיעה גם התפרצות של 
עמים אריים־חוריים מן הצפון, מן הה׳ 

במצרים לא נשתמרו אלא כתובות וחרפו- 
שיות מעטות; המצרים השתדלו אח״כ 
לבער כל זכר להם. 

* על סיום שלטונם ידוע היום מכתובות 
שונות של המלך האחרון לשושלת ה 17 , 

חרפושית של ששי 

־ י כאמוסי, שגבר על המלך החיקסוסי אפופי 
עאוסררע. אך לפי עדות כתובת אחת, לא גורשו הח׳ מעורת 
(אואריס) ומשרוחן (בנחלת שמעון בא״י [ר׳ יהו׳ יט, ו]) 
אלא בימי המלך הראשון לשושלת ה 18 , יעחמם (סמוך 
ל 1580 ). אך עוד המלכה חאתשפסות (ע״ע) מתפארת, ששמה 
קץ לשלטון הזרים ("עאמו")'. 

על הקף שלטונם של הח׳ הובעו דעות שונות. לעומת 
ההשערה שחח׳ משלו — לפחות תקופת־מה — על פני כל 
המרחב מארם־נהרים ועד כוש, ואף על כרתים, בוטים היום 
לצמצם את תחום שלטונם. סבורים, שמלבד בא״י שלטו בעיקר 
בדלתא, אם כי הרחיבו ממשלתם פעמים גם על מצרים 
העליונה עד כוש. בירתם (או מבצרם העיקרי) עורת היא 
צוען המקראית. מניחים, שהכתוב (במד׳ יג, כב) "וחברון 
שבע שנים נבנתה לפגי צען מצרים" מתייחס לבניית מקומות 
אלה ע״י ד.ח׳ עם כיבושיהם הראשונים! אחד ממלכי הח׳ 
שמו היה ששי. הדומה לשמה של אחת המשפחות הש¬ 
ליטות ב״קרית ארבע" (שם! שופ׳ א, י). מימי יוסף בן 
מתתיהו רווחת הדעה, שירידת ישראל למצרים, וכן עליית 
יוסף לשדרה, חלו בימי אחד ממלכי ד,ח׳. יוסף בן מתתיהו 
עצמו (נגד אפיון א׳, ט״ו) היה סבור, ש״הרועים" שגורשו 
ממצרים הם בגי ישראל שיצאו ממצרים. 


בטכסטים מצריים נקרא אלם הראשי של הח׳ סת (או 
סותח׳) — הוא אחיו ואויבו של ח 1 ר (ע״ע) והורגו של אוסיר 
(אביו). כמדכן היה נפוץ בקרבם פולחנם של רשף, קדש, 
עשתרת וענת, שמהם נמצאו פסלים מרובים. בקברי המלכים 
והשרים מימי השושלות ה 18 וה 19 מרובים שרידי אמנות 
אסייתית! וכן מרובה השימוש בביטויים עבריים בלשון 
המצרית החדשה ״הרעמססית״. — ד.ח׳ הכניסו למצרים את 
השימוש בסוס ורכב והרחיבו את השימוש בברונזה. קרוב 
לוודאי, שלהם (ע״פ עדות הכתובות מסיני) יש לייחס את 

המצאת הא״ב. 

.256—250 על תקופת הח׳ בא״י — ע״ע, עט׳ 

5171111 111 > 5 71716 40 ?} 0 £$ 110715 ?} 1715071 305 #0014611 ,! ¥011 \ .מ , 
190*4; £. 1928 ,.££ 41 * 1 , 11 , 411671117715 . 1 > . 0650/1 י ־ז 6 ־<ב> 1 ג ; 

11. £11 ; 1939 , , #600715130763 ./־/ 7/10 ,£־ £1 ( £1 ת . 

511131071 0650/1. 14. 470/1001. 3. 13. 1715 17. $7105116 ס 

4£${?16715, 1942; 11. \¥1 1/16 /ס #011 0713 #156 7/16 י ^ 1 :> 0 ! 1 ז 
\113316 15^111230x1 111 27 \61?6$, 1947; 11. 03 ז 0 ו 111 .}ז - 

17 11. £0111 , 1 , 517101 / 0 110715 ^ 1715071 1/16 , ׳< 11 ־ , 

1952-1955; 5¥. 0. 14311 / 0 506/1107 7316 ,צ 0 ץ , 

1959; .4. 11. 031 וסס־! 7 ! 1 , , 011 ) #110700/15 1/16 /ס #£$#1 ,ז 1100 )־ 
. 1961 ,("׳<־ £1 ׳\ 11000 סז 0 צק 113 ס£ 

י. לי.— י. מ. ג. 


ח׳יר אל־דין ברבריוסה ~ ^יני-ס, ״!ס־(״ זחי. 01 * 1 

05.13 ז 3 ג 1 ז 83 — ( 1483 , מיטילני — 1546 , קושטא), 

שודד־ים ומצביא ימי תורכי. ח׳ היה ממוצא אלבאני; שמו 
המקורי היה ח׳דר ( ^ ), ואילו התואר ביברוסה היה. 
כנראה, כינויו בפי הנוצרים. ח׳ ושלושת אחיו פנו כולם 
לשוד־ים. לאחר הרפתקאות מרובות בשנות המלחמות 



403 


דויד אל־דין כרברוסה — חפוף 


404 


בין התורכים והאבירים־היוהאניטים ברודוס, וכן בין התור¬ 
כים והממלוכים המצרים, הגיעו האחים לתוניסיה, בנצלם 
את המאבק המתמיד בין שליטי מריבות צפון־אפריקה ובד,ש* 
כירם את חרבם לכל דורש. הם קבעו את מרכזם באי 
ג׳רבה והתחילו תוקפים את חופי ספרר. ב 1514 כבשו את 
ג׳גלי מידי הג׳נובזים, וב 1515 כבשו את אלג׳יר, לאחר 
שהוזמנו ע״י בני המקום להגן עליהם מפני הספרדים. בע¬ 
קבות מלחמת־אזרחים ב־ 1518 הוכרז ח׳ כמנהיג של אלג׳יר. 
הוא פנה בבקשת עזרה לשולטאן סלים 1 , שכבש את מצרים, 
וקיבל עליו את מרותו*, השולטאן מינהו למושל כללי של 
אלג׳יריה ושלח צבא לעזרתו. ב 1519 הדף ח' את פלישת 
הספרדים לאלג׳יר, וב 1529 גירש אותם מן האי שממול 
לעיר. ב 1533 נתמנה לאדמיראל הצי העותמאני מטעם השול¬ 
טאן סלימאן המפואר, וב 1534 השתלט על תוניס, אולם שבה 
לאחר מכן נכבשה העיר בידי צבאות קארל ־׳\, שאף הרס 
חלק מציו של ח׳. ח׳ עבר לקושטא ובטל את הפיקוד על הצי, 
שאותו אירגן וחיזק בעזרת איטלקים ויוונים שהתאסלמו. 
בציו זה גירש את הוונציאנים מכל עמדותיהם בים האגאי. 
ב 1543/4 פיקד על הצי ששלח סלימאן לפרובאנס לעזרתו 
של פרנסואה 1 מלך צרפת בגד ספרד! הוא צר על ניצה, אך 
לא כבש אותה, חזר לקושטא ושם מת. 

) 1 ז// 1 (? 310 ) 5 )/ 0/1/0 ? 1 * 00/501/0 !* 1 ,. 14 ; 1886 , )**<ו 0 /) 80/6 1 ) 0/10 ( 1 
,זחסלמלממז!) . 11.11 ; 1887 , 0/0/14 7 > 1 3011/771/11 ) 11 / 7/10/1/1 1111 ) 
. 1927 , 871-873 , 11 ,. 1 .£ ; 1887 ,ז) 41% ' 4 )/ 1115101 

מ. ש־ן 

חידה׳ אל' ( 1 )> עיר ערבית בגבולה הדרום־מערבי 

של עיראק. היא נוסדה במאה ה 3 ע״י המלכים 
הלח׳מיים כבירת ממלכתם הערבית שבחסות הסאסאנים, 
שהגנה על מבואות פרם מפני הביזאנטים ומפני השבטים 
הערביים שבשירותם. באותה תקופה היתד, ח׳ עיר חשובה, 
שפרנסתה היתה על החקלאות באיזור המושקה הפורה שבינה 
ובין הפרת, על התעשיה — כגון תעשיית אוכפים — ועל 
המסחר עם חופי המפרץ הפרסי ועם חצי־האי ערב. חלק 
גדול מתושבי ח׳ היו נוצרים נסטוריאנים, ואח״כ גם מונו־ 
פיסיטים, שנמלטו אליה מפניי רדיפת הכת בביזנטיון. לפי 
המסורת הערבית, נפוצו מח׳ ידיעת הכתיבה בקרב הערבים, 
וכן ידיעת סיפורי המקרא. לאחר הכיבוש המוסלמי ירדה 
חשיבותה של ח' במהירות, מאחר שתושביה עברו לעיר 
החדשה אל־כופה. 

. 1899 , 11178 ■ 11 ) 171 { £614£7 . 4 1£ ) $7165 <£ €)־< 115 £ * 8.0 . 5 > 

חיךם ׳ שמם של כמה מלכים שמשלו בצור (ע״ע) במאות 
ה 10 — 6 לפסה״נ. אחד מהם היה מלך צור בימי 
דוד ושלמה ( 979 — 965 לפסה״ג). בימיו הגיעה צור למרום 
מעמדה, והשפעתה פשטה מן התוף הפניקי עד לספרד, 
במקרא מסופר עליו, שקשר קשרי־ידידות עם דוד ושלח לו 
עצי-ארזים וכן חרשים לבנות בית ירושלים (שמ״ב ה, יא). 
כשעלה שלמה לשלטון כרת עמו ח , ברית, וחרשים מצור 
סייעו בבניין המקדש ובית־המלך; וכן השתתף ח׳ עם שלמה 
במשלוח אניות מאילת לאופיר ובמסחר אניות תרשיש; 
כתמורה לעזרתו הכספית והטכנית נתן לו שלמה עשרים עיר 
בארץ הגליל — הן ארץ כבול (מל״א ה, טו—כו; ט, י—יד, 
כז—כח! י, כב). אגדות וסיפורים על ח', וביחוד על יחסיו עם 
שלמה, נשתמרו במדרשי חז״ל, אצל יוסף בן מתתיהו, ועוד. 


המדרש מזהה אותו באופן אנאכרוניסטי עם "נגיד צר" או 
"מלך צור", שעל גדולתו ועשרו המופלאים והתנשאותו 
לאלוהים ועל מפלתו העתידה ניבא יחזקאל (כח, א—ט! 
ילק״ש ב/ שס״ז). — גם בקטעים שהגיעו לידנו מדברי 
הסופר היווני מנאנדרום איש אפסום מסופר על ח/ שמלך 
בצור אחרי אביבעל אביו 34 שנים, עסק במעשי־בניה ואף 
ערך מלחמה מוצלחת, כנראה על כתיון שבקפריסין, 

גם האמן העברי־למחצה, שהובא ע״י שלמה מצור לביצוע 
מלאכת־מחשבת בנחושת במקדש, שמו היה ח׳ (מל״א, 
פרק ז). 

נ. סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, 67 — 68 , תש״ב; י. 
ליוור, לבעיית הכרונולוגיה של ח׳ (ידיעות החברה לחקירת 
א״י, י״ז), תשי״ג! ז. וילנאי, מצבות קודש בא״י, ר״ח, 
תי&כ״ג 1 - 123 , 2 , 11 . 6 4 ,־)€־<^ .£ 

1 ) 1171 £61657171€ /ס ץ 15107 1 ־ 1 , 1 )ג 5£€ ת 011 .£ . 126, 1931 2 ; £1. X 
6x4 יס; 77 , 1£11£ ־ונ 11 \צ .£ ן 1931 ,.££ 319 , 718 ^ 

. 1961 ,.££ 340 ,) £85 14£67 111 1€1€ ז 4 

חכוך, בפיסיקה — כוחות שמופיעים בשטחי־מגע של 
שני גופים ופועלים נגד שינוי מצבם ההדדי שעשוי 
להיגרם ע״י החלקה או הזזה של זה על גבי זה (ח׳ חיצון)! 
וכן כוחות שמופיעים בשטחי־מגע של שכבות של אותו תוך, 
כגון נחלים זורמים וגזים, שהן נתונות במצבי־תנועה שובים 
(ח׳ פנימי — ע״ע צמיגית). 

ה ח׳ החיצון הוא או תוצאה מכאנית מחיספום פניהם 
של הגופים המתחככים או תוצאה של פעולת כוחות־משיכה 
חשמליים בין־מולקולאריים! הגורם האחרון הוא המכריע כש־ 
השטחים חלקים ומלוטשים. במקרה של מנוחה פועל כוח־הח׳ 
(ח׳ ם ט א ט י) בכיוון נגדי לכל כוח משיק, הנוטה להחליק 
את אחד הגופים על פגי משנהו, והוא שווה לו בעצמתו. 
במקרה של החלקה הוד הוא דינאמי, וכיוונו מנוגד* לכיוון 
התנועה היחסית בין שני הגופים. 

הח׳ הסטאטי והח׳ הדינאמי הם מתופעות־היסוד של 
המציאות הטבעית, ועליהם מבוססים תהליכים, עובדות ושי¬ 
מושים לאין־ספוד: הליכה, החזקת כלים ביד, חיזוק מסמרים 
וברגים, עמידת חפצים על משטח שאינו אפקי, שימוש בבל¬ 
מים וכר. על השפעת־הח׳ במציאות האסטרונומית (האטת 
מהירות סיבוב כדור־הארץ) — ע״ע גאות ושפל, עמ ׳ 187 . 

חוקי ה ח/ החוקים הנסיוניים העיקריים של הח׳ במו־ 
צקים תוארו לראשונה ע״י לאונרדו דה וינצ׳י! הם נתגלו 
מחדש ב 1696 ע״י ג, אמונטון (גת 0 ז״סו!ז\/ . 0 [ 1663 — 
1705 ])! התצפיות של אמונטון אומתו ב 1785 ע״י קולון 
(ע״ע), שקבע הבחנה ברורה בין הח׳ הסטאטי ובין הח׳ 
הדינאמי. 

( 1 ) כוח הח' הדינאמי (?) נמצא ביחס ישר ל״כוח 
הנורמאלי" (א) בין שבי הגופים, ז״א לכוח הניצב לשטח 
המגע, שהוא מרכיב אחד של משקל הגוף הלוחץ (על פני 
מישור אפקי שווה א למשקל הגוף), וביחס ישר למקדם הח׳ 
הדינאמי זה האחרון מוגדר על־סמך הגדלים ? וזר!: 
א/? = ( 2 ) הח׳ הכולל אינו תלוי בגודל שטח־המגע 

המדומה בין שני הגופים, אלא בטיב פני השטחים הנוגעים 
ובמידת חיספוטם.—החוקים האלה חלים גם על הח׳ הסטא¬ 
טי. קיים גבול עליון (״״ .?) של עצמת כוח הוד הסטאטי 
ללא התחלקות, הנמצא ביחס ישר לכוח הנורמאלי א 1 ול־ 
מקדם הח׳ הסטאטי את מקדם הח׳ הסטא¬ 

טי מודדים על פני המישור המשופע. קיימת זווית־נטיה 



405 


חכוד — חכים, תוסיק אל* 


406 


מאכסימאלית *>, הגדולה ביותר שבה הגוף בעל המשקל ? 
נשאר במקומו ללא החלקה. המרכיב 3 >, השואף להתניע 
את הגוף לאורך המישור שווה לכוח־הח׳ ״*.? ג 

^ ^ ־־ 1 ־ 01 

מאחר ש!• 08(0 0 = ?51x1 :£? = א׳ מתקבל: 

— . 1 ( 

מקדם הח׳ הדינאמי 
קטן, בדרך־כלל, מן 
הסטאטי, והוא מוש¬ 
פע מן המהירות! כדי 
להקנות תנועה דרוש 
כוח גדול יותר מש־ 

דרוש להחזיק בה. 

קולון הסיק, שהסיבה העיקרית לח׳ היא השתלבות החי¬ 

דודים על פני המשטחים, ושעצמתו נמדדת במאמץ הנדרש 

־ 1 

להרים את המשקל מעל לחידח־ים אלה, המחקר החדיש הו¬ 
כיח, שחח׳ בא רק בחלקו מהשתלבות החידודים, ושבעיקרו 
הוא נובע מן האדהזיה החלה בנקודות המגע האמיתי. 

גם בליטוש עדין ביותר של משטחים נשארים פני־השטח 
מחוספסים; לפיכך אין מגע בין שני משטחים כאלה בכל 
שטחם אלא בקצות חידודיהם בלבד. חידודים אלה נמעכים 
בהשפעת הלחץ עד שהם מגיעים לגודל שמספיק לנשיאת 
המטען. במתכות אפשר להראות (למשל ע״י מדידת ההת¬ 
נגדות החשמלית של המשטחים), ששטח המגע הממשי 
הוא קטן ביותר, והוא מושפע אך במעט מחיספום השטת או 
מצורתו הגאומטדית. שטח־המגע תלוי בעיקר בכוח הנור¬ 
מאלי א, והוא למעשה כמעט מתכונתי לו: א 0 = ^. 
בנקודות של המגע האמיתי חלה אדהזיה חזקה בין המש¬ 
טחים, וכוח־הח׳ חוא הכוח הדרוש לגזירת הקשרים שנוצרו. 
אם $ הוא כוח־הגזירה הסגולי של הקשרים, נמצא: ^ 5 ־= ?. 
מכאן, שהח׳ בלתי־תלוי בגודל שטודהמגע המדומה ונמצא 
ביחס ישר לכוח הנורמאלי. 

ברוב המתכות באויר מקדם־הח׳ הוא מסדר־גודל של 
0.6 — 1.2 . מנגנון־אדהזיח דומה פועל גם בח׳ בין מוצקים 
לא־מתכתיים; ברוב המוצקים הפולימריים ערכו של 1 ! הוא 
בין 0.4 ל 0.8 . 

בפני המוצקים הגלויים לאטמוספירה — ביחוד המתכות— 
עלולים לחול שינויים כימיים, המשנים במידה ניכרת את 
ערכו של ג!. המתכות מתכסות במעטה דק של חומר מחומצן, 
שמפחית את האדהזיה בנקודות המגע הממשי ועי״ב — גם 
את הח/ ע״י ניקוי יסודי בריק אפשר לבטל את ההשפעות 
האלה ולהשיג ערכי * 1 מסדר־גודל של 10 עד 100 . כמות 
כלשהי של אויר או אדים עשויה להחזיר את הח׳ לערכים 
נורמאליים ( 1 = *!). ע״י קרומי־סיכה אפשר להקטין את 
הה׳ ברוב המוצקים ולהשיג ערכי;* מ 0.05 עד 0.1 . 

ח׳ - ג י ל ג ו ל נוצר כשגוף עגול מתגלגל על פני משטח — 

הוא נגרם ע״י הרפורמאציה של המשטח, שהיא מתקדמת 
עם תנועת הגילגול. כדי להקטינו מקשים את השטחים הנו¬ 
געים זה בזה. בדרך־כלל, ח׳־הגילגול קטן בהרבה מח׳- 
ההחלקה באותם התמרים: קל יותר לגלגל גלגל או כדור 
על פני משטח מאשר לגרור אותם על פניו. חמרי-סיכה, 
המפחיתים את ח׳-ההחלקה במידה ניכרת׳ משפיעים רק 
במעט על ח׳־הגילגול. 



העבודה הגעשית נגד הה׳ מתגלית בעיקר בצורת ה ו ם. 
מכיוון שחום זה משוחרר ליד השטחים הזעירים של המגע 
האמיתי, עשויה הטמפרטורה באיזורים אלה לעלות במידה 
ניכרת, גם כשעליית הטמפרטורה של הגופים בכללותם 
קטנה. הטמפרטורות הגבוהות האלה עשויות לגרום לריכוך 
מקומי או אף להיתוך, אפילו במהירויות־החלקה בינוניות — 
עובדה המשמשת גורם חשוב בתהליכי ליטוש. נקודות־חום 
חיכוכיות הן גם אחד הגורמים החשובים לח׳ הנמוך של הקרח 
( 0.02 = ^): ח' נמוך זה נגרם ע״י קרום־סיכה דק של מים. 
אם הטמפרטורה של הקרח קרובה לנקודת־ההיתוך שלו, 
עשוי הלחץ עצמו ליצור קרומי-מים על פני הקרח; אם הקרח 
קר מאד — החימום החיכוכי הוא הגורם העיקרי. 

הבלאי של מיתקנים הבאים במגע דינאמי עם גופים 
שבסביבתם, או של חלקי־מיתקנים הנוגעים זה בזה תוך 
פעולה, הוא תוצאה של ח׳. לפעמים מתרחשת הגזירה בדיוק 
בשטודהמגע, ומשום כך הבלאי קטן ביותר, אולם לעתים קרו¬ 
בות יותר הגזירה מתרחשת במרחק־מה משטחיהמגע: חתיכת־ 
מתכת ניתקת מאחד המשטחים ונדבקת למשטח השני. העברה 
זו נעשית, בדרך־כלל,מן המתכת הרכה יותר אל הקשה, אולם 
היא יכולה להתרחש גם בכיוון הפוך. תהליך ההתבלות 
היסודי הזה מסתבך בהרבה ע״י ההתחמצנות של החלקים 
המחבלים, וע״י מעבר החלקים הלוך וחזור בין המשטחים. 
אפשר להקטין את הבלאי בהרבה ע״י שימוש בשמני־סיכה. 

הח׳ הדינאמי הוא תופעת־לווי הכרתית של כל התהליכים 
המכאניים וגורר בתמידות הפיכת אנרגיה מכאנית לחום 
בתהליך בלתי-הפיך '(וע״ע חם; אנטרופיה). 

על ח ש מ ל ־ ה ח׳ — ע״ע חשמל. 

$11077 $7171 ^/ 77 ,ז 0 נ 1 ב 7 .( 1 - .? 1 

117771 ; 1964 — 1954 , 11 ־ 1 , $0174$ /?> 

. 1962 , / 0 ע״ 1607 {' 7 י 11 ,ק 71 . 1 < ; 1962 , ¥71711071 

ד. חב.— ג. ל. 

חכים, ת ופיק אל־ - !^ 1 ־ 1 *=^ — (נו׳ 1902 ), סופר 
מצרי, אבי הדראמה הערבית של ימינו. ח׳ למד 
משפטים בקאהיר ובפאריס. ב 1929 היה שופט, ב 1929 — 
1934 — תובע כללי בכפרי הדלתה, ב 1934 — מנהל המחקר 
במשרד־החינוך; מ 1951 הוא י מנהל הספריה הלאומית במצ¬ 
רים. ח ׳ הושפע מן הדראמה הצרפתית- תחילה מן הכיוון 
הסימבוליסטי, ואח״כ מן הראליסטי. הוא פירסם יותר מ 50 
מחזות. הקומדיות והפארסות שכונסו בקבצים "מסרח אל־ 
מג׳תמע״ (״התיאטרון החברתי״), 1950 , ו״אל־מסרח א$־ 
מנוע״ (״התיאטרון המגוון״), 1956 , משקפות את חיי העיר 
והכפר במצרים תוך גילוי אהדה והבנה לפשוטי העם, המח¬ 
זות ל״אל־מסרח אל־ד׳הני" ("התיאטרון הרעיוני") נושאיהם 
בעיות אנושיות ופילוסופיות — הניגוד בין הדת (סמל המז¬ 
רח) לאמנות (סמל המערב), בין האמונה למחקר. בין המצוי 
לרצוי, בין הרגשיות לשכליות שבהן ח׳ מטפל בדרך 
סימבולית. ב״פראכסא״, 1939 , הוא מבקר קשות את השחי¬ 
תות בחיים הפארלאמנטאריים במצרים המלוכנית. ב״אשואך 
אל־סלאם" (״קוצי השלום״), 1959 , הוא קורא לשירוש ה״קו־ 
צים״ שגדלו פרא בדרכו של השלום, — בכמה חיבורים 
סיפוריים משתקף מהלך־חייו: ילדותו, תקופת לימודיו בפא¬ 
ריס, חוויותיו בשירות המשפטי; מהם הופיעו בעברית: 
"יומנו של תובע בכפרי מצרים", תש״ה, ו״היתה רוח אחרת", 
1950 . כמו־כן חיבר ח' רומאנים, סיפורים קצרים ומסות. 
בכמה מיצירותיו העלה על הנייר את הניב המצרי־העטמי. 






407 


חכים, מופיק אל■ — חכמת־ישראל 


408 


; 1942 , 250 — 12 ־ 2 , 111 . 1 קק 511 , 0.47 . 01:1:111111.11111 ־ 1 ( 1 . 0 
111 . 7 — 5 ז 10 /! 40 111111 ( 1 ^ 7 ?■ז 1 >ז 0 <) 1 ח?*< €07 ,•״• 501100110 % . 11 
: 1955 ,( 45 , 1 > 1 ז 6 ע 5 1141151101 110 '!') .// 

^■' כ 0 ' י ■*׳; י -'./*?־־! ^^ 1 05 ?!?■ 3 ^־*—£) 1 * 1 י 1 ( 

׳-־■ ; -* ! 1 7 ) 1 . 1 ,) י ר ד \, 

*' ■י ח מש. סי. 

סכיו־ה והריסות, ע״ע עכירות. 

חכם׳ סכמים׳ תואר ליודעי תורה ובקיאים במצוותיה 
ופירושיה. בזמנים ובמקומות שבהם נהגה הסמיכה 
(ע״ע) נקרא ח' מי שהוסמך לדון ולהורות (תוס׳ יבמ/ 
ד/ ז׳)׳ ואילו מי שלא הוסמך נקרא "תלמידיה׳" (משנ׳ סגה׳ 
ד/ ד/ ועוד). בעיקרו של דבר היה ההבדל בדרגת ידיעת 
התורה: ת׳ הוא מי ששואלין אותו דבר־הלכה בכל מקום 
ואומרה. ותלמידיה׳ מי ששואלין אותו דבריהלכד, בלימודו 
ואומרו (קיד׳ מ״ט, ע״ב; וע׳ ירוש׳ מו״ק, ג/ ז׳). במקורות 
רבים ניטשטש ההבדל, ומשתמשים במלת ת״ח במשמעות 
כללית גם לגבי גדולים בתורה וגם לגבי הפחותים מהם 
בדרגתם (משנ׳ פסח', ד/ ה , ; נדד׳ י', ד׳ ועוד). בימי רבן 
שמעון בן גמליאל ובימים שלאחר רבי נמצא בהנהגת 
הסנהדרין נושא־משרה המכונה ח/ אחרי הנשיא ואב־בית־דין 
(תוס׳ סנה/ ד, ח׳* הוריות, י״ג, ע״ב). 

במשניות ובברייתות מציין המושג ח״ את קיבוץ הח" — 
בניגוד לח׳ היחיד. בתקופה שלאחר התלמוד משתמשים 
בראשי־תיבות "חז״ל" (חכמינו זכרונם לברכה) לציון כלל 
חכמי המשנה והתלמודים. — על השתלשלות המושג תלמיד¬ 
ה' ע״ע ת ל מ י ד - ח כ ם. 

ח. אלבק, חכמה ומשרת ד,ח׳ (מדרש בראשית רבתי, 272 - 
274 ), ת״ש. 

ת 3 ם׳ אל' ( 01 ״,), — שמם של 2 שליטים משושלת בגי 
אמיד, (ע״ע) בספרד. ( 1 ) ח׳ 1 , מלך 796 — 822 ; 

במשך כל ימי שלטונו נאלץ להיאבק עם מורדים, וכן נלחם 
פעמים אחדות נגד הנוצרים בצפון־ספרד, אך ללא הצלחה.— 
( 2 ) ח׳ 11 , ח׳ליף 961 — 976 , בנו של עבד אל־רחמאן 111 
(ע״ע). בימיו שרר שקט במדינתו, ומשום כך יכול להמשיך 
במדיניותו התקיפה של אביו כלפי הנוצרים בצפון־ 0 פרד> 
הוא לחם בהצלחה נגד ברית של שליטי לאון, קאסטיליה, 
נאווארה וברצלונה. גם במארוקו השתדל דו׳ לקיים איזור- 
השפעה של האומיים, ולחם שם בהצלחה עם השליטים המקו¬ 
מיים לבית אדרים. ת׳ היה משכיל מאד, אסף ל 1 ספריה 
גדולה וריכז סביבו סופרים ומלומדים. בימיו נעשתה קור¬ 
דובה אתד ממרכזי־התרבות הגדולים של העולם. 

150 , 1 2 ,; 1111 > 11111111111 ז •/ 11 ^ 111 ) 771 ■ 11 ! . 77 111 ,!מסתס , !"׳? !"•/! .מ 
. 1951-1953 ,.ן 1 ן> 5 ' 164 , 11 2 ,. 4 ף 5 

חכם׳ ש?זע 1 ן בן אליהו (בוכארה, 1843 — ירושלים. 

1910 ), מנהיגם הרוחני של יהודי בוכארה בירו¬ 
שלים, מתרגם התנ״ד וספרים אחרים מעברית ליהודית- 
פרסית בניב יהודי־בוכארה. ח׳ עלה לירושלים ב 1870 . כאן 
חיבר את תרגומיו וספריו, שנדפסו על חשבונו או בסיוע 
נדיבים. הספרים שתירגם: התנ״ך — עד אמצע ישעיהו, וכן 
שיר השירים * מדרש פטירת משה רבנו; "לקוטי דינים" לר׳ 
אברהם אמינוף; "פתרון חלומות"? תפילות ופיוטים למוע¬ 
דים? הגדה של פסח? תרגום שני על מגילת אסתר; אהבת 
ציון מאת מאפו; תוכן עלילות, מחזה מאת ר׳ חיים אברהם 
ממאהלוב. ח׳ גם חיבר בעצמו כמד, דברים ביהודית־פרסית, 
והוציא לאור שורה של ספרים בלשון זו מכת״י, בין השאר 


את השירה האפית של המשורר היהודי-פרסי שאהין על 
סיפורי התורה ומגילת אסתר. — ספריו של ח׳ נשלחו לבו־ 
כארה ונתפשטו שם מאד. בפעולתו עשה את ירושלים, במשך 
כל ימי שבתו בה, למרכז רוחני לבני־עדתו הנפוצים במרכד 
אסיה. 

א. יערי. ספרי יהודי בוכארה (קריה ספר, י״ת-י״ם), תש״א- 

תש״ג! י. בן־צבי, גדוזי ישראל. תשפ״ז 2 . 

חכמת־י^ראל או מ ד ע - ה י ה ד ו ת ( 105 ? £1 בג( 056 ש 5 צ 1 /יע 
 011 , מונח שטבעו חוקרים יהודים במאה 
ד, 19 לציון פעולות חקר להכרת היהדות — מורשתה 
התרבותית, תנאי חייה ומסיבות גורלה בכל הזמנים ובכל 
המקומות — על יסוד מדעי ולפי דרכי ביקורת מודרניים; 
השם "מדע" בא להוציא מידי הגישה הקובעת מראש עיקרים 
ואמונות. ראשיתה של ה״י — בגרמניה של בני הדור השני 
להשכלת ברלין (ע״ע השכלה, עט׳ 557 — 559 ); לאחר־מכן 
התפתחה ביותר והיתה לנחלתם של כל קיבוצי היהודים 
החשובים ולאחד מגילוייה המובהקים של היהדות בדורות 
האחרונים. — שמות נרדפים לח״י, המציינים את כלל המד¬ 
עים העוסקים בחקר היהודים והיהדות, הם: יודאיסטיקה, 
יודאיקה, לימודים יהודיים. 

השאיפה להכרה מדעית של היהדות, שחוללה זרם ציבו¬ 
רי והתאמצות חברתית, נבעה בשעתה מהתמורות בהשקפות־ 
העולם של הדור הצעיר ובהרגשתו היהודית. בחלקה היתד, 
תגובה על גילויי האנטישמיות בציבוריות הגרמנית, השמצת 
היהדות ופרעות ד,פ־ד,פ (ע״ע), שפגעו עמוקות בדור השני 
של המשכילים היהודים, ובחלקה קשורה היתה בעליית הרמה 
האינטלקטואלית של משכילי הדוד הצעיר ובהעמקת תפיסת- 
עולמם. המעולים שבהם, שהיו מעורים בתרבות היהודית 
וחיו במסגרתה, לא השלימו עם ביטולה ב״פלל הגרמני", 
אף שגם הם קיבלו כעובדה, שבגרמניה מובלת הספרות 
העברית "לקברות" משום התמסרותם־מרצון של היהודים 
להשכלה הגרמנית וללשונה. התרחקותו של הדוד הצעיר 
מן היהדות, שהיתה מאוד, גם זילזול בכבודה, פגעה קשות 
בדמות היהודי החדש: אדם המזלזל בעברו ומתבייש בו 
היה בעיני המעולים שבדור דמות עלובה ^ופגומה. 

משותפת לכל המשכילים היתד, הרגשת "ישותם היהו¬ 
דית" ושאיפתם להכניס ב״ביתם" תיקונים מרובים באמונות 
ובדעות, בהליכות־החיים ובסדרי־החברה, בחינוך ובהשכלה, 
בבתי-הספד ובבתי־־הכנסת, כדי שיופיע בית־ישראל, גם 
מבפנים וגם מבחוץ, בכל הדרו התרבותי ההיסטורי. 

גם מבחינת מעמדם נראה היה ליהודים, ששוויון אזרחי 
של היחיד ללא הכרה בשוזיוגו התרבותי של הכלל 
אינו דבר בעל חשיבות. הבהרת הישות היהודית ומהותה 
היתה להם גם צורך נפשי להגדרה עצמית וגם נקודת־אחיזה 
בטוחה להפעלת כוח התנגדותו של הקיבוץ היהודי לביטולו, 
ומאידך היה בדבר גם משום מתן כיוון להתאמת הקיום היהו¬ 
די למסגרת האזרחית הכללית. השקפות*י 10 ד אלה גיסח 
צ ך נץ במשפט, שרק חקר־יהדות ברמה מדעית מוכרת יש 
בו כדי ליצור ליהדות את המעמד והכבוד הראויים ולעורר 
את הכוחות המעולים בישראל ולאחד אותם. ושהפעולה צרי¬ 
כה להיות בעיקר בתחום הספרות העברית, שבה מגובש 
ייהודה הרוחני של היהדות. שלושה יסודות מסתמנים, איפוא, 
בח״י מראשיתה: הכרה עצמית, הסברה כלפי פנים וסניגו¬ 
ריה כלפי חוץ; הללו הטביעו את חותמם בח״י בכל הארצות 




409 


חכמת־ישראל 


410 


שבהן התפתחה. לעיתים נתקלקלה בה שורת האובייקטיוויות 
המדעית ע״י מגמתיות אפולוגטית. 

הגורמים שעיצבו את מגמותיה של ח״י חיו: (א) מידת 
ידיעת התורה והתפשטותה של ההשכלה העברית בכל מקום 
ומקום; (ב) רמתם של מדעי־הרוח בארצות השונות ומידת 
האפשרות שניתנה ליהודים ליהנות מהכשרה מדעית; 

(ג) מעמדם של היהודים בארצות אלה ומאבקם על שוויוגם; 

(ד) התסיסות התרבותיות, הדתיות והציבוריות בקיבוצי 
היהודים בארצות אלה; (ה) דמותן של השכבות הציבוריות 
ביהדות, שהיו נושאי ההתעניינות בח״י, ואירגונן. 

לפי התמורות והשינויים שחלו בגורמים אלה יש לתחום 
בתולדותיה של ח״י עד ימינו 4 דורות: ( 1 ) דור־הייסוד, 
1822 — 1854 — מייסודו של "כתב־העת למדע־חיהדות" 
$הת 1€11111 > 111 . 1 > }) 3 ו 561 ת 15$6 ז \\ . 1 } .} ; 6111111 !!) של צונץ עד 
ייסודו של "הירחון להיסטוריה ולמדע של היהדות" (ר' 
להלן) וכינונו של ביהמ״ד לרבנים בברסלאו: ( 2 ) דור היי¬ 
צוב והאירגון, 1854 — 1896 — ראשית הנסיונות לסיכום 
ההשגים; ( 3 ) דור התהיה והכינוס, 1896 — 1925 — מגילוי 
ה״גניזה" (ע״ע) עד לפתיחתו של המכון למדעי־היהדות 
באוניברסיטה העברית בירושלים; ( 4 ) דור ההתחדשות וה־ 
התרבות. מ 1925 ואילך — דור המעבר מח״י ל״מדעי־היהדות" 
במשמעם המודרני. 

( 1 ) את ראשיתה של ח״י מונים מפירסומיו הראשונים של 
יו״טליפמן (לאו פו לד) צונץ (ע״ע) ב 1818 . אמנם 
ההתעניינות המדעית בתרבות היהודית התחילה כבר לפני 
צונץ. שלמה לויזון (ע״ע) חקר בלשון המשנה ובמליצת 
כתבי־הקודש ופירסם בגרמנית הרצאות רבוודעניין בתולדות 
ישראל, וגם גאוגראפיה מקראית ראשונה בלשון העברית. 
חברו של צונץ, י. מ. יוסט (ע״ע), הקדימו אף הוא בכרכים 
הראשונים של חיבורו הגדול "תולדות היהודים", ואם כי 
ניכרת בספר מגמת "השכלה" יותר מרוח הקר מדעי. עשו 
דבריו רושם רב. אולם האיש שסימל באישיותו את ח״י 
ושהתווה תכנית מפורטת לבניינה, ואף הדגים למעשה אותן 
שיטות שבהן עליה ללכת — היה צונץ, בהתלהבותו הכבושה 
להומאניזם כללי, בשאיפתו לשלב בו את מורשת תרבות- 
ישראל כחלק אורגאני ובתפיסתו שהדרך היחידה לכך היא 
המחקר המדעי — היה צונץ לסמלה של כל ח״י, 

במרכז תכניתו העמיד צונץ את חקר הספרות העברית — 
התורנית. ההגותית, המדעית והשירית כאחד, ובו כרך את 
חקר ההוויה היהודית לכל תחומיה וגילוייה: מדע הדת לשם 
בירור שיטתי של השקפותיה ודעותיה; סדרי עבודת־ה׳ 
בישראל! המשפט העברי בכל הקפו; המוסר והחינוך היהו¬ 
די ; חלקם של היהודים בהתפתחות המדעים והטכניקה, צונץ 
גם היתווה תכנית לחקר היהדות שבזמנו — העלאת תמונה 
שלמה של מצבו הפעיל והסביל של היהודי ע״י חקר שיטתי 
של הרכב המקצועות וסדרי אירגון האוכלוסיה היהודית, 
ואף ציין את דרכי המחקר ואיסוף החומר בתחומים אלה. 
חיבוריו גדושים הוראות מתודיות — התל בסקירת המקורות 
וסוגיהם, דרכים לבדיקת זמנם ומקומם של המחברים, אישיו¬ 
תם וטיב העדות שהם מוסרים, וכלה בציון מקורות ותעודות 
שלא השתמשו בהם לפניו. — צונין עצמו ייחד אח פעולתו 
בעיקר בתולדות עבודת־ה׳ בביהכ״נ. ספריו העיקריים (כולם 
בגרמנית) סובבים על ציר זה והיו לספרי־יסוד בח״י. 

עד לימיו של צונץ היתה ההשכלה האירופית, שרכש 


לעצמו צעיר יהודי, מביאה לניתוק כל קשריו עם התורה 
שלמד, "שלא ידע מה לעשות בה". ע״י צונץ נתגלה לרבים, 
שתורה זו היא עולם שלם, שיש בו עניין רב גם לאדם משכיל 
היודע כיצד להתהלך ולהתבונן בו. כל חכמי הדור הראשון 
למדע־היהדות היו במידה רבה תלמידיו של צונץ ולמדו 
משיטותיו. 

הראשון ב״דור הייסוד והכינון", לאחר הופעת "כתב־העת 
למדע־היהדות", היה שלמה יהודה ר פ פו ר ט (ע״ע) 
שייחד את פעולתו בחקר הספרות התלמודית והרבנית. ששת 
חיבוריו הביוגראפיים על חכמי*ישראל המפורסמים מסוף 
תקופת הגאונים והדורות הסמוכים — הם מאבני־היסוד של 
ח״י, וערכם המדעי קיים עד היום. הלכסיקון "ערך מלין" 
לשמות מקומות, אנשים וכינויים הנזכרים בספרות הקדמו¬ 
נים, וכן מחקרים מרובים אחרים משלו, סללו דרך לחקר 
מדעי של הספרות התלמודית והרבנית כמקור היסטורי. 
בעבודתו הספרותית ניכרת אישיותו היהודית השלמה. כשכל 
פעולתו המדעית מכוונת להשכלת האומה ולהגברת הכרתה 
העצמית. 

ראשית פעולתו המדעית של שמואל דוד לוצטו 
(ע״ע) היתה בחקר הלשון העברית ותרגום התורה, והמ¬ 
שכה — בפרשנות המקרא. אולם עיקר חשיבותו היתה 
בשני תחומים אחרים: גילוי כ״י עבריים חשובים ומדובים, 
פיענוחס ופירסומם בידי עצמו ובידי אחרים (בין השאר — 
המהדורה המדעית הראשונה של חלק משירי ר׳ יהודה הלוי), 
וביקורת העבר תוך בחינת ערכיו. השפעתו הרבה של שד״ל 
קשורה בעיקר בביקרתו ההיסטורית המיוחדת: הקו היסודי 
בה הוא המלחמה במגמות ההתפוררות ביהדות, באשליות 
האמנציפאציה ובכל תפיסת-החיים של דורו. הוא טען לקיומה 
של היהדות כאחדות דתית־לאומית מובדלת, החיה לפי נימד 
סיה ועקרונוודהמוסר שלה, ובמחקריו העביר את מלחמתו 
גם לדורות הקודמים, שאותם העריך מנקודת מאבקה של 
היהדות בדורו. 

ספרו שלנחמןקרוכמל (ע״ע) "מורה נבוכי הזמן" 

לא הופיע אלא בסוף הדור ( 1851 ). היה בו נסיון לתת תשו¬ 
בה פילוסופיודהיסטורית לבעיות הזמן: מניעת התפוררות 
האומה ע״י הכרה באחדותה העלימה; הצלת סמכותו של 
חלק מן המסורת הדתית ע״י ויתור על חלק אחר; חיזוק 
האמונה בעתיד האומה ובקשת דרכים להכשרתה לקראת 
עתירותיה. נסיון זה היה בו גם משום סיכום כללי להשגיה 
הראשונים של ח״י בתחום ההכרה העצמית: תפיסת צונץ 
את אחדותה הרוחנית של האומה בכל דורותיה, היסוד הלאו¬ 
מי במשנתו של שי״ר ואמונתו של שד״ל בנצחיות האומה 
הישראלית. קרוכמל היה הראשון שעיצב תפיסה כללית של 
תולדות ישראל כחטיבה אחת, ויחד עם זה כלולים בספרו 
מחקרים חשובים בתולדות הבית השני, בהתפתחות ההלכה. 
במסורת ההלכה והאגדה ובבירור השקפותיו הפילוסופיות 
של הראב״ע. ספר זה הוא אחת היצירות החשובות ביותר 
של ח״י ושל הספרות העברית בכללה. 

את היסודות לחקר המשפט העברי, לתולדות ההלכה ול¬ 
חקר המדעי של התלמוד הניח זכריה פרנקל (ע״ע) 
בספריו הגרמניים על המשפט העברי בכללותו ועל כמה 
מפרטיו במיוחד; בכתבים אלה ניכרים מגמה אפולוגטית 
ואף קשרים לבעיות השעה. חשובים יותר סיכומי מחקריו 
בשני ספריו העבריים "דרכי המשנה" ו״מבוא הירושלמי". 



411 


חבמת־יעראל 


412 


מיפעלו של פראנקל ביסס את העקרון ההיסטורי בתפיסת 
התפתחות המשנה, התלמוד וההלכה. 

אברהם ג י ג ר (ע״ע). ראש המדברים של תנועת חתי־ 
קונים־בדת, הקיף בפעולתו המדעית תחומים רבים: חקר 
נוסח המקרא ותרגומיו, ההלכה הקדומה והכיתות בישראל, 
לשון המשנה, שירת ספרד. פרשנות המקרא בצרפת, חכמי 
ישראל באיטליה במאות ה 16 — 17 . כל אלה מתמזגים בידו 
לאחדות אחת: חקר התפתחותה הפנימית של היהדות; אלא 
שגיגר מכנים, לרוב בלא־יודעים. גון של פולמוס־השעה 
בחקר העבר. חיבורו הגדול הוא "המקרא ותרגומיו"! אף 
שההתפתחות המדעית הפריכה את רוב מסקנותיו בדבר הכי¬ 
תות והזרמים ביהדות של בית שני, רבה היתה חשיבותו של 
ספר זה להתפתחותה של ח״י, וחידוש מתודי היה בשיטתו 
להשתמש בשינויים שבנוסח המקרא כיסוד לתולדות היהדות. 
הספד עורר פולמוס רב, והגון התאולוגי־רפורמי שהיה בולט 
בו הפחית את השפעתו, אע״פ שרבים מרעיונותיו והברקו־ 
תיו שימשו מקור לחוקרים רבים בדורות הבאים, 

שלמה מונק (ע״ע) ומשה שטינשנידר (ע״ע) 

היו הראשונים במייסדי ח״י שהיו אנשי־מדע בתחום הפילו־ 
לוגיה המזרחית, ביחוד הערבית. הם פתחו דרכים חדשות 
בחקר הספרות היהודית ביה״ב בכלל ובחלקם של היהודים 
בהתפתחות המדעים בפרט. מונק — שכתב צרפתית — 
היה הראשון שהירבה להשתמש במקורות הערביים לתולדות 
הספרות והמחשבה היהודית והניח את היסוד המדעי לחקר 
הפילוסופיה היהודית ביה״ב ; בין השאר גילה את אבן גבי- 
רול כפילוסוף והוכיח את זהותו עם הפילוסוף "אבי־צברון" 
המהולל בפי התאולוגים הנוצרים ביה״ב. כמדכן ערך את 
ההוצאה המדעית הראשונה של המקור הערבי של "מורה 
נבוכים" להרמב״ם, מלווה תרגום צרפתי. 

משה שטינשנידר, "אבי הביבליוגראפיה היהודית", 
פתח את שעריה של הביבליוגראפיה העברית והפך אותה 
למכשיר חשוב ביותר לתועלת חקר הספרות והתרבות היהו¬ 
דית• ערך מיוחד נודע לסקירתו הכללית על "הספרות היהו¬ 
דית"׳ הקטלוגים של כתבי־יד וספרי־דפוס עבריים וספריו 
על התרגומים העבריים של יה״ב ועל הספרות הערבית של 
היהודים. הוא נתן בפעם הראשונה סקירה כללית ומקיפה 
על פעילותם הספרותית של היהודים בכל הלשונות ובכל 
הדורות, מחתימת המקרא עד סוף המאה ה 18 , מחולקת לפי 
תקופות ולפי סוגים. הקטלוגים של כ״י העבריים שבחמש 
ספריות גדולות באירופה חשפו אוצרות גנוזים של ספרות 
ותרבות. חיבוריו בכל התחומים האלה מוסיפים להדריך 
חוקרים במחקריהם בתולדות ישראל ביה״ב. 

בדור־הייסוד הזה היתה ח״י נחלת יחידים, שעסקו בה 
לשמה, בשעות־הפנאי, מתוך שפרנסתם חייבה אותם לעסוק 
בהוראה בבית־ספר, ברבנות או במקצועות אחרים (פרט 
לשד״ל, שיכול היה לקשור את עבודתו המדעית בעבודתו 
בבית־המדרש לרבנים בפדובה). המשאלה לפתיחת פקולטה 
למדעי־היהדות באחת האוניברסיטות— תכנית שלמענה פעל 
צונץ — לא נתמלאה. גם ההתעוררות הציבורית לייסוד 
"פקולטה יהודית־תאולוגית" ו״סמינר יהודי" בגרמניה לא 
יצאה מכלל הקמת ועדים ואיסוף כספים ולא הגיעה לכלל 
מעשה, וח״י לא היתה לעניינו של הציבור. 

סמוך ל 1838 ניסה גיגר לאחד את העוסקים בח״י לחבורה 
אחת, שאליה נצטרפו כ 20 איש, וביניהם יוסט, צונץ, רפפורט, 


מונק, י. נ, דרנבורג ואחרים. האגודה הביעה נכונות לעזרת- 
חברים ולשיתוף־פעולה מדעי, וה״מכתב" וה״אגרת", שבהם 
מסרו החכמים זה לזה על חידושיהם, היו לאחת הצורות 
הספרותיות של הפירסומים המדעיים בח״י. עדיין לא היו 
כתבי־עת מיוחדים לח״י. המחקרים נתפרסמו בכתבי־העת של 
,,ההשכלה" (ע״ע) במזרח ובעיתונות היהודית הגרמנית, 
ששימשה בעיקר כלי-ביטוי לבעיות־השעה ביהדות! רק 
לאחד מבטאונים אלה 0 ח 10 ז 0 של י. פירסט [ע״ע]) היתה 
תוספת ספרותית מיוחדת בעלת רמה מדעית. אעפ״כ היתה 
השפעת הדור הראשון של ח״י בעלת חשיבות היסטורית 
מרובה. בין משכילי הדור הצעיר גבר העניין בחקר העבר, 
ועשרות סופרים וחוקרים מכל חוגי העם, זקנים וצעירים 
מגרמניה. צרפת ואיטליה, פולניה ורוסיה — ביניהם רבים 
שעיקר עבודתם היה בתחומים אחרים — התחילו מפרסמים 
בכה״ע, בעברית ובשפות אחרות, מאמרים והערות בח״י. פסק 
יחם הביטול כלפי היהדות והזילזול בעברה בחוגי המשכילים 
היהודים והנוצרים, וגברה ההכרה העצמית היהודית. חזקה 
היתה ביותר השפעתה של ח״י במזרח־אירופה, והגון העברי 
של תנועת ההשכלה ומגמותיה הלאומיות טבוע בחותמה. אף 
פולמוס התיקונים־בדת שהסעיר את יהדות המערב, וביחוד 
את יהדות גרמניה, הושפע מח״י והתנהל על בסים של ויכוח 
מדעי. 

( 2 ) כינונו של ה״סמינר היהודי התאולוגי" (בית- 
המדרש לרבנים) בברסלאו ( 1854 ) מסמן את ראשית הדור 
השני בח״י. מעתה ניתנה האפשרות לחכמים להקדיש את 
כל זמנם לח״י, לעשות אותה אומנותם ולגדל ולחנך חוקרים 
שימשיכו את פעולתם. ז. פראנקל, מנהל הסמינר במשך 20 
שנה, הכיר בייעודו זה של המוסד, נוסף על מטרותיו 
המעשיות — הכשרת רבנים ומורים —, ושקד למלאו. נקבעה 
תכנית־לימודים מודרנית להקניית השכלה גבוהה יהודית, 
הבנויה על שיטות מדעיות, מתוך שאיפה לשמור על רמה 
מתאימה בידיעת התורה, התלמוד והספרות הרבנית. עם 
המורים הראשונים בסמינר נימנו — מלבד ז. פראנקל — 
צ. גרץ (ע״ע), י. ברנים (ע״ע) וע. יואל (ע״ע)! קויים קשר 
מתמיד בין לימודיהם של התלמידים בסמינר ובין ההשכלה 
הכללית שהוטל עליהם לקבלה באוניברסיטה, וניתן עידוד 
מתמיד לעבודות־מחקר. כ 100 מבין 300 מוסמכי הסמינר 
ב 40 שנותיו הראשונות עסקו במדעי־היהדות ופירסמו מח¬ 
קרים ! ביניהם: חוקרי התלמוד י. לוי, ש. הורויץ, א. שורץ, 
א. קוהוט, ב. ז. בכר, י. תאודוד! ההיסטוריונים מ. גידמן, 
ד. קאופמן, נ. פורגר, י. פרלם, ם. פרנקל, ה. גרוס! חוקרי 
הפילוסופיה היהודית י. פרוידנטל, יעקב גוטמן. כמעט כל 
אלה פירסמו את מחקריהם הראשונים ב״ירחון להיסטוריה 
ולמדע של היהדות״ (.! 1 008011101116 . 1 ] 1£ ־ 85€111 :זג! 1 ! 10 \ 
צוחסותש!!□[ . 1 > 311 ^ 185005 ^), שנוסד ע״י פראנקל ב 1851 , 
ובמשך 17 שנה יצא בעריכתו, ולאחר-מכן בעריכתו של גרץ 
עד 1887 . כ״ע זה היה לבימה המרכזית של ח״י באותו דוד. 
בית־המדרש בברסלאו. על אירגונו ושיטותיו. שימש דוגמה 
לרוב בתי־המדרש לרבנים ולמדעי־היהדות שנוסדו בתקופה 
זו! בברלין — בית־הספר הגבוה למדע־היהדות( 1001180111110 ־ 1 
*וחעזחסנ "!(. 6 ז 3£ ו( 80 ו 8561 .[/ע . 01 .£), 1872 , בראשותו של גיגר, 
ובית־המדרש לרבנים של החרדים בראשותו של ע. הילדס־ 
הימר(ע״ע). שבו לימדו גם ד. צ. הופמן, י. ברת וא. ברלינר; 
בווינה — בית־המדרש "ללמוד וללמד", מיסודו של א. יליבק׳ 



413 


חפמרדי< 8 ראל 


414 


1863 , והמכון הלימודי הישראלי־תאולוגי, 1893 ; בפאריס — 
5116 > 1311131111 £0010 ; בלונדון — 30110£0 >-' 5 ׳* 0 (; בבודפשט — 
בית־המדרש לרבנים, 1877 , שבו לימדו ב. ז, בכר, ד. קאופמן 
וי. א. בלאו. גם בניו־יורק ובסינסינטי שבאה״ב נוסדו 
מוסדות עליונים להכשרת רבנים, אלא'שבאותה תקופה לא 
היתד, להם השפעה על התפתחותה של ח״י. 

הוקמו גם כמה מוסדות אחרים לקידומם של מדעי־ 
היהדות: ב 1855 הוקם, ע״י פיליפסון, ילינק ויוסט, המכון 
לקידום הספרות היהודית (־ 15 . 4 ^תס׳ס^שס? .. 7 1051:11111 
! £1101210 . 30111 !); ב 1862 נוסדה ע״י מלומדים ואנשי־ציבור 
יהודים מכל העולם הברת "מקיצי נרדמים", שנועדה לפירסום 
כ״י עבריים חשובים. ב 1864 נוסדה "קרן־צונץ" (למלואת 
לו 70 שבה), שפירותיה עמדו לרשותו כל ימי־חייו, ולאחר־ 
מכן הוקדשו לעבודה מדעית ברוחו. ב 1864 נוסדה ע״י 
מ. מונטיפיורי ברמזגיט "ישיבת אהל משה ויהודית", שנועדה 
לתת למלומדים קשישים אפשרות להמשיך בעבודתם, וב 1890 
הועמד מ. גסטר בראשה. ב 1880 נוסדה בפאריס "החברה 
ללימודים יהודיים״ ( 0£05 ( £1:11405 405 3001010 ), שבראשה 
עמד ג׳ימז רוטישילד. הוקמו גם ספריות חשובות, שבהן רוכזו 
כ״י מרובים, ותוכננו מפעלים ספרותיים. כ 20 כ״ע וספרי• 
שנה מוקדשים לח״י הופיעו באותו דור; החשובים שבהם: 
01005 ( £111405 405 £00110 בפאריס, ס 1880 ואילך: 42£32111 ן 
040010015 ( . 4 15501150113£1 ' ׳ \\ . 0 002101 ) £1 , 705011101110 ) . 1 , 
שיצא בברלין ע״י ברלינר והופמן ( 1874 — 1893 ); 4511 * 0 ( 
׳* £0340 ^ 00211011 בלונדון, משנת 1889 ואילך; "המזכיר" 
( 1110 ת 812 ס!(כ 811 .זנ 1401 ), שיצא ע״י שטינשנידר ( 1858 ־ 1882 ). 
כ״ע ומאספים חשובים בח״י הופיעו גם בעברית, עפ״ר ביז¬ 
מתם של יחידים: ש. זק״ש — ״כרם חמד״ ( 1854 — 1856 ), 
״היונה״ ו״התחיה״ ( 1851 — 1857 ); י. ה. שוד — "החלוץ" 
( 1852 — 1889 ); י. בלומבפלד (״אוצר נחמד״, 1856 — 1863 ) ; 
א. ווייס ומ. איש־שלום — ״בית המדרש״ ( 1865/6 ) ו״בית 
התלמוד״ ( 1881 — 1889 ); ?!בק — ״ישרוך ( 1856 — 1878 ). 
כמעט כל כה״ע העבריים הירבו לפרסם מאמרים בח״י. וגם 
הרבה כ״י נתפרסמו בכ״ע "הכרמל" השבועי (תר״ך—תר״ל) 
והתדשי (תרל״ב—תר״מ) של פין וב״השחר״ (תרכ״ט— 
תרמ״ה), בספר־השנה של סוקולוב ״האסיף״ (תדמ״ה— 
תרמ״ט, תרנ״ד) ובזה של שפ״ר ״כנסת ישראל״ (תרמ״ו— 
תרמ״ח). אף העיתון העברי השבועי הראשון, "המגיד׳/ 
קבע מדור מיוחד בשם "הצופה להמגיד", שהיה מוקדש 
ברובו לח״י, ושהשתתפו בו חכמי ישראל מן המזרח ומן 
המערב. 

מציינת את ח״י באותו הדור המגמה ההיסטורית, שהיתר, 
בולטת בה ביותר. הירבו לשקוד על תולדות היהודים בארצות 
פזוריהם, והנטיה בחקר האמונות והדעות, הנימוסים והמוסדות 
היתד, לציין את קווי־ההתפתחות מתקופה לתקופה ומארץ 
לארץ. מגמד, היסטורית זו קשורה במאבק על האמאנציפאציה 
הלכה־למעשה ועל ההכרה הציבורית בה, מאבק שנמשך גם 
לאחר הכרזתה החוקית. כתגובה על התנועה האנטישמית 
נדחף הציבור היהודי לביסוס היסטורי של עמדותיו בארצות 
מושבו, כדי להיראות כחלק אורגאני של העם שבקרבו ישב, 
חלק שהשתתף בתולדותיו ובהתפתחות תרבותו. השפעתן של 
מסיבות אלו ביערת בפעולתן של החברות והוועדות ההיס¬ 
טוריות היהודיות, שקמו כמעט בכל הארצות וששקדו על 
כינוס מקורות היסטוריים על ישובי היהודים וחומר ארכיוני 


כללי לתולדות היהודים באותן ארצות. על השפעת גורם זה 
מעידים גם מחקרים כאותם של א. דרמסטטר על ה״לעזים" 
ברש״י ובספרות הפרשנות הצרפתית ( 1878 ) ושל גידמן על 
תולדות החינוך והתרבות אצל היהודים ביה״ב ובעת החדשה 
( 1873 — 1888 ), וכן מחקרים על הפילוסופיה היהודית בתקופה 
ההלניסטית(י. פרוידנטל) וביד,"ב(יעקב גוטמן). גם מסיבות 
פנימיות הביאו לחיזוקה של המגמה ההיסטורית, וכל הזרמים 
בפולמוס התיקונים־בדת השתדלו להישען על מחקר היסטורי: 
אם כדי לציין את השכבות הבלתי־אורגאניות שנספחו אל 
היהדות בתוקף המסיבות, אם מתוך שאיפה לשמור על 
רציפות היהדות ההיסטורית, ואם מתוך הסתייעות במחקר 
כמכשיר-עזר להסברת השינויים במסגרת היהדות — שהיא 
ביסודה בלתי־משתנית. המגמה ההיסטורית הסתייעה רב 1 ת 
בהשפעתו של גרץ ומפעלו ההיסטוריוגראפי,שכלל—נוסף 
על ספרו — כ 150 עבודות-מחקר. 

כמעט כל חכמי אותו הדור היו גם מהדירי כ״י, שמספרם 
הגיע למאות. ע״י הוצאה מתוקנת, המלווה ביאורים והערות, 
השכילו לכוון אח התעניינותה של ה״י לתחומים שהוזנחו 
או שהידיעה בהם היתד, מצומצמת. בין החכמים שהתמידו 
בפרסום כ״י והשפיעו על ח״י כולה היו שלמה בובר (ע״ע), 
ש, ז. ח. הלברשטם (ע״ע), א. ברלינר (ע״ע), א. א. הרכבי 
(ע״ע), א. ניויבויאר ואחרים. 

קווים אלה. שעיצבו את דמותה של ח״י באותו הדוד — 
קביעתה במסגרת בתי־מדרש לרבנים, הדגשת היסוד המקומי' 
ההיסטורי במחקר וההערכה המופרזת של פירסום כ״י —, היו 
גם גורמי ירידתה של ח״י וריבוי התהיות על דרכיה. המסגרת 
היהודית־בלעדית של בתי־המדרש לרבנים — כשאת המדעים 
הכלליים למדו התלמידים באוניברסיטות — הרחיקה מהם 
אנשי־מדע דגולים, שלא רצו לצמצם עצמם ב״גטו" (שטינ־ 
שבידר), או עברו ממוסדות אלה לאוניברסיטות (כגון ברנים 
וגולדציהר), דבר שהיה בו כדי להשפיע על הדמה המדעית 
של ההוראה בבתהמ״ד לרבנים; הכיוון המעשי של מוסדות 
אלה — הכשרה לרבנות — לא היה בו כדי להבטיח המשך 
לעבודה המדעית של מוסמכיהם, חוץ ממספר קטן של אלה 
שזכו להורדת בהם. הביקורת על ח״י בסוף המאה ה 19 באה 
לידי ביטוי במימרה הרווחת: נושאיה — רבנים, המתחילים 
את עבודתם המדעית בפירסום של טכסט מיה״ב, ומסיימים 
אותה בכתיבת תולדותיה — או חומר לתולדותיה — של 
קהילתם, או של אחת הקהילות הסמוכות. 

( 3 ) שלהי המאה ה 19 ותהילת המאה ה 20 היו שנות תמורה 
במציאות היהודית: האנטישמיות הצליחה לבודד את היהודים 
ולעשות את שוויונם עניין להיאבקות מתמדת; הפרעות 
והרדיפות ברוסיה גרמו הגירת המונים, דרך מרכז אירופה 
ומערבה. אל מעבר לאוקיינוס, וזו חידשה למעשה את 
הקשרים הכלל־יהודיים ועוררה פעולה משותפת של אירגונים 
ומוסדות יהודיים בארצות שונות. פעולה זו חייבה גם הכרה 
יסודית של המציאות היהודית הכללית ותבעה תקר מדעי 
רציני של ההווה. התנועה הלאומית ראתה כאחת ממשימותיה 
הראשוניות את חידוש ההכרה ההיסטורית היהודית והנחלת 
דעת למשכילים על יסוד מדעי. לפיכך תיכננה גם פעולות 
ספרותיות לשם "כינוס" מבחר יצירות חדורות בהתאם לצרכי 
הדור, וגם חידשה תכניות קודמות ל״סיכום" ח״י דהשגיה 
בצורה של אנציקלופדיה לכל ענייבי היהדות ("אוצר היהדות" 
של אחד־העם), שתנחיל למר את דעת היהדות, בצורה 





415 


חכמת־ישראל 


416 


ברורה ובלי שקלא־וטריא מדעי. התסיסה הסוציאלית והמה¬ 
פכנית העלתה לראשונה על בימת הפעילות ההיסטורית 
היהודית הסונים עמלים ותבעה חקר הכלכלה היהודית ואורח־ 
חייהם של ההמונים והעלאת התרבות העממית לתשומת־לב 
מדעית. רקע ראלי זה גרם לתהיות על משימותיה של ח״י 
ודרכיה ושימש יסוד לנסיונות אירגוניים ציבוריים חדשים, 
שהם מסימניו המובהקים של הדור השלישי ב ח "י. 

מבחינה א י ר ג ו נ י ת היה משום חידוש בהקמת מוסדות 
שלא היו קשורים למטרות מעשיות מלבד לקידום המדע, כגון 
״החברה לקידום מדע־היהדות״( 8 ת 11 ז 16 >ז 6 ? .. 2 : 011:16 * 11 * 30 > 
1111115 ת £10 11 ן 1 > 118€1136 ם** 1 ז\\ . 4 ), ברלין, 1903 , ו,.ה חב רה 
להקמתה וקיומה של אקדמיה למדע־היהדות״ (. 2 ת 61 ז 0 ^ 

5011£16 ת 0 * 65 \\ . 6 £ . 6 §ו 1 נן 311 ד[ז£ .גו£םנ 11 > 11 גר 01 

. 1 >), ברלין, 1920 . משום חידוש היה גם בהקמת 
אגודות ומוסדות לקידום המחקר בתחומים שדדי לא עסקה 
במם עד אז: אתנוגראפיד. יהודית, סטאטיסטיקה יהודית, 
אמנות יהודית, חקירת א״י ועתיקותיה וכיו״ב, וכן בעבודות 
סקר מדעי שנערכו ע״י אירגונים ומוסדות יהודים כלליים. 
איסוף החומר על מצבם הכלכלי של היהודים ברוסיה, שנערך 
בידי צוות מומחים (ב 1898/9 ) מטעם י. ק. א. ופורסם 
ב 1902/8 בצרפתית וברוסית בעריכתם של מאירסון, ברמסון, 
ינובסקי ופוזנר, שימש יסוד לחקר הכלכלה היהודית ברוסיה 
ואתגר לחוקרי הדור להעמיק בתחום זה (י. לשצ׳ינסקי). גם 
בשני הכרכים המכילים את החומר על הפרעות ברוסיה 
( 1 > 551311 ג 111£1 16 ־ת 0 ־ו 08 י£ת 1010 !ן 10 ( 1 ), 1910 , שיצאו ע״י "קרן 
העזרה הציונית" (בעריכת ל. מוצקין), היתה תרומה בעלת 
חשיבות מרובה בתחום זה. גם בנסיון של הוצאות-ספרים 
ציבוריות (״אחיאסף״, ורשה; ץ:! 016 סל 110211011 ( 111 ? 
פילאדלפיה) — שאחת ממשימותיהן העיקריות היתה להנחיל 
לעם את השגי ח״י — היה משום חידוש. 

ייחודו המדעי של הדור השלישי בח״י הוא ב 3 השגים: 

(א) ביצוע ראשון של סיכום ח״י ע״י הוצאתה של "האנציק¬ 
לופדיה היהודית״ האנגלית ( 1901 — 1906 ), שבעקבותיה יצאו 
ה״אנציקלופדיה היהודית״ הרוסית ( 1908 — 1913 ) והאנציק¬ 
לופדיה "אוצר ישראל" העברית (תרס״ז—תרע״ג)< השתתפו 
בהן רוב חכמי ישראל בכל הארצות וגם מלומדים לא-יהודים 
רבים. (ב) תיכנונן של עבודות מדעיות שלפי טיבן חייבו 
שיתוף־פעולה של אנשי״מדע. "החברה לקידום מדע-היהדות", 
שאחתממשימותיההעיקריותהיתה פירסום ספרי־יסוד ברמה 
מדעית גבוהה, לא הצליחה, אמנם׳ לבצע את תכניתה בשלי- 
מותה; אולם במערכת ספרי־היסוד שהוציאה באה לידי גילוי 
השאיפה להעלות את רמתה המדעית של ח״י וגם להיענות 
לתביעות הדור. החברה פנתה גם לכמה חכמים יהודים. שהת¬ 
פרסמו בתרומתם למדעים הכלליים, ועודדה אותם לעבודה 
מדעית בתחום ח״י. תכנית האירגון והפעולה של "האקדמיה 
למדע-היהדות", שהוגשה ע״י מנהלה הראשון, אויגן טויבלר 
(ע״ע), כללה הקמת "מכון המחקר", שחבריו, מלומדים צעי¬ 
רים מצטיינים, ייטלו על עצמם משימות מדעיות מסויימות 
בתחומי התמחותם ויבצעו אותן לפי שיטות־מחקר חדישות. 
שאותן יבררו בישיבות חברי המכון ובהדרכת מנהלו. (ג) חשי¬ 
בות מיוחדת בתולדות ח״י היתה לגילדה של ה״גניזה" 
(ע״ע) הקאהירית ופירסומם של כ״י מאוצרותיה. מיפעל זה 
קשור באישיותו של שלמה שכטר (ע״ע) ובפעולתו המדעית. 
באישיותו של שכטר ובפעולתו קשורה גם עלייתה והתפתחותה 


של ח״י באה״ב. הוא ריכז ב״סמינר היהודי התאולוגי" בניד 
י 1 רק צוות חכמים וחוקרים, שקד על ספרייתו — שהיתה 
לאחת הספריות העשירות ביותר בכ״י עבריים, והעלה את 
הסמינר לאחד המרכזים של ח״י בדור האחרון. 

במזרח־אירופה, ביחוד ברוסיה, לא התפתחה ח״י על אף 
התפשטותן של ההכרה והתנועה הלאומיות. הממשלה — 
בהשפעת החרדים — לא הרשתה הקמת מוסד גבוה לחינוכם 
של אנשי־מדע יהודים, והחכמים שעסקו בח״י — קצתם היו 
סופרים ומלומדים, שמתוך דיון פובליציסטי בענייני-השעה 
עברו לתחומי ההיסטוריה היהודית (ש. דובנוב, ש. גינזבורג, 
פ. מאריק, יולי הסן, ש. פ. רבינוביץ [שפ״ר], בן־ציון כ״ץ), 
וקצתם רבנים שסיגלו להם, בהשפעת ח״י, שיטות מודרניות 
(ב. רטנר, "רב־צעיר" [ה. טשרנוביץ]). מתוך שאיפה להי¬ 
לחם במגמות ה״סתירה" שבהשכלה, גיסו כמה סופרים וחו¬ 
קרים לפתח הבנה אחרת של היהדות מז 1 שרווחה בחוגי 
ח״י ולתאר את היהדות בזהרה המסרתי (ש. א. הורודצקי, 
ז. יעבץ), ואף לסתור את מסקנותיה של ח״י ואת שיטת 
הביקורת ההיסטורית שלה (יצחק אייזיק הלוי). רק מעטים 
היו חכמי-ישראל במזרח, לרוב חניכי המערב, שפעילותם 
השתלבה בזו של ח״י, ומעטים מהם פירסמו דבריהם, או 
חלק מהם, בעברית (ש. א. פחננסקי). ח״י ברוסיה השפיעה 
על ראשיתה של ח״י ביישוב החדש ב א " י, שגונה המיוחד 
היה בייחודה בשני תחומים — חקר הלשון העברית וידיעת 
הארץ. ה.,מלון" הגדול של בן־יהודה ודיוגיו של "ועד־הלשוך 
(ע״ע) בירושלים עוררו תשומת־לב החוקרים גם מחוץ לא״י, 
וא. מ. לונץ (ע״ע) הצליח, בעשרת הכרכים של "ירושלים", 
לתרום תרומה למחקר הגאוגראפי וההיסטורי של הארץ. 
מאותות הדור היתה גם ההתגברות היחסית של פירסומי ח״י 
בעברית. יזמתו של ח. נ. ביאליק להוציא בעברית "מאסף 
עתי לח״י", תרפ״ג, נראתה כמבשרת תקופה, חדשה בח״י. 

( 4 ) תקופה הדשה זו החלה עם ייסודה של הא ו ניב ר¬ 
ם י ט ה העברית בירושלים: מעתה נמצאה ת״י בפעם הרא¬ 
שונה בקשר אורגאני עם חינוך מדעי כללי גבוה ובמסגרת 
של מציאות חברתית יהודית עצמאית. כאן התחילו להתפתח 
מקצועות חדשים, או כמעט חדשים, של לימודי היהדות: 
ארכאולוגיה של א״י, פילולוגיה תלמודית, חקר ההלניזם 
היהודי והמיסטיקה היהודית, תולדות הספרות העברית 
החדשה, יידית וספרותה, ידיעת יהדות-זמננו. העצמאות המדי¬ 
נית, החברתית והתרבותית שיחררה את המחקר מן הלחץ 
של התחשבות בסביבה זרה(ועויינת) ומן המגמה האפולוגטית. 
את מקומה של ח״י ירשו ״מ ד ע י־ ה יהד ו ת״. — 
דרך זו השפיעה גם על ח״י באה״ב, שהיא התפוצה היחידה 
שבה — לאחר השואה וצימצום ההוויה היהודית באירופה — 
מוסיפה ח״י להתקדם ולהתקיים כגורם תרבותי-רוחני בחיי 
היהודים. אף שם, בדורנו, ניתן לעמוד על התקדמותה והת¬ 
פתחותה של ח״י דק במסגרת חקר "מדעי־היהדות". 

סקירות כלליות: ש. ברנפלד, דור חכם, תדג״ו 1 י. 
אלבוגן, ח״י (דביר, ג׳), תרפ״ג! ג. שלום, מתוך הרהורים 
על ח״י(לוח "הארץ", ד׳), תש״ה: נ. רוסנשטרייך, המחשבה 
היהודית בעת החדשה, ב/ 51-35 , חש״י; י. אלדד, ח״י 
בראשיתה (תרגום מאמרים של ל. צונץ וע. וולף! בשכפול), 
תשכ״ג 1 1% ז 411 > 1 ן 11 ז.¥ . 4 ,(ז. שזר) 1111635011013 . 8 

-;;::: 1/117 :/ £10 ,ח £160£0 . 1 : 1918/9 ,( 1 ,■) 11-111 . 11111 ץ 
- £10011 . 1 > 01100 ) 805 .־ 111 בן- 50 . 2 . 150116 * £0 ) . 11 ) 1 [ . 4 .״)'): £060 
■ 1 :)) 1$ ) ' 1 ) , 8 . 1/060 ; 2 2 19 ,(. 1 ) 11 ( . 1 ) . 55 ג ז \\ . 1 ) .£ 5061110 
״ 1 ; 1934 .('\ , 0 ( 20 ) . 114 ( . 4 .מ;'׳ז־ 1 ■ 4 1  11 )ה> 011 ■ 111 ) 11 
- £115 ) 1 מ ; 1904 , 11 ) $1 ) 131 111 1$ ) 117111 ) 5 

1963 ,■׳״״. — לדורהשלישי: אחד העם, על דבר אוצר 
היהדות בלשון עברית (דביר, א׳), תרט״ג; , 11111115011 ? .ם 

. 11611 ( ,. 11110,4 ) )£) 0011 11111011 10 ) 171 ) £1 ) 1 ( 1 1 ס / 4151011 ( 

. 55 . 5 ) 0 . 4 . 711 ( 11 [ . 11 ( 4 /- 25 7.11111 , 1,0021 ״ 1 ; 1925 ,(. 01 '׳ 3 
; 927 ! ,(/י 8., XXX .א ,( 405¥ ג) . 04 [ . 4 . 7715$ . 4 £ 71111 ) £014 
. 2 3110 ^ז 1 :)' 1 ) . 114 [ . 4 . 31715 $ . 4 ./ . £ 84 }) ) 01 ,תת ££1113 ב 01 .( 

.. 1 ; 1929 ,(. 1101 [ . 6 . 6 .£ 411301 . 1 > ח 110 ש 51 ש£ .ז 311 [- 10 

;) 058111111 1 ( 1015 ) 1 / 0 ) 1 ) 11 ) 0 8 85 / 111181 ( 1 ) 5 ) 1 ( 7 ,ה 5£01 ! 50 | 1£1 ? 

9 193 ,( 4.0101103 )ס ץז 13 ז 1 מ 1 ש 5 .!סס!! , ! .׳!!ש[ ש!!■!). — לדור 

הרביעי: נ. שטיף, די ארגאניזאציע פון דער יידישער 
וויםבשאפט, 1925 ! ש. ביגער, יידיש־וויסנשאפט און יידישע 
וויסנשאפט (י.וו.א. בלעטער, 11 ), 1931 ! י. קלוזנר, האו¬ 
ניברסיטה שלנו, 1932 ! ח. נ. ביאליק, האוניברסיטה העברית 
בירושלים (כל כתביו, רכ״ה-רכ״ז), תרצ״וו! ה. י. רות, 
לימוד גבוה וחינוך הדור, 1941 ! ש. ויינרייך, די יידישע 
וויסנשאפט אין דער היינטיגער צייט (י. וו. א. בלעטער, 
וה!^, 1941 ; א. טרטקובר, המכון למדעי היהדות בורשה 
(קובץ מדעי לזכר משה שור), תש״ה! האוניברסיטה העברית 
בירושלים — כ״ה שנה, תש״י; א. א. אורבך, הודאת מדעי 
היהדות באוניברסיטה העברית (על התנוך האוניברסיטאי), 
תשכ״ב: צ. שרפשטיין, תולדות החינוך בישראל בדורות 
האחרונים, ב/ 341-310 , השב״ב; )[ 8 !() 115 ) ¥155 \ י 1 תש 501101 .ס 
. 1963 ,( 11413103 () , 114(1)111111 (11155 11. ](5X5 [ .׳ן 

ב. ד. 

חכמת עלמה 101 ק>סצ , 160113 ( 821 ), ספר מן 

הספרות החיצונית היהודית מתקופת בית שני, 

שנשתמר במסגרת הביבליה היוונית (מיסוד השבעים) וב¬ 
תרגום הלאטיני(הוולגאטה), וכן בתרגום הסורי(הפשיטתא) 
בשם חוכמתא רבתא דשלמה, ונבלל בכתבי־הקודש של הנצ¬ 
רות. הספר יוחס לשלמה הפלך, מאחר שבפר׳ ז׳—ט׳ 
ש ומים הדברים בפיו. 

הספר מתחלק לפי תכנו ל 3 חלקים: 1 ) א׳—ה/ הספר 
האסכאטולוגי — המחבר מנגיד גורל רשע וצדיק; הרשע 
סופו שיישמר, ואילו האושר הנצחי שמור לצדיקים. 2 ) ו׳— 
י״א, א ׳ ׳ ספר החכמה — ז 1 האחרונה נתפסת כהתגלמות מטא¬ 
פיסית, שופעת מכבוד האל, והיא הקובעת בחיי אדם'ומכ¬ 
ריעה בקורות עם ישראל. 3 ) י״א, ב׳׳—י״ט — מדרש הלניסטי 
על סכות־מצרים ויציאודמצרים, ואגב בך דיון במהות העונש 
ובאפיו כ״מידה כנגד מידה". באמצע דבריו (י״ג—ט״ו, י״ז) 
מבנים המחבר דיון על התהוות האלילות: תחילתה עשיית 
צלמים כמזכרת למתים, אח״כ — כביטוי להערצת השליטים 
שעשו עצמם אלוהויות. 

מגמת הספר לחזק את האדם הישראלי באמונתו, להפריך 
את האלילות וליישב שאלת "צדיק ורע לו". דברים אלה, 
שכבר נדרשו להם לעתים קרובות נביאים, ספרי־החכמה 
שבמקרא זביהוד בעלי מזמורי־תהילים, נידונים כאן על רקע 
חדש — רקע היהדות ההלניסטית במצרים והמיפגש עם 
ההשכלה היוונית. האל מוצג ככל־יכול, ויחד עם זה — כמלא 
רחמים על יצוריו; יסודי הצדיק יש בהם משום "נסיוך, או 
שהם באים לשם "חינוך", וגמול הצדיק שמור לו לעולם 
הבא. 

"החכמה" תוארה כבר במשלי (ח—ט) ובאיוב (כה), ובן 
ע״י בן־סירא (כד), כעין אישיות על־מציאותית, שנוצרה 
לפני בל נברא, והיא מצויה בכל מעשי הבריאה. בס׳ ה״ש 
היא מתוארת כהאצלה מה׳ ובעקרון יוצר, שבו פועל ה׳ בעו¬ 


לם. מלבד הסמיכות הרעיונית עם ם׳ משלי המקראי יש לם׳ 
ח״ש בכמה רעיונות מגע ברור עם ספרות המדרשים. למשל, 
לעשרים־ואחד כינויי החכמה הנמנים בספר (ז/ כ״ב— 
כ״ג) יש קשר עם מה שנאמר ב״ספרי" (האזינו ש״ו), 
שלא הזכיר משה את שמו של הקב״ה אלא לאחר כ״א דבר. 
אולם מרובה מזה מגעו של ם׳ ח״ש עם רעיונות פילוסופיים 
יווניים. הרעיונות על חומר היולי שממנו נברא העולם (י״א, 
י״ז), על הגוף המשמש מעצור לאלוהי, ועוד — הם אפלטו־ 
ניים. משיטת הסטואה, כנראה, באו הרעיונות של הרוח באש 
(ב׳, ב׳) ושל החכמה החודרת את הכל (ז׳, כ״ב, כ״ד). ייתכן 
שהמחבר שאב גם את הרעיונות האפלטו׳ניים מכלי שני — 
מתוך כתבי הסטו׳איקן פוסידוניום. 

המחבר מתפלמס גם עם רעיונות שהיו מפורסמים בחו¬ 
גים "אפיקורסיים", כגון זה שאין דין ואין דיין וזה של זהות 
הכוח עם הצדק. — המחבר מעורה יפה במנהגים יווניים 
מקובלים. הוא מכיר את מנהגי המשתאות וההוללות, את 
תהלוכת־הנצחון של אתלטים לאחר מאבק״התחרות, ועוד. 
החכמה, לדעתו, אף נותנת לאדם הכרת המדעים המפורסמים 
בזמנו: פילוסופיה קוסמולוגית, כרונולוגיה, אסטרונומיה 
וזואלללגיה (ז/ י״ז—כ׳). 

חיבורו, מחברו וזמנו של הספר. החלקרים 
נחלקו בדעה, אם היה הספד אחיד מלכתחילה או צורף יחד 
מחלקים נפרדים, אם כולו או חלקים מסויימים ממנו נכתבו 
במקורם עברית ותורגמו ליוונית או נכתבו מלכתחילה יוונית, 
אם המחבר או המחברים היו בני א״י או בני מצרים. יש 
טוענים, שכולו נכתב עברית; יש סבורים, שרק החלק הרא¬ 
שון (החזלני) הוא תרגום ממקור עברי, השבי — תרגום ועי¬ 
בוד של מקור עברי, ואילו השלישי — איו לגלות בו סימני 
תרגום בלל. אחרים מציעים לחלק את הספר לחלקים שנכ¬ 
תבו כולם יוונית, אבל הורכבו לאחר־מכן לספר אחד. מאחר 
שכל חלקי הספר כתובים באותה יוונית מליצית וכל המוב¬ 
אות מן המקרא הן ע״פ תרגום־השבעים. מסתבר שכל הספר 
נכתב בידי יהודי משכיל מאלכסנדריה ודבריו מכוונים 
להטות לבם של ה״אפיקורסים" ליהדות. אולם אריכות דב¬ 
ריו על האלילות ואפסותה ופנייתו למושלי-ארץ מעידות, 
שכוונתו היתה גם לקהל רחב יווני־משכילי. את זמנו של 
הספר קשה להגדיר. היו שאחרוהו עד ימי הרדיפות של 
גיוס קליגולח. אולם דעה זו נראית מופרכת. מאחר שפולחן 
פסילי המלכים היח רווח גם במצרים חתלמיית, אין מביעה 
לייחסו לתקופה זו — אולי לימי התלמיים האחרונים, שבהם 
אירעו רדיפות על דת ישראל. 

לס׳ ח״ש אין זכר בספרות היהודית של התקופה התלמו¬ 
דית ושל תקופת הגאונים. במבוא לפירוש ם׳ בראשית של 
הרמב״ן יש מובאות ארמיות אחדות מ״חוכמתא רבתא דש־ 
למה". בתקופה מאוחרת יותר התעניין בתרגום הארמי ר׳ 
עזריה מן האדומים (מאור עיבים, ימי עולם נ״ז). אחד החי¬ 
בורים העברים הראשונים של תקופת ההשכלה הוא תרגומו 
של ח״ש מאת נפתלי הירץ ומל (ע״ע), שהאמין בבעלותו 
של שלמה המלך על ספר זה; הוא גם הוסיף על התרגום 
פירוש פילוסופי בשם "רוח חן". אחריו חזר ותירגמו לעברית 
י. ז. פרנקל (ע״ע) בקובץ "כתובים אחרונים". שני אלה 
תירגמו את הספר מתרגום גרמני ולא דייקו בעבודתם. תר¬ 
גומים עברים מן המקור היווני נעשו בדור האחרון בידי מ. 
שטיין וא. ש. חרטום. 



419 


חכמת שלמה — חלב 


420 


מ. שטיין, חכמת שלמה, מבוא, פירוש ותרגום עברי (זזספ* 

דים החיצונים בעריכת א. כהנא, א/ 2 ), תרצ״ז; א. ש. 
הרטום, חכמת שלמה, מבוא, פירוש ותרגום עברי (הספדים 
החיצונים, ב׳), 1962 ; . 12 , 111 ,מ?!},!! . 11 . 11 / 1 ) 0 , 12 * 3 ?;) . 1 -[ 

עבר׳: דברי ימי ישראל, ב׳, 171-169 ) 1855/6 , 3 1016 < ..י 4 ־א 
, 1011 ) 11 ) , 11 ) 11/1 )' 4 \ . 1 ) 11 ) 311 0111 , 1111111 ־ 01 .עע ״ 1 .ס :( 1936 

. 8 .ס ; 1881 , 8/15110111 /ס )/ 8110 ) 711 ,;זת 63 ( 1 •| ; 1860 

-ג 1 שז'•! ./ ; 1890 ,( 42 , 8 * 11 () ? 1 * 1 ) 1 

, 311 )!) ? $ 0/011100 / 0 1001 ) 0 11 ׳] ) 1/1 / 0 )^ 1111 ^ 71111 1101 !^ 111 ) 

110 . 101 ל 1 ) ) 55 ) 5 % >$ 111 ) 11 )'!'! 11 ,^ 01 זנ 01 ^ 1 ז \ .'• 1 ; 1891 ,( 111 
101001011 ! 01 10111 ) 17 11 ) 7/1 .,!סת!!(:!! .א : 1912 ,( 111 , 111010 13 
: 1913 .( 1.1 ג 11 נ 1 גזא 1 ין 100 )נ 501 ק 3011 61 י 1 י\ז 0 ״ין^,, 105 ־ 011111 . 1-1 .א) 

, 0:0 ׳^י 8 . 11 . 11 : 1913 10111 ) 1 !'\\ (ס / 800 ,> 01 !ז 1 א> 00 . 8 .'ל . 4 . 
: 1914 , 267-269 ,)/))( 0 111 07 ) 1/1 10 11011 ) 411 ) 111110 411 . 

01 !? 1 / 01 ) 1 ! 11 ) 1 / 1 !)' 8 . 17 ) 11 ) 11 ( 1 ) 1 / 1110 / 1 ) 11 ^ ) 01 ,תתצרחסתוס!-) .) 

.) : 1921 .( 153 ־ 136 , 5 ז 1 ;חומ 501 . 1 ; 0 ז 1 יר-. 11:1 ( . 1 > .ז:! 0511 ז 6 ב[) 
. 1957 , 17111/0111 / 0 ) 8001 ) 7/1 ,ז 01110 א 

י. מ, ג. 

חלאג , ׳ אל' - 1 ־ 0 ל^ = נפץ־הצמר —, כינויו של אליתסן 
אבן אל־מנצור — ( 858 ׳ בירא [פרס המערבית]— 

921 , בגדאד), תאולוג ומיסטיקן ערבי. אחרי 24 שבות ישיבה 
במחיצת מורים צופיים נדד ארוכות ברחבי פרם. הודו, תור־ 
כסתאן וערב, בהטיפו סגפנות ותורת־סיסתורין נועזת. כש־ 
התחיל מכריז על עצמו ״אני האמת (= האל)" וביקש להוכיח 
זאת במופתים, נאשם במינות (הוא נחשד גם בקשרים עם כת 
הקרמסים), נכלא במשך 8 שנים, הורשע במשפט והומת 
בעינויים. — עיקרי משנתו, שאותה הידצה בחיבורו "כתאב 
אלטואסין" הם: חמשת "עמודי האיסלאם" ניתנים להחלפה 
באחרים; מהות האל היא אהבה: התמזגות שלמה של רוח 
האל ורצונו עם האדם מושגת ע״י התאחדות האדם עם מלת 
הבריאה "כך (=יהי), בדרך אהבת האל וחיבת יסורים, 
והקדוש שהגיע למעמד זה נעלה מן הנביא; מופת של חיי 
צדיק אינו מוחמר, אלא ישו. 

,. 55 (:<( ]£ 79 ,(< 5151151 <( 1 \ 1111111111 1 ! 1 1 )/ 1 ) 5111 , 11.100 ) 191011 .* , 11 
.. 0 / 1-14 .•. 11 - 114 ) 1 4 /- 111 '/ 1 811111011 14 , 1 ז 1 )מ%! 8135 .מ : 1921 
) 1111 / 111/1 , 100 ־ 11 ) 11 . 1 ^ : 1922 , 711111111 ) 4 ) 11 )) 511 ( 111 11 ( 1111511 . 

, £7 , 1927 , 17 ־ 3 , 1 . ) 1111 '\ 1 \ 11 ) 11 / 11111111/1 ./) 111 11 )^ $1161111111 

. 1927 ,. 1-11 * .״. 5 , 11 

חלב׳ נוזל ביולוגי, המופרש מבלוטות מיוחדות בנקבות 
היונקים (ובכללם האדם) לצרכי הזנת ולדותיהן. 
בלוטות־הח/ מכאניזם פעולתן. וכן מוצרן עצמו, הם תופעות 
ביולוגיות מיוחדות למערכת היונקים (ע״ע), מהותיות 
לטיבה של מערכת זו ומסימני־ההכר המובהקים להבדלה 
ביבה ובין שאר מערכות בעה״ח, חלביהם של מיני־יונקים 
שונים נבדלים זה מזה מבחינת הרכבם הכמותי, ובמקצת — 
גם האיכותי. חלבם של בע״ח מסויימים ותוצרים המופקים 
ממנו — חמאה, גבינה — משמשים מזונות חשובים 
לאדם בכל הגילים, ו ח ח ל ב נ ו ת היא ענף מרכזי של המשק 
החקלאי בכלכלתן של הרבה מדינות (ע״ע בקר. עם׳ 353 — 
355 . 360 — 363 ). 

הח׳ מכיל את שלושת אבות־המזון: פרוטאין, שומן, סוכר, 

וכן עוד מספר רב (לפחות 100 ) של תמרים אורגאניים ומי־ 
נראליים. חח׳ הוא תחליב של שומן בתמיסה המימית של 
שאר מרכיביו — שהיא קולואידית בחלקה. השומן מפוזר 
בנוזל בצורת כדורוביות מיקרוסקופיות, שקטרן *! 25 — 5 והן 
מוקפות קרום של חלבון, הפועל כקולואיד־מגן. לפיכך אין 
חח׳ שקוף־צלול אלא עכור — ״חלבי״. לבן — לפעמים בעל 
גון צהבהב או כחלחל. ח 9 ק שלו. בדרך־כלל, קרוב לנקודת- 
הניטראליות { 6.6 — 6.8 ). שלושת מרכיבי־חח׳ העיקריים הם 


חמרים ספציפיים לו: אין חם ממרכיבי הרקמות של 
האורגאניזם המפריש אותם, אלא מוצרי ביוסינתזות מיוחדות, 
המבוצעות בבלוטות־החלב בלבד. 

( 1 ) חלבו נ י־ ח ח׳ חם בחלקם לאקטאלבומינים ולאקטו־ 
גלופרלינים, הדומים לאלבומינים ולגלובולינים של פלאסמת־ 
הדם, ובחלקם העיקרי קאזאינוגן (חסעסמ 5€1 ג 0 ) — 
חלבון מיוחד, שמשקלו המולקולארי כססס, 100 והוא אסטר 
פוספאטי של שרשרת פרוטאינית: קבוצות מרין ותראונין 
שבשרשרת זו חן חמאוסטרות, ושיירי־הפוספאט החומציים 
מנוטרלים כמלחי־סידן. הנקודה האיזואלקטרית של הקאזאי־ 
נוגן היא 4.7 . בהחמצת הח׳ כדי 4 *נן זהי — ע״י הוספת חומצה 
מן'החוץ או יצירת חומצת־ח׳ בעקבות התסיסה הלאקטית — 
שוקע חלבון זה מן התמיסה כמלח־סידן בצורת גבן. חלבוני־ 
הח׳, ובכללם הקאזאינוגן, ביתנים לעיכול (להידרוליזה) ע׳׳י 
אנזימים פרוטאוליטיים. אולם קיים גם אנזים ספציפי — 
רני ן (ו״ת 1 זס־ 1 ). כימוזין או מסו —, שאינו מפרק את 
הקאזאינוגן אלא פירוק חלקי מועט, תוך יצירת מיקטעים 
שחוזרים ומתאחים יחד לגושי קאזאין (״״ 005 ), שאינם 
מסיסים במים — וזהו חהליר ה ק ר ש ת ־ ה ח/ תמונת ביסודו 
של ייצור הגבינה (ע״ע). — חלבוני־חח׳ של בע״ח שונים 
אינם זהים. אולם חלבון־חח׳ הוא חומר זר אף לגבי רקמתו 
של אותו בע״ח שהפיק אותו; ראיה לדבר — פעולתו של 
חלבון זה כאנטיגן. כשהוא מוזרק לתוך גופו של בעליו (ע״ע 
אימונולוגיה; אנפילבסיח! חסון. חסינות) — להבדיל מקלי¬ 
טת( דרך הפה. שבעקבותיה הוא מתעכל לחומצות אמיניות 
קודם לספיגתו בגוף. חלבון־הח' הוא חלבון מעולה מבחינה 
תזונתית; ערכו הביולוגי כ 75 . 

( 2 ) ש ו מ ן ־ ה ח׳ עיקרו — תערובת של טריגליצרידים 
של חומצות־שומן בעלות שרשרות קצרות וארוכות(*ס־* 0 )׳ 
ומיעוטו — פוספאטידים. ריבוי החומצות תנדיפות, קצרות־ 
השרשרת, שאינן מצויות — או מצויות בשיעורים קטנים 
בלבד — בשומני הרקמות. הוא תכונה מיוחדת של שומן־הח׳. 
שומן זד. ניתן להפרדה מן המצע המימי ע״י צנטריפוגאציה 
נמרצת, וכן מבטלת ההחמצה את הפיזור חתחליבי של 
כדורוניות־השומן ומאפשרת את התמזגותן לשכבת־שומן 
הצפה על־פני הנוזל המימי (ע״ע חמאה); כמו־כן ניתן 
למצות את השומן מן הח׳ ע״י ממיסי־ליפואידים (אתר, בנזין 
וכד׳).— מינים שונים של יונקים נבדלים זה מזה גם מבחינת 
טיב שומן־חלבם. 

( 3 ) עיקר ם וכריה ח׳. לעומת זה׳ אחד הוא בכל מיני־ 

הח׳. והוא ה לא ק ט(זה ( 3-6 ]־גאלאקטוזידו־גלוק 1 זה), שגם 
היא שונה מן הסוכר המצוי בדם ומן הפחמימות שברקמות. 
בצידה מכיל הח׳ גם כמויות זעירות של גלוקוזה ושל כמה 
אוליגוסכרידים ספציפיים. 

חלבון־הח׳ מופק בבלוטת־הח׳ מחומצ 1 ת אמיניות חפשיות, 
הבאות מחלבוני־הדם המגיעים לבלוטה עם מחזור־הדם. סוכר־ 
הח׳, וכן הגליצרין של שומן־הח׳, מופקים מסוכר־הדם. 
חומצות־השומן ארוכות־השרשרת שבשומן־הח׳ באות משומן־ 
הדם, ואילו קצרות־השרשרת מיוצרות משיירי־אצטאט בסיוע 
חקואנזים־.*. נמצא. שכל שלושת המרכיבים העיקריים של 
החומר המיוחד והמיועד להזנת ולדות-ד,יונקים בכל מין ומין 
זרים הם לחומר־גופם של האמהות ושל הוולדות גם יחד — 
הם מופקים באם בדרכים ביוסינתטיות מיוחדות וחייבים 
להתגלגל גילגולים ביוכימיים מיוחדים, כדי לחזור ולהתאים 




421 


דולג 


422 


את עצמם לוולד ולהיטמע בגופו. תכונה זו של היונקים 
תמוהה היא מבחינה ביולוגית. וקשה להסביר את התהוותה 
על רקע המכאניזמים המשוערים של ההתפתחות הפילוגנטית. 

חלב״אדם וחלב־בקר (ההרכב ב%) 


14.031 

100 ג׳ 

מלחים 

סוכר 

! חלביו שומו 

65 ־ 70 

03-0.2 

7-6 

1.2 ־ 11.5 0.5 | 3.5 

, חלב־אם 

65 ־ 70 

0,8-0.7 

5-4 

3.5 | 4 13.5-3.3 

חלב־פרה 


הרכב מלחי־ ה חלב (במ״ג ל 100 ג') 


>0 

01 


גא 

.א 


ג 0 


2 

30 

5 

30 

50 

15 

25 

חלב־אם 

3 

100 

10 

50 

230 

90 

150 

ןחלב־פרה 


שני סוגי־הח׳ החשובים ביותר להזנת האדם הם מקורות 
עשירים לאספקת ויטאמין \ וריבופלאווין (ויטאמיו * 8 ) 
ומכילים גם את שאר הוויטאמינים מקבוצת־ 8 בשיעורים ני¬ 
כרים, ובשיעורים מצומצמים יותר — גם חומצה אסקורבית 
(ויטאמין 0 ) וויטאמין ם! תכולת שני הוויטאמינים הללו 
בת׳ תלויה במידה רבה בדיאטה של האשד. (או בטיב מזונה 
של הפרה). שני סוגי־הח׳ הם בעלי אותו ערך קאלורי, אולם 
שונים מאד זה מזה מבחינת הרכבם: בח׳־הפרה גדול בהרבה 
שיעורם של המרכיבים המשמשים חמרי־גלם לבניית רקמות- 
הגוף — החלבון והמינראלים, ובחלבון גדול בהרבה שי¬ 
עור הקאזאיז ביחסו לאלבומין בהשוואה ליחס זר. בת׳־האם. 
משום כך נוצר מח׳-הפרה בקיבה מיקרש רב, סמיך וקשה- 
עיכול יותר מאשר מח׳־האם, ומשום כך אין הראשון מסוגל 
כמות־שהוא לשמש תחליף לשני בהזנת התינוק בשבועות 
הראשונים לחייו. במקרים של הזנת־בקבוק מן ההכרח לתאם 
את ח׳־הפרה לצרכי היילוד הרך ע״י מיהולו במים לשם 
הקטנת ריכוז החלבון, כשאת הפחת בערך הקאלורי ממלאים 
ע״י הוספת סוכר; אולם גם ח׳ מתוקן זה עדיין אינו שווה¬ 
. ערך לח׳־האם. מאחר שהוא שונה ממנו מבחינת היחס אלבו־ 
מיז/קאזאין. — טיבו של הח׳ כ״מזון המושלם" נפגם במקצת 
ע״י דלותו בברזל ? הזנה ממושכת בח׳ בלבד עשויה לגרוס 
אנמיה (ע״ע דם, עם׳ 709/10 ). 

' ההשוואה בין הח" של מיני־יונקים שוגים מגלה, שההב¬ 
דלים שבהרכב-הח , משקפים את ההבדלים הקיימים בין 
המינים השונים מבחינת קצב גדילתם, הנמדד באורך תקופת 
הכפלת משקל־הלידה: ככל שמהירות־הגדילה גדולה יותר, 
מרובה בח׳ שיעור המרכיבים המספקים חמרי־בניה לגוף — 
ואין כלל זה חל על המרכיבים המשמשים בעיקר להפקת 
אנרגיה. 


הרכב־החלב ומהירות־הגדילה 


מספר 

ימי הכפלת־המשקל 

% 

מלחים 

חלבון 

! 

ן 

160 

0.2 

1.5 

אדם 

60 

0.4 

2.0 

סוס 

45 

0.7 

3.5 

בקר 

20 

0.8 

5 

עז 

18 

0.8 

6 

חזיר 

15 

0.8 

6.5 

כבש 

8 

1.1 

8 

כלב 

7 

1.3 

9 

חתול 

6 

2,5 

10.5 

ארנב 

5 

4,5 

12 

חולדה 


ח׳ - ה פ ר ה משקלו הסגולי 1.030 — 1.032 ונקודת־קפיאתו 
ס 0.55 -! נקודת־הקפיאה עולה ביחס ישיר למיהול חח׳ במים— 
וזוהי הבדיקה המדוייקת ביותר לקביעת זיוף הח׳ ע״י 
מיהולו. — כשמרתיחים ח׳ בכלי מגולה, מתאדים מקצת 
המים בשטח העליון, ושטח־הפנים מתכסה ב ק ר ו ם - ה ח׳ — 
שכבה דקה של אלבומין, פוספאטים וקצת שומן. 

הדומה ביותר לח׳־האדם מבחינת הרכבו הוא ח׳־הסוסיים 
(הסוסה, האתון), ואילו ח׳־הצאן שונה ממנו ביותר. כל 
סוגי-הח׳ האלה מקובלים כמזון־האדם בחברות שונות, אד 
לם רק ח׳־הסוסיים מסוגל לשמש בעינו תחליף לח׳-האם 
ליילודים. 

בלוטות־הח׳ מוצאן הגנטי מבלוטות הזעה (ע״ע). 
מעיקרן הן בנויות צינוריות מתפתלות, שמתרחבות לנאדיות 
( £011 ׳\ 31 ), ולהן פתחי־הפרשה על־פני שטח־העוד; התפתחותן 
ופעילותן מוסדרות הסדר הורמונאלי (ר׳ להלן), המותנה 
בהתבגרות המינית, בהריון ובלידה. ביוגקי-ביב (ע״ע) מפו¬ 
זרים צינורות־הח' על־פגי עור-הבטן, והוולדות מלקקים את 
הגוזל הניגר מהם. בשאר כל היונקים מצטרפות צינוריות־הח׳ 
לבלוטות גושיות — איברים זוגיים או איברים מודבקים זה 
בזה לחטיבה אחת, שהם קבועים במקומות מסויימים בצד 
הגחוני של גוף הנקבה. מספר בלוטוודהח׳ רב ביותר בחזיר, 
במכרסמים מסויימים ובטורפים, ומגיע בבע״ח אלה עד 11 
זוגות, ובחילודכיס — עד 27 ! ביונקים אחרים המספר מצטמ¬ 
צם — עד לזוג אחד. ביונקי־ביב, ביונקי־כיס, ברוב מפריסי- 
פרסה ובלווייתנים מצויות בלוטות־הח׳ באיזור המפשעה! 
בפילים, בטורפי־ים, בעטלפים, בקצת המכרסמים ובפרימסים 
(ובכללם האדם) הן מוגבלות לאיזור החזה. — בבלוטות- 
הח׳ הנאדיות של צינוריות־ח׳ מרובות מערות את תכנן 
לתוך צינורות, המתאחדים לצינורות גדולים יותר! פיו¬ 
תיהם נפגשים בפיטמה ( 13 ! 11 מ 13 ־מ) הבולטת משטח־העור 
החוצה, וממנה הוולדות מפיקים את הח׳ ע״י יניקה'(מציצה), 
וכן הוא ניתן להפקה בדרך החליבה — שהיא מעין 
מציצה בידיים. 

בלושות־הח׳ מעיקרן אינן אלא רשת דלה של צינוריות, 
וביניהן רקמה חיבורית, ורק פיטמתן בולטת קצת החוצה! 
בצורה זו הן מצויות בזכרים ובנקבות בשווה. הבלוטות 
מתפתחות בנקבה בתקופת ההתבגרות המינית בהשפעת 
האסטרוגנים והפרוגסטרון שמן השחלה (ע״ע 
הפרשה פנימית, עט׳ 119/20 ). הללו גורמים לצמיחת הסתע¬ 
פויות של הצינוריות ולהתפתחות הנאדיות המוקפות רקמה 
אפיתלית מפרישה, כשהרקמה הבלוטית כולה משוקעת בתוך 
רקמה שומנית. בלוטות-הח׳ המפותחות בולטות כגבשושיות 
משטח הדופן הגחוגית (הבטן או החזה) — כ ד ד י ם, שצירוף 
אחדים מהם לאיבר אחד יוצר עטין, או כשדיים. שלב 
נוסף בצמיחת בלוטוודהוד חל בתקופת ההריון (ע״ע, עט׳ 
260/1 וציור 3 ), כתוצאה מהתמדת השפעת הפרוגסטרון. 
אולם ייצור הוד בבלומה שהוכשרה לפעולה אינו מתחיל 
אלא לאחר ההמלטה (הלידה), עם ת(ם שפע הפרוגסטרון, 
שפעל כמרסן על ההיפופיזד. (ע״ע. ענד 338 ): מעתה מתחילה 
הפרשת ההורמון הלאקטוטרופי(פרולאקטין, 1.11-1 ),שהוא 
הגורם המכריע להפעלת בלוטת־הח׳ (וע״ע וסת, עמ' 446 ). 
לייצור הח׳ בהרכבו המוגמר קודמת תקופה קצרה — הימים 
הראשונים שלאחר הלידה (ההמלטה) — של הפרשת ח׳- 
בוסר (!!!!)!;!*ס!^): נוזל עשיר בחלבון ובמלחים ודל 





423 


חלב 


424 


בשומן ובסופה מן הח ׳ האמיתי; מסימניו המיוחדים — גופיפי 
ח׳־ב 1 סר, שהם לוקוציטים עמוסים גרגירי־שומן. 

הוכחה רבת־רושם למכאביזם ההורמונאלי של ייצור־הח׳ 
מובאת ע״י ניסויים בבע״ח זכרים, שלאחר סירוסם (ז״א 
ביטול ההשפעה הנוגדת של הורמוני־הזכרות) ניתן להצמיח 
בהם דדים מפרישי־ח׳ ע״י טיפול נאות כאסטרוגן, פרוגסטרון 
ופרולאקטין, בזה אחר זה, לפי סדר פעולתם של הורמונים אלה. 

עטין־הפרה הוא בלוטה עורית, מחולקת ל 4 רבעים, 
כשכל אחד מהם יחידה בפני עצמה. העטין מוצמד לגוף הפרה 
במיתרים חזקים וגמישים, הקשורים לעצמות אגן־הירכיים, 
והם המיתרים המרכזיים, החוצים את העטין לארכו לשניים; 
גמישותם מאפשרת לעטין להימתח. לעטין גם מיתרים צדדיים, 
עשויים רקמה סיבית חסרת גמישות. העור החיצון של העטין 
הוא רך ועדין ואינו מסייע כמעט בנשיאת העטין, שמשקלו — 
כשהוא מכיל ח׳ — מגיע ל 70 ק״ג ויותר, הלל עטין הפרה 

החולבת תפוס ב¬ 
רובו ע״י רקמה 
דמויית ספוג עדין, 

בנויה מן השלפו¬ 
חיות הכדוריות ה¬ 
זעירות של הניא- 
דיות, שהן מסוד¬ 
רות בקבוצות — 

אונות. ה נ אד י ת 
בנויה שכבה אחה 
של תאים מפרי¬ 
שים־ היוצרים חלל פנימי, שבו נאגר הח׳ הנוצר. הנאדיות 
קשורות ע״י צינורות גימיים למערכת מסועפת של צינורות- 
ח/ שמתחברים יחד ומובילים לבריכת הרבע, הקשורה קשר 
ישיר לחלל־הפיטמה. בקצה החיצון של הפיטמה, העטופה 
שרירים טבעתיים, תעלת־הפיטמה — שארכה 6 — 12 מ״מ, 
ולןטרה הוא אחד הגורמים הקובעים את כמות הח׳ שניתן 
להוציא מן העטין ביחידת-הזמן. 

חלק מחלל־העטין תפוס ע״י רקמה חיבורית, שהיא הנו¬ 
שאת את הרקמה המפרישה. עטין עשיר ברקמה חיבורית 
אינו משתנה בצורתו לאחר החליבה ונראה מלא — בשרי, 
בעוד שעטין עשיר ברקמה מפרישה נראה לאחר החליבה 
סחוט וריק — והוא המבוקש בפרות־ח/ 

לעטין מגיע עורק־דם ראשי, המתפצל ל 4 עורקים, החו¬ 
דרים לכל אחד מהרבעים. בתוך הרבעים מתפצלים העורקים 
עד לנימים, המזינות את תאי־הנאדיות. דרוש מעבר של כ 400 
נפחים דם בעטין לשם ייצור נפח אחד של ח/ — העטין 
עשיר גם בכלי-לימפה ובתאי־עצב — שמספרם רב בעיקר 
באיזור הפטמות. 

: ז 

על מחלות העטין — ע״ע בקר, עמ , 365/6 ; וטרינריה, 

עמד 45 . 

בלוטת השד (גמ״מבבת) באשה היא איבר זוגי ונמצאת 
משני צדי החזה, בגובה הצלע ה 3 עד ה 5 . השד מונח על־גבי 
שריר-החזה הגדול; הוא מכוסה עור, ובאמצעו נמצאת הפיטמה. 
גודל השד תלוי בכמות השומן המקיף את הרקמה הבלוטית, 
והוא מושפע מן ההסדר ההורמונאלי, מן הגיל, ההריון, ההנקה. 
בגלל הנאדיות המשולבות ברשת הצינוריות והצינורות דומה 
המערכת המפרישה לאשכול־ענבים. הצינורות הסופיים מס¬ 


פרם 15 — 20 ; הם מו¬ 
בילים אל הפיטמה, 
ולפני הגיעם אל קצה 
הם מתרחבים לקטע 
הנקרא גת ( $111115 ). 
בילד ובילדה ובגבר, 
וכן באשה הזקנה, בנוי 
השד צינורות ורקמה 
חיבוריה בלבד. ואין 
בו רקמה בלוטית. 

חליבה. הרקמה 
מייצרת-הוד, המקיפה 
את הגאדיות, מפרי¬ 
שה את הח' אל תוך 
חללי-הנאדיות, שבהם 
הוא מצטבר. הלחץ 
של הנוזל הכלוא 
בנאדיוח אינו סוחט 
אלא טיפות ממנו דרך 
צינורוח־ההפרשה 
ופי־הפטמות. הוצאת 
הח׳ מן הדדים (או 
העטין) מבוצעת בטבע ע״י פעולת המציצה של היונק, 
ובמשק-הח׳ — ע״י החליבה: הוצאת הח׳ באמצעים 
מכאניים, ביד או במכונה. בתהליך החליבה 2 שלבים: 
( 1 ) הכשרת עטין־הבהמה למסירת הח׳; ( 2 ) הפעלת כוחות 
חיצונים להוצאת הח׳ מן הפיטמה (לתוך כלי). השלב הרא¬ 
שון הוא תהליך עצבי־הורמונאלי: גירוי קצות העצ¬ 
בים הרגישים. שבהם עשירה הפיטמה בחלקה התחתון; הגירוי 
מועבר למרכזים מוחיים ומפעיל — דרך התת-תאלאמוס — 
את האונה האחורית של ההיפופיזה (ע״ע הפרשה פנימית, 
ציור 2 ). ממנה מופרש לדם האוכסיטוצין, שהוא מכווץ את 
השרירים החלקים העוטפים את הנאדיות כעין סלסילה, 
וע״י כך נסחט הח׳ אל צינורות־הח׳ הראשיים עד לבריכת־ 
הח׳ שבפיטמה. גירויים שונים מרובים — פיסיים ופסי¬ 
ביים —, המגיעים לתת־תאלאמום, עשויים להפריע את 
התהליך הזה; ידועה ביותר פעולת הפחד והשפעת צורות 
אחרות של תעוקה במצמצמות את תנובת הח׳ — או כמפסיקות 
אותה לחלוטין — באדם ובבהמה כאחד. 

השלב השני בהוצאת הח ׳ החוצה הוא טכני: הפעלת כוח 
על הפיטמה. שהוא מתגבר על מגמת ההתכווצות של השרי¬ 
רים הטבעתיים, המקיפים את קצה־הפיטמה התחתון, סוגרים 
את פי־הפיטמה ומונעים את נזילת הח׳ החוצה. כבר בתקופה 
קדומה מאד למד האדם לנצל את עדפי־הח/ שמעל לצורך 
הוולדות, שייצרה הבהמה המבוייתת. באותה תקופה בוצעה 
החליבה בזמן שהוולד היה יונק וגורם ל״הורדת הוד". עם 
התפתחות משק-המיקנה למד האדם לשחרר את הפקת הח׳ 
מתלותה בהנקה ע״י פיתוח שיטות החליבה, המעוררות בבהמה 
באופן מלאכותי את הגירויים להורדת הח׳. לפנים השתמשו 
להוצאת הזד בכוח המכאני של שרירי כף־ידו של החולב. 
זו לפתה את הפיממה, וע״י לחיצה מבסיסה לקצה הגבירה 
את הלחץ על הוד הכלוא בה, עד שנפתח פי־הפיטמה, והוד 
זרם החוצה. מראשית המאה ה 19 ואילך נעשו נסיונות למצי¬ 
את אמצעים מכאניים לחליבה, שיבואו במקום עבודת־ 




מיבנה ד! ש ד. חתד־׳אורך 
1 — 6 . צלעות; 7 . עצש־הבריח; 8 . שריר־ 
החזה הגדול: 9 . רקמודחבלומה; 10 . רקמה 
שומנית; 11 . נאריות; 12 . פיממה 


425 


חלכ 


426 



הכפיים; אולם רק בדור האחרון פותח טיפוס מכובת־החליבה 
החשמלית, המקובלת היום והמבוססת במידה רבה על חיקוי 
פעולת הוולד בזמן היניקה. חלקיה העיקריים של מכונת- 
החליבה הם: משאבת־ריק, מכל, וסת׳ שעון, צינורות־ריק, 
מפעם (המחדיר אוויר בלחץ י אטמוספירי או גורם לשאיבת 
האוויר מהתא החיצון של גביע־החליבה לסירוגין), גביע־ 
החליבה. הגביע החולב, שהוא הבא במגע עם הפטמות, בנוי 
2 שכבות, היוצרות שני תאים: מבפנים — בטנת־גומי העוט¬ 
פת את הפיטמה, מבחוץ — דופן מתכתית. בעת שאיבת 
האוויר מן התא החיצון מתכווצת בטנת־הגומי ומתקרבת 
לדופן החיצונית; פתח פי־הפיטמה נפתח׳ ומכיוון שבתא 
הפנימי מצוי ריק — מתהווית זרימת הח/ 

על הגירוי הרפלקטורי הישיר כאמצעי להורדת הח׳ 
מתוספים במשק־הוד' החדיש, המסודר והמתוכנן, גורמים 
מסייעים ע״י רפלכסים מותנים: רחיצת העטין, אספקת מזון 
מרוכז (עשיר בחלבון), שיקשוק הדליים והופעת החולב 
וכד׳. במידה שהבהמה קשורה לאדם יותר, מוחלפים בה 
הגירויים הטבעיים במלאכותיים, וקל יותר לכפות עליה 
משטר־חליבה שונה מאותו שבתנאים הטבעיים, שבהם הוולד 
יונק לעתים קצובות. 

בין תהליך הוצאת הח׳ מן הדד או העטין ע״י יניקה או 
חליבה ובין תהליך ייצור הח׳ בבלומה קיים קשר כעין "היזון־ 
חוזר" (ע״ע קיברנטיקד.) על בסים של גירוי רפלקטורי: 
ככל שהעגל מרבה' לינוק — הפרה מרבה להיניק. באדם 
ובבהמה כאחד, התמדת היניקה (או החליבה) לא רק מגבירה 
את תנובת הח/ אלא אף מאריכה את תקופת ייצור הח׳ 




דיאגרמת פעו 5 ת הח 5 יבה המכאנית 


בבלוטה זמן רב לאחר הלידה (או ההמלטה). והיפוכו של 
דבר במניעת הוצאת הח , : הלחץ הנגרם ע״י גודש הח׳ 
בדדים או בעטין פועל כגורם המעכב את פעולת הרקמה 
המפרישה, והוא מפסיק אותה כעבור זמן־מה לחלוטין. 

ייצור ח , בשסע מחייב הזנה טובה של האם לשם אספקת 
דומרי־הגלם הדרושים לייצור זה. על צימצום התזונה או על 
הפחתת שיעורי החלבון והמינראלים במזון משתדל מכאניזם 
ייצור הח׳ להתגבר ע״י ניצול מלאי־החמרים המאוחסן בגופה 
של האם: ייצור הח' נמשך זמן־מה כסדרו ע״ח הפחתת 
משקל הגוף ואיבוד חומר גרמי מן השלד, וריכוז השומן 
בח׳ אף עולה זמן־מה במקצת;-אולם לבסוף פוחתים הן 
הכמות הכללית של הח׳ וחן שיעורי החלבון והשומן בו. 

תנובת הח׳ בבהמוודבר אינה עולה, בדרך־כלל, על צריכת 
ולדותיהן. נקבות בקר־הבר, למשל. אינן מניבות אלא כ 500 — 
600 ליטר ח׳ לשנה. לעומת זה מושגות בפרות מגזעי-תרבות 
תנובות שנתיות של 3.000 — 4.000 ליטר, ובגזעי־ח׳ משוב¬ 
חים — עד כדי 6,000 ליטר׳ ואף למעלה מזה. התנובה 
השנתית של עז חולבת היא כ 1,500 ליטר, של כבשה 
חולבת — כ 700 ליטר. 

הפרדת הח/ שמנת וח׳ כחוש מיוצרים ע״י הפ¬ 
רדת השומן מן הח׳ המלא בכו פר ד ת ־ה ח׳; וכן מכינים 
בדרך זו ח׳ בעל אחוז־שומן מסויים (סטאנדארדיזאציה של 
הוד). ההפרדה מותנית בפער שבין המשקל הסגולי של 
שומן־הח׳ ( 0.93 ) וזה של הה׳ הכחוש ( 1.034 ) ; ח׳ הנמצא 
בתנוחה — חלק משומגו צף ועולה בשל הפער הזה. במחלבה 
מבוצעת ההפרדה במהירות וביעילות במפרדה, המורכבת 
מכלי סגור (הראש) וממיתקן להנעתו. חלל־הראש תפוס ע״י 
מספר "צלחות", שבכל אחת מהן חדורים כמה חורים. כשהצ־ 
לחות מונחות זו על־גב זו, חוריהן מכוונים באופן שמתהווים 
דרכן "צינורות" מלמטה כלפי מעלה. הח׳־להפרדה נשפך 
מלמעלה אל הראש, מסובב 7,000 — 6 סיבובים לדקה, ניגר 
אל תחתית־הראש׳ נלחץ בכוח התנופה אל ההקף ולמעלה 
דרך ה״צינורות" ומתחלק בצורת סרטים דקים בין הצלחות. 
כאן מתרחשת ההפרדה: הה׳ הכחוש, הכבד יותר, נדחף אל 
הקף־הראש, מועלה ויוצא דרך פתח־היציאה שנועד לכך; 
שומן־הח׳, הקל יותר, מתרכז באמצע, מועלה אף הוא ויוצא 
דרך יציאה אחרת. באמצעות "בורג־השמנת" אפשר לווסת 
את אחוז־השומן בשמנת המופרדת. בדומה למפרדת־השומן 
בנוי המנקה — מפרדה להרחקת ליכלוך מכאני מן הח׳; 
הליכלוך כבד מנוזל־הוד. 

השמנת המתקבלת בהפרדה משמשת: א) לעשיית 
חמאה (ע״ע); ב) לצריכה כמות־שהיא, שמנת חמוצה 
מכילה 20% — 15 שומן; היא מיוצרת ע״י פיסטור (ר׳ להלן) 
והחמצה באמצעות מחמצת (ר׳ להלן). שמנת מתוקה 
(לקפה) מכילה 20% — 12 שומן, מופקת ע״י פיסטור והימי 
גון (ר׳ להלן). שמנת לקצפת מכילה 40% — 32 שומן, 
גם היא מהומגנת ומפוסטרת.— השמנת מכילה כ 2% חלבון, 
כ 3% סוכר ו 0.7% מלחים. 

ה י מגו ן הוא תהליך של הקטנת גודל כדוריות־חשומן 
שבה , ע״י דחיסת הח׳ דרך פיות צרות בלחץ של 150 — 300 
אטמוספירות בטמפרטורה של ״ 85 — 60 ; הכדוריות מתנפצות 
לכדורוניות זעירות. התחליב שומן/נוזל־הח , מיוצב ע״י כך, 
והכדורוניות אינן צפות מעל לנוזל המימי. ח , מהומגן אינו 
מתחמצן בנקל. 


427 


חלב 


428 


ה ח׳ ה כ ח ו ש — הנוזל המימי שמשתייר לאחר הפרדת 
השומן מן הה׳ — הרכבי הממוצע הוא (ב%): 

הלמן שומן סוכר מלחים י'" 111 

_ ___£| 100 

3.4 0.1 4.6 0.8 33 

אע״פ שערכו הקאלורי נמצא פוחח עד החצי לעומת זה של 
הח׳ המקורי. עדיין הוא מזון חשוב מאד, בעיקר בגלל החל¬ 
בון רב־הערך שבו, שהוא עשיר 
ביותר בליזין. יש ארצות שבהן 
הונהגה הוספת ח' כחוש למי־הלישה 
של בצק ללחם לבן כדי להשלים 
את המחסור בליזין הקיים בפרוטאין־ 

החיטה — הגליאדין. 

באקטריולוגיה של הח/ 

בעת הפרשתו בדד או בעטין הח׳ 

הוא סטרילי* אולם כבר בפתח פי־ 

דיפיטמה הוא עשוי להיתקל במיקרו־ 

אורגאניזמים שונים, וח׳ הבא מן 
הרפת אינו יכול להיות נשמר מזי¬ 
הום באקסריאלי. מכאן אחד היתרו¬ 
נות שבהזנת־שדיים מהזנת־בקבוק 
לגבי התינוק. — לחידקים המצויים 
בח׳ נודעת חשיבות מרובה. גם 
שלילית וגם חיובית: מצד אחד — 

הם גורמים לקילקול מהיר של הח' ועשויים להיות מקור 
ראשון להפצת מחלות זיהומיות* מצד שני — בתעשיית 
מוצרי־ח׳ שונים (חמאה, גבינות, לבן וכר) רצויה דווקא 
תוספת חידקים מסויימים ("מחמצת"). 

ח׳ הבא מן הרפת, שבה יוצר בתנאים היגייניים, סובן מיד 
מליכלוך מכאני (זבובים,-שערות, שיירי-אוכל, גללים וכר), 
ק(רר מיד והוחזק בכלים נקיים, מכיל בתנאים תקינים 2 — 3 
שעות לאחר החליבה כ 1,000 חידקים בנדל — בעיקר בקדים 
לא־מזיקים. בטיפול לא־נכון עשוי מספרם להגיע תוך 4 
שעות ל 50,000 — 5,000,000 . 

מקורותיו של זיהום זה הם:( 1 ) הקרקע — חידקים נבגיים 
אווירניים. כגון! 65,8.001 ת 08€ זס 11118,8.3 ^ 8.50 , א 611 ז 8.06 ; 
( 2 ) המים — חידקים חובבי־קור, כגון -ס"!} 8 בת 0 וח 10 )ג 561 ? 
0500115 ־ 1 , 0011 . 8 , 1300:1118 .־ 511 , ¥0101111 * . 01 ; ( 3 ) הזבל — 
0011 . 8 . 0£0008 ז 30 . 8 , 010118 זק . 8 , מיני רחג 111 )ר 10511 ב); 
( 4 ) המספוא (והחציר) — 130115 .־ 15,511 ־ 00101 ־ 01 .ז 50 , . 30108 ״! 
ו 1 *ט- 130131 ת, נבגים אווירניים ואי-אווירביים שונים*( 5 ) שערה 
ועורה של הפרה! ( 6 ) כלים שלא נוקו כהוגן — הדליים, 
הכדים, מכונות־החליבה, צינורות וכר; ( 7 ) מטפלים חולים 
או נושאי־מפילים. 

את כלי־החליבה עושים היום מפלדה לא־מחלידה 
או מאלומיניום. מנקים אותם — ואת מיתקני־הקירור, הצינו¬ 
רות וחלקי מכונות־החליבה — מיד לאחר שימושם ע״י שטיפה 
משרידי הח׳ במים פושרים, בתמיסת דטרגנט ושוב במים, 
ומחטאים אותם בקיטור, ולפני השימוש — במי־כלור. 

חידקי־הוד, ( 1 ) חידקי חומצת־החלב מתסי¬ 
סים את סוכר־הח׳ לחומצת־חלב ולחמרי־ניחוח, ומפרקים 
במידה מסויימת גם את חלבובי־הח׳* רובם מסופיליים (מיטב 
הגדילה ב ״ 40 — 25 ) וקצתם תרמופיליים (״ 65 — 40 ). לקבוצה 


זו שייכים: 130115 .־״$, המצוי בכל ח׳ חמוץ, בסימביוזה עם 
רחט־וסע״זזוס , 8 — הראשון מייצר מצע חומצי לשני, שהוא 
המייצר את חמרי-הביחוח (דיאצטיל ואצטואין); בדומה לכך 
מתנהג 110015 * 0 ־ 01 .־ 811 * 03801 . 06 ) 830 מצוי בגבינות קשות, 
1 ז*ט 10 ז 1£2 ט 6 . 8 — ביוגורט ובגבינות קשות. ושניהם תרמו־ 
פיליים * 01 ט 40 ת 10 ק 0 זנ 8.1 מצוי בגבינות מן הטיפוס השווייצי 
ומפיק מסוכר־הח׳ חומצה פרופיונית, חומצת־חומץ וגאז־״סס, 
שהוא הגורם להתהוות החורים (״העיניים״) בגבינה. — 
( 2 ) 8.0011 , וכן חידקים דמויי־קולי, ־ו 0 ז 0830 ז 0 \׳. ו-סז 0 \׳, 
הראשון דר־קיבה והשני מצוי בזבל ובצואה —. 

מפיקים ריח רע בח' ומעלים גאד,!-! בגבינות בעקבות 
גרימת רקבון של החלבון. הם מצויים בכל זיהום של ח/ 
ולפיכך משמש מיבדק־קולי אמודמידה להערכת נקיון 
הח' ויעילות־הפיסטור, — ( 3 ) חידקים נ ו ש א י־נ ב ג י ם — 
1 דוט 1-10 לזט 6 . 01 , גודם ריודהסרחון הטיפוסי לחמאה באושה 
(בעקבות יצירת חומצת־חמאה); 50811115 . 8 . מייצר אנזים־ 
מסו, המקדיש ח׳ בלי שיחמיץ (ע״ע גבינה) — "הקרשה 
מתוקה״* 5 ט 0 ז 8.00 ו 0011105 י 01% . 8 , שמתרבים גם בח׳ מפוס¬ 
טר, אם לא קורר כראוי. ואף במעוקר שלא עוקר כל־צרכו. — 
( 4 ) חידקים פסיכרופיליים (חובבי־קור). שלילי־גראם — 
מקורם בזיהום ברפת, והם מתרבים אף בח׳ מקורר ופוגמים 
בטעמו: מהם: 0800118 ־ 11101 } 50111101110035 ? וץ. 0 ) 30 (! 10 ד 01 ז 011 .\׳, 
ת!ט 10 זץ 01 ק 11 . מפרקי חלבון ושומן אגב הפקת ניחוח מריר 
בח/ — ( 5 ) חמורה מכל — מציאותם של חידקים פאת 1 ־ 
ג נ י י ם. שמקורם בפרות חולות או בזיהום מן החוץ — גורמי 
טיפים־הבטן. השחפת. הברוצלו׳זה (ההפלה הסידבקת [באנגן, 
קדחת־מאלטה), מחלות־עטינים (מאסטיטים), אבגינה ודלקות־ 
הגרון, הדיפתריה: מחלת הפה והטלפיים נגרמת ע״י נגיף, 
וגם האדם רגיש לה. 

חידקים בתעשיית מוצרי־ ח׳. ה מחמצת היא 
תרבית של חידקי־ח׳ רצויים, שמוסיפים לח׳ בתעשיית חמאה. 
גבינות וסוגי ח׳ חמוץ לשם הפקת החומציות הדרושה, ניחוח 
(טעם וריח) מסויים ומיבנה מסויים. "מחמצת" סתם היא 
תערובת של 13011.5 .־!ז 5 (או 1.8 ־ 01x0101 ) עם ו 0 ט־ 0 ¥ 01 ־ 11 ! 0 .־! 51 - 
המוספת לכל מוצר במחלבה (פרט לח׳־לשתיה), ומלבדה מו¬ 
סיפים עוד לכל מוצר מיוחד תרבית סגולית לו. את המחנד 
צות מכינים במעבדות מיוחדות, ושולחים אותן — בצורת 
נוזל או אבקה (התרבית ספוגה בלאקטוזה וב,; 0300 ) — 
למחלבות, המפתחות אותן בעצמן. השימוש במחמצות השו¬ 
נות : גבינה לבנה — ״סתם״-מחמצת * גבינות קשות — כנ״ל, 
בתוספת תרביות של 02801 . 011 ) 030 ו 5 ט 10 '! 3 '*!טו) . 06 ) 030 ; 
גבינות שוויציות — כנ״ל, בתוספת 01 ט 0 !ת 0 !ק 0 זק . 8 או. 8 
1 מט 0 ״ 601 ¥ 0 , המייצרים את העיניים ואת הניחוח הטיפוסי* 
וכאלה רבות. 

סוגי ח׳ חמוץ. מוצרים אלה מ(צאם מן המזרח התיכון 
והבאלקאן. בכולם פעילים חידקי־ח׳ — מזנים שונים — 
שמוספים בתרבית נקיה (מחמצת) לח׳ של בקר, צאן, סוסה, 
תא 1 וכד; הם מתסיסים את הלאקטוזה שבח׳. מייצרים 
חומצת־חלב, וזמרי־ניחוח, שחם טיפוסיים ומיוחדים לכל סוג, 
ומיקפא, דיכוז חומצת־החלב בח״ אלה מגיע ל 0.9% * עם 
התהוות חומציות ז( מתקבל מיקפא חלק, שלם ומוצק, 
שאותו מקררים מיד לשם מניעת החמצת־יתר. ח" חמו¬ 
צים מוחזקים תכשירים רפואיים נגד מחלות שונות (מחלות 
כבד, מעיים, קיבה* עצירות, חוסר־תיאבון ועוד). ערכם 



מם רדודה ל ב 
א. ביודהיבו^ לח , : ־ 

ב. הראש ובו ה" צלחו ת"; 

ג. מנוע; ד. צף; 

ה. שומז־וזח׳; ו. ת׳ :חוש 



429 


חלב 


430 


הרפואי בפועל מצומצם, ועיקרו, כנראה, בדיכוי פעילותם 
של חידקים המייצרים חמרי־רקב במעיים, מאחר שמרבית 
החידקים הפאתוגניים אינם עמידים בפני חומציות של 0.9% 
חומצודתלב. החומציות משמרת גם כמה ויטאמינים רגישים 
לבסיסיות, וכן היא מסייעת להטמעת זרחן וסירן במעיים. 
הערך המזין של הח׳ החמוץ זהה עם זה של חח׳ שממנו הוכן. 

לבן ישראלי עשוי חלב טרי, מלא או כחוש, בסיוע 
סתם־מחמצת. לבן ערבי, המופק בארצות ערב, בדרום־ 
איטליה ובתורכיה. מותסס ע״י חידקי־ח , תרמופיליים ושמי 
רים. — י ו ג ו ר ט מופק, כרגיל, מחלביכבשים ע״י תרבית של 
תערובת של 5 ט 11 נ 1 נ[ 0 תזז 0 ו( 1 .־! $1 ו 8 ט 10 זג 18 ! 1 נ 0.5 ס 1 ם 1.3 . הוא 
עשיר בחמרים אנשיביושיים, ועיכולו קל ומהיר מזה של הח׳ 
הרגיל. יוגורט נתפרסם בשעתו ע״י מצ׳ניקוב (ע״ע), שייחם 
לצריכתו הנפוצה בבולגאריה את השכיחות של אורך־חיים 
בין בני ארץ זו — סברה שלא נמצא לה אישור. — ח׳ י 
אצידופילוס זלמה ליז׳גורט; הוא מופק בסיוע .נ 1 סז 1.30 
1111118 נן 140 :) 3 וניתן כתכשיר רפואי לחוליימעיים (יתד עם 
לאקטוזה). — כפיר מוצאו מקאווקאז; הוא מופק ע״י 
תרבית מעורבת'של שמרים וחידקייח/ כשמוצרי התסיסה 
הם חומצת־חלב, כוהל ו צ 00 . לתרבית השימושית צורת גר¬ 
עינים, שעיקרם קאזאין; הם דומים לגושישי כרובית ונו¬ 
שאים את החידקים 'והשמרים. — דומה לכפיר — ק ו מ י ס׳ 
שמופק ע״י המונגולים מח׳־סוסה ומכיל 2% — 1 כוהל. 

ב ד י ק ו ת ה ח/ מן הח , המגיע למחלבות נלקחים דגמים 
לבדיקה; קובעים את: 1 ) הטעם, הריח והצבע; 2 ) דרגת 
החומציות; 3 ) כוהל; 4 ) אחודהשומן; 5 ) נוכחות האנזימים 
רדוקטאזה ופוספאטאזה (לאחר הפיסטור); 6 ) מספר החידקים. 

פ יסטו ר (ת 0 ח 23 תג 35161 ק) הוא תהליך של חימום של 
ח' — ושל מזונות אחרים המאפשר השמדת רובם של 
החידקים, בלי להשפיע, כמעט, על הרכבו ותכונותיו של 
החומר. מחממים את החומר לטמפרטורה מסויימת, מחזיקים 
אותו בה זמן המספיק להשמדת החידקים הפאתוגניים ומקל' 
קלי־המזון ומקררים אותו מיד (כדי " 4 +), כדי שלא יוכלו 
החידקים המועטים הנותרים להתפתח בשיעור ניכר. ב 1886 
הוחל בפיסטור ח׳ ושמנת, ואולם לשימוש כללי לא הגיע 
התהליך אלא בשנות ה 20 , כשהומצא השסתום המחזיר אוטו¬ 
מאטית כל חלקיק־ח׳ שלא פוסטר כהוגן לפיסטור חוזר. שתי 
השיטות המקובלות היום הן: ( 1 ) פיסטור ממושך — 30 
דקה ב ״ 63 ; ( 2 ) פיסטור מהיר — 15 שניות ב ״ 72 . טמפר¬ 
טורה גבוהה יעילה, כמובן׳ יותר להשמדת חידקים׳ אלא 
שהיא גם עשויה יותר לפגום בטיב הח׳. עם החידקים הפא- 
תוגניים מושמד גם האנזים פוספאטאזה. המצוי בכל ח׳ (ר׳ 
לעיל), ולכן משמש המיבדק לנוכחות פוספאטאזה מיבדק 
ליעילות הפיסטור. 

בפיסטור מושמדים 99.9% של כל החידקים הפאתוגניים, 

וכן עבשים, שמרים ודמויי־קולי; לא מושמדים נושאי־נבגים 
(ר׳ *לעיל, עמ׳ 428 ) ומרבית החידקים עמידי-החום (בעיקר 
לאקטובאצילים תרמופיליים וחידקים פסיכרופיליים־תרמו־ 
פיליים); בהרתחת הח׳ ל ״ 100 נשמדים האחרונים, אך לא 
נושאי-הנבגים. הפיסטור אינו משנה את הערך הקאלורי של 
הח׳ ואינו פוגם בסוכר ובוויטאמיגים . 4 ,׳ס ו* 8 . במסיסיתם 
של האלבומין, ד. 03 והק חלה ירידה קלה; הוויטאמינים , 8 
וס פוחתים ב 20% . חלק ממלחי 03 ו§ 1 ^ שוקע, וכושר ההק¬ 
דשה של הקאזאין ע״י מסו פוחת. — כושר השתמרותו של 


ח׳ מפוסטר הוא כ 4 — 7 ימים ב ״ 4 . — בזמן האחרון מנסים 
לפתח תהליכי-פיסטור חדשים, שאין בהם חימום כלל: ע״י 
קרינה אולטרא־סגולית או קרינות מענות, ע״י אולטרא־ 
קול. וכד , . 

עיקור. השמדת כל החידקים והנבגים, ובעקבות כך — 
כושר־השתמרות גבוה גם בטמפרטורה רגילה, מושגים ע״י 
חימום הח׳ לטמפרטורות גבוהות מ ״ 100 , במיתקנים סגורים. 
תחת לחץ. הזמן הנדרש לעיקור תלוי בטמפרטורה: 


. 2 ץ 5 — 6 שעות 

״ 100 . 

. 45 דקות 

״ 113 — 109 . 

" 25 . 

־׳ 117 — 113 . 

" 10. 

״ 123 — 120 . 

" 2 . 

״ 127 . 

" 1 . 

״ 130 . 


עפ״ר מעקרים ב ״ 113 — 109 במשך 45 דקות. לח , מעוקר 
טעם-בישול, וצבעו שחמחם בעקבות קאראמליזאציה של 
קצת החלבון והסוכר ויצירת הומיגים; ניחוחו "אגוזי" 
ו״שמנתי"; הוא מקובל כתוססת לפודינגים ולקפה. 

ח , מ ע ו ב ה. אפשר לרכז ח׳ ע״י עיבוי וע״י ייבוש. ח , 
מעובה מייצרים מה׳ מלא או מת׳ כתוש, בתוספת סוכר או 
בלעדיה. כשמרכזים את הח׳ ל 1 /2 — 4 * מנפחו המקורי הוא 
נעשה נוזל־צמיגי. לשם הכנה ח , מעובה מסוכר מוסיפים 
לח׳ המקורי 18% — 16 סוכרווה, באופן שתכולתו הסופית של 
הסוכר מגיעה ל 60% — 56 . ההרכב הממוצע של ח , מעובה 
מסוכר (ב%>: 


מח׳ כחוש 

מח , מלא 


72.0 

75.6 

חומד יבש כולל 

0.4 

9.1 

שומן 

2.2 

1.9 

מלחים 

10.0 

8.4 

חלבון 

14.4 

12.2 

לאקטוזה ן 

45.5 

44.0 

מוכרחה 


מוצר זה מקובל במטבח — בגלל כושר־השתמרותו הרב — 
כמזון לתינוקות, כתוספת לקפה, לתה ולפודינגים, וכן בת¬ 
עשיות ד,שוקולדה והממתקים. מכינים אותו מח׳ מפוסטר, 
שהוסף לו הסוכר ושרוכז כ 3 שעות במיתקן־ריק בטמפרטורה 
של - 50 ; מקררים אותו קירור מהיר, ממלאים בו קופסות 
וסוגרים אותן הרמטית. בטיפול זה אין טיב החלבונים 
משתנה לרעה, אולם מבין הוויטאמינים נפגעים , 8 וס, 
הרגישים לחום. ח , זה משתמר זמן ממושך, משום שריכוז־ 
הסוכר הגבוה מונע התרבות חידקים בו: צבעו שחמחם. 

ח׳ מעובה לא־מסוכר טעון עיקור לפני מילויו 
בקופסות, מאחר שנעדרת בו ההשפעה המשמרת של ריכוז־ 
סוכר גבוה. הרכבו הממוצע (ב%): 


מח׳ בחוש 

מח׳ מלא 

) 

! 23.4 

32.5 

חומר יבש כולל ! 

! 0.7 

9.1 

שומן | 

! 1.8 

1.9 

מלחים 

8.4 

8.8 

חלבון 

12.5 

12.7 

לאקטוזד, 


בעקבות העיקור חלה בחומר זה קאראמליזאציה קלה, המשווה 
לו צבע שחמחם וניחוח מיוחד. 

אב ק ת* ח , מתקבלת ע״י אידוי גמור-כמעם של המים 
שבח , . שני תהליכים משמשים להכנתה: ( 1 ) בתהליך- 















431 


חלב 


432 


האיבוק מאודה ח׳ 

בריק ב ״ 60 ל 1/ 3 
מנפחו המקורי, מועבר 
ל״מגדל" ומותז בלחץ 
דרך פיות צדות בטי¬ 
פות זעירות, בעין 
ערפל, לתוך סילון של 
אוויר חם(״ 130-150 ); 

המים מתאדים בן־ 

רגע- והאבקה נושרת 
על רצפת המגדל ומצ¬ 
טברת שם. לפי שיטה 
אחרת מוטל הה׳ המי 
אודה על פלאטה מחו¬ 
ררת מסתובבת, ועלי 
ירי הכוח הצנטריפוי 
גאלי מותזות טיפות־הערפל לתוך סילון של אוויר חם. 
הטמפרטורה באיזור האיבוק אינה גבוהה מ ״ 70 י— 60 . באופן 
שהחלבונים אינם בפגמים, והאבקה מסיסה במים לגמרי. 
אבקת־איבוק כולאת הרבה אוויר, שעשוי לפגום בשומן 
על־ידי חימצוגו; לפיכך מייצרים אבקה זו עפ״ר מח׳ 
כחוש• — ( 2 ) בתהליך־ ה גלילים מובל הה׳ המאודה 
בצינורות מחוררים ונשפך בשכבות דקות לתוך סדק שבין 
שני גלילים מסתובבים, המחוממים מבפנים ע״י קיטור של 
״ 170 — 144 ; המים מתאדים בן־רגע, ונוצר מעין סרט דק, 
שנגרד בסכין מן הגלילים ומתפורר לאבקה, בשל הטמפרטורה 
הגבוהה חלה דנאטוראציה בחלבון, והאבקה אינה מסיסה 
במים בשלמות.' — באבקת־ח׳ מומסה או שרויה במים ("ח׳ 
משוחזר") אפשר להשתמש לכל הצרכים שלהם משמש ח׳ 
ניגר טבעי; במאפיות רבות מוסיפים אבקת־ח׳ לקמח. ההרכב 
הממוצע של מוצר זה (ב %) : 


מח , החוש 

מח׳ מלא 


0.5 

28.0 

שומן | 

36.1 

25.6 

חלבון 

50.4 

35.8 

לאקטוזה 

9.0 

6.6 

מלחים ן 

4 

4 

מים ו 


אבקות־ח׳ מאחסנים במקום אפל, יבש וקריר, כדי למבוע 
במידת האפשרות מגע באוויר ובאור. 

על תנובת הח׳ בארצות הראשיות לגידול בקר־ח׳ 
נמצאים הנתונים דלקמן: 


במיליוני טון ב 1960 

55.8 

אה״ב 

54.5 

בריה״מ 

19.2 

גרמניה המערבית 

10.7 

בריטניה 

8.4 

קאנאדה 

6.1 

הולאנד 

5.7 

גרמניה המזרחית 

5.6 

אוסטראליה 

5.4 

דנמארק 

3.3 

שוודיה 

2.3 

שוויץ 

0.28 

ישראל 


צריכת הח׳ (לנפש אדם לשנה) גבוהה ביותר בארצות 
הסקאנדינאוויות ובשוויץ( 300 — 350 ליטר), באה״ב, קאנאדה, 
הולאנד ובריטניה ( 200 — 300 ליטר), ברוב ארצות אירופה 


המערבית והמרכזית, וכן בארגנטינה ובאורוגוואי ( 150 — 
200 ליטר). 

סחר הח׳ ואירגון חלוקתו בין הצרכנים הוא ענף 
חשוב מבחינה כלכלית וחיוני מבחינה בריאותית. יש להסדיר 
את אספקת הדד הטרי למיליוני צרכנים, בהרבה ערים 
במדינות מפותחות לכל בית, מדי יום ביומו תוך מניעת 
אפשרות התרבות החידקים המצויים בו ממוצאו ברפת, וביחוד 
תוך שמירה קפדנית מזיהום נוסף בדרכו מן הרפת אל המח¬ 
לבה ומשם אל הצרכן. מטעמי בריאות חשוב ביותר להחסינו 
בקור עד למסירתו לידי מחלקי הח׳. — במדינות מפותחות 
חוקקו חוקים מיוחדים לגבי כל הכרוך בטיב הח׳ ובנקיונו, 
וקיים פיקוח מתמיד על יצרני הח' ומשווקיו. 

ח. עפרוני, תודת החליבה, תש״ד ? צ. גלומביק, יצור הזד 
ושיווקו הקואופראטיולי, 1950 ן ב. בסין, הפיקוח על הה׳ 
ותוצרותיו, תשי״ג ? א, שליפר, דו״ח על הליבה, 1957 ; 

י. עצמון, גידול בקר, א', 266-226 , ב׳, 609-578 , תשי״ח, 

תשכ״ג; ,;(? 51 ! €711 €11 1 ( 111 ) 0 / 0 ) 1 ס 0 ( 11 \€' 7 1 ; , 140£ . 11 

10 €%) €€15  5 .יי! - ־ €1 ךתגת £11 . 1 \ ; 1950 ׳(? 002 

. 8 - 7 ע - 4 ־ 1 ( 1472 ( 1 (• 74 , ]411 1 ' 1! 17?£1€71€ , 1951*;• 0. 14. 6x1 
; 1951 4 , 5 ) 1145 ) 0 ?? ) 1111 [ 1 ) 111 ) ) 111111 . 00011165-14 

״ 1106 . 0 ; 4 ' 1952 ,) 151111 / 0 €01011 ?€€$ , 50111:11 ..מ .¥-£ק 85 . 19 
, 5 {?€$€/)))€?€) 151011 . 1 ) .) 1 1 \ 1 ) 11 ? 5 ) 11€11 ) 4 /215 . 1 ) €£ 211 4 ) 011112 ,ז 40 
- $10 (( 11 ? 1€ /' 1 ' ,׳( 60110 .( . 5 : 1955 , 2 ! 5 ! 11 ?[ ,€} 1 נן 111 *) 14 ; 1954 
€! 71 . 17 ־ 831 ; 1956 , 111011 ) 11:1 ) 0 /ס ? 517 ! 810511€771 1 ) 1141 ? 10% 

,. 14 ; 1957 ,( 4 . 40 < , 197 (י זשרח\נ . 501 ) )! 111 [ / 0 1€51$ ! 711 ץ 5 
,. 1 ) 1 ; 1957 .( 24 ,. 8101 7 \ 4£ < 11111 ^ 0 ^ 8 ) € 011 111 1$ ) 41111 [ 11010 

, 6.040370111 ) 1 ) 112 ) 01 ?? 1 ) 1172121 ) 1 ?[ €!!! / 0 ץ? 51 ( €171 ! 8 1011 2€ ! 0 

1€5 ?}! 11 ז 2 ?? , 631:100 .$-$ש 00 ש 1 . 8 ; 1959 ,( 72 . 40 < י ^ 1 ר\ X 
1€ ׳%\ 00 . 7 .\, ־ 00 >! ..>! . 8 ; 1959 ,/(? 012€172151 ;( 04117 1 ס 
, 011 !}€?€€$ 115 1 ) 111 ) 1 ) 010,11 ץ? 7128 13772 [ 7115 : ) 1111 [ י (.<ג 1 ) 0 ) 
~ 1 ) 1€512 [ (ס 1€1%1€5 ז 1 ?? 711€ ' #ת 0 ן$ש 11:1 ניד\\ . 0 .¥\" ; 1961 , 1-11 

. 1962 , 171% ) 11 ! 1 ? 1 111001 

י. ל. — יע. ב. — ג. ס. 

ח׳ ביהדות. כרגיל אצל עמים מגדלי צאן ובקר. נודע 
לח׳ ולמוצריו מקום נכבד בתזונת העברים הקדמונים. בלשון 
המקרא הפך שפע ח׳ לסמל של פוריות, עושר ורווחה 
(ברא' מט. יב; יש׳ ס, טז; יואל ד, יה), וכל דבר ערב נמשל 
לח׳ (שה״ש ד, יא). בלשון המליצה המקראית נוהג במיוחד 
תצירוף "ח׳ ודבש" בתיאורי שבחה של ארץ־ישראל; פעם 
במקרא מוסב הכיבוי "ארץ זבת ח׳ ודבש" על מצרים (במ׳ 
טז, יג). הה' היה המשקה שהיו מגישים לאורחים מכובדים 
(ברא׳ יה, ח! שום' ה, כה), ובשירה הוא מוזכר כמשקה יחד 
עם היין (ישע' נה, א; שה״ש ה, א). את הח׳ היו שומרים 
בנאדות (שופ׳ ד, יט). ממוצרי הח׳ מזכיר המקרא: חמאה — 
שנעשתה ע״י ״מיץ״(מש' ל, לג), כל' ע״י סחיטה —׳ וגבינה, 
שנעשתה ע״י הקפאה (איוב י, י). חריצי־ח׳ (שמ״א יז, יח) 
ושפות־בקר (שמ״ב יז, כט) הם, כנראה, מיני גבינה. 

התורה אוסרת לבשל גדי בחלב אמו וחוזרת על 
איסור זה שלוש פעמים (שט׳ כג, יט; שם לד, כו; דב׳ 
יד, לא). היה זה מנהג ריטואלי אצל עמים שכנים (כנראה 
בקשר לטקסי פוריות), וכוונת התורה היתד, לאיסור גילוי 
של עבודה־זרה (והשד מו״ג ג/ מ״ח), ולכך רומזת, כנראה, 
סמיכות הכתוב "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלהיך", 
וכן ההדגשה "כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך", במסורת התל¬ 
מודית התפרשה המצווה לאיסור משולש; איסוד בישול, 
אכילה והגאה (חול׳ קי״ג—קט״ז). איסור זה הסתעף בספרות 
הרבנית למערכת שלמה של דינים, שהטביעו את חותמם 



סיתקז להכנח אבקה־חלב 
1 . טשאבה להורטת הוז , ! 2 . דוד ויסות■ 
קלח , !; 3 . פיית־ההתוד; 4 . טנדל־היינוש; 
5 . טאוורר; 8 . טוצא להעברה האנקה לתור 
קוק ( 7 ); 8 . מסנךאוויר; 9 . טורבינה 

להוצאת האוויר 




433 


חלב — חלב 


434 


באורודחייו של היהודי ובמלאכת הבישול של האשת בישראל 
(ע״ע מאכלות אסורים). 

בתלמוד נזכר הח׳ פעמים רבות׳ הן בעניין הלכות 
שונות והן בדברי־אגדה. ח׳ כחוש בזכר בשם "קום", "קומא" 
וכד׳ (נדר׳ נ״א, ע״ב—נ״ב, ע״ב, ועוד). עצם התר שתייתו 
של הח׳ חידוש מיוחד הוא, שהרי מעיקרו אינויאלא "איבר 
מן החי" (בכור׳ ו׳, ע״ב). על ח׳ ומוצריו נקבעה ברכת 
"שהכל"(משב' בר׳, ר, ג׳). ח׳ של בהמה טמאה אסור (בכור׳ 
ה/ ע״ב), ומתוך כך יצא האיסור על ח׳־גויים ועל חליבת 
גוי, כשאין ישראל עומד על גביו — שמא עורבב בו ח׳ 
בהמה טמאה (משב׳ ע״ז, ב׳, ו׳—ז׳). ח׳־אשה, אע״פ שהוא 
נתפס כ״דם שנעכר״, מכל מקום אין איסור על שתייתו; רק 
הרמב״ם תולה איסור עשה בדבר. 

חליבה בשבת אסורה: לפי רוב הדעות — כאב־מלאכה 
גמור, לדעת אחרים — כתולדה (שבת צ״ה, ע״א; רמב״ם, 
הלב׳ שבת ח/ ז׳); הח׳ שנחלב בשבת אסור משום "נולד". 
מדין "צער בעלי־חיים" התירו לומר לגוי שיחלוב את 
הבהמה גם בשבת, אולם ח׳ זה אסור באותו יום. ביישובי 
הקיבוץ הדתי בישראל נפתרה בעיית החליבה בשבת ע״י 
הנהגת החליבה במכונות־חשמל, זמן רב לפני שהפכו מכונות 
אלו לנחלת כלל החקלאים. — האגדה דנה בתכונותיו 
הרפואיות של הח׳, ביחוד של ח׳־עזים (ב״ק פ/ ע״א), ובציון 
הקשר הפיסיולוגי בין הח׳ והדם (בכור׳ ו , ׳ ע״ב; נדה 
ט׳, ע״ב). 

אנצ׳ מקראית, ג/ 135 ־ 139 , 1958 ; )^ 1 !^ 7 ,*"":■!א . 8 
. 1911 , 134-136 , 11 ,^ 010 ^ 0 ■ו 1 / 

מ. ו.— י. ת. 

בקרב עמים רבים נחשב הח׳ סמל לפוריות, ובקרב 
מקצתם אף שימש לצרכי פולחן. בבבל ובמצרים היו 
נוסכים ח׳ לאלים, ואף לנשמות המתים. הצירוף ח׳ ודבש 
היה נוהג אף ביוון — בפולחנו של דיוניסוס; האמינו, 
ששני אלה זבים מן האדמה בעקבות ריקודיהן האקסטאטיים 
של המנאדות. גם ברומא נשאר זכר לתפקידם הפולחני 
של ח׳ ודבש, שכן ליין המובא בכדים בחגה של "האלה 
הטובה״ קראו ח׳, ולכדים — כדי דבש. — חשיבות רבה 
נודעת לח׳ בקרב העמים הפרימיטיוויים. אצל הסודה 
בד דום ־הוד ו המחלבה היא בגדר מקדש, וכל העוסקים 
בח׳ נחשבים כבעלי קדושה מיוחדת. אצל שבטים שונים 
בדרום־אפדיקה אסורה הנדה בשתיית ח׳, שמא ימות 
הבקר. אסור, בדרך־כלל, לשתות ח׳ של בהמות טמאות 
(כבר במצרים נאסר ח׳ של חזירים). כמו־כן נהוגה אצל 
עמים רבים הפרדה קפדנית בין מאכלי ח׳ ובשר, וכן קיים 
איסור לגבי השבים מקרב או מציד להתקרב למחלבה. אצל 
ה ה י נ ד ו א י ם בדרום־הודו משמש הח׳ גם לשם ניחוש — 
רתיחתו המהירה מבשרת שנה טובה. — בארצות אירופה 
נחשב עפ״ר ה 1 במאי(ליל־ואלפורגיס, שהוא חג המכשפות) 
לתאריך קריטי לבקר ולתפוקתהת/ שלהגנתו מפני המכשפות 
משמשות סגולות שונות. כמו־כן נוהגות סגולות שונות לנשים 
מיניקות. — לעומת אלה יש גם עמים שמתעבים את הח/ 
למשל — הסינים. 

; 1903 , 154 ־ 149 . 11 0 0714 ^ 1 !מיו ע ,־ 1331101 .״ 1 

,( 1580 ־ 1569 , 2 ,ז\ X ,£* ג ^\ ג 1 ) 1411011 י ־ 11501 ג 4 *-*ס 2 ־ €1 * 1 . 0 

, 3116005 1 ^־ 1501 . 115011 > . 6 144011 , 510111  1111 \ :\ס 0 ת 1 , 1$11 ? 80 0014071 110 י! ,ץ 0 ,׳ 35 ז? 

,> 64111 : ^[) ת 1 , 0 1410701117 -) 011 3 / 0 5 011 , 140111 47146 x ק 1 ו 01 ב 71 

* 1958 

מ. ר. 

$לב< דזמצת־ (ח״ח; 1014 ; 13040 ), חומצה אורגאנית: 

,; 0 * 0,9 , החומצה ה״־הידרוכסי־פרופיונית, 

00014 .( 09 ) 014 . , 09 . שלה (ע״ע) גילה ח״ח בחלב חמוץ 
ב 1780 ; את מבנה הבהירו ליביג (ע״ע) ומיטשרליך (ע״ע) 
ב 1832 . — מבחינה כימית מצויינת ה״ח באטום־פחמן אסי¬ 
מטרי; משום כך היא קיימת בשתי צורות אופטיות־פעילות 
אנאנטלמורפיות -םו 1 (נקודת־היתוכן 26 0 ) — ובצורה 
ראצמית לא־פעילה (נקודת־היתוכה ״ 18 ) (ע״ע סטראוכי־ 
מיה). בטמפרטורה רגילה חה״ח היא נוזל צמיג, שניתן לזי־ 
קוק בריק, קל־תמם במים ובעל חוזק בינוני כחומצה. 

ח״ח שבחלב חמוץ היא הצורה הראצמית שלה, והיא 
תוצר של פירוק סוכר־החלב ע״י חידקים מקבוצת 8301195 
130115 . מכאניזם פירוק זה הוא הגליקוליזה (ע״ע); זו חלה 
גם במיני סוכר אחרים בדרך התסיסה ע״י חידקים שונים 
(כגון 110101 -!ל 8.401 ), ושיטה זו משמשת היום להפקה טכנית 
של ח״ח. שיטח כימית־טכבית להפקת ח״ח היא פירוק סוכרים 
ע״י אלקאלי; גם בשיטה זו היא מתקבלת בצורתה הראצמית. 
הראצמאט ניתן לחלוקה לשני האנאנטלמורפים הפעילים 
ע״י גיבוש־למקוטעין של מלחי סטריכנין של החומצה, וכן 
אפשר להפעיל על תמיסת מלח־האמון שלה את פטריית־ 
העובש מ!ט 0 ט 13 א מז 10111111 ת 80 , הצורכת תחילה את החומצה 
השמאלית ומשאירה עודף של החומצה הימנית. החומצה 
השמאלית הנקיה מתקבלת בהתססת סוכר־קנה ע״י -סע 8.130 
13011 . החומצה הימנית מצויה ברוטב־בשר. 

ח״ח־של־בשר תופסת מקום נכבד בתהליכי חילופיהן של 
פחמימות בגוף החי. היא מתהווית בשרירים (ע״ע) ע״י 
גליקוליזה של גליקוגז (ע״ע) בשעת מאמץ־עבודה, כשת¬ 
הליך זה משמש ספק-אנרגיה, והיא מצטברת בשריר בעקבות 
מיעוט אספקת חמצן (תנאים אנאווירוביים־למחצה), והצ¬ 
טברות זו היא מסיבות "התעייפות" השריר. בדומה לכך 
נוצרת ח״ח במוח ע״י גליקוליזה של גלוקוזה. בתנאים אווי- 
רוביים חה״ח מתחמצנת לחומצה פירובית (ע״ע) ובחלקה 
נשרפת כליל ל 00 2 ומים (ע״ע חמצון ביולוגי), כשרובה 
חוזרת ונהפכת לגליקוגן. ייצור חה״ח גדול ביותר בתנאים 
סרטניים, ועל כך ביסס ורבורג(ע״ע■ עמ' 476 ) את השקפתו 
בדבר המכאניזם של התהוות הסרטן (ע״ע). 

חה״ח ומלחיה, הלאקטאטים, משמשים הרבה בבורסקאות, 
בצביעה (כחומר־צריבה), ברוקחות, וכן לשימור־מזובות. 

מ. ה. ב. 

חלב (^, 0 קקש 1 \!), העיר השניה בגדלה בסוריה ומרכז 
סוריה הצפונית; 496,000 תושבים ( 1961 ). העיר 
שוכנת לרגלי שלוחות הטאורוס, על הנהר הקטן קויק. היא 
משמשת מרכז מסחרי ותעשייתי לסביבתה החקלאית. מצויים 
בח מיפעלי־חרושת רבים, בעיקר לטכססילים, לשטיחים, 
לסבון ושמנים, למזונות שונים, לעורות׳ ועוד, 

חשיבותה האסטרטגית והכלכלית של העיר מימי־קדם 
נובעת ממצבה הגאוגדפי במרכז האיזור, שבו מתקרב הפרת 
כדי 80 ק״מ לים התיכון ובו מצטלבות הדרך לשפך האורוג־ 
טס והדרך העוברת לארכה של סוריה ומחברת את אנטוליה 
לבקעת־הלבנון ולבקעת-הירדן. גם היום ח , היא צומת חשוב 



435 


חלב 


436 







ח 5 ב: המעורה, ומאהיריה העיר העתיקה 


של מס״ב, המחברות את קושטא עם בגדאד ואת צפון־סוריה 
עם מרכזה, וכן צומת לרשת כבישים. 

העיר העתיקה יושבת מסביב למצודה תורכית; היא 
שמרה על צביונה העתיק ועל שווקיה הצרים. השכונה שב- 
צפון־מזרחה של העיר העתיקה מצטיינת בבתים תורכיים 
(תמ ׳ : ע״ע אסלאמית׳ אמנות, עט׳ 27 ), שנבנו ברחבות סביב 
חצרות, שבהן נמצאות מזרקות וגינות עצי־פרי או עצי- 
נ 1 י. הרבעים החדשים והתעשייתיים נמצאים בעיקר במערב 
ובצפון־מערב, מעבר לנהר קויק; שנים מהם היו לפנים 
מיושבים יהודים. הרבעים הצפוניים היו מיושבים ארמנים. 

היסטוריה. ח׳ נזכרת כבר בתעודות מצריות מימי 
הממלכה התיכונה, וכן (בשם חלפ) בתעודות חיתיות מן 
המאה ה 17 לפסה״נ, כבירת ממלכה בשם ימהד. ח׳ היתד. 
כפופה לשלטון החיתים עד 1590 לפסה״ב, שאז עברה לבע¬ 
לות השבט החודי חניגלבט. ב 1457 נכבשה ע״י תחותמס 111 
מלד מצרים; יורשו אמנמחת 11 ויתר עליה לטובת ממלכת 
מיתני הח 1 רית. ב 1370 'לפסה״נ שוב היתד, ח׳ בידי החיתים; 
אחרי חורבן הממלכה החיתית בידי "גויי־הים" היתה ח׳ 
לבירת אחת הנסיכויות העצמאיות החיתיות שבצפון-סוריד.; 
לתקופה זו משתייכות הכתובות בכתב־חרטומים חיתי שנת¬ 
גלו שם. בימי תגלודפלאסר 111 נפלה ח׳ בידי אשור, 
ואח״כ — בידי פרס והסלוקיים. סלוקוס 1 יסד בה עיר 
הלניסטית בשם בתיה ( 3 ;> 0 ־ 1 :> 8 ); בשם זה היתד. ידועה עד 
לתקופה הביזנטית, שאז הוחזר לה השם ח/ העיד ההלניס¬ 
טית בנויה בתוך חומה הקיימת עדיין בחלקיה; רחובותיה 
מצטלבים בזוויות ישרות, במרכזה נמצאה האגורה עם ההיכל 
הראשי, ובפינתה הצפונית־מערבית — מצודה שהגנה עליה 
מפני פלישות הפרסים ( 540 ו 611 ). ב 637 נכבשה ח׳ בידי 
הערבים. היא נעשתה לעיר החשובה ביותר של צפודסוריה 


ומושב מושליה, כשקבע בה המלך הערבי הבדוי סיף אל־דולה 
החמדאני (ע״ע) את מושבו ב 945 . שושלתו'מלכה בעיר עד 
1015 . עם סילוק החמדאנים באה ח׳ תחת שלטון הח׳ליפים 
המצריים הפאטמים. ב 1024 התמרדו בהם הבתים, ומנהיגם 
צאלח אבן מרדאס כבש את העיד; צאצאיו מלכו בח׳, אך 
הכירו במדות הח׳ליף הפאטמי, עד שנכבשה העיר ב 1086 
בידי הסלג׳וקים. בתקופת מסעי-הצלב היתה ח׳ לעיר־ספר 
של המוסלמים; הצלבנים צרו עליה פעמיים ( 1118 , 1124 ), 
אך לא הצליחו לכבוש אותה. ב 1128 נעשה האתאבך זנגי 
(ע״ע) לשליטה, ובימי בנו נור אל־דין מחמוד ( 1146 — 11-73 ) 
היתד, ח' לבירת ממלכה חזקה. לאחר שאיחד צלאח אל-דין 
(ע״ע) לזמן־קצר את מצרים וסוריה, היתה ח׳ לבירת נסי¬ 
כות של שושלת האיובים (ע״ע), עד שנכבשה ונפגעה קשה 
בידי המונגולים ב 1260 . תקופת האיובים היתה תקופת פרי¬ 
חתה של ח׳; העיר *דלה, סחרה פרץ, ונוסדו בה בתי-ספר 
מרובים, עד שהיתה למוקד של חיי-התרבות הערביים באיזור 
נרחב. אחרי שעלה בידי הממלוכים לגרש את המונגולים 
( 1261 ), עבר השלטון על כל סוריה לידיהם, וח׳ נעשתה 
לעיר הראשית של אחד מגלילות סוריה, ומושלה נתמנה ע״י 
השולטאן הממלוכי בקאהיר. בימי הממלוכים שימשה ח' 
בסיס לחילות שיצאו למלחמה במונגולים, במלכים הנוצרים 
של קיליקיה, ואח״כ — בשולטאנים העותמאניים. כן שימשה 
אז תחנת־מעבר לסחר המשי והתבלין מפרס והודו לאירופה. 
ב 1516 נכבשה ע״י העותמאנים והיתה למושב של מושל' 
פרובינציה תורכי. גם בתקופה ההיא שיגשג הסחר הבין- 
לאומי של ח׳- ונוסדו בה מושבות של סוחרים אירופיים בני 
עמים שונים, ובראשן קונסולים משלהם. בשנים 1831 — 1839 
היתה ח׳ בידי המצרים, ואח״כ חזרה לשלטון התורכים עד 
1918 . הצרפתים עשוה לבירת מדינת ח׳ ( 1920 — 1924 ), 





437 


438 


חיב — 

ואח״ב צירפוה לסוריה המאנדאטורית. מ 1945 שייכת ח' 
לסוריה העצמאית. מימי הכיבוש הצרפתי התפתחה העיר 
מאד והפכה למרכז ה תעשיה והמסחר בסוריה׳ וכן ליריבתה 
של דמשק ולמוקד לאופוזיציה מדינית לה. נערכו בה כמה 
נסיונות להפיכה. 

. 1941 ,?)! 11 )\■. . 8.19 
. 1900 ,(נ 1 תב 1 ח£ט 8.3 18 י\ 3 ם 

א. אש. 

ר׳ חלב 1 (סוף המאה ה 3 — תחילת המאה ה 4 ), אמורא, 
בדור השלישי לאמוראים. הוא היה, כנראה, יליד 
בבל ולמד — בין השאר — מפי רב הונא (ע״ע), שמשמו 


439 


ר׳ חלכו — ח׳לד 


440 


ומשם ר׳ חמא בר גוריא, תלמידו של רב. הוא מוסר הרבה. 
אח״כ עלה לא״י והיה מצוי במחיצתם של אמוראי א״י, והוא 
מוסר משמם של ר׳ שמואל בר נחמן. של ר' אמי ואחרים; 
כנראה, היה גם הנשיא ר׳ יהודה השני(ע״ע) מחבריו. ר״ח היה 
חשוך־בנים וחי בבדידות (יבמ׳ ס״ד, ע״ב). תלמידו היה ר׳ 
ברכיה (ע״ע), שמרבה למסור מדבריו, ביחוד באגדה. מאמ¬ 
רותיו: "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה 
מצויה בתול ביתו של אדם אלא בשביל אשתו" (ב״מ נ״ט, 
ע״א): ״קשים גרים לישראל כספחת״ (קיד׳ ע/ ע״ב) — 
דעת־יחיד שהשפיעה על היחס לגבי קבלת גרים בישראל. 

סלבזנים, ע״ע ?ח־טאינים. 

חלבלוביים ( 036 :) 13 נ £101:1 נן £11 ), משפחת צמחים דדפסיגיים, 
ממפורדי עלי־הכותרח; לדעת רוב החוקרים — סדרה 
לעצמה. במשפחה נכללים כ 300 סוגים וכססס׳ס! מינים — 
עשבים, בני-שיח, שיחים ועצים, גם צמחים רתמיים ובשרניים 
דמויי קקטוסים. בין מיניה מצויים צמחי־רעל, הרבה צמחי- 
תרבות (צמחי־שמן, צמחי-עמילן, צמחי־קאוצ׳וק, צמתי- 
רפואה) וגם צמחי־נוי. המשפחה נפוצה כמעט בכל האיזורים 
האקלימיים, אך בעיקר באיזורים טרופיים. 

לרוב צמחי המשפחה אפייניים צינורות השרף החלבי, 
הנלווים אל צרורות־הצינורות או אל רקמות אחרות של 
הצמח. השרף החלבי מכיל — בין השאר — גרגירי עמילן, 
חומר של צמג וכר. הפרחים הם חד־מיניים או דד־מיניים, 
בעלי עיטוף כפול או עיטוף פשוט או מחוסרי עיטוף. מספר 
האבקנים אינו קבוע, השחלה עלית, בת 3 מגורות או יותר, 
שכל אחת מהן מכילה 1 — 2 ביציות, הפרי עפ״ר הלקט בן 
3 פרודות. הזרעים מכילים אנדוספרם, וראשם מצוייר עפ״ר 
בגופיף של שמן— קרונקולה ( 13 ט€מ 11 ז 03 ).מצמחיהמשפחה: 
הסוג ק י ל! יון (ע״ע). — הסוג ח לב לוב ( 13 י 1 ז 0 ו 1 קנ £1 ). 
שצורות רבות לו: מן עצים בשרניים דמויי-קקטוס עד 
עשבים חד־שנחיים זעירים. פרחיו ערוכים בתפרחות זעירות, 
הדומות לפרח בודד — כוסית. כל כוסית עטופה במעטפה 
מאוחת־עלים ומכילה פרחים אבקניים אחדים׳ בעלי אבקן 
אחד בלבד, ופרח עליני אחד, נישא על עוקץ ארוך, ולו 
שחלה בת 3 מגורות, רבים מסיני סוג זה מצויים בתרבות 
כצמחי-נוי. בא״י גדלים בר כ 35 מינים, רובם צמתי־רעל 
ועשבים רעים. השרף החלבי של כמה ממיניו משמש ברפואה. 
מן השרף הארסי והצורב של 3 י 1£€1 ת 51 :> 1 .£ (מארוקו) 
מפיקים את התכשיר 1 מ 111 ג£ז 110 גן £11 , שהיה משמש לפנים 
כסם־הקאה וסם־משלשל, ועדיין הוא מקובל בוטרינאריה. 
ענפי המין ב 10 :ז 11111 ת׳( 18 זת 3 .£ (מכסיקו) מכוסים שכבת 
קנדליליה — שעוד, (ע״ע), המשמשת כחומר-בידוד בעבודות 
חשמל וכחומר להכנת לכה לצביעה. — ד, ה ו א ה ה ב ר ז י¬ 
ל י ת היא עץ־ה גומי(ע״ע ק א ו צ׳ ו ק). — קאוצ׳וק נמצא 
גם בצינותת־השרף של מינים שונים מן הסוג ס פ י ו ן 
(רתג 11 ק $3 ), שרוב מיניו הם צמחי־הרים של אקוואדור וקו¬ 
לומביה; אולם הם חשובים יותר בשל השמן שבזרעיהם. 
המין רתנ 1 ת £6 מ 861 . 5 מגודל בסין בשל השעווה המכסה את 
זרעיו, והמשמשת לתעשיית נרות, סבון וכד׳. — לסוג מני¬ 
ה ו ט (: 3011101 ^) משתייך עץ ה מ נ י ו ק (ע״ע) — מצמחי- 
המאכל החשובים של האיזורים הטרופיים. — הסוג ק מ ו ט י ן 
(ת 0 * 0 זנ>) גם הוא טרופי, וגם ממנו מגדלים מינים אחדים 
בשל שמן זרעיהם. מזרעי הקרומון הרפואי (-?*!ז . 0 


(1 ״ 1111 ) (הודו וצילון 
מופק שמן־קרוטון, 

המכיל אסטרים של 
חומצות לא-רוויות 
ומשמש ברפואה כסם- 
משלשל. מקליפות מי¬ 
נים שונים מאמריקה 
התיכונה מופקת 
הקאסקאריליה, 

שמשמשת גם היא 
כסם משלשל, וכן כנו¬ 
תן ריח בתמרוקים, 

בטבק, בליקרים וכד/ 

מן הסוג פואנ־ — 

(?010561113) ס ט י ה 
ידועה ביותר הפו- 
א נ ס ט י ה היפה 

( 3 וח 1 זז 1111:116 <ן .?), 

המגודלת הרבה בגי- 
נות־נוי בשל תפרחו־ 

תיה ועליה האדומים. 

— הסוג קמחית 
( 16111-11:68 ^), שמולדתו 
אסיה הדרומית־מזרחית ואייה, כולל צמחי־שמן חשובים. זרעי 
£01 הסינית x 111 ( 3 ל 1-110 *. 8 ) 3 ב! 0€3 ט!סרמ האינדונזית ו 

מכילים 60% — 50 שמן, שאינו ראוי למאכל, אולם משמש 
הרבה לצרכים טכניים — כמצע ללפות ולצבעים, כחומר־ 
אימפרגנאציה לאריגים ונייר וכד/ — מן הסוג לשישית 
( 01-3 ו 1 <] 20 נ״ל€) מצויים מינים אחדים גם בא״י כצמחי־בר 
עשביים. לשישית־הצבעים ( 13 ז 0 :):> 1111 . €11 ) שימשה לפנים 

ספק של לקמוס (ע״ע). 

0.\\ מ. זהרי, עולם הצמחים, 284 ־ 288 . תש״ד; <׳ע. 18 נ 1 ג 1 זג!׳ _ 

11, 303-322. 1913; ?. 1 חח 3 ות 011 ן־ 1 .£- 8 גי , 
00 } , 100 ח 0 ־ 1 זיזב, 1 . 111 . 1 ־ 1 . 0 ; 1920 , 147 ,ע , 

7"0x0001)1)1 0} 1 0 "׳ x11107■ 81001}, 565-566, 1960; \1. 0113111:- 
11311-1.. ?.!903-915 , 11 ,) 01111111 * 80 ) 4 ))וסין '* 7 ,תש^ימלת , 
1960; 1.. 13. 11,111(:'. 141 ) 1 )ץ 170 / 0 0 ! 4 ) 2 ]ס/!/(€ 4 ( 01240 !$ ■,: 77 ,׳ - 
(141■(, 1, 1167-1174, 11, 1991-1992, 1961. 

. מ. ז 

ד 1 לד (^ 3 ק$), סוג בע״ח מסדרת המכרסמים (ע״ע), 
שבמסגרתה הוא משפחה בפני־עצמה — החלדיים 
£36 > 1 ש 313 ת 8 )! הסוג כולל 2 — 3 מינים. הח׳ נפוץ באירופה ) 




חלבלוב־השמש ( 3 ווע 0 :> 1161105 .£) 

1 . ענף פורח; צ. תפרחת צעירה: 
3 • תפרחת בשלה, חחר־אורר; כוסית 
ופרחים זכריים (אבקנים! ופרה נקבי; 
4 . פרי; 5 . פרי, חתד־אורד; 0 . זרע 
וקליפתו 


חולי ( 81 ז 6 י 11 ז 6 ־ 6111 * 1313 ן$) 



441 


442 


חלד - 

הדרומית־מזרחית, במזרח התיכון ובאפריקה הצפונית־מזרחית, 
באקלים ממוזג, ים־תיכובי וערבתי, ומצוי במישורים ובהרים, 
בשדות. בין סלעים וביערות— בכל הקרקעות פרט לחויל 
נודד. בא״י מצוי המין £1 ־ 1 שנ 1 ת 0 ־ 1 ! 21 . 5 . 

הח׳ חי מתחת לקרקע. אורך גופו 12 — 25 0 ״מ, משקלו 
70 — 300 ג׳: מיבנה גופו מותאם להפליא לחפירה ולחיי מחי¬ 
לות : גלילי, מוארך, חסר זנב, קצר גפיים. פרוותו קטיפנית, 
קצרה, אפורה. עיניו זעירות, מכוסות פרווה, והוא עיוור. 
אוזן חיצונית חסרה לו, הפנימית והתיכונית מפותחות. בצדי 

ראשו מצויות שערות־חוש. נוסחת־שיניו: 16 = ——■- 

1.0.1.2 

החותכות חסרות שרשים! התחתונות, כמפסלות, חשופות 
לכירסום, לתפירה ולהתגוננות. 

הח׳ חופר באמצעות ראשו הגדול וגפיו! הקרקע מרוסקת 
בחותכות, נזרקת לאחור בגפיים ונדחפת לפנים בראש, 
כבדחפור. האף המצופה עור קרני מהדק את דפמת המחילות, 
שעמקן 5 — 35 0 ״מ ובהן איזורי התזונה והקינון. הקרקע 
הנחפרת מוצאת בתלים מפוזרים או מסודרים בטורים המת¬ 
רכזים מסביב לתל מרכזי, שבו נמצא בחורף קן־ההמלטה 
השטחי, ובקיץ — קךהמנוחה העמוק עד 100 ס״מ. בקרקע 
אלוביאלית בישראל מגיעים ממדי תל־ההמלטה עד כדי 
40 160 x 40 x ס״מ! מנהרה לוליינית בתל מחברת את תאי 
ההמלטה, המזון והסאניטאציה. תזונתו של הח׳ צמחונית. 
הרביד■ חלה אחת לשנה, באירופה — באביב, בישראל — 
בחורף. ההריון נמשך כחודש. הגורים, עפ״ר 2 — 4 , עירומים! 
הם עוזבים את הקן בגיל 4 — 6 שבועות. — הזז׳ חי ביחידות 
ונלחם עם בני־מינו על תחום-מחייתו. 

הח׳ הוא אחד משמונת השרצים הנמנים בתורה (ויק , 

יא, כט)! בדבר זהויו נחלקו החוקרים. נראה, שבספרות 
התלמודית מכנים בע״ח זה בשם אישות (..."בריה שאין לה 
עינים" [מו״ק ו/ ע״ב]! ור׳ ערוך, בערכו). 

י. גליל, הפצת בצלי החמציץ הנטוי ע״י הח׳(מדע, ד׳), 1960 ! 

/ 0 0€11 -ו: 1 מס , 6 י 1401 

,( 25 , 13011113113 ^) 1898 1112 ז 1 ( 6 א 1 * 111 

. 1961 
אב. נ. 

וזלדה ( 11311115 ), סוג בע״ח ממשפחת ה ע כ ב ר י י ם של 
סידרת המכרסמים (ע״ע). 

מינים רבים מצויים באפריקה ובאסיה, ביחוד הדרומית 
והדרומיודמזרחית! שני מינים חדרו לאירופה והתפשטו 
בעקבות האדם על פני כל כדור־הארץ (ר׳ להלן). — צורתם 
הטיפוסית של מיני הח׳ היא של העכבר, אלא שהם גדולים 
ממנו במידה ניכרת! משקלם בין 50 ל־ 700 ג/ קיימים הב¬ 
דלים רבים בין המינים השונים מבחינת הגודל, אורך אפר־ 
כסות־האזניים, אורך הזנב, הצבע ואורח־החיים. לכולם טוח¬ 
נות בעלות גבשושיות, וכולם אוכלי־כל, פחות או יותר, אך 
בעיקר — אוכלי זרעים. יש מינים המעדיפים אכילת פירות, 
ואילו אחרים מעדיפים מזון בשרי. מהם חיים על פני האד¬ 
מה, מהם חופרים, מהם מינים מטפסים או מעדיפים סביבת 
מים. כושר רבייתם עפ״ר גדול. מינים אחדים חיים בקרבת 
ישובי־אדם והופכים למזיקים. החשובים שבהם: ( 1 ) ה ח׳ 
הנודדת ( 115 ס 681 ׳\:ו 0 מ . 11 ) ! ( 2 ) ח ו ל ד ת ־ ה ב ת י ם 

( 15 תז 3 ז . 11 ). שני אלה׳ בהסתגלותם לאדם, כבשו יחד אתו 
כמעט את כל כדור־הארץ! מעריכים, שאוכלוסייתם שווה 
בערך לאוכלוסיית המין האנושי, ומבחינה ז 1 הם היונק הנפוץ 
ביותר מלבד האדם עצמו. 


הלדה 


בטבלה הבאה מסוכמים סימני-ההיכר וההבדלים שבין 
2 המינים: 


זזולדת־הבתיס 

הח׳ הנודדת 


קל ועדין 

כבד ומסורבל 

1 . מבנה כללי 

קטן! 150 — 200 ג/ לע¬ 
תים רחוקות רב מזה 

גדול! 300 — 400 ג׳, 
עד 650 ג׳ 

2 . גודל 

ארוך מאורך הגוף 

קצר מאורך הגוף 

3 . זנב 

גדולות 

קטנות 

4 . אפרכסות־ 
האזניים 

נפרדות עד הבסיס 

מחוברות בבסיס 
בקרומי־חיבור קטנים 

5 . אצבעות 
הרגל 
האחורית 

גונים שונים של חום, 
חום־אפור או חום־ 
צהבהב, הבטן לבנה־ 
צהבהבת או אפורה! 
פרטים שחורים אינם 
נדירים. 

חום־אפור, הבטן אפודה־ 
בהירה; פרטים שחו¬ 
רים ממש נדירים. 

6 . צבע 


מניחים, שמוצאה של ( 1 ) מקוראה או מאיזור גשום אחר 
במזרח־אסיה, ושל ( 2 ) — מהודו או מקדמת-אסיה. 

( 1 ) ה ח ה " נ הופיעה באירופה לראשונה בתחילת המאה 
ה 18 ! כפי הנראה הובאה לשם באניות מאסיה. היא התפשטה 
במהירות, וכיום היא הח׳ הנפוצה והשולטת בכל אירופה 
הצפונית והתיכונה ובכל האיזורים הממוזגים האחרים שאלי¬ 
הם הגיעו אירופים! באיזורים החמים היא מוגבלת לסביבות 
שבהן מצויים מים. היא מצויה בעיקר ביישובי־אדם, אך חיה 
גם מחוץ להם — על גדות נהרות וכד׳. בא״י נמצאה לרא¬ 
שונה ב 1936 והתפשטה במהירות רבה, אבל לא הצליחה 
לכבוש את האיזורים היבשים של פנים־הארץ ונשארה מוג¬ 
בלת לשפלודהחוף הלחה. היא מיטיבה לחפור ולשחות, אבל 
אינה מיטיבה לטפס ולקפוץ כ( 2 ); היא שוכנת במחילות־עפר 
ובמחבואים מוגנים ומבקרת במרתפים, בחצרות ובקומות- 
קרקע, אך אינה נוטה לעלות לקומות העליונות ולגגות־ 
הבתים. הח" הנודדות חיות משפחות־משפחוח, כל אחת 
בתחום־מחייתה, שהוא מצומצם לפי תנאי-החיים (מזון, מים, 
מחבואים). בתנאים נוחים המשפחה גדלה מאד, עד כדי הימ¬ 
צאות מאות ח" על פני שטח של דונם. כשהצפיפות גדולה, 
פורץ מאבק קשה בין הזכרים. החה״נ מעדיפה מזונות קנד 
חיים, אבל אוכלת גם מזון בשרי! לפעמים היא הופכת טורף 
ממש ומשמידה, בין השאר, במקומוודהימצאה את ( 2 ) ואת 
עכברי-הבית. רבייתה חזקה: ההריון נמשך 21 יום! הנקבה 
ממליטה 3 — 5 פעמים בשנה, 6 — 12 ולדות בכל המלטה. תוך 
זמן קצר־יחסית מתפתחות אוכלוסיות גדולות וצפופות. הצעי- 



1 . חולדה נודדת 2 . חולרת־וזבתים 











443 


חלדה — חלדה 


444 


דים מגיעים להתבגרות מינית בגיל 4 חדשים. — למרות 
נטייתה לצמצם את חייה לשטחים מוגבלים, מסוגלת ( 1 ) 
לעבור מרחקים גדולים, כדי מאות מ׳ לילה־לילה, לשם מציאת 
מזון וכר, או כשתנאי־החיים משתנים לרעה. אולם נדידותיה 
הגדולות נעשו בעזרת האדם ואמצעי־התחבדרה שלו(האניה, 
הרכבת, לאחרונה גם המטוס). — במאה ה 19 החלו לגדל 
״חולדות לבנות״ — פרטי־אלבינו של החה״נ, תחילח כחיית- 
נוי* היום הפכה ח׳ זו לאחת מחיות־ד,מעבדה החשובות ביותר. 

( 2 ) חה״ב נפוצה יותר בארצות חמות, שבהן אינה קשו¬ 

רה ליישובים בלבד; בארצות קרירות יותר היא מצויה רק 

בבתים, במחסנים וכר, שבהם היא מוגנת מפני טמפרטו¬ 

רות נמוכות. היא מיטיבה לטפס ולקפוץ! לפיכך היא שוכנת 

גם בבניינים מאוכלסים ע״י ( 1 ) — בקומות העליונות וב¬ 

עליות׳ שאליהן אין המין החזק יותר מגיע. ( 2 ) בונה את 

קניה בכל מיני מחבואים מעל לפני האדמה, אפילו בעצים 

סבוכים או מכוסים צמחים מטפסים. היא מעדיפה מזון צמחי 

ואוהבת פירות׳ אבל מסוגלת גם לטרוף. היא עמידה בפני 

חוסר־מים יותר מ( 1 ), ולכן היא-חח׳ של איזורים חמים 

ויבשים. היא הנפוצה בכל א״י, פרט למקומות שמהם דחקה 

אותה ( 1 ), כגון ביפו—תל־אביב ז היא מצויה גם ביערות 

ובחדשים ובביצות סבוכות (לפנים בחולה). גם היא מסוגלת 

▼ 

להקים אוכלוסיות עצומות, בפרט במקומות כגון מחסנים, 
לולים, רפתות וכר. ברבייתה היא דומה ל( 1 ), אלא שהריונה 
נמשך 22 יום. — לפי הבדלים בצבע תוארו "זנים" שונים 
של ( 2 ) — חולדת־הפירות ( 115 ז 0 ׳\ 81 ב> £1 .ז .£), גטסגז.ז. 11 , 
011$ ת 1 >ח 3 צ 316 .ז. 11 —, המצויים גם בא״י. לאמיתו של דבר 
אין אלה זנים ממש, אלא רק תוצאות של ואריאביליות 
גדולה, שבאה בעקבות ביות-למחצה של מין זה, שנצמד 
לאדם כבר בתקופות עתיקות. כבר בזמן הרומאים היתה ( 2 ) 
נפוצה בכל איזור הים־התיכון ובמקומות אחרים באירופה. 

אוכלוסיותיהן של שני מיני הח׳ גורמות נזק רב ע״י אכי¬ 
לת מיצרכי־מזון של האדם או זיהומם, כירסום מכלים וכר, 
הריגת חיות־בית קטנות וציפרים וכר, ובעיקר — ע״י יכלתן 
להעביר מחלות (צהבת מדבקת, פאראטיפום ועוד) ע״י'הפ¬ 
רשותיהן, שהן גורסות לזיהום מזון שנאכל אח״כ ע״י בני־אדם, 
או באמצעות עקיצת פרעושים, המעבירים את מחלת הדבר 
(ע״ע) ואת טיפום-הבהר 1 ת לאדם. סכנה זו גדולה ביותר 
ביישובי־אדם צפופים. וביחוד בשכונות-עוני. במזרח הרחוק, 
וכן בצפון־אמריקה, מופיעה בין בני־אדם "קדחת נשיבת־הח" " 
(המכונה ביאפאן סוז־וקו), שגורמיה הן לולייניות, המועב¬ 
רות עם הנשיכה. את הנזק הכלכלי, הנגרם ע״י הדר׳ אומדים 
באה״ב ב!/ 1 מיליארד דולאר לשנה, בבריטניה — ב 100 
מיליון לי״ש. המלחמה בח״ קשה * מלכודות ורעלים רגילים 
אינם מועילים, משום שהח" לומדות להתרחק מהם, וכן עשו¬ 
יים הרעלים הרגילים המיועדים לח" לפגוע גם בבע״ח אח¬ 
רים. שיטה יעילה יותר היא — להרגיל תחילה את הח" 
לפתיונות לא־מורעלים או למזון במלכודות פתוחות. בשנים 
האחרונות הוכח כדרך יעילה ביותר השימוש ברעלים האנטי־ 
קואגולנטיים (מונעי הקרשת-הדם), המאפשרים השמדת 
אוכלוסיות־ח" שלמות כמעט. רעלים אלה פעולתם איבה 
ניכרת אלא לאחר זמן, ואין הם גורמים כאבים; לפיכך אין 
הה" נמנעות מאכילת הפתיון המורעל בהם. נוסף על כך 
רעלים אלה מתפרקים בגוף הח" ואינם גורמים להרעלה מש¬ 
נית בבע״ח האוכלים את נבלותיהן. 


\ 

, 104 ) 510111 (ו> 1 ) 1111 ) £0 01 00 ; 51 0114 8011 , 5310100 . 0 . 1 \ 

- 333 ,( £1 נ ,תס&סגזס!'! 8101101$ ) ) 7 ) 11 )^ 510 ,> 1 ;ס 1-1 ; 931 3 [ 
. 00 ־ 1 ?) 11 >>! ) 1/1 / 0 ע 110171 >ה 4 > , 0000 ־ 01 . 0 .£ ; 1933 4 , 356 
, 130 ז״ £110 .? .[ ; 1935 ,( 11 ע XX ,.$.א ,. 500 .,־ 11110 ? .ז 6 ת 1 * 

, 10015 ) 0 ? 10£ ענ£ 01 000013 304 01110$ ) 3 ?) ) 1111411 51 • 11111 ! 1-12 
- 1 ) 0711 ) 1 ) 7111 ) 1 ) 80 . 11 ) 1 ^ 0/11010 ) 8011 ,) 010180 ) 3 .? ; 1941 ,( 11 
,(.(>*) ׳ 15 * 0111 .<£ ; 1953 3 ,) 1111 ) 1 014 . 10111 < . 5 ; 1952 ,#מא/ 

■ 3 > . 0 . 13 ; 1956 , 011 ) 1 : 1-111 , 31100 0114 1111 ) 1 ( 0 €0111701 
, 8310011 . 5 ;״ 1960 , 51011111101 510011 0 01 01 ) 1 ) 7/1 ,)) 0 ׳ 5 \ 0 ? 

) 1 ( 1 ה 1 1 ( 5101111 4 )( 10 ק 1 ! 0 .... 10117 ! 101 /) 8 מ 1 !( 114 ) 5 71 

. 1963 . 01 ) 1 
ה. מ. 

חלדה (המחצית השניה של המאה ה 7 לפסה״ב), נביאה 
בירושלים בימי יאשיהו מלך יהודה ; אשתו של שלם 
בן תקוה, שומר הבגדים; אחת מארבע הנשים הנושאות 
במקרא את תואר "הנביאה". נבואתה היחידה שנשתמרה 
היא תשובתה למשלחת ששיגר יאשיהו אליה לדרוש את ה׳ 
על אודות האלות הכתובות בספר-התורה שנמצא במקדש. 
ח׳ אישרה שכל האלות הללו עתידות לחול על מלכות־יהודה, 
אולם יחד עם זאת ניחמה את יאשיהו שהפורענות לא תבוא 
בימיו, בשכר כניעתו מפני ה׳(מל״ב כב, יד—כ; דהי״ב לד, 
כב—כח). העובדה שהמלך שלח אל ח׳ ולא אל ירמיהו, נביא 
הדור, מעוררת תמיהה, ובתלמוד מובעות סברות שונות 
בעניין זה (מג׳ י״ד, ע״ב). לפי אותו מקור תלמודי היתה 
ח׳ קרובתו של ירמיהו. 

שני השערים הדרומיים של הר-הבית בתקופת בית שני 
שמם היד, שערי חולדה, וייתכן שנקראו על שם הנביאה(מידות 
א׳, ג'). בירושלים הראו גם את קברה (אדר״נ ל״ה, ב׳). 

ש. זמירין, יאשיהו ותקופתו, 42 , תשי״ב: ז. וילנאי, מצבות־ 
קודש בארץ־ישראל, ס״ג-ס״ו, תשכ״ג;,׳< 8:00100 ) 100 < .\: .! 

/ 0 ) 8001 ) 1/1 011 1 ( 07 ) 11 ) 0711711 ' 0 11001 )^) £7 0114 01 ) 07111 4 

. 1951 , 525-526 , £1 ־״* 

סלדה׳ שכבה של תחמוצת או הידרוכסיד. לפעמים גם 
קארבונאט או סולפיד, שנוצרת על פני מתכות 
בפעולת חמרים שבסביבה — האוויר (על מרכיביו השונים), 
המים (עם המינראלים והאוויר הנמסים בהם); דוגמות: 
הירוקת שעל פני נחושת, השחור שעל כלי־כסף, ובפרט 
השכבה האדומה־חומד, שעל פני ברזל, שעיקרה ,■.( 0£1 ) 6 ?. 
מבחינת הנטיה להחליד באוויר וטבע הח׳ נחלקות המתכות 
לשלוש קבוצות: (א) מחלידות מהר, ופרי החימצון הראשון 
אינו נותן להן מכסה־מגן מפני החלדה נוספת, שמוסיפה 
להתפשט לעומק; בראש קבוצה זו עומד הברזל. (ב) מת¬ 
כות שגם הן נתקפות ע״י האוויר, אלא שהקרום הדק של ח׳, 
הנוצר תחילה, צפוף ומכסה את פני המתכת; למשל: אלו¬ 
מיניום, אבץ, בדיל, עופרת. (ג) מתכות שאינן מהלידות 
אלא בקושי או כמעט לא־כלום, כגון: פלדה (ע״ע ברזל, עם׳ 
649 ) ומתכות חצי־אצילות ואצילות — ניקל, כספית, כסף, 
זהב (אינו מחליד כלל). — כמעט כל המתכות עומדות 
יפה בפני פעולת החמצן שבאוויר יבש ונקי. אף הברזל 
אינו מחליד כשד,לחות היחסית קטנה מ 60% , ואילו באוויר 
לח — ואין צריך לומר במים המכילים אוויר — מהירות 
ההחלדה גדולה מאד. עירובי האוויר בגופים מחמצנים, כגון 
אוזון(ע״ע), או בחומצות ובמלחים המתקיפים את פני המת¬ 
כת, מסייעים להחלדה. לפיכך גדולה ההחלדה בסביבת בתיי 
חרושת, וכן בקרבת הים מחמת מליחות האוויר. מליחות זו 
מסייעת לתהליכים אלקטרוכימיים, שפרים שכבת ח׳ (ע״ע 
אלקטרוליזה, עמ׳ 790/1 ). 

ההחלדה מעוררת בעיות שימושיות תמורות מבחינת אפי 


445 


446 


חלדה 

שרות התמדת קיומם של מיבנים ומיתקנים מתכתיים בתנאים 
הטבעיים וסכנת קילקולם של כלים ומכונות ממתכת. דרכי 
השמירה מפני החלדד. מרובות! החשובות שבהן: מריחה 
בשומן, ציפוי גלוואני (ע״ע גלונומכניקה). ציפויי צבעים 
או לכה וכידב, הלבנה לשם יצירת שכבת־ח׳ מגינה. 

ם. ה. ב. 

חלחנזת ( 3105 ח 0011 ־!ס), סדרה של פטריות (ע״ע) 
ממחלקת פטריות־הבסיסה, ובה כ 100 סוגים 
וכ 6,000 מיגים. הח" הם פטריות טפיליוח פולימורפיות, בע־ 
ל^ת מחזור־חיים מסובך. הם גורמים מחלות־צמחים 
חמורות, שסימנן — הופעת כתמים בצבע־החלודה בחלקים 
העל־אדמתיים של הצמח הנגוע! הצבע נגרם ע״י קרוטנים 
(ע״ע) שונים בפרוטופלאסמה של הפטריה, הצליחו לגדל 
ח״ אחדים גם כסאפרופימים — בתרביות־רקמה של צמחים 
פונדקאים ועל מצעים סינתטיים. 

במחזור־החיים השלם של הה" קיים חילוף בין תפטיר 
חד־גרעיני לדו־גרעיני ומופיעות 5 צורות של נבגים. בצמח 
דגני, הנגוע בח׳־הדגניים ( 311111115 ־ 21 00011113 ?), למשל, 
מתפתח תפטיר דו־גרעיני, היוצר כלפי חוץ צברים של 
הנבגים הבכירים (אורדוספורות [ 3 זסק 5 ס 3 ) 0 זנ( 1 ])! ז שהם חד־ 
תאיים וכתומים־צהובים. האורדוספורות ניתקות ברוח ואינן 
מסוגלות להדביק מחדש אלא צמח דגני מתאים. לקראת 
סוף עונת־הצמיחה של הדגניים נוצרים צברים של הנבגים 
האפילים (טלוטוספורות [ 3 ז 0 ק 10$ ב 70101 ]), שהם דו־תאיים 
וחומים־כהימיעד שחורים. בכל תא 2 גרעינים האפלואידיים, 
המתלכדים עם הבשלת הטלוטוספורה לגרעין דיפלואידי 
אחד. הטלוטוספורות נשארות רדומות על פני הקרקע במשך 
החורף ונובטות באביב, כשכל תא שולח קור־נביטה קצר — 
פרומיצליום ( 1 ־ם 1111 ססץ 01 סז?), ההומולוגי לבסיסה שאליו 
נודד הגרעין הדיפלואידי! בעקבות חלוקת־הפחתה נוצרים 



מוזזור־החיים של חלדון־הדנכ״ם 


1 . נבג־נוסית נובט וטוהם עלה־דנני דרד פיונית; 2 . צבר של נבנים 
בנירים, מססנו ניתק נבג זזנובט 1 חוזר נטוהם צטדו דגני; 3 . צבר של 
נבגים אפילים; ׳ 3 . נבנים אפילים במצב רדום בחורו*; 4 . נבג אפיל 
נובט ויוצר פרומיצליום וספורידיות; ׳ 4 . ספורידיות; " 4 . עלדדכרכרית 
ננוע; 5 . פיקנידיה (חתר־רוחב) ויצירת פיקנוספורה; 8 . כוסית 
(חתר־רוחב) וננניה 


— חלה 

ממנו 2 גרעינים האפלואידיים זכריים ו 2 נקביים, המתחלקים 
בין 4 תאים. כל תא מנץ ספורה אליפטית אחת — ספורידיה 
( 1 זז 01111 ״סק 5 ), שבה מתכנס כל תכנו. הספורידיות, ההומו־ 
לוגיות לנבגי־הבסיסה, נזרקות בכוח מהפרומיצליום, והרוח 
מעבירה אותן לעלי הפונדקאי השני— הברברית ( 01-15 נ 301-1 ). 
עם הדבקתו מתפתחות על עליו פיקנידיות (מ 111 ! 14 ת 0 ץ?) 
ובהן פיקנוספורות האפלואידיות — נבגים זעירים, חד־תאיים. 
הפיקנידיות מפרישות נוזל מתקתק, בעל ריח אדומאטי, 
המושך חדקים, והללו מעבירים את הפיקנוספורות על פגי 
הצמח. ע״י התלכדותן של 2 פיקנוספורות ממינים שונים, או 
שלי פיקנוספורה עם קור מיוחד הנשלח מתפטיר של מין 
מנוגד — מתחדשת הפאזה הדו-גרעינית בצורת כוסית 
(אצידיום [תז 11 ;נ> 001 ^]) בצדו התחתון של עלזדהברברית — 
גוף כדורי בעל מעטה, שבסיסו קורים קצרים זקופים וצפו¬ 
פים, המתחלקים בקצותיהם. כל תא קיצון מתחלק לשניים: 
התא האחד, המרוחק מהבסיס, גדל והופך לנבג־כוסית 
( 3 ־; 0 ת 105 ! 0010 ^), ואילו התא השני נמחץ ונשטח. ומשמש 
כתא־מחבר לנבג שמתחתיו. משהכוסית מתמלאת נבגים, 
נפרצות הדופן שלה ואף רקמות הפונדקאי, והנבגים פורצים 
החוצה! הם מסוגלים לנבוט ולהדביק מחדש את הצמח 
הדגני המתאים — ורק אותו. בא״י אין הברברית מצויה, 
וההדבקה החוזרת של הדגניים נעשית ע״י האורדוספורות; 
והוא־הדין בכל מקום שבו חסר פונדקאי מתאים לח׳ מסויים. — 

יש ח״ רבים שמחזור־חייהם — בניגוד לזה של ח׳־דגניים — 
אינו מלא, וצורה אחת או צורות אחדות של נבגים חסרות בו. 

הוד מצויינים בסגוליות בולטת ביחס לפונדקאים שלהם, 

ויש מהם גזעים שאינם נבדלים זה מזה אלא בכשרם להדביק 
זנים שונים של הפונדקאי. 

לח" חשיבות כלכלית שלילית רבה מאד. מיניהם גורמים 
נזקים קשים לתבואות, לעצי פרי ויער, לצמחי־גן ולצמחי־ 
נוי. 1$ מ 11 מ 3 ז 2 110011113 ?, על זניה השונים, מזיקה ביותר 
לתבואות! 0 ב 5 ס 1 ז 1 ס 5 ״ 11 זגתק 311250110113 ־ 1 '! — לעצי־פרי ור־ 
דניים! מיני 005 ^ 1110111 מזיקים לקטניות, מיני - 11 מ 3£ ־ 1 י 1 ? 
ימס!!! — לורדים שונים, מיני ת 1111 ד 31 תס־ 01 — לאדנים. 
על ח" בא״י והמלחמה נגד נזקי הח׳—ע״ע צמחים: מחלות. 

* 14£ ?) 4£1 ? 4 ? 3 £111 ! $£11 €10$ ' €1 3 ׳!>/ " 141 * ,־<־זב^ 10 ) 

,( 20 , 4 .־ 501 ,. 80011 . 031 . 501 . 11 ^} 11£$ * 0 ז $0 * 11011 ^ $1 1112 ) 11 £ 

- 10 \) 3177££11 ?ז 11 . 3 . 1411 11££11 * 11 { 14£ *? 111€ [ 1 י . 1 ) 1 ; 1863 

.? 1 ) 110 . 14 ; 1865 ,( 01155. 4^(1. ^1*5., ?£. X ־ 1 ? .ז 0 ר 3151 ת 
.מ . 7 \ ; 1924 — 1904 ,^ 1 — 1 , 4114172 } 14¥€3411€ 1 )!!{ 4$ )ז§ 0 !ז 1 10 ״ 

.״ 1 ; 1913 ,(* 11€ )! €311 ץ 13 ) 4 ^ 1412 ? 1 * 8.14 !{* 81-111 0 ז 77 ,סזוסז?) 

,( 29 , 15 , 8 ,. 17001 ׳< . 01 ץ 0 ח£) 111 — 1 , 1££$ ד €31 ז 3 \ , 311701 ) 

£7111011 ט £ז? 2113 > 4€£ ) 21 >^ 1 ,■ז 10 י 0110$ . 5 ; 1957 , 1951 , 1938 

,(ז\ 1 ,. 3101 ^ 0 * 117 ? 01 . 1 ס £2 ס)ק 7 ־ 01 .תת^) * 1 * 814 / 042 ־* €0 111£ /?> 
* £317143€ ' 131 €!{! 471 **£״ 01 ץ? 3 ^ 4 ^ 7 '/!€ 5€x ,׳ 101101 ? . 13.11 ; 1946 
€!{ 1 071 * 14326 * 5 ,־ 11101 )€ . 1 \ . 7 ג ; 1950 ,( 11 ^ , 1 ^ 110 ? תס . £5 י 8 ) 

- €13 0 ) 775/1 1 * 110 111 * 1 * 811 10121 ? / 0 310114111 > 0713 ! 41401 ) 01 * 1 
, 51 , €010£13 ׳< 1 <) 11 , 1 , 1 ) 31 ? 3 ? 111£11£ הץ 5 $011 11 4123 ) * 11€£ * 

. 1960 , 1959 ,( 52 

ש. בר. 

חלה, החלק המופרש מהעיסה וניתן לכהן ע״פ מצות התורה: 

"והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה/ 

ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה" (במד׳ טו, יט—כ)! 
מצוה זו נשנית והוזרת בנביאים (יחז׳ מד, ל) ומשולשת 
בכתובים (נחמ׳ י, לה). השבעים תירגמו את המלה "ח׳" 
במובן ״לחם אפוי״ (? 0 ^ 0 ) ! גם לפי פילון (על החוקים, א׳, 
132 ) ויוספרס (קדמוניות, ד/ 71 ) משתמע שמצות ההפרשה 
היא מן הלחם האפוי! וכן נראה, שהאנשים ש״הביאו חלותיהן 



447 


חלה — חלול־הקרכן 


448 


מאלפסנדריא" (חלה ד/ י׳), לא הביאו עיסח, אלא לחם 
אפוי. התנאים חלקו בדבר: לדעת ר׳ עקיבא, אין מפרישין 
ח' אלא ״אחר קרימתר. בתבור״, שהיא גמר מלאכתה; לדעת 
ר׳ יוחנן בן נורי, גילגול העיסה הוא גמר מלאכה לעניין ח/ 
ההלכה נפסקה כר״י בן נורי, אלא שאמרו, שאם לא הפריש 
מן העיסה חייב להפריש מן הלחם (שם ג/ ר; תום׳ חלה א/ 
י״ב). — מיני-התבואה שמהם נילושה העיסה, החייבים בח׳, 
הם: חטים, שעברים, כוסמין, שבולת־שועל ושיפון (חלה 
א/ א׳). — בתורה לא פורשו שיעור העיסה החייבת בח' ולא 
שיעור הח׳ שחייבים להפרישה! לאחר מחלוקת חכמים נק¬ 
בע להלכה, שהראשון הוא חמשת רבעי קמח ( 1 % ק״ג), 
והשני — חלק אחד מעשרים וארבעה לעושה עיסה לעצמו 
ואחד מארבעים ושמונה לנחתום המוכר לשוק (עד׳ א', ב'; 
חלה ב/ ו׳—ז׳). 

חיוב ח׳ מן התורה אינו אלא בא״י בלבד בזמן שכל 
ישראל שם (כת׳ כ״ה, ע״א), לפיכך ח׳ בזמן הזה איבה 
אלא מדרבנן גם בא״י; ומדרבנן מפרישין גם בחו״ל, כדי 
שלא תשתכח תורת ח׳ מישראל, ומכיוון שבזמן הזה אין 
עיסה טהורה, אין בותנין את הח׳ לכהן אלא שורפין אותה 
(בכורות כ״ז, ע״א). 

ור' דמב״ם, הלב׳ בהורים, ה׳—ח': ש״ע יו״ד, שכ״ב—ש״ל. 

א. א. א. 

חלה, מסכת בסדר זרעים, העוסקת בדיני חלה (ע״ע) 
והפרשתה. במשנה ארבעה פרקים: א׳— דן במינים 
החייבים בח׳ ובמעשרות! ב׳ — בפירות חו״ל שנכנסו לארץ 
ובפירות האר? שיצאו לחו״ל, דיני טומאה וטהרה בעשיית 
העיסה, שיעור העיסה והח׳; ג׳ — בגילגול העיסה, הקדשתה, 
עיסה של נכרי ושל גר; ד׳ — בצירוף מינים שובים, דיני ח׳ 
בסוריה ובחלקים שונים של הארץ. בפרק האחרון נשמרו 
מסורות מימי הבית על הבאת ח׳, ביכורים ובכורות מחו״ל 
לירושלים. — בתוספתא ישנם רק שגי פרקים של מסכת ח/ 
וסדר ההלכות שבהם שונה מזה שבמשנה. בפ״ב (ז׳—ט') 
מונים "עשרים וארבעה מתנות כהונה שניתנו לאהרן ולבניו", 
ובכמה כ״י נוספה ברייתא זו גם במשנה. — בירושלמי יש 
גמרא למסכת ח׳ (כלכל סדר זרעים). 

ח, אלבק, ו׳ סדרי משנה, סדר זרעים, 273-271 , תשי״ז! 

י. נ. אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, 275-269 , חשי״ז. 

תלול־ההןךןן [= ההוסטיה], "ח ל ו ל־ ה ל חם", עלילה 
שהעלילו על יהודים בארצות הנוצרים, מן המאה 
ה 13 ואילך, שהם משתדלים לקבל לידם את "גוף האדון", ז״א 
המצית של סקראמנט הלחם והיין בפולחן הנוצרי, כדי לפגוע 
בה ולחללה. 

לאחר שנתנה ועידודהכבסיה הלאטראנית הרביעית ב 1215 
גושפנקה של החלטיות לתורת התגשמותו של ישו בסקראמנט 
הלחם והיין, נפוצה בין הנוצרים — בעיקר בגרמניה ושכנו¬ 
תיה — אמונה בכוחו המאגי של "לחם־הקודש", בכשרן לסייע 
או להזיק, מחוץ ומעבר למקומו בפולחן. אמונה תפלה זו גרמה 
למקרי גניבה של הלחם בידי בוצרים ולשימוש בו למטרות 
כשפים. היא גם שימשה רקע לעלילה על היהודים, שלה 
היו נוסח 1 ת וג 1 ני־נוסחות שונים.עיקרה: יהודי משחד נוצרי 
פושע, כדי להשיג ממנו את מצית הלחם; היהודי עושה 
זאת על דעת עצמו או כשליח של ציבור יהודי. המצית 
נלקחת לביתו של היהודי או לבית-הכנסת; שם מתעללים 



,.חי 5 ול־ההוםטיה״ בידי יהודים (חיתוך־עץ, 1492 ) 

בה ביחיד או בציבור: בדקיר 1 ח, ברמיסודרגלים, בכל מעשי* 
בזלן. היהודים מסכנים עצמם כדי "לצאב בשניה" את המשיח־־ 
האל. לפעמים טוענים המעלילים, שהחילול נעשה כדי להוציא 
דם מגוף הה 1 סטיה וליהנות מכוחו המאגי; מצד שני נאמר 
בעלילה של פאריס ( 1290 ), שהיהודי נתכוון להוכיח לאחיו, 
כמה טיפשים הנוצרים המאמינים בכגון אלה; בעלילת 
ורוצלאב ( 1453 ) "ה 1 דו" היהודים המעונים בפני האינקווי- 
זיטור קפיסטרנו (ע״ע), שחיללו את ההוסטיה "כדי לנסות 
אם באמת נמצא בה אלהים״. — בדרך־כלל, כללה פרשת 
העלילה גם סיפור מעשי־ניסים שנעשו עם ראשית המעשה: 
מן המצית פרץ זרם דם, היא נשמטה מידי היהודי ועפה לה, 
בת־קול מן השמים הכריזה על אשמת המקלל, וכר. 

מכאן ואילך החלה האימה שבמציאות: יהודי היה נתפס, 
מעונה בעינויים קשים, ובין ש״הודה" ובין שעמד בעינוייו, 
היה ברוב המקרים נשרף יחד עם בגי-ביתו, ולעתים קרובות 
עם כמה יהודים נוספים מבני קהילתו. יש שאיזורים שלמים 
נחרבו כתוצאה מן העלילה. עלילת חה״ק ברויטלינגן( 1298 ) 
היתה הניצוץ שהצית את אש הרדיפות המקיפות בבל הקהי־ 
ל(ת של באוואריה וסביבתה, בהנהגת הצורר רינדפליש 
(ע״ע). בעלילת ור(צלאב (ר' לעיל) נשרפו 41 יהודים! מן 
השאר נלקחו בניהם לחינוך לנצרות, והם עצמם ג(רשו. 

המקרה הוודאי הראשון של העלילה ידוע מ 1243 מןליץ 
( 1112 ^ 2 ) שליד ברלין. מאז עד 1510 נודעו 48 עלילות: 
22 — בארצות דרום־גרמניח, בא(םטריה ובשטירמארק; 
14 — בשאר שטחי גרמניה; רק 12 בשאר ארצות הנצרות, 
למשל — ב 1369 בבריסל. גרמניה, וביחוד דרומה, היתה, 
איפוא, ארץ־המוקד של העלילה, כשם שהיתה גם מקום 
הפריחה של אמונת הנוצרים עצמם בכוח המאגי של ההוס־ 
טיה. ב 1510 אירעה עלילת־חילול חמורה בברלין: 26 יהודים 
נשרפו ו 2 נערפו בןגטיה. ב 1631 נשרף לאחרונה יהודי 
באשמת גניבת ה(סטיה. אך עוד ב 1836 הושמעה עלילה 
של חה״ק ברומניה. 

לגבי העדויות על מראות דם שהופיעו במצית, יש סבורים 
היום, שהחידק 5 ס 18105 )> 0 זק 5 ! 000001 ז 110 \׳ העשוי לצמוח 




449 


חלול־הקרגן — חלום 


450 


בוציות בתנאי הטחב שבהם גשמרו, הוא שגרם להופעת 
כתמים אדומים בהן. 

בעלילת חה״ק משתקפת התפיסה שתפסה הנצרות ביה״ב 
את היהודים — שהם "רוצחי־אלוהים" בזדון, מכירים את 
אלוהותו של ישו, את נפלאותיו ואף את אמיתת המיסתורין 
העליון של הנצרות, אלא שמתכוונים למרוד בהם, ועדיין 
תאוותם בלבם לפגוע בכל צורה ואופן באל ישו החי, ואפילו 
במחיר סיכון עצמם. נוספה על כך ראיית היהודים בעולם 
יה״ב כמכשפים ונוטים להרע. התרים אחרי אמצעי כישופים, 
כדי לסייע לעצמם ולהזיק לנוצרים. 

היהודים חשו ביותר בזדון שבעלילת חה״ק, ותחושה זו 
מצאה ביטוי בספרות הסליחות והקינות, שבה יוחדו יצירות 
רבות לעלילות אלו ולקרבנותיהן הקדושים. 

א. מ. הברמן, ספר גורות אשכנז וצרפת, רי״ד, ר״ל, תש״י. 

מזז , 11 : 1 ) 1 ) 1:11 11 .! 1 ) 110:11 ,€^ס־ 01 .ק 

-ז £1 .) . 11 £()ח 51411 ותטז €1 זנ^ . 1 ז 18 ז^ 0 .ז .■] 11 :> 1315 ־ו 0113 .גססא) 

1 ) 111 ) 1 : 11 ) 0 ) 7/1 י 8 ז?ג 1 ת 6 ז 3011 ז' 1 .( ; 1926 ,( 34 .. £ 11 !:> 0110118 
. 1943 , 109-123 , 11 : 1 ) 1 ' 1/1 

ח. ה. ב־ש 

חלול*ה#ם, במשמעותו המקורית — נשיאת שם ה׳ על 
דבר שקר או כל פגיעה אחרת בכבודו; ברבות 
הימים הורחבה משמעותו של המושג. 

"המגדף" ("נקב שם ה׳") דינו סקילה (ויק׳ כד, טז; 
משנ׳ סנה' ז , , ד׳—ה׳). אולם מושג ח״ה נזכר בתורה במפורש 
דווקא לגבי איסורים מסויימים אחרים, שבהם יש משום 
פגיעה ישירה בכבודו של הקב״ה: שבועת־שקר בשם ה׳ 
(ויק׳יט,יב), העברת זרע למולך (שם כ,ג ועוד), גותר בקר־ 
בנות (שם כב, ל—לב [והשר שם יט, ז—ח]), טומאת כהנים, 
וכן עבודה במקדש ואכילת קדשים בטומאה (שם כא, ו; שם 
כב, ב). ירמיהו(לד, יב—יז) רואה ח״ה בהפרת הברית לשיה- 
רור העבדים! אולם עניין זה יש לראותו כדוגמה לשבועת- 
שקר הנזכרת כבר בתורה בקשר לח״ה. יחזקאל (לו, כ—כג) 
מרחיב לראשונה את יריעת המושג, בראותו בעצם עובדת 
מציאותם של ישראל בגלות ובתגובת הגויים עליה מקרה 
של ח״ה, ומח״ה הזה עצמו מתחייבת גאולתם העתידה של 
ישראל. רעיון זה כשלעצמו אינו חדש, וכבר נזכר בתודה 
כמה פעמים (שמ ׳ לב, יא—יב; במד׳ יד, יג—טז; דב׳ ט, כח), 
אולם יחזקאל הוא הראשון הקובע בו את מושג ח״ה. 

חז״ל הרחיבו מושג ח״ה הרבה וכללו בו כל פעולה וכל 
התנהגות שעשויות לגרום בעקיפין תקלה מבחינה דתית או 
להשפיל בעיני הבריות את כבוד התודה. כבר בפיו של 
אבטליון (ע״ע) נשמעת ההתראה: "חכמים ד״זהרו בדבריכם, 
שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וישתו 
התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם־ ש מים 
מתהלל" (אבות א/ י״א). חומרתו של חטא זה מודגשת 
במשנה, הקובעת: "אחד שוגג ואחד מזיד בח״ה"(שם ד׳, ד׳); 
לפי דעה אחת מיוחד ח״ה מכל העבירות, שאין דרכי הכפרה 
והתשובה מועילים בו, ורק המיתה מכפרת עליו (יומא פ״ו׳ 
ע״א). אף דיני הכבוד שהתלמיד חייב לנהוג כלפי רבו — 
ושתז״ל מחמירים בהם ביותר מתבטלים נוכח מקרה של 
ח״ה, והתלמיד יכול לנקוט פעולה עצמאית בדבר ללא נטילת 
רשות מרבו: "במקום שיש ח״ה אין חולקים כבוד לרב" 
(ברב׳ י״ט, ע״ב). בעוון ח״ה באו — לפי האגדה — כל 
הצרות, עד לחורבן הארץ ולהתמעטות תושביה. הטעמת 
חומרתו של ח״ה מגיעה עד כדי קביעה, ש״מומב שתיעקר 


אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם־שמים בפרהסיה" (יבמ׳ 
ע״ט, ע״א), ומוטב אף לעבוד ע״ז משיתחלל שם־שמים 
ברבים (סנה׳ ק״ז, ע״ב). 

תלמידי־חכמים נצטוו על זהירות יתרה במשאם־ובמתנם 
עם הבריות כדי שלא יגרמו ח״ה — שהרי כל פגם בהת¬ 
נהגותו של ת״ח, ואפילו מה שרק נראה כפגם, עשוי לגרום 
לא רק רינון אחריו אלא זילזול בכבוד התורה. על השאלה — 
מה הוא ח״ה, השיב רב: "כגון אני, אם אקח בשר בחנות 
בהקפה", ואמורא אחר אמר: "כגון אני, אם אלך ד׳ אמות 
בלי תורה ותפילין", ואביי הגדיר כמחלל־השם כל תלמיד־ 
חכם שאומרים עליו "אוי לו לפלוני שלמד תורה... כמה 
מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו"(יומא פ״ו, ע״א). 

למונח ח״ה בדברי חכמים צמודה כמעט תמיד המלה 
״בפרהסיה״, ומוטעמת חומרת אפיו הציבורי של ח״ה — עד 
כדי העדפת כל חטא בסתר מחטא זה שבגלוי: "אם רואה 
אדם שיצרו מתגבר עליו — ילך למקום שאין מפירין אותו 
ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם־שמים"(מ״ק י״ז, ע״א); 
"נוח לו לאדם שיעבור עבירה בסתר, ואל יחלל שם־שמים 
בפרהסיה" (קיד׳ מ׳, ע״א). רק פעם אחת נמצא המושג של 
״המחלל שם־שמים בסתר״ (אבות ד׳, ז׳) — ואין כוונת 
דברים אלה ברורה כל-צרכה. 

ביה״ב השתמשו במונח ח״ה כדי לבטא את החשש מפני 
תגובתם של נכרים על התנהגות פגומה מצד יהודים. נקודה 
זו מודגשת פעמים הרבה ב״ספר חסידים", וממנו עברה 
לספרי מוסר ודרוש אחרים. אמנם הערך הנעלה של אחריות 
היהודי לכבוד אלוהיו, תורתו ועמו כבר מוטעם ע״י התנאים 
(למשל: ״גזל את הנכרי ומת — אינו מתכפר לו, מפני ח״ה" 
[תוספתא ב״ק י׳]), אולם בתקופת הגלות מצטרפת לכך 
הנעימה של התראה מפני הסכנה הצפויה לכלל-ישראל 
ממעשיו של היחיד, השקפה זו הביאה עמה את החידוש 
(לראשונה ב״שערי תשובה" לרבנו יונה), שח״ה יש לו 
כפרה ע״י ק דוש ־ה ש ם (ע״ע) — ע״י התנהגות מופתית, 
המביאה בעקבותיה תהילה לקב״ה — בניגוד למה שהיה 
מקובל עד אז, שח״ה אין תשובה מועילה בו אלא מיתה 
בלבד. 

י. כץ, בין יהודים לגויים (מפתח: ח״ד,), תש״ך! י. קויפמן, 

תולדות האמונה הישראלית, ג/ 575 , תש״ך; ב. דינור, 

קדוש ה׳ וח״ה (מחניים, מ״א), תש"ך. 

י. ת, 

חלזם ׳ חוויה נפשית של אדם ישן, שבה פועלת תודעתו 
בהקף מקוטע ומצומצם, פעמים — מצומצם מאד. 

ההבדל בין פעולת התודעה בח׳ ובהקיץ אינו מהותי, אלא 
הבדל שבדרגה בלבד; לפיכך אפשר שהחולם ימסור את 
תוכן הח/ ביהוד של זה שאותו חלם סמוך להתעוררותו. 

תוכן הה׳. ( 1 ) אירועי העבר, אף של הרחוק, משמשים 
בת׳ בעירבוביה עם אירועי יום־אתמול ועם דימויים של 
מצבים בעתיד, בין רצויים בין לא-רצויים! וכן עשויים 
להתמזג בו תופעות או מקומות דחוקים ביותר זה מזה, 
קרובים ביותר, ואף בדויים לחלוטין. הקשר בין אירועים 
אלה אינו נתון לביקורת השכל, והקשר בין הרעיונות הכרו¬ 
כים בהם אינו כפוף למרות ההגיון; הניגודים והסתירות 
שבח׳ אינם מעודדים תמיהה או התנגדות; אולם האדם הער 
מסוגל להתייחם בביקרתיות לתוכן חח/ ואף מנסה תנופות 
להחדיר לתוכו משמעות וסדר. על רקע זה צומחים הנסיונות 





451 


חלום 


452 


התמימים והמדעיים ־לפתור" ח", כלו׳ לתפוס את משמעותם 
הגלויה והסמויה. 

( 2 ) בדרך־כלל, מופיעים בכל ח' תכנים משלו. אולם יש 
שתוכן מסויים חוזר בח" שונים, ויש* שהוא מופיע, נעלם 
ומתגלה שוב לאחר שנים. 

( 3 ) הח׳ נמשך זמן קצר ביותר, לרוב רק כמה שניות ז 

לפיכך הוא נשכח במהרה. תכופות אין האדם זוכר בבוקר 

אלא שחלם סתם, אך עדיין פועל בו מצב־הדוח שבו היה 

נתון בח/ שכיחה מהירה זו של תוכן חח׳ מקשה הרבה על 

מחקרו. יתר על כן, אנשים רבים מתנגדים במצב של יקיצה 

לתכנים שהופיעו בחלומותיהם, ביחוד ל״שטויות" ולתכנים 
▼ 

המיניים שבהם ולהשתתפותם האישית במעשים המעוררים 
סלידה מוסרית. גם יחס זה לתוכן הח׳ מזרז את שכיחתו. 

( 4 ) המעבר בח׳ ממוצג למוצג וממחשבה למחשבה נראה, 
לכאורה, כמקרי ומיוסד על קשרים חיצונים ביניהם. במקום 
החשיבה (ע״ע) המוסדרת פועל בו הדמיון (ע״ע). בעיקר 
הדמיון המעלה, ורק לעתים נדירות הדמיון היוצר. את מהלך 
המוצגים שבח׳ קובעת האסוציאציה (ע״ע), שאינה מודרכת 
ע״י רעיון או שאיפה מנחה. עם זאת מסייע הח׳ לפעמים 
לפתור בעיות, שהאדם אינו יכול להן במצב יקיצה (ר׳ 
להלן, 455 ). 

( 5 ) תוכן הח׳ מלווה, בדרך־כלל, חוויה ריגושית אינטנסי- 
ווית, ותכופות מרובה בו המתח הריגושי — עד כדי פחדים, 
חרדה וביעותי־לילה מזעזעים. מצד אחר יש ששולטת בו 
שלווה לא-איכפתית או אדישות מלאה. לרוב, לא תוכן הח׳ 
הוא שמעורר את אמירתו הריגושית, אלא המצב הריגושי 
של הפרט הוא שמווסת את מהלך הח׳ ואחראי לרגשיות־ 
יתר ולדרמטיזאציה שבתכנו. — לאחר ההתעוררות זוכר 
האדם את הח׳ כסידרה של הזיות (האלוצינאציות) אופ¬ 
טיות בעיקר, שהיו בעיני החולם בבחינת מציאות גמורה. 
שאר דרכי החישה, כגון הטעימה, השמיעה וההדחה, נדירות 
ב ח׳. 

( 6 ) מהלך האירועים והדמויות המופיעים בח׳ הוא צירוף 
מוזר ביותר של אלמנטים שונים: מצד אחד — שיירים של 
חוויות־היום, שאותן תפס האדם בדרגה שונה של תודעה, 
ושאותן מסוגל הוא לזהות לאחר התעוררותו! מצד שני — 
אנשים ואירועים לא־רגילים, ששייכים לעבר רחוק, ולמסי¬ 
בות שהן בלתי־מובנות לאדם לגמרי או שמשמעותם סתומה, 
ולאחר התעוררותו אין הוא מזהה אותם כחלק משלו. הח׳ 
אינו מוגבל ע״י מסיבות הזמן והחלל, העבר והעתיד אינם 
קיימים בו, הכל מתארע בהווה׳ הפכים וניגודים אינם סותרים 
זה את זה! לעתים הח׳ מלא תכנים בלתי־מציאותיים ודמיו¬ 
ניים לחלוטין. 

( 7 ) יש שהשפעת הח' ניכרת בחיי יקיצה. התוכן, מצב- 
הרוח שבח׳, או שניהם כאחד, עשויים להשפיע (בלא־יודעים 
וביודעים) על החלטות הפרט, לחזק את נטייתו לאמונות 
תפלות, לעודד אהדה או התנגדות, וביחוד לעצב את מצב- 
רוחו. 

( 8 ) כבר ילדים קטנים חולמים (קרוב לוודאי שגם בעלי־ 
חיים מסויימים). בדרך־כלל, חלומותיהם מספקים להם את מי¬ 
לוי משאלותיהם בכל תחומי החיים, והם מורגשים כנעימים. 
אולם ילד עייף, חולה ונוטה לפחדים (בי חוד מפני בעלי- 
חיים) מוטרד בשנתו ע״י ח" לא-נעימים כבר משנת־חייו 
השניה, וביעותי-לילה ממש אוחזים אותו לפעמים כבר בשנת־ 


החיים השלישית. קיימת גם התופעה ההפוכה — שילד המפחד 
בהקיץ מפני בע״ח מקיים בחלומו יחסי שלום וחיבה עם 
דמויותיהם. 

לדעת פיאז׳ה (ע״ע) מתייחם הילד הקטן לחלומותיו כאל 
תופעה ממשית. אולם מעט-מעט הוא מתקרב לתפיסת המבו¬ 
גרים, ובני 10 — 12 שנים אינם רואים עוד בח׳ תופעה חי¬ 
צונית ממשית, אלא יודעים שהוא פרי רוחם. 

( 9 ) ה ח" בה קיץ הוא דרגודביניים בין הח׳־בשינה 
ובין מצב־יקיצה מלא, אלא שגוברים בו אלמנטים של הח׳־ 
בשינה. ואמנם מקים החולם־בהקיץ "מגדלים באוויר", רואה 
צל הרים כהרים ומופיע בעיני עצמו כגיבור מצליח. תכנו 
של הח׳־בהקיץ מבוסם על נסיון יום־יום, אולם הוא מכוון 
לסייע לחולם לברוח מן המציאות ולחזות בהצלחת עצמו 
שאינה קיימת כלל או שאינה מספקת אותו. מכאן, שח׳־בהקיץ 
שכיח במיוחד במבוגרים שקשה עליהם ההתמודדות עם 
המציאות, והוא מפצה אותם על׳ כשלונותיהם הממשיים או 
המדומים. הוא רווח הרבה בקרב מתבגרים, אולם שכיחותו 
חולפת בדרך־כלל עם סיום תקופת ההתבגרות. 

תפיסת חח׳. מאז ומעולם עורר הח׳ לסירוגין עניין, 
שמחה, תימהון, פחד, חרדה, סלידה ואי-הבנה, ובמשך כל 
הדורות נטו לייחס לו משמעות. אלא שהדעות נחלקו על 
משמעות זו גופה ועל הדרך להגיע אליה. 

בדומה לילד קטן בז־חרבותנו, ראה ורואה האדם הפרי- 
מיסיווי בח׳ מציאות ראלית, אלא שתכופות היא מדריכה 
את מנוחתו, בהמשך הדורות נעה הערכת הח׳ בין 2 קטבים: 
( 1 ) אנשי הקצה האחד ראו בו מתת-אל! רבים טענו וטוע¬ 
נים, שהח׳ מבשר את הטוב ומזהיר מפני הרע. לדעת הומרוס, 
הח׳ החשוב הוא זה שנשלח ע״י האלים באפילת הלילה! 
גם הפתרונים שהציע יוסף לשני שדי פרעה ולפרעה עצמו 
ופשרי־הח" של דניאל מסתברים מתוך הדעה על מקורו 
האלוהי של הח׳ ועל כושר הנבואה הכרוך בו. ( 2 ) בניגוד 
לדעה זו, רואים בו אנשי הקצה השני תגובה על גירויים חי¬ 
צונים, לרוב גירויים פיסיולוגיים! דרך משל: "וחיה כאשד 
יחלם הרעב והנה אוכל... וכאשר יחלם הצמא והנה שתה" 
(ישע׳ כט, ח)? ור׳ להלן, עמ׳ 455 . 

שינה וח׳. במשך לילה אחד יכולים להתרחש 4 — 6 
פרקי-ח׳, המקבילים לירידתה של עצמת השינה. דומה, ששי¬ 
נה עמוקה עוברת ללא ח , ! הוא מופיע מיד לאחר שהאדם 
נרדם, קודם להתעוררותו וכשנחלשת עצמת השינה. ההקבלה 
בין החלימה ובין פעילות מתונה של קליפת־המוח יש בה 
כדי להסביר רק את ההופעח־גופה של הח׳, אבל לא את 
תכנו המיוחד, שמקורו בנפשו של הפרט. משהגיע האורגא¬ 
ניזם למצב של מנוחה מלאה, אין האדם חולם! וכשהוא 
חולם, אות הוא שלא הגיע לשלווודנסש גמורה בשעת השי¬ 
נה. הח׳ אינו, איפוא, אלא המשכה של הפעילות הנפשית 
במסיבות המיוחדות של השינה. 

נוסף על כך, שומר הח׳ על השינה ע״י עיבוד מתאים של 
הגירויים הבאים מבחוץ ומבפנים. למשל: בהישמע קול השעון- 
המעורר, רוקם הח׳ עלילה בדויה, המפרשת ק 1 ל זה שלא 
כהלכה! בכך מבוטלת הדרישה להתעורר שמשמיע השעון 
ומתאפשרת הארכת מצב־השינה. דוגמה אחרת: שלפוחית- 
השתן שנתמלאה מעלה בפני תודעת הישן את הצורך 
להתעורר, כדי שלא ירטיב את מיטתו! אולם הזד עשוי 
לבדות סיפור מצוייר, שבו בא על סיפוקו הצורך הדחוף 




453 


חלום 


454 


להשתין, וגם הפעם — כדי שלא להתעורר וכדי להאריך 
את מצב־השינה. תפקיד זה של הח׳ כשומר־השינה משווה 
לו את משמעותו כנעימה שבאשליות, וזאת למרות העובדה, 
שפוקדים את האדם גם ביעותי־לילה וח״-חרדה, שלכאורה 
הם סותרים את אפיו המשלה והנעים של הזד? אלא שהללו 
מפסיקים את השינה, ואינם אלא יוצאים־מן־הכלל הבאים 
ללמד על הכלל — על התפקיד הבסיסי שאותו ממלא הח׳ 
כרגיל. 

עד היום לא פסקה האמונה בכוח ה ח׳ לנבא עתידות ז 
ולא אחת הובאו אף ראיות לכך, כגון: פלוני חלם שהתגרש 
מאשתו או התאבד, ואמנם אירע הדבר. אולם ערכו "המנבא" 
של ח׳ מסוג זה אינו אלא בכך, שהוא מגלם משאלה של בעל־ 
חח׳ או משקף חרדה מפני הבאות. 

דעות וסברות שונות ומשונות על טיב הח׳ נשמעות 
בדבריהם של הוגי־דעות מימי־קדם ועד ימינו. במחצית 
השניה של המאה ה 19 נתייאשו הפסיכולוגים מן הסיכוי 
להבין תופעה זו, שאינה לדעתם אלא תוצר חסר־משמעות 
במצב של שינה, שבו גפש-האדם רדומה. 

מבחינה נורופיסיולוגית נמצא, שרובם המכריע 
של הח" צמוד ל״שלבים הפאראדוכסיים" של השינה, המצ¬ 
טיינים באלקטרואנקפאלוגראמה של עירנות ובתנודות־עיניים 
נמרצות (ע״ע שגה; מח), בני־אדם שניעורו משנתם 
(בתהליך הניסוי) בשלב פאראדוכסי שבה, מעידים תמיד 
שנתעוררו מתיר חלימה, ואף זוכרים את חלומותיהם < ואילו 
המתעוררים מתוך שלב רגיל של השינה עפ״ר אינם יודעים 
על ח"; מסתבר, שגם הח" של השלב הפאראדוכסי משתכחים 
ברובם במשך השלבים הרגילים של השינה, וזוהי סיבת 
טענתם של בני אדם מסויימים — שאין הם חולמים לעולם. 
מאחר ששלבים פאראדוכסיים נבללים בכל שנת־לילה 
רגילה ותופסים כרבע מזמנה, נמצא שהחליט ה היא תו¬ 
פעה קבועה של השינה התקינה וחלק בלתי־ 
נפרד מן המכאניזם הפסיכו־פיסיולוגי שלה. 
תנודות-העיניים בשעת החלימה מעידות על חוויות חזותיות? 
וכן נמצא, שאפיים של חח" שבשלבים הפאראדוכסיים הוא, 
בדרך־כלל, נרגש ופעיל יותר מאשר חח" (הנדירים יותר} 
שבשלבים הרגילים, שהם עפ״ר בעלי אופי שקט וסביל. 

מבחינה פסיכולוגית השינה היא פרישה מן העולם 
החיצון ע״י אטימת איברי־החושים בפני גירויים חיצונים. 
השינה שמה קץ לפעילות ולחובות היום־יומיות ומביאה לידי 
מצב סביל, המכוון ל״אישיות הפנימית", שהיא נידונה לש¬ 
תיקה בפרק־הזמן של יקיצה. כל זמן שהפעולות המוטוריות 
בשעת השינה עצורות, אפשרית פעילות לא־מרוסנת של 
ההזיה (ע״ע) בח׳, והישן־וחולם עשוי להסיר מעליו את כל 
דרישות החברה הרובצות עליו ביקיצה, מבחינה זו השינה 
היא לא רק צורך ביולוגי לשם החלפת־כוח, אלא גם הכרח 
פסיכולוגי לשם פירוק עומס ההגבלות, שהאני (ע״ע) והאני- 
העליון מטילים על הפרט. חח׳ הוא צורה תמימה של סיפוק 
צרכים ודחפים? בכך הוא מסייע לאורגאניזם לאזן בין ציוויי 
התרבות ובין הצרכים הלא־חברתיים האנוכיים של החיה 
שבאדם. 

תורת־הח׳ של פ ר וי ד. כיום נחשב הה' כתופעה 
נפשית בעלת משמעות. הוא עוסק בעיקרו באותן בעיות, 
שהן מעסיקות את האדם בהקיץ, אך משתמש בלשון משלו, 
שנתבהרה לאחר שגילה פ ר ויד (ע״ע) את הלא־מודע 


וביסס על כך את מחקר הח ׳ ( 1899 ). תורתו של פרויד משל¬ 
בת את הה׳ בפונקציה הפסיכו־פיסיולוגית של השינה — 
מזה, ובמכאניזמים של פסיכולוגיית־המעמקים — מזה. 

עיקר חידושו של פ ר ויד הוא בדעות הבאות: ( 1 ) מה 
שהאדם זוכר מתוכן הח׳ הוא נוסח גלוי של פעילות הח¬ 
לימה? יש לשחזר את המחשבות והצרכים החבויים ה ל א¬ 
ט ו ד ע י ם בעזרת טכניקה מיוחדת של חקירה פסיכולוגית, 
והבהרתם של מחשבות ושל צרכים אלו משווה לנוסח הגלוי 
את משמעותו האישיותית? המכאניזמים השונים של הח', 
שעל־ידיהם הופך התוכן החבוי לגלוי, הם שמעצבים את 
התכונות האפייניות של הח ׳ ? הזכירה וההיזכרות ביחסן 
לתהליכים הנפשיים של ההדחקה הם שמווסתים ביחיד 
את קיומם־יחד של הוד ושל החיים בהקיץ. 

( 2 ) החולם עצמו מופיע תמיד כמשתתף פעיל אף במע¬ 
שים ובנסיבות, שבהקיץ היה ניזר מהם. בח׳ באות על סיפוקן 
נטיות אסורות ומודחקות, הנחשבות כלא־מוסריות — מיניות 
ותוקפניות. התכנים הבלתי־מציאותיים של הזד, שבהקיץ 
נוטה האדם לראותם כנתונים מחוץ לחוויותיו המודעות 
בעבר ובעתיד, מקורם בכך שהח׳ אינו מוגבל ע״י ההגיון 
והמוסריות, ורעיונות ומשאלות כמוסים נעשים בו עובדות. 

תכנם של חלומותיהם הפשוטים של ילדים או של אנשים 
בעיתות-צרה בא לספק את משאלותיהם במישרין? כגון ח׳ 
על בובות שילדים עניים מתאווים להן, או ח" של שבויי- 
מלחמה על איחוד עם משפחותיהם. מאחר שהחולס עשוי 
לשכוח את חלומו לחלוטין, אין לראות בח׳ אמצעי-תיקשורת 
עם הזולת? רק בשעת הטיפול הפסיכותראפי עשוי הה׳ לבשר 
משהו לרופא. כמו-כן מוטל בספק, אם הה׳ עשוי להיות 
אמצעי־תיקשורת בין החולם ובין תודעתו? ואם הוא ממלא 
תפקיד זה, נעשה הדבר בלא־יודעים, כאילו אינו מיועד להו¬ 
פיע בגלוי. סיפוק משאלות הוא מגמתו והנעתו 
הבסיסיים של הח׳! במסיבות תמימות של השינה הוא 
מנסה לספק לאדם את צרכיו אלו שבהווה ובעבר הקמאי של 
ילדותו, שנידונו להדחקה מתחומן של התודעה ושל ההגשמה. 

( 3 ) הח׳ נותן סיפוק למשאלות אסורות ומודחקות (תבן 
בעלות אופי אינפאנטילי) גם של האדם המבוגר והנורמא־ 
לי — אולם בתנאי שהסיפוק מסתלף ע״י מחזות־שווא, עד 
שאין האדם קושר בהקיץ את תבני הה׳ במשאלות לבו. 
המכאניזמים המיוחדים של הזד, שגילה פרויד, כגון עיבוי, 
התקה, וביחוד סימול וכיו״ב, מעוותים את הצרכים המקו¬ 
ריים המודחקים, שמנסים להתגבר בשינה על ההתנגדות 
מצד המחיצה שמקיימת התודעה. אותה התנגדות נובעת מן 
ה "צנזורה", שמכונן החלק המודע של האישיות. המכא־ 
ניזמים המעוותים של הח׳ משפיעים על מאבק זה בין 
הנטיות המנוגדות של כוחות־הנפש בלא־מודע ובתודעה 
ומעצבים תצורת־פשרה, המשתקפת בוד הגלוי. 

( 4 ) זכירתו ושכיחתו של הוד אף הן תוצאה של אותה 
התנגשות דינאמית בין הלא־מודע והתודעה ? הזכירה נובעת 
מהחלשה חלקית של הצנזורה, ואילו השכיחה — מהגברתה 
מיד עם ההתעוררות. 

( 5 ) טבע האדם יש בו תכופות מן הקמביות בין ה״תבו־ 

נה" וה״דחף", בין ה״לוגוס" וה״מיתוס", שאינה ניתנת לגי¬ 
שור. סוגי-קטביות אלה מתנגשים זה בזה. בשעוודהיום גובר 
כוחן של הנטיות הראציונאליות, המשתלטות על המציאות, 
אולם בשעות הלילה מגיחים שאר הצרכים ממחבואיהם 



455 


חלום 


456 


ומבקשים את מימושם, שהוא נחוץ הרבה לסיפוקו המלא של 
טבע האדם. כל זמן שאלו הן חוויות בשיבה, מקיים האדם 
את בריאותו הנפשית! אולם כשהן פורצות לתוך מצב- 
היקיצה, מתגלות תופעות פאתולוגיות לסוגיהן, שהפסיכיא־ 
טריה נתקלת בהן. רק לעתים נדירות ובאנשים מחוננים 
בכשרונות מיוחדים עשויה התפרצות זו לתוך המציאות 
(תוך צירוף תהליכים ראציונאליים ואי־ראציונאליים) להו¬ 
ליד יצירות של אמבות, דת וכיו״ב. 

( 6 ) הזכירה והחשיבה אינן פוסקות לפעול אף בשינה. 
תכופות נמצאים אבו תמהים על כשרו של הח׳ לזכירת־יתר. 
כלו׳ לזכירת אירועים שנשתכחו״לגמרי מן הזכרון המודע; 
כן מתמיה כושר האדם למצוא במפתיע בח׳ פתרון לאיזו 
בעיה, שבהקיץ יגע לשווא ולא מצא אותו (ע״ע חשיבה). 
העובדות הללו מוכיחות ללא ספק, שהפעילות הנפשית 
אינה נפסקת בשינה, ושבחלומו דן האדם באותן הבעיות 
שמעסיקות את דעתו בהקיץ. מה שנראה בח׳ כתיפקוד־ 
יתר, ניתן לתפסו כשיחדור פעילותם של כמה מתיפקודיו 
הנפשיים, שהיו חסומים בהקיץ ע״י תודעתו. בעזרת ניסוי 
אפשר להביא את האדם לידי זכירה מופרזת של חוויות 
מחבלות ולהשתמש בה לאחר־מכן לצרכי ריפד נפשי. אפשר 
שאותן עובדות, הנראות כמוכיחות את עליונותו האינטלק¬ 
טואלית של הה/ גרמו בעבר להערכת־יתר שלו ולהנחת 
מקורו האלוהי. 

( 7 ) לאחרונה העלו ניסויים, שגירויים חיצונים עשויים 
לעורר ח". הוכח, שהאדם תופס למעשה הרבה יותר מש־ 
חודר לתודעתו בהקיץ! יתר על כן, הגירויים דיללו, השרויים 
מחוץ לתפיסה המודעת, מופיעים בח׳ בצורה גלויה או מוס¬ 
ווית. אותה הוכחה ניסויית יש בה כדי להסביר את העובדה. 
שבת׳ מופיעים תכנים מסויימים מחוויות יום־יום, שהקשב 
המודע נתעלם מהם, או שדוכאו או הודחקו! דומה כאילו 
תפקידו של הח׳ לפצות תכנים אלו על הזבחתם במשך היום. 
ניסויים אלו, וגם ח" שנגרמו באמצעות היפנוזה, מבהירים 
את המכאגיזמים של עיבוי, התקה וסימול (ר׳ לעיל), הידו¬ 
עים מן הח׳ הטבעי. 

בדור האחרון חזרה ועלתה הנטיה — כראקציה על 
שליטתה של תורת פרויד — ליתן את הדעת על הנוסח 
הגלוי של הח׳; גישה זו תואמת יותר מקודמתה את העניין 
בדרכי פעילותו של האני. למעשה, אין בכך משום חידוש, 
שכן עניינו הראשון של פרויד בעבודת־הח׳ כבר רמז לכיוון 
זה. גם התרומות החדשות לתורת הח׳ אינן מעשירות את 
הבנתנו הבסיסית בנושא זה, מאחר שהן מדגישות רק בחינה 
מיוחדת זו או אחרת של התופעה. אך לאחר קפאון יחסי 
שלאחר מחקריו הראשונים של פרויד בתחילת המאה ה 20 , 
ראויה לציון מיוחד התחדשות העניין המדעי בח ׳ . 

וע״ע סמל! פסיכואנליזה. 

תורות אדלר ויונג. שני תלמידיו־יריביו של 
פרויד תפסו את חח׳ בדרך משלהם. כצד־השווה שבדעות 
שלשתם משמשים דברי פדויה שהח׳ הוא "דרך־המלר להכ¬ 
רת הלא-מודע"! ואילו ההבדלים שביניהם בתפיסת הח׳ 
נובעים מתפיסתם השונה את הלא־מודע׳ על הכוחות הפוע¬ 
לים בו׳ ובפרט תפיסת הליבידו. 

א ל פ ר ד אדלר (ע״ע) קיבל מפרויד כמה מתפיסות־ 
היסוד: הח׳ כמילוי משאלות, ההבחנה בין תכנו הגלוי והדד 
בוי, העיבוי והסימול שבו. אולם, בהתאם לתפיסתו הכללית, 


¬ התנגד אדלר להטעמת המיניות בח׳ ושאל למשמעותו התכ 
ליתית. לדעתו מוכיח הח׳, "שהגוף והרוח מנסים לחשוב 
קדימה, לגשש קדימה"! הפרט מנסה להתמודד בו עם המ¬ 
ציאות ולפתור "שאלות תלויות ועומדות", 
לפי יונג (ע״ע) מנסה הח׳ להשלים מה שלא הבשיל 
ביחיד במצבי יקיצה! ההתבוננות בסמלי הח׳ מקרבת, איפוא, 
את הבשלתו ואת הבראתו הנפשית של הפרט. חומר הח׳ בא 
לא לבד מחוויותיו המודעות והלא־מודעות של הפרט בחייו, 
אלא מעל לכל — מנסיונותיה של האנושות, כפי שנתגבשו 
בצורת "התוכן הלא־מודע הקולקטיווי". מכאן מסתבר גם 
קיומם של "חלומות קולקטיוויים", משותפים למין האנושי, 
שגם מהם יש ללמוד על קיומו של ה״ארכי־טיפוס". 
ב, בלום, הסימפוסיון הבינלאומי הראשון על היסוד האנטומי- 
תיפקודי של השיבה (הרפואה, ס״ו, חוב׳ ה׳), תשכ״ד! 

5. 1 14 071 § £7%47122117 , 17 ; 1900 , 7014771401411171% '! 010 י 1 ) €11 ־ 1 י . 
7.1250£%1(0?1101 2. !70141714014*1411%, 1925; \17 . 672 ¥017 ״ . 
!7014771, 1-11, 1910-1912; ?1. 5111x1 1919 , 414171 ) 1 ' 7 00 7 ,־ 01 ־ ; 

^.<11013 ־ 1 ?) § 1111 ) 1 € 14 ) 1 * 0 . 141 ? 7 , 14 211711 >? 7 ,־ X15 11, 711£01:1£ (.1. 

11924 ד 0 < 701 70 ? 013£0 ( 1 .¥ ; 1923 ,( £10 ס 1 ס 011 *< 31£5 ס 716 ו 7 ס ; 

2\. £. 7101:110, 005 1701177107140 10/1, 1927; 0. 15 4 ,־ 01 ׳\\ס 7 ,׳ 

€0111711)1411071 10 1170 71X1110?54550 1 ) 7110110717072 /?> !( 0/1010% ץ - 
014110(1 (1)1111 7(111111% 45100? (11*. ]. ?$\ י $1$ ז < 31 ח 3 ס 011 ׳ 

1938; 0. 0. 11111^ 111), ?5^0/1150/10 £ 05011 ^ . 7 . 14 } 07%0111 ה 
<1. '77(1447110, 2 948*; 4 171 11471% ) 111171401 ) 77 040 . 701 ) 0 .ס . 
1710(10771011 $001071^141140 14. !5^01101/1070?%0, 1949; ?.£3102, 

010 1710407710 7 7(41(711/0750111411%, 1950; £0553101., ?5})(110- 

10%1€ 4. 7 7(2117711)0(4)1(55X501715, 1951; 11. ?1 ־ 7 07 116 ' 1 , 011101 ־ 
§017011 €071 %140%0, 1951; 11. ?11058, 7 110 9.0141'01 0/ ]71107051 
111 1/10 070(5771, 1953,* ?. 1). £058, 1)07 '!'7(114771 (4. 501710 

414510§1412%, 1953; \¥. \1 117 ) ¥15501250/1 \ 10 ( 1 , 001:1131 ( 8101 .־ ), 

7 7(1(4771, 1953; \\\ £0 1014 ) 80 501710 . 14 414171 ) 7 7 07 ( 1 .ז 0 קוח - 
14471%, 1955; 10 ( 1 , 13100101 < •א X77)171%, 1959; 11. 01*1107 

7/10 105500 < .? ?* 1960 , 1515 ( 47101 1771 ) 070 /?> ^ 00 <[ 0714 א ^!. 
7/10 $00701 0/ 07007715, 1960; 0 011170 אי 7/10 , £101110311 .א / 
07"00771171% (0. £. \¥. ^¥018^01101010 — >£. 0'000£101• 10(15.], 

7110 $0101200 7 /10 , 1 ) 130100 ( 1 . 7 ; 1961 ,(ק 100 < 5 0£ 0 ־זט! 3 א 
01 070411715, 1962; 0700171 70 10/105 ) 70 ?? 4 ( 014 א ,־ 101 ) 70 .א 
171(07?1150 €11121001 7/10 , 17110130 .]׳< ; 1962 , 71 ס 01011 -ן 
1)7007715, 1962; , 7 ) 1 ; 1962 , 171% )/ 7 0 \\ 1 ) 0/1 171£ ? $100 ,[) 731 * 051 .ן 
י ץז 0 ז\ס 180 ( 1 > ק 5100 / 0 17145 .>! סי*! XX1\0, 1963. 

. ח. א.— י. צל 

הח׳ באמונה, במיתולוגיה ובפולקלור. יו¬ 
תר מכל תופעת פסיכית אחרת הטביע הח׳ את חותמו באמו¬ 
נות ודעות של בני-האדם בכל התקופות. יש אנתרופולוגים 
וחוקרי־דתות הסבורים, שחוויית הח׳ היא שהולידה לראשונה 
את הרעיון בדבר מציאותן של ;שויות "רוחניות" ושל מצי¬ 
אות על־חושית— של "נפש", כישות נפרדת מן הגוף ושוכנת 
בקרבו! של הישארות־הנפש! של שדים, רוחות ואלים. האדם 
קיבל כנתון אמפירי את העובדה, שלפעמים הוא — בעת 
ובעונה אחת — גם מוטל שקוע בשינה במקום אחד׳ וגם 
מעורב באירועים במקומות שונים וביחסים עם בריות שונות, 
ובכלל זה גם בהתרחשויות החורגות מן הרגיל והאפשרי 
בחיי יום־יום, ואף בפגישות עם קרובים וידידים שכבר מתו. 
יש מניחים, שזה היה מקור האנימיזם (ע״ע), ושכך נוצרה 
האמונה שבשעת השינה הנפש יוצאת מגופו של החולם, שטה 
בעולם, מבצעת פעולות ובאה במגע עם נפשות אחרות או 
עם כוחות עליונים. אמונה זו קיימת עדיין בקרב שבטים 
פרימיטיוויים! אולם גם בתרבויות מפותחות נפוצה ביותר 
האמונה בערך האובייקטיווי של הח", כאמצעי של תקשורת 
בין האדם ובין מה שלמעלה ממנו או למעלה־מן־הטבע. הזד 
נראה לא רק כביטוי לפעולת נפשו של האדם מחוץ לגופו, 
אלא גם כפעולת כוחות חיצונים על נפשו, ולפיכך ייחסו 
לו חשיבות כדרך של קבלת אינפורמאציה מגבוה. 




457 


חלום 


458 


המצרים. וכן עמי ב ב ל־א ש ו ר, הקדישו לח" תשומת־ 

לב רבה ונהגו לרשום ח" של אישים רמי־מעלה. בספריית 
אשורבניפל בנינוה נתגלה ספר־ח"; ענף ספרותי זה היה 
מפותח מאד במצרים. שחרטומיה עסקו בשקידה בחקר הח׳/ 
במיונם ובפתרונם. משם עברה חכמה ז 1 לעולם ההלניסטי, 
ולאחר מכן — ל ע ר ב י ם. אמונות המצרים השפיעו כמעט 
על כל העמים, ורישומיהן ניכרים באמונות עממיות וב״ספרי- 
ח״״ שמוסיפים להתפרסם בעמי־המערב עד העת החדשה. — 
הדעה שבח׳ מגלים האלים את רצונם לאדם, היתה רווחת 
גם בעולם היווני־רומי; אפלטון, אריסטו, קיקרו 
לא הטילו ספק בה. היה מקובל ללון במקדשים מסויימים, 
כדי לקבל בח׳ את תשובת האל לבעיות שהעיקו על המאמין; 
במיוחד היו לנים במקדשי אסקלפיום (ע״ע) וסראפים. אולם 
פה ושם הושמעה גם נימה של ספקנות; כבר באודיסיאה 
מתלוננת פנלופי על הקושי שבהבחנה בין ח׳־אמת לח׳־ 
שווא. — עמים רבים האמינו, שנפשות המתים משתמשות 
בח׳ כדי לבוא במגע עם החיים. לדעת ההודים, נזכר 
האדם בח׳ בקורותיו בגילגולים קודמים. — האמונה בח" 
והמנהג לפתור אותם החזיקו מעמד גם בתחום שלטונן של 
הדתות המונותאיסטיות ועמדו גם בפני התקפת ההשכלה. 
בצורות שונות מוסיפה אמונה זו להתקיים — ולא רק בקרב 
פשוטי חעם— עד חיום הזה. עקבותיה ניכרים היטב באמנות, 
בספרות, וביחוד בסיפור העממי בכל הזמנים. 

האיסלאם, שירש את האמונות העממיות של עמי- 
המזרח, מאמין שח׳ טוב בא מן האל, ואילו ח׳ רע — מן 
השטן; אולם ניתן לבטל את כוחו של ח׳ רע. למוחמד 
מייחסת המסורת מימרה, שלפיה אסור לספר בכלל ח׳ רע, 
ואילו ח׳ טוב רצוי לספר רק לידיד מקורב. 

-ח 6 < 1 ק 0 ״ 1 . 4 . ; 1952 . 11 מזמן>< 7 , 111 .ן 

• 11 111 ) 001 () ) 1 ( 1 0 < ! 0111 ) 1 ( 1 / 0 1 ( 111110 ^ 1 ^ 101 10 ( 1 ,ות 1 שר 1 

,? 17326 . 0 .[ ; 1956 ,( 43 ,. 500 . 11110$ נ ] .ז 6 ו 1 ז\, .;!הנזיד) £051 

* 1925 ,(;! 6301 ־ 191 ;צ 16 זת 1 ) 248 , 11 ז<. . 11 ^ 8011 71 ) 00111 ) 1 ( 1 

,ח 80 ק 1 זזס 11 ז . 8 ;( 1957 , 5 תז 63 ז< 1 :מ 1 זת 1 ,. 1111 180:1 ז 1 ז< 1 ^) 
' 1958 , 228 , 1 עי ,)■ 7111111 ) 811 -^ 801 / 0 1 )^ 1 ו 1 -( 011 (\ 

מ. ו. 

ה ח׳ ביהדות. המקרא רואה בח׳ אחת מדרכי ההת¬ 

גלות האלוהית והנבואה (במד׳ יב, ו; דב׳ יג׳ ב—ו; שמ״א 

כח, ו). את הח" המסופרים במקרא אפשר לחלק לסוגים 

שונים: (א) ח" של עידוד וייעוד, כח׳ יעקב (ברא׳ כח) 

וח׳ שלמה (מל״א ג); ייתכן שגם את חזון ברית־בין־הבתרים 

(ברא׳ טו) יש להבין כח׳ (ר׳ שם פסוק יב). (ב) ח" של 

הגדת עתידות, הן בעניינים כלליים, הן בעניינים פרטיים, 

בחלומותיהם של יוסף (שם לז, ה—י), של סריסי פרעה 

(שם מ), של פרעה(שם מא}, של נבוכדנאצר(דג׳ פרקים ב, ד) 

ושל דניאל (שם ז), וכן רוב חלומות הנביאים. (ג) ח" של 

הוראה ואזהרה, כח׳ אבימלד (ברא׳ כ, ג) וח׳ לבן (שם לא, 

כד); משמעות זו של הח׳ מוטעמת בס׳ איוב (ד, יא—יט! 

לג, יד—טז). לעומת זה נאמר על נביאי־שקר שדיברו 

ח״־שווא שבדו מלבם (ירם׳' כג, כה—כח, לב; שם כט, ח; 

זכר׳ י, ב). תוכן הח׳ נתפס, בדרך־כלל, בגדר חידה שיש 

לפתרה; אולם, בניגוד לעמים אחרים, לא התפתחה בישראל 
־ 1 

שיטה מוסכמת ומסודרת של פתרון ח", ולא קם מעמד של 
פותרי־ח" מקצועיים. הנביאים מקבלים את פתרון חזיונותיהם 
בח׳ עצמו (זכר׳ ד; דג׳ ז), ואילו האנשים המסוגלים לפתור 
ח" זולתם (יוסף, דניאל) מטעימים, שאין זו חכמה שרכשו 


אלא מתת אלוהים. עם זאת נראה, שלא חסרו גם בישראל 
פותרי־ח" שסיפקו את צרכי האמונה העממית; מתקופת 
הבית השני יש לנו עדות על "כ״ד פותרי-ח" שהיו 
בירושלים״ (ברב׳ נ״ה, ע״ב). — כנגדם היו גם חוגים 
שהתנגדו לאמונה העממית, כפרו בממשות הח׳ וכרכו יחד 
ח" ו״הבלים"; ויש גם התחלות של הסבר פסיכואגיסטי לח׳ 
(קה׳ ה, ב, ו; והשו׳ לעיל, עט׳ 452 ). — בספרים ה חי¬ 
צונים מוצאים אנו את שתי הדעות: במשלי בן־סירא 
(ל״ד, א'—ח׳) נמצא ביטול מוחלט של האמונה בח׳, והסבר 
פסיכולוגי לח׳ ניתן באיגרת אריסטאס (רי״ג—רט״ז); מאידך 
מתבטאת בספר חשמונאים (ב/ ט״ו, י״א—ט״ז) ובתוספות 
למגילת אסתר אמונה בח׳ נבואי, וספר חנוך (ע״ע) הוא 
כמעט כולו ח" וחזיונות. 

לפי יוסף בן מתתיהו (קדמ , י״ז, י״ג, ג׳), עסקו האיסיים 
בפתרון ח״. גם יוסף עצמו — הטוען שהיה בנעוריו מתלמידי 
האיסיים — מתפאר בבקיאותו בחכמה זו (מלח׳ ג׳, ח׳, ג׳). 

בתלמוד משתקפות דעות שונות ומנוגדות על אודות 
משמעות הוד — מגישות שכלתניות מובהקות עד אמונות 
עממיות שרווחו בישראל כבעמים. יש חכמים המבטלים את 
ערך הח׳: "דברי ח" לא מעלין ולא מורידין" (גיט׳ נ״ב, 
ע״א), "אי־אפשר לח׳ בלא דברים בטלים" (ברכ׳ נ״ה, ע״א); 
ולעצם תופעת הח״ ניתן הסבר — ברוח דברי קהלת ואיגרת 
אריסטאס (ר׳ לעיל) —, שהוא קרוב מאד לתפיסות המודר¬ 
ניות : "אין מראין לו לאדם [בת׳] אלא מהירהורי לבו"(שם 
שם, ע״ב). מצד שני מובעת אמונה איתנה בערך ההתגלותי 
של הח׳: "ח׳ אחד מששים לנבואה" (שם נ״ז, ע״ב). אולם 
לא כל הח" באים מה׳ או מ״בעל־החלומות"(המלאך הממונה 
על הח״) — יש גם ח״־שווא, הבאים ע״י שד, ונקבעו סימנים 
להכרת ח" המתקיימים- כגון ח׳־של־שחרית, ח׳ שנישנה 
וכו׳ (שם נ״ה, ע״ב). ניכר, שבחוגים רחבים בעם, וגם בקרב 
החכמים, היה חח׳ יוצר מצב של מתיחות נפשית כתוצאה 
מראייתו כסימן לעתידות, סימן שיש להבינו ולפרשו; והפחדים 
מפני "ח' רע" עוררו לנקיטת תחבולות ופעולות נמרצות 
לביטול השפעתו. חומר רב על פתרוני־ח" מרוכז בתלמוד 
בפרק "הרואה" (ברב׳ נ״ה—נ״ז). לשתי הדעות המנוגדות 
על אודות הח׳ נתן שמואל (שם) ביטוי משותף, כשהיה 
אומר על ״ח׳ רע״: "וח" שוא ידברו" (זב׳ י, ב), ואילו על 
"ח׳ טוב": "וכי ח" שוא ידברו ן והכתיב ,בח׳ אדבר בו׳ד׳ 
(במד׳ יב, ו). — הח״ טעונים פתרון — ח׳ שלא נפתר 
הוא כאיגרת שלא נקראה, הפתרון אינו סתם הסברה, אלא 
נודעת לו השפעה על דרך קיומו של הה׳: "החלומות הולכים 
אחר הפה". קיים דמיון בין דרכי פתרון הח" ובין מידות 
המדרש והאגדה; יש שמשתמשים בסמלים ובאלגוריות, בגי¬ 
מטריות ובנוטריקון, כדרך שנהגו הבבלים וגם פותרי־הח" 
מבין היוונים. הביקוש לפתרון ח" הוליד גם רמאים, שפתרו 
לפי גובה השכר שקיבלו. 

על מידת האמונה בח׳ וראייתו כדבר של ממש מעיד 
מאמרו של רב יוסף; ״נידוהו בח׳ — צריך י׳ בני-אדם 
להתירו" (נדר׳ ח׳, ע״א). כדי להפר את כוחו של ח׳ רע 
הונהגו תפילה מיוחדת, הנאמרת בשעת ברכת-כהנים, וכן 
"תענית־ח׳" הדוחה אף את השבת (שבת י״א, ע״א: שו״ע 
או״ח רפ״ח, תקס״ח). כמו־כן נקבע — למקרה של ח׳ מעור¬ 
פל ובלתי־ברור — סדר "הטבת־ח׳" בפני שלושה, הנהוג 
עד היום בצורה מורחבת במקצת. 



459 


חלום — חלון 


460 


העניין בח׳ לא פסק ביה״ב וגם בזמן החדש, ביחוד בחוגי 
המקובלים והחסידים. ה" זה ר" מתחבט בבעיית התערובת 
של אמת ושקר בח׳. הוא מבחין בין ח" הרשעים, הבאים 
כולם מכוחות־הטומאה, ובין ח" הצדיקים, שבהם יש מן 
החזיונות, הדמיונות ומראות־הנבואה שהנשמה רואה בעו¬ 
למות העליונים. אעפ״ב "מוגנבים" גם לח" אלה הודעות-שקר 
ע״י הסיטרא־אחרא. המלאך הממונה על ח" הצדיקים הוא גב¬ 
ריאל. ח" אלה פחותים, אמנם, מנבואה ממש, אולם קרובים לה 
במהותם (משנת הזהר [י. תשבי], ב/ קל״ו—קמ״ג, תשכ״א). 

חפיסה מעמיקה ביותר של הח׳ פיתח הדמב״ם על 
יסוד הפסיכולוגיה ותורת־ההפרה שלו, כחלק בלתי־נפרד 
של האנתרופולוגיה הפילוסופית, תוך הימנעות מכל קטגוריות 
על-טבעיות. עיקר חשיבותה של תפיסתו מבחינה דתית היא 
במה שהרמב״ם קובע זהות מהותית בין הח׳ ובין ההשגה 
הנבואית, תוך העמדת ההבדל ביניהם על ה ת ו כ ן(מו״נ, ב/ 
ל״ו—ל״ח; והשו׳ שמונה פרקים, א׳; הלכ ׳ יסודי התורה 
ז׳, ב׳). הרמב״ם שולל מן הח׳ משמעות הכרתית במובן של 
תהליך נפשי המקנה ידיעות או מחדש הכרות שלא היו לאדם 
קודם־לכן. הח' הוא פונקציה של ״הכוח המדמה״ בלבד — לא 
של "המרגיש" ולא של "השכלי". אולם "המדמה" אינו כוח 
פעיל, אלא מאגר סביל של מה שנרכש ע״י "המרגיש" או 
״השכלי״ — 'לשון אחרת: הוא ה ז כ ר ו ן, שבו נכלל גם 
הדמיון (ע״ע, עמ׳ 806 ), שאף הוא אינו גורם יוצר אלא 
מרכיב צירופים של קטעי־זכרונות בלבד. מה שמגיע לתודעתו 
של האדם בח׳ אינו תוצר חדש של נפשו או ידיעה חדשה 
מן החח, אלא מה שמועלה ממישקע ההכרות החושיות או 
השכליות שנצטבר ב״מדמה": "הענין אשר יהיה האדם 
[הרגיל] בעת יקיצתו והשתמש חושיו מתעסק בו מאד, שוקד 
עליו ונכסף לו — הוא אשר יעשה הכוח המדמה בו בעת 
השינה"; הזרויות שבאירועי-ח" רבים אינן אלא תוצאה 
מהרכבת זכרונות ממין אחד בשאינם ממינם. אין הח׳ הנבואי 
נבדל מזה מבחינה עקרונית, אלא שהנביא "בעת יקיצתו... 
תשוקותיו כולן לדעת סודות זאת המציאות... והשגחתו היא 
בידיעת האל... והתבטלה מחשבתו ופסקה תשוקתו לעניינים 
הבהמיים...", ולפיכך אף ב״מדמה" שלו אין אלא תכנים 
אלה, ובהכרח שבחלומותיו "לא ישיג אלא עניינים אלוהיים, 
נפלאים מאד, ולא יראה זולת האל ומלאכיו..." העובדה 
שחוויות הח׳ — הן של האדם הרגיל, הן של הנביא — אינן 
מתעוררות באדם אלא "בנוח החושים ובביטולם מפעולו¬ 
תיהם"׳ ז״א בשינה, מתבארת ע״י פעולה מעין הדחקה 
בשעת הערות. אולם בשיטתו של הרמב״ם — בניגוד לפסיכו- 
אנאליזה — הדחקה זו אינה פעולת "צנזורה" מגמתית׳ אלא 
תוצאה משפע הרשמים המתחדשים לאדם בכל רגע, כשחושיו 
ומחשבתו'מכוונים למציאות שבה הוא נתון באותו רגע, 
והללו מסתירים מתודעתו תכנים הכרתיים שאליהם הגיע 
ושאינם מתגלים לו אלא בשעה שהוא משתחרר מן הגורמים 
המפריעים. מה שמשיגים בני־אדם בח׳ "הם דעות 1 שכבר] 
היו להם, ונשארו רישומיהן חקוקים בדמיונם עם כל מה 
שבכוחם המדמה; וכאשר בטלו דמיונות רבים והשביתום, 
נשארו רישומי הדעות ההן לבד, דראו להם, ויחשבום כאילו 
הם דברים מתחדשים וענין בא מחוץ". — מתוך תפיסה זו 
של מהות הח׳ מובן, שהרמב״ם מתעלם מן ההסבר המסרתי 
של חענית־ח׳ כאמצעי להגנה מפני סכנה הצפויה לאדם או 
לביטול גזירה רעה שנגזרה עליו, והוא עושה אותה חובה 


שטעמה חינוכי־פסיכולוגי: "כדי שישוב ויעיין במעשיו 
ויחפש בהן ויחזור בתשובה" (הלכ׳ תעניות, א׳, י״ב). 

נסיון מאוחר להשחית את האמונה בח" ואת תורת פתרונם 
על בסיס "פילוסופי" נעשה בידי ר׳ שלמה אלמולי (ע״ע), 
שספרו "מפשר חלמיך או "פתרון חלומות" תורגם פעמיים 
ליהודית-אשכנזית ( 1694/5 ) והיה נפח בין יהודי מזרח- 
אירופה. — ביה״ב היו חכמים שהסתמכו על הח׳ גם בדברי 
הלכה, כגון ר׳ יעקב ממרוייש בשו״ת שלו. אולם דבר זה עורר 
התנגדות נמרצת מצד חכמים אחרים: "ואין אנו צריכים 
לחלומו של רבינו יעקב... ולא לפתרונו ששאל ע״י שאלת 
ח , ... ואין משגיחין בדברי ח", דקיימא לן לא בשמים היא" 
(ר׳ צדקיהו בר׳ אברהם הרופא, שבלי הלקט, קנ״ז). אבל 
גם בדורות האחרונים היו שהכריעו ע״פ ח׳. 

א. א. אורבך, הלכה ונבואה (תרביץ, י״ח, 22 ), חש״ז! א. י. 
השיל, על רוח הקדש בימי הבינים (ספר היובל לא. מארכס, 

חלק עברי), תש״י; ר. מרגליות, פתיחה לס׳ שאלות ותשובות 
מן השמים, ג׳-־נ/ תשי״ז! י. קויפמן, תולדות האמונה היש¬ 
ראלית, א׳, 511-507 , 1960 2 ,596 ; ש. ליברמן, יוונים ויוונות 
בא״י, 209-204 , תשכ״ג; י. גוטמן, הספרות היהודית ההלניס¬ 
טית, ב/ 40 ־ 42 , ת שכ״ג; .!) 01€ ,־[ 001117,1110 ״ 1 

-־/■>£// 07 ( 1 , 1061 .( 1 ; 1869 , 71 ' 70€1 <]€}! 011€11 €1 (] 77014171€$ 

, 103-105 , €71 ? 71$€11 ז€!) ! 11. <1.5 1*1114#8 <מ>-£מן>־ן/ )' 01111 ) 1111 ^' 1 ) 1 > £(ו 1 ו 10 < 1 וז )■וו 0 ת 1 ז 110 ^ 0 

, 1111111 ז) 411 , . 1 > ■ 11111 ) 1111 ) 41 . . 11 111 ? 16 ! 01 ■! * 02 ■ , 12 ג 1 זפ 11 ..מ 

. 1929 

ח'-ר א ווה הוא מיבנה מזוגג ל צרכי תצוגה סגורה; 
בדרך־כלל, הוא מסוג הח׳ הקבוע, שאינו ניתן לפתיחה, 
והגישה אליו היא מאחריו (מתוך החנות וכד׳). 

לאמיתו של דבר אין ח׳־הראווה החדיש בבחינת ח׳ כלל, 
שהרי אינו מיועד לשמש אף אחת מן המטרות שלשימושן 
נועד הח׳ הרגיל. 

ח׳-הראווה העתיק תחילתו דוכן ועליו סחורה מסודרת 
לראווה! בזמן מאוחר יותר נסגר ע״י שבכות, ולאחר-מכן — 
ע״י זכוכית, כדי להגן על הסחורה מפני אבק ומפני גנבים, 
ובו-בזמן לאפשר לקונים לראותה בכל שעות־היום, ובתקופת 
החשמל — גם בלילה. השם ח׳ בא למיתקן זה סן הזמנים 
שהח׳, שנועד להאיר את החנות, שימש גם הזדמנות להציג 
סחורות לצרכי פרסומת ומשיכת קונים; גם היום ממלא ח׳־ 
הראווה בחנות קטנה תפקיד כפול זה. אולם ח׳־הראווה 
החדיש הוא מיבנה עצמאי, צמוד לחנות או נפרד ממנה, 
וסידורו הפנימי נעשה ע״י מומחים לדבר, המתחרים ביניהם 
במשיכת תשוסת-לבם של עוברים־ושבים בקישוטים וחידו¬ 
שים שונים. המקצוע של קישוט־הח" הוא מסועף מאד ודורש 
ידע בדקוראציה, בתאורה ובסוגי אפקטים שונים אחרים. 











465 


חלון — חלדןז־חמרים 


466 


ח׳־הראווה עשוי, בדרך־כלל, מאותם המרים שמהם עשוי 
הה , הרגיל, אלא שהזכוכית שבו עבה יותר בגלל גדלו. 

אב. א. — מש. ב. — מ. א. י. 

חלוף״חמךייים ( 360115111 :ז 6 מ 1 , יוו׳ ן<.ג 0 !} 1 >ז־: 11 ו — שינוי, 
גילגול), מכלול גילגולי החומר והאנרגיה בכל 
אורגאניזם; מן התופעות המרכזיות של החיים, ולפי השקפה 
רווחת — עובדת־יסוד וסימן־הכר מובהק שלהם (ע״ע חיים, 

עט׳ 360 , 368/9 ). 

האורגאניזם, השרוי ביחסי־גומלין מתמידים עם סביבתו, 
מתמיד בקיומו ושומר על זהותו, אע״פ שבלי הפסק הוא 
מחליף את חומר גופו בתומר העולם הדומם (או בחומר גופים 
חיים אחרים הכלולים באותה סביבה) — תהליך המבוצע 
אגב חילופי אנרגיה. מבחינה מאטריאלית אין חליפין אלה 
העברה של חמרים בעינם מרשות לרשות, אלא גילגולים 
כימיים. המזון, הנקלט ע״י האורגאניזם, לעולם אינו 
זהה עם החומר הסגולי של רקמותיו, אלא משמש חומר־גלם 
לייצורו ; ייצור זה מכוון לסינתזה של המרכיבים הקבועים 
של רקמותיו של אותו אורגאניזם, ותוצאותיה של ב י ו ס י נ - 
תזה זו אינן תלויות בטיבו של חומר־הגלם הנקלט. עיקרה 
של הביוסינתזה הוא — העלאת המרים פשוטים־יחסית, 
שמולקולותיהם קטנות, לרמה האנרגטית של מיבנים מולקר 
לאריים גדולים ומסובכים, ערוכים לפי תכנית סגולית. תהליך 
זה הוא האב אבו ליזם (מ 01151 י 31 ת 3 , יור ף.גס 10 ״ע>, 
הרמה, העלאה), שהוא צוךך־אנרגיה(אנדארגוני, אנדותרמי) 
ומלווה הפחתת האנטרופיה (ע״ע) בחומר שבו הוא חל. 
לפיכך אין הוא יכול להתרחש אלא על חשבונו של תהליך 
נגדי, משחרר אנרגיה (אפסארגוני, אכסותרמי), תוך כדי 
פיזורה (הגדלת האנטרופיה) — ה ק א ט א ב ו ל י ז ם (- 0313 
1 מ 6011 $ , יור ף//"?)"!."*, הנחה, הנמכה), שהוא פירוק חומר- 
הרקמה לחמרים פשוטים, המוחזרים לסביבה. 

מושג האנאבוליזם חופף במידה רבה את מושג ההטמעה 
(ע״ע). בצמח הירוק (ע״ע פוטוסינתזה) — ובאורגאניזמים 
מעטים בעלי כושר של כימוסינתזה — כולל תהליך זה 
מעבר מן המציאות המינראלית (האי־אורגאנית) למציאות 
האורגאנית; בשאר כל האורגאניזמים רק המרים אורגא¬ 
ניים — לבדם או בצירוף המרים מינראליים — נכנסים 
למעגל חה״ח. 

לכאורה אין האנאבוליזם מחוייב-המציאות אלא לגבי 
אורגאניזמים השרויים בתהליכים של ריבוי החומר החי: 
התחלקות התאים ויצירת תאים חדשים! גדילה וצמיחה; 
השמנה, וכד/ לאמיתו של דבר אין קיום לאורגאגיזם בלי 
אנאבוליזם אף באותם שלבי-החיים, שבהם הוא נראה כאילו 
אינו משתנה, שכן הוא הכרחי לשם איזון הקאטאבוליזם 
המתמיד. התמדתו של זה האחרון היא ביטוי לכך, שהדי- 
נאמיקה של החיים — פעולת השרירים, הבלוטות, העצבים 
וכר — דורשת אספקה מתמדת של אנרגיה, שמקורה היחיד 
הוא הקאטאבוליזם של חומר־הרקמות. נמצא האורגאניזם 
מכלה את חומר רקמותיו אגב חייו. והמשך קיומו מותנה 
ביצירת חומר כמותו במקומו. אין בין תקופת הגדילה 
והצמיחה בחייו של אורגאניזם ובין התקופה שלאחריה אלא 
שבראשונה מרובה מידת האנאבוליזם ממידת הקאטאבוליזם. 

לשון אחרת: הקאטאבוליזם הוא הבסיס האנרגטי לגילויים 
הפונקציונאליים של החיים, ואילי האנאבוליזם — 
התנאי להמשך קיומם המאטריאלי שילובם של שני 


התהליכים הללו זה בזה הוא חה״ח בשלימותו. — בגלל 
חה״ח לא ניתן להגדיר את האורגאניזם הגדרה מאטריאלית 
אלא הגדרה פונקציונאלית בלבד: אין אורגאניזם מסויים 
בחינת חטיבה מסויימת של חומר כישות סטאטית; קיומו 
הדינאמי תוך שמירת זהותו מושתת על רציפות תהליך חה״ח 
המתגלם בו. בטווח רחב מאד של תנאי־הסביבה ותנאי־הקיום, 
המשפיעים על האנאבוליזם או על הקאטאבוליזם או על 
שניהם יחד — מתאזן כל שינוי באחד משני הכיוונים של 
חה״ח ע״י שינוי בתהליך שכנגדו, והאורגאניזם מתמיד 
בהווייתו — במשמעותה האיכותית והכמותית כאחת: דוגמה 
מובהקת להומאוסטזה (ע״ע). 

התפיסה המדעית הראשונה של חה״ח היתה זו של 
לוואזיה (ע״ע) וסגן(מ״ן^); הם הניחו, שחה״ח אינו אלא 
בערה' באותו מובן שניתן למושג זה בטבע הדומם — פרט 
לעובדה, שאין הבעירה הביולוגית מלווה גרימת טמפרטורות 
גבוהות ותופעת האש. תפיסה זו הועמקה ותוקנה עם התקד¬ 
מות הידע הפיסיולוגי: מקום "הבעירה" הועבר מן הריאות 
אל הדם, ואח״כ מן הדם אל פנים־התאים; הכימיה של אותה 
"בעירה" הובהרה ונמצאה שונה מזו של שריפת אותו חומר 
אורגאני בלהבה — את מקומה של "הבעירה" תפסו מערכות- 
אנזימים. אולם עדיין קויימה ההשוואה בין חה״ח בגוף החי 
ובין ההפעלה התרמית של מכונת־קיטור, ועדיין הוסיפו 
להבדיל בין מיבנה הגוף ובין מזונו — בדומה להבדלה בין 
המכונה ובין הדלק: הדלק נשרף ומספק אנרגיה לפעולת 
המכונה מבלי להיכלל במיבנה שלה — וכמוהו חה״ח 
האכסוגני; אף במכונה 'מתרחש ח״ח מחמת בלותם 
וכלותם של חלקיה מרוב שימוש והחלפתם בחלקים חדשים — 
והרי זה מעין חה״ח האג דוג ני. תפיסה זו נשתנתה 
מיסודה ע״י ההכרה החדישה, שבניגוד למכונה אין להבדיל 
באורגאניזם החי בין חומר־מיבנהו ובין חומר-מזונו, מאחר 
ש״הדלק" ש״בעירתו" משמשת מקור־אנרגיה לתהליכי־החיים 
איבו אלא חומר הגוף עצמו, ואילו המזון אינו הופך "דלק" 
(בקאטאבוליזם) אלא לאחר ■שניטמע בגוף ונעשה חלק 
מחמדו(באנאבוליזם). 

במשמעותם הרחבה ביותר המושגים חה״ח ו ה תזונה 
(ע״ע) [או ההזנה] חופפים זה את זה. במשמעות טכנית 
יותר כוללת ההזנה גם תהליכים, שבהם כשהם־לעצמם אין 
לא משום בניית תומר הרקמות ולא משום פירוק חומר לשם 
הפקת אנרגיה, אלא הם שינויים החלים בהמרי־המזון והמכ¬ 
שירים אותם לשמש למטרות של חה״ח עצמו. תהליך כזה 
הוא, למשל, העיכול, שהוא הכרחי לבעה״ח בתזובתם, 
משום שעיקר מזונם מורכב מחמדים גבה־מולקולאריים, 
שאינם מסיסים במים, ולפיכך אף אינם עשויים לחדור את 
הקרומים של שטת הפנים של הגוף. עיכולם הוא, בדרך־כלל, 
הידרוליזה (ע״ע), ההופכת אותם לחמרי־פירוק מסיסים, 
ותהליך זה תפוקתו האנרגטית מצומצמת מאד. משום כך 
מקובל לייחד את מושג חה״ח לאירועים הכימיים המתרחשים 
בחמרים לאחר ספיגתם לתוך הרקמות. — אין הצמח הירוק 
זקוק למנגנון של עיכול, מאחר שהוא מקבל את מזונו המיג־ 
ראלי כשזה מומס במים. 

ההומאוסטאזה המאטריאלית, המושגת בדרך חה״ח — 

כל׳ כשרו של הגוף לקיים את הרכבו הכימי הכללי ואת טיבם 
הכימי של מרכיביו על־אף שינויים בהרכב הדיאטה —, 
מותנית ביכלתו של האורגאניזם להפוך מרכיבי־מזון שובים 



467 


חלוף־חמדים 


468 


למרכיבי חומר־רקסותיו, גם כשהסיכה זו* כוללת מעבר 
מהמרים השייכים לסוג כימי מסויים לחמרים מסוג אחר 
לגמרי. זהו חילוף־ ה ביניים (המטאבוליזם האינטר־ 
מדיארי), שאינו קשור דווקא בשינוי מידת הסיבוך שבמיבנה 
המולקולארי או בשינוי גודל המולקולה או אף בשינוי של 
דרגת החימצון ! לפיכך לא ניתן לסווגו בבירור כאנאבוליזם 
או כקאטאבוליזם (ור׳ להלן, עמ׳ 472 ).•כבר "התסיסה 
הקלאסית" הבחינה במציאותם של תהליכים אלה והבדילה 
ביניהם ובין גילגולי־החומר המתבטאים בחמצון הביולוגי 
(ע״ע): הראשונים — "חה״ח האנדיגני" — נתפסו כמכוונים 
לצרכי קיומה של "מכונת־הגוף׳/ ז.א. השלימות והתקינות 
של חמרי הרקמה? האחרונים — ״חה״ח האכסוגני" — 
כמכוונים לצבירת מלאי של "חמרי־דלק" ולשריפתם של 
"חמרי־דלק" אלה כאמצעי לאספקת אנרגיה להפעלתה של 
״מכונת־הגוף״. לגבי 3 הקבוצות העיקריות של החומר האור־ 
גאני־ביולוגי — השומן, הפחמימות והחלבון — 
הוכר, שבמסגרת "חדי״ח האנדוגני" חלה הפיכה של פחמימות 
לשומן (השמנה בעקבות פיטום בסוכר!), וכן הפיכה של 
חלבון (לאחר נטילת החנקן ממנו) לסוכר? רק במאוחר 
הובררה האפשרות של הפיכת שומן לסוכר, ואילו מלכתחילה 
ברור היה שאין שומן או סוכו— החסרים חנקן — יכולים 
לשמש מקור ליצירת חלבון. מבחינת הקאמאבוליזם של 
חה״ח האכסוגני נחשב הסוכר כחומר־הדלק הזמין ביותר 
לבעירה הביולוגית: הוא נעלם מן הרקמות תוך זמן קצר, 
בשעה שהגוף קולט מזון מן החוץ? לאחר־מכן נזקק הגוף 
לשומן המאזחסן, שאותו הוא מחמצן, ואילו חלק אחר של 
השומן, יחד עם הפרוטאין, שייך לחומר־המיבנה של הגוף, 
שאינו משמש דלק להפקת אנרגיה אלא בשעת־הדחק — 
לאחר שכלה כל המלאי של פחמימות ושומן מאוחסן. 

מתודת המחקר, שעליו התבססה התפיסה הקלאסית, היתה 
הזנת האורגאניזם החי בדיאטות שונות וקביעת טיבה של 
פסולת חה״ח הנפרשת ממנו וגילוי יחסים כמותיים בין 
הנקלט והנפלט. דומה היה, שבדרך זו ניתן לברר לגבי כל 
חומר נפלט מה הוא מקורו בחומר הנקלט, ועל סמך זה — 
לשער מה הם הגילגולים הכימיים שאירעו בין שני השלבים 
הללו. אולם תוצאותיה של שיטה זו לא היו ודאיות, מאחר 
שלא ניתן להבחין בה, אם אמנם חומר־מזון מסויים הוא עצמו 
מקורה של פסולת מסויימת או שמא לא היה הראשון אלא 
הגורם לגילגולים כימיים של אחד ממרכיבי־הרקמה הלא- 
ידועים, שבסופם נוצרה אותה פסולת. התקדמות מכרעת 
"מכונת־הגוף, 

מוץ ״־ 5 י 17 , חמרי־ביניים ^ יי״*יי ? פסולת *אנרגיה 



שחנה. . 50 ובי 

ציור 1 . התיאוד "הקלאסי" של סעררת חה״ח 


בחקר תה״ח הושגה עם הנהגת שיטת סימון ה אטומים — 
כ איזוטופים (ע״ע, עמ׳ 676/7 ) הניכרים במשקלם 
האטומי או בראדיואקטימיות שלהם —, שיטה המאפשרת 
לעקוב אחרי אטומים של התרכובות הכלולות במזון במשך 
כל דרכם באורגניזם ובגילגוליהם מתרכובת לתרכובת עד 
למוצרים הסופיים של חה״ח, בדרך זו הוכר האופי 
הדינאמי של הרכב חומר־הרקמות, שאף הוא כפוף 
לתהליך בלתי־פוסק של סינתזה ופירוק, הופלה המחיצה בין 
הה״ח האנדוגני והאכסוגני *ונתגלתה זהות חומר "מכונת־ 
הגוף" עם "חיומר־הדלק"'של "מכונה" זו. 

המחקר הביוכימי בדור האחרון הבהיר את רוב קשרי־ 
הגומלין הקיימים בין סמרי־הביניים השונים, את אפשרויות 
המעברים ססוג־חמרים אחד למשנהו בתיווכם של חמרי־ 
ביניים אלה, ואת המנגנונים האנזימתיים המפעילים את 
המעברים הללו, וכן את תהליכי הביוסינתזה האנאבולית 
ואת תהליכי הפירוק הקאטאבולי — הן בצורתו החימצונית־ 
האווירנית (ה נשימה) והן בצורתו האי־אווירנית (ה ג ל י¬ 
ק ו ל י ז ה [ע״ע]). גילגולים כימיים מסובכים אלה, שביצועם 
בתנאי־המעבדה מחייב טמפרטורות גבוהות ושימוש ברא־ 
גנטים בעלי פעולה נמרצת, מבוצעים במציאות הביולוגית 
בהיעדר כל התנאים הללו — כגון שריפת הסוכר והשומן 


■סס, 0 ,״ 



ציור 2 . סנטה כללית של חה״ח בנוף 


בנשימה הפנימית בטמפרטורה רגילה ע״י חמצן־האטמו־ 
ספירה המולקולארי. פליאה זו הוסברה ע״י ההכרה, שלגיל־ 
גולים הכימיים של חמרי־הביניים קודמת אקטיוואציה 
של אלה האחרונים, המכשירה אותם לפעילותם היתרה ע״י 
העלאתם לרמה אנרגטית גבוהה יותר; המנגנון העיקרי של 
אקטיוואציה זו הוא ה? 7 \, (ע״ע א דנו זי ן). 

המחקר הביוכימי החדיש חשף גם את המכאניזמים של 
תהליכים רבים בחה״ח ועמד ביחוד על הצטלבותם של 
מסלולי ביוסינתזות שונות: בשרשרות־הראקציות השונות 
מופיעים כחוליות חמרי־ביניים משותפים, דבר שמאפשר 
מעבר משרשרת לשרשרת, ז״א — גילגולי מרכיבי־רקמה 
שונים זה בזה. נוסף על כך כיוון התהליך ברוב השרשרות 
הוא הפיך ונקבע ע״י קליטת אנרגיה או ע״י פליטתה — 
בהתאם למסגרת הכללית, שבה נתון התהליך המתרחש באותה 
שרשרת. קיימת "קופה משותפת של חה״ח"( 1 ס 0 ק 110 סל 1€13 מ), 
שאליה מוזרמים חמרי־הפירוק של המזונות — מזה, וחמרי־ 
הביניים של פירוק מרכיבי־הרקמה — מזה, ומקופה זו 
נוטלים את חלקם הן מכאניזמי הביוסינתזה והן מכאניזמי 
החימצון הביולוגי. כל המערכת המסובכת הזאת מודרכת, 
מוכוונת ומופעלת ע״י אנזימים או פרפנטיס (ע״ע) 
סגוליים, שמהם כבר בודדו מאות — אנזימי הידרוליזה? 
אנזימי אקטיוואציה? אנזימי דסמוליזה, ז״א משני מיבנה 







469 


חלוף־חמרים 


470 


, 00 , 0 ־ 11 , 

מלחים 


הוטיסיגוזזיז/ 
(*סחים) | 


ץ■־• *ח 

\ עיכול 
| (מ״ח) 


הלנוך הרקמה = 



־ז— 

. 

; 

קופת 

חה״ח 


:מוובדבוות־ 

הרקמה 


ג שומן־הדיןמה 


שלד־המולקולה! אנזימי אוכסידר-רדוקציה. רבים מהם פו- 
עלים באמצעות קו־אנזימים,'שמקורם בויטמינים 
(ע״ע) שנקלטו עם המזץ. כמדכן נתונה המערכת כולזז 
להדרכה מצד גורמים ד. ו ר מ 1 נ ל י י ם(ע״ע הפרשה פנימית). 

כדוגמה של מקרה 
פשוט-יחסיח של ביר 
סינתזה, שבה משתל¬ 
בים זה בזה תהליכי 
בניין וסתירה, תשמש 
יצירת הקראטיו — 
שהוא מרפיב הפום- 
פאגן שבשרירים ומ¬ 
צוי'בהם תמיד (ע״ע 
גליקוליזה; שרירים), 
בין אם הוא נמצא בעינו במזונו של האורגאניזם ובין אם 
הוא נעדר ממנו. מולקולת הקראסין נבנית בחה׳־ח מחלקי 
מולקולות של 3 חומצות אמיניות (ע״ע) מצויות — גליצין, 
ארגינין ומתלנין, שכל אחת מהן תורמת קבוצה מסויימת 
למבנהו: 


פירוק י י 
אייווח־ירניו ז 


חומצת־חלב, 
ברהל תנוד 


נ 


<חימ*ץ> 

, 1,0x0 <. שהנר, 
מלחים 


ציור 3 . ׳עי 5 וב האנאבוליזם, חה״ח האינ* 
טרמריארי והקאטאכו^יזם 



קראטיו 

ציור 4 

השימוש באיזוטופים במחקר הביוכימי איפשר לקבוע 
את מהירות חה״ח — את אורך הזמן הממוצע של 
קיומה של מולקולת חומר מסויים במסגרת הרקמה החיה. 
מהירות זו נמדדת בערך זמן־החציה, ז״א הזמן שבו 
מחצית הכמות של חומר מסויים מתחלפת בחומר חדש שבא 
במקומו. ערכי זמן־החציה שונים זה מזה לגבי בע״ח שובים, 
ואף לגבי רקמות שונות באותו בע״ח. לגבי הפרוטאינים 
של הדם והקרביים נמצאו ערכים של 6 — 7 ימים בחולדה, 
של 10 — 20 יום באדם; לגבי הפרוטאינים של השרירים 
ושל מיבנים הקפיים אחרים — כ 20 ימים בחולדה, כ 150 יום 
באדם. משמעות הערבים האלה היא, למשל, שב 3% של 
פרוטאיני גופה של החולדה או כ 0.6% של פרוטאיני גוף 
האדם מתחדשים בכל יום. גם המרכיבים המינראליים של 
המזון נכנסים במהירות רבה למעגל חד,"ח ונכללים במיבנה 
הרקמות. לגבי הזרחן שבמזון נמצא, למשל, שהוא מופיע 
כבר לאחר 4 שעות ברקמת השרירים והעצמות. 

המהירות הגדולה של תהליכי חה״ח גורמת, שחמדי־ביניים 
נוצרים ברציפות ובכמויות גדולות, אע״פ שבחה״ח כתקנו 
רובם אינם מצטברים ברקמות, מאחר שהם כלים באותו קצב 


שבו הם מתהווים. אומדים, למשל, את כמות ה ?־ 41 המיוצרת 
באדם ביממה ב תנא י־ חיים תקינים ב 70 ק״ג (!) — כמשקל 
הגוף כולו. 

הפאתולוגיה של חה״ח היא רב-גונית ביותר. 
סטיות מן המהלך התקין של חה״ח, ובעקבותיהן — הפרעת 
ההומאוסטאזה המאטריאלית של האורגאניזם, עשויות להיגרם 
ע״י'סיבות שונות: ( 1 ) ליקויי־הזגה, מהם מבחינת מחסור 
במרכיבי המזון המשמשים סובסטראטים לחה״ח (ביהוד 
חלבון), ומהם מבחינת מחסור במרכיבי המזון הנכללים 
במנגנון הפעלת חה״ח (אווימאמינוזות (ע״ע ויטמינים, עט׳ 
99 ]). ( 2 ) הפרעות הורמונאליות (ע״ע הפרשה פנימית) — 
כגון הסכרת (ע״ע) שמחמת מיעוט אינסולין, וכן המחלות 
שמחמת ליקויים בתיפקודי בלוטת-התרים, יתרת־הכליה, 
ההיפופיזה (ע״ע), ועוד.( 3 ) ליקויים תורשתיים— מוטאציות 
שמחמתן נתבטל או נשתנה גן אחראי לסינתזה של אחד 
האנזימים של חילוף־הביניים; כתוצאה מזה מצטבר ברקמות 
אותו חומר־ביניים של חה״ח, שהוא הסובסטראט של הגן 
התקין החסר (ע״ע אלקפטתוריה). 

מבחינה אנרגטית־כמותית מוסב מושג חה״ח על 
השינויים של צורות־האנרגיה החלים במערכות ביולוגיות. 
מקור האנרגיה לכל תהליכי-החיים הוא — הראקציות הכי¬ 
מיות החלות בתרכובות אורגאניות באורגאניזם: חימצון 
ו ג ל י ק ו ל י ז ה (בבצ״ח עילאים בעיקר החימצון), תהליכים 
שבהם משתחררת אנרגיה בצורת חום ואנרגיה חפ¬ 
ש י ת; זו האחרונה יכולה לשמש לביצוע.עבודה במובן 
הפיסיקאלי או להיאגד ע״י ראקציה כימית סינתטית כאנרגיה 
זמינה בשעת הצורך. 

ניצול האנרגיה שבחמרי־המזון ע״י בע״ח עילאיים נעשה 
ב 3 דרכים: 

( 1 ) ה פ י כ ת ה ל ח ו ם. מלאכה זו נעשית בתאים שלבים- 
שלבים, ע״י העברת אלקטרונים דרך שלשלת של ראקציות 
אנזימתיות, כשחום־השריפה משתחרר בהדרגה (ע״ע ח מ צ ו ן 
ביולוגי). בחקר חה״ח נמדד חום זה בקאלוריות, ובמקרה 
של חימצון מלא שווה ערפו לחום־השריפה במשמעותו 
הפיסיקאלית, כפי שהוא נמדד בקאלורימטר (ע״ע חם, עמ׳ 
546 ). חוקי התרמודינאמיקה תקפים בחי באו¬ 
תה מידה שהם תקפים בדומם. 

כל תרכובת אפיינית לה מידת חום־השריפה המיוחדת 
לה. שריפת 1 ג׳ גלוקוזה — בקאלורימטר ובאורגאניזם החי 
כאחד, וכן בתהליך החימצון ע״י מערכות אנזימים שבודדו 
מן הרקמה — משחררת 3.74 קאלוריות (גדולות), שריפת 
1 ג׳ גליקוגן — 43 קאלוריות; הערך הממוצע לשריפת 
פחמימה הוא 4.1 קאל׳/ג׳. כיוצא בו נמצא לגבי שומן 
אנימאלי ערך קאלורי של 9.5 קאל׳/ג׳. אולם החלבון מפיק 
בקאלורימטר 5.6 קאל׳/ג׳, ואילו בגוף אינו משחרר אלא 
כ 4.3 קאל׳/ג/ וזאת משום שחימצונו הביולוגי אינו שלם: 
המוצרים הסופיים של תהליך זה — השתנה, חומצת־השתן, 
האמוניה וכר, עדיין ניתנים לחימצון נוסף; לפיכך נמצאת 
כמות מסויימת של אנרגיה הולכת לאיבוד, כשחמרים אלה 
מופרשים מן הגוף בלא שיתחמצנו. הערכים הקאלוריים 
הביולוגיים המקובלים לגבי שומן וחלבון הנכללים במזון 
הטבעי הם 9.3 ו 4.1 קאל׳/ג׳ — קצת פחות מן הערפיח 
התאורטיים, משום שבדרך־כלל אין קליטתם במעיים שליבוה. 

( 2 ) הצורה השביה של שינוי האנרגיה היא העבודה. 














471 


חלון?־חמרים 


472 


מרבית האנרגיה הגורמת לעבודה מכאנית משתחררת 
בשרירים < אולם רק חלק קטן של אותה האנרגיה מתבטא 
בעבודה, מאחר שהשרירים מאבדים אנרגיה בצורת ח 1 ם פי 
3 — 4 בקירוב ממה שהם הופכים לעבודה; לשון אחרת — 
מידת יעילותם של השרירים בעבודתם היא כזו של מיתקנים 
מכאניים טובים ( 25% — 20 ). עבודה בצורות אחרות נעשית 
ע״י טיפוסים אחרים של תאים. עבודת הפרשה נעשית 
כל אימת שהתא מרכז חומר מסויים מחוץ לתחומיו, או כל 
אימת שהתא מקיים מידחדדיפוזיה דרך קרומו. דוגמה לכך 
היא יצירתה של תמיסת החומצה המלחית ע״י תאי רירית־ 
הקיבה. עבודה מטיפוס זה נעשית ע״י תאים רבים ושונים 
בגוף: התאים של בלוטות־העיכול, של הכבד, של צינוריות־ 
הכליות׳ ועוד. ברוב המקרים אין העבודה הגעשית על־ידיהם 
בגופו של הפרט מגדילה את האנרגיה הפוטנציאלית או 
הקינטית של הגוף כולו, מאחר שאיברים או תאים אחרים 
נמצאים מבזבזים את עבודתם בצורת ח 1 ם. החומצה המלחית 
שבקיבה, למשל, נמצאת בסופו של דבר מנוטרלת ומוחזרת 
למחזור־הדם ע״י המעיים, והאנרגיה הפוטנציאלית שלה 
נעלמת בתהליך זה בצורת חום. — דומה לזה היא העבודה 
שמבצעים קרומי־העצבים, המקיימים קיטוב חשמלי נגד מפל- 
הריכוזים של היונים המומסים בפנים־העצב (ריבוי + .*ן) 
ובנוזל המקיף אותו (ריבוי ^י!) ומונעים את השתוות 
הריכוזים ואת ביטול הקיטוב בשעת מנוחת־העצב, ואף 
מחדשים אותו הקיטוב (פעולת "משאבת־הנתרף) לאתר 
שנתבטל בעקבות גירוי העצב (ע״ע עצבים). דוגמה לטיפוס 
סגולי ביותר של הפיכת האנרגיה שמחה״ח לצורת־אנרגיה 
אחרת היא גרימת הנהירה (ע״ע) בבע״ח מאירים. 

( 3 ) דרך שלישית של ניצול האנרגיה של חמרי־המזון היא 
האגירה; יש מגדירים אותה כעבודה כימית, מאחר 
שהיא כרוכה בהוצאת האנרגיה בהרכבת תרכובות, שפירוקן 
לאחר מכן עשוי לבצע עבודה. בדומה למקבילתה המכאנית, 
גם יעילותה של העבודה הכימית מוגבלת היא, מאחר שגם 
היא מלווה תמיד שיחדור של חום. קרוב לוודאי, שכמותו 
של חום זה משתנה לפי טיפוסי הסינתזה השונים, ואין 
בידינו נתונים להשוואה בין מידת־יעילותן של הראקציות 
השונות; אולם ידוע, שהסינתזה של החלבון נעשית בשיעור־ 
יעילות המגיע ל 45% בקירוב. בעה״ח אוגרים, בדרדכלל, 
מלאים של שומן, חלבון ופהמימה ברקמות מסויימות, המיו¬ 
חדות לכך; במקרים ממויימים — כגון בשעת צום וביו״ב — 
משתמש הגוף במלאים האלה, שהם מועברים ע״י מחזור־הדם 
לתאים, תוך הוצאת אנרגיה. מאחר שהמלאים דומים מבחינה 
כימית לתמרי־מזון מעוכלים ונקלטים, אין הגוף מבחין, 
בנראה, בין אלה ואלה, אלא מחמצן את מאגריו בנתיבים 
שבהם הוא מנצל את חמרי־המזון כרגיל. 

נוסף על המאגרים הכלליים של הגוף כולו, מצוי גם 
טיפום־אגירה אחר, שהוא יציב פחות, אך חשוב ביותר: 
כשתא בודד אוגר מלאי־אנרגיה זמני משלו. תהליך זה כרוך 
בהרכבת תרכובות, כגון קראטין פוספאטי, וביחוד א ד נ ו ז י ן 
(ע״ע) ת ל ת ־ פ ו ס פ א ט י (ידד^), שנוצר בדדך הפוספו־ 
רילאציה מאדנוזין דו־פוספאטי (?ם\ 0 בתוספת אנרגיה: 

+ 

מ¬ 

אנרגיה זו, המושגת, בדדך־כלל, מראקציות של חימצון 


(ובמידה מצומצמת יותר — מן הגליקוליזה), נאגרת במחסן 
של הקשר הפוספאטי ״רב־האנרגיה״ (ביתר דיוק — בעל 
"אנרגיה זמינה"). לאחד־מכן ניתן לנצל הרבה ממנה ולהש¬ 
תמש בה לעבודה, כשמחסן־האנרגיה נפרץ תוך שיחרור 
של פוספאט אי-אורגאני. התכווצות השרירים תלויה באגירת־ 
מעבר כזו, ומצויים עוד הרבה תהליכים פיסיולוגיים וביר 
סינתטיים, הכרוכים ביצירתם ובפריצתם של מחסני־אנרגיה 
כאלה, ברקמות מרובות מצוי אנזים מפרק־ק־ד,*/. בשרירים, 
למשל, כרוך אותו האנזים במיוזין — החלבון העיקרי הפעיל 
בכיווץ השרירים, ובדרך זו משלב הקז׳^ את מערכת הפקת 
האנרגיה עם זו של שיחדור האנרגיה בשרירים. האנרגיה 
הנאגרת ב?־ 1 ׳ 1 / ובקראטין־פוספאט זמינה לשירות מיידי של 
מערכת זו, בעת שתהליכי הגליקוליזה או החימצון נמצאים 
מוחשים כדי לספק צרכים של פעילות-שרירים מוגברת, 
הראקציה התחילית של הפקתיאנרגיה בכיווץ־השריר היא 
אי-אווירנית, בין בנוכחותו של חמצן ובין בהיעדרו; חמרי 
הפירוק האי־אווידני הם־הם שמתחמצנים. במידה שהשרירים 
משתמשים באנרגיה, מפורק הקז׳^ לפוספאט אי-אורגאני, 
המקל את התפרקותו של הגליקוגן ומחיש את קצב הסוס־ 
פ ו ר י ל א צ י ה החימצונית. כמדכן מפעילות הראק־ 
ציות התחיליות, שבהן מנצלים השרירים אנרגיה, אף את 
מערכת הפקת־האנרגיה. 

המערכת המורכבת של האנזימים והקו־אנזימים, הדרושים 
לתהליך הפוספורילאציה החימצונית, מרוכזת באבדונים סגד 
ליים תוך־תאיים — המיטוכונדריונים (ע״ע ציטו־ 
לוגיה; תא). הללו אף מצויים במספר רב ביותר בתאים 
המבצעים עבודה מרובה — התאים השריריים, וביחוד בשרי¬ 
רים שעבודתם מתמדת או ממושכת, כגון תאי שריר־הלב 
ושרירי-התעופה של החרקים. 

החלוקה המקובלת של חה״ח לאנאבוליזם (כתהליך סינתטי 
לאגירת חומר חי) ולקאטאבוליזם (כתהליך אנאליטי של 
ניצולם של חמרים נאגרים לצרכי אספקת אנרגיה) (ר׳ לעיל, 
עמ׳ 465 ) — טעונה סיוג וביקורת. לעתים קרובות קשה 
להכניס ראקציות מסויימות לאחד משני הסוגים הללו. לגבי 
הפיכתה י של פחמימה לשומן, למשל, התוצאה הסופית היא 
אנאבולית׳ מאחר שכאן נאגרת אנרגיה ע״י ראקציה סינתטית; 
אולם התהליך עצמו הוא קאטאבולי, מאחר שפחמימה נשרפת 
לחומצה פחמנית ולמים, כדי לספק אנרגיה לסינתזה של 
השומן. אפשר שנדייק יותר, אם נגדיר את האנאבוליזם 
כאגירת־אנדגיה נקיה׳ ואת הקאטאבוליזם — כפיזור אנרגיה 
בצורת עבודה וחום. משום כך הפיכתה של פחמימה לשומן 
היא קאטאבולית, אולם התהליך כולו של קליטת הפחמימה 
ויצירת השומן שייך ללא ספק לאנאבוליזם. 

מדידת חח״ח. היחס בין 4 הגורמים המשתנים: 
מזון, עבודה, חום ואגירה קובע את חילוף־האנרגיה הכללי, 
המהווה את חה״ח. בבדיקה הניסויית אפשר לבטל שניים 
מהם — אם הבדיקה נעשית בנבדק הצם, ואם הנבדק נמנע 
מפעולת־שרירים מרצונו בשעת הניסוי. בתנאים אלה אין 
למדוד אלא שני גורמים בלבד — את מידת החום ואת 
האנרגיה האגורה: הראשון הוא עתה הדרך היחידה של 
פליטת האנרגיה, והאחרון— המקור היחיד לאנרגיה. לכאורה 
מסתבר, לפי החוק הראשון של התרמודינאמיקה, ששני 
הגורמים הללו שווים בכמותם; בדרכי־ניסוי שונות ניתן 
להוכיח את הסברה הזאת. 




473 


חלוןן־חמרים 


474 


בשימת הקאלורימטריה הישירה נתון הנבדק 
במצב־מנוחה בתא מבודד" מבחינה תרמית — שהוא, למעשה, 
קאלורימטר גדל־ממדים. בתא נמצאים צינורות, שבהם ניתן 
לווסת העברת מים מבחוץ, כשהטמפרטורה שלהם נמדדת 
בכניסתם ויציאתם. כמו־כן כולל המנגנון מיתקנים לתעבורה 
קצובה של האוויר ולמדידת שינוי הטמפרטורה שלו וכמות 
אדי־המים שהוא קולט מעורו ומאוויר-נשימתו של הנבדק. 
הח 1 ם המופק מגופו של הנבדק עובר למים או לזרם־האוויר 
העוברים בתא, או נאגר בתוך התא. אין שום אגירת חום, אם 
שיעורי הזרימה והטמפרטורה של המים העוברים בתא מכוונים 
לשיעור הפקת החום ע״י גופו של הנבדק; במקרה זה תפוקת 
החום הכוללת של הנבדק שווה לכמות החום שנקלטה בזרמי 
המים והאוויר. בדרך זו נמצא, שאדם מבוגר (גבר), 
שהוא נתון במצב מנוחה ללא מזון, מפיק בס• 
מ ו צ ע כ 0 0 1,6 ק א ל' ל י ו ם. באותה שיטה ניתנת למדי¬ 
דה הפקת־החום הכללית של הגוף גם בכל התנאים של פעולת- 
אכילה ושל טמפרטורת־הסביבה. 



1 . כניסת מים; 2 ,!;. חרמזסמרים: 4 . יציאת מים; 5 . כלי ?מרירת ■טים; 
6 . אשנב; 7 . חלח; א. יציאת אוויר; ( 1 . כניסת אוויר; 10 . מ׳עווה־להת 

בקאלורימטריה עקיפה ניתן לאמוד את ערך 
האנרגיה של החומר הנאגר, ההופך לחום על־יסוד הערכים 
הקאלוריים של חמרי-המזון לסוגיהם. לשם כך יש לדעת 
את הכמויות היחסיות והמוחלטות של החלבון, הפחמימה 
והשומן בתערובת המטאבולית. את הקאטאבוליזם החלבוני 
ניתן לאמוד ע״י מדידת כמות החנקן הנפרש בשתן, בעיקר 
בצורת שתנה, ומידיעת משקלו של החלבון המנוצל בעת 
היווצרותו של השתן מגיעים לקביעת מספר הקאלוריות של 
החום המשתחרר בשריפתו. את החום הנובע מפחמימה ומשומן 
ניתן לקבוע ע״פ צריכת "ס ויצירת *סס. אם שני הגורמים 
הללו נמדדים בעת שמידת הפרשת החנקן ידועה, ניתן לקבוע 
את הרכבה של התערובת המטאבולית במידה סבירה של 
דיוק. דבר זה מצריך את מדידתו של "ח ה " ח ה נ ש י מ ת י 
(הרספיראטורי)״, כל׳ — מידת חילוף החמצן ודדתחמוצת 
הפחמן בתוך מערכת הנשימה. את צריכת החמצן אפשר 
למדוד, למשל, במכשיר של בנדיקט-רות וקרוג (- 11011101 ס 8 
21-0811 ! 5 20111 ); הנבדק נושם לתוך מערכת-כלים שמכילה 
חמצן, ובה מותקן ספירומטר. את כמות החמצן שהוא צורך 
ניתן לחשב ע״פ שינוי הנפח של הספידומטר, ויחד עם זה 
מבוצעת קביעת 2 ס 0 ע״י אנאליזה של תרכוזת ה״ס, החנקן 
וה״סס בתערובת הגאזים הנישפים בפרק־זמן מסויים. מאחר 
שהחנקן הוא גאז פאסיווי, כמותו היא ככמות החנקן שבאוויר 
הנשאף. אם נפחו של האוויר הנישף ושיעור החנקן שבו 



ציור 0 . ספירומטר ?קביעת חה״ח הבסיסי 
1 . שסתום מפ 5 נ; 2 . טם?ו? האוויר הניסאויז 3 . מס?ו? האוויר ה; ימו*, 
העובר דדך שכבה סיר גהרני; 4 . ח?? הספידומטר; 5 . טיבסי־הספירו־ 
מטר, הסובב ע? הציר ( 10 ; 7 . סעטה־מיש 
הטהוג שבקצהו הנע ׳ 6 ? מיכסה־הספירומטר רושם על־פני הקימונראן* 
את תנודות ה?חץ י( 4 ו, המתבטאות בשינויי הנפת 

ידועים, ניתן לחשב את נפחו של האוויר הנשאף, ועל־יסוד 
כך ניתן לחשב את כמות ה 2 ס 0 באוויר הנשאף ע״י הכפלת 
הנפח בתרכוזת. ע״י חיסור כמותו של ה 0 2 באוויר הגישף 
מגיעים לקביעת צריכת ה״ס ע״י הנבדק. — את צריכת 
החמצן בבע״ח קטנים ניתן לאמוד בדרך השקילה. את 
בעה״ח נותנים בתא, שדרכו מעבירים זרם של אוויר יבש 
ונקי מ 00 2 . עם יציאתו של האוויר מן התא׳ מעבירים אותו 
דרך כימיקאלים הקולטים את ה״סס והמים שהוסיף עליו 
בעה״ח; את התא ואת הצינור לקליטת ה 2 ס 0 והמים שוקלים 
עם התחלת הניסוי ועם סיומו. ברור, שמשקלה הכולל 
של המערכת עולה רק בעקבות התהליך של קליטת ה.ס 
בריאה, שהוא מתחבר בסופו של דבר עם פחמן ומימן 
ל ״ 00 ולמים הנקלטים מתוך האוויר היוצא. מכאן, שצריכת 
החמצן שווה לסכום המשקל הסופי של בעה״ח, משקל ה״סס 
ומשקל המים, למעט את משקלו התחילי של בעה״ח. בדרך 
זו נקבעת צריכת ה,.ס ללא ידיעת נפחו של האוויר הנכנס 
והיוצא, ובלבד שלא ייכנסו למערכת או יצאו ממנה שום 
2 ס 0 ושום מים. 

ייצור ה"סס נמדד מדידה גראווימטרית לאחר שהגאז 
מתקשר לחומר כגון סיד נתרני. בקאלורימטר־הנשימה של 
אטווטר-רוזה־בנדיקט 1100 > £053-26110 -ז 0 זב 0 \ 1 ^) נוהגת שי¬ 
טה זו של אומדן ייצור ה "סס, בעוד שיציאת־החום מן הנבדק 
נמדדת בדרך הקאל 1 רימטריה הישירה. מעבירים אוויר מן 
הקאלורימטר בתדירות דרך מערכת כלים, שקולטים תחילה 
אדי־מים מריאתו של הנבדק, ולאחר מכן מים שנשתחררו 
אגב צירופם של 2 ס 0 וסיד גתרני בכלי הקודם. 

מדידה נפחית עקיפה ניתן להשיג ע״י קביעת נפחו של 
האוויר הניישף ותרכוזת ה "סס שבו, לאחר שנאספו הגאזים 
הנישפים בשקיק־דגלס. הייצור הכולל של,סס שווה למכפלת 
נפח״הגאז הנישף בתרכוזת ה 2 ס 0 . 

ערכוהקאלורישלהחמצן.מקדם-הנשימה. 
החמצן נכנס לראקציות עם פחמימה, חלבון ושומן במתפונות 
מוגדרות, תוך יצירת כמויות מוגדרות של 2 ס 0 ומים. 
בחימצון הגלוקוזה מתבטאים היחסים שבין ארבעת החמרים 
ע״י המשוואה: 

61-120 + 600 3 <- 60 2 + 0 ס ¥ 1 12 > 0 




475 


חלוף־חמרים 


476 


מכאן ניתן לחשב. ש 1 ג' גלוקוזה נכגם לריאקציה עם 0.75 
ליטר 0 2 ליצירת נפח שווה של חומצה פחמנית, תוך שיחרור 
3.74 קאל׳ של חום (ר׳ לעיל, עט׳ 470 ) 5 כמו־כן יוצא, 
שעם חימצון הגלוקוזה נמצא 1 ליטר * 0 שווה־ערך ל 5 
(= 3.74/0.75 ) קאל׳ של חום. ערכו הקאלורי של 
החמצן נשאר בתחום 5 קאל׳/ליטר בקירוב לגבי חימצונה 
של כל פחמימה. 

חישוב דומה ניתן לעשות לגבי הראקציה, שבה מתחמצן 
שומן טיפוסי — גליצריד של החומצות השמנית, הפאלמיטית 
והסטארית: 

ססס״מ״ס 

5271,0 4 , 5500 <-, 780 4 0,74 5 - 000 גג 9 ״ 0 

7 ׳ססס״מ״ס 

כאן מצטרף 1 ג׳ שומן עם 2.03 ליטר 0 2 ליצירת 1.43 ליטר 
2 ס 0 , תוך שיחדור 9.5 קאל׳ של חום; לשון אחרת — 1 ליטר 
חמצן שווה־ערך ל 4.7 (= 9.5/2.03 ) קאל׳, כשאותו שומן 
מתחמצן. 

חישוב דומה לגבי חימצונו של החלבון מסובך יותר; 
נמצא, שבתהליך זה 1 ליטר חמצן שווה־ערך ל 4.5 קאל׳ של 
חום. 

משלושת החישובים הללו מתברר, שהשיעור 
נפח , 00 הנ קלט 
נפח 0 2 הנפלט 

שונה לגבי שלושת חמרי־המזון, והוא הנקרא 
״מ ק ד ם ־ ה נ ש י מ ה״ (. 11.0 = : 011051611 ץז 0 :ז 51 ־ 11 ק 116$ ). 
לגבי פחמימה . 11.0 שווה תמיד ל 1.0 ; לגבי שומן הוא מגיע 
ל 0.70 בקירוב, ולגבי חלבון — ל 0.80 בקירוב. כשצריכת 
0 2 , יצירת , 00 והפרשת החנקן בשתן ידועות, ניתן לקבוע 
את הרכבה של התערובת המטאבו־לית כדלקמן: ע״י הכפלת 
כמותו של החנקן ב 6.25 מגיעים לכמות החלבון שנתחמצן; 
את המכפלה מכפילים שוב ב 0.97 (שכן דרושים 0.97 ליטר 
0 2 ל 1 ג׳ חלבון) ומגיעים לנפח ה 0 2 , או שמכפילים אותה 
ב 0.78 ׳ כדי להגיע לנפח ה 2 ס 0 המעורב בקאטאבוליזם של 
החלבון. מכלל חילוף־הנשימה מחסרים את ה 0 2 וה״סס של 
חילוף החלבון ומגיעים לכמויות ה 0 2 וה 2 ס 0 הכרוכות 
בניצולם של הפחמימה והשומן ביחד: הצריכה הכוללת של 
0 2 בחיסור ה 0 2 המנוצל בחימצון החלבון שווה לצריכה 
הבלתי־חלבונית של 2 (). את יצירתו הבלתי־חלבונית של 2 ס 0 
ניתן לחשב בדרך דומה לכך. על־יסוד שני החישובים האלה 
ניתן לקבוע את ה. 00 ו הבלתי־חלבוני. 

אם ערך זה מתקרב ל 0.70 , פירושו של דבר הוא — 
שנשרף שומן בלבד; אם ערכו מתקרב ל 1.0 , מסתבר שנת- 
חמצנה פחמימה בלבד. קיים יחם קווי בין ה. 8.0 הבלתי־ 
חלבוני ואחוז הצריכה הכוללת הבלתי־חלבונית של 0 2 
המנוצל בחימצון הפחמימה. ע״פ שיעור זה וע״פ הצריכה 
הבלתי־חלבונית של ,ס ניתן לחשב את נפח ה 0 2 המנוצל 
בחילוף הפחמימה או השומן; את החום המופק סכל אחד 
מהם ניתן לקבוע ע״י הכפלת נפח ה, 0 בערך הקאלורי של 
0 2 לגבי אותה התרכובת. סכומם של אותן כמויות־החום 
והחום המופק מחימצון החלבון שווה להפקת־החום הכוללת, 
כפי שהיא נאמדת בעקיפין ע״פ מדידת חה״ח של הנשימה. 

שמירת האנרגיה הפיסיולוגית. על סמך 
החישובים שנעשו בשיטת הקאלורימטריה הישירה והעקיפה 


כאחת הוכח — לראשונה ע״י רובנר (ז 11€ ג 11111 ) ב 1897 — 
שהערך האנרגטי של התערובת המטאבולית שווה לתפוקת 
האנרגיה הכוללת של הנבדק, הנתון במצב־מנוחה ללא מזון; 
בזה הוכח, שהחוק התרמודינאמי הראשון כוחו 
יפה אף לגבי עולם החי. 

ח ה " ח הבסיסי. חילוף־האנרגיה הכולל בנבדק הנתון 
במצב מנוחה ללא מזון נקרא בשם מיוחד — שיעור ח ה " ח 
הבסיסי ([. 8 .!\. 8 ] 8356 110 ס 8 ב 165 \ 83531 ; גרמ ׳ 

2 ז 83 בז 1 ג 141 זנ 1 ז 0 ). קביעתו בניסוי קליני נעשית, בדרך־כלל, 
בבוקר, כ 14 שעות לאחר שקיבל הנבדק את הסעודה האחרונה 
ולאחר שנח 2 /ג שעה מנוחה גופנית, נפשית ורגשית; לכאורה 
יש למדוד את צריכת ה 0 2 , את יצירת ה 2 ס 0 ואת הפרשת 
החנקן, אולם לאחר שנמצא, שבתנאים בסיסיים סטנדארטיים 
עולה ה. 8.0 , בדרך־כלל, על 0.82 וערכו הקאלורי של ה 0 2 
מגיע ל 48 קאל׳/ליטר בקירוב, נוהגים לאמוד את חה״ח 
הבסיסי מתוך צריכת החמצן בלבד. 

חה״ח הבסיסי הוא קבוע פיסיולוגי חשוב, המשקף יחסים 
פונקציונאליים קונסטיטוציוניים באורגאניזם; תנודותיו מעי¬ 
דות על שינויים במערכת הביולוגית כולה. אולם לא קל 
למצוא בסים להשוואה תקפה בין שיעורי חה״ח של אורגא¬ 
ניזמים שונים, אפילו בני מין אחד. מבין הגורמים הנורמאליים 
המשפיעים על חה״ח הבסיסי יש להתחשב בראש וראשונה 
בגודל־הגוף מבחינת המשקל: מלכתחילה יש לצפות 
לכך, שכמות גדולה יותר של חומר חי המשתתף בחה״ח 
תתבטא בח״ת בסיסי גדול יותר. אולם כלל זה מתאמת 
רק מבחינה איכותית; חילוף־האנרגיה בבע״ח גדולים אמנם 
עולה על זה שבבע״ח קטנים, אולם גידולו אינו פרופורציוני 
למשקל הגוף אלא קרוב יותר לחזקת % של משקל זה. 
בבדיקות קליניות מנסים לייחס את חה״ח הבסיסי לא למשקל 
אלא לשטח־הפנים של הגוף, על סמך השיקול — 
שעיקרו של חה״ח הבסיסי נועד ליצירת חום־הגוף, ואילו 
הסדר חום־הגוף מושפע במידה רבה מגודל שטח־המגע בין 
האורגאניזם ובין סביבתו. מאחר שהיחס שטח/נפח (או 
משקל) פוחת והולד עם גידול ממדי הגוף, יש לצפות לכך, 
שחה״ח הבסיסי באורגאניזמים גדולים — גם אם יהיה גדול 
יותר בערכים מוחלטים מזה שבאורגאניזמים קטנים — יהיה 
קטן יותר בערכים יחסיים׳ ז.א. בערכי חה״ח ליחידת־השטח. 
בדיקת הנחה זו קשה בגלל הסיבוכים שבקביעה מדוייקת של 
גודל שטח־הפנים של הגוף, אולם ממדידות השוואתיות 
מרובות ניכר שהיא מתאמתת בקירוב. חה״ח הבסיסי היחסי 
גדול יותר בבע״ח קטנים מאשר בגדולים, ובילדים יותר 
מאשר בבני־אדם מבוגרים. 

גורם נוסף שיש להתחשב בו בהערכת חילוף־האנרגיה 
בפרטים שונים הוא הגיל. חה״ח הבסיסי גדל עם גדילתו 
של הפרט וחוזר ופוחת עם התקרבותו לזקנה. אולם חה״ח 
הבסיסי ביחס לגודל הגוף גדול בילד ובנער הגדל יותר 
מאשר במבוגר, וזאת משום שהגדילה היא תהליך צורך־ 
אנרגיה. גם כשהאורגאניזם שרוי ללא מזון — כבשעת 
מדידת חה״ח הבסיסי — נמשך האנאבוליזם באורגאניזם 
הצומח בשיעור גבוה יותר מאשר באורגאניזם שבו נפסקה 
הצמיחה. הקאטאבוליזם גדול כנגד האנאבו׳ליזם באופן מת־ 
כוגתי, ומהירות התחלפות מרכיבי־הרקמה מוגברת. החלשת 
חה״ח הבסיסי לעת זקנה (ע״ע, עט׳ 949 ) משקפת את 
הצטמקותו של הגוף. — חה״ח הבסיסי מושפע גם מן ה מ י ן 


477 


חלוןז־חמרים 


478 


של הפרט. במדידות השוואתיות בגברים ובנשים, הדומים 
אלו לאלו בגודל גופם, נמצא חה״ח הבסיסי בנקבות נופל 
בממוצע בשיעור של 10% — 6 מזה של הזכרים. סיבת הדבר 
אינה ידועה בוודאות, אולם מסתבר שהיא נעוצה בגורמים 
הורמונאליים. — הפקת־החום הבסיסית ירודה בנבדקים 
שהוחזקו בתקופה שקדמה לניסוי בתנאי הזנה מוגבלת מבחינת 
ערכה הקאלורי! ההסתגלות לסביבה קרה או חמה גורמת אף 
היא לשינויים ניכרים בשיעור חה״ח הבסיסי. — בשעת 
השינה יורדת תפוקת־החום אף למטה מן הרמה הבסיסית; 
ההפרש מגיע כדי 10% בערך, ויש לייחסו — כולו או 
מקצתו — להרפיה הגמורה של השרירים בשינה. 

ערכים ניסויים של חה״ח הבסיסי בתלותו בממדי הגוף 
ובגיל מוצגים ב 2 הטבלות: 


תפוקת האנרגיה במינים שונים 


קאל׳ / יממה 

, משקל 

(ק״ג) 1 


למ״ר של 
שטח־הפנינ 

לק "ג 

1,078 

1911 

128.0 

חזיר 

1,042 

32.1 

64.3 

אדם 

14)39 

51.5 

15,2 

כלב 

967 

66.7 

3.5 

אות 

943 

71.0 

2.0 

תרנגולת 

1,188 

654.0 

0.018 

עכבר 


שונים 

בגילים 

של האדם 

הבסיסי 

ח ה " ח 

חה״ח הבסיסי הכללי, 

חה״ח הבסיסי, 

גיל 

ביממה 

קאל׳/מ״ר/שעה 

נקבה 

זכר 

נקנה 

זכר 


250 

250 

30 

30 

ילוד 

625 

660 

52 

55 

1 שנה 

725 

780 

53 

57 

2 שנים 

800 

845 

52 

53 

" 5 

990 

1,150 

47 

52 

" 8 

1.270 

1,350 

43 

47 

" 12 

1,420 

1,670 

40 

46 

" 15 

1,450 

1,780 

38 

43 

" 18 

1,440 

1,760 

36 

41.5 

" 20 

1,440 

1,760 

36 

40.5 

" 25 

1,340 

1,640 

35 

38 

" 40 

1,220 

1,490 

31.5 

34 

" 60 

אינו א 

מאחר שחה״ח הבסיסי 

הכולל. 

חה״ח 


חילוף־אנרגיה בפרטים הנתונים במצב־מנוחה ללא מזון, 
נשאלת השאלה: "כיצד משפיעה האכילה על חה״ח" י 
נמצא, שחמרי־המזון — הבאים, לאחר שעוכלו ונקלטו, 
במקום החמרים המופקים מרקמות־הגוף בשעת הצום — 
גורמים לעליה בחילוף־האנרגיה הכולל, שמתבטאת בעליה 
בהפקת־החום ע״י הפרט. לגבי כל סוג של חמרי־מזון מופקת 
כמות אפיינית של חום עודף. מזון חלבוני מעלה את הפקת־ 
החום ב 30% — 25 של ערך האנרגיה של החלבון הכלול בו; 
השומן והפחמימה גורמים לעליות ניכרות פחות. אותה 
השפעת המזון על חילוף־האנרגיה הכולל נקראת "הפעולה 
ה דינאמית־ ה סגולית" (צ>ד 1 ס 1$ במצ 0 ץ 1 ]-ו 1 ס €21£15 ק 5 
1 8 ״ 1 אל ¥11 \), והיא משקפת את כשרו של הגוף לנצל את מלאי־ 
החומר שבו ניצול יעיל יותר מן הניצול שהוא מנצל את 
חמרי־המזון. אם מודדים את הפקת־החום של נבדק הנתון 
במצב מנוחה ללא מזון׳ ולאחר־מכן נותנים לו כמות של 
חלבון השווה מבחינה קאלורית לאותה הפקת־החום והראויה, 
לכאורה, לספק את צרכיו — מתבדר שנוצר גרעון אנרגטי, 
מאחר שהוצאת־האברגיה הכוללת עלתה ב 25% בקירובישל 
ערכו הקאלורי של החלבון; לפיכך, כדי למנוע את חימצונו 
של מלאי־הרקמות בעת ובעונה אחת עם.ההזנה, צריך שערכו 


הקאלורי של המזון החלבוני יעלה ב 25% על חילוף־האנרגיה 
הבסיסי! לגבי מזון פחמימני או שומני מספיקה תוספת קטנה 
יותר. עד עתה לא נתגלה מכאניזם השיחרור של אותו החום 
העודף. אולם הוכח, שבחלקו הזעיר בלבד ניתן לזקוף אותו 
ע״ח עבודת העיכול: הפעולה הדינאמית־הסגולית אינה 
פוחתת אלא במעט, אם מוכנס לגוף — במקום חלבון דרך 
הפה — הידרוליזאט של חלבון, ז.א. ח מצות אמיניות 
(ע״ע), בתמיסה דרך הווריד. גם חומצות אמיניות בודדות 
מסויימות, וכן אמינים מסויימים, נמצאו פעילים — כגון 
גליצין, אלאנין וטיראמין. מסתבר, שפעולה מזרזת זו על 
חה״ח דומה לפעולתם של הורמונים מסויימים. 

גורם מכריע לגבי הקף חה״ח בגוף הוא פ ע ו ל ת ש ר י ר י¬ 
ה ע ב ד ד ה, המלווה שיחדור של אנרגיה וחום בתאי־השרירים, 
כשיעילותם של השרירים — ז״א היחס בין החום וערכה 
הקאלורי של העבודה שנעשתה — מגיע ל 25% — 20 בתנאים 
נוחים, ובמקרים מסויימים — לפחות מזה. בשעת עבודת־ 
שרירים מאומצת עשויה עצמת חה״ח הכולל לעלות פי 
8 — 10 על ערכו של חה״ח הבסיסי. תפוקת־החום היומית 
באדם העובד, שיומו כולל כמה שעות מאמץ פיסי, גדולה פי 
2 — 3 מזו שבהולך־במל או בעוסק בעבודה קלה. הערכים 
היומיים המאכסימאליים בעבודה פיסית קשה, שהם עדיין 
בגדר התקן הפיסיולוגי של האדם, הם כ 7.000 — 6 קאל׳ בגבר 
וב 5,000 — 4 קאל׳ באשה. — על ערכי תפוקת־החום הממוצעת 
בבני־אדם העוסקים במקצועות שונים ע״ע ח ם-ה גו ף, 
טבלה א/ 

מן הגורמים האנדוגניים הקובעים את עצמת חה״ח הבסיסי 
חשוב ההסדר ההורמונאלי, שבו משתתפות, כנראה, כל 
בלוטות ההפרשה הפנימית (ע״ע), ובמידה בולטת 
ביותר — יתרת־הכליה, וביחוד ב ל ו ט ת ־ ה ת ר י ס. 
החירוכסין ראוי להיקרא הורמון חה״ח, ושינויים 
בייצורו ובהפרשתו גוררים שינויים אפייניים לגבי שיעור 
חה״ח הבסיסי, שהם משמשים אפילו לאבחנחן של מחלות 
מסויימות. בהפרשת־יתר של תירוכסין (היפר־תירואידיזם, 
ע״ע בזז־ו, מחלת־) עשויה צריכת החמצן הבסיסית לעלות 
בכדי 75% , ואילו בהפרשת־חסר של אוחו הורמון (היפו־ 
תירואידיזם) היא עשויה לרדת ב 40% — 20 . כיוצא בזה, 
חלה ירידה רבה בחה״ח הבסיסי במחלת אדיסון (ע״ע) 
שמחמת ליקוי יתרת־הכליה. 

בין הגורמים האכסוגניים, שפעולתם מתווכת — אולי — 

ע״י המערכת האנדוקרינית, בולטת הטמפרטורה, בתנאים של 
ק ו ר מסייע החום המופק אגב התכווצות־השרירים במידה 
ניכרת לשמירה על טמפרטורת־הגוף! לשם כך פועל ביונקים 
אף מנגנון מיוחד — הצמרמורת, שהיא גורמת לעליה מהירה 
בצריכת החמצן, בהפקת החום ובחילוף־האנרגיה הכולל. אולם 
הקור מעלה את צריכת החמצן אף ללא זיקה לראקציה של 
צמרמורת. כשהגוף מוצג לקור, העליה בשיעור חה״ח הבסיסי 
חלה בהדרגה, והיא כרוכה בשינויים היסטולוגיים וכימיים 
ביתרת־הכליה ובבלוטת־התריס, המעידים על פעילות־יתר 
ועל הפרשת כמויות מוגדלות של הורמונים לתוך זרם־הדם. 
— בתנאים של חום, כשכבר ניתנת לגוף כל מידת החום 
הדרושה, כרוכה פעולת־שרירים מאומצת בבעיה רצינית 
לגבי פליטת התום (וע״ע תם־הגוף). 

ד. ח ו ם ה ד ל ק ת י כרוך אף הוא בשינויים בחה״ח. כבכל 
הראקציות הכימיות גורמת עליית הטמפרטורה לעליה גם 




479 


חלוף־חמרים — ה״חלדץ" 


480 


בשיעור הראקציות הבסיסיות של האורגאניזם החי. אולם 
עדיין לא נקבע בבירור׳ אם החום הדלקתי נגרם תחילה 
בחלקו ע״י העליה בהפקת־החום או אם הוא־הוא שגורם 
לאותה עליה. קרוב לוודאי׳ שהשינוי התחילי בטמפרטורה 
תלוי בגורמים אחרים, כגון התכווצות כלי-הדם בעור, צמר¬ 
מורת ופחיתת הזיעה, ואלה מביאים להגברתה של הפקת־ 
החום הבסיסית, כששיעור הראקציות של חימצון נמצא עולה 
מחמת השינוי בטמפרטורה. 

וימותו של חילוף־האנרגיה. מסתבר, שהאור־ 
גאניזם המבוגר יש בידו לתאם את קליטת המזון לצרכי 
העבודה ופליטת החום, שהרי אנו מסוגלים, בדרך־כלל, לשמור 
על משקל־גוף קבוע־כמעט אף בתנאים קיצוניים. איזון כזה 
יש להשיג באחת משתי דרכים: הגבלת תפוקת האנרגיה ע״י 
כמות האכילה, או קביעת האכילה לפי הוצאת האנרגיה. 
למעשה נוהגת הדרך השניה: כל שינוי בעיסוק, שיש בו כדי 
לשנות את תפוקת־האנרגיה, כרוה בדרך־כלל, בשינוי מקביל 
ש־ל כמות האכילה. אף שינויים בטמפרטורת־הסביבה מלווים 
איזון דומה. מכאן, שממדי קבלת המזון נראים כמותנים 
בממדי פליטת החום ובתפוקת העבודה של הגוף. הבעיה: 
כיצד נעשה ויסותה של קבלת־המזון לשם השגת איזון 
האנרגיה ו — עדיין לא באה על פתרונה המלא. ויסות זה 
כרוך בגורמים פסיכו־פיסיולוגיים — כגון רעב וצמא, תיאבון 
ושביעה —, שבסיסם הנורו־פיסיולוגי והכימי המדוייק אינו 
ידוע עד היום. מסתבר, שלפחות שתי רמות של מערכת־ 
העצבים המרכזית משתתפות בוויסותה התקין של התפוקה 
האנרגטית המוטורית: ההיפותאלאמוס והקליפה המצחית. 

את חשיבותה של פליטת־החום הפיסיולוגית באיזון 
התקין דין קבלת האנרגיה והוצאתה ניתן לסכם כדלקמן: 
החום מופק ללא התחשבות באיזוךהאנרגיה הכללי, שהוא 
מקויים הודות לפעילותם של המנגנונים המווסתים את קבלת־ 
המזון. לשון אחרת — המנגנונים השומרים על איזון החום 
עשויים לוותר על איזון האנרגיה. אולם לגבי ויסות הטמפר¬ 
טורה אין הגוף תלוי בשינויים בשיעור הפקת־החום בלבד, 
מאחר שמצויים בו אף מנגנונים להגדלתו או להפחתתו של 
שיעור פליטת־החום. 

לגבי הקשר שבין תהליכי קבלת־המזון והוצאת־האנרגיה 
קיימת האפשרות שמצוי מנגנון חוצץ בין ההצע והביקוש, 
והוא — המלאי של אנרגיה כימית, הנאגר בתוך התא, שהוא 
גמיש ביותר. לפנים נטו לסברה. שהמולקולות הנאגרות 
בתאים שוהות שם עד שהגוף נזקק להן בשעת־הדחק — 
כששאר מקורות־האגרגיה נמצאים בלתי־מספיקים, וייתכן 
שהן עשויות לשהות שם זמן בלתי־קצוב. סברה זו נבעה 
מהכרת העובדה, שהרכבן הכימי של הרקמות באורגאניזם 
מבוגר נשאר קבוע־כמעט במשך פרקי־זמן ארוכים מאד. 
תוצאות המחקר החדיש סתרו את הרעיון, שמלאי־האנדגיה 
התוך־תאיים הם חסרי פעילות כימית. נמצא, שקיים חילוף 
מתמיד בין החלבונים שבמזון ובין החלבונים שבתאים, וכן 
בין השומנים שבמזון ובין השומנים המאוחסנים. המולקולה 
הנאגרת באחד התאים אינה קבועה שם, אלא עשויה להיקלט 
בדם, בעוד שאת מקומה בתא יכולה לתפוס מולקולה אחרת 
שנקלטה מקרוב מתוך המזון. תופעה זו היא הנקראת בשם 
״מצבם הדינאמי של מרכיבי־הגוף״ (ד' לעיל׳ עמ ׳ 468 ). 

. 1 > 1 )/ 1 115 ) 1)1( 0(5(12( 1.1. £0(7(71(1X7177011 ,ז 0 חו 1 נזא 

111 11 ) 10/70115 ) 84 80501 , 1101$ ט( 1 .ע .£ ; 1902 ,£ 11(1101x11 11 

, 5 ) 1 !)£' 1 ) £11 1101 י'/ . 1 ^ 8.0.13611611 ; 6 3 193 .) 05 ) 015 1 ) 1 ( 0 011/1 ) 11 


1938; 8. 50110611116111101, 711( £>(0110115 8101 ( 0 / 70(18 
(100511111(015 . 1946; 13. 11 ) 10/10115 )/ 8 ,(. 1 ) 6 ) 1111 נ 1151 צךת 011 בא 
(111(1 1• 11(1(11(1(1, 1951); 11. 0(7 1117(11(1(1110((- $10 // ־ 

111(5115(1 1952; 1 ) 0 .(. 68$ ) 11113112 <( .מ ■ 
310{}15(5/15(1 (?11)1,101. 016111., 11), 1954; 41. 1,. 1.<:1111£0 חו !, 
0x1(101111( £/ 1955 ,( 49 ,. 13:01 ׳( 131116 ־ 1 ) ססו 21 ) 1 \וס 1 /קו 0 ו ; 

14. /). 14161)$, 00(11/01 01 81(10/1011( 7705(55(5 (1 !; 11110 .־ 
8 ) 7 ) £0 , 11011111013 ״ 1 . 14 - $( 14161 \; . 14 ; 1957 ,( 1 /י\ , 1 ט 0 ׳\ 
77005(071(1011005 111 71510£ 81011(7, 1957; 51. 0. 143111611, 
15010(115 7705(75 111 £1010(8, 1957*; 0. 3'. 1-1*18, 1(11107(1 
£((075 0/ 84(10/10115111, 1959; 6 ל 1611110111 צ[ ¥0 \ .ע\ .. 1 .ס - 
5-1. הס 0 ) 105111 ) $8111 1 ) £ 01411110110 7.100 ,(.צ 1 > 6 ) זסתת׳סיס 
1/1( 7(^1(101100 0 1 0 ( 11 81(101)0115171, 1959 ; 1). 51. 0166X1 ־ 

661{ 7/011 ; 1961 ־^ 1960 , 11 1 , £01/155085 10 / 10115 )/ 8 ,(.( 60 ) ז ( 

£0011 770(1115(5 £0150; 7/1( £.11(1£ 1411111311 16 ( 1 ) £051078 ץ 
80113, 111 [(.1(6, 34, 6)0. 8]). 1963. 

. י. ל. — ח. א. ו 

.373/4 חלןפי־אז?ל 1 םין׳ ע״ע סגירה, עט׳ 

ה״חליץ"! השם שבו נקראו הסתדרויות של צעירים ציוניים 
19 בתפוצות שונות, החל משנות ה 80 של המאה ה 
עד שנות ה 60 של המאה ה 20 , שמטרתן היתה לעודד את 
הנוער היהודי לעליה לא״י ולהכשירו לעליה זו ולתפקידי 
עבודה בארץ. הסתדרויות הח׳ ותנועות־נוער חלוציות הקשו¬ 
רות בהן היו מעצם מהותן ציוניות, אולם לא הצטמצמו בגון 
רוחני או מפלגתי מסויים בציונות. מקצתן קדמו למפלגות, 
מקצתן הקיפו אנשי מפלגות שונות (למשל, ההסתדרות 
״העולמית״ של הח׳ בשנות ה 20 — 30 ), ומקצתן היו מפלג¬ 
תיות מובהקות (למשל, "החלוץ המזרחי" בפולניה בשנות 
ה 20 — 30 ); האירגון החלוצי של "פועלי אגודת ישראל" בפו¬ 
לניה ובצ׳כוסלובאקיה (בשנות ה 30 ) נמצא מחוץ למסגרתה 
של ההסתדרות הציונית העולמית. ערכן של הסתדרויות הח׳ 
היה בכך. שעוררו לעליה והביאו לא״י המוני צעירים — 
מספרם הגיע לרבבות —, משני המינים, נוער מאורגן, 
אקטיווי, נכון־להקרבה ובעל-משמעת, שחשיבותו ביצירת 
הבסיס האנושי להקמת מדינת ישראל ב 1948 היתד. גדולה 
ביותר. ההתיישבות הקיבוצית, על מאות משקית, נוסדה 
ופותחה כולה בידי עולי הה׳ על סוגיהם השונים. רב 
משקלם של יוצאי הסתדרויות חלוציות גם בישובים חק¬ 
לאיים אחרים: מושבים, מושבות, בתי־ספר חקלאיים וכד׳. 
הסתדרויות הח׳ כיוונו את חבריהן במיוחד לעבודה חקלאית, 
בגלל מקומה של ההתיישבות החקלאית באידאולוגיה הציו¬ 
נית ובגלל צרכה של החקלאות היהודית בארץ בחומר אנושי 
נועז ומלוכד. במסגרת ההתיישבות החקלאית נטו הסתדרויות 
הח׳ להכשיר את חבריהן לצורות־משק שיתופיות — גטיה 
שנבעה הן מתנאי ההתיישבות בא״י בתקופות העותמאנית 
והמנדטורית, והן מתוך הלכי־דוח, שהיו אפיינים לנוער 
היהודי בתפוצה האירופית בסוף המאה ה 19 ובמחצית הרא¬ 

.20 שונה של המאה ה 

התחלות ראשונות. הסתדרויות חלוציות ראשונות 
קמו באופן ספונטאני ברוסיה וברומניה ב 1881 . אף שחבריהן 
היו חובבי־ציון, לא הוקמו האגודות בידי חובבי־ציון המאור¬ 
גנים. יתר על כן: מייסדיהן נתלכדו מהוד אי־שביעות־רצון 
ומחאה על חוסר פעילות מעשית מצד חובבי־ציון; הם 
תבעו להוסיף את מעשה העליה על חיבת־ציון האידאולוגית 
והרגשית. אגודות הה׳ הראשונות היו ביל״ו (ע״ע) ברוסיה 
והסתדרות "החלוץ" (הראשונה בשם זה!) ברומניה. מקרב 
אגודות אלו יצאו מייסדי המושבות החקלאיות הראשונות של 
עולי־הגולה (להבדיל ממושבות בני ״הישוב הישן״ — פתח־ 
תקוה, מוצא׳ בני-יהודה): גדרה וראשון־לציון של אנשי 



481 


ה״חלוץ" 


482 


ביל״ו, זכרון־יעקב וראש־פינה של חברי "החלוץ" מרומניה. 
אגודות אלו לא התכוונו לקיום מסגרת חלוצית קבועה בארץ- 
המוצא, וכאשר עלו מרבית אנשיהן לא״י —התחסלו באורח 
טבעי. בראשית המאה ה 20 קרא מ. מ. אוסישקין(ע״ע) לייסד 
"אגודת פועלים צעירים רווקים", שתחייב את חבריה לעלות 
לא״י, לעבוד בה 3 שנים׳ "למלא חובת צבא לעם ישראל לא 
בחרב וברובה, כי אם באת ובמחרשה"; קריאתו לא מצאה 
הד. השפעה גדולה מזו היתה למכתביו של א. ד. גורדו! 
(ע״ע), שעלה לא״י ב 1904 , ולקול־הקורא של יוסף ויתקין 
(ע״ע) ב 1905 . בעקבות התסיסה המהפכנית ברוסיה והפרעות 
ביהודים שבעקבותיה, קמה תנועה נפרדת של עולים־חלוצים, 4 
עיקרה ברוסיה-פולניה ומיעוטה בארצות השכנות, אוסטריה 
ורומניה. תנועה זו, שכללה אלפי צעירים וצעירות, חוללה 
את ״העליה השניה״ ( 1904 — 1914 ), אמנם רק מעטים מהם 
נשארו בארץ, אולם הללו התחילו ב״כיבוש העבודה" במו¬ 
שבות ויסדו את הקבוצות ומושבי־העובדים הראשונים. רובם 
של עולים־חלוצים אלה באו מאורגנים בחבורות לא-גדולות, 
לדוב יוצאי עיר אחת או סביבה קרובה; מהם חברי מפלגות 
"פועלי-ציוך ו״צעירי-ציון", ומהם שיסדו אגודות־ח׳ מיוחדות 
בערי־מוצאם בגולה. גם אגודות אלו היו רופפות מאד ונעלמו 
עם עליית מייסדיהן. יוסף טרומפלדור (ע״ע) עשה נסיון 
ראשון להקים ברוסיה הסתדרות־ח׳ ארצית, בעלת תכנית 
מפורטת להכשרה בגולה ופעולה מאורגנת בארץ; נסיון זה 
נפסק עם עלייתו של טרומפלדור ב 1911 . ב 1905 הוקמה אגו¬ 
דת "החלוץ" באה״ב ע״י אליעזר יפה (ע״ע), שנתמזגה אח״כ 
באירגונו השני של א. יפה — "האפר הצעיר"; עולי האגודות 
האלה נמנו אח״כ בין מייסדי בהלל. 

ה ח׳ כתנועה המונית ומאורגנת מקורו 
במלחמת־העולם 1 , ב 1915/6 ניסו ד. בן־גוריון(ע״ע) וי, בן- 
צבי (ע״ע), שגורשו מא״י ועשו באה״ב, להקים הסתדרות־ח׳ 
באמריקה, בעזרת מפלגת פועלי־ציון, ופירסמו בניו-יורק 
חוברת, ביידית, "על הח׳, עקרונותיו ותפקידיו". מאות צעי¬ 
רים נספחו לאגודת הה/ אולם כולם, ואף האגודה עצמה, 
נבלעו בפעולת ההתנדבות לגדודים העברים, שאליה הצטרפו 
בן־גוריון ובדצבי ב 1917 . תנועה חלוצית גדולה ויציבה יותר 
התעוררה ברוסיה, לאחר מהפכת מארם 1917 . בערים שונות 
קמו מיד אגודות־״הח׳״. במאי 1917 החליטה הוועידה הארצית 
של "צעירי־ציוף, שנתכנסה בפטרוגראד (לבינגראד), "להכ¬ 
שיר את הנוער לקליטת רעיון החלוציות"'ולאחד את האגו¬ 
דות הקיימות להסתדרות כל־רוסית. הוועידה הארצית הרא¬ 
שונה של הח׳ הרוסי נתכנסה ביאנואר 1919 במוסקווה; היא 
הושפעה מאישיותו ורוחו של יוסף טרומפלדור, ששיבבע את 
הצירים לנתק את ההסתדרות מזיקה מפלגתית ולהכריז על 
הוד כעל אירגון עצמאי. השפעתו של טרומפלדור ניכרה 
במיזוג תפקידי עבודה וצבאיות, שביקש להטילם על הח׳ 
בא״י. טרומפלדור קרא לאירגון "צבא חלוצים", שיחליף את 
חיל־המצב הבריטי בארץ. כאן נולד הרעיון של "גדוד- 
העבודה״, שנתבצע בארץ ב 1920 , בשינוי־צורה, לאחר מות 1 
של טרומפלדור ונקרא על שמו. כ 120 סניפים ברחבי רוסיה 
היו קשורים במרכז הח׳ במוסקווה, אלפים אחדים של 
חלוצים מאורגנים הצליחו להסתנן ב 1919 — 1921 דרך חזי¬ 
תות מלחמת־האזרחים וגבולותיה החסומים של רוסיה, ורובם 
הגיעו ארצה; בין העולים היו טרומפלדור וחבריו. אולם 
התחלה נועזה זו רוסנה באיבה; השלטון הסובייטי החל 


ברדיפות נגד התנועה הציונית, על כל זרועותיה; היציאה 
מרוסיה נאסרה. 

ביו שתי מלחמות־העולם. בתקופה שבה דוכאה 
התנועה הציונית ברוסיה הסובייטית והופסק הקשר בין 
יהדות רוסיה לשאר התפוצות ולא״י, התפשטה תנועת הח׳ 
על 25 מדינות — באירופה המזרחית, באירופה המרכזית 
והמערבית, בארצות מוסלמיות בצפון־אפריקה ובמזרח התי¬ 
כון, באמריקה הצפונית והדרומית ובדרום־אפריקה. מרכז 
התנועה היה בפולניה, שבה נמצאו 50% — 40 מכלל החברים. 
מבחינה מספרית הגיעה התנועה לשיא ב 1935 , כשנמנו בה 
כ 90,000 חברים וחברות. ב 1921 התכנסה ועידה בין־ארצית 
של הסתדרויות־הח׳ בקארלסבאד. והוקמה הסתדרות עולמית 
של הח/ המרכז העולמי שכן בווארשה ושם יצא לאור כלי־ 
מבטאו "העתיד". אולם ההגבלות שהחל השלטון הבריטי 
להטיל על העליה ב 1936 , השפיעו על ממדיה של התנועה; 
ערב מלחמת־העולם 11 פחת מספר החברים עד למחצית 
מספרם בשנת השיא. 

ארבעה עקרונות חייבו את חברי הח׳ להלכה ולמעשה: 

(א) השתייכות להסתדרות הציונית העולמית (שמימנה את 
הח׳), קבלת משמעתה הפוליטית והשתתפות במפעליה (הקרן־ 
הקיימת); ב) לימוד השפה העברית ורכישת ידע בתרבות 
העברית, ז״א למעשה — בספרות העברית החילונית-מודרנית; 
ג) הכשרה בגולה לעבודה פיסית בא״י ולמקצועות הנדרשים 
שם׳ בפרט החקלאות; ד) עליה בכל שעה שיידרשו לכך 
ובכל דרך, לגאלית או בלתי-לגאלית, שתיראה כצורך־השעה. 
באמצע שנות ה 30 נוסף בכמה הסתדרויות גם אימון למטרות 
הגנה וכושר צבאי. "ההסתדרות העולמית" של הדד ראתה 
את עצמה קשורה עם הסתדרות העובדים הכללית בא״י. 
ההסתדרויות הארציות המסונפות לה התנהלו, למעשה. ע״י 
שליחים של הסתדרות העובדים — כ 400 איש עד פרוץ 
מלחמודהעולם 11 . בצד "ההסתדרות העולמית" התקיימו עוד 
שני איגודים חלוציים בין־ארציים: גושי החלוצים וקיבוצי־ 
ההכשרה של בית״ר הרוויזיוניסטית, ו״החלוץ המזרחי", 
שקשור היה ב״פועל המזרחי" בארץ. בגרמניה התפתחה 
הסתדרות חלוצית משותפת ל״פועל המזרחי" ולחניכי הס¬ 
תדרות גוער חרדית בלתי־ציובית (״עזרא״) — "ברית חלו¬ 
צים דתיים"; עוליה הקימו בארץ את הקיבוץ הדתי. 

בשנים הראשונות לאחר מלחמת־העולם 1 לא מילאה 
"ה הכשר ד." תפקיד חשוב. חברי הח׳ השתדלו להגיע לא״י 
במהירות האפשרית׳ מספרם לא היה רב יחסית, והגבלות 
העליה מטעם ממשלת־המנדט לא הכבידו ביותר, המצב 
השתנה עם צימצום אפשרויות הקליטה בארץ לאחר המשבר 
הכלכלי ב 1926 , שהיה מלווה גם הגבלות חוקיות על עליה 
של מחוסרי-אמצעים. כדי לשמור במסגרת הח׳ את האלפים 
שנצטרפו אליה ולמנוע אכזבות, פותח מפעל של "הכשרה", 
כמעט כולו בקיבוצי-הכשרה. הללו העסיקו את החברים 
בחקלאות, בעבודות גופניות בלתי־מקצועיות ומאומצות(חי־ 
צוב, חטיבת-עצים וכר), ומקצתם גם במקצועות "עירוניים". 
בשנת השיא, 1935 , הקיפה הסתדרות הוד העולמית כ 600 
קיבוצי־הכשרה, ובהם כ 000 ׳ 21 חברים וחברות, כ 60% מהם 
בפולניה; אחריה באו גרמניה (כ 3.000 איש), רומניה ( 2,400 ), 
ליטא ( 1,350 ), צ׳כוסלובאקיה ( 1,000 ). אלפים אחדים נמצאו 
בקיבוצי־הכשרה של "החלוץ המזרחי" ובית״ר. המספר הרב־ 
יחסית של חלוצים בליטא, בעלת קיבוץ יהודי קטן, מתבאר 



483 


ה״חלוץ" 


484 


בחיים היהודיים האינטנסיוויים במדינה זו ובהשפעת החינוך 
בבתי-ספר עבריים. צימצומו של הודי בשנים האחרונות לפני 
מלהמת־העולם 11 נתן אותותיו במיוחד במפעלי ההכשרה* 
ב 1939 נמצאו בהם כ 8.000 איש בלבד. 

ההשתייכות לקיבוצי־הכשרה היתה, למעשה, החברות 
האפקטיווית בתנועה. שלושת־רבעי חברי הת׳ לא נמנו עם 
מפעלי־הכשרה והשתייבו ל״סניפים״ בערים — מעין פריפריה 
רופפת, שעסקה בעיקר בהכנה תרבותית ולשונית. הדוב הגדול 
של קיבוצי־ההכשרה הוקמו בידי תנועות־נוער ציוניות, שהיו 
מסונפות להסתדרויות־הח׳, אך נהגו, למעשה, בדרך אוטונו¬ 
מית : "השומר הצעיר", "גורדוניה", "החלוץ הצעיד", "עקי¬ 
בא"׳ "הנוער הציוני", ועוד. בגרמניה התגבשו הסתדרויות־ 
נוער חלוציות, שינקו מאווירתה של היהדות והציונות הגר¬ 
מנית¬. "בלאו־וים" (תכלת־לבן), "הבונים", ו״ורקלויטה" 
(אנשי-מעש). הסתדרויות־הנוער הציוניות חייבו את חלוציהן 
להצטרף לקיבוצים ארציים מסויימים בא״י: הקיבוץ הארצי 
של השומר הצעיר, הקיבוץ המאוחד, ךובר-הקבוצות, הקיבוץ 
הדתי וכוי׳־. הרוב המכריע של השליחים הארצישראליים היו 
חגרי קיבוצים וחינכו, בדרך־כלל, כל אחד לתנועתו הקיבו¬ 
צית• ואמנם, מרבית עולי חח׳ נכנסו לקיבוצים עם עלותם 
ארצה, אף שרק מיעוט נשאר בהם בקביעות. עכ״פ, התפת¬ 
חותה המשקית, הציבורית ואף המספרית של התנועה הקי¬ 
בוצית בארץ בין שתי מלחמות־העולם לא היתה אפשרית 
בלי חיל־המילואים המתמיד של עולי הח', את מספר חניכי 
הת׳ שעלו ארצה בשנות 1919 — 1939 יש להעריך ב 50-60£00 , 
אולם משקלם הציבורי היה גדול מממדיהם המספריים, מאחר 
שהיה זה חומר אנושי צעיר, בריא ובעל הכרה לאומית- 
ציבורית. 

הת׳ ברוסיה הסובייטית. עם התבססות המשטר 
הסובייטי ברוסיה ב 1921 המשיכה הסתדרות־הח׳ בקיום 
לגאלי־למחצה. ברפובליקה הרוסית (רספס״ר) הותרה ההס¬ 
תדרות׳ ואילו באוקראינה ובבילורוסיה, שבהן התגוררו 
מרבית יהודי בריה״ט, היה הח׳ אסור מבחינת החוק. הוועידה 
השניה של הח׳ הרוסי התקיימה בחארקוב באוקטובר 1920 
בפומבי; הוועידה השלישית, שנתכנסה ביאנואר 1922 (אף 
היא בחארקוב), נאסרה בידי המשטרה, על כל ציריה. על 
אף רדיפות והגבלות אלו הקימו החלוצים חוות־הכשרה בכל 
רחבי המדינה: בסאראטוב על גדות הוולגה ("משמר הוול¬ 
גה")׳ בקרים ("תל־חי"), וביארצבו ליד מוסקווה ("גדוד־ 
עבודה ע״ש י. ח. ברגר"), ועוד. הלחץ האידאולוגי של 
הקומוניזם והרדיפות מצד השלטון הביאו ב 1923 לפילוג 
פנימי בהח׳ הרוסי. הפלג "השמאלי" הכיר ב״עקרון של 
מלחמת-המעמדות", ראה את עצמו כ״לוחם במשטר הקאפי- 
טליסטי על כל גילוייו" וכחלק מ״תנועודהפועלים היהודית 
והבין־לאומית". חבריו חוייבו להצטרף לתנועה הקיבוצית 
בעלותם ארצה. הפלג ה״ימני״ — שכינה את עצמו "לאומי- 
עמלני"— ראה את החלוציות הציונית כעקרון מחייב יחיד. 
באוגוסט 1923 ביקש הפלג השמאלי אישור לקיומו מטעם 
השלטונות׳ ואף קיבלו. הפלג הימני בחר להישאר "בלתי- 
לגאלי"׳ כדי להימנע מפיקוח השלטונות ומהסתגלות להש¬ 
פעות קומוניסטיות. הח׳ הלגאלי הוציא כתב־עת ברוסית 
("החלוץ") והשתתף בגילויים שונים של החיים היהודיים, 
במידה שהותרו בשעתם ע״י השלטונות. כל עוד נמשכה 
מדיניות הנא״פ בבריה״מ, התייחסו השלטונות בסבלנות 


(בלתי-אוהדת) לשני הפלגים. שתי ההסתדרויות קיימו קיבוצי־ 
הכשרה. קיבוציו העיקריים של הח׳ הבלתי־לגאלי היו "מש¬ 
מר" בקרים ו״בילו" בבילורוסיה. היציאה מבריה״מ והעליה 
ארצה בוצעה בדרכים בילתי־לגאליות ולגאליות־למחצה למ¬ 
רות מאסרים, גירושים לסיביר ורדיפות אדמיניסטראטיוויות. 
לשיאן המספרי הגיעו שתי הסתדרויות־הח׳ בסוף 1925 ; 
בסניפים ובקיבוצי־הכשרה נמנו 14.000 חבר וחברה (בכללם 
בוגרי "השומר הצעיר"). עם חיסול הנא״ס והחמרת היחס 
לגבי כל האירגונים הלא-קומוניסטיים נתרבו המאסרים והגי¬ 
רושים לסיביר, ובמארס 1928 בוטל הרשיון הממשלתי 
לקיומו של הה׳ הלגאלי. כל נקודות־ההכשרה פוזרו וחוסלו. 
מספר קטן של חברים הורשו תחילה לעלות ארצה לאלתר, 
אבל במהרה הופסקה העליה, ועזיבת תחומי רוסיה נעשתה 
קשורה בסכנת־חיים. שני פלגי הח' המשיכו עוד שנים־מספר 
בקיומם במחתרת, כשסאות מחבריהם נשלחו לבתי-סוהר 
ולמחנות-ריכוז בסיביר ובצפון הארקטי. ב 1934 דעכו השרי¬ 
דים האחרונים. מאות מאסירי הח'נהרגו בעת הטרור הסטא- 
ליניסטי ב 1934 — 1938 , ללא משפט; ביניהם היה שמואל 
שניאורסון, מראשי הח׳ ״הבלתי־לגאלי״, שחזר ב 1926 מא״י 
לבריה״מ להדריך את ההסתדרות בעבודתה המחתרתית. בו¬ 
דדים משיירי הה׳ הרוסי הגיעו ארצה בשנים מאוחרות יותר. 

התנועה החלוצית בשנות ה ש 1 א ה ואחריה. 
בפרוץ מלחמת־העולם 11 ותוך כדי מהלכה נפלו מרכזי התנו¬ 
עה החלוצית במזרח אירופה ובמרכזה בידי השלטון הנאצי. 
השליחים הארץ־ישראליים חזרו כולם ארצה, ושליחים חדשים 
לא נשלחו, עד הורדת צנחנים אחדים בהונגריה וברו¬ 
מניה בקיץ 1944 . פרט לארצות הבלקניות והונגריה, נותקו 
הסתדרויות־הח׳ מכל מגע עם העולם היהודי. בגטאות פולניה 
היה לתנועות החלוציות חלק ניכר בשמירת הגחלת של חיים 
יהודיים, כל עוד היתה אפשרות כלשהי לכך. במקומות שבהם 
התמרדו שרידי היהודים נגד השלטונות הגרמנים (וארשה, 
ביאליסטוק ועוד) הכשירו, למעשה, האירגוגים החלוציים את 
המרד, ניהלוהו והעמידו את מנהיגיו. מאות חלוצים הצטרפו 
ליחידות הפרטיזנים האנטי־נאציים, שפעלו במזרח־פולניה 
ובמערב בריה״מ. חברי הסתדרויות חלוציות מכל הג 1 נים היו 
הגרעין המאורגן והגורם המלכד בתנועת ה״העפלה" מחופי 
אירופה המזרחית והמרכזית ב 1940 — 1948 ושיוו למיפעל 
את צורתו הממושמעת והיעילה בתקופת המאבק נגד השלטון 
המנדטורי. לאחר סיום המלחמה, ב 1945 , התלכדו כמה אלפים 
חלוצים משרידי השואה במחנות־הפליטים בגרמניה והקימו 
שם הסתדרויות במתכונת הקדם־מלחמתית, לפי המפלגות 
הציוניות השונות. נסיון קצר־ימים לגבש הסתדרות חלוצית 
מאוחדת (נח״ם = גוער חלוצי מאוחד) לא הוכתר בהצלחה. 
החלוצים מעולי המחנות יסדו בא״י מספר קיבוצים, אחרים 
הצטרפו לקיבוצים קיימים! רובם מצאו שדה־פעולה בשטחים 
אחרים, לרבות צה״ל. 

משיוצבה התפוצה היהודית לאחר השואה, התברר שתנועת 
הח' בעולם אינה קיימת עוד: באירופה המזרחית חוסלו 
הסתדרויות-הח׳ עם שאר האירגונים הציוניים בידי השל¬ 
טונות הקומוניסטיים; הסתדרויות הח׳ הקטנות באנגליה, 
צרפת׳ אה״ב ושאר ארצות־המערב התנוונו ונעלמו בד־בבד 
עם ירידתה הכללית של התנועה הציונית בתפוצה. בכמה 
מדינות, בפרט באמריקה הלאטינית, מתקיימות תנועות־נוער 
חלוציות לא־גדולות, המוסיפות להעלות מדי שנה מאות 




485 


ה״חלוץ״ — חלזונות 


486 


אחדות מחבריהן ארצה. אולם בעליה הגדולה, שהגיעה ליב¬ 
ראל לאחר העלאת פליטי המחנות מגרמניה לא מילאה עוד 
העליה החלוצית תפקיד. — הסיבות שגרמו להתחסלותה של 
תנועת הזד — נוסף על השמדת היהדות המזרח־אירופית 
וביוונה של התנועה הציונית בעולם המערבי— היו: הקמתה 
של מדינת ישראל, שקיבלה על עצמה תפקידים שנתמלאו 
קודם לכן בחלקם בידי תנועות חלוציות; ירידת משקלה של 
החקלאות בארז כגורם משקי מתרחב; שינוי כללי במושגים 
חברתיים בעולם הטכנולוגי־מ 1 דרני, שיהדות התפוצות מהווה 
חלק ממנו. ניתן לומר, שהתנועה החלוצית ירדד, לאחר 
שמילאה את תפקידה ההיסטורי. 

מאסף לתולדות הוד, 1930 : ד. פינס, הח׳ בכור המהפכה, 
1938 : ספר הדד, ת״ש; איש מוסקבה [ד. פינס], ציונות, 
עברית. החלוץ, עליה (נספח לספרו של י. לשצ׳ינסקי: היהו¬ 
דים ברוסיה הסובייטית), 1943 : ב. ווסט (עורך), נפתולי 
דור, א׳, 329-327 , תש״ה, ב׳, 403-333 , תשט״ז; מהיי יוסף 
טרומפלדור (קובץ), 320-303 , תש־ה: י. בך־צבי, פועלי ציון 
בעליה השניה, 168-162 , 195-194 , 1950 : א. מונצ׳יק, לתו¬ 
לדות צעירי ציון, הפועל הצעיר, ההלוץ וההסתדרות, תשי״ד; 

י. אליאש, זכרונות ציוני מרוסיה, 204-188 , תשט״ו; לראשי¬ 
תה של תנועת הזד (אסופות, ר), 1959 . 

א. לי. 

חלוצה (יוף :>ס 0 ס.ג£'), עיר עתיקה בנגב הא״י, דרומית- 
מערבית מבאר־שבע. חרבותיה הן הגדולות והנר־ 

חבות מכל חרבות הערים בנגב. את ייסוד ח' יש לייחס 
לימי שלטון הנבטים באיזור. היא מסומנת במפת פויטינגר 
ומוזכרת ע״י הנוסע תאודוסיום. לשיא פריחתה הגיעה במאה 
ה 4 ; באותם הימים נמצא בה בית־ספר גבוה. הנצרות הובאה 
לח׳ במאה ה 4 ; הגמוניה ידועים עד 536 , ומצבות נוצריות 
ידועות שם עד 603 . היישוב במקום, שהיה ידוע בכרמי- 
הגפן שלו, התקיים עד למאה ה 12 . — בתרגומים מזהים את 
ח׳ עם שוד (ת״י לברא׳ כה, יה) ועם ברד (שם טז, יד); 
רב סעדיה גאון (שם כ, ב) מזהה אותה עם גרר. במדרש 
(ב״ר מ״ה, י׳) נזכרת גם ״אורחה דח׳״. — ב 1936 נערכו 
בח׳ חפירות ארכאולוגיות. — ב 1947 נוסד במקום קיבוץ, 
שנעזב לאחר מלחמת־הקוממיות. 

מ. שובה, ... ראש משטרת תעיר ח׳... (ידיעות רחברה לח¬ 
קירת א״י, ג׳, ד׳), תרצ״ה. תרצ״ז: . €6 - * 1 ת 0 -ו^ £3 .£ .ז 
- 108 1915; 7x60 ,ה £1 / 0 5 7716 ^1146x71655 ץ ¥0011£ \ . 13 

. 1 ־ 01131 ) $- 1937 , תס 074 ך 0715 7 ' 1 7016511716 0x4 ה 1 1/0110x5 
,• 61 ^ 1316 7756 .£ . 3 > ; 1939 ..( 111 ^י ,. 31 ? .*)"מ* .נ!* 1 

, 111101 ? . 1 ק\£ . 31 ?) 016511716 * 1 / 0 07 $0111716X71 1)656X1 

. 1941 ,( 61 , 73 ,.: 5031 

חלזונות ( 7351:0110013 ) = "כרס־דגליים"), מחלקה ענפה 
ביותר של בע״ח ממערכת הרכיכות (ע״ע); כוללת 
כ 85,000 מינים. היא מתחלקת ל 3 בנות־מחלקה: ( 1 ) קדם־ 
זימיים ( 05011:3001113 :?), ( 2 ) אחור״זימיים (- 1311 נ 01 ן( 151 ק 0 
01113 ), ( 3 ) ח"'ריאה ( 111111011313 ?). 

הח" נפוצים על פני כל כדוד־הארץ. רובם חיים בימים 
(עד לעומק של 4,800 מ׳), מיעוטם — במים מלוחים־למחצה, 
במקווי מים מתוקים וביבשה (עד לגבהים של 5,000 מ׳). 
בא״י ידועים היום כ 700 מינים. 

סימניהם העיקריים: חלקי הגוף — ראש;רגל — בצד 
הגחוני; ש ק-ק ר ב ים — בצד הגבי? שק־הקרביים מכוסה 
עפ״ר ק ו נ כ י ה יחידה. הגודל: 15 נ 1 ז 0 מ 13 ק 514.01103 , המצוי 
בים התיכון, גדלו אינו אלא כ 1 מ״מ ומשקלו כ 0.3 ג׳; 
0501013115 < 01 :ק 30:115 :: 40831 0 ו 1 , שבריף האוסטראלי. ;בהו 
עד 60 ם״מ ומשקלו כ 5,5 ק״ג. 


הראש נושא, בדרך־כלל, 2-1 זוגות מששנים וזוג עיניים; 

בו נמצא פתודהפה, — ה ר ג ל שרירית מאד, ובצידה הגחתי, 
כרגיל, סוליה שטוחה המשמשת לזחילה, שהיא התנועה הטי¬ 
פוסית של הח׳; בסולייתו הוא מחליק על פני המצע או מטפס 
עליו, ובאמצעותה הוא נצמד לעצמים קשים. בסוליית־הרגל 
מצויות בלוטות מפרישות ריר, שהוא מקל את החלקת הסוליה 
על פני המצע. בקבוצת 0:01011:130 ^ הסוליה מנוונת, וח" 
אלה קבועים במקום מושבם. במינים הפלגיים מקבוצות - £30 
13 > 0 ק 0 ז 0 : ו 0:0110013 :? (כנפרגליים) פועלים החלק הקדמי 
של הרגל או שלוחותיה הצדדיות כסנפירים. ח" חופרים, כגון 
3:1010130 א, חודרים לתוך קרקע־הים בעורת הרגל. יש ת" 
המסוגלים לקפח ברגלם, כגון 51:0:011115 . אולם, בדרך־כלל, 
אין הוד׳ מהירים בתנועתם. ממעטים ביותר בתנועה היושבים 
ישיבודקבע על הסלעים, כגון הצלחית ( 3:0113 ?) או היסדוק 
( 1550:0113 ?) ; הללו יוצאים בלילה לרעות באצות וחוזרים 
אח״כ למקומם הקבוע. 

עור הח׳ מורכב מאפי תל חיצוני חד-שכבתי ומשכבה 
של רקמת־היבור ושרירים. העור המכסה את גוש־הקרבים 
הוא הגלימה, שהיא המפרישה את הקתכיה. מהגלימה מת¬ 
משך כלפי מטה קפל-עור — אונת־הגלימה, שבינה ובין הגוף 
מפריד חלל־הגלימה, הנמצא בקידמת הגוף או בצידו. בגלימה 
איזורים של אפיתל בלוטי- כגון הבלוטה התת־זימית המפ¬ 
רישה ריר דביק. בארגמונים ( 111:1010130 ^) הפכה בלוטה זו 
לבלוטת הארגמן (ע״ע). הפרשת הבלוטה בסגולית (-ח 3 / 
111113 :) מסוגלת לצבוע את המים בצבע כהה כשהח׳ מותקף. 
בארנבודהים ( 5 13 ץ 1 ק.^) נודף מהנוזל הצבעוני ריח דוחה. 

ה ק 1 נ כ י ד, עשויה חטיבה אחת, בדרך־כלל בצורת חרוט 
מפותל כסליל, שהוא מסובב עפ״ר לימין. גם בח" שקונכייתם 
אינה סלילית, כגון הצלחית, מופיע הסליל בצעירותם, ועכ״פ 
בדרגת הזחל- ואינו נעלם אלא לאחר־מכן, הקצה העליון של 
הקונכיה אטום! זהו מקום הקונכיה העוברית, המצויה בכל 
הח״. סיבובי הסליל נוגעים, בדרך־כלל, זה בזה; יוצאים מכלל 
זה המינים קבועי־המקום ממשפחת 30 ! 0 ;: 10 ח:ס׳\ ובני הסוג 
1115 ; 138 \. במקומות המגע נוצר עמודון ( 00111:110113 ), המקיף 
את ציר הקונכיה, ובו אחוז השריר הגורם לכינוס הראש 
והרגל לתוכה. הסיבוב האחרון — התחתון —, המכיל את 
פתח־הקונכיה, גדול מקודמיו, לעיתים גדול מאד, בגון באוזן־ 
הים ( 143110:15 ); לעומת זה קטנים הסיבובים הקרובים לחודה 
של הקונכיה. יש שהסיבוב האחרון חופה לגמרי על שאר 
הסיבובים, והללו אינם נראים מן החח. יש שהקונכיה מת¬ 
כסה ע״י הגלימה ונעשית פנימית, כגון בצ 3 מ:;?, ובמקרים 
אלה היא מצטמצמת ללוחית דקיקה; ויש מיעוט של ח" 
שבהם הקונכיה חסרה לגמרי בבוגדים, והם ״ערומים״ (- 1 :^ 1 
01113 ת 3 :נ 111 >). הקונכיות רב־גוניות מאד, הכל לפי תנאי- 
הסביבה. בשוכני המים המתוקים והיבשה הקונכיה עפ״ר 
דקה ושבירה; בשוכני חוף־הים, ביחוד בליטוראל הטרופי, 
היא מצטיינת בעביה. צבעי הקונכיה יש שהם עזים ומגוו¬ 
נים, ויש שהם עדינים מאד; הצבעים השכיחים הם לבן, 
חום או אדמדם. תכופות מצוי דגם של פסים, קווים או כתמים 
על רקע מסויים. צבעים יפים להפליא מצויים בח״־ים טרו¬ 
פיים, כגון 00:105 ו 303 :^ 7 >. ח״־המדבר עפ״ר לבנים. 

לקונכיה צורות שונות: דמויית־צלחית — 3:0113 ?; מגד- 
לית גבוהה — 00:1:1111101 , 013051113 ! חרוטית — 001105 :?'; 
ביצית — 303 :<ןץ 0 ! סביבונית — צ 44011 ; צינורית — -: 0 ׳\ 



487 


חלזוגות 


488 



א. סיכנו! חיצון 

ב. סיכנה פגיסי 

1 . הראש; 2 . הרגל; 3 . הקונכיה; 4 . מחויט גדול; 5 . מחויט קט!: <). עי!; 
7 . הפה; 8 . חלל־הפה; 9 . גננליוו־המוח; 10 . הוושט; 11 . צינור־הרוק; 
12 . כלוסת־הרוק; 18 . הקיבה; 11 . המעי; 15 . הככד; 10 . הכליה; 17 . פרוזדזר־ 
הלב; 13 . הדר־הלב: סר. וריד־הריאה; 20 . פי-הטבעת; 21 . הניימה: 
22 . חלל־הנליסח; 23 . פתח־הנשימה; 24 . הבלוטה האנררוגיניח: <־ 2 . הצינור 
האנדרוגיני: 20 . צינור־הורע; 27 . ציכור־הביציפ; 28 . בלוטה־החיב,־!: 

20 . כיה־הקיכול לזרע; 30 . בלוטה־תסיר: 31 . כים־החצים: 32 . השוט; 
33 . האיבר להעברת הורע; 84 . פתח־הסי; 


0161113 ; דמויית־דיסקית — צ 1 נ 1 :נ 110 ב 1 ?. יש 
שהקונכיה חלקה לגמרי; אולם לרוב הקונ¬ 
כיות — וביחוד בה״ הימיים — תפסיל 
של צלעות׳ קמטים׳ גבשושיות. או גם קו¬ 
צים בולטים. 

על מיבנה הקונכיד, ע״ע רכיכות. 

בקדם־זימיים, במיעוטם של האחור־ 
זימיים ובח״־ריאה בודדים סוגר את פתח 
הקונכיה מיכסה מתאים׳ גירני או קוג־ 
כיוליני. 

ה ק ו נ כ י ה היא "ביתר׳ של הח׳. הראש 
והרגל נשלחים החוצה דרך פתח הקוב־ 
כיה — פעולה זו נעשית ע״י הזרמת דם 
לתוכם; הם החדים ומתכנסים לתוכה כש¬ 
חה , מתכווץ׳ ע״י פעולת שריר האחוז 
בחלקו העליון בקונכיה׳ וחלקו התחתון 
מגיע לראש ולרגל. 

מערכת־העיכול. פתח־הפה נמצא 
בקצה הקדמי של הגוף. ברצפת חלל־הפה — 
הרדולה המצויירת בשיניים, שהיא אפיינית 
לרכיבות; בתקרת הלל־הפה — עפ״ר גם 
לוחיות־לסתות קשות. יש שהרדולה ארוכה 
מאד; ב 3:6113 ? וב 1113 ־ 1.1:1:01 ארכה כאורך 
הגוף ולמעלה מזה, והיא מפותלת הרבה. 
באוכלי־צמחים מספר השיניים גדול; בטו־ 
רפים מספרן קטן, ביהוד בקדם־זימיים, 
ששיניהם מעטות מאד׳ דמויות־פגיונות 
וקשורות לבלוטת-ארס(גילגולה של בלוטת־ 
רוקא הנפתחת לבית־הבליעה.הארם משמש 
לשיתוק הטרף. עם הח" הארסיים נמנים 
בני הסוג;■. 00011 , שארסם של מיני הגדולים 
שבהם גורם דלקת חזקה לאדם שהוכש. הפה מוביל לבית- 
הבליעה, שאליו נפתחות בלוטות־רוק. שהפרשתן— בטורפים 
מסויימים, כגון חביונה( 11111 ) 001 ) — מכילה חומצה גפריתנית 
וחומצה אספארטית, הפועלות על הקונכיות של רכיכות או על 
שלדי קווצי־עור וגורמות להריסתם. דפנות הקיבה עפ״ר 
שריריות. עיכול המזון מבוצע בעיקרו ע״י בלוטת "הכבד־ 
לבלב" ( 63$ ־ 1 :>ת 3 ג 01 :> 3 ק 11£ ), שהיא עפ״ר זוגית, ודפנותיה פו¬ 
עלות כאיבר הפרשת אנזימים וכאיבר ספיגת המזון. הסוג 
הוא מהמעטים בעולם־החי שמוכשרים לפרק תאית. 

במינים הטורפים עיכול החלבונים נעשה בקיבה ולא ב״כבד". 
בהמשך לקיבה נמצא המעי; הוא מסתיים בפי־הטבעת, הנפתח 
לחלל־הגלימה בצד ימין בקידמת הגוף, בסמוך לראש, בבנות־ 
המחלקה( 1 ) ו( 3 ), וקרוב יותר לקצה האחורי של הגוף ב( 2 ). 

רוב ח״־הריאה, וכן קדם־זימיים רבים, הם אוכלי־צמחים. 
אחדים חיים על טרף — ספוגים. נבוביים, תולעים, רכיכות, 
קווצי־עור, ועוד, יש החיים על פגרי בע״ח או חמרי-רקב, 
ויש החיים חיי־טפילים על כוכבי־ים, מלפפוני־ים, על צד¬ 
פות ועל תולעים רב־זיפיות. בטפילים מסויימיס התנוון 
צינור־העיכול. 

א י ב ר י - ה נ ש י מ ה של הח" הם זימים (ע״ע רכיכות) 
וריאות. בירורים שבבת־מחלקה ( 1 ) זוג של זימים; בעי- 
לאים שבהם, וכן בבת־מחלקה ( 2 ) — זים אחד בלבד, מינים 
מסויימים הם חסרי הזימים הרגילים, ובמקומם באים זימים 


משניים, כגון בצלחית — בליטות קטנות רבות בין הרגל 
ובין הגלימה, או ב 13 ־ 001 — זר של זימים מסועפים מסביב 
לפי-הטבעת. הזימים נמצאים בחלל־הגלימה, שהוא פתוח 
לרווחה בלסי חוץ. בבת־מחלקה ( 3 ), שהיא חסרת זימים, 
משמש חלל־הגלימה כריאה; תקרתו עשירה בצינורות־דם, 
ובה נעשה חילוף־הגאזים של הנשימה. בח״־הריאה שפת־ 
הגלימה מחוברת לגוף, ונישאר חור קטן לשאיפת האוויר 
לתוך הריאה ולנשיפתו. יש ח" חסרי-זימים וחסרי־ריאה, 
שנשימתם נעשית דרך העור החיצון בלבד. 

הלב בח״ קבוע בצד הגבי של הגוף; בו חדר אחד ו 2 
עליות או — עפ״ר — עליה אחת בלבד. על מחזור־הדם בח" 
ע״ע רכיכות. 

ההפרשה נעשית דרך בליות-נפרידיות; בידודים 
שבקדם־זימיים זוג כליות, ברוב הח" רק כליה אחת. הקצה 
הפנימי של הכליות, המצוייד בריסים. נפתח לחלל כיס-הלב, 
והקצה החיצון — לחלל־הגלימה. 

מערכת־העצבים מורכבת מכמה זוגות גנגליונים — 
גנגליונים מוחיים, גנגליוני־הרגל, גנגליוני־האדר, גנגליוני־ 
הקרבים — המחוברים ביניהם לרוחב ע״י שליבות ולאורך— 
ע״י קישורים. על הקישורים שבין גנגליוני-האדר וגגגליוני- 
הקרביים נמצא זוג הגנגליונים הדפניים. בקדם־זימיים מוצל¬ 
בים שני קישורי האדר והקרביים בצורת 8 ; בשאר הח", 
בדרך־כלל, אין הקישורים של גנגליוני-הקרביים מוצלבים. 





489 


חלזונות 


490 



ח?זונוח: מינים ?!ינים 

1 . נח 5 וו(ב> ( 8103108 ־ 0131 1300115 ()); 2 . סנובית (א) ( 130:11103 

£1381115 ); 3 . אדיוזיג) (ת!נ 1 ־ 1001 ־ 0 <־) 1 ס 0 100 ־ 11 ,}: 1 ׳. ארגמוז ־ד 

הק 21 ים(או(*) ; 15 ־ 1113111131 !. 0 ס £1 א); 5 . קרזאיס(בי(*) ( 0501.8 <) 

8013 ־ 11 !); מ. 8 י־הכושי(א) (*) ( 0101101:1 1 ; 0 ז<;\ 0 ): 7 . ח?זוז־העצים( 1 ) 
; 3115 ־ 060101 : ( 1111131115 : 1010 ,£); 0 . תד 

לעח <*)(*) ( 5 10101 x 103115 ״];) 1 , זזש 7 \); 10 . חלוודרזעיחים(" (א 14611 
13 ] 3 ס 01 נ 1 ); 11 . אאיליש(*) ( 111053 רן 3 ון 160115 ;); 12 . שלילניתגס ;- 1311 ? 
€115 ם־ 1 ס 0 011115 ); 13 . יםד 1 י!(א 1 ( 14 ;(?1551176113 103X11113 ארגמנית(*) 
( 01105 ) 13 1100113 >!!); 15 . אגמית(!) ( 5138113115 1,1111003 ); 10 . חרוט¬ 
ים(*) ( 13115 ז 0 ק 01 ! 00005 ); 17 . אר:ב־'ם(ב>(*) ( 15 ז 113 ק 16 > 513 י< 1 לן 1 ;) 

(א! הרם־יימיים. — (ב) אחור־יימיים. — (נ> חלוונוודוזריאח. — 

(♦) מינים א״י 

בח״־הריאה הגנגליונים מקורבים מאד זה לזה ומצטרפים 
לטבעת מסביב לבית־הבליעה. 

הגנגליונים המוחיים מעצבבים את העיניים ואת הסטא- 
טוציסטות, את מששני־הראש ואת בית הבליעה; גנגליוני- 
הרגל — את שרירי־הרגל: גנגליוני־האדר — בעיקר אח 
הגלימה; הדפביים — את הזימים ואת האו׳ספרדיות (ר׳ 
להלן); גנגליוני־הקרבים — את הקרביים. 

איברי החושים של הח" הם העיניים, הסטאטוציסטות, 
האוספראדיות והמששנים. מצויים עוד ריכוזים של תאי- 
תחושה באיזורים שונים של הגוף, שתפקידם אינו מוגדר כל 
צרכו. 

יש שהעיניים אינן אלא שקעים דמויי־גביע בעור, 

כמו בצלחית; בהן רשתית בעלת פיגמנט, והן פתוחות למי־ 
הים. במינים אחרים העין סגורה פחות או יותר, ובה גוף 
זגוגי וגם עדשה. עיניים מפותחות וגדולות מאד מצויות במי¬ 
נים השוחים הפלגיים מקבוצת 1 ; 001 ק 670 ד> 14 . העיניים מנוונות 
מאד או הסרות לגמרי בשוכני מעמקים, במינים החופרים 
בהול (כגון 131103 < , 3 ־ 0115 ), בשוכני מערות אפלות (- 01 נ> €3 


05 ( 11011 ) וכטפילים. — הסטאט 1 ציסטות — איברים 
לשיווי־משקל — קבועות ברגל על־יד גנגליוני־הרגל, אולם 
מתעצבבות ע״י הגנגליונים המוחיים. הן חסרות בח" קבועי- 
המקום ובמינים הצפים על פני הים באופו פאסיווי. — 
האז׳ספראדיות קבועות על־יד הזימים. מספרן כמספר 
הזימים,'והן מצויות כמעט בכל המינים שוכני־המים, וחסרות, 
בדרך־כלל, בשוכגי־יבשה. הן משמשות, כנראה, כאיבר חוש 
כימי לבחינת המים הבאים לחלל הגלימה והמשמשים לנשי¬ 
מה. הן מרופדות באפיתל תחושתי ריסני, המסודר בצורת 
רצועות מוארכות או קמטים דפדפיים מנוצים משני הצד¬ 
דים. — ב מ ש ש נ י ם מצויים תאי אפיתל תחושתי לריח. הם 
מרוכזים בזוג היחיד של המששנים של הקדם־זימיים ובמש־ 
שנים האחוריים של שאר מיני הח". מפותחים ביותר מבחינה 
זו זוג המעשנים האחוריים של האחור־זימיים — הריבופד 
רים —, ששטח־ההרחה שלהם מןרחב ע״י קמטים וקיפולים 
שעל פניהם. — בעור הח" קבועים תאי־תחושה בצפיפות 
בסביבת הפה ובשטח הרגל; הם משמשים בחלקם למישוש 
ובחלקם לקליטת גירויים כימיים. 

ר כ י ה. בקדם־זימיים המינים עפ״ר נפרדים; שאר הח" 

הם, בדרך־כלל, אנדמגינוסים, שבלוטת־הסין היחידה שלהם 
( 010$115 י\ 0 ) מייצרת תאי־מין זכריים ונקביים כאחד. בירורים 
שבקדם־זימיים ההפריה חיצונית, בשאר הח״ — פנימית 
והדדית; במערכת־המין הזכרית מצוי עפ״ר פנים להעברת 
הזרע. ברוב הה" מוטלות הביצים החוצה, רק' מעטים מהם 
משריצי־חיים, שביציהם מתפתחות בתוך הגוף. צורות ההטלה 
שונות: בגושים- בשרשרות, ברצועות, באשכולות; יש 
שהביצים עטופות מיקפא או נתונות בתיק שדפנו קשה. 
ההתפתחות כרוכה עפ״ר בגלגול (ע״ע, עם׳ 743/4 ). בח"־ 
הריאה ההתפתחות ישרה. 

התפתחות. האסימטריה המובהקת של מיבנה־הגוף 
של הדד היא משנית. החי" הקיימים בהווה מוצאם, במשוער, 
מה" קדמונים בעלי סימטרית דדצידית. האסימטרית נגרמת 
ע״י שני תהליכים: (א) פיתול סיבובי של גוש־הקרביים, 
שחל כבר בדרגת הזחל־המפריש. הגוש מסתובב מאחור 
לפנים ב ״ 180 , בכיוון משמאל לימין נגד כיוון־השעון. בעוד 
שהראש והרגל נשארים במצבם הקודם. חלל־הגלימה ומערכת 
איבריו, שהיו במצב הראשוני מאחור, מגיעים לקידמת 
הגוף; בין השאר נמצאים עתה הזימים לפני הלב, והקישורים 
של גנגליוני האדר והקרביים נמצאים מצולבים. הסיבוב 
מלווה ברוב הקדם־זימיים ניוון חלקי של האיברים הזוגיים 
שבמערכת־הגלימה: רק האיברים שהיו קבועים תחילה בצד 
הימני של הגוף מתקיימים, ואילו אלה שהיו תחילה בצד 
שמאל מתנוונים. לפיכך מצויים ברוב הוד רק זים אחד, 
כליה אחת ועליה אחת בלבד; רק בירורים שבהם רוב 
החלקים של גוש־הקרביים הם זוגיים גם לאחר הסיבוב. עם 
הסיבוב ב ״ 180 נמצא פי־הטבעת בקידמת־הגוף. התהליך כולו 
נמשך 2 — 3 דקות (בסוג 40111303 .). (ב) לאחר מכן חלה 
התפתלות סיבובית של סליל הקונכיה. — בח" מסויימים 
מתחולל תהליך של סיבוב־בחזרה: גוש־הקרביים מסתובב 
לאחור חלקית או לגמרי ומגיע לצד הימני של הגוף, וכתוצאה 
מכך הזים נמצא שוב מאחורי הלב, וקישורי הגנגליונים אינם 
מוצלבים (בה״ אחור־זימיים). — עד עתה לא נמצא הסבר 
מניח את הדעת להבנת יעילותו של תהליך הסיבוב המוזר 
לגבי חייהם של הח". 






491 


חלזונות 


492 




התהוות האסיסטריה נחילזוגות: 

ההתפתלות הסיבובית, א-ר (תיאור סכטתי) 

1 . פתח־הפה; 2 . ננגליודהמוח; 3 . נננליורהאדר: 4 . נננליוז־הרגל; 
5 ,' 5 . גננליונים הפניים; 0 , גננליוז ?רבי; 7 . חדר־הלב; 8 . עליית־הלב 
(במצב ראשוני ב 2 ד יטיח; 9 ,־ 9 . אוספרריות; 10 ,׳ 10 . זימים: 11 . פי־ 
הטבעת; 12 . המעיל; 13 . חלל־הנליסה 


על הפאלאונטולוגיה של הזז" ע״ע רכיכות. 

מיון. 1 . בת־מחלקת ה ק ך ם * ז י מ י י ם כוללת כ 55,000 
מינים ; רובם הגדול שוכני־ים, רק מעטים שוכנים במים מתו¬ 
קים׳ ומעטים מאד — ביבשה, כגון הסוג 0105101113 <€. רובם 
שוכנים על הקרקע, על סלעים או אצות; יש שוחים באופן 
אקטיויי בים הפתוח, כגון !!ססקסזסזס]?, שגופם שקוף-זגוגי ז 
ויש שוחים באופן פאסיווי, בעזרת דוברה עשויה שלפוחיות 
ריר קצפי הממולאות אויר, כגון 113 ; 1 ! 1 ת 3 !. לרובם הגדול 
קונכיה בעלת מיכסה הסוגר על פתחה ודפנות קשות. על 
קבוצה זו נמנות הקונכיות הגדולות והיפות המצויות באס־ 
פים, וכן רוב הקונכיות הנמצאות בחופי א״י. באמריקה 
הצפונית חי המין 35 § £1 11$ נ 1 מו 0 ז 51 , גדול ח" אה״ב, שאורך 
קונכייתו 25 ס״מ. המינים עפ״ר נפרדים, אנדרוגינוסים 
מעטים. 

2 . האחור־ ז ימיים התפתחו מ( 1 ). ומתגלות בהם 
דרגות שונות של סיבוב־לאחור (ר׳ לעיל). הקבוצה כוללת 
כ 10,000 מינים, שכולם ימיים 1 מהם שוכני ליטוראל, הזו¬ 
חלים על פני הקרקע, אחרים שוחים בים הפתוח, כגון הכנפ־ 
רגליים. הקונכיה עפ״ר אינה מפותחה, וברובם אין הגוף 
מסוגל להתכנס כולו לתוכה. תכופות היא דקה, עדינה, מכוסה 
ע״י הגלימה. מינים רבים עירומים לגמרי, לאחר שקונכייתם 
התנוונה כבר בדרגת העובר או הזחל. הם אנדרוגינוסים, 
והפרייתם פנימית והדדית. הח״ העירומים מצטיינים, בדרך־ 
כלל׳ בצבעיהם ההדורים והמגוונים. הם יושבים עפ״ר על 
מושבות של הידרוזואנים, חיטחבים ואצטלגיים, שמהם הם 
ניזונים, או על אצות וצמחי־ים אחרים, שמהם הם מלקטים 
אח בעה״ח היושבים עליהם. לרבים מהם בליטות־עור המ¬ 
שמשות לנשימה, והן דומות לחוטים, לצינורות, לעלים או 
לשיחים, וכל גופם נראה כאחד הצמחים. הח" הפלאגיים 
מצטיינים במיבנה־גופם היפה. כגון ? 110 ־ 1 ־ 111 [■ 361 זכןץ 0 
משמשות קישוטים למנהיגי השבטים באוקיאניה. מן הקונ¬ 
כיות הגדולות של הסוג מסז״ז׳ מתקינים חצוצרות באפריקה, 
כשם שעשו זאת בימי־קדם בארצות הים התיכון. קונכיות 
גדולות שונות משמשות בלים לשתיה ואכילה. הח" ממשפחת 
הארגמונים שימשו בעבר להפקת הארגמן (ע״ע). קונכיות 
של ס^ז־ £43110651 , המתנוצצות בברק צדפי, משמשות 
להכנת כפתורים, תכשיטים וחפצי־אמנות. 

על ח״ בא״י — ע״ע. עט׳ 201/2 , ותם" שם. על ח" במקו¬ 
רות היהדות — ע״ע תכלת. 

ש. בודנהיימר, זואולוגיה כללית, א/ 111-107 , תשכ״א 2 ; 

, 11 ,)^ 1 ( 11 ) 41110-1 ) 1 ) / 4 [ //) 11141 ) 1 /!//)] 1 ץ 1 .!/ .־^[:. 11 ] ! ,ן 

; 1935 ,) 11111 • 1111 ' 1 111 ■?] 1.1 1111 ח 4111 / < 1100 ו!£ו 1 ח 10 > 80 . 5 : 1931 

- 300 סח ספח־סגןספסאץיז) 80 ־ 6 1163808,6^(0x0801 
,־?סמן 111 ס׳ט !) 11 ) 41 ) 1 ( 1 ) 7 , 01 ־ 8011031 . 14 ; 1940 ,( 80088,11 

1948; 0. £. \1300101110 -14. \130<41011>£, 190 (111-1x1 41 11101 ? 

777 5111111 ) 741 , 005 ־ 831 .? . 6 ; 1949 , 1111 ( 4/1111 . ) 111 ( 540 / 0 
70 ? , 150800 ? . 6 . 8 ; 1949 ,( 6 ,. 8101 ׳ 14011 ) 1 ( 1 ) 1 ) 0111 0111 
1 ) 1 110/1 ( 70 , £3105 . 8 . 14 ; 1950 , 1 ) 114 ) 54011111 1 ) 11 1 ( 11 ) 1/10 / 0 
- $870014 .א . 8 ; 1950 ,( 28 ., 500 . 01313001 ! . 700 ?) 11 ) 10 ) 0 ( 0311 
,!( 1010% ( 01 ) 701 ) 01 (/ 1 )(-/)< 1/11 / 0 1 ) 11 ) 1 ) 111 ( 7 , 1 ־> 1 () 11 ו 01 '.י\ 1 ' . 14 
- £35183101 . 5 .,? ״ 0415-1 ? , .?- 80073113110 . 4 . .. 1 ;"־ 1953 

־ 1958 , 596-621 , 1010 < 4 )! 1/0 ה 1 ) 741 , 005 ( 531701 . 7 .] 

אל. ב. 

ח׳ליל אבן אזזמד אל־פראהידי, אל־ - * 

1 ־**- — ( 715 0 —״ 790 ), בלשן ערבי. 

מוצאו היה משבט בדווים מעומאן שבחצי־האי ערב. הוא 
נמנה על האסכולה הבלשנית של בצרה והעמיד תלמידים 
רבים, וביניהם סיכויה (ע״ע דקדוקית, חשיבה. עמ ׳ 34 ). 
ח׳ יסד את תורת הדקדוק הערבי, גילה אח כללי המטריקה 
הערבית, הנלמדים עד לימינו, וחיבר — או תיכבו — את 
המילון הערבי הראשון, שנועד להקיף את כל אוצר הלשון. 
מחיבוריו של ח׳ לא נשתמרו אלא המילון "כתאב אל־עיך 
("ספר העי״ך [על שם האות הראשונה שבו]; חלק ממנו 
הופיע בדפוס, בגדאד 1914 ) וכמה כתבים קטנים בענייני 
לשין. במילונו של ח׳ מסודרים הערכים לפי שרשי המלים, 
ועקרון זה נתקבל אח״ב בשאר המילונים הערביים. ומהם 
עבר למילונים העבריים של יה "ב. 

י ״ף 159$ , 1 .!(ןקו 51 :* 943 ! ,.ן*צ 98 י 1 .^ 41 ! 0 ,תת 3 ךח €1 ^ 1 :ח 6 ־ז 13 
,לתש 1 ז 0 ) .)(- 1 * 1 . 9 4 . 15 ) 0 . £11 ^\ . 0 : 1937 

, . 111117 ) 1111 . 4 . 11 ¥11), !954; !<-1.0 0111x41-155 

. 1960 ,(^ז 1 ) 10 ) 00(1, 06x1 ׳״־< 133 .\ .( : 1958 

חלין׳ מסכת בסדר קדשים: במשנה, בתוספתא ובתלמוד 
הבבלי. מסכת זי, בניגוד לשאר מסכתות שבאותו 
סדר, אינה עוסקת ברובד׳ בענייני קדשים — אלא בענייני 
חולין, בדינים הנוגעים אף בבע״ח שלא הוקדשו, ובעיקר 
בשאלות הנוגעות לכשרותו של בשר־ח׳ לאכילה. במשנת ח׳ 
12 פרקים, וכן בתלמוד שעליה. התוספתא כוללת 10 פרקים. 
בפי הגאונים והראשונים קרויה המסכת בשם "שחיטת־ 
הוליך (כך שמה גם בכתבי־יד של המשנה והתוספתא) — 
לעומת מסכת זבחים, הקרויה בפיהם בשם "שחיטת־קדשים". 
פרקים א"—ב׳ של משנת-ח׳ עוסקים בעיקר בדיני שחיטת 
בע״ח לאכילה; ג׳ — בדיני טרפות; ך — בבעיות מיוחדות 
השייכות לשחיטה (בן־פקועה וכו׳); ח׳ — בעניין "אוחו ואת 
בנו״ (ויק׳ כב, כח); ו׳ — במצות כיסד־הדם (שם מ, יג); 


ז' — באיסור אכילת גיד־הנשה (ברא׳ לב, לג); ח׳ — בדיני 
בשר בחלב; ט' — בדיני טומאה וטהרה (ע״ע) של בשר־ 
חולין; י׳ — בדיני הזרוע והלחיים וד׳קיבה הניתנים לכהן 
מן בשר־החולין (דב׳ יח, ג); י״א — במצות ראשית־הגז 
(שם שם, ד); י״ב — במצות שילוח־הקן (שם כב, ו—ז). אף 
התוספתא והתלמוד של מסכת זו עוסקים בעניינים אלה. — 
בתקופת הגאונים למדו מסכת זו יחד עם מסכתות סדר מועד 
(הקדמת המאירי לס׳ "בית־הבחירה"; פתיחת המאירי למס׳ 
חולין), אם כי בדרך־כלל נחשבה לחלק מסדר קדשים. 

ח, אלבק, ששה סדרי משנה, סדר קדשים, 114-109 , תשט״ז. 

צ. ק. 

חליסטים ( 81 ־ 18101 ;צ = "[בעלי־]פמלים", ז״א מלקים את 
עצמם), כת מיסטית נוצרית רוסית, שהופיעה 
באמצע המאה ה 17 , בראשית הקרע בין הכנסיה הפדאוו־ 
סלאווית הרשמית ובין "ותיקי־האמונה" (ע״ע ניקון). שורש 
הח"— בכיוון הדואליסטי שבנצרות (ע״ע בוגומילים). מייסד 
הכת היד׳ דגילו פיליפוב (מת 1700 ), שהכריז עצמו ל״אלד 
הים״ וקבע את 12 ה״מצוות", ששמירתו מבטיחה גאולה. 
במאה ה 18 רדפה הממשלה הרוסית את הה", אולם בימי 
אלכסנדר 1 הונח לכת, בשל יחסו האוהד של הצאר למיס־ 
טיות. באמצע המאה ה 19 נתפלגה הכת לפלגים שונים, 
שהוסיפו להתקיים עד הדור האחרון. לכת היו חסידים בקרב 
ההמון. ואף בחוגי הכמורה הפראווסלאווית. במחוזות שוגים 
של רוסיה, ובראשית המאה ה 20 ביהוד ברוסיה האירופית 
הדרומית-מזרחית. יש סברה, שרספוטין (ע״ע) נמנה עם 
בני הכת. 

עיקרי אמונת הח׳ הם גילגול נשמות והתגלמות האל 
באדם. השמים מסמלים את הטוב, את הרוח ואת הנפש, 
הארץ — את החומר ואת הגוף. שהם הרע; מכאן ההלקאות 
העצמיות בזמן הפולחן. כל אדם עשוי להיות אל וכריסטוס. 
ישו, שמת כבן־אדם, אינו הגואל היחיד, אלא בכל דור 
עשויים לעמוד כריסטוסים רבים. כל קהילה של ח", המכונה 
"ספינה", היא עצמאית, ובראשה עומד "מחזיק־ההגה", שהוא 
האל, הוא כריסטוס, הוא השליח והנביא כאחד. — הח" 
שמרו על סודות הכת, התנזרו משיכרות, אירגנו עזרה 
הדדית ענפה ונהגו יחסי־מין חפשיים. הם לא הכירו בכיבוד 
אב ואם, זילזלו בכתבי־הקודש, ובפראווסלאווים ראו "יהודים 
מחוסרי־אלוה". 

; 1904 .ו<ז,ע 8£808 !־ו 0 16 < 1 ) 0.11 ז 1 ־ז 8 ר, 6 ג ז , 3888 וץקח . 0 ■א 

71111/00 , 0300 ( 4 ( 0071 ״> ,? ; 1907 ,//) 1 / 1 ) 5 . 11 ) 1 ( ) 1 ( 1 , 00355 .£ 

- 0 ץק ויסקס־דס!! . 8 ) 1 '. 01 ,) 1 '. 40 וו 4.141 ו,. 14 ; 1921 , 0101 ) 0/11 

. 1931 , 8 ע-זק 0 ג 1 08 ? 

א. אח. 

ח׳ליף (-^ — ״ממלא־מקום״ [= ממלא־מקומו של 

מוחמד]), ראש העדה המוסלמית. מעיקרה היתד. 

הח׳ליפות (ח״ת) המנהיגות הרוחנית וד,חילונית גם יחד, 
ומשום כך נקרא בעל התפקיד "אמאם" (ע״ע) וגם "אמיר 
אל־מאמנין" ("נגיד-המאמינים"). לפי תפיסת האיסלאם 
האורתודוכסי היד. מוחמד אחרון הנביאים, והה" הם כשאר 
בני־אדם: אין להם מעלות מיוחדות, והם עלולים לטעות. בכך 
נבדלת השקפה זו מאותה של השיער, (ע״ע), שלפיה הח״ת 
מגעת אך ורק ליוצאי-חלציו של הנביא—לבני עלי, שנשא את 
פאטמזז בת מדחמד; ה״אמאם" השיעי הוא המדריך הרוחני־ 
הדתי של המוסלמים, אינו טועה, ופוסק בענייני דת ודין 







495 


ח׳לייז — חלירע 


496 


בהשראה אלוהית. אולם בעקבות ההתפתחות ההיסטורית 
הפכה גם הח״ת של האיסלאם האורתודוכסי למוסד דתי־ 
רוחני ונתרוקנה מתכנה החילוני. 

ז 

אחרי מות מוחמד מילאו את תפקיד הח׳ שלושה מעוזריו 
הקרובים — אבו בכר׳ עמר ועת׳מאן, בלי שנמצאו עוררין 
על מינוייהם. אולם כשנרצח עות׳מאן, פרצה מלחמת־אזרחים 
בין תומכיהם של שגי טוענים לח״ת — עלי, חתנו של 
מוחמד, ומעאויה, ראש בני אמיד׳ (ע״ע). לבסוף נרצח 
עלי, ומעאויה הצליח להטיל" את מרותו על כל ארצות 
האיסלאם ולייסד את השושלת התורשתית הראשונה של ח", 
היא שושלת האום י ים ( 661 י- 750 ). למשטרם של בבי- 
אומיה, שישבו בדמשק, היה אופי חילוגי־ערבי מובהק. 
ומשום כך קמו לו מתנגדים בחוגים האדוקים, שרצו להגשים 
במלואם את הרעיונות הדתיים, שלהם הטיף מוחמד. כמו־כן 
חתרו תחת שלטה האומיים תומכי בית עלי, שראו בבני 
המשפחה הזאת את יורשיו החוקיים של מוחמד. את התסיסה 
הזאת ניצלה משפחת בני ע ב א ס כדי להפיל את האומיים 
ולכונן את שלטונם שלהם. ה ע בא ס ים (ע״ע), שהעבירו 
את מושב הח״ת לבגדאד, החזיקו בשלטונם עד 1256 . בביגוד 
לאומיים הדגישו את האופי הדחי של הח״ת והשתדלו להגביר 
את התודעה האיסלאמית בקרב נתיניהם. עם עלותם לשלטון 
נשברה אחדות העולם האיסלאמי. אחד מבני־אופיה ברח 
לספרד והקים לו שם ממלכה עצמאית; וכן הצליח אדריס, 
אחד מבני משפחת עלי, לייסד ממלכה משלו במארוקו( 788 ). 
אף פרובינציות אחדות באלג׳יריה של היום נפרדו בזמן 
ההוא מן הח״ת. באמצע המאה ה 9 הושמט השלטון מידי 
העבאסים גם בעיראק עצמה, כשנשתלטו על מנגנון המדינה 
שרי־הצבא התורכיים. מאז היו הח" בובות בידי שרים 
תקיפים. ב 909 הצליחו הפאטמיים (ע״ע), שהתיימרו להיות 
מיוצאי חלציו של עלי, להקים ממלכה חזקה בתוניסיה; 
ב 969 כבשו את מצרים, ואח״כ גם את סוריה ואת חג׳אז, 
וכך נוסדה ח״ת שיעית, שהתחרתה בח״ת של המוסלמים 
האורתודוכסים. גם השליט האומיי של ספרד, עבד אל־ 
רחמאן 111 , הכריז על עצמו ב 929 כעל ח׳ והשתלט על 
חלק של צפון־אפריקה. כך נתפצל העולם האיסלאמי לח״יות 
אחדות. לאחר שנתפוררה הממלכה של האומיים הספרדיים, 
בתכנו אף נסיכים, ששלטו על איזורים קטנים של ספרד, 
בכיבוי ח/ ולעתים היו בספרד שלושה ח" בבת אחת. 
באמצע המאה ה 12 קמה במגרב ממלכת ה״מיחדים" (אל- 
מוחדון), ששלימיהם נתכנו אף הם בתואר ח". העבאסים, 
שטענו לזכותם הבלעדית לשלטון על העולם האיסלאמי, 
הצליחו במחצית השניה של המאה ה 12 להחזיר לידיהם את 
השלטון החילוני על חלק גדול של עיראק, והם היו עדיין 
מוכרים ברוב הארצות כראשי הדת האיסלאסית. מלכים 
ואבירים ביקשו מהם תעודות־מינוי, כשם שמלכי הנוצרים 
פנו בבקשת איגוסמיטורה לאפיפיור. אולם ב 1256 כבשו 
המונגולים את עיראק והרגו את אל־מסתעצם, האחרון לבני- 
עבאס, ששימש במשרת חח׳ בבגדאד. אחד מבני המשפחה 
נמלט למצרים והוכר שם ב 1261 כח' מטעם ביברס 1 , השול¬ 
טאן הממלוכי של מצרים ! ח׳ זה נהרג בידי המונגולים, כש¬ 
ניסה לחזור ולכבוש את עיראק. ב 1263 הוכתר בקאהיר 
עבאסי אחר לח', ומאז עברה המשרה בירושה בקרב בני 
המשפחה שבמצרים במשך 250 שבה; הח" האלה היו חסרי 
השפעה מדינית׳ ולא היה להם תפקיד מלבד הכתרת השול־ 


טאנים הממלוכיים. אולם מזמן לזמן פנו אליהם גם שליטים 
בארצות אחרות, כגון פרם והודו׳ בבקשה להעניק להם הכרה 
רשמית ולשלוח להם תעודות־מינוי. בסוף המאה ה 14 התחילו 
גם השולטאנים העות׳מאנים לכנות את עצמם ח", וכשעלה 
בידם ב 1516/7 לכבוש את סוריה ואת מצרים, חוסלה הח״ת 
העבאסית סופית, והעות׳מאנים הוכרו בתור ח" בכל הארצות 
שמסביב לים התיכון. אולם אף הם לא זכו בהכרה בלעדית 
בקרב המוסלמים האורתודוכסים, כיוון שבאותו הזמן קמה 
בהודו המלכות הגדולה של המוגילים, שגם הם התכנו ח". זמן 
רב לא היה תואר הח׳ אלא אחד מתארי השולטאנים העות׳- 
מאנים׳ אולם בדורות האחרונים ניסו הללו להשתמש בטענה 
שבתור ח" מגיע להם השלטון הדתי גם על מוסלמים באר¬ 
צות שנכבשו בידי מעצמות נוצריות. עבד אל־חמיד 11 
( 1876 — 1909 ) עורר גם תנועה פאן־איסלאמית במגמה לנצל 
את מעמדו בתור ח' לטובת השפעתו המדינית. לאחר המהפכה 
הכמאלית בוטלה הח״ת בקושטא ב 1924 , והנסיונות לחדש 
אותה׳ כגון זה שנעשה בוועידה הכל־איסלאמית במכה ב 1925 , 
נכשלו. 

יש קשר הדוק בין תולדות הח״ת ובין תפיסתה בתאוריה 
המדינית של המוסלמים. לפי התפיסה המוסלמית מתמצים 
תפקידי חת , בהגנה על המלכות מפני אויבים ובמלחמות 
למען הפצת האיסלאם — מזה. ובהגנת האזרחים מפני פושעים 
ומעשי עוול — מזה. התפקיד השני כולל גם כינון אדמיניס¬ 
טראציה ממשלתית, גביית מיסים, ובראש וראשונה — שמי¬ 
רה על הדת; הוד הוא גם הרשות המשפטית הגבוהה ביותר: 
עליו למנות שופטים ומפקחים על השווקים, הנחשבים כבאי־ 
כוחו; עליו לדאוג לחופש התנועה בדרכים, וכיו״ב. בעיה 
חשובה ביותר היא דרך המינוי של הדד: מבין ארבעת הח" 
הראשונים, שבהם בחרו במדינה, הגיעו שניים למשרתם 
בדרך הבחירה ושניים בדרך המינוי; מכאן ששתי הדרכים 
נחשבו בשרירות, אך למעשה מונו לאחר מכן כל הח" ע״י 
קודמיהם לפני מותם. הוגי־הדעות המדיניים מדגישים, שעק¬ 
רון הבחירה לא נזנח כליל, באשר הוד הממונה ע״י קודמו 
זקוק ל״שבועת־האמונים" של הציבור, שהיא בחינת בחי¬ 
רה. — התכונות הנדרשות מן הח׳ הן: גיל הבגרות, היעדר 
מומים גופניים ורוחניים, בקיאות בדיני האיסלאם. כושר 
שיפוט ויכולת לעמוד בראש הצבא המוסלמי. במשך דורות 
רבים נחשב כתנאי הכרחי לבחירה לח׳ — המוצא משבט 
קריש, שעליו נמנה מוחמר; אולם בסוף יה״ב ויתרו עליו 
חוגים רחבים. — התיאור השלם ביותר של משפטי הח״ת 
באיסלאם האורתודוכסי ניתן ע״י אבו אל-חסו עלי אל־ 
מאורדי(מת 1058 ) בספרו "אל־אחכאם אל־סלטאניה" ("חוקי 
המדינה"). בהשקפה אחרת לגמרי על הח״ת דוגלים הזדאך- 
ג׳יים — ע״ע. 

, 11 >; 1 > 1016 \ 16 > 8 < '\ 11 < 118 > 1 >- 11 > 001 ) 11 ( 81-8 ' 1181 ) 1 י ז}״־| 0 ז 051 -. 1 

- 1846 , 611 ( 01011 ־ . 1 > 111,1116 >! €6 ,]״־% . 0 ; 1906 — 1901 

, 0 תגו״!תב 11 . 8 ; 1924 ,־>״> 4 <־,׳״> 6 16 ( 7 , 0010 ־ 41 . . ז \\ .ז : 1862 

- 1111 :> 5 יך . 11 ; 1924 , 1115 ( 0/11111 0511101111611611 . 1 ! £11116 . 11 1 761671 

; 1952 , 01011)611x611 ,זש 01 ין 8 . 8 : 1926 , 01 ( 01011 0115 , 11 : 

, 1954 , 01 ( 6011 76 ; 1 ,. 1 > 51 > 11 ( 1 111/1116 } 11-011 > 111 > . 151 ( 1 ,תג<]' .£ 

א. אש. 

חליך?ן ( 3513603 0101613 ; מיוו׳ ןו 07 / — מרה, ! 0 * 0 — 
זורם), מחלה מדבקת חריפה, שסימניה האפייביים— 

שילשול בצורת הפרשת כמויות עצומות של צואה מימית, 
הקאה, התכווצות־שרירים מלווה כאבים, הנמכת חום־הגוף, 





497 


חלירע 


498 


הלם, הפסקת השתן. התמותה מגיעה ל 50% ולמעלה מזה. 
סיבת המוות — הפסד נוזלי־הגוף ע״י ההפרשה דרך המעיים 
וע״י ההקאה. גורם המחלה — החידק פסיקודהח׳(ר׳ להלן). 
השם העברי של המחלה נוצר בחינת לשון נופל על לשון 
השם הלועזי. 

ברוב המקרים מתחילה המחלה פתאום, ללא סימני- 
אזהרה. שרירי הבטן והגפיים מתכווצים בחזקה, לפעמים 
עד כדי קריעת שריר. הנשימה מהירה ושטחית, הדופק 
מהיר וחלש. הקול נחלש. והדיבור מתקרב ללחש. הפנים 
כחושים, האף מחודד והעיניים שקועות. החולה חש צמאון 
שקשה לרדותו, אולם הכרתו אינה נפגמת. המוות עשוי לבוא 
תוך כדי שעות אחדות, ועפ״ר תוך יומיים, לאחר הופעת 
סימני־המחלה הראשונים. 

היסטוריה. היפוקראטם משתמש במלה ח׳(״נ>£.< 0 / - 
זרימת מרה), אבל תיאורו אינו הולם את המחלה המכונה 
בשם זה בימינו. תוקידידס מתאר מגפה של שילשול באתונה 
בתחילת המלחמה הפלופונסית, אולם ספק אם היא זהה עם 
הח׳. אין הוכחה, או אף רמז, להתפשטות הח , באירופה לפגי 
המאה ה 19 . בהודו הח׳ אנדמית מימי־קדם בבנגאל-תחתית 
בעמק הגאנגס! תיאורה המדוייק הראשון ניתן במאה ה 16 
בידי גרסיה דא אורטה (ע״ע). מזמן לזמן מתפרצת המחלה 
בצורת מגפות עצומות מחוץ לגבולות הודו. ידוע, שבמאה 
ה 17 הגיעה המחלה לאינדונזיה, ומגפת הח׳ בבאטאוויה 
ב 1628 תוארה בידי הרופא ההולאנדי יעקובוס בונטיוס (־ 3 | 
80111 : 111 $ 00811 $ ). לפי מקורות סיניים הגיעה המחלה מהודו 
לסין ב 1669 . 

במאה ה 19 אירעו לפחות 4 התפרצויות גדולות של הח' 
ממוקדה, והיא פגעה במיליוני אנשים בשטחים נרחבים 
מעבר לגבולות הודו, ב 1817 פלשה הח׳ דרומה לצילון, 
ב 1819 הגיעה מערבה למאוריציוס וב 1820 לחופי אפריקה 
המזרחית. וב 1822 מזרחה — לסין ויאפאן; צפונה־סערבה 
התפשטה דרך ארצות־ערב לפרס וסוריה והגיעה עד לאם- 
טראחאן ברוסיה שעל סף אירופה, המגפה השניה, שהגיעה 
לממדי פאנדמיה, נמשכה מ 1828 עד 1837 ; היא עברה מזרחה 
עד סין ומערבה דרך רוסיה ואירופה עד האוקיינוס האט¬ 
לאנטי, ופשטה מעבר לאוקיינוס לאה״ב. הפעם הוכח, שהיא 
יכולה להתפשט בארצות בעלות אקלימים שונים ביותר, 
מהודו הטרופית עד נורווגיה בצפון. המגפה הגדולה השלי¬ 
שית. שנמשכה מ 1846 עד 1863 , הקיפה את כל האיזורים 
הצפוניים של אירופה ושל אמריקה. המגפה הגדולה הרבי¬ 
עית נמשכה מ 1865 עד 1875 . במאה ה 19 אירעו באירופה 
כמה התפרצויות מגפתיות גדולות נוספות, מקומיות ואיזו- 
ריות, כגון המגפה הגדולה בהאמבורג ב 1892 , שבאה בעק¬ 
בות מגפה ברוסיה הצפונית־מערבית. וכמה מגפות בצרפת 
וברוסיה, במאה ה 20 לא הופיעה המחלה באירופה אלא בצורת 
מגפות קטנות בצבאות הלוחמים ובין הפליטים במלחמת־ 
הבאלקאן ב 1913 , וכן במחנות של שבויי־מלחמה במלחמת־ 
העולם 1 , מצרים היא מקום־תורפה למגפת־הח׳ בגלל העליה 
למכה, ששם נפגשים עולי־רגל הבאים ממצרים — או מן 
המערב דרך מצרים — עם עולי־רגל מהודו ומן המזרח 
הדחוק, וחוזרים אח״כ מצרימה. ב 1902 פרצה מגפה גדולה 
במצרים והתפשטה משם לא״י ותורכיה; עוד ב 1947 אירעה 
התלקחות קצרה של מגפת־ח׳ במצרים. ה 1 דו והמזרח הרחוק 
נשארו מנוגעים בח׳ בקנה־מידה רחב עד הדור האחרון. בין 


1817 ו 1937 פרצו כ 40 מגפות בערי־החוף של סין. בהודו 
מתו מח׳ בין 1905 ו 1915 כ 300,000 איש לשנה, ומ 1923 עד 
1939 מתו כ 2 1 / 2 מיליון איש ממחלה זו. לעומת זה לא הגיעה 
הה׳ מעולם לאוסטראליה ולאפריקה המרכזית והמערבית. 

מגפות־ח׳ מתפשטות לאורך עורקי־התחבורה, ומהירות 
התפשטותן עולה עם השיכלול והייעול של אמצעי התחבו¬ 
רה ! בעקבות התפתחות מסילות־הברזל וספנות-הקימור הת¬ 
פשטה המגפה השלישית במהירות גדולה בהרבה מן הרא¬ 
שונה. המגפות הגדולות התפשטו מהודו מערבה בשלושה 
נתיבים: א) דרך אפגאניסטאן׳ פרס, הים הכספי ועמק־ 
הוולגה לאירופה המרכזית והצפונית; ב) דרך המפרץ הפר¬ 
טי, עיראק, סוריה ואסיה הקטנה לארצות ים התיכון; ג) דרך 
ים־סוף ומצרים לאותן ארצות. זיהום מקור־שתיה עשוי לגרום 
מגפה מקומית. במגפה שפקדה את לונדון ב 1854 נמצאה 
שכונה שקיבלה מי-שתיה ממעיין מסרים נפגעת קשה, ואילו 
שכונה קרובה לה לא נפגעה כמעט כלל. במגפה הגדולה 
בהאמבורג ב 1892 הגיעה התמותה בעיר — שקיבלה מי־ 
שתיה מן האלבה בלי סינון — ל 13.4 לאלף תושבים, ואילו 
באלטונה השכנה — שגם היא קיבלה מי־שתיה מן האלבה, 
אלא שהללו עברו תהליך־סינון — רק ל 1 — 2 לאלף תושבים. 

מגפות־הח׳ הגדולות במאה ה 19 עשו רושם עצום על 
תושבי אירופה והטילו פחד שכמותו לא נודע מימי "המוות 
השחור״ במאה ה 14 (ע״ע דבר, עט' 872/3 ). כשהגיעה 
המגפה לפאריס ב 1832 ברחו רבבות אנשים מן העיר. העיי¬ 
רות היהודיות במזרח־אירופה, שבהן עשתה המגפה שמות, 
זועזעו זעזוע עמוק; קהילות שלמות הגיעו לסף הכליון; 
המוני פליטים נפחדים נדדו בדרכים. בהרבה מקומות נערכו 
תהלוכות, שבראשן צעדו ישישים נושאי ספרי־תורה, לשם 
עצירת המגפה. המונים פנו לאדמו״רים ולכל מיני "סגולות". 
גם הכפריים הרוסיים ערכו תהלוכות דתיות של נושאי-צלב, 
והתוו מעגלי־כישוף מסביב למשכנותיהם; ההמונים הנב¬ 
ערים האשימו את הרופאים "הכופרים" באסון ורצחו כמה 
מהם. 

מצד שני נתנו מגפות־הח׳ באירופה דחיפה עצומה להת¬ 
פתחות ההיגיינה הציבורית. לאחר המגפות הגדולות הותקנו 
מערכות־ביוב והונהג סינון דרך חול למי־השתיה בערים 
הגדולות, הוכנסו שיפורים בתנאי הדיור, וביחוד בבניית 
בתי־שימוש, האירגון הסאניטארי המודרני הוא במידה רבה 
תוצאה מן הפחד שעוררו מגפות־הח׳ הגדולות במאה ה 19 . 

ג ו ר ם ־ ה מ ח ל ה, פסיקון־הח׳ ( 08016136 10 ־ ¥181 ; תמ׳: 

ע״ע חידקים) נתגלה ע״י ר. קור (ע״ע) ב 1883 בזמן מגפה 
במצרים. החידק ארכו !! 2 — 1.5 ורחבו !) 0.5 ; מקצהו האחד 
יוצא שוטון דק, המקנה לו כושד-תנועה. החידק כפוף בצורת 
פסיק; בסוף תהליך החלוקה ולפני היפרדות שני היחידים 
הוא נראה בצורת ׳״. החידק הוא אוירובי׳ גראם־שלילי 
וצומח על קרקעי־מזון פשוטים, כגון מי־פפטון. הוא מתפתח 
יפה בטמפרטורות שבין ס 30 ד־ 40 , פוסק להתרבות ב ״ 16 
ומומת ע״י חום של ״ 50 , וכן ע״י 0.5% פנדל. אין הוא סובל 
ייבוש, וכן הוא מת מהר במים מזוקקים. אולם במי־שתיה, 
במי-ביוב, בהפרשות-חולה מחוץ לגוף ובבגדים רטובים הוא 
יכול להתקיים כמה ימים, ואפילו שבועות. בני־אדם נדבקים 
בו דרך הפה מידיהם או ממזונותיהם המזוהמים; תקופת 
הדגירה 1 — 4 ימים. החידק נעלם מהפרשות החולה ימים 
אחדים — עפ״ר כשבוע — לאתר ההחלמה. אחוז קטן של 



499 


חלירע — חליתנים 


500 


בבי־אדם הנדבקים מחולי-ח' הופכים למפרישי־חידקים בלי 
לחל 1 ת בעצמם: יחידים אלה עשויים להפיץ את החידקים — 
ועמם אח המחלה — מחוץ לאיזור המגפה. 

אבחנת המחלה נעשית ע״י בדיקה מיקר 1 םק 1 פית של 
הצואה, בידוד התידק, זיהויו ע״י נסיוב סגולי ותגובות כי¬ 
מיות וביולוגיות. גזעי חידקי־הח׳ נגועים לעתים קרובות 
בבקטרלפג (ע״ע); בודדו 13 גזעי באקטריופאג מחידקי- 
ח/ — נסיוב נגד ההידקים גורם להמסתם בתוך הצפק של 
חזירי־ים (אבחנת־פפיפר [!££}!££?]). 

השינויים ה פ א ת 1 ל 1 ג י י ם בח׳ כולם תוצאה מן 
ההפסד העצום של נוזלי-הגוף, ועמם — של כלורידים ואל- 
קאלים, עד כדי גרימת מצב של אצידוזה. חולה־ח׳ עשוי 
להפסיד ביממה כ 10 ג׳ כלוריד ע״י הקאה וכ 35 ג' בצואה; 
ויש גם הפסד באשלגן. שיעור הנוזלים בדם יורד, וכנגדו 
עולה מספר הכדוריות האדומות (ביחס לנפח הנוזלים) ורי¬ 
כוז החלבונים בנסיוב; המשקל הסגולי של הדם עולה, ולחץ- 
הדם יורד. הפרשת השתן נפסקת, וכמות השתנה בדם עולה. 
לאחר המוות מופיעה צפידת־מוות מהירה. השרירים קשים 
וצבעם אדום ביותר; גם הכבד והכליות גדושים דם. המעיים 
הדקים מתנפחים ע״י נוזלים׳ ולרירית שלהם צבע אדמדם; 
אין בהם הריסה ניכרת של תאי־הציפוי, ואין בקיעים ברי¬ 
רית. המימצא העיקרי הוא התרחבות רבה של הנימים. הפא- 
תולוגיה היסודית של הח׳ עדיין טעונה בירור, וסיבת ההפסד 
העצום בנוזלי־הגוף עדיין שנויה במחלוקת. יש סבורים, 
שהוא נגרם ע״י שינויים במעי הגם, המאבד את הכושר 
לספוג את הנוזלים היורדים לתוכו, ויש סבורים (ביניהם 
כותב הטורים האלה), שהוא נגרם ע״י נזק לחומר־הרקע 
הבין־נימי וע״י הריסת המוצין ע״י אנזים המופרש מן 
החידק. 

מניעה. מערכת סאניטארית תקינה כאותה שקיימת באר¬ 
צות מפותחות היא תנאי הכרחי — ובדרך־כלל גם מספיק — 
למניעת המגפה. היא חסרה עדיין בכמה ערים בהודו ובמזרח 
הרחוק, ומקרי־וד מעטים או רבים מופיעים בהן כמעט בכל 
שנה. הסגר בזמן המגפה הכרחי, אבל כשהוא לעצמו אינו 
מספיק. חוק י ז (ע״ע) פיתח שיטה של חיםון־מגן ע״י 
חידקים ארסיים מומתים. שיטה ז 1 הונהגה בהודו; נוהגים 
לחסן המונים בזמן מגפה או בזמן סכנת מגפה, וביחוד עולי- 
רגל למקומות קדושים. מצב־התסינות לאחר הזריקה אינו 
נמשך אלא כ 3 — 4 חדשים. גם החלמה מח׳ אינה מבטיחה 
חסינות נגד התקפה שניה כעבור שנה או יותר. 

טיפול. לא נמצאה תרופה סגולית למחלה. חמרים 
אנטיביוטיים (ע״ע) מסוג הטטראציקלינים משמידים את 
חידקי־הח/ אולם בכך אין משום השפעה על מהלך המחלה 
לאחר הופעת הסימנים הקליניים הראשונים. הטיפול הטוב 
וההגיוני ביותר הוא זריקות תוך־ורידיות של תמיסות־מלחים 
היפרט 1 ניות, כדי למלא את החסר בנוזלי-הגוף; טיפול זה 
מפחית את התמותה עד 20% (בערך). 

. 8 ~ 113$ .£ ; 1 ! 19 , €711 ( 77 ז €0 ? 7 15 ( 1 ) 871 . €11 , 5 ־ 0£01 ? 

- 710 $ / 0 ץ 07 } 015 4 , 80011 . 1 ־ 1 . 1 ־ 1 ; 1925 , 0 ) 051011 . 01 ,ז׳ 0£1 < 1 

, 1 ) 41 ( 11 171 . £71 ,ז 10 ץ 3 חר .[ ; 1939 , 11 , 173€ ^ 46 \ 1 11 > 11 

( 7 € 8 € 711107 ? , 710515 ^ 010 , 00 £ ־ 5£1 .? . 8 ־־: 111 ־ 511 .. 8 ,£ ; 1941 

- 14305011 . 1 ? . 11 ? ;* 1944 , 05€5 ) 015 81 ) 7100 / 0 1 ( 4771€1 ) 77€ 1 ) 171 ) 

' 71 ( 7 * 1 ?(? 7 י 101 קב!< .£ .£ ; 2 ' 1945 , 015€05€5 01 ) 7100 ,׳ 83111 

. 0 ; 1946 ,) 171 ) 11 ) 4€ ! 01 ) 7700 /<> £) 11 ) 718 1 ) 071 5 ) $1 () 

-) 1 ) 80 / 7 > 5 ) $1 1 ) 87171 .^- 115011 ^ . 5 .ס - ץ 10 קסד 

. 1955 4 , ץז 177177114711 1 ) 071 (( 71010% 

ש. אד. 


חלןתנים או ^לבלתבים ( £€131:212 ־!€^ או 211121:2 * 01 ), 
תת־מערכה של בע״ח מן המיתרנים (ע״ע); הקבו¬ 
צה החשובה ביותר בעולם־החי (שעליה נמנה גם האדם), 
שלעומתה שאר כל בעה״ח מוגדרים כחסרי־חוליות. 
לכאורה מתחייבת חלוקת בעה״ח לחסרי־מיתר ולבעלי־מיתר, 
אלא — שאע״פ שתכנית־הגוף היסודית משותפת לכל המית־ 
דנים — חלה התפתחות נמרצת בתכנית זו בה" דווקא, עד 
שהם נבדלים משאר המיתרנים לא פחות מאשר מהמערכות 
האחרות. 

שני גורמים קשורים בהתהוותם של הח": א) המעבר מן 
החיים במי־ים לחיים במים מתוקים זורמים; ב) החיפוש 
הפעיל אחר המזון — במקום קבלתו בדרך הסינון. מכאן 
נובעים ההבדלים שבין הח" ובין מיתרנים אחרים, כגון מצי¬ 
אותם של: 1 ) כליות — איבר להפרשת המים החודרים אל 
הגוף בשל הלחץ האוסמויטי הגבוה יותר של הדם לעומת זה 
של המים המתוקים; 2 ) עמוד־שדרה — ציר של שלד קשה, 
חזק ומפרקתי, שעשוי לעמוד נגד הזרם; 3 ) איברי־חושים 
מיוחדים — אמצעי־עזר להשגת המזון; 4 ) עוד עבה, אפיתל 
רב־שכבתי, ועוד. כל אלה מייחדים את חח" משאיר כל 
בעה״ח. 

הה" מצטיינים בדיפרנציאציה בולטת בכל מערכות- 
האיברים שלהם. לגופם צורה מוטורית, והוא מחולק ל 3 חלקים: 
ראש, גופה, זנב. בראש מצויים: מנגנון לתפיסת המזון 
ומקום לחדירת המים, או האוויר, לאספקת חמצן; איברים 
לחושי הריח, הראות, השמע; מרכז העצבים — מוח־הגולגולת. 
הגופה (או הגוויה) מכילה את הקרביים. הזנב — הוא 
החלק האחורי של הגוף, בנוי משרירים וחסר קרביים. 

השלד — המשמש בקבוצות שונות של בע״ח להגנה 
וליציבות כאחד (ובפרוקי־רגליים — גם לתנועה) — מצוי 
בח" בצורת שלד חיצון ושלד פנימי. השלד החיצון 
מתחבר, בחלקו, עם השלד הפנימי ומשמש להגנה, ליציבות 
ולתנועה, ואילו חלקו האחר מחפה על העור, או נמצא בתוכו, 
ומשמש להגנה בלבד. — ה ע ו ר בנוי מדדמיס ומאפידרמיס 
רב־שכבתי — שלא כעורם של חסרי־החוליות, שהוא חד- 
שכבתי. ה א פ י ת ל של האפידרמיס מפריש ק ר ט י ן" שממנו 
מתהווים: 'קשקשי־זוחלים, נוצות, שערות, 'קרניים, טפרים 
וכר, וכן א מ ל, המשמש לציפוי השיניים בכל הח", ובדגי- 
חסחוס — גם לציפוי קשקשי־הגוף. ה ך ר מ י ס מפריש: עצם, 
ק 01 מין, גנואין ועוד. השלד הגרמי של העור תופס מקום רב 
בח" הפרימיטיוויים. השלד הפנימי עשוי בחלקו סחוס 
ורובו או כולו עצם, ואליו נספח חלק מן השלד החיצון; 
מבדילים בו 3 חלקים: עמוד־שדרה, גלגלת (ע״ע), גפים 
(ע״ע). עמוז״השדרה עשוי חוליות־חוליות; בחולייתני־המים 
הוא משמש בעיקר לתנועה׳ וחשיבותו לגבי היציבות מועטת, 
ואילו בח״ היבשתיים — שלגביהם היציבות היא הכרח 
ראשוני — הוא מותאם בעיקר לתפקיד זה ע״י זיזי־מיפרוק 
המחברים את החוליות. הגולגולת בנויה בעיקר מעצמות 
דרמליות; היא משמשת להגנת המוח, וכן היא בעלת 
קופסיות זוגיות, המכילות את איברי החושים השונים. 
הגפיים — המשמשות את התנועה — הן סנפירים בדגים 
ושני זוגות־רגליים בחיות־היבשה; חג 1 רות־הגפיים מחוברות 
לעמוד־השדרה. מוצא הגפיים הוא מסגמנטים אחדים של 
הגוף — לעומת חסרי־החוליות, שבהם הוא מסגמנט אחד 
בלבד. הגפיים מסתיימות ב 5 אצבעות — לפי תכנית־היסוד 



501 


502 


דוליתנים — חלל 


של הח", אלא שמספר זה פוחת בקבוצות מסויימות של 
הה", ודבר זד. מאפשר הסתגלות לכל הנופים (מים, אדמה, 
סלעים, עצים וכר), וכן לצורות שונות של תנועה: זחילה, 
ריצה, קפיצה, טיפוס, חפירה, שחיה, מעוף וכד (ע״ע חי, 
עמ ׳ 298 ). 

בשרירים חלה דיפרנציאציה בין שרירי האיברים 
הוגטאטיוויים, שהם חלקים', ובין שרירי־התנועה המשורט¬ 
טים. 

במערכת* ה עיכול — האיבר האפייני לח" הוא 
הכבד (ע״ע), ובו וריד־השער; הוא המפקח על כל חמרי- 
המזון הנכנסים לגוף — מעבדם, מפרקם, מעבירם ואוגרם 
לפי צרכי־הגוף. 

אפיינית לח״ מ ע ר ב ת ־ נ ו ז ל י ם כפולה: מ ע ר כ ת¬ 
ה ד ם ה ס ג ו ר ח בנויה מלב, ובו 2 — 3 — 4 מדורים, בצד הגהו־ 
ני של הגוף, וממערכת צינורות! הדם מכיל כדוריות אדומות 
נושאות המוגלובין, שהן יעילות לספיגת החמצן ולהעברתו 
המהירה לבל חלקי הגוף. מערכת־ הלימפה הפתוחה 
מסועפת בבל חלקי הגוף, וצינורותיה המרכזיים נשפכים אל 
הוורידים; באן מיוצרים הלימפוציטים, המועברים לכל מקום 
בגוף. 

א י ב ר י - ה נ ש י מ ה בח" שבמים הם זימים, בח" היבש¬ 
תיים — ריאות, שהן שקיקים פתוחים ללוע. 

הורמונים. קיימות בלוטות רבות בעלות הפרשה 
פנימית (ע״ע). ההורמונים משמשים כאמצעי תקשורת 
ותעבורה. המשלימים את תפקיד מערבת־העצבים, מאחר 
שהם מסוגלים להגיע לכל חלקי הגוף ולהפעילו כשלמות 
אחת. 

כלי־ ה הפרשה ומערכת-המין. קיימות 2 כליות, 

ב 3 דרגות־התפתחות בעובר, ומכאן שמותיהן: כליה קדומה 

( 5 ס־ 11 {רן 110 ס־ 1 ק), כליית־ביניים ( 0$ ־ 111 נן 16 ז 1650 זז), כליה סופית 

( 05 ז 11 י 1:31101 ש 1 ז 1 ). מערכת ההפרשה משולבת במערכת-המין. 
בדרך־כלל עוברים צינורות־ההפרשה של הכליות לשמש 
את דרכי־המין, והכליות יוצרות להן צינורות חדשים. — 
המינים נפרדים, אע״ם שבהתחלת התפתחותה של הביצה 
קיימת אנדרוגיניות. 

איברי -ה תחושה ומערכת־העצבים. חושיהם 
של הח" מרובים, מגוונים וחדים ביותר. התרכזותם של 
איברי־החושים, מנגנון־הלסתות ואיברי-הנשימה בראש או 
בסמוך לו — גורמת להתפתחות מרכדהעצבים בצורת מ ו ח¬ 
ה ג ו ל ג ו ל ת. ממדיהם הגדולים של הח" מחייבים מערכת־ 
עצבים גדולה ומאפשרים מוח מרכזי גדול. מיבנהו המיוחד 
של המוח כאיבר חלול מאפשר אספקת חמצן ופלאסטיות של 
צורה. מוח־גולגולת מורכב (מבחינה גנטית) מ 5 חלקים: 
מוח קיצון (המוח הגדול), מוח־ביניים, מוח תיכון, מוח אחו¬ 
רי (המוח הקטן), מוח מוארך. במוח״הגולגולת נמצאים מרכזי- 
החושים, ובו גם מקום קבלת הגירויים והפיקוד על פעו¬ 
לות השרירים המשורטטים. ממוח־הגולגולת יוצאים 10 — 12 
זוגות־עצבים. מוח־הגב בצורת ח ו ט ־ ה ש ד ר ה נמשך לאו¬ 
רך הגופה, וממנו יוצאים זוגות־עצבים בהתאם למספר החו¬ 
ליות. עצבים אלה (בכל צד) מורכבים משורש גבי תחושתי 
ושורש גחוני מוטורי. בה בשעה שהפונקציה של מערכת־ 
העצבים בחסרי־החוליות היא בעיקר רפלכסיווית — הת¬ 
פתחה והשתכללה בח״ בשני כיוונים: '( 1 ) הפעלה אי־ 
מודעת של האיברים הוגטאטיוויים (ומערכת־המין בכללה) 


באמצעות המערכה האוטונומית: ( 2 ) פעילות שאליה צמודה 
החשיבה. התפתחותה של פונקציה זו, המגיעה לשיאה 
באדם, כיוונה שונה מזה של מערכת־העצבים בחסרי־ 
החוליות, המביא לפיתוח האינסטינקט (ע״ע), כגון 
בדבורים ובנמלים. 

מוצא הח" אינו ידוע. תכונות יסודיות וחשובות ביותר 
של הח" משותפות להם ולאזמלון (ע״ע), אך אין זה מוכיח 
שמוצאם מן האיזמלון, אלא שהם והאיזמלון באים ממוצא 
משותף. הח" הראשונים ידועים מתוך שכבות של מים מתו¬ 
קים, אך משערים שמוצאם של הח" הוא מיצורים שוכני־ים 
שהיו דומים לאיזמלון. 

התפתחות. הח" הופיעו בסילור (ע״ע), ואולי כבר 
באורז־וביקון (ע״ע), כחיות־מים. מכאן ואילך התפתחו בכל 
הכיוונים ובכל תחומי־החיים: במים, ביבשה ובאוויר. תת־ 
מערכת הח״ כוללת 8 מחלקות: 

( 0 עגולי־פה ( 3 ;) 1 ;ח 1 ס;זלס 01 ץ 0 ). 

( 2 ) פלאקודרמים ( 1313 מ־ 101 > 1300 ?), 

( 3 ) דגי־חסחוס (;>שץן 1 :) 11 :> 1 שן!ב 0101 ), 

( 4 ) דגי־גדם ( 65 ׳ג 11 ;ז 011 }^ 05 ), 

( 5 ) דו־חיים ( 13 ל 11 (קךת\,), 

( 6 ) זוחלים ( 11113 ק £6 ), 

( 7 ) עופות ( 05 ^), 

( 8 ) יונקים ( 13113 דנ 1 ד 131 \). 

וע״ע ז ו א ו ל 1 ג י ה, עמ׳ 665/6 , 670/1 . 

ממחלקה למחלקה ניכרת התקדמות, המתבטאת בהופעת 
איברים נוספים. בהתאם לכך רווחים כמה חלוקות וסידורים 
סיסטמאטיים של 8 המחלקות לקבוצות מבחינות שונות. 
חלוקה אחת מבוססת על מציאותן או היעדרן של לסתות! 
לפיה מבחינים בין על־מחלקת חסרי-לסתות (־גמ 8 .^ 
1113 ) — מחלקה ( 1 ), ובין על־מחלקת בעלי־לסתות 
( 3 ז 3 הת 0 :ז 1105 ז 3 ם 0 ) — מחלקות ( 2 )—( 8 ). לעל־מחלקה האח¬ 
רונה אפייניים 3 סימנים: (א) התפתחות מנגנון־לסתות 
מקשתות-הזימים! (ב) גפיים זוגיות! (ג) הפחתת השלד 
החיצון. המחלקות ( 2 )—( 3 ) מצורפות יתד לקבוצת ב ע לי־ 
סנפירים ( 11 ^^^ 0 ^ 1 ( 10111 ), המחלקות ( 5 )—( 8 ) — 
לקבוצת בעל י-רגליים (^סס^ס־ד). בקבוצה האח¬ 
רונה — ח" מ( 5 ) הם חסרי־שפיר ( 113 ז 1 מ 3 מ.ו/), ח" 
מ( 6 ) —( 8 ) הם בע־לי שפיר ( 41111113 . או 3 :ו 110 !ךת\נ). 

י. מרגולין, זואולוגיה, מ, תש״ך צ ! *##!*!ז*? ,•!סרת״א . 5 

;* 1962 ד ך 1 ) £0 ) 111., 7>1<- ¥((111x01 ;'־' 1945 ,^ 001010 ) 7111 

; 1948-1958 , 11 מ־מ .) 7.001011 ) 4 ) 011 ) 7 , 013550 .ק .? 

.>[[׳!־](:[ ..׳ 1 ; 1956 ,? 70010% 016 )ל/) 1 )) 7 ׳ 1 :,!> .א . 1 ) 

7011 . 7 .[ ; 1960 !) 4 1071 ) 0114 ))' 1 ) 4 !) 1 ) 0 ) 711 

. 1962 2 ,$) 01 ) 1 ־ 96111 ), 
ריצ׳רד ממידלטון ( 9113 ג 11 > 6 }\ ? 4 1 >ז 1 ; 1 ! £10 ), וולטר ברלי 
(? 16 ־ 801 , 161811 ־ 8111 ), תומס ברתרדין (ע״ע), וביחוד כמה 
פילוסופים יהודים (ר׳ להלן, עכר 510 ). ביקורת זו, וכן ביטול 
ההקבלה הגאומטרית־מוסריח של האסכולה הפריפאטטית 
בידי ניקולאויס סקוזה (ע״ע), הכשירו את הקרקע לתפיסה 
החדשה של הח׳ כריק חסר־תכונות, קו־אכסיסמנטי עם הגופים. 
תפיסה זו פורטה בכתביהם של קרתו('ע״ע),'סקליג׳ר (ע״ע), 
טלזיו (ע״ע) ופר. פטריצי. ג׳ורדנו בדונו (ע״ע)' וקמפנלה 
(ע״ע) עירערו גם את העמדה האחרונה של התפיסה הפרי- 
פאטמית — את תורת החומר והצורה. ד ק ר ט (ע״ע) מזהה 
את ההתפשטות בחלל עם הגוף תוך קביעה גאומטרית בלבד 
של הוד, בלי לייחס להתפשטות שבח׳ תכונות איכותיות 
כלשהן. הגוף הוא הוד המלא, ולפיכך הגוף — כמוהו כח׳ — 
הוא בר־חלוקה עד אין־סוף. התנועה בח׳ היא תנועה במקום, 
ואינה צריכה להנחה של ח׳ ריק. מצד היותו זהה עם הגוף 
המתפשט הה׳ הוא בעל שלושה ממדים; הוא בלתי־מוגבל, ורק 
על דרך ההפשטה ניתן להפרידו סן ההתפשטות. ש פ י נ ו ז ה 
(ע״ע) הכליל את המסקנה של דקארט על ההתפשטות במכ¬ 
לול תורתו ועשה את ההתפשטות ( 6x160510 ) לתואר של 
העצם בחינת אלוהים או בחינת הטבע. בעוד שדקארט מבחין 
הבחנה ניתוחית בין ח׳ להתפשטות, שם שפינוזה את הדגש 
בתואר ההתפשטות ושולל מן הח׳ בחינת ח׳ מעמד מושגי 
עצמאי. בשיטתו של שפינוזה ההתפשטות — ולא הה׳ — 
היא תואר העצם בהקבל לחשיבה. ההתפשטות כתואר היא 
אין־סופית, ללא שינוי ונצחית — היא אלוהים עצמו. מה 
שקרוי גוף אינו אלא אופן התפשטות בחינת כמות מסו- 
יימת ולא ההתפשטות עצמה. החלל הריק הוא יש דמיוני 
בלבד. 

מתוך פולמוס עם דקארט ניסח פ. גסנדי(ע״ע) את תורתו 
על הח׳ כעל דבר נצחי, בלתי־נוצר ובלתי־תלוי בחומר; הוא 


הנתון האחרון, מחוייב־המציאות, בלתי־מוגבל, בלתי-נע 
ובלתי-גשמי, בעל שלושה ממדים. תורה זד שיסשה יסוד 
למכאניקה הקלאסית שהתפתחה במאה ה 17 . 

פירוט מדוייק של מושג הח׳ הפיסיקאלי של 
המכאניקה הקלאסית ניתן ע״י ניוטון (ע״ע). 
בפרק מיוחד ב 111 ק 1 ;> 10 ־ג? הוא מציין, שבדרך־כלל, נחשב הח׳ 
(בדומה לזמן, למקום, לתנועה) כיחסי בלבד — כיחס בין 
עצמים; אולם ניוטון מדגיש, ש״ה ח׳ המוחלט אין לו 
כל זיקה לדבר חיצוני; הוא נשאר כמות־שהוא ואיננו גע. 
ה ח׳ היחסי הוא מידה בשבילו, שנקבעת ע״י חושינו באופן 
יחסי לגופים, ובאה במקום הח׳ המוחלט". תורת הזד המוחלט 
של ניוטון מתבססת על הטענות הבאות: ( 1 ) הזד קודם 
לחומר והוא בלתי-תלוי בו, כל׳ אין הגופים יכולים להתקיים 
בלי הח׳, אך הה׳ יכול להתקיים בלי הגופים:( 2 ) יש להבדיל 
בין הנפח (או ההתפשטות) של גוף ובין חלק־הח׳ שמתמלא 
ע״י הגוף, שהרי אותו הגוף יכול למלא בזמנים שונים חלקים 
שונים של הה׳ מבלי לשנות את נפתו־הוא: נמצא, שנפח 
הגוף הוא תכונה של הגוף — בניגוד לח/ שהגוף ממלא חלק 
ממנו; ( 3 ) הדד הוא רציף, כל׳ חלקיו אינם ניתנים להפרדה 
דיסקרטית, והוא הומוגני ואיז 1 טרופי; ( 4 ) הוד הוא אין־סופי 
בפועל. מסקנה אחרונה זו נובעת מתכונת ההומוגניות והאי- 
זוטרופיות — שהדי ניוטון עדיין לא העלה על דעתו את 
האפשרות של ח׳ לא-אוקלידי, שבגלל עקסומיותו יכול להיות 
סגור בעצמו, ומשום כך — סופי והומוגני גם יחד. ניוטון 
נזדקק למושג הח׳ המוחלט כלמערכת־ייחום, בדי להסביר 
את מציאותן של התופעות־שמחמת-ד,התמדה, המופיעות 
בתנועה מואצת של גופים, כגון בניסוי המפורסם של סיבוב 
דלי־המים; "מוחלטיותר׳ של הח׳ משתקפת, למשל, בכוחות 
הצנטריפוגאליים המתעוררים בגופים המסתובבים בתוכו. 
מבלי שהוא מצידו יהא מושפע מפעולות־גומלין דינאמיות. 

לגבי ניוטון היתה "מוחלטיות" הח׳ השלמת תורתו לא 
רק מבחינה מדעית־ניסוייח, אלא גם סבחינה פילוסופית־ 
דתית, כפי שהדגיש הוא עצמו בכתביו בזקנתו. הערותיו 
מעידות על השפעה ישירה של הפילוסופיה הנאדאפלטונית 
של הנרי מור (ע״ע) ורוברט פלד ( 8.1-111419 ) ; הללו מצידם 
הושפעו מדרכי־מחשבה. שמקורן במדרש ובקבלה (ר׳ להלן) 
ושיש בהן משום זיהוי הה׳ ("המקום") עם האלוהות. בעק¬ 
בותיהם מכנה ניוטון את הח׳ בשם ״התודעה ( 111111 ־ 560501 ) 
של האל". 

תורת הה׳ המוחלט של ניוטון הותקפה כבר בחייו ע״י 
ל י ב נ י ץ (ע״ע), שביקרחו — המסתמכת בעיקר על טענות 
לוגיות — באה לביטוי ברור בחילופי-המכתבים בינו ובין 
ס. קלרק (ע״ע). ליבניץ מפתח כאן תורת־יחסים טהורה של 
הוד: הוא מכיר רק בח׳ יחסי — כמערכת סדרים (או יחסים 
טופולוגיים) השוררים בין עצמים או תופעות קו־אכסיסטג־ 
טיים; הח׳ לא זו בלבד שהוא חסר קיום בלתי־תלוי בעצמים׳ 
אלא אין הוא אלא הגשמה־גרידא של יחסים, כדוגמת אילן־ 
המשפחה, המדגים יחסים גנאלוגיים בלבד. 

ביקורת חריפה, מלווה טענות פיסיקאליות. על תורת ניוטון 
של הח׳ המוחלט הובעה ע״י ברקלי (ע״ע), שהדגיש שמקור 
הכוחות הצנטריפוגאליים, ששימשו לניוטון כהוכחה למצי¬ 
אות הח׳ המוחלט, אינו טמון בתכונות הח׳ אלא בתכונות 
החומר שבח׳ (חומר הכוכבים). אך רעיון זה לא יכול היה 
לקבל צורה מפורטת (מאתמאטית) יותר, עד שנכלל בתאוריה 


507 


חלל 


508 


מקיפה, שעשויה היתר. להוכיח את יתרונה מן המכאניקה 
הניוטונית — בתורת היחסות הכללית (ר , להלן). 

על אף ביקורות אלו נשארה תורת הח׳ המוחלט שולטת 
במדע עד המאה ה 20 , והיא משמשת עוד היום בסיס נוח 
לחישובים במכאניקה ובאסטרונומיה בכל המקרים שבהם 
אין הכרח להתחשב באפקטים רלאטיוויסטיים (הכרוכים 
במהירויות גבוהות מאד)'.'במאה ה 18 ניסו ד׳אלנבר (ע״ע) 
ולאונהרדאוילר (ע״ע) לבסס את תורת החי׳ המוחלט 
ביסוס נוסף בטעגד" שחוק-ההתמדה (שאמיתתו כאכסיומה 
עליונה במכאניקה לא נראתה להם כמוטלת בספק) מושתת 
על מושג התנועה הקצובה (בקו ישר ובמהירות קבועה), 
ואילו מושג זה אינו בעל משמעות פיסיקאלית אלא אם 
מניחים את מציאותו של ח׳ מוחלט. אף קנט (ע״ע), 
שתחילה (למשל, במאמרו על "מושג חדש של התנועה 
והמנוחה״, 1755 ) היה נוטה לדעת ליבניץ, קיבל אח״כ את 
תורת חח׳ המוחלט בהשפעת אוילר. נוסף על הטענות הבאות 
משיקולים דינאמיים׳ שימש לקאנט הוכחה למציאות הח׳ 
המוחלט ההבדל הטופולוגי הקיים בין שני עצמים אנאנטיו־ 
מורפיים (כגון ההבדל שבין יד ימין ויד שמאל). יש לציין, 
שהשאלה שעורר כאן קאנט שוב נעשתה אקטואלית בימינו, 
לאחר שהוטל בספק חוק שימור הזוגיות (האינוואריאנטיות 
של ימין ושמאל) בראקציות גרעיניות מסויימות (ע״ע אטומי, 
גרעין [כרך־מילואים] < חלקיקים אלמנטריים). 

בחיבוריו המאוחרים יותר, ובפרט ב״ביקורת התבונה 
הטהורה״( 1781 ), פיתח קאנט את גישתו הקריטית של האי¬ 
דיאליות (ה ם ו 3 י י ק ט י ו ו י ו ת) ו ה א פ ר י ו ר י ו ת 
של ה ח/ קאנט הורה, שהה' איננו מושג שהופשט מנסיונות 
חיצונים, "כי כדי שתחושות מסויימות תתייחסנה למשהו 
שמחוצה לי וכדי שאוכל לדמותן כקיימות זו מחיצה לזו וזו 
בצידה של זי — כלו׳ לא־בלבד כשונות, אלא כקיימות 
במקומות שונים —, מן ההכרח שדימוי של ח׳ כבר יהיה מונח 
ביסודן". הח׳ הוא, איפוא, דימוי הכרחי אפריורי, 
המונח ביסוד כל ההסתכלויות החיצוניות. 
משום כך לא נוכל ליצור לעצמנו דימוי שהח׳ אינו קיים, 
אף שאפשר לחשוב שאין מצויים בו מושאים כלשהם. הח׳ 
איננו מושג הקשי, אלא הסתכלות טהורה, ובכך הוא משמש 
תנאי לאפשרות התופעות. גם תכונותיו של הח׳ — 
ולפי קאנט הן־הן הגאומטריה האוקלידית — הן אפריוריות 
הכרחיות. — בדורות האחרונים שימשו לאמפיריסטים 
פיתוח חגאומטריה הלא-אוקלידית והוכחת חוסר־סתירתה 
ראיה לסתור את תורת קאנט! לעומת זה טוענים הנאו־ 
קאנטיאנים, שאפריוריות הח׳ איננה מותנית בגאומטריה 
מסויימת, ושהעובדה שקאנט הגביל את עצמו לגאומטריה 
האוקלידית — מקרית היא ומובנת לאור מצב המאתמאטיקה 
בזמנו. 

בפילוסופיה של האידאליזם הגרמני והרומאנטיקה שוייך 
הח׳ ל״הוויית הרוח מחוץ לעצמו״ (הגל) — הוא "החיצון", 
האכסטנסיווי, לעומת הפנימי, האינטנסיווי; נובלים מג¬ 
דיר את הח׳ כזמן החיצון, ש ל י נ ג — כזמן שנעצר, בעוד 
שהזמן הוא הח׳ הזורם. גם ב ר ג ס ו ן (ע״ע) מציג את חח׳ 
מול הזמן: חח׳ שייך לתחום השכל, ובו משתקף העולם 
כהוויה שהיא בגדר חלוקה ובגדר מדידה ? ואילו מהותו של 
העולם אינה אלא התודעה — הזמן היוצר הבלתי־מתחלק. 

עם התפתחות תורתהאלקטרומגנטיות (ע״ע) בידי מפסול 


(ע״ע), ה י נ ר י ך ה ר ץ (ע״ע) וה. א. ל ו ר ג ץ (ע״ע) במחצית 
השניה של המאה ה 19 , זוהה הח׳ המוחלט עם ה א ת ר(ע״ע)— 
אותו התווך חסר־המשקל, שמציאותו נחשבה כהכרחית להס¬ 
ברת התפשטות הגלים האלקטרומאגנטיים בח׳ "הריק". אע״פ 
שהניסוי חייב לייחס לאתר זה תכונות (של גמישות וכר), 
שאינן נראות כמתקבלות על הדעת, נחשב האתר כ״נושא" 
הח׳ המוחלט או לפחות כתחליפו המוחשי. אולם מימי הניסוי 
של מיכלסון (ע״ע) ומורלי(וניסויים אחרים שנעשו בעקבו¬ 
תיו) ולאחר שלא נתאשרו המסקנות המתבקשות מהנחת 
קיומו של האתר בשילובה בהנחות מסויימות של המכאניקה 
הקלאסית, התחילה הפיסיקה המודרנית לשלול את מושג 
האתר, ובזה גם את מושג הח׳ המוחלט בכללו. במקומו 
העמידה תורת היחסות (ע״ע) את הרצף המטרי, שחמט־ 
ריקה שלו נקבעת ע״י התחלקות המסות לפי משוואת־השדה; 
בתורת־חיחסות מתמזגים מושגי הח׳ והזמן (ע״ע) במושג 

ח׳־ז מ ן. 

אולם, על שלוש בעיות עקרוניות בדבר הסטרוקטורה 
של חח׳ הפיסיקאלי אין עדיין לפסוק תשובה סופית■ והן: 
(א) הסטרוקטורה הקוסמולוגית של הח׳ — למשל השאלה, 
אם הח׳ סופי או לאו(ע״ע אסטרונומיה, עמ׳ 806/7 ; קוסמו¬ 
לוגיה) ; (ב) הסטרוקטורה המיקרוסקופית של הח׳ — למשל 
השאלה, אם הח׳ רציף בכל "נקודה" או לאו, ואם קיימת 
"יחידת־מרחק" מוחלטת של הח׳("אטומיזם־הח"')! (ג) מספר 
הממדים של הח׳ — השאלה. אם אפשר להוכיח שחח׳ תלת־ 
ממדי. מבחינה מאתמאטית אין ספק, ששתי השאלות האחרו¬ 
נות קשורות ביניהן קשר פנימי; חוקרים מודרניים רבים, 
ובראשם אדינגטון(ע״ע), אף סבורים, שקיימת תלות פנימית 
בין כל שלוש השאלות הנ״ל. אולם עצם הטענה, שסטרוקטורת 
הח׳ ניתנת לבדיקה או למדידה ניסויית, אף היא שנויה במח¬ 
לוקת. לדעת הקונוונציונאליזם, למשל, יכול כל תהליך ניסויי- 
גאומטרי להתפרש בשפת הגאומטריה האוקלידית באותה 
המידה ובאותו הדיוק כסו בשפת הגאומטריה הלא-אוקלידית, 
ולפיכך אין הניסוי יכול לפסוק או להכריע בעניין זה. 
יש לציין, שמיזוג קטגוריות הח׳ והזמן בקטגוריה של 
הח׳-זמן במשמעותו הפיסיקאליודמאתמאטית אינו מבטל את 
ההבדל הקטגוריאלי שבין תפיסת הח׳ (הח׳ הסובייקטיווי) 
ותפיסת הזמן במציאות הפסיכולוגית. ייתכן שהבדל זה מעוגן 
במציאות הנורופיסיולוגית׳ שהרי המכאניזמים העצביים 
שבפעולתם קשורה תפיסת הח׳ שייכים בעיקר למוח הישן 
ומצויים גם במוחותיהם של בע״ח ירודים, ואילו תפיסת הזמן 
נראית צמודה למכאניזמים של המוח החדש, שהוא מיוחד 
לבע״ח עילאיים, ובפרט — לאדם. 

; 1911 , 1116$ ) #01 . 4 17 % ) 1 ¥ 0 / 27126 / 17711 ־ . 4 , 8011 ח^ן .* 

11 1/16 (ס #71016164%6 ' 0111 , 5011 ;* □ 11 . 5 ז x1677101 01-1(1, 1914; 

! 7 " ¥.7 !{£ *711711$ 11. !?$6 ץ 01 * 4 016 ,. 1 ) 1 ;* 1917 , 1 * 114 (י 

4. ¥}7*717116 , 1066 ) 8 , 011 ^ £1101111 . 5 .א ;' 1922 5 ,* %6 *) 41 * 1 /ק 
0714 01-01/11 < 1(40 : 1922 , ¥1014171 67 ( 1 ,ק 1 :מז 04 .. 8 ; 1920 , 1 ז 
171 ) #01 , 801111010 . 14 ; 1922 , 1066 ) 6 $ ' 4 1071 ) 710 1.0 ,*׳{א .ת 
11, 7,611 171 ¥1. %£%611 <<•0711%6* 1 > /1^$11{, !922*; ^. < 16 ( 1 ,)ח 0 נ 
?/1110$0( $1111 .'׳ז ; 926-19.30 1 . 11 ־ 1 ,/ 61 * 7 . 4 . 11 6$ * #0147 . 1 > 11£ /י - 
1101 11 ) ¥101 . 2 . 4 177 * 1/160716 * #0147 . 1 ) 11117% })' ¥117714/11 16 ( 7 ,׳ : 

4. 19. ](7.4, 1931; 10.. \$6161716 . 2 . $146/1 011161 ,וחסו!^ 01 ־ 111 < 1 .־ * 
#011772, !932; 11. 7\. 0 06£ <)$ 10 171110414111011 .ז׳ 1 ב 

¥6766(!11017, 0115. 3, 6 12 ) 0 (\\ ■) 4 ( 1 , 011 * 110 ^ .־\ .( ; 1935 , 10 ־ - 
716111711111% 4. #0141116$ 01$ (>$}>6/2010%. \>'07%0*$ (|)1€ (1081:111, 
111), 1941; \ ז.¥ . 14 .$$!־/ 0111714 א 171 1$ * #011711671611 י רח 01 ו 111 /י ׳ ■ 
/(6**1*1 $1/26071 6 , 1949; ). ! 11771612$1011 ) 61 6 ) 70 }$.¥ ,[) 0 ^־ 10 . 'י , 
1950; 10, ^11(10, 1)11. 4. 26*17016 06*£$6 4. {1/101!11611 ) 771671 ס 
#0147176$ (1101. 17. □. 18. 008 . 018011 . 1 > 8 י* 0 ־ז£ך 1 ס)ז . {. 

1 ס ץ 7/2 ) 1110$0 /¥ ¥116 , 011 ד.ו 11 ]€ו 8.0101 . 11 ; 1953 י (. 1 סו 01 י< 5 ג / 


509 


חלל 


510 


, 5£8€€ / 0 5 ז£:)€^ס 0 ,ז^במסתג[ . 1 ^ ; 1957 ,? 1171 '!' . 5 £4x6 <1x3 
- 06 ין 11 ,(. 0£ ק) 10£ גס 1 ^ . 0 . 4938808-6 ״" 1 . 5 ;־ 1960 
-מגק^>קח 8 . 0 x 83 מגק^ססנןח מ 113 x 8 נ} 8000 1 <ז 1 \. 6 ד" 

£ 11 € ' , 0816 . 1 < ..£* ; 1961 , 9 630 x 38.1688 קח ^ 86888 ז 0 
,( 11 י 4 ,, 50111 ^ 11 ( 1 . 14 . 1 ־ 01 ] 0 '<£ 110 ^) 15€ ז€$ 2€€ !£$ €13 £11 () 

1113 ) 1€€ > 8£ / 0 1$ ח^ 0 ז? 111050£111€01 !£ .וח 11 ג 16 ז 1 '}ז 0 . 4 ; 1962 

. 1963 

מ. י. 

הח׳ במחשבה היהודית. במשנתו של פ י ל 1 ן 
ה א ל כ ם נ ד ר ו נ י משמש המונח "מקום" (?"!!סז) בשלוש 
משמעויות, אחת פיסית ושתיים תאולוגיות, שכן הוא מציין: 
( 1 ) את הח׳ ( 1 ) 0 ( 3 ץ ) שאותו ממלא גוף; ( 2 ) את הלוגוס 
(ע״ע) האלוהי; ( 3 ) את האל עצמו ( י ^ 115 1, X !ז 1 מ 50 00 
64 — 62 ), ההגדרה הראשונה אפשר שמקורה בתורות הסטואה; 
לכאורה קרובה היא לזו של אריסטו (ר , לעיל, עט׳ 504/5 ), 
אלא שבניגוד לה נראית תפיסתו של פילון מבוססת על 
מציאות ח׳ תלת-ממדי, שאינו תלוי כשהוא־לעצמו בגופים 
הממלאים אותו. ההגדרה השביה אינה מוסבה על ח׳ פיסי; 
על המקום המזוהה עם הלוגוס האלוהי נאמר, שהאל עצמו 
ממלא אותו לגמרי. כבגד זה אפייני לתורת פילון, שהיא 
מקיימת, כנראה, יחם חללי לגבי המקום הנתפס בהגדרה ( 3 ): 
"האל עצמו בקרא ,מקום/ באשר הוא מכיל את כל הדברים 
ואינו כלול בשום דבר... ומפני שכל עצמו הוא הח׳ ("סיס*) 
המכיל אותו, שכן הוא אותו הדבר שהוא עצמו תפס אותו, ושום 
דבר אינו מקיף אותו זולת עצמו. ודוק: אני אין אני מקום, אלא 
נתון במקום, וכן שאר כל הדברים הנמצאים... ואילו האלוהות, 
שאינה כלולה בשום דבר, מן ההכרח שהיא עצמה מקומה". 

ההגדרה השלישית של פילון קשורה למסורתהיהו־ 

ד י ת. במקורות ישראל נקרא האל לעתים קרובות "המקום", 
ונוהג זה אפשר שקדם לזמנו של פילון; כבר סופרים יוונים 
מלפני דורו של פילון משתמשים בדבריהם על אלוהי היהו¬ 
דים במונח "מקיף", המופיע בהגדרה זו של פילון. בטכסטים 
מדרשיים מאוחרים יותר (כגון ב״ר ס״ח. י׳) נאמר על ה׳ 
בפירוש, "שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו". 

בתחום התרבות הערבית קיבלו ראשוני ההוגים הקראים 
את התורה האטומיסטית של המעתזלה (ע״ע), שלפיה לא 
רק הגופים מורכבים מאטומים שאינם נתונים לפירוד, אלא 
קיימות גם יחידות בלתי־מתחלקות ושוות של ח/ של זמן 
(ע״ע, עט , 874 ), של תנועה ושל האיכויות השונות. תוך 
יחידה של תנועה עובר האטום מיחידה אחת של ח' ליחידה 
הסמוכה לה. יש להניח את קיומו של ח׳ ריק, שבן (לפי 
הטענה שטוענים אף האטומיסמים היוונים) בעולם שאין בו 
ריק לא היו האטומים יכולים לנוע ממקום למקום, 

לפי הגדרתו של רב ם ע ד יה גאון (ע״ע) בס , "אמונות 
ודעות״ — המקום (אל-מכאן) הוא "פגישת שני גופים סמו¬ 
כים... כל אחד מן הגופים הוא מקומו של הגוף השני. מאחר 
שהארץ כדורית, הרי חלקיה הם מקומותיהם של חלקים 
אחרים". הגדרה זו מקורה, כנראה, בניסוח בלתי־מדוייק של 
השקפת אריסטו. המסקנות התאולוגיות שרס״ג מסיק ממנה 
נראות כסותרות: פעמים הוא רואה בה משום הוכחה, שהאל — 
שאינו גוף — אינו יכול להיות במקום מסויים; ופעמים הוא 
נראה כאומר, שהאל הוא בכל מקום, בפירושו לס׳ יצירה 
הוא מדבר על מציאותם בכל מקום של שני מיני אוויר: 
( 1 ) האוויר המוחש (כל׳ היסוד הנקרא כרגיל בשם זה), 
ו( 2 ) האוויר הדק, שאותו הוא מזהה עם "כבוד ה"׳ הנז¬ 
כר במקרא. 


אבן אבי ס ע י ד, האריסטוטלי היהודי הראשון, קיבל, 
כנראה, בדרך־כלל, את ההגדרה שאריסטו מגדיר את המקום 
"כגבול הגוף המקיף אותו". את תפיסת־המקום האריסטוטלית 
הזאת, הנהוגה בפילוסופיה הערבית והיהודית, דחה לחלוטין 
אבואל־ברכאת הבת אללה (נתנאל) אל־בגדאדי(המאה 
ה 12 ) — פילוסוף יהודי שקיבל בזקנתו את האיסלאם. 
לדעתו, הח׳ הוא מרחב בעל שלושה ממדים, שניתן לתפסו 
גם כריק וגם כמלא גופים; לדבריו, דימוי של ח׳ בזה קודם 
בשכלו של האדם לדימוי של ח׳ מלא. בניגוד לאריסטו, שאת 
טענותיו הוא דוחה באריכות, הוא מאמין, שהח׳ הוא איד 
סופי, מאחר שאין האדם מסוגל לתפוס ח׳ מוגבל. — לדברי 
ר׳ שלמה אבן גבי רו ל (ע״ע) ב״מקור חיים", קיים 
דירוג של מיני-מקומות שונים, שמקצתם רוחניים (כשהעצם 
הרוחני הוא מקומה של הצורה הרוחנית, ו״הרצוך הוא 
מקומם של החומר והצורה כאחד), ומקצתם גופניים. את 
קיומם של גופים בגופים אחרים הוא מכנה בשם "המקום 
הידוע" האל ("העושה הראשון") הוא המקום (או ד,ח') 
האידסופי. ר׳אברהמאבןדאוד (ע״ע) מנסה(ב״אמונה 
רמה") לקבוע את תולדותיהם של שלושת הממדים מן החומר 
הראשון, "שאותו ברא אלהים בראשונה" ושהוא, כנראה, 
בלתי-חללי כשהוא-לעצמו. הצורה הראשונה שהוא לובש — 
צורת הגופניות — זהה עם הרציפות. צורה זו משווה לעצם 
מידת־מה של מוצקות ומאפשרת את היווצרותם של שלושת 
הממדים. — הרמב״ם מקבל את התורה האריסטוטלית 
לגבי המקום הפיסיקאלי. הוא מבחין בין "מקום פרטי" 
ו״מקום כללי" (מו״ב, א/ ח׳): "המקום הפרטי" הוא מקומו 
של כל גוף פרטי, והוא הגוף שעליו מדובר בהגדרת אדיסטו! 
"המקום הכללי", המכיל את כל הגופים, חופף במרחב את 
הגלגל העליון, וניתן לזהות את שניהם, שכן, בדומה לאריסטו, 
חושב הרמב״ם את העולם כסופי. הכינוי "מקום" לאלהים 
בא לציין את גדולתו (שם, שם). 

הרמב״ן מזכיר את הנוסחה המדרשית, שהאלהים הוא 
"מקומו של העולם", לדבריו נתכוונו חז״ל לומר בביטוי זה, 
שהאלהים הוא צורתו של העולם, שהרי הצורה היא התגשמות 
השלימות ("האנטלכיה") של הנמצא בה, ואף גבולו, מאחר 
שהיא מונעת את'התפשטות ממדיו מעבר לה. 

ביקורת יסודית על תפיסת המקום והח׳ האריסטוטלית 
נמתחתב״אורה"׳לר׳ חסדאי קרשקש (ע״ע),שנקודת- 
ראותו וטענותיו מזכירים לפעמים את אלה של אבו אל-ברכאת 
אל-בגדאדי(ר׳ לעיל). מסתבר שבביקרתו זו היה מושפע מן 
התורות הפיסיקאליות — המתנגדות לאריסטוטליות במידה 
מרובה —, שהיו רווחות במאות ר. 14 וה 15 בסכולאסטיקה 
הנוצרית (ר׳ לעיל, עמ ׳ 505 ). קדשקש ממיר את התפיסה 
האריסטוטלית של המקום הדו־ממדי בתפיסת הח׳ התלת־ 
ממדי (כשהמונח העברי ,מקום , משמש לציון המקום והח׳ 
כאחד). אותו הח׳ בעל שלושת הממדים נמצא בגבולות 
העולם המלא גופים. אולם קרשקש תופס אותו כאין־סופי, 
והנחה זו מביאה אותו לידי סתירת ההנחה, שמציאות הריק 
היא מן הנמנעות; לדעתו אפשרית מציאותו של ריק אין־ 
סופי מחוץ לגבולות העולם, ואף מציאותו של ח׳ ריק בתוך 
העולם. אפשרות אחרת שקרשקש מניח אותה, היא מציאות 
יותר מעולם אחד; אולם הוא סבור, שבעניין זה אין מחשבתו 
של האדם מסוגלת להגיע למסקנות ודאיות. בדומה לרמב״ן 
סבור קרשקש, שכינויו של האלוהים כ״מקומו של העולם" 



511 


חלל — חלל, טיסה אל ה־ 


512 


פירושו שהאלוהים הוא צורתו של העולם. בנראה בהשפעת 
קרשקש, ממיר תלמידו ר׳ יוסף א ל ב ו (ע״ע) את תפיסת- 
המקום האריסטוטלית בתפיסת הוד התלת־ממדי ("עיקרים", 
ב/ י״ז). 

. 1 ) 101 ) 511 . 11111 ( 111 11111 ) 5 ( 11 { 10 / 11111 ? 11 < 7 ,.צ 0 ת££ . 1 .] 

- 113 ], (ס €111111113 ' 133015 .'> .ת 0 ג 01£ '\\ . 71 . 1-1 ; 1917 ,. 11103 ('] 

- 247 , 1 , 1110 (? ,. 14 ; 1929 , 327-476 ,( 134-32 , 39-69 , 11 ) 10 

£1>. ?11143! 5111,111 (11131 111■ 7.1X111011 מ 1 י| . 8 ;'־ 1948 , 317-319 . 251 

/, ,. 111 ; 1938 ,( 0111 ,(£א) ( 1 > 10 > 1 < 31-811£ > 7 -801013111 ״•׳ 41 . 

.)£וו! 4 .: 01 ־ 1 * 1 ) 11411111 ( 1 ) 15 ■ €011 . 111050111 !? 1 ( €1111111 1 /! 11 >' 1 ' 

11 11 01311 , 16 ; 7011 . 011 : 1955 ,( ז \ 441 .. 0 > 1 .׳ £1% [ . 1 )^, 4 . 

) 0 . 111 ־ 1 ) 000 .!, 4441 . 011 ־ 41 .) 101/10111 \ 1 > 015 !\ 331011 111011113 

. 1955 ,( 203/4 , 111 84. 4., XX1 > .ז 6 )״ 1 

ש. ם. 

חלל, טיסה אל ה־ או ם י ס ת ־ חלל (ט״ח) — שיגור 

ן ז • 1 ־,* ד ׳ •י 

גוף אל החלל שמחוץ לתחום הארצי (האטמוספי¬ 
רה). מאחר שהגבול העלית של האטמוספירה אינו מושג 
מוגדר באופן חד־משמעי׳ אין לקבוע גובה מסויים מעל פני 
הארץ כגבול תחתון של "החלל". בטיסות ארציות (אטמו¬ 
ספיריות) במטוסים הושגו גבהים של 30 ק״מ. וכדורים פו¬ 
רחים הועלו עד לגובה של 40 ק״מ. נהוג להשתמש במונח 
ט״ח לגבי שיגור גוף אל שכבות גבוהות ביונוספירה, הרחק 
מעבר לגבול האירועים המטאורולוגיים (ע״ע אטמוספירה, 
ענד 567/8 ), במהירות שמכשירה אותו להקיף את כדור־הארץ 
בלי התנעה נוספת; ובמיוחד מכוון המונח לתנועה בחלל 
הבין־כוכבי, במרחקים שבהם שדות־הגראוויטאציה של גרמי- 
שמים אחרים גוברים על משיכת כדור־הארץ. יש ט״ח שבה 
הגוף יוצא לעולם מן התחום הארצי, ויש ט״ח שבה הוא 
מוחזר אל הארץ; וכן יש להבדיל בין שיגורו של מיתקן 
דומם לחלל ובין שיגורו של אדם במיתקן כזה — ט" ח 
מ א ו י י ש ת. 

הבעיות העיוניות של טה״ח הן בעיקרן בעיות ה ב - 
ליס ט י קד, (ע״ע) בממדים הנרחבים ביותר. מסלול הגוף 
המוטס נקבע ע״י המהירות שמקנים לו בשדה ה ג ר ו י ט ־ 
ציה (ע״ע) של כדור־הארץ ומתוך היחס שבין המהירות 
ובין תאוצת־הכובד באיזורים שונים של שדה זה, וכן ע״י 
זווית־ההמראה, והטיסה עצמה מדגימה את חוקי קפל ר 
(ע״ע). למעשה מעורב בקביעת מהלך הטיסה ומסלולה'גם 
הגורם של התנגדות האוויר בשכבות האטמוספירה שבהן 
עדיין קיים לחץ אטמוספירי כלשהו. 

הרעיון של טה״ח הופיע לראשונה בספרות בתקופה ההל¬ 
ניסטית ביצירה הסאטירית-דמיונית 13 ז 0 );> 61 ג־!^ של לוקי־ 
נוס (ע״ע); אח״כ תוארה רק בתחילת העת החדשה — כנר¬ 
אה בעקבות המצאת המשקפת. אמצעי־הטיסה המתוארים 
בספרים אלה היו על־טבעיים ומופלאים, ויש שהתבססו על 
מעוף־ציפרים ועל כנפיים מלאכותיות, וכן — מאוחר יותר — 
על טיסת כדורים פורחים. פתרונים המבוססים על עקרונות 
מדעיים כלשהם לא הופיעו בספרות הדמיונית אלא במחצית 
השניה של המאה ה 19 . ב 1865 יצא סיפורו של דיל ורן 
(ע״ע) ״אל הירח״- וב 1870 המשכו של זה — "מסביב 
לירח״; בהם מתואר — בצורה הנראית לכאורה ראליסטית 
ביותר — מסע קליע באליסטי מ א ו י י ש אל קרבת הירח 
וחזרתו משם לארץ, כשהמהירות הדרושה להינתקות משדה- 
הכובד של הארץ נרכשת ע״י ידיה מקנה־תותח ענקי המושקע 
באדמה. הסופר ביסס את תיאורו על חישובים פיסיקאליים־ 


מאתמאטיים מדוייקים מבחינה באליסטית, אולם התעלם מן 
העובדה ששום גוף לא יוכל לעמוד בפני הלחץ הנוצר 
על־ידי הקניה פתאומית של המהירות העצומה הנידונה. 
לאמיתו של^דבר אין סיכוי למסע כזה אלא אם תופעל תאוצה 
במשך זמן מסויים, שבו תוגדל המהירות בהדרגה ולא תגיע 
לערכה הסופי אלא לאחר יציאת הגוף מן האטמוספירה — 
דבר המושג במכאניזם של טיל (ע״ע) בלבד. את רעיון 
השימוש במנוע־ראקציד, הביע לראשונה — שוב בסיפור 
דמיוני וללא פירוט ובירור — הסופר הצרפתי אשיל ארו 
( 1 > 311 ־!\ 11 0111110 ^) בעת ובעונה אחת עם ורן ( 1865 ). בהת¬ 
חלת המאה ה 20 הופיע סיפורו הדמיוני של ה. ג/ ולז (ע״ע) 
על מסע לירח באמצעות מיתקן הפועל כ״מסך־גראוויטאציה" 
כלפי כדור־הארץ. אולם הניתוח הטכנולוגי הראשון של 
בעיית טה״ח בעזרת מנוע רקטי בעל דלק נוזל נעשה בידי 
הרוסי ק. י. ציולקובסקי(ע״ע) ב 1903 . ב 1920 הציע הצרפתי 
ר. אנו־פלטרי( 116 ש 611 ?- 111 )ג 1 ז 5 מ . 11 ) את שימושה של האנר¬ 
גיה הגרעינית (ממקור ראדיואקטיווי) לצרכי טה״ח. מאמרים 
של ר. ה. גודרד ( 1 >־וג 1 > 0£1 י 0 . 9 . 11 ) באה״ב ושל ה. אוברט 
(!(!־!ס^ס . 14 ) ואחרים בגרמניה הוסיפו לפתח רעיון זה. 
דחיפה עצומה לקידומו ניתנה ע״י השגי הגרמנים בייצור 
טילים ארציים מרחיקי־טוס במלחמת־העולם 11 , בעיקר לסי 
תיכנונו של ו. פוץ בדאון. מ 1945 ואילך נתרבו המחקרים, 
בייחוד על לוויינים מלאכותיים. וב 1950 נתארגנה הוועידה 
האסטרונאוטית (-־י ״למסע כוכבי״) הראשונה בפאריס. ב 1955 
הודיעו האמריקנים והסובייטים, שפעולתם ב״השנה הגאר 
פיסית הבין־לאומיוד׳ תכלול שליחת לוויינים מלאכותיים 
סביב הארץ. למעשה נשלח הלוויין(״ספוטניק״ [ 111413 זץח 0 ]) 
המלאכותי הראשון ע״י הסובייטים ב 4 באוקטובר 1957 , 
והוא השלים כ 1,350 הקפות סביב הארץ בגובה של 227 — 
947 ק״מ עד שהתפורר באטמוספירה ב 4 בינואר 1958 . לאחר 
הצלחה ראשונה זו 
חלה התפתחות טכנו¬ 
לוגית עצומה, שהבי¬ 
אה לידי השגים גדו¬ 
לים: לוויינים מלאבד 
תיים מרובים, טילים 
אל הירח ופגיעות בו, 
יצירת כוכב־לכת מלא¬ 
כותי, לוויינים מאד 
יישים, שידור־טלוויז־ 
יה בעזרת לוויין, נס- 
ירבות לשיגורים אל 
מאדים ואל נוגה. עד 
אמצע 1964 שוגרו 
לחלל — הסביב־ארצי 
או הבין־כוכבי — כ־ 
120 גופים, כשליש 
מהם בידי הסובייטים, 
וכשבי־שלישים בידי 
האמריקנים׳ ושלושה 
בידי הבריטים והקאנאדים. 12 בני־אדם — 6 סובייטים 
(בחם אשח אחת) ו 6 אמריקנים — הוטסו לחלל וחזרו 
בריאים ושלמים לאדמה. 

א) לוויינים. הבעיה הטכנולוגית הראשונה של טה״ח 



ציור נ. צורותיהם יעל ?;■":ים בלחיי 
ראוייעים אחרים; 

א. סייוטגיק 1 (ברה״יז), ק.ינ 1 ר: 58 כ'׳מ; 
מעקל: 88 ק״ג; ב. אבכפלורר ז (אה״ב). 
קוצר: 2 מ'; מעקל 8.2 ק״:; נ. ונגרר 1 
(אה״בו. קוטר: 10 כ״ס: בד-׳קל: 1.5 ק״ג; 
ד. ספוטניק 111 (בריז״מו. קוטר; 1.7 מי: 
מעקל:[ טו;; ח. פיא־ביר 1 (א־״בו. 
קוטר: 78 ב״ם; מעקל: 18 ק״ג; רלוניק 1 
(ירזז״מו. קוטר; ו מי; מעקל: 801 ק": 





513 


חלל, נזיפה אל ה־ 


514 


טיסות־מפתח בל תי־מאוייש ות 


הערות 

גובה המסלול 

משקל החללית 

שם החללית 

תאריך 

הלוויין הראשון של כדור־הארץ; הקיף את הארץ 
במשך 92 ימים 1,400 פעמים. 

230 — 924 ק״מ 

84 ק״ג 

(ברה״ם) 1 010114 ![$ 

4.10.57 

בעל-חייס (כלבה) ראשון בחלל; הלויין נפל ב 14.4.58 . 

225 — 1,660 ק״מ 

500 ק״ג 

(ברה״מ) 11 ל! 8 

3.11.57 

גילוי תגורות־הקרינה של ואךאלן; מוסיף להקיף את 
כדור־הארץ: אורך־חייו, כנראה, 200 שבה. 

360 — 2,500 ק "מ 

8 ק״ג 

(אה״ ב) 1 ■נ^־ 01 [ק x £ 

1.2.58 

כוון אל הירח! בכנס למסלול מסביב לשמש — כוכב־ 
לכת מלאכותי ראשון. 


360 ק״ג 

(ברה״ט) 1.001141 

2.1.59 

הגיע לירח ופגע בו ב, 13.9 . 


390 ק״ג 

(ברה״ם) 1.0011411 

12.9.59 

צילם את פני-הירח הרחוקים ושידר את התצלום 
בטלוויזיה. 

40.000 — 470,000 ק״פ 

280 ק״ג 

(ברה״מ) 1.00114 111 

4.10.59 

כוון לנוגה; נכנס למסלול מסביב לשמש; שידר ידיעות 
ממרחק 35 מיליון ק״מ וגילה שדות מאגנטיים מעבר 
לחגורות ואן־אלן. 


150 ק״ג 

(אה״ב) ע 6£1 ח 10 ? 

11.3.60 

לוויין לצרכי המהקר המטאורולוגי; שידר בטלוויזיה 
תצלומי כדור־הארץ ושדות־עבנים; מוסיף להקיף את 
כדור-הארץ. 

680 — 750 ק״מ 

120 ק״ג 

(אה״ב) 1 ""!־ד 

1.4.60 

לוויין־התקשורת הראשון: מחזיר גלי־ראדיו; מוסיף 
להקיף את כדור־הארץ. 

1,650 — 1,850 ק״ם 

55 ק״ג 

(אה״ב) 1 ) 111:111 

12.8.60 

שוגרו 2 כלבים והוחזרו חיים לאחר 18 סיבובים. 

304 — 338 ק״מ 

4,550 ק״ג 

(ברה״ס) ע 114 ת! 0 ק 5 

19.8.60 

כוון לנוגה; הקשר האלחוטי נפסק לאחר זמן קצר. 


6,300 ק״ג 

(ברד,״ס) 111 ע 1010114 !$ 

12.2.61 

שוגר לירח ופגע בו ב. 24.4 לאחר קלקול מכשירי־ 
השידור. 


327 ק״ג 

(אה״ב) עז ;**מ** 

23.4.62 

שידור ראשון של טלוויזיה מאה״ב לאירופה המערבית. 

950 — 5,600 ק״מ 

76 ק "ג 

(אה״ב) •״; 16151 

10.7.62 

שוגר לנוגה, עבר ב. 14.12 על פני כוכב־הלכת במרחק 
33.000 ק״מ ממנו ושידר לארץ ממרחק 87 מיליון ק״מ; 
נכנס למסלול מסביב לשמש. 


201 ק״ג 

(אה״ב) 11 

22.8.62 

שוגר למאדים; הקשר האלחוטי נפסק ב 21.3.63 . 



(ברה״ם) 5431-81 

1.11.62 


היא: להתגבר על הגראוויטאציה ועל חיכוך האוויר ולהק¬ 
נות לגוף, הניתק מעל פני האדמה. מהירות (׳\) שתהיה 
גדולה עד כדי כך, שיתמיד ויקיף את הארץ בי 1 נוםפירה 
או אף מעבר לה, במסלולי־קפלר סגורים (מעגל או אליפ¬ 
סה). בלי התנעה נוספת, בעקבות התהוות שיווי־משקל בין 
הגראוויטאציה הארצית וכוחות־ההתמדה (הכוח הצנטריפוגא־ 
לי). כל עוד ^/וח^ 7.9 > ׳\, מסלול הגוף הוא עקום באלים־ 
טי, ז״א הגוף חוזר אל הארץ. כאשר סשצ/ותאל 7.9 - ע בדיוק, 
מסלולו נעשה מעגל; וכאשר 560 /מ! 11.214 >׳\> 7.9 , המסלול 
הוא אליפסה, שאחד ממוקדיה הוא מרכז־הכובד של הארץ; 
לשון אחרת—הגוף נעשה ל ו ו י י ן של הארץ, מעין ירח מלא¬ 
כותי. כאשר 11.2 ?!׳%, המסלול הוא פאראבולה או 

חיפרבולה, המובילה מן הארץ והלאה למרחבי החלל: הגוף 
נעשה חללית, שמסלולה בשדה־הכובד של השמש נעשה 
אליפסה מסביב לזו האחרונה — ז״א, נוצר מעין כוכב־לכת 
מלאכותי. כאשר המהירות גדולה מ ס:>$/דח: 231 , יכול הגוף 
לעזוב את מערכת־השמש ולצאת אל המרחבים הבידכוכביים. 
המהירות של ^/״־ 11.21:1 נקראת "מהידות־ההימלטות". 
מספרים אלה הם תאורטיים בלבד; למעשה — ז״א בתנאי 
מציאות החנגדות־האוויר — מתקרבת מהירות-ההימלטות 
ל 13 . מהירויות גדולות מ:>:>$/וו״ 11.21 הושגו עד 
כה בעזרת טילים רב־שלביים. מבחינה טכנולוגית גורם 
קובע בתנועת הטיל הוא היחס שבין המסה ההתחלתית שלו 
(,.!מ), הכוללת את משקלו על כל מטענו, וביו מסתו כשהוא־ 
לעצמו (!״) לאחר אפיסת הדלק. מהירות־התנועה (׳\) מת¬ 
ייחסת למהירות־הפליטה (׳%) של הטיל לפי הנוסחה: 
(רח/״מ!)"! = עו/׳\. מסיבות טכניות היחס תז/"!" מוגבל: 


8 ^; לפיכך אין ע יכולה להיות גדולה מ׳\\ 2 . נמצא, 
שלשם העלאת הגוף אל מסלול לווייני באמצעות טיל כימי 
כבר_דרוש מבחינה תאורטית הערך הגבולי של ׳\\ בטיל 
מסוג זה, שהוא כס 5£ /ת 141 4.5 ; למעשה צריכה להיות 
גדולה מזה. על קושי זה מתגבר הטיל הרב־שלבי, המגדיל 
את יחם המסות ע״י שהוא מנתק מעל עצמו את החלקים 
שנעשים מיותרים לאחר שהתרוקנו מדלק. 

במעבר המהיר באטמוספירה גורם החיכוך לחימוכדיתר 
של הגוף, עד כדי טמפרטורות גבוהות ביותר. האמצעים 
הטכנולוגיים למניעת סכנת השריפה באטמוספירה הם: השי¬ 
מוש בחומר העומד בפני חימום! הורדת הטמפרטורה ע״י 
מיתקני־קירור; הפחתת החיכוך ע״י מתן צורה אווירו־ 
דינאמית לגוף המוסע והסדרת בלימתו בדרכו חזרה באט¬ 
מוספירה. לוויין הנמצא במסלול סגור מסביב לארץ נשאר 
בתחומי שכבותיה העליונות הדלילות של האטמוספירה, שגם 
בהן עדיין קיים חיכוך כלשהו בינו ובין סביבתו הגאזית. 
לפיכך הוא מאבד אנרגיה בהתמדה, תנועתו הולכת ומואטת, 
והוא הולך ומתקרב אל הארץ, עד שהוא נשרף בשכבות־ 
האטמוספירה הצפופות יותר — אם לא הוחזר קודם לכן 
לארץ בעזרת ניווט־מרחוק (ר׳ להלן). משר־קיומו של לוויין 
תלוי בגובה נקודת־מסלולו הנמוכה ביותר: לגבי גובה של 
כ 200 ק״מ הוא — כפי שהוכח בנסיון — כ 3 חדשים; לגבי 
גובה של 600 ק״מ יש לאמוד אותו ב 500 — 600 שנים. 

ב) ט ה " ח ה ב י ן ־ פ ל א נ ט א ר י ת. כל זמן שהלוויין 
נע בשדה־הכובד של הארץ, מתארים חוקי־קפלר את תנועתו 
לפי בעיית שני הגופים. התנועות מסובכות יותר כשהטיל 
עוזב את שדה־הגדאוויטאציה של הארץ ונכנס אל תחומי- 


515 


חלל, טיסה אל הי 


516 



השפעתם של גרמי־שמים אחרים. אם הגוף נע בין הארץ 
ובין השמש — הבעיה היא זו של שלושה גופים * אם במס¬ 
לולו נכלל גם הירח — היא הופכת לזו של ארבעה גופים. 
את מערכות־הנוסחות בשביל בעיות אלה אי־אפשר לפתור 
באופן כולל; רק בהנחות מסויימות ובקירוב אפשר לפתרן, 
ואף זאת רק בעזרת מכונות־חישוב אלקטרוניות. שמסוגלות 
לבצע את החישובים המסובכים בפרק־זמן מתקבל על הדעת. 

קיימת כיום האפשרות לעקוב אחרי תנועתו של טיל בין* 
כוכבי במרחקים גדולים מן הארץ — באמצעות תקשורת- 
ראדיו. יתר על כן: בדרך זו אף ניתן לתקן — ע״י נ י ו ו ט - 
מרחוק — מסלול שבו נתגלו סטיות, אם מחמת ליקויים 
במנגנון השיגור ואם מחמת מקרים בלתי־צפויים מראש. — 
לגבי הטיסה בחלל הריק קיימות בעיות, שאינן חריפות באו¬ 
תה מידה לגבי גוף 
הנמצא בתחום האט¬ 
מוספירה : סכנת הפ¬ 
גיעה ע״י מטאוריטים 
(שהם מתפוררים ונש¬ 
רפים כרגיל באט¬ 
מוספירה) וע״י הקרי¬ 
נה הקוסמית החודרת. 
מכאן ההכרח בבחירת 
חומר מתאים לציפוי 
קירות המיל, בהת¬ 
קנת קירות כפולים, 
בוויסות החימום ע״י 
צביעה מתאימה של 
הקירות מבחוץ לשם 
קליטה או החזרה של קרינת־החום, וכד׳. למרות כל הקשיים 
הללו כבר שוגרו בשנים האחרונות כמה טילים לחלל הבין- 
פלאנטארי. 3 טילים הונחתו בירח, טיל אחד הקיף את הירח, 
וטילים אחדים עברו בקרבת נוגה ומאדים. 

ג) תחנת-ה ח ל ל, מאחר שמהירות־ההימלטות הדרו¬ 
שה בשכבות הגבוהות של האטמוספירה קטנה במידה 
ניכרת מזו הדרושה על פני הארץ, מן הרצוי להקים תחנות 
באטמוספירה, שיחזיקו מעמד בגבהים בתנועה מתמדת סביב 
הארץ, ומהן תצאנה ״ם פ י נ ו ת - ה ח ל ל" או החלליות. 
החללית הנמצאת בתחנה נעה עמה במהירות התחנה! לפיכך 
דרוש להקנות לה — נוסף על כך — רק את ההפרש בין 
מהירות־ההיסלטות ומהירות התחנה. כצעד ראשון להקמת 
תחנה חיצונית כבר שוגרו מספר לוויינים, המקיפים את 
הארץ בגבהים של כמה מאות קילומטרים. הם צויידו 
במכשירי־מדידה ובתחנות־שידור הניזונות מניצול קרינת- 
השמש (סוללות־שמש). מסתבר, שבניית תחנה גדולה ע״י 
צירוף מספר לוויינים בגובה של מאות אחדות של קילומטרים 
תהיה אפשרית בעתיד הקרוב. 

ד) האדם בחלל. לשם קיום חיי האדם בחלל יש 
למלא 4 תנאים אנתרופו־טכניים: ( 1 ) הבטחת סביבה שומרת- 
חיים בתא הלוויין או החללית במשך כל תקופת המסע; 
( 2 ) בשעת השיגור ובשעת הנחיתה — הימנעות מתאוצה 
(חיובית או שלילית) שאין אורגאניזם האדם יכול לעמוד 
בה; ( 3 ) שמירה מפני פגיעות וקרינות מזיקות; ( 4 ) הבטחת 
ההחזרה. 

( 1 ) התא הסגור שבו נתון האדם בחלל הוא מערכת מבו* 


ציור 2 . מםלולו יצל טיל־הירח .,לוניק 111 " 
(׳שוגר ב+>מ! 1 .ו> 4.1 >. 

א. מקוש הירח נזם! ישי גיר השיל; כ. הירח 
ו״לוניק" נזם! צילום צירו האחורי ׳ 2 ( 
הירח 


דדת, ומן ההכרה לקיים בה את האפשרות של מחזור־חמצן, 
מחזור־מים, אספקת מזון וכר. הנסיון הוכיח, שדרישות אלו 
מתמלאות בקלות יחסית בלוויין הנמצא במסלולו מספר 
שעות או ימים; אולם הקשיים הולכים וגדלים עם הארכת 
משך המסע. בתיכנון חלליות מאויישות מנסים לצמצם את 
המיטען ההכרחי של התמרים הבסיסיים הדרושים לקיום 
תקין של התהליכים הפיסיולוגיים — ע״י התקנת סידורים 
שיאפשרו את התחדשותם בתוך החללית, אפשר שניתן לנצל 
את דו־תחמוצת הפחמן, הנוצרת בנשימה. ע״י הפעילות הפו־ 
טוסינתטית של צמחיה הידרופונית (ע״ע) ירוקה, המחדשת 
את החמצן. מי ההפרשות (שתן, זיעה) — לאחר זיקוק — 
יוכלו לחזור ולשמש לשתיה. נסיון פיסיולוגי שמעולם 
לא נתנסה בו האדם על פני האדמה הוא ההימצאות בת¬ 
נאים של חוסר־כובד (חוסר־משקל) כל הזמן שבו תנועת 
הלוויין או החללית מקבילה לנפילה החפשית על פני הארץ, 
ז״א — במשך כל המסע, פרט לתקופות ההאצה וההאטה 
ברגעים שלאחר השיגור ולפני הנחיתה. אכילה במצב של 
חוסר־משקל אפשרית, אם המזון מוכנס לפה באריזה סגורה; 
מכשירי־בישול למצב של חוסר־כובד כבר הוכנו. בטיסות 
הלוויינים המאויישים הוכח, שחוסר־המשקל נסבל ללא הפ¬ 
רעות ניכרות בטיסות שנמשכו עד 4 ימים; רק אחד מטייסי־ 
החלל סבל מסחרחורת ובחילה. אולם ספק רב הוא. אם 
יוכל האדם לעמוד בתנאים אלה בזמנים הארוכים הנד¬ 
רשים לטיסות בין־כוכביות. מציעים לבטל גורם זה ע״י 
הקניית תנועה סיבובית לחללית ויצירת כוח צנטריפוגאלי 
קבוע, שישמש במקום כוח־הכובד; בהתאם לכך מתכננים 
גם את תחנת החלל בצורת גלגל גדול, המסתובב בקביעות 
מסביב לצירו. 

( 2 ) בלוויינים המאויישים הוכח, שכשהאדם נמצא 
במיטת־מים, שכוב על הגב בכיוון הנסיעה, נטוי ב ״ 25 כלפי 
מעלה — יכול האורגאניזם האנושי לעמוד בפני לחץ־תאוצה 
המגיע עד 228 (§ - תאוצת־הכובד שעל פני הארץ). 

( 3 ) בחלל הריק, בהיעדר בליעת הקרינה ע״י האטמו¬ 
ספירה, נמצאים הלוו¬ 


יין או החללית חשו¬ 
פים לקרינות המיננות 
רבות־האנרגיה הב¬ 
אות מן השמש ומן ה־ 
איזורים של חגורות־ 
הקרינה של ואן־אלן 
מסביב לארץ (שמי¬ 
סות הלוויינים הן־הן 
שגילון). את הסיכון 
האחרון אפשר להק¬ 
טין ע״י הכוונתו של 
הלוויין דרך החלל 
שמעל לקטבים,שהוא 
חפשי מחגורת- 
הקרינה; כנגד הקרי־ 
מת האחרות מועיל 
רק חיץ־מגן, שאינו 
מספק אלא בטיחות 
יחסית. גם בעיית המ¬ 
טאוריטים (ר׳ לעיל) 



ציור ג. חתר דרך לוויין 2 זאייייש כזדנם 
"מרקורי" (אה״בן. מיעען־שכיבה מיוחד 
להננת הטייס מפני פעולת־התאוצה. 

א. מכיסיר רדר; ב. מצנח: נ. מנז־דוום; 
ד. טילי־ניווט; ה. פריסקופ: ו. טילים 
לוויסות הסיבוב; ן. טילי־בלימה 










517 


חלל, טיסה אל ה־ 


518 


ט יסות-ח ל ל מאויישות 


הערות 

מספר ההקפות 

גובה המסלול 

משקל החללית 

שם החללית 

שם הסייס 

תאריך 

האדס הראשון בחלל ז אורך 
המסלול 41,000 ק״מ 

1 ( 108 דקות) 

300-175 ק״מ 

4,700 ק״ג 

ווסמוק !(■, 800101 ) 
(ברה״ט) 

גאגארין 

(מזיקב־ז&יז) 

12.4.61 

ירי גסיוני, ללא הכנסת 
החללית למסלול 

— 

עד 180 ק״מ 


311 

(אה״ב) 

שפרד 

( 1 .>־זגק $11€ ) 

5.5.61 

כנ״ל 

— 

עד 190 ק״מ 


11 * 3 13011 

(אה״ב) 

גריסום 

(מז 0 צצ 1 ־ן 0 ) 

21.7.61 


171/2 ( 25 שעות) 

180-170 ק״מ 

4,700 ק״ג 

ווסטוק 0 
(ברה״מ) 

טיטוב 

( 1108 <ז) 

6.8.61 

ניווט זמני בידי הטייס ; 
אורך־המסלול 125,000 ק״מ 

3 

260-150 ק״מ 

1,300 ק״ג 

11 * 3 ק 15111 >ח 6 וזי 1 

(אה״ב) 

גלו 

(חת 010 ) 

20.2.62 


כ נ "ל 

כב״ל 

1 1,350 ק״ג 

11 * 3 גז 0 ־ 3111 / 

(אה״ב) 

סקוט״קרפבסר 

(ץב> £111 רן ־ 031 -; 011 ש 5 ) 

24,5,62 

אורך ־המסלול 2.6 מיליון ׳ן 

ק״ מ 

64 (!/! 94 שעות; 

230-170 ק״ם 

4,700 ק״ג 

ווםט 1 ק ווו 
(ברה״ם) 

ניקולאייב 

( 180.11368 * 1 ־ 1 ) 

11.8.62 

אורך־הססלול 2 מיליון 
ק "מ ^ 

48 ( 71 שעות) 

כנ״ל 

כנ״ל 

ווטטוק עו 
(ברה״מ) 

פופוביץ׳ 

( 1101108110 ) 

12.8,62 


6 ( 4 * 9 שעות) 

280-160 ק"מ 

1,350 ק״ג 

(אה״ב) 

שירה 

( 1-3 ־ 51111 ) 

3.10.62 


22 

310-160 ק״מ 

1,350 ק״ג 

11 * 3 121111 

(אה״ב) 

קופד 

(־ €1 קסס 0 ) 

15.5.63 

.{ 




וו 0 ם 1 ק ע 
(ברה״ם) 

ביקובסקי 
(ממי , 68180801 ) 

14.6.63 

האשד, הראשונה בחלל 




ווסטוק 1 ע 
(ברה״ס) 

טרשקובה 

( 083 >וע 61 ק 76 ) 

16.6.63 


* שתי החלליות במסלול אהד; התקרבו זו לזו וקייסו קשר־שידור ביביהן. 


לא באה אלא על פתרון הלקי ע״י התקנת קירות כפולים. 
המעטה הכפול משמש יחד עם זה גם להגנה מפני חימום- 
יתר במעבר באטמוספירה: הקיר החיצון נשרף ומתקלף ומגן 
ע״י כך על תוכן התא. 

על ההשפעות הפסיכיות של ההימצאות בתנאים המיוח¬ 
דים של טה״ח אין עדיין נתונים מספיקים, בטייסי־הלוויינים 
נתגלו מקרים קלים־יחסית של הזיות־גבהים ומצבי-אילוץ. 
בעיה נפשית מיוחדת עשויה להתעורר בטיסה ארוכה ע״י 
הדגשת הבדידות בעקבות הניתוק מן הארץ ומכלל האנושות. 

( 4 ) הטסת אדם לחלל מותנית בהבטחת החזרתו. זוהי 
אחת הבעיות הקשות ביותר של האסטר 1 נאוטיקה, שפתרונה 
מחייב מציאת דרך לוויסות הפיכת האנרגיה הקינטית הגבוהה 
של הגוף החוזר לחום, וכן סידור שיאפשר נחיתה במקום 
קבוע מראש. הטיסה בחזרה אינה אלא נפילה בחזרה אל 
הארץ, שמהירותה הסופית שווה למהירות־ההימלטות, ז״א 
יותר מ 000 ׳ 40 ק״מ בשעה. הפיכת אנרגיית־התנועה העצומה 
הזאת לחום מחמת חיכוך באטמוספירה מן ההכרח שתגרום 
לשריפת החללית. לפיכך מפעילות החלליות טילי-בלימה — 
שהוטענו עליהן לפני השיגור — והללו מצמצמות את המהי¬ 
רות עד ל 1/500 ז״ 1 6 — 5 בכניסה לאטמוספירה* מכאן ואילך 
התנועה היא נפילה באליסטית. התנגשות קשה בקרקע נמנעת 
לבסוף ע״י הפעלת מצנחים. את חום־הבלימה יש להוליך 
אל הסביבה ? דבר זה 'מבוצע בעיקר ע״י גל־ההדף, הנוצר 
בחדירת הגוף אל האטמוספירה, וכן ע״י קרינה מפני־הגוף. 
את שארית החום אפשר לבטל בתהליכים פיסיקו־כימיים 
אנדותרמיים, שבהם מותך ומאודד, החומר של הקירות החי¬ 
צונים (הכפולים) של החללית, שנבחר מראש מתוך התחש¬ 
בות בתיפקוד זה (ר׳ לעיל, עט׳ 515/6 ). הטייס נפלט מן 
החללית בקופסית סגורה, הנוחתת במצנח. לאחרונה מנסים 


לשפר את בטיחות השיבה ואת האפשרות לבחור את מקום 
הנחיתה ע״י הפעלת כוח־עילוי בגוף החוזר, באופן שיעבור 
באטמוספירה במסלול גלי, בדומה לאבן שטוחה שנזרקת מעל 
פני־המים וחוזרת מהם פעמים אחדות לאחר נגיעה קלה, עד 
שהיא נופלת לאיטה המימה. 

השימוש ב ט ה" ח. מספר רב של ידיעות ג אופי¬ 
ם י ו ת כבד נרכשו בעזרת לוויינים: על סמך מדידות מדו־ 
ייקות של הבדלי־הגראוויטאציה, שהשתקפו בתנודות של 
מסלולי הלוויינים, תוקן הערך של פיחום האדמה ( 1/298.37 
במקום 1/297 ), נקבע הרדיוס הממוצע הארצי ל 6378.23 
ק״מ, נמצא שקו־המשווה אינו מעגלי אלא אליפטי, וכן שיש 
אסימטריה בין שני חצאי כדור-הארץ, הצפוני והדרומי. 
חשיבות מכרעת יש ללוויינים בחקר היונוספירה וחגורות־ 
הקרינה (ר׳ לעיל). שוגרו לוויינים מיוחדים לחקר מזג־ 
האוויר, שמספקים דו״ח על חלוקת הענבים, על חלוקת 



ציור 4 . מנדל־שילוח וחלליות בכף־קנדי (פלורידה, אה״ב) 










519 


חלל, טיפח אל ־־ ■— חלם 


520 



ציור 5 . עילוה ח? 5 יות באמצעות טי 5 י "סיפא:־' ,',סאטורן" בצף־קנרי 


הקרינה בתחומי־הספקטרום השונים וכד׳. — בתחום הארצי 
פותחו 2 מערכות של לווייני־תקשורת: מערכות 
פאסיוויות — מעין רדר (ע״ע) נע — שאינן אלא מחזירות 
את הגלים האלקטרומאגנטיים הנשלחים אליהן מן הארץ; 
ומערכות אקטיוויות, הקולטות את השידור, מחזקות ואוגרות 
אוחו ומחזירות אותו ע״ם דרישה. לוויין מן הסוג השני מש¬ 
לים תוך דקה אחת את העבודה ש״כותב־למרחק" על הארץ 
אינו משלים אלא בכמה שעות. — חשיבות רבה יש 
ל ל ו ו י י נ י ־ נ י ו ו ט; הם משחררים את ניווט המטוסים 
והספינות מתלותו במקום ובמזג־האוויר. — ללווייני הניווט. 
התקשורת ומזג־האוויר יש משמעות צבאית גדולה. 
לווייני־אזהרה מסוגלים לגלות ממרחק גדול טילים בין- 
יבשתיים, וייתכן שלוויינים ישמשו גם כאמצעי־תצפית 
העשויים לגלות הכנות צבאיות. 

טה״ח הולכת ונעשית ענף כלכלי חשוב: ענפי־משק מרו¬ 
בים לוקחים בה חלק, ותהליכי־ייצור חדשים וטכניקות חד¬ 
שות לרוב פותחו לצרכה. באה״ב הוקצבו לצרכי המחקר 
והפיתוח של טה״ח ל 1963 3.7 מיליארד דולר, ל 1965 — 5 
מיליארד דולר, מזה % בשביל התחום האזרחי־מדעי ו 1/3 
בשביל התחום הצבאי. כ 600,000 אנשים עובדים באה״ב 
בתעשיית טה״ח ובתעשיות הצמודות לה במישרין. על טה״ח 
המאויישת האמריקנית הראשונה הוצאו 525 מיליון דולר. 
אומדן ההוצאות בשביל המשלחת הראשונה לירח נע בין 
30 ל 40 מיליארד דולר. 


על סמך ההשגים שכגר הושגו יש לראות הסעת אדם לירח 
והחזרתו משם לארץ כמיבצע שעשוי להיות מבוצע בעתיד 
הקרוב. מסע לנוגה או למאדים — שעשוי להימשך מספר 
חדשים — נראה גם הוא בגדר האפשר. לעומת זה המסע אל 
אחד מגרמי־השמים שמחוץ למערכת־השמש חורג ממסגרת 
המציאות האנושית, מאחר שמסע כזה — אפילו לכוכבים 
הקרובים לנו ביותר — מצריך זמנים של אלפים או עשרות- 

אלפים של שנים. 

אה״ב, שידות ההסברה, מבוא לחלל החיצון, תשי״ח: חוברת 
,(2 מיוחדת במלאת 5 שנים לפריצת האדם לחלל(מדע, ז/ מס׳ 
1963 ; מ. סיון, מסלולי לוויינים של כדור־הארץ(שם, ח/מם׳ 

3 ), 1964 ; ו. לי ועבר׳: ש. לוביש), לוויינים, טילים והחלל 
11. 13. <3 החיצון, 1964 ; ,(!! 11 ) 521 5 \) /ס / 1/101 ) 81 // .:), 1111.1 , ׳ 
ס:!!? . 25 )( 185 . 1 ־ 1 )־ 01 ל 01 . 13 ; 919 ! ,יי,/■,,;'!!׳.//׳. !!■ 

5! //1 ) 3 : 1954 , 117011111 ?׳־ 11 1171 ! 7 ) 11 ! 11.1 ) 81 .. 1 ) 1 ; 1929 /■,!־,,:/'ז .. 

14101 840115/01110, 1959 115 :: 1 ]' 11 .יח 1 )): 115 '.) . 10 ס) 'י\ 1 11 ו 1 ו; 31 ל 11 . 11 ,־ , 
1930; 4. 1 זו 1 צץ 8 . 0 . 70 ; 1950 ,) 11 ן 1111111 ח 0 !! 115 '^ 1 .): 1 :ח 1 .זז\׳ 

01 ., 517 (055 111 ; יז,־ 1001 :. 1 . 6 ; 1952 ,׳ 1 ־ 011111 ׳■! )) 115 ) 8 י ,:!, 

18 <1511111 ' 1 ) 0/1 !.? ) 05 , 11131130 .צ .'\\ 1 ^ 8 5 19 , )! 1 { 111115 ) 011 ז ^' 

11, 11'(1959 , 111101 ־ 1 ! 1 ־ 111 . 11 111 !׳ 81111 ,. 1 ) 1 ; 1958 ,ל// 3 )' 11 י ; 

{3. 8. 5(31161 ץ . 0 ; 1959 .׳נ ( 01111010 ) 11 ־)־) 13 ק 8 ,)־ . 

031 ח 113 א־דץח 0 110 > €086101 , 08 ק 0 ב 6 <ןז .£ .ק — 06 קמח 

11 ( 10111 ) 11 י ו>:> 0 ־ו:> 11 ( 4.1 . . 1959 , 3 זש> 31 ו ; 

!111' ('(5(151 ( 1 ־\, ) 0 . 501 ) ' 111 ) 50111 ) 1 ) ! 1111 ! 0 110 ' 1 ,. 1 * 1 ; 1959 ,־ ' ., 

190. 199), 1963; 101., (!1171 1:01111'( 801111 206 . 90 [ .. 1 ) 1131 ) ) 11 ־ ) . 
1964; 1 ) 81 11 11110 :)) 1 ) 0 ? ■:־׳/ 011/1 ) 1 )}) ) 1111 ) 8 , 1 ) 0,10 ." 1 ״ 1 •א ■ 

(11(, 196(1; \1, \ ; 1 ) 196 , 45110111111111.1 . / 0 !) 1/11 ) 1111 ? ,)ז^ 0 ־ 3 )־ 31 )׳ 
45110 ) ,.!>) ; 1960 ,'{ 710 ) 1710 !י!)' 1 ' ! 7/1 ) 111 ) 1 ) 10 ) 5 , 1 ) 130 ) 311 ) .׳ויי .א - 
1! 01111(7 !!81 ) 2 ) 1 ן X11(5, 1962; 4. 4,0 511.11 ) 1 )? ) 1 )'! , 0001:10 ־ 

('7 ■ 71 ( 1 ( 11(5 01 54511 ' 01201111 ( 75 , 1961; .4. 001111, 0.11 — 8 * 1 . .א 
׳():׳ 0100 ־ 03 .{ .־ 1 ; 1962 , '{ 545110110711 ) 1 $ ) ) 1111 ) 5 , 3 ־ 30 ־ 10 |ח 01 .'א , 
[ 15151 ( ,4 511 1963 , 7 ) 0711111 / 1 '!־ 5 4 ■ 11 ) 111 ) 1 ) 54 ,. 101 ; 1962 , 5 15 ! 5111 ! 01 ־ ; 

). 03 811115 .) 1/1 1£ !ר 1 ) 11 ן) €011 , 01 זס:| 13106 ׳\\ .ס .א-־ 130 ' 00 ( 0 ־ 

15111(111■(, 1963: 1 81 ) 1 ) 1 111 5 ) 111 ) 8 . 0 ) 1 ) 111 ) 1 . נ x11(5, 1963; 1). ?. 

1.(:);,1:101, 8)1,2:5' 8(1(11((, 1963 15111151 )€ ) 115 ) 8 .!! 01 ־ 4101 .'׳יו .־ !■)' 
1963. 

. ג. ל. - י. צ 

חלם ( מ 01611 ), עיר בדרום־מערב פולניה, צומת מס״ב ומר¬ 
כז מסחרי; 26 אלף תושבים ( 1954 ). — עד המאה 
ה 13 היתה העיר בירת רוסיה החולמאית—האיזור שממערב 
לבוג המערבי, שנכבש ע״י ולדימיר 1 (ע״ע) והיה מפולג 
למספר נחלות פאודאליות. לאחר פלישת הטאטארים העביר 
דניאיל רומנוביץ׳ (ע״ע), נסיך גליציה-וולין, את בירתו 
מהאליץ׳ לח׳. ב 1366 סיפח קזימיז׳ 111 מלך פולניה את 
(1596) איזור ח׳ לארצו. לאחר האוניה של ברסט־ליטובסק 
החלו להתפשט בו הפולוניזאציה והקאתוליזאציה. בחלוקות 
פולניה עבר האיזור תחילה לאוסטריה, ממנה לדוכסות־ 
הגדולה וארשה, וב 1815 — לפולניה הקונגרסאית שבשלטון 
הרוסי; כשלון מרידות הפולנים ב 1831 ו 1863 גרר רוסיפי־ 
קאציה של האיזור. לאחר מלחמת־העולם 1 פרצו סיכסוכים 
בין הפולנים והאוקראינים בשל הבעלות על ח/ שסופחה 

ב 1919 לפולניה. 

היהודים בח׳. לפי מסורת מקומית רדה בח׳ ישוב 
יד,ודי כבר במאה ד. 13 . התעודה הקדימה ביותר של הקהילה 
היתד, מצבה בבית־הקברות מ 1442 . מאישיה היהודים של ח׳ 
באותה תקופה ידועים כמה רבנים, ראשי-ישיבות וחוכרי 
מכס ומסים. ב 1550 היו בח׳ 371 יהודים, שישבו ב 40 בתים. 
ליחסים בין היהודים והנוצרים בח׳ אפייניים סיכסוכים מש¬ 
,1550 פטיים מרובים על עסקי־ממון, וכן עלילות ופרעות (ב 
1580 , 1582 ). על אווירה של חרדה מפני התנכלויות רומזת 
אולי גם אגדת הגלם (ע״ע), הקשורה בר׳ אליהו בעל־שם, 
רבד, של ח׳ (נפ' 1583 ). 16061 — 1615 כיהן ברבנות בה , ר׳ 






521 


חלם — חלמיתיים 


522 


שמואל אידלש (ע״ע; (מהרש״א]). בגזירות ת״דז ( 1648 ) 
נהרגו בח׳ 400 יהודים. שרידי הקהילה באבקו קשות על 
קיומם, מול נסיונות העירונים והכמורה לנשלם מנכסיהם 
ומזכויותיהם. בתחילת המאה ה 18 הופיעו יהודי ח׳ כגורם 
חשוב בסחר־היצוא. בשנים 1726 — 1739 כיהן נציגה של ח/ 
השל, כפרנם ונאמן של ״ועד ארבע ארצות״. ב 1766 היו בח׳ 
יותר מ 1,500 יהודים. מגדוליה של ח׳ במאה ה 18 : ר׳ שלמה 
בר׳ משה (ע״ע חלם׳ שלמה); ר׳ נטע מח׳ (נם , 1812 ), מרא¬ 
שוני האדמו״רים בפולניה. ב 1827 היה מספר היהודים בח׳ 
1,902 , ב 1897 — 7,226 ; בכל התקופה ההיא היתד. ח׳ עיר 
שרובה ישראל. ב 1931 נימנו בה 13,537 יהודים (באוכלוסיה 
כללית של 74 ( 294 ). ב 1939 היו בה׳ למעלה מ 15,000 יהודים, 
לב 1941 — 11,000 . בין המוסדות היהודיים בח׳ היו בית־ 
יתומים, מושב־זקנים, תלמוד־תורה וישיבה, גימנסיה. בשנות 
ה 20 — 30 יצאו בה 3 שבועונים ביידית. 

במלחמת־העולם 11 נכבשה העיר תחילה בידי הרוסים, 
ואח״כ בידי הגרמנים. בדצמבר 1939 גורשו רבים מיהודי ח' 
בכיוון לשטח הרוסי; כמה מאות מגורשים נרצחו בדרך, ורק 
כ 400 הגיעו עד מעבר לגבול. ב 1941 הוקם הגטו, שחוסל 
בשורה של גירושים, שבוצעו בין מאי 1942 וינואר 1943 . 

בפי יהודים, "חלמאי" הוא כינוי לטיפש, ו״מעשה־ח׳" 
שם־נרדף לקומי ולאבסורדי. ביטויים אלה קשורים במעשיות 
ההומוריסטיות על "חבמי־ח"/ שנתפשטו בעם בפולניה 
הקדומה (אולי בהשפעת העובדה שבשפות סלאוויות "חולם" 
פירושו — טיפש). בספרות היהודית מופיע פולקלור זה 
רק במאה ה 19 . 

י. היילפדין, פנקס ועד ארבע ארצות, 321 , תש״ה: ט. 
ברוסטידבערנשטיין, די גירושים און די פארניכטוגג פק די 
יידישע ישובים אין ווארשעווער דיסטריקט (בלעטער פאר 
געשיכטע, ׳״), 1951 ; יזכור־בוך כעלם, 1954 . 

א. קא. 

לזל□ [ךזילמא], ר׳ על&ה בן משה (קודם 1715 , זאמוש׳ן — 
1781 , סאלוניקי), מגדולי הרבנים בדורו; מחבר 
ספרים בהלכה, בדקדוק, במאתמאטיקה ובגאוגראפיה. — 
ב 1742 כבר היה ר״ש אב״ד ור״מ בהלם; ב 1767 נתמנה רב 
של גליל־זאמושץ וב 1771 — רבה של לבוב; ב 1777 עלה 
לא״י. הוא נפטר בסאלוניקי, כששהה שם לרגל הדפסת 
ספריו. מספריו מפורסם ביותר "מרכבת המשנה" (פפד״א, 
1751 — סאלוניקי, 1782 ), על הי״ד להרמב״ם ועל כמה 
סוגיות בתלמוד, בכלל זה — הסוגיות המאתמאטיות (בקונ¬ 
טרס "ברכות בחשבון"). בהקדמת ספר זה נמצאת ההתקפה 
הראשונה בכתב נגד החסידות (אולם יש סוברים שדבריו 
של ר״ש מכוונים נגד כיתות קדם־חסידיות). מחיבורו 
"עשרה שולחנות", הכולל את כל ההלכות שבשולחן-ערוך, 
הופיעו בדפוס הספר ״שולחן עצי שטים״ (ברלין׳ 1762 ), 
על הלכות שבת׳ ו 3 פרקים על "אבן העזר" ("חכם לב" 
[ירושלים, 1927 ]). ספרו ״שערי נעימה״ (פפד״א, 1775 ), על 
דקדוק הטעמים של ספרי אמ״ת, עם הערות של שלמה דובנא 
(ע״ע), נכלל גם ב״תלמח־ לשון עברי" של בן־זאב (וילנא, 
1832 ). כסו־כן הניח בכתובים את הספרים "חוג הארץ", 
על הגאוגראפיה של א״י, ו״לב שלמה״׳ 32 שאלות־ותשובות. 
שו״ת נוספות משלו מפוזרות בספרים שונים של בני־דורו. 

ש. בובד, אנשי שם, 1895 ; פ. ז. שווארץ, שם חגדוליס מארץ 
הגר, מערכת ספרים, ערך בגדי קדש, תרע״ד; פ. פראנקל, 
מחברי ספרים אשר חיו ולמדו בקהלתנו הלברשטט (נחלת 

צבי [ז 3 ז . 11 1.0610 ת 1 .£ .:( 11 :א 15 בח 10 ג , ¥11 ]) ■ 


1936/7 ; י. היילפרין, פנקס ועד ארבע ארצות, 360 , תש״ה; 

ג. שלום, שתי העדויות הראשונות על חבורות החסידים 
והבעש״ט (תרביץ, נ׳), תש״י; י. צינברג, תולדות ספרות 
ישראל, ג׳, 305 , 1958 . 

א. קא. 

חלמיתיים ( 63€ :> 3 צ 31 ^), משפחה של צמחים דו-פסיגיים, 
המכילה כ 80 סוגים וכ 1,500 מינים — עשבים, 

שיחים ועצים —, שנפוצים בכל האיזורים פרט לאיזורי־ 
הקוטב; רבים מבני המשפחה הם צמחי־תועלת- החשובים 

שבהם הם ספקי סי¬ 
בים. מסימני הה": 

עלים מסורגים ופר¬ 
חים גדולים אנדרוגי- 
ניים, נכונים. הגביע 
בן 5 עלים, מלווה 
עפ״ר מבחוץ גביעון 
ירוק, עשוי מספר על¬ 
עלים מפורדים או מאד 
חים. עלי־כותרת — 

5 ; האבקנים מרובים 
וערוכים עפ״ר בדור 
אחד; המאבקים בני 
לשכה אחת של אבקה. 

גרגירי־האבקה גדו¬ 
לים ומכוסים קוצים. 

השחלה בת 3 עלים 
או למעלה מזה. הפרי 
מפרדת או הלקט, 

0 ?ו; א!! , ־? ( 1$ ־ם 11111£$ * 31£13 ?ח 14 ) ולעיתים רחוקות — 

ענבה או בית־גלעין. 

1 . מלופיים (שב 0 ק״ 1 ב 1 \) — מהם הסוג מ לופ ה 
(סק 1310 ג), המכיל כ 12 סינים יבדתיכוניים, חד-שנתיים; את 
מקצתם מגדלים כצמחי־נוי בשל פרחיהם הגדולים. 

2 . ח ל מ י ת י י ם ( 1319636 ^) — מסוגיחם: (א) חלמית 
(ג־ 13£ \), כ 30 מינים, שאחדים מהם גדלים בר בא״י, בעיקר 
בצדי דרכים; פירותיהם נאכלים. הה׳ הגדולה (-$€׳\ 1 ץ 5 
1115 ) עשירה בפחמימות ריריות, ותכשירים ממנה משמשים 
כאמצעי־ריכוד בסמי־רפואה; לפנים הפיקו מעליה ומפרחיה 
סמי-הרגעה. — (ב) מעוג ( 3 ־ 3161 •״;£), כ 20 מינים, באגן 
הים התיכה׳ מהם גם*בא״י; המעוג השיחני ( 03 ז 0 נ 1 ז 3 .£) 



מיני חלמיתיים. א—ד: ח׳ נדו 5 ד, (ג 1 ז) 65 ׳\]ז\ 5 . 14 ); 

ה—ו: סלופה מנוצח ( €010£8 ב 1 בתז . 14 ) 

א. פרח, חתד־אורר; נ. פרח 5 אחר הסרת העמיד; זירי־האבמנים 
בצורת צינור, ובתוכו עמוד־העד; נ. פרי; ד, פרודת־פרי עם 
חורע, חתר־אורך; ה. פרי מוקד עמיד; ו. פרודה בודדת 



523 


חלמיתיים — חלקה 


524 


מקובל כצמח־נוי. — (ג) חט מי ת ( 1111363 ^), 60 מינים׳ 
בקדמת־אסיה׳ מיוצגת בא״י ע״י 6 מינים הדורי־פרחים׳ שאחד 
מהם הוא צמח־הנוי הנפוץ הו 1 טמית הוורודה (ג^ס-ז .\). — 
(ד) אב וטי לון (ע״ע), שסיביו מספקים את היוטה הסי¬ 
נית. 

3 . ב מ י י ם ( 156636 ר 111 !) — שבהם נכללים ה כ ת נ ה 
(ע״ע) והב מ יה (ע״ע). 

4 או רני י ם ( 11636 ;> ז 0 ) — הסוג אורגה ( 6113 ־ 1 ;!), ש 6 

מיניו הטרופיים הם צמחי־סיבים. 

מ. זהרי, עולם הצמחים׳ 273 275 , תשי״ד; מ. זהרי וא, פאהן, 
צמחי התרבות של ישראל, 222-214 , תשי״ז!.! 1 .וי. 

; 1956 , 254 ־ 247 , 11 ,* 1711 ) 1 * 1 #תרד 6 * 1 ) 10 ' 1 /ס ?{/' 7 ' 

. 1960 ,* 1711 ) ¥1 11 ) 0111 * 1 ) 7 \ / 0 '{■ 0, 1'(1X0120771 :>ח 0 ח^\ 1 ^ 1 . 1 ^ . £1 . 0 

מ. ז. 

חלפן/ אליהו הלן י ( 1760 , פירת — 1826 , פאריס), סופר 
עברי וצרפתי. ח׳ היה בן למשפחה יהודית מיו¬ 
חסת, וקיבל בעירו חינוך מסרתי-תורני. בבחרותו עבר לפא¬ 
ריס, ושימש בה כחזן וכסופר־הקהילה, ואף עסק בהוראה; 
בפאריס רכש לעצמו גת השכלה כללית. ב 1817 — 1819 הו¬ 
ציא וערך את השבועון היהודי־צרפתי 315 ^ 131 ? 1151-361116 , 
שהטיף להשכלה ולפאטריוטיות צרפתית. מחיבוריו יצא 
בדפוס רק הספר "לימודי דת ומוסר", ילקוט של ענייני דת 
ומוסר מן המקרא עם תרגום צרפתי ותקנות הסנהדרין 
הנאפוליונית (מץ 1820 ). בספרות העברית קנה לו ח׳ מקום 
בשירו "השלום", לכבוד שביתת־הנשק בין צרפת ואנגליה 
ב 1801 : השיר כתוב בנוסח האודה הקלאסית, מצטיין בלי¬ 
ריקה צרופה ובמוסיקליות, ונמנה עם מיטב היצירות השי¬ 
ריות בספרות העברית של זמנו. — בניו של ח׳ היו הקומפד 
זיטור ז׳ק פ ר ו מ ג ט ל אלי הלוי (ע״ע) והסופר והמח¬ 
זאי הצרפתי לאון הל וי (ע״ע). 

פ. לחובר, תולדות הספרות העברית החדשה, א/ 110 — 114 , 
תרפ״ט 2 ; ח. נ, שפירא, תולדות הספרות העברית החדשה, 

א/ 488-478 . 1939 ; י. עוגן, שירה עברית [אנתולוגיה], 58 . 
תש״ח; י. קלוזנד, היססוריה של הספרות העברית החדשה, 

א', 322 ־ 325 , תשי״ב־; , 36111:6,3911 ־ 8151 ז 6 ׳ז 1 חס) ״ 1 

. 1863 ,( 276 - 274 

^ 5 [׳ ^ 1 ^?' א 1 ר י - 11611 ^ 1131 1 ־ 1601 ־ 1 865 ־ 0001 - 

( 1844 — 1889 ), מאתמאטיקן ואיש־צבא צרפתי, 

יהודי. ח׳ שירת כקצין־תותחנים בצבא־צרפת; במלחמת 
1870 זכח באות־הצטיינות על מעשה־גבורה בקרב. מכאן 
ואילך הקדיש עצמו למאתמאטיקה. בין 1873 ל 1876 שימש 
כמרצה בבית־הססד הפוליטכני. הוא זכה בפרסים מטעם 
האקדמיות למדעים של פאריס וברלין, וב 1886 נבחר כחבר 
האקדמיה־למדעים של פאריס. בשלוש שנותיו האחרונות 
חזר לשירות כמפקד גדוד־תותחנים. — עבודתו המדעית 
הקיפה שטחים שונים במאתמאטיקה: גאומטריה אינפיני- 
טסימאלית, תורת־המספרים, טורים, פונקציות אליפטיות 
ומשוואות דיפרנציאליות. כל חיבוריו יצאו לאור ב 4 כרכים 
ב 1916 — 1924 בידי גדולי המאתמאטיקנים הצרפתים של 
הדור, בליווי סקירות על חיי ח׳ ועל עבודותיו. 

י׳ סל?תא ׳ תנא, בדור השלישי לתנאים (ראשית המאה 
ד, 2 לסה״ג). הוא היה אביו של התנא הידוע ר׳ 

יוסי (ע״ע), המוסר משמו ומזכירהו תמיד בשם "אבא ת׳". 
אפשר שהיה חי כבר בסוף ימי הבית בירושלים, שכן מסר 


מעשה ברבן גמליאל הזקן (ע״ע) (שבת קט״ו, ע״א). ר״ח 
ישב בציפורי והנהיג שם את העדה (ר״ה כ״ז, ע״א). חבריו 
היו ר׳ יוחנן בן נורי, וכנראה גם ר׳ עקיבא, ר׳ חנינא בן 
תרדיון ור׳ אלעזר בן עזריה. 

לזלצ׳ימןי. ?טר —■) 011610616 611  0071101 ( ¥0 י 05 :!ז^מ . 1 ׳\ ; 1946 , 670 

; 1946 , 2.011071 .. 1 ) 1¥072010 ./> 171 ) 101 /^ ¥10 . 0 ,.; 67 \ 1 , 1 ^ 70 . 0 
- 01151 ־ 1 .^ 1 ; 1945 , 0/10 -. 1 /€ .* 1 1 ) $11(1X72(1 *1X77101 י ־ 31 ת 101 א •\/ 
, 011100 ' 701 0 ^ 1 * 11 * 111 / 1 ) 11 *' 1010 ) ^)/ 7/10010110 ,) 8111101 — 4 ) 1 

׳.; 67 ,¥ /(• ¥011110\0 71 <1x01 .חח 1 ;חוזג 01 א - ג) 01151:1 ־ 1 ..מ ; 1948 

. 1 * 194 , 0/10 

א. גי. 

תלפןה, בתולדות ישראל — כינוי לשיטת התמיכה הכספית 
מצד יהודי התפוצות בבני "היישוב הישן" בא״י, 

דרכי איסוף הכספים ואופן חלוקתם; במשמעות רחבה 
יותר— כינוי לאורת־החיים ולמיבגה החברתי של היישוב 
שנתקיים על תמיכה זו. 

פניית היהודים שבארץ אל אחיהם שבגולה לקבל מהם 
תמיכה כספית ראשיתה עוד בתקופת התלמוד; מגדולי 
התנאים והאמוראים היו יוצאים לפרקים לארצות הסמוכות 
לא״י, ואף מעבר לים, ועורכים מגביות להספקתם של החכ¬ 
מים שבא״י (ר׳ ירו׳ הור׳ ג/ ד; ועוד). מאז נשתנתה דמותה 
של הח׳ לפי הנסיכות ואפשרויות הקשר עם א״י, אך מהותה 
נשארה אחת עד למחצית השניה של המאה ה 19 . יסודה 
הרעיוני היה בתפיסה, שיושבי א״י שלוחי־מצווה של כלל־ 
ישראל הם בקיום מצית יישוב א״י ובתפילה על ישראל 
במקומות הקדושים, שבהם התפילה מועילה במיוחד. ראשי 
ועד ד׳ הארצות של פולין (ע״ע ועדי הארצות) הביעו את 


525 


חלקה 


526 




תמיכתם והערכתם לח , בכרוז מ 1742 : חובה לתמוך באנשי 
צפת, משום ש״אינהו יתבי [הם יושבים] כעת להתפלל בעד 
עמנו בית ישראל במקום שהתפללו אבותינו הקדושים מול 
האלוהים; שמו נפשם בכפם ונסעו לארץ הקדושה לא לאכול 
מפריה ולשבוע מטובה, כי אם לקיים מצוות התלויות בארץ". 
ועזבו אהליהם ובתיהם וארץ מגורתם ומולדתם... ואיו דורש 
להם" (פנקס ועד ד , ארצות, סי׳ תרנ״ז). 

הת׳ נתגבשה — ההל מן המאה ה 15 , ובייחוד מימי 
גירוש ספרד — כשיטה, ששתי זרועות לה: איסוף הכספים 
בחו״ל וחלוקתם בארץ. לערים המקודשות חברון, טבריה, 
ירושלים, צפת (,ארבע ארצות החיים׳) היו תביעות משלהן 
בזכות המקומות הקדושים שנתייחדו להן. כל אחת מקהילות 
אלו נקראה "כולל". בנוסף, קיימת היתה תמיד פניה אחידה 
למען יושבי הארץ כולם. שלוחי א״י (״שליחי דרבנך - 
שד״רים) היו יוצאים, כשהם נושאים אתם "כתב־שליחות" 
המודיע זכויותיהם, סמכותם וחובותיהם, והשפעתם בתפוצות 
היתה ניכרת. בדרשותיהם עוררו לאהבת הארץ ולהתנדבות 
ליישובה, וכן היו מביאים עמם מתורת הארץ על זרמיה 
הרוחניים. בין השלוחים היו מגדולי א״י, כגון ר׳ חיים יוסף 
דוד אזולאי (ע״ע). השליחים החוזרים היו מוסרים את 
הכספים לידי החכמים שהיו ממונים על חלוקתם. חלק מה¬ 
כספים שהובאו ע״י השליח היה מופרש לתשלום הוצאות 
נסיעותיו ושכרו, ומהשאר היו מפרישים לתשלומי המסים 
והחובות של הציבור; יתרת הכסף היתר. מתחלקת לתלמידי- 
החכמים ולנצרכים. במרוצת הזמן נעשתה הפעולה לעזרת 
היהודים שבא״י לדבר קבוע בקהילות בגולה. גבאים מיוח¬ 
דים נתמנו בכל מקום ומקום לגביית מעות א״י מבני־מקומם 
ולהעברתו לגבאים הראשיים שבעיר המרכזית; הללו היו 
מרכזים את הכספים ומעבירים אותם לממונים שבא״י, באופן 
שלא היו צריכים לשליחים שיצאו מא״י. 

הצורות וההזדמנויות השונות של מתן צדקה בכלל: 
קופות, נדרים, "קערות" ביהכ״ג ובר, שימשו גם את חח/ 
במרוצת הזמן היתד, "קופת ר׳ מאיר בעל הנם" (רמבעה״ן) 
שבבתים לאחד מאמצעי־ההתרמה העממיים והיציבים ביותר 
של הדד! גם עזבונות וקרנות למטרות מוגדרות תפסו בה 
מקום ניכר. ב 1623 קבע ועד מדינת ליטא: "לעמוד לעתות 
בצרה לאחינו בני גולה הנפוצים על אדמת קודש... עלה 
ונגמר לגבות בכל בתי־כנסיות בכל ראש־חדש... איש ואיש 
אשר ידבנו לבו, ועוד לעשות נדבה בקול רם מידי שנה 
בשנה בראש־השנה או ביום הכפורים... עוד נתוסף להם 
לעשות נדבה מידי שנה בשנה תמיד בחג הפסח... בגזירה 
וחק על ראשי מדינה בקנס מאה זהובים אדומים על [- לטו¬ 
בת) עניי א״י... לשלוח ממון ארץ ישראל שכבר בידם ולמנות 
ממונים מיוחדים גם בסביבות" (פנקס מדינת ליטא. ועד 
שפ״ג, סי׳ נ״ג). ב 1750 נקבעו שני חכמים, שאחד מהם היה 
ר' יחזקאל לנדא (ע״ע), להיות "גבאי הכוללים דד׳ ארצות 
פולין ומחכמי נשיאי ארץ ישראל". הכספים שנתרמו סתם 
לשם א״י היו מתחלקים ביו 4 הקהילות לפי מפתח, שהשתנה 
כמה פעמים במשך הזמן; בראשית הסאה ה 19 , למשל, 
נקבעה חלוקתם ל 28 חלקים שווים, מהם 11 לירושלים, 7 — 
לצפת, 6 — לחברון, 4 — לטבריה. 

הערים שבהן רוכזו הכספים ומהן הועברו לא״י היו: 
תחילה (מראשית המאה ה 16 ) קושטא, אח״כ מרכזי־העסקים 
ונציה דליולרנו באיטליה; אמסטרדם באירופה המערבית; 


לבוב, ומראשית המאה ה 19 פרסבורג ווילנה — באירופה 
המזרחית; בצפון-אפריקה (״המערב״) — מראכש ומוגאדור. 
חשיבותם של המרכזים היתה עולה ויורדת במשך הדורות, 
עם התמורות במצבים הכלכליים ובאפשרויות התחבורה 
לארץ. במאה ה 19 עלתה חשיבותה של פראנקפורט בגר¬ 
מניה ; בעת החדשה נעשתה ניו־יורק המרכז החשוב. מינוי 
לתפקיד גבאי א״י — "קצין וגזבר" בקושטא. "רוזן" בווילנה, 
״פקיד ואמרכל״ בהולאנד — נחשב עד למאה ה 19 לכבוד 
גדול, ורבים מגדולי־התורה או מעשירי־הקהל מילאו תפקי¬ 
דים אלה. 

מתחילה נועדו כספי התמיכה הבאים מחו״ל לכל היהודים 
הנצרכים שבארץ. ללא הבדל מוצאם; כך נקבע, למשל, 
בפירוש בתקנת חכמי ונציה בשס״א (הקדמת האלשיך 
לביאורו על התורה). אולם כבר לאחר זמן קצר נוצרה 
מתיחות בין הקהילות השונות בארץ ביחס לח׳. גם בחו״ל 
התחילו נדיבי הספרדים והאשכנזים לייחד את תרומותיהם 
לבני עדותיהם, והח׳ בארץ נעשתה לבני שתי העדות בנפרד. 
כל אחת מן העדות נסתגרה מאז במסגרת מיוחדת — "כולל" 
(או "כוללות"). יתר על כן: יוצאי תפוצה מסויימת ראו 
עצמם זכאים להכנסות הבאות מתפוצתם, לפי הכלל של 
"עניי עירך קודמים". כך, למשל, כתבו כבר ב 1630 מירושלים 
לקהילת פאס: "לא נעלם מעיני קדושתכם, כי רוב עניי 
הקהל הזה הם עניים הבאים מארצות המערב... ולכם... משפט 
הגאולה הזאת״. אולם — פרט להתפלגות מסויימת מצד 
המערבים והתימנים, ואח״כ גם הגורג׳ים — שמר כולל־ 
הספרדים, שכלל בתוכו גם בני עדות המורח הקרוב וצפון־ 
אפריקה, על אחדותו. לעומת זה, משהתחיל להתגבר היישוב 
האשכנזי בארץ ועלה גם משקלן של התפוצות האשכנזיות 
ביהדות — מסוף המאה ה 18 ואילך — חלו פילוגים בקרב 
העדה הזאת. תחילה נתפצל היישוב האשכנזי לשני זרמים 
אידא 1 לוגיים־חברתיים,״פרושים״(תלמידי הגר״א ויוצאי ליטא 
ובילורוסיה שבאו אחריהם) ו״חסידים". אח״כ בא פירוד לפי 
ארצות־המוצא. מן המאה ה 19 ואילך בא השם כולל לציין 
קבוצה של מקבלי ח/ המאוגדת לפי הגדרה גאוגראפית 
בהתאם לארץ־המוצא שלה, מקיימת קשר מתמיד עם תפוצה 
זו ותובעת את החלק הניכר של תרומותיה לעצמה בלבד. 
היחס המוגדר בין,כולל׳ לתפוצה גדם שאפשרויות התמיכה 
היו ביחס ישר למצב הכלכלי של התפוצה וביחס הפוך 
לממדי העליה ממנה! לפיכך היו כוללים עשירים וכוללים 
עניים. כוללות החסידים נפרדו לחסידי־וולין, חסידי־רוסיה, 
כולל־חב״ד וכד׳, ולסוף נפרדו עולי כל ארץ וארץ לכוללות 
מיוחדים: כולל הו״ד (הולנד ודיטשלנד = גרמניה), כולל־ 
וארשה, כולל־אונגארן(הונגריה), ועוד. בראש כולל־הספרדים 
עמד ה״ראשון לציון" ועמו אחדים מטובי חכמי העיר 
(״המורשים״), ובראש שאר הכוללים — הרבנים החשובים 
ביותר, שהיו ה״ממונים" וה״נאמנים" על כל ענייני הכולל. 
אלה באו בקשרים עם גדולי־התורה וראשי־הציבור שבמרכזי 
היהדות שבגולה, וביחוד בארץ שממנה עלו, ובהדרכתם 
ובפיקוחם של הללו ניהלו את ענייני הכולל ע״פ תקנות 
שתוקנו על ידיהם. 

הערכים הרוחניים והחברתיים של אנשי הח׳ והשליטה 
הריכוזית של ראשי הכוללים שבארץ ובחו״ל עליהם טבעו 
דפוסים מוצקים לחיי היישוב הישן מבחינה אידיאית וראלית 
כאחת, ביחוד בכוללות האשכנזים ב׳ארצות־החיים׳ מסוף 



527 


528 


חלקה 


המאה ה 17 ואילך. הגיל הממוצע בקהילות היה גבוה מן 
הרגיל. משום שרבים עלו רק כדי לזכות למות על אדמת־ 
הקודש ולהיקבר בה. גם רוב הנולדים בארץ התאימו עצמם 
לחיי תורה ותפילה שאיו עמם מלאכה. הח׳ היתד, בעיני העם 
כולו, כבעיני מקבליה׳ לא "צדקה" לעניים אלא מתת מכובדת 
ומכבדת, שכר על עבודת־ה׳ ושליחות האומה. היה, אמנם, 
גם מיעוט של מתפרנסים מיגיע־כפיהם או מהון שהצליחו 
להביא עמם בעלותם ("בעלי־כיסים"} ומכספים ששלחו להם 
קרוביהם, והם מאסו בלחם־חסדולא נזקקו לדמי הח׳; וכן היו 
נצרכים "צנועים", שמשכו את ידיהם מן הח׳ מטעמים עק¬ 
רוניים והשתדלו שלא לקבל ממנה כלל אד רק כדי הוצאותיהם 
המינימאליות החיוניות. אולם כנגדם נמצאו אנשים שעמדו 
בתוקף על "זכותם" לה/ אע״פ שהיו ידועים כבעלי הון 
ופרנסה משלהם. 

הכוללים דאגו לרכישת חצרות ובתים׳ להגנה משפטית. 
לשירותי־בריאות וכד לחבריהם! לזכותם יש לזקוף חלק 
נכבד בפיתוח השכונות היהודיות הראשונות בירושלים שמחוץ 
לחומר־ במאה ד, 19 . התמיכה האישית הקבועה היתד, ניתנת — 
ל ה ל כ ה — רק ל״נפשות" תלמידי־חכמים שתורתם אומנותם. 
היא נחשבה לקניינם המועבר גם בירושה, וכך נוצרו— ביחוד 
בין האשכנזים — שלשלות־דורות של "תלמידי־ישיבה" לכל 
חייהם. למעשה נמצאה תמיד אפשרות לתמוך גם באחרים, 
אלא שדמי־הח׳ שהגיעו לרוב מקבליהם היו, בדרך־כלל, 
זעומים ביותר ולא הספיקו אלא להוצאות מיוחדות, כגון 
תשלום שכר־דירה וכד/ דוחק זה של קיום מקופת-הח׳ היה 
גורם מתמיד לסיכסוכים ומריבות בין הנצרכים, לתלונות 
על קיפוח — אמיתי או מדומה, וכד׳! תכופות הושמעו גם 
תלונות על הראשים, המנצלים את תפקידם ומעמדם לטובת 
עצמם או לטובת מקורביהם, הדן של מריבות אלו הגיע גם 
לחו״ל ע״י איגרות למרכזי התמיכה ולגדולי־התורה, שהכילו 
לפעמים טענות מוצדקות על ״הממונים״, ולפעמים — השמצות 
והוצאת־דיבה עליהם. גם ספרות הלכתית ענפה נוצרה מסביב 
למחלוקות על ניצול כספי הח/ 

בשלהי המאה ה 19 התחיל שלטונו של משטר הח׳ להת¬ 
ערער ביישוב היהודי בא״י, ביחוד בין האשכנזים. חיבת־ 
ציון והציונות הציעו אידיאל אחר של חיים יהודיים בארץ, 
ובעיני העולים הראשונים שעלו בהשפעת אידיאל זה נראו 
אנשי הח׳ מבלי־עולם. החיים חיי טפילות, רקבון ושממון, 
ו״ח״׳ היתד, בפיהם לכינוי־של-גנאי; ואילו אנשי היישוב 
הישן ראו בחדשים אפיקורסים מטמאי קדושת הארץ. ככל 
שגברה יד היישוב החדש כן החריפה המתיחות בין שני העו¬ 
למות. אנשי ד,ח׳ נעשו ממורמרים ביותר, כשראו שגם מקצת 
בניהם נתפסים לאידיאלים החדשים. נוכח התופעה הזאת 
נקטו בדרך החרמות והבידוד—שהוכיחה עצמה כבלתי־יעילה. 

ב 1913 היו בירושלים 27 כוללים אשכנזים. ובראשם עמד 
כמוסד־גג הוועד הכללי "כנסת ישראל" (נוסד בתרכ״ו). 
הכנסותיו העיקריות באו מעדפי כולל־אמריקה, העשיר בהכ¬ 
נסות ודל באנשים, מתרומות וקרנות כלליות, ומשלימה 
בשכונת ״כנסת ישראל״ (שבה 105 בתים), בכמה חצרות 
ומגרשים בעיר העתיקה ומחוצה לה ובאוצר־החסד "קרן 
שמואל [סלנט]" למתן הלוואות, הוועד פירסם דו״חות מוד¬ 
פסים בשם ״שמש צדקה״, ומהם עולה פעולתו במשך קיומו: 
"ח׳ כללית" לכוללים השונים וליחידים, חלוקת מצה, חלוקת 
כספים לכולל צפת וטבריה, סיוע לבתי־חולים וכד/ תשלומים 


שונים לשלטון ותשלומים מיוחדים לתלמידי־תכמים — על 
מתן שיעורים בתורה, הוראת איסור־והתר ותפילה למען 
המנדבים במקומות הקדושים. במיסמכי'הוועד הכללי ניכר 
המאבק עם הכוללים הרוצים בהרחבת עצמאותם, וכן באה 
בהם לביטוי התגוננות־של־פולמוס מפני הספרדים. התובעים 
לעצמם חלק בהכנסות מן התפוצות האשכנזיות. על דו״חות 
אלה חתומים רבני ירושלים האשכנזים, מר׳ שמואל סלנט 
עד הרב א. י. קוק. ממוסדות הח׳ האחרים שהתבלטו עד הדור 
האחרון היו: ( 1 ) ה״פקידות והאמרכלות דארץ הקדושה" 
(אמסטרדם), נוסדה בל 181 ; תמכה בעיקר בכולל הו״ד, 
ובתמיכתה נוסדו בית־החולים "שערי-צדק" ומוסדות־עזרה 
אחרים! תקציבה ב 1913 היה 200,000 פראנק. — ( 2 ) "כולל 
שומרי החומות בעד בני עסטרייך, אונגארן, מעהרן, בעד,- 
מען"— כולל רב־אוכלוסין, שהכנסתו מחו״ל התחלקה במנות 
זעומות־ביחס, ואילו חייו הרוחניים והחברתיים יוצקו בדפוסים 
נוקשים ביותר של אורח-החיים של הח׳. כולל זה נוסד 
ב 1862 , והוא עד היום גורם פעיל ומפעיל ביישוב הישן ברוח 
של קנאות וקיצוניות. ב 1913 נימנו בו 2,521 נפש, שכל אחת 
מהן קיבלה כ 100 פראנק לשנה! ברשותו היו כ 240 דירות, 
בעיקר בבתי־אונגארן. ( 3 ) כולל הו״ד, נוסד ב 1838 — כולל 
עשיר בממון ומועט בנפשות, המתון בדרכיו. ב 1913 היו בו 
210 נפשות! כל זוג קיבל 360 פראנק לשנה, ולכל ילד ניתנו 
80 פראנק נוספים! אלמן או אלמנה קיבלו 240 פראנק. לכולל 
זה היו נכסים רבים בעיר העתיקה. 

לאחר מלחמת־העולם 1 שקע מוסד ד,ח׳ במידה רבה, 
ונשאר רק זכר ממנו בדמות משרדיהם השונים של הכוללים, 
שעיקר פעולתם היום בהחזקתו וניהולו של הרכוש — שכונות 
ובתים שהוקדשו או שנבנו בשעתם מתרומותיהם של נדיבים. 
יש מהם שפיתחו מוסדות צדקה וחסד לפי צורך הזמן. כגון 
קופות גמילות־חסדים להלוואות־בלי-ריבית, שיכונים לבני- 
ישיבות וכד׳. עדיין נמצאים אביונים מעטים הנזקקים לכו¬ 
ללים ומקבלים תמיכה לעתים מזומנות, כגון בערבי־חגים. 
לצורך הכנסת־כלה, וכד׳, 

היום מהווה הח׳ גורם זעיר ביותר בחיים הציבוריים 
בקרב הספרדים, אולם נכסי־דלא־ניידי וקרנות קיימות (מעז- 
בונות ותרומות) של כולל־ד,ספרדים הם המשענת הכספית 
של הנהגת העדה. גם בין האשכנזים לא נאחז בח׳ אלא 
מיעוט קטן! אולם בשכונות מסויימות של ירושלים (כגון 
מאה־שערים) עדיין משתדלים לקיים את האידיאלים ואת 
אורח־החיים של הח׳ במלואם. 

ח. נ. דמביצר, מגנזי א״י, תרי״ב; מ. ריישר, שערי ירושלים, 
תרל״ד! י. גולדמן, שאר ישוב (האסיף א׳-ב׳). תרמ״ה-ו׳: 
אספי תשובות בענין קופת רסבעה״ן: גבול עולם, תרס״ג, 

יצב גבולת, תרס״ד, משפט וצדק, תרס״ד! א. מ. לונץ, 

הוד — מקורה, קורותיה והשתלשלותה (ירושלים [מאסף], 

ז/ מס, תרס״ו, תרע״א; א. ר. מלאני, לקורות הח׳ בירוש¬ 
לים (לוה א״י, י״ח), חרע״ג; א. ריבלין, תקנות הה׳ של 
"כולל פרושים" (ציון, ב׳), תרפ״ז! א. ל. פרומקי! וא. ריבלין, 
תולדות חכמי ירושלים, ג׳, 157-138 , תרפ״ט; ש. בארון, 
לתולדות הח׳ ופדיון השבויים במאה הי״ז (ספר השנה 
ליהודי אמריקה, ר), תש״ב! א. יערי, שלוחי א״י, תשי״א! 

א. הורביץ (עורך), מוסד היסוד, תשי״ח 2 ! י. ז. בהבא, מעות 
רמבעה״ן בספרות ההלכה (עלי עשור), תשי״ח! ג. אלון, 
תולדות היהודים בא״י בתקופת המשנה והתלמוד, א׳, 
156 ־ 159 , תשי״ט 3 ; ב״צ גת, הישוב היהודי בא״י, 93 - 125 , 
תשב״ג; ז. וילנאי, מצבות קדש בא״י, שי״ח־שכ״ד, חשכ״ג! 

.ט . 111611 ^) . 11 ,!,־ו 113 '!£( 81 . 0 

. 1908 .( 1 \. .ו 0£111501 . 8 .ז 13011 < 

סי. 



529 


׳ חלקיה — חלקיקים אלמנטריים 


530 


ר׳ חללןיה, אמורא ארצישראלי בדור הרביעי (המחצית 
הראשונה של המאה ה 4 )׳ בעל אגדה׳ תלמידו של 
ר׳ סימון (ע״ע שמעון בן פזי). הוא נזכר פעמים רבות 
בירושלמי ובמדרשים ומוסר תמיד בשם אחרים, עפ״ר בשם 
ר׳ סימון, אבל גם בשם ר׳ אחא ועוד. בתלמוד הבבלי 
נזכר ר״ח רק פעם אחת (קיד׳ ל״ג, ע״ב). בין מאמריו נמ¬ 
סרה הערה פולמוסית נגד האמונה הנוצרית בגאולת האנושות 
ע״י הקרבת בן־אלהים (אגדת בראשית, ל״א). קרוב לוודאי 
שר״ח־סתם זהה עם ר״ח הדרומי(תנחומא, קדושים א׳, ח׳). 

ג. פראנקעל, מבוא הירושלמי, פ״ה, תר״ל; א. היימאן, 

תולדות תנאים ואמוראים, 454 , תר״ע. 

חלקיקים אלמנטריים, השם שניתן למרכיבי־היסוד של 
המציאות הגשמית׳ המופיעים כקרטי מסה (ע״ע) 
ואנרגיה (ע״ע), מוגדרים בערכים כמותיים קבועים — 
מסת־מנוחה, מיטען חשמלי ועוד, מהם ערכי גדלים ספצי¬ 
פיים, שמשמעותם עדיין לא הובהרה כל־צרכה. החה״א 
הם נושאי אירועים פיסיקאליים בסיסיים־אחרונים; הם אינם 
ניתנים לחלוקה, ז״א ערכי המסה והמיטען שלהם אינם 
ניתנים להיבנות מיחידות קטנות יותר, אולם הם מתגלגלים 
זה בזה בתהליכי התפרקות, התהוות והתאפסות, תהליכים 
שזמניהם ומאזני־האנרגיה שלהם קבועים ומיוחדים לכל 
חלקיק. ובהם נשמרים ערכים כמותיים מסויימים. תחילה 
ראו בחה״א את אבני-הבניין של האטומים בלבד, ומחקרם 
חפף את החקר הניסויי והעיוני של גרעיו־האטום (ע״ע 
אטומי, גרעין; אלקטרון). לאחר מכן נתגלו ח״א 
רבים שאינם ממרכיבי גרעין־האטום דווקא, מהם שאינם 
קיימים בטבע והם יצירי ראקציות גרעיניות ותת־גרעיניות, 
מופעלות ע״י מאיצים רבי־אנרגיה, ומהם שמן הקרינה הקוס¬ 
מית. בזמן האחרון נמצאו שפע של ח״א' שזמן־חייהם קצר 
ביותר ומתקרב לזמן ראקציה גרעינית, וערכי מסותיהם — 
הנמדדים ע״פ אנרגיות הראקציות — אינם בעלי גדלים חדים; 
לפיכך ספק הוא אם יש לראותם כישויות *לעצמם או 
כ״מצבים" מסויימים של ח״א. היום הגדרה מדוייקת של 
המושג ח״א אינה אפשרית, וכן חסרה עדיין תאוריה מוס¬ 
כמת על אודותם! אולם יחסי-הגומלין ביניהם והכוחות 
הפועלים בגילגוליהם זה בזה (האינטראקציות) הוב¬ 
הרו במידה רבה. תהליכים אלה אינם ניתנים לתיאור אלא 
במסגרת תורת הקו נ טי ם (ע״ע), בדומה לתיאור התנה¬ 
גותם של האלקטרונים בעטיפת־האלקטרונים של האטומים 
(ע״ע אטום). 

עד 1930 הוכרו כח״א בתורת אבני־הבניין של גרעיני- 
האטומים הפרוטון (ק) והאלקטרון ( ש) — האחרון 
גם בעמיפת־האטומים, ואף במצב חפשי, כיחידת המיטען 
החשמלי השלילי — וכן הפוטון (ץ) כיחידת הקרינה 
האלקטרומאגנטית. היחסים בין פרוטונים ואלקטרונים הועמ¬ 
דו על בסיס של פליטה וקליטה של פוטונים, ולגבי אינטר¬ 
אקציות אלו הונחו כללי־השימור: ( 1 ) של המיטען הכללי 
( 0 ), ( 2 ) של מספר האלקטרונים (^ 1 ), ( 3 ) של מספר 
הפרוטונים ( ק א). נוסף על כך הונחו כתקפים חוקי-השימור 
הקיימים בכל התהליכים הפיסיקאליים הידועים לנו:( 4 ) של 
האנרגיה הכללית (£), ( 5 ) של התקיפה (כמות־התנועה) 
הכללית ף 1 ), ( 6 ) של התקיפה הסיבובית (הזוויתית, 1 ). 
לשם קיום החוק ( 6 ) מן ההכרח היה לייחס לכל ח״א 


סיבוב עצמי על ציר מסויים (כגון כיוון המומנט כאלק¬ 
טרון) — ספי ן (ע״ע אטום. עמ ׳ 488 ), כששני הכיוונים 
האפשריים של סיבוב זה נחשבים שווי־ערך, באופן שאלק־ 
טרון מקוטב-ימינה נראה כבבואתו של אלקטרון מקוטב- 
שמאלה. 

ב 1930 גילה צ׳דויק (ע״ע) את הניטרון (ת), 
שמסתו שווה (כמעט) לזו של הפרוטון, אלא שהוא חסר 
מיטען חשמלי, והוא גם החה״א הלא־יציב הראשון שנמצא: 
התפרקותם של ניטרונים — לפי שכיחות סטאטיסטית קבר 
עה — לפרוטונים ואלקטרונים היא פירוק- 0 שברדיואקטי- 
ויות (ע״ע). אולם לשם קיום החוקים ( 4 )—( 6 ) בפירוק זה 
מן ההכרח היה להניח מציאותו של ח״א נוסף — ה נ י ט ר י נ ו 
(׳י), ח״א חסר מסת״מנוחה ומיטען, שאף הוא נוצר בשעת 
פירוק־() ונושא עמו חלק מן האנרגיה, מן התקיפה ומן 
התקיפה הזוויתית (פאולי, 1927 — 1931 ); ההוכחה הניסויית 
למציאותרבפועל של הניטרינו לא נמצאה אלא ב 1956 . 

כבר ב 1928 הסיק דירק (ע״ע) משיקולים מאתמאטיים־ 
עיוניים על מצב האלקטרון בשדה רלאטיוויסטי את מציאו¬ 
תם של אנטי-חלקיקים: לכל ח״א בטבע מקביל בן־ 
זוג בעל אותם גדלים מוחלטים אבל בעל תכונות כיווניות 
הפוכות, ומרביתם נתגלו גם בנסיון: האנטי־חלקיק הראשון 
שנתגלה בפועל (ב 1932 ) — בקרינה הקוסמית ובראדיואק- 
טיוויות מלאכותית — היה האלקטרון ה חיוב י,הפ 1 ־ 
זי ט רון ("ש); ה אנטי פרוט ו ן (־ק) לא נמצא אלא 
ב 1955 . כמו־כן הוכח — בהתאם לתורת דיראק שאנר¬ 
גיות גבוהות (כגון קרני־ד בשדה מתח גבוה) עשויות 
להתגלם בזוגות של ח״א — חלקיק ואנטי־חלקיק, ואילו 
בני־זוג כאלה בהתנגשותם זה בזה מתאפסים תוך הפיכתם 
לקרן-/- (אנדרסון־בלקט, 1935 ). מעתה התחייב תיקון של 
החוקים ( 2 ) ו( 3 ) כדלקמן: 

במקום ( 2 ) : ההפרש בין מספר הלפטונים (ר׳ להלן) 
והאנטי-לפטונים הוא קבוע! 

( 3 ) : ההפרש בין מספר הבריוגים־נוקלאונים 
והאנטי-בריונים־נוקלאונים (ר׳ להלן) הוא 
קבוע. 

פירוק-גן הראדיואקטיווי (ע ־ש + ק <- ת) עורר את 
הבעיה, אם אמנם הניטרון הוא ח״א בדומה לחלקיקים האח¬ 
רים הנידונים, שקיומם אינו מוגבל בזמן. אולם התפרקות 
הניטרון היא תהליך איטי מאד בהשוואה לתהליכי הפליטה 
והקליטה של פוטונים שבאינטראקציות בין פרוטונים ואלק¬ 
טרונים: הללו מתרחשים בזמנים שסדרי־גדלם קטנים מ 18 ~ 10 
שניות, ואילו אורך־החיים הממוצע של ניטרון הוא כ 12 
דקות (~ 10 3 שניות). אף מבחינת המהות והעצמה האנרג¬ 
טית קיימים הבדלים מכריעים בין סוגים שונים של אינטר¬ 
אקציות : אלו שבין אלקטרון לאלקטרון, בין אלקטרון לפוזי־ 
טרון ובין אלקטרון לפרוטון מוסברים מבחינה איכותית 
וכמותית ע״י חילופי פוטונים בין החלקיקים; ואילו בין 
פרוטון לניטרון, וכן בין ניטרון לניטרון, — כשהמרחק בין 
החלקיקים קטן מ ״ ־ 10 ס״מ — פועל כוח הגדול בהרבה 
מן הכוה האלקטרומאגנטי, והוא אף שווה בשני המקרים 
הללו, אע״פ שהניטרון חסר כל מיטען חשמלי. מכאן נבעה 
החלוקה הראשונה של האינטראקציות בין ח״א לשלושה 
סוגים: 


531 


חלקיקים אלמנטריים 


532 


חלשות 

אלקטרו־ 

מאגנטיות 

חזקות 

אינטראקציות 

10 12 

־־ 10 

1 

עצמה יחסית 



ן יע — 0 


פירוק־? 

< 1 ־ 1 —ק 

סוגי-כוהות 



1 . ״— 1 ז 



במידה שמותרת אי־התחשבות בכוחות החלשים (בהשוואה 
לחזקים) — גם דין ניטרון כדין החלקיקים היציבים; במידה 
שמותרת אי־התחשבות אף באינטראקציות האלקטרומאגנ־ 
טיות, מיטשטש ההבדל שבין פרוטון וניטרון, שמתגלים 
כשתי צורות של ה נ ו ק ל א ו ן, על סמך זה נתקבלה כבר 
בתחילת שנות*ה 40 החלוקה הראשונה של החה״א לפי 
ערכי־המסה (מסת־המנוחה) שלהם: חלקיקים כבדים׳ 
ב א ר י ו נ י ם ־ נוקלאונים׳ ז״א הפרוטה והניטרון (והאנטי־ 
חלקיקים שלהם); חלקיקים קלים, לפטונים — אלקטרון 
(חיובי ושלילי) וניטרינו (וע״ע אטומי. גרעין, עמ׳ 499 — 
501 ). 

לשם הסברת האינטראקציות החזקות הציע ה. י ו ק ב ה 
(ע״ע) ב 1935 תאוריה של כוחות־חילופין הפועלים בין חנוק- 
לאונים, בדומה לחילופי ־פוטונים שבין פרוטונים ואלקטרו¬ 
נים. הוא חישב ומצא, שיש להניח פליטתם וקליטתם של 
חלקיקים בעלי מסה בינונית בין זו של הבאריון ובין זו של 
הלפטון (כ 200 — 300 מסות־אלקטרון) — מ ז ו נ י ם ובעלי 
מיטען חיובי או שלילי שווה בגדלו לזה של הפרוטה והאלק¬ 
טרון או אף חסרי מיטען בדומה לניטרון. חלקיקים אלה — 
מ זוגי-;י. או פיונים — נמצאו בפועל ב 1947 — 1950 



ציור 1 . תא־הבועות 

1 . מכל מיני■ נוזל; 2 . כפין מימן נוזל; 3 ^ כיבוי עגל חנקן נוזל; 
4 . מכל׳הךיק; 5 . מקוד־חאור; ו). מצלם*; 7 , אור; 8 . כיוון ד התפרסו ה; 
0 . מוט־פיקוה; 10 . פתח לש יחדור חום לפמןתז על קירור המימן הנוזל; 
1 ו. !סה־חום של החנק; הנוזל; 12 . כיחסה־קרינה של חחנק; הנוזל; 
' 13 . פתה האלומה; 4 ר. רפלקסירים; 15 . מאננם; 10 . תא 

למהירות־האור. שיטות־התצפית החדישות — נוסף על ח א¬ 
ה ע ר פ ל של צ/ ת. ר. וילסון(ע״ע: ציורים; וע״ע אלקטרון: 


ע״י פ א ו א ל (ע״ע) וע״י ק. בירקלונד (וע״ע אטומי, גרעין. ציורים) — הן: 


שם). בדומה לפוטונים, מזוגים 
אלה נפלטים מפרוטונים או מני- 
טרונים או נקלטים בהם, וכן 
עשוי מזון לחולל זוג נוקלאון- 
אנטינוקלאון (פמטון־אנטיפרד 
טון או ניטרון־אנטיניטרון); 
והיפוכו של דבר בזוג נוקלאוך 
אנטינוקלאון, שעשוי להתאפס 
תוך הפיכת האנרגיה והתקיפה 
למזונים. 

בינתיים ניתנה דחיפה נמ¬ 
רצת לקידום מחקר החה״א ע״י 
השימוש ב״קליעים" גרעיניים 
ותת־גרעיניים רבי־אנרגיה, הנת¬ 
קלים בגרעינים או מתנגשים 
ביניהם לבין עצמם וגורמים 
לאינטראקציות מסוגים שונים 
שניתנות לתצפית ולמדידה. תחי¬ 



ציזר 2 


לה בו-צלר לשם כך !?חלקיקים 


יצירי, קא׳, ניטראלי בהתנסות פיו! ׳*.!לילי סוא" 



ש ב ק ד י נ ה הקוסמית 
(ע״ע) המגיעה לארץ; .אח״כ 
איפשרו המאיצים (ע״ע) 
הגדולים ייצור של שפע של 



יונים׳ גרעינים וח״א המואצים 
עד כדי מהירויות הקרובות 


חלקיק־ תקאוז -ניטראלי וחניטרינואים אילם מ׳צאידים עק:.־ח 
;ה י: חט חמר י מטע; ח״טמלי 










533 


חלקיקים אלמנטריים 


534 


( 1 ) תא־ה בועות — 
המכיל מימן או פרופאן במצב 
נוזל. בטמפרטורה הנמוכה מאד 
התנועה העצמית של המולקו¬ 
לות מועטת, אולם חלקיק נושא 
מיטען חשמלי העובר דרך הנוזל 
גורם איוד בסביבתו, ומסלולו 
מסתמן בשרשרת של בועות־גאז 
שניכרת בצילום. התנגשותו של 
חלקיק זה בפרוטון (בפרופאן 
גם בגרעין־פחמן) או התפרקותו 
מעצמו מחוללת חלקיקים חדשים, 
שגם מסלוליהם ניכרים באותו 
אופן. בשדה מאגנטי מוסטים 
חלקיקים טעונים מן הכיווןהישר, 
ומכיוון הסטיה ועיקום המסלול 
ניתן לחשב את הפאראממרים 
העיקריים של החלקיק. 'חישו¬ 
בים אלה— שהם לפעמים מסו¬ 
בכים מאד — נעשים היום בסיוע 
מחשבים אלקטרוניים. חלקיקים 
חסדי מיטען חשמלי אינם משאי¬ 
רים עקבות בנוזל; אעפ״כ הם 
ניתנים לזיהוי ע״פ עקבות מס¬ 
לוליהם של חלקיקים אחרים, 
שהם פרי התפרקותם של החל¬ 
קיקים ההם (ר׳ ציורים 1 — 4 ), 

( 2 ) שיטת רישום מסלולי 
החלקיקים בתחליבי חומר פוטו־ 
סנסיטיווי (אמולסיית־צילום), 
ערוך שכבות־שכבות (ע״ע 
צלום) (ר׳ ציוד 5 ). 

בשיטות אלו נתגלו סוגים 
מרובים של ח״א, שכולם לא- 
יציבים, אלא שקיים טווח של 
הרבה סדרי־גודל בין זמני־ 
קיומם. ריבוים ותכונותיהם סי¬ 
בכו את תמונת המציאות הגר¬ 
עינית והתת־גרעינית של החומר 
ועוררו ספיקות לגבי עצם המש¬ 
מעות של המושג ח״א. 

בצד מזוני־"(ר׳ לעיל) נמצאו 
מזונים נוספים׳ ז״א חלקיקים 
שמסתם ביו זו של האלקטרון 
וזו של הפרוטון, והם מזוני-*! 
(מיאונים), חלקיקי־^ (ק א ו־ 
נים) וחלקיק-!י (אתה) — הם 
והאנטי־חלקיקים שלהם, אלה 
ואלה בעלי מיטען חיובי או 
שלילי או חסרי־מיטען. כמו־כן 
נמצאו חלקיקים כבדים מן הפרו־ 
טון (ה י פ ר ו נ י ם) — חלקיקי¬ 
ם (למדה), חלקיקי- 2 (סיגמה), 
חלקיקי-£ (פסי), חלקיק-ס 



ציור ז! 

יצירת קאו; ניטראלי, פיו; שלילי (ימי!) !פרוטו' (שמאל) 
בהתנגשות של קאוז שלילי מואץ בפרוטוז 
(סיסי!—צילום כתא־הניעות) 

התהליכים: <ו + ־ 71 ת- £ 0 נ •*—יז + - ייי 

— * 7 - 1 - + ז: *— ה 1£ 

׳י 4 ־*־גן <— + ז: 

׳ו־(־ ׳ו- 4 ־*־ 16 —־*־גן 

הקאיז הניטראלי אינו משאיר עקבות, אולם לאהר מהלך של כי> 1 
ט״ם הוא מתפרק ?פ יון היובי ולפיו: שלילי. הפיוז החיוב• נע 
ננר כיוו! מהוגי השעון ומתפרק למיאו: היוני ולניטרינו. הלקו 
האהרוו •על המכלול הוא עקבות הפוזיטרו: הנוצר בהתפרקות 
המיאול• התמונה משמאל היא ספה ההחפרקויוו! בפי שהיא 
מתקבלת על מטך האוסצילובקופ 



ציור 4 

יצירת חלקיק ־ 0 (יטיזז ומפת ההתפרקויות (שמאלו 


התהליכים: 0 ^+ + ר 1 ־ 4 מ <— < 1 • 4 

־ ״ ־ 4 5 ש* *•־ 

ס , 0 * 6 
1 נ -ד- ג 1 ►— 

+ 1 ץ <— 71 0 ;ז; 
האנטי־חלקיקים של הג״ל. לגבי תהליכים אלה תקפים החוקים: 
(א) שימור המיטען; (ב) שימור המספר הבאריוני; (ג) שימור 
האנרגיה והתקיפה; (ד) שימור הספין; (ה) שימור הספין 
האיזוטופי; (ו) שימור המוזריות; (ז) שימור הזוגיות (ר׳ 
להלן); (ה) שיווין! ההתנהגות של החלקיק והאנטי־חלקיק. 
כל התהליכים האפשריים בהתאם לחוקים הנ״ל קיימים 
בפועל, 

אינטראקציות אלקטרומאגנטיות בעלות כוח 
בינוני מתרחשות בחלקיקים בעלי מיטען חשמלי. לגבי 
תהליכים אלה תקפים החוקים (א)—(ד) ו(ז)—(ח). 

אינטראקציות חלשות מתבטאות בהתפרקות הספונ¬ 
טאנית של כל החה״א — פרט לחה״א היציבים ]; 
המיאון השלילי עשוי להקיף את גרעין־האטום החיובי 
ברדיוסים קטנים מאלה של האלקטרונים. ואילו המיאון 
החיובי נדחה ע״י הגרעין ומתפרק. מיאון שלילי הנלכד 
ע״י הגרעין מעלה את האנרגיה בשיעור הקטן של /י? 1 ׳ז 151 . 

( 3 ) ה מ ז ו נ י ם הם בוסונים בלתי־יציבים, בעלי ספין 
שלם. הפיונים, הקאונים וחלקיקי- ף יציבים לגבי התפרקות 
חזקה, ואילו מצבי־התהודה המזוניים א^ינם יציבים לגביה. 

ה פיון !ל מופיע ב 3 מצבי־מיטען: + 1 ל, •!ו -סל. 
הפיונים החיובי והשלילי מתפרקים למיאץ ולניטרינו או 
גם לאלקטמן ולניטרינג אולם פיונים שליליים עשויים גם 
להילכד ע״י הגרעינים (שהם חיוביים) ולהיבלע בהם• ומסתם 
מתגלית כתוספת באנרגיה הקינטית של הנוקלאונים; גר¬ 
עינים מעוררים כאלה עשויים לעתים קרובות לפלוט מספר 
ביטמגים, פרוטונים או חלקיקי־". הפיון 71 0 מתפרק לשבי 
פוטונים. 

ה ק א ו נ י ם הם מזונים שמספרי־המוזריות שלהם שונים 
מס. מבחינים 4 סוגי £, שהם 2 זוגות של חלקיק ואנטי־ 
חלקיק, דרכי התפרקויותיהם רב־גוניות; כולן מתבצעות 
באינטראקציות חלשות, ומספר־המוזריות אינו נשמר בהן. 
באינטראקציות חזקות נוצרים הקאונים במשותף. 

חלקי ק־הי מתפרק באינטראקציה אלקטרו־מאגנטית 
לפיונים ולפוטונים. 

מצבי־תהודה מזוניים. היום ידועים בתריסר 
מצבי־תהודה מזוניים. המתפרקים ע״י אינטראקציה חזקה 
למזונים קלים יותר. מסות חלקיקים אלה אינן בעלות ערכים 
מדוייקים, והן מתקבלות מתוך שיאי פונקציות־התהודה 
(ההסתברות לפיזור כנגד אנרגיית־המצב, שהיא־היא מסת 
חלקיקים אלה). זמן חייהם קצר ביותר: |: -־ 10 שניות. 
מספרם של מצבי־התהודה עשוי לגדול עם שיכלולם של 
המיתקנים להפקת חלקיקים בעלי אנרגיות גדולות מאד. 

( 4 ) ה ב א ר י ו נ י ם הם פרמיונים, והם בלתי־יציבים — 

סרט לפרוטון. בקבוצה זו נכללים הנוקלאונים, ההיפרונים 
1 , 1 , חלקיקי־ 0 ימצבי־■תהודה באריוניים. 

בכל התפרקות של באריונים מופיעים כתוצרים באריונים 
קלים יותר, כשהמוצר הסופי הוא הפרוטו!. יציבותו המוחלטת 
של הפרוטה ממחישה את חוק שימור מספר־הבאריונים יכל 
אינטראקציה. אולם פגישת באריון באנשי־באריון גוררת 


539 


חלקיקים אלמנטריים 


540 


החלקיק מפת״מנוחה ספין ספין זוגיות מוזריות זמן־היים 

ביחידות איזוטופי , 

יפטעני מסת־האלקטרון 1 1-1 ? 8 (שניית) 


דרכי 

ההתפרקות 



1 

0 

1 

1 

0 

1 

2 

0 

1 

2 

1 


207 

0 

273 

0 

264 

0 

966 

0 

כ 966 

0 

כ 966 

0 

כ 1075 

\ 

1836 

1 

1839 

1 

2 ־ 

1180 

1 

2 

2345 

1 

2 

2331 


2331 


2590 


2590 

כ 3300 

1 

^©!א 750 ~ 

1 

׳\ 46 א 750 ~ 

1 

^©!א 782 ~ 

3 

2 

׳\ 46 א 1238 ~ 

_3 

2 

׳\ 46 א 1238 ~ 

1 

1 

׳\ 46 א 1238 ׳־״ 

3 

2 

~ 1238 171637 





8 ־ 10 * 2.5 
16 ־ 1.0x10 
8 ־ 0 !* 1.2 


11 ־ 9.0x10 
8 ־ 10 * 6.3 

22 ־ 10 < 


+ * ע יי־־ 

(+ 6 + ־ 6 + 7 י־ 0 ״) ׳{ + 7 <־ 

״ 71 + ± 71 יי- 10 ; % + ± ^ +־־ 

־ ׳ 1 +״ 77 + 6± •(-*.א ; " ע + ״ 71 + ± > 1 ■י־ 

״ 71 + ״: 7 + ±: 7 <-±^ן;+ 77 + 77± + ±ז 7 -י- 
״ 71 + " 71 י- ״ ,.א ;־ 71 + + 71 *- 

״ 77 + ״ 71 +״ 71 <- ״ 2 א ;״ 77 + ־ 77 + + 77 <- 
+ +!] + 1± ך ד- ־ 2 א ; ־ ׳ 1 + + 8 + + 77 <- 
<{ + ־ 77 + + 77 ►- "ן< ;״ 71 + + 77 + ־ 71 *■ 

7 + 7 + ״ז 7 יי- ״ן 7 ;״ 77 + ״ 77 + ״ 71 +■ 

7 + 7 + 


1.0x10+3 0 

1 - 10 ־ 0 !* 2.6 
1 - "־ 7.8x10 

1 - 11 ־ 10 ^ 22 ־ 10 

1 - 10 ־ 1.6x10 

2 - 10 ־ 2.8x10 

2 - 10 ־ 1.7x10 

3 - 10 ־ 10 ~ 


־ ע + ־ 6 + ק <־• 1 ז 

״ 77 + .ת +- 0 \ 7 ; ־ 77 + ק י- 

+ 71 + ת יי- 2 ; ״ז 7 + ק <- 

7 + י— ? 1 

־ 71 + ת ►— 1 

״ 71 + 

־ 77 + י- " 2 

־א + 0 \ 7 •י- ־ £2 ;־ 71 + £ 0 י- ־ס 









£ + + ^ + 77 

ת + + 



; 11 + + 77 ►- + צ 7 

״ 71 •<- + \ 7 

+ 

ק 

; ת + ״ 77 <־־ 

־ 77 •*־־ ^ 

+ 

ק 

־״ יי־ ־£ 

1 נ + 





התאפסות תוך יצירת מזונים. לפיכך מנוסח חוק־השימור: 
מספר דולאריונים פחות מספר האנטי־באריונים נשמר קבוע 
בכל ראקציה. 

הבוק לאון מתגלם בפרוטה ובניטרון, שהם אבני־ד׳בניין 
היסודיות של גרעיני־האטום. הניטרון אינו יציב כפרוטון 
ומתפרק לפרוטה, ללפטהולאנטי־לפטון באינטראקציה חלשה. 
האנטי־נוקלאונים אינם מצויים במבע, אלא נוצרים בראקציות 
רבות־אנרגיה בזוגות עם הנוקלאונים; מיד לאחר היווצרם 
הם נעלמים בתהליך ההתאפסות מהמת מיפגש בבני־זוגם. 

חלקיק־ \/ מופיע רק כחלקיק חסר מיטען ומתפרק לנוקלאון 
ולפיה; האנטי־\ 7 ( 4 ) מתפרק לאבטי־נוקלאון ולפיו!. חלקיק־\ 7 
יכול להשתתף בהרכב גרעין־האטום, מאחר שקייסים כוחות־ 


משיכה גרעיניים בינו לבין הנוקלאונים. לגרעינים שבהם 
נמצאים חלקיקי־ \ קוראים על־גרעינים ( 01€1 ג 1 מז€נן׳ג 11 ); הם 
מתפרקים תוך כ ״ 1 ־ 10 שניות לשברי גרעין, למשל: 

ת + ת + ס + ־זנ►־־ ^ 1 ־ 1 ^; ת 2 +'ק 2 •י- 

חלקיק־ 2 נמצא ב 3 מצבי־מיטען: חיובי, שלילי וביט־ 
ראלי. חלקיקי-+ 2 מתפרקים לפלן (חיובי או שלילי) 
ולנוקלאון, ואילו החלקיק הניטראלי ״ 2 מתפרק בזמן קצר 
בהרבה לחלקיק־ 4 ולפוטון. 

חלקיק־ 2 קיים בשני מצבי מיטען: שלילי וניטראלי, 

והם מתפרקים לחלקיק־ 4 ולפיון: 0 \/ + ־ 1 ; + ; 

+ "ז 7 ^ 










































541 


חלקיקים אלמנטריים — חם 


542 


ח ל ק י ק־ ־ס מתפרק באינטראקציה חלשה לחלקיק־" 
ולפיה או לחלקיק־!/ ולקאון:" £ 0 +71 ►־ ־ 0 ; ־ 14 + "!/•י- ־ 0 
מ צ בי־ תה ודה באריוניים. עד היום נודעו כ 50 
מצבי־תהודה באריוניים, המתפרקים באינטראקציה חזקה 
לבארי 1 נים ומזהים. 

זוגיות (׳!!!■!גק). שם זה ניתן ליחם־הסימטריה הקיים 
בין עצם ובין בבואתו בראי(או בין תהליך בעצם או במכלול 
של עצמים ובין בבואתו). חוק שימור הזוגיות קובע, שאין 
הבחנה בטבע בין כיווניות־ימינה ובין כיווניות־שמאלה. 
החוק (ח) (ר , לעיל׳ עם׳ 537 ) קובע לגבי כל תהליך 
אפשרי־בפועל, שגם התהליך שהוא בבואתו אפשרי באותה 
מידה. למשל: ממציאותם של אלקטרונים מקוטבים־ימינה 
מתחייבת אף מציאותם של אלקטרונים מקוטבים־שמאלה; 
אם הוכחה מציאותם של ניטרונים מקוטבים־ימינה, יש להניח 
גם מציאותם של חלקיקים כאלה המקוטבים שמאלה. כוחה 
של הנחה ז 1 נמצא יפה בכל תהליכי־הטבע המאקרוסקופיים — 
במידה שאין גורם מכוון או מכוון־לכתחילה מעורב בהם. 
דוגמה לכך בתחום הכימיה היא התהוות תרכובת ראצמית 
בכל מקרה של סינתזה של חומר בעל פחמן אסימטרי 
מראגנטים חסרי אסימטריה (ע״ע סטרא וכימיה). אותו חוק 
שיל סימטריית ימין־שמאל נמצא תקף גם לגבי האינטראקציות 
החזקות והאלקטר 1 מאגנטי 1 ת; למשל:ביןהאלק־ 
טרונים הנפלטים מחוט לוהט נמצאים מקוטבי־ימין ומקוטבי־ 
שמאל יחד. מכאן הגיעה מכאניקת־הקוואנטים ליחס לכל 
ח״א גודל־של־זוגיות (?), שערכו 1 + או 1 - חוק שימור 
הזוגיות הונח כתקף לגבי כל הדזה״א — בחינת עקרון 
מחוייב־ההגיון. אולם ב 1957 גילו לי וי נ ג שאין כוחו 
יפה לגבי אינטראקציות חלשות: בניסויים הקשורים 
בפליטת ניטרינואים גמצא 1 ניטרינ 1 אים מקוטבים־ימינה בל¬ 
בד, ומעולם לא נתגלה ניטרינו מקוטב־שמאלה. לאחר מכן 
הוכח גם בדרך החישוב, שסימטריית ימין־שמאל אינה ניתנת 
להתיישב עם עובדת חוסר־המסה (מסת־מנוחה של 0 ) של 
הגיטרינו. תופעה דומה לכך נמצאה גם בפירוק 6 *- 11 ■*- מ 
כשרישומיו נקלטים בלוח־צילום: מהנחת הסימטריה המר¬ 
חבית מתחייב לכאורה, שמספר שווה של אלקטרונים ייפלט 
בכיוון קדימה ובכיוון אחורה (ביחס לכיוון ^ של התנועה) — 
ואין הדבר כן במציאות. — סיבת העדפת כיוון מסויים 
באינטראקציות החלשות האלה אינה ידועה. 

א. שפירא, החלקיקים האלמנטאריים(מדע, ה/מם׳ 4 ), תשכ״ד: 

£87110105 ץ £1£771£72187 , 05006311171 .£ .? - 1300 א.־ 0011 . 1 \ 

, $£ 8171710 ! 0 ^ 5.7 .[ ; 1957 ,( 1 . 610 , 197 ,.ז 0 וח\ 2 . 501 ) 
, £87110105 1 ( 1072187 < £ 1£7 01 /( 9007 ( 7 1 £ ( 7 , 1311111-100 ? .( ; 1958 
611£1110 ?) £87110105 ^ 210771071187 ,ח $0 :§!! 90 .£ .? ; 1959 
£87110105 /( £ 10771071187 , 5111601 ; 1959 ,( 52 56161106 

־ 1 ) 23011 .' י { - 611 ־ 1 ( 1 ■ 9 • 5 ; 1961 ,( 1 ,׳\ 0 '\ $117 5016006 00 £ 1110 ? ) 

. 811 ; 1961 , $140100715 ! / 0 70 ) 51714011 120 8£72€ £160170772 , 13500 ־ 1 
; 1961 .( 1 . 140 , 205 ,.־ 101 ס.\< . 501 ) 414071 * ס!( , ! , 001030 ? 
, £02 .? .!! 0 : 1962 , £87110105 ץ 87 ! £10771£71 ,§ 0 ג¥ .א . 011 
; 1962 ,( 42 , £10 $116 31 ס 10 * 1 . 017 ^ 5011 ) 1071 ( 18710110 ה £10771£ 1£ ' 0 
,.'^. 4 . ] 0 . 501 ) 5 $871101410 1£$ "■ 1/017 " £711 111 ( 0077 , 001101101 ? .? 
71710 * 100-1$£14 " 1 20 (£ , 01.30 ־ 01 £011 . 1 ^ .? ; 1962 ,( 189 .סא 
. 0 . 5 .¥\ ; 1963 ,( 3 .סא , 208 י .־ 01 סז\, . 501 ) $0717710711 *£ 
; 1963 , £87110105 /( £71187 £771 ]£ 10 171110411011071 171 / , 1$ מ 11112 ' 1 \ 
; 1963 , £5 871101 * 1 51787120 ,־ז 10 ׳\\ 0 ? . 0 .£ - ־ 411311 . .£ .? 

- ^\ 0 ד 1 ס .'? . 0 ; 1963 , £87110105 08 / 11 ( 1 2 ( 17 \ 1780 ' , 13111 . 0 .? 
1711078011712 /( 51107121 , 014.1 !ססיו(>? . 1 ו? , 4 - 1300 \? 001 ?׳■י? 
,: 15011 ־ 1 ? .£ . 0 : 1964 ,( 2 .סא , 210 י .ז 10 ז 1 \׳> . 501 ) 105 ) £8711 

15x^717/10111811071 1011)1 £10771€11187)/ £8711010( (?00^010 501. 

. 1964 ,( 4 < .'\ז 80 

ג. י. —אוי. כה. 


חלתית, ע״ע סוככיים; צמחי־רפואה. 

* נ■ : • * י : ** : ד 

חם, אחד משלושת בני נח. אע״פ שהוא נזכר תמיד במקום 
השני, בין שם ויפת (ברא׳ ה, לב? ו, י, ועוד), 

נראה שהוא הצעיר שבשלושה (שם ט, כד). מסופר עליו, 
שראה את ערוות אביו בשעה שזה היה מוטל שיכור באהלו, 
ולא חם על כבודו, אלא הגיד לאחיו בחוץ. על מעשהו זה 
קילל אותו נח: "ארור כנען [בנו של חם] עבד עבדים יהיה 
לאחיו" (שם ט, כ—בז). חז״ל ייחסו לחם עבירות חמורות 
ביותר (סנה׳ ע׳, ע״א? ירו׳ תעג׳ א/ ו׳) כדי להסביר את 
חומרת הקללה; אבל משירי־העלילה האוגריתים ידוע לנו 
היום, שדווקא בזיון האב במצב של שיכרות נחשב לעבירה 
חמורה ביותר בעיני הכנענים. 

לחם היו ארבעה בנים: כוש, מצרים, פוט וכנען, ומאלה 
יצאו עמים שונים (ברא׳ י, ו—כ). הזכרת שמותיהם של 
כנען ושל שבטים דרום-ערביים (סבא, רעמה, שבא, דדן — 
כבניו של כוש) ברשימה זו מעוררת בעיות, מאחר שעמים 
אלה שייכים לתחום השמי — עכ״פ מבחינת לשונותיהם. 
אם לא נניח שקירבה לשונית לחוד וקירבה גזעית לחוד, יש 
לראות כאן סתירה, שהחוקרים ניסו ליישבה ע״י זיהויים 
שונים: את כוש זיהו עם הכשיים (שמשלו בבבל באלף ה 2 
לפסה״ג), את מצרים — עם מוצרי (בדרום־מזרח קפדוקיה), 
ובדרך־כלל, חיפשו את כל העמים, שנזכרו ברשימה׳ באסיה 
הקטנה ולא באפריקה המזרחית ובדרום־ערב. כל ההשערות 
האלה לא נקלטו. בפי העברים היה השם חם קשור קשר 
הדוק עם ארץ מצרים, והוא מופיע במקרא ככינוי פיוטי 
למצרים (תה׳ עח, נא; קה, כג, כז? קו, כב). מצרים 
היא, כנראה, העיקר ברשימה, והעמים האחרים צורפו אליה 
ע״פ קירבתם הגאוגראפית או זיקתם המדינית אל מצרים. 

על העמים ״החמיים״ באפריקה המזרחית ולשונותיהם — 

ע״ע כ ו ש. 

א. ראובני, שם תם ויפת ומקומם בתולדות קדם, 182-71 , 

1932 ! מ. ד. קאסוטו, מנח עד אברהם, 88-83 , 121-110 , 

1949 ? , 071£7115 811071 . 4 110 ( £10 1 ( 17 \ 7 . 4 ״ 085 , 001135 ־ 01 ( . 4 

־ 0 *£ 8724 €1111081 01 ,־! 8141000 .[ ; 1916 , 156-168 , 146-147 

. 1956 , 200-204 , 181-187 , £515 . €07 071 <( 1772£71187 ת €0 £011081 

מ. ו. 

ד 1 ם ׳ מן הנתונים הראשונים של המציאות הטבעית וממושגי־ 
היסוד של הפיסיקה: צורת אנרגיה (ע״ע) 

המצויה בכל חומר, שסימנה היא ה ט מ פריטו ר ה (ע״ע) של 
אותו חומר. בח׳ מתגלמת אנרגיית התנועה הבלתי־סדירה 
(האנרגיה הקינטית) של מולקולות החומר, שהן נעות באופן 
חפשי (בנוזל או בגז {ע״ע, עם׳ 540 ; וע״ע בדאון, תנועת־]) 
או מתנודדות מסביב למצבי־ביניים (במוצק). מושג אי־ 
הסדר של התנועה הוא מהותי לתפיסת הוד; אם ניתנה 
לתנועת המולקולות מידה מסויימת של סדר (כגון עדיפות 
כיוון מסויים)—אין האנרגיה הכוללת של הגוף זו של ח׳ 
בלבד׳ אלא היא בחלקה גם אנרגיה מכאנית. אנרגיית־הח׳ 
של גוף אינה אלא זו שמתייחסת לאי־סדר של התנועות, 
שמידתה היא הא נטר ופיה (ע״ע). 

בלשון המדוברת המושגים ח׳ וטמפרטורה משמשים בעיר־ 
בוביה, אולם משמעויותיהם המדוייקות שונות. הח׳ שבגוף 
מסרים הוא הכמות של האנרגיה הגלומה בו בצורת אנרגיה 
קינטית של המולקולות בתנועתן הבלתי־סדירה; ואילו הטמ¬ 
פרטורה מבטאה את דרגת הה׳ — ז״א את האנרגיה 
הקינטית הממוצעת לגבי מולקולה בודדת של אותו גוף. 


543 


חס 


544 


לפיכך ייתכן לגבי שני גופים, שאחד מדום יכיל יותר ח׳ 
ואעפ״כ יהיה בעל טמפרטורה נמוכה מחברו! וחשו׳ היחס 
שבין כמויות המים ובין הלחצים ההידרוסטאטיים בשני 
מכלים, או היחס בין כמויות החשמל ובין הפוטנציאלים של 
שני גופים טעונים. 

הח׳ הוא תכנה של תחושה ספציפית של בע״ח רבים, 
המצויירים ב^ת ר מ ו ר צ ס ט ו ר י ם (ע״ע חושים, עמ ׳ 219 ). 
הללו אינם משמשים להערכת כמות הדד אלא להערכת הטמ¬ 
פרטורה, וביתר דיוק — להכרת הבדלי־טמפרטורה. אולם 
תחושת-הח׳ אינה אובייקטיווית — אין היא משקפת את 
הבדלי הטמפרטורה מבחינה כמותית, ולפעמים אף לא 
מבחינה איכותית: היא יחסית וכפופה במידה רבה להס¬ 
תגלות (ע״ע), וכן היא ניתנת להפעלה גם ע״י גירויים שאין 
בהם משום גורם הטמפרטורה, כגון גירויים חשמליים או 
כימיים מסויימים. 

בחינות כמותיות אובייקטיוויות בתופעת הוד ידועות 
מכבד, למשל: רוב הגופים מתפשטים בחימום; כדי לחמם 
על אותה שלהבת שני גופים בעלי אותו חומר לאותה טמפר¬ 
טורה, יש להאריך בחימומו של הגדול יותר מבחימומו של 
הקטן; בחימומם של גופים מהמרים שונים באותם תנאים 
מהירויות התחממותם שונות ז 1 מזו, והוא הדין בצינונם, 
למשל: כדור־עופרת מחומם מצטנן מהר יותר מכדור-נחושת 
בעל אותו גודל או אותו משקל. על סמך תופעות אלו ודומות 
להן נתפתחה בהתחלת המאה ה 18 התאוריה, שהח׳ הוא 
חומר־יסוד חסר־משקל — שכונה בשם פלוגיסטון (-;־.ז 8 ״ 1 נ)נ 1 
תמו) או קאלוריקום ( 02101100111 ) —, שהוא נוסף לכל גוף 
בשעת חימומו ונפלט ממנו בשעת ציגונו. אמנם כבר ב 1738 
הביע דניאל ב ר נ ו ל י (ע״ע) את הסברה, שאין הוד אלא 
תנועה של חלקיקי החומר, אולם דעה זו לא הובנה בשעתו 
ולא נקלטה. תורת־הפלוגיסטון לא נתערערה אלא עם הנחת 
היסודות לכימיה החדשה בידי לוואזיה (ע״ע). דיוי (ע״ע) 
ורמפורד (ע״ע) הביעו את הדעה, שחח׳ נגרם ע״י תנועה 
מולקולארית, אולם רק ב 1842 קבע י. ר. מ י א ר (ע״ע) בצו¬ 
רה ברורה, שהח׳ הוא צורת־אנרגיה, והוא אף חישב לרא¬ 
שונה את תמורת יחידתו המכאנית (ע״ע אנרגיה, עט׳ 670 ). 

בפיסיקה מבחינים בין תורת־הח׳ (תרמוסטאטיקה) 
במובן המצומצם של המושג ובין תרמודינמיקה (ע״ע), 
שהיא תורת היחסים בין אנרגיית־הוד ובין צורות אחרות של 
אנרגיה וגילגוליהן ההדדיים. הח׳ משונה מכל צורדודהאנרגיה 
האחרות. באשר כולן עשויות להתגלגל בשלימותן בדד, ואילו 
הפיכת אנרגיית־הדד לאנרגיה אחרת תיתכן רק באופן חלקי. 
נמצא, שהפקת ח׳ — ובעקבותיה עליית הטמפרטורה — היא 
הנקודה הסופית של כל גילגולי־אנרגיה במערכת סגורה 
(ואף בעולם כולו — אם הוא בגדר מערכת סגורה). 

התהליכים שבעקבותיהם מופק ח׳ הם: ( 1 ) במציאות 
הקוסמית — ה ר א ק צ י ו ת הגרעיניות של מיזוג ושל 
ביקוע של גרעינים (ע״ע אטומית, אנרגיה), ובכלל זה 
הרדיואקטיויות (ע״ע), וכן העבודה שבהתכווצות 
גושי־גאז גדולים (כוכבים) מחמת הגראוויטאציה! ( 2 ) במ¬ 
ציאות המוגדרת בתנאים השוררים על פני כדור־הארץ — 
ראקציות כימיות (אפסותרמיות). ובראש וראשונה תהליכי 
חמצון (ע״ע; וע״ע בערה); ( 3 ) במציאות הטכנית — 
חמצון בצורת שריפת דלק (ע״ע) וזרימת חשמל (ע״ע) 
כמוליכים, וכן כל הצורות של עבודה מכאנית (דחיסה אדיא- 


בטית [ע״ע] של גאז; ה חכוך [ע״ע] בין החלקים הפעילים 
של כל מיתקן מכאני); ( 4 ) במציאות הביולוגית — החמצון 
הביולוגי (ע״ע), ז״א הנשימה, ובמידה מצומצמת יותר — 
התסיסה (ע״ע), הרקבון (ע״ע) וכר. 

ה ת א ו ר י ה המכאנית (הקינטית) ש ל ה ח׳. לת¬ 
נועת המולקולות שלוש צורות אפשריות: תזוזת־העתקה, 
תנועה סיבובית, תנועה תנודתית. בכל אחת מ 3 הצורות 
תלויה האנרגיה במספר דרגות ה ח פ ש (ע״ע) של המו¬ 
לקולה, שכל אחת נוטלת — בהתאם ל ח ו ק - ב ו ל צ מ ן (ע״ע 
גז, עמ ׳ 547/8 ) — מנת־אנרגיה בשיעור של 161 2 / ג - £. 
האנרגיה הממוצעת לכל דרגת-חופש פרופורציונית, איפוא, 
לטמפרטורה המוחלטת. למולקולות חד־אטומיות בגאז אין 
להקצות דרגות־חופש סיבוביות, ואילו למולקולות דו־אטומיות 
יש להקצות 2 ׳ ולמולקולות רב־אטומיות — 3 דרגות־חופש 
כאלו. נקודודהאפם של הטמפרטורה המוחלטת היא זו 
שבה מקבלת האנרגיה הקינטית של המולקולות את ערכה 
המינימאלי, והיא הטמפרטורה הנמוכה ביותר שתיתכן להלכה 
(וע״ע גז, עמ ׳ 542 ). 

כמות־ח/ קיבול־ח׳, ח׳ סגולי וח' אטומי. 

הח׳ הצבור בגוף או הנקלט בו בחימום או הנפלט ממנו בקי¬ 
רור ניתן לקביעה כמותית. יחידת כמות־הח׳ היא ה ק לו¬ 
ד י ה ( 021 ) — שהיתה מוגדרת ככמות־הח׳ הדרושה להעל¬ 
את הטמפרטורה של ג׳ מים מזוקקים מ 14.5 0 ל׳־ 15.5 . בהתאם 
לשווי-הערך המכאני של הח׳ (ע״ע אנרגיה, ענד 667 , 671/2 
[לוח ב]), ממדה הוא זה של עבודה: -־ 500 -וח 80 - [ 021 ], 
וערפה—ית 8 ; 0.4271 = ! 102 . בטכניקה מקובלת ה ק א ל ו ר י ה 
הגדולה או קילו־קאלוריה: = 021 00 ( 14 = ( 021 ;!) 021 1 
!״ 427108 . ב 1947/8 הוסכם להגדיר את הקאלוריה במערכת 
המוחלטת על בסיס הג׳אול (- ואט־שניה): 4,181 ~ 1021 . 

קי בול-ה ח׳ ( 10 ) של גוף הוא היחס בין כמות-הדד 
( סג־) המוספת לו ובין שינוי-הטמפרטורה ( 1 \ ) הנגרם 
ע״י תוספת זו: 

3 >ג - = > 1 , או —בצורת נגזר ת _ 39 =: 

ה ח׳ ה ס ג ו ל י ( 0 ) (של גוף העשוי מחומר אחיד) הוא 
היחס בין קיבול־הח' ובין המסה 111 ; לשון אחרת — כמות־ 
חח׳ הדרושה להעלאת הטמפרטורה של יחידת־המסה ( 1 ג׳) 
של החומר במעלה אחת ( 0 ס 1 ). 

על ד, ח׳ ה א ט ו מ י — ע״ע א ט ו מ י, ח ם; ור , שם טבלת 
הח׳ הסגולי והוד האטומי של כמה יסודות מתכתיים, וכן 
חוק דילון־פטי. — ה ח׳ ה מ ו ל א ר י הוא קיבול־הח' של מ 1 ל 
אחד של החומר. 

ערכי ד,ח׳ הסגולי(בטמפרטורת־החדר) של כמה תרכובות 
הם כדלקמן: 


0.20 (בערך) 

* 

זכוכית . . . 

0.174 

י 

זכוכיח־קווארצה . 

0.12 


יהלום . . . 

0.49 


קרח . . . . 

1.00 


מים . . . . 

0.58 


כוהל אתילי . . 

0.56 


אתר אתילי . . 


חח , הסגולי של המים גדול במיוחד. לפיכך שומר הים את 
קורו החרפי באביב ואת חומו הקיצי בסתיו במידה גדולה יותר 
מאשר היבשה. מזג־אוויר חופי הוא מאוזן יותר לגבי שינויי- 




545 


ד 01 


546 


טמפרטורה בעונות השנה השונות ממזג־אוויר יבשתי׳ וגם 
הבדלי-הטמפרטורות בין היום והלילה קטנים יותר ליד הים 
מאשר במרכזי היבשות. 

הה׳ הסגולי של ג א ז י ם אינו מוגדר באופן חד־ 
משמעי אלא אם מובאים בחשבון השינויים הניכרים שחלים 
בלחץ ובנפח של הגאז אגב שינוי הטמפרטורה שלו. אם 
הלחץ קבוע- גורר החימום הגדלת הנפח, והאנרגיה המוספת 
לגאז בצורת ח׳ משמשת בחלקה לעבודה חיצונית- למשל — 
להרמת בוכנה נגד הלחץ; לפיכך כמוודהח׳ הדרושה להעלאת 
הטמפרטורה של גאז ב״ 1 גדולה במקרה של לחץ קבוע 
מבמקרה של נפח קבוע, שבו משמש הח׳ המוסף להעלאת 
הטמפרטורה בלבד (שעמה גדל הלחץ). מן ההכרח. איפיא, 
להבחין בין 2 סוגים של ח׳ סגולי בגאזים: ק :> — הח׳ הסגולי 
בחימום בלחץ קבוע; — הח׳ הסגולי בחימום בנפח קבוע; 

0 לעולם גדול מ יש . להעלאת טמפרטורת הגאז בנפח קבוע 
דרושה כמות־ח׳ שווה לגבי כל אחת מדרגות־החופש שלו, 
והח׳ הסגולי לכל דרגת־חופש הוא 1 ^/.א 1 / 2 (^ן מסת מול 
של הגאז- 11 = קבוע־הגאזים). לפיכך חח׳ הסגולי " נ 1 (בער¬ 
כי #/ס״/ 031 ) של גאז חד־אטומי הוא 1 \/. 1 , 8 ? של גאז דו־ 
אטומי— 1 ^ז/^./ 5 - של גאז רב־אטומי — ^/.* 31 . במקרה של 
לחץ קבוע מוסף הגודל 1 \/£ לכל אחד מן הגדלים האלה; 
לפיכך נמצא ק£ לגאז חד־אטומי — ^ן/> 2 1 ׳ד- לגאז דו־אטומי — 
לגאז רב־אטומי — ע״י מדידת היחס 
ניתן לקבוע אם הגאז הוא חד־אטומי- דו־אטומי או רב־אטומי. 

גזים ב״ס 




1.66 

1.250 

הליום 

67 .נ 

0.125 

ארגון 

1.41 

3.400 

מימן 

1.40 

0.249 

חנקו 

1.40 

0.239 

אוויר 

1.30 

0.520 

מתאז 

1.31 

0.197 

סח מן דו־חמצני 


בשינויי־מצב אדיאבטייס (ע״ע) בגאז אידאלי 
מתקיימות המשוואות: 

. 01151 :> = 1 ־*^ז ;(חוק־פואסון).ז* 0 גס — */יק 
(% = ל! = לחץ־ ז \ = נפח; ז-טמפרטורה מוחלטת). 

שינוי האנרגיה הפנימית (ז״א הטמפרטורה) של הגאז עם 
עשיית עבודה בדרך אדיאבטית מתחייב מחוק שימור־האנרגיה 
ומוסבר ע״י תנועת המולקולות: מולקולה המתדפקת על 
דפנות הכלי דומה לכדור אלאססי, המוחזר מן הקיר באו¬ 
תה אנרגיה קינטית שבה פגע בו; אולם בוכנה מתנועעת, 
המרחיבה את נפח הגאז תוך כדי תנועתה. מחזירה את 
מולקולורדהגאז באנרגיה קינטית קטנה מן המקורית. ואילו 
בוכנה המכווצת את נפח־הגאז מגדילה תוך כדי תנועתה את 
האנרגיה הקינטית של המולקולות המתדפקות עליה. כנגד 
זה אין בגאז אידאלי שינוי בטמפרטורה אם מגדילים אח 
נפחו ללא עעויית עבודה. למשל אם פותחים פתח לגאז 
דחום ומניחים אותו למלא בפח ריק מגאז. 

אולם בהתפשטותם של גאזים ראליים׳ אע״פ שלא נעשית 
עבודה מכאנית מאקרוסקופית. יורדת הטמפרטורה. משום 
שבהתרחקות המולקולות זו מזו הן צריכות להתגבר על 
כוחות־המשיכה (כוחות ואן־דר־ואלם) הפועלים ביניהם (ע״ע 
גז, עמ׳ 545 ), ז״א — לבצע עבודה. 


כמויות־הח׳ שנקלטות או נפלטות בתהליכים כימיים או 
פיסיקאליים נמדדות ב ק ל ו ר י מ ס ר. זהו כלי בעל בידוד 
תרמי (ר׳ להלן) טוב כלפי הסביבה. שבתוכו מתרחש התה¬ 
ליך הנידון. כמויות החמרים שמשתתפים בתהליך ושינויי־ 
הטמפרטורה שחלים בחומר נמדדים בדיוק. את במויות־הח׳ 
שעברו במערכת מחומר לחומר אפשר לחשב ע״פ משקל 
החמרים, הח׳ הסגולי שלהם והשינויים בטמפרטורה. כמו־כן 
אפשר למדוד באופן ישיר את חח׳ הסגולי של מוצקים 
ונוזלים. הקאלורימטר הפשוט ביותר הוא קאלורימטר־המים. 
הוא עשוי שני מכלי־מתכת, זה בתוך זה, כשנקודוודהמגע 
ביניהם עשויות חומר מבדד. המכל הפנימי ממולא מים; 
אם קיבול־הח׳ שלו וכמות־המים בתוכו ידועים, קל לקבוע 
אח קיבול־הח׳ של גוף 
שנטבל במים אלה: 
טמפרטורה הגוף לפני 
הטבילה שובה, בדרך- 
כלל, מזו של המים, 
ואילו לאחר הטבילה 
משתוות שתי הטמפ¬ 
רטורות לטמפרטורת־ 
ביניים.קביעת שינויי־ 
הטמפרטורה מאפ¬ 
שרת חישוב קיבול- 
הה׳ של הגוף הנידון 
(ציורים 1 ׳ 2 ). 

מעבר ח'. מכל מקום שבו ח׳ צביר או מופק הוא מתפשט 
בהתאם לחוק התרמוסטאטי היסודי: ח׳ זורם 
(בתוך גוף או מגוף אל גוף) לפי מפל־הטמפ רטו רה — 
ממקום טמפרטורה גבוהה למקום טמפרטורה נמוכה — עד 
ביטול הפרש הטמפרטורות ביניהם; והשר זרימת המים בכלים 
שלובים (ע״ע נוזל) או השתוות פוטנציאלים חשמליים 
דרך מוליך. דרכי המעבר של הח׳ הן שלוש: הולכה, 
הסעה, קרינה. 

( 1 ) הולכה. הח׳ עובר בגוף (או מגוף לגוף, כשהם 
מאוחדים לגוף אחד ע״י מגע) מחלקיו החמים לחלקיו הקרים, 
בלא שחלקי הגוף עצמם נעתקים ממקומותיהם; ההעברה 
נמשכת עד השתוות הטמפרטורה לכל מלוא הגוף בעקבות 
הפחתת כמותיהח׳ במקומות החמים והגדלתה במקומות 
הקרים. מכאניזם ההולכה הוא העברת האנרגיה הקינטית 
מן החלקיקים (מולקולות, אטומים) מהירי־התנועה (או — 
במוצקים — מהירי־התנודה) אל חלקיקים בעלי תנועה איטית 
בעקבות ההתנגשויות בין החלקיקים. מהירות ההולכה בגוף 
תלויה: (א) במפל־הטמפרטורה. (ב) בחומר הגוף. (ג) בממדי 
הגוף (ארכו וחתך־רחבו). בגוף שבחלקו האחד הטמפרטורה 
(,ז) גבוהה מזו ( צ 1 ) שבחלקו השני משתנית הטמפרטורה 
מנקודה לנקודה במשך תהליך ההשתוות. במוט (המוגן 
מפני פליטת־ח׳ החוצה) שארכו 1 וחתך־רחבו 4 והפרש־ 
הטמפרטורה בין שגי חתכים המרוחקים זה מזה מרחק 
של 41 הוא ^ = !ג/ — נמצאת כמות־הח׳ ( 0 ) העוברת 
דדך 4 ביחידת־הזמן 

^ ף 1 = 0 

המנה 1 \׳ 41 היא מפל־הטמפדטורה (במקום שסף־ 
הח׳ ב 4 ), ואילו גורם־הפרופורציה .< הוא קבוע התלוי בטיב 



ציור 1 
קאליריסטר* 
מים 


ציור ע 

קאלודימטר ?קביעת 
חים־^ר־ראדציד. 



547 


חם 


548 


החומר בלבד — המוליכות התרמית של אותו חומר. 
. 7 מוגדר ככמות־הח׳ העוברת ביחידת־הזמן דרך יחידת 
חתך־הרוחב. כשמפל־הטמפרטורה במאונך לחתך הוא 1 0 ! 
ערכה המספרי מושפע קצת מן הטמפרטורה. הממד של ג 
במערכת המוחלטת הוא 

וחני 8 — 1 ׳ס״י״ססג 1 יוחס 1 ב:> = [.<} 

בין הערכים המספריים של 1 לגבי חמרים שונים קיימים 
הבדלים בכמה סדרי־גודל. מוליכים טובים הם המתכות, 
וביחוד המתכות האצילות והאצילות־למחצה. בחמרים בעלי 
מיבנה גבישי־מתכתי מוליכות־הח׳ פרופורציונית למוליכות 
החשמלית (ע״ע חשמל), מאחר ששתי ההולכות מותנות 
בתנועה החפשית של האלקטרונים בשריג הגבישי. המו¬ 
ליכים הגרועים הם מבדדים, שבהם — או דרכם — 
מעבר הוד הוא אימי. 


ערכי המוליכות ב״ 18 


?1 

מוליכים טובים 

1.01 . 

כסף. 

0.9 

נחושת . , . 

0.7 

זהב. 

0.48 . 

אלומיניום . . . . 

0.27 . 

אבץ 

0,17—0.14 

ברזל. 

0.17 . 

פלטינה . . . . 

0.15 . 

בדיל. 


־ 0 ו א ,/ 

מוליכים גרועים 

0.25 . . . 

חרסינה 

0.22 . . . 

גיר . . 

0.22 . . . 

קרח . . 

0.20—0.10 . . 

זכוכית 

0.14 . . . 

מים 

0.07 . . . 

גפרית 

0.039 . . . 

מימן . . 

0.036 . . . 

נפט . . 

0.006 . . . 

אוויר . . 


המוליכות התרמית של גאזים קטנה, ולפיכך הם משמשים 
מבדדי־ח׳ יעילים; יוצא מכלל זה המימן, בגלל אורך המהלך 
החפשי הממוצע של מולקולותיו (ע״ע גז■ עמ׳ 548 ). 

( 2 ) הסעה ( 1 ו 0 ו 1 :> 6 י\ת 0 ס) היא העברת ח' ממקום למקום 
באמצעות גוזל או גאז תוך כדי תנועתם. במצע — הנוזל או 
הגאז — חלים שינויי־מקום יחסיים של חלקי המצע בינם 
לבין עצמם או ביחס לסביבתם: במצע מתהווים זרמים חמים 
(או קרים). וחלקי המצע בעלי טמפרטורות שונות מתערבבים 
זה בזה עד להשתוות הטמפרטורה. סיבת ההסעה היא או 
פעולת כוחות חיצוניים (כגון בחישה בנוזל המחומם באחד 
מחלקיו) או עצם תהליך החימום באחד מחלקי המצע. שבעק¬ 
בותיו נוצרים הבדלייצפיפות בין חלקיו השונים (ר׳ להלן, 
עט׳ 548/9 ). ההסעה המתרחשת בקרב נוזל או גאז שמוליכותם 
התרמית דגימה מאד, מאפשרת התפשטות הח׳ באותו מצע 
במהירות ו י׳־ולה בהרבה מזו המותנית במוליכות בלבד. 

( 3 ) על מעבר הח׳ בדרך הקרינה — ע״ע. 

שימושיהן של דרכי מעבר הח׳ במציאות הטבעית והטכנית 

מרובים ביותר. חח׳ המופק בראקציות גרעיניות במרכזי 
הכוכבים מגיע לשטודפניהם בדרך ההולכה■ וגם בדרך של 
זרמי-הסעה במצע־הגאז (או הפלאסמה), והוא מוקרן משם 
אל תוך החלל. בין המרכז החם של כדור־הארץ ובין 
שטח־פניו קיים מפל־טמפרטירה, הגורם להולכת הח׳ מן 
המרכז אל ההקף. במציאות הביולוגית שכבה של שומן — 


שהוא מוליך־ח׳ גרוע — מתחת לעור מגינה על בע״ח מפני 
הפסד ח׳־גופו בסביבה קרה, כגון בחיות־הקוטב (לוויתנים, 
כלבי־ים וכר). צמר, נוצות, שערות מגינים בכושר־הבידוד 
שלהם על בע״ח יבשתיים מפני הפסד־ח׳; במקרים אלה 
האוויר שברווחים בין הנימים הוא הגורם לבידוד. כיוצא 
בו, הבגד ״מחמם״ — לא במובן של הפקת ח׳, אלא במובן 
של מניעת פליטת ח׳־הגוף החוצה. בארצות קרות מצויירים 
הבתים בחלונות כפולים, כשהאוויר שביניהם משמש מחיצה 
יעילה המונעת העברת ח , החוצה, וכן בונים האסקימואים 
(ע״ע) את מדוריהם מלבני־שלג. כלי־בישול נעשים. בדרך־ 
כלל, ממתכות, שהן מוליכים תרמיים טובים, ולא מזכוכית 
(רגילה), שהיא מוליך גרוע: הטמפרטורה משתווית מהר בכל 
חלקי הכלי, והללו מתפשטים התפשטות תרמית (ר׳ להלן) 
אחידה; ואילו בזכוכית מתחמם ומתפשט החלק הסמוך 
למקור הח׳ לפני שהחימום מגיע לחלקים האחרים — והכלי 
עלול להתבקע. כנגד זה נוהגים לצרף לכלי־הבישול המתכתי 
ידית עשויה מוליך גרוע. כגון חרסינה או עץ, כדי לאפשר 
אחיזה והחזקה נוחות. מיתקנים טכניים מיוחדים, שסגולותי־ 
הם מבוססות על הולכה ובידוד הם. למשל, התרמוס (ע״ע) 
ומנורת דיוי (ע״ע). — דוגמות מובהקות של העברת ח׳ 
בדרך ההסעה הן: במציאות הטבעית — זרם הגולף 
(ע״ע), המחמם את חופיה הצפונים־מערביים של אירופה, 
וכן הפאסאטים והאנטיפאסאטים (ע״ע אקלים. עמ׳ 589/90 ) ; 
בטכניקה — ההסקה המרכזית (ע״ע הסקה. עט׳ 896 — 899 ). 
על ההסעה כגורם בייצוב הטמפרטורה במקווי־מים קפואים — 
ר׳ להלן. עמ׳ 549 . 

התפשטות המוצקים והנוזלים מחמת הח׳. 
בדרך־כלל מתפשטים מוצקים ונוזלים בעליית הטמפרטורה 
שלהם. התפשטות זו באה בעקבות התרופפות הקשרים הבין- 
מולקולאריים מחמת הגברת תנועת־המולקולות התרמית. 
חומר מוצק בצורת מוט, המחומם ב ־ 1 , מתארך בשיעור החלק 
£ מארכו: £ הוא גודל ספציפי לכל חומר — מקדם ההת¬ 
פשטות הארכית של החומר. נמצא, שההתארכות של 
מוט בעל האורך 1 בחימום של ' 51 היא 3.51 ). 1 = 151 . 

$ הוא, בדרדכלל. מסדר-הגודל 10 5 ; בחמרים אחדים. 
כגון קווארצה ויהלום. הוא קטן מזה בהרבה. כלים מחמדים 
אלה עמידים לשינויי־טמפרטורה פתאומיים גדולים בלי 
שיתהוו בהם מתחים פנימיים וסדקים, מאחר שממדיהם אינם 
משתנים כמעט בעקבות הבדלי־טמפרטורה, 

מקדם ההתפשטות הארכית 

■ך 

(בין ״ 0 ל = 100 ; 


. י 10 א 3.0 

אבץ . . . . 

. י ־ 2.4x10 

אלומיניום . . 

1.6* 10' 5 . 

פליז . 

. *־ 1.1x10 

ברזל .... 

. '׳־ 10 * 9 

פלטינה . . . 

. י* 10 * 8 

זכוכית . . . 

. "־ 10 1 x 

אינלר (ע״ע) . . 

5x10 1 . 

זכוכית־קווארצה . 


בדומה לכך מנוסח ערך תוספת־הנפח ׳\ 5 . הנגרמת לנפח ׳ו 
ע״י חימום; " הוא מקדם ההתפשטות הנפחית. ז״א התוספת 
ליחידת-הנפח בחימום ב ״ 1 : 0,51 . \ - י^. ערכו של " במו- 
צקים הוא, בקירוב, 3 ) 3 . 

מכלל הגופים המתפשטים בחימומם יוצאים חמרים 
מועטים: מים. גליום, ביסמוט — בתחומי־הטמפרטורה מסויי־ 
מים. המים (ע״ע) מתכווצים בעליית הטמפרטורה שלהם 















549 


חם — חם־דזגוף 


550 


בתחום שבין ס 0 ל 4 0 , וחוזרים ומתפשטים בעליית הטמפרטורה 
למעלה מ 4 0 , ז״א — מאפסימום־צפיפותם מושג ב ־ 4 . לתכונה 
זו של המים יש חשיבות מכרעת מבחינה גאוגרפית וביולוגית- 
אקולוגית כאחד: כשמי נהרות וימות מתחילים להתקרר 
בחורף בכיוון משטח־פניהם ולמטה, מושגת השתוות״הטמפ־ 
רטורה בכל השכבות ע״י זרמי־הסעה (הולכת־הח׳ במים קטנה 
ביותר) — המים הקרים העליונים, שהם כבדים, יורדים 
למטה. והתחתונים החמים וקלים מהם עולים למעלה. אולם 
מים שהתקררו עד ״ 4 שוב אינם עולים, והקידוד נמשך בשכ¬ 
בה העליונה בלבד, שהיא קופאת ב ס 0 , ושכבת־הקרח מגינה 
זמן רב על השכבות התחתונות מקירור למטה מ ״ 4 . לפיכך, 
בדרך־כלל, אין מקווי־המים באיזורי־הצפון קופאים עד לקר- 
קעיתם, ומתאפשר המשך החיים בשכבותיהם התחתונות. 

בטכניקה ובבניה יש להתחשב בשינוי האורך והנפח 
בהשפעת שינויי הטמפרטורה. לשם מניעת עיוותים מחמת 
ההתארכות בח׳, מניחים, למשל, רווחים קטנים בין קצות־ 
חלקי-הפסים במסילת־ברזל, וכן בין חלקי־ברזל בקירות 
בתים ובגשרים. מכשירים הדורשים שמירה על אורך מדוייק 
מותקנים באופן מיוחד כדי לבטל שינויים תרמיים אפשריים 
(וע״ע מטטלת). 

על השפעת ד,ח' על מצב ה ג ז — ע״ע. ענד 542 — 549 . 

על הח׳ כגורם בשינויי מצב־הצבירה (היתוך- 
קיפאון, אידוי־עיבוי)—ע״ע צבירה, מצבי־ כשחומר 
מוצק מחומם ע״י אספקת־ח׳ קבועה בזמן, עולה הטמפרטורה 
שלו ברציפות ובאופן קבוע, עד שהיא מגיעה לנקודת־ 
ההיתוך; היא מפסיקה את עלייתה עד שמסתיימת התכת 
החומר כולו, ורק לאחר־מכן היא מחדשת את עלייתה. כיוצא 
בו, עולה טמפרטורה של נוזל בעקבות חימומו עד שהיא 
מגיעה לנקודת־האידוי, מפסיקה את עלייתה בנקודה זו ואינה 
מחדשת אותה אלא לאחר השלמת תהליך ההתאדות. והיפוכו 
של דבר בקירורו של גאז כדי עיבויו לנוזל או בקירורו 
של נוזל כדי קפיאתו 
למוצק: במקרים אלה 
נעצרת ירידת הטמפ¬ 
רטורה בכל אחת מ¬ 
שתי נקודות־המעבר 
במשך כל הזמן הנד¬ 
רש להשלמת תהליך 
העיבוי או הקפיאה 
(ציור 3 ). סיבת תו¬ 
פעה זו היא—שמעבר 
חומר ממצב־צבירה אחד למשנהו כרוך באספקת־דד 
(במעברים מוצק נוזל ונוזל -> גאז) או באיבוד־ח׳ 
(במעברים גאז —> נוזל ונוזל —> מוצק), ושניהם אינם 
מתבטאים בשינוי הטמפרטורה, משום שהח׳ הופך לאנרגיית- 
העבודה הנדרשת לניתוק הקשרים הבין־מולקולאריים או 
מתגלגל בקשרים בין־מולקולאריים הנוצרים בנקודות אלו. 
כמות הח׳ המסופקת ל 1 ג׳ של חומר, או המופקת ממנו, תוך 
שינוי מצב־הצבירה שלו, נקראת ה ח׳ הכמוס של ההיתוך 
(או הקיפאון) ושל האידוי(או העיבוי). בשני המעברים הח׳ 
הכמוס הוא גודל קבוע וספציפי לגבי כל חומר וחומר. ח׳- 
ההיתוך של רוב המוצקים נע בגבולות שבין 10 ל 100 
קאלוריוח (לגראם); ח׳־ההיתוך של הקרח (- ח׳־הקפיאה של 
המים) הוא 79.5 קאלוריות. ח׳־האידוי של רוב הנוזלים נע 


בגבולות שבין 50 ל 200 קאלוריות (לגראם). ח׳־האידוי של 
המים (- ח׳יהעיבוי של אדי־המים), בטמפרטורה של '■ 100 , 
הוא 532.2 קאלוריות — ערך יוצא־דופן מבחינת גדלו בהש¬ 
וואה לאלה של חמרים אחרים: הוד הכמוס של אידוי-המים 
ב ־ 100 גדול פי 5 ויותר מבמות־הח׳ הנדרשת לחימום המים 
מ״ס עד ס 100 . 

על תופעת הח׳ הכמוס של קפיאת המים (היתוך הקרח) 
מושתת קאלורימטר-הקרח כמכשיר לקביעת הה׳ 
הסגולי וקיבול־הח׳ של גופים שונים (ר׳ לעיל, עט׳ 546 ). 
מכשיר זה אינו אלא 
גוש־קרח, מבודד בי¬ 
דוד תרמי. ובו שקע 
שבו מכניסים את ה¬ 
גוף הנבדק, שהטמפ¬ 
רטורה שלו היא ״ 1 
(מעל ל ס 0 ). הוא 
מצטנן עד לנקודת־ 
ההיתוך של הקרח, 
כשהח׳ הנפלט ממנו 
גורם להתכת כמות 
מסויימת של קרח, 
שהיא נמדדת כמים 
ניגרים (ציור 4 ). על 
סמך ידיעת ערך הח׳ 
הכמוס של היתוך ה¬ 
קרח, משקלו של הגוף הנידון ופחת הטמפרטורה (ו) שלו, 
ניתן לחשב את חומו הסגולי ואת קיבול־הח׳ שלו. 

הח , הכמוס של המעברים בין מצבי־הצבירה פועל כעין 
מכאניזם של היזון־חוזר שלילי בהתאם לעקרון של לה שטליה 
(ע״ע הומאוסטזה, עט׳ 769 ): חימומו של חומר (או קירויו) 
גורר תהליך הפועל נגד עליית הטמפרטורה (או נגד ירידתה) 
ומאט את המעבר ממצב־צבירה למשנהו. 

וע״ע טמפרטורה; קרינה; תרמודינמיקה; 

ת ד מ ו מ ט ר. 

7/1 1 ) $11 / 4 ?> ,־ 411101 < .מ .\׳, י- 5 ז־ 0 < 1101 .( 

, 5 ־ 01 ^ 0 ^ .. 1 .?) ; 1955 , 1€ חז. 0 ' 51 7 ■ 1 > ? 7 110071 י ־ונ)י>ן> 1 :>מ . 51 ; 5 4 ל 19 

. $ 1 : 1 ) / 9 ) £!ז 7 0111111 1€ ! 1 10 ! €11 ^ 

. 1960 ,( 54 

ב. פ. — י. ל. 

ד(ם־הגון^ בביולוגיה — החום האצור בגופם של בע״ח, 
פרי מאזן תהליכי־החיים בגוף ויחסי־הגומלין בינו ובין 
סביבתו; דרגתו נמדדת ע״י הטמפרטורה של הגוף. מבחינים 
בין בע״ח משני־חום (פויקילותרמיים [דה- 1016 € 1 ״ 11 <><)]) — 
״קרי-דם״, ובין שווי־חום (הומאותרמיים [ת 1 ז 10 (ז €0 וד; 0 ו 0 )— 
"סמי־דם". חמי־דם הם היונקים והעופות בלבד. כל שאר בע״ח 
הם קרי־דם. ההבדל הפיסיולוגי היסודי בין שתי קבוצות 
אלה הוא קיומו או היעדרו של מנגנון לשמירה על טמפרטו¬ 
רה קבועה של הגוף. קרי־הדם חסרים מנגנון כזה, וחום־ 
גופם הוא פונקציה של חום הסביבה: טמפרטורת הגוף של 
יצור קר־דם שווה (או קרובה מאד) לטמפרטורת האוויר או 
המים שבהם הוא חי, והיא משתנה עם שינויי חום הסביבה. 
בחמי־דם קיים מנגנון משוכלל ומדוייק השומר על טמפרטורה 
קבועה של הגוף בכל התנאים, והוא אחד הגורמים היסודיים 
והראשוניים בהו מאוס ט זה (ע״ע) הפיסיולוגית. הטמ¬ 
פרטורה הקבועה של הגוף נשמרת במצבי־דחק קיצוניים, 



צייו־ ג 

סענרים ני; סצבי־צבידוז 
( 0 - כסות־החי□) 



ציור 4 

קא^וריסטר־קרוו 




551 


חבדהגוף 


552 


ואפילו על חשבון צרכים חיוניים אחרים של האורגאניזם. 
מנגנון שמירת החום פועל, במצבים כאלה, תוך הרם מנגנונים 
פיסיולוגיים חיוניים אחרים. כגון משק המים והמלחים. 
שינוי בטמפרטורת הגוף אינו בא אלא אחרי הרס המנגנונים 
האחרים ואבדן האמצעים העומדים לרשות מערכת שמירת 
החום. או כתוצאה ממחלה הפוגעת במרכזי מנגנון שמירת 
החום. חיוניותה של שמירת החום מוכחת מן העובדה. 
שסטיה במעלות אחדות מן הטמפרטורה הקבועה של הגוף 
גוררת תוצאות הרסניות, ואפילו קטלניות. השינוי בטמפר¬ 
טורת הגוף גורם שינויים במהירות הראקציות הביוכימיות 
ועשוי להפריע את האיזון והתיאום בין התהליכים הכימיים 
והפיסיולוגיים השונים; וזו, כנראה, אחת הסיבות לנזק 
הקשה הנגרם ע״י שינוי זה. 

באדם, כברוב היונקים, טמפרטורת הגוף היא ״ 37 בקירוב, 
בבקר ובצאן — ״ 39 — 38 . ובעופות היא גבוהה במקצת 
מזה — עד 42 0 ; אולם היא קבועה ומסויימת בכל מין של 
בע״ח אלה. במדידת הטמפרטורה בגוף האדם נמצא החום 
בפי־הטבעת גבוה בכמה עשיריות־מעלה מאשר בפה, ובפה 
יותר מאשר על פני העור. קיימים הבדלים קטנים מאד בין בני- 
אדם מבחינה זו. כמו־בן, חה״ג משתנה באופן נורמאלי בכמה 
עשיריות־מעלה בהתאם למחזור הפעילות היומית — עולה 
למכסימום בשעות הערב המוקדמות ויורד למינימום לפגות 
בוקר, אחרי שעות־שנה אחדות. אולם שינויים גדולים יותר 
מאשר עשיריות־מעלה אחדות מעידים על מצב פאתולוגי. 

חה״ג בא מן האנרגיה המופקת מחלוף־החמרים 
(ע״ע). בתנאי־מנוחה בסיסיים, חילוף־החמרים של אדם 
מבוגר מפיק בערך קאלוריה (גדולה) אחת לשעה לכל ק״ג 
משקל־הגוף. כל מאמץ גופני מגביר את תפוקת החום בגוף 1 
ואלה ערכי תפוקת החום (בקאלוריות גדולות) ביממה, 
הכוללת 8 שעות־עבודה, שנמצאו בעובדים במקצועות שונים: 


טבלה א׳ 



נשים 


גברים 

2.000 

תופרת 

2,440 

חייט 

2,050 

כורכת־ססריס 

2,770 

סנדלר 

3,100 

כובסת 

3,190 

נגר 



4450 

סתת 



5.200 

חוסב־עצים 


מלבד תפוקת־חום מחמת חילוף־החמרים הבסיסי ועבודה 
קיימת גם קליטת חום מן החוץ בסביבה חמה. שמירת 
הטמפרטורה הקבועה מותנית בקיומו של מנגנון של פליטת 
חום ובאיזון מתמיד של החום הנפלט כנגד זה הנוצר בגוף 
והנקלט בו. או — בתנאי קור חיצון — בהגברת ייצור החום 
בגוף כנגד פליטת־החום המוגברת. 

הגוף פולט חום לסביבתו באמצעות קרינה, הולכה והובלה, 

או קולט חום מן הסביבה באותן הדרכים. כמו־כן נפלט חום 
מן הגוף ע״י חימום אוויר־הנשימה (שנשאף קר ונפלט חם), 
ע״י אידוי מים משטח העור ומן הריאות, ע״י הזעה ודרך 
ההפרשות. באדם מבוגר, העובד עבודה קלה ויוצר כ 3.000 
קאלוריות ביממה, נפלט חום זה מן הגוף, בטמפרטורה של 
החדר, לפי החלוקה הבאה: קרינה, הולכה והובלה — 70% ; 
אידוי מים משטח פני הגוף — 27% ; חימום אוויר־הנשימה — 
2% ; חום השתן והצואה — 1% . — אידוי 1 ג׳ מים צורך 
0.54 קאלוריות ("חום־האידוי"), ובדרך זו נגרם צינון העור 


ע״י אידוי מים משטחו. אף בטמפרטורה חיצונית נמוכה 
ובינונית. כשאין כל הזעה נראית לעין, מתאדות משטח 
העור כמויות ניכרות של מים, שמחלחלים אל פני העור 
היבש מתוך הרקמה — "הזעה סמויה"׳ שאינה תלויה כלל 
בפעילות בלוטות־הזיעה. 

ויסות פליטת החום דרך העור מבוצע ע״י מערכת־העצבים 
האוטונומית (ע״ע). שינוי בחה״ג מגרה את מרכזי ויסות 
החום במוח (ר׳ להלן), והללו מחוללים באמצעות מערכת־ 
העצבים תהליכים הפועלים בכיוון נגדי ומחזירים את החום 
לרמתו ה״נכונה". כל התהליכים האלה הם רפלכסים (ע״ע), 
ומכאניזם זה הוא דוגמה מובהקת של היזוךחוזר שלילי 
במובנה של הקיברנטיקה (ע״ע). חימום מקומי של העור 
גורם את הרחבת כלי־הדם והגברת זרימת הדם באותו איזור. 
ואילו עליית חה״ג מגבירה את תפוקת הלב ואת זרימת הדם 
בעור כולו; טמפרטורת העור עולה. ויותר חום נפלט בדרכי 
הקרינה. ההולכה וההובלה. וכן כמויות גדולות יותר של מים 
מתאדות משטח העור וגורמות קירור נוסף. ירידת חה״ג 
גורמת שינויים הפוכים, ובעקבותיהם — הקטנת פליטת 
החום משטח העור. בטמפרטורה חיצונית נמוכה מאד, כשאין 
הירידה בפליטת החום מספיקה לשמור על חה״ג, גובר ייצור 
החום בגוף, עד שזה מדביק את פליטת החום ומייצב את 
הטמפרטורה. דבר זה מתבצע ע״י שרירי־הגוף — הגברת 
מתח השרירים והתכווצויות רצוניות ובלתי־רצוניות (צמר¬ 
מורת) שלהם! הללו גורמות את הגברת חילוף־החמרים 
וייצור החום. טבילה במים של ׳־ 4 גורמת תוך דקות אחדות 
לעליית קצב חילוף־החמרים פי 5 . 

בטמפרטורה חיצונית גבוהה. כשפליטת החום ע״י קרינה, 
הולכה והובלה מצטמצמת, נעשה הקירור ע״י אידוי־מים 
משטח העור מרובה וחשוב יותר. בטמפרטורה חיצונית 
העולה על ״ 35 , למעשה כל פליטת החום היא ע״י אידוי־מים. 
בטמפרטורה העולה על ״ 37 ׳ הגוף אף קולט חום מן החוץ, 
ואם מתוסף על כך עוד ייצור חום מוגבר ע״י מאמץ — דרוש 
אידוי של כמויות גדולות מאד של מים כדי לשמור על חה״ג 
מפני עליה. להזעה הסמויה מצטרף מנגנון ב לו ט ו ת¬ 
ה ז י ע ה. שהוא הדרך העיקרית לפליטת חום מן הגוף בתנאי 
חום גבוה. באדם. בלוטות־הזיעה מפוזרות על פני כל שטח 
העור (אמנם לא בפיזור שווה), ומספרן מגיע כדי 2 /\ 2 מיל¬ 
יונים, הזיעה היא מעין אולטרא־תסנין של נוזל-הדם. בדומה 
לשתן, אך מהול ממנו; היא מכילה 0.5% — 0.2 מלח־בישול 
ואת שאר החמרים המצויים בשתן. בלוטות־הזיעה מופעלות 
ע״י הסימפאתיקוס, אולם באמצעות אצטיל־כולין דווקא? 
בכך הן נבדלות משאר כל האיברים המווסתים ע״י מערכת־ 
העצבים האוטונומית. כמו־כן. מצטיינות בלוטות־הזיעה בכוח־ 
ההפרשה העצום שלהן, העולה על זה של כל בלוטה אחרת 
בגוף האדם, מבחינת הכמות המוחלטת של ההפרשה. וביחוד 
ביחס למשקל הבלוטות עצמן; גם התנודות בעצמת ההזעה 
בהתאם לתנאים גדולות מן התנודות בהפרשותיהן של שאר 
כל הבלוטות (טבלה ב׳). 

בה בשעה שהפדשת הזיעה בתנאים נוחים לאורגאניזם 
היא אפס, מפריש אדם העובד עבודה קלה ביום־קיץ חם 
(״ 29 ) כ 3 ק״ג זיעה ליום, ובתנאי מאמץ וחום קיצוניים — 
עד כדי 3 ק״ג לשעה. הפרשה מאכסימאלית כזאת אינה יכולה 
להימשך שעות מרובות רצופות ? כמות הזיעה ליום במקרים 
קיצונים נאמדת ב 15 ק״ג. 



553 


חפ־הגון? 


554 


טבלה ב׳ 


ג , הפרשה 
לכל 10 ג׳ 
בלומה 

כמות ההפרשה ■ 
ליממה(ק״ג) 

משקל כולל 
של הבלוסה 

(ג׳) 

הפרשה 

214 

1.5 

70 

רוק 

125 

1.0 

80 

םיץ*הלבלב 

7.5 

1.5 

2,000 

מרה 

150 

3,0 

200 

חלב 

*2,500 

*10.0 

40 

זיעה 


י־ ערכים מאכסימאליים 


איבוד המים בהזעה מרובה הוא מהיר, והאדם המזיע אינו 
שותה׳ בדרך־כלל, מים כדי כיסוי הגרעוז, מאחר שההרגשה 
הסובייקטיווית של צמאון מופגת ע״י כמויות מים קטנות- 
ביחס. לפיכך צפויה לאדם בשעת מאמץ גופני בחום, הנמשך 
שעות אחדות׳ סכנת גרעון־מים ניכר, עד כדי הפחתת משקלו 
בכמה ק״ג, המערכת הפיסיולוגית מעדיפה את ייצוב הטמ¬ 
פרטורה מייצוב נוזלי־הגוף: תהליך ההזעה נמשך גם אם 
אין ניתנת אספקת־מים לאדם המזיע ז איבוד המים (והמלח) 
בתנאים אלה עשוי להגיע לממדים המסכנים את קיום האור¬ 
גאניזם — כשאיבוד הגוזלים עולה על 7.5% ממשקל הגוף. 
בתנאים אלד. עשוי להיווצר מצב של מ כ ת־ ח ו ם, שסי¬ 
מניה הדראמתיים הם: סחרחורת, חולשה, בחילה, לעתים 
הקאה, כאב־ראש, אי-שקט וחוסר־מנוחה, לאחר מכן עירפול 
ההכרה עד לאבדנד, המוחלט, לעתים תופעות פירכוסיות (או 
עוויתיות), ולסוף — מוות. הטיפול המיידי, שעשוי להציל 
את חיי החולה, הוא קירור גופו — השכב תו בצל, קירור 
ע״י מים, סדינים רטובים׳ קרח, איוורור וכד׳) בחולה מחוסר- 
הכרה יש לעתים צו¬ 
רך גם במתן נוזלים 
לתוךהווריד! כשהוא 
חוזר להכרתו יש ל¬ 
עודדו לשתות הרבה. 
לעתים אין החולה מת 
מיד; מצבו משתפר, 
לכאורה, ומותו בא רק 
אחרי שעות או ימים, 
כתוצאה מנזקים בלתי- 
הפיכים שנגרמו לאי¬ 
ברים הפנימיים ע״י 
מכודהחום. 

קירור הגוף אינו 
תלוי בכמות הזיעה 
המופרשת 
מבלוטות־הזיעה, אלא 
בכמות המים המת¬ 
ארים משטח העור. 
לפיכך, "יעילות" הה¬ 
זעה מותנית לא רק 
בכמות הזיעה, אלא 
גם בתנאי האידוי ש־ 



•רקות 


לה. שהחשוב שבהם 
הוא הלחות היחסית 
של האוויר. האדם 
יכול לשמור על חום- 


הזעה וווה״ג במכודחום ניסויית 
הנבדג׳טהה בחדר בגור בטטפרטורו! ׳ 58 * 37 . 

.טמפרטורת הנוף !רקטא 5 יתו 

_ כטות הזיעה (מדידות עי פני 

׳פסח • 58 21 סס״ר, נרוותי־ 

זמן של 5 דקותו 


גופו באוויר יבש בטמפרטורה העולה על ״ 100 (כגון במדבר, 
תחת קרינת שמש חזקה), ואילו באוויר לח בטמפרטורה של 
48 0 כבר מתחיל חה״ג לעלות, למרות הזעה נמרצת: טיפות- 
הזיעה ניגרות מן הגוף בלי להתאדות ובלי לקרר אותו. משום 
כך ח 1 ם לח מעיק על האדם הרבה יותר מאשר חום יבש. 
האקלים הטרופי ואקלים השפלה קשים לאדם לאדדווקא 
בגלל החום הגבוה, אלא בעיקר בגלל הלחות היחסית הגבוהה 
של האוויר. כמו־כן, משב רוח, אפילו חמה, מגביר את אידוי 
הזיעה ומסייע לקירור הגוף. 

מרכזי ויסות התום נמצאיםבגזע־המוח,בתת־רמה 
(ההיפותלמוס). חיתוך גזע-המוח, שמנתק מרכזים אלה מן 
הקשר העצבי שלהם עם האיברים הפעילים בוויסות החום 
(שרירים, מערכת הלב וכלי-הדם, בלוטות־הזיעה), הופך את 
החיה לקרת־דם. קיים מרכז לייצור חום לחוד ומרכז לפליטת 
חום לחוד. הגירויים למרכזים אלה הם שינוי בטמפרטורת 
הדם או גירוי עצבי רפלקטורי מן העור. ירידה בטמפרטורת 
הדם או גירוי של "קורי" מן העור מפעיל את מרכז ייצור־ 
החום, שהוא גורם להגברת פעילות השרירים ולהמרצת 
תילוף-החמרים, ויחד עם זה — בולם את פעילות מרכז 
פליטת-החום. עליה בטמפרטורת הדם או גירוי של "חום" 
מן העור מפעילים את מרכז פליטת־החום, שהוא המגביר את 
קרינת החום דרך העור ע״י שינויים במערכת כלי־הדם 
ובאמצעות בלוטות־הזיעה. ויסות החום נעשה באמצעות 
מערכת־העצבים הסימפאתית, שגם מרכזה נמצא בהיפ 1 תא־ 
לאמוס. בחיות־נסיון אפשר לגרום לפגיעה במרכז ייצור החום 
לבדו או במרכז איבוד־החום לבדו! ע״י כך נעשית החיה 
מסוגלת לעמוד נגד קור בלבד או נגד חום בלבד, ואילו 
לאחר הרס שני המרכזים חום גופה משתנה בעקבות כל 
שינוי בחום הסביבה. 

שנת־חורף (ם 3110 תז 0 כ 1 ע 11 ). ביונקים מסויימים — 
בעיקר מן המכרסמים, וכן בדרבים — קיימת תנודה עונתית 
של עצמת התהליכים הפיסיולוגיים. המתבטאת ב״שנת־ 
החורף": החיה שוקעת במצב של תרדמה עמוקה למשך 
שבועות, ואפילו חדשים, כשחום־גופה יורד במידה ניכרת 
מאד ומשתווה כמעט לקור־הסביבה — החיה הופכת במובן 
ידוע קרת-דם. יחד עם זה חלה ירידה ניכרת בקצב חילוף־ 
התמרים ורוב התהליכים הפיסיולוגיים — פעולת הלב, זרימת 
הדם, הנשימה ועוד. כל תהליכי־החיים נמשכים, אולם על 
רמה נמוכה יותר. ההפחתה העצומה של חילוף-החמרים 
היא המאפשרת לחיה להתקיים זמן ממושך ללא אכילה, 
על-חשבון מלאי־השומן שבגופה, שאותו היא צורכת באי¬ 
טיות רבה. עם בוא האביב חוזרים התהליכים לקצבם הרגיל, 
חילוף־החמרים חוזר לתקנו, ומנגבון־החום חוזר ומתייצב 
תוך שמירה על הטמפרטורה הרגילה בערנות. 

תת־חום (היפותרמיה [י< 1 מז€ב{; 01 ( 1 ץ 1 !]).מצב דומה 
לשנת-חורף אפשר לגרום באופן נסיוני בחיות ובאדם, ע״י 
צירוף של אמצעים פארמאקולוגיים ופיסיקאליים. שבהם 
ניתן להתגבר על פעולתו של מנגנון־החום. ע״י כמויות גדו¬ 
לות של חמרים נארקוטיים, הניתנים לתוך הווריד, מדכאים 
את מערכת־העצבים ויחד עמה את מרכז ייצור-החום, גורמים 
לרפיון השרירים ולמניעת תגובת הצמרמורת; יחד עם זה 
מקררים את הגוף ע״י סדינים רטובים, קרח וכר. בדרך זו 
ניתן להוריד את חה״ג עד למטה מ ־ 30 , ואפילו עד קרוב 
ל ־׳ 20 , ולקיים את החיה או את האדם בטמפרטורה נמוכה 



555 


חם־הגוף — חמאה 


556 


זו וברמה במוכה של התהליכים הפיסיאלוגיים זמן מסויים, 
בלי לגרום נזק בלתי־הפיך לאורגאניזם. עם הפסקת הקירור 
חוזרת טמפרטורת הגוף לרמתה התקינה. במצבה הקר החיה 
מחוסרת הכרה, בהשפעת החסרים הנארקוטיים והפחתת פעי¬ 
לות המוח עם הירידה הכללית בחילוף־החמרים. 

להיפותרמיה יש ערך רפואי־מעשי רב, כשיטה חשובה 
בהרדמה לצרכי ניתוח ובטיפול רפואי. במקרים של חבלות, 
מחלות ונזקי־מוח או ניתוחי־מוח, וכן בעת ניתוחי־לב, מבצעים 
הרדמה ע״י היפותרמיה; הירידה בחילוף־החמרים ובתצרוכת 
החמצן של הרקמות מאפשרת את קיום האיברים החיוניים 
(ביהוד המוח) זמן ממושך ללא אספקת־דם או באספקת־־דם 
חלקית בלבד, ללא גרימת נזק בלתי־הפיך. לאחר הניתוח 
או המחלה מחזירים את חה״ג לרמתו ה״נכונה" ע״י הפסקת 
הקירור. פיתוח שיטת־הרדמה זו איפשר התקדמות עצומה 
בכירורגיה של הלב, המוח וכלי־הדם, וכן טיפול רפואי 
במחלות־מוח שונות. 

מ ח ל ו ת ־ ח ו ם. ניתן לדמות את מרכז־החום במוח לתר- 
מוסטאט של מכשיר תרמי, השומר על טמפרטורה קבועה 
בתוכו. באדם התרמוסיטאט מכוון לשמירה על טמפרטורה 
קבועה של ״ 37 . במחלות שונות חלה פגיעה במרכז־החום, 
והוא פועל כאילו היה תרמוסטאט שכוון לטמפרטורה גבוהה 
יותר. במחלת־חום ("קדחת") אין השינוי בחח״ג בא מגו¬ 
רמים פיסיקאליים חיצוניים ותוך הרס מנגנון־החום של 
הגוף, אלא בעקבות פגיעה כימית פנימית ב״תרמוסטאט", 
שהוא המשנה את חה״ג. סיבות שכיחות לחום גבוה הן 
מחלות זיהומיות, הנגרמות ע״י טפילים שונים (נגיפים, 
חידקים, חד־תאיים); דוגמות ידועות יפה הן צורות שונות 
של דלקת־הריאה, טיפוס־הבטן, המלריה. גורמי המחלה או 
הרקמות הנגועות בהם מפרישים לתוך זרם־הדם המרים 
מעוררי־חום (פירו?ניים), המשפיעים באופן ישיר על מרכז- 
החום. יש גם מחלות לא־זיהומיות, שבהן קיימת תופעת־חום 
כזאת, כגון במצבים שלאחר ניתוח או פציעה קשה׳ אפילו 
ללא זיהום — כנראה, בגלל הרס נרחב של רקמה וחדירת 
חמרים זרים לזרם־הדם. ניתן לגרום לעלייודהחום גם ע״י 
הזרקת חלבון זר לגוף, שהוא מעורר תגובה אימונולוגיה, 
וכן ע״י תרופות פירוגניות שונות. בכל המקרים האלה 
הפגיעה היא מרכזית — פגיעה ישירה במרכז-החום. 

הורדת החום. יש המרים שמורידים את חה״ג הגבוה 
מעל לתקן, ואינם מורידים חום נורמאלי — המרים אנמי- 
פירטיים. בשימוש רחב ויום־יומי נמצאות התרופות אספירין, 
פיראמידון, פגאצטין, כינין ואחרות, הפועלות לפי עקרון 
זה. תרופות' אלה אינן מקטינות את ייצור החום, אלא 
מגבירות את איבודו! הן משפיעות במישרין על מרכז־החום 
וגורמות להחזרת ה״תרמוסטאט" לפעולה בדמה הנכונה של 
־ 37 . מן המרכז עובר הגירוי למערכת איבוד־החום דרך 
מערכת־העצבים הסימפאתית! לפיכך חיתוך גזע־המוח 
מבטל את ההשפעה האנטי־פירטית של חמרים אלה. ירידת 
החום לאחר נטילת תרופה אנטי־פירטית מלווה תמיד 
הזעה מרובה, שהיא הדרך העיקרית והיעילה לפליטת חום 
מן הגוף. 

על משק־החום בבע״ח קרי־דם— ע״ע זוחלים, עמ , 691/2 . 

ע. זהר ואחדים, אוסף מאמרים (הרפואה, ם/ 319 ואילך). 

1961 1 . 10/1011 ) 1 §)' 101 הי 1 ) 1/1 1 ) )/ה!■*)!/ 01 ) 1010 ! ,^[ 013 .[ 

.׳\שא .תת\/) ה 111110 ) 1 §) 8 )*) 211 ) 11 )§ה 1 ) 7 , 1:00 ־ 13111 . 0 .וי■ ; 938 [ 

,) 11 ) 11111111 • 111 ) 11 ) 011 1-0 י 3 ־ 11 ;תש 4155 ג ; 1939 ,( 1 ,. 6x5101 ? 


,)׳ 1 ) 1 ) 0 ) 111 הי! 111111 ! /ס $■§ 1/010 /(!!'! , 6 <ן 5001 , .? . 11 ; 1946 
1 ( 803 / 0 1 * 11112110 §)!! ) 111 3 ה 0 *)))¥ , 0013015 .? .£ ; 1947 
<\§ 1/010 ^ 1 /? ,(.! 0 ש) 86 זנ 1 < 1¥1 ש 4 < . 11 .! ; 1948 ,)■ 11111 )■))§הז 76 
-זש 14 .? .£ - ׳" ¥111$10 \ .£ . 0 ; 1949 , 111011 ) 111 §)!! 111 ) 1 ! / 0 
.! . 1 ; 1949 ,)) 1 ! ה 111 *! 4 * 11 ! 11111 )■ 1121111 )? ה 1 ) 7 ,ת 0 )^ת 1 ז 
~(§ 1010 ! 02 ! 13 * 0 \§ 1/010 :( 1 /! , 1 ( 1 * 10101 * 4 . €111111111 ,ש 61 וזז 01 
- ח 60150 קס] 15 ־ 061 .ן- £ 061 ־ 1 ? . 11 ; 1953 . 13 ) 11 ! * 1114111 ) €11112£ / 0 
ה 10 ו 1 ו 131 ,סמטא .¥ ; 1955 , ה)< 61 ! . 11 101121 ) 01/1 ) 7 , 1 ש 115 ש 11 . 14 
) 7/1 ,־ז 10 עגד . 13 . 14 -)$ש! 1 . 11 . 06 ; 1956 ,הס!!!)■!!?!*)! 
;* 1961 , 54 . 06 ,)) 11 ) 810 01 ) 31 ) 11 ! / 0 8/2115 121 ) 1 § 51010 ץ!/? 
. 1961 ,( 11 אא ,׳<־ 1 ס־ 1 ס 150 ט ))}/! 01 ה 11 ה 1 ) § 1 ! 11 ס €0 . 6 ) 51111 . 11 

או. ל. 

חמא, שם רווח בין חכמי ישראל בתקופת חאמוראים, בא״י 
ובבבל. מנושאי שם זה:( 1 ) ר׳ ח׳(סתם) — בדור 
ר. 5 לאמוראי בבל, ראש ישיבת פומבדיתא ב 356 — 377 . הוא 
היח יליד נהרדעא, והכינוי "אמוראי דנהרדעי" מיוחד לו 
(סנה׳ י״דיע״ב). ייתכן שהיה תלמידו של דבא! הוראותיו 
ומנהגיו מובאים בכמה מקומות בתלמוד. על חשיבותו מעידה 
גם העובדה, ששבור מלך פרס פנה אליו פעם בשאלה בדבר 
מקורו של מנהג קבורת־המת בתודה (שם מ״ו, ע״ב) — 
שכן הפרסים לא נהגו בכך. — ( 2 ) ח' בר אדא — בדור 
השלישי של אמוראי בבל (תחילת המאה ה 4 ). הוא נזכר 
פעם אחת בלבד, ובכינוי שהוא יחיד בתלמוד: "שליח ציון" 
(ביצה כ״ה, ע״ב! שם רש״י: "רגיל היה לעלות לירושלים"). 
רב נחמן הטיל עליו לברר דבד־הלכה כשיעלה לא״י. — 
( 3 ) ר׳ ח׳ בר ב י ס א, חכם א״י, בן־דורו של רבי יהודה 
הנשיא (ע״ע) — ששיבחו כאדם גדול (נדה י״ד. ע״ב) — 
ואביו של ר׳ אושעיא (ע״ע). בירושלמי וגם בבבלי מובאים 
דברי־הלכח משמו(מו״ק כ״ד, ע״א, ועוד). מסופר עליו, שעזב 
את ביתו למשך י״ב שנה כדי לעסוק בתורה, וכשחזר לא 
הכיר את בנו (ר׳ אוישעיא); כשדיבר עמו בדברי־תורה הת¬ 
פעל ממנו, והצטער על שלא ישב בביתו ולא חינך את בנו 
להיות גם הוא גדול בתורה — עד שנודע לו שזה בנו (כת׳ 
ס״ב, ע״ב). ר׳ ביסא, אביו של ח/ היה אף הוא מן החכמים 
הנודעים, ועל שלושת הדורות הללו — ר׳ ביסא, ר״ח ור׳ 
אושעיא — דרשו את הכתוב (קה׳ ד, יב): "והחוט המשלש 
לא במהרה ינתק״ (כת׳, שם; ב״ב נ״ט, ע״א). — ( 4 ) ר׳ 
חמא בר חנינא, אמורא א״י, בדור הראשון לאמוראים 
(במאה ה 3 לסה״נ); בנו של ר׳ חנינא בר חמא (ע״ע). ישב 
בציפורי, למד מפי אביו ומסר משמו. נחלק עם ר׳ אושעיא 
בהלכה ובאגדה; נשא ונתן בהלכה עם ר׳ יוחנן ובאגדה עם 
ר׳ שמעון בן־לקיש. רוב הדברים המובאים משמו במקו¬ 
רות — בירושלמי ובמדרש רבה, וקצת גם בבבלי —, הם 
בתחום האגדה. 

א. הימאן, תולדות תנאים ואמוראים, 458-456 , תר״ע; 

מ. מרגליות, אנצ׳ לחכמי התלמוד והגאונים, א/ 319-316 , 
תשי״ט(בשני החיבורים האלה גם שאר החכמים שנקראו ח׳). 

צ. ק. 

חמאה׳ שומן־החלב שהובא להצטמקות ע״י הביצה (ר׳ 
להלן); מזון מקובל מימי-קדם ועד היום בכל 
החברות המגדלות מקנה לחלב! מן התוצרים העיקריים של 
החלבנות ומן הסחורות החשובות בסחר העולמי בחמרי־ 
מזון. — במקרא היא נזכרת כמה פעמים, לראשונה — 
בסעודתו של אברהם למלאכים (ברא׳ יח, ח! אלא ששם 
פירושה, אולי, שמנת [ר׳ התרגומים ורש״י, שם])! ור׳ גם 
שופ׳ ה, כה, וכן משלי ל, לג. 

הרכב הח׳ (ל 100 ג׳): 82 — 84 ג׳ שומן, כ 1 ג׳ חלבון, 



557 


חמאה — חמאח, חמצת־ 


558 


14 — 16 ג׳ מים, עד 2 ג׳ מלח (בח׳ מלוחה); 20 מ״ג סידן, 
16 מ״ג זרחן; הערך הקאלורי: 720 קאלוריות. בשומן, שעי¬ 
קרו שומן ניטראלי, כלולות כמויות קטנות של פוספאטידיס, 
כולסטרול ופיטוסטרולים אחרים, קארוטנים — שמהם הצבע 
הצהוב או הצהבהב של הח׳; אצטואין ודיאצטיל — נותני 
הטעם והריח של הה/ הה׳ היא הספק העיקרי של ויטאמין 
( 3,500 — 5,000 יחידות ב 100 ג׳) לגוף בדיאטה הרגילה — 
וזה יתרונה העיקרי על שמנים צמחיים ועל המארגארינה 
המופקת מהם; היא מכילה גם ויטאמיןק. האסטר ה:־עמילי,' 

הוא בעל ריח טוב. כעין אנאנאם ופטל, ומשמש בהכנת מיצי- 
פירות מלאכותיים.— הריח הרע של חמאה שנתקלקלה בא 
מפירוק הידרוליטי של השומן והתהוות ח״ח חפשית. — 
( 2 ) מצויה במקצת בחרובים ובשמנים אתריים מסויימים; 
האסטרים שלה מצויים בצמחים ובשמנים אתריים שונים. 

חמדאניים ס); שושלתערבית, שמלכה במאה ה 10 

בצסון־עיראק ובצפון־סוריה. הראשון מבני המש¬ 
פחה, שמילא תפקיד חשוב בתולדות עיראק. היה חמדאן אבן 
חמדון, שהיה שליט מארדין בסוף המאה ה 9 . אחד מבניו 
נתמנה ב 905 למושל מוצל- ויוצאי־חלציו הטילו את שלטונם 
על כל הגלילות של צפון־עיראק. הח" סולקו ממוצל ב 996 
ע״י העקיליים, אף היא שושלת ערבית־בדוית, והמרואניים, 
שליטי'ם כורדים מדיארבכר. — בצפון־סוריה התחיל שלטון 
הח" ב 944 , כשכבש עלי,'המכונה סיף אל־דולה, את הערים 
חלב וחמץ. עלי היה החשוב בנסיכים הח״' ומלך עד 967 . 
הוא עשה מלחמות מרובות עם ׳הביזנטים, וכן התפרסם 
כנסיך משכיל ותומך נדיב של סופרים ומלומדים; בחצרו 
הסתופפו המשורר אל־מתנבי והפילוסוף אבו נצר אל־פאראבי. 
יורשיו הצטרכו להלחם ארוכות עם הביזנטים, עם שרים 
שמרדו בהם• ולבסוף עם הפאטמיים. ב 1003 סולקו הח" גם 
מחלב ע״י שרים שהיו מקורבים אליהם. 

- 269 , 5 ' 1 * 1 > 110 } !ס '{ 11X01 ־ 1 { 11010 * 1 , 11015.011 :) 11 < 

,.' 1-1 110$ 111X0110 (10 111 (1} 1111X10 ,!)־!סח!;') . 1 \ ;־ 0 ?; 19 , 271 

. 3 י 19 

חמ 1 ר (,:; 151111 ; אנ £ 4111 ), בע״ח ממשפחת הסוסיים (ע״ע). 

ח׳־הבר מוגבל היום לאפריקה המזרחית; בפליס־ 

טוקן היה הח׳ מצוי גם באירופה המרכזית והדרומית. 

הוד קטן מן הסוס; ראשו גדול יותר באופן יחסי, אזניו 
ארוכות ורחבות, רעמתו דלילה ושערות זנבו קצרות יותר. 
הנעירה, קולו של הח/ נבדלת הבדל אפייני ביותר מצהלת 
הסום. תקופת־ההריון של נקבת הוד, האתון — 111/2 — 12 
חדשים, לעומת 11 חדשים בסוסה. נוסחת שיני הוד דומה לזו 
של הסוס. — על בני־כלאיים של ח׳ וסוסה — ע״ע פרד. 

ה ח׳ ה גובי הקטן . 3 .£) צבעו אדום- 

אפור. לאורך גבו סם בהה וברגליו פסים בולטים פחות. 
הוא נפוץ באיזורים שממזרח לנילוס עד ים־סוף. הזכר חי 
בעדר של 10 — 15 נקבות. שעליהן הוא מגן. — ה ח׳ הסומלי 
(ל 81 ת 16 בוח 0 א.ב .£) גדול מן הנובי; צבעו כחול-אפור, והוא 
חסר פס בגבו. הוא נפוץ בעיקר במזרח־חבש ובסומליה. 

ביות הח׳ חל בתקופה קדם־היסטורית. כנראה לרא¬ 
שונה במצרים, שמשם הובא ח׳־הבית לא״י ולשאר ארצות־ 
המזרח; מסתבר שביותו קדם לביות הסום. ומוצאו, כנראה, 
משני מיגי־הבר האפריקנים. באירופה כבר היה מצוי בנאד 
ליתיקון. לבריטניה הובא וד־הבית ע״י האנגלוסאכסים; 
לאמריקה לא הגיע, כנראה. אלא בימי ואשינגסון. 


ח׳ ־ ה ב י ת נפוץ 
היום בכל העולם, אבל 
בעיקר הוא מצוי באי־ 
זורים חמים ויבשים, 
מאחר שהוא פגיע 
ללחות ולקור. וד־ 
הבית משמש בעיקר 
לנשיאת משאות בה¬ 
רים, וכן לעבודה ול¬ 
רכיבה. תכונותיו העי¬ 
קריות הן האיטיות 
ואי־הבהילות בצעדיו; 
הוא צועד בביטחה 
בשבילי-הרים צרים 
העוברים על פני מד¬ 
רונות תלולים, והוא 
מוכשר לשאת על גבו 
משא כבדיותר ממשאו 
של סוס: •סכו הסום, 
שרגליו גבוהות והמר¬ 
חק בין רגליו הקד¬ 
מיות לאחוריות גדול, 
נוטה לכרוע תחת נטל 
המשא. מה שאין כן 
ה ח׳. בניגוד לדעה 
המקובלת, הוד פיקח 
לא פחות מהסוס, ואף 
יותר ממנו; מוחו 
מפותח יותר ממוח 
הסוס. עקשנותו המפורסמת נגרמת עפ״ר ע״י טיפול לקוי 
שמטפלים בו, ואין היא נעוצה בטבעו. שהוא נוח. חח' הוא 
בעל כושר־סבילות רב ומסתפק במועט, אך אינו סובל אוכל 
רקוב הניתן לו לעתים קרובות. ח׳־הבית עפ״ר אפור, אך יש 
גם ח" שחורים וזד׳ לבנים לגמרי, שהם מקובלים מאד 
כבהמות-רכיבה באפריקה הצפונית ובערב. הח׳ גדל מהר, 
מתבגר כבר בשנתו ה 3 , ועשוי להגיע ל 40 — 50 שנה. 

את גזעי וד־הבית מחלקים ל 2 קבוצות: ( 1 ) גזעים 
טבעיים — חיות־משא המסתפקות במועט; הם נפוצים 
בעיקר באפריקה הצפונית והמזרחית ובאסיה. הטיפוס האפי 
ייני הוא הגזע החבשי, שגבהו בממוצע 1 מ/ ( 2 ) גזעים 
תרבותיים- (א) חמורי־רכיבה, שאותם מגדלים בעיקר 
במצרים. הח׳ המצרי — הלבן או האפור — מגיע עד לגובה 
של 1.40 מ/ והוא מהיר לעתים יותר מסוס; (ב) ח" המש¬ 
משים בעיקר לגידול פרדות, והם הגזעים האירופיים: 
הקאטאלוני, האנדאלוסי, המאיורקי, הספרדי, והטוב שבהם — 
גזע־פואטו ( £011 ״?) שמצרפת המערבית: צבעם שחור או 
חום ושערם ארוך. — הקטן שבחמורי־הבית הוא זה שבסר¬ 
דיניה, שמגיע לגודל של כלב גדול; והגדול ביותר — בצרפת 
הדרומית — גדלו כסוס בינוני. 

ב א ״י מצויים 3 גזעים של וד־הבית: גזע קטן אפור; 

גזע גדול שחור או שחום, המובא מקפריסין ומסוריה; גזע 
גדול לבן, מערב הדרומית. 

מספר הדד בעולם, המוחזקים כבהמות־בית, נאמד ב 38 
מיליון, והוא הולך ופוחת כמידת התקדמות המיכון במשק 



חמור־נית סגויע תרבותי 
(פואטו [ 111:011 ?ן) 



חניורי-בר הוריים 



561 


חמור 


562 


החקלאי ובתעבורה. לפי אומדן 1963 היו בסין כ 12 מיליון 
ח׳/ במכסיקו ובחבש — כ 3 מיליון בכל אחת, בבראזיל, 
בתורכיה, באה״ב ובבריה״מ — כ 2 מיליון בכל אחת, בפרס, 
במצרים. במארוקו ובהודו — למעלה ממיליון בכל אחת. 

קבוצות אחרות של סוסיים, הקרובות מאד לח/ הן: 

( 1 ) הפרא ( 118 <}<ן 11 ־מ £6 £601100118 .£), היה נפוץ לפנים 
בקדמת־אסיה עד פרס; היום נתקיימו שרידים ממנו בג׳זירה, 
בין הפרת והחידקל. גופו עדין, ראשו קטן; אזניו קצרות. — 

( 2 ) ח׳־הבר המונגולי, הקולן ( £01711011115 .!ן .£), היה 
נפוץ לפנים בכל מונגוליה ובאיזורי סיביר וסנצ׳וריה הסמו¬ 
כים לה; היום הוא מצוי רק במונגוליה המרכזית. צבעו 
בהיר (צהוב־אדמדם), ובגבו פס שחור; בטנו ורגליו לבנים. — 

( 3 ) ה ק יא נ ג ( 163118 . 11 .£) חי בהרי טיבט וקשמיר; 
ראשו עבה יותר ואזניו גדולות יותר. — ( 4 ) ח׳־הבר הפרסי, 
הערוד (•! 380 ״״ ־ 003861 .£ .£), היה נפוץ לפנים בקדמת־ 
אסיה עד אפגאניסטאן; היום תפוצתו מצומצמת. הוא בעל 
רעמה וזנב שעיר; אזניו ארוכות; צבעו בהיר, בגבו פס 
שחור, ושני צדדיו לבנים. — ( 5 ) ח , - ה ב ר ההודי (. 11 .£ 
10111608 ■! 00386 ), היה נפוץ לפנים בהודו הצפונית־מזרחית, 
היום — רק ברמה הגבוהה של האינדוס. ( 4 ) ו( 5 ) הם הקרד 
בים ביותר לח/ 

ש. בודנהייטר, הח׳ בא״י, 262 , תשי״ג; - "סמי "׳"׳!׳.ס .ע\ 

.ז £0 מ 0£1 'ל . 0 ; 1895 ,.: €11 , 7/07565 . 0 

40 6 ) 7 701 , 86 ־ 115 ץ 0 ; 1936 , 11011511676 .} 1 6 ' 1141167 ¥\ 

-דז $50 ס 1 ; 1 ! ס (׳ 1 ) 11011 זתז 1 ; 11 ; 1955 , 1078 - 1070 , 7 . 001 ., X¥11 
. 1961 , 71 % 14 ) 7167246/1 . 4 .(/ 714 1 > 71 י 111£ ז 144 

ש. הי. 

במקורות ישראל ידוע הדד עוד מתקופת האבות 
כבהמת־בית חשובה׳ והוא שימש לרכיבה ולהובלת משאות 
(כגון אצל אברהם [ברא׳ כב, גן ומשה |שמ׳ ד, כ]), וכן 
לעבודת־השדה (איסור החרישה בשור וח׳ יחדיו [דב׳ כב, 
י]). הח׳ נמנה עם הבהמות הטמאות, אבל בשעת רעב לא 
נמנעו מאכילת בשרו (מל״ב ו, כה). לגבי דין קדושת פטר־ 
רחם (ע״ע בכור) נבדל הח׳ משאר הבהמות הטמאות,'שכן 
פטר־ח׳ נפדה בשה או נערף. הערכה חיובית לח , משתקפת 
במקרא, אולי, בסיפור על אתונו של בלעם (במ ׳ כב, כג— 
לא). שרואה את המלאך לפני בלעם ומדברת אל בעליה 
דברים של טעם; אולם ייתכן שסיפור זה מתכוון דווקא 
להבליט את נחיתותו של בלעם. הח/ היודע אבוס בעליו, 
מוצג כדוגמה לנאמנות (ישע׳ א, ג); מלך המשיח ירכב על 
ח׳ (זב׳ ט, ט). לא ברור, אם "ח׳ גרם" האמור בברכת יעקב 
על יששכר (ברא׳ מט, יד) כוונתו לשבח או לגנאי. מצד 
שני, הח׳ הוא סמל לתאוותנות סינית (יח׳ כג, כ). "קבורת 
ח"׳ משמשת ביטוי לבזיון המת (ירט׳ כב, יט). ח׳ כשם־ 
עצם פרטי נמצא אצל החיווים בשכם (ברא׳ לד, ב). 

במאמרי חז״ל מצויות דעות על־אודות הה׳ הנובעות 
מאמונות עממיות קדומות: נשיכת הח' מסוכנת(פס׳ מ״ט, ע״ב, 
ועוד); דמו. בשרו, ואף שתנו, משמשים תרופה נגד הירקון, 
וגם לגרגירי-השעורה שבגלליו ולעובר שבבטנה של אתון 
מיוחסות סגולות רפואיות (שבת ק״ט—ק״י; יומא פ״ד, ע״א; 
בכור׳ ז/ ע״ב); אולם אשה הדורכת על דם־ח׳ תלד בנים 
חולי-גרב (כת׳ס/ע״ב). באגדות על "בהמתם של צדיקים" 
מסופר על חמוריהם של ר׳ פנחס בן יאיר (חול׳ ז׳). של ר׳ 
חנינא בן דוסא (אדר״ג, ח׳) ושל ר׳ יוסי (תעד כ״ד, ע״א), 
שלמדו מידות טובות מאדוניהם ואף החמירו בשמירת מצוות. 
את רצועת־הסלקות יש לעשות מעורו של ח/ מתוך הנימוק 


ש״יבוא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר 
אבוס בעליו" (מכות כ״ג, ע״א). חמורו של אברהם, שהוא 
גם חמורו של משה ועליו עתיד לרכוב המשיח (ר׳ לעיל), 
נולד מאתונו של בלעם, שנבראה מששת ימי בראשית 
(פדר״א ל״א);הח" אף סייעו לבני ישראל ביציאתם ממצרים 
(בכור׳ ה/ ע״ב). מאידך, קובעים חז״ל שהח׳ מופלג בטיפ¬ 
שות (שבת קי״ב, ע״ב, ועוד). 

סופרים יווניים ורומיים העלילו על היהודים עלילת 
פולחן הח/ ואף הקרבת קרבן־אדם לח׳ אחת ל 7 או ל 3 
שנים; יוסף בן מתתיהו דן בעלילות אלו (נגד אפיון, ב/ 
ז׳—•ח׳). לאהר־מכן טפלו את האשמת פולחן הח' על הנו¬ 
צרים הראשונים. ברומא נתגלה ציור־קיר של צלוב בעל 
ראש ח׳ עם כתובת־של־לעג כלפי הנוצרים. 

הפראוהערוד מוזכרים במקרא כחיות מדבריות מוב¬ 
הקות (ברא׳ טז, יב; ישע׳ לב, יד; ירמ׳ ב, כד; שם יד, ו; 
איוב לט, ה—ח). בתלמוד(ע״ז ט״ז, ע״ב) מצויין, שהערוד — 
למרות היותו חיית־בר — יכול לשמש גם בהמת־עבודה. 

ה ח׳ בפולקלור העמים. אצל עמים שונים היה 
הח׳ קשור בפולחן האלים. בתעודות מארי מדובר בזבח ח׳ 
בשעת כריתת ברית! קרבן־אתון נזכר גם בכתובות אוגרית. 
האל המצרי סת מתואר לפעמים כבעל ראש־ח/ במיתולוגיה 
היוונית היה סילנום רוכב על ח/ וחבריו, הסילנים, היו, כנר¬ 
אה, מעיקרם שדים בצורת ח"; עי״כ קשור הח׳ בדיוניסוס 
ובפולחבו־ ועם המסורת על ראשית גידול הגפן. זכר לדימויים 
מיתולוגיים של הח׳ הוא הסיפור בדבר אזני־הח׳ שהצמיח 
אפולון למלך מידם (ע״ע); במוטיוו של גילגול אדם 
בח׳ השתמש שיקספיר ב״חלום ליל־קיץ". בתורות הגנוס־ 
טיקנים שמו של אחד מן הרוחות העליונים הוא אונו&ל 
(?סעס = חמור). — בפתגמיהם וסיפוריהם של כל העמים 
תופס הח׳ מקום ניכר! הוא מופיע ב 27 ממשלי איסופום. 
הרבה סיפורים קושרים את הח׳ עם השטן. יש אף סיפור. 
שלפיו ברא השטן את הח׳ כחיקוי של הסום, שנברא ע״י 
אלוהים. ע״פ אגדה איסלאמית הח׳ הוא שהכניס לתיבת־נח 
את השטן, שהיה מוסתר תחת זנבו. בדרך־כלל, ר 1 אים את 
הח׳ כסמל של עצלנות, טיפשות ועקשנות, והכינוי "ח"׳ 
נעשה שם־גנאי בהרבה לשונות. אבל הח׳ מסמל תכופות גם 
את אורך־הרוח ואת הענוותנות. באגדה הנוצרית היה הח׳ — 
יחד עם השור — הראשון שסגד לישו הנולד ברפת. הח׳ 
הביא את מרים למצרים, כשברחה עם בנה מפני הורדוס, 
וכן שימש בהמת־רכיבה לישו כשנכנס לירושלים. משום כך 
חגגו ביה״ב, במיוחד בצרפת, את חג־הח/ שבו היו אומרים 
בכנסיות תפילות מיוחדות בנוכחות ח/ שהיה נושא אשה 
צעירה ובזרועותיה תינוק; חג זה נאסר ע״י הכנסיה במאה 
ה 5 נ. — לעומת הסיפורים המבליטים את טיפשותו של הח/ 
יש גם סיפורים שבהם מערים הח' על הזאב, ואף על הערומה 
שבחיות, השועל. הרופאים ביה״ב השתמשו הרבה בחלב־ 
ח׳ ובאיברים שונים מגופו. — את תעודת הדוקטור לרפואה 

היו כותבים ביה״ב על קלף מעור־חמור. 

ש. רובין, תהלת הכסילים, 49-43 , 1907 ; ר. נהר־ברבהיים, 
העלילה שהיהודים עובדים לח' בימי יוון ורומא (ציון, כ״ח), 
תשכ״ג : , 11445, 140-142 * 117 } 7 . 4 10%16 סס. 7 16 ( 1111, 7 סצץע 14.130 
,( £501 :^ 6 ב 11 ) 17 / .% ה 4114150%6 ) ז \* , 11 > ■ 31 ( 1858; 0. 1X113111 
- 300 ( .\/ : 1909 ,( 11501 :\ £10 ת 1 )" 7 י\ 1 .׳ 3 .. 1 ) 1 ; 1907 

.£ . 1 ( 0 ־ 41 .) 671 ) 0/1714 . 14 114671 / . 4 ) 11 >}/ 7561 116116 ( £61 £111 ־( 6 ( 1 
17$ ) 1611071 ( 7 £111$ ¥0£17 \^/ 71 4 ) 7 ; 1927 , (¥ 611£1011$55. , XX י£ 
. 1943 , 83-84 , 1 , £67144 * 1 0714 $1/1010%$ , 017.1076 • 7 ( 0 

מ. ר. 


563 


חמורבי, חקי־ 


564 



צדדים דומים לחוקי התורה, בעיקר לאלה שבם׳ משפטים 
(שמ׳ כא ואילך). כך כחוב בו (סעיפים 196 ואילך): "כי 
ינקד איש את עין רעהו, תנוקר עינו. כי ישבר עצמות אזרח, 
תישברנה עצמותיו, כי יכה איש שן רעהו השווה לו במעמדו, 
יכו את שינו". חוקים אלה מזכירים את דברי התורה (שם): 
"נפש תחת נפש, עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת 
יד, רגל תחת רגל״ וגר. ולהא (סעיפים 250 — 251 ): "כי 
ינגח פר אזרח ברחוב והמיתו, אין לו דמים. ואם נגח הפר 
וה 1 עידו השכנים את בעליו ולא גדע את קרני הפר ולא אסר 
את פרו, ויגח הפר אזרח וימיתהו, ישלם בעליו חצי מנה 
כסף"! אף חוק זד. מזכיר את משפט השור הנגה בתורה 
(שם). על יסוד מקבילות כאלה הניחו כמה חוקרים, שמשפטי 
בני־ישראל והבבלים מקורם במשפט שמי משותף קדום! 
נציגה הידוע ביותר של השקפה זו הוא דוד הינריו מילר 
(ע״ע), שראה אף את המשפט הרומי הקדום כנובע מאותו 
מקור. אחרים אף הרחיקו לכת ממנו וסברו, שמשפטי בני* 
ישראל נלקחו במישרים מספר חוקי ח׳. אולם בזמן האחרת 
דוחים החוקרים את שתי ההשערות האלה. הם מציינים, 
שמקבילות כאלה מצויות אף בחוקי עמים קדומים אחרים, 
ושהתנאים הכלכליים והחברתיים בבבל בתקופת ח׳ היו 
שונים לחלוטין מאותם של בגי־ישראל. דבר זה מן ההכרח 
שהשפיע אף על עיצוב פני המשפט. כך קבעה לגבי דיני־ 
ממונות בבבל העובדה, ששם היו מפותחים מאד האחוזות 
הגדולות, התעשיה והמסחר. לעומת זה היו בני־ישראל, 
בשער. שקיבלו את משפטיהם, עם של מגדלי־מקנד. ובעלי 
אחוזות קטנות, שהמסחר עדיין לא היה מפותח בקרבם. 
עובדה ז( מסבירה את איסור הריבית, שחוזר ונשנה בתורה 
(שמ ׳ בב, כד ועוד), וכן את דיני שמיטת החובות (דב׳ 
טו, א—ג) — חוקים שאין להעלותם על הדעת בבבל. מן 
השוני בתנאים הכלכליים בין שני העמים מוסבר אף ההבדל 
בדיני העבדות: בעלי־האחוזות ובעלי־התעשיה בבבל נזקקו 
לעבודת עבדים, מאחר שלא עמדו לרשותם פועלים חפשים 
די־הצורך! משום כך לא נחשבו העבדים אלא כחומר־עבודה 
בלבד, שבו היו בעליו רשאים לנהוג כטוב בעיניהם! לא 
היתה להם כל הגנה, והאיש שעזר לעבד לברוח מאדוניו 
או הסתירו בביתו, דינו היה דין מוות (סעיפים 16,15 ׳ 227 ). 
שונה לגמרי היה המצב בקרב בני־ישראל, שבחברתם ובמשקם 
לא מילאו העבדים תפקיד חשוב! הללו נחשבו אצלם כבני- 
בית ממש והיו מוגנים מפני מעשי־אלימות (שט׳ כא, 
כ—כא) — עד כדי כך, שאסור היה להסגיר עבד בורח 
מאדוניו (דב׳ כג, טז—יז). — אשר לדיני אישות יש לציין, 
שהבבלים לא נהגו ריבוי נשים. משום כך היה מעמדה של 
האשד. לגבי בעלה חפשי יותר: מצד אחד נאסר על הבעל 
לגרש ללא סיבה מספקת את אשתו שילדה לו בנים (סעיפים 
137 ואילך)! מצד שני ניתנה זכות הגירושין אף לאשר. שחטא 
לה בעלה חטא חמור (סעיפים 136 , 141 ואילך). — בדיני־ 
נפשות נבדלו חוקי־ח׳ מדיני התורה במה שביצוע המשפט 
היה נתון בידי בתי־דין ממלכתיים בלבד, ומכאן — שלא היה 
מקום לגאולת־הדם המוכרת בתורה (במד׳ לה, יט—כז). — 
זאת ועוד: אין להתעלם מן העובדה, שחוקת התורה מתחי¬ 
לתה (כבר בם׳ משפטים) מכילה לא רק קביעות משפטיות 
אלא אף כללים מוסריים להסדרת חיי החברה ואף תקנות 
דתיות, ואילו חוקי ח׳ הם חילוניים גרידא. על יסוד ההבדלים 
האלה יש להטיל ספק בקשר בין חוקי־ח׳ ודיני התורה. 


חמורבין וזק ,- ♦ ספר־החוקים של ח מ ו ר ב י (ע״ע בבל. 

עם׳ 540/1 ) נתפרסם לראשונה ב 1902 , מתורגם 
בידי האשורולוג הצרפתי ו. של ( 11 ^ 5 ). מיד נתגלו בו 


האסט 5 ה יט 5 חמח־בי 

















565 


חמורבי, חקי־ — דומילניצקי, זינוגי בוהדן 


566 


המקבילות ביניהם מצומצמות בשימוש בביטויים שווים או 
דומים, וכמותן מצויות אף במערכות־משפט אחרות. 
ם, קורנגרין, חוקי המזרח הקדמון, תש״ד! - 1 ט^ . 11 .ם 

0 ) 1110512150/1 ■! 211 1111 ) 11 ( 1 <■!} ע ■ 1/11 . 14 5 ./ 7 121 } 5 } 0 1:1 ] 1 

, £11618 ; 903 [ , 111 ) 714 11 \, . 4 211 5011110 £<ן 14 < 1 } 2£ )} 1 } 0 

711 ) 41111 , 1 ) 11101121 ? . 8 .[ ; 1932 , 01.1 ) 1 ) 551 ) 12 ) 5 ) 0 }!ם 
, 180 ־ 163 , 07 <# ; 1211111 ) 7 1!■ £051(111 7 1x15 >}^ 

) 1/1 0 ) 1 ) 720 10110 115 11114 . 71 €04.11 ) 7/1 , 1 ) 02111 31 ; 1950 
. 5 0 / 71414■ 111 £204115 (^11105121110111. 8111(1., 1X1 מ 1110 טסי! 7 

. 1950 

מ. ד. 

חמןה אל־א^פהאני 1 ^* 1 ^ — (מת 970 בקי¬ 
רוב), סופר מוסלמי, פרסי שכתב ערבית. חיבורו 
העיקרי הוא ,תאריה סני מלוך אל-ארד ואל־אנביא׳ ("תו¬ 
לדות שנות מלכי הארץ והנביאים״) — היסטוריה של העו¬ 
לם, כתובה בצורה קצרה ויבשה, שעיקרה כרונולוגיה של 
העמים השונים, כגון שלטונן של שושלות הפרסים, המצרים, 
היהודים, היוונים, הרומאים והמוסלמים! לחיבור הספר (הו¬ 
צא עם תרגום לאטיני ב 1844/8 ) נזקק ח׳ לתרגומים ערביים 
של ספרי היסטוריה פרסיים, עבריים ויווניים. כמו־כן חיבר 
היסטוריה של עירו אצפהאן, וגם חיבורים פילולוגיים, שאבדו 
ברובם. קובץ־המשלים שלו שנשתמר (בכ״י) מלווה פירו¬ 
שים, ויש בו מבוא על התהוות המשלים. 

, 221/2 י 1 י 1 קקגז 5 , 1943 2 , 145 , 1 ,, 0/11 , 11 תג 1 ח £1 > 1 :> 0 ־ 1 מ . 0 

. 1937 

תמיות, לשונות, ע״ע כוש, 
ממיים, שבטים, ע״ע כוש. 

7 ׳ ♦ זז■ 

ך(מילניצקי( 2 מאגומת 1£ ; 16 *^ לפנים פ ר ו ם ק ו ר ו ב), עיר 
באוקראינה, על נהר בוג (הדרומי); 62,000 תוש¬ 
בים ( 1959 ). צומת־תחבורה ומרכז תעשייתי, בעיקר לעיבוד 
מוצרי החקלאות של הסביבה. — פרוסקורוב היחד, כלולה 
בתחום־המושב היהודי ברוסיה הצארית, ובה היתה קהילה 
יהודית גדולה, שתחילתה עוד לפני סיפוח העיר לרוסיה 
(בחלוקת־פולניה השניה). ב 1765 נימנו בעיר ובסביבתה 750 
יהודים, ב 1847 בעיר עצמה 3,100 , וב 1897 — 11,400 יהודים 
(כמחצית כלל-האוכלוסיה). ערב מלחמת־העולם 1 נאמד 
מספר היהודים בעיר ב 00 ( 204 . ב 15.2.1919 ערכו חיילי צבאו 
של פטליורה (ע״ע) טבח ביהודי פרוסקורוב, בצורת מיבצע 
צבאי מתוכנן, שבו נרצחו למעלה מ 1,500 נפש, ויומיים 
לאחר מכן נערך טבח דומה בעיירה השכנה פלשטין ( 500 
חללים); האחראים לשחיטות לא באו על ענשם. הטבח 
בפרוסקורוב הפך לשם־דבר בתולדות הפוגרומים ביהודים 
בשנות מלחמת־האזרחים ברוסיה. — לאחר התבססות השל¬ 
טון הסובייטי שותקו החיים הציבוריים והדתיים של היהו¬ 
דים בפרוסקורוב. ב 1926 נימנו בעיר 13,400 יהודים ( 42% 
מכלל התושבים). בימי הכיבוש הגרמני במלחמת־העולם 11 
הושמדו היהודים שנשארו בעיר. 

א. דרוראנוב, פרוסקורוב (רשמות, ג׳), תרפ״ג; ל. חאזאנא־ 
וויטש, דער אידישער חורבן אין אוקראינע, 32-21 , 1920 ; 

די אידישע אווטאנאמיע און דער באציאנאלער סעקרעטאריאט 
אין אוקראינע, 142-137 , 175-174 , 1920 ; א. חפץ, פאגראם 
געשיכטע ( 1919-1920 ) : די אוקראינישע שחיטה אין 1919 , 1 , 
חורבן פראסקוראוו, 1924 ; מ. אשעראוויטש, שטעט און 
שטעטלעך אין אוקראינע, 1 , 306-295 , 1948 . 

חמילניצקי, זינז־בי בוו־ ,רן — 38 !ז־] 60 31111081111 

1111 > 8811111 ^ 16 ו 1 \ —( 1595 [ 7 ]— 1657 ), מנהיג התקוממות 
הקוזקים (ע״ע) והאיכרים נגד השלטון הפולני באוקראינה 


ב 1648 , ואח״ר הטמאן של אוקראינה האוטונומית ויוזם 
איחורה עם רוסיה. 

ח׳ היה בנו של פקיד נמוך בעל-אחוזה, שנימנה על 
האצולה הזעירה; הוא למד בבית־ספר של הישועים בלבוב, 
אע״פ שהיה פראווסלאווי. ב 1620 השתתף יחד עם אביו 
במסע נגד התורכים, שבו נהרג האב, וח׳ עצמו נשבה והוחזק 
בשבי שנתיים, עד שנפדה ע״י אמו וחזר לאחוזת אביו. 

בימי מרידת האוקראינים באצולה הפולנית ב 1637/8 היה 
ת׳ סופר צבא־הקוזאקים ה״רשומים", ואח״ב השתתף בשתי 
משלחות ששוגרו למלך ולאדיסלאב 1¥ מטעם הקוזאקים. 
ב 1646 הסתכסך עם מושל המחוז שבו ישב, נאסר, שוחרר 
בערבות, ובדצמבר 1647 ברח אל מרכז הקוזאקים בזאפורוזץה 
שעל הדניפר, ומשם החל להטיף למרד בשלטון הפולני. 

תעמולתו נפלה על רקע של תסיסה חברתית־דתית, 
שהיתה מלווה התקוממויות חוזרות ונישנות (וע״ע אוק¬ 
ראינה, עט' 174 ; פולניה, היסטוריה; קוזקים). למוד 
נסית מכשלון מרידות קודמות, ביקש ח׳ את עזרתו של הח׳אן 
הטאטארי של קרים, והלה התיר לאחד מראשי־צבאותיו 
להצטרף אל ת/ לקראת המורדים יצא צבא פולני, אולם 
הקוזאקים שבחיל־החלוץ שבו, שהיו עד כה נאמנים לפולניה, 
עברו לצד ח/ בקרב ליד קררסון הושמד הצבא הפולני (מאי 
1648 ), וכל אוקראינה שממזרח לדניפר ושטחים גדולים 
ממערבו — ובכלל זה קיוב — נפלו בידי הקוזאקים. חבורות 
גדולזת של איכרים החלו מתנפלות על אחוזות האצילים, ואף 
ערים נפלו בידיהם. בכל המקומות שעליהם השתלטו, נערכו 
שוד וטבח בפולנים וביהודים. 

אולם לח׳ לא היתר. תכנית מדינית ברורה. הוא היה 
נכון למו״מ עם המלך, וכשהלה מת לפתע ( 20 במאי) ופולניה 
היתה נתונה במצב של אנארכיה־כמעט׳עצר ח׳ את התקדמות 
צבא הקוזאקים. הססנותו איפשרה לפולנים לגייס צבא חדש; 
אולם ח׳ הביסו בדרום־וולין, צר על לבוב, אך הסיר את 
המצור תמורת כופר ועבר לצור על זאמושץ. שם עמד עד 
שנבחר המלך הפולני החדש יאן־קזימיז/ שח׳ תמך בבחירתו, 
תמורת הבטחתו לפתוח במו״ם עם הקוזאקים על שיפור 
מעמדם בממלכה הפולנית. ח׳ חזר לקירב ונתקבל שם כגיבור 
לאומי. משחרר "העם האוקראיני". 

המו״ם לשלום נכשל, ובקיץ 1649 נתחדשו הפעולות 
הצבאיות. הצבא הפולני בראשות המלך ניצל ממלכודת 
שהכין לו ח׳ ליד זבורוב, לאתר שהפולנים הצליחו להפריד 
את הטאטארים מן הקוזאקים. לסוף חתמו ח׳ והמלך על 
חוזה. שלפיו הוסיפו הקוזאקים להכיר בכפיפותם למלכות 
פולניה, וזו מצידה הסכימה להגדיל את מספר הקוזאקים 
"הרשומים" ל 40 אלף, והבטיחה למנות בעתיד למשרות 
באוקראינה פראווסלאווים בלבד, וכן לסגור את תחומיה 
בפני הצבא הפולני והיהודים. חוזה זה שיפר את מצב 
הקוזאקים, ואילו האיכרים האוקראינים גתחייבו לחזור אל 
אדוניהם. ח' הכיר שהפשרה עם הפולנים אינה עתידה להת¬ 
קיים, ובחיפושיו אחרי בעל־ברית חדש הסכים לקבל עליו 
את חסות השולטאן התורכי. 

ב 1651 נתחדשה המלחמה עם ד,פולנים בלי שניתנה לח׳ 
עזרד. ניכרת מצד התורכים. הטאטארים שוב נטשו את 
הקוזאקים, ובנסיגתם לקחו עמם את ת׳. צבא־הקוזאקים, 
שנשאר ללא מנהיג, הושמד כמעט כליל כקרב ליד בדסטצ׳קו 
(יוני), ובחוזה שנחתם לאחר־מכן בוטלו מרבית ד,שניהם 


567 


חמילניצקי זינוביי כוהדן 


568 



של הקוזאקים: מספרם ושטחם צומצמו. והאצילים והיהודים 
הותרו לשוב למקומותיהם. 

ח/ שחזר להנהגה המדינית של הקוזאקים, נוכח לדעת 
שבכוחו־הוא לא יכריע את הפולנים. לאחר שהתאכזב מן 
השותפות עם הטאטארים והתורכים פנה לרוסיה, וב 1654 
קיבלו הקוזאקים עליהם את חסותו של הצאר המ 1 םקוואי. 
ח׳ ואנשיו קיוו, שהצאר יבטיח זכויות אוטונומיות נרחבות 
לאוקראינה; אולם הצאר סירב לתת הבטחה כזאת, אע״פ 
שהותיר להממאן האוקראיני סמכויות מינהליות, ואף מדי¬ 
ניות׳ חשובות. שיתוף־הפעולה בין אנשי־מוסקווה והקוזאקים 
לא הביא פירות של ממש, ולא מנע את הפולנים מלהחריב 
חלקים של אוקראינה. ח׳ ניסה לגבש בריתות חדשות — שוב 
עם תורכיה, וב 1656 עם שוודיה, ואף עם רקוצי (ע״ע) נסיך 
טראנסילוואניה. הוא אף החל להתכונן לניתוק קשריו עם 
מוסקווה, אולם תוך כדי פעילות זו מת. המלחמה בין מוסקווה 
ופולניה נמשכה עוד שנים רבות לאחר מותו ונסתיימה ב 1667 
בסיפוחה של אוקראינה המזרחית, ובכללה קיוב — לרוסיה, 

ח׳ הוכיח עצמו כמנהיג ומצביא בעל שיעור־קומה וכדינד 
לומאט רב תחבולות ותככים. אולם הוא היה רחוק מלהיות 
נציג של תודעה לאומית אוקראינית, שספק אם היתה קיימת 
אז. שאיפתו היתד, — אוטונומיה לאוקראינה תחת שלטונו 
בחסותה של אחת המעצמות — פולנית או תורכיה, מוסקווה 
או שוודיה. מבחינה חברתית שאף להפוך את ראשי הקוזאקים 
לאצולה של הנסיכות הזאת ולהחזיר את המון האיכרים 
למצב הצמיתות. פעולתו גרמה הרם וחורבן לארץ ולא 
הביאה אותה לידי עצמאות. אעפ״כ היה בעיני אנשי התנועה 
הלאומית האוקראינית בדורות האחרונים סמל להתעוררות 


העם, ואילו לאומנים רוסים ראו בו "פאטריוט גדול"׳ שהביא 
להתחברותה של אוקראינה עם רוסיה. בימי מלחמת־העולם 11 
הונהג אות־הצטיינות צבאי על שמו, וב 1954 הוסב שמה של 
העיר פרוסקורוב ל״חמילניצקי" (ע״ע), וכן הוסף שמו של 
ח׳ על שמה של העיר פריאסלאב. 

ח׳ והיהודים; גזירות ת"ח. בתודעת עם ישראל 
ח׳ הוא "חמיל הרשע", מגדולי צוררי־ישראל בכל הדורות, 
מחולל גזירות ת״ח—ת״ט האיומות. הזכרון ההיסטורי ראה 
בת׳ את הדמות העיקרית האחראית לשואה, אם כי מידת 
שליטתו במאורעות היתה למעשה קטנה. 

הקיבוץ היהודי באוקראינה לפני הגזירות היה גורם פעיל 
ביישובה של הערבה. יהודים פעלו במיישבי כפרים, כחוכרים 
או כמנהלים באחוזות אצילים, אך גם כמפתחי ערים ובמגינים- 
לוחמים בשעת סכנה. אולם כבאי־כוחם של האצילים הפולנים 
ושל השלטון הפולני עוררו נגדם את עונאת האיכרים האוק¬ 
ראינים הצמיתים. ההיסטוריוגראפיה האנטישמית החדישה, 
הפולנית והאוקראינית כאחת, הטילה על החוכר והסוכן 
היהודי את עיקר האשמה בשפיכות־הדמים הנוראה בשנות 
המרד, והצדיקה בכך את האכזריות המיוחדת כלפי היהודים. 
אולם לסיפורים על נגישות האיכרים מצד היהודים או על 
פגיעה ברגשותיהם הדתיים ע״י חכירת בנסיות בידיהם — 
לא נמצא כל אישור במקורות. 

חדשי מאי—נובמבר 1648 היו ימי הגזירות העיקריים. 

עם ראשית המרד חרבו מיד הקהילות שממזרח לדניפר. 
היהודים, שלא הצליחו לברוח או להצטרף אל צבאו הפולני 
של וישניוביצקי (ע״ע) שנסוג מערבה, הומתו במיתות 
משונות; יש שהמירו דתם כדי להציל את חייהם; רבים 


ן 











569 


חמייניצרץ, זינובי בודזדן 


570 


נתפסו בידי הטאטארים ונמכרו לעבדות. בקיץ התפשטו 
הרדיפות לעבר־הדניפר המערבי׳ ובאמצע יוני לא נמצאו 
עוד יהודים בכפרים או בערי־הפרזות׳ ורובם ככולם, פרט 
לאלה שנרצחו בדרך מנוסתם, התרכזו בכמה ערים בצורות, 
שבהן שכן חיל־מצב פולני. אולם גם הללו לא החזיקו מעמד 
בפני כנופיות האיכרים שצרו עליהן, ולאחר שנכבשו — 
נטבחו היהודים ברובם. 

הטבח הראשון הגדול היה בנמירוב (ע״ע), שאליה 
חדרו הקוזאקים מוסווים כצבא פולני? היהודים קידשו את 
השם בהמוניהם מול הדרישה להמיר דתם: "באו... כאילו 
עם הפא״לקין יבואו... למען יפתח שערי המבצר... והצליחו... 
והרגו בעיר כמי ששת אלפים נפשות... וכמה מאות טבעו 
במים ובכל מיני יסורים קשים. ובבית הכנסת לפני ארון 
הקדש שחטו בחלפות... ואחרי כן החריבו הבית מקדש מעט, 
והוציאו כל הספרי תורות... וקרעום... ונתנום... למרמס רגלי 
אדם ובהמה... וגם עשו מהם סנדלים... וכמה מיני לבושים" 
(ר׳ שבתי כהן [ע״ע], מגילת עיפה). ראשי ועד ארבע ארצות 
של פולין בשנת ת״י "קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם 
להתענות בכל ארבע הארצות את יום העשרים לחדש סיון 
בכל שנה ושנה ביום ההוא אשר התחילה הצרה ב... נעמרוב". 
בסוף יוני נפלה העיר הבצורה טולצ׳ין (ע״ע), לאחד שהפו¬ 
לנים הסכימו, תמורת הצלת חייהם־הם, להסגיר את היהודים 
לידי המורדים. יש ידיעה על התגוננות ממושכת של היהודים 
גם לאחר שגורשו מן המבצר. אותו זמן נרצחו היהודים בכל 
הערים שבגבול רוסיה הלבנה! רק אלה שבסביבות בדיסק־ 
דליטא הצליחו להימלט. 

בסוף יולי נפלה פולנאה לידי כנופיה בראשותו של 
האטאמאן קריוונוס ונערך בה טבח גדול. שאר יהודי וולין 
עזבו את עריהם וברחו מערבה. במבצר החשוב באר נותרו 
היהודים, והם נרצחו אחרי כיבושו. בלודשי אוקטובר-נובמבר 
פקדה הגזירה גם אח היהודים שישבו באיזור לבוב ? שחיטה 
נוראה באותה סביבה היתה בנארול. בעיר לבוב עצמה 
השתתפו היהודים באופן פעיל בהגנתה ונתנו חלק ניכר 
בכופר שהביא להסרת המצור מעל העיר. יהודי אותו איזור 
שניצלו ברחו כמעט כולם אל מעבר לוויסלה. 

אין אפשרות לאמוד באופן מתייק את מספר הקרבנות, 
אולם אין ספק שהוא הגיע לרבבות? בכרוניקות היהודיות 
מדובר על מאה אלף הרוגים ב 300 קהילות שנחרבו. בעיית 
הפליטים היתר. חמורה: "אשר רבים מבני עמנו... מארצם 
יצאו ונתגרשו ממקומם ונחלתם; ולא באו עד עתה אל 
המנוחה ואל הנחלה, באשר אין ארץ שקטה ושלוה בכדי 
שיוכלו הרחוקים לחזור ולשוב אל ארץ אחוזתם" (פנקס 
מדינת ליטא [מהד , ש. דובנוב], סי׳ ת״ם). גם בפעולות 
הצבאיות שנמשכו לאחר־מכן נפגעו היהודים. תחת רושם 
הפגיעה ב״כלל בית ישראל, אשר... נגעה בנו יד ה , ונפלו... 
כמה וכמה רבבות מישראל... והיו מושלכים על פני השדה 
מאכל לעוף השמים, גם קבורה לא היתד. להם. גם גברה יד 
האויב ופשטו ידם בזבול בית מקדשם מעט [= הרס בתי- 
הכנסת]״ — גזר ועד שנת ת״י של מדינת ליטא על שלש 
שנים של אבלות רצופה, שהתבטאו באיסור לבישת מלבושי- 
פאר ותכשיטים שונים בזמן הזה, ו״שלא ישמעו בבית ישראל 
שום כלי זמר, אפילו במזמוטי חתן וכלה, שנה תמימה", 
"ולעשות תיקון הגון למעט בסעודות בכל מה דאפשר"(שם, 
סי׳ תס״ט—ת״ע). בני הדור מזכירים גם תקנות, שנועדו 


למנוע התרבות בני הקוזאקים מאנוסות ישראל בתוך הקהל. 
מאמץ רב הושקע בתקנת אלפי העגונות, ורובן המכריע של 
הנשים שנמלטו הותרו מעיגונן בדרכי ההלכה, ותקדימים 
רבים ב״תקנת עגונות" נקבעו אז. גל חדש של הרג עבר 
בימי המסע המשותף של המוסקוואים והקוזאקים ב 1654 . 
ואנשי-מוסקווה נהגו כלפי היהודים (במוהילב ובלובלין) 
באכזריות שלא נפלה מזו של האיכרים כמה שנים לפני־כן. 
בעל הש״ך רשם בווילנה, "כי עדיין לא שככה חמת המלך ה׳ 
צבאות... כי עוד חמת יד... הצר... נטויה בחרבות וכידונים, 
ותמיד הם פושטים בארץ ולמלחמה הם מוכנים ומזומנים, 
ובכל מקום אשר ימצאו מהיהודים הורגים... והתאספו יחד 
עם רב מהריקים מזויינים ולובשי שריונים, ומאספים עליהם 
עם רב מהקדרים הטאטארים) אשד סביבותיהם חונים, 
ויאמרו לכו ונכחיד ישראל״(מגילת עיסה). — גזירות ת״ח- 
ת״ט זיעזעו עמוקות את בני אותו הדוד, וד׳ שבתי שעפטיל 
הורוביץ (ע״ע) מדבר על "החורבן השלישי ישנעשה בשנת 
ת״ח לאלף השישי... ממש דומה לחורבן הראשון והשני". 

אולם היישוב היהודי באוקראינה שממערב לרניפר לא 
פסק. המלך הפולני התיר לאנוסים לחזור ליהדות. ועדי־ 
הארצות דאגו לפדיון השבויים ולהצלת המומרים: "כמה 
נפשות מישראל אשר נשבו ונטמעו בכל הגויים וכמעט 
נשתקעו ביניהם... כתבנו רשות לכל קהלות והמקומות אשר 
ישנו שם מנין יהודים... לפדות כל נפש"; ואף נקבעו 
תעריפים שונים וחלקן של הקהילות השונות במעשי הפדיון 
(פנקס מדינת ליטא, סי , תנ״ב). ראשוני היהודים החלו 
לשוב למקומותיהם שבוולין עוד בסוף 1648 . וזמן קצר לאחר־ 
מכן שוב ישבו יהודים בכל השטח עד לדניפר. למרות זכרון 
השואה של ה״ח—ת״ט היה איזור זה במאות ה 18 — 19 לאחד 
האיזורים של ישוב יהודי צפוף. 

רישומן העז של גזירות ת״ח—ת״ט ניכר בספרות העברית; 

על נושא זה נתחברו פיוטים וקינות רבות, וכן יצירות רבות 
בשירה ובפרוזה, מהן— "קדוש השם" לשלום אש והבאלאדה 
"בת הרב" לש. טשרניחובסקי. מקום נכבד ביותר תופס נושא 
זה בסיפורת העממית. — בדבר מידת השפעתן של גזירות 
אלו על התפתחות השבתאות (ע״ע) נחלקו הדעות בין 
החוקרים. 

נ. נ. הנובר, יון מצולה (מהד׳ י. היילפרין), תש"ה; י. גורלנד, 
לקורות הגזירות על ישראל, א׳-ב/ תרמ״ז-ט; ש, ברב־ 
פלד, ספר הדמעות, ג׳, ק״ם־-קפ״ד, תרפ״ו; י. איזראעלסאן, 

נ. נ. האנאווער (היסטארישע שריפטן, ;), 1929 ; י. שאצקי, 
היסטאריש־קריטישער אריינפיר צום "יון מצולה" (יוו״א, 
קובץ ״גזירות ת״ח״), 1938 ; ש. דובנוב, דברי ימי עם עולם, 

ז׳, ת״ש; א. ר. מלאכי, רושמי גזירות ת״ה (ס׳ השבה ליהודי 
אמריקה, י׳-י״א), תש״ט; י. ש. הערץ, די יידן אין אוקראינע, 
1949 ! ב. ואהרמן, מקורות לתולדות גזירות ת״ח ות״ט, תש״ט; 

מ. הנדל, גזירות ת״ה ות״ט, תש״י; י. ז. כהנא, ספר העגונות, 

26 , תשי״ד; ש. אטינגר, מעמדם המשפטי והחברתי של 
יהודי אוקראינה במאות הט״ו-הי״ז (עד גזירות ת״ח) (ציון, 

כ׳), תשט״ו; הנ״ל, חלקם של היהודים בקולוניזציה של 
אוקראינה ( 1648-1569 ) (שם, כ״א), תשט״ז; י. היילפרין, 
שבייה ופדות בגזירות אוקראינה וליטא שמשנת ת״ח ועד 
שנת ת״ך (שם, נ״ה), תש״ך; הנ״ל, עזרה וסיוע לקהי¬ 
לות פולין בעקבות גזירות ת״ה ות״ט (ספר היובל ליצחק 
בער), תשכ״א; י. כץ, בין פתנ״ו לת״דז-ת״ט (שם); 
010 ח 1£11 \,£;!!! ל 01 ^זס 1168 א 1£ /?/?,/)// ס 0£ ו^ 0/1 ' 1 > 

1411 ., 1 ; 1865 ,!) 1646-164 610 ן 4%16 101-0 01-011 , 001413 

- 00 *א . 11. 14 : 1880-1910 , 3 — 1 .־ 01 ;־. , 111:101 , 6313 

11 ק 0 ז 10 30 3 ר. 6 ק 6 'א< .' 1884 , 111 — 1 ,. 08, 8. X ק 3 ז\.ס־ד 




571 


המילניצקי, זינוביי בדהדן — חמלקרת ברקה 


572 


-•%ב 7 .)- 3 :ז:*-גמ .'■ 1 ; 1901 — 1898 , 1 /י ,/י 1 , 08 ץ?— 7 803180 ל 
1111 )11)1)\1 , 1—11, 1906—1909; ^0X88 ס 11111 ( 80/1 , 1 .11.1 .ת,;•! 

, 1 ^ ,¥"! . 7 , 111 43078 , 00688 ? 1,808 ; 3 מ 0-33 ' 101 
68068 18 ;־ 8 [; 03 ס!/ 068 \ 1 , 30387 ? . 4 \ 1 ; 1914 — 1908 
1.608788460,11070000 \[; 1909 ,? 803086 7 ל 16082883 > 

- 11.830836830,0460 ; 70,1914 , 030043 0 ־ 620680801 
; 1916 , 7 8030081 צ 8 0 סץ? 33834800 80070000 סח 33 
,* ¥111 , 8 סץ?- 003100 ־צ 110 ) 1070 , 808 ס 17168 ע 0 ? . 11 ) 

, 6000800 .מ . 0 ; 1931 — 1922 , 1-2 , 6 ( 1 , 2 

- 80308 ץ 80883 1431180833880-008060387638833 
; 1940 ,( 1 < 3388088,1 1107000460886 ) 830042 03000 
; 1941 , 101111 }( ! 1 {ס 8/01111111 ,<ז 1 > 1 > 80/1 . 1 ) 

; 1953 , 111 — 1 , 000868 ? 0 38081 ק 7 8 ל 8000063,886886 
. 1954 ,. 86804, 5. X מח 0 קא .ח . 11 

ש. אט. 

חמיץ או ח? 1 צה ( 01007 ), סוג של צמחים ממשפחת הפר¬ 
פרניים (ע״ע)! כולל כ 14 מינים, שהם נפוצים 
בעיקר בקדמת־אסיה. סימניהם: העלים מנוצים, ועלי־הלווי 
גדולים ועפ״ר משוננים! הפרחים פרפרניים, קטנים, לבנים 
או ארגמניים, הגביע בעל צינור אלכסוני או מגובנן מאחור! 
הפרי תרמיל קצר, שזרעיו גדולים. 

הח׳ התרבותית ( 2710111:11111171 . 0 ), המכונה גרבנצו(- 837 
63020 ), היא צמדדתרבות חד־שנתי, מכוסה שערות בלוטיות 
עשירות בחומצה אוכסאלית! טעם העלים והזרעים חמצמץ. 
תרבותו קדומה מאד! מוצאו, כנראה, מאסיה המערבית, 
ומגדלים אותו בעיקר באסיה ובאירופה הדרומית. זרעיו 
נאכלים חיים, קלויים או מבושלים! לפעמים משמשים הם 
תחליף לקפה, וזרעי זנים אחדים משמשים מאכל לבהמות. 
עליהם היו ידועים כסמי־מרפא, ביהוד כמשלשלים (ע״ע 
אנתרכימ׳ן, ע מ , 732 ). — צ מודבר הוא הח׳ השסועה (. 0 
" 7 ט 311£13 מת 01 ), המצויה בא״י בקרקעות שרשיות. 

חמיה שבט משבטי דרום־ערב שלפני האיסלאם. בספרות 
הקלאסית הם ידועים החל מן המאה ה 1 לפסה״ב 
בשם "!(!!?""!ס־. — החמירים (ח") התיישבו החל מן המאה 
ה 5 לפסה״ג באיזוד ההררי בדרום־מזרחה של ערב, בין 
קתבאן וחצרמוות, ושם יושבים צאצאיהם אף בימינו. במשך 
הזמן גדלה השפעתם של הח" בדרום-ערב, הם גברו על שבא 
(ע״ע), ובמאה ה 3 לפסה״נ סיפחו אותה לתחום שלטונם! 
מעתה קראו שליטיהם לעצמם "מלכי שבא וד׳ו רידאן (כל׳ 
ח׳)״. אחד ממלכי תבש קורא לעצמו — תוך רמיזה לכיבוש 
דרום־ערב (ע״ע חבש, עמ ׳ 106 ) — "מלך אקסום וח׳ 
ורידאן וחבש וסלחיך. 

במאה ה 4 לסה״נ, בימי קונסטאנטיום 11 , נזכרות כנסיות 
נוצריות בזפר ובעדן שבתחומה של ח׳. עוד קודם־לכן היו 
בתחום הח" קהילות יהודיות! בבית־שערים (ע״ע) נמצאו 
גדאפיטים יווניים מן המאה ה 3 , המזכירים ״הומריטים״ — 
כל׳ יהודים מארץ ח/ במאה ה 5 ובתחילת המאה ה 6 , בימי 
המלך יוסף ד׳ו נואם (ע״ע), הפכה היהדות לדת השלטת 
בארץ. במסורות י הנוצרית והאיסלאמית נשתמר זכרם של 
מסעי־המלחמה, שערכו המלכים היהודים נגד הנוצרים היו¬ 
שבים בנווה־המדבד נג׳ראן! אף ד׳ו־נואס מזכיר מסע כזה 
בכתובתו. הנוצרים פנו לעזרה לקיסר״ביזנטיון, ולפי בקשתו 
של הלה נשלח לדרום־ערב כוח צבאי מחבש, בראשותו של 
המצביא אברהה, שהנחיל תבוסה מכרעת למלך היהודי! 
בעקבות כך תפס אברהד. בידו את השלטון המלכותי בדרום 
ערב. ב 570 , בימי יוסטינום 11 , פנו הה" לסאסאנים כדי שיעז¬ 
רו להם לפרוק את עול הנוצרים; ההתערבות הפרסית שמה 


קץ לתקופה החמירית, והאיסלאם, שהתחיל להתפשט דור 
לאחר מכן, שוב לא נתקל בהתנגדות בדרום-ערב. 

המסורת הערבית האיסלאמית ריכזה בת" את רוב הנתו¬ 
נים על דברי־ימי השליטים בדרום־ערב, שזכרם נשתמר. 
במסורות אלו מרובה היסוד האגדי, כיוון שאחרי כיבוש 
האיסלאם הוחלף הכתב הערבי־הדרומי בכתב הערבי-הצפוני, 
והכתובות שנמצאו בדרום־ערב שוב לא היו מובנות כראוי. 
הקוראן (פ״ה, ד׳) מזכיר את המסע נגד גג׳ראן וחפירים 
שבהם נשרפו הנוצרים. הח" מוצגים כעם רשע, שאותו הש¬ 
מיד האל יחד עם המסרבים לקבל את דברי הנביאים (שם 
מ״ד, ל״ו! נ׳, י״ג). במסורת ערבית על חיי מוחמד מסופר, 
שבשובו ממסע־המלחמה נגד תבוך קיבל הנביא במדינה 
שליח, שמסר לו מכתב מאת "מלכי-ח׳", ובו הודיעו הללו 
על קבלת האיסלאם! בתשובתו שיבת אותם מותמד וקבע 
את המיסים שיש להטיל על הממאנים, וכן על הנוצרים ועל 
היהודים שלא קיבלו את דתו, ואף קבע שהללו לא ייפגעו, 
בתנאי שיפרעו את ההטלים המוטלים עליהם. — על ההיס¬ 
טוריה של האיזור לאחר כיבושי האיסלאם —ע״ע תימן. 

על הכתובות החמיריות, על הלשון והכתב התמידיים — 

ע״ע ערבית, לשון: ערבית־דרומית. — וע״ע ערב. 
ח. צ. הירשברג, ישראי בערב (ביחוד 53 ־ 57 , 283/4 ), 1946 ! 

; 1895 , 7160 { 4 . 11 47061271 171 171127 * 4625 12 ( 1 ,־ 013561 
71 £062 71 4 . 1 ^ 62214 811407061271 /א 0 012 . 301 וזזו!. 4 ח 11 ) 1 > 11 במ 21 \/ 
,* 01112 ^ 111771 / 0 \ 800 762 .\/ ; 1916 0/071$ * 640 

, 1$ ־ 31 ? .א ; 1927 .( 11 * 1 ) 07 /( 41771 , 1071300 ) 1017 ^ . 11 .( ; 1924 
131 חש 1 ז 0 !!(.)!?:* סוז , !) 10 ( 01 ( 4 8011111 / 24 / 70 762 
02 ^ 107107 261 ( 7 1111411071 * 171 '. 1 , 10305 ) 1 ;>־( .[ ; 1938 .( 111 

, €00 < 115 >\ 111 ) . 81151 ) 1 ( 15107 ' 1 01/0711 €7141077012 81 470612 €71 
€ 47061 €71 * 2 ( 062€717 * * 112 ) 10712 * 61 * 71 ס 271£71 * 172 ,, 111 ; 1951 ,( 28 
* 1 ״ 111 ; 1953 ,( 319-342 0€7117012 (10 *4115000, 1X8% 

51242 * 6 014 * 01112 ^ 6170 * 1 \ 267 € 11 € * 42 1011 ) 2291 * 727 } 

,( 1 , 130111 רת 513 10 > 13011815 ־ 0601 . 001 ז 01 זג זס . 1115107 .* 1105 10 ) 
. 107 * 61 . 2 , 82117 ,־ 1461001 . 4 ( - ס 1550130 "׳\\ .ע . 13 ; 1956 
׳. 3 ־ 11,14101 . 155 ^. 11 . 1 ) 3 * 1 *) * 811407061271 . 10771 * 071 ' 1 . 4 - 020%7 

. 1952 , 103550 . 155005011 ^ 502131 . 0 ־ 0015105 . 1 ) . 511 \ 2 ,ז 111 

. 1952 ,( 4 .סא 

ג. די. 

חמלקךת (עמלקךת) בןר,ה (ברק) — ־ 11311111031 
82703 —(המאה ה 3 לפסה״ג), מצביא ומדינאי 
של קרת־חדשת. ב 247 , בימי המלחמה הפונית הראשונה, 
נתמנה למפקד כוחות קרת־חדשת בסיציליה, פשט על חופי 
קאמפאניה וברוטיום שבדרום־איטליה, ולאהר־מכן השתלט 
על ההרים הרקטי ( 067016 ) ואריכם (^ץ £7 ) בחוף הצפוני- 
מערבי של סיציליה, התבסס בהם וערך משם גיחות גריליה, 
וכן הוסיף לפשוט על חופי דרום־איטליח עד קומי. אעפ״ב לא 
הצליח לשחרר את ערי סיציליה המערבית מהמצור ש&מו 
עליהם הרומאים, ומיעוט הסיוע שקיבל ממולדתו ונצחון הצי 
הדומי ליד האיים האגאטיים חרצו את גורל המלחמה! אך 
העובדה, שח׳ לא הוכה מעולם בקרב והיה נכון להמשיך 
במלחמה, איפשרה לו להשיג במו״ט תנאי-שלום נוחים־יחסית 
לארצו, ולהוציא את כל חילו ללא כניעה ( 241 ). 

ב 240 נתמנה ח׳ למפקד עליון באפריקה לשם דיכוי מרי¬ 
דת החיילים ה? 4 כירים. ותוך שלוש שנים הצליח למלא את 
מ&ימתו, בשיתוף עם יריבו חנון (ע״ע), ולהכניע את מעוז 
המורדים עתיקה(אוטיקה [ע״ע]). ב 237 יצא לספרד,ומבסי- 
סו בגדר (גדם, קדים) כבש את דרום־מזרח הארץ עד לכף 
נאו /מצפון לאליקאנטה). באחת מפעולותיו טבע בנהר 
( 228 ). — לפי הגירסה של ליוויוס ושל היסטוריונים רומיים 






573 


חמלקרת כדקה — חמנית 


574 


אחרים, העדינים את ביודברקה, ביקש ח׳ לכבוש את ספרד 
במטרה להקים בסיס לפלישה לאיטליה, שנערכה׳ אח״כ ע״י 
בנו חניבעל (ע״ע). אך נראה, שמטרתו היתה למצוא תחליף 
לסיציליה, לסארדיניה ולקורסיקה, שאבדו לארצו — לתפוס 
את מיכרות הנחושת והכסף בדרום־ספרד ולהשיג את האמ¬ 
צעים הכספיים לגיוס חיילים־שכירים מקרב הספרדים. המקו¬ 
רות הרומיים אף טוענים, שח׳ פעל בספרד על דעת עצמו 
בלבד, ללא תמיכת השלטונות במולדתו. — ח׳ ייצג את הקו 
האנטיירומי התקיף בארצו, ולפי המסופר אף השביע את 
בנו חניבעל לשמור איבת־עולם לרומא. — וע״ע פוניות, 
מלחמות. 

; 1896 ,.)) 377 , 338 , 11 , 7 )^ 1 ) €0711% / ./> . 16/1 ) 0 . 1011201 ^ . 0 

. 4 ; 1912 ,([ 2 ] 1 ד\ ,.? 13 ז 0 ) 6 /מ״>/ 6 ,״ 4111 * 1.011 .יד 

) 41101015 . 0 ז} 1111 < 1 ( 1 ( 03 ) 111171 ) 5 117 111111711 ^ 171 / 10 )€ )!/' 1 , 80111111:015 

. 4 2 כ 19 ,( 786-789 , 11 /י ,ץז 0 ז 1115 
ד. אש. 

חממה (או ביודזכוכית), בית־צמיחה—מיבנה עשוי עפ״ר 
זכוכית ומצוייד בסידורים מיוחדים לגידול עצים, יר¬ 
קות, פרחים או פירות בתנאים מלאכותיים, כגון: בעונות שבהן 
אין לגדלם בתנאים טבעיים — כדי לספק תוצרת חקלאית 
טריה לאוכלוסיה בעונות החורף והאביב המוקדם! למטרת 
גידול צמחים בתנאים קבועים ומבוקרים — לצרכי מחקר! 
בגנים בוטניים (ע״ע, עם' 982 : תמ ׳ ) — להמחשת צמחיות 
מאיזורים אקלימיים שונים. גידול צמחים בח׳ מאפשר ויסות 
של הטמפרטורה, וכן של תנאי התאורה, לחות-האוויר, 
הקרקע, הרכב האטמוספירה, 

ה מיבנה הראשון ששימש כה׳ הוקם ע״י המהנדס הצרפתי 
סלומון דה קלרס (;! 01211 ^ . 5 ) ב 1619 בהידלברג לשם 
גידול עצי־הדד! הוא היה עשוי עץ, לאחר מכן הוקמו מיב- 
נים קבועים, גם הם לגידול עצי־הדר (לימונים ותפוזים), 
בעלי גגות אטומים וקירות־זכוכית. החימום הושג ע״י גחלים 
בוערות נתונות בתוף חור ברצפת הה/ או ע״י תנורים ובהם 
ארובות להרחקת העשן הנפלט מהם. או ע״י קירות מחומ¬ 
מים בעשן תנורים. ב 1788 החלו לחמם ע״י אדים, וב 1827 — 
ע״י הזרמת מים חמים במערכת צינורות מיוחדים ברצפה 
ובקירות. על ניצול "אפקט-הח , " ר׳ להלן. 

לפנים היה השימוש בח" מקובל באדצות־הצפון בלבד, 
בעיקר במשקים חקלאיים בקרבת הערים הגדולות. היום 
נפוץ השימוש בהן גם בארצות חמות, ביניהן ישראל, 
כיוון שהוא מאפשר גידול ירקות ופרחים בעוגת החורף. 
דחיפה רבה לכך ניתנה בזמן האחרון ע״י השימוש בפולי- 
אתילן ובחמרים פלאסטיים אחרים לצרכי בניית ח", שהם 
מזילים בהרבה את הוצאות הקמת המיבנים, וכן ע״י המחק¬ 
רים החדישים בתנאים האקולוגיים השוררים בבתי־הצמיתה. 

היום מקימים בית־צמיחה כמיבגה איתן, נשען על שלד 
של עמודי־ברזל צרים, כדי להקטין ככל האפשר את הצל 
בפבים־הבית; גגו ודפנותיו עשויים זכוכית או חומר פלאסטי 
שקוף. את המיבנה מרחיקים מבניינים אחרים, מעצים גבו¬ 
הים ומכל דבר העשוי להטיל עליו צל מבחוץ. שיטות החי¬ 
מום : חימום ביולוגי של הקרקע ע״י הטמנת זבל או קומ¬ 
פוסט, המפיקים חום בתסיסה וברקבון; חימום במים או 
בחשמל. כשנדרשת טמפרטורה קבועה, מושג ייצובה ע״י 
חימום חשמלי תוך שימוש בתרמוסטט (ע״ע). בהארה חש¬ 
מלית לילית מווסת האור מבחינת עצמתו והרכבו (צבעו או 
צבעיו). לפעמים קיצור היום הוא המבוקש, והוא מושג ע״י 


איפול. בתנאי אקלים חם׳ כשנדרשת טמפרטורה נמוכה מזו 
השוררת בסביבה, ממטירים בקיץ, בשעות החמה, מים על 
הגג והקירות, וההתאיידות מקררת את האוויר בפנים. ניצול 
מתמיד ואינטנסיווי של הקרקע בבית־צמיחה מחייב טיפול 
מיוחד בקרקע זו וחיטויה, כדי למנוע זיהומה במחלות. 

גידול צמחים בח , מעלה, כמובן, במידה ניכרת את הוצ¬ 
אות הייצור; לפיכך רק מוצרים חקלאיים יקרים עשויים 
להצדיק את הגידול הזה. 

"אפקט-הח׳" בתא סגור עשוי להביא לידי התהוות 
טמפרטורה גבוהה מז 1 של הסביבה גם בלי הפעלת מיתקן- 
חימום. הוא מושתת על תכונתו של חומר מחיצות־התא — 
כגון זכוכית וכד׳—,שהוא חדיר לקדינת האור הנראה (קצר- 
הגלים) ואטום למעבר קרינת־החום (ארוכת־הגלים). אור־ 
השמש החודר לתוך התא מחמם את תוכו, ואילו איזון הטמ¬ 
פרטורה בינו ובין הסביבה ע״י הקרינה הנפלטת מן העצמים 
המחוממים מתעכב. אפקט־הח׳ פועל בקנה־מידה גדול על 
פני כדור־הארץ בגלל דו־תחמוצת הפחמן והמים שבאטמו- 
ספירה, וביחוד בגלל העננים: הקרינה הנפלטת מן הקרקע 
המחוממת באור־השמש נעצרת ואינה מתפזרת במהירות 
בחלל, לפיכך הטמפרטורה בשכבות־האטמוספירה התחתונות 
גבוהה מזו שבעליונות. 

-סי■■.!! . 0 . 77 ; 1938 ,) 71/10111 ) 07-6 :;■׳ס/ 77:0 , 0116015 . 8 .( 

,!! 1111 ( 001 ; 1940 , 111 ) 01 7 ) 1 ) 11/1 71 ) €70 ) 11 ( 10 )£)/ 1 ,ץ 0 | 

- 07117111 ,־ 001101 ) 5 , 0 ;׳ 1947 , 71 ) 121171 £ )}{ , ,) 7 ) 17 / 11 / 111111 ) 111 ) 0 

•א ; 1949 , 117 ) 111 > 1 ■ 1111 ) !/ 113 ) 1 ) 117 ) 0 71 ) 771011 ) 7101117 £ .) 71 ) 0 £ ! 

. 1962 ,ח) 00711 1 >) 7 ) €07 760 , 1 זסמ 1 ס 001 

ש. הו. 


חמנית ( 5 נ 51 ()ן 1121 ס 01 ), סוג של צמחים ממשפחת המרכבים 
(ע״ע). אפייניות לו תפרחת, שהיא קרקפת מור¬ 
כבת ממספר רב של פרחים צינוריים דו־מיניים, היושבים 
על מצעית משותפת, ותכונה הליוטרופית — הפניית הקר¬ 
קפת והעלים בכיוון אל החמה' (מכאן שם הצמח). 

הסוג ח׳ כולל כ 60 מינים, רובם עשבים רב־שנתיים ומי¬ 
עוטם חד־שנתיים; קצת מינים דרום־אמריקניים הם מטי¬ 
פוס שיחי. רוב מיני הח" מוצאם מאמריקה הצפונית! משם 


התפשטו בשטחים נרחבים על פני כדור־הארץ. שני מינים 
בעלי חשיבות כלכלית מקובלים בחקלאות: 

( 1 ) הח׳החד-שנתית ( 5 ט 11 חת 3.3 *) היא בעלת קר¬ 
קפת גדולה, שמספר הפרחים בה עשוי להגיע עד ל 44x10 
ויותר, אולם רק חלק 
מהם חונט פרי. גובה 
הצמח בין 70 ס״מ ל 5 
מ׳. העלים גדולים וש¬ 
עירים, ערוכים לסי¬ 
רוגין. ההפריה נעשית 
בעיקר ע״י דבורים. 
הפרי — זרעון, מור¬ 
כב מקליפה שחורה, 
לבנה, או מפוספסת, 
וזרע! הוא מכיל 
35% — 25 שמן. 

זרעי הה׳ נאכלים 
לאחר פיצוח קליפתם, וזטנית ־ד-סנחית ( 5 ״ 111 זח 3 ;!״ 11011 . 11116 ) 

ןכן ןןם משמשים לה - 1 . פרו׳ ל׳*וני יי ? ; 2 -׳ 2 -״ 2 : פדחיט 
צינוריים דו׳ביעיים ניע? ב י ־־התפתח ית 

פקת שמן בשביל תע~ *■ 6 ינים 







575 


חמנית — חמץ 


576 


שיית שימורים, מרגרינה׳ סבון, לבה ועוד. שמן־ח׳ צהוב־ 
בהיר׳ והוא נימנה עם השמנים המתייבשים־למחצה. כוספת־ 
הוד משמשה להזנת בקר; היא מבילה כ 40% חלבון נעכל. 
הגבעול משמש לתעשיית תאית וגייר׳ וכן משמש הצמח 
הירוק בעינו או בצורת תחמיץ למספוא. הח׳ היא גם צמה- 
דבש משובח. 

הוד החד־שנתית הגיעה לאירופה בסוף המאה ה 16 . עיקר 
תפוצתה היום בבריה״מ, שבה מרוכזים כ 57% משטחי המיזרע 
וב 67% מן הייצור העולמי של הזרעים. שאר ארצות הגידול 
והייצור החשובות הן ארגנטינה, רומניה, בולגריה. 

הקף הגידול של הח׳ וייצור זרעיה נמצא בעליה בעולם. 
בתהילת שנות ה 50 כללו שטחי המיזרע כ 6.5 מיליון הקטאר, 
והייצור הגיע ל 3,9 מיליון טונות זרעים. ב 1961/62 היו 
המספרים המקבילים: 7.3 מיליון הקטאר ו 7.1 מיליון טונות 
זרעים. יבול הזרעים הממוצע הוא היום כ 970 ק״ג להקטאר 
(לעומת 600 ק״ג ב 1950 ). בישראל יש כ 50,000 דונם שטחי־ 
מיזרע של ח", שמהם הופקו ב 1961/2 כ 4,000 טונות זרעים. 

( 2 ) חמניית־הפקעות או טופינמבור (-ט 1 . 9 
*טי־סז^), המכובה גם ארטישוק ירושלמי, הוא בעל קני־ 
שורש מעובים בצורת פקעות בשרניות, עשירות בפחמימות, 
שחלק ניכר מהן מצוי בצורת אינולין (ע״ע); הן משמשות 
למאכל אדם ובהמה. ריבויו של צמח זה נעשה, כרגיל, באמ¬ 
צעות פקעות. 

יש גם מיני ח׳ שאותם מגדלים כצמחי־נוי. 

ש. הורביץ, גידולי שדה חדשים בארץ ישראל, ת״ש; 

מ. זהרי. עולם הצמחים, 370 , תש״ד; י. ארנון, גידולי 
שדה הלכה ומעשה, 1962 ; !! 1 ! 0 ו' 1 ק 0 <) 1 ) 101 •! /ס 10 ק 111 ו 1 ז'/ 
-חאפסאחמוג: . 11 ; 1956 ,(! 1111110 ) 0 ■('! /)?■;׳ג ■ 111011 / 0 ( 111 '. 

. 2 2 ל 19 , 1.1 קץדי*י-ץ־א 16 <)א 1 יו 1 ו. 130 \ 1 ,!}אאםאסאקסג! .£ . 8 

ש. הו. 

ד^? 1 ץ(^, בלשונות אירופה 0015 ^ 1 ), עיר בסוריה; 165,000 
תושבים ( 1961 ). ח' יושבת בעמק הרחב של האו־ 

רונטם (ע״ע); רמה בזלתית במערבה של העיר גרמה היקוות 
מי הנהר באגם־ח/ המספק מים לעיר ולהשקאה של סביבתה 
החקלאית. ח' משמשת מרכז מסחרי ותעשייתי לסביבתה; 
מצויים בה בתי־חרושת לסוכר, לעיבוד כותבה ולמזון. חשי¬ 



בותה של העיר מימי־קדם — בהיותה צומת־דרכים למרכז־ 
סוריה; היא נמצאת על ציר־האורך של סוריה, הנמשך 
לאורך השקע הסורי־אפריקני, בנקודה שבה הוא נחצה ע״י 
ציר־רוחב, המנצל את עמק ואדי אל־כייר ומוביל מחוף־הים 
לפרת. היום ח׳ היא גם צומת חשוב של מסילות־ברזל. 
בקירבתה עוברים צינורוח־הנפט מעיראק, ולידה הוקמו 
בתי־הזיקוק לנפט להספקת צרכיה של סוריה, וכן בתי־ 
מלאכה של שירותי הרכבות ומפעלי־טכסטיל. 

העיר העתיקה נמצאת במרחק שני ק״מ מזרחית לאורונטם 
ומחוברת אליו בתעלה. רוב בתיה בנויים אבני־בזלת, ובתוכה 
נמצאים מצודה עתיקה, שווקים, המסגד הגדול ומסגדים 
רבים אחרים. הרבעים המודרניים נמשכים מערבה עד לנהר. 

היסטוריה. ח׳ היא עיר עתיקה; היא יושבת בקירבת 
החרבות של קדש (ע״ע) החיתית, ואולי התפתחה ממנה. 
במקרא אין היא נזכרת במפורש, אולם המדרש מתרגם את 
״הצמרי״ המקראי (ברא׳ י, יח) — "חמץ" (ב״ר ל״ז; וכן 
בת״י). התקופות ההלניסטית והרומית היו ימי פריחתה של 
ח׳, שנקראה אז אמסה ( 30653 ^ 1 ," 160 !;י 1 י). בימי פומפיוס 
והקיסרים הראשונים היתה מושב של שושלת שליטים ערבים 
בחסות רומא; אחד משליטים אלה התחתן באגריפס 1 מלך־ 
יהודה, ואילו בנו העמיד חיל־עזר לשירותם של הרומאים 
במלחמתם ביהודים (קדמוניות, י״ח, 135 , כ׳, 139 , 158 ; 
מלחמות, בי, 501 , ג׳, 68 , ז , , 226 ). בימי דומיטיאנוס קיסר 
סופחה אמסה לסוריה הרומית. מאמסה באה הקיסרית יוליה 
דומנה, אשת ספטימיום סורוס; היא, בתה ממאה, בנה 
קרקלה ונכדיה אלגבלוס וסוורוס אלכסנדר שלטו בקיסרות 
הרומית במשך ז־ור. אלגבדוס (ע״ע) היה כהן הבעל הסורי, 
אל־השמש, שמקדשו באמסה היה מהולל בכל המזרח התיכון 
ופולחנו הונהג ע״י הקיסר ברומא. הוא אף העניק לאמסה 
מעמד של מטרופולין ופיאר אותה במקדשים וארמונות. 
באותה תקופה נזכרת חמץ — וכן ימתה, "שדיקליטינוס 
היקווה נהרות ועשאה״ (יר׳ כל׳ ט׳, ד׳) — כמה פעמים 
בספרות התלמודית. בתקופה הביזאנטית נקראה אמסה^־סי,, 
ומקדש הבעל שבה נהפך לקאחדראלה. הערבים כבשוה 
ב 634/7 , הקימו בה מצודה חזקה ובנו מסגד גדול על יסודות 
הכנסיה. בתקופת הח׳ליפות היתה מן החשובות בין ערי סו¬ 
ריה. בימי אחרון האומיים, מרואן 11 , מרדה העיר בשלטון, 
נכבשה ונענשה. במאה ה 10 סבלה מפלישות הביזאנטים, וב¬ 
מחצית השניה של המאה ה 11 — ממרירות הבדוים. בימי 
מסעי־הצלב נכבשה זמנית ב 1099 בידי הצלבנים. מ 1178 עד 
1262 היתה בירת נסיכות איובית. ביה״ב המאוחרים נידלדלה 
ח/ משום שדרכי־המסחר עם הודו לא עברו בה עוד. השלי¬ 
טים הממלובים הדיחו את נסיכי ח׳ וסיפחו אותה — כעיר- 
נפה — למחוז דמשק; מעמדה זה נשמר אף לאחר הכיבוש 
העותמאני ב 1516 . אך במאה ה 17 נהנתה משלטון עצמי. 
במאות ה 19 וה 20 היה גורלה המדיני של העיר כגורלן 
של שאר ערי סוריה המרכזית. 

ביה״ב הקדומים היתה בח׳ קהילה יהודית. כשני־ 
דלדלה העיר לאחר התפוררות הח׳ליפות, התמעט בה מספר 
היהודים; בנימין מטודלה לא מצא בה אלא 20 יהודים (גב¬ 
רים משלמי־מם). כשהפכה ח׳ ב 1178 לבירה של נסיכות 
עצמאית, שוב גדל היישוב היהודי בה, ויהודה אלחריזי, 
שבא לשם בראשית המאה ה 13 , קורא בשמו של "שר" 
(- נושא משרה מלכותית) משכיל יהודי. מן המקורות של 


רחוב בהב!ץ 


577 


חמץ — חמץ, חמצת׳ 


578 


יה״ב המאוחרים נפקד זכי הקהילה, ובימי השלטון החורפי 
גתפוררה לגמרי. 

י. קר. - א. אש. 

דן?וץ, ח^צת־ (^ 01 פ ס״־״פ), , 11,0 צ נ> = 0813.00011 . 

השניה בשורה ההומולוגית של חומצות־השומן(חומ¬ 
צה אתאנואית) — חומצה אורגאנית, שהיא ותולדיה רווחים 
ביותר׳ בשימוש ביתי, טכני-תעשייתי ומעברתי, וכן בתהלי¬ 
כים ביולוגיים. — ח״ח נקיה היא נוזל מימי, משקלה הסגולי 
1.05 , היא רותחת ב ״ 118 וקופאת ב 16 0 , וגבישיה דומים 
לקרח (מכאן השם "ח״ח קרחית"); ריחה חריף ומגרה, היא 
צורבת את העור והורסתו; היא מתערבבת במים בכל השי¬ 
עורים, וכן בכוהל ובאתר, והיא עצמה ממסה חמרים אורגא¬ 
ניים רבים. תמיסתה המימית המהולה היא החומץ (ח׳), 
הטבעי או הטכני. ח״ח היא חומצה חלשה, אולם היא ממסה 
מתכות (פרט לתצי־אצילות ולאצילות) ויוצרת מלחים — 
א צ ט א ט י ם, שכולם מסיסים במים. — חה״ה ידועה מימי־ 
קדם כפרי החמצת היין ("ח׳ בן יין"); החומצה המרוכזת 
הכנתה י ידועה"מן המאה ה 18 ואילך (ג. א. שטל [ע״ע], 
1702 ). — ח״ח מופקת בתעשיה ב 3 דרכים: 

1 ) ״תסיסת הח׳״ — חימצון של אתנול (ע״ע כהל) 

ע״י חמצן־האודיר בסיוע אנזימים המצויים ב ח י ד ק י ־ ה ח׳ 
(מינים שונים של הקבוצה ־ 30161 נ 01 ז 00 \ 7 ), בהתאם למשוואה 
המסכמת: 

1420 - 4 00014 .,; 014 4 -. 0 ■ 4 014,014 .,: 014 

חידקים אלה ( 13118 )^ 1 ,70 $1180x ת 11 תב 1 זס 3516 ק ..\ 2 , - 11 ז \ x ..^ 
;"!!ח ואחרים) מצויינים ביכולת לחיות ולהתפתח במצע 
חומצי למדי. דהידרוגנאזת־הכוהל, המצויה בחידקים אלה, 
נוטלת ע״י הקואנזים שלה ה 8 ?נ 1 ) 2 מימנים מן הכוהל והו־ 
פכתו עי״כ לאצטאלדהיד (ע״ע); זה האחרון, לאחר 
הידראטאציה, שוב ניתן לדהידרוגנאציה, שפריה הוא ח״ח: 

211 - 

0113.0140 <--- 0113.0142014 

214 - 

0143.00014 י- - ( 1120 - 4 0143.0140 ) 

תהליך זה נעשה קאטאליטי ונמשך והולד — בתנאי שנמצא 
קולט־מימן, שאליו יכול הקואנזים המחוזר(, 88 א?נ 1 ) להעביר 
את המימנים ולשוב עי״כ למצבו הקודם, שבו הוא פועל 
על אתאנול — וחוזר חלילה. כקולט־מימן משמש בתנאים 
הטבעיים חמצךהאוויר, שאליו מגיעים המימנים דרך 
שרשרת־החימצון; אולם האנזים יכול לפעול את פעולתו גם 
בתנאים אנאוויתביים — בנוכחותו של קולט־מימן אחר, 
כגון כינון או כחול־מתילן (וע״ע חמצון ביולוגי). — 
החמצת־היין היא תוצאה מזיהום היין בחידקי־ח׳, המוצאים 
בו מצע נאות להתפתחותם. 

תסיסת־הח׳ מבוצעת ב" ת ה ל י ך ־ ה ח׳ ה מ ה י ר " (שי־ 
צנברגר [ז 1116786 ! 1:26 ט 508 ], 1832 ) במכלים דמויי־מגדל, 
הממולאים נסורת־עץ או זרדים. דרך מילוי זה, שבו צומחת 
תרבית של חידקי-ח/ מחלחלת מלמעלה למטה תמיסה מהו¬ 
לה של ספירט, שלה מוסיפים מתחילה קצת ח״ח. תוך כדי 
חילחולו מתחלק הנוזל לטיפות או לסילונים דקיקים, ששטח־ 
מגעם הכולל עם האוויר גדול; החומציות של הנוזל מונעת 
התפתחות זיהום של מיקרואורגאניזמים זרים (שלא מחידקי- 
הח׳). התהליך מלווה הפקת חום רב. הנוזל המגיע לתחתית 
המגדל מכיל ח״ח; אם הכיל הנוזל המקורי, מלבד כוהל, גם 


חמרי ריח וטעם שו¬ 
נים (כגון ביין או ב¬ 
משקאות חריפים),ני־ 
כרת השפעתם גם בח׳ 
המופק בדרך זו. לפי¬ 
כך משמשת עדיין 
שיטה זו היום להפקת 
כמויותמצומצמותשל 
ח׳ לצרכי המטבח, — 
יש מינים של חידקי- 
ח׳ שמחמצנים גם 
קבוצות כוהליות 
שניוניות. כגון כוהל 
איזופרופילי לאצטץ 
(ע״ע). וסוכרים שונים 
לחומצות קטוניות. 

2 ) הזיקוק היבש 
של העץ(ע״ע) הוכר 
במאה ה 17 ע״י י. ר, 
גלאובר (ע״ע) כדרך 
להפקת ח״ח. התזקיק 


א 

1 


״ 4 ־״ 100 ס ״ס- 



— 90 0 ״מ 


המימי"^ח'~העץ הגל- מיתקן ?דפקת חוסצדדחזמץ בחביודדתסיסח 
, " א. פתח להכנסה תסיפת־הספירט; 

מ י מליל ח ״ ח ב. הרמומטר; ג. מילוי החבית 

(שמקורה בליגנין ש ל (תיבניים ושבבים); ר. ברז להיצאת 

העץ). ייצור י זה של י;חומ ' , 

ח״ח חיה מקובל עד לזמן האחרון בארצות עשירות ביערות. 

3 ) חיום מופקת ח״ח בעיקר בשיטות סינתטי ות¬ 
ק א ט א ל י ט י ו ת, כגון חימצון אצטאלדהיד ע״י אוויר 
בנוכחות מאנגאן אצטאטי: 


20113.00014, 


מ 1$1 


20143.0140 4- 02 


או דחיסת מתאנול ופהמן חמצני בנוכחות ניקל יודידי: 

" 11 זרז 

0143-00014 ■ 4 - - 00 - 4 0443044 


ייצור ח״ח חוא אחד מענפי חתעשיח הכימית הכבדה. אין 
נתונים מדוייקים על הקף הייצור העולמי, אולם בסוף שנות 
ה 50 הגיע הייצור השנתי באח״ב ל 200,000 — 250,000 טונות. 
בגרמניה המערבית — ל 75,000 — 100,000 טונות. — שימו¬ 
שיה של הה״ח מרובים מאד. מימי־קדם מקובל הח' בשל 
חמיצותו כתבלין לחמרי־מזון שוגים, וכן הוא ידוע כאחד 
מחמדי החטוי (ע״ע) הראשונים למניעת זיהום מזונות ע״י 
חידקים גורמי רקבון, וגם לחיטוי פצעים; חה״ח המהולה 
אינה ארסית, ואף נכנסת למעגל חילוף־החמרים התקין בגוף 
(ר׳ להלן). משום כך מרבים להשתמש בה שימוש ביתי 
במטבח, וכן בהכנת שימורים בתעשיית־המזונות, לגבי מזו¬ 
נות שאינם נפגמים ע״י החמיצות (דגים, מלפפונים וכר). 
היום משמשת ח״ח חרבה בתעשיה הכימית — כאחד מחמרי- 
הגלם להפקת אספירין, אנטיפירין, אלומיניום אצטאטי (ר׳ 
להלן), חמרי־צבע וחמרי־ריח. בתעשיית סיבים' סינתטיים 
והמרים פלאסטיים ועוד. 

מ תו לדי חה״ח. ממלחי חח״ח — אלומיניום 
אצטאטי, 3 ( 0281,03 ) 51 ׳., משמש ברפואה ובר 1 קחות בצו¬ 
רת תמיסה מימית (מי־בורוב) כמחטא־פצעים וכחומר צ 1 בת 
(לגירגור), וכן בתחבושות לחות לתפיחות דלקתיות. מלח 
זה וחאצטאטים של מתכות תלודערכיות אחרות ( 80 ,־! 0 ) 









579 


חמץ, חמצת-— חמצון ביולוגי 


580 


משמשים בצריבת אריגים לשם הכשרתם לצביעה (ע״ע). 
עופרת אצטאטית היא ח 1 מר־המוצא להכנת לובן־העופרת. 

ראדיקאל (אציל) חה״ח — ־סס. 09 3 , אצטיל — 
מופיע בתרכובות אורגאניות רבות, הן חמרי־טבע'והן המרים 
סינתטיים. אלמימת חה״ה — אצטאנהידריד, 2 0 ( 093.00 )— 
ואצטיל כלורידי ( 0001 -, 09 ) הם ראגנטים חשובים ביותר 
במעבדה ובחרושת הכימיות. א ס ט ר י ם (או אמידים) אצטי־ 
ליים, 00.0.11 . ג 09 , רווחים בעולם־החי; אחד מהם הוא הכי- 
טין (ע״ע). האסטר האתילי הסינתטי, 093.00.0.0293 , 
הוא נוזל בעל ריח נעים ומשמש כממם אורגאני — מזה, וב¬ 
מרכיב של תכשירי־רוקחות — מזה. אצטאטים של התאית 
הם חמרים פלאסטיים חשובים וסיבים סינתטיים. 

תה"ח בחילוף־החמרים. מלבד היותה מוצר 
סופי של חילוף־החמרים של חידקי־הח/ חה״ח מופיעה 
כחומר־ביניים בחילוף־החמרים של כל התאים ותופסת 
עמדת־מפתח בתהליכים אנאבוליים וקאטאבוליים כאחד. מס¬ 
לולים שובים של הפירוק הקאטאבולי התקין של שומנים, 
פחמימות וחומצות אמיניות מביאים לידי יצירת "ח״ח אק- 
טיווית", שהיא שייר אצטילי הקשור קשר רב־אנרגיה (ע״ע 
אדנוזין) לגורם ספציפי, הקואנזים !/, העושה'את האצטיל 
סובסטראט לראקציות אנזימאטיות בכיוונים שונים. קואנזים 
^ מכיל במיבנהו המולקולארי, בין השאר, את הוויטאמין 
חומצה פאנת 1 טנית (ע״ע ויטמינים, עמ׳ 96 , 99 ), וכן את 
הקבוצה 89 -, שהיא המתקשרת בקשר אסטרי לחה״ח. 



"־ך©—©-י 


,!ס ס,* 0 ס ׳ 

/\ 1 ־ * 1 ! ־ 
.ש. ש ש* ם 45 

ש' ;א 

\ / ״ '*► 2 ״ 

>־ 0 ״ | 


(©־יי"־ 


אצטיל־קואנזים ^ ( 800/1 — ס 09 3 .0 ) יכול — מצד 
אחד — למסור את האצטיל לחימצון סופי ל 2 ס 0 ומים 
(ע״ע חמצון ביולוגי), ומצד שני אותו אצטיל משמש אבן- 
בניין יסודית לביוסינתזה של חמדים ביולוגיים מורכבים 
וחשובים — סטרואידים. קארוטנואידים, פורמים ועוד. 

- 801-0 . 14 ; 1930 . 1 > , 10111 ת:) 81 ע' 4 י . 11 

- 1120111 ,£ . 11 . 1 > 6 /!מ 8/017/6 ,-! 11:1110 

.!סץסח/[ 8 י ־ו 0 ו 1 ! 0111 -) 1 זו.>ז ) 01 ) 4 ; 1938 ,( 1 ד\ ,. £01-8011 

; 1955 . ז \ד\. ,. 1 ז 1 ו 11 ,•מ>* 0 ״ 7 ז ; 1947 , 1 .. 10011001 . 0110111 
,%(!:. 7 ; 1951 ,)^) 7122 / 0 )■( 111 ) 4 ) 7/1 , 11 11 :) 5 .[ 

.' : 1955 , 1 '\ .. 011010 . 001111 ) . 141 ץ.זג £1 11110111108 

י. יל. 

חמצון ביולוגי) מכלול התהליכים הקאטאבוליים בתא 
החי, ברקמה או באורגאניזם— בבע״ח או בצמח — 

שבהם מרכיבי החומר החי או תולדותיו מתפרקים בדרך 
התחמצנות (ע״ע חלוף־תמרימז חמצון וחזור). 
המושג הכימי ח״ב חופף את המושג הפיסיולוגי נשימה 
פנימית. החה״ב משחרר אנרגיה, שנדרשת לתהליכים 
האנו־ארגוניים המתבצעים בתא החי: ביוסינתזות, התפתחות, 
פעילות מכאנית, פעילות חשמלית, הפרשה יוכו/ 

עובדת-היסוד — ש ״ ה נ ש י מ ה היא בערה״(ז״א — 
חימצון), הופרה לראשונה ע״י לוואזיה (ע״ע). אולם עד 
המאה ה 20 לא היה המכאניזם של תהליך זה ידוע. החה״ב 


מתרחש בטמפרטורה נמוכה־יחסית וב 9 ק הסמוך לביטרא- 
ליות.. ז״א בתנאים שבהם רוב המטאבוליטים המתחמצבים 
יציבים ביותר ואינם נוטים כלל להתחמצן בחמצדהאוויר, 
מחוץ לרקמה, ברקמה עצמה — או בהשפעתה — חל תהליך 
של אקטיוואציה בסובסמראטים או בחמצן, שמכשיר אותם 
לראקציה. תהליך זה הוא מעשה אנזימי-ה תימצון 
(ע״ע פר סנטים). 

בדוד האחרון נימשה מחלוקת עזה בין שתי אסכולות לגבי 
עקרונות החה״ב. א. ו ר ב ו ר ג(ע״ע, עמ ׳ 476 ) מען, שתחילתו 
של החה״ב — אקטיוואציה של החמצן המולקולארי, שהיא 
המכשירה אותו לתקוף את הסובסטראט. לעומתו טען ה. 
ו י ל נ ד (ע״ע), שהצעד המכריע בחה״ב הוא אקטיוואציה של 
הסוביסטראט, שהיא ההופכת אטומי־מימן שבו ל״פעילים", 
ז״א ניידים ומסוגלים להתקשר עם חמצן וליצור מים. לימים 
נמצא, ששתי האסכולות יחד צדקו: ברוב המקרים מתבצע 
החה״ב באופן שגם בסובסטראט המתחמצן וגם בחמצן המול־ 
קולארי חלה אקטיוואציה — בכל אחד ע״י אנזים אינטרא- 
צלולארי מתאים —, והמימן והחמצן "האקטייוויים" מובאים 
למיפגש. 

אחת הדרכים לגילוי דרך החה״ב היתה השימוש באינ־ 
דיקאטורים מתאימים — תמרי־צבע אורגאניים סינתטיים, 
המסוגלים להתחמצן ולהתחזר חליפות אגב שינוי צבעם. 
כבר ב 1902 מצא שארדינגר שכחול־מתילן — שצבעו מותנה 
בהימצאותו במצב מחומצן — 'מאבד' את צבעו, ז״א מתחזר 
ע״י קליטת 2 אטומי־מימן, בהשפעת דזלב לא־מורתח או 
תמצית־רקמה, וזאת גם בהיעדר חמצן! מכאן. שמרכיב ממר¬ 
כיבי החלב או הרקמה התחמצן באותם התנאים, ובזה הומ¬ 
חשה יכולת החימצון־והחיזור של הרקמה החיה. נסיון זה 
שימש הוכחה בידי וילאנד לטענתו, שלשם ביצוע החה״ב 
דרושה אקטיוואציה של הסובסטראט, של המטאבוליט המת־ 
חמצן, ולא של החמצן — שאינו משתתף כלל באותו תהליך. 
במקרה זה בוצע חימצון המטאבוליט לא ע״י התקשרותו עם 
חמצן, אלא ע״י ד־הידרוגנאציה — נטילת 2 אטומי- 
מימן מן הסובסטראט (וע״ע הידרוגנציה). 

אנזימים המחמצנים סובסטראט ע״י נטילת 2 אטומי-מימן 
ממנו נקראים דהידרוגנזות ( 4 . - 4 42 * 8 ( 1 ) 

אקצפטזר סובסטראט אקצפטור סובסמראט 
מחוזר מוזומצז 

בתהליכי החה״ב ידועים 4 אקצפטורים טבעיים של מימן 
(או אלקטרונים). שהם קואנזימים' של הדהידרוגנאזות השד 
נות, הפועלות על סובסטראטים שונים, והם מתחזרים ישי¬ 
רות ע״י הסובסטראט המתחמצן. ארבעתם הם נוקלאוטידים: 
אי 01 , א? , !׳, 99 ?, ( 1 \ 7 •( ( 1 —^ 1 ). 

11 הוא אסטר פוספאמי של 1 , ושניהם די-נוקלאוטידים, 
שבמיבנה המולקולות שלהם כלול שייר של ניקוטין־אמיד, 
שהוא הוויטאמין ניאצין (ע״ע ויטמינים, עט׳ 99 — 101 ). 
הגרעין הפירידיני שבו הוא הקבוצה האחראית לחימצון 
הסובסטראט: המלח הדביעוני (פירידיניום) הופך לתולדה 





581 


חמצון ביולוגי 


582 



1 . י־ דיפרספו-פירידץ־נוקלארנויד 
ח אקז — מייפר^פר-פיריריז-נו־קלאויטיר (ק)־ץ 



1:1 . א״ ק - פלאויץ־מונונוקיאוטיד 
•׳ח. 0 ^ — פלאוי*ן-אדניזיז*יגור.לאוטיד 

של 1.4 ־דיהידרו־פירידין ע״י קליטת אלקטרון ואסום־מימן 
אחד, כשיון־מימן תפשי נשאר בתמיסה':' 

* 14 + 9 אק(יד)ט *- ך 9 + ש) ! 1-1 ־ 1 יאק<ו־)ס ( 2 ) 



המחצית השניה של מולקולות 1 ו 11 היא שייר של החומצה 
האדנילית, המצוי גם בק 47 . (ע״ע אדנוזין). 

' 111 ו׳׳\ 1 מכילים שייר של דימתיל : ריביטיל־איזואלוכסא־ 

זין, שהוא הוויטאמין ,מ — ריבופלאווין (משום כך האנזי¬ 
מים המשתמשים ב 1 ז 1 ו/יז כקואנזימים נקראים פלאוו־ 
פרוטאינים [?'־(]). 111 הוא מ 1 נו־נוקלאוטיד—הפוספאט של 
הוויטאמין; 7 י 1 הוא די־נוקלאוטיד — המחצית השניה של 
המולקולה שלו היא שוב שייר של החומצה האדנילית. קלי¬ 
טת המימן בח 1 ובי^י! מבוצעת בגרעין האיזואלוכסאזיני: 



הפוספורילאציה האנזימאטית של 1 ל 11 , וכן של הריבו־ 
פלאווין ל 1 ז 1 , מבוצעת באורגאניזם בסיוע ? 47 . 

תהליכי החימצון (דהידרוגנאציה) המבוצעים ע״י הדהי־ 
דרוגנאזות באמצעות 1 —^ 1 '(במצבם המחומצן) הם כולם 
הפיכים: כשמסופק להם מימן מדונור מתאים, עשויים אותם 
האנזימים לפעול כאנזימי־חיזור (ה י ד ר ו ג נ א ז ו ת), כשהם 
מעבירים אמ 1 מי-מימן מ 1 — 1¥ המחוזרים (ההידרו-קואנזי- 
מים) אל הסובסטראטים שלהם: 

5 + " 00£9 ►=> אנ 0 + 590 ( 3 ) 

דהידרוגנאזות (או הידרוגנאזות) המשתמשות ב! פו¬ 


עלות, למשל, בחימצון של תרכובות כהליות לקארבוניליות, 
כגון בתסיסת החמץ (ע״ע) בכוהל ובשלבים מסויימים של 
הגליקוליזה (ע״ע), של חימצוך!) של השמן (ע״ע) ושל 
מעגל חומצת־הלימונים (ע״ע קרבס, ה. 'א.), וכן בהינד 
צון החומצה הגלוטאמית, שהוא תהליך מרכזי במטא־ 
בוליזם של הפרוטאינים; פלאודפרוטאינים ( 111 , /י 1 ) פו¬ 
עלים, למשל׳ בדאמינאציה החימצונית של חומצות אמיניות 
שונות ובשלבים אחרים של חימצון-^ ; 11 פועל, למשל, 
בחימצון של גלוקוזה־ 6 -פוספאט (אסטר־רוביזון [ע״ע 
גליקוליזה]) ללאקטון של החומצה ה 6 ־פוםפו־גלוקונית, 

׳ 9 + 9 אשד ז ©- 0 ״ 05 .!} 0,1 <— ׳א? x -ו ©- 0,91,05-0 ( 4 ) 



וכן בשלבים מסויימים של מעגל חומצת־הלימונים, ובמיוחד 
הוא ממלא תפקיד מכריע בחיזור החומצה הפחמנית בתהליך 
הפוטוסינתזה (ע״ע). — אקצפטור נוסף של מימן במקרים 
מסויימיםיהוא החומצה הליפואית (או החיוקטית), שהקשר 
הדיסולפידי שבה עשוי להיפתח אגב יצירת 2 קבוצות 
סולפהידריליות, בדומה לפעולת הגלוטתיון (ע״ע). 


ג ו־/ 



כל הדהידרוגנאזות הללו פועלות — באמצעות הקואנ־ 
זימים שלהן — בראקציות סטכיומטריות. אולם החה״ב 
בהשפעת אנזימים אלה נעשה 'תהליך קאטאליטי — ז״א 
כמות מצומצמת של האנזים עשויה לחמצן כמויות בלתי־ 
מוגבלות של הסובסטראט — משום שהאקצפטורים שקלטו 
מימן מוסרים אותו לאקצפסור אחר, ועי״ב הם משוחזרים 
למצבם הראשוני ומסוגלים לחדש את פעולתם על הסוני 
סטראט; המימן נמסר מקולט לקולט, עד שהוא מגיע לקולט 
המצוי בכמות בלתי־מוגבלת — הוא חמצדהאוויר, שגם בו 
חלה אקטיוואציה. נמצא, שבחה״ב משתתפים גם אקצפטורים 
(למימן או לאלקטרון), שאינם מתחזרים ישירות ע״י דימטא־ 
בוליט המתחמצן אלא ע״י קואנזימים מחוזרים. גורמים מסוג 
זה הם ה צ י ט ו כ ר ו מ י ם ( 5 ש 1 ו 01 ז^ 10 ׳\ 0 ) והקואנזים־ 2 >. 
הקואנזימים של ה'ציטוכר 1 מים הם תרכובות של ברזל פור־ 
פיריני (ע״ע פורפירין), שאטום־הברזל שבהן נד בין דו* 
ערכות ותלת־ערכות — ז״א מתחזר ומתחמצן חליפות — ע״י 
קליטת אלקטרון או פליטתו; אטום־מימן, המוסר אלקטרון 
לציטוכרומים, הופך לפרוטון. מולקולת הקואנזים מכילה 
קבוצה דמויית כינון (ע״ע), שמחוזרת ע״י מימן למיבנה 
דמוי בנזול (ע״ע). 

בהרבה תהליכים טיפוסיים של החה״ב מוסר ה ויזיז ס (או 
הזיז? 7 ) המחוזר את המימנים, שקלט מן הסובסטראט, תחי¬ 
לה ל??ל, וזה — שהפך עי״כ ל 11 2 ? 7 — מוסרו ל״שרשרת 
העברת אלקטרונים", המורכבת ממספר ציטוכרומים (ומן 
הקואנזים-{)). כאן נפרד אטום־המימן לפרוטרן ולאלקטרון, 
כשזה האחרון מתגלגל מצימוכרום לציטוכרום, עד שהוא 







583 


חמצון כיולוגי 


584 


מגיע לאוכסידאזת־הציטוכרום. אנזים זה הוא המסוגל להע־ קשרים אלה נוצרים תוך כדי מעבר האלקטרונים דרך 

בירו לחמצן מולקולארי — וזוהי האקטיוואציה של החמצן; שרשרת־החימצון מן הסובסטראט עד החמצן; המכאניזם 

אוכסידאזת־הציטוכרום אינה אלא "פרמנט־הנשימה" של ואר־ המדוייק של יצירתם עדיין לא הובהר, — בחימצונם של 

בורג (ר׳ לעיל, עט׳ 580 ). החמצן, שגעשה אניון, מתחבר 2 אטומי־מימן מעורב אטום־חמצן אחד. כשתהליך זה מבוצע 

לפרוטונים תוך יצירת מ י ם, ואילו כל הגורמים שהשתתפו בדרך שרשרת־הציטוכרומים, נוצרים 3 קשרים רב־אנרגיים 

בשרשרת־החימצון חזרו לקדמותם. בהשמטת פרטים רבים כאלה; לשון אחרת — במקרה זה קיים היחס: 3 = 0 :?. 

ניתן להציג את שרשרת־החימצון הזאת כדלקמן: האנרגיה הבאה מן החה״ב אינה משתחררת בבת־אחת, אלא 



יש מטאבוליטים, שהדהידרוגנאציה הישירה שלהם מבו¬ 
צעת לא ע״י 1 או 11 ׳ אלא ע״י 111 או 1¥ ; כאלה הם. למשל, 
חומצות שומניות (בחימצון־^) וחומצה סוקצינית (במעגל 
חומצת־הלימונים): 

00011 — 011 00011 — 0112 

, 11 ??+ 11 ?? + 1 ; 5 > 

00011 — 011 + 0005 —״ 011 

פלאוו־פרוטאינים מסויימים אינם נזקקים לשרשרת־ 
הציטוכרומים לצרכי העברת אטומי־המימן, אלא מוסרים 
את האחרונים במישרין לחמצן אלמנטארי: אנזימים אלה נק¬ 
ראים א ו כ ם י ד א ז ו ת, כגון אוכסידאזת-הגלוקוזה, אוכפי- 
דאזות החומצות האמיניות ועוד. בכל המקדים האלה התוצר 
הסופי של תהליך החה״ב אינו מים אלא מים ח מ צ נ י י ם 
(מימן על־חמצני); הרקמה החיה נשמרת מפעולתו הקטלנית 
של חומר זה הודות לאנזים קאטאלאזה, המצוי בכל התאים 
החיים והמפרק את המימן העל־חמצני מיד עם היווצר(: 

■ד 

11 . 2 ?? 1 - , 11 , 20 ,, 0 <— ?? + 11.0 + ., 0 , 11,20 
ח׳ נלוקונית גלוקוזה 

, 11,0 + ?? ^- ׳• 0 + , 9 ?? ( 6 ) 

02 + 2110,2110 


הנשימה הפנימית התלויה בשרשרת-הציטוכרומים רגישה 
ביותר להרעלה ע״י מאחר שהציאניד המתקשר 

בברזל מוציא אותו מכלל פעולה. הנשימה העוקפת אח 
שרשרת־הציטוברומים רגישה פחות לציאניד. אולם גם היא 
נפגמת בגלל התקשרות הברזל של הקאטאלאזה בציאניד. 

״ה פ ו 0 פ 1 ד י ל א צ י ה ה ח י מ צ ו נ י ת" נתגלתה בעק¬ 
בות המימצא, שהחימצון האוירובי של מטאבוליט ע״י רקמה 
או ע״י תמצית ממנה מלווה תמיד היעלם פוספאט אנאורגאני 
מן התמיסה: הוא מתגלגל באסטרים פוספאטיים של סוכר, 
גליצרול, חומצה פירובית וכד׳ — שהם מטאבוליטים שנו¬ 
צרים ע״י ?י!\ 2 . אסטרים אלה אינם מופיעים בתנאים אנאוי- 
רוביים או במערכת מורעלת ב 104 ?, האנרגיה המופקת 
בחה״ב אינה משתחררת בצורת חום בלבד, אלא חלק גדול 
ממנה משמש לסינתזה של — מ?ע\, ופוספאט אנ־ 
אורגאני — ונאגר בקשרים הרב־אנרגיים של ה?!׳.^ בצורה 
זמינה לצרכי הפעולות הביוכימיות והפיסיולוגיות הצורכות 
אנרגיה: 


?׳!•+ 


אנרגיית 

החימצח 4 


0 ?״ 11 + ?נ 1 ר. 


( 7 ) 


מופקת ונאגרת מנות-מנות. חלקה של אנרגיית־החימצון, 
המנוצל לסינתזה של ?:ר\נ, מגיע ל 40% ; נמצא, שיעילותו 
של החה״ב עולה על זו של תהליכי החימצון בכל המיתקנים 
הטכניים. — במקרים של העברה ישירה של המימנים מן 
האקצפטוד אל החמצן (ר׳ לעיל) קיים היחס: 2 = ס: ק. 

המנגנון האנזימי של שרשרת־החימצון ושל הפוספורי־ 
לאציה הצמודה לו מרוכז בתאים במיטוכונדריונים 
(ע״ע ציטואגיה; תא), ובהם הוא ערוך ומסודר באופן שמב¬ 
טיח עקיבה תקינה של כל החוליות שבשרשרת זו. 

א ו כ ס י ג נ א ז ו ת. הצד השווה בכל תהליכי החה״ב, 
המבוצעים בשרשרות-החימצון (ושהוכרו עד אמצע שנות 
ה 50 ), הוא— שהחמצן המולקולארי אינו משתתף בהם אלא 
בשלב הסופי של שרשרת העברת האלקטרונים. בשנים 
האחרונות נתגלו מספד מכאניזמים של ח״ב, שבהם חמצן 
מולקולארי נקשר במישרין לסובסטראט המתחמצן. אנזימים 
המבצעים "קשירת־חמצך כזו נקראים א ו כ ם י ג נ א ז ו ת 
( 113505 ^־ 0x1 ). הם פעילים ביחוד בחימצונן של תרכובות 
ארומאטיות (פנוליות) שונות, כבשתי הדוגמות דלקמן: 


זז ס "ס 



כאן קושר הסובסטראט אחד משני אטומי־החמצן שבמולקולה 
המחמצנת, בשעה שהשני מחוזר למים ע״י דרנור מתאים 
( 1 ^?ס, וכד׳); 

? 000 'י ''*/ 

־׳- ־ 0 + | ( 9 ) 

? 000 1 

כאן מתקשרים בסובסטראט 2 האטומים שבמולקולת החמצן. 
יש מכנים אנזימים מן הסוג שפועל לפי דוגמה ( 8 ) בשם 
״הידרוכסילאזות״, ואנזימים מן הסוג המודגם ע״י ( 9 ) — 
בשם "אובסיגנאזות אמיתיות". במשמעות הרחבה של המושג 
יש לכלול בקבוצת האוכסיגנאזות גם את אוכסידאזת־הציטו־ 
כרום ואת האנזימים האחרים המביאים לידי יצירת מים או 
9 2 0 2 מחמצן מולקולארי. ההידרובסילאציה של תרכובות 
ארומאטיות שונות, ובכלל זה כמה ראקציות חשובות מבחינה 
ביולוגית, מבוצעות בסיוען של אוכסיגנאזות; למשל: פניל־ 
אלאנין -> טירוזין -> אדרנאלין(ע״ע אלקפטונוריה); טריפ־ 









585 


חמצון ביולוגי — חמצון וחזור 


586 


ט 1 פן (ע״ע) —׳■ סרוטוניו; ועוד. — האוכסיגנאזות שנבדקו 
עד עתה מכילות כולן מתכת כבדת (נחושת, ולפעמים ברזל) 
קשורה לפרוטאין, ובמקרים רבים משתתפת חומצה אסקורבית 
כגורם בפעילות האנזימאטית שלהן. 

¥{. 7).1 חג 06 . 11 ;־ 1949 ץץ 0 * 4 ' 1 *<$)?# י (. 1 > 0 ) ץ 1 >ז 3 ״ <:€~ 

0. 0 1 ) 0.11 11 ! 1 ) 1 ! € ? 07 * €$$170 .# 7/16 , 715 ) ¥11112 < .מ x1(/01116 

7/10($/1 06$10(10 5 . 1 ׳^ ; 1956 .( 17 ,. 01 ומ< 2 מ* 1 ח 1 מ . 

,( 19 ,. 1 ) 161 ) $111 017011 ) 16 \ 611 ^ 6138011, 1\16 6/10111(111( 0/ 0x 

6 י) הס 1 ) 716011011 '71■ 011 ($011 011(/ 0x1 י €011 ז 0 .ס ; 1957 
י ־נ!> 1 > 1€1 ז 06 צ .נ) . 7 <\ ; 1959 .( 21 ,. 1 ) 161 ) 011012 !ץ ■< 10 /ק ) 7/10 
, 1800 ־ 31 ^ 1 . נ 1 ; 1959 ,(. 1 ) 161 ) 1€10/10115111 \ / 1106/10117610 \\ 

6/16 ) 1010%1 ? 2 <- 30 2 - 4 446 ( 2 ) 

כיו״ב לא היתר, משמעותו המקורית של המושג חיזור (ח״ר) 
אלא החזרת היסוד המחומצן לישנו ע״י נטילת החמצן 
מתחמוצתו — כגון בהפקה המטאלורגית של הברזל: 

300 + 3021-0 + ״ס^סא ( 3 ) 

ב( 2 ) הברזל מ ת חמצן ע״י החמצן, ואילו החמצן עצמו 
מ תחזר ע״י הברזל! ב( 3 ) הפחם (פחמן) מחזר את 
הברזל המחומצן, ובשעת מעשה הוא עצמו מ ת ח מ צ ן, אף 
ב שרים ת המימן בחמצן, ש תולדתה מים — 

- 21420 *— , 0 - 4 , 244 ( 4 ) 

המימן מתחמצן והחמצן מחחזר, מכאן מגיעים להרחבה 
ראשונה של המושג חו״ח: הרכבתם של מימן ושל כל 
מתכת — הבאה במקום המימן — בחמצן, או ב כ ל 
יסוד אחר הבא במקום החמצן, היא בכלל חיזורם 
של יסודות אלה; וכן הרכבתו של כל יסוד, שמשמש 
ח י ל ו פ ו ש ל החמצן, ביסוד כימי אחר, היא בכלל תימ־ 
צונו של יסוד זה. את מקומם של המימן והחמצן והיסודות 
בהגדרות אלה יכולות לתפוס גם קבוצות־אטומים ותרכובות. 

חלוקה זו של היסודות (או הקבוצות הכימיות) למחמצ- 
נים ולמחזרים מושתתת על התכונות הכימיות המוגדרות 
ע״י תפקידיהם בתרכובות הטרופולאריות. ההגדרה המור¬ 
חבת של המושג חו״ח יוצאת מן העובדה, שאין הרכבה הטרו־ 
פולארית אלא העברת אלקטרון (או אלקטרונים) מאטום 
(או מתבורת־אטומים), שנעשה קאטיון, לאטום (או לחבורת- 
אטומים) אחר, שנעשה אניון; מסירת אלקטרון מוגדרת 
כח״ן, קליטתו כח״ר(וע״ע א ו כ ס י ד ו ר ד ו ק צ י ה). מבחי¬ 
נה זו לא רק הדאקציה בין מימן וחמצן ( 4 ) היא בגדר 
חו״ח, אלא אף הראקציה בין מימן וכלור: 

־ 201 -ד + 211 <— 01. 2 -ד , 11 ( 5 ) 


שבה הראשון מוסר אלקטרון והשני קולטו. משום כך אף 
מבחינים בין מדרגות של חו״ח בהתאם למדרגות הערכות 
של האטומים המעורבים בחילוף האלקטרונים: כל'ריבוי 
בערכותו־שבפועל של אטום הוא בגדר ח״ן, כל מיעוט בער־ 
כות־שבפועל — בגדר ח״ר. למשל: הפיכת יון של ברזל 
דו־ערבי ליון של ברזל שלש־ערכי בפעולת כלור אלמנטארי, 
או ריבוי ערכותו ע״י חמצן אלמנטארי. דינם כח״ן הברזל: 

־ 601 + - 3 :>? 2 , 01 ־ 401 + + 62 ? 2 ( 6 ) 

! ; 01 " , שי 81 30 2 + 644,0 + , 01 ״£? 12 ( 7 ) 

3 ( 044 ) 1 י € 1 - 44 + 

והיפוכו של דבר — מיעוט ערכותו של יון ברזל שלש־ערכי 
ע״י ברזל אלמנטארי: 

■ 1 ־ו׳£? 2 ( 8 ) 

והוא הדין בחילופי ערבויות בין יונים בתמיסה, שכל עיקרם 
העברת אלקטרונים מיון ליון, בין מקאטיון לקאטיון ובין 
מאניון לקאטיון והיפוכו. למשל: בפני קאטיונים של כספית 
דו־ערכית מתחמצנים קאטיונים של בדיל דו־ערכי, ואגב 
מעשה המחמצנים מתהזרים לכספית חד־ערכית: 

% § 244 - <־״$ ,_*נ״ 5 + ־^ 244 ( 9 ) 

או בפני אניון של חומצה פרמנגאנאטית מתחמצנים (בסבי¬ 
בה חומצית) קאטיונים של ברזל דו־ערכי, ואגב מעשה 
המנגאן עצמו מתחזר ויורד מערכותו הגבוהה שבאניון 
לערכוחו הנמוכה שבקאטיון: 

80 4 ,! 84 - 4 > 0 "׳'ח 4 \א 2 + 50 4 |, £י 101 
811,0 ־ 4 50 4 "״ 4 \ 2 4 50 4 ,^ 1 4 - 4 ; ( 80 4 ) ״י ,£' 54 <- 

או ( 10 ) 

+ * 4 >־ 4 () 1 1641 ־ 4 "* 10 * 24 ־ 4 -ש • 104 

2 0 844 - 4 * 2 ת 244 + 

זוגות של יונים הללו כל אחד מהם הוא מערכת חו״ח; היון 
המחמצן נוטל אלקטרון (או אלקטרונים) מן היון המתחזר 
ומרבה את טעינתו החשמלית־חיובית של זה, וכנגד זה חוא 
מרבה את הטעינה החשמלית־שלילית של עצמו (מתחזר) — 
ואין זו אלא אותה העברת מטענים חשמליים שמתרחשת 
במערכת אלקטרוליזה בין האבודה (מחמצן) ובין הקאתודה 
(מחזר). כל מערכת חו״ח היא בכוח או בפועל מקור הפקה 
של אנרגיה חשמלית (ע״ע אוכסידורדוקציה; אלמנטים 
גלוניים), או של אנרגיה קאלורית (ע״ע אנרגיה [ 2 , 5 ]) — 
מה שבא לביטויו בכל שריפה ובכל גילגול כימי אכסו־ 
תרמי (ע״ע תרמוכימיה). חילוף כימי בין אטומים (וחבורות 
של אטומים) באופן שבסופו של המעשה נתמעט שיעוד 
האנרגיה הצבורה במערכת כל האטומים השותפים לתהליך— 
נידון כמעשה ח״ן מובהק, אע״פ שתמיד כרוכים בו חו״ח; 
והיפוכו תהליך שסופו בליעת אנרגיה מן החוץ (תהליך אבדו־ 
תרמי), שהוא נידון כמעשה ה״ר מובהק — ודוגמתו הגדולה 
של זה בעולם היא הפוטוסינתזה (ע״ע): בסופו של 
תהליך מורכב זה מתחזרים עכ״פ כללם של האטומים 
שבמולקולות דו־תחמוצת הפחמן, אלא שכנגד הח״ר שבאלו 
נמצא ח״ן של החמצן עצמו, 

מבחינת היחסים האוכסידורדוקציוניים נטילת מימן 
מתרכובת דינה כדין הוספת חמצן, והרי היא בגדר ח״ן. בכי¬ 
מיה אורגאנית, וביותר בתהליכים הביוכימיים, מתבטא ח״ן, 


587 


חמצון וחזור — חמצות 


588 


בדרך־כלל, בז־זזידרוגבאציה, כגון בח׳ץ של כוהל 
לאלדהיד ושל אלדהיד לחומצה: 

211 - 

; 11.0110 *— - 11 . 01,011 ( 11 ) 

211 - 

11.00011 ־<- 11 2 0 + 8.0110 

כל תהליך של חו״ח שסופו ח״ן הוא מעשה ספונטאני- 
בכוח! אבל לא תמיד הוא יוצא אל הפועל בלא מעורר 
מן החוץ. למשל: תערובת של מימן וחמצן אינה נשרפת 
מעצמה בלא הצתה במקום אחד או בלא פעולת אור-השמש, 
כלומר: בלא השקעה של אנרגיה. טעמו של דבר זה, שבכל 
חו״ח לא המולקולות פועלות זו על זו אלא האטומים הבו¬ 
דדים (או הראדיקאלים) לעצמם הם נושאי ההפרשים האנר־ 
גטיים המשתווים בחו״ח, ואילו במולקולות של חמצן ( 0 2 ) 
ומימז ( 12 ־ 1 ) קיים קשר בין אטומים, שהוא מצב של שפל 
אנרגטי, המגן על המולקולה מכל שינוי-מצב. לפיכך יש 
תחילה לפרוץ את המחסום הזה ע״י גורם חיצוני (חום, קרי- 
נה), המפקיע לפחות מולקולה אחת מקישוריה — 20 *~ נ 0 , 
אי — 211 *— 13 ־ 1 , כלומר: מעלה את רמתה האנרגטית לגובה 
שבו יש קיום לאטומים, וז 1 פעולתה של ההצתה או ההארה. 
האטומים השונים מתקשרים זה בזה בתהליך של חו״ח, 
שפריו מולקולה של מים, המציגה רמת־אנדגיה נמוכה מן 
הראשונה. החום היוצא בתהליך זה הוא ההפרש שבין חום 
הקישור האחרון ובין חום הניתוק מן הקישור הראשון, ויש 
בו יותר משנצרך כדי להביא מולקולה סמוכה לידי פירוד 
אטומים ולהמשך החו״ח, וחוזר חלילה* על־כן נראה המשך 
זה כמעשה חו״ח ספונטאני, שבסופו גדולה תפוקת האנרגיה 
בהרבה מן האנרגיה שהושקעה במערכת לשם הפעלתה. והי¬ 
פוכו של דבר בחילוף כימי שהוא ח״ר מובהק, שבו אין 
התהליך נמשך אלא במידה שאנרגיה מושקעת מן החוץ בכל 
מולקולה ומולקולה. 

חו״ח (ספונטאני) מתרחש בקלות יתרה בין יונים שב- 
תמיסה: לא ז 1 בלבד שהללו הם אטומים (או צירופי־אטומים) 
שכבר הופקעו מקשריהם הקו־ואלנטיים והוכשרו לקישור 
הטרופולארי, אלא שהמולקולות שיל הממס המפריד ביניהם, 
ובפרט של המים, מכשירות אותם לחילוף של חו״ח. הרבה 
תהליכים של חו״ח, שבהם מעורבים מחמצנים ומחזרים אל¬ 
מנטאריים, אינם חלים לעולם אלא במגע עם המים, שבכוח 
פעולתם ההידרוליטית הם מכשירים מעשה חו״ח. נכנסים 
לפעולה ולגילגול־צורה כזיווגים עם הצדדים הפועלים והנפ¬ 
עלים, ולסוף הם יוצאים ממעגל הפעולה וחוזרים לקדמותם, 
ז. א. — הם פועלים כמין קאטאליזאטור. החום, האור והמים 
הם "הקאטאליזאטורים" הפשוטים והכוללים ביותר הפועלים 
ברחבי הטבע האורגאני והאי־אורגאני להכשיר תהליכי חו״ח, 
שהם עיקר התהליכים בחילוף החומר החי והדומם. מלבד זה 
פועלים בקיומם גם קאטאליזאטורים מסובכים יותר, סגוליים 
יותר ומכוונים לתהליכי חר׳ח מסויימים למיניהם — מהם 
האנזימים (ע״ע) מעוררי החמצון הביולוגי 
(ע״ע). פירות תהליך הח״ר המובהק — הפוטוסינתזה — 
הם-הם שמפרנסים את עולם החי, והם־הם אוצרות האנרגיה 
של תרבות־האדם — חמרי־הדלק, שהאנרגיה הגלומה בהם 
מנוצלת בתהליכי ח״ן. 

וע״ע אוכסידורדוקציה; אנרגיה. 

11€ ז $8 < 0 / 0 1 * 18110 ) 0x1 ״>£/ / 0 

. 1964 , 1$ > 1 ז 1$011 ת €0 

מ. ה. ב. 


חמצ 1 ת, בכימיה — שם כולל להרבה תרכובות אנאורגאניות 
ואורגאניות, שעיקר הפונקציה הכימית שלהן היא 
הניגוד המשלים לזו של בסיסים, עד שהגדרה אחת יפה 
לשניהם(ע״ע בסיסים, הגדרה [ 2 ]). לפי תורת היונים (ע״ע) 
הקלאסית, אין ח" אלא אלקטרוליטים שמתפרדים במים 
לקאטיון (או לקאטיונים) של מימן ולאניון של שארית־המד 
לקולה (ע״ע בסיסים, הגדרה [ 1 ]); טיבו של האניון הוא 
המגדיר את הח׳ המיוחדת כנבדלת מכל שאר חברותיה. 
נמצא, שאין ח״ אלא תרכובות מן הטיפוס הכולל 1-1.4 , שמת־ 
פרדות במים לפי( 1 ), וכנגדן— התרכובות מן הטיפוס הכולל 
. 6014 , שהן הבסיסים, המתפרדים במים לפי( 11 ); תמיסותיהן 
מולידות יחד מולקולות של מים ושל מלח לפי ( 111 ) — וזהו 
תהליך ה״סתירה": 

־ 1 . - •' 11 11/1 . 1 

+ 11 + ־ 011 13011 . 11 

( 8 4 1 + 11 2 0 + 8 1 + ־ 011 + ' 11 . 111 
הפונקציה של המים במערכה זו הובהרה, לאחר שהוכר שאין 
"יוני־מימך כאן פרוטונים חפשיים אלא מטוענים מולקולת־ 
מים — יוני אוכסוניום (ע״ע) או הידרוניום. 
בהתאם לתפיסה זו'מימן כלורידי ( £40 ), למשל, כשהוא־ 
לעצמו אינו ח/ ורק תמיסתו המימית (יען) היא־היא ח׳־ 
המלח: 


־[ 01 ן - ־[ 0 ג 11 ] 1 2 0 ז- 1 ם" .'׳גז 

כסימני־הכר מובהקים לח״ היו מקובלים: מבחינה פיסיולו¬ 
גית — הטעם ״החומצי״, מבחינה פיסיקדכימית — שינוי 
צבעו של אינדיקטור (ע״ע); שניהם הם מסגולות יוני 
המימן (או האוכסוניום). התופעה שאין אינדיקאטור אחד 
רגיש במידה שווה לח" שונות, נתקבלה כעדות להבדלים 
ב״חוזק" בין ח" שונות וכאחד האמצעים לקביעת חוזק זה. 
בצד יצירת מלחים ע״י סתירת בסיסים, נחשבה כתכונתן 
הכימית החשובה ביותר של הח" יצירת מלחים בדרך ההמסה 
של מתכות — של כל המתכות הקודמות למימן בשורת־המתח 
(ע״ע אלקטרוכימיה, עמ׳ 784/5 ; מתכות): המתכת "דוחה" 
את המימן היונוגני ובאה במקומו כקאטיון: 

11 + 10 ? + ־ 111 .ז\י 

מספר אטומי-המימן בזד הניתנים להחלפה במתכת הוא 
״בסיסיותה״ של הח׳; הח׳ המלחית ( 1401 ), אך גם הח׳ 
התת-זרחית ( 0 2 ? נ 1-1 [ע״ע זרחן, 987/8 ]), הן חד־בסיסיות, 
הח׳ הגפריתנית ( 30 4 ,. 44 ) — דו־בסיסית, וכר. 

בכימיה החדישה הורחב והועמק מושג הדד, בדומה לשינוי 
שחל במושג הבסיסים (ע״ע, הגדרות [ 3 ־ 4 ]). תחילה שוחררה 
הגדרת הח׳ מתלותה במציאות סביבה של מים. כח" הוגדרו 
הגופים הנוחים להפריש פרוטונים בכל מקום שהמסיבות 
מסייעות לכך׳ כלר: כל מקום שמולקולה המחזיקה באיגודה 
אטום (או אטומים) של מימן שרויה בסמוך לחומר שמתנהג 
לגביה כנוטל־פרוטונים ( ¥1 ) : 



מעתה אין ( 1¥ ) אלא מקרה מיוחד של ( ¥1 ), אלא — שלא 
כ( 1¥ ) וכ( 1 ) — הוגדרו כאן האניון עצמו כבסים, והח׳ — 
כגוף "הצמוד" לבסיס זה, כשההפרש שביניהם הוא פרוטון 
אחד, שהוא עשוי להיות נע־ונד יבין בסיס לבסיס, כל חומצה 



589 


חמצות 


590 


"צמודה" לבסיס, וכל בסיס לחומצה! שני זוגות צמודים כאלה 
(! 8 ;!^) וחברו( 8 2 פועלים זה על זד. תוך חילוף הדדי: 

8 2 + 2 * , 8 ■ 4 ,* . 711 

נסים חומצה נסים חומצה 

למשל ! ז 338 + ־ 01 2 > 'ז 8 + 1101 . 711 א 

הבסיס ״ 8 מקבל פרוטון מן הח׳^ ובהפך לח׳ וכנגדו 
הבסיס ! 8 חוזר ונוטל את הפרוטון מן הח׳ ^ וחוזר להיות 
הה׳ 1 \.. לסי הגדרה זו, כל עיקר תכונתו של גוף הפועל כח׳ 
היא התנהגותו של אט 1 ם־מימן אחד (או יותר מאחד) שבמ 1 ־ 
לקולה שלו כלפי סביבתו "הבסיסית"! אין "בסים" אלא מה 
שנשאר במולקולה לאחר פליטת הפרומון, ועל צד הדיוק אין 
"חומצה" אלא פרוטו! זה עצמו בהתנהגותו בפני הבסיס 
שהוא צמוד אליו. נמצא, שמושג ה״חומציות״ — בדומה 
למושג ה״בסיסיות"—הוא יחסי: חומר מסויים אינו ח׳ מצד 
עצמו, אלא מצד יחסו לסביבתו המסויימת — כמומס חולק- 
פרוטונים לגבי ממס נוטל־פרוטונים—, ואילו לגבי סביבה 
אחרת ייתכן שלא יהיה ח׳ כלל. מכאן חלוקת כל הממסים ל 3 
טיפוסים: ( 1 ) ממס פרוטופילי (גוטל־פרוטונים), שהוא 
״בסיסי״! ( 2 ) ממס פרוטוגני (חולק־פרוטובים), שהוא "חומ¬ 
צי"! ( 3 ) ממס אפרוטי. שאינו בוטל פרוטונים מאחרים ואינו 
חולקם לאחרים. 

ההגדרה המדוייקת של מושג הח׳ — שיש בה גם משום 
הסברת התנהגותה — מקבילה להגדרת הבסיס (ע״ע, הג¬ 
דרה [ 3 ]): כנגד הבסיס, שהוא גוף בעל זוג של אלקטרונים 
פנויים, שיפה כוחם בקשר קו״ואלנטי, והוא "נותו־אלק־ 
טרונים" וסופח אטומים או חבורות של אטומים דלי־אלק־ 
טרונים — הרי הזד היא גוף המזומן ליטול זוג של אלקטרו¬ 
נים פנויים, שבסיס מזמן לו, ולהיספח אליו. גוף מפריש- 
פרוטונים הוא מקרה פרטי של ת", שהרי הפרוטונים היוצאים 
נספחים לכל גוף נותן־אלקטרונים — כשם שיון־הידרוכסיל 
הוא מקרה פרטי של בסיסים. נמצא, שתכונותיה החומציות 
(או הבסיסיות) של תרכובת תלויות בחשבון אחרון במת¬ 
כונתם האלקטרונית של מרכיביה, של כלל האטומים וטבע 
קשריהם ההדדיים. דוגמה פשוטה לכך היא קבוצת ההידרי־ 
דים של ההלוגנים (ע״ע) — 111331 —, שכולם חומצות מוב¬ 
הקות (לפי ההגדרה הקלאסית): אין הקשר בין ההאלוגן 
והמימן קו־ואלנטי (הומופולארי) גמור, אלא נוטה לשניות 
הטרופולארית,' ע״י העברת אלקטרון מן המימן להאלוגן לשם 
השלמת מיבנה הקליפה האלקטרונית החיצונה שלו — בפרט 
כשהסביבה מסייעת לכך ע״י קליטת הפרוטון — וקיים 
שיווי־המשקל ( 7111 ) : 

,־(: 1:01 + *[ 13 ] : 1 : 01 * . 7111 

ובפרט: 

־[: 01 :] + *[ 0 ־ 81 ] 0 ־ 33 + :] 81:0 . 7111 * 

שיעורי אגפיו של שיווי־משקל זה תלויים הרבה בסביבה! 
במקום שאפשר להתעלם מזו אפשר לומר,שהפרוטון עצמו הוא 
הוא "החומצה" כנגד האניון של הכלור, שהוא ה״בסים" שלה. 

לפי הגדרה זו נכללים במושג ח" גם גופים שאינם מכי¬ 
לים כל מימן, כגון בור טריפלואורידי ( 3 ? 8 ), שמצטרף 
לאמוניה 00 ) — כדרך שעושה 901 (ע״ע אמוניה ואמון, 
עמ׳ 902 ) —, וכן אלומיניום טריכלורידי ( ג 1 ס 1 ^), שמספח 
לעצמו יון־כלוד (^: בשניי המקרים האלה משמש זוג 


אלקטרונים פנויים של ה״בסיסים" לקשירת המיבנים בעלי 
עטיפות־אלקטרונים לא־שלמות. 



33:8: 

+ 

33:34:8 

-1- 

33:8: 



: 8 : 13 

:?:א + : 3 <: 33 
31 


:01: 


1* 


: 01 : 


: 01 :* 1 : 01 : 


+ *[ 11 ] : 41:01 + : 13:01 •א 




מאותה בחינה יש להגדיר גם את היון הדו־ערכי של הנחשת 
(ע״ע) כ״זד", מאחר שהוא יוצר לעצמו אוקטט חיצון של 
אלקטרונים מ 4 זוגות של אלקטרונים פנויים של מולקולות 
מים או אמוניה או יוני־כלור. 

גופים מן הטיפוס 809 , ובפרט מים וכהלים (ע״ע), הם 
ממיסים פרוטופילייס ("בסיסיים") מצויינים, ועל כן נוחים 
לגלות את תכונותיהן של ח". שיווי־המשקל של ח׳ בממס 
כזה הוא: 

נ ־|*| + + [״ 8033 ] 8013 - 1 * 13 . 1 א 

וכאן אין + [״ 809 ] אלא יון־אוכסוניום׳ המכונה לשם הקי¬ 
צור בשם יון־מימן סתם (והוא במים *[ 9,0 ]) ומוצג בסמל 
הפשוט ־ 9 ׳ ואינו שווה על צד האמת בשום פנים בכל הפד 
מיסים ובכל המסיבות. ככל שחזקה תכונתו הפתטופילית של 
ממס, כך גדול שיעור התקו של שיווי־המשקל ( 1 ^ לצד 
ימין. גדרה של ח׳ "חזקה" במים— שכמעט כל אטומי־המימן 
של הוד המומסה שרויים בתמיסה זו במצב של יוני־אוכסו־ 
ניום! בתנאים אלה אי־אפשר להבחין במידת הזקן של ח" 
שונות זו כנגד זו. אבל בממיסים שתכונתם הפרוטופילית 
חלשה. כגון תומצת־הומץ, אין שיווי־המשקל 

־[*] + *[״ 033-500011 ] <=> 033-500011 - * 11 . 11 א 
מותק הרבה לצד ימין, ושיעור "יוני־המימן" (שהם 
* [ 33 2 סס 011 3 0 ] > 

תלוי בטיב הח׳ 9/3 . אם היא "חזקה" או "חלשה". לפיכך 
ניתן לקבוע כאן שורת־סדר של חוזק, שהיא בח" החזקות 
. ג 0 א 33 < 3301 < 33 2 50 4 < ! 338 < 330104 
כנגד זה, בממס פרוטוגני, כגון ק 9 או 901 (כנוזל חסר־ 
מים), גם החזקה שבח" אינה ניכרת בתכונה זו, שאין "קולט" 
לפרוטונים שלה: ולא זו בלבד, אלא חומצה כגון 0 3 א 9 , 
שיש בה קצת נטיח לנטילת פרוטונים, מתנהגת כבסים בת¬ 
מיסה של ? 9 , ע״פ שיווי-המשקל ( 111 ^ : 

־[' 3 [ + '[* 11 2 ] ±+ ? 33 + * 33 . 111 * 

(בסים!) 

(וחשו , [ 711 ]). אמוניה (כנוזל חסר־מים) דומה למים בתפ¬ 
קידה בממס ח״: היא פרוטופילית מובהקת ומולידה יון דמוי- 
אסון, המתנהג כיוז־אוכסוניום, משנה את צבעו של אינדי־ 
קאטור וכד׳. 

אולם למרות ההרחבה וההכללה שחלה במושג הח׳ מב¬ 
חינה עיונית, עדיין חשובה ביותר מבחינה מעשית מהותן 
של הה״ במשמעותה הקלאסית, — ז״א: התנהגותן כפו־ 
לטות יתי־מימן בסביבה של מים. לפיכך אף עומדת הערכת 
סזקן של ח" זו כנגד זו על מושג־היסוד של ריכוז יוני־ 
המימן — מספר גרם־אמומי יוני־מימן הנמצאים בליטר 




591 


חמצות — חנזציציים 


592 


של תמיסת הח׳ הנידונה (בדומה לריכוז יוני־הידרוכסיל 
בבסיסים [ע״ע]). 

מחוק־המסות (ע״ע כימיה פיסיקלית) ומשיווי־המשקל 

,־[, נ $0 וכר); חומצות המצגיות (כגון 
9 2 50 4 , 990 3 וכר) ומלחיהן, בסיסים (ע״ע) חמצניים, 
ושפע תרכובות אורגאניות לסוגיהן (כהלים, חומצות ועוד), 
שכולו תרכובותיו של הח׳. אולם בין היסודות השונים 
יש הבדלים עצומים מבחינת נטייתם ל ה ת ח מ צ ן — ז״א 
להתקשר לח׳: מהתקשרות בתנאים רגילים,. שהיא נראית 
כספונטאנית, עד לצורך בהפעלת טמפרטורות גבוהות (הד¬ 


לקה, הצתה) או קאטאליזאטורים שונים; יש תחמוצות שאין 
להפיקן אלא בדרכים עקיפות, כגון תחמוצות המתכות האצי¬ 
לות וההלוגנים (ע״ע). מבין הקאטאליזאטורים לעירור פער 
לת הח׳ הנדרש ביותר הם המים (ע״ע חלדה); ח׳ יבש 
לחלוטין פעילותו הכימית מצומצמת מאד. כנגד הבדלי האפי־ 
ניות של יסודות שונים לח׳ נמצאים הבדלים ביציבותן של 
תחמוצותיהם: מנטיה להתפרקות ספונטאנית אפילו בתנאים 
רגילים (כגון ב.; 916 ) עד להתפרקות בחימום או בהשפעת 
ראגנטים שונים ועד לעמידות בפני טמפרטורות גבוהות 
מאד. תרכובות חמצניות, המשחררות ח׳ (במצב אטומארי) 
בתנאים נוחים שייכות ל מ ח מ צ נ י ם. שפעולתם נמרצת מזו 
של הת׳ (המולקולארי) החפשי עצמו. חימצונם של המרים 
אורגאניים שונים ע״י ח׳ מולקולארי בתנאים רגילים במס¬ 
גרת חילוף־החמרים באורגאניזמים מתאפשר ע״י פעולתם 
של קאטאליזאטורים ספציפיים, מוצרי הרקמה החיה — 
אנזימי־החימצון (ע״ע חמצון וחזור ; חמצון ביולוגי). 

מחזור הח׳ בטבע. כל האורגאניזמים החיים — 
בע״ח וצמחים כאחד (פרט למיקרואורגאניזמים אי-אווירניים 
מעטים) — קולטים ח׳ חפשי מן האטמוספירה בתהליך 
נשימתם וחוזרים ופולטים אותו, לאחד גילגוליו בחילוף־ 
החמרים, כשהוא קשור למימן (כמים) או לפחמן(כ ־ ס 0 ), 
ובמידה מצומצמת גם ליסודות אחדים (לגפרית [כסולפאט], 
לחנקן [כניטראט]). תהליכי הבעירה — הן במציאות הטב¬ 
עית, כגון דליקות־יערות, והן במציאות הטכנית: שריפת 
דלק בידי אדם — אף הם צורכים ח׳ אטמוספירי ומגלגלים 
אותו ב 00 2 ובמים. לעומת זה משחרר הצמח הירוק 
בתהליך הפוטוסינתזה (ע״ע) ח׳ מתרכובותיו — במי¬ 
שרין ממים ובעקיפין מ 2 ס 0 — ומחזירו לאטמוספירה. 
מחזור־הח׳ הזה (ציור 2 ) משולב במחזור המימן (ע״ע) וב¬ 
מחזור הפחמן (ע״ע). — תכולת הח׳ באטמוספירה בעידן 
גאולוגי זה — וכנראה כבר בתקופה ארוכה שקדמה לו — 
נראית קבועה. אולם על סמך שיקולים אסטרופיסיקאליים 
וגאוכימיים יש מקום לסברה, שהאטמוספירה הראשונית של 
כדוד-הארץ — בדומה לאטמוספירה של כוכבי־הלכת הגדו¬ 
לים החיצונים בהווה — היתה חסרת ח׳, ושהח׳ האטמוספירי 
כולו לא נוצר אלא בעקבות תהליך הפוטוסינתזה, משעה 
שהתהוו הצמחים הירוקים במהלך האוולוציה. 

הפקת ח/ ח׳ מופק בדרכים פיסיקאליות מן האוויר, 
שבו הוא מעורב בגאזים אחרים, או בדרכים כימיות ע״י 
פירוק תרכובותיו. מבחינה טכנית מבחינים בין ייצור תעשיי¬ 
תי, בקנה־מידה גדול, לצרכים שלגביהם ניתן להסתפק בח' 
גלמי, שמכיל עדיין קצת גאזים זרים מעורבים בו, ובין ייצור 
מעבדתי, בקנה־מידה מצומצם, של ח׳ נקי לצרכי הוראה 
ומחקר. כמויות גדולות של ח׳ מופקות היום בדרך הזקוק 
המקטע של אויר נוזל (ע״ע), שממנו מוציאים את החנקן 
והארגון ומשאירים ח׳ נוזל, שמידת נקיותו 99% , ואף יותר 
מזה (ציור 3 ). חומר זה נהפך לגאז ומובל בבקבוקי־פלדה 
סגורים בלחץ גבוה, או ניגר כמות־שהוא בכלי דיואר (ע״ע), 
שבו הפסד ההתאדות מועט (כ 5% ליום בכלי מלא של 25 
ליטר). שיטה אחרת להפקת ח׳ בקנה-מידה מסחרי היא 
האלקטרוליזה (ע״ע) של המים, שלהם מוסיפים אלקטרוליט 
לשם הגדלת מוליכותם. 

ח׳ נקי מופק במעבדה מתרכובותיו המתפרקות בחימום 
יבש או בהשפעת ראגנטים מסויימים. כאלו הן בראש 


597 


חמצן 


598 


וראשונה תחמוצות המתכות האצילות 
והאצילות־למחצה. כבר פריסטלי(ר׳ לעיל) 
בשעתו הפיק ח׳ בשיטה זו מתחמוצות 
הכספית והכסף: 

*ס + 8 ^ 4 <- 0 ^ 2 ; 02 + 2843 *- 0 ^ 284 

תחמוצות גבוהות ("על־תחמוצות") של 
מתכות מסויימות (מאנגאן, עופרת׳ באר- 
יום ועוד) אינן מאבדות את כל הה׳ שלהן 
אלא מקצתו; למשל: 

ן־ס - 4 2830 <־־ <. 2830 

התהליך האחרון שימש לפנים גם לייצור 
טכני של ח/ מאחר שניתן לשחזר את 
הבאריום העל־חמצני מן הבאריום החמצני 
והאוויר (ע״ע פריים). — חמרים אחרים 
הפולטים ח' ע״י חימום בלבד הם מימן 
על־חמצני ("מי־חמצן"), וכן מלחיהן של 
כמה חומצות חמצניות: ניטראטים, פר- 
מאנגאנאטים, היפוכלוריסים, כלוראטים, 
פרכלוראטים; מהם מקובל ביותר השימוש 
באשלגן כלוראטי (ע״ע כלור). כבר בטמ¬ 
פרטורה רגילה מופק ח׳ מתרכובות מרובות- 
ח׳ מסויימות בתהליכים כימיים שאינם 
טעונים חימום, כגון מפרמאנגאנאט ומימן 
על־חמצני בתמיסה חומצית: 


מעגל הפחמן והחמצן 



נשימה, דלקה םירוק וחימצוז 0 וםי 

זי״י חידקים 


חיזור 

חימצון 

זרו שינוי בערכאת 




ציור 2 

סעג 5 י החסצז, הסחסז והמיס! ושילובם זה בזה 

לארי הדו־ערכי ־ 0-0 ־ הוא הקבוצה האפיינית של הפד־ 
אוכסידים (ר׳ להלן). 

התחמוצות מתחלקות לכמה קבוצות מבחינת הפונק¬ 
ציות הכימיות שלהן: 1 ) תחמוצות בסיסיות —בדרך־ 
כלל תחמוצות של מתכות, שהן סותרות חומצות אגב יצירת 
מלחים; אחדות אף מתקשרות במים אגב יצירת בסיסים. 
דוגמות: סס, 3 2 0 א, סס (חשו׳ כיבוי סיד [ע״ע]). — 

2 ) תחמוצות חומציות (או אלמימות חומציות) — 
בדרר־כלל, תחמוצות של אלמתכות, במקרים אחדים — גם 
של מתכות בדרגות־ערכויותיהן הגבוהות; הן מתקשרות 
במים אגב יצירת חומצות וסותרות בסיסים אגב יצירת 
מלחים. דוגמות:/ 80 , ,. 30 - * 0 נ זי 1 ! ,.סס, ן 2 0 ״ז\. — 

3 ) תחמוצות מעורבות — חומציות, שמפיקות עם 
מים שתי חומצות; או בסיסיות, שמפיקות עם חומצה שגי 
מלחים בדרגות שונות של ?רכות המתכת. דוגמות: 

4-11402 + * 81140 <- 11,0 - 4 ,ס״א 
48420 - 4 ־ ; 804 ) 6 111 2 ז 1 ־ 4 , 50 ״£? ►- 484,804 + ,ס,.־? 

4 ) תחמוצות ניטראליות — אינן מתקשרות במים׳ 
בבסיסים או בחומצות. כאלו הם המים עצמם. וכן סס וסא, 
אע״פ ששני האחרונים ניתנים להפקה מחומצת־הנמלים ומן 
החומצה החנקית ע״י נטילת מים. — 5 ) תחמוצות 
א מ פ ו ט ר י ו ת — יוצרות מלחים הן עם חומצות (בדומה 
ל[ 1 ]) והן עם בסיסים (בדומה ל[ 2 ]). דוגמות: 1 2 0.1 \/, 
0 ת 2 , 500 . — 6 ) עליתחמוצות ( 8 * 0x1 !€?) — מכי¬ 
לות את היון הדו-ערבי ־!ס (ר׳ לעיל); נוטות לשחרר את 
מחצית הח , שבהן, ובראקציה עם חומצות (או אף עם מים) 
משחררות 14 2 0 2 . דוגמות: ־ 3 3 0 א׳ 8302 . 







599 


600 


חמצן ■ 

פארמאקולוגיה של ה ח/ ח׳-האטמוספירה או ח׳ 
מומם במים נקלט בדם במקומות שבהם קרומים דקים בלבד 
מפרידים בין שני המצעים: בנימי־הדם שבדפנות הריאות 
(בנושמי־אוויר), או אף בעור (בדו־חיים), או בדפנות הזימים 
(בנושמי־מים), או דרך דפנות הטרכיאות (בחרקים). בחלקו 
מתמוסס הח׳ בגוזל־הדם, ובעיקרו הוא מתקשר בהמוגלובין 
(ע״ע). שיעור קליטת הח׳ ע״י הדם מושפע מריכוז הח׳ 
באווירו של חלל־הריאה או במים; מכאן קשיי הנשימה וסכנת 
החנק לאדם בשהייה באוויר הדליל של הגבהים או באוויר 
"מקולקל", ז״א שחלק ביכר מחמצנו כבר נצרך. באטמוספירה 
המכילה פחות מ 9% ח/ ז״א כשהלחץ החלקי של הח׳ יורד 
למטה מ 70 מ״מ כספית, נפסקת הנשימה החיצונית באדם 
כמעט לחלוטין. בתנאים תקינים מכיל אוויר שלפוחיות־ 
הריאות כ 14% ח׳, ההמוגלובין שבדם רווי ח׳ כדי 95% , 
ושיעור הח׳ המומס בנוזל־הדם הוא כ 0.3% (נפח). בנשימה 
באטמוספירה של ח׳ עולה הריווי של ההמוגלובין עד כדי 
100% — 98 ושיעור הח׳ בנוזל־הדם עד כדי 2% (נפח); נמצא. 
שהכמות הכללית של הח׳ בדם גדלה ב 15% — 10 . בתנאים 
אלה מתרחבים כלי־הדם שבדופן־הריאה, ולחץ־הדם בעורק- 
הריאה מונמך קצת, תוך כדי עליה קטנה בלחץ־הדם במחזור 
הגדול. נשימת ח׳ במשך זמן ממושך עשויה להזיק ע״י גרימת 
שינויים פאתולוגיים בריאה (דלקת, בצקת). הנשמת ח׳ 
ליילודים־פגים המוחזקים במדגרה — שיטה שהיתה מקובלת 
בעבר — עשויה לפגום ברשתית־העין ולגרור עיוורון. 

*לעומת זה משתמשים בריפוי בח׳ (הנשמת ח׳ מרוכז 
או אף נקי) במקרים שרקמות הגוף לקו בחוסר־ח׳ — מחמת 
הפסדי־דם קשים, חולשת המחזור, הרעלת סס וכד/ סכנת 
חנק צפויה לגוף כששיעור ריווי ההמוגלובין בח׳ פוחת עד 
כדי 90% — 85 . במקרים אלה מפעילים הנשמה בח׳ עד כדי 
העלאת ריכוזו באוויר־השלפוחיות לשיעור של 60% — 40 . 
לאחרונה הונהגה גם הנשמה ריפויית בח׳ בלחץ גבוה ( 3 — 4 
אטמוספירות). 

שימושיו של גא ז־ ה ח׳ בטכניקה מרובים. מאחר 
שתהליך השריפה של כל דלק מומרץ ע״י העלאת ריכוז ר,ח׳ 
באטמוספירה המקיפה אותו, משמשת השריפה באטמוספירה 
של ח׳ אמצעי להפקת טמפרטורות גבוהות, בעיקר לריתוך 
מתכות, וכן לחיתוך פלדה. הח' משמש בצירוף עם מימן 
או עם אצטילן(ע״ע): הגאז הדליק והח/הדחוסים בבקבוקים, 
יוצאים מהם כסילוני־גאז. שמודלקים במקום פגישתם ועי- 
רובם זה בזה; בלהבת ת׳־מימן מגיעים לטמפרטורות של 
ס 2,500 , בלהבת ח׳־אצטילן — עד למעלה מ ־' 3,000 . —כמויות 
קטנות יותר של ח׳ טכני משמשות בתהליכים של ייצור גאז- 
המים (״ £1 + 00 ), שהוא חומר-גלם לסינתזה של נפט 
ושל מתאנול ומקור למימן, וכן בשיטת השריפה החלקית 
של מתאן לשם הפקת אצטילן. — תערובות של ח׳ נ ו ז ל 
והמרים דליקים הן חמרי־נפץ' אדירים. לשם הכנתן מספיגים 
פחם־עץ נקבובי, או כל חומר אחר שהוא סופג ומתחמצן, 
בח׳ הנוזל. מאחר שזה האחרון מתאייד במהירות בתנאי לחץ 
וטמפרטורה רגילים. יש להכין את התערובת סמוך להפ¬ 
עלתה; ע״י השהיה היא מאבדת את נפיצותה. — בזמן 
האחרון נעשה ח׳* נוזל חשוב כמחמצן בטילים (ע״ע) המופ¬ 
עלים בדלק נוזל (כגון כוהל).—על שימושיו הרפואיים של 
ה ח׳ ר' לעיל. 

-־?׳ 1111 ) 5 ־ 0 ( 1 ,. 13 ; 192 6 , 7011 ) 7 ) 1 ) 1 ) 5 ־ 01 ( 1 , 1501110 ;,.! . 

/ 1926 ,) 71 ! 11 ]) 1 ) '״ 4 , , 11.0131186 ר 1943 , 11011 


חמר - 

0*}54 ,.?( £0 . 1 ־ 011011 ) 11 :!־)<] 1111 ' 1 1 ) 071 5011 *?¥ , 151 )'( - £ 0 / 1 ׳ ), 

!947: 0.11 ,.חזשו 01 . . 101 <[ י.' 0 ו]־ 1 ס 11 ' 1 ) מ־>£יך X1, 1949*; 

14. 31185-11. £. 170380, (011011. 1.11^., 56), 1949; 

0x11^(71 (1\!14-0:1005 ) 1 5 'ז 0 וחו x1. 0,11010. 10011001., 1X1, 

1952 ; 1 . 0 . 1 , 1 ג ; ז 40 .) 15111 ? 1 ץ 0 ־<), הזקוק לצורה כדי שיתקיים, אך הוא היסוד 
לכל עיצוב — הוא העקרון הנקבי שבכל, לעומת הצורה, 
העקרון הזכרי המעצב את המהות. מהותה של כל התהוות 
היא, שיסוד בלתי־קבוע, המסוגל לקבל צורות שונות זו אחר 
זו, לובש צורה מסויימת וגעשה ע״י כך לדבר הקבוע כך או 
כך. ,,הצורה" כשלעצמה אינה דבר גופני(שכן זה כבר מורכב 
מח' וצורה), אלא יסוד המהווה את מהותו של הדבר, כגון 
הצמיחה — בצמח, התבונה — באדם. צורה זו אינה מתהווה 
ואינה נפסדת, ולכן יש לזקוף את כל תהליכי ההתהוות 
וההפסד במציאות הטבעית על חשבון הוו׳ (מטאפיסיקה ז/ 
ז׳—ט/ והשר רמב״ם, מו״נ, ג/ ח׳: "כל הגשמים ההווים 
הנפסדים לא ישיגם ההפסד רק מצד הח׳. ...וטבע הח׳ שהוא 
יפשוט צורה דלבש אחרת תמיד; ומה נפלא מאמר שלמה 
ע״ה בחכמתו בדמותו הח׳ באשת־איש זונה, כי לא יימצא ח , 
מבלתי צורה כלל... ועם היותה אשת־איש היא מבקשת איש 
אחר לעולם תמיד"). 

לפי אריסטו הה , הוא אחת מארבע הסיבות שהוא 
מבחין: הסיבה החמרית, הצורנית, הפועלת, התכליתית (השר 
רמב״ם, מלות ההגיון, ט׳: ״סיבות הנמצאות ארבע — חח/ 
הצורה, הפועל והתכלית. ודמיון זה בעניינים המלאכותיים— 
בכסא: חמרו העץ, ופועלו הנגר, והצורה הריבוע... או 
המשולש... או העיגול, ותכליתו הישיבה עליו"), לדברי 
סנקה (ע״ע), הוד "מוטל בלי תנועה, מוכן לכל השפעה. 
שובת כשאין מניע אותו״. — אריסטו מכיר ב"ח׳ ר א ש ו ן", 
שהוא המצע של כל הדברים, — אף של ארבעת היסודות 
הנראים לגו כת" גלמיים, ואילו לאמיתו של דבר כבר מופיע 
הח׳ בכל אחד מהם באחת מארבע צורות. ח׳ זה — שנקרא 
בספרות הפילוסופית הערבית והיהודית ביה״ב בשמו היווני 
״ההיולי״ — קיים רק בהפשטה שלנו, שכן בתחום נסיוננו 
לא נמצא ח׳ שלא יהא בעל צורה. אך הח׳ בעל הצורה עשוי 
לקבל צורה נוספת בידי האיש המעבד אותו: למשל, המתכת, 
שהיא כבר בעלת צורה, מקבלת צורה נוספת בידי האומן; 
לגבי האומן המתכת היא ח/ אך לא הח׳ הראשון, אלא 
"ח׳ שני" ("הדד הראשון... הוא בבחינת אמיתתו נעדר 
הצורות כולן, ולזה הוא מקבל הצורות כולן זו אחד זו" 
[מו״נ, א/ כ״ח); "...הח׳ ההוא הראשון... קיבל קצתו צורת 
האש וקצתו צורת הארץ, ומה שביניהם... צורת המים והאוויר; 
וח׳ הכל אחד, משותף" [שם, ב/ י״ט]). לדעת אריסטו הח׳ 
הראשון הוא נצחי ובלתי־נברא; מכאן חשיבותו של מושג 
זה בוויכוח הגדול בפילוסופיה של יה״ב — אם העולם נברא 
או קדמון. אולם גם מאמיני חידוש-העולם קיבלו את מושג 
הח׳ ההיולי כנברא גשמי ראשון, שהתלבש בצורות ארבעת 
היסודות, — אריסטו הבדיל — נוסף על כך — הבדלה עקרו¬ 
נית. בין חמרם של ארבעת היסודות של המציאות הארצית, 
הנתונה לחליפות ותמורות מתמידות, ובין "היסוד החמישי" 
של הגלגלים וגרמי־השמים, שהם נצחיים ובלתי־משתנים הן 
מבחינת טיבם והן מבחינת תנועתם. גם להבדלה זו היתה 
משמעות רבה בחשיבה של יה״ב. 

מהנחתו של אריסטו, שהוד הראשון לא נברא, הסיק 
ל ו ק ר ט י ו ס (ע״ע) את המסקנה, שכמות הדד בעולם אינה 
משתנית: "אין כל תוספת או גרעון כלשהו בכמות הכללית 


של הדד״ (על טבע היקום, 11 , 295/6 ). כאן נוסח לראשונה 
במפורש חוק "שימור ה ח׳", שכבר היה כלול כמושכל 
ראשון במשנתו האטומיסטית של דמוקריטוס (ע״ע). 

לתורתו של אריסטו על הוד והצורה יש גם בחינה 
הגיונית, שאריסטו עצמי לא עמד עליה אלא דרך־אגב: 
הסוג, ביחסו אל המין, כללי יותר, וניתן לראותו כח׳ לגבי 
המין — שהוא הצורה. בחינה לוגית זו קיבלה משמעות מיו¬ 
חדת בנאדאפלטוניות של פ ל ו ט י נ ו ס (ע״ע): מן הקביעה, 
שההבדל בין ח׳ וצורה קשור בהגדרה (ע״ע), שהיא 
מורכבת מסוג וממין, ומן האפשרות להגדיר גם את העצמים 
השכליים, הסיק פלוטינוס שגם אלה האחרונים מורכבים מח׳ 
וצורה. קיים, איפוא, גם ח׳ ר ו ח ג י. רק אלהים הוא ללא־וד, 
וזהו מה שמבדיל בינו לבין כל יצוריו. 

ב י ה" ב נמשכה מסורת תורת-הדד הנאדאפלטונית בצידה 
של המסורת האריסטוטלית, פעמים תוך ניגוד מפורש ביניהן 
ופעמים תוך הרכבתן זו בזו. ר׳ שלמה אבן גבירול 
(ע״ע, עט׳ 227 ) קיבל את הדעה, שגם העצמים הרוחניים 
מורכבים מזד וצורה; אולם בעוד שבמשנתו של פאטינוס 
הח׳ השכלי והוד הגשמי הם עצמויות נפרדות לגמרי 
וקרויים בשם המשותף "ח׳" רק מחמת הצד־השווה שבתם־ 
קידם, מכיר רשב״ג ח׳ קדמוני אחד בלבד וצורה קדמונית 
אחת! שניים אלה הם היסודות הראשונים של כל מציאות. 
העמדה זו של כלל המציאות על שני אבות־היסודות — 
ח׳ וצורה — מבליטה את הקשר האחדותי של המציאות 
במידה מרובה מזו שהובלטה ע״י פלוטינוס ותלמידיו. 

אולם לתורת־הח׳ הנאדאפלטונית. וכן לתורות הקרובות 
לה של הגנוסים (ע״ע), היו גם תוצאות בתחום תורת־ 
הערכים ותורת־המידות. בכל התורות הללו, שתפיסות־עולמן 
מושתתות על רעיון האצילות (ע״ע), הוד הוא ההאצלה 
החלשה ביותר בסידרת ההאצלות — המרוחקת ביותר ממקיר 
"האחד הטוב" הראשוני(בנאדאפלטוניות) או "הדעת"(בגנו־ 
סיס); מבחינה זו הדד הוא לא־כלום (סיס ן";), היעדר. 
ברעיון זה נאחזו מיסטיקנים נוצרים ביה״ב, כדי לפתור את 
בעיית הרע בעולם: כיוון שזקפו את הרע ע״ח הוד, נמצא 
שהרע הוא ע ל ג ב ו ל הישות, ובעצם אינו קיים. יש לציין, 
שהמקובלים היהודים סירבו "להשתתף בפילוסופיה זו של 
בת־היענה. שהכניסה — מול הממשות של הרע — את ראשה 
בחול הדיאלקטיקה של ח׳ וצורה" (ג. שלום). 

בפילוסופיה של הרנסאנס נדחה מושג ה״וד הראשון" 

של אריסטו יותר ויותר, עד שהזדהה מושג הח׳ סתם עם 
ה״דד השבי" האריסטוטלי. בכך הוכשרה הקרקע לאותו מושג 
הוד שבו משתמשים מדעי־הטבע החדשים, המזהים את הזד 
עם המושג הפיסיקאלי •של המסה (ניוטון). הוד מאופיין 
כעת במה שהוא ניתן לחושינו ושהוא בר־מדידה. כמו־כן 
נתבטלה — בעקבות גילוי הגראוויטאציה כגורם ארצי וקום־ 
מי כאחד. ואח״כ ע״י המחקר האסטרונומי והאסטדופיסי- 
קאלי — הנחת "היסוד החמישי" כח׳ גרמי־השמים (ר׳ לעיל, 
עט׳ 601 ), והוכחה אחידותו של ח׳ היקום כולו. 

אבות הפילוסופיה החדשה, דקרט (ע״ע, עמ׳ 67/8 ), 

ש פי נ ו זה (ע״ע), מ לברנש' (ע״ע), זיהו אה הה׳ עם 
ההתפשטות הגאומטרית, ואילו ל ו ק (ע״ע) לא הסתפק 
בזה וייחם לח׳ גם את המוצקות. ליבניץ (ע״ע) חלק על 
זיהוי הה׳ עם ההתפשטות בחלל בטענה, ש־אין בכך כדי להס¬ 
ביר את העובדה הנסיונית, שגופים שובים מקבלים. בהשפעת 


603 


חמר — חמדי־כניה 


604 


אותו הכוח המניע, מהירויות שונות. לפיכך דרש ליבניץ 
לאפיין את הגופים החמריים לא רק ע״י תכונות גאומטריות, 
אלא גם ע״י גורם דינאמי. לגורם כוחני, שעשוי להיות מרוכז 
גם בנקודה חסרת־התפשטות, קרא ליבניץ — בחדשו את 
המונח הקודם במשמעות אחרת — בשם "ח׳ ראשון", ואילו 
את הגופים המתפשטים ראה כמכלול של נקודות דינאמיות 
כאלה וקרא להם ״ח׳ שני״; הזד השני הוא תופעה גרידא, 
אך תופעה "מבוססת היטב". תפיסה כוחנית וו של הח׳ פותחה 
גם ע״י ר. ג׳. ב ו ם ק ו ב י ץ׳ (ע״ע), וכן נתקבלה ע״י קנט 
(ע״ע): הח׳ ממלא את החלל ע״י הכוח הדוחף של כל חלקיו 
(״התחלות מטאפיסיות של מדעי־הטבע״, 1786 ). אולם, מאחר 
שלפי קאנט אין החלל (ע״ע, עמ' 507 ) אלא צורה סוב- 
ייקטיווית של ההסתכלות, הרי גם הח׳ אינו אלא תופעה. — 
בעקבותיו של קאנט מגדיר ש ו פ נ ה א ו א ר (ע״ע) את הח׳ 
כ״הצורה של הסיבתיות, שנעשתה אובייקטיווית, היינו — 
הרצון שנעשה נראה לעין". 

תורת היחסות (ע״ע) העמידה את הח׳ על תכונות 
גאומטריות של החלל הבלתי-אוקלידי, והמשיכה בזה מבחינה 
מסויימת את הרעיונות היסודיים של דקארט. עובדת גילגולי 
ח׳ ואנרגיה זה בזה, שעליה עמד לראשונה א י נ ש ט י ן(ע״ע) 
ושהומחשה במציאותנו הארצית בריאקציות גרעיניות והוכרה 
כתהליך קוסמי ראשוני, מרחיבה את המושג הפיסיקאלי של 
הח/ אך ספק אם היא משפיעה על הבעייתיות הפילוסופית 
שבו. — בבעיית נצחיותו של הח׳ או התחדשותו המתמדת 
ביקום נטושה מחלוקת בקוסמולוגיה (ע״ע) החדישה 
בין תאוריית העולם המתפשט ותאוריית מצב־הקבע של 
העולם. 

על תורות-הח׳ בפילוסופיות של עולם ה מ ז ר ח — ע״ע 
בודהא ובודהיזס ; הדו: פילוסופיה; סין: פילוסופיה. 

י. גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, 88 ואילך, 379 (הערר, 
221 ), תשי״א; 1871 .״ ,£ת 11 ״ 11£ ••ג .ס 

,־ 01 ) 1 וח טס 2 13 . 0 ; 1883 , 1016716 ^ 7/160116 07117 .$ ,־ 1161 ) $12 

; 1890 , 116 ( 1%1070$ ($ . 1 ( £7166 . 4 171 016716 . 1 ) 116111 ( $70 07 ( 1 

; 1899 י 1 ,\ 1$11 ( 610$ \\ . 1 > . 1 ( 0€50 ,ן 1201 זזזז 12 ־ 1 .זר .£ 

עבר׳: תולדות המאטריאליזם,) ד 902 {. 1 ). 0676/1 
016 ,£' 01 ( 31 > 6 ־׳\$ . 7 ; 1911 , 016716 (^ 016 .£ ; (תרם"ב 

;^ 1923 , $4016716 , 7,611 ' , 0111171 .$ , 1 ץ ¥0 \ . 14 ; 1914 , $4016716 
; 1924 , 1/115016 } 617107 \ 1$ /$ 0117 146 ^ 671117 021 >.$ , 1$ ) 6500 ( 1 .£ 
, 516111 11111 )£ ; 1927 , 401167 ( /ס 5 \ 7101$$ }£ 7/16 , 11055611 .ש 
' £07016111112 16 ( 1 , 11611011 .£ ; 1950 , 86112 £65 ?( 614 . 14 £714116/165 
; 1953 , 7,611611 . 01 011461 1111 $4016716 . 4 \ 1 671 ,£ 

, 6111 ־ 0011 .\ 7 ; 1954 , $1016116 . 01 116 ((}סס $12110 י ־ז £6 ת 10 ) 8011011 .יא 
0671011 16 < 51106 171$ 16 <£ , 8011016111 . 0 ; 1955 , 711016710 1,0 

. 1962 , 51 , 1611 ( 0011 . 4 

ש. ה. ב. 

לז?ר, ע״ע קןהמר. 

חמד י " 5 ניה ) התמרים המשמשים להקמת מיבנים מובאים 
לבניין כגופים מוכנים, כגון לבנים, מרצפות וכר — 

שהוכנו במקום אחר מחמרי־גלם מסויימים, — או כחומר 
גלמי, כגון צמנט — שממנו מכינים את חד,"ב באתר־הבניה, 
למשל בטון. את כל החמרים האלה ביתן לחלק, מבחינת 
תיפקודם בבניין, ל 2 קבוצות: ( 1 ) חמרי שלב־הבניה (דזמרי־ 
קונסטרוקציה) — לבניית היסודות, הקירות, התקרות וכר; 
( 2 ) המרי גמר־הבניין — לטיוח, לריצוף, לבידוד וכר. 
החשובים שבין הראשונים הם: אבנים טבעיות, עץ, ברזל 
ופלדה, חמרי־מליטה (צמנט, סיד וכד׳), בטון׳ לבנים; בין 
האחרונים: המרים לבידוד בפני חום, קול ורטיבות, עץ 
לדלתות וחלונות, זכוכית, חרסינה, חמרי־ריצוף, חמרי־צביעה. 


מבחינת סיב החומר ה?למי שממנו נעשים חה״ב, ז״א 
מבחינת מקורם ומהותם הכימית, מבחינים 2 קבוצות עי־ 
קריות: ( 1 ) המרים מתכתיים; ( 2 ) המרים אל-מתכתיים י- 
מינראליים ואורגאניים. יש גם שמחלקים אותם לפי מהותם 
לטבעיים ומלאכותיים. 

בחירת החמרים המתאימים נעשית על סמך שיקולים 
מבחינת היעילות למטרת המיבנה ולהשגת התנגדות לשינוי 
צורה, לנזק או להרס (ע״ע חזק-חמרים), וכן מבחינת המראה 
והמחיר. כדי להגיע לכלל החלטה, יש לעמוד על תכונות 
שונות של החומר: חוזק, משקל, כושר־בידוד, כושר עמידות 
בפני. רטיבות ותבאי־פריזה, גמישות, קשיות, אחידות, צבע, 
שינויי־נפח, קים ועוד. לשם כך מבוצעות בדיקות שונות: 

( 1 ) ב ד י ק ו ת כ י מ י ו ת לקביעת מרכיביו השונים; בדיקות 
אלו מתייחסות להרכבו של החומר ואינן תלויות בצורתו. 

( 2 ) בדיקות מיקרוסקופיות לשם גילוי המיבנה 
הפנימי של החומר, למשל של סגסוגת, או לשם קביעת 
הרכבה הכימי של המתכת וכד/ ( 3 ) בדיקות מכאניות 
לשם קביעת החוזק, ההתנגדות לשחיקה, השבירות, החת־ 
עייפות וכד/ בדיקות אלו מבוצעות הן בדוגמות מן החומר 
הגלמי — קוביות־אבן, קוביות־בטון, קורות־עץ וכיו״ב, והן 
במוצרים מחמרי-הגלם — כגון לבנים. בלוקים, מרצפות, 
חלקי־קונסטרוקציה טרומיים וכיו״ב. התכונות המכאניות הן 
פונקציה של הרכב החומר ושל צורת המוצר גם יחד. לגבי 
מתכת יש, נוסף על כך, חשיבות גם להיסטוריה התרמית 
והמכאנית שלה, כל׳ לטיפול התרמי שחל בה עם ייצורה 
ולעיבוד המכאני שניתן לה. 

ח " ב מתכתיים. חשיבות המתכות לעבודות הנדסיות 
נובעת משילוב של תכונות כגון חוזק, גמישות, משיכות 
וקשיות, שילוב שאינו בנמצא בחומר מוצק אחר. הוא מושג 
בסגסוגת — המתכת הטהורה שאליה הוספו אלמנט אחר 
או מספר אלמנטים שונים בשיעורים שונים. היום מצויות 
בשימוש למעלה מ 900 סגסוגות שהופקו מ 40 אלמנטים שונים. 

המתכות מסווגות כברזיליות ואל־ברזיליות. 
מוצרי־היסוד של הראשונות — המופקים מ״ברזל־חי״ — 
הם: ברזל־יציקה, ברזל־נפחים ופלדה (ע״ע ברזל); מהן 
הפלדה היא החשובה ביותר. מידת התצרוכת השנתית — 
לגולגולת — של פלדה וברזל היא קנה־מידה מקובל להע¬ 
רכת רמת־החיים וההתקדמות הטכנולוגית של עמים ושל 
מדינות. סגסוגות־פלדה— כגון פלדת־ניקל, פלדת-כרום־ניקל 
וכד׳ — הן בעלות תכונות משופרות ומשמשות לצרכים 
שונים. פלדות למיבנים ולמכונות מצטיינות בחו¬ 
זק ובקשיות, ■וניתן להשתמש בחן למיבגים קלים (גשרים, 
בניינים, מטוסים וכיו״ב); פלדות־מכשירים מצטיינות 
בערכים פיסיקאליים קבועים ואינן מחלידות; פלדות 
מיוחדות מצטיינות בעמידות בפני קורוזיה בתנאי־שימוש 
לא-דגילים, בעמידות בפני טמפרטורות גבוהות ועוד, במיבני- 
פלדה מקובלים פרופילים שונים: זויתונים, קורות: 

1 ].יד. 1.1 

פלדודגלים (שטוחה וגבוהה). מוטות עגולים, ריבועים ומשר 
שים, פחים וצינורות. בארץ שהיא דלה בעפרות להפקת ברזל 
וחסרה יערות בכמות מספיקה ובגיל מספיק לכריתת עצי־ 
בניה — כגון א״י —, הבטון המזויין במוטות־ 
פלדה הוא החומר העיקרי למיבנים נושאים. במיבנים אלה 




605 


המרי־־בניה — חמשה־עשר כאב 


606 


משתמשים בעיקר במוטות־פלדה מעורגלים׳ מפותלים או מצו¬ 
לקים׳ עשויים פלדה "רכה" או מעולה. 

המתכות האל־ברזיליות החשובות לגבי הבניה 
והמנוצלות היום במיבנים הנדסיים הן המתכות הקלות — 
אלומיניום (ע״ע) ומגנזיום (ע״ע) בצורת סגסוגו־ 
תיהן. הללו מצטיינות במשקל נמוך׳ בחוזק גבוה ובעמידות 
בפני קורוזיה בתנאי־שימוש רגילים. התוצרים הנפוצים הם: 
פרופילים׳ מוטות׳ לוחות גליים וצינורות. כמו־כן נפוצים 
רדיד־האלומיניום ואבקת־האלומיניום׳ האחרונה — כפיגמנט 
בצבעים. 

ח״באל־מתכתיים משמשים בהנדסת־בניה כחמרי- 
קונסטרוקציה, כחמרי־גמר, כחמרי־בידוד ועוד. לקבוצה זו 
שייכים: חמרי־מליטה לא־ביטומניים ובטוינים העשויים מהם, 
המרים ארמיים׳ ביטומו׳ עץ׳ אבן טבעית, ובתקופה האח¬¬ 
רונה ■— החסרים הפלסטיים. 

חמרי־מליטה הם המרים שלאחר עירבובם במים 
לעיסה — גם עם הוספת אגרגטים — נוטים להתקשות ולהי¬ 
דמות לאבן; ניתן להכניסם י לדפוסים ולהניח להם להתקשות 
בכל צורה הרצויה לנו. הם משמשים גם כחמרי-הדבקה בין 
יחידות טרומיות שונות, כגון: לבנים, בלוקים׳ אבנים וכיו״ב, 
וכן לעשיית היחידות הטרומיות עצמן, ואף כחומר־ציפוי 
(טיח). מצויים חמרי־מליטה אוויריים, שתם מתקשים באוויר 
ואינם מתקשים במים (כגון: סיד־אווירי, גבס); התקשותם 
נעשית ע״י ייבוש וע״י תהליך כימי כאחד. כן מצויים חמרי- 
מליטה הידראוליים, המתקשים הן באוויר והן במים (כגון 
צמנט-פורטלנד, צמנט־אלומיניום)! התקשותם מושגת ע״י 
תהליכים כימיים בלבד. 

בימי־קדם (כבר במצרים הקדומה) השתמשו הבונים 
באדמת-חרסית ("טין"), בסיד־כבוי ובגבס לייצור אבני־בניין 
מלאכותיות, להכנת מלט־רביגה ולטיוח. הרומאים ידעו להפוך 
את הסיד האווירי לסיד הידראולי ע״י תוספת ערבים היד¬ 
ראוליים׳ כגון: קמח לבני־חרסית קלויות, טראם או״פוצולן— 
כדי לקבל מלט, טיח ובטון עמידים בפני מים. רק ב 200 
השנים האחרונות חלו התפתחויות חדשות רבות בייצור 
מיני־צמנט הידראוליים בעלי טיב מעולה. 

חמרי-המליטה העיקריים בשימוש בבניה היום הם הסי- 
דניים: גבס (ע״ע), סיד אווירי וסיד הידראולי(ע״ע סיד), 
צ מגט'(ע״ע) — טבעי׳ צמנט־פורטלנד, צמנט־אלומיניום 
ומספר צמנטים מיוחדים. מגבס־טיח מייצרים לוחות דקים 
לציפוי פנימי ולמחיצות, וכן לוחות המשמשים בסים לציפוי- 
טיח; בלוקים למחיצות ולמילוי, או לכיסוי מיבני עץ ופלדה; 
פלאטות ופאנלים מיוחדים למחיצות; לוחות אקוסטיים; 
לוחות "טיח־יבש", ועוד. הסיד הכבוי משמש בבניה — בתו¬ 
ספת חול ובתוספת צמנט־פורטלנד או בלעדיו — להכנת מלט 
לרביגה, לריצוף ולטיוח; בתוספת מים — כ״חלב־סיד״ — 
לסיוד. הסיד משמש גם חומר-מליטה — המוסף לחול קוואר־ 
צי — לייצור אבנים מלאכותיות, כגון לבנים ובלוקים של 
"סיליקאט", ויחד עם חומר־התפחה — לייצור בלוקים ולוחות 
במשקל מרחבי נמוך — "איט 1 נג". צמנטים משמשים באתר- 
הבניה — בתוספת חול ומים — להכנת מלטים לטיוח, 
לרביגה ולריצוף, ובתוספת אגרגאטים ומים — לייצור סוגי 
בטון (ע״ע) שונים. 

מוצרים קראמיים (ע״עקרמיקה) מורכביםמחמרים 
אל־מתכתיים אי-אורגאניים, שייצורם טעון שימוש בטמפר¬ 


טורות גבוהות־יחסית. תוצרים מאדמת־חרסית קלויה הם: 
לבנים מקשיות (לבניה, לציפוי, להגנה כימית, לעמידות 
בפני טמפרטורות גבוהות), לבנים מנוקבות וחלולות, בלוקים 
חלולים, רעפים, צינורות, מרצפות חרם וחרסינה, כלים סאני- 
טאריים, ועוד. כמו־כן משתייכים למשפחה ז 1 מוצרי זכוכית 
(ע״ע, עט' 821/2 ). 

ח מ ר י ם ב י ט ו מ נ י י ם הם מן הוותיקים בין חה״ב 
שנמצאו בידי האדם. 3 י ט ו מ ן הוא ממוצא טבעי או ממוצא 
מלאכותי (זיקוק של נפט [ע״ע]). החשובים שבתמרים אלה 
לעבודות הנדסיות הם האספלט (ע״ע) ו ה ז פ ת. 

העץ (ע״ע) הוא ח״ב מהקרומים ביותר, ושימושו נפוץ 
ביותר עד היום הן כח״ב והן כחומר־גלם בתעשיית חמרי- 
בניה שונים. 

בדומה לעץ, גם האבן(ע״ע) היא חומר שניתן להשתמש 
בו בבניה במצב הטבעי, לאחר מתן צורה מתאימה. האבן 
משמשת במצב זה לבניה (ע״ע אבן־בניה), לסלילה 
(ע״ע א ב ן־כ ב י ש), לריצוף, לציפוי וכיו״ב, ובמצב גרוס — 
להכנת בטונים, כמסד במסילות־ברזל, להכנת אבן מלא¬ 
כותית (ע״ע) ועוד. למטרות־נוי בלבד משמש השיש (ע״ע). 

מוצרי פלסטיקה (ע״ע) חשיבותם לצרכי בניה 
הולכת ורבה. הם מיוצרים בדרך הסינתזה מחמדים אורגאניים 
ומעוצבים ע״י יציקה, כבישה, לחיצה או הדבקה. יתרונותיהם: 
קלות משקל, כושר בידוד חשמלי, עמידות בפני כימיקלים, 
עמידות בפני התקפות ביולוגיות. תכונות מכאניות מעולות, 
וכן עיצוב נאה ומדוייק של המוצרים. בתעשיית־הבניה כבר 
מקובלים תוצרים אלה: צינורות (לאינסטאלאציה חשמלית, 
סאניטארית ועוד); לוחות גליים ושטוחים (לכיסוי גגות, 
לחיפוי קירות, להקמת מחיצות קלות ועוד); מרצפות; פרו¬ 
פילים ואביזרים שונים (לחלונות, דלתות ועוד); פלאסטיק־ 
תאי לבידוד תרמי ואקוסטי; יריעות דקות (להגנה על חמרים 
שונים, ועוד); פלאסטיק דמוי־זכוכית (לפתחי־אור, ללוחות 
שטוחים וגליים, לצינורות ועוד); כלים סאניטאריים, ועוד. 

י. קרני, סמי־הידרט הגבס ושמושו בבניה בארץ (מחקרים, 

4 [תחנה לחקר הבניה, טכניון]). תשט״ז; ר. שלון, ח״ב 

(מדריך לאינג׳ינר [בעריכת ש. אסיגגן], ב'), תשי״ז; 

;' 1947 1£ ז 1 ז %171££ 1171 / 0 !■>! /־סיןסיל/ י , (נ 1 קז 411 ! . 0 

- 141118 .? ;* 1948 . 110 ו 1 '*י . 4 ) 

- 11£ 'ו €071£1 / 0 40107181$ ,$ . £1 11111 [ .'־ 1 - !. 1 'ן 1 ;׳\\ץ 443 . 14 

.״ 1955 , 11071 

יו. ק. 

חמ#ה־ע^ר 5 אב, יום־טוב מתקופת בית שני — "זמן 
עצי הכהנים״ (מגילת תענית; מלחמות, ב, יז, ו: 

"חג קרבן עצים"). במשנה נמנה ט״ו באב כאחד מבין תשעה 
זמני "עצי כהנים והעם", שבו היו מביאים קרבן עצים "בני 
זתוא בן יהודה ועמהם כהנים ולויים, וכל מי שטעה בשבטו, 
ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות" [כינויי משפחות] (משנ׳ 
תענ׳ד/ה׳; ב״מדרש" של מגילת תענית רחבה הרשימה יותר). 
מכאן ניכר, שהיה זה החשוב שבזמני עצי־כהנים. כן נשתמרה 
מסורת, שעם שיבת־ציון תיקנו תחילה את זמן עצי־כהנים 
בט׳ באב, ורק אח״כ התקינו גם את יום ט״ו באב. לעומת זה 
לא ברורה מסורת אחרת: "שנתמנו להם הרבים ועשאוהו יום 
טוב״. מכל מקום מוסר רבן שמעון בן גמליאל: "לא היו ימים 
טובים לישראל כט״ו באב וכיוהכ״פ, שבהן בנות ירושלים 
יוצאות בכלי לבן, ... וחולות בכרמים; ומה היו אומרות — 


607 


המשדדעשד באב 


חמת 


608 


בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך...״ (משנ׳ תענ׳ 
ד/ ח׳). אין הדבר ברור לגמרי, מתי וע״י מי ניתקן יו״ט זה, 
ואם טעמו העיקרי הוא באמת קרבן־העצים, ובמה זכה יותר 
משאר זמני עצי-כהנים. כבר האמוראים, גם בא״י, תהו על 
שמחת ט״ו באב ונחלקו בטעמה * כנגד דעת קצתם — על 
שום שבט״ו באב פוסקים לכרות עצים למערכה, תלו אחרים 
את היום במאורעות היסטוריים שונים — מימי דור המדבר, 
השופטים, מלכי ישראל, או אף מימי דיכוי מרד בר־כוכבא 
(ירו/ סוף תענ׳! פתיחתא דאיכ״ר ל״ג; תענ׳ ל׳, ע״ב—ל״א, 
ע״א). כרובם של שאר הימים־הטובים המנויים במגילת תענית, 
בטל אף ט״ו באב באמצע המאה ה 2 לםה״נ, אולם נשאר לו 
זכר במה שנהגו שלא לומר תחנון ביום זה (שו״ע, או״ח, 
קל״א, ו׳), 

י. דרנבורג. משא א״י, 55 , תרב״ו; רב צעיר, תולדות 
ההלכה, ג׳, 129-127 , תשי״ג,- י. ליינסקי(עורך), ספר המו¬ 
עדים, ף, 505-481 , תשט״ו ז ^/ 0 זמ^' 7 ז״ח ,ח״^ו 101 ו 01 ;.ז . 11 
10 ( 1 ,״וסז״ןא .א .[ : 1931/2 .( 268-271 , 111:0.4 ) 

. 1934 ,( 97-103 ,ז 11 ז \ז 7 \ 0 !?)}ק 110120 !) 11 1101 ) 2 

מ. ד. ה. 

סמשה־עשד ב/צבט, "ראש־השנה לאילן"— לעניין מעש¬ 
רות (שאין מעשרים מפרות שחנטו לפני יום זה 
על פירות שחנטו לאחריו) — כדעת בית-הלל, שהלכה כמו¬ 
תם, בניגוד לדעת בית־שמאי, שזמנו בא׳ בשבט (משג׳ ר״ה. 
א/ א׳ ועוד). בספרות התלמודית אין זכר למנהגי־חג בחע״ב. 
אולם בתקופת הגאונים נהגו בא״י לומר בו פיוטים מיוחדים 
כביו״ט, ורבנו גרשם מאור הגדלה פסק שאסור להתענות בו 
(שו״ת מהר״ם [דפ׳ פראג]. ה׳). בסוף יה״ב נתפשט מנהגם 
של קצת מהאשכנזים שאין אומרים בו תחנון, והוא נתקבל 
אף בין הספרדים (שו׳ע או״ח, קל״א, 1 ׳). במאה ה 16 נזכר 
לראשונה מנהג האשכנזים להרבות באכילת פירות ביום זה, 
ובמאה ה 17 היה בו באשכנז יומא־דפגרא לתלמידים, ששמחו 
עם מלמדיהם במאכל ובמשתה. נתן העזתי (ע״ע) תיקן בס׳ 
״חמדת ימים״ סדר מיוחד — על דרך הקבלה — של אכילת 
שלושים מיני פירות ביום חע״ב בלוויית ברכות ולימוד; 
סדר זה נדפס אף לחוד, בשם "פרי עץ הדר". והיה נפוץ 
ביותר (נדפס למעלה מ 30 פעם). מנהגיו נתפשטו ביותר בק¬ 
הילות איטליה, ארצות הבלקן, תורכיה, ארצות המורח (חוץ 
מתימן) וצפון־אפריקה. בקצת מקומות, כבבל והודו, אף דמה 
סדר החג בהדרו ובחשיבותו לסדר ליל־פסח. — החינוך 
העברי החדש בא״י קבע יום זה לחג הטבע הצומח — יום 
נטיעת אילנות ע״י תלמידי בתי-הספר, הנעשה בטקס ובחגי¬ 
גיות. 

י. ספיר, אבן ספיר, בי. ק״ה־ק״ז, תרל״ד: מ. גידעמאגן, 
התורה והחיים, ג׳, 232 , תרנ״ט; ש. ז. זוין, המועדים בהלכת. 
קפ״ב-קפ״ז, תש״ס־; י. פלמוני, בטבע ובכפר, כ״ב-נ״ז, 
תש״י; י־ט. לוינסקי, ס׳ המועדים, ה׳, 492-317 . תשי״ד; 

מ. ז ולאי, ר׳ יהודה הל וי שאינו ר׳ יהודה הלוי(ארץ ישראל, 

ד׳), תשט״ז; א. יערי, תולדות ראש־השנה לאילן (מחניים, 
מ״ב), תש״ך: הנ״ל, ספרי תיקונים ותפילות לפי ס׳ "חמדת 
ימים״ (קרית ספר, ל״ח, 100-99 , 256-251 ), תשכ״ג. 

מ. ד. ה. 

ח^פייר (^״שודז 11 ), מכתם סאטירי עממי בן 5 שורות 
(מכאן שמו העברי: "חמש־שיר"), מעין סיפור־ 

מעשה קצר וקולע, המסתיים בדברי בדיחה ועקיצה. מוצאו 
של הח׳ מאנגליה, אולם מקורו של שמו האנגלי (לימריק 
היא עיר באירלנד) לא הוברר. משקלו (בצורתו המקורית) 
אמפיבראכי (---), כשהשורות 3 — 4 קצרות מן השאר, 


ומיבנה החרוזים בו א־א-ב־ב-א. במאות ה 17 וה 18 היה נהוג 
לחזור בשורה האחרונה שבח׳ בצורה מדוייקת פחות או 
יותר על דברי השורה הראשונה; במאה ה 19 שינה אדוורד 
ליר (ע״ע) את הח׳ לצורתו המקובלת היום. — הח׳ נתקבל 
ברחבי העולם — בעיתונות, בתחרויות ודדשיחים ספרותיים, 
ולאחרונה אף בפירסומת המסחרית. בעברית הונהג לראשונה 
ב 1949/50 — בשינוי משקלו לאנאפסטי 0 - - —). 

דוגמות לח״ בעברית: 

(א) היה היה איש ושמו חפץ, 

שעסק בייצור חמרי־נפץ, 

על חבית דינמיט 

הוא סיגריה השמיט — 

היה היה איש ושמו חפץ. 

(ב) מעשה בפיטן, שמו אלדמע, 

שחזר מפגישת הבוהמה, 

ומצא — מה מוזר • 

את אשתו עם איש זר, 

מה עשה י — הוא חבר חיש פואמה. 

ד. מנוסי, מאה ואחד ה״, 1958 ; -״ 0 * /״ 8004 . 13 

׳>/*>/..״/ 2 ^ 8 *' 1 ) 1 ( 777 0 ; 1947 ,'{ 0 / 11. 1x11 

. 1953 

חמת (בערב׳ מדוברת: ח מ א), עיר בסוריה: 00 ( 1164 
תושבים ( 1962 ), רובם מוסלמים. ח׳ יושבת על 
נהר אורונטס, במישור פורה, עשיר בתוצרת חקלאית, בעיקר 
חיטה, והיא משמשת שוק מרכזי לבדוים תושבי איזור רחב 
של מרכדסוריה. מצויים בה מפעלי תעשיה זעירה ובתי- 
מלאכה המשמשים את סביבתה: מפעלים לעיבוד צמר. עו¬ 
רות ומוצרים חקלאיים שונים, טחנות־קמח ובתי־בד; היא 
ידועה באריגיה. — העיר, שרוב בתיה בנויים אבני־בזלת, 
שמרה יותר מערים סוריות אחרות על אפיה המזרחי. חלק 
גדול של בתיה מוקפים גינות, והיא מנצלת את מי הנהר 
להשקאה. אפייניות ביותר לח׳ הן נאעורות (גלגלי־מים) 
ענקיות, המונעות ע״י זרם הנהר ומעלות את המים לגובה 
של 20 — 30 מ׳ לצינורות (תמ ׳ : ע״ע א 1 ר 1 נטם). במרכז העיר 
נמצא המסגד הגדול, העומד על יסודותיהם של היכל יווני 
וכנסיה נוצרית. 

ח׳ נזכרת פעמים הרבה במקרא. במקום העיר היה ישוב 
נאוליתי קדמון; חפירות ארכאולוגיות בתל הגדול של ח׳ 
חשפו שרידים מן האלף ה 5 עד האלף ה 1 לפסה״נ. היא שיג־ 
שגה בתקוםת־הבר 1 נזה ושלטה אז על ממלכה נרחבה, שהקי¬ 
פה את כל מרכז־סוריה. במאות ה 13 — 12 לפסה״נ היתה ח׳ 
מרכז לתרבות מעורבת, חיתית (צפון־סורית) וכנענית: 
ב״לוח־העמים" (בר׳ י, יה) מיוחס החמתי על בני כנען. 
שליטיה החיתיים היו יריבי הארמים, ותעי מלכה היה בעל־ 
בריתו של דוד (שמו״ב ח, ט—י). ארחלג מלך־ח׳ השתתף 
במלחמת קרקר נגד שלמנאסר 111 ( 853 לפסה״ג); זכר מלך־ 
ח׳ (סמוך ל 780 ) נלחם בארמים ונתמך ע״י אשור; עינאל 
מלך ח׳ נכנע לאשור (סמוך ל 740 ); ייתכן שלפני זה החזיק 
ירבעם בן יואש מלך־ישראל זמן־מה בעיר. ב 722 השתלט 
יאבדי(יהועבד הישראלי[?]) על העיר, שהתמרדהבסרגת 11 
מלך אשור. היא נכבשה ב 720 לפסה״נ בידי האשורים (השו׳ 
מל״ב יז, כד! שם יח, לד), וחלק מתושביה הוגלו לשומרון. 



609 


המת — הנה ושבעת בנייה 


610 


בתקופה ההלניסטית נוסדה העיר מחדש ע״י אנטי(כוס 
אפיפנס ב 161 לפסה״נ בשם אפיפניה, אולם בתקופה הרומית 
שוב היתה ידועה בשמה הקדום. מן הכיבוש הערבי ואילך 
היא עיר מוסלמית. ב 1115 לכד אותה האמיר הסלג׳וקי 
טוגתכין; ב 1178 השתלט עליה צלאח-א-דין; המפורסם בין 
מושליה האיוביים היה השולטאן אבו אל־פדא ( 1310 — 
1331 ), הידוע גם כהיסטוריון. ב 1342 נכללה ח׳ בממלכת 
הרמלוכים. 

על קהילה יהודית בה׳ במאה ה 12 מוסר בנימיו מטוד־ 

לה, שמצא בה 70 יהודים, לאחר ש 200 יהודים נהרגו ברעידת־ 
אדמה שפקדה את העיר זמן־מה לפני ביקורו. בתחילת המאה 
ה 13 ביקר בה יהודה אלחריזי, והוא מעיד על מציאותה של 
קהילה מסודרת במקום. אשתורי הפרחי מזכירה כאחת הקהי¬ 
לות שמהן עולים יהודים לא״י. ר׳ יצחק בן אלפרא ביקר 
בעיר ב 1441 ומצא בה קהילה גדולה. בימי השלט(ן העות־ 
מאני נידלדלה הקהילה. במאה ה 16 התיישבו בעיר מגורשים 
מספרד וייסדו להם קהילה קטנה; בינם ובין היהודים ילידי 
המקום (המסתערבים) פרצו מחלוקות ממושכות. הקהילה 
התקיימה עוד 'במאה ה 17 כפי שמעידים נוסעים אחדים 
שעברו בעיר. 

אבקת רוכל, סי , נ״ב-נ״ה ; א. יערי, אגרות א״י, 199 , תשע! 
זזנ״ל, מסעות א•' , , 275 , תש״ו; א. שטראום (אשתור), תו¬ 
לדות היהודים במצרים וסוריה תחת שלטון רממלוכים, 1 , 

276 , תש״ד, וו, 120 ואילך, 427 , תשי״א; ו. פ. אולברייט. ח׳ 
(אנציקלופדיה מקראית, ג'), 1958 ; , 111 < 1 זו*.>.! 01 ו!. 1 .ם .ם 

; 1927 , 161 - נ ז 1 , 1111 < 11X1111 !111(1 111*11x10 }: /ע 11 !-! 111 ^ 1 
1 > *') 1014111 $.)/) 1 ( 111 ? 7 $ }?$ ,) 1101 ^ 111 . 11 

1 ? $? ¥011111 . 11 מ £11111 ט 7 ! .. 7 ז ; 1948 ,./£ ,לי 11 .^ד . 1 .¥ ; 1940 ,. 1 ־ 1 

. 1958 ,$?*/')? ) 11 ??? 

י. קר.— מ. א. י*. י־ א. אש. 

חן׳ ארנסט בורים —ת 1 בי 01 15 ־ 801 ס 5 דו־ £1 — (נו , 1906 , 
ברלין). בי(כימאי יהודי. — ח׳, צאצא למשפחה 
שהיגרה מרוסיה לגרמניה, היה בנו של כימאי־תעשייתי, 
הוא חונך בברלין. וסיים בהצטיינות את לימודיו באוניבר¬ 
סיטה שם ב 1930 . הוא עסק במחקר 
אנזימולוגי בבית־החולים ס:!שבו! 0 
בברלין עד שהיגר ב 1933 ׳ עם 
עלייתו של היטלר, לאנגליה. 
תחילה עבד במחיצת( של פ. ג. 
הופקינז (ע״ע); ב 1936 הוזמו ע״י 
ה. פ. פלודי (ע״ע) לאוכספורד. 
ב 1938 חידשו פארי וחן את מחקר 
הפניצילין (ע״ע),שנתגלה 9 שנים 
לפני זה ע״י פלמינג(ע״ע). מחקר 
זה הביא לידי הבהרת מיבנהו 
הכימי של הפניצילין בידי חן — מזה, ולידי הכרת פעולת( 
הכימו־תראפית והכשרתו לפעולה זו — מזה. ב 1945 
הוענק פר 0 ־נ(בל לרפואה במשותף לפלמינג, לח׳ ולפלורי. 
ח׳ זכה לאותות־הצטיינות מדעיים רבים, ביניהם — מדליות 
ברצליום ופסטר וחברות בחברה המלכותית הבריטית ובלגיון־ 
הכבוד הצרפתי ב 1951 נתמנה לפרופסור בר(מא כמנהל( של 
המכון למיקרוביולוגיה בימית שם• ב 1961 נתמנה לפרופסור 
לביוכימיה בק(לג׳ הבריטי למדע וטכנולוגיה בל(נדון. — ח׳ 
הוא ציוני ותיק וביקר בישראל פעמים אחדות; הוא נימנה 
על חבר מועצת מנהלי מכון־ויצמן ברחובות. 

, $111111171 ?¥ / 0 '{? 810 ■ 7111 : 011010 ,: 11 £ 1 :) 121 [ .( 1 .ן 

. 1945 


חנה׳ אשתו של אלקנה ממשפחת צוף, מן הרמתים־צופים 
בהר אפרים, ואמו של שמואל (ע״ע) הנביא. הסיפור 
עליה אינו בעצם אלא סיפור לידתו של שמואל: בהיותה 
חשוכת בנים ומרת־נפש, ח׳ נודרת במקדש־ה , בשילה, שאם 
תלד בן — תקדיש אותו לנזירות ולמקדש. ח׳ זוכה ויולדת 
את שמואל, וכשנגמל הילד היא מעלה אותו לשילה לשרת 
בקודש. לאחר שהתפללה תפילת־הודיה לה/ מברך אותה 
עלי הכהן בבנים אחרים, וח׳ מתברכת בשלושה בנים ושתי 
בנות (שמו״א א—ב). לפי מסורת מאוחרת, קבורה ח׳ עם 
בעלה, בניה ושמואל ברמה. 

הפרט החשוב, שח׳ מקדישה את בנד. לנזירות לפני 
הולדתו, דומה לפה שמסופר באמו של שמשון (שופ׳ יג), 
וייתכן שבאותם דורות היה זה מנהג רווח(הגם שנדחה אח״כ 
בהלכה 1 משנ׳ נזיר ד/ ו׳]); וע״ע נזירות. — חז״ל מנו את 
ח׳ בין "שבע הנביאות שעמדו לישראל", עשו את תפילתה 
לדוגמה ולמדו ממנה דיני תפילה (ברב׳ ל״א, ע״א). 

יש סבורים, שאין תפילת־ח׳ מקורית, ושמחבר הספר שם 
אותה בפי ח' מפני דברי הפסוק: "עד עקרה ילדה שבעה ורבת 
בנים אמללה"; דעה ז 1 נסמכת בעיקר על סיומה של התפילה, 
שמוזכר בה מלך בישראל. אחרים סבורים, שסיום זה לבדו 
תוספת מאוחרת הוא, ואילו עיקרו של המזמור הוא קדום. 

ס. זידל, תפלת ח׳ והשפעתה (סיני, ר), ת״ש ; י. קויפסן, 

תולדות האמונה הישראלית, ב/ 105-104 , תשי״ד! מ. צ. 

סגל, ספרי שמואל, א׳-כ״ד, 1956 ; הנ״ל, מבוא המקרא, 

א ׳ , 198/9 , ג/ 522 , תש״ך 5 ; ז. וילנאי, מצבות קודש בא״י, 

קס״ז. תשכ״ג. 

חנה ושבעת בניה׳ מקדשי־השם בימי גזירות אנטיוכוס 
אפיפאנס, שנהרגו על סירובם — לפי גירסות 
שונות — לאכול בשר־חזיר או לאכול מזבחי־עכו״ם או 
להשתחוות לצלם. לפי הסיפור המקורי (חשמ׳ ב/ ז׳), עונו 
הבנים והוצאו י להורג לעיני אמם. שעודדה אותם בדבריה, 
ולאחר מכן מתה גם האם; שמה ואופן מותה לא פ(רשו. 
סיפור זה חוזר ומובא בם׳ חשמ׳ ד׳ (ח׳׳—י״ז) בהרחבה רבה 
ובתוספת פרטים מחרידים על העינויים, תוך ביטויי התפעלות 
מאומץ־לבם של האם והבנים וכמופת של כיבוש היצר הטבעי 
בכוחו של השכל החדור אמונה. לפי סיפור זה נתרחשה 
העלילה באנטיוכיה; שם האם לא נזכר גם בו. — יש להניח, 
שלסיפור היה גרעין היסטורי, שנחרת עמוק בלב העם. 
ברב(ת הימים נתלש המעשה מרקע( ההיסטורי, נקשר במאו¬ 
רעות החורבן והתקופה שלאחריו ונעשה סמל לקידוש־השם. 
לפי האגדה התלמודית והמדרשית אירע מעשה ה״אשה 
ושבעת בניה" בפני "קיסר"׳ והסיפור הורחב ע״י ויכוח 
ארוך בין הקיסר ובין הבן השביעי — ילד קטן — על גדולת 
אלוהי ישראל ומעשיו ואפסות האלילים; שם האשד. נזכר 
כמרים בת נחתום או תנחום (גיט׳ נ״ז, ע״ב; איכ״ר א׳; 
פסיק״ר מ״ג! מדרש עשרת הדברות; ספר המעשיות). בסדר 
אליהו רבה (ל׳) הועתק המעשה לימי אדריינום, לאחר חורבן 
ביתר. בספר יוסיפון (ד/ י״ט) הוחזר הסיפור למסגרת( 
ההיסטורית המקורית, וכאן נקרא שמה של האם ח נ ה. והוא 
המקובל עד היום; בפי האשד. מושמים פסוקים מתפילת 
חנה אם שמואל. מעשה ה׳ היה גם לנושאם של פיוטים 
(קינות וסליחות) שונים. אוטו לודויג (ע״ע) כלל אותו 
בדראמה "המכבים". 

לנוצרים הראשונים שימש הסיפור עידוד לעמידה איתנה 



ארנסט בורים הן 


611 


חנה ושבעה בניה — ח;וך 


612 


על דתם בפני הרודפים, אבות־הכנסיה ראו בשבעת האחים 
ואמם, שנקראו אצלם בטעות "המכבים", קדושים מעונים 
הראויים להערצת הכנסיה. במאה ה 4 "נתגלו" עצמותיהם 
ונקברו באחת מכנסיות אנטיוכיה, וכן נקבע יום־חג ל״מכבים". 
לפי מסורת אחת, הועברו עצמותיהם מאנטיוכיה לביזנטיון, 
משם — למילאנו, ולבסוף לקלן; שם היה פולחן שרידיהם 
רווח לפחות עד המאה ה 16 . 

י. גוטמן, האם ושבעת בניה באגדה ובם׳ חשגד ב׳ וד׳(ספר 
יוחנן לוי), תש״ט! ב. כהן, מעשה ח׳ בספרות העברית (ספר 
היובל לד״ר מ. קפלן), תשי״ג; ז. וילנאי, מצבות קודש בא״י, 
רס״ם־ר״ע, תשכ״ב; .* 1/100 > 00 !>/\* 10 > * 70 

) 0 } 0 ס 8 1 ( 11 * 701 31111 111-11 ( 7 7/10 , 443436 . 14 ; 1949 , 181-384 . 

) 7/1 , 7011110 .$ ; 1953 , 187-233 , 127-135 ,* 00 < 11 > ס 10 > 1 \ 16 ( 1 
; 1954 , 158-169 , 48-51 ,* 11100 > 0 ס 2 >/* 1 ) 1 ( 1 / 0 \ 800 50001111 
;* 1961 , 326 , 111 , £ 110110 ! 011011 . 1 > 0 / 1101110 * 00 , 1401201300 . 41 
101 ץ 101 > 1 \ 10 ( 0 * 11111 ! 01 '[> , ז 10 >> 1 ז ) 1 )״/ 3 ) 1 ( 7 ,׳ 6 \ 4.0 .\ 1 

2000 , 043162 ) 40000160 : 3 ^) ^ 0111101 - 01101171 ^ ¥10111 . 11 * 11 - 1 ( 0 . 11 
. 1963 , ( 14110111 2111 11400 ) . 11 ■! 4011101 . 11 . 355011 > :,־ז 30 \ 

מ. ו. 

חנ 1 או חנון (יור׳ו״״ו^״, לאט׳ """פ!-)), שמם של 
אישים שונים בתולדות קרת־חדשת (ע״ע). מן 
החשובים שבהם: 

( 1 ) ח׳ הנוסע (תחילת המאה ה 5 לפסה״ג) — יצא 
בשליחות מולדתו למסע התיישבותי לאורך חופי אפריקה 
המערבית. את מסעו תיאר בלוח־אבן שהציב במקדש הבעל 
שבקרת־חדשת, והשתמר עיבוד יווני של תיאור זה (מן 
המאה ה 4 ), לפי מקור זד. הפליג ח , עם 60 אניות 30,0001 ( 1 ) 
מתיישבים, על נשיהם וטפם, וייסד כמה מושבות (תימי־ 
אטריון, קאריכדן־טיכוס, גיטה. מליטה, ארמביס, קרני) בחוף 
האטלאנטי של מארוקו, מצפון לנהר ליכסוס (כנראה, ואדי־ 
דרעה), ומשם המשיך דרומה. זיהוי המקומות שב״מסע" אינו 
ודאי; יש סבורים, שח׳ הגיע עד קאמרון, ואחרים אומרים — 
רק עד סירה לאונה. "המסע" מתאר את הצומח, את החי ואת 
יושבי המקומות שבהם סייר ח׳; בין השאר מוסר הוא על 
״גורילות״ — ספק קופים ספק אדם, שנתגלו באחד האיים. 

מ. גריאול (עבר׳: א. שגיב), מגלי־העולם הגדולים, 1964 ; 

; 1855 ,(ז 1111£ י 1 \ . 0 . 1 * 0 ) 

. 0 .[ ; 1947 * 3 .// ? 3 10 <} 1 ז€£ £1 ,ס£^ 1 זב 5 ג 0 .£ 

— ז <זב 0 ; 1948 , / 0 י ת 50 ומ 0 ו 1 'ד 

. 1963 2 י .? 631 <$ז€? $10 ^£ /מ?>נ 7 >מ 4 / , 1£1011 ז 1 ו 1 ז־ 31 ^\ .£ 

( 2 ) ח׳ המכונה "הגדול"(המאה ה 3 לפסה״ג), מדינאי, 
מנהיג המפלגה האריסטוקראטית־אגרארית של קרת־חדשת, 
מתנגדם המושבע של בני ברקה ומדיניותם האנטי־תמית. 
במלחמה הפונית הראשונה אירגן אספקת ציוד לצבא; ע״י עי¬ 
כוב תשלום שכרם של השכירים ביחידות־הצבא של חמילקרת 
(ע״ע) גרם לאחר המלחמה להתמרדותם של השכירים( 241 — 
238 ), שדוכאה ע״י חמילקרת יחד עם ח/ לאחד מותו של 
חמילקרת השתדל ח׳ למנוע את עלייתו ואת פעולותיו של 
חניבעל (ע״ע) בספרד, וכשגרם הלה ע״י כיבוש סגוגסום 
( 219 ) למלחמה עם רומא — היה ח׳ היחיד שהתנגד לפעולה 
זו. מאז הוסיף בעקביות לשלול את מלחמת חגיבעל, ואפילו 
לאחר נצחונו הגדול של זה בקרב־קני( 216 ) — צידד בשלום 
עם רומא. אפשר שח׳ זה הוא שהשתתף במו״מ עם רומא 
אחרי המפלה הסופית בקרב־זמה ( 201 ). 

, 1879 , 357££ , 1 , \{ 1 ז*! £ . 3 7 ) 1% ^ 40112 ^ . 0 

ד. אש. 


חנוך, במובן הסתמי והרחב ביותר כל פעולת אדם, 
שיש בה כדי להשפיע על אישיותו של זולתו 
או כדי לשנות את התנהגותו של הלה. אפשר שתהא 
זאת פעולת עיצוב מכוונת (ועפ״ר דק היא מכונה בשם ח ׳ ), 
כגון פעולתם של הורים, מורים, מדריכים, מנהיגים, מפקדים, 
כוהני־דת וכיו״ב — אנשים המעצבים את אסים או את דעתם 
של אחרים ביודעים ובכוונה־תחילה; ואפשר שתהא זאת 
פעולה לא־מכוונת — חברתם והתנהגותם למעשה של כל 
אדם ושל כל קבוצת־אנשים, המשנה את התנהגותם של 
אחרים, אף בלי שנתכוונו לכך המשפיעים: השפעתם של 
אישים דגולים ופשוטים, של תנועות או אירגונים, של 
״הרחוב״, של החברה, של האמנות והבידור וכיו״ב — גורמים 
שלא נוצרו בכדי להשפיע, ועם זאת הם משפיעים. 

בה׳ המכוון ניתן להבחין בין ח׳ פורמאלי, הוא הח׳ הניתן 
במוסדות שהוקמו לכתחילה לשם מתן ח׳ (בעיקר בתייספר 
לדרגותיהם ולסוגיהם), ובין שאר מוסדות הח׳ המכוון, כגון: 
משפחה, כנסיה, תנועת־נוער, מועדון, מפלגה ועוד. 

תורת־הח׳ והתפתחותה, עמ׳ 612 ) מהות הח׳, עם' 617 , 

מטרות ואידיאלים בה , , עמ׳ 620 ן גבולות הה׳ ואפשרויותיו, 

עמ׳ 622 ; תהליכי הה׳, עס׳ 625 ; תולדות הה/ עכד 627 ; 

הה׳ בזמננו, עט׳ 651 ; ח׳ מקצועי, עם׳ 658 ! ח׳ מיוחד, 

עם׳ 665 ; ח׳ מבוגרים, עם׳ 668 ; בעיית המורים, עם׳ 670 ; 

הח׳ באיסלאם, עס׳ 673 ! הה׳ היהודי, עמ ׳ 675 . 

ת ו ר ת ־ ה ח׳ (תוה״ח) או הפדגוגיה (מיור ? 1011 !, 

ילד׳ ו וי 7 נ״ץ!ז, הדרכה; ה״פידגוגוס" ביוון העתיקה היה עבד 
שליווה את ילדי בעליו בדרכם לביה״ס והשגיח עליהם) היא 
העיון השיטתי בפעולות ובתהליכים של חח׳: בירור מהותה 
ההבחנות בינו לבין תהליכי-השפעה אחרים(כגון אילוף, תע¬ 
מולה), מטרותיו וביסוס תקפותן, אפשרויותיו וגבולותיו, 
תהליכיו ודרכיו, אמצעיו ואירגונו, התנאים להצלחתו. המונח 
"פדגוגיה" משמש לפעמים בעירבוביה גם לציון פעולות 
הח׳ למעשה וגם לציון התורה העיונית העוסקת במהותו 
ובבעיותיו; אך מן הדין לייחד את המונחים פדגוגיה או 
תוה״ח לזו האחרונה בלבד. 

התפתחות תוה״ח. שרשיה הראשונים נעוצים 
במימרות ובפתגמים קצרים, שבהם סוכמו הנסיון החינוכי 
והגישות הפדגוגיות המקובלות של דורות־קדם, כגון "חושך 
שבטו שונא בנו" (משלי יג, כד) או "לעולם ישנה אדם 
לתלמידו דרך קצרה"(פסח׳ ג/ ע״ב). תו״ח שיטתית פותחה 
לראשונה ביוון, כחלק ממסכת ההגות הפילוסופית על 
שלימות האדם ועל המשטר המדיני הראוי (אפלטון, אריס־ 
טו). גם ברומא היה העיון בתוה״ח קשור בבעיית הכשרתו 
של האזרח להשתתפות יעילה בניהול ענייני הציבור, ובעיקר 
עסקו בח׳ הנואמים או מורי תורודהנאום (קיקרו, קווינ־ 
טיליאנוס). בנצרות הקדומה והביניימית היתד. תוה״ח כפופה 
לתאולוגיה, שקבעה לה לא רק את מטרות הה/ אלא אף את 
ההנחות המטאפסיכולוגיות לדרכי הח׳ וההוראה (למשל 
אוגוסטינוס• 06 ("על המורה"]). התעוררות 

פדגוגית־עיונית חלה בתקופת הרנסאנס וההומאניזם, כשמלו־ 
מדים וסופרים הירבו להקדיש חיבורים לבעיות ח׳ והו¬ 
ראת (כגון אראסמוס מרוטרדאם, אנאס סילויוס, ויום, מונטן 
ואחרים). 

בכל שלבי־ההתפתחות הללו לא היתד, תוה״ח תחום־עיון 
מוגדר בפני עצמו, והעוסקים בה לא היו מומחים מיוחדים 
למקצוע זה, אלא פילוסופים, תאולוגים, נואמים ואבשי־רוח, 




613 


דזניד 


614 


שנזקקו לה אגב העניין העיקרי שהיד, להם בשטחים אחרים. 
גם בהמשך התפתחותה ובראשית הוראת הפדגוגיה באוניבר¬ 
סיטות של גרמניה ואה״ב מילאו תפקיד מכריע פילוסופים, 
שעסקו בה במסגרתה — או על יסודה — של הגותם הספקו- 
לאטיווית. לעתים מבלי שהיה להם נסיון מעשי של ממשיבח׳ 
ובהוראה (כגון לוין, רוסו, קאנט, פיכטה, הגל, הרבארט, 
ספנסר, דיואי ואחרים); הללו נטו להסתמך על הנחות בדבר 
מהות האדם׳ יעוז־ו ותכלית חייו, מהות הממשות והיחס בינה 
ובין תהליכי ההכרה האנושית. מהות הטוב ועקרונות החיוב 
המוסרי, וכיו״ב — הנחות שמהן ביקשו להסיק מסקנות לגבי 
פעולות חח׳ וההוראה למעשה. 

אולם כבר בתקופת הרנסאנס וההומאניזם החלו מורים 
ומחנכים למעשה (כגון באטיסטה, בנו של גירינו מוורונה 
באיטליה, ריצ׳רד מלקאסטר באנגליה, ומאוחר יותר — לה 
סאל בצרפת) לגבש תו״ח ועקרונות של שיטת־הוראה, שהיו 
מבוססים על נסיונם המעשי. בהשפעת המתודות האמפיריות 
של מדעי־הטבע החדשים קמה הדידאקטיקה השיטתית של 
ר א ט ק ה ו ק ו מ נ י ו ס. מכאן ואילך התחזק היסוד האמפירי 
של תור,"ח, ומתקני הח׳ החשובים, כגון ב א ז ד ו, פ ס ט א־ 
לוצי, סרבל- מונטסורי, דיואי, פארקהרסט, 
ק ר ש נ ש ט י נ ר ואחרים, נקטו דרכי נסיינות מתוכננת בח׳ 
והעמידו את רעיונותיהם במבחן הנסיון. אולם בהערכת תו¬ 
צאות שיטותיהם עדיין היו מחנכים־מחדשים אלה נגררים 
אתרי התרשמות סובייקטיווית— מחוסר שיטת בדיקה מדעית 
של תוקף ההשערות המובלעות בהן או המונחות ביסודן. 

מסוף המאה ה 19 ואילך עלתה המגמה להפוך את הפד¬ 
גוגיה למדע ניסויי ומדוייק, לפי המתכונת של מדעי־הטבע, 
תוך שימוש בגישות ובשיטות-החקירה שלהם, בדרך 
זו ביקשו לסלק מתוה״ח את היסודות הספקולאטיוויים ואת 
הטענות המבוססות על מסורת או על אימונה בלבד. כבר 
קאנט בהרצאותיו על פדגוגיה ( 1803 ) תבע, שהח׳ וההוראה 
יושתתו על עקרונות קבועים, שייבדקו ע״י ניסויים ולא רק 
ע״י שיקול־דעת ספקולאטיווי. אחריו ביקש ה ר ב ר ט לעשות 
את הפדגוגיה מדע ע״י ביסוסה על תורת־המידות — שתורה 
את מטרות חח/ ועל הפסיכולוגיה — שתורה את דרכיו, 
אמצעיו ומכשוליס ואת הפסיכולוגיה ניסה לפתח כמדע 
מדוייק, המסביר את התופעות הנפשיות כמכאניזם של די¬ 
מויים הניתן לחישוב מאתמאטי. אך למעשה נשארה הפסי¬ 
כולוגיה של הרבארס תלויה במטאפיסיקה הספקולאטיווית 
שלו. רק בשליש האחרון של המאה ה 19 הניחו אלכסנדר 
ב י ן בסקוטלנד, ו י ל ה ל ם ו ו נ ט בגרמניה ו ו י ל י ם ג׳ י מ ז 
באה״ב את היסודות לפסיכולוגיה ניסויית, שסיגלה לעצמה 
את דרכי החקירה של מדעי־הטבע: התצפית המתוכננת וה¬ 
מבוקרת, הניסוי במעבדה, המדידה המדוייקת והחישוב המא- 
תמאטי. מעתה נצמדה תוה״ח לפסיכולוגיה המדעית החדשה 
וחתרה אף היא למעמד של מדע ניסויי ומדוייק. 

בגרמניה קמה בסוף המאה ה 19 "הפדגוגיה הניסויית" 
(מוימאן, לאי), שהתפשטה גם לארצות דוברות צרפתית 
ואנגלית׳ ואחרי מלחמת־העולם 1 — גם לארצות הסלאוויות. 
היא העבירה את הניסוי הפסיכולוגי מן התנאים המלאכותיים 
של המעבדה אל התנאים הטבעיים של הסיטואציה החינוכית 
בביה״ס, כדי לחקור את התפתחותם ועבודתם של תלמידים, 
את מהותם של תיפקודים וכשרים נפשיים כגון קשב, תפיסה, 
זכרון וחשיבה, וכדי לפתור בעיות מעשיות בתחום הטכניקה 


של הלמידה, דרכי-ההוראה, אירגון הכיתה וכד/ באה״ב 
קמה בהשפעת תורת־ההתפתחות "תנועה לחקר הילד"(ג. ס. 
הול), שהחלה לחקור בשיטות אינדוקטיוויות וסטאטיסטיות 
את פסיכולוגיית הילד המתפתח, כדי לבסס עליה שיפורים 
בעבודה החינוכית והלימודית של ביה״ס. תנועות אלו, וכן 
הפסיכולוגיה המדעית של גיל הילדות ושל ההתפתחות 
הנפשית, שקמה באותה תקופה בגרמניה (וילהלם פראיאר, 
קארל גרום, קארל ושארלוטה בילר, ויליאם שטרן), יצרו את 
השיטות והכלים המדעיים, שבעזרתם ניתן' להגשים את 
התביעה שהושמעה מימי רוסו ואילך — לבסס את מלאכת- 
הח׳ על הכרת טבעו של הילד. 

מהתחלות אלו ומשאיפות ופעולות דומות להן צמחה 
במאה ה 20 "התנועה המדעית בח׳", שחתרה לכונן את 
הפדגוגיה כמדע נסיוני-עובדתי והוסיפה לשכלל בה את 
דרכי המחקר האמפירי. המיפנה האמפיריסטי בתוה״ח העביר 
את נקודת־הכובד של עיונה מבירור מטרות׳ אידיאלים וער¬ 
כים למחקר דרכים ואמצעים ותנאיהם העובדתיים. המחקר 
החינוכי טיפל במיוחד בנושאים הבאים: התנאים הפסיכולו¬ 
גיים והסוציולוגיים להצלחת הח׳; תהליכי הלמידה! יעילותן 
של דרכי־הוראה שונות; תוצאותיהן של צורות־אירגון שו¬ 
נות בעבודה החינוכית (כגון קואדוקאציה, כיתות הומוגניות, 
מעבר מח׳ יסודי לתיכון, וכד); דרכי מיון והכוונה של תל¬ 
מידים לסוגים שונים של בתי־ספר או של הכשרה מקצועית; 
וכיו״ב. נעשו גם נסיונות לקבוע בדרכי המחקר האמפירי- 
אינדוקטיווי מטרות לח׳ (למשל: כפונקציה של "חוקיות־ 
חיים" ביולוגית [ברגמאן], או כתולדה של צרכים נפשיים 
אלמנטאריים [קרצ׳מר]) וכן תכניות־לימודים (ע״י "ספירת 
התדירות" שבה נזקקים אנשים רגילים בחיי יום־יום לידיעות 
ולמיומנויות מסויימות [בוביט, וושברן ואחרים!). 

אולם המגמה לשוות לתוה״ח אופי של מדע אמפירי 
ומדוייק עוררה גם התנגדות וספקות רבים. דיואי ואחרים 
טענו, שאין כאן מדע-ח׳ מיוחד, לא לפי דרכי חקירתו ולא לפי 
נושאי מחקרו, אלא שימוש בשיטותיהם ובמימצאיהם של 
מדעים אחרים — ובראשם הפסיכולוגיה — לפתרון בעיות 
העולות בפעולות חח/ התעוררה השאלה, אם טכניקות־ 
החקירה השאולות ממדעי־הטבע הולמות את צרכי הח׳ 
והפדגוגיה, מאחר שבסיטואציה החינוכית פועלים במשולב 
גורמים משתנים מרובים, שלא תיתכן בקרה מדוייקת עליהם, 
ולתוצאות העקיפות והרחוקות של התהליך החינוכי המורכב 
נודעת חשיבות מרובה יותר מאשר לתוצאה הישירה של 
גורם סגולי שמדד לצרכי המחקר — ותוצאות־לואי אלו 
תלויות לא בדרך־ההוראה כשלעצמה אלא במסגרת החינוכית 
הכוללת. נגד המדידות הכמותיות המדוייקות במחקר החי¬ 
נוכי הועלתה הטענה, שהן מצליחות יותר ככל שהנתונים 
הנמדדים הם פחותי-ערך (למשל ידיעות, מיומנויות וכשרים 
סגוליים), ושריכוז המדע החינוכי במה שניתן למדוד עשוי 
להסיח את דעת המחנכים מן המטרות והתוצאות החשובות 
יותר של פעולתם, שאינן ניתנות למדידה כמותית מדוייקת. 

יתר-על-כן — הועלתה ההשגה, שאין בשיטות המדידות 
והחישוב הנהוגות במדעי-הטבע כדי לכונן את האופי המדעי 
של הפדגוגיה, מאחר שלמדע־חח׳ חסרות היפותזות כלליות 
שלאורן ניתן לדעת מה נמדד ושבעזרתן ניתן לפרש את 
התוצאות; היפותזות כלליות כאלו יכולה לספק רק הפילו¬ 
סופיה של הח׳, שהרי הן תמיד בעלות מהות ספקולאטיווית. 


615 


616 




מסקבח דומה עלתה, כשניסו לבחון בעזרת חישובי קורלא־ 
ציות, אילו סגולות אישיות של מורים מבטיחות הצלחה 
בהוראה: נתברר, שהגדרת הקריטריון ״הצלחה בהוראה — 
מהי ?״ אינה אפשרית בשיטות איבדוקטיוויות, אלא מותנית 
בהשקפות על מהות הה 1 ראה ומטרותיה. לאותה מסקנה הגי¬ 
עה גם ביקורת הנסיונות לקבוע תכניות־לימודים ע״י ניתוח 
עיסוקיהם והרגליהם של רוב המבוגרים בחברה: השיטות 
האינדוקטיוויות והסטאטיסטיות הללו מיוסדות על ההנחה, 
שתפקיד הוד הוא לסגל את הצעירים לדפוסים ולנהגים הרו¬ 
וחים בחיי החברה הקיימת; הנחה זו אינה מובנת מאליה, 
ואף אינה ניתנת להוכחה אמפירית, אלא היא טעונה ביקורת 
פילוסופית־השקפתית. מכאן המסקנה, שאין כוחו של מדע- 
הח׳ יפה אלא לכונן תאוריה של האמצעים החינוכיים, אך 
אין בסמכותו לקבוע מטרות ואידיאלים חינוכיים ולבחון את 
תקפם של קני־מידה ערכיים בתחום הפדגוגיה; לכן לא 
תיתכן תו״ח מדעית בלי ביסוס פילוסופי (פאול נאטורפ, 
אלואיס פישר). 

גם הגישה הפילוסופית, גם הגישה הדידאקטית־נסיונית, 

ואף הגישה המדעית הפסיכולוגית בראשית דרכה, שאפו 
לתו״ח בעלת תוקף כללי שאינו קשור לתנאי זמן או מקום. 
אולם בסוף המאה ה 19 , בהשפעת המחשבה ההיסטורית־ 
רומאנטית, שעמדה על ייחודה של כל תקופה, תרבות ואומה, 
עורר ו י ל ה ל ם ד י ל ת י(ע״ע) את השאלה, אם בכלל קיימת 
״אפשרות של מדע פדגוגי בעל תוקף כללי״ ( 1888 ). תשו¬ 
בתו היתה: יש תהליכים נפשיים אלמנטאריים באדם, ויש 
שלימות פורמאלית של תהליכים אלה, והללו — המהווים 
את התנאים הכלליים, שבהם קשורה השגת כל מטרה מיו¬ 
חדת בוד -— יכולים להיות המושא הבלעדי של מדע פסיכולוגי־ 
פדגוגי בעל תוקף כללי; ואילו תכנם של התהליכים 
האלה ותכנה הקונקרטי של שלימות התפתחותם — הריהם 
מותנים ע״י המציאות ההיסטורית־חברתית המיוחדת שבה 
הם פועלים. לפיכך מעצבת כל תקופה וכל אומה טיפוס 
מסויים של אדם, בהתאם לתפיסתה המיוחדת לגבי תכלית 
החיים והזד, הטוב העליון והאידיאל החינוכי. לכן אין בכוחה 
של פדגוגיה "טבעית" בעלת תוקף אוניוורסאלי להבין את 
המציאות הקונקרטית של הח׳ ולפתור את בעיותיו הממשיות 
והחשובות, אלא לכך דרוש חקר היסטורי והשוואתי של 
מערכות־ח׳ בחוגי־תרבות שונים. מעתה החלה התאוריה 
הפדגוגית להיצמד גם למדעי־החברה, והתפתחו ענפי מחקר 
חדשים, כגון תולדות הח׳, ח׳ משווה וסוציולוגיה חינוכית, 
שביקשו להסביר אידיאלים ומטרות של הוד, תכניות־לימד 
דים, דפוסים אירגוניים של מערכות־ח׳ וכד׳ כתולדות של 
תנאים היסטוריים וחברתיים־תרבותיים משתנים, הרלאטי- 
וויזם התרבותי־הערכי, שהיה אפייני לגישת האנתרופולוגיה 
החברותית (ע״ע), חדר גם לתחום הוד. ומסוף שבות ח 20 
ואילך — גם למימצאי הפסיכולוגיה. עם הרחבת שדה המחקר 
החברתי מעבר לחרבות המערבית התברר, שתהליכים, תופ¬ 
עות ומנגנונים נפשיים, שאותם היו מייחסים לטבע האנושי 
הכללי, מותנים ע״י תנאים חברתיים־תרבותיים ואינם בעלי 
תקפות אוניוורסאלית: נמצא, למשל, שתסביך־אוידיפוס 
הוא תולדה של מיבנה־המשפחה המיוחד לחברה המערבית, 
ופבדרך־כלל השלבים של התפתחות האישיות, וכן גישות 
ונטיות יסודיות שלה (כגון תוקפנות. שאיפת ההתבלטות), 
אינם אלא תולדות של דפוסי גידול־ילדים ודפוסי תרבות, 


שהם שונים מחברה לחברה. אף מושגים כמו "האישיות 
התקינה״ ו״סטיות נפשיות״ התגלו כיחסיים: התנהגות הנר¬ 
אית נורוטית בתרבות אחת יכולה להיחשב "נורמאלית" 
בתרבות אחרת, מחקרים סוציולוגיים הראו, שגתובים פסיכו¬ 
לוגיים, כגון הנעות (מוטיוואציות) וגישות נפשיות, נטיות 
וקווי-אישיות, תלויים לא רק בהבדלים בין חברות ותרבויות, 
אלא אף בהבדלים בין תרבויות־מישנה אתניות או מעמדיות 
שבתוך החברה הלאומית המקיפה. אפילו התוצאות של 
מדידת האינטליגנציה ע״י מיבחנים אובייקטיוויים נמצאו 
מותנות בתנאי התרבות ותרבות־המישבה שבה גדל היחיד. 
לבסוף הטעימה הפסיכולוגיה החברתית, שהתפתחות היחיד, 
התנהגותו ותכונותיו האישיות (כגון עצלות, עקשנות, תוקפ¬ 
נות) אינן בהכרח תולדות של נתונים נפשיים פנימיים, ואף 
לא של דפוסים תרבותיים־חברתיים כלליים, אלא הן תלויות 
בעמדות שנוקטים כלפיו האבשים שבסביבתו הקרובה (הורים, 
מורים, חברים וכר), וביחסי־הגומלץ האישיים־חבדתיים 
שבינו ובינם. מעתה הועתק הדגש מחקר יחידים לחקר קבו¬ 
צות קטנות, ופותחו שיטות הסוציומטרית —המדידה והניתוח 
של מערכת היחסים החברתיים והקשרים האישיים המתרקמת 
בין היחידים שבתוך קבוצה קטנה (כגון כיתה בבי״ס) 
והמשפיעה על התנהגותם וגישותיהם האישיות והקיבוציות. 

כנגד ההטעמה הזאת של הגורמים והתנאים החברתיים, 
התרבותיים וההיסטוריים המקומיים, המפרידים בין בני-אדם 
והמבטלים כל אפשרות של תו״ח בעלת תוקף כללי, נתחדשה 
לאחרונה המגמה להשתית פילוסופיה חינוכית על יסודות 
שהם משותפים למין האנושי כולו ומהווים את ייחודו לעומת 
הטבע, נסיונות אלה נזקקים לאנתרופולוגיה הפילוסופית, 
השואלת למהות האדם כאדם, מעבר להבדלים המותנים בתנ¬ 
אים חברתיים, לאומיים וכד/ ומבקשת לגלות את הסגולות 
האנושיות הספציפיות ע״י השוואת האדם ליצורים הלא־ 
אנושיים. על יסודות אלה מנסים להשתית תו״ח בעלת תוקף 
כללי, השואלת; "איזהו הח׳ הטוב לאדם בכלל בהתאם למ¬ 
הותו?■", והמחפשת מטרות ואמצעים חינוכיים אוביוורסא- 
ליים, שכוחם יפה בכל התנאים ובכל הזמנים. 

התפתחות זו פוררה את אחדותה *סל תוה״ח. לא זו בלבד 
שננקטו בד. גישות מתודיות ועקרוניות *סונות וסותרות, 
אלא היא אף התפצלה להתמחויות נפרדות: פילוסופיה חי¬ 
נוכית, תולדות הזד, ח׳ משווה, סוציולוגיה חינוכית, פסיכו¬ 
לוגיה חינוכית. מחקר חינוכי סטאטיסטי, דידאקטיקה, מינהל 
חינוכי, וכר. כל אחת מהן נזקקת למדע-יסוד מסויים שמחוץ 
לתחום הפדגוגיה, ובעיות הח׳ נחקרות ע״י המומחים ולפי 
השיטות של מדעים אחרים — פילוסופיה, פסיכולוגיה, פסי־ 
כיאטריה, ביולוגיה, אנתרופולוגיה׳ סוציולוגיה, כלכלה, 
וכר, — שאין להם זיקה מהותית לח/ ושנקודות־הראות 
והאינטרסים המדעיים העיקריים שלהם אינם זהים עם אלד. 
של המחנכים. במקרים רבים כיון עיסוקם העיקרי של 
"מדעי־היסוד" למיניהם את המחשבה הפדגוגית שלא לפי 
צרכיה העצמיים; למשל: לשם מיבחני אישיותם של מחנכים 
וחניכים השתמשו במכשירים, שפותחו ע״י פסיכופאתולוגים 
לגילוי סטיות נפשיות וקויי-אישיות לא־תקינים; גישות 
הפסיכותראפיר, הועברו לתחום חינוכם של ילדים תקינים; 
מניסויי־למידה בבע״ח הסיקו מסקנות לגבי הלימודים 
בביר,"ם; וכד/ 

במצב זה מן ההכרח שעלו השאלות: אם תוה״ח היא 




617 


חנוך 


618 


יותר מסיכום שטחי ויישום שכני של השגי מדעים אחרים ? 
אם יש לה נושאים, שרק היא משפלת בהם, ובקודות־ראות 
משלח המצדיקות את קיומה הנפרד ו ועוד: האם קיימת 
בכלל תו״ח אחידה ומלוכדת, שבכוחה להביא לידי אינטג¬ 
ראציה מחודשת את תרומותיהן של ההתמחויות המדעיות 
הרבות הקיימות בתחומה? שאם־לא־כן, סוף ההתפצלות 
העיונית לעורר פעולות סותרות ובלתי־מקושרות מצד גו¬ 
רמים שונים, הפועלים מתוך הנחות הטרוגניות לקראת 
מטרות סותרות, לרעת הילד. בדרכים שונות ניסו להציל 
את אחדותה ואח האוטונומיה של הפדגוגיה. יש שראו את 
ייחודה בנקודת־ראות פדגוגית עצמאית, הנעוצה בהתכוו־ 
נותח הכפולה אל הסובייקט המתחנך ואל ערכי־התרבות 
האובייקטיווים כאחד (נ. נול). יש שביקשו להקצות לפדגוגיה 
נושאים חשובים מתחום הח׳, שהוזנחו ע״י המדעים האחרים, 
כגון "הארוס והאתוס של האישיות המחנכת", הפסיכולוגיה 
של המחנך, מהותה ואפשרויותיה של האינטואיציה, 
מושג האופי, וכד' (ם. אוק 0 ! דש שהציעו להבטיח את 
אחדותה הפנימית של תוה״ח ע״י הכוונת תרומותיהן של 
ההתמחויות המדעיות השונות לפי המטרה האחידה של כל 
ח׳: לסייע לגידול הילד ולעיצוב אישיותו כאדם, תוך מתן 
תשובה על השאלות: "אנו מסייעים לילדינו ליהפך ולהיות 
מה? לשם מה עליהם לחיות ולמות?" (לאנגפלד). אך יש 
להודות, שהצעות אלו עדיין אין בהן משום פתרון מניח את 
הדעת לבעיית מעמדה ומהותה של הפדגוגיה. 

מהות ה ח/ בהגדרת המושג ״ח , ״ (ר׳ לעיל, עט' 612 ) 
אפשר להבחין שלוש גישות, הנבדלות זו מזו ביחס להקף 
תפיסתו: (א) לפי התפיסה הרחבה ביותר — ח׳ הוא מכלול 
ההשפעות האישיות, החברתיות, ואף הפיסיות (כגון אקלים, 
קרקע, מצב גאוגראפי), הפועלות — אם במכוון ואם שלא 
במכוון — על הווייתו, אפיו וכשרונותיו של האדם (ג׳. ס. 
מיל). (ב) התפיסה המצומצמת רואה כח׳ את הנעשה במכוון 
במוסדות הח׳ הפורמאלי ובמיוחד בבתי־ספר. (ג) בין שני 
הקצוות האלה עומדת תפיסת הח׳ כ״פעילות מכוונת, השו¬ 
אפת... לשנות באיזה אופן שהוא את הווייתו של החניך... 
לקראת גישום תכלית קבועה מראש" (צ. אדר)! הגדרה זו 
כוללת לא רק את הח׳ הפורמאלי, אלא גם את הח׳ הבלתי- 
פורמאלי, אך המכוון למשרה מסויימת, הניתן ע״י המשפחה, 
מקום־העבודה, הצבא וכיו״ב. 

כל נסיון לנסח הגדרה מדוייקת יותר של מהות הח׳ 
כבר מובלעת בו תפיסה מסויימת בדבר מטרתו! לפיכך 
מרובות ומגוונות ההגדרות של הח׳ כריבוי ההשקפות על 
מטרותיו. כמה דוגמות אפייניות: "הח׳ הוא התהליך החב¬ 
רתי, שבאמצעותו מקבלים בני-אדם את השפעתה של הסבי¬ 
בה הנבחרת והנתונה לפיקוח, כדי שיוכלו להסתגל לחב¬ 
רתם" (ם. ו. גוד)! "הח׳ הוא פיתוח היחיד לכלל אישיות 
מקיפה ומלאה, יעילה וממוזגת כראוי". החיה בהתאמה עם 
המציאות הרוחנית המוחלטת שמאחורי ההופעות הגלויות 
של העולם"(צ׳. ל. מארש)! "מהות הפעולה החינוכית לעולם 
אינה אלא זו: הנחלת ערכי ד 1 ר הולך לד 1 ר בא"(י. קויפמן): 
"ח' הוא החדרת התרבות האובייקטיווית לתוך צורות החוויה 
ואפבי הפעילות הסובייקטיוויים של החניך" (א. שפראנגר)! 
"הח׳ הוא אותו אירגון־מחדש של נסיון, המוסיף על משמעותו 
של הנסיון ומגדיל את הכושר לכוון את מהלך הנסיון שיבוא 
אחריו" (ג/ דיואי)! "הח׳ הוא תהליך מכוון, הבא להכשיר 


את החניך לחייו בעתיד, בלא לקפח את חייו שבהווה אלא 
במידת־הכרח מינימאלית" (ע. א. סימון). 

בכל תפיסה של מהות הח׳ כרוכה התייחסות אל ממדי 
הזמן של העבר, ההווה והעתיד, בהדגשות שונות, בהתאם 
להשקפה בדבר המטרות של הח׳. התפיסות השמרניות מט¬ 
עימות את מסירת מורשת העבר. גישות תועלתניות וסוציו־ 
לוגיסטיות (אם כי לא הן לבדן) מטעימות את ההכשרה 
לתפקידיו ולאחריותו של המבוגר־לעתיד. כראקציה נגד 
שתיהן שמה המגמה החדישה, המכנה את עצמה "ח׳ מת¬ 
קדם", את הדגש בסיפוק צרכי הילד, באשרו וחייו המש¬ 
מעותיים בהווה. 

גם בנסיונות להבחין בין ח׳ לבין תהליכים אחרים של 
השפעה מכוונת מובלעת תפיסה מסויימת של מטרות הח , ! 
למשל: אם מבדילים בין אילוף לבין ח׳ מבחינת שינוי הרגלים 
חיצונים בלבד — לעומת שיתוף החניך באינטרסים, בתכליות, 
ברעיונות ובהרגשות של סביבתו (דיואי), או אם מבחינים 
ביניהם מבחינת פיתוח צרכים, כשרים והרגלים בלבד לעומת 
קשירתם של אלה בחוויית הערכיים הרוחניים המעניקים להם 
את משמעותם (קרשנשטינר). והוא־הדין ביחס להבדלים 
שקבעו בין ח׳ ותעמולה: ( 1 ) הח׳ מתכוון להיטיב לחניך, 
לפתח את אישיותו ולהביאו להוויה טובה ומתאימה לו! 
ואילו התעמולה אינה מתכוונת אלא לל!דם עניין שלמענו 
היא מתנהלת. לשון אחרת: האנשים, שאליהם פונה התעמולה. 
אינם לגביה אלא אמצעים להשגת מטרותיה, ואילו בשביל 
הח׳ החניך לעולם הוא משרה.( 2 ) התעמולה מבקשת תוצאות 
מוגדרות ומהירות (מעשים מסויימים)! ואילו הח׳ מעוניין 
בפיתוח איטי של האישיות כולה. ( 3 ) מכאן שהמחנך בא 
לפתח את עצמאותו הרוחנית ואת שיקול־דעתו של החניך, 
בעוד שהתעמלן משתמש באמצעים שמשביתים את הרצון 
ואת היכולת למחשבה עצמאית ולביקורת שכלית. ( 4 ) התע¬ 
מולה מבקשת להחדיר דעה קבועה מראש, כופפת את האמת 
לאינטרסים שלה, ומציגה תמונה חד־צדדית או מסולפת; 
ואילו הח׳ מעוניין בליבון דעה לשם גילוי האמת, הוא 
מעודד ויכוח חפשי (שהתעמולה משתמטת ממנו). משתדל 
להיות אובייקטיווי ולהציג את העניין הנידון על כל צדדיו. 
אולם לעומת כל אלה תיתכן גם ראיית התעמולה לא כתהליך 
המנוגד במהותו לח׳, אלא כאחד התהליכים הכשרים של 
הח/ או אפילו ראיית הח׳ רק כמקרה מיוחד של תעמולה. 

בדומה לכך מובלעת השקפה מסויימת בדבר מטרות הח׳ 
בהבחנה בין ח׳ והכשרה, המצויה במיוחד בספרות הפדגו¬ 
גית הגרמנית. היא מייחסת לח׳ את התפקיד לעצב את 
אישיותו השלמה של החניך כאדם ע״י הפגשתו עם ערכים 
רוחניים או אובייקטיוויים המהווים תכלית לעצמם, ואילו 
כהכשרה מוגדר תהליך הכנתו לתיפקודים ספציפיים (בעל- 
מקצוע, חייל, אזרח, אב־משפחה) ע״י טיפוח תכונות וכשרים 
מסויימים וע״י הקניית ידיעות שערכן הוא תועלתי או 
מכשירי בלבד. 

בהקשר עם מהות הח׳ נוהגים לדון גם במהות העבודה 
של המחנך: האם היא בגדר אמנות או מלאכה או טכניקה 
המיישמת מדע שימושי ? לסוגיה זו נודעת משמעות מעשית 
לגבי דרכי ההכשרה של מורים ומחנכים ובקשר לחשיבות 
שיש בה ללימוד התאוריה הפדגוגית. 

(א) הטוענים שהח׳ הוא אמנות רוצים להפחית את 
ערכם של ההכשרה המקצועית והלימודים העיוניים בשביל 


619 


הכד! 


620 


המחנך ולהטעים לעומתם את השיבות הסגולות המיוחדות 
שבהן הוא צריך להיות מחונן מלידה. בדומה לאמן, המחנך 
מעצב חומר נתון ומטביע בו צורה תוך התחשבות מסויימת 
בסגולות החומר שבידו. בכך הוא מודרך ע״י אינטואיציה 
(ע״ע), התופסת את החניך ואת הסיטואציה החינוכית מבפנים, 
בשלמותם המורכבת ובחד־פעמיותם, ולא ע״י המחשבה 
המדעית, המבודדת תמיד אלמנטים מסויימים והמכוונת אל 
תופעות חוזרות ובעלות דפוס משותף בלבד. ההשפעה החי¬ 
נוכית — בדומה להשפעת האמנות — היא אישית ואיראציו־ 
נאלית, ולא ייתכן לתכננה לפי כללים מדעיים. אולם לאמיתו 
של דבר, מרובה חשיבות ההכשרה העיונית בשביל הדד הרבה 
יותר מאשר בשביל האמנות: המחנך אינו בן־חורין להטביע 
ב"חומר" הגלמי שלו צורה לפי רצונו היוצר, מאחר 
שהחניך הוא סובייקט בעל רצון, נטיות ורגשות משלו ז 
המחנך זקוק, איפוא, להבהרה תאורטית של ההגבלות המהו¬ 
תיות של סמכויותיו ואפשרויותיו. גם האינטואיציה טעונה 
ביקורת ראציונאלית; אלא שבאמנות קיימת חלוקת־תפקידים 
בין היוצר האינטואיטיווי ובין המבקר הראציונאלי, וזה 
פועל רק אחרי השלמת פעולתו של הראשון, שכן חומר, 
שעיצובו לא הצליח, אפשר להמירו בחומר חדש! ואילו בח׳ 
תנאי זה אינו קיים, ולכן צריכה כאן הביקורת הראציו־ 
נאלית ללוות את פעולת העיצוב האינטואיטיווית. בח׳ המוני 
לא ייתכן בכלל לסמוך על מחנכים־אמנים בלבד, שמספרם 
מועט, אלא צריך להכשיר מחנכים מרובים, שיהיו לפחות 
אומנים נאמנים. 

(ב) הממשילים את הח׳ למלאכה מבקשים להכשיר 
מחנכים בדרך של "אימון שוליות". שיקנו דרכי־שיגרה 
בתהליכי עבודתם ובשימוש בכליה מתוך הסתכלות בפעולות 
אומן ותיק וע״י חיקויין. אולם תהליכי העבודה בת׳ אינם 
יכולים להיות שיגרתיים, מפני שכל סיטואציה חינוכית היא 
הד־פעמית ובלתי-חוזרת, ובכל מקרה ומקרה צריך לבחור 
באמצעים ובדרכים המתאימים ביותר לסיטואציה הנתונה, 
וכן להשקפה מסויימת בדבר מטרות הוד. 

(ג) הטוענים שהדד הוא בגדר טכניקה המושתתת על 
מדע שימושי, בדומה לעבודת המהנדס, מתכוונים להטעים 
את חשיבות המדע הפדגוגי ומדעי־העזר שלו בהכשרת 
המחנכים. אולם גם כאן אין הנמשל דומה בכל למשל: 
בניגוד לטכניקה הבוחרת אמצעים יעילים למטרות שהן 
מוכתבות לה מבחוץ ושאין היא חייבת לבקר אותן, הרי 
בירור מטרות הח׳ וביקרתן הם חלק מהותי מן המחשבה 
הפדגוגית. בניגוד לטכניקה, אין להפריד בח׳ בין התיפקוד 
של מחקר העובדות לשם בחירת האמצעים ובין התיפקוד של 
בחירת התכליות. האדם, בניגוד לכוחות הטבע וחמריו, 
פועל מתוך מניעים — שבחלקם אינם מודעים לו — לקראת 
תכליות, ועצם המחקר המדעי, המסביר את המניעים ומנבא 
על ההתנהגות העתידה, הופך גורם משפיע על הללו; לפיכך 
חייב המחנך, בניגוד לטכנאי, לגייס את הזדהות "האובייקט" 
שלו עם תכליות "עיבודו". מאחר שעניין המחנך הוא בחניך 
האינדיווידואלי המיוחד ובסיטואציות החינוכיות המורכבות 
שלעולם אינן חוזרות בדיוק, אין עבודתו יכולה להתמצות 
ביישום מימצאי מדע המטפל בתופעות חוזרות ובעלות דפוס 
אחיד והחותר לחוקיות כללית, אלא זקוקה היא גם לאינטו¬ 
איציה. 

בעבודת המחנך יש, איפוא, מן האמנות, מן המלאכה, מן 


המדע השימושי ומן ההגות הפילוסופית כאחד, בלי שתזדהה 
לחלוטין אף עם אחד מהתחומים הללו. 

הצורך בה׳ טמון בעצם טבעו של האדם — "היצור 
היחיד שצריך לח׳" (קאנט). בעה״ח מוחזקים מצויירים 
מטבעם בצורות תגובה ופעולה, שהן בגדר אינסטינקטים 
(ע״ע) וקבועות פחות או יותר (אם כי מחקרים חדישים 
עירערו במקצת חזקה ז 1 )! לכן מוכנים הם מוקדם יותר מן 
האדם להתנהגות ההולמת את מינם והדרושה לשמירת קיומם, 
אלא שאפשרויות התנהגותם מגוונות פחות מאלה של האדם 
ואפשרויות למידתם מצומצמות יותר. לעומתם האדם מביא 
אתו בשעת לידתו דק תכונות וכשרים בכוח, שיציאתם אל 
הפועל תלויה בפעולודה גומלין ביניהם ובין גירויי סביבתו 
הטבעית והחברתית, דהיינו בלמידה ; לכן האדם גמיש ובר־ 
חינוך יותר מכל בעה״ח, אך גם זקוק לח' יותר מהם. על כך 
מעיד אורך תקופת ילדותו שאינו נובע מטעמים ביולוגיים 
בלבד, אלא תלוי גם בתנאי החברה: ככל שהתרבות החב¬ 
רתית עשירה יותר בידיעות, בטכניקות, במוסדות וכיו״ב, 
כן גדל המרחק בין הרך הנולד ובין המבוגר, ואתו גובר 
הצורך בח׳. 

בכל זאת היו הוגי-דעות (כגון רוסו, פרבל, מונטסורי), 
ששללו את הצורך בח׳ (במובן המצומצם יותר של השפעה 
אנושית מכוונת [ר׳ לעיל. עמ׳ 617 ]) וביקשו להמירו 
בגדילה ספונטאנית ובלמידה טבעית. הם הניחו שהאדם טוב 
מטבעו, ואם יתנו לנטיותיו ולכוחותיו הטבעיים להתפתח 
ללא הפרעות וללא התערבות מבחוץ, תהיינה התוצאות טו¬ 
בות בהכרח: המבוגרים אינם צריכים אלא להמציא לילד 
סביבה עשירה בעצמים ובגירויים ולהרחיק ממנה כל השפעה 
מזיקה ("חינוך שלילי" לפי רוסו)—והילד יגדל מאליו בכיוון 
רצוי, כדרך צמיחתו הספונטאנית של הצמח בטיפוח הגנן 
(מכאן השם "גן־ילדים", שנתן פרבל למוסד הח׳ לפעוטות). 
אולם לאמיתו של דבר לא־סמכו אף אנשי־הח׳ הללו על 
גדילתו החפשית ולמידתו הטבעית של הילד, אלא כיוונו 
אותן בעקיפין ע״י אירגון סלקטיווי של גירויי הסביבה, 
באופן שהללו יעודדו התפתחויות ולמידות רצויות וימנעו את 
הבלתי־רצויות. מכאן שאף הם הכירו למעשה בצורך בח׳ 
במשמעות של השפעה אנושית מכוונת. 

מסרות ואידיאלים בח , . בתור השפעה אנושית 
מכוונת לא ייתכן כל ח׳ בלי הצבת מטרות. כשחותרים 
לעיצוב טיפוס אנושי מסויים בעל דפוס מלוכד של השקפות, 
גישות, הרגלים וכד/ הרי זה ״אידיאל חינוכי״ — התגלמות־ 
בדמות־איש של אידיאות מנחות וערכים עליונים, המשמשת 
מושא לחיקוי מצד היחיד ומופת לעיצוב אישיותו ע״י הח׳. 
טיפוס זה מגלם׳ בדרך־כלל, את השקפת-העולם ואת 
סיגנון-החיים השולטים בתקופה או בחברה מסויימת, כגון 
האידיאלים החינוכיים של "בן־החורין" באתונה העתיקה, 
האביר והנזיר באירופה של יה״ב, הג׳נטלמן באנגליה, 
תלמיד-חכם ביהדות המסרתית או החלוץ בח׳ היהודי־הציוני. 
לשם הנחיית העבודה החינוכית למעשה מתפרט האידיאל 
החינוכי למטרות־ח׳ סגוליות, שאינן אלא בחינות חלקיות 
של דמות־האדם הנכספת. דרך משל: האידיאל החינוכי של 
תלמיד־חכם כולל את המטרות החלקיות: לימוד תורה לשמה; 
בקיאות וחריפות; טוהר המידות; דקדוק במצוות המעשיות 
וכד׳. 

בתקופות ובתרבויות שונות חינכו ומחנכים לאידיאלים 


621 


חנוך 


622 


ולמטרות חינוכיים שונים זה מזה, ואף מנוגדים זה לזה. 
פעמים שמו את הדגש בסוציאליזאציה — סיגול היחיד למנ¬ 
הגים, להרגלים, להשקפות ולהערכות המקובלים בסביבתו 
החברתית; ופעמים — בגיבוש האישיות האוטונומית. 
המודרכת בעיקר ע״י תבונתה ומצפונה והבוחרת ומחזיקה 
בערכים גם נגד פיתויים ואיומים מצד סביבתה החברתית. 
פעמים חינכו לחיי עיון והתבוננות, ופעמים — לחיי פעילות 
בתחום המדיני, הצבאי, הכלכלי. פעמים טיפחו נאמנות 
למסורת מקודשת, ופעמים — את הנכונות והכושר להגיע 
להבנות חדשות ובלתי־תלויות, כדי לחולל שינויים או 
להסתגל אליהם. פעמים פיתחו את מידות־השלום ושיתוף- 
הפעולה, ופעמים — את מידות ההתחרות והלחימה. פעמים 
הכשירו לחיי עמל׳ ופעמים — לחיי בטלה אצילה; וכר וכו/ 
אלא שכל ח׳ התיימר לעשות את החניך טוב יותר משהיה 
יכול להיות בלעדיו. 

נוכח ריבוי זה של מטרות ואידיאלים מנוגדים, המצויים 
למעשה, מתעוררות כמה שאלות: אילו הם המטרות והאי¬ 
דיאלים החינוכיים הראויים להלכה׳ לפי אילו קריטריונים 
ייבחרו, ומהו הטעם לתקפותם של קריטריונים אלה ?'שאלות 
אלו מחריפות, כשהמורות היסטוריות וחברתיות או מגע עם 
תרבות זרה מערערים את סמכות המסורת ומעוררים ספקות 
בתקפותם של אידיאלים מקובלים. בתקופות כאלה פורחת 
הפילוסופיה של הח׳, המבקשת פתרון לבעיות האלה תוך 
הזדקקות לפילוסופיה של הדת, לתורת־המידות, לתורת- 
הערכים׳ לאנתרופולוגיה הפילוסופית, לפילוסופיה המדינית 
ולפילוסופיית ההיסטוריה והתרבות. בדרכים שונות ביקשו 
הוגי-דעות מטרות־ח' בעלות תוקף מוחלט, המקנות למחנכים 
סמכות בלתי־מעורערת להדריך לקראתן את החניכים ללא 
תלות בחילופי התנאים החברתיים והתרבותיים. ההשקפה 
הדתית נימקה את תקפם המוחלט של הערכים במקורם ברצו¬ 
נו של האל או בתכלית העליונה של האדם — לעבוד את 
האל! הראציונאליזם המוסרי נימק אותו בכך, שהצו המוסרי 
המוחלט או הערכים הרוחניים המוחלטים מתחייבים מן 
החוקיות האימאננטית של התבונה הטהורה (קאנט, קרשנ־ 
שטינר); הגישה האונטולוגיה ראתה בערכים ישויות הוות 
מחוץ לתודעת האדם, שניתן להכירן הפרה מדעית־ 
אובייקטיווית — אם בדרך הדיאלקטיקה האפלטונית, המגלה 
את הישות הקבועה של הטוב בעולם־האידיאות, אם בדרך 
הדיאלקטיקה המארכסיטטית, החושפת אותה בתכלית ההכ¬ 
רחית של מהלך ההיסטוריה. אולם כל הנסיונות הללו לבסס 
את תקפם המוחלט של ערכים מוסריים ושל מטרות חינוכיות 
עוררו קשיים עיוניים ומעשיים, ואף אחד לא נתקבל על 
דעת הכל. 

בתקופה החדישה קמו עוררין על עצם הצורך בערכים 
ומטרות בעלי תוקף מוחלט ואוגיוורסאלי, מפגי שהללו 
גורמים נזק ליחיד ולחברה: שפן הם משעבדים את העצמאות 
המוסרית והאינטלקטואלית של האדם׳ משרתים את האינ¬ 
טרסים המשוריינים של מעמדות מדכאים ומנצלים. ומהווים 
מכשול בפני הקידמה בעולם דינאמי, שבו אין דבר קבוע — 
חוץ מן התהליך המתמיד של השינוי. לפיכך טענו, שערכים 
ומטרות חייבים להיות ניסויים ויחסיים, כדי להסתגל בקלות 
לשינויי התנאים ולתפיסות חדשות (דיואי, קילפטריק). לפי 
גישה זו, חייב הח׳ לקבל הדרכה בבחירת המטרות הראויות 
מן המדעים הנסיוניים (וביחוד מן הסוציולוגיה והפסיכו¬ 


לוגיה), החוקרים וצופים מראש את התנאים המשתנים. אך 
גם הפניה אל המדעים הנסיוניים עוררה קשיים עיוניים 
ומעשיים, במיוחד נוכח ההשקפה, שהמדע עוסק במצוי ולא 
בראוי, ושהוא אמנם מניח ערכים, אך אינו יכול להכריע 
ביניהם (מכס ובר). 

טיעון אחר לתקפותם האובייקטיווית, אם גם היחסית, 

של ערכים הסתמך על מציאותם של ערכי־יסוד משותפים של 
מורשת התרבות המערבית, שעליהם באה הסכמה כללית 
בתוך חוג־תרבות זה. אולם לאמיתו של דבר לא היתד, 
קיימת מעולם הסכמה כללית כזאת בתרבות המערבית על 
זרמיה המנוגדים, ואף אין לראות בה טעם משכנע לתקפם 
המחייב של ערכים ומטרות. כפתרון של יאוש נראית טענתו 
של דיואי, שלתהליך החינוכי אין כלל מטרה מעבר לעצמו, 
ושאינו מכוון אלא לגדילה המאפשרת גדילה נוספת. קרובה 
לה תורת־הערכים "הביולוגיסטית" החדישה (ואדינגטון, ג׳. 
הכסלי), המתבססת על תורת־האוולוציה. 

' ייתכן, שאין לנמק את תקפם המחייב של ערכים ומטרות 
בח׳ אלא כפונקציה של השקפודעולם, שהיא תמיד מושתתת 
על הנחות אכסיומאטירת, שאי־אפשר להוכיחן — או לסתרן — 
באורח ראציונאלי או אמפירי. לפיכך יש פילוסופיות רבות 
של הח׳, והמחלוקת ביניהן נמשכת בלי הכרעה לאורך כל 
תולדות ההגות האנושית. אולם, בלא לחכות ליישוב המחלוקת 
הפילוסופית, חייב המחנך להכריע בעד מטרות ואידיאלים 
ברורים, שכן בלעדיהם אי־אפשר לקבוע את סדר־עדיפותם 
של "תחומי הח׳" למיניהם (ח׳ שכלי, ריגושי, דתי, אסתטי, 
מוסרי. חברתי־אזרחי, מיני, גופני, מקצועי וכיו״ב); י אי־ 
אפשר לשקול את חשיבותן היחסית של ידיעות ומיומנויות 
בהרכבת תכנית־הלימודים; ואין קריטריונים לבחינה נסיונית 
של יעילות דרכים ואמצעים שונים בח׳ ובהוראה. 

גבולות הח׳ ואפשרויותיו. (א) הגבול 
הביולוגי של הח׳ מוצב ע״י מכלול התכונות, הכשרים 
והנטיות הבאים לאדם בירושה (בין אם בתורשה הכללית 
של המין האנושי, בין אם בתורשה האישית). אמנם התורשה 
קובעת רק תכונות וכשרים בכוח, שהופעתם בפועל ("הפנו־ 
טיפוס״ [ע״ע גנטיקד״^עמ' 176 ) נקבעת ע״י פעולת־הגומלין 
ביניהם ובין הסביבה ותנאי־החיים המיוחדים. אך עדיין 
קיימת הבעיה, איזה גורם השפעתו על עיצוב אישיותו של 
הפרט מכריעה יותר — של התורשה או הסביבה, "הטבע" 
או ״הטיפוח״ ( 0 ־ 1 ! 11 ־ 111 ! 1 ! 0 0 ־ 111 .)!;ח). בסוגיה זו יש מחלוקת 
עתיקת־יומין בין האופטימיזם הפדגוגי, המאמין בעדיפות 
השפעתם של הסביבה בכלל והה׳ בפרט(הסופיסטים׳האסכולה 
הסטואית, קווינטיליאנוס, הומאניסטים כאראסמום מרוטרדאם, 
תנועת־ההשכלה, המארכסיזם, הזרם הביהיוויוריסטי בפסיכו¬ 
לוגיה, במידה מסויימת גם האסכולה הנארפרוידיאנית 
בפסיכואנאליזה), ובין הפסימיזם הפדגוגי או הדטרמיניזם 
הביולוגי, המאמין שטבע האדם קבוע ואין אפשרות 
לשנותו במידה ניכרת ע״י השפעת הסביבה והח׳ (הנצרות 
לפי תפיסת קאלווין, שופנהאואר, פסיכולוגים בעלי 
זיקה הדוקה לביולוגיה כפרנסיס גולטון, הפסיכואנאליזה 
"האורתודוכסית" נוסח פרויד, חסידי תורת־הגזע). במחלוקת 
זו כרוכים אמונות דתיות, השקפות פילוסופיות או חברתיות 
ואינטרסים פוליטיים, ופעמים הם שקבעו את עמדת הצדדים 
יותר ממימצאי המחקר הנסיוני. 

מימצאי האנתרופולוגיה החברותית (ע״ע) והתצפיות 


623 


624 


חי 

והמחקרים הניסויים בגנטיקה לא נתנו תשובה חד-משמעית 
על שאלת המשקל היחסי של טבע וטיפוח, תורשה וסביבה, 
לגבי התכונות הנפשיות וההתנהגות של היחיד. רק מסקנות 
אחדות נראות היום כבטוחות: ( 1 ) התורשה קובעת מה שה¬ 
יחיד יכול — או אינו יכול — להשיג; הסביבה קובעת מה 
שהוא משיג בפועל. ( 2 ) ההשפעה היחסית של הגורמים 
הסביבתיים על הבדלי ההתפתחות של יחידים שונים גוברת 
כמידת השוני שבתנאי־סביבתם ואפשרויותיהם החינוכיות; 
ולהיפך: ככל שמשתיוים יותר תנאי־סביבתם ואפשרויותיהם 
החינוכיות של יחידים שונים, כך גובר המשקל היחסי של 
ההבדלים התורשתיים שביניהם.( 3 ) התכונות המורשות אינן 
טובות או רעות כשלעצמן, אלא ערכן המוסרי והחברתי 
תלוי בכיוון הפעלתן, כלו׳ — בזד. 

(ב) ה ג ב ו ל ה פ ס י כ ו ל ו ג י מוצב ע״י טיבם והתפת¬ 
חותם של הנתונים והתהליכים הנפשיים ביחיד, הנחקרים 
ע״י הפסיכולוגיה לענפיה השונים. הם קובעים מה 
אפשר להשיג בח׳ בדרך־־כלל, פה אפשר להשיג במצבים 
חינוכיים מסויימים, ומה אפשר להשיג באמצעים ובדרכים 
שונים שבידי המחנך. למשל: לגבי הגבול העליון של עציבות 
האישיות ושל כושר־הלמידה היו סבורים לפנים, שהללו 
מגיעים לקצה התפתחותם בגיל 25 — 30 שנה; מחקרים 
חדשים, וכן הנסיון בח׳־מבוגרים (ר׳ להלן, ענד 668 ואילך), 
הראו שהם נמשכים גם לאחר תחילת שנות הבגרות (ע״ע, 
עט , 616 — 618 ). 

(ג) הגבול הסוציאלי נעוץ בעובדה, שהתפתחות 
היחיד—במיוחד בחברה הדמוקראטית "הפתוחה"—מושפעת 
ע״י סביבות חברתיות שונות, שהשפעותיהן המתחרות והמנו¬ 
גדות — בין שהן מכוונות, בין שהן בלתי־מכוונות — עשויות 
לבלום זו את זו. במיוחד פגיע מבחינה זו הח׳ הפורמאלי 
בבית־הספר: ( 1 ) לגביו קיים ברוב החברות אי־שוויון שאינו 
נובע מנטיותיהם וכשרונותיהם האישיים של התלמידים, אלא 
ממינם (העדפת ח׳ בנים על ח׳ בנות), ממעמדם החברתי־ 
הכלכלי, מדתם, ממוצאם העדתי, הגזעי או הלאומי, וכד/ יש 
שמבני השכבות הנחשלות נמנע אפילו הח׳ היסודי. בארצות 
רבות היתה קיימת — או אף מוסיפה להתקיים — הפרדה 
מעמדית בין ח' עממי להמונים ובין ח׳ תיכון, על "מכינותיו" 
המיוחדות, לבני המעמדות הגבוהים. האפשרות להמשיך 
בלימודים פורמאליים מעבר לגבול החוקי של ח׳־חובה תלויה 
במקרים רבים ביכולת הכלכלית של משפחת התלמיד. סוגים 
שונים של ח׳ על־יסודי (הומאניסטי, ראלי, מקצועי, חקלאי 
וכר), נהנים ממידה שונה של יוקרה חברתית, ופעמים 
תלמידים מופנים אליהם לפי קריטריונים מעמדיים. ( 2 ) הת¬ 
פתחות הילד ואפשרויות־הח׳ הפתוחות בפניו תלויות גם 
במעמדו בתוך משפחתו (בן יחיד, בכור, אמצעי או צעיר), 
המשפיע באפנים ובכיוונים שונים לפי מיבנה המשפחה, 
מעמדה החברתי־הכלכלי, הסביבה התרבותית וכר. ( 3 ) מחק¬ 
רים חדשים גילו קורלאציה חיובית גבוהה בין ההצלחה 
במיבחני־אינטליגנציה או ההשגים כביה״ס ובין המעמד 
החברתי־הכלכלי. המוצא העדתי והרמה התרבותית או 
ההשכלתית של משפחת התלמיד. גורמים אלה משפיעים על 
דפוסי גידול הילדים בגיל הרך, על הגירויים התרבותיים 
והקידום האינטלקטואלי המוצעים ליחיד, על היווצרות אינ¬ 
טרסים עיוניים ועל רמת שאיפותיו, על אוצר מושגיו וגיוון 
נסיוגותיו, וכר — ובכך קובעים הם במידה מרובה את כשרו 


להצליח בלימודים פורמאליים ומופשטים. ( 4 ) כמו־כן הוכח, 
שהמצב הכלכלי של המשפחה (העוני) משפיע על התפתחות 
אישיותו של הילד, על כשרו "להפנים" ערכים ומושגים, 
לחשוב מחשבה מופשטת וליעשות אישיות אוטונומית. 
( 5 ) משקל רב נודע להשפעות החברתיות הבלתי־מכוונות, 
ל״אקלים־הדעות", כפי שהוא משתקף בשיחת מבוגרים 
והתנהגותם, באמצעי התקשורת ההמונית (עתונות, ראדיו, 
קולנוע), בפירסומת המסחרית, בתעמולה הפוליטית וכר. 
אקלים־הדעות משפיע במידה מרובה על ההערכות, הגישות, 
הציפיות, השאיפות והאינטרסים של הצעירים, וכשהוא עומד 
בסתירה למגמות הח׳ הפורמאלי במשפחה, בביה״ס ובתנועת- 
הנוער, הריהו מגביל את השפעתן. 

גם המשקל היחסי של הח׳ הפורמאלי בביה״ס ושל שאר 
ההשפעות החברתיות שנוי במחלוקת. המארכסיסטים טוענים, 
שביה״ס נגרר תמיד אחרי המשטר החברתי, ושרק תיקונו 
של זה האחרון ע״י כוחות כלכליים ומדיניים יכול להביא 
את תיקון הח/ כנגדם מאמינים חסידים אחרים של האופטי¬ 
מיזם הפדגוגי, שביה״ס יכול לשמש חלוץ לקידמה החברתית 
ולתיקון המשטר הסוציאלי, המחקרים האמפיריים המועטים, 
שבוצעו עד כה לבדיקת השפעתו של הח׳ הפורמאלי על 
הערכים והגישות של החניכים בניגוד לסביבתם החברתית, 
עדיין אינם מאפשרים הכרעה מבוססת בוויכוח זה. 

(ד) הגבול הפוליטי מורגש במיוחד בתקופה 
החדשה, משמוסדות־הח׳ נמצאים מוחזקים במידה גוברת 
והולכת ע״י רשויות ציבוריות — המדינה, העיריה וכד/ 
והללו מכריעות איזה חלק מתקציביהן יוקדש לח׳ וכיצד 
יתחלק סכום זה בין שלבי הח׳ וסוגי המוסדות השונים, ואף 
קובעות את המדיניות החינוכית, את אירגון הח׳ ומינהלו, 
את תכנית־הלימודים וספרי״הלימוד וכף — ועכ״פ משפיעות 
על קביעתם. בדרך זו נתון הח׳ הציבורי להשפעת מפלגות 
פוליטיות, קבוצות־לחץ של בעלי אינטרסים כלכליים ואחרים, 
אירגונים דתיים וכד/ במצב זה נמנעת אפשרות של ה׳ מנוגד 
למגמות המדינה או הכוחות הפוליטיים השולטים בה. 

(ה) ה ג ב ו ל ה מ ו ם ר י נקבע ע״י השאלה בדבר הזכות 
לחנך וגבולותיה. זו יכולה להתעורר משלוש בחינות:( 1 ) נו¬ 
כח אפיים היחסי והחולף של ערכים ומטרות חינוכיים ולאור 
הביסוס העיוני הבלתי־פספיק של תקפם — כלום מותר 
להטילם על החניכים? ( 2 ) כלום מותר למבוגרים של היום 
להגביל את חופש צמיחתו של העתיד. שהם עצמם לא יהיו 
נושאיו ולא יחיו בו ? ( 3 ) כלום מותר למורה לחנך לערכים 
ולהציג תביעות מוסריות, שהוא עצמו אינו מגשימם או 
מגשימם באופן חלקי בלבד ? 

הזכות לחנך לערכים קבועים נשללה לחלוטין ע״י אנשי- 
ח׳ אנארכיסטיים (ל. טולסטוי) וחסידים קיצוניים של זכויות־ 
הילד (אלן קי, ס. ניל); לדעתם חייב ביה״ם להקנות לצעירים 
רק את האינפורמאציה העובדתית ואת הכלים האינטלקטוא¬ 
ליים הנחוצים להם כדי שיבחרו לעצמם השקפת־עולם 
וערכים מנחים; לשון אחרת: בית־הספר צריך ללמדם 
כיצד לחשוב, ולא: מה לחשוב. הליבראליזם שלל מן 
המדינה את הזכות לחנך והעניק אותה להורים, הרשאים 
לבחור במוסדות־ח׳ ההולמים את רוחם. ואילו מתנגדי החברה 
הבורגנית(וינקן, תנועות־הגוער "החפשיות", הסוציאליסטים) 
שללו מן ההורים את הזכות לחנך. אך בטלוה לעצמם. 

נגד השלילה הקיצונית של הזכות לחנך אפשר לטעון: 



625 


626 


ה 


•י *■י* 

"י' 1 


וד ניטראלי אפשרי רק כשהחניכים הם בעלי בגרות שכלית 
וריגושית מספקת; לפיכך איננו מתאים לבני הגיל הצעיר, 
הזקוקים לביטחה פנימית, וזו נוצרת רק על יסוד מערכת- 
ערכים מוסכמת וברורה. אולם גם מבחינה מציאותית אין מנוס 
מכך, שהילדים — עוד לפני הגיעם לבגרות רוחנית מספיקה 
לבחירת השקפת־עולמם — יספגו יסודות בלתי־מפורשים של 
השקפת״עולם ומסבת־ערכים המובלעים בתוך ההרגלים, 
המנהגים, העמדות והגישות שמעצבים בהם הבית והסביבה 
החברתית; ואם יימנעו המשפחה וביה״ס מלחנך את הצעי¬ 
רים לערכים מסויימים, יעשו זאת במקומם גורמי־השפעה 
אחרים, שספק אם השפעתם רצויה ואחראית יותר. החברה 
או המדינה אף אינה יכולה להתקיים בלי השקפות ואידיאלים 
משותפים, שילכדו את אזרחיה וימריצום לפעולה מאוחדת. 

תהליכי הה/ (א) ההוראה נחשבה בעבר כתהליך 
המרכזי וכמעט הייחודי של הח׳ המכוון לא רק בביה״ם, אלא 
אף במשפחה (קומניוס, הרבארט). הח׳ המודרני, מאמצע 
המאה ה 19 ואילך, התקומם נגד האינטלקטואליזם החד־ 
צדדי של חח , הישן והטעים את חשיבותם של הח' הריגושי, 
האמגותי, החברתי וכד׳; בכך נדחתה ההוראה מעמדתה 
השלטת בח׳ מפגי תהליכים אחרים. אולם לאחרונה קמה 
תנועה, שאמנם אינה מתעלמת מדרישותיהם ומערכם היחסי 
של תהליבי־הח׳ האחרים, אך מבקשת להחזיר להוראה את 
מעמדה המרכזי בתחום פעולות חח/ להוראה שתי מטרות 
עיקריות: המאטריאלית (הקנאת דעת — עובדות, מושגים, 
עקרונות) והפורמאלית (טיפוח כשרים והרגלים אינטלק¬ 
טואליים, כגון חשיבה הגיונית, הפשטה, הבעה ברורה בכתב 
ובע״פ, שפיטה. וכו׳). "ההוראה המחנכת" (מונח שטבע 
הרבארט) חשובה לא דק לח׳ האינטלקטואלי. אלא משרתת 
גם את שאר כל תחומי-הח׳ הן ע״י תכניה, שנבחרו ע״פ קרי¬ 
טריונים ערכיים מסויימים, הן ע״י דרכיה וצורותיה היוצרות 
״למידות־אגב״, ז״א — מעצבות אינטרסים וסלידות, גישות 
נפשיות ועמדות חברתיות, בגון יושר אינטלקטואלי או 
שימוש במליצות ריקות, דייקנות או רשלנות, ביקרתיות או 
דבקות בדעות קדומות, שיתוף־פעולה או תחרות.*וכו/ "הה׳ 
המתקדם", שהתנגד למסירת התכנים והערכים המחייבים של 
המורשה התרבותית והעדיף תהליכים דינאמיים על מטרות 
קבועות, שינה מיסודו את היחס בין הלמידה העיקרית (תוכן 
מקצוע־הלימוד) ולמידות־אגב: בעיניו גישות ועמדות הן 
התוצאות העיקריות של ההוראה, ואילו רכישת דעת אינה 
אלא תוצאת־לוואי. 

(ב) אימון או ה קנאת הרגלים. ח׳ הילד בגיל 
הרך מתחיל בהקנאת הדגלי־התנהגות (כגון מנהגי אכילה, 
נקיון, היגיינה, דרך־אדץ ונימוסים, מנהגים דתיים וכו׳), 
שטעמיהם אינם מובנים לו. אימון זה מתבצע ע״י חיקוי 
הדוגמה האישית של הורים. של מבוגרים אחרים, של אחים 
גדולים וחברים וע״י תגובת הסביבה על התנהגות הילד 
בצורת הסכמה או אי־הסכמה, שבח או גנאי, שכר או עונש. 
זהו התהליך הבסיסי של הסוציאליזאציה, וכאן הח׳ מסייע 
להפנים את הערכים ואת עקרונות־ההתנהגות המקובלים 
בחברה ע״י הזדהות הילד עם הדמויות המייצגות ערבים 
ועקרונות אלה ושאליהן הוא קשור קשרים ריגושיים חזקים 
(בעיקר ההורים. מאוחר יותר — גם מורים וחברים, מנהיגים 
וגיבורים). לשם מעבר מן הסוציאליזאציה לאוטונומיה של 
האישיות, צריך במרוצת הזמן להסביר לחניך את טעמי 


ההרגלים, כדי שיפעל מתוך הכרה, וגם כדי שהערכים 
והעקרונות הברוכים בהם יחזיקו מעמד נגד פיתויים של 
נוחיות, התנגשות הרגלים וערכים, וכד/ — האימון ממלא 
תפקיד חשוב גם בהכשרה המקצועית והצבאית. 

(ג) ההדרכה והייעוץ — בניגוד לאימון ולתעמולה 
(ר׳ לעיל, עמ׳ 618 ), ששמים את הדגש בסיפוק צרכי־החברה 
ובעיצוב ההתנהגות והדעות של היחיד בדפוסים המקובלים 
בחברה — שמים את הדגש בצרכי־היחיד, וכוונתם לעזור 
לגדילה התקינה של אישיותו. העקרון המנחה שלהם הוא — 
שאין להטיל על היחיד דפוסים וערכים מן המוכן ואסור 
להשתמש לגביו בכפיה או בהכוונה סמכותית, אלא יש לסייע 
לו להשיג בכוחות עצמו את אשר יוכל וירצה להשיג. המחנך 
הפיעל כמדריך מציע לחניך, על יסוד הכרת סגולותיו 
האישיות, התנסויות ופעילויות ההולמות לפי הערכתו את 
כשרונותיו, את צרכיו ונטיותיו, והעשויות ל_קדם את צמיחת 
אישיותו וגדילת כוחותיו. הצעות אלו מוגשות או במיש¬ 
רין — ע״י שיחה. עצה וכד׳, או בעקיפין — ע״י אירגון 
סלקטיווי של גירויי הסביבה (חמרים, מכשירים, ספרים, 
תמונות. סיורים וכיו״ב). כמו־כן מסייע המדריך לחניך 
בהכרת עצמו׳ כדי שיוכל לבחור בעצמו בנסיונות, בפעילו¬ 
יות. במקצועות־הלימוד, במוסדות־הח׳ או במסלול ההכשרה 
המקצועית, ההולמים ביותר את כשרונותיו ונטיותיו האי¬ 
שיים. וכן עוזר המדריך לחניכים בביצוע המשימות והפעו¬ 
לות שבחרו בהן! הוא מלמדם כיצד לחפש ולמצוא את 
הדרוש להם, כיצד ללמוד. לארגן, לערוך ולסכם, כיצד לתכנן 
ולהעריך, וכד/ אין הוא ממציא פתרונות, אלא מדריך בחי¬ 
פושם ; אין הוא מלמד תוכן, אלא מתודה. לבסוף מדריך הוא 
את החניך גם כיצד לחיות עם עצמו ועם אחרים, כיצד 
לפתור את בעיותיו האישיות והחברתיות. הייעוץ אינו מציע 
פתרונות, אלא מסייע לחניך לעמוד על בעיותיו ולפתור 
אותן בעצמו. 

(ד) פעילות או התנסות עצמית של החניך, 
בתחום השכלי, האמנותי, הטכני, החברתי וכד׳, היא 
תהליך מרכזי בח' המודרני על זרמיו השונים. שביקש להחליף 
את שיטת "המשפך" בשיטת "המשאבה" (בובר), כלו׳: 
במקום לעצב את האישיות ע״י החדרת תכנים והטלת דפוסים 
מבחוץ — לפתח את כוחותיה ע״י הפעלתם "מבפנים". לפיכך 
הח׳ המודרני מטעים את עקרונות העמלנות, "היצירתיות", 
ההבעה העצמית וכיו״ב. הצעירים מתחנכים ע״י שמעודדים 
אותם ליזום, לתכנן ולבצע פעולות ולהעריך את תוצאותיהן 
בכוחות עצמם. תפקידו הפעיל של המחנך מצטמצם 
בזימון התנאים המעודדים והמאפשרים פעילות עצמית זו 
ובהדרכתה. לעתים קרובות לובשת הפעילות העצמית, במת¬ 
כוון או שלא-במתכוון, צורה של משחק. זוהי פעולה חפשית 
המשמשת תכלית לעצמה ושבוחרים בה למען הסיפוק 
שבפעילות כשלעצמה ובביצועה המושלם והיעיל, ולא למען 
תכליות מעשיות וטובת־הנאה חמרית שמעבר לה. ערכו של 
המשחק בכך, שהוא מפתח בשרים והרגלים שכליים, דמיון, 
עמדות וגישות רצויות, הסתגלות לכללים מחייבים ולנהגים 
חברתיים חשובים. בתקופה החדשה פותחו גם משחקים 
דידאקטיים מיוחדים כתכסיסי־הוראה לשם הקניית מיומנויות, 
ידיעות ומושגים בדרך קלה, נעימה ויעילה. 

א. סימון, פילוסופית ההיסטוריה והתרבות כמדע־יסיד לפד¬ 

גוגיה (הגות. תשורה לש. ה. ברגמן), תש״ד; ח. י. רות. 

הה׳ וערכי האדם, תש״ט; י. מוריאל. פרקים בתורת הה', 


627 


חנון• 


628 


תשי״ב! א. נ. ווייטהד, מטרות הח׳ (חרג׳ מאנג׳), תשי״זז; 

ם. אוקו, הנושאים הגדולים בפדאגוגיה הכללית (עיון, י׳), 
חשי״ט! אנציקלופדיה חינוכית, א׳: יסודות הזז/ ב׳: דרכי 
הח/ תשי״ט, תשכ״א; מ. כספי וצ. לם (עורכים), תורת הזז׳, 
תש״ך; ג/ דיואי, המקורות למדע הח׳(תרג׳ מאנג׳), תש״ך! 
הנ״ל, דימוקרטיה וח׳(תרג׳ מאנג׳), תש״ך; צ. אדר, יסודות 
הח , , תשכ״א; הנ״ל, הה׳ מהו י, תשכ״ג 2 ; המרכזיה הפדגו¬ 
גית (משדד החנוך והתרבות), מדריך ביבליוגרפי לספרות 
פדגוגית, א׳-ו/ תשכ״א-תשכ״ד; נ. רוטנשטרייך, סוגיות 
בח׳, תשכ״ד: צ. א. קורצוייל, החי בחברה הטכנולוגית 
(מדע, ח/ חוב' 4 ), תשנ״ד! - 101,111:11 ו ;. 4 . %1 - 111 ) 1 ת) 111% > .£ /!?)/ 
- 111111 )¥ ) 111 ) 5 . 11 75 ) 11 ) £721 ■ 11 11 ) 112 ) 07 ) 1 ( 1 ,נ[:>ב 15011 ( 0 ..: 1 

• 1 > . £11111411 ,(. 8£ ז £4 ) ( £3112 . 1 - 1 נ 01 א 11 ; 1924 , 1110111111% 

) 011 ) 11 ?' .־ £40501101.8101001 . 0 ; 1928-19,13 , 1-37 , } £11411%0%11 
׳ 0 ) 1111 ■'! 111 111 ) 011 ) 10 ' 1 , : 1111111 ) 1 ) 8 ) £11 ' ;" 1931 , 11111% ) 11 ? . 4 
; 1938 ,( 37 , £4100111100 0£ ׳ 41414 ( 5 1110 ־ 404 . 800 .]בא) 11011 
111 ) 1 ) 110 ; 1942 ,( 41 ,. 141 ( 11 ) 1111011 ) 111 >£ / 0 5 ) 1111 ) 1111050 ? 

, 11001 ( 190 ■א ; 1955 ,( 54 ,. 141 ( 11 ) 1111011 ) £411 4 17111 5 ) 1/11 ) 1111050 ? 

-' 33 ; 1944 ? )! 1 )) 1 !) 1 < 11 ))) 5 ) )! 0% ) 1 ) 1 ))) 111 ) 11 )) ))- 551 ') 1 ( 0 
; 1949 ,) 111 ) 51 ) 11 ) 11/11 ? . 44 ' 11%$ ) 111 ) £121 .) 11 ) 1% ) 11 ) 711111 } , 4 4 ( □ 9 ) 
; 1959 , 1111011 ) £415 10 11011 ) 11 /■ 71110 ! , 144 סז 0 . 43 1141 ג .(£ .£ 

;'׳ 1950 , 8143 ־ 1£38101 ], 08 ק 43 זנ 0 ' 1 4.10 ]- 08 חמ £0 . 6.0 
- 1 ) 1115111 ) 8 0115 ,. 141 ;/)ל % 19 ס £440% . 711 )£ 411 ,ז:)!]!![ 7 ! .׳ 33 

51(111(11115 4. £7X15111111 %51(1755175(71./) 5 111 4. 0( %(1150011, 

1 958'; 11. (<10 £5 ,(. 1115£ ) . 21 01 (ז 0 חו X1 £4,41 4. ¥ 111111£0£1!;, 
1-111, 19511-1952; 5 517,1/1:51 ) £575 . £4455%0% ,ס־ 20£ ־ 1 ע !, 

1 952/ £5X1/1011 4. £(140%0%1/{ {£144158015011 .£ ,( 101 . 111 :. 5£ ז . 

£2412(;0£114-1115). 1. 4 ־ 1952 ,(' 13 ־ 1 ,. 155 ׳,י\ 5 ^ 71011110 (£ • £1 זי 

1955; 1952 ,) 7511 ) 0 )!! 15£0£10 /)040%0%■ £1(1X15, 1958; 31 ־ . ]. 
£311) 1%0% ) 4 )£ 111 $7051011 ) 5715 )£ 11114 1111011 <%) 0151111 ,( 04011 ׳ ) 
( 111 ) 011 . £04. £ 41110 ., 13 1 ) £114 . 4 111 ■ ■ 11411111 ' £7 ,. 141 ; 1958 ,(׳ - 
%0%1!(, 1963 4 ; ). 1101)01,14 -11. £011 11010%1 )( £5 ,( £4158 ) 1 ־ ( 

44. ?/4/1%0£11\, 1959; 0. 330415 ) £1113 .א . £4 - 11 ז( £13 .׳ .), 
£75)51. 50111101410 .£ ;״ 1960 , 11 ) 17 ))))£ 1 )/ 111011 ) /) 41 .£ /ס , 
¥7%1. £721(111( 7!%515;7551/55 £0)5, 1961; 43. £1. £131504 — 

). £10341-0. . 0110111 ).£ , 151011 ) 5 ) £41 ,(. 0415 ) 0 ( 3041051 ׳ . 3 ־ )! 
0114 80(1(5), 1961; 0. 3 51 ) 1 ) 4 .£ 50 51051 ) 111170411 , 1414141 ) .׳ - 
51051(11 £(5(01(11, ]9631 . 1 ־ 3 . 43 ;״ X1511141)1-0. £14:10 ( 3014015 ־ 
(0418.), 811141(5 )47 £411(1111011 (801|113 ££1040501 ־ ., X1^^), 

1963. 

א. ם. ק. 

תולדות הה/ ענף־ביניים שבין תוה״ח ובין ההיסטו¬ 
ריה׳ העוסק בתולדותיהם של הרעיונות ושל הפעולות והמו¬ 
סדות החינוכיים כאחד. הוא מתאר את התפתחות הח׳ על 
רקע המציאות המדינית, החברתית והתרבותית בכל תקופה 
ועוקב גם אחר היחס ההדדי שבין התפתחותם של רעיונות 
הח׳ מזה ושל פעולות הח׳ מזה. 

הסקירה דלקמן מתייחסת לתרבות־ ה מערב ולתחו¬ 
מים ההיסטוריים־תרבותיים האחרים שבהם היתד. מעורה. על 
הח׳ ב ה ד ו. בסין וביפן — ע״ע. 

1 . בחברות פרימיטיווי ו ת. על הה׳ בתקופה 
שלפני התהוות הכתב אין לנו, כמובן, ידיעות ישירות. 
בחברות "פרימיטיוויות", המצויות עדיין בימינו, הכשרת 
הצעירים למעמדם ולתפקידיהם כמבוגרים ניתנת ע״י הזזורים 
וע״י הזקנים בתוך קבוצת־הגיל, מהם קונים הילדים, בהתאם 
למינם. את המיומנויות המעשיות והטכניות, את כללי ההת¬ 
נהגות והמוסר, ואת ההשקפות והאמונות של תרבותם — 
ע״י השתתפות בפעולות המבוגרים, הסתכלות וחיקוי, המחזה 
ומשחק, הדרכה והוראה, נזיפה ושבח, עונש ושכר. תפקיד 
חינוכי חשוב, בעיקר לעיצוב האופי ולהקנאת רעיונות, 
ממלאים טקסי־ההתחל, המסמלים את המעבר מילדות 
לבגרות, וד ) אימונים המיוחדים לקראתם. הכנה זו, שבה 
כרוכים, כרגיל, סיגופים ומיבחנים קשים. מתקיימת בקבוצת- 


הגיל המתאימה ובהדרכת אחד מזקני החברד>. ואפשר לראות 
בה ראשית מוסד ספציפי לח׳ פורמאלי בחברה הפרימיטיווית. 

11 . בתקופה' העתיקה, א) המזרח התיכון. 
מוסדות ספציפיים לח' פורמאלי נוצרו בעקבות המצאת 
הכתב, כשממלאי תפקידים רמים (נהנים, פקידים) נזקקו 
לידע מקצועי מיוחד שנמסר בכתב. קשי הכתב הקדום, 
שסימניו ציינו הברות או מלים ולא' אותיות, מנע את 
התפשטות ידיעתו לחוגים נרחבים יותר, וד ) זדקקות הח׳ 
הפורמאלי למסורת כתובה, שבמקרים רבים היתה קשורה 
לדת, חיזקה את אפיו השמרני. 

במצרים היה קיים כבר בממלכה העתיקה משטר 
ביורוקראטי מפותח, שז־ 4 תחזק עוד יותר בממלכה התיכונה, 
ובמיוחד בממלכה החדשה — בעקבות כיבושיה הנרחבים. 
כבר בממלכה העתיקה הוקמו בתי־ספר להכשרת פקידים 
גבוהים, שבהם למדו קרוא וכתוב, סיגנון נאה בכתב, וידיעות 
שימושיות בחשבון, במדידות ובמינהל. בחינוך הפקידים 
שימשו גם "ספרי־החכמה", שהורו דרכי־התנהגות המבטיחות 
הצלחה מעשית להולכים בהן. לצרכי דת ופולחן נדרשו גם 
ידיעות באסטרונומיה, ויש להניח שליד מקדשים התקיימו 
בתי-ספר מיוחדים לכך. מתחילת ימי השושלת ה 18 יש 
ידיעות גם על הקניית השכלה בכתב, ח׳ גופני וצבאי 
ונימוסי-חצר לבני המלך והאצולד. בארמון פרעה. 

במסופוטאמיה התחילו השומרים, בעקבות המצאת 
כתב־היתדות, לאמן "סופרים" בקיאים באומנות החדשה. על 
כך מעידים לוחות-חמר מן האלף ה 3 , ועליהם רשימות מלים 
וסימנים, ששימשו, כנראה, ספרי־לימוד ואימוני־העתקה של 
תלמידים. ההכשרה ל״סופר" היתד. כאן תנאי לקבלת משרות 
בפקידות, בצבא ובמקדשים. 

העמים השמיים, שחדרו למסופוטאמיה באלף ה 3 ׳ קיבלו 
את כתב־היתדות השומרי, שבו ציין עתה כל סימן גם מלה 
שומרית וגם הברה אכדית; לפיכך היה לימודו קשה עוד יותר, 
ורק סופרים מומחים ידעו להשתמש בו. גם לאחר שפסקד. 
השומרית לשמש לשון־דיבור, נשארו הפולחן והתרבות של 
בבל קשורים בד,. ח׳ המשכילים הבבליים היה, איפוא, דו* 
לשוני. חשיבות ההשכלה הזאת עלתה עם התרחבות המסחר 
ועם ביסוס המשטר הביורוקראטי בימי חמורבי. המלכים 
הקימו בתי־ספר ל״סופרים", שבהם למדו בני המשפחות 
המיוחסות קרוא וכתוב בכתב־היתדות, וכן לתרגם לאכדית 
מלים ומשפטים שומריים, שנערכו ברשימות שיטתיות לפי 
העניינים. צרכי ההשכלה הדו־לשונית הביאו להתפתחות 
הדקדוק; מסוף האלף ה 3 ואילך נשמרו ספרי־עזר ללימוד 
לשונות, ביניהם לוחות של נטיות שמות ופעלים, ומילונים 
שומריים־אכדיים. כמדכן למדו חשבון ומדידות לצרכים 
מעשיים. על-יד המקדשים הוקמו בתי־ספר לבני הכהנים. 
שבהם למדו את הלשונות השומרית והאכדית, הכתב, הספרות 
הקדושה, חשבון. ובקשר עם הדת — אסטרונומיה ורפואה. 

על הדד בכנען אין לגו ידיעות מהימנות, אך בתרבות 
הכנענית הונח היסוד לאחת המהפכות הגדולות בתולדות הדד: 
כאן פותח כתב אלפביתי, שהיה לאביהם של הכתב העברי, 
היווני, הלאטיגי, הסורי, הערבי וכר. מאחר שכתב אלפביתי 
קל יותר ללימוד, לא נשארה ידיעת קרוא וכתוב קניינם 
של קומץ סופרימ-מומחים, אלא החלה להיות לנחלת רבים. 

ב) יוון. בתקופת הגיבורים. המשתקפת בשירות הומרוס, 
הלם האידיאל החינוכי של שלימות אצילית (ןוז־ 1 י)!>) את 



629 


הנץ 


630 


הצרכים וההשקפות של השכבה השלטת במשטר אריסטו־ 
קראטי, השרויה במלחמה מתמדת: המטרה העליובה היתר, 
התהילה האישית וההצטיינות בתחרות עם השווים למעמד — 
הן במעשי־גבורה מלחמתיים, הן בדיבורים נאים. לבני האצי¬ 
לים החומריים ניתן צירוף של ח׳ אבירי לגבורה בקרב 
ולנימוסים אציליים, שבהם חייב להצטיין גיבור, ושל ח׳ 
רטורי לתרבות־רוח, המתבטאת בדיבור הנבון ובנאום הנעלה 
והיפה. עדיין אין זכר ללימוד קריאה וכתיבה או לקיום 
בתי־ ספר. 

כשהתפתחה מדינת־העיר היוונית, דחק האידיאל 
הפטריוטי של נאמנות למדינה את האינדיווידואליזם של 
הגיבור ההומרי, הנלחם למען תהילתו האישית. תמורה זו 
מתגלה באופן קיצוני ביותר בספרטה, שמשטרה וחינוכה 
הצבאיים המיוחדים עוצבו, כנראה, כתוצאה מנצחונותיה על 
חמסנים (במאות ה 8 — 7 ), שהפכו את המנוצחים להלוטים 
משועבדים. בני־ספרטה היו לאריסטוקראטיה שלטת ופטורה 
מפעילות כלכלית; היא נדרשה לכוננות צבאית מתמדת לשם 
דיכוי אוכלוסיה משועבדת, שעלתה עליהם במספרה פי כמה 
וכמה. ספרטה הפכה למחנה־צבא גדול, שבו מידת־האזרח 
העליונה היתד, גבורה ומשמעת ללא־גבול של החייל־הפטריוט. 
במשטר זה לא הורשה איש מן האזרחים לחיות כטוב בעיניו 
ולמען עצמו; כולם היו "לאגודה אחת..., מלוכדים כדבורים 
מסביב למפקדם ומסורים אך ורק לארצם" (פלוטארכוס), 
וכל פרטי חייהם כוונו ע״י המדינה. אף "הילדים, יותר משהם 
קניין ההורים, הריהם נכס לאומה כולה", ו״הדאגה העיקרית 
היתד, לעשותם אזרחים טובים וללמדם לשאת כאבים ולנצח 
בקרב", בהתאם לכך הופקד הח׳ כולו בידי המדינה. הילדים 
התחנכו בצוותא, בפלוגות נערים, בתנאי-היים פשוטים וקשים 
ביותר, כשהם נתונים למשמעת חמורה. הם קיבלו בעיקר ח , 
גופני וצבאי. חינוכם המוסי הצטמצם בריקודים, שחיקו 
תנועות־קרב, ובלימוד שירי תהילה לגיבורים שנפלו למען 
המולדת ושירי־גנאי למוגי־לב. כן למדו קרוא וכתוב. גם 
הבנות קיבלו ח׳ גופני קפדני, כדי להכשירן להיות אמהות 
של חיילים בריאים ואמיצים (וע״ע ספרטה). 

באתונה הלם הח׳ את צרכי האזרחים בני־ד,חורין, 
שהקדישו את עיקר זמנם להשתתפות פעילה בניהול ענייני- 
המדינה, לשירות צבאי ול״בטלה אצילה", ז״א התעסקות 
בענייני תרבות ורוח והשתתפות בחגיגות ובשעשועים, תוך 
פטור מעבודה מפרנסת. ובמיוחד — גופנית. האידיאל החי¬ 
נוכי היה ״היפה והטוב״ — שילוב של אידיאל אסתטי 
ומוסרי-אזרחי, שדרש עיצוב האדמתי של גוף חסון'ויפה, 
אופי מוסרי ורוח אצילה הניזונה מן התרבות המוסית, 
שתדריך את האדם להתנהגות גאה ותתן תוכן ראוי לחייו, 
בחינוך זד, לא היה מקום להכשרה מעשית־טכנית לעסקי 
הכלכלה, והוא התרכז כולו בגימנאסטיקה (תרבות־הגוף) 
ובמוסיקה (תרבות־הרוח). בניגוד לספרטה, הניחה המדינה 
האתונאית את ח׳ הילדים בידי ההורים ובידי בתי־ספר 
פרטיים, אלא שפיקחה על סדריהם והציגה דרישות מיני¬ 
מאליות, בעיקר לח׳ הגימנאסטי. משך הלימודים ורמתם היו 
תלויים במצב הכלכלי של ההודים, אך בורות גמורה היתה 
נדירה בין הבנים, בעוד שהבנות לא זכו לח׳ פורמאלי. החל 
מגיל 7 ביקרו הנערים בשני בתי־ספר: בביה״ם למוסיקה 
למדו קרוא, כתוב וחשבון, אח״כ את יצירות המשוררים 
האפיים והליריים, ובראשם הומרוס, ואת הנגינה בקתרוס; 


בביה״ס לגימנאסמיקה התאמנו בתירגול המחומש — קפיצה, 
ריצה, זריקת־דיסקום, הטלת־כידון, היאבקות. בזמן לימודיו 
נמסר הנער להשגחת ״פידגוגוס״ (ר' לעיל, עמ׳ 612 ; וע״ע 
זקנה, עט׳ 955 : תמ׳). מגיל 18 עד 20 קיבלו הצעירים 
אימון צבאי; זו היתה תקופת־הח׳ היחידה, שהופקדה בידי 
המדינה (ע״ע אפבים). 

עם התעצמותה הכלכלית והפוליטית ועם הדמוקראטי- 
זאציד, של אתונה לא הספיק עוד הח׳ המסרתי הזה להכשרת 
הנערים מבתים מיוחסים ואמידים, ששאפו להצלחה בחיי- 
הציבור. הם ביקשו הכשרה מיוחדת ברטוריקה (תורת- 
הנאום) ובדיאלקטיקה (חכמת־הוויכוח ותורת־ההגיון), כדי 
לרכוש השפעה באסיפות־העם ובבתי־המשפט. הכשרה זו 
באמנות השיכנוע סיפקו הסופיסטים (ע״ע), שהורו 
תמורת תשלום את המקצועות האלה, וגם תורת המדינה 
והמידות. דקדוק וביקורת ספרותית, ואף מדעים — מאתמא־ 
טיקה ואסטרונומיה. במאה ה 4 פותחה המסורת הסופיסטית 
של הח׳ הגבוה ע״י מורים דגולים והתפלגה לשני כיוונים: 
מצד אחד הוקמו בתי־מדרש לרטוריקה, שהמפורסם ביניהם 
היה של א יסוקר טס (ע״ע); ומצד שני — בתי־מדרש 
ללימוד מדע־לשמו ופילוסופיה (האקדמיה של אפלטון והלי־ 
קי און של אריסטו). 

בתקופת משבר הערכים והמנהגים המסרתיים מאמצע 
המאה ה 5 ואילו נולדה באתונה תאוריה שיטתית של הח׳. 
סוקרטס (ע״ע) הורה, ששלימות המידות אינה אלא דעת 
של עקרונות קבועים, שיש לבררם בתהליך אינדוקטיווי- 
ביארתי של הגדרת מושגים. אפלטון (ע״ע) היתווה 
תכנית רבת־מעוף של ד,ח ׳ במדינה האידיאלית, בעלת משטר 
מעמדי־טוטאליטארי: בשלבו הנמוך מרגילים את החניכים 
למידות טובות ע״י מוסיקה וגימנאסטיקה, ובשלבו העליון 
מובילים אותם באמצעות המדעים המאתמאטיים והדיאלק¬ 
טיקה להכרת האידיאה של הטוב, שרק בכוחה להדריך אח 
המדינה להגשמת הצדק. א ר י ס ט ו (ע״ע) הציג את בעיית 
היחס בין האזרח הטוב והאדם הטוב, וגיבש את המושג של 
"ח׳ ליבראלי" (הראוי לבני־חורין), שאינו מכוון להתמחות 
מקצועית ולתועלת כלכלית, כי אם לשלימות האדם כאדם — 
שלימות האופי והשכל, שגולת־כותרתה— החיים המוקדשים 
לעיון המדעי והפילוסופי לשמו. תפיסה זג שתכליתו האחרונה 
של הח׳ היא להכשיר אדם לניצול נאות של הפנאי ולאושר 
העליון שבהכרה השכלית לשמה, ואילו ההכשרה המקצועית־ 
טכנית אינה חלק של ח׳ ראוי לשמו — עתידה היתה להשפיע 
על ההשקפה החינוכית של המערב עד המאה ה 19 , 

ג) בתקופת ההלניזם (ע״ע) קיבלו התרבות והח׳ 
היווניים אופי קוסמופוליטי, אינדיווידואליסטי והומאניסטי. 
עם אבדן עצמאותן של הערים־המדינות והקמת הממלכות 
האבסולוטיות איבדו האימון הצבאי והעיסוק הפוליטי את 
משמעותם לגבי האזרחים הצעירים, והללו התמסרו ביתר 
שאת ללימודים. לפיכך התפתחו במיוחד המוסדות ללימוד 
הגבוה של רטוריקה ופילוסופיה. באתונה הפכו האקאדמיה 
מיסודו של אפלטון והליקיאון של אריסטו למוסדות־קבע 
ללימודי פילוסופיה, ועליהם נוספו בסוף המאה ה 4 בתי- 
המדרש של חכמי הסטואה ושל אפיקורוס, שבהם עסקו במטא- 
פיסיקה ובעיקר בתורת־המוסר, הספריה הגדולה באלכסנ¬ 
דריה שימשה מרכז למחקר ולהוראה במדעים המדוייקים 
והטכניים ובפילולוגיה. 


631 


חנוך 


632 


ד) רומא. בהתאם לאופי הכללי של תרבותם האישית 
והחברתית. נשא גם חינוכם של הרומאים אופי מעשי■ 
תועלתי יותר מזה של היוונים. בתקופה הקדומה (עד 
אמצע המאה ה 3 לפסה״ג) היתר. משרת הח׳ מעשית־מוסרית 
בעיקרה: ביקשו לעצב אבות־משפחה, אזרחים וחיילים טו¬ 
בים, שיצטיינו במידות טובות המבטיחות את הניהול התקין 
של חיי־הציבור. הדגש הושם בעיצוב האופי ולא בח׳ השכל; 
הה' ניתן בתחום המשפחה, בעיקר ע״י האב, ששימש דוגמה 
להתנהגות נאותה, איפשר לבניו להסתכל בפעילותו החק¬ 
לאית והמדינית, ואף לימדם קרוא, כתוב וחשבון. הנערים 
למדו בע״פ את חוק 12 הלוחות וקיבלו אימון גופני־צבאי. 
רק בסוף תקופה זו הוקמו בתי־ספר ללימוד קריאה, כתיבה 
וחשבון. — חדירת ההשפעה היוונית מאמצע המאה 
ה 3 ואילך שינתה אה אופי הח׳ הרומי. לאחר שתורגמה 
האודיסיאה ללאטינית, נעשתה לספר־הלימוד הנפוץ ביותר 
ברומא. אינטרסים תרבותיים וספרותיים דחקו את רגלי 
המידות המעשיות המסרתיות, והדד עבר מידי המשפחה 
לבתי-ספר, שתכניתם הושפעה מן הח׳ היווני. אך הרומאים 
לא החשיבו את לימוד הנגינה, הגימנאסטיקה והפילוסופיה, 
אלא שמו את הדגש ב״גראמאטיקה" (דקדוק וספרות) ורטו¬ 
ריקה (תורת־הנאום), שהביאו תועלת במדיניות ובמשפט. 
למדות התנגדותם של חוגים שמרניים שלטו בח׳ הרומי 
מסוף המאה ה 2 מקצועות־הלימוד שהובאו מיוון, והתפתחה 
מערכת מדורגת של בתי־ספר, שנפוצה במרוצת־הזמן בכל 
רחבי האימפריה הרומית: 

( 1 ) בי״ס יסודי ( 5 ט 1 } 11 ! [= משחק]). שבו למדו ילדים. 

ואף ילדות, בני 6 — 12 . קרוא, כתוב וחשבון.( 2 ) בי״ס לגרא- 
מאטיקה, לבני 12 — 16 , שבו למדו דקדוק וספרות יוונית 
ורומית. ( 3 ) בי״ס לרטוריקה, לבני 16 — 19 , שבו ביקרו רק 
בני המשפחות האמידות והמיוחסות ולמדו רטוריקה ואת 
המדעים הדרושים לנואם משכיל: גראמאטיקה, דיאלקטיקה, 
אריתמטיקה, גאומטריה. אסטרונומיה ומוסיקה (תורת־ההר־ 
מוניה). כאן התגבשה תכנית "שבע האמנויות (או: החכמות) 
ההפשיות״ (ז״א הדרושות לבן־תורין (־ 11 5 שזזג 0111 :!ר 861 
 הנצרות הקדומה היתה תנועה עממית, שהציבה 
אידיאל של אמונה תמימה וחיי צנע ופרישות מול הלמדנות 
והחריפות הרוחנית והעידון החמדי של העולם ההלניסטי־ 
רומי. היא לא פיתחה מוסדות לח׳ אינטלקטואלי, אלא טיפחה 
את הה׳ הדתי והמוסרי, בעיקר של מבוגרים המתכוננים 
לטבילה, כדי להקנות להם את המסורת בדבר תולדות ישו, 
מותו ותחייתו. הלכות־מוסר, האמונות על אתרית־הימים וסדרי 
הפולחן. את ח׳ הנוער השאירה הנצרות תחילה בידי בתי- 
הספר ההלניסטיים והרומיים האליליים, תוך נכונות להתפשר 


עם התרבות ההלניסטית. אבות־הכנסיה במזרח ההלניסטי 
ביקשו דרכים להפיק תועלת דתית מן העיון במדעים החי¬ 
לוניים ובספרות האלילית, והתייחסו בחיוב ללימוד הפילו¬ 
סופיה, הרטוריקה והספרות היוונית. במערב הלאטיני היו 
ממנהיגי הכנסיה (כגון טרטוליאנוס) שהתנגדו לביקור נערים 
נוצרים בבתי־ספר אליליים וללימוד הספרות האלילית; אחרים 
(כגון היארונימוס ואוגוסטינוס) ביקשו לדלות מן התרבות 
האלילית'את היסודות שעשויים היו להתאים לנצרות ולשמש 
משען לאמונתה. 

111 . ימי-ה ביניים. א) אירופה הקא תו ל י ת. 
לאחר הריסת הקיסרות הרומית וסגירת בתי־הססד הציבוריים 
לגראמאטיקה ולרטוריקה, שימשה הכנסיה הקאתולית בלבד 
חוליה מקישרת עם התרבות העתיקה. הכנסיה נאלצה לשמור 
מינימום של הלימודים העיוניים, שטופחו בבתי־הספר הרו¬ 
מיים, כדי להכשיר את כהניה למילוי תפקידיהם. ידיעת 
קריאה וכתיבה, הלשון הלאטינית ודקדוקה, רטוריקה ותורת־ 
ההגיון, מוסיקה, ואף יסודות המאתמאטיקה, היתד. דרושה 
לשם פירוש כתבי-הקודש, ההטפה, ניהול הפולחן וכיו״ב, 
הכנסיה הקימה בתי־ספר להכשרת כהניה ונזיריה, שתכנית־ 
לימודיהם הסטאנדארטית היתד, מורכבת מ״שבע האמנויות 
החפשיות": גראמאטיקה, רטוריקה ודיאלקטיקה (תורת־ 
ההגיון) היו השלב הנמוך — "המשולש" ( 1 מג 11 י\ 1 ז 1 ); ארית¬ 
מטיקה, גאומטריה, אסטרונומיה ומוסיקה היו השלב המת¬ 
קדם — "המרובע" (.ז 1 ג 11 ׳\ 1 ז 11 גגן; 1 ). 

אולם אפים של המקצועות העתיקים הללו נשתנה: הם 
נלמדו בעיקר בגלל תועלתם הדתית. לפיכך הוגבלו באופן 
חמור כל אפיקי העיון שלא עלו בקנה אחד עם עיקרי־האמונה 
וכתבי-הקודש הנוצריים. את "שבע האמנויות החפשיות" 
שיננו מתוך קבצי־סיכומים, שחוברו מן המאה ה 5 ואילך; 
מגמת לימודן היתד, למסור קטעי ידיעות, שהצטברו והתגבשו 
בעבר, ולא לעודד חשיבה מחדשת. רמת ההשגים היתה, בדרך- 
כלל, נמוכה, כתוצאה משני קשיים רציניים: ניהול הלימודים 
בשפה זרה — לאטינית — חייב להקדיש שנים רבות להקניית 
יסודות הלשון; מחמת היקרות והנדירות של כתבי־היד 
נמצאו ספרים, בדרך־כלל, רק בידי המורה, והתלמידים נאלצו 
לשנן את תכנם בע״פ. 

במשך מאות בשנים שמרה הכנסיד. מונופולין על מוסדות 
הלימוד. הנזירים חוייבו (ע״פ תקנון בנדיקטום הקדוש 
[ע״ע]) להקדיש לפחות שעתיים ביום לקריאה ולעיון. כך 
התפתח במינזרים הנוהג להעתיק כתבי־יד ולקיים בת״ס 
בשביל המועמדים לנזירות, שבהם לימדו עפ״ר לימודי־ 
קודש בלבד; רק במינזרי אירלאנד שיגשג עד סוף המאה ה 8 
לימוד הספרות הרומית והיוונית העתיקה. ליד כנסיות רבות 
הוקם "בי״ס לזימרה", שתפקידו היה להכשיר להשתתפות 
במקהלת־הכנסיה, ובו לימדו זימרה, קריאה ולאטינית; במרו¬ 
צת הזמן התחיל למלא תפקיד של בי״ס יסודי. היורשים 
העיקריים של בתי־הספר הרומיים היו בתי־הספר שליד 
קאתדראלות, שהכשירו את הכמורה והורו — מלבד לימודי־ 
הקודש — גם את יסודות ההשכלה הכללית בשבע האמנויות 
החפשיות. אף בני האצולה, שלא התכוננו לכמורה, למדו 
בהם לאטינית, שהיתר, לא רק שפת הכנסיה אלא גם שפת 
הדיפלומאטיה, החקיקה והניהול, הוועידה הלאטדאנית השלי¬ 
שית ( 1179 ) תבעה, שכל כנסיה ראשית תדאג ללימוד חינם 




633 


חנוך 


634 


של בני־העניים; אולם דרישה זו׳ לא נתמלאה אלא במידה 
מצומצמת ביותר. 

גם שליטים חילוניים עודדו לפעמים את הרחבת הה׳ 
הפורמאלי. בולט ביניהם קארולוס הגדול, שביקש להעלות 
בממלכתו את רמת ההשכלה — בעיקר של הנזירים והכמרים, 
אך אח״כ גם של הדיוטות, הוא נעזר ע״י אלקואין (ע״ע), 
שניהל גם את ביה״ס שבארמון, שבו למדו בגי המשפחה 
המלכותית ובני־אצילים שהתכוננו למשרות רמות במדינה 
ובכנסיה. תכנית־הלימודים כללה ספרות, אריתמטיקה, אס¬ 
טרונומיה ותאולוגיה. 

מתחילת המאה ה 12 ואילך התרחב האופק 
הרוחני של משכילי אירופה, כשהמגע עם המוסלמים הביא 
לידיעתם את היצירה היוונית בתחומי המדע ואת הפילוסופיה 
של אריסטו. בסכולסטיקה (ע״ע) הועלה לימוד התאולוגיה 
לרמה מדעית, ובהוראת "שבע האמנויות החפשיות" הועתק 
הדגש מן הדקדוק לדיאלקטיקה. באותה התקופה נתחדש 
בדרום-איטליה לימוד הרפואה מכתבי הרופאים היווניים 
והערביים, ובצפון־איטליה — לימוד המשפט הרומי החילוני, 
שידיעתו עודדה גם את הגיבוש השיטתי של המשפט הכנסייתי. 

בעקבות התפתחויות אלו קמו מוסדות לח׳ גבוה, שתחילה 
נקראו 1113 ;-נ 86116 ג 11 ) 1 זז 5 (כלו׳: מוסדות לימוד פתוחים לתל¬ 
מידים מכל המעמדות והארצות), ואח״ב א ו נ י ו ר ם י ט ו ת 
(ע״ע). הללו התחילו להתפתח במאות ה 12/3 (ביולוניה וסא־ 
לרנו באיטליה; פאריס ומונפליה בצרפת; אוכספורד וקמבריג׳ 
באנגליה), ועד 1500 היו קיימות כ 80 אוניברסיטות ברחבי 
אירופה. ההוראה אורגנה ב 4 פאקולטות — הפאקולטה 
לאמנויות ("החפשיות") שימשה שלב-הכגה לשלוש הפא- 
קולטות ״המקצועיות״ — לתאולוגיה, למשפטים ולרפואה. 
לא בכל אוניברסיטה היו קיימות כל ארבע הפאקולטות, 
ואוניברסיטות שונות הצטיינו במיוחד בהוראת מקצועות 
מסויימים; לפיכך היתד. נדידת תלמידים ומלומדים תופעה 
שכיחה ביה״ב, הלימודים התנהלו בצורת הקראה ופירוש 
של טכסטים סמכותיים ובדרך הוויכוח על שאלות שנויות 
במחלוקת, שבו הסתמכו שני הצדדים על בני־סמכא עתיקים, 
לפי דוגמת ספרו של אבלר (ע״ע) מס״ €1 510 ("הן ולאו"). 

בצד הח׳ לצרכי הכנסיה התפתח מסוף המאה ה 9 ה ח׳ 
לאבירות (ע״ע) כצורה יחידה של הח׳ החילוני. הוא 
לא הוקנה בבתי־ספר, ואף לא במשפחת החניך. אחידות 
הנימוסים והאידיאלים של מעמד האבירים הושגה ע״י ח׳ 
בניו מחוץ לבתי הוריהם, בחצרות נסיכים או אבירים אחרים. 
מגיל 7 היה בן האביר "נער" בחצר זרה תחת השגחתה 
המיוחדה של גבירת־החצר, שדאגה לחינוכו הדתי, לימדה 
אותו שירה ומוסיקה והקנתה לו את הנימוסים ומושגי־הכבוד 
האביריים; באותו הזמן קיבל מן הגברים ח׳ גופני ולמד את 
השימוש בנשק. מגיל 14 שימש נושא־כליו של נסיך או 
אביר והתאמן בציד ובמלחמה; בגיל 21 נעשה אביר. הח׳ 
האינטלקטואלי של האבירים היה מוגבל; לכל היותר למדו 
קרוא וכתוב בלשון אמם׳ אד כמעט לא ידעו לאטינית. 

רק עם עליית הערים מן המאה ה 11 ואילך החל להתפתח 
ח׳ חילוני גם במעמד העירוני החדש. גילדות־הסוחרים 
ומועצות־הערים הקימו בתי־ספר משלהן, שבמקצתם נערכו 
הלימודים בלשון־האם; ואיגודי־האומנים פיתחו שיטה של 
אימון שוליות, שנשארה חדרך המקובלת של הכשרת בעלי- 
מלאכה עד המאה ה 19 . 


ב) ארצותהאיסלאם — ר׳ להלן, עמ ׳ 673 . 

ז \ 1 .המעבר לעת החדשה. א) תקופת הרנסנס 
(ע״ע) וההומניזם (ע״ע). בתנאי המציאות החברתית 
והתרבותית של תקופה זו והשינויים שחלו בעקבותיהם 
בתודעת הבורגנות ואצולת־החצר חעולה לא סיפקו חח , 
הכנסייתי והסכולאסטי והאימון האבירי את הצרכים החדשים, 
ונתבקשה השכלה חילונית המופנית לענייני העולם הזה, 
אולם כיוון שספרות בשפות העמים האירופיים והגות ומדע 
חדשים היו רק בראשית התפתחותם, נאלצו הדורות החם 
לבסס את הח׳ החילוני החדש על אוצרות התרבות העתיקה 
של רומא ויוון. בניגוד לח׳ של יה״ב, שנשא אופי של הכשרה 
מקצועית (לכמורה, למשפטים, לרפואה או לאומנות), חודש 
עתה האידיאל הקלאסי של "הח׳ הליבראלי". שעיקר כוונתו 
לפתח באופן האדמוני את אישיות היחיד על כ ל הכוחות 
והכשרונות הצפונים בה ולהכשיר( למילוי תפקידיו הצי¬ 
בוריים כאזרח או כשליט. ח׳ זה כלל את אימון הגוף, עיצוב 
האופי וטיפוח נימוסים נאים; אך הדגש הושם בספרות 
ובהיסטוריה הקלאסית של רומא — פחות מזה של יוון —, 
שדמויותיה שימשו דוגמה ומופת לאנושיות נעלה, לאזרחות 
טובה ולהתנהגות ראויה, וסיגנונה שימש מופת להבעה נאה 
בכתב ובע״פ. בתי־הספר, שהוקמו במאה ה 15 בחצרות 
הנסיכים האיטלקיים ע״י הומאניסטים, כגון ויטורינו דה 
פלטרה (ע״ע) וגורינו דה ורונה (ע״ע) בשביל בני המעמדות 
העליונים, הנהיגו צורה מחודשת של "שבע האמנויות החפ־ 
שיות"; הדגש הועבר מן הדיאלקטיקה הסכולאסטית אל 
הקניית הלאטינית כלשון דיבור וכתב ולימוד מורחב של כל 
ענפי הספרות הרומית הקלאסית ושל מקצת ספרות יוונית. 

לארצות שמצפון לאלפים הובא ההומאניזם במחצית 
השניה של המאה ה 15 ע״י משכילים שלמדו באיטליה, והח׳ 
ההומאניסטי התבסס בבתי־הספר הלא־כנסייתיים, שהוקמו 
במוצאי יה״ב ע״י עיריות וגילדות־סוחרים. לראשונה חדר 
לבתי-הספר של "האחים של החיים המשותפים" בארצות* 
השפלה, שהנהיגו אירגון מדורג של ההוראה בשמונה כיתות, 
שלכל אחת מהן היתה תכנית מיוחדת בהתאם לדרגת 
התקדמותם של התלמידים — מיסודות הדקדוק הלאטיגי עד 
לכתבי אפלטון, אריסטו ואבות־הכנסיה. מיבנה זה של כיתות 
מדורגות הועתק אח״כ בבתי־ספר הומאניסטיים רבים, שנו¬ 
סדו בערי־המסחר של מרכז־אירופה. בניגוד לאיטליה, לא 
נתנו ההומאניסטים שמצפון לאלפים ח׳ גופני, וחם קשרו 
את הח׳ ההומאניסטי עם דתיות נוצרית צרופה ע״י לימוד 
כתביהם של אבות-הכנסיה והנוסח היווני של הברית החדשה. 

רוב האוניברסיטות הוותיקות שמרו אמונים לסכולאנד 
טיקה; רק באוכספורד ובקמבריג׳ פנו ללימודים ההומאניס¬ 
טיים בקולג׳ים החדשים. אולם באוניברסיטות החדשות, 
שנוסדו בתקופה זו (כגון פירנצה באיטליה, פריבורג, ויטני 
ברג ואחרות בגרמניה, באזל בשוויץ), טיפחו את הוראת 
הלשונות והספרויות הקלאסיות והכשירו מורים חילוניים 
בעלי השכלה הומאניסטית. בגלל שמרנותן של האוניברסי¬ 
טות הוותיקות, הוקמו מוסדות מתחרים ללימוד הגבוה של 
שלוש הלשונות הקלאסיות — לאטינית, יוונית ועברית — 
וספרותן, כגון ח 6 ; 21 ת 11 ״ד 111 ט 1 ^ 011 סבלובן( 1517 ) וה- 1 ס 0 
:מממי! 616 1626 בפאריס ( 1530 ). 

דרכי חח׳ וההוראה השתפרו בהרבה. המצאת הדפום 
הזילה את הספרים, וייצור הנייר הזיל את חמרי־הכתיבה; 



635 


חנוך 


636 


ספרי־הלימוד הרבים שבידי התלמידים עשו את השינון 
וההכתבה מיותרים, ותרגילים בכתב באו במקום הוויכוחים 
בע״פ. הגישה האינדיווידואליסטית של ההומאניזם גרמה 
ליתר התחשבות בנטיותיו של כל תלמיד, בכשרונותיו ובדר¬ 
גת התפתחותו. הפניה אל רגש הכבוד, התחרות והענקת 
פרסים באו במקום הענשים המשפילים כאמצעים להנעת 
הלמידה ולהשלטת משמעת. התחילה להתפתח ספרות חדשה 
העוסקת בשאלות ח , והוראה. ורג׳ריו (ע״ע) הציג את הלי¬ 
מודים הקלאסיים כאמצעים לח׳ אדם ואזרח חפשי ותבע 
גישה חינוכית נאותה, המכבדת את אישיות התלמיד והמת¬ 
חשבת בנטיותיו ובדרגת בשלותו. רעיונות דומים הובעו 
במס 1 ת הפדגוגיות של הומאניסטים שבאו אחריו, כגון מפאו 
וג׳ו (ע״ע), אנאס סילוויוס, ארסמוס מרוטרדם (ע״ע), גיום 
בידה (ע״ע) ורבים אחרים. 

אמנם במרוצת הזמן התאבן גם הוד ההומאניסטי, כשד, ת־ 

עלם מן התוכן החיוני של הספרות העתיקה והפך לפורמאליזם 
פדאנטי, שראה את חזות־הכל בלימוד דקדוק אנאליטי ובחי¬ 
קוי הסיגנון ואוצר־המלים של קיקרו. אולם דווקא צורתו 
המאובנת והמנותקת מצרכי־החיים'גיבשה בדורות שלאחריו 
את הדפוס המסרתי של ביה״ס התיכון ההומאניסטי באירופה, 
שהזניח את לשון־האם וספרותה, את המאתמאטיקה ומדעי- 
הטבע, ועשה את הלימוד הפורמאליסטי של הלשון והספרות 
הלאטינית לעניינו המרכזי. 

ב) תקופת הרפורמציה (ע״ע). בראשונה עירערו 
הרפורמאציה הדתית ומלחמות־הדת את מוסדות־הח , הקיימים! 
אולם במרוצת הזמן גרמה הרפורמאציה להרחבת הח׳ לכל 
שלביו. הרפורמאטורים, שהיו קשורים לתנועה ההומאניס¬ 
טית, עודדו את לימוד הלשונות הקלאסיות, הן לשם הבנת 
כתבי־הקודש במקורם והכשרת הכמורה הפרוטסטאנטית, הן 
לשם הכשרת פקידי המדינה. חשובה מזה היתר, פעולתם 
למען מתן ח׳ יסודי בלשון־האם לכל שכבות העם. הגישה 
הפרוטסטאנטית חייבה, שכל נוצרי ידע לקרוא בכתבי-הקודש 
ויקה חלק פעיל בתפילה בציבור. הם תירגמו, איפוא, את 
כתבי־הקודש ללשונות העמים האירופיים, סיכמו את עיקרי- 
הדת בצורת שאלות־ותשובות קצרות בשפה המדוברת, חיברו 
תפילות והימנונים דתיים בלשונות העמים, ותבעו מן השל¬ 
טונות לקיים בתי־ספר יסודיים להוראת קריאה, כתיבה, 
קאטכיזם וזימרה בלשודהאם, ולהטיל חובת־הלימוד בהם על 
כל'הילדים והילדות. בתי־ספר עממיים בלשון־האם אורגנו 
בצפון־גרמניה ובדנמארק ע״י יוהנס בוגנהגן (ע״ע), ופעולה 
דומה ננקטה ע״י חסידי קאלווין בכל הארצות שלשם פשטה 
השפעתם. 

בהשפעת הרפורמאציה הוגברה המרות של השלטונות 
החילוניים על מוסדות־הח/ בדרך־כלל — באמצעות הכנסיה 
הממלכתית. תקנון ממלכתי ראשון בענייני זד, שדאג להקמת 
בתי-ספר עממיים, פורסם ב 1559 במדינת וירטמברג; עד 
אמצע המאה ה 17 הלכו בעקבותיה רוב מדינות גרמניה, 
וביניהן אף הקאתוליות. וימאר חקקה חוק דד־חובה ראשון 
ב 1619 . חוקים או תקנות דומים הונהגו בסקוטלנד ( 1616 ), 
בהולאנד ( 1618 ), במסצ׳וסטס ( 1642 , 1647 ) ובשאר מושבות 
אנגליה החדשה, ובשוודיה ( 1686 ). אולם בגלל מחסור בכס¬ 
פים ובמורים לא הספיק מספר בתי־הספר להגשמת האידיאל 
הפרוטסטאנטי של ח׳ יסודי לכל. 

הכנסיה הקאתולית, במאמציה לבלום את התפשטות הפרו- 


טסטאנטיזם, נאלצה גם היא לנקוט גישה חינוכית חדשה. 
הישועים (ע״ע) הקימו בתי־ספר תיכונים ואוניברסיטות לח׳ 
בני המעמדות העליונים וסיגלו לצרכיהם את השגיו המעולים 
ביותר של הח׳ ההומאניסטי; הם אף הנהיגו, לראשונה 
בתולדות הח׳, ברירה קפדנית והכשרה שיטתית •של מורים 
ותכנית־ח׳ מעובדת לפרטיה (ןח 11 ז 310 ג 511 31:10 * 1 , 1599 ). 
במוסדותיהם ניתן הדד התיכון המשובח ביותר באותה התקו¬ 
פה. אולם הם ניצלו את "הת' הליבראלי" לשם אינדוקטרי־ 
נאציה דתית. מן הטכסטים הקלאסיים נמחקו קטעים שנגדו 
את תורות הנצרות ומוסרה ן בהוראה הודגשו השינון והלימוד 
הפורמאלי של דקדוק וסימון; למורים הוכתבו פרטי תוכן־ 
הלימודים ודרכי ההוראה. כדי להתחרות בפרוטסטאנטים, 
החלה גם הפנסיה הקאתולית לתת דעתה לח׳ העממי בלשון 
האם. בפאריס הקימה מערכת בתי־ספר עממיים, שתכנית- 
לימודיהם היתה דומה לזו הנהוגה במדינות הפרוטסטאנטיות, 
ובכל הארצות הקאתוליות פעלו כמה מיסדרי־הוראה, שהחזיקו 
בתי־ספר עממיים לבנים ולבנות. 

מורשתה החינוכית העיקרית של תקופת הרפורמאציה 
למאות־השנים הבאות היתר, הקמת שתי מערכות־ח׳ מקבילות 
ונפרדות מבחינה מעמדית: בתי־ספר עממיים בלשון האם 
לבני המעמדות הנמוכים, ובתי־ספר תיכונים לאטיניים, המו¬ 
בילים לאוניברסיטה, לבני המעמדות העליונים. 

ג) "ה ר א ליזם" הפדגוגי. התפתחותם של מדעי- 
הטבע במאות ה 16 — 17 נתנה אותותיה גם במחשבה הפדגו¬ 
גית של התקופה. הידיעות וההשקפות החדשות והתועלת 
המעשית מהשתלטות האדם על הטבע — בניגוד לעקרות 
הסכולאסטיקה — היפנו את תשומת־הלב למתודות שבזכותן 
נתאפשרו השגים אלה: השיטה האיגדוקטיווית המבוססת על 
הנסיון והתצפית, שעל ערכה עמד פרנסים ביקרו (ע״ע); 
והחשיבה המאתמאטית, שבה ראה דקרט (ע״ע) את המתודה 
האוניוודסאלית של כל מדע. 

עליית מדעי־הטבע חלה בעת ובעונה אחת עם אבדן 
חיוניותו של הת׳ ההומאניסטי ועם ירידת ערכן המעשי 
והתרבותי של הלשונות הקלאסיות. סופרים והוגים — כגון 
ויום (ע״ע), דבלה (ע״ע), ואח״כ מילטון (ע״ע) — הסתייגו 
מהתנוונותו של חח׳ ההומאניסטי לפורמאליזם דקדוקי וסיג־ 
גוני, והציעו את הרחבת תכנו, כדי לתת לו כיוון "ראליסטי". 
הקווים העיקריים של מיפנה זה במחשבה הפדגוגית היו: 
( 1 ) הפיכת התועלת המעשית לאבן־הבוחן של הח ׳ הטוב, 
ומכאן — ( 2 ) התעניינות במקצועות מעשיים וטכניים, וכן 
( 3 ) העדפת ״דברים״ (כלו׳ — ידיעות ראליות על הטבע, 
הטכניקה והחברה) על פני ״מלים״ (כלו׳ — ידיעת לשונות 
ויפי ההבעה);( 4 ) שאיפה להשכלה אנציקלופדית בכל תחומי 
הדעת, לרבות מדעי-הטבע, גאוגראפיה, היסטוריה חדשה 
ולשונות מודרניות; ( 5 ) ההכרה בנסיון ובמציאות הראלית 
כמקוד־דעת חשוב בצד הספרות הקלאסית. מכולם הרחיק 
לכת מונטן (ע״ע), שהסתייג מן הח׳ ההומאניסטי על כל 
גוניו—לא רק מהערצת הסיגנון המצוחצח והניתוח הבלשני, 
אלא אף מן ההשתעבדות לסמכות הסופרים הקלאסיים ומן 
הידענות האנציקלופדית. לדעתו, תפקיד הח׳ ללמד את אמנות־ 
החיים ולטפח מידות טובות ושיפוט עצמאי, ולמטרות אלו 
"העולם" (כל׳ הנסיון) הוא ספר־לימוד חשוב מן הספרות. 

במאה ה 17 התחילה להתפתח דידאקטיקה שיטתית, 
שביקשה פתרונות לשתי בעיות חדשות: ( 1 ) כיצד להעניק 




637 


חנוך 


638 


ה׳ יעיל לילדי כל השכבות, כפי שדרשה הרפורמאציה, 
ולקדם בלימודים מספר רב של תלמידים בינוניים ז ( 2 ) כיצד 
להשתלט בשנים מועטות של ח׳ יסודי על השפע המגוון של 
ידיעות חדשות, שהעלתה התפתחות המדעים. הדידאקטיקנים 
הנלהבים של אותה תקופה האמינו, שבכוחן של שיטות* 
הוראה מתוקנות לרפא את כל נגעי החברה האנושית. 

הראשון שהבטיח דידאקטיקה משוכללת כזאת היה וולפגנג 
ר ט ק ה (ע״ע). שחידש עקרונות דידאקטיים חשובים: ח׳ ע״פ 
הסדר הטבעי, כלו׳ התקדמות בהדרגה מן הקל והפשוט אל 
הקשה והמורכב; הנהגת לשוךהאם כמקצוע־לימוד מיוחד 
וכשפת־ההוראה לכל שאר הלשונות, המדעים והאומנויות; 
לימוד בדרך האינדוקציה והניסוי, תוך עניין ובלי כפיה; 
לימוד ״הדברים עצמם״ קודם לעיבודם ופירושם (למשל — 
תוכן של יצירה לפני דקדוק פורמאלי). 

בעקבותיו הלך גדול הדידאקטיקנים והפדגוגים של 
התקופה, קומניוס (ע״ע), שהגה את הרעיון של "פאנ־ 
סופיה״ — מערכת מלוכדת של הדעת בכל התחומים והמק¬ 
צועות, שתשקף את ההארמוניה בין אמיתות ההתגלות ובין 
השגי המדע, ושהפצתה בין כל בני-האדם תאחד מחדש את 
הנצרות המפולגת. מטרתו היתה "להורות את הכל לכל". 
הוא דרש שיסודות ח׳ זה יונחו כבר ב״ביה״ס־של־האם", 
לפני גיל 6 , ושכל הילדים ילמדו בבתי־ספר בלשון־האם עד 
גיל 12 , והמוכשרים — ללא אפליה לפי מין ומעמד — גם 
בביה״ס הלאטיני עד גיל 18 ובאקאדמיה עד גיל 24 . בהשכלה 
הכללית או הפאנסופית כלל קומניוס את כל המדעים והאומ¬ 
נויות, תוך הדגשת המקצועות "הראליים" והמודרניים. הוא 
תבע, איפוא, העשרה והרחבה עצומה של תכנית־הלימודים 
לביה״ס היסודי והתיכון בהשוואה לזו שהיתה נהוגה בימיו. 
קומניוס האמין, שהשכלה עצומה זו ניתן להקנות בעזרת 
מתודת־הוראה המושתתת על חוקי פעולתו של הטבע: יש 
להנהיג דירוג פסיכולוגי, לפי גילו ודרגת התפתחותו של 
התלמיד, ודירוג הגיוני לפי סדר העניינים הנלמדים; להקדים 
את הלימודים "הראליים" לפורמאליים; לצאת מן ההסתכלות 
החושית והנסיון העצמי ולהגיע בדרך האינדוקציה למושגים 
מופשטים; ללמד במשולב את הדברים הקשורים קשר אור¬ 
גאני (קריאה וכתיבה; סיגנון ותוכן; "מלים" ו״דברים"! 
עיון ומעשה). הלימודים צריכים להתנהל בלי כפיה וענשים, 
תוך שמחה, משחק והתעניינות. 

השפעתה המעשית של המגמה "הראליסטית" בפדגוגיה 
של המאה ה 17 היתה מצומצמת למדי, ביחוד בח׳ היסודי. 
בח׳ התיכון קמו במקומות שונים, בצד הגימנאסיות ההומא־ 
ניסטיות המסרתיות, טיפוסים חדשים של בתי־ספר בעלי 
גישות ראליסטיות ותועלתניות יותר, כדי לספק את צרכיהם 
הממשיים של האצילים והבורגנים, שלא באו על סיפוקם 
בלמדנות הקלאסית. מיפעלי-הח׳ של הפיאטיסטים (ע״ע) 
בגרמניה הולידו במאה ה 18 את ״ביה״ס הראלי״ — בי״ס 
תיכון שתכנית-לימודיו כללה מאתמאטיקה, מדעי־טבע, לשו¬ 
נות מודרניות, גאוגראפיה והיסטוריה חדשה, ומקצועות 
מעשיים כגון חקלאות והנהלת־פנקסים. האוניברסיטות נשארו 
במאות ה 16 וה 17 מבצרי השמרנות והאורתודוכסיה; רק 
בסוף המאה ה 17 החלו בכמה אוניברסיטות (ביניהן קמבריג׳) 
לכלול בתכני ת־ה ליס ודים את המאתמאטיקה ואת מדעי־הטבע 
החדשים. אך צעד מכריע לחידוש פני הח׳ הגבוה נעשה רק 
עם ייסוד האוניברסיטה המודרנית הראשונה בהאלה (גר¬ 


מניה, 1694 ), שבה התנהלו לראשונה כל הלימודים בגרמנית 
והורחקו המילוליות ההומאניסטית והדוגמאטיזם התאולוגי. 

ד) תקופת ההשכלה. למרות המאמצים של מתקני 
הה׳ עדיין היה מצב הח׳ במאה ה 18 בשפל המדרגה. רוב 
המוסדות לח׳ תיכון הוסיפו להתנהל ברוח ההומאניזם הפור- 
מאליסטי והמאובן, ללא מגע עם צרכי החיים. תכנית־ 
לימודיהם של בתי־הספר העממיים, שעיקר מטרתם היתד. 
דתית, היתד. מוגבלת ודלה: קרוא וכתוב, כתיב, מעט 
חשבון, קאטכיזם וזימרה. מוריהם לא קיבלו שום הכשרה 
מקצועית להוראה. שיטת ההוראה היתד, אינדיווידואלית: 
המורה שמע את השיעור מפי תלמיד אחד, והשאר שיננו 
בינתיים את פרקם. משום כך היו השגי הלימודים דלים 
ביותר, נוצרו בעיות משמעת, ולא היתה קיימת הנעה פני¬ 
מית ללמידה, משום שהתלמידים לא התעניינו בלימודים 
ולא חשו בהתקדמות כלשהי בהם. לכן הירבו להפעיל ענשי- 
גוף וענשי־השפלה, ובבתה״ס שררו אווירה קודרת ויחס 
אכזרי לילדים. 

שינוי ראדיקאלי בכל אלה דרשה תנועת ההשכלה 
(ע״ע), שחייבה את העצמאות הרוחנית של היחיד והעבירה 
את הדגש בהוראה מן השינון לטיפוח ההסתכלות, החשיבה 
והשיפוט העצמיים, במקום התכלית הדתית הוצגו עתה טוב¬ 
תם ושלומם של היחיד והחברה כמטרות עיקריות של הח/ 
שנעשה מכשיר להפצת ידיעות מועילות בחיים וללימוד החו¬ 
בות כלפי הממשלה והחברה! לפיכך הועברו היזמה והפיקוח 
בתחום הח׳ מן הרשויות הדתיות לידי המדינה. הח׳ החדש 
שלל את שיטות־הלימוד ואמצעי־המשמעת המדכאים את אי¬ 
שיותו של התלמיד ומקפחים את אושר ילדותו ונעוריו. 

מקצת הגישות החדשות ניכרות כבר בחיבור "כמה מחש¬ 
בות בנוגע לח׳״( 1693 ) ל ג׳ ר ן ל ו ק (ע״ע). אם כי לרק נתן 
את דעתו עדיין לח' המעמדי של ג׳נטלמן צעיר ולא לח׳ 
האדם בכלל, ארבע מטרות קבע לוק לח׳, לפי סדר חשיבותן: 
( 1 ) מידות טובות (?":;•!!ע)—שיעבוד התשוקות לתבונה, 
מטרה שיש להשיגה לא בענשים, אלא בהסברה ושיכנוע, 
כיאות גם לילד כיצור בעל־תבונה; ( 2 ) חכמת־חיים (־* 1 ׳* 
ות״ 8 ) — הכשרון לנהל את ענייניו כראוי ובאורח מחושב; 

( 3 ) נימוסים נאים והתנהגות ראויה עם הבריות ( 11£ ; 1 ״£ש< 1 ); 

( 4 ) השכלה ( 2 ת 1 תז 1£3 ) — זו שהיתה עיקרו של הח׳ הישן — 
הורדה לדרגה האחרונה מבחינת החשיבות לג׳נטלמן. בהצעת 
תכנית-הלימודים כלל לוק מקצועות ״מועילים״ בלבד — 
הדרושים לג׳נטלמן למילוי חובותיו בחצר ובחיי־הציבור: 
הבעה אנגלית; צרפתית ולאטינית — שיש ללמדן בדרכי 
השיחה והשימוש הפעיל; מאתמאטיקה, גאוגראפיה, היס¬ 
טוריה, תורת המידות והמשפט; וכן החשיב את חישול הגוף. 
מתכנית זו נעדרים מקצועות מסרתיים, כגון יוונית, ספרות, 
תורת־ההגיון ולימודי־דת, אך גם מדעי־הטבע. בלימודים 
מושם הדגש לא בהקניית הידיעות אלא באימון הפורמאלי 
של השכל ובעיצוב הרגלי־חשיבה. הלימודים יתנהלו בצורת 
משחק ותוך שעשוע, בלי כפיה וענשים גופניים. 

את המהפכה הקיצונית ביותר במחשבה הפדגוגית חולל 
רוסו(ע״ע) בספרו ״אמיל״ ( 1762 ), שבו היתווה קו של ח׳ 
״האדם הטבעי״, שיהיה גם טוב וגם מאושר ובן־חורין — 
ירצה רק מה שביכלתו לעשות ויעשה מה שהוא רוצה, ולא 
יהיה תלוי בדעותיהם ובעזרתם של אחרים. שיחדור האדם 


639 


640 


חניד 


מחייב גם את האמאנציפאציה של הילד. הילדות מוכרת 
כשלב בעל ערך ושלימות משל 1 בהתפתחות האדם, ולא רק 
כשלב־הכנה לתפקידי המבוגר, יש להניח לילד לחיות ולגדול 
לפי צרכיו, נטיותיו, כוחותיו וסגולותיו הילדותיים! אבן־בוחן 
לבחירת הלימודים, וגם מגיע ללמידה, תשמש התועלת 
המיידית לחיי הילד בהווה, ולא — כבשיטת לוק ומשכילים 
אחרים — התועלת העתידה למבוגר ולחברתו. ילמד הילד לא 
מתוך ספרים, המוסרים את דעותיהם של אחרים והמשעבדים 
את שיפוטו לסמכות זולתו, אלא מתוך הסתכלות, נסיון, ניסוי 
ומחשבה עצמיים. כמו־כן יוענק לו חופש לפעול לפי רצונו 
ונטיותיו; לא יידרש לציית לפקודות ולאיסורים, ולא יוטלו 
עליו ענשים מידי מחנכיו׳ אלא ירוסן ע״י הכורח האובייקטיווי 
של הנסיבות בלבד, ע״י .,העונש הטבעי" הנובע ישירות 
ממעשיו. קיצורו של דבר — כיוון שהילד טוב מטבע ברייתו, 
יינתן לו רק "ח'שלילי": המחנך לא יקנה לו אמיתות ומידות 
טובות, אלא רק ישתדל למנוע ממנו טעויות ומידות רעות. 

"אמיל" עודר התלהבות עצומה, ביהוד בין משכילי גר¬ 
מניה. הגשמה חלקית של רעיונותיו, תוך העברתם מן החי¬ 
נוך האינדיווידואלי לביה״ס, ניסההפילאנתדופיגיזם 
מיסודו של ב ז ד ו (ע״ע). הוא כיוון את "אהבודהאדם" אל 
הילד מתוך השאיפה להעניק לו אושר; הפילאנתרופיניסטים 
פתחו את מוסדותיהם בפני בני כל הדתות ונתנו ח׳ דתי־ 
מוסרי לא־כיתתי. בתכנית־הלימודים נקטו גישה תועלתנית 
וכללו בה את לשון־האם ולשונות מודרניות, שנלמדו ב״שיטה 
טבעית", ז״א בדרך השיחה וללא דקדוק פורמאלי, וכן 
מאתמאטיקה, מדעי־הטבע, וגם מקצועות מעשיים, כגון מסחר. 
מלאכות וחקלאות, וח׳ גופני; כל המקצועות "הראליים" 
נלמדו תוך הסתכלות ופעילות עצמית. ההכרה בערך העצמי 
של הילדות ובצדכיה המיוחדים הגיעה אחד מן הפילאנתרופי- 
ניסטים, י. ה. קאמפה, לכתוב ספרות יפה בשביל ילדים. 

אחת הדרישות'של המשכילים היתה הפקעת הח׳ מידי 
הכנסיה ושליחיה. במחצית השניה של המאה ד. 18 טענו 
הוגים צרפתיים, כגון לה שלוטה ( 0113101218 £2 [ 1701 — 
1785 ]), טירגו (ע״ע) וקונדורסה (ע״ע), שהח׳ הוא עניין 
חילוני, הבא לקדם את טובתה'ושלומה של האומה, ולפיכך 
על המדינה לארגן אותו ברוחה ולתכליותיה. המהפכה הצר¬ 
פתית לא הצליחה להגשים רעיונות אלה, ומעדכת־ח׳ לאומית- 
חילונית לא אורגנה בצרפת אלא ע״י נאפוליון(ר׳ להלן). אולם 
מערכת־ה׳ ממלכתית־חילונית לשם קידום האינטרסים של 
המדינה הוקמה כבר לפני זה באירופה ע״י האבסולוטיזם 
הנאור. בפרוסיה הנהיג פרידריך 11 ב 1763 חובת-לימוד כל¬ 
לית לבני 5 — 13 , חייב את הציבור לשלם את שכר־הלימוד 
של בני־עניים, וקבע את סדרי הפיקוח, שעות־ההוראה, המק¬ 
צועות וספדי־הלימוד בשביל כל בתי-הספר העממיים במדי¬ 
נה• ב 1787 הוקמה "מועצה עליונה לבתי־ספר" לשם פיקוח 
ממלכתי על בתי־הספר התיכונים; וב 1794 נקבע בחוק, שכל 
האוניברסיטות ובתי־הספר בפרוסיה הם מוסדות ממלכתיים, 
שתפקידם להקנות לצעירים "ידיעות מועילות ודעת מדעית". 
גם באוסטריה ניתן ב 1774 ׳ ע״י מריה תרדה, תקנון לענייני¬ 
ה'׳ שהורה להקים בתי־ספר עממיים בכל הכפרים והערים 
בפיקוח המדינה, והיא שקבעה את פרטי אירגונם ותכניות- 
לימודיהם. מדינות גרמניות אחדות הקימו במחצית השניה של 
המאה ה 18 גם סמינריונים ממלכתיים להכשרת מודים לבתי־ 
הספר העממיים. אולם למרות המאמצים הללו נשאר מספר 


בתי-הספר מצומצם, והוסיפו להורות בהם מורים חסרי הכ¬ 
שרה מקצועית. 

גם באמריקה הביאה הגישה התועלתנית של ההשכלה 
במחצית השניה של המאה ה 18 להתפתחות טיפוס חדש של 
בי״ס תיכון — ״האקדמיה״ (הראשונה הוקמה ב 1751 ע״י 
בנג׳מין פרנקלין בפילאדלפיה). גם כאן הועבר הדגש מן 
ההשכלה הקלאסית למקצועות מודרניים, ראליים וטכניים, 
כדי להכשיר תלמידים לספנות, למסחר י ולמדידת-קרקע. 
לאחר השגת העצמאות גברה באה״ב ההכרה, שמדינה דמו־ 
קראטית חייבת לספק ח׳ עממי כללי על חשבון הציבור. עד 
1800 כללו 7 מדינות באה״ב בחוקותיהן את חובת המדינה 
לפעול למען ח׳ אזרחיה. אך בגלל קשיים כלכליים לא קמו 
מערבות־ח׳ ציבוריות באה״ב אלא ברבע השני של המאה ה 19 , 

7 \. התקופה החדישה. א) בסוף המאה ה 18 
ובראשית המאה ה 19 הושפעה התפתחות הה׳ התיכון, 
ביחוד בגרמניה, מתנועה רוחנית שקמה כמחאה נגד המג¬ 
מות ששלטו בחברה הבורגנית הקאפיטאליסטית־תעשייתית 
ונגד השכלתנות והתועלתנות המפוכחות של תנועת ההש¬ 
כלה: ההומאני ז ם השני (ע״ע הומניזם, ענד 795/6 ), 
שפנה אל התרבות העתיקה, במיוחד היוונית, כאל ההתגלמות 
הטהורה והנשגבה ביותר של אידיאל "ההומאניות", 
וביקש להתעמק בתוכן וברוח של היצירות הקלאסיות, שבהן 
מצא דוגמה ומופת לדמות "האדם השלם". הוא תבע את הפי¬ 
תוח ההארמוני של כל כוחות האישיות — בניגוד לחד־צדדיות 
של השכלתנות או של ההכשרה המקצועית; את ההוויה ע״פ 
החוק הפנימי של האישיות — בניגוד להשוואה הכללית ע״י 
האירגון הראציונאלי והמכאני של המשק והמדינה. בכך 
הועמדו התרבות הרוחנית־הפנימית נגד התועלת החמרית, 
וח׳-האדם — נגד ההכשרה האזרחית והמקצועית. 

באותו הזמן הציע פ ם ט ל 1 צ י (ע״ע) תפיסה פדגוגית, 
שהלמה יותר את תנאי התקופה, וביחוד את צרכי־החיים של 
המעמדות הנמוכים. הוא הושפע מרוסו, אך נתן לח' כיוון 
סוציאלי: הוא שאף לשפר את גורל העניים ולאפשר להם 
חיים אנושיים ומאושרים בנסיבות־חייהם החברתיות והכל¬ 
כליות. מתוך כך נתבטל לו הניגוד בין "ח׳ האדם לאנושיות" 
ובין הכשרתו לעבודה מפרנסת, והה׳ המקצועי לחקלאות 
ולחרושת נעשה הדרך לח׳-האדם ולפיתוח ההארממי והמאוזן 
של כל כוחותיו — השכל ("המוח"), הרגש המוסרי והדתי 
("הלב") וכשרי־הפעולה הגופניים ("היד"). כרוסו דאה גם 
פסטאלוצי בח׳ ובהוראה רק סיוע לטבע הילד בהתפתחותו 
הספונטאנית! לפיכך צריכים הם להסתגל לדרגת הבשלות 
שלו. המתודה של פסטאלוצי ל״הכשרת־היסוד״(-• £16111011121 
^ 1111111111 ) שללה את המילוליות הריקה ואת השינון המכאני 
ששלטו אז בבתי-הספר היסודיים, ביקשה להשתית כל לימוד 
על ההסתכלות. הנסיון והפעילות של הילד, כדי להביאו ע״י 
מחשבה עצמית למושגים ברורים, והציעה את עקרון העמל¬ 
נות, הממזג לימודים עיוניים עם עבודה בחקלאות ובמלא¬ 
כה. פסטאלוצי כלל בתכנית־הלימודים של בתה״ם העממיים 
לימודי-טבע, ידיעת־המולדת, גאומטריה, מלאכות וציור. הוא 
ביקש להחליף את המשמעת החמורה ביחס של אהדה לילד 
ולהחדיר אווירה משפחתית למוסדות־הח/ שיטתו של פסטא־ 
לוצי חייבה הרחבה והעמקה של ההשכלה הכללית והכשרה 
פסיכולוגית־פדגוגית של מורי בתי־הספר היסודיים, שעליהם 
הוטל לא להסתפק בשינון פרק מתוך ספר־הלימוד, אלא 



641 


642 


להדריך את ההסתכלות, הפעילות והחשיבה של תלמידיהם׳ 
תוך הסתגלות גם להתפתחותם הנפשית וגם לתנאי־חייהם 
ולסביבתם. הכשרה פורמאלית להוראה נדרשה מעתה באר¬ 
צות רבות (ר׳ להלן). 

משנתו של פסטאלוצי השפיעה השפעה מרובה לא רק 
על גדולי ההוגים והפדגוגים שביקרו אצלו (כגון פיכסה, 
הרבארט, פרבל), אלא גם על עבודת בתי־הספר היסודיים 
בשוויץ, בגרמניה, ומאוחר יותר גם באנגליה ובאה״ב. נסיר 
נו תיו לצרף לימודים ועבודה בחקלאות ובחרושת הולידו 
"תנועה לעבודת־כפיים" בח׳, שבהשפעתה הוקמו בכמה אר¬ 
צות אירופיות ובאה״ב מוסדות להוראה ולהכשרה חקלאית 
ותעשייתית, בעיקר לבני-עניים. 

פריךריך פ ר ב ל (ע״ע) העביר את עיקרי משנתם 
של רוסו ופסטאלוצי מן הח׳ בגיל ביה״ם לגיל הרך. הוא 
ביקש דרך לח׳ האדם, שתאפשר לו לפתח ולהביא לכלל 
הבעה יוצרת ותודעה עצמית את המהות האלוהית הצפונה 
בו, וזאת בדרך ההתפתחות מבפנים, באורח אורגאבי וספוג־ 
טאני, ע״י פעילות עצמית וחפשית, בלי כפיה והתערבות 
מבחוץ; תפקיד המחנך הושווה לדרך הטיפול של הגנן 
בצמחים — לספק תנאים נוחים לצמיחה הטבעית ולהרחיק 
ממנה גורמים מזיקים. הפעילות האפיינית לילדות היא המש¬ 
חק, ומכאן חשיבותו החינוכית כגילום חפשי של עולמו 
הפנימי של הילד מתוך דמיונו היוצר. לפי עקרונות אלה 
ייסד פרבל את גן־הילדים (ע״ע) ( 1837 ), המציא שורה 
מדורגת של צעצועים פשוטים, הציע מלאכות־יד קלות וחיבר 
שירים שילוו את משחקי־חתנועה. 

בעוד שפרבל העביר את הדגש בח׳ מהקליטה הסבילה 
של ידיעות 'לפעילות העצמית של החניך, הטעים יוה ן 
פריךריך הר ברט (ע״ע) שוב את הקליטה המסודרת 
של מוצגים וייחס ערך מכריע בעיצוב האופי ל״הוראה 
המחנכת", שתכליתה הראשונה היא לעורר התעניינות רב־ 
צדדית ופעילות רוחנית, שבלעדיהן לא תיתכן שלימות המי¬ 
דות. על ההוראה להתקדם בשלבים קבועים — מהתעמקות 
בפרט בודד, דרך הטמעתו בדימויים קרובים הקיימים כבד 
בתודעה ("אפרצפציה"), לליכודם השיטתי ע״י הכללות, 
ומשם — ליישום דדוקטיווי של המושגים או החוקים הכלליים 
לפתרון בעיות או לתוספת פרטים חדשים למערכת השיט¬ 
תית. תכניודהלימודים צריכה להקיף גם מקצועות ראליים 
וגם הומאניסטיים, אלא שהאחרונים חשובים במיוחד לא 1 ר 
המטרה המוסרית־חברתית של הוד. בכך גדם הרבארט 
להעשרה של תכנית־הלימודים של בתי־הספר היסודיים ע״י 
לימודי הספרות וההיסטוריה, וכן לאירגון שיטתי — אם גם 
לעתים נוקשה מדי — של דרכי־ההוראה, וביחוד לקורלאציה 
של מקצועות־לימוד שונים וריכוזם מסביב להיסטוריה (וע״ע 
צילר). השפעת תורתו של הרבארט היתד. גדולה בגרמניה, 
ובשנות ה 90 של המאה ה 19 — גם באה״ב. 

במאה ה 19 הוקמו ברוב ארצות תרבות־המערב — הן 
בהשפעת התורות החינוכיות החדשות והן מתוך אינטרסים 
מדיניים, צבאיים וכלכליים — מערכות־ח' ממלכ¬ 
תיות וחילוניות, שהגשימו למעשה את חובת הלימוד 
הכללית ע״י ח׳ עממי חינם, הממומן ע"י מסים ציבוריים. 
במערכות־הח׳ הממלכתיות נכלל גם אירגון ההכשרה המק¬ 
צועית וההסמכה הסדירה של המורים. כמדכן הביאו להא¬ 
רכת הה׳ העממי — כלפי מטה ע״י מוסדות״ח׳ לגיל הרך, 


וכלפי מעלה ע״י מוסדות־המשך על־יסודיים להכשרת שכבת־ 
הביניים במינהל הציבורי, בצבא, במסחר ובתעשיה. במוסדות־ 
המשך אלה הונהגו, בדרך־כלל, תכניוודלימודים תיכוניות 
ראליות, הוראת לשון זרה מודרנית, ולפעמים גם מגמות 
מקצועיות. מאוחר יותר נתאפשר לתלמידים מוכשרים מקרב 
המעמדות הנמוכים גם המעבר מביה״ם היסודי הציבורי 
לבתי-ספר תיכונים מלאים. עם הצעדים הראשונים לקראת 
ביטול אייהשוויון החינוכי בין המעמדות הוחל גם בביטול 
האפליה החינוכית של הנשים, הוקמו בתי־ספר תיכונים 
לבנות או הורשה להן לבקר בבתי־ספר תיכונים כלליים — 
לראשונה כבר ב״אקאדמיות" של אה״ב, ומסוף המאה ה 19 
בארצות אירופה. במחצית השניה של המאה ה 19 נפתחו 
באה״ב גם שערי הוד הגבוה לנשים, והחל מסוף המאה — 
אף באירופה. 

בצרפת הונחו היסודות למערכודח׳ ממלכתית כבר 
בתקופת שלטונו של נאפוליון. אך נאפוליון לא היה מעוניין 
בח׳ העממי, אלא בחינוך המדעי והטכני לצרכי שידות 
המדינה. חוק־הח׳ מ 1802 הטיל, אמנם, על הרשויות המקומיות 
להקים בתי-ספר יסודיים, אלא שתכנית־לימודיהם הוגבלה 
לקריאה, כתיבה וחשבון; אך מכיוון שהמדינה לא הקציבה 
סיוע כספי להחזקתם, הוחזר למעשה — על סמך הקונקורדאט 
עם האפיפיור ( 1801 ) — הה׳ היסודי לידי הכנסיה הקאתולית 
ומיסדרי־ההוראה שלה, אם כי הוטל עליו פיקוח ממלכתי. 
לעומת זה הוקמו לפי חוק 1802 בתי־ספר תיכונים ממלכתיים 
( 5 ש־> 0 ׳< 1 ) ועירוניים ( 8 ^ 00110 ) , שבהם למדו לשונות קלאסיות, 
ספרות צרפתית, מאתמאטיקה ומדעי־טבע; הם גבו שכר־ 
לימוד, אך המדינה העניקה 6,400 סטיפנדיות לתלמידים. כמו¬ 
כן הוקמו בתי-ספר גבוהים לרפואה, למשפטים, למדעי־הטבע, 
למאתמאטיקה, למכאניקה, לכלכלה מדינית וכר, וב 1808 נוסף 
עליהם גם בית־מדרש גביה להכשרת מורים לבתי־ספר 
תיכונים ( 0 ז 11 ס 1 ־נ 0 ק 11 צ 310 וממסת £0010 ). פקודה מ 1808 יצרה 
את האירגון והמינהל הריכוזי של הח׳ בצרפת, שנשאר 
קיים — בשינויים קלים — עד ימינו: הוקמה 6 ] 1  91 8 115 ) כהמשך ישיר לביה״ם היסודי(תחילה במס- 
צ׳וסטס ב 1827 ); גם בו הונהג לימוד־חינם, וגם הוא היה פתוח 
לבני כל המעמדות! עד סוף המאה ה 19 למדו במוסדות 
ציבוריים יותר מ 90% מכלל תלמידי הח׳ התיכון באה״ב. 
עד 1850 הוקמו ב 15 מדינות גם אוניברסיטות ציבוריות 
( 165 :ו 51 :נ 6 ׳\ 1 ״ס 51316 ) בצד המוסדות הפרטיים או הכנסייתיים 
לח׳ גבוה. תחילה הכירו המדינות גם במוסדות־ח׳ כנסייתיים 
וחילקו את מענקיהן ביניהם ובין מוסדות־ח׳ ציבוריים. אך עם 
החרפת השאלה הדתית ע״י הגירת אירים קאתוליים בשנות 
ה 40 וגרמנים לותראניים אחרי 1848 , נאסרה ע״י חוקי מדינות 
רבות הקצבת כספים ציבוריים לבתי־ספר המלמדים דת לפי 
האמונה של כנסיה או כיתה מסויימת. כך התפתחה באה״ב 
מערכת־ח׳ ציבורית וחילונית אחידה, פתוחה לכל וללא 
תשלום, תחת פיקוח המדינות, שהקיפה בסולם חינוכי רצוף 
את כל שלבי הח׳ מביה״ם היסודי עד האוניברסיטה — בניגוד 
להפרדה המעמדית בין בת״ם עממיים ועל־יסודיים להמונים 
ובין בת״ס תיכונים וגבוהים למעמדות העליונים, שהיתה 
נהוגה באירופה. 

באנגליה לא התפתחה מערכת־ח׳ לאומית אלא במאו¬ 
חר, בגלל התחרות בין הכנסיה הרשמית והדיסנטרים (ע״ע) 
בתחום הח׳. מסוף המאה ה 17 ואילך הוקמו בתי־ספר עממיים 
לבני-עניים כמפעלי־צדקה כנסייתיים. עד המאה ה 19 הוסיפו 
אירגונים דתיים תלונטאריים לספק את הח' היסודי, אע״פ 
שכבר ברבע האחרון של המאה ה 18 תבעו גם הוגים אנגלים, 
שהמדינה תספק ח׳ יסודי חינם ותטיל חובת־לימוד כללית. 
אולם הכנסיה הרשמית והמעמדות השליטים ביקשו להגביל 
את ח׳ ההמונים למינימום הכרחי של קרוא, כתוב וחשבון, 
להחדיר בהם רוח דתית שתניעם להשלים עם גורלם, ובעי¬ 
קר — לעשות את ח״ההמונים זול ככל האפשר. מטעם זה 
נזקקו לשיטת "המוניטורים" (הכשרת כמה מן התלמידים 
כעוזרים), שפותחה בסוף המאה ה 18 ע״י אנדרו בל (ע״ע) 
וג׳וזף לנקסטר; שיטה זו הונהגה ע״י שני האירגונים הוולוג־ 
טאריים שטיפלו בח׳ היסודי באנגליה במאה ה 19 , — אחד 
שנתמך ע״י הוויגים והדיסנטרים, ואחד שנתמך ע״י הטורים 
והכנסיה האנגליקנית. שני היאירגונים הללו החלו להקים גם 
מוסדות להכשרת מורים. באותה תקופה התפשט באנגליה גם 
״ביה״ם לפעוטות״ ( 5011001 1143111 ), שהונהג לראשונה ע״י 
רוברט אואן (ע״ע) לבני 3 — 6 ושביסס את חינוכם בעיקר 
על זימרה, מחול ומשחק. 

טיפוס מיוחד של מוסד חינוכי באנגליה, שקיומו נמשך 
עד היום, הוא המכונה 5011001 1410 ״ק (מילולית: "בי״ס 
ציבורי"), שהוא למעשה בי״ם תיכון צמוד לפנימיה, שאינו 
נמצא בבעלותה של רשות ממלכתית או עירונית, אלא 


645 


חנוך 


646 


מתקיים על קרן שנתרמה לשם כך ומתנהל ע״י חבר־נאמנים 
ומנהל שמתמנה מקרב אירגון מיוחד של מנהלי בוע׳ס. 
לרובם של מוסדות אלה מסורת עתיקה של דרכי־הח׳ וסדרי 
משמעת, שהם מכוונים בעיקר לעיצוב האופי ולהכשרת 
אישים נושאי תפקידים (עפ״ר לאחר לימודיהם במוסדות 
ההשכלה הגבוהה) בשלטון, במינהל, בהוראה ובמחקר. 
מוסדות אלה בררנים לגבי קבלת חניכיהם, וכן שכר־הלימוד 
בהם גבוה; משום כך היו במשך הדורות בעלי אופי מעמדי 
מובהק — במוסדות־הח׳ של משפחות האצולה ובעלי-ההון. 
רק בזמן האחרון גדל בהם אחוז התלמידים מכל שכבות 
האוכלוסיה, שזוכים בסטיפנדיות על־סמך כשרונותיהם 
והישגיהם בביה״ם היסודי. 

אחרי הרפורמה הפארלאמנטארית ב 1832 החלה המדי¬ 
נה להשתתף בדאגה לח , היסודי. מ 1833 ואילך הקציב הפאר־ 
לאמנט סיוע שנתי זעום (שגדל במרוצת השנים) לאירגונים 
הדתיים לשם בניית בתי־ספר, ואח״כ גם לכיסוי הוצאותיהם 
השוטפות. ב 1856 הוקמה מתלקת־ח׳ ממשלתית כדי לפקח 
על השימוש בהקצבות הללו. אחרי הרחבת זכות־הבחירה 
ב 1867 ,הפך ח׳־ההמונים להכרת מדיני. ב 1870 נחקק חוק־הח׳ 
הראשון * הוא אמנם לא שינה את מעמדם של מפעלי־הח׳ 
של האירגוגים הדתיים, שהוסיפו ליהנות מתמיכה ממשלתית, 
אולם הוא חייב ועדי־ח׳ מקומיים להקים ולהחזיק ע״ח מסים 
ציבוריים בתי־ספר יסודיים — שבהם נאסרה הוראת דת 
קונפסיונאלית — בכל מקום שבו נמצאו המפעלים הדתיים 
בלתי־מספיקים למתן ח׳ יסודי לכל דורש. בדרך זו חולקה 
האחריות לח׳ היסודי בין אירגונים דתיים וולונשאריים 
וועדי־ח׳ מקומיים. ועדי־ח׳ מקומיים, ביחוד בערי־התעשיה, 
הקימו גם מוסדות על־יסודיים ( 110015 :>$ 16 ) 2 ־ 01 1811 € 1 ^). 
ב 1880 הוטלה חובת-לימוד כללית עד גיל 12 , ב 1891 בוטל 
כליל שכר־הלימוד בבתי־הספר היסודיים. חוק־חח׳ של 1902 
יצר רשויות־ח׳ מקומיות, המחזיקות ע״ח מסים מקומיים 
בתי־ספר יסודיים, על־יסודיים ואף תיכונים, ופורעות גם 
את הוצאותיהם השוטפות של מוסדות השייכים לאירגונים 
הוולונטאריים. מוסדות אלה נכללו, איפוא, ברשתות־הח׳ 
המקומיות מבלי לוותר על אפיים הדתי־כיתתי. בעקבות 
החוק הזח הוקמו בתי־ספר תיכונים עירוניים בצד המוסדות 
הפרטיים הקיימים, והח' התיכון נפתח בפני הבנים המוכשרים 
של המעמדות הנמוכים. 

התקדמות מדעי־הטבע ושימושם הטכנולוגי בתעשיה, 
בחקלאות- בתחבורה ובתקשורת העלי במאה ה 19 את ערך 
ההשכלה ה ר א ל י ת. באנגליה העלה הרברט ספנסר 
(ע״ע) על נס את יתרון התועלת של מדעי הטבע והחברה 
לחיים לעומת ההשכלה הספרותית־לשונית, ואילו תומס 
הכסלי (ע״ע) עמד על הערך התרבותי והחינוכי (ולא רק 
התועלתי) של לימוד מדעי־חמבע כחלק הכרחי של "ח׳ 
ליבראלי", שעדיין היו רגילים לזהותו עם הח׳ ההומאניסטי־ 
קלאסי. אולם רק לאט חדרו המקצועות הראליים לבתי־הספר 
התיכונים, עד שהוכרו כשווי־מעמד ללימודים ההומאניסטיים 
והקלאסיים. בצרפת עודד כבר נאפוללן את הלימודים 
הראליים בבתי־הספר התיכונים! אולם חופש־הבחירה בין 
מגמה קלאסית ומגמה מודרנית-ראלית לא ניתן אלא ב 1902 . 
בגרמניה, שבה התפתחו כבר במאה ה 18 "בתי־ספר 
ראליים", הוענקה במחצית השניה של המאה ה 19 הכרה 
רשמית גם ל״גימנסיה ראלית", שבה למדו לאטינית, אך לא 


יוונית, וכן ל״בי״ס ראלי גבוה״ (בלי לאטינית)! אולם 
רק ב 1900 הוכרו מוסדות אלה כשווי־זכויות לגימנסיה 
ההומאניסטית לגבי קבלת בוגריהם לאוניברסיטה. באה״ב 
התחילה הירידה של בתי־הספר התיכונים הקלאסיים כבר 
עם הקמת "האקאדמיות" במאה ה 18 (ר׳ לעיל), ובבתי- 
הספר התיכונים הציבוריים, שקמו שם באמצע המאה ה 19 , 
תפסו מקום מרכזי מלכתחילה מאתמאטיקה, מדעי־טבע 
ולשונות מודרניות. מסוף המאה ה 19 ויתרו אוניברסיטות 
אמריקאיות על בחינות בלשונות הקלאסיות כתנאי לקבלת 
תלמידים. באנגליה נשארו בתי־הספר התימנים עד סוף 
המאה ה 19 נאמנים למסורת ההומאניסטית! רק במוסדות על- 
יסודיים למעמדות הנמוכים—כגון 1€$ ג 1 ז!ז 5 מ 1 ' 40011311105 ^ 
להשכלת פועלים, שהוקמו בתחילת המאה ה 19 — טופחו 
הלימודים הראליים. גם המחלקה הממשלתית למדע ולאומנות, 
שנוסדה ב 1853 , תמכה בלימוד מאתמאטיקה ומדעי־הטבע 
בבתי־ספר יסודיים ועל־יסודיים. בח׳ התיכון תפסו מדעי־ 
הטבע ולשונות מודרניות מקום חשוב רק עם התפתחות 
בתי־הספר התיכונים העירוניים בעקבות חוק־הח׳ מ 1902 . 

במחצית השניה של המאה ה 19 החלו ממשלות רבות 
לעודד הקמת בתי־טפר טכניים, כדי לחזק את התעשיה 
הלאומית בתחרות הבין־לאומית. באה״ב החלה הממשלה 
הפדראלית ב 1862 להעניק סיוע לח , החקלאי והטכני. באר¬ 
צות רבות הוקמו מוסדות השכלה גבוהה בתחום הטכנולוגיה, 
החקלאות והמסחר, וגם לאוניברסיטות חדרו מקצועות חדשים, 
כגון כלכלה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה. 

ב) מסוףהמאה ה 19 ואילך עלתה באה״ב ובאיתפה 
מגמה פדגוגית, שביקשה "להעתיק את הדגש בביה״ס 
ממקצועות־הלימוד אל הילד". גורמים שונים הולידו גישה 
חינוכית חדשה זו: עם התקדמות התיעוש ועליית פריון- 
העבודה הוארכה תקופת הילדות הפטורה מאחריות כלכלית, 
וניתן לראותה כשלב בעל ערך עצמי וצרכים מיוחדים! 
הדמוקראטיזאציד, של החברה העלתה את התביעה, שביה״ם 
יבטל את משטרו הסמכותי ויחנך אישיות חפשית בעלת יזמה 
ומחשבה עצמית! חובת־הלימוד הכללית הביאה לביה״ס 
המוני תלמידים, שיצרו בעיות של משמעת וחנעה ללימוד, 
והללו חייבו גישות פדגוגיות חדשות תוך הסתגלות 
לכשרונות ולאינטרסים המגוונים של התלמידים. עם ירידת 
השפעתם של גורמי־ח׳ אחרים (המשפחה, הכנסיה, מקום־ 
העבודה) הוטלו על ביה״ם גם תפקידי ח׳ קדם־מקצועי, מוסרי, 
חברתי- רגשי וכד׳. בעקבות עירעור תקפם של הערכים 
המסרתיים נאחזו מחנכים רבים במאוויי הילדים כבמצפן 
לפעלם. בקהל המשכילים זכו להד רב כמה הוגי־דעות 
(כגון ניצשה, דילתי, ג׳ון דיואי, אנרי ברגסון), שהתקוממו 
בשם "החיים" נגד האינטלקטואליזם השליש, או שהעדיפו 
את החוויה האישית מן ההכרה המדעית. גם בפסיכולוגיה 
עבר מרכז־הכובד מן השכל והתפיסה החושית (שעמדו 
במרכז הפסיכולוגיה של הרבארט) אל הריגושים, האינס¬ 
טינקטים, היצרים והמניעים הלא-מודעים (מגמות דומות 
נתגלו באמנות האכספרסיוניסטית). הלכי-רוח אלה השפיעו 
על המחנכים, שקיבלו השראה גם מן הפסיכולוגיה־של־הילד, 
שגילתה את טבעו הנפשי וצרכיו המיוחדים. תורת המיבחנים 
פיתחה שיטות למדידת ההבדלים האינדיווידואליים בכשרים 
והעלתה את התביעה "להתאים את ביה״ס להבדלים האינ¬ 
דיווידואליים" שבין הילדים. 





647 


חנוך 


648 


בהשפעת כל הגורמים הללו עלתה המגמה "ד. פ י ד ו־ 

צ ב ט ר י ת", המעמידה את הילד במרכז ההוויה החינוכית. 
מקצת חסידיה (בעיקר באירופה) ינקו את השראתם העיונית 
מרעיונות רוסו ופרבל; מקצתם (בעיקר באה״ב) התבססו 
על הפילוסופיה הפראגמאטיסטית של ריואי (ע״ע). הם דגלו 
בה׳ "למען החיים ע״י החיים" (סיסמת דקרולי [ע״ע]), 
כשהחיים נתפסו כתהליך של התפתחות 'ופעילות לשמה, 
ולא לשם השגת אמיתות וערכים קבועים. בןלדות לא 
ראו עוד שלב של חוסד-שלימות בהשוואה למבוגרים, 
שיש לתקנו ע״י הקניית תכני הדעת ח־,שגי התרבות 
ההולמים את האינטרסים והצרכים של המבוגרים, אלא 
הכירו בזכות הילד להיי אושר וחדווה בהווה ע״י סיפוק 
תביעותיו וצרכיו. מסרת הה׳ הוגדרה כפיתוח כל־צדדי 
של אישיותו של כל ילד בהתאם לתכונותיו ולנטיותיו המיו¬ 
חדות. בניגוד לאינטלקטואליזם החד־צדדי של הה , המקובל, 
ביקשו המחנכים הפידוצנטריים לפתח את כל כוחות הילד — 
הגופניים, הטכניים, האמנותיים, הריגושיים, המוסריים וכר, 
לא פחות מאשר את השכליים; להביא את אישיות הילד 
לידי התפתחות מבפנים, בתהליך צמיחה טבעית וחפשית, 
מתוך דחפיו וצרכיו של הילד. לשם כך דרשו לתת לילד 
חופש להפעיל את כוחותיו לפי יזמתו לקראת מטרות שקבע 
לעצמו ובדרכים שבחר בעצמו. מן המחנך דרשו להימנע 
מכל כפיה והכוונה סמכותית, לצמצם ככל האפשר את 
התערבותו בהתפתחות הילד ולהסתפק ביצירת הסביבה 
הנאותה ובסיפוק התנאים הנוחים לעידוד גדילתו ופעילותו 
של החניך. הם הטעימו את חשיבות הת׳ האמנותי, שבו 
ביקשו לתת לילד הזדמנות והדרכה ל״הבעה עצמית יוצרת". 
את תהליך הלמידה ביקשו לארגן לפי הצרכים, ההת¬ 
עניינות, החוויות והנסיון של הילדים. לכן דרשו לצמצם 
את תכנית־הלימודים המחייבת ולהעניק לתלמידים חופש־ 
בחירה לפי נטיותיהם. היו אף שוויתרו על כל תכנית־ 
לימודים קבועה מראש והנהיגו למידה הזדמנותית — טיפול 
בבעיות המתעוררות מתוך נסיונם ופעילותם של התלמידים. 
במקום מקצועות־הלימוד הנפרדים והשיטתיים ערכו את 
תכנית-הלימודים לפי "מרכזי־התעניינות", פרויקטים, "יחי¬ 
דות" וכד׳. במרכזם עמדה לפעמים פעילות מעשית, כגון 
מלאכה, בישול, עבודת־גינה וכיו״ב, המעניינת את הילדים 
והמשמשת מניע לרכישת ידיעות ונקודות-מוקד לאירגונן, 
הכוונה העיקרית היתד, — ללמד כיצד לחשוב, ולא מ ה 
לחשוב. לכן הועמדה עבודת ביה״ס על חשיבתו, פעילותו 
ועבודתו העצמית של התלמיד, שבה עליו לפתור בעיות 
בעלות עניין ממשי בשביל חייו. במקום השיעורים "הפרונ־ 
טאליים", הניתנים ע״י המורה לכל הכיתה במשותף, הונהגה 
למידה אינדיווידואלית מודרכת— כגון תכנית דולטון(ע״ע), 
שיטת וינטקה (ע״ע) ושיטת מונטסורי (ע״ע). המשמעת 
הקפדנית'המושגת באמצעי־כפיה הוחלפה במשמעת פנימית 
או אוטונומית, הנובעת מהתעניינות התלמידים בלימודיהם 
ובפעילויותיהם. בכמה מוסדות, בעיקר בפנימיות ובכפרי־ 
ילדים, הונהג שלטון עצמי של החניכים. 

השפעתה של המגמה הפידוצנטרית גברה אחרי מלחמת־ 
העולם 1 , כשנוסדו ה״אגודה לח׳ מתקדם״ באד,״ב ( 1919 ) 
וה״איגוד לח׳ חדש״ באירופה ( 1920 ). להגשמה מלאה זכו 
רעיונות אלד, רק במספר קטן של בתי-ספר ניסויים, לרוב 
פרטיים, לבני המעמד הבינוני, אולם יסודות מסויימים של 


גישה זו נקלטו גם במערכות־ח׳ ציבוריות באה״ב ובכמה 
ארצות אירופיות (כגון גרמניה, אוסטריה, אנגליה, בריה״ס) 
ושינו שם — באופן חלקי לפחות — את הנוהג החינוכי 
המקובל, בעיקר בבתי-הספר היסודיים. גם בא״י הוגיסמו 
יסודות מסויימים של הח׳ הפידוצנטרי בבתי-הח׳ של זרם־ 
העובדים, אלא שכאן נוספו עליהם מגמות פוליטיות ואידאד 
לוגיות שהיו זרות לגישה הפידוצנטרית. 

השפעת המגמה הפידוצנטרית ירדה במידה מרובה 
בשנות ה 30 , הן במשטרים הטוטאליטאריים והן באר,"ב 
ובאנגליה. רעיון התיכגון הממלכתי העביר את הדגש בתנועת 
הח׳ המתקדם מסיפוק צרכי הילד לקידום טובת החברה — 
טיפוח תודעה סוציאלית או העמדת חזון של חברה חדשה 
בפני התלמידים. אולם בח׳ המודרני הנהוג בארצות הדמו־ 
קראטיות נשמרו עד היום כמה מעיקרי חידושיה של המגמה 
הפידוצנטרית. 

באותו פרק־זמן עלה גם רעיון ב י ד," ס העמלני, 
שביקש לקשור את הלימוד העיוני לעבודת-כפיים ולהעמידו 
על פעילותו הרוחנית העצמית של התלמיד. מגמה זו, כפי 
שפותחה ע״י ג. ין רש נ ש טי נ ר (ע״ע), היתה מעוניינת 
לא ב״הבעת האני" של הילד וב״צמיחתו מבפנים", אלא 
בגיבוש אישיות מוסרית ומשכילה, המסגלת לעצמה בדרך 
העמל ערכי־תרבות על־אישיים ומגשימה אותם בחייה. ביה״ס 
העמלני נתכוון להעביר את הילד "מעולם המשחק לעולם 
העבודה" ולטפח בו "גישה עניינית", המעמידה את שירותם 
של ערכים אובייקטיוויים ושל החברה מעל לסיפוק ולחוויה 
הסובייקטיוויים והכופפת עצמה ל״חוק העניין"; ביה״ס 
העמלני הועיד את עצמו לשמש גם מכשיר לח׳ החברתי 
והאזרחי, מחנכים סוציאליסטיים, כגון פ. בלונסקי ברוסיה 
ומייסדי "האגודה לרפורמה יסודית של ביה״ס" בגרמניה 
( 1919 ), כגון פאול אסטריך, וכן זיגפריד למן (מייסד כפר־ 
הנוער "בז־שמן"), נתנו לרעיון העמלנות מגמה מעמדית 
מיוחדת והציעו להגשמתו את "ביה״ס הייצרני" (- 31114 > 0 ז? 
10 ! 1100484111 ), המחנך ע״י עבודה חקלאית או תעשייתית, 
והשואף להתקיים על פרי תוצרתם של תלמידיו. 

שאיפות קרובות למגמות הח׳ הפידוצנטרי בבתי-הספר 
באו לידי ביטוי גם בהתארגנות העצמית של הנוער הלומד. 
בתחילת המאה ה 20 קמה "תנועת-הנועד הגרמנית 
החפשית" מתוך מחאה נגד ביה״ס האוטוקראטי והאינטלקטו־ 
אליסטי ונגד הרקבון, החמדנות והצביעות של התרבות 
הבורגנית. היא תבעה את זכות הנוער להגדרה עצמית 
ופיתחה סיגנון־חיים מיוחד של הנוער, המנוגד לאורח-החיים 
של המבוגרים (כגון יציאה לחיק הטבע, לבוש פשוט. הינזרות 
מעישון וממשקאות חריפים, טיפוח השיר והמחול העממיים, 
וכיו״ב). שאיפותיה הושפעו בהרבה ע״י הרמאן ליץ וגוסטו 
וינקן (ע״ע), מנהיגי התנועה ל״בתי־ח׳ כפריים", שקמה 
באותה התקופה. מתונה יותר במטרותיה וביחסה לחברת 
המבוגרים היתה תנועת הצופים (ע״ע), שנוסדה ב 1908 
באנגליה ע״י בדן־פאואל (ע״ע), ושמייסדה הגדיר אותה 
כ״בי״ס לאזרחות' באמצעות העמלנות והחיים בטבע". 

ג) אחדי מלחמת־העולם 1 . 1 . במדינות 
הדמוקראטיות גברה התביעה לשירותי ח׳ שווים לכל 
הילדים ע״ח הציבור ולדמוקראטיזאציה של ביה״ם, שתאפשר 
עליה חינוכית׳ חברתית וכלכלית לכל צעיר מוכשר. שאיפות 
אלו נוסחו בסיסמה "ביה״ם האחיד", שיהא מיועד לבני כל 




649 


תגיר 


650 


השכבות בגיל הה׳ היסודי — בביגוד להפרדה המעמדית בין 
"בתי-ספר עממיים" לבבי המעמדות הנמוכים ובין "מכינות" 
ליד בתי־הספר התיכונים לבני המעמד הבינוני והגבוה. 
בי״ס יסודי אחיד לכל בני 6 — 10 . שממנו אפשר לעבור 
לביה״ם התיכון. הונהג ב 1919 בגרמניה הרפובליקנית. בצר¬ 
פת הושוו ב 1925 המכינות ליד בתה״ס התיכונים לבתה״ס 
העממיים מבחינת הפיקוח. תכניות־הלימודים והכשרת 
המורים. אעפ״כ הצליח רק מיעוט מבוגרי ביה״ס העממי 
בבחינות־התחרות לבתי־הספר התיכונים, שמהן היו פטורים 
תלמידי,,המכינות״. — התפיסה החדשה השתקפה גם בשינוי 
שמו של ביה״ס העממי ( $011001 ץ' 1£11 ת 116 ז €16 , ¥01655061110 ) 
ל״בי״ס יסודי" ( 5011001 ץזגוחנזק , 1015061110 * 111 ז 0 ) — כדי 
לציין את אפיו כבסים משותף לכל מסלולי־ההמשך התיכונים 
והעל־יסודיים, ולא כמוסד מיועד ל״עם׳/ כל׳ — לבני 
המעמדות הנמוכים בלבד. 

הדמוקראטיזאציה של הח׳ התיכון התקדמה ע״י הקלת 
המעבר מבתה״ס היסודיים הציבוריים וע״י שיחדור מספר 
הולך ורב של תלמידים עניים מוכשרים משכר־לימוד(אנגליה, 
גרמניה) או ע״י ביטול כללי של שכר־הלימוד בבתה״ס 
התיכונים (צרפת בראשית שנות ה 30 ). הושמעה הסיסמה: 
"ח' תיכון לכל" התקדמות מהירה להגשמתה חלה באה״ב, 
שבה עלה מספר בני 14 — 17 הלומדים בבת״ם תיכונים 
מססס , 200 ב 1890 ו 900,000 ב 1910 ל ד.ד מיליון ב 1952 , 
ז״א — מ 3,8% ו 12,7% מכלל גילאים אלה ל 65.3% . 

באה״ב התפתח "ביד,"ם התיכון המקיף"(ש/י 51 ת 0 ! 01 חקו״ 00 
506001 111#6 ), הקולט את כל מסיימי הוד היסודי ללא 
הבדל מעמד או כשרון! שנות-לימודיו הראשונות כלולות 
בח׳־החובה הכללי, והוא אינו נושא אופי אקאדמי־עיוני 
טהור, אלא ממלא גם את התפקיד של בתה״ס המקצועיים 
והעל־יסודיים הלא־אקאדמיים באירופה. באנגליה הוצע ח׳ 
תיכון לכל כבר ב 1926 , אך הוגשם רק בחוק־הח׳ של 1944 , 
שהכיר להלכה בשוויון מעמדן של כל צורות הה׳ העל־יסודי, 
מבלי לבטל את בתה״ס התיכונים העיוניים הנפרדים (- 1 ו 1 ! 011 
5060013 * 1111 ־ 8 ). 

עם העלאת היוקרה החברתית של ביה״ס היסודי הועלתה 
גם רמת ההכשרה המקצועית של מוריו. הרחבת הח׳ התיכון 
ופתיחתו בפני בני המעמדות הנמוכים איפשרו בכמה ארצות 
להתנות את הכניסה לבתי־המדרש למורים בסיום ביה״ס 
התיכון או בבחינת בגרות. באה״ב ובגרמניה קיבלו המוסדות 
להכשרת מורים מעמד אקאדמי או הונהגה הכשרת מורים 
לבת״ס יסודיים באוניברסיטות. באנגליה נתגלתה בשנות 
ה 20 מגמה ליצור קשר בין בתי־המדרש למורים ובין האוניבר¬ 
סיטות ! היא הגיעה להגשמה מלאה אחרי מלחמת־העולם 11 . 

כתוצאה מריבוי התלמידים בבתה״ס התיכונים ומהגברת 
צרכיה של החברה המודרנית בבעלי השכלה גבוהה גדל 
והלך גם מספר התלמידים במוסדות הח׳ הגבוה, שבחלקם 
נתמכו ע״י מילגות; כמו־כן הסתעפה ההתמחות המקצועית, 
ומקצועות חדשים לרוב נלמדו באוניברסיטות, כגון: מינהל 
ציבורי ומינהל-עסקים, עיתונאות. ח׳, אווירודינאמיקה, וכו׳. 
כמחאה נגד הכשרת מומחים מקצועיים חסרי תרבות כללית 
קמה בשנות ה 30 — תחילה באה״ב ואח״כ גם באירופה — 
תנועה להנהגת ח׳ כללי (.,לימודי־יסוד") בשנות־הלימודים 
הראשונות של האוניברסיטה. 

2 . ב ר י ה " מ. בשנים הראשונות אחרי מהפכת־אוקטובר 


נתקבלו ברוסיה גישות הח׳ הפידוצנטרי והמתקדם המערבי. 
אך החל בתכנית־החומש הראשונה'( 1928 ) גרם הצורך בפו¬ 
עלים מיומנים ובמומחים טכניים ומדעיים לחזרה חריפה 
למתכונת השמרנית של ביה״ס, המדגישה את הצורך בלי¬ 
מודים שיטתיים, מקפידה על השגים לימודיים, על משמעת 
ועל בחינות וציונים. הח׳ כולו היה מעתה כפוף לצרכי 
התיכנון הכלכלי ושימש מכשיר לאינדוקטרינאציה פוליטית 
ואנטי־דתית. המפלגה הקומוניסטית חלשה על הה׳, קבעה 
את מגמתו, הנהיגה תכנית-לימודים אחידה ומחייבת, ספרי- 
לימוד אחידים, דרכי נוהל ושיטות-ח׳ אחידות, וכו׳. לא 
הורשה קיומם של מוסדות־ח׳ פרטיים וכנסייתיים; כל מוסדות־ 
הה׳ חוייבו ללמד את תורת המארכסיזם־לניניזם, וננקטה 
מדיניות עקבית להגברת חלקם של פועלים ואיכרים באינ¬ 
טליגנציה, בין השאר ע״י הקמת בי״ס אחיד, שסולם התקד¬ 
מותו הרצוף מגן־הילדים עד לח׳ הגבוה פתוח לכל, וע״י 
עידוד של מסגרות השכלה לנוער העובד. האינדוקטרינאציה 
הטוטאליטארית הושלמה ע״י אירגוני־נוער קומוניסטיים וע״י 
חלישת המדינה והמפלגה על כל אמצעי התקשורת ההמונית 
(עיתונות, רדיו, קולנוע, הוצאות־ספרים וכד׳). השגו העיקרי 
של הח׳ הפורמאלי היה חיסול הבורות ( 1914 : 67% מכלל 
האוכלוסיה! 1939 : 20% ! 1956 : 6% ). 

3 . גם באיטליה הפאשיסטית ובגרמניה 
הנאצית הפך הח׳ מכשיר לאינדוקטרינאציה פוליטית 
ולהאדרת עצמתה של המדינה. הדגש הושם בהכשרה הגופנית 
והצבאית, בח׳ לציות מוחלט ולמשמעת עיוורת. בטיפוח הלאו¬ 
מנות והערצת המדינה באמצעות לימודי המולדת, ההיסטו¬ 
ריה והספרות הלאומית. בגרמניה ניתן מקום מרכזי ללימוד 
תורת-הגזע! באיטליה נעשה גם הה׳ הדתי חובה. הוגבר 
פיקוח המדינה על כל מוסדות־הח׳ (אם כי הותר קיום בת״ס 
פרטיים) ועל ספרי־הלימוד. פוטרו מורים שלא היו נאמנים 
למשטר ולמפלגה. לשם הגברת הח׳ הפוליטי־לאומני והקדם־ 
צבאי הופעל לחץ על כל הילדים והצעירים להצטרף 
לאירגוני־הנוער של המפלגה הפאשיסטית או הנאצית, וחוסלו 
שאר כל תנועות־הנוער. לשם אותה המטרה הונהג בגרמניה 
גם ״שירות־עבודה ממלכתי״ כחובה לבני 18 קודם לגיוסם 
לצבא. תשומת־לב מיוחדת הוקדשה להכשרת העילית המנ¬ 
היגה של המפלגה. למטרה זו הוקמו באיטליה אוניברסיטה 
פאשיסטית בבולוניה ופאקולטות פאשיסטיות למדעי־המדינה 
בכמה אוניברסיטות. בגרמניה מילאו תפקיד זה מוסדות ח׳ 
תיכון עם פנימיות, וכהמשכם הוקמו "טירות־מיסדר" (-ז 0 
ת 0 §־ 611$6111 !.>) לבני 25 - 30 . 

עם מפלת המשטר הפאשיסטי והנאצי בתום מלחמת- 
העולם ח בוטל גם החינוך הפאשיסטי והנאצי! אך ספק אם 
השפעתו נמחקה לחלוטין(ע״ע איטליה, עמ' 726/7 ! גרמנית, 
תרבות, עמ׳ 579 — 580 ). 

ספרות כללית: ר. איבר, תולדות הפדגוגיה, תשט״ו (חרג׳ 
מצרפתית)! מ. אליאב-א. פ. קליינבדגר, מקורות לתולדות 
הה׳ בישראל ובעמים, תש״ד! אנציקלופדיה חינוכית, ד׳: 
תולדות הח׳, תשכ״ד! א. ברמן, תולדות הח׳ בישראל 
ובעמים [חש״ד]! 1£ ו 11 < £161 -ו.¥ . 11 065611161116 16 ( 1 , 111 ־ 8111 .יו 

1 !1 50X1010%;. 11. %615165%656/11<:/1111(^61• 861611611(1111%, 1925/6: 

. 1011 ) 1 ) 1116 ). 8 / 0 161115 ' 01 ' 81 1 116 [ס ' 00 ) 1115 4 . .־ 11:1 !: 11,11 . 5 • 1 

, 011011 .א ; 1948 , 111011 ) 1116 ) 6 ' 1 16 > 6 ) 1115101 , 031 . 8 ; 1047 
811666 ' ,(. 011 ) , 10 ;־ 19511 , 10111 ) 1815 11 ) 111011 ) 1116 ). 8 / 0 8115100 
.י! . 8 * ;* 1959 , 1 ( 5401 ) 18 ! 1 ) 011 ; >)>>)>!);{ /ס 115 )) ' 1 1 )/ 11 ) 110115 * 7 
.י! /* 955 1 , 11161111011 ). 8 186516611 }>) '{' 1115101 11 ) 81111116 4 . , 1311113 
8116 , 11 ( 80 ;* 1955 ,) 811415%0%11 . 1 > 165611161116 .) ,־:סו■:!;;!![ 

116 ' 7 , 711111 .א . 1 ; 1 יללות , 11106 ) 84116 18651660 / 0 '{■ 1115101 



651 


חנוך 


652 


$10*')/ 0} £3140(21)071, 1957; ). ?41111161 0 /(? 10 * 111 4 / , 1 ־ 1 ־ / 
£31*0(211071, 19 ־ 46 [ . 14 .£ - £08073878808 . 9 ; 9 2 כ 
146 , 111363683 .נ!> . 4 [- 11 8 :> 01 א 1 י 1 *ל x08 > 11 ד 3601 ^ 6 ת ממק , 
1959 2 ; }. 001611, £0/2?71/261 . 1 > 271 ) 1 ק x31021230*, 1959; 

£6616, 00*0/210/116 (■1, 7(23(2%0%!/{, 1960 ־־ $ת 6 ׳< 64 . 0 .£ ;״ 

1$. ]. 70 >0666, £3110(211011 112 111? £07*%00111 ץ 107 * £14 / 0 6 י , 
1960; £1. 0. 00061, 24 111*107■)/ 012 ! 21 ) £3110 16771 * 0 1£ / ס , 
1960 2 ; £. 811611061015161, 1(? £63(1%0%'10 €1 10* £?(111(1* 00147(2711* 
$/1'110*0$/110[14€*, 1960; ?4. .617616111116 ^ .?- 111 ־ 01161 .\׳ 

(661$.), 111*101?(; (1( 1(1 £03(1%0%1€ £<2? 1(1* 10X10*, 1960; 

5. ן ; 1960 , £3.1100.11071 /ס '(? 10 * 111 1 ( 5110 21 , £31111 .ס . 
0116 ־ X66 — !. £$161 11% ) £1131 . 11 £ 210111171 ?£ . 3 1110 ' 01111 *€<) , 6110 $ ־ , 
1-11, 1960/1 3 ; 5. ], 0111 10 /$ 31 , 004 ׳ן\ 1 £0111 .א .£ . 1 א- 11 $ ־ ?£ 

£11*10?)/ 61 ־ 011011161 , 14 .£ ף 1961 ,* 1300 £311001107101 /ס 
31. (14114 ; 1961 , 210/11171% ?£ . 3 11111110 :)* 00 . 2 311611071 ) ,(£$־ . 

(141962 , 71% * 210111 ?£ . 3 0810/116 * 06 ,(.:|$ז *. 

0\^ פרינזיטיווים והעולם העתיק : -* £31 171 ) £0711 ,ס 0 ץ 

0011077 1?0777 €1000 10 ^ 4*1711111 (211, 1926; £. [. £1 ־ 66 ־ 

1030, $017001* 111 ־ 1 , £013010 ,*< 6£6 ב| .¥\ ;* 1932 ,* 310 ) 13 /ס , 
1939 -1955; 14., £0?1)> 0872*11(21211)/ 0713 0 1961 , £013010 ) 7001 ׳ ; 
£.£. >1<387888011 0708088 סת 1 *> 01 ס 8 ס, 18 * 80308 3 קץ 
80^3X0X81^8, 1940; £. ^11113( 1/1€ 171 0011011 * £31 11077 * 0171 ,־ 
£1751 3 €01111*710*, 1946; *£6. \¥004 >£3110011011 0773 0 {*£ ,׳ 

117 £071)/ $0010110*, 1949; 14. 1. ?431 30 10170 * 131 , 011 ־ 1 ־ 

1'037*0011077 3(277* 107111(]1)110, 1955; ¥/. 7\- 8101111, /172010711 
£31*001)077, 1955: ?. -\11. £ 0716 *1171 %611 118 . 3. £?210111*71% 

(21 // !?1*11077 $111/077 3. $1612*08/1011$€7)1(4/108}1171%, 1956; 0. 1• 
(1344, 70001107* 0.173 $11430711$ 171 1110 0130*1 $017001*, 1956; 
1957 , 211077 ) £3140 277 ) £0171 - 07000 117 11010720 .£ , 6 ־ 0131 .£ ,מ ; 

£31 0713 ' 11 010711 ( 31 ) 1110 171 * 21 ) 130 001101101 * £31 ,׳( 013 ־ , 
1959: £. £. 03$461961 ,׳( 7030 0713 0011071 * £31 1 ת 010 ו 17 / י . 

?. .\661$0 יה״ב : £3$6431£ . 14 ; 1906 ,* 71 ^ £1/70701 7 £116 ,מ 
£110 07111/07*1410* 111 ־ 1 ,* 4%6 ; 3 /13310 1110 117 %0 ס?* £1 /ס , 
1936*; \\1771 ה 0 * 0 '***% £1131471 0110 * 01/0173107131 * 0 <£ ,־ ¥ 11061 \ . ז 
\£4 , 1950; £. 1 1931 )1200 < ( 11 * 07 < 7111 [ 1 $30310001 110 ' 7 ,׳ - 
1400, 1961. 

!. \¥. *431 המעבר לעת החדשה: ־ 3/0 !ס * £1071607 ,ח $0 ת 
30711 £3140(211071, 1000—1/00, 192111 ־ 31 ז \\ 004 י\\ . 14 .'׳^\ ;״ , 
$11*320* 217 £31*0011011 31*7171£ 11)0 .'1%0 0/ £612(21**27100, 1924; 

007 181/1 1/10 111 ( 21101 ) £3110 171 * £70713 0 * 140 , 1430$ .א !- 
11*?)', 1951; £. 50631161 £017107111 . 71 ./ . 3 ) £3312%0%11 010 ,־ ** 

1*. 3. /4 1962 ,.(// . 17 ! 177 ** 1721 * 211 * £0 1 ( 80 >* 1312%0%1 )% . 3 217%0 *ךה . 

£. 14161 התקופה החדשה: ! 67 * 7101 . 3 71% * 10/71 * £711 10 ( 1 , 1 ־ 
80/11416, 1914; £. 14. ?61$061 211072 ) £3110 2113 > 777 * 211 ) 211011 >א י ־ 
*17200 1789, 1922; ). £. £.30461, \1<1/{171% 0 / 1935 ,* 222 !א ; 

<3. £. £061161 21 ) 012071 א / 0 '((/ 0% * £8110 232071121 ) £3240 7/10 ,־ ' 
$0011111*771, 1941; £. ?41010 1 * 01 * 2 )£ 172 211071 ) £3140 , 6110 ג 311 ?־ 
1101)/, 1946; 11 ; 1948 , $0/1001 10 * 006 10 ** £74 , £40£ .ח . 
?4061, 016 $33<2%0%. £6*1/0%1*71% 111 1)01*1*0/11(2713 11. 1/270 7/10' 
0710, 1949*; £. £6} 2 * £3140 $1030712 !ס $7710711 ס 1 סי 1 ס( 1 7/20 ,־ - 
11071, 1952; 2%0 ) £03 67071 * 7101 . 3 0/110/210 * 00 ,־ 0£01611661 ז \ .ס - 
%1^, 1952; £. 211072 ) 0 * £31 / 0 1 ( 0 061/610%772 7/10 ,־ 61 ץ 10 א 

111 1/20 201/1 €071111?)/, 1952 3 : 1). 0. ?616 <1411113703 // , $011 ־ 
70(27* 0 / £31*0(211071, 1952; £. ¥0^166111, 1301/011*11071 30 1(2 
%63<2%0%16 *01/1011^1*6, 1954; £. £ 1 0810811 * 136071%6 , 06$6 ־ . 
77)68873/16 3. 744**. 11. *044/]011*08071 £(23(2%0%1/{, 1956; 

.\8300:180 367 40 . 0 ^ 368861 £׳\/ £׳ X0 0603300386^1 
00%671 . 3 }/ 2%0%1 * £33 י ת ¥116611 \ . 7 ; 1957 ,? 000 מ - 
41/(271 , 1959; \\20 1771 \ 1%0%1 ) 23 >? 10 ( 1 , (.£$־ 641 ) 5066166 . ז . 

!/}., 1960; £. 01 1/16 / 0 21100 ) 107712 * 171 ) 77 7/16 , 61010 ־ 

$0/1001 : £70%?6**11/1*771 17) 2/7716?)(:<271 £3140(21)071 1876—1957, 
1961: £. 1410013$, 7/16 $0(270/1 107 (2 €077)171011 £0(277)171%'. 
067107(21 £3120(211011 1800—1960, 1962. 

. א. פ. ק 

הח' בזמננו. ההכרזה על זכויות־חאדם מטעם האו־ 
מות־המאוחדות מ 1948 קובעת, בין השאר: "כל אדם זכאי 
לח׳. הח׳ יינתן חינם, לפחות בשלבים הראשונים והיסודיים; 
הח׳ בשלב הראשון יהיה חובה, הח׳ הטכני והמקצועי יהיה 
מצוי לכל, והח׳ הגבוה יהיה פתוח לכל במידה שווה ועל 
יסוד הכשרון... הח׳ יכוון לפיתוחה המלא של האישיות 
ולטיפוח יחס כבוד לזכויות־האדם ולחירויות היסודיות; הח׳ 
יטפח הבנה, סובלנות וידידות בין כל העמים והקיבוצים 
הדתיים והגזעיים, ויסייע למאמץ של האומות־המאוחדות 


לקיים את השלום". בכך ניתן ביטוי לדעה המתפשטת והו¬ 
לכת, שהה׳ צריך להיות נחלת הכל, ואין להגבילו לשנים־ 
מספר בחיי־אדם; שבלעדיו לא ייתכן פיתוח החברה ומשקה 
ולא יכונו בטחון ועצמאות מדינית. 

משניתנה הדעת על משמעותו זו של הח/ החלו עומדים 
על מידת צימצומו, בעיקר בארצות מתפתחות, על הליקויים 
הרבים בטיבו, על הצורך הדחוף בהרחבתו ובהעמקתו ועל 
הקשיים העצומים בביצוע משימות אלו. המדינות בתחומיהן 
ונציגיהן בכנסים עולמיים ואיזוריים החלו מטכסים עצה, 
כיצד לשרש בורות של צעירים ומבוגרים, להחיש את פיתוח 
מערכות בתה״ם ולהעלות את רמתם. 

ב 1955 נמצאו רשומים במוסדות-ח׳ ברחבי תבל כ 300 
מיליון ילד וילדה מבין 550 מיליונים של גילאי 5 — 14 (לפי 
מצב הסטאטיסטיקה, אין מספדים אלו יכולים להיות מדוייקים 
כל צרכם). בשנים האחרונות עולה אחוז גילאים אלה הנר¬ 
שמים למוסדות־ח׳; אולם טיב הוד אינו עולה במקביל להת¬ 
רחבותו הכמותית, ולא עוד אלא מספר רב של ילדים המבק¬ 
רים בבת״ם יסודיים בארצות מתפתחות שוהים בהם בין 
שנה אחת לחמש שנים בלבד, והדעת נותנת שהללו ישכחו 
במהרה מה שלמדו ויצטרפו למחנה הבורים. 

מספרם של בני 15 ומעלה, שאינם יודעים קרוא וכתוב, 
הגיע באמצע המאה ד> 20 לכדי 700 מיליונים, שהם כ 40% 
מבני גילים אלה בארצות תבל. 2 / 3 ממספר זה מרוכזים באפ¬ 
ריקה, באסיה ובאמריקה הלאטינית, ובכמה מדינות מגיע 
שיעורם לכדי 90% — 70 מכלל המבוגרים. למרות כל המא¬ 
מצים הנעשים להרחיב את מערכות הה׳, נשקפת בשנים 
הקרובות תוספת שנתית של 20 — 25 מיליונים בורים מבוג¬ 
רים, שכן הריבוי הטבעי גדל והולך משנה לשנה וקצב 
האיסכול באוכלוסיית הארצות המתפתחות אינו מדביק את 
קצב התהליך הזה. 

הנחלת קריאה וכתיבה למבוגרים נעשית עתה 
ברחבי העולם בממדים הולכים וגדלים, ומתחילים להש¬ 
תמש לצורך זה גם באמצעי תקשורתיהמונים — סרט הקול¬ 
נוע, הראדיו והטלוויזיה. באפריקה ואסיה מנחילים להמוני 
מבוגרים ידיעת קריאה וכתיבה בלשונות המקום. אולם נת¬ 
גלו קשיים גדולים בשמירה על ידיעה זו ובקידומה, מחמת 
היעדר חומר־קריאה (עיתונים וספרים) שיתאים למבוגרים 
שזה לא כבר למדו קרוא וכתוב. 

באו״ם ובאונסק״ז נתגבשה תכנית של מיבצע לחיסול 
בודות המבוגרים, כולה או לפחות רובה, בעשור הקרוב. 
בסוף 1963 הועלתה בעצרת אדם תכנית להנחיל תוך 10 
שנים ידיעת קריאה וכתיבה ליותר מ 500 מיליון מבוגרים. 
הגשמתה של תכנית זו תעלה כ 2,000 מיליון דולרים, ובבי¬ 
צועה ישתתפו כל מדינות העולם ומוסדות בין־לאומיים. המ¬ 
טרה המיידית היא להגיע לפחות לכך, שכל מבוגר יהא 
מסוגל לקרוא ולכתוב תוך הבנה משפט קצר ופשוט, הדן 
בחיי יום־יום שלו; בכך יחדל להיחשב כבור (אנאלפאבית). 

ב 20 השנים האחרונות גדלו תקציבי הח׳ ברוב המדינות 
ב 15% — 10 בממוצע לשנה. גדל והולך מספר הבניינים הגאים 
והמתוחים למוסדות הוד, משתפרים ספרי הלימוד והעזר, 
מתרבות המעבדות, משתכללים אמצעי־ההמחשה. מוצעות 
דרכי־הוראה חדשות ודרכים למדוד את השגי התלמידים, 
וגובר הטיפול בילדים קשי-ח׳ ובילדים מחוננים כאחד. לעומת 
כל אלה אין שינויים בולמים במידה מקבילה בתכנו של 

ז 



653 


654 


חנוך 


חח/ ולא תמיד משמש ביה״ם כחלוץ הקידמה בחברה! 
אדרבא, לרוב הוא מפגר אחר התמורות המהירות בחיי הכל¬ 
כלה והחברה. 

ח׳ י ם ו ד י. כיום רווחת הנחודיסוד, שכל הילדים חייבים 
לקבל ח׳ בבי״ס, ואירגובי החברה (המדינה, המחוז, העיר 
או הכפר) אחראים למתן ח' זה. ברוב המדינות קיימים 
חוקי ח׳־חובה, המבטיחים לימוד־חינם לבני גילים מסויימים 
והקובעים אף ענשים להורים שילדיהם אינם מבקרים בבי״ס 
ללא סיבה מוצדקת. 

יש מדינות׳ — אך אינן רבות שבהן ניתן גם לימוד 
ממלכתי ב גן־ ילדים (ע״ע) קודם לביה״ם היסודי. יש 
שהביקור בגני־הילדים הוא חינם, ויש שקיומם מתבסס על 
שכר־לימוד. בעקבות העסקתן של אמהות רבות בעבודה 
מחוץ לבתיהן, גוברת לאחרונה בכמה מדינות הנטיה להרחיב 
את מערכת גני־הילדים ולאפשר את הביקור בהם ללא תשלום. 

תחילתו וסיומו של גיל לימוד־חובה אינם שווים בארצות 
שונות. בישראל וב 6 מדינות נוספות הוא מתחיל בגיל 5 ! 
בישראל מבקרים גילאי 5 בגן־ילדים, בארצות אחרות — 
בכתה א׳ של השלב הראשון שבביה״ם היסודי. ב 55 מדינות 
התחיל ב 1954 לימוד־החובה בגיל 6 , ב 42 — בגיל 7 , ובמ¬ 
דינות מועטות — בגיל 8 . אין לימוד־ח י נ ם זהה עם לימוד־ 
חובה! בהרבה מדינות ניתן לימוד־חינם שאינו חובה גם 
לילדים שמתחת לגיל לימוד־חובה או מעל לגיל זה. 

מספר שנות לימוד־החובה שונה מארץ לארץ. ב 1954 
קבעו חוקיהן של 56 מדינות אח משך ביקור־החובה בביה״ס 
ל 6 שנים, ו 39 מדינות — ל 7 או 8 שנים ואף למעלה מזה! 
ואילו ב 10 מדינות נקבע משך ביקור־החובה ל 5 שנים וב 4 
מדינות — ל 4 שנים בלבד. בכך עדיין לא נאמר, שאמנם 
מבקרים כל הילדים בביה״ס במשך כל השנים, שלהן הם 
זכאים. 


שדת חינוריחובה בארצ'׳ 1 שוגר־י. 


#ר־־ נ " 
איסטרליד.. 
ארגנטינה 
ברה״ ט .. 
בריסניה 
גרמניה הסע 
ד:מארק 


יפן 
ישראל 
מבסיקי . 
מצרים . 
סין 
טסרד 
שודטוגאל 
סיבלאנד 
צ׳ילה 
צרם". 
שויץ 
""■רכ*ר 


7 8 9 10 ] 1 נ 1 11 14 15 16 7 * 

! 1 ' 


ן 

\ 

! 

ן 

! 

! 

ן 


י בשני שלישים של המדינית 


עדיין רבות המדינות באפריקה, באסיה ובאמריקה הלא־ 
סינית, שאין בכוחן לבצע מה שקובעים חוקיהן בתחומי 
לימוד־החובה, שכן אין ידן משגת להכשיר מורים ולשלם את 
שכרם, להקים בנייני בת״ם ולציידם. יש שגם הורים אינם 
להוטים להקנות לילדיהם ח׳ בבית־ספר למעלה משנה- 


שנתיים — משום שאינם מייחסים לו חשיבות מספקת או 
מפני שהם נזקקים לעבודת ילדיהם. 

בשנות ה 50 חל גידול ניכר בח׳ היסודי בארצות המפו¬ 
תחות והמתפתחות כאחד, אולם כמעט בכל הארצות נתקלה 
התפשטותו במחסור חריף של מורים ובניינים. בשנות ה 50 
האחרונות הוקל במידת־מה המחסור בבנייני בת״ס ובכוחות- 
הוראה בח׳ היסודי בכמה מדינות מפותחות, ואילו במדינות 
המתפתחות הוא נשאר חמור כשהיה, ואף נוסף עליו הקושי 
של הוראה בשפות הלאומיות באפריקה ובאסיה, שבאו בח , 
היסודי במקום הלשונות של המושלים האירופיים הקודמים. 

בדור האחרון לא חל שינוי של ממש בתכנו של הח' 
היסודי לבני 6 — 12 . ביה״ס היסודי מוסיף, בדרך־כלל. להק¬ 
נות לתלמידיו ידיעת קרוא וכתוב, הלשון הלאומית וראשית 
דעת ספרותה, חשבון, אזרחות ומעט ממדעי הטבע והחברה. 
פה ושם מחדירים מעט מלימודי אמנות ודד חברתי, ויש 
מנסים להגביר את לימודי מדעי-הטבע והמאתמאטיקה, ואף 
להורות לשון זרה בגיל צעיר. 

לאחרונה גוברת והולכת הנטיה לחדש בבת״ם יסודיים את 
דרכי ההוראה, לטפל ביתר יעילות בתלמיד קשה־ההסתגלות 
וקשה־התפיסה וגם בילד המחונן, להפעיל יותר את התלמידים 
בעת השיעורים. ואמנם עולה רמת ההוראה, ביחוד במקומות 
שבהם משתפרת הכשרת המורים. אולם מצד אחר רבות 
המדינות, שבהן רמת ההוראה אינה מניחה את הדעת כל 
עיקר, מאחר שהמורים לא הוכשרו כל צרכם, ואף זה תורם 
לנשירה מוקדמת של תלמידים בבתי־הספר היסודיים. 

ח׳ על-יסודי. רוב המדינות נוטות להמשיך בלימוד־ 
החובה גם בגיל ביה״ם העל־יסודי. שינויים רבים חלו בדור 
האחרון בדרגה זו של ביה״ס. רבים בו כיום חיפושי דרכים 
בתחום לימודיהם וחינוכם של גילאי 12 — 18 . בעבר לא היו 
בני פועלים ואיכרים זוכים, בדרך כלל, להיכנס לבתי־ספר 
על־יסודיים, שהקפידו בבחירת תלמידיהם, והלימוד בהם עלה 
בכסף רב. כיום נמשך והולך, אף מעמיק הרבה יותר, התהליך 
שתחילתו בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם (ר׳ לעיל, 
עמ׳ 648/9 ), שגדל והולך ומתרבה מספרם של בני 12 — 18 
בעולם המבקשים השכלה על־יסודית. אולם התרחבותה מטילה 
על כל מדינה עול כספי כבד, שכן דרגה זו של ביה״ס יקרה 
מביה״ס היסודי. ביצוע התכניות להארכת לימוד־החובה 
כרוך בתוספת מורים ובניינים מרובים, בה בשעה שמחריף 
והולך המחסור במורים למוסדות־ח׳ על-יסודיים, וקשה למלא 
מחסור זה. 

התרחבות ביה״ם העל־יסודי נתלוותה שינויים בתכנו 
ובמיבנה שלו, וגם בתכנית־הלימודים! במיוחד נדרשה הרחבת 
לימודי המבע, הטכנולוגיה ולשונות זרות. נוסף על כך, נתבע 
ביה״ם העל-יסודי לשקוד על ההתמחות המקצועית של 
תלמידיו — ברוח הנטיות הרווחות בחיי הכלכלה ובמוסדות 
להשכלה גבוהה. התוצאה הבלתי־נמנעת מכך היתה, שתכ¬ 
ניות הלימודים בבתה״ס העל-יסודיים נתגדשו! ולא עוד, 
אלא טובי המחנכים תבעו להגדיל את זמנו של התלמיד 
המוקדש לקריאה ולעבודה עצמית, לעבודה במעבדות ואף 
להתעסקות באמנות ולבידור. עדיין לא נסתמנו דרכים 
ברורות לפתרונן של בעיות אלו באופן שיניח את דעתם 
של כל המחנכים. המיבנה המקובל ביותר של ביה״ם העל־ 
יסודי בימינו הוא זה של 6 שנות־לימודים לגילאי 12 — 18 . 
אולם עדיין קיים גם המיבגה של 4 שנים (לאחר 8 שנות 




655 


חנוך 


656 



400 300 200 100 100 200 300 400 

י-י-*־־ * ••־+—י->-*—-י->—י- 1 - 1 — 4 —*- 1 —■ז 

אוכלוסיה (באלפים) 


נקברת זכרים 



250 200 150 100 50 50 100 150 200 250 

ו~ —- 1 - 1 - 1 - 1 - י - 1 - 1 - 1 - 1 

אוכלוסיה (באלפים) 


נ־ 7 _-_- 1 אוכלוסיר כללית 


חינרך קדם־יסודי 


מבג ה מערבת ה ח׳ בצרפת ( 1956 ) 


חיניד תיכרו כללי 


!חיניו תיכון מקצועי 


מבנה מערכת הח׳ בספרד ( 1954/55 ) 



מבנה מערכה רזח' בווייטנאם ( 1957 ) מבנה מערבת הח' באוז״ב ( 1957 ) 

(מתור 1961 , 111 , 111031100 ) 11 : 01 ז <€י\ 1 ט 5 1 ) 1 ־ ¥01 ^ י £500 אז 1 ) 

בי״ס יסודי). במוסד על־יסודי שש־שנתי בוטים להפריד בין 2 הריבוי של גומרי ביה״ס התיכון, הרוצים להמשיך בלימו־ 

שלבים תלת־שנתיים: בראשון ניתנת הוראה אחידה, בדרך־ דיהם. אולם התרחבות ז! מעוררת חששות לירידתה של 

כלל, ואילו בשני קיימת חלוקה ל״מגמות־לימודים״ — ספרר רמת בתה״ס הגבוהים. לפיכך יש שתובעים להחמיר בדרישות 

תית, הומאניסטית, מאתמאטית, ביולוגית, טכנולוגית וכיו״ב. מן המתקבלים לבת״ס אלה; ויש שמוכנים להשלים עם נהירה 

השפלה גבוהה. הנהירה למוסדות להשכלה גבוהה המונית לדרגת־הלימודים הראשונה (לקראת התואר "בוגר") 

גוברת והולכת; ב 1960 למדו בהם באה״ב כ 4 מיליונים ותובעים להחמיר הרבה בדרגה השניה. 

סטודנטים ובבריה״מ— כ 2 / , 2 מיליונים. גם בארצות אחרות הקמת מוסדות להשכלה גבוהה והחזקתם כרוכות בהוצאות 
גדל מספרם, אולם קצב הגידול היה קטן יותר — אם מחמת גדולות, והאחריות הכספית לקיומם מוטלת בשיעור גדל 

קוצר־ידן של המדינות. ואם משום שחששו לירידת רמתם והולך על שלטונות מרכזיים או עירוניים. עם זאת נעשים 

של בתה״ס הגבוהים. לאחרונה גוברת והולכת בכל מקום מאמצים בארצות דמוקראטיות שתישמר חירות־ההוראד. במו־ 

ההכרה, שיש להרחיב את הקף ההשכלה הגבוהה — בהתאם סרות אלה, שלא יהיו שלטונות המדינה הקובעים בהם את 

להתפתחות הכלכלית והחברתית, התרחבות תחומי פעולתה תוכן ההוראה ואת דרכיה. מצד אחר מצמצמת הנהגת 

של המריבה, צרכי המדע, הטכנולוגיה והביטחון, וכן בלחץ "לימודי־היסוד" ותבניות־לימוד מגובשות יותר את "חירות־ 





































































































657 


חנוך 


658 


הלמידה" של תלמידי בתה״ם הגבוהים, ובעיה זו מחמירה 
והולכת- 

ה ת׳ והשלטונות. כיום אין חולק על כך, שהאחריות 
לה׳ על כל סוגיו ושלביו מוטלת על שלטונות המדינה. יש 
שחוקי המדינה מטילים אחריות זו על השלטון המרכזי, ויש 
שהיא מוטלת על השלטון המחוזי או הרשות המקומית; 
לרוב שותפים לה השלטון המרכזי והמקומי כאחד; בין כך 
ובין כך, מוחזקים בתה״ס מכספם של משלמי המסים. 

במדינות רבות קיימים גם מוסדות ח׳ פרטיים או של 
אירגונים דתיים וציבוריים למיניהם, אולם הפיקוח עליהם 
מופקד במידה גוברת והולכת בידי מוסדות המדינה — פרט 
למוסדות להשכלה הגבוהה במדינות דמוקראטיות, שבהם 
מקויימת אי־תלותם האקדמית (ר׳ לעיל). 

מדינות דסוקראטיות רבות מבקשות לשתף את הציבור 
בקביעת דרכי הת/ עצרת האדם, בהכרזתה על זכויות־האדם 
(ר׳ לעיל, עם׳ 651 ) קבעה: "להורים זכות־בכורה לבחור את 
דרך חח' לילדיהם". אולם זכות ז 1 ניתנת למעשה במידה 
מועטת להורה היחיד; היא מסורה בשיעור מסויים בידי ועדי- 
הורים במוסדות־הח/ ועדי־ח , מקומיים נבחרים ומועצות־ח׳ 
מרכזיות או מקומיות, הנבחרות או המתמנות ע״י השלטונות, 
ובעיקר — בידי נבחרי הציבור בבתייהמחוקקים. דעתו של 
הורה יחיד מכריעה יותר, כשניתנת לו אפשרות לבחור 
בשביל ילדו בין כמה מערכות של בת״ם. כגון: בי״ס 
ציבורי־ממלכתי או דתי באה״ב, באנגליה או בצרפת; דוגמה 
אחרת היא האפשרות לבחור בבי״ם ממלכתי או ממלכתי- 
דתי בישראל, או באחד מזרמי הח׳ הדתי או "הניטראלי" 
בהולנד (ע״ע, עט׳ 726 ). 

פעילות ב ין-ל א ומי ת בח׳. קודם למלה״ע 11 
היתה הפעילות הבין־לאומית בח׳ מצומצמת למדי. חבר־ 
הלאמים (ע״ע) הקים אמנם "ועדה לשיתוף פעולה אינטלק¬ 
טואלית", ולשירותה העמידה צרפת "מכון בין־לאומי לשיתוף 
פעולה אינטלקטואלית"! אלא שתרומתם של מוסדות אלה 
לפעולה בין־לאוסית בח׳ היתה מועטת ביותר. בסוף שנות 
ה 20 הוקם בז׳נווה "המשרד הבין־לאומי לח׳", שכינס ועידות 
לשאלות הח , ופירסם מחקרים ודו״חות בנושאים אלו. גם 
לאחר מלה״ע 11 נשמר אפיו הבין־ממשלתי של משרד זה, 
והוא מקיים — בשיתוף עם אונסק״ו (ר׳ להלן) — ועידות 
שנתיות לשאלות הח׳ הציבורי. קודם למלה״ע 11 היו גם 
נסיונות לקיים אירגונים וכנסים בין־לאומיים של מורים. 

דחיפה גדולה לפיתוח פעולות בידלאומיות בח׳ ניתנה 
עם הקמת אירגון האו״ם. ביזמתו הוקם "אירגון האו״ם לח/ 
למדע ולתרבות״ — אונסק״ו (ע״ע); בסוף 1963 היו בו 
113 מדינות־חברות. 

עם כניסתן לאונסק״ו של עשרות מדינות חדשות של 
אפריקה ואסיה, גברה תביעתן לסיוע בפיתוח הח׳. אונסק״ו 
מעודד את קידום הח׳ בארצות מתפתחות, נותן סיוע למדינות 
הזקוקות לכך ע״י שיגור מומחים לתיכנון ומורים, מקיים 
מרכז, האוסף חומר חינוכי מכל העולם ומעמיד אותו לרשותו 
של כל דורש, וכן יוזם סקרים ומחקרים בח/ אונסק״ו אירגן 
ועידות איזוריזת של שרי־הח' במדינות אסיה, אפריקה, 
אמריקה הלאטינית ומדינות־ערב לשם עריכת תכניות לפי¬ 
תוח הח׳ בהן לטווח ארוך. שתי ועידות בין־לאומיות מטעם 
אונסק״ו לשאלת ח׳־המבוגרים ( 1951 ; 1960 ) תרמו להבהרת 
בעיות בתחום זה והקימו מועצה בין־לאומית לח' מבוגרים. 


אונסק״ו דואג הרבה להגברת ההבנה הבין־לאומית ולחיזוק 
השלום באמצעות הח׳. כנסים. ועידות וסמינריונים דנים 
בבעיות אלו ומשתדלים להחדיר נושאים מתאימים לתכניות* 
הלימודים ולספרי־הלימוד. ב 1960 אישרה הוועידה הכללית 
של אונסק״ו המלצות והצעת־אמנה למדינות־העולם לביטול 
כל אפליה בח׳ מבחינת הדת, הגזע, צבע־העור, הלשון, 
האומה, המין, המעמד וההשקפה הפוליטית. 
על הח׳ בארצות שונות — ע׳ ערכיהן. 

על הח׳ ב מ ד י נ ת י ש ר א ל — ע״ע א״י, עם׳ 998 ־ 1005 ; 

וכן כרך־מילואים. 

ש. ויינטראוב - מ. סמילנסקי, סבנה הח׳ והריפורמה החינו¬ 
כית במספר ארצות (מגמות, ח׳). 1957 ; א. בסטור, הלימוד 
כאידיאל חינוכי(שם, ט׳), 1958 ; צ. א. קורצוייל, הח׳ בחב¬ 
רה הטכנולוגית, תשב״ד(בדפוס); ) 1. 1/1 ;> 1 )״ 01 ז., 1.1 

, 1110311011 )£ 111 3 ־ £1 ' 11 ) 21 ) 7/1 . 1 ) 1 ; 1951 .. 7£7 . § 111 < 31 )/- 1001 /) 5 
, 1111311011 )£ ( 0 7 0311 !)) 1141 ) 111 01 ,ת<אז 616 ? . 0 .ט : 1955 
: 1955 ,^ 3111111 )£ [ס 311011 ־ £101 )£ ) 7/1 . 1 ) : 1952 

; 1959 , 10 ) 1 ) 50 31 ) 1 ^ 0/111010 ) 7 3 111 311011 ־ 1111 >.£ , 15X1.500 
; 1960 ,. 11 [ . 20 ה 11 ) 143£0%11 ) ר 1 ) 1 ( 1 ,(.ע 8 ז 11 ) שנ 11 ש 11 :> 8 . 

; 1961 , 311011 ) 111 )£ 111 ))£) '׳ 11 [ס 11 ) 1 ־ £1 ) 1,7/1 ) 110 \ 3 ־(\ . 011 
־ 1 ) 1 ) 7. 311 ־< 10 /) 021311111£ ! 11 )£)' 111 ) 11 /) 5 031 ,(,!זש ז \) . 11 

; 1962 ,^/!^ 0 ^ £343 ) 114 ) 10/1 ) 1 ^ 1 ) / 1 ,. 1 ) 1 ; 1962 , 13 ) £1110 111 
71 )<) 11 ־ 31 ' 111 !)£)£ . 4 111 01111 [)£ ) 1/11 . 11 ) 11111 ) 5 ) 01 , 86111$ . 61 

. 1962 ,ז[ 13 /) 11£ )£) 0 

שנתונים ומזבי־עח; 311071 ) £1/11 [ 0 \ 00 <[ז 3 ) 7 ! 23110113 ! 1 ) 11 !/ 
111 ־ 1701 ; 1934-1947 ,(ת 60 גש 1 ) 1 >£ 0£ 311 שז 811 31 ת £10 ג 1 וזשזו 11 ) 

7/10 ; 1955-1961 , 111 ־ 1 ,( 0] £1/11(1111011 (0X11.500 ץ)■ 51111 
£570 '\,( 1 ;- 1948 , 1932-1940 , 311011 ) £411 [ס }/ס 3100 ) צ 

.- 1955 ,) 1 ) 0110111 

מש. א, 

ח׳ מקצועי, במובן הרחב — כל מסגרת שמטרתה 
להכשיר את האדם לעיסוק כלכלי מוגדר. מתוך ההנחה, 
שכמעט כל עיסוק דורש מידה כלשהי של השכלה כללית 
ושהשכלה זו ניתנת לאזרח במערכת הח׳ הכללי, ניתן 
לכאורה לצמצם את תוכן הח׳ המקצועי לנושאים המיוחדים 
לעבודה! אולם מאחר שלא כל המועמדים להכשרה מקצועית 
קיבלו את השכלתם הכללית הדרושה, מקיפות תכניות־הלימוד 
בח׳ המקצועי עפ״ר גם נושאים כלליים, כמו־כן נכלל בח׳ 
המקצועי טיפול בפיתוח התכונות הגופניות, הריגושיות 
והשכליות — פעולות ספורט, פעילות חברתית וכד׳ —, 
הדרושות לשם הצלחה בעבודה מקצועית. 

את תולדות הח׳ המקצועי יש לראות על רקע 
ההתפתחות הכלכלית־חברתית והטכנולוגית. עד למהפכה 
התעשייתית באה הדרישה לאיכות משופרת על סיפוקה ע״י 
בעל־המקציע המעולה, שהיה מייצר בבית־מלאכה קטן, מחומר' 
גלם לא־מעובד או כמעט לא־מעובד, מוצר כמעש־שלם או 
שלם. רכישתן של כמעט כל המיומנויות והידיעות לביצוע 
עבודה מקצועית היתד. מבוססת על השיטה של נסיון־וטעיה 
של העובד בתוך תהליך הייצור, בתוספת הדרכה מעשית 
והקניית כללים מעטים, שהיו ידועים אז, על תכונות החומר, 
על שימוש בכלים ועל תנועות יד וגוף. נושאי הח׳ המקצועי 
בשלב זה ועד תקופת המאנופאקטורה היו הגילדות (ע״ע), 
שעל חבריהן היה מוטל להחזיק שוליות כדי להבטיח אספקת 
כוח־אדם מקצועי נוסף והמשך מקצועיותם; הן גטו להגביל 
את מספר המתלמדים בטענת ההגנה על טיב העבודה, 
ולאמיתו של דבר — משום חשש מפני מתחרים, השוליה 
היה חי בבית בעליו ומקבל את החלק הגדול של שכרו 
בצורת מחייתו וסיפוק שאר צרכיו; כתמורה הועסק, נוסף 
על עבודתו המקצועית כשוליה, בכל עיסוק שהיה דרוש 



ביודספר חיטגי נכפר הש?ות 261 ־ 19 > 


שיעור בחויוי־החנועה 

בית־הספר התיכון ?!יד האוניברסיטה, ירוש 5 יש 


ג^־י^ 


חינוך מקצועי: אריגה 
המקצועי ע״ש ע? ים סלינשברנ, 


שיעור בחשבה לפי שיטת גמניו 
כית־הספר המשותף, שדה אליהו 


׳ח־הפפר התי! 




^■4 























663 


664 


הכוך 


בבית בעליו, כגון שמירת הילדים, קניות לצרכי הבית ועוד. 
משום בך היתה תקופת החניכות ארוכה בהרבה משהיה נחוץ 
לשם לימוד המקצוע. עם זאת הונחו אז היסודות לשיטת 
החניכות המודרנית, לעקרון של חוזה חניכות, לסלקציית 
עובדים למקצועות ולבחינות שיוול. מבחינה חינוכית כללית 
ומבחינת ח׳ לאזרחות טובה היה הרבה חיוב בשיטה זו של 
שוליאות במשפחת בעל־המלאכה, שהיה גאה על מקצועיותו 
ופעל במסגרת הגילדה ולפי כלליה. 

אולם כבר לפני המהפכה התעשייתית הוחל בהקמת 
מיפעלים גדולים, שבהם נתייעלו תהליכי הייצור ע״י מידת־מה 
של חלוקת־עבודה וע״י שימוש במכונות. שיטת־ייצור ז 1 צינד 
צמה את הצורך במקצועיות— ובכך גם בח׳ המקצועי הישן, 
מכאן נבעה התחלת ההתמחות למקצועות ספציפיים לעומת 
ההתמחות בענף־ייצור שלם. המהפכה התעשייתית עוד הפ¬ 
חיתה מערכן של מיומנויות־היד וממשקלו של הוד המקצועי 
הישן, ולעומת זה העלתה את חשיבות הידע הטכני. שנדרש 
לשם הפעלה יעילה של המכונות החדשות — וד-ח׳ המקצועי 
הסתגל למצב החדש. 

מכאן ואילך חיו המון העובדים הצעירים במסגרת משפחו¬ 
תיהם וקיבלו במקומ-עבודתם הדרכה בדרכי־העבודה ושכר 
זעום. במקצועות המלאכה לא היו השוליות בהרבה מקרים 
מקבלים שכר־עבודה כלל, אלא אף שילמו שכר תמורת 
לימוד המקצוע. אולם התמורות החברתיות לאחר המהפכה 
הצרפתית ובעקבות התנועה הסוציאליסטית והתמורות הטכ¬ 
נולוגיות לאחר המהפכה התעשייתית חייבו תיקונים בח׳ 
המקצועי. השוליאות לא היקנתה לרוב הנערים את הידע 
הדרוש, וגם קצב למידת המיומנויות לא תאם את הצרכים. 
השינויים הדרושים יכלו להתבצע רק בידי גופים ציבוריים, 
ממלכתיים או מקומיים. תחילתו של כיוון זה כבר ניכרת 
בגרמניה בפעולותיהם של "הפדגוגיום" של פרנקה למלאכות־ 
עץ ( 1695 ) ושל ביה״ס ״הראלי״ של זמלר ( 1706 ). אולם 
המשך פעולתם חל רק באמצע המאה ה 19 , כשהתחילו לצמוח 
בארצות מפותחות בת״ס לחניכים (שוליות) לשם השלמת 
המיומנויות והידיעות המקצועיות, וקם הרעיון לייסד ב י " ם 
מ ק צ ו ע י — מוסד שבו לומד הצעיר את מקצועו בלימודים 
שיטתיים עד לבחינת־סיום מוכרת מטעם הציבור והרשויות. 
מגמה ז 1 נתמכה גם ע״י אותו זרם בח׳ הכללי (מיסודם של 
רוסו, פסמאלוצי, פרבל והרבארט, ולאחרונה — קרשנשטינר 
[ר׳ לעיל, עמ׳ 648 ]), ששאף לעשות את העבודה ולימוד 
המקצוע לערכים מוכרים בחינוכו של כל אדם. הלך־רוח זה 
משתקף היום בח׳ הפוליטכני הנהוג בבריה״מ בהקף מלא, 
ב״הכשרה לעבודה״( 8 מ 1-3101 ־ 013651 4 מ 3 5 ]■!.^) — באה״ב, 
בשיעורי מלאכה וחקלאות בביה״ס היסודי, בח׳הקדכדמקצועי 
ובלימודים טכניים שבבת״ם תיכונים — בישראל. 

בימי מלה״ע 1 פותחה במדינות אחדות מערכת רחבה 
של ח׳ מקצועי גם למבוגרים, כדי להכשיר עובדים לצרכי 
הייצור המלחמתי. "הכשרה מזורזת" ז 1 של מבוגרים ושל 
מתבגרים נמשכה גם לאחד המלחמה, בעקבות התיעוש 
המהיר, לשם שיקום מבוגרים מוגבלים בכושר־עבודה, וגם 
בשביל מתבגרים שגילם אינו מאפשר הכשרה ממושכת 
בחניכות או בבי״ס המקצועי. 

הפדגוגיה של הח׳ המקצועי נשענת על השגיה של 
הפדגוגיה הכללית, ובעיקר בשטח הפסיכולוגיה החינוכית 
והדידאקטיקה; לעומת זה זעומות תוצאות המחקר הדידאקטי 


בהכשרה המקצועית גופה, בעיקר מחמת חוסר הכשרה 
פדגוגית־מקצועית של מנהלי־עבודה ושל מדריכים. בהרבה 
מקרים מלמדים את העבודה המעשית בעלי-מקצוע טובים, 
ואילו ההוראה המקצועית־עיונית נמסרת בידי מהנדסים וטכ¬ 
נאים, חסרי הכשרה פדגוגית נאותה. 

מגמות ב ח׳ המקצועי. כדי להבטיח זרימה מספקת 
של צעירים ומבוגרים למוסדות הח׳ המקצועי (ביחוד נוכח 
הנטיה הרווחת לח׳ תיכון־עיוני), מחזקות מדינות מפותחות 
את מערכת ההדרכה בבחירת מקצוע. יש שחלק 
מבוגרי ביה״ס היסודי לומדים שנה נוספת, שהיא "שנת 
בחירת מקצוע" (שוויץ); בארצות אחרות יש שמנסים לכוון 
ילדים ללימוד מקצוע במסגרת של בי״ס מקיף, שבו קיימות 
מגמה עיונית ומגמות מקצועיות שונות זו בצד ז 1 (אנגליה, 
אה״ב, סקאנדינאוויה, ישראל). גם שיעורי־המלאכה והח' 
הקדם־מקצועי בבתה״ם היסודיים והתיכונים מכוונים לעורר 
עניין בלימוד מקצוע ולגלות כשרונות בתחום זה. חוקי חני¬ 
כות, שמטרתם להגן על הנוער הלומד מקצוע במקום־העבודה 
ולהבטיח השגת מטרת הלימוד, עשויים להבטיח שנוער זה 
יראה בחניכות מסלול-לימוד נאות. בארצות מפותחות נהנה 
הח׳ המקצועי מתמיכה ממשלתית מיוחדת, כגון: פיצוי 
לנותני־עבודה המכשירים חניכים, תשלום שכר־לימוד ומתן 
לימוד משלים חינם לחניכים, קביעת שכר־לימוד נמוך בבת״ס 
מקצועיים או מתן לימוד מקצועי חינם, פתיחת דרך לבוגרי 
החניכות ולבוגרי בת״ס מקצועיים למוסדות ח׳ גבוה. 

כדי לשפר את רמת ההדרכה נכללים יסודות פדגוגיים־ 
מקצועיים בקורסים למנהלי-עבודה ולבעלי־מקצוע, ויש 
שבת״ם טכניים גבוהים מקנים הכשרה פדגוגית לתלמי¬ 
דיהם המתכוונים לעבוד כפורים בבת״ס מקצועיים. בהכשרה 
המקצועית — ולא רק בבתה״ס המקצועיים, אלא גם בחני- 
כות — גובר והולך חלקו של הלימוד השיטתי, העיוני 
והכללי. במדינות מתועשות מתקדמות ניכרת מגמה ברורה 
לפנות לצורות הח׳ המקצועי, שיש בהן משום מיזוג יתרונות 
החניכות הקלאסית עם המעלות של ביה״ם המקצועי המודרני. 
כגון: בית־המלאכה הלימודי — מוסד לח׳ מקצועי שלם, 
המבסס אח ההכשרה ע״י ביצוע הזמנות־עבודה מבחוץ, 
המותאמות לתכנית־הלימודים; ביה״ס התעשייתי — המוקם 
ומוחזק, בדרך־כלל, ע״י מיפעל תעשייתי מסויים בשביל 
חניכיו שלו; השיטה המעורבת — חלוקת תקופת־ההכשרה 
בין פרקי-זמן שאותם מבלה החניך בלימודים בבי״ס מקצועי 
וביו פרקי־זמן שבהם הוא עובד בחניכות. מסתבר, שלמק- 
צועוח מסויימים (כגון מקצועות הטכנאות) יפה הלימוד 
בביה״ס המקצועי, ואילו למקצועות אחרים (כגון ענף־העץ) 
יפות יותר העבודה והאווירה של בית־המלאכה ושל בית- 
החרושת. 

הצורך הגדל והולך במפעילי מכונות ומכשירים מעורר 
תשומת-לב מיוחדת לעובדים מיומנים־למחצה; עובדי־ההחזקה 
זקוקים לידע מקצועי רב, בלי שיוכלו בהרבה מקרים לוותר 
על מיומנות-ידיים, ותופעה ז 1 מגבירה את הצורך בפועלים 
מקצועיים ברמה גבוהה יותר. התמורות המהירות בתחום 
הציוד, החמרים ותהליכי־העבודה מחייבות את הח׳ המקצועי 
לשאוף להקניית בסים טכנולוגי רחב ללא התמחות מקצועית 
מופרזת. עם זאת יש לפתח אפשרויות נוחות להשתלמות 
מקצועית לבעלי־מקצוע בפועל בצורת שיעורי-ערב, מוסדות 
להשכלה בכתב והכשרה מזורזת של מבוגרים. 



665 


חנוך 


666 


להלן נתונים סטאטיסטיים על הקף הח׳ המקצועי 
בארצות אחדות: 

באנגליה כמעט כל הח' המקצועי מבוצע בצורת 
חניכות; ב 1957 היה מספר החניכים 448,500 . — בצרפת 
נימנו ב 1961 150,000 תלמידים בבת״ס מקצועיים 510,0001 
חניכים; במדינה זו קיימת מערכת מפותחת של הכשרת מדרי¬ 
כים, מנהלי-עבודה וטכנאים. — בגרמניה המערבית 
נימנו ב 1962/3 146,000 תלמידים בבת״ס מקצועיים ו 720,000 
חניכים. — במדינה מערבית קטנה כ א ו ם ט ר י ה היו ב 1960 
140,000 חניכים. — ב ב ר י ה ״ מ נימנו ב 1959 447x100 תלמי¬ 
דים בבת״ס מקצועיים (שתקופת־לימודם שנה עד שנתיים) 
ו 136,000 חניכים. — באה"ב, שבה הגיעה חלוקת־העבודה 
בתעשיה לשיאה, מוגבלת החשיבות הכמותית של הח׳ המק¬ 
צועי למלאכה ולתעשיה; במדינה כמישיגן (שמספר תושביה 
כשל אוסטריה [ר׳ לעיל]), למשל, לא היו ב 1960 אלא 
כ 10,000 חניכים. חוק פדראלי חדש דואג לאפשרותם של 
נפלטים מן העבודה בעקבות האוטומאציה לחזור ולהיקלט 
בשוק־העבודה; על-םמך חוק זה גמרו ב 1963 כ 6,000 מבוגרים 
את הכשרתם המקצועית. 

לעתיד הקרוב יש לצפות, שההתפתחות הטכנולוגית תחייב 
מתן רמה גבוהה יותר של ח׳ מקצועי למספר גדול יותר של 
טכנאים ולמתן הכשרה שיטתית יותר למספר גדול יותר 
של עובדים מקצועיים־למחצה. אותה התפתחות תאפשר 
במידה רבה יותר קליטת נשים, נוער וקשישים בשוק־העבודה 
ותחייב ח׳ מקצועי של קבוצות אלו. 

על ה ח׳ ה ח ק ל א י — ע״ע חקלאות: חינוך חקלאי. 

על הח׳ המקצועי בישראל, ע״ע א״י, עמ ׳ 1005 — 1007 , 

וכן כרך-מילואימ. 

פ. הרבורגר, ח' מקצועי (אנזד חינוכית, א׳), תשכ״א; מח¬ 
ברים שונים. בי״ס מקצועי (שם, ג'), תשנ״ד; , 1311 . 6 ־ 1 

.[ ; 1947 , 1 £ ז * 8441 , 6171 ^ 011 .) 1 ^ 1 ( 11414 ^ 86711/5 

־ 0 ^ 5011 ־ 0 ^ . 0 ; 948 [ , 11011 * 1 :) 411 .¥ 1011111 ) ¥0101 / 0 * 16 ? 1170 ( 8 
- 011 )^ 13 . 14 . 8 :״ 1950 , 6 / 1146 * 7 / 56 % 15 // . 4 // 71 ^ 86 ,' 161 ו 1 ש 7 יי 
11 )( 01101 00 ' 1 01 11 ( 16 ה 1 } 66610 ( 1 , 10111 ־ 1 '^ . 0 .( ״ * 5 € 1 י 08 ז ג 1 .\; . 011 
1601 ^ 1010 ( ¥ 61/1 ס ( 11 011011 ' 8400 , 1 7 .800 \ 0 ; 1951 ,( 01101 0 ) 841 
? $ 00111/1 4 ( 01 1001 ( 1 ; 67 < 7 /ס 12 £ ( 11 % *) 7 ' 7 ,. 141 ; 1952 , 1 ( $06161 
- 11100/11 411 1141 x 0111 5 / 'ס 111 ? 0/4 ( 8 .חח 1 .ךח 1011 ח'י 1 . 0 ; 1959 ,// $ 1-0 
11 $ /$? € 1111 € ' 1 $$ 1 * , 00 □ 111 י | 1,10 ..>| :" 1956 , 161 ( 1 * 111414 10716 ( 1 
- 1 < ) 00 . 14 . 14 - 601 \ 7 . 14 : 1960 , 5 ( € 011411101 ( $104617 • 1111461 
- 6 קס £0 . 6113 ־ 01 ;! ח 0 .^ 1 : 1960 , 5611146 */ 8014 016 . 114111 

. 1962 , 861716/1 .) 1 $ 6/1146 \ 1 7011011 

פ. ה. 

ת׳ מיוחד נועד לילדים שאינם מסוגלים להפיק תועלת 
משירותי־הח' הסדירים: (א) לקויים בחושיהם (עיוורים, 
קצרי-ראיה ביותר, חרשים־אילמים, כבדי־שמיעה) או באב¬ 
ריהם (נכים) או נגועים במחלות כרוניות (כגון שחפת, 
סכרת, מחלת־לב, קדחת־השיגרון); (ב) נפגעים במערכת־ 
העצבים— שבשל כך הם מוגבלים בכשרם לתאם את תנועו¬ 
תיהם, באפים או בהתפתחותםהשכלית; (ג) מפגרים בשכלם; 
(ד) חולי-רוח; (ה) נורוטיים לסוגיהם — מהם חולי מתלות 
פסיכו-נורוטיות, כגון פחדים, חרדה, כפייתיות וכד/ וכן 
מחלות'פסיכוסומאטיות, מהם בעלי סימני־מופרעות "מבו¬ 
ד¬דים", כגון גימגום, עווית, הרטבה וכד/ ומחם בעלי תכונות־ 
אופי מופרעות, כגון פחדנות יתירה, אדישות יתירה, חוסר 
יעילות, פיגור מדומה, וכד; (ו) מופרעים בהתנהגותם 
החברתית, כגון חסרי־משמעת, תוקפניים, עזובים, עוברי- 
חוק ועבריינים. 


לא מעטים מן הילדים האלה שייכים ליותר מקבוצה אחת 
מבין הקבוצות הנ״ל, ומשום כך זקוקים הם לשיטת־ח׳ מורכבת. 

ואלה הם העקרונות של הח׳המיוחד: (א) החובה להנהיגו 
נובעת מן האמונה ההומאניסטית בזכותו של כ ל אדם להג¬ 
שים את עצמו. השיקול התועלתי להנהגתו הוא, שכדאי 
לחברה להשקיע מחשבה, עבודה וכסף, כדי למנוע שהילד 
המופרע ייהפך לבעל-מום, לחולה־נפש או לפושע. (ב) יש 
לבסס את הה׳ המיוחד על שיתוף־פעולה בין שירותי ח/ סעד 
ורפואה. (ג) ככל שמוגבלת יותר יכולת הילד והוריו להפיק 
בכוחות עצמם את התועלת האופטימאלית מן השירותים 
הקיימים, גדולה יותר אחריות החברה להפעלתם. (ד) הציבור, 
על מוסדותיו המוסמכים (בית-המשפט. משרדי הח/ הסעד 
והבריאות), רשאי להגביל את סמכותם החוקית של ההורים, 
כדי להבטיח את המשכיות הח׳ והטיפול. (ה) יש להעדיף 
שיטות, שמטרתן לעורר תהליכי־השתנות פנימיים, ולהתרחק 
משיטות המביאות שינויים חיצונים בלבד. (ו) יש להחשיב 
את המניעים הלא־מודעים להתנהגות הילד והוריו בשעת 
הבדיקות הסוציאליות, הפסיכולוגיות והרפואיות של הילד. 
(ז) עם זאת שונה הוד המיוחד מן הטיפול, לפי שהוא 
מדגיש את חיזוק התודעה ואת הרחבתה באמצעות פעולות- 
לימוד אינטלקטואליות וחברתיות. 

מטרתו העיקרית של חח' המיוחד היא איפוא: לתקן מה 
שעיקמו הטבע והסביבה ולהחזיר לילד אותם הכוחות הפני¬ 
מיים הדרושים לו, כדי שיוכל לכוון את עצמו לקראת עתידו. 
סיכדי-ההצלחה של פעולות־תיקון אלו טובים יותר, ככל 
שעדיין לא השתרשו הליקויים והסטיות ביסודות האישיות 
של האדם. דהיינו — ככל שהוא צעיר יותר. 

מוסדות הח׳ המיוחד הם: ( 1 ) כיתות או בתי־ספר, 
שבהם לומדים ילדים המוגבלים בבשרם הגופני או השכלי; 
( 2 ) מיפעלים למען הילד העזוב והעבריין, הפועלים בתחום 
סביבתו הטבעית, כגון: טיפול סוציאלי מ 1 נע, טיפול של 
מיבחן לעוברי־חוק צעירים, מיפעל מיוחד להכשרה מקצועית 
או קדם־מקצועית, מרכז שכונתי המקיף את רוב השירותים 
הנ״ל ואף שירותים נוספים המיועדים לכל תושבי שכונת־ 
ע 1 ני מסויימת; ( 3 ) פנימיות לילדים המוגבלים בגופם או 
בשכלם, שאינם יכולים להתחנך בבית־הוריהם משום חומרת 
מופרעותם, אי־יכולת הוריהם לחנכם או מיעוט מספרם בסבי¬ 
בת מגוריהם שאינו מצדיק הקמת כיתה מיוחדת להם במוסדות־ 
הח׳ הרגילים! ( 4 ) פנימיות לילדים עזובים, תוקפניים 
ועבריינים, שאינם יכולים להישאר בסביבתם משום מתיחות 
חריפה בינם לבין הוריהם או השפעתם השלילית על שאר 
ילדי הסביבה, או בגלל ליקויים אורגאניים, שכליים או 
נפשיים, המחייבים טיפול מיוחד במסגרת של מוסד סגור; 
( 5 ) פנימיות לילדים מופרעים, הזקוקים לעתים קרובות 
לסידור זמני במוסד בעל זיקה תראפוטית, במיוחד כששירות 
פסיכותראפוטי אינו קיים במקום־מגוריהם, או כשנכשל הטי¬ 
פול התראפוטי מחמת מופרעות הוריהם. 

נחלקו הדעות בשאלה, אם רצוי לחנך את הילדים הפגומים 
במסגרות־ח׳ נפרדות, או שיש לחנכם במסגרות סדירות. 
מקובלת הדעה, שמסגרת נפרדת נחוצה לילדים מופרעים או 
מוגבלים. שהכנתם לחיים מחייבת שימוש בדרכי־הוראה 
מיוחדות; אולם מומחים רבים סבורים, שניתן לכלול ילדים 
אלה במסגרות־הח׳ הרגילות, אלא שיש להוסיף להם לימודי- 
עזר מסויימים. לימוד משותף זה נחשב כחיוני בראש ורא־ 


667 


חנוך 


668 


שובה בבתי־הספר התיכונים. כשהפעילות הרוחנית עשויה 
לסייע בתהליך הנו׳רמאליזאציה החברתית של המוגבל מבחי¬ 
נה אורגאנית. לעומת זה קיימות הסכנות׳ שהח׳ המשותף 
עשוי ליצור במוגבל רמת־שאיפה בלתי־מציאותית ולעורר 
בו מתיחות פנימית הרסנית, ואילו בתלמידים הלא־מוגבלים, 
הבאים במגע עמו, יופיעו רגשי פחד ואשם. לגבי הילדים 
המפגרים בשכלם נראה, שיתרונותיו של בי״ם נפרד בשבילם 
עולים על אלה של כיתה מיוחדת להם במסגרת בי״ס סדיר. 

רבים מילדי שכובות-העוני סובלים מהזנחה חינוכית 
ומהיעדר תיאום בין בית־ההורים ובית־הספר; מהם כבר 
הגיעו למצב של עזובה ועבריינות, מהם — צפויה להם 
הסכנה להגיע לכך. ח׳ הילד העזוב והעבריין בתוך סביבתו 
חייב להתייחס לא רק אליו׳ אלא גם אל סביבתו. יש להחדיר 
לתוך הסביבה "הכובלת" אותו, שרק אותה הוא מכיר. ערכים 
חדשים ויחסי־אנוש מתוקנים. על המחנך לכוון את הילד 
ואת בני־משפחתו, את חבריו ואת שכניו לקראת פעולות 
משותפות בתחומי הלמידה, העבודה, חיי-החברה והאירגון 
הקהילתי. יצירת מגע בין ילדי שכונה כזו לבין הנוער 
"המסודר" במסגרות הלימוד, העבודה והחברה, מחייבת 
זהירות רבה, הדרגתיות וגם סילוק דעות קדומות וחששות 
הקיימים בשני הצדדים. העברת ילדי שכונות־העוני למשפחות 
אומנות, לחברות־נוער כפריות ולמוסדות־ח׳ רגילים — היא 
שיטה שיעילותה החינוכית מוטלת בספק. הדחקת הילד 
מסביבתו עלולה להחריף את מופרעותו, מכיוון שילדים 
רבים קשורים לסביבתם בקשרי־תלות תוקפניים׳ שמהם יש 
לשחררם תחילה, כדי שיוכלו להפיק תועלת ממסגרת חינוכית 
חיובית יותר. רבים מהילדים, שסודרו במשפחות או במוסדות, 
חזרו אחר שנים אחדות לסביבתם הקודמת ללא הכנה נפשית 
מספקת. רק כשאין כל תקווה לחולל שינוי משמעותי בתנאי- 
חייו של הילד ובהתנהגותו, יש להעבירו לסביבה חינוכית 
אחרת. 

בעבודת המוסדות לח׳ המיוחד יש להתחשב בעברו של 
הילד שגרם למופרעותח יש לפתח בחניך אמון בכוחות 
עצמו ובסביבתו, יזמה והעזה בשעה שהוא נדרש להתמצא 
במצב חדש, רגש של השתייכות לחברה ללא תלות בה, ראיה 
אובייקטיווית של עברו ושל הוריו; יש לקיים את הקשר 
עם משפחתו ולטפל 7 גם בה, כדי להבטיח שימצא׳ לאחר 
שובו לביתו, את ההבנה ואת היחס הדרושים לבריאות נפשו; 
יש להכין אותו לקראת עתידו מבחינה נפשית ומקצועית. 
הטיפול בחרדות או בתוקפנות מצריך, בדרך־כלל, את העזרה 
של מומחים בפסיכולוגיה קלינית או בפסיכותראפיה. 
על הח׳ המיוחד בישראל — ע״ע א״י, ענד 1010 — 1011 . 

ק. פרנקנשטיין, טיפול חינוכי־סוציאלי מיוחד בילד (אנצ׳ 
חינוכית. א , , 736-723 , ב׳, 493-467 ), תשי״ט, תשכ״א; ב. וולמן. 
חינוך מיוחד (שם, א/ 571-565 ), תשכ״א; •* 5.77 *> 0 6 א.א. 0 
- 540 ., 0 ; 1939 , ¥701)17771 0x1111 (ס 1:1 ■ 67 17177x11 711X1X1X11 
- 1 >.>;ז ד 1 ,.א ; 1948 , 171; 10 (111:11x7x1 1111111X11X1X10711 י 5771 ,מז 0 \ 0 ז) 

- 0/1111 111 )111:711117 01x1171 י 1 קק 1 / 117 י( 11 ו 11 <ו 7110 י(;' 1 7/50 .- 10111101 
1711: 01x111 (ס 7 770.17717x11 ,תבוזזקקס! . 5 . 11 ; 1949 , 1 ( 11707 ) 1 
110% ז 1111 ( ¥10 , 1 ] 1 ] 1£1 וז| 5€ תב 14 . 14 ; 1956 , 001111171 1171101107101 111 
.() . £1 - > 1 הסר 1,1 )! 1 סז 0 . 54 .'׳י׳י ;^ 1958 ,} 1 ; 1£01 >!> 1 >ק 11711 . 11 171 
117111 11111117171 ) 7110/1111 ) 0;1,'4, 0111X711X1071 0) 0x77 ) מס׳ימ^ס( 
%17111 <) 071101 ;¥ , 111 ׳י.י 1 )ג 1 < 6 . 7 - 5011 גח 83 . 1 ? . 8 : 1959 , 071111 ץ 
. 11 01 70 לת 0 וו 1 זז 8 . 3 ;* 1959 ,!{ 1717711 ( 07 1147711111 171 ; 701117771 ? 

.( 1 . 4 < ; 1960 , 1.171171 171 7 ז 1 >( 71 ' 4 \ 1 ( ¥0111 117111 011111 ,(. 15 ) 0 ) 
. 1961 , 7111711711 .¥ /( 5477111111 11111:111717 .¥ 1117 771171110% , 1011 ־ 6111 

ק. פר. 


ח' מבוגרים. רעיון ח׳־המבוגרים מקורו במחשבת 
עמי־תרבות עתיקים, כגון: ישראל בתקופת הנביאים ובתקופת 
התהוות התורה־שבעל־פה, סין בתקופת קתפוציוס, יוון בתקו¬ 
פתם של הסופיסטים ושל סוקראטם ואפלטון. בעמים אלה 
התעוררו ולובנו בעיות ח׳ האדם כתהליך אחד ואחיד במשך 
כל ימי־חייו, תהליך הלובש צורות שונות לפי שלבי־הגיל 
השונים. אפלטון, שטען שהכרח הוא לחנך את המבוגרים — 
ושחקים את ה״אקדמיה״ לשם הגשמת רעיון זה — 0 דרש 
טיפול חינוכי-ציבורי אף לילדים מגיל רך. אך כ ה כ נ ה בלבד 
לעצם ד.ח׳ — המתחיל, לפי תכניתו, בגיל 20 שנה. גם 
בישראל העתיקה לא ראו את נקודת־הכובד של ח׳ האדם 
בח׳ "תינוקות-של־בית־רבן", אלא בלימודו וחינוכו של האדם 
המבוגר כל ימי־חייו, עד מותו — לימוד שנחשב למצווה 
דתית. רק לאחר תקופת הרבסאנם רהרפורמאציה הועתקה 
באירופה נקודת־הכובד של המחשבה על הזד מן המבוגר 
אל הילד. אולם בעקבות המהפכה התעשייתית ותחיית 
הרגש הלאומי בקרב העמים הקטנים באירופה, חזרה והת¬ 
עוררה במאה ה 19 תנועת ח׳־המבוגרים. מבהיגי תנועת־ 
הפועלים באנגליה (ולאחר מכן גם בארצות אחרות) הכירו 
בחשיבותה המכרעת של העלאת רמת ההשכלה של המוני- 
העם; גרונטויג (ע״ע) ראה בח׳־המבוגרים אמצעי נגד 
התבוללות עמו בתרבות העם השכן הגדול — הגרמנים. 
"בתי־הספר הגבוהים לעם" מיסודו של גרונטוויג בדנמארק, 
כמוסדות ח , לאומי־אנושי למבוגרים צעירים, שימשו מופת 
לארצות אחרות. 

תנועת ח׳־המבוגרים קיבלה עידוד מצד הפסיכולוגיה 
החדישה (תורנדיק [ע״ע] ואחרים). הוכח, שטעות היתה 
לחשוב את גיל־הילדות כמתאים ביותר ללימוד האדם ולחי¬ 
נוכו, ושכושר הלמידה של בני 25 — 35 שנה עולה על זה 
של הילדים ואף על זה של בני-הנוער; הוא פוחת והולך 
בהדרגה בגיל העמידה, אבל אין מקום לפקפק בהצלחת 
הלימוד אף בגיל של 60 שנה. הקשיים בהוראה לתלמידים 
לא־צעירים הם עפ״ר ריגושיים — תוצאה מדאגות לעתיד 
או מהתנגדות נפשית, אף בלתי־מודעת, ללמ 1 ד ולקבל דעות 
והרגלים חדשים. 

ההתפתחות הכבירה של פעולות ח׳־המבוגרים במאה ה 20 
היא תוצאת התמורות שהתחוללו במחצית המאה ה 19 במיבנה 
החברה ובחייה: גידול האוכלוסיה והצטופפותה בערים הגדו¬ 
לות, השתתפות גדלה והולכת של שכבות רחבות של העם 
בהנהגת ענייני-הציבור(דמוקראטיזאציה), ההתקדמות העצו¬ 
מה של המדע והטכניקה והשינויים המהפכניים בדרכי הייצור. 
בחיי החברה והמדינה של זמננו הכרח הוא לדאוג להשלמת 
הה׳ של אותם אזרחים, שלא זכו בילדותם לח׳ סדיר בבית- 
הספר היסודי; במיוחד לא תוכל שום מדינה מתקדמת לסבול 
מצב שבו נשאר חלק ניכר של האוכלוסיה אנאלפאביתי. 
נושאים מרובים, שהמבוגר נזקק להם, אינם ניתנים כלל 
להבנת ילדים, מפני שלתפיסתם הנכונה דרוש נסיון בחיים: 
ענייני חברה, בעיות דת, מדינה ומשטר, תורת הכלכלה, 
יסודות הח׳, אף היסטוריה במובן המדעי של המלה, וכן 
ספרות ושאר תחומי האמנות. 

הקצב המהיר של התפתחות המדע והטכניקה גורם לכך, 
שאף אם זכה האדם בילדותו לח׳ סדיר, זקוק הוא כמבוגר 
להשכלה משלימה: כבר לאחר שנים מועטות מתיישן חלק 
רב מכל הנלמד, וחלק ממנו מוכח כבלתי־מדוייק. יש, איפוא, 


669 


חנוך 


670 


צורך בת׳ ולימוד מתמיד אף לגבי המבוגר המשכיל והמלו¬ 
מד. כמו־כן זקוקים עובדים מקצועיים להשתלמות מתמדת 
במקצועם לשם מילוי תפקידיהם, ההולכים ומשתנים עם 
ההתקדמות המתמדת של הציוויליזאציה. אולם בעקבות 
חלוקת־העבודה המופלגת ניכפה על האדם ריכוז עיסוקו 
באחד מענפי־הענפים של מקצועו בלבד לשם התמחות בו. 
דבר זה גורר לא רק חד־גוניות של פעולות האדם תוך 
עבודתו, אלא גם צימצום מחשבותיו, עד כדי ניוונם של אותם 
כוחות וכשרונות, שאינם מופעלים בעבודתו המקצועית. אהד 
מתפקידיו של ור־המבוגרים הוא לטפח כוחות אלה של האדם 
ולתת תוכן נוסף לחייו ע״י אפשרות של לימוד ועיסוק 
בתחומים הרחוקים ממקצועו. 

שעות־הפנאי של האדם התרבו במידה ניכרת בדור האחרון 
כתוצאה מקיצור יום-העבורה, וכנגד זה נתארך אורך־החיים 
הממוצע והגיע בימינו עד ל 70 שנה ולמעלה מזה; ואילו 
רוב העובדים פורשים מעבודתם בגיל 65 שנה, ולכן מרובות 
שעות־הפנאי בגיל גבוה. כאן שדה רחב לפעולות ח׳־המבוגרים, 
שעשוי לתרום תרומה חשובה לפתרון הבעיה, כיצד ינצל 
האדם את שעות־הפנאי. 

התמורות בחיי החברה בת זמננו הביאו גם לידי תופעות 
שליליות, ובמיוחד לריבויה ולהתפשטותה של הפשיעה, 
המהווה בעיה המורה בכל ארצות התרבות. מאחר שהרוב 
המכריע של העבריינים הם מבוגרים צעירים, מסתבר שקיימות 
אפשרויות גדולות — שטרם נוצלו במלואן — להשתמש 
באמצעי ח׳־המבויגרים במלחמה בעבריינות, דוגמת שירות־ 
מיבחן גם למבוגרים, במקביל לזה שהותקן במדינות רבות 
לגבי ילדים עבריינים; וכן ניתן לנצל את בתי־הסוהר כמו¬ 
סדות ח׳ כללי ומקצועי. 

דרכי הביצוע של פעולות ח׳־המבוגרים הן רבות 
ושונות, כגון שיעורי-ערב, קורסים קצרים או ארוכים — 
במוסדות־קבע או במוסדות ארעיים, — לפי שיטת הרצאות, 
סימפוזיונים או עבודת חוגים — בבתי-ספר למבוגרים, במו¬ 
עדונים, במרכזים שכונתיים או אף בבתים פרטיים. גם כיחיד 
ביכלתו של אדם להרחיב את אפקיו ע״י קריאת ספר (גם 
בספריה), או בדרך של "השכלה בכתב", או ע״י ניצול התוכן 
החינוכי של אמצעי הקומוניקאציה להמונים, או ע״י ביקור 
במוזיאונים, בקונצרטים ובהצגות תיאטרון או קולנוע, או 
ע״י טיולים ונסיעות, וכן ע״י פעילות עצמית במלאכה או 
כחובב אמנות על תחומיה השונים. 

אירגון פעולות ח׳-ד,מבוגרים עומד ברוב הארצות 
(להוציא את המדינות הטוטאליטאריות) בסימן של דצנטרא- 
ליזאציה מובהקת. ממשלות, רשויות מקומיות, מוסדות'דתיים, 
אוניברסיטות, אירגוני־פועלים, מפלגות והתאגדויות פרטיות 
עוסקים בח׳־המבוגרים. פיצול זה הולם את רעיון ח׳- 
המבוגרים כעניין של רשות ולא של חובה, וייתכן שחסרונות 
הפיצול (ביזבוז כוחות האירגון וההוראה וחוסר הכוונה ע״י 
מוסד עליון) יוצאים ביתרונותיו(רב־ג 1 ניות, חופש הפעולות 
תוך התאמתן לצרכים של חוגים מקומיים, אף קטנים). 

במדינת ישראל עוסקים מוסדות רבים׳ ציבוריים 
ופרטיים, מקומיים, איזוריים וארציים, בח׳־המבוגרים על כל 
צורותיו. הפעולות מוקדשות בחלקן הגדול למשימת הקליטה 
החברתית והרוחנית של העולים. אחד האמצעים החשובים 
למטרה זו הוא הנחלת הלשון העברית, לא כמכשיר לשוני- 
טכני בלבד, אלא כהכשרה לשיתוף בחיי החברה ובחיים 


הרוחניים של האומה. הוקמו לא רק כיתות־ערב וכיתות־יום 
ללימוד השפה — בחלקן בעזרת מורים מתנדבים אלא גם 
"אולפנים" (עם פנימיות), שבהם שרויים העולים־התלמידים 
במשך כל היום באווירה של לימוד וח ׳ . בישוביהם מקבלים 
העולים גם הדרכה חברתית. גם צה״ל ממלא תפקיד חשוב 
בח׳־המבוגרים: הוא הקים מערכת גדולה של מוסדוודוד, 
שבהם מקבלים החיילים הזקוקים לכך השלמה בח׳ בסיסי, 
לרבות ליסוד הלשון העברית! נוסף על כך נערכים בצבא 
קורסים ברמה תיכונה ואף למעלה ממנה, וכן קורסים לח׳ 
מקצועי. גם פעולות ח׳-המבוגרים בקרב התושבים הוותיקים 
בכפר ובעיר התפתחו לממדים ניכרים. 

עם דרכי ח׳־המבוגרים בישראל יש למנות גם את ההת־ 
ישבות העובדת — את הקיבוץ ואת המושב, שבהם אין 
לראות מפעלים משקיים־חקלאיים בלבד. אלא גם נסיונות 
חינוכיים להקנות ערכים חדשים לאדם ע״י שינוי תנאי- 
החיים במטרה לשנות את יחסו לחברה ולעבודה. 
וע״ע א״י: חנוך (כרר־מילואים). 

אפלטון, ״המדיבה״, ז׳; ח. רות, למוד גבוה ווד הדור, 154 - 
157 , תש״ד! מ. בובר, ח׳ מבוגרים(מולד, ד , ), תש״י ! י. קרן, 
בעיות השכלת מבוגרים (בחיניד ובתרבות, חוב׳ 7/8 ), 
תשי״ט! אנצ ׳ חינוכית, ב': ה׳ מבוגרים, דרכים, 422-380 , 
תשי״ט ! שם, א׳: ח׳ מבוגרים, יסודות, 550-500 , תשכ״ב ; 

שם, ג ׳ : ח׳ מבוגרים, ארגונו(בדפוס)! ב. שחר, תרבות וחברה, 
219 ־ 236 , 53 ) 19 ; ; 1949 , £4112011011 ! 1011111 ( £11714111 < £500 אס 

1(1., !11101111X110)114 01!0210)} 0/ ,4 41211 1211111-1x1'1071, 1952; 1(1., 

11>111,'015111( 1 111 '12/1111 £4110011011, 1953; 1(1., 2111/2 '< 7 ' 010 א 
111 21111111 £1111011110)1, 1962; £1 ׳) 74 ,:)מ<>: 851 ח 1 ־\ 71 .א x111)0 ״ / 
£ 41(001100 (0 לש ( .' 55 , 7 ; 1954 2 ,( 106 - 3 , חס !)! - .)!!(!!! ח '!!;.), 

21(1141 1 /( 11 ( 2 : 1110)1 1010014 ! $021111 (111(1 !'01:112x1 £<■!< 2111 !,!!', - 

)/ 0 £ 1 {!>>( 1 !:!! 2 . 1 > ״: { 11 >)':>>)/ 2 !.£ . זש 1 );!^)<־\ 1 . 7 : 1954 .׳{ 111 
, 11 ) 1111:1 )- 1 . 7 : 1957 , { 112 /) 11 (/ 1011 ( 1 ! 1 / ) 1 ) £210 . 1 ) % 071 ! 1 ז { 1 ) 1 ז 11 ( 0 
/ס 1 ( 411011110 .£ ,))!) 0 ; 961 [ .{ 12121112 14 ( 0 ׳ 14 7 01 X 210-4 

■{ 1 /( ן 1 > ו 1110 # //£ 50100104 ,■< 11 ) 14 . 7 ; 1961 , 1111 .>(£!!$ 44141 . 1110 
. 1962 , 110 ) 11 ( 8 11 ) 0 ( 0 1 ( 1 111011 ) £4110 44141 . / 0 

ג. פ. 

בעיית המורים, המחסור בכוחות־הוראה מתאימים 
הוא היום תופעה ר 1 וחת ברוב חלקי־תבל. כגורם ראשי 
למחסור במורים פועלת, כמובן, ההתרחבות העצומה של 
מערכות הח' היסודי והעל־יסודי בכל העולם בתקופה שלאחד 
מלה״ע 11 . גורמים נוספים הם השינויים האיכותיים במערכת־ 
הה/ שאף הם כשהם־לעצמם מחייבים הגדלת מספר כוחות־ 
ההוראה, אך גם מקשים את מילוי הדרישה הזאת: הקטנת מספר 
התלמידים לכיתה וצימצום שעות־עבודתו של המורה — מזה, 
והתביעות המוגברות לשיפור הכשרת המורים והארכת שנות 
הכשרה זו — מזה. קצב הכשרת המורים מפגר היום הרבה 
אחרי ריבוי מספר התלמידים. תנאי־עבודתו של המורה 
ומעמדו החברתי ברוב הארצות אין בהם כדי לעודד נהירה 
למקצוע ההוראה בבתה״ם, בשעה שפעולות אחרות בתחומי 
המדע, הטכנולוגיה והמינהל הציבורי קוסמות יותר לבני 
הנוער המשכילים. 

מישאל מטעם אונסק״ו והמשרד הבין־לאומי לח׳ ב 1963 
קבע, שרק מדינות מעטות יש בהן עודף־מה של מורים 
בביה״ס היסודי; מדינות אחדות התגברו בקושי על המחסור, 
ואילו ב 80% של המדינות קיים המחסור בכל חומרתו, 
בעיקר במדינות המתפתחות, המקימות בשנים אלה את מערכת 
בתה״ס שלהן. 

מצב ההוראה בבתה״ס היסודיים מחמיר והולד גם בעקבות 
הפמיניזאציה של מקצוע ההוראה, ככל שמדינה מפותחת 
יותר, גדל בה אחוז המורות העובדות בביה״ס היסודי, ובאה״ב 


671 


672 


חנוך 


אין למעשה עוד מורים־גברים העוסקים בח׳ היסודי. מצב 
זה מעורר חששות מבחינת חד־צדדיותה של ההשפעה החי¬ 
נוכית הבאה מנשים בלבד; נוסף לכך נוטות נשים יותר 
מגברים שלא להתמיד בעבודה המקצועית. — קושי מיוחד 
כרוך בעבודת המורה בביה״ס הכפרי; הצעירים המכשירים 
עצמם להוראה במוסדות עירוניים — אף אם הם עצמם 
ילידי כפרים — אינם רוצים להשתקע בכפר הרחוק מחיי 
התרבות, שלהם התרגלו. 

על המחסור במורים בביה״ם היסודי משתדלים להתגבר 
ע״י פתרונות לשעת־חירום, כגון הנהגת הכשרה מזורזת של 
מועמדים להוראה במשך חדשים אחדים. גיוס אנשים חסרי 
הכשרה מוקדמת, מתן אפשרות להוראה אף לבוגרי בי״ס 
יסודי וכר. פתרונות אלה אינם מניחים את הדעת, וכל 
מדינה שיכולה להפסיק פעולות־חירום אלו עושה זאת ומש¬ 
תדלת לפתח את ההכשרה התקינה של מועמדים להוראה. 

במאה ה 19 ובתחילת המאה ה 20 נהוג היה ברוב הארצות 
להכשיר מורים לח׳ היסודי בבת״ס בדרגה תיכונה — לכל 
היותר בתוספת שנת־הכשרה מיוחדת אחת. אח״כ פשטה 
ברוב הארצות המפותחות הכשרת מורים דו־שנתית בדרגה 
על־תיכונה, פעמים במוסדות מיוחדים להכשרת מורים, פעמים 
(כגון בגרמניה הווימארית) ב״אקאדמיות פדגוגיות" בדרגה 
אוניברסיטאית. היום גוברת והולכת ההכרה, שיש להעמיד 
את ההכשרה הזאת על 3 שנים (אנגליה, ישראל, ועוד). רק 
אה״ב קיימה כבר לפני מלה״ע 11 הכשרה אוניברסיטאית 
מלאה למורי בתה״ס היסודיים, 

ברוב המדינות הכשרתם של מורים לבת" ם יסודיים 
מקומה היום במוסדות מיוחדים לכך, והטיפול בה נתון בידי 
הרשות האחראית לח׳ היסודי. מבחינת רמת־הלימודים בבתי- 
המדרש למורים, משך זמן־הלימודים ותוכן־הלימודים יש 
הבדלים גדולים בין מדינה למדינה. במדינות המפגרות 
בפיתוח הח׳ מתקבלים למוסדות אלה בוגרי ביה״ס היסודי; 
במדינות אחרות — מסיימי 9 — 10 שנות־לימוד, ז״א השלב 
הראשון של הח׳ העל־יסודי; מדינות אחדות — אנגליה, 
בריה״ם, יאפאן, ישראל וכמה אחרות — מקיימות מוסדות 
להכשרת מורים לבוגרי בי״ס תיכון. הדרישה ■שהכשרת 
מורים לבת״ס יסודיים תהיה ״ברמה אוניברסיטאית״ — 
שהובעה ע״י ועידה בידלאומית לענייני ח׳ ב 1953 —, לא 
נתמלאה לפי שעה אלא באה״ב (ר׳ לעיל), אולם הארצות 
שנזכרו לאחרונה מתקרבות לכך. — בכמה מדינות, בעיקר 
באמריקה הלאטינית, מקבלים מועמדים להוראה בבת״ם כפ¬ 
ריים חכשרח פחותה מזו של המכשירים עצמם להודאה 
בעיר. נערות המתעתדות להיות גננות — מהן מקבלות 
הכשרתן בכיתות מיוחדות בבתי־המדרש למורים בבת״ם 
יסודיים. ומהן במוסדות נפרדים להכשרת גננות. 

כדי למשוך מועמדים מתאימים לבתי־המדרש להכשרת 
מורים מקנות רוב המדינות הכשרה זו חינם או תמורת 
תשלום קטן מאד. ויש שהתלמידים חיים בפנימיות בלי 
תשלום — עפ״ר תמורת ההתחייבות לשמש בהוראה מספר 
מסויים של שנים. מדינות מרובות אף מקציבות מענקים 
לתלמידי המוסדות להכשרת מורים. 

תכבית־הלימודים במוסדות אלה מתבססת, בדרך־כלל׳ על 
איזון בין השכלה כללית ובין הכשרה מקצועית להוראה. 
החלק המקצועי בתכנית־הלימודים נועד להכשרה ישירה 


לעבודת־הוראה, והוא כולל בעיקר פסיכולוגיה, תורת הח׳ 
ותולדותיו, תורת ההוראה וררכי הוראה־למעשה. בהרבה 
ארצות מלמד המורה בביה״ם היסודי את כל המקצועות, 
לרבות זימרה וציור. מלאכות והתעמלות; לפיכך משתדל 
המוסד להכשרת מורים להקנות לו את כל המקצועות האלה. 
אולם יש ארצות המקיימות מוסדות נפרדים להכשרת מורים 
במקצועות האמנות, המלאכה וההתעמלות ולהוראת חקלאות 
בכפר; בישראל מכשירים מורים מיוחדים להוראת מקצועות 
אלה בכיתות העליונות של ביה״ס היסודי, ואילו בכיתות 
הראשונות המורה מלמד את כ ל המקצועות. בבריה״מ 
הונהגו ב 1958 שינויים בתכנית־הלימודים, המכוונים להדק 
את הקשר בין ח׳ ועבודת־כפיים; משום כך מחייבים שם 
את תלמידי המוסדות להכשרת מורים לעבוד יום בשבוע 
בתעשיה או בחקלאות. 

לרגל ההתקדמות המהירה והמתמדת במדעים והשינויים 
המתחוללים בתודת־ההוראה, להלכה ולמעשה, חייב המורה 
של ביה״ם היסודי בהרבה ארצות להשתלם תוך כדי עבודתו; 
במדינות אחרות (גם בישראל) ההשתלמות היא רשות. ההש¬ 
תלמות בערכת ע״י השלטונות או ע״י אירגובי־מורים אי 
אוניברסיטות, עפ״ר בעונות החופש, ויש שהיא ניתנת בקורסים 
בכתב או באמצעות הראדיו או הטלוויזיה. 

מועמדים להוראה בבת" ם על־יסודיים לומדים, 
בדרך־כלל. במוסדות להשכלה גבוהה. בפני בעל תיאר אקא־ 
דמי פתוחה ברוב המדינות הדרך להורות בבי״ס תיכון 
במקצועו; אולם יש מדינות שבהן אין מסתפקים בהתמחות 
אוניברסיטאית במקצוע־ההוראה, אלא דורשים מן המועמד 
גם הכשרה פדגוגית (ופסיכולוגית) מיוחדת — עפ״ר חד־ 
שבתית — בבי״ס לח׳ במסגרת האוניברסיטה. צרפת ובריה״מ 
מקיימות מוסדות מיוחדים ברמה אוניברסיטאית להכשרת 
מורים לבת״ס תיכונים. בכמה מדינות מקילים על מורה 
יסודי מוסמך להמשיך בלימודים, כדי להיות מורה במוסד 
תיכון. מחמת המחסור במורים בח׳ העל־יסודי נאלצים לפעמים 
להעסיק בו גם מורים לא־מוסמכים, ומשתדלים לשפר את 
המצב ע״י קורסים להשתלמות ובחינות־השלמה. 

תנאי־עבודתו של המורה. עפ״ר בתה״ס היסו¬ 
דיים הם בבעלות שלטון המדינה, המחוז, או הרשות המקומית, 
ולפעמים — בבעלותם המשותפת. בהרבה מדינות מורי 
בתה״ס היסודיים הציבוריים הם עובדי־מדינה. רבים מבתה״ס 
התיכונים אינם ממלכתיים, אלא שייכים לאירגונים ציבוריים 
או לפרטים. אולם בכל המקרים רווחת הנטיה לקבוע תנאי־ 
עבודה אחידים למורים על כל סוגיהם — ע״י חקיקה או 
ע״י הסכמים בין השלטונות ואירגוני־חמורים. 

לרוב קונים מורים קביעות בעבודתם לאחר נסיון של 
2 — 3 שבים. משכורת־היסוד של המורה נקבעת עפ״ר לפי 
סוג ביה״ס שבו הוא מלמד, ולפעמים (כגון בישראל) לפי 
מידת השכלתו; היא גדלה והולכת, ככל שעולה ותק עבודתו. 

בכמה מדינות מקבל המורה משכורת גבוהה יותר מזו של 
המורה — גם כשהשכלתם וותקם שווים. יש מדינות שבהן 
דרגת המשכורת של המורה בכפר נמוכה מזו של עמיתו 
בעיר. תוספת מיוחדת על משכורת־היסוד ניתנת כרגיל 
למורה העובד במוסד לילדים קשי־ח׳, וכן תמורת מילוי 
תפקידים בניהול בי״ס, בעבודה בספריה. במעבדה, בתיקון 
מחברות וכיו״ב. ברוב המדינות נהנים המורים מחופשת־קיץ 
בשכר. שעות־העבודה של המורה איבן אחידות; בארצות 


673 


674 


הגיד 


שינות נע מספרן בין 20 ל 40 בשבוע למורה העובד בביה״ם 
היסודי ובין 15 ל 30 — למורה בביה״ס התיכון. 

אולם למרות עליית חשיבותו של הח' בכל חברה מפותחת 
ניכרת היום ירידה במעמדו החברתי של המורה, 
ויש מורים המסבירים בכד את התרחקות הגברים מן ההו¬ 
ראה — ביחוד בבתדי״ס היסודיים — ואת המחסור הכללי 
בכוחות־הוראה. בראה, שמעמדו המכובד של המורה לפנים 
נבע ממיעוט מספר המשכילים בחברה. כשהמורה היה עולה 
ברמת השכלתו על מרבית בני־עדתו׳ בפרט בכפר ובעיירה; 
היום, עם התפשטות ההשכלה באוכלוסיה וריכוזה של זו 
בערים, פחתה חשיבותו של המורה בחיי הציבור. אותה 
שעה התחילו משכילים מוכשרים להימשך בהמוניהם אחרי 
תפקידים במחקר המדעי, בכלכלה התעשייתית ובשירותים 
שונים, שקרנם עילה ומתן־שכרם בצידם בולט יותר מאשר 
בהוראה בביה״ס. השלטונות נאלצו להכניס לביה״ס מורים 
שלא שימשו כל צרכם ולא היה בכוחם לתרום להעלאת קרן 
המורה בחברה — וכך נוצר מעגל־קסמים, שפעל לרעת 
ביה״ם והמורים כאחד. 

מעמדו הכלכלי והחברתי של המורה מעורר בשנים האח¬ 
רונות דאגה מרובה. מצד הממונים על הח׳ נעשים כמעט בכל 
מקום מאמצים להיטיב את מצבו החמרי ולשפר את תנאי 
עבודתו — כל זה כדי למשוך להוראה צעירים מוכשרים. 
במדינות רבות מתארגנים המורים במידה גוברת והולכת. 
והסתדרויותיהם לוחמות את מלחמתם בתוקף. בזאת עוסקים 
גם אירגונים בין־לאומיים של מורים, וכן מעסיקה בעיית 
מצבם ומעמדם את אונסק״ו ואת אירגון־העבודה הבידלאומי. 
אולם עד עכשו לא הביאו מאמצי כל הגופים הללו את 
התוצאות הרצויות. 

על הכשרת מורים וגננות בישראל — ע״ע א״י. עמ׳ 
1011 — 1014 . 

ם. א. ריצ׳ארדסון ועוד, הכשרת מורים באנגליה, בצרפת, 
בארצות־הבדית ובישראל, תשט״ז; אנציקלופדיה חיניבית, 

ג׳: ארגון החינוך (בדפוס); / 0 _! 001 < 1 -ו^ 1 צ 

- 11410 ) 11 / 0 007 * 11/7 << ) 1/1 : 19-17 ,( 1-800 א 11 ) 1111011 :>*££ 
; 1953 ,( 05:1:800 ) !)!וסוסו', 40$ (. 111 ) 1 -<מ> 1 מ/-לז ; 19-18 , 11 ( 111 
/ £04/4 1 ; 1753 . ( 0 :) 8 .- 1 "\'׳ 1 ) !) 1 ) 010 <' :(• 0711101 •) 9 . 

: 4 ^ 5/1144111 : 61 — 1955 . { 800 ,-{\ 1 ) 111 — 1 , 1/10:0:1011 01 ■\' 4 ס) 5 11 . 

-■ £1 / 41 ק 111 !))/\ ; 1963 ,; 15800 'א'. 11 ! 01/10 ) 1 ) 4141101 ' 1 (ס 

141 ! 4 :) 1 /) 11 ' 14 { 44 ! €0114/111041 ) 414104111 )£ 01141 ! 5444:10 11 ( 4 !דסק 
־ 111001 :.! 11111 *, 1 ) 11111 : 10 : 1 ) ! 11001 ) 5 ( 104 ) 011 ')} 9 . 1 ) 041 ( 104 ) 1 :;'! 

. 1963 ,( 01110-0 
מש. א. 

הח׳ באיסלאם. מראשיתו, מלפני יותר מ 1300 שנה, 
מכוון הה׳ האיסלאמי, בעיקרו, להקנייחן של ידיעת אמיתות 
האמונה והכרת מצוות הדת ולהדרכה החניך באורח-החיים 
הדתי; תפקידו האינטלקטואלי היה מצומצם יותר מתפקידיו 
הדתי והחברתי. גם כשנשתנו התנאים הפוליטיים והחברתיים 
שברקע ד.ח׳ האיסלאמי׳ נשארו האידיאלים שלו׳ להלכה 
לפחות, ללא שינוי מהותי. זהות הדת והמדינה בממלכת 
האיסלאם גרדו חוסר הבחנה ברורה בין לימודי־קודש ולימודי- 
חול; כל הלימוד טבוע היה בחותם דתי. נהוגים היו 3 סוגים 
של לימודים: ( 1 ) דתיים — קוראן, מסורת שבע״פ (חדית׳), 
ואף לימודי-לשון, שדרושים היו להתעמקות בקוראן ולפר¬ 
שנותו ; ( 2 ) שכליים — תורת־ההגיון ולימודי־הטבע, שסייעו 
אף הם ללימודי חדת; ( 3 ) טכניים — אומנויות וחקלאות, 
שנחשבו עפ״ר לנקלים. בהשוואה ללימודים הדתיים והשכ¬ 


ליים, ונלמדו תכופות ע״י בני־העגיים, כהמשך לשיעור מיני¬ 
מאלי של לימודים דתיים. 

מבחינה היסטורית היו 3 שלבים בהתפתחות הח׳ האים־ 
לאמי יבאירגון מוסדותיו: ( 1 ) בתקופת הכיבושים ושלטון 
בני-א ומיה התרחב הח׳ וניתן בבת״ם יסודיים מרובים 
לבנים, על בסים של יזמה פרטית: אנשי המקום התקשרו 
עם מורה לשם הוראת בניהם במשותף ועל חשבונם, כשהמדי¬ 
נה אינה מתערבת בדבר; מקום־ד,הוראה היה עפ״ר המסגד. 
ח׳ זד. הקיף רק חלק קטן מהאוכלוסיה; משפחת הח׳ליף, 
שרים ובעלי־אמצעים שכרו מורים פרטיים לבניהם.( 2 ) בתקו¬ 
פה ה ע ב א ס י ת, שבה שיגשגה התרבות העירונית, התגבש 
הח׳ היסודי ופרח הח׳ הגבוה. ביה״ש היסודי, ה״כתאב" (או 
ה״מכתב״) — הדומה באפיו מאד ל״חדר״ היהודי — היקנה 
לילדים ידיעות בקוראן,'במסורת ובלשון. אע״ם שהכותאבים 
התפשטו בכל הממלכה. עדיין היתה, כנראה, הבערות רבה, 
ביהוד באיזורים הלא־עירוניים. במסגדים שונים שבערים 
נלמדו אף לימודים גבוהים — ללא שום דרגת־ביניים בין 
לימודי הכותאב לביניהם כשגרעין תכנית־הלימודים היה 
המשפט האיסלאמי; חוגי־לימוד עסקו גם בספרות ובבלשנות; 
ליד חלק מהמסגדים הללו הוקמו ספריות עשירות. מוסדות- 
לימוד כאלה קמו בבגדאד, בבצרה, בפוסטאט, וגם בספרד, 
והם נתמכו לעתים קרובות ע״י השליטים; המפורסם שבמו¬ 
סדות אלה, עד היום, הוא אל־אזהר (ע״ע) שבקאהיר. במוסדות 
הללו נתחברו עבודות־מחקר מובהקות, שבחלקן גם העבירו 
אלינו את חכמת העולם העתיק; אולם המוני־העם לא קיבלו 
אלא ח׳ זעום. מבחינה כמותית ואיכותית כאחת. — ( 3 ) בתקו¬ 
פת התפוררות הח׳ליפות, בימי הסלג׳וקים, ואח״כ הממלוכים. 
עודדו השלטונות את הלימוד. מאחר שהיו זקוקים לשכבה 
של עוזרים משכילים ורצו לזכות בתמיכתם של חוגי חכמי 
הדת והמשפט. בעידודם של חסלג׳וקים קם טיפוס חדש של 
מוסד־לימוד — ה״מדרסה", שנועדה מלכתחילה לשמש מוסד 
של השכלה גבוהה למורים מעולים. מדרסות רבות הוקמו 
בפרס ובעיראק, ואח״כ בסוריה ובמצרים, בחצי־האי ערב 
ובמגרב; הראשונה והמפורסמת שבהן היתה ה״נזאמיה" בבג¬ 
דאד. במדרסות הורו משפט איסלאמי, בלשנות והיסטוריה 
איסלאמיח, וכן מקצועות כגון חשבון, הבדסה. זואולוגיה, 
בוטניקה ורפואה; ספריות טובות שימשו את המורים והתל¬ 
מידים, שנהנו, בדרך־כלל, מתנאי פגימיה וגם מסטיפנדיות 
ופרסים. תנאים אלה עודדו תלמידים לנדוד ממקום למקום 
ולקנות דעת במדרסות השונות. מבין חניכי המדרסות נתמנו 
לא רק שופטים ומורים, אלא גם רוב פקידי המדינה. 

המדינה לא חייבה לימוד בביה״ס וגם לא דאגה לכך. 
לפעמים תרמו שליטים ועשירים למוסדוודח׳ שונים, אולם 
ההורים הם ששילמו את שכר המורה, בכסף או במיצרכים; 
מעמדו של המורה היה נחות — אלא־אם־כן הודה באחד 
מבתה״ס הגבוהים. ההוראה נעשתה כמעט תמיד ע״י הכתבה 
ושינון בע״פ, ולאחר־מכן, לעתים, ע״י קריאת תלמיד 
והסברים מצד המורה. המכאניות שהונחה כבסים שימת־ 
הלימוד טיפחה את הבקיאות והזכרון המדוייק יותר משטיפחה 
את כושר הניתוח והסינתזה. בחינות לא נערכו. אך המסיימים 
קיבלו לעתים קרובות ממוריהם התר־הוראה ("אג׳אזה"), 
שהסמיך אותם להורות את חידושי־מוריהם. 

עד המאה ה 19 היה הח׳ בכל ארצות המוסלמים כמעט 
כולו מעור אחד. עם התחלת ההתמערבות חל משבר בח׳ 


675 


.־יניד 


676 


האיסלאמי. נוכח הדינאמיקה של הזד המערבי נחלץ הח׳ 
האיסלאמי למלחמת התקפה־לשם־הגנה — מזה, ולתיקונים 
מסויימים — מזה! שינויים נכבדים חלו בתכנית־הלימודים 
(הוספת לימודי־חול) ובדרכי־ההוראה (שימוש בספרים לכל 
תלמיד). הח׳ האיסלאמי נשאר השליט רק באותן הארצות 
שבהן קיומו הוא בלעדי(כמו באפגאניסטן)! הוא הולך ונעלם 
במדינות שבהן דחקה החילוניות את רגלי האיסלאם (תורכיה) 
או שבהן המוסלמים הם מיעוט (ישראל, בריה״מ). ברוב 
המדינות המוסלמיות הוטלה היום מרות השלטונות — 
האדמיניסטרטיווית, ובדרך־כלל גם הפדגוגית — על בתה״ס 
האיסלאמיים! אולם הנהלות משרדי־הח׳ נוהגות להיוועץ 
בחכמי־הדת על ענייני ח׳ ולהעביר חלק מהסמכויות לידיהם. 
ה ח׳ היסודי בכותאבים עדיין משמש הבסיס הרחב, שעליו 
מושתת חח׳ האיסלאמי בארצות שונות; עיקר כוחו בכפרים, 
ואילו בעדים ובעיירות הגדולות הולד ומנושל הוא בידי 
הח׳ המודרני (חוץ מאשר במדינות כתימן, סעודיה ואפגא־ 
ניסטאן). עדיין אין כמעט ח׳ איסלאמי תיכון הראוי 
לשמו! הוא מקויים רק במדינות מעטות, כגון במצרים, 
במידה מצומצמת, כדי לאפשר לתלמידים מצטיינים מבין 
גומרי הכותאבים להגיע להשכלה איסלאמית גבוהה. לימודים 
איסלאמיים נלמדים גם באוניברסיטות חילוניות, ממאר 1 קן 
עד סינגאפור, אולם עדיין קיימים מוסדות־השכלה גבוהים 
איסלאמיים טיפוסיים, כגון אל־אזהר בקאהיר, שהם מכשירים 
שופטים ומורים ומשמשים גרעין לחייח־ת אינטנסיוויים 
ולמיפגש מוסלמים מקצווי־העולם. גם אם שינו המוסדות 
האלה במידת־מה את תכנית־הלימודים שלהם, ואף הכניסו 
מודרניזאציה כלשהי של דרכי־ההוראה, עדיין אין הם שונים 
ביסודם משהיו בעבר! תוכן הח׳ ודוחו לא נשתנו אלא 
במקצת. מעטים הנסיינות הרציניים שנעשו (כגון זה של 
מחמד עבדה [ע״ע] ותלמידיו) למזג את הח׳ האיסלאמי עם 
הטוב שבח׳ החילוני, ובנסיונות הללו לא ניכרו אלא סימנים 
מועטים להצלחה. 

וע״ע אסלאם, עט׳ 986/7 . 

י, מ. לנדאו, על חקר הח׳ בארצות ערב (המזרח החדש, ז׳), 
1956 ! א. כהן, העולם הערבי של ימינו, סרק ח/ 1958 ; 

) 1 > ^ 600 ־ ¥011 ) ! 01 )^ 1 ,'<ג 31 ז 11 א ,[)א 

112 ¥$120011012 ,!׳* 31 ־ 141 ^ .!׳א - ;*^ 4301110 ? ,ם ; 1949 ,(.: £11111 
- 112 )€ €?/ 1 / 0 1071 )?# , $00 .י!א 11 ; 1949 , €0127117205 470/2 1/10 
2 ( 1507 * £1 1 ( €07 ,. 141 ; 1950 ,? 10722510.7 /% / 4 10 ? 14153201 ? 111072 ) 0 
— 0011110 ־>£ . 0 ; 1956 , 810105 ( 4701 1410 171 ? 001107 * €$1 

1510772 ' 1 715 ? $2 €1 207200 <(€ 1 > 70 * 50010 1210 10 8121 , 01 ־ 131 * 03 
511171 ) 41 ! 072 401011015 ? י :ח 1110 זז . 5 ; 1954 ,( 1 , 36103 ז\נ) 

- 011113 .מ . 14 : 1957 , 4$05 $$ 10 ? 1 \ 1/10 171 ? 001107 ))$€ 
- 139 , 11 .:וכן , 1 , 4 / 051 ! 1/20 017 $ 2 ( 800101 151072110 ,ת ¥0 \ 30 . 14 

. 1957 , 164 

י. מ. ל. 

הח׳ היהודי. (א) הידיעות על הה׳ בתקופת 
המקרא מועטות מאד, ולא נמסר דבר על צורת הלימוד, 
מסגרתו ושיטותיו. אולם ברור. שהיתה פעולה ענפה בתחום 
זה לאורך כל התקופה המקראית, שכן הספרים משלי, איוב, 
קהלת, ואף חלק מתהלים. מלאים עצה והדרכה חינוכית, 
ומטרה ז 1 אף מוצהרת בגופם של הספרים הללו (מש׳ ד, 
י—יא! קה׳ יב, ט, ועוד). קיימת אף טרמינולוגיה ענפה 
הנוגעת בכל תחומי חח׳ וההוראה (מוסר, חכמה, דעת, לקח, 
דרש, אלף, ועוד). התפקיד החינוכי היה מוטל בעיקרו על 
האב, שהוא מצווה על הוראת בניו(דב׳ ו, ז. ועוד)! במקרה 
שהוא מזלזל בתפקידו זה, נזקף חטא הבנים גם עליו (שמ״א 


ג, יג). לשם ביצוע תפקיד זה מייעצים לאב להיזקק לענשי־ 
גוף, באשר "חושך שבטו שונא בנו" (מש׳ יג, כד): מסגרת 
חינוכית זו טובה אף לבן, שכן "טוב לגבר כי ישא על 
בנעוריו" (איכה ג, כז). כתוצאה מן ההקפדה הכללית בעניין 
זה נוצר המצב שבו ידעו רוב נערי ישראל קרוא וכתוב — 
תופעה נדירה בעולם העתיק! על כך מעידים פסוקים כגון 
"ונער יכתבם" (ישע׳ י, יט), "ויכתב אליו [הנער מאנשי 
סוכות] את שרי סכות... שבעים ושבעה איש" (שוס׳ ח, יד), 
וכן ההוראה "וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך"(רב , ו, ט). 
ייתכן שצורת ההוראה נרמזת בפסוק "קח לך גליון גדול וכתב 
עליו בחרש אנוש" (ישע׳ ח, א), הבנוי, כנראה, כדוגמת 
פניית המורה לתלמידו. על פעולה חינוכית־ממלכתית רבת־ 
הקף, שבוצעה ע״י המלך יהושפט להפצת תורה בעם, מסופר 
בדהי״ב (יז, ז—ט), וכמו־כן יש ידיעות על קבוצות תלמידים 
שהתחנכו אצל הנביאים ("בני הנביאים" [מל״ב, פרקים ב, 

ד, ו, ט, ועוד]). על תקנת עזרא בשטח הקניית התורה אנו 
למדים מן הפסוק: "והלוים מבינים את העם לתורה" (נחמ׳ 
ח, ז). — ח׳ הבנות היה נתון, כנראה, בידי האם, שדמותה 
האידיאלית מתוארת בספר משלי (ל״א)! אולם האם לקחה 
חלק גם בח׳ הבנים (שם א, ח; והשד גם דב׳ כא, יח—כ). 

ש.י. טשרבא, לתולדות חח׳ בישראל, א׳: תקופת המקרא, 

תרצ״ם; צ. שרפשטיין, הערות על ההיסטוריוגראפיה של 

הח׳ העברי בתקופת המקרא (החינוך, ד׳), תשכ״ד. 

ם. 

(ב) ימי הבית השני ותקופת התלמוד מצו־ 
יינים במאמץ רב להנחלת התורה לבני כל הגילים ולהפצת 
ידיעתה בשכבות הרחבות של הציבור. פירותיו של מאמץ 
זה ניכרים היטב, ועל כך מעידים דברי הסופרים ההלניסטיים 
היהודים של הדורות האחרונים לקיום הבית: "כי אמנם כל 
האנשים שומרים על מנהגיהם, אבל האומה היהודית יותר 
מכולם, שכן הם חושבים את החוקים לדברי אלהים, ובתורתם 
ז 1 הם מתחנכים מישתר ילדותם, והמצוות חרותות על לוח 
לבם" (פילון, המלאכות אל גיוס, ל״א)! "ומכל חמדה יקר 
בעינינו לגדל את בנינו לתורה... ובינינו אין אדם אשר לא 
יקל עליו למנוח את כל החוקים בעל פה מלפרש את שמו, 
שכן אנו לומדים אותם מראשית הגיענו לבינה" (יוסף בן 
מתתיהו, נגד אפיון, א׳, י״ב! שם, ב׳, י״ח). מציאות ז 1 
בתקופה מאוחרת יותר מתאשרת גם מדבריו של היארונימוס, 
המעיד על ידיעתם הטובה של היהודים במקרא ובקיאותם 
בתולדותיהם מימי אדם הראשון ועד ימי זרובבל (איגרת 
לטיטוס, ג׳, ט , ). לגבי יהודי בבל אנו למדים זאת מדבריו 
של אביי, שמניח כדבר המובן מאליו, שרק "תינוק שנשבה 
לבין הנכרים" אין "ידיעת בית רבו" בידו בהלכה אחת 
מהלכות טומאה (שבוע׳ ה׳, ע״א). 

הלכות ונהגים רבים בחיי־המשפחה הותקנו לשם חינוכם 
של התינוקות ושל שאר בני־הבית. סדרו של ליל חג־הפסח 
ערוך בצורה ש״כאן הבן שואל את אביו, ואם אין דעת בבן, 
אביו מלמדו"(משנ׳ פסח׳, י׳, ד׳), והרבה הלכות נתקנו מתוך 
המגמה: "התינוקות... מחנכין אותם... בשביל שיהיו רגילין 
במצוות" (משנ׳ יומא, ח׳, ד׳). הדגשת חשיבותו של לימוד 
הילדים באה לידי ביטוי מיוחד במימרה, ש״אין העולם 
מתקיים אלא בשביל הבל פיהן של תינוקות־של־בית־רבן" 
(שבת קי״ט, ע״ב). כמו־כן נתקן, שכל מי שזכה ללמוד 
ולקנות תורה חייב ללמדה לאחרים (סנה׳ צ״ט. ע״א), ולאחד 


677 


חנוך 


678 


מרד בר־כוכבא אף הכריזו: "כל מי שהוא למד יבוא וילמד, 
וכל מי שאינו למד יבוא וילמוד" (שהש״ר, ב׳). 

הה׳ בישראל כל כולו עשוי היה מיקשה אחת של קניית 
תורה על מקצועותיה השונים, ואלו בלבד. מדעים אחרים, 
כגון מאתמאטיקה ("גימטריאות") ואסטרונומיה ("תקופות"), 
שנלמדו בשלבי הלימוד למבוגרים, לא נראו אלא כ״פרפראות 
לחכמה" (אבות, סוף פ״ג>. הלשון היוונית והחכמה היוונית 
לא נלמדו אלא בחוגים מצומצמים הקרובים לנשיאות, שהכ¬ 
שירו עצמם לעסוק ב״צרכי-הציבור", כל׳ בסיפוק צרכי 
היהדות שבתפוצה ההלניסטי ת־הרומית ובקשר עם השלטונות 
הנכריים (ירו׳ שבת, ז/ ז/ ועוד). 

חובת הה׳ וייסוד ב תה" ס. חובת הה׳ לפי ההלכה 
חלה על האב לגבי הבנים בגיל רך: "כשהתינוק מתחיל 
לדבר, אביו מדבר עמו בלשון־הקודש ומלמדו תורה" (ספרי, 
דב׳ י׳, ף). מקורות תלמודיים ומדרשיים לרוב מפליגים 
בחשיבותה של חובה זו, אולם רק מעטים קיימו חובה ז 1 
בגופם או שכרו מורח שלימד את בניהם בביתם; בדרך־כלל, 
מצויים היו בת״ס בכל עיר ועיר (סנה׳ י״ז, ע״ב). במקורות 
מסופר על ריבוי בתה״ס בירושלים שלפני החורבן ובביתר 
על סף חורבנה בידי אדרייבוס (גיט׳ נ״ח, ע״א). בעיקר 
מצויות שתי מסורות על ראשית ייסוד ביה״ם: האחת מייחסת 
לשמעון בן שטח את התקנה, "שיהו התינוקות הולכין לביה״ס" 
(ירו׳ כתוב׳ ח׳, י״א); מסורת אחרת מספרת על גילגולי 
סדרי הה׳ בישראל — מן התקופה שבה היתה חובת לימוד 
התורה מוטלת על האב בלבד, עד שהושיבו "מלמדי- 
תינוקות״ — תחילה בירושלים ואח״כ "בכל פלך ופלך", 
אולם בעיקר לבני ס״ז-י״ז, ו״עד שבא יהושע בן גמלא 
(ע״ע) ותיקן שיהיו מושיבין מלמדי־תינוקות בכל מדינה 
ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע" 
(ב״ב כ״א, ע״א). המקורות שלאחר החורבן כבר מניחים 
כעובדה קיימת את מציאותם של בת״ם לתינוקות בערים 
ותשלום "שכר סופרים ומשנים" האמוראים מוסרים כמה 
הלכות בעלות משמעות מרובה בענייני הפיקוח הציבורי על 
הקמת בת״ס מ״תקנת יהושע בן גמלא ואילך" (שם). בין 
השאר נקבע, שמספר התלמידים בידי מורה אחד הוא עד 
25 ; מ 25 ועד 40 מעמידים לו — בסיוע כספי עירוני — 
מורה־עוזר("ריש־דוכגא"), ומ 40 תלמידים ולמעלה מעמידים 
שבי מורים. מאותה תקופה מתרבות הידיעות בדבר הפיקוח 
על בתה״ם וההקפדה על דיוקם של המורים במסירת לשון 
המקרא ועל השימוש בספרים מוגהים (פסח׳ קי״ב, ע״א). 
מקורות הרבה, תבאיים ואמוראיים, דנים בתשלום שכר־לימוד 
בידי האבות ובגביית מם מבני־העיר למימון הח ׳ , שבו נטלו 
חלק גם מי שאין להם בנים (ב״ב, שם; ויק״ר כ״ז); וכבד 
ר׳ שמעון בר יוחאי תולה את עקירתן של עיירות מישראל 
בימי מרד בר־כוכבא בהשתמטות ממס זה (ירו׳ חג׳ א׳, ז׳). 
נקודה חשובה עולה בבירור מן המקורות—שביה״ס לתינוקות 
פתוח היה לילדי העשירים והעניים כאחד. 

ב ת י ־ ה ס פ ר לסוגיהם. במקורות—ובמיוחד הארצ¬ 
ישראליים — מודגשת ההפרדה בין "ביה״ם למקרא", ובין 
"בתי־התלמוד למשנה" (ירו' מגי/ ג', א׳). בתה״ס לתינוקות 
היו לרוב בבתהכ״נ, ובמקומות־ישוב קטנים היה החזן(ע״ע) 
משמש אף כמורה לתינוקות (משנ׳ שבת א׳, ג׳; ירו׳ יבמ׳ 
י״ב, ו׳), אולם מציבו את ביה״ם גם בנפרד מביהכ״ב. בביה״ס 
לימדו את הקריאה, המקרא ותרגומו, קריאת־שמע, ברכת- 


המזון וכל אותם לימודים שהכשירו את הילד ליטול חלק 
בחיי המשפחה והציבור (משנ׳ מגילה, ד/ ו׳ ועוד). גיל־ 
הכניסה היה חמש, לפי המשנה (אבות, סוף ה׳). לפי מסו¬ 
רת אחרת — "כבן שש כבן שבע" (ר , לעיל). מבי״ס זה 
עבר הילד ללימוד תורה-שבעל-פה בשני שלבים (אבות, 
שם), וקרוב להניח שבין שלב לשלב היתה נשירה ניכרת 
(ויק״ר, ב׳). באושא (באמצע המאה ה 1 לסה״ג) הרחיבו את 
החיוב לטפל בח׳ הבן עד לגיל 12 ; למעלה מגיל זה אין 
להיטפל עם בן סרבן, ומלמדים אותו אומנות (קיד׳ כ״ט, 
ע״א). בתקופת האמוראים רווח המנהג לשלוח את הילד 
לבי״ס עד 13 שנה, ודיו (ב״ר ס״ג, י״ד); מכאן ואילך — אם 
חשקה נפשו של הנער בתורה, היה הולך לבתי־מדרשוח 
ויושב לרגליהם של מורי־תורה, ביתר המבוגרים שלמדו 
תורה בשעותיהפנאי. מסגרת פורמאלית מקבילה לזו של 
ביה״ס התיכון בימינו לא היתה, כנראה, ידועה בישראל 
באותה תקופה, וד׳ח׳ הקיף את גילי ביה״ס היסודי (בערך) 
של ימינו, ואילו הלימודים הגבוהים היו נכללים במסגרת 
בתי־מדדשות וישיבות (ע״ע). 

סדרי ב י ה" ם ודרכי-הלימוד. הציוד העיקרי 
בביה״ם היה "הספסלין של מלמדי־התינוקות". לצרכי לימוד 
האלף־בית השתמשו בלוח של שעווה ובמכתב, שהיה נתון 
בידי כל תלמיד (ירו׳ תעג' ד׳, ח׳), הלימודים היו מתחי¬ 
לים בשעות־הבוקר המוקדמות ונמשכו כל היום כולו, ורק 
לשעת־הצהרים חזרו התלמידים הביתה לאכול. בערבי שבתות 
וי״ט היה יום־הלימודים קצר יותר (פסח , ק״ט, ע״א). הלי¬ 
מודים התנהלו כל ימוחדהשבוע — לרבות השבתות, שבהן לא 
קראו עניין חדש אלא חזרו על הלימודים (נדר׳ ל״ז, ע״א). 

תחילת הלימוד היתה באלף־בית, וממנו עברו במישרין 
ל״מגילה״, כל׳ לקטעים מספר־התורה: מבראשית עד המבול. 
ומן ויקרא עד "ויהי ביום השמיני" (ירו , מג׳, ג׳, א׳; ועוד), 
ולבסוף — ללימוד ספר שלם. על הנוהג שהתינוקות החלו 
את לימודם במקרא בספר ו י ק ר א — ע״ע. 

ידיעת הכתיבה, על אף שהיתה נפוצה, לא נכללה במסגרת 
לימודי המקרא ולא הגיעה למידת ידיעת הקריאה, שהיתר, 
נחלת הכלל. היו אמוראים ידועים שלא ידעו לכתוב איגרת; 
לפיכך אף יש מחייבים תלמיד־חכם במיוחד שילמד כתב 
(חול׳ ט׳, ע״א). דבר זה נבע בעיקר ממה שרובו של חומר־ 
הלימודים (פרט למקרא) היה נלמד בע״פ, וזה גם לאחר 
שנחתמה המשנה. 

הרצועה כאמצעי משמעת היתד, מקובלת בביה״ס, וההלכה 
מכירה בזכותו של המורה לרדות בתלמידיו ברצועה, ובלבד 
שלא יכה את התלמידים יותר מדי(ב״ב כ״א, ע״א, ועוד). — 
בגלל היחס המיוחד לתורה מעולם לא היה המורה בישראל 
עבד, מעין הפידגוגוס בעולם היווני־הרומי (ר׳ לעיל, עמ׳ 
612 ). מאמרים רבים בספרות התלמודית מעלים את מעלתם 
של המלמדים העושים את מלאכתם באמונה ורואים בהם 
״מצדיקי הרבים״ (ב״מ פ״ה, ע״א; ב״ב ח׳, ע״ב; סנה׳ י״ט, 
ע״ב; שמחות דר׳ חייא, ג׳, 224 ); בדירוג החברתי הם נמנים. 
בדרך־כלל, אחרי תלמידי־חכמים, גדולי־הדור וראשי-כגסיות 
(פס׳ מ״ט, ע״ב; ועוד). לפי ההלכה אסור היה ליקח כל שכר 
בעד הוראת התורה; אולם התירו לשלם שכר קצוב למלמדי- 
תינוקות בגדר שכר־בטלה או שכר הוראת פסקי־הטעמים או 
שכר שימור התינוקות (נדר׳ ל״ו, ע״ב—ל״ז, ע״ב; ועוד). 

הה׳ למלאכה נחשב חלק מחובתו של האב כלפי בנו, 


679 


680 


חנוך 


הן משום שהעבודה מונעת מן הבן את הסכנה להיות אדם 
ש״אינו מן הישוב", והן משום היותה מכשיר לעילוי רוחני 
ואמצעי להידבקות בהקב״ה (קיד׳ ל״ט—מ׳; אדר״ג, נוסח א/ 
י״א; והשף ירד פאה, א/ א׳! שם סוטה ט/ ט״ו). בדרך־כלל, 
היה הבן ממשיך באומנות אביו, ואף יש מי שראה בכך 
יתרון: "שלא ישנה אדם מאומנותו ומאומנות אבותיו" 
(ערה׳ ט״ז, ע״ב). 

בדבר הח׳ וההוראה לבנות נחלקו הדעות בספ¬ 
רות התנאית. ניכר, שבדרך־כלל רווחה הדעה שהחובה 
שבהוראת התורה היא כלפי הבן בלבד, ולכך ניתן ביטוי 
קיצון בדבריו של רבי אליעזר: "כל המלמד בתו תורה כאילו 
מלמדה תפלות") ואילו בן־עזאי מחייב את האדם ללמד את 
בתו תורה (משנ׳ סוטה, ג/ ד׳). ברור הוא, שמתוך חובתן 
של הנשים בקיום מצו 1 ת רבות, ביניהן הטעונות הכשרה 
לימודית, כגון תפילה, ברכות וברכת־המזון, התחייבה לפחות 
מידה מסויימת של ח' גם לבנות. המציאות של לימוד המקרא 
לבנות משתקפת בהלכה, שהמודד הבאה מחבירו "מלמד את 
בניו ואת בנותיו מקרא" (משב׳ נדי' ד/ ג׳). מתקופת 
התנאים. וכן מימי האמוראים, ידועות לנו כמה נשים שהיו 
חכמות־תורה, והיו אמוראים שהתירו ללמד לבנות יוונית 
(ירו׳ שבת׳ ר. א׳! ועוד). בבתי־הכנסת ובדרשות בציבור 
מצויות היו גם הנשים, ברצון בעליהן ושלא ברצונם (ירד 
סוטה א/ ד׳ן ועור). 

העיסוק הרב בלימוד יוד היפנה את מחשבתם של החכמים 
לעיסוק בדרכי הלימוד, בענייני קליטה, זכרין. אפים 
של תלמידים והיחסים שבין התלמידים לבין עצמם ובינם 
לבין הרב. רבות ממימרות החכמים בתחום זה שייכות למיטב 
המחשבה החינוכית. ומתוכן ביתן למצות לקט נבחר של עצה 
והדרכה לאב ולמורה. הזד הביתי משולב בסדר התפתחותו 
של הנער ומודרג בהתאמה לו: ״קטן היודע לנענע — חייב 
בלולב, להתעטף — חייב בציצית, לשמור תפילין — אביו 
לוקח לו תפילין, יודע לדבר — אביו לומדו תורה וק״ש" 
(סוכה מ״ב, ע״א); המטרות החינוכיות מתגלות כחלק בלתי־ 
נפרד ממערכות־החיים. מן הפעולה החינוכית בביה״ס נדרשים 
הוראת החומר ב״דרך קצרה" (פנד ג׳, ע״ב) ולימוד "מתוך 
הספר״ — כסגולה לזכרון (ירו׳ ברב/ ה׳, א׳) — ו״בקיל 
רם". ב״נעימה" וב״זמרה" (עיר׳ נ״ד, ע״א; מגי׳ ל״ב, ע״א). 
כלל עיקרי בלימוד הוא לחזור על החומר הנלמד, שכן "כל 
הל 1 מד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו 
קוצר" (ב״ב צ״ט׳ ע״א). לגבי ילד קשה־לימוד מייעצים לא 
להחמיר עליו בענשין, אלא לנסות לקדמו ע״י לימוד בצוותא 
עם תלמידים אחרים (ב״ב כ״א, ע״א). מבחינת ההערכה 
הדידאקטית מעניינת המחלוקת (שם) בדבר עדיפותו של 
מורה המלמד חומר רב ללא דיוק קפדני("גרים ולא דייק") 
או של המלמד מעט בדיוק רב ("דייק ולא גרים"); וכאלה 
רבות (ור׳ ם׳ האגדה לביאליק־רבניצקי, ג׳: "מלמדי תורה 
ודרכי לימוד"). 

לימוד תורה ע"י מבוגרים והוראתה להם 
יצאה ביהדות מכלל ח׳ במובן הרגיל של המונח — כאמצעי 
לעיצוב דמותו של האדם ולהכשרתו למילוי תפקידיו — 
ונעשתה תכלית לעצמה, כמצווה ראשונה במעלה — מצוות 
תלמוד־ ת ו רה (ע״ע), שהגשמתה היתה לאחד מיסודות 
המציאות הפרטית והציבורית ביהדות לדורות. 

ש. ויסברג, התלמוד והח , (האסיף. ב , ), תרמ״ו ; ש. טשרנא, 


לתולדות הוד בישראל, ב׳, חרצ״ט; ש. אשכנזי, נשים 
למדניות, י״א-ט״ו, תש״ב; נ. מורים, תולדות הה׳ של עם 

י^לאל, 1960 \ - $£$1111 , 1 ) ^ 11 ) 1110 ? 1 \ . 11 ? 717 ) 11 !? €5 <) .ן 

1111:1-111 * 71 ' 11 /:> 15 !> 1471111 71 ז 1 *ה?!?;}! x1, 1892; 81:| ־) 1 ג;ן /, 

1)1? £10415?/}11!01 111 ¥41151171(1 11. #4>}'1<)77 {[: 111100 [ .( 1 ־ . 

(10. ׳,£ 777 17 ? 1:4 { ? 1 ( 1 ,> 1 ח 11 *? . 8 ; 1899 י ( 11 <י 11 ״ 1 . 11 .ר 01 (־ //>- 
1071701 , 1, 82 11.* 1902: \\ 7 . ¥>115 4 1 ) 71415 ?! 1 ? $<71111 

11 ■ 0507 (|;10 ס־ע 01 :> 8 ,ב 1 ; 1903 י ( 7 1 \ ,. 1,11 .גו . 11 ^ 0 . 110 ( . 0 ז *, 
('*?$? !11? !11? < 1 . ) 11 ( 1 , \ ז 10 ו 4 >ט 1$ :' 1907 . 497 — 491 , 11 ,$£^ 01 ז , 

1X07■ >7 771^ 1171(1 7?<1(.72171£ 771 711? 0{>?7 7 7 (1011, >1. 8.. 1\'), 

; 1919 , 7 .) 157-11 ■ז( 7 ? 7111 4 171 111071 ) :) ¥417 . 1 ־ 1 .'יז ; 1914 

׳ 1 10 . / 0 11 ) 117 1 ) 77 >? 1 ) 771 ( 11 7 ) ' 1 ' ? 511 { 0 $) £1 <> 411£ ?¥ ,./'־.) 11 ^ 0011 . 1 ־ 1 
- 7 > 711 !) 7 1 /> 117 ? / ! ס ?( 15101 ! 1 , 1/111 >/?! £0€14 0/ £>'(1£71€ (501111 י| 1 ־ 

111610501 ־ ., X^^^), 1963; 2. £. ^111 13 ) 7 (€'(£ 11 ? 1£ > 10 \ י 611 ׳\\ 2 ־ 

17! /€101311 £(11X411071, 1964. 

א. פ. ק. 

ישיבות ליטא (ר׳ לעיל, עמ׳ 687 ). יצירה חינוכית- 
מקורית של היהדות הדתית בשדה הח׳ בדורות האחרונים 
היו ישיבות ליטא, שבהן באה התחדשות הח׳ המטרתי לידי 
ביטדה המובהק, והשפעתה נמשכת ביהדות החרדית גם 
בארצות אחרות עד היום. תופעה זו היתה תוצאה מאוחרת 
של השפעת הגד״א ופעולת תלמידו ר , חיים מוולוז׳ין(ע״ע) 
בתחילת המאה ד! 19 . הישיבות הרבות החדשות, שהוקמו 
בסוף המאה די 19 בליטא (סלובודקה, מיר, ראדין, טלז, 
גובוגרוהק ועוד), נטלו על עצמן — וזהו אולי עיקר'חי¬ 
דושן — תפקיד חינוכי ועשוהו לעיקר עניינן, הן היו 
שונות מן הישיבה הישנה — ואף מישיבת ו 1 לוז׳ין, שמבחינה 
היסטורית הן המשכה — הן מבחינת האידיאל החינוכי והן 
מבחינת דרכי הלימוד. מטרתן לא היתה הכשדת כוחות- 
הוראה לרבנות, אלא "תורה לשמה" כדרך לשלימות האדם 
היהודי. לימוד שו״ע יורה־דעה, שהיה משמש בכל מקום 
כבסיס להוראה. וכן כל כיוצא בזה מעיסוק בפסיקת הלכה־ 
למעשה, נתבטל כמעט, ובמקומם בא הלימוד כשהוא- 
לעצמו מתוך התעמקות במקורות התלמודיים.— הדגש הושם 
בחוויה האינטלקטואלית והנפשית של הלומד, ש״המאור 
שבתורה" מחנך ומעצב אותו. אישים תורניים, שהיו מחנכים 
מובהקים, נמצאו בין ראשי מוסדות אלה, שאליהם נתקבצו 
תלמידים מכל חלקי אירופה, בחינת "גלות למקום־תורה" 
כמה הלכות פדגוגיות נתחדשו בבתי־מדרש אלו: לימוד 
בזוגות — ב״חברותא״ —, המבטל בהדרגה את הצורך 
ב״רב" לשם הבנת הטכסט התלמודי לכל עמקו! אמירת 
״חבורות״ — הרצאת שיעור ע״י התלמי\ בפני חבורה 
מבני גילו, מה שמעודד את כושר ההתבטאות ומסייע 
להעמקת ההבנה! הגשת עזרה לתלמידים הצעירים ע״י 
חבריהם המבוגרים מהם, הן בתחום הבנת הסוגיה והן בפתרון 
בעיות אישיות! מגע הדוק בין ראש־הישיבה לבין תלמי¬ 
דיו בכל התחומים, ועל כולם: הדגשה יתרה של לימוד 
המוסר (ע״ע) — המניח את האדם עצמו כמרכז הפעולה 
החינוכית —, כל ישיבה בהתאם לשיטתה המיוחדת. נוסף 
על כך נשתנתה הגישה הלימודית לטכסט התלמודי והודגשו 
הבחנות לוגיות־משפטיות חריפות 'ומעמיקות! על הכיוון 
הלימודי האנאליטי הזה השפיע ביחוד ר׳ חיים סולוביצ׳יק 
(ע״ע). לפי טיבן גתבססו ישיבות אלו על העילית האינטלק¬ 
טואלית שבציבור החרדי, כשהן מסייעות הרבה לגילוים 
ולפיתוחם של כשרונות, שהיו אובדים אלמלא כן. יחד עם 
זאת, מצאו בעלי כשרונות פחותים יותר גם הם את מקומם 
בישיבות אלו, אם בתחום ההתעלות הנפשית ואם בתחום 
הדיקדוק במצוות. 

ג. אלון. ישיבות ליטא (כנסת, ח , ), תש״ג/ד. 

י. ת. 

בקרב היהדות הספרדית וזו של עדות־המזרח 
(איזור הים־התיכון והמזרח התיכון) נתקיימו במוסדות־הח׳ 
המסרתיים דרכי-ההוראה המקובלים מיה״ב (ר׳ לעיל׳ עט׳ 
681 ) עד המאה ה 19 , ובאיזורים מסויימים — עד ימינו: הח׳ 


היסודי ניתן ב״כותאב", "מילדאר" (ספרדים בתורכיה), 
״קו־אולה״ (כורה׳) וכד׳ — הזהים במהותם עם זז״חדר״ — 
בידי ״חכם״- ״מולא״, ״מרי״ וכו׳! משם עבר הנער לישיבה 
(על האופי המיוחד של הה׳ בקרב יהודי ת י מ ן — ר , להלן). 
אולם מבחינת ההקף והרמה של הה׳ התורגי־מסרתי היו 
הבדלים גדולים בין איזורים שוגים, וכן נבדלו הללו זה מזה 
מבחינת התמדת קיומו של ח׳ זה ומבחינת מידת חדירת הח׳ 
המודרני והתפשטותו. במאות הראשונות של העת החדשה 
עדיין היו קהילות ה״מערב" מזה וקהילות תורכיה וסוריה 
מזה ממרכזי התודה המהוללים בעולם היהודי. אולם מן 
המאה ה 17 — ועכ״פ מן המאה ה 18 — ואילך חל דילדול 
רוחני חמור ברובה של היהדות הספרדית והמזרחית, שהש¬ 
תקף גם בירידה של הח׳ ובהתמעטותו בכמות ובאיכות. 
בשכבות רחבות של עדות יהודיות שובות אף לא בא ח׳ 
חילוני כלשהו במקום הה׳ התורני או בצדו, וכתוצאה מכך 
פשטה בורות המונית. במחצית השניה, של המאה, ה 19 
ובראשית המאה ה 20 ייצגה את הח׳ היהודי המודרני בעדות 
אלח בעיקר רשת בתה״ם של "כל ישראל חברים" 
(ר׳ להלן). איים של תרבות וח׳ תורניים ביהדות זו היו 
האי ג׳ רבה (ע״ע) במערב, שהשפעתו היתד, ניכרת בכל 
יהדות תוניסיה, ויהדות תימן במזרח. 

במארוקו היו נהוגים — עד לתחילת פעולתה של 
כי״ח — ה״כותאבים", שהכשירו את הילד עד לשלבי לימוד 
הגמרא בשיטות־ההוראה הישנות: ישיבות היו קיימות ברוב 
הקהילות. אולם בדורות האחרונים הקיף ח׳ זה חלק קטן 
בלבד של הילדים, ואף מיעוט זה — עירוני היה ברובו. עם 
התפשטות רשת כי״ח, ובמגמה להילחם בהשפעתה, נפתחו 
רק בשנות ה 20 — 30 של המאה ה 20 בערים שונות במארוקו 
ת״תים חרדים, שהשתדלו לחזק את חח׳ ד,מסרתי בכלים 
הדשים. הקהילות עצמן נשאו בחלק מהוצאות מוסדות אלח, 
שנתמכו בידי רשתות־ח׳ חרדיות. בדור האחרון נעשתה 
פעולה חינוכית חשובה ביהדות מארוקו ע״י שליחיה של 
חסידות חב״ד (ע״ע, עמ׳ 44 ). — ב ג׳ ר ב ה נתרכזה הפעולה 
החינוכית צד לעת האחרונה בבתי־הכגסת ונשאה אופי מסרתי 
טהור, ורבני האי מנעו הקמת בת״ם יהודיים בעלי אופי 
חילוני. באיזור זה, כבמארוקו, היתה העברית שגורה בפי 
רבים. — באלג׳יריה, שיהודיה היו ב 1870 לאזרחים 
צרפתים, נדחה חח׳ היהודי כמעט לחלוטין מפני הח׳ הכללי. 
בת״ס יומיים מיוחדים ליהודים נעלמו, וילדי היהודים למדו 
במוסדות־הח׳ הצרפתיים. רק הורים מעטים דאגו לכך, 
שלילדיהם יינתנו — נוסף על ח׳ כללי זה — שיעורי- 
השלמה, שאורגנו במידה מצומצמת ע״י אחדות מן הקהילות. 

כשבאו אדולף כרמיה (ע״ע) ושלמה מונק (ע״ע) למצ¬ 
רים ב 1840 , מצאו את ד,ח׳ היהודי שם בשפל־ד,מדרגה,. 
ביזמתם נפתחו בתי״ם יהודיים בקהיר ובאלכסנדריה. אולם 
הם נסגרו לאחר זמן מועט מחוסר אמצעים. ב״כותאבים" 
הוסיפו "חכמים" לזמר את התפילות ולקרוא את פרשת- 
השבוע עם תלמידיהם ללא הבנת התוכן! בני האמידים 
ביקרו בבתה״ס של המיסיונים הנוצריים, שבהם חוייבו 
ללמוד גם בשבתות ואף להשתתף בשיעורי־הרת הנוצריים. 
רק ב 1860 נפתח בידי יהודים בי״ס לבנות. שלחינוכן לא 
הופנתה עד אז כל תשומת־לב. ת״ת ראשון מטעם קהילת 
אלכסנדריה נפתח ב 1865 . בשנות ה 80 — 90 נפתחו בתי״ם 
יהודיים מודרניים אחדים בכספי נדיבים בערים הגדולות, 




691 


692 


חגוך 


ב 1897 — בתי״ס למלאכה ללא תשלום, וב 1904 — גן־ 
ילדים ראשון. כי״ח פעלה בשדה הה׳ היהודי במצרים מ 1896 
עד 1919 . 

לגבי הח׳ היהודי בתורכיה ידוע מן המאות ה 15 — 16 , 
שלא רק לימוד התלמוד אלא גם לימודים כלליים (תכונה, 
מאתמאטיקה וכד׳) היו נפוצים בין היהודים (שר׳ת ר״א 
מזרחי, סי׳ נ״ו). אולם מאז ירדה הרמה התרבותית והחי¬ 
נוכית של היהדות התורכית, ובאמצע המאה ה 19 לימדו 
במוסדות ת״ת רק לתרגם אח התורה ליהודית־ספרדית 
(לפעמים לימדו גם רש״י), לכתוב ביהודית־ספרדית, ולפעמים 
גם חשבון אלמנטארי. ביה״ס היסודי הראשון נוסד בקושטא 
ב 1854 ונתקל בהתנגדות הרבנים, שראו בו קן של כפירה. 
בשנות ה 60 — 70 פתחה כי״ח בתי״ס בקושטא, באדירנה 
(אדריינופולי) ובאיזמיר, שנתקיימו עד מלחמת־העולם 1 . 
אברהם דנון (ע״ע) יסד את ביהמ״ד לרבנים, שנמצא אף 
הוא מ 1891 תחת חסות כי״ח, ושמטרתו היתה "מזיגה מוצלחת 
של לימודי קודש וחול" וח׳ "אנשים מאכילים ודתיים כאחד". 
במרוצת השנים נתרוקנו רוב ה״מילדארים" והת״תים המקו¬ 
מיים הישנים מתלמידיהם, וחלק ממוסדות אלה הפכו לבתי״ס 
מתוקנים, שבהם הוסיפו לימודי היהדות לתפוס מקום חשוב 
בצד הלימודים הכלליים, שהכנסתם קימעא-קימעא בוצעה 
ללא זעזועים. 

בעיראק (התורכית) היו ״כותאבים״, ובהם שני שלבים: 
חדר־המקרא — שבו לימדו קריאה בכתבי־הקודש בניגון 
המקובל — וחדר־הגמרא. בי״ס ראשון מטיפוס חדש היה 
"מדרש ת״ת", שנוסד בבגדאד ב 1833 ; בו למדו ילדים מגיל 
5 תורה, ואח״כ "מאמר" (סוגיות תלמוד), וכן את הכתב 
השוטף "משקי" (כתב רש״י). במרוצת הזמן הונהגו במוסד 
זה גם לימודי חשבון ולשון עברית, ומורים הובאו אליו מא״י, 
לפני מלחמת־העולם 1 הגיע מספר תלמידיו ל 2,500 . ביה״ס 
של כי״ח נאלץ להיאבק זמן רב נגד התנגדות דתית, ומספר 
תלמידיו גדל רק במאה ה 20 . ב 1895 נפתח בבגדאד ביה״ם 
הראשון לבנות, וב 1902 הוקמו בתי״ס למלאכה לבנים ולבנות. 

ב כ ו ר ד י ם ת א ן ניתן ח׳ יהודי זעום ב״קראולה"(חדר) 

ע״י מולא (מלמד), והילד למד קריאת־תורה בתרגום ל" לשון 
התרגום״ (ארמית — ג׳יבלי = שפת־ההר). אולם רבים לא 
ידעו קרוא כל־עיקר! מקצתם למדו בעל־פה כמה תפילות, 
ומקצתם יצאו ידי חובתם בשמיעה מפי החזן. רק מעטים 
למדו לכתוב. הבנות לא למדו דבר מלבד קריאת־שמע. שכבה 
דקה של יהודי כורדיסתאן רכשה השכלה בעקבות פעולת 
כי״ח באיזור מ 1900 ואילך. 

בפרס נוהג היה "חדר", שסדריו הפנימיים ודרך הלימוד 
בו נקבעו ע״י ה״מולא" (החכם) לפי מסורת שהיתה בידו 
מאבותיו. ח׳ זה מכוון היה לבית־הכנסת בלבד, ולמדו בו רק 
תפילות, פיוטים, פרשת־השבוע וטעמיה (בתרגום פרסי); 
מעטים למדו דינים וקצתם "עין יעקב"! ללימוד הגמרא 
לא הגיעו, והש״ם נמצא בידי חכמים מעטים בלבד. ב 1898 
פתחה כי״ח את ביה״ס הראשון שלה בטהראן. 

ארצותהבאלקאן. בולגאריה. במאות ה 16 — 18 
היו ישיבות בניקופול ובסופיה? לראשונה אף יצאו מ 1 ניטין 
למרחוק. הירידה הרוחנית התחילה במאה ה 18 ונמשכה כל 
המאה ה 19 . במחצית השניה של המאה ה 19 פעלה בבולגאריה 
בעיקר רשת כי״ח. מוסדות הח׳ כללו: גן־ילדים; בי״ס יסודי, 
בן 4 שנות־לימוד! פרוגימנסיה, בת 3 שנים. הלימודים 


הכלליים התנהלו בשפת־המדינה, אולם ללימודים העבריים 
הוקצה מספר שעות ניכר. הקונסיסטוריה היהודית קיימה 
קורסים אחדים להכשרת מורים. מספר התלמידים בבתיה״ס 
של כי״ח פחת בהתמדה, משום שהאמידים העדיפו לשלוח 
את ילדיהם לבתי״ס זרים (גרמנים, צרפתים. אמריקנים ואי¬ 
טלקים), והרבה תלמידים יהודים ביקרו בבתיה״ס העממיים 
הכלליים, שבהם לא הוקצו להם שעות מיוחדות ללימודי דת 
ועברית. ב 1911 , לאחר מאבק עז, עברו בתיה״ס של כי״ח 
בבולגאריה לניהול בידי הציונים. 

מתחומה של יוגוסלאוויה ידוע על ת״ת בעיר 
המאקדונית סקופיה במאה ה 17 , שבו היתה נהוגה גם חלוקה 
לכיתות. בסרביה נתקיימו בתי״ס עממיים יהודיים של 
הקהילות בערים אחדות עד 1890 . משנה זו ואילו ביקרו 
הילדים היהודים בבתיה״ס הכלליים, שבהם נקבעו שעתיים 
בלבד בשבוע ללימוד הדת היהודית. גם בבוסניה התחילו 
ילדי יהודים לבקר בבתיה״ס הכלליים לאחר סיפוחה של 
הארץ לאוסטריה ( 1908 ). בעיר ביטולה (מונאסטיר) שבמק- 
דוניה פתחה כי״ח ב 1895 בי״ס לבנים, וב 1903 גם בי״ס 
לבנות ובי״ם למלאכה. 

יוון. ס א לוג יקי נודעת היתה בשעתה בכל העולם 
היהודי כמרכז של תורה וחכמה! מוניטין יצאו לא רק 
לישיבות אלא גם לת״תים שבעיר: "עיר שאלוניקי גדולה 
בלימוד התורה ובתלמידי חכמים ובית התלמוד־תורה שאין 
כמוהו בארץ" (אהרן הכהן פרחיא, פרח מטה אהרן. תס״ג, 
סי׳ ק״י); משכילי סאלוניקי עסקו גם בשירה ובמדע. אולם 
במשך הזמן שקעו חיי־הרוח והח׳ גם ביהדות סאלוניקי. 
באמצע המאה ה 19 , בהשפעת תנועת ההשכלה החדשה, 
נעשו נסיונות לפתוח בתי״ם יהודיים מודרניים בעיר! הרא¬ 
שונים מאלה לא האריכו ימים, אולם ב 1873 נפתח בידי 
כי״ח ביה״ם לבנים, שבו לימדו עברית, צרפתית, איטלקית 
ותורכית, וב 1874 — ביה״ס לבנות, שבו התנהלו הלימודים 
באיטלקית. בתי״ס אלו עוררו התנגדות בקרב האדוקים. — 
ב 1882 , לאחר סיפוחה של תסאליה ליוון, הוענקה לקהילות 
היהודיות בהבל זה הרשות להחזיק בתי״ס משלהם. 
ש. מרכוס, לתולדות הה׳ העברי בבולגריה (מזרח ומערב, ד׳), 
תר״ץ; הג״ל, לתולדות היהודים באדריאנוסולי (סיני, י״ד), 
תשי״א! הנ״ל, מפעל הה׳ של חברת כי״ח בבולגריה (מחברת, 

י׳), תשכ״א! ש. אסף, מקורות לתולדות הח׳ בישראל, ג׳, 
ו׳-ח׳, תרצ״ו; א. גרוסמן, מצב התרבות והה׳ ביוגוסלביה 
(עם וספר, ב׳), 1939 ! צ. שדפשטין, תולדות ד,ח׳ בישראל 
בדורות האחרונים, ב׳, 22 ־ 29 , 48-38 , 76-70 , 120-99 , תש״ז! 

א. רובין, מנהגי ח׳ בעדה העיראקית(מבפנים, י״ט), תשמ״ן. 

, €^ 7 ^>^ 1 ^) 01771111417 <1111 ?5 157 5 11' 4^^X ' ^ ,ח £3 ב״ 1 בד .מ 

115 * 1 ? £5 ^ 1 .? 47131011 '?> 115 * 1 ? 16$ > €ז 1115101 , 51111116 .א : 1932 
ץ £115107 4 , 51550011 . 5 .( 1 ; 1937 , 106-117 , 1 ,' 1277117 '?> 
. 1942 , 1 > 2 >?> 83£ 171 475 *?) ? 111 /ס 

ש, מ. 

המפעל החינוכי של חברת כל ישראל חברים 
(ע״ע), שתחילתו בשנות ה 60 של המאה ה 19 , עיצב במשך 
2 — 3 דורות את השכבה המשכילה של היהדות הספרדית 
ושל ז 1 של עדות־המזרח. בהתאם למגמתה הפילאנתרופית־ 
משכילית של החברה — הקידום התרבותי והחברתי של 
האוכלוסיות היהודיות הנחשלות — היתד. מטרת חינוכה 
הקניית השכלה אירופית לחניכים כדי לעשותם לאזרחים 
יעילים ולהכשירם לקיום בכבוד כבעלי-מלאכה, כסוחרים 
וכפקידים. שפת־ההודאה היתה בכל מקום הצרפתית, וכן 
לימדו גם לש 1 ן־המדינה! הלימודים היסודיים הכלליים העמדו 
על רמה גבוהה ע״י מורים שהוכשרו לכך במיוחד בבתי־ 



693 


חנו-ך — חנוך 


694 


המדרש של כי״ח בצרפת. הללו׳ וכן מנהלי בתיה״ס, התמסרו׳ 
בדרך־כלל, במרץ חלוצי למה שראו כמגמת חינוכם; ולעומת 
זה התייחסו עפ״ר בזילזול לערבי היהדות ומסיתה. בה 
בשעה שהח׳ הכללי ניתן ע״י מורים משכילים לפי שיטות 
מודרניות, הושארו לימודי היהדות בידי מלמדים מקומיים 
מחוסרי הכשרה פדגוגית׳ וכך הודגש הפער בין העולם 
המשכיל ובין ההווי והמסורת של בית־ההורים. בהתאם 
למגמתה הכללית של היהדות המתבוללת בצרפת, היה היחס 
לא״י וללאומיות היהודית שלילי׳ וכן לא הורו — מחוץ 
לא״י — עברית בלשון חיה. 

כי״ח פתחה בפעולתה ב 1862 במארוקו; לפני מלחמת־ 
העולם 1 התפשטה רשת מוסדותיה על פני אפריקה הצפונית, 
הבאלקאן, תורכיה האירופית והאסיינית ופרס, וכללה כ 170 
בתי״ם וכ 50,000 תלמידים. בתיה״ס שאורגנו והודרכו ע״י 
כי״ח פעלו חינם, כשתקציבם ניתן ברובו ע״י הקהילות 
המקומיות, והחברה מסייעת להן במימון. ח׳ זה עשה רב 1 ת 
להפצת התרבות האירופית בק יהודי ארצות־המזרח ולעלייתם 
החברתית של חניכיה; רבים מהם המשיכו לימודיהם בבתי״ס 
תיכונים ממלכתיים ובאוניברסיטות, ומהם שהגיעו לעמדות 
חשובות בארצות־מוצאם ואף מחוץ להן. — ממלחמת־העולם 1 
ואילך החל להסתמן שינוי באפיו של הח׳ של כי״ח בכיוון 
הגברת הזיקה ללימודי־היהדות׳ לא״י וללשון העברית, ושי¬ 
נוי מכריע בכיוון זה חל לאחר מלחמת־העולם ] 1 והקמת 
מדינת ישראל. מ. כ. 

הוד היהודי בתימן נתייחד לעצמו, הן מבחינת תכני 
הלימוד והן מבחינת תפקידי המלמד וצורת ההוראה׳ והוא 
קובע טיפוס לעצמו כלפי מערכת־הח , היהודית המקובלת. 
ההוראה הפורמאלית מסורה היתה בידי ה״מרי"׳ שהיה 
מקבל לידיו את התינוקות בגיל 3 — 4 . לאחר הוראת הא״ב 
הוחל בלימוד הקריאה בקול רם ובהגייה נכונה, בדקדוק 
ובנעימה — ובע״ם. הילדים אף הורגלו לקרוא את הכתוב 
מכל צדדיו. עיקר תפקידו של המלמד היה בשינון הטכסטים 
בצורה מכאנית, ללא בל הסברה או העמדה על המש¬ 
תמע מן החוסר הנלמד. חלק זה היה בא על תיקונו בבית! 
האב — ברוח מצוות התורה: ״ושעתם לבניך״ — היה 
מסביר לבניו את תוכן הטכסטים ומחנכם לקיום הנלמד 
הלכה למעשה. בבית אף רכש הנער את^מלאכת השחיטה, 
וזה היה מעין ח׳ מתקדם בגיל שאחר החדר. חומר הלימודים 
כלל: מקרא, משנה, עין־יעקב, היד־החזקה, שו״ע, רש״י 
ופירושו הערבי של רב סעדיה גאון לתורה. מלאכת הכתיבה 
נלמדה רק בשגת־הלימודים הראשונה, שבה שיבנו הילדים 
את צורת האותיות ע״י כתיבתן (והשר חול , ט/ ע״א). אפיה 
הטכני של ההוראה הביא לירידת רמתם של המלמדים ופעמים 
היו נערים בגיל 9 — 10 משמשים בתפקיד זה. 

הלימודים היו נמשכים משעות הבוקר עד לשקיעה, 
במשך כל ימות השבוע (פרט ליום ששי) וללא כל הפסקה 
(פרט לארוחת־הצהריים). הלימודים התנהלו, בדרך־כלל. 
בבית־הכנסת, או בחדרים הצמודים לו! פעמים היה בעל- 
בית מנדב חדר בביתו למטרה זו. מעבר מודרג מ״כיתה 
לכיתה" או ממרי למרי לא היה קיים׳ ופעמים למד הנער 
9 שנים אצל אותו מלמד. בתוך מערבת־הלימודים עצמה — 
שהיתה חפשית במסגרת הטכסטים שנזכרו למעלה — התקדם 
הנער מן הא״ב אל קריאת ה״שישי" של פרשת־השבוע, 
וממנה — אל קריאת הפרשה בתרגומה ובהפטרתה. 


שכר־הלימוד היה משתלם באופן פרטי מאב למרי, מדי 
שבוע, אולם כדי שלא ליטול שבר על הוראת התורה — ניתן 
השכר בצורת צדקה; המלמד מעולם לא תבע את שכרו, 
והאב מעולם לא התכחש לו. בכפרים היה המלמד אוכל ארוחת 
יום ביומו, לפי תור, בבית הורי תלמידיו. כל עיר העסיקה, 
בדרך־כלל, מספר מלמדים (בצנעא היו קרוב ל 20 ). וההת¬ 
חרות על משרות אלו היתד, חפשית. הכפרים העסיקו מלמד 
אחד, ובדרך־כלל היה כל כפר בוחר במלמד בהסכמה 
כללית. מלמד כפרי היה מתחלף, בדרך־כלל, מדי שנה. לחץ 
ציבורי חזק היה קיים על כל אב שיקנה לבניו השכלה 
יהודית מסויימת, ומי שהתרשל לא שחטו לו בשר ולא 
צירפוהו למנין; מסיבה ז 1 קטן עד מאד מספר יהודי תימן 
שלא קיבלו כל השכלה או שבל השכלתם נרכשה אך ורק 
בבית האב. בגיל 12 יצא הנער מן החדר, ואז התחיל חינוכו 
המקצועי — בדרך־כלל כממשיך מלאכת אביו ובהוראתו. 

האשה בתימן היתה. בדרך־כלל, אנאלפאביתית׳ ועפ״ר לא 
ידעה אף להתפלל. השכלה פורמאלית מעולם לא ניתנה לה, 
ואמה היתה מדריכה אותה בהדרגה לקראת עבודות הבית, 
והיא שהשגירה על־פיה ברכות ותפילות קצרות בערבית 
ובעברית. 

ש. גרידי, ח׳ הילדים בתימן (מתימן לציון), תרצ״ח; 

ש. ד. גוייטין, הוז׳ היהודי בארץ תימן כטיפוס של ח׳ 

יהודי מקורי(מגמות, ב׳), תשי״א; י. קאפח, הלינות תימן, 

47 ־ 59 , תשכ״א 1 . 1 ! ^ 71010 <{ן\ 1 ,־ושטודווז .ת 

. 1934 ,ש 1 ט 11 ;> 5 \\ . 5 שי.?> 3 ><] 1 ,! 71111771 ) 11 / 1 [ 

מ. 

על הח׳ היהודי במאה ה 20 (ממלחמת־העולם 1 
ואילך) — ע״ע יהודים: חח׳ היהודי; וכן ע״ע גרמניה, עמ׳ 
523/4 ; ליטא: יהודים; פולניה: יהודים; ורשה, עט׳ 550 ; 
גטו, עמ׳ 613 — 615 . 

חנ 1 ןי, במקרא — מאבות העולם׳ דור שביעי מאדם, בנו של 
ירד ואביו של מתושלח (ברא , ה, יח—כד). דברי 
הכתוב עליו שונים בצורתם ובתכנם מן הנוסח שבו מדובר 
על שאר הדורות שמאדם עד נח: "ויהי כל ימי ח , חמש 
וששים שנה ושלש מאות שנה, ויתהלך ח׳ את האלהים 
ואיננו כי לקח אותו אלהים". פסוקים סתומים אלה יצרו 
רקמת אגדות עשירה, שמקורה, כנראה, קדום מאד. החוקרים 
הקבילו את האמור על ח , למיתוס הבבלי על המלך השביעי 
שבין המלכים שקדמו למבול, הוא גתתג־ 1 ג 11 >(ת) 10 ז 11 ז!נ או 
10 ) 11 גז 11 מ 1 ;ז 4 ג £1 , שהיה מקורב במיוחד לאלים, שמסרו לו 
את סודותיהם, ושנחשב באביהם של הכהנים־המנחשים; וכן 
עמדו על העובדה, שמניין שנות חיי ח׳ מזכיר את מספר 
הימים בשנת־החמה. ברם, הכתובים אין בהם צד מיתולוגי, 
ואין הם אומרים אלא שח/ בדומה לנח אחריו(ברא , ו, ט), 
דבק בדרכי אלהים, ושאלהים סילק אותו מהעולם ולא הניחו 
לרדת שאולה (השו׳ תהל , מט, טז). אולם די היה בלשון 
הכתובים ליצור אגדה על ח׳ — שלא מת ושזכה לגילויים 
מפתיעים, בדומה לסיפור הבבלי; סיפורים אלה נתגבשו 
בספרות החיצונית (ר׳ להלן), ובן הם נזכרים בחיבורי אבות- 
הכנסיה. לעומת זה אין ח׳ נזכר כלל בספרות התנאים 
ובשני התלמודים. במדרשי האמוראים נזכר ח , , אולם מתוך 
יחס שלילי אליו; רק במקור אחד, שאינו עוסק בח/ אלא 
מונה "כל השביעים חביבים , / נזכר ח׳ כשביעי בדורות 
(ויק״ר כ״ט, ט , ; פסדר״ב [ד.וצ׳ מנדלבוים], 343 ). יחם זה 
לח , בא להוציא מלבם של המינים והנוצרים- שראו בח׳ 


695 


חנון 


696 


דוגמה ותקדים ליעוו מבחינת חיי־אלמוות (ב״ר כ״ה, א). 
חכמי־ישראל סתרו את טענותיהם, ואף דרשו את "הילקחו" 
של ח׳ לגנאי: ח׳ "חנף היה. פעמים צדיק פעמים רשע", 
ולפיכך אמר הקב״ה "עד שהוא בצדקו אסלקנו"; אף נקבע 
בפשטות, ש״ח׳ אינו נכתב... אלא בטימוסן [= ספרן] של 
רשעים". משנשתקע הפולמוס, חזרו ונעדרו האגדות על ח׳ 
בתרגומים ובמדרשים המאוחרים. אפיינית העובדה, שבעוד 
שבתרגום אונקלוס (בר׳ ה, כד) נאמר: .,וליתוהי, ארי(נו״א: 
לא] אמית יתיר, ה"/ הרי התרגום הירושלמי מתרגם: "והא 
ליתוד׳י עם דיירי ארעא, אדום איתנגיד וסליק לרקיעא במימר 
קדם ה/ וקרא שמיה מיטטרון ספרא רבא". תרגום זה מרמז 
לסיפור, שח׳ נכנם בחייו לגן־עדן, ושם נמסר לו סוד־העיבור, 
למד חכמות רבות ולסוף נתעלה לדרגת מלאך (מם׳ דרך ארץ 
זוטא, א׳; פדר״א, ח׳; מדרש אגדה [בובר], י״ד). 

הזיהוי ח׳—מטטרון (ע״ע [ר ׳ יבמ ׳ ט״ז, ע״ב, תום׳ 

ד״ה פסוק]) מונח ביסוד א״ב דר״ע וספרי ההיכלות (ור׳ 
מדרש בראשית רבתי [אלבק|, 28 ). לספרות ההיכלות(ע״ע) 
שייך "ספר ח"׳ (העברי), שבו מספר ח׳־מטטרון לתנא 
ר' ישמעאל על עלייתו השמימה ועל המראות שראה; ח׳ הוא 
דמות מרכזית בעולם זה, הוא שר־הפנים, עורם של ע׳ אומות 
ושר החכמה. הקשר שבין ם׳ ח' העברי ובין ם׳ ח׳ החיצון 
(ר׳ להלן) ברור הוא, אבל אין השפעה ספרותית ישירה מזה 
על זה. בזהר (ע״ע) מודגשת שלמותו של ח׳ לפני שנתעלה 
להיות מלאך: הוא השיג את הזוהר העליון, שהיה מיועד 
לאדם הראשון לפני החטא, וכדי שלא ייכשל גם הוא — 
הועלה לעולם העליון. 

וע״ע מטטרון; מלאכים. 

א. יעללינעק, בית המדרש, ב/ 117-114 ,xxx^1-xxx , 

תרצ״וז*! מ. ד. קסוטו, מאדם עד בת, 154 , 196-192 , 

תש״ד! י. תשבי, משנת הזוהר, א, תב״א-חנ״ד" תש״ט; 

: 1910 ,( 125-141 , 1 , 105 ) 1 ) 1/1 / 0 11 ) 77,, 1x111:11 ,'£יז:>ג 1 ׳נ 111 ' 0 

, 10 <£ /ס ) 1/001 ס!)'!'!)/־/ ) 1/1 ■ 111 , £7100/1 7 ,עז;>נ 1 ;> 1 ) 0 . 11 

, 11 * 11 ) 511 ^ 1011/1 ) 1 111 11/01 , $011010171 . 7 ) ; 1928 

.'• 1954 , 67-70 

א. א. א. 

ספר ח׳ הכושי, מן הספרות החיצונית היהודית, הוא 
הספר האפוקאליפטי הראשי מתקופת בית שני. מסגרתו — 
דבריו של ח׳, שלו נגלו רזי־עולם ! עניינו — מסעותיו של 
ח׳ ביקום, הן בחייו והן משנלקח השמימה. וכן חזיונותיו 
ותוכחותיו לעתיד. הספר הגיע אלינו בלשון געז (חבשית 
העתיקה), כתרגום מנוסח יווני, שממנו מצויים קטעים 
ושהוא תרגום ממקור ארמי־עברי שאבד. הספר מורכב 
מחלקים שונים, הנבדלים זה מזה בתכנם ובלשונם: מעיקרא 
נכתבו רובם ארמית ומיעוטם — עברית. 

בצורתו שלפנינו מתחלק הספר כדלקמן: ( 1 ) פרקים 
א׳—ה' — פתיחה של תוכחת־מוסר. ( 2 ) ו׳—י״א — קטע 
מ״ספר בח״ הקדום: שמחזי וחבריו ה״עירים״ (= המלאכים 
[השו׳ דג׳ ד, י—כ]) חומדים ולוקחים נשים מבנות־האדם, 
ובניהם — המתוארים בדמות הגיגנטים (ע״ע) היווניים — 
אוכלים את יגיע האדם ומרבים רשעה בארץ. מלאכי־הפנים 
מביאים את דבר החמס בארץ לפני ה׳, והוא שולח* את 
אוריאל אל גיח בן למך לגלות לו את דבר בוא המבול! 
על גבריאל מוטל להכחיד את ה״ממזרים" ילידי העירים, 
ועל מיכאל— לאסור את שמחד וחבריו עד ליום הדין 
האחרון. ( 3 ) י״ב—ל״ו — פרקים אלה מתקשרים לסיפור 
שלפניהם, אלא שכאן המתווך בין ה׳ והעירים הוא ח׳ "סופר 


הצדק", ובמקום שמחזי בא השם עזזאל. ח׳ מודיע לעזזאל 
שדינו ודין חבריו יצא למאסר! הם מבקשים סליחה, אולם 
בקשתם נדחית. בהמשך הדברים מספר ח׳ את דבר מסעותיי 
ומראותיו במרחבי העולמות העליונים. ( 4 ) ל״ז—ע״א — 
פרשת אחרית־הימים, עת התחיה ומתן־השכר לצדיקים ועת 
הפרעון מהרשעים במבול של אש בידי מלאכי־חבלה. בביא 
הקץ יגלה ה׳ "אדון־הרוחות" לצדיקים את "הבחיר" (או 
"בן־האדם"), המתואר כמי שקדם למעשי־בראשית וה׳ הצפינו, 
או כצפון מלפני בריאת־העולם וחכמת אדון־הרוחות גילתה 
אותו. תפקיד ״הבחיר״ — לשפוט את העולם באחרית־הימים. 
( 5 ) ע״ב—פ״ב — "ספר מהלך מאורות־השמים", קוסמולוגיה 
ואסטרונומיה. המעמידה על אמיתו את לוח-החמה, שלפיו 
השנה היא בת 364 יום (- 52 שבועות בדיוק)! המחבר 
מתאר בפרוטרוט את מהלך החמה, הלבנה והכוכבים ב״שע־ 
רים" השונים, וכן את דרך הטל והמטר. ימות־החידש קצובים 
ל 30 יום, חוץ מסיוון, אלול. כסלו ואדר, שהם בני 31 יום 
כל אחד.( 6 ) פ״ג—צ׳ — ח׳ מספר למתושלח בנו שני מראות 
שראה: האחד — חזון המבול! השני — חזון אירועים 
הקשורים בפרים. בצאן ובחיות רעות, שהם סמלים ורמזים 
למאורעות בתולדות ישראל מימי אבות־העולם עד לתקופת 
החשמונאים. ( 7 ) צ״א—ק״ה — "ספר כתוב בידי ח׳ לכל בני 
היושבים על הארץ ולכל הדורות הבאים אשר יעשו יושר 
ושלום", והוא סקירה על תולדות העולם, המחולקות לעשרה 
שבועות (= תקופות היסטוריות ואסכטולוגיות): הבריאה! 
המבול! בחירת אברהם! מעמד הר־סיני! תקופת המקדש! 
חורבן הבית! בחירת "מטעת צדק"! נפילת הרשעים בידי 
צדיקים ובניין מקדש חדש כבית־עולמים! התגלות משפט־ 
צדק בעולם! יום־הדין לעולם ובריאת רקיע חדש. ( 8 ) ק״ו— 
ק״ז — פרק מתולדות למך בן ח/ המספר על לידתו של נח 
בן למך. ( 9 ) ק״ח — סיום של דברי תוכחות ומוסר, 

חלק ( 2 ), ואולי גם חלק ( 4 ), נראים ככתובים במקורם 
עברית! שאר החלקים — ככתובים ארמית. על זמני חיבור 
החלקים השונים ועריכת הספר ניתן לדון על סמך תכנם 
הרעיוני ויחסם לספרים חיצונים וגנוזים אחרים מתקופת 
בית שני. לוח־החמה של ס״ח זהה עם זה של ס׳ היובלים (ע״ע) 
ושל "כת־היחד", הידועה ממגילות מדבר־יהודה. "מטעת צדק" 
מרמזת, כנראה, לאחת הכיתות באותה תקופה, אולם ספק הוא 
אם זוהי כת־היחד, מאחר שמחבר ס״ח — בניגוד לתורת 
אותה כת — מאמין׳ שהחטא לא נברא בידי ה׳ אלא הוא 
פרי מעשי האדם. הסיפור על לידתו של נח דומה דמיון 
מופלג למה שיש במגילה החיצונה על ם׳ בראשית שנת¬ 
גלתה בקומראן, ודברי התוכחה שבסיום הספר דומים ביותר 
לביטויים המיוחדים על "בני־אור ובני־חושך" במגילות 
של כת־היחד. 

מתוך הדברים שבם׳ היובלים על ח׳ ועל חזיונותיו ניכר, 
שלפני מחבר ם׳ היובלים כבר היו מצויים הפרקים ו׳—ל״ו 
שבס״ח, וכן הפרקים ע״ב—פ״ג, הדנים בלוח־השנה המיוחד. 
בעל ם׳ היובלים מגלה התנגדות לעבודה במקדש, כפי 
שהיתה בימיו, וגם ח׳ רואה בחזונו על המקדש הקיים ש״כל 
הלחם אשר עליו [על השולחן] היה טמא ולא טהור", והוא 
מתנבא להורדת מקדש אחר מן השמים. הובעו כאן, איפוא, 
אותם הרעיונות הבדלניים המיוחדים לאיסיים ולכת־היחד. 
והוא־הדין גם ברעיונות האסכאטולוגיים: לעולם לא מדובר 
בס״ח במפורש על תחיית־המתים, אלא על כך שאחרי יום־ 


697 


חנוך — ר׳ חנון כן משה 


698 


הדין יותן לצדיקים מפרי עץ־החיים, והם יאריכו ימים בטובה 
על הארץ — כעין ההשקפה המצויה גם בס׳ היובלים. כל 
החלקים האלה של ס״ח אינם מאוחרים מימי החשמונאים 
הראשונים. 

לעומת חלקים אלה יש לייחס לחוג אחר ולזמן אחר את 
הפרקים ל״ז-ע״א,על רעיונותיהם המיסטיים בדבר "ח׳ סופר־ 
השמים׳/ שיש בו מדמות המלאך מטטרון שבתורת־המרכבה. 
ובדבר המשיח המכונה.,בחיר" ו״בן־אדם"; מיוחדים לפרקים 
אלה גם הכינויים לאלהים: "אדון־הרוחות" ו״עתיק־יומיך. 
פרקים אלה מתקרבים באפים המיוחד למה שנאמר בנידון זה 
בם׳ דניאל (ז). הביטוי "הבהיר" מקורו בישע׳ מב, אן 
נראה, שהאמונה ב״בחיר" (הוא "בן־האדם") מיוחדת היתה 
לחברות האזוטריות שמסוף ימי בית שני, שניתן, אולי, 
לקרב אותץיל״בעלי המרכבה" (ע״ע) הנזכרים בתלמוד. 
דעות דומות למה שיש כאן בעניין "הבחיר" מבטא ר' עקיבא, 
שהיה מ״בעלי־המרכבה", אולם הן נידחו עוד בימיו ע״י 
בני־דורו (סנה׳ ל״ח, ע״ב; תוסס׳ חגיגה ב/ ב׳). הן חוזרות 
ומופיעות בבירור במדרשים מאוחרים (א. יעללינק, בית 
המדרש, ה׳—ו׳). 

הפרקים הדנים בכל אותם עניינים מאוחרים הם לס׳ 
היובלים. התוגה הנשמעת בהם מביעה, אולי, את רחשי־לבם 
של הוגי־סתר אפוקאליפטיים בתקופת שלטון־העריצות של 
הורדוס, וייתכן שיש רמז ברור יותר להורדום בהזכרת מים 
בעלי ריח גפרית, ש״יהיו בימים ההם למלכים ולתקיפים... 
למרפא הבשר ולמוסר הרוה, כי רוחם מלא תאוה"(ס״ז, ח׳); 
שכן ידוע מתולדות הורדוס שהוא הלך להתרחץ במימי 
_קלירואי (קדמוניות י״ז, ר, ה׳), אך לא נרפא מהם. לפי זה 
מסתבר, שחלקים אלה של החיבור באים מראשית המאה ה 1 
לםה״נ. — קרובים לאלה, כנראה, גם הפרקים צ״א—ק״ה. 
הרעיון המובע בהם — שהחטא לא נשלח ממרום אלא הוא 
יציר האדם (צ״ח, ד') — אינו רעיון איסיי, אבל עשוי 
להתאים לדעת הפרושים ש״הכל בידי שמים חוץ מיראת־ 
שמים" (ברב׳ ל״ג, ע״ב). 

כבר בדור שלפני יוחנן הורקנוס היה הספר, בחלקיו 
הקדומים, מקובל על החוגים שנתלקטו אז סביב ל,אסיים' 
("כת־היחד"), ואולי על־פיו התקינו את לוח־החמה המיוחד 
שלהם, וכן שימש מקור או אסמכתא לדעות ולאמונות 
מקובלות בחוגים אלה. חלקים אלו נידהו, ודאי, ע״י רוב 
העם, שהלך אחרי הפרושים. לעומת זה ביבר, שהיתה השפעה 
רבה לחלקים המאוחרים,שיצאו, אולי, מחוגי "בעלי־המרכבה". 
אולם כשנתפשטה המינות, וביחוד זו של הנצרות, שפירשה 
את הדברים על "הבהיר" כמכוונים לישו, קמה התנגדות 
תקיפה בין החכמים לעצם ההשקפות ממין זה; הללו נידהו 
ל״מחתרת", ורק בתקופה מאוחרת חזרו ונתגבשו למדרשים 
חיצונים; ור׳ לעיל, עט׳ 695 . 

הספר ידוע היה בכנסיה הנוצרית, והרעיונות הכלולים 
בו — ביהוד עניין ״הבחיר״ — מופיעים בספרותה הקדומה 
(אגרת יהודה ו׳ = ס״ח י׳, ד׳״-י״ג! חזון יוחנן ד/ ו׳=^ ס״ח 
מ׳, ב׳ ואילך; קורינתים ב/ ד׳, ו׳ - ס״ח ל״ז, ד׳). אולם ייתכן 
שאין כאן השפעה ישירה מס״ח אלא מסורת רעיונית משו¬ 
תפת• בר־נבא מצטט את ס״ח כ״כתוב", וכך מזכירים אותו גם 
יוסטינוס מרטיר ( 5 , 11 . 01 ^ 7 ) ואירנאוס, וכן חושב טר־ 
טולינום (ע״ע) את ס״ח לספר מכתבי־הקודש. מן המאה ה 4 
ואילך הלך ונשתכח גם בחוגי הנצרות; רק סינקלוס (בכרו־ 


נוגראפיה שלו) שמר קטעים מס״ח. הספר לא נתגלה מחדש 
לעולם המערבי אלא במאה ה 18 , כשהביא אתו בדוס (ע״ע 
[כרך־מילואים]) מחבש כמה כ״י של הספר ( 1769 ); הללו 
נתפרסמו בתרגום אנגלי ב 1821 בידי ר. לורנס. השרידים מן 
התרגום היווני, שממנו תורגם הנוסח הכושי, נמצאו ב 1886/7 
בקבר נוצרי במצרים. ההוצאה השלמה ביותר של הספר היא 
של ר. ה. צ׳ארלז ( 1906 ). לעברית תירגם חלקים מן הספר 
יוסף הלוי ( 1864 ); אח״כ תירגמוהו א. גולדשמיד ( 1892 ), 
ובאחרונה א. כהנא וי. פיטלוביץ (א. כהנא, הספרים החיצו¬ 
נים, א׳, 1936 ); תרגום חדש בידי א. ש. הרטום (הספרים 
החיצונים, ה׳) נמצא בדפוס. 

י. מ. גדינץ, אנשי ״היחד״ — איסיים — בית (א)סין (סיני, 

לב), תשי״ג: 1 ח 1 11$0/1$1 ;> 1$£/1 ז 1$ \ 1 -< 0€ ,:£ז 686 [ 5 .£ 

41 $ $;( 11 ? .' 1 .[ ; 1946 

. 1958 ,( 65 ,! 81 ) $$> 10$ ח 0 ץ 0 

י. מ. ג. 

ס׳ ח׳ ד.ם לאווי, ספר חיצון, שהגיע אלינו בנוסחות 
שונות בסלאווית העתיקה. בספר זה ח׳ מספר על מה שראה 
בעלייתו לז׳ הדקיעין׳ וכיצד חזה בפני האל וגעשה כאחד 
המלאכים. לאחר שקיבל הסבר על מעשה בראשית, חזר 
לביתו וסיפר לבני משפחתו מה שראה, וכן מסר להם את 
הספרים שרשם בשמים. אחרי הסתלקותו השניה של ח׳ 
נעשה מתושלח לכהן, ואחריו — נר בן למך, אחי נה הקטן. 
אשת נר הרתה בלא זיקה לזכר ומחה מגערת בעלה, אולם 
הילד יצא מרחם אמו המתה חי, כשחותם הכהונה על חזהו. 
נר ונח קראו את שמו מלכיצדק; בגלל רעת בני־האדם לפני 
המבול נלקח מלכיצדק ע״י המלאך מיכאל לגן־עדן. — סיפור 
לידתו של מלכיצדק מעיד, לכמה דעות, על מחבר נוצרי; 
פאולוס (עברים ז׳, ג׳) אומר על מלכיצדק שהיה בלי אב 
ובלי אם, בלי ראשית ובלי סוף, ונראה שהוא רומז לאגדה 
שבס״ח זה. אולם בספר עצמו אין שום רמז מפורש לנצרות. 
בס״ח הכושי (ר׳ לעיל, עמ׳ 695 ), וכן בספר החיצון לברא¬ 
שית שנמצא בין מגילות מדבר־יהודה, נמצאת אגדה דומה 
גם על לידתו של נח. 

הספר תורגם לסלאווית מיוונית, וייתכן שמקורו עברי או 
ארמי. לדעת רוב החוקרים נתחבר במאה ה 1 לסה״ב, ומחברו 
הכיר את ס״ח הכושי (או את מקורותיו) והושפע ממנו, 
ועיקר כוונתו — למסור את רזי "מעשה־מרכבה". 

לאחד שנתגלו קטעים מספר זה בשנות ה 60 של המאה 
ה 19 , פירסמו אותו א. נ. פופוב ב 1880 (מכ״י שהועתק 
ברוסיה במאה ה 17 ) וס. נובאקוביך ב 1884 (מכ״י שנמצא 
בבלגראד), ובנוסח שלם יותר — מ. א. סוקולוב ב 1899 . — 
תרגום עבדי נעשה בידי א. כהנא (ר׳ לעיל). 

- 81€ . 171 ; 1952 , 107100/7 ־ 1 ' 3 5 007015 365 7€ < 131 1.0 ,:! 3111811 ^ 

־ 110 3110/1 335 , " 31010£10 350/7 1107710 ^ 07150 >[" 016 , 11 ־ 1 צ 11 ח€£ 
^־!?!ומזס^ז מ 1 ז זע? 13 11 ( 11 * 710011 14713 0*47717371 (£ 1 1x110 
1110 071 1110710 )( 5071 ( 01 ,מ 1€1 ן! 111 כ 1 ב!מ ; 1959 ,( 115 , 612 ( 50/114 

. 1962 י (^^^ 5131/07110 300/( ח^> 11 ב¥ ש 
11311?, 1812; ל 1 , 0666/216/216 0771156/26 ? י ת 6 <ג 111 תז 10 \ .ירד 
1856*; £. 1-1<4 . .מ* ; 1871 ,. 71 '£ ?■ 11161011 י 1 ־ 61 נ £1 ו 1 חנ ,. 
£>0<1£€ 5€3 / ס 11161266 ^ 172 ? 7/1 ,ת 13112 \ ; 1891 ,. 11 י 
?03/67 1! 011:11 ^ . 0 ״ €1 ץגרת 1£60 .[ ; 1892 , 22 — 14 ז ץ 115107 ? 071 ק , 
£7111\6 56/2136/11/61*167, 1903; ■9. 1)61131 0666/1 ,^ 1101 ־ . £. 
1£716£6!{147151, 1, 1920; 0. £.£0111922 ,. 11 , 3£ גו ; £. 

11 . 11 . 561 ? 10 , 1923; 0. £01 ; 1924 1€ { 1 0705666 . 11 י ׳ 1 ־ 
15 ־ 1061 ״! . 0 ' 0 . ז \\ י ; 1925 , 1 * 3666 ? . 11 2676 / , 065 ־ £31 ..מ , 

11.: 501*1167, 513166772371, 1*317101, 192/; £. (1602§ 315 . 11 ,־ 
?01111X67, 1929; 11 ,: 1112 ־ 001 ; 1930 ,. 11 ,־ 1 ^ £3 .£ .ס . 
7236/1 ( 1 . 37211\671 ^^^6^^671 > 1935; !0 511 . 14 ; 1946 ,. 11 ,ץ 66 ק . 
501111^10 .£ .[ ; 1951 ,. 8.0 150 — 220 , 0111165 ? 110771311 , 0 ־ . 
£01166, 0601611/6 ?311165 0 / 1/16 1^6616772 011(1, 1, 122, 

1954; 0 1 ' 2£6£ 1/16 37171 1107716 : 111 ^ ,.: £1151 .סח^/ £6161£6 מ־ןמ - 
16773726(171 218-133 8.0. (8. 0. 44311\¥31 11-1 . 6115 ,( 1 ;)־ ^, 
1954*; 0. 06 0661£20115 . 1 ־ 1 ; 1955 , 237115 /? 1316 1 * 371 5 ק 41 ,־ , 

11 .: 0726 !£371 38317151 ? 07726 , 1958; £. 0011:6611, £ 716772 ? 0 / 
?07716, 1960; 0. 2\11<11510 . 1961 ,. 1 ־ 1 י 

ד. אש. — מ. גי. 

חניטה, שימור גופות־מתים ע״י מילוי בחמרים מסויימים, 
בעיקר בשמים, או ע״י טיפול בחמרים מונעי־ 

רקבון. הה׳ היתה מקובלת ביותר במצרים העתיקה בקשר 
לאמונה בקיום שלאחר המוות. תחילה נהגו, כנראה, לחנוט 
את המלכים בלבד; אולם בהדרגה הלך והתפשט הנוהג הזה. 
בהגות ובמעש יוחד מקום נרחב לשאיפה לשמור על מראהו 
של המת בפי שהיה בחייו, או, לפחות, לשוות לו מראה דומה, 
כדי שתוכל הרוח("כא") לחזור אל גופתו בעתיד. ראשית הח׳ 
חוזרת לשושלות הראשונות; לשם שימור הגופה היו מכ¬ 
ניסים תחילה (בימי השושלת ה 3 ), במקום האיברים העשויים 
להרקיב ולהתפורר ביותר, חבילות־פשתן ספוגות שרף, שלהן 
שיוו, ככל האפשר, את צורות האיברים שבמקומם באו. במשך 
הזמן פיתחו שיטה מושלמת יותר, שהגיעה לשיאה בתקופה 

הרעמססית. 

המונח העתיק לחנוט (המקובל גם בלשונות החדישות) — 
13 ת 11 מ 11 ןמ — נגזר מן המלה הפרסית "מום", שפירושה 

1 "חמר"(או "שעווה"); הפועל הלאטיני למלאכת הה/ - 1 גג 1 וח 

*• ־ 1 ־ 

6 ז 13 מג$, נגזר מן 15315311111111 ת 1 — "לתוך שרף". השורש 
העברי ,חנט׳ קשור. כנראה, בריחות הבשמים המתלווים 
למעשה, כריח האילן בשעת הבשלת הפגים (השו׳ שד,"ש ב, 
יג). — אופן הת׳ נשתמר לנו בעיקר מדברי הרודוטוס 
ודיודורוס מסיקיליה. בימיהם היתה הח , נעשית בידי בעלי־ 



חניטה: טקס ,פתיחת הפה" 

(לפי חפאפירוס של דוונפר, סו המטלכה החדשה נהישו׳טלוז דז 10 ]> 

מקצוע שמלאכתם בכך (ברא׳ נ, ב: "רופאים"); הם 
היו מבצעים אותה בהתאם לצבע שבו בחרו קרובי המת 
וע״פ אחת מ 3 דרגות של מחירים שנקבעו לכך. החונטים 
היו מוציאים את המוח דרך הנחיריים בוו של מתכת; 
לאחר־מכן היו עושים חתך בצידה של הגופה ומוציאים דרכו 
את הקרביים, פרט ללב ולכליות. את הגופה המרוקנת היו 
ממלאים בשמים — שרף של עצים (ביחוד שרף של ארז), 
ולאחר שהיו מנקים אותה היטב ביין־תמרים, היו שמים אותה 
בארון. אותה שעד, היו הכוהנים עורכים את הטקסים הדתיים 
הכרוכים בפולחן המתים; החשוב מבין הטקסים האלה היתה 
״פתיחת הפה״ של החנוט בעזרת כלי שקראו ״פזשפף״ — 
פעולה מאגית, שבעזרתה היה המת החנוט "שב לחיים". 
רופאים מומחים היו בודקים את החנוט ומכניסים את האי¬ 
ברים באגרטלים מכוסים במיכסות, שלכל אחד מהם היתה 
צורה של אחד מבני חור (בעל ראש של אדם, או של כלב, 
או של תן, או של בז), ועליו הגנו 4 אלות. החונט היה 
ממלא את חלל-הבמן מור וקנמון, תופר את החתך, שם 
לוחית על מקום התפר ומכנים את הגופה לסד יום באמבט 
של נתר. אח״כ היו רוחצים את הגופה וכורכים אותה כריכה 
הדוקה בתכריכים ספוגים בשמים וגומי. אח״ב היו מציגים 
את הגופה לפעולת האוויר, שהיתה גורמת להתייבשותה 
ולהצטמקותה; בתקופת התלמיים היו מציגים את החנוטים 
על מיטות־ראווה. לבסוף היו מכניסים את החנוט לגלוסקמה 
מתואמת לצורת הגופה החנוטה והכרוכה. בתקופה ההלניסטית 
היו קובעים בגלוסקמה מסכות־קארטונאז׳ צבועות בצבעים 
טבעיים; בתקופת השלטון הרומי באו במקום המסכות, מעל 
למקום פניו של המת, דיוקנות מצויירים על עץ או על בד, 
המתארים את מראדדפניו בחייו. — פעולות הח , מתוארות 
בלמה ציורים שהגיעו לידנו. 

בקברים שנחשפו בידי הארכאולוגים בדורות האחרונים 
נמצאו חנוטים רבים, שנשתמרו להפליא במשך אלפי שנים, 
עד כדי אפשרות של הבחנת קלסתר־הפנים, ביניהם — כמה 
ממלכי־מצרים הידועים; לפירסום דב זכו החנוטים של 
תחות-ענח׳-אמוץ ושל רעמסס 11 . 

הה׳ נהוגה — או היתה נהוגה — אף בקרב כמה שבטים 
פרימיטיוויים, בעיקר בדרוס-אמריקה. שבהם ממלאים את 
גופת המת — לעתים רק את עורו — בשרף ובזפת או באפר, 
חול וקנים. בני שבט ג׳יווארו באקוואדור חונטים גם ראשים 
של אויבים שנהרגו ("ראשים מצומקים"). כמו כן מצויה 
ח׳ — ע״י הזרקת חומצות — גם בתקופה החדשה בגופות 




705 


חניטה — חנינא 


706 



ציור-קבר מתקופת פרעה סךנ 3 תח (השושלח ה 19 ), המתאר, ב 4 שלנים, ביודמלאכח של חונטים: החנוט מושכב, ושני נהנים — אחר 
למראשותיו ואחר למרגלותיו' — מבצעים את פעולות החניטה, כעוד שאחרים מספיגים אח התכריכים נחמרים שונים, מציירים סימנים 

של כתב־חרמומים וצובעים אח החנוט ואח הארוז בצבעים הדרושים 


שליטים באירופה, באחרונה נשתמרה גופתו של לנין ע״י 
טיפול בפורמאלין, המונע רקבון ומעכב גם הצטמקות חזקה. 
בדור האחרון פשט מנהג חניטת־המתים בחוגים רחבים 

באה״ב. 

יעקב ויוסף נחנטו במצרים (ברא׳ נ, ב—ג, כו); מבחינת 
ההלכה הח׳ נוגדת את דיני קבורת־המת, ומשום כך היא 

אסורה. 

ד. הלמן, סוד ד>ח׳ ("קורות׳/ ב/ חוב׳ י״א/י״ב), תשכ״ב: 

40$ ) ¥407 . 14 ?ססס}/ 71671 ז 1 / . 14 13071672 71 י 81 016 ,;' 0115 ־ 1 ? ,"ך !- 
0$10!671, 1894; 0. £11101 $101111, 7726 ¥2 01 ץס X11(71271216$ (03- 
1:31. (10001 41471171126$ ^ $11071 ^.¥ ,. 1 ) 1 ; 1912 ,( 6 * 0311 10500 ^ .־ 

71 11171126 \ 00$ ,־ 401111 ? . 0 ; 1914 ,( 1 ,. 01111001 ־ 1 ^ . 1 ק׳\££ .]) - 
¥071701, 1919; ¥/. 1>3 .() 0 8 172 ) 104 \ י $00 *י 

״. 41:0113001 . . 1 ק׳<££ X1^^, 40), 1927; $01116, 7.10' 06$6/2. 

(4. ¥.171[1(11 $07)12671171£ £>?1 (1. /1^\$16717, 1934; ?. ?3011 נ 011 ^ח , 

2X11(11} 7121! 260110 72, 14 €70(40111$ > 11'1111 44016$ 071 1111$ ¥6X1 

(41 ון<££ .! 111 ת.\< 065 .־\ז $6 .תת ., X£^), 1942; 1). £. !) ץ־וזס , 
4*16! 410(4$ <9/ 1X4141111111! 16 011071 ?7 0612 $6(4 0.1 ¥>!!!67611! ¥€71011$ 

, 6 ( €£$$116111 £1012 ! 761 ¥0 ,־ ¥304161 .( ; 1942 ,(ש ,. 14 ( 11 ) 
. 1944 , 114111011 ! 01111 .([ 0113 

י. לי. 

חנין א 1 ין אסחאק - -<־'—*'ס — ( 809 , אל-חירה 
[עיראק] — 873/4 או 877 , בגדאד), רופא נוצרי 
משבט עבאדי, המעולה בין המתרגמים מיוונית לסורית ולער¬ 
בית. ח' למד יוונית באסיה הקטנה הביזנטית ורפואה 
בבגדאד מפי יוחנא אבן מאסויה, והיה רופאו של הח׳ליף 
אל־מתוכל ( 847 — 861 ). את עיקר מאמציו כמתרגם הקדיש 
לספרי גלנוס (ע״ע) — הן המקוריים, הן פירושיו על ספרי 
היפוקרטס. בפעולתו זו הוא מתגלה כפילולוג מובהק, שעוסק 
גם בקביעת נוסח מהימן ע״פ כ״י שונים, וכן בתיקון דברי 
מתרגמים שקדמו לו. הוא חיבר דו״ח מפורט על פעולתו, 
שהוא המקור החשוב ביותר לתולדות התרגומים של ספרי 
גלנוס. בצחות הלשון ובקביעת המונחים עלה ח׳ על כל 
קודמיו ועל רבים שבאו אחריו. הוא העמיד תלמידים רבים, 
שהמשיכו במפעלו- ביניהם בנו א ם ח א ק. — מספריו המקו¬ 
ריים — אוסף מימרותיהם של הפילוסופים העתיקים בשם 
"נואז־ר אל־פלאספה"; עיבוד מאותר יותר של אוסף זה 
תורגם לעברית בידי יהודה אלחריזי (ע״ע) בשם "מוסרי 
הפילוסופים״. — בתרגומים לאטיניים של יה״ב מופיע שמו 
של ח' בצורת , 115 ם 11 ז 011211 ] . 

מ. פלסנר, ליקוטים לס׳ "מוסרי הפילוסופים" מאת ח׳ 
(תרביץ, כ״ד), תשט״ו ; €! $€17 . 4 ! ./ 71 <{!. 35501. 44 ־ 511 ^־ 01 ? .ס 


- 070 . 11 $$71$611671 * 44 . 14/7 . 1 2/771 . 44 ,(. 04 ) . 1 ) 1 ; 1913 , $0421116 
- 511 79/0 , 140 ־ 401 < .£ ; 1925 , £672 ( 1 ) ¥67$€121 0 ־- 001671 1$6/1€71 (/ 
14610 ,} 0 ב 1 ־ 01 ,; 146 . 1 ^ ; 1921 , $42671 4111030 ¥ . 41 $$7111/10 1671 

. 4 ; 1926 ,( 4/111 , 1515 ) 4 ) ¥6710 411$ 1 ) 071 . 1 1/771 . 44 071 ! 2 /^ 10 
011 167$ ) 016 070/1. ¥0$$1(71£ (4. 1'70$147716/$ ,416X071 ,־ 113101 ([$ 
46113 1 ־׳\ £6 . 7 ) 41 6 ז 000 1 ע 1011131101 ־ 01 511141 ) $61716 1X1111167 

. 1956 ,( 11 , ¥143 

חנינא (חנינה, חנניה), שמם של כמה תנאים ואמוראים. 

החשובים'שבהם: ( 1 ) ר׳ ח׳ בן גמליאל 
(המאה ד. 2 לסה״ג), בגו של הנשיא רבן גמליאל (ע״ע) 
ד_יבנה ואחיו הבכור של הנשיא ר׳ שמעון (ע״ע) בן גמליאל, 
שמסר משמו (תום׳ נדה, ר, ה׳). כנראה היה ר״ח תלמידו 
של ד׳ טרפון (נדר׳ ס״ב׳ ע״א ועוד); הוא בחלק בהלכה 
עם ר' עקיבא ועם ר׳ יוסי הגלילי, וכן היה גם בעל אגדה 
(עי׳ מו״ק כ״ג, ע״א). ר״ח נפטר, כנראה, בגיל צעיר (ב״ק 
פ״ג, ע״א), ומשום כך היה לנשיא אחיו הצעיר ממנו. 

( 2 ) ר׳ ח׳ בן ד ו ם א, תנא בסוף ימי הבית השני. הוא 
ישב בעיר ערב (היום הכפר עראבה בגליל התחתון), היה 
תלמיד־חבר לר׳ יוחנן בן זכאי (ע״ע) ומפיו למד בימי שבתו 
באותה עיר. ר״ח היה עני מרוד וסירב ליהנות בעוה״ז 
מזכות תורתו ומעשיו הטובים. הוא היה מיוחד בחסידותו, 
שלא ידעה פשרות ואף לא התחשבה בסכנות. חכמים מנו 
אותו ואת תלמידיו בין "אנשי אמת" (מכילתא יתרו, ב׳) 
והעמידוהו כדוגמה לצדיק גמור׳ שזכותו מגינה על דורו: 
״בכל יום ויום בת־קול יוצאת מהר־חורב ואומרת: כל העולם 
כולו נזונין בשביל ח׳ בני, ות׳ בני די לו בקב תרובין מערב־ 
שבת לערב־שבת" (ברב׳ י״ז, ע״ב ועוד). האגדה מספרת על 
תפילתו שהיתה מתקבלת, ומתוך כך רבו הפונים אליו (שם 
ל״ד, ע״ב ועוד). מרבים לספר על נסים שאירעו לו (או 
בזכותו), וכן לבני-ביתו, ואפילו לבהמותיו (ברב׳ ל״ג, ע״א; 
שם ל״ד, ע״ב; תע:׳ כ״ד, ע״ב—כ״ה, ע״א; שהש״ר א׳; 
ועוד). על מעשיו המופלאים של ר״ח נמסר יותר מאשר על 
דבריו, ואף המעט הנמסר משמו הוא בתחום האגדה. לאחר 
מותו אמרו חכמים: ״משמת ר״ח — בטלו א נ ש י ־ מ ע ש ה 
ופסקה חסידות״ (סוף סוטה). — האגדה הפליגה גם 
בזכותה של אשתו, שדימה היתה לאישה בחסידותה, ואמרו 
עליה שהיתה "מלומדת בנסים" (תעב׳, שם); ואף על חסי¬ 
דותו של חמורו התהלכו אגדות(אדר״נ, ח/ ח׳). וע״ע חסיד, 
א. היימאן, תולדות תנאים ואמוראים, 484-481 , תד״ע; 









707 


חכינא 


708 


ג. צרפתי, חסידים ואנשי מעשה והנביאים הראשונים(תרביץ, 

כ״ו), תשי״ז. 

( 3 ) ר׳ ח׳ ב ר ח מ א (ראשית המאה ד. 3 לסה״ב), מגדולי 

■! ז 

החכמים בדור המעבר מהתנאים לאמוראים. נולד בבבל ולמד 
בה מפי רב המנונא; עלה לא״י וישב בציפורי והיה תלמיד 
מובהק לר׳ יהודה הנשיא (ע״ע). לפי הירושלמי(תענ׳ ד/ ב׳) 
לא הוסמך ר״ח ע״י רבי בחייו, בגלל קפידה מסויימת שהיתה 
לו עליו, אך רבי ציווה לבנו ממלא־מקומו להסמיכו; ואילו 
לפי הבבלי (כתר ק״ג, ע״ב) מינה רבי לפני פטירתו את 
ר״ח ש "ישב בראש" [הישיבה], ר״ח סירב לקבל את המינוי, 
משום "שהיה ר׳ אפס גדול ממנו שתי שנים ומחצה"; 
ר , אפס היה לראש־הישיבה, ורק לאחר פטירתו קיבל עליו 
ר״ח את התפקיד הזה. — מגדולי תלמידיו היו: ר׳ יוחנן. 
ר׳ שמעון בן־לקיש ור׳ אלעזר, המרבה למסור משמו. 

ר״ח האריך ימים הרבה (חול׳ כ״ד, ע״ב); הוא התפרנס 
ממסחר בדבש (ירד פאה ז/ ג׳); עסק גם ברפואה, ונודע 
כמומחה בה (יומא מ״ט׳ ע״א; ועוד). הלכותיו — והלכות 
הנאמרות משמו — מפוזרות בכל הש״ם הבבלי והירושלמי. 
באגדתו הירבה לדבר בשבחה של א״י, התנגד בתוקף לעזי¬ 
בתה׳ וביחוד התנגד ליציאתו של כהן מן הארץ׳ ואפילו לשם 
מצווה (ירו׳ מו״ק ג/ א׳). ר״ח היה בדעה, שיש שליטה 
למזלות גם על ישראל, אלא שגם הכשפים והמזלות נתונים 
להשגחתו של הבורא, ומשום כך אין ההשגחה האלוהית 
מצטמצמת על־ידיהם. ההשגחה הפרטית מקפח, עד ש״אין 
אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" 
(חול׳ ד, ע״ב); אעפ״ב אינה מבטלת את בחירתו החפשית 
של האדם: "הכל בידי שמים חוץ מיראת־שמים" (ברב׳ ל״ג, 
ע״ב) — רעיון שהיתה לו חשיבות רבה בחשיבה הפילוסופית 
היהודית ביה״ב (ע״ע בחירה, עמ׳ 151 — 157 ); וכן אין ההש¬ 
גחה מבטלת אח ערך פעולותיו של האדם, ויש מאורעות 
הבאים על האדם מחמת פשיעתו, כגון: "הכל בידי שמים 
חוץ מצנים ופחים״ (ב״מ ק״ז׳ ע״ב). — מדבריו נודע ביותר 
המאמר: "תלמידי־חכמים מרבים שלום בעולם" זכו׳ (ברב׳ 
ס״ד, ע״א ועוד), שנקבע בסדר התפילה — לפי כמה נוס¬ 
חות—בסיומה של תפילת שחרית. 

א. היימאן, תולדות תנאים ואמוראים, 492-484 , תר״ע; 

ב. ז. בכר, אגדות אמוראי א״י (תרג׳ א. ז. רבינוביץ), א/ 

35-3 , תרפ״ה; א. א. אורבך, עיונים בתורת ההשגחה של 

חז״ל (ס׳ היובל לכב׳ יחזקאל קויפמן), תשכ״א. 

( 4 ) ר״ח (חנניה) בן תרדיון (המאה ה 2 לסה״נ), 

תנא בתקופת יבנה! אחד מ״עשרה ה ר ו ג י מ ל כ ו ת"(ע״ע). 
ר״ח עמד בראש ישיבה בסיכני שבגליל (סנה , ל״ב, ע״ב). 
בספרות התלמודית נשתמרו כמה ממאמריו בהלכה ובאג¬ 
דה. — עם דיכוי מרד בר־כוכבא וגזרות השמד של אדריינום, 
הוסיף ר״ח לעסוק בתורה ולהקהיל קהילות ברבים, ומשנתפס 
ע״י השלטונות הודה שלימד תורה׳ לפי שכך ציווהו ה׳. ר״ח 
נדון לישרף, אשתו — ליהרג, ואחת מבנותיו — "לעשות 
מלאכה״ בקובה של זונות; שלשתם הצדיקו עליהם את הדין. 
על תחייתה של בתו שעה שנשרף כשהוא כרוך בס״ת (שכן 
נתפס כשס״ת בחיקו) וספוגין לחים של צמר על לבו, כדי 
שלא תצא נשמתו במהרה, אמר לה: "מי שמבקש עלבונה 
של ס״ח הוא יבקש עלבוני". בתו, שחושבה בקובה של זונות, 
עמדה בתומתה ונפדתה ע״י ר׳ מאיר (ע״ע), בעל אחותה 
ברוריה (ע״ע) (ספרי דבר׳, ש״ז; ע״ז י״ז, ע״ב—י״ח, ע״א; 


איכ״ר ג׳, ט״ז). אחד מבניו של ח׳ נתחבר לליסטים ומשהר- 

גוהו לא הניח ר״ח לספדו(שמח׳ ח/ י״ב). 

־ 1 

ב. ז. בכר, אגדות התנאים, א/ב׳, 118-116 , תרפ״ב! א. א. 
אורבך, אסקיזים ויסורים בתורת חז״ל (ס׳ היובל לי. בער, 

61 ), תשכ״א. 

( 5 ) ר״ח (חנניה) סגן־הכהבים (המאהה 1 ל 0 ה״נ). 

תנא בדור החורבן. בסוף ימי הבית היה משנה לכהן הגדול, 
ומכאן תארו (יומא ל״ט, ע״א). הוא מסר על עבודת המקדש 
ומנהגי כהנים, ועל כל מה ששייך לעבודה ולמנהגים בזמן 
הבית בכלל (משנ׳ פסח׳ א/ ו׳; עד׳ ב׳, א׳—ג׳; זבח׳ י״ב, 
ד׳; מנח׳ י׳, א׳; ועוד). במשנה (שקל׳ ר, א׳) נמסר גם על 
מנהגי "בית ר״ח סגן הבחנים" במקדש. על יסוד עדותו בנויה 
סוגיה גדולה וענפה (פסח׳ י״ד, ע״א—כ״א, ע״א), הידועה על 
שמו; עניינה — טומאה וטהרה בקשר למקדש ולקדשים. — 
יחסו הנפשי העמוק לבית־המקדש גם לאחר חורבנו, מובע 
בהערה ביחס לאיסור הטבילה בתשעה באב, יום חורבן 
הבית: "כדי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה פעם אחת 
בשנה"(תענ׳ י״ג, ע״א). גם דברי אגדה כלליים משלו מצויים 
בספרות התנאים, למשל בשבח השלום ("גדול השלום, 
ששקול כנגד כל מעשה בראשית" [ספרי. במד' מ״ב]) וב¬ 
שבח התורה; וביחוד נתפרסם מאמרו: "הוי מתפלל בשלומה 
של מלכות, שאלמלא מוראה — איש את רעהו חיים בלעו" 
(אבות ג/ ב׳). 

( 6 ) ר׳ ח נ נ י ה (ח נ י נ א) ב ן א ח י ר׳ י ה ו ש ע (המאה 
ה 2 לסה״נ), תנא בדור השלישי לחורבן. ר׳ יהושע בן חנניה 
(ע״ע) דודו היה מורו. בנעוריו ישב ר״ח בא״י והורה בסי־ 
מוניא, אף שלא היתד׳ לו סמכות לכך; על כך הקפיד רבן 
גמליאל, עד ששלח לו ר׳ יהושע: "מפי הורה חנינא" (נדה 
כ״ד, ע״ב). ר״ח ירד פעם לבבל ושב חזרה לא״י, אולם לב¬ 
סוף — מסיבה שיש עליה במקורות רמזים סתומים בלבד — 
נשתקע בבבל וישב שם עד לפטירתו (סוכה כ׳, ע״ב; קוה״ר 
א׳, כ״ה). על חשיבותו מעידה העובדה, שהוא נמנה עם 
החכמים שראוי לילך אחריהם וללמוד מהם: "...הלך אחר 
ר״ח לגולה" (סנה׳ ל״ב, ע״ב). ר״ח עזב את הארץ, כנראה, 
בשעת־החירום שבעקבות גזירות אדריינוס. כיוון שבא״י לא 
היתה אז אפשרות "לעבר שנים ולקבוע חדשים", התיר ר״ח 
לעצמו לעשות כן בגולה — בהתאם להלכה, שלגדול-הדור 
שבין החכמים המוסמכים מותר לעשות כן בחו״ל, כשלא 
הניח כמותו בא״י. הוא המשיך בכך גם לאחר ששככו הגזי¬ 
רות וא״י שבה להיות מרכז התורה, ויהודי בבל היו נוהגים 
לפי הוראותיו וקביעותיו. חכמי א״י נקטו בצעדים חריפים 
כנגד נוהג זה, שראו בו סטיה מן ההלכה ופגיעה במרכזיותה 
התורנית של א״י, ושלחו שליחים מא״י לבבל, לתבוע מאת 
ר״ח לחדול מכך; אך ר״ח סירב לקבל מרות זו. בסופו של 
דבר, המשיך אמנם חלק מיהדות בבל לנהוג לפי הוראותיו 
וקביעותיו של ר״ח בענייני הלוח — ואילו חלק אחר מן 
היהדות הזאת שב להיות כפוף בזה למרכז הא״י (ידוש׳ 
נדר׳ ר, ח׳; בבלי ברב׳ ס״ג, ע״א—ע״ב). 

י. אנגל, ר״ח בן אחי ר יהושע (ס׳ היובל לרב י. ל. הכהן 
פישמן), ת רם״ ו; א. בורששיז, לבעית עיבורי השגה בחו״ל 
(סיני, ל״ח, ל״ב-ל״ז). תשט״ז; הנ״ל, עיבורי השנה בנהר־ 

דעא ובעסיא (שם, מ/ שפ״ז-שפ״ח), תשי״ז; ג. אלון, 
תולדות היהודים בא״י בתקופת המשנה והתלמוד, א׳, 149 - 
156 , תשי״ח 2 , 

צ. ק.-מ. ד. ה. 



709 


חנינה — חניתה 


710 



חג י תה; מראה י?? י כשנת 1938 
(מתור אוסף תח־היסוד) 


חנינה׳ במשפט — ביטול של אשמד. או של פסק־דין פלילי 
או המתקתו ע״י הרשות המבצעת. 

הטעם העיקרי המונח ביסודו של מוסד הח׳ הוא החשש 
שמא הורשע בדין אדם חף מפשע. מאחר ששום מערכת 
שיפוטית לא מובטח לה שלעולם לא תטעה בדין, יש צורך 
במכשיר שיבטיח את טיהורו המלא של אדם שלגביו התעורר 
הספק שמא הורשע על לא-עוול בכפיו; וכן נדרשת אפשרות 
להקלת ענשו, במקרה שנראה שהוחמר בדינו יתר על המידה. 

הח׳"יכולה להיות מלאה או חלקית, על תנאי או בלי 
תנאים, לפני הרשעה בדין או אחריה. ח׳ מלאה מוחקת 
לא רק את העונש. אלא גם את האשמה, כאילו מעולם לא 
עבר הנחון את העבירה. נמחקות גם התוצאות הענשיות 
שכרך החוק באותה עבירה, כגון: אי־כושר לעסוק במקצוע 
מסויים, או להחזיק ברשיון וכד׳. אין הה׳ מוחקת תוצאות 
אחרות של מתן פסק־הדין, כגון צדהריסה שניתן עקב בניה 
בניגוד לחוקי־הבניה: גם לאחד הזד עומד צרההריסה בתקפו, 
מאחר שאין בו משום עונש. — הפחתת ה ע 1 נ ש, המטרה 
המשנית של הה׳, אין בה כשהיא־לעצמה כדי מחיקת עצם 
האשמה. 

במדינת ישראל הסמכות "לחון עבריינים ולהפחית 
ענשים" היא בידי הנשיא, הפועל ע״פ המלצת שר־המשפטים. 
שר־המשפטים עורך חקירה ודרישה בכל הנסיבות, כדי 
להחליט אם להשתמש בסמכותו להמליץ על מתן הח׳ז הוא 
גם המקיים את חתימת הנשיא בכתב־הח/ 

יש שמעניקים ח׳ בחוק מיוחד! דוגמה לכך היא פקודת 
הח׳ הכללית משנת תש״ט— 1949 , שהוצאה לאחר הקמת 
מדינת ישראל עם פתיחתה של הכנסת הראשונה: לפיה נח 1 ן 
כל אדם שעבר עבירה לפני יום י״ב בשבט תש״ט( 10.2.1949 ), 
פרט לרצח או מעשה אחר שענשו מוות או מאסר־עולם. 

באנגליה נתעורר הצורך ההיסטורי בח׳ 


בזמנים קדומים, כשעדיין לא הבדילו בין עבירות שבוצעו 
במתכוון או שלא־במתכוון. במאה ה 13 עדיין לא הכיר החוק 
בטענת "הגנה עצמית" (ע״ע), ולכן גברה הנטיה, שהמלך 
יעניק ח , לנאשם במעשה מעין זה. גם היעדר בית־משפט 
לעירעורים באנגליה עד 1908 הצריך שימוש מוגבר בסמכות 
הח/ — הענקת הדד היא סמכות שמורה לכתר בלבד, הפועל 
ע״פ המלצתו של משרד־הפנים. תוצאות הדד שם דומות 
לאלה שבישראל. 

באדצות־הברית ניתנת בידי הנשיא הסמכות להע¬ 
ניק ח׳ לגבי כל עבירה נגד המדינה. כמו־כן נתונה סמכות־ 
ח׳ למושל של כל מדינה ממדינות אה״ב, הפועל, בדרך־כלל. 
לפי המלצה של ועדת־ת׳ ( 31-410118 ? 8031-110£ ). מי שהורשע 
באה״ב בפשע, וגם בסוגים מסויימים של חטאים, זקוק לח׳ 
לשם החזרת זכויותיו הפוליטיות, כגון הזכות לבחור או 
לעבוד במשרה ציבורית. 

ר. פריימן. על הח׳ הכללית (סוגיות נבחרות במשפט, 381 - 

393 ), תשי״ח; / 0 י י\־ 1 ו 1 ג[ל 1 צ 11 . 0 . 5 . 14 

." 1954 , 242-245 , 1 ד\ 

מ. ב. פ. 

חניתה׳ קבוצה בגליל העליון המערבי בקרבת הגבול 
הלבנוני, נמנית על "איחוד הקבוצות והקיבוצים" 

ח' נוסדה ב 1938 , בעצם ימי המאורעות, באיזור רחוק מיישוב 
עברי, והיתר, תחילה יישוב של ״חומה ומגדל״; ייסודה היה 
מעשה נועז שהניח את רישומו בתולדות ההתיישבות, ושמה 
היה סמל לגבורה חלוצית. בי״ח אדר ב׳ תרצ״ח ( 21.3.1938 ) 
הוקם ע״י מאות מתנדבים תחת משמד פלוגות־שדה של 
ה״הגנה״, רובם במדי נוטרים, מתנה־מעבר בשם ח׳־תחתית; 
בליל העליה הראשון התקיפה כנופיה של ערבים את המחנה, 
ושנים ממגיניו נפלו. לאחד שהתבססו אנשי־המגן בזד־ 
תחתית, עלו ממנה למקומה הקבוע של הקבוצה, 350 מ׳ מעל 


711 


חניתה — הנכה 


712 


פגי הים.—היום מתקיים המשק על גידולי כותנה, סלק־סוכר, 
חיטה ומטעים; הקרקע פוריה. בה , יש גם מפעל־מתכת. 

יישוב יהודי בשם חנותה (או חביתא) בזכר במקורות 
התלמודיים (תום' שבי׳ ט/ ד׳; ירו׳ דמאי, ב/ א׳); במקום 
נמצאו שרידי בבמיה מהתקופה הביזנטית. 

ח׳ (קובץ), 1938 ; א. ביין, תולדות ההתיישבות הציונית, 
373/4 , תש״ה צ ; יוסף פיין(קובץ), מ״א-נ״ז, 1950 ; י. ברסלבי, 
הידעת את הארץ, א׳, 29 ־ 65 , 1955 : מערבו של גליל (קובץ) 
[כשיכפול], 72-68 , 1961 : ס׳ תולדות ההגבה, ב/ 880-872 , 
1331 ־ 1333 , 1963 , 

חנכה׳ יום־טוב שזמנו 8 ימים: כ״ה בכסלו — ב׳ (או ג') 
בטבת; נקבע לדורותע״י יהודה החשמונאי ואנשיו 
לציון טיהור המקדש וחידוש העבודה בו לאחר שיחדור 
הר־הבית מידי מחלליו היוונים והמתיוונים ( 164 או 165 
לפסה״נ). עיקר מצוות־החג — הדלקת נ ר ו ת־ח׳(ר׳ להלן). 

השם ח׳ הוא קיצור של "חנוכת־המזבח" או של "חנוכת 
בית־חשמונאי", והוא מצוי בצורתו העברית או הארמית 
(חנכתא) בספרות חז״ל, ובתרגומו היווני — בספרי חשמו¬ 
נאים ובאוואנגליון. חג זה נקרא גם בשמות אחרים (ר׳ להלן), 
שמקורם'במסורות שונות — היסטוריות ואגדיות — על נסי¬ 
בות תיקונו. 

לפי חשמו״א (ד׳, ל״ו—נ״ט), בכנס יהודה המכבי לירו¬ 
שלים לאחר שניצח את ליסיאס; הוא טיהר את המקדש 
מאביזרי'עבודה־זרה, עשה כלי־שרת חדשים במקום אותם 
שנשדדו או חוללו וקבע את חידוש העבודה ליום כ״ה 
בכסלו — עצם יום השבה השלישי (לפי חשמו״ב — השני) 
לאחר חילול המקדש בידי אנטיוכום. חנוכת־המזבח נחוגה 
8 ימים בהלל ובכלי-שיר ובקרבבות, ולפי תקנת יהודה וחבו¬ 
רתו נקבעו ימים אלה לזכרון לדורות! אולם לא בזכרו כאן 
מגהגי־חג מיוחדים ומסויימים. מסורת זו מצויה גם במדרש 
למגילת תענית (ע״ע), ודומה לה זו שעליה מושתת גם הנוסח 
המקובל של תפילת "על הנסים" לח׳, אלא שכאן מוזכרת גם 
הדלקת נרות בחצרות המקדש בידי חונכיו. לפי חשמו״ב 
(א/ ח'—ט׳, י״ח—ל״ו; ב/ י'—י״ב; י/ א׳—ח׳) נקבעו 8 ימים 
לחגיגת המאורע, משום שכך עשה שלמה בחנוכת המקדש 
(ע״פ דהי״ב ז, ח—ט); הימים נחוגו "בשמחה כחג הסוכות... 
בענפי עץ־עבות וענפי־הדר ותמרים בידיהם" ובהלל; וכן 
מסופר על נס של ירידת אש מן השמים על המזבח, בדומה 
למה שאירע בימי משה (בחנוכת המשכן), בימי שלמה ובימי 
נחמיה; לפיכך אף נקראים הימים האלה "סוכות" או 
״ס ו כ ו ת ו א ש״. — יוסף בן מתתיהו, המספר את המאורע 
בהתאם לחשמו״א, איבו מזכיר את השם ח׳, אלא מציין שקו¬ 
ראים לחג שנחוג ״מאותו זמן ועד היום״ בשם ״א ו ר י ם״ — 
לדעתו, משום שהישועה באה כאור שזרח פתאום (קדמ , 
י״ב, ז׳, ו׳—ז׳). 

בכל המסורות הללו אין רמז ברור להדלקת הנרות כטקס 
קבוע של חג הח/ זו נזכרת ונידונה לראשונה בברייתא 
(שבת כ״א, ע״ב): ״מצות נר־ח׳ — בר אחד לכל בית, 
והמהדרין — לכל נפש, והמהדרין מן המהדרין מוסיפין 
נר לכל נפש ונפש לכל לילה; בית־שמאי אומרים: יום 
ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולד; ובית-הלל 
אומרים: יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך". 
בברייתא אחרת מסופר, שלא יכלו החשמונאים להשתמש 
במנורה שבמקדש מחמת היטמאה בידי היוונים. ולפיכך 
הביאו שבעה שפודים של ברזל וחיפום בבעץ והדליקו 


בהם (מדרש למג״ת); גם זמן רב לאחר־מכן עדיין זפרו, 
שמנורתם של החשמונאים הראשונים לא היתד. עשויה זהב 
(ר״ה כ״ד, ע״ב! ע״ז מ״ג, ע״א; מנח׳ כ״ח, ע״ב). גילגול 
מאוחר יותר של הסיפור קובע, שבני־חשמונאי מצאו בביהמ״ק 
"שמונה שפודין של ברזל וקבעו אותם והדליקו בתוכם 
נרות" (פס״ר [מהד׳ רמא״ש], ה/ ע״א). לאחרונה תלו את 
עצם קביעת ימי־הח׳ בהדלקת המנורה, שכן מסופר שכשנכ¬ 
נסו בבי-חשמונאי למקדש מצאו שהיוונים טימאו את כל 
השמנים, חוץ מפך אחד שלא היה בו כדי להדליק את 
המנורה אלא יום אחד, ונעשה נם והדליקו ממנו 8 ימים, 
ולפיכך קבעום לדורות (מג״ת, שם; שבת, שם; השו׳ מגלת־ 
אבטיוכם [ע״ע]).במסורת האגדית והעממית המאוחרת נעשה 
זכרון "נס פך־השמך עיקרו של חג־ח׳. 

אין במקורות כל רמז להשערותיהם של חוקרים, שביסודה 
של ח׳ מונח חג אלילי, שזמנו היה כ״ה בכסלו; וכן אין 
דמיון בין ח׳ ובין חגי דיוניסוס (ע״ע) או חגיגות היום 
הקצר, שחל באותה עונת־השנה. אולם מריבוי המסורות ומן 
ההבדלים שביניהן משתמע, שבדורות הראשונים שלאחר 
הנהגת ח׳ עברו מנהגי החג כמה גילגולים. מסתבר, שיהודה 
ואנשיו עשו ״סוכות שני״ — כעין תשלומים לחג הסוכות, 
שלא נחוג כהלכתו במקדש בזמנו (והשר פסח שני [ע״ע 
פסח]), וכנראה הועבר מסוכות לח׳ גם מנהג שמחת בית¬ 
ר,שואבה — הדלקת אבוקות ואורים בחצרות המקדש. תוך 
דורות מעטים נתבטלה נטילת לולב בח׳ במקדש ונשכחה 
(וכבר אינה נזכרת בחשמ״א), וזכרה נשאר רק בגולה שבה 
חי בעל חשמ״ב. רמזים לקשר המקורי שבין ח׳ וסוכות עדיין 
מצויים הן בדמיון שבין מניין הדלקת הנרות לפי בית־שמאי 
(ר׳ לעיל) ובין מספרם הפוחת והולך של "פרי־החג", והן 
באגדה מאוחרת. לימים נתערער אף מנהג התאורה במקדש 
(וכבר יוסף בן מתתיהו לא ידע פשרו של השם "אורים"), 
ולעומת זה פשט בגבולין המנהג להרבות אורה בח׳. רק 
סמוך לחורבן, כנראה, קבעו חכמים הדלקת נר־ח׳ חובה 
על כל אדם, והביאו להתפשטות הדבר בכל ישראל; ואף 
כשבטלו ימים־טובים הכתובים במגילת־תענית, לא בטלה ח׳ 
(ר״ה י״ח—י״ט). 

מצוות הדלקת הנר — "משתשקע החמה ועד שתכלה רגל 
מן השוק, ומצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ... ובשעת 
הסכנה מניחה על שולחנו, ודיו"; "סכנה" היתד, מצויה לא 
רק בא״י, בימי גזירות השמד וכיו״ב, אלא אף בבבל, מחמת 
החברים עובדי-האש, ואולי דווקא משום כך הקפידו שם 
ביותר על הלבות נר־ח' וקבעו את עדיפותו מקידוש היום 



ציור 1 . חנוכיה מ״ליז (נרטניה או הולנד, הסאה ה 16 ) 




713 


חנפה 


714 


בשבת "משום פרסומי ניסא". גם נשים חייבות בנר ח'׳ 
"שאף הן היו באותו הנס"? אסור להשתמש בבר־ח , ובאורו 
(שבת כ״א—כ״ג; שם מ״ה, ע״א). המדליק מברך שתי 
ברכות — על ההדלקה ועל הנס (בערב הראשון — גם 
"שהחיינו") ואומר תפילה קצרה, הפותחת במלים "הנרות 
הללו"(סופרים כ׳). מזכירים מעין המאורע בתפילה ובברכת־ 
המזון; נוסח "על הנסים" של ח׳ מבטא את תחושת תשועת 
ה , לשומרי תורתו במלחמתם בגוזרי השמד 'ואת נצחון 
"המעטים" על "הרבים". כל שמונת ימי־ח׳ קוראים הלל 
שלם — בדומה לסוכות, ויותר ממה שנקבע לפסח; קוראים 
בתורה בפרשת חנוכת המשכן (במד׳ ז) והעלאת הנרות 
במנורה (שם ח, א—ד). ימי־ח , אסורים בהספד ובתענית. 

החיבורים ההיסטוריים המקוריים על מאורע ח׳ לא נשתמרו 
בישראל (ע״ע חשמונאים, ספרי־). לעומת זה ידועים כמה 
"מדרשים לח , "— קצתם נדפסו (א. יעללינעק, בית־המדרש, 
א/ ר, תרצ״ח , ־), וקצתם עדיין בכ״י. כל המדרשים הקצרים 
הללו הם מאוחרים ונתחברו, כנראה, בתקופת הגאונים; אגדות 
שונות על גזירות אנטיוכוס ומרד החשמונאים משולבות בהם 
עם עניין יהודית (ע״ע) והולופרנס ועם המוטיו של "תיבעל 
להגמון תחילה". השפעתם ניכרת ביחוד ביצירת הפייטנים 
ביה״ב, שחיברו יוצרות לשבתות של ח , . על מ ג ל ת¬ 
א נ ט י ו כ ס — ע״ע. 

ב י ה" ב, בתקופת הדיכוי וההשפלה של העם, נתחבבה 
ח׳ ביותר, והקפידו במצוות נר־ח , , עד שאמרו: "אפילו אין 
לו מה יאכל אלא מן הצדקה — שואל או מוכר כסותו ולוקח 
שמן ונרות ומדליק" (רמב״ם, הל׳ מג' וח/ ד , י״ב); היו 



ציזר 2 . חנוניה ם 2 ליז 
(איטליה, המאה ה 14 ) 


מקומות שבהם נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בשעה 
שהנרות דולקים או אף כל היום כולו(מחזור ויטרי, רל״ז; 
שבלי הלקט, קפ״ד; טוש״ע, או״ח, תר״ע), וכן נהגו להרבות 
בסעודה. בראשית המאה ה 13 נתחבר באשכנז בידי פיטן 
לא־ידוע בשם מרדכי שיר לה , , הפותח במלים "מעוז צור 
ישועתי", ואותו נוהגים לשיר אחרי הדלקת גר־ח/• שיר זה 
ומנגינותיו — שהידועה שבהן שאולה מזמר גרמני, ואילו 
נוסח איטליה הוא זמר בסיגנון גרגוריאני — זכו לפופו¬ 
לאריות רבה עד היום. הפוסקים ביה״ב עוסקים בפרטים של 
דיני נר־דד. בתקופה מאוחרת הונהגה הדלקת נר־ח׳ גם 
בביהכ״נ. מקורו של המנהג להניח בצידם של נרות־ח׳ 
עוד נר נוסף — ״שמש״ (שבו מדליקים את שאר הנרות) — 
הוא לא רק באיסור להדליק מנר לנר, אלא אף בצורך 


להדליק נר למאור, שכן אסור להשתמש באורו של נר־ח׳ 
(טוש״ע, או״ח, תרע״ג). — בקבלה הוקשו נרות־ח , למנורת- 



ציור 3 . חנו:יה םפ 5 יז מעוטרת במנורח 
(איטליר, תנזאה ה 18 ) 


המקדש, ויחד עסה נעשו סמלים של האור העליון, אור 
התורה ואור הנפש. 

ביישוב החדש בא״י, ובהשפעת התנועה הלאומית־ציונית 
בגולה, הוחל בדורות האחרונים — הן ביצירה הספרותית 
והאמנותית והן בחינוך — בהטעמת אפיה של הח׳ כחג השיח־ 
דור הלאומי של ישראל והגבורה המלחמתית של החשמונאים. 
ח. ז. סלאנימסקי, זכר ה , (הצפירה, י׳), הרמ״ד; גרץ־שפ״ד, 
דברי ימי ישראל, א , , 361/2 , תרנ״א 3 ; י. דרנבורג, משא ארץ 
ישראל (תרגום מבש״ן), א , , 27 , 86 , תרנ״ו; ל. גינצבורג, 

גנזי שכטר, א , , 476 , תדפ״ח; י. י. ריבלין, חגיגת ילדים בחי 
(ידיעות ציון, ב , ), תרצ״א; נ, חכם, פרקי הלל (ההד, ט , ), 
תדצ״ד; הג״ל, מאי ח , (שם, י״א), תרצ״ו; ש. י. זוין, 
המועדים בהלכה, קג״ו-קפ״א, תש״ט 2 ; י. קלוזנד, היסטוריה 
של הבית השני, ג , . 28-23 , תשי״ב 3 ; י.־ט. לוינסקי, ס׳ 
המועדים, ה/ 313-93 , תשי״ד; מסכת לחייל לח , (מחניים, 
כ״ד, ל״ד, ל״ז, ס״ג), תשט״ו-תשכ״ב; ש, בארון, היס¬ 
טוריה חברותית ודתית של עם ישראל (עבר , ; י. מ. 
גרינץ), ב׳, 13 , 24 , 164 , 169 , תשט״ז; ג. אלון, 

מחקרים בתולדות ישראל, א/ 25-15 , תשי״ז; א. צ׳רי־ 
קובר, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, 390/1 , 
תשכ״ג; ; 1895 ,( 7 .£ 10 <־ X1. 

1931-2; 5. 16611110, 77. ()(/ א , XX^X), 1938/9; £. 8101(01- 
. 1947 . 42-44 , 47 0000/1001 10 (£ , 30 רת 
מ. ד. ה. 

בחג־הח׳ כרוכים כמה מנהגים עממיים, משחק 
מקובל בה׳ הוא ה ס ב י ב 1 ן, שמוצאו, כנראה, בהזדו העתיקה, 
והוא גילגול של משחק-הגורל בסוואסטיקה (ע״ע סמלים 
ושלטים; צלב), המסמלת את גלגל־החמה. על הסביבון 



715 


חנכה 


716 


מגולפות 4 אותיות, שהן ראשי־התיבות של תנאי־המשחק 
(לפנים ביידית־גדמנית): נ = ניכטס, כלו׳ — לא זכה ולא 
הפסיד! ג ־= גוט. כלו׳ — זכה; ה = האלב, כלו׳ — זבז־ג 
במחצית; ש - שלעכט׳ כלו׳ — הפסיד. במשך הזמן פיענחו 
את ראשי־התיבות מעניין־היום: נס גדול היה שם (בא״י — 
פה). לשם המשחק מקבלים הילדים "מ ע ו ת־ ח׳" מהוריהם 
וקרוביהם. נהגו לשלוח מעות־ח׳ גם למורים ול״כלי־הקודש" 
של הקהילה. 

לזכר נס פך־השמן — נוהגים לאכול משמנים, ור׳ קלונימוס 
בר קלונימום (ראשית המאה ה 14 ) כבר מזכיר את הלביבות 
כמאכל לכבוד ח׳. הספרדים נוהגים במאכלי־גבינה — זכר 
לגבינה שהאכילה יהודית בת חשמונאי את הולופרנם(ר׳ לעיל, 
ענד 713 ), ואף נהגו לערוך "משתה־נשים" בלילה השביעי 
במאכלי גבינה ויין, בשיר ומחול, — לכבוד יהודית. 

בין ספרדי המזרח וא״י נהגו ילדי "תלמוד־תורה" לערוד 
ביום אחרון של ח׳ סעודה בהשתתפות ראשי־העדה תוך 
חגירת חרבות והרעשה ביריות — זכר למלחמות המכבים. 
במזרח־איתפה הירבו בשמחה ביחוד בלילה האחרון, הנקרא 
״זאת ח נ ו כ ה״ — ע״ש הקריאה בתורה באותו יום: "זאת 
חנכת המזבח״ (במד' ז׳ פד). — שמחת ח׳ באה לידי ביטוי 
גם בצורה שלא היתה רוח חכמים נוחה הימנה — במשחק 
הקלפים בח׳, שהיה רווח בין יהודי מזרח־אירופה. 

א. מ. לונץ, מנהגי אחינו באה״ק בדת וחיי עם (ירושלים, א/ 

42/3 ), תרמ״ב. 

י. ט. ל. 

תגוכיה, מנורת־ח/ — מנורה ל 8 נרוודח׳. היא 
קובעת לעצמה מקום מיוחד באמנות היהודית בגלל מיבנה 
התיפקודי — שלא בפמוטות, כגביעים וכקופסות־האתרוג, 
שצורותיהם היו העתקים של כלים לא־יהודיים. 

בשרידים הקדמונים המעטים — בפסיפסים ובמצבות — 
מצויה המנורה בעלת שבעת הקנים, זכר למנורת־המקדש, 
ולא החנוביה עצמה: הדגמים הקדומים ביותר של החנוכיות 
האמניתיות הם מן המאה ה 10 . כנראה, השתמשו בראשונה 
בנרות בודדים, שהעמידום בשורה, וכך נראה אף מדברי 
הרמב״ם (בהל׳ חנוכה). רק דגמים בודדים של הנוכיות־חרס, 
שלהן 8 פיות ובית־קיבול משותף, נשתמרו מימי־קדם. מדברי 
המהרי״ל (תחילת המאה ה 15 ) אנו למדים, שבזמנו כבר 
היתה בנמצא חנוכיה ממש. אולם מעדותן של תמונות 
מתבררת מציאותם של נרות בודדים — ולא של מנורה 
אחידה — אף בתקופות מאוחרות מזו, אלא שבתעודות 
מאותם זמנים נאמר, שבביהכ״ב "יש מנורה מיוחדת לכך". 

ההמרים שמהם נעשו תנוכיות, בדרך־כלל, הם: אבן רכה, 
חרם־קדרים, שיש, פליז, נחושת, ברונזה, ומן המאה ה 18 
ואילך גם חרסינה; ידועות גם מנורות מבדיל, בעיקר ממדי¬ 
נות אשכנז, ומברזל. בביהכ״ג הפורטוגזי באמסטרדם תלויה 
על הקיר חניכיה קטנה מזהב. חנוכיות־כסף נשתמרו רק 
מתקופות מאוחרות (זו של ביהכ״ב בפדובה נושאת את סימון 
השגה שצ״ו [ 1636 ] ומעוטרת בחרוזים בסיגנון התקופה), 
שכן כלי־כסף יהודיים עתיקים אבדו ביד,"ב בידי אויב. 
לעומתם נתקיימו חבוכיות פליז וברונזה מן המאה ה 12 ואילך. 

חלקי החנוכיה העיקריים הם: בזיכים (מאוחר יותר — 
פמוטות קטנים), שמש, דופן אחורית, לפעמים גם שתי דפנות 
צדדיות מקושטות, בסים בצורת כן או בתוספת רגליים 
(לפעמים בצורת חיות), ובית-קיבול בבסיס לשמן הנוטף. 



ציור 4 . חניכיה סאכז (ת־טו, הסאה ה 18 ז 





ציור 5 . חניכיה טפליז (צפידאפריקה, הסאה ה 17 > 



ציור 6 . החנוביח של הבעש״ט עשויה פילינרז של כסר 
(אוקראינה, המאה ה 18 ) 


החנוכיות של בתהכ״ג היו גדולות יותר וערוכות על בסים 
בעל מיבנה ארכיטקטוני (ר׳ ציור 4 , וכן התמונה בערך 
״אנפיר״, עמ׳ 622 ). במנורות העתיקות מיה״ב לא נשתמר 
עפ״ר השמש. 

מאות רבות של חנוכיות עתיקות נשתמרו במוזיאונים 
ובאספים פרטיים. 

ביה״ב נעשו חנוכיות בעיקר באיטליה, בסיגנון אירופי — 
רומאני או גותי, ולפעמים גם בהשפעת המזרח האיסלאמי. 












717 


חנכה — חנניה פן חזקיה בן גרון 


718 



ציור ך. חנוכיח סכם,? (גרמניה, חמאה ה 118 


מיתאר הדופן עפ״ר קרוב למשולש, אך מצויה גם צורת 
המרובע, כעין בית ובו שער. חנוביות אלו מצטיינות בצורתן 
המושלמת ובמיעוט הקישוט. ברנסאנס מתגלה העושר בעי¬ 
בוד, תוך שמירה על הצורה המעודנת, המרסנת את אהבת 
הקישוט. המוטיווים כוללים: פרחים, עלי־אלון ובלוטים, 
דמויות אדם, עפ״ר ילדים; מצויות גם דמויות של דולפינים. 
בתקופת הבארוק עדיין נשמרת הצורה הרבסאנסית, כגון 
דופן בעלת מגדל, אך מצויות גם דמויות של מלאכים ערומים 
בעלי־כנפיים. החנוכיות ההולאנדיות מפליז מצטיינות בקי¬ 
שוט מיוחד בצורת לב, והפולניות מן המאה ה 17 — בעיבוד 
עדין ובצורה עיגולית, כשבדפנן חללים ריקים, המשווים להן 
רושם של גזרות־נייר. באירופה המזרחית, וכן באפריקה הצפו¬ 
נית, הירבו בחנוכיות בצורות ציפרים, אריות וצבאים, וברו¬ 
סיה (בעיקר באוקראינה) חיבבו את מלאכת הפיליגראן 
במנורות-הכסף. הדגמים העדינים ביותר נמצאים בין חגוכיות־ 
הבדיל. 

טיפוס מיוחד היא "החנוכיה הפרנקפורטית", מאמצע המאה 
ה 18 , שיוצרה בכמויות גדולות; ממנה יוצר גם דגם זעיר, 

בזמן החדש נעשו נסיונות להתאים את צורות החנוכיה 
לסיגנון החדיש, אך רוב הדגמים החדשים נופלים בערכם 
האמנותי בהרבה ממלאכת הדורות הקודמים. 

מ. נרקיס, מנורת החנוכה, 1939 ; . 74 1 > 01 

. 1954 ,( ז \ 141171(7$ (?4110*, XX 

יה. ל. 

ר׳ ךזנ;אל בן חו׳טיאל ( 990 [?], קירואן - 1053/6 [?], 
שם), רב, מפרש התנ״ך והתלמוד. ר״ח חי בסוף 
תקופת הגאונים ונחשב לבן הדור הראשון לרבנים. הוא למד 
מפי אביו חושיאל בן אלחנן (ע״ע) ושאב מפירושי הגאונים, 
ובפרט מרב האי גאון (ע״ע). לאחר מות אביו ניהל, יחד עם 
ר׳ נסים בן יעקב (ע״ע), את ישיבת קירואן. ר״ח הוא מחברו 
של הפירוש הראשון לתלמוד הבבלי, ששימש יסוד למפרשים 
ולפוסקים אחריו. פירושו הקיף את הסדרים מועד, נשים, 
נזיקין, מסכתות אחדות בעניינים הנוהגים בזמן הזה (ברכות, 
חולין), ואולי גם את סדר קדשים. ר״ח משתמש הרבה בפי¬ 
רושי גאוני בבל, ולפי עדות הראשונים כל דבריו בקבלה 
מהם, אבל הוא מסתמך גם על מסורת חכמי איטליה. פירושו 
כתוב בקיצור במרץ, הוא בהיר ופשוט ומטפל רק במקומות 


הקשים. את הביטויים הקשים מפרש ר״ח בשפה העממית 
(ערבית או פרסית), ולפעמים גם ביוונית. 

ר״ח התחשב הרבה בתלמוד הירושלמי במקום שאינו 
אלא משלים לבבלי, והתפשטות הירושלמי יצאה מבית 
מדרשם של ר״ח ור , בסים. הוא שם לבו לתיקון הטכסט על 
סמך כת״י וקבלות שובות ודייק בגירסותיו, וספרי תלמוד 
המוגהים על-ידו היו נפוצים בספרד ובצרפת. מטרתו העיק¬ 
רית היתד" קביעת ההלכה, ולכן נמצאים בפירוש( לרוב הבי¬ 
טויים "וכן הלכה", "וכן המנהג", וכללי ההלכה שהונחו על־ 
ידו — הוא עצמו קבעם ברובם. בביאור האגדה הלך ר״ח, 
בעקבות רב סעדיה גאון, רב האי וו" שמואל בן חפני, 
בדרך הדאציונאלית של הרחקת ההגשמה, והוא מפרש עפ״ר 
אותן אגדות שמתוכן אפשר להסיק איזה לימוד הלכתי. 
פירושו עודד את התפשטות התלמוד בארצות שונות; ר' 
שמואל הנגיד (ע״ע) היה בין הראשונים שהשתמשו בפירו¬ 
שיו באירופה׳ ור׳ נתן בעל הערוך, הרי״ף ור׳ יוסף אבן 
מיגאש העתיקו ממנו. הסתמכו עליו גם בעלי־התוספות 
ראב״ן, רשב״ם ורבנו תם, ובגרמניה — ר' אפרים מרגנסבורג 
וד׳ יצחק מוינה, בעל אור זרוע. השפעתו על הרימב״ם — 
לפעמים באמצעות הרי״ף — נראית גם במשנה־חורה וגם 
בפירוש־המשנה. — פירוש ר״ח לתלמוד התחיל להתגלות 
רק במאה ה 19 , וקטעים ראשונים ממנו נדפסו בש״ס וילנה, 
1880 ; קטעים נוספים לא פורסמו אלא מתש״ב ואילך. 

מחברים שונים מזכירים קטעים מפירושו של ר״ח לתורה. 
הקטעים נלקטו וסודרו ע״י ש. י. רפפורט (בכורי העתים, 
תקצ״ב), א. ברלינר (מגדל חננאל, תרל״ו) וב. גד (שלשה 
מאורות הגדולים. תש״י). בפירושו זה נמשך ר״ח אחר פשוטו 
של מקרא׳ מסתמך על פירושיהם של רס״ג ור , שמואל בן 
חפני ומסכם את פירושי קודמיו. 

ח׳ סידר הלכות שחיטה וטריפות, חיבר פסקי הלכה וכתב 
תשובות בענייני הלכה; בטעות ייחסו לו סדר תפילה ואת ם׳ 
חפץ. עדיין לא הוברר אם אפשר לייחס לו את ם , המקצועות. 

ש. י. רפאפורט, תולדות ר״ח (בכורי העתים, י״א), תקצ״ב ; 

ש. א. פאזנאבסקי, אנשי קירואן (זכרון לא. א. הרכבי), 
תרס״ט; ב. ס. לוין, פירוש ר״ח על מס׳ ברכות (תחכמוגי, 

א') תר״ע! הנ״ל, מתנות כהונה (ם' היובל לרי״ל פישמן), 
תרפ״ו! א. אפטוביצר, נוסחאות שונות מפירושי ר״ח (הצו¬ 
פה מארץ הגר), תרע״ה; הנ״ל, נוסחאות שונות מפירושי 
ר״ח (הצופה לחכמת ישראל, ד). תרפ״ג; הב״ל, לחקר הלכה 
(ס' יובל לי. פריימאנן), חדצ״ז; ל. גינצבורג, גנזי שכטר, 

ב׳, 361-348 , תרם,"ט: י. מאן, ענינים שונים לחקר תקופת 
הגאונים (תרביץ, ה׳-ר), תרצ״ד/ה; י. מ. בן־מנהם, מבוא 
והערות לפירוש ר״ח למס׳ זבחים, תש״ב; ש. אסף, תשו׳ 
הגאונים, 225-206 , תש״ב; הנ״ל,ס׳המקצועות, 9-7 , תש״ז; 

ש. אברמסון, פירוש ר״ח לב״ב פ״ב (סיני, ב״ג), תש״ח; 

א. י. ברומברג, ר״ח והרמב״ם (שם, שם), תש״ח; הנ״ל, 
השפעת ר״ח על הרסב״ם (שם, ל״ג), תשי״ג; הנ״ל, רביגו 
ח׳ והרי״ף (ם׳ היובל ברכה למנחם), תשט״ו;,״״ £3116111 .ס 

. 04:5 ) 1 ) 471 ) €11671 411 ) £ 111 $ 111 * 16 { 1 ) 477114 )$ 115 ( 1 

817111171 ׳ 7 171 £מ>)<מ 1 מ< 71 . 3014 ־״]$ .. 1 . 14 ; 1915 ,( 111 , 1 ד;:ז 801 11 11 
. 11 1 ) $4111 €1114 .? 1 ,ז 411:7.0 \סז([\. , ז ׳\ ;* 1921 , 160 , 1.41 1 )! 1 \ . 11 
: 1933 ,(ז 31 ן 311$ ז £11 . 101.1 > 11 ז ', 151 . 0 .ז 6 < 51 :>ז 311 !) 01677671$1 .?/ 
,.ן>ן> 5 258 , 255/6 , 1 ,) 7 ) 1475 ) 151 . 7147 ) 1 / 0 1 ( $1117 111 ,ח 3 רח\ 3 ׳\\ .}\ 

.' 1938 

י. הו. 

סג^יה, ע״ע ן־זנינא, 

חננ;ה בן חזכןןה בן גחן. מחכמי ישראל שבסוף ימי 
הבית חשני. לח׳ מיוחסת הזכות של מניעת גניזת 
ם׳ יחזקאל, "שהיו דבריו סותרים דברי תודה", ואילו הוא 
הצליח ליישב את הסתירות בדרכי דרש (שבת י״ג, ע״ב 



719 


חנניה כן חזקיח כן גרון — חנם 


720 


ועוד), "ח׳ וסיעתו" הם שכתבו את מגילת תענית ( 7 ׳ע) 
(שבת, שם). ביתו היה בית־ועד לחכמים. ובעלייתו נתכנסו 
חכמי בית־שמאי וחכמי בית־הלל וגזרו "י״ח *ברים" (משנ׳ 
שבת א/ ד׳, ובבלי וירוש׳ למשנה זו). — בנו, אלעזר, 
היה אף הוא חכם נודע, ויש סוברים שהאב והבן היו מראשי 
בית־שמאי. 

א. היימאן, תולדות תנאים ואמוראים, ב/ 506 , תר״ע. 

ר׳ חנניה ( 0 נינא) |ן סכינאי (המאה ה 2 לסה״נ), תנא 
בדור השלישי והרביעי שלאחר החורבן. מן "הדנים 
לפני חכמים״ ביבנה ומתלמידי ר׳ עקיבא < מפי האחרון"למד 
גם מעשה־מרכבה (תום׳ חגי׳ ב/ ב׳ ועוד). י״ב (או י״ג) 
שנה ישב בבית ר׳ עקיבא בבני־ברק ועסק בתורה, ואשתו, 
שהסכימה לישב בודדה במשך תקופה ממושכת כזו, הועלתה 
על נס ע״י האגדה המדרשית (ב״ר י״ז, ג׳). דברי הלכה 
ומוסר משמו מובאים במשנה (כלא׳ ד/ ח׳ ז אבות ג/ ד׳). 
בתוספתא (נגע׳ א׳, ב׳; טהר׳ י״א. ג׳) ופעמים מספר בגמרא. 
מיוחסת לו גם ידיעת לשונות רבות (ירו׳ שקל׳ ה׳, א׳). לפי 
מדרש־אגדה מאוחר (מדר' אלה אזכרה) היה מעשרה הרוגי 
מלכות. 

א. היימאן, תולדות תנאים ואמוראים, ב/ 506/7 , תר״-ע; 

ה. מרגליות, אנצ' לחכמי התלמוד והגאונים, א׳ 361 — 363 , 
1958 . 

חנניה (או יוחנן) נךבאי (או נרבאי), כהן גדול 
ב 47 — 59 לסה״נ, שנתמנה ע״י הורדום ח מלך 
כלקיס. ח׳ היה מעורב במהומות בין יהודים ושומרונים 
ב 50 — 52 ונשלח ע״י נציב סוריה באזיקים לרומא, כדי להצ¬ 
טדק בפני הקיסר קלאודיוס. בהתערבותו של אגריפס 11 זוכה 
והוחזר לכהונתו. ח׳ היה עשיר מופלג ודאג להגדלת הונו 
הגדול, בלי להירתע מאמצעים בלתי־כשרים. מסופר, שעבדיו 
היו חוזרים על הגרנות ולוקחים בכוח את המעשרות שהיו 
מיועדים לכהנים אחרים. העם סיפר עליו בלעג, שהיה ממלא 
כריסו מקדשי־שמים ושבימיו לא היה נותר בעזרה (פס׳ נ״ז, 
ע״א; כרי׳ כ״ח, ע״א—ב׳). גם לאחר שהועבר ע״י אגריפס 11 
מכהונתו ב 59 , נשאר ח׳ אישיות חזקה בירושלים. הוא צידד 
בשלסון הרוסי, ולכן היה שנוא על החוגים הלאומניים. בקש¬ 
רים טובים עמד ח' במיוחד עם המשגיח הרומי אלבינום 
( 62 — 64 ), שהיה רודף שוחד. כשפרץ ב 66 המרד ברומאים, 
שאחד ממנהיגיו היה אלעזר בנו של ח׳, התנגד לו ח׳, ואף 
השפיע על אגריפם 11 להפעיל את צבאו לדיכוי המורדים. 
לאחר שהצליחו הקנאים לגרש את צבא המלך מן העיר 
העליונה, הציתו את ארמונו של ח׳. את ח׳ עצמו, שהתחבא 
בארמונו של הורדום, רצחו הסיקריים ממצדה, שבאו לעזרת 
המורדים. 

קדמוניות היהודים, כ/ ה׳־ו 7 ; מלחמת היהודים, ב/ י"ב- 
י״ז; י. קלוזבר, היסטוריה של הבית השבי, ה/ 18 , 23 ; 
146 ־ 148 , ־ 1951 ן מזג . 33 ן . 3 . ,־ז€'ו 0 ב 1 ס 5 

. 1901 8 , 604 — 601 , 5 — 583 , 1 7 ? 31 ) 7611 

חנניה, מי^אל ו?זריה, לפי ם׳ דניאל (פרקים א, ד) - 
שלושת רעיו של דניאל, "מזרע המלוכה ומן 
הפרתמים" בישראל, שגלו כצעירים מיהודה, ויחד עם דניאל 
הובאו אל נבוכדנאצר כדי להתחנך בחצרו ולהעמיד מהם 
פקידים גבוהים; בהתאם לכך, שונו שמותם לבבליים: שדרך, 
מישך, עבד־נגו. הנערים הצליחו בלימודיהם ונשאו חן בעיני 


המלך, אך שמרו בהקפדה על יהדותם. כשעשה נבוכדנאצר 
צלם־זהב וציווה את כל עמו לעבוד אותו, סירבו הם להש¬ 
תחוות לו. משום כך הוטלו לכבשן האש; אולם נס נעשה 
להם, ומלאך צינן להם את האש. נבוכדנאצר, שהשתומם על 
המראה, ציווה להוציאם והודה בפגי כל נתיניו לאלוהי 
ישראל. 

סיפור זה הוא הגילוי הראשון במקרא להפצת היהדות 
בין האומות — לא בדרך ההטפה בפה, אלא ע״י מסירות־נפש 
על הייחוד שביהדות, המוצאת לה ע״י כך מסילות ללב 
מלכים. משום כך אף נשאר בספרות התלמודית ובמסורת 
הדורות (כגון ספרות הסליחות) זכר מעשה זה כדוגמה 
המובהקת ל ק דוש ־ה ש ם (ע״ע). — הסיפורים על חמו״ע 
נראים אחוזים יפה במציאות של הגולה הבבלית ושל התקו¬ 
פה הפרסית הסמוכה; בני־יהודה משמשים בתפקידים גבו¬ 
הים במלכות (כב 0 ' אסתר ונחמיה), והיהדות הולכת ומש¬ 
תרשת בעמים, ו״נלוים״ (= גרים) מתרבים והולכים. 

לפי האגדה, המרחיבה ומקשטת את סיפור המאורע הזה, 

עלו חמו״ע לא״י, נשאו בשים והולידו בנים, ואלה הם "אנשי 
המופת" שעליהם מדבר הנביא זכריה (ג, ח). לפי דעות 
אחרות, מתו חמו״ע זמן קצר אחרי יציאתם מן הכבשן(סנה׳ 
צ״ג, ע״א). — בתרגום השבעים לדניאל נוספו תפילה של 
עזריה בכבשן ושירת הלל של שלושת הנערים לאחר הנס. 
האגדה התלמודית (פס׳ קי״ח, ע״א) מספרת, שחמו״ע אמרו 
פסוקים מסויימים מן ההלל שבתהלים (קי״ז). 

,. 181 ) £' 71717 117 ' 1 '{,■/,• 1 111€ 071 .[ 

. 1950 ,( 69 
י. מ. ג. 

חנם, עיר עתיקה במצרים העליונה, 

היום—הכפר אהנאסת אל־מדינה. 

ח׳ נזכרת פעם במקרא (ישע׳ ל, ד) 
כעיר חשובה בימי חזקיהו; וכן מז¬ 
כיר אותה אשורבניפל מלך אשור. 
לפי המקורות המצריים היתד, ח׳ 
מושב מלכי השושלות ה 9 וה 10 , 
ושמה המצרי היה חות בן נסו("בית 
בן-המלך"), אלה הראשי היה "חר- 
שף", שהיוונים זיהוהו עם הראקלס; 
לפיכך קראו לעיר בתקופה ההל¬ 
ניסטית הראקלאופוליס, והרומאים 
קראוה הרקולים (מאגנה). החפירות 
הארכאולוגיות חשפו את המקדש 
של חר־שף, שהוקם עוד בימי מלכי 
הממלכה התיכונה, וכן את בית- 
הקברות של המקום. במקדש במצאו, 
בין השאר, פסל גדול של רעמסס 11 , 
כשהוא יושב, וכתובת: "בית חר־ 
שף"׳ וכן פסל קטן של אל העיר 
ומצבה של חייל שרדני. המקדש 
שופץ באחרונה ע״י אנטונינוס קיסר 
( 150 לסה״נ) ונחרב כעבור מאה 
שנה. 

, 3171611 , 111€ ־\ג^י .מ. 13 חנם. פפלון־זהב של חר־שף 

י 10 ־ם 6 ? $־ 10 ) 1111 ^ • 4 ^ 18945 (ו!ש.'ש?ת ה 23 , 750 

. 1904 , 0 ^ 0 * 4 £ ?שפה" ג בערך) 



721 


חנקים — חנקן 


722 


חנקים ( 8010130 ), משפחת נחשים (ע״ע), שבה נכללים 
כ 70 מינים הקיימים חיום, וכן מינים מאובנים 
מתחילת השלישון ואילך. הח״ הם נחשים לא־ארסיים; ארכם 
של רוב המינים 2 — 3 מ/ אך מצויים בהם גם מינים קטנים 
שאינם מגיעים לאורך של 1 מ/ ולעומת אלה — הגדולים 
שבנחשים, כגון האנקודה (ע״ע); הסוג !>. 1 ו 1 ק 0 ]תצ 018 , מן 
האאוקן של מצרים, הגיע לאורך של 15 — 20 מ/ הוד נפוצים 
באיזורים הטרופיים והתת־טרופיים; מינים מועטים, עפ״ר 
קטני־מידות ובעלי אורח־חיים תודקרקעי וחבוי׳ חודרים 
גם לאיזורים הממוזגים. 

המשפחה היא מן הקמאיות שבמשפחות הנחשים, ועל כך 
מעידים כמה מסימניה: (א) מציאותם של שרידים של אגן־ 
הירכיים הגרמי, הכוללים מחגים קצרים — שרידי הגפיים 
האחוריות —, הבולטים כלפי חוץ משני עברי פתח-הביב; 
(ב) מציאותן של שתי ריאות מפותחות (אם כי לא במידה 
שווה). משאר סימניה: (ג) קשקשי הגו קטנים מאד וערו¬ 
כים ב 40 — 80 שורות־אורך; (ד) אישון־העין מאונך־סדקיו 
(ה) במינים רבים מצויות כמה גומות במגינים שבסמוך 
לשפת־הפה, והן, כנראה, מקום־מושבו של איבר־חושים מיו¬ 
חד, שבו מבחין הנחש בהפרשים קלים ביותר בחום הקורן 
שבסביבתו. 

אורזדהחיים של רוב הוד הוא לילי מובהק. טרפם עפ״ר 
יונקים או עופות. הה' תופס את הטרף בלסתותיו, המצויירות 
בשיניים ארוכות, כפופות וחדות מאד, כורך את גופו מסביב 
לגוף הטרף ולוחץ בחזקה על בית־חזהו, עד שהטרף מת 
בחניקה. כל הה" מסוגלים לבלוע, בשלמות, מרף הגדול מאד 
בהשוואה לגודל גופם־הם. 

הוד הקיימים היום מתחלקים ל 3 תת־משפחות: 

( 1 ) פ י ת ו נ י י ם ( 30 ת 111 סו 11 ץ?) — בעלי עצם־אדובה 
עילית בגולגולת ושיניים בעצם הקדם־לסתית; מגיני תת־ 
הזנב שסועים. הם נפוצים באפריקה (פרט למאדאגאסקאר), 
באסיה הדרומית וביחוד באוסטראליה! רובם מטילי־ביצים. 

הסוג פיתון (ת 10 (:ץ?) כולל כמה נחשי־ענק טרופיים 
של העולם הישן, המהווים לפעמים סכנה גם לחיי האדם. 
הפיתון המרושת ( 11$ :! 01101113 ז.?), מן המזרח הרחוק. מגיע 
עד לאורך של 10 מ/ הפיתון ההודי ( 118 ז 10111 מ .?) — עד 
לאורך של 8 מ׳, והפיתון האפריקני ( 501130 .?) — לאורך 
של 7 מ/ בנקבות של המינים האלה, בתנאי שבי, יש לציין 
לפעמים מקדים של דגירה על הביצים. לעורותיהם של 
נחשים אלה ערך מסחרי־שימושי ניכר. באוסטראליה הצפו¬ 
נית נפוצים בני הסוג $ס:ז 1011 נ! 5 ^— פיחובים קטנים־( 2 — 3 מ׳), 
שייחודם הוא בכך, שעיקר מזונם — מיני נחשים אחרים. 

( 2 ) תת־משפחת 8011130 — חסרי עצם־ארובה עילית 
ושינים בעצם הקדם־לסתית; מגיני תת־הזנב שלמים. מיניה 
נפוצים בעולם הישן והחדש "כאחד, אך ביהוד באמריקה; 
הם שוכני עצים או קרקע ומשריצים ולדות חיים. לקבוצה זו 
שייכות — בין השאר — ה א נ ק ו נ ד ה (ע״ע) הענקית, וכן 
ה- 101:01 זז$ת 00 803 — המפורסם בכל משפחת הה", שארכו 
כ 5 מ׳ ושטח תפוצתו משתרע ממכסיקו עד ארגנטינה. — 
מיני הסוג הם ח" קטנים, השוכנים קבע מתחת לפני- 
הקרקע; לסוג זה שייך הח׳ המצוי הארצישראלי 0 ס 5 ח£ 
301110$ (; ע״ע א״י, עמ׳ 222 , ותכר שם). 

( 3 ) תת-משפחת 30 ת!- 0 ץ 801 כוללת 2 מינים נדירים בל¬ 


בד, המצויים באי הקטן 01 ת 80011011$13 שבקירבת מאוריציוס. 
תמ ׳ : ע״ע נחשים. 

י. ח. ה. 

ח^קין, : יה 1 שע ( 1864 , קרמנצ׳וג [אוקראינה] — 1945 , 
תל־אביב), עסקן ציוני, מגואלי קרקעות א״י. 

ב 1882 עלה לא״י עם אביו והתיישב בראשון־לציון, וב 1887 
עבר לגדרה. בעבודתו החקלאית הכיר את טיב אדמות הארץ, 
וכן קשר קשרי-ידידות עם פלחים ובעלי־קרקעות ערביים 
ולמד את לשונם ונימוסיהם, ואת ידיעותיו ניצל אח״כ במו״מ 
עמם לשם רכישת קרקעות מהם בכל חלקי א״י. בראשונה 
פעל למען חובבי־ציון, אח״כ — למען חברת יק״א, חברת 
הכשרת היישוב, הקהק״ל, וכן למען קונים פרטיים. ב 1915 
הוגלה ח׳ ע״י התורכים לבדוסה שבאנאטוליה, אולם מיד 
לאחר המלחמה חזר לא״י והמשיך בפעולתו. מ 1932 ואילך 
היה מנהלה של חברת הכשרת היישוב. במשך חייו גאל ח׳ 
למעלה מ 600,000 דונאם; רכישותיו החשובות ביותר: האד¬ 
מות שעליהן הוקמו רחובות ( 1890 ) וחדרה ( 1891 ), ורוב 
שטחי עמק יזרעאל ( 1920,1909 ); מכאן כינויו "גואל העמק". 
רובן של קרקעות אלה קמו לקניין־עד לקהק״ל. על־שמו של 
ח׳ קרוי מושב־העובדים כפר-יהושע בעמק יזרעאל. 

י. יערי, י״ח, האיש ומפעלו, תרצ״ג! מ. סמילנסקי, י״זז, 
תש״ו(חזר ונדפס ב״משפחת האדמה״, ווו, תשי״א); ב. 3 צ־ 
נלפון, כתבים, 11 , 256-255 , חש״ו; חיים אורלן, י״ח (ביצרון, 
י״ד), תש״ו ; ד. תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, 

11 , 755-752 , 1947 . 

ס#ן (מ 1 ג 0801111 ־ 1 ] 1 א ; אנג' 08011 ־ 1111:1 , צרפ ׳ 1111X080110 או 
32010 , גרמ ׳ )) 511010510 ), יסוד כימי אלמתכתי, 

עומד בראש הקבוצה של המערכת המחזורית; סמלו הכי¬ 
מי א. מספרו הסידורי 7 , והמיבנה האלקטרוני של האטום: 
3 ק 15 8 25 2 2 . משקלו האטומי 14.008 ; 2 איזוטופים טבעיים: 
4 יא( 99.62% ), ,־!א ( 0.38% ); וכן הופקו 2 איזוטופים ראדיו־ 
אקטיוויים: 13 א ו״יא. 

בטמפרטורה רגילה ח׳ הוא גאז חסר צבע, חסר ריח וחסר 
טעם, והוא נהפך לנוזל ב ״ 147 - ובלחץ של 33.5 אטמוספי¬ 
רות. בהתאדות מהירה תחת לחץ מופחת קופא הנוזל ונהפך 
לגוף מוצק חסר צבע, הניתך ב ״ 210 - ורותח ב ״ 195,5 -. 
צפיפותו של הגאז האלמנטארי ( 8/1 1.251 ) פחותה אך מעט 
מאוויר רגיל. הוא נמס מעט מאד במים (כ 2% של הנפח 
בטמפרטורה רגילה); אבל נפח אחד של חמצן ניגר בולע 
כ 450 נפחים של הגאז. — תכונתו המובהקת של יסוד זה 
היא מיעוט פעילותו הכימית בטמפרטורות שלמטה מ ״ 200 : 
בטמפרטורות שלמעלה מזו הח׳ מתחבר ליסודות רבים, וער¬ 
בותו בתרכובותיו היא 3 או 5 בטמפרטורה רגילה מולקו־ 
לותיו של הח׳ הן דו־אטומיות: ־ א (= א= א), ובניסוח 
אלקטרוני: :א:::א:. "עצלותו" הכימית של ד,ח׳ יסודה 
ביציבות המולקולה שלו, שפירודה לאטומים חפשיים דורש 
השקעת אנרגיה גדולה מאד; אף בטמפרטורה של ״ 3,500 
אין פירוק זה מגיע אלא ל 5% בלבד. אבל אפשר "לעורר" 
ח׳ בלחץ נמוך ולהשרות עליו מצב של פעילות כימית לא־ 
רגילה ע״י התפרקות של מתח חשמלי גבוה. לאחר הפסקת 
ההתפרקות מוסיף הגאז להאיר באור צהוב־ירקרק, והוא 
נוח להתחבר עם יסודות כימיים רבים. בצינור המכוסה 
בחומצה מטא-זרחנית (ע״ע זרחן, עמ ׳ 988 ) האור עומד 
כמה שעות. האנאליזה הספקטראלית מוכיחה, שח׳ זה מיונן, 
ז.א. — ניתקו אלקטרונים' מאטומיו. 


723 


חנקו 


724 


ת ו ל ד ו ת ה ח׳. ון הלמ 1 נט (ע״ע) היה, כנראה, הראשון־ 
שעמד על כך, שבאוויר מעורבים לפח 1 ת שני גאזים, שאחד 
מהם אינ 1 כלה בשעת שריפת כל חומר באוויר. אולם 
בפועל לא נתגלה הח׳ אלא בתחילת שנות הסד של חמאה 
ה 18 , וזאת בבת-אחת כמעט בידי 3 חוקרים, ללא כל קשר 
ביניהם — ג/ פריסטלי (ע״ע), ק. ו, שלה (ע״ע) וד. רתר־ 
פורד (ע״ע). לוואזיה (ע״ע) קרא לו בשם ״אזוט״ ( 3x016 , 
מיוד ;.ססיט" — ללא־חיים), משום שלא כחמצן אין הוא מקיים 
את הבעירה, ובכלל זה — את הבעירה הביולוגית (הנשי¬ 
מה), ובע״ח נחנקים בו. מכאן בא גם שמו הגרמני של הגאז 
(ותרגומו לעברית). שפטל (ע״ע) הנהיג ב 1823 את השם 
שתשצס•!:"! — יוצר מלחת (ע״ע). 

מ צ י א ו ת ה ח , . ח' נמצא בכל ממלכות־הטבע שבארץ 
ובעולסיהכוכבים. כ 78% של נפח האטמוספירה (ע״ע, עט׳ 
568 ; וע״ע אויר, עט׳ 823 ), שהם כ 75% ממשקלה, הם 
ח׳ אלמנטארי. זה האחרון נמצא גם בגאזים וולקאניים, במכ¬ 
רות ובמעיינות, וכן במטאוריטים. ע״י הספקטרוסקופ הוכחה 
מציאות ח' — אטומי, מולקולארי ומיונן — בשמש ובכוכבים 
ובערפילים רבים! גרעיני שני האיזוטופים של הה׳ הם שלבי- 
ביניים באחת משרשרות הראקציות הגרעיניות, שהן המכא- 
ניזמים של הפקת אנרגיית־הקרינר. של הכוכבים (ע״ע אטו¬ 
מית, אנרגיה, עט' 515 ). הח , הוא, כנראה, היסוד הרביעי 
או החמישי — מבחינת השכיחות — במציאות הקוסמית. 
תרכובות־ח׳ מינראליות מצויות על־פני כדור־הארץ במחצבים 
שונים, וחלקו של הח׳ בהרכב קליפת כדור־הארץ נאמד 
ב 0.005% . תרכובות־ח׳ אורגאניות הן עיקרו של החומר 
החי — בעולם הצומח והחי כאחד. בדומה לחמצן־האוויר, גם 
הח׳ הוא מיסודות קיום הגוף החי וחילוף־חמריו: אלא שהוא 
אינו משמש בשריפת החומר ובייצור האנרגיה של החיים, 
אלא בבניינם של מרכיבי רקמות הגוף, בין אלה שמשמשים 
חומר לשריפה הביולוגית (כגון הפרוטאינים) ובין אלה הפו¬ 
עלים כגורמים מפעילים ומכוונים את תהליכי־החיים (אנזי¬ 
מים, חומצות נוקלאיות, וכד׳). שיעורו של חח' בכללותו' של 
העולם הארצי הגלוי לנו — הליתוספירה, ההידרוספירה 
והאטמוספירה יחד — נאמד ב 0.03% . כמויות גדולות של 
התרכובת המימנית של הה׳ — האמוניה — נמצאו בדרך 
הספקטרוסקופית באטמוספירה של כוכבי־הלכת הגדולים 
החיצונים. 

מ ח ז ו ר י ה ח׳ ב ט ב ע. בשם זה מכונה התהליך המעגלי 
של כניסתו של ח׳ מן האוויר לגילגולי חומר וצורה בממ¬ 
לכות הדומם, הצומח והחי, עד שהוא שב ויוצא להווייתו 
הראשונה — וחוזר חלילה. על תהליך זה מושתתת התמדת 
קיום החיים, וחשיבותו גדולה גם מבחינות שימושיות רבות, 
ובפרט במדע החקלאות לענפיו. האטמוספירח מחזיקה 
כ ״ 10 4 x טונות זד. שנה-שנה יוצאות ממנה כמה מאות־ 
מיליונים טונות, שנהפכות לתרכובות לא-אורגאניות ואור¬ 
גאניות — בחלקן ע״י תהליכים פיסיקאליים (התפרקויות 
חשמליות באטמוספירה, הגורמות קשירת ח׳ וחמצן), ובחל¬ 
קן ע״י תהליכים ביולוגיים, וכך הן נכלאות למשך זמן בגוף־ 
הארץ ובחי שעליה. הארץ עצמה אינה אוגרת הרבה תרכו¬ 
בות של ח׳, אלא מכניסה אותן למחזור ע״י מסירתן לצומח 
ולחי. לאחד שהן ממלאות את תפקידן במחזור־החיים, מוצא לו 
הה׳ דרדיציאה מן המעגל ע״י בליית החומר האורגאני החי 
וחוזר אל הווייתו האלמנטארית ואל מקומו הראשון באטמו¬ 


ספירה. כך מתקיים שיווי־משקלה של האטמוספירה מצד הר¬ 
כבה. בזמננו הרכב זה הוא, כנראה, קרוב מאד לקבוע; אבל 
יש מקום לשער, שבעידנים הגאולוגיים הארוכים, שקדמו 
למציאות החיים בארץ, היו המסיבות שונות משל היום. — 
וזה מהלכו של מחזור־הח׳ בטבע על פני הארץ בעידן 
הגאולוגי שלנו: כמויות ניכרות של תרכובות־ח׳ אי- 
אורגאניות נוצרות בלא הפסק באטמוספירה (יש אומדים את 
כמות החומצה החנקנית המתהווית באטמוספירה ביממה 
בססס, 250 טונות), והן מגיעות אל פני האדמה עם המשקעים 
היורדים על פניה מן האטמוספירה ונקלטות בה בדרך הפיע־ 
פוע. מלבד זה מגיעות כמויות ניכרות של תרכובוודח׳ אי- 
אורגאניות מן הליתוספירה אל ההידרוספירה ע״י פעולת 
הבליה והסחיפה (רוחות, נהרות). מלאי זה שביבשה ובימים 
משמש להזנת הצומח; הצמח הירוק ומיקרואורגאניזמים 
שונים מסוגלים לבנות לעצמם תרכובות־ח׳ אורגאניות חיו¬ 
ניות מח 1 מר לא-א 1 רגאני. מקצתו של הצומח נאכל ע״י בע״ח, 
מקצתו בלה ומתפרק ומשמש מזון לדור חדש של הצומח; 
חלק מן הח׳ הכלוא בצומח בצורת תרכובות גבה־מ 1 לקולא־ 
ריות מתגלגל בתהליך הבליה והפירוק בחמרים פשוטים, 
אורגאניים ואי־אורגאניים, שהם נדיפים או מסיסים במים. 
גם הח׳ הכלוא בחי סופו לצאת, בין בדרך ההפרשה בצורת 
תרכובות נדיפות או מסיסות, שהן החמרים האחרונים של 
חילוף־החמרים בחיים (וע״ע גואנ 0 ׳ ובין בדרך הבליה 
שלאחר מיתה — הרקבון. בפעולת מיקרואורגאניזמים 
שונים. יש גם כמה משפחות של מיקרואורגאניזמים, שיכר 
לות לאגור ולכלוא ח' אלמנטארי מן האטמוספירה, שאותו 
הן הופכות לחומר אורגאני. כבר מימי־קדם ידוע, שבניגוד 
לרוב גידולי-קרקע — שגידולם הממושך בשדה אחת מתיש 
את כוחה, ז.א. נוטל ממנה את חמרי־ההזנה החיוניים לצומח, 
שבכללם תרכובות-ח׳ —׳ הרי צמחים ממשפחת הקטניות לא 
זו בלבד שאינם ממעטים את הח׳ הכלוא באדמה אלא מרבים 
אותו, וזריעתם של צמחים אלו משמשת כשיטה של דישון 
אדמה שנידלדל כוחה. אולם לא הצומח כשהוא־לעצמו הוא 
הצד הפועל בתהליך זה, אלא חידקים מסויימים, החיים בסימ¬ 
ביוזה עם הצמחים הללו ושוכנים בשרשיהם. מקצת מן הח׳ 
הנכלא ב״פקעות־השרשים" חוזר ובפרש משרשיהצמח, בעיקר 
בצורת חומצה אספרטית, והוא מזומן להזנת צמחים אחרים, 
שאינם יכולים *לכלוא זד. ייתכן, שמלבד הקטניות יש עוד 
צמחים שיכולים לקשור ח' בשיתוף עם מיקרואורגאניזמים 
מסויימים. אולם יש גם מיקרואורגאניזמים־שלא־בסימביוזה 
שקולטים ח/ כגון ת 1 ט 130 זט 38:6 ק 1 זז 111 ^!ז:צ 010 ומיני אז 1 ־ 
טובקטר (ע״ע). 

גם בגילגולים אחרים של ח׳ בקרקע ובהכשרתן של תר¬ 
כובות חנקניות להזנת הצומח פועלים מיקרואורגאניזמים. 
מלחי אמון (ע״ע אמוניה) שבקרקע מתחמצנים ונהפכים 
לניטראטים (ניטריפיקאציה): תחילה הם נהפכים לניטריטים 
ע״י מיני ניטר 1 ס 1 מונאס, ולאחר מכן ניטרובקטר משלים 
את החימצון לניטראטים. היפוכה של ניטריפיקאציה היא 
דניטריפיקאציה, שבה חידקי-קרקע מסויימים מפרקים את 
תרכובות הח׳ שבד. ומחזירים ח׳ חפשי לאטמוספירה. 

הפקת ח/ ח׳ נקי אפשר להפיק במעבדה או בתעשיה 
מן האטמוספירה או מתרכובות חנקניות. מן האטמוספירה 
הוא מופק ע״י הרחקת שאר היסודות והתרכובות שבה: 
האוויר מתנקה מ״סס ע״י העברתו דרך מי-אלקאלי, ומאדי- 


725 


חנקו 


726 


מים — ע״י ייבוש; החמצן נקשר לחומר מתחמצן שתחמוצ־ 
תו אינה נדיפה, כגון זרחן (בטמפרטורה רגילה) או שבבי־ 
נחושת לוהטים. הוד המתקבל בדרך זו עדיין מכיל את הגזים 
האצילים (ע״ע) (כ 1% של הנפח). ח׳ הנקי מעירובי גאזים 
אצילים מתקבל מפירוק תרכובות חנקניות (ח׳ "כימי"): 
למשל, ע״י העברת זרם של ח׳ חד־חמצני ושל אמוניה על 
פגי נחושת לוהטת, לפי המשוואה 

0 ־ 69 + ־ 59 <- 690 + , 499 , 

או ע״י פירוק אמון ניטריטי בחום: 

0 ־ 29 + ־א +- ־ 99,90 . 

חת , שחתעשיח הכימית מייצרתו לצרכי השוק בממדים 
גדולים, מופק בשיטת הזיקוק־למקוטעין של אויר נוזל(ע״ע), 
כדרך הפקתו של חמצן (ע״ע, עמ׳ 596 ). 

שימושי ח׳. במעבדה ובתעשיח משמש ח׳ לצרכים 
הרבה, בראש וראשונה — בתהליכים הדורשים סביבה 
חסרת־חמצן, שאותה ניתן להשיג ע״י מילוי החלל בח/ כיו¬ 
צא בזה הח׳ משמש חוסר-מילוי — במקום ארגון (ע״ע) 
היקר — בנורות חשמליות גדולות וזולות. כמויות גדולות 
של ח׳ צורכת חתעשיח הכימית בייצור תרכובות חנקניות 
אי-אודגאניות ואורגאניות שונות; החשובים שבתהליכים 
אלה הם הסינתזוח של האמוניה (ע״ע, עמ׳ 903/4 ) ושל 
דשנים חנקניים (ע״ע דשנים, ענד 226 ; וע״ע ציאן). 

תרכובות ה ח׳. אפשר להבחין 3 קבוצות של תרכו־ 
בות־ח׳ אי-אורגאניות: ( 1 ) תרכובות הח׳ המחוזר; ( 2 ) תר¬ 
כובות הח׳ המחומצן ? ( 3 ) ניטרידים. 

( 1 ) לקבוצה ז 1 שייכות התרכובות המימניות של הוד: 
אמוניה ואמון (ע״ע); ה יד ר זי ן (ע״ע); חמצה 
ה יד ר ז ואי ת (ע״ע). דרגת־החימצון הראשונה של'האמו־ 
ניה היא ההידרוכסילאמין (ע״ע). 

( 2 ) לקבוצה ז 1 שייכות התחמוצות והחומצות של הח׳. 
ידועות 5 תחמוצות מוגדרות יפה של הוד: 


<-) (4) 


: 9 :: 9 :: 0 : 

0 ־ 9 , 

פלג־חמצני, 

ח׳ 

(א) 

: 9 :: 6 : 

,90 

חד־חמצני, 

ח׳ 

(ב) 

: 0 :: 9 : 6 : 9 :: 6 : 

, 0 ־ 9 , 

תלת-חמצני, 

ח׳ 

(ג) 

<+> (־> <־> <■> 

ו 

דו־חמצני 

ח׳ 

(ד) 

6 :: 9 : 6 : 4 -► : 0:9 

:■. 6 : 1 , 

־ 90 




(ה) ח׳ חמש־חמצני, ־ 0 צ זי 1 , 


1 : 6 ::א: 0 :א::ט:י->: 6 :א: 6 :א: 6 ד \ 

| : 6 ־ ] 

ידועה גם התחמוצת הגבוהה 0 3 ז 9 , שאינה יציבה ואינה 
מוגדרת כל־צרכח. 

(א) מופק בקלות ע״י חימום אמון ניטראטי: 

0 ־ 29 + ס־א . 9 - * 99490 . 

זהו גאז חסר צבע, שריחו נעים וטעמו מתוק; הוא מתנזל 
ב ״ 89 - נשימתו גורמת שכרון, בילבול-החושים ומצב של 


עליצות, והרדמה שאין בה משום סכנה; מכאן שמו העממי — 
"גאז מצחיק" — ושימושו בכירורגיה קלה בניתוחים קצרי־זמן 
וברפואת־שיניים(בעקירת שן). 2 0 א מסים במקצת במים בלא 
שתחול ראקציה ביניהם. בחום לא־גבוה ביותר הוא מתפרק 
למרכיביו, ומאחר שתערובת זו 3 ץ ממנה הוא חמצן — 
לעומת 5 ץ באוויר — פועל (א) כחומר מחמצן. 

(ב) מופק במעבדה בהפעלת נחושת על חמצה חנקנית 
(ע״ע, עמ׳ 729/30 ), וכן הפיקוהו בתעשיה בחימצון ישיר של 
ח׳ ע״י חמצן בקשת החשמלית (שם, ענד 730 ). זהו גאז חסר 
צבע וחסר ריח וטעם, שמתנזל ב ״ 152 -. מסיסותו במים מו¬ 
עטת מאד, ואין הוא פועל עליהם פעולה כימית. מבחינת 
מיבנהו הוא ראדיקאל חפשי (בדומה לס 0 ), ומכאן נטייתו 
להתחבר לחמרים אחרים, כגון מלחי הברזל הדו־ערכי — 
שעמם הוא יוצר תרכובת שחורה —, וכן להתחמצן באוויר 
ל(ד), מצד עצמו (ב) הוא חומר יציב, שאינו מתפרק אלא 
בטמפרטורות גבוהות מאד. 

בניגוד ל(א) ו(ב), שהם אדישים למים, (ג)—(ה) הם 
אלמימות של חומצות. 

(ג) הוא האלמימה של ה ח ו מ צ ה ה ח נ ק י ת, 

.־ 2990 <— 0 ־ 9 + ־ 0 ־ 9 . 

הוא עצמו נוזל ירוק, שאינו יציב בטמפרטורות רגילות, 
אלא מתפרק כדי שיווי-המשקל התרמי: 

־ 90 • 1 ־ 90 *=> 203 ־ 9 . 

אף החומצה חחנקית אינה יציבה, אולם מלחיה - הניט־ 
ריטים — הם חמרים יציבים ומוגדרים יפה, כגון נתרן 
ניטריטי, מיבנה יון־הניטריט הוא סימטרי (מבחי¬ 

נת 2 אטומי־החמצן) בגלל הרזונאנציה בין שני מצביו: 

| 0 :: 0:9 :־/-^־: 9:0 :: 0 } 

החומצה החנקית פועלת בתנאים מסויימים כחומר מחזר — 
תוך התחמצנוחה לחומצה הנקנית —, ובתנאים אחרים 
כחומר מחמצן — תוך חיזורה ל(ב). 

(ד) הוא בתנאים רגילים גאז חום־אדמדם, בעל ריח 
אפייני. הוא נוצר ע״י חימצון של (ב) באוויר: 

־ 290 ^ ־ס + 290 , 

וכן ע״י התפרקות תרמית של ניטראטים מסויימים (ע״ע 
הנקנית, חמצה׳ ע כד 731 ). כראדיקאל חפשי הוא נוטה לדי־ 
מריזאציה וליצירת הארבע־תחמוצת 2 0 4 א, שהיא חסרת־ 
צבע, ומיבנה האלקטרוני הוא 

•.־ ד 

(-> •• 

:ס; 

0 :: 9:9 :: 0 
.. .. .. 

:ס; 

שיווי־חמשקל 2 0 4 ז 9 ^ צ 2190 מושפע מן הטמפרטורה 
ומן הלחץ, ובהתאם לכד הגאז נעשה כהה בחום ובדילול 
האטמוספירה ומבהיר בקור ובלחץ. 

(ד) הוא ה א ל מ י מ ה המעורבת של החומצה 
התנקית והחומצה ה תנקני ת. ושתיהן יחד מתהוות 
בהמסת (ד) במים: 

, 9903 + ־ 990 +- 0 ־ 9 + 9304 

אלא ש 0 2 א 11 חוזר ומתפרק מיד, בהמסת (ד) במי-אלקאל־ 
מתהווית תערובת של ניטריט וניטראט. 






727 


חנקן — הנקנית, חכמה 


728 


(ה) היא אלמימתה של החמצה החנקנית (ע״ע): 

.״ 4140 * 2 11-0 + 2 0 5 א. 

היא מתקבלת ע״י בטילה מים מן החומצה החנקנית (כגון 
באמצעות 205 ?) או בכמה שיטות סינתטיות. צורתה — 
גבישים חסרי-צבע, היגרוסקופיים מאד, שהם יציבים רק 
בטמפרטורה שמתחת ל ס 0 ; למעלה מזו הם ממריאים, ואף 
מתפרקים קצת ל(ד) ולחמצן, וכן הם מתפרקים בהשפעת 
האור. 

התחמוצות (ב)—(ה) כולן חמרים ארסיים מאד. 

( 3 ) הניטרידים הם תרכובות של ח׳ עם מתכות 
ואלמתכות שונות, ומיבנם — מבחינה פורמאלית — כעין 
מלחים של האמוניה; למשל: ליתיום אמידי, א 1,1 ? מאג- 
נזיום אמידי׳ 2 ^ 24231 < בור אמידי, ועוד. ניטרידים 
שונים מופקים ע״י פעולת היסודות המרכיבים זה על זה 
בטמפרטורות גבוהות. בשריפת ליתיום ומתכות אלקאליוחד 
עפרתיות באוויר מתהוות תערובות של תחמוצות (ע״י הת¬ 
קשרות בחמצן) וניטרידים (ע״י התקשרות בוד). בדומה 
לתחמוצות, לא כל הניטרידים שווים מבחינת יציבותם ופעי¬ 
לותם. הניטרידים של המתכות האצילות והאצילות־למחצה 
מתפרקים בקלות ליסודותיהם בחימום; אלה של בור, של 
סיליציום ועוד — יציבים אף בטמפרטורות גבוהות. רוב 
הניטרידים חלה בהם הידרוליזה (ע״ע), ומופקת מהם אמו¬ 
ניה; למשל: 

ג 11 א 2 ־ 4 .( 4 ) 0 ) 40 * 3 <— 0 ־ 3 * 6 + 

מקצת ניטרידים, כגון של הבור, של הסיליציום, של הטיטאן 
ועוד, מצטיינים בקשיות מרובה, בנקודות־היתוך גבוהות 
ביותר ובעמידות בפני פעולה כימית. משום כך הם משמשים 
המרים למכשירים טכניים מסויימיםיולכורים לתהליכים כי¬ 
מיים בטמפרטורות גבוהות. בור ניטרידי ("בוראזוך) קשיו¬ 
תו כקשיות היהלום. 

תרכובות־ח׳ אורגאניות הן בעלות חשיבות מכ¬ 
רעת במציאות הביולוגית הטבעית ורבות חשיבות בכימיה 
הסינתטית והטכנולוגית. הקבוצות העיקריות של חמרי־טבע 
מסוג זה הן: מצד אחד, תולדים אורגאניים של האמוניה — 
אמינים (ע״ע), אמידים (ע״ע), חמצוחאמיניות 
(ע״ע), פרוטאינים (ע״ע); מצד שני, שפע של ה ט ר ו־ 
צ י ק ל י ם — תולדי ה פ י ר י ד י ן (ע״ע), ה ם י ר ו ל'(ע״ע), 
ה א י נ ד ו ל (ע״ע), ועוד, וביחוד ה פ ו ר י ן (ע״ע) ו ה פ י- 
רימידין, שהם אבני-הבניין של החמצות הבוקל¬ 
איות (ע״ע), וכן האלקלואידים (ע״ע). לעומת זה 
לא נמצאו בטבע תרכובות הח׳ המחומצן — תולדי החומצות 
החבקית והחנקנית חוץ מחומר אנטיביוטי אחד המכיל 
קבוצת־ניטרו. הסינתזה הכימית ייצרה שפע של תרכובות 
אמיניות אורגאניות ושל תולדיהן, כגון אנילין (ע״ע) 
וחמרי אז 1 ודיאזו(ע״ע) והרבה חמרי־צבע, סמי־רפואה 
וכו׳, וכן את המון מוצרי ה נ י ט ר צ י ה (ע״ע) — א סט¬ 
ר י ם ניטראטיים ותרכובות-נ י ט ר ו, שהם חמרי־נפץ, חמרים 
פלאסטיים, וכן חמרים בעלי פעילות פארמאצוטית, ועוד. 

11 ) 1 ) 1 ! . 41 ( 1 )( 1 ס( 1 ) 01 )? 1 ) 04 , 401110111131101 * . 59 
; 1924 ,( 1 ) 0$11401 ס $1 \) 1 ) 3 . 14 - 1 )!) 44 ! 1 )) 3 ,#ו 5011 3 א .£ ; 1920 
; 1928 ,( 1 ) 10% ) 1 א ) 11 ) 1/1 } 05 ( 11 ) 4 . / 0 ( 101 ) 118;, 11X0 ־ £1 .א .־ז 
; 1929 , 0 ס 3114%$1 )/ 111 ) 01 ־ 120 , 14113501 . 0 . 11 
, 1;1. (601111. 011011. , 1X1 ץ 2 מ£ 5 תת 3 תז 11 ס) 
- €0171 ) 0 ( 17 ))$!ן 5 11 ) 1170% א €% י! , 211111111 ־ £1 . 2 > .£ ; 1932 
- 111 ( 31 \ 0 •{ 11$17 זז) 1 /) 110 1$ (י! , 9/118011 . 9 ) .£ ; 1935 , 0141141$  1 ננ״ע), משפחת עופות מסדרת צפרי־שיר 
(ע״ע); כוללת כ 70 מינים; בעלת תפוצה רחבה 
בכל העולם, פרט לאמריקה הדרומית וניו־זילאנד. הה" הם 
טורפים קטנים: מקורם חזק, המקור העליון כפוף וחד ודומה 
למקורו של הבז (ע״ע); רגליהם החזקות מחזיקות בטרף — 
חרקים גדולים או חולייתנים קטנים — כבאגרוף. ח" רבים 
נוהגים לנעוץ טרף גדול־יחסית על קוצים, כדי להקל קריעת 
נתחים ממנו. לבוגרים, בדרך־כלל, צבעים בולטים, לצעי¬ 
רים — צבעים עדינים יותר, הנודדים מחליפים את נוצותיהם 
באיזורים הטרופיים, שבהם הם מבלים את החורף: הח׳ 
הגדול (ר׳ להלן) היציב מחליף את נוצותיו בקיץ לאחר 
הדגירה. קניהם — סלים, קלועים יפה מורדים ועשבים 
יבשים ומרופדים בחמרים רכים. סימן־הכר של הח״ — חגורת 
כתמים המקיפה את הביצים. — המינים הארצישראליים הם 
ציפרי חרשים דלילים או נוף תרבותי הדומה להם, כגון 
חורשוודזיתים; הם חיים בודדים׳ חח מבעונת־הדגירה. מינים 
טרופיים רבים הם ציפרי־סבך מובהקות; אחדים מהם חיים 
זוגות-זוגות או אפילו במשפחות. — המינים הארצישראליים 
שייכים לסוג חנקן ( 1,3111115 ). הח׳ הגדול (- 6x011 ״ 1 
זס״< 0 יציב, נפח באירופה, אפריקה הצפונית, אסיה ואמריקה 
הצפונית; בא״י הוא מצוי בעיקר בבקעודהירדן. הוא הגדול 
בין ד,ח", משקלו כ 60 ג׳; צבעיו שחור, אפור ולבן: הוא 
נוהג לשבת על ראשי שיחי־שיזף (סדריות). ממנו התפתחו 
תודמינים רבים, הנבדלים זה מזה בצבעיהם. — ה ח׳ א ד ו מ¬ 
הראש (■ 01 ) 5603 ״!) משקלו 35 ג׳; צבעיו שחור ולבן, 
וקדקודו חום־אדום; מצוי בגליל, בכרמל ובהרי־יהודה. — 
ה ח׳ אדום־ ד.גב ( 11-10 ) 0011 ״ 1 ) משקלו 30 ג׳; קדקודו 
אפור וגבו חום־אדמדם. נפוץ מאד באירופה ועובר־אורח 
נפח מאד בא״י. — ה ח׳ ה נוב י ( 10115 ( 001 .ע) משקלו 
כ 25 ג׳; בעל זנב שחור־לבן וגון חלודי בצידי החזה. קנו 
בנוי על ענפים עבים ומחובר באמצעות קורי־עכביש וחזזיות 
לקליפת־העץ. בא״י הוא מצוי בחרשים, במטעים ובשדרות 
של איזור־החוף הים־תיכוני. 
ציור — ע״ע צ פ ר י - ש י ד. 

£, £. 02550, 11041( 0( 2.0010%)(, 01$(0140, X9, 1007- 
1009, 1950. 

ה. מ. 

חננןנית, ח^צה׳ 0 3 ^, החשובה שבחומצות החנקן 
(ע״ע), מן החשובות שבחומצות הלא-אורגאגיות 
המשמשות במשק האדם. כבר ביה״ב הכירוה בשם ג 1 זן> 3 
15 )־! £0 ( " מים חזקים״ — משום שהיא ממיסה את כל המתכות 
[סרט לזהב, ר׳ להלן]) או כ״מי-הבדלה" (בין זהב לשאר 
המתכות), והפיקוד. ע״י חימום תערובת של מלחת (ע״ע), 
אלום (ע״ע) וקנקנתום כחול (נחושת סולפאטית). שיטה 
זו יוחסה לג׳אבר (ע״ע): גם אלברטום מגנום (ע״ע) מוסר 
על שיטה מעין זו. ב 1648 הגהיג גילאובר (ע״ע) שיטת־הפקה 
פשוטה, שנתקיימה מאות שנים — חימום של מלחת בחומצה 
גפריחנית מרוכזת. ב 1776 הוכיח לוואזיה, שח״ח מכילה 
חמצן. ב 1784 הרכיב אותה קונדיש (ע״ע) מיסודותיה ע״י 




729 


חנקנית, חמצה 


730 


התפרקות חשמלית באוויר לח. הרכבה דימדוייק נקבע בידי 
גי־ליסק (ע״ע) וברתולה (ע״ע) ב 1816 . 

מיבנה החה״ח — 0 2 ו 0-11 ^. בתורת חומצה היא מיוננת 
בהתאם לנוסחה ־[,סאך!!, או — בניסוח אלקטרוני רזו* 
נאנטי — 


בגו! הנחושת, יש להניח שהיא מחמצנת תחילה את המתכת 
לתחמוצת, ותרכובת בסיסית זו היא הסותרת את עודף 
החומצה: 

29140 , 30110 + 1180 + 2X0 ־ 4 ; 301 ( 1 : 

0 = 311 + =(,: 140 ) 3011 <—" 0 א 9 ' 6 + 30110 (נ! 


+ ן-ו 


:ס •א •ס• : 0 י 4 ז . 0 : 

■ס • <״ \ :ס : 

י* \ 

י'' 9 : -י 9 : 

: 6 : 


ואילו לגבי חומצה גפריתנית מרוכזת היא מתנהגת כבסים 
של יודהניטרוניום:׳ 00 '[,())<]. 

ח״ח נקיה היא נוזל חסר צבע, שמשקלו הסגולי 1.52 < 

היא קופאת ב 41 0 - ורותחת ב״ 86 . החומצה נמסה במים 
בכל שיעור, ובאוויר לח היא מעלה ערפל ("עשנה"). 

"החה״ח המרוכזת" המסחרית היא תמיסה מימית של 
68% חומצה, ומשקלה הסגולי 1.41 . זוהי תערובת אזאוטרו־ 
פית, שרותחת ב 121 0 בלא שינוי הרכב התמיסה׳ י ואפשר 
להכינה מכל תמיסה אחרת, ששיעורה פחות או יותר מ 68% 
חומצה, ע״י זיקוק בלחץ אטמוספירי. 

ח״ח נקיה ותמיסותיה המרוכזות מתפרקות לאיטן לפי 
המשוואה: 


= 0 ז־ = 4140 + 0 = 29 <- , 49140 

אור וחום מזרזים את הפירוק. לתמימות מרוכזות של ח״ח 
גון צהוב, מפני שהן מחזיקות שיעור של 0 2 א. 

חשיבותה וייחודה הכימיים של החה״ח באים לה מצירופן 
של שתי סגולות: היא ח ו מ צ ה ח ז ק ה מאד (ע״ע תמצות, 
עמ' 590 ) .וחומר מחמצן חזק מאד (ע״ע 'חמצון 
וחזור). בתמיסותיה המהולות היא מפורדת כמעט כולה 
ליון־מימו ולאניון־הגימראט ;סא; והיא יוצרת מלחים — 
ניטראטים — עם כל הבסיסים והמתכות. אולם בהתנה¬ 
גותה כלפי מתכות היא נבדלת משאר החומצות, באשר המסת 
המתכות בה אינה מלווה הפקת מימן אלא הפקת חמרי־חיזור 
שלה עצמה, בדרגוודחיזור שונות — מתחמוצות שונות של 
החנקן עד אמוניה —, מאחר שתהליך ההמסה משולב בתה* 
ליך של חימצון, שהוא חיזורה של החומצה עצמה. משום כך 
אין החה״ח ממסה מתכות הקודמות לה בשורת-המתח בלבד, 
אלא אף את המתכות האצילות־למחצה והאצילות, שהיא 
מסוגלת לחמצנן, כגון נחושת, כספית וכסף וכד , ! רק זהב 
וקצת ממתכות קבוצת־הפלאטינה עמידות בפני ח״ח. מס¬ 
תבר, שבפעולת החה״ח על מתכות רגילות, כגון אבץ, פועל 
המימן המופק תחילה— תוך כדי התהוותו בצורה אטומית — 
על החומצה, בהתאם למשוואות: בחומצה מהולה — 

811 - 4 =( 1403 ) 89140,-^ 4X11 + מ 42 ( 2 

___ 0 =א + 0 = 59 = 29 140 + 8 11 ( 6 __ 

0 = 4-14 0 = 511 + 2 ( 1403 ) 4211 <— 10111403 + ״ 42 

בחומצה מרוכזת באה לאחר הראקציה ( 2 ) הראקציה (׳נ!) — 

1411,1403 + 0 ־ 311 2111403 ־ 4 811 (' 6 ) 

ומכאן משוואודהסיכום — 

1411,1403 - 4 0 = 311 ־ 4 =( 1403 ) 420 <-, 109140 - 4 מ 42 

בפעולת החה״ח על מתכות שאינן דוחות מימן מחומצות, 


2140 ־ 4 0 = 411 - 4 =( 1403 ) 3011 *— 8111403 - 4 3011 

כיו״ב מחמצנת החה״ח גם אלמתכות שונות: גפרית מתחבד 
צנת ע״י החומצה המהולה החמה ל ״ 50 וע״י החומצה 
המרוכזת — לחומצה גפריתנית! זרחן מתחמצן לחומצה 
זרחנית — וכאלה רבות. על פעולתה על חומצה מלחית — 
ע״ע כלור; מ ל ח י ת, חמצה. 

ח״ח פועלת פעולה מחמצנת נמרצת על חמרים אורגאניים 
שונים. גחלים לוחשות מוסיפות לבעור כשהן טובלות בח״ח 
מרוכזת. נסורת־עץ ושמן־מרפנטין נדלקים מעצמם במגעם 
עם החומצה ונשרפים ל 6 2 ב> ומים. 

ח״ח מרוכזת קרה, שנוגעת משך זמן בברזל, בנחושת 
או בכרום, מטילה על המתכות הללו מצב של עצלות ("סבי־ 
לות") כימית, עד שאינן נפעלות מחומצות ומהמרים אחרים 
כדרכן, אפשר לבטל את העצלות ע״י שיפשוף פני השטח, 
או ע״י מגע בחומר מחזר, או ע״י פעולת שדה מאגנטי חזק. 
משערים, שסיבת העצלות היא התהוות ציפוי דק של תחמוצת 
על פני שטחה העליון של המתכת. 

כחומצד׳ חזקה ח״ת היא רעל פנימי חזק < בליעתה גורמת 
לדלקת ולכוויות בקיבה ובמעיים ועשויה להביא לידי מיתה. 
מגעה בעור החיצון גורם לצביעה צהובה במקום הנגיעה 
מחמת פעולתה על חומצות אמיביות מסויימות הכלולות 
במיבנה חלבוני העור — הראקציה הכסאנתופרוטאיגית, 
המשמשת גם סימו־הכר לחלבונים בתמיסה. 

הפקת החה״זז. באמח־מידה מעבדתית אפשר להכין 
ח״ח נקיה ע״י חימום קל של חומצה גפריתנית מרוכזת עם 
מלחת בשיעורים מחושבים, וזיקוק־בריק ועיבוי אדיה של 
החד,״ח בטספראטורה נמוכה: 

| , 11140 ־ 4 , 1131150 <- 431403 ? - 4 , 80 = 9 

שיטה זו היתה במשך דורות גם המקובלת בהפקה טכנית 
של ח״ח. היא נדחתה בתחילת דימאה ה 20 מפני שיטת 

— מים 

ך£: 

מגדל־ 

ספימז 


ציור 1 . סכמה של מיהקז לתהליך בירקלאנר־אירה 

בירקלנד־אידה ( 6 ן*׳ל£- 11 ת 2 [ש 14 ־ז 81 ) הנורווגית, שניצלה מקו¬ 
רות זולים של כוח חשמלי וחיקתה את התהליך הטבעי של 
יצירת כמויות זעירות של תחמוצות־חנקן באטמוספירה בעק¬ 
בות סופות־רעמים. בטמפרטורה של הקשת החשמלית (סמוך 
^ 4,000 ) נוצר בתערובת חמצן־חנקן של האוויר שיווי- 
המשקל 

10 % 

2140 י־ = 4-14 = 0 

90% 

(ע״ע חנקן, עמ ׳ 726 ), אלא שיש לצנן מיד את התערובת 
כדי למנוע את התפרקות החנקן החד־חמצני. ע״י סידור טכני 




731 


חנקנית, חמצה — חסו 


732 


גאות ניתן להפיק בדרך זו כ 2% 240 , שחימצובו הנוסח 
באוויר וקליטת הגאזים במים מביאים לידי יצירת ח״ח 
(ציור 1 ). 

היום נדחו כל השיטות הללו ב תעש יד, מפני ה ח י מ צ ו ן 
ה ק א ט א ל י ט י של אמוניה (ע״ע, עמ ׳ 900 ), בשיטה זו 
(תהליך־א 1 סטוואלד> מחממים תערובת של 10% אמוניה 
ו 90% אוויר לטמפרטורה של ״ 300 ומעבירים אותה על 
פני קאטאליזאטלר של פלאמינה, לאחר שחיממוהו לכדי 
טמפרטורה של - 1,000 — 1900 חום ראקציית-השריפה דיו 
לשמור טמפרטורה זו של הקאטאליזאטור. כ 90% של 
האמוניה מתחמצנים: 

61120 + 4140 ־ 50 + * 41411 

ממקום הקאטאליזאטור מובלים אדי התחמוצת למגדלי- 
קליטה, שבהם מסתיימים תהליכי החימצון(ציור 2 ) : 

40 ? + 2111402 ס־ז! + 31402 ; 21402 ♦— 02 + 2140 

החה״ח היא מוצר של התעשיה הכימית הכבדה. התפוקה 
העולמית היתה כ 3 מי¬ 
ליון טון ב 1953 , כ 6 מי¬ 
ליון טון ב 1959 . היצרנים 
העיקריים בארצות המע¬ 
רב הם אה״ב וצרפת. 

מלחי החה״ח — הני־ 
טראטים— כולם מסיסים 
במים! רובם מתגבשים 
יפה; מאחר שיון־הניט־ 
ראט חסר־צבע, צבעיהם 
של המלחים כצבעי הקא־ 
טיונים שלהם. החשובים 
שבמלחי החה״ח הם ה מ¬ 
לחות (ע״ע) — הניט- 
ראטים של המתכות 
האלקאליות. ששימושם 
רב מאד בחקלאות (ע״ע 
דשנים). כל הניטראטים 
נוטים להתפרק בחום: 
מלחי המתכות הקלות — 
לניטריט, מלחי המתכות 
הכבדות — לתחמוצת: 

02 + 2141402 <ד- 2141402 
02 + 41402 + 0 ל)? 2 2 ( 1408 )י)י 21 

על הפירוק המיוחד של אמון ניטראטי ע״ע חנקן, עמ׳ 725 . 

התרפובותהאורגאניותשל החה״ח הן: 1 ) א 0 - 
טרים (ע״ע) ניטראטיים של תרכובות הידרדכסיליות, 
שהידועים שבהם הם אלה של הגליצרול, של התאית וכר! 
2 ) תרכובות נ י ט ר ו, בעיקר של 'פחמימנים ארומאטיים 
(ע״ע ניטרציה). אלה ואלה חשובים ביותר כחמרי נפץ (ע״ע), 
כחמרים פלסטיים (ע״ע), כחמרי־אב של אמינים, לייצור 
חמרי־צבע, תכשירים פארמאצוטיים, סיבים מלאכותיים וכר. 

. 0116111 . ;> , ז:> 1 זז\ 11-011 ז £1 ) 4014 0 ח 1 וא , 5 ;>\ 1 זג 8 .ת . 41 ! 

- 0 * 4 1 *> 8 : 1952 , 01., 1X3 מב 6€1 ז 

. 1961 , 4014 . 9111,2 .ם .+ ; 953 ! ,) 17100101 

ם. זז. ב. 


חסד. השורש ח-ס־ד מצוי במקרא יותר מ 250 פעמים ! 

הוא מופיע בכל סוגי הספרות המקראית וביצירותיה 
מכל התקופות. המושג מוסב על מה שבין אדם לחברו ועל 
מה שבין אלוהים ואדם. 

ח׳ הוא המידה הטובה הנדרשת ביחסים שבין אדם לחברו. 
"ח׳" בא, בדרך־כלל, כשהוא צמוד ל״אמת" (ברא׳ כד, 
מט; משלי כ׳ כח, ועוד הרבה), ל״משפט" (הושע יב, ז, 
ועוד) ול״ברית" (שמו״א כ, ח, ועוד). מכאן, שאין הח׳ 
עניין הנובע מנדיבות־לבו של האדם בלבד, אלא חובה שעל 
האדם לקיימה כתוצאה מתנאים ומיחסים מסויימים שבינו 
לבין זולתו; בין בני משפחה אחת, בין אב ובנו, בין איש 
ואשתו, בין אדון ועבדו, בין מלך ונתינו, בין בעל־בית ואורחו, 
בין רעים שהבטיחו זה לזה הבטחות מסויימות, וכד׳. עובדת 
קיומו של יחס כזה ביניהם מטילה עליהם חובות מסויימות 
זה כלפי זה, ומילוי חובות אלה הוא-הוא ״עשיית חסד״ — 
הנרדפת ל״עשיית משפט", כלר: קיום חובות. כשחובה'זו 
נובעת מהבטחה, שבועה, או ברית— עשייתה קרויה "שמירת 
הברית והח'"! כשהיא מקויימת גם כשניתן להשתמט ממנה 
בנקל — נקרא העושה אותה "עושה ח׳ ואמת". למשל: 
משפחת בתואל ולבן קרובה היא לאברהם, וראוי להם שישיאו 
את בתם רבקה ליצחק בנו, אבל אברהם אינו יכול לכפות 
אותם לכך, ולכן הסכמתם קרויה "ח׳ ואמת" (ברא׳ שם). 
כך יש להבין גם את בקשת יעקב מבנו יוסף בדבר קבורתו 
בקבר־אבות: יוסף מחוייב למלא את רצון אביו בתוקף היותו 
בנו, אבל באותה שעה כבר לא יהיה מי שיוכל לכפות אותו 
למלא את חובתו! לפיכך מזכיר לו יעקב שזהו "ח׳ ואמת" 
(ברא׳ מז, כט; בלשון־חכמים — "ח׳ של אמת"). אף רחב 
״עשתה ח״׳ עם המרגלים — קיימה את חובת המארחת לתת 
מחסה והגנה לבאים בצל-קורתה, ועל האורחים חלה החובה 
לשלם לה כגמולה! אך בשעה שיכבשו בני־ישראל את 
יריחו לא יהיה מי שיגן על רחב, ולכן גם היא דורשת מהם 
ח׳ יחד עם "אמת" (יהד ב, יב). הח׳ שאדם עושה לחברו 
מטיל חובה על מקבלו לגמול מצדו ח׳ לעושה הח׳ הראשון; 
וכן מצינו, שאברהם נדרש ע״י אבימלך: "כח , אשר עשיתי 
עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה" (ברא׳ כא, כג). 
כיוצא בו, יש להבין במשמעות של מילוי־חובה או של 
גמילת טובה תחת טובה את "הח"׳ שמבקש אברהם משרה 
לשם הגנה על חייו (ברא׳ כ, יג); את "הח"׳ שביקש יוסף 
משר־המשקים (שם מ, יד); את "הח"׳ שהיו בני-ישראל 
חייבים לעשות עם בית ירבעל (שום׳ ח, לה)! את "הח"׳ 
שחייב חושי ל״רעהו" דוד (שמו״ב טז, יז); את "חסדה" של 
רות עם בעלה המת (רות ג, י); וכאלה רבות. 

אולם בראש וראשונה הח׳ במקרא הוא ממידותיו של 
ה/ המידה שבה הוא נוהג בעולמו, באדם בכלל ובעמו 
בפרט, וביותר בצדיקים, והיא המידה שהמקרא — התורה, 
הנביאים והכתובים כאחד — מדגיש אותה ביותר בין מידותיו 
של ה׳(שמ׳ כ, ו; שם לד, ו—ז; מיכה ז, יח; ועוד הרבה). 
המתפלל הנמצא בצרה מבקש ישועה מאלוהיו "למען חסדו" 
(תה׳ ו, ה), והנוסחה המקובלת של הודיה על הישועה היא 
"כי לעולם חסדו" (שם קו, א, ועוד). לפעמים יש בח׳ 
המיוחם לה׳ משום צד שווה לח׳ כמידה אנושית — כעין 
סילוי-חובתו, כביכול, של ה׳ להגן על עמו ולהושיע את 
יראיו הפונים אליו בעת צרה, שהרי כרת ברית עם אבי 
האנושות נח, עם אבות האומה, עם עם־ישראל, עם דוד — 



ציור 2 : סכמה ׳!! 5 מיתקן למימצו; 

אמוניה לחומצה חנקנית 
1 . כניסת תערובת־הראקציה; 2 יציאת 
מוצרי־הראקציח; 3 . רשתות פלטינה; 
4 . אלמנט חימום 









733 


חסד 


734 


נשבע להם והבטיח להם הבטחות! לפיכך. כשהוא עושה 
להם טובות, הוא, כביכול. ממלא את הבטחותיו ונקרא "שומר 
הברית והח" , (רב׳ ז, ט, ועוד! והשר שמ״ב כב, נא). אולם 
ביותר מוטעם במקרא בכל מקום ההבדל האין־סופי שבין 
״ח׳־אל״ וחסדי־אנוש (תה׳ קג, ח—יא, ועוד הרבה) — שהרי 
אין האדם זכאי לתבוע טובה מאת ה/ ואין צריך לומר שאין 
שום כוח בעולם שיכול לאלץ את ה׳ להיטיב לאדם או אף 
למלא את הבטחותיו לו! נמצאת מידת הה׳ של ה׳ היא־ 
היא — ורק היא — ״ח׳ של אמת״ (ברא׳ לב, יא! שמ ׳ לד, 
ו—ז). ח׳ זה הוא מעבר לשכר ולעונש (במד׳ יד, יט)! הוא 
חל על כל הברואים, שהרי הוא נובע מעצם העובדה 
שהבריאה היא מעשה ידי ה׳ (תה׳ קמה, ח—ט) — והוא 
געשה זהה עם הרחמים (הושע ב, כא, ועוד)! ועל ח׳ זה 
העולם עומד(תה׳ פט. ג). בניגוד לאדם קצר־הימים, ש״חסדו" 
אינו יכול להימשך. ובניגוד לאלילים שאין בהם כוח לקיים 
את ״חסדם״ — ה׳ הוא נצחי וחסדו קיים לעולם (ישע׳ מ, 
ו—ת! יונה ב. ט! תה׳ קג, טו—יז). חסדו — חסותו וישועתו — 
של ה׳ הוא הטובה הגדולה שירא־ה׳ נכסף לה (תה׳ יג, ו, 
ועוד), ותחושת ח׳ זה היא חווייתו הנפשית היסודית (שם 
לב, י! שם נב, י! שם סג, ד). 

נאמנותו של האדם לאלוהיו גם היא קרויה ח/ ירא־ה׳, 
המקיים את בריתו וממלא את מצוותיו, נקרא "חסיד" (שם 
נ, ה, ועוד) [וע״ע חסיד). את העם שאינו נאמן לה׳ מוכיח 
הנביא: "וחסדכם כענן בקר" (הושע ו, ד), והוא מסביר לו 
שה׳ חפץ ״ח׳ ולא זבח״ (שם שם, ו), ז״א — שאין הזבח 
אמצעי שבו יוכל האדם להשתחרר ממילוי חובתו. — הח׳ 
הנדרש מן האדם הוא, איפוא, כלל החובות המוטלים עליו 
כלפי ה׳ וכלפי האדם, ומעשה־ח׳ זה, כשרגשות עמוקים 
מעורבים בו, נמצא צמוד ל״אהבה״(ירמ׳ ב, ב! מיכה ו, ח). 

בדומה לכמה מושגים ערכיים במקרא. המציינים דבר 
והיפוכו, יש גם לח׳ לפעמים משמעות של גנאי חמור (ויק׳ 
כ, יז! משלי כה, י [אולי גם שם יד, לד, וכן איוב ו, יד]). 

מי>^ ! 31 > 71 ז 11 ) 10$€ ־ 1 1 ז ¥0 \ 04$ י :> 011100:1 .א 

, £1713 1 ז 14€ . 150 ן 110 ] 1,0£ .¥\ ; 1927 ,( 47 

י * 01 סז 5 .( . 14 ; 1933 ,( 51 י ¥\\, 2 ) 07 £%{! 171 

; 1952 ,( 11 ,.זסל . €1 ^) 17 ; 1 * 17 111 ) 0 . 7 /־/ ¥ 07103 \ . 3 

.. 1614 ) 6 , 40 . 1$11 171 חסדו / 0 2171 £ ? 104 \ ? 7 % ,־ושק<ח.>ן .{ 

. 1963 ן ( 1 ^^ X 

ע. ח. 

ח ז" ל רואים את הח׳ משתי בחינות. מצד אחד הם 
מזהים אותו עם גמילות־חסדים (תום׳ פאה ד/ כ״א! 
ברב׳ ה׳, ע״ב), שהיא עשיית מעשים טובים במשמעות 
הרחבה ביותר של המושג (ע״ע צדקה). מצד שני מוסב 
מושג הח׳ על הכוונה והמשמעות של המעשה: המעשה 
המושלם הנעשה לשמו וללא צפיה לגמול נקרא ח׳ או "ח׳ 
של אמת״! מבחינה זו — "תורה לשמה זו היא תורה של 
ח״׳ (סוכה מ״ט, ע״ב! ור׳ ב״ר, הוצאת ת״א, עמ׳ 1196 , 
והערות שם) < ועל החסידים, שמסרו את נפשם על קידוש- 
השם, נאמר שגמלו ת׳ עם הקב״ה (תום׳ סנה׳ י״ג, י״א). כמו¬ 
כן הה׳ מתגלה בדרך עשייתם של המעשים הטובים: "אין 
צדקה משתלמת אלא לפי ח' שבה", כלו׳ "הנתינה היא 
הצדקה, והטורח הוא הה׳" (סוכה שם. רש״י ד״ה אלא). 

כיוצא בו, יש שתי בחינות בח׳ ה , עם עולמו ועם בריותיו. 
מצד אחד — הח׳ הוא בגדר גמול על מעשים טובים, 


שהעושה אותם "מושכין עליו חוט של ח'" (תמיד כ״ח, 
ע״א) — ז״א הוא נושא חן בעיני הבריות וחוסה בצלו של 
הקב״ה (פסידר״כ [הוצ׳ מנדלבוים!, 264 ). מצד שני — 
מתחילה נברא העולם במידת הח׳ (ב״ר ח׳, ה׳), והטובות 
שה׳ מעניק נתפסות כח" עם הבריות. אמנם אין "נוטלין 
שכר אלא ע״י מעשה" (מכילתא, פסחא פ״ה), אולם עצם 
מתן המצוות לישראל — שעל עשייתן נוטלים שכר — 
הוא חסדו של הקב״ה, שרצה לזכות את ישראל (משג , מכות, 
ג׳, ט״ז): חסדי ה׳ קודמים למעשיהם הטובים של בני־האדם, 
שהרי רק בחסדו הם זוכים להגיע לאפשרות של קיום המצוות 
(פסידד״כ [שם!, 150 ! ויק״ר כ״ז, ב׳). עם כל הדגשת הקשר 
בין קיום המצוות ובין השכר, גלויה הנטיה להבליט את צורך 
האדם בח׳ אל: "אפילו אברהם... צריך לח"׳ (ב״ר ם׳, ב׳). 
אף אם עושה הקב״ה ח׳ עם הבריות ב״זכות"(שם, כ״ט, ה׳), 
הרי הוא גם מעניק את ד.ח׳ ללא כל זכות: "אי לית ליה 
את יהב ליה מדידך׳ (אם אין לו, אתה נותן לו משלך [ירו׳ 
פאה א׳, א׳])! ״מי שיש לו מעשים טובים — אני נותן לו 
משכרו, ומי שאין לו — חינם אני עושה ונותן לו" (תנח׳, 
כי תשא, כ״ז! שמו״ר מ״ה, ו׳! דב״ר ב׳, א׳)! "אם יש לנו 
זכות... הוא נותן לנו משלנו, ואם לאו — צדקה וח׳ הוא 
עושה לנו משלו״ (מדרש תהלים [הוצ׳ בוברן, 324 ). 

וע״ע צדקה! שכר וענש. 

א. א. א. 

ה ח' ב נ צ ר ו ת. תורת ח׳־האל בצורותיה השונות תופסת 
מקום חשוב מאד בנצרות מראשיתה. מותו של ישו, שבו יש 
משום כפרה על חטאי המאמינים, נחשב כח׳ עליון של האל 
עם ברואיו. פאול ו ס (ע״ע) פיתח את תורת־הח' בצירוף 
של האמונה במיתח־הכפרה של ישו עם רעיון הגזרה הקדומה 
(ע״ע), שלפיה מעניק האל את ישועתו לבחיריו מתוך חסדו; 
לרעיון זה יש סמוכים בהגות של כת מדבר־יהודה. לפי 
פאולוס מוענקת הישועה לבחירי־אל כמתנת־חינם ולא בגלל 
זכויותיהם! קיום המצוות אינו מביא לידי ישועה, שכן לא 
יצדק אדם בגלל מעשיו הטובים, אלא בגלל הח׳ בלבד 
(ע״ע אנטינומיזם). לתורת־הח׳ של פאולוס נודע תפקיד 
היסטורי חשוב בניתוק הנצרות מן היהדות ובקביעת יחסה 
של הנצרות לתורת ישראל ולדת היהודית. 

תורת־הח׳ של פאולוס נתקבלה בדורות שלאחריו רק 
במידה שיכלה לשמש את התפשטות הנצרות בין אומות־ 
העולם: בואו של ישו, מותו ותחייתו נתפסו כח׳ מאת האל 
המעניק ישועה, והכנסיה נחשבה לעדת בחירי-הח׳ — הנד 
שעים בח׳ ולא בזכות מעשים טובים! לעומת זה נשכח כמעט 
ביסוסה הרעיוני של תורת־הח׳ של פאולוס על תורת הגזירה 
הקדומה. אוגוסט ינום (ע״ע) — בוויכוחו עם פלגיוס 
(ע״ע) — חזר ודגל בבתירה־של־ח׳, אך הדגיש יותר מפיאולוס 
שבואו של ישו הוא-הוא מעשה-הח׳ המכפר על החטא הקדמון 
(ע״ע). הנצרות המזרחית שמרה על תורת־הח׳ בצודתה הקדם־ 
אוגוסטינית. בכנסיה המערבית הלאטינית נתקבלה תורתו 
של אוגוסטינוס להלכה, אך, בדרך־כלל, לא למעשה, והתאו־ 
לוגים של יה״ב התרחקו במידה ניכרת מעקביותה וחומרתה: 
ביחוד הודגשו יותר חשיבותו של רצון האדם להשגת הישועה 
דערך המעשים הדתיים! היו אף שהדגישו את הרעיון, שישו 
מת למען האנושות כולה ולא רק למען בחירי־הח׳ המאמי¬ 
נים. בתורת־הח׳ של פאולום בצורתה הקיצונית דגלו כיתות 


735 


הסד — חסדאי אבן שפרוט 


736 


מיגים אנטינומיסטיים, שקמו בנצרות הקאתולית בזמנים 
שונים ובארצות שונות; הללו ראו את עצמם כבחירי־הח/ 
בעלי רוח־הקודש׳ ומשום כך — כפטורים מחובות המוסר. 

תורתם של פאולוס ואוגוסטינוס חודשה בימי הרפורמאציה 
בידי ל ו תר ובעקבותיו בידי קאלווין. והיתה לאחד 
מיסודות חשיבתם. שניהם דגלו בהשקפה, שהח׳ לבדו הוא 
המושיע והמעשים הטובים אינם אלא פרי הה׳ הזה. ושניהם 
האמינו בגזירה הקדומה שגזרה על הצדיקים שייוושעו. נגד 
חומרות אלה פנתה הפנסיה הקאתולית בוועידת־טרנטו: 
גישתה מתונה יותר ומדגישה את ערך המעשים הטובים ואת 
חופש הרצון להשגת הישועה. — בכנסיות הלותדאניות 
נעזבה עד מהרה העמדה החמורה של לותר. בקרב הקאל־ 
וויניסטים נדחתה אמנם עמדתו של ארמיניוס (ע״ע) בשעתו, 
שעירער על שיטת קאלווין. אולם במאות ה 19 — 20 נחלשה 
תורודהח׳ של הרפורמאציה גם בכנסיות הללו: היא נשמרת 
שם בחוגים מצומצמים, שבהם מדגישים את תורת הגזירה 
הקדומה ואת רעיון החטא הקדמון. בזמן החדש מנסים הוגי־ 
דעות קאלוויניסטיים רבים לשמור על תורת־הח' העקבית 
בלי לקבל את תורת הגזירה הקדומה ואת רעיון 1 החמא 
הקדמון על כל חומרותיהם. חיפוש לבסיס פילוסופי חדיש 
לתורת־הח׳ הפאולינית נמצא בהגותו של קרל ברת (ע״ע). 

; 1930 , 07000 [ס 00171710 ( 1 €01/10110 7/10 . 11 . 3 ) 

,: 1 ־ 01 ( £401 . 7 ) .\ 1 ; 1930 , 1 ) 00 ) 0 100 ) 07 1/10 , 1$ מגנ 111 ז \\ .ק . 1 < 

- 7 .׳/ )[ 1 ) 0750/2 ? 10 ( 1 , 1331111 ; 1937 , 151470 ) 5 ? 0 ) 1 ) 07 

171716 ) 110 €(/־!' , 31100 ־] ־] 10 17 17 ' ; 1948 , 5 ) 0011 ') 1 ) 1 ) 072 7-61012 [ 
. 011 ( 5011001 .{ ; 1948 , 5 11/10 >* 1 0550120 <} 71 5/20 1 ז 1 071200 / 0 

. 0151 § . 1 ) 71 0150 ^ 110/1 '( 7 /07 10 ( 1 ,. 1 ) 1 ;* 1949 , 10 ) 1 ) 071 , 11 11111 ) 5 ? 

-סס 3 ! 1 ) 111 ) 5001 1 ) 50 1 ) 011 ( 1 0 ; 77 ,■ 44118801 .( 1 ;״ 1949 , 1/10 ) 071 
־ 801111 .( ; 1958 ,( ? \ 1 ,. 0801 ־ 14101 0 ( 11 * 50 ) '( 17115 ) 111551 /€ 11111710 )? 
,(. 10111 ־ 01 ז \\ . 13111011:11001 ) 10 ). 0710 ,־ 01110101 ־ 1 * 1 . 0 - • £01 ־ 01 < 1 חנ> 4 > 

19627 

ד. כ 3 

י ב ח?זיא (בירר: חסדאי, חסדי. חסדיי) ( 217 — 309 ). 

אמורא בבלי בדור השני והשלישי, ממשפחת כהנים 
בעיר כפרי שבבבל. ר״ח קיבל תורה מפי רב בישיבת 
סורא, וכן מפי גדולי הדור השני של אמוראי בבל. לאחר 
מותו של רב, כשנתמנה ר׳ הונא (ע״ע) ראש ישיבת סורא. 
נחשב ר״ח מן המצויינים שבתלמידיו, אף כי לא תמיד היו 
בדעה אחת בענייני הלכה (ברה , כ״ה, ע״א, ועוד). שניהם 
ישבו יחדיו בדין והיו ידועים בשמוהדהתהילה "סבי דסורא" 
ו״חסידי דבבל". ר׳ הונא אמר עליו: "ח׳ שמך וחסדאין מילד׳ 
(ח׳ שמך ונאים דבריך), וכך התבטא אף ר׳ יוחנן הא״י 
בדברו עליו. רב הונא שלח את בנו רבה ללמוד תורה אצל 
ח׳, "שדבריו חריפים". 

ר״ח ידע את ערכו׳ ונראה שלפעמים כבדה עליו כפיפותו 
לרב הונא. פעם אמר לו ר״ח, שיש תלמידים שרבותיהם 
זקוקים להם. רב הונא הבין את הרמז וענה בתקיפות: "לא 
אבי צריך לך, אתה צריך לי עד ארבעים שנה" (ב״מ ל״ג, 
ע״א). שניהם נפגעו, אבל כעבור זמן התחרטו על המקרה 
והתפייסו, אעפ״כ העדיף ר״ח לשבת בעירו כפרי, ושם היה 
מורודהוראות — דבר שהיה נמנע ממנו בסורא מפני כבודו 
של ר׳ ה ונא, 

כשנפטר ר , הונא וארונו הועלה לא״י לקבורה, נתלווה 
אליו ר״ח (מו״ק כ״ה, ע״א), כששמו הולד לפניו, ובהזדמנות 
זו בא במגע עם חכמי א״י. לאחר מותו של ר׳ הונא עברו 
תלמידי ישיבת סורא לפומבדיתא, שבראש ישיבתה עמד רב 
יהודה בר יחזקאל (ע״ע). לאחר מותו של ר׳ יהודה נתחדשה 


ישיבת סורא ( 299 ), ור״ח עמד בראשה במשך 10 שבות־חייו 
האחרונות. 

בימי נעוריו היה ר״ח עני מאד, אבל אח״כ התעשר 
מעשיית שיכר, ועשרו המופלג הפך לשם־דבר; עוד בחייו 
של ר׳ הונא בנה מכספו את ישיבת סורא מחדש ( 293 ). 
בשל עשרו, אריכות־ימיו וריבוי בניו ונכדיו ובנותיו(ששתיים 
מהן השיא לטובי תלמידיו, מגדולי הדור הרביעי לאמוראים) 
בחשב ר״ח לאיש מאושר (ברב׳ מ״ד, ע״א; שבת ק״מ, ע״ב; 
מו״ק כ״ח, ע״א). 

גדולתו של ר״ח היתד. בחריפות פילפולו (עיר׳ ס״ז, 
ע״א). מרובים מאמריו בהלכה, אולם בבית־מדרשו הירבו 
לעסוק גם באגדה (שבת ל״א. ע״ב; עיר׳ כ״א, ע״ב; סוכה 
נ״ג. ע״א). הוא היה מסמיך הלכות גם לכתובים שבנביאים 
(סגה׳ פ״ג, ע״ב). כמו־כן הירבה בעצות טובות בעניינים 
מעשיים, בריאות. משק וכד׳ (שבת, שם), ולימד צניעות 
ומידות טובות. הוא עצמו היה צנוע והצטיין במידותיו; 
היה מקדים שלום אפילו לעכו״ם. סיפרו עליו מעשי־ניסים, 
שתפילתו לגשם נשמעת ושהומצא לו מן השמים השלו שאכלו 
אבותינו במדבר; אף את מיתתו פיארו בדברי־אגדה (יומא 
ע״ה, ע״ב; תענ׳ כ״ג, ע״ב; מו״ק, שם; מכות י׳, ע״א), 

ז. פרנקל, מבוא הירושלמי, פ״ט־צ׳, תר״ל (תרפ״ג־); 

י. היילפרין, סדר הדורות, ב/ 155 - 158 , 1897 : א. ה. וייס, 

דור דור ודורשי', ג/ 163 , תרס״ד* ( 186-184 , תרפ״ד 5 ); 

א. היימאן, תולדות תנאים ואמוראים, ב/ 519-511 , תר״ע; 

.. 1 . 13 ;* 1911 , 297 , 7 \ 1 ,מ*״/ . 1 > , 2 )ש 3 ז 0 . 11 

. 1921 , 143 . 11 מ; 

מ. ו. 

חסדאי, שמם של ארבעה ראשי־גולה, מהם ראויים לציון: 

( 1 ) ח׳, השלישי בשורת ראשי־הגולה בבבל לאחר 
הכיבוש הערבי (בערך 700 — 730 ); כנראה נכד( או נינו של 
בוסתנאי (ע״ע). ח׳ היה חותנו של נטרונאי בן נחמיה, ראש 
ישיבת פומבדיתא, ובימיו שרר שלום בין ראש־הגולה וראשי 
שתי הישיבות. ח׳ היה נכבד גם בעיני הערבים, שסיפרו 
אגדות על קשריו עם שדים ורוחות. הוא הוריש את משרת( 
לבנו שלמה; בנו השני, דוד, היה אביו של ענן (ע״ע), 
מייסד כת הקראים. 

( 2 ) ה/ או שלמה ח׳, מנכבדי בגדאד ועשיריה; מונה 
לראש־גולה ע״י הח׳ליף מוחמד אל־ניבתפי (בערך 1160 ) 
וקיבל זכויות נרחבות למנות רבנים ודייגים ולגבות מסים. 
בימיו חודש זוהר המשרה של ראש־הגולה. ח׳ היה תלמיד־ 
חכם ואחד מרבותיו של דוד אלרואי (ע״ע). — הנוסע 
פתחיה (ע״ע) מרגנסבורג מזכיר אותו בשם שלמה. 

. 1 .( 111111 ( 11117 ״ 31 ]) 071071 ? €75710 . 1 ) ? 110 } 4 ! 1 ) 1 ? 10 ( 1 , 118 ־ 7:1/3.1 .'ל 

1150/10 ז 10 ץ? 80 , 871 ת 0703 נ 1 . 5 ; 1890 י ( 11101. 008011. 11. 711., X 

. 1914 , 2,01501107 071 ? 10710.15€ >§? 10 ) 71 1772 000711171 

חסדאי אבן ^פר 3 ט (אמצע המאה ה 10 , קורדובה), שר 
יהודי בשירות שליטי ספרד המוסלמית, שוחר 
תורה והשכלה. ח׳ היה בן למשפחה אמידה מחאן, שעברה 
לקורדובה. הוא למד רפואה ונתקבל לשירותו של הח׳ליף 
האומיי עבד אל־רחמאן 111 ( 912 — 961 ). כשהביאה משלחת 
דיפלומאטית מביזנטיון כמתנה למלך כ״י יווני של החיבור 
הפארמאקולוגי של דיוסקורידס (ע״ע), היה ת׳ אחד מצוות 
המתרגמים. ח׳ נתמנה אף למנהל מחלקת־המכסים, אחת 
המחלקות החשובות במשרד האוצר, וכשרונותיו נוצלו גם 
לפעולות דיפלומאטיות שונות. כשהגיע ב 953 הנזיר יוהאנס 


737 


חסדאי אבן שפרוט — חסון 


738 


מגורצה כשליחו של הקיסר אוטו 1 לקורדובה, נשא ונתן 
ח' עמו. ב 956 בשלח ע״י הח׳ליף — יחד עם שליח מוס¬ 
למי — אל חצר מלך לאון, כדי לשאת ולתת עמו על 
חוזה־שלום. גולת־הכותרת של פעילותו הדיפלומאטית היתד, 
שליחותו אל חצר־המלבות של נאיוארה ב 958 , שבה הצליח 
לשכנע את המלך הנוצרי לצאת לקורדובה לשם כריתת 
ברית עם הח׳ליף. 

ח׳ הועמד גם בראש הקיבוץ היהודי בספרד המוסלמית 
ופעל רבות למענו. הוא תמך בתלמידי־חכמים ובמשכילים, 
כגון המדקדק מנחם בן סרוק (ע״ע), ששימש לו זמן רב 
כמזכיר עברי עד שסר חינו בעיניו; דונש בן לברט (ע״ע) 
שר לכבודו. ח׳ הוא שהושיב על כסא הרבנות בקורדובה את 
הפליט משה בן חנוך (ע״ע), שבא כנראה מאיטליה הדרו¬ 
מית. מינוי זה הביא לידי התרופפות הקשרים בין יהודי 
ספרד ובין המרכז היהודי בבבל ועשה את הקיבוץ היהודי 
בספרד בלתי־תלוי בהדרכת גאוני־בבל. צעד זה של ח׳ תאם 
את המדיניות של הח׳ליפים הספרדיים, שהתחרו בחבריהם 
לבית־עבאס בבגדאד ושאפו להפסיק כל קשר־של-תלות בין 
ממלכתם ובין הח׳ליפות המזרחית. לאחר מותו של ר׳ משה 
תמך ח׳ במועמדות בנו חנוך (ע״ע) נגד יוסף אבן אביתור, 
ובשל השפעתו נבחר זה לרב ראשי תחת אביו. 

בהיסטוריה הישראלית ידוע ח׳ במיוחד ע״י האיגרת אל 
יוסף מלך־הכוזרים, הנושאת את שמו, ותשובתו של המלך 
אליו. באיגרת מוסר לו ח׳ ידיעות על ממלכת האומיים בספרד 
ועל מעמדו הוא ושואל שאלות מרובות על מלכות הכוזרים 
(ע״ע), תוך מתן ביטוי נרגש לגעגועיו לעצמאות וממלכתיות 
יהודית* ואילו איגרת־התשובה מכילה סיפור מפורט על 
התגיירות הכוזרים. על האותנטיות של איגרות אלה נחלקו 
הדעות. יש חוקרים שסוברים, ששתי התעודות הן אותנטיות; 
יש מכירים באותנטיות של איגרתו של ח׳, אך לא בז 1 של 
איגרת־התשובה של המלך* ואילו לדעת חוקרים אחרים 
נתחברו שתי האיגרות בדור שלאחר ח/ או אפילו בזמן 
מאוחר יותר (בין 1070 ל 1080 ), במגמת תעמולה לאומית 
ודתית יהודית. 

א. נ, פולק, כזריה, 19 , תשי״א 3 : א. אשתור, קורות היהודים 

בספרד המוסלמית, 1 . 191 , תשכ״א! י. בער, תולדות היהודים 

בספרד הנוצרית, 17/8 , 475 (וזע , 7 ), 2 1961 * , 0 ז*ב 2 ./ו 1 ,ז . 11 ? 

, 111 ; 11101 ^ 1 , 14 ; 1852 ,.$- 21 ( 11 ./ 7 101130111 011 ?! ז 312 ?;) 012 ^ 7 

, ק 10 ת 011 . 4 ? .( 1 ; 1938 , 222 16 ( 2701 ! 72 ) 12 : 7:20 !/€ 7211272 •) 2 $ 

. 1954 , 66 *[־ 125 11-23/1 )[ ) 111 1 ס ! \ז 1310 ^{ ) 77 1 

א. אש. 

חסה ( 3 :>ס: 1 :״־£), סוג של עשבים גבוהים ממשפחת המר¬ 
כבים (ע״ע); כ 100 מינים, הנפוצים כמעט בכל 
האיזורים בחצי־הכדור הצפוני. פרחיהם ערוכים 
במכבדים, וכולם לשוניים ודו-מיניים; צבעם לבד 
צהוב, ורוד או כחול. 

המין חסת־המצפן (!; 5031-101 ״!), הגדל בצדי- 
דרכים, שימש, כנראה, מוצא לחסת־התרבות (ר׳ 
להלן). הוא מצטיין בפוטוטרופיזם אפייני; במקו¬ 
מות מרובי־אור מסתדרים עליו באופן שו־חבם 
פונה למזרח ולמערב, ואילו מקצועותיהם — 
למטה ולמעלה (מכאן שמו). 

חסת־התרבות ( 831171 .. 1 ) הוא עשב חד־ 
שבתי; מוצאו מארצות ים־התיכון והמזרח הקרוב. 
תרבותו קדומה מאד; בא״י כבר היה ידוע בתקופת 


המשנה. היום מגדלים אותו ברוב הארצות, וביחוד באיזור 
האקלים הממוזג, בשל עליו הנאכלים כסלטים. זניו מרובים 
מאד. 

הדד מפתחת שושנת-עלים, שצורתה ברוב הזנים התרבו¬ 
תיים צורה של ראש. לאחר מספר חדשי־גידול מופיע גבעול־ 
פריחה המסתעף בחלקו העליון. צבע הפרחים צהוב; ההפ¬ 
ריה עצמית בעיקרה. הפרי זרעון׳ בעל צבע לבן או אפוד. 
הח , היא דלת־קלוריות: 100 ג׳ אינם מכילים אלא 1.2 ג׳ 
חלבון, 0.2 ג׳ שומן ו 1.2 ג׳ סוכרים, וערכם הקלורי 11 קל.; 
אולם היא עשירה בוויטאמינים — ויטאמין ^ (בצורת קא- 
רוטן) וויטאמין 0 , וכן במינראלים — סידן, ברזל, מאגנז־ 
יום, אשלגן וזרחן. 

מבחינה חקלאית מבדילים בין זנים חרפיים של ח/ המצ¬ 
ליחים ביום קצר ובטמפרטורות נמוכות, ובין זנים קיציים, 
שאפשר לגדלם בטמפרטורות גבוהות יותר וביום ארוך. 

מינים אחדים של ח/ ביחוד 0$3 ז 1 ׳\ ״ 1 הגדלה באירופה, 
מכילים מיץ חלבי, שממנו הפיקו את התכשיר הפארמאצוטי 
1.30111031-1001 , שהיה מקובל לפנים ברפואה כתרופת־הרגעה. 

נ. קי. 

חסון ( 101010.01731:1011 ), בביולוגיה וברפואה — תהליך 
טבעי או פעולה מכוונת, שבעקבותיהם נוצר באור¬ 
גאניזם (של בע״ח או של האדם) מצב של ח ס י נ ו ת (ח״ת) 
כלפי המרים זרים מסויימים שחדרו אל תוך הגוף (ובמקרים 
מסויימים — אף כלפי חמרים מחמדי הגוף עצמו [ח׳ 
עצמי]), בין חמרים פאתוגניים (גורמי־מחלות) ובין 
חמרים בלתי־מזיקים (ע״ע אימונולוגיה). הצד השווה 
שבכל תהליכי הח׳ — שינוי תגובת הגוף על חדירת החמרים 
ההם אל קרבו (או על הימצאם בקרבו): ברוב מקרי הח' 
רוכש הגוף את הכושר ליצור נוגדנים (צס&סנן״בנב) 
ספציפיים, התוקפים את החמרים הזרים תקיפה כימית או 
מגבירים את כושר־התקיפה של מנגנוני־התנגדות המצויים 
בגוף מטבעו (ע״ע אגלוטינציה; אופסונין)* אולם הח׳ עשוי 
גם לגרום לשינויי־תגובה שאין בהם משום יצירת נוגדנים 
חפשיים (ע״ע אידיוסינקרסיה* אלרגיה; אנפילכסיה). חמרים 
מחוללי ח/ ז״א ברוב המקרים — מעוררי יצירת נוגדנים בגוף, 
נקראים אנטיגנים. — במציאות הפיסיולוגית הח׳והח״ת הם 
ממנגנוני-היסוד של ה ה ו מ א ו ם ט ז ה (ע״ע) המאטריאליוד 
בימית של האורגאניזם ומאמצעי־ההגנה הטבעיים החשובים 
ביותר נגד מחלות־זיהום; במציאות הרפואית משמש הח׳ 
אחד מאמצעי־המניעה ואמצעי־הריפוי העיקריים לגבי מחלות 
אלו. 



זני הבח 

ימין: חסה ״הירק!״ (■ 1£1 ב 1 ג 4 ־ 1 *[- 011 < 1 .- 1 ); שמאל: חסודעליב 
(בח 1.1 ד 01 ־ 1 ״ 1 ) 






739 


740 


חסון 


על הטיב הכימי של האנטיגנים של חידקים מסויימים 
ורעלנים— ע״ע זהום, ענד 624 ! על המכאניזם הפיסיולוגי 
והכימי של הה׳ והח״ת — ע״ע נוגדנים; ת י מ ו ם. 

בשתי דרכים נקנית לגוף ח״ת לגבי אנטיגן מסויים: 

( 1 ) בח , פעיל (אקטיווי) — חדירת האנטיגן לגוף (או 
החדרתו אל תוכו), שבעקבותיה מוצא מן הכוח אל הפועל 
כושד הגוף ליצירת הנוגדן המתאים; ( 2 ) בה׳ סביל (פא־ 
סיווי) — החדרת הנוגדן עצמו, הבא ממקור אחר, אל הגוף 
כדי להגן עליו מפני האנטיגן. האפנים של שתי דרכי הוד 
האלה שונים זה מזה, וכן נבדלות הן זו מזו מבחינת שימו־ 
שיהן ברפואה. 

( 1 ) ח" ת פעילה נרכשת בדרכים טבעיות ומלאכו¬ 
תיות. הדרכים הטבעיות הן צורות שונות של זהום 
(ע״ע) שלא־מדעת, המתבטאות באפנים שונים: מחלה גלויה; 
מחלה סמויה; מגע ממושך עם האנטיגן ללא גרימת מחלה! 
זיהומים סמויים חוזרים; רכישת ח״ת־על־תנאי. 

לגבי מחלות מידבקות מסויימות כבר ידוע מימי־קדם, 
שלאחר מחלה חד־פעמית רוכש האדם ח״ת מפני מחלה זו, 
ז״א אין הוא חוזר וחולה בה באותם התנאים שבהם בני־אדם 
אחרים — שטרם בפגעו ממנה — נוטים להידבק בה, וח״ת 
זו מתקיימת פעמים תקופה קצרה ופעמים תקופה ארוכה, עד 
כדי כל חייו, וזאת בניגוד למחלות אחרות, שלאחר שפגעו 
באדם והלה חלה והבריא — הן עשויות לחזור ולפגוע בו, 
וחוזר חלילה כמה פעמים. כמו־כן כבר הוכיח הנסיון הקדם־ 
מדעי, שמחלה מידבקת שבה חלה האדם וממנה הבריא אינה 
משנה, בדרך־כלל, את רגישותו לגבי מחלה מידבקת אחרת. 
המחקר האימונולוגי הבהיר תופעות אלו: (א) עצם התגברו¬ 
תו של חולה על מחלה זיהומית והחלמתו ממנה היא ביטוי 
ליצירת נוגדנים בגופו, שהם מדבירים את גורם המחלה — 
החידק או הנגיף — או מנטרלים את הרעלנים; 
(ב) ח׳ בפני המחלה קיים כל זמן שמתקיים הכושר לייצר את 
הנוגדנים — ייצור שהוא נמשך לפעמים גם לאחר סילוק 
האנטיגן שממנו באה הדחיפה לייצור זה! (ג) הנוגדנים הם 
ספציפיים לאנטיגנים שחוללו אח ייצורם — רק במקרים 
מעטים משותף נוגדן אחד לאנטיגנים אחדים, ובמקרים אלה 
מחסנת מחלה אחת גם בפני מחלות מסויימות אחרות. לפיכך 
אף מובן, שאין ח״ת קיימת אלא לאחר מחלה שגורמה הוא 
אחיד במובן האנטיגני, כגון גורם טיפוס־הבטן, ואילו מחלות 
הנגרמות ע״י מיקרואורגאניזם או נגיף מרובה־זנים, שזגיו 
נבדלים זה מזה כאנטיגנים, אינן מחסנות, בדרך־כלל, נגד 
הישנות המחלה — כדוגמת דלקת־הריאות, הנזלת המידבקת 
והשפעת. וכן אין ח״ת לאחר מחלות החולפות במהירות רבה 
עד כדי כך, שאין גורם הזיהום מספיק להפעיל את מנגנון 
ייצור הנוגדנים — כגון בדיסנטריה (ע״ע). 

מבחינת הח׳ ניתן לחלק את המחלות לקבוצות הבאות: 

(א) מחלות הגוררות ח״ת ממושכת, לאחר התקפה אחת — 
כגון דבר, טיפוס־הבטן, אבעבועות, אבעבועות־רוח, חצבת, 
קדחת צהובה, טיפוס־הבהרות, חזרת; (ב) מחלות שאינן 
גורמות לח״ת — כגון זיהומי נקדי-מוגלה, פנומוקוקים וגו־ 
נוקוקים, שפעת, ז־נג, קדחת חוזרת; (ג) מחלות המחסנות 
בפני רעלן החיידק — כגון דיפתריה, שנית; (ד) מחלות 
המחסנות בפגי זיהום חוזר כל זמן שהזיהום הראשון קיים 
(ח״ת־על־תנאי) — כגון עגבת, שחפת, מלריה. 

מרובים המקרים של ח׳ בעקבות זיהום סמוי, שלא 


התגלה בצורת מחלה. ברוב המגיפות ההמוניות חולים רק 
חלק מן הבאים במגע בגורם המחלה. במגיפות חלירע (ע״ע), 
למשל, נמצאים תמיד "נושאי־חידקים", ז״א בני-אדם שבאו 
במגע עם חולים ולא חלו, אבל הפרישו במשך ימים אחדים 
פסיקוני־חלירע בצואתם; ותופעות דומות נראו גם במגיפות 
של טיפום־הבטן. אנשים אלה נוגעו במחולל־המחלה וחוסנו 
בהשפעת הגורם האנטיגני בלי לחלות בעצמם. סיבת תופעה 
זו היא שמחולל המחלה לא הספיק ליצור בגוף מוקד של 
המחלה, אע״פ שכמותו הספיקה לעורר יצירת נוגדנים; או 
שנוצר מוקד מוגבל, שלא הספיק לעורר תופעות־מחלה 
גלויות. 

בכל אוכלוסיה שבקרבה שכיחות מחלות מידבקות מסויי־ 

מות ובכל אוכלוסיה שלאחר מגיפה חד־פעמית — גדול 
אחוז המחוסנים מחמת זיהום סמוי שלא גרר מחלה, ומכאן 
גדלה תינגודת האוכלוסיה למגיפה בעתיד. יצירת ח״ת כזאת 
לאחר מגיפות חשובה ביותר לגבי מחלות הנגיפים, כגון 
שיתוק-הילדים (ע״ע). את ההתחסנות נגד נגיף מסויים בעק¬ 
בות זיהום סמוי אפשר להוכיח באדם ע״י גילוי נוגדנים 
לנגיף זה בנסיוב־דמו. 

הח״ת נגד ד י פ ת ר י ה (ע״ע) נבדקת ע״י מבחן־שיק, 
שתוצאתו חיובית בליא־מחוסנים ושלילית במחוסנים. במיב־ 
דקים המוניים נמצאות התוצאות השליליות מרובות ביותר 
באוכלוסיה החיה בצפיפות, ז״א בתנאים המגבירים את הסי¬ 
כויים לזיהומים סמויים, ועמם — לח״ת מוקדמת. 

גם בשנית (ע״ע) מתגלה — לפי מבחן־דיק — התופעה 
של עליה מתמדת של אחוז המחוסנים בד בבד עם עליית 
הגיל. במחלות כלי־העיכול נמצא, שבנסיוב התינוקות אין 
אגלוטינינים (ע״ע) נגד מחוללי הדיסנטריה ונגד גזעים 
פאתוגניים של 0011 .£ — האגלוסינינים מתחילים להופיע 
בנסיוב החל משנת־החיים השניה, ואילו המבוגרים — רובם 
נסיוביהם חיוביים. והוא הדין בח״ת נגד שחפת (ע״ע): 
מיבחן־מנטו הוא שלילי בתינוקות בריאים וחיובי במרבית 
המבוגרים — עדות לכך, שהיה להם מגע עם גורם־המחלה 
וחל בהם תהליך של זיהום סמוי. כשמחלה מסויימת שכיחה 
באוכלוסיה (מחלה אנדמית — כגון טיפום־הבטן ודלקת- 
הכבד המידבקת), נפגעים במיוחד הילדים שעדיין לא נת־ 
חסנו. כשמהגרים בני־אדם מארץ לארץ, הם נפגעים במיוחד 
ממחלות ארץ־מושבם החדשה שלא היו שכיחות במולדתם 
הישנה; חסינותם בפני מחלות אלה הולכת ועולה בזמן שהותם 
באיזור המזוהם. 

במחלות מסדיימות אין ההדבקה השניה נקלטת כל עוד 
מצויים בגוף מחוללי-המחלה שנותרו בו מהדבקד, קודמת; 
רק לאחר ריפוי מוחלט של הזיהום, באמצעים כימותראפיים, 
חוזר המאכסן למצב שלפני המחלה, ונעשה שוב רגיש להד¬ 
בקה. מצב זה נקרא ח״ת־על־תנאי. המלריה (ע״ע) 
היא אחת ממחלות אלו. אותה תופעה נמצאה בעגבת (ע״ע); 
כאן אף הוכח, שאם הזיהום הראשון נמשך זמן רב, עשויה 
הח״ת על־תנאי ליהפך לח״ת קבועה. "תופעת קוד" בשחפת 
(ע״ע) הניסויית של שפנונים מוכיחה, שבבע״ח מודבקים 
בחידקי־השחפת לא נקלט זיהום שני באותם החידקים. 

הקניית ח״ת פעילה בדרכים מלאכותיות מוש¬ 
תתת על החדרה מכוונת של האנטיגן אל תוך הגוף. השימוש 
בשיטה זו לצרכים רפואיים — ח׳־ מ ג ן — מותנה באפשרות 
להבדיל ולהפריד בין ה א ל י מ ו ת (הפאתוגניות) של הגורם 



741 


חסו; 


742 


ובין די אב טי גב יו ת שלו׳ ז״א בין כשרו לעורר מחלה 
באורגאניזם הנגוע ובין כשרו לעורר אורגאניזם זה ליצירת 
נוגדנים (ע״ע חידקים׳ עט׳ 334/6 ). חומר־הח׳ האידאלי הוא 
זה, שבו בוטלה האלימות תוך שמירת האנטיגניות במלואה. 
הרכבת האבעבועות (ע״ע) מתקרבת לאידאל זה 
במידה רבה. עפ״ר יש להשתמש בשיטות שונות של טיפול 
בגורם הפאתוגני, כדי להחליש את אלימותו עד כדי מינימום 
תוך שמירת מאכסימום של האנטיגניות. — הח״ת הפעילה 
נרכשת בדרבים המלאכותיות הבאות: זריקת מחולל־מחלה 
חי ואלים לגוף, אולם בדרך השונה מדרך כניסתו הטבעית —, 
דבר שיש בו כדי להחליש את פעולתו הפאתוגנית; תרכיב 
חי ולא־אלים המכיל את מחולל־המחלה כשהוא מוחלש ע״י 
טיפול מוקרם; תרכיב חי בעל זיקה לאיברים אחרים מאלה 
שאליהם זיקתו של מחולל־המחלה הטבעי! תרכיב חי במי־ 
הולים שאינם מזיקים, אולם מספיקים כדי גרימת יצירת 
נוגדן! תרכיב חי המכיל חידקים הזקוקים לחומר־מזון שאינו 
נמצא בגוף האפסנאי או אינו נמצא בו בריכוז מתאים 
לריבוי החידקים: תרכיב מת המכיל גופים שלמים של 
חידקים! תרכיבים מתים המורכבים ממיקטעים של חי־ 
דקים! חידקים ורעלנים הקשורים לנוגדנים שלהם! רעלניות 
(טוכסואידים). 

והרי דוגמות לכל השיטות האלה: 

בזיהום טבעי חודר נגיף האבעבועות לדרכי־הנשימה, 
מתרבה באיברים הפנימיים, וכ 12 ימים לאחר ההדבקה 
חלה התפרצות קשה של אבעבועות־העור! ואילו בהדבקה 
המלאכותית הישירה לתוך העור מופיעים סימני־המחלה 
הראשונים כבר כ 8 ימים לאחר ההדבקה, אולם נוצר זיהום 
מקומי בלבד, הגורם לח״ת. היום אין משתמשים בשיטות 
מעין זו אלא בוטרינריה (ע״ע) בלבד, כגון בהרכב נגד 
אבעבועות־העופות' ע״י זיהום מלאכותי בנגיף האלים, 
כשמקום ההרכבה הוא מתחת לכנפיים! ריחוקו של מקום זה 
מן המקור מונע את התפשטות הנגיף ואת חדירתו לדרכי־ 
הנשימה. — שיטות של ח׳ בגזעי־חידקים לא־אלימים (מוח־ 
לשים) פותחו בידי פסטר (ע״ע)! ההחלשה נעשית, למשל, 
ע״י גידול ממושך של החידק או הנגיף בתנאים מיוחדים, 
שאותם יש למצוא בכל מקרה ומקרה. נגיף הכלבת (ע״ע) 
הוחלש בדרך של העברות ממושכות בעוברי־תרנגולות! 
לאחר ההעברה ה 48 לא היה הנגיף אלים לרובם הגדול של 
עכברים בוגרים, אולם הוא חיסנם נגד 00 נ^ 10 מנות קטלניות 
של גזע אלים. בכמה ארצות השתמשו בחידקים מוחלשים 
לחיסון האוכלוסיה בפני דבר (ע״ע, עמ׳ 870/1 ). לח' נגד 
שחפת (ע״ע) משתמשים היום ב.ס . 0 . 0 — זן לא־אלים 
של מחולל שחפת־הבקר, שהועבר 250 פעם על מצע שהכיל 
גליצרין ומרה. — אולם, בדרך־כלל, מקומן של שיטות מעין 
אלו גם הוא בעיקר בווטרינאריה, וממעטים להשתמש 
בתרכיבים חיים מוחלשים לח׳ בני־אדם מחשש להתחדשות 
פתאומית של האלימות. 

התרכיב החי נגד שתוק־ ה ילדים (ע״ע) שהוכנס 
לשימוש לאחרונה, הוא תוצרת מסוג חדש לגמרי בתחום הה׳ 
הפעיל. זהו תכשיר מזנים לא־אלימים של הנגיף, והוא ניתן 
דרך הפה, מתרבה בדרכי־העיכול, נפרש ע״י האדם המחוסן 
בצואתו ועשוי לחדור משם לדרכי־העיפול של אדם אחר, 
להתרבות גם בהם, וחוזר חלילה! נמצא, שהטיפול בנגיף 
הלא־אלים גורם לא רק לח״ת הפרט שחוסן במכוון אלא 


גם לת״ת בני־סביבתו, ושההפצה של הזנים הלא־אלימים 
באוכלוסיה מעכבת את התפשטותם של הזנים האלימים. 

יש חידקים הזקוקים לשם ריבוים לחומר שאינו מצוי 
במידה מספקת בגוף המאכסן! בגוף בזה הם מתקיימים 
זמן־מה בלא להתרבות בו ובלא לגרום למחלה. על תכונה 
זו הושתתה יצירת תרכיבים מחידקים הזקוקים לחומר 
אנטיביוטי או לחומר־מזון אחר שאינו נמצא בגוף המאכסן. 
תרכיבים כאלה יוצרו מזנים הזקוקים לסטרפטומיצין, ממיני 
חידקים גורמי ברוצלוזה (ע״ע), מפסיקוני־החלירע ומחידקי־ 
הדבר, וכן השתמשו למטרות ח׳ בחידקי־דבר הזקוקים למלחי־ 
ברזל או לפודינים. 

בתרכיבים מתים, המכילים גופות שלמים של 
גורמי־מחלה, משתמשים לח' ביחוד בכל המקרים שבהם אין 
ודאות שאין מחולל־המחלה המוחלש (החי) עשוי לחזור 
לאלימות. ההמתה מבוצעת ע״י כימיקאלים שונים או ע״י 
חימום. התרכיב של י. סלק (ע״ע) נגד שיחוק־ילדים, 
למשל, מכיל את שלושת הזנים של נגיף־השיתוק, מומתים 
ע״י פורמאלין. 

השימוש בתרכיבים מתים במחלות הנגרמות ע״י חידקים 
מותנה בפתרון מספד בעיות: א) בחירת זן מתאים בעל 
כושר־ח' גבוה, גם כשהוא מת: ב) מציאת שיסה מתאימה 
להמתת החידקים בלא פגיעה בכשרים האנטיגני! ג) מציאת 
שיטה מתאימה לשמירתם ואחסנתם! ד) מציאת שיטה 
מתאימה לבחינת כושר־הח׳ ולקביעת ערך התרכיבים השו¬ 
נים כאנטיגנים, 

דוגמה להרכבה בתרכיב מת הוא השימוש בתרכיב נגד 
טיפום־הבטן (ע״ע). התרכיבים הראשונים הוכנו ע״י חימום 
החידקים בטמפרטורה של ־ 60 -- 50 ושמירתם בתמיסה של 
0.5% פנול. לאחר מכן הובהר המיבנה האנטיגני של חידקי־ 
המעיים ובודדו מהם 3 תכשירים אנטיגניים. אחד מהם, 
המכונה אנטיגן־!׳ע, הוא המחולל את יצירת הנוגדן המכשיר 
את המסתם של החידקים האלימים בנסיוב־הדם או את 
היבלעם בתאים הבלענים של הדם. תרכיבים של חידק זה 
שנשמרו בפורמלין — נשתמר בהם האנטיגן, אבל הנוגדן 
שנוצר על־ידיהם לא היה מסוגל להמסת החידקים. האנטיגן 
משתמר זמן רב בתרכיבים שהומתו ע״י אתאנול של 75% 
במשך 24 שעות ב 0 ד 3 והשמורים ב 22.5% אתאנול. הוכנו 
גם תרכיבים מומתים ע״י אצטון ושמורים במצב מיובש, 
וגם בהם משתמר אנטיגו־דע. התרכיב משתמר בתמיסת 
אתאנול זמנים ארוכים: ניתן, איפוא, להשתמש בתרכיבים 
יציבים ממין זה כבתקנים לבחינת הערך המחסן של תוצרות 
ממקורות שונים, 

קיימים הבדלים ניכרים בין תכונותיהם המחסנות של 
האנטיגנים השונים שבחידק אחד. לפיכך רצוי להיפטר 
מאנטיגנים שאין להם ערך בח׳ ולהשתמש לח׳ כאנטיגנים 
מבודדים במקום בחידקים שלמים. ניחן, למשל, לחסן בני־ 
אדם נגד טיפוס־הבטן באנטיגךף\ המנוקה. זריקה תת־עורית 
חד־פעמית של 0.04 מ״ג של חומר זה גררה הופעה של 
נוגדנים סגוליים לאנטיגן־!¥, והללו נתקיימו בנסיוב למעלה 
משנתיים. חומר בעל תכונות של ליפו־פרוטאין המכיל כמויות 
קטנות של פ חמימה בודד מרע לן־ה גחלת: חומר זה אינו 
ארסי, אך הוא בעל כושר־ח׳ נגד זיהום בגחלת; אח״כ 
התברר, שגורם זה הופך לרעלנית (ר , להלן). מי ק טע י ם 
מחסנים מחומר של חידקים הוכנו בכמה מקרים ע״י 



743 


חסון 


744 


הריסת החידקים בגלי אולטרא־קול והשקעה באולטרא- 
צנטריפוגה; מיקטעים אלה נמצאו זהים עם דפנות התאים. 
וזומר כזה מחידקי־דבר הכיל ליפיד, פוליסכאריד ופרוטאין. 
לא היה ארסי והיסן עכברים ושפנונים. כמרכז נמצאו דפנות 
התאים של 5 ג$ו 01 ־״; 111 ז 113 ^נ 381€1 י- 1 , שנשברו ע״י טיפול 
באתר או ע״י טילטול במכונת־מיקל, פעילים כחומר מחסן. 
זריקות של פויליסכאדידים של עטיפות הפנומוקוקים מן 
הסוגים 1 , 11 . ¥, 11 ^\ נמצאו יעילות כמחו׳ללות ה׳ נגד 
דלקו׳ת־הריאות הנגרמות ע״י חידקים מן הסוגים האלה. — 
כל העובדות הללו מעידות על אפשרות השימוש כאנטיגנים 
מנוקים כאמצעי ח/ אולם. בדרך־כלל. עדיין מקובל השימוש 
בתרכיבים העקורים מחידקים שלמים. שהם פעילים במידה 
מספקת בלי שחלו בהם תהליכי ניקוי. 

שיטת ההרכבה של א נ ט י ג נ י ם — חידקים ורעלנים — 
קשורים בנוגדנים כאמצעי־ח׳ מושתתת על ההנחה. 
שלאחר הזריקה לגוף נפרדים האנטיגן והנוגדן וגורמים 
שני תהליכים נפרדים: א) הנוגדן החפשי גורם מיד לח״ת 
סבילה (ר׳ להלן); ב) האנטיגן החפשי גורם לח״ת פעילה, 
ונוגדנים הנוצרים ע״י פעולתו תופסים בהדרגה את מקומם 
של הנוגדנים הזרים, שיטה זו נועדה לאחד בשני התהליכים 
המשולבים בה את יתרונותיהם של הח׳ הפעיל ושל הה' 
הסביל. אולם לאחד כמה ניסויים בשיטה זו (בפסיקוני־ 
החלירע, במתגי־הטיפוס ועוד) הופסק השימוש בשיטות אלו 
בגלל הסיכון הכרוך בהן, לאחר שקרו כמה מקרי אסון, 
רובם בעקבות הריסת הנוגדן ושחרורן המוקדם של כמויות 
קטלניות של רעלן, — לעומת זה קיימת בטיחות בפני הרעלה 
בח׳ באמצעות רעלניות (טוכסואידים או אנאטוכסינים): 
אלה הם תכשירים המתהווים מתמימות של רעלנים (טוכסי- 
נים) בעקבות התיישנותם של אלה האחרונים או בהשפעת 
ריכוזים נמוכים של פורמאלין, המופעל עליהם במשך *שבו¬ 
עות אחדים. לאחר תקופה זו אין הרעלן ארסי עוד, ואילו 
תכונתו המחסנת נשמרת, השימוש ברעלניות מקובל היום 
כשיטת ח׳ נגד דיפתריה ונגד צפדת. 

( 2 ) הח״ת הפעילה נוצרת ע״י כניסת אנטיגנים לגוף. 
המגיב על כך ביצירת נוגדנים. אפשר להגיע למצב־ח״ת גם 
בדרך אחרת: נטילת נוגדנים מבע״ח שחוסן בשיטה הפעילה 
ונתינתם לבע״ח אחר. המקבל את הנוגדנים מתחסן. איפוא, 
בלא פעילות משלו, הודות לפעילותו של בעה״ח שממנו ניטלו 
הנוגדנים. שיטת־ח׳ זז קרויה, איפוא, השיטה הסבילה, 
והח״ת המתהווה בה — ח" ת סבילה. גם בח״ת הסבילה 
מבחינים בין ח״ת סבילה טבעית ובין ח״ת סבילה מלאכותית. 

ח" ת סבילה טבעית מצויה בוולדות המקבלים 
נוגדנים מאמותיהם, שחוסנו בעקבות מחלות שחלו בהן. 
הנוגדנים מגיעים לוולדות בתקופתם העוברית, דרך השליה, 
או גם בתלב־הבוסר. בימים חראשונים לאחר הלידה. במיבחני- 
ד־יק (לשנית), למשל, נמצאו בגיל 0 — 6 חדשים יותר ממחצית 
הנבדקים מחוסנים, בגיל 6 — 12 חדשים — כשליש, בגיל 
1 — 2 שנים — רק כרבע. תופעה זו מוסברת ע״י פירוקם 
ההדרגתי של הגלובולינים שנתקבלו מן האם. ומילוי מקומם 
ע״י גלובולינים חדשים הנוצרים ע״י הוולד, שהם עדיין 
חסרים תכונות של נוגדנים. גם במחלות הנגיפים מועברת 
הח״ת לוולד, דרך השליה; למשל: במקרים שהאם מחוסנת 
בפני שפעת או בפני שיתוק־ילדים. בבע״ח ששלייתם רבת- 
שכבות אין הנוגדנים עוברים דרך השליה, אלא הוולד 


מקבלם בחלב־הב 01 ר; בבע״ח שעלייתם חד־שכבתית עוברים 
מרבית הנוגדנים דרך השליה ומיעוטם בחלב־הבוסר. באדם 
חשובה ביותר העברת הנוגדנים דרך השליה; בכלבים — 
מועטת ההעברה בשליה וניכרת ההעברה בחלב; בצאן 
ובבקר עיקר ההעברה היא בחלב. עגלים שלא ניתן להם 
לינוק או לשתות מחלב אמם רגישים ביותר לזיהומים 
במתגי-קולי. — קיימים הבדלים ניכרים בין נוגדנים שונים 
מבחינת העברתם מדם האם לדמו של הוולד דרך השליה, 
וכן מבחינת הופעתם בחלב האם. 

ה ח׳ הסביל המלאכותי — זהו השימוש ב נ ס י ו¬ 
בים אנטיבאקטריאליים אובאנטיטוכסינים: 
נסיובי דמם של בע״ח המכילים נוגדנים מסויימים, אם 
משום שחלו פעם במחלה הגוררת ח״ת ממושכת, אם משום 
שחוסנו במכוון נגד מחלה זו. הבדל עקרוני קיים בין הח׳ 
הפעיל ובין הח׳ הסביל מבחינת משמעותן ומבחינת שימו- 
שיותן של שתי השיטות. ה ח " ת שבעקבות ה ח׳ הפעיל 
אינה מופיעח אלא לאחר תקופת־דגירה, קצרה או ארוכה — 
היא התקופה הנדרשת לגוף ליצירת נוגדנים בכמות המספיקה 
לשם פעולה יעילה נגד האנטיגן; מצד שני עשויה ח״ת 
זו — לאחר היווצרה — להתמיד בקיומה, שהרי מהותה היא 
הכושר שהוקנה לגוף לייצר נוגדנים. משום כך הח׳ הפעיל 
הוא שיטה של רפואה מונעת — הגנת הגוף מפני 
סכנת זיהום בעתיד; לעומת זה אין הוא שיטה יעילה להגנה 
מפני זיהום הצפוי לאלתר. ואין צריך לומר — שיטת־ריפוי 
למחלה שמחמת זיהום שכבר אירע. רק במקרה שחוסן האדם 
ח׳ פעיל בפני אנטיגן מסויים לפני זמן רב וכבר נפסק ייצור 
הנוגדנים בגופה ניתן להשתמש בח׳ פעיל חדש גם כאמצעי- 
הגנה נגד זיהום חדש, משום שגופו מגיב על זריקה חדשה 
של אותו אנטיגן בהתחדשות מהירה מאד של ייצור הנוגדנים. 
תופעה זו קרויה "תגובה שניה"(סצתסקצסז ! 5000110 ) והזריקה 
החוזרת — ״מנת־דחף״ ( 05050 ־ 6005101 ). — ה ח " ת שבעק¬ 
בות ה ח׳ הסביל מופיעה מיד עם הזרקת הנסיוב לגוף, 
והנוגדנים המוכנסים לגוף תוקפים גם את האנטיגנים שכבר 
נמצאים בו; לפיכך זוהי ש י ט ת - ר י פ ו י למחלות־שמחמת- 
זיהום. לעומת זה אין הח״ת הסבילה מתמידה בקיומה, שהרי 
לא גרמה שום שינוי בכושר ההתגוננות העצמית של הגוף. 
ואין הח״ת מתקיימת אלא כל זמן שהנוגדנים הזרים קיימים — 
והללו הולכים ונעלמים בהדרגה, אם מחמת הריסתם ואם 
מחמת הפרשתם מן הגוף. לפיכך אין הח׳ הסביל יעיל כשיטת 
מניעה במקרה של השש להדבקה בעתיד. 

השימוש בנסיובי-ריפוי אנטיבאקטריאליים פחת 
בזמן האחרון, ומקומם נתפס ע״י תרופות כימותראפיות או 
אנטיביוטיות. אולם במחצית הראשונה של המאה ה 20 היה 
הח׳ הסביל שיטת־הריפוי המקובלת לגבי מחלות כגון דלקות- 
הריאות שמחמת פנומוקוקים מסוגים שונים, חשיבתה שמחמת 
מנינגוקוקים, טיפום־הבטן ועוד. במחלות־נגיפים וגם במחלות- 
חידקים השתמשו בנסיובים של בני־אדם המחלימים מן 
המחלה, שהם נסיובים עשירים בנוגדנים. 

נסיובים אנטיטוכסיים נלקחים מסוסים, שאותם 
מחסנים ע״י רעלניות. נסיובים אלה אינם פועלים על החי- 
דקים יוצרי הרעלנים, אלא מנטרלים את הרעלנים, שהם 
תוצרות החידקים. הריפוי בנסיוב אנטיטוכסי מותנה בשני 
תנאים עיקריים: א) מתן הנסיוב לפני שהתרבה הרעלן בגוף 
ולפני שהספיק לפגוע בתאים; ב) הפסקת ריבוי החידקים 





745 


746 


חסון ־ 

בגוף והפסקת היווצרות נוספת של רעלנים. הריפוי בנסיוב 
אנטיט 1 כסי זכה בהצלתה רבה במקרים של דיפתריה, של 
צפדת ושל זיהומים בחידקים לא־אווירניים אחרים. 

כמות האנטיטוכסין בנסיוב נמדדת ביחידות. 
הנסיוב ניתן במספר יחידות הנקבע לפי גיל החולה׳ לפי הזמן 
שעבר מהתחלת המחלה ולפי מידת החומרה שבסימניה. קביעת 
ערכו האנטיטוכסי של הנסיוב היא מהשגיו החשובים ביותר 
של הריפוי בנסיובים; היא מאפשרת לרופא לקבוע בדיוק 
את מנת הנסיוב הדרושה ולשער מראש את תוצאות הריפוי 
הצפויות מהשימוש במנה זו. פ. אהרליך (ע״ע) הגה את 
הרעיון של עשיית נוגדן בלתי־משתנה לקנה־מידה לכל 
קביעה נוספת של ערכו של נסיוב־ריפוי. ב 1922 המליץ 
אירגון הבריאות הביו־לאומי על קביעת יחידתו של אהר־ 
ליד כיחידה בין־לאומית׳ והגדיר את היחידה של נסיוב־ 
התקן של אנטיטוכסין־הדיפתריה, שנשמר במכון הממלכתי 
לנסיוב בקופנהאגן. אח״כ נקבעו תקנים גם ליתר הנסיובים 
האנטיטוכסיים. 

השימוש באנטיטוכסין כבאמצעי־ריפוי בדיפתריה ובצפדת 
מצטמצם והולך לאחר שהונהגה שיטת הח׳ הפעילה ע״י 
רעלניות (ד לעיל). 

ח' עצמי, בדרך־כלל, אין הגוף מייצר נוגדנים בפני 
חמרים המצויים בתוך רקמותיו: ״ 311101:0x1011$ זס־תסן! 1 ׳ — 
"הפחד מפני הרעלה עצמית"(פ. אהרליך). יש סבורים, שכל 
תא בגוף מכיל ״סמלן עצמי״ — חומר שנוצר בחיים העו¬ 
בריים, והוא המונע את התאים יוצרי הנוגדנים ליצור אותם 
נגדו. בתפיסה זו משתלבת הופעת האדישות לח/ שנת¬ 
גלתה לאחרונה: הגוף אינו יוצר נוגדנים אף נגד המרים 
זרים, המשמשים כרגיל אנטיגנים, כגון רקמות זרות או 
פרוטאינים זרים, אם הללו הוזרקו לתוכו כבר בחייו העובריים 
או בימים הראשונים לאחד הולדתו. — לחסינותו של גוף חי 
לגבי רקמותיו של גוף חי אתר יש משמעות מיוחדת בכל 
הנסיונות לשתול רקמות של בע״ח ("המנדב") בגופו של 
בע״ח אחר ("המקבל"), אף אם שניהם שייכים לאותו מין 
זואולוגי (ע״ע ט ך נ ם פ ל נ ט צ י ה). בדרך־כלל, אין השתי- 
לות מצליחות אלא כשמעבירים רקמות ממקום אחד לשני 
באותו גוף, או מתאום אחד לשני, כשהתאומים הם חד־ 
ביצתיים; ואילו בגלל הבדלים אנטיגניים אין השתילות 
מצליחות, כשמעבירים רקמה מגוף אחד לשני. אולם כשמק־ 
דימים להזריק רקמות של המנדב לתוך גוף המקבל בתקופת־ 
חייו העוברית, מתפתחת בו האדישות החיסונית: כשלאחר 
הולדתו שותלים בתוכו אותן הרקמות הזרות• הן נקלטות 
ואינן נהרסות ע״י תגובה חיסונית. 

אולם יש מקרים שבהם נוצרים נוגדנים נגד תאי הגוף 
עצמו, ויצירתם גורמת למחלות רציניות. יצירת נוגדנים 
עצמיים מתרחשת בתנאים הבאים: א) כשמתהווים שינויים 
באנטיגניותם של התאים בהשפעתם של רעלני־חידקים או 
בעקבות קשירתם לחמרי־רפואה או לכימיקאלים מסויימים 
אחרים; ב) כשמרכיבי הגוף — שהם בתנאים כתקנם מבודדים 
ואינם באים במגע עם התאים היוצרים את הנוגדנים — 
משתחררים מבידודם ונעשים נתונים לגישתם של התאים 
היוצרים את הנוגדנים < ג) כשתאים יוצרי־נוגדנים סוטים 
מדרכם ועוברים על ההגבלות שהוטלו עליהם בחיים העו¬ 
בריים. יש פרסים בכל סין שרגישותם האימונולוגיה רבה 
ביותר, והם יוצרים נוגדנים נגד אנטיגנים חלשים מאד, 


חפות 

שאין האורגאניזם התקין מגיב עליהם — כגון האנטיגנים 
החלשים של תאי־הדם האדומים (ע״ע דם, סוגי־). במקרים 
אחדים נמצא, שבעלי תכונה זו סובלים גם ממחלות המיו¬ 
חסות לח' העצמי. לתופעות של ח' עצמי שייכות כמה צורות 
של חוסר־דם, שבכמה מהן נמצאו בתוך נסיובי החולים 
נוגדנים לכדוריות־הדם האדומות, וזוהו גם האנטיגנים הספ¬ 
ציפיים שנגדם הם מכוונים. בארגמנת (ע״ע דם, עט׳ 718 ? 
דמם, עמ׳ 810 ), שסימניה הם שטפי־דם והפחתת מספר 
פתיתי־הדם, נמצאו נוגדנים לפתיתי־הדם; וכן נמצאו נוגדנים 
לכדוריות לבנות בנסיובי חולים שלקו בלוקופניה (ע״ע דם, 
עט׳ 715 ) כרונית. בקבוצה אחרת של מחלות הנגרמות ע״י 
ח׳ עצמי מופיעים שינויים דלקתיים ברקמה החיבורית, 
למשל: בצורות מסויימות של דלקת־העורקים; בקדחת 
השגרון (ע״ע) שלאחר זיהומים ע״י סטרפטוקוקים מקבוצה 
*לאחר מגיפות של שנית או דלקות־השקדים — מחלה ז 1 
מתלקחת תמיד מחדש, *אם החולה חוזר ונדבק ע״י סטרפט 1 ־ 
קלקים מאותה הקבוצה, ובנסיוב החולה נמצאים נוגדנים 
לתוצרות הסטרפטוקוקים. דלקת־הכליות החריפה המופיעה 
אחרי זיהומים ע״י סטרפטוקוקים מקבוצת אף היא איננה 
תוצאה ישירה של הזיהום אלא תוצאה של שינוי אנטיגני של 
הרקמה הגורמת ליצירת נוגדנים. לאתר ניתוחים של עדשת־ 
העין מופיעה לפעמים דלקת, הנגרמת ע״י ריגוש החולה נגד 
שאריות חומר־העדשה שנשארו בגופו; במקרים כאלה נמצאת 
תגובה חיובית של עור־החולה נגד חמרי־העדשה. גם את 
מחלת הטרשת הנפוצה (ע״ע) מייחסים להופעת נוגדנים 
לחמרים שיל מערכודהעצבים. 

בסיכום ניתן לומר, שתופעת הח״ת היא תופעה "ניטרא¬ 
לית", הפועלת לפעמים לטובתו ולפעמים לרעתו של האור¬ 
גאניזם. מצד אחד מושתת עליה הח׳ המלאכותי הפעיל 
והסביל לצרכי הרפואה, ומצד שני עשויה היא לגרום לתו¬ 
פעות פאתולוגיות. 

־ 810 . 8 ; 1943 , ס 1171 # 2:17101 (ס 01$ ) 30712671 ה 7 14 , 1 >׳( 80 .נ) י ¥\ 
־ 1 ־ 001 ( 1 . 8 ; 4 [׳ 19 , 0117 ' 11 ( 1501 ( 10 )}! 0 { 1 ( 1 1 £ ! 1010 £ 1 $ 6  011 . 8 .[ ;* 1955 , 0121 $ 7116 § 07 ' 1 
- 2 ( 111 !£$ ,(.£י־.־ 441 ) י־. 5 .) 1 ק 8 . 14 ; 1957 , 1111772140010£$ / 0 16$ <} 61 
?( 12601 * 7 1072 ) 56166 107101 ^ ^ 1101,77 ־ 8.14.8111 ; 1958 , 617 412£ ?{ 7 ן 177 : 

■ 711 [ ( 0 1721$171 ) 1 ! € 6 16 !' 7 ,. 14 ; 1959 , 1117111$ ( 11711 163 * 14 ] 466 . ( 0 
$)/'( 17216£ 16 ! " 7 .. 1 ) 1 : 1961 ,( 1 סא , 1 ־ 20 ,.־ 411101 . . 801 ) $) 77211111 
,(. 15 ) 0 ) 5 ז 0 ־׳\ 811 — 1 חו; £ 6 חג 8111 . 8 ; 1962 , 803$ 16 !) (ס 

172 )! 5 ,. 1 ) 1 ; 1961 , €611$ 1713 ) $£))$$) 7 ( 0 011071 ) 1 ( 10 (}$ ( 01 /* 7 
,( 1 סא , 208 ,.זסוזז^ . 801 ) 67 ) 171$ ס 13 €%!) 0/13 6$ ) 110 ( 10 <}$ 77011 
111 33601166$ ,־< 0 ־ז 11 קב 11 ט 44 . 14 .[ - 1 >* 1 ־ 1£01 ; 111 * 7 . 14 י ¥\ ; 1963 
. 1171 >[ ,#ת 1 ־ 1461 . 0 .? ; 1961-1964 ,א 1-1 , 0£$ ! 20 () 17121711 
}! 06 ) 31 0611$ 016 77 .$־ 031 נן 8 . 5 . 8 :* 1962 , 176 ! 012516 ))}! 6 ( 72 ! 

. 1964 ,( 2 140 , 210 , 411101% . 501 ) 671 $ ^ 1 ) 371 

א. ל. א. 

חסות (אגג׳ 3£6 ז 0££01:0 זס), צורות מסויימות של זיקת־ 
תלות מדינית. 

( 1 ) מדיגת־ח׳(מ״ח) — במשפטהבין־לאומי — 

היא מדינה הקשורה בזיקת־תלות במדינה אחרת ("המדינה 
המגינה״ — המה״מ) וכפופה למרותה. אין לערבב את מוסד 
הה' עם משטרי המנדטים (ע״ע) והנאמנות (ע״ע אמות מאח¬ 
דות, עמ׳ 920 , 935/6 ). בחיים הבין־לאומיים ידועה תופעת 
הח׳ מאז ומתמיד, בשמשה כמסווה לשיעבוד מדינה חלשה 




747 


חסות — חסות, יוזודי־ 


748 


ע״י מדינה חזקה ממנה. רומא כיבתה את הערים שבאו תחת 
שלטונה 3130 ־ 00401 ) 1131€5 ׳\" ("מדינות בעלות־ברית"} או 
20 ־ 01 * 1 ("מדינות חפשיות"). ביה״ב בוטאה זיקת 

הח׳ במונחי המשפט הפאודאלי, ולפיכך ראו במה״ח את 
ה״וסל" (ע״ע פאודליזם) של המדינה העליונה. במאה ה 19 
שימש מוסד הזז׳ בידי מדינות אירופיות שונות מכשיר להש¬ 
תלטות על שטחים שונים באסיה ובאפריקה. בימינו הוא 
נמצא בירידה מתמדת עקב התגברותו של עקרון ההגדרה 
העצמית בחיים הבין־לאומיים והשתחררותם המהירה של 
העמים המשועבדים והנחשלים. אולם עדיין נתונות מדינות 
רבות במצב של ח׳-למעשה, אע״ם שהן עצמאיות להלכה. 

יחסי ח , נוצרים, בדרך־כלל, באמצעות הספם־של־ח/ ול¬ 
עתים גם כתוצאה מפעולה חד־צדדית של המה״מ; למשל: 
ההצהרה הבריטית ב 1914 בדבר העמדת מצרים (ע״ע) תחת 
ח , בריטניה. 

טיב יחסי הח׳ נקבע בנפרד בכל מקרה׳ בהתאם להוראות 
הסכם הח/ אולם׳ בדרך־כלל׳ מועברים לידי המה״מ ניהול 
מדיניות החוץ והבטחון של מה״ח׳ ייצוגה כלפי מדינות אחרות 
והגנת האינטרסים שלה בזירה המדינית והבטחוגית. 

דוגמות: ההגמוניה של אתונה (ע״ע, עם׳ 
458 ) במאה ה 5 לפסה״ב היתד. למעשה ח׳, אם כי אתונה 
כינתה את הערים הכפופות לה כ״בעלות־ברית״. — בשנים 
63 לפסה״נ — 6 לסה״נ היתה יהודה חציה משועבדת 
וחציר. בת־חורין כמ״ח רומאית, שכונתה בשם "ידיד ובעל- 
ברית של העם הרומי״(ע״ע ארץ ישראל, ענד 363 ). — תחת 
ח׳ בריטית הועמדו בתקופה החדשה, בין השאר, האיים 
היוניים ( 1815 — 1863 ), טראנסוואל ( 1881 — 1902 ), מצרים 
( 1914 [למעשה מ 1882 ]— 1922 ). תחת ח׳ צרפתית נמצאו 
בעבר, בין השאר, מאדאגאסקאר ( 1885 — 1896 ), תוניסיה 
( 1881 — 1956 ), מארוקו ( 1912 — 1956 ), אנאם וטונקינג 
( 1884 — 1948 ), קאמב 11 יה ( 1863 — 1953 ), לאום ( 1898 — 
1949 ). חבש היתה בשנים 1889 — 1896 מ״ח איטלקית, 
וקוראה בשנים 1904 — 1910 — מ״ח יא פ א ני ת. העיר 
ק ר א ק ו ב היתה בשנים 1815 — 1846 תחת חסותן המשותפת 
של אוסטריה, פרוסיה ורוסיה. איי סמואה (ע״ע) היו 
בשנים 1878 — 1899 תחת ח׳ משותפת של בריטניה, אה״ב 
וגרמניה. 

בימינו נחשבות למ״ח באירופה המדינות הזעירות 
אנדורה (ע״ע) — תחת ח , משותפת של צרפת וספרד, 
מונקו(ע״ע) — תחת ח׳ צרפתית, ו ם ן ־ מ ר י נ ו (ע״ע)— 
תחת ח׳ איטלקית. — השימוש בביטוי מ״ח לגבי בוהמיה 
ומוראוויה בשנים 1939 — 1945 אינו נראה מוצדק: חבלים 
אלה סופחו למעשה באותה תקופה לגרמניה (ע״ע, ענד 
475 ). — סיקים (ע״ע) ובוטן (ע״ע) הן מ״ח של הודו. 

( 2 ) המונח מ״ח ק ו ל ו נ י א ל י ת מציין את טיב היחסים 
המשפטיים הקיימים בין מדינה — מזה, לבין שטח המאוכלס 
קבוצת־אנשים מחוסרת אירגון מדינתי (כגון: שבט), — 
מזה. במקרים כאלה אין היחסים המשפטיים בין המה״מ לבין 
הנתונים לשלטונה נחתכים לפי עקרונות המשפט הבין- 
לאומי. אלא לסי הוראות המשפט הפנימי של המה״מ. יחסי- 
ח׳ מסוג זה היו מקובלים בין מדינות אירופה — מזה, ובין 
שטחים ושבטים נחשלים בחלקי־תבל אחרים — מזה. לסוג 
זה שייכים. למשל, שטחי־ח' בריטיים שונים באסיה ובאפרי¬ 
קה, שבהם מפעילה בריטניה הגדולה את סמכויות הריבונות 


החיצונית והפנימית כאחת, אם כי לבני המקום מושארת 
לפעמים מידה מסויימת של אוטונומיה. למשל: בחרין(ע״ע), 
קטאר (ע״ע), הפדראציה של ערב הדרומית (ע״ע), בסוסו־ 
לנד (ע״ע), בצ׳ואנלנד (ע״ע), מעמדם המשפטי של שטחים 
אלה אינו אחיד, הוא שונה ממקרה למקרה ולעתים משולל 
בהירות מספקת. 

01 0006 זג 0 '\ .זרז 8 2 ) 0,14 ! 11£ >- 101 )* 1 סז? ,־< 1 ב 8 ." 1 

־> 1 ( 1 , 10132 .[ ; 1921-1923 ,(. 1 ) 109 ,׳^ 7.3 . 1 חז;>)ת 1 

-־ 7311101 . 13 - 11 ז 61 ו 011 קק 0 .״ 1 ; 1929 ,. 8 288 

- ו(ין 11 ז 31 10 ;* 1955 ,. 1 ) 191 , 1 ,! 11111 / 3 מ 360 מ־ד*מ 1 , 30111 <.! 

17 308 , 11 , ,! 11 (!:!'י'י€] 1 \ 0 ־י\ . 3 .'/־,׳,/, 0 ־ 11 ,־ 506100631101 .(־. 13 

* 1961 

י. צ, ב. 

חסות, .יהודי־ מעמד חוקי מיוחד שניתן ליהודים, כבודדים 
או ככלל, באירופה של־יה״ב ותחילת העת החדשה 
ע״י שררות כנסייתיות וחילוניות. היהודים, כזרים, עמדו 
תחילה מחוץ לחוקים השבטיים או הממלכתיים של עמי- 
אירופה, וחייהם ורכושם נחשבו להפקר! ככופרים בנצרות 
לא יכלו גם לחיות אזרחים במדינות הנוצריות. העמדתם 
תחת ח׳ מיוחדת הוציאתם ממצב זה. תחילה הועבקח הח׳ 
( 111110 ! , 401011210 ) לבודדים בצורת כתבי-זכויות(פריווילגיות 
[ע״ע]) או הרזיות ( 00:31:0$ * 1 ) . כתבי־הזכויות הראשונים 
נותנים להם את הזכות לחיות לפי חוקי דתם; אסור לתבוע 
מהם מסים שלא כחוק, והם רשאים לעסוק במסחר, לשכור 
משרתים נוצרים, לקנות ולמכור עבדים, וכר; עדותו של 
יהודי מתקבלת כזו של נוצרי, ואסור להעמידו למבחן המשפטי 
של דין־שמים. תמורת ח׳ זו מוסר היהודי את עצמו — ע״י 
פעולה משפטית מיוחדת ( 43110 ח 6 ות 1 ד! 00 ) — לרשותו של 
השליט ומשלם מסים מיוחדים. כתבי־זכויות כאלה ידועים 
כבר מימי הקיסר לודוויג החסיד ( 814 — 825 ). לאחד מכן 
ניתנה הה׳ לכלל יהודי עיר מסויימת, כגון ליהודי וורמס 
מטעם הינדיך 1¥ ( 1074 ) או ליהודי שפיאר מטעם ההגמון 
רודיגדוס־הואוזמן ( 1084 ); וע״ע גרמניה:'תולדות היהודים, 
עם׳ 492/3 . 

מסע-הצלב 1 ( 1096 ) הצריך הגנת היהודים ע״י הרחבת 
הה׳ על יהודי הקיסרות כולה, והדבר נעשה לראשונה 
בהכללתם בחוקת ״שלום־הארץ״ של מינץ ( 1103 ) וב״שלום־ 
הארץ״ שמטעם פרידריך 1 ברברוסה ( 1179 ). באותה תקופה 
הועמדו גם היהודים באראגון בח׳ המלך פדרו 11 ( 1198 ). 
פרידריך 11 הרחיב את הפריווילגיה של הינריד ע! על כל 
יהודי גרמניה ( 1236 ). הוא אף הביא לידי ביטוי את ההשקפה 
של "ע ב ד ו ת ־ ה א ו צ ר"( 1 ) 3 *) 101100111$ -ו 10 זזח £31 ), שלפיה 
נחשבו היהודים לא כזרים גרידא, אלא כמאוגדים בגוף נפרד 
ומוכר כרכושו של הקיסר — בחינת בכם כלכלי לתועלת 
אוצרו. למתן הה׳ הכוללת הביאה התועלת הכלכלית שהצ¬ 
מיחו היהודים לשלטון. על תפיסת מעמדם כ״עבדי־האוצר" 
השפיע השפעה מכרעת המושג התאולוגי - 114360 ! 1105 ■\ז 80 
״! 1 ״ — עבדותם הנצחית של היהודים בגלל חטאם. קיים 
היה גם ביסוס עממי־היסטורי לעבדות־האוצר — האגדה על 
מעמדם החוקי של היהודים בקיסרות הרומית כקניין אוצר 
הקיסרים. גם יהודי סיציליה, ספרד ואנגליה נחשבו כעבדי 
אוצר־המלך. 

כבר במאה ה 13 רבו מקרי העברת הבעלות על היהודים 
והה׳ עליהם לסמכויות נמוכות יותר: לנסיכים, להגמונים, 
למינזרים, לעיריות. תהליך זה בלט ביותר בקיסרות הגרמנית 




750 


749 


חסות, יהודי* — חפיד 


המתפוררת: יחד עם זכויות מלכותיות אחרות נמסרו היהו¬ 
דים על מסיהם לעשרות, ואף למאות, שררות מקומיות, שקבעו 
״תקנות־יהודים״( 11 ^ 41:111 ־ 1101 ^ 0 שונות. כתוצאה מכך — 
ובעיקר בעקבות הגירושים הרבים, שגם הם נבעו מהתמוטטות 
הח׳ המרכזית — נתחדש מתן הפריווילגיות ליחידים, והזו¬ 
כים לאיגרות־ח׳ (* $01:1112,1:1-11 ) נקראו יהודי־ח׳ (-; 50111112 
114011 () במובנה המצומצם של המלה. יהודי-ח׳,מן המנייו׳ 
(.: 501 110 :> 11 זמ:> 4 ז 0 ) יכלו להוריש את זכותם לח׳ לאחד 
מבניהם, מה שאין כן יהודי־ח׳ ,שלא־מז־המנייד (-*נ 0 ז \ן 111 
. 1 ) 30 — טיפוס מיוחד של יהודי־הח׳ במדינה 

האבסולוטית (במאות ה 17 — 18 ) היה ,יהודי־החצר׳ 
( 1146 (£**), שמילא תפקיד של ספק, בנקאי ומגהל-עסקים 
לשליט. מבחינה חוקית הסתיימה ח׳־היהודים עם האמאנצי־ 
פאציה, תוך הענקת זכויות אזרחיות כלליות ליהודים. — 
וע״ע גרמניה, תולדות היהודים, עמ׳ 492 494 . 

ש. בארון, מלא הריבונות האפוסטולית ושעבוד היהודים 
ביה״ב(ס' יובל לי. בער), תשכ״א; ■ז;ת,זשזש $011 .[ 

401171(556 4. ]1*4671 171 4. 4 61* 15011 - 651671 ' 616111 50)16 71 14x1146771, 

![ 7166415640 \ 0.0171171€7 / . 4 6416 ) 06564 2.117 ,ז 10 < 1 ב 131 * .£ ; 1901 
£5766/17116/16 71 ) 0551 { 67 ע 016 ,־ 1 ^ £15011 . 1 ־ 1 ; 1914 ,( 4 י ןם 10 \) 

. 13 . 4 11 / 0/176714 51041671 156 / 1671 * 461 . 4 172 4671 * 1 [ . 4 71% * $16111 
-* 007717771 61 / 01 ) 7164 ! 1/16 171 / 611 / £46 ,צש^[־ 31 ? .[ ; 1931 ,. 415 [ 
, 7 ( 061771071 1464161/01 171 1 / 5 ) 6 [ £46 , £18011 . 0 ; 1938 ,?( 1 ) 71 
17071 0561 [ ,. 1 ) 1 ; 1950 ,/* 61 [ 71 * 001 £46 , 11 ־ 01 ) 5 . 5 ; 1949 

. 1959 , 1105461771 

יע. ר. 


חסחוס ( 111280 ־ 031 ), אחת הרקמות של הגוף החי, המופיעה 
בהתפתחות הגוף כצורה מיוחדת של הרקמה החי- 
בורית (רקמת־המישען). בדרך-כלל, בעובר של חוליתיים 
מפותחים — השלד הראשוני עשוי רובו ח/ לפני שהוא 
מתגרם והופך לעצם. בקבוצות הירודות של החולייתיים הח׳ 
נשאר חלק ניכר של השלד הקיים (במקום העצם); בעגולי־ 
הפה ובדגי־ח׳ השלד כולו נשאר חסחוסי. בחולייתיים עי¬ 
לאיים ובאדם המבוגר ח׳ נמצא במיפרקים בציפוי לעצם, 
הוא חומר שלד־הטבעות בצינורות של מערכת־הנשימה 
(הגרון והקנה), והוא מופיע כרקמת־מישען בתנוך־האוזן, 
באף ועוד. סגולותיו כחומר־מישען באות לו מצירוף של 
נוקשות וגמישות. מראהו החיצון — שקוף־עכור. 



ככל הרקמות הדיבוריות הה׳ מורכב מתאים (כונדרוצי־ 
טים) ומחומר-ביניים, שהוא מוצרם של תאים אלה. חומר זה 
מכיל: כונדרואיטין סולפאטי — אסטר גפריתני של פולי- 
סכריד חנקני; קולגן 
(ע״ע) — חומר יוצר־ 
סיבים.בחוליתיים ירו¬ 
דים מצוי ח׳ אפיתלו־ 
אידי — שבו חומר־ 
הביניים מועט מאד 
והתאים מקורבים זה 
לזה, עד שהוא נראה 
דומה לרקמת־אפיתל. 
— לפי הרכב י חומר־ 
הביניים מבחינים 3 
סוגים עיקריים של 
ח , : ( 1 ) ח׳ זכוכיתי 


(היאליני) — שנראה 
הומוגני ושקוף־כמעט׳ 


חסחוס זנוכיתי (היאליני) 
(צילום מיקרוסקופי: : 121 א) 


מאחר שהוא מכיל את 
החומר הקולאגני בצר 
רה אמורפית; ( 2 ) 
ח׳ חוטי — שחומר־ 
הביניים בו מכיל כמות 
גדולה יותר של קו־ 
לאגן, המופיע גם בצו¬ 
רת סיבים! ( 3 ) ח , 
גמיש — שבחומר־ 
הביניים שלו נמצאים 
צרורות של סיבים 
גמישים, כגון בח׳ של 
תנוך־האוזן, 

הכונדרוציטים בכל סוגי הח׳ הם תאים גדולים, בדרך־ 
כלל, עגולים ומנופחים; בפלאסמה של התא מצוי גליקוגן. 
התא עצמו נמצא בתוך גומה שבחומר־הביגיים, היוצר סביב 
הגומה מעין קופסית. סידור התאים בתוך חומר־הביניים של 
הח׳ תלוי בכיווני הכוחות הלוחצים עליו ובצורת הגדילה 
של הה/ 

חילוף-חחמרים בח׳ הוא איטי, מאחר שרקמח זו חסרה 
אספקת־דם ישירה. חמרי־המזון מגיעים לתאי־הח׳ ע״י פיע־ 
פוע דרך חומר-הביניים ממערכת כלי-חדם המצויה ברקמה 
חחיבורית שמסביב לח׳. לפיכך גידול חח׳ מצומצם, ואם 
צמיחתו עוברת גבול מסויים — חלח בו התגרמות או הס¬ 
תיידות. 

צמיחת הח׳ נעשית בשתי צורות: ( 1 ) גדילה חיצונית — 
כשהרקמה החיבורית מסביב לח׳ הופכת לח/ ( 2 ) גדילה 
מבפנים — ע״י התחלקות תאי-הח׳ ויצירת חומר־ביניים 
נוסף; שני התאים הנוצרים מתא אחד עטופים תחילה באותה 
מעטפת, אך תוך כדי *הפרשת חומר־הביגיים הם מתרחקים 
זה מזה, ולכל אחד נוצרת מעטפת משלו. החלוקה הפנימית 
של תאי-הח' בולטת במיוחד בח׳־המטאפחה של העצמות 
הארוכות, והיא המאפשרת את התארכות העצם בזמן ההת־ 
גרמו ת, 

מ. אי. 

חסיד׳ במשמעו הכללי והמקיף ביותר ביהדות — כינוי 
* לאד-ם בעל מעלה יתרה בקיום מצוות הדת והמו־ 

סר. בתקופות שונות — מימי בית שני ועד לדורות האחרו¬ 
נים — שימש הכינוי חסידים לציון זרמים דתיים מסויימים 
(או אף כיתות דתיות מסויימות) — ואף שונים זה מזה — 
ביהדות. 

במקרא ח׳ הוא שם נרדף לצדיק! לפיכך הוא מציין, 
בדרך־כלל, כל אדם ירא־ה׳ (למשל: דב' לג, ח! שמ״א 
ב, ט! מיכה ז, ב; תהל׳ טז, י; שם לב, ו; שם פו, ב; ועוד 
הרבה), ומשמש אף כתואר ה׳ עצמו (תהל׳ קמה, יז). — 
ההגדרות השונות לח" בספרות החיצונית והתל¬ 
מודית מעידות, שדמות הה׳ לא היתה אחת בכל הזמנים; 
אולם הצד השווה שבכל התיאורים הוא החריגה מן ההתנה¬ 
גות שהיתה מקובלת כמידה בינונית, כקבוצה מיוחדת מופי¬ 
עים הה" בספרי החשמונאים, והצטרפותם למתתיהו מודגשת 
במיוחד. כשנפתח פתח לשלום עם היוונים, היו הה" ראשונים 
לבך, אבל כשנמצאו מרומים ע״י אלקיסוס חיו "הם המכל־ 
כלים את המלחמה והם המתקוממים" (חשמ״א ב , , מ״א! 



חסחוס נטיע: תאים וריסת־סיבים 
(צילום מיקרוסקופי: 240 א) 




751 


חסיד — חסידה ודמויי־חסידה 


752 


שם ז׳, י״ג; חשמ״ב י״ד, ו , ). בץ החו׳קרים המאחרים 
מזמורי תחלים יש סוברים, שלח״־לוחמים אלה מתכוון מזמור 
קמט. ייתכן, שאחד מהם היה יוסי בן יועזר (ע״ע), הנקרא 
"ח׳ שבכהונה" (משג׳ חגי׳ ב/ ז׳). 

בספרות חז״ל נזכרים "ח" ראשונים׳/ ואין בידנו לקבוע 
בדיוק את זמנם. הנמסר עליהם מעיד על מיד 1 תיהם: מסירות 
מוחלטת לקיום המצוות והחמרה על עצמם בדינים — עד 
כדי סירוב לדחות שבת מחשש פיקוח־נפש או להפסיק את 
תפילתם בשעת סכנה; הקפדה ביחסים שבין אדם לחברו; 
התרחקות מכל דבר המביא לידי עבירה ונכונות לבקש 
כפרה גם על ספק ע״י הבאת קרבנות (ברב , ל״ב, ע״ב; 
שבת קכ״א׳ע״ב; נדר׳י/ע״א; מנח׳ מ״א׳ ע״א, ועוד). — 
קרובים להם הם "חסידים ואגשי־מעשה" (סוכה נ״ג, ע״א), 
שנקראו כך ע״ש המעשים הטובים שהצטיינו בהם ומשום 
הגיסים שיוחסו להם. נציגיהם הבולטים הם: חוני המעגל 
(ע״ע), המכונה בפירוש ״ח׳״ (תום , תעג׳ ג/ א׳), נכדיו — 
אבא חלקיה וחנן הנחבא (תענ ׳ כ״ג) — וד׳ חנינא בן דוסא 
(ע״ע). הללו אינם משתייכים לחוגם של חכמים אנשי- 
ההלכה, וקיים אף ניגוד מסויים ביניהם, הניכר במאמרו של 
ר׳ חנינא בן דוסא: "כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו 
מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיי¬ 
מת" (אבות ג/ ט׳). הם האמינו בהתערבות מתמדת של 
השגחה אלוהית ניסית במציאות הטבעית, עד כדי שלילת 
קיומו של מהלך טבעי(ברכ׳ ל״ג, ע״א; תענ׳ כ״ה. ע״א). על 
כמה מעשים המסופרים בתלמוד ב״ח׳ אחד" מעידים תכנם 
וצורתם, שיש לשייכם לאותם ח" ראשונים (תום׳ פאה ג', 
ח׳; ירו׳ שבת ט״ו, ג׳; בבלי ב״ק נ׳, ע״ב; שם פ׳, ע״א; 
ועוד). ח" אלה לא יצרו אירגון, אלא פעלו כיחידים. 

בזמן האחרון היו מן החוקרים שזיהו את ה״ח" הרא¬ 
שונים" עם האיסיים (ע״ע) ועם החכמים שפעלו בתקופה 
הקדם־חשמונאית — אנשי "כנסת הגדולה" וממשיכי 
דרכה — והועידו להם מקום מרכזי בהנחת יסודות ההלכה 
הקדומה ובגיבושו של הכיוון האסקטי־ספיריטיאלי־מארטירד 
לוגי בהגות הדתית היהודית המשתקף באגדה ובכתבי פילון. 
ברם, הידוע לנו על ח" אלה אינו הולם את תיאורי האיסיים 
(וה״תרפוטים") בכתבי פילון, יוסף בן מתתיהו, פליניוס ואח¬ 
רים. מן המקורות לא משתמע שהח" היו יוצרי ההלכה 
הקדומה והוגיה של משנה פילוסופית־מיסטית. העובדה שחיו 
חיי פשטות והסתפקו במועט אינה מעידה על אסקזה; וכן אין 
שום הוכחה להנחה, שהח" הראשונים הם חכמי התקופה 
הקדם־תנאית. המשנה שמרה על זכרם כנבדלים מכלל החכ¬ 
מים. והח׳ של אותה תקופה נבדל בתודעתו מן הח" הראשו¬ 
נים. הלל (ע״ע), שצירף לתורתו אידיאלים ממורשתם של 
ה״ח" הראשונים", הוא בעל המאמר "ולא עם־הארץ ח"׳ 
(אבות ב׳, ה׳); אבל הוא אינו נחשב בין ה״ח" הראשונים" 
או "הח" ואנשי-המעשה", ודווקא בו ובהולכים בעקבותיו 
יש לראות את טיפוס החכם־הח/ ח׳ הוא מי שאומר "שלי 
שלך ושלך שלך" (אבות ה׳, י׳), ואילו הדוגל בשיתוף 
הרכוש — ״שלי שלך ושלך שלי״ — כשיטת האיסיים, נחשב 
דווקא כעם־הארץ. קו של פרישות ואסקזה קיצונית געשה 
ג 1 רם מאפיין של הח" רק בתקופת האמוראים, אם כי ראשיתו 
בימים שלאחר החורבן, "כשרבו פרושים בישראל", שרצו 
למצוא בתעניות תחליף לכפרה שאבדה עם ביטול הקרבנות 
(תום׳ סוטה ט״ו, י״א). בראשית המאה ה 2 נעלמו גילויי- 


פרישות אלה, אבל הם חזרו ונתפשטו בדור השמד והגזירות 
שלאחר מרד בר־כוכבא; הם משתקפים, למשל. בדבריהם של 
בן־עזאי (יבמ׳ ס״ג, ע״ב; וחשו׳ ברכ׳ ז׳, ע״ב), ר׳ 
מאיר (עיר׳ י״ח, ע״ב) ואחרים. — בסוף תקופת התנאים 
מופיעים שוב חכמים, המזכירים את הח" הראשונים, כגון 
ר׳ פנחס בן יאיר (ע״ע), שהגדיר ומנה את הדרגות המביאות 
לחסידות, ודאה בזו האחרונה שלב להשגת רוח־הקודש 
(משנ׳ סוטה, סוף). 

בימי האמוראים הוסקו מסקנות קיצוניות משיטתו של 
ר׳ עקיבא על קבלת יסורים באהבה כתכלית עליונה של 
העובד את ה׳. הח׳ מתפלל ומזמין עליו יסורים, והיו אמור־ 
אים־ח" שלא המתינו לבואם, אלא עשו בעצמם מעשי סיגוף. 
אולם, היו חילוקי־דעות בין האמוראים בהערכת "המצער 
עצמו״ (או ״היושב בתענית״) — אם נקרא ח׳ או חוטא, ואף 
הושמעה הדעה המפורשת, ש״אין ת״ח רשאי לישב בתענית 
מפני שממעט במלאכת־שמים" (תענ׳ י״א, ע״ב). היו גם אמד 
ראים שזכו לתואר ח׳ לא מחמת מעשי־סיגוף אלא מחמת 
מידות ומעשים אחרים (בדכ׳ ו׳, ע״ב; מדרש תהל׳ ט״ז, יא, 
ועוד).נימת ביקורת כלפי "חסידי דבבל"—רב הונא, רב חסדא 
ורב נחמן — נשמעת בדברי הגמרא, שמעדיפה מהם את 
״תקיפי דארעא דישראל״ (מגי׳ כ״ח, ע״ב). — בעיקרו של 
דבר הח׳ הוא הנוהג לפנים־משורת־הדין, והלכות שהן לפנים- 
משורת־הדין נקראות "משנת ח"" (ירו׳ תרומ׳ ח׳, ו׳) או 
"מידת ח"" (בבלי ב״מ נ״ב, ע״ב). מיבחנו של הח׳ בעיני 
העם היה, אם תפילתו לירידת גשמים נשמעת (תעג׳ כ״ג, 
ע״ב). תמיד היו עמי־הארץ שנהגו בעצמם מידת-חסידות, 
ורוח חכמים לא היתה נוחה מהם (שבת ס״ג, ע״א; שם 
קכ״א, ע״ב). כ״ת׳ שוטה" מוצג מי שמחמת פרישותו נמנע 
מלהציל בני־אדם ממיתה (סוטה כ״א, ע״ב). 

בחיי יום־יום לא דייקו בשמוש במונח ח׳ והשתמשו 
בו לציין אדם צדיק, ישר וטוב, ואי־דיוק זה מצוי לפעמים 
גם במקורות הספרותיים. בכתובות של קברים בבית־שערים 
ובאיטליה נמצא התואר ^ 5010 , לימשמש 
גם של ח' וגם של ישר, ובצידו גם ; 61 x 010 — צדיק. — 
הביטוי השגור "חסידי אומות־העולם"(שבו משתמש הרמב״ם 
[הל׳ מלכים ח׳, י״א]) אינו נמצא במקורות חז״ל, שבחם 
מדובר על "צדיקים שבאומות" (תוס׳ סנה׳ י״ג, ב׳ ועוד), 
ואולי מקורו במאמר "ח׳ היה באומות־העולם ואיוב שמו" 
(ב״ב ט״ו, ע״ב). 

ז. פרנקל, דרכי המשנה, 14 , 40 , תרי״ט; י. בער, הה" הרא¬ 
שונים בכתבי פילון ובמסורת העברית (ציון, י״ח), תשי״ג! 
הנ״ל, ישראל בעמים, תשט״ו; ג. בן־עמי צרפתי, ח" ואנשי 
מעשה והנביאים הראשונים(תרביץ, כ״ו), תשי״ז! נ. אביגד, 
עונת החפירות השביעית בבית־שערים (ארץ־ישראל, זד), 
תשי״ט; א. א. אורבך, אסקזיס ויסורים בתורת חז״ל (ס׳ יובל 
ליצחק בער), תשכ״א; ש. ליברמן, יוונית ויוונות בא״י, 

54 , ה ש ב״ ג; . 1 * 1 . 11 .£ . 1140111 * 2 ) , ) ¥0:1 ׳;׳.(/ , 1 י>/ 1 זו. ז : 1 . 2 
. 1 ) 111 ( 11111 11111:11 •! 16 ) 55 • 7 */ע ,, 111 ; 1846 ,( 111 ,. 1111 [ .[) 1 |* 55 *ז 0 זח 1 

/ 0 !■)!}ץ'! , 1 * 15111111 ; 1853 ,( 2 , 7 ^ 1110 ) 11 ! 146111 () 

. 1 1 11111£ /! 81 016 ,ו 11511 ׳ 111011 ט 0 .. 1 ; 1022 ,ץ!?!? 1 ז:! 11 זו():/ 111 < 1 
1 ) 1111 { / 0 ¥1 ? €0111 ¥6 " 7 , 11:06$ ;[ ״ 1 ; 1935 , 1 ) 111 ) ¥1 65 ^ 1 (^ 86 

,( ¥111 , 8 [[) 1111165 ) ¥110 ! 2 ) 11111 ' ¥111 1 ) 111 ) 11 ,') 11 ) 811 1116 111 

. 1957 

א. א. א. 

חסיךה הימרי״חםיךהז ח ס י ד א י ם ( 5 טךחז 0 } 11 גו 0 ט 01 )— 
סדרת עופות בעלי גודל בינוני עד גדול, החיים 
רובם באיזורי־ביצה. מסימניהם: צוואר ארוך, מקור ארוך 
ורגליים גבוהות, שבהן האצבעות הקדמיות ארוכות מן האחו־ 


753 


חסיד ח ודמויי־חסידה 


754 



חסידה ?בגה (ג 1 מ 0100 ג 111 נס 01 ) 


ריות ומחוברות בבסיסן ע״י קרומי־שחיה. הכנפיים גדולות 
ומפותחות; המינים הקטנים הם מעופפי־חתירה, המינים 
הגדולים — מעופפי־דאיה טובים מאד. צבעי נוצותיהם — 
עפ״ר שחור ולבן, במינים אחדים — ורוד, וגם חום ואפור; 
חלקי-הגוף החשופים צבעוניים. החסידאים ניזונים מן החי — 
מדגים, דרחיים, חרקי־מים, רכיכות, לפעמים גם מזוחלים, 
יונקים קטנים, גוזלים וכר. במינים הניזונים מבע״ח גדולים 
יותר המקור חזק מאד ומשמש להריגת הטרף. הם בולעים 
את טרפם כשהם זורקים אותו בתנועה פתאומית לתוך הלוע 
(ע״ע דוכיפת). קני הח׳ גדולים, בנויים על עצים, בתוך סבך 
של צמחי־ביצה או על איים קטבים. ואף על צוקים. הם 
עשויים ענפים יבשים או צמחי־ביצה ומרופדים בעשבים 
עדינים יותר. הגוזלים מכוסי פלומה קצרה צפופה, והם 
חובשי-קן מובהקים, שמזונם מובא להם ע״י ההורים בקיבה 
ומוקא לתוך הקן. החסידאים חברותיים במידה רבה; יש 
מינים שדוגרים במושבות, ורוב המינים גם מופיעים מחוץ 
לעונת־הדגירה בלהקות, שהן לפעמים גדולות מאד. 

המשפחות: ( 1 ) ח ס יד ת י ים ( 136 ) 01001111 ) — עופות 
גדולים; משקלם בין 2 ל 12 ק״ג. רגליהם גבוהות, מקורם 
ישר (במינים מועטים כפוף במקצת כלפי מטה) וחזק מאד; 
הם מעופפי־דאיה טובים מאד. תפוצתם העיקרית — אסיה 
הדרומית ואפריקה; מינים אחדים מצויים גם באירופה, 
באמריקה, ואף באוסטרליה. — המין הידוע ביותר באירופה 
ובא״י הוא הה׳ הלבנה ( 0100013 . 0 ). צבעה לבן, רק 
אברות־כנפיה שחורות; רגליה, מקורה וקטע־העור החשוף בין 
העיניים למקור אדומים. היא משמיעה קול בנקישות המקור. 
הה׳ חיה במחיצתו של האדם ובונה את קנה על גגות־בתים. 
בעקבות ייבוש הביצות בארצות אירופה המערבית והתי¬ 
כונה הולכים ומצטמצמים שם מקורות־המחיה של הוד, 


והיא נעשית נדירה במקומות אלה; לעומת זה ניכרת תזוזה 
של אוכלוסיית הוד׳ מזרחה. בסוף הקיץ נודדות הח" בלהקות 
גדולות דרומה; כמעופפי־דאיה יבשתיים מובהקים הן מקיפות 
את ים־התיכון — אוכלוסיה אחת דרך ספרד ממערב, ושניה 
דרך תורכיה וא״י ממזרח. הוד המזרחיות עוברות מא״י דרך 
מדבר־סיני ועמק־הנילום דרומה עד לאפריקה הדרומית, ששם 
הן חורפות. בנדידתן הארוכה הן מנצלות את זרמי־האוויר 
כדי להתקדם בדאיה ללא מאמצים גדולים. בא״י נדידת 
הוד׳ — דרומה בסתיו וצפונה באביב — ניכרת ביותר. 
בזמן הנדידה, וכן במקומות שבהם הת" חורפות, הן מחפשות 
מזון לעתים קרובות גם באיזורים יבשים וניזונות במידה 
רבה מן הארבה; באפריקה הדרומית והמזרחית, וגם במזרח 
התיכון, הן מופיעות עם הופעת הארבה, עוקבות אחרי 
מתנותיו ומסייעות להשמדתו. — קן הח׳ הלבנה גדול ועשוי 
ענפים יבשים חרדים, מרופד בטהבים ועשבים, ובנוי בעיקר 
על בניינים, אבל גם על עצים. מספד הביצים בהטלה: 3 — 5 ; 
משקל הביצה כ 120 ג׳. הח׳ מגיעה, בדרך־כלל, לבגרות בשנה 
ה 3 לחייה. 

ה ח' השחורה ( 01813 . 0 ) קטנה מן הלבנה ונדירה 
ממנה בהרבה; גם היא עוברת את א״י בנדידת האביב 
והסתיו וחורפת כאן בקבוצות קטנות, ביהוד בעמק בית־שאן. 
צבע רוב גופה שתור, הראש והצוואר בעלי ברק מתכתי ירוק 
וארגמני; החזה והבטן לבנים, המקור והרגליים אדומים(ע״ע 
א״י, לוח צבעוני, עמ׳ 232/3 ). היא לא הסתגלה לסביבת 
האדם ודוגרת ביערות רחבי־ידיים בלבד, על עצים גדולים. 
וכל זוג שומר לעצמו תתום־דגידה גדול. בניגוד לח׳ הלבנה 
הה , השחורה מסוגלת להשמיע קולות־ציוץ. — ה ח׳ ה ו ו ר ו¬ 
דה ( 15 ל 1 צ 1 < 11 ) נפוצה באפריקה. צבעה לבן־ורוד. ואברותיה 
שחורות; פניה חשופים ואדומים ובולטים יחד עם המקור 
הצהוב. ציפרים בודדות ממין זה נראות לפעמים גם בא״י. — 
הח" מן הסוג מרבו (;! 11111 < 01 :ית 06 ) גדולות מאד וניזונות 
גם מפגרים. מקורן איננו כפוף בקצהו, ואין הן יכולות 
לתלוש חתיכות־בשר מן הפגרים; לפיכך הן מתאספות ליד 
הפגרים יחד עם נשרים והוספות מהם נתחי־בשר שהללו 
קורעים מן הפגר במקורם הכפוף. מין אהד של מרבו נמצא 
באפריקה ושניים בדרום־אסיה. 

( 2 ) על משפחת האנפתיים — ע״ע אנפה (ע״ע 
א״י, עמ׳ 232/3 , תמ׳ צבעונית). 

( 3 ) משפחת 136 ) 1 ו):ז 1 ס:נ 10 ) 681 ; 1 ב 1 ז כוללת את הבפנים 
ו ה מגל נים, שרובם בני האיזורים החמים. מקורם של 

- 1 ■ד 



כפז (אבי־הנו■) ( 16300101:113 3 ;> 31 זג 1 ק) 








755 


חסידה ודמויי חסידה — חסידות 


756 


הראשונים ישר כמעט ומורחב בקצהו: של האחרונים — דק 
וכפוף כעין מגל. גדלם בינוני, רגליהם קצרות יותר מאלו של 
( 1 ) ו( 2 ); הם מעופפי־חתירה. צבעי הכפנים עפ״ר כהים, 
לעתים קרובות בעלי ברק מתכתי; למגלנים צבעים בהירים, 
בעיקר לבן. באמריקה הטרופית מצויים מינים ורודים: הכפן 
313 [ 3 3 [ ב [\/ ודימגלן מלס! 3 ־ 01131 . בא״י מצוי הכפן(= אבי* 
הכף) הלבן ( 00113 ־ 1011001 1313163 ?),החורף לפעמים בבריכות־ 
דגים ובשמורת־החולה (ע״ע א״י, עט׳ 227/8 ); הוא מקנן 
בהולאנד, באירופה הדרומית־מזרתית ובאיזורים החמים של 
אסיה ובאפריקה. — ה מ ג ל ן ( £31011161105 0830115 !?), המז¬ 
דמן לא״י, בפרט בזמן 
נדידת האביב, כבודד 
או בקבוצות קטנות, 
צבעו חום בעל ברק 
מתכתי; הוא נפוץ 
בארצות הים־התיכון, 
במזרח הקרוב, באסיה 
הדרומית והמרכזית, 
באפריקה וגם בדרום- 
מזרח של אה״ב. — 
המגלן המצוייץ 
(- 61x11 ־ 01 001x13111315 

13 ) הוא עוף־ערבות. 
צבעו שתור בעל ברק 
מתכתי, ראשו קרת, 
מקורו ורגליו אדומים; 
בערפו ציצית של נוצות מוארכות. הוא ניזון מתרקים ומלט־ 
אות ודוגר במושבות בנקיקים, בצוקים או חרבות. הוא מקים 
מושבות־דגירה באפריקה הצפונית-מערביתיובקדמת־אסיה.— 
ה מגלן הקדוש — האיבים (- 015 36x1110 ז 651510 זן 1 ' 1 
103 ק) — צבעו לבן : מקורו, ראשו וצווארו הקרחים וכן נוצות' 
הקישוט שעל כנפיו— שחורים. הוא נפוץ בכל אפריקה 
בסביבת מים. במצרים הוא היה מופיע עם גאות הנילוס. 
ולפיכך חשבוהו המצרים הקדמונים לעוף קדוש ומבשר 
הגאות: ציורים ופסלים של עוף זה מצויים בקברות המלכים 
ובמקדשים. 

יש משייכים גם את משפחת הפלמינגו(ע״ע) לסדרה זו. 

י. אהרבי, זכרונות זואולוג עכרי, א׳, 74-63 , תש״ג; 

- 871 , ז \ X ,■*///־־״■"/ 0 , 16 ^ 20010 ? 4 1 - 101 : 1 ' 7 , 0x3556 .ק .יל 

. 1950 , 877 

ה. מ. 

ה ח׳ בפולקלור. אצל רוב העמים זכתה הח׳ ליחס 
אוהד במיוחד, ואצל אחדים מהם היתה אף בע״ח מקודש; 
בתסאליה העתיקה היה צפוי דין־מוות לכל מי שהרג ח׳. 
העולם הימני־רומי החשיב את הדד כמשמידות חרקים 
וזוחלים מזיקים, ביהוד נחשים, וכן בשל המסירות שבה 
מטפלות הן — לפי אמונה עממית — בהוריהן ובזקניהן. גם 
העמים המוסלמים כיבדו מאד את הח"; הערבים נוהגים אף 
לחוג את בוא הוד, שמבשר את גמר החורף. מסופר, שבמצ¬ 
רים ובמארוקו היו קיימים בתי־חולים מיוחדים לח" חולות 
וקרן לקבורת הה" המתות. בין עמי המערב, וביחוד בגרמניה, 
נפוצה האפונה שח" מביאות הצלחה, וקינן על גג-הבית הוא 
ערובה בפני שריפה ופגיעת הברק; ע״פ התנהגות הח" 
בשובן מנדידת־החורף אפשר לנבא טובות או רעות. יש גם 


מאמינים, שהח" הופכות בחורף במצרים לבני-אדם. בגלל 
נדידתה נעשתה הח׳ גם סמל הנוסעים, העוברים ארצות 
רבות. — בעולם כולו נפוצה ביותר האמונה, שח" מבי¬ 
אות תינוקות. 

-^״״ 7 ; 1931 , 67-73 י ! , 137 ,££ 

.[ ; 1950 , 1083 , 1 ,. 0 /?> )■< 10 } 01 ? / 0 1 {־ע> מס// 0/1 />־מ> 7 >מ;>/ 5 
." 1951 , 528-529 ,( ,£%£ ,(. 6/1 ) 5 א 33351111 

הח׳ ידועה היתה ב א ״ י מימי־קדם; במקרא נזכרים: 
כנפיה הבולטות (זכר׳ ה, ט), נדודיה (ירט׳ ת, ז), קינונה 
בראש עצי־הברוש (תהל׳ קד, יז). היא נמנית עם העופות 
האסורים באכילה (ויק׳ יא, יט; דב׳ יד, יח), בתיאורי בע״ח 
שבס׳ איוב מדובר על טיפשותה של הזז/ המטילה ביציה 
על הארץ ומפקירתן למרמס (איוב לט, יג—יז), וגם חז״ל 
מספרים עליה שהיא "יולדת בעפר... והעוברים־ושבים דשין 
אותה ומאבדין אותה" (שמו״ר כ״ה, י״א). יחד עם זה 
משתקפת בספרות התלמודית חיבת הח׳ (= "הדיה 
הלבנה") במאמר: "למה נקרא שמה ח׳ו שעושה חסידות 
(רש״י: מחלקת מזונותיה) עם חברותיה" (חול׳ ס״ג, ע״א). 
ברפואה העממית התלמודית נשתמרה האמונה, שהמרה של 
הח׳ מרפאה מנשיכת עקרב (כת׳ נ׳, ע״א). 

חסידות (חסידות בעש״טית), תנועה דתית עממית רחבת־ 
הקף, שקמה ביהדות מזרח־אירופה ברבע השני 
למאה ה 18 , נתגבשה בעדות שבראשן עומדים "צדיקים" 
וקיימת עד היום. 

תולדות החסידות.עס , 756 

תורת החסידות.עמ ׳ 769 

הרקע ההיסטורי ונתיב ההתפשטות. אף 
שהקמת הח׳ נעוצה בגורמים יהודים־אימאננטיים, הרי 
גם תגאי־החיים החיצונים בפולניה של המאה ה 18 עודדו 
וקבעו את קצב התפתחותה והשפיעו על דרכה למעשה. 
המשבר, שפקד את יהודי פולניה בעקבות תהליך התפוררותה 
של מדינה זו ( 1648 — 1795 ), פגע קשות בחיי היחיד, העלה 
את המתיחות הסוציאלית, הבליט עיוותים מוסריים בהנהגת 
הרב והפרנס ועירער את יוקרתה. מצב זה, יחד עם המשבר 
הדתי והמשיחי של אז, יצרו רקע נוח לרעיונות חדשים, 
למנהיגות שלא על בסים של תורה, להתלכדות חברתית חדשה 
ולהתפרצות דתית־אקסטאטית עזה. במחצית הראשונה של 
המאה ה 18 נמצאו חוגים שבתאיים (ע״ע שבתאות) בקהילות 
רבות בדרום־מזרח פולניה, מהם שפעלו בפרהסיה ומהם 
שירדו למחתרת. גם בשאר חלקי פולניה, שבהם נתמעטו 
הספיחים תשבתאיים או נעלמו לגמרי, נשארו בעינם— אחרי 
ההתפוצצות השבתאית — לימודי הקבלה ומנהגים קבליים 
אף הרחק מעבר לקבוצות השבתאיות עצמן. בהשפעתם קמו 
ונתגבשו חוגי מקובלים־חסידים, שמגוונים היו מבחינת גי¬ 
שתם הדתית: היו ביניהם סגפנים מתבחדדים, שבילו ימיהם 
בצומות, בתפילות ובמעשי־תשובה, תוך ציפיה מתוחה לגאו¬ 
לה ; וכנגדם — מקובלים אנטוזיאסטיים, שהתלכדו במסגרות 
מאורגנות ("חברה חסידים", "חבורה קדישה" ועוד) וניכרו 
בהתנהגותם המיוחדת הן בתפילה ובקיום מצוות, והן בחיי 
יום־יום שלהם. הם הצטיינו בתפילתם, שנערכה עפ״ר בנוסח 
ספרד של האר״י — מלווה גילויי דבקות, שמחה, השמעת 
קול, נענועי־גוף, ריקודים נלהבים, שירה וזמרה. בשבת לבשו 
בגדים לבנים, ויש מהם שבציציותיהם שזור היה פתיל- 
תכלת. רגילים היו להסב שעה ארוכה בג' סעודות בשבת, 



0 נ 5 ן קדזש [איביס] 
( 103 קס 61111 ג 15 חז 051010 ז 711 ) 






757 


ח פיתה 


758 


והתלהבותם נסתייעה בשתיית משקאות חריפים. מסתבר, 
שחלק מהם (ואף מן החסידים הסגפנים) דבק עדיין בסחר 
בתורות שבתאיות, אף אם לא גילו זאת ברבים. החבורות 
היו מצומצמות וסגורות, והשפעתן על הציבור הרחב לא 
היתד. ניכרת. היו בתוכן אישים שהוחזקו בעלי רוח־הקודש, 
אולם לא קמו מקרבן מנהיגים מן הטיפוס של "הצדיק", 
שמסביבו מתלכדת עדה — ובזה ההבדל העקרוני החשוב 
ביותר ביניהן ובין הח׳ הבעש״טית, אע״פ שחוגים אלה היו 
היסוד שממנו הורכבו החבורות הראשונות שנתלכדו מסביב 
לבעש״ט וחבריו. על התפשטות חוגים אלה הקל מצבם של 
יהודי פולניה באותה תקופה והמשבר הכלכלי והחברתי 
שפגע בהם. ע״פ מידת חריפותו של המשבר במקומות 
השונים יש להסביר את הנתיב הגאוגראפי להתפשטות הח׳. 
באיזורי־הספר שבמזרח המדינה (אוקראינה) נתהוו גרעיניה 
הראשונים של הה , ; משם נתפשטה לגלילות וולין, ריסן 
(בילורוסיה), גליציה, ולאחר־מכן — לפולניה המרכזית 
ולחלקים גדולים של הונגריה ורומניה. 

החבורות הראשונות! תקופת ה ב ע ש " ט 
ו״המגיד". תולדות הח ׳ פותחות בראשית פעילותו הפומ¬ 
בית של ר , ישראלבןאליעזרבעלשםטוב (ע״ע)— 
הבעש״ט — באמצע שנות ה 30 למאה ה 18 , ר״י הופיע 
כמנהיג דתי וכ״בעל־שם" המרפא בלחשים, השבעות וקמי¬ 
עות. הוא קיים "מנין" מיוחד, ובדרושים קצרים היה משמיע 
את תורת הדבקות שלו ואת גילוייו — שאליהם הגיע ע״י 
"עלית נשמה". בני חבורתו היו מגידים, מוכיחים, מלמדים, 
שוחטים, חזנים ורבנים! כ 30 מהם ידועים בשמותיהם. גם 
גדולי־תורה נמנו עמס, כגון ר , מאיר מרגליות אב״ד אוסט- 
ראה. שני תלמידיו המובהקים היו: ר׳ יעקב יוסף מפולנאה 
(ע״ע) ור׳ דב בר ממזו־יד (ע״ע). בין תלמידיו נמצאו גם 
מי שהיו חברים בחבורות חסידים (ח״ם) שקדמו להופעתו 
באותו איזור: ר' משה מקוטוב, ר׳ אריה ליב המוכיח מפול- 
נאה, ר׳ זאב וולף קיצס ואחרים. גיסו ר׳ אברהם גרשון 
מקוטוב (ע״ע), שהתנכר לו תחילה, הודה בו אח״כ. על 
חוגו הרחב יותר נמנו פשוטי-עם, שעליהם השפיע בכוח 
ההתלהבות של תפילתו, בשיחות־חולין בשווקים וברחובות 
ובפעילותו כבעל־שם, 

הבעש״ט ישב ישיבת־קבע בטלוסט ולאחר מכן במז׳יבוז׳ 
(פודוליה), ולשם באו תלמידיו.'אולם הוא הירבה גם בנסי¬ 
עות על־פני עיירות המחוז (פעם אף הגיע לליטא) והגיש 
עזרה — בתשלום — לכל דורש. 

לאחר פטירתו (תק״כ) הוכר כמנהיג תלמידו ר׳ ד ב ב ר 
(ע״ע) — ״המגיד״ —, חרף טענתו של ר׳ יעקב יוסף 
מפולנאה, הוותיק ממנו בחבורה, להנהגה. נראה שרק בתקכ״ו 
נכונה המנהיגות בידי רד״ב. אך גם אז היו שלא הודו בו, 
כגון ר׳ פנחס מקורץ. רי״י לא נהג עדה, אולם בספרו 
״תולדות יעקב יוסף״ — הראשון לספרות הח׳ — השפיע 
רבות לעיצוב פני הח/ "המגיד" ישב ישיבת־קבע במזריץ׳ 
וברובנה ובסוף ימיו באנופולי (כולן בוולין). שלא כבעש״ט 
לא היה איש העם, ובגלל מחלתו לא הירבה להיפגש אף עם 
תלמידיו, שרובם היו צעירים למדנים. 

שלב זה מציין את ראשית התארגנותה של הח׳ כתנועה 
ואת תחילתה של ה"צדיקות" כמוסד. "המגיד" היקנה 
לח׳ את מערכת מושגיה הקבליים ואת מרבית דפוסיה 
האירגוניים והפיץ אותה באיזורים חדשים! בימיו נתחזקה 


הח' באוקראינה, היכתה שרשים בליטא ובריסן, וניצניה 
החלו נראים בפולניה המרכזית. שליחים הפיצו תעמולה 
וייסדו ״מניינים״ לרוב, ויש מהם שיצרו אף מרכזי־מישנה — 
כפופים למרכז במזריץ׳ — כנקודות־משיכה למצטרפים לח/ 
בליטא היה ר׳ אהרן הגדול (ע״ע) מ ק ר ל י ן מראשוני 
הצדיקים! בשליחות רד״ב הפיץ ח׳ בקהילות שונות— בעיקר 
באיזור פולסיה —, ובתוקף שולחו העניק מסמכותו לתקנות 
דתיות וסוציאליות שהיו טעונות חיזוק. מנייני "אנשי קאר־ 
לין" ו״אנשי מזריץ"' נתארגנו אף בווילנה, וחבורת ח״ם 
בראשות ר׳ מנחם מנדל מויטבסק (ע״ע) קמה במינסק. 
במחוז ויטבסק פעל גם ר׳ אברהם כ״ץ מקליסק (ע״ע), 
וחבורתו כונתה בשם ״חסידי תלק״ — כינוי שפירושו סתום. 

בריצ׳וואל (מרכז־פולניה) נתגבשה חבורת ח״ם מסביב 
לר׳ שמואל (שמעלקה) הורוביץ (ע״ע), אב״ד הקהילה, 
שעבר אח״כ לשיניאוי (גליציה המרכזית) ומשם לניקולש־ 
בורג שבמוראוויה. ר״ש התערב בפולמוס עם המתנגדים, 
ולאחר חרם ברודי(ר׳ להלן) כתב איגרת־הגנה על הח ׳ . את 
מקומו בריצ׳וואל תפס לזמן קצר ר׳ לוי יצחק (ע״ע), 
שהלך אח״כ לזליחוב כאב״ד ומנהיג ח״ם, ובה התחיל 
להתפרסם. — מאותה תקופה ידוע על חבורות ח״ם בברודי 
ובלשנו הסמוכה, בשקלוב ובאזנה. 

ה ח׳ ב 3 7 7 1 — 15 18 . לאחר פטירת "המגיד"(תקל״ג) 
נתפלגה הח׳ כיתות־כיתות, ובראש כל אחת צדיק עצמאי. 
גידולה המהיר של חח׳ ופיזורה הרב וכניסת פולין לתקופת 
החלוקות ( 1772 — 1795 ), היקשו על ריכוז הח׳ בידי מנהיג 
אחד! היעדר אישיות מקובלת על הכל השפיע אף הוא. 
עובדה זו היתה מכרעת לגבי המשך התפתחות הה/ 

רבה היתד. משיכת הח׳ במחוזות האוקראיניים, בוולין 
ובפודוליה ובגליל קלב, ואף בין הרבנים. ידיעה ממקור 
מתנגדים (תקמ״א) מוסרת: "במדינת אוקריינה יש רבבות 
האנשים הטמאים״ — והכוונה לח״ם. בתקמ״ה בא ר׳ לוי יצחק 
מפינסק (ר׳ להלן) לברדיצ׳ב, כיהן בה כאב״ד במשך 25 שנה 
וריכז סביבו עדה גדולה! הוא הירבה בנסיעות על פני 
היישובים, הלהיב לעבודח־ה׳ ועסק רבות בהפצת הח/ צדיקי 
ר 1 לין האחרים היו: ר׳ זאב וולף מז׳יטומיר (ע״ע) ור׳ מרדכי 
מניסכיז (ע״ע). עדה קטנה נתרכזה סביב ר׳ מנחם נחום 
"המגיד" מצ׳רנוביל (גליל קלב), שהפיץ את הה׳ במסעיו 
בקהילות השונות וסבל מרדיפות מתנגדים. בנו, ר׳ מרדכי 
טברסקי (ע״ע), היד. ראשון לשושלת צ׳רנוביל. 
י י ר׳ אברהם "המלאך" (ע״ע) בן ר׳ דב בר ממזריץ׳ לא 
נהג בצדיקוח! בנו, ר׳ שלום שכנא מפ 1 ה 1 רודיץ׳, משך עדה 
קטנה, ובנו ר׳ אברהם היה ״הינוקא״ הראשון בח׳ — נוהג 
עדה בגיל צעיר מאד. אחיו ר׳ ישראל מרוז׳ין (ע״ע), 
הוא אבי השושלת רוז׳ידסאדיגור. 

בפודוליה חיו נכדי הבעש״ט (מבתו אדל), ר׳ משח 
אפרים מסדילקוב ור׳ ברוך (ע״ע). הראשון לא נהג עדה׳ 
וחשיבותו בתולדות הח׳ — במסורות על הבעש״ט שכלל 
בספרו ״דגל מחנה אפרים״. הצעיר ר׳ ברוך נהג 30 שנה 
עדה גדולה בטולצ׳ין ובמז׳יבוז/ ר׳ נחמן מברצלב 
(ע״ע), בנה של פיגה בחד. של אדל, היה אישיותי מיוחדת 
במינה ובעל תודעה עמוקה ביעודו, תלמידיו מועטים היו, 
אך תלמידו ר' נתן, שהעלה על הכתב ממוצא פיו, עשה לו 
פומבי. ר׳ נחמן סבל מהתנגדות במחנה הח״ם עצמו. ובמיוחד 
התנגד לו ר׳ אריה ליב "הסבא" משפולה (ע״ע). אחרי 


759 


המידות 


760 


מותו לא בחרו תלמידיו אחר במקומו, וחסידיו הוסיפו במשך 
הדורות לבקר את קברו ("ח״ם מתים") כדי לקבל ממנו 
השראה. גם אחרי מותו נתונים היו תלמידיו לרדיפות- אך 
סיבות ההתנגדות המיוחדת לקבוצה זו לא הובהרו עד היום. 

ב פ ו ל 0 י ה הליטאית המשיך ר׳ שלמה מקרלין(ע״ע) 
במסורת רבו ר׳ אהרן(ר׳ לעיל), ואותו זמן(החל בתקל״ה/ו) 
כיהן בפינסק ר׳ לוי יצחק. שניהם גורשו בתקמ״ד/ה ממקו¬ 
מותיהם בלחץ המתנגדים מווילנה ובהסכמת הגאון ר׳ אליהו 
(ע״ע). רל״י הלך לברדיצ׳ב (ד׳ לעיל) ור״ש לולאדימיר 
שבוולין; האחרון מת שם מות־קדושים במלחמות פולניה־ 
רוסיה (תקנ״ב). למרות גל ההתנגדות לח׳ שעבר אז בליטא 
(ר׳ להלן), השתלטו הח״ם בשנות ה 90 אף על קהל פינסק, 
שאת רבה — ר' אביגדור בן יוסף חיים (ע״ע) — הדיחו, 
ועל קהילות סמוכות. ר׳ אשר בן ר׳ אהרן הגדול (ע״ע) 
ישב תחילה בסטולין ובקארלין ורכש השפעה גם בוולין. 
עדה חסידית גדולה נתגבשה בלחוביץ׳, בראשות ר׳ מרדכי 
(ע״ע), תלמיד קארלין. שני המנהיגים ריכזו המוני ח״ם על 
גבול ליטא־ריסן, ונתפסו למלכות בתקנ״ט (ר׳ להלן). 

מרכז שני לח׳ בליטא היה באמדור, הסמוכה לגרודנו, 
בראשות ר' חיים־חייקא, תלמידם של "המגיד" ושל ר׳ אהרן 
הגדול. מרכז זה גילה חיוניות רבה ולא נרתע מלהתגרות 
במתנגדים, ואף בגר״א עצמו. רח״ח יצא נגד הוולגארי־ 
זאציה שהתחילה להתגלות בעדות־ח״ם מסויימות. אחריו(נפ׳ 
תקמ״ז) בא בנו ר׳ שמואל (נם׳ אחר תקנ״ח); אולם לח׳- 
אמדוד לא היה המשך. — גם בווילנה וסביבתה גדלה הח/ 
למרות ההתנגדות הנמרצת שם, ונתקיימו בה מניינים חסי¬ 
דיים רבים, אך צדיק לא ישב בה. במינסק גברה יד המת¬ 
נגדים, ובתקנ״ד פיזרו ראשי־הקהל בסיוע השלטונות הרוסים 
את המניין החסידי שם ; אולם בגליל מינסק גדל כוח הח/ 

ריסן. בתקל״ג התיישב ר׳ מנדל ממינסק בהורודוק 
והפיץ את הח׳ בגלילות ויטבסק ומוהילב; לצדו פעלו 
ר׳ ישראל מפולוצק, ד׳ אברהם מקליסק (ע״ע) ור׳ ש נ י א ו ר 
זלמן מ ל_ידי (ע״ע), תלמידי "המגיד". בתקל״ז עלה ר״מ 
לא״י, ומשם המשיך להדריך את עדתו בגולה; לאחר פטירתו 
(תקמ״ח), נעשה רש״ז מנהיג הדד בריסן, כראשון לשושלת 
ל_ידי־לובאוויץ׳ (ע״ע ח ב"ד), שנודעה לה עמדת 
מנהיגות במחוזות הצפוניים של רוסיה המערבית ושלוחות 
לה בגלילות אחרים; לח׳־חב״ד גון מיוחד בין הזרמים והעדות 
של הח/ לאחר מותו של רש״ז "הרב הזקן" (תקע״ג), מילא בנו 
ר׳ דב בר (ע״ע) את מקומו. אך קבוצה גדולה מחסידיו 
פרשה וייסדה עדה בראשות ר׳ אהרן מסטרוסילד, (ע״ע). 

לאבי הח׳ ב ג ל י צ י ה נחשב ר׳אלימלךמליז׳נסק 
(ע״ע), מחבורת "המגיד"; הוא פיתח במיוחד את הצדיקות 
״המעשית״ — הדואגת ל״חיי בני ומזוני" של החסיד. כבר 
בימיו החלה השתלטות הח׳ על החיים היהודים בגליציה; 
בסוף ימיו התרחק מפעילות(גפ , תקמ״ו־ז). תלמידו ר׳ יעקב 
יצחק הורוביץ (ע״ע), ששימש עוד את "המגיד", החל 
לרכז סביבו עדה עוד בחיי רבו, בלי לקבל את ברכתו. 
באותו זמן פעל גם ר׳ יחיאל מיכל מזלוצ׳וב (ע״ע) — אבי 
שושלת ענפה שפעלה בגליציה ובפודוליה. ראשי ח׳־גליציה 
האחרים: ר׳ מנחם מנדל מרימנוב (ע״ע), ר׳ משה ליב מססוב, 
ר׳ אורי ("השרף") מסטרליסק (ע״ע). ר׳ מאיר מפרמישלאן 
(ע״ע), ר , אברהם יהושע השיל מאפטא (ע״ע). 

בפולניה המרכזית התפתחה הוד בשנות ה 80 — 90 


למאה ה 18 בעקבות פעולתם של ר׳ יעקב יצחק הורוביץ, 
שהעתיק מושבו ללובלין ושם נתפרסם כ״חוזה", ושל ר׳ 
ישראלהמגידמקוזניץ (ע״ע) — שניהם מיסטיקנים 
וצדיקים "מעשיים׳/ שריכזו המונים רבים. רוב צדיקי פולניה, 
גליציה והונגריה מאותם הימים היו תלמידי "החוזה". תלמידו 
ר׳ יעקב יצחק ("היהודי הקדוש") מפשיסחה 
(ע״ע) מאם בח׳ ההמונית והחל לנהוג עדה של אנשי־רוח 
מעולים עוד בחיי רבו, אף כי לא פרש ממנו, ובזה התחילה 
"מחלוקת פשיסחה־קוצק", שהסעירה את ח׳־פולניה במשך 
כ 60 שנה (ר׳ להלן)! ח״ם רבים נמצאו בשנות ה 80 — 90 
בפראגה ליד וארשה ובמקצת גם בווארשה עצמה, וצדיקים 
היו מבקרים בה הרבה, אך לא נשתקעו שם. 

בהונגריה נוצרו שני מרכזים: בקאלוב — ובה נתקבל 
כאב״ד בשנות ה 80 ר׳ יצחק אייזיק ט וי ב (ע״ע), שמשך 
קהל רב בעממיותו ובזמירותיו; באויהי (על גבול הקאר־ 
פאטים) — בה נתקבל כאב״ד (תקס״ח) ר , משה טיטלבוים 
(ע״ע), תלמיד "החוזה", שעיסוקו בקמיעות עורר התנגדות 
בקהילתו. הח׳ לא החזיקה מעמד ב 2 מקומות אלו. — מן 
הראשונים שהחדירו את הח׳ במולדאוויה היה ר׳ אברהם 
יהושע השיל מאפטא, שישב ב 1811/3 ביאסי. 

"בא רץ־יש ר א ל. מסתבר שהבעש״ט יצא לא״י, אך 
חזר בו באמצע הדרך. יחידים מחבורתו עלו לארץ: ר׳ גרשון 
מקוטוב (תק״ז) התיישב בחברון, עבר לירושלים ונתקרב 
לישיבת המקובלים "בית אל"; ר׳ נחמן מהורח־נקה (ע״ע), 
ר׳ מנחם מנדל מפרמישלאן ואחרים עלו בתקכ״ד והתיישבו 
בטבריה, אך רישומם לא היה ניכר. בתקל״ז עלתה קבוצת 
ח״מ מריסן, שאליה הצטרפו רבים שלא מהח״ם — יחד 
כ 300 איש — בראשות ר׳ מנדל מוויטבסק ור׳ אברהם 
מקאליסק; גם ר׳ שניאור זלמן נצטרף לשיירה, אך חזר בו. 
מרביתם השתקעו בצפת, ומקצתם עבדו אח״כ לטבריה 
ולפקיעין. העדה המפוזרת בגליל נשארה מאוחדת בראשות 
ר״מ, שהמשיך גם בהנהגת העדה שבריסן. הח״ם העולים 
נתקלו באיבת המתנגדים, וגם הספרדים בצפת השתתפו 
במחלוקת נגדם. בתקל״ט—תקמ״א שהה ר׳ שלמה חלמא 
(ע״ע) בטבריה ויצא גם הוא נגדם. אולם בגולה אורגנה 
רשת מגביות לתמיכה בחסידי א״י, ובראש הפעולה, בעיקר 
ברוסיה, עמד במשך 22 שנים (תק״ם—תקס״ב) ר׳ שניאור 
זלמן. בתקס״א פרצה מחלוקת בין ר״א מקאליסק לבין רש״ז 
בסוגיות מהותיות בח׳, ור״א נפרד מחברו ואירגן שד״רות 
נפררת. בשנות ה 90 למאה ד, 18 התיישבו בטבריה ר׳ זאב 
ודלף מצ׳ארניאוסטראה ור׳ יעקב שמשון משפיטובקה, 
תלמידי ״המגיד״; בתקנ״ח ביקר בארץ ר״נ מבראצלב. 

בין חסידים למתנגדים. פרט לליטא, ואפשר גם 
ריסן, לא היו ל״התנגדות" סממנים של תנועה מאורגנת, 
והמחלוקת בינה לבין הח׳ לא חרגה ממסגרת של מחלוקת 
מקומית, אף כי לעתים חריפה למדי. הפולמוס נסב על 
הלגיטימיות הדתית של הה׳ מבחינת סטייתה מעקרונות או 
ממנהגים דתיים מקובלים. קיומם של ספיחים שבתאיים הביא 
בפולניה לרגישות רבה לכל מה שנראה כסטיה כיתתית 
חדשה, והמתנגדים חששו לעם ישראל ולתורתו שיתחלקו 
לשנים. הח״ם האשמו על ענייני אמונה, הנהגה דתית, עיוותי 
מוסר ופרישה"מכלל־ישראל, סילוף תורות והנהגות קבליות 
והפצתן. וביחוד על הזנחת לימוד תורה וביזוי לומדיה ועל 
הסמכות שהם מקנים לצדיק. ר׳ אליהו הגאון מווילנה אף. 


761 


חסידות 


762 


האשימם בנטיות שבתאיות, ועל אשמח ז 1 חזרו מחברי 
כתבי־ויכוח אנטי־חסידיים, בגון האלמוני בעל הקונטרס 
"זמרת עם הארץ", ובן ר׳ אביגדור אב״ד פינסק (בדילטוריה 
לשלטונות). בראש ההתנגדות עמדו המוסדות הרשמיים של 
הקהל, הרבנים והפרנסים, והם נתלו בגאון מווילנה ובסמכותו 
ההלכתית. הגר״א — שדעתו היתה תקיפה נגד הח״ם — לא 
היה פעיל תחילה באירועים עצמם, אבל נתן את שמו 
להחרמות ולכרוזים. רק בתקנ״ו/ז פנה ר׳ אליהו עצמו 
באיגרות נגד הח״ם, והם מן הכתבים החמודים ביותר שיצאו 
נגדם בכל הזמנים. 

תחילה היו המתנגדים בכל מקום התוקפים, אולם אט־אט 
עברה גם הח' להתקפה. המתנגדים, שלא הצליחו לגבור 
באמצעים פנימיים, פנו לשלטונות ונהגו דילטוריה, והח״ם 
ענו אף הם באותו נשק. 

סימני התנגדות ראשונים נתגלו כבר בחיי הבעש״ט. 
הערכות ביקרתיות נכתבו ברבע השני למאה ה 18 
("משמרת הקדש" לר׳ משה מסטבוב; הקדמה ל״מרכבת 
המשנה" לר׳ שלמה חלמא), וד , חיים הכהן דפפורט אב״ד 
לבוב ראה בבעש״ט רופא־אליל. החרם הראשון על הח״ם 
יצא בשקלוב בתקל״ב. אותה שנה הוכרז חרם גם בווילנה 
ונשלחו איגרות לקהילות ליטא־ריסין לגדות את הח״ם. 
בווילנא נשרפו כתבי הח/ וראשיה נענשו קשות; חרמות 
יצאו גם בברו׳די ובלשנו. תלמידי "המגיד" השיבו בחרם 
על הגאון. חרמות נגד הח״ם יצאו גם בתקל״ג, ובתקל״ד 
בערכו גביות־עדות נגדם בזליחוב ובקוזניץ. פעמיים ניסה 
ר״מ מוויטבסק להידבר עם הגר״א (פעם יחד עם רש״ז) — 
אך הלה סירב. בתקל״ח נתקבלו תקנות נגד הח״ם במוהילב. 

גל שגי וחמור יותר של רדיפות הדדיות עבר בצפון 
וגם בדרום בשנות תקמ״א־-תקנ״ז. לפני אלול תקמ״א נערך 
בפראגה (שליד וארשה) ויכוח פומבי על מהות הח/ שני 
המתווכחים — המתנגד ר׳ אברהם קצינלבוגן אב״ד בדיסק 
והצדיק ר׳ לוי יצחק — טענו לנצחון. לאחר מכן הוסיפה 
המחלוקת להחריף, ושני הצדדים לא בררו באמצעים. בחרמות 
בווילנה בלטה המגמה להוציא את הת״ם מכלל ישראל ואף 
לפגוע בהם כיחידים. חרמות יצאו גם במוהילב (שבפ 1 דוליה), 
בשקלוב ובקרקוב, ובברודי שרפו את ס׳ "תולדות יעקב 
יוסף״ (ר׳ לעיל, עמ ׳ 757 ). 

עד כאן היה המאבק פנימי, אולם מתקנ״ח ואילך עברה 
המלחמה לפטרבורג וקובעיה היו השלטונות. עקב שמועות 
שהפיצו הח״ם, שהגאון חזר בו מהתנגדותו, פנה הלה באיגרות 
חריפות נגדם, ובהן כתב: "ולא יחמול איש עליהם, לא יחוס, 
ויבדילום לרעה מכל שבטי ישראל"; ואילו המתנגדים טענו, 
שהח״ם "שונאים אותנו יותר מכל האומות, ומהם מתירים 
דם שלנו כדם בהמות וחיות רעות". מלשינים החשידו את 
ר׳ שניאוד זלמן וחבריו באזני השלטונות הרוסים באי־ 
נאמנות למלכות; רש״ז נאסר, הובל לפטרבורג, אולם לאחר 
שהוכיח צדקתו — ובסיוע שלמונים — שוחרר (י״ט כסלו 
תקנ״ח). הח״ם הגיבו בהלשנה על ראשי קהל וילנה והביאו 
להדחתם. בתק״ס הוגשה ע״י ד אביגדור מפינסק — שהודח 
בשעתו ע״י הח״ם (ר׳ לעיל) — דילטוריה חדשה על רש״ז, 
וכן הוטחו נגדו האשמות בדו״ת שמסר הסנטורדרז׳וין(ע״ע) 
על מצב האוכלוסיה בבילורוסיה. רש״ז נעצר שוב והובל 
לפטרבורג, הוחזק זמן ממושך במאסר ושוחרר בניסן תקס״א. 
אולם ב 1804 השיגו הח״ם לגאליזציה לתנועתם. 


קץ התקופה הראשונה. בעת מלחמות נאפוליון 
נמצאו יהודי פולניה ורוסיה משני עברי החזית. מסורות 
חסידיות לרוב, שמידת האמת בהן אינה ידועה, מעידות 
על תסיסה משיחית שהופיעה אז; לפיהן "השתתפו" צדיקי 
הדור בפעילות במערכות הקרב, בהטילם את מלוא כוחם 
המאגי בנסיון להכריע את הכף, מתוך ראיית המאורעות 
כמלחמות גוג ומגוג. שתי עובדות בדוקות הן: רל״י מברי 
דיצ׳ב נמצא בראש רשימת תורמים יהודים למאמץ המלחמתי 
של הרוסים נגד נאפוליון ( 1807 ). ורש״ז ציווה לחסידיו 
אפילו לרגל לטובת רוסיה; הוא חשש, שנצחון נאפוליון 
יגרור — יחד עם רווחה מדינית וכלכלית ליהודים — עירעור 
יסודות ההווי היהודי המסרתי. 

בשנים תק״ע—תקע״ה" נפטרו רוב מנהיגי ה ח׳ בני דור 
תלמידי "המגיד". ועמם נסתיימה התקופה הראשונה בחולדות 
הח׳, תקופת היס 1 ד, ההתארגנות וההתפשטות. 

במאה ה 19 התפשטה הח׳ בכל תחום־המ 1 שב היהודי 
ברוסיה, בפולניה הקונגרסאית ובגליציה, וכן בהונגריה וברו¬ 
מניה, אך לא עברה את התחום המזרח־אירופי ולא את 
גבולות האיזור הסלאווי. התפשטותה נבלמה בליטא ע״י 
מרכזי ההתנגדות בישיבות מיסודם של תלמידי הגר״א, 
ובסלובאקיד. — ע״י ישיבות ה״חתם סופר" ותלמידיו, וגם 
ע״י השפעת ההשכלה מהמערב. עם ההתפשטות נמשך פיצול 
התנועה ונתוספו שושלות, שסייעו לגידול הח׳ אך הירבו 
מחלוקת — לעתים על השפעה ושלטון בלבד; עדות מעטות 
מבטאות בקיומן כיוונים מיוחדים בדברים שבעיון ובהגות. 

קהילות פדר וליה מלאו ה״ם. שושלות עיקריות בה 
היו משל ראי״ה מאפטא, שהתיישב במז׳יבוז/ ור׳ משה צבי 
מסאוורן. בפלך קיוב ובוולין ישבה שושלת טברסקי 
(ע״ע), שמרכזה היה בצ׳רנו׳ביל. בסמוך לגלילות אלה ישב 
ר׳ ישראל מרוז ׳ ין'(ע״ע), שהקים הצר כדרך נסיכים, 
ושמו יצא כעושה־נםלאות; הוא עבר לאוסטריה, וממנו 
נסתעפו שושלת ס אדי גור ובנותיה בגליציה ובבו־ 
ק ו ב י נ ה — צ׳ ו ר ט ק ו ב, הוסיאטין ועוד. לאתר זמן 
נתעוררה מחלוקת בין בית זה לבין ר׳ חיים ה ל ב ר ש ט ם 
(ע״ע; וע״ע דב בר מליאובה) מצאנז, שהקיפה מאות רבנים 
וצדיקים ואף הגיעה לא״י. במחלוקת קשה זו פעל — בצד 
הגורמים האישיים — גם גורם אידאואגי: עירעור על אורח־ 
החיים בבית רוז׳ין־סאדיגור. — בריסן התבצרה שושלת 
ח ב "ד (ע״ע), שהתנהלה לפי שולחן־ערוך מיוחד של "הרב" 
רש״ז, השונה מן המקובל בפרטים מועטים. — בליטא 
פעלו — נוסף על בית קארלידסטולין — בתי לתוביץ/ 
קידנוב, קוברין, סלונים, ליבשי. ברזנה והורודוק. בפולניה 
מצאה ח׳־קוזניץ את המשכה אחר פטירת המגיד מקוזניץ 
בשושלות אחדות. כממלא־מקומו של "החוזה" מלובלין נחשב 
ר׳ מאיר מאפטא. מן "היהודי הקדוש" מפשיסחה (נס׳ תקע״ד) 
נסתעפו בתים רבים, אך יורשו הרוחני היה ר׳ שמחה בונם 
מפשיסחה (ע״ע), היחיד מבין הצדיקים שטעם השכלה 
כללית (הוא היה רוקח מוסמך). הוא ריכז חבורת אברכים 
חריפים, מופלגים בתורה, שנטשו את משפחותיהם לתקופות 
ממושבות, עסקו בתורה ובח׳ ולעגו לח׳ ה״מעשית־". אחרי מותו 
(תקפ״ז) עברו דוב חסידי פשיסחה אל ר׳ מנחם מנדל 
מ ו ר ג נ ש ט ר ן מ ק ו צ ק (ע״ע), אישיות בעלת כוח-איתגים, 
שהביא את ח׳־פשיסחה לקיצוניות מופלגת, זילזל במוסכמות 
וביטא בחריפות את השאיפה לשלמות, שרק בודדים מסו־ 


763 


חסידות 


764 


גלים להגיע אליה. ר׳ מרדכי יוסף מאיזביצה (ע״ע), מגדולי 
תלמידיו פרש ממנו וייסד את שושלת לינר מראדזין, אך 
ר׳ יצחק מאיר אלסר (ע״ע, עמ׳ 531 ), גיסו של רמ״מ ותל¬ 
מידו המובהק, קיבל את רוב חסידיו. רי״מ אחז בכמה מגינוני 
קוצק, ביסוד הלמדנות, בחריפות הביטוי ובהעזה האישית, 
אך הוא חיסל למעשה את שיטת קוצק, ובהשפעתו — ובהד¬ 
רכת שושלת־ג ו ד שהסתעפה ממנו — היתה ח׳־פולניה 
לאירגון המוני רב־עצמה. חתנו של רמ״מ מקוצק, הגאון 
ר׳ אברהם (ע״ע) בורנשטיין, ייסד את שושלת סוחצ׳וב. 
שניה לגור בחשיבות הייתה ח׳־אלכסנדר (ע״ע דנציגר), 
שהסתעפה מח׳-ורקה (ע״ע) שמיסודו של ר' יצחק קליש! 
שושלות אחדות היו בראדושיץ, רדומסק, קוזמיר, ומ 1 דז׳יץ — 
שנתפרסמה בניגוניה. מן האישים הבולטים של ח׳־פולניה 
באותם דורות: ר׳ יששכר בר מראדושיץ — צדיק עממי 
בעל־מופת (״סבא קדישא״); ר , צדוק הכהן מלובלין — 
מחשובי אנשי ההגות בוד; ר׳ יחיאל מאיר ליפשיץ מגוסטי־ 
נין — "בעל התהלים"; ר , מאיר יחיאל האלשטוק מאוס- 
טרובצי — למדן מופלג שנהג בסגפנות חמורה! ועוד. 

בגליציה צצו ופרחו שושלות וחצרות רבות, רובן 
בנות משפחות אחדות, שהתפשטותן לאיזורים מרוחקים נת¬ 
אפשרה בשל תנאים פוליטיים נוחים — קיומה של ממלכת 
אוססריה-הונגריה. מלבד השושלות מבית רוז׳ין, 
היתה גדולה בהסתעפויותיה משפחת איכנשטין מכפר סאפרין 
שליד סמבור, ש 4 מבניה נהגו עדות: ר׳ צבי מזידיצ׳וב — 
מקובל ומראשי הלוחמים בהשכלה, ר׳ משה מסמבור, ר׳ 
אלכסנדר מקומרנו, ר׳ יששכר דב מזידיצ׳וב. מבין צאצאיהם 
בלט ר' יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקומרנו 
(ע״ע). ר׳ נפתלי מרופשיץ (ע״ע) העמיד אף הוא 
שושלות רבות. מבחינה כמותית גדול היה בית בלז (ראשון 
לו — ר׳ שלום רוקח [ע״ע])׳ ואף לו הרבה הסתעפויות. 
הח׳ הלמדנית היתרי מיוצגת ע״י ר׳ חיים הלברש_סם מצאנז; 
מצאצאיו היו, בין השאר, הצדיקים לבית־שיניאווי ולבית־ 
בוב 1 ב. נוסף על אלה היו שושלות רבות בהונגריה — באי- 
זוריה הקארפאטו־רוסים והרומנים (טראנסילוואניה), רובן 
שלוחות בתי-צדיקים מגליציה. בית קוסוב־ויז׳ניץ נוסד ע״י 
ר׳ מנחם מנדל הגר (ע״ע ויז׳ניץ). מרכזים חסידיים חשובים 
היו: מדמרוש־סיגט וסטמר (צדיקים לבית טיטלבוים [ר׳ 
לעיל, ענד 760 ]), וכן מונקאץ , , שבה התיישב ר׳ יצחק 
אליעזר שפירא (ע״ע), מצאצאי ר׳ צבי־אלימלך שפירא 
מדינוב. 

בארץ-ישראל. נסיונו של ר״מ מוויטבסק לייסד מרכז 
בא״י, שיחלוש על הח״ם בתפוצות (ר' לעיל, ענד 759/60 ), 
נתבטל עם פטירתו ושוב לא נתחדש. אולם קימעה־קימעה 
גדל היישוב החסידי בא״י, שהיה כפוף למרותם של צדיקים 
בחו״ל. הוא התארגן ב״כולאת"(ע״ע חלקה, ענד 525 ); איסוף 
הכספים עבורם בחר׳ל אורגן ע״י צדיקים בעלי השפעה, 
ששימשו "בשיאים" ל״כוללות" אלו. בתרי״א עלה לא״י ר׳ 
משה בידרמן מללוב! הוא ובנו אחריו נהגו בצדיקות, אולם 
נכדו קיבל מרות הצדיקים לבית־קאדלין. 

כתוצאה מן הפילוג בין רש״ז ובין ר״א מקאליסק (ר׳ 
לעיל) עזבו מספר משפתות חב״ד את צפת וייסדו בחברון 
(ע״ע) יישוב אשכנזי, שהתקיים עד לפרעות תרפ״ט. חורבנה 
של צפת בשנות ה 30 של המאה ה 19 אילץ חלק מתושביה 
היהודים, שרובם היו ח״ם, לעבור לירושלים, ומתד״ה ידוע 


על 2 מניינים חסידיים בירושלים! עסקנם הראשי היה 
ר׳ ישראל ב״ק (ע״ע) מדפים, מחסידי־רוז׳ין. בתרל״ד הושלם 
בניינו של ביכנ״ס הגדול "תפארת ישראל" החסידי (של 
כולל עסטרייך [גליציה]), באותן שנים כבר היה כשליש 
היישוב היהודי בירושלים חסידי, אולם ההגמוניה על היישוב 
האשכנזי בעיר נשארה בידי הפרושים. בשנות ה 80 נוסד 
מניין חסידי ראשון ב״מאד. שערים", תוך מחלוקת עזה. 
השכונה החסידית הראשונה מחוץ לחומה ידועה בשם "בתי 
ניסן בק". במשך הזמן עלו לא״י ח״ם מעדות שונות, ביניהם 
בנים ונכדים של צדיקים, שבחו״ל לא זכו לכם־הנהגד.! יש 
מהם שנהגו בא״י מנהג צדיקים. 

האירגון וארחות-החיים של העדה החסי¬ 
דית. הח׳ מעולם לא היתה זרם הטרוד־וכסי ביהדות. היא 
נאחזה בדיני התורה (בהלכה) במלואם והמשיכה במסורת 
של לימוד תורה וקיום מצוותיה. יחד עם זה ייצגה מתחילתה 
שלב מיוחד בדתיות היהודית: העלאת הגורם האמוציונאלי 
("דבקות" ו״התלהבות") בעבודת ה׳, פופולאריזאציה של 
יסודות מיסטיים (שהיו לפנים, בדרך־כלל, מיוחדים ליודעי 
ח״ן), וביחוד — העמדת" טיפוס חדש של מנהיג דתי — 
״ה צדיק״(״א ד מ ו ״ ר״ - אדוננו מורנו ורבנו) החריסמתי. 
הצדיק מוחזק כמגלם בהווייתו את הדבקות המתמדת בה , ; 
באמצעותו עוברת חוויית הדבקות אל כל הבא עמו במגע, 
מודה במנהיגותו ומקבל את מרותו. הה׳ לא הקימה מיסדרים 
סגורים, אלא היתה תנועת המונים. היא הכניסה אל תוך 
שורותיה את כל המכיר בעליונותו של הצדיק ונמשך אחר 
עבודת־ה , שלו — בתפילה, בקיום מצוות, במסיבות ג , סעו¬ 
דות בשבת, בסעודות ראש־חודש וחג, בשמחה־של־מצווה, 
וכו , . היא לא ייצגה שכבה אינטלקטואלית או סוציאלית 
מסויימת, ובמסגרתה היו מצויות'כל שדרות העם. 

הח׳ יצרה אירגון דתי על־מקומי — על־קהילתי. בימי 

הבעש״ט והמגיד ממזריץ , היה קהל־הח״ם עדה אחת, מרוכזת 

־צ 

מסביב למנהיגה, ולה שלוחות־בנות במקומות שונים במדינה. 
מדור תלמידי "המגיד" ואילך התפצלה הה׳ לעדות־כיתות, 
אף הן על בסים על־מקומי, כשהקשר ביניהן רופף למדי, 
ולפעמים אף פורצים ביניהן חיכוכים, שבהם חילוקי־דעות 
בשאלות מהותיות ועניינים אישיים משמשים בעירבוביה. 
רוב הח״ם המשתייכים לעדה מסויימת מרוכזים היו תחילה 
באיזור שבו שוכן הצדיק ״שלה״! אח״כ התפשטו שלוחותיהן 
של עדות שונות למרחוק. ממהותה של ההוויה החסידית — 
זיקה ישירה ובלתי-אמצעית של החסיד אל הצדיק. החסיד 
פוקד את הצדיק לעתים מזומנות, עפ״ר בחגים — וביחוד 
בימים נוראים —, ואף בשבתות רגילות! אמנם מן הח״ם 
המרוחקים ממקום־מושבו של הצדיק רק מועטים — בעלי' 
יכולת — ממלאים חובה זו לעתים קרובות יותר. כשהחסיד 
שוהה במחיצת הצדיק, הוא מתפלל וסועד בקירבתו, שומע 
תורה מפיו, מרגיש על עצמו את עינו הפקוחה ומוצא בדבריו 
רמזים אישיים לעצמו, תשובה לבעיותיו ואף הדרכה לחיי־ 
המעשה שלו. 

תחילה היו החבורות מתלכדות סביב הצדיק על בסיס 
של דחפים נפשיים־רוחניים גרידא, אולם אח״כ — החל 
בממשיכי דרך ״המגיד״ — נתקבל על רובם הגדול"של 
הצדיקים הכיוון ״המעשי״: הדאגה לשלומו, למשפחתו ולפר¬ 
נסתו של החסיד. כיוון זה עיצב את דמות הח׳ החל משלהי 
המאה ה 18 והיה לגורם מסייע בהתפשטותה המהירה ובגי־ 


765 


חסידות 


766 


דולה המפתיע. הצדיקות "המעשית" הפכה במרוצת הימים 
לאחד מסימני־ההכר הבולטים של הה/ אע״פ שהיו גם 
כיוונים ששללוה. 

אמון בלתי־מסוייג בצדיק הוא יסוד מוסד בה/ בתקופה 
שהקהילה מתפוררת מבפנים ומותקפת מבחוץ, יש ב״אמונת- 
צדיקים״ שבח׳ משום התלכדות פנימית חדשה! מאחר שכל 
אדם יכול להיאחז בה, היא מעלה את קרנו של האדם 
הפשוט, שנחות־דרגא היה במשך דורות רבים ביהדות התו¬ 
רנית. הח׳ מדגישה את אהבת־ישראל ומפתחת דרכים לעזרה 
הדדית! יש בה משום דמוקראטיזאציה של ההווי הדתי, 
שהרי — להלכה — כל בני־העדה שווים, ורק הצדיק עומד 
מעליהם. אולם מבין המון המעריצים בולטים יחידים, המקו¬ 
רבים לצדיק ביותר והנמשכים אחר עבודת־ה׳ שלו בדבקות, 
ואלה נלווים אליו תדיר! מהם עומדים בראש "מניינים" 
מחוץ למקום־מגוריו, ומהם ממלאים תפקידי "גבאות" שונים 
ב״חצרו". מאחר שאין הצדיק תופס משרה כלשהי, פרנסתו 
על חסידיו והפונים לעזרתו (הבאת "פדיון" לצדיק)! תרו¬ 
מות אלו משמשות להחזקת ה״חצר" על כל הכרוך בדבר, 
למתן צדקה לעניים וכר. על רבים מן הצדיקים נאמר, 
שמעולם לא לן כסף בביתם! אולם היו גם צדיקים שנתעשרו 
מן ה״פדיונות״, ואורח־חייהם — דביחוד אורח־חייהם של 
בני־ביתם — הצטיין בפאר ובמוחרות. המתנגדים מזה והמש¬ 
כילים מזה היו מרבים לטעון הן נגד "פולחן-האישיות" שבח׳ 
והן נגד עשיית המנהיגות הדתית קרדום לחפור בו. — 
הערצת הצדיק גדולה לאחר מותו כבחייו; על קברו מוקם 
מיבנה סגור — "אוהל" או "ציון", ולשם באים ח״ם להזכיר 
עצמם, במיוחד ביום־השנה לפטירת הצדיק. 

בתקופתה הראשונה של חח , לא היה הצדיק נבחר ע״י 
מוסד כלשהו, וההכרה בו היתה ספונטאנית ועומדת על 
משיכה רוחנית הדדית. אף ההצטרפות לח׳ היתר, תחילה 
עניין שבהכרעה אישית ולא הקיפה בהכרח ציבור שלם או 
אפילו משפחה שלימה. בתקופת ההתנגדות העזה חל על 
רקע זה, לעתים, קרע בין ידידים ומקורבים ואירעו מקרים 
של הרס משפחה, אפילו בקרב משפחות גדולים. אולם 
במרוצת הזמן נעשתה השייכות לח׳ והזיקה לשושלות־צדיקים 
מסויימות מסורת משפחתית בחוגים רחבים. 

הצדיקים היו מנהלים תעמולה באמצעות שליחים מיוחדים, 
שהיו מוסרים את תורת רבם ומפליגים בנפלאותיו! גם 
מסעות הצדיק עצמו שימשו אמצעי יעיל לכך. אולם הח׳ לא 
דחקה את רגלי הקהילה ולא ביטלה את מעמדה הפורמאלי 
של הרבנות. מראשית קיומה שאפה להשתלב באירגון הקהי¬ 
לתי, להחדיר בו את אנשיה ולשים את כתר־הרבנות על אחד 
מאנשיה, אם אפשר — על ראשו של הצדיק עצמו. למעשה 
לקחה מן המסגרת האירגונית המסרתית את זכות־הבכורה 
והעבירה את ההנהגה־בפועל מידי הרב והפרנס לידי ראשי 
העדה החסידית. 

בשל יניקתה מן הקבלה המאוחדת דבקה הח׳ במנהגי 
האר״י בתחום מעשי המצוות: ריבוי בטבילה — המיקווה 
היתד, לאחד המוסדות החשובים בעדה החסידית —, הנחת 
תפילין של ר״ת (בצידן של תפילין של רש״י), אמירת 
"לשם יחוד" לפני תפילה וקיום מצווה. נוסח התפילה המקובל 
אצל הח״ם מורכב מנוסח אשכנז הפולני הקדום, מן הכוונות 
והיהודים של האר״י ומנוסח ספרד של יהודי א״י, שעליו 
הוסיף האר״י את תיקוניו. יש הבדלים בין סידורים חסידיים 


שונים! הסידור החסידי הראשון הוא של רש״ז (שקלוב, 
תקס״ג). אך הוא נתקבל על חסידי חב״ד בלבד. 

תפילתם של הח״ם קולנית ונלהבת! מתפללים בשירה, 
בתנועות־גוף ובנענועים. הצדיק העובר לפני התיבה מגיע 
לפעמים ל״התפשטות הגשמיות" ולאבדן חושים. בראשונה 
אף היו הח״ם מבצעים מעשי התהפכויות בתפילה — כביכול 
כדי למנוע עצבות וגאווה! הגר״א ראה בזה מעשה אלילות 
ממש — "מעין פעור", וביקרתו החריפה הביאה לביטול 
המנהג. בדדך־כלל, לא יצרה הח׳ יצירות חדשות בתפילה, 
פרט ל״תפילה קודם התפילה" של ר׳ אלימלך מליז׳נסק 
ול״יה אכסוף", זמר לשבת, מאת ר׳ אהרן הגדול מקארלין. 
אחד ויחיד שיצר תפילות היה ר׳ נחמן מברצלב. תפילתם 
של הח״ם היתד, מתובלת לעתים באמרות קטועות ביידיח או 
אף בשפת־המדינה, וביחוד הצטיין בכך ר׳ לוי יצחק מבר- 
דיצ׳ב! וכן זימר רי״א מקאלוב(ר׳ לעיל, עמ׳ 760 ) בתפילתו 
מוטיווים משירי־רועים בהונגרית. "המניינים" המיוחדים של 
הח״ם היו למעשה סניפי התנועה, ובהם בילו חבריה חלק 
ניכר מזמנם אף מחוץ לשעות התפילה, במסיבות שבת וחג 
ובפגישות חברים. 

על הנגינה החסידית — ע״ע יהודים: מוסיקה. 

אע״פ שהספרות החסידית ואימרות הצדיקים מכילות 
לעתים לשונות אנטינומיסטיות, לא היו בח׳ על כל זרמיה 
סטיות ממעשי המצוות, ומשום כך לא גרמה לפילוג דתי 
ביהדות. אף בפי מתנגדיה לא היתד, טענה של ממש אלא 
שהח״ם אינם מקפידים על זמני התפילות שנקבעו בהלכה. 
השימוש בחלפים מלוטשים לשחיטה — שינוי שהונהג ע״י 
הח״ם מבלי שנתפרש טעמו — אינו נוגד את הדין. בהווי 
הדתי הטעימה הח׳ את מומנט השמחה. הח״ם הירבו במסי¬ 
בות — במיוחד שקדו על מסיבת ג׳ סעודות בשבת — וסעו¬ 
דות של מצווה, תוך שירה, ריקודים ושתיית יי״ש — לפעמים 
למעלה מן המידה! מעשי הסיגוף בוטלו. ההווי החסידי 
המיוחד נתגבש מתוך המגמות העקרוניות של חח/ מנהגי 
האד״י, מנהגי א״י ומנהגי המקום; השפעת הווי האועלוסיה 
המקומית, הלא־יהודית, ניכרת אף היא בשירה, בריקוד ובמו־ 
טיווים אגדייס-עממיים בפולקלור החסידי. 

התפתחות הח׳ עד מלחמת־העולם 1 . במחצית 
השניה של המאה ה 19 דלל מעין היצירה בח׳, אולם כתנועה 
הוסיפה לגלות חיוניות רבה, ובאיזורי התפשטותה ברוסיה־ 
פולניה ובא 1 םטריה-הונגריה (ולאחר מכן בפולניה העצמאית) 
היתד, לאחד הגורמים העיקריים בציבוריות היהודית, אנשיה 
השתלבו במוסדות הקהל! ביניהם היו מעשירי הקהילות 
ומחשוביהן ובעלי קשרים עם חוגים מקורבים למלכות, 
ומשום כך היתד, השפעתם רבה. בעקבות התפתחות זו ובקשר 
לנסיונות, שנישנו והלכו, לכפות את ה״השכלה" (ע״ע) על 
היהודים בכוח המלכות׳ חרגה הח׳ מגדרה ופנתה לפעילות 
ציבורית. שלב חדש זה בהתפתחות הח׳ הביא בעקבותיו 
שינויים גדולים באפיה של הח׳ (שאמנם לא הגיעו לשיאם 
אלא בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם). החדירה לעמדות 
של השפעה ואחריות ציבורית היקנתה מעמד מיוחד לעס¬ 
קנים, התופסים את מקום הפרנסים והשתדלנים לשעבר. אלה 
מודים, כמובן, בסמכות הצדיק וכפופים לו, אלא שלעתים 
לא היה הלה אלא כלי־שרת בידיהם הזריזות! אך יש שהצדיק 
עצמו היד, לעסקן ציבורי. ברבות הימים איבדה התנועה יותר 
ויותר את אפיה הרוחני־רעיוני, ניתקה ממקורותיה הקבליים 


767 


חסידות 


768 


והתגלגלה לעדות־אירגונים, שהעיקר בדם — האמונד, בצדיק 
וההתלכדות החברתית סביבו, בתוספת סממנים מן ההווי 
החסידי הקודם. אמנם תהליך זה אינו עובר בלי מאבקים 
חריפים, וגם בדורות המאוחרים נמצאו צדיקים שניסו להעלות 
מחדש יסודות מן הח׳ הבעש״טית. אולם, בדרך־כלל, גוברת 
ועולה באותו זמן המוסדיות בח׳. הספונטאניות מפנה את 
מקומה לדפוסי־שיגרה. העברת ההנהגה מתבצעת בצורה 
פורמאלית כמעט, ע״י פני־העדה, הגבאים ובני משפחת 
הצדיק. הבן הבכור, או אחד הבנים האחרים, מוכרז כממשיך 
השושלת, וכתר המנהיגות מושם על ראשו; פעמים אין 
האחים רוצים לכוך ראשם בפני אחיהם הנבחר, והם מכריזים 
על עצמם כעל צדיקים עצמאיים. אמנם גם בדורות אלה 
נתוספו מפעם לפעם צדיקים שלא מן השושלת, שהוכרו 
למנהיגים בכוח אישיותם ושאר־רוחם; אולם גם אלה ייסדו 
שושלות חדשות — וחוזר חלילה. מקרה מפורסם ובעל 
משמעות רבה היתד, מחלוקת פשיסחה־קוצק (ר' לעיל, עמ ׳ 
760 ), שבה נמשך המאבק בין הצדיק־בזכות-עצמו לבין 
הצדיק־בזכות־אבות 4 דורות, כשכמעט בכל המקרים נס 1 ג 
הבן מחידושי האב, ואילו התלמיד הלך בדרך החדשה שנס¬ 
ללה ע״י רבו ואף הרחיבה ופיתחה. אף ההשתייכות לח' 
התחילה עוברת מאב לבן, ומשפחות נעשו צמודות׳ בדרך־ 
כלל, לשושלת מסויימת. עם גידול ההוצאות להחזקת חצר 
הצדיק נקבע תשלום קבוע, מעין מם ("מעמדות" או 
"כוללות"), הנגבה ע״י שלוחי "החצר". 

בעשרות השנים האחרונות למאה ה 19 נבלמה התפשטות 
הח׳; ההשכלה והנטיה לסקולאריזציה של החיים היהודיים 
העבירו את ד,ח׳ מהתקפה להגנה. הה' שללה בתקיפות כל 
שינוי בהליכות-חיים, וכל בתי הצדיקים התנגדו לגילויי 
ההשכלה השונים; ואילו המשכילים ראו בח׳ אויב ראשי. 
תנועת חבת־ציון נדחתה אף היא ע״י כלל הצדיקים׳ פרט 
למיעוט יוצא מהכלל. רש״ז מקאפוסט, צדיק מגזע חב״ד, 
נטה לחבת־ציון ומסר לס. אוסישקין חוות־דעת חיובית עליה 
(תרמ״ז); ר׳ חיים ישראל מפילוב, נכד רמ״מ מקוצק, יזם 
תכניות לעליה גדולה לא״י. הצדיק היחיד שהיה בין יוזמי 
רעיון חבת־ציון ופעל למענו במלוא כוחו היה ר׳ אליהו 
גוטמכר (ע״ע); אך ספק אם אפשר למנותו בין צדיקי 
הח׳ הבעש״טית, אע״פ שבעל־מופת היה ונהג כמותם. 
הציונות המדינית נשללה אף היא ע״י בתי־הצדיקים השו¬ 
נים׳ אם כי במידה שונה של תקיפות. נסיונו של הרצל לרכוש 
לטובת הציונות את ר׳ דוד משה מצ׳ורטקוב עלה בתוהו. 
בינתיים נחלש כוחה של הוד מול עליית הזרמים החילוניים 
ביהדות — ההתבוללות, הלאומיות, תנועת הפועלים; אמנם 
לא פחתה בכמותה, אבל כוודמשיכתה נפגם בהרבה ורבו בה 
הנשירות, ביחוד בקרב בני־הנוער. אולם דווקא בתקופה זו 
נתחדשה בח׳ הוקרת לימוד־התורה ועלתה קרנו — בדומה 
למה שאירע במחנה יריבתה, המתנגדות הליטאית. הישיבה 
החסידית הראשונה נוסדה, כנראה, בידי ר״א מסוחאצ׳וב 
(ר׳ לעיל׳ עם׳־ 763 ) בשנות ה 60 למאה ה 19 , ובשלהי המאה 
נוסדו ישיבות ״תומכי תמימים״ של חב״ד (ע״ע, עמ׳ 44 ). 
רבו האדמו״רים שהיו מופלגים בתורה׳ ובתי־המדרש החסי¬ 
דיים בגליציה, בפולניה ובהונגריה נתמלאו לומדים. 

הה׳ ב 4 1 9 1 — 1948 . מלחמת־העולם 1 והשנים של¬ 
אחריה שינו את מפת התפוצה של הח׳. בעקבות חורבן 
וגירושים החלה הגירת צדיקים מן העיירות והכפרים אל 


הערים הראשיות; רוב צדיקי שושלת־רוז׳ין, למשל, עברו 
לווינה וניתקו עצמם ממגע קבוע ומתמיד עם המוני חסידיהם 
בגליציה ובוקובינה. התפוררותה של הממלכה האוסטר 1 ־ 
הונגרית ויצירת מדינות חדשות ניתקו לעתים המוני חסידים 
מראשיהם, וחסידי הונגריה מצאו עצמם ברובם ברומניה 
ובצ׳כוסלובאקיה ואילו רבים מצדיקי פולניה מצאו מקלט 
בשנות המלחמה בווארשה ונשארו שם גם לאחר המלחמה, 
בדם, המאורע החמור ביותר היה כריתת הענף הרוסי כתוצאה 
מהמהפכה הקומוניסטית; על פעולתה של ח׳־חב״ד בבריה״מ 
(שאת פרטיה עדיין אין לגלות) לשם שמירה על גחלת הה , 
והיהדות בכלל — ע״ע ח ב "ד. במדינות שבהן היה לה 
חופש־פעולה המשיכה הח׳ בשמרנותה, בהקפדתה על מנהגי 
לבוש, לשון וחינוך דתיים. עם זאת הפעילה הח׳ רבים 
לעסקנות ציבורית בכל שטחי החיים וגילתה יכולת לנצל 
לטובתה מצבים פוליטיים מסויימים. בפולניה הזדהתה ח'- 
גור עם "אגדת ישראל"(ע״ע). במדיניות היהודית היתה הח׳ 
על כל גוניה נוטה, בדרך־כלל- לשיתוף־פעולה עם הממשלות 
ועם המפלגות הממשלתיות. באותו זמן פעלה הה׳ רבות 
בשדה החינוך, בטיפוח לימוד התורה ובאירגון ישיבות, 
ואף חחלה לשים לב לחינוך הבת במסגרת האירגון "בית 
יעקב". 

בתקופת השואח נהרסו כל מרכזי חח׳ באירופח חמזרחית, 
ניספו המוני ח״ם ורוב מנהיגיהם. אדמו״רים שהצליחו 
להימלט מצאו מקלט בעיקר באה״ב ובא״י; מהם 
שחידשו שם את חצרותיהם ואת ישיבותיהם ואת קשריהם 
עם חסידיהם המפוזרים בארצות שונות. גם בתחום זה גילתה 
ח׳־חב״ד פעילות מיוחדת. 

ה ח׳ ב א ״ י. על אף התנגדות הח , לתנועה הציונית — 

ואף לזרם הדתי שבה —, נסחפו ח״ם רבים בגלי חעליה 
בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם. מחם ייסדו את בני־ברק, 
את כפר־חסידים (שיוזמו — ר׳ חיים מאיר יחיאל שפירא 
מדרוהוביץ׳ [מגזע קוזניץ] — היח הצדיק היחיד שנמשך 
לציונות), את כפר־אתא. את בפר־חב״ד ועוד, ומהם נתיישבו 
בערים והקימו "מניינים" רבים. בדרך-כלל נשארו כפופים 
לצדיקיזזם בחו״ל, נקראו על שמם ושמרו על הזיקה אליהם; 
לאהד המלחמה התלכדו בחלקם מסביב לאדמו״רים שהגיעו 
לישראל. — מקרה יוצא־דופן היה זה של ר׳ אהרן ראטה, 
שעלה לא״י בתרפ״ח, נתיישב בירושלים וריכז סביבו חבורת־ 
תלמידים קטנה מפשוטי-העם; חסידיו פרצו את השיגרה 
המקובלת ויצרו הווי דתי של דבקות והתלהבות בצורה 
המזכירה את הופעתם של ראשוני הוד הבעש״טית. 

סיכום הביבל' עד 1930 : ש. דובנוב, תולדות חח/ 376 - 
410 , תר״ץ. 

מכאן ואילך: א.י.אלטר, מאיר עיני הגולה, תרפ״ח-תרצ״ב; 

צ. פפר, ההשכלה המתקיפה לס׳ השנה ליהודי פולניא, א׳), 
תרצ״ח; א. ד. טברסקי, ספר היחס מטשדנוביל ורוזין, 
תרצ״ח! י. והפל (רפאל), הח׳ וא״י, ת״ש; הנ״ל, ספר הזד, 
תשמ״ו־: י. י. גרינוואלד, טויזענט יאר אידיש לעכו אין 
אונגארן, פרקים 6 , 10 , 1945 ; ג. שלום, שתי העדויות הרא¬ 
שונות על חבורות החסידים והבעש״ט (תרביץ, כ׳), תש״י; 
הנ״ל, התנועה השבתאית בפולין (בית ישראל בפולין, בי), 
תשי״ד! הב״ל, דמותו ההיסטורית של ר׳ ישראל בעל שם טוב 
(מולד, י״ח), תש״ך: א. יערי, שלוחי א״י, ט״ז-י״ט, תשי״א; 

י. וייס, ראשית צמיחתה של הדרך החסידית (ציון. ט״ז), 
תשי״א: א. שטייבמן, באר הה/ א׳-י/ תשי״א-תשכ״ב; 

א. ז. אשכולי, הח׳ בפולין(בית ישראל בפולין, ב , ), תשי״ד * 

מ. בן־יחזקאל, ספד המעשיות, א-י', תשט״ו-תשי״ז! ב, 
דינבורג (דיבור), ראשיתה של הוד ויסודותיה הסוציאליים 
והמשיחיים(ציון. ת׳-י׳), תשט״ו-תשי״ט; חהיילפרין, העליות 
הראשונות של החסידים לא״י, תש״ז; הנ״ל, חבורות לתורה 




769 


המידות 


770 


ולמצוות (ציון, כ״ב), תשי״ז; מ, בובר, אור הגנוז, תשי״ח 2 ; 

י. כ״ץ, מסורת ומשבר, כ״א-כ״ב, תשי״ה; ש. הכהן וינגרטן, 
לקורות היהודים בקארפאטורוס (אנציקלופדיה של גלויות), 
1959 ; י. ל. הכהן מימון [עורר], ספר הבעש״ט, תש״ך; 

א. וורטהיים, הלכות והליכות בח׳, חש״ך; ש. ורסס, הה׳ 
בעיני ספרות ההשכלה (מולד, י״ח), תש״ך; מ. מדן, נוסה 
התפילה של הה׳ (מחניים, מ״ו), תש״ך; ז. רבינוביץ׳, הה׳ 
הליטאית, תשכ״א; ר. מאהלר, הה , וההשכלה, 1961 ; י. אלפסי, 

ספר האדמו״רים, תשכ״א; הנ״ל, תפארת שבמלכות, תשכ״א; 

א. רובינשטין, הקונטרס "זמרת עם הארץ" בכתב־יד (ארשת, 

ג׳), תשכ״א; הנ״ל, בתב־היד "על מהות כת החסידים"(קרית 
ספר, ל״ח-ל״ט), תשכ״ג-תשכ״ד; . 2 ,זש 1111 צ 5 צ־ר .־ 1 ־ 

11 ) 1 ( : 1:111:11111 )£-: £1011 11 ) 1 1 ) 111 ) 1 . 111 11111111111111111 12 ) 1 /) 5 ! 1 /) 5 )$ 

111 !) 111 ) 11111 ) 11 * 1 / 0 : 11:1 ■) 1 ■ . 0 .[ : 1933 , 1 ' 11 ) 1 ) 1 > 5011 

01 ן 10 \ ,חז 1101£ :; 8 . 0 ; 1957 ,( 111 ׳\ ,. 5 ( 1 ) 11 ו 115 > 151 )/ 1 -) 11 
- 1111 ) 1/1 , 11 <)? . 5 ;״ 1 961 .\. 1 { 15111 ) 511 <(/\ 11 ). 111 ) 1 111 ! 1 ) 11 ) 11 
. 1962 , 111£ <{ 11115 > 1111 '\\ / 0 1 ( 1111111111111 ) 0 ) 11 ) 51 

א. ר. 

תורת ה ח/ (א) מעמדה של הח׳ בתולדות המחשבה היהודית; 
הזרמים הרעיוניים בח׳ — עט׳ 769 ; (ב) היחס למשיחיות ולא״י — 
עט׳ 772 ; (ג) האלהות והבריאה — עמ ׳ 772 ; (ד) תורת הצדיק — 
עמ׳ 779 : (ה) העלאת המחשבות הזרות ועילוי המידות והתאוות 
הרעות — עמ ׳ 784 ; (ו) הפיכת הרע והעלאתו — פרשת־ררכים 
בח׳ — עמ , 788 ; (ז) תורת הדביקות — עמ׳ 800 ; (ח) עבודת־ה' 
בח׳ — עמ׳ 804 ; (ט) ספרות הה׳ — עמ׳ 816 . 

תורתה העיונית והמוסרית של הח׳ מהווה בחלקה הגדול 
המשך לרעיונות שנתגבשו בספרות המוסר והדרוש הקבלית, 
שהתפתחותה המסועפת התחילה בצפת במאה ה 16 . בתחומי 
השפעתה של הת׳ הפכו רעיונות הקבלה לתורת־החיים של 
הציבור היהודי בכללותו. תורת הקבלה שלפני תקופת גירוש- 
ספרד לא הצמיחה ספרות מוסר ודרוש בהקף רחב ובצביון 
קבלי מובהק, משום שהיתה מכוונת בעיקר ליחידי-סגולה 
מעולים, ורק לאחר הגירוש והתהוות המרכז הדתי-המיסטי 
בצפת פנו המקובלים במידה הולכת וגוברת אל הציבור 
הרחב. הפניה אל ההמון הגיעה לשיאה עם התפשטות קבלת 
האר״י, שכלא־, הוראת דרך להביא תיקון לאלהות, לעולר 
ולישראל, ולקרב את הגאולה בפעולה משותפת של כל ל¬ 
ישראל. ניתן, איפוא, להבחין בשלושה שלבים בהתפתחותה 
ובהתפשטותה של ספרות המוסר והדרוש הקבלית: א) ספ¬ 
רות המוסר והדרוש הקבלית בצפת ובמזרח-אירופה (ובמידה 
ידועה גם באיטליה ובמערב־אירופה), שניסתה להפיץ בצורה 
פופולארית את תורת הקבלה ואת תורת המוסר המיוסדת על 
עקרונות הקבלה בציבור רחב, אך לא העלתה חידושים 
רעיוניים חשובים. ספרות זו נתפתחה בעיקר בסוף המאה ה 16 
ובמאה ה 17 , עד הופעת התנועה השבתאית. ב) הספרות 
הדתית של התנועה השבתאית (שרק חלקה שייך לתחומי 
ספרות המוסר והדרוש), שהביאה אל החברה היהודית בכללה 
את בשורת המשיחיות על יסוד תפיסת האלהות והעולם 
של הקבלה, והסבירה את תהליכי הגאולה לפי הנחות־היסוד 
של קבלת האר״י. ג) עם כשאנה של התנועה השבתאית 
נתפלגה ספרות המוסר והדרוש הקבלית לשני זרמים עי¬ 
קריים: הזרם האחד חזר אל הדפוסים הרעיוניים שמלפני 
התנועה השבתאית, ואילו הזרם השני מיוצג בספרות הח/ 
בכך הגיע לסיומו גם תהליך ההפנמה של החיים הדתיים, 
שאליה נתכוונו הזרמים הרעיוניים ביהדות יה״ב: הפילו¬ 
סופיה, חסידות אשכנז, הקבלה בספרד וקבלת האר״י. אולם, 
בעוד שהללו לא פנו אלא לחוגים האינטלקטואליים בלבד, 


היתוותה הח׳ דרך־חיים רוחנית־פנימית לציבור היהודי על 
כל שכבותיו. 

הח׳ יונקת ממקורות מגוונים, מכל תחומי ספרות 
המחשבה היהודית ביה״ב: מספרי המוסר — חובות הלבבות, 
ם׳ חסידים, כתבי ר׳ יונה גירונדי, ם׳ הישר, ארחות צדיקים, 
ועוד —, וביחוד מספרות המוסר והדרוש הקבלית לענפיה, 
כגון של״ה, ראשית חכמה, קב הישר וכד/ וכן מספרות 
הפרשנות והדרוש — הרמב״ן, הראב״ע, עקדת יצחק, אלשיך, 
עוללות אפרים, ועוד. רוב מורי הח׳ לא ציינו בספריהם את 
מקורותיהם, ולפרקים אף העלימו אותם במתכוון. השפעת 
תורתו של המהר״ל מפראג, למשל, על חח׳ ניכרת מאד, 
וחידה היא מה ראו הח״ם הראשונים להסתירה; לעומת זה 
מחיקת עקבותיו של רמח״ל מובנת — משום חשד השבתאות 
שדבק בו. עיקר ייחודה של הח׳ מבחינה עיונית אינו 
בהבעת רעיונות חדשים אלא בהענקת משמעות חדשה 
לרעיונות ישנים: היא תורת התחדשות דתית. ולא תדדה 
דתית מחדשת (אם כי בסיעות מיוחדות, כגון חב״ד וח׳־ 
ברצלב, מצויים גם חידושים רעיוניים מובהקים). 

שני המקורות הקבליים העיקריים המובאים ע״י מורי 
הה׳ הם הזוהר וכתבי האר״י. קבלת הח״ם היא ביסודה קבלת 
האר״י, שרעיונותיה המרכזיים הם הצימצום, השבירה והתיקון. 
אולם דרך השימוש של הח״ם בקבלת האר״י מעידה על 
שינוי עמוק בתפיסתם לעומת המקור, והתוצאה המעשית 
הבולטת של שינויים אלה היא הדגשת היסוד האינדיווידואלי 
בעבודת האלהים. 

היחס ללימוד הקבלה אינו אחיד בח׳; היו מנהיגים שדרשו 
מתלמידיהם לימוד הזוהר וכתבי האר״י, והיו שהסתייגו מכך. 
ההולכים בדרך האחרונה הטעימו, שרק חוויית הדביקות 
מקנה לאדם מעלה דתית עליונה, וקדושת הקבלה וחשיבות 
ידיעת הסודות הכלולים בה אינן אלא בסגולתן לסייע להשגת 
הדביקות, שאליה אפשר להגיע גם בדרכים אחרות. מגמה 
זו מובעת בחריפות בדברי ר׳ מנחם מנדל מפרמישלאן, 
המובאים ע״י ר׳ משולם פייבוש מזבורז: "נסתר נקרא דבר 
שאין אדם יכול להבינו לחבירו, כמו הטעם של המאכל אי 
אפשר לספר לאדם שלא טעם טעם זה מעולם... כך ענין אהבת 
הבורא ויראתו ית״ש אי אפשר לפרש לחבירו איך הוא 
האהבה בלב, וזה נקרא נסתר. אבל מה שהם קוראים נסתר 
חכמת הקבלה, האיך היא? הלא כל מי שרוצה ללמוד —הספר 
לפניי, ואם אינו מבין — הוא עם הארץ, ולפני איש כזה 
גמרא ותוספות גם כן נקרא נסתר. אלא ענין הנסתרות שבכל 
הזוהר וכתבי האו״י ז״ל הכל בנויים על פי דביקות הבורא" 
(ישר דברי אמת, קונטרס א/ סי' כ״ב), היו שהעדיפו לימוד 
ספרי־מוסר שקדמו לח' על לימוד הקבלה. בחוגי־ח' אחרים, 
ביהוד חב״ד וברצלב, הטעימו את ערך לימוד הקבלה, ואפילו 
חזרו לעיון מעמיק ושיטתי בהשקפותיה התאוסופיות. 

ראשוני הח׳ חיו בעולם שרעיונות השבתאות עדיין 
הידהדו בו. בני חבורתו של ר׳ יהודה החסיד (ע״ע) שעלו 
לא״י סמוך ל 1700 , שאפשר לראות קשרים וגשרים בינם לבין 
התאים הראשונים של חח/ היו שבתאים. חלק מן הרעיונות 
הבולטים בח׳ — תורת הצדיק, העלאת המחשבות הזרות, 
ועוד (ר׳ להלן) — יונקים מן השבתאות. כמה כתבים 
שבתאיים בפולניה, מסוף המאה ה 17 ומראשית ה 18 , נתקבלו 
ע״י הח״ם — לא תמיד מתוך עמידה על אפים. הבעש״ט 
עצמו ייחם ערך רב ל״ספר הצורף" לר׳העשיל צורף מקראקא 




771 


חסידות 


772 


ולכתבי יעקב קופל ליפשיץ ממזריץ/ שניהם שבתאים מוב¬ 
הקים. אולם הה׳ הגבילה את תחולתם של הפעולות וההליכים 
הכרוכים ברעיונות השבתאיים ליחידי־סגולה —ה״צדיקים", 
וביטלה והצביעה את האופי האנטינומיסטי והמשיחי של 
רעיונות אלה ע״י הסתרתם או ע״י הסתייגות ממסקנותיהם 
המעשיות, ובכך הביאה לתמורה מעמיקה במהותם. חלק 
מתהליך זה יש ליחס לחוגי הח״ם בני זמנו של הבעש״ם, 
שכנראה היו גדולים ממנו בשנים ואף עלו עליו במעמדם 
בראשית דרכו הציבורית, כגון ר׳ מנחם מנדל מבאר, ר' 
גחמן מקוסדב, ר׳ יהודה ליב מפיסטין, שמורי הזד הראשונים, 
ובעיקר ר׳ יעקב יוסף מפולנאה, הביאו בספריהם אמרות 
רבות מתורתם. 

ההבדלים הרעיוניים בין מורי הה׳ השונים 
היו גדולים ביותר, והם נחלקו ביניהם על היחס ללימוד 
תורת הקבלה, לכוונות האר״י, לתעניות וסיגופים, לפולחן 
הצדיק, לעליה לא״י ועוד. לעתים נתגלמו הניגודים בהיוו־ 
צרותם של כיתות וזרמים מגובשים — בראשם: חב״ד 
דברצלב —, ולעתים אין להבחין בהם אלא מתוך ניתוח 
תורותיהם של מורי חח/ הה׳ היא תנועה בעלת רקע משותף 
מבחינת ההיסטוריה וההווי, ואף יש מידה של אחידות באופי 
ספרותה, אבל מבחינה רעיונית מצויות בה תפיסות שונות 
ומנוגדות בכפיפה אחת! עובדה זו מקשה מאד על תיאור 
תורתה של הה׳ בכללה. 

נעשו נסיונות לציין את ההבדלים בתווים של ניגודים 
מגובשים, כגון: "ח׳ של מיסטיקה"(המגיד ממזריץ׳ ותלמידיו) 
לעומת "ח׳ של אמונה" (ח׳־ברצלב), או "ספיריטואליזם" 
(המגיד ממזריץ׳ ותלמידיו) לעומת "אנטי־ספיריטואליזם" 
(חב״ד). הבחנ 1 ת טיפולוגיות אלו רופפות, ובחלקן מוטעות 
ביסודן, ובוודאי אין בהן כדי מיצוי מכלול הגונים הרעיוניים. 
אולם. אע״פ שאין מקום לחלוקות רעיוניות סכמתיות, 
אפשר לקבוע הבדלים ברורים בין הזרם המרכזי'בח׳ — 
המיוצג ע״י ״המגיד״ ורוב תלמידיו —, לבין שתי הכיתות 
הגדולות — חב״ד וברצלב, מבחינת היחס אל המקורות 
הקבליים של הזד. הראשונים משתמשים בסמלים וברעיונות 
קבליים, אך תורתם אינה מתגבשת לתאוסופיה שיטתית 
קבלית, ולפעמים נראה כאילו הבניין הגדול של הקבלה 
נעלם כליל מאופק־ראייתם. אלה מהם שפנו (בתקופה מאו¬ 
חרת יותר) גם לעיסוק בקבלה (כגון ר׳ ישראל מקוזניץ 
ור׳ צבי הירש מזידיצ׳וב) — בולט ש 1 ני מהותי בצורה 
ובתוכן בין כתביהם הקבליים (פירושים לזוהר וכיו״ב) לבין 
כתביהם החסידיים. 

חב״ד וברצלב — המנוגדות זו לזו בשטחים רבים — 
שותפות בנקודה אחת: חזרה אל הקבלה בצורתה המקורית 
ופיתוח שיטות תאוסופיות במתכונתה, תוך מיזוגה עם הה׳ 
הבעש״טית. בדרושיו הדיאלקטיים ובאמרותיו ומשליו הפא- 
ראדוכסאליים של ר , נחמן מברצלב באה לידי ביטוי הת¬ 
לבטות טראגית בנבכי המיתום הלוריאני בליווי נעימות 
בעלות אופי שבתאי מובהק; "צדיק הדור", ר׳ נחמן עצמו 
(שהוא־הוא "הצדיק האמיתי" היחיד בראיית עצמו ובאמונת 
סיעתו), נועד לתפקיד משיח, אלא שלא הספיק להגשים את 
יעודו, ולפיכך נמנעו חסידיו מלמנות לו יורש והם מצפים 
עד היום הזה להתגלותו, ואילו לחב״ד שתי פנים: תורת 
ה״בינונים", שהיא הוראת־דרך להמון לזיכוך־הגפש ולהת¬ 
עלות־ תוך פיתוח יסודות כלליים בפסיכולוגיה ותאוסופיה 


קבלית! ופנים נסתרות, שהן רק נרמזות בספר "תניא" 
ומפורשות בדרושיו של רש״ז ובחלק מחיבורי יורשיו ותל¬ 
מידיו, והן מכוונות למעולים. 

הח״ם, על כל זרמיהם ובכל התקופות, ציפו לביאת 
המשיח, ועבודתם הדתית נועדה במידה רבה לקרב את 
הגאולה. אולם החוקרים נחלקו בשאלה, אם עודדה הה' 
תקוות משיחיות לאלתר, ואם האמינו הח״ם (בדומה לשבת- 
אים) שחיים הם בעידן הגאולה. היו שסברו, שהח׳ בראשיתה 
היתה תנועה משיחית מובהקת; לעומתם הראו אחרים, שהח׳ 
בתקופתה הראשונה הביאה לניטראליזאציה של השאיפה 
המשיחית, בהדגישה את המאמצים לגאולת הפרט תוך 
הרחקת הפעילות לגאולת הכלל. עכ״פ ברור שהח״ם הרא¬ 
שונים נמנעו מתעמולה משיחית לשעתם והצליחו להרחיק 
את תנועתם ממסלול השבתאות. גם מאוחר יותד, כשנתלקחה 
המשיחיות בין רבים מחשובי הצדיקים ופעלה, כנראה, במח¬ 
לוקות המפורסמות (בין "החוזה" מלובלין לבין "היהודי" 
מפשיסחה׳ ובין "הסבא" משפולה לבין ר׳ נחמן מברצלב 
[ר׳ להלן)), נצטמצמו תסיסות אלו לחוג הצדיקים ומקורביהם 
ולא פעלו על רבבות חסידיהם (פרט לברצלב, המהווה גם 
מבחינה זו תופעה בודדת בה׳). 

בעיה הקשורה במשיחיות שבח , היא — הערכת ה ע ל י ה 
ל א"י. רבים ד״זז״ם שהפליגו בשבחה, ובכתבי הח״ם שעלו 
הובלטו ערך העליה ומעלת העבודה הדתית בא״י. ר׳ נחמן 
מברצלב, שעלה לא״י ושהה בה כשנה, תיארה בשבחים 
מופלגים והעיד, ש״הצדיק האמיתי" (כלו׳ הוא עצמו) כאילו 
חי כל ימיו באוירא דא״י. אולם רק בקצת מקורות חסידיים 
מצויות עדויות ברורות על מגמות משיחיות הקשורות בעניין 
זה, כגון בדברי ר׳ משולם פייבוש מזבורז, המכוונים ללא 
ספק לעלייתם של ר' מנחם מנדל מוויטבסק ובני-סיעתו 
(תקל״ז): "אבל כעת לפי הנראה והנשמע מהנסיעה שנוסעים 
לארץ הקדושה רבים וכן שלימים... וכעת בוודאי מאת ה׳ 
היא התעוררות הזאת הגדולה, ובוודאי קרוב לבא עתה 
יחישנו וימהרנו הש״י במהרה בימינו א״ס" (ישר דברי אמת, 
קונטרס ב/ סי׳ ה׳). 

תורתהאלהותוהבריאה שבקבלת האר״י שימשה 
בסיס ראשוני הן לתורת הח׳ בכללה והן לכיווניה המיוחדים 
בזרמי חב״ד וברצלב. 

צימצום ושבירה. מורי הה׳ קלטו מקבלת האר״י 
את רעיון הצי מצום בבחינת האקט הראשון בתהליכי 
ההתהוות של כוחות האלהות והבריאה,'אך רובם סטו ממשמעו 
הראשוני של רעיון זה, מתוך התנגדות לציורים הגשמיים 
המיתיים ומתוך המגמה להבליט את התפשטותה של האלהות 
בעולם ולשלול את הסתלקותה ממנו. תפיסת הצימצום 
בתורת "המגיד" חוזרת בעיקרה אל מערכת הרעיונות 
הקורדובריאנית (ע״ע קבלה), ורואה בתהליך הצימצום 
התרחשות השונה במשמעותה לגבי המשפיע ולגבי המק¬ 
בלים: מבחינת העצמות האלהית הצימצום הוא היעלם 
והתכסות, ואילו מצד הנבראים הוא גילוי והתחשפות — 
בפי שפירשו את הצימצום ר״י ארגאס, רמח״ל ואחרים. 
ניסוחה של תורת הצימצום בדברי "המגיד" הוא פופולארי 
מבחינה ספרותית, בהבאת משלים עממיים דידאקטיים, כגון 

במשל היחסים בין רב לתלמידו או ביו אב לבנו:.וצמצם 

כביכול בחירתו, כמשל אב מצמצם את שכלו ומדבר דברי 
קטנות בשביל בנו הקטן, וגם כל המדות מעשה נערות נולדים 




773 


חסידות 


774 


בהאב, שאוהב אח מעשה גערות פדי שיהיה להבן תענוג... 
והצמצ[ו]ם הוא בשביל ישראל. וגם האהבה גרמה את 
הצמצ[ו]ם. ...והנה בוודאי הצמצום הוא קיום העולם, שמחמתו 
לא יתבטל העולם" (אור תורה, ריש פ׳ בראשית). כאן 
מתגלה האיחוד הדיאלקטי של הסתלקות והתפשטות, המאפיין 
את תפיסת הצימצום החסידית, בהתאם למגמה להארמוני- 
זאציה בתיאור הוויית האלהות ולהוצאת העוקץ של דיסהאר־ 
מוניה וקאטאסטרופאליות שבמיתוס הלוריאני. — גון אחר 
המיוחד לתורת־הצימצוןש החסידית הוא הרעיון. שהאלהות 
■מצמצמת עצמה באותיות התורה והתפילה, שבל אות או 
תיבה שבהן היא ״קומה שלימה״ — רעיון שאוב מקבלת 
ר׳ ישראל סרוק (ע״ע). י 

ד 

אותן מגמות בתורת הה׳ ניכרות ביתר בהירות בתפיסת 
רעיון השבירה, — מוקד המיתום הקאטאסטרופאלי 
והטראגי בקבלת האר״י. לכאורה, תופסת השבירה מקום 
מרכזי בתורת הה׳, שכן תוצאותיה העיקריות — נפילת 
הניצוצות האלהיים לתהום הקליפות והצורך להעלותם ולהח¬ 
זירם למקומם — הם המניעים הראשיים בהוראת עבודת- 
האלהים החסידית. אולם סורי הה , טישטשו את מוצאה של 
נפילת הניצוצות במאורע קאטאסטרופאלי שאירע בתחום 
האלהות, הן משום שדחו את ההגשמה המיתית הלוריאנית, 
והן משום שהסתייגו מן התפיסה המשברית של יחסי האלהות 
בתוך עצמה ושל היחסים בינה לבין העולם. "המגיד" 
משתמש במשל, המדמה את הבורא לחייט. הלוקח .,חתיכה 
שלימה וחותך חתיכות: מי שאינו אומן אומר שהוא מקלקל, 
אך מי שמבין אומר שזאת החתיכה על בית יד או דבר אחר" 
(אור האמת, זיטאמיר תרס״א, י״א, ע״ג). במשל זה בוטל 
כליל היסוד הקאטאסטרופאלי שבתיאור הלוריאני, והשבירה 
נעשתה גורם מתוכנן מראש במעשה־בראשית. במאמרים 
רבים מובע רעיון השבירה בציורים אלגוריים — "לב נשבר", 
"שברי כלים" וכיו״ב. ובדרך הפלגה דרשנית מתוארת 
השבירה כהתרחשות פנימית בחיי האדם. כך נהפכו הצימצום 
והשבירה לשלב במעבר מהוויית האחדות האלהית למציאות 
הלא-אלהית המורכבת והמפורדת. 

בעיית הרע. מורי הה׳ ראו במהותו האונמית של 
הרע אבן־נגף רעיונית׳ הפוגמת בתפיסתם האחדותית ההאר־ 
מוניסטית, ומשום כך יצאו לערער את תפיסת הרע כמערכה 
של כוחות דמוניים עצמיים הנלחמים בכוחות האלהיים. 
בקבלת האר״י מיוחסת לשרשי הרע מציאות קדומה, לפני 
הצימצום והשבירה, כיסוד מיוחד וזר בתוך העצמות האלהית. 
ואילו מורי הח׳ אינם רואים ברע אלא הסתלפותו של הטוב 
האלהי בעולמנו, בעוד ששרשיו הנעוצים באלהות טובים 
וטהורים כמוה. הרע אינו רע במהותו אלא מצד המקבלים 
בלבד: "והוא מורד באדונו ובאמת רצון אדונו עושה" 
(תולדות יעקב יוסף, פ׳ תולדות); הרע אינו אלא "כסא 
לטוב" (שם. פ׳ בא; ועוד הרבה). בדרך זו נוצר הבסיס 
הרעיוני להוראות על העלאת הרע ומיתוקו בהחזרתו לשרשו 
באלהות. במאמרים אחדים מתוארות הקליפות כמסכים המב¬ 
דילים בין האדם לאל; מסכים אלה נוצרים ע״י חטאי האדם, 
ומכאן שאין לרע קיום עצמי מחוץ לאדם. בהשקפה זו בוטל 
לחלוטין הפילוג הדואליסטי באלהות ובעולם, ומלחמת הטוב 
והרע נצטמצמה בתחום הפסיכולוגיה האנושית בלבד. 

אצילות ובריאה. בהתאם לטישטוש השבירה בתורת 
הח/ נמחק יסוד התיקון בתיאורי הבניין של עולם־ 


האצילות. המונחים הלוריאניים המאפיינים את תהליך התי¬ 
קון — "קו", "פרצופים", "עיגולים", "יושר" וביו״ב, אינם 
נזכרים בתורתם של מורי הח׳ אלא לעתים רחוקות, ללא 
גיבוש שיטתי וללא שילובם ביריעה רחבה של תורת 
ההתהוות. 

תורודהח׳ הקדישה את מלוא כוחה העיוני לתיאור היח¬ 
סים שבין העולם הזה והאדם לבין העולם האלהי כהוויה 
אחידה, ואילו דרגות־הביניים, שפותחו בקבלה הקדומה 
ונוספו עליהן בקבלת האר״י בחינות וישויות ממצעות מרו¬ 
בות, נהפכו לדפוסים ריקים מתוכן עיוני. מאידך, הה׳ שותפה 
לקבלה בתפיסת האדם כתכלית הבריאה — העולם, שבמרכזו 
עומד האדם, נברא כדי להקים מחדש את האחדות האלהית 
שהופרה מחמת המשבר בעולמות האלהיים: עבודתו הדתית 
של האדם היא העתידה להחזיר את האחדות האלהית 
לקדמותה. 

בעיית ההשגחה נידונה בתורת-הה׳ בעיקר בקשרה אל 
שני רעיונות־יסוד: האימאננציה האלהית על גוניה השונים, 
ותורת הדביקות של האדם באל. התרכזותה של תורת־הח׳ 
בחייו הדתיים של האדם הביאה לגניזת הבעיות הספקולא- 
טיוויות הקשורות בהשגחה, בחוקיות הטבעית ובבעיות 
הניסים והגזירה, שנידונו בהרחבה בתורות העיוניות שקדמו 
לח/ 

מהות האדם ותכליתו. חלוקת הנפש לנר״ן ח״י 
(נפש, רוח, נשמה. חיה, יחידה — המקבילות למבנהו של 
עולם הספירות האלהיות). הניגוד שבין גוף ונשמה, המקביל 
לניגוד שבין יצר הטוב ליצר הרע — מושגי־יסוד אלה, 
שפותחו בספרות הקבלה ובספרות המוסר הקבלית. מונחים 
ביסודה של תורת־האדם בח/ נשמת האדם כוללת בתוכה 
יסודות אלהיים, ובעניין זה הדחיקה הח׳ לכת לעומת התפיסות 
שקדמו לה וראתה בנפש האדם בחינות של שוויון מהותי 
למדרגות העליונות בעצמות האלהית (ביחוד בשיטת 
חב״ד). לגבי גשמיותו של האדם קיים יחס דו-ערפי: מצד 
אחד, הגוף הוא משכנו של יצר הרע, ומצויות אף נעימות 
ד,משייכות את גופו של האדם לתחום הרע ממש! מכל מקום 
מדרגתו נחותה ביותר, ובעת העבודה הדתית צריך האדם 
להשתחרר ממנו בהתפשטות הגשמיות כדי להגיע לדביקות 
באל. מצד שבי, מצויות בח׳ נעימות הרואות בגוף השתקפות 
של מידות אלהיות נעלות, שנפגמו ונסתלפו, ותפקידו של 
האדם הוא להעלות את הגוף למעמדו הקודם בשיעבודו 
לעבודת אלהים; תהליך זה מתואר לפרקים כהפיכת החומר 
לצורה. לאחר קידושו מגיע הגוף למעלה רוחבית גבוהה, ולפי 
דעות מסויימוח הוא מסוגל להתרומם אפילו מעל למדרגת 
הנשמה. דרערכיות כזו באה לידי ביטוי גם ביחס ליצר הרע: 
מצד אחד הוא אויב שיש להתגבר עליו לצורך העבודה 
הדתית, ומצד שני איבו אלא עיוותו והיפוכו של יצר הטיב, 
ויש להחזירו לקדמותו בהפיכתו לטוב ובהשבתו לשרשו, 
הנעימה השלטת ברבים מכתבי־הח״ם היא של תפיסת הגוף 
בבחינת משכן בלבד לנשמה האלהית. 

בדומה לתפיסת־העולם הקבלית, תולה גם הח׳ את גורלם 
של הכוחות הקוסמיים והאלהיים בפעולתו הדתית של האדם: 
"האדם נקרא עולם קטן, והוא דמיון וציון וסימן אל דברים 
עליונים לעילא ולעילא, ואם ח״ו נמצא פגם בו פוגם בעולמות 
עליונים" (מגיד דבריו ליעקב, לבוב תקב״ב, ל״ה, ע״א). יתר 
על כן — עיקר תכליתו של האדם הוא תיקון הפגם הקדמון 


775 


חסידות 


776 


בעולמות האלהיים, "שתכלית בריאת האדם היתה כדי להעלות 
העולמות לשרשם, דהיינו שמחזירם ע״י תורה ותפלה ומע- 
שים טובים לאין כמקדם ומדבקם להשי״ת" (שם, י/ ע״א). 
בכך הגיעה תורת "המגיד" לתפיסה מופלגת בכיוון 
א־קוסמיסטי: תכלית האדם היא לבטל את המציאות הקוסמית 
מכל וכל ולהטביעה בעמקי ה״אין" שקדם לבריאה. קיום 
האדם בעולם הזה הוא בבחינת "ירידה צורך עליה׳/ מציאות 
לצורך התבטלות; הנשמה יורדת ממרומים כדי שבהתעלותה 
הדתית תעלה עמה את הישות הגשמית המצויה בעולם ובגוף, 
שהנשמה נתלבשה בו בירידתה, ותחדש את האחדות שהופרה 
במעשה בראשית. 

רעיון ה א י מ נ נ צ י ה ה א ל ה י ת הוא הרעיון העיוני 
הבולט, שזכה לדיון ופיתוח בספרות הח׳ על כל חלקיה, 
והועמד במקום מרכזי בתורותיהם של כל מורי הח/ האימרה 
שבזוהר: "לית אתר פנוי מיניה", משמשת סיסמה קבועה בה׳ 
ונתמלאה בה תוכן דתי עמוק. רוב מורי הח׳ אינם מדגישים 
את הדירוג שבנוכחות האלהית במציאות, אלא מתארים כאי־ 
מאננציה את התפשטותה של עצמות האלהות. האמונה באי־ 
מאננציה היא המאפשרת לצדיק החסידי להעלות את החוטאים 
ולתקנם, שכן על אף חטאיהם יש בהם יסוד אלהי, שבו הוא 
נאחז לשם תיקונם; יתר על כן: הם דבוקים באותו יסוד 
בשורש נשמתם, בגלל האחדות שבמציאות היונקת מן 
האלהות האימאננטית. האימאננציה היא הנותנת לאדם את 
היכולת להעלות את המחשבות הזרות והרעות ולתקנן 
בהחזרתן לשרשן האלהי הטוב (ר׳ להלן). רעיון האימאנב־ 
ציה. בנוסח "מלא כל הארץ כבודו", הוא המאפשר לאדם 
להגיע לדרגת הדביקות ולהתקשר עם האלהות בדרכים 
שונות, אף באמצעות עבודה בגשמיות. החיות האלהית האי- 
מאננטית מתוארת בשני אספקטים מנוגדים: מצד אחד זוהי 
נוכחות אלהית חיובית המכוונת לשמור ולקיים את העולם 
ואח האדם, אך מצד שני זוהי אורה אלהית שנותקה משרשה 
ונפלה בשבי בתחומי החומר בבחינת "גלות השכינה". 
כפילות זו בתפיסת האימאננציה בח׳ נובעת מיחסה אל מקו¬ 
רותיה: היא נתמזגה ברעיון הניצוצות האלהיים הנפולים, 
שנלכדו ברשתם של כוחות הרע ונתפזרו בתוך העולם הגשמי. 
ע״י מיזוג זה ניטלה מתורת הניצוצות הלוריאנית הנעימה 
הטראגית המלווה אותה בכתבי המקובלים, והניצוצות 
האלהיים נעשו למקור החיים בכל שכבות המציאות. כך 
נפתרה גם בעיית הנפילה בעקב השבירה; אין זו נפילה 
ממש, אלא נוכחות מחוייבת של האלהות בתוך הבריאה. 
גישה שונה זו לניצוצות הפזורים בתחומי המציאות החמרית 
שימשה בסיס לתורת העבודה בגשמיות. אולם לא כל מורי 
הח׳ נקטו בדרך קיצונית זו, ואף אלו שדגלו בה לא החזיקו 
בעקיבות במסקנות הכרוכות בה. 

נגלה ונסתר בתורת חב"ד. ר׳ שניאור זלמן 
מלך ד י (ע״ע) ותלמידיו וממשיכיו בכת חב״ד הם היחידים 
בין מורי הח׳, שפיתחו תורה תאוסופית שיטתית שלימה הן 
בתפיסת האלהות והעולם והן בתפיסת האדם והעבודה 
הדתית. לספרות חב״ד פנים חיצוניות ופנים נסתרות, אסוט־ 
ריות. ה״פנים החיצוניות״ מופנות כלפי חוץ בשני כיוונים: 
כלפי אנשי הקהל הרחב, שנצטרפו או עמדו להצטרף 
בהמוניהם לתנועת הח׳, ובפניה אליהם ראה רש״ז צורך 
להרצות את רעיונותיו בצורה מתונה ומסוייגת; וכלפי 
ה״מתנגדים", בני סיעתו של הגר״א מווילנה, שהזהירות 


מפני חתירותיהם להחנקת ה״מינות" החסידית המתפשטת 
חייבה את רש״ז להקהות את רעיונותיו בספרו, כדי להכביד 
על יריביו למצוא בהם שמץ דופי שיחזק את קיטרוגם. 
זוהי הסיבה לאופי הפופולארי הטבוע בפרקי ״תניא״ — 
מכאן, ולמגמה האפולוגטית שבספר — מכאן. 

עומק פנימיותה של ח׳־חב״ד ניכר יותר בחיבוריו 
האחרים — והידועים פחות — של רש״ז, ובראשם ספרי 
דרושיו רבי הכמות והאיכות (תורה אור, קאפוסט תקצ״ז! 
לקוטי תורה, ז׳יטומיר תר״ח—י״א). אולם גם ב״תניא", שנועד 
לרשות הרבים, מובלעים יסודות שהם שונים מן הרעיונות 
העולים מתוך נוסחי מאמריו האכסוטריים, ולפרקים אף מנוג¬ 
דים להם, משום שהספר נכתב ונערך במתכוון בכפל־פנים 
׳של נגלה ונסתר. על כך מעידים דברי תלמידו המובהק 
ר׳ אהרן הלוי מסטרוסילה: "...הוא ז״ל לא גלה בהרחבת 
הדברים בעיקרם וסתם הדברים, רק גילה הפרטי' ע״פ שורשם 
בעמקות גדולות, וע״פ שרשי׳ האלו תיכן ולימד דעת את 
העם להורות להם הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון, 
אך מצד הסתרת הדברים בלי הרחבת הביאור לא רבים יחכמו 
לעמוד על עקרית כוונתו ושורש הדברים בעמקותם"("שערי 
עבודה", שקלאוו תקפ״א, הקדמה, י״ב, ע״ב). אפילו שמו של 
רש״ז נתפרש ע״פ השניות של נגלה ונסתר בהבעת רעיונו¬ 
תיו: "הכי קראו שמו ׳שני אור׳, ותורת אמת היתה בפיו 
בשתי פנים, הא׳ אשר דרש ברבים כאשר הוכיח במישור 
לענוי ארץ, שמה לא רבים יחכמו להבין עסקי פליאות 
חכמה לדעת בדברים העומדים ברומו ש״ע [של עולםז 
אשר הי׳ רצוף בתוך דבריו הקדושים, והוסיף שנית ידו 
לפני יח״ס מבנ״ע [יחידי סגולה מבני עליה] והמה מועטים 
לבאר דבריו יסודתם בהררי קודש בנויים ומיוסדים על אדני 
פז חכמת האמת..." ("תורת חיים" לר׳ דוב בער בן רש״ז, 
ווארשה תרכ״ו, הקדמת בן המחבר). מידת ההעלמה בדרשות 
להמץ החסידים לא היתד■ במידתה ב״תניא", משום שבתורה 
שבעל־פה לא היה מקום לחשוש מפני תגובותיהם העוינות 
של ה״מתנגדים", ועכ״פ בדרשות שנאמרו בחוגים צרים 
של יחידי־סגולה נמסרו לנו חטיבות שלמות של "תורת אמת" 
של רש״ז ללא כחל ושרק; ובנו ותלמידו הנאמן טרחו שניהם 
לפרש ולהבהיר דברים שרש״ז הסתיר בכתביו הגלויים. והם 
אף פיתחו והרחיבו אותם. 

לכאורה שוררת גם בתורת חב״ד המגמה ההארמוניסטית 
בתיאור האלהות ומערכת העולמות. בפרקי "שער היחוד 
והאמונה" (ב״תניא") מסביר רש״ז את תהליכי ההתהוות 
כהתפשטות מדורגת של הכוחות האלהיים, החודרים לכל 
נמצא ומקיימים אותו; ההתפשטות האלהית בשלבי אימאננ- 
ציה מדורגת מחליפה את אירועי הצימצום והשבירה. בתיאור 
זה אין כל מקום לקיומו של רע ולזעזועים קאטאסטרופאליים. 
אולם במקומות אחרים בכתביו מתלבט רש״ז במשמעות 
המקורית של הצימצום, ולפרקים הוא מביא בהרחבה את 
המושגים הלוריאניים — "חלל פנוי", "רשימו", "הסתלקות", 
״קו הישר״ וכד׳ — מושגים הרומזים לתהליכים דיאלקטיים 
ולמשברים בעולם האלהוה. בקצת דרושים מצויים רמזים 
להבחנה בין שני סוגי צימצום — הסתלקות משברית מחד 
והתפשטות האדמונית מאידך, רעיון שבא, כנראה, ליישב 
את המקורות הלוריאניים עם תורת הח׳ כפי שקיבל אותה 
רש״ז מרבותיו, "המגיד" ובנו ר׳ אברהם "המלאך" ור׳ מנחם 
מנדל מוויטבסק. מגמה זו מוצאת את ביטויה המלא בספרו 




777 


חסידות 


778 


הקבלי המובהק של תלמיד הרש״ז, ספר "שערי היחיד והאמו¬ 
נה" (שקלוב תק״פ) לר׳ אהרן הלוי, שהמחבר מרבה להביא 
בו ולהקביל אלו לאלו את דעותיהם של המקובלים השונים, 
תוך הסתמכות יתרה על ר׳ משה קורדובירג בתורת הרמ״ק 
מצא ר׳ אהרן הלוי סימוכין להשקפה ההארמיניסטית של 
הח׳, ועיקר מגמתו היא למסור את תורת רמ״ק בדרך שילובה 
ותיאומה עם המושגים הלוריאניים של הצימצום וההסתלקות, 
המתוארים כאמצעי ל״הסתרת־פנים" של האלהות, שתכליתה 
לאפשר את התגלמותה בבריאה, שכן אין־סוף אינו יכול 
לבוא לידי גילוי מחמת מיעוט כוחם של המקבלים. בד בבד 
עם מגמה הארמוניסטית ז( מגלה ר , אהרן ה״לוי טפח מתורת 
הרע של רש״ז, שאינה עולה בקנה אחד לא עס תורת רמ״ק 
ולא עם תורת "המגיד׳/ 

תפיסת עולמו של רש״ז, לפי תיאורה ב״תניא", נראית 
כמגיעה כמעט עד לרעיון הא־קוססיזם בשלילת הקיום העצמי 
מן העולם. הנוסח העיקרי, בעל הנעימה הפאנתאיסטית, הוא 
ראיית המציאות כולה כאלהות• וייחום קיומה העצמי כ״יש" 
נפרד לבחינה מדומה מצד הנבראים. אולם במאמרים רבים 
בדרושי רש״ז ובכתבי בנו ותלמידו מוצגת השקפה שונה 
בהחלט, המבליטה ריחוק רב בין האל לבין העולם. כנגד 
המגמה האימאננטיסטית־פאבתאיסטית מזדקרת מגמה טראנס־ 
צנדנטיסטית ברורה, וההתנגשות בין השתיים גורמת לסבך 
רעיוני וליצירת מושגים והבחנות, שתכליתם היא ליישב את 
הנטיות המנוגדות הן במקורותיה של תורת חב״ד בקבלה 
ובח/ והן בהשקפותיהם האישיות של יוצריה. 

ההבחנה היסודית היא בין שתי בחינות באלהות — בחיבת 
"סובב כל עלמין" ובחינת "מלא כל עלמיך, או "אור מקיף" 
לעומת "אור פנימי". שתי בחינות אלו זהות ביסודן לבחינות 
הטראנסצנדנטיות האלהית והאימאננטיות האלהית. בדרך זו 
נקבע תריס בפני פאנתאיזם גמור,'שכן האלהות המתפשטת 
בעולם וממלאת אוחו אינה העצמות האלהית העליונה ממש, 
אלא בחינה מסויימת נחותה ממנה. הבחנה זו בין "סובב" 
ו״ממלא", בין האלהות הנסתרת מעבר לעולם ובין האלהות 
הנוכחת במציאות׳ מפגינה את חוסר שלמותה של ההאר־ 
מוניה, שה״מגיד" ותלמידיו ביקשו להעמידה במרכזה של 
תודת הה׳, והיא פותחת פתח לחזרה אל ההשקפה הלוריאנית 
המשברית בהסברת הקשר בין ״סובב כל עלמין״ — אור 
איךסוף, לבין ״מלא כל עלמין״ — האלהות המצויה בתוך 
הבריאה. מכאן ההתלבטות בבעיית השבירה הרווחת בספרות 
חב״ד. ר׳ אהרן הלוי משתמש תכופות במושג "כלים" 
בעקבות חזרתו למושגים המקוריים שבקבלות הרמ״ק והאר״י. 
נטייתו היא לראות בשבירה את הנקודה המשברית או 
התפניתית, שבה הכוחות העליונים, האלהיים׳ נתהפכו לגש־ 
מיים או אפילו לרע. לכלים, שבהם חלה השבירה התפניתית, 
מיוחם שורש נעלה משורש האורות שבתוכם, לפי ההנחה 
שכל כוח אלהי גבוה מתגלה בירידתו ובהתהפכותו בדרגה 
נמוכה מכוח אחר הנחות ממנו במערכת האלהות. הרע הוא 
גילויה הקיצוני של השבירה, לפי התפיסה החב״דית הרואה 
בשבירה את התהפכות הכוחות האלהיים לנמצאים ארציים. 
מכאן שני גונים לדמותו של סיטרא־אחרא: מצד אחד נעשה 
בסיון לטשטש את קיומו העצמי ולהציגו כישות מדומה 
(כנראה משום שאין הוא אלא התגלות מהופכת של האל); 
ומצד שני מצויים ניסוחים קיצוניים המקנים לרע מציאות 
ממשית ותחום עצמאי. ר׳ אהרן הלוי תופס את הרע כמפעלו 


של הקב״ה, שהמציא את היפוכו כדי שייחודו יתגלה בביטול 
ההיפוך לעתיד לבוא, בזכות המעשים הטובים והכוונות 
הקדושות של בני־אדם בחיי העולם הזה, 

לתפיסה ראדיקאלית זו כמה וכמה תוצאות בתחומים 
שונים של תורת חב״ד: א) אם הרע הוא בבואתה המהופכת 
של האלהות, ואם נשמר העקרון שככל שתחום אלהי גבוה 
יותר הרי התגלותו מחוץ לאלהות נמוכה יותר, נמצא ששורש 
הרע מעולה בתחום האלהות משרשן של הישויות והתופעות 
הטובות שבמציאות. ב) פעולת התיקון הצפויה אינה מיועדת 
לבטל את הרע ולהפרידו מן הטוב, אלא להפוך את הרע 
לטוב ולהחזירו לשרשו העליון הראשוני; בבעיה זו התחבטו 
הרבה מורי הזד, ובחב״ד נוסחה השקפה ראדיקאלית מפורטת 
לפתרונה. ג) לפי תורת־הנפש של חב״ד פועלים ונלחמים 
בבני־ישדאל שני כוחות רוחניים מנוגדים: הנפש האלהית 
הטובה והנפש הבהמית הרעה. הנפש הבהמית בישראל מקורה 
בקליפת נוגה (ע״ע קבלה), ולכן מסוגלת היא להתהפך מרע 
לטוב וחוזר חלילה. יעודו הראשי של אדם מישראל הוא 
הפיכת הנפש הבהמית לטוב והחזרתה לשרשה. ד) זיקת 
הזהות בין הרע לבין האלהות, על אף ההנחה שזיקה זו 
קיימת בדרך ההיפוך, פותחת פתח להשקפה פאנתאיסטית. 
מורי חב״ד התחבטו בבעיה זו, ובדרך־כלל העלו סייגים 
לגבי עמדה פאנתאיסטית מובהקת, כגון ההבחנה בין "אור 
אין־סוף", שהוא'הכוח האלהי הפועל בעולם בכל בחינות 
ההאצלה והאימאנגציה, לבין "אין־סוף" הנסתר והטראנס־ 
צנדנטי לחלוטין. אולם לא תמיד הקפידו הוגי־הדעות של 
חב״ד בהבחנה זו, ולעתים אפשר למצוא בתורתם ניסוחים 
פאנתאיסטיים מכוונים. 

בשתי הנפשות שבאדם, הנפש האלהית והנפש הבהמית, 
כלולות מערכות מקבילות של כוחות שכליים ומידות מו¬ 
סריות, כמתכונתה של מערכת הספירות האלהיות. הנפש 
האלהית מורכבת משלושה כוחות שכליים — חכמה, 
בינה ודעת, ושבע מידות הנובעות מהם- שהן מידות 
מוסריות שבין אדם למקום, כגון יראה ואהבה. הנפש 
הבהמית מכילה מערכת מקבילה של כוחות שכליים ומידות, 
שהן המידות החברתיות הנוטות לפרקים לצד הטוב ולפרקים 
לצד הרע, בהתאם למוצאה של נפש זו בישראל מקליפת 
נוגה׳ ולפי מידת כפיפותה לנפש האלהית. תורת־הבפש 
ותורת־המוסר של זרם חב״ד מתארות ומסבירות את היחסים 
הניגודיים והמשלימים שבין מערכות אלה ובתוך המערכות 
עצמן. הבלטת עליונותם של הכוחות השכליים (חב״ד) 
בבחינת מקור למידות, השליט עליהן באלהות ובחיי האדם, 
הקנתה לזרם זה את כינויו. 

האלהות והבריאה בח׳־ברצלב. ר׳ נחמן לא 
קבע לעצמו, כפי הנראה, מערכה רעיונית מפורטת ומבוררת 
על האלהות, הבריאה, האדם וההשגחה, ובכך דומה הוא 
ל״מגיד" ולרוב תלמידיו. אולם בניגוד להם חתר להציג את 
הבעיות התאוסופיות במלוא חריפותן ובמלוא עמקן, מתוך 
התמודדותי ישירה עם הסיבוכים הדיאלקטיים הכרוכים בבעיות 
אלה. 

ר׳ נחמן אינו מקבל את תורת האר״י כשיטה הפותרת 
את בעיות ההוויה האלהית והאנושית, אלא כמכלול רעיוני 
של הקושיות והסתירות שבהוויות אלה. גם הרעיונות העי¬ 
קריים של "המגיד" ותלמידיו ורמזים לרעיונות חב״דיים 
מיוחדים אינם מוצגים בפתרונות. כניסוחים של אמיתות 




779 


חסימת 


780 


חמסלקות בעיות תאול 1 גי 1 ת, אלא כשיקולים וסברות ד,מח¬ 
ריפים את הבעיות, המכונות בכתבי ר׳ נחמן בקביעות 
במונח "קושיות". 

ר׳ נחמן רואה בעוכלו של אדם השתקפות המצב בעולם 
האלהות; שתי הבחינות האלהיות, ה״מקיף" (אין־סוף) וה־ 
"פנימי" (האל האימאננטי), מתבטאות באדם בשכל ר,"פנימי", 
שהוא התודעה, ובשכל ה״מקיף", הנשגב מתודעתו של האדם. 
השכל האלהי שבאדם אינו מביאו להבנת המציאות, אלא 
לכלל קושיה. לחישוף הסתירה ההגיונית העקרונית שבין 
ההווייה האלהית לבין ההווייה העולמית. התהליך העיקרי 
שבמחשבה הוא תהליך הקושיה והתירוץ! הבאת תירוץ 
פירושה הכנסת מקצת השכל ה״מקיף" לתוך השכל ה״פנימי" 
של האדם. אולם בשעה שמוכנס התירוץ לתודעת האדם, 
מתעודדת קושיה גדולה ועמוקה מחברתה. מתהווה חדירה 
נוספת של השכל ה״מקיף" לשכל ה״פנימי ״; בעקבותיה קם 
תירוץ חדש ובעקבותיו קושיה חדשה — ובסופו של דבר 
חוזר האדם אל הקושיה הראשונית שהועלתה, אלא שהפעם 
היא חריפה וקשה ועמוקה מבראשיתה (ליקוטי מוהר״ן 
תניינא. סי , ז/ אות ח׳}. הקושיה הראשונה בסדר החשיבות 
היא זו הכרוכה בצימצום. הצימצום היה הכרחי, לפי קבלת 
האר״י ולפי תורת הר״ן, כדי לקבוע חלל פנוי לבריאה; 
אלמלא הצימצום לא היה העולם יכול להתקיים. מאידך, 
ללא אימאננציה אלהית לא תיתכן כל בריאה; בלי נוכחות 
האל עצמו בכל אתר ואתר חסר יסוד הקיום למציאות לא- 
אלהית. בשיקול זה חושף ר׳ נחמן את הפאראדוכסאליות 
העקרונית שבהנחת טראנסצנדנטיות ואימאננציה כאחת 
בעצם מהותה של אמונה דתית, ובהבלטה יתרה בקבלת 
האר״י! ותוך כדי כך הוא רומז גם לניגוד בין תורת האר״י 
לבין תורת "המגיד" (ליקוטי מוהר״ן קמא, סי׳ ס״ד). את 
הקושיה השניה, קושיית השבירה, רואה ר׳ נחמן כקרובה 
יותר לפתרון מן הקושיה הראשונה, קושיית החלל הפנוי, 
משום שבשעת השבירה נפלו ניצוצות אלהיים, שהם מהווים 
"שכל פנימי" הניתן לתפיסתו של אדם (שם, סי׳ ב׳). כאן 
ר״ן מקבל את תורתו המשברית של האר״י בשלמותה. 

אולם ר״ן איננו מצטמצם בתפיסתה של קבלת האר״י 
כתורה המעוררת קושיות תאוסופיות חמורות. אלא הוא רואה 
את המיתוס הלוריאני הפאראדוכסאלי גם כביטוי אישי 
לתולדות נפשו הפרטית. בעיות ההסתלקות וההתפשטות, 
התחלפות הטוב והרע. הזהות היסודית בין אמונה וכפירה 
ויתר הקושיות הן בעת ובעונה אחת תיאור סבכי המצי¬ 
אות האלהית והקוסמית ותיאור לבטי הקיום הנפשי של ר״ן 
עצמו. 

תורת הצדיק. אחד הרעיונות המרכזיים בתורת הח׳ 

הוא תפיסת מעלתו הדתית המיוחדת שליהצדיק (צ׳). 
ד,צ׳ ניחן בכוח רוחני מיוחד. המאפשר לו לפעול פעולה 
דתית תקיפה ועמוקה יותר מכל יתר עובדי האלהים, וסגולה 
זו מטילה עליו אחריות יוצאת מגדר הרגיל לגבי גאולת 
הניצוצות האלהיים ותיקון הפגמים שבעולם. 

ביסודה של תורת־הצ׳ בתאים הראשונים של הח״ם 
ובחבורתו של הבעש״ט מונחת ההכרה, שקיימת בישראל 
קבוצה של יחידי־סגולה, שפעולתם מגיעה אל תחומים על¬ 
יונים בעולם האלהות. כוחם הרוחני־הדתי המיוחד מוצא 
את ביטויו בעיקר במעלת הדביקות הגבוהה המושגת על־ 
ידם. אולם לשם מילוי יעודו על הצ׳ לעמוד במגע גם עם 


העולם הגשמי ועם תחומי החטא. משום כך הצ׳ עולה ויורד 
חליפות — ממרומי דביקות עילאית יורד הוא לשפל המדרגה 
של הירהורי־עבירה ונידנודי חטא, הנובעים מקשריו עם 
העולם הזה ועם המוני העם. דינאמיות זו של עליה וירידה 
בחיי "צדיק־הדור" או "גדול־הדור" מוסברת כתוצאה מן 
הקשר ההכרחי שבינו לבין המוני העם: מצד אחד מושפע 
הצ׳ מעוונות הדור הפוגעים במעלתו, ומצד שני חייב הצ׳ 
להתקרב אל החוטאים כדי להשיבם בתשובה. רעיון זה, 
המובא הרבה בשם הבעש״ט, מוצג בחריפות בדברי בן־דורו 
המגיד ר׳ מנחם מנדל מבאר: "כי נשמת הצ׳ כלול מנשמת 
אנשי דורו, כדי שיוכל להעלותן בהתדבק נשמתו בו ית׳ ע״י 
תורתו ותפילתו להעלות נצוצי נשמות וכנ״ל שיעלו עמו. 
ואם הדור רשעים, והוא צ' שאינו ממדרגתן כלל שיוכל 
להעלותן, אזי לפעמים מוכרח ד,צ׳ לירד ממדרגתו ג״כ ע״י 
איזה סיבת חטא הנמשך לו מאנשי דורו... ואחר שהוא ממד- 
רגתן אזי יכול להעלותן כשיחזור לעלות למדרגתו"(בן פורת 
יוסף. לך לך). כיו״ב מספרת המסורת (ב״שבחי הבעש״ט") 
על נסיונו של הבעש״ט לתקן את נשמת שבתי צבי ע״י 
התקשרות עם נפשו השקועה בעמקי הקליפות כדי להעלותה, 
כי "היה בו ניצוץ קדוש ותפסו הס״ם במצודתו". אך נסיון 
זה נכשל. משום ששבתי צבי ניסה למשוך את הבעש״ט אל 
תחום החטא והרע — רמז לסכנה הגדולה האורבת לצ׳ 
בפעולתו לתיקון הנשמות: "ירידה צורך עליה" עשויה 
להביא לידי שקיעה גמורה בתחום החטא. ייתכן שיש קשר 
בין תיאורי העליה והירידה של ד,צ׳ בראשית הח׳ ובין לבטי 
השבתאות בהסברת מצבי ההארה וההאפלה בנשמת המשיח 
(ש״ץ). שהפכו עיקרים תאולוגיים במשנתו של נתן העזתי. — 
פעולת עלייתו וירידתו של ד.צ׳ היא גם בעלת משמעות 
קוסמית. הצלחתו של הצ ׳ , עלייתו והעלאת החוטאים על־ידו, 
מתקנת ומרוממת את העולם כולו. רוממות העולם היא 
תולדת פעילותו הדתית של ה,צ׳, שכן קיימת תלות הדדית 
בין מעמדו של העולם לבין מעמדו של "ראש הדור". רעיון 
זה קרוב ביסודו להשקפה השבתאית על ירידת המשיח 
ועלייתו לצורך תיקון העולם. 

במחנה תלמידיו וממשיכיו של הבעש״ט נפלגו הן הדעות 
והן ארחות החיים וההנהגה בקביעת תפקידו של הצ/ אחדים 
ממורי הח׳ הסתייגו מן החידושים שבתורת־הצ׳ של הבעש״ט 
ובני דורו וחזרו לתפיסת ד,צ׳ הקדם־חסידית, בהתאם לתורת־ 
המוסר הקבלית הקלאסית. הדוגמה המובהקת לכך הוא 
ר׳ אברהם "המלאך", בנו של "המגיד", שסירב להנהיג עדה 
והסתגר בד׳ אמות של השתלמות עצמית; ואילו ר׳ ברוך 
ממז׳יבוז׳, נכדו של הבעש״ט, ניהג את עדתו ביד רמה 
ושאף למנהיגות כללית של תנועת הח׳. זהו הניגוד בין 
"צ׳ לעצמו" ללא הנהגה חברתית־עדתית מגובשת, שנחשב 
לבעל מדרגה גבוהה בתורת־המוסר הקבלית, לבין "צ׳ לעצמו 
ולאחרים". המייצג את הטיפוס החדש של המנהיג החסידי. 
מכאן ואילו ניתן להבחין בין שתי מגמות בתורת־הצ׳ בח׳ — 
מגמה קיצונית, שראתה את עיקר חובתו של הצ׳ במנהיגותו. 
כנגד מגמה מתונה יותר. שחייבה תיאום הארמוני בין 
השתלמותו העצמית לבין פעולתו כמנהיג. 

בעלי המגמה המתונה. שהתנגדו לצדיקות המעשית, 
הגבילו את מנהיגותו של הצ׳ להנהגה רוחנית בלבד, ואילו 
בעלי המגמה הקיצונית, שראו חזות־הכל בפעולות הצ׳ כראש 
עדתו, הרחיבו את תפקידי ההנהגה על כל תחומי החיים 




781 


תסי־דות 


782 


המעשיים. הדוגלים בצדיקות מעשית ורוחנית כאחד הלכו 
ביסודו של דבר בעקבות הבעש״ט, כפי שהוא מוצג במסורות 
המתארות את אורח-חייו — כצ׳ מעשי מובהק, המספק 
לחסידיו פרנסה. ברכת־בנים, רפואה ממחלותיהם, קמיעות, 
סיוע ועצה. דרכו של הבעש״ט, כפי שנצטיירה בתיאורים 
אלה, שימשה מופת לכמה מתלמידי "המגיד" ומתלמידי 
תלמידיו, שהבולטים ביניהם היו ר׳ אלימלך מליז׳נסק ור׳ 
יעקב יצחק "החוזה" מלובלין. בעקבות מסורת זו נתלקחה 
בזד מחלוקת בעניין כוחו של הצ׳ לעשות נפלאות. הקיצוניים 
בכיוון הצדיקות המעשית הדגישו ופיארו יכולת זו של הצ/ 
אך כנגדם רבו המסתייגים, והדבר גרם לסיכסוכים בין 
מורי הח/ לא כל הצדיקים בעלי המגמה המעשית המופלגת 
החזיקו בדרך זו כל ימי חייהם. ר׳ אלימלך מליז׳נסק הסתגר 
מפני תלמידיו וחסידיו בסוף ימיו ופנה אל דרך ההשתלמות 
העצמית. ואפילו הזניח את ההנהגה הרוחנית של עדתו 
הגדולה. משבר דומה, בצורה דראמטית ובתוצאות חמו¬ 
רות׳ התרחש בח׳־קוצק׳ בשעה שר׳ מנחם מנדל מקוצק 
פרש ממנהיגותו המעשית והרוחנית וגזר על עצמו בדידות 
גמורה. 

בניגוד למגמת הצדיקות המעשית הורו רבים מגדולי הח', 
ביניהם שני תלמידי הבעש״ט, ר' יעקב יוסף מפולנאה 
והמגיד ממזריץ/ דרך של מנהיגות רוחנית בלבד. ר׳ אברהם 
מקאליסק מספר באגרותיו, שחסידי "המגיד" נזהרו מלהט- 
רידו בעניינים מעשיים קטנים. משום ש״באורייתא מתנהג 
עלמא" ואין להטריח את הצ׳ בעניינים מסוג זה, ולדעתו דיו 
לחסיד לפנות אל הצ׳ במגע אישי פעם בשנה או בשנתיים. 
ר׳ מנחם מנדל מוויטבסק הנהיג את חסידיו באמצעות מכ¬ 
תביו מארץ־ישראל לגולה. שבהם הביע יחס שלילי חריף 
כלפי הצדיקות המעשית וגינה את צדיקי הדור שנהגו בדרך 
זו. צימצום תפקידי הצ׳ בהדרכה רוחנית בלבד הגיע לכלל 
גיבוש שיטתי בהנהגתו של ר׳ שניאור זלמן מל^די בכת חב״ד. 

תפקיד ההנהגה המוטל על הצ/ הן ההנהגה המעשית והן 
ההנהגה הרוחנית. ניתן לביצוע הודות לכוחו המיוחד 
כמתווך בין עליונים לתחתונים. הצ׳ משמש 
"ממוצע בין הבורא ב״ה ובין העולם ומלואו, לקשר הכל 
בו ית׳ להריק השפע לנבראים ע״י שבילו שהוא מתקן ע״י 
עבודתו ודביקותו ית׳" (מאור עינים לר׳ נחום מטשרנוביל, 
פ׳ יתרו). בתורת הח׳ יוחסו לצ׳ הארצי הדימויים הקבליים 
המתארים ״צדיק יסוד עולם״ — כינוי לספירת יסוד, 
המשמשת כעין צינור להעברת השפע האלהי מן הספירות 
העליונות אל ספירת מלכות, שהיא בחינת כנסת־ישראל והיא 
הכוח המנהיג את העולם במישרין. ר׳ מנחם מוויטבסק השיב 
על תלונת חסידיו שטענו שיש לבחור בצ׳ אחר במקומו, 
משום שהוא מרוחק מהם בשבתו בא״י, שמכיוון שהוא דבק 
באלהים — הרי אם ימשיכו להיות דביקים בו באמונה, 
ייחשב להם כאילו התדבקו בעצמם באלהות באמצעותו. 
בכתבי ר׳ יעקב יוסף מפולנאה מדובר על המון העם כעל 
"אנשי החומר". שרק בהתקשרם בצ " , "אנשי הצורה", 
ובקבלם מהם השפעה רוחנית ושפע אלהי מגיעים הם לעילוי 
ולהשתלמות, 

על רעיון התיווך נוספה חובת הצ ׳ לספק לבני עדתו 
פרנסה, בנים ושפע של חיות אלהית — ״בני חיי ומזוני״ 
שבלעדיהם אין לח״ם קיום לא מבחינה גשמית ולא מבחינה 
רוחנית. תמורת השפעה כפולה זו מקבל הצ׳ מעדתו תמיכה 


כפולה: אמונה רוחנית, המחזקת את כוחו לפעולה רו¬ 
חנית בעולמות העליונים, ותמיכה חמרית — בצורת מתנות 
ופדיונות — לקיומו. 

תפקידו של הצ׳ כמתווך בין עולם האלהות לעולם הזה 
מחייבו להימצא בתנועה מתמדת בין שני העולמות הללו. 
תנועה זי הצטיירה במונחי "עליה" ו״ירידה", או במו¬ 
שגי "ק ט נ ו ת" ו״ג ד ל ו ת". ה״קטנות" או ה״ירידה" מתו¬ 
ארת לעתים בציור מופלג יותר — "נפילת הצ׳ " . כינוי 
כולל לתהליך כולו הוא הביטוי "רצוא וש 1 ב" (ע״פ יחז׳ 
א, יד! השו׳ ס׳ יצירה א׳, מ״ו). — מורי חח׳ העלו 
נימוקים שונים לרעיון העליה והירידה של הצ׳. ר , יעקב 
יוסף מפולנאה כתב: ״ושמעתי ממורי שפירש כך: שהחיות 
רוצה לידבק בשרשו, ופן יתבטל במציאות, לכך נתן הש״י 
לאדם עניני העוה״ז, שלא יתלהב תמיד רוכל לעמוד"(צפנת 
פענח, קארעץ תרמ״ב, ל״ג, ע״א). לפי נימוק אחר: תענוג 
תמידי אינו תענוג — צריך לחדשו ולרעננו־ ע״י הפסקה 
זמנית. לעומת טעמים אישיים אלה מצויים הסברים אחרים, 
שהם עקרוניים וחשיבותם מרובה יותר בתורת ד,צ׳ החסידית, 
משום שהם כורכים את הצורך בירידה בתפקידו הכפול של 
הצ' בעולמות העליונים והתחתונים. 

הביטוי "נפילת הצדיק" מעיד. שהירידה אינה נובעת 
רק מרצונו החפשי של הצ ׳ ואינה מכוונת על־ידו, אלא היא 
תהליך הכרחי. המיועד לקיים את הקשר בין ד.צ' לבין עדתו. 
תכלית הירידה היא העליה וההעלאה; בשעה שהצ ׳ חוזר 
למעמדו הגבוה הוא מעלה עמו את הנשמות הקשורות בו. 
חובתו של ד.צ׳ היא לרדת ממרומי דביקותו כדי להעלות 
את הנשמות הנפולות של הרשעים שבעולם הזה. כוחו של 
הצ׳ להעלות נשמות כאלה נובע מן הקשר שבינו לבין עדתו, 
ואף לרשעים שבה. מכאן השאלה: "אם כן, האיך אפשר 
לרשע לעבור עבירה. כיון שהרשע מקושר אל הצ׳ והצ׳ 
עובד את ה/ וממשיך גם הרשע עמו לעבוד את ה׳י אלא 
התירוץ הוא׳ כל העבירות שעובד הרשע במעשה הוא 
במחשבה אצל הצ ׳ , ולצ׳ גדול יותר הוא בדקות יותר מן 
המחשבה" (ם׳ רב ייבי לר׳ יעקב יוסף מאוסטראהא, מתל¬ 
מידי "המגיד": חדושי תהלים, כ״ב). ירידת הצ ׳ לא נועדה 
לתקן את החוטאים שבבני עדתו בלבד, אלא תוך כדי תיקונם 
מתקן הוא גם את הפגמים שבמחשבתו שלו, את הירהורי־ 
העבירה שעלו בדעתו. כשהצ׳ חוזר בתשובה על הירהורי־ 
עבירה אלה, חוזרים בתשובה גם הרשעים שחטאו במעשה, 
ובדרך זו מתבצעת פעולת התיקון וההעלאה. 

בקשר שבין הצ׳ ובין עדתו יש הן משום הזדהות רצונית 
של הצ ׳ — שכן חייב הוא "לדבק" עצמו הן באל והן בבני 
העדה והן משום הזדהות בלתי-רצונית, קבועה מראש, 
מצד השורש המשותף לצ׳ ולעדתו(ד׳ מנחם מנדל מוויטבסק, 
פרי הארץ, פ׳ לך לך! וע׳ תולדות יעקב יוסף, פ' משפטים). 
כוחו של הצ׳ לדבוק בבני עדתו ולהעלותם מקורו באמונתו 
השלימה ב״לית אתר פנוי מיניה״ — בנוכחות האל בכל 
אתרי המציאות; בכוחה של אמונה זו יכול הוא להחיות את 
הדביקים בו (ע״פ דרש הפסוק: ״צדיק באמונתו יחיה״ — 
"יחיה"): אמונתו של הצ׳ באימאננציה האלהית גם בתחומים 
התחתונים שבמציאות, בקרב החוטאים, מקנה לו יכולת לתקן 
את הרע שבהם ולהעלותו אל שרשו הטוב. 

ר׳ אלימלך מליז׳נסק הקדיש את רוב דרושיו בספרו 
"נעם אלימלך׳ לתיאור אפני עבודת־אלהים של הצ ׳ . ה״ירי־ 


783 


הסירות 


784 


דה״ וה״נפילה" נתפסות על־ידו כתהליך רצוני מודע; ד.צ׳ 
יודע שחובתו לתקן את בני־העדה כולם, ואף את החוטאים 
שבהם, ולהבטחת הצלחתו בתפקידו זה חייב הוא לרדת 
למדרגתם ולהתדמות להם, כדי שיוכל אח״כ להעלותם אל 
מדרגתו הגבוהה. לצורך התיקון רשאי הצ׳ אפילו לעבור 
עבירה. ובלבד שתהיה לשמה; הוא אפילו בדרש לעשות זאת, 
אם אין הקב״ה עצמו "ברחמיו שולח" חטא קל לצ׳ כדי 
לקרבו למדרגת החוטאים הזקוקים לעזרתו. כאן משמעותה 
של "הירידה" אינה רק אחדות השורש בין הצ׳ לבין החוטאים 
או הירהורי־עבירה שבלב הצ׳> אלא היא מתפרשת בנפילה 
ממש לתחום החטא (ר׳ נעם אלימלך, ביחוד פ׳ נשא, ויחי). 

הסכנה הדתית החמורה שבפרקטיקה מסוג זה, שכנראה 
נתגלגלה לתוך הה , מרעיונות "מצוד. הבאה בעבירה" שפיתחו 
הוגי־הדעות השבתאיים. לא נעלמת מעיני רבים מן הצ " , 
שנהגו בה זהירות. "המגיד" מתאר את העלאת ההמון ע״י 
הצ׳ כפעולה מאגית׳ בכוח התעלותו של ד.צ׳, ללא קשר 
ישיר בינו ובין עדתו. רוב מורי הח' הסתייגו מזיהוי מצבי 
"קטנות" ו״ירידה" עם התקשרות בחטא ממש; עבודת־אלהים 
בקטנות נתפסת ע״י רבים מהם כעבודת האל בגשמיות, 
ואפילו כעבודה בתורה ובמצוות. לעומת ההתעלות בדביקות, 
שהיא ה״גדלות" שבה איזהאדסעוסק בעבודת־אלוהים מעשית. 

בכת בר צ לב הועמדה הצדיקות במפורש במרכזה 
של תפיסת־העולם החסידית בנוסח קיצוני, עד כדי הטלת 
חובה על החסיד שבשעת תפילתו בביתו ישווה לנגד עיניו 
כאילו היה שרוי במחיצתו של ד.צ/ ושבבואו אל הצ׳ יתוודה 
לפניו על החטאים. עיקר חידושה של שיטת ברצלב 
הוא בכך, שהיא מכירה במציאותו של צ׳ אמיתי אחד בלבד, 
הוא ר׳ נחמן עצמו. חסידי ברצלב לא מינו צדיק אחר תחת 
ר׳ נחמן לאחר מותו, והם מצפים לשובו לעולם הזה להשלמת 
תפקידו המשיחי. כאן מתקרבת תורת־הצ׳ לתורת־המשיח 
השבתאית. — ר׳ נחמן ראה בצ׳ מימוש התהליכים שבהים־ 
טוריוסופיה הלוריאנית: הצ׳ נושא בחובו את כל המעלות 
והמורדות שבמהלך התיקון הקוסמי. הליקויים והתיקונים 
במציאות כלולים יחד בדמותו של הצ׳; זו משקפת את 
המיבנה הדיאלקטי של המציאות הארצית והאלהית על כל 
פרטיה, ואף תולדות הכוחות השונים בעבר ובעתיד גלומים 
בה. ע״י התקשרות עם צ׳ זה, "צדיק האמת", מגיע החסיד 
לכלל שותפות עם תהליכי התיקון והגאולה הקוסמיים. 

בכת ח ב " ד, לעומת זה, ביטל אפיה המשיחי של 
תורת־הצ/ והיא נתקרבה לתפיסה המסרתית של מנהיגות 
רוחנית — וזאת אע״פ שפרקים מרובים במשנת חב״ד רוויים 
גם הם מתח משיחי, וכמה ממורי חב״ד הדגישו שדורם הוא 
דור עקבתא דמשיחא. בספרות חב״ד משמש המושג "צ׳", 
בדרך־כלל, במשמעותו הישנה, הקדם־חסידית, ואף עצם 
תורת־הצ׳ נדחקה במשנת חב״ד לקרן־זוויח. הסתייגויותיו של 
רש״ז מן המנהגים שרווחו בחצרות הצ" האחרים באו לידי 
ביטוי בחיי המעשה ב.,תקנות לוזנא" (אגרות בעל התניא, 
סי׳ ל״ז—ל״ח), שקבעו סדרים מדוקדקים לביקורי ח״ם אצל 
הרב: נאסר על חסיד לבוא לבית רבו יותר מפעם אחת 
בשנה, הפגישה עם הרב יוחדה לענייני תורה ויראת־שמים 
בלבד, ואף להוראת העניינים הרוחניים מינה רש״ז ממלאי־ 
מקום במקומות מושבם של חסידיו, כדי שלא ינהרו לחצרו 
בהמוניהם. אולם יש לציין, שמגמתו של רש״ז לעשות את 
מנהיגותו של הצ׳ בחב״ד רוחנית לגמרי, תוך צימצום הקשר 


האישי של החסיד עם הצ ׳ — לא נשתמרה כצורתה בדורות 
שלאחריו. 

רש״ז התייחס בשלילה לדרכי הצדיקות המעשית ולרע¬ 
יונות על ירידת הצ׳ לשם תיקון; הנפילה לפי פירושו היא 
ההפסקה בשעת עלייתו של הצ׳ ממדרגה למדרגה: "כי שבע 
יפול צדיק וקם״ — ובפרט שהאדם נקרא מהלך ולא עומד. 
וצריך לילך ממדרגה למדרגה ולא לעמוד במדרגה אחת 
לעולם. ובין מדרגה למדרגה טרם שיגיע למדרגה עליונה 
ממנה, הוא בבחי׳ נפילה ממדרג׳ הראשוג , " (תניא, הקדמה 
לח״ב). גם תפיסת הצ , כמתווך בין עליונים לתחתונים ורעיון 
העלאת בני העדה ע״י הצ׳ טושטשו בתורת חב״ד. האמונה 
בצ׳ לא נכללה בין היסודות העיקריים בתורת הח׳ שפותחה 
בחב״ד. 

לעומת מיתונה של תפיסת היחסים בין ד.צ' לבין העדה 
בתורת דש״ז, לא נמנע מייסד חב״ד מלהדגיש את גדולת 
תפקידו הקוסמי של ד.צ' בתיקון העולם העליון והתחתון, 
בעקבות רעיונות קבליים מסרתיים. מאידך, פיתחו רש״ז 
וממשיכיו תורה עשירה ומסועפת על מעלותיהם הדתיות 
השונות של בני־האדם, שביסודה דמויותיהם של ה״צ׳" 
וה״בינוני". שהם נבדלים זה מזה בראש וראשונה מבחינת 
דרכם בביטול הרע שבתוכם ובהפיכתו לטוב (ר׳ להלן). 

העלאת המחשבות הזרות ועילוי המידות 
והתאוות הרעות. תורת־הח , ירשה מקבלת האר״י ומן 
התאולוגיה השבתאית את התפיסה, שהחיים הדתיים של 
האדם משתלבים במאבק מיתי קשה שבין הטוב והרע בעולם 
האלהות ובתחומי הנבראים. כמו־כן נשתמרה בח׳ התוצאה 
העיקרית שנבעה מן המיתוס הלוריאני, בתוספת גופך של 
השפעה שבתאית — חייו הדתיים של האדם נועדו לקרב 
את הגאולה השלמה בתיקון הפגמים שבאלהות 
ובעולם ובאדם עצמו, תוך מגע קרוב עם תחום הרע 
וכוחותיו. אלא שגם בנידון זה התפתחו והתגבשו בתורת־הח׳ 
כמה תמורות חשובות: 

(א) ניצוצות הקדושה האלהיים, הח׳ רואה בהם לפעמים 
הוויות טובות וקדושות שנתעוותה דמותן בנפילתן, ותכונות 
של הרע והטומאה שבקליפות דבקו בעצם מהותן. לפיכך אין 
להסתפק בגאולת הניצוצות ובזיכוכם והשבתם למעמדם הקו¬ 
דם, אלא צריך לחולל בהם גם תהפוכה מהותית ולהחזיר 
להם את קדושתם האבודה. — (ב) פעולת התיקון הרא¬ 
שית. העלאת הניצוצות למקורם, מכוונת בראש וראשונה 
לתשועת נשמתו של האדם הפרטי, והניצוצות שהוא מעלה 
בכוונותיו ובמעשיו הטובים הם בעיקרם ניצוצות השייכים 
או קרובים לשורש נשמתו העצמית. בהתאם להבלטת המגמה 
של תיקון אישי עצמי, נצטרפה להעלאת הניצוצות המת¬ 
רחשת במגע עם המציאות החיצונית — העלאת המחשבות 
הזרות (מ״ז), שהיא תהליך נפשי־פנימי אינדיווידואלי. — 
(ג) תורת הדביקות של הח׳, שפתחה את שערי המעלה 
הדתית העליונה בפני כל אדם (ר׳ להלן), החריפה את בעיית 
המאבק נגד הרע שבלב האדם, שכן לפי תורה זו ההתדבקות 
באלהות וטיהור האדם מן הרע שלובים זה בזה, בעוד 
שבתורות דתיות אחרות, עיוניות ומיסטיות כאחד, ניתן 
לטיהור האדם מן הרע מעמד של שלב התחלתי, שרק לאחר 
השלמתו אפשר להגיע לדביקות. 

המלחמה ברע, בדומה לדביקות, נערכת בעיקר בשעת 
התפילה. משמעותן של מ״ז, בח׳ ובמקורותיה, היא 


785 


חשירות 


786 


הירהורי־עבירה (עבירה מינית או ד,ירחה־ פגום מבחינה 
מוסרית — גאווה או כעם וכיו״ב), העולים בדעתו של 
אדם בשעת התפילה, אבל גם סתם הירהורים של חולין, 
כגון ענייני פרנסה, יחסים חברתיים וכיו״ב. סכנתן של 
מ״ז בשעת התפילה היא פכנד, כפולה: המה״ז פוגמות בריכוז 
נפשו של האדם בתפילה, ומשום כך הן מונעות את השגת 
הדביקות הנכספת; מצד אחר, תפילה המלווה מ״ז "נחטפת" 
ע״י סיטרא־אחרא, והכוח הדתי הגלום בתפילה נעשה משרת 
ומסייע לכוחות הרע. לשם סילוקן של ספנות אלו ביקשו 
מורי הח׳ למצוא ולהורות את הדרך הנכונה בתפילה ולקבוע 
את האמצעים הרצויים להתגבר על המה״ו בשני כיוונים 
מנוגדים לכאורה: הוראת דרך כיצד ירחיק החסיד מלבו מ״ז, 
והוראת דרך כיצד יעלה את המד,"ז המתעוררות בלבו אל 
שרשן האלהי הטוב ויתקן את הרע שבהן. במסורות רבות 
בשם הבעש״ט ובשם "המגיד" מתוארות שתי הדרכים הללו 
יחד כאילו היו דרך אחת ואחידה. נוסחה שגורה של הבעש״ט 
לגבי הטיפול במ״ז ובמידות רעות היא — ,.הכנעה והבדלה 
והמתקה", היינו שילובה של הרחקת הרע בהכנעתו עם 
העלאתו לשרשו בהמתקתו. לפי נוסח אחד. כלולים יחד 
שבירתן של מ״ז ותיקון הקדושה שבהן בהעלאתן: "וצריך 
לידע כשבא לו מחשבה זרה אחת מד ימי הבניין צריך 
לקשר אותה כ״א בשרשה. כיצד יעשה ? ימאס הדבר ההוא, 
ואז הרע נופל למטה והטוב יקח ממנו, פי׳ כשבא לו מחשבה 
זרה במחשבתו, צירוף של ניאוף, ישבר המחשבה הזאת 
ויבא עליו צירוף אחד [צ״ל אחר] בעבודת השי״ת" (אור 
האמת. זיטאמיר תרס״א. ל״ה, ע״ד). ניסוחים אלה וכיו״ב 
מקורם ביחס אמביוואלנטי להערכתן של מ״ז, המובע בבירור 
באמרות רבות, כגון: ,',והקליפה היא המביאה המ״ז׳ וכשנופל 
לו המ״ז ראוי הוא להוריק פניו מחמת בושה... ובזה מעלה 
את המ״ז" (מגיד דבריו ליעקב, א/ ע״ב); "ובודקין אותו 
[את המתפלל] בכל עולם אם הוא ראוי לעלות, ואם לאו 
דוחין אותו לחוץ, ולפעמים שולחין לו מחשבה זרה מחמת 
שדוחין אותו, ואם הוא חכם, באותה מחשבה יכול לקשר 
עצמו יותר בהש״י, שהמחשבה הוא אותיות שהם אברי 
השכינה, רק שנפלו מכח השבירה ונעשה הצירוף של האו¬ 
תיות רע בקליפות... וכשהוא מקשר אותם בהש״י. באהבת 
הבורא וביראת הבורא, הוא מחזיר אותם לשרשם... והקליפות 
נופלים ממנה ונעשה הצירוף טוב" (שם, ד׳, ע״א). במקום אחר 
נמשלות מ״ז לתמר אשת יהודה, שלמראית עין נהגה כזונה: 
״תמר — אותיות תם מר, המחשבה זרה היא מר, אבל באמת 
היא תם", ואפילו "האדם שמתפלל בהתלהבות שולטת עליו 
מחשבה זרה" וניתק הקשר בינו לבין האלהות, אבל "כשהוא 
מבין את זאת המ״ז מה היא", כלומר כשהוא מכיר שמ״ז 
עצמה מקורה בקדושה, הריהו "מבער אותה, שמכחה בא 
להתלהבות הבורא יתברך כידוע... שעל ידו [ע״י מ״ז] בא 
לידי בחינת גדלות כנ״ל"(שם, ז/ע״א—ע״ב). ובכן, מ״ז הן 
חרב־פיפיות: מקורן בטומאה, והן עולות או נשלחות מתהום 
הקליפות לתוך לבו של מתפלל נחות־דרגה כדי לפסול את 
תפילתו ולהטרידו מעילוי נשמתו, אבל "אם הוא חכם" 
ומבין את סוד שרשן ופנימיותן הקדושים של מ״ז — יכול 
הוא להפוך אותן ממכשול בדרך ההתעלות למכשיר של 
התרוממות והתלהבות יתרה. 

השקפה דיאלקטית זו מורה על התלבטות ובקשה דרך 
בין שני קצוות: מכאן — האמונה המקובלת הישנה, שמ״ז 


הן תחבולתו של סיטרא־אחרא לטמא את נפש המתפלל 
וללכוד את תפילתו ברשתו; ומכאן — הנטיה המהפכנית 
החדשה לראות במ״ז ניצוצות אלהיים נפולים, הפונים לאדם, 
וביחוד לצדיק מעולה, השרוי בקדושת התפילה, שיציל ויזכך 
אותם בהאצלת זיו הקדושה עליהם, ולפיכך תיקונן של מ״ז 
והעלאתן לשרשן הם מלכתחילה חובה קדושה ומעלה דתית 
גבוהה. 

ברוב דבריהם של הבעש״ט ותלמידיו ושל רוב הצדיקים 
מבית־מדרשו של "המגיד" מוצג תיקון מ״ז והעלאתן כייעוד 
דתי נעלה. כבר בראשית הה׳ היה רעית ההתגברות על הרע 
בהחזרתו לתחום הטוב ובהעלאתו לשרשו בקדושה אחד 
הרעיונות המרכזיים. ר׳ נחמן מהורודנקא, מבני חוגו של 
הבעש״ט, מעיד שהחידוש שבהוראות להעלאת מ״ז הוא 
שמשך אותו אל תורת הבעש״ט, שכן אע״פ שנהג מנהגי 
חסידות ופרישות, שנועדו לטהר את האדם ממחשבות רעות 
בזיכוך הגוף והנפש, "לא הייתי יכול לפטור ממה״ז עד 
שהוכרחתי לחכמת הבעש״ט" (שבחי הבעש״ט, מהד׳ הורו־ 
דצקי, פ״ב). 

בסמיכות לפרשה של העלאת מ״ז מצויות בח׳ הוראות 
לעילוי המידות הרעות והתאוות הפסולות הנובעות 
מהן. בנידון זה אין הכוונה להרהורי־עבירה המתעוררים 
בשעת עבודת־אלהים, בתפילה או תוך עיסוק בתורה 
ובמצוות. אלא לפיתויים המזדמנים לאדם מחוץ לחיי הדת. 
בדומה למ״ז נתפסות גם המידות הרעות והנטיה לתאוות 
אסורות כתולדות ירודות ומעוותות שיו המידות האלהיות, 
היינו הספירות, כגון ההנחה ששורש הכעס והיראה הרעה 
הוא במידות הדין העליונות. בגבורה ובמלכות. ההוראה 
המעניינת והחשובה ביותר למניעת עבירה או הרהורי־ 
עבירה היא ב״קל־וחומר" המצוי הרבה בדרושי "המגיד", 
כגון לאחר האזהרה "שיש למנוע מלהסתכל בדברים הגשמיים 
הטובים ומכ״ש להסתכל בנשים יפות״: "אלא כך יש להתנהג 
בהסתכלות: אם הסתכל בפתע פתאום על אשה יפה, יחשוב 
במחשבתו מאין לה זה היופי, הלא אם היתד, מתה לא הי׳ 
לה זה הפנים... ע״כ זה בא לה מכח אלוקי המתפשט בה... 
נמצא שורש היופי הוא כח אלוקי, ולמה לי למשוך אחר 
החלק, טוב לי להתדבק בשרשא ועיקרא דכל עלמין ששם 
כל היפויין; וכן מה שמסתכל בשאר גשמיות, כגון בכלי, 
יחשוב מנין בא להכלי זה הנוי והצורה, ע״כ התומר הוא 
פסולתו והנוי והצורה הוא הרוחני והחיוני מזה הכלי, והוא 
ג״כ חלק אלוקי ממעל... ואם תסתכל כך נמצא מסתכל 
במחשבה. ואין ההסתכלות שלו אלא בעבודתו א״ס ב״ה, 
וזהו טוב לבטל ההרהור" (אור תורה, תהלים). "קל־וחומר" 
זה, שיש בו הקבלה מפתיעה לרעיונו של אפלטון על דרך 
ההתעלות מן היצורים הגשמיים הפרטיים אל האידיאה הרוח¬ 
נית הכללית, נאמר גם לגבי אדם שכבר נתפס לתאווה 
אסורה או אפילו נכשל בעבירה בפועל. 

עניין קרוב לסוגיה זו הוא היחס החיובי בת׳ לעבודת 
אלהים ביצר־הרע — רעיון ששרשו במאמרי חז״ל, 
כגון במצווה לאהוב את אלהים בשבי היצרים (ברב׳ נ״ד, 
ע״א), או באמרה ש״אברהם עשה יצר־הרע טוב" (ירו׳ ברב׳ 
ט/ ה׳), ואף קצת חכמי המחשבה והמוסר ביה״ב החזיקו 
ברעיון זה ופיתחו אותו. מורי הח' החריפו מגמה זו בניסוחים 
מחודדים ובהדגשת מעלתה היתרה של העבודה ביצר הרע, 
ואף ציינו בשבחה הסברים ונימוקים מסובכים, הפ 1 רצים את 


787 


חסידות 


788 


הסייגים לתוקף חיובה במקורות הקדומים. מקצת הנימוקים 
האלה שאובים מחורת הקבלה, ומקצתם נתחדשו במחשבתם 
העצמית של הת״ם בהשפעת השרידים של הלכי־רוח שבת¬ 
איים. ליד ההנחה התמימה, שהעבודה ביצר הרע אינה 
טובה אלא במניעת פעולתו להרע אפילו בהירהורי־עבירה, 
ועכ״פ בראיית הירהורים אלה במכשולים שח 1 בה לסלקם 
בשלילה ובתיעוב למפרע — מצויים בח׳ מאמרים רבים. 
שמובע בהם בפירוש חיובה של תשוקה לחטא כתנאי הכרחי 
לעבודת-אלהים שלמה: הצדיק "העובד הש״י עם היצה״ר" 
מעלתו גבוהה ממעלת הצדיק "המתבודד ועובד הש״י בלי 
שום יצה״ר׳/ משום שמי ש״הולך לעבור עבירה" ו״מפני 
כבודו ית׳ ומוראו משבר תאות 1 ויצרו... הרי מכניע שמאל 
בימין ונעשה יחוד גמור למעלה, והוא תכלית השלימוח יותר 
מצדיק העובד הש״י בתמים בלא יצה״ר והולך בקו הימין 
בלבד" (תולדות יעקב יוסף, פ׳ משפטים, ל״ת, לא תשא). 
הנוסח המופלג ביותר לציון חשיבותו של יצר־הרע כגורם 
מכריע בעבודת־אלהים נמצא בדרוש המובא בשם "המגיד" 
על מאמר חז״ל (קיד׳ ל', ע״ב) "בראתי יצר הרע ובראתי 
לו תורה תבלין״: "והעיקר הוא הבשר ולא התבלין... ואמר 
["המגיד"] שהאמת הוא כן שהיצר הרע הוא העיקר, וצריך 
האדם לעבוד הש״י בהתלהבות הנמשך מיצה״ר" (אורח 
לחיים לר׳ אברהם חיים מזלאטשוב, ם׳ בראשית). 

חיובה של העלאת הרע המוסרי האנושי אל שרשו האלהי, 
וביחוד העלאת מ״ז, המוצגת כגורם ראשי בפעולות האדם 
לתיקון העולם והאלהות, הוא רעיון מסוכן, שהרי אפשר 
להסיק ממנו שצדיק גמור, ללא מ״ז כלל, אינו מסוגל להשתתף 
במידה ראויה בפעולות התיקון, מכאן אך כפסע לקראת 
הרעיון שחייב אדם לעורר בעצמו מ״ז כדי לתקנן, בדומה 
לרעיון "מצוד, הבאה בעבירה" בתאולוגיה השבתאית. מגמות 
מופלגות של פריצות והפקרות נפשית אפשר היה לתל 1 ת 
בעיקרון זה. על כך מעידות רשימותיו של ר׳ לייב מלמד 
מברודי (כנראה משרידי הפרנקיסטים שנקלטו בח׳), שבהן 
כלולה, בין השאר, הערה זו: "ראוי לחשוב בתפילה שאשר, 
נקבה עומדת לפניו, ואז יבוא למדרגה כידוע" (ש. דובנוב, 
השלח ז , , תרס״א, ענד 317 ). אותן רשימות נתגלו ע״י 
"מתנגדים" ושימשו בידיהם נשק חד בהסתערותם על הח/ 
אכן בספריהם של מורי ד,ח׳ הידועים אין שום הוראות ברו¬ 
רות לפיתוחה של העלאת מ״ז בכיוון זה; יש אפילו אזהרה 
מפורשת, ש״צריד שלא יחשוב מ״ז בכיוון... שלא יהיו 
בכוונה״ (אור האמת, ף, ע״א), ובתוספת הסברה: "שבוודאי 
אסור לו לאדם להביא א״ע לידי נסיון להכניס א״ע במ״ז 
כדי להעלותה ח״ו, כי מי יודע אם יתגבר כארי ויתנשא או 
אולי ירד מטה מטה ולא יעמוד בנסיון ח״ו" (פרי הארץ לר׳ 
מ״מ מוויטבסק, ויגש). אילם בפרשה אחרת, הקשורה בעקי¬ 
פין בלבד בסוגיות של העלאת מ״ז ועילוי המידות 
הרעות. אפשר לקבוע ללא ספק, שיוצרי הח׳ ומנהיגיה לא 
התרחקו לגמרי מהלכי־רוח של ק ד ו ש ת ה ח ט א׳ ולפרקים 
אפילו נתנו להם ביטוי מפורש בליווי נעימות של זהירות 
בקביעת סייגים רופפים. כלל גדול הוא בח/ החוזר ונשנה 
בספרותה בגוגים רבים ובניסוחים שונים, בשם הבעש״ט 
וללא הזכרת שמד, שרוח־הקודש של האלהות מרחפת על פני 
תחומי החטא ואף שרויה בתוכם. נכדו של הבעש״ט מסר 
בשמו: "שמעתי מן אא״ז זללה״ה, כי חטא אלופו של עולם 
מוסתר בו. ודפח״ח" (דגל מחנה אפרים, אמור); "ששמעתי 


מאא״ז זללה״ה... שאפילו כשאדם עושה עבירה ח״ו אזי 
ג״כ השכינה מתלבשת בו, כי בלא היא לא היה בו כח 
לעשות זאת ולהניע בשום אבר, כי היא המחיה אותו ונתנה 
בו כח וחיות, וזהו כביכול גלות השכינה" (שם, תצא). 
בנוסח נועז יותר קובע ר׳ יעקב יוסף מפדלנאה את הקשר 
בין האלהות לבין החטא בהרגשת התענוג שבעשייתו: 
"ששמעתי ממורי זלה״ה, כי התענוג שיש לבעל עבירה נמשך 
מן הניצוצות של מלכים קדמאין שנפלו בשבירה בקליפות 
נוגה וכו/ ודפח״ח" (צפנת פענח, תרומה). מדרוש בשם 
הבעש״ט, שכל האותיות של מלת "חטא", היינו 1 עצם החטא 
בהווייתו המהותית, נדרשות בו, על הקשר שבין החטא 
לאלהות ולטוב האלהי (כתונת פסים, בהעלותך) נודף ריח 
עז של השפעה שבתאית. במאמר המובא בשם ר׳ דוד ממיקו- 
לאיוב, מתלמידיו הוותיקים של הבעש״ט, נוצר קשר ישיר 
בין המוטיוו של מציאות החיות האלהית בתענוג החוטא לבין 
העלאת מ״ז ועילוי המידות: "אלא ודאי תענוג זה שיש לי 
בעבירה מכח החיות שיש לי מלעילא [הוא], כדי לעבוד את 
בוראי, שהוא חי החיים, והשתא ראוי ונכון ליטול קל וחומר: 
מה במקום העבירה והקליפה, שהוא מאוס לפני השם יתברך 
ונקרא תועבה ושיקוץ, אני מרגיש תענוג מכח חיותו, מכל 
שכן האיר גדול התענוג והתאוה מאד כשאני מתדבק עם 
חיותי בשרשו, שהוא חי החיים" (חסד לאברהם, טשרנוביץ 
תרי״א. כ״ג, ע״ג). מאמר זה, שמקורו בוודאי בתורת הבעש״ט, 
הוא נוסח מופלג במידה מרובה של אותו "קל־וחומר", שבו 
השתמש "המגיד" לצידוקם של עילוי המידות הרעות והעלאת 
מ״ז! נמצא, ש״המגיד" המתיק ומיתן את נוסח רבו הבעש״ט, 
שהיתר, בו נעימה של קדושת החטא. 

הפיכתהרעוהעלאתו — פרשת־דרכיסבח׳, 

ה ה ם ת י י ג ו ת מ ד ר כ ו ש ל "ה מ ג י ד" בעניין זה התחילה, 
כנראה, עם ר' מנחם מנדל מפרמישלאן ונוסחה ע״י תלמידו 
של זה, ר' משולם פייבוש מזבורז, בקונטרס ששלח לאחד 
מחבריו בתקל״ז, ובו הוא מתייחס לאנשים שקראו בכתבים 
של "המגיד"(בכ״י) "...והם רואים שם שכותב בכמה מקומות... 
שמאהבה רעה שבאה לאדם יכול לאחוז באהבת הבורא 
בחשבו ק״ו... והם חושבים... שדבר פשוט הוא ללמוד ק״ו זה 
כמו שלומדים ק״ו בגמרא, אבל שם הוא ללמוד וכאן הוא 
לעשות, שא״א ללמוד ק״ו זה אם לא יהיה מופשט 
מגשמיות ...וח״ו יפול בשוחה עמוקה אם לא ישמור א״ע 
מאד"; "ואט׳ הוא זלה״ה ["המגיד"] בזה סודות נפלאות 
על זה, הלא קצתם כתובים במכתבים אשר במחניכם, אבל 
דברים ההם הם בערך אנשים גדולי הערך, ואנחנו לא נדע 
מזה מאומה איך להעלות מחשבה זרה לשרשה״; "כי הכתבים 
הנ״ל מדברים הכל בהוד" ר״ל כפי מה שהיה הקדוש הג״ל 
כך היה מדבר, לא לנו פעוטות חסרי השכל ודלי מעש וריקי 
כשרון" (יושר דברי אמת, קונטרס א', סי׳ ט״ז, כ׳; קונטרס 
ב', סי׳ ג׳). כל מסכת הרעיונות הגובלים בקדושת החטא 
היתה זרה לרוחו של ר' משולם פייבוש ובמקום שהיה יכול 
להתחמק מהתנגשות ישירה בדבריהם של הבעש״ט ו״המגיד" 
סטה מדרכם ללא הסוואה. בכתביו חוזרים ונשנים הרעיונות 
הקדם־חסידיים, שהקדושה והקליפה הם הפכים מהותיים, 
ושהתאוות והמידות הרעות אין להן תיקון אלא בשבירתן 
הגמורה בלבד; הנסיונות להעלאת מ״ז ולעילוי המידות 
והתאוות הרעות נראו בעיניו נפתולים מסובכים ומסוכנים 
במחשבה ובמעשה, ולעומתם הוא מכריז על מעלתם היתרה 





789 


חסידות 


790 


של ספרי המוסר הקלאסיים לתיקון הנפש ולהנהגת זזאדם 
באורח־החיים הרצוי. אמנם הוא מתפעל מגדולתם ועמקם 
של דברי "המגיד",אלא ש״לאנשים במותינו אין בהם מוסר, רק 
לגדולי ערך המתקרבים היטב להשי״ת"(שם, סוף קונטרס א׳). 

שאלת העלאת מ״ז ועילוי המידות בחב"ד. 
העמדה הגלויה בספר "תניא" היא לכאורה כעמדתו של 
ר' משולם פייבוש מזבורז— שלילת דרך ההעלאה לגבי בני־ 
ישראל בכללותם, ואפילו לגבי אנשי־מעלה שאינם נכשלים 
בעבירות בפועל (והם המכונים ב״תניא" בשם "בינונים"), 
והגבלת תקפה לקדושים יחידי־סגולה. על ה״בינוני״ נאמר: 
"ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות 
בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה אל ישית לב אליהן 
אלא יסיח דעתו מהן כרגע, וגם אל יהי שוטה לעסוק 
בהעלאת חמדות של המחשבה הזרה כנודע, כי לא נאמרו 
דברים ההם אלא לצדיקים שאיו נופלים להם מחשבות זרות 
שלהם כ״א משל אחרים. אבל מי שנופל לו משלו מבחי׳ 
הרע שבלבו בחלל השמאלי איך יעלהו והוא עצמו מקושר 
למטה" (תניא, ח״א, פכ״ח). אותם "צדיקים" מופלאים מתו¬ 
ארים כבעלי נפש מזוככת כליל, המחוסנת אפילו משמץ 
הרהורי־עבירה ותאוות רעות. בעוד שמעמד ה״בינוני" מתואר 
כמעלה דתית ומוסרית שכל אדם יכול וחייב להשיגה, משום 
"שבזה משפט הבחירה והרשות נתונה לכל אדם למשול ברוח 
תאוותו שבלבו ולכבוש יצרו שלא יהיה רשע אפי׳ שעה אחת 
כל ימיו״ — הרי מעמד ה״צדיק" הוא מעלה חריסמתית, 
שאינה נקנית בכוח הבחירה בלבד במאמצים אנושיים, אלא 
הגורם הראשי להשגתה הוא חסד אלהי המוענק לפי שורש 
הנשמה: "ואין כל אדם זוכה לזה, כי זהו כעין קיבול שכר..."; 
ואפילו מי שמעשיו והליכותיו מזכים אותו לכאורה להתעטר 
בכתר "צדיק" מוזהר לראות את עצמו בחזקת בינוני בלבד, 
"ולא להאמין להעולם שאומרים שהרע שבו נתבטל לגבי 
הטוב שזו מדרגת צדיק..." (שם, שם, פי״ג, פי״ד). 

לכאורה הרחיק רש״ז לכת מר׳ משולם פייבוש בהסתייגות 
מהעלאת הרע: מצד אחד הפליג יותר במידת טהרתם הנפשית 
של ה״צדיקים", שאליהם כביכול התכוונו הבעש״ט ו״המגיד" 
בהודאות ההעלאה; מצד אחר, לא נזקק כלל לבעיה של עילוי 
הפיתויים המטרידים את הנפש ומבקשים להעכירה ולהכשילה 
"שלא בשעת העבודה", משום שלדעתו "לצדיקים בוודאי אין 
נופלים להם הרהורי שטות כאלו", וממילא שאלת עילוים 
בטלה מעיקרה. אף הוראתו של רש״ז, שהבינוני לא יערוך 
מלחמה בנפשו להכנעתן ולהכחדתן של מ״ז אלא יסתפק 
בהסחת דעתו מהן, שוברה בצדה, שכן בהמשך נאמר, שהבי¬ 
נוני חייב לערוך מלחמה אקטיווית ביצר־הרע, שלוחו של 
סטרא־אחרא באדם. אם אינו מצליח להתגבר עליו בהסחת 
הדעת. תכליתה של עבודת הבינוני היא להשפיל ולהכניע 
את סיטרא־אחרא בבחינת "אתכפיא", בדיכוי הרע שבנפשו, 
ורק הצדיק יכול להפוך את הרע לטוב ולהביא לביטולו 
הגמור של סיטרא־אחרא בבחינת "אתהפכא". כללו של דבר, 
שבעבודת־אלהים של הבינונים, היינו היהודים הכשרים רובם 
ככולם, אין מקום כלל לנהוג לפי ההוראות של הפיכת הרע 
לטוב והעלאתו לתחום הקדושה האלהית, אלא עליהם להחזיק 
בשימה המסרתית הישנה של חכמי המוסר: להתאמץ במידת 
יכלתם להתגבר על יצר הרע, ולטהר את נפשם מזו¬ 

ז• 

המת הנחש שבפיתוייו במלחמה קשה ומתמדת (שם, שם, 
כ״זי—ל״א, ועוד). 


העמדה הנסתרת. מסקנה זו בהבנת עמדתו של 
רש״ז לגבי הטיפול ברע האנושי והעל־אנושי אינה אלא 
רושם מוטעה, שמעוררות "הפנים החיצוניות" של ד,"תניא"; 
גישתה האמיתית של ח׳-חב״ד ביחס למ״ז ולשאר רחשי הרע 
שבחיי האדם ושמחוץ לתחומו צפונה ב״פנים הפנימיות" 
שב״תניא", והיא מובעת ביתר גילוי בדרושי דש״ז, ובעיקר 
בדרושים שבספר "תורה אור". אפשר לקבוע בוודאות, 
שלאמיתו של דבר החזיק רש״ז ללא היסוס ברעיונות 
העיוניים המשמשים כיסודות ראשיים לחיובן של הפיכת 
הרע לטוב והעלאתו לתחום הקדושה, ובנקודות מסויימות 
אפילו הפליג בהם מעבר להשקפותיהם של הבעש״ט, "המגיד" 
ותלמידיהם. לפי רש״ז, שורש הרע במלוא הווייתו — 
סיטרא־אחרא ומערכת הקליפות למיניהן השונים ויצר־הרע 
שבאדם — נעוץ בתחום האלהות, ואפילו במעלה גבוהה יותר 
משורש הטוב; החיות האלהית, בבחינת ניצוצות קדושים 
שנפלו בשבירת הכלים או בבחינות אחרות, שרויה בכל 
דרגות המציאות ומקיימת את הבריות שבהן, והיא מצויה 
אפילו בגשמיות הפחותה ביותר — בהתגלמויותיו ובגילוייו 
של סיטרא־אחרא בנפשות הגויים ובנפשות הבהמיות שבבני 
ישראל, וכן במעשים הרעים המבוצעים באמצעותם של איברי 
הגופים; מציאותם של העצמים הגשמיים והרעים כישויות 
נפרדות מן חאלהות ומנוגדות למהותה אינה אלא מבחינת 
הנבראים, אבל מבחינת העצמות האלהית הם כלולים ומאו¬ 
חדים בתוכה גם לאחר מעשה בראשית, ללא הבדל בין 
רוחניות לגשמיות ובין טוב לרע, ואין להם קיום עצמי נפרד 
כלל. 

מורי חב״ד, רש״ז ותלמידיו. לא נרתעו מפיתוחן ומקבלתן 
של התוצאות המעשיות הברוכות בעקרונות אלה. בניגוד 
לדעה רווחת בין חוקרי חב״ד יש לקבוע, שיוצריו ומנהיגיו 
של זרם זה החזיקו ברעיון המרכזי של קבלת האר״י — 
אפילו ביתר הדגשה ובוודאי באחיזה אמיצה ועמוקה יותר 
מרבותיהם אבות הח׳—, שהעלאת הניצוצות וטיהורם צריכים 
להיות יסוד ראשי בעבודת־אלהים. בדרושי דש״ז קשה 
למצוא מאמרים שלא נמצא בהם חיובה של העלאת הניצוצות, 
וגם בשני החלקים האחרונים של "תניא", שנספחו לספר 
לאחר מותו של המחבר, מובלט עניין זה פעמים אחדות: 
"בזמן גלות השכינה, שמשפעת לחיצונים שהם בקליפת 
נוגה... עיקר עבודת האדם ועיקר עסק התורה והמצוות הוא 
לברר הניצוצות כנודע מהאר״י ז״ל... וכל איש ישראל יוכל 
לגלות תעלומות חכמה... כפי בחי׳ שרש נשמתו, ומחוייב 
בדבר להשלים נשמתו בהעלאת כל הניצוצות שנפלו לחלקה 
ולגודלה כנודע" (תניא, אגרת הקודש, כ״ו); "...שלכן היא 
עיקר העבודה בעקבות משיחא לברר ניצוצות וכר, שהוא 
בחי׳ אתהפכא הוא אתכפי׳ של נפש החיונית לנפש האלקית 
כנודע"(שם, קונטרס אחרון). 

התהליך העיקרי של העלאת הרע לפי משבתה של ח׳- 
חב״ד הוא הפיכתה של הנפש הבהמית מרע לטוב והכללתה 
בנפש האלהית, ובאמצעותה — גם בעצם האלהות. לפי דעתו 
של רש״ז, בעקבותיה של קבלת האר״י, הנפש הבהמית 
שבישראל זהה ליצר־הרע, שמוצאו מקליפת נוגה — העומדת 
בגבול הקדושה והטומאה, ובעצם מהותה טבועה האפשרות 
והיכולת ליהפך מרע לטוב * לפיכך המוטיוו של העלאת הרע 
מתמזג בחב״ד עם המוטיוו של עבודת אלהים ביצר־הרע. 
בפרקים רבים ב״תניא" מודגש, שפעולות ההפיכה וההעלאה 




791 


הסירות 


792 


מיוחדות לצדיק גמור׳ והבינוני מוצג בביגוד מופלג לצדיק׳ 
ש״מאחר שמהותה ועצמותד. של נפש החיונית הבהמית 
שמס״א המלובשת בדמו ובשרו לא נהפך לטוב הרי היא היא 
האדם עצמו׳ וא״כ הוא רחוק מה׳ בתכלית הריחוק" (שם׳ 
ח״א, פכ״ט); אולם במאמרים אחרים מיוחם גם לבינוני 
תפקיד נכבד בהפיכת הרע לטוב, וההבחנה בינו לבין הצדיק 
מצטמצמת בהבדלים שבאופן ההפיכה: הצדיק מסוגל להפוך 
ולהעלות את הנפש הבהמית עצמה, ואילו יכלתו של הבינוני 
מוגבלת בהפיכת גילוייה בלבד, המכונים "לבושים", במח¬ 
שבה ובדיבור ובמעשה. חשיבותה של הבחנה מודרגת זו 
מובלטת בחזרה עליה בחתימת "ספר של בינונים": "כמו 
שבנר גשמי האור מאיר ע״י כליון ושריפת הפתילה הנהפכת 
לאש, כך אור השכינה שורה על נפש האלהית על ידי כליון 
נפש הבהמית והתהפכותה מחשוכא לנהורא וממרירו למתקא 
בצדיקים. או לפחות על ידי כליון לבושיה, 'שהן מחשבה 
דבור ומעשה, והתהפכותן מחשך הקליפות לאור ה׳ א״ס ב״ה 
המלובש ומיוחד במחשבה דבור ומעשה תרי״ג מצוות התורה 
בבינונים" (שם, שם, נ״ג). נמצא, שהכנעת סטדא־אחרא ע״י 
הבינוני בבחינת "אתכפיא" אינה דיכויו של יצר־הרע ועקירת 
התאוות במובן ההוראות שבספרות המוסר הקדומה, אלא 
היא מהווה גם שלב חשוב בתהליך של "אתהפכא". בפעולת 
הבינונים בקיום מצווח מעשיות "כה הגוף ממש שבעשיה זו 
נכלל באור ה , ורצונו ומיוחד בו ביחוד גמור, והוא לבוש 
השלישי של נפש האלהית, ואזי גם כה נפש החיונית שבגופו 
ממש שמקליפת נוגה נתהפך מרע לטוב, ונכלל ממש בקדושה 
כנפש האלהית ממש..." (שם, שם, פל״ה). יתר מכן: בקצת 
מאמרים נרמז בבירור, שעל אף הפער המהותי שבין שתי 
המדרגות, לא מן הנמנע הוא שבאמצעים מתמידים יגיע 
הבינוני למעלת הצדיק (שם, שם, פי״ד, פכ״ז); ואפילו רשע, 
שנכשל בעבירות בפועל, עשוי להעלות לקדושה את החיות 
האלהית שבדברים אסורים בהפיכת הזדונות לזכויות בתשובה 
מעולה (שם, שם, פ״ז, פכ״ד, פכ״ז, פל״א). 

בכמה מקומות ב״תניא" מודגש, שהנפש האלהית, הן של 
צדיק והן של בינוני, לא נכנסה בגוף ובחיי העולם הזה, 
המלא טומאת הסטרא־אחרא, אלא לשם תיקונם וקידושם של 
הגשמיות והרע (שם, שם, פל״א), ואפילו תכלית הבריאה 
כולה היתה פעולת ההעלאה, ש״תכלית השתלשלו׳ העולכד 
וירידתם ממדרגה למדרגה... הוא עוה״ז התחתון, שכך עלה 
ברצונו ית׳ להיות נחת רוח לפניו ית׳ כד אתכפיא ס״א, 
ואתהפך חש 1 כא לגהורא, שיאיר אור ה׳ אין סוף ב״ה במקום 
החשך והס״א של כל עוה״ז כולו ביתר שאת ויתר עז, 
ויתרון אור מן החשך מהארתו בעולמות עליונים" (שם, שם, 
פל״ו ועוד). מצד אחר מיוחסת לפעולת ההעלאה בעוה״ז גם 
מטרה אסכאטולוגית, היינו הכנת "תכלית השלימות" שתהיה 
ב״ימות-המשיח ותחיית־המתים". בקיום מצוות בדברים גש¬ 
מיים "החיות שבהם עולה ומתבטל ונכלל באור א״ס ב״ה 
שהוא רצונו ית׳ המלובש בהם", ובזכות הפעולות הללו 
יתרחש תיקון העולם לעתיד לבוא, ש״מאחר שכללות נפש 
החיונית שבכללות ישראל תהיה מרכבה קדושה לה/ אזי גם 
כללות החיות של עוה״ז, שהיא קליפת נוגה עכשיו, תצא אז 
מטומאתה וחלאתה ותעלה לקדושה להיות מרכבה לה׳ בהת¬ 
גלות כבודו..." (שם, שם, פל״ז). כאן קבע רש״ז מעמד גבוה 
ומקיף ביותר לפעולת האדם להעלאת הרע, מבחינות מסויימות 
אף מעבר לתחומים שתחמו לה רבותיו, בהעמידו אותה כקשר 


וגשר בין בריאת-העולם בששת ימי־בראשית לבין ימות־ 
המשיח ותחיית-המתים בקץ הימים. 

צדיק ובינוני. ברוב הדרושים, ואף בבירורים השי¬ 
טתיים, מדובר על בני־ישראל סתם כנושאי יעוד ההעלאה, 
ללא מדרגות כלשהן. רק בקצת דרושי רש״ז נמצא השימוש 
בכינויים "צדיק" ו״בינוני" בהתאם למשמעותם המוגדרת 
ב״תניא״, ובמידה מרובה יותר — בכתבי ר׳ אהרן הלוי, 
ולפעמים מוחלפים הכינויים הללו בתארים אחרים הקרובים 
להם במשמעותם: "בעלי תורה" ו״בעלי עסקים"(תורה אור, 
נח, תרומה) — אך אפילו באותם מאמרים המקבילים 
ל״תניא" כלולים שינויים ענייניים ניכרים בהערכת מהותם 
ותפקידיהם של בעלי המדרגות השונות ובקביעת היחסים 
ביניהם. שלושת החידושים העיקריים הם: 1 . התכונות 
והפעולות, המוצגות ב״תניא" כסימני-הכר לייחודם המהותי 
של "צדיק" ו״בינוני" ולהבדלתם זה מזה, מתוארות בחיבורים 
אחרים כשלבים במעלות השתלמותו של אדם. חידוש זה 
בולט ביותר בקביעת היחסים בין בחינת "אתכפיא" לבחינת 
"אתהפכא". לא זו בלבד שאפשר להתקדם מ״אתכפיא" 
ל״אתהפכא", אלא המלחמה ברע להכנעתו היא שלב מוקדם 
הכרחי להפיכתו והעלאתו: "ומתחלה צ״ל אתכפיא ואח״ב 
בחינת אתהפכא חשוכא לנהורא" (לקוטי תורה, פקודי). אגב 
שימוש ברעיון מרכזי של ״המגיד״ — שכל השתנות מדבר 
לדבר בעולם הגשמי מחייבת התאפסות בנקודת־המעבר —, 
נמשלת קדימת "אתכפיא" ל״אתהפכא" לרקבון הזרע לפני 
הצמיחה: "אך א״א להיות בחי׳ אתהפכא מבלי שתקדים לה 
תחלה בחי׳ אתכפיא... וכנודע שא״א להיות התהוות יש 
מיש, כמשל הגרעין הנזרע בארץ שמתרקב תחלה ונעשה 
בחי׳ אין ואז יכול להיות צומח גם בתוספת מרובה ע״י כה 
הצומח שבארץ, משא״כ קודם הרקבון שהוא עדיין בבחי' יש" 
(תורה אור, ויקהל! ור׳ שם, תצוד. ן לקוטי תורה, נשא). 
במקום טיפוסים מנוגדים של "בינוני" ו״צדיק" מתוארות 
כאן מעלות מודרגות, "בעונות" ו״צדיקות", וכל מי שמבקש 
להיכנס לטרקלין ה״צדיקות" חייב לעבור בפרוזדור ה״בינו־ 
נות״. — 2 . הדרישות החמורות שב״תניא", שהתואר "בינוני" 
מחייב קיום כל המצוות ללא שום עבירה בפועל, והתואר 
״צ״׳ — זיכוך מוחלט של הנפש וחיסונה מתאוות וממידות 
רעות ומהירהודי-עבירה, דרישות אלו רוככו במידה ניכרת 
בחיבורים האחרים, ובמקום הציורים האידיאליים המופלגים 
מוצגים כאן, בדרך־כלל — ואפילו בתיאורן של מעלות 
גבוהות — בני־אדם מציאותיים (ר׳ למשל, תורה אור, חיי 
שרה; לקוטי תורה, במדבר). אע״פ שרק אנשי-מופת, כמו 
"האבות ומרע״ה ויחידי סגולה גדולי הנפש צדיקים גמורים 
המושרשים בבחי׳ אצי׳", ראויים לעבודת־אלהים מעולה 
ומושלמת בהפיכה גמורה של הנפש הבהמית לטוב ובהשגת 
הדביקות, הרי גם פחותי־מעלה עשויים ליטול חלק בכל שלבי 
העבודה, וההבדל בינם לבין יחידי־הסגולה הוא יחסי בלבד 
(ר׳ אהרן הלוי, שערי עבודה, ש״ג, פל״ט [פמ״א!). לגבי 
פעולת ההעלאה בבחינת "אתהפכא" מוצאים אנו לפעמים 
היפוך השיטה לעומת "תניא": "שענין עול [מלכות שמים] 
הוא בחי׳ אתכפיא ובטול רצון, שבחינה זו אין לה הפסק 
כי בחי׳ זו יוכל להיות בשוה כל היום כולו... מצד ההסכם 
שנשאר אצלו בשעת התפלה, משא״כ בבחינת אהבה [את- 
הפכא] יש שינוי בין שעת התפלה לאחר התפלה", משום 
ש״אחר התפלה יוכל להיות נמשך ח״ו אחר תאוות עוה״ז". 





793 


חסידות 


794 


הבחנה זו מצורפת להבחנה אחרת׳ שבפעולת "אתכפיא" 
כרוכה התבטלות, ואילו פעולת "אתהפכא" עשויה להביא לידי 
התנשאות, ומכאן המסקנה המפתיעה, שמצדדים מסויימים 
"בחינת אתכפיא הוא למעלה מבחי׳ אתהפכא" (תורה אור, 
ויקהל). לפיכך גם מי שזוכה להגיע למדרגה של מהפך הרע 
לטוב אינו "צדיק גמור", השמור כל ימי חייו מפגעיהן של 
מידות ותאוות רעות. בעוד שלפי "תניא" המה״ז אינן 
מצויות בצדיקים "משלהם כ״א משל אחרים", הרי בדרושו 
של רש״ז נקבע: "ואין לך אדם שאין נופלים לו מחשבות 
זרות, עכ״פ מחשבה שהיא זרה אצלו לפי ערכו, הגדול לפי 
גדלו והקטן לפי קטנו" (שם, תשא). אמנם "בעמידת האדם 
בתפלה ורוצה לידבק בקונו נופלים לו מחשבות זרות שלא 
ברצונו", אבל "הן הן מחשבותיו שחשב בהן ברצון שלא 
בשעת התפלה" (לקוטי תורה, בחקותי). גם "צדיק גמור" 
אינו מחוסן מאליו מהטרדתן של מ״ז אפילו בשעה "שהוא 
עוסק בתורה ותפלה", ש״כיון ששכלו פנוי הרי יכול ליפול 
בשכלו מחשבות חוץ, כמשל החצר שאין לה גג שהמטר 
יורד לתוכו״ (שם, במדבר). — ר , דוב 3 ר בנו של רש״ז דן 
במאמר רחב (שער התשובה והתפלה, ח״א, שקלאב תקע״ז, 
שער התפלה) במלחמה המתחוללת בשעת התפילה בין שתי 
הנפשות שבאדם, וקובע ש״זהו שורש ענין המ״ז שבתפלה 
כידוע". מלחמה זו אינה הסתערותה של נפש הבהמית במ״ז 
כדי למנוע את התעלותה של הנפש האלהית, כמו בתיאורה 
של תפילת ה״בינוני" ב״תניא", אלא התנפלותה של הנפש 
האלהית על הנפש הבהמית לשם הפיכתה מרע לטוב בכוח 
הקדושה שבתפילה, והפעלתן של מ״ז מצד הנפש הבהמית 
מכוונת להדוף את התקפת האויב ולהכניע את כוחו. שיא 
הנצחון בתפילה של מלחמה הוא ב״מסירת הרצון" מצד 
נה״ב, "עד שהרצון הזר המנגד יתבטל בתכלית הביטול 
והתכללות כאילו אינו במציאות ומהות הקדום". אבל אפילו 
השג זה אינו אלא לפי שעה, "בשעת התגברות הרצון האלקי 
עליו", ו״מיד כאשר יסתלק אור וכח הרצון האלקי אז כח 
הרצון הזר חוזר וניעור כמו שהיה תחלה". בכל תפילה צריך 
לחדש את המלחמה להכנעת הרע ולהעלאת המ״ז, בניגוד 
להוראות הנתונות ב״נגלה" שב״תגיא". 

3 . הןנמדה השונה בהערכתם של "בינוני" ו״צדיק" זה 
לעומת זה בולטת ביותר באותם מאמרים, המייחסים מעלה 
יתירה לעבודת-אלהים, אפילו באהבה, מצד הנפש הבהמית, 
בהשוואה לעבודה מצד הנפש האלהית. הנימוק העיקרי 
להעדפה זו הוא בכך שמקורה של נפש הבהמית באלהות 
גבוה ממקורה של נפש האלהית, ולפיכך בהעלאתה ממצבה 
הירוד בתחומי הגשמיות והרע יכולה היא, ובעליה עמה, 
להתעלות לרום המעלות ולפעול בעליונים בכוח רב. לשם 
עבודה מעולה חייב אדם לשתף את יצר־הרע, הזהה לנפש 
הבהמית, באהבת אלהים׳ ולפיכך דווקא ה״בינוני", שיצר־ 
הרע עדיין חי וקיים בנפשו וצריך לרסנו ולהטותו לטוב 
מפעם לפעם, משובח מן "הצדיק הגמור" בעבודת־אלהים 
(תורה אור, נח, וישב, מקץ; ליקוטי תורה, ראה; נר מצוד, 
ותורה אור לרד״ב, מ״ג, ע״א—ע״ב). 

בסוגיה של הערכת התשובה ובעלי־התשובה 
מזדקרת לעין במידה גדושה מגמת ההצנעה וההסוואה לגבי 
רעיונות ראדיקאליים מסוכנים בניסוחה של תורת חב״ד 
ב״תניא". רק מתוך רמזים קלושים ומפוזרים בספר זה ניתן 
להסיק, שגם רשעים עשויים לקחת חלק בפעולה של הפיכת 


הרע והעלאתו ע״י תשובה מעולה, ואילו בדרושי רש״ז 
ובחיבורי תלמידו משמש דווקא עניין זה נושא מרכזי, 
המפותח בהרחבה ובהפלגה קיצונית, תוך הסתמכות על 
מאמרי חז״ל בדבר הפיכת זדונות לזכויות בתשובה מאהבה 
(יומא פ״ו, ע״ב) ובדבר עמידתם של בעלי־תשובה במעלה 
גבוהה מצדיקים גמורים (ברב׳ ל״ד, ע״ב ועוד). אהבת־ה׳ 
של בעלי־תשובה היא בבחינת,ובכל מאדך, ודרגה ז 1 מעולה 
מאהבת הצדיקים שהיא בבחינת ,ובכל נפשך. בעל־תשובה 
מגיע באהבתו "להוציא נפשו ממאסרה להשתפך אל חיק 
אביה א״ס ב״ה ממש ולדבקה בו ממש... בחי׳ יציאת מצרים... 
לצאת מן המצרים וגבולים המגבילים האהבה, דהיינו לצאת 
מבתי׳ צדיק לבחי׳ בע״ת הנ״ל" (לקוטי חורה, דרושים לסו¬ 
כות). ר׳ אהרן הלוי מציין בבירור (שערי עבודה, ש״ב, 
פ״ה> ש״ד, פ״י; ש״ה, פ״א, פ״ב), שבתשובה עילאה במסי¬ 
רות נפש "אל א״ס ב״ה באהבה רבה למעלה מן השכל וטעם 
ודעת" אפשר "להעלות ג״כ הגוף של ס״א אל הקדושה... 
והרע בטל ממש, ולא עוד אלא שבעלייתו לשורשו נתהפך 
לטוב", "ובתשובה זו מעומק נקודת הלב באמת יכול להעלות 
גוף המעשה למקורו, להיות זדונות נעשים כזכיות ממש, ולא 
יצטרך למירוק". אך מחבר זה חשש שדבריו המופלגים על 
עוצם הקדושה והיכולת הדתית המוענקות לחוטאים ולחטאים 
בזכות התשובה עלולים לפתוח פתח למינות אנטינו׳מיסטית, 
וראה צורך להתריע על הסכנה: "וג״כ בבחי׳ בעלי תשובה 
גדולה, אשר מעלתם עדיפי מצדיקים גמורים. עכ״ז אין 
עלייתם ע״י בחי׳ העבודה בבחי׳ בחירה לבררם, דהיינו 
שיאכל ח״ו אדם איזה איסור כדי לברר או לחשב ולהרהר 
באיזה דבר איסור, ופשיטא ח״ו לעשות מעשה זר כדי 
לבררם"* "אבל בחי׳ זו הוא עפ״י הוראת שעה או עפ״י 
ציו [ו] י השם או שלא בדעת ומכוון יעשה זאת, כמו בע״ת אשר 
מצד רוח שטות עבר עבירות... אבל בלתי האופנים הנ״ל 
ח״ו לעשותם בשביל הבירור, כי אדרבא העושה בזדון מוריד 
ח״ו כח הקדושה בקליפות להיות אסורה תחת יד הקליפות 
בבחי׳ גלות" (שם, ש״ב, פ״ה; ש״ד, פ״י), מסתבר, שהרגיש 
בקרבה מסוכנת בין דעותיו בפרשה זו לבין הלכי־רוח 
שבתאיים וביקש להסיר מכשול בהסתייגותו מהם. 

ר׳ דוב בר מציג את מצנח התשובה בניגוד לכללות 
המצוות מכמה בחינות: קיום המצוות נועד להבדיל בין טוב 
לרע ו״להרחיק כל תערובות רע לבלתי יעלה עם הטוב", 
ואילו "עיקר ענין התשובה אינו אלא... שמתהפך מרע גמור 
דטומאת החטא ועון הטמא בעצם, להיות טהור... שזהו היפוך 
הרע גמור דגקה״ט [דג׳ קליפות הטמאות] לטוב", ולכן 
"עפ״י תורה שבא להבדיל בין טו״ר [טוב ורע!" נגזרה מיתה 
על נפש חוטאת, אבל "ע״י התשובה ויסורין הממרקין תחי׳ 
ולא תמות, כי נהפך מן המות לחיים". אך דווקא בגלל 
הניגודים הללו "מצות התשובה גדולה מכל המצות", שכן 
פעולתה היא "למעלה מבירור דתורה, כי זהו נקרא אתהפכא 
חשוכא... ולא אתכפיא לבד" (דרך חיים. שער התשובה, 
סי׳ כ״ב, ובדומה לכך בחיבורים אחרים). בדיון הזה משולב 
גם רמז אסכטולוגי, הקושר את התשובה בשני הגואלים, 
משה ומשיח, ובימות המשיח. אותו רמז מבורר יותר בדרושי 
רש״ז: "ומעלת המשיח הוא לאתבא צדיקים בתיובתא, דהיינו 
שתהי׳ מעלת ומדרגת התשובה מתגלה בצדיקים גמורים... 
כי כללות ישראל צריכים לחזור בתשובה קודם ביאת המשיח 
וביאת המשיח תלוי בזה... אבל צדיקים שיזכו למעלת 


795 


חסידות 


796 


התשובה יהי' אחר ביאת המשיח דווקא" (לקוטי תורה, 
דרושים שמ״ע; ור׳ שם, שיר השירים). בני ישראל סתם, 
וביחוד פושעי ישראל בפועל, שנעשו בעלי־תשובה, עשויים 
להשיג שבזכות פעולתם להפיכת הרע תבוא הגאולה המשי¬ 
חית; ואילו צדיקים גמורים אינם יכולים לזכות למעלה זו 
אלא בעזרת המשיח לאחר ביאתו. 

עילוי המידות והתאו 1 ת ?נוסח ה בעש" ט 
ותלמידיו, המונחים והמושגים החב״דיים המיוחדים, 
שבהם נידונים ענייני העילוי ושאינם מצויים בדבריהם של 
אבות הח/ הביאו קצת חוקרים לראות בהם סימנים להת¬ 
רחקות גמורה מדרך הח׳ המקורית ולהתנגדותו והתנכרותו 
של רש״ז לתורת רבו "המגיד". לאמיתו של דבר, לא היתה 
כוונתם של רש״ז ותלמידיו אלא לגלות את המשמעות 
האמיתית של תורת הבעש״ט ו״המגיד" כפי הבנתם, בצירוף 
הרחבות ובתוספות הנראות בעינינו כחידושים מופלגים. 

הקטעים הבאים אמורים ברוח דרושי "המגיד" על הנושא 
של הטיית שבע המידות הרעות מתחום הקליפות הטמאות 
למקורן הקדוש: "והנה בכל מדה ומדה יש זה לעו״ז [לעומת 
זה] בקליפה נגד הקדושה והן יונקות מן הקדושה, כמו 
מאהבה שבקדושה נמשך בהשתלשלות המדרגות להיות תאוה 
גשמית, וכן מיראה שבקדוש׳ יראה וכעס וכה״ג וצריך 
לבררם ולהפב׳ להתכלל בקדושה עלית/ שתהיינה המדות 
כולן לה׳ בבתי׳ בטול, לך ה׳ הגדולה והגבורה וכו׳" (תורה 
אור, וישב); "...וצריך לבררן ולהפכן לקדושה, שתהיינה 
כלולים בכפי׳ ובהתהפכות בביטול מציאותן ממש לבחי׳ 
הקדושה, כמו מאהבה רעה יהופך לבו לאהבה האלקי׳ שלא 
לאהוב ולדבק רק בה׳ לבדו... וכן בהתלהבות שלא יחשוק 
ברשפי אש זרה בחום התאוה רק לה , לבדו..." (שערי אורה 
לר׳ דב בר, קאפוסט תקע״ב, שער החנוכה, סי׳ א׳). אולם 
יש חידושים חב״דיים בפרשה זו: הארת "ז׳המדות דקדושה", 
הספירות התחתונות מחסד עד מלכות, אין בכוחה להפוך 
ולהעלות את המידות הרעות "רק לפי שעה לבד... כמו 
באוי״ר דקדושה בעת התפלה, אבל מיד שיומשך בעניני 
עוה״ז יוחשך אור האלקי במדות דקדושה תתגברו מדות 
רעות דק״נ [דקליפת נוגה] כ״כ עד שיובלעו הז׳ מדות 
דקדושה לגמרי מכל וכל כאלו אינם במציאות כלל", ולכן 
צריך להפעיל את "אור השכל" המאיר מתוך החכמה האלהית, 
ובהמשכת אור מאותו מקור גבוה שמעל למדות האלהיות 
"בכל מדה ומדה שבלב הטבעי, יהופך לטוב בהזדככות מן 
הקצה לקצה בבחי׳ עצמיות ולא לפי שעה בלבד" (שם, שם, 
סי׳ ב׳—ג׳). רש״ז עצמו שלל לגמרי התהפכות המדות ע״י 
חמדות דקדושה עצמן "מאחר שהם זה לעומת זה", וחייב 
את ביטולן באור אין־סוף ע״י "התבוננות באור א״ס ב״ה 
ממש בבחי׳ בטול, ושם מתהפכין כל המדות מהפך להפך", 
משום שבאור אין־סוף יבולים לשרות יחד "ב׳ דברים 
הפכיים ואין שם שליטת בחי׳ זה לעומת זה" (תורה אור, 
אסתר). 

עניינה של אהבת ה׳ בשני היצרים מובא בדרושי הבעש״ט 
ו״המגיד" ותלמידיהם במשמעויות שונות: מכאן החלשת 
כוחו ושיתוק פעולתו של יצר־הרע ע״י דיכויו והכנעתו 
לשלטונו של יצר הטוב, ומכאן הגברת כוחו והפעלת מרצו 
כגורם בעבודת־אלהים תוך הפיכתו מאויב לאוהב פעיל. 
במשנת חב״ד האפשרות להפוך את יצר־הרע מוסברת בפך, 
ש״הכח המתאווה לדברים האסורים" בנפש האדם, בעצם 


מהותו, איננו רע בפועל אלא בכוח בלבד, "שהרי כח המתאוה 
שור, בין באיסור בין בהיתר", ורק בהכרעת החוטא "נתלבש 
במעשה העבירה", ואילו "מצד עצמו שרשו ויסודתו בהררי 
קדש בקדושה עליונה, אלא שבירידת המדרגות ונפילתן 
בשבה״ב [בשבירת הכלים] נמשך שיהיה כח המתאוה גם 
לדבר עבירה", ולכן "יש בכח זה להפוך לבבו מן הקצה אל 
הקצה, מאהבה רעה לאהבת ה/.. שגם היצה״ר ישוב לאהבת 
ה׳". אש קדושה הנמשכת מלמעלה בתפילה מכלה את חמי¬ 
מות האש הזרה שביצר־הרע ומהפכת אותו "להיות כח 
המתאוה ברשפי אש שלהבת לדבקה באלהים חיים"; "שכל 
כח ועוצם הלהב רשפי אש בוערה מכל מיני יצה״ר שבעוה״ז 
יתהפך הלהב כולו לאהבת ה׳״ (לקוטי חורה, דרושים לר״ה! 
ם׳ תצא; דרושים לסכות), 

תפיסת התענוג במהותו ובפעולתו למטה ולמעלה, 
שהובעה באמרות קצרות ומפורדות בחוג הבעש״ט ותלמידיו, 
נתגבשה במשנת חב״ד למערכת שיטתית רחבה. ב״תניא" 
הערכת התענוג מצומצמת בגנותו בענייני העולם הזה, בגש¬ 
מיות וברוחניות כאחד׳ ובשבחו בעבודת-אלוהים, ביחוד 
ב״אהבה בתענוגים" (ר׳ להלן), ובחיי העולם הבא; ואילו 
בדרושי רש״ז מצויה השקפה מפותחת ומסועפת על אודות 
היחס שבין התענוג התחתון המגונה והאסור לביו התענוג 
העליון המשובח והרצוי: 

התענוג הוא ערך נעלה ביותר בחיי החולין בעולם הזה. 

הוא מתגלה בכל תחומי החיים הגשמיים והרוחניים, בהנאות 
החושים ובהשגי השכל והמידות והדיבור. התענוג הוא "ראש 
ומקור וחיות לכל דבר" "השמחה היא התגלות התענוג", 
והתענוג שבחכמה "הוא בחי׳ עליונה מהחכמה", ואפילו 
התעוררות הרצון הגבוה מן החכמה מקורה בתענוג, "שמחמת 
שיש נחת רוח ותענוג לפניו לכך הוא רוצה וחפץ בכך". גם 
בתענוגי הנשמה בחיי העולם הבא יש דירוג וריבוי וגיוון, 
אבל הם מעולים לאין ערוך מתענוגי העולם הזה, ש״הם רק 
ממה שנפל בשבה״כ, והוא פסולת ממש לגבי תענוג העליון". 
אך גם תענוגי גן־עדן לכל דרגותיהם פחותים לאין ערוך מן 
העונג שבמצוות, שכן הנאת הנשמות בעולם הבא היא מזיו 
החכמה האלהית הנמשך בצימצום, ואילו "שרש המצות הוא 
בבחי׳ פנימיות העונג העליון... בחי׳ שעשועי המלך בעצ¬ 
מותו... שהוא ענין עונג העליץ העצמי הנק' מקור כל 
התענוגים", והוא אור אין־סוף. אותו אור נמשך במצוות 
בהשתלשלות ישירה ומלובש בהן, ולכן "בברכת המצוד, 
תיקנו לומר ,אשר קדשנו במצוותיו׳ וכו׳, פי׳ ,אשר׳ הוא 
לשון תענוג ואושר". ע״פ רעיונות אלה מגיע רש״ז להוראת 
קל־וחומר מן התענוג השפל שבחטא על התענוג העילאי 
שבעבודת־אלוהים, ומביעו"בצורת ביאור לדברי ר׳ עקיבא 
״אם לעוברי רצונו כך — לעושי רצונו עאכו״כ" (נדר׳ נ/ 
ע״ב): "כי מזה דוקא יכולים להכיר איך שלגדולתו אין 
חקר ממש, כי אם פסולת תענוג עליון שירד ונפל בקלי¬ 
פות הוא גדול כ״כ, עאכו״ב לעושי רצונו, פנימיות תענוג 
העליון המאיר בתורה ומצות, שהוא רב ועצום וכר". מקור 
התענוגים הוא מקור החיים, והתענוג הוא החיות האלהית 
השרויה בכל הנמצאים: "כי אחר שרואה שנמשך כ״כ חיים 
בתענוגי העוה״ז, שהם בחי׳ עוברי רצונו, כ״ש וק״ו בבחי׳ 
עושי רצונו שהם המצות שנמשכים מפנימיות רצונו, שאור 
א״ס ב״ה מתלבש בהם והוא חיי החיים, אשר ע״כ יתהפך 
לבו מן הקצה אל הקצה מחשוכא לנהורא ולדבקה בה׳ אחד 



797 


חסידות 


798 


במסירת נפש ממש, מחמת שרואה בנפשו איך שהוא נפרד 
מן החיים האמיתיים" (לקוטי תורה, בשלח, במדבר, שלח, 
נצבים, האזינו). 

אין ספק, שעל אף ההכרה הברורה בקיומה של קירבה 
מהותית ביחסי מקור ותולדה בין הרע לטוב, בין סיטרא־ 
אחרא לאלהות, ועל אף חיובן המפורש של הפיכת הרע 
והעלאתו — השקפתם של רש״ז ותלמידיו מאופקת ומעודנת 
וספיריטואליסטית יותר מן ההשקפות המצויות ברוב ספרי 
הת׳ שלפניהם ושלאחריהם. אעפ״ב קיימת גם אצלם עמדה 
תענוגנית מסויימת, שהיא אפיינית לח , בכללה בסוגיה ז 1 
ובסוגיות קרובות לה, כגון עבודת־אלוהים בשמחה ובגש¬ 
מיות, והיא מבדילה את הח׳ מן הזרמים הראשיים שבתורת- 
המוסר הקדם־חסידית. מורי הח׳ קבעו מדור מיוחד ל״עולם 
התענוג" במערכת העולמות העליונים, ואפילו העמידו אותו 
בראש הסולם מעל לעולם האצילות האלהית, ומבחינה עקרו¬ 
נית לא נסוג רש״ז ממגמה זו שבמאמרי הבעש״ט, ואף 
הגביר והעמיק אותה. 

פיתוחיסאחרים של תורת "המגיד" בבעיית 
המידות והתאוות והעלאת המה״ז. א) עמדתו של 
ר , אלימלך מלי ז׳ נסק קרובה לעמדתו הגלויה של 
רש״ז מלידי, דהיינו: המ״ז שמתעלות ע״י הצ׳ אינן באות 
מצדו, א״לא הן מתעוררות בקרבו בחטאיהם של אחרים, 
ותפקידו לתקן אותם. סיבה שניה למ״ז של צדיק היא: "כי 
כל זמן שאנחנו בגלות המר צריך ליתן יניקה לס״א כדי 
שיהי׳ להם חיות קצת עד שיבא משיח צדקנו ויעביר ממשלת 
זדון מן הארץ" (נעם אלימלך, ס״פ אחרי). לפי מאמר אחר, 
תיקון החוטאים הקשורים בצדיק וסיפוק צרכיהם מחייבים 
את הצדיק לשמור על טהרת נפשו, שלא תיפגם תפילתו 
בטומאת מ״ז בעטים של חטאי חסידיו: "דהצדיק המתפלל 
על איזה אדם, בשעה שהוא מתפלל, מתפלל בכל רמ״ח 
איבריו ושס״ה גידיו בלי שום מחשבה זרה, והוא מקשר 
אותו אדם שמתפלל בעדו ברמ״ח איבריו שלו והוא מקדשו" 
(שם, אמור). אולם הגון החדש הבולט בתיאורו של ר׳ אלי¬ 
מלך הוא — שילובם של העלאת מ״ז ותיקון עוונות בפעילותו 
המושיעה של הצ' לפי דרך הצדיקות המעשית. 

ב) בדומה ל"תניא", הורה גם ר׳ נחמן מברצלב 
לחסידיו את דרך הרחקת המה״ז בהסחת הדעת מהן, אך 
לדעתו זוהי "עצה לפי שעה" בלבד, והעיקר הוא לעשות 
מאמצים פעילים לשם חיסון נפש האדם מהטרדת תפילתו 
במ״ז להבא. ואילו לגבי מ״ז המנקרות במוחו של צ , — 
מובע חיוב ברור לטפל בהעלאתן למקורן, וניתן תיאור מקורי 
של אפני התעוררות המה״ז ותהליכי העלאתן: "וכשצדיק 
עומד להתפלל ומדביק א״ע למדה שהוא בה עתה נופל לו 
מחשבה זרה מעין אותה מרה, וכשבא למדריגה יותר גדולה 
נופל לו המחשבה זרה מעין המרה הזאת... וצריך לידע במה 
להעלותה לאותו עולם ולאותו המדד. שהוא עתה בה. אך 
לפעמים הצדיק רוצה להעלותה ואינו יכול; הטעם הוא, כי 
נופל לו מחשבה זרה ממדריגה עליונה שלא בא עדיין 
למדריגה ז 1 , לכן א״א לו להעלותה" (לקוטי מוהר״ן, ח״א, 
דרוש צ״ו). בדומה לר׳ אלימלך מליז׳נסק רואה גם ר״ו את 
הצ׳ כגואל התפילות האפופות בחשכת המה״ז בכוח בקיאותו 
בסתריהם ובשביליהם של העולמות העליונים, אך פעולה זו 
נדרשת אצל ר״ן בכיוון משיחי מובהק: "כי כל צ׳ וצ׳ 
הוא בחי׳ משה משיח... ומשיח הוא כלול כל התפילות" 


(שם, שם, דרוש ט׳), ובכוח זה יכול הוא לתקן ולהעלות 
את תפילותיהם הפגומות של בני עדתו. בתפילתו פועל 
ד.צ׳ לא רק לעילוי "התפילות של פושעי ישראל שמתפלל 
עמהם", אלא גם לתיקון הפילוסופים, שנואי נפשו של 
ר״ן, ואמונותיהם הכוזבות (שם, שם, דרוש נ״ה). ר״ן 
הורה גם דרך נועזת לגאולת תפילות פסולות: אם ניתנת 
אחיזה לסיטרא-אחרא לפגום את הרחמנות והדעת בנפש 
המתפלל — "מזה בא זדו תאוות ניאוף", והתפילה נהפכת 
מרחמים לדין, "וכשהתפילה בבחי׳ דין אז הסט״א בולעת 
את התפילה זדו"; לשם הצלתו של התפילות ה״בלועוח", 
שכוחות הטומאה מתחזקים ביניקתם מן הקדושה שבהן, 
יש צורך בעזרתו של ״בעל כח גדול״ — צ׳ מעולה או 
״מנהיג אמיתי״ —, שיתפלל במכוון תפילה של דין, 
"ואזי כשהיא [סיטרא-אחרא] רוצה לבלוע זאת התפילה של 
הבעל כח... היא עומדת לו בצווארו בבית הבליעה שלו, ואזי 
הוא מוכרח... להקיא ולהוציא כל הקדושות של הדעת 
והרחמנות והתפילות שבלע". פעולה זו מסומלת בהפיכת 
המטה לתנין בהשלכתו לפני פרעה: "שמשליכין בכוונה 
המטה עוז [תפילת הצדיק] לפגי הס״א כדי שיהיה לתנין, 
היינו כדי שיבלע התנין את התפילה הזאת, כי עי״ז מוציאין 
ממנו כל הקדושות שבלע". תוצאותיה העצומות של פעולה 
ז 1 מוליכות אל הגאולה השלמה: חידוש העולם והנהגתו 
בהשגחה ניסית שלא כדרך הטבע ותיקון הרוח, "שהוא בחי׳ 
משיח, בחי׳ ,רוח אפינו משיח ה"׳ (שם, ח״ב, דרוש ח׳). 
הרעיונות של תיקון המעוות בהשחתת המתוקן ושל שחרור 
הקדושה הכלואה בס״א בהורדת קדושה יתרה לתוכו, וכן 
המוטיווים של הפיכת המטה לתנין ותיקון המשיח — כל 
אלה ספוגים בריחם וברוחם של הגיונות המינוח השבתאית. 

הדיה של אותה מינות נשמעים גם בדיוניו של ר״ן בשני 
עניינים אחרים: א) קישור הצורך והאפשרות להעלות את הרע 
לתחום הקדושה בהנחת מציאותם של יסודות אלהיים בעמקי 
הטומאה, ואף במעשי החטא; ב) חיובה של עבודת־ה' בשי¬ 
תופו של יצר־הרע. הרעיון הראשון מובע בחריפות: "אפילו... 
בהסתרה שבתוך הסתרה, בוודאי גם שם מלובש השי״ת. כי 
בוודאי אין שום דבר שלא יהיה בו חיות השי״ת... ואפילו 
אם חם ושלום עושין דבר עבירה שהוא שלא כרצון השי״ת, 
עכ״ז בוודאי יש שם חיות השי״ת, אך שהוא בהעלם ובצמצום 
גדול". "הסתרה בתוך הסתרה" היא, "שאינו יודע כלל שנהפך 
אצלו האיסור להיתר... והכל ישר בעיניו", אבל אפילו מי 
שהגיע לריחוק גמור מן האלהות ומן התורה, יכול לגלות 
את מציאותן ולהתדבק בהן בתשובה, משום שגם בשפל 
המדרגה שרויות הן בקרבתו (שם, ח״א, דרוש נ״ו); ואפילו 
מי "שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר" והוא "משוקע 
במדור הקליפות" יוכל למצוא שם את האלהות "ולשוב 
אליו בתשובה שלמה" (שם, שם, דרוש ל״ג). לגבי הרעיון 
של עבודת-אלהים ביצר-הרע מצויה הפלגה יתרה בדיונו 
של ר״ן בחטאו של דוד בבת-שבע ובחטאו של שלמה בנשיאת 
נשים נכריות, שמבין הרמזים הסתומים שבו מבצבצים רעיו¬ 
נות קיצונים. ר״ן מבחין בין "יצה״ר נמוך ומגושם", שפיתוייו 
בתאוות גשמיות אינם בבחינת נסיון אלא לאנשי ההמון, 
לבין "בחי׳ יצה״ר, שהוא מלאך הקדוש, ואעפ״כ הוא יצה״ר... 
היינו בחי' גבורות, בחינות דינים", ומי שזכה לדעת־אלהים 
"יש לו זה היצה״ר... וצריך להתגבר עליו ולהמתיק הדינים, 
שיהי׳ רק כולו טוב". דוד החסיד ושלמה ש״היה חכם אמת" 


799 


חסידות 


800 


בוודאי לא חטאו ביצר-הרע הגשמי, אלא כשלונם היה בכך 
שביחסיהם עם הנשים האסורות לא השפילו להגיע לתכלית 
הרצויה, להמתיק "היצה״ר שלמעלה, היינו הגבורות והדינים" 
(שם, שם, דרוש ע״ב). פירושו של דבר, שבעלי מעלה גבוהה 
בחכמה ובח׳ מסוגלים ומחוייבים לפעול לתיקונם ולתיקון 
העולמות התחתונים והעליונים בהמתקת הדינים ע״י הפיכת 
יצר-הרע "הקדוש" לסוב גמור, תוך מגע קרוב עם מעשי- 
עבירה, 

ג) משנתו שלר׳יצחקאייזיקספריומקומרנו 
(ע״ע) מייצגת את מלוא הקיצוניות הכלולה בתורת העלאת 
המה״ז ואת המוטיווים המסוכנים הגלומים בה (היכל הברכה, 
פ׳ חיי שרה, קל״א, ע״ב; שם, פ׳ מקץ, רמ״ח, ע״ג). דחיית 
מ״ז, שרבים ממורי חח׳ שלאחר "המגיד" ראו בה את דרך 
העבודה הדתית הרצויה אפילו לח״ם מעולים שאינם בגדר 
"צדיקים" מנהיגים, נתפסת ע״י רי״א כהריגת "קומה שלי¬ 
מה" — דמות האלתית וכוחותיה בזעיר אנפץ —, וככפירה 
ב״לית אחר פנוי מיניה"; לשון אחרת — קיפוח האמונה 
במציאות האל. מי שמתעלם מזעקת הניצוץ האלהי ודוחה 
אותו מחשיבתו, מעלים עליו כאילו הרג אותו ניצוץ: "אף 
מ״ז יש בו מציאות הי״ת והיא באה אל האדם לתקנה 
ולהעלותה אל ארץ טובה ורחבה ארץ החיים, ואם אינו 
מאמין בזה הוא מקצר במציאות הי״ת; ודלא כטפשים 
שאומרים שענין העלאת המחשבות אינם אלא לזכי נפש 
קדושים, והם הבל, וקרוב שאינם מאמינים במציאות הי״ת 
בכל תנועה ומחשבה, אלא כל ישראל קדושים". משמע, שרבים 
מתלמידי "המגיד", רש״ז ור׳ נחמן מברצלב ובני סיעותיהם, 
אינם "טפשים" בלבה אלא גם כופרים בעיקר. העלאת מ״ז 
היא חובתו הקדושה של כל אדם מישראל, פרט למקרים 
קיצונים. רי״א מכיר יפה בסכנה התמורה הכרוכה בדרך 
עבודה זו: "וכשבאיןאליו מחשבות ידע שהוא בסכנה גדולה: 
או הוא יעלה הניצוץ הקדוש, או הוא ימשכנו למקום הקליפות". 
לפיכך הוא מתיר לדחות את המ״ז, בבחינת "הבא להרגך 
השכם להרגו", במקרה שהסכנה חמורה והחסיד מדגיש שאין 
בו כוחות נפשיים חזקים למדי כדי לעמוד בנסיון ולהצליח 
בפעולתו; מי שנפשו עדיין לא ניטהרה במידה מרובה אינו 
צריך לטפל בהפיכת הרע. 

כתביו של רי״א רוויים להט משיחי חריף, ויומנר המיסטי, 
"מגילת סתרים", הערוך במתכונת "ספר החזיונות" לר׳ חיים 
ויטאל, מגלה טפח מסבכי אישיותו ויומרותיו המשיחיות. 
רי״א רומז לשנת־הולדתו (תקס״ו בגימטריא משי״ח ב״ן 
יוס״ף) והוא קובע שבאותה שנה נתרחשה לידתו השניה: 
"בכור הייתי לאבי, ומחמת הקיטרוג שעשה פני הכלב של 
מקדש שני [ישו הנוצרי] שעדיין קליפה זו לא נתבטלה, 
שעשה פירוד בכל העולם, והיה בו צד הרע של נפשי ומזה 
הצד גדולה השנאה עליו [צ״ל עלי]... לא הייתי בזה העולם 
אלא יותר משנה, כי הוצרכתי לזיכוך יתר". הוא רואה 
בנשמתו גילגול של רשב״י, האר״י והבעש״ט, ש״כולם באו 
לתקן חטא כלב רע, ירבעם בן נבט הרע, שהיה בו אחר 
שחטא הרע של נשמת משיח בן יוסף, ועל אלו הקדושים 
שבכל דור ודור היה כלב רע, פני הכלב של בית שני, 
שעמד לחלוק עליהם ולצער אותם, כמו שעשה פני הכלב 
שבדורנו, שקלקל כל העולם והרבה מינות בישראל"(הכוונה, 
כנראה׳ ליעקב פרנק? מגילת סתרים, עמ׳ ז׳, ח׳, ל״ב ועוד). 
רי״א רואה את עצמו כגילגולם של גדולי הלוחמים נגד 


הרע בכל הדורות, ויחד עם זה הוא רואה קירבה בינו לבין 
"כלב רע", שהכיל את הצד הרע שבנשמתו, ולאחר שנזדכך 
מאותו רע — הגיעה עת הגאולה השלימה. שנאה עזה לשב¬ 
תאות יחד עם הודאה בקשר פנימי עמוק עמה, שאיפה 
לפעולה משיחית מיידית, תחושת קץ־הימים ויומרות משיחיות 
אישיות — כל אלה יתד פעלו את פעולתם גם בעיצוב 
השקפתו לגבי העלאת מ״ז. כל רע יש בו ניצוץ אלוהי — 
ומכאן תפקידו של כל אדם לפעול פעולה נמרצת ומהירה 
לתיקון הרע והעלאתו, ולא להרוג אותו חלילה בדחיה, שכן 
תקופת הגלות חולפת, ותהליך התיקון והטיהור מגיע לסיומו. 

פרשת התחבטויותיה והתלבטויותיה של הח׳ בשאלות של 
העלאת המ״ז ועילוי המידות והתאוות הרעות משקפת את 
לבטי החיפושים למצוא את הדרך הנכונה ולקבוע את 
היחס הרצוי למכלול הרעיונות הראדיקאליים הלוריאניים־ 
השבתאיים לאחר כשלונה ההיסטורי של התנועה השבתאית. 

תורת הדביקות. הזיווג חאלהי בין ספירת תפארת 
לבין ספירת מלכות עמד במרכז המערכה של רעיונות 
הקבלה. הח׳ העלתה את פעולת הדביקות לדרגת הערך 
העליון בחיים הדתיים: החוויה האישית של הדביקות במגע 
בין נשמת האדם לבין האלהות נחלה את מעמדה של 
ההתרחשות המיתית בתחום הספירות, ועי״כ הועבר הדגש 
בתפיסת החיים הדתיים אל היחס הישיר שבין האדם 
לבין האלהות. 

רובם המכריע של הרעיונות החסידיים בעניין הדביקות 
כבר נדונו ונתבררו בהרחבה בספרות הקבלה ובספרות המוסר 
הקבלית שקדמו לח , . חידושה העיקרי של הח׳ הוא בשוני 
ההטעמה בלבד: בציון הדביקות כערך מרכזי בחיי האדם, 
בכל שלבי העבודה הדתית, ובהעשרת תכנו של המושג 
בגונים שלוקטו ממקורות שונים. בסיסה העיוני של תורת 
הדביקות היא האמונה בקירבת האל לאדם — באימאננציה 
האלוהית —, ובאפשרות קיומו של קשר ישיר ביניהם. בתו¬ 
רות שקדמו לח׳ נתפסה הדביקות באל בעיקר כערך דתי 
עליון, שאין האדם מסוגל להגיע אליו אלא לאחר שעלה 
בסולם המעלות המוסריות, שלב אחר שלב, וזכה להתעלות 
לשיא השלימות הדתית; ב״מסילח ישרים" לרמח״ל מתוארת 
הדביקות המושלמת ("קדושה") כמדרגה נשגבה׳ שהשגתה 
אינה בגדר יכלתו של האדם ללא סיוע מלמעלה בחסד אלוהי. 
ב״שערי קדושה" לר׳ חיים ויטאל, נתפסת הדביקות בשתי 
פנים: הן כשיא החוייה הדתית, והן בהתעוררות שגורה 
העשויה להתקיים בכל שלב ושלב של עבודת־אלוהים. 
בתורת הדביקות של חוגי החסידים בני דורו של הבעש״ט 
כבר הובעה הדרישה לשלב את שני תחומי החיים — את חיי 
יום־יום של האדם ואת מצב הדביקות. ר׳ מנחם מנדל המגיד 
מבאר פירש את כפל־הפנים שבעונג שבת, עונג הגוף ועונג 
הנשמה: "...היה ממש מצוות עונג שבת אל הגוף שהוא 
החומר במאכל ומשתה, כדי שיהיה פנאי להצדיק לשמוח 
שמחה שניה שהוא שמחת הנשמה בדביקר הש״י כל היום, 
לבל יסיח דעתו מקדושת ומורא השבת". המגיד מבאר דורש, 
איפוא, שילוב ההנאה הגשמית וההנאה הרוחנית, ורואה 
במילוי דרישותיו של הגוף תנאי לאפשרות הדביקות, 
והבעש״ט הלך בעניין זה בעקבות המגיד מבאר (ר , תולדות 
יעקב יוסף, קדושים, תבוא). 

סיפוקן של הנאות גשמיות עשוי לסייע לשמחת הדביקות, 
ולכן יש לקיים אותן בכל המצבים והפעולות של האדם, 


801 


חסידות 


802 


ולהקנות להן ערך דתי בזכותה: "וכל אדם צריך לעבוד 
השי״ת בכל כחו, שהכל הוא צורך, מפני שהשי״ת רוצה 
שיעבדו אותו בכל האופנים... פעמי׳ באופו זה ופעמים באופן 
זה, לכך הזדמן לפניו לילך לדרך או לדבר עם בני אדם כדי 
לעבוד אותו באופן הזה״ (צוואת הריב״ש [דיבעש״ט]). על 
האדם הוטלו חובות שונות בעולם הזה, ומזדמנים לפניו 
מקרים שונים המחייבים אותו לפעולות שונות; חובות 
ומקרים אלה כולם כוונו ע״י האל, ואם האדם מתייחם אליהם 
בדרך הנכונה ושרוי בדביקות אף בזמן מו״ס עם בני־אדם 
והליכה בדרך וכיו״ב, הרי כל המאורעות נכנסים בגדר 
עבודת־אלוהים (״עבודה בגשמיות״). — כתבי מורי הח׳ 
משקפים מגמות מנוגדות לגבי בעיית שילובה של הדביקות 
בתחומים אחרים של עבודת־אלוהים, ובעיקר — לימוד תורה 
ומצוות מעשיות. יש המעמידים את חובת העבודה בדרכים 
המסדתיות מעל לחובת הדביקות, ודורשים להפסיק בדביקות 
בשעת הלימוד ; ולעומתם מצויים מאמרים הרואים בחיגת 
חטא בהפסקת הדביקות מכל טעם שהוא. 

רעיון הדביקות המתמדת, המשתלבת בכל סדרי החיים 
של האדם ומקדשת אף את מעשי־החולין הנעשים לצורך 
קיומו — רעיון העבודה בגשמיות — הביא את הח׳ 
לפתיחת שערי המעלה הדתית העליונה בפני כל אדם 
מישראל. תורה זו פותחה בהרחבה בכתבי ר׳ יעקב יוסף 
מפולנאה והמגיד ממזריץ׳, ובליקוטים המיוחסים לבעש״ט. 
אולם עם התפתחותה של תורת הצדיק החסידית בגוניה 
החדשים בדור תלמידי "המגיד", הועבר הדגש בתיאור 
הדביקות למישור אחר: חובתו של החסיד הפשוט היא 
הדביקות המתמדת בצדיק, ואילו הדביקות הישירה באלהות 
נידונה בעיקר בקשר לעבודתו הדתית של הצדיק: "בזמנינו 
העיקר לעבודת הי״ת הוא להתדבק אל הצדיקים, כל אחד 
לפי מדריגתו, וזה הענין פרסם הבעש״ט בעולם, שכל מי 
שמפריד את עצמו מהצדיק ואומר בלבבו מה לי לנסוע 
לצדיק הדור לבקש תורה מפיו, הלא כמה ספרים קדושים 
במוסר השכל דרושים לכל חפציהם... אבל באמת אין זה 
כלום׳ כי ראיית פני הצדיק הוא מבטל ממנו כל המידות 
הרעות... וכל חסרונו ישלים ע״י דיבוק חכמים, וגם הצדיק 
מעלה תפלתו למעלה בי הקב״ה מתאווה לתפילתן של 
צדיקים... ובזה יבוא לשלימותו האמיתי" (ר׳ שלמה מרא־ 
דומסק, תפארת שלמה, וארשה תרכ״ט, פ׳ בצבים). 

השער לדביקות היא התפילה, בשעת תפילה בכוונה 
מתעלה האדם ממדרגה למדרגה בעולמות העליונים, עד 
שהוא מגיע לכלל דביקות באלהות, התפילה היא שעת־ 
רצון, שבה ניתן לחלק האלהי שבאדם, הנשמה, לבוא לכלל 
מגע עם האלהות עצמה ולהיכלל בה. היסוד לאפשרותה של 
התקשרות כזו היא התפיסה, שבאותיותיה ובתיבותיה של 
התפילה (וכן של התורה) כלולה האלהות, וההתרכזות בכוונה 
המיסטית של האותיות פותחת בפני האדם את השערים 
למגע עם המקור האלהי של תיבות התפילה. מורי הח׳ 
הורו לאדם הוראות מפורטות כיצד עליו להכין את עצמו 
לקראת התפילה המכוונת להביאו למעלת הדביקות, כיצד 
יתפלל בראשית התפילה ובאמצעיתה, וכיצד יישמר בשעת 
התפילה ממחשבות זרות הבאות להטרידו מן הדביקות. 
הדביקות בשעת התפילה היא השלב הראשון בדרך ההתעלות 
הדתית. השלב השני, הגבוה יותר, הוא הדביקות המתמדת, 
הממשיכה להתקיים גם לאחר התפילה ובכל מצב. כדי 


להגיע לשלב זה זקוק האדם לסיוע מלמעלה, הניתז בזכות 
מעשיו הטובים, בהתאם למאמר חז״ל: "בא ליטהר מסייעין 
אותר׳ (שבת ק״ד, ע״א). 

במצב הדביקות עצמו הבחינו מורי הח׳ בשתי 
דרגות: דביקות ב״קטנות" ודביקות ב״גדלות". מצב ה״קטנות" 
פירושו, שהאדם קשור עדיין בעולם הגשמי ולא ניטהר לגמרי 
מדומריותו ומהירהורי־עבירה העלולים להפריעו בפנייתו 
לצד העליונים. מורי הח׳ הורו לחסיד, שיקיים התעוררות 
דתית גם במצב זה, העשוי לשמש יסוד להתעלות גבוהה 
יותר, לפעמים תוך הארה רגעית. הדביקות עצמה אפשרית 
גם בקטנות, שכן האלהות שרויה בכל מקום ובכל מצב. יש 
מאמרים המתארים את הדביקות במצב ה״קטנות" כדביקות 
עם השכינה, הנתפסת כאן ככוח האימאננציה האלהית השרוי 
בעולם התחתון. בתיאורים אחרים נודע לעבודה ב״קטנות" 
ערך עצמי, ולא רק בתורת קרש־קפיצה למדרגה גבוהה 
יותר — "ירידה צורך עליה" לשם תיקון הניצוצות האלהיים 
השרויים בעולם הגשמי, או לשם קיום קשרו ההכרחי של 
הצדיק עם בני עדתו (ר׳ לעיל, עט׳ 782 ). 

גונים רבים ושונים יש להצגת תכנה של הדביקות 
והסברת משמעותה הפנימית בספרות הח׳. בכמה מן הני¬ 
סוחים בספרות החסידית הקדומה אפשר לראות בביטוי 
"דביקות" כינוי לריכוז מופלג של המחשבה והכוונה בעניין 
דתי. מאמרים שמקורם בחוגי הח״ם בגי תקופתו של הבעש״ט 
משקפים תפיסת דביקות הכוללת ריכוז חזי 1 ני־חזותי, כגון 
בדברי ר' נחמן מקוסוב, המתאר התמדת ריכוז מחשבת האדם 
באלהות, מתוך הסתייעות בפסוקי המקרא, עד שמצטייר 
שם האל לפני עיניו : ",שויתי ה׳ לנגדי׳, דשמעתי מהרבני 
מוהר״ן- שלא יתקשה לדעת שיחי׳ השם לפניו מצוייר דווקא, 
גם כשאינו עולה מעצמו... רק שיהי׳ הש״י במחשבתו תמיד, 
פעם פסוק ויעמיק בו, ופסוק אחר, עד שיעבור השם הוי׳ 
מצוייר מעצמו לפניו" (תולדות יעקב יוסף, חיי שרה). 

בתיאורים אחרים של הדביקות מודגש האופי הרגשי 
הפנימי של מעלה דתית זו, והיא מוצגת כדרגה גבוהה 
המושגת לאחר שהשתלם האדם במידות של יראת־אלהים 
(יראת הרוממות) ואהבת־אלהים. לפרקים נתפסת הדביקות 
כהתעלות ממושכת ומתמידה, שרק הירהור־עבירה מנתק את 
האדם ממנה, ולפרקים היא מתוארת כעילוי גמור הנמשך 
כהרף־עין בלבד וחולף מיד; ויש שהיא מצויירת כתהליך 
דינאמי בחינת "רצוא ושוב״ (ר׳ לעיל, עט׳ 782 ), כלו׳: 
חילופים תכופים וסדורים של עליה וירידה במגעו של 
האדם עם האלהות. 

בדרושיהם של המגיד ממזריץ׳ וכמה מתלמידיו מתוארת 
הדביקות כמצב של פאסיוויות גמורה מצד האדם, הפותח 
את נפשו לקלוט ולספוג את האור האלהי השרוי בכל 
תחומי ההוויה. האדם מצוייר כשופר, שהאל תוקע בו כרצונו. 
האדם מתמסר התמסרות גמורה בידי האלהות ומתמלא 
בכוחה בהתרוקנותו מתכונותיו האנושיות. — בניגוד לפא־ 
סיוויות זו, מצויים גם תיאורי הדביקות בתורת שיא הפעילות 
הדתית, בבחינת חווייה העשויה להביא להתרוממות אקס¬ 
טאטית מופלגת באהבת אלהים. בכתבי ר׳ לוי יצחק מבר- 
דיצ׳ב ומורי־ח׳ אחרים מתלמידי "המגיד" מדובר על הדביקות 
בציורים של סערת־נפש עזה, המחמזגת עם העולמות העל¬ 
יונים באהבתה לאלהים. ביטויים כג(ן "ברגש ובהתלהבות 
הנפש עד מאד", "מבטל מרוב אהבתו את עצמיותו לגמרי", 


803 


חסידות 


804 


"מתלבש באהבת הבורא׳/ "יתלבש בו הבורא יתברך" וכיו״ב 
רבים, מבליטים את האופי הרגש/ המכיל יסודות סוערים 
מזה ויסודות פאסיוויים מזה באינטבסיוויות רבה, שהיא 
המקנה לדרגה זו את מעלתה הדתית הגבוהה. 

הגשמה האלהית שבאדם היא היסוד לאפשרות הידבקותו 
באלהות, ומכאן הציור, שבדביקות מתאחד החלק האלהי 
שבאדם עם האלהות הכוללת שמסביבו ומעליו. מצויה גם 
הקבלה בין דביקות האדם באלהות לבין זיווג השכינה 
והקב״ה בעולם הספירות (ר' נחום מצ׳רנוביל, מאור עינים, 
בראשית). 

באיזה תהום במערכת האלהות דבק האדם ? בעיה זו קיימת 
במידה מסויימת גם לגבי ספרות המוסר הקבלית, אבל שם 
אפשר לקבוע, בדרך־כלל, שמחוז־חפצו של המתדבק הוא 
ספירת מלכות, שכינה — שהיא הכוח האלהי התחתון הפועל 
בעולם במישרין, מתגלה לנביאים ושותף לגלות ישראל. 
מורי הח , לא נהגו לציין בסמלים קבליים ברורים את תהליכי 
הדביקות ! במאמרי הבעש״ט אין כמעט כל רמז לתחום מיוחד 
באלהות המיועד לדביקות. בכתביהם של מורי הח׳ המאו¬ 
חרים יותר, שהשתמשו בסימבוליקה הקבלית, מדובר לעתים 
קרובות על התקשרות האדם בדביקות עם השכינה, היא 
ספירת מלכות — בדומה לאמור בספרות המוסר הקבלית 
הקדם־חסידית. אולם החידוש העיקרי בתורת הח׳ בנידת 
זה הוא בתדירותם של ביטויים וציורים המורים על הגעת 
הדביקות לאין־סוף עצמו, לשורש השרשים האלהיים, או, 
ביתר דיוק, דביקות באור איךסוף הממלא את העולם. 
בנעימה זו הפליגה הח׳ מעבר לרעיונות ולתיאורים השגורים 
בספרות הקבלה. 

הפלגה זו בתורת הדביקות מוצאת אח ביטויה גם בתיאורי 
מצבו האישי של המתדבק ופעולתו הקוסמית בשעת התעלותו 
לעולמות העליונים. בד־בבד עם פיתוח תורת הדביקות, 
פיתחו מורי הח׳ את רעיון "התפשטות הגשמיות" 
בדביקות. מונחים רבים משמשים לציונו של רעיון זה: 
"ביטול היש", "ביטול המציאות", "ביטול העצמיות", ובעיקר 
שגור השימוש במושג ״א י ן״ — התהפכות האדם או ה״יש" 
הגשמי בכלל ל״אין" והתמזגוהו ב״איך האלהי. המשמעות 
המצויה ביותר של "התפשטות הגשמיות" היא, שנשמת 
האדם העומד להגיע לדביקות משתחררת מגופגיותו העצמית 
ואף מנתקת כל קשר עם העניינים הגשמיים שבעולם הזה, 
ובכך היא חוזרת להתקיים כעצם רוחני נפרד ונעשית 
מוכשרת להתדבק ברוחניות האלהית הטהורה. אך בתורת 
"המגיד", ובעקבותיו בחב״ד, נמצא הרעיון גם בנוסח מורחב, 
שהצדיק בפעולתו הרוחנית מבטל את גשמיותה של המציאות 
החיצונית בכללה ומעלה אותה למדרגה רוחנית. הרחבה זו 
משתלבת בתפיסת הדביקות של הצדיק כאמצעי וכמכשיר 
להתעלות דתית של החסידים המאמינים בו. בנוסח זה של 
תורת הדביקות באה לידי ביטוי מגמה א־קוסמיסטית — 
ראיית עיקרה של העבודה הדתית בשאיפה ובמאמצים רו¬ 
חניים להגיע להכללתה ולביטולה של המציאות כולה, והאדם 
בתוכה, בעצמות האלהית. 

רעיונות אלה נתגבשו במתכונת של שימה מסועפת 
בתורתו של ר׳ ש נ י א ו ר זלמן מל^די ומורי ח ב " ד 
שהמשיכו את דרכו. תכלית הבריאה, לפי תפיסתם, היתד. 
רצונו של האל להמציא יש בנפרד ממנו, מציאות קוסמית 
בלתי־אלהית. שמבחינת אמיתת המציאות היא בעלת ממשוח 


מדומה. תכליתה של עבודת-אלהים היא לבטל ישות נפרדת 
זו, להפשיטה מגשמיותה ולהעלותה במדרגות הרוחניות עד 
כדי החזרת האחדות האלהית הקדומה! ותפקיד זה מוטל 
בעיקרו על צדיקים בעלי מעלה גבוהה (ר׳ לעיל, עט׳ 781 ). 
בשינוי טרמינולוגי מצאה תפיסה זו את ביטויה גם במשנתו 
של ר׳ נחמן מברצלב. 

ראשיתה של תורת הדביקות בח׳ היא במערכת הוראות 
המכוונת לכל אדם מישראל, כדי להעלותו ולזככו ולהביאו 
לכלל מגע, ואף הזדהות, עם האלהות. בהמשך התפתחותה 
של הח׳ הוכרו שני שלבים נפרדים בדביקות: הדביקות 
הרגילה, בדרגה נמוכה, שכל אדם מישראל יכול להגיע אליה, 
והדביקות המעולה שאליה מגיע הצדיק בלבד. הדביקות של 
הצדיק נבדלת מדביקותו של כל אדם בכך, שאין היא מיועדת 
לתיקון נשמתו שלו והעלאתה בלבד, אלא תכליתה היא 
תיקון העדה, תיקון העם ותיקון העולם והאלהות בכללם. 
ע״י דביקותו בצדיק נעשה גם החסיד לשותף בתהליך זה. 
בכך חזרה תורת הח׳ אל תורת עבודת־האלהים של קבלת 
האר״י: דביקותו של הצדיק מגשימה אותה במישרין, ואילו 
החסיד זקוק לתיווכו של הצדיק כדי לקחת בה חלק. 

עבוד ת ־ה' ב ח/ תורה ומצוות. הח׳ קיבלה בעי¬ 
קרה את תפיסת התורה והמצוות שפותחה בקבלה, שלפיה 
יש בתורה נגלה ונסתר, גוף .ונשמה, פנימיות וחיצוניות, 
והערך הדתי הראשי מצוי בפנימיות התורה ולא בלבושה 
החיצון — בסיפורים ובדינים! פשט התורה הוא גילוי סמלי 
של אמיתות אלהיו׳ת נעלמות, ועשיית המצווה בידי האדם 
היא סמל ומנוף כאחד לפעולה בתחומים אלהיים עליונים. 
עיקרי החידושים הרעיוניים שתרמה הח׳ לסוגיה זו הם: 

(א) הקבלה העיונית, שתיארה את עולם הספירות האל־ 
היות בדמות "אדם קדמון" (ע״ע), קבעה תוכן מיסטי לכל 
מצווה ולכל עבירה: המצוות, שלכל אחת מהן מקביל איבר 
בדמות האלהות, מגבירות את הכוחות האלהיים, והעבירות 
פוגמות באותם איברים! בספרות־המוסר הקבלית הובלטה 
במיוחד פגימת העבירות בחוטא עצמו, בנשמתו ובמקורה 
האלהי, ואף באיברי גופו. הה׳ השתמשה הרבה בציורים 
קבליים אלה, תוך הדגשת תיקון נשמתו הפרטית 
של האדם — במקום מגמתה של תורת הקבלה להעמיד 
במרכז את תיקונה וטיהורה של האלהות —, בהתאם לכיוון 
האינדיווידואליסטי של חח׳ בעבודת־אלהים: "וכאשר יקיים 
איזה מצות עשה יכוין להסיר מהאבר הפרטי של נפשו המת¬ 
ייחסת אל המצוד. ההיא זוהמת הקליפה ההיא, ואז תחול 
עליו אבר המצוה הקדושה" (תולדות יעקב יוסף, הקדמה). 
רעיון זה מובע בחריפות בדברי ר׳ נחמן מברצלב: "אין אדם 
עובר עבירה אלא א״כ נכנסה בו רוח שטות (ע״פ סוטה ג/ 
ע״א), ע״כ כל אחד כפי העבירות והפגמים שעבר ופגם כמד 
כן הוא משוגע ממש. ע״כ נמצאים כמה מיני שגעון ברוב בני 
אדם. והתיקון לזה הוא עסק התורה, כי התורה היא כולה 
שמותיו של הקב״ה, שבזה מכניעין היצה״ר ומגרשין השגעון 
והרוח שנדבק באדם ע״י עוונותיו" (ליקוטי עצות, תלמוד 
תורה, ד׳). עניין זה נוסח ניסוח פשטני בסיפור על ריפויו של 
חולה בדרך פלא בידי הבעש״ט, שהסביר את מעשהו לרופא 
שלא הצליח לרפא את החולה: "אתה השגת את החולה 
בגשמיות ואני השגתי את החולה ברוחניות, כי יש באדם 
רמ״ח אברים ושס״ה גידים, כנגדן יש רמ״ח מצוות עשה 
ושס״ה מצוות לא תעשה, וכשאדם פוגם ח״ו נתקלקל האבר 


805 


חסידות 


806 


או הגיד שכנגדו, וכשיעבור הרבה לא תעשה, נתקלקלו 
הרבה גידים ואין הדם נובע מהם ואדם בסבבה. ודיברתי 
עם הנשמה שתקבל עליה תשובה וקיבלה עליה, ובזה 
נתקנו כל האיברים והגידים ויכולתי לרפאות אותו" (שבחי 
הבעש״ט, קי״ג). בסיפור זה, המחייב לכאורה גישה ספירי¬ 
טואלית, מיוצג דווקא הכיוון ההפוך: העמדת הצורך הגשמי 
של האדם בבריאותו הגופנית כמניע לקיום המצוות, כיוון 
שאינו עולה בקנה אחד עם המגמה הרעיונית העיקרית בח׳ — 
לנתק את החייים הדתיים מתחום הצרכים הגשמיים ולהע¬ 
בירם לפעילות רוחנית טהורה. 

(ב) מורי הח׳ העמידו לפרקים את לימוד התורה ועשיית 
המצוות במדרגה של הכנה ל ד ב י ק ו ת (ר׳ לעיל, עט׳ 800 ): 
"כל התורה ומצוותיה והליכותיה הם עצות גדולות וקדושות 
איך לבוא לדביקות הש״י" (כתר שם טוב, ח״ב; תולדות 
יעקב יוסף, פ׳ שלח, ועוד). בדומה לכך הוסב המושג "תורה 
לשמה" על תלמוד-תורה לשם השגת דביקות (תי״י, שם). 

(ג) גם השגת סתרי התורה נקשרת לעתים קרובות עם 
המאמץ להגיע לדביקות: "יש לכל מסגר [- מנעול] מפתח 
שפותח בכיוון, ולפי המסגר כן מכוין [צ״ל מכוון] המפתח, 
ויש גנבים שפותחים בלי מפתח, דהיינו ששוברים המסגר. 
כן העניו [של רזי התורה וטעמיה]. יש לכל דבר נעלם 
מפתח, והוא הכוונה המכוונת לאותו דבר, אבל עיקר המפתח 
הוא להיות כגנב, ששובר הכל, דהיינו לשבור הלב היטב 
בהכנעה גדולה ויושבר המסך המבדיל למעלה, שעל ידו 
הוא כהסגר לאדם" (כתר שם טוב, ח״ב [בשם "המגיד"]). 
ה״כוונות" המבוארות בספרות המוסר הקבלית הן המפתחות 
לפתיחת שערי הסודות של האמת האלהית הנסתרת בתלמוד־ 
תורה ובעשיית מצווח; אך להשגת המעלה העליונה מורה 
"המגיד" מעין קפיצת־הדרך: יצירת מגע ישיר בין נשמת 
האדם לבין האלהות, כנראה ע״י ביטול העצמיות, "שבירת 
הלב בהכנעה גדולה", מתוך התפעלות רגשית המוליכה 
לחוויית הדביקות. 

(ד) מורי הה׳ הסתייגו מקצת דרכי ת״ת ועשיית המצוות 
שהיו נהוגות בימיהם, ולעתים נבעו מכך מסקנות עיוניות 
מפליגות. במאמרים רבים מיוחסים הפחד מפני עבירה בעניי¬ 
נים קלים והנטיה לדקדק דיקדוק מרחיק-לכת בסייגי המצוות 
ופרטיהן לתעלולי הסיטרא־אחרא, המבקש להשרות עצבות על 
האדם ולהחטיאו. מתוך כך הגיעו לקביעה, שעדיפה שמחה 
הכרוכה בסכנת זילזול בפרטי מצוות קלות על עצבות הנובעת 
מריכוז כל כוחות נפשו של האדם בהקפדה עליהם. מצד 
אחר הצטרפו מורי הה׳ אל רבים מחכמי המוסר ביה״ב, כגון 
בעלי ספר־חסידים, וכן אל מהר״ל מפראג ור׳ אפרים מלוג־ 
צ׳יץ, בגינוי הפילפול העקר ובהתנגדות לתפיסת ת״ת כערך 
דתי עצמאי, בהתאם לנתונים מסויימים בתפיסת התורה בספ¬ 
רות הקבלה, שהפליגו בערך הנסתר שבתורה וראו את העיסוק 
הרב בצד הנגלה שבה כמיותר ואף כפסול. הה׳ הביאה את 
תפיסת התורה הקבלית אל שכבות רחבות של העם, שלא 
הכירו מקודם את הגישה המיסטית לחיים הדתיים. הסיסמה 
החוזרת בכתבי הח״ם היא "קב״ה, אורייתא וישראל חד הוא" 
(בעקבות הסימבוליקה הקבלית, הרואה בשלושת המושגים 
הללו כינויים לספירת תפארת), והיא באה להדגיש את 
האספקט המיסטי שבתורה. 

רעיונות אלה וכיו״ב הביאו בספרות העברית החדשה של 
מזרח־אירופה להתהוות התפיסה הרומנטית של הח/ בהבלטה 


יתרה של יחס הח׳ לעם־הארץ כביטוי להומאניזם העמוק 
הטבוע בתנועה זו, כאילו ביטלה זו את חשיבות האינטלקט, 
בבססה את החיים הדתיים על ההתפעלות הרגשית בלבד, 
ובכך פתחה את שערי ההתעלות הדתית גם בפני עמי־ 
הארצות. תפיסה זו מופרזת במידה רבה. מצד אחד, מעורה 
הח׳ במסורת ארוכה של ספרות ההגות והמוסר של יה״ב, 
ביחסה המסוייג ללמדנות ההלכית כיסוד עיקרי בחיי הדת 
ובהדגשת מעלת הדביקות והאמונה התמימה. מצד שני, 
מעולם לא חייבה הח׳ עם־ארצות ותמימות פאסטוראלית, 
אלא מגמתה היתה לקבוע בצד היסודות האינטלקטואליים, או 
מעליהם, ערכים מסוג אחר. הח׳ דרשה בפירוש גם לימוד 
ומאמץ אינטלקטואלי מצד החסיד — לימודם של ספרי מוסר 
והשולחן־ערוך הוצגו כחובה מוחלטת, ואילו לימוד התלמוד 
ומפרשיו נחשב למעלה חיובית ורצויה כל עוד אינו מביא 
לידי גאווה ואינו דוחק את יתר הערכים. 

יותר מבכל זרמי הח׳ האחרים נידונה בעיית התורה 
והמצוות בספרות ח ב ״ ד — מבחינת היחס בין פנימיות 
התורה וחיצוניותה, בין מעשה המצוות ומשמעותן המיסטית, 
בין תושב״כ לבין תושבע״פ, בין עבודה שבלב וברוח לבין 
עבודה במצוות מעשיות, בין תורה ומצוות בזמן הזה 
לעבודת-ה׳ בימות־המשיח וכיו״ב. לכאורה כמה נעימות 
בכתבי רש״ז מורות, שהתורה והמצוות הן שלבים נחותים 
בעבודת-אלהים, משום שהן "בחינת צמצום האור והחיות 
הנמשכים מאור אין־סוף ב״ה. כדי שתוכל להתלבש במעשה 
המצ 1 ת שרובן ככולן הם בדברים חומריים... ואף מצות שהן 
ברוחניות האדם, כמו יראה ואהבה, אף על פי כן הן בבחי׳ 
גבול ומדה ולא בבחי׳ א״ס כלל"(תניא, אגרת הקודש, פ״י). 
הודאה מעמיקה יותר במעלתה היתרה של עבודה ספיריטו¬ 
אלית מצויה בדרשה של רש״ז, המתארת את עבודתו של 
אברהם לפני מתן־תורה: אברהם קיים את כל המצוות 
ברוחניות, אבל דרך עבודתו התאימה לצדיקים גדולים ולמל¬ 
אכים בלבד, ואילו לכל אדם ניתנו תורה ומצוות בגשמיות 
(תורה אור, יתרו). 

אך חכמי חב״ד נמנעו ממסקנות קיצוניות — שעבודת-ה׳ 
בתורה ובמצוות היא נחלתם של אנשי ההמון בלבד; הם 
העלו כמה רעיונות תאולוגיים מקוריים, שחזרו וביצרו את 
מעמדן ומעלתן של התורה והמצוות: א) מקורן של תורה 
ומצוות הוא בבחינת "סובב כל עלמין", שהיא בחינה עליונה 
באלהות (ר׳ לעיל, עמ׳ 777 ). באמצעותן יכול האדם להביא 
את האלהות הנסתרת לידי גילוי בבחינת "מלא כל עלמין", 
בעיקר ע״י השמחה והמשכת התענוג שבעבודה הגשמית; 
זהו התהליך של גילוי הנקודה האלהית המסותרת בלב כל 
אדם (לקוטי תורה, נצבים; תורה אור, וארא). ב) בתיאור 
התורה והמצוות בלבושים על גבי לבושים של האל נקשר 
הרעיון החב״די המיוחד, שמעלת הלבושים גבוהה ממעלת 
העצמות, ולכן היסוד הרוחני הטמון במצוות הגשמיות מעולה 
מן היסוד הרוחני שבמצוות רוחניות טהורות, כיראה ואהבה 
(תורה אור, בשלח). ג) לפיכך דווקא המצוות המעשיות הן 
המביאות, באמצעות דיקדוק בפרטיהן, לידי גילוי רצונו של 
הקב״ה, והן האמצעי הראשי לאדם (עכ״פ ל״בינוני") למגע 
עם האלהות (תניא, ח״א, פ״ד—פ״ה, פט״ז, ועוד). 

בבעיית התורה והמצוות לעתיד לבוא, בזמן הגאולה, 

היו לנגד עיני רש״ז מאמרים מספרות הקבלה, שיש בהם 
גינוי ההלכה כתורה שנועדה לתקופת הגלות, וציפיה לחת־ 


807 


חסידות 


808 


גלות תורה ספיריטואלית לגמרי בימות־המשיח. רש״ז דוחה 
את המגמה הזאת ומצמצם את העניין לידיעה מופלגת בסודות 
התורה לעתיד לבוא, מבלי שיתבטל ערכן של המצוות 
המעשיות (תניא, אגרת הקודש, פכ״וז תורה אור, שמות). 

תפילה וכוונה. ספרות הה׳ גדושה הוראות עיוניות 
ומעשיות למתפלל. הרעיונות העיקריים הם: (א) בשעת 
התפילה יכול האדם להתעלות ולהעלות ניצוצות הקדושה 
שנפלו לתהום הקליפות; אולם — אם אין תפילתו נאמרת 
בטהרה — הוא עלול ליפול לתחום ה״קטנות", או אפילו 
לתהום הקליפות, ותפילתו משמשת מזון לכוחות הטומאה. 
לפיכך מצווה האדם לרכז את כל כוחותיו הרוחניים בשעת 
התפילה לשם השגת תכליתה (ר , לעיל, עם׳ 784/5 ). — 
(ב) הדביקות מושגת באמצעות התפילה. — (ג) פעולת 
הצדיק בעליונים נעשית במצב של התפעלות אקסטאטית 
בתפילה, וסיפורי הח״ם עשירים בתיאורי החוויה העמוקה 
שבתפילת הצ ׳ , הגורמת להתעוררות הנפש גם בקרובים 
אליו והמשפיעה גם על הטבע. בשעת תפילתו עולה ד,צ׳ 
למרום, ונשמתו פועלת לפלס דרך לתפילותיהם של ישראל 
ולאספקת שפע רוחני ופרנסה חמרית לבבי עדתו. — (ד) 
מעמדן של "כוונות האר״י" בתפילה נידון הרבה בספרות 
הח/ ונחלקו בו הדעות. הבעש״ט. שקיבל את סידור האר״י 
כנוסח התפילה הקבוע, נהג — לפחות לפרקים — גם לפי 
•יוונות האר״י; אמנם ייתכן שנהג בהן פישוט, ומסתבר 
שהעביר את כוונת התפילה ממשמעותה הקבלית — ייחוד 
בין תפארת ומלכות — אל קשר בין המתפלל לבין השכינה, 
ושהעמיד את הדביקות בדרגה גבוהה מדרגת הכוונות 
הקבליות, אבל בוודאי אין בתורתו התנגדות עקרונית לכוונות 
אלו. בכתבי "המגיד" מוצגות הכוונות בדרגה דתית נמוכה 
מן הדביקות׳ ובין תלמידיו היו שיצאו בפירוש נגדן, בנמקם 
את התנגדותם בירידת הדורות; כנראה נרתעו מפני הפעולה 
הקיצונית שניתן לפעול באמצעות כוונות אלה: "אבל לאו 
כל אדם דשאי לכוון כוונות, רק עיקר הכוונה הוא שבירת 
הלב ואהבה ויראה ותמימות וניצוח וכר ... וכל הכוונות אלו 
של האר״י ז״ל לא נתנו אלא לגדולי עולם, שלבם זך ונקי 
מכל תאווה ומכל מדה רעה, אבל לא לאנשים פשוטים, רחו¬ 
קים מהשי״ת״ (יושר דברי אמת, קונטרס ב/ סי׳ י״א). — 
(ה) הבעש״ט — לפי המסורת — שם דגש רב בדביקות באו¬ 
תיות התפילה, ע״י הגייתן הברורה, יחד עם הדרישה 
להתרכזות גמורה בתוכן התפילה. לפעמים ניכר מעין ניגוד 
בין ההתרכזות באותיותיה הבודדות של התפילה ובין ההת¬ 
כוונות המעמיקה למשמעות המילים. בכתבי "המגיד" מובע 
הרעיון, שכל אות שבתפילה היא ״קומה שלימה״ — מערכת 
עשר הספירות בדמות אדם קךמון. המאמץ הרוחני הנדרש 
מן המתפלל לסי כוונות אלו חורג מגבולות כוחות אנושיים: 
"...זהו חסד גדול מהשי״ת שהאדם חי אחר התפילה, שלפי 
דרך הטבע היה לו למות..." (צוואת הריב״ש, ועוד). הרבה 
נידונה ההתרכזות בשמות הקדושים שבנוסח התפילה, לפי 
ההשקפה שאותיות לשון־הקודש הן גילויים של שמות האל. 
בגישה זו אין טכסט התפילה עיקר, ואף לא הכוונות הרגילות, 
אלא השתקפות האלהות במלים ובאותיות. 

ענווה ו ה ש ת ו ו ת. הח׳ העמידה את ה ע נ ו ו ה בראש 
תביעותיה המוסריות, ובכך הלכה בעקבות רוב הזרמים 
המוסריים ביהדות. בספדות-המוסר הקבלית נתקלה תורת 
הענווה בקושי חמור, שכן היא מתנגשת בהכרה שמצב הכו¬ 


חות האלהיים — בשלימוח או בחוסר־שלימות — תלוי, 
במידה מסויימת, בפעולתו הדתית של האדם, ולפיכך מתחייב 
שהאדם יכיר את מעלתו כדי שיוכל להפעילה. אותה בעיה, 
בגונים שונים, ניכרת גם בתורת הוד. בעצם דרישת הענווה 
הפליגה הח׳ מאד, ואף צירפה לה את המושג הקיצוץ יותר: 
"שפלות". יחד עם זה הזהירה הח׳ מפני הפרזה בטיפוח 
השפלות, שהיא עשויה להביא להטלת ספק בלבו של אדם 
אם ראוי הוא להתקרב אל האל ולבטל ממנו עבודת-אלהים 
פעילה: "עגין עבודת האדם להשי״ת צריך להיות בשני 
ענינים, בגבהות ושפלות... פן יפתנו יצרו לאמור ומי אתה 
לדבר לפני השי״ת ולעובדו ואתה ידעת נגעי עונותיך 
ומדותיך הרעות... לזה צריך לאחוז במידת הגבהות" (יושר 
דברי אמת, קונטרס א/ סי׳ כ״ז). במערכת עבודת־ה׳ בח׳ יש. 
לענווה משמעות כפולה — כאמצעי וכערך דתי עצמאי: מצד 
אחד יש בשבירת הגאווה משום שבירת כל היצרים, ובעקבו¬ 
תיה — משום חיזוק יראודה , ; מצד שגי השפלות מביאה את 
האדם לידי ה תא יינו ת— לראיית עצמו כאפס וכאין, דהיינו 
להתפשטות הגשמיות —, שהיא הכנה הכרחית להתדבקות 
הגמורה באלהות, ועי״כ מגיע השפל, לבסוף, לידי גדולה. 
כפל־הפנים של הענווה בח׳ מתואר בדברי ר׳ לוי יצחק 
מברדיצ׳ב: "הענוה של הצדיק הגמור הוא רק מחמת הבטתו 
ברוב גדולת הבורא... כמשל האדם העומד נגד השמש 
משחיר פניו, כן כשאדם מסתכל בבהירות הבורא ית׳ חוזר 
הכל [באדם] לשרשו ונשכח עצמותו ומהותו ואינו יודע כלל 
מעצמותו, וזו היא מדת הענוה המשובחת והמפוארת אשרי 
מי שזוכה לזה״ (קדושת לוי, ם׳ שמיני, דרושי שה״ש > והשר 
מאור עינים, קדושים). תפיסה זו קשורה במשמעות הכפולה 
של מושג ה״איך, הקיימת בח׳ בדומה למצוי בקבלה: 
אפיסת היש האנושי — מזה, והטעמה הישות האלהית 
האמיתית העליונה — מזה. 

רעיון מרכזי בת׳ בקשר לענווה הוא ה״ה ש ת ו ו ת״ — 
מושג שמקורו הראשון ב״חובות הלבבות" (שער יחוד 
המעשה, ה׳), והוא קרוב במשמעותו למושג האפתיה (ע״ע) 
המצוי ביחוד באסכולת הסטואה. במאמרי הבעש״ט ותלמידיו 
מוצגת הדרישה: "הכל שוה אצלו בין בענין שמשבחין ב״א 
אותו או מבזין אותו...וכן בכל המאכלות בין שאוכל מעדנים 
בין שאוכל שאר דברי׳ ...כיון שהוסר יצה״ר ממנו מכל 
וכל" ז "כלל גדול ההשתוות, ופי׳ שיהיה שווה אצלו אם 
יחזיקוהו לחסרון ידיעה או יודע בכל התורה כולה"* "ויחשוב 
שהוא מבני העולם העליון ולא יהיו חשובים בעיניו כל בני 
אדם הדרים בעוה״ז... ויהיה שוה בעיניו אם יאהבוהו או 
ישנאוהו כי אהבתם ושנאתם אין כלום״ (צוואת הריב״ש; 
אור האמת, ס״א, ע״ג). שני מניעים להשתוות: ההתגברות 
על יצה״ר והמאמץ המתמיד להתעלות בדביקות, שאינו מותיר 
לאדם שהות להפנות לבו לענייני העוה״ז ולהערכתם. 

עבודה בגשמיות. רעיון זה הוא מן החידושים 
המובהקים של הח׳ ומשמש מצע לכמה מעקרונותיה: 
(א) עבודה זו מחזקת את יכולת האדם להעלות ולתקן את 
הניצוצות הקדושים השקועים בחומר הארצי; (ב) תורת 
הצדיק קשורה אף היא בחיוב העבודה בגשמיות; (ג) רעיון 
האימאננציה האלהית הוא יסודה הראשי של תורת העבודה 
בגשמיות, באשר נ 1 כחות האל בכל אתר ואתר שבמציאות 
מאפשרת לבוא עמו במגע גם באמצעות הגשמיות. (ד) תורת 
הדביקות מחייבת את האדם להקים גשר בין צרכיו הגשמיים 




809 


חסידות 


810 


לבין התעלות נשמתו בדביקות, והאפשרות לכך נתונה 
בעבודה בגשמיות. 

עיקר משמעותה של העבודה בגשמיות הוא צירוף תחום 
המעשים הניטראליים — המשתרע בין המעשים הטובים 
והמקודשים לבין המעשים האסורים — לתחום עבודת־ה׳. 
בכך נבדל רעיון זה מעניין העלאת המחשבות הזרות או 
העבודה ביצר־הרע (ר׳ לעיל עמ׳ 786/7 ), המחייב לשלב 
בעבודת־ה׳ את הכוחות הרעים כשלעצמם. העבודה 
בגשמיות היא דרך לקדש אותו חלק מחייו של האדם, 
שהוא — בז־רך־כלל — אינו כפוף לחיובים ולאיסורים 
דתיים, ובראש וראשונה — מילוי צרכי הגוף החיוניים 
ופעילות הדרושה לשם פרנסה. המקובלים ותלמידיהם נימקו 
הוראה זו בכך, שניצוצורדקדושה כלואים בתוך חפצים 
גשמיים ואפשר לגאול אותם ע״י כוונה דתית־מיסטית בשעת 
השימוש באותם חפצים. הח׳ העמידה דרך זו במרכז עבודת¬ 
ה׳ — על סמך הרעיון בדבר רצונו של האל שהאדם יעבוד 
אותו ״בכל כוחותיו״ ו״בכל האופנים״(ר׳ לעיל, עמ׳ 801 ) —, 
והיא אף נתנה הדרכה מפורטת כיצד לעבוד בדרך זו. 
לדיון המפורט ביותר בכתבי הח׳ זכה ״סוד האכילה״ — 
האכילה לא לשם סיפוק התאווה אלא לשם מטרה דתית, 
שתכליתה זיכוך גופו של האדם ע״י אכילה בטהרה מתוך 
דביקות בחיות האלהית. בעבודה בגשמיות יש משום התק¬ 
שרות עם הבחינה האלהית של "שכינה שבגלות", שהיא 
קשורה עם האלהות שמחוץ לגשמיות — האור המקיף (ר׳ 
מנחם מנדל מוויטבסק, פרי הארץ, דרוש לשבת שבתוך פסח). 
מגמה זו פותחה בהרחבה ע״י ר׳ נחום מצ׳רנוביל (ע״ע), 
שראה בעבודה בגשמיות דרגה גבוהה יותר מאשר בתלמוד־ 
תורד,: "בזה יש יותר תענוג כשמביאין החיות הקודש ממקום 
שפל, ומבחינה זו היא יותר העבדות מן העוסק בתורה"* 
אך הוא סייג מאמר חריף זה באמרו, שגם בגשמיות מצויה 
תורה אלהית והעבודה בגשמיות היא התקשרות בה (מאור 
עינים, ויצא, ועוד). בדרך דומה ראתה תנועת חב״ד את 
העבודה בגשמיות (בדרושי רש״ז ובחיבורי בנו ותלמידו ר׳ 
אהרן הלוי), שכן היא פיתחה את הרעיון שככל שהתגלותו 
של דבר שפלה יותר כן מקורו האלהי גבוה יותר. אולם 
לעתים קרובות ניתן לראות בכתבי מורי חב״ד (בהדגשה 
רבה ב״תניא") הסתייגות מרעיון העבודה בגשמיות פשוטה 
כמשמעה והעברתו לתחום המצוות המעשיות. שקיומן לפי 
פירושם הוא עבודה בגשמיות, בחפצים גשמיים ובאיברי- 
גופו של האדם. ר׳ נחום מצ׳רנוביל השתמש ב״סוד האכילה" 
גם לביסוס התנגדותו לתעניות, משום שהן מונעות מן האדם 
את הפעולה הקדושה של זיכוך החומר והעלאת הניצוצות 
שבו, והוא שניסח בצורה קיצונית ביותר את היחס בין 
עבודה בגשמיות לבין קיום מצוות מעשיות: "ואין חילוק 
בין אכילה לעשיית שאר מצוות ועסק התורה, כי הכל 
אחדות א' סוד אלהותו ית׳" (מאור עינים. ס״פ אמור, מטות). 
אולם טעות היא להסיק מכך, שהח׳ רואה בעבודה בגשמיות 
את הדרגה הגבוהה ביותר בעבודת־אלהים. אמנם לעתים 
קרובות מתוארת דרך זו כהישג נשגב, אבל גם בתיאורים 
כאלה אין היא אלא שלב לקראת המדרגה המעולה ממנה, 
שהיא התפשטות הגשמיות מכל וכל. מאידך, צדיק העובד 
את האל ברוחניות בלבד נחות במעלה, לפי רוב הדעות, 
מצדיק העובד גם בגשמיות וגם ברוחניות. 

שמחה ועצבות. עבודת-אלהים בשמחה היא מן 


הרעיונות שהשפיעו רבות על צביונה החיצון של הח׳, 
וספרותה גדושה הוראות בכיוון זה. רבים ממתארי הח׳ אף 
קבעו רעיון זה כחידושה של הה׳ וכאחד הקווים המאפיינים 
אותה ביותר. לאמיתו של דבר יש לסייג קביעה זו משתי 
בחינות: (א) הרעיון לא חודש מעיקרו ע״י הח/ שכן היה 
קיים מאות שנים לפניה ברוב הזרמים של תורת-המוסר 
היהודית, אף באלה שהסגפנות תפסה מקום חשוב בעולמם, 
כגון חסידי-אשכנז ובעלי המוסר הקבלי בצפת; (ב) אין 
הח׳ דורשת עבודה בשמחה ללא כל סייגים, ורבים ממוריה 
לא נהגו דווקא לפי דרך זו. אולם ניתן לקבוע, שמורי הה׳ 
ברובם הפליגו בשלילת העצבות ובחיוב השמחה יותר מקו¬ 
דמיהם, ואף במצבים שמורי המוסר הקדם-חסידי חייבו בהם 
את העצבות, כגון בשעה שאדם נכשל בחטא. 

דרישת השמחה מתרכזת בשעת התפילה. אמנם בסיפורים 
על תפילתם של הבעש״ט וחבריו מתוארות בעיקר רעדה 
בשעת התפילה, התרגשות והזדעזעות, ואף תופעות אקסטא־ 
טיות (ר׳ לעיל, עמ׳ 766 ), אך מצויים גם סיפורים המתארים 
את דרך העבודה בשמחה. יש מקום להניח, שחיוב השמחה 
לא נתממש בחיי הבעש״ט באותו חוזק ובאותם ממדים 
כבתקופות שלאחריו; אך אין ספק, שכמה מראשוני הה׳ 
(ביניהם ר׳ יעקב יוסף מפולנאה ור׳ דב בר ממזריץ׳) היו 
סגפנים קודם הצטרפותם לח׳, ובהשפעת הבעש״ט נשתחררו 
מכך. מאידך, בין מורי הה׳ המאוחרים מצויים אחדים שנהגו 
בדרך של פרישות. והשמחה לא הטביעה עליהם את חותמה 
באופן ניכר (כגון ר׳ אלימלך מליז׳נסק ור׳ מנחם מנדל 
מקוצק, ביחוד בסוף ימיהם, ובמידה מסויימת — גם ר׳ 
נחמן מברצלב). 

היסוד הרעיוני לתורת השמחה בח׳ היא הקביעה, שהעצ־ 

בות היא מכוחות הרע, ושהשמחה מסמנת את התגברות 
האדם על פיתויי הרע. מצב העצבות ומצב השקיעה בחטא 
קשורים זה בזה, והיה״ר מנסה להביא עצבות על האדם 
ברגשי צער על חטא קל שחטא. הה׳ הורתה לאדם להתעלם 
מעצבות זו ולהתעורר לעבודת ה׳ בשמחה, שחשיבותה 
מרובה מן הצער שבחרטה על העבירה, מכאן נפתח פתח 
לזילזול בדיקדוקי-מצוות כדי לשמור על שמחת הלב. 

שתי פנים לשמחה החסידית: האחת — כמקור וכמניע 
לעבודת־ה׳, השניה — כמצב־נפש בשעת העבודה עצמה; 
המשמעות העיקרית ברוב כתבי הח׳ היא השניה, ומבחינה 
זו השמחה משתלבת בדביקות. במשמעות הראשונה נידונה 
בספרות הח׳ בעיה מרכזית: היחס בין השמחה הגשמית 
לרוחנית. ר׳ יעקב יוסף מביא בעניין זה משל (תולדות 
יעקב יוסף, קדושים, תבוא), המבאר שכדי לעורר באדם 
שמחה רוחנית יש צורך לתת מם לגוף בצורת שמחה גשמית; 
אותו משל משקף את היחס החיובי לשימוש דתי באמצעים 
חיצוניים מלאכותיים, כשתיית משקאות חריפים. ועוד. 
מתנגדי הח׳ לעגו לפרקטיקות חסידיות אלה, והיו מן הצדי¬ 
קים שהתריעו בפני חסידיהם על שימוש מופרז באמצעים 
אלה! רש״ז נזף בח״ם שנהגו בדרכי ליצנות והוללות. 

אחת התוצאות החשובות של הפלגת הה׳ במעלת השמחה 
היא פיתוח דרכי עבודת־ה' באמצעות הניגוןוהריקוד, 
שחדרו לתוך חיי הדת של המוני-העם ושינו את הליכותיהם. 
מעמדי של הניגון דומה במידת־מה למעמדו של הסיפור בח׳ 
(ר׳ להלן), והח״ם ראו גם בשימושו גאולת ניצוצות אלהיים 
הטמונים בו. הניגון והריקוד שולבו בצורה מעמיקה ביותר 




811 


חסידות 


812 


בתורתו של ר׳ נחמן מברצלב, שראה בהם מיסודות הבריאה 
כולה ודרגה גבוהה בעבודת אלהים: "אין לך דבר בעולם שאין 
לו ניגון מיוחד, ואפילו האפיקורסות יש לה ניגון מיוחד, 
ומטבע הניגון שנמשכת נפש השומע אחריו, והשומע מתבטל 
ככלות הנפש אחר תנועת הניגון... ודע שעל ידי הניגון של 
הצדיק שהוא בחי׳ משה הוא מעלה את הנשמות מן האפי¬ 
קורסות הזאת... כי דע שכל חכמה וחכמה שבעולם יש לה 
זמר וניגון מיוחד... כי בחי׳ החכמה שבמדריגה גבוהה היותר 
עליונה יש לה זמר וניגון יותר עליון לפי בחינתה" (לקוטי 
מוהר״ן, ח״א, ס״ד). 

אמונה והשגה. תיאור הח׳ כתנועה שבאה להעמיד 
אמונה תמימה ופשוטה ביסוד החיים הדתיים במקומן של 
ההשגות האינטלקטואליות למיניהן: הקבליות, העיוניות 
והלמדניות — תיאור הרווח בדברי הח״ם עצמם ובדברי 
החוקרים אינו עומד בפני הביקורת ואינו ממצה את 
אפיה של הח׳. אמנם מצויה בספרות החסידית לדוב הדרישה 
ל״אמונה" תמימה או פשוטה (בסיסמת "צדיק באמונתו 
יחיה")׳ אולם בשאלת משמעותה של "אמונה" זו ויחסה 
ליסודות האינטלקטואליים נחלקו הוגי־הדעות של הח׳, 
.,,המגיד" משתמש במונח זה לציון האמונה באימאננציה 
האלהית (ר׳ לעיל׳ עמ׳ 775 ) — "שמלוא כל הארץ כבודו 
ובכל דבר יש חיותו ית׳", ואמונה זו אינה תמימה דווקא. 
בכתבי רי״י מפולנאה מודגש, ש״האמונה היא הדביקות בו 
ית"׳. נמצא, הדרישה ל״אמונה פשוטה" עניינה קבלת העקרו¬ 
נות הרעיוניים של הח׳. המושג המסרתי "אמונת חכמים" (או 
״אמונת צדיקים״) הופך לאמונה ב״צדיק" החסידי, ז״א — 
אמונתו של החסיד מועתקת מזיקה ישירה לאלהות אל 
התקשרות עמה באמצעות הצדיק המתווך. 

משמעות עיונית עמוקה יותר יש לאותו גון של "אמונה 
תמימה״ שיש בו משום ניגוד להשגה עצמית, ז״א — אמונה 
שיסודה מסורת מקובלת מפי צדיק לעומת התעוררות הכרתית 
מתוך בחינת המציאות! וכאן מתעוררת השאלה: איזו מהן 
עדיפה ן "המגיד" דורש בשבח אמונה המיוסדת על שני 
הגורמים יחד (אור האמת, כ״א, ע״ב). אולם, בדרך־כלל, הורו 
גדולי הח׳ להעדיף אמונה מסורה על השגה 
עצמית. יסוד האמונה התמימה הודגש ביותר בח׳־ברצלב, 
אולם כאן עיקרה הוא ההתנגדות להשגה העיונית המחקרית 
לפי שיטת הפילוסופים היהודים ביה״ב, ואילו מצד עצמה 
אמונת חסידי־ברצלב אינה ,׳פשוטה" ו״תמימה" כל עיקר, 
אלא מורכבת ודיאלקטית — פרי רוחו של ר׳ נחמן. 

היחס להשגה האינטלקטואלית בתחום ההלכה שגוי 
במחלוקת בת׳. בראשיתה של הח׳ הובעה התנגדות חריפה 
ונמרצת לפלפול ההלכי, אולם במרוצת הזמן גבר גם בח׳ 
היחס החיובי להשגה עיונית בתחום המסורת ההלכית, 
והוא הגיע לשיאו בזרם חב״ד (רש״ז מלידי חיבר את 
ה״שולחן־ערוך" שלו עוד בהיותו בבית־מדרשו של רבו 
"המגיד"). בעיית היחס ללימוד העיוני עוררה מחלוקת בין 
ר׳ יעקב יצחק "החוזה" מלובלין ובין תלמידו ר׳ יעקב יצחק 
״היהודי הקדוש״ מפשיסחה — מחלוקת שגרמה לריבוי 
הניגודים וההסתעפויות בח׳. ברוב הזרמים ניצחה המגמה 
המחייבת את האינטלקטואליות המסרתית ומעודדת עיסוק 
בהלכה׳ בטעמי המצוות ובקבלה. 

בעיית האמונה וההשגה והיחס ביניהן פעלה כגורם חשוב 
גם בהתנגשויות בין ר׳ אברהם מקאליסק לבין רש״ז מלידי, 


ומחלוקת רעיונית זו גרמה גם להפלגות ולעיוותים בדמותם 
ובמגמותיהם הדתיוידרוחניות של מורי חב״ד ויריביהם 
כאחד. ר״א מקאליסק — שהסתמך על הוראותיו של ר׳ 
מ״מ מוויטבסק — תקף את העמדת ההתבוננות השכלית 
במרכזם של חיי הדח ע״י רש״ז והבליט את יתרון האמונה 
הפשוטה מן ההתבוננות, ואילו רש״ז הדגיש את מעלות 
הדעת והתבונה כנגד אמונה עיוורת ללא השגה שכלית 
עצמית. מאז מוחזקת חב״ד כת אינטלקטואליסטית, ואפילו 
זרם רציונאליסטי, ואילו ר״א מקאליסק ובני חוגת ולצדם 
מורי הח׳ ברוב זרמיה, מוצגים כנושאי־דגלם של אמונה 
פשוטה ורגיש דתי תמים. אולם תפיסה זו אינה משקפת את 
המצב כהווייתו בשני הצדדים. אמנם ר׳ מ״מ מוויטבסק הבליט 
את גודל מעלתה של האמונה ללא טעם, אבל בה בשעה 
הכיר גם בחשיבותה של ההשגה (פרי הארץ, לך לך [על נח 
ואברהם]): ההשגה העיונית עשויה למלא תפקיד חיובי 
בחיים הדתיים, אלא ששיאם הוא האמונה השלימה. גם ר״א 
מקאליסק הקיצוני לא שלל את ערך ההשגה השכלית לגבי 
"בני עליה" (אגרות בעל התניא, סי׳ נ״ח, נ״ט). מצד 
שני, זרם חב״ד לא היה אינטלקטואליסטי באופן חד-משמעי 
וחותך. ואפילו בכתביו ובדרושיו של רש״ז ניתן מקום 
נכבד לאמונה ולפרקים מודגש שאמונה ללא טעם היא בעלת 
מעלה גבוהה מהשגה שכלית. 

חטא ותשובה. בניגוד לחכמי המוסר בכל הדורות 
הקודמים להם, מיעטו מורי־הח׳ הראשונים בדרושיהם בדיו¬ 
נים בענייני תשובה — אולי משום הסתייגותם ורתיעתם 
מדרכי התשובה הסגפניות, שנפוצו בספרות-המוסר הקבלית 
והתפשטו בשכבות עממיות רחבות, בעקבות תיקוני־התשובה 
החמורים של חסידי־אשכנז וגורי האר״י; במידה שעסקו 
בסוגיה זו, השתדלו להתרכז בהוראות לגבי הצד הרוחני 
שבתשובה, זיכוך הנפש והעלאת הרע שבה למקורו. 

עמדתם של מורי הח׳ לגבי השאלה, אם הירהורי־עבירה 
הם בחינת חטא ממש, ובאיזו מידה חלה עליהם תשובה — 
נקבעה ע״פ השקפתם בדבר העלאת המחשבות הזרות ותיקון 
הרע: מכיוון שלהעלאת המ״ז אין שום משמעות אלא במקום 
שהירהורי־עבירה מצויים, ברור שהירהורי־עבירה צריכים 
תיקון; אבל הן בתפיסת מהותן ושרשן של מ״ז והן בדרך 
תיקונן בהשבתן למקורן העליון למיוחס להן ערך חיובי. 
העקרונות החסידיים השפיעו גם על תפיסת החטא: הפסקת 
הדביקות נתפסת כעבודה־זרה. 

אחר היה המצב בשני הזרמים המיוחדים, חב״ד וח׳־ 
ברצלב. שפיתחו ספרות־תשובה ענפה. ב״תניא" לרש״ז נכלל 
החיבור "אגרת התשובה", המציג תורת תשובה שהיא מסרתית 
מבחינה מעשית ומבחינה עיונית. ללא חידושים מובהקים, 
פרט להסתייגות מצומות וסיגופים, הנדחים בנימוק שבני' 
דורו של המחבר נחלשו בגופם ואין הם יכולים לעמוד 
בדרישות שבמקורות הקדומים. בדרושי רש״ז ניתן לתורת 
התשובה אופי חב״די מיוחד, ותלמידיו המשיכו את תורתו 
והרחיבוה בתוספת רעיונות חדשים, כגון ההוראה שגם ללא 
חטא קיימת תשובה, שמהותה היא רגש של צער ומרירות 
וזעקת הלב על עצם פירודה של הנשמה מן האלהות בהת- 
לבשותה בגוף. — בכתבי ר׳ נחמן מברצלב, שנלקטו בידי 
תלמידיו, נמצא דיון מעמיק בבחינותיהם השונות של החטא 
והתשובה ובבעיות הכרוכות בקביעת סוגיהם ומדרגותיהם 
של בעלי־התשובה. בין השאר נאמר שם, שלא החטא הוא 




813 


חסידות 


814 


הגורם העיקרי להתרחקות האדם מאלהים, אלא "עיקר ריחו¬ 
קם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות, מחמת שנופלים בדעתם 
מחמת שרואים בעצמם גודל קלקולם שקלקלו מעשיהם... 
ורובם מייאשים עצמן לגמרי, ועי״ז אינם מתפללים בכוונה 
כלל" (ליקוטי מוהר״ן, ח״א- רפ״ב). לפי זה עיקר התשובה 
הוא הסרת העצבות, שהיא פעולתו של סיטרא־אחרא, וחידוש 
השמחה בעבודת אלהים; בדרך זו יכול האדם לתקן את 
חטאיו ולזכך את נפשו ולהעלות את הרע שבו לשרשו. 

ספרות הח׳ מרבה לדון בשאלת מעמדו של בעל־התשובה, 
בעקבות מאמרי חז״ל המעמידים אותו למעלה ממעלת הצדיק 
הגמור. בעיה זו הסתבכה בח׳ בגלל המשתמע מ״תורת 
הצדיק" (ר׳ לעיל). רוב מורי הה׳ החזיקו בדעה המסרתית 
בדבר מעלת בעל-התשובה, אלא שסייגוה והורו שמעלה זו 
מתייחסת רק לבעל תשובה־מאהבה, שעוונותיו הופכים 
לזכויות! ואילו השב מיראה, דרגתו נחותה מזו של צדיק 
גמור. עכ״פ נמצאת מעלת בעלי תשובה גמורה גבוהה, 
לכאורה, מזו של הצדיקים שהביאום!לתשובה! הסתירה 
הכלולה בכך מתיישבת ע״י הרעיון, שגם הצדיק שלא חטא 
חוזר בתשובה (ר׳ לעיל), ובזה מתעלה מעמדו. 

החשיבות הרבה שייחסה הח׳ לתשובה ולבעלי־תשובה 
באה לידי ביטוי בהדגשה הרבה שהדגישו מורי הה׳ את 
התוכחה. "ראש הדור" חייב להוכיח לחוטאים על מנת 
להעלותם! פעולת התוכחה גורמת להתעלות מיסטית גם 
בעולמות העליונים, והיא משמשת גם תרים בפני מחשבות 
זרות בשעת התפילה. רצונם של בני־אדם לשמוע תוכחה 
הוא המעורר ב״חכמי המוסר" את הרצון והיכולת להוכיח. 
רי״י מפולנאה הירבה לכלול בדרושיו הוראות מפורטות 
למוכיח. שהיו לעיניים לכל מורי הה , אחריו, ובדבריו חוזרת 
ונשנית, בין השאר, אזהרה חמורה: אסור לו למוכיח לדרוש 
בגנותם של ישראל. 

יראה ואהבה. הה׳ מתוארת ע״י רבים כזרם שהעמיד 
את אהבת־ה׳ במרכז החיים הדתיים! אולם, למר 1 ת שרבה 
בספרות הה׳ ההדגשה על יסוד זה — בעיקר מבחינת הקשר 
בינו לבין הדביקות —, הרי הצגת הח׳ כ״דת האהבה" 
פשטנית מדי. ההסתייגות מתפיסת היראה כערך דתי חשוב 
מכוונת בעיקר ליראת העונש, ואילו ה״יראה ע י¬ 
ל א ה" מוצבת אפילו מעל למדרגת האהבה. "המגיד" דירג 
את מעלות היראה: יראת העונש, יראת גדולת הבורא, 
יראת הבושה — ",..שיודע בעצמו שאינו כלום והוא אין 
ואפס כנגד הבורא ית/ ויראת גדולת הבורא ית׳ היא למטה 
מאהבת הבורא, אבל יראת הבושה היא למעלה מן האהבה" 
(אור האמת, ל״א, ע״ב)! כאן יוצא המגיד בעקבות ספרות־ 
המוסר הקבלית (למשל ם׳ ראשית חכמה). 

אולם גם היחס ליראת העונש אינו חד־משמעי בה׳, 
אע״פ שהכל מסכימים שהיא דרגה נחותה. יש רואים בה 
מעמד נפשי שלילי לחלוטין ומייחסים את מקורה לסיטרא- 
אחרא! אחרים תופסים אותה כדרגה התחלתית הכרחית 
בעבודת־ה׳; ומצד שלישי יוחסה חשיבות גם ליראת העונש 
בעצם מהותה, שכן לפרקים היא מתוארת כיראה נפולה, 
שמקורה במידת היראה האלהית, ותפקידו של החסיד או 
הצדיק הוא להחזירה אל שרשה העליון. 

אהבת־אלחים היא מדרגה נעלה בעבודה הדתית 
לפי השקפתם של כל מורי הח׳, אך ברוב המאמרים קשה 
להפרידה מן היראה ומן הדביקות. בדרך־כלל, מהוות היראה 


והאהבה שלבים קודמים בתהליכי עילוי הנשמה לדביקות, 
אך יש מאמרים שבהם מתבטל הבדל דרגתי זה. בכתבי 
"המגיד" נתפסת האהבה, בדרך־כלל, כדרגה שאין האדם 
מגיע אליה בעצמו, אלא היא בבחינת חסד אלהי, הנשפע 
עליו לאחר שהשיג דרגה גבוהה בעבודתו מיראה: "אהבה 
שהיא למעלה ממדרגת יראה זו נותנים לו לאדם מן השמים" 
(אור תורה, עקב)! לשון אחרת: היראה היא השער לאהבה. 
אולם מצויים מאמרים רבים המורים לאדם להעלות את 
האהבה הרעה לשרשה, באותה דרך שבה הוא מעלה את 
היראה הרעה ואת יראת העונש, ומכאן שקיימת דרך להת¬ 
עוררות עצמית לאהבה. בתיאור האהבה לאלהים הפליגו 
מורי הח׳ הפלגה רבה, והאהבה נתפסת ככוח העיקרי המקיים 
את העולם. 

ח׳־חב״ד גיבשה תורה מורכבת ומסובכת בסוגיית יראה 
ואהבה, שאינה חסרה אף ניגודים וסתירות. בכתבי רש״ז 
מלידי שכיחה הופעתן של יראה ואהבה יחד, כדרגה אחת: 
"דחילו ורחימו". אולם בדיון ביראה כשלעצמה נתפסת יראת 
העונש כדרגה שלילית, ואילו היראה החיובית נחלקת לשתי 
מדרגות: "יראה תתאה", שמקורה התבוננות בגדולת הבורא 
כפי התגלותה בעולמות, והיא מביאה לקיום המצוות ומוד־ 
רגת בבחינות "קטנות" ו״גדלות", אבל גם בבחינת "גדלות" 
היא "יראה חיצונית ותתאה, מאחר שנמשכת מהעולמות 
שהם לבושים של המלך הקב״ה": מה שאין כן המדרגה 
השניה, יראת הבושה, "שהיא נמשכת מפנימיות האלהות 
שבתוך העולמות", ולכן היא נקראת "יראה עילאה". גם 
לאהבת־אלהים שתי פנים: אהבה רבה ואהבת עולם, המכו¬ 
נות גם "אהבה בתענוגים" ו״אהבה כרשפי אש". "אהבת 
עולם״ — השניה במעלה — "באה מהתבונה ודעת בגדולת ה׳ 
א״ס ב״ה", ואילו השגת "אהבה רבה" היא למעלה מיכלתו 
של אדם, "והיא שלהבת העולה מאליה ובאה מלמעלה בבתי׳ 
מתנה למי שהוא שלם ביראה" (תניא, ח״א, פמ״ג), 

החידוש החב״די המקורי ביותר בפרשה זו הוא הנחת 
קיומן של יראה ואהבה נסתרות ובלתי־מודעות "בחלל 
הימני" בלבו של כל אחד ואחד מישראל במידה שווה, ללא 
הבדל בין צדיק ובינוני ורשע ("אהבה מסותרת בלב כללות 
ישראל שהיא ירושה לנו מאבותינו"! "אהבה הטבעית שבנפש 
האלהית שבכללות ישראל"..., וכדו 7 ). בדרך־כלל, מדובר 
בסוג זה על האהבה בלבד, מתוך הנחה שהיראה כלולה 
בתוכה, והיא מתוארת באפנים שונים, בהגדרות פאראדוכסא־ 
ליות ובהסברות דיאלקטיות מסובכות. "דחילו ורחימו 
טבעיים" שרויים גם בלבם של "קל שבקלים ופושעי ישראל", 
ומציאותם הנסתרת בשפל המדרגות גורמת לכך, שאפילו 
היהודים הגרועים ביותר מבחינה דתית ומוסרית "מוסרים 
נפשם על קדושת ה׳ על הרוב ומובלים עינויים קשים שלא 
לכפור בה׳ אחד, ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים 
גדולת ה"׳ (שם, פי״ח). השקפה מופלאה זו, המשווה קטן 
וגדול, "בגי־עליה" יחידי־סגולה ואנשי־המון גסים ורשעים, 
שימשה בוודאי גורם מכריע להתפשטותו של זרם חב״ד 
ה״אריסטוקראטי" וה״אינטלקטואליסטי" בשכבות רחבות 
ולהתמדת כוח השפעתו בחוגי חסידיו וצאצאיהם לדורות. 

בין אדם לחברו. המצוות החברתיות תפסו מקום 
חשוב בתנועת הח׳, אם כי במערכת הרעיונות המרוכזים 
בספריהם מעמד היסודות החברתיים מצומצם ופחות במידה 
מדובה מכפי שמקובל לחשוב ע״פ התיאורים הרווחים בחקר 


815 


חסידות 


816 


חח׳. אך בכל אופן חלק ניכר מדרושיהם של מורי הח׳ 
מוקדש לביסוסה של דרישת יחסים חוגגים בין אדם לחברו׳ 
הן בתחומים שנקבעו בדיני ההלכה והן בתחומים שלפנים־ 
משוח־דהדין. בעניינים אלה לא חידשו מורי הח׳ ערכים 
רעיוניים שלא היו מצויים לפניהם; אולם הם נתנו תוקף 
חדש למערכת המידות המוסדיות החברתיות בציבור היהודי 
והעניקו לחיזוקה את מלוא סמכותם ומרותם, ואחדות הדעות 
בכל זרמי הה׳ בחיובו של אורח־חיים מוסרי מופלג ביחסים 
שבין אדם לחברו תרמה הרבה לעיצובם של צביון התנועה 
ושל ההווי החסידי. מורי הוד השתדלו לתת לציוויים המוס¬ 
ריים החברתיים ביסוס תאולוגי עיוני מעמיק, המושתת על 
הרעיון הקבלי בדבר הקשר המיסטי בין המצוות הארציות 
לבין המידות האלהיות, הספירות. דוגמה מובהקת לכך נתונה 
ב״אגדת הקודש" לרש״ז, שעיקרה— הנמקה קבלית מסועפת 
לדרישת מתן צדקה׳ ובפרט למתן צדקה ותמיכה לח״ם 
שבא״י; בדרושיהם של צדיקים אחרים מצויות מקבילות 
רבות לדבריו. הרמת קרנה של מצוות־צדקה, הן לבני העדה 
החסידית המיוחדת, הן לצדיק החסידי כדי שיעניק צדקה 
לאחרים׳ והן למטרות כלל־ישראליות, כגון צדקה לעניי א״י, 
הם מהסימנים הבולטים של הווי העדה החסידית. 

תיאורה של הח׳ אינו שלם בלי הדגשת התכונה של 
אהבת ישראל, שמורי הח׳ העמידוה לפרקים בראש 
דרישותיהם משומעי־לקחם. האחדות והאחווה הלאומית 
והאחריות הקולקטיווית של כלל־הח״ם לכל יחיד ולכל 
קהילה הוא מעיקרי היסוד של הח׳. ע״י חינוך ברוח זו 
הקימה הה׳ חברה מגובשת, שבה היחיד מסור לכלל מכל 
הבחינות, וחברה זו החזיקה מעמד בתמורות ההיסטוריות 
במידה יתירה מן החברות היהודיות שהיו מאורגנות בדפוסים 
מסרתיים אחרים. חטיבות חסידיות ממזרח־אירופה שהיגרו 
לארצות החדשות — אירופה המערבית׳ אה״ב׳ אמריקה 
הדרומית וא״י — שמרו על ליכודן. גילויים מרובים של 
נאמנות החסיד לעדתו ולצדיק היו- אף במציאות האיומה 
של הגטאות ושל מחנות הריכוז וההשמדה, שבהם ניספתה 
מרביתה של יהדות זו. 

סיפורי הח״ם רוויים הטפה למידות חברתיות 
טובות. צדקה, הארת־פנים לבריות. הכנסת־אורחים, הכנסת- 
כלה׳ אורך־רוח וצדק חברתי. אלו הן מן המידות הבולטות 
באותם הסיפורים כתכונותיהם של גדולי הצדיקים שהחסיד 
נדרש לחקותם. יחס חיובי לעולם הטבע, לצומח ולחי, והת¬ 
נגדות לצער בע״ח ואף אהבה אליהם (כגון אהבתו של 
הבעש״ט לסוסים). נדרשים בסיפורים אלה בהדגשה רבה. 
ובמידה מסויימת גם בדרושיהם של מורי הוד. — היחס 
לגויים בספרות הדד חיובי יותר מאשר בספרות הקבלה 
ובספרות־המוסר הקבלית. אמנם מצויים בה גם ביטויי שנאה 
עזה לאוה״ע וציפיה לנקמה בהן בימות־המשיח; אך בהלך- 
הרוח הכללי שבתורת־הוד׳ בהשוואה לעמדתם של הכמי 
הקבלה, רווחת גישה פייסנית ודרישת יחס נאות לגויים, כל 
עוד לא גילו שנאה לישראל. "המגיד" מסביר, שאוה״ע 
יונקות ומקבלות קדושה מישראל (אור תורה, פ' בשלח), 
ור , מנחם מנדל מוויטבסק רואה בגויים יסוד של קדושה 
למר-ת שנתלבשה בקליפות (פרי הארץ, פ' דגש). סיפורים 
על התגיירותם של גויים רשעים תופסים מקום ניכר בין 
סיפורי הודם, והצדיק מתואר בהם כגואל הניצוץ האלהי 
שבנשמת הרשעים ההם. מצויות גם הנמקות קבליות למגמות 


אלה, כגון קישורם של הגויים מבחינה רוחנית בשכינה 
שבגלות וכד/ בניגוד לראיית הגויים ככוח הסיטרא-אחרא 
השליט בעולם הזה, כדעה השכיחה בספרות הקבלה. עאכו״כ 
מובע יחס חיובי כלפי חסידי־אוה״ע. שסיפורים ומאמרים 
רבים דורשים בשבחם. 

אעפ״ב שילבו מורי הה׳ בתורתם את ההשקפה הקבלית 
המסועפת על מעמדה המיסטי של כנסת ישראל ועל מעלתו 
הסגולית של עם ישראל במערכות העולם העליון והתחתון. 
ייחוסה של קדושה מופלגת לעם ישראל ולכל פרט ופרט 
שבו היה הבסיס הרעיוני לדרישות המופלגות בענייני המוסר 
החברתי. אפילו אויביהם של החסידים, ה״מתנגדים", זכו 
לפרקים ליחס נאות, ובמאמרים אחדים אף נזכר קשר בינם 
לבין השפע האלהי שהצדיק מוריד מלמעלה, המגיע אל 
ה״מתנגדים" מבחינת "אחוריים". בדרושים מורכבים ומסוב¬ 
כים ניסו מורי הה׳ ליטול את עוקצם של מאמרי־אגדה 
חריפים בגנותם של רשעים, ואפילו השתדלו לעורר בלב 
תלמידיהם יחם של אחווה ואהבה לפושעי-ישראל. אמנם 
במהלך הדורות הביאו המחלוקות שבין זרמי הח׳ לבין עצמם, 
או בין הח׳ לבין תנועות אחרות (כגון ההשכלה והציונות), 
לכלל הטחת דברים חריפים בגנותם של בני הצד שכנגד, 
ואפילו לגילויי איבה עזה ולמעשי חתירה מכוערים, אך עכ״פ 
בתקופות צמיחתה ופריחתה היה היחס הסובלני והאוהד לכל 
אדם מישראל ולכל נברא בצלם מיסודותיה הרעיוניים והחב¬ 
רתיים הבולטים של תנועת הה׳. 

ס פ ר ו ת ה ח/ ספרות הה׳ בראשיתה רובה ככולה ספרי- 
דרוש היא — על התורה. המגילות, ההפטרות וכיו״ב. מורי 
הה׳ בדור הראשון והשני לקיומה כתנועה מגובשת השתמשו 
כמעט רק בצורה ספרותית זו להפצת רעיונותיהם. אולם 
חיבורים אלה אינם שווים כלל מבחינת אפיים הספרותי, ויש 
להבחין ביניהם שני סוגים עיקריים. ספרי-הדרוש של ר׳ יעקב 
יוסף מפולנאה, לדוגמה, נכתבו ע״י המחבר עצמו. כנראה 
ע״ס דרשות שדרש בע״ם ושניסחן אח״כ במסגרת צורת 
הדרוש. רי״י השתמש במקורות ספרותיים רבים, ובדרך- 
כלל הוא מציין אותם בפירוש. הוא שקד לכלול בדרשותיו 
את תודת הבעש״ט כנתינתה, ושיבץ בכתביו למעלה ממאה 
לשונות ארוכים משל רבו. ספריו העיקריים: "תולדות יעקב 
יוסף" (תק״מ), "בן פורת יוסף" (תקמ״א) ו״צפנת פענח" 
(תקמ״ב), הם הספרים החסידיים הראשונים שנדפסו! הם 
נערכו בידי המחבר עצמו, והם משמשים מקור ראשון 
במעלה — ולפעמים מקור יחיד — לתורתם של ראשוני 
הח״ם. 

דרושיו של המגיד ממזריץ׳, כפי שהם לפנינו, נושאים 
אופי אחר לגמרי. הם הושמעו בע״פ ונרשמו בידי תלמידיו, 
ובראשונה נפוצו חלקים־חלקים בכ״י. הם לא הופיעו בכתב 
אלא לאחר מותו של "המגיד" בצורת הקבצים "מגיד דבריו 
ליעקב" (או: "ליקוטי אמרים", תקמ״א), "אור תורה" 
(תקס״ד) ו״אור האמת" (תרב״ט), שאינם מכילים אלא חלק 
מדרושי "המגיד". כדרך דרשות שבע״פ נעדרים ציוני מקורות 
במאמרי,.המגיד", ואפילו הבעש״ט אינו מוזכר אלא לעתים 
רחוקות, כיוון ששומעיו לא ראו צורך לרשום את המקור. 

בדרכו של ר' יעקב יוסף הלכו מעטים, כגו־ן ר , אפרים 
מסדילקוב בספרו "דגל מחנה אפרים" (תקע״א). רוב ספרי- 
הדרוש החסידיים נדפסו במתכונת דרושי .,המגיד": "נעם 
אלימלך" לר׳ אלימלך מלידנסק (תקמ״ח). "קדושת לוי" 




817 


חסידו-ת 


818 


לר׳ לוי יצחק מברדיצ׳ב (תקב״ח), "מאור עינים" לר׳ 
נחום מצ׳רנוביל (כנ״ל) ועוד. בדרך דומה הלכו גם 
תלמידי ר , נחמן מברצלב, ובראשם ר׳ נתן מנמימב, שהד־ 
פיסו ליקוטים מדרשות רבם ("ליקוטי מוהר״ן קמא", תקס״ח! 
"ליקוטי מוהר״ן תניינא", תקע״א). דרשותיו של ר׳ נחמן 
ערוכות בצורת ביאורים דרשניים לאגדות, ולכל דרשה 
נקבע שם, ע״פ מילותיה הראשונות, ומספר סידורי. לא כל 
הדרשות שנקבצו בשני חלקי "ליקוטי מוהר״ך שלימות הן, 
וכמעט כל הדרשות שבחלק השני אינן אלא קטעים קצרים 
ששרדו מדרשות גדולות יותר, שחסידי ברצלב חששו, כנראה, 
להדפיסן במלואן׳ משום רעיונותיהן הקיצונים. גם ר׳ שניאור 
זלמן מלידי הביע את תורתו בהרחבה ובעמקות בצורת 
דרשות "לפרשיות ("תורה אור", תקצ״ז; "לקוטי תורה" 
תר״ח—י״א)! וחסידי חב״ד מוסיפים עד ימינו לפרסם נסחים 
נוספים של דרשותיו, מתוך כ״י שנרשמו בידי שומעיו (על 
ה״תניא" ר׳ להלן). 

תורת מוריה הראשונים של הח׳ היתה, איפוא, ברובה 
הגדול תורה שבעל־פה, שנמסרה בצורת דרושים לתלמידיהם. 
דרשות אלה נדפסו ברובן ללא עריכה קפדנית ומקיפה, 
ועפ״ר מרשימות מקריות ובלתי־מדוייקות. משום כך ספרות־ 
הדרוש החסידית (פרט לכתבי רי״י וכיו״ב) נושאת אופי 
עממי־פופולארי וכתובה בלשון פשוטה, ולעתים מגומגמת 
ומשובשת. 

השרידים שהגיעו אלינו מתורת הבעש״ט בכתבי תלמידיו 
מעידים, שתורתו נמסרה אף היא בדרושים, כנראה בביאורים 
דרשניים קצרים לפסוקים או למאמרי חדל. מאמרי הבעש״ט 
קוצרו במקומות רבים בכתבי תלמידיו עד כדי פתגמים או 
סיסמאות, וכך נוצר הרושם שתורת הבעש״ט נמסרה בצורת 
אפיגרמות חריפות, שמשמעותן לעתים סתומה. לאחר זמן 
ניסו כמה ממורי הח , ללכת בדרך מדומה זו של הבעש״ט, 
אולם בין מורי הח׳ הראשונים אין גטיה זו מצויה. 

לאחר שנתעורר הצורך לכנס את תורת הבעש״ט בספר, 
נוצרו ליקוטים רבים של מאמריו — אמיתיים ומדומים. 
הראשונים שבהם, "ליקוטי יקרים", "כתר שם טוב" ו״צוואת 
הריב״ש", כוללים דברים אותנטיים של הבעש״ט יחד עם 
תוספות גלויות וסמויות מאוחרות יותר. ספרות־ליקוטים זו 
הביאה בדורות מאוחרים לחיקוי מצד אחדים ממורי הח , . 

תופעה ספרותית מסוג אחר לגמרי היא "ליקוטי אמרים" 

או ה״תניא" לרש״ז מלידי, שאינו תושבע״פ שהועלתה על 
הכתב אלא נתחבר מלכתחילה כספר, כנראה בגלל פיזורם 
של חסידי רש״ז על־פני חבלי־ארץ רחבים והתנגדותו של 
הרב לעליה־לרגל אל הצדיק לעתים קרובות. ה״תניא" כתוב 
במיבנה ענייני־שיטתי — הספר הראשון בח׳ הכתוב בצורה 
זו. המחבר ערך את הספר בקפדנות ודקדק בניסוח הדברים 
מבחינת הצורה׳ הלשון והעניין. 

בדורותיהם של תלמידיו ותלמידי־תלמידיו של "המגיד" 

חלה התפתחות ענפה בספרות הוד, ובה נכללו, במשך המאה 
ה 19 , רוב הסוגים שנתגבשו בספרות העברית ביה״ב, ואף 
נסללו דרכים חדשות, ובראשן — הסיפור החסידי(ר׳ להלן). 
ספרות ענפה זו כוללת: ספרי־מוסר רבים, לפעמים בצורת 
פירושים ל״משלי״, ל״אבות״ וכיו״ב! ספרות פרשנית ענפה— 
הן למקרא ולאגדה והן לספרי־הח׳ הראשונים! ספרות 
קבלית — פירושים לזוהר ודיונים תאולוגיים שיטתיים; 
אנתולוגיות של מאמרי אבות הוד, כגון קבצי "דרך חסידים" 


ו״לשון חסידים״ לר׳ נחמן מטשהערין! איגרות — שלהן 
נודע מעמד מיוחד. הללו נוצרו תחילה מתוך הצורך לקיים 
קשר בין הח״ם לצדיקים שעלו לא״י! איגרת הבעש״ט לגיסו 
בא״י, סמוך לתק״י, היא הראשונה מסוג זה שהגיעה לידנו, 
אך איגרות רבות נשתמרו מהעליות הראשונות — מבני 
חוגם של ר׳ מ״מ מוויטבסק ור״א מקאליסק. שעלו לא״י בדור 
שלאחר פטירת הבעש״ט. אגרות רמ״מ נספחו לספריו בדפו¬ 
סים, וחלק גדול מתורתו משוקע דווקא באגרות אלה, שנועדו 
למלא את תפקיד הדרשות של הצדיק בקהל חסידיו. גם 
בחו״ל הוחלפו איגרות של הדרכה וחידושי־תורה בין מורי 
הוד לתלמידיהם, משעה שהתפשטות הח׳ מנעה קשר מתמיד 
בע״פ ביניהם! הדוגמה הבולטת היא "אגרת הקודש" לרש״ז, 
שנכללה ב״תניא". לאחר זמן פשט אף השימוש בצורות 
ספרותיות הלכיות, וכן חידוש תפילות (בעיקר יצר בתחום 
זה ר׳ נחמן מברצלב); אחדים ממורי הח׳ התבטאו בצורות 
ספרותיות מיוחדות אחרות, כגון "מגילת סתרים" לר׳ יצחק 
אייזיק מקומרנו — חיקוי לס׳ החזיונות לר , חיים ויטאל. 

הסיפור החסידי היה טיפוס חדש של היצירה 
הספרותית בעברית. אמנם בעקבות החומר הסיפורי שנכלל 
במקרא נזקקו כל הוגי־הדעות של היהדות לסיפור וקבעו 
יחס אליו. אולם רובם הגדול של ההוגים ראו בו חלק טפל 
בכתבי־הקודש ולא ייחסו לו, מצדו הסיפורי כשלעצמו, כל 
ערך, פרט למשמעות לימודית, סמלית או אלגורית, הגלומה 
בו. המיפגה שחל בח׳ יסודו בהנחה, שהסיפור כסיפור 
ובעצם צורתו מכיל בתוכו קדושה, והוא מהווה חלק חשוב 
בעבודת־ה/ 

אחד המקורות הלא־חסידיים מזמן הבעש״ט ("משמרת 
הקודש" לר׳ משה מסמאנוב) התכוון, בנראה, לתאר את 
הבעש״ט בדברים אלה: "ועתה חדשים מקרוב באו ונתנו 
עיניהם בממון והיה להם דבר ה׳ לחרפה, והיה איש הולך 
רוח בספודי משלים ודרך הלצה הוא יוכיח לעם הזה". וכן 
מספר ר' אפרים מסדילקוב, נכד הבעש״ט: "ששמעתי וראיתי 
מן אא״ז נ״ע זללה״ה שהיה מספר מעשיות ודברים חיצונים 
ובהם היה עובד ה׳ בחכמתו הזכה והטהורה..." (דגל מחנה 
אפרים, וישב). מעניינים ביותר הם דבריו של ר׳ נחמן 
מברצלב: "בסיפורי המעשיות שהעולם מספרים יש בהם 
נסתרות הרבה ודברים גבוהים מאד, אך שנתקלקלו המעשיות 
כי חסר מהם הרבה, וגם נתבלבלו ואינם מספרים אותם כסדר, 
כי מה ששייך בתחילה מספרים בסוף וכן להיפך וכיו״ב. 
אבל באמת יש במעשיות שמספרים העולם דברים נעלמים 
גבוהים מאד, והבעש״ט זצוק״ל היה יכול ע״י ספורי מעשה 
ליחד ייחודים, כשהיה רואה שנתקלקלו צנורות עליונים ולא 
הי׳ באפשר לתקן אותם ע״י תפלה היה מתקנם ומיחדם על 
ידי סיפור מעשה" (הקדמת ר , נתן ל״סיפורי המעשיות" לר׳ 
נחמן מברצלב). בדומה לכך מעיד על הבעש״ט גם רי״י 
מפו׳לנאה. כפי הנראה תפסו הבעש״ט וממשיכיו את הצורה 
הספרותית של הסיפור ככלי־הביטוי המובהק ביותר לגילוי 
ההיסטוריה המיתית של האלהות, העולם וישראל, שהיא 
לבדה סיפור אמיתי, ואילו שאר כל הסיפורים — כמקראיים 
כעממיים, כיהודיים כנכריים — אינם אלא בבואותיו או 
רסיסיו של סיפור קדמון ומקודש זה. לפיכך אפילו בסיפור 
לא־יהודי, ולפעמים אף בלתי־מוסרי בחיצוניותו, ניתן לראות 
אספקלריה של האמיתות האלהיות. 

על פיתוחו ועל שמירת אפיו המקורי של הסיפור החסידי, 


819 


חסידות 


820 


שבו עסקו מאות יוצרים ומאספים, השפיעה "תורת דיצדיק" 
(ר׳ לעיל), שהביאה לריכוזו של הסיפור מסביב לצדיק! ע״י 
כך נקבע יחם של קדושה אל הסיפור בהשקפה החסידית 
המאוחרת. כשם שאבות הח׳ ראו בסיפור רמז וסוד לגבי 
האלהות, כך ניצבה לעיני הח״ם המאוחרים דמות הצדיק 
בממדים מיתיים מבעד למעשיות שרווחו ביניהם. 

יוצא־דופן מבחינה זו הוא ר׳ נחמן מברצלב: הוא תפס 
כל סיפור בבחינת אספקלריה למאורעות שבאלהות — מזה, 
וכהגדת הביוגראפיה המיתית של הצדיק האמיתי — הוא 
ר׳ נחמן עצמו — מזה. מעשיותיו הן בעת ובעונה אחת גם 
אלטובייגראפיה סיפורית מעמיקה וגם סיפורים מיתולוגיים 
על חיי האלהות. ר׳ נחמן משתמש בסיפורים עממיים יהודיים 
ולא־יהודיים, בסימבוליקה קבלית ענפה, בדרושים קדומים 
ומאוחרים ובחוויות אישיות מעמיקות, וממזגם יחד לסיפור 
קורות נשמתו. 

סוגי הסיפור החסידי הם: ( 1 ) סיפורים מסופרים ע״י 
הצדיק! ( 2 ) סיפורים מסופרים ע״י הודם על הצדיק; 
( 3 ) "שיחות". הקובץ הראשון שנדפס, "שבחי הבעש״ט" 
(תקע״ה), מכיל מעט מן הסוג הראשון ורובו שייך לסוג 
השני: סיפורים — קצתם אמיתיים ורובם בדויים — מבני- 
הוגו של הבעש״ט ומדורות מאוחרים יותר על הבעש״ט, 
חבריו ותלמידיו; בעקבות קובץ זה נ-ערכו עוד רבים מקבצי 
הח״ם בזמן מאוחר יותר. הקובץ השני שנדפס — המעשיות 
של ר , נחמן מברצלב והוא כולו מהסוג הראשון. שני 
קבצים אחדים, שיצאו ע״י תלמידיו: "חיי מוהר״ך ו״שיתדת 
מוהר״ך, כוללים את כל שלושת הסוגים! "שיחות מוהר״ך 
הוא הקובץ הראשון של "שיחות" שנדפס. 

שלושת הסוגים נבדלים זה מזה בעיקר מבחינת מעמדו 
של היסוד החטפתי והאידאול(גי בתוכם. בשני הסוגים הרא¬ 
שונים מועטת ההטפה הרעיונית, וסיפורי הבעש״ט עצמו — 
היכולים להיחשב כאותנטיים — לא סופרו אלא כאמת 
חווייתית. גם במאות הסיפורים על גדולת צדיקים, ששימשו 
אמצעי־תעמולה ראשונים במעלה לח/ אין היסוד האידאואגי- 
חסידי בולט, ומוסר־ההשכל שבהם מכוון, בדרך־כלל,' למידות 
טובות ולרעיונות־יסוד כלליים של היהדות. היסוד החסידי 
היחיד הבולט בסוג זה הוא — מעלתו החאריסמאטית של 
הצדיק, וזו מטרתם העיקרית של סיפורים אלה בכללותם. 
אך לעתים סופרו סיפורים אלה מחוך הנאת הסיפור בלבד. 

ה״שיחות" נתגבשו, כנראה, בתקופה מאוחרת יותר. היסוד 
הסיפורי שבסוג זה מועט לעומת היסוד האידאי. בתחילה 
כללו ה״שיחות" מדרשותיו של הצדיק ואמרותיו, אך במשך 
הזמן התפתח סוג ספרותי בעל מסגרת סיפורית קצרה, ובה 
שאלה לצדיק ותשובתו המנוסחת בצורת פתגם, שאין לו 
אלא קשר רופף למסגרת הסיפורית. סוג זה הפך במחצית 
השניה של המאה ה 19 לסוג ספרותי מרכזי, שדחק את הסיפור 
ממש, אולי בעקבות התמעטות האמונה בנפלאות הצדיק. 

הסיפור החסידי שואב הרבה מאוצר הפולקלור היהודי, 
ובדרך־כלל לא שינו הח״ם מן המטבע הסיפורית העממית, 
אלא שיבצוה בספרות החסידית ע״י החלפת הגיבור העממי 
בצדיק. תהליך זה לא נתרחש בבת אחת: בסיפורים הקדומים 
על הבעש״ט, הטבועים בחותם של אותנטיות, עדיין מועטים 
מעשי־ניסים (פרט ל״קפיצת־הדרך",' שהיא מוטיוו קדום 
מאד), ועיקר גדולתו של הבעש״ט מופגנת ב״ידיעה 
נפלאה״ — ידיעת נסתרות בלבו של אדם או במקומות 


רחוקים או בעולמות העליונים, בעבר או בעתיד (בדומה 
לאוצר הסיפורים על האר״י); במרוצת הזמן הלך וגדל יסוד 
סיפורי־הפלאים, שנלקחו מסיפורים עממיים ויוחסו לבעש״ט. 
גם במקרים אחרים נמצא, שהסיפורים הראשונים על צדיקים 
מעוגנים במציאות ונשענים על מסורות מפי מקורביו של 
הצדיק, ואילו מחברים מאוחרים מפעילים את דמיונם ואת 
אהבתם לסיפור העממי לשם תיאור נפלאותיו של הצדיק. 

סיפורי הצדיקים זכו לתפוצה עצומה בשתי הלשונות — 
עברית ויידית, ותרמו תרומה ניכרת לעיצוב התודעה והלכי- 
הרוח בין המוני הח״ם! לח״ם שהיו מרוחקים ממקום־מושבו 
של הצדיק נצטיירה דמותו בעיקר כפי שהיא מופיעה בסיפו¬ 
רים המופלאים על הליכותיו ופעולותיו. לא כל מורי חח' 
התייחסו בחיוב לתופעה זו. ר׳ מנחם מנדל מוויטבסק ביקש 
לצמצם את היכולת לחולל נסים לבעש״ט בלבד, ואילו 
תלמידו וחברו ר׳ אברהם מקאליסק שלל באחד ממכתביו 
את אופן התיאור של דרכי הנהגת "המגיד" בסיפורים נפוצים 
והכחיש אח אמיתותם ע״פ ידיעותיו כעד־ראיה. אך במשך 
הזמן התאימו הצדיקים את דרך הוראתם להשתלטותו של 
פולחן הסיפורים בקהל הח״ם ויצקו כמה מרעיונותיהם 
העיקריים בדפוסי סיפורים ו״שיחות" 

על זרמים רעיוניים בח׳ המאוחרת — ע״ע פ ש י ס ח ה! 
ק 1 צק! לי נ ר. 

א. צ. צוייפל, שלום על ישראל, א׳-ג/ תרכ״ח-תרל״ג! 

מ. בן־יחזקאל, למהות הח׳(השלח, י״ז-ב״ב), תרס״ז-תר״ע! 

ה. צייטלין, ר נחמן מברצלב, חייו ותורתו, תר״ע! מ. 
טייטלבאום, הרב מלאדי ומפלגת חכ״ד, תר״ע-תרע״ג; 

ש. י. הורביץ, הוד וההשכלה, תרע״א; ח. בוניך, הזד 
החב״דית (השלח, כ״ח-ל״א), חרע״ג-תרע״ה; ד. כהנא, 
לתולדות המקובלים, השבתאים והחסידים, ב/ תרע״ד־! 

א. כהנא, ספר הח׳, תרפ״ב! מ. י. גוטמן, ד ישראל 
בעש״ט, תרפ״ב! הנ״ל, גזע קדש, תשי״א! הנ״ל, מגבורי הוד, 
תשי״ג; ש. א. הורודצקי, תורת ר׳ נחמן מברצלב ושיחותיו, 
תרפ״ג! הנ״ל, מבוא לססורי מעשיות לר׳ נחמן מברצלב, 
תרפ״ח! הנ״ל, הח׳ והחסידים, א׳-ד׳. תשי״א 5 ; י. ורפל 
(רפאל), הח׳ וא״י, ת״ש! הנ״ל, ממעיינות הפולקלור החסי¬ 
די, תש״ו; הנ״ל, ספר הוד, תשט״ו־: ג. שלום, הבלתי־מודע 
ומושג "קדמות השכל" בספרות החסידית (הגות), תש״ד; 
הנ״ל, שתי העדויות הראשונות על חבורות החסידים 
והבעש״ט (תרביץ, כ׳), תש״י; הנ״ל, אהרן מרקוס והח' 
(בחינות, ב׳), תשי״ד; הנ״ל, פירושו של סרטין בובר לח׳ 
*(אמות, ר), תשכ״ג: י. תשבי, בין שבתאות לח׳(כנסת, ט׳), 
תש״ה! הנ״ל, משנת הזוהר. ב , : ש״ג/ו, תרע״ה/ט, 

■ ועוד, תשפ״א; מ. בובר, פרדס הוד, תש״ח! הנ״ל, אור 
הגנוז, תשי״ח 2 ; הנ״ל, כמה הערות לתיאורה של הח׳ 
(אמות, ז׳), תשכ״ג: א. שוחט, על השמחה בזד (ציון, ט׳׳ז), 
תשי״א! י. וייס, ראשית צמיחתה של הדרך החסידית (ציון, 
ט״ז), תשי״א! הנ״ל, ה,קושיא׳ בתורת ר׳ נחמן מברצלב (עלי 
עי״ן), תשי״ב; הנ״ל, ח׳ של מיסטיקה וזד של אמונה (ערכי 
היהדות), תשי״ג! הנ״ל, עיונים בתפיסתו העצמית של ר׳ 
נחמן מברסלב(תרביץ, כ״ז), תשי״ח! א. שטיינמן, באר הה׳, 
א׳-י/ תשי״א-תשנ״ב! הנ״ל, גן הה׳, תשי״ז; א. מ. הברמן, 
שערי חב״ד (עלי עי״ן), תשי״ב: ד. צ. הילמן, אגרות בעל 
התניא ובני דורו, תשי״ג! א. ז. אשכולי, הה' בפולין (בית 
ישראל בפולין, ב׳), תשי״ד; א, מרקוס, הוד (עבר׳: ס. שנ* 
פלד), תשי״ד; ב. צ. דינור (דינבורג), ראשיתה של הה׳ 
ויסודותיה הסוציאליים והמשיחיים (במפנה הדורות), 
תשט״ו! ב. צ. כ״ץ, רבנות, ח/ השכלה, ב׳, תשי״ז! ד. זריצ־ 

קי, אוצר משלי חסידים, א׳-ד/ תשי״ז-תשי״ט! ש, ורסס, 

הח׳ בעיני ספרות ההשכלה (מולד, י״ח), תש״ך; י. ל. הכהן 
מימון(עורך), ס׳ הבעש״ט, תש״ך! א. וורטהיים, הלכות והלי¬ 
כות בת׳, תש״ר; ש. דובנוב, תולדות הוד, תש״ך 2 ! ר, ש״ץ, 
למהותו של הצדיק בה׳ (מולד, י״ח), תש״ך! הנ״ל, אנטי־ 
ספיריטואליזם בה׳(שם, כ׳), תשכ״ג! ז. רבינוביץ, הח׳ הלי¬ 
טאית, תשכ״א; ג. נגאל, מנהיג ועדה, תשכ״ב: ש. פדרבוש 
(עורך), הח' וציון, תשכ״ג; א. יערי, שתי מהדורות־ 

יסוד של ס' שבחי הבעש״ט (קרית ספר, ל״ט), תשכ״ד! 

; 1896 ,( 1 ,ךמצ 131 > 1 ו( ל 11 ) 1 // 11 > 1551 > 01 11 !' 7 .ז 001110 ו( 30 . 5 
, ז ט' 1 .!ג ; 1901 , 5 * 0111551415011 00 ,(" 115 ז 6 ז \") 11$ ^ 1 זב 1 ג . 
- 0 ) 11/1 '* 001 01 ) 1 /' 1151 > 811 £0111/1/11 ■ 50 ) £11 .ג! 5 ) 0 

£ 11 555 ( £51 00 ,. 1 ) 1 ; 1927 , 1 ) 00 ) 011 10£ ) 001£ 01 1 £ ת 51511 ' 11 






821 


חסידות — חסידות אשכנז 


822 


$1(1, 1937; 5. 110 6151415171 ( 7 (ס 675 ( 16 ) 06 16 ( 7 , ז ( €210 [ 00 ז , 
1928; . 7 ; 1928 , 1151716 ) 1551 ) 0 76 , 3116 ־ 011111 ^' 011 !> €5 \ 1 . 2 .א 
מנ? 1 ח 41 < . 5 .[ : 1934 ,? 0 $ ! 10 ( 711 (/ 16 ( 61516 ( 7 16 ( 7 י ח 3 ת 1 ' 0% ן< . 

'7)16 7.017161 ו[:>$זו׳*\ 61110 *^ 1 . ד ^\ ; 1935 , 115177 ) 151 ){{ / ס 66 ה , 

067- !<.(2)11 1 ( 111 }! 6 ' 061 י ת 1 ;> 501101 . 0 ; 1935 ,$* 15514157711 ) 01 " 67 ה 
771 ? 5 1767 ( 11.1 1 > 7,1 ,. 101 ; 1950 ,( 14 י . 011£ > 1 01 .׳\€.מ ) - 
)7011((, 37—38, 177, 1960; 101., ^)(*]07 77-611(1$ 111 )611715)1 \)?5- 
11615171, 3251961 4 , 443-444 . 436-438 , 422-424 , 350 ־ : !115171 ) 151 )( 7 ? 71111 111 61 ?, 710 / 0 1 ( 17101 )ע 
(16101., ^), 1958; 101., 7)16 016611 \1(1$$ 14'5 7)1601? ס / 

€ 07116711 $ 1 ( 1111 ' 6 \ 1 < 2$16 (*4130*, XXX^) 1 ) ¥11 ,. 1 ) 1 ; 1960 י 
7615511 ■ (1 111 76111 ? 7 )( 151(715171 ())8, X^) י ־ 051101  1 ;נ 1 ח״ 01 . 4 , ; 1939 , 111100 )־')'' 11 ( 
• 2711 . 11 זז 43 ) . 81 ; 1949 ,( 22 , 0.4 ; 111 ) 11111 ) 1 >(■. 77 ״/־־' 5 
; 1959 .( 50 ,>ןס] ; 7 /01141111 7 ) $€1 ) 1/1 ה! ■)' 101 01 7/11 ) 

. 3 > ; 1960 ,( 1 \. , 5 ([) 1 ! 0 ( 1111 ;/ס 11 ,חח!. 1 ־ 41111 . . 4 . 
, 118 ־ 80 . 1 ( 1 ( 1101 !\/\ 1/1 !!)'){ 111 ! 1 ) 11 ) 1 ' 7 7 11101 י. , 81:11:11011 
■!> * 2 ** 401 .) 1 11102 ק!זט ,.! 11 :* 1961 , 427-428 , 369-377 

8' >.\. 011;1;\1(|1111, (11:111X0110, 1962. 


חם.י(׳ טאהא — (נו׳ 1889 ), סופר, חוקר ומ¬ 

חנך מצרי. ח׳ נתעוור בן שנתיים, ואעפ״ב הצליח 
לעסוק בלימודים ולרכוש השכלה רחבה וענפה. תחילה נת¬ 
חנך חינוך מסרתי ולמד ב״אל-אזהר" בקאהיר ז לאחר שמרד 
במסורת, נמס לאוניברסיטת קאהיר ואח״ב לסורבון! בפא¬ 
ריס נשא צרפתיה לאשה. בשנות 1920 — 1932 היה פרופסור 
להיסטוריה קלאסית ולספרות ערבית בקאהיר ורקטור האו¬ 
ניברסיטה של אלכסנדריה. מ 1950 עד 1952 היה שר-החינוך 
במצרים והנהיג לימוד־חינם בבתה״ם היסודיים והתיכונים. 
ב 1958 נתמנה ליו״ר הוועדה לתרבות של הליגה הערבית, 
וב 1959 — שוב לפרופסור בקאהיר. 

מכתביו: 1011 > 11 '. 11 \ 1 ־ 1 ז( 1 ד 1 ) ־ 8001:111 110 ־ 1 נ 4 >ו' 1 <ן[%£ ץ! 11 ו 10 ) 1 זז 175 ז 0 >) ,־ 01 * 80800110 . 14 ; 1942 ,( 111 . 1 י 1 (ןט 5 

071 •. '/,//. ;'!'110 0.0:11111 1.1, 45), 1955; ?.030111:1. 

7'. 77., 1111 }^.•! 1115 הו 0 ־.* 77 115 ־ X11 1.11570!•^ !<1:1111155X711:1■, 

1956. 

מש, פי. 

אל־חסין. ע״ע אל-חסן ואל-חסין. 
חסינאי יסבי־לאיי, ע״ע ב^ל, עמ׳ 581 . 

חסיני) אל"). משפחה ערבית־מוסלמית ירושלמית 
המתייחסת, לפי המסורת שבידה, על חסין בן עלי 
אבן אבו־טאלב (ע״ע [אל-] חסן ו ן אלי] חסין); בדורות 
האחרונים עלתה לעושר ולמעמד של מנהיגות בציבוריות 
הערבית בא״י. בתקופת המאנדאט עמדו בני־ח׳ בראש המחנה 
הקיצוני והפעיל במאבק נגד היהודים והבריטים על עתיד א״י. 

מבני המשפחה: ( 1 ) כאמל ח׳ (מת 1921 ), מופתי של 
ירושלים, נחשב למתון יותר ביחסו לציונות. — ( 2 ) מ ו ס א 
באזם ח׳, ראש עיריית ירושלים, פוטר ע״י הבריטים 
כמתנגדם (מת 1934 ). — ( 3 ) ג׳מאל ח׳ (נו׳ 1892 !?]), 


מ 1935 יו״ר ״המפלגה הערבית הפלשתינאית״, מ 1936 חבר 
הוועד הערבי העליון! בשנות מלחמת־העולם 11 היה בעיראק 
וקשר קשרים עם הגרמנים; נתפס ע״י הבריטים ונעצר 
ברודזיה. לאחר המלחמה עמד בראש הכנותיהם של ערבי 
א״י להתמודדות המכרעת עם היהודים. עם כשלון המאבק 
הערבי בא״י נקלט לזמן־מה בסעודיה כיועץ מדיני למלך 
ולממשלה; ב 1960 עבר ללבנון, ואינו פעיל עוד. — ( 4 ) ע ב ד 
א ל ־ק אך ר ח׳, בנו של ( 2 ), במאורעות 9 — 1936 , ושוב 
ב 1948 . ראש פלוגות־גדיליה ערביות בסביבות ירושלים; 
נהרג בקרב על הקסטל באפריל 1948 . — ( 5 ) ח א ג׳ 
(מחמד) אמין ח׳ (נו׳ 1893 , ירושלים), עסקן מדיני־דתי. 
למד בבתי־ספר תורכיים ובמכללת "אל־אזהר" שבקאהיר. 
שימש קצין זוטר בצבא התורכי, פקיד ומורה. לאחר כיבושה 
של א״י בידי הבריטים הצטרף לתנועה הערבית הלאומית, 
ומאז היה פעיל בה. ב 1920 השתתף באירגון המהומות האנמי- 
יהודיות בירושלים; הועמד למשפט ונידון ל 10 שנות מאסר, 
אולם נמלט לעבר־הירדן ולסוריה. ב 1921 ניחן ע״י הרברט 
סמואל וחזר לירושלים. מתוך מגמתם לפייס את התנועה 
הערבית הלאומנית מינוהו השלטונות הבריטיים למופתי 
ירושלים — אע״פ שלא נכלל ברשימת המועמדים. ב 1922 
נבחר ח׳ גם לנשיא "המועצה המוסלמית העליונה", שלידה 
נמסרו ניהול מערכת ההקדשים, מינהל המסגדים ומוסדות 
הדת והשיפוט המוסלמי העדתי. ח׳ החל תובע לעצמו מעמד 
של "המופתי הגדול" של כל הארץ. שלא היה קיים קודם לכן 
ושלא הוענק לו רשמית מעולם. במשך 15 שנות־כהונתו עמד 
בראש המאבק הערבי נגד הציונות, ולאחר־מכן — גם נגד 
השלטונות הבריטיים; היה לו חלק רב באירגון המהומות 
של 1929 ו 1936 . כן היה פעיל בעניינים בין־ערביים וכל־ 
איסלאמיים; בין השאר אירגן ויזם את הוועידה הכל־אים־ 
לאמית של ירושלים ב 1931 . ב 1935 ייסד את "המפלגה הער¬ 
בית הפלשתינאית״ והעמיד בראשה את קרובו ( 3 ). במאו¬ 
רעות 1936 התייצב בראש "הוועד הערבי העליון", היפנה 
את מאבקו גם נגד השלטונות הבריטיים ואירגן טרור גם 
נגד יריביו בקרב הערבים. באוקטובר 1937 פיטרו השלטונות 
את ח׳ ממשמתיו וביקשו לאסרו. אולם הוא נמלט והוסיף 
לנהל את המאבק המזויין מדמשק ומבירות, וכן רקם קשרים 
עם סוכני מדינות ה״ציר״. עם פרוץ מלה״ע 11 נמלט לעיראק; 
גם שם השתתף במחתרת אנטי־ממשלתית, שהביאה ב 1941 
למרד פרו־גרמני. עם כשלון מדד זה נמלט לפרס, ומשם 
לגרמניה, ועד סוף המלחמה שיתף פעולה עם הנאצים במא¬ 
מציהם לארגן לעזרתם את המוסלמים שבתחום כיבושם 
בבוסניה ולהמריד אח אלה שבתחום בעלות־הברית, ואף 
לגייס שבויי-מלחמה וסוכנים ערבים ומוסלמים; כמו־כן נחשד 
בשיתוף-פעולה עם הגרמנים לגבי "פתרון השאלה היהודית". 
עם מפלת הגרמנים נשבה בידי הצרפתים, אולם לא הובא 
לדין. ב 1946 הצליח לשוב למזרח התיכון, התיישב בקאהיר 
ומשם ניהל את פעולות הוועד הערבי העליון בא״י. הוא נטל 
חלק פעיל בהכנת מלחמת הכנופיות וה״מתנדבים" בא״י 
ב 1947/8 — תוך מאבק פנימי מתמיד עם יריבים ומתחרים. 
לאחר כשלון המאבק הפלשתינאי ה״עממי". שפגע קשה 
במעמדו ובכבודו בעולם הערבי, הוסיף לשבת בבירות ערב 
ולהופיע כמנהיגם של ערבי א״י וכסמל להמשך המאבק נגד 
מדינת ישראל. ח׳ היה בכל תקופות פעילותו אויב מוש¬ 
בע לנסיכי בית האשם (ע״ע), ביחוד לאמיר (אח״כ המלך) 


829 


הסיני, אל־ — ח מגון 


830 


עבדאללה, וקרוב לוודאי שהיתה לו יד באירגון רציחתו של 
זה האחרון. 

י. שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, 1947 ! ׳־־/"זז׳ ,תג־ 1 ״ 1 ־ 1 ג£י 1 . 1 * 

16711$ ( 00111 ( 1 ; 1947 ,. 61-14 .// { 0 $'? 510 2116 { 0 

-ח־ 61 ־\ 00 11 ^ 111 ־ 1 ^ 1110 ׳{י 1 . 11131 <־}) ? 0110 * 1 1 ( €1£ ? 0 ? 1 ( 1 ) 067771 01% 

. 1960-62 י ן X ,(!״ 1116 

י. שמ. 

חסכיון, בכלכלה — חלק ההכנסה שלא הוצא לתצרוכת. הח׳ 
הלאומי הוא ההפרש — החיובי או השלילי — 

בין ההכנסה הלאמית (ע״ע) לבין ההוצאה של המשק לצריכה, 
לרבות בלאי על נכסים וציוד. יתרה חיובית פירושה — 
שבידי המשק תוספת נכסים בסוף תקופה מסויימת לעומת 
ראשיתה! יתרה שלילית — שהנכסים במשק בסוף אותה 
תקופה קטנו. 

את הח׳ ביתן לחשב מתוך שתי גישות: הגישה ה״ה כ ־ 
נסתית", הגורסת שהח׳ שווה להכנסה בניכוי הצריכה 
והבלאי! והגישה ה״מ אזני ת", הגורסת שהה׳ שווה לערך 
הנכסים נטו בסוף התקופה בניכוי ערד הנכסים נטו בתחי¬ 
לתה. השינוי המאזני הוא פרי פעולות שובות המתבצעות 
במשד התקופה — מהן פעולות העשויות להגדיל את הנכסים 
או להקטין את ההתחייבויות, ולהיפך. 

הגורמים החיוביים מבחינה זו מתבטאים ברכישת נכסים 
פיסיים, כגון בתים, ציוד■ סחורות — או בתוספת לנכסים 
הפינאנסיים שבידי החוסך, כגון כסף מזומן, פקדונות בבנקים, 
פוליסות של ביטוח־חיים ושאר תביעות כספיות. הגורמים 
השליליים מתבטאים במכירתם או בהקטנתם של הנכסים 
משני הסוגים. קבלת הלוואה כמוה כהקטנת הנכסים הכספיים 
שבידי החוסך, ומתן הלוואה כמוהו כהגדלתם. 

הח , של המשק הוא סיכום הדד של סקטורים שונים 
בתוכו. ההבחנה המקובלת היא: ח׳ פרטי — הכולל ח׳ אישי 
וח , עסקי! וח׳ ציבורי — הכולל את ח" הממשלה והרשויות 
המקומיות ובן ח" של מוסדות שלא למטרת רווח. 

הח׳ האישי קרוי גם ח׳ של הצרכנים או משקי־הבית, 
וכוללים בו גם את ח׳ העסקים שבבעלות פרטית ושאינם 
מאורגנים בצורת חברות ציבוריות. חסכונם הוא ההפרש בין 
הכנסתם הפנויה (הכנסה בניכוי מיסים ישירים) לבין הו¬ 
צאותיהם לתצרוכת. הח׳ האישי יכול להיות מושג בשתי 
דרכים: ע״י סחר, השקעה בנכסים ראליים או בפסקים 
פרטיים! או ע״י הלוואות או השקעות בסקטורים אחרים, אם 
באופן ישיר ואם באמצעות איגרות־תוב או מניות, כלו׳ — 
השקעה בנכסים פינאנסיים. אולם בעוד שלגבי המשפחה נכס 
פינאנסי הוא בחזקת ח/ הרי לגבי המשק הלאומי מניות של 
מיפעלים מקומיים אינן נכסים, שכן החוב מתקזז בין הפרט 
לבין המיפעל. לעומת זה השקעה בנכסים פינאנסיים בחו״ל 
ע״י אזרחי המדינה מהווה ח׳ למשק הלאומי. 

הח׳ האישי נעשה בשתי צורות עיקריות: ח׳ חמי — 
החוסך מתחייב לשלם למוסד כספי לעיתים מזומנות סכום 
מסמים או אחוז מסויים מהכנסתו, תמורת טובת־הנאה שקיבל 
או שיקבל בעתיד! ח׳ לא־חוזי — באמצעות רכישת מניות, 
איגרות־חוב, וכן השקעות הנעשות ע״י פרטים בעסקיהם. 

ח׳ עסקי הוא חח׳ הנובע מהרווחים של חברה (ע״ע, 

עמ׳ 78 ), שלא תולקו כדיווידנדה בין בעלי המניות, אלא 
הועברו כיתרת חשבון רווח והפסד לקרנות למאזן. 

ח׳ ציבורי כולל את ההפרש בין ההכנסות (ממיסים 


וכד׳) של המוסדות הציבוריים לבין הוצאותיהם בתקציב 
השוטף, וגם הוא יכול להיות חיובי או שלילי. אם ההכנסה 
בתקציב הרגיל של הממשלה עולה על ההוצאה, והיתרה 
מועברת לתקציב הפיתוח — יש ח' חיובי, שכן מרבית 
ההשקעות בפיתוח מוגדרת כח ׳ ! במקרה שההוצאות בתקציב 
הרגיל עולות על ההכנסות השוטפות — הה׳ הוא שלילי. 

ח׳ המוסדות שלא למטרת רווח, הכוללים מו־ 
סדות בריאות, חינוך וכד׳, הוא בישראל שלילי מבחינת 
חשבון המשק הלאומי, שכן רוב ההכנסות של מוסדות אלה 
כאן אינן באות ממקורות־פנים, ולכיסוי הוצאותיהם השוטפות 
הם משתמשים בכספים שמקורם בחו״ל. 

הוד הלאומי הוא מקור ראשון במעלה למימון השקעות 
חדשות, כלו׳ להגדלת כמותם של נכסי־הייצור במשק. ח׳־ 
נטו חיובי פירושו — שהמשק צבר נכסים בצורת ציוד, 
בניינים או מלאי של סחורות. מקור־מימון אלטרנאטיווי 
הוא השקעה מחו״ל, המהווה ח׳ של תושבי־חוץ. לשון 
אחרת — את האמצעים לצרכי השקעה במשק ניתן להשיג 
בשתי דרכים: בדרך ויתור על צריכה והפניית חלק מן 
התפוקה במשק להשקעות, אד בדרך הסתמכות על יבוא־הון, 

בימינו הרבה מדינות, ביחוד המתפתחות, מקבלות הון 
ממדינות אחרות, מה שמאפשר להן לבצע השקעה גדולה 
מחסכונן, ולפעמים גם לקיים רמת-חיים שאינה מוצדקת 
ע״פ התפוקה הלאומית, — אלא שבטווח ארוך אין לבסס 
פיתוח משקי ורמת־חיים גבוהה על תמיכה מן החוץ. 

בין הגורמים המשפיעים על הח׳ — העיקרי הוא 
גובה ההכנסה. לגבי האומה, כמו לגבי הפרט, בעל הכנסה 
גבוהה יותר הוא גם בעל יכולת לחסוך יותר — הן בסכומים 
מוחלטים והן באחוזים מההכנסה. אך נוסף על רמת ההכנסה, 
תלוי הח׳ גם באופי הלאומי־תרבותי ובמשטר המדיני והחב¬ 
רתי. להכנסות שוות יש משקל שונה בסביבות שונות, מאחר 
שעל הקף הה׳ משפיע לא רק גובה ההכנסה כשלעצמו אלא 
גם גורם "ההכנסה היחסית", הנערכת לגבי רמת־החיים 
המקובלת או הנכספת בחברה. גורם נוסף לח׳ הוא הציפיה 
להכנסה בעתיד. מי שסבור שהכנסותיו בעתיד יהיו גדולות 
יותר, מרשה לעצמו להוציא הוצאות גדולות יותר בהווה, 
וחסכונו קטן מחסכונם של אחרים שהם בעלי אותה הכנסה. 
מצב הפוך קיים לגבי החושש שהכנסותיו יקטנו בעתיד. 
כמו־כן תלוי גידול הקף הח׳ ביציבות כלכלית ומונטארית, 
המעוררת אימון בציבור ומעודדת אותו לחסוך תוך תקווה 
להגדיל באופן זה את רכושו, וכן בהקניית הרגלי־ח׳ לציבור 
וליחיד. ניתן להשפיע על הקף הח׳ גם באמצעים מתטאריים 
ופיסקאליים * למשל, אפשר לעודד את חח׳ של פירמות ע״י 
הקטנת שיעור המס המוטל על רווחים בלתי־סחולקים, ולהיפך. 

הח׳ בישראל. מדינת ישראל נהנית, מאז הקמתה, 
מזרם גדול של הון מבחוץ, המאפשר לה לקיים רמה גבוהה 
של השקעות בצד רמה גבוהה של צריבה. במרבית השנים 
שעברו היה הח׳ הלאומי בישראל שלילי. ההשקעות העצו¬ 
מות שנעשו, וההתפתחות הכלכלית שחלה, מבוססות ברובן 
על יבוא-הון — בצורת מענקים, הלוואות והשקעות ע״י 
זרים! ולא עוד, אלא שחלק מיבוא-ההון לא שימש להשקעה, 
אלא להגדלת הצריכה. ב 1956 היה ח׳ שלילי של כ 60% 
מהתוצר הלאומי הגלמי. ב 1959 השיג המשק לראשונה ח׳ 
לאומי חיובי; ומאותו זמן, פרט לנסיגה קלה ב 1960 , נמצא 


831 חפכץ — חספנית מגרנו* 832 


הח' בארצות שונות, 1950 — 1959 
(באחוזי התוצר המקומי ה ג ל מ י) 


ח׳ נקי 
מקומי 

ה¬ 

משקי ביתי 

ח , עסקי 

ח׳ ממשלתי 

ח׳ מקומי 
גלמי** 

ח' חיצון* 

כל הה׳ 

הארץ 

17.2 

6.2 

13.6 

7.3 

27.1 

2.6 

29.7 

נורווגיה 

20.2 

10.0 

10.6 

5.5 

26.1 

2.3 

28.4 

אוסטראליד, 

21.1 

10.2 

12.6 

5.9 

28.7 

***-1.2 

27.5 

יאפאן 

21.7 

13.7 — 

13.0 

26.7 

-1.1 

25.6 

פיגלאנד 

11.4 

5.0 

14.6 

22.9 

22.5 

2.5 

25.0 

קאנאדה 

15.9 

4.3 

14.6 

6.9 

25.7 

1.4 

24.3 

הולאנד 

17.2 

8.1 

10.5 

7.7 

26.3 

3.1 

23.2 

גרמניה המערבית 

15.9 

7.9 

9.2 

5.7 

22.5 

0.7 

23.2 

ניו־זילנד 

13.3 

5.8 

8.0 

6.6 

20.4 

1.4 

21.8 

אוסטריה 

10.6 

4.3 

12.2 

4.9 

21.4 

-0.3 

21.1 

שוודיה 

— 

— 9.1 — 

2.3 

19.5 

1,3 

20.8 

איטליה 

12.4 

7.0 

7.4 

4.1 

18.5 

0.2 

18.7 

דנםארק 

9.1 

3.4 

11.1 

3.9 

18.4 

0.2 

18.6 

צרפת 

9.9 

5.3 

10.8 

2.5 

18.6 

-0.6 

18.0 

ארצות־הברית 

8.0 

8.1 

10.0 

0.5 ־ 

17.6 

1.4 

16.2 

בלגיה 

7.2 

1.6 

11.4 

2.2 

15.2 

0,5 ־ 

14.7 

אנגליה 


" התקבולים־בטו מהו״ל, המשמשים מקוד מימון להשקעות העודפות על המקורות הפנימיים. 

** ההלק מהתוצרת הלאומית שלא הופנה לתצרוכת. 

"• סימו־מינוס פירושו שהמשק משקיע בחו״ל יותר משהוא מקבל ממקירות־חוץ. 


שיעור חח׳ הלאומי הכולל בקו־עליה. גידול זה בת׳ הכולל לא 
נתחלק באורח שווה בין הסקטורים השוגים של המשק, אלא 
נבע רובו ככולו מעליה בה׳ הציבורי. הגידול הכולל בהשקעה 
במשק באותה תקופה עולה בהקפו במידה ניכרת על הגידול 
בח׳ הלאומי. דבר זה מתאפשר ע״י יבוא־הון (אשראי, 
השקעות, העברות חד־צדדיות וכר), אלא שחלקו של הח׳ 
הלאומי בהשקעה הולך ועולה- בעוד שחלקו של יבוא־ההון 
הולך ופוחת. אולם על־אף מגמת העליה בח׳, עדיין נמוך 
הקף הח׳ ושיעורו ביחס לתוצר הלאומי ה^למי, וב 2 /. 1961 
לא היה שיעור זה אלא כ 3% בלבד. 

י. נאכט, רעיון הח׳ במקורותינו העתיקים (הלוח הקואופר¬ 
טיבי, ספר היובל), ת״ש; ד. סטעקין, המשק הישראלי 
בעשור הראשון (מרכז פאלק למחקר כלכלי בישראל, 
דו״ח רביעי, 83-73 ), 1959 ; רשות ר,ח׳ במשרד־האוצר 
והמרכז הישראלי לניהול, עידוד הה׳ ע״י מוסדות בנקאיים 
(קובץ הרצאות), 1961 ! בנק ישראל, דו״ח לשנת 1962 , 
384-317 , 1963 ! המועצה הלאומית לח , ורשות הה׳ במשרד 
האוצר, מגמות במרכיבי הה' הלאומי בשנת 1962 . 1963 ; 
- 013 -) .א ; 1969 ,׳{ 1 ) 1 ) 50 ■)?•;ת 1 > 111 , 11 ^ 0 ? ,£ .ן 

14 ז ¥0 \ , 43:10115 ? ז. 110 מס ; 1960 / 0 ע/ 51111 1 , ,ו 1 ז 1 הו,< 

,,;^רחוו־-סזיס) . 3 > ; 1961 , 124 15 , 1960 {))־ 5111 ׳-סס,;;,,-■, 7 / 
. 1963 , 111 )<זו 11 )י 11 ז 1 10 ) 01114 1£1£ ק 011¥1 ■,; 77 

אי. א. 

אל-חסן ואל־חם.ין — <]^! 0 — ( 625 — 670 

ו %26 — 680 ), בני עלי אבן אבו טאלב (ע״ע) ופאטמה, 

בתו של מחמד; קדושי האיסלאם השיעי. שני האחים לקחו 
חלק במלחמת אביהם נגד מעאויה (ע״ע) על הח׳ליפות. 
בין חסן ועלי היו חילוקי־דעות: אביו גינה אותו בשל חוסר 
התלהבותו לקרב ובשל מינהגו לשאת נשים רבות ולגרשן. 

לאחר שנרצח עלי ב 661 , נבחר חסן לח׳ליף ע״י אנשי 
סיעתו בכופה, שהעמידו לרשותו צבא רב. אולם הוא העדיף 
לוותר על הח׳ליפות בטענה- שהוא רוצה למניע שפיכות- 
דמים בין המאמינים. בשכר זה שילם לו מועאויה סכומי־בסף 
עצומים- שסיפקו בידו לחיות חיי מותרות במדינה, ושם אף 
מת (לפי מסורת שיעית הורעל לפי פקודתו של מועאויה). — 
חוסין התנגד תחילה לוויתורו של אחיו על הח׳ליפות. אך 
נאלץ להסכים וחזר יחד עמו למדינה. אולם ב 680 , כשמינה 


מועאויה את בנו יזיד ליורשו, סירב חוסין להכיר בו ונמלט 
עם משפחתו למכה. תומכיו בעיראק בחרו בו לח׳ליף, וחוסין 
שלח אליהם כנציגו את בן־דודו מסלם אבן עקיל; אולם 
הלה נאסר והוצא להורג מטעם מושל כופה עביד אללה אבן 
זיאד, ללא התנגדות מצד נאמניו של חוסין. זה האחרון, שלא 
ידע על בגידת תומכיו, יצא לעיראק בראש קבוצה קטנה 
מבניימשפחתו! מושל כופה שלח נגדו פלוגה צבאית, ושני 
הכוחות נפגשו בכרבלא. כשסירבו חוסיו ואנשיו להיכנע, 
התקיף אותם צבא כופה וערך בהם טבח. לפני הח׳ליף יזיד 
בדמשק הובאו ראשו הכרות של חוסין, וכן הנשים שנישבו, 
והוא ציווה להחזירן למדינה. — יום־הירצחו של חוסיו ( 10 
במחרם 61 לה׳) נחשב ליום־אבל בעולם השיעי. 

■£\$! ^ 1 * ו \ ץ — ;י 1 ץ/ 

ץץץ 1 20 ^־ 7 - ׳ —י 

וזז: 0 — 4,14 1 ז¬¬ 

ר ז׳ ד׳זוי ו. 

י. מ. ק. 

חסן ?ן מע!יח, ע״ע ל ) ךאות, 

חספנית מבדגת (ז 810010 ז 0 י\ 14$18 ־ 1 ץ 1£ ג 1 ), מחלת־עור בצורת 
כתמים מוגדרים למדי, שצבעם חום לגוניו ושמו־ 

פיעים במפוזר בשטחי־הגוף המכוסים. הפנים, הידיים והרגליים 
נשארים עפ״ר בלתי־נגועים. הכתמים מכוסים קשקשת קלה, 
המוחשת בהעברת אצבע או בשריטה בציפורן. בתוך הקש¬ 
קשים נמצא גורם־המחלה, הפטריה * 111 * £311 1 ] 0 ז 0 ק 5 ס־ 101 !\, 
שאפשר לגלותה בבדיקה מיקרוסקופית. הפטריה היא ספת־ 
פיטית, מתיישבת בשכבה הקרנית של העור בלבד, ואינה 
גורמת לתגובה דלקתית (וע״ע דרמטולוגיה. עט' 195/6 ). 
המחלה מופיעה בגיל ההתבגרות בבני שגי המינים; היא 
נדירה בילדים וחולפת מאליה בזקנים. מידת ההידבקות בה 
קטנה; מסתבר. שקיימת נטיח אישית מיוחדת לקבלת המחלה. 
משום שרק לעיתים רחוקות נדבקים בן־הזוג (או בת־הזוג) 
או בני־המשפחה של החולה (או החולה).. — הריפוי נעשה 
באמצעים כימיים, גורמי התקלפות העור. כגון: הסבון הירוק 



833 


חפפנית מגעת — חפ (או חפי) 


834 


או חומצת־חומץ, או בתכשירים מיוחדים בעלי פעילות נמרצת 
בהרחקת פטריות. 

חסרי־ננפים (ססאץזשוק.*/), תת־מחלקה של חרקים 
(ע״ע), מן הפרימיטיוויים שבחם; חלקם אף שונים 
באופן ניכר מכלל החרקים. ודומים בתכונות אהדות למרבי־ 
רגליים. חם נפוצים בכל העולם, בעיקר במקומות לחים. 
סימנם העיקרי: חוסר־כנפיים מעיקרא. התפתחותם, בדרך- 
כלל, ישרה ללא גילגול; לפעמים מצוי גילגול בצורה קלה 
ומודרגת. הם מתחלקים ל 4 סדרות: ( 1 ) זנבזיפים 


/ 



טיפוסים עי רזסרי-בגפיים 

ז:פזיפים: 1 . ז;:זיץ־הב־ים (.י! 5 ג 1 < 01 רח-ד>ו 1 ' 1 '); 1 . זנגזיוי קופץ 

(.י!,).— קפזנביס: 2 . . 1 ) 5 גוזזי, 1501 ; .ין 1 , 15 וזנ 111111 ו 1 ח 5 


בת״ת): ( 2 ) פרוטורים ( 3 ־ 01:111 •■?): ( 3 ) דוזיפים ( 3 זג 11 ק 1 ( 1 ); 
( 4 ) קפזנבים ( 001100111013 ). 

5 ־ ¬ו¬ 
בקבוצה ( 1 ) כ 400 מינים. ?דלם עד 30 מ״מ. גופם שטוח 

ומכוסה קשקשים רבים! מחושיהם ארוכים, עיניהם מורכבות 
ויש שהן מנוונות או אף חסרות. גפי־הפה לועסות, והן בולטות 
מן הראש. ומיבנן מן הפרימיטיווי ביותר שבין החרקים; 
הלסת העליונה מחולקת לשני חלקים, הלוע התחתי בעל 
שתי אונות צדדיות. הלסתות התיכוניות פשוטות במיבנן 
ובעלות בחנין ארוך מאד: הלסתות התחתונות אף הן פרי- 
מיטיוויות. בקצה הבטן 3 זיפים. גם המיבנה הפנימי פשוט 
למדי: המעי ישר, ארכו כאורך הגוף, והוא בעל קיבה 
טוחנת. המעי התיכון בעל בליטות קטנות בקדמתו; המעי 
האחורי אחיד כמעט במיבנהו ומצוייר בצינורות־מאלפיגי 
מועטים. — מבני המשפחה: זנבזיף מכסיף (- 530113 1x1515013 
במת), המצוי במטבחים ובמחסני־מזון; זנבזיף־הבתים 
(.ק$ ג 1 < 1 ״ 1-01 ס! 71 ), המצוי עפ״ר בחדרים לחים וחמים, ביחוד 
מאחורי תמונות וארונות. בני הסוג 430111115 ?, המצויים גם 
בעמה היבשה בין הסלעים, הם הפריםיטיוויים מבין חה״ב. 

בקבוצה ( 2 ) כ 50 מינים, המצויים באדמה לחה ובכבול. 
מתהת לקליפות ענפים; הגדולים שבהם אינם עולים בארכם 
על 2 מ״מ. גופם עדין, ראשם מחודד וחסר מחושים (היחי¬ 
דים מכל החרקים) ועיניים? מסתבר, שהגפיים הקדמיות 


משמשות להם לתחושה. הבטן עשויה 12 פרקים: 3 הפר¬ 
קים הקדמיים נושאים כל אחד זוג של תוספות קטנות. 
מערכת הטרכאות חסרה עפ״ר. צינורות־מאלפיגי מיוצגים 
ע״י פטמות.'ההתפתחות מזחל לבוגר נעשית בדרך מיו¬ 
חדת — ע״-י תוספת פרקים בבטן בכל אחד משלושת הנשלים. 

בקבוצה ( 3 ) כ 400 מינים. שגדלם עד 50 מ״מ. גפי־הפה 
שלהם, המותאמות לנשיכה, מכונסות לתוך הראש. מחושיהם 
ארוכים ועשויים כעין מחרוזת. בקצה בטנם זוג זיפים 
סופיים או זוג תיספות עשויות מעין צבתות. לאורך הבטן 
שקיקים וזיזים. יש רואים אותם כפרימיטיוויים שבין החרקים. 
בא״י מצויים מינים מן הסוג €301110:103 , לבנים־צהבהבים 
ורכים עד כדי כך שכמעט אי־אפשר לאסוף אותם בלי 
לפוררם? הם שורצים באדמה להה. כמו־כן מצויים בעונה 
הלחה באיזורים שונים בא״י בני הסוג 13 . 

מיני הקבוצה ( 4 ), שמספרם כ 1,500 וגדלם עד 5 מ״מ, 
ידועים מן הדוון ואילך, והם הסדרה הקדומה ביותר הקיימת 
עד היום. גפי־הפה שלתם מכונסות בתוך הפה ומותאמות 
לנשיכה ודקירה. מחושיהם קצרים, בעלי 4 פרקיח. הם חסרי 
עיניים מורכבות. ובעלי גושים של 8 עיניות. מאחורי המחו־ 
שים מצוי איבר מיוחד, שתפקידו אינו ברור. דגליהם חלשות 
ואינן מותאמות לזחילה, והם נעים בעיקר בקפיצה בעזרת 
מנגנונים מיוחדים המצויים בבטנם: מקפץ הנמצא בפרק ־ע 1 , 
עשוי שני זיזים כעין זנבות, ובאמצעותו החרק מועף באוויר: 
בשעת הנחיתה מזדקף מפרק 1 צינור הפועל כבלם: במצב* 
מנוחה מתקפל המקפץ לתוך מזלג שבפרק 111 . — המיבנה 
הפנימי שלהם פשוט ביותר: אין ציגורות־מאלפיגי, אין 
טרכאות. הם ניזונים מחומר צמחי. רבים מופיעים רק בעונה 
הלחה ונעלמים בקיץ. הם מצויים בעיקר על גבי שלוליות 
קטנות של מים מתוקים או של מי־ים. על גבי קרקע לחה 
נפוצה בחורף 111-10115 3 ו״ 0 זס 15 הירוקה־חומה. שגופה מפורק 
בבירור. על גבי צמחים נמצאים מיני 111110115 ״! 801 , שגופם 
מקובץ ורובו לא־מפורק: הם גורמים נזק בירקות. 

.א . 1 ־ 1 ; 35 ?.* 1 ,?!זו)*? 01 * 1 171 ? 1.71 77101 ! 71 !/ ,יוסח ז 10111101 . 8 

010 <ןץ 10 ק 1 * ? 1/1 {ס ח 0110 :> 1 [ 7 *! €10 1 ) 0,71 7/77 ) ס() 716 7 , £147111# 

// 0 * 1111711 .( 1 ; 12 ■ 19 .( 14 ' . 800 .וח 10 ו!.י 1 . 00 * 1 * 1 ) 

.* 1957 , 283 - 257 . 252 , 010 / 0 \ %11700 ?' 1 ' 01 * 110 ' 01 

א. שג 

ך!פ (או חפי , , יוד ( 15 ק\ז]), פר קדוש למצרים 

הקדומים. חפ נחשב כרגיל בהגשמתו של האל 
פתח, אך ביסודו היה, כנראה, אלהות מיוחדת של פריון: 
בטכסט של אחת הפירמידות מדמים את כוח־גברותו של 



ח 3 ; ביז ה־ניי—ג 5 נ?־רחםה 
1 טאסט?ד מ־וקיפח דיס ••:ילד, מ; 21 ) 




835 


ח 3 — הפרשיות 


836 


, המלך לזח של תם. בציורים מתואר חפ יחד עם גלגל־החמה 
ובין רגליו פתן (סמל המלכות). — פולחנו של חם ידוע 
כבר מימי השושלת ה 1 . ידוע גם חג מיוחד לו. הוא היה 
נבחר מבין שאר הפרים — ע״פ סימנים מיוחדים בגופו — 
בעיר מוף ביום מסויים בשעת המולד. לאחר הכתרתו היו 
מוציאים אותו דרך השער המזרחי של המקדש ומציגים אותו 
לפני העם; משם היו מובילים אותו למקדשו. ושוב לא היו 
מוציאים אותו אלא לתהלוכות־קודש. לאחר מיתתו היו חו־ 
נסים את גופתו. שמים אותה בארון ועורכים לה לוויה. 
לקבורת חם ייחדו בית-קברות מיוחד, שנקרא בתקופה 
ההלניסטית מרפיח, מאחר שבאותה תקופה התמזגה דמותו 
של חפ המתי בזו של א 1 סיר — אוסיר־חפ, הוא סך פיס 
(ע״ע). — פולחן חפ התקיים עד לתקופה מאוחרת* ייוליאנוס 

קיסר טבע מטבעות בצורתו. 

11. 0(1.,, £(111, %. 0(1111. 11. $11(:!: 11!!( 111 '1%) ; 1938 , 11 ) 1 <)י 
0 } 11 ) 771 ) 1 ! / 0 101710 ) 11 ־ 1 ' , 1 ) 821 .ץ - ־< ) 10 ־ 1,11 .( 1 .'\־\ 

11 £ 0771 , 10 * £0 ; 1938 , (!• 111 ן>ן>ב 8 ) 1 ׳. 5 ח 10 )בזי 1 ם £)£) - 
3/171^0(0, 15, 1932; 1(1., 3 ־נ׳ 11111 ! 1 ;'\ .{ ; 1933 . י 107 !!' 1 ־ . 

141 :■(112/071 (2^1:1/(1111(, 221 111 ) 1 ) 1 ( 41 .־',' 11 ) 10 ") .[ :־ 1949 . 223 ־ 

£20111 ) 00 ,־ 01 י 1 ן £3 . 11 ? .'׳ 1 ; 1952 ..) 1 136 , 1/21071 ) 11 1 ו 7118 (ץ - 
) 111271 ( 195 . 1-2 0 $01111011111 (1311! 1. 800 . ]' ״)נ]־)?,,'!'() .)מס !., 
12), 1933. 

. י. לי 

חפה׳ מעיו סוכך, קבוע או מיטלטל, המשמש חיפוי־כבוד 
טקסי או עיטורי־גרידא. מוצא הכינוי לח׳ המקובל 
831013- '8310130 , צרפ x81110 בכמה לשונות אירופיות (איט׳ 
ס״ 1 ! 0 , גדמ׳ 8310130:810 ) — מקורו בסירוס שמה של העיר 
בגדאד ( 8311130 ), שעל שמה נקראו ביה״ב האריגים המז¬ 
רחיים היקרים. מכאן שמעיקרא היה כיסוי הח׳ עשוי אריג 
רפוי, ורק במאות ה 16 — 17 נעשה באירופה מחמדים קשוחים. 
צורתה הקדומה ביותר של הח׳ היתה חח׳ המיטלטלת, 
שמוצאה מן השמשיה שנישאה מעל ראשי המלכים והשרים 
במזרח הקדום. ח׳ כזאת משמשת (בתבנית דומה לזו של 



חופררמימה מפיארת מז הניאד. ה 18 
(ד׳סחיא־ז על־עט ויקטוריה יא 5 ירט, לונדון) 


הוד היהודית), החל מן המאה ה 12 לרבי הכנסיה הקאתולית 
בטקסים מסויימים, וכן בתהלוכות כמרים, שבהן נישאים 
שרידי קדושים, סאקראמנטים וכיו״ב. בימי הרנסאנס שימשו 
ח" כאלה גם למלכים בעת פגישות חשובות שנערכו תחת 
כיפת־השמים. 

ברבות הימים הפכו הח" באירופה לאביזרים ארדיכליים 
קבועים. כאלה הן: (א) הח" מעל למזבח, לפסלי קדושים 
וכד׳ בכנסיות ( 1130:1:11101 ־ 1380:1 . 111111 ־ 01801 ), שנעשו ביה״ב 
לרוב מאבן, ותקרת! היתה פיראמידאלית. סיגנון התקרה 
נסתבך ונתעשר בתקופת הגותיקה. ראויות לציון מיוחד 
הח" שעיטרו את פסלי הקדושים בשערי הקאתדראלות 
הגותיות (רובן מן המאות ה 12 — 15 ). סיומה הבארוקי של 
מסורת זו הוא חופת הברונזה הענקית של ברניני בכנסיית 
פטרום בוואטיקאן. (ב) ח" מפוסלות מעל למצבות־קבורה, 
שהופיעו באיטליה החל מן המאה ה 15 בתבנית אוהל. (ג) ח" 
שעיטרו את כסאות-המלכות או את תיאוריהם הפיסוליים 
בארמונות המלכים והנסיכים החילוניים והכנסייתיים. 
(ד) ח״־המיטות, שהיו חלק מאביזריהם האפייניים של חדרי- 
המיטות האירופיים במאות ה 15 — 18 והיו עשויות לרוב 
בצורת פורטיקו קלאסי, הנשען על עמודי־עץ מחוטבים. 
אם כי לעתים היו מחוסרות עיטור פיסולי. ח" הבארוק 
המאוחר נעשו גם בדמות אוהל פתוח, התלוי בתקרה. 
ח׳ יה ודית, ע״ע חתנה. 

ד\ ז 

,. 11 ־ 0 .!: 0 )ן: 5 מ 11 ^ 1 .) 1 ) ) 2.11 .^) 1 |ג 0 א) 11101711771 ) 111101 ,)) 80111111 . 0 
. 11 . 11 ) 1 ) 0 0/1 , 6011 ) 31 , ;(. 111111 ) 171 ( 1 ) 10 ) 1101 ,. 1 ) 1 ; 1937 ,( 1 

; 1950 ,( 10 .)א , 1 ) 011 ; 111 ) 00111 1.3 ) 11 )) 7101 () 7 ! 1707110 ! ־ 1 

; 5 5 19 ,) 6701 ) 0111 >! ■ 1 > 1111/12 ) 71111 !•! ) 1 ( 1 ,־!ץ 1 ; 1 ח 50111 . 11 
. 6 111 1 ה/ 11 ) 1 ) 70/6 /} 71 ) 411110 . 1 ) 077177101 }! (ס!/ 01 ( 1 , 2 ) 33 ? 
• 1 |)¥\ .נ) ) 11 ) )) 1 ) 5011 ) 08 ?) 71117 ( 1 ( 1 }!$ < 1 ) 11 '!! 1 ס 012 ק 1 11 ) 11 ) 1111 ) 6 

. 1963 ,()■ 111 ) 

א. רו. 

ח׳פורי, ע״ע ח׳בח. 

חפורית ( 15 ) 88313 ), סוג של צמחים משבט החפוריתיים של 
משפחת הדמיים (ע״ע. עמ ׳ 963/4 [ציור], 966 ). 

הסוג מכיל כ 10 מינים. בעיקר ים־תיכוביים; שלושה מהם 
מצויים בא״י. הח׳ המוזרה ( 88. !)3(3010x3 ) היא עשב רע 
ממאיר, שעשוי לעתים קרובות לדחוק את רגלי התבואה 
מהשדה בשל התרבותו וחיוניותו. ח׳־הפקעים ( 88.81118053 ) 
גם חיא עשב רע בשדות, אבל יחד עם זה אחד החשובים בין 
צמחי־המרעה של העולם. זהו עשב רב־שנתי בעל פרקים 
מעובים בבסיס הקנה. קני־שרשו נשארים מתחת לפני־האדמח 
לאחר שהקנים העל-קרקעיים מתים שנה שנה. 

חפועיית ( 3 ־ 001600101 , מיוד ;, 0X86 * — נדן, 

נוצה, כנף), סדרת חרקים (ע״ע), עשירה ביותר 
במינים; עד עכשיו תוארו יותר 250,0000 . מאובנים של 
ח" ידועים כבר מהפרם העליון. 

גודל הגוף במינים השונים — מפחות מ 1 מ״מ עד 
למעלה מ 150 מ״מ. הראש נושא זוג מחושים (לרוב בני 
10 — 11 פרקים) וזוג עיני־תשבץ. גפי־הפה מותאמות לנשיכה. 
החזה הקדמי גדול ובר תנועה. החזה האמצעי והאחורי והבטן 
מחוברים ללא תנועה לחטיבה אחת. החזה האמצעי נושא 
את כנפי־החפיה המוקשות, שאינן משמשות לתעופה. החזה 
האחורי גדול מהאמצעי ונושא את כנפי־ד,תעופה הקרומיות, 
שהן — במצב מנוחה — מקופלות מתחת לכנפי־החפיה. 
במשפחות אחדות אבד כושר־התעופה בגלל התנוונות הכנפיים 















837 


ח פרטיות 


838 


הקרומיות. הרגליים ברוב הח" רגלי הליכה וריצה; בזבליות 
(ע״ע) אחדות הפכו הרגליים הקדמיות לרגלי חפירה; 'בח"־ 
מים הרגליים האחוריות שטוחות ובעלות שערות ארוכות. 
ומשמשות לחתירה; בח" הפרעושיות הרגליים האחוריות 
משמשות לקפיצה. הבטן מורכבת מ 10 פרקים, אבל רק 5 — 7 
נראים לעין. 

ה ה ת פ ת ח ו ת היא דרך גלגול (ע״ע) מלא. הזחלים 
שונים מאד מהבוגר בצורתם ושייכים לטיפוסים שונים: 
( 1 ) זחל ראשוני; בעל לסתות חדות, טורף, מחושיו ורגליו 
מפותחים — ח" רצות, ח״־גדות, ח" שחייניות, פרות משה 
רבנו.( 2 ) דרן; זחל מגושם גלילי, בעל רגליים קצרות, עפ״ר 
חסרות שימוש; חי עפ״ר בקרקע וניזון משרשי־צמחים או 
מזבל — זבליות. ( 3 ) זחל־תיל; גלילי, דק באופן יחסי, בעל 



1 . 2 . מ. 4 . 

ציור 1 . גתו ן י וח. סחזור־החיים של 5 טז 03 ב; 1 ;! 10 סד 81 \•.: 

1 . זחלים ( 1x2 ; צ. גו?ם ( 3 ;1x2 . בוגר ( 2 ><); 4 . 5 טז 110 י! 110 )ז 0 
65 ([ 6 עז ( 8 א } 

כיסוי־גוף נוקשה מאד ורגליים קטנות; חי בקרקע וניזון 
משרשי-צמחים — גתוזיות. ( 4 ) זחלים בעלי רגליים מנוונות, 
הנוברים בגזעי־עצים ובשרשים — ברקניות, יקרוניות.( 5 ) זח¬ 
לים חסרי רגליים, דמויי-רימות — חדקוניות. הזחל משיל 
את עורו פעמים אחדות במשך התפתחותו, הנמשכת במינים 
השונים משבוע עד מספר שנים. הגולם עפ״ר חפשי, וגפיו 
בולטות מגופו; בפרות משה רבנו הגולם הוא חנוט, כשהגפיים 
הדוקות לגופו. 

א ו ר ח ־ ה ח י י ם של הח" רב-גוני מאד. הן מצויות גם 
ביבשה וגם במים; מהן טורפות — ח" רצות, ח״־גדות, ח" 
שחייניות, פרות משה רבנו; מהן צמחוניות — ח״־עלים, 
חדקוניות, ח״־זרעים. יש מהן ניזונות מזבל(זבליות), מפגרים 
וחמרי-רקב (ח״־פגרים), מפרוות־צמר וממזונות משומרים 
(ח״-חלב). 

ח" רבות גורמות נזק לאדם, ביחוד בדרגת הזחל, ע״י 
פגיעה בצמחי־תרבות: בעלים — כגון ח׳־קולורדו ('* 1 
ב:ז 111162 מז 66 ש 1 > 53 זג 01 ת 1 ןק), מזיק קשה של תפוחי״אדמה; 
בגזעים של עצי-פרי — כגון מיני קפנודיס ( 115 .> 0 תק 03 ) 
ויקרונית־התאנה ( 20111313 בת £0 ! 1 ז 8310601-3 ) ; בזרעים— כגון 
ח״־זרעים ( 136 ) 111 :) 11 ז 8 ); ברהיטים — כגון ןקרונית־הרהיסים 
( 1101 ־ £1114 811-0103111101 ). ח", שהן וזחליהן טורפים, מביאות 
תועלת, משום שהן פועלות כמדבירים ביולוגיים של מזיקים; 
דוגמה לכך היא פעולת פרת משה רבנו (*! 031 נ 1 >ע 03 *נ״״סא) 
נגד כנימת 3 ץזשם 1 . 

המשפחות החשובות של ח״ הן: 

ח״־ ג דוח ( 11336 ^ 0100 ), מצויות בשטחים חוליים 
שבחוף הים ובגדות הנחלים. עיניהן בולטות: לסתותיהן העל¬ 
יונות בעלות שיניים חדות; רגליהן ארוכות. הן בעלות כושר- 
תעופה. הבוגרים והזחלים טורפים; הזחל ראשוני, חופר 


מחילה בחול, ובה הוא אורב לטרף. — ח״ רצות (־ 0313 
81336 ). רובן שחורות, אחדות בעלות צבעים מתכתיים 
יפים. רובן חסרות כושר־תעופה, אך מהירות בריצתן. הן 
שוכנות קרקע׳ בדרך-כלל ליליות, ומסתתרות במשך היום 
מתחת לאבנים. הזחל ראשוני. הבוגרים והזחלים טורפים 
חרקים, תולעים וחלזונות. — ח" שחייניות ( 136 :> 0 * 11 ׳ל 0 ), 
חיות במים. בעיקר באגמים ובנחלים. הן בעלות כושר־חעופה. 
הגוף סגלגל ושטוח, הראש שקוע עד לעיניים בחזה; המחו־ 
שים חוטיים. לשם נשימה הן עולות מדי פעם אל פני־המים 
ומוציאות החוצה את קצה־הבטן. הביצים מוטלות לתוך 
צמחי־מים. הבוגרים, וכן הזחל הראשוני, טורפים; האחרון 
מוצץ את טרפו בלסתותיו העליונות הגדולות והחלולות. הם 
טורפים גם דגיגים קטנים ואוכלים ביצי־דגים. — ם ב י ב ו נ י¬ 
ה מ י ם ( 0 ג 1013 זץ 0 ) שוחים במהירות על פני המים, כשהחלק 
התחתון של גופם שקוע במים. עינם מחולקת לשני איזורים — 
העלית לראיה מחוץ למים, והתחתון לראיה במים. המחושים 
קצרים. — חובבות-המים ( 11111330 ק 0 ז 3 ־< 11 ), רובן חיות 
במים, אבל יש גם מינים החיים ביבשה. המחושים קצרים, 
ברוב המינים בחניני הלסתות האמצעיות ארוכים וממלאים 
את תפקיד המחושים. הבוגרים, ובמקרים רבים גם הזחלים, 
ניזונים מחומר צמחי מתפרק. הזחל של הסוג $ע 11 ו 1 ק 0 ־ 31 ץ 1 ־ 1 



.4 .3 .2 .1 


ציור 2 . חפויציות א״ייות 

טיפוסים טרנדיים: 1 . 3 ] 13 ! 1 :>צ 111 \צ 5 1111111 ^ 2 <מיצפ' הרצות); 

2 . ג 1 בח 0 זספ 3 )צך 011 ת 10 ז ג 1 <טיצפ' השהרוריותו. —מזיקי עצי־פדי: 

3 . 13 ז 03 (>נ 1 ז 0 ג 1 נ״ 1 חק 03 (קפנוריש־היצקרים, מ׳צפ׳ הברקניות); 

4 . 13100130111313 (יקרוניוז־הוזאנה, 8 יצפ' היקדוניו־זו 

(וסוגים קרובים לו) הוא טורף. לסוג זה, החי במים, יש 
מאגר-אוויר מתחת לכנפי־החפיה, ולשם חידוש מלאי־האוויר 
הה׳ עולה אל פני־המים. 

ח" ק צ ר ו ת כ נ פ י־ה ח פ י ה ( 136 > 1101 ץ 8 ת 813 ) —אורך־ 
גופן גדול פי כמה מרחבו. כנפי־התעופה שלהן מפותחות 
ומקופלות מתחת לכנפי־החפיה הקצרות מאד. הן מצויות 
בתוך חמרי־רקב, בצואה, בתוך פגרים, מתחת לקליפות־עצים. 
יש מהן טורפות, ויש מינים החיים בקני נמלים וטרמיטים, 
והנמלים מטפלות בהם. הזחל עפ״ר ראשוני. — ח" ־'פ ג ר י ם 
(שג 813 ק 511 ), מחושיהן דמויי־אלה. מצויות בעיקר ליד פגרים, 
ומהם הן ניזונות. הח" מן הסוג צ 11 ת 110 < 1 טס 6 א קוברות פגרי 
בעלי־חוליות קטנים. 

ח״ ־ ד ב 1 ר י ם ( 016110136 ), משפחה הנפוצה בעיקר באי־ 
זורים טר 1 פיים, רובן צבעוניות, מצויות על צמחים וניזונות 
מטרף (חרקים קטנים); גם הזחלים רובם טורפים. זחלי הסוג 
168 ) 711680 , המצוי גם בא״י, מתפתחים בקני דבורים וטורפים 
את זחליהן של אלו. — נתוזיות ( 1136 ת 6 ז £13 ), ח" 
מוארכות, עפ״ר בעלות צבעים כהים. כשהן מוטלות על גבן, 
הן יכולות להקפיץ את גופן כלפי מעלה ולהתהפך. הזחלים — 
זחלי־תיל, חיים בקרקע וניזונים משרשי-צמחים. בגי הסוג 



839 


חפושיות 


840 


!! 11 ז 80 ק 10 ץ?, המצוי באיזורים טרופיים, זחליהם וביציהם 
מאירים בדומה לגחליליות. 

ב ר קניות ( 6$111136 זק 611 ), ח" בעלות כיסוי-גוף קשה 
מאד- שקצה גופן האחורי מחודד ומחושיהן קצרים, רבים מן 
המינים צבעוניים — שחורים, ירוקים, אדומים, זהובים- ססגו¬ 
ניים —- לפעמים בעלי ברק מתכתי יפה. הביצים מוטלות על 
גבעולים ושרשי־צמחים. הזחל, בעל ראש קטן, חזה רחב, 
בטן צרה ורגליים מנוונות, נובר מחילות בתוך הצמח. 
משום כך מינים אחדים הם מזיקים קשים לעצי־פרי. — 
ח״־חלב ( 336 ; 0101 -!זק 50 י. ו: 30001 11011 .) [ 6 ^)) 


המינים גם הזחל וגם הבוגר טורפים. מזונם — חרקים קטנים 
דכים, בעיקר כנימות־עלים וכנימות־מגן, אבל יש גם מספר 
מינים צמחונים, כגון פרת שתים־עשרה (-ץז 1 ! 0 13 !ו 11301 ק£ 
50111611113 ); במין זה הבוגר והזחל ניזונים מעלי־צמחים, 
ביחוד מן הדלועיים. לפני ההתגלמות הזחל מדביק את קצה־ 
בטנו אל צמח, והגולם — שהוא חנוט — נשאר כולו בתוך 
עור הזחל, או תקוע בו בקצהו האחורי. 

שחרור יו ת ( 1611611110111036 ׳), משפחה עשירה מאד 
במינים ונפוצה מאד באיזירים מדבריים, וגם בא״י. רוב 
מיניה חסרים כושר־תעופה; הכנפיים האחוריות חסרות וכנפי־ 
החפיר. מאוחות. צבע הגוף עפ״ר שחור. בני משפחה זו הן 
ח״־קרקע הפעילות ביום (מיני 13 ורו 168 > 1 /, 16113 ״;?) או בלילה 



צי;ר 4 . שחרורית הקמח (■! 0101110 ס 1 ז 16008 ' [ 3 


(מיני 5 נן 313 ). למשפחה זו שייכות גם ח״־הקמח (מיני 
11101111111 !?׳ ,ס 1 ־ 1 נ 701161 ), המזיקות למוצרי תבואה, כגון גרי¬ 
סים, קמח, סובין וכר. הזחלים דומים לזחלי־תיל, וניזונים 
עפ״ר מחומר צמחי. 

יקרוניות ( 010136 ץנ 1 ו 1 ז 2 -ז 06 ), ח" בעלות גוף מוארך 
ומחושים ארוכים, לפעמים ארוכים מגוף החרק. מינים אחדים 
גדולים מאד. הזחלים נוברים מחילות בתוך גזעי־עצים, אח¬ 
דים נוברים גם בשרשים. הרגליים מנוונות. הזחל — הדומה 
לזה של הברקניות — מתגלם בתוך מחילתו במקום סמוך 
לקליפת־העץ. יש מינים שדרגת־הזחל שלהם נמשכת מספר 
שנים. ח" אלה מזיקות לעצים וגם לרהיטים. 

ח״־עלים ( 126 .> 1611 ו 01 <:׳{ 0111 ), משפחה עשירה מאד במי¬ 
נים בעלי צורות שונות. בתת־משפחת ה ח" ה פ ר ע ו ־ס י ו ת 
( 142111011136 ) הרגליים האחוריות מפותחות במיוחד ומש¬ 
משות לקפיצה. הבוגרים והזחלים במשפחה זו ניזונים מצמ¬ 
חים, בעיקר מעלים; יש מקרים שהזחלים קודחים בתוך 
העלים או בתוך שרשים. הזחל דומה לדרן. — ח״־ז רעים 
( 61 - 1101110120 ), ח" קטנות, שזחליהן גוברים בזרעים, בעיקר 
בזרעי־קטניות, וגורמים נזק רב. — ח״־ ק לי פה (-׳ 30015 
111136 ), ח" קטנות בעלות שוקיים משוננות בצידן החיצון: 



ציור 5 . חדקוניה האורז 
(ג 7 ץ־ 1 <> 3 ט' 111 ק!* ז £1 ) 


הזחלים חסרי רגליים, הן נחשבות למזיקים מסוכנים של עצי- 
היער, מאחר שהן וזחליהן גוברים תעלות בשיפה ובעצה של 
העצים. 

על ה ג ח לי ל יו ת — ע״ע. על ה זב לי ו ת — ע״ע. 

על ה ח ד ק ו נ י ו ת — ע״ע. על ח״ - ה ר פ ו א ה — ע״ע. 
על ח״ ב א ר ץ ־ י ש ר א ל — ע״ע א״י, ענד 213/4 . 

י. מרגולין, זואולוגיה, א/ 200 ־ 213 , תש״ט 3 ; צ. אבידוב, 
מזיקי צמחים בישראל, 190 ־ 258 , תשכ״א! ,-מסנשא ..ז 
,£? 0 רןס 1150116 ״ 1 .£ ; 1916 — 1908 , ז \• 1 
, 1630001 . 11 ; 1928 ,( 1 . 1 .> 8 ״.£?£ ,ת 0 נ 101 ז 10 יד 5 וחו 01 ? 8 ) * 7 >/זג 6 / 
; 1949 .(^ , 10 ^ 0010 ^ 10 ) 6 ז 1 ן;?ז י 356 גן? 0 .ק .ק) 

1171111£$ > 7 1€ ! 1 11 > 131111 [ . 8011 ) 1 ) 1 >■ 7 ג/ ( 0 
.( 199 . 0 ^ 1 ,.■\\; : 01 . 501 ) £€€({ 1 >ץ 1 >;>§ $:> 1 > : 11 ) 1011 * 1 ,;:) 03111 :^ 6 >[ 

. 1963 

יה. ק, 

ח" (או חרפושיות) מצריות, חפצי־קודש וחפציה 
חול בדמות הח׳, שנעשו במצרים הקדומה. באמונה המצרית 
שימשה ח׳־הזבל (ר׳ לוח צבעוני; וע״ע זבליות) סמל 
להתהוות קדמונית ("ההווה מעצמו") של האלהות; המצרים 
האמינו שהה" כולן זכרים, ושהן נ 1 צרות מתוך כדור־הזבל 
שהן נושאות עמן. את הח׳ קראו "ח׳פר"(״ההווה״); גופה — 
יחד עם כדור־הזבל — היו לסמל ולבינוי לאל־השמש ח׳פר־ 
רע. — הסופרים הנוצרים הראשונים, שירשו את דימויי- 
הם של המצרים הקדמונים, נהגו לדמות את ישו לח׳ ולכנות 






חיפושיות 

(בסוגריים — המשפחה) 

I . 103 ) 1103 ק 60 11313 < 46£3061 < (ח״־גדות); 2 . 1 ו 0101 ק 1 ת 110 $טנ 31 ז 03 (ח״ רצות); 3 . 1106115 ! 11$ ־ 0 ־ 11 )?[-! 
(חובבות־מים) ,■ 4 . 011$ זת 81£3 8 י[ 0 ] 80 ׳<ו 1 נ 1 (קצרות כנסי־חפיה) < 5 . £1018 }!; 0010$ ! 101 ז' 1 ' (ח״־דבורים) * 
6 . 33 סרת 113 ! $0 1$ ק 35 ־ו $16 (ברקניות): 7 . 0161103 $0 ץ 0110 3 תו 11301 ק£ (פיות מיצה רבנו)! 8 . 5111031:3 $ק £13 
(שחרוריות) ! 9 . 1 ־ 0311111016111:31:110 וד 1 ו 3110111 תז 6 ס 1 \ (זבליות); 10 . 3 ) 01050113 13 מז 0 ־ 1 \/ (יקרוניות); 

II . 00063115 1.3011003 ( 750016110130 ־ 0111 ) ; 12 . 1110115 ^ 111000810 0001600115 ־ 011 .^ 1 (חדקוניות); 

13 . 063 ק 011 0513 ) 0 ? (זבליות): 14 . 000015 0381 0105 ? 00 (זבליות)! 15 . 1303 ־ 571 1$ ־ 1 נ 131 \ 4 ו 1 (ח״־רפואה) 














841 


חפושיות — חפיפה 


842 



צי:י א. חים*מית של אםנח'ר,פ 111 
תוכן -כהונת: ווסלד חרג 102 אר־ור, כ"ו שנים 

אותו בשם "הח׳ הטובה" (למשל אמבר 1 םיוס בפירושו 
ללוקאס). 

על החמרים, שמהם נעשו הה", על צורותיהן ועל נושאי 
הציורים החרותים בהן — ע״ע חותם, עם׳ 224/5 . 

הה״ המצריות הראשונות הן מימי השושלת ה 6 . ביהוד 
נתרבו בממלכה התיכונה בימי השושלת ה 12 , ויותר מכל — 
בממלכה החדשה; בתקופה זו נעשו גם הנאות שבכולן. 
ייצור הח״ נמשך עד ימי השלטון היווני והרומי; מתקופות 
אלה נשתמרו ח" יפות שנעשו מזכוכית בטכניקה של גילוף. 

את "חיפושיוודהלב" היו שמים על לבו של החנוט! ח" 

אלו היו, בדרך־כלל, גדולות מן הרגיל, ובמקום ראש הח׳ בא 
בהן ראש־אדם. המלכים בממלכה החדשה (מימי חאתשפסות 
ואילד) היו עושים "חיפושיות־זכרון"; ביהוד נתפרסמו אלו 
של אמנחתפ 111 , שבכתובות החרותות בהן מסופר על נישואיו 
עם תיי, על עלילות־הציד שלו, על מרחבי ארצו וכר. 

הח" הן מן המימצאים הנפוצים של החקר הארכאולוגי 
של מצרים. רובן נמצאו באיזדר הדלתא ובמצרים העליונה. 
ערך מיוחד נודע לאלו שנמצאו בא״י — עדויות לשלטון 
המצרי בארץ או להשפעת תרבותה עליה: בתל־ג׳מה, בתל- 
עג׳ול, בתל־אל־פרעה (בנגב), בגינוסר שבגליל, בברקאי 
שבעמק-עידון (ח׳ של המלך החיקסוסי ששי 1 ע״ע חיקסום, 
עמ ׳ 402 : תמ' 1 ), בשעיר (ח׳ על שם ני־אוסר־רע, עשויה 
בימי השושלת ה 18 ), ביבנה (מתקופת הרעמססים), בתל- 
נג׳ילה(מימי החיקסום), באכזיב(מן המאות ה 7 — 4 לפסה״ב). 
ח" אלו עשויות עפ״ר סטאטיט. 

עם שגברה בדורות האחרונים ההתעניינות בחפצי אמבות 
מצרית, נעשו במצרים ח" מזוייפות לרוב, הנמכרות לתיירים. 

ש. בודנהיימר, הח׳ בארצות המקרא, א/ 126/7 , תש״י! 

״ 1 ) 1 ; 906 [ , 5 ^£*£)$ : 1011111111165 * £11 11 <}<(£ 11 ,׳ג־!־ 01 ר|י\\ 0 א .ק 
; 907 [ ,(:>־ 1 ז 01 111 ) 0 * 14115 .ז־)נ 1 ' £1 . 04131 ) 11$ ) 56 1 ) 0 ק $11£ -< 110£1 : ) $ 

, 11 ־ 131 ) 111 111 .) 01 $< £ 1 ־ 81£1 ( 0 1 £ 10 £ 140 *)€ , 1 - 1:111 . 11 . 1 ־ 1 
3 ־ 161 ) 1117 (€ 1 ) 1111 3 ( 11 )־ $0111 . ס !־!*)? ; 5 ־ 101 ) 1111 '־^ . 14 . 7 י \ ; 1913 , 3011171 
- 1 ) $0 { 11 ) $ 11 ( 11 £ / 0 10£110 * 111 )€ , 0 ^ 0 ^ ; 1917 , 10 $ ( £ 1 ^ 111111 

- 40 / 110 $ 11116 )'} 1110 111 $] 11111110 * 1 ) 171 ) $01113 , 014 $ <} £־ $ 0£1 , 3 * 111 ז 
. 1936 , 5011111 ) 1 \\ 11 ^) £1 10010 ) 11 ) 

י. לי. 


תפועיות־ךפואה ( 6 ר 1 > 01 !:> 4 ו 1 ), משפחה של חפושיות 
(ע״ע), הכוללת למעלה מ 2,000 מינים, שנפוצים 
בעיקר באיזורי ערבות ופונות וחיים על גבי הקרקע ועל 
צמחים נמוכים. כיסוי־גופן של חה״ר רך־יחסית וצבעוני: 
ירוק או כחול־מתכתי, אדום עם נקודות או פסים שחורים, 
שחור עם ברק מתכתי. מקצת המינים כנפיהם מנוונות, והם 
חסרי כושר־תעופה. מינים רבים מפרישים בשעת סכנה, 
מפרקי־רגליהם ומפיהם, נוזל המכיל חומר ארסי— ק נ ת ר י¬ 
ד י ן (ר׳ להלן). התפתחות חה״ר היא דרך גילגול־יתר, 
המתבטא בהופעת צורות אחדות של זחלים בזו אחר זו. זחלי 
חה״ר טפילים בקנים של דבורניים או בתיקי־ביצים של 
חגבניים. הביצים מוטלות על הקרקע או בכביסה לקן הפונד¬ 
קאי, ומן הביצה בוקע זחל. שבקצות־רגליו 3 ציפרניים. במי¬ 
נים מסויימים זחלים אלה מגיעים בעצמם אל קבי הדבורניים 
או אל תיקי־הביצים של החגבניים בקרקע. במינים אחרים 
הזחלים עולים על צמחים ונצמדים בציפרניהם לשערות- 
גופם של חרקים העוברים על־ידם. במקרה שהזחל נצמד 
לדבורה מתאימה, הוא מובא לתוך קן־הדבורה. טורף את 
ביצתה, משיל את עורו והופך לדרן, הניזון מן הדבש 
ומאבקת־הפרחים שהדבורה אגרה י להזנת זחלה. משתם 
המזון— הוא הופך לזחל חסר־רגליים (גולם מדומה), ואח״ב 
שוב לזחל בעל־רגליים, ולאחר נשל נוסף — לגולם, שממנו 
בוקע הבוגר. 

ר׳ לוח צבעוני. 

ז. ה. פאבר, זכרונות אנטומולוגיים (עבר׳ ח. בן־עמרם), 

38/9 , תשט״ו. 


הקאנתארידין,, 0 ^- 1 ,״€, מופק בעיקר מחה״ר מן 
המין 13 ש 31:0 ש 6$1 \ !;״׳<£ — חיפושיות ירוקות, ש*דלן 2 — 3 
ס״מ ("זבובי-אספמיה"). מבחינה פארמאקולוגית הוא פועל 
כחומר מבעבע חזק. מנות של 0.1 מ״ג (בתמיסת שמן) בשי¬ 
מוש חיצון כבר גורמות אדממת ומעלות בועיות בעור כתו¬ 
צאה מהינתקות הציפוי האפיתלי מן העור (במובן הצר); 
העור התקין מתחדש במהרה. בשימוש פנימי הקאנתארידין 
מגרה את הקרומים הריריים, ביחוד בדרכי השתן והמין. 


< 1 0 1 

0 ־ 0 — -ס, ן 

כד 

0 


גירוי זה גורם, בין השאר, לקישוי, ומכאן לפנים השימוש 
בקאנתארידין כסם־משגל. אולם השימוש הפנימי בו מסוכן, 
מאחר שהוא עשוי לגרום דלקח־כליות קשה. היום עדיין 
מקובלים ברוקחות תכשירי-קאנתארידין כחומר לרטיות. 
ואילו השימוש הפנימי בחומר זה פסק. 


חפייפה ( 1 ;|}ו 110 ^״ 00 ), מושג ראשוני בגאומטריה מטרית 
ובעל חשיבות מיוחדת בגא 1 מטריה האוקלידית 
והלא־אוקלידית כאחד. בגישה האכסיומטית לגאומטריה האו־ 
קלידית יחסי הח׳ של קטעים ושל זוויות הם שני מושגים 
ראשוניים. שתכונותיהם נקבעות ע״י אבסיומות־הח׳. האכסיו¬ 
מות קובעות, שליחם הח׳ של קטעים (שסימנו 6 = 3 ) וליחס 
הח׳ של זוויות (ון / 4 =״ >) 3 תכונות־יסוד: הם רפלכסי- 
וויים — 3 = 3 * וכן ״־; 4 =<:(>; סימטריים — ג 1 = 3 גורר 
שגם 3 = 6 ; טראנסיטיוויים — אם 6 = 3 , וכן 0 = 6 , הרי 


843 


חפיפה — הפירות ארכאולוגיות 


844 


גם € = ^. אכסיומה אחת קובעת אח האפשרות של הקצאת 
כל קטע נתון על כל קרן נתונה, וצניה דומה לגבי זוויות. 
אכסיומה נוספת נותנת את הבניה של סכום של קטעים: אם 
4 , 8 , 0 הן 3 נקודות על ישר אחד, כשהקטעים 4.8 , 80 
הם קטעים זרים, ואם הנקודות ׳ 4 , ׳ 8 , ׳ 0 מקיימות תנאים 
דומים, נמצא שאם קיימות הה״ ׳ 8 ׳ 4 = 48 , ׳ 0 ׳ 8 = 80 — 
קיים גם ׳ 0 ׳ 4 = 40 . האכסיומה האחרונה במערכת ז 1 מקשרת 
את שני מושגי הה׳ של קטעים וזוויות (והיא בכללת במשפט- 
הה׳ הראשון [ר׳ להלן]}: אם לגבי שני משולשים 480 
ו׳ 0 ׳ 8 ׳ 4 קיים ׳ 0 ׳ 8 ׳ 4 > = 480 > ׳ 8 ׳ 4 3 = 48 , ' 0 ' 8 = 80 
— קיים גם ׳ 4 ׳ 0 ׳ 8 >= 804 >. 

חפיפת משולשים היא מושג גאומטרי הניתן להגדרה 
בעזרת מושגי הה׳ של קטעים וזוויות. שני משולשים הם 
חופפים (׳ 0 ׳ 8 ׳ 4 =פ 480 ), אם כל צלעוחיהם חוויותיהם 
חופפות בהתאמה, ז״א: ׳ 8 ׳ 4 =פ 48 ,' 0 ׳ 8 = 80 , ' 4 ' 0 = 04 , 
וכן ׳ 4 > = 4 >, ׳ 8 > = 8 >, ׳ 0 > = 0 >. התנאים ההכר¬ 
חיים לחפיפת שני משולשים הן הה׳ של 6 זוגות של עצמים: 
3 הצלעות ו 3 הזוויות המתאימות של המשולשים, אך 
למעשה מספיקה מחצית הדרישות בלבד לקיום הה׳. החשובים 
שבמשפטי־הח׳ הם: ( 1 ) צלע־זווית־צלע — אם במשולש 
האחד שתי צלעות והזווית הכלואה ביניהן חופפות בהתאמה 
לשתי צלעות והזווית הכלואה ביניהן של המשולש השני, 
הרי שגי המשולשים ח 1 פפים ? ( 2 ) זווית־צלע־זווית — בהת¬ 
אמה ל( 1 ); ( 3 ) משולשים שצלעו׳תיהם חופפות בהתאמה 
הם חו׳פפים. 

קיימת שיטה אכסיוממית אחרת לביסוס הגאומטריה 
האוקלידית והלא־אוקלידית, שהיא גורסת רק את יחם הח׳ 
של קטעים כמושג ראשוני, ומערכת אכסיומות־הח׳ דנה 
תחילה ביחס זה בלבד. בשיטה זו ממלאת התכונה המנוסחת 
במשפט הח׳ ( 3 ) תפקיד של הגדרת יחס הח׳ של זוויות, 
כדלקמן: שתי זוויות, *>£> ו/ 0 >, שקדקדיהן 4 ו' 4 , הן 
זוויות חופפות, אם קיימות נקודות 8 , ס על שוקי הזווית מ 
ונקודות ׳ 8 , ׳ 0 על שוקי הזווית ׳״, שלגביהן מתקיימים 
3 יחסי הח׳ של הקטעים — ' 8 ' 4 = 48 , ׳ 0 ׳ 8 = 80 , 
' 4 ' 0 = 04 . במערכת אכסיומות־הח׳ של שיטה זו קיימות 
אכסיומות, שבעזרתן ניתן להוכיח שהגדרת הח׳ של זוויות 
היא בעלת משמעות והיא חד־ערכית. מרבית התוצאות של 
משפטי־הח׳ שבגאומטריה האוקלידית אינן תלויות באכסלמוד 
המקבילים (ע״ע גאומטריה, עט׳ 108/9 ); לפיכך התוצאות 
הנובעות מהן תקפות גם בגאומטריה הלא־אוקלידית (ע״ע). 

הגישה לגאומטריד, מבחינת תורת־החבורות(ע״ע חבורה) 
דורשת את קיומו של מושג המרחק בין שתי נקודות או 
האורך של קטעים, וכאן שני קטעים נקראים חופפים אם הם 
בעלי אותו אורך. חבורת התנועות של המרחב השומרות 
על המרחקים קובעת את הגאומטריה המתאימה, וכן ניתן 
להכליל את מושג הח׳ לגבי כל שתי צורות גאומטריות: שתי 
הצורות 1 ׳ ו ׳ 7 חן חופפות, אם קיימת לפחות טראנספורמאציה 
אחת של המרחב, השומרת על המרחקים ומעבירה את הצורה 
1 ׳ לצורה ׳ז. משפטי ד.ח׳ בגישה זו הם תנאים מספיקים 
לקיום טראנספורמאציות בחבורות המתאימות של הגאומטריה. 

א״ה פרנקל, סבוא לסתססיקה, ב׳ (חטיבות ב/ ג , ), תשי״ד, 

תשי ״ ד 1 ^ מ 1962 , 1899 , ?*' 1€11 ז? 060 , 1 > #£€11 11 ) 1471 ?' 6 . 13 

. 1960 ,\?? 0€0171€ / 0 1$ ? 10 ? 2 > 1 ) £01111 ,ץו 10101 ת 521 . ז \\- . 51114 ־ 301 .£! 

ש. ע. 


חפיר 1 ת אן^אולוגיוח. במקרים רבים חל חורבן מיבנים 
עתיקים בנסיבות, שכתוצאה מהן נתכסו שרידי 
העבר בשכבת אדמה, חול או לבה. כדי לחשפם, יש להרחיק 
באופן שיטתי את הצטברות החמרים האלה', בלי לפגוע 
בשכבות ובמימצאים המעידים על תאריך הבניין ועל הזמן 
והנסיבות של חורבנו. פעולת הח׳ מסתבכת כמעט בכל 
מקרה ע״י העובדה, שבאתר אחד ישבו בני־אדס בתקופות 
שונות, והמימצאים מהזמנים השונים נערמו אלה על אלה. — 
שרידים עתיקים נתגלו בארצות שונות כבר ביה״ב אגב 
פעולות־בגיה. רק בימי הרנסאנס באיטליה החלו לחפש 
במכוון אחרי חפצים עתיקים ולשמור אותם; הח" נערכו ע״י 
חובבים ללא שיטה מדעית. רק במאה ה 18 החלו ח" שיטתיות 
בשני האתרים בסביבות נאפולי, שנתכסו בלבה ועפר בעת 
התפרצות הוזוב ב 79 לסה״נ — הרקולנאום (ע״ע) ופ 1 מפיי 
(ע״ע). בהרקולאנאום היו שרידי הבתים מכוסים שכבת־לבה 
עבה וקשה, והחופרים נאלצו לעבוד תחילה בשיטת המנ¬ 
הרות ; בפומפיי היתר, השכבה דקה יותר, ואפשר היה לגלות 
את הבתים בחשיפה ישירה מעל פני השטח. בשתי הערים 
נמשכות הח" עד היום, אבל בימינו אין מעבירים את 
המימצאים לבית־הנכות, אלא משתדלים לשמור אותם באתר. 
בפומפיי למדו גם לחשוף באופן שיטתי בית אחרי בית, גוש 
אחרי גוש ורובע אחרי רובע׳ תוך חיפוש אחרי קווי־ה,רחובות 
וסימון שיטתי של השרידים. — במאה ה 19 פשטו הח" לחל¬ 
קים אחרים של איטליה(גילוי קברות ה א ט ר ו ס ק י ם [ע״ע] 
על שפע כלי־החרס היווניים שבתוכם), ואח״כ — לארצות 
אחרות. הבעיות הטכניות היו שונות בכל מקרה ומקרה: 
ב י ו ו ן — שאף שם החלו ד,ח" השיטתיות בראשית המאה 
ה 19 — עסקו בעיקר בחשיפת היכלי שיש ואבן, שלא היו 
מכוסים אלא שכבת־עפר דקה, אך שימשו במשך מאות 
בשנים למחצבות או לבניינים חדשים במקום; כאן היה צורך 
בפירוק המיבנים המאוחרים וכשיחזור הבניינים המקוריים. 
באשור ובבבל — שם הוחל בח״ בשנות ה 40 — היו 
ההיכלות והארמונות בגויים לבנים, בציפוי של לבנים מזו¬ 
גגות. שם חיפשו החופרים הראשונים אך ורק את התבליטים 
והפסלים, תוך השמדת שרידי הבניינים עצמם < אח״כ, כשפו־ 
ענחו לוחות־החרם הראשונים, שבהם היו חרותות כתובות 
בכתב־היתדות, החלו שוב לחפור כדי לגלות לוחות נוספים, 
בלי לשים לב למימצאי האדריכלות. — במצרים היד, 
מספר השרידים הגלויים לעין רב כל כך, שהח" ממש החלו 
באיחור (באמצע המאה ה 19 ); החופרים עסקו בגילוי קברי 
מלכים ונסיכים ובחשיפת שרידי היכלות שכוסו בחול. — 
בא" י (וביחוד בירושלים) נאלצו החופרים האנגלים (החל 
משנות ה 60 ) להשתמש בשיטת המנהרות מחשש הקנאות 
המוסלמית. — באסיה הקטנה החלו ד,ח" בשנות ה 70 , 
בעבודתו של שלימן (ע״ע) בהיסארליק, ששם קבע את 
מקומה של טרויה (ע״ע). שלימאן המשיך את חפירותיו 
במיקני ( 1876/7 ) ובטירינם ( 1884 ) שביבשת יוון* 
משלחתו והמשלחת הגרמנית שעבדה באולימפיה ( 1875 — 
1881 ) פיתחו את שיטות־הח׳ שהיו נהוגות מאז עד לאחר 
מלה״ע 1 , בעיקר בחשיפת בניינים. עבודתם של פלינדרז 
פיטרי (ע״ע) ויורשיו (מ 1890 ואילך) פיתחה את'הבחנת 
כלי־החרם כאמצעי כרונולוגי מובהק. בדרך זו הונחו היסודות 
לשיטת־ח׳ מדעית. 

ש י ט ו ת ־ ה ח׳ הישנות. (א) לפי שיטת התעלות, 


845 


חפירות ארכאולוגיות 


846 


שפותחה ע״י דרפפלד (ע״ע), נפתחת תעלה ברוחב של 
2 — 3 מ׳ לפחות'לעבר פני האתר; אם התעלה פוגעת בחומה 
או ביסודות עתיקים, מרחיבים אותה על כל פני הבניין ע״י 
עיקוב אחרי קו־הקירות והעמקת הוד עד לרצפת הבניין. 

(ב) שיטת המנהרות, שלה נזקקו במקרים שבהן לא 
ניתן — מסיבות שונות — לפתוח תעלה, יקרה מאד וקשה 
לעובדים ולחוקרים, משום שהיא מחייבת העברת אדמה 
במנהרות, שהולכות ומתארכות בעת הוד, ואין בה אפשרות 
לגלות אך את תכנית הבניינים שקירותיהם נחשפים במנהרה. 

(ג) לפי ש י ט ת הרצועות חופרים רצועה, העוברת על 
פני האתר לכל רחבו ובעומק מלא עד לפני־הסלע; אח״כ 
חופרים רצועה מקבילה וממלאים בשפך שלה את הרצועה 
הראשונה, וחוזר חלילה. שיטה זו מאפשרת בדיקת כל 
השכבות באתר, אולם היא דורשת דיוק רב בהתאמת מיפלסי 
השכבות השונות, המקוטעות לרצועות; כמו־כן נהרס האתר 
בדרך ז 1 לחלוטין, ואין אפשרות לבדוק את תוצאות הח׳. 

(ד) בכמה אתרים בא״י נהגו בשיטת השכבות — 
הסרת שכבה אחרי שכבה בתלים עתיקים. בדרך זו מתקבלת 
תמונה שלמה מהמימצא בכל שכבה ושכבה, אולם הכל תלוי 
בדיוק הרישום ובהבחנת החופר הראשון, מאחד שאין כל 
אפשרות לבדוק את התוצאות לאחר גמר הוד כולה. 

החופרים הראשונים היו מגששים באפלה מחוסר הבחנה 
וידיעת התאריך הנכון של המימצא. שלימאן, למשל, ירד 
בטרויה כדי שש שכבות מתחת לעירו של פריאמוס בלי 
להרגיש בכך. אולם באתרים שבהם השכבות מועטות, כמו 
באולימפיה, או בקברים בנויים יפה, כמו במיקני, הביאה 
שיטת התעלות לתוצאות טובות. האסכולה הגרמנית, שעבדה 
בשרידים קלאסיים, פיתחה שיטות הכרה ורישום קירות 
ושרידי בניה, ידע החלקים הארכיטקטוניים, אבחנת המוקדם 
והמאוחר בבניינים, וכר. — במסופוטמיה פותחה באותו הזמן 
שיטת עיקוב אחרי חומות־הלבנים בתוך ערימות השפך 
שהצטברו מחורבן החלקים העליונים של אותן החומות — 
דבר שהיה קשה בגלל אחידות החומר שבשרידי המיבנה 
דהשפך שמסביבו. במצרים ובא״י עמד פיטרי על חשיבות 
הרישום והבדיקה של שברי החרסים — שהם רוב־רובו של 
המימצא בכל אתר — ושאר כלי־הבית הרגילים והפשוטים; 
נתברר, שדווקא חפצים יום־יומיים אלה מאפשרים קביעת 
התפתחות סיגנונית המקבילה לתאריך מסויים, מאחר שלכל 
תקופה אפייני סיגנון מיוחד של הקרמיקה, ובכך הפכו 
החרסים"לכלי־העזר החשוב ביותר לקביעת הכרונולוגיה של 
המימצאים. 

החשובות שבח" שנערכו באותה תקופה הן: ב י ו ו ו¬ 
באי דלוס (ע״י משלחת צרפתית, מ 1873 ואילך); בדלסוי 
(ח" שיטתיות ע״י צרפתים, מ 1892 ואילך); באפידורוס'(ע״י 
יוונים, מ 1884 ואילך); באגינה ( 1901 , ע״י גרמנים); בסיקיון, 
בארגוס ובקורינתוס (מ 1886 ואילך, ע״י אמריקנים); בחירה 
( 1896 , ע״י גרמנים); בספרטה (מ 1906 ,ע״י אנגלים), ועוד. — 
באסיה הקטנה — בהאליקארנאסוס ( 1856/7 , ע״י 
אנגלים) ובאפסוס ( 1863 — 1874 ע״י אנגלים, ומ 1895 ואי¬ 
לך — ע״י אוסטרים); בפרגמון(מ 1878 ואילך, ע״י גרמנים); 
במילטוס (מ 1899 , ע״י גרמנים). בסוף תקופה זו גילה 
וינקלר (ע״ע) את שרידי בירת ממלכת החיתים בבוגאזקוי 
(ע״ע), ששם נמשכות הזד׳ מ 1906 ואילך. — במצרים 
(ע״ע אגיפטולוגיה) פיתח א. מריט (שזד> 6 ב 4 ג..\ 7 ) פעילות־ח׳ 


ענפה ( 1850 — 1881 ); בעקבותיו הלך מספרו(ע״ע), שהצליח 
לגלות ב 1881 את רוב החנוטים של מלכי מצרים מן הממלכה 
החדשה; באבוט (ע״ע) נמצאו קברי המלכים בני השושלות 
ה 1 וה 2 ( 1895/7 ); באל־עמארנה, בירתו של אמנחתפ ז\ 1 
(ע״ע), נתגלו, מלבד הארכיונים הממלכתיים, ארמונות 
וחלקים חשובים של העיר עצמה ( 1905 ). במצרים אף פותחה 
בידי פיטרי שיטה ל״קביעת תאריכים מתוך סידרה" (ע״ע 
ארכאולוגיה, עם׳ 900/3 ). — באשור ובבל החלו הח׳ 
בחרבות נינוה (מ 1842 ואילך, ע״י הצרפתי בוטה [ע״ע] 
והאנגלי ליארד [ע״ע]); בעיר אשור (ע״ע, עט׳ 360 ) חפר 
הגרמני אנדרי ב 1902 — 1914 ! בבבל — הגרמני קולדוי 
ב 1898 — 1917 ; בנופר — האמריקני הילפרכט ב 1888 — 1900 ; 
בלגש (תל־לוח) — תחילה הצרפתי סרזק ( 1877 — 1900 ), 
ואחריו אחרים (ע״ע בבל, עמ ׳ 528/9 ). לח" שנערכו במסו¬ 
פוטמיה ניתן לצרף גם את הזד׳ בשושן (מ 1881 ואילך, 
ע״י צרפתים). — בסוריה עבדה כבר ב 1864 משלחת 
צרפתית בראשותו של א. רנן (ע״ע); ב 1887 נתגלו ע״י 
חמדי בי בצידון ארונות מלכי צידון; בכרכמיש החלו 
האנגלים בח״ מ 1911 ואילך; בשמאל חפר הגרמני פ. פון 
לושאן ( 1882 — 1902 ), בגוזן (תל״חלף) — הגרמני מ. פון 
אופנהים ( 1903 — 1911 ). — בקפריסין חפרו האמריקני 
צ׳זנולה ( 1865 — 1877 ) והגרמני אונפאלשריכטר ומשלחת 
אנגלית (מ 1887 ואילך); בפרתיים חשף אונם (ע״ע) 
את שרידי הארמון בקנוסוס (מ 1893 ואילך) דחאלבהר — 
את ארמון פיסטום (מ 1900 ואילך). — מ 1860 נחפרו שרידי 
קרת-חדשת באפריקה הצפונית; מ 1905 נחשפו שרידי 
גומאנטיה בספרד. — הגרמנים חשפו את מבצרי הלימס 
הרומי בין הרינום והדנובה מ 1892 ואילך. — האנגלים ממשי¬ 
כים בגילוי ערים וחווילות רומיות בארצם, כגון ורולאמיום 
(סנט־אולבנז), ושל יישובים וכנסיות מיה״ב הקדומים. — 
טיפוס מיוחד של ח" מהווה המחקר הארכאולוגי של שרידי 
מיבני "תרבות־הכלונסאות" הנאוליתית, שנתגלו באגמים 
ובימות של אירופה המרכזית סמוך לתופיהם. 

ש י ט ת - ה ח" החדישה. בבחירת האתר לח׳ מודרך 
החופר לפעמים ע״י תגלית מקרית, הבאה כתוצאה מאירוע 
טבעי (גשם, רעידת־אדמה) או מפעולת פיתוח, בניה או 
עיבוד חקלאי. במקרים רבים קווי־החומות ניכרים עדיין 
על פני השטח או מתגלים בתצלום מהאוויר. לפי סקר 
החרסים הפזורים על פני האתרים העתיקים ניתן, בדרך־כלל, 
לקבוע את תקופות ההתיישבות במקום (ר , לעיל, עמ' 845 ). 
על החופר המעוניין בבעיה מסויימת לשקול, אם המקום 
המוצע מתאים לתכניותיו, ואם אין בו מימצא רב מדי 
מתקופות שאינן מעניינו ושיצטרך להרחיקו בהוצאות רבות 
ובעמל רב. — לאחר בחירת האתר, השגת האמצעים הכספיים 
לביצוע העבודה, קבלת רשיון מהרשויות המוסמכות וכו׳ — 
מרכיב החוקר משלחת, הכוללת עוזרים (תלמידים ומוסמכים 
לארכאולוגיה), ממונים על העבודה בשטח הח׳, עוסקים 
ברישום, וכן מודד, צלם, ועוד, ובמשלחות גדולות — גם 
אפיגראף. יש לדאוג לאיכסון, לאספקת מזון ומים, לתחבורה, 
לקשר, להבטחה וכו׳. — לאחר גמר ההכנות על החופר 
לבחור את השטחים להתחלת הה׳. יש למצוא מקום נאות 
לשפיכת האדמה שאותה מוציאים משטדדהח/ כדי לא לכסות 
בה שטחים שיש לדזשפם אח״ב. לאחר־מכן מסמנים בשטח 
ריבועים של 5 מ״ר, ומתחילים לחפור בעומק, תוך שמירה 






847 


הפידות ארכאולוגיות 


848 


על מחיצות של 1 מ׳ בין הריבועים והקפדה על כך, שקירות 
המישבצות יהיו אנכיים ככל האפשר. הריבועים מסומנים 
במספרים, המשמשים סימנים לאיתור האתרים המיוחדים 
($ס 0 ס 1 ) לגבי המיבנים הנחשפים. — משימתו הראשונה של 
החופר היא לקבוע את סדר השכבות והמיבנים המת¬ 
גלים בח׳. לשם כך הוא משתמש בעיקר בבדיקת החתכים 
הנראים בקירות המישבצות: אפילו היתד, לאתר רק תקופה 
אחת של בניה, נראים בחתך: ( 1 ) קרקע בתולה; ( 2 ) תעלת- 
היסוד של החומות; ( 3 ) יסודות החומה עצמה; ( 4 ) רצפת 
המיבנה — במיפלס גבוה מהיסודות; ( 5 ) שכבת־שרידים 
מתקופת השימוש במיבנה; ( 6 ) שכבת החורבן שלאחר 
ההרס; ( 7 ) שכבת האדמה שמעל לשכבת ההרס. המצב 
מסתבך, אם היו באתר כמה תקופות של התיישבות, כשבני 
כל תקופה מאוחרת חפרו תעלות, ואגב כך שדדו את אבני 
המיבנים הקודמים ושברו את רצפותיהם. שכבות השרידים 
שונות לפי טיב המיבנים: המיצבר קטן יותר בהיכלות 
ובניינים ציבוריים, ורב יותר בבתים פרטיים, ועוד יותר — 
ברחובות, שאליהם נשפכו האשפות בימי־קדם. נוסף על כך 
נבנו הערים הקדומות על גבעות טבעיות בעלות מיבנה 
משופע, וגם דבר זה משפיע על מיבנה השכבות. הכלל 
הוא — שהשכבות העליונות הן המאוחרות, והתחתונות הן 
הקדומות; אולם לא תמיד קובע סדר סכמתי זה. — כל קיר 
המתגלה בח׳ מקבל מספר סידורי; כל חדר, קבר או מיבנה 
אחר — מספר של אתר (מיוחד). החפצים המתגלים בעת 
הח' מוכנסים לסלים, שלכל אחד מהם ניתן מספר סידורי 
וציון המיפלם שאליו הגיעו בעת הח/ תכנית החומות ומקומות- 
המוצא של הכלים שבסלים נרשמים ביומנים. אם מגיעים 
לרצפה ומסירים אותה, נקבעים לאתרים המיוחדים מספרים 
חדשים. יש לשים לב במיוחד למימצא בין־שכבתי ולשכבות- 
עפר המעידות על שריפה. כשמגיעים לקרקע בתולה, מכינים 
חתך מדוד של סדר השכבות, וכן תיאורן וציון מקומן בחתך. 
את המימצא בוררים בכל יום בתוך הסלים, תוך כדי רישום 
תיאור כללי של החפצים המצויים בסל. בסוף העונה מתחילה 
פעולת בירור הכלים ותיאורם; לאחר־מכן מצלמים ומציירים 
אותם. מכלול המימצאים, יחד עם תכניות הקירות והרצפות 
ותצלומי המיבגים, מאפשר את שיחזור תולדות האתר, שידי¬ 
עתו היא מטרת החה״א: הוא מעמידנו על תולדות הבניה, 
על זהותם של המתיישבים מבחינה אתנית, על חילופי האוב- 
לוסיה, על הרמה הדומרית של התקופות השונות, על קשרי 
המסחר, על תאריכי מלחמה וחורבן. — מאחר שהחופר עשוי 
להרוס במו־ידיו את העדות שעליה הוא מסתמך, נוהגים 
היום להניח חלק מהאתר במות שהוא, כדי לאפשר בדיקה 
נוספת של תוצאות הח ׳ . 

ואלה פעולות־הח׳ החשובות בתקופה שלאחר מלחמת־ 
העולם 1 : ב א נ ט ו ל י ה נחפרו אלישר הויוק ( 1927 — 1932 ) 
ואלג׳ה הויוק ( 1935 — 1939 ), ומ 1948 ואילך — כולטפה ליד 
קיסרי, מקום־מושבם של סוחרים אשוריים בימי החיתים! 
בקאראטפה ( 1947 — 1952 ) נתגלו כתובות חיתיות ושמיות, 
ואף לוחוירדתבליטים: בקיליקיה נערכו ח״ בטרסוס (מ 1935 
ואילך). — בצפון־סוריה נערכו ח״ באנטיוכיה ( 1932 — 
1939 , ע״י אמריקנים); באללח׳ ( 1936 — 1949 . ע״י וולי 
[ע״ע]), בחמת ( 1931 — 1938 ), בבקעת עמוק ( 1933 — 1936 ); 
מספר רב של ח״ נערכו מטעם מוסדות צרפתיים: באוגרית 
(ע״ע; מ 1929 ואילך), במארי(מ 1933 ואילך), בגבל(מ 1921 


ואילך), בקדש ( 1921/2 ), בקטנה ( 1924 — 1929 ). דורה אורו־ 
פוס (ע״ע) נחפרה תחילה ( 1922/3 ) ע״י הבלגי פ. קימון 
(זמסנמ״ס .'-!), ולאחר־מכן ( 1928 — 1937 ) ע״י משלחת 
צרפתית־אמריקנית. — במסופוטמיה יש להזכיר במיוחד 
את ח" אור (ע״ע; מ 1918 ואילך בידי חוקרים שונים. ובי- 
חוד בידי וולי [ 1922 — 1934 ]); את הח״ בנוזו( 1925 — 1931 ), 
בדור שרוכין (ודרסאבאד; 1930 — 1935 ), בכלח־נמרוד 
( 1949 ). — ב מ צ ר י ם נתגלה ב 1922 ע״י קארטר קבר פרעה 
תחות־ענח׳־אמון (ע״ע), היחיד שלא נשדד; פירסום 
אוצרותיו נתן דחיפה גדולה לפעולות הח". כמו־כן חשובות 
חשיפת קבר חתפ-חרס, אמו של ח׳ופו ( 1925 ), והח" בצוען 
( 1929 — 1951 ); מן התגליות האחרונות — ספינות־עץ בקבר 
ליד הפירמידה של ח׳ופו. — בקפריסין עבדו משלחת 
שוודית ( 1927 — 1931 ) ואחריה משלחת צרפתית ( 1934 , ונד 
1946 ואילך); בכרתים נמשכו העבודות בפיסטוס. — 
ב 1950 — 1952 עבדה משלחת אמריקנית (שבין חבריה היה 
אולבריט [ע״ע]) בפעם הראשונה בח״ בתימן — בתמנע 
ובמארב; אולם עבודתה הופסקה, ולעת־עתה נשאר הצי־האי 
ערב ארץ לא־נודעת מבחינת הח". — לעומת זה התפתחה 
פעילות רבה בהודו, ששם חשף ג׳ון מרשל (ע״ע) מ 1932 
ואילך תרבות חדשה ובעלת רמה גבוהה בעמק־האינדוס 
(ע״ע הדו, עמ ׳ 502 — 504 ); ליד מאדראם מצא מ. וילר (ע״ע) 
שרידים של מושב סוחרים רומיים. — באפגאניסטן 
נתגלו ( 1938 ) בבגראם שרידי תרבות יוונית־הודית מעור¬ 
בת (ע״ע גנדהדה). — מאמצע המאה ה 19 ואילך עסקו החו¬ 
פרים הרוסיים בחקר הקברים והחורבות המפוזרים בערבות 
רוסיה הדרומית; סיגנונם מעורב מהשפעות תרבותיות 
יווניות ורומיות (המתבטאות ביבוא כלים, בתוכם גם כלי־ 
זהב מגולפים, כלי־שגהב, וכר) והשפעות מזרחיות — פר¬ 
סיות וסיניות. 

ב מ ז ר ח ה ר ח ו ק נחפרו ב ו ו י ט נ א ם של היום שרידי 
תרבות צ׳אמפה מן המאות ה 3 — 17 לסה״ג (ע״ע ויטנם. עט' 
116/7 ). המחקר הארכאולוגי השיטתי של עברה של סין 
התחיל רק בדורות האחרונים, והשלטון הקומוניסטי מקדם 
אותו במרץ רב. המחקרים באיזור שמצפון לנהר הצהוב כבר 
העלו מימצאים (יצירות אמנות-בר 1 נזה) השופכים לראשונה 
אור על תרבות תקופת שושלת-שאנג (האלף ה 2 לפסה״נ). 
אולם מחקרים אלה נשענו ברובם על סקר פני הקרקע; הדד 
להכרת הנסתר באדמה מתחת לנגלה עדיין נמצאות ברא¬ 
שיתן. 

על הח״ בא״י — ע״ע׳ עמ׳ 1129 — 1143 (וכן בכרך- 
המילואים). 

בראשית פעולות הח׳ העבירו המשלחות הזרות את המימי 
צא לארצותיהן, ובדרך זו נוצרו אספי־העתיקות המפורסמים 
בבירות אירופה; אולם כבר בסוף המאה ה 19 נאסר יצוא 
העתיקות מיוון, מאיטליה ובמידה מסויימת — גם מתורכיה. 
במחצית הראשונה של המאה ה 20 נהגו לחלק את המציאות 
בין ארץ־מוצאן ובין החופרים, אולם היום נוהגות הממשלות 
במידה גוברת והולכת לשמור את כל המימצא בארצן. 

יש להבדיל בין ח" ארכאולוגיות, במובן המדוייק של 
מושג זה, ובין חשיפת שרידים ארכאולוגיים — ז״א הגילוי 
והמחקר של מיבגים היסטוריים, או מימצאים אחרים מתקופות 
קדומות, שלא היו קבורים במעמקי האדמה ונראו על פני 
השטח, אלא שהיו מצויים באיזורים שהפכו במרוצת הזמנים 


849 


חפירות ארכאולוגיות — חפץ, יש ה 


850 


לשממה שלא דרכה בד. רגל אדם במשך תקופות ארוכות, או 
שנסתרו מעיני רואים ע״י שיגשוג צמחיית־בר מסביבם 
ומעליהם, או שמהותם ומשמעותם לא הוכרו ולא הוסבה 
אליהם תשומת־לב. אתרים אלה מתגלים לעיתים במקרה ע״י 
תיירים, וחקירתם אינה קשורה מלכתחילה בטכניקה של ח״: 
לעתים אין כל ההכנה למחקר אלא עבודת ניקוי ושיפוץ, או 
איסוף ורישום של המימצאים; לפעמים יש לעסוק בבירוא 
היער; לפעמים באות ח ׳/ ממש כדי להשלים את המחקר הזה. 
דוגמות מובהקות לכך הן: פרשת המחקר של א נ ג ק ו ר 
(ע״ע), מרכז ממלכת קהמר, שנתגלתה ב 1860 בג׳ונגל של 
קמבודיה של היום; ובצורה בולטת ביותר — עיקרה של 
הארכאולוגיה של אמריקה הקדם־קולומבית: גילוי 
חרבות עדי המיה (ע״ע) בג׳ונגלים של אמריקה התיכונה 
וחשיפתן, הנמשכת והולכת עד היום (ע״ע אוכסמל); גילוי 
הערים והמיבצרים של האינקה (ע״ע) ושל התרבויות 
הקדם־אינקיות בפרו (ע״ע), שהתנוססו על פסגות האנדים. 
אולם נעזבו לאחר הכיבוש הספרדי ונשכחו במשך דורות 
רבים. דומה לכך היה גורלם של חרבות זימבבוה (ע״ע) 
באפריקה המרכזית־דרומית. — הערים העתיקות של מכסיקו 
(ע״ע) ושל אמריקה התיכונה והפידאמידות המדורגות 
שהקימו בני מאיה והאצטקים, וכן שרידי חרבות האינקה 
באמריקה הדרומית — כל אלה התגלו מעיקרם על פני 
השטח; ואילו התרבות הטולטקית, הקדומה בתרבויות 
אמריקה, נחשפה מכוח ח" ארכאולוגיות בערי המאיה והאג- 
טקים, אלא שהה" הללו לא היו מבוססות על סטראטיפי־ 
קאציה שיטתית בדומה לח" הארכאולוגיות בארצות המזרח 
הקדום. — גם חקר תרבות־האינדוס (ר׳ לעיל) ראשיתו 
היתד. בסקר ובמעשי־חשיפה. שאחריהם באו ח״־עזר בערים 
העתיקות. 

אין לראות כח" את טכניקת המחקר הארכאולוגי המת¬ 
נהל ע״י סקר וצילום של שטחים מן האוויר, בדרך של 
גילוי מיבנים קדומים, שרישומיהם ניכרים בצורת פני־הקרקע. 
על כך, וכן על טכניקות חדישות אחרות של המחקר הארכאו¬ 
לוגי — ע״ע ארכאולוגיה [כרך־מילואים]. — כמדכן 
אין להגדיר כח" ארכאולוגיות את חקירת ש י כ ו נ י¬ 
ה מ ע ר ו ת של האדם הקדמון, ולא את הח" שהביאו לגילויים 
של שרידי האדם הקדמון עצמו; וע״ע פלאונטול 1 גיה: 
האדם. 

וע״ע ארכאולוגיה, תמ ׳ : עט׳ 901/2 , 

וכן ע״ע אגאית, הציויליזציה ה־; אפסום; בוגאזקוי; 
ברוגזה, תקופת ה־; דורה־אורופום! דלפוי; הלשטט, עדן-. 

תנד: כרך י״ב, עמ׳ 253/4 . 631/2 , 665/6 ; ט״ו, עמ ׳ 
409/10 , 411 

מ. אבי־יונה וש. ייבין, קדמוניות ארצנו, א/ 75-73 , תשט״ז; 

,***¥ ■#*א * 6 ! <<< 1 < 10 !ו>י 11 ■, 8x6 /״ **״״*י. 4 ! .ק ,ע\ 

.(> . 111115 ) . 46611061 , ./ . 1 (■)!)' 0 ,קי):א.א .'•ז ; 1934 
/ 0 41 > 11 ו 10 \ 61 ,־ 17.01 :>!! .'• 1 -א ; 1939 ,( 1 ,[ 1 ) 011 .'\\ .<ןא!ז-ז 1 
,) 061 י* 161 ! 0 <] 8 .׳ 447501101 . 0 ; 1950 . 14161/10111 ¥1614 . 466/10601 

: 1954 , 111-111 .¥ 1116 .מס־׳/ . 6166/10601 ,־ו 4910010 \ !א ; 1953 
. 51 .א ; 1955 , 5 !ססנ) " מנו־ו 0 ד. £0 אק\ 1 ,־ 301 ־ 141001 . 4 ) 
.; 1112 * 15511 . 1 ! . 5 . • 1 .־* 1901 .. 61111601 ־ 141 111 86%11111111%1 .ח 0 '>ח:>א 
- 1111 ) 5 ? 11 ' 1 , 11 ־ 11 ! . 11 ; 1962 ,. 11001 ־ 6411 . 1 > 111 111-1111% > ¥111/1 
; 1962 ,([[^ 110601. (1)15001(70, XX ־ 1 ־ 641 111 ¥611011111011 : 1/11 ) 
, 1161 ^ 111 ) 166/1 116 11161166 0 . 11 ) 1:066116 .) 1:1 ) 1 > 1 ]ב 1 (!-] 1111 ; 3 10 > . 11 

. 1964 ,( 204-206 .״־א־ ,.■ 51 , . 01 . 801 ) 111 - 1 
ס. א. י. — 0 . 


זז?ף (צסוחסון), זכוכית וולקנית דמויית קצף. המופיעה 
בצורת פליטות וולקניות. ולעתים רחוקות יותר — 

כזרם־לבה. הה׳ נוצר ע״י התקררות פתאומית של לבה רותחת 
מקציפה, תיד התהוות מיקפא מלא בועות־גאז. הוא נוצר 
מלבות מכל הסוגים, אך עפ״ר מן הלבות החמוצות מטיפוס 
הריאוליט, שהן עשירות ביותר בגאזים. לח׳ צבע אפור, 
לפעמים חום או אדמדם. וברק של משי או שעווה. החומר 
בנוי סיבים עדינים, חוטים. או קרומים מסביב לחללים, 
ומשקלו הסגולי 2.3 — 2.4 ; בגלל ריבוי החללים שבו משקלו 
הסגולי של סלע־הח׳ הוא פחות מ 1 , ז״א— הוא צף על־פני 
המים. סלעי־ח׳ נמצאים רק בסביבת הרי־געש פעילים, או 
שהיו פעילים בעבר לא־רחוק, במקומות רבים בעולם, באיים 
וולקניים. באיסלאנד, בניו־זילנד ועוד. אבקת־ח׳ נישאת ע״י 
רוחות למרחקים גדולים ויוצרת מירבצים (פומיציט) במרחק 
אלפי ק״מ מהרי־געש (וע״ע לבה). — גושים ואבק של ח׳ 
נמצאים לאורך הח 1 ף הים־תיכוני של ישראל. הם מובאים 
הנה ע״י זרמי־הים מהרי־הגעש שבים האגאי ואולי גם מן 
האיים הליסאריים. 

הח׳ מופק בעיקר לצרכי־בניה, כגון לייצור אגרגאטים 
קלים, וכתוספת למיבי־מלט מיוחדים. וכן להכנת לוחות 
לבידוד תרמי ואקוסטי והר׳; כמו־כן הוא משמש כחומר 
השחזה וליטוש בתעשיית מתכות, רהיטים, מכוניות וכד/ 
כחומר־ניקוי ובמילוי בתעשיית הצבעים יכו/ מירבצי פומי־ 
ציט שבסביבת פוצואולי באיטליה נוצלו כבר ע״י הרומאים 
לייצור מלט. ומכאן שמו פוצוא 1 לאנה. הח׳ המתאים ביותר 
לצרכים טכניים מובא היום מן האיים הליפאריים. 

חפץ בן ןצליח (המחצית השביה של המאה ה 10 ), ראש- 
ישיבה ובעל הלכות בשלהי תקופת הגא 1 בים. על 
חייו ידוע רק שהיה עיוור; במכתב מן הגניזה הוא מכובד! 
ה״אשורי״. כלו׳ בן מוצול שבבבל, ותאריו — "אלוף" ו״ראש- 
כלה׳/ חיבורו העיקרי הוא כתאב אל־שראיע (ספר המצוות), 
שחיה מחולק כנראה ל 36 ספרים. לידינו הגיעו הספר הרביעי, 
הדן בקרבנות, וקטעים מן הספר חשלישי על דיני נזיקין ומן 
הספר החמישי על טומאות מיוחדות. קטעים מדבריו נשתמרו 
בכתבי מחברים אחרים. בחיבורו חולק ח׳ על ספר "הלכות 
גדולות" (ע״ע) בנוגע לסדרן ומניינן של המצוות. שיטתו 
היא לדון בכל מצווה לאור השקלא־טריא בתלמוד ולהסביר 
את טעמיה. אבל אין הוא מביא את דעות הגאונים. יש 
בדבריו גם הערות לשוניות ודקדוקיות. יש משערים, שספרו 
של ח׳ היה מכוון נגד "ספר המצוות" של ענן, מייסד הקראות, 
אע״פ שאין בו דברי פולמוס נגד הקראות. — חכמי צרפת 
ואשכנז מיד,"ב מרבים לצטט את "ספר חפץ", אבל מסתבר 
שלספר זה אין כל קשר עם ח/ גם את ספר ״והזהיר״( 1873 ) 
ייחסו שלא בצדק לח/ 

ב. לוין. ספר מתיבות וספר חפץ, תרצ״ד! ח. משרנוביץ (רב 

צעיר), תולדות הפוסקים, 130-117 . 1946 ; מ. צוקר, קטעים 

חדשים מס׳ המצוות לר׳ ח׳ (. 110.5 .• 11 ;>ן . 4 ״. 4 .-״ו״ 4 .ססז? 

(החלק העברי, 1 ], צוצצ), 1961 ; 016 .״ 1 ) 81011150111101 . 41 

. 1902 . 10 . 62 % ,{ $1140 ' 40 ' 1,110 x 1141 

ח$ץ, (#ה (:?בקב) - 012 ) 13.^11x11401 — (נו׳ 1901 , ויל¬ 
נה), כנר אמריקני־יהודי, כבר בגיל 3 התחיל 
ללמוד נגינה בכינור. ובן 5 הופיע בציבור. ב 1909 נת¬ 
קבל ללימודים בכיתת־האמנים של לאופולד אואר (ע״ע) 


851 


חפץ, יש ה — חפרפרות 


852 


בקונסרוזאטוריון בפטרבורג: שם הופיע לראשונה ב 1911 . 
לאחר־מכן ערך מסעות בארצות־אירופה וניגן בניצוחם של 
מנצחים מפורסמים. לאחר שפרצה המהפכה הרוסית היגרה 
משפחתו לאה״ב, ושם הופיע ח׳ לראשונה ב 1917 באופרה 
המטרופוליטנית בניו־יורק. ב 1926 ביקר לראשונה בא״י וערך 
כאן סידרה של קונצרטים. שאת הכנסותיהם תרם לבניין אולם־ 
קונצרטים בתל־אביב. לאחר הקמתה של מדינת ישראל הופיע 
אף כס 1 לן עם התזמורת הפילהארמ 1 נית הישראלית. — אפיי" 
נית לאמנות־הביצוע של ח׳ היא השליטה המוחלטת על 
הטמפראמנט ע״י משמעת רוחנית וטכנית חמורה. מלחינים 
חשובים בני־זמננו כתבו בשבילו קונצ׳רטות לכינור. הוא 
עצמו חיבר קאדנצות לקונצ׳רטות לכינור של מוצארט, בט־ 
הובן ובראמם ועיבודים של יצירות מוסיקאליות שונות. 

חפץ חיים, יישוב חקלאי מדרום לגדרה. הקיבוץ הראשון 
לתנועת פועלי אגודת ישראל; נקרא ע״ש ר׳ ישראל 
מאיר הכהן מרדין (ע״ע). נוסד בתש״ד ע״י קיבוצי־הכשרה, 
שקמו מתוך תנועת הנוער החרדי "עזרא" בגרמניה בהשפעת 
רעיונותיהם של יצחק ברויאר (ע״ע) ונתן בירגבאום (ע״ע). 
קיבוצי־הכשרה אלה נכשלו בנסיונם להגיע להתיישבות 
באמצעות אגו״י; לפיכך החליטו להתיישב על אדמת הקק״ל 
ובעזרת קרן־היםוד. — מטרות הקיבוץ: למצוא פתרונות 
לבעיות ההלכה בחקלאות (כגון החליבה בשבת, כלאיים 
וכד׳) ולשמש דוגמה לחיי יצירה ברוח התורה; בין השאר 
הקיבוץ מורה דרך לפתרון בעיית קיום מצות שמיטת־־קרקע 
כהלכתה במשק חקלאי מודרני ע״י פיתוח שיטת גידולי חצץ 
ומים (ע״ע הידרופוניקה). בקיבוץ נתחנכו מאות בני נוער 
חרדי עולה. — במשק כ 480 נפשות, ומחייתו על משק חקלאי 
מעורב על שטח של 7,000 ד׳ ועל בית־המרגוע שבמקום. 

י. בן־אהרן, חזון והגשמה (קובץ ״קמה״), תשי״ב; 3 . וולף, 

לתולדות המשקים החרדים בארץ (המעין, ג׳), תשי״ד; נ. 

קצבורג. קיבוץ ח״ח ( 0 ׳ "נחלת אמונים"), תשט״ז. 

חפר. במקרא בזכרות: עיר ח' — בסמיכות לתפוח 
ולאפק, שהיא ראש־העין של היום —, כעיר שמלכה 
נוצח בידי יהושע (יהו׳ יב׳ יז); ארץ ח׳ — יחד עם ארבות 
ושכח, שהיא סמוכה לטול־כרם של היום —, כאחד המחוזות 
של שלמה (מל״א ד, י). כל הנתונים הללו מעידים, שמקומה 
של ח׳ היה בשרון הצפוני. ח׳ הוא שמה של משפחה משבט 
מנשה (במד׳ כה לג! יהו׳ יז, ב), שבנחלתו נכלל האחור 
ההוא. 

היום נקרא בשם עמק־ח׳ (ע״ע א״י, עט׳ 52 ) אחור 
השרון המרכזי־צפוני, שבין נתניה לחדרה, שאותו ח 1 צה נחל־ 



עמק חפר: נהי בקרבת ניחו־אהר; 


אלכסנדר. שטחו כ 120,000 דונם, מהם כ 110,000 דונם ראויים 
לעיבוד, והוא מיושב בצפיפות חקלאית שהיא מן הגדולות 
ביותר בארץ; אוכלוסייתו כ 18,000 נפש ( 1964 ). 

עד להתנחלות היהודית החדשה היה האיזור ידוע בשם 
ואדי חוארת/ ע״ש השבט הבדווי חוארה, שנדד בשטחים 
שהיו שוממים ומכוסי ביצות. אדמות העמק נגאלו ע״י 
הקהק״ל ב 1929 . העמק פותח כיחידה התיישבותית שלימה, 
ע״פ תכנית אחידה; לקיבוצים, למושבים ולמושבי־עובדים 
הוקצו שטחים מחולקים ליחידות משקיות בנות 30 דונם. 
לאחר סבל רב שעבר על המתיישבים בשנים הראשונות של 
המיבצע, הביאה ההתיישבות בעמק־ח׳ להתפתחותו של סוג 
חדש במשק החקלאי — המשק המעורב, שעליו מושתתת 
כלכלתו הפורחת של האחור. כיום נמצאים בעמק־ח׳ 48 
יישובים; הגדול שבהם— כפר־ויתקין, מן המושבים הגדולים 
בישראל. בין היישובים נכללים גם כפר־דייגים, שיכוני־ 
עולים, וכן מוסדות־חינוך חשובים: בי״ס לדיג, מדרשה 
חקלאית(מוסד־רופין) ובי״ס תיכון לחקלאות, ישיבה חקלאית. 

י. ז. ה. איש הורוביץ, א״י ושכנותיה, 277 , 1923 : א. גרץ, 

עסק ח׳, תשט״ז; י. לויבסון, השרון, תשכ״ג:,); 41111181 . .־% 

7/16 8116 0} 71111(! 1/16 7 0{) 0^(1!)/2^> 0/ 

(1?0$, X^ זש 151 ג 1 \ .מ ; 1931 ,( 251 י 
7)16 651116/1€ 711216 (1. 66111/6 £6 5 (!£!)?¥, 58, 82), 

1935; \{. €60£1'1£!116 <16 1(1 7 (116111126, 11, 23, 81, 

348, 1938. 

מ. 

חפרפרות, החפרפרתיים ( 136 > 1 ק 1 ג 7 ) הם משפחה 
בסדרת אוכלי־חרקים (ע״ע), שהסתגלה לחיים 
תת־קרקעיים. גופם גלילי ומכוסה פרווה צפופה ורכה; 
הרגליים והזנב — קצרים. הגולגולת ארוכה, משומחת ועצמו־ 
תיה מאוחות, כדי שתוכל לעמוד בפני לחץ האדמה. החרטום 
יתדי ועפ״ר מוארך בצורת חדק, העיניים זעירות ולפעמים 
מכוסות לגמרי ע״י העור. אפרכסות־אזניים חסרות, אך חש־ 



הפרפרת אירופית ( 13 ן 1 בז) כפ-רנל קדמית 

של קיפוד (ימחו ויעל 
חפרפרת (*עסאל.) 


מיעד, טובה; הה" מגלות את טרפן ע״י קליטת רחשו באדמה. 
גם חוש־הריח וחוש המישוש מפותחים בהן ועוזרים להן 
במציאת הטרף. ברוב המינים קיימות כל 44 השיניים, ומספר 
הטוחנות וצורתן הוא סימן־הכר עיקרי של המשפחה. מזונן 
בא מן החי: שלשולים, חרקים וזחליהם, סרטנים וחוליתנים 
קטנים. הרביד׳ מועטת; הנקבות ממליטות פעם בשנה 1 — 6 
גורים. החפרפרתיים נפוצים במחצית הצפונית של כדור־ 
הארץ, בין קווי־הרוחב ס 30 ל ס 50 , אבל הם נעדרים באפריקה 
וכן באסיה מישראל עד הודו. 

המשפחה כוללת 5 תת־משפחות: ( 1 ) חפרפרות 
( 26 ת 1 ק 131 ׳), בעלות עצם־חזה גדולה ובעלת קרץ, שבו 
מתאהזים שרירי־החזה המשמשים לחפירה; הרגליים הקדמיות 
חזקות וכפותיהן רחבות הרבה יותר מן האחוריות. ה ח׳ 
האירופית ( 3 ס 21 ד) ארכה 15 ס״מ. מבחינת בניין הקן 




853 


חפרפרות — חפש, דרגות־ 


854 


וצורת ערימות־האדמה שהיא מעלה היא דומה לחלד (ע״ע), 
ויש טועים וקוראים לזה האחרון בשם ח/ — המונח ,,לחפר¬ 
פרות" שבמקרא (ישע׳ ב, כ) מכוון׳ אולי, לעטלף־הפירות, 
ובוודאי לא לח' שאינה מצויה בא״י. 

( 2 ) ד ס מ נ י ם ( 0650131111130 ) — שוכני־מים אירופיים, 
שרגליהם האחוריות מפותחות הרבה יותר מן הקדמיות 



דסטו ( 03 נ 3 ת 1£ ץ< 1 גחגסזגס(!) 


ואצבעותיהן מחוברות ע״י קרום־שחיה! הזנב ארוך. — 
( 3 ) ס ק ל ו פ י ם ( 1036 ^ 80310 ) — בע״ה תת־קרקעיים, הנפו¬ 
צים באמריקה הצפונית ובמזרח־אסיה. — ( 4 ) ח׳ מ צ ו י י צ ת 
( 3 ־ע 11 ץ 01 ת״ס) — תת־קרקעית, שוכנת על־יד מים. מיוחדת 
בחדק שהוא מצוייר ב 22 גדילים בשריים (מקרה יחיד ביו¬ 
נקים!). נפוצה באמריקה הצפונית.—( 5 ) אור ופס יל ו ם 
( 11115 ;>ק״-ז 11 ) — הפרימיטיווי שבמשפחה. אורך גופו 7 ם״מ, 
וכן גם אורך זנבו. בצורתו ובאורדדחייו הוא דומה לחדף 
(ע״ע), פרט לגולגולת ולשיניים, שהם דומים לשל ( 1 ). 
תפוצתו: טיבט וצפון־סין, 

בשם ח" מכנים עוד כמה יונקים אוכלי-חרקים תת- 
קרקעיים, שאינם שייכים למשפחה זו: הח״ הזהובות — 
ע״ע אוכלי־חרקים, עמ' 838 ; ה׳־הכיס — ע״ע 
ח י ו ת ־ כ י ס, עט׳ 356 . 

נ. ה. טור־סיבי, לחפר פרות ולעטלפים (לשוננו, כ״ו), תשכ״ב. 

ס, דו. 

חפע, דרגות״. ( 1 ) במכאניקה — גודל פיסיקאלי, 
שמציין את מספר הקואורדינטות הבלתי-תלויות, 

הקובעות את מצבה של מערכת־נקודות; לשון אחרת: 
מספר דד,"ח של מערכת הוא מספר הנתונים הבלתי- 
תלויים, שהוא דרוש ומספיק לקביעה חד־ערכית של מצב 
המערכת הנתונה. מושג ה״מצב" מתייחס כאן למידת ח ופש¬ 
ה ת נ ו ע ה של המערכת, כשמספר דה״ח מבטא את ה א פ¬ 
שרות לתנועה של חלקי המערכת (ולא את תנועתם 
בפועל). 

כל נתון הקובע ד״ח ניתן לייצוג ע״י קואורדינטה 0 ) 3 ׳ 
החפשית להשתנות עם הזמן באופן בלתי־תלוי בשאר הגתד 
נים. למשל: נקודה בודדת, החפשית לנוע במרחב, היא 
בעלת 3 ד״ח — מצבה נקבע ע״י שלושת השיעורים של 
הנקודה במערכת־קואורדינטות במרחב ? ואילו נקודה חפשית 
לתנועה על גבי מישסח, אין לה אלא 2 ד״ח, וזו החפשית 
לנוע לאורך קו בלבד היא בעלת ד״ח אחת — מצבה נקבע 
בשנתון מרחקה לאורך הקו מנקודת־ראשית נתונה. 

מספרי ד״ח הם חיבוריים: מספר דה״ח של מערכת 
המורכבת מכמה גופים, שאינם קשורים ביניהם, שווה לסכום 
דה״ח של חלקי המערכת; למשל: מספר דה״ח של מערכת 
של ת נקודות, שכל אחת מהן חפשית לנוע במרחב, ניתן 
ע״י 30 . 

לעתים יש הגבלות בתנועה היחסית של הנקודות השו¬ 


נות של המערכת, ובהתאם לכך פוחת מספר דה״ח. למשל: 
במערכת בת 2 נקודות, ששיעוריהן !ץ, , 2 ו 2 *, 2 ץ, 2 ./ 
ושהן קשורות ביניהן באופן צפיד — כלומר שהמרחק ביני¬ 
הן ( 11 ) קבוע אפשר לייחס לאחת מהן 3 ד״ח, ואילו 
השניה נמצאת חפשית לנוע מסביב לראשונה על פני מיש־ 
טח בלבד, שהוא פני הכדור שמחוגו הוא 11 . נמצא, שלמערכת 
כולה יש רק 5 ד״ח (ולא 6 ). מבחינה מאתמאטית מבוטאת 
ההגבלה ע״י המשוואה : 

3 א = 3 (! 2 - ״־) + 2 (ג׳ 5 - ,ע) + י 3 (!* - .*) 

כל משוואה מגבילה, שהיא בלתי־תלויה באחרות, מקטי¬ 
נה את מספר דה״ח ביחידה; במערכת של ת נקודות בעלת ־! 
קשרים מגבילים מספר דה״ח הוא !- 30 = £. 

בגוף נוזלי או בגוף מוצק-עווית מספר דה״ח הוא גדול 
מאד. ואילו בגוף צפיד מספיקים 6 נתונים בלבד לקביעת 
מצב הגוף כולו. קביעת שיעוריהן של 3 מנקודות הגוף 
הצפיד, שאינן על ישר אחד, קובעת את מצבן של כל נקו¬ 
דותיו; אולם גם לגבי 3 נקודות אלו קיימות 3 הגבלות — 
המרחקים בין כל זוג־נקודות הם קבועים! לפיכך מספר 
דה״ח הוא 6 = 3 - 3 א 3 = ). 

מבחינים בין ד״ח של ת נ ו ע ת - ה ע ת ק ה, של ם י ב ו ב 
ושל תנודה. במערכת של 2 נקודות הקשורות ע״י מוט 
צפיד יש 3 ד״ח של העתקה ו 2 של סיבוב. אם אחת הנקודות 
חפשית גם לתנודה לאורך הציר־המחבר ביהם לשניה, מתוס¬ 
פת עליהן ד״ח של תנודה, והמערכת כולה נעשית בת 6 
ד״ח, בדומה ל 2 נקודות חפשיות. לגוף בעל מ נקודות החפ־ 
שיות גם לתנודה, כגון מולקולה פולי־אטו׳מית, יש 30 ד״ח, 
מהן 3 של העתקה; ואם אין הנקודות נמצאות על ישר 
אחד — מצויות עוד 3 ד״ח של סיבוב; שאר דה״ח, שמספרן 
30-6 ־= ״£, הן ד״ח של תנודה. במולקולה.•קווית קיימות 
רק 2 ד״ח של סיבוב; לפיכך במקרה זה: 5 - 30 = ״£. 

במולקולה תלת־אטומית 480 (ר׳ ציור) אפשריות 3 
תנודות בלתי־תלויות (לאורך 40,48 , 801 ), וקביעת שלו¬ 
שת המרחקים הללו מספיקה למניעת כל תנודה. במולקולה 

* 

^ 8 ■* \ 80 

©־-- 9 -ס ץ— 

קווית, שבה נקבעו המרחקים 4.8 וסט, עדיין נשארות 
לנקודה 0 2 ד״ח לתנודות ביחס לציר 48 (על פני מישטח 
כדורי שמחוגו הוא 80 ) : כאן קיימות 4 ד״ח של תנודה. 

במערכת הנתונה לתנאים אי־הולונומיים (שאינם 
ניתנים לאינטגראציה) נמצא מספר דה״ח בתנועה א י נ¬ 
ם י נ י ט ם י מ א ל י ת קטן מן המספר המתאים לתנועה סו¬ 
פית. למשל: גלגל שהיקפו מחודד בצורת להב, המתגלגל על 
פני מישור, יש לו לגבי כל תנועה אינפיניטסימאלית ד״ח 
אחת — שהרי הוא נע לאורך קו! אולם למעשה יכול הוא 
להגיע לכל נקודה על פני המישור בעקבות סיבוב מסביב 
לנקודת־המגע שבינו ובין המישור. 

( 2 ) במכאניקה הסטאטיסטית מקובל כהגדרת 
דה״ח של'מערכת — מספר האיברים הריבועיים הבלתי־ 
תלויים הנכנסים לביטוי המציין את אנרגיית המערכת. בין 
מספר דה״ח לפי הגדרה ( 1 ) ולפי הגדרה ( 2 ) יש הבדל בכל 
מקרה של מערכת בעלת ד״ח של תנודה. משום שכל צורה 
של תנודה תורמת שני איברים ריבועיים לביטוי האנרגיה — 






855 


הפש, דרגות־ — חצכת 


856 


אחד לאנרגיה הקינטית ואחד לאנרגיה הפוטנ¬ 
ציאלית הקשורה בתנודה. לפיכך תורמת. לפי ( 2 ), כל 
תנודה ש ת י ד״ח למערכת. 

במולקולה דו-אטומית מספר דה״ח של העתקה הוא 3 ; 
האנרגיה הקינטית ניתנת ע״י 3 איברים ריבועיים: ■■״ 
2 \\^ - ־,־\וז! 4 ו + 2 *׳\מו 32 (מ! — המסה של המולקולה, 

ז ׳\, — רכיבי המהירויות). הסיבוב תורם עוד 2 איב¬ 

רים מן הטיפוס 2 י"!!/ 1 ( 1 — מ 1 מנט-ההתסדה מסביב לציר־ 
הסיבוב, ״> —המהירות הזוויתית). התנודה האחת לאורך 
הציר המחבר את שני האטומים מוסיפה 2 איברים ריבועיים• 
משום (■\ — מהירות האטום בעל 

המסה וח בתנודתו, x — מרחקו ממצב שיווי־המשקל, £ — 
קבוע הכוח המחזיר של התנודה). בס״ה מתקבלים, איפוא. 
7 ד״ח — לעומת 6 לפי ההגדרה ( 1 ). — כל תנודה אלאסטית 
תורמת באופן כללי 2 איברים ריבועיים לביטוי האנרגיה. 

ההגדרה ( 2 ) נוחה יותר להצגת החוק הסטאטיסטי 
הקלאסי של הה תחל ק ו ח־בש ווה של האנרגיה: 
כל ד״ח התורמת איבר ריבועי בביטוי האנרגיה של המע¬ 
רכת תורמת בממוצע !׳אל־/ 1 לאותה אנרגיה (אל—הקבוע של 
בולצמאן, !—הטמפרטורה המוחלטת); וע״עגז, עם׳ 547/8 . 

לפי תורת ה קונסים (ע״ע) אין האנרגיה ניתנת 
לשינוי רציף, ושינוי באנרגיה מתבטא ע״י ערור לרמות- 
אנרגיה שמעל לימודית. ערור כזה תל במלואו רק בטמפרטו¬ 
רות שבהן ההבדל בין רמות־האנרגיה קטן לגבי האנרגיה 
התרמית(!אל 4 £>); ד״ח שלגביהן מתקיים תנאי זה קרויות 
בשם ד״ח קלאסיות. ד״ח בלתי־מעוררות, או ,,קפואות", הן 
אלו שלגביהן !אל < ! 4 . 

למשל: במולקולה של מימן בטמפרטורות נמוכות מאד 
( 0 ״ 200 ->) קפואות כל דה״ח; עם החימום מעוררות תחילה 
דה״ח של הסיבוב; רק בטמפרטורות גבוהות (כ״ 2,000 ) 
מתעוררות גם דה״ח של התנודה (ע״ע חם סגולי). 

( 3 ) על מושג דה״ח במסגרת תורת ה פ ז ו ת — ע״ע. 

,* 1949 , 1 .? 111 . 5 * 011 : \ . 1 > 1 :פ£!שת 111 ז 0 צ . 4 . 

. £ 1955 ' ׳>ז.׳ 6 ; 7 /, 0 ,^ 11 ודז? 7 .ן 

א. הל. 

חצב ( 6£1 ״ 1 *ז 17 ), סוג של צמחים ממשפחת השושניים (ע״ע), 
המכיל כ 50 מינים אפריקניים וים־תיכוניים. אלה 
הם צמחי־בצל, שעליהם מרוכזים בבסיס־הצמח ופרחיהם 
נישאים עלעמוד־-תפרחת. הפרחים לבנים, צהובים, ורודים׳ 
בני 6 עלי־כותרת, 6 אבקנים ושחלה עלית בת 3 עמודי־עלי. 
אחדים מן המינים הם צמחי־נוי. ה ח׳ ה י מ י (גרתטוזבווו. 0 ) 
הוא אחד הצמחים המרכזיים בצמחיית א״י. הוא פורח בסוף 
הקיץ (עפ״ר סמוך לט״ו באב בכל הארץ), מפתח את עליו 
בראשית החורף ומשיר אותם בסופו. בצלו הגדול אינו עמוק, 
אך שרשיו נשלחים לאדמה עד לעומק של 3 — 4 מ/ וקשה 
לטשטשם גם לאחר עקירת הבצל; לפיכך משתמשים בו 
מימי־קדם ועד היום לתיחום נחלות וחלקות-שדה (ירו׳ פאה 
ב׳, א׳: בבלי ב״ב נ״ה, ע״א; שם נ״ו, ע״א; פסדר״ב, עניה 
סוערה). בגלל הצוף המופרש מעלי־הניצה שלו הוא ראוי 
להיחשב כצמח־דבש משובח. — כ 30% — 22 מחומר 
הבצלים הוא הפוליסכריד סיניסמרין, שהוא מורכב מפרוק־ 
טוזה, קרוב מבחינת מיבנהו לאיגולין(ע״ע) ומתפרק ומותסם 
בנקל ע״י מיקרואורגאניזמים שונים; לפיכך משמש הבצל 



שרביט תפרחת החצב בצל ־;ד!צכ ;עקוי) וציצת ׳ער־שי. , 


חומר-גלם להכנת משקאות חריפים. הבצל מכיל כמה חמרים 
בעלי פעילות פאדמאקולוגית נמרצת, ולפנים שימשו תמציות 
ממנו כסמי־הקאה וסמי־שילשול ברפואה. מן הבצל בודד 
הגליקוזיד סצילארן (ג! 0 זה 111 ^), הקרוב מבחינת מיבנהו 
ומבחינת פעולתו יעל הלב ושימושו ברפואה לחמרי ה ד י־ 
ג י טל י ס (ע״ע). 

קרוב לסוג ח׳ הוא הסוג בן־חצב ( 801119 ), שמספר 
מיניו כ 90 , והם מצויים בעיקר באירופה ובאסיה, ומקצתם — 
גם בא״י. בן־החצב הי קי נתוני ( 8 ש 101 ס 11 ]ת 1 ס 9 י< 8.11 ) 
מצטיין בפרחיו הכחולים הנאים. 

א. וח. הראובני, אוצר צמחי ארדישראל. החצב והיגלית, 

הש״א: א. הראובני, מקדש ומועד (בדפוס). 

א. ה, ה. 

ח^בת (לאט׳ 1111 כ 1 ת 0 רת), מחלה מידבקת חריפה — אך, 
בדרך כלל, לא-מסוכנת הידועה כבר מימי-קדם 
והנפוצה ביותר במין האנושי. כ 97% מכל בני־אדם נדבקים 
וחולים בה פעם אחת בחייהם, ברוב המכריע של המקרים — 
בילדותם; המחלה משאירה אחריה חיסון לכל ימי־החיים. 

גורם־המחלה הוא נגיף. ההדבקה געשית בדרך הישירה 
בלבד — בטיפות רוק וריר הניתזות מפיו ומאפו של החולה, 
וכן בדמעות מעיניו; בגדים, כלים וכר אינם מעבירים את 
המחלה מן החולה אל הבריא. — זמן־הדגירה הוא 12 — 14 
ימים. סימניה הראשונים של הח׳ דומים לאלה של השפעת 
וההצטננות: חום העולה תוך יום־יומיים עד ״ 40 , שיעול, 
נזלת, לפעמים דלקת לחמית־העין. יומיים לאחר־מכן מופיע 
אודם ברירית-הפה, ועל הלחי הפנימית מופיעים כתמים 
לבנים בגודל של ראש־סיכה (כתמי־קופליק); אח״כ מופיעה 
פריחה בעור, תחילה מאחורי האזניים ובפנים: בראשונה 
כתמים אדומים קטנים, שהם גדלים מהר ומתפשטים עד שהם 
מכסים את כל הגוף; לפעמים הם מלווים גירוי. החולה 
מרגיש ברע ומעורר רושם של נפגע קשה. כרגיל יורד החום 
לאחר 5 — 6 ימים, וחלה הטבה מהירה — אלא אם כן אירע 
סיבוך. הסיבוכים השכיחים הם דלקת האוזן התיכונה, דלקת- 
הריאות ולעיתים רחוקות — דלקת־המוח. מחלת המבוגר 
אינה קשה או מסוכנת יותר מזו של הילד. 




857 


חצבת — חצור 


858 


אין טיפול סגולי בזד, ואף אין צורך בו. טוב לאוורר 
את חדרו של הילד החולה, לשטוף את פיו׳ ובמקרים של 
חום גבוה — לתת אספירין או פירמידון. הילד רשאי לרדת 
מהמיטה 3 — 4 ימים לאחר ירידת החום ולבוא במגע עם 
ילדים אחרים. כל חיטוי של חדר־החולה או של חפצים שו¬ 
נים מיותר. 

התינוקות ב 2 — 3 החדשים הראשונים לחייהם מחוסנים 
בפני המחלה בזכות חיסון שהגיע להם מאמם, אם עברה 
המחלה עליה בזמן מן הזמנים. רצוי למנוע את ההדבקה 
מילדים עד גיל שנתיים או מילדים הלוקים במחלה אחרת, 
ביחוד שחפת. לשם כך מזריקים לתינוקות (מעל לגיל של 
3 חדשים) נסיוב מאדם שעליו עברה פעם המחלה; אפשר 
להשתמש למטרה זו גם ב ■דגלובולין. אולם חיסונים אלה 
נותבים הגנה רק ל 6 י- 8 שבועיות. — בזמן האחרון הצליחו 
לבודד את הנגיף ולגדל אותו בתרביות־רקמה, ונעשים 
נסיונות להכין תרכיב נגד המחלה בכלל. 

א. נ. 

מציור, עיר עתיקה בגליל העליון, מעריה הראשיות של א״י 
בתקופה הכנענית והישראלית; חרבותיה — בתל 
אל־קדח, כ 14 ק״מ מצפון לכנרת. — ח , נזכרת לראשונה 
במקורות מצריים ובתעודות מארי מן המאות ה 19 — 18 
לפסה״נ׳ ובמידה מרובה ביותר — במקורות המצריים המק¬ 
בילים לתקופה הכנענית המאוחרת. מן התעודות ניכר, שהיא 
היתד, אחד המרכזים הגדולים בקדמודאסיה. לסוף אותה 
תקופה מכוונים דברי המקרא (יהו׳ יא, י): "כי ח' לפנים היא 
ראש כל־הממלכות האלה"; יבין מלך ח׳ עמד בראש ברית 
מלבי כנען שנלחמו ביהושע במערכת מי־מרום, ובני-ישראל 
המנצחים כבשו את העיר ושרפוה. אולם ח׳ חוזרת ונזכרת 
בקשר למלחמת דבורה (שוש' ד׳! וע״ע דבורה הנביאה, 
עט' 826 ). שלמה בנה את ח׳ מחדש כעיר מסכנות ורכב 
(מל״א ט, טו), כ 200 שנה אח״כ נכבשה העיר בידי תגלת 
פלאסר 111 עם שאר ערי הגליל ( 732 לפסה״נ). בס׳ חשמ״א 
(י״א, ס״ז) נזכר המישור של ח׳ כשוכן מצפון לבקעת גינוסר, 
בקרבת קדש. 

האתר מורכב משני חלקים: התל עצמו(= העיר העליונה), 
המשתרע על שטח של 120 דונם ומתנשא לגובה של 40 מ' 
מעל סביבותיו; לרגליו, מצפונו — מיתחם 
מלבני גדול(= העיר התחתונה), המשתרע 
על שטח של 700 דונם ומוגן ע״י סוללות־ 
עפר עצומות וחפיר עמוק. — חפירות־ 
נסיון בח׳ ערך גרסטנג (ע״ע) ב 1928 ; 
חפירה בקנה-מידה גדול נעשתה בידי 
משלחת ישראלית בראשותו של י. ידין, 
ב 1955 — 1958 , בכמה שטחים של האתר. 

בתל נחפרו ב 3 שטחים 21 שכבות מן 
התקופה הכנענית הקדומה עד לתקופה 
ההלניסטית. בשטח א' חשפה החפירה 
חלקי ארמונות מן התקופה הכנענית המאו¬ 
חרת והגיעה לשכבות התקופה הכנענית 
הקדומה. אך המימצא היפה והחשוב שנת¬ 
גלה כאן הוא חומת־סוגריים ושער בעל 
ששה תאים, הדומה מאד בתכניתו ובמידו¬ 
תיו לשערים שבנה שלמה בגזר ובמגידו; 


וכן נתגלו כאן מחסנים מלכותיים מימי בית־עמרי. השכבה 
העליונה בשטח זה ניתן לייחסה לתקופת הכיבוש האשורי. 
המימצא העיקרי בשטח ב׳ הוא מצודה גדולה, שנבנתה 
בימי בית־עמרי ונתקיימה עד לחורבנה בידי תגלת פלאסר 111 ; 
על גביה הוקמה מצודה אשורית, שבה השתמשו עוד בתקופה 
הפרסית. חפירתו של שטח ג׳ נועדה לחקור את מערכת 
הביצורים שבצפון-מזרחה של העיר, שעיקרם מגדל פינתי 
עגול. 

העיר התחתונה נוסדה במאה ה 18 לפסה״נ; 
נחפרו בה שבעה שטחים. באחד מהם נתגלה מקדש קטן בן 
חדר אחד, ובו גומחה שבתוכה הוצבו מצבות פולחן ופסלים! 
מן המימצאים: תבליט של שתי ידיים המופנות בתפילה 
כלפי מעלה, לעבר סמל האלהות — סהר וגלגל. מסביב 
לבניין נמצאו כמה בתים גדולים, וביניהם בתי־יוצר על 
מיתקניהם וכליהם, ששימשו, כנראה, את המקדש. בשטח 
אחר נתרכזה החפירה במקדש, שנתקיים משלהי התקופה 
הכנענית התיכונה עד סוף התקופה הכנענית המאוחרת; 
לבניין זה 3 חלקים (בדומה למקדש שלמה): אולם, היכל 
ודביר (קודש־הקדשים) ; קירות האולם והדביר היו מדופנים 
באבני־ריבוד של בזלת. שטח אחר שימש בתחילתו 
לקברים חצובים בסלע, וביניהם רשת מסועפת של ממהרות; 
לאחר מכן הוקם כאן ארמון רב־מידות, שתכניתו מלבנית 
וקירותיו עבים ביותר. בתקופת שכבתו העליונה היה לשטח 
זה אופי פולחני: במצאו בשכבה זו מזבח עשוי אבן־גזית 
גדולה ומסביב לו — מיבנים של המשמשים־בקודש, ובהם 
כלי-קטורת וכלי-פולחן רבים אחרים. בשטח אחר נחשפה 
סדרה של שערי העיר התחתית מהיווסדה עד לחורבנה. 

ע״פ תוצאות החפירות אפשר לקבוע, שבאלף ה 3 היתה 
קיימת רק העיר העליונה; בסוף אותו אלף בפסק היישוב 
ולא נתחדש אלא בתקופה הכנענית התיכונה 1 . מיפגה מכריע 
חל בתקופה הכנענית התיכונה 11 (אמצע המאה ה 18 ), 
עת נוסדה העיר התחתונה הגדולה. זו אינה אלא שטח 
מבוצר, שהקימוהו מתיישבים שצר היה להם המקום בעיר 
העליונה. שלא כתל, לא היה המיתחם מבוצר ביצור טבעי, 
ולצרכי הגנתו נכרה כאן חפיר גדול ועמוק במערב, ומן 
העפר שהוצא ממנו הוקמו הסוללות במערב ובצפון. העיר 


הצור: מראה נ 55 י (מז האוויר) 







859 


חצור — חציל 


860 



א׳ 

חצור: שטח 


טלפנים— שער וחומת מרתפי־ביצזרים ׳ 58 שלמה; 


■זסאה ה 3 לפפה״נ 

מאהוד — בנייז־עמודים סן ! 


חפירות הצור 


הערות 

התקופה 

שכבה 

מצודה 

הלניסטית — המאה ה 2 

1 

מצודה + יישוב 

פרסית — ״ ה 4 

11 

מצודה 

אשורית — " הד 

111 

יישוב־פרזות 


י\ 1 

חורבן בידי תגלת פלאסר 111 
ימי ירבעם 11 , חורבן 

/ המאה ה 8 

׳ע 

1 ע 

ברעידת־אדמד, 


שיקום חלקי 

| המאה ה 9 

11 ׳\ 

תקופת בית־עמרי 

11 ד\ 

חורבן בשריפה בידי 

סוף המאה ה 10 — ראשית ה 9 


בן־הדד 1 



עיר שלמה 

אמצע המאה ה 10 

x 

יישוב ישראלי מצומצם 

המאה ה 11 

X^ 

יישוב ישראלי ארעי, 

המאה ה 12 

X1[ 

נווד למחצה 



חורבן בידי שבטי ישראל 

המאה ה 13 

X^ן^ 

תקופת אל־עמרנה 

המאה ה 14 

X17 

ימי תחותמס 111 — 

המאה ה 15 

xע 

אמנחתם 11 



חורבן גמור בשריפה 

המאות ה 16-17 

Xי/^ 

ייסוד העיר התחתונה 

המאות ה 17-18 

xע^^ 

במחצית המאה די 18 



התקופה הכנענית התיכונה 1 

המאות ה 19-20 

X\ ז ^^^ 

] התקופה הכנענית הקדומר; 111 

X^X 

) תרבות בית־ירח 

_[ המאות ה 24-26 

XX 

1 

התקופה הכנענית 
הקדומה 11 (המאה ה 27 ד) 

XX1 


העיר התחתונה מיוצגת בשכבות ^^^ x -^^ ז \ x כלבד, 


התחתונה התקיימה בכל התקופה הכנענית המאוחרת, נחרבה 
ונבנתה חליפות. לשיא פריחתה הגיעה ח׳ במאה ה 14 , תקופת 
אל־עמארנה, בזמן שהיתה העיר הגדולה בשטחה בכל ארץ- 
כנען. חורבנה האחרון של ח׳ הכנענית, התחתונה והעליונה, 
בא- כנראה, בשליש השני של המאה ה 13 בשריפה גדולה! 
אפשר לקבוע בוודאות שאת החורבן הזה הביאו עליה 


שבטי־ישראל. שרידי היישוב משכבה ^^ x (ר׳ להלן) זהים 
עם שרידי היישובים הישראליים שנתגלו בגליל, והם מעידים 
שההתיישבות הישראלית, שעדיין היתה בעלת אופי נוודי- 
למחצה, באה ברובה רק לאחר שהתמוטטו ערי כנען ומעוזיה. 
החל מימי שלמה חזרה ח׳ לגדולתה, אך לא כבימי זהרה, 
והיישוב הצטמצם לשטח העיר העליונה, וכנראה — לחלקה 
המערבי בלבד. 

י. ידיו, תצור, א׳-ב/ 1958-60 , ג׳-ד׳ (בדסוס). 

י. יד. 

חצ׳טוח־אן, ארם אילדי־ץ׳ - ״מק 7 ד 42 ^ 11. x — (נו׳ 
1903 , טביליסי), מלחין סובייטי-ארמני. ח/ שהיה 
בנו של כורך־ספרים, נתקבל בגיל 19 ל״הטכניון למוסיקה" 
במ 1 םקווה והמשיך בלימודיו בק 1 נסרווטוריון של מוסקווה, 
ששט סיים ב 1936 את חוק לימודיו בכיתת־האמנים. ב 1934 
התחיל ביצירה עצמית, ועד מהרה זכה להצלחה רבה, 
לעיטורים ולכיבודים. אולם ב 1948 , בתקופה ה״ז׳ךנו׳בית" 
שבמדיניות התרבותית בבריה״מ, גונה ונפסל ע״י הוועד המר¬ 
כזי של המפלגה הקומוניסטית בשל הא 1 פי "הלא־עממי" של 
יצירתו ונטייתו ל״פורמאליזם בורגני". בתקופת הדסטאליני- 
זאציה הוחזרו לו כבודו ומעמדו, וב 1957 נתמנה למזכיר אגו¬ 
דת המלחינים הסובייטיים. הוא זכה להוקרה רבה גם בעולם 
המערב. — סיגבון הקומפוזיציה של ח׳ נקבע בעיקר ע״י 
השימוש במוטיווים עממיים של ארץ־מולדתו הקאווקאזית 1 
תכונות מלודיות, מיקצביות, ואף גונים כליים, של נעימות־ 
עם ארמניות מעובדות ביצירותיו תוך שימוש בטכניקת- 
הקומפוזיציה המערבית החדישה. מבין שפע יצירותיו יש 
לציין: 2 סימפוניות; קונצ׳רטות לכינור, לפסנתר, לצ׳לו; 
מוסיקה לבאלט, וכן יצירות מרובות לתיאטרון ולסרטים, 
למוסיקה קאמרית ולזמרה. 

; 1956 ,. 08, 6.. X מ 141 ק 13 \ . 11 ; 1939 ,. 06, X ^ץ X .ז 

.(אנג׳ 1960 ) 1958 ,. 1, X ו 00 ק 111866 .א 

חציךקיס ׳ נאורגיום — ?ך 80^x ^^:ומ 1848)—X — 

1941 ), בלשן יווני, פרופסור באוניברסיטת אתונה. 

ראשון לזמן ולמעלח למלומדים שעסקו בחקר מדעי שיטתי 
של השפה היוונית המדוברת כיום, וגם של ה ף־״ס־י(השפה 
המדוברת) של אלכסנדריה ההלניסטית. הוא הבחין בין 
מלים וצורות שנבצרו ביוונית המדוברת גופה לבין מלים 
וצורות עתיקות שהגיעו לתקופתנו מן העבר. בריב הלשוני 
שהתחולל ביוון בסוף המאה ה 19 ובראשית המאה ה 20 דגל 
ח׳ ב״פוריזם״, דהיינו — בשימוש בשפה הלמדנית, אע״פ 
שמחקריו תרמו נימוקים חשובים לנצחון התנועה שדגלה 
בשימוש בשפה המדוברת כשפת הספרות, הטכניקה והמדע.— 
מחיבוריו 1 0120111121111 . 11 :> 16 ־ 1161181 . 1 > 111 £111161111118 
(״מבוא לדקדוק היוונית החדשה״), 1892 ! 201 ; 1x6 ׳ 31600.1011 
0 ^¥ףג.ג£ ־ 80 ע(״היוונית של יה״ב והיוונית החדשה״), 1 — 11 , 
1905 — 1907 ; 1 ) 011601160120 111 286 ז: 111 ס 2 זק$ 016 ("בעיית 
הלשון ביוון״), 1905 . 

. 1941 ,( 41 • ,. 201150111 . 230110 ץ 8 ) . 0/1 . 0 ,ז 6185 ס .? 

חציל ( 0161008603 $01301101 ), צמח-תרבות עתיק ממשפחת 
הסולניים (ע״ע), שמוצאו מהודו; שם הוא נפוץ 
בצורת צמתי־בר קוצניים. הת׳ בטבע הוא צמח רב־שנתי, 
בתרבות — בדרך־כלל, חד־שנתי. זהו צמח זקוף, מסתעף, 
בעל עלים גדולים דמויי־ביצה, ששפתם מחולקת לאונות. 




861 


הציל — דזצרמות 


862 



חצילים: יסיז — * 1 ״ס 5 כח 1 שוזורח״; ׳שטא 5 — זז בו 5 גארי 


הפרחים דו־מיניים ועפ״ר בעלי הפריה עצמית. הפרי — ענבה 
בשרנית רבעונית ז יש טיפוסים בעלי פרי לבן דמזיי־ביצה 
62801300 ) וטיפוסים שפירותיהם דומים לעגבניה מצולעת 
אדומה. זנים תרבותיים הם, בדרדכלל, בעלי פרי גדול, סג 1 ל 
או לבן, מוארך או דמוי־ביצה או מצולע, ובו זרעים רבים < 
הזרע שטוח, דמוי־כליה, צהבהב־חום, שארכו כ 3 מ״מ. הפרי 
נאכל מבושל או מטוגן בצורות שונות ומשמש גם לכיבושים. 
הערך הקאלורי והתזונתי של הפרי אינו רב. הרכב החומר 
הטרי: 93% מים- 1.1% חלבון, 3.3% סוכרים ז השאר: תאית, 
קצת שומן, מינראלים (בעיקר 03 ו?), ויטאמינים (ביחוד 
חומצה אסקורבית). הח׳ דורש תקופת־גידול ארוכה — כ 5 
חדשים לפחות — ללא קרה. בא״י מגדלים אותו בהצלחה 
בכל חדשי־השנה, בחורף רק באיזורים החמים יותר. 

£ 1 'ווו 11 ^ 1 )ז 0 { 1 { 7 0 ,ץש 8311 , 11 ״ 1 

.* ! 196 , 1100-1104 , 1 

ר׳ ח^פית המתרנמן (ראשית המאה ה 2 לםה״נ), תנא 
בדור השלישי, מתורגמנו של הנשיא רבן גמליאל 
דיבנה (ברב׳ כ״ז, ע״ב, ועוד), הוא נזכר במשנה ובברייתות 
פעמים ספורות בלבד. לפי המסורת היה אחד מעשרה הרוגי 
מלכות (ע״ע) בימי גזרות אדריינוס ולא ניתן לקבורה 
(קידר ל״ט, ע״ב! איכ״ר ב׳, ב/ ועוד). המדרשים המאוחרים 
על הרוגי מלכות וס׳ יוחסין השלם מפליגים בשבח קדושתו 
בחייו ומסירות־נפשו על קידוש־השם. 

חצךמות :ז 311 ג 11-311 > 133 ), איזור גאוגראפי* 

היסטורי בדרום חצי־האי ערב, המשתרע — ללא 
גבולות מוגדרים — מחופי הים הערבי בדרום עד החולות 
של רבע אל־ח׳אלי בצפון ומגבול עמאן במזרח עד לסביבות 
נהר מיפעה במערב. היום נכלל איזור זה בחלקו המזרחי של 
שטח־החסות עדן (ע״ע), ובתחומו קיימות שתי נסיכויות 
העומדות תחת י חסות בריטית: מדינת הקעיטים שחר ואל- 
מכלא ומדינת הכת׳ירים סיוון.השטח הוא כ 100,000 150,000 
קמ״ר, ומספר התושבים (לפי אומדן) — כ 400,000 . 

ניתן לחלק את ח׳ ל 4 איזורים פיסיוגראפיים: (א) רצועת- 
חוף צרה, המופסקת במקומות רבים ע״י צוקים, מכוסה חול 
וחצץ, פרט לשפכי הנחלים, המכוסים אדמת־סחף; (ב) רמה 


בנויה סלעי גיר שוממים, המתרוממת במדרגות תלולות מן 
הים לגובה של יותר מ 2,000 מ׳ ושופעת באיטיות צפונה; 
(ג) עמק נחל־ח׳ (בחלקו התחתון — ואדי מסילה), שלו 
צורת קניון רחב ועמוק בתוך הרמה, וקירותיו הזקופים 
מתרוממים מאות מ׳; רחבו בחלקו חתיבון 5 — 8 ק״מ, בחלקו 
התחתון — 1 — 2 ק״מ. הפלגים המצטרפים אליו מצפון 
ומדרום יוצרים גם הם קניונים רחבים. בחלקו המערבי העמק 
הוא ערוץ צחיח מכוסה חול וחצץ, ואילו בחלקו התיכון 
מופיעים מעיינות רבים, ובכמה קטעים הוא נחל־איתן. באיזור 
זה מרוכז רובה של האוכלוסיה ומצויים מרבית ישובי-הקבע 
שבארץ; (ד) רמה מצפון לנחל־וד, הדומה במבנה ובצורת 
נופה לרמה הדרומית, אך נמוכה ממנה ושוממה לגמרי; היא 
עוברת בהדרגה למדבר החוליות של.רבע אל־ח׳אלי. 

אקלימה של ח׳ הוא מדברי־חם בעיקרו; גשמים יורדים 
לפרקים, בעיקר בקיץ. רוב השטח שמם; רק בוואדיות הפוריים 
מצויים חורשות־דקלים, שדות־דורה, כרמי עצי־פרי ושטחי־ 
מידעה לצאן. התושבים מאורגנים בשבטים, המשתייכים 
לשתי קבוצות: הקעיטים — בדרום ובמערב, הכת׳ירים — 
בצפון ובמזרח. קצתם נוודים יושבי־אהלים, וקצתם יושבי 
בתי־אבן בערים בצורות. העיר החשובה ביותר היא שבאם, 
המרכז המסחרי לכל שבטי הסביבה; אפייניים לה בתיה 
הבנויים בגובה של 6 — 8 קומות. בעיר תרים רבעים שניבנו 
מחוץ לחומת העיר העתיקה ושנושאים אופי מודרני. סיוון 
היא עיר יפה, בנויה בסיגנון ערבי, ובה מספר רב של 
ארמונות ומסגדים הטובעים בירק של חורשות־דקלים. עיר־ 
הנמל הראשית היא אל־מכלא; תושבי החוף עוסקים 
בספנות, בדיג ובמסחר. 

היסטוריה. השם ח׳ מופיע במקרא בשמו של אחד 
מבני יקטן (ברא׳ י, כו). תאופרסטוס מזכיר את הארץ בשם 
בתקופה העתיקה היתד, ח׳ מפורסמת בארץ 
הלבונה; החלק התיכון של עמק־ח׳ היה איזור גידולי־בשמים 
וקטע חשוב של "דרך־הבשמים", שהובילה מחופי האוקיינוס 
ההודי לחופי הים־התיכון (ע״ע בשמים, עמ ׳ 965 ); חרבות 
נרחבות מעידות על קיום תרבות עתיקה וישוב צפוף באיזור 
זה. מרכז המסחר היה בשבוה, שחרבותיה מכוסים היום 



חצרמות: מדאה וזע י , ר שבאם 





863 


חצרמות — חק וחקיקה 


864 


חולות. בתקופת מלכויות שבא, מעין וקטבאן בדרום־ערב 
שמרה ח׳ על עצמאותה, אולם סמוך ל 300 לסה״נ צורפה 
לכתר החמירי(ע״ע). יחד עם כל ערב באה ח׳ תחת שלטונם 
של הח׳ליפים הראשונים, אולם לאחר העברת בירת הח׳ליפות 
לדמשק נתרופפה זיקת הארץ לשלטון המרכזי, ועם התפו¬ 
ררות הח׳ליפות שוב השיגה ח׳ את חירותה ( 861 ). — בסוף 
המאה ה 12 נכבשה ח/ יחד עם תימן, בידי האיובים, ועמדה 
תחת שלטונם עד תחילת המאה ה 13 , שאז עברה לידי 
השושלת הרסולית, שתפסה את מקום האיובים בתימן עד 
סוף המאה ה 14 . כשהשתלטו התורכים על העולם הערבי, 
נכבשו בידיהם נמלי ח/ אך פנים־הארץ לא היה כפוף להם 
אלא להלכה. לאחר מותו של סלימאן המפואר נחלש שלטון 
התורכים על ח/ והיא נכנסה' תחת השפעת האימאמים של 
צנעא. רק בנמלי החוף נתקיימה השפעת התורכים באמצעות 
בני־חסותם — משפחת כת׳ירי. ב 1830 רכשה משפחת קעיטי 
את העיר קטן מידי אחד הכת׳ירים, ומאז פרץ מאבק' חריף 
בין שתי המשפחות, שבמשך כמה דורות. הכת׳ירים הפסידו 
שטחים רבים ליריביהם, עד שהכירו הבריטים ב 1888 בקעיטים 
כבשליטי הארץ, שנכללה אח״כ בשטח־החסות של'מזרחה 
של עדן, עד מלחמת־העולם 1 לא התעניין השלטון 
הבריטי בח/ ורק ב 1918 הטיל עליה את מרותו בפועל ע״י 
הבאת הכת׳ירים והקעיטים לכריתת שלום ביניהם! מ 1938/9 
ואילך הועמדו "יועצים" קבועים מטעם השלטון הבריטי 
ליד השולטאנים של שתי הנסיכויות. 

לאתר פריחתה בתקופה העתיקה חלה ירידה ביישוב 
ובתרבות של ח׳ בעקבות צימצום סחר הבשמים. מיפעלי 
ההשקאה בעמק הוזנחו, וחלק של האוכלוסיה עבר לאיזור 
החוף כדי לעסוק בדיג ובשליית פנינים. בתקופה החדשה 
היגרו רבים מבני־ח׳ לסומאלי ולהודו, ואף למאלאיה ולאיג־ 
דונזיה. אך רבים מן המהגרים נהגו לחזור למולדתם לאחר 
שנתעשרו, וזרם זה של חוזרים הביא הון ופיתוח לארץ. בזמן 
החדש שוב הפך עמק־ח׳ למרכז היישוב. 

־ 4£1 .( 1 ; 1900 , 1 ) 1 ( 11 ) 7 4 ^ 1/1071 ) 801 ,זח 80 . 4 ? \ד . 1 

? ^ 31:1 ;ז 8 3 ׳\€־ 1 'ל ; 1932 ,. 71 ,תב 1 ברו 15$1 ׳\\ חמ־\ . 14 - 
, 411118 ־ £1 111 . 14 .^\ ; 1936 , 1 ) 1 ( 470.1 > / 0 < 69 21€ 1/1072 * 801 }%/ 7 
י מ:> 1 ב £ 1 ]^ 1 ^ 1 > ח 3 י \ . 19 ; 1936 ,. 71 1 / 1 £ ... 071 ד #€£01 
, 8/1€70 1 > 1 ז 0 011 <{ 1 ) 01 (} , 5 כן 11111 נ 1 .׳\\ ; 1947 ,. 71 2£ /ז ס! 1 ז€^ 1 / 

. 1955 

י, קר. — מ. ש־ן 

ידיעות בדורות על יהודים בח׳ הן מאוחרות ביותר. 

ש. יבבאלי (ע״ע), שסייד בה׳ ב 1911/2 , מצא בבידא 
50 משפתות של יהודים, בביחאן — 40 , בחבאן — 30 . 
הגזירות וההתעללויות העבירו כמה מהם על דתם והביאום 
לידי שמד. יהודי חבאן רובם היו צורפים, שעשו תכשיטים 
לערבי המדבר ופיתוחי־קישוטים לכלי־נשקם, ומיעוטם גידלו 
צאן וגמלים. אנשי בידא רובם היו רוכלים ומיעוטם צורפים. 
תנאי הכלכלה אילצו את הגברים המפרנסים לנטוש את 
משפחותיהם ולצאת ליישובים הערביים הרחוקים, כשחדשים 
רצופים היו עוברים עליהם בלא תורה ובלא תפילה בציבור. 
דמותם של יהודי חבאן היתה דמות אנשי־מדבד, השונה 
תכלית שינוי מז 1 של יהודי תימן: הם היו מגודלי־שיער, 
ללא פיאות וללא כסות־ראש, וחגורי־חרב. בדומה למיבנה 
השבטי של שכניהם בני־המדבר, מחולקים גם יהודי ח׳ 
ל 4 בתי־אבות■ שביניהם קיימים שינויים קלים במינהגי 
תפילה. אולם מלבד חזותם החיצונית והליכות-חייהם, שהשפעת 


ערבי ח׳ ניכרת בהם, אין בהם ייחוד תרבותי המבדילם מכלל 
יהודי־תימן. תופעה מעניינת היא שאין ביניהם כהנים ולויים. 
בקום מדינת ישראל עלו גם יהודי ח׳ כולם בעליית "מרבד 
הקסמים". 

ח. ז. הירשברג, ישראל בערב, תש״ו! ש. אשכנזי, יהודי 

דרום ערב (סיני, כ״ב), תש״וו; ש. יבנאלי, מסע לתימן 

37-36 , 228-222 , תשי״ב! י. שער, יהודי ח׳ (קובץ הראל), 

תשכ״ב. 

י. ר. 

11 ק וחקינןה. בשפה המשפטית נודעת למלת "דוק" (ח׳) 
משמעות של דין דורות ("משפט כתוב"), לעומת 
הדין המינהגי וההלכות שנפסקו ע״י בתי־המשפט ("משפט 
בלתי־כתוב"). מקובל להבחין בין ח׳ במובן הפונקציונאלי 
(ה״מאטריאלי") לח׳ במובן האירגוני (ה״פורמאלי"). הגישה 
הפונקציונאלית מגדירה כח׳ כל אקט נורמאטיווי־ 
משפטי, שתכנו מופשט ושהוא מופנה לכלל, ללא הבדל 
באשר לרשות שיצרה את הנורמה. את חלותו הכללית של 
הח׳ ראו כבר ביוון העתיקה כסגולה של משטר לא־רודני 
וכתרים מפני שדירות השלטון. לפי התפיסה ה א י ר ג ו נ י ת, 
ח׳ הוא כל אקט שנתקבל ע״י הדשות המחוקקת של המדינה 
בצורה של ח/ אף אם מבחינה פונקציונאלית אינו כללי אלא 
אינדיווידואלי. אין, איפוא, בנמצא חוק במובן האירגוני אלא 
אם קיים מוסד מחוקק, שבכוחו לשמת להחלטותיו מידה 
של ח׳ פורמאלי. בישראל מתפרשת מלת "ח׳" על יסוד 
סימני־הכר אירגוניים, לפי ההגדרה שנקבעה לה בפקודת 
הפרשנות (נוסח חדש), תשי״ד— 1954 . 

התפתחות היסטורית. בראשית ההיסטוריה היה 
המשפט מינהגי גרידא, ובשל ״קדושתו״ — הנעוצה בשרשיו 
הדתיים — חשבוהו כלא ניתן לשינוי. מוסדות מחוקקים 
ממלכתיים אינם מופיעים אלא בתקופה מאוחרת־יחסית, 
ופעולתם היתה בעיקרה — ריכוז, גיבוש וניסוח של דין 
מינהגי קיים. ברם, בד־בבד עם זה התפתחו שיטות של 
התאמת המשפט, בדרך של פירוש ופסיקה, לצרכים ולמגמות 
חדשים. תחיקה פורמאלית ע״י הגוף או המוסד ה״עליון" 
לא חלה אלא בסירוגין! היא לא היתה ידועה בימים 
קדמונים כפונקציה רגילה ושוטפת של השלטון. הדביקות 
במשפט המינהגי, וכן מקומה השולי של החקיקה בחיי 
המשפט, היו אפייניים גם ליה״ב. קצב החקיקה (ח״ה) 
החל גובר, כשנטלה לעצמה המדינה את התפקיד להתוות 
מדיניות כלכלית מכוונת ולהגשימה (ע״ע מרקנטיליזם). מ י פ־ 
נד. זה והתמורות החברתיות שליווהו, העלו את הצורך בכלים 
משפטיים מתאימים, שהדין המינהגי, עם השתנותו האיטית, 
לא יכול היה לספקם. ראשיתה של ח״ה מוגברת זו היתד. 
במלוכות האבסולוטיות, שדחקו את רגלי הפאודאליזם של 
יה,"ב, ושהתבצרותן היתד, קשורה בהשפעת תורת הריבונות 
(ע״ע בודן) ובביסוסו של עקרון המדינה הטריטוריאלית. 
מכאן ואילך קנה לעצמו מתן ח" ע״י המדינה זכות כפונקציה 
ממלכתית תקינה ומתמדת, שבכוחה לבטל כל דין מינהגי. 
קידום שיטות הח״ה החדשות עמד בסימן שלושה גורמים: 
( 1 ) תורת הפרדת הרשויות (ע״ע לוק; מונטסקיה), התובעת 
שהרשות המחוקקת תהא נפרדת מרשויות הביצוע והשפיטה, 
ושרק היא תהא רשאית לעסוק בח״ה; ( 2 ) הדמוקראטיזאציה 
של המשטר המדיני, שהביאה להפקדת סמכות הח״ה בידי 
פארלאמנטים הנבחרים ע״י העם! ו( 3 ) עקרון שלטון־הח/ 
הקובע, ששום פעולה של רשות ציבורית, שאיננה ח׳ פור־ 


865 


866 


חק וחקיקה 


מאלי׳ לא תהא בת תוקף אלא אם כן היא נשענת על ח״ה 
פורמאלית. במאה ה 19 באה התרחבותה של הפעילות הלגים* 
לאטיווית לביטויה בהנהגת קודכסים שלימים ורפורמות מקי־ 
פות אחרות באמצעות הורה. באנגליה היו אלו דעותיהם של 
בגתם (ע״ע) וחסידיו שסיפקו את הרקע הרעיוני לרפורמיזם 
ע״י ודה, ורבה היתה השפעתן אף בארצות אחרות.'במדינות 
הרווחה והסעד של המאה ה 20 הועמדו הרשויות המחוקקות 
בפני משימות חדשות, ועקב כך גדלה תפוקתו התחיקתית, 
בתקופה הנוכחית נמצאת הדינאמיות הלגיסלאטיווית במלוא 
עצמתה וגורמת עומם־מלאכה כבד למוסדות הת״ה ולאביליות 
של תחומי־ח׳ נרחבים, הנותנת את אותותיה בשינויים ותי¬ 
קונים תכופים של ח" בשטחים רבים. מתנגדי התפשטות 
הת״ה טוענים בעיקר, שהמשפט חייב לצמוח באופן אורגאני 
מרוח־העם במקביל להתפתחותו במרוצת הזמנים (האסכולה 
ההיסטורית: סויג" [ע״ע]), ושקידום המשפט אינו תלוי 
בדדה אלא טמון' בחברה עצמה (האסכולה הסוציולוגית: 
אהרליך [ע״ע]). בארצות שבהן חל המשפט המקובל האנגלי 
(׳מיב,! 1011 מ 1 מסג)) נושים השופטים להעדיפו מהדין החרות. 

סוגי ח". כמעט בכל המדינות קיים היום ח/ שמקומו 
בפיסגת מערכת המשפט הפוזיטיווי של המדינה — הוא 
מגילת־החוקה (ע״ע חקה). במסיבות אלה נודעת, בדרן־כלל, 
לח" רגילים דרגה תת־חוקתית. החוקות קובעות. בין השאר, 
בללי־יסוד בדבר הליכי הח״ה. במספר ארצות בעלות חוקה 
(אך לא בכולן) מוסמך בית־דין קונסטיטוציוני מיוחד (אוס¬ 
טריה, איטליה, גרמניה המערבית ועוד) או בית־המשפט 
העליון (בראזיל, הפיליפינים ועוד) להכריז על ח" כבטלים, 
או רשאי כל בית־משפט רגיל לפסוק שאין הם בני־ביצוע 
(אה״ב ועוד), אם לפי קביעת אותו בית־דין או בית־משפט 
הם נוגדים את החוקה. באין חוקה (אנגליה, ישראל), שכבת 
הוד הרגילים היא השכבה העליונה במיבנה המודרג של 
דיני המדינה. במשטר פדראטיווי יש להבדיל בין ח" של 
הברית (הפדראציה) לח" של המדינות חברות־הבדית. חוקות 
אחדות קובעות את כפיפותה של הח״ה לנורמות המינהגיות 
של המשפט הבין־לאומי הפומבי. לפי תוכן הח" ניתן להבחין 
בין ח" אזרחיים, פרוצדוראליים, מינהליים וביו״ב. "קודפס" 
נקרא ת׳ המיועד להסדיר ענף משפטי בשלימותו (או כמעט 
בשלימותו), כגון הקודכסים שהונהגו בצרפת בימי נאפוליון 
(קודכס אזרחי 1804 , קודכס לפרוצדורה אזרחית 1806 , קודכס 
מסחרי 1807 , קודכס פלילי 1810 ). 

דרכי ה ח "ה בזמננו. הצורך בפרוצדורה מיוחדת 
לקבלת ח" פורמאליים קיים רק כשהח״ה מבוססת על משטר 
דמוקראטי. במדינות לא־דמוקראטיות הח" הפורמאליים אינם 
אלא אקטים מיבהליים, שהכינוי ח" ניתן להם למראית-עין 
בלבד. השלבים שבהם מתנהלת הח״ה הרגילה בארצות 
דמוקראטיות, לפי החוקות, הח״ותקנוניהפארלאמנטים שלהן, 
הם אלה: (א) הצעות־ח׳ מוגשות ע״י הממשלה או חברים 
בודדים של הפארלאמנט (אנגליה וכר); יש שדרושה הגשה 
משותפת ע״י מספר מינימאלי של צירים (למשל, ביאפאן); 
בארצות אחרות (כגון שוודיה, בראזיל) רשאיות גם ועדות 
הפארלאמנט להציע ח". יש שרשות זו אינה נתונה לממשלה 
להלכה, אך למעשה היא היוזמת ח״ה במבשרים שהיא מפנה 
לפארלאמנט (כפי שנוהג לעשות נשיא אה״ב). להצעוודח' 
ממשלתיות יש, בדרך־כלל, עדיפות פרוצדוראלית על פני 
הצעוודח׳ אחרות, הדיון בפארלאמגט מסתעף לדיון במליאה 


(למשל, לפי מתכונת זו: ויכוח כללי, העברה לוועדה, דיון 
בדו״ח הוועדה ובהסתייגויות, הצבעה סופית) ולדיון בוועדה 
מתאימה, יש שהחוקה מאפשרת העברת קבלת ח׳ מן המליאה 
לוועדה (איטליה). כשהפארלאמנט מורכב משני בתים, כוחם 
של שניהם בתהליכי-הח״ה שווה (אה״ב, שוויץ, בלגיה וכר), 
או שידו של הבית השני ("התחתון") על העליונה (אנגליה, 
אוסטריה וכר). הח" מתקבלים בפארלאמנט הן בנוכחות 
מספר מינימאלי של צירים ("קוורום": ברוב הפארלאמנטים) 
והן בכל מניין (שוודיה, ישראל), וברוב רגיל של קולות. 
במדינות אחדות דרוש רוב מיוחס לקבלת ח״ מסויימים. — 
(ב) במשטרים מלוכניים־קונסטיטוציונאליים דרושה הסכמת 
המלך לח׳ (שהמלכים אינם נוהגים למנעה), ובמדינות 
אחרות — ה״פרומולגאציה", עפ״ר ע״י גשיא־המדיגה בחתי־ 
מודקיום של חבר (או חברי) ממשלה, שפירושה — אישור 
שהה׳ נתקבל כדין. כשמסורה לנשיא-המדיבה זכות וטו (כגון 
באה״ב) או הזכות לתבוע דיון חוזר בפארלאמנט (בגון 
בצרפת) והוא משתמש בה, דרושה פרוצדורה פארלאמגטא־ 
רית נוספת להעברת הוד (ע״ע וטו). בהליכים הפארלאמג־ 
טאריים של ח״ה רגילה משתלבת לפעמים האפשרות להביא 
את החלטת הוד להכרעת העם (למשל, בשוויץ). יש שהחוקה 
מכירה קבלת ח׳ במישאל־עם מבלי שיהא לפארלאמגט 
חלק כלשהו בדיון (כגון לפי חוקת צרפת, 1958 , לגבי 
עניינים מסויימים), — (ג) השלב האחרון הוא פירסום הדד 
בעיתון הרשמי׳ שעי״ב הוא נכנס לתקפו. — סדרי דדה 
מיוחדים נהוגים ברוב הארצות לגבי חוקי תקציב. — מספר 
חוקות מרשות לזרוע המבצעת לחק 1 ק ח" ארעיים ללא זיקה 
להסכמה קודמת של בית־המחוקקים, כגון כשזה אינו נמצא 
בכנס, או כשקיימים תנאי־חידום במדינה, או בשני המקרים 
כאחד (הודו, איטליה, אוסטריה, ועוד). "עליונות" הפאר־ 
לאמנט מוגבלת הגבלה ניכרת יותר, כשבתוקף החוקה מחו¬ 
קקת הממשלה (בצורת תקנות) גם בימים כתיקבם, וכוח 
הודה של הפארלאמנט אינו חל אלא על עניינים שהחוקה 
מפרטת לשם כך (חוקת צרפת, 1958 ), — על הליכי קבלת 
תיקונים לחוקות — ע״ע חקה. 

חקיקת־מישנה היא יצירת נורמות כלליות ע״י 
רשויות מינהליות, בתוקף סמכויות שהוענקו להן ע״י הודה 
הראשית. חקיקת־המישנד, הגיעה בימינו לממדים רחבים, 
והקפה הולך וגדל, משום שהמחוקק הראשי "מעביר" ביד 
נדיבה סמכויות ודה (במובנה הפונקציונאלי) לידי המינהל. 
במדינות אחרות מסוייגת סמכות־״העברה" זו ע״י החוקה 
(איטליה, גרמניה המערבית), או כתוצאה מן הפסיקה 
(אה״ב)* וייס שחוקה אוסרת כללדלגאציה של סמכויות מזרוע 
אחת של המימשל לשניה (בראזיל). בהיעדר חוקה, אין 
המחוקק הראשי מוגבל, מטבע הדברים, בכל הנוגע להענקת 
סמכויוחדח״ה למינהל (אנגליה, ישראל). בחקיקת־מישנה 
עוסקות הן רשויות השלטון המרכזי (הממשלה, שרים 
וכיו״ב), בדרך הוצאת תקנות, צווים כלליים ופיו״ב, והן 
הרשויות המקומיות, בדרך מתן חקי־עזר(ע״ע). לפי פקודת 
הפרשנות הישראלית, "לא תהא יתקנה סותרת הוראותיו של 
כל ח"/ אולם ישנם בישראל ח" בודדים המסמיכים מחוקקי־ 
מישנה לשנות הוראות ח׳ (מלבד הסמכות להתקין תקנות- 
שעת־חירום, שמתבטלות כעבור 3 חדשים אלא אם כן הוארך 
תקפן ע״י ח׳), בכמה מדינות (כגון אנגליה ואוסטרליה) 
קיימים סדרי־דין מיוחדים לביקורת וביטול פארלאמנטאריים 






867 


תק וחקיקה — חקה 


868 


של דברי חקיקת־מישנה תוך תקופה מסויימת מהתקנתם. 
כשחל עקרון התקדים המחייב, ובמידה שהוא חל, אפשר 
לראות את ההלכות הפסוקות הכלולות בפסקי־הדין של בתי- 
המשפט כמעין חקיקודמישנה מטעם הרשות השופטת. 
דרכי הח״זז בישראל(שנתון הממשלה), תשט״ז!.ס 

1171 $€1% * 0 04$ ,!סתסה!-! .א ; 1887 , €1074110112 /[ . 0 00$€1% 
נ ^זכ)< 11 ^ 40 0 זזג 0 . 11 ; 1888 , 511111€ 1611€17 ז 6 ^ 171 . 0 
, 461 ־ 259 . 1 , ¥€141 16 > 1€701€ ? 2€ 1€071€ ! 1 14 4 1011 ) €011171110 
¥0241 $' 1¥0714 1€ { 1 {ס ¥0110741114 4 י €ז 0 מז§ ¥1 \ . 14 .( ; 1920 
10 /ז £1114 $01 1012 111 ׳! €1 ,ח 80 < 01 .£ ./¥ ; 1928 , 111 ׳! , $ 10171 $ ?$ 

, 700 €$$ ? ?• 1111 ) 1 * £ 1 *! 1 € !¥' .ז£^ 1 ג¥\ . 11 ; 1935 , 14101 /?> !/)' 0700 
€7 11$$144111011 ?€ 7€ ? 47111 ■ 101 ) 41$ 1% ? 0€$ 04$ , 00400 וס! , 1 \. ; 1948 
• 1112 ^ 14 ^ 1€ ? 1 111 1.441 , 411100 .^ 1 . 0 ; 1954 • 002 ) €70141 /]־ 

1958*; £, 41^X10, 7 '}!? ¥!4107€ 0 / ¥01(1 0114 1 ££} $10,11071 

,({סב 1 ט£ . 11 4 תג . 0 .[ . 1 ) 6 ] ־ 101 0 ׳\ 11 ^ 14 ^ 1-0 ) 

, 1,441 1141 ס 1 ) 0 ) 11$11 ס€ י 5 ק 111111 ק . 0 . 40-0 ג¥\ . 8 . 0 .£ ; 1959 
: $) ¥47114171€71 , 0100 ע ז {־זצ 1 ס 0 ת 31 ו 1 ־ 11 נ?-־ 10101 ;״ 1 960 , 123-142 

/ 9 > £ ¥071011011111 4114 17001416 ' 5 1€ ! 1 011 ? $1114 €' 00171$470111 }/ 
. 1962 , € 00711710 $ 0116 '? ¥071 171 $ 111011011 $ 171 111 € ) €$€ 1110 ' #€$1 

י. ה, ק. 

תק ע;ר (אנג׳ מעיקרא — חוק מטעם עיר מסויימת, 

אח״כ גם חוק מטעם כל רשות מקומית או 
ציבורית אחרת. 

בישראל נכלל ח״ע בתוך ההגדרה של "תקנה". במקום 
שהחוק מעניק לרשות את הסמכות להתקין חוקי־עזר, חלות 
ההוראות הבאות לגבי התקנתם וכוח־פעולתם: ( 1 ) הרשות 
שהתקינה את חה״ע רשאית לתקנו, לשנותו, להפסיק את 
תקפו או לבטלו באותה דרך שהתקינה אותו.( 2 ) מותר לקבוע 
בחה״ע, שכל העובר על הודאה מהוראותיו יהא צפד לענשי 
קנם או מאסר. ( 3 ) לא יהיה חה״ע סותר הוראותיו של כל 
חוק (ממלכתי). ( 4 ) אם ח״ע הוא "תקנה בת פועל תחוקתי", 
יש לפרסמו ב״רשומות". 

מועצודעיריה או מועצה מקומית רשאית להתקין חוקי־ 
עזר, כדי לאפשר לה או לסייע בידה לעשות כל דבר 
מהדברים שהיא חייבת או מוסמכת לעשות לפי כל דין. גם 
רשויות אחרות מוסמכות להתקין חוקי־עזר, כגון: המנהל 
הכללי של מסילת־הברזל הממשלתית; ועדה מחוזית לבניה 
ולתיכנון ערים; רשות הניקוז. 

בעבירות על חוקי־עזר דנים בתי משפט-השלום ובתי- 
המשפט העירוניים. 

ח״ע פסול, אם איבו עומד במיבחן הסבירות, שמקורו 
במשפט המקובל האנגלי — היינו: אם הוא סותר את אחד 
החוקים או מפלה באופן ברור בין מעמדות שונים, או אם 
הוא בלתי־צודק או בלתי־ברור, או הותקן שלא בתום־לב, או 
אם כרוכה בו באופן בולט התערבות בלתי־מוצדקת בחירותם 
של הכפופים לו. 

חכןה ׳ במשפט הקונסטיטוציוני—מכלול הנורמות המשפטיות, 
שתכליתן: (א) לקבוע את מיבנה מערכת הרשו¬ 
יות הציבוריות במדינה בדרך־כלל, ואת הרכבם, סמכויותיהם 
ויחסיהם ההדדיים של המוסדות העליונים שלה; (ב) להגדיר 
את זכויית־היסוד של האדם לשם הסדרת היחסים בין 
השלטון לבין הפרט. מכלול דינים אלה הוא הח׳ במובנה 
ה מ א ט ר י א ל י. 

כח׳ במובנה הפורמאלי מוגדר מיסמך — מגילת־הח , 
(״קונסטיטוציה״) —, המכיל במרוכז את עיקר ההקדרים 
הקונסטיטוציוניים. ח" פורמאליות, שהן בנות תוקף בימינו, 
הן, למשל: חוקת אה״ב מ 1787 , חוקת שוודיה מ 1809 , חוקת 
בלגיה מ 1831 , חוקת שודץ מ 1874 , חוקת אוסטריה מ 1920 , 


חוקת פורטוגאל מ 1933 , חוקת בריה״מ מ 1936 , חוקת בראזיל 
מ 1946 , חוקת איטליה מ 1947 , חוקת הודו מ 1949 , חוקת 
סין העממית מ 1954 , חוקת צרפת מ 1958 , חוקת תוניסיה 
מ 1959 , חוקת אפריקה הדרומית מ 1961 , ועוד (אחדות מהן 
תוקנו מאז קבלתן); לרוב המדינות יש ח׳ פורמאלית. 

דוגמה לארץ ללא ח׳ פורמאלית (בעלת ח׳ "לא־כתובה") 

היא אנגליה, שבה מורכבת מערכת המשפט הקונסטיטוציוני 
מחוקים רבים, שנתקבלו ע״י הפארלאמנט, מכללי נוהג, 
ששרשם במסורת הקונסטיטוציונית, ומהלכות שנקבעו בפסקי- 
דין של בתי־המשפט. — במקרים אחרים רוכזו דינים קונסטי¬ 
טוציוניים לא במגילת־ח׳ אחת׳ אלא במיסמכים אחדים, 
למשל חמשת ״חוקי־היסוד״ של אוסטריה מ 1867 , ששימשו 
לה לקונסטיטוציה עד 1918 , או שלושת ה״חוקים הקונסטי־ 
טוציוניים" של צרפת מ 1875 , שהיו חוקתה בתקופת הרפוב¬ 
ליקה השלישית(עד 1940 ); בשל היותם בעלי מעמד פורמאלי 
שונה ממעמדם של חוקים רגילים, ראו אף אותם כח" פור¬ 
מאליות. בישראל החליטה הכנסת הראשונה ב 1950 , שעל 
הכנסת לחוקק חוקי־יסוד, שבבוא העת "יתאגדו לחוקת 
המדינה״. עד עכשיו נתקבלו ״חוק־יסוד: הכנסת״ ( 1958 ), 
״חוק יסוד: מקרקעי-ישראל״ ( 1960 ) ו״חוק־יסוד: נשיא- 
המדינה״( 1964 ). 

ח׳ נוקשה ו ח׳ גמישה, הנהת יסודות קונסטיטוציו¬ 
ניים למדינה במיסמך פורמאלי יש לה קשר עם בעיית עליו¬ 
נותם כלפי שאר דיני המדינה, ובכלל זה כלפי חוקיה 
הרגילים. כדי להבטיח עליונות זו — ביתר דיוק: כדי למנוע 
שינוי ח׳ ע״י חוק רגיל — קובעות רוב הח" הליכים מיוחדים 
לשינוי הוראותיהן, שקשה יותר למלא אחריהם מאשר אחרי 
הליכי החקיקה הרגילה; בכך נעשית הח׳ ל״נוקשה". 
צורות הנוקשות, כל׳ מתכונות התנאים המיוחדים לקבלת 
שינוי ח/ רב־גוניות הן: (א) הצורך בשתי החלטות של 
הפארלאמגט ועריכת בחירות כלליות בין השתיים (שוודיה); 

(ב) אישור ע״י הפארלאמנט במניין מיוחד(מחצית הנציגים) 
ורוב מיוחד — שני־שלישים מהנוכחים בהצבעה (אוסטריה); 

(ג) שילוב שתי השיטות, כגון: החלטה ראשונה של הפאר- 
לאמנט בהליכים רגילים, עריכת בחירות לשני הבתים והחלטה 
חוזרת בשניהם בתנאים מיוחדים (מנין של שני־שלישים, 
ורוב של שגי־שלישים מהנוכחים) (בלגיה); (ד) קבלת 
החלטות חוזרות ע״י שני הבתים בשני מושבים רצופים (בלי 
הצורך בעריכת בחירות), ברוב מוחלט של חבריהם (אחת 
האפשרויות בבראזיל); (ה) החלטה בישיבה משותפת של 
שני הבתים ברוב של % של המשתתפים בהצבעה (אחת 
האפשרויות בצרפת); (ו) אישור ע״י מישאל-עם, בנוסף על 
הליכים פארלאמנטאריים (שוויץ — ששם קיימים, מלבד זה, 
הבדלים פרוצדוראליים בין שינוי "טוטאלי" ותיקון חלקי של 
הח׳)! (ז) החלטה של גוף נבחר מיוחד ( 6011011 ׳\מ 00 ), 
שהוקם לעניין תיקון הח׳(רוב המדינות באה״ב); (ח) אישור 
של תיקון ח׳ פדראלית ע״י המדינוודהחברות, כגון החלטה 
ברוב של שני־שלישים של שני בתי הקונגרס, הטעונה 
"ראטיפיקאציה" ע״י בתי-המחוקקים בשלושה־רבעים של 
המדינות (אחת האפשרויות [שהיא המקובלת למעשה] לתי¬ 
קון חוקת אה״ב); ויש עוד דפוסים פרוצדוראליים אחרים 
לשינוי ח". 

לעתים מורות ח", שהסדרים קונסטיטוציוניים מסויימים 
אינם נתונים לשינוי כלל. בצרפת ובאיטליה אין הצורה 





869 


חקה 


870 


הרפובליקנית של המשטר יכולה לשמש נושא לתיקון הח׳! 
והוא־הדין בבראזיל לגבי המשטר הרפובליקני והפדראלי, 
ביוון — לגבי "הדמוקראטיה המלוכנית״, בנורווגיה — לגבי 
"עקרונות־היסוד׳ של הה׳! ועוד. 

לנוקשות הח׳ יש ערך משפטי של ממש כשניתן להעביר 
חוקים רגילים תחת שבט הביקורת השיפוטית, לשם בדיקה 
אם הם תואמים את הח׳ או נוגדים אותה, ולהסיק את 
המסקנות המתבקשות מעליונות הח׳ (ע״ע חיק וחקיקה). 
בהיעדר אפשרות זו (בלגיה, הולאנד) תקף כל דין שנתקבל 
בהליכי החקיקה הרגילה, אף אם הוא"סותר את הוראותיה 
של הוד; יוצא, שבמקרר. זה אין צורך לנהוג לפי הפרוצדורה 
הנוקשה של שינוי הזז/ שכן אפשר לשנותה גם ע״י חוק 
רגיל. יש שחוק רגיל אמנם אינו יכול להיבדק לחוקתיותו 
לאחר קבלתו, אך כל עוד שלבי קבלתו לא נסתיימו, עשוי 
הוא לעמוד לבדיקה כזאת בפני גוף מיוחד (כגון בצרפת, 
ששם מסורה סמכות זו ל״מועצה החוקתית"). 

כשאין ח׳ פורמאלית, כמו באנגליה, הרי הח׳(המאטריא- 
לית) ״גמישה״ היא מטבע הדברים, כלד — יצירתה 
ושינויה נעשים בהליכי החקיקה הרגילה (או בדרך מגהגית 
או שיפוטית־הלכתית). אולם קורה שאף ח׳ פורמאלית גמישה 
היא, כגון חוקת נידזילבד מ 1852 ,• גם חוקת קאנאדה גמישה 
על רוב חלקיה, ודק הוראותיה הנוגעות לסמכויות הפרובינ¬ 
ציות נוקשות הן, בשל היות תיקונן מותנה בהסכמת הפרו¬ 
בינציות. בישראל הדרך לשינוי הדינים הקונסטיטוציוניים 
היא החקיקה הרגילה, ואף חוקי־היסוד שנתקבלו עד כה 
גמישים הם, סרט ל 3 סעיפים נוקשים שב״חוק־היסוד: 
הכנסת": הסעיף הדן בשיטת־הבחירות והקובע, שאין לשנותו 
אלא ברוב כל חברי הכנסת! והסעיפים האוסרים לבטל חוק־ 
יסוד זה ע״י תקנות־שעת־חידום — הללו ניתנים לשינוי רק 
ברוב של שמונים חברי־כנסת. 

תוכן ה ח/ רוב הקונסטיטוציות פותחות בהקדמה חגי¬ 
גית, המבטאת את עקרונות־היסוד שעליהן הן מבוססות. 
סעיפי הח" גופם דנים, בדרך־כלל, בעניינים אלה, כולם או 
מקצתם: הגדרת אופי המשטר (רפובליקה, מונארכיה, דמו- 
קראטיה ייצוגית, פדראציה, הפרדת הרשויות, שלטון החוק 
וכיו״ב), סמלי המדינה, שטחה, לשונה הרשמית או לשונותיה 
הרשמיות, כללי־יסוד בדבר האזרחות; ראש־המדינה (המלך, 
נשיא-המדינה), סדרי הגיעו לכהונה (הורשת המלוכה, בחי¬ 
רה ע״י העם או ע״י הפארלאמנט וכר), מעמדו, סמכויותיו 
והיחס בינו לבין שאד הרשויות; הפארלאמנט (בית אחד או 
שני בתים), שיטת בחירתו (או התמנות חלק מחבריו) — 
הרכבו, סמכויותיו, סדרי עבודתו ומעמד חבריו; אפשרויות 
ודרכים של עריכת מישאל־עם; הממשלה, דרכי הקמתה, 
קשריה עמהפארלאמנט וראש-המדינה (משטרפארלאמנטארי 
או נשיאותי) וסמכויותיה; הרשות השופטת וקווי־היסוד הנו¬ 
געים למיבנה שלה, לסמכויות בתי-המשפט וכר; הפיקוח 
השיפוטי על חוקתיות החקיקה וחוקיות המינהל; תבניתה 
הכללית של מערכת־דיבטחון; יסודות השלטון המקומי; 
זכויות־היסוד של האדם! הליכי תיקון הח'; ועוד. כשמשטר 
המדינה הוא פדראטיווי, קובעת הח׳ הפדראלית גם את 
חלוקת הסמכויות בין הפדראציה והמדינותיהחברות, את 
האוטונומיה החוקתית של הללו (כוחן לקבל ח" משלהן), 
את הרכבתו של אחד משני בתי הפארלאמנט הפדראלי 
מנציגי המדינות־החברות, וכר. — אולם יש גם שעניינים 


קונסטיטוציוניים מוסדרים ע״י חוקים רגילים, כגון בשטח 
דיני הבחירות, האזרחות, סדרי־העבודה של הפארלאמנט 
וענייני השלטון המקומי. 

אשר להבטחה החוקתית של ז כ וי ו ת־ ה יסוד של 
האדם, הרי הח׳ הראשונה שהכילה לוח זכויות כאלה היתד, 
חוקת מדינת ורג׳יניה מ 1776 , ומאז הפכה קביעת מסכת 
זכויות־היסוד במגילת־הח׳ למסורת אוניוורסאלית כמעט. עד 
מלחמת־העולם 1 הכירו הח ,׳ בעיקר בזכויות־יסוד בנות אופי 
ליבראלי, כלר הן הבטיחו לאדם חירויות מסויימות ואת 
הזכות לבעלות בנכסים. אולם ב 1917 קיבלה מכסיקו ח׳ 
המכילה פרק על זכויות־יסוד סוציאליות של האדם (הזכות 
לעבודה ולשכר הוגן, הקף יום־העבודה, איסור העבדת ילד, 
הגנת אשה עובדת ונועד עובד, זכות השביתה, ביטוח לאומי 
וכר), ומדינות אחרות הלכו בעקבותיה, עד שכיום היתה 
הכרזת הח" על זכויות־יסוד סוציאליות, בנוסף על זכויות־ 
היסוד הליבראליות, לדבר מקובל בחקיקה החוקתית ברחבי 
תבל, עם תום מלחמת־העולם 1 חייבו אמנות־השלום מדינות 
אירופיות אחדות לכלול בחוקותיהן הוראות בדבר הגנת 
המיעוטים הלאומיים. אמנות-השלום שלאחר מלחמודהעולם 11 
לא קבעו הסדרים מסוג זה, אלא נשענו על העקרון של 
שמירת זכויות־היסוד של היחיד בתור שכזה. כיום אין הדאגה 
להגנת זכויות־היסוד של האדם עניין פנימי של המדינה 
בלבד, אלא נושאת גם אופי בין־לאומי (וע״ע זכיות־ 
האדם, ענד 830 — 835 ), וח" שונות נותנות ביטוי מפורש 
להכרה בכללי־יסוד של המשפט הבידלאומי. 

תופעות חדישות אחרות הן קביעת הוראות־ח׳ לעקרון 
של איחוד איזורי (למשל של "האיחוד האפריקני"), לדמו־ 
קראטיזאציה של שיטת הבחירות (לרבות הענקת הזכות 
לנשים לבחור ולהיבחר), להדגשת תפקידן של המפלגות 
הפוליטיות בגיבוש רצון העם, למתן ייצוג לחוגים כלכליים 
לשם ייעוץ בענייני חקיקה, ועוד. בח" המדינות הקומוניס¬ 
טיות מצויים פרקים שלמים המתווים בצורה פרוגראמאטית־ 
דוקטרינארית את הקווים הבסיסיים של המשטר החברתי־ 
הכלכלי הסוציאליסטי, תוך הבלטת מעמדה המיוחד של 
המפלגה הקומוניסטית כגורם פוליטי מרכזי בכל הנוגע 
לעיצוב משטר זה וקידומו. 

תולדות ה ח/ מוסד הח׳ (במשמעו המה־רני) מוצאו 
באידיאולוגיה הדמוקראטית, אולם גם משטרים אוטוקראטייט 
הצטיידו בח״ בעבר, ואף נוהגים לקבל ח״ בימינו. — רעיון 
הח׳ ראשיתו ביוון 116100 .<<>*, כבסים המדינה, שעל־פיו 
מתקבלים ,ו 0 !! 6 ׳י — חוקיה הרגילים) וברומא (שבה קראו 
לחקיקת יסודי-המדינה 0 ז €00511:11€ ס 110£11 נ 1 .־ 1 ק .־ס״>ז). — 
ביה״ב נסתייעה השאיפה של הכנסיה הקאתולית והמעמדות 
המוכרים לשים תריס לכל־יכלתם של המלכים בדוקטרינות, 
שראו את שלטונו של המי^ך ככפוף לחוקי-יסוד, שעליהם 
מושתת משטר המדינה. — תרומה מכרעת לשלביו המוקדמים 
של הקונסטיטוציונאליזם המודרני תרמה אנגליה, ששם הו¬ 
ביל המאבק בין המלך ובין האצולה, ואח״כ בינו ובין 
הפארלאמנט, להתפתחות דינים קונסטיטוציוניים, הן בדרך 
חקיקת חוקים בעלי משמעות חוקתית( 03113 3£113 !*ן [ 1225 ], 
) 111811 0£ 1011 ) 1 ) 0 * 1 [ 1628 ], ) 00 115 קז 00 03$ ( 131 ־ 1 [ 1679 ], 
$) 1700] 7\.0( 0( 80(1100100( ,[1689] 3111 0£ 3.1x11 ]), והן 
באמצעות מנהג ותקדימים.כתנועה רעיונית־מדינית זכה הקוני 
סטיטוציונאליזם לתנופה מוגברת בהשפעת תורת ריבונות־ 


871 


חקה — חקירה פלילית וחפוש 


872 


העם והדעה שחיי המדינה נשענים על ברית שנכרתה בין 
אזרחיה בשעת היווצרה (תפיסה שנתחזקה בהשפעת הקאל- 
וויניזס והפוריטאניזם); הללו גרמו לגיבוש התודעה, שהדרך 
הטבעית לכינונה הממלכתי של החברה היא לקבוע לה חוקת- 
יסוד בהסכמת העם. 

הקונסטיטוציות הכתובות הראשונות בעת החדשה נתקבלו 
במושבות האנגליות בצפון־אמריקה, תחילה בקונטיקט ב 1639 . 
לקבלת חוקת אה״ב ב 1787 קדמה, איפוא, היסטוריה קונסטי¬ 
טוציונית של כ 150 שנה במדינות־החברות שלה. הארץ 
האירופית הראשונה שקיבלה ח׳ כתובה היתה צרפת: שורת 
מיסמכיה החוקתיים החלה עם הכרזת זכויות־היסוד של 
האדם והאזרח ב 89 ד 1 , ואחריה באה הח׳ שאושרה ע״י האסיפה 
הלאומית ב 1791 . ח׳ זו והח׳ שהעניק המלך לואי ^^^¥ X 
לארצו ב 1814 (ישתוקנה ב 1830 ) הטביעו. יחד עם הקונסטי¬ 
טוציה הבלגית מ 1831 , את חותמן בח" הראשונות בארצות- 
אירופה של המאה ה 19 . גם המדינות הריבוניות, שקמו 
באמריקה הלאטינית במחצית הראשונה של אותה המאה, 
קבעו לעצמן ת״, לרוב בהשראת חוקה אה״ב. במאה ה 20 
הונהגו ח" במדינות החדשות, שנוסדו באירופה אחרי מלחמת- 
העולם 1 . מאז תום מלחמת־העולם 11 עדים אנו לגל בלתי- 
פוסק של קביעת ח" חדשות, עקב ריבוי מדינות עצמאיות 
באסיה ובאפריקה. במקרים אחרים נתקבלו או חודשו ח" 
כתוצאה משינוי משטר, כגון עם מעבד המדינה ממשטר 
מלוכני לרפובליקני, או משלטון קאפיטאליסטי לקומוניסטי, 
או מדמוקראטיה לרודנות (או להיפך). אי-השקט הפוליטי 
והתסיסה הסוציאלית עושים את ההווה לתקופה של תמורות 
קונסטיטוציוניות ברוב חלקי־העולם; כמדכן מובעות שאי¬ 
פות לח׳ עולמית, שתהיה קונסטיטוציה למימשל אוניוורסאלי. 

ב. אקצין, תורת המשטרים, 1 . 1963,161-144 ז ,: 01111101 [ .ס 
6 ) 1 *ז 7 ,ז 11£111 < 1 .. 1 ;* : 1914 , 505-539 , 21516/176 ) 810 11%67726476 ^ 
, $00 !?>£ , 11 ;' 1923 . 681 ־ 639 , 111 , 61 20 ( 111110 1511 ( €0 47011 46 
, 303 — 283 . 258-269 , $11116 14 ( 1 * 210 * 4 / 0 ץ 7/1607 0010111 

1945; 011. 14. 0072541X14072(1115X71 471(16721 (1714 

11 ) 007151111141071 , 017100 ¥־ 1 ^מ:>רח 13 !־ 1 ננ?-*ד 10 מ 1 ; 1947 2 ; 1046772 ( 

.! . 0 ;. 11 1948 ,: 105 ־ 301 , 14071 ) 71 ( 172107 ^ 17 ) 726121 ( 11 (!?ס¥ 14 ( 0 

,^ 16 ) 1067 ( 67 ( 1 2714 ) 711 116 ( 2 ( 67 ' 001 11 ) 00715411111072 . 1011 ־ 11 * 10 ־ 1 ? 

1950 2 ; ]6x12717. 4. 011672416/2672 1166/115 4 . 0 0%€ )110*17? , 14011€ 

?01^0, 195111.; 0. 3 0 0115417440725 1046772 ׳ , 

1951; 0012511 /ס ((? 111 ) 116 0.724 '< 1/71111 ) $1 1/26 072 י 2:10 * 1 .\ 7 .מ ■ 
1x140115 (50 254 ( 0351 00 * 1 ,[ ; 1956 ,( 111 ,. 141010501 גזגן 1 ־ו - 
11(40725 172170411611071 ,/[ 100 ( 1 ;* 1956 , 1-111 , 240725 ) 14 /ס 
10 1/26 51X14? 959 [ , 4072 ) 00725411 1/26 / 0 ' 6 ) 0 * 1 1/16 [ס "*; 

1/26 007 1960 , 176-192 ,׳( 447671 / 0 ךךס 4 ) 111 ! 5 ו ; 

0. 5. \\ ״ 1960 ,' 41111 11 ) 25411124071 ( 00 ,<י.נןנ 11 וו(י 1 . 0 . 0 - 340 ז ; 

0. 60 41541 ■ 61 261 ( 6072541114072 704 ( 1 ,ט 1€3 >ז x140115 ]701211 (]1165, 
1962*; 0. £[ ,* 1963 , 25 ( 00725411240 1046772 ׳ 3 י 011£ ז 

י. ה. ק, 

חקיי, תהליך פסיכו־סוציאלי, המתבטא בחזרה שאדם חוזר 
על התנהגות זולתו או על עמדתו. המונח ח׳ מת¬ 
ייחס לתופעות פשוטות ומורכבות כאחד, כגון: פלוני מפהק. 
רץ או מפחד, כשזולתו עושה כך; ילד קונה את לשון סבי¬ 
בתו, את אורח-חייה ואת מוסריותה! מבוגר הולך ביודעים 
או בלא־יודעים בעקבות האפנה הרווחת או מחקה אדם בעל- 
יוקרה; נערות משנות את תסרקתן בעקבות כוכבת־קולנוע 
האהודה עליהן. משום רב־גתיותה של התופעה. נחלקות כיום 
הרבה הדעות בפסיכולוגיה הסוציאלית על טיבה. 
בשנות ה 90 של המאה ה 19 ראו החוקרים בח׳ כושר 
אחיד, הפועל באורח חד־משמעותי; ג. טרד (ע״ע), למשל, 


קבע, שכל התנהגותו החברתית של האדם מסתברת מתוך 
ד,ח׳ (״החברה היא ח״׳; בעקבותיו הלך אחד־העם במאמרו 
"ח׳ והתבוללות"); היו שטענו, שכל התפתחות הילד וכל 
למידה יסודן בח/ והיו שדיברו אף על "אינסטינקט־הח"/ 
אולם לאחר מכן גברה ההכרה, שכושר נפשי אחיד לחקות, 
או צורך או נטיח מלידה לכך, אינם קיימים בנפש האדם, ושהח׳ 
אינו פעולה אינסטינקטיווית־אוטומאטית. יתריעל־כן — חח׳ 
אינו מניע להתנהגות, אלא פעילות המתנהלת בהשפעת מני¬ 
עים, המבקשים להשיג סיפוק בעזרתה. לדעת פסיכולוגים 
חדישים נכון יותר לומר ש״אנו לומדים לחקות", מאשר לומר 
ש״אנו לומדים בדרך הח׳". אמנם קיימות ביחיד פעולות 
זהות או דומות לפעולות הזולת, ואעפ״ב התנהגות שווה או 
דומה של יחידים אינה בהכרח תוצאת תהליכי ח/ חשיבותם 
של תהליכים אלו בכך, שהם מפשטים ומקצרים תהליכי למי¬ 
דה וחשיבה, מקרבים אנשים זה לזה ומקילים בכך את יחסי 
החברה. לפיכך מרובה חשיבותו של הח׳ להתפתחות כשריו 
של הילד, לגיבוש התנהגותו ועמדותיו ולעיצוב אישיות). 

ניתן להבחין בין 3 סוגי ח , : ( 1 ) ח׳ רפלקסורי, המבוסם 
על ״עקרון ההד״ €0110 ) — ח ; מכאני של קולות, 

של תנועות ושל דרכי התנהגות פשוטים אחרים. — ( 2 ) ח׳ 
יצרי או שאיפתי — ח׳ הגורם הנאה למחקה; ח׳ הבא מתוך 
סקרנות, מתוך שאיפה להתבלט, בדומה למתוקה; ח' מתוך 
חרדה, כגון חרדת הילד כהד למבוכה ניכרת של אחד מהו¬ 
ריו. פעמים שהמחקח תופס את משמעות חח/ ופעמים שאינו 
תופס אותה. — ( 3 ) ח׳ משמעותי מודע — ח׳ שיש בו משום 
חזרה מכוונת על התנהגות הזולת מתוך הסכמה מפורשת לה, 
מתוך קבלת ערך מסויים המתגלם באישיות המחוקה, או 
מתיך הזדהות (ע״ע) עם מטרותיה של אישיות אהובה או 
נערצה. 

"מ 1 ׳\\ 13314 . 1 \ .[ ;* 1900 , 172111051072 ' 1 46 1015 465 . 40 ־ 131 

34 6711(11 4 ) 66610^772021 112 1/26 0/2114 £2724 1/26 11466 , ]906^; 4^. 

1433 .%:, 1)2X5 11/65671 4. ¥07/72145 1 /. 56426 36462111271% /. 4. 

~ 2712 ) 46 21 ) 5061 . 4 ־ 001131 ־ ־ 101 ! 11 ^ .£ . 14 ; 1927 , £ 7216 / 11472 % 

■ 814 % / 0 006171726 4 / 26 ' , 11 ^ 7 . 5 ; 1941 , 14071 ) 177211 1714 ) 172 % 

? 6 / 2010% ? ¥5 21 ) 8061 172 14071 ) 111 ( 17 1714 ) ¥ 7654%6 , 1 ז %65110 

, 16 . 011 ,? 6 / 1010 % ?$¥ 21 ) 8061 ,. 14 ; 1948 ,( 55 ,.׳ £0% . 1 ס 011 ץ 5 ?) 

. 1952 , 1672 ( 167 617 ) 16 '^\ י ז 0 ץ 011 ; 1952 

ח. א. 

חקירה פלילית וחפו^ ׳ חקירת עבירות ע״י המשטרה. 

החה״ם שייכת להליכים הקדם־משפטיים של המש¬ 
פט הפלילי; היא הפותחת הליכים אלה ומשמשת בסים 
לכל אישום פלילי המוגש לבתי-המשפט. תפקידה — לאתר 
את הפשע ואת הפושע ולהשיג ראיות כשרות להוכחת אש¬ 
מתו של הנאשם בבית־המשפט, שבפניו יתברר משפטו הפלי¬ 
לי. ע״פ הנסיבות שנתבררו והראיות שנאספו בחה״ם מכריעה 
התביעה הכללית של המדינה בשאלה, אם להגיש אישום 
נגד החשוד אם לאו, ואם כן — על אילו עבירות. 

עיקר השאלות התובעות את פתרונן בחה״פ הן: זהותו 
של קרבן הפשע! קביעת המקום והזמן שבהם בוצע הפשע; 
קביעת האופן שבו בוצע המעשה; קביעת המניע למעשה 
ומטרתו; קביעת החשודים בביצוע, גילוים, זיהוים וחקירתם; 

7 ד 

מציאת עדים, גביית הודעתם ורישומה בכתב; השגת ראיות 
אחרות (מיסמכים, חפצים ומוצגים אחרים), שניתן להציגן 
כחומר־ראיה במשפטו הפלילי של הנאשם. 

החה״פ נעזרת בפעולתה בחידושי המדע והטכניקה: 


873 


חקירה פלילית דדז 2 ר 


חקלאית 


874 


בדיקות רפואיות ובדיקות מעבדתיות; בדיקת כתבי־יד והש¬ 
וואתם ; בדיקות ונסיונות באליסטיים לזיהוים של כלי־נשק, 
קליעים, תרמילים, אבק-שריפה וכד/ ולקביעת מקורם, טיבם, 
שנת־ייצורם המשוערת, המרחק שממנו גורו וכד׳; זיהוי 
טביעת־אצבעות (ע״ע), ועוד. 

פעולותיה של החה״פ מועמדות במיבחן המשפטי וחיי¬ 
בות להתנהל מלכתחילה ברוח החוק ופירושו בפסיקה. החוק 
בישראל מעניק את סמכויות החה״פ למשטרה, ולמילוי 
משימה זו ניתנות לה סמכויות־עזר (כגון למעצר, לחיפוש, 
לתפיסת־רכוש וכד׳). כמו־כן מעניק החוק לרשויות אחרות, 
בתחומי עניינים מסויימים, סמכויות הדומות בעיקרן — 
כולן או מקצתן — לאלה הנזכרות; כגון: למשטרה הצב¬ 
אית — לגבי עבירות ע״פ חוק השיפוט הצבאי; לרשויות 
המכס— לגבי עבירות ע״פ פקודת המכס; לרשויות האוצר— 
לגבי עבירות על תקנות בעניין מטבע־חוץ; לפקידי עי¬ 
ריות — לגבי עבירות על חוקי־עזר עירוניים ופקודת בניין- 
ערים, וכדי. 

המשטרה רשאית לערוך חיפוש (ת׳) — בעיקר ע״פ 
צו של שופט, אך בתנאים מסויימים גם בלעדיו. תחומיה 
של סמכות זו קבועים בחיק בדיוק רב, והם מתפרשים בדייק¬ 
נות בפסיקה, כדי ימלא ייפגע חופיש האזרח אלא בגבול 
המותר. צו־הח׳ מוצא כעיקר לצורך שימת־יד על חפצים או 
מיסמכים הדרושים לחה״פ או לעיקוב משפטי, או כשהשופט 
מאמין שמשתמשים במקום מסויים כדי לשמור או למכור 
בו דכוש שנגנב או ששימש נושא או מכשיר לביצוע של 
עבירה או שהתכוונו להשתמש בו למטרה בלתי־חוקית. החוק 
מסמיך כל שוטר לחפש ללא צו של שופט בכל מקום שיש 
לו טעם להאמין שמבצעים בו, או שבוצע בו לא מכבר, 
פשע; על גופו של כל אדם הנמצא בקרבת־מקום שעורכים 
בו ח/ כשיש חשד שהוא מחביא על גופו חפצים שהמשטרה 
מחפשת אותם, וכן על גופו של עציר; או כשהשוטר נקרא 
לעזרה ויש לו טעם להאמין שמבצעים במקום עבירה. כדי 
להבטיח את הרכוש שנתפס, מחייב החוק לערוך את הח , 
בנוכחות עדים, פרט למקרים דחופים ביותר, וכן לערוך 
רשימה של רכוש זה, שתיחתם בידי העדים או בידי העציר, 
ושהעתק ממנה יינתן למחזיק ברכוש, ע״פ דרישתו. סופו של 
הרכוש הנתפס להיות מוגש כמוצג לבית־המשפט, שיחליט 
בפסק־דינו מה ייעשה בי לאחר־מכן. 

לגילוי מבצעי העבירה ווידוא זהותם נעזרת המשטרה 
באלבומים (כגון: של צילומי פושעים, שמותיהם, כתבי־ידם 
ומביעות אצבעותיהם), בכלבי־גישוש, וכן בהכרת שיטת 
הביצוע האפייגית לכל פושע. לאחר גילוי החשוד עורכת 
המשטרה מיסדרי ז ה ו י (ע״ע) לווידוא זהותו. 

מקום נכבד בחה״פ תופסת חקירת העדים ע״י המשטרה 
ורישום הודעתם. ע״פ החוק רשאי כל קצין־פשטרה וכל 
שוטר, ששדיהמשטרה הסמיכם לכך בכתב, לחקור כל אדם, 
שיש לו לחוקר יסוד להניח, שניתן לקבל ממנו ידיעות 
מועילות על מסיבותיה של עבירה; לרשום את ההודעה 
בכתב ולהחתים את הנחקר עליה לאחר קריאתה בפניו; 
לאחר־מכן חותם החוקר בעצמו בשולי ההודעה. — הנחקר, 
כל עוד אין חוקרים אותו כחשוד, חייב להשיב נכונה על 
כל השאלות שישאלנו החוקר. מחובה זו פטור הנחקר 
בתשובות העלולות להפלילו, ובמקרה זה זכותו לשתוק ולא 
לשים את עצמו רשע (יוצאות מכלל זה חקירות הנערכות 


ע״י רשויות האוצר בעניין מטבע־חוץ). על הודאות שנאשמים 
נתנו אותן מחוץ לכתלי בית־המשפט — ע״ע הודאה. 
וע״ע מעצר ומאסר. 

ד. גנור, על המשפט הפלילי, א׳, 1957 ; א. סלנט, סדרי הדיון 
הפלילי, 1958 4 ; הנ״ל, ראיות במשפטים אזרחיים ופליליים, 
1963 ; -^ 1 ג 1 ־ 1 . 5.0 . 11 :^ 1940 ,€) 1€77 > 1 ט 0 " 071 , 6 ז 1£1110 ^\ . 11 . 1 

-' 1111 *סז* 1 * 1 .( 1 . 0 ; 1955 3 י 71 £10113, X .¥ {ס $/ 011 ^ 1 י ץ־] 11 ג 1 

־ ¥11 , 110111% ) 1 * 1 י 1 }!סל 1 ר 01 ־ז\׳. .' 1 .ץ ^ 1962 ,?ר 3€711 :ע¥ 70 11071 
• 1 ז 50 י] 111 נ 1 .. 1 . 8 ;' } ' 962 1 3 > 1111 ( 0111 10 . 1113 > 7£ > 11 ) 3 

, 963 10 \ , 1€€ ז 13€ ' 1 ב 1 017 

א. ש. ש. 

חקלאות (מארס׳ ״חקלא״ — השדה),במשמעות מורחבת— 
מכלול צורות המשק והפעולות המכוונות להפקת 
חמרי־גלם מפרי האדמה ומתנובת חיות־הבית לצרכי מזון 
ותעשיה; במובן מצומצם יותר — אותו תחום של הפונקציות 
הנ״ל הכרוך בעבודת האדמה ובגידוליה. 

א. הקדמה, עט׳ 874 ; ב. הח׳ הפרימיטיווית, עט׳ 876 ; ג, הח׳ 
במזרח הקדום, עט' 878 ; ד. הח׳ בעולם העתיק הקלאסי, 

עט' 880 ; ה. הוד בעולם המערבי, עם' 885 ; ו. חח׳ במזרח 
התיכון, עט׳ 892 ; ז. חח׳ במזרח הרחיק ובהודו, עט' 896 ; 

ח. שיטוח הח׳: טיפוסי חמשק החקלאי, עט' 900 ; ט. הח׳ 
הטרופית. עט־ 911 : י. מכונות וכלים חקלאיים, עמ׳ 916 ; 

יא. מיבנים חקלאיים, עט׳ 928 ; יב. כלכלת המשק החקלאי, 

עט׳ 936 ; יג. ייציר חקלאי, עם׳ 940 ; יד. שיווק חקלאי, 

עט׳ 953 ; ט־. תיכנון חקלאי, עט , 954 ; מז. מחקר חקלאי, 

עט' 959 ; יז. הדרכה חהלאית, עט׳ 961 : יח. חינוך חקלאי, 

עט׳ 962 ! יט. תחיקה חקלאית, עט׳ 963 : כ. הח׳ בא״י 
הקדומה, עט , 965 ; כא. חח׳ באגדה ובהלכה, עט׳ 977 . 

הח׳ היא בסיס קיומן של כל החברות האנושיות שהגיעו 
לכלל התיישבות, בין אם ההברה מתפרנסת מחקלאותה היא 
ובין אם היא מנצלת את חקלאותה של חברה אחרת או נהנית 
ממנה בדרכים אחרות (סחר). במשך כל התקופה ההיסטורית 
חי הרוב המכריע של בני-האדם ביישובים חקלאיים (כפרים) 
והתפרנס מן העבודה החקלאית. בתקופה החדישה, בעקבות 
ההגדלה העצומה של כוח־הייצור ע״י הטכנולוגיה המדעית, 
פחת הצורך בידיים עובדות בח׳ וחל מעבר המוני מן הח׳ 
אל מקצועות אחרים, מלווה זרימת האוכלוסיה מן הכפר 
אל העיר. בכמה מן הארצות המפותחות בעילם המערבי, 
ביניהן גם בעלות הספק חקלאי גבוה ביותר, ירד שיעור 
החקלאים באוכלוסיה הכללית למטה מ 10% . אולם גם היום 
עדייו גדול מספר המועסקים בח׳ בעולם כולו ממספר המועס¬ 
קים בכל המקצועות האחרים (וע״ע א כ ר), 

הח׳ בשלימותה היא קטגוריה מורכבת, שיסודותיה הם 
פיסיים, טכניים, חברתיים, כלכליים ומדיניים. היא מושפעת 
מגורמי הטבע, מדיפדנציאלים של האיזור ושל המקום, של 
סוגי המשקים, מידותיהם ומיבניהם, של הרכב הענפים, של גיל 
העובדים במשק, של קבוצות־ההכנסה בחברה כולה, של הגזע 
והלאום, של הרמה התרבותית, של יחסי־החברה, של המשטר 
במדינה, של שיטות הבעלות על הקרקע, של צורת אירגובי 
החקלאים בכפר, באיזלר ובארץ כולה, של מערכת־החינוך 
הכללית ושל ההשכלה החקלאית, של המחקר, הניסוי וההד¬ 
רכה, של ההון והאשראי, השיווק, המחירים, המסים, תעריפי- 
ההובלה, של שירותי הבריאות והתרבות, של תנאי ביטוח- 
המשק וקיום ביטוח סוציאלי וכיו״ב. 

בסיכום ניתן להאמר, שהח׳ מושפעת מ 3 קומפלכסים של 
גורמים: ( 1 ) גורמים פיסיים; ( 2 ) גורמים הנקבעים ע״י 
התנהגותו של האדם־הפרט; ( 3 ) גורמים התלויים בחברה 
כולה ובחלקיה, כגון המדינה — משטרה, חוקיה ומוסדותיה, 
אירגונים מקומיים ובין־לאומיים. 


875 


חקלאות 


876 


( 1 ) הכרת הגורמים הפיסיים במלוא הקפם, אם 
בדרך האמפירית של נסיון־החיים של דורות מרובים, ואם 
בדרך המחקר המדעי המכוון, וניצולה ויישומה של הכרה ז 1 
במעשה החקלאי — זוהי ת ו ר ת־ה ח , במובן המצומצם של 
מושג זה: תורת עבודת* ה אדמה; במובן רחב יותר 
כוללים בו גם את ג י ד ו ל ־ ה מ י ק נ ה. — המונח אגרו־ 
נ ומיה (מלאם׳ שדה) משמש לעיתים במשמעות 
המצומצמת ולעיתים במשמעות המורחבת, ולעיתים אף 
במשמעות הכוללנית של התייחסות למכלול הבעיות הקשו¬ 
רות בח׳. 

( 2 — 3 ) את גורמי האדם — הפרט והכלל — ניתן 
לקבץ לשתי מערכות גדולות: גורמים פנימיים וגורמים 
חיצונים (לגבי המשק החקלאי). מערכת גורמי־פנים חופפת 
במידה מסויימת את הקו׳מפלכס ( 2 ): בתחומה כלולים האיכר 
עצמו, דרכי ניהולו את המשק, על תיכנונו ומיבנהו, וכל 
התלוי באיכר ובביתו (ע״ע א כ ר). במערכת גורמי־חוץ ( 3 ) 
כלולות הבעיות העושות את המשק תלוי בצורת האידגון 
הכלכלי והחברתי, במוסדות׳ בחינוך וכד׳, וביותר — במשטר 
השורר במדינה. כאן קודמת לכל בעיית שיטת הבעלות 
על הקרקע: ציבורית (לאומית) או פרטית; אם פרטית — 
מי בעליה, עובדי־האדמה או מעמד של בעלי־קרקע, המחכי־ 
רים את האדמה לעובדיה או מעבדים אותה בידי שכירים או 
עבדים; תנאי החכירה והעבודה, דרכי השימוש בקרקע, 
מידות פיצדל-השדות, מידות המשק, שיטות העיבוד, השיווק, 
האשראי, הריבית, המסים, הסכם; כיצד נקבעים המחירים, 
שהם־הם הקובעים את הכנסתו של החקלאי — אם לפי כללי 
השוק החפשי ע״י איזון בין הביקוש וההצע או בדרך קבועה 
מגבוה "ע"י התערבות רשות שלטונית; שאלת השילוב 
והשיתוף בין היצרן, הטכנולוג, הכלכלן והמדינאי. 

עיקרן של בעיות אלו שייכות לתחום ד י נ י ־ ק ר ק ע ו ת 
(ע״ע ק ר ק ע ו ת, ד י נ י*). לעומת זה יש לראות כ ת ח י ק ה 
חקלאית במובן המצומצם של המונח את ההסדר החוקי — 
או את ההכוונה החוקית — של עצם עבודת־האדמה (ר׳ להלן, 
עמ׳ 963/4 ), 

מחזור עבודות־האדמה, הקשור בתקופות־השנה, 
כולל: הכשרת הקרקע, חרישה, הטמנת הזרע באדמה או 
שתילה, פעולות איסוף וקציר למיניהן׳ ו ב ד ג נ י י ם (ע״ע) — 
אף דיש וזריה; וע״ע אירז; חטה, וכן הערכים על שאר 
צמחי־התרבות העיקריים. — על גידול מיקנה — המשמש גם 
כוח־עבודה — ע״ע ח י ו ת ־ ב י ת; בקר, וכן הערכים על 
שאר הסוגים העיקריים של חיות־הבית. 

בהיעדר ייצור חקלאי — כגון בארקטיקה ובקרב ילידי 
אוסטראליה —, כשהאדם מתקיים כציד וכדיג או כמלקט 
פירות בלבד, הוא זקוק לשטח־מחיה של כמה מאות קמ״ר 
לנפש; כאלה היו, כנראה, תנאי־קיומו של האדם בכל תקופת־ 
האבן הקדומה. גם אורח־החיים הנוודי של מגדלי־מיקנה — 
כגון זה של הקירגיזים והקאלמיקים — עדיין דורש שטח- 
מחיה של 1 קמ״ר לנפש לפחות. הה׳ הפרימיטיווית כבר ציפד 
צמה שטח זה כדי שליש או רבע! בשיטת המחזור התלת־ 
שנתי, שפותח באירופה ביה״ב, נדרש שטח של 40 — 50 דונם 
לנפש; בח׳ המערבית החדישה, המושתתת על עיבוד־אדמה 
אינטנסיווי יחד עם גידול־בקר— כ 4 — 5 דונם; במשק האיג־ 
טנסיווי של ארצות המזרח הרחוק — כ 1 — 2 דונם. 

תמ׳: כרך ג/ עט׳ 317 — 338 ; כרך ו/ ענד 823 — 830 . 


, א. גרנובסקי (גרנות), תמורות אגרריות בישראל ובעולם 
; 3 תשט״ו: ש. הורביץ, תורת השדה, א׳-ג׳, תשי״ט-תש״ך 2 ־ 
הנ״ל. יסודות עבודת האדמה, תשכ״א; מדע בחקלאות, 
1 בארץ ובעולם (מדע, ט׳, מם׳ 2-1 ), תשכ״ד; ,ץ 116 ג 8 . 11 ״ 

0/ ^£7101411170, 1918; £. 11. 0311301, 71 (41117(21 
¥747201(7104 י , 31 * 6 1111061 : 8 ־ £1 . 5 16 ) ,£ ; 1944 , 1140 24 ! ¥14 1 ס 
¥(4712107$ 0 / 1116 ]¥0714, 1945 ; £. \138 01071101 07470 '¥ י 01 ם 6 ק 
40$ 012(4171 414 $£710010 110 ! 7 ן 1 ) 7 § 000 י £6 ־ 0601 .? ; 1946 ,$ק 
77107140, 1946; 0. 704$¥$ נ 15 > 00 ז \׳\ . 11 . 18-11 )ת 0 דתת 131 ל 
<*£71014111470, 1949 11 )' 101111 ? י 1 >־ 131 >\ 013 1 .ן ־ ז 16 ת 36011 ז£ , 11 :* ־ ! 
¥(47014$$0 1952; '! ן־ 6 < 5€11611 — ־ £060161 . 11 י . 

8011011(11-11. 472440171 )¥ . 4 .< 141 ז$!¥ ,(.£א־ £41 ) סדזבדס־וסס^י - 
$011714 )¥ ?%) 1 41714 1 ! 1$ \ י וןוח 3 !ז 5 ״ 1 ; 4 2 52-195 19 , 7 \- 1 , 1 { 4 א , 
1955 ; ^1. ^ 701/01 ¥11 , 6 < 11 זג£־ 26 גג x442071 $£710010, 1955; £. 
£. $£31955 ,ץ 11 <) 000£7$ 40 ה ¥00710 0714 ,׳ 3 י ; ¥. £. 
£1101111 - 0 . ־ 5 ) £1 ^ 1711704140107 , £1188611 .\ 2 .ן - ז <€) 1 ז 513 .ק 
11077110 000£7(4(>11)) , 1956*'*; £. £3110116, / !21077101. ¥1(47141?. 4. 
81[>120£7(1(>!110¥00710772204 י 111 זז 13 * 1 ; 1957 , 22405 )?) ¥44714 . 4 1 ז 
(4724 ££7101441470, 1958. 

. מ 


ה ח׳ ה פ ר י מ י ט י ו ו י ת. האדם הקדמון היה בתחילה 
מלקט את מזונו מכל הבא בידו: מעולם הצומח — כגון 
שרשים, פקעות ופירות; ומעולם החי — בע״ח ירודים, כגון 
תולעים, חרקים׳ נחשים וכיו״ב, ואח״כ גם — ובעיקר — 
בע״ח עילאיים ודגים, שאותם השיג ע״י ציד ודיג, לחלבשח 
ודיור לא היה זקוק עדיין. אזלו מזונותיו סמקום־מושבו — 
העתיק משם ונדד למקום אחר. 

הטמנת חומר־זריעה בקרקע כדי לגדל צמחים ולאסוף יבול 
היתה השלב הראשון בעבודת־האדמה, שלא היה עדיין קשור 
במשק חיות־בית. המעבר ממעשי ציד ודיג לגידול חיות־בית, 
ומליקום מזונות לגידול מכוון של צמחים — חל לראשונה עם 
תום התקופה המסוליתית ( 5000-6000 לפסה״נ). תחילה גידל 
האדם רק צמחים שגידולם לא הכביד עליו בכלום, ובעיקר 
צמחי שרשים ופקעות (יאם, טארו ועוד); בשלב מאוחר יותר 
החל לגדל גם צמחי־דגן בשיטות המצריכות טכניקות מפו¬ 
תחות של עיבוד האדמה. על ביות החיות—ע״ע חיות־בית. 



בתולדות הה׳ הפרימיטיווית נוהגים להבחין בין "תרבות- 
המעדר" (או "תרבות־האת") לבין "תרבות־המחרשה". 
ל״תרבות־המעדר", שהיתה נפוצה בעיקרה באיזורים הטרו¬ 
פיים בעולם הישן והחרש, אפייניים לא רק כלי־העבודה 
העיקרי שלה, אלא גם צמחי־תרבות וחיות־בית מסויימים, 
וכן דרכי קדרות ואריגה, סיגנון מגורים וכלי־שימוש משלה, 
כלו׳ — עריה התבסס מכלול שלם של תרבות חמרית. ' 
כלי-העיבוד הראשונים היו כפיסי־עץ, פצילי־אבן, עצמות, 
קרניים, ולאחר מכן — גם ברזל. כפיסי-העץ או שברי-האבן 
נתפתחו במרוצת הזמן לדקר, למכוש, לאת ולמעדר. אלה 
היו עשויים כבר עץ קשה, אבן או מתכת; מהם — חסרי 
ידיות- ומהם — בעלי ידיות־עץ. 

היום סבורים מרבית החוקרים, שעריסתה הראשונה של 





877 


חקלאות 


878 


תרבות־המעדר היתד. דרום־מזרח אסיה, איזור המולדת של 
הטארו, היאם, אפובת־הלבים, שעועית המובגו, המלפפון, 
המלון, דלעת־הבקבוק, קנה־הסוכר, הבננה, עץ־הקוקוס. 

' אך מעט ידוע על הח׳ הקדומה באפריקה שמעבר למדבר־ 
סהרה. גידולי טארו ויאם, עצי־קוקום ובננה אפשר שהובאו 
לשם עוד בימים קדומים מאסיה הדרומית, אך ייתכן גם 
שמינים מסויימים מהם מכורתם באיזור זה עצמו. כמו־כן 
מועטות הידיעות בתולדות תרבות הסורגום והדוחן, הממלאים 
תפקיד חשוב באיזורים הטרופיים והתת־טרופיים היבשים 
שבאפריקה ובאסיה; ייתכן שאלה הגיעו מהמזרח דרך אסיה 
המרכזית והתפשטו על פני איזורי הסאוואנות הטרופיות 
של אפריקה המזרחית והמערבית. סדרי־העבודה היו שונים 
מאיזור לאיזוד בהתאם לטיב הצמחיה הטבעית, צמחי־ 
התרבות ותנאי האקלים: עקירת עצי־היער באיזורים הטרו¬ 
פיים או הממוזגים היא מלאכה קלה יותר מהשמדת שיחים 
רב־שנתיים או החלפת צמחיה עשבית בצמחי־תרבות. העצים 
היו מושמדים בכריתה או בשריפה, שכן בח׳ פרימיטיווית 
אין הגדמים מפריעים בהרבה. מקובל מאד היה גידול צמחים 
בתערובת: תירס עם שעועית ודלעת, כותנה עם מאניהוט, 
ועוד. הכל היה ערוך לשם ניצול יעיל של הקרקע, אור־ 
השמש והרטיבות, באיזורים הטרופיים תמיד יש משהו 
לאסוף, כמעט במשך כל ימות השנה. אותה תערובת עצמה, 
ולפעמים אף אותו הצמח עצמו, משמשים לקטיפת תרמילים, 
לליקוט פרחים עתירי גרגרי־אבקה, לאיסוף ירקות חיים 
למזון ופירות בשלים ובלתי־בשלים (ור׳ להלן: ת׳ טרופית). 

גם באיזורים הממוזגים והצפוניים, שבהם צמחו לפנים 
יערות־עד עצומים, עסק האדם תחילה — במשך אלפי שנים — 
בציד, ובחופי־הימים — בדיג, עד שלמד להשתמש בגרזן־ 
האבן לבירוא העצים, ובכך נתאפשר המעבר לח/ באיזורים 
אלה — שהחשוב שבהם מבחינת תולדות התרבות הוא אגן 
הים־התיכון — היו הנהגים החקלאיים שונים מאותם שבאיזו־ 
דים הטרופיים, משום שכאן היתה המטרה העיקרית השגת 
גרגרים של דגניים וקטניות: זו מחייבת הכנה חד־פעמית 
של הקרקע למצע־זרעים, ואף האסיף הוא חד־פעמי; בתקופה 
שבין האסיף והזריעה נחה הקרקע. בארצות קרירות, שבהן 
הקיץ קצר ולח, נדחקו החיטה והשעורה מפני השיפון 
ושיבולת־השועל; בדרום־מזרח אסיה היה הגידול העיקרי 
האורז, באמריקה המרכזית — התירם. 

המחרשה הפרימיסיווית התפתחה מן האת או 
מן המכוש ע״י הארכת הידית. הופעת המחרשה (לפי 
המשוער— בין 5000 — 4000 לפסה״נ) צמודה ללא ספק לביות 
חיות גדולות, שיכלו למשוך אותה, ומקורה, כנראה, — 
הודו הצפונית־מערבית והאיזורים הסמוכים לה; משם עברה 
מצד אחד לסין, ומצד שני — דרך מסופוטאמיה למצרים 
ולאיזור הים התיכון. על דרכי התפתחותה— ע״ע חרישה: 
מחרשה. — במרוצת הדודות חלו התפתחויות גם בדרכי 
הצנעת הזרעים. תחילה נערך פיזור הזרעים בידיים, ואף 
כיסוים באדמה נעשה בידיים, ברגלי האדם או הבהמה, או 
בכלים ששימשו גם לעיבוד הקרקע. מכונת־הזריעה הראשונה, 
שמקורה בסין, היתה ארגז ולו פתחים אחדים, שדרכם נופלים 
הזרעים אל תוך צינורות היורדים מן הארגז אל מאחורי 
הקנקנים, בתחתיות המעניות הנחרצות על־ידיהם. המזרעה 
רתומה לשור, ולעיתים נמשכת גם בידי אדם. מאחורי המזרעה 
מהלך אדם המטלטל את הארגז ומביא להפלת הזרעים. 



סרדזי־הח' חקרוטיט 

הח׳ במזרח הקדום. תולדות התרבות האנושית 
קשורות קשר אמיץ בח׳־השלחין, שהיתר. מקובלת עוד 
בימי־קדם בארץ־הנהריים, במצרים, בסין ובאמריקה הדרומית. 
סידורי ההשקאה והשמירה עליהם חייבו תיכנון מקיף של 
שטחים גדולים. שיתוף עבודת אנשים מרובים ותיאומה, 
אירגון עבודה וחלוקתה על פני איזורים נרחבים, ויסות 
חלוקת המים לנזקקים לה. לא ייפלא, איפוא, שכאן הונח 
היסוד להתפתחות חברות אנושיות מתקדמות מבחינת האיר־ 
גון והטכניקה, 

התרבות החקלאית בבבל היא בין הקדומות ביותר. 

היא התבססה על ניצול מי הפרת והחידקל והתפתחה ע״י 
השימוש במחרשה הרתומה לזוג־שוורים. גידלו שם בעיקר 
שעורה וחיטה, וכן כוסמת, דוחן, מיני שעועית, אפונה, פשתה, 
חרדל; האורז חדר לבבל בתקופה מאותרת יותר — כנראה 
מהודו — באמצעות הפרסים, מכל מקום קודם מסעי אלכסנדר 
מוקדון. מלבד עבודת־השדה טיפלו בגינות-הבית, שמקומן 
לעולם היה באדמות המושקות ושהניבו יבולים במשך השנה 
כולה. מן המטעים נודעת חשיבות רבד. עוד בימי-קדם לגידול 
תמרים; מלבדם גידלו תאנים, גפנים, רימונים, שקדים. 
כצמחי־ביניים בין העצים גידלו מינים שונים של שעועית, 
מלפפונים, סלק, בצל, שום, עולש, צמחי־בושם, וכן מעט 
צמחי־מספוא לבעה״ח. בין אלה תפס הבקר את המקום 
הראשון! גם החמור והפרד היו מצויים. הגמל לא מילא 
עדיין תפקיד רב־ערך, העיזים והכבשים סיפקו בשר, חלב 
וצמר. גם גידול עופות היה נפוץ. 

בעט ק־ הנילוס החלה מתפתחת מראשית יישובו 
(כנראה באלף ה 6 לפסה״ג) התרבות החקלאית, ששימשה 
יסוד לתרבות מצרים העתיקה, וגם היום מוסיפים רבים מן 
הפלחים לעבד את אדמותיהם בשיטות שלא נשתנו כמעט 
מאלו של ימי־קדם. האקלים הנוח, בתוספת מי־ההשקאה 
המסופקים ע״י גאות הנילוס, עודד גידול צמחים במשך 
שנה תמימה (והשר ברא׳ יג, י), וניתן היה לקבל שני יבולים 
בשנה אחת, ואף שלושה, מאותה חלקת־שדה. ניצול הקרקע 
היה אינטנסיווי ביותר. גם כאן היה כלי העבודה הראשוני — 
המקל, ואחריו באו המעדר והאת הפרימיטיוויים. השימוש 
במחרשה חדר בהקדם, והשתמשו בה הן לעיבוד אדמות 
ההשקאה הטבעית — אדמות שהוצפו בגאות היאור — והן 
לעיבוד אדמות ההשקאה .המלאכותית. אחרי שוב המים 




879 


חקלאות 


880 



הכשרת קרקע ע״י עידור בסצרים העתיקה 
(כיתור קברו של טי בכאקארה. משנה 2400 
בע־ר 5 פ 0 ד.״ג> 


לאפיקם הקודם, היתה הזריעה נעשית בעזרת מעדר או 
מחרשה, ולעיתים גם ברגלי בהמה דקה, שנרמסה את הקרקע 
הלחה החדירה את הזרעים לתוכה. השעורה והחיטה היו דגני־ 
המיזרע העיקריים; מקום חשוב תפסו גם הכוסמת והקטניות, 
וכן הפשתה. חשיבות רבה נודעה לפפירוס (הגומא). ששרשיו 
שימשו להסקה, גבעוליו — לעשיית כלי־רכב׳ סיביו — 
לחבלים או לאריגים. גידולי־מספוא לא תפסו מקום חשוב 
במצרים העתיקה. נפוץ יותר היה גידול ירקות: אבטיח. 
מלפפון, בצל, שום ועוד (וחשו׳ במד׳ יא, ה). גם את הגפן 
גידלו במצרים העתיקה, החל מן האלף ה 4 לפסה״ג. דיש 
התבואות נעשה בדומה לנהוג בין הערבים בימינו: ע״י 
רמיסת השיבלים ברגלי־הבהמות והפרדת הגרגרים מן התבן 
בכוח משב־הרוח. בהמח־הבית החשובה ביותר היתה הבקר; 
בעיקר שימש השוד כבהמת־עבודה, ואילו השימוש בחלב־ 
הפרה כחומר־מזון לא היה נפוץ. גם החמור היה שכיח 
ושימש כבהמת־משא. הסום לא הגיע למצרים העליונה אלא 
במאה ד. 17 לפסה״ג והתפשט במהרה. לגמל היתר. חשיבות 
מועטה; הכבשים והעזים היו נפוצות. 

בסין התקדמה מלאכת עבודת־האדמה ממזרח למערב; 
צמחי־תרבות וחיות־בית חדרו לשם מקדמת־אסיה. בתרבות־ 
יאנשאו, המיוחסת לתקופה שבין 3000 ל 2000 לפסה״נ, נמצאו 
הסימנים הראשונים למעבר מחיי־נדידה לחיי יישוב־של־קבע 
וניצני עבודת־האדמה באיזור זה. מאותה תקופה נמצאו כלי- 
אבן שונים, מעדרים, גרזנים, מכשיר הדומה לחרמש, וכן 
אבני־ריחיים לטחינת תבואה. הגידול העיקרי היה הדוחן. 
הכלב והחזיר היו, כנראה, חיות־הביח היחידות. 

גם ביבשת אמריקה (מכסיקו, אמריקה התיכונה, ארצות 
האנדים) דומה ראשית הח׳ בקוויה הכלליים לזו של העולם 
הישן. מיני־צמחים לעשרות פותחו וגודלו שם; החשובים 
ביותר בימינו הם תירס, תפוחי־אדמה, באטאטה, עגבניה, 
שעועית, כותנה, טבק, מניהוט, קישוא, דלעת, תורמים, פלפל, 
פאפאיה, אווקדו, אננס ועוד הרבה אחרים, שרק מעטים מהם 
מצויים בעולם הישן. לפי המימצאים של גרגרי אבקת־צמחים 
ניתן לשער שגידול קישואים, שעועיודלימה ודלעת היה קיים 
שם כבר באלף ה 6 לפסה״ב, וגידול התירס — באלף ה 4 
לפסה״ב. עבודת־האדמה באמריקה הקדומה דמתה בהרבה 
לעבודת־הגן באסיה המזרחית. מועדי הזריעה היו מכוונים 
לעונות־הגשמים, לאחר שהקרקע רוככה במי ההשקאה או 
הגשם. המחרשה לא היתד, ידועה. לעיבוד הקרקע שימש 
מוט-עץ חזק, שבסמוך לקצהו התחתון היה קשור מקל אפקי, 


כדי לאפשר לרגלי העובד ללחוץ על המוט ולהחדירו לתוך 
הקרקע; לעיתים היה קצה המוט מצופה נחושת. הנשים היו 
עוזרות לגברים בעבודת הזריעה, מפוררות בידיהן את רגבי- 
האדמה, חופרות גומות בקרקע, מטמינות את הזרעים ומכסות 
אותם ברגליהן. בהמות־עבודה לא היו ידועות. מיתקני־ 
ההשקאה התפתחו בתקופה מוקדמת ביותר, הן באדמות 
האצטקים והן באדמות האינקה; בקרב עמי הצ׳יבצ׳ה 
והמאיה. שתחומי יישוביהם עשירים במישקעים, לא תפסה 
ההשקאה מקום נכבד. האינקה היו מובילים את המים מן 
ההרים למרחקים גדולים בתעלות בנויות אבן, לעיתים 
בתעלות תת־קרקעיות ולעיתים באקוודוקטים, והיו בונים 
תעלות לאורך תחומי רדת השלג כדי לנצל בדרך זו את מי 
השלג במשך השגה. דרכים מיוחדות לניצול הקרקע רווחו 
בין האצטקים, שהיו בונים רפסודות מענפי־עצים ומסוף. 
משרשים'וכד', ומכסים אותן אדמה; גנים צפים אלה ארכם 
הגיע לפעמים עד כדי 100 מ׳ ורחבם עד כדי 15 מ', 

ש. הורביץ, פרקים בתילדות עבודת האדמה: תורת השדה, 

\/ 13 ־־ 36 - תשי״ט 5 , €{) 1 ! 1013 ? 8£ ' 1 * 3 *? 401 * 111 
111 > 61 14146 ן 0 41111 .¥ 30.11$ 112105 ) £1 5 * 1 <ז 6 ־ 101 . 711 ) ; 1857 
11471% (* 4 * 13114 * 1 ( 1 , 44:11111 .£ ; 1 * 1897-190 , 11 ־ 1 ,*%}/- 11 0 <\ 10 \ 
,§" 1 ך¥ 1 * 74111 0 \ ¥430 . 3 ¥012 .. 111 ; 1909 ,? 141414 ^ £) 11 [¥ . 3 

1111 12 ?<}?.! £ 1150 / 105 <( 10 £ ) . 11 11 * $$$ 4 *. 4 , 1113 . 11 ־ £1 .\ 2 ;" 1919 

: 1927 ,* 4 ![) 11141 > * 21 ( 01101 **'£ י 1 ז 101161 1 .{ ; 1923 , 0111 ! 1 * 411 . 
; 1928 , 11 *¥] . 3 4 ( 1 ) 4 $ 0 / 2 ? 1 < 311 (! 1 )¥ . 3 51 / 110/140 * 0 . £11101 .£ 
, 1-111 , 5 * 8 £ 5 * 1 11 / 015 ) 41 0 0 ? 1013411 ? 1 £ >'¥ ,(. 11 :)) .£ 

; 1948 ,* 1111 4£1-1013 . / 0 1 ( ¥115101 4 . , £1111 ת 3 ־ £1 , 7 ; 1935-1950 
. 0 .€ ; 1949 , 5 * 1 ? 11114 * 0 ■( ¥011 /ס 5 ז* 11111 >¥ ,£כ 1 ב£ . £1 ■£ 

.£ ; 1952 , 35 ) 15 * 15£ (¥ 0173 £1115 011 £1101311110.1 ]. 

.£ ; 1953 ,*? ¥05111 3 { 07 \{ ¥1011£ ל ז;ב 44 . 3 >-\ €1 **יזג 0 
- 541 * 0112 (¥ \ 1£1 ז 2611 .£ .£ ; 1954 , 114£ {¥ . 11 ס}! 10 ) 11 ,^ 1115400 ) 01 
0£ '<* 01 ) 1 11$ \ 2 ) 11145 ) ¥1 / 0 014141003012 . 35 ) 111122 ]/ /ס { 14101 ) 0 
.^ 2 .[ ; 1954 .( 1 ,[. 31 זס ־ £61 ת $1 . 3 > . €11 ] . 01 ת 11 ^>*ד 
16 ) . 14 ,־ 1957 , ¥0111 / 0 41101*114 €11/315014101X5 > *{/¥ 

. 40 ? 01 . 501 ) * 211 ! 13 * 13£11 * 3 ה €2130 ' 1711 ( 1 .:) 1113 ) 111 ; £1 

. 1961 ,( 172 

ש. ד?, 

ה ח׳ ב ע ו ל ם ה ע ת י ק ה ק ל א ם י. י ו ו ן. רק 20% של 
שטח יוון ראויים לעיבוד חקלאי; שטחי הה׳ מוגבלים לרוב 
לעמקים סגורים, וביתור הארץ מונע הקמת משקים נרחבים. 

הה' בחברה המיקנית של תקופת־הברוגזה 
המאוחרת משתקפת בלוחות הכתב "הלינארי ב"׳, שנמצאו 
בפילוס; אנו למדים מהם, שהאדמה התחלקה לרכוש שליטים, 
לאדמת כפופים ולאדמה המשותפת של הכפרים. כתובת 
קפריסיודמיקנית רומזת, שבאותו איזור שררה באותה תקופה 
שיטת שדות־פרזון משותפים. גידולי הדד המיקנית היו: 
חיטה, שעורה, פישתן, גפן, זית, סלק וצמחי־תבלין שונים; 
בענף חיות־הבית נכללו: סוסים, חמורים. בקר, עיזים, 
כבשים, חזירים, דבורים. מימצאים משכבות קדם־היסטוריות 
ביוון וסביבתה בוללים גם שיבולת־שועל, דוחן, בקיה, אפונה, 
תורמוס. חמיצה, כרשיגה, עדשים, שקדים, תאנים ואגסים. 
עם פלישת האכאים (היוונים, במאות ה 13 — 12 ). שהיו ציי¬ 
דים ואוכלי-בשר מובהקים׳ התפשטה מאד החזקת עדרי בקר 
וצאן והצטמצמו השטחים שנועדו לעיבוד חקלאי. רק במרוצת 
הזמן, בלחץ עדפי־אוכלוסיה, חזרו והתרחבו שטחי המיזרע 
ע״ח הסירעה. 

ה ח׳ ה ד. 1 מ ר י ת מתוארת בעיקר באודיסיאה. היחידה 
החקלאית של המלך או האציל היתר, ה 0$ ,׳< 1 <>, המעובד בידי 
תלויים— עבדים וגם שכירי-יום עונתיים. ענף־המשק העיקרי 
היתר, הפלחה: חיטה, שעורה — בסתיו, כוסמת — בקיץ; 
בשימוש היו המחרשה, המגל וכלי־דיש פשוטים, וכן השתמשו 





881 חקלאות 882 


בזבלים. העיבוד נעשה ב 3 חדישים, ובקיץ היו אדמות- 
הכו־בים (מחצית השטח) מעובדות ביד. במו־כן גידלו תלתן 
למספוא, ומן הקטניות — אפונה ועדשים; המטעים היו גפן, 
זית, אגס, תפוח, תאנה. ההשקאה היתה מוגבלת לגינות. 
מפותח ביותר היה ענף החי (החידושים בו היו פרדות 
וארוזים), אם כי ענפי הסוסים והבקר היו מצומצמים מפאת 
חוסר שטחי מרעה־אחו; גידול החזירים היה נרחב, אלא 
שניהול כל ענפי החי בריחוק משטחי הפלחה מנע זבל טבעי 
מן השדות — ומחסור זה היה מורגש בכל חלקי יוון. עם 
הנהגת כלי־הברזל ( 1100 לפסה״נ) עלה הייצור החקלאי 
במידה ניכרת. 

תמונה של הה׳ של האיכר הזעיר בתקופה האר¬ 

כאית, שמשקו היה מעובד בידיו ובידי בני־משפחתו ועבדים 

מעטים, מצטיירת בשירת הסילדוס (המאה ה 8 [?], בבויאר־ 

טיח). החידושים שהונהגו אז היו מחרשה מורכבת יותר 

ומכירת עדפי התוצרת. 
▼ 

באותה התקופה עבר על יוון משבר אגרארי קשה! רבים 
מהאיכרים הזעירים שקעו בחובות, ומבני־חורין נהפכו לצמי¬ 
תים או לעבדים. בספארטה, וכן בתסאליה ובכרתים, נתגבש 
משטר אגרארי, שבו כילכלה שכבת נתינים־צמיתים (הלוטים) 
את מעמד בני-החורין; הללו נטלו מן המשועבדים להם 
1/ 3 — 2 /< מתוצרתם. מצד שני הסתמנה, עם הופעת מעמד 
ההופליטים (הלוחמים בעלי החימוש הכבד), עלייתה של שכ¬ 
בת איכרים אמידים. מצב זה נשתנה ברוב המדינות בעקבות 
תנועות-רפורמה, מהפכות ועליית הטירגים, שגררו הפקעת 
אדמות העשירים, ביטול חובות, שיחרור צמיתים. לפי החלוקה 
המעמדית של סולון(ע״ע) קיימים היו באטיקה, בצד אחוזות 
האצילים, משקים בעלי 500 — 900 דונם (של פרשים), של 
340 — 500 דונם (של אמידים) ושל פחות מ 340 דונם (של 
איכרים זעירים). 

בעיר היוונית במאות ה 5 — 4 לפסה״ג היו 70% או 
יותר מאזרחיה בעלי אדמות, והיישוב העירוני היה קשור 
קשר אורגאני לסביבתו החקלאית. אופי המשק והעיבוד לא 
נשתנו, אולם חלה התקדמות בזריעת קטניות על חלק 
סאדמות־הבוד לשם מספוא וזיבול. במאה ה 4 כבר הבחינו 
בין סוגים שונים של זבלים אורגאניים! חוזי-אריסות קבעו את 
כמויות הזיבול וחייבו חריש, עיבוד וגידור תקין. הונהגו חי¬ 
דושים במטעי עצי־הפרי; אולם על־אף התפשטותה של הח׳ 
היוונית על פני כל איזור הים־התיכון ועד חוף רוסיה, אין אנו 
שומעים על כל הכלאה שיטתית של זני־תבואה. נפוצה היתה 
החלוקה השווה בין פלחה למטעים. באותה תקופה התחילה 
זריעת זני־חיטה קיציים וגידולי קיץ, כגון דוחן, שומשום 
וכד׳. מהמזרח הובאה האספסת, וכן נשמע לראשונה על 
גידול חלבה לשם הזנת החי. למזון שימשה בתקופה זו 
בעיקר החיטה, אם כי ביוון גופה היה נפוץ יותר גידול 
השעורה. יוון הקלאסית נשתבחה בכרמיה, וביחוד — בזיתיה 
ובשמן המופק מהם. מעצי־הפרי ידועים התפוח, השקד, התמר, 
התאנה, השזיף, האגם, הרימון, החבוש. במטעים נהוגה היתד, 
זריעת קטניות, ואף תבואה, בין העצים. בשל צימצום האחו 
היה גם גידול הבקר מצומצם, והחלב הופק בעיקר מכבשים 
ועיזים. אולם ענף הצאן התפתח מגידול כבשים לשם הפקת 
בשר וחלב לגידולם לשם הפקת צמר. — תחילה מקובל היה 
המשק הזעיר העצמאי המספק את צרכי עצמו, ושטחי אחו¬ 
זות׳ שתיאורן נשתמר בספרות, היה עפ״ר כ 100 דונם; אולם 


במאה ה 5 התפתחו גם משקים שתנובתם היתה מכוונת לשוק. 
הספרטנים לא הפכו מעולם לסוחרים, ולחקלאותם לא היה 
אופי למסחרי; והוא הדין בתבאיים, שוכני מישור חקלאי 
רחב־ידיים. היונים היו הראשונים שפיתחו את צורת הח׳ 
המסחרית וגידלו את הגפן ואת הזית לצרכי יצוא. מצד שני 
לא היה הייצור החקלאי באותה תקופה מספיק לכל צרכי 
האוכלוסיה, ואתונה — וגם ערים אחרות — נעשו תלויות 
ביבוא חיטה מדרום־רוסיה, סיציליה ומצרים. — אשר לשיטת 
הבעלות, נתחלקו המשקים בין איכרים עצמאיים ואריסים; 
כפועלים שימשו עבדים ושכירים עונתיים. הריווחיות של 
המשקים היתה מעטה ונעה, כנראה, בגבולות 12% — 6.5 . 
ביבשת יוון החריבה מלחמת־הפלופונסוס את האיכר הזעיר, 
ובמאה ה 4 התפשטו שוב האחוזות הגדולות, ועמן גבר ייעול 
הענפים. 

מושבות היוונים שמחוץ למטרופולין, שנוסדו בלחץ 
עדפי־אוכלוסין, היו בראשיתן חקלאיות בעיקרן; במרוצת 
הזמן הפכו למרכזים מסחריים חשובים, מתחרים במטרופולין. 
ביוון עצמה גבר הרעב לקרקע; מדרונות ההרים נלקחו 
לעיבוד, נכרתו עצים, ושטחי־יער נהפכו לשדות־מיזרע; 
יובשו ביצות ופותחה השקאה. במאה ה 5 כמעט שלא היו עוד 
יערות בנמצא, פרט לאלה שבהרים הגבוהים ובמדרונות 
התלולים. הוזנחה שיטת שני השדות (שדה— מידעה); בקר¬ 
קעות הפוריות גידלו לסירוגין תבואה וקטניות או ירקות, 
ובקרקעות הקלות הונהגה שיטת שלושת השדות: שעורה — 
דוחן (או גידול־קיץ אחר) — כרב פנוי (כלו׳ שדה מעובד 
בלתי-זרוע). צימצום המירעהי^גרם להקטנת עדרי־הבקד, 
וכנגדם התרחבו עדרי הכבשים והעיזים. בירוא היערות 
ועיבוד המדרונות ללא נקיטת אמצעים לשימור הקרקע גרמו 
להסתחפות האדמה ולדילדולה. בתנאים אלה טבעי היה שעצי 
זית וגפן הצליחו יותר מגידולי-תבואה, ולפיכך התפשט מאד 
גידולם של עצים אלה, שתוצרתם שימשה ליצוא. 

בתקופה ההלניסטית חלה הפצת מערכת אחידה 
של צמחי-תרפות וחיות־משק מעמק הרינוס ועד הודו; יחד 
עם זה חל שיכלול של אירגון הח׳ בעקבות הקמת ממלכות 
ריכוזיות במצרים ובמרבית קידמת־אסיה עד פרם. במצרים 
נערך סקר ממלכתי מקיף של כל האדמות לשם שומה וקביעת 
שיטות הייצור וכר. כל הארץ נחשבה כקניין המלך ונתחלקה 
לאדמות השליט — המעובדות בידי "איכרי־המלך" לפי חד 
זים—, אדמות־זכיון(למקדשים, פקידים, מתיישבים צבאיים) 
ואדמות־מתנה (לאישים דמי־מעלה). כל התוצרת היתד, 
נחונה להטלים גבוהים; אריסי האדמות הממלכתיות היו 
חייבים לעבד אותן לפי תכנית־זריעה שנקבעה מטעם השל¬ 
טונות, תחת פיקוח חמור. הגידולים העיקריים היו: חיטה, 
צמחי מספוא ירוק, צמחי־שמן, הגפן והזית. מצרים התלמית 
היתה יצואן ראשי של חיטה לארצות אגן הים־התיכון (השר 
מצרים הקדומה בתקופת האבות), ובתקופה מאוחדת יותר 
פירנסה בחיטתה את רומא. — אחוזות מסויימות במצרים 
הצטיינו באירגון משוכלל ופיתחו, בצד הח׳, גם את המלא¬ 
כה. רב היד, חלקה של המדינה בגידול המיקנה תוך כדי 
ניצול ענפי המספוא; כן יזמה המדינה נטיעות שיטתיות 
של עצים ועסקה בגידול צמחי־שמן (הקיקיון׳ השומשום, 
החדיע, הקישוא והפשתן) וייצור השמן. בשטח הטכני 
הונהגו בהשקאה גלגל־השקאה והקדחדח, בפלחה — הכו זרעה 
ומגררת־הדיש. צורת הטכניקה החקלאית של האיכר הזעיר, 


883 


חקלאות 


884 


שנתגבשה באותה תקופה, נתקיימה באיזה־ הים התיכ 1 ן 
עד המאה ה 19 . — בעקבות שיכלול האירגון הממלכתי 
של הה׳ נפוצו גידולים מסויימים בכל הממלכות ההלניסטיות: 
הגפן הגיעה לבבל, הכותנה והאורז עברו לאיזור ים־התיכון! 
פירות שונים (כגון האפרסק, המשמש, הדובדבן, הלימון, 
האבטיח) הועברו מן המזרח לאיטליה, ומשם חזרו למזרח 
התיכון! כן התפשטו מערבה השומשום, הקטניות, הרימון, 
החבוש, השזיף, הצנון, התאנה, הערמון, הקנבוס, התלתנים, 
וגם הטווס וגזעים שונים של עוף. כמו־כן קמה ספרות 
מקצועית עשירה למדי. שהיתר. משותפת ליוונים, לבני 
קרת־חדשת ולרומאים (ר׳ להלן, עם׳ 884 ). חומר רב המת¬ 
ייחס לח׳ כלול בחיבוריו הבוטאניים של תאופרסטוס (ע״ע). 

איטליה (רומא). ברובה של איטליה דומים התנאים 
הגאוגראפיים — במידה שהם מופיעים כגורמים בהתפתחות 
הח׳— לאלה של יוון! אלא שבשני צידי האפנינים משתרעים 
מישורים נרחבים (וולקאניים במערב), ועמק הפו בצפון 
הוא שסח חקלאי אלוביאלי עשיר, המושקה בחלקו בגשמי- 
קיץ. בצפון זה התפתחו כבר בתקופה הנאוליתית גידול 
החיטה, השעועית, הגפן, הפשתן והפירות, וכן גידול הבקר, 
החזירים, הצאן והעופות. — הה׳ הרומית הקדומה היתה, 
כנראה, מוגבלת בעיקר לפלחה! הזית הגיע מדרום־איטליה 
היוונית במאה ה 8 . המלחמה הפונית השניה פגעה קשות 
במעמד האיכרים האיטלקיים, ושטחי־אדמה נרחבים נמסרו 
למשקיעים בני המעמד העירוני. על הבעיה האגרארית ועל 
הנסיונות לפתרונה — שהיו גורמים מכריעים בתולדות 
הרפובליקה הרומית — ע״ע קרקעות, דיני־. — ספרו 
של קמו (ע״ע) על הח׳ משקף את ראשית טיפוס המשק 
החקלאי המסחרי הנעבד בידי עבדים? סדר עדיפות הענפים 
במשק בן 100 יוגדים (כ 250 דונם) היה: כרם, גינה 
באדמת־שלחין, עצי־צפצפה, זית, מירעה, פלחה, עצי־פרי 
וחורש אלונים (לחזירים). קאטו כבר אימץ את שיטות 
האירגון ההלניסטי, נתן הוראות להחזקת עבדים ולניצולם 
היעיל וקבע את תפקידי העובדים לפי ההתמחות. — הטכ¬ 
ניקה של הה׳ הרומית לא נשתנתה הרבה מהיוונית; ההוברה 
הדו־שנתית היתה כללית, אם כי על אדמות־בור נזרעו 
שרשיים וקטניות (גם לשם מספוא), ואף נהוגים היו 
מחזורי־זרעים קבועים, ביחוד על אדמה פוריה: שעורה — 
דוחן — לפת — שעורה או חיטה! לפת — צנון — דוחן 
או פנג. חשוב בח׳ הרומית הוא המירעה הזרוע, כחלק 
ממחזור של לפת או שעועית — תבואה — בקיה — שחת; 
אעפ״כ מורגש היה מחסור בזבל אורגאני, ומשום כך נוצל 
כל חומד הבא ליד: עלים, צואת־אדם, מישקע־יין וכד׳! ני¬ 
תנו הוראות לגבי כמויות הזבל הנדרשות לגבי סוגי-קרקע 
שונים. רבה היתה הדאגה לניקוז־השדות — ובכך היה, אולי, 
חידוש רומי. המחרשה באותה תקופה עדיין היתה הכלי הקל- 
יחסית של איזור ים־התיכון, אלא שהיא היתה מצויירת 
בכנפיים לסילוק העפר לצדדים! היא שוכללה לאחר מכן, 
ולעיתים נמשכה ע״י שוורים אחדים. בצפון־איטליה הופיעה 
בראשית ימי הקיסרות המחרשה בעלת הגלגלים. לפירור 
האדמה אחרי החריש שימשה המשדדה (שהובאה מקרת- 
חדשת), וכן שוכללה גם מלאכת הדיש. בירור הזרעים היה 
קפדני. לגבי יבול החיטה נמסר על שערי 1:15 ד 1:10 , 
אם כי במאה ה 1 לסה״נ היה שער 1:4 רגיל יותר. הקציר 
נעשה באמצעות עגלת־קצירה מיוחדת, שהיתה נהדפת אל 



תוך קמת הדגן ע״י שוורים! בחלקה הקדמי פעלו שני להבים 
גדולים מובלטי-שיניים, והשבלים הקצורות נפלו אל תוך 
תיבת העגלה. התבן שימש להזנת בקר. הטיפול בזבל־בהמות 
היה מפותה, וכן ידעו להשתמש גם בצואת־אדם ובשיירי 
צמחים ובאפר, והכירו את הטיפול בערמת קומפוסט. את 
הקרקע היו נוהגים לטייב בהוספת טין לאדמות הקלות 
ובהוספת חול לאדמות הכבדות, וכן ידעו לסייד את הקרקע! 
ניקוז הקרקעות הביצתיות היה נפוץ, אם בתעלות פתוחות 
ואם בתעלות ממולאות חצץ ועפר. מחזור־הזרעים היה דו* 
שנתי או תלת־שנתי, באופן שהכרב הפנוי תפס משליש עד 
למחצית משטחי המיזרע. הרבה צמחי־תועלת חדשים הובאו 
לאיטליה מכל קצווי הקיסרות! התרבה מספר זני החיטה, 
השעורה והקטניות למיניהן. גידול הגפנים שיגשג, ומן הענ¬ 
בים הכינו הרומאים גם צימוקים. הם הירבו בגידול אפרסקים, 
שזיפים, רימונים, דובדבנים ועוד. גן־הירקות וגינת־הפרחים 
הגיעו לפיתוח רב, ואף ניבנו חממות לירקות ולפרחים. 
להזנת הבקר המשובח לא הסתפקו בהחזקתו במירעה, אלא 
הזינוהו גם בשחת ובירק קצור. פיטום החזירים היה ענף 
מקובל במשק! גידול הצאן היה נפוץ מאד. כמו־כן הירבו 
לגדל תרנגולות, אווזים, יונים וסוגי עופות אחרים. 

במאות ה 2 וה 1 לפסה״ג, עם ירידתו של מעמד האיכרים 
הזעירים, התפשטו משקים נרחבים המעובדים בעבדים והעו¬ 
סקים בגידול בקר וגידול ירקות ובעיבוד הגפן והזית. בכתבי 
ורו(ע״ע) שמסוף אותה תקופה מופיע בצד משק העבדים גם 
המשק הזעיר המעסיק עבודה שכירה עונתית. בדרך־כלל, נטו 
להרחיב את ענפי החי והמטע על חשבון התבואות והירקות. 
הת׳ הרומית של תקופת הקיסרות הראשונה נידונה בהרחבה 
ובשיטתיות בכתבי קולומלה (ע״ע) ופליניום (ע״ע). זה האח¬ 
רון הסתמך — לפי דבריו — על כתביהם של עשרות מחברים, 
רומיים, יווניים ואחרים, שקדמו לו. הסופרים הרומיים מרבים 
להזכיר ולשבח חיבור גדול (ב 28 ספרים) על הח׳ של מגו 
איש קרת־חדשת, שתורגם ללאטינית בפקודת הסנאט. 

התפשטות השלטון הרומי הביאה לידי הפצת צמחי- 
התרבות וענפי החי על פני כל איזור הים־התיכון ולהגברה 
כללית של הייצור. בימי הקיסרות התפשטו שיטות רומיות 
בח׳ גם על פני צפון־מערב אירופה ומרכזה, וגידול הגפן הגיע 
לבריטניה! כמו־כן חדרו לארצות הללו גידולים כגון הלפת, 
הפשתן, השזיף, התות וכר, וגם עצי־הדרום וגזעי-חיות 
חדשים. מצד שני חדרו לארצות ים־התיכון גידולים צפוניים, 
כמו השיפון, שיבולת־השועל וזן־החיטה €1:1 ^ .־ד. שמחים 
נרחבים הוכנסו לעיבוד הודות לפעולה התיישבותית. באי¬ 
טליה גופה היה טיפוס אפייני משקו של הורטיוס (ע״ע), 
שהוא עצמו תיארו: הואיהיה מוקדש למטע, ארק, לתבואה 
ולענף־החי והיה מחולק בין משק בעל־הבית ו 5 משקי־ 
אריסים. בקאמפאניה נמצאו משקים בינוניים רבים (כ 400 






885 


886 


חקלאות 


דונם בממוצע), שתוצרתם העיקרית היתר, יין, שמו־זית, בקר 
וגבינה. בדרופ-איטליה, בסארדמיה ובאפריקה היו קיימות 
אחוזות גדולות (של 2,500 דונם ולמעלה), שהיו מעובדות 
בידי עבדים לרוב או מחולקות בין אריסים ; באחוזות הקיסר 
היתה הקרקע נמסרת בידי קבלנים, שהשכירו חלק רב מן 
האדמות לאריסים. הקיסרים לבית־פלאוויום והקיסרים של 
המאה ה 2 לםה״נ ניסו לשווא להחזיר לקרקע את האיכר 
הזעיר; בקיסרות כולה הלכו והתרחבו שטחי אדמות הקיסרים 
והאחוזות הגדולות. בכל מקום הופיעה ה ח ו י ל ה (ע״ע, עם׳ 
190 ) — הנושאת העיקרית של חח׳ הרומית המשוכללת. שטחי 
האחוזות היו נעים בין 8,000 לבין 100 — 250 הקטאר; הווילות 
אלה היו משלב 1 ת תכופות במשקיהן גם ענפי־מלאכה, אולם 
במערב־אירופה נמצאו גם משקים זעירים מרובים, שעיבדו 
10 — 12 הקטאר, ואילו באיזורי־השוליים של הקיסרות נתקיימו 
צורות חח׳ הפרימיטיווית המקומית. גם הערים נשארו מרכזי 
ח׳ מפותחת. בצפון־אפריקה, בסוריה ובשולי המדבריות הרחי¬ 
בו הרומאים את שטחי ח׳־השלחין ע״י ניצול מקורות המים 
והכוונת מי־הנגר (למשל בנגב של א״י; ור׳ להלן עט׳ 975/6 : 
תמ׳). כמקורות אספקת התבואה לרומא שימשו בעיקר סי¬ 
ציליה, אפריקה, מצרים, גאליה, ספרד ודרום־רוסיה; מרכזי 
גידול כבשים לצמר היו גאליה, איליריה, אסיה הקטנה וברי¬ 
טניה; שמן־זית הפיקו ספרד, איליריה, אפריקה, יוון וסוריה; 
פשתן — מצרים וא״י; סוריה וגאליה הפיקו עצים. בצפון- 
מערב הקיסרות עבר הדגש לתבואות-החורף משהתחילו להת¬ 
רבות שם המישקעים; שם התפתח גם מחזור שלושת השדות 
(המחזור החלת־שנתי), וכן הונהגה האכלת בהמות בלפת וב־ 
לפתיח. באותו איזור התפתחה המחרשה הכבדה בעלת סכין 
קדמית; ובגאליה היתד. נהוגה מכונת-קציר מרובת־להבים. 

פורענויות המאה ה 3 לסה״ג הביאו לידי נטישת אדמות, 
וכובד המסים עוד הגביר את התהליך הזה. הקיסרים נקטו 
אמצעים כדי לחדש את עיבודם של שטחים מוזנחים— בעי¬ 
קר השכרת אדמות בתנאים נוחים וסיפוח־חובה ( 1100110 ) 3 ), 
וכן יישוב תושבי הספר, חיילים ושבויים, על הקרקע. אולם 
חוסר אשראי זול הכשיל את האיכר הזעיר, ובמאה ה 4 לםה״נ 
נאלצו הקיסרים להצמית את האריסים והאיכרים הזעירים 
לקרקע ולשעבד אותם לבעלי־האחוזוח. ע״י כך התחילו להת¬ 
גבש אחוזות-ענק והונחו היסודות למשטר הפאודאלי. 

מבחינה טכנית הגיעה הח׳ הרומית לרמה גבוהה (זיבול 
ירוק, גידול שרשים למספוא, מירעה זרוע, מחזורים ראציו־ 
נאליים), אלא שמתוך חוסר ידיעות כימיות היתה לקויה 
ביחס סטאטי מדי לקרקעות! ויתרונות הידע החקלאי לא 
הופצו די הצורך מטעמים חברתיים. 

ש. הורביץ, תורת השדה, ג׳. 41-36 , ת־&י״ט ; - 1 ><ז 1.0 
;' 1724 ,( 1 . 11 א .־!א , 0111 ־ 1 א 7 <| 7 י\- 0 ) ;/>״/׳־״•״•.״ 

־ 0 *)£ ." 7 ; 7 2 < 1 1 ,€) 1 /) 07111 ' 7 ' 0111,1 111, 1! €€ 01 ) 0 X 111 .[ 

-י! : 40 ״ 1 ־ 1933 ,€ 110X11(: 0 / ■4 71(10X1 !<0X1 

: 1938 . 11 ־ 1 ,* 111771 " 411€1 / . 1 ) . 0/1 *')^* 6 /7 1672 /'//׳ 11 , 101111 ! 11016:1101 
- 1 ) 44 10 ?! 01 ?' 107 ) 141 11€ ת €0710 ^\ 1 ) 171 ) ? 111 ) 50 , 17.017 ^ 110810 . 1 \ 
) £€07107711 1 ) 071 ? 1 ) 1 ) 50 ,. 161 ; 1941 , 111 ־ 1 , 1 ) 071 11€ * €711 ? 

411*101)/ 01 1!1€ ?<0771071 £ 171 $1}■(, 1957*; £0771 ?>71(1 £€ £0071. 

411 * 1 ., 1 , 0118 . 01 !י} ין\/ . 8 : 19-12 . 11 ז x 111111 , 111 

?<0171011 8(1/0111 (.4^1 . 1958 ,( 66-86 . 6 " ז \ 110 . 1:1181 . 10011 ־ 

ש. אפ. 

ח׳העולםהמערבי הושפעה עמוקות מתרבות רומא, 
שהחדירה את השימוש בגידולים מועילים חדשים, בחיות־ 
בית ובשיטות משוכללות־יחסית של עיבוד הקרקע. אולם 


כבר לפני המגע עם הרומאים פיתחו עמי־הצפון ח׳ משלהם; 
הם הכירו את המחרשה בעלת הגלגלים, ומהם הגיעו לרו¬ 
מאים השיפון ושבולת־השועל. תחילה התבססה הח׳ בארצות 
שמעבר לאלפים בעיקרה על גידול תבואות־לחם; רק בתנאים 
אקלימיים קשים ובשטחים שבמידרונות ההרים התחלפו 
התבואות לסירוגין במספוא או מרעה. 

הסדרים האגראריים בקרב ה ק ל ט י ם היו מושתתים על 
משטר הקלאנים (בתי־אב)'; הקרקע היתד. שייכת לכלל ומחו¬ 
לקת בין אנשי הקלאן לניצולה בלבד — פרט לראש הקלאן, 
שהיה רשאי להיריש את אדמתו לצאצאיו, וכן להושיב עליה 
איכרים לעיבודה. במרוצת הזמן הפכו ראשי הקלאנים לבע¬ 
לים יחידים של הקרקע, ובזאת הונח יסוד להתפתחות מעמד 
האצולה בקרב השבטים הקלטיים. 

נדידת העמים גררה אחריה שינויים בצורות המשק וב¬ 
דרכי ניצול הקרקע. שיטות הח׳ במדינות שקמו על חורבות 
הקיסרות הרומית המערבית היו מבוססות על אלה של רומא; 
יחידת־המשק השכיחה ביותר היתה האחוזה הפאוד¬ 
לית; על משק האחוזות ועל חיי האכרים בה ע״ע א כ ר, 
ע מ׳ 302 — 322 . 

מתחילת יה״ב ועד למאה ה 18 שלשה במשק בארצות 
שמצפון לאלפים שיטת "השדה הפתוח" והעיבוד השי¬ 
תופי; צורות־משק מקבילות לה היו קיימות גם ברוסיה 
(ובהודו). במערב־אירוסה היתה האדמה החקלאית מחולקת 
לאחוזות או לישובי־כפר, שכל אחת מהן היתה יחידה עצמאית 
מבחינה בלפלית; קשרי המסחר עם החוץ היו מעטים ביותר. 
משק "השדה הפתוח" כלל מרעה ומיזרע. שדות־המרעה 
הקבועים תפסו את השטחים הנמוכים שבאדמות; הם היו 
מחולקים לרצועות, שחולקו בין האריסים לסי גורל והוחזקו 
בבעלות נפרדת מסוף החורף עד אמצע הקיץ; הם שימשו 
לגידול שחת. מיד לאחר הקציר הפכו שדות אלו לאדמת 
רעיה משותפת ופתוחה, עד שהוגדלו שוב וחזרו לבעלות 
נפרדת — וחוזר חלילה. מעבר לשדות־המרעה נמצאו שלוש 
חלקות גדולות של אדמה נעברת. פתוחה ללא גדר. שעיבודן 
נעשה לפי שיטח מחזור־זרעים תלת־שנתי (ע״ע זרעים, 
מחזור־): אחת נזרעה חיטה או שיפון או תערובת של שניהם, 
אחת נזרעה שעורה, שבולת־שועל, פולים או אפונים, ואחת 
לא נזרעה. כל אחד מהשדות הללו נחלק לחלקות קטנות 
בנות 2 — 4 דונם, ולכל אחד מתישבי הכפר היה חלק בכל 
אחד מהם, באופן שהן האדמות הרעות והן הטובות היו מחו¬ 
לקות בשווה, מעבר לשדות־המרעה והשדות הנעבדים היתה 
מצויה אדמה זיבורית שלא נעבדה, והיא סיפקה מעצי־הבר 
שלד. בלוטים למאכל חזירים, עצים לבניה, לגדרות ולדלק, 
ובו׳; לידה היו מקומות מרעה־בר. רועי הצאן והבקר היו 
שכירי האיכרים. בתנאים אלד. של הה׳ לא היה מקום ליזמת 
היחיד. מאחר שכל פעולותיו היו מותנות בהסכמת הציבור. 
החלקות הצרות שעובדו בידי כל אחד ואחד היו קטנות מכדי 
לאפשר עיבוד מתאים, וכן נמנעה אפשרות הניקוז של כל 
חלקה וחלקה. זבל הבהמות בוזבז ע״י פיזורן של הבהמות 
על פני שטחי המרעה הנרחבים. 

הכפר הגרמני הטיפוסי היה מורכב מ 10 עד 30 חצרות, 

עם שטח־קרקע כולל של כ 300 — 400 הקטאר. לכל חצר היתה 
חלקת־אדמה משלה. נוסף על השטחים שעמדו לרשות הכלל 
(אלמנדה) ושהורחבו בהדרגה בעקבות בירוא היערות, שכיסו 
את רוב שטחה של אירופה המרכזית והצפונית. פיצול החל־ 


887 


חקלאות 


888 


(פ:־'י מצוייר מארצי ■ת־העפלו! מ: -,מאה ה 9 > (מב״י מצוייר 

קות היה רב, ומחוסר דרכי־גישה מתאימות לשדות התפתחה 
גם בגרמניה במשך הזמן בכל כפר שיטה אחידה של ניצול 
הקרקע, שהיתר. כפויה על כל בני־הכפר (#תג/>\ 2 ־ 1 ! 11 ר 1 ). 

צעד הכרחי לשיפור הח׳ היה גידור החלקות בשדות־ 
המרעה הפתוחים ומסירתו לעיבוד קבוע ורצוף בידי הארי¬ 
סים. במקומות שבהם לא גודרו האדמות הלך והחמיר המצב, 
משום שההלקות הוסיפו להתפצל בהתאם לחוקי־הירושה 
השונים, עד שלעיתים נעשי השטחים שבבעלותו של אדם 
אחד קטנים מדי או מפוזרים מדי ומשום כך לא הביאו כל 
תועלת ולא סיפקו את צרכי בעליהם. במדינות אחדות. כגון 
בנורווגיה, התחיל השלטון המרכזי להתערב ולערוך חלוקה 
חדשה של האדמות החקלאיות. 

המזון שסיפקה הח׳ האירופית של יה״ב היה ירוד; 
החיטה — שהיתה התבואה השלטת בח׳ הרומית — נדחתה 
מפני שעורה ושיפון לאפיית לחם שחור. ירוד מאד היה 
מצב ענף הבקר. עד למאה ה 18 חסרו לאיכר האמצעים לפי¬ 
טום בהמות לבשר. ביחוד — מספוא לעונת החורף! גודלו 
בהמות מעטות מגזעים ירודים. בהמות תשושות או חזירים, 
שרעו בחלקות־המרעה, היו המקור לאספקה מצומצמת של 
בשר, שאף סיבו היה לקוי. משום מיעוט המקנה חסר היה 
לאיכר גם זבל מספיק לשדותיו. ולפיכך היו אף יבולי התבו־ 
אית מועטים ודלים. — שיפורים בשיטות הח׳ נעשו ביה״ב 
בעיקר באדמות שהיו מוחזקות בידי המינזרים, משום שבי¬ 
דיהם של הנזירים נשתמרו ידיעות על שיטות הח׳ הרומית 
מתוך חיבוריהם של הסופרים העתיקים. 

ההתפתחות של יישובים עירוניים במאות ה 12 — 14 יצרה 
שווקים בשביל ערפי התוצרת החקלאית! בראש וראשונה 
נהנו מכך הכפרים הקרובים לעיר, שהתחילו לפתח משקי פי־ 
רות וירקות, ואילו בסביבות המרוחקות מן הערים לא חלו 
תחילה כל שינויים. ציפוף היישוב הצריך הגברת הייצור 
החקלאי, ולכך שימשו האדמות החדשות שהוכנסו לעיבוד. 
כבר בתקופת הקארולינגיס נעלמו היערות הגדולים מאירופה 
המערבית, ושטחי־הבוד הפכו למיזרע! נוצרה צורת הנוף 
החקלאי האפייגי לאירופה אף בימינו. עם גידולן של העדים, 
חיזוקו של השלטון המרכזי ישיפורן של דרכי־התחבורה 
נתאפשר שיווק מוצרי הוד — אף של תבואות — למרחקים, 
בדרכי ים ויבשה. מרכזי גידול התבואות נסוגו יותר ויותר 
למרכזה ולמזרחה של אירופה. 

עניין מיוחד יש בח' יה״ב בספרד, שבה הגיעה הטכניקה 
של ההשקאה לרמה גבוהה — בהשפעת תרבות הערבים 


ושיטות הוד שהובאו מן המזרח התיכון. 

לספרד הוכנסו מינים חדשים של גידר 
לים — קנדדסובר, עצי־פרי ממינים שונים, 

תות־המשי ועוד. עם גירוש הערבים חלה 
ירידה בח׳ ספרד. — מיפעלי־השקאה נר¬ 
חבים פותחו כבר במאה ה 12 גם באיט¬ 
¬ליה הצפונית בעמק הפו, בעקבות גי¬ 
דול הערים, שיצר שווקים לתוצרת חק¬ 
לאית ! גם טיפוח הסוסים והבקר הגיע שם 
לרמה גבוהה. 

המיפנה בת׳ אירופה המערבית 
חל במאות.ה 17 — 18 . כשהתחילו האיכרים 
בארצות אחדות לנטוש את השיטות המסר־ 

תיות, ביהוד מתוך השאיפה להשגת מלאי־ 

מספוא לעונת החורף. במאה ה 17 הוחל—כנראה, בא ר צ ו ת¬ 
ה שפלה לראשונה—בגידול תלתן ולפת, ואח״ב גם כוסמת. 
משם התפשט גידול התלתן דרומה לגרמניה ומערבה לאנ¬ 
גליה, שבה התחילה באותה תקופה פריחת הזד. אנגליה 
הקדימה את יבשת אירופה בגידול תפוח־האדמה, שהונהג שם 
כבר ב 1586 . ב 1645 הוחל שם בגידול התלתן יהסלק. ב 1649 
נעשו פעולות־ניקוז ראשונות; ב 1669 הורכבה מכונת־הזדיעה 
הראשונה. אנגליה היתה החלוצה בפיתוח ענף הבקר ע״י 
בירור גזעים חדשים ומשובחים לחלב ולבשר (ע״ע בקר, 
עמ׳ 352/6 ) ! ענף־החי דחק שם לאחר־מכן במידה מרובה את 
ענף התבואות. 

בארצות־ ה שפל ה חייבו גידול הערים בעקבות הת¬ 
פתחות המסחר והתעשיה וצפיפות האוכלוסיה פיתוח מוקדם 
של צורת משק אינטנסיווי — ראשון ביבשת־אירופה 
שהיה מושתת על גידול ירקות, פרחים ובצלים וייצור חלב 
ובשר. על אדמות־החול של ארצות־השפלה קמה ח׳ של משק 
מעורב, ואילו בפלאנדריה — שיטה של משק המבוסם על 
מרעה זרוע, וזו התפשטה אח״כ בכל המשקים של האדמות 
הקלות בארצות־השפלה. בראשית המאה ה 17 הוכנס התלתן, 
שנעשה אחד הגידולים העיקריים. חלק מהיבול משטהי 
המרעה הזרוע הוקצב לשחת לשימוש בחורף. חרישת 
השטחים הזרועים תלתן השביחה את הקרקע. אח״כ שימשו 
שטחים אלה לזריעת שבולת־שועל. מאמצים רבים הושקעו 
בהרחבת שטחי האדמות למיזרע ע״י הכשרת אדמות־חול. 
לשם קשירת הקרקע נזרעו צמחי־רותם; לאחר שנתיים נקצר 
הרותם והוטמן בתוך האדמה, שכבות־האדמה התחתיות הטי- 
טיות הועלו למעלה ועורבבו בשכבות העיליות, ועל קרקע זו 
זרעו שיפון! לאחר מכן ניתן היה להנהיג מחזיר־זרעים רגיל. 

לפי אותה השיטה נהגו בהולאנד בסוף המאה ה 18 . מחזור- 



עבודות חר 5 אי'.ת נפלאגדריח בסאה הסו: 

פדטיר״ וסחרה; ה ם ■כ ו כ'ח ע״ י כוכים (ציור סב״ י ס 1473 ) 





חקלאות במצרים העתיקה 

למעלה — קציר; באמצע — חריש; למטה — עצים עמופי פרי 
(ציור־קיר מתוך קבר בתבי מתקופת השושלת ה 18 ) 



חליבת פרות וסינון החלב לתוך כדים (תיאור שומרי) 

(ממימצאי תל־עביד, היום במוזיאון הבריטי, לונדון) 














889 


חקלאות 


890 



עבודות חקלאיות במשק צדפת' בסאה דאו: חדישה, זריעה ושידוד 
(ציור ס 755 ס 


הזרעים המקובל היה תלת־שנתי: שיפון— 
שיפון—כוסמת (פגופירון תרבותי). שנת 
ההוברה בוטלה. בין גבעולי־הדגן שלא נק־ 
צרו בשנה השניה נזרעה אספרגולה לשימוש 
במספוא לבהמות או כזבל' ירוק. בחלקות 
קטנות שזובלו בשפע גידלו פשתה וקנבום. 

הזנת הבקר ברפתות והחזקתם של הכב¬ 
שים בתוך דירים הן שהביאו לידי הצט¬ 
ברות הזבל האורגאני; בעה״ח עמדו לע¬ 
תים קרובות על גלליהם, שעליהם ניתוספו 
שכבות חול וכבול לשם ספיגת הנוזלים. 
בחומר הזה השתמשו לזיבול המיזרע, וב־ 
יחוד בשטחים שבהם גידלו צמחי־תעשיה. 
דבר זה הגדיל את יבולי התבואה והמס־ 
פוא, וכתוצאה מכך שוב ניתן היה לשפר 
בהרבה את תזונתם של בעה״ח. — תעשיית 
החלב ומוצריו פרחה בהולאנד מיה״ב ואי¬ 
לך. אולם הזנים המשובחים של הפרות 
ההולאנדיות הידועות היום (ע״ע בקר, ענד 
353 ) לא פותחו אלא מסוף המאה ה 18 ואי¬ 
לך, יחד עם שינויים בשיטות גידול הבקר 
והפקת חלב ומוצריו. 

אנגליה: סר ריצ׳רד רסטון ( 1597 — 
1652 ), שביקר בארצות־השפלה, ניסה לרא¬ 
שונה להנהיג באנגליה את שיטת המרעה 
הזרוע; מחזור־הזרעיםהיה: פשתן—לפת— 
שיבולת־שועל, אנגליה, שלמדה את עיקרי 
הה׳ החדשה מארצות־השפלה, היתה במהרה 
למדריכתה של יבשת־אידופה. בתחילת 
המאה ה 18 תיכנן ג׳תדו טל ( 11111 ־ 1110 ]£(; 
1674 — 1741 ) מכונת־זריעה שפעלה בהצ¬ 
לחה ונתפרסמה ביותר. הוא אף פיתח שיטת 
עיבוד־אדמה ע״י שימוש בסוס לשם עידור. 
במשך המחצית השניה של המאה ה 18 התפשטה מאנגליה 
שיטת מחזור־הזרעים הנורפולקי ח 4 ־שנתי (ע״ע זרעים, 
מחזור־, ענד 26 ), שלו היתה השפעה רבה על הח׳ ביבשת־ 
אירופה בסוף המאה ה 18 ובמאה ה 19 . שיטות דומות לו הת¬ 
פתחו באיטליה, בגרמניה ובמקומות אחרים. 

בצרפת נתקיימו שיטות הוד של יה״ב עד לאחר תקו¬ 
פתו של לואי רק בדורות האחרונים של המשטר המלו¬ 
כני התחילה התקדמות איטית בעידוד הממשלה, שלא 
כבארצות־השפלה ובאנגליה לא פעל בצרפת רחבת־הידיים 
לחץ של גידול האוכלוסיה ולא היה הכרח דחוף לעבור לשי¬ 
טה אינטנסיווית יותר של הה/ בצרפת נשאר גידול בעה״ח 
ענף טפל לגידול התבואות. לעומת זה נחלצה צרפת למלחמה 
במחלות המדבקות שפגעו בעדרי הצאן והבקר בכל אירופה; 
מפשלת צרפת הטילה על החקלאים לחטא את הרפתות והדי- 
דים ושילמה אחוז מסויים של פיצויים לבעלים. במסגרת 
פעולות אלו הניח ק. בורז׳לה את היסודות לוטרינריה 
(ע״ע, ענד 40 ) החדשה. כמו כן הוקדשה בצרפתיתשומת־לב 
מיוחדת לגידול סוסים לשם רכיבה, לצרכי חיל־הפרשים 
והתחבורה הצבאית. בעקבות ניתוקה של צרפת מן האיזורים 
הקולוניאליים ומוצרי מטעיהם בתקופת המלחמות עם אנ¬ 
גליה׳ עודד נאפוליון את גידולו של העולש, ששרשיו המיו־ 


בשים והטחונים יכולים לשמש תחליף לקפה; וכן החלו לגדל 
טבק בשטחים נרחבים, במקומות שלא גדל םלק־סוכר (ר׳ 
להלן). 

בספרד שלט המשטר הפאודאלי עד סוף המאה ה 18 , 

ולא געשה כלום לשינוי בשיטות הה׳ המסרתיות ולא הונהגו 
גידולים חקלאיים חדשים. לעומת זה נעשו כ ב ש י ־ מ ר י נ ו 
(ע״ע כבש) וצמרם מקור־הכנסה חשוב לה׳ הספרדית במאה 
ה 18 . כמדכן יצא מוניטין לסוסים הספרדיים ולשיטות שבהן 
נוהלו חוות־ההרבעה שלהם. 

בגרמניה התקיימה שיטת "השדה הפתוח" (ר׳ לעיל) 

עד תחילת המאה ה 19 וגרמה לעיכוב בהתפתחות הוו/ אולם 
כבר במאה ה 18 עשה פרידריך ח בפרוסיה הרבה לפיתוח 
הח׳ ע״י עידוד הנהגת גידולים חדשים, כגון התלתן ומטעים 
שונים, יעור החולות והערבות השוממות במזרה־המדינה, 
רכישת פרות גזעיות ופרי־הרבעה מובחרים בהולאנד וכבשי־ 
מרינו בספרד וחלוקתם במחירים נמוכים בין המתיישבים. 
אולם עיקרה של המהפכה בח׳ הגרמנית לא אירעה אלא 
במאה ה 19 . עם חיסול שיטת שלוש החלקות המיושנת והנ¬ 
הגת שיטות שונות של מחזורי־זרעים מגידולים חקלאיים 
שונים על בסיס מדעי. 

מן החידושים החשובים בח׳ האירופית במאה ה 18 היה 






891 


חקלאות 


892 



גידול סלק־הסכר (ע״ע), שבו הוחל בגרמניה; בארץ 
זו׳ אף פותחה תעשיית הסופר מגידול זה; נאפוליון הפיר 
בחשיבותו של ייצור זה ופעל להכנסתו לצרפת ולארצות- 
השפלה. פיתוחם של גידול זה ושל התעשיה המושתתת עליו 
שיחרר את אירופה מתלותה באחד המוצרים העיקריים של 
ח׳־המטעים הקולוניאלית־טרופית. 

חידוש פני הח , המערבית ב 200 השנים האחרונות, מהנ¬ 
הגת גידולי־המספוא ואילך, הצריכה שיכלול הכלים המסר- 
תיים ואף התקנת סוגי כלים חדשים, ומכאן — התפתחות 
עצומה של ה ט כ נ ייק ה ה ח ק ל א י ת (ר׳ להלן:מכונות 
וכלים חקלאיים). ראשיתה היתה המצאת מכונת־ 
הזריעה והקלטרת הנגררת ע״י סוס; בעקבותיה ניתן היה 
להגדיל את משק בעה״ח ולצבור יותר זבל אורגאני; בעיית 
השימוש היעיל בזה האחרון שוב חייבה פיתוח שיטות חד¬ 
שות. מכאן ואילך נעשה המדע ה חקלאי — העיוני וה¬ 
מעשי — גורם מכריע בדד המערבית: הבוטאניקה על כל 
ענפיה, הפיסיולוגיה, הביוכימיה והגנטיקה של צמחים 
ובע״ח — מזה, תודת הקרקע — מזה, המכונאות — מזה. 
בדרך־בלל נדרש זמן רב כדי שהשגי המחקר המדעי בתחו¬ 
מים הביולוגיים יהיו לחלק מן הידע השימושי של האיכר 
הממוצע; ואילו החדרת ההמצאות המכאניות החדשות היא 
עפ״ר מהירה יותר. 

בעקבות ההתקדמות במדע החקלאי הוכנסו לשימוש 
הדשנים הכימיים. כבר בשלהי המאה ה 18 התחילו 
הכפרים שבסביבות שפילד באנגליה להשתמש בפסולת של 
מיפעל לייצור ידיות : 0 פינים וכד׳ בעיר זו — חומר שעיקרו 
היה שאריות של קרניים ועצמות. לאחר שהוכרה ההשפעה 
הטובה של חומר זה על אדמות־המדעה, נתעוררה דרישה 
חזקה לעצמות כתושות! האיכרים התקינו מכונות־טחינה 
לעצמות־בהמות או קנו חומר טחון! אח״כ התחילו לטפל 
בעצמות בחומצה גפריתנית. בסוף שנות ה 20 של המאה ה 19 
הגיע לאירופה המיטען הראשון של ה ג ו א נ ו (ע״ע) מפרו, 
וזמן מועט לאחר מכן — מיטען של נ י ט ר א ט י ם מצ׳ילה. 
אפשר לקבוע את ראשית תעשיית הדשנים עם התחלת ייצור 
הסופרפוספאט (ע״ע זרחן, ענד 985 ) באנגליה בידי 
ג. ב. ? 1 וז (ע״ע) ב 1842 ועם התחלת ניצול מכרות ה אשל ג 
(ע׳׳ע) בגרמניה ב 1843 . תעשיית הדשנים (ע״ע) והשי¬ 
מוש בהם התפתחו בד בבד עם התקדמותה של הכימיה 
החקלאית, שאת יסודותיה הניח ל י ב י ג (ע״ע). 

תרומות חשובות ביותר לפיתוח הח׳ תרמו המדעים הביו¬ 
לוגיים בדורות האחרונים ע״י התקדמות הגנטיקה, 
שסייעה ליצירת זנים חדשים ומשובחים של צמוזי־תרבות 
ולהשבחה וטיפוח של בע״ח, וכתוצאה מכל אלה — להעלאת 
היבולים והתנובות ולחסכון בעבודה, הכימיה התעשיי¬ 
תית העמידה לרשות החקלאי אמצעים להגנת הצמחים 
ובעה״ח מפני מחלות ומזיקים. 

החשובים בכלים החדשים והמשוכללים, שהוכנסו לשי¬ 
מוש בח׳ עד סוף המאה ה 18 , היו מחרשת־רותרם, מעדרי- 
סוסים, מכונות־זריע׳ז רבות ומכונת־דיש ראשונה. אולם 
ההשגים הטכניים העיקריים באו לח׳ במאות ה 19 — 20 משלו־ 
חותיה של הח׳ האירופית מעבר לימים. 

ה ח׳ ה מ ע ר ב י ת ב ע ו ל ם ה ח ד ש. גילוי אמריקה, חדי¬ 
רת האדם הלבן ליבשות חדשות, המדיניות הקולוניאלית 
של המעצמות האירופיות — גרמו בין השאר גם להפצת 


גידולים ונהגים חקלאיים אירופיים על פני היבשות האח¬ 
רות; שטחי ערבה ויערות־עד הפכו לשדות־מיזרע. מאידך 
שימשו איזורים חדשים אלה מקור של צמחי־תרבות חשובים 
חדשים לאירופה. הכובשים והמתיישבים האירופיים גידלו 
תחילה בעיקר צמחי־יצוא במשקי־מטעים, כגון קפה, תה, 
קקאו, קוקוס, גומי, טבק, סובר, כותנה 2 אינדיגו, צמחי־תבלין 
ועוד. עם גידול היישוב האירופי והתפתחות יישובים עירר 
ניים בארצות החדשות פותחו ייצור מזונות בקנה־מידה גדול 
לשוקי־הפנים — מזה. ומשקים חקלאיים לסיפוק מזונות על 
בסים סחר־חוץ — מזה. 

הדד המערבית שמחוץ לאירופה עוצבה במיוחד ע״י ההת¬ 
יישבות האנגלית באה״ב, בקאנאדה, באוסטראליה, בניו- 
זילנה באפריקה הדרומית. אה״ב היתר■ למרכז התפתחות 
המיכון והמינוע החקלאי. כבר ב 1793 הומצאה באה״ב 
מנפצת־הכותנה; ב 1819 הוגש פאטנט ראשון על מחרשת- 
ברזל בנויה מחלקים מתפרקים הניתנים להחלפה; ב 1833 
הוחל בייצור מחרשת־פלדה; ב 1834 נבנתה המערמת הרא¬ 
שונה, וב 1837 מכונת-הדיש הראשונה. בשנות ה 40 נבנו 
לראשונה הטורית, האלוואטור להעלאת זרעים והמקצרה. 
בשנות ה 90 הומצאו:' המשדדה בעלת השיניים הקפיציות, 
המפרדת להפרדת שמנת מהחלב, והקומבין הרתום לסוסים. 
ב 1915 הומצא הטרקטור (ע״ע) הראשון שחולל מהפכה 
בח׳ העולמית; בשנות ה 30 פותח הקומבין הממונע 
הראשון. 

הרחבת המסחר ושיתוף-הפעולה הבין־לאומי הביאו אתם 
שינויים מרחיקי־לכת בזד העולמית. במקום המשק האוטארקי 
העומד ברשות עצמו והמספק את כל צרכי איזורו, באה 
חלוקת־עבודה בהתאם לתנאי הייצור. באירופה התעשייתית 
ובאיזורים הסמוכים לה ענפי הוד העיקריים היום הם גננות 
ירקות ופירות, וכן ייצור מוצרי בע״ח. חמרי־גלם תעשייתיים 
וסוגי מזונות מסויימים — כגון צמר, כותנה, מיני שמן, בשר 
קפוא, מוצרי־חלב וביצים, סוכר, עורות ועוד — מובאים 
ממרחקים. 

עליית היבולים ופיתוח הטכניקה החקלאית במערב מבי¬ 
אים לידי ירידה מתמדת בשיעורי המפרנסים שעיסוקם בח׳. 

) 11 ) 1 ) £11 /ס 5 51 072 ץ 5 11 ) 11/111 ,(.[>£} מ 83 ־ 101 ׳א - 5 . 0 

11106 >!) #£11 17 , 00011£ ז €13 <נ 1 . 14 - 1 ) 13 מ־ 01 ;$. 194 , ) £1170$ 

3 £־ 111 ז 111 ^־ז 3£ י - 1 ,[. 1 * 6 [ : \ 0 ׳\ג 5 ..?) ) 4 % . 71 ) 1 ( £10 1111 

. 2 > . 1 > 6 ) / 0 /( £15107 11 ;( 1951 ,( 111 

, 1-43 , 1¥ , 134-150 , 111 , 81-102 , 11 נ (. 31 4 > • 1 ^ 5111 

1 ) 111 * 1 / 111010 ? 7 11 ) 1 ) 111 ) £1 י 0 .ונב 7 1 \\ .^ 1 ; 1956-1958 , 1-25 

, 133111 ת 3 ע ז 811€110 . 14 . 1$ ; 962 [ , 11 . 11 ;> ,) 271 £ ! 1 /€ 11 ) 1 ) 50 

י ץ 3€ ־ 1 י ד . 4 \ ; 963 ( ,) £1470$ 771 ) 51 ) / 0 {( £115101 1 ) 17111 ) £7 ) 7/1 

. 1961 ,) £1110$ 51071 ) ¥\ 171 .) 4 £11 ) 

וי׳ ביבל׳ לעיל/ עמ׳ 876 . 


ש. ה, —מ. 


ה ח' במזרח התיכון. הגורמים הגאוגראפיים שהש¬ 
פיעו על התפתחותה ישל חח׳ במזה״ת מצטיינים ברב־גוניותם 
והם שקבעו תנאי־יסוד שונים בארצות שובות של איזור זה, 
ואף בתוך הארצות עצמן: הבדלי גובה — מהרים גבוהים, 
בעיקר בחלק הצפוני והצפוני־מזרחי. עד רמות הרריות 
ושטוחות, ועד לשפלות חופי הימים ושפכי הנהרות ועמקיהם, 
מהם עמוקים ותלולים ומחם רחבים ומישוריים; הבדלי- 
אקלים — מים־תיכוני ועד טרופי; הלוקה בלתי־שווה של 
מקורות־המים; אי־סדירות של המשקעים. אעפ״ב שווה במאות 
השנים האחרונות אופי אחיד למדי לח׳ הפרימיטיווית של 



893 


חקלאות 


894 


כל המרחב הזה — בעקבות ההתפשטות הנרחבת של שטחי 
מדבר וערבה בכל חלקיו כמעט, בעיקר בחצי־האי ערב, 
במצרים ובחלקים גדולים של פרס ושל תורכיה, היעדר מש¬ 
קעים במרבית חדשי־השבה בכל הארצות, ופיגור חברתי, 
כלכלי וטכני, שמנע את השליטה בגורמי-הטבע ואת ההת¬ 
גברות על הקשיים שהם מעמידים לח׳ באיזור זה. 

בתקופה הקדומה היה המזה״ת דווקא אחד ממוקדי חח׳ 
המפותחת בעולם (ר׳ לעיל, עמ׳ 878 : המפית), וכנראה אף 
הקדום שבהם. בעמקי הנהרות (חידקל־פרת, נילוס) נוצרה 
ח׳ שקיימה יישובים צפופים ביותר על בסיס של מפעלי- 
השקאה, ובהרים (סוריה. א״י) התפתחה ח׳ פורחת על בסים 
של תרבות־מדרגות. תרבות חקלאית זו התקיימה כ 4,000 
שנה, עד שנחרבה במחצית השניה של יה״ב ע״י פלישת 
המונגולים (בפרס ובעיראק) — מזה, והמלחמות בין הצלב¬ 
נים ובין המוסלמים (בא״י ובסוריה) — מזה. הח' נתרוששה, 
וניצולו של הפלח בידי הממלוכים במצרים ובסוריה, ואח״ב 
התפוררותו המדינית והכלכלית של השלטון העותמאני מן 
המאה ה 17 ואילך, הוסיפו להוריד את התפוקה החקלאית, 
דיללו את הצמחיה ואת האוכלוסיה וגרמו לשקיעתם של כמה 
ענפים מסרתיים, שבהם הצטיין המזה״ת לפנים: המשי, 
הכותנה, מאוחר יותר — הטבק, ולבסוף אף הגרעינים. 
בדורות האחרונים היו שטחים נרחבים שוממים, ובשטחים 
האחרים הצטמצמה הה׳ למשק־בעל לאספקה עצמית ברמת־ 
יבולים נמוכה ואיים של משק־שלחין, בעיקר במצרים ובחלק 
מעיראק. 


ניצול הקרקע בארצות המזרח התיכון ( 1961/2 ) 
(באלפי הקסארים) 


יערות 

מידעה 

שטח 

בעיבוד חקלאי (*) 

שטח 

ארץ 

25 ג 

100 

(60) 

1,150 

9,700 

ירדן 

90 

— 

(75) 

270 

1,050 

לבנון 

י- 

— 

(2,600) 

2,600 

100,000 

מצרים 

91,500 

24,000 

(800) 

7-100 

250,000 

סודאז 

400 

6.500 

(600) 

6,500 

18,500 

סוריה 

400 

93,000 

7 

200 

160,000 

סעודיה 

2,500 

9,000 

7 

250 

29,000 

עדו 

1,800 

4,100 

(3,700) 

7,500 

44,500 

עיראק 

18,000 

1,200 

(4,600) 

17,000 

165,000 

פרם 

170 

90 

(80) 

450 

950 

קפריסין 

10,000 

29,000 

(2,000) 

25,000 

78,000 

תורכית 

150 

י 

? 

7 

19,500 

תימן 


(*) בסוגריים — שטחים מושקים. 


השינוי התחיל רק עם חדירת השפעות הציוויליזאציה 
של המערב ועם התבססות השלטון האירופי בשטחים רחבים 
של המזה״ת. בסוף המאה ה 19 חלה התעוררות בענפי הכותנה 
והמשי בתורכיה. בפרס התמיד עד לדור האחרון השפל 
החקלאי, שגרם להתמעטות האוכלוסיה הרעבה ללחם והנם־ 
געת במגיפות! אף בימי שלטונו של ךזא שאה (בשנות 
ה 20 — 30 של המאה ה 20 ) קופחה הח׳ בשל מגמות התיעוש, 
חיזוק הצבא והתפשרותו של השאה עם חוגים ראקציוניים 
ע״ח האיכרים. רק מצרים הצליחה לפתח, מימי מוחמד עלי 
בתחילת המאה ה 19 , גידול מסחרי מעולה— הכותנה ארוכת־ 
הסיבים! אולם גם ענף זה, ובעקבותיו המשק כולו שנעשה 
תלוי בו, נפגעו מדי פעם בצורה חמורה, אם ע״י שפל במחי¬ 
רים ואם ע״י שפל ביבולים. 

מלחמות־העולם עודדו, אמנם, את מחירי התוצרת החק¬ 


לאית ובעקבות אינפלאציה הקלו את עומס החובות של הח׳! 
אבל רק אחרי מלחמודהעולם 11 הוחל במאמצי-שיקום רצי¬ 
ניים, תוך נסיון לשלב את הפיתוח החקלאי בתיקונים האגרא- 
ריים. באותו זמן עצמו גברה גם מגמת העיור והתיעוש, 
והתחיל התהליך של שיחרור היישוב הכפרי מעודף של כוח־ 
עבודה, שהיה נידון לאבטלה ולעוני. שיעור המפרנסים 
החקלאיים בכלל המפרנסים ירד — מהממוצע של 1930 — 
1949 לממוצע של 1945 — 1961 — בתורכיה מ 82% ל 77% , 
במצרים מ 71% ל 64% , ובקפריסין מ 51% ל 38% . 

שיטות הייצור והתפוקה החקלאית. עבודת־ 
הידיים, בעזרת כלים פרימיטיוויים לעיבוד ולהשקאה 
ובהמות־עבודה — תאווים, גמלים, חמורים —, נשארה עד 
היום גורם הייצור העיקרי בח׳ האיזור. המחסור בהון ובידע 
אינו אלא אחד הגורמים לנחשלות הטכנית. גורם אחר הוא 
קיום משקים זעירים; אולם גם במשקים גדולים מקשה שיטת 
העיבוד־בפועל בידי אריסים את השימוש במכונות ותיכנון 
מחזור יעיל. רק כעשירית מכל השטח המעובד מושקה, בחל¬ 
קו בעזרת סכרים (כגון בהנדיה, בכות ובחבאניה בעיראק, 
באסואן במצרים ובקיהאן בתורכיה), באמצעות תעלות ומש¬ 
אבות, ובחלקו מבורות, ממעיינות ונחלים באמצעות כלים 
פשוטים. כתוצאה מכך׳ מוברים מדי שנה כ% מהשטח המעו¬ 
בד, ורק במצרים עולה שטח היבולים ב 60% על השטח הפיסי 
הודות להשקאה הרצופה ולמחזור־הזרעים המשוכלל (השו׳ 
להלן, ע מ׳ 908 ). 

שיטות-הייצור הנחשלות גרמו לרמת־יבולים נמוכה — 
פרט לגידולים מעטים — ולפיגורו של הייצור החקלאי אחר 
גידול האוכלוסיה. אמנם תפוקת הכותנה במצרים עלתה מ 120 
אלף קנשאר ב 1848 ל 2.5 מיליון קנטאר ב 1880 , ל 7.3 מיליון 
ב 1913 , ול 8 — 9 מיליון כיום; אולם שאר הייצור בכל הארצות 
האלה עדיין עומד על הרמה המסרתית. ובמצרים עצמה אף 
פחתה תפוקת הגרעינים והארץ'נזקקה ליבואם. רק אחרי 
מלחמת־העולם 11 חלה, בעיקר בתורכיה, עליה ניכרת, 
אך בלתי-יציבה, בתפוקת גרעינים, וכן התפתחו ענפי היר¬ 
קות, חפירות וגידולי-השוק התעשייתיים, כגון סלק-סוכר, 
כותנה וזרעי־שמן. ב 1961/2 הפיק המזרח התיכון 30.7 מי¬ 
ליון טון גרעינים (מתוך 680 מיליון בעולם), 2.1 מיליון טון 
תפוחי-אדמה (מחוך 246 מיליון בעולם), 0.8 מיליון טון 
קטניות (מתוך 23.5 מיליון בעולם), 2.5 מיליון טון זרעי־שמן 
(מתוך 51 מיליון בעולם), ו 1.0 מיליון טון כותנה (מתוך 
7.6 מיליון בעולם). 

המזה״ת מפגר אחרי הממוצע העולמי בפריון ליחידת־ 
שטח, וביותר — למפרנס, פרט לכותנה, אורז ותירס (זאת 
בעיקר הודות ליבולי־השלחין הגבוהים של מצרים). התפוקה 
החקלאית (שערכה בממוצע של 1952 — 1957 נקבע כ 100 ) 
עלתה במזה״ת מ 94 ב 1952/3 ל 118 ב 1961/2 , לעומת העליה 
בעולם מ 94 ל 119 . אולם מבחינת התפוקה לנפש גרוע מצבו 
של המזה״ת בהרבה: הערכים (על אותו בסיס) הם 99 
ב 1952/3 ו 100 ב 1961/2 , לעומת ערכי המדד העולמי — 98 
ו 105 . התפוקה החקלאית במזה״ת הדביקה אך בקושי את 
גידול האוכלוסיה: כיום מהווה אוכלוסיית איזור זה כ 7.5% 
מאוכלוסיית העולם, בעוד שתפוקתו אינה מגיעה אלא ל 6.5% 
מתפוקת המזון בעולם, ובכלל זה % של חלקי־העולם הרע¬ 
בים. אס מעמידים את הממוצע העולמי של תפוקת המזון 
לנפש על 100 , הרי בשנות ה 50 נאמד מדד התפוקה לראש 



895 


חקלאות 


896 


בצפון־אמריקה ב 281 , במערב־אירופה — ב 133 , ובמזה״ת 
ב 87 . במוצרים אחדים מגיעה תפוקת האיזור לשיעור גבוה- 
יחסית, כגון בענבים ל 10% , בהדרים ל 7% , בכותנה ל 15% , 
ובתמרים ל 75% של התפוקה העולמית. במשק החי גדול 
חלקו של המזה״ת בבהמה דקה — 18% בעיזים וכ 12% בכב¬ 
שים, אולם שיעור הבקר והסוסים עומד על כ 3% בלבד. 

חלקה של הח׳ בתעסוקה נע בין 50% ו 80% , ובתוצר 
הלאומי בין 15% ו 50% (להוציא את ישראל, שבה מגיעים 
שניהם לפחות מ 15% ). דבר זה קובע גם את מיבנה היצוא. 
הח׳ תורמת שיעור גבוה לתקבולי היצוא במזה״ת — כ 45% 
בקפריסין. כ 76% במצרים, וכ 91% בתורכיה (ב 1961 ); בפרס 
ובעיראק קטן שיעור זה רק בשל חלקו הרב של הנפט ביצוא. 

תנאי־החליפין פועלים כמעט ברציפות לרעת האיזור. 

אם מדד יצוא הכמויות עלה (על בסים 1952/3 = 100 ) מ 86 
ב 1948/52 ל 117 ב 1962 , הרי ערך היצוא עלה באותה התקופה 
מ 97 ל 102 בלבד; זוהי תוצאה של ירידה בממוצע-המחירים 
מ 100 בתקופה הראשונה ל 83 בשניה. לפי שעה גדול למדי 
גם חלקם של המוצרים החקלאיים ביבוא, בשל המיבנה 
המונוקולטורי של כמה משקים (ר׳ להלן, ענד 908/9 ) והרמה 
הנמוכה של הח׳ המקומית. 

ההכנסה החקלאית נשארה נמוכה עד היום, הן בערכים 
מוחלטים והן בהשוואה לסקטורים אחרים. לדוגמה: התע¬ 
סוקה החקלאית בקפריסין מגיעה ל 50% , ואילו תרומת הח׳ 
לתוצר הלאומי — ל 20% בלבד; המספרים המקבילים בפרס 
הם 70% ו 28% ; בתורכיה — 70% ו 40% ; בעיראק — 
65% ו 30% ; בלבנון — 60% ו 18% ; בסוריה — 65% 
ו 30% ; במצרים — 60% ו 30% . 

התמורות ב ח׳. פיגורה החמור של הח׳ מחייב פיתוח 
נרחב במסגרת הפיתוח הכללי. פיתוח זה מכוון להגדלת 
הספקת חמזון׳ ייצור חמרי־הגלם לתעשיה המקומית ונכסי- 
היצוא לשם מימון היבוא והפיתוח. נסיונות אחדים בשטח זה 
נעשו כבר אחרי מלה״ע ], אך ההתקדמות היתה מועטת 
בשל מחסור במעוף, תקפם של האינטרסים המסרתיים או 
הדגשה יתרה של התיעוש. תכניות הפיתוח לשנות ה 60 
מועידות שיעורים ניכרים למדי להשקעה בח׳, כגון 18% 
בתורכיה, 20% בעיראק, 24% בפרס, 25% במצרים, 27% 
בסודאן, 43% בירדן, 52% בסוריה. אך גם השקעות אלו 
אינן מספיקות: לעתים הן נשארות בגדר תכניות בלבד, 
ושינויי משטר משפיעים על שינויים במגמות הפיתוח. בכל 
זאת מתרחשים באיזור שינויים אגרו־טכניים לא־מבוטלים. 
צריכת החנקנים במזה״ת גדלה מ 110,000 טון ב 1949/50 
ל 290,100 טון ב 1961/2 ; כמו־כן גדלה צריכת הזרחנים 
באותה התקופה — מ 30,000 לססס, 100 טון. עליית הדישון 
מורגשת בעיקר במצרים, פרם, תורכיה וסוריה. מספר הטרק¬ 
טורים׳ שהיה מבוטל עד מלחמת־העולם 11 , גדל למדי והגיע 
ל 86,000 ב 1961 (מזה 43,000 בתורכיה, 11,000 במצרים, 
7,500 בישראל, 6.000 בפרס, ו 4,800 בסוריה), — שהוא 
אמנם רק 0.8% מהכמות העולמית. 

השגי הדד בפועל אינם מעודדים לפי שעה. בין 1957 
ל 1960 עלה ערך התפוקה במונחים ראליים ב 6% בלבד, 
כלר ב 2% בממוצע השנת*. התפוקה בקפריסין, בירדן 
ובסוריה אף ירדה, לעומת העליה בישראל, בלבנון ובתורכיה. 
המאמץ המרכזי להגדלת שטח העיבוד נעשה במצרים, 
שבה מצפים לתיספת של 8 מיליון דונאם — ובשטח־יבולים 


אף יותר — עם השלמת הסכר הגבוה באסואן. מפעלים 
בממדים קטנים יותר מתבצעים בארצות אחרות, והשאלה 
היא — ידו של איזה תהליך תהיה על העליונה בהתמודדות 
בין גידול האוכלוסיה והפיתוח החקלאי והכללי. 

על תנאי הבעלות וההחזקה ועל הרפור־ 
מותהאגראריות במזה״ת — ע״ע ק ר ק ע ו ת, ד י נ י-. 

,. 161 ; 1953 , £057 ) 4 ) ז \ ?>!>// 172 <. 0 

) 1/2 111 ■ 077 ! 15 ( 4 ?}-\£ 41 ־ 41110 1 ) 472 1 ) £00 /ס 7715 ) 0171 '(£ 

? 111 10 11071 ) 111 ) 72120 [ , 1£ ) 1 ן[ 01 ו^ 5 .( 1 . ז \ 
0714 * 1 0714 70714011071 , 1:1 7-01 יז - 1 ..א ; 1941 . 71710 1407700071 
ץ 7071 1 ס !• 0777107 •} ,#חוא . 14 .'• 1 ; 1942 , 111111x0110/1 

! 770/110711 £0071077110 ,(. 1 ) 0 ) 1311 ) 843 .א . 11 ;' 1948 ,! 0071111710 
,.ס ; 1953 , 10 !}/ 171 ! 0 011/11710 1471407400010704 / 0 

0/14 7110711 <ן 010 ' 001 : 7,011 707 1/10 004 14110 171 1170 ! 111111 !!!/ 

■ 770 0714 7071110110/1 .ח 1 ) 5 נ 11 זז 0 ד 1 ' 1 ' .צ .', 1 .י ; 1953 ,ן 1111001 () 

.!! 7 ז £0.4 1 ) 311 ,.ס . 5 , .־■ 1 ״א . 11 ; 1959 , 7.011 707 1/10 111 #7011 

. 8131151105 1 ) 1 ) 3 5 ז (£¥־] 811 

י. הר. 

שיטות ה ח , . טיפוסי המשק החקלאי שונים 
בהתאם לתנאים הטבעיים השונים ולהבדלים שבמיבנה החב¬ 
רות וכלכלתן. הטיפוסים מוגדרים מבחינת מספר נתוני־יסוד, 
שהחשובים שבהם הם: 1 ) היחס בין ענפי הצומח והחי! 
2 ) האינטנסיוויות בניצול הקרקע החקלאית! 3 ) דרכי 
החזקת חיות־הבית; 4 ) השימוש בתוצרת המשק לאספקה 
עצמית או לשיווק בחוץ. 

מבחינים בין איכרות לחוואות. במשק הא כר 
(ע״ע) הח׳ אינה מקור תעסוקה ופרנסה בלבד, אלא גם אורח־ 
חיים המושתת על הקרקע! בחוואות אין הה׳ בעיקרה 
אלא מקור־פרנסה בלבד, והעניין בה קיים כל עוד המשק 
נושא רווחים — הקרקע משמשת כהון־השקעה. בארצות 
המפותחות הח׳ היא בעיקרה מטיפוס החוואות, ואילו בבלתי־ 
מפותחות האיכרות היא הרווחת. בשלבי־מעבר קיימים משקים 
חקלאיים מסחריים בצד משקי-איכרים. החברה האיכרית 
הפרימיטיווית אינה תלויה בשוקי-חוץ — היא אוטארקית. 
האיכר מייצר את מה שהוא צורך, וצורך את מה שמייצר. הוא 
אינו משתמש במכונות, מכשירי-עבודתו פשוטים. המסורת 
שולטת בכל, גם בשיטות־עבודתו — האיכרות שמרנית 
מטבעה. כמובן, אין הכפר סגור לחלוטין בפני השפעות־חוץ! 
הללו נוגעות תחילה בשולי החברה הכפרית ומסתננות לאיטן 
אל תוכה פנימה. תנאי הקומוניקאציה המודרנית, חדירת מר 
צרי תעשיה ומלאכה, הקמת מפעלי־השקאה מרכזיים — 
מחישים את המודרניזאציה של הח ׳ , שסימניה — השימוש 
בדשנים כימיים, בטרקטורים ובמכונות, במדבירי מחלות 
ומזיקים וכד! הח׳ הולכת ומשתחררת מתלותה המוחלטת 
בנתוני המציאות הטבעית. 

ח׳ איכרית טיפוסית, המכוונת בראש וראשונה לסיפוק 
צרכי המשפחה, היא, בדרך־כלל, מעורבת, כלו׳ — מרובת 
ענפי־משק ומרובת גידולים. בח׳ מסחרית מצויים הן טיפוסי 
משק מעורב והן טיפוסי מונוקולטורה — משק 
מבוסם על גידול אחד בלבד. 

בהתאם לתנאים הטבעיים, יש שגידול בע״ח הוא הענף 
העיקרי, או אף היחיד, במשק! ויש שגידול הצומח הוא 
העיקרי, או אף היחיד! ויש שגידול הצומח והחי משולבים 
בצורות שונות. 

ניצול הקרקע נקבע בראש וראשונה ע״י כמות 
המשקעים ומידות החום! לפי זה מבחינים בין ח׳־בעל 
וח׳ שלחין. 





901 


חקלאות 


902 


ח׳־ בעל (ח״ב) — ללא השקאה — שיטותיה שונות 
מאד לפי האיזורים ותלויות בכמות השנתית של הגשמים 
ובפיזורם. מבחינה זו מבדילים בין (א) ארצות חרבות — 
כמות־המשקעים עד 250 מ״מ, (ב) ארצות חרבות־למחצה — 
250 — 500 מ״מ, (ג) ארצות לחות־למחצה — 500 — 750 מ״מ 
ו(ד) ארצות לחות — מ 750 מ״מ ומעלה. 

פירוט אחר של חלוקת שטחי־היבשה בעולם לפי כמות- 
המשקעים השנתית קובע את שיעורם של האיזורים השונים 
באחוזי שטח־היבשה הכללי: 


שמחי־היבשה 

(%) 

כסות־המשקעים 

(מ״מ) 

25 

(א) פחות מ 250 

30 

(ב) 250 — 500 

20 

(ג) 500 — 1,000 

10 

(ד) 1,000 — 1,500 

10 

(ה) 1,500 — 2,000 

5 

( 0 מעל ל 2,000 


ח׳ חרבה פירושה — צורת ח״ב באיזורים מעוטי־ 
הגשמים (א) ו(ב), ויש מרחיבים מושג זה גם על חלקים 
ניכרים של האיזור (ג) הגשום יותר (עד ל 600 מ״מ), אם 
חלוקת הגשמים במשך עונות־השנה אינה שווה בהם., עכ״פ 
מעידים המספרים שבטבלה על חשיבותה של הה׳ החרבה 
בעולם. 

שיטות הח׳ החרבה פותחו מן התקופה הגאוליתית ואילך 
ברחבי אגן הים־התיכון, באפריקה הצפונית ובאמריקה הצפו¬ 
נית והדרומית. הראשון שהניח את היסוד לשיטת ח׳ חרבה 
מודרנית היה האנגלי ג׳תרו טל(ר׳ לעיל, עמ׳ 889 ). בראשית 
המאה ה 20 , במיוחד במדינת יוטה שבאה״ב, ניתנו לשיטה זו 
של ח' א כ ם ט נ ס י ו ו י ת ביסוס ופיתוח מדעי. 

האפייני לרובם של האיזורים החרבים הוא— שהמשקעים 
בהם מרוכזים בעונה אחת. מכאן ההכרח לניצול חסכוני של 
הרטיבות, אם בדרך אגירתה מהעונה הגשומה לעונה היבשה— 
כשכמות־המשקעים הכללית מספיקה להנבת יבול חקלאי 
בכל שנה —, ואם בדרך עצירת הרטיבות משנה אחת לשניה — 
אם כמות־הגשמים אינה מספיקה לכך, ויש הכרח בצירוף 
גשמים של שנתיים להשגת יבול חקלאי. דרכים שונות לניצול 
יעיל של המשקעים המועטים הן: צימצומו של גידול הצמחים 
לעונת־הגשמים,' גידול צמחי־חורף או צמחי־קיץ המסתפקים 
ברטיבות מועטת; שיטה מתאימה של עיבוד־הקרקע; מניעת 
הפסדם של המים בזרימה עילית וביזבוזם על עשבים רעים. 

לעצירת הרטיבות בקרקע דרושים הן כמות־גשמים מספקת 
כדי הרטבת הקרקע בעומק ניכר, והן טיב מתאים של הקרקע; 
זו האחרונה אינה צריכה להיות קלה מדי, כדי שתוכל להחזיק 
את המים עד לעומק של 120 ס״מ בערד, ולא כבדה מדי, 
שלא תפריע חדירה טובה של מערכת־השרשים לעומק. רק 
חלק מסויים של מי-הגשמים (אולי כ 25% ) ניתן לעצירה 
בקרקע, ויתרם נפסד בדרכים שונות: חלק המשקעים יורד 
בצורת גשמים קלים מאד ובהפסקות של ימים־מספר, וכך 
הם עשויים להתאדות לפני שחדרו לעומק! חלק אחר נפסד 
בזרימה עילית או מחלחל לעומק. 

בח׳ חרבה נוהגים לעבד את הקרקע בשיטת ה כ ר ב י ם 
או ה נ י ר י ם בין זריעה לזריעה. זוהי שיטה עתיקת־יומין, 
ופירושה — חילופי הוברת השדה ועיבודו לשם שמירה על 
הרטיבות שבו וחידוש"פוריותו, או גידול צמחים משביחי- 
קרקע. בין השאר נזכרת שיטה זו בספרות התנאים: "נרה 

ד 


[את השדה] שנה ראשונה, ושניה חורשה" (תוס׳ מנח/ 
ט/ ג׳); "נר חציה וזורע חציה" (שם ב״מ, ט/ ר). בא״י 
נהוגה היום שיטה זו בח״ב באיזורים שבהם כמות־הגשמים 
היא למטה מ 350 מ״מ; באיזורי כמות־משקעים של 350 — 450 
מ״מ אין שיטת הפרב בגדר קבע; ואילו באיזורים שמשקעיהם 
למעלה מ 450 מ״מ נוהגים בשיטת גידולים רצופים. 

חשיבות מרובה נודעת לבחירה מתאימה של גידולים 
במסגרת הח׳ החרבה: מעדיפים סוגים שהם בעלי תקופת־ 
גידול קצרה ומעמיקי שורש ככל האפשר או מסתפקים במים 
מועטים. מבין גידולי־השדה נהוגים: שעורה, חיטה, סורגום, 
דוחן, חימצה, עדשים, אבטיח, דלעת, המניה, חריע, פשתה, 
קיקיון, ועוד — הכל לפי כמות־המשקעים, עונת־הגידול וטיב 
הקרקע. מבין גידולי־המטע נחשבים כעמידים בפני יובש: 
הגפן, החרוב, השקד, התאנה. הזית, הרימון, המשמש, 
האגאווה, ועוד. 

ל פ ל ח ה ה ח ר ב ה מתואם באיזורים הצחיחים גם מבחר 
מסויים של בע״ח במשק: הגמל, העז, הכבש, וכן גזעי־בקר 
קלים, שכולם מסוגלים להתקיים על מידעה טבעי דל או 
מירעה־שלף. — בעבר תפסה הפלחה החרבה מקום חשוב 
גם בא״י — באיזורי הנגב הצפוני, עמק־הירדן הצפוני, עמק- 
יזרעאל המזרחי, הגליל התחתון; היום נעלמה כמעט כליל 
מישראל, אם משום שנדחקה ע״י ההשקאה, ואם משום 
שחדלה להיות כלכלית, שהרי יש בה משום הנבת יבול רק 
אחת לשנתיים. — מסיבות אחרות נהוגה שיטת הפלחה החרבה 
גם באדמות־ההשקאה בעיראק, הנתונות לפגיעת ההמלחה. 

ח׳ גשומה נהנית ממשקעים מרובים, המחולקים לכל 
עונות־השנה. שיטותיה אינן שונות בהרבה מאלה של ח׳* 
השלחין (ר׳ להלן) — פרט לכל אותם העניינים הכרוכים 
בעצם השגת המים, הובלתם וחלוקתם. אפיה של ד,ח׳ הגשומה 
נקבע בראש וראשונה ע״י מידות החום; בהתאם לכד נקבעים 
סוגי הגידולים ודרכי הטיפול בהם, שיטות עיבוד־הקרקע, 
משק-החי ומיבנה המשק החקלאי בכללו. 

ודיש ל חי ן (ח״ש) — הח׳ המבוססת על השקאה בידי 
אדם — נהוגה באיזורים מעוטי־גשמים, או באיזורים שבהם 
המשקעים מרוכזים בעונה אחת בלבד. ההשקאה (ע״ע) 
גורמת להבדלים ניכרים בנהגים אגרוטכניים מסויימים לעו¬ 
מת ח׳־הבעל: בעיבוד־הקרקע, בזיבול, בדישון, במחזור- 
הזרעים, בבחירת הגידולים ובסדרי זריעתם. כמדכן היא 
משפיעה על רמת היבולים וטיבם, על מידת התפשטות מח¬ 
לות, מזיקים ועשבים רעים, על הקפם של הענפים החקלאיים 
השונים ועל מיבנה המשק כולו; מצד שני היא מעוררת 
בעיות של ניקוז והמלחת־הקרקע, ומחייבת השקעות כספיות 
גדולות־יחסית, 

בגלל האינטנסיוויות המרובה בניצול שטחי־השלחין ורי¬ 
בוי עשבי-בר י בשטחים אלה, עולה בהם מספר עיבודי- 
הקרקע, ובן נדרש עפ״ר עומק־עיבוד רב יותר, וכל מערכת 
העיבודים משתנית בהתאם לצורת ההשקאה, טיב הקרקע 
ותכונות הגידול העומד להיזרע. ההרטבה המתמדת של 
הקרקע וריבוי העיבודים גורמים להתפרקות מהירה של 
החומר האורגאני בקרקע ומחייבים זיבול אינטנסיווי, אם 
בצורת זבל־משק או קומפוסט ואם בצורת זבל ירוק (ע״ע 
זבל). מאותן הסיבות יש חשיבות להגברת מנות הדשנים 
(ע״ע) הכימיים, במיוחד החנקניים. שלא בדומה לח׳־הבעל, 
שבה המחסור ברטיבות בקרקע מחייב מתן זבלים ודשנים 












0113 3 ~~ ״ 180 


13 33 


23 ^ ^ * 11 8 * 10 12 133 14 00 16 

1 . פוטנציאל חקלאי מבוטל או נעיר לחלוטי?. — 2 • איזורים בעלי תועלת מוגבלת בהווה או בעתיד. - 3 . נוודות ונווד׳ת־לטחצה; באיזוריש חטים יותר — עטהים קטנים על נידולי-עלחי: 

4 . חו־אות-טיקנה ועטהי־טיזדע קטנים מפחדים. — 5 איזורים ממו-זנים יעל מיודע וגידול״מיקנח לצריבה עצמית. - 0 . איזוריש ממחנים יצל סיזרע — בעיקר תבואות — ונידול ט י קנה לשחי, 

7 . מעק־חלב לשיווק וגירולי־מספוא. — 5 . נידוי נרחב על תבואות (לעיווקו וקצת גיהול־מיקנה. — 0 . חקלאות ים־תיבונית: תביאות, פירות ונירול־מיקנר במידה מצומצמת. — 10 . גידולים ל 
חליפיז וגידולים תודטרופיים; נידול־תבוא־ת מצומצם או נעדר לחלוט•;. — 11 . איוורים מטוונים עד טרופיים־למחצה על גידולים לתעעיה או לצריכה עצמית; גירול־מיקנת מצומצם. — 12 
טר 1 פית: חי ניירת מטיפוס "מילפה"; גירול־מיקנה מצומצם או נעדר לחלוטי;. — 13 . ח' טרופית; טיפום •על הי־קבע ללא ספציאלחאציה; גירוי־מיקנה סצוסצש עד בינוני (הבדלים בי! אחור לא 

לפי הנובה). 14 . ח' טרופית ותת־טדופית: גידול אינטנכיווי על תבואות באדמה הרבה א־ בהעקאה. — 15 . ה׳ טרופית וחת־טרופית בדי צרבי־מהיה, בעיקר נידול־אורו; קצת נירגלים לשיח; 

10 . ח׳ טרופית ומקומית) בקנה־מידה קטז לעיווק. — 17 . ת׳ טרופית בקנה־מידר, גדול (אחוזות או מטעים) לעי ו ו ק 












907 


חקלאות 


908 


במועדים קצובים, — אין מיגבלות מסוג זד, קיימות בח״ש. 
מאידך קיימת בתנאים אלה סכנת הדחת הדשנים במי־השקאה. 
מסיבה זו נוהגים לחלק את מנת הדשן החגקני — בקרקעות 
קלות גם את הדשנים האשלגניים — לחלקים אחדים בהתאם 
לתנאי העונה, לדרישת הצמחים ולטיב הקרקע. העלאת רטי¬ 
בות הקרקע והגברת פעולות המיקרואורגאניזמים מעלה את 
זמינות הדשנים לצמח, ומשום בך ניתן להשתמש בחמרי־דישון 
בעלי זמינות פחותזדיחסית, בתנאי שמקדימים במתן הדשן. 

באיזורים החרבים בעולם שולטת ח״ש! בגשומים, שבהם 
קיימת חלוקת גשמים על פני כל השגה — ח׳יבעל! ואילו 
באיזורים חרבים־למחצה ח״ש וח״ב דרות בכפיפה אחת, 
כשבתנאי־בעל מקובלים לרוב סוגי הגידולים האכסטנסיוויים, 
ואילו בשלחין — האינטנסיוויים. בתנאי אגן הים־ה תיכון 
משתייכים לקבוצת הגידולים האכסטנסיוויים: דגני־החורף 
ורוב דגני־הקיץ, קטניות־החורף, 'סוגים מסויימים של הדלו־ 
עיים, השומשום והתריע, השקד והתאנה, החרוב והרימון, 
שכל אלה אין מקומם בבית־השלחין. בבית־השלחין גידול 
רודף גידול, תקופת מנוחת הקרקע בין הגידולים קצרה, 
שהרי הגורם המגדיל את הרטיבות בטל בתנאים אלה. 
מערכת־ההשקאה היקרה, ולרוב — גם הצימצום בשטחים 
המתאימים להשקאה, הם המכריעים בקביעת שיטות ניצול 
הקרקע: בוחרים בגידולים לזריעה שהם בעלי ערך כלכלי 
גבוה־יחסית, סדרי הזריעה — המועדים, הצפיפות, העומק 
וכר — ניתנים להתאמה מרובה יותר לתנאי הצמח מאשר 
בבית-בעל. 

הספקה אופטימאלית של רטיבות וחמרי־מזון לצמח מבי¬ 
אה, בדרך־כלל, להארכת תקופת הגידול ולהעלאת היבולים. 
אולם טיבם של יבולי חה״ש לעתים ירוד־יחסית! יורדים 
אחוז החומר היבש, תכולת הסוכרים והשומנים, כושר התש- 
תמרות באחסנה ועוד — בעיקר לגבי האבטיח, אגוז־האדמה, 
הזית, סלק־הסוכר וסלק־המספוא, העגבניה וכר. 

ניצולה הבלתי־פוסק של הקרקע, ריבוי הרטיבות בה, 
הארכת עונת־הגידול — כל אלה מביאים בעקבותיהם התר¬ 
בות מחלות־שורש למיניהן ומחלות אחרות שמחמת נגיפים 
ומיקרואורגאניזמים פאתוגניים, וכן גם מתרבים מיני תולעים 
וחרקים מזיקים; עולה גם שיבוש השדות בעשבים רעים. 
הדברתם של כל אלה מעלה את הוצאות־הייצור במידה 
ניכרת! כמו־כן דרושה הקפדה מרובה על תיכנון סדרי 
מחזור־ ה זרעים (ע״ע זרעים, מחזור־). אין ספק, שח״ש 
מחייבת רמה גבוהה יותר של ידע מקצועי מאשר ח׳־הבעל, 
במיוחד בח׳ המודרנית. 

ב י מי* קד ם התקיימה ח׳־השלחין על פעולה־בצוותא 
של המוני עובדים, שעמלו בשיטתיות ובהתמדה בפיתוחם 
ובהחזקתם של מיפעלי־ההשקאה, מה שהצריך אירגון חברתי 
מפותח ושלמון ריכוזי חזק, מצד שני שיחררה ח׳־השלחין 
את האדם מתלותו במקרי המציאות האקלימית והמטאורולו־ 
גית, בחילופי שנים גשומות ושחוגות, וע״י כך ניתנה ערובה 
לאספקה סדירה ורצופה של אמצעי־המחיה! הפריון הרב של 
שיטת־ח׳ זו איפשר אף יצירת עדפים, צבירה עושר ויישוב 
צפוף. לפיכך מצינו, שהאירגונים הממלכתיים הראשונים 
בהיסטוריה והתרבויות הגדולות הקדומות קמו כולם בהצמדה 
למיפעלי־השקאה והתקיימו על ח׳־שלחין שהתבססה עליהם — 
בעמק-הנילום, בעמק הפרת והחידקל, בעמק־האינדוס, בעמק 
הנהר הצהוב (וע״ע השקאה, עמ׳ 572 — 574 ). 


גידולי השדה והגן הטיפוסיים לחה״ש הם בעיקר: אגוזי־ 
אדמה, אורז, אספסת, אספרגוס, אפונת־דקר, בטסה, גזר, 
דלועיים(מינים מסויימים), חסה, חציל, יאם, כותנה, מאניהום, 
סויה, עגבניה, קנזדסוכר, שעועית, תות־הגינה, תלתן, תפוחי־ 
אדמה, תרד, ורבים אחרים. לעצי־הפרי החשובים שבבית־ 
השלהין משתייכים: אווקאדו, אפרסמון, אפרסק, בנגה, גו־ 
איאווה, עצי־הדר למיניהם, חבוש, מאנגו, פאפאיה, ועוד. 

חה״ש מאפשרת הספקה סדירה ומשופעת של ירק־מזון 
לבע״ח, ומכאן גם האפשרויות המרובות לטיפוח בע״ח, 
הטמונות בה. במשק־שלחין המודרני גידול בע״ח מגיע לרמה 
מקצועית גבוהה מבחינת תנובת החלב והשומן! בעיקר 
אפייני למשק זה גידול בקר משובח, ואילו ערכה של הבהמה 
הדקה מועט־יחסית 

בחבלים צפופי־אוכלוסין, שבהם מצויים תנאים טבעיים 
נוחים לח/או באיזורים צחיחים שבהם הוקמו מיפעלי־השקאה, 
פותחה ה ח׳ ה א י נ מ נ ס י ו ו י ת. צורתה הקיצונית — הן 
מבחינת דרכי השימוש בקרקע והן מבחינת אפני עיבודה — 
היא ח' י א פ א ן. היבולים הגבוהים המושגים בארץ זו אינם 
פרי תנאי־גידול טבעיים נוחים במיוחד, אלא בעיקר תולדת 
השקעת עבודת־ידיים מרובה בטיפול בצמחים — עידורים 
ועישובים מתמידים! שתילה במקום זריעה! זיבול ודישון! 
השקאה! מלחמה מתמדת במחלות ובמזיקי־צמחים. מקובלת 
ביותר ביאפאן היא שיטת ג י ד ו ל י־ה ב י נ י י ם — שניים, 
או יותר, צמחי־כלאיים בצורות שדנות: בין השורות, בשטחי- 
הגבול שבין החלקות, במיזרע גידול אחד בין גידולים אחרים 
שכבר נזרעו, על מנת שאלה יגדלו לאחר שאלה ייאספו! 
בדרך זו מגיעים ל 2 — 3 , ואף ל 4 , יבולים בשנה אחת. אמצעי 
שימור־הקרקע — עיבוד בקווי־גובה וסידורי דירוג — מפו¬ 
תחים מאד! רק המדרונות התלולים ביותר אינם מנוצלים 
לח/ רוב אדמת־המיזדע תפוסה ע״י גידולי מזון לצרכו הישיר 
של האדם, ומשום כך ענפי בעה״ח מפותחים אך מעט, פרט 
לחזירים ולעופות — החיים על פסולת משק הבית והחצר. 

שונה מזה אפיה של הה׳ המצרית האינטנסיווית. כולה 
מושקית! שמחי־מיזרע גדולים מיועדים לגידולכותנה. צורת- 
העבודה פרימיטיווית, הפלח עובד כמעט דק בשריריו. המח¬ 
רשה נמשכת ע״י שור, חמור או גמל. מחוסר מירעה ושטחים 
לגידול־מספוא דל משק־החי במצרים, ובגלל תזונתם הירודה 
דלה תנובת בעה״ח, הטיפול בצמתים אינטנסיווי מאד, הדי¬ 
שון הכימי רב, והיבולים גבוהים. גם בארץ זו מגיעים ל 2 
יבולים לשנה מאותו השטח. 

באיזורים הטרופיים והתת-טרופיים הלחים נפוץ טיפוס־ 
המשק של ה מ ט ע ה מ ס ח ר י, כגון ממעי-הגומי במאלאיה, 
אגח־הקוקוס בפיליפינים, הקפה בבראזיל,התה בצילון,התמר 
בעיראק, הקקאו בגאנה ובניגריה, האננס בהאוואיי, קנה- 
הסוכר בקובה. הסיסאל במכסיקו, התפוחים בלבנון, ההדרים 
בישראל. חלק רב בהקמתם ובפיתוחם של ענפים מסויימים 
של טיפום־משק זה בכמה ארצות יש ליזמתם ולפעולתם של 

ד 

כובשים, מתיישבים ומשקיעי־הון אירופיים. לכל סוג מסוגי- 
גידולים אלה תנאיו המיוחדים — מבחינת האקלים, הקרקע 
וכד׳ —, הדרושים להפקת יבולים גבוהים בעלי איכות משו¬ 
בחת, ומשום כך הוא מותאם לארצות מסויימות, ולפעמים 
לארץ אחת בלבד! ארץ כזאת נעשית בעלת מונופולין על 
מוצר זה בשוק העולמי. ניצול מונופולין זה דוחף את הארץ 
לפעמים בכיוון המונוקולטורה של אותו גידול ולביסוס 







909 


חקלאות 


910 


כלכלתה על יצואו — ע״ח פיתוח ענפי־הח׳ האחרים. חסרונה 
של שיטה ז 1 הוא, שבעקבותיה נעשה משק המדינה — במידה 
שהוא קשור במעמד הח׳ בה — רגיש ביותר לפגעי-טבע 
ולתנודות השוק. 

משקים של גידולי־שדה וגידולי־גן מס¬ 
ח ר י י ם — כגון מטעי־כותנה במצרים, אגוזי־האדמה בצפון־ 
אפריקה, תירס באה״ב, חיטה ושעורה בארצות שונות, משקי 
גננות־ירקות וגננות־פרחים בקירבת ערים גדולות — מקבילים 
לכאורה למשקי־מטעים מסחריים׳ אולם הם נבדלים מהם 
מכמה בחינות: אין הגידול המסחרי יחיד במשק, באשר סדרי 
מחזור-הזרעים מחייבים הכללת גידולים נוספים; שטחי 
המשק קטנים לרוב; ההון המושקע קטן־יחסית. 

מרובות הן צורות המשק החקלאי המעורב 
המסחרי. יש מגדלים גידולים לשם שיווק ישיר בחוץ, 
ויש שמעבדים את התוצרת או שמצרפים ענפי בע״ח לניצול 
תוצרת המשק. גידולי־מספוא למיניהם משמשים להזנת בקר׳ 
צאן, עופות, חזירים, והם נזרעים במחזור־זרעים עם גידולים 
מסחריים, זהו טיפוס המשק החקלאי הנפוץ ביותר בעולם, 
והוא מתפשט והולך; פרט למטעי־ההדרים זהו טיפוס־המשק 
השולט בזד בישראל. 

במשק מעורב אורגאני ענפי־המשק משלימים 
אלו את אלו ומאוזנים כהלכה מבחינת סדדי־העבח־ה, השמי¬ 
רה על פוריות הקרקע, מאזן ההכנסות וההוצאות. יתרונות 
מרובים למשק המעורב האורגאני: כוחות־העבודה מנוצלים 
ניצול יעיל — אין עונות בוערות, שבהן קיים מחסור בידיים 
עובדות, לעומת עונות־שפל, שבהן אין תעסוקה לעובדים! 
לוח־העבודה מאוזן יותר, גם התצרוכת במי־השקאה — לוח- 
המים — מאוזנת יותר. משק מרובה-ענפים ומרובה-גידולים 
נתון פחות לפגעי־טבע ולפגעי־שוק! תמיד נשארים בו ענפי־ 
משק (גידולים) שלא נפגעו, ומשום כך קל יותר לצורת־משק 
זו להחזיק מעמד בעיתות משבר חקלאי. היא אינה מחייבת 
העסקת פועלים שכירים דווקא, ומכאן שהיא מותאמת יותר 
למשק האיכר. לעומת זה יתרונם של משקי המונוקולטורה 
הוא באפשרות של ניצול אופטימאלי של תנאי הטבע או 
השוק, שכן תמיד ניתן לבחור בגידול (בענף־משק) המכניס 
ביותר; התמחות העובדים בו מרובה יותר ויתידח־הייצור 
בו זולה יותר; המשק כולו ניתן בקלות רבה יותר למודר־ 
ניזאציה. 

ג י ד ו ל ־ מ ק נ ה. הצורה האכסטנסיווית ביותר של גידול 
בע״ח הוא מי רעה־ נו ודי ם, הנהוג בשטחים נרחבים 
באסיה המרכזית והמערבית ובאפריקה הצפונית — באיזורים 
מעוטי־גשמים, שבהם התנאים מחייבים נדידה מתמדת. 
בעונת-הגשמים המזון הירוק נמצא בשפע, והאספקה העסי¬ 
סית מאפשרת קיום לבע״ח גם בלי תוספת מים. עם תום 
עונת־הגשמים כמש הירק, והמחסור במזונות ובמים מאלץ 
את הנווד לנדוד לעבר שטחי המירעה האביבי, אל איזורי 
הגחלים והוואדיות ומאגרי־המים הטבעיים או המלאכותיים. 
אזלו המים גם במקומות אלה — עוברים הנוודים למקומות 
שבהם מצויים מים־של־קבע, שהם, בדרך־כלל, איזורי עבודת- 
האדמה; כאן הם מבלים את תקופת־היובש החמורה ביותר, 
וכאן הם רוכשים בסחר־חליפין את הנדרש להם. עם רדת 
הגשמים הראשונים חוזרים הנוודים אל רחבי הערבה או 
המדבר. נוודים אמיתיים — שעוברים לפעמים מרחבים עצו¬ 
מים במהלך נדודיהם — הם מגדלי־גמלים, שכן רק הגמלים 


מסוגלים לעמוד בתלאות הנדודים הקשים. ניידותם של 
מגדלי-צאן מצומצמת יותר בשל מיעוט כושר הנוודות של 
הכבשה, שהיא חלשה ואינה מסוגלת להתקיים זמן רב ללא 
מי-שתיה. בשולי המדבר מצויות צורות־משק המהוות מעבר 
מן הנוודות לח׳-קבע. הנווד־למחצה חורש וזורע עם רדת 
הגשמים הראשונים — ויוצא לנדידה, כשרק משפחות מוע¬ 
טות נשארות במקום לנטור את השדות ולטפל בהם בעת 
הצורך; לקראת האסיף חוזרים הנוודים לשדותיהם וקוצרים 
אותם. 

בניגוד למירעה־הנוודים יש לחות-בהמות אופי 
מסחרי טהור, וטיפוס־משק זה אינטנסיווי יותר. חוותיהבהמות 
מצויות בשולי המדבר ובשטחי הערבה באמריקה, באפריקה 
הדרומית ובאוסטראליה — מקומות שבהם מצוי מירעה טבעי 
בשפע. בעונות המחסור מגדלים בהן לפעמים צמחי-מספוא 
מיוחדים להשלמת מנת המזון לאדם ולבהמה. בחוות אלו 
מוקדשת תשומת-לב מרובה יותר לטיפוח בע״ח ולהזנתם. 
בעונות המחסור מעבירים לפעמים את בעה״ח למידעה 
בהרים — וזוהי הנדידה העונתית. 

ערכו הכלכלי של איזור מסויים בגידול בע״ח נקבע על 
בסיס "ערך-המירעח", כלו׳ כמות המזון שהבהמה עשויה 
לאסוף מיחידת־השטח ביחידת־הזמן. ביטויו המספרי של 
ערך־המירעה הוא "כושר הנשיאה", ז״א השטח הדרוש 
לכלכלת בע״ח מבוגר בטיפול נאות. בישראל מקובל החישוב 
בדונמים לבע״ח לחודש (בח״ח), "יחידת בח״ח" הוא גודל 
סטאטיסטי, ששוויו — מספד הראשים של סוג מסויים של 
בע״ח, שדרישותיו למזונות שוות לאלה של פרה מבוגרת, 
שמשקלה 450 ק״ג. המספרים בדבר הדרישה למזונות אינם 
שווים בכל העולם; המקובל הוא 135 "יחידוודמזוך (יחידת־ 
מזון מוגדרת כ 1 ק״ג שעורה או ככל כמות של מזון אחר שהיא 
שוות-ערך לו) לחודש. בהתאם לתנאים הטבעיים במירעה — 
נע מספר בח״ח בישראל בין 3 דונם (בבית־גוברין וברמת- 
מנשה) ל 18 דונם (במחוז באר־שבע). טיפוסי חוות־היבהמות 
שונים זה מזה בהתאם לסוג בעה״ח: בקר, גמלים וכר. 

באירופה המערבית והמרכזית, בחגורת התירס באד,"ב, 
בחלקים מהפאמפה הארגנטינית — באיזורים משופעים בגש¬ 
מים ומפותחים מבחינה חקלאית — נהוג גידול א י נ ט נ־ 
ס י ווי של ב ע "ח, שחלק גדול ממזונם מקורו בשדות 
הזרועים (אספסת׳ תלתן, בקיה, סלק, תירם, עשב סודאני 
ועוד), וחלק אחר הוא מזונות מרוכזים (כוספות, גרעינים). 
כאן מגיע טיפוח בעה״ח לרמה גבוהה, והתגובות גבוהות. 

במקביל למירעה־נוודים, קיימת גם צורת־משק של ח׳ 

נ ו ו ד ת, שפירושה — בירוא הצמחיה הטבעית, חלקה לאחר 
חלקה, וגידול צמחים חקלאיים במקומה. במרוצת הזמן, 
בהשפעת שפע הגשמים, מתדלדלת הקרקע החשופה מחמרי־ 
מזון, המודחים לעומק או נסחפים בזרמי־המים! לפעמים 
החלקה נפסלת מחמת התגברות צמחיית־הבר. החקלאי נאלץ 
לנטוש חלקה זי למספר שנים ולפתוח בבירוא חלקה חדשה. 
מצויות שיטות שונות של ח׳ נוודח — מבחינת דרכי בירוא 
השטחים, פרקי זמן ניצולם, אופן ניצולם, מבחר מיני הצמ¬ 
חים ודרכי גידולם. שיטת הח׳ הנוודת מאפשרת רק ניצול 
אכסטנסיווי מאד של הקרקע; היא נפוצה באיזור הטרופי 
הלח, המאוכלס בדלילות (ר׳ להלן: ח׳ טרופית). 

בתנאים נוחים מבחינה אקלימית ומבחינת האפשרויות 
לשיווק התוצרת מוקמים משקי־חלב מסחריים (ע״ע 


911 


חקלאות 


912 


בקר; חלב). זזם נבדלים מחוות־הבהמות בכך, שלא בעה״ח 
עצמם הם מקור־ההכבסה העיקרי, אלא החלב ותוצרתו. 
לפעמים משק־החלב אינו אלא ענף אחד במשק המעורב 
המסחרי, כגון בישראל. 

מ. אלעזרי־וולקני, מחקרים בשדות בעל, תש״ד! ש. הורביץ, 

תורת השדה, ב׳-ג/ תשי״ט־תש״ך-־י■; 

: 771 ) 1 :ץ$ 1 ו 1 יוו 111 וו 11 ? 4$ / ,(.(>:>) מ 1 ;£־נ<> 1 ^ . 5 . 0 ר! 192 , 111111111 2 ׳ 7 

- 10 ) 1171 ¥ , 111115 . 0 .[ . 11 ; 1933 ,??סי! 1-14 )! 1 )!) 11 \ / 0 

, 16 ^ 1 •א ;' 1938 ,) 07/11-101 ^ 1 ) 0/1 1-7711778 !>'/ / 0 : 11 ) 711011 

:) 1 /} 1 ) 7171 ? , 1 )ז 3 חד> 1,0 . 14 - 611 ־ 131 ^ . 14 .) ; 1945 11 ! 10/77 

077711/111 '•! , 1011011 ^ 813 . 1 > .א ; 1949 , 71 ! 11 !> 111 )<><'{ 7 ) €70 1 )/ 110 / 0 

.' 1 - זשוזוססא . 111 ' :* 1950 ,) 1111 / 17 ) £ 71 ^ 0110711 : 17117 ) $4 1 > 0/1 
.'" 1959 ,:) 011 ג! 7 )}) 1 / . 11 .{{■/ 17 ). 1 ,■ 1 :))}? 8011 

ש. ה. 

הח , הטרופית (ח״ט). תנאי האקלים וטיב הקרקע, 
המיוחדים לאיזור הטרופי (ע״ע), קובעים את אפין המיוחד 
של החה״ט ושל שיטותיה. 

הקרקעות הטרופיות דלות בהשוואה לקרקעות האיזורים 
הממוזגים! צמחיית־היערות המשופעת רק מרמה את העין. 
הגשמים המרובים מדיחים את תרכובות החנקן, האשלגן, 
המאגניון, הסידן, הזרחן ויסודות מזינים מרובים אחרים. 
שיעור ההומוס באותן הקרקעות דל, הטמפרטורה הגבוהה־ 
יחסית של מי־הגשמים ושל הקרקע ממריצה את תהליכי 
ההתפרקות של אותם החמרים; אף בשטחים מכוסים יערות 
אין הצבע הכהה של הקרקע מעמיק יותר מ 0 ״מ אחדים. 
מיעוט החומוס בקרקע מ 1 גע את ספיחת הקאטיונים, וגם 
תוספת זבלים אורגאניים השפעתה קצרה־יחסית. יערות־העד 
אינם מגבירים את שיעור ההומום בקרקע, אלא רק מקיימים 
אותו, החל מרמה מסויימת; עם בירוא היערות, כשאין 
תוספת חומר "אורגאני לקרקע, ההומוס נעלם על נקלה. 
חומציות הקרקע גבוהה, והערכתה החקלאית כאן שונה מזו 
שבאיזורים הממוזגים; הצמחים הטרופיים מותאמים ברובם 
לחומציות זו, ויש שהסיוד עשוי להזיק יותר מאשר להועיל. 

על פני שטחים עצומים באיזורים הטרופיים משתרעות 
אדמות ה לטרי ט (ע״ע), העני בבסיסים; פוריותן זעומה, 
הזרחן מתרכב בהן בברזל או באלומיניום והופך לבלתי־ 
זמין. — הקרקע הה א ל ומור סי ת, המצטיינת בריכוז 
גבוה של מלחים ובתנאי ניקוז בלתי־מספיקים, מצויה באיזו־ 
רים מדבריים־למחצה של אפריקה המזרחית והמערבית. — 
קרקעות קאלקומורפיות, בעלות תכולת־סידן גבוהה, 
מצויות בחופה המזרחי של אפריקה, בזאנזיבאר ועוד. — 
קרקעות הידרומורפיות — קרקעות טובעניות בעלות 
תכולה גבוהה של מי־תהום — נפוצות אף הן בסיירה־לאונה, 
בגאמביה, באפריקה המזרחית ובמאלאיה. — קרקעות יא לו¬ 
ב י א ל י ו ת — החשובות מבחינה חקלאית — הן הקרקעות 
שבאיזורי הדלתא של הנהרות הגדולים באסיה, באפריקה 
ובאמריקה הטרופית. 

שמירה על פוריות הקרקע ומישוקה באיזורים הטרופיים 
מחייבים עבודה מרובה, ובנידון זה אין כמעט הבדלים בין 
כל עובדי־האדמה ברחבי האיזורים החמים והלחים; יוצאי 
אירופה בבראזיל משתמשים באותן השיטות לייצור מזונות— 
בעיקר פחמימיים — שבהן נוהגים האפריקנים, האינדונזים, 
המלאבזים וכר. 

הכשרת הקרקע. באיזורי היערות בוחרים 
לבירוא חלקת־יער פוריה ככל האפשר- כורתים את השיחים 
ואת העצים הקטנים ומניחים את העצים הגדולים במקום — 



בירוא יערות בדרום׳סזרה אכיח 

אם משום קשיי הרחקתם- ואם משום שהם מסייעים לשמור 
על הקרקע מפני הסתחפותה עם מי־הגשמים; יש שמסתפקים 
בקיצוץ העץ מסביב לגזע כדי להביאו לידי התייבשות. 
כריתת העצים נעשית, בדרך־כלל, בגובה של 1.5 — 2 מ׳ מעל 
פני־הקרקע, בגלל ריבוי שרשי־האוויר והקושי בעקירת 
העצים. בחה״ט המודרנית יש שמשתמשים בכימיקאלים לשם 
השמדת הצמחיה. לאחר שהעצים נכרתו או נתייבשו, שורפים 
את השטח באש; מסביב לחלקה העומדת לשריפה עורכים 
פסי־מגן מפני האש, אע״ם שהסכנה להתפשטותה אינה גדולה 
בגלל הרטיבות המרובה ביערות־העד. האפר שנשאר לאחר 
השריפה גורם להעשרת הקרקע בחמרים מזינים; ילידי 
רוז־זיה וניאסלנד אף מלקטים ענפים יבשים מכל הסביבה 
ושורפים אותם על פני חלקותיהם, כדי להגביר את פוריותן. 
מדידות שנערכו בקונגו העלו- שהקטאר של צמחיית יער¬ 
ער — עצים, שיחים, מטפסים למיניהם — מניב 964 טון 
חומר אורגאני; הרבה ממנו נמצא נהרס, והרבה חנקן נפסד 
בשיטת־בירוא זו. אולם לחקלאי של האיזורים האלה אין דרך 
אחרת, אם רוצה הוא להכין קרקע לגידול בתקופת־זמן 
מתקבלת על הדעת; מה גם שבכליו הפרימיטיוויים אינו 
מסוגל להצניע כמויות גדולות של חומר צמחי גס. נוסף על 
כך משמשת דלילות האוכלוסיה גורם המעכב ניצול־יתר של 
הקרקע. 

באיזורי הסאוואנות קשה מלאכת הכשרת הקרקע 
יותר, משום שהאש איבה משמידה את קני־השרשים של 
צמחי־העשב הגדולים, ויש להרחיקם במעדר, כדי שלא 
יחניקו אח צמחי־התרבות. 

עיבוד הקרקע הטרופית שטחי לרוב, שכן מחרשת־ 
העץ אינה יכולה להעמיק יותר מ 8 — 10 ם״מ. ההשקפות 
המודרניות בדבר העמקת העיבודים באיזורים אלה לא תמיד 
התאמתו; לא הובאו הוכחות להשפעתה החיובית של חרישה 



הרי■{! בבהמות (סננא 5 ) 


913 


חקלאות 


914 


בעומק של יותר מ 20 ם״מ, אלא אם כן מצויה תשתית קשה, 
שרצוי לשברה. אעפ״ב נחשבת מידודמה של העמקה בעי¬ 
בוד — הכל לפי טיב הקרקע והגידולים — כרצויה, כדי 
לאפשר חדירה טובה יותר של השדשים ואיוורור טוב יותר. 
מעדיפים מחרשת־דיסק בעיבוד הראשון לאחר השריפה, 
ומחרשודכבף בעיבודים שאחריו לשם הפיכת השיירים האור* 
גאניים, לעתים אין גם צורך בהפיכת הקרקע, שכן אדמת־ 
היער תחוחה מטבעה, והאש מגבירה עוד את תחיחותד.) 
אדרבה — הפיכת הקרקע טמונה בה סכנת הגברת הסחף. 

באיזורי הסאוואנות — פרט לאיזורים מסויימים 
באסיה הדרומית — אין המחרשה נפוצה אלא מעט, וכדי 
לשמור על תחיחות הקרקע יש צורך בעיבודים נוספים 
במעדר. מלאכת העידור נעשית ע״י הגבר או האשה — 
הכל לפי האיזורים השובים. יש שעבודות העידור והעישוב 
נעשות במשותף ע״י שכנים וקרובי־משפחה לפי קצב־זמרה. 

הזריעה מתחילה לאחר הגשמים הראשונים. נועצים 
מקל בקרקע, עושים גומה וטומנים בה את הזרע, לרוב 
ורעים אחדים, וסוגרים אותה בכף־הרגל. בבי קואוי בקאמ־ 
ב 1 דיה הצפונית משתמשים במקל חלול, שדרכו מפילים את 
הזרעים בשעת נעיצתו, וכך חוסכים את פעולת כיסוי הזרע 
ברגל. הכלל הוא שזורעים יחד תערובת של זרעים ופקעות 
ממינים שונים, לשם קבלת מזון פחמימי וצמחי-תבליז בעת 
ובעונה אחת. הגיוון בצירופים הוא רב ביותר. בסקר חלקות־ 
היאם בניגריה הצפונית נמצא, שב 99% מהן הוסיפו זרעי 
דלעת, ב 93% — זרעי תירס, ב 92% — אגוזי־אדמה, 
ב 90% — פלפל אדום, ב 80% — שעועית, ב 24% — מא- 
גיהוט. ברובן המכריע של החלקות גדלו 2 — 4 גידולים.הקרקע 
מתכסה מעטה סמיך של צמחים, השומרים עליה מפני הסתוד 
פות. עשבים רעים כמעט שאין ביערות, ובמידה שישנם — 
הם מושמדים באש בשעת הכנת הקרקע, ומשום כך אין, 
בדרך־כלל, גם צורך בעישובים בתנאי הגידול הצפוף. 

קיים גם מעין מחזור־זרעים: מחליפים הן את הגי¬ 
דולים הראשיים והן את גידולי־הלוואי. לדוגמה: אנשי 
ניגריה מגדלים בשנה הראשונה יאם בצירוף אגוזי־אדמה 
וכותנה, ואילו בשנה השביה — סורגום בצירוף דוחן; באחד 
האיזורים של אותה הארץ מוסיפים שנת־גידול שלישית של 
שומשום בתוספת גידולי-לוואי, כגון שעועית, היביסקום, 
אבטיח, בסאטה ומאניהוט. שיטת גידולי־הלוואי נפוצה גם 
באפריקה המזרחית, וכן בסודאן, באסיה הדרומית, בהודו, 
באמריקה המרכזית. בדרך זו עונת־האסיף מתמשכת, ניתן 



ריש של דוח; (מאלי ואפריקה המערבית]) 



ניהול משולב; דוהי—ביתנה (מאלי) 


לגדל צמחים שצריכתם אינה מרובה, והקרקע מנוצלת ביתר 
יעילות. 

כעבור שנים־מספר נוטשים את החלקות המעובדות, ואלו 
הופכות שוב ליער או לסאוואנה. זוהי בעצם שיטת ה ח ׳ 
דיג ו ודת, שהיתה מקובלת כבר בתקופה הקדם־היסטורית. 
תקופת הניצול תלויה בעיקר בפוריות הקרקע; בניגריה 
הדרומית אדמת הסאוואנה מנוצלת שנה אתת בלבד, ואילו 
אדמת היער — שלוש שנים; בני באמבה ברוך־זיה מנצלים 
את הקרקע אף במשך חמש שנים. דילדול הקרקע נגרם 
בעיקרו לא ע״י הוצאת חמרי־מזון ע״י הצמחים, אלא ע״י 
הסחף, הדחת החמדים לעומק, הפירוק המהיר של החומר 
האורגאני, וכר. — שונים גם הנהגים בדבר משך־הזמן הדרוש 
להוברת הקרקע ליער או לסאוואנה: באסיה הדרומית יש 
שמסתפקים ב 6 שנים, ואילו באיזורים מרובים באפריקה היא 
נמשכת לא פחות מ 20 — 25 שנים. בקונגו, שבה נמשך ניצול 
הקרקע זמן רב יותר, נמצא דילדול הקרקע רב, והתחדשות 
היער איטית מאד, הנסיון שנערך באוגאנדה לחרוש את 
הקרקע ולגדל בה כותנה כל שנה במשך 15 שנים — גרם 
להרס מיבנה הקרקע, על־אף הכללת זבל ירוק במחזור. לתו־ 
צאות דומות הגיעו גם בקונגו בגידול בלתי־פיסק של אורז, 
מאניהוט ואגוזי־אדמה בצירוף זבל ירוק באדמות־בעל. 

בדרך־כלל רשאי האדם לברא חלקת יער או סאוואנה 
בגודל הנראה לו, ללא הגבלה" אולם הוא מפסיד את זכותו 
עליה ברגע שיפסיק לעבדה. אך יש שקיימות מיגבלות 
בנידון זה — שכל אחד זכאי לחלקה בגודל שיוכל לעבדה, 
ולא יותר מזה. מידתהקרקע' נקבעת ע״י צפיפות האוב־ 
לוסיה וחוקי האריסות. באיזודים מרובים נתקנו תקנות בדבר 
דרכי בחירת החלקה ושטחה. השטח הבלתי־מעובד שייך 
לכפר כולו, שכן בהתאם לשיטת העיבוד זקוק היישוב לשטח 
גדול פי כמה מאותו שהוא מנוצל למעשה. בשיטת־בעלות 
זו איו עובד־האדמה יכול לבנות את ביתו בחלקתו, ומכאן 
ריכוז האוכלוסיה בכפרים. דילדול הקרקע או ריעוע הבתים — 
קל יותר לבנות בית חדש מלתקן ישן — מביאים להעתקת 
הכפר ממקום למקום. אולם לא תמיד צמודה שיטת הח׳ 
הנוודת לריכוז האוכלוסיה בכפרים. בגוואטמאלה, לפשל, 
יש איזורים, שבהם חיים החקלאים הילידים בצורה מלוכדת 
בכפרים, ואילו באיזורים אחרים הם מפוזרים בחוות; היישוב 
דליל מאד. בסומאטרה זקוקה משפחה בת 5 נפשות לקיומה 
ל 6 הקטאר קרקע מעובדת כשהיא פודיה, ול 20 הקטאר כש¬ 
היא דלה, וסה״כ ל 12 — 40 הקטאר בשיטת המחזיר כולו, 





915 


הקלאוו! 


916 


בחשבון שב 50% של הקרקע נמצאים בעיבוד. ברודזיה מגיע 
השטח הכולל הדרוש לכלכלת משפחה ל 80 הקטאר. 

בחה״ט מצויות צ ו ר ו ת - מ ש ק שובות. בצורת ה מ 1 נ וי¬ 
ק ו ל ט ו ר ה הייצור הוא לשוק, ולרוב — לצרכי יצוא ! אך 
יש שעיקר הייצור מכוון לצרכי המשפחה בלבד, ורק העדפים 
מיועדים לשיווק. מבין ע צ י * ה פ ר י מגדלים הדרים, 'מאנגו, 
אנונה, אווקאדו, פאפאיה, תמר, תאנה, רימון, ספודילה, ועוד! 
הגידולים ל מ ש־ק א ו ת הם: תה, קפה, קקאו! העצים המס¬ 
פקים חמרי־גלם ל תעש יה הם: גומי, קוקוס, טונג, 
זית! צמחי־תעשיה אחרים: כותנה, קאפוק, רמיה, קנף, יוטה, 
קנבוס, אבאקה, סיסאל, סויה, אגוזי־אדמה, ז קנה־ 0 ופר, טבק; 
צ מ ח י - מ ז ו ן: אורז, תירס, דוחן, סורגום׳ בטאטה, מניהוט, 
דיאוסקוריאה (יאם), וכן בננה. טיבו של גידול־המזון העיקרי 
נקבע במידה מרובה ע״י הרגלי־תזובה ותנאי האקלים. — 
שיטת המונוקולטורה במטעים הונהגה ברובה בהשפעת 
הכובשים האירופיים ופותחה בעיקר במטעי גומי, קפה, קקאו, 
קוקוס, אננס. סיסאל, תה, הדרים. השימוש בדשנים כי¬ 
מיים, הנפוץ בה׳ באיזורים הממוזגים, מוגבל־יחסית בחה״ט 
בגלל גובה מחירי־הדשנים לעומת מחירי תוספודהיבול 
שניתן לצפות לה בעקבות הדישון. 

מחלות־צמחים וחרקים מזיקים מועטים־ 
יחסית בחלקות המבודדות בתוך היער העצום, אולם בתנאי 
המונוקולטורה עשויים הפגעים הנגרמים ע״י מחלות להיות 
קשים מאד: חלדון־הקפה מונע את גידול הקפה בצילון; 
הקדאן־קדאן פוגע קשות בעצי-קוקום בפיליפינים, והשדפון — 
באורז באסיה הדרומית! הכמשון פוגע בעצי הקקאו והקוקום 
בקאמרון הדרומית. כמדכן נפוצות מחלות וירום באורז, 
תירם, קנה־סוכר, טבק, כותנה, אגוזי־אדמה, מניהוט, תה ועוד. 
הפסדי היבולים שנגרמו ע״י מחלות־צמחים במושבות הברי¬ 
טיות באפריקה הטרופית נאמדו כ 12% מהיבול בממוצע, 
ולגבי גידולים מסויימים — אף ב 25% . קשות לעיתים גם 
הפגיעות הנגרמות ע״י מזיקים, כגון מזיקי הכותנה, הקפה, 
הקקאו, התה, ההדרים ועוד. אף בעיית העשבים הרעים 
באיזורים הטרופיים מכבידה מאד. קל-יחסית להילחם בעשבים 
רחבי־עלים — באמצעות עידור, קשה יותר המלחמה באצבען 
הנפוץ במטעי קפה, תה, סיסאל, בננה ומטעים אחרים באיזורי 
אפריקה המזרחית וקונגו, במשין — במטעי־הגומי במא* 
לאיה, וכן ביבלית, בדוחן הזוחל, 7 בפספלון, בזיפנוצה חבויה, 
בגומא־הפקעים ועוד. 

מחלות שונות מקשות גם את גידול הבקר באיזורים 
הלחים והחמים: טריפאנוסומיאזות באפריקה המשוונית, 
פירופלאסמוזה באפריקה המזרחית, דלקת מידבקת של קרום 
החזה והריאה, פגיעות זבובים למיניהם. בטאנגאנייקה 
נקיים, לפי האומדן. כ % הארץ מבקר בגלל פגיעת הזבוב 
צה־צה, 2/9 מהשטח הנוסף נגוע קשה בקדחת־הבקר. כמו־כן 
קשה שימור מוצרי החלב והבשר בתנאי החום והלחות. 
נוסף על כך מציאותם של גדסי־העצים ושרשים מרובים 
באיזורים לחים מקשה מאד את עיבוד השדות ע״י בהמות. 
בע״ח ממוצא מקומי הוא התאו, בעיקר בהודו, בסין ובאי־ 
זורים אחדים בדרום־מזרח אסיה, פחות באפריקה. תנועתו 
האיטית וכשרו הרב לנשיאת משאות הופכים אותו לכודד 
עבודה ולאמצעי-הובלה חשוב! חלבו עשיר בשומן. נפוצים 
פחות החזיר, הכבש, העז. 

עיקר ריכוזם של עדרי־הבקד הוא בסאוואנות הנמוכות. 


עשבי־ ה מידעה הנפוצים בטרופים הם בעיקרם עשב- 
רודז, פספלון, עשב-פיל, עשב סודאני ומיני סורגום אחרים, 
מיני דחנים, פנגולה, אצבען, זיפן ואחרים. במשך חדשי־הקיץ 
העשב מתייבש, הופך גס ובלתי-טעים וירוד בערכו המזין 
בהרבה מעשבי המירעה הטבעי באיזורים הממוזגים! הבקר 
סובל מתזונת־חסר ומפסיד במשקל, ועלול אף לגווע ברעב. 
במאדאגאסקאר, למשל, מצריכה החזקת ראש זבו כ 60 דונם 
מידעה! גם דבר זה מקשה את גידול הבקר באיזורים אלה. 
לשיפור המירעה ולהחשת הנביטה והגדילה של הצמחים 
הצעירים לאחר הגשמים הראשונים נוהגים הרועים לשרוף 
את שטתי הסאוואנה מדי שנה! ע״י כך נעשו שטחים עצומים 
ברחבי אפריקה הטרופית במזרח ובמערב למכוסים מעטה 
דליל מאד של צמחים בלתי־ראויים לאכילת הבקר, בארצות 
שבהן נוהגים לשרוף את העשב בראשית העונה היבשה — 
מופיעה צמחיה שיתית, שאף היא אינה מסוגלת לשמש מזון 
לבע״ח. כך הביא לעיתים גידול־בקר באיזור הסאוואנה להרס 
פוריות הקרקע. 

אולם מצויות ארצות — סודאן, הודו, אסיה הדרומית 
ואיזורים מסויימים באפריקה המזרחית —, שבהן מפותח 
גידול־הבקר. ענף זה עפ״ר הוא חדש־יחסית באיזורים ההם, 
והוכנס ע״י השבטים הפולשים שהגיעו לשם מאיזורים יבשים 
של אפריקה הצפונית־מזרחית או של אסיה המערבית, ובת¬ 
נאים מתאימים מבחינת הבריאות ותנאי־התזונה התפתח שם 
פחות או יותר. יש מקרים של חלוקה מעמדית־שלטונית 
קפדנית בין מגדלי-המיקנה ועובדי־האדמה (ע״ע בורונדי 
[כרך־מילואים]! טוטסי! רואנדה). 

0010%10111 !- 1 ה 11 ,)!)׳!ס? ה 11 >. 7 ! 1 ) 110 ) 770 110 ' 1 ,<י. 1 >ז 3 ז 1 ;> 8.1 .? 
;'־ 1953 , 70 ו 11 ! 1%71011 / 111-101111 ; 051 ,שחך\ז 1 .א .׳ 1 ; 1952 , 1 ( 511111 
110 ) 41711 '! 0 ( 1 1£710010 ) 1-10 01 1 ) 111101001011 ! 17110 ) 11, 71 :זתו 1 :> 5 .א 
■ 1%71 ; 110111 ) 71-0 ,!* 1 ־ 11 ) . 1 ־ 1 . 1 \ 5011 , 3 ח 3 י< 3 ז 3 ח 

-ו< 4% . , 5 < 1111111 נ 1 .ן ;־ 1959 , 50115 110111 ) 770 ,מסזגא וו 3 ע .'! 
! 11177111 ) , 11500 א יא ; 1959 , 1 ) 710 ( 1 / 171 /( 150010% 1 ) 071 0111/1170 
, 1 ) 11-071 710111 ) 710 110 ' 7 .טסז 11 ג> 0 .' 1 ; 1959 , 71 ) 77 > 7050 710 ) 770 
-! 11 :> 9 \ . 0 - תבו 11 ^ 1 ( 1 .( .[ . 4 ו-של 011 ט .ן ;־' 1960 

; 1961 . 1-11 , #71011111170 71 110111 ) $71/7170 ! 11111 710111 ) 70 ' 7 ,ז)־ 1 טל 1 
. 1961 , 4%71011111170 110111 ) 770 ,׳<ש 1 ^ 1 ז ׳ ו\' .ס 

ש, ה. 

מכונות וכלים חקלאיים תפקידם להקל את 
ביצוע העבודות במשק החקלאי, להגביר את תפוקת העובד 
ולהקטין את הוצאות הייצור. בשם "מ כ ו נ ו ת ח ק ל א י ו ת" 
נהוג לכנות מיתקנים בעלי חלקים מונעים, הניזונים ממקור־ 
כוח (טרקטור, מנוע נפרד או גם בהמות־עבודה)! בשם 
״כלים חקלאיים״ — מיתקני-יד המשמשים לייעול 
העבודות החקלאיות, וכן כלים לעיבוד־הקרקע ללא חלקים 
מונעים, שהם נגררים ע״י בהמה או טרקטור (כגון המחרשה). 
״ציוד חקלאי״ הוא מונח מקיף, הכולל — נוסף על 
מכונות וכלים חקלאיים — גם כל ציוד אחר המשמש לטיפול 
בבע״ח ובתוצרת חקלאית לסוגיה. 

התפתחות המיכון בח׳ ראשיתה בתקופות קדו¬ 
מות—בהתחלת עיבוד האדמה בכלי-עץ פרימיטיוויים. 
התקדמות חשובה היתה הנהגת השימוש בבהמות-עבודה 
למשיכת כליח־,עיבוד. מאז לא חלה התקדמות רבה עד המאה 
ה 19 , שבה התחילה התפתחות חדשה ע״י שיכלול כלי־העיבוד 
ופיתוח מכונות זריעה ודיש, המופעלות ע״י בהמות־עבודה. 
בסין, לפי המסירת, כבר היתה ידועה כימי-קדם מכונת־ 


917 


918 


דזקלאווז 



זריעה — מין ארגז, ול 1 פתחים שדרכם 
נופלים הזרעים אל תוך צינורות היורדים 
מן הארגז אל מאחורי הקנקנים. אולם 
מכונת־הזריעה הראשונה במערב — הטו¬ 
רית (ר׳ להלן׳ עמ׳ 921/2 ) — הותקנה במח¬ 
צית הראשונה של המאה ה 18 , וראשיתה 
של הטורית בצורתה המודרנית אינה אלא 
בשנות ה 50 של המאה ה 19 . המערמת הומ¬ 
צאה ב 1834 ומכוגודהדיש — ב 1837 , שתי¬ 
הן באה״ב; המאלמת לא הומצאה אלא 
שנים רבות לאחר־מכן. בסוף המאה ה 19 
ובתחילת המאה ה 20 הוכנסו לשימוש מכר 
נות גדולות, מופעלות ע״י קבוצות גדו¬ 
לות של סוסים; עד ל 12 סוסים משכו מחרשה גדולה, וכ 30 
סוסים שימשו להפעלת קו מ נין (ר׳ להלן, עמ ׳ 923/4 ), 
שתחילת שימושו היתה ב 1890 . צעד מכריע במיכון הח׳ היה 
פיתוח הטרקטור במחצית השניה של המאה ה 19 . תחילה 
פותחו טרקטורי־ענק המונעים בקיטור — לראשונה הופעל 
טרקטור־הקיטור למטרת חרישה בשנות ה 50 —, ובתחילת 
המאה ה 20 הונהג השימוש במנוע השריפה הפנימית. עד 
אמצע המאה ה 20 החליף הטרקטור את מרבית בהמות- 
העבודה בארצות המפותחות. התפתחות חשובה נוספת היתד, 
הנהגת השימוש בצמיגים פנומאטיים לטרקטור אופני ב 1932 
והנהגת מערכת הידראולית לטרקטור להפעלת כלים צמודים 
לו ב 1935 . בצד אלה פותחו מכונות בעלות הנע עצמי, המצר 
יינות בכושר-תימרון רב ובהספק גבוה. כיום הושג מיכון 
שלם כמעט לגבי רוב גידולי־השדה, ועבודת היד צומצמה 
למינימום. אסיף הגרעינים נעשה בעזרת קומבינים גדולים, 
וכן נמצאות בשימוש רחב מכונות לאיסוף תירס, לתליש 
אגוזי־אדמה, לקטיף כותנה, לאיסוף סלק-סוכר ותפוחי־אדמה, 
מקצרות מכאניות, מכבש לכבישת חציר וקומבין למספוא 
ירוק. 

החשיבות הכלכלית והחברתית. למיכון הח׳ 

חלק חשוב בשיחרור כוח־אדם מעבודת־האדמה לתעשיה 
ולשירותים. ובעקבותיו — בהעלאת רמודהחיים שהושגה 
בארצות המתקדמות מבחינה טכנולוגית. ב 1960 היה אחוז 
העובדים בח׳ באה״ב רק כ 7% מכלל העובדים — לעומת 
כ 80% לפני מאה שנה; בישראל עבדו בח' ב 1962 12% 
מהמועסקים. באמצעות הציוד המודרני מייצר החקלאי צאה״ב 
היום — לשעת־עבודה — כמעט פי־ 4 משייצר לפני 50 
שנה. הפריון עלה ביותר בגידולי״שדה, שבהם התפתח 


המיכון במיוחד. לייצור טון חיטה נדרשו ב 1960 17% 
ממספר שעות־העבודה שנדרשו לשם כך ב 1910 , ורק כ 4% 
ממספרם ב 1830 , לפני שהחל השימוש במכונות חקלאיות, 
החלפת בהמות־העבודה בטרקטורים משחררת שטחי־אדמה 
שהיו דרושים קודם לכן לגידול מזון לבהמות, והם משמשים 
עתה לייצור מזון לאדם וסיבים. מיכון הח׳ שינה גם את 
אופי העבודה החקלאית, שאינה עוד עבודת־כפיים מפרכת, 
ולעומת זה יש בה היום יותר עניין וצורך בהתמחות מקצו¬ 
עית. 

המכונות והכלים החקלאיים לסוגיהם 
ו ל ת פ ק י ד י ה ם. ( 1 ) הטרקטורים (ע״ע) הם מקור־כוח 
להפעלת מכונות וכלים, וכן אמצעייהובלה. — ( 2 ) כלים 
ומכונות לעיבוד* ד.קרקע, שמטרותיו הן: הכנה 
מצע-זרעים — ז״א יצירת תנאים טובים לנביטה; הכנת 
מצע־שדשים — ז״א יצירת תנאים שובים לחדירת השרשים, 
לחילחול המים ולמידה רצויה של איוותר; הפיכת שכבות 
הקרקע; השמדת באשה; הצנעת זבלים; הכנת הקרקע 
לאסיף! הכנה להשקאה; הגנה מפני סחף־הקרקע - משימה 
המחייבת שיטוודעיבוד מיוחדות. מאז ועד היום דרוש 
לפעולת עיבור הקרקע החלק הגדול ביותר של הכוח במשק 
החקלאי; לפיכך אף התחיל מיכון הח' בהתפתחות הכלים 
לעיבוד־הקרקע. כלי־עיבוד מעץ ידועים כבר מתקופה קדם־ 
היסטורית. אולם התקדמות מכרעת לא חלה בהם אלא 
במאה ה 19 , כשפותחה מחרשת־הפלדה והחליפה את מחרשת־ 
העץ. לאחר מכן הוכנסו שיכלולים רבים במחרשה ופותחו 
כלי-עיבוד נוספים. 

את הכלים והמכונות לעיבוד־הקרקע ניתן לסווג לסי 
מיבנם ועיקרוךפעולתס כדלהלן: המחרשה (ע״ע חרישה: 

מחרשה) — הכלי היסודי לעיבוד הקרקע, 

הפועל ע״י הפיכת שבבות־הקרקע. — 

הא י ז מל וחמש תת — גם חם כלים 
לעיבוד ראשוני, שמפוררים את הקרקע 
בלי להפכה. האיזמל מצריד ברגליים שק- 
צותיחן חותכים; עומק החדירה — כ 30 
ס״מ ויותר. המשחת בנוי מרגל חזקה, שב- 

ומבקע 

ומפירו־ שכבות מהודקות ובלתי-חדירות 
פעולתו טובה ביותר כשהקרקע יבשה 
מכשיר זה מצריך כוח־משיכה רב. ע• גי 
העיבוד — 50 — 90 ס״ני. 

מ ש ד ד ת י ש י נ י י מ׳ כישיכיה קש״חוח 








919 


חקלאות 


920 


ידועה כבר מימי־קדם כשהיא עשויה ע ץ. ובצורה זו היתה 
מקובלת בכל העולם ככלי לעיבוד מישני, שמטרתו לפורר 
רגבים ולהחליק את הקרקע לאחר החריש לשם יצירת מצע- 
זרעים רצוי > היא משמשת גם להצבעת זרעי־תבואות לאחר 
זריעת־פיזור(ר׳ להלן, עמ ׳ 921 ), וכן לביעור עשבים בתחילת 
נביטתם. היום היא עשויה עפ״ר פלדה, והשיניים מורכבות 
בה על מוטות בתוך מסגרת. משדדה פשוטה בנויה מסגרת 
אחת, ואילו במשדדת־חוליות מספר מסגרות נגררות יחד, 
לעיתים ישר אחרי המחרשה. מבחינים בין טיפוסים שונים 
של משדדות — לפי המשקל הרובץ על כל שן ועוסק 
החדירה: 


המשקל לשן 

עומק ההדירה 

אורך השן 

הטיפוס 

(ק״ג) 

(מ״מ) 

(מ״ס) 

1.0 —0.5 

40—20 

150—100 

משרדה קלה 

ס 

1 

ס' 

75—40 

200—100 

בינונית 

4.0 — 2.0 

125—25 

300—150 

כבדה 


משדדת שיניים קפיציות — שיניה ארוכות יותר, כפופות 
וגמישות; לפיכך היא מתאימה לפעולה בקרקע קשה ואבנית. 
היא יעילה להוצאת שרשי-עשביה על־־פבי השטח לשם הש¬ 
מדתם ולהעלאת רגבים קשים לשם פירורם. 



מעררודדיםק טוסטר, — ,,ריסי, מטעיפ׳־ — צטודד, לטרקטור 


מ ש ד ד ת ־ ד י ם ק, גרורודסוסים או גרורת-טרקטור, היא 
היום מכלי־העיבוד החשובים והשימושיים ביותר. היא מעבדת 
את הקרקע ע״י סוללות של דיסקות קעורות. המוצבות בזווית 
נטויה לכיוון התקדמות הכלי. קטרן של הדיסקות, בדרך־כלל, 
40 — 60 0 ״מ, והן מורכבות על סרן במירווחים של 15 — 25 
ס״מ. עפ״ר נמצאות שתי סוללות זו מאחורי זו: הקדמית 
מסיטה את העפר, והאחורית מחזירה אותו למקומו. הזווית 
בין הסוללות ניתנת עפ״ר לשינוי, וניתן לסדר אותן גם 
במקביל, לשם הובלה. בעת הפעולה הדיסקות סובבות על 
צירן כתוצאה סחיכוכן בקרקע, ומשום כך הכלי עובר על 
שרשים, ענפים ואבנים ללא תקלה. התנועה הסיבובית מאפ¬ 
שרת גם ניקוי הדיסקות בקרקע דביקה. — שימושי משדדת־ 
הדיסק רבים: היא משמשת להכנת מצע־זרעים לאחר החריש, 
להשמדת עשביה, לחיתוך ועירוב של שאריות או של ירק 
בקרקע. פעולתה עולה על זו של משדדת־השיניים׳ בייחוד 
לגבי שאריוודצמחיה או רגבים גדולים וקשים. לעומת זה 
היא יקרה ממשדדת־השיניים, צורכת יותר כוח וגורמת להי¬ 
דוק הקרקע עקב משקלה. — משדדה בעלת שתי סוללות, 
קדמית ואחורית, נגררת כשהיא מוסטת הצידה. תכונה זו 
מקנה לה שימוש רב במטעים, מאחר שניתן לעבוד ליד גזעי- 


העצים, כשהטרקטור נוסע במרכז בין השורות ("דיסק- 
מטעים״). במשדדת־דיסק ״כפולה״ מורכבות 4 סוללות, 
והכלי מאוזן ונמשך במרכזו. 

המעגילה משמשת לפירור רגבים ולהידוק הקרקע 
כהשלמה להכנת מצע־זרעים; לשם כך מספיקה, בדרך־כלל, 
פעולה בשיכבה העליונה של הקרקע (עד 10 ס״מ). הסוג 
הנפוץ עשוי חישוקים כבדים, שהם דופשים לסוב על סרן 
אפקי. יש מעגילות שבהן החישוקים חפשים גם לעלות 
ולרדת, כדי להתאים עצמם לפני-הקרקע. 

המתחחה הסיבובית מתחחת את הקרקע ע״י 
להבים, שהם מורכבים על גל אפקי וסובבים בקרקע בכוח 
מנוע אגב התקדמותו של הכלי. מתהחות קטנות מקובלות 
מאד במשתלות ובגינות. מתחחות גדולות אינן מקובלות 
לעיבוד כללי, כיוון שצריכת הכוח בהן גבוהה מאד ותיחוח 
הקרקע רב מדי; הן משמשות בעיקר לביעור עשביה ולחי¬ 
תוך ועירוב של צמחיה בקרקע. 

ה ק ל ט ר ת עשויה מסגרת, ועליה מורכבות רגליים, 
שבקצותיהן ניתן לקבוע להבים שונים לפי הצורך. ה ק י ל¬ 
טור הוא עיבוד־קרקע שטחי, שעיקר מגמתו היא ביעור 
העישבים, ולפעמים גם איוורור והגדלת חילחול מי-הגשם. 
קלטרת־השדה משמשת גם להכנת מצע־זרעים. בש־ 
מורכבים עליה להבי־¥ רחבים, היא משמשת לשבירת 
קרוכדהקרקע ולביעור העשביה תוך השארת שאריות-צמחיה 
על פני הקרקע להגנה מפני הסחף. הקלטרתלגידולי- 
שורה מצויידת במגינים וערוכה באופן שתוכל להתקרב 
ככל האפשר לצמחים בלי לפגוע בהם. הקלטרת צמודה 
לטרקטור מאחוריו או בחלקו הקדמי; במקרה הראשון יש לה 
היגוי נפרד בידי עובד נוסף. קלטרת בעלת מסגרת אחת לכל 
הרגליים משמשת לגידולי-שורה שהם נמוכים או נמצאים 
בשלבי־גידול ראשונים. לגידולי־שורה גבוהים, כגון הכותנה 
והתירם, משמשת קלטרת מיוחדת בעלת יחידות נפרדות 
לכל שורה. 



קיטרח קרסית בעד: ח־נותנב ?ביעור הע־טב ותיחוה הקרקע 


מוט-עישוב הוא מוט הסובב לאיטו בתוך הקרקע, 
עוקר עשביה ומתחח את הקרקע. מעלתו העיקרית היא שעקב 
תנועתו הסיבובית הוא מתנקה מהעשבים העקורים ושאריות- 
הצמחיה. 

בעיה חמורה היא ביעור העשביה שבין צמחי הגידול־ 
בשורה. מעש ב־אצבעות, שהוא בעל אצבעות דקות וארו¬ 
כות, או מעשב סיבובי, שלו אצבעות מורכבות על חישוק 
וסובבות מחמת המגע בקרקע, מסוגלים לעקור נבטי עשבים 







921 


חקלאות 


922 


בלי לגרום נזק רב לגידול בשלביו הראשונים. מעשב 
סיבובי יעיל גם לשבירת קרום הנוצר לפני הנביטה. מ ב * 
ערים משמשים לביעור העשביה בתוך השורות׳ בעיקר 
לכותנה! הם יעילים לביעור עשבים קטנים, כשצמח הכותנה 
כבר הגיע לגודל של 20 ם״מ: מכוונים את הלהבה לפני- 
הקרקע, וצמחי הכותנה אינם נפגעים. פותחו גם כימיקאלים 
בדרנים לביעור עשביה. עם כל זה עדיין לא נפתרה בעיית 
העישוב בשורות פתרון מלא, ועדיין נוהגים לפעמים להש¬ 
תמש במעדר לתפקיד זה. 

זיבול ודישון. מפזרות־זבל הן עגלות, שעל תחתיהן 
מסוע, הדוחף את הזבל לאחור; שם הוא נפרק ומתפזר ע״י 
שיניים וכפות סובבות. לאחר הפיזור יש להצניע את הזבל 
בקרקע ע״י חריש, המפזרת משמשת גם להובלת הזבל לשדה. 
להעמסת הזבל למפזרת משמשת כף, שהיא מורכבת על 
טרקטור ומופעלת ע״י בוכנות הידראוליות (ע״ע זבל, עט׳ 
594 ). 

מד שנות מטפלות בדשן כימי בצורת אבקה או גר¬ 
גרים. מדשנות־פיזור מפזרות את הדשן על פני הקרקע, ויש 
להצניעו בפעולה מיוחדת. במדשנות־שורה מוצנע הדשן מיד 
באמצעות סולחים מיוחדים. לגידולי־שורה מקובל הצירוף 
של מזרעה (ר׳ להלן) ומדשנת; הדשן מועבר ע״י צינור 
ומוצנע במרחק רצוי מהזרע.' — עיקר המדשנת הוא מנגנון 
הכימות, המווסת את אספקת הדשן בדיוק וברציפות (ע״ע 
דשנים, עס׳ 231 ). 

דישון נוזלי וגאזי. הצנעת אמוניה בקרקע החלה 
רק לפני כ 15 שנה והתפשטה במהרה, מאחר שאמוניה היא 
המקור הזול ביותר לחנקן. יש מיתקן לשימוש באמוניה 
גאזית, הדחוסה לנוזל בלחץ של 10 אט/ מיתקן אחר משמש 
לאמוניה מימית, שהיא תמיסה המכילה כ 20% (ע״ע 
דשנים, עמ ׳ 232 ). בשני המיתקנים האמוניה מוחדרת לתוך 
הקרקע ע״י רגליים שבקצותיהן פתח־צינור ליציאת האמוגיה. 

( 3 ) מכונות לזריעה ושתילה. מיתקנים פרימיטי- 
וויים לפיזור זרעים על פני הקרקע ידועים מימי־קדם; אולם 
3 סוגים שונים של מכונות־זריעה פותחו והוכנסו לשימוש 
דק במאה ה 19 : מזרעות־פיזור מפזרות את הזרעים 
על פגי השטח באקראי; לאחר מכן יש להצניע אותם ע״י 
עיבוד-הקרקע. יש שהזרעים נשפכים מתוך מכל ארוך בעל 
פתחים, ויש שהם נזרקים בכוח צנטריפוגאלי מצלחת מס¬ 
תובבת. זריעת-פיזור נעשית גם מאווירונים; בשיטה זו 
משתמשים הרבה באה״ב בשדות־האורז, שבהם יש לזרוע 
כשהשטח מוצף מים. — הטורית מצניעה את הזרעים 



מייעד מדייקת לנידולי •סירה מטיפוס צלחת אפקית 


בקרקע בטורים צפופים. בשיטה זו פיזור הזרעים אחיד יותר 
ועומק הזריעה מדוייק יותר, גורמים המעלים את היבול 
בהשוואה לזריעה בפיזור. הטורית היא מכל, שבתחתיתו 
מנגנוני־כימות; לכל טור מנגנון־כימות י נפרד. צינורות 
מנחים את הזרעים לפולחים, שפותחים חריצים בקרקע; 
הזרעים נופלים לתוך החריצים, המתכסים מיד בעפר ע״י 
שרשרת, גלגל או מיתקן אחר. בטורית מקובלים שני סוגים 
של מנגנוני־כימות — גליל המעביר את הזרעים בתוך 
החריצים, וחישוק בעל בליטות בצידו הפנימי. מנגנון- 
הכימות מונע ע״י אופני־ההסעה, ולכן כמות הזרעים יחסית 
תמיד לשטח הנזרע. — מ ז רעו ת לגידולי-ש ורה 
(ע״ע זריעה, עמ׳ 994 : ציור) מאופיינות ע״י יחידת־זריעה 
נפרדת לכל שורה. יחידות אחדות מורכבות על מסגרת, וניתן 
להזיזן בהתאם למרחק בין השורות. מנגנון הכימות המקובל 
ביותר הוא "צלחת אפקית". כל יחידה מורכבת ממכל״זרעים. 
שבתחתיתו סובבת צלחת עם פתחים שמתמלאים זרעים; פולט 
מוציא את הזרעים לתוך צינור, שמכוון אותם לקרקע. יש מבחר 
רב של צלחות שונות, מותאמות לכל סוגי הזרעים ולגדלים 
שונים. מנגנון זה מקובל לכותנה, לתירס ולסורגום. יהירות־ 
זריעה מיוחדות משמשות לאגוזי־אדמה ולסלק־סוכר. — 
בזריעת ירקות נפוץ השימוש במזרעה שלה מכל בעל פתח 
הניתן לשינוי ובוחש המניע את הזרעים. מזרעה זו אינה 
עובדת אמנם בדייקנות, אולם היא פשוטה, זולה ומתאימה 
לזרעים מסוגים שונים וצורות שונות. זריעת תפוחי־אדמה 
נעשית במכונה הפותחת תלם, מטילה את הפקעות לתחתית- 
התלם ומכסה אותו — עפ״ר בעזרת דיסקות קעורות המש¬ 
אירות תלולית מעל השורה. במכונות פשוטות הטלת הפקעות 
נעשית ביד; במכונות משוכללות הטלת הפקעות נעשית במנ¬ 
גנון אוטומאטי־למחצה או אוטומאטי. המנגנון האוטומאטי- 
למחצה עשוי תאים המתמלאים פקעות מתוך מכל בהשגחת 
עובד, המסדר פקעת אחת לכל תא. המנגנון'האוטומאטי 
מצוייר במיתקן מיוחד, המוסיף פקעות לתאים הריקים; ויש 
שדוקרן ננעץ בפקעות ומשחרר אותן בתחתית התלם. 

מ כ ו נ ו ת ־ ש ת י ל ה משמשות לשתילת עגבניות, כרוב, 
טבק ועוד. במכונות הפשוטות העובד שם כל שתיל בחריץ, 
והקרקע מתהדקת סביבו. במכונות משוכללות יותר העובד 
מכניס כל שתיל לתוך גלגל או שרשרת, והללו משחררים 
את השתילים בחריץ הנפתח בקרקע. 

דילול. גידולי־שורה נזרעים לעיתים בצפיפות יתרה, 
ולאחר ההצצה יש להוציא את הנבטים העודפים. דילול זה 
יכול להיעשות ביד או בעזרת כלי־יד, שהם מעדר וצבת 
משוננת. דילול־היד מצריך כוח־אדם רב, אולם יתרונו בכך 
שהיא בררני; מכונות־הדילול אינן בררניות, והן חותכות 
ללא אבחנה קטעים בשורה. ע״י הכוונה נכונה של הקטע 
הנחתך ביחס לנשאר ניתן להתקרב לעומד הרצוי; יש 
המסתפקים בכך, ויש משלימים בדילול־יד. הטיפוס המקובל 
ביותר של מכונת־דילול הוא ראש־סכינים, הסובב כנגד 
השורה בשעה שהמכונה מתקדמת. 

( 4 ) מ כ ו נ ו ח ־ א ס י ף. אסיף היבול הוא עונת העבודה 
המרובה ביותר בה/ ומן התקופות הקדומות ועד היום נעשו 
ונעשים מאמצים ליעל ולמכן אותה. אולם האסיף הוא אחד 
המיבצעים הקשים למיכון: מצד אחד — יש לכל גידול 
דרר־אסיף משלו; מצד שני — יש לדאיג שלא ייגרם נזק 
ליבול ושהפחת הנותר בשדה יהיה נמוך. 



923 


חקלאות 


924 


כלי־יד לאסיף ידועים כבר מן התקופה הקדם־היסטורית. 
המגל, שהוא סכין עקום, משמש עד היום לקציר ירק ותבו¬ 
אות בארצות בלתי־מפותחות או במשקים קטנים. החרמש 
הוא כלי־חיתוך משוכלל יותר, בעל ידית ארוכה, המאפשרת 
הפעלה בעמידה, וגם שימושו רב עד היום בארצות רבות. 
כלי־יד רבים משמשים עזר בפעולות האסיף, כגון קילשון 
להעמסה, סכין לעירוף הסלק, מקטפה לפירות, מסרק למסיק- 
זיתים ועוד. — המקצרה משמשת לחיתוך גבעולים! 



מקצרה כע 5 ת מזט־להבים, הצמודה לטרקטור 


מיבנה — מוט בעל להבים משולשים נע הלוך וחזור כבגד 
מוטי בעל להבים הנמצא מתחתיו. זרוע־התיתוך כולה נתונה 
על מחליקים, מלווה את פני הקרקע ומאפשרת קציר נמוך. 
במקצרות נגררות ע״י בהמות מונע מוט־הלהבים מגלגלי- 
קרקע! במקצרות טרקטור הוא מונע ממעביר-כוח. המקצרה 
נכללת גם כחלק במכונות־אסיף רבות, כגון הקומבין לירק, 
שמקצץ את הירק ומעמים אותו על עגלה. פותחו גם מקצרות 
סיבוביות — "מכסחות", שבהן החיתוך בעשה בתקיפה ע״י 
סכינים מסתובבים, והן משמשות בעיקר לחיתוך עשביה 
וריסוק שאריות־גידול. יש מכסחה בעלת כפות סובבות על 
ציר אפקי לחיתוך ירק והעמסתו בפעולה אחת; וייס שימוש 
מוגבל במכסחה לייצור שחת. 

מג 1 ב משמש לריכוז החומר הקצור לגל. "מגוב-מהפך" 
יוצר גלים קטנים וקלים ומשמש בעיקר לשחת! הוא עשוי 
שיניים נעות, הדוחפות את השחת ומרכזות אותה בצד. 
"מגוב־בהמה" עשוי שיניים כפופות, האוספות את הגבעולים 
תוך כדי נסיעה! ע״י הפעלת ידית השיניים מורמות, והחומר 
שנאסף משתחרר. הוא משמיש בעיקר לריכוז קש לגלים 
לפני הכיבוש. 

מכבש• דחיסת השחת או הקש לחבילות חשובה לנוחות 
ההובלה ולהקטנת נפח האחסנה. מכבש אוטומאטי אוסף 
שחת או קש מגל לתאיהכיבוש, דוחס את החומר ע״י בוכנה 
נעה, קושר חבילה ומוציא אותה. לשימוש חקלאי מקובלת 
קשירה בחוט סיבי! בחבילות דחוסות להובלה למרחקים 
גדולים או לתעשיה משתמשים בחוט־פלדה, יש גם מיתקנים 
להעלאת החבילות למשאית וסידורן בה. לאחרונה הומצאה 
מכונה המייצרת גלולות משחת או מירק ע״י לחץ גבוה. 

ה ק ו מ ב י ן לתבואות הוא מבחינה היסטורית המכונה 
החקלאית המורכבת הגדולה הראשונה, המבצעת בהמשך 
אחד מספר פעולות שבתהליך האסיף. עם המצאת הקומבין 
בשלהי המאה ה 19 נעשה הצעד הראשון בכיוון האוטומאציה 
של העבודה בח׳. לפני־בן היה האסיף כרוך בפעולות רבות, 
שנעשו בזו אחר זו, כל אחת בכלים או במיתקנים מיוחדים 


לה: קציר במגל או בחרמש! דיש במחבוט או במורג! 
הפרדת הגרעינים מן המוץ בזריה ברוח או במיזרה וניפוי 
בנפה. ביצוע פעולות אלה במכונה אחת מסמלת בעיני רבים 
את השגו הבולט של המיכון בח/ הקומבין מבצע את פעולות 
הקציר והדיש כאחד. לפנים היתד, מכוגת-הדיש עוברת 
מערימה לערימה ודשה את התבואה! בקומבין ( 6 מ 1 כ 11 ד!ס 0 - 
צירוף) מכונת־הדיש מחוברת למקצרה, המרכזת ומעלה את 
החומר. הדיש נעשה ע״י תוף בעל מוטות, הסובב כנגד "שכב" 
קעור מפוספס, כשביניהם מירווח צר. פעולה זו מרסקת את 
השבלים ומוציאה מתוכן את הגרעינים. הפרדת הגרעינים 
מהקש נעשית ע״י מנערים, המקפיצים את הקש ומניחים לגר־ 
עינים לעבור. הגרעינים נאספים על נפת־המוץ, שבה נעשה 
הניקוי בעיקר ע״י רוח, ולבסוף נעשה ניקוי אחרון בנפת- 
הגרעינים. תחילה נאספו הגרעינים בשקים, אולם עתה מעדי¬ 
פים לאספם במכל ולהובילם בתפזורת. קומבינים קטנים נג¬ 
ררים, בדרך־כלל, אחרי טרקטור! לקומבינים גדולים מקובל 
הנע עצמי, המגדיל את כושר־התימרון ומאפשר פיקוח יעיל 
יותר על טיב הפעולה. הקומבין מיועד בעיקר לחיטה ולשע 1 ־ 
רה, אולם ניתן להשתמש בו — או להתאימו — גם לגידולים 
אחרים, כגון אורז, סורגום, חמניות, זרעי-קטניות ופולי־סויה. 

קטפת־התירם פועלת באמצעות שני גלילים מסתו¬ 
בבים,'המושכים את הגבעול ואינם מניחים לאשבולים לעבור. 
יש קטפות שקולפות את הגלימות, ויש שהן גם מפרידות 
את הגרעינים ומנקות אותם, בדומה לקומבין. 

קטפת־הכותנה מוציאה את הכותנה מתוך הלקטים 
פתוחים ע״י אצבעות סובבות, הכורכות על עצמן את סיבי- 
הכותנה. מספר רב של אצבעות מורכבות על תוף או שרשרת, 
והן נעות נגד כיוון הנסיעה, באופן שהן קבועות כמעט לגבי 
הצמח. תוך כדי תנועתן הן נכנסות לתוך הצמח, כורכות את 
הסיבים על עצמן, יוצאות ומגיעות למיתקן השולף את 
הכותנה הקטופה. הקטפת היא בררנית: אינה פוגעת בהלקטים 
שעדיין לא נפתחו, והללו נקטפים לאחר זמן בקטיף נוסף. 
אמנם טיב כותנה הנקטפת במקטפת — שהיא מתלכלכת בעלים 
יבשים או ירוקים — ירוד במקצת מזה של הכותנה הקטופה 
ביד. בדרום אה״ב מקובלת מכובה הסורקת את הצמח ומסירה 
את כל ההלקטים! היא זולה מן הקטפת, אולם פוגעת יותר 
בטיב הכותנה. 

מכונות־אסיף שונות מיוצרות בהתאמה לדרישות 
המיוחדות של גידולים רבים. אסיף אגוזי־האדמה נעשה 
בשתי מכונות: מכונת־הוצאה, שהיא גם מנערת את השיחים 
להפרדת העפר הצמוד אליהם! מתלשה, המסירה את האגוזים 
מן השיחים ע״י תופים בעלי שיניים ומנקה אותם. — תפוחי- 
אדמה מוצאים מהקרקע במכונה, אולם מאחר שהפרדת 
הרגבים קשה בקרקעות כבדות ובינוניות — הם נאספים ביד 
או במכונות, שבהן הפרדת הרגבים נעשית ליד שולחנות- 
בירור. — להוצאת סלק-סוכר משמשים מיתקני־עקירה שונים 
לפי סוג הקרקע. יש שאשרושי־הסלק נשארים על פני 
הקרקע ונאספים ביד, ויש מכונות המעמיסות אותם על מכל 
או על משאית. בעת האסיף יש "לערוף" את קדקדי האשרושים 
והעלווה הקשורה אליהם. ה״עירוף" יכול להיעשות ביד 
באמצעות מעדר או סכין; יש גם מבונות־עירוף, העוברות 
בשדה לפני העקירה, ויש גם שמיתקן העירוף מצורף למכונת־ 
העקירה. — מכונות־אסיף מיוצרות גם לפישתה, לאפונה, 
לקנה־סוכר, לפקעות־סיפנים, לגזר, לבצל! לאחרונה פותחו 




4 

[ -'ז 

;*"ו!■׳-/ 


מחטפת לתש ו, 


מכסתה מקומית חותכת ירק ומעמיסה אוחו בעגלה 
הננררת מאחור 


מאספת תפוחי־ארמד, (לאחר ניקוי מועמסים תפוחי־הארטה במיסאית) 


עקר; לסלק־סוכר, המוציא את האערועוים מהקרקע 


קומביו לתבואות 


קטפת הותנה רו־טורית 


מרסס־מפוח למטע 









927 


חקלאות 


928 


מכונות גם לאסיף עגבניות לתעשיה׳ למלפפונים ולאספדגוס. 
אולם לגבי מרבית הירקות, וכן לטבק, עדיין לא נמצא מיכון 
מתאים, ואיסופם מוסיף להיעשות ביד. 

האסיף במטע נעשה ברובו ביד, מאחר שעדיין לא 
נמצא מיכון מתאים לפעולה ז 1 . בשנים האחרונות הונהגה 
שיטת אסיף ע״י זעזוע העצים עד לנשירת הפירות; הפירות 
נאספים מהקרקע או משולחנות־בד המוצבים מתחת לעצים. 
שיטה זו כבר התקבלה בשקדים, באגוזים שונים, בפטל, 
בשזיפים לייבוש; נעשים נסיונות להתאימה לזיתים, לתפוחי־ 
עץ׳ לדובדבנים ולענבים. 

( 5 ) מרססיסומאבקים משמשים לפיזור כימיקאלים 
על פני צמחיה להגנה מפני מזיקים ומחלות, לביעור עשביה 
ולמטרות שונות אחרות, כגון שילוך עלי־כותגה לפני האסיף, 
ודילול או ייצוב או הערה של פרי בעזרת הורמונים. — 
מרססים פועלים בנוזלים: תפקידם לרסק את הנוזל 
לטיפות ולפזרן על פני הצמח. בשיטה הרגילה מרססים 
בכמות גדולה עד להתלכדות הטיפות לשכבת תרסיס, המכסה 
את כל פני־העלה. בשיטת ה״נפח הקטן" התמיסה מרוכזת 
ומפוזרת על פני העלה בטיפות זעירות, שאינן מתלכדות 
לשכבה; יתרונה של שיטה זו — שהיא מקטינה עד כדי 
עשירית את כמות התמיסה הנדרשת בשיטה הרגילה. כשהרי' 
סוס נעשה מרחוק (בעיקר במטעים) והטיפות קטנות — אפשר 
להיעזר בזרם־אוויר לנשיאת הטיפות למטרתן ("מרססי- 
מפוח"). הטיפות מתקבלות ע״י העברת התרסיס דרך פומיה 
בלחץ הידראולי הבא ממשאבה, או בלחץ גאז, או — במרססי־ 
מפוח — גם ע״י זרם־אוויר. במרססים הנישאים על הגב, 
יש שהלחץ מתקבל כמשאבה המופעלת ביד או ממכל של 
גאז דחוס; ויש מרססי־מפוח קטנים בעלי מנוע. לגידוי^י־שדה 
מקובל מרסס צמוד לטרקטור המצוייד בצינור אפקי, שעליו 
מורכבות הפומיות. לאחרונה הוכנס לשימוש מרסס־־מפוח 
לגידולי־שדת בעל צינור שלארכו מוצאים לאוויר. במטע 
משמש מרסס לחץ גבוה׳ המפזר את החומר למרחק רב 
בעזרת פומיות, או מרסם־מפוח צמוד לטרקטור או נגרר 
אחריו, המונע סמעביר־כוח או ממנוע נפרד. — מ א ב ק י ם 
פועלים בחומר יבש בצורת אבקה, שאותה הם נושאים אל 
הצמח ע״י זרם־אוויר. יש מאבקי־יד קטנים, שהם פשוטים 
וקלים; ויש גם מאבקי־בהמה,' המופעלים ע״י מנוע נפרד, 
ומאבקים צמודים לטרקטור, המונעים ממעביר־הכוח. 

ריסוס ואיבוק ממטוסים נפוץ מאד במטע ובשדה. 
אמנם בדרך זו הכיסוי נופל בטיבו מזה שבריסום־קרקע! 
אולם יתרונה של שיטה זו — הספק גבוה, המאפשר כיסוי 
שטחים גדולים מיד עם הופעת המזיק, וכן אפשרות הטיפול 
בתנאים או בזמן שבהם לא ניתן להפעיל ציוד מהקרקע. 

( 6 ) הציוד לטיפול בבע״ח כולל. בין השאר: 
מיתקנים לאחסנה ולפריקה של מזון לבע״ח; מכשירים שונים 
לחלוקת מזון ברפת ובלול, ובכללם גם מערכות אוטומא־ 
טיות; מיתקנים להוצאת זבל מרפתות ולולים; מדגרות 
וחממות לאפרוחים ומכונות־חליבה המחקות את יניקת העגל, 
שהן נפוצות היום במשקים גדולים ומקובלות גם במשקים 
משפחתיים. 

( 7 ) הטיפול בתוצרת חקלאית נעשה לאחר 
האסיף, כדי להביא את היבול לצורה המתאימה לשיווק, לאח¬ 
סנה או להזנת בע״ח. הציוד המצוי לכך מגוון מאד בהתאם 
לטיפולים השונים ולגודל היחידות הדרושות; מיוצרות יחידות 


קטנות לשימוש במשק החקלאי ומערכות גדולות המיועדות 
למפעלים איזוריים. מיתקנים לייבוש מלאכותי של שחת, 
אגוזי־אדמה, תירס וגרעינים אחרים משמשים כדי להוריד את 
שיעור הרטיבות לרמה המתאימה לאחסנה. ציוד משוכלל 
לייבוש כולל פיקוח אוטומאטי על הטמפרטורה והלחות לפי 
הנדרש. — מיתקנים מיוחדים אחרים: מכונות טוחנות מזון 
לבע״ח כדי לשפר את העיכול ולייצור תערובת; מכונות 
להשלמת ניקוי היבול מגופים זרים; מכונות לרחיצת ירקות 
ופירות ולחיטוים ודינוגם (כיסוי פרי בשכבת דונג) לשם 
הגברת כושר האחסנה; מכונות המותאמות לצורת הפרי 
ולרגישותו לפגיעה והמשמשות למיון ירקות ופירות לפי 
הגודל; עיניים אלקטרוניות הבוררות פרי לפי צבעו; מכונות 
לקילוף שומר־השקד ומכונות לפיצוח שקדים ואגוזים שונים! 
ציוד מיוחד לרחיצת ביצים. לבדיקתן ולמיונן לפי משקל! 
מיתקני־קירוד למוצרים רבים בעת הובלתם ואחסנתם. 

וע״׳ע תבואה. 

תמ׳: כרך ר, עמד 833/4,829/30 , 845/6 . 

א. צוקר-א. וליש, הקומביין לתבואות, 1955 ; ש. הורביץ, 

תורת השדה, ג׳, 161-124 , תשי״ט; ./> .*׳נ־״זז .;) 

,־ 181:1161 ־ 1 . 0 : 1928-1934 , 1-111 ,}( 11 ז 1 ()) 711 ) 671 172 ־>. 7 * ¥11113172 

- ז 116 (] 6 .>! . 11 ; 1951 ,) 11123 ^ מ , ? 1171 ( 1$€ ) 1 ח 

. 14 ; 1955 1 * ¥111-1 [ס ,ז £6 ז £3 ״ 1 . 11 

3 ) 1 ** 11 * £1101 ^ 10 011071 * 17211031 ,מ 1 )ז 42 ל .¥\ .! " ץ 011 ^ 1 ^ 

? 117201 ( 10 * 1 \ 11771 *¥ , $1111111 .? . 11 ; 1955 , £171001172% £77 

- £11 ,ץ־ 1 ־ 01 ? ״ 1 . 11 - ח 80 ־ 61 !) 1611 ־ 1 . 1 ל . 5 ; 1955 , ¥010711 1 * 11 *£ 

1111071 ( 0 * 2 ) ,־ 161 . 0 : 1955 , £ £ 111001171 71 .¥ ** ¥1000 11 ) 1 * 14111 * 

, ? 111101 ( 10 ) 1 \ 71771 )¥ , 111 ל | 1 ב 01 . 0 : 956 ( , 7 ( 2 ) 2 ( 0 * 111 '* 141114£ /, 1 171 

-זב€¥) 4 )* ¥ 103.1 10 01 ׳ ¥014 , 0 ־ 1:111 נ 1 :> £0 \; 01 .זקר!. 8 - 15 ;* 1957 

- ץ 10 !־ 1416 .מ . 0 ; 1960 , 67 י 01 י\ ,?>־ 1 טן 01 > 001 ר 1 

■ 2713 ) ¥1 ' 111 ) £10 ¥72 10 . 1 * 111 * £ 111:1 \/ , 15111 ! י : \\ . 0 - 1:10068011 

. 1961 ,_}(ס 70 ] 

ר, פל. 

מיבנים חקלאיים — כל הבניינים או המיתקנים 
המשמשים לעבודה חקלאית, בין אם המיבנה עומד במשק 
או בשדה, או מוקם במרכז הכפר לשימושם של כל המשקים. 

עבודות־בניה מן ההכרח שליוו את הח׳ מראשיתה, כבד 
החקלאי הקדום שמר את התבואה בממגורות, ולבהמותיו בנה 
איחסון, סלל שבילי־גישה לשדותיו ולכרמיו, הקיף את 
האחרונים גדרות וכד/ לבניה השתמש בתמרים המקומיים, 
ובהתאם לחושו האסתטי יצר אדריכלות חקלאית ספציפית. 
שדוגמות יפות ממנה נשתמרו במצרים, בארם־נהריים, בסין, 
ובמיוחד בחוות הרומיות (וע״ע חוילה). ביה״ב באירופה, 
כשהיו כפרים שלמים ואדמותיהם רכושם של האצילים, היו 
האריסים או הצמיתים, שעבדו למען האדונים, בונים בחצ¬ 
רותיהם הקטנות בניינים טיפוסיים, שבהם הוקצב מקום 
לבעה״ח, ואילו במרכז הכפר עמדו בנייני־המשק המשותפים, 



כפר ערבי בישראל. ו!מיב:ים הצפיפים משמשים בתים לבני־א־ם, 
רפהית או דיר-ם לבדמיה ום־בנים לזרעים באהר 


929 


חקלאות 


930 



חווה־רטופת, בערת מיננים חהלא־ים פרובים, בא;ג 5 יר, ע 5 אכזצע 
הניאה ה 10 


שמהם קיימים עד היום. לאחר חיסול הפאודאליזם גדל המשק 
האיכרי וקיבל צורה ארדיכלית מיוחדת. מאחר שכל בעל־ 
משק היה צריך לעבד בעצמו את האדמה לקיומו, היה צורך 
בהחזקת סוסים ובע״ח אחרים, ועם התפתחות המשק — גם 
כלים ומכונות שונים. 

מצויות עד היום צורות אפייניות של מיבנים חקלאיים 
בשוויץ, בצרפת, ברוסיה, באדדב, באנגליה וכר! הסיגנון 
תלוי בטופוגראפיה, באקלים, בחמרי-הבניין, בתעסוקה. במצב 
החברתי וכר! תם , : ע״ע א כ ר, עס׳ 313 , 315 , 316 ! דיור, 
ציורים 2 , 6 , 15 , 28 , 29 . 

בא" י המצב האקלימי, בהשוואה לרוב הארצות בעולם, 

הוא נוח־יחסית! קור־החורף אינו מהווה בעיה רצינית, ואילו 
החום הקיצי הוא בעיה תמורה ממנו. בגלל החום בונים 
מיבנים בעלי איוורור טוב! בחלקי־הארץ החמים יש צורך 
בצינון, כגון טפטפות (בערבה) ועירפול בלולים. 

המצב בימינו. בעקבות המשבר הקוניונקטוראלי 
בח׳ ניתנים לה ברוב המדינות המתקדמות סיוע והדרכה כדי 
להחזיק אח המשקים החקלאיים בעבודתם. עזרה זו מתבטאת 
בתיכנון לגבי כוח־האדם, הכדאיות של המשק והגורמים 
הפיסקאליים! בין השאר היא כוללת במדינות שונות — 
ביניהן גם ישראל — תקן ארצי למיבנים החקלאיים, שנקבע 
בידי ועדות טכניות מורכבות ממומחים מקצועיים, כגון 
חקלאים, מהנדסים, כלכלנים, רופאים. 

המיבנה החקלאי צריך להיות פונקציונאלי, היגייני וזול. 
לפיכך הונהגה סמאנדארטיזאציה של צורות־הבניח—מסבכים. 
וכן מרחקים קבועים בין עמודי־המיבנה. המאפשרים הגדלות 
ובניה הדרגתית — וכן של הנגרות, של הנחת־היסידות, של 
הסידורים הפנימיים וכר. 

ח מ ר י*ה ב נ י י ן הם בלוקים חלולים ואלמנטים טרומיים, 
צינורות ופרופילים מפלדה, פלאטות מאזבסט־צמנט, רשתות־ 
פלדה ותמרים פלאסטיים! בישראל השימוש בעץ הולך ופוחת. 

ח צ ר ־ה מ ש ק היא השטח שבו עומדים הריבנים המש¬ 
קיים בצורה מסודרת, המאפשרת עבודה חקלאית יעילה 
ומאורגנת. גדלו וצורתו תלויים בגודל המשק וסוגי־העבודה, 
וכן במצב הטופוגראפי, האקלימי והכלכלי. המיבנים מסו¬ 
דרים לפי הענפים — מחסנים, בקר, צאן. לול, מכונות 


חקלאיות וכר. העקרונות לתיכנון חצר־ 

המשק הם: התחשבות בכיוון הרוחות, בגי¬ 
שות נוחות, בצרכי הניקוז והביוב, באספקת 
מים וחשמל, תיכנון כלכלי (הספקה ושי¬ 
ווק) וכר. 

צורת חצר־המשק יכולה להיות: (א) 

סגורה — רוב המיבנים קשורים יחד 
בבניין אחד ומסביב לו גדר: בישראל מצוי 
טיפוס זה במשקים הערביים וביישובים 
היהודיים הראשונים. (ב) פתוחה — כל 
מיבנה עומד בודד, וכבישים פנימיים מאפ¬ 
שרים את התנועה ביניהם והגישה אליהם. 

מלבד זה מבדילים בישראל בין: ( 1 ) 

חצר גדולה — בקיבוץ. בקבוצה. במשק 
שיתופי׳ בחווה, ובין ( 2 ) חצר קטנה 
(משפחתית) — במושב, במושבה. 

החצר במשק גדול נמצאת באותו 
צד של היישוב שבו כיוון הרוחות הוא 
משטח־המגורים והלאה, כדי שהריחות לא יטרידו את התו¬ 
שבים. מרחיקים את כל המיבבים מן הכביש הציבורי 50 מ׳ 
לפחות, והכניסה לחצר־המשק היא במישרין מהכביש ולא 



רצר־כיעין כ ג* רה בבי;; , ; מביתי בדרום־ ג רכי; , ־ ח 

ז" 


דרך שטח-המגורים. דרכי־הגישה הפנימיות קצרות ביותר 
ונוחות לתנועה. בשטחים משופעים מוקמים תמיד המחסנים, 
המתבנים ומיתקני־חתחמיץ במקים גבוה מהלול או הרפת 
לשם הקלת ההובלה. ניקוז מי-הגשמים מסודר בכל החצר, 
ובמיוחד בחצרות הרפת ודיר־חצאן. 



הסידור במשק קיבוצי — דיאגראמזז א': ( 1 ) 
מזזסן־אספקה בשביל התוצרים הדרדסים לתערובת, 
למזון מרוכז וליייכון (מגרסה, מערבל וכיו״ב). ( 2 ) אסם־ 
גרעינים (ר׳ להלן, עמ ׳ 935 ) לאיחסון ולטיפול בגרעינים 



931 


חקלאות 


932 



ריאנראמח א': מידור הטיננים החק 5 אייס במשק קיבוצי 


של תבואה מתוצרת עצמית או קנויה ממקור אחר, קיבול 1 
במשק הקיבוצי 300 — 500 טון. הוא בנוי מבטון מזויין(או גם 
מאלמנטים טרומיים או מפח־מתכת) וכולל מספר תאים 
(בשביל סוגי־הגרעינים השונים), שלתחתיתם צורת משפך, 
והם מורמים מעל פני־הקרקע. בתוך הקרקע נמצא בור־קבלה, 
שאליו שופכים את הגרעינים. ע״י מעלית מעלים אותם מעל 
תקרת האסם ושופכים אותם לתאים. ההוצאה מן האסם נעשית 
ישר מהתאים או דרך בור־הקבלה; במעלית מעלים את הגר¬ 
עינים לגובה, והם מגיעים, בכוח הגראוויטאציה, דרך צינור 
משופע למגרסה במחסן־האספקה. — הגרעינים צריכים להיות 
יבשים, ויש לדאוג לאיוורור טוב ולחיטוי מפני המזיקים. את 
הפעולות אפשר לעשות ע״י סידור מכאני או ביד(על גג האסם 
נמצא חדר אופראטיווי). לאחרונה מבטלים את המחסנים 
והאסמים, והמזון המרוכז מסופק למשק ממפעלים איזוריים, 
שבהם מטפלים בתבואה לאספקה בשיטה תעשייתית באסמים 
גדולים יותר. — ( 3 ) מחסן למיון ולאריזה של 
פרי או ירקות; משקים בעלי פרדסים או מטעי תמרים 
דאד 1 קדו־ שולחים את הפרי לבתי־אריזה איזוריים.—( 4 ) ב י ת־ 
קירור לשמירת התוצרת לשם ניצול תנאי השוק בזמן 
המתאים. — ( 5 ) מחסן דשנים וחמרי־בניין. — 
( 6 )סככתטרקטוריםוכליםחקלאיים — לאיחסון 
הציוד הדורש קורת־גג כהגנה מפני גשם, שמש ואבק! 
במשקים ותיקים מצויות כמד. סככות כאלה. — ( 7 ) מוסך 
ו מ סגריה — לתיקוני כלים חקלאיים ולעבודות־מתכת 
הדרושות במשק. — ליד ( 6 ) ו( 7 ) נמצא השטח המשמש 
לתימרון ולהחנייתם של הכלים שאינם דורשים קורת־גג. 

ענף ה ל ויל (ע״ע), ( 8 ) מדגריה — בניין לדגירת 
האפרוחים: הוא מרוחק משטח הלולים, מחשש מחלות. 
המדגריה מצויה רק במספר משקים ומספקת אפרוחים למשקים 


אחרים וליצוא. — ( 9 ) ב י ת ־ א י מ ו ן — בניין סגור לאימון 
האפרוחים עד גיל של כ 6 שבועות. הוא עומד הראשון 
במיבני־הלול ומרוחק מהם לפחות 20 מ׳ בכיוון המנוגד 
לכיוון הרוח. — ( 10 ) לול גידול ופימום — שאליו 
מעבירים פרגיות לגידול עד גיל של המלה, או פרגיים 
לפיטום עד גיל של כ 3 חדשים; משם הם נשלחים ישר 
לשיווק. — ( 11 ) לול־סויללות — למטילות ביצים 
לאכילה, המרוחק מ( 10 ) לפחות כדי 30 מ׳; זוהי סככה, 
ובה כלובים ממתכת, שבהם סגורות המטילות (בכל *תא, 
שרחב 1 30 ס״מ, מצויות שתיים) ומקבלות מזון ומים. — 
( 12 ) ל ו ל - מ ט י ל ו ת — כנ״ל, אולם המטילות אינן כלואות 
בכלובים, אלא מהלכות בחדרים ( 300 — 400 לחדר), בעלי 
ריפוד עמוק, — ( 13 ) לול־רביד, — כמו ( 12 ), אלא 
שהתרנגולות נמצאות בחדרים יחד עם התרנגולים ומטילות 
ביצים מופרות. 

ענף הבקר. קיימים שני סוגי משקים: משק־חולבות 



מיננים חק 5 אייפ במשק קיבוצי: רפת, מגרו־תחמיץ, מוובז 
(קי׳ עין־צירים, בשפ 5 ה) 







933 


חקלאות 


934 



דיאנראסה ב׳: חצר אינריווידוא 5 ית במושב 


ומשק בקר-לבשר. (א) לעדר־חלב בונים: ( 14 ) רפת- 
פ ר ו ת — לפנים היה זה בניין סגור, ובו רצפת־בטון וסידורי- 
ביוב > היום בונים סככות פתוחות עם מעבר באמצע, ומשני 
הצדדים שטחי רביצה על ריפוד עמוק. התיכנון הרצוי 
ביותר כולל שתי סככות, כל אחת ל 120 חולבות. משני צדי 
הרפת (בהרים — רק מהצד הנסוך) נמצאות חצרות. בעבר 
היתד. בכל משק גדול פריה לפרים לרביד.! עכשיו מש¬ 
תמשים בהזרעה מלאכותית, המבוצעת במפעלים מיוחדים. — 
( 15 ) בי ת* ח ליבה — שבו חולבים את הסרות בסידור 
מכאני (ע״ע חלב, עם׳ 424 )! הוא כולל חצר־המתנה מקורה, 
שבה אוספים את הסרות, ומשם הן נכנסות לעמדות־חליבה, 
ואחרי החליבה חוזרות מעצמן דרך שבילים מגודרים לרפת. 
מלבד זה מצוי ב( 15 ) גם חדר־חלב. — ( 16 ) דיר-עגלות— 
סככה דומה ל( 14 ) עם מעבר באמצע ושני שטחי־רביצה 
בעלי ריפוד עמוק וחצרות מכל צד! משמש לגידול העגלות, 
שהן כ 60% ממספר החולבות. — ( 17 ) דיר־עגלים — 
לפיטום אינטנסיווי של עגלים! הוא דומה ל( 16 ) אז בנוי 
על רצפת-טפחות. מספר העגלים מהווה כ 50% ממספר 
החולבות. — וע״ע רפת. 

(ב) למשק בקר־לבשר סידור אכסטנסיווי! קיימות 
מכלאות (חצרות מגודרות) עם סידור לטיפול בבקר, סככה 
לאמהות ולפדים. 

( 18 ) מ ת ב ן — בשביל קש וחציר, בישראל הם מאוחסנים 
בחבילות! קיבולו 1,500 מ״ק, במשקל של 100 טון בממוצע. 
מתבנים במספר הדרוש לעדר מקימים ליד כל רפת, אולם 
(בגלל סכנת שריפות) במרחק של 8 מ׳ לפחות ממנה. 

( 19 ) מיתקן (ב ו ר) ־ ת ח מ י ץ או ( 20 ) מ ג דל* 

ת ח מ י ץ — משמשים להחמצת המזון הניתן לבעה״ח במקום 
המזון הטרי (ירק, סלק וכר). 

( 21 ) מזבלה — שטח ובו סידור לניקוז. לשמירת 
גוזלים ולטיפול בזבל מהרפתות. הניקוז קשור עם בור־שתן. 


מאחר שהזבל מוצא מהסככות בכלים מכאניים, המזבלה 
נמצאת בקרבת הרפתות. 

ענף הצאן (ע״ע) בא"י הוא מקצוע ותיק מאד, 
וישראל היא בין הארצות המעטות המגדלות צאן במיוחד 
לקבלת החלב. לאחרונה הוחל גם בפיטום צאן לבשר בקנה" 
מידה מורחב. בהתאם לכך בונים בקיבוצים דירים — עם 
מחלוב או בלעדיו. — ( 22 ) ד י ר - צ א ן — כולל דיר לפחות 
ל 450 כבשים, סחלוב עם סידור לחליבה מכאנית וחצרות 
עם גדר גבוהה (להגנה מחיות־טרף ומרוחות). ההזרעה 
מלאכותית ונעשית בחדר מיוחד. בחצר נמצא ב ו ר־ ט ב י ל ה 
לחיטוי הצאן וניקויו. המיבנה עומד בקצה המשק, כדי 
שהרוחות לא יעבירו את הריח לשטחים בנויים אחרים, 
וכן כדי שהוצאת העדר למידעה והחזרתו משם לא תהיה דרך 
השטחים האלה. 

( 23 ) אורווה — מיבנה מבטון או מבלוקים ולידו 
חצר, המשמש עמדות לסוסים ולפרדות. אע״פ שהשימוש 
בבע״ח הולך ופוחת, עדיין קיים מיבנה זה לצרכם של בעה״ח 
המעטים המועסקים בחצר המשק. 

חצר למשק קטן (ר'דיאגר׳ב׳— חצר אינדיווידואלית 
במושב): רוחב המגרשים של מושב הוא 30 — 50 מ/ ( 1 ) ב י ת¬ 
ה מ ג ו ר י ם — עומד במרחק של 6 מ׳ מהכביש, וסביבו גינה 
קטנה של עצי־פרי! במרחק של 15 — 20 מ׳ ממנו נמצא 
מיבנה הרפת, הכולל: ( 2 ) סככה ל 10 — 15 סרות!( 3 ) חדר 
לחליבה מכאנית! ( 4 ) מעבר מכוסה גג! ( 5 )דיר 
עגלות ועגלים! ( 6 ) מתבן! ( 7 ) חצר מגודרת 
לפרות. לתחמיץ מקימים: ( 8 ) מיתקן (בור) תחמיץ 
בקרבת הרפת. מן הצד השני של החצר עומד ( 9 ) ב י ת¬ 
א י מ ו ן, ובמרחק של 6 מ׳(לפחות) ממנו נמצא ( 10 ) ל ו ל- 
מטילות או מפטמה (לול־פטימים). 

אין מעמידים לוליים של שני שכנים זה ליד זה. — הגישה 
לשדות הנמצאים מאחורי החצר היא בדרך שבין שגי המג־ 







935 


חקלאות 


936 


רשים או בכניסה ישירה מהכביש האחורי המקביל לכביש 
הראשי. 

מיבנים במרכז המושב. את המזון המרוכז הדרוש 
למשקים האיכריים מכינים במחסן־אספקה דומה ל( 1 ) שב- 
דיאגראמה א/ והגרעינים מאוחסנים באסם, הפרי והירקות — 
במחסן לאריזה (ר׳ שם. מם׳ 2 — 3 ). 

חלב מעבירים כל יום לתחנת ר י כ ו ז ־ ח ל ב; ביצים 
ופסימים אוספים ביצרניה, המיבנים הללו עומדים במרכז 
המושב. מאחר שהמתיישבים אינם יכולים להחזיק כלים 
חקלאיים יקרים. קיימות במספר מושבים תחנות־טרקטורים 
מרכזיות. המשרתות את המשקים. 

לפנים היתה קיימת במרכז המושב פריה, אולם עתה 
מאורגנת הזרעה מלאכותית ע״י מפעל ארצי מיוחד. 

במושבים שבהם מצויים עדרי־צאן, קיימים חצר מרכזית 
לטיפול בצאן ובור־טבילה. 

א?!מ י ־גרעינים (ממגורות) גדילים מן המקו¬ 
בלים במשקים החקלאיים עצמם(ר' לעיל, עם׳ 930/1 ) נמצאים 
ליד טחנוח־קמח או מפעלים למזון מרוכז לצרכי הח/ ומיבנים 
גדולים מאד מטיפוס זה — בנמלים (בישראל. למשל, "דגוך 
בחיפה (ע״ע זדי. עני׳ 753/4 : תמי!); הללו משמשים לאח• 
סנתן של כמויות גדולות של גרעיני יביא אי יצוא ולטיפול 
בהם. — אסם גדול מורכב ממספר מסויים של תאים גבוהים, 
גליליים או מינסרתיים־מדובעים או רבי־צלעות, ומבניין 
מרובה־קומות, שבו נמצא המערך לטיפולים ולמיין. התאים 
עשויים עפ״ר בטין מזויין, שאינו חדיר לרטיבות. והם 
מצויירים במיתקנים לאיוורור. הגרעינים נשפכים אל הקומה 
התחתונה; ממנה מעלים אותם לקומה העליונה ומעבירים 




ממנורה ה מוז חב ואח 
ז. ניראה ימי; 2 . חתד א;כי; 3 . החך אפתי 


. אותם במיתקן הניקוי והבדיקה, ומשם הם נשפכים אל התאים 
בשאר הקומות נמצאים סידורים למיון ולתערובת. 

.862 ,841/2 תמ׳ 1 כרך ו׳, עבר 

1949/51 , 1-111 , 71 ) ¥511 .)׳ז? ; 

5. 0 ¥1 .סזגח 10111 ־ 1 ^ 4 £<> .]נן x1*5 0 / ¥51111 ¥1111(111%5 ז , 
1950; 0x5 8511(71 171 11, 1.571(115■ 1715( ¥, 

1950; 1 ¥ . 0 .ץ x11 ;*$. 95 [ , £5 1111 ) ¥1111 ¥111111 % 111 ה 

12 ? ¥414 1 ) 15571 . 1 ) 11 ■ ¥111 1 ) 511 )ס 15 ) 0 , 1 ת 0111 ז 3 ק״א 11 ־ 1 ס 0 ,׳\\ , 
1-11. 1954/5; \1. 1 16 ) 1 ) 011 .¥ ,ו 1 ס £1 ח 1 חח 0 י 

$15 ^ 11 ) 1 ) 81111 11111 >¥ .£ . 11 ; 1954 , €5 ז 114 ) 11 ץ , 

1955. 

. א. שפ 


כלכלת המשק החקלאי (המה״ח) ותיכנונו. 
תפקיד הניהול של המה״ח הוא כרגיל לקבוע את מיבנהו 
ופעולותיו בצורה המאפשרת ניצול אופטימאלי של כל גורמי 
הייצור העומדים לרשותו בכוונה להגיע להגדלת ה ר ו ו * 
חיות. אולם לעיתים מעדיף בעל המה״ח סיפוק צרכים 
אחדים, בגון צימצום העמל, מהשגת רווח מאכסימאלי. למשל, 
המשק הקיבוצי י בישראל דוגל בעקרון של קיצוב שעות־ 
העבודה ליום ומתן חופש שנתי לחבריו, בעוד שבעל המשק 
המשפחתי אינו יכול להגשים עקרונות אלו. לפיכך אין 
להשוות את שתי צורות־המשק הללו מבחינת הרווחיות 
הכספית בלבד. 

השאלות העיקריות העומדות בפני הנהלת המשק (או 
בעל המשק הפרטי) הן: מה לייצר, כמה לייצר, ואיך 
לייצר. התשובה על שאלות אלה תלויה בראש וראשונה 
( 1 ) בתנאי־הטבע ו( 2 ) בתנאי־השוק. 

( 1 ) תנאי־הטבע מכתיבים את בחירתם של הגי¬ 
דולים וסוגי בעה״ח. אמנם קיימת היום האפשרות הטכנית 
לייצר במעט כל מוצר חקלאי בבל מקום בעזרת אמצעים 
מלאכותיים (חימום, קירור, השקאה, ניקוז וכיו״ב), אולם 
היצאות־הייצור תלויות בניידת התאמתו של הענף לתנאי־ 
הטבע. 

( 2 ) ת נ א י - ה ש ו ק קובעים, קודם־בל, אם ניתן לייצר 
מיצרים חקלאיים מסויימים לשיווק או לכיסוי הצרכים העצ¬ 
מיים בלבה ברוב הארצות הנחשלות אין כמעט שוק למוצרים 
חקלאיים, הואיל והיצרנים החקלאיים מהווים את רובה המכ¬ 
ריע של האוכלוסיה ומייצרים כמעט רק לצרינתם העצמית. 
במשק מפותח קובעים תנאי־השוק את יחס המחירים 
בין התוצרת החקלאית ובין התשומות (בצורת מוצרים 
ושירותים) הדרושות לחקלאים. מנקודת־ראותו של בעל 
המה״ה חשוב המחיר המתקבל בעד תוצרתו או המשולם על־ 
ידו בעד המרים א- שירותים קנויים בחצר המשק. 
ההפרש בין המהיר בשוק ובין המהיר בחצר המשק פוחת 
והולך, במידה שהמשק קרוב יותר לשוק או שתנאי ההובלה 
יהתיווך נוחים חולים יותר, או כשמדובר במוצרים בעלי 
כושר־שמירה או בעלי ערך רב ליחידת־נפה. והיא הדין 
בשימוש בחמרי־ייצור ובשיריתי־ייצור: המשק הקרוב לשוק 
נהנה מכל המרי-הייצור (דשן כימי, זרעים, חמרי־הדברה, 
המדי־אריזה, כוספה וסובין, חלקי-חילוף וכו׳) ומשירותי- 
ייצור (אשראי. ביטוח, עזרה וטדינארית, הובלה ושיווק וכר) 
בהוצאות נמוכות יותר מן הימשק המרוהק מן השוק. — 
בכיוון דומה לכך פועלת התפתחותו הכללית של המשק 
הלאומי: במשק הלאומי המפותח גדלים הביקוש למוצרים 
חקלאיים יההצע של חמרי-ייצור ושירותי-ייצור לח/ ולפיכך 
משתנה יחם המחירים לטובת המה״ח. 



937 


חקלאות 


938 


בהתאם לתנאי הטבע והשוק התפתחו בעולם דרגות שו¬ 
נות של איגטנסיוויות בח׳: משק אינטנסיווי הוא 
משק שבו מושקעים הרבה עבודה או הון ביחם ליחידת־ 
השטח; משק אכסטנסיווי— משק שבו מושקעים מעט עבודה 
או הון ביחס ליחידת־השטח. המושגים אינטנסיווי ואכסטד 
סיווי אינם אלא יחסיים בלבד. משק הפלח הערבי בא״י הוא 
אכסטנסיווי מבחינת השקעת ההון בהשוואה למשק העברי׳ 
אד אינטנסיווי בהשוואה למשק בארץ נחשלת. דרגת האיב־ 
טנסיוויות המתאימה תלויה בצפיפות האוכלוסיה, הקובעת 
את ערך הקרקע, בעושר העם, הקובע את כמותו ויקרו של 
ההון, וברמת־החיים, הקובעת את ערך העבודה במשק 
הלאומי. 

קביעתגבולהכדאיות.על הנהלת המדדח לקבוע, 
באיזו שיטת־ייצור להשתמש להגברת הרווחיות — בהתאם 
( 1 ) לחוק המינימום מ 2 ) לחוק התמעטות ע ד פי־ 
התפוקה: ( 1 ) תהליך הגידול של כל צמח או בע״ח נקבע 
ע״י אותו גורם דרוש, המצוי במידה מינימאלית; אם מצומצם, 
למשל, שיעור החנקן בקרקע — לא תועיל תוספת של כל 
יתר חמרי־התזונה. אלא היבול ייקבע בהתאם לכמות החנקן 
העומדת לרשות הצמח. ( 2 ) בתהליך הייצור החקלאי ניתן, 
אמנם, בדרך־כלל, להגדיל את התפוקה בעזרת תשומה הולכת 
וגוברת. אך שיעור "התפוקה השולית" לכל יחידת־תשומה 
נוספת פוחת והולך. אם, למשל, משקים כותנה בשדות 
סמוכים בכמויות־מים הולכות וגדל 1 ת, עולה היבול בשדה 
המושקה־יותר על זה שבמושקה־פחות, אך איבו עולה כמת¬ 
כונת כמות המים, ובשדה שהושקה בכמות־מים גדולה מדי 
אין תוספת של מים גוררת כל יבול נוסף. 

לפיכך אין לשאוף להשגת יבול מ א כ ם י מ א ל י ליחידת- 
השטח, או להשגת תנובה מאכסימאלית לראש בע״ח, 
אלא להשגת תפוקה אופטימאלית מבחינה כלכלית. שני 
המושגים האלה אינם זהים. ההחלטה על התשומה המתאימה 
להשגת תפוקה אופטימאלית מבחינה כלכלית תלויה ביחס 
הפיסי בין התפוקה והתשומה — מזה, וביחסי המתי¬ 
רים בין יחידות־התשומה ויחידות־התפוקה — מזה. במידה 
שמחיר יחידת־התפוקד, גבוה יותר יחסית, בה במידה כדאי 
להעלות את התפוקה, אף בעזרת תשומה גדולה־יחסית. 

על קביעת גבול הכדאיות פועלים למעשה שני כיחות 
מנוגדים: ההוצאות הקבועות׳ ההולכות ו פ ו ח ת ו ת עם 
עליית התפוקה ליחידת־הייצור (לדונם או לראש בע״ח), 
וההוצאות המשתנות, ההולכות ועולות עם העלאת 
התפוקה בעקבות תשומה מוגברת, לפי חוק התמעטות עדפי- 
התפוקה. הנקודה שבה מושגות הוצאות-ייצור מינימאליות 
ליחידה תלויה ביחס שבין ההוצאות הקבועות והמשתנות. 
דוגמה סכמתית לכך: 


קביעת הוצאות־הייצור (בל"י) 
המינימאליות בגידול ת פ ו ח י ־ א ד מ ה 


3.5 

3.0 

100 

2.5 

2.0 

1.5 

הוצאות קבועות לדונם 
יבול לדונם (בטונות) 

(א) 

400 

320 

255 

190 

133 

הוצאות משתנות לדונם 

(ב) 

500 

420 

355 

290 

233 

ס " ה ש ל ה ו צ א ו ת־ה י י צ ו ד 
לדונם 

(ג) 

143 

140 

142 

145 

155 

ה ו צ א ו ת ־ ד, י י צ ו ר לטונה 

(ד) 


ב(א) כלולים: הכנת השטח, הזרעים, כמות־מים מינימא¬ 
לית, הפחתה וריבית על רשת־ההשקאה, דמי־חכירה ומימים — 
כל אותן הוצאות שיש לשאת בכל מקרה, ללא תלות בגובה 


היבול. (ב) כולל את כל התשומה שניתנת להעלאת היבול, 
כגון מים נוספים, דשנים, זיבול אורגאני, קילטורים, עישובים, 
ריסוסים, וכן ההוצאות הכרוכות באסיף, במיון ובהובלה 
של היבול. מ(ג) ו(ד) אנו למדים׳ שירידת חלקן של 
ההוצאות הקבועות בס״ה של ההוצאות פועלת לטובת הפחתת 
הוצאות-הייצור לטונה עד להשגת יבול של 3 טונות לדונם, 
ואילו מעבר לגבול זה הולכת וגוברת השפעתה של עליית 
ההוצאות המשתנות על ירידת ההוצאות הקבועות, וכתוצאה 
מבך חוזרות ועולות הוצאות־הייצור לטונה. הוצאות־הייצור 
המינימאליות מושגות, איפוא, במקרה סכמתי זה ביבול של 
3 טונות לדונם. אולם נקודת ההוצאות המינימאליות ליחידת־ 
התוצרת אינה זהה תמיד בהשאת הרווח בכל הענף או במשק 
כולו. אם. למשל, היו הוצאות־הייצור של תפוחי־אדמה ביבול 
של 3 טונות לדונם — 1440 ל״י לטונה או 420 ל״י לדונם, 
ואילו ביבול של 3.5 טונות לדונם — 143 ל״י לטונה או 
500 ל״י לדונם, הרי ערך היבול לדונם הוא, במחירים שונים, 
כדלקמן: 


ל "ר 

200 

או 

180 

או 

160 

או 

150 

מחיר הטונה 









ערך היבול לדונם, 

קי״י 

600 

או 

540 

או 

480 

או 

450 

בהנחת יבול של 3 טונות 









הדווה לדונם 

ל״י 

180 

או 

120 

או 

60 

או 

30 

(לעומת הוצאות של 420 ל״י) 









ערך היבול לדונם, 


700 

או 

630 

או 

560 

או 

490 

בהנחת יבול של 3.5 טונות 









הרווח לדונם 

ל״יי 

200 

או 

130 

או 

60 

או 

10 ־ 

(לעומת הוצאות של 500 ל״י) ן 


מכאן׳ שכדאי להסתפק ביבול של 3 טונות לדונם, כל 
עוד מהיר הטונה אינו עולה על 160 ל״י; כשהוא גבוה 
מ 160 ל״י, מתקבל רווח גדול יותר מיבול של 3.5 טונות 
לדונם, אע״פ שהוצאות הייצור לטונה גדולות יותר. 

י ח סי-ת חלופה. תהליך הייצור החקלאי מאפשר 
לפעמים את השימוש בתשומות שונות להשגת אותה תפוקה, 
למשל— שימוש בחמרי־מזון שובים בהזנת בע״ח. במקרה זה 
חשוב לדעת את י ח ס י ־ ה ת ח ל ו פ ה בין התשומות השונות, 
כדי לקבוע את ההרכב הרצוי ביותר מבחינה כלכלית. קביעת 
השימוש הנכון בחמרי־ייצור הניתנים לתחלופה תלויה לא 
רק במחיריהם, אלא גם בידיעה על הכמות היחסית של כל 
אחד מהם, הדרושה בשלבי־ייצור שונים. כשם שקיימים 
יחסי-תחלופה לגבי חמרי-ייצור שונים, כך קיימת גם אפשרות 
תחלופה בין גורמי-ייצור, כגון עבודה והון; כשמחיר העבו¬ 
דה הולך ועולה ביחס לשיעור הריבית על הון־ההשקעה, 
כדאי יותר להחליף תשומת־עבודה בתשומת־הון, למשל 
בדרך המיכון. 

ניצול ג ו ר מ י ־ י י צ ו ר קבועים. לניהול משק יעיל 
דרושה, מלבד השמירה על העקרון של תפוקה שולית אופטי¬ 
מאלית, גם ההתחשבות בגורמי־הייצור הקבועים. תהליך 
הייצור החקלאי מביא עמו תנודות גדולות בצריכת העבודה 
החדשית. לעיתים אין אפשרות להעסיק עובדים זמניים 
ולפטדם כעבור זמן קצר בהתאם לצרכי המשק; בתנאים 
אלה הופך גורם העבודה להוצאה שנתית קבועה. ויחידת־ 
העבודה (השעה או היום) מוזלת במידה שמצליחים לנצל 
את כוחות־העבודה במשך זמן ארוך יותר — דבר התלוי 
בצימצום ההפרשים בין עונות השיא והשפל בעקום העבודה 
היצרנית החדשית. והוא-הדין לגבי המכונות והכלים: המשק 
המצליח לנצלם זמן ממושך בשנה עובד בהוצאות נמוכות 


939 


חקלאות 


940 


יותר מזה שאינו מנצלם במידה מלאה׳ מאחר שעומס הריבית 
והפחת הנובע מ״הזדקנות" המכונה מתחלק על מספר גדול 
יותר של שעות־עבודה. 

טבע המשק החקלאי דורש שמירה תמידית על פ 1 ריוח 
הקרקע, מאחר שהקרקע אינה ניתנת להחלפה. משום כך אין 
לנצל את הקרקע ניצול מופרז, אף אם ויתור זה כרוך 
בוויתור על השאת הרווחיות לטווח קצר. למטרה זו יש 
לשמור על מ ח ז ו ר - ז ר ע י ם (ע״ע זרעים, מחזור־) מתוקן 
ועל זיבול שיטתי(ע״ע דשנים < זבל),המונעים הרעה במצב 
הקרקע מבחינה פיסיקאלית, כימית וביולוגית כאחת. 

מיבנה המשק. לפעמים קשה למצוא את הפשרה 
בין הדרישות המנוגדות לשם השאת הרווחיות: המשק החד¬ 
גוני מאפשר הקף מאבסימאלי של הענף היחיד והתמחות 
בו, ואף מפשט את ניהולו של המשק, אך מציג בעיות קשות 
לגבי הסיכון הרב וחוסר האפשרות של ניצול גורמי־ייצור 
קבועים; המשק ה ר ב ־ ג ו נ י מאפשר, אמנם, חלוקת הסיכון 
וניצול טוב יותר של גורמי־ייצור קבועים, אך דורש מבעליו 
מידה גדולה של רב־צדדיות. המשק המשפחתי צריך 
לשמור יותר מהמשק השיתופי על אי־התפצלות, הואיל 
ואין בו אפשרות של חלוקת התפקידים בין כוחות־עבודה 
רבים. המשק השיתופי עשוי להגיע לרב־גוניות בלי ויתור 
על הקף מתאים והתמחות בכל ענף. 

הנהלת־חשבונות מספקת את הנתונים הדרושים 
לכל סעיף וסעיף של חשבון הרווחיות לשם הכנת תכנית־ 
משק מתאימה. לשם כך דרוש רישום מדוייק ומפורט של 
הפעולות המשקיות, הן מבחינה כמותית, הן מבחינה כספית. 
נתונים אלה כשהם־לעצמם אינם מאפשרים הסקת מסקנות 
ישירות על השינויים הרצויים במיבנה המשק כולו, מאחר 
שהכדאיות היחסית של הענפים הולכת ומשתנית עם כל 
שינוי בהרכבם. השוואת התוצאות בין משקים שונים בעלי 
מיבנה דומה משמשת יסוד לקביעת הרווחיות היחסית שלהם 
ומסייעת לקביעת מקומות־התורפה, בתנאי שחישובי הרווחיות 
בוטאו במקדמים מתאימים המאפשרים השוואה מוצדקת. 
למשל, בענפי החי ניתן לבטא את התוצאות בייחוסן לכמות 
המזון שהשתמשו בה, מאחר שהמזון מהווה את הסעיף 
הראשי של כל התשומה; במקרה זה יש להביא את המו¬ 
צרים השונים של אותו ענף למכנה משותף (ביצי־סטנדרד, 
חלב סטנדרד), כשרוצים למדוד יחסים כמותיים בין המזון 
והמוצרים השונים. 

שיטות־תיכנון שונות. קיימות שיטות שונות של 
עריכת תכנית־משק. הוותיקה והפשוטה ביותר היא שיטת 
ה ת י ק צ ו ב, המבוססת על השוואה בין תכניות אלטרנא־ 
טיוויות ומנסה להגיע לפתרון המתאים ביותר לגבי מיבנה 
המשק בדרך ניסויים רבים. תוך התחשבות בתוצאות המת¬ 
קבלות בעקבות שינוי זה או אחד: אם, למשל, אין לבצע 
תכנית אחת בגלל חוסר מים בחודש מסויים, יש לשנות את 
הקף הגידולים והרכבם, באופן שלא יהיה מחסור במים! 
אם נשאר עודף של כוחות־עבודה, מנסים להנהיג גידול 
נוסף או להגדיל ענף מסויים אחר עד לגבול המאפשר את 
ניצולם; וכיו״ב. עצם עיבוד התכניות מוביל את המתכנן 
לקראת המטרה, שהיא — השאת הרווח במשק כולו. 

שיטת התיכנון ה מאת מ אט י טוענת למצוא את 
הפתרון האופטימאלי. היא מבוססת על ניסוח הפעילויות 
הרבות העומדות לבחירה — כשכל גידול וכל ענף לפי 


שיטות־ייצור שונות, עונות שונות וכד׳ נחשב לפעילות בפני 
עצמה —, על חישוב העודף־ברוטו, דהיינו ערך התפוקה 
לאחר ניכוי ההוצאות הישירות לגבי כל אחת מאותן הפעי¬ 
לויות, ועל קביעת המיגבלות הקיימות במשק הנידון שאין 
לעבור עליהן — מספר שעות-העבודה לחודש, כמות-המים 
בעונת צריכת־השיא, שטח המשק, ההון העומד לרשותו 
וכר; נתונים אלה מוכנסים למאטריצה ונמסרים לחישוב 
למחשב אלקטרוני. יתרון השיטה הזאת היא דיוק התו¬ 
צאה, המראה את היחסים בין הפעילויות המביאות להשאת 
הרווחיות במסגרת המיגבלות המוגדרות. חסרונותיה של 
השיטה הם: מצד אחד — התוצאה המדדיקת־מדי, המתבטאת 
במספרים שבורים שאין לתרגמם למציאות, ומצד שני — 
הצורך להגדיר מראש את כל הפעילויות שרוצים לבחון. עצם 
הדיוק המאתמאטי אינו מאפשר שום גמישות ועשוי לפסול 
פעילות מסויימת כבלתי־אפשרית, משום שהיא עוברת על 
אחת המיגבלות, ולו אך במידה קטנה בלבד. במציאות אין 
המיגבלות בח' נוקשות כל־כד׳ וניתן להזיז, למשל, השקאה 
בשבוע ימים, להקדים עבודה או להתגבר על מיכשול זה או 
אחר ע״י שינוי קל בטכניקה של העיבוד. 

שיטה אחרת היא ה ת י כ נ ו ן בשלבים, שהיא כעין 
מיזוג של שתי השיטות הקודמות. גם היא מבוססת על הגדרת 
המיגבלות שבמשק ובודקת את הרווחיות היחסית של פעי¬ 
לויות שונות ע״י חישוב העודף־ברומו. הפעילויות השונות 
מסודרות לפי עודף־ברוטו הולך ויורד, בהתייחסו למיגבלות 
השונות — לדונם, למ״ק מים, ליום־עבודה או ללירה של 
השקעה, וכד׳. עבודת התיכנון נעשית בשלבים לפי מדד 
העדיפות של הפעילויות, עד שמגיעים לעודף־ברוטו מאכסי־ 
מאלי כללי. כשהפעילויות הרווחיות ביותר מנצלות את 
גורמי־הייצור המוגבלים ניצול אופטימאלי. שיטה זו אינה 
מצריכה שימוש במחשב אלקטרוני, ובמשך כל ה״גילגולים" 
רואה המתכנן לפניו את התוצאות ויכול להחליט על שינוי 
בהנחה זו או אחרת, כדי לבדוק פעילות נוספת, שלא הוכנסה 
בתכנית מראש. 

י. לווה, כלכלת המשק החקלאי, 1957 4 הנ״ל, המשק החקלאי 
וניחוחו הכלכלי, 1963 ! היחידה הבין־קיבוצית להדרכה הל- 
כלית, כלכלת היצור החקלאית, 1963 ; ): 13164, 0711043011 *. 4 . 

- 411 , 15.646306 .£ ;* 1880 , 807141017151/11111 0 ) 11 ) 701100 . 4 
, 0105 ( 1 . 4 ; 1923 8 ,) 117 ) 51 ( 1 ) 171 ) 8 ):/ ! 10041017151/701111 . £0111 
, 1464500 ? . 13 ( 1 ; 1932/3 , 11 — 1 ,^ 1111111 ) 1117701 ס !)' 4 11146 ־ 74 
; 1939 , 1 /) 07 ) 5 ) 8 01 1111137 ) £71 4 . 171 ) 11 ( 71 010 ) 70 510111110111 
, 3101101 . 0 ; 1947 , 01 ) 111 )^ 310013 ; 77 07 '! ,. 11 64 1311014 . 13 ,[ 
. 1-0 ;־ 1950 ,)■ 111 ) 51 ( 1 ) 171 ) 8 ) 1111 / 1 ! 1 / 111 ) 1111141131.1 ) 11741 ) 10 )£ 40 ■ 
; 1953 ,) £ 711,1111117 1 ) 07 / 3 ) 4 . 1011077:1 10 11071 ) 10110411 , 311014 
, 414111144563114 £3 . 41 . 1110413 ) 1.3714/101113 . 4 )' 11 /)] 11 ! 1 > 1 /) 1111 ¥\ 

. 14 . 0056-0 ־ 04 .£ .£ ; 1954 ,( [ 40100 ־ 37001 .£ ■ 11458 ] ׳ 5 
ץ 341111544 , 6411310 04614 ; 1956 , 1151113 ) 7 <)? 4 , / 41 ־ 4 ) £4 , £464614 
. ¥ . 57 ; ־ 1957 , 53 ) 81131/1 11 03 £1 17771 ) 7/1 , 410014046 ^ 1 ■. 01 
; 1958 , 011005 ^ 511 ) 1011 01 ) 711 )§ 1000 '\ 471 ־ 44 )£ / 0 1 / 1045 )/ 3 , ¥14114 
~ 1 ' 1 £ 7 ) 10 1100 ) 10170411 , 300551104 * . 11 . 3153011-57 .£ . 0 
- 0 ) 8 ,'< 116341 . 0 .£ ; 958 [ , 117 / 113 ) 4.77 ) 810007711 701 ) 1 ) 151 ) 

.) 115 )) 50117 ) 4 004 1100 ) 470411 711115701 ) 71 ^ 4 / 0 710/71115 
- 6 (£ 1 ) 30 16434100 ( 000 £604104016 £04 441141 04830123 ; 960 ] 
. 1962 ,]! 10071171 ? ) 7010171 ^ 70 ? , 1441604 ( 610 ־ 1 

יה. לו. 

הייצור החקלאי (היה״ח) הכללי בעולם נתון 
ב 30 השנים האחרונות בתהליך של גידול מתמיד! מאמצע 
שנות ה 50 ואילך שיעורו של גידול זה — הן במוצרי הח׳ 
בכלל וחן במוצרי-חמזון בפרט — הוא בתחום 3% — 2 לשנה, 
ז״א הוא גדול משיעור הגידול השנתי של האוכלוסיה, הנאמד 




941 


חקלאות 


942 


ב 1.8% . ב 1962/3 היה הייצור גדול ב 66% לעומת התקופה 
שלפני מלחמת־העולם 11 ובלמעלה מ 50% לעומת התקופה 
1948 — 1953 . בגלל הריבוי הטבעי הגדול של אוכלוסיית 
העולם בשנים האחרונות קטן גידול היה״ח היחסי בהרבה 
מגידולו המוחלט: ייצור המזון לנפש (בממוצע עולמי) גדל 
רק ב 15% — 12 לעומת התקופה שלפני מלחמודהעולם 11 . 
אולם עובדה חמורה היא, שגידולו של היה״ח אינו שווה בכל 
האיזורים, הן מבחינה מוחלטת והן ביחס לאוכלוסיה. העליות 
העיקריות בייצור לנפש מאז המלחמה חלו דווקא באירופה 
ובצפון־אמריקה — באיזורים שנהנו כבר קודם משפע של 
אספקה — אך לא בארצות מפותחות־פחות, שהן הזקוקות 
ביותר להגדלת הייצור, משום שבהן מיכסת ייצור המזון 
לנפש מצומצמת ביותר. המזרח הקרוב הוא היחיד באיזורים 
המפותחים־פחות, שבו ייצור המזון לנפש קבוע ועומד על 
רמה שהיא גבוהה במקצת מזו שמלפני המלחמה. באפריקה 
חלו בייצור תנודות חג 1 ת, ובשנים 1961 — 1963 אף היה ייצור 
המזון לנפש פחות מאשר לפני המלחמה. במזרח הרחוק 
(להוציא את סין היבשתית, שעליה אין בידנו נתונים מוס¬ 
מכים) — האיזור המאוכלס ביותר בעולם — נשמרה בדוחק 
הרמה הקדם־מלחמתית של ייצור המזון לנפש. באמריקה 
הלאטינית ניכרת אפילו ירידה תלולה של רמת הייצור לנפש 
מ 1958/9 ואילך. אמנם גדל נפח ייצור המזון באמריקה הלא- 
טיגית בהשוואה לתקופה הקדם־מלחמתית ביתר מהירות 
מאשר בכל איזור אחר, אלא שגם גידול האוכלוסיה שם היה 
מהיר יותר מאשר בכל מקום אחר. בסיכומו של דבר ניתן 
לקבוע, שייצור המזון באיזורים המפותחים־פחות הדביק 
מבחינת הגידול את זה שבאיזורים המפותחים יותר, אלא 
שאוכלוסיית הראשונים גדלה בקצב מהיר עוד יותר (ר׳ 
לוחות 1 ו 2 ). 

שטחים. שטח הקרקע בעיבוד ובשימוש חקלאי קבוע 
בעולם נאמד ב 1963 ב 1434 מיליון הקטאר, ושטח המרעה 
הטבעי — ב 2,580 מיליון הקטאר! סרי״כ — 4,014 מיליון 
הקטאר, שהם 30% מכלל השטח היבשתי בעולם. יש הבדלים 
גדולים בין יבשת ליבשת מבחינת אחוזי השטח המעובד, וכן 
מבחינת יחס גודל השטח המעובד לגודל האוכלוסיה. למשל: 
חלקה של הקרקע המעובדת בכלל השטח באירופה מגיע 
לכדי 31% , ובאוקיאניה — לכדי 3.6% ! באסיה (להוציא 
את בריה״מ), שבה מרוכזים 56% מכלל האוכלוסיה בעולם, 
היו רק 31% מכלל שטח הקרקע המעובדת בעולם! באמריקה 
הצפונית והתיכונה, ששם מרוכזים רק 9% מכלל האוכלוסיה 
בעולם, היו 19% מכלל שטח הקרקע המעובדת בעולם. המצב 


באפריקה ובבריה״מ דומה לזה של אמריקה הצפונית והתי¬ 
כונה: באפריקה מרוכזים 8% מכלל האוכלוסיה העולמית 
לעומת 17% מכלל הקרקע המעובדת, ובבריה״מ — 7% מכלל 
האוכלוסיה העולמית לעומת 16% מכלל הקרקע המעו¬ 
בדת. הנתונים לגבי אירופה (להוציא את בריה״מ) ואמריקה 
הדרומית היו שווים: אחוז שווה מכלל האוכלוסיה בעולם 
לעומת אחוז שווה מכלל הקרקע המעובדת. באוקיאניה קיים 
איזון בין אחוז האוכלוסיה לבין שטח הקרקע המעובדת, אלא 
ששני השיעורים קטנים מאד. כל השטח הניתן לעיבוד 
בכוח נאמד כיום בעולם כולו בתחום 4,000 — 4,200 מיל¬ 
יון הקטאר (ר׳ לוח 3 ), ז״א — פי 2 1 / 2 — 3 מן השטח 
המעובד בפועל. 

ה ת פ ו ק ה ה ח ק ל א י ת (ר׳ לוח 4 ). ייצורם של מרבית 
המוצרים החקלאיים — בהקף עולמי (פרט לסין) — נמצא 
היום גדול בשיעור של 100% — 50 בהשוואה לתקופת 1934/38 , 
ובשיעור 50% — 25 בהשוואה לתקופת 1948/52 . גידול זה 
מקורו בחלקו בהרחבת השטחים המעובדים, אולם חלק רב יש 
לזקוף לזכות השיכלול והשיפור של השיטות האגרו־טכניות. 

גודל הייצור החקלאי בסין — שבה מרוכז כ % של 
המין האנושי — קובע במידה רבה את הערכת מצב הח׳ 
ואספקת המזון בעולם. אולם לגבי היבולים הסיניים אין 
בידנו אלא מספרים לא־רשמיים ואומדנות בלבד. הנתונים 
(במיליוני טוגות) לגבי כמה מיצרכים עיקריים הם: 


1962/3 

1961/2 

1960/1 

ממוצע 

1948/52 

ממוצע 

1934/8 

המוצר 

24 

— 

31 

16 

23 

חיטה 

— 

9 

— 

13 

9 

תירם 

78 

85 

80 

58 

51 

אורז 

— 

— 

— 

12 

4 

תפוחי־אדמה 

1.1 

1.2 

1.3 

0.3 

— 

סוכר 

— 

2.3 

2.4 

— 

— 

כותנה 


במספר מוצרים חקלאיים, כגון חיטה, פחת קצת הייצור 
העולמי בשנים שמ 1959 ואילך למרות הרחבה מתמדת של 
השטחים המיועדים לאותו גידול, וזה בגלל תנאים אקלימיים 
לא-נוחים ששררו בתקופה זו. חיטה, תירם, אורז וחלב 
מצטרפים ביחד ל 70% מכלל היה״ח העולמי מבחינה כמו¬ 
תית. הייצור העולמי של חיטה מגיע היום ל 237 מיליון 
טונות, מהן בבריה״מ כ 66 מיליון — 28% מכלל הייצור 
העולמי, לעומת אוכלוסיה המהווה 7% מכלל האוכלוסיה 
בעולם. המספרים המקבילים לגבי אה״ב הם 34 מיליון טו¬ 


נות — 14% מן הייצור העולמי, לעומת 6% מבחינת האוכלו- 
סיה! לגבי הודו — 11 מיליון טונות, שהם 4.6% מן הייצור 


לוח 1 . 

הייצור החקלאי ביחס לאוכלוסיה 
מדד: ממוצע 1952 — 1957 = 100 


1962/3 

1961/2 

1960/1 

1959/60 

— 

1958/9 

הממוצע 

1958/63 

הממוצע 

1953/8 

הממוצע 

1948/53 

הממוצע 

לפני 

המלחמה 


116 

114 

112 

110 

108 

112 

102 

93 

81 

אוכלוסיה 










כל הייצור 

123 


119 

116 

113 

118 

103 

88 

77 

א, כל מוצרי־הח׳ 

123 

■9 

120 

117 

114 

119 

103 

88 

76 

ב, מוצרי־מזוו 










הייצור לנפש 

106 

105 

106 

106 

106 

106 

101 

95 

95 

כל מוצדי־הח' 

106 

105 

107 

106 

106 

106 

101 


94 

_ 

מוצרי־מזון בלבד 




















943 


חקלאות 


944 



לוח 2 . 

הייצור החקלאי באיזודים השונים ובארצות נבחרות 

מדד: ממיצע 1952 -- 1957 = 100 


— 

1962/3 

(אומד!) 

1961/2 

1958/9 

1955/6 

1952/3 

ממוצע 

1948/53 

הממוצע 

לפני 

המלחמה 

הייצור החקלאי 

איזורי העולם 
ומספר ארצות 
לדוגמה 

123 

120 

113 

103 


88 

77 

ס״ה הייצור 

ם "ה האיזורים 

106 

105 

106 

101 


95 

95 

הייצור לנפש 


124 

119 

109 

102 

93 

86 

82 

ס "ה הייצור 

מערב־אידופה 

115 

112 

106 

102 


89 

93 

הייצור לנפש 



122 

105 

104 

91 



ס״ה הייצור 

צרפת 


125 

110 

97 

100 



ם"ה הייצור 

דגםארק 


115 

116 

105 

92 



פ" ה הייצור 

איסליה 


130 

121 

109 

79 



5 ״ה הייצור 

יויז 

139 

135 

129 

104 


86 

82 

ס״ה הייצור 

מזרח־איריפה 

124 

122 

122 

103 


92 

84 

הייצור לנפש 

וברית־המועצות 

111 

109 

105 

101 

99 

93 

68 

ס״ה הייצור 

אמריקה הצפונית 

97 

96 

98 

99 



87 

הייצור לנפש 



110 

106 

101 

98 



פ״ה הייצור 

אה "ב 

124 

125 

118 

102 

95 

88 

73 

ס״ה הייצור 

אמריקה הלאטינית 

99 

103 

106 



98 

110 

הייצור לנפש 



152 

143 

110 

84 



ס״ה הייצור 

מכסיקו 


144 

124 

106 

93 



ס״ה הייצור 

בראזיל 

123 

121 

111 

104 

92 

87 

84 

ס״ה הייצור• 

המזרח הרחוק 

104 


103 

102 


94 

109 

הייצור לנפש 




107 

97 

102 



ס״ה הייצור 

בורמה 



116 

114 

96 



ס״ה הייצור 

יאפאן 

127 


118 

100 

94 

85 

73 

פ״ה הייצור 

המזרח הקרוב 

107 

1 

107 

98 


94 

96 

הייצור לנפש 




150 

104 

81 



ס "ה הייצור 

ישראל 



117 

103 

96 



ס"ה הייצור 

מצרים 


127 

121 

99 

100 



ס״ה הייצור 

תורכיה 

ן 

116 

111 

108 

101 

94 

88 

69 

ס״ה הייצור 

אפריקה 

97 

95 


99 


95 

92 

הייצור לנפש 



83 

93 

96 

91 



פ״ה הייצור 

אלג׳יריה 


125 

110 

103 

89 



ם ׳יה הייצור 

דרום־אפריקה 

131 

125 

117 

103 

97 

90 

78 

ס" ה הייצור 

אוקיאניה 

110 

107 

107 

101 


99 

103 

הייצור לנפש 



126 

119 

104 

97 



ס״ה הייצור 

איסטראליה 


להוציא את הין היבשתית. 









945 


חקלאות 


946 


השימוש בקרקע (באלפי זזקטארים) 



ס״ה בעולם 
• פרט לבדיה״מ. 


13-534,000 


2,580,000 


4,099,000 


** פרט לסין. 


העולמי, לעומת חלקה באוכלוסיית העולם בשיעור של 14% ! 
בקאבאדה ובאוסטראלידי מגיע הייצור השנתי ל 8 ול 7 מיליון 
טונות — בכל אחת מהן כ 3% מכלל הייצור העולמי, לעומת 
אוכלוסיותיה,ן שאינן אלא 0.6% ו 0.4% מכלל האוכלוסיה 
בעולם (וע״ע חטה, עמ ׳ 283 — 286 ). 

ר׳ מפות ומפיות: כרך ג/ עמ׳ 108 ׳ 129 < ד׳, עמ ׳ 
245 , 281/2 , 907/8 ; ה/ עמ׳ 324/5 , 378 ; י״א, עמ ׳ 133/4 ; 
ט״ז, ענד 788 ; י״ז, עמ ׳ 283/4 . 

לעומת העליה הגדולה בייצור החיטה בדור האחרון חלה 
ירידה מסויימת בייצור השיפון: מממוצע שנתי של 46 
מיליון טון בשנות ה 30 לממוצע של כ 40 מיליון בתחילת 
שנות ה 60 . גידולה של תבואה זו מרוכז כמעט כולו באירופה 
המרכזית־מזרחית: בריה״מ, פולניה, גרמניה, צ׳כוסלובא־ 
קיה. — ירירה חלה גם בייצור שבולת־שועל (מ 64 
מיליון טון ל 49 מיליון באותו רווח־זמן) — תופעה המשקפת 
את השינויים שחלו בגידול־המקנה; איזורי־גידולה העיק¬ 
ריים הם: אה״ב, בריה״מ, קאנאדה, גרמניה, פולניה, צרפת. 

הייצור העולמי של תירס מגיע היום לכלל 188.5 מיליון 
טונות ומתרכז בעיקר באה״ב ובבריה״מ < אחריהן באות רו¬ 
מניה, מכסיקו, דרום־אפריקה, ארגנטינה, יוגוסלאוויה. — 
ייצור הארז (ע״ע, ענד 785/6 ) — בארצות שלגביהן יש 
סטאטיסטיקה — מגיע לכלל 160 מיליון טונות, ועיקרו בהו¬ 
דו, בפאקיסטאן, ביאפאן ובאינדונזיה; האומדנות לגבי סין 
הם בתהומי 80 — 100 מיליון טונות לשנה. 

ייצור החלב הגיע לכדי 352.4 מיליון טונות והתרכז 


בעיקר בבריה״ס — 62.6 מיליון טונות; באה״ב — 67 מיליון 
טונות; בצרפת— 24 מיליון טונות (ע״ע חלב, עט׳ 431 ). 

ייצור הסוכר (מקנה-סוכר וססלק־סוכר) הגיע לכדי 
50 מיליון טונות; מזה בבריה״מ — 6.7 מיליון טונות, 
בקובה — 4.8 מיליון, באה״ב (ובכללה האוואי) — 4 מיליון, 
בבראזיל — 3.6 מיליון׳ בהודו 3 מיליון, בגרמניה (המערבית 
והמזרחית) — 2 מיליון. 

ייצור הטבק הסתכם ב 3.44 מיליון טונות; מזה באה״ב— 

0.9 מיליון, בסין — כ 0.4 מיליון, בהודו — 0.3 מיליון, 
בבריה״מ — 0.17 מיליון, בבראזיל — 0.16 מיליון, בתור¬ 
כיה — 0.13 מיליון. 

ייצור הקפה בעולם מגיע לכדי 3.9 מיליון טונות, ועיק¬ 
רו בבראזיל — 2.1 מיליון; אחריה באות קולומביה — 0.5 
מיליון, אנגולה — 0,16 מיליון, חוף־השנהב — 0.15 מיליון; 
רפובליקות אמריקה התיכונה — 0.3 מיליון. — רובו של 
ה ק ק א ו בא מאפריקה המערבית — ביהוד מגאנה ומניגריה. 

כ% של ה ת ה באים מהודו ומצילון, יתרו בעיקר — מסין 
ומיאפאן. 

ייצור הכותנה מתרכז באה״ב (מדינות הדרום), באסיה 
הסובייטית, בהודו, בסין, במצרים, בבראזיל; ייצור היו¬ 
טה — בהודו ובפאקיסטאן. 

אסיה — מאלאיה, אינדונזיה, תאילנד, צילון — מפיקה 
את מרביתו המכרעת של הגומי הטבעי בעולם. 

מיבולי מוצרים חקלאיים אחרים יצויינו: 




























947 


חקלאות 


948 


לוח 4 . 

הייצור העולמי של מיצרנים חקלאיים עיקריים 


1963/4 י 4 ' 

1962/3 

1961/2 

1958/9 

1954/5 

ממוצע 

1948/52 

ממוצע 

1934/8 

המוצר 

(במיליוני טונות) , 1 ' 

248.6 

234.0 

210.3 

228.2 

171.4 

155.5 

144.7 

חיטה 


79.4 

68.9 

69.4 

57.1 

46.7 

44.1 

שעורה 


48.7 

49.1 

60.9 

57.8 

60.6 

64.0 

שבולת־שועל 

233.3 

188.5 

190.0 

165.9 

127.4 

124.0 

106.4 

תירם 

96.3 

— 

35.5 

38.6 

— 

37.7 

46.5 

שיפון 


— 

68.3 

— 

— 

— 

46.5 

דוחן ודורה 

262.3 

255.0 '־' 

280.6 

278.9 

— 

246.0 

233.2 

תפותי־אדמה 

254.8 

156.8 

154.3 

139.0 

119.8 

106.6 

100.7 

אורז 


49.8 

50.3 

48.8 

37.5 

31.9 

24.9 

סוכר 


18.9 

21.8 

19.7 

17.7 

15.1 

11.1 

פרי־הדר 


19.4 

14.6 

20.9 

14.8 

13.3 

11.5 

חפוחי־עץ 


19.3 

19.1 

16.8 

14.2 

13.7 

8.1 

בננות 








שמנים מן הצומח 








וגרעיני־שרן 








(מחושב לפי 


22.2 

22.7 

21.2 

17.9 

15.6 

10.4 

כמות השמן) 

3.86 

3.9 

4.28 

3.52 

2.44 

2.23 

2.41 

קפה 


1.14 

1.16 

0.92 

0.82 

0.76 

0.74 

קקאו 

1.02 

0.87 

0.87 

0.79 

0.69 

0.56 

0.47 

תה 


25.7 

22.2 

23.9 

22.4 

18.9 

20.3 

ייז 

3.84 

3,41 

3.2 

3.12 

3.09 

2.73 

2.29 

טבק 

11.15 

9.41 

8.93 

7.89 

8.0 

6.78 

5.99 

כותנה (סיבים) 


2.92 

3.21 

2.5 

1.73 

2.08 

2.15 

יוטה 


2.5 

2.49 

2.35 

2.04 

1.79 

1.61 

צמר 


2.15 

2.12 

1.97 

1.85 

1.74 

1.0 

גומי(טבעי) 


352.4 

348.0 

329.8 

288.2 

259.6 

221.0 

חלב 


54.1 

52.2 

48.6 

42.6 

36.2 

29.4 

בשר"׳' 


13.5 

13.0 

11.7 

10.3 

8.77 

6.32 

ביצים 


123 

120 

113 

100 = 1957- 

98 

ממוצע 1952 - 

88 

77 

ממד כל 

מוצרי־החקלאות' 1 ' 


י 1 ' פרט לסין. י 2 ' אומדן. 131 פרה, עגל. כבש, סלה, חזיר. י 4 ' כולל אומדנות לסין. 


לוח 5 . 

יחידות משק־ ה חי בעולם 


ר 

•ל 100 הקטארים של קרקע חקלאית 
1938/9 1956/7 

ל 100 הקטארים של קרקע מעובדת 
1938/9 1956/7 

1 - 

ס״ה במיליונים 

1938/9 1956/7 

היבשת והארץ 

61.2 59.6 

16.2 16.3 

23.6 20.0 

47.4 33.5 

48.1 38.7 

15.7 11.9 

97.8 75.8 

92.2 93.4 

43.2 36.2 

56.2 47.9 

236.5 185.5 

97.5 81.9 

54.9 42.1 

157.2 126.7 

140.2 140.1 

95.6 79.5 

145.0 122.1 

172.7 128.0 

451.3 334.8 

129.1 102.3 

39.3 30.4 

אירופה 

ברית המועצות 
אמריקה הצפונית והתיכונה 
אמריקה הדרומית 
אסיה 

אפריקה 

אוקיאניה 

29.2 24.4 

81.8 68.4 

1,137.2 937.2 

ס״ה עולמי 


ז רע י־ כ ו תנה — 21.6 מיליון טון ( 1961/2 ), מהם 
כ 5.6 מיליון בסין ו 2.8 מיליון בבריה״מ. 

אגוזי־אדמה — 14.1 מיליון טון( 1961/2 ), מהם 4.7 
מיליון בהודו, 4.1 מיליון באפריקה המערבית (ניגריה, קאמ־ 
רון ועוד), כ 2 מיליון בסין. 

שמנים צמחיים ( 1961/2 ). שמן־זית — 1.4 מיליון 
טון, מהם 04 מיליון באיטליה, 0.3 מיליון בספרד, 0.2 מיליון 


ביוון, 0.1 מיליון בפורטוגאל, 0.1 מיליון בתורכיה. שמן־ 
דקלים — 1.1 מיליון טון. מהם 0.4 מיליון בנגריה, 0.2 מי¬ 
ליון בקונגו, 0.2 מיליון באינדונזיה. 

סויה — 30.8 מיליון טון ( 1962/3 ), מהם 18.4 מיליון 
באה״ב, כ 10.4 מיליון בסין. 

מ ש ק ־ ח ח י(ר׳ לוח 5 ). בסטאטיסטיקה מקובלת "יחידת 
משק־חי" כאמת־מידה להערכה כמותית של משק־החי בערכים 



























949 


חקלאות 


950 


של צרכי־תזונה. לפי קנה־מידה זה שקולים, למשל, 5 חזירים 
או 10 כבשים או סוס אחד כנגד "יחידת משק־חי" אחת* 
כל 16 בע״ח הללו יחד מחווים 3 "יחידות משק־חי". 

הריכוז הגדול ביותר של יחידות משק־חחי לכל 100 
הקטאר של קרקע חקלאית הוא באוקיאביה ( 97.8 ) ובאירופה 
( 61.2 )! באפריקה היה ריכוז זה בתחום 15.7 , בבריה״מ — 
בתחום 16.2 , באמריקה הצפונית והתיכונח — בתחום 23.6 , 
בדרוכדאמריקה — בתחום 47.4 ובאסיח — בתחום 48.1 . 

כלל יחידות משק־החי חיה ב 1956/7 גדול מאשר לפני 
מלחמת העולם 11 , אם כי חלה ירידה ניכרת בעדרי הסוסים 
והפרדות! עדרי הבקר, החזירים והכבשים גדלו לעומת זה 
באופן ניכר בתקופה שלאחר המלחמה (וע״ע ח י ו ת ־ ב י ת). 

יבולים ותנובות. פדיונה של הה׳ — ז״א התפוקה 
ליחידת־השטח — גדל גידול איטי במשך מאות־שנים בחב¬ 
רות שחקלאותן מפותחת, וגידול מהיר ביותר בדורות האח־ 



דיאגראמה 1 

9 צ?ז|^ן 0 5 3 


ההיסה באנגליה 

יבילי 



?5 1 • 



• 

* !)ל¬ 

• 

' *״י . '׳ 4 

* • 

׳ י * < . 

140, * * 

• 


00 ) 1 600 < 400 ! ססנז 


היבול השנתי הממוצע של חיטה 
( 100 ק"ג להקטאר) במספר ארצות: 


אחוז השינוי 

1960—1958 

1913—1909 


+ 61 

34 

21 

אנגליה 

87 ־ 1 - 

41.6 

23.4 

הולאנד 

-9 

. . 4 

... 

רומניה 

+ 282 

15 

4 

מכסיקו 

+ 181 

17.5 

6.5 

בולגריה 

23 ־ 

... 

... 

מארוקז 


ל', באיטליה — ל 1.600 ל/ במאלאווי (ניאסאלנד) — 


ל 150 ל׳ בלבד. 

היבול השנתי הממוצע של אורז 
( 100 ק"ג להקטאר) במספר ארצות: 


1961/62 

1948/53 


54.6 

48.5 

איטליה 

24.0 

14.5 

בריה״מ 

15.1 

11.3 

ה 1 דו 

47.0 

40.0 

יאפאן 

50.5 

37.9 

מצרים 


464 



1001 


'200 1700 1*00 


גידול היבולים (ק״ג לדונם! במרוצת הדורות 

(חקלאים מצטיינים באנגליה הגיעו ליבולים של 750 ק״ג חיטה לדינם, וכפרים ספוייטים ביאפא; 


משיגים יבולים של 1,200 ק״ג אור! לדונם) 


רונים (ר׳ דיאגראמות). קשה להעריך הערכה מדוייקת 
את חלקם היחסי של הרחבת השטח המעובד מזה ושל הגברת 
כושר־הייצור מזה—בהגדלת התפוקה החקלאית הגלובאלית 
בדור האחרון. מבחינת השפעתם של שני גורמים אלה קיימים 
חבדלים בולטים בין איזור לאיזוד (ר׳ לוח 6 ). בצפון- 
אמריקה, באירופה ובאוקיאניה, או— באופן כללי— בארצות 
המפותחות מבחינה כלכלית, באה התרומה הגדולה־יחסית 
לגידול בייצור מיבולים ממוצעים גבוהים יותר. בארצות 
המפותחות־פחות נבע עיקר הגידול בייצור מהרחבת השטח 
המעובד! והוא הדין גם באיזור המזרח הרחוק, שבו האוב־ 
לוסיה צפופה ביחס לשטח המעובד. אע״פ שלטיב הקרקע 
והאקלים השפעה עצומה על רמת היבול הממוצע, ניתנים 
הגורמים הקובעים את היבול לשינוי ולשיפור ע״י ההתפתחות 
הטכנולוגית. 

מהשוואת היבולים השנתיים הממוצעים של חיטה (ר׳ 
טבלה בראש עם׳ 950 ) לפני 50 שנה והיום, נראה שחלו 
התקדמויות ונסיגות הן בארצות שבהן היה היבול נמוך 
בתחילת המאה, והן בארצות שבהן היה גבוה באותה התקופה. 

הערך הגבוה ביותר של תנובת החלב השנתית הממו¬ 
צעת לפרה נרשם ב 1962 בישראל: 4,200 ליטר! בהולאנד 
הגיעה התנובה הממוצעת ל 120 ׳ 4 ל', בגיו־זילנד — ל 2,700 


היבול השנתי הממוצע של כותנה 


( 100 ק״ג להקטאר) במספר ארצות: 


1961/62 

1948/53 


3.3 

1.6 

ספרד 

8.9 

2.9 

הונדורס 

4.9 

3.2 

אה״ב 

1.9 

1.5 

בראויל 

8.7 

(1959/60) 10.6 

ישראל 

4.8 

2.8 

סוריה 

4.0 

5.2 

מצדים 


היבול הממוצע של טבק 


( 0 10 ק"ג להקטאר) במספר ארצות: 


1961/62 

1948/53 

בלגיה 

28.9 

25.1 

5.8 

6.1 

בולגריה 

19.7 

14.2 

אה״ב 

22.2 

20.3 

צ׳ילה 

5.4 

5.4 

ישראל 

7.3 

7.6 

תורכיה 


ה א ו כ ל ו ס י ה החקלאית. במרבית ארצות העולם 
קטן והילך אחוז האוכלוסיה העוסקת בח׳ בתוך כלל 
האוכלוסיה הפעילה. תהליך זה, הניכר במיוחד בתקופה 
שלאחר מלחמת־העולם ח, מקורו בפיתוח התעשייתי המזורז 
מחד, ובהגדלת היעילות בייצור החקלאי מאידך. הירידות 
היחסיות הגדולות ביותר אירעו: בקאנאדה — מ 26% של 







951 


חקלאות 


952 


לוח 6 . 

הגידול בייצור של 12 גידולים עיקוייפי 


מ 1934-38 עד 1958-60 ותרומתם של השטח 
_ושל היבול ה מ מ ו צ ע (ב %)_ 


השינוי ביבול 
הממוצע 
להקטאר 

השינוי 

בשטח המעובד 

השינוי 

בייצור 

האיזורים 

+ 78 

-3 

+ 73 

צפון־אמריקה 

1 29 

- 4 

+ 23 

מעו־ב־אירופה 

+ 16 

+ 6 

מזרח־אירופה ובריה״מ 24 - 4 

+ 52 

+ 18 

+ 78 

אוקיאניה 

+ 14 

+ 41 

+ 60 

אמריקה הלאטינית 

+ 6 

24 -ל 

+ 32 

המזרח הרחוק** 

+ 2 

+ 65 

+ 69 

המזרח הקרוב 

+ 28 

+ 50 

+ 92 

אפריקה 

+ 24 

+ 13 

+ 41 

ס "ה 


* סיכומים משוקללים לפי מחירים של חיטה, שיפון, שעורה, 
שבולת־שועל, תירס, אורז, תפ״א, סויה, אגהי־אדסה, טבק, 
כותבה ויוטה, 

*• להוציא אח סין היבשתית. 

עוסקים בתקופה 1930 — 1944 לכדי 12% בממוצע בתקופה 
1945 — 1961 , באפריקה הדרומית — מ 64% עד 33% ובברית- 
המועצות מ 50% עד 39% . 

בשנים 1930 — 1944 היה אחוז האוכלוסיח המועסקת בח׳ 


הנמוך ביותר בהשוואה לכלל האוכלוסיה באה״ב ובאוסט־ 
ראליה — 19% בכל אחת, ומהגבוהים ביותר במזרח התיכון 
ובארצות דרום־מזרח אסיה, שבהן היה אחרו זה בתחום 
85% — 75 . בשנים 1945 — 1961 היה יחס זה מהנמוכים ביותר 
באה״ב ובקאנאדה והגיע ל 12% , ומהגבוהים ביותר בצפון 
אפריקה ובארצות אסיה (ראה לוח 7 ). 

לוח 7 — המציין ערכים ממוצעים לתקופות של 15 — 16 
שנים — אינו משקף את הירידה התלולה במספר העוסקים 
בח׳, שחלה בשנים האחרונות בכל המדינות המת¬ 
קדמות מבחינה טכנולוגית. באה״ב, למשל, פחת שיעורם 
של העובדים בח׳ ב 1962 — 1963 עד 7,2% — 6.6 מכלל המפר¬ 
נסים. נמצא, שעוד לפני דור (בתחילת שנות ה 30 ) היו 
העובדים בח׳ כשליש ( 34% ) מן האוכלוסיה הפעילה, בתחי¬ 
לת שנות ה 50 — כ 1/6 ממנה, ואילו היום הם רק כ 1/15 
בכלל העובדים. בדומה לכך פחת חלקם של העובדים בח׳ 
בקאנאדה עד ל 14% — 10 מכלל העובדים ב 1961 — 1963 . והוא 
הדין בדאנמארק ובצרפת, המוחזקות שתיהן באירופה ארצות 
חקלאיות מובהקות; בדאנמארק התפרנסו ב 1955 21% של 
האוכלוסיה מן הוד, אולם מספר העיבדים בח׳ נתמעט בין 
1939 ל 1963 מ ג/ 1 מילית עי ל% מיליון, וביחוד חלה 
ירידה במספר הפועלים החקלאיים— מ 307,000 עד ל 87.000 ; 


לוה 7 . 

ה א וכלום יה החקלאית הפעילה (גברים ונשים) 

(באלפים נפש) 


האחוז בחקלאות 

(1961— 

תקופה שניה ( 1945 

(1944- 

תקופה ראשונה ( 1930 - 


תקופה 

שניה 

תקופה 

ראשונה 

האוכלוסיד, 

המועסקת 

בחקלאות 

האונלוסיה 

הפעילה 

תאריד 

הסקר 

האונלוסיה 

המועסקת 

בחקלאות 

האוכלוסיה 

הפעילה 

תאריך 

הסקר 

יבשות וארצות לדוגמה 

39 

50 

38.426 

99,130 

1,1959 

39,477 

78,797 

1.1939 

א י ר ו פ ה * 

ברית המועצות 

26 

36 

5,039 

19,596 

7.1957 

7,204 

20.060 

3.1936 

צרפת 

53 


1,955 

3.663 

3.1961 




יוון 









אפריקה הצפינית 









והתיכונה 

12 

26 

768 

6.353 

6.1961 

1,082 

4,196 

4.1941 

קאנאדה 

12 

19 

7.331 


4.1950 

8,372 

44,889 

4.1940 

ארצות הברית 

58 

65 

6,050 

10,467 

7.1958 

3.803 

5,858 

4.1940 

מכסיקו 

25 


1,622 

6,446 

5.1947 




אמריקה הדרומית 

ארגנטינה 

58 

67 

9,887 

17,117 

7.1950 

9,453 

14.021 

9.1940 

בראזיל 









אסיה•" 

17 


132 

774 

1961 




ישראל 

71 

66 

| 71,809 

101,775 

3.1951 

***94,749 

***142.709 

2,1931 

הידו 


68 




4,137 

6,108 

2.1931 

בורמה 

77 

ן 

82 

9,446 

12,205 

10.1955 

6,460 

7,921 

10.1935 

תורכיה 

64 

1 ל 

4,126 

6,477 

3.1947 

4,308 

6,095 

3.1937 

אפריקה 

מצרים 

75 1 


2,631 

3,512 

10.1954 




אלנ׳יריה 

33 

64 

1,509 

4,593 

5.1951 

3,395 

5,312 

5.1936 

אפריקה הדרומית 


74 




8,260 

8,497 

1.1931 

ניגריה 

1 

13 

_ !2 _ 1 

498 

3.702 

1 

6.1954 , 

548 

2,825 

6.1933 

אוקיאניה 

אוסטראליה 


• להוציא את בריה״מ. " להוציא את סין ;שעליה אין נתונים בנידון זה). י"* ובכללה פאקיסטאן. 













953 


חקלאות 


954 


בצרפת פחת תוך 8 שנים בלבד (מ 1954 עד 1962 ) שיעור 
המתפרנסים מן חח׳ באוכלוסיה הפעילה בכלכלה מ 27.6% 
עד כדי 20.5% . בארצות המפגרות מבחינת הפיתוח המדעי- 
טכנולוגי היתד, הירידה באחוז המועסקים בח׳ מתונה יותר. 
למשל בתורכיה — מ 77% ב 1955 ל 75% ב 1963 . 

, 1 עצ- 1 1 * 111 * 1 * 100 ! 01 ) 11 * 51 ) !*סס 7 ! ) 0 1 * 1 סס 0 -ס*) 7 ,. 18 ; 1917-1963 

51*21111!($, 1917-1937; 0x1014 £(01101111( .411(11. 1959 2 ; 

0114 ) 11 ! / 0 1 ))י<ו* 10 )! 1 21 *)*ו 11 ו 1 )!ז 4% / ) 7/1 ,מ*י < 80 סג , ! 

01 .זק* 0 . 5 .ס ; 1952 ,( 8 * 0 זע 50 ?>מ 8 ' 01-18 ז 1 ו * 111 01 18 ; 1 ז 4 .) 

. 1958 , 111100 * 5111 11 * 111 ) 1 * 11 !■< 4 £ , 1 * 1 ) 0 ; \ 1 ) 7/1 י .ז^\־. 

ר. ו. 

שיווק חקלאי. מיבנה השוק החקלאי — כמיבנהו 
של כל שוק (ע״ע) — מוגדר ע״י קווי־האופי האירגוניים 
שלו, מבחינת היחסים בין המוכרים לבין עצמם, בין המוכרים 
לקונים ובין הקונים לבין עצמם. הגורמים הקובעים הם: 
(א) שיעורי הריכוזיות של המוכרים והקונים; (ב) מידת 
הבחנת המוצרים! (ג) תנאי הכניסה של מוכרים חדשים 
וקונים חדשים לענף. שיעור־ריפוזיות נמוך, היעדר הבחנת 
מוצרים ותנאי־בניסה בלתי־מוגבלים מביאים לידי תחרות 
צרופה־כמעט, ואילו שיעור־ריכוזיות גבוה, המלווה תנאי־ 
כניסה מוגבלים, מביא להתהוות גופים אוליגופוליסטיים (או 
אוליגופסוניסטיים) ומונופוליסטיים (או מונופסוניסטיים). 
שיעור־הריכוזיות הנמוך של היצרנים החקלאיים והיעדר 
הבחנת מוצרים, המאפיינת את מוצרי־הח׳, גורמים לכך, 
שהשיווק בשלב המשק החקלאי — שבו מועברת התוצרת מן 
היצרן לסיטונאי או למעבד — מבוצע בתנאים הקרובים 
לתחרות צרופה. ריבוי המוכרים וההבחנה שהקונים מב¬ 
חינים בין המשווקים הקמעוגאים השונים (כתוצאה משוני 
במיקום הגאוגראפי ובשירותי השיווק), וכן תנאי־כניסה 
בוחים־יחסית, גורמים להתהוות שווקים של התחרות מונופו¬ 
ליסטית בשלב השיווק הקמעוני. המעבדים נהנים כרגיל 
מתנאי־כנימה מוגבלים, משיעור־ריכוזיות גבוה ומהבהבת- 
מוצרים ניכרת; משום כך ניתן למצוא התהוות מיבנים אולי־ 
גופוליסטיים ואוליגופסוניסטיים בסקטור זה של מערכת 
השיווק. מיבנים אלה של השוק בקטעיה ושלביה השונים של 
מערכת השיווק קובעים את התנהגות הייצרנים והמשווקים 
בכל הנוגע למחירים, לקידום המכירות ולדרכי ההתארגנות 
והתיאום בין היחידות הכלכליות השונות. 

שיווק ק ו א ופרא טי ווי של מוצרי־הח׳. בשלב 
הקמעוני פעילות במדינות רבות אגודות־צרכנים שיתופיות. 
בשלב המשק ובשלב הסיטוני מתארגנות, בדרך־כלל, האגו¬ 
דות השיתופיות לשיווק התוצרת החקלאית ע״י היצרנים. 
אגודות אלו פועלות ללא רווחים, והניכויים ממחיר התוצרת 
מיועדים לכיסוי ההוצאות ולהשקעות ע״י האגודה. לכל חבר 
קול אחד בהצבעה. הכניסה לאגודה היא עפ״ר בלתי־מוגבלת. 
האגודות עוסקות במיונה ובאריזתה של התוצרת ובשיווקה, 
ולפעמים אף בעיבודה. קיומם של קואופראטיווים לשיווק 
עשוי למנוע ריווחי־תיווך מופרזים ע״י משווקים בעלי עמדה 
מונופוליסטית או מובופסוניסטית, מאפשר פיתוח מיפעלי- 
שיווק חדישים, הפועלים בהקף גדול, ומסייע להגדלת התמורה 
ע״י שליטה רבה יותר על תנועת המשלוחים. אין לאגודה 
השיתופית, בדרך־כלל, שליטה על הקף הייצור של חבריה, 
ולכן אין בכוחה להכתיב את מחירי התוצרת! משום כך אין 


לראות, בדרך־כלל, בקואופראטיוו אירגון קרטליסטי. שיווק 
קואופראטיווי של תוצרת חקלאית נפוץ במדינות רבות. 

התערבות המדינה בתהליך השיווק ה ח ק¬ 
ל א י הולכת וגוברת, ביחוד בארצות המפותחות והמתועשות. 
המגמות העיקריות של התערבות המדינה הן היום:( 1 ) הבטחת 
רמת־הכנסה גבוהה יותר לחקלאים! ( 2 ) שמירה על יציבות 
המחירים, הבטחת האספקה וההכנסות; ( 3 ) ייעול מערכת 
השיווק!( 4 ) הגנה על הצרכן מפני זיופים והונאה;( 5 ) הגדלת 
תקבולי האוצר. — דרכי ההתערבות הממשלתית כוללות: 
( 1 ) הגנה ע״י מכסים והגבלות־יבוא; ( 2 ) תמיכות והסלים; 
( 3 ) הבטחת מחירי־מינימום ומחירים קבועים! ( 4 ) הנהגת 
מיבמות ייצור ושיווק; ( 5 ) הפניית חלק מהתוצרת לעיבוד 
תעשייתי, להזנת בע״ח או להשמדה; ( 6 ) איחסון התוצרת 
לשם הגנה על המחירים וייצוב האספקה; ( 7 ) פיקוח על 
טיב התוצרת, על מיונה ועל אריזתה; ( 8 ) התערבות סטרוק¬ 
טוראלית בדרך של חקיקה המסדירה את מיבנה השיווק — 
תקנות לרישוי הסחר הקמעוני והסיטוני, חקיקה בענייני 
הגבלים עסקיים, וכיו״ב. 

בארצות רבות הוקמו ביזמת הממשלה מועצות ייצור 
ושיווק, שתפקידן לארגן, להסדיר ולייעל את ייצור התוצרת 
החקלאית ואת שיווקה. במועצות — המאורגנות כרגיל על 
בסים ענפי — מיוצגים, בדרך־כלל, היצרנים, הסוחרים, 
המעבדים, הצרכנים והממשלה. 

על השיווק החקלאי בישראל — ע״ע א״י, עט׳ 947 , 

וכן כרך־מילואים. 

ו. פרויס, התנועה השיתופית בעולם ובארץ, תשט״ז; 

. ז \\ .? ; 1935 , 11 ^ 4 8x10141111x01 >* .£ .א 

. 1 \ ; 1954 , 111% 8<>0<1111 £4 011 ^.8X10111111X01 

, 4§1101(1114101 €00^0X011011 ^ י צ 0££ ־ 50 .£ . 0 — 

- ז € 0 )^ ; 1959 , 41100 >% 1711 > 1957 ; ], $. 7 14 $ 1x101 0x8 
. 800/( 0\ ^4^X100111(101 €00{1^x011011 

פ. ז. 

ת י כ נ ו ן חקלאי. התיכנון הכלכלי של הח׳ מטעם 
המדינה ושלטונה הופך בדור האחרון לעובדה קיימת הן 
במדינות המפותחות של המערב, הן בארצות המתפתחות. 
אולם תכנו וצורתו שונים בהתאם לטיב המשטר, למגמות 
השלטוניות של הממשלות ולהקף הסמכויות והכוח שבידי 
השלטון להתערב בחיים הכלכליים והחברתיים ולהטיל את 
מרותו על מהלכם, 

בארצות דמוקראטיות, אע״פ שגם בהן התיכנון הוא 
מעסקה של הממשלה — הרי מטרתו העיקרית היא ליצור 
תנאים שבהם מתקיימת ההתפתחות הכלכלית ע״י פעילותם 
הוזפשית של גורמים ציבוריים ופרטיים, באופן שיהא רצוי 
למדינה וכדאי גם ליצרן הפרטי. 

התיכנון החקלאי מן ההכרח שיהיה חלק אינטגראלי של 
התיכנון הכלכלי הלאומי. אולם יותר מכל פעילות אחרת 
במדינה, פיתוח דיה׳ קשור מבחינת מהותו במערכת סבוכה 
של גורמים לא־כלכליים. הח׳ אינה פרנסה בלבד — היא גם 
אורדדחיים. תא-הייצור היסודי — משק הפרט — הוא חלק 
של מיבנה חברתי מיוחד, החברה הכפרית והקהילה הכפרית; 
כשאין מיבנה זה מוכשר להסתגל לשינויים טכנולוגיים ואיר- 
גוניים, נמנעת גם האפשרות של התפתחות כלכלית. פיתוחה 
של הח׳ מחייב עיסוק לא רק בבעיות כלכליות וטכנולוגיות 
אלא גם בבעיות חברתיות, מוסדיות ואירגוניות, והבנת יחסי־ 



955 


חקלאות 


956 


הגומלין בין הגורמים השונים הללו: לגורם האנושי חשיבות 
מכרעת בפיתוחה של הזד. 

מטרתו המיוחדת של התיכנון החקלאי הכולל היא ליצור 
את התנאים להתפתחות כלכלית של הסקטור הכפרי, להגדיל 
את יעילות תהליך הייצור (כלו׳ להגדיל את מכסת הייצור 
לכל יחידת־עבודה של האדם), מבלי לערער את יסודות 
החברה הכפרית, היונקת את כוחה ממסגרות־חיים של מסןרת 
ארוכה. תיכנון הח׳ ברמה הלאומית מכוון לחולל שינויים 
ביולוגיים, אגרוטכניים ואירגוניים מתמידים, שאינם בני- 
ביצוע אם אינם מקובלים על החקלאי. מאחר שהייצור 
החקלאי הלאומי הוא סכום הייצור של יחידות־המשק, נמצא 
שהחיכנון החקלאי הלאומי (מערכת המאקרו־תיכנון) חייב 
להיות קשור ומותאם תיאום מלא עם תיכנון יחידות־המשק 
(מערכת המיקרו־תיכנון); על המתכנן החקלאי למצוא דרכים 
מתאימות לקשור את התיכנון הלאומי עם התהליכים של 
הייצור במשקים האינדיווידואליים. לשם כך עליו לנסח, 
לאתר, לנתח ולקבוע 3 מערכות: 

( 1 ) מערכת המאקרו־תיכנון, העוסקת בחלוקת 
אמצעי־הייצור היסודיים ובהכוונתם למגמה הקולעת ביותר 
בתנאים השוררים במדינה. מערכת זו כוללת ארבעה חלקים 
עיקריים: (א) קביעת תחזית התפתחותה של הכלכלה הלאו¬ 
מית כולה, כדי לשבץ בתוכה באופן מתאים והארמוני 
את תיכנונו של הסקטור החקלאי,• אומדן גידול האוכלוסיה, 
שיעור הגידול השנתי של התוצר הלאומי, שיעור הגידול 
בהכנסה הלאומית לנפש, ומכאן — שיעור הגידול השנתי 
של הצריכה לנפש! ובעיקר — יש לדעת מהי התחזית 
המשוערת של מהות ה תעש יה בהשוואה לח/ — (ב) קביעת 
גורמי הביקוש של המוצרים החקלאיים: אומדן גידול הביקוש 
בשוק הפנימי, סיכויי השיווק לשווקים החיצונים ומערכת 
המחירים החזויה של המוצרים החקלאיים. — (ג) קביעת 
גורמי ההצע של הדד: סקר של נתוני־הטבע היסודיים — 
קרקע, מים׳ אקלים — הקובעים את התפתחות הוד; אומדן 
התפתחותו של הידע החקלאי, המתבטאת בהגדלת התגובות, 
אפשרויות של הנהגת שיטות אגרו־טכניות חדשות והגברת 
פריון העבודה. — (ד) לאור הגורמים האלה יש לקבוע את 
המטרה הקולעת ביותר של מיבנה המשק החקלאי והרכב 
ענפיו בהתאם למדיניות־הפיתוח הכוללת של המדינה. 

( 2 ) מערכת ה מ י ק ר ו־ ת י כ נ ו ן, הבאה לקבוע את חלו¬ 
קת אמצעי-הייצור בין המשקים השונים. מערכת זו משתמשת 
במודלים ממוצעים של טיפוסי־משק שונים ומונחה ע״י 
הנחות־יסוד, שמקורן עפ״ר הוא חברתי-מדיני ולא כלכלי. 
אחת מן ההנחיות המקובלות, למשל, בישראל היא, שחלוקת 
אמצעי־הייצור הנוספים צריכה להיעשות באופן שההכנסה 
הממוצעת של המפרנס בכפר לא תפגר אחרי התמורות החזו¬ 
יות בהכנסה הממוצעת של המפרנס במדינה. 

עפ״ר קיים פער בין היעדים של תיכנון הח׳ ברמה הלאו¬ 
מית לבין האפשרויות הממשיות לבצע יעדים אלה ברמה 
של המשק הפרטי. כדי להגשים את היעדים הלאומיים, יש 
להכניס במסגרת מסויימת את פעילותם של מרבית היצרנים 
הפרטיים, בארצות שבהן חופש הפרט במערכת הכלכלית 
הוא עקרון־יסוד, הגיעו לכלל הכרה, שגורם השוק החפשי 
ומערכת מחירים של תחרות חפשית שוב אינם יכולים לשמש 
המוסת היחיד או אפילו העיקרי בתהליך ההתפתחות החק¬ 
לאית• מכאן הצורך ליצור קשרים הדוקים בין התיכנון 


והמדיניות ברמה הלאומית ובין הגופים והאירגונים המב¬ 
צעים, הבאים בקשר יום־יומי עם החקלאים. כך נוצר הצורך 
במערכת־תיכנון שלישית, הבאה לקשור יחד את המאקרו־ 
תיכנון ואת המיקרו־תיכנון. 

( 3 ) מערכת כ 1 ל ל ת זו מיועדת לא רק לכוון את הפיתוח 
החקלאי הכפרי בלבד, אלא לקבוע דרך לשילוב מתאים בין 
הזד, התעשיה והשירותים השונים באיזורים הכפריים לשם 
שמירת שיווי־המשקל במערכת היחסים עיר—כפר. שילוב 
כזה ניתן להשיג בתנאי שהוא בא לידי ביטוי לא רק בשטח 
הכלכלי, אלא גם בשטחים החברתיים־אירגוניים, ולעיתים — 
גם הפיסיים. מערכת זו היא מערכת התיכנוןהאיזורי. 

הרבה מן הגורמים הקובעים את התפתחותה של הה׳ 
מקורם בשטח החברתי והאירגוני. גורמים אלה לא זו בלבד 
שאינם ניתנים לאומדן כמותי, אלא לעיתים קרובות אינם 
ניתנים — בשל עצם מהותם — לקביעה מראש. ידיעה 
מדוייקת בדבר השפעתם על תהליך הפיתוח באה, בדרך־כלל, 
דק תוך כדי ביצוע התכנית. תיכנון הה׳ הוא תהליך דינאמי 
ורצוף, האחוז בביצוע ונקבע על־ידו — מעין מכאניזם של 
"היזוךחוזר". משום כך דומה, שיש להעמיד את מערכת 
התיכנון החקלאי על 5 שלבים הבאים בזה אחר זה, במעגל 
מתמיד וסגור: (א) קביעת מטרת הפיתוח — כלכלית, 
חברתית־פוליטית או פינאנסית — וניסוחה הבתר; (ב) אי¬ 
סוף הנתונים הדרושים לקביעת הגורמים במערכת המאקרו- 
תיכנון והמיקררתיכנון כאחד; (ג) עיבוד התכנית — סקירת 
הנתונים היסודיים הדרושים לתחזית התפתחותם של גורמי־ 
היסוד המשפיעים על המאקרן־תיכנון והמיקרו־תיכנון, קביעת 
מדיניות העשויה לכוון תחזית זו כלפי המטרה, לימוד השי¬ 
לוב הכולל של שתי המערכות והסקת מסקנות לגבי 
התפתחותם של האיזורים הכפריים; (ד) הכנת האירגון, 
האמצעים והכלים שיעמדו לרשות הגוף המבצע את התכנית 
הלכה־למעשה; (ה) מעקב אחרי הביצוע — הסקת מסקנות 
באורח שוטף וקבוע מעצם תהליך הפיתוח לשם בחינת 
מטרותיה ונכונותה של התכנית, בחינה שעשויה להביא את 
הרשות הממונה על הפיתוח לשינוי המטרות או התכנית לפי 
הצורך. 

מן העובדה שהתיכנון הוא תהליך דינאמי, המתלווה אל 
הביצוע והצמוד אליו, נובעות מסקנות מרחיקות־לכת לגבי 
הקשר שבין מעצבי המדיניות, המתכננים, בעלי־המקצוע 
והמבצעים. הנסיון הישראלי הוכיח במיוחד, שקשר זה חייב 
להיות הדוק ומתמיד, הן בצמרת של מנגנון התיכנון, הן 
בשלבי־הביניים של מנגנון הביצוע, הן במשרד האיזורי הבא 
במגע ישיר עם החקלאים שאליהם מכוונת תכנית הפיתוח. 

ממלחמת־העולם 11 ואילך נפוצה הטכניקה של השימוש 
בנוסחות מאתמאטיות לצרכי ניתוח תהליכי הפיתוח הכלכלי. 
אולם שיטות אלו אינן מביאות בחשבון אותם הגורמים 
הבלתי־נשקלים, שאינם ניתנים לאומדן מוקדם ושחשיבותם 
לגבי פיתוח הה׳ עשויה לעתים להיות מכרעת. כוחם של 
גורמים אלה לא ניתן להכירו אלא תוך כדי פעולה ברמה 
האיזורית. התיכנון האיזורי יכול לשמש אמצעי לקשר של 
ממש בין המתחולל בתוך המשקים גופם ובין ההכוונה הבאה 
מן הרמה של המדיניות הלאומית: האיזור הוא הנושא של 
תיכנון הח׳ ופיתוח הכפר. 

דוגמות של תיכנון חקלאי בארצות שונות. 

(א) ב א ר צ ו ת - ה ב ד י ת הוחל בתיכנון החקלאי הממלכתי 






957 


חקלאות 


958 


ב 1931 , כשזלוקמו במסגרת משרד־הח׳ ועדה לתיכנוו משימוש 
בקרקע, שעסקה בעיקר בחינוך והדרכה, וכן אגף לתיאום 
בין פעולות התיכנון של השימוש בקרקע בדרג ארצי לבין 
הפעולות המבוצעות בדרג מקופי־איזורי. החל מ 1938 הוקמו 
במדינות שונות של אה״ב ועדות לתיכנון חקלאי, שהורכבו 
מנציגי האוניברסיטה של כל מדינה, נציגי משרד-הח׳ הפד¬ 
ראלי ונציגי האיכרים. פעולותיהן של ועדות אלו תואמו ע״י 
משרד לכלכלה חקלאית, שהוקם במסגרת משרד־הח׳ הפדרא¬ 
לי. ועדות אלו חילקו את כל שטחי אה״ב לאיזורי קרקעות 
שונות, וחקרו את התכונות הקרקעיות של איזורים אלה, 
קבעו את השימושים המתאימים ביותר בקרקעות של כל 
איזור ואיזור, ולסוף תיכננו את השינויים הרצויים בשימוש 
המקובל בקרקעות השונות וקבעו את הגידולים המתאימים 
לכל סוגיקרקע, התכניות לשינויים רצויים אלו פורסמו 
בתורת המלצות בלבד ולא ניכפו על החקלאים. ב 1939 
הוקמה ליד לשכת הנשיא גם מועצה לתיכנון המקורות 
(הטבעיים) הלאומיים, שחבריה נתמנו ע״י הנשיא? היא 
עסקה בתיכנון ניצול הקרקעות, תיכנון מקורות־המים ובאמ¬ 
צעים לשימור הקרקע, ופעלה באמצעות האירגונים הקיימים 
של המדינות השונות. 

כפעולות של תיכנון חקלאי אפשר לראות גם את העבו¬ 
דות הציבוריות המתוכננות והיזומות באיזורים הכפריים, 
שבאו להקל על החקלאים בתקופת השפל הכלכלי בשנות 
ה 30 : סלילת כבישים, ייעור ופעולות של שימור־הקרקע. 
גם מיפעלי הפיתוח האחוריים הגדולים, כגון מיפעל עמק 
טנסי (ע״ע) נועדו, בין השאר, לפיתוח הח ׳ , ויש לראותם 
כחלק מפעולות תיכנה ממשלתי מכוון. 

תחילה הסתפקה הממשלה בהתערבות מוגבלת בייצור 
החקלאי הפרטי, במגמה לכוונו ולווסתו באמצעות סובסידיות 
והסדרת מערכת המחירים לתוצרת החקלאית. עדפי־המזון 
הגדולים, שנצטברו במחסנים בשבות ה 50 , חייבו התערבות 
ממשלתית נמרצת יותר. ב 1956 הוצא צו בדבר הקמת "בנק־ 
הקרקע". חלקו הראשון של הצו כולל תכנית בשם "הרזרבה 
של שטחי־העיבוד", המכוונת לתיחום הייצור והקטנת העדפים 
בחיטה, כותנה, תירם, אורז׳ אגוזי־אדמה וטבק, והמחייבת 
את המגדלים לצמצם את שטח הגידולים הללו במשך 3 
עונות-גידול תוך קבלת פיצוי בגובה היבול שהיה חזוי 
מהשטחים המוברים. חלקו השבי של הצו הוא "התכנית 
לשימור רזרבות", הקובעת מדיניות לטווח ארוך יותר. היא 
מטילה על החקלאים להוביר במשך 10 — 15 שנים את כל 
האדמות הטעונות טיפול מיוחד של שימור־הקרקע ? באדמות 
אלו יינטעו עצים, ייזרע זבל ירוק או ייבנו מאגרי־מים. 
כפיצוי מקבל החקלאי חלק של ההוצאות לפעולות השימור 
והפיתוח הנזכרות, וכן סובסידיה שבתית עד שאדמות אלה 
יחלו להניב שוב. 

הנסיון הוכיח, שהתכנית הראשונה לא קלעה כלל למט¬ 
רתה׳ משום שכספי הפיצויים הושקעו ע״י החקלאים בשיפור 
ושיבוח של מותר הקרקעות, וכך היתה עליית היבולים שקולה 
כנגד כל פעולות ההוברה. התכנית השניה עודנה בעיצומה. 

לאור השפע שהושג בשנים האחרונות בה׳ של אה״ב 
היתוותה הממשלה הפדראלית ב 1962 תכנית חקלאית חדשה, 
העומדת על 4 סעיפים: ( 1 ) מישלוח עדפי־המזון לארצות 
מתפתחות לשם מלחמה ברעב והגברת הסחר העולמי; 
( 2 ) איזון בין הייצור לביקוש באמצעות מכסות־ייצור תוך 


שמירה על הכנסות החקלאי באמצעות תמיכות ישירות? 
( 3 ) שימור מקורות הקרקע והמים ע״י הפניית מים וקרקעות 
עודפים לשימוש אלטרנאטיווי? ( 4 ) סיוע בחינוך ובלימוד 
מקצוע לעודף כוח-האדם בח׳. ביצוע התכנית מותנה בקבלת 
הסכמתם של 66% מן היצרנים, והללו עדיין מתנגדים לה. 
אה״ב נאבקת בשפע שירד עליה. 

(ב) ב ב ר י ת ־ ה מ ו ע צ ו ת התיכנון החקלאי הוא חלק 
מתיכנון כלכלי ריכוזי כולל. התכניות קובעות יעדים לטווח 
זמני מסויים ושלבים לביצוע, המתייחסים לקביעת המיבנה 
האירגוני של הייצור, למיכסות ולשיטות־פיתוח. כל אלה 
נקבעים ע״י השלטונות ומחייבים את החקלאי. כבר "התכנית 
הכלכלית החדשה" ("נאפ") מ 1922 כללה קווים כלליים 
לפיתוח חקלאי. בעקבותיה באו — מ 1928 ואילך — 6 תכניות- 
חומש, אולם תכנית־החומש השישית ל 1956/60 שונתה, בעק¬ 
בות המגמה לדצנטראליזאציה של התיכנון והפיתוח של הח/ 
לתכנית שבעישנים ( 1959 — 1965 ). נוסף על תכניות־הקבע 
מכריזה הממשלה הסובייטית מדי פעם על "מיבצעים מיוח¬ 
דים". ב 1948 , למשל, הוכרז על ,.מיבצע מחזור־הזרעים", 
שנועד להעמיד תוך שנתיים את כל מחזורי־הזרעים הנהוגים 
בבריה״מ על דפוסים קבועים ומסויימים, שעובדו מראש 
בשביל כל איזור ואיזור. התכנית לא בוצעה. 

התיכנון החקלאי בדרג הכל-ארצי נערך ע״י "הוועדה 
הממשלתית לתיכנוך (גוספלאן) בשיתוף מיניסטריון־הח׳ 
על־סמך "תחזית" לכל ענפיי הכלכלה. תחזית זו נערכת על- 
סמך הנתונים המתקבלים ממוסדות התיכנון של הרפובליקות 
השונות, "הוועדים הכלכליים", המיניסטריונים והמחלקות 
השונות. כל מיפעל וכל יישוב חקלאי חייבים להכין תכנית־ 
משלהם לטווח ארוך, המבוססת על תחזית ה״גוספלאך, וכן 
נערכת בכל מחוז תכנית איזורית מחייבת של הפעולות 
המתבצעות במשותף ע״י כל היישובים באיזור. סיומו של 
תהליך התיכגון נעשה בדרג הכל־ארצי ע״י ה״גוספלאך. 
החקלאים חייבים לפתח את הענפים בתחומים שנקבעו בתכ¬ 
ניות, וכן להביא לשוק את הכמויות שנקבעו בתכנית על-סמך 
התחזיות בדבר התפוקה לכל ענף. נערך גם תיכנון מפורט 
של השדות, הקובע תכניות עונתיות מפורטות של הזריעה 
והעיבוד? גם על התכניות הללו מפקחת ועדה חקלאית כל־ 
ארצית באמצעות ועדים איזוריים ומקומיים הכפופים לה; 

משטר זה של תיכנון מפורט, קשוח ומחייב לא הביא 
לתוצאות המקוו 1 ת. הח׳ נשארה למעשה עד היום החוליה 
החלשה ביותר בשרשרת ההתפתחות הכלכלית בבריה״ט. 

(ג) יאפאן הנהיגה תיכגון חקלאי שהוא דרג־ביניים 
בין השיטה הנוקטת המלצות וסובסידיות בלבד (נלסדו 
אה״ב) ובין התיכנון הכפוי(נוסח בריה״מ). הפיתוח הכלכלי 
והתיעוש המהיר של יאפאן אחרי מלחמת־העולם 11 גרר 
אחריו התהוות פער גדל והולך בין רמת־החיים של האוכלו־ 
סיד. העירונית ובין זו של המוני האיכרים הזעירים, וכן בין 
הגדלת הביקוש של העירונים למזון עשיר בחלבונים מן החי 
ובין טיב התוצר החקלאי המקובל. תכנית־הפיתוח לשנים 
1960 — 1970 נועדה לכוון את הדד לשם התאמתה לתנאים 
ולצרכים החדשים; יסודותיה: ( 1 ) פעולות מקיפות לשימור 
הקרקע, מניעת שטפונות וטיוב קרקעות. ( 2 ) הקטנת מספר 
החקלאים ע״י ביטול נחלות קטנות והעברת בעליהן לפרנסות 
אחרות? התכנית ממליצה להקטין את כוח־העבודד. החקלאי 
בשליש במשך 10 שנים ולבטל מיליון נחלות זעירות, שאין 






959 


חקלאות 


960 


בהן כדי הבטחת הכנסה שנקבעה כמינימום הדרוש; השטח 
המינימאלי נקבע ל 2.5 הקטאר למשפחה. כמו־כן תינתן עזרה 
ממשלתית להקל למיליון משפחות נוספות, בעלות נחלות 
זעירות, את העברתן מן הח' אל מקורות־פרנסה לא־חקלאיים. 

( 3 ) יושבי־כפר שהח׳ משמשת להם פרנסה חלקית בלבד, 
ושמיכסת הקרקע העומדת לרשותם היא פחות מ 0.5 הקטאר, 
יוצאו מן הח׳ לחלוטין או יועברו לאירגון קואופראמירוי. 

( 4 ) התאמת הייצור החקלאי לשינויים החזויים בצריכה: 
ייצור החיטה יצומצם ב 10% ; ייצור הא 1 רז יגדל רק בתחום 
10% , ואילו יבוא האורז והחיטה יצומצמו; מאידך יוגדל 
ייצור החלב פי 3 ׳ ייצור סלק־הסוכר — פי 4 ייצור הירקות 
יוגדל ב 20% , וייצור חפירות יוכפל. סך־הכל יגדל הייצור 
החקלאי בקצב של 2.9% לשנה, ואילו בעקבות הקטנת 
מספר החקלאים יגדל הייצור ליחידה חקלאית בקצב ממוצע 
של 5.8% לשנה. כדי להבטיח תמורות אלו בייצור החקלאי. 
נקבעה מדיניות מחירים ואשראי, המעדיפה את הענפים 
שהרחבתם דרושה. — שיטת התיכנון היאפאנית פותחה בעיך 
בות שיטות דומות הנהוגות במידה גוברת והולכת במרבית 
ארצות־אירופה. לפי שיטה זו קובעת הממשלה את המסגרת 
המכוונת של המערכת הכלכלית, אולם מניחה לפרט חופש- 
פעולה בתחום מסגרת זו. 

על ת י כ נ ו ן ה ח׳ בישראל — ע״ע א״י: חקלאות, 

וכן כרך־מילואים. 

ר. ויץ, התיישבות אזורית מה ואיד, 1954 ; א. רוקח, 

עקרונות ההתיישבות האזורית (מדע, ט', 2-1 ), 1964 ; 

- 10 )' 001 / 0 ^ 01%001205 81111*1:, 7/1 ( ?105(51 0X11 .ם .[ 

,/! 011 0 ? 11151 ! 4%1151415 , 16 ^ 0 נל 801 •א ; 1947 1 x 5 x 1 

0, 70011 ?101)1(1x4 0x11 ,ייס(ז 3 א .א-חס$ח< 01 [ .׳ 18 .? 5 ; 1954 

70011 0x11 /׳> ) 8105 ) 7/1 , 1-410 ; 1954 , 14 . 011 , 5 ) 01111 ? 

. 11 ; 1961 , 1960 , 1959 , 1958 , 1957 , 1956 ,) 81151115111 }/ 

- 111 5/811(015111( 0X11 /ס ח %10110 ) 101 , 1111 ) %1111 / 5 ,ת 1 ז€י||ב 14 

- 30 > £$* 30 ק 3 ן 130010£ ? ש 11 ז 101 ז 0 ש£ ; 1963 , 5 ) 1111111 > 

¥*1001601, 7/(0( 1.00% 7.00%( 7(0X01X1( ?100 0/ ]05)071, 

1961-1970, 1961. 

ר. ו. 

המחקר ה חקלאי(המה״ח) הוא ביסודו מחקר שימושי, 
באשר הוא מכוון לפתרון בעיות הח׳ המעשית. נוהגים להב¬ 
חין בין ניסויי־שדה, הנערכים לקביעת עובדות על בסים 
אמפירי, ובין מחקר החושף את גורמי הפעולה ומכליל את 
העובדות במסגרת רחבה יותר. ניסויי־שדה תחולתם מוגבלת 
לתנאי הניסוי בלבד(קרקע, מזג־אוויר וכר), ואילו תקפן של 
תוצאות המחקר נרחב הרבה יותר. אולם לא תמיד ניתן 
לתחום תחומים ברורים בין ניסוי־שדה למחקר. מבחינה 
היסטורית קדם המימצא האמפירי בח׳ למחקר. לפי היחס 
שבין הקף ניסויי־השדה למחקר ניתן לדון על רמת הח׳ 
באותה ארץ.— המה״ח מתבסס על ההשגים של מדעי־הטבע, 
הטכנולוגיה או הכלכלה, בהתאם לנושא המחקר, ושיטותיו 
שאולות מתחומים אלה. בדומה לח׳ עצמה, גם למה״ח אופי 
רגיונאלי מובהק; מטעם זה מקיימת כיום כל ארץ מ״ח 
משלה. יש שמוסדות המה״ח מיועדים לענף חקלאי מסויים, 
אוי אף לצמח אחד או לסוג אחד של בע״ח, ויש שהם כוללנים 
יותר ומטפלים במכלול בעיות הח׳ האיזורית או בחלק מהן. 

חות־נסיון או תחנת״נסיון חקלאית היא משק 
חקלאי, שמטרתו לשמש מקום לעריכת ניסויי־שדה חקלאיים 
בתנאי־גידול המחקים את התנאים הטבעיים של הקרקע, של 
המיקרו־אקלים והמאקרו־אקלים, של הספקת המזונות, של 
המים ובר — כהשלמה לניסויים הנערכים בבתי־צמיחה 


(ע״ע: חממה) או במעבדה. חוות־הנסיון משמשות לבחינת 
זנים, אפני זיבול ודישון, השקאה, מחזור־זרעים, עיבודי־ 
קרקע, הדברת מחלות ומזיקים, באשה, סדרי־זריעה וכר. 
הניסויים נערכים לפי כללי הסטאסיסטיקה המודרנית לניסויי- 
שדד. לשם הבטחת דיוק התוצאות ופיענוחן. 

מבחינים שלבים שונים בניסוי החקלאי: 1 ) ניסוי־ 
תצפית, לשם בירורן וגילויו של■ הבעיות הקיימות; 
2 ) ניסוי מוקדם (פרלימינארי), שבו נכללים — בדרך 
הנסיון — טיפולים רבים הנועדים לברר את התנאים המתאי¬ 
מים ביותר לבחינה; 3 ) ניסוי מפורט, המתוכנן במדוייק 
לשם קבלת תשובה על השאלה הנשאלת; נערך במשך כמה 
עונות; 4 ) ניסוי ארצי או א י זו ר י, לשם איסוף 
הנתונים שיאפשרו התאמת התוצאות של ( 3 ) לתנאי ארץ או 
איזורמסויימים; 5 ) ניסוי־הדגמה, הממחיש את מסקנות 
המחקר בפני החקלאים. כל השלבים האלה מחייבים אורד 
רוח; לגבי גידול חד-שנתי נאמד הזמן הנדרש למחקר בסדר־ 
גודל של 10 שנים. — המיגבלה של ניסוי־השדה היא בכך, 
שלהלכה תוצאותיו תואמות את השדה הנתון ואת השנה 
הנתונה בלבד, ואין מלכתחילה ודאות לגבי אפשרות הרחבת 
שימושן במקומות ובזמנים אחרים משום השוני שבטיפוסי 
הקרקע, בפוריותה, בנקיונה מעשבי-בר. בתנאי האקלים 
ומזג־האוויר. בנגיעות במחלות ובמזיקים וכד׳. מכאן ההכרח 
ברב־שנתיות של הניסוי החקלאי כומאי מוקדם להחדרתו 
למעשה החקלאי. 

הראשון שהתחיל בשיטת ניסויי-שדה חקלאיים היה, 
כנראה, ז׳.*ב. בוסנג 1 (ע״ע) בצרפת ב 1834 . ב 1837 התחיל 
בניסוייו ג׳. ב. לוז(ע״ע), שהקים ב 1843 — יחד עם הכימאי 
ג׳.ה.גילברט — את תחנודהנסיון ברותמסטד ( 1 )£] 5 ת 11011131 ) 
באנגליה'(ע״ע דשנים. עם׳ 237 ), שהיא הוותיקה ביותר 
ואחת החשובות בעולם ושימשה דוגמה למוסדות מסוג זה 
בעולם כולו. היום מצויות תחנות-נסיון חקלאיות בכל ארץ 
בעלת ח׳ מפותחת, מהן שנועדו׳ת לחקר ענף חקלאי מסויים — 
ולפעמים אף לגידול אחד בלבד —, ומהן שעוסקות בענפים 
חקלאיים מרובים. 

ב א " י הוקמו חוות־הנסיון הראשונות מטעם ההסתדרות 
הציונית בידי י. אלעזרי-וולקני (י. וילקנסקי [ע״ע!) — 
בבן־שמן, בדגניה, במרחביה — לאחר מלחמת־העולם 1 . 
ממשלת המנדט הקימה ב 1926 חות־נסיונות מרכזית בעכו, 
שלה היו שלוחות באיזורים שונים בארץ; היא התקיימה עד 
1949 . על תחנות־הנסיונות והמחקר החקלאי במדינת י ש¬ 
ר א ל — ע״ע א״י (כרך־מילואים): חקלאות. 

המה״ח הגיע להשגים נכבדים: הועלו היבולים של הגי¬ 
דולים החקלאיים, לעיתים פי 2 — 3 ואף יותר (כגון חיטה, 
שעורה, תירם ועוד); הועלו תגובות החלב (למשל: הפרה 
האי״ית המקומית מניבה 500 — 600 ליטר חלב לשנה לעומת 
00 ( 54 — 6x100 ליטר של הפרה הגזעית במשק המודרני בארץ), 
הביצים, הדבש וכר; התגברו על מחלות ומזיקים מרובים 
של צמחים ובע״ח, אם בדרך ההדברה ואם ע״י טיפוח זנים 
וגזעים עמידים לפגעים; הוכנסו לשימוש דשנים כימיים 
למיניהם ולסוגיהם ושוכללו שיטות הדישון; שופר טיב 
המוצרים החקלאיים — הושגה עליה במתכונת הסוכר בסלק, 
במתכונת השמן בגידולי־השמן. באורך הסיבים בכותנה 
וכר; פותחו מכונות חקלאיות, המסייעות להפחית את הש¬ 
קעת העבודה ולהוזיל את התוצרת; שופרו שיטות לאיחסון 





961 


חקלאות 


962 


ולשימור של התוצרת החקלאית, המאפשרות לשלוח אותה 
למרחקים ולשמור אותה לעתותמחסור! הוכנסו לעיבוד שטחים 
שנחשבו קודם לכן כבלתי־ראויים לשימוש כלל, נוקזו ביצות, 
הורחבו שטחי השלחין ושוכללו שיטות חחשקאה, איזורים 
חרבים הפכו לחקלאיים,• אוקלמו וטופחו עשרות מינים של 
צמחים ובע״ח חקלאיים: גידולי תבואות, מספוא ומרעה, 
גידולי-תעשיה, ירקות, פירות, גזעי בקר, צאן, סוסים, חזירים, 
עופות, דבורים, כתוצאה מכל אלה ניתן היום לצמצם במידה 
ניכרת את שטח הקרקע הנדרש להזנת כל נפש, וניתנה האפ¬ 
שרות לכלכל אוכלוסיות גדלות והולכות. במקום המשבר של 
מחסור, שהיה אפייני לפנים לארצות רבות, בא בהרבה 
ארצות של מחקר מפותח — ביניהן גם ישראל — משבר 
של עדפים. רסת-החיים של האוכלוסיה החקלאית והכללית 
עלתה בהרבה. 

לשם העברת תוצאות המחקר לידיעת הציבור החקלאי 
קיים קשר הדוק בינו לבין ההוראה החקלאית הגבוהה וההד¬ 
רכה החקלאית (ר׳ להלן). המה״ח מתבצע במסגרת פקולטות 
לח׳ של אוניברסיטות או במסגרות נפרדות. תחילתו היו 
הפקולטה לח׳ באוניברסיטת מינכן, שהוקמה ב 1803 . האק¬ 
דמיה הממלכתית לח׳ ולייעוד בסטוקהולם מ 1811 , ביה״ם 
הלאומי לח׳ בגרינון שבצרפת מ 1826 , הפקולטה לח׳ 
באוניברסיטת פיזה שבאיטליה מ 1840 . חשיבות רבה ביו¬ 
תר היתה לתחנת־הנסיון החקלאית ברותמסטד שבאנגליה 
(ר׳ לעיל), שהשפיעה על קידום המה״ח'בעולם כולו. היום 
מתנהלת פעולת-מחקר ענפה בהרבה ארצות. נוסף על 
רותמסטד, קיימים באנגליה עוד כמה מוסדות חשובים למ״ח. 
מרכזים חקלאיים גדולים אחרים הם, בין השאר: זה של 
ואחנינגן שבהולנד, שנוסד ב 1876 , והוא מן הגדולים באירופה 
ומקיף מוסדות־מחקר מרובים בשטחים שונים של הדד; 
המכונים הלאומיים לח׳ בפאריס ( 1846 ) ובמדריד ( 1855 ); 
המרכז החשוב למ״ח, שהוקם לאחר מלחמת־העולם 11 
בפולקנרודה שעל־יד בראונשוויג בגרמניה המערבית — 0 ה״כ 
קיימים במדינה ז( כ 250 מוסדות למ״ח. ב 1862 נחקק באה״ב 
חוק להקמת סוכנות פדראלית לפיתוח חח', ומאז פותחה 
בארץ זו מערכת ענפה מאד של מוסדות מ״ח, שתקציבם 
הכולל מגיע לכ 1 / 2 מיליארד דולר לשנה. בריה״מ פיתחה 
אף היא מערכת מסועפת של מוסדות מ״ח: 227 מכונים 
ותחנות־נסיון כוללניים, ובראשם האקדמיה הסובייטית 
נעה בין מערכת ממשלתית שיטתית ומקיפה, כמצוי באה״ב 
המיוחדים לענפים מסויימים ומיוחדים של הח׳ ושל המה״ח. 

המה״ח מגוון מאד ומקיף את כל הבעיות החשובות של 
חח׳ המודרנית. מטרתו — הגברת היבולים ושיפור טיבם, 
הנמכת הוצאות־הייצור והעלאת רמת-החיים של החקלאים. 
תכניות המחקר מכוונות בחלקן לפתרון בעיות חקלאיות 
דוחקות, ובחלקן לטווח ארוך, במטרה לפלס דרכים חדשות, 
וכן לחזות מראש בעיות העשויות להתעורר בעקבות תהלי¬ 
כים כלכליים וביולוגיים שונים. 

על חמה״ח בישראל ע״ע א״י׳ עמ ׳ 1032 . 1044 — 1046 . 

א. מראני, תכנון נסיונות חקלאיים ועריכתם. תש״ך; 

1 ^ 11 ) 14141 ■>^ [ 0 •> 0 >' 1 >ס 141 , 1 * 1 ס׳ס 05 . 14 - 1 .זו,נ( 0 חג 1 פ .א .( 

. 1958 ? 11 €$€.$־ 

ש. ה. 

הדרכה חקלאית (ה״ח). השינויים במבנה הכלכלי 
בראשית המאה ה 19 — מזה, ותחילתו של מחקר חקלאי (ר׳ 


לעיל) מסודר — מזה, היו הרקע להקמת שירותי ה״ח. 
תחילתה של הה״ח המאורגנת היא באה״ב: שם נוסדה 
כבר ב 1785 האגודה החקלאית הראשונה בפילאדלפיה, ששמה 
לעצמה למטרה הפצת ידע לחקלאים. השותפות בפעולה זו 
בין המדינה, מוסדות החינוך הגבוה וציבור החקלאים באה״ב 
נקבעה בחוקים מ 1862 ומ 1914 . באנגליה קיבל הפארלאמנט 
לראשונה ב 1890 חוק, שהתיר למועצות המקומיות להוציא 
כספים למטרות ה״ח, ואף הבטיח סיוע כספי לכך מקופת 
אוצר־המדינה. היום קיימים שירותי ה״ח ברוב ארצות העולם, 
והצורך החיוני בהגדלת ייצור המזון הביא להרחבה ניכרת 
בשירותים אלה. 

צורות האירגון ושיטות ההדרכה השונות נבדלות זו מזו 
בהתאם להבדלים במשטרי המדינות, בצורת הבעלות על 
הקרקע, הרקע החינוכי והתרבותי של האוכלוסיה הכפרית 
ואופי מוסדות המדע והחינוך הגבוה, שמתפקידם להכשיר 
את עובדי שירותי ההדרכה ולספק ידע שוטף. צורת האירגון 
נעה בין מערכת ממשלתית שיטתית ומקיפה, כמצוי באה״ב 
ובמדינות מערב־אירופה, ובין אירגון חלקי ביותר, כמצוי 
בכמה ממדינות המזרח התיכון, אסיה ואפריקה. 

תפקיד הה״ח הוא לעזור לאוכלוסיה הכפרית לישם את 
חידושי המדע בתהליכי העבודה היום־יומית בח׳, בכלכלת- 
הבית ובשטחי-פעולה אחרים, הקשורים בחיי הקהילה הכפ¬ 
רית. 

הה״ח היא תכנית חינוכית, שבאמצעותה חקלאים מבוג¬ 
רים וצעירים לומדים ע״י המעש. לפעמים חייבת ההדרכה 
להתגבר על מסורת בת אלפי שנים, כשהיא מגסה, באמצעות 
שיטות שונות, להביא את ציבור החקלאים לשינוי בהתנה¬ 
גותו בהתאם למימצאי המדע. עקרון חשוב בהה״ח הוא — 
עבודה ע ם החקלאים ולא ל מ ע ן החקלאים. נושאי ההדרכה 
הם, בדרך־כלל, נושאים שהחקלאים עצמם קובעים כחיוניים 
וחשובים ביותר, אם כי מפעם לפעם מניעה ההדרכה את 
החקלאים למחשבה או לפעולה בשטחים שבהם לא התעניינו 
קודם־לכן. 

הליכים שפותחו ע״י המדע, וכן נסיון מקומי, מופצים הן 
ע״י הדגמות, פגישות קבוצתיות, עלונים, ראדיו, טלוויזיה, 
עיתונות׳ קורסים, השתלמויות ואמצעים המוניים אחרים 
להפצת אינפורמאציה, והן ע״י מגע בלתי־אמצעי בין המדריך 
לחקלאי הבודד ובני־משפחתו. עצמת ההשפעה וההצלחה של 
שירותי ההדרכה נובעת מהאמון הניתן להם מצד ציבור 
החקלאים. 

שירותי ההדרכה אינם רק מעבירי ידע מהמחקר לחקלאי 
ובוחנים את חידושי המחקר בתנאי המשק המקומיים — הם גם 
מעבירי בעיותיו של החקלאי למעבדות־המחקר במגמה לקרב 
את המחקר לבעיותיו של החקלאי. אפשר, איפוא, להגדירם 
כמערך דו־סיטרי להעברת ידע לחקלאים — מזה ולהעברת 
בעיות החקלאי למוסדות הלימוד והמחקר — מזה. 

על ה״ח בישראל, ע״ע ארץ־ישראל (כרך מילואים): 
חקלאות. 

יח. א. 

החינוך החקלאי (ח״ח) המקצועי הוא חלק אינ¬ 
טגראלי של החינוך הכפרי: העוסק בח׳ מרותק לסביבה 
הכפרית. וגם במסגרת היחידה המשפחתית קיימת זהות בין 
מקים־העבודה ובין מקום־המגורים — בניגוד לתנאי העיר; 
החקלאי — איש-הכפר היצרן — חייב לקשור קשר הדוק 




963 


חקלאות 


964 


עם הטבע והקרקע ולקיים קשרים אנושיים־חברתיים עם 
שותפיו בכפר, במסגרת שהיא מצומצמת. מכאן שבתכנית 
חינוכית חקלאית־כפרית יש לשים דגש באספקט ההומניסטי־ 
חברתי לא פחות מאשר בלימוד הטבע והה׳. מבחינה מקצו¬ 
עית על החה״ח להכשיר את החניך לייצור ולשיווק התוצרת 
בדרך היעילה ביותר, לשימור אוצרוודהטבע, לניהול משק 
יעיל, לקיום מסגרת משפהתית־הברתית נאותה ולהשתתפות 
פעילה בחיים הציבוריים במישור הכפרי. 

מסגרות החה״ח, החינוך הקדם־חקלאי 
הוא חלק של החינוך היסודי לבני־הכפר, ומטרותיו המקצו¬ 
עיות בעיקר — פיתוח הבנות־יסוד והנחת יסודות ריגושיים 
חיוביים מתוך מגע בלתי-אמצעי עם החי והצומח, — ה ח י- 
נוך החקלאי המקצועי — מטרתו להקנות הכשרה 
מקצועית לאלה הרוצים בה, הזקוקים לה, ושיפיקו ממנה 
תועלת מקצועית בסיומה. משום כך ברוב ארצות העולם 
ניתנת הכשרה זו כמעט אך ורק לבני חקלאים. 

החה״ח ניתן בעולם במסגרות שונות: באירופה 
המרכזית והמערבית נהוגה חניכות חקלאית, 
מלווה לימודים בבי״ס מקצועי־חקלאי משלים, שהוא חובה על 
בוגרי־בי״ס יסודי (גילאי 14 — 16 )! במקביל לו קיים בי״ס 
מקצועי־כפרי לכלכלת־בית לבנות. ההוראה ניתנת במסגרת 
יום־לימודים ארוך אחד לשבוע. תכנייודה לימודים ועונות 
הלימודים מותאמים לאיזור מבחינת התוכן והעיתוי. מחייבים 
את הנער לבצע חלק מחניכותו במשק זר, ואת השאר במשק 
ההורים. בי״ ם חקלאי בדרג נמוך לגילאי 17 — 20 
מתבסס על החניכות ונועד להכשרת עובדים מקצועיים! 
הלימוד בו מסתיים בבחינות מקצועיות ובקבלת דיפלומה. 
בי״ ס חקלאי בדרג בינוני לגילאי 17 ־ 20 נועד להכ¬ 
שרת מנהלי־עבודה ומנהלי־חוות. בי" ם חקלאי גבוה 
(אוניברסיטאי) נועד להכשרת אגרונומים. — ב א ר צ ו ת¬ 
ה ב ר י ת לא נותרו כמעט בת״ס חקלאיים מיוחדים, אלא 
ח״ח תיכון ניתן במסגרת חיגוך־החובה בביה״ס התיכון הכפרי 
לבני 15 — 18 , כשהוא מלווה פעולות חקלאיות־חברתיות 
בתנועת נוער חקלאי לומד! במקביל לכך קיימים לימודי 
כלכלת־בית לבנות, וגם תנועה מקבילה לבנות. -בברית־ 
המועצות ובאירופה המזרחית ניתן ח״ח פוליטכני 
במסגרת בי״ם תיכון־כפרי. 

בעיות החה״ח המשותפות לכל הארצות הן עידפונו לאור 
ההתקדמות המהירה של המדעים הטהורים והמיושמים כאחד, 
והפיכתו של ביה״ס החקלאי לסורד־דרך לסביבתו. הנהירה מן 
הכפר אל העיר מחייבת הכשרה להעלאת הפרודוקטיוויות של 
היחיד, מצד אחד — למען הכדאיות של חיי-חקלאות, ומצד 
שני — לשם הבטחת המשך אספקת התוצרת החקלאית ע״י 
אוכלוסיה כפרית מצטמצמת לאוכלוסיה לא־חקלאית גדלה. 

וע״ע חנוך: חנוך מקצועי. 

על החה״ח בישראל ע״ע ארץ־ישראל: חקלאות 
[כרך־מילואים]. 

, 031115 .'׳ויי .£ ; 1950 , 911110101148 . 0 

. 1954 ,)■! 1111 >>^? 4£ . ; 4 מ 31711 < 7 

א. יו. 

התחיקה החקלאית המודרנית — במשמעותו המ¬ 
צומצמת של מושג זה, המתייחסת להסדר החוקי של המעשה 
החקלאי ממש, ולהבדיל מדיני־קרקעות (ר׳ לעיל׳ ענד 875 ) — 
ראשיתה במאה ה 19 , ועיקר התפתחותה במאה ה 20 . חקיקה 


זו, שיש בה משום פגיעה בזכות הבעלות על הקרקע, כפי 
שנראתה מוגדרת בתקופת הליבראליזם הכלכלי, היא פרי 
הכרח כלכלי של כל המדינות המפותחות. תחילה נחקקו 
חוקים לטיוב אדמות הביצות! את העבודות הטכניות של 
הייבוש לא ניתן היה לבצע אלא באיזורים נרחבים, ומכאן 
נבע הצורך בתחיקה שתטיל על בעלי האדמות את החובה 
להשתתף באותן העבודות, שתקבע שינויים במיבנה של 
אחוזותיהם ושתסדיר, לאחר סיום העבודות, את שמירת 
התעלות והמיתקנים ההידראוליים שנתקנו למטרה זו. באותו 
פרק-זמן נתנו המדינות את דעתן על חלוקה הוגנת ומועילה 
של מי־ההשקאה, ולשם כך יצרו תחיקה מקפת, שהטילה על 
בעלי האדמות חובה להתאגד לשם ביצוע העבודות, או קבעה 
את הכללים, את השיעורים ואת התורים לחלוקת המים, 
אח״כ באו חוקים להגנת היערות כגורם חשוב לאקלים 
ולמשטר־המים, להסדרת השימוש באדמות־המירעה, להגנה 
משותפת מפני מזיקי־הגידולים ומפני מחלות מידבקות של 
בעה״ח, ועוד; יחד עם זאת הופיעו — בקידכסים אי בחוקים 
מיוחדים — הוראות המסדירות, אגב הטלת חובות מיוח¬ 
דות, את אירגון הפריון של האדמה. הדאגה לפריון זה 
היתה — בצד הגורם הפוליטי־סוציאלי — כוח דוחף לקביעה 
חוקית של זכויותיהם וחובותיהם של העוסקים בעבודה החק¬ 
לאית. לכל החוקים האלה נודע אופי מובהק של משפט חק¬ 
לאי מיוחד, שהתפתחותו לא חלה בצורה אחידה בעולם כולו. 
אולם עקרון שנתקבל כמעט בכל מקום הוא — שהאדמה 
חדלה להיות ביסודה נושא לבעלות פרטית: היא נחשבת 
עתה באמצעי־ייצור, המיועד והכפיף לטובת הכלל. לפיכך 
חלה תמורה עמוקה בערכים המשפטיים הקשורים במטרות 
הכלכליות והחברתיות של ייעוד האדמה! העצמאות המש¬ 
פטית, שהיתה לפנים גורם יסודי במשפט הבעלות, הוגבלה 
וצומצמה עד למלמדים נטולי-ערך בגלל התערבות המדינה, 
המבקשת להשיג מטרות של תועלת חברתית. תופעה 
זו משותפת לכל המדינות המתקדמות מבחינה טכנולוגית, 
ללא תלות בטיב משטרן ובמגמות ובערכים החברתיים שבהם 
הן דוגלות להלכה או למעשה, בין אם הפקיעו את הקרקעות 
מידי בעליהן ובין אם השאירו את הבעלות הפורמאלית־ 
חוקית בידיהם. 

מבחינה חברתית מבחינים בין צורות משק חקלאי 
המבוסס על קרקע פרטית או חכור ה ובין צורות משק 
המבוסם על בעלות משותפת של הקרקע ושל אמצעי־הייצור 
האחרים, או של הקרקע בלבד. בין אם זו שייכת למדינה 
או לגופים ציבוריים שיתופיים. לצורה הראשונה מייחדים 
את הכינוי חלה (אנגל׳ ומזג£), שבו נכללים — נוסף על 
הסיבנים החקלאיים — גם מיבני־הסגורים. — המשק החקלאי 
ה ק ו ל ק ט י ו ו י מצוי: ברוסיה הסובייטית (קולחוזים — 
ע״ע מועצות, ברית ד.-: חקלאות) ובמידה מצומצמת יותר 
במדינות הגוש הקומוניסטי באירופה — מזה, ובמדינת יש¬ 
ראל (קבוצה וקבוץ [ע״ע], מושב שיתופי, מושב-עובדים — 
ע״ע א״י, 837 — 947.838 — 949 ! וע״ע א״י [כרך־מילואים])— 
מזה. המשק ה ק ו ל ק ט י ו ו י הממלכתי מיוצג בבריה״מ 
ע״י הםובחוזים, ובסין (ע״ע: חקלאות) הקומוניס¬ 
טית — ע״י הקומונות העממיות. 

על החקיקה החקלאית ב י ש ר א ל — ע״ע א״י, עס' 817 — 

822 ! וע״ע א״י [כרך־מילואים]: חקלאות. 

וע״ע קרקעות, דיני*. 







965 


חקלאות 


966 


ה ח׳ בא" י הקדומה. יש הוקרים המקדימים את 
ראשית הח׳ בא״י לתקופה ה מ ס 1 ל י ת י ת. אולם לא נמצאו 
הוכחות חותכות לכך; ייתכן שהמימצאים של מכתשים. 
עליים ומגלי-יד מאותה תקופה אינם מעידים אלא על איסוף 
וצריכה של צמחי־בר. עדויות ברורות על תירבות צמחי־בר 
וביות חיות נמצאו מן התקופה ה נ א ו ל י ת י ת, ועל ח׳ 
מפותחת ביישובי־קבע — מן התקופה ה כ א ל ק ו ל י ת י ת, 
כגון מגורות-התבואה, המכתשים, החרמשים והכלים האחרים 
בתלילאת אל־ע׳סול (ע״ע א״י, עט׳ 240 — 245 ). 

נחלקו דעות החוקרים בדבר התמדתם או שינוים של 
התנאים האקלימיים בא״י בתחומי הזמנים ההיסטוריים. 
לבסוף גברה הדעה — על סמך ניתוח כל הנתונים הארכאו¬ 
לוגיים והספרותיים. — שנוף הארץ ותמורות עונות-השנה 
לא נשתנו, ושתחומי המטע והמיזרע בארץ חפפו תמיד 
את איזורי פלחת־הבעל של ימינו ולא חלו בהם שינויים 
ניכרים. יישוב חקלאי צפוף היה באיזורים שכמות מש־ 
קעיהם עולה על 300 מ״מ, ואילו בנגב הצפוני לא היתה 
התיישבות חקלאית יציבה, אלא שזרעו בו אחת לכמה שנים, 
ויש שבשנים גשומות קיבלו יבולי־ברכה — עד "מאה 
שערים״ — של שעורים! הנגב הדרומי תמיד היה מדבר. 
גם מבחינת הייעור, כנראה, לא היה נוף הארץ מראשית 
תקופת המקרא שונה מזה שמלפני 2 — 3 דודות. החקלאות 
האינטנסיווית בפנים־הארץ לא הניחה מקום להתפתחות יער 
ולקיומו, פרט לאיזורים הרריים אחדים (השר יהר יז, טו! 
שמ״ב יח, ח); יערות נרחבים היו רק על גבולה הצפוני- 
מזרחי והצפוני של הארץ, בבשן ובלבנון. 

הח׳ בא״י לפי המקרא (ע״ע א״י, עמ׳ 807 — 810 ). 
במשך כל תקופות ההתיישבות בארץ התנהלה המלחמה בין 
המיזרע והמטע ובין היער והשממה. פעמים רבות בא לידי 
ביטוי בתנ״ד הרעיון, שהתפתחות היער היא תוצאה של 
חורבן הח׳ (השר הר ב, יד; מי׳ ג, יב! ועוד). בעיתות 
מלחמה ולאחריהן נעזבו שטחי המיזרע, ובהם החלו להתפתח 

עשבי־בר, צמחי בתה וחורש (.כעזובת החרש והאמיר 

אשר עזבו מפני בנ^י ישראל והיתה שממה" [ישע׳ יז. ם])! 
בעידני חורבן הח׳ גדלו ונתרחבו שטחי המירעה (השר שם 
ז, כה), שלא היו נפוצים בימים כתיקנם בארץ, שעיקר כוחה 
היה בפירותיה ובתבואתה (השר דב׳ ח, ח). מן הכינוי "ארץ 
זבת חלב ודבש" אין להסיק על משקלם הרב של שטחי 
המירעה לעומת שטחי המיזרע. מן הכתובים — וכן מדברי 
חז״ל בתקופה מאוחרת יותר — עולה, ששטחי מידעה נרח¬ 
בים היו בעבר־הירדן ובבשן, ואילו בפנים־הארץ היתה 
עבודת-האדמה הגורם העיקרי והמכריע; המיקנה — שגי¬ 
דלוהו כאן בקנדדמידה מצומצם — ניזון בעיקר משלפי 
המיזרע. 

את דמות חקלאותה של א״י קבעו שטחי המיזרע והמטע 
של בעל, וכבר הכתוב מדגיש עובדה זו בשבחה של א״י. 
אשר ,,למטר השמים תשתה מים״ — לעומת מצרים, שהיא 
כולה שלחין (דב׳ יא, י—יא), אך בסמוך לכך באה האזהרה 
מפני עצירת הגשמים בעקבות החטא (שם יז), ופעמים רבות 
הוזכרו בתנ״ך — וכן בספרות חז״ל — שנות רעב ובצורת 
עקב עצירת גשמים, כתוב אחד מציין את א״י כ״ארץ נחלי 
מים, עינ 1 ת ותהומות יוצאים בבקעה ובהר" (שם ח, ז), אך 
אין להסיק מכאן שהיו בארץ בזמן מן הזמנים יותר מאותם 
מאות המעיינות הזעירים ומעט המעיינות הבינוניים והגדו¬ 


לים השופעים גם היום. הכתוב משבח את ככר-הירדן שהיתה 
לפנים "כלה משקה" (בר׳יג, י), ואף היום היא ארץ מבורכת 
במימיה.'הנהר, המעין והבאר השופעים מים מתוארים בכתו¬ 
בים רבים כסמלי העושר והביטחון, והם מוטיוו יסודי בחזון 
העתיד על הפרחת השממה (ישע׳ מא, יח—יט! שם מד, ג! 
יחז׳מהא—יב; יואלד,יח; זכר׳ יד,,ח; תהל׳ ק ז, לה; ועוד). 

בני ישראל. כשכבשו את כנען. מצאו ארץ בעלת תרבות 
חקלאית מפותחת ומיושבת בצפיפות (השו/ למשל, דב׳ ו, 
י—יא, ועוד הרבה). גם מקורות מתקופת השלטון המצרי 
בארץ כנען (ימי האבות. ואף לפניהם) מעידים, שהיה רווח 
בה גידול חיטים ושעורים, תאנים, גפנים וזיתים ועדרי צאן 
ובקר. חושבי כנען היו מרוכזים בשפלה לרגלי ההרים, ליד 
מעיינות או בארות. ספק אם בני ישראל, שהיו "רועים 
במדבר", הכירו את עבודת־האדמה ואת תנאי הארץ, וכנראה 
שזמן ניכר עבר עד שלמדו את תורת הח׳ בארץ מושבם 
החדשה. בתקופת המעבר נראה שעיסוקם העיקרי היה המיר־ 
עד, — כבימי האבות. בשירת דבורה אין עדיין הד לעיסוקם 
של השבטים בח׳(אף שללא ספק כבר עסקו בה בתקופה זו), 
ואילו שבט ראובן מתואר בפירוש כיושב "בין המשפתים 
לשמוע שרקות עדרים" (שוס׳ ה, טז). אולם מאוחר קצת 
יותר מציגו את גדעון "חבט חטים" (שם ו, יא), והאיכר 
הישראלי מופיע בחלומו של איש מדין בדמות "צליל לחם 
שעורים" (שם ז, יג). רבות סבלו החקלאים העברים מהשב¬ 
טים הנודדים שבאו מן הדרום: "והיה אם זרע ישראל ועלה 
מדיו ועמלק ובני קדם ועלו עליו, ויחנו עליהם וישחיתו את 
יבול הארץ עד בואך עזה" (שם ו, ג—ד). בהמשך תקופת 
השופטים הלכה ונתחזקה הח׳ העברית בארץ, ולוח גזר 
(ע״ע) הוא עדות לידע חקלאי ניכר. עם התייצבות הכיבוש 
וחלוקת הארץ לשבטים ולבתייאבות נתחזק הקשר בין האיבר 
לאדמתו. 

במאה ה 12 לפסה״נ התיישבו בארץ הפלשתים, שהביאו 
מכרתים תרבות חקלאית חדשה של גידולים ומכשירי-עבודה. 
אפשר שהשימוש ביתד־המחרשה ובדרבן העשויים מתכת 
(במקום כלי־העץ הקדומים) נלמד מן הפלשתים, שהכניעו 
את בני ישראל ואילצום להזדקק להם בהתקנת הכלים החק¬ 
לאיים האלה והשחזתם (שמ״א יג, יט—כא). עם התבססות 
המלוכה, בימי דוד, נפלו לידי המלך שטחי מיזרע ומטע 
נרחבים (דה״א כז, כו—כט), ובימי שלמה הורגשה בכל 
העם רווחה בח׳ (מל״א ה, ה). מבין מלכי יהודה מתואר 
עוזיהו כ״אוהב אדמה", שבנה "מגדלים במדבר ויחצב ברות 
רבים... אכרים וכרמים בהרים ובכרמל" (דה״ב, כו, י). 
עדות למפעליו נתגלתה בהר הנגב, בצורת משק חקלאי 
שהיה מבוסס על הזרמת מי-הנגר מההרים לשדות שביניהם, 
ונראה שמשקים כאלה היו תחנות משמר ואספקה בדרכי 
השיירות בנגב. לאחר מותו של עוזיהו הורע המצב, ושטחי 
ההתיישבות החקלאית נצטמצמו; נראה, שמפחד האויב 
נדחקה ההתיישבות לאיזורי ההר. יחד עם זה הגיעה הח׳ 
בתקופה זו לרמה גבוהה מבחינה אגרוטכנית, דבר שבא 
לידי ביטוי בפירוט עבודת האיכר (ישע׳ כ ח, כדי—כח), שבו 
צוייבו דרכי חריש וכלי־דיש משוכללים ביותר. בנבואות- 
התוכחה חוזרת ונשנית האזהרה מפני חורבן הה׳. באותה 
תקופה כבר היה ידוע בנין "מדרגות" בהרים (שה״ש ב, 
יד). 

על היחסים ה א ג ר א ר י י ם שבתקופת המקרא 
למדים אנו מדיני התורה, מתיאורי ההתנחלות והחלוקה 





967 


חקלאות 


968 


לשבטים ולבתי־אבוח ומסדרי גאולת הקרקע שבמגילת רות 
(ד). יסוד הח' היה המשק הפרטי הקטן, שהתבסס על עבודה 
עצמית, פרט לתקופת הקציר, שבה נעזר בעל הנתלה בפוע¬ 
לים שכירים (בועז שמר בעצמו על הערמה וזרה אותה יחידי 
בלילה). עניים חסרי קרקע זכו ב״מתנות־עניים״: לקט, 
שכחה, פאה, מעשר־עני. עם הקמת המלוכה קם מעמד של 
בעלי-אחוזות מקרב שרי המלך, וכבר שמואל הזהיר מפני 
זה: "ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן 
לעבדיו" (שמ״א ח, יד). לדוד היו אחוזות גדולות, שעליהן 
מינה מפקחים (דהי״א כז, כו—כט) — אולי שטחים שנכבשו 
מן הגויים או קרקעות־פיתוח, שעמדו שוממות לפני כן 
והמלך הכשירן ועיבדו. היו, כנראה, גם מקרים שבהם נושלו 
חקלאים מאדמותיהם בידי המלך או השרים, ע״י החרמה או 
קניה מאונם, והנביאים התריעו נגד "מגיעי בית בבית, שדה 
בשדה יקריבו עד אפס מקום" (ישע , ה, ח). אולם, נראה 
שאפילו בימי המלכים עובדי עבודה־זררי היה, בדרך־כלל,תוקף 
לחוק ולנוהג של שמירת זכויות "נחלת אבות" (מל״א כא). 
בעצם ימי המצור קונה ירמיהו חלקת־אדמה בתוקף זכות 
הגאולה (ירכד לב, ז—יב). לאחר החורבן השאיר נבוזראדן 
מדלת העם "לכורמים וליוגבים" (מל״ב כה, יב), והכוונה, 
כנראה, לאריסים או לשכירים באחוזות המלכות. 

מעטים הם הנתונים על מצב הח׳ בארץ לאחר חורבן בית 
ראשון. בתקופת שיבת ציון היה מצב הח , ביישוב היהודי 
בכל-רע, דבר שבא לידי ביטוי בנבואות חגי, זכריה ומלאכי; 
כנראה נשארו שדות רבים ללא גואל, ומדברי נחמיה (ה) 
משתמע שחלקם הגדול עבר לידי השרים והמשפחות המיו¬ 
חסות. — בעל איגרת אריסטאם, מן התקופה ההלניסטית, 
מוסר (סי׳ קט״ז) על יחידות : קדקע גדולות ( 100 ארורה — 
כ 275 דונם), ומכאן עדות ליישוב דליל למדי. אולם מהפפירום 
של זגון (ע״ע) שמאותה תקופה אנו למדים על מצב משופר 
יותר של הוד בארץ, שאף ייצאה תבואות לחו״ל. 

המקורות מתקופת המשנה והתלמוד עשירים בחו¬ 
מר לתולדות הוד. על גודל יחידות־הקרקע בסוף תקופת בית 
שני ניתן ללמוד מהמסופר ע״י אוזביום על שני נכדיו של 
יהודה אחי ישו׳ שהצהירו בפני השלטון הרומי שהם מתפר¬ 
נסים משטח של 39 פליטרות (= 34 דונם): הרי שיחידת- 
הקרקע שפירנסה משפחה היתד. של 17 דונם. בכמה מקומות 
בספרות התנאים נזכרת יחידה של בית-כור(משנ׳ ב״ב ז/ א/ 
ועוד) — כ 23 דונם — כשדה גדול וכירושה הגונה. בדיון 
על שטחי-עיבוד רגילים מדובר על "בית הפרם" (לאט׳ 
צטזס) = חלקת חריש), ששטחו בין ארבעה לחמשה בתי־ 
סאה ( 3 — 3.5 דונמים [אהל׳ י״ז, א , ])! גם בין חוזי מכירת־ 
הקרקע מזמנו של בר־כוכבא, שנמצאו לאחרונה, מצויים 
שטרי־מכירה של חלקות בנות חמישה בתי־סאה. בהמשך 
הזמן הצטמצמו היחידות המשקיות עוד יותר; לדעת חכמים, 
שדה בר־חלוקה בירושת האחים הוא כדי שיהא לכל אחד מהם 
סאה ומחצה (קצת יותר מדונם), בעוד שר , יהודה מסתפק 
במחצית השטח הזד. (משנ׳ ב״ב, א/ ר; תוס׳ב״מ׳י״א, ט , ). 
ז 1 היתה יחידת־השטח מבחינת רנסאביליות העיבוד, ונראה 
שלכל חקלאי היו חלקות אחדות כאלה; אולם היו מקרים 
שהאיבר הוציא את פרנסתו, ולו בדוחק, מחלקות קטנות, 
כאותו כותי שהתפרנס משדה של בית־סאה אחד (% דונם 
[כתוב׳ קי״ב, ע״א]) — מה שמעיד על עיבוד משוכלל 
ואינטנסיווי ביותר. 


היחסים האגראריים בתקופה זו היו נתונים לתנודות 
בהתאם למדיניות הכובש הרומי. לאחר החורבן הפקיע 
אספסיינוס קרקעות של יהודים וציווה למכרן או להחכירן 
(יוסף בן מתתיהו, מלח׳ ד, ר, ו׳)< קרקעות אלד. נקנו בעיקר 
ע״י גויים, שהחכירום, בדרך־כלל, לבעליהם הקודמים, ואלה 
רכשום עם הזמן בחזרה. לאחר החורבן נמצאו עשירים 
מופלגים, כגון בית הנשיא, ר׳ אלעזר בן עזריה ועוד, 
שרכשו, כנראה, מן הרומאים קרקעות ללא יורשים. ר׳ טרפץ, 
שנשאל באותם הימים ״איזהו עשיר״, השיב: "כל שיש לו 
מאה כרמים, מאה שדות ומאד. עבדים שעובדין בהן" (שבת 
ב״ה, ע״ב); אולם ניכר שרק מעט בעבודה החקלאית נעשה 
בידי עבדים; בעיקר הועסקו בד. אריסים, חוכרים ושכירים. 

על דיני סיקריקין ואנסים ועל תקנות-חכמים למניעת 
ספסרות בקרקעות — ע״ע קרקעות, דיני-. 

בזמן מלחמת בר־בוכבא נפגעה הח׳ קשה. ברם מהאיגרות 
שנמצאו לאחרונה נמצאנו למדים, שאף בעיצומה של המל¬ 
חמה הוסיפו לקנות שדות ולחכרם. בשעת דיכוי המרד נחרבו 
כליל איזורים חקלאיים, "שבא אדריינום והחריב העולם"! 
הגליל, שהצטיין בזיתיו המרובים, נוצר בו מצב ש״אין זיתים 
מצויים" (ירו׳ פאה, ז׳, א׳). אולם הח׳ התאוששה מהר, 
הריסותיה שוקמו, והיא החלה להתפשט לכיוון איזורי-הספר 
הצפוניים (תום׳ כלא׳, ספ״ב). לתקופה זו שייכות האגדות 
הרבות על שפעה ופוריותה של א״י (כתוב׳ קי״ב, ע״א). 

בראשית תקופת האמוראים חל משבר בח׳ בעקבות 
פגעי-טבע חמורים והכבדת המסים. בגללם הקלו אף בדיני 
שביעית (ע״ע שמטה), שעד אז הקפידו על שמירתם (סנה׳ 
ב״ו, ע״א). התחיל תהליך של נישול המתיישבים היהודים 
מאדמותיהם והתפשטות התיישבות נכרים. ההלכה התחילה 
לדון בשאלות המתעוררות כשרובה של א״י בידי גויים. 
בעקבות סבלם של החקלאים גברה בריחת היהודים מן 
הכפרים לערים ומן הח׳ לעיסוק במסחר, ור׳ אלעזר בן פדת 
קבע — בניגוד לדעה שרווחה בכל הדורות הקודמים: "אין 
לך אומנות פחותה מן הקרקע" (יבמ׳ ס״ג, ע״א). חכמי 
ישראל שבאותו דור ויתרו על התקנה החקלאית ש״אין 
מגדלין בהמה דקה בא״י", ור׳ יוחנן אף המליץ על גידול 
צאן (חול׳ פ״ד, ע״א). המתיישבים הנכרים לא השכילו, 
כנראה, לעבד את האדמה מתוך התמסרות, ושדות רבים 
הפכו מירעה, תורש ויער. ירידה זו נמשכה כל ימי התקופה 
הביזאנטית, ואף הכיבוש הערבי לא הצליח לעצרה. חלק 
ניכר מהמדרגות שבהרים — שעל החזקתן עמדה הח׳ באי- 
זורים אלה — נהרס, ואדמתן נסחפה לעמקים, ששם סתמה את 
אפיקי הגיאיות והנהרות, מה שגרם מצידו להיווצרות ביצות! 
וכך נתהווה המצב, שהתקיים עד לדורות האחרונים, ובו 
נתקלה ההתיישבות היהודית החדשה בסוף המאה הקודמת. 

הגידולים. במקרא ובספרות חז״ל נזכרו שמות הגי¬ 
דולים והצמחים רק בדרך אקראי, ולכן מפתיע מספרם הרב. 
במקרא נזכרו למעלה ממאה, ובספרות חז״ל הא״יית נוספו 
עוד כמספד הזה, ברובם מגידולי א״י. עיקר שבחה של א״י 
בשבעת מיניה: "חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון... זית־שמן 
ודבש״ (דב׳ ח, ח) — כלו׳ תבואה, פירות ומוצרי־פירות (מן 
הזית — השמן, ומן התמר — הדבש). — המשק החקלאי 
בארץ היה אוטארקי ומעורב, דבר שבוטא בעצתו של 
ר׳ יוחנן: "שיהו נכסיך משולשין: שליש בתבואה, שליש 
בזיתים, ושליש בגפנים" (ב״מ ק״ז, ע״א). 


969 


חקלאות 


970 


התבואות. בתנ״ך נמנו החיטה, ה עז ע ו ר ה והכו¬ 
סמת (היא החיטה הדו־גרגירית). המשנה מוסיפה עוד 
שני מיני־דגן: השיפון (שהיא, כנראה, חיטת־הספלטה) 
ו ש ב ו ל ת־ה ש ו ע ל (שהיא השעורה הדו־טורית). כל חמשת 
מיני־הדגן הם גידולי־פלחה וו ר פ י י ם. ברוב איזורי הארץ 
גידלום כגידולי-בעל, פרט לעמק־הירדן ובקעת יריחו, ששם 
גידלום בהשקאה. מתוך שיחידות־הקרקע שעמדו לרשות 
החקלאי היו קטנות למדי, היה גידולן של התבואות אינטג־ 
סיווי(ר׳ לעיל, עמ ׳ 906/7 ), ובדרך זו השיגו יבולים גבוהים. 
כשם שהכתוב מציין, שיצחק קצר בנגב פי-מאה משיעור 
הזריעה (ברא׳ כו, יב), כותב גם ואר 1 (ת 11 ך״ 1113110 £0711171 
4 , 1 , 111371 ) בתקופה מאוחרת, שבסוריה — שם הכולל 
גם את א״י — השיגו יבול של מאה שערים, סי ששה מאשר 
באיטליה (והשר מתי 13 , 8 ). הפתגם: "כלום אדם זורע 
סאה — אלא להכניס כמה כורין ?״ (פסח׳ פ״ז, ע״ב) מלמד, 
שהשיגו יבולים של למעלה מ 300 ק״ג לדונם (בכור 30 סאה), 
מה שעולה על היבולים בימינו. — גידולי־הפלחה הקיציים 
לא היו גורם ניכר במחזור־הזרעים! מהם גידלו את הדוחן, 
הזיפן והדודה (סורגום). גידול-שלחין קיצי חשוב בימי התל¬ 
מוד היה האורז, שאף ייצאוהו, וצויין: "שאין כמותו בחוצה 
לארץ" (ירו׳ דמאי, ב׳, א׳), 

עצי־פרי, חמישה מבין שבעת המינים הם עצי־פרי, 
שפירותיהם נמנו בתקופה העתיקה עם המאכלים היום־יומיים. 
הגפן, הזית והתאנה היו עפ״ר גידולי־בעל — או 
מגודלים בתוספת השקאת־עזר — באיזורים ההרריים. במיו¬ 
חד הצטיין בזיתיו הגליל, אף שגידלום גם בשפלה (דה״א 
כז, כח). בשרון גידלו גפנים, שמהם בא "יין השרוני" 
(נדה ב׳, ז׳). את התאנה גידלו בעיקר באיזורים הסלעיים, 
שלא צלחו לגידול אחר. ה ת מ ר היה גידול־שלחין בעמקים, 
ובמיוחד הצטיינה בתמריה יריחו עיר התמרים; זו היתה 
סחורת־יצוא (דמאי ב׳, א׳), שזכתה לשבחים מיוחדים מפי 
פליניום ( 9 , 4 , 13 ״■ 1731:111 . 9151 ), וכן ייצאו חרובים, 
שהצטיינו בטיבם. גידול חשוב היתד, השקמה, בעיקר 
בגלל קורותיה הישרות, הטובות לבניין, אך גם פירותיה 
נאכלו לאחר ה״סיטוף״ — כלו׳ פציעת הפגים (השו׳ דמאי, 
שם) —, שהוא, כנראה, ה״בליסה" שבעמוס (ז, יד). גידול 
מצוי היה השקד — הוא הלוז; וליד שקדים נמנו 
הבטנים כפירות מזמרת הארץ (בר׳ מג, יא), שהם 
הפיסתקין שבספרות חז״ל. במקרא ובספרות חז״ל נזכר גם 
התפוח כגידול חשוב. בקנה־מידה קטן גידלו את האגוז 
(תום׳ דמאי, א/ ט׳; מלחמות, ג׳, י׳, ח׳). חשוב היה גם 
ה א ת ר ו ג — גידול-שלחין שחז״ל זיהו אותו עם "עץ הדר" 
שבארבעת המינים (ע״ע סכות). נוסף על אלה נזכרו בספ¬ 
רות חז״ל מינים אחדים ממשפחת הוורדיים: האגס, 
הקרוסטומיל (מיןאגם), החבוש (הפריש), האפר¬ 
סק, ה חיזר ר, העוזרר והדורמסקניות (השזי¬ 
פים). גידולים מצויים היו גם השיזף, התות השחור והצלף. — 
גידול עצי־פרי עמד בארץ על רמה מקצועית גבוהה. רבים 
מאד הם הטיפולים במטעים שצויינו בספרות חז״ל (בעיקר 
בסדר זרעים), וכמו־כן הכירו את אומנות ההרכבה של מינים 
שונים, אלא שדבר זה נאסר משום כלאים (ע״ע). 

ע צי *ם ר ק. היער לא היה גורם חשוב בנוף הארץ 
ובכלכלתה (ר׳ לעיל, עמ׳ 965 ); פה ושם היו חורשות קטנות 
או עצים בודדים, שרידי יערות קדומים. מהם נזכרו במקרא: 


הא 1 רן, האלה, האל 1 ן, האשל, הבכא. ההדס, הלבנה׳ עץ־השמן, 
הערבה, הערער, הצאלים, הצפצפה, ד,תרזה. י אף שנחלקו 
החוקרים בזיהוי מקצתם — ברור שכל אלה עצי־בר, הגדלים 
בארץ גם בימינו. נוסף על אלה נזכרו במקרא עצים שהובאו 
מהארצות השכנות: הארז, הברוש, התדהר, התאשור, או 
מארצות־הדרום: האהל, האלמוג (או האלגום), ההבנה. על 
שמות אלה נוספו בספרות חז״ל עצי-סרק אחדים: האשכרוע, 
האשוח, האוג, המיש, ההרדוף, ועוד. עצים אלה גדלו בר או 
שהיו ניטעים למטרות בניין ותעשיה. 

הקטניות. במקרא נזכרו: הפול, העדשים, החמיץ 
(החימצה). במשנה נוספו עליהם: הכרשינה, התלתן(החיל- 
בה), התורמוס, הטופח, הפורקדן. כמו־כן גידלו קטניות־קיץ 
מהסוג לוביה (הפול המצרי *ופול-החרוב). חשיבותן של 
הקטניות בטיוב הקרקע עדיין לא היתד, ידועה (השו׳ ב״מ 
ק״ו, ע״ב—ק״ז, ע״א). 

צ מ ח י ־ מ ק ש ה הם גידולי קיץ קדומים: מהם מוזכרים 
בתורה קישואים ואבטיחים (במד׳ יא, ה). הקישואים (צורת־ 
יחיד המשנאית: קישות) זהים עם ( 11$ ׳\ $311 ) 71010 ! 0110117711$ 
011310 . 737 . המלפפונים שבמשנה הם המלונים. בספרות 
חז״ל נמנו מיני דלועים, שהחשובה שבהן היתה הדלעת היוו¬ 
נית (ארט׳ קרא), היא ה 0113713 ^ 1,3 , 

ירקות ותבלין. את הירקות גידלו כרגיל בגינה 
בהשקאה. התורה (שם) מונה בצלים, שומים וחציר עם 
הירקות שבני ישראל אכלום במצרים: החציר זהה לכרשה 
(ארמ׳ כרתי) או לקפלוטין שבספרות חז״ל (= 1111107 ^ 
רתג 0771 ק). עם המרורים, שמצווה לאכלם בפסח, מונים חז״ל 
את החסה (החזרת), וכן את העלשים, החרחבינה, התמכה 
והמרור, שהם עשבי־בר. מבין הירקות הירבו לגדל למאכל 
וכתבלין ירקות ממשפחת הסוככיים: כרפס, שבת, שומר, 
פיטרוסילינון, גופנן ואיסטפנינין. מן המצליבימיהירבו לגדל 
כרוב׳ צנון, נפום, לפת, חרדל ולפסן; את התרד (ארם׳ 
סלקא) החשיבו מאד. כמו־כן גידלו מיני ירבוז, קינרס, רגילה 
(פרפחינה) ולוף. — בתקופה העתיקה ד,ירבו ללקט עשבי- 
מאכל. מהם נזכרו בתנ״ך: האורות ( £7003 ; גרגיר בלשון 
המשנה), המלוח והחלמית. בספרות חז״ל נוספו עליהם 
עשרות מינים אחרים, — מבין צמחי־התבלין הוזכרו במקרא: 
האיזוב, הגד, הכמון והקצה. בספרות חז״ל נוספו: הסיאה, 
הקורנית, הפיגם, המינתה, הכישות ואחרים. — מצמחי- 
הרפואה צויינו בתנ״ך: הדודאים, הראש והלענה והפקועות. 
בספרות חז״ל נוספו עליהם מינים אחדים, ביניהם: החלתית 
( £0011013 $3 \׳.) ׳ הכרויא ( 03771 ! 0371117 ) ועוד. 

צמחי בשמים, קטורת ונוי. במקראנמנו:אהלים, 
בדולח(?), בשם, חבצלת, חלבנה, כופר, כרכום, לבונה, לוט, 
מור, נכאת, נרד, צרי, קדה', קנמון, קציעה, קנה־בשם ושושן. 
רובם המכריע של צמחי הבושם והקטורת הובא ממרחקים — 
מארצות טרופיות שבאפריקה ובדרום־אסיה, מחצי-האי ערב, 
ואף ממורדות ההימאליה (נרד). בא״י גדלו רק הכרכום, 
הכופר, הלוט וד,חלבנה, ומצמחי-הנוי — השושן והחבצלת. 
בתקופת המשנה גידלו נוסף על המינים האלה: ורד, יסמין, 
איריס, קיסום, אזו־ביון ועוד. מבין צמחי־הבושם נודעה חשי¬ 
בות כלכלית גדולה בזמן המשנה והתלמוד לאפרסמון או 
למור, ששמעו יצא לתהילה ברחבי העולם העתיק (וע״ע 
בשמיים; בשמים). 

עם צם חי־ "ת ע ש יה" נמנים צמחים שהם או מוצריהם 


971 


חקלאות 


972 


שימשו לקליעה, לטוויה, לצביעה ולכביסה. לקליעת כלים, 
סלים ומחצלות שימשו הגומא, הסוף והאגמון, הגדלים בר 
בסמוך למיקווי־מים, וגם מיני קנה, שיש שגידלום לעשיית 
סמוכות במטעים ולצרכי בניין, בעיקר לתקרה. את הבגדים 
טוו בעיקר מפשתה, שהיא מן הגידולים הקדומים בא״י, 
ונזכרה כבר בלוח גזר. בתקופת המשנה גידלו את הקנבוס 
ואת צמר-הגפן(הוא הקרוי בימינו ״כותנה״ — במעות׳ מאחר 
שזו אינה אלא פשתן); פאוסניאס (ספר ה/ 5 ) משבח את 
טיבו של צמר-הגפן הגדל ביהודה. חמרי-צביעה הפיקו מבע״ח 
(תכלת, ארגמן ותולעת־שני) ומצמחים. שאספום או שגידלום 
למטרה זו; החשובים שבהם היו: הפואה, הקוצה, האיסטיס 
והרכפה. סבון וכמרי־כביסה הפיקו ממיני אהל, מלחית, "סבו* 
בית ועוד צמחי־בר. 



:?'־עידור של ערביי א״י (זהים בעיקרם עש נלי־העבורה הקרטונים) 
1 . קררום; 1 א. ניראה נזז -ער: א, בית־יר; ב. עועזוי (ניודזרדוח): 
נ. ביח־ביקוע (ניודנקבות); 1 ב. מראה חלי־הנרז? סלפעלה. •- 2 . נ׳עדר 
נדו? (טוריה): 2 א. ניראה מן הצר: 2 ב. מראה חלק־הנרזל טלטעלה.•— 
3 . מעדר-נינה: 3 א. מראה מז הצר; הב. מראה חלידהברזל ם?טעלה 
(ציור בידי נ, דאלמאח 


העבודות החקלאיות וכליהן. (א) החריש 
וכליו, ליד הזיבול (ר׳ להלן) נחשב החריש כגורם החשוב 
ביותר לשמירת פוריות הקרקע (ירו׳ תעב/ ד׳, ח׳). החריש 
היה יסודי ועמוק למדי — כדי שלושה טפחים ( 27 ס״מז 
ב״ר ל״א, ף); הוא היה איטי. וההספק ליום היה קצת יותר 
מדונם (משב׳ ב״ב׳ א׳, ו׳ — ע״פי תוס׳ ב״מ י״א, ט׳ ז הערבי 
היום מספיק לחרוש חריש שטחי בשטח הגדול פי 3 מזה). 
במקרא (ישע׳ כח, כד) מובאים שני סוגי חריש: פיתוח 
ושידוד. המשנה מזכירה חריש פתיח, שנעשה בשלף 
לאחר הקציר, ותפקידו לפתוח את הקרקע כדי שתקלוט 
את מי״הגשמים (כלא׳ ב׳, ו׳); "תלמים של פתיח" היו 
מרוחקים זה מזה. צפופים יותר היו "ת ל מ י־ רביע ה", 
אך גם כאן היו מניחים בין תלם לתלם שטח בור׳ שתפקידו 
למנוע ה ם תחפות הקרקע ע״י גשמי היורה (שם שם׳ ג׳). 
בדרך זו בוצרו ״גדודים״ — כעין סוללות, ולידם תלמים 
ששימשו לעצירת מי-הגשמים (השו׳ תהל׳ סה, יא). 
לאחר חריש זה בא השידוד — הוא החדיש שלפני 
הזריעה, שתלמיו צפופים, והשדה מתיישר כדי לקלוט 
את הזרע. אחרי הזריעה בא חריש ־ד.חי פו י להצנעת 
הזרע (תוס׳ שם, א׳, ט״ו). חדישים אלה נהגו במקדה 
שהכשירו את שרודה שלף לזריעה. כרגיל לא היו זורעים 
באותו שדה שנה אחר שנה (מנח׳ פ״ה, ע״ב), אלא מובירים 


את שדה־השלף וחורשים בו במשך יותר משנה עד 6 
ח ר י ש י ־ ט י ו ב (תוס׳ שביע׳, ג׳, י׳); שדה כזה בקרא שדה* 
נ י ר. שיטת הניר, שנהגה אף ביחידות־הקרקע הקטנות 
שעמדו לרשות החקלאי, מעידה על תיכנון מרחיק־ראות 
לשמירה על פוריות הקרקע. בחריש שבמטעים הבחינו בין 
״נטיעות״ — עצים צעירים, שהחשיבו את החריש ביניהם, 
לבין ״זקנות״ — עצים בוגרים׳ שלגביהם אין החריש חיוני, 
ויש אף שהוא גורם להחלשת הגזע ולד,שרת הפרי (ירו׳ 
שביע', א׳, א׳); בכך רואה יוסף בן מתתיהו טעם איסור 
כלאי־הכרם: כדי שתהא "הארץ משוחררת מסבל המחרשה" 
(קרס׳ ד׳, ח׳, כ׳), נראה, שבכרמים שבהרים נהגו בעיקר 
לעדור בין הגפנים (השו׳ ישע׳ ז׳ כה). 



המחרשה הא״יית מתקופת המשנה והתלמוד 
1 . חרב: 2 . נירו; יצול; 4 . בירית (עין של סת:ת 1 ; 5 . יחד — <ןנ?ל: 

0 . ^יים (לידם ספוטנוח הכנפיים! 

(שיחזור של י. פליקס) 

המחרשה התפתחה מן המעדר כבר בתקופת הנאולי* 
תיקון. לראשונה היתד, עשויה כולה עץ, ולאחר מכן היה בה 
את (בלשון חז״ל: יתד או קנקן) ממתכת (השף שמ״א 
יג, כ—כא). בחפירות שנערכו בא״י נמצאו יתדות־מחרשה 
עשויות ברונזה או ברזל. בניגוד למחרשות המצריות והבב¬ 
ליות, שבהן היו שתי ידיות־כיוון — אחת לחורש ואחת 
למכוון את הבקר — היתד, המחרשה הא״יית בעלת ידית־ 
כיוון אחת ("חרב"). והחריש נעשה בידי אדם אחד. בצורתה 
הכללית דמתה המחרשה בתקופת המשנה והתלמוד למחרשה 
הערבית של ימינו, אלא שהיתה מוצקת וכבדה ממנה ובעלת 
כושד־חדירה רב. 

החורש היה נוהג בבקר בעזרת מלמד־הבקר (המר־ 

דע) — סוט־עץ שבצידו האחד היה הדרבן, ששימש להכוונת 
הבקר ולזירוזו, ובצידו השני — ה חד ח ו ד, כמין את קטן 
לניקוי המחרשה (ר׳ כלים י״ג, ג׳). חרשו כרגיל בצמד-בקר, 
שמשך בעול, עשוי שתי מוטות (ויק , כו, יג), שהאחת 
הונחה על צווארי הבקר והשניה מתחתיהם; עול של בהמה 
יחידה היה רק בעל מוטה אחת (תוס׳ ב״ב, ד׳, א׳). בצידי 
המוטה היו יתדות (בלשון המשנה: סמיונים או סמלונים), 
שביניהן הוכנסו ראשי הבקר, שנקשרו למוטות ע״י חבלים — 
המוסרות (ירמ׳ ב, כ). העול הזוגי התחבר למחרשה 
ע״י יצול מעץ, בעוד שהעול לבהמה יחידה נקשר למחרשה 
ע״י חבלים עבים — העבותות (הו׳ יא, ד). בהמת החריש 



צטד — עז? זוגי 

1 . מוטות העז? (ארמי: ניר); 2 . טזסרות — אגורות־ 
מוטה; 3 . סמיונים (אצל רם"נ: 2 טרב); 4 . יצול 
(אצל רפ"נ: עבוח 1 ; 5 , נקב שבעול; 5 ). עיז (אצל 
רם"נ: הוסר! 

!שיחזור על פליקם) 





973 


חקלאות 


974 


היה הבקר; בספרות חז״ל לא נזכר החמור, המום או הגמל 
ששימשו לחריש (אך השר איסור חרישה בשור וחמור [רב׳ 
כב, י]). מציורי־הקיר שמתקופת התלמוד נראה, שגידלו בקר 
בעל גבנון מגזע דמוי־הזבו. 

הזיבול לא נזכר במקרא בפירוש׳ אך ניתן להבין 
מכתובים אחדים (מל״ב ט, לז; ירנד ח, ב; ועוד), שאמנם 
נהגו לזבל ולהשאיר בשדה ערימות־דומן — זבל. גם השם 
"דשן" לאפר (השר ויק׳ ו, ג—ד) רומז, כנראה, לשימוש 
באפר לצורך דישון הקרקע. בתקופת המשנה והתלמוד החשיבו 
מאד את הזיבול והדישון מזמרים אורגאניים ומינראליים 
וניצלו למטרה זו כל פסולת ואשפה (ע״ע זבל, עמ׳ 593/4 ). 
זיבלו את כל הגידולים, גם תבואות, בשיעורים ניכרים — עד 
כ 5 טון לדונם (משג׳ שביע׳ ג/ ב׳). נוסף על זבל הבקר, 
שנצטבר ברפתות, הכינו קומפוסט מאשפה. מתבן וספסולת 
הגידולים (משג׳ ב״ק, ג׳, ג׳; תוס׳ שביע׳, ב׳, י״ד), וכן 
דישנו את השדות בדם (יומא ה ׳ , ר), באפר ובחול דק 
(תום׳ שבת, ח׳, י״ט). מיוחדת במינה היתה שיטת זיבול 
השדות ע״י דיור בסהרים — שטחים שהקיפום גדר 
ארעית, ובהם הרביצו את הצאן במשך תקופה לא־ארוכה כדי 
שיזדבלו (תוס׳ שביע׳, ב׳, ט״ו, י״ט). הזיבול הוא הגורם 
היסודי המבדיל את הח׳ העברית בתקופת המשנה והתלמוד 
מן הח׳ הערבית המסרתית׳שלא הכירה כמעט בזיבול ובערכו. 

הזריעה, תבואית־בעל חרפיות, שהיו גידולי־השדה 
העיקריים בתקופה העתיקה, נזרעו לפני הגשמים או ביניהם. 
תאריכי הזריעה הרגילים היו מתשרי עד סוף כסלו (תוס 7 
תער, א׳, ז׳)* אך צויינה גם זריעה אפילה מאד — בראשית 
שבט (משר מנח׳ ח׳, ב׳). בלוח־גזר נרשמו: ״ירחו לקש״ — 
חדשי הזריעה הלקישה (האפילה), ולפניהם ״ירחו זרע״ — 
חדשי הזריעה הבכירה. באביב זרעו צמחי־מקשה וגידולי־ 
בעל קיציים. המיוחד בזריעה שבתקופת המשנה והתלמוד הם 
שיעורי־הזרע הנמוכים של 3 — 6 קבים תבואה לבית־סאה 
( 4 — 8 ק״ג לדונם), שהם כמחצית הכמות הנהוגה בימינו. 
אעפ״כ הושגו יבולים גבוהים למדי — דבר המעיד גם הוא 
על הכנת־קרקע טובה וטיפול אינטנסיווי. 

הקציר וכליו. לתבואות־החורף שתי עונות־קציר: 
ראשונה של השעורים, ולאחר מכן של החיטים והכוסמת 
(השר שמ׳ ט. לא—לב? שמ״ב כא, ט). השעורה מבשילה 
הראשונה וממנה — לפי מסורת חז״ל — בא העומר שהקריבו 
בראשון של פסח. עד קציר העומר אסור לאכול מן התבואה 
החדשה (ויק׳ כג, יד), וכן אסרו לקצרה — פרט לבקעת 
יריחו החמה, שמקדימה להבשיל תבואתה ומחשש נשירת 
הגרגירים התירו חכמים לקצור בה לפני העומר(פסח׳ ד׳, ח׳; 
מנח׳ י', ח׳). בשנים אפילות יש שלא נמצאה בפסח שעורה 
בשלה להקרבת העומר, ודבר זה היה בין הגורמים לעיבור 
השנה (תוס׳ סנה׳, ב׳, ב׳). כשעורה אף הפשתה היא גידול 
מבכיר (שמ׳ ט׳ לא)? לוח־גזר מקדים ״ירח עצר פשת״ — 
ירח קציר הפשתה במעצד, שהוא כלי־כיסוח — לפני "ירח 
קצר שערם". לעומתן אפילות החיטים והכוסמים? רק בחג 
השבועות החלו להביא ״בכורי קציר חטים״ (שט' לד, כב; 
ויק׳ כג, יז>. 

מ כ ל י * ה ק צ י ר נזכרו במקרא שניים: חרמש (דב׳ טז, 

ט ? ועוד) ומגל (ירמ׳ נ, טז! ועוד) — ואפשר שאינם אלא 
שני ^מות לאותו הכלי. בספרות חז״ל נזכרו מגל־יד 
ומגל־ ק צ יד. לאחרון _קת קצרה, שלתוכה נכנס הברזל 



סנ?ים ומזטדר, ׳ע? עדני י א" , 

המעוגל והחד, שפגימותיו מופנות כלפי הקת (חול׳ א׳, ב׳). 
מגל־יד היה בעל מיבנה דומה, אלא חסר שיניים, והוא שימש 
בעיקר לקיצוץ ענפים ? משום כך יש לזהותו עם המזמרה 
(ישע׳ ב, ד? ת״י: מגלין). בחפירות נתגלו בארץ מגלים 
עשויים צור, עצם, ברונזה וברזל. 

את הקציר השתדלו לבצע במהירות. כדי למנוע פגעי 
אקלים ומזיקים ? לכן העסיקו בו את כל בני־הבית, וכמו־כן 
שכירים, במגילת רות (ב) תואר אירגון הקציר: ההשגחה 
על הקוצרים, מזונם ומשקם׳ עבודת הנערות. התורה התירה 
לאכול "מלילות" מן הקמה או ענבים מן הכרם (דב׳ כג, 
כה—כי), וההלכה פירשה זאת כזכות המגיעה לפועל העובד 
בקציר או בבציר (משנ׳ ב״מ, ז׳, ב׳). — בשעת הקציר היה 
הקוצר אוחז במגל בידו הימנית ושולפו קדימה ("שלחו מגל"; 
יואל ד, יג), וע״י משיכתו חזרה נחתכו השבלים שביד־ 
שמאלו; משנתמלאה זרועו תבואה — היה קושרה ל״כריכות" 
או מניחה על הקרקע ב״צבתים", שהן ערימות קטנות (ישע׳ 
יז, ה; תהל׳ קכט, ז ? רות ב. טז < משג׳ מנח׳, י׳, ט׳). 

מכאן ואילך מתחילות פעולות האסיף. "המעמר" אסף 
את הצבתים או הכריכות ב״חצנר׳ (תהל׳ קכט, ז) — בחיקו 
או בסינורו — וריכזן ל ע מ ר י ם, שמידתם מצויינת בתורה 
(שמ ׳ טז, לו) כעשירית האיפה ( 1.8 קבים = כ 3 ל׳ גרגירים), 
ואילו לפי המשנה גדלם בין קב לסאתיים ( 17 ל׳; פאה ו/ 
א', ו׳). את הצבתים הניחו בערימות, או שהיו "מאלמים 
אלומות״ — קושרים את הכריכות בקשר. צורות־עימור שונות 
(שם ה׳, ח׳) באו לצורך ייבוש איטי או מהיר של התבואה 
שנקצרה בעודה לחה במקצת. העמרים או האלומות רוכזו 
בגדיש, וממנו הועברה התבואה לגורן — מקום הדיש. 
לגורן נבחר מקום לא־גבוה, כדי שהרוח לא תעיף את 
הגרגירים בשעת הזריה (רות רבה, ה׳). לרוב היה "מקום 
הגרנות״ בשטח ציבורי ומוקף בסייג של ״אטד״ — ענפים 
קוצניים (בבלי סוטה, י״ג, ע״א? השו׳ ברא׳ נ, י). למניעת 
חדירת הגרגירים לקרקע היו דורכים על שטח הגורן (ירט׳ 
נא. לג) ומרביצים עליה מים (משנ׳ מכש', ג׳, ה׳). 

הדיש זמנו לאחר הקציר, ובשנת־ברכה הוא נמשך עד 
לעונת הבציר (דק׳ כו, ה). השעה הטובה לדיש היא שעת 
שרב, כשהגרגירים נפרדים על־נקלה מהשיבולת(ספרי עקב, 
פיס׳ מ״ב). הכלי הרגיל לדיש היה ה מ ו ר ג (או ה ח ר ו ץ; 
בגמרא [מנח׳ כ״ב, ע״א] טורבל = לאס׳ במע[ 11 ( 11 !)) — לוח 
רחב, שתחתיתו משובצת באבנים קטנות וחדות או בשיני־ 



975 


חקלאות 


976 



"פננארה" רוסית ?איכון* מים בצפון עקר־הירדן 


ברזל (ישע׳ כח, כז—כח; שם מא, טו); 
היתד גם ע ג ל ת ־ ד י ש בעלת אופני־ברזל 
או גלגלי־ברזל משוננים במשור (שם; 
מיתקן משוכלל זה הוכנס לשימוש במצרים 
ובסביבותיה רק במאה ה 3 לפסה״ב). זרעים 
קטנים נהגו לדוש ע״י הבטה במטה או 
בשבט (שם)׳ וכן נהגו לדוש ע״י חבטה 
כמויות קטנות של תבואה (שופ׳ ו׳ יא; 
רות ב, יז). שיטת־דיש נפוצה היתה 
ב״רבקה", כלו׳ במספר בני־בקר קשורים 
יחד, שרמסו את התבואה (תום , פרה, ב׳ 
[א׳], ג׳), איסור חסימת שור בדישו בא 
בתורה (דב׳ כה, ד), וחז״ל הרחיבו אותו 
על כל בע״ח בשעת דישם (משג , ב״ק, ה׳, 
ז׳). בשעת הדישה הגישו בהתמדה תבואה 
למסלול הדיש בעזרת העתר — כלי 
דמוי־קלשון בעל שיני־עץ (תוס׳ עוקצ/ 
א׳, ה׳). 

הזריה. לאחר שהתבואה נדושה ונתפוררד, למרכי¬ 
ביה — גרגירים, תבן ומוץ — זרו אותה לרוח לשם הפרדת 
החלקים השונים בהתאם לכבדם. הזריה הראשונה נעשתה 
בם זרה (ישע׳ ל, כד) — גם הוא כלי בעל שיגי-עץ 
(משד כלים, י״ג, ז׳). את ערימת התבואה זרו בשניה 
ב ר ח ת — מדף־עץ בעל ידית ארוכה. עם סיום הזריה היו 
מורחים את הכר ומודדים אותו. לשם טיהור נוסף של הגר¬ 
גירים היו כוברים אותם בכברה. התבן שימש למאכל בהמה 
ולהכנת טיט וזבל, ואת המוץ היו שורפים. 

ההשקאה (ע״ע, עט' 511 — 519 } וכליה. שטחי המיזרע 
והמטע היו של בעל, חלק לא־גדול מהם היה של שלחין, 
ביחוד בעמק״הירדן. מקורות מי־ההשקאה היו הנהרות, 
המעיינות, הבארות, ברכות־האגירה של מי־הנגר ובורות 
המים (ר׳ לעיל, עם' 885 ). באיזורים עשירי־מים הישקו 
בעיקר ע״י הצפת השדה והכוונת המים בעזרת מעדר או 
מגרפה; יש שכיוונום ע״י חריץ שנעשה ברגל (השו׳ דב׳ 
יא, י). נפוצה מאד היתה השקאת גן־הירק בשיטת הערוגות, 
שהן חלקות קטנות מרובעות, מוקפות סוללת־עפר נמוכה — 
בלשון המשנה "גבול" (כלא׳ ד׳ א׳). גם עצים הישקו 
בערוגות (יח׳ יז, ז; שיה״ש ה, יג) — בלשון חז״ל: עוגיות 



ב?י די־יע חריוז ערביי א״י 

סורג, ועליו נשענים (פיסי: ?׳עמאי): רחת, מ?סר־חבקר, מזרה .יק?ש.־; 
בידו של הנער: מנל לתיטנב זרדים 
(צילום בידי ג. ראלסאוו 


או בדידין (תום׳ מ״ק, א׳, ב׳). יש שהישקו את הגידולים 
בתלמים (כלא׳ ג׳, ב׳). 

כל אלה היו שיטות השקאה גראוויטאציונית. אולם במקו¬ 
מות רבים נזקקו להעלות את המים מן המעיין, הבאר או 
הבור ע״י שאיבה. הכלי הפשוט ששימש לכד היה הדלי, 
שהיה עשוי חרם או מתכת ומחובר בחבל או בשלשלת (כלים 
י״ד, ג׳). בעלת מיבנה דומה היתה החבית, שאף היא 



גלנל אנטיליה לשאיבה עסוקה 


שימשה לדליה (מכות ב׳, א׳). לשאיבת כמויות־מים גדולות 
יותר שימש הקילון (מכש׳ ד׳, ט׳), שתיאוריו שכיחים 
בתמונות השקאה ממצרים ובבל — עמוד ועליו קורה ארוכה, 
שלקצה האר^ד קשור דלי בחבל או במוט, ואילו בקצה השני 
היה משא שסייע להעלאת הדלי כלפי מעלה. מכשיר־שאיבה 
אחר היה הגלגל ("גולה"), שסביב צירו נכרך החבל, 
הקשור לדלי(קה׳ יב, ו). בתקופת המשנה נזכר כלי־שאיבה 
משוכלל ובעל הספק גדול יותר, היא האג טילי ה (היא 
הסאקיה הערבית) — גלגל מאונך, שמחוברים לו כלי-חרס או 
ארגזי־עץ, מונע בכוח בהמה רתומה ליצול, המסובבת גלגל 
שני עשוי עץ. שבליטותיו נאחזות בגלגל הראשי(תמ׳: ע״ע 
השקאה, עמ׳ 574 ). בשיטת־שאיבה זו, כמו בדליה רגילה, 
ניתקים המים הנשאבים ממקורם (ולפיכד הן "פוסלין המ?ןוה" 
[ע״ע]), בעוד ש״מים העולין בכבולין (= ככולין)." 
אינן נתלשין" (תום׳ מכש׳, ג׳, ד׳; שם מקד, ד׳, ב׳). 
"ככולין" (לאט׳ £1 ש 1 ו 1 טס 0 , שבלול) הוא כינוי ל״בורג־ 
ארכימדס", ששימש לשאיבת מים ע״י תנועה סיבובית של 
בורג' בתוך צינור־מים; אף כלי זה הונע בכוח בהמה 
מסתובבת. כלי־שאיבה, שהונע בכוח זרם־המים שבנהר, 
נזכר בשם "אגטרגטקיא" (ירו׳ מ״ק, א׳, א׳), והכוונה 
כנראה ל״נאעורה", המשמשת עוד בימינו לשאיבת מים מן 
האורונטס (ע״ע: תמ ׳ ). 



977 


חקלאות 


978 


על הח׳ בקרב היהודים בגולה — ע״ע י ה ו ד י ם: סוציו¬ 
לוגיה, כלכלה. 

י. שורץ, תבואות הארץ, תר׳־ם 3 ! ש. קראום׳ הכרו, העיר 
והכפר בתלמוד (העתיד, ג׳), תר״ע; ר. פטאי, אדם ואדמה, 
א׳-ג׳, תש״ב-ג: מ, 'זגורודסקי, עבודת אבותינו או הה׳ 
העברית לפי נה״ק, תש״ט! ב. צ׳יזיק, אוצר הצמחים, 
תשי״ב! י, פליקם, עולם הצומח המקראי, תשי״ז! הנ״ל, 

הה' בא״י בתקופת המשנה והתלמוד, תשכ״ג; ג. אלון, 
תולדות היהודים בא״י בתקופת המשנה והתלמוד, א/ 93 - 
98 , תשי״ח 5 ־/ ש. ד. יפה, הח׳ העברית הקדומה בא״י, 
תשי״ט ; ש. הורביץ, תורת השדה, ג , תשי״ט; - ¥0861 . 14 

' 1710 ( ) 1.1415 > 11 ) 2 ■ 2177 11711 ) 0101 ? 171 1011 /) 1011111110711 ) 1 ( 1 , 610 ) 5 
. 1 ; 1911 , 11 ,) 11001021 ) 47 ) 6 ) 0171111411 ? . 3055 ־ 141 . 5 : 1844 
, 03111130 . 0 ; 1924-1934 ,׳ 1-14 . 0 ) 104 . 4 1070 ? ) 1 ( 1 ,זיז< 12 
1 > 0 ג . 14 ; 1928-1942 , ¥11 - 1 , 010111120 ? 111 ) 1 ( 51 . 11 471x11 
. 1952 ,) 31111 ) 1/1 / 0 1 ) 100 ? . 6 ) 1601 > 401 ל .£ . 0 . 4 . 

י. פל. 

הת׳ באגדה ובהלכה. האגדה מנסה לענות על 
שאלות הנוגעות לראשית הה׳ ולממציאי כליה. מדובר בה 
גם על האדמה והה׳ של א״י לעומת אלו של הארצות השכ¬ 
בות, ועל פוריותם של איזוריה השובים, כמדכן יש באגדה 
ובמדרשים ביטויים להערכת העיסוק בח׳ לעומת גידול־ 
המקנה, המסחר או לימוד התורה; במאמרים אלה משתקף 
רקע המציאות הכלכלית, החברתית והרוחנית של התקופה. 

עמי־הקדם תלו את המצאת המחרשה באלים או בגיבו¬ 
רים : המצרים — באוסיר > היוונים והרומאים — בזוס, דיוני־ 
סוס, אתני, דמטר, בוזיגס או טריפטולמוס; הסינים — בקיס¬ 
רים מיתולוגיים קדומים (השר לעומת זה ישע׳ כח, כט). 
באגדת חז״ל מתואר אדם הראשון כמלמד את הפרה לחרוש, 
והחטא גרם שהתלם, המחרשה והפרה פסקו להישמע לו לאדם 
(ב״ר כ״ה, ב׳). אגדה אחרת מייחסת את המצאת כלי הח׳ לנח, 
שלפניו היו "עושים מלאכה [עבודת־האדמה] בידיהם, נולד 
בח התקין להם מחרשות ומגלות וקרדומות" (תנח׳, ברא׳ 
ה׳, כ״ט). ס׳ היובלים (י״א, כ״ג) מייחס לאברהם המצאת 
מכשיר זריעה שעל המחרשה. 

משבא אברהם לארץ כנען, נתחבבה זו עליו בזכות 
איכריה החרוצים (ב״ר ל״ט, י׳), "שהיו בקיאים בישובה 
של ארץ... שמריחים את הארץ" (שבת פ״ה, ע״א). "ארץ 
ישראל משובחת מכל הארצות" (ספרי עקב, ל״ח), וגם מש- 
נתקללה — "גפרית ומלח שרפה כל ארצה״ — היא מוסיפה 
לעשות סירות עקב חריצותם של תושביה (ירו׳ תעב׳, ד/ 
ה׳). אין לד גידול בעולם שאינו גדל בא״י (קה״ר ב׳, י״א). 
כל איזור של הארץ יש בו מן המיוחד — פרט לנגב, שנחשב 
ל״פסולת״ לעומת הר חברון(במ״ר ט״ז, ט׳): בקעת יריחו— 
שבשבחה מפליג גם יוסף בן מתתיהו (מלח׳ ד׳, ח׳, ג') — 
מצויינת בתבואותיה, בפירותיה המבכירים, בתמריה ובב* 
שמיה (ברכ׳ מ״ג, ע״א [רש״י, ד״ה שמן ארצנו]; ירו׳ ביכ ׳ , 
א׳, ג׳; בבלי ב״ב, קמ״ו, ע״ב); עמק בית־שאן הוא "פתחו 
של גן עדן" (עיר׳ י״ט, ע״א); ,סאה ביהודה שור. חמש סאין 
בגליל" (ב״ב קכ״ב, ע״א); על איזור בית־גוברין נאמרה 
הברכה לעשו "מטל השמים" (ב״ר ס״ז, ד); "מלוד עד אונו 
שלושה מילין" שמהלכים בהם בדבש של תאנים (כחוב׳ 
קי״א, ע״ב); לעמק-יזרעאל ייחסו את הכתוב "הארץ כי 
נעמה" (ב״ר צ״ח, י״ז); איכר מגוש־חלב מכר שמן "בשמונה 
עשרה מאות רבוא" (ספרי, דב׳ שנ״ד.)* לסיכנין וחברותיה 
ייחסו את הכתוב "ויניקהו דבש מסלע" (שם, שט״ז); ששה 
עשר מילין סביבות ציפורי הם "ארץ זבת חלב ודבש" (מג׳ 
ד, ע״א>! ויותר מכל זכה לשבחים עמק־גינוסר הפורה (ברכ׳ 
מ״ד, ע״א; ב״ר צ״ח, כ״ב). 


האגדה מפליגה בתיאור פוריות הארץ קודם לחורבן: 
קנמון היה מאכל עזים; אשכלוודהענבים היו בגודל שור; 
שני קלחי־צנון הועמסו על גמלים; חרדל היה גבוה כתאנה; 
שועל היה מקנן בראש לפת; אפרסק היה מספיק להזין אדם 
ובהמתו; חטים היו ככליות ושעורים כדינרי-זהב (ירו׳ פאה, 
ז׳, ג׳; בבלי כתוב׳ קי״א, ע״ב; גיט׳ נ״ז, ע״א; ספרי, שי״ז). 

הרבה נאמר בספרות התלמודית והמדרשית מבחינת 
הערכת חח׳ כפונקציה אנושית וחברתית. הדעה הרווחת, 
המיוצגת ע״י החכמים הקדמונים (בלי יוצא מן הכלל כמעט), 
מעמידה את הח׳ בראש כל המלאכות ומציגה אח עבודת־ 
האדמה כעיסוקו הכלכלי התקין של האדם׳ עד ששאר כל 
האומנויות נראות כסטיות ממנה; וכן היא מוצגת כיסוד 
קיומה של החברה ושל האומה. גישה זו מתבטאת במאמרים 
כגון: "כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם" (דברי ר׳ אלעזר) 
ו״עתידים כל בעלי־אומנויות שיעמדו על הקרקע" (יבמ׳ 
ס״ג, ע״א); ״אפילו מלך שולט מסוף העולם ועד סופו — 
לשדה נעבד"(קה״ר ה׳—ו׳). מסופר, שמיד כשהגיעו ישראל 
לגבולות א״י ציווה להם משה להכין כלי־נטיעה (ויק״ר 
כ״ה, ד׳}; ליהושע בן נון מיוחסות תקנות הרבה להסדר הח׳ 
והיחסים החקלאיים (ב״ק ס״א, ע״א); לשם הגנת המיזרע 
והמטע אוסרת ההלכה גידול בהמה־דקה בא״י, פרט למדברות 
ולאיזורי-הספר (שם ע״ט, ע״ב); והפליגו חכמים בהערכת 
חשיבות ר.ח׳ ליישובו של עולם עד שאמרו, שהעוסק בנטיעה 
לא יפסיק מעבודתו אפילו לקבלת פני המשיח לכשיבוא 
(אדר״נ, גו״ב [מהד׳ שכטר], פל״א). 

בתקופה מאוחרת יותר, כשחל משבר בעבודת־האדמח, 
התחילו להעלות לעומתה את ערכו של גידול־הצאן (ר׳ חול׳ 
פ״ד, ע״ב). משגבר לחץ השלטון ומיסיו הכבדים, והכרח 
העבודה המאומצת שלל מן החקלאי את האפשרות לעסוק 
גם בתורה (חשו׳ ברב׳ ל״ה, ע״ב) — התחילו להישמע קולות 
בגנות הח׳, מאחר שרק לקרובים לשלטון עוד היתד. אפשרות 
ליהנות ממנה: "לא ניתנה קרקע אלא לבעלי-זרועות"(סנה׳ 
נ״ח, ע״ב). לפיכך נמצאו שסברו שמוטב לנטוש את הח׳ 
ולעסוק במסחר או במקצוע אתר: "רב על לביני שיבלי 
[= נכנם בין השבלים], חזנהו דקא נייפן [= ראן שהן מת¬ 
נופפות], אמר להו: אי נייפת איתנופי — הפוכי בעיסקא 
טב מינך [= אפילו תתנופפו — להפך בסחורה טוב מכן]" 
( י במ׳ ס״ג׳ ע״א); ודומים לזה דברי רבא (שם); ור׳ אלעזר 
קבע בפסקנות: "אין לך אומנות פחותה מן הקרקע"(שם)— 
אותו ר׳ אלעזר שהפליג תחילה בהערכת "הקרקע" כמהותית 
ל״אנושיותו" של האדם (ר׳ לעיל). 

ה ח' בהלכה. חלק נכבד ממצוות התורה דן, במישרין 
או בעקיפין, בנושאים חקלאיים! דיני כלאים (ע״ע) קו¬ 
בעים את סדרי הזריעה — מיני הזרע ומרחקי הזריעה, ואת 
אפני השימוש בבע״ח לצרכי עבודת־האדמה. דיני שמטה 
(ע״ע) ויובל (ע״ע) מסדירים, בין השאר, אח מנוחת 
האדמה בשנים קבועות, ודיני תרומות (ע״ע) ומעשרות 
(ע״ע), מתנות־עניים (ע״ע), בכורים (ע״ע) ועד־ 
מ ר קובעים את חלק היבול הניתן לגבוה, לכהנים, ללוויים 
ולעניים. דיני ערלהונטע־רבעי אוסרים אכילת פירות 
האילן שטרם מלאו לו שלוש שנים; בשנה הרביעית קדוש 
הפרי, ודינו שיאכלוהו בירושלים — או שיפדוהו. הסדרים 
אלה, ברובם, חלים רק על אדמת א״י ופירותיה, והם'ידועים 
בשם הכולל "מצוות התלויות בארץ". לבירורן של 



979 


חקלאות — חרפיין 


980 


הלבות חקלאיות אלו מוקדש רובו של סדר זרעים (ע״ע). 
מן המצוות שיש להן יחס עקיף בלבד לח׳ יש להזכיר את 
איסורי המלאכה בשבת (ע״ע); מתוץ• ל״ט אבות־המלאכה 
האסורים בשבת מתייחסים 9 לעבודת־האדמה. 

עבודת־האדמה משמשת טעם מרכזי לשלוש הרגלים — 
פסח׳ שבועות וסופות (ע״ע חג׳ עם׳ 128/9 ) — בצד מערכת 
הטעמים ההיסטוריים־דתיים. פסח חל בתקופת האביב׳ ובו 
חלה הבאת עומר ראשית הקציר, המתיר את התבואה החדשה 
(ויק׳ כג, ט—טו); שבועות הוא חג "בכורי קציר חטים"(שם׳ 
לד׳ כב); סוכות הוא חג האסיף (שם כג, טז). 

י. פל. — ם. 

ח$ן (ג!ת^ 1 ז 6 ׳ מיוו׳ !>גן:•>״■£ — הזרקה, הזרמה), בטיפול 
הרפואי — הזרמת נוזל באופן מכאני לתוך 
החלחולת, וכן המכשיר המשמש להזרמה זו. מכשיר זה 
שינה את צורתו במשך הדורות פעמים רבות: קדן־שור, 
קנה־סוף, שלפוחית של בהמה או שק־עור; אח״כ — מזרק 
בעל בית־קיבול מתכתי. ב 1850 הונהג מכשיר־היגיגז — 
באלון מצוייד בצינור-גומי ובשסתום הנפתח. בזמן לחיצה 
על דיבאלון. הח׳ החדיש מורכב מצגתר־גומי עם עין עגולה 
בקצהו ועין אחרת מן הצד; הוא נמשך לצינור־זכוכית 
ומוביל לבית־קיבול מזכוכית או מאמל המכיל את הנוזל; 
בית־הקיבול מורם לגובה מתאים לשם יצירת הלחץ ההידרד 
סטאטי הנדרש להזרמת הנוזל אל תוך המעי בהתאם לדרגת 
התמתחותו. ב 1895 הונהגה שיטת הצינור הכפול, המאפשרת 
שטיפה ממושכת של המעי הגס. 

מטרות השימוש בה׳ הן: 1 ) פעולה מכאנית — הרחבת 
המעי לשם ריקונו ושטיפתו! 2 ) טיפול פנימי — הספגת 
חמרים לתוך הגוף דרך קרום המעי, ז״א שלא דרך הפה 
וללא העברה דרך הקיבה. 

משתמשים בח׳ להרקת המעיים לאחר ניתוחים(כשתנועת־ 
המעיים משותקת זמנית), לפני לידות. במחלות חריפות 
מסויימות או בעצירות־סתם; מתיחת דופן־המעי פועלת 
כגירוי להמרצת הפריסטאלטיקה! במקרים אלה משתמשים 
בה׳ של מים פושרים, לפעמים בתוספת של גליצרין, סבון 
וכד׳. במחלות האמביאזיס (ע״ע) או הדלקת הכיבית של 
המעי הגם מפעילים בדרך זו תמיסות של חמרי־חיטוי על 
פנים המעי ועל דפנותיו. — באמצעות ח׳ מכניסים גוזלים — 
כגון תמיסודמלח — לתוך הגוף במהירות העולה על מהירות 
ספיגתם בנתינה דרך הפה; טיפול זה יעיל, למשל, במקרים 
של איבוד־דם, לאחר ניתוחים. ח׳־מזון אינו ניתן עוד אלא 
במקרים נדירים, מאחד שע״י המעי הגס נקלטים מים, מלחים 
וסוכר בלבד; לפיכך מעדיפים היום — במקרים של מניעת 
הזנה דרך הפה — זריקת תמיסות מזינות אל תוך הווריד 
או מתחת לעור. לעומת זה עדיין לא פסק השימוש בח׳ לשם 
נתינת תרופות מסויימות, ביחוד סמי־הרדמה, 

הח׳ כבר היה ידוע ברפואה העתיקה, והשתמשו בו לא 
רק במקרים של עצירות אלא בעיקר מתוך המגמה לשחרר 
את הגוף מ״ליחות מזיקות". הרפואה של יה״ב ותחילת העת 
החדשה הפריזה בשימוש בה׳, וה״חיקון" היה נושא חביב 
למהתלות ולקאריקאטורות על הרפואה, בציור ובספרות 
(למשל — ב״החולה המדומה" למו׳לייר). במקורות העבריים 
השם ח׳ אינו מופיע אלא בתקופה הערבית, מן המאה ה 11 
ואילך; אסף הרופא (ע״ע) משתמש במלה "מסיכות", ותר 
צאתה קרויה בפיו — "כיבום־המעיים". מן השם ח׳ גזרו 


פועל "הקן", וכך נמצא בכתבי הראב״ע (ספר הנסיונות) 
והרמב״ם (פרקי משה) "אנו נחקן", "ויוחקן בהן". בתרגום 
העברי של הקאנון לאבן סינא (ע״ע עמ׳ 235 ) מתואר המכ¬ 
שיר כדלקמן: ״תבנית הה׳: אבוב, נאד ושפופרת". 
ז. מונטנר, מבוא לספר אסף הרופא. 134 , תשי״ח; 

1 > <ז 0 ^ 7/4 ,ת 50 ז 16 ן 3 ? .ז&ו . 5 - ־ 0. ,4. )4^x0 
-<; 7 / , 18011 מ £40 . 8 - 310 ׳ימו 1£116 ז 5 .[ ; 1939 ,([ 1 ] £1 >ח 1.4 ) 
31111111 ?! 1 ז 3 /ס ץ-( 10 

-; 001 ז 8 ; צ 1951 , 174-180 ,ע . 4 > 4 \, /ס . 7 >'{־>מ£ 

. 1954 , 13-66 , 74111 /מ 4 י״מ 4 , ,;!תצו! 

יה. ל. 

חיראסאן (< 1 -(ט), גליל בצפון־מזרח פרס, על גבול בריה״מ 
ואפגאניסטאן; 221,786 קמ״ר, 1,943x100 תושבים 
( 1962 ). רוב שטחה הדרי. בצפון מצויות שלשלות־הרים, 
שהן המשך מזרחי של הרי אלבורז, ושיאן מגיע ל 3,418 מ׳. 
החלק הדרומי-מערבי של ח׳ הוא רמה מדברית בגובה ממו¬ 
צע של כ 700 מ', ובה כמה אגנים צחיחים אטומים, נמוכים 
מסביבתם, ובהם שטחים רחבים של מלחות. האקלים יבשתי, 
עם הבדלי־סמפדטורה גדולים בין יום ולילה, קיץ וחורף. 
גשמים בכמויות מספיקות לחקלאות־בעל יורדים רק בשט¬ 
חים ההרריים. רובם הגדול של תושבי ח׳ מתפרנסים מחק¬ 
לאות ומגידול־מקנה. החקלאות, שהיא חקלאות־שלחין, מרו¬ 
כזת בעיקר בעמקים ובשולי האיזור ההררי. 

האוכלוסיה מעורבת מבחינה גזעית ולשונית: ברובה היא 
פרסית, בצפון מרובים התורכמנים והאוזבקים, במזרח מצויים 
שבטים אפגאניים. העיר הגדולה היחידה'היא משהד(ע״ע), 
בירת הגליל. 

ח׳ היא ארץ הפרחים (ע״ע) העתיקה. ב 650 נכבשה בידי 
הערבים. בראשית ימי האיסלאם נכללו בשם ח׳ כל הגלילות 
המוסלמיים ממזרח לערבה הגדולה שבלב איראן ועד גבולות 
הודו וסין. בתקופה מאוחרת יותר ניתן השם ח׳ רק לגליל 
המזרחי של פרם, שכלל אז שטחים נרחבים השייכים כיום 
לבריה״מ (תורכסטאן) ולאפגאניסטאן. בתקופת הה׳ליפות 
ועד המאה ה 13 נחשבה ח׳ לאחת המדינות הפוריות והמשג־ 
שגות שבמזרח התיכון, ועריה היו מרכזי תעשיה ומסחר 
חשובים. — בראשית השלטון המוסלמי התיישבו בח׳ ערבים 
רבים, והגליל היה לערש של תנועות מדיניות חשובות בת¬ 
חום השלטון הערבי; בין השאר התחילה בו המהפכה שהעל¬ 
תה את העבאסים לשלטון. בח׳ קמה גם בראשונה שושלת 
פרסיודמוסלמית — הטאהריים (ע״ע). גם הסלג׳וקים (ע״ע) 
קבעו את מושב ממשלתם בעדי ח׳, ובתקופת שלטונם הת¬ 
חרתה ח׳ בעיראק גם כמרכז התרבות המוסלמית. עם ירידת 
כוחם של הגזנוים (ע״ע) נפרד האיזור של אפגאניסטאן של 
היום מה׳ בידי הגורים (ע״ע). ב 1220 נכבשה ח׳ בידי ג׳נגיז 
חאן (ע״ע). והמונגולים הביאו חורבן על תרבותה; ב 1380 
נכבשה שוב בידי תימור לנג (ע״ע). מתחילת המאה ה 16 
היא חלק מממלכת פרס. 

מ, בר.— א. אש. 

חרבין (רום׳ מ 1 ; 6 ק 3 ^ סינ׳הרבין או פיבקינג), עיר בצפון- 
מזרח סין, בירת מחוז הילונגקיאנג; 1,552,000 
תושבים ( 1957 ; לפי אומדן 1962 — 2 מיליון). ה׳ יושבת 
על הנהר סונגרי, באיזור בעל אקלים יבשתי מובהק; הטמפ¬ 
רטורה הממוצעת של החודש החם ביותר (יולי) היא ״ 24 
ושל החודש הקר ביותר (ינואר) — ״ 21 - העיד שוכנת 
בלבו של מישור מנצ׳וריה, במרכזו של איזור חקלאי, המגדל 
בעיקר דגנים, סלק־סוכר ופשתן, וסמוך לשטחי יערות בר- 






981 


חרבין — ח רגילים 


982 


חבים, שמהם מסיקים כמויות גדולות של עצים. היא אחד 
ממרכזי התעשיה והתחבורה החשובים ביותר במזרח הרחוק. 
קיימת בה תעשיה כבדה ענפה, המייצרת מכונות חקלאיות, 
ציוד תעשייתי, כלי־רכב, קטרים וקרונות־רכבת; במספנותיה 
נבנות ספינות־נהר. כמו־כן קיימת בעיר תעשיית טכסטיל, 
מוצרי-עור, נייר, מוצרי-עץ שונים (המנסרות הגדולות ביותר 
בסין), מכשירים עדינים, מזוגות (טחנות־קמח, בתי־חרושת 
לסוכר, למשקאות כוהליים), טבק וסמי־רפואה. לח׳ נמל-נהר 
גדול, ההומה מתנועת־ספינות רבה כ 7 חדשים בשנה (בחורף 
הנהר קפוא). דרך העיר עוברת מסילת־הברזל הטראנס- 
סיבירית (הקו אירקוטסק—ולאדיווסטוק), והיא מחוברת 
במסילות־ברזל ובכבישים חדישים עם צפונה ודרומה של 
מאנצ׳וריה ועם נמלים על חוף הים הצהוב וצפון־מזרח 
קוראה. ח , משמשת גם מרכז תרבותי חשוב; מצויים בה 
אוניברסיטה גדולה, בתי־ספר גבוהים ומכוני־מתקר שונים. 

היסטוריה. עד סוף המאה ה 19 לא היתה ח׳ אלא 
עיירת־שוק קטנה. התפתחותה הגדולה והמהירה התחילה 
ב 1898/9 , משגחנכה מסה״ב בינה וביו פודט־ארתוד ומשחוברה 
אח״כ למערכת מסה״ב של רוסיה. עד 1905 היתד. העיר 
כפופה, למעשה, למרות רוסית, ובה התיישבו המוני רוסים — 
פקידים, סוחרים, *טכנאים, שהטביעו בה את חותמם; חלק 
גדול של העיר בנוי בסיגנון אירופי־רוסי. לאחר 1905 נדחק 
השלטון הרוסי ממאנצ׳וריה, וח׳ הוחזרה לשלטון הסיני, אולם 
ההשפעה התרבותית והכלכלית הרוסית הוסיפה להתקיים 
בה, ואף גברה לאחר מלחמת־העולם 1 ומהפכת־אוקטובר, 
כשהגיעו אליה המוני פליטים מרוסיה. בשנות ה 20 היתד. 
אוכלוסייתה כ!/ 1 מיליון, מהם כשליש רוסים. מ 1932 עד 
1945 נכללה ח׳ במדינת־הבובה היאפאנית מאנצ׳וקואו. עם 
סיום מלחמת־העולם 11 נמצאה העיר תחת שלטון הכוחות 
הקומוניסטיים הסיניים, ורוב הרוסים יצאוה. המשטר הקומו¬ 
ניסטי ברפובליקה העממית הסינית שינה את פני העיר ע״י 
עידוד הגירה סינית אליה והקמח מפעלי־תעשיה בה ובס¬ 
ביבתה; אוכלוסייתה הוכפלה תוך 12 שנים. 

ראשיתה של הקהילה היהודית בח׳ היא בימי 
בניית מסילודהברזל הסינית־המזרחית ב 1898/9 , כשיהודים 
רוסים היו משמשים קבלנים וחנוונים לאורך המסילה. ב 1903 
נמנו בקהילה כ 500 נפש. לאחר מלחמת רוסיה־יאפאן הת¬ 
יישבו בח׳ הרבה חיילים משוחררים יהודים, ולאחר;מכן — 
פליטי פרעות 1905/7 . ב 1908 נמנו בעיר 8,000 יהודים, 
וב 1909 נבנה בה ביכ״ג ראשי. העיר שימשה מקלט לפליטים 
יהודים במלחמת־העולם 1 ומלחמודהאזרחים ברוסיה ובסי¬ 
ביר ותחנת-מעבר למהגרים שיצאו לאמריקה ולא״י. ב 1921 
נמנו בקהילה 12,000 נפש, ובתחילת שנות ה 30 היו בעיר 
כ 20,000 יהודים. הקהילה היתר. מאורגנת יפה; ההסתדרות 
הציונית מילאה תפקיד מרכזי בחייה והיתד. קשורה — עד 
1921 — עם ההסתדרות הציונית ברוסיה ובסיביר. עם איסור 
העבודה הציונית בבריה״מ שימשה ח׳ אי של ציונות נוסח 
רוסיה במזרח הרחוק! בעיר הופיע עיתון ציוני בשפה הרו¬ 
סית, וכן פעלו בה אירגוני־הנוער מכבי וביודר. הקהילה 
התחילה להתדלדל לאחר הכיבוש היאפאני של מאנצ׳וריה, 
ועט כניסתה של יאפאן למלחמת־העולם 11 הורע מצבם של 
היהודים ביותר; עם מפלת יאפאן והשתלטות המשטר הקר 
מוניסטי הסיני נשללו מקורות־הפרנסה ממרבית היהודים 
במקום. ב 1949 הותרה יציאה של היהודים מח׳; רובם יצאו 


לא״י, ומקצתם לאוסטראליה, בראזיל וארצות אחרות; מע¬ 
טים חזרו לרוסיה. תוך שנים חוסלה קהילת ח׳. 

נ. מישקאווסקי, מיין לעבן און מיינע רייזעס, ב׳, 63-52 , 
90-84 , 109-105 . 1947 < נ. ראבינזאן, אויסלייזונג פון די 
יידישע קהילות אין ניגע (גם באנגלית), 1954 ; ש. רבינוביץ, 
הישוב היהודי בסין, שגשוגו וחורבנו (גשר, י״א), תשי״ז; 
מוקדש ל 35 ) 190. 3/4,1939 , X^X *גאס״טקפב} 

.(שנה לקיום קהילת ה' 

מ. בר. — י. ס. 

חרגולים (=> 12 > 11 ת 1£0 :ז:ז 6 ' 1 ), משפחת חרקים מסדרת החגב־ 
ניים (ע״ע), הכוללת למעלה מ 4,000 מינים — 

רובם באיזורים הטרופיים. גופם של הח" עפ״ר מארך, פחוס 

ד 

לצדדים ודק; מחושיהם ארוכים, לפעמים יותר מאורך גופם. 
ובכך הם נבדלים באופן בולט מן החגבים. רבים מהם חסרי־ 
כנפיים; בקבוצות מועטות חסרות הכנפיים האחוריות. 
רגליהם עפ״ר דקות, ורק במינים מועטים הן מכוסות בשי¬ 
ניים ובווים רבים. רגליהם הקדמיות והתיכוניות מותאמות 
להליכה, והאחוריות מעובות וחזקות יותר, ובהן החרק מנתר. 


ציור 1 . איברי הצירצור והי§מע נחרנוליס; 

1 . ברנל־שמאל — א. עורק מחורץ. — 2 . ברגל־ימיז ב. מהצוע; 

נ. קרום נית־השקע. — 3 . אינר־דזשטע (ד) ברני 

לרבים ממיני הח״ — אולם, בדרך־כלל, רק לזכרים — 
איבר מיוחד להשמעת קול: הוא מורכב מעורק מעובה, קשה 
(כיטיני) ומחורץ (כעין פצירה) בבסיס הכנף הקדמית 
השמאלית, ולעומתו בבסיס הכנף הימנית — מקצוע בולט; 
שיפשופם זה בזה מפיק קול־צירצור, שהוא מוגבר ע״י הימ¬ 
צאות בית־שקע מכוסה קרום דק מתות ליד המקצוע הימני, 
הפועל כמגביר־קול. לח" גם איברי־שמיעה מיוחדים, הנמ¬ 
צאים בשוקיים הקדמיות. הקולות משמשים למשיכה ולקשר 
בין המינים (ע״ע חרקים). 

בניגוד לחגבים, לנקבת הח" צינור־הטלה דמוי רומח, 
מגל או חרב, שהוא לפעמים ארוך יותר מאורך הגוף ומאפשר 
קדיחה בקרקע או נסירה בצמחים. הביצים מוטלות במפורד, 
בדרך־כלל, לתוך צמחים או לתוך הקרקע. בשעת ההפריה 
מדביק הזכר לפתח־חמין של הנקבה את שקיק־הזרע, שממנו 
נוזל הזרע במשך שעות אחדות לתוך בית־קיכולו. לעתים 
אף מסייעת הנקבה לזירוז קליטת הזרע ע״י לישה של השקיק. 



ציור 2 . חרגו? לבז־מצח 
( 1011$ ) 161 ג 601100$ ( 1 ); 
הגור? הטבעי: מ ס״ם 


יש מבחינים בח״ 3 תת־משפחות; ( 1 ) 3€ ח 11 ווס 101118 ׳ — 
מינים טורפים שוכני־צמחים, עפ״ר ירוקים; נפוצים באירופה, 
באפריקה הצפונית, באיים הקנדיים ובאסיה המרכזית והמע- 




983 


חרגולים — חרדל, גז׳ 


984 


רבית. ( 2 ) — חיים סמוך לקרקע ומטילים את 

ביציהם בין עשבים או בתוך עצים רקובים; גונם אפור! 
מהם טורפים ומהם אוכלי־זרעים; נפוצים באיזורי אקלים 
ממוזג. ( 3 ) 5381036 — צורת גופם מארכת, לפעמים עדינה; 
גם הם חיים על פני הקרקע וניזונים מחרקים; נפוצים 
באיזור הים התיכון, באפריקה הדרומית ובאוסטרליה. לקבר 



ציור 3 . סגה (.ק 5 83 * 5 ) 
הגודל הטבעי ו 18 ס״ס 


צה ז 1 שייכים בני הסוג 5383 , שהם מגדולי החרקים (ארכם — 
בלי המחושים — מגיע ל 11 0 ״מ). 

על ח״ ב א ״ י — ע״ע, עמ׳ 210 . 

, 316-318 , 111111 * 01 ? 171 */ 14 40177101 ,■ו 16 זו 101 )ח 6 נ 1 <.> 8 . 5 

; 1938 , 1 * 7 * 11 ) 011110 1 * 11 * 8101011 1.0 ,!;־וג<]טו 01 .. 1 ; 1935 

; 1949 , 661-662 ,\ 1 ,*! 2.0010% * 1 > * 011 *?" , 556 גז 0 .? .* 1 

- 327 , ץ 10771010% ח, : 1 / 0 ) 11111115. .1 0*71*101 '1' 1 x 1 1001 .ס . 

.״ 1957 , 328 

א. שו. 

תחיל, כינוי למינים שונים של צמחים ממשפחת המצלי־ 
בים (ע״ע) — שמזרעיהם מפיקים את שמני־הח׳ 

ואת תבליני הח׳ —, וכן לזרעים ולתבלינים עצמם. זרעי הה׳ 
ידועים כבר מימי־קדם כמקורות לחמרי־טעם ולחמרי־מרפא. 

1 ) הסוג ח׳( 1$ ק 51113 ) כולל כ 10 מינים, הנפוצים באר¬ 
צות הים־התיכון ובאירופה. ח׳־ ה ש דה ( 5. 31-9611x18 ) נפוץ 
בשדות־תבואה ובצדי־דרכים ובולט לעין בפרחיו הצהובים 
בצמחייה האביב. הוא צמח־דבש חשוב, ויחד עם זה עשב 
רע ממאיר, הגורם נזק רב לחקלאות, ביחוד לגידולי־תרבות 
חרפיים. בארצות מועטות מגדלים אותו כצמח־שמן. 

2 ) את הח׳ כתבלין ואת ש מ נ י ־ ה ח׳ (ר׳ להלן) 
מפיקים בעיקר מזרעיהם של מיני כרוב (ע״ע), הקרובים 
מאד מבחינה בוטאנית ל( 1 ), ויש אף שמאחדים אותם לסוג 
אחד. היום מגדלים אותם בעיקר באמריקה הצפונית, באירופה 
ובמזרח הרחוק. (א) הח׳ השחור ( 0181-3 81358103 ) — 
זרעיו שחורים־חומים מבחוץ וצהובים בפנים, והם מכילים 
את הגליקוזיד סיניגרין; (ב) ה ח׳ ה ל ב ן ( 111113 . 8 ) — 
זרעיו י צהובים בחוץ ולבנים בפנים ומכילים את הגליקוזיד 
סינלבין! (ג) ח׳־הסמר ( 110063 ( . 8 ) מוצאו, כנראה, 
מאפריקה, אולם הוא הגיע לאסיה המזרחית (סין) בזמנים 
קדומים ביותר, ושם זכה לגידול אינטנסיווי, כשעליו משמשים 
לירק ושמניו — לסיכה. 

את תבלין ה ח׳ מכינים בדרד־כלל מתערובת של (א) 
ו(ב) וכמות קטנה של (ג), ע״י טחינת הזרעים בתוספת 
עמילן או קמח, וכן חומץ, יין וכד׳. 


ש מג י־ ח׳ הם אסטרים (ע״ע) של החומצה האיזותיו- 
ציאנית ( 99:0:5 ).'שמם ניחן להם על שום שהם נפו¬ 
צים — בעינם או עפ״ר בצורת גליקוזידים (ע״ע) — בעולם 
הצומח, ועמם נמנים, בין השאר׳ סמרי הפעילות הפארמאקו־ 
לוגית של חח׳. החשוב שבהם הוא ש מ ן - ה ח׳ האלילי 
( 905 נ 0 3 9 [= ^]), מרכיב הסיניגרין שמן הח׳ השחור, 
שהוא מתפרק ע״י האנזים מירוזין — הנמצא אף הוא בזרעי 
הח׳ — בהתאם למשוואה: 

, 0 ,, 8.0.13 / 

0 ־ 33 + ' 0 : ז 15 ״ 033033 :־ 033 

0.50,31 \ 

, 81380 - 0 ס־, 31 ״ס+ 8 סא ־ 33 ס 11 ס:־ 33 ס פינינר'! 
גלוקוזה ׳שסז־ח׳ 8 לי 5 י 

שיחתרו של \ הוא גורם חריפות הח׳; הסיניגרין והמירוזין 
נמצאים בזרע ברקמות נפרדות, ולפיכך אין הפירוק יוצא 
לפועל אלא לאחר כתישת הזרע ומיצויו במים. מצוי גם 
בחזרת, ושמני-ח׳ אחרים מצויים בצמחים אחרים, למשל — 
בקרדמון, בגרגיר ובזנים שוגים של כרוב־השדה. סינאלבין 
שמן" הח׳ הלבן הוא גלוקוזיד של שמן־הח׳ הנךהידרובסי- 
בנזילי ( 900,94.092905 ). 

שמני-ח׳ הם נוזלים שמנוניים חסרי־צבע; כולם בעלי 
ריח וטעם חריפים ופעילות מגרה חזקה על העור ועל 
הקרומים הריריים. הם מדמיעים את העיניים! מנות קטנות 
הנקלטות דרך הפה מעוררות את פעילותן של בלוטוודהתק 
ומגבירות את הפריסטאלטיקה, ומכאן שימושו של חח׳ כתב¬ 
לין למזונות, ובמנות גדולות — בתוספת מים חמים — כסם 
משלשל. אולם עיקר שימושו של הח׳ ברפואה הוא בצורת 
ר ט יי ת־ ח׳, שמחוללת יתר־דם, אדממת ושלבוק בעור, 
ופעולתה ניכרת כתגובה רפלקטורית גם באיברים הפנימיים; 
פעולה ממושכת על העור עשויה לגרום בעור דלקת ונמק, 
כעין כוויה קשה. 

הח׳ נזכר הרבה במשנה ובתלמוד, כתבלין עיקרי 
למאכל אדם וכצמח־מאכל לבע״ח וכגידול נפח בחקלאות 
הא״יית; בצידו של ח׳-סתם נזכר גם ח׳ מצרי (משנ׳ כלא׳ 
א , , ב׳). לשם הכשרתו למאכל־אדם היו שותקים את הח׳, 
ואח״כ מסננים אותו וממתקים אוחו ע״י תוספת דבש או ע״י 
נתינה על־גבי גחלת. ידוע היה, בין השאר, שהדבורים נוטות 
להיזון ממנו, אולם סברו שהוא פוגע בייצור הדבש (ב״ב 
י״ח, ע״א). מבחינת תכונותיו הרפואיות של הח׳ נאמר, 
ש״הרגיל בח׳ אחת לשלושים יום מונע חלאים מתוך ביתו, 
אבל כל יום לא, משום דקשה לחולשא דלבא"(ברכ ׳ מ ׳ , ע״א). 

מ. ז. — י. ל. 

חרדל, גד, די-(£-כלוראתיל)-םולפיד, 5 ״( 094 -, 01.09 ), 
נוזל שמנוני חסר צבע, שריח חלש של שום נודף 
ממנו; רותח ב ־ 216 . ג״ח מופק ע״י פעולת גפרית כלורית 
על אתילן: 

5 + 2 $ ( 01.092.09 2 ) <- ״ 5,01 + , 09 = , 209 

בפעולת מים גה״ח מתפרק לאטו בטמפראטורה רגילה; מהיר 
יותר הפירוק ע״י אלקאלי, ומהיר מאד זה שע״י סיד כלורי 
(אבקת־הלבנה). 

גה״ח הוא רעל חזק הפועל על העור, על הקרומים הרי־ 

דיים ועל הריא 1 ח. בעור הוא מחולל דלקות מכאיבות ומעלה 
אבעבועות. במלחמת־העולם 1 שימש הנוזל כ״גאז-קרב" 
(בשם איפריט [צרפ׳] או "צלב צהוב" [גרמ׳]), ע״י התזתו 
כאוירוסול (ע״ע). 





985 


חרדל, גז־ — חיוג 


986 


גה״ח חודר גם דרך העור ומחולל שינויים במנגנון הת¬ 
חלקות התאים. שהם מתבטאים בגידולים שאתיים (ע״ע 
סרטן), וכשהם תלים בגונאדות — בשינויים תורשתיים. 
החיפושים אחרי חמרים מעכבי גידולים סרטניים הביאו 
לסינתזה של ה ח ר ד ל י ם ה ח נ ק נ י י ם, שהם בסיסים מן 
הטיפוס הכללי .מ.א 2 ( 2 ^ס.,^ס. 01 ) — מעין ג״ח, שבו 
הוחלפה הנפרית בקבוצה אלקיל־אימינית (ע״ע אמינים). 
הללו אינם מזיקים לעור, אולם פועלים כחמרים קארצינו־ 
גגיים — מזה, וכמעכבי גידולים שאתיים מסויימים — מזה! 
אולם עדיין לא נמצא להם שימוש קליני יעיל. פעולתם 
הישירה על הכרומוסומים בגונאדות עושה אותם לגורמי 
מוטאציות תורשתיות (ע״ע גנטיקה, עמ׳ 77/8 ). 

פעולתם הפארמאקולוגית של ג״ח ושל החרדלים החג־ 
קניים קשורה קשר סגולי ביותר למבנה הכימי — למעמד־ 0 
של הכלור ביחס לגפרית או לחנקן. 

י. ל. 

חרוב ( 8111003 31:01113 * 0 ), עץ או שיח ירוק־עד, דו־ביתי, 
ממשפחת הקסאלפינים (ע״ע), הנפוץ בכל ארצות 
הים־התיכון. זניו מרובים — מהם חרובי־בר קטנים ודלים. 
ומהם ח" תרבותיים, שהם גדולים יומר ועשירים בסופרים. ח׳־ 
הבר הוא עץ נפוץ בצמחיית החורש בא״י; חברת הח׳ ואלת־ 
המסטיק אפיינית ביהוד לגבעות ולמורדות ההרים המקבילים 
לרצועת חוף־הים ולחולות שלאורך החוף, והיא מצויה פחות 
בפנים הארץ ובהרים (ע״ע א״י עמ׳ 182 , וכן תמ ׳ : עס׳ 
187/8 , ומפה: עמ׳ 189 — 190 ). 

הה׳ הוא צמח־תרבות חשוב מימי־קדם: על פריו המתוק 
התקיימו הרועים בחורש, ובו השתמשו עניי העם* את הח׳ 
האכילו לצאן ולבקר; ממנו הכינו דבש ושכר* מעצתו הכינו 
רהיטים ופסלים, וגם השתמשו בה להסקה. גרעיני הה׳ — 



עץ־וזווב בודד 


הגרות — שימשו בעבר כמשקלות לשקילת אבנים־יקרות 
וזהב (ומכאן אף שם המטבע גרה). 

העץ מגיע בתנאי גידול טובים לגובה של 10 — 12 מ' 
ולקוטר העולה על 1 מ/ הוא מאריך ימים (עד 200 שנה); 
הצמח הבלתי־מורכב מתחיל להניב בשנה השישית, ומקדים 



סבך ענפי עץ־חרוב: עיים ותרסילים 


להניב כשהוא מורכב ומושקה. השורש חזק ומעמיק ומאפשר 
את גידול העץ בין סלעים ובאיזורים חרבים. עלי הח׳ מנוצים, 
עשויים זוגות אחדים של עלעלים רחבים וגלדניים, עפ״ר 
נגדיים, בעלי גון ירוק-כהה; העורק אדום. העלים מתקיימים 
כשנה, והעץ מכוסה עלים תמיר. הפרחים חד־מיניים, ולעתים 
דו־מיניים, ערוכים באשכולות קצרים! רוב העצים בא״י הם 
חד־מיניים. בעצים זכריים הפרח הוא בעל 5 — 6 אבקנים 
מפותחים על פני דיסקוס; פרחי הנקבה חסרי כותרת. 
ההאבקה געשית בעיקר ע״י הרוח. 

הפרי — תרמיל מארד (ארכו 10 — 20 ם״מ, רחבו 3 — 4 
0 ״מ), ישר או קמור, פחוס (בצורת חרב, ומכאן — כנראה — 
שמו), בשרי, גלדני, בעל תאים ומחיצות לרוחב, המכילות 
את הגרות ( 5 — 20 לפרי). הוא מופיע בסתיו כשהוא ירוק 
ונעשה חום בשעת הבשלתו בקיץ. הגרות מהוות 25% — 15 
ממשקל הפרי בזני־הבר ו 8% — 7 בזנים תרבותיים. הציפה 
של הזנים התרבותיים היא דבשית; זו של זני־הבר — 
סיבית־יבשה ובלתי־מתוקה. ההרכב הכימי של פרי הח׳ 
התרבותי הוא: חלבון 8.2% — 5.4 , שומן 1.3% — 1.0 , חומר- 
מיצוי חסר־חנקן (סוכר, עמילן) 77.1% — 69.3 , אפר 
2.7% — 1.0 , תאית 6.8% — 6.1 , מים 12.1% — 8.5 . הזנים השו¬ 
נים נבדלים זה מזה בגודל הפרי, בצורתו ובתכולת הסוכר 
שלו. 

שימושם העיקרי של חח״ היום הוא כמזון לבהמה ( 1 /1 ק״ג 
לפרה חולבת ליום) וכתוספת מזון לעופות. מכינים מהם גם 
קמח למאכל־אדם (ביחוד לילדים), וכן משתמשים בח׳ 
בתעשיית דברי־מאכל (מיונית, גלידות וכד׳), בעיבוד- 
עורות, בתעשיית נייר, בהכנת אריגים. דבק וכר. 

גידול חח , מותנה בתנאים אקלימיים של חורף מתון 
וקיץ חם ויבש ושל כ 200 לילות טל בשנה. הח׳ מצליח בעיקר 
במורדות ובגבעות בקירבת חוף־הים; ממליצים לנטוע אותו 





987 


חרוב — חרוזים 


988 


רק עד לגובה של 700 מ/ דרישותיו למשקעים דומות לאלו 
של הזית (ע״ע). באיזורים שבהם כמות הגשמים מגיעה 
לממוצע של 550 מ״מ, היבולים טובים גם בבעל; באיזורים 
שחונים אין יבולים סדירים וגבוהים, והפרי קטן׳ מצומק ודל. 
הה׳ אינו נפגע ע״י אחוז גבוה של גיר בקרקע ולא ע״י מלי־ 
חותה ומתפתח גם באדמות שטחיות ואבנלת, אולם הוא רגיש 
ביותר לקרקע שאינה מחלחלת. שיטת הריבוי העיקרית היא 
זריעת גרות במטע, ביער או במשתלות; יש מרבים גם ע״י 
יחודים או ע״י השרשה עילית. בא״י זורעים עס״ר באביב 
(לפעמים בסתיו), ולאחר כ 5 שבועות, עם הופעת הזוג השני 
של עלעלי-הבבט, מקצצים את השרשים ומעבירים את השתי¬ 
לים הבלתי־מורכבים למטע ומרכיבים במטע. לאחר שנח, 
באביב, מעבירים את העצים חמורכבים למטע ונוטעים אותם 
במירווחים של 10 מ׳ בין עץ לעץ; לצורך ההפריה יש לנטוע 
ביניהם כ 4% עצי-זכד. האסיף מתחיל בא״י במחצית אוגוסט, 
כשהפרי הוא חום. את הפירות נוקפים בנקיפה קלה במוט, 
וחם נופלים על יריעות שנפרשו מתחת לעצים. עשר שנים 
לאחר ההרכבה, היבול הוא כ 80 ק״ג פרי לעץ, בפוריות 
מלאה — 120 — 150 ק״ג. 

מזיקי הח׳ העיקריים בא״י הם: עש־הח׳ (- 3 ־ €61 15 ס 01 י< 1 \ 
1011136 ); יתוש־הח' ( 8601131311 13 ׳ג 1 ח 1120 ! $6 ); האפטה הגדו¬ 
לה ( 8 נ 1 ו 31:1 תס 01 6 :ז 3 ק\!)! כנימות־מגן, הצרעה, נברנים ומכר¬ 
סמים (עכברים וחולדות). — מחלות שונות עשויות לפגוע 
בח׳: מחלת הקמחון ( 311111166131011136 ) 01 ); מזזלת הצרקו־ 
ספורה ( 06131011136 013 ^ 061005 ); מחלת הריזוקטוניה (־ 11311 

200101113 ) 1 רקבון ספוגי של העצה (- 13 ! 13 נןק 3 3611113 ) 03110 
! 11111 ). 


החרוב בעולם 


היצוא 

הממוצע 

(בטוגות) 

היבול הממוצע ל 10 
השבים האחרונות 
(בטונות) 

מספד העצים 
(השטח בדונמים) 

הארץ 

30,000—3,000 

340,000 

[יבול מאכסימאלי 
450,000 , 1951 ] 

10,000.000 
( 160,000 ד׳) 

ספרד 

אין יצוא 

100,000 

[יבול סאכסיסאלי 
105,000 , 1961 ] 

6,000,000 
( 700,000 ד , ) 

איטליה 

60,000—40,000 

60,000 

[יבול מאנסימאלי 
80,000 ׳ 1959 ] 

2,400X00 
('250 ד X00) 

קפריסין 

5,000—2,000 

36,000 

[יבול מאכסימאלי 
47,000 , 1960 ] 

1,400X00 

פורטוגאל 

224X10 

32,000 

[יבול מאכסימאלי 
40,000 , 1957 ] 

3,500,000 

יוון 

14,000 

30,000 

[יבול מאכסימאלי 
32,000 , 1953 ] 

350,000 

אלג׳ידיה 

10,000 

20,000 

ז 

מארוקו 

1,000 

2,000 

( 36X00 ד) 

תוניסיה 


באדץ־ישראל היו ב 1948 כ 000 ! 250 עצי־וד, ורק 
חלק קטן מהם היו מורכבים. במדינת ישראל התפשט גידול 


הח׳, וב 1963 היו בה כ 750.000 עצים, מהם כ 200,000 בלתי- 
מורכבים בחורש הטבעי והשאר מורכבים, על שטח של 
22x100 דונם, במטעים. תנובת הח׳ באותה שנה היתה כ 4,500 
טון; היבול לדונם במטעי־בעל הוא כ% טון, במטעים בהש¬ 
קאה — כ 4 * 1 טון. 

א. גור-י. טיכו-י. גרמי, הה׳, 1958 ; ש. בורנשטיין- 

ב. ליפשטיין, האכלת ח״ לאסרוהים (השדה, ל״ט), תשי״ם; 

י. טיכו, הח׳(המדריך החקלאי, 446.6 ד), 1961 ; א. גור, הח׳ 

(גידול סירות), תשכ״ב! -:>•<:) !)■ 01 ^ 51 ) 7/1 ,ץ 10 ״־ 8 . 14 ״ 1 

י־מ> 1 מ 11 } 1 ;* 1961 , 717/8 , 1 / 0 

. 1962 ,(?£ע_> 50 ) 0111)€ 3,(1715 16 17101x36 ץ 1 ) 0 1 ) 1 36 6/16 

א. גו. 

ה ח׳ במקורות הישראלים. הח׳ אינו נזכר במקרא, 
אולם על תפוצתו הרבה בא״י מעידים מקורות המשנה 
והתלמוד, שבהם הוא נזכר הרבה מאד, ובהם מודגשת, בין 
השאר, עתיקותו (ר/ למשל, פסי״ר ד׳; תום׳ ע״ז, ר, ח׳); 
ומקומות היו בא״י שנקראו חרובא ומגדל־ח/ לרגל חשיבותו 
הכלכלית משמש הח׳ נושא לדיונים הלכתיים — בקשר 
למעשר, שביעית, ערלח ודיני־ממונות כלליים (משד וירו׳ 
שבי׳ ד׳, י , ; מעש׳"א , , ד! ערלה א/ ב׳; ועוד). הח׳ נחשב 
לעץ יפה (ירד סוכה, ד, ה , ), והיו עצי־ח׳ שהפליאו בממדיהם 



חרובים בקישוטי ביהכ״ג בפקיעין (הטאח ה 3 — 4 ) 
(מאוסר רמחל׳ ?ארבאולוגיר, האוניברסיטה העברית) 


(שם פאה, ז/ ד׳). הבחינו בזנים שוגים של הח׳(יר׳ מעש׳, א׳, 
א׳); את ח׳־הבר היו משביחים ע״י הרכבת ח׳־תרבות עליו 
(ח׳ מורכב [ב״ב ע״ב, ע״ב]). פרי־הח׳ המלא דבש (ירו׳ 
סוכה ז/ ד׳) שימש. בעיקר, כמאכל לבע״ח (ירו׳ מעש׳, ג׳, 
א׳), ובצריכתו למאכל־אדם ראו סימן לעניות ועת־צרה (ר׳, 
למשל, ויק״ר ל״ה, ה׳), ו״קב־ח"" משמש, בדדך־כלל, סמל 
למנה דחוקה (ברב׳ י״ז, ע״ב). שימוש חשוב בח׳ היה ע״י 
כבישתו ביין (שבי׳ ז׳, ז׳). — בשם ח׳ בקרא גם זן של 
פול, שתרמיליו דומים לפרי עץ־הח׳ (משד כלא/ א׳, ב׳). 

,׳ 1.055 , 1 ; 1870 , 91 , /) ¥12177111 . 11 ) 8013X11 ץ 7 . 11 ,) 1.11 ( 0350 

. 1924 , 393-407 , 11 , 71 ) 1 ) 111 ./) ¥ 101-12 ■ 811 

מ. ו. 

ךןרוזים ׳ אבנים־טובות, או אבני־חן, או פנינים, או בל עצמים 
קטנים המשמשים לקישוט, שהם נקובים ועשויים 
להיות מושחלים על חוט או תפורים על גבי אריגים. מחרוזות 
של ח״ משמשות כענקים לצוואר או מחוברות למפיות, לחרי־ 
טים וכד׳, וכן תולים מסכים ממחרוזות כאלו בפתחים במקום 
דלתות. — השימוש בח" לצרכי קישוט קדום מאד. בתקופה 






989 


חרוזים — חרוט 


990 


העתיקה אף יוחסו להם כוחות מאגיים, ודום שימשו — ומו¬ 
סיפים לשמש — כקמיעות. 

החמרים שמהם נעשו הח" מגוונים ביותר ומשקפים את 
התקדמות הטכניקה בתקופות השונות. כבר בתקופת־האבן 
התיכונה השתמשו בצדפים או בחיקויים לצדפים, וכן גם 



ענק ? 56 חרחי־פאיאנם ססגוניים, מצרים, שיח ימי ו!?ו!״ 1 ?ת ה&ו• 
טור פנימי: ח״ בצורת דגניות מסוגננות; 3 הטורים האמצעיים: 

ח" בצורת תמרים; טור חיצון: ת 5 יים דמויי •סו׳סני־מים 
(המוזיאון המטרופוליטאני ?אמנות, ניו־יורקו 

אח״כ במצרים בימי השושלת ה 12 , ח" מאבני־חן זולות- 
יחסית כגון סטאטיט, לאפיס־לאזולי ונפריט (יאדה) מן 
התקופה הנאוליתית נמצאו במצרים, ח״ מענבר — בצפון- 
אירופה ובאיטליה (בזו האחרונה — מן המאה*ה 8 לפסה״נ). 
במצרים הקדם־שושלתית, וכן באור השומרית ובמיקני, נעשו 
רוב הח״ מפאיאנם, באור (לפני 3500 לפסה״נ) גם מאבנים 
פשוטות. ח" מאבנים יקרות יותר, כגון בדולח ואכאט, מתחי¬ 
לים להופיע באור כבר באלף ה 3 לפסה״נ ובמצרים בימי 
הממלכה התיכונה; כמו־כן שימשה לח" הזכוכית (במצרים 
בימי השושלת ה 19 , ברודוס במאה ה 14 לפסה״נ). ח" מטי¬ 
פוס מצרי מחפירות בא״י — ע״ע גזר: לוח צבעוני. — עם 
התפתחות תעשיית הזכוכית התחיל חומר זה דוחק את השימוש 
בפאיאנם, ומאז עשויים רוב הדד׳ מזכוכית. הברונזה שימשה 
לח" עשויים חומים מסולסלים באיטליה במאה ה 9 לפסה״נ. 
הזהב בח" מופיע כבר בקברים באור (עפ״ר כציפוי של עלי־ 
זהב על בסים של חומר)! בקפריסין שימשו חוטי־זהב לעשיית 
ח״ לוליניים במאה ה 6 לפסה״נ! ביוון ואצל האטרוסקים 
היו חרוזי-זהב עשויים בשיטת הגראנולציה (וע״ע זהב, 
עמ׳ 614 )! לוחות־זהב שימשו כתליים בענקים באיטליה 
מהמאה ה 9 לפסה״נ. חרוזי־כסף מצויים במצרים במאה ה 5 
לפסה״נ! גם הם עשויים בשיטת הגרגירים! אולם השיטה 
הרגילה — הנהוגה עד היום — היא השימוש בחוטי־כסף 
(פיליגרי). במקרים נדירים שימש לעשיית ח" גם החרם 
הצרוף (ביוון). 

הצורות. בענקים מבדילים בין ח" (במובן המצומצם), 


תליים ומפסיקים. הראשונים נחלקים לפי צורותיהם למעו־ 
גלים ובעלי מיגבלוח למיניהן. צורת הח" יכולה להיות 
ישרה, קמורה או קעורה. לפי היחס בין רוחב הח׳ וקטרו 
מבדילים בין ח" לוחיים, קצרים, בינוניים וארוכים. ה"מ פ־ 
ס י ק י ם הם עפ״ר מרובעים או מוארכים! תפקידם להפריד 
בין הח" ולהאריך את הענקים. ה ת ל י י ם, המשמשים במרכז 
הענק או בין הח״, מגוונים ביותר בצורותיהם: בעלי צורות 
של גופים גאומטריים (כדור, פיראמידה וכיו״ב), חיקויים 
של פירות (אשכולות, תמרים, רימונים, דלעות), פרחים 
(ורדים, מרגניות), צמחים (פרג, כף־תמר, יברוח), בע״ח 
(אריות, קופים, פילים, חזירים [מצרים], דובים [מענבר, 
איטליה הקדם־רומית]), דמויות ציפרים (נץ, יונה [מצרים], 
ברווז [סוריה, התקופה הרומית])! במצרים הירבו לעשות 
תליים בצורת תנינים, צפרדעים, נחשים, דגים, צבים (מאבן, 
התקופה הקדם־שושלתית), ארבה, זבוב — כל אלה סמלי 
אלים וחיות מקודשות. דמויות האלים עצמם, דמויות של אדם 
או של חלקי־גוף־אדם(פנים, ידיים, רגליים), שימשו אף כקמי¬ 
עות! וביחוד רבים התליים בצורת עין(סגולה ל״עין־הרע"). 

מסוף יה״ב ואילך התרכזה תעשיית הה", בעיקר של 
חרוזי־זכוכית, במוראנו ליד ונציה (ע״ע) ובהרי בוהמיה. 
לשם עשייתם מושכים חוטי זכוכית חלקה או מגוונת לצי¬ 
נורות דקים, וחותכים אותם במספריים! את החתכים מעגלים 
בצינורות ממולאים חול, תוך סיבוב מתמיד. צורות מסובכות 
יותר נעשות ע״י צירוף חוטי-זכוכית בהרכבים שונים. — ח" 
שימשו חומר־יצוא חשוב מאד מאירופה אל שבטי-ילידים 
פרימיטיוויים, ביחוד באפריקה. — לח" שייכות למעשה גם 
הפנינים המלאכותיות, העשויות כדורי זכוכית דקיקה, מצו¬ 
פים צדפת פנימית וממולאים שעווה! אפשר למלא ח" 
מסוג זה בצבעים. ח" שחורים מכינים גם ע״י כיור בדפוסים. 

/ 0 111 ( 0 , 13001 . 0 11 

. 1928 , 1$ ( 01 ^ 01 '( 11 ( 111 

מ. א. י. 

מחרוזת־תפילה מקובלת בדתות שונות כאמצעי־ 

עזר לזכרץ באמירת תפילות ארוכות. בכנסיה הקא תו־ 
לית היא משמשת לספירת 150 ש.י\, ו 15 *מ*? 

■נם 051 א, המלווים בתפילה הנקראת רוזאריום (ע״ע ורד, 
עמ ׳ 497 ) את ההירהורים על הפדות. באיסלאם מורכבת 
המחרוזת מ 99 ח״, שאותם פורטים תוך הזכרת 99 תארי האל. 
בדת ההינדואית משמשת המחרוזת כאמצעי להבאת 
האדם למצב של התבוננות, ומספר חרוזיה שונה בכל כת. 
בבודהיזם מספר הזד שבמחרוזת הוא 108 , כמספר 
הנטיות הרעות שעליהן מתגבר המתפלל ע״י פירוט הח" 
בשעת התפילה. 

מ 7 1 ) 171 ) 11 (^ 1011 ( 1 ' ** $101 11 ?# . 5 וחג 1111 ^\'׳ 101 תס 1 \ .)׳א 

. 001 ו 1 'ד 410 .ת ת״ 1 ־ 101 ( 1 ) €ז 11 >* 0 > 1 , 001x0 .!׳ג . 4 \ ; 1883 , 1 ) 1/141 
/ 7 > 011711 :>€.£ 471 ^ , 1,2110 .¥\ .£ ; 1937 ,( 13 .. 1101 ) 02 

. 1954 ,/;/ 7 111€ 01 >. 10771 > €11 1 ) 1/1 > 

חריט ( 15 ותס 0 ), בגאומטריה — במשמעו המצומצם המקורי: 

גוף מרחבי, שנוצר ע״י סיבובו של משולש ישר־ 

זווית על אחד מניצביו (ה ג ו ב ה או ה צ י ר, ! 1 ) כעל ציר, 
כשהניצב השני (ז) מתאר את הבסיס העיגולי של הח/ 
שמרכזו הוא 1 !?, והיתר (צ) — את מישמחו העקום 
(המעטפת)! ? הוא קדקוד־המשולש וקדקוד-הח׳ כאחד 
(ציור 1 ). 


991 


992 


הרוט — חו־ז־סקים 


הגדרות ומושגים אלה התייחסו לח׳ כאל גוף מרחבי 
מוגבל. בגלל התכונות החשובות המיוחדות שיש למישטח 
מעטפת־הח׳ הוחל המונח ח׳ גם עליו בלבד; מצד שני חלה 
הרחבה והכללה של מושג זה ע״י שיחרורו מבנייתו כגוף- 
סיבוב של המשולש ישר-הזווית. כח׳ במשמעו הרחב מוגדר 
מישטח הנוצר ע״י הישרים ("היוצרים") העוברים דרך 
נקודה קבועה ? (הקדקוד) וחותכים קו מרחבי סגור 8 



("המדריך"). מישטח זה, וכן החלל שהוא עוטף, הם איו־ 
סופיים; יתר־על־כן: מאחר שהיוצרים אין־סופיים משני 
עברי הקדקוד, מופיע הח׳ כזוג של מישטחים סימטריים 
בעלי קדקוד משותף (ציור 2 ). ח׳ במובן של גוף י מוגבל 
ובמשמעות כוללת נוצר כשמישטח־ח׳ נחתך ע״י מישטח 
אחר; טיבו של הקו המדריך (הקף החתך) נקבע ע״י טיבו 
של מישטח זה ונטייתו כלהי..מי.שטדדהח׳. הח׳ הנוצר ע״י 
סיבוב המשולש יש ר־ה זווית אינו א לא •מקרה מיוחד של 
הח׳ — ח׳ ישר מעגלי, שצירו ניצב לבסיסו, והוא המכונה 
עפ״ר ח׳ סתם; ייתכן גם ח׳ משופע (ציור 3 ). וכן ח׳ שהקו 
המדריך שלו אינו מעגל אלא כ ל עקום סגור. ניתן לראות — 
ואף להסביר — ח׳ מעגלי כגבול של פירמידה שמספר 
פאותיה גדל עד אין־סוף. 

השטח של מעטפת הח׳ הישר הוא מכפלת הקו המדריך 
במחצית היוצר: צ 2 8 /י = ׳ 1 ; במקרה של הח׳ המעגלי — 
5 זיי. = נסח הח׳ הוא מכפלת שטח בסיסו בשליש הגובה, 
ז״א במקרה של הח׳ המעגלי — 1 2 11 זי 3 /י = "ע. נמצא, שנפח 
הח׳ הוא שליש מנסחו של גליל (ע״ע) בעל אותו בסיס 
ואותו גובה. שטח־הפנים של ח׳ (המעטפת + הבסיס) הוא 

( 5 + ש) זית. 

ח׳ קטום הוא חלק של ח׳, שמת¬ 
קבל כשח׳ נחתך ע״י יש נ י מישורים 
מקבילים. שטחו של הח׳ הקסום הישר 
המעגלי, שמישוריו הגובלים ניצבים 
לצירו (ציור 4 ): ( 2 ש י ,ש) *ז־.-?, 
נפחו: ( 2 ״ש + 3 ש!ש — צ נ ש) ו 1 !ג 1 / 3 = ׳׳\ 
(,ש ו ־ז — הרדיוסים של העיגולים 
הגובלים). 

חתך-ח׳ הוא קו־חתך של מעטפת 
ח׳ מעגלי עם מישור. ב ג א( מ ט ר י ה 
האנליטית (ע״ע) כל משוואה ריבועית מיוצגת ע״י 



חתך־ח׳. צורתו של חתדהח׳ נקבעת ע״י היחס שבין זווית- 
הנטיה של המישור החותך כלפי בסיס־הח׳ (£> ובין זווית־ 
הנטיה של היוצרים כלפיו 0 ״) : ( 1 ) אם ? המישור 
חותך את כל היוצרים, והוא עקום סגור — אליפסה 
(ע״ע) (ציור 5 ); במקרה המיוחד של מישור מקביל לבסיס 
(״ 0-0 ) העקום נעשה למעגל. ( 2 ) אם 3 ) = ", החתך 
הוא פרב 1 לה (ע״ע) (ציור 6 ). ( 3 ) אם 5 ( > ". המישור 
חותך את שתי המעטפות של הח׳ הכפול, והחתך הוא 
הי פר ב ולה (ע״ע) (ציור 7 ); במקרה המיוחד של מישור 
ניצב לבסיס (״ 90 - £) ועובר את הקדקוד — החתך הוא 
זוג־ישרים. 



וע״ע גאומטריה פרויקטיוית ואפינית, עמ ׳ 124/5 . 
בחישובי הח׳ התחיל, לפי המסורת. ד מ וקר י טוס 
(ע״ע). התאוריה המאתמאטית של חח׳ פותחה בידי אודו- 
כסום (ע״ע) והושלמה בידי ארכימדס (ע״ע). בחתכי־ 
הח׳ עסק לראשונה, כנראה — מ נ י כ מ ו ס (ע״ע); התאוריה 
שלהם פותחה בצורה מושלמת בידי אפולוניוס מ פ ר ג ה 
(ע״ע), ולאחר 1800 שנה היתר, תורתו של זה לעיניים 
ל ק פ ל ר (ע״ע) בחישוב מסלולי כוכבי־הלכת, ואח״ה 
ק ני וטון (ע״ע) בתיאור הכללי של התנועה בשדה- 
גראוויטאציה. 

מ. 

תרוסכןים ( 1 :> 115 ש£ו! 0 ). שבט טוטוני קדום, שהתגורר בין 
חוזר לבין האלבה. בימי אוגוסטוס, כשחדר הצבא 
הרומי, בפיקודם של דרוסוס (ע״ע) ושל טיבריוס (ע״ע), 
למרכז גרמניה, הוכנעו הח", נאלצו להפוך ל״בעלי־ברית" 
לרומא ( 4 לסה״ג), ונכבדיהם, בכללם ארמיניוס (ע״ע), 
קיבלו אזרחות רומית. שנים אחדות •לאחר־מכן עמדו הח" 
בראש המרד שפרץ בגרמניה, ובקרב ביער הטויטובורגי ( 9 
לסה״ג) הנחיל ארמיניוס מסלה ניצחת לרומאים בפיקודו 
של ורום (ע״ע). הח" הצליחו לשמור על עצמאותם למרות 
מסע־הנקם שערך גרמניקוס (ע״ע) נגדם, אך כוחם תש עקב 
מריבות פנימיות, ומימי קלודיום קיסר ואילך המליכו הרו¬ 
מאים עליהם מלכים מידידי-רומא, והשפעתם בקרב שבטי- 
גרמניה ירדה. שרידיהם השתתפו בפלישות לקיסרות במח¬ 
צית השניה של המאה ה 3 , אך במאה ה 4 נעלמו. 

105 , 0 2 < 11 < 21 ) $1 11 ) 20 / 217 ) $1 . 1 ) . 11 11 ? 11 €£ 111 £( 1 ■ 11 ( 1 , 201188 .! 

,( 2 /- 2270 , 2 , 111 ,־ 111 ,¥\״<]) 207 - 11 $, 1 /€ , 111111 .וג ; 1837 
171 $ 01 ^/ ¥01 .!) . $ 1 )!€׳ 0 110112 € ז 0 § 11 ^ , $0111111111 ., 1 ; 1899 

-■ 101 ) 10 ( 1 ,ו 1 :> 111 \ . 11 ; 1909 , 167 ־ 162 ,. 111 / 21/1 6 . /) $11110 . 2 
. 11 ) . 1 ) . 00 $ 0/2 , 11 ) $0111111 .״ 1 ; 1937 , 1011145 > 7 . 1 ) 112111 ) 172 

.* 1938 . 1 , 2 , $1111721710 


סרך הברך הסבעה־עסזר