האבציקלרפדיה 

העברית 

כללית, יהודית וארציעזראלית 


ביד חמיסזה־עסור 
הסתדרות הקוברים - וטה 



חברה להוצאת אנציקלופדיות בק׳מ 
ידרשלים - תמזב״ב תל־אביב 




^/ 1 ס£,ג<קס €1 ץ 0 א£ 


הנהלה ראשית של החברה להוצאת אגציקלוסדיות בע״ם 

מאיר (ז׳ל) וברכה פלאי 


הניד סודר ונדפס בדפוס מסדה בע״ם, רסח־גן. ההגהות — ע״י עוזר רבין ושדה יפה. .^.^ז 
התמונות הצבעוניות נדפסו בדפוס מסדה. הגלופות הוכנו בצינקוגראפיה מ. פייןובסקי, ירושלים 
ציור ומיפוי — רבקה קלירס 


כל הזכויות שמורות להוצאה, ביהוד זכויות תרגום, קיצורים. צילומים והעתקות 
.גדד,! ,■)ואו/י 1 ז״ 001 זו 8 

. £1 \.>ו 8 ] א 1 ספז־ז►!*? 


© 



המערבת הכללית לברד ט״ו 


העורך וזראשי: 
פרופ׳ ב. נתנייהו 


מנהל המערכת: 

א. פלאי, . 1 < . 1 \ 


המערכת המרכזית 

מחלקת מקצועות היהדות : פרופ׳ יהושע גוטמן 

מחלקת מקצועות הרוח : פרום׳ כ. אקצין, פרום׳ ש. ה, ברגמן, 

פרופ׳ כ. נתגיהו 

מחלקת מקצועות הטבע : פרום׳ ישעיהו ליכוכיץ 
מחלקת מקצועות הטכניקה ; פרופ׳ שלמה אטינגן 
עורך־מישנה כללי : שמחה כ״ץ,.^ן 

המזכירות המדעית 

המזכיר הכללי: 

שמה ה כ" ץ, 

אליהו פלדמן, / מקצועות־היד־דות > יהודית פלדמדזילפרפניג, . 1 \ / מקצועות־הרוח 1 
ד״ר ג. ליכוביץ / מקצועוח־הסבע י מלכה טרגן, . 1.50 \ / בוסאניקה וזואולוגיה 


עורבי המדרדרת הראשיים בברד 


פרום׳ מ. אבי״יונה .. גאוגראפיה היסטורית של א״יז 
ארכאולוגיה כללית וארצישראלית 

פרום׳ מ. אבנימלד. גאולוגיד 

פרופ׳ א. א. אויפד. תלמוד. ספרות רבנית 

פרום׳ ש. נ, אייזגשטדט. סוציולוגיה 

ד״ר מ• אלון. משפט עברי 

פרום׳ א. אלכפגדר. פיסיקה 

ד״ד ג. אלקושי .. ביבליוגראפיה! ספרות עברית חדשה 

(עורך־מישנה) 

פרום׳ ב. אקצץ. מדעי־המדינה 

פרום׳ ד. אשכל. מטאורולוגיה 

פרום׳ י. כן־תור. מינראלוגיה. פמרוגראפיה 

פרום׳ ר. בקי .. .. סטאטיסטיקה ודמוגראפיה כללית 

ד״ד א. י. כראוור . גאוגראפיה 

פרופ׳ ש. ה. ברגמן. פילוסופיה כללית 

ד״ד ש. פדימן . ספרות עברית חדשה. 

תולדות הציונות באירופה המזרחית 
פרום׳ יהושע גוטמן.. מקרא < ספרות יהודית הלניסטית. 

חכמת־ישראל 

פרופ׳ ש. הורכיץ . חקלאות 

פרוס׳ מ. זהרי.בוטאניקה 

ד״ד יי. זוסמן ) 

פרום' ג. מדסקי (עורך־יועץ) 1 
פרום׳ א. זילכרנר סוציאליזם. תולדות המחשבה הכלכלית 

יופןז טל. מוסיקה 

ד״ד א. טרטקובר סוציולוגיה ודמוגראפיה של היהודים 
ד״ד ע. יאפו-־־הופמאן. אמנות 


תורת־המשפט 


פרופ׳ ש. ייבין. אגיפטולוגיה 

ד״ד א. מ. ירושלם.היסטוריה כללית ביה״ב 

ובתקופה החדשה 

ש. כ״ץ,.ז׳ג .תולדות היהודים ברוסיה 

פרופ׳ יהושע ליבודיץ . תולדות הרפואה 

פרום׳ ישעיהו ליבוכיץ .. ., מדעי־הטבע; רפואה 
פרופ׳ סול (שלמה) ליפצין .. ספרות גרמנית חדשה ז 

ספרות יידית 

פרום׳ א. א. מנדילוב.ספרות אנגלית 

פרוס׳ כ. נתניהו תולדות היהודים ביה״ב המאוחרים. 

תולדות הציונות במערב 

פרום׳ מ. צ. סגל. פרשנות־המקרא 

פרופ' י. י. פולוצקי. בלשנות כללית 

פרום׳ ד. פטינקין . כלכלה 

פרום׳ ג. פינכרג. משפט בינלאומי 

פרופ׳ ש, פינס. פילוסופיה יהודית 

א. פלדמן, תולדות היהודים באירופה המזרחית 

(עררר־פישנזז) 

פרופ׳ מ. פלפנר. אסלאם 

פרופ' ח. פדי (פלאום) בלשנות וספרויות רומאניות. 

ספרות גרמנית. תאטרון 

פרופ׳ א, ה. פרנקל. מאתמאטיקה 

ד״ד ש. קוגלמאם . פסיכולוגיה 

ד״ר בצלאל (ססיל) רות , תולדות היהודים באיטליה 

ובאנגליה 

פרוס׳ מ. ריינר (עורך־יועץ). מכניקה 

פרוס׳ א. שליט.היסטוריה יוונית ורומית 































רשימת המחברים המשתתפים בברד טיו 


אפי־יוגדז מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרוםסור־חבר באוניברסיטה העברית / גאוגרסיה היס־ 
טורית של ארץ'ישראל! ארכאולוגיה כללית וארצישראלית 

אכנימלד משה, ד״ר 

ירושלים, פרוססור־חבר באוניברסיטה העברית / גאולוגיה 

אכנרי(ליכטנשטיין) צבי, ד״ר 

חיפה / תולדות היהודים בגרמניה, בספרד ובצרפת ! חכסת־ישראל 

אומן רוכרט ג׳ון, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / מאתמאטיקה 

אורלינסקי משה צכי, ד״ר 

ניו־יורק, פרופסור ב״מכון לדת ישראל* / הערך: הרפר, וילים ריני 

אחימאיר אפ״א. ד״ר 

רמת־גן / ספרות רוסית; היסטוריה של רוסיה 

אטיננר שמואל, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / תולדות היהודים ברוסיה 

אייזנשטדט שמואל נח, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / סוציולוגיה 

אלון מנחם, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / משפט עברי 

אלו!* יהושע 

רמת־גן, מפקח־מרנז ראשי על החיגוד הגופני, משרד החינוד 
והתרבות / הערך: התעמלות 

אלטמן שמעון צכי אלכסנדר, חרם ד״ר 

וולתאם (אה״ב), פרופסור באוניברסיטה ע״ש בראנדייס / פילו¬ 
סופיה יהודית 

אלקושי גדליהו, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה של תל־אביב / ספרות עברית חדשה 

אפלגאום שמעץ, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה של תל־אביב / הערך: הרקולנאש 

אקצין כנימין, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מדע־המדינה; משפט 
קונסטיטוציוני; יחסים בינלאומיים 

ארנפט זאם, ד״ר אינז׳ 

חיפה, מרצה בכיר בטכניון — המכון הטכנולוגי לישראל / הערך: 
הרמה, מתקני־ 

ארצי פנחס, ד״ר 

ירושלים, מרצה ראשי באוניברסיטת בר־אילן / הערך: הרוזני, 
בדריו 

אשמור אלי, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / אסלאם 

גאומגארדט דוד, ד״ר 

ניו־יורק, לשעבר פרופסור באוניברסיטה של ברלין / הערד: 
הרדר, יוהן גוטפריד 

ג^דנהיימר שמעון, ד״ר (ז״ל) 

ירושלים, לשעבר פרופסור באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

כורג יום!*, ד״ד 

ירושלים, שר־הסעד / העיד: וולפסברג־אביעד, ישעיהו 

כיכר מרגרט, .ס . 11 ? 

ניריודק, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה של גיסן; לשעבר 
פרופסור־חבר באוניברסיטה של ,קולומביה״ / העיד; הרמוגנס 
(ארדיכל) 

כיין אלכםנדר, ד״ר 

ירושלים, מנהל הארכיון הציוני המרכזי; גנז המדינה / הערך: 
תאודור הרצל: תולדותיו 


ביינארט חיים, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / הערך: ה 10 הפו 

כילםקוב־יאנפן פרדריק יוליוס, ד״ר 

קופנהאגן, פרופסור באוניברסיטה / הספרויות הסקאנדינאוויות 

כלומגארט עליזח, ד״ר 

ירושלים / היסטוריה כללית 

בףאכא דכ,. 50 .^ 1 

ירושלים / הערך; וודבין (בחלקו) 

כן־פורת מריס 

ירושלים, שופטת בבית־המשפט המחוזי / תורת־המשסט 

כן־שמאי מאיר הלל, ד״ר 

ירושלים / כימיה; פיסיקה 

כראוור אכרהם יעקכ, ד״ר 

ירושלים / גאוגראפיה 

כרגמן שמואל חוגו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 
כללית וחדשה 

כרויר יוס!*, אינז׳ 

חיפה, פרופסור בטכגית — המכון הטכנולוגי לישראל / טכניקה 

כרימן שלמה, ד״ר 

ירושלים, חבר־מחקר באוניברסיטה העברית / הערך: (דסהסתדרות 
הכללית של העובדים העברים בא׳י 

כרש משה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: הררה (אררה), 
חואן דה 

גוטמן יהושע 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: הקטיוס 
מאבדרה 

גולדשמידט אלישכע, ד״ר 

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

גל עמנואל 

תל־אביב / ספורט 

גינז אומה 

חיפה / ספרות צ׳כית 

גלכר נמן מיכאל, ד״ר 

ירושלים / תולדות היהודים בפולניה ובאוסטריה 

גן הרולד דיל,. 1 \ 

לינקולן יוניברסיטי (פנסילוויניה), פרופסור־עוזר באוניברסיטה / 
הערר: הררו 

גנצל כרנרד דכ, ד״ר 

ניו־יורק / היסטוריה כללית חדשה 

גרכל אירנה, ד״ר 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / בלשנות 

גרכר־טלמון יונינה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / סוציולוגיה 

נרינץ יהושע מאיד, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה של תל־אביב / מקרא; ספרים 
חיצונים; מזרח קחם 

דיאמאנט פאול יוס!*, ד״ר 

ירושלים / הרצל, משפחת* 



13 


רשימת המחכרים 


14 


הברמן אברהם מאיר 

ירושלים, מנהל ספריית שוקן / הערך: ו 1 לן*, יוהן כריסטוף 

הורביץ שמואל, ד״ר 

רחובות, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / חקלאות 

הורוביץ יהושע, ד״ר 

בני־ברק / ספרות רבנית < ספרות המחשבה היהודית 

הימן מיכאל, ד״ר 

ירושלים / הערך: הרליץ, גאורג 

הימן רודולח, אינז׳ 

חיפה, מרצה בכיר בטכניון — המכון הטכנולוגי לישראל / הערך: 
השחזה 

הירש זיגפריד (שמואל), ד״ר 

חיפה, מרצה בכיר אורח בטכניון — המכון הטכנולוגי לישראל / 
הערך הפריה (בחלקו) 

הלוי נדב, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית (השלוחה בת״א) / כלכלה 

הר משה דוד,. 14 

תל־אביב / הערך: הרוגי־מלכות 

הרן מנחם, ד״ר 

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית / מקרא 

וינמאן ה. פ., ד״ר 

אמסטרדאם / הערך: ווסיוס, גררדוס יוחנס 

ורבלובסקי רפאל יהודה צבי, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / דת 

ז׳פוטינסקי ערי 

חיפה, פרופסור־משנה בטכניון — המכון הטכנולוגי לישראל / 
הערך: ו 1 לטרד" ויטו 

זהרי מיבאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

זוסמן יואל, ד״ר 

ירושלים, שופט בבית־המשפט העליון / תורת־המשפט 

זיו מיכאל, ד״ר 

ירושלים 1 הערך: התישבות 

זילברנר אדמונד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / סוציאלמם 1 
תולדות המחשבה הכלכלית 

הדיש יוסף 

ירושלים, שופט בבית־משפט השלום / תורת־המשפט 

טל יוסף 

ירושלים / מוסיקה 

טרגן מלבה,. 14.80 

ירושלים / בוטאניקה; זואולוגיה 

טרטקובר אריה, ד״ר 

ירושלים, לשעבר מרצה באוניברסיטה העברית / סוציולוגיה ודמד 
גראפית של היהודים 

יאמאדה צ׳, פראנסיס, ד״ר 

טוקיו / אמנות סינית ויאפאנית 

יאסדהופמאן עדית, ד״ר 

ירושלים, חבר־הוראה באוניברסיטה העברית / אמנות 

ייכין שמואל,. 14 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה של תל־אביב / מקרא! המזרח 
הקדום (אגיסטולוגיה) 

יערי אברהם 

ירושלים / הערך: וולטרה, משולם בן מנחם 

ירדני אגמון גליה ,.^ 6. 1 

ירושלים / הערך: וודויל 

ירון ראובן, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך; הרדויק,םיליפ יורק 


ירושלם אדמונד מאיר, ד״ר 

ירושלים / היסטוריה כללית בימי הביניים ובתקופה החדשה 

בהן יהודה 

ירושלים, שופט בבית־המשפט המחוזי / תורת־המשפט 

בהן שלום יעקב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית 

פ״ץ מאיר, ד״ר 

ירושלים / מוסיקה 

פ״ץ שמחה, . 14 

ירושלים / תולדות היהודים ברוסיה! ספרות רוסית והיסטוריה 
של רוסיד, 

אריאן אלכסנדר, ד״ר 

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית / הערך: השדאו, בוגדן 
פטריצ׳קו 

לזר משה, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / ספרות צרפתית 

ליבוביץ אורי, ד״ר 

ירושלים / הערך: הרדמה 

ליבוביץ גרטה, ד״ר 

ירושלים / פיסיקה! מאתמאטיקה 

ליכוכיץ יהד 8 זע, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר קליני באוניברסיטה העברית / רפואה! 
תולדות הרפואה 

ליבוביץ ישעיהו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / כימיה! ביולוגיה 1 
רפואה! פילוסופיה 

ליבנה אליעזר 

ירושלים / סוציאליזם 

לין א. ארתור,. 14 

לונדון, מפקח המחלקה לקראמיקר" המוזיאון ע״ש ויקטוריה 
ואלפרם / אמנות 

ליסצין סול (שלמה), ד״ר 

ניו־יורק, פרופסור ב״סיטי קולג'״ / ספרות גרמנית חדשה! ספרות 
יידית 

לסידות רות, ד״ר 

ירושלים, מדריכה באוניברסיטה העברית / הערך: הפקר, שטח־ 

מיוזם הלמוט, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: הפלה 
(בחלקו) 

מינץ סידני, ו., ד״ר 

ניו־הייוון, פרופסוריחבר באוניברסיטת ייל / הערך; וודון 

מינקוביץ אברהם, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / פסיכולוגיה 

מנדילוב אברהם אדם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / בלשנות וספרות 
אנגלית 

מנדל כרנארד, ד״ר 

ירושלים, מרצה אורח באוניברסיטה העברית / הערך; הרגל 

מנדל קורט, ד״ר 

רחובות, מרצר, באוניברסיטה, העברית / הערך: הרכבה 

משלר מיכאל, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה חעברית / הערך: הרדי, גודפרי 
הרולד 

נבו רות, ד״ר 

ירושלים, מדריכה באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית 

נוה פנינה, ד״ר (פ. כת־שלה) 

ירושלים, חבר־מחקר באוניברסיטר, העברית / ספרות גרמנית 

נתניהו כ., ד״ר 

ירושלים, פרופסור ב,דרופסי קולג׳״, פילאדלפיה / הערך; תאודור 
הרצל: משנתו הציונית, פעולתו המדינית ואישיותו 



15 


רשימת המחברים 


16 


סדובפקי אריה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר אמריטום באוניברסיטה העברית / רפואה 

סומגרג המיואל ל" ד״ר 

ניריורק, פרופסור כ״סיטי־קולג׳״ / תאטרון אמריקני 

פטורמונט וילים קרמים, ד״ר 

וושינגטון, המכון ע״ש סמיתסון / הערך; הרדליצ׳קה, אליש 

סירמונטה יוסף ברוך, ד" ר 

ירושלים / פילוסופיה של ימי-הבינייס! ספרות איטלקית 

סלוצקי יהודה, ד״ר 

תל־אכיב / הערך: .ווסחוד" 

סמגורפקי שמואל, ר״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: הרון 

פ^אה אוריאל גאסטון, ד״ר 

ירושלים / הערך; התאבדות (בחלקו) 

פולאק אברהם נ., ד״ר 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטה של תל־אביב / תולדות היהודים 
ברוסיה! אסלאם 

פוקם אלכפנדר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה 

פורטמאן אדולף, ד״ר 

באזל, פרופסור באוניברסיטה / העיד: התפתחות, תורת ה־(בחלקו) 

פיינמן דניאל אבוהב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית 

פינם שלמה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פילוסופיה יוונית! 
פילוסופיה יהודית ואסלאמית ביה״ב 

פינקלשטיין מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך; הפרשה 
פנימית (בחלקו) 

פיק פנחם, . 14 

ירושלים / הערך: וגרם 

פלדמן אליהו, . 14 

ירושלים / תולדות היהודים ברומניה 

פלופר דוד ג" ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / נצרות 

פרי(פלאום) חירם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בלשנות וספרויות 
רומאניות 

פדלים איזה 

חולון / הערך: הרצקה, חאודור 

פרלמן משה, ד״ר 

לוס אנג׳לס, פרופסור באוניברסיטה של קאליפורניה / אסלאם 

פרלמן שלום, ד״ר 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / תרבות קלאסית 

פרנקל בנימין, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / הערך: התאבכות 

קוגלמאם שלמה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: וודוורת, רוברט 
סשנז 

קופמאלה האנס, ד״ר 

ירושלים, מנהל המכון השוודי לתאולוגיה / נצרות 


ל\סף לותר, ד״ר 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / אסלאם 

קטן משה, ■סע 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / ספרות צרפתית 
חדשה 

קפלן צבי 

ירושלים / תלמוד! ספרות רבנית 

קצבורג נתנאל, . 14 

רמת־גן, מדריך באוניברסיטת בר־אילן / הערך: וז׳וני, וילמוש 

רבינוביץ אופקאר ק" ד״ר 

ניריורק / הערך: וולפסון, דוד 

רבינוביץ יוחנן יעקב, ד״ר(ז״ל) 

ירושלים, לשעבר פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: 
הרשאה במשפט העברי 

רובינפץ נחמיה, ד״ר 

ניו־יורק / הערך: השמדת־עם 

רוזלאר מרדכי, ד״ר 

ירושלים / ספרות הולאנדית 

רוזן חיים, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / בלשנות כללית 

רונן אברהם 

ירושלים / אמנות 

רוזנטל יהודה, ד״ר 

שיקאגו / הערך: וגנזיל, יוהן כריסטוף 

רוטשילד שלום אלכפנדר, ד״ר 

ניו־יורק, מרצה בבית־המדרש לרבנים באמריקה / הערך: השל, 
אברהם יהושע 

רות בצלאל (פפיל), ד״ר 

אוכספורד, מרצה באוניברסיטה / תולדות היהודים באנגליה ובאיטליה 

רמום־גיל קארלום, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / ספרות ספרדית 

שאל אברהם 

חיפה, שופט בבית־המשפט המחוזי / הערך: הצלה 

שוחט עזריאל, ד״ר 

ירושלים / הערך: תנועת*ההשכלה בישראל 

שטיין לאונארד 

לונדון / הערך: הצהרת בלפור 

שטיינר יעקב 

ירושלים / הערך: התמכרות 

שלוי אלים הילדגארד, . 4 . . 14 

ירושלים, אסיסטנטית מן המנין באוניברסיטה העברית / ספרות 
אנגלית 

שלום גרשם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / קבלה 

שליט אברהם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה 
עתיקה! חולדות הבית השני 

שפיר אוטו עמנואל 

רמת־גן / פילוסופיה כללית! הערך: השכלה 



ראשיי־תיבות שיל שימות המחברים 


= יהודה סלוצקי 

י. ם. 

= אב״א אחימאיר 

א. אח. 

= יהודה רוזנסאל 

י. ר. 

= אברהם אדם מנדילוב 

א. א. מ. 

= יעקב שטיינר 

י. שט. 

= אלי אשחור 

א. אש. 

= ליתר קופף 

ל. ק¬ 

= אלכם ביין 

א. ב. 

= לאוגארד שטיין 

ל. ש. 

= אברהם נ. פולאק 

אב. נ. פ. 

= משה אבנימלך 

מ. א. 

= אברהם שאל 

אב. ש. 

= מיכאל אבי־יונה 

מ. א. י. 

= אלישבע גולדשמידט 

א. ג. 

= מרגרט ביבר 

מ. בי. 

= אירנה גרבל 

א. ג־ל. 

= מרים בז־פורת 

מ. בדם. 

= אוריאל גאסטון פואה 

א. ג. פ. 

= משה דוד הר 

מ. ד. ה. 

= אדולף פורטמן 

אד. פו. 

= מנחם הרן 

מ. ה. 

= אלים הילדגאדד שלוי 

א. ה. ש. 

= מאיר הלל בן שמאי 

מ. ה. ב. 

= אורי ליבוביץ 

או. ל. 

= מיכאל זהרי 

מ. ז. 

= אדמונד זילברנר 

א. ז. 

= מיכאל זיו 

מ. זי. 

= אריה טרטקובר 

א. ט. 

= מלכה טרגן 

מ. ט. 

= אברהם יערי 

א. י. 

= מאיר כ״ץ 

ם. כ. 

= אברהם יעקב בראוור 

א. י. בר. 

=־ משה לזר 

מ. ל. 

= אלכסנדר לוריאן 

א. ל. 

= מיכאל משלר 

מ. מש. 

= אליעזר ליבנה 

א. לב. 

= מנחם אלון 

מג. א. 

= אברהם מינקוביץ 

א. מ. 

= מיכאל פינקלשטיין 

מ. פי. 

= אברהם מאיר הברמן 

א. מ. ה. 

= משה צבי אורלינסקי 

מ. צ. א. 

= אדמונד מאיר ירושלם 

א. מ. י. 

= מרדכי רוזלאר 

מ. רו. 

= אריה סדובסקי 

א. ס. 

- נדב הלוי 

ג. ה. 

= אוטו עמנואל שפיר 

א. ע. ש. 

- גחן מיכאל גלבר 

נ. מ. ג. 

= אליהו פלדמן 

א. פ. 

= נתנאל קצבורג 

נ. ק. 

= אלכסנדר פוקס 

א. פו. 

= נחמיה רובינסון 

נ. רו. 

= איזה פרליס 

א. פר. 

= סידני ו. מינץ 

ס. ו. מ. 

= אוסקר ק. רבינוכיץ 

א. ק. ר. 

= סול (שלמה) ליפצין 

ס. ל. 

= אברהם רונן 

א. רו. 

= סמיואל ל. סומברג 

0 . ל. ס. 

= א. ארתור ליין 

אר. ל. 

= עליזה בלומגארט 

ע. ב. 

= אברהם שליט 

א. ש. 

= עמנואל גיל 

ע. ג. 

= בנימיו אקצין 

ב. א. 

= עדית יאפו־הופמאן 

ע. י.'ה. 

= ברנרד דב ננצל 

ב. ד. ג. 

= עזריאל שוחט 

ע. ש. 

= ברגרד מנדל 

ב. מג. 

= פנחס ארצי 

פ. אר. 

= ב. נחניהו 

ב. ב. 

= פרדריק יוליום בילסקוב־יאנסן 

פ. י. ב. 

= בנימין פרנקל 

ב. פ. 

= פאול יוסף דיאמאנט 

פ. י. ד. 

= בצלאל רוח 

ב. ר. 

= פנינה נוח (בת־שלה) 

פ. נ. 

= גדליהו אלקושי 

נ. א. 

= פנחס פיק 

פ. פ. 

= גליה ירדני אגמון 

ג. י. א. 

= צבי אבנרי 

צ. א. 

= גרטה ליבוביץ 

ג. ל, 

= רפאל יהודה צבי ורבלובסקי 

צ. ו. 

= גרשם שלום 

ג. ש. 

= צ/ פראנסיס יאסאדה 

צ׳. פ. י. 

= דניאל אבוהב פיינמן 

ד. א. ם. 

= צבי קפלן 

צ. ק. 

= דוד באומגארדט 

ד. ב. 

= קורט מנדל 

ק. מ. 

= דוד ג. פלוסר 

ד. פ. 

= רוברט ג׳ון אומן 

ר. ג׳. א. 

= הלמום מיוזם 

ה. מי. 

= רודולף הימן 

ר. ה. 

= ה. פ. ויגמאן 

ה. פ. ו. 

= ראובן ירון 

ר. י. 

= הנס קוסמאלה 

ה. ק. 

= רות לפידות 

ר. לפ. 

= זאב ארנסס 

ז. א. 

= רות נבו 

ר, נ. 

= חיים ביינארט 

ח. ב. 

= שמואל אטינגר 

ש. אט. 

= חירם פרי (פלאום) 

ח. פ. 

= שמעון אפלבאום 

ש. אפ. 

= חיים רוזן 

ח. ר. 

= שלום אלכסנדר רוטשילד 

ש. א. ר. 

= יהושע אלוף 

י. אל. 

= שלמה ברימן 

ש. ב. 

= יוסף ברוד סירמונטה 

י. ב. ם. 

= שמואל הוגו ברגמן 

ש. ה. ב. 

= יוסף ברויר 

י. בר. 

= שמואל הורביץ 

ש. הו. 

= יהושע גוטמן 

י. ג. 

= זיגפריד (שמואל) הירש 

ש. הי. 

= יונינה גרבר־טלמון 

י. ג. ט. 

= שמואל יי בין 

ש. י. 

= יהושע הורוביץ 

י. הו. 

= שלום יעקב כהן 

ש. י. כ. 

= יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= שמחה כ״ץ 

ש. כ. 

= יואל זוסמן 

י. ז. 

= שמואל נח אייזנשטדט 

ש. נ. א. 

= יוסף חריש 

י. ח. 

= שמואל סמבורסקי 

ש. ס. 

= יוסף טל 

י. ם. 

= שלמה פינם 

ש. פ. 

= יוחנן יעקב רבינוביץ 

י. י. ר. 

= שלום פרלמן 

ש. פר. 

= יהודה כהן 

י. כ. 

= שמעון צבי אלכסנדר אלטמן 

ש. צ. א. 

= ישעיהו ליבוביץ 

י. ל. 

= שלמה קוגל מאס 

ש. ק. 

= יהושע מאיר גרינץ 

י. מ. ג. 



ראסזי־תיבות וקיצורים 


א״ב = אלף בית 
אב״ד = אב ביח־דץ 
אדפו-ד = אדוננו, פורנו ורבנו 
אדר״ב = אבות דרבי נתן 
אה״ב = ארצות־הבריח 
אה״ע או אהע״ז = אבן העזר 
או״ח = אורת חיים 
או״פ או או׳״ם = אופות מאוחדות 
אח׳׳כ = אתר־כך 
אים׳ = איטלקית 
איכ״ר = איכה רבתי 
אנג׳ או אנגל׳ = אנגלית 
אע״ם = אף־על־פי 
אעם״כ = אף*על־םי-כן 
אד״י = (ה)אלתי ר׳ יצחק (לודיא) 
אשכנזי ר׳ יצחק 
ארמ׳ = ארמית 
ב׳ = בבלי 
ב״ב = בבא כתרא 
ב״ת = בית חדש 
ביבל. = ביבליוגראפיה 
ביה״ד = בית־הדין 
ביהכ״ג = בית־הכגסח 
ביהמ״ד = בית־המדרש 
ביה״ם = בית־הספר 
בכור׳ = בכורות! בכורים 
ככ׳׳מ = בכל מקום 
ב״פ = בבא סציעא 
בפד׳ או בם׳ = במדבר 
במד׳ר או במ״ר = במדבר רבה 
בס״ה = בפד הכל 
בעה״ה = בעלי־החיים 
בעש״ט = בעל שם טוב 
ב״ק = בבא קפא 
ב״ר = בראשית רבה 
ברא׳ או בר׳ = בראשית 
ברב׳ = ברכות 
ג׳ = גראם 
גיט׳ = גיסץ 
ג־כ = גם כן 
גרפ׳ = גרמגית 
דב׳ = דברים 
דב״ר = דברים רבה 
ד״ה = דיבור המתחיל 
דה״א או דהי״א = דברי הימים א׳ 
דה״ב או דהי״ב = דברי הימים ב׳ 
דר׳ח = דק וחשבון 
די״י =־ דברי יפי ישראל 
דג׳ = דניאל 

ה״א = ה׳ אלפים 1 הלכה א׳ 
הר = הושע 
הול׳ = הולאנדית 
הונג׳ = הונגארית 
הוצ׳ = הוצאה, הוצאת 
דיור׳ = הוריות 
הל׳ = הלכה, הלכות 
הנד = הנזכר 
הנ״ל = הנזכר למעלה 
הקב״ה = הקדוש ברוך הוא 
וגר ־= וגומר 


ויק׳ = ויקרא 

ויק״ר = ויקרא רבה 

וכד׳ = וכדומה 

וכר = וכולי 

וכיו״ב = וביוצא בזה 

ז״א אן ז. א, = זאת אופרת 

ז״ל ־= זכרונו לברכה 

ח״א = חלק א׳ 

ח״ב = חלק ב׳, וכיו״ב 

חב״ד = חכמה, בינה, דעת 

חו״ל = חוץ לארץ 

חול׳ = חולק 

הר׳מ = חושן משפט 

חז״ל = חכמינו זכרונם לברכה 

חיד״א = חיים יוסף דוד אזולאי 

חק ־־ חכמה נסתרה 

חשמ״א =־ חשמונאים א׳ 

חשמ״ב = חשמונאים ב׳ 

ט״ז *= טורי זהב 

יבמ׳ = יבמות 

יה״ב = ימי הביניים 

ידיו׳ = יהושע 

יו״ר = קרה דעה 

יוו׳ = יוונית 

יו״ט = קם טוב 

יוק־ — יושב ראש 

יחד או יחזק׳ = יחזקאל 

ילק״ש = ילקוט שמעוני 

יצ״ו = ישמרהו צורו וגואלו 

ירוש׳ או יר׳ = ירושלמי 

ירם׳ = ירפיהו 

יש׳ או ישע׳ = ישעיהו 

יש״ר = יצחק שמואל רג׳ו 

או יוסף שלפה רופא (פקאנדיאה) 

ית״ש = יתברך שפו 
כחיי או כ״י = כתב־היד 
כה״ע = כתב־העת 
כה״ק = כחבי־הקודש 
כיו״ב = כיוצא בזה 
כי״ח = כל ישראל חברים 
כ״מ = כפה מקופות 
כנ״ל = כנזכר למעלה 
כ״ע ־= כתב־עת 
כר׳ = כריתות 
כת׳ = כחובות 
כת״י = כתבי־יד 
לאט׳ = לאטינית 
לסה״ג = לספירת הנוצרים 
לפסה׳ב = לפני ספירת הבוצרים 
פ׳ = מסר 
מהד׳ = מהדורה 
פה״ר ־= פורנו הרב 

פהרי״ל = ר׳ יעקב בן משה הלוי פולין 
פהר״ל = מורנו הרב ר׳ ליווא (מפראג) 
פו״ם = פשא ופתן 
פו״נ = מודה בבוכים 
פו״ק = מועד קטן 
מי׳ = מיכה 
פל׳א = מלכים א׳ 
מל״ב = פלכים ב׳ 


מלת׳ = מלחמות 
פימ = מילימטר 

פפ״ע, מ״ע, פע״ק = פטר מעוקב 

מנח׳ = מנחות 

מם׳ או מס. = מספר 

פס׳ = מסכת 

מס״ב = מסילת*ברזל 

מסה״ב = פסילת־הברזל 

מעש׳ = מעשרות 

מ״ץ או מו״ץ = פורה צדק 

מ״ר = פטר מרובע 

משב׳ = משניות 

נדר׳ = נדרים 

נר = נולד 

נחם׳ = נחמיה 

ס׳ = ספר 

0 ט< = סנט 

סי׳ = סיסז 

ס״מ = סנטימטר 

סמ״ג = ספר מצוות גדול 

ספ״ק = סנטימטר מעוקב 

םם״ר = סנטימטר מרובע 

סנה׳ = סנהדדק 

ספר' = ספרדית 

ס״ת = ספר תורה 

ע׳ וגם עי׳ = עיין 

ע״א, ע״ב = עמוד א׳, עמוד ב׳ 

עבהיי ־־ עבר הק־ח 

ע״ד = על דבר 

עוב׳ = עובדיה 

עד = עזרא 

ע״ז = עבודה זרה 

עי׳ := עיק 

ע״י ־= על יד ז על ידי 
עי״ז = על ידי זה 
עיר׳ = עקובין 
ע״כ = על כן 

עכו״ם =־ עובדי כוכבים ומזלות 
עב״פ = על כל פנים 
עם׳ = עמוד, עמודים 
ע״נ =־ על בהר 
ענ״מ = על גהר פיק 
ע״ע = עיק ערך, עיק ערכים 
ע״פ או עפ״י = על פי 
עפ״ר = על פי רוב 
ערב׳ = ערבית 
ע״ש = על שם 
פ׳ = פרשת ו פרק 
פדד״א = סרקי דרבי אליעזר 
פי׳ = פירוש 
פס׳ = פסחים 
פס״ד = פסק־דק 

פסיקתא דר״כ = פסיקתא דרב כהנא 
פסי׳ = פסיקתא 
פסי״ר = פסיקתא רבתי 
פסד״מ = פראגקפורט דמיין 
צ״ל = צדק להיות 
צרפ׳ = צרפתית 
ק״ג = קילוגראם 
קדם׳ = קדמונקת 



ראשי־חיבות וקיצורים נהמסידו 


קה״ר = קוהלת רבה 
קיד׳ = קידושין 
ק״מ = קילומטר 
קמ״ר = קילומטר מרובע 
ר׳ = ראה* רבי, רב, ראש 
ראב״ד = ד׳ אברהם בן דוד 
ראב״ד = ר׳ אברהם בן דאוד 
ראב״ח = ר׳ אברהם בר חייא 
ראב״ע = ר׳ אברהם אבן עזרא 
רא״מ - ד׳ אליהו מזרחי! ר׳ אליעזר 

מגרמיזא! ר׳ אליעזר 
רא״ש = רבנו אשר בן יחיאל 
רדב״ז = ר׳ דוד בן זמרא 
רד״ק = ר׳ דוד קמחי 
ר״ה אד רה״ש = ראש־השנה 
רום׳ -■= רוטיח 

רז״ל = רבותינו זכרם לברכה 
ר״י = ר' יהודה: ראש ישיבה 
ריב״ז ר׳ יוחנן בן זכאי 
ריב״ש = ר׳ ישראל בעל שם 


רי״ף = ר׳ יצחק אלפסי 
רלב״ג = ר׳ לוי בן גרשום 
רמ״א = ר׳ משה איסרלש 
רמב״ם = רבנו משה בן מימון 
רמב״ן = ר׳ משה בן נחמן 
רמב״ע = ר׳ משה אבן עזרא 
רמח״ל = ר׳ משה חיים לוצאטו 
ר״ן = רבנו נסים 
רנ״ק = ר׳ נחמן קרוכמאל 
רס״ג = ר׳ סעדיה גאון 
ממיץ רשב״א = ר׳ שלמה בן אדרת 
רשב״ג = ר׳ שלמה אבן גבירול 
רשב״ם = ר׳ שמואל בן מאיר 
רשב״ץ = ר׳ שמימ בן צמח (דוראן) 

רש״ג = רב שרידא גאון 
רש״י = רבנו שלמה יצחקי 
ר״ת = ראשי תיבות! רבנו תם 
ש' = שנה, שנת 
שד״ל = שמואל דוד לוצאטו 
שה״ש = שיר השירים 


שהש״ר = שיר השירים רבה 
שר או שום׳ = שופטים. 
שו״מ = שפייאר, ורמיחא, מגנצא 
שו״ע גם ש״ע = שולחן ערוד 
שו״ת = שאלות ותשובות 
שי״ר = שלמה יהודה רפאסורט 
שמ׳ = שמות 

שמ״א או ש״א = שמואל א׳ 
שמ״ב או ש״ב = שמואל ב׳ 
שמו״ר = שמות רבה 
ש״ם = ששה סדרים 
תהל׳ = תהלים 
תום׳ = תוספות 
תוספי = תוספתא 
ת״ח = תלמיד חכם 
תנח׳ = תנחומא 
תנ״ד = תורה, נביאים, כתובים 
תענ׳ = תענית 
תרג׳ = תרגום 

תשב״ץ = תשובות ר׳ שמעון בן צמח (דוראן) 





ג׳וזיאה וג׳ווד: אגרטל עשוי מישפה. העתק של "אגרטל־פורטלאבד" 

(כלי־זכוכית רומי מן דמאה ה 1 לפסה״ג או לםה״נ). 

המחיאון ע״ש ויקטוריה ואלברט, לונדרץ 






ועידת התתאחדוח הכללית של פוע 5 י ארץ־ישרא?. חיפה, כ״ח כס?ו, חרפ״א 


ך״ויך,םתךחת הןללית על העז 5 ךים הע?וים ןאךץ 
) ) לעראל׳ אירגון, שמאגד את הרוב ד״גדול של 
העובדים השכירים, למקצועותיהם השונים, וכן חלק ניכר 
מן העובדים העצמאים שבסדינת־ישראלן אירגודהערבדים 
היהודי הפל־מקצועי הגדול שבעולם. 

1 . ייסודה של ההסתדרות. עם הקמתה של 
״אחדות העבודה״ (ע״ע) בתחילת 1919 , כברית של אגודות 
מקצועיות, שעויסקת גם בענייני התיישבות, מדיניות, תרבות, 
ועוד, העמיק הפירוד בקרב ציבור הפועלים העבריים בארץ־ 
ישראל והוחרפו דרכי־המאבק של המפלגות היריבות בו. 
"הפועל הצעיר" (ע״ע) ו״אחדות העבודה" קיימו קופות־ 
חולים, לשכותיעבודה, הסתדרויות חקלאיות ואגודות מקצו¬ 
עיות מקבילות ; וההתחרות ביביהן, ביחוד על נפש העולים 
החדשים, היתה לעיתים קרובות חריפה וללא רסן. מצב־ 
דברים זה הביא חוגים מסויימים ביישוב, שעליהם נמנו גם 
אישים כי. ח. ברנר (ע״ע) וי, טרומפלדור (ע״ע), לידי 
ההכרה, שצו־השעה הוא ליצור מסגרת אירגונית משותפת 
לכלל־העובדים בארץ — לטובתם שלהם ולטובת המפעל 
הציוני, ברנר הטיף לאיחוד בסדרת רשימות, שפירסם 
ב״האדמה״ ( 1919 — 1920 ) ושבהן השתדל להוכיח, שאין בל 
הצדקה אובייקטיווית לפילוג — לא מבחינה לאומית ולא 
מבחינה מעמדית. באותה רוח בכתב גם הקול־קורא של 
טרומפלדור לפועלי ארץ־ישראל, שנתפרסם בבטאוני "הפועל- 
הצעיר״ ו״אחדות העבודה״ בסוף 1919 , עם שובו לארץ. 
לאחר שתיאר את גורלה של יהדות־רוסיה, הנתונה בסכנת 


כיליון והרואה את תקוותה האחרונה בעליה לא״יז ולאחר 
שצייר את מעמדו של היישוב העברי, השרוי באבטלה מנוונת, 
בעטייה של מנהיגות כושלת וחסרת-יזמה — קובע טרומ- 
פלדור, שאם לא תחלץ תנועח־העברדה בארץ בעוד מועד 
למאמצי־גאולה, תאבד תקוות-האומה — ולשם כך, מטעים 
הוא, יש צורך בתנועה מלוכדת. בעקבות שיחות, שקיים 
עם מנהיגי שתי המפלגות, בא טרומפלדור לכלל מסקנה, 
שאפשרי שיתוף־פעולה ביניהן ושהוא ניתן לביצוע ע״י 
הקמת מועצה משותפת למפלגות ולאגודות השונות. מועצה 
זו, שחבריה ייבחרו בבחירות יחסיות, תכונן מוסדות משו¬ 
תפים, כגון: לשכת־עבודה, לשכת־מודיעין, קופת־חולים, 
קופת-מלווה, בתי-עולים, בתי-אוכל, שיעורי-ערב, כן יהא 
בסמכותה לדון ולהחליט על פעולות שונות, שתתקבלנה על 
דעת באי־כוחן של כל המפלגות שבה ז ואילו הפעולות, שלא 
תושג עליהן הסכמה כללית, תבוצענה ע״י המפלגות המעונ• 
יינות בלבד. בהקבלה למועצה תיווסדנה אגודות מקצועיות 
בלתי-מפלגתיות, שבמרוצת־הזמן תתמזגנה לברית אחת. 
משיסכימו ועדי-המפלגות לתכנית אפשר יהיה לכנס ועידה, 
שלאחריה תיערכנה הבחירות למועצה. — הצעתו של טרומ־ 
פלדור שימשה נושא למו״מ במשך כמה חדשים בין שתי 
המפלגות, ובאמצע 1920 הוסכם ביניהן: לקרוא לוועידה 
כללית של פועלי א״י, שתקבע את דרכי הפעולה המשותפת 
ותחליט על יצירת הכלים הדרושים לכו; הוועידה תפסוק 
בעניין הקמת המוסדות המשותפים הבאים: קופת־חולים, 
"המשביר", לשכת-עליה, משרד־עבודה ולשכות-עבודה, מח־ 



27 


(ה)הסר[דרות הכללית של דזעובדים העכרים כארץ יישראל 


28 


לקה לתרבות והשכלה מקצועית, לשכה משפטית ובאנק־ 
פועלים! היא תכריע בשאלת יצירת הברית של האגודות 
המקצועיות! לא יידון בה עניין פירוק המפלגות. — כחודש 
אחר מותו של טרומפלד 1 ר נתארגן ועד זמני של עולי 
"החלה" בא״י, שהציב לו מטרה להשלים, בשיתוף עם 
העולים מאנשי "צעירי ציון" ו״השומר הצעיר", את המלאכה 
שהתחיל בה טרומפלד 1 ר 1 ולשם הפעלת לחץ על המפלגות, 
שלא תכשלנה את תכנית־האיחוד מחמת קיצוניוח־יתר, 
נקראה בספטמבר 1920 בחיפה "ועידה של החלוצים והעולים 
החרשים״, שגיבשה — אחר שני ימי דיונים — את עמדתה 
לגבי העניין, והיא: רק ברית של הסתדרויות מקצועיות 
בלתי־מפלגתיות, בעלות סמכות מקפת ובלעדית בכל תחומי* 
החיים הכלכליים, היישוביים והתרבותיים של חבריהן, עשויה 
ליצור חזית מאוחדת של העובדים כלפי חוץ ולאפשר את 
התבצרותם בכל תחומי בניין־הארץ. כן הוחלט בה לתבוע 
ממרכזי המפלגות לכנס בהקדם את הוועידה הכללית של 
פועלי א״י! ואם לא תקום בזו האחרונה ברית ההסתררויות 
המקצועיות — יקבל עליו הוועד הפועל של "ועידת החלוצים 
והעולים החדשים" את ביצועה של משימה זו. 

בימים 4 — 9 בדצמבר ^ 19 נתקיימה בחיפה, בבית־הספר 
למלאכה של הטכניון העברי, הוועידה הכללית הראשונה 
של פועלי א״י, בהשתתפות 87 צירים, שליחי 4,433 בוחרים, 
שנמנו על הרשימות הבאות: "אחדות העבודה", "הפועל הצ¬ 
עיר", "העולים החדשים" ("החלוץ", "צעירי־ציון" ו״השומר 
הצעיר") ו״מפלגת פועלים סוציאליסטים עברים"(מ. פ. ם. ע.). 
במהלך־הדיונים בוועירה נתבלטה אחדות־הדעות בקרב הרוב 
המכריע של ציריה לגבי ייעורו העיקרי של ציבור העובדים 
העבריים בא״י במפעל גאולתו הלאומית של העם היהודי, 
וכן לגבי השאלות המעשיות של בביין־הארץ! ואילו סלע־ 
המחלוקת העיקרי היה סירובו של "הפועל הצעיר" להענות 
לתביעתה של "אחדות העבודה" לצמצם את "מרחב־המחיה" 
של המפלגה עד למינימום לטובת ההסתדרות הכללית. הדבר 
בא על ביטויו בהתנגדותו של "הפועל הצעיר" להעברת 
ענייני התרבות לרשות ההסתדרות, וביחוד לייסוד עיתון 
יומי על־ידיה, שעתיד היה לקבל, לדעתו, בהכרח המסיבות, 
צביון פוליטי. בנקודה זו הושגה פשרה, שלפיה הוטל על 
ההסתדרות להוציא ביולטין אינפורמאטיווי בלבד. מן הראוי 
לציין, שצירי רשימת "העולים החדשים", שהיתה בחינת 
"לשון־המאזניים" בוועידה, תרמו רבות לטיפוח האווירה 
החברית בה ולהכרעותיה המתונות. — החלטות הוועידה 
הראשונה על מהות "ההסתדרות הכללית של העובדים העב¬ 
רים בא״י", שהוקמה בה, ועל תפקידיה הלאומיים והמעמדיים 
הובלעו, רובן ככולן, בשינויים קלים בחוקת־היסוד של ההס׳ 
(ר' להלן). כן החליטה הוועידה, בין השאר, על: שליחת 
נציגי ההס' למוסדות המיישבים של ההנהלה הציונית! 
אירגון הסתדרוח הפועלים החקלאים הכללית! כינון המשרד 
המאוחד לעבודות ציבוריות! יצירת באנק־הפועלים! 
ולסוף — על החזקת ארבע נקודות-היישוב החקלאיות, 
שהמשלחת הציונית (ועדת י. סימון —נ. דה־לימה) גזרה 
עליהן גזירת־חיסול. 

2 . חוקת-היסוד של ההסתדרות. בוועידות 
הראשונה ( 1920 ) והשניה ( 1923 ) של ההס' הוחלט על 
חוקת־היסוד שלה ובוועידתה השלישית ( 1927 ) הוכנסו בה 
תיקונים והשלמות. הסעיף א', המכונה "אשיות ההסתדרות", 


קובע, שהיא מאגדת את כל הפועלים, החיים על יגיעם ובלא 
לנצל את עבודת זולתם, לשם טיפול בכל העניינים היישו¬ 
ביים, הכלכליים והתרבותיים שלהם ולשם הקמת הברת* 
העבודה העברית בארץ-ישראל. חברי ההם' מאורגנים בהס־ 
תדרויות ואגודות מקצועיות. תפקידי ההס' הם: א) יצירת 
הסתדרויות־פועלים מקצועיות לכל ענפי-העבודה! ב) הקמת 
משקי חקלאות וחרושת ופיתוחם בעיר ובכפר! יצירת מוס¬ 
דות לאשראי וקרנות להתיישבות! קבלת עבודה, ביצועה 
והעלאת פדיונה! אירגון אספקה קואופראטיווית של מיצ- 
רכים שונים לשם טיפוח כלכלה עצמית של ציבור העובדים! 
ג) הנהלת מלחמת המגן והשיחרוד של מעמד-הפועלים בתוך 
משקי הרכוש הפרטי ושיפור תנאי-העבודה בהם! ד) הנחלת 
הלשון העברית לעובדים! הוצאת עיתונות וספרות-עבודה 
מקצועית, שימושית וכללית! הקמת מוסדות לתרבות, חינוך, 
השכלה והשתלמות מקצועית וכללית! ה) קליטתה והגברתה 
של עליית העובדים מחוץ-לארץ וטיפוח קשרים עם תנועת 
"החלח"! ו) יצירת יחסי-חברים עם הפועלים הערביים 
בארץ וטיפוח קשרים עם תנועות-הפועלים היהודית והבינ¬ 
לאומית בעולם! ז) כינון מוסדות לעזרה הדדית (קופת- 
חולים, מוסדות לביטוח-החיים, קופות-מלהה, ועוד). 

הסעיפים ^-ט' דנים במוסדות ההס׳. המוסד המחוקק 
העליון שלה הוא הוועידה הכללית, המתכנסת אחת לכמה 
שנים, כדי לשמוע דין־וחשבון על פעולות אידגוניה השונים 
ולהתוות אח דרכם בעתיד, הוועידה בוחרת במועצה הכללית, 
המהווה את הסמכות העליונה של ההם׳ בין ועידה לוועידה. 
היא מתכנסת לעיתים מזומנות כדי לדון ולהחליט בשאלות- 
יסוד. המועצה בוחרת בוועד הפועל, שהוא הגוף המנהל 
את ענייני ההם׳ בין מועצה למועצה ואחראי באופן קיבוצי 
לפעולותיו בפני המועצה והוועידה. הוועד הפועל קובע את 
התכניות, התקציבים ודרכי-הביצוע של פעולות ההם' בתחד 
מים השונים! מכריע בשאלות המבנה של המחלקות וחבר 
עובדיהן! שומע דינים-וחשבונות של המחלקות! מחליט 
החלטות עקרוניות ומעשיות בעניינים שוטפים, ועוד. הוא 
בוחר במזכירות (עכשיו שמה "הוועדה המרכזת"), המנהלת 
את ענייני האיגוד המקצועי ומפקחת על עבודת מועצות־ 
הפועלים המקומיות! מרכזת את האינפורמאציה על מצב 
העבודה וחוסר-העבורה! מתאמת את פעולות המחלקות 
השונות של הוועד הפועל ^ומוסדות ההם׳! מקיימת את 
הקשרים עם תנועות הפועלים היהודית והבינלאומית בחוץ- 
לארץ ועם "החלח"! ומנהלת את המשא־ומתן עם כל הגופים 
והמוסדות הכלכליים של היישוב והממשלה. שאר המוסדות 
המרכזיים של ההס׳ הם: ועדת־התרבות, מרכז קופת-חולים, 
מרכז העליה, המועצה הכלכלית העליונה, המרכז לקוא(^ 
ראציה יצרנית, ועדת-הביקורת המרכזית. הללו נבחרים ע״י 
המועצה הכללית. לוועד הפועל יש זכות הכרעה בהם. המזכיר 
הכללי של ההס׳ משמש כיו״ר של הוועד הפועל והמזכירות. 
מזמן ייסוד ההס׳ כיהנו בה כמזכירים כלליים: ד. בן־גוריון 
( 1921 — 1935 ), ד. רמז ( 1935 — 1945 ), י. שפרינצק ( 1945 — 
1949 ), פ. לבון (לוביאניקר) ( 1949 — 1950 , 1956 — 1961 ), 
ומ. נמיר ( 1950 — 1956 ). ממרץ 1961 נושא במשרה זו 
א. בקר. 

שאר סעיפי-החוקה דנים בפרטות בענייני חברות בהס׳, 
האיגוד הםקצועי,שביתות, משפטי-חברים, הקיבוצים, המועצות 
המקומיות, הפועלת, הסתדרות הנוער העובד, האינטרנאציו- 



29 


(ה)הפתררזת הכללית של העוכדיס העכרים כארץ ישראל 


30 


נאל המקצועי באמסטרדאם, הקשרים עם הפועלים הערביים, 
המועצה הכלכלית העליונה וועדת הביקורת המרכזית. 

בשנים האחרונות מטפלת ועדה מיוהדת מטעם ההם׳ 
בהכנת הצעות של שינויים ותיקונים בחוקתה, כדי להתאימה 
למסיבות־המציאות החדשות. ועדה זו עדיק לא השלימה 
את מלאכתה. 

המחלקות והמוסדות החשובים של הוועד הפועל הם: 
בית-הדין העליון, המחלקה המשפטית, ועדת הביקורת המר¬ 
כזית, המוסד לביקורת המוסדות המשקיים, מזכירות חברת 
העובדים, המחלקה לאיגוד מקצועי, המחלקה לעו*בד האקא־ 
דמאי, המחלקה לעזרה הדדית, המדוד לפנסיה, המחלקה 
לקליטה ופיתוח, קרן התעסוקה, המרכז לתרבות ולחינוך, 
המחלקה לחינוך מקצועי, המכון לחקר כלכלי וסוציאלי, 
מחלקת הארגון, המחלקה המדינית, המחלקה הערבית, המח¬ 
לקה לסיפוק צרכי-דת, המחלקה לתיור וטיול, לשכת־המס 
המרכזית. על פעולותיהם של כמה מן הגופים הללו ידובר 
להלן במיוחד. 

3 . חברת העובדים והמוסדות המשקיים. 
"חברת העובדים העברים השיתופית הכללית בארץ-ישראל", 
שעל ייסודה הוחלט בוועידה השניה של ההם׳ ב 1923 , היא 
הרשות העליונה — המחוקקת, המפקחת והמכוונת ~ של כל 
המפעלים המשקיים של ההם' והמסגרת המשפטית הרשמית 
שלהם. בחוקת-היסוד שלה נקבע, בין השאר, שמטרתה לאחד 
את הפועלים העבריים בא״י על יסודות שיתופיים! לייסד 
ולבנות ערים, כפרים, מושבות ושכונות! לנצל את אוצרות־ 
האדמה! לעסוק בספנות, דיג וצןד בנהרות, אגמים וימים 1 
לכונן מפעלי-תעקזיה שונים! לבצע עבודות ציבוריות! לייסד 
ולנהל חנויות ומחסנים למכירת תוצרת משקיה! לייסד 
באנקים ומוסדות לאשראי. — ח״ה — בהבדל מן ההם׳, 
המהווה ברית של הסתדרויות מקצועיות — היא אגודה 
שיתופית של כל חברי ההם׳! כל חבר בהם׳ הוא גם חבר 
בח״ה וכן צירי הוועידה הכללית של ההס׳ הם גם ציריה של 
האסיפה הכללית של ח״ה. ברשותה נמצאות מניות־היסוד 
של מוסדותיה המשקיים העיקריים, הפועלים כחברות-בנות 
שלה. היא מתאמת את עבודתם, מפקחת על הנהלתם, מאשרת 
את תכניותיהם ומבקרת את דרכי-ביצוען. באיכוחה של ח״ה 
משתתף בהנהלת כל אחת מן הבנות שלה. אמנם הללו 
מקיימות את פעולתן באורח עצמאי, בגבולות התקנות 
וההחלטות של ח״ה. סמכותה מוגדרת מבחינה משפטית 
בתקנונים של החברות, המסונפות לה. כך, למשל, נבחרת 
ההנהלה של כל קואופראטיו — כולה או בחלקה —■ מתוך 
רשימות־המועמדים, המוצעות ע״י ח״ה. הנציג של ח״ה רשאי 
להשתתף באסיפות הכלליות של הקואופראטיווים וליישב 
את הסכסוכים בתוכס. ומעל לכל — לח״ה שמורה זכות־ 
הוטו במקרה של סטיה מיסודות הקואופראציה ומתקנות 
ח״ה. 

ההקף הנרחב של פעולות ח״ה הוא פרי התנאים והצרכים 
המיוחדים של העליה, ההתיישבות והמעבר לחיי-עבודה 
בתקופה הטרם־ממלכתית. מהתחלות צנועות של מטבחים 
ומכבסות של פועלי המושבות בימי העליה השניה, דרך 
הקבוצות הקבלניות במושבות ובעבודות־הבניין בערים, 
הקבוצות הראשונות של ההתיישבות החקלאית והקואופרא- 
טיווים העירונים, הסתעפה רשת ענפה של מפעלים משקיים 
בחקלאות, בתעעיה, בקואופראציה ובבאנקאות. על ממדיה 


של רשת זו אפשר לעמוד מתוך הנתונים הרשמיים הבאים, 
שהם מסוף שנת 1960 : מספר הנפשות בהתיישבות העו¬ 
בדת — 188,000 איש! מספר המועסקים במשק הפועלים — 
00 ( 194x ! ערך הייצור הגלמי בחקלאות — 749 מיליון ל״י! 
ערך המסחר הסיטונאי הקואופראטיווי — 542 מיליון ל״י! 
ערך הייצור החרשתי של ההס׳ — כ 500 מיליון ל״י (כ 19% 
מערך תפוקתה הכללית של התעשיה בארץ). 

ב 1956 הוחלט בוועידה השמינית של ההם' על ראורגא־ 
ניזאציה בח״ה ובמוסדות המרכזיים של משק-הפועלים. אמנם 
בתקופת קיומה של המדינה הצליחו מוסדות אלה לפתח 
ענפים חדשים בתעשיה, במלאכה, בשירותים ובמסחר! 
להקים מפעלים באיזורי-הפיתוח! להשקיע חלק מן הרווחים 
במפעלים חדשים, או בהרחבתם של הקיימים, ולהבטיח בדרך 
זו תעסוקה לעולים רבים! ואולם ח״ה לא הצליחה להשליט 
את מרותו והשפעתו של הכלל ההסתדרותי על מוסדות 
אלה ע״י בעלותה הפורמאלית על מניות־היסוד וניירות־הערך 
שלהם. הראורגאניזאציה בוצעה ב 1958 , ובהנמקות שניתנו 
לצעד זה — כפי שנוסחו בהחלטות הוועד הפועל של 
ההס׳ — הוטעם, שמטרתן של התקנות החדשות של ח״ה היא 
להבטיח, שמשק-הפועלים יישאר נאמן לתעודתו כמשק של 
שירות ולא ייהפך למשק של צבירה! יעדיף אינטרסים של 
הכלל על אינטרסים פארטיקולאריים! יקפיד על הגינות 
מסחרית! ויפעל לפי תיכנון לטווח ארוך. ביסוד השינויים 
הונח עקרון הדצנטראליזאציה! ובהתאם לכך חולק "סולל 
בונה לשלוש חטיבות עצמאיות: ( 1 ) לתעשיה, ( 2 ) לבניין 
ו( 3 ) לנמלים ועבודוח*חח. מסיבה זו אורגנו גם מינהלים 
עצמאיים ב״המשביר המרכזי" וב״תנובה", הסתייגותה של 
ההס׳ מריכוז יתר של מפעליה המשקיים באה, בין השאר, 
על ביטויה בהחלטותיה על שיתופם של הפועלים בהנהלות 
החרושת ההסתדרותית, שנועדו להבטיח את הדמוקראטי- 
זאציה שלהן. 

התפתחות המפעלים המשקיים המרכזיים 
של ה ה ס׳ (פרט לאלה של הסתדרות הפועלים החקלאיים, 
שעליהם ידובר לחוד) מראשיתם עד למעמדם בהווה. 

א. ״ה מ ש ב י ר המרכזי״. ב 1916 , בעצם ימי המצוקה 
החמרית, ששררה בארץ כתוצאה ממלחמת-העולם 1 , הוקם 
המוסד הכלכלי הראשון של ציבור-העובדים בארץ בשם^ 
"המשביר", שתפקידו היה לדאוג לאספקה מינימאלית לפועל 
החקלאי ולמשקו וכן למימפר התוצדת של היישובים החק¬ 
לאיים. בתקופת העליה השלישית סיפק "המשביר" מיצרכי- 
מזון גם לאלפי פועלי־הכבישים, ב 1926 הוחלט להפריד בין 
ענף מימכר התוצרת של המשקים, שהוטל מעכשיו על 
"תנובה" (ר׳ להלן), לבין ענף הקניה הסיטונית המאורגנת 
בשביל ציבור־העובדים, שנשאר בידי ״המשביר״. ב 1930 
נוסד "המשביר המרכזי", כמרכז לאספקה סיטונית למשקים, 
לקואופראטיווים ולאגודות-צרכנים, ואחד מתפקידיו היה 
ארגון אגודות-צרכנים בערים ובמושבות. החברות במוסד 
זה היא רק קיבוצית ולא אישית. במרוצת־הזמן התפתח המ׳ 
בקצב מהיר, חדר גם לתחום התעשיה ונעשה אחד מן הגו¬ 
רמים החשובים בכלכלת הארץ. בשדה האספקה אורגנו בו 
מסגרות חדשות, תוך שיתוף עם אגודות-הצרכנים: "המשביר 
לצרכן״ ( 1941 ), המספק לציבור הרחב תוצרת משובחת 
במחירים זולים ככל האפשר, ו״המשביר לעולה״ ( 1949 ), 
המשרת את ישובי-העולים, המכולת תופסת את המקום הרא- 



31 


(ה)הםתדרות הכללית של העוכדים העברים כארץ ישראל 


32 


ש 1 ן בפדיון ז אחריה באים: חמרי־בניין, טכסטיל, זרעים, 
כימיקאלים, ציוד טכני, זבלים, מכונות חקלאיות, ועוד. — 
כספק סיטונאי, שהיה מעוניין בצימצום זיקתו ליבוא, יסד 
"המשביד" ופיתח מפעלי־תעעיה, בבעלותו ובהנהלתו 
השלמות או בשיתוף עם גופים הסתדרותיים ופרטיים. על 
הסוג הראשון נמנים, בין השאר, בית־החרושת "שמך, בתי־ 
חרושת לטכסטיל ולמוכר וטחנות־קמח במקומות שונים, על 
הסוג השני — .דשנים והמרים כימיים" ו״נשר". ב 1960 הגיע 
ערך הייצור בכל המפעלים החרשתיים העצמיים של "המש¬ 
כיר" ל 50 מיליון ל״י, ואילו במפעלים המשותפים — ל 15 
מיליון ל״י. ערך הייצור הכולל במפעלים העצמיים והמשות־ 
פים הסתכם באותה שנה ב 120 מיליון ל״י. — ב 1960 היו 
מאורגנים ב״המשביר״ כ 1000 גופים צרכניים שיתופיים במ¬ 
שקים הקיבוציים, במושבים, במושבות ובערים, הפדיון במס¬ 
חר של "המשביר הס׳" ב 1960 , כולל חלקו בחברות-העזר 
המשותפות עם מוסדות אחרים, הגיע לס 20 מיליון ל״י; 
המחזור הכללי שלו, לרבות חלקו במפעלי-התעשיה, הסתכם 
באותה שנה ב 265 מיליון ל״י. — בטאונו של "המשביר" הוא 
"המשק השיתופי", כתב*עת לענייני כלכלה ומשק־הפועלים 
בפרט, שנוסד ב 1933 , יוצא כדו־שבועון. 

ב. ״סולל בונה״. ב 1921 הקימה ההס' אח "המשרד 
לעבודות ציבוריות ובנייך, שתחילה עסק בעיקר בסלילת- 
כבישים ולאחר מכן פנה לעבודות־בניין בעדים ובמשקים, 
לייבוש־ביצות ולביצוע מפעלי-השקאה. ב 1923 הוחלט להקים 
את "סולל בונה", כ" חברת פועלים עברית שיתופית לעבו¬ 
דות ציבוריות, בניין וחרושת״, שנתאשרה רשמית ב 1924 . 
ב 1927 נתמוטט סו״ב מחוסר כספים, ובמקומו נוסדו משרדים 
קבלניים בערים ז העבודות הציבוריות בממדים הארציים 
בוצעו ע״י גוף מיוחד ליד "מרכז העבודה" של ההס׳. ב 1935 
הוקם שוב סו״ב, כחברת-מניות, וחידש את פעולתו בתנופה 
מוגברת. בימי־המאורעות של 1936 — 1939 עסק בהקמת 
בנייני "חומה ומגדל" במשקים, בסלילת כבישי־ביטחון, 
בהקמת ביצורים, בהתקנת גדרי-התיל בצפוךהארץ, ועוד. 
בתקופת מלחמת־העולם 11 פעל בשירות הצבא הבריטי 
במצרים, בסוריה, בעיראק, בקפריסין, בפרס ובבאחרין 
בסלילת כבישים ובהתקנת שדות־תעופה, גשרים, מחנות־ 
צבא, בתי-חרושת, בתי-זיקוק ועוד. בחדשי מלחמת-העצמאות 
פעל סו״ב רבות להבטחת הגבולות, להתקנת ביצורים וקווי- 
הגנה, להנחת קווי-מים ולהעברת מיצרכים והמרים היונים. 
לאחר קום המדינה התמכר סו״ב במיוחד לעבודות-שיכון, 
בעיקר לעולים, ולפיתוח מפעלי-תעשיה. בשדה העבודות 
הציבוריות שלו בשנים האחרונות ראויים לציון: התקנת 
בנייני־תעשיה וכבישים, מפעל־המים בראש־העין, מפעל ים- 
המלח, פיתוח נמל-הקישון, הרחבת נמל-חיפה, הטיית־הירדן, 
מפעל-החולה. ב 1960 ביצע סו״ב עבודות-בניין בשווי של 
160 מיליון ל״י, ~ מתוך שאיפה להגיע לאספקה עצמית 
בחמרי-יסוד לעבודות־הבניה החליט סו״ב להקים או לרכוש 
מפעלים מיוחדים. כך באה לעולם "חברת אבן וסיד בע״מ", 
כחברה-בת לסו״ב, שנועדה לכיבוש האבן לסוגיה. לה רשת 
מסועפת של מפעלים ברחבי־הארץ, שמספקים למדינה למעלה 
מ 80% מתצרוכת האבן, החצץ, השיש, הגבס, ועוד. לשירות 
משק-הבניין עומדת גם ״חירותי—אף היא חברה-בת לסו״ב— 
לעבודות שרברבות ולמיתקנים סאניטאריים שונים, היא 
עוסקת בייצור ובשיווק של מוצריה. ברשות סו״ב שני בתי- 


חרושת למלט — בחיפה וברמלה. ב 1941 רכש סו״ב מידי 
בעלים פרטיים את "פניציה", בית־חרושת בחיפה לייצור 
זכוכית מסוגים שונים, שחלק ניכר מייצורו נועד ליצוא, 
ואת "וולקאך באותה עיר, המורכב מבתי־יציקה לברזל 
ומתכות אחרות, ממפעל מכאני לייצור מכונות וממיתקן 
למבני-ברזל. — ב 1944 נוסדה חברת "כור" בע״מ, שבמסגרתה 
אורגנו רוב מפעלי-ה חרושת של סו״ב, תפקידיה הם, בין 
השאר, פיתוח הפעולה החרשתית המסחרית < דאגה לחמרי- 
גלם לתעשיה: חקירת תהליכי־הייצור המודרניים! הכשרת 
פועלים ומדריכי־עבודה! וגיוס הון. חלק ממפעליה של 
חברת ״כור״ הוא בבעלותה בלבד, והשאר — בשיתוף עם 
מוסדות אחרים. נוסף על התעשיות שנזכרו למעלה, מיוצגות 
במפעלים אלה התעשיות של: קראמיקה, חרסינה, גומי וגומי 
סינתטי, מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, מכשירים מדוייקים 
למעבדות, נייר, לבידים, חמרי-בניין, ועוד. ההשקעה ברכוקז 
קבועב״כור״ נאמדת היום ב 135 מיליון ל״י. הייצור במפעליו 
היווה ב 1960 6% מכלל הייצור התעשייני של ישראל. — 
פעולות סו״ב בארצות-חוץ, בכללן קפריסין, התחילו, כאמור, 
בתקופת המאנדאט הבריטי ומאז התפשטו לתורכיה, גאנה, 
פרס, חבש, בורמה, ניגריה המזרחית והמערבית וסיירה 
לאונה. בתחום זה חלה התפתחות ניכרת בעקבות הראור־ 
גאניזאציה בסו״ב (ר׳ למעלה), שהביאה להקמת החברה 
העצמאית לעבודות-חת ונמלים. בקפריסין, שבה פעיל סו״ב 
זה 15 שנה, מבוצעות עבודות-הקבלנות ע״י חברה מקומית, 
בניהולו המעשי של סו״ב. בתורכיה ביצע סו״ב ב 1960 
עבודות בערך של 3 מיליון דולאר. כן זכה בה ב 1960 במכרז 
על עבודות בשווי של 7 מיליון דולאר. בגאנה הוקמה חברה 
משותפת עם הממשלה, שבה יש לסדב 40% וכן מסור לו 
הניהול הטכני והאדמיניסטראטיווי של מפעליה. ב 1960 
הוצאו לפועל עבודות בסך 8 מיליון דולאר. הסכמים דומים 
לאותם שנעשו עם גאנה נחתמו ב 1959 עם ניגריה המזרחית 
והמערבית ובורמה וב 1960 עם סיירה לאונה. מפרס ומחבש 
נתקבלו הזמנות לביצוע עבודות-סלילה בארצות הנזכרות 
בסך 14 מיליון ל״י. לקראת סוף 1960 הסתכמו עבודות־החח 
של סו״ב ב 9 הארצות הנ״ל ב 27 מיליון דולאר. 

ג. "בנק הפועלים". באנק זה, שהוא המוסד הכספי 
המרכזי של ההס׳, הוקם ב 1921 בעזרת ההנהלה הציונית, 
שרכשה מניות שלו בסך ( 50xxx לי״ש, בתנאי שגם ההס׳ 
תפיץ ממניותיו בסכום שווה בין חבריה בארץ וידידיה 
בחו״ל. בראש פעולותיו עמדה ועומדת העזרה האשראית 
להתיישבות העובדת ולמוסדות המשקיים המרכזיים של 
ההם', העוסקים בקבלנות הבניין, בתעשיה, בארגון הקניה 
והצרכנות הקואופראטיווית ובשיווק. בח״פ הניח את היסו¬ 
דות לקואופראציה האשראית העובדת, שהתפתחה ונעשתה 
גורם פינאנסי רב־משקל בהם׳. בעזרתו קם "מרכז הקואו־ 
פראציה", שפעולתו הסתעפה עם התארגנותם של הקואופרא- 
טיווים לתחבורה ולה ובלה. אף מוסדות השיכון, הארגון, 
החינוך, הבריאות והעזרה ההדדית של ההם' נהנים דרך-קבע 
משירותי בה״פ. — לאחר שקמה המדינה החריפה בעיית 
מימון מפעליה המשקיים של ההם׳, בלחץ ההכרח לסגלם 
לצרכי הקליטה של העליה? ובהתאם לכך הוחלט על מיזוג 
כל המוסדות הכספיים של ההם' עם בה״פ. תהליך-המיזוג 
התחיל ב 1950 , משנתאחדה עם בה״פ "קופת מלווה וחסכון" 
של העובדים בתל-אביב, ונשלם ב 1957 . מחח למסגרת נותרה 



33 


(ה)הםתדרות הכללית של העוכדים חעכרים כארץ ישראל 


34 


רק "קופת מלווה וחסכון" בירושלים. בזכות המיזוג הגיע 
בה״פ לדרגת הבאנק השני בגדלו במדינה. על התפתהות 
בה״ם מעידים הנתונים הבאים לסוף 1960 : ההון העצמי, הון 
המניות וקרנות המילואים — 8.4 מיליון ל״ין הפקדונות 
לזמנים קצובים וחשבונות עובר ושב של הציבור — 214.7 
מיליון ל״י; ואילו המאזן הסתכם ב 313 מיליון ל״י. — 
מזזברות־העזר של בה״פ תצויינה כאן שלוש בלבד: 1 ) "א מ¬ 
ם ל״(אמריקה־פלשתינה), שנוסדה ב 1942 לשם גיוס אמצעים 
באה״ב לפיתוח משק-הארץ. כיום הוא המוסד הכספי היש¬ 
ראלי הגדול ביותר באה״ב. מאזנה של ההברה, יחד עם 
חברות־ההשקעות הקשורות בה, מסתכם לסוף 1960 ביותר 
מ 50 מיליון דולאר, היקף השקעותיה בישראל— 43.9 מיליון 
דולאר, — 2 ) "בנק משכנתאות לשיכון". נוסדע״י 
בה״פ וחברות השיכון של ההס׳ כדי לסייע בהלוואות 
אפותיקאיות לשיכון חברי ההם׳, העולים החדשים וצבא¬ 
ה קבע. עיקר פעולתו של הבאנק — בשטח הבניה הציבוריוד 
המאזן הכולל שלו הגיע בסוף 1960 לסך של 82,4 מיליון 
ל״י. — 3 ) ״גמול — חברה להשקעות בע״מ". 
הוקמה ב 1950 , כחברה משותפת לבה״פ ולקופות־התגמולים, 
העוסקת בריכוז האמצעים של קופות אלו ודואגת להשקעתם 
במפעלים יצרניים, תוך הבטחת יציבות ערכה של ההשקעה. 
בסוף 1960 הסתכם מאזנה ב 112.9 מיליון ל״י. 

ד. ״הסנה״. חברה זו נוסדה ב 1924 ע״י בעלי-הון 
פרטיים. ב 1927 רכשה ההם׳, בעזרת ה״אידישער נאציא- 
נאלער ארבעטער פארבאנד" באה״ב, את מניותיה ופתחה 
בפעולה של ביטוח-תיים. במרוצח-הזמן הרחיבה "הסנה" 
את תחומי עיסוקה, באופן שהיא מקפת היום את כל סוגי 
הביטוח של נזקי רכוש וגוף, הם׳ היא הגדולה בחברות־ 
הביטוח של הארץ, הן בגודל הרזרוות שלה והן בממדי 
השקעותיה במפעלי התיישבות, תעשיה ובניין. היא מרכזת 
למעלה משליש של כל עסקי-הבימוה, המבוצעים ע״י חברות 
ישראליות, הודות למעמדה זה היא תופסת מקום חשוב 
בשדה הביטוח הקואופראטיווי הבינלאומי. היא קשורה בחוזי 
ביטוודמשבה עם החברות הקואופראטיוויות והפרטיות הגדו¬ 
לות ביותר בעולם. כחברה באיגוד חברות-הביטוח הקואו- 
פראטיוויות הבינלאומיות מושיטה הס׳"את עזרתה לחברות־ 
ביטוח קואופראטיחיות במדינות צעירות באפריקה. — 
השקעות הם׳ לסוף שנת־המאזן 1960 מסתכמות ב 16 מיליון 
ל״י, ואילו הון המניות והקרנות — ב 13.2 מיליון ל״ין תיק 
ביטוודהחיים מנה 51.876 פוליסות בסכום ביטוח של 60 
מיליון ל״י< הפרמיה בביטוח נזקי רכוש וגוף הגיעה ל 10 
מיליון ל״י, 

ה. הקואופראציה היצרנית ו ה שירותי ת. 
"מרכז הקואופראציה למלאכה, חרושת ושירותים ציבוריים, 
ברית־פיקוח בע״מ"(בקיצור: "מרכז הקואופראציה"), שהוא 
המוסד המרכזי של ההם׳ לענייני הקואופראציה היצרנית־ 
השירותית, נוסד ב 1928 . פעולותיו העיקריות: ארגון קואו־ 
פראטיווים, פיקוח וביקורת עליהם מבחינה משקית וחברותית 
וריכוז ענייניהם המשותפים בשטחי הביטוח, הקניות, התר¬ 
בות. ועוד, הקואופראטיווים מקיפים מקצועות וענפים הרבה, 
כגון: תחבורח-נוסעים, הובלת-משאות, הובלה ימית, תעשיית־ 
מתכת, ייצור מכונות, דפוס, בורסקאות, תעשיית-נעלים, 
תעשיית-בגדים, שירותי-גמל, מאפיות, בתי־מלון, מסעדות, 
מפעלי הבראה ובידור. מה״ק מטפל בהבטחת הונו העצמי 


של הקואופראטיו והשלמתו, בשיכון וציוד, באספקת חמרי- 
גלם ושיווק התוצרת, בשאלות פריון הייצור, בהכשרה 
מקצועית, ועוד. בסוף 1960 היו מאורגנים במה״ק 203 קוא 1 - 
פראטיווים ליצרנות (תעשיה ומלאכה), לתחבורה והובלה 
ולשירותים שונים עם 13,724 עובדים. הקואופראטיווים 
מחולקים ל 21 ענפי יצור ושירותים, שהם מקיפים כ 50 
מקצועות-עבודה ופזורים על-פני כ 70 ישובים — ערים, 
עיירות, מושבות וקיבוצים — מקדיית-שמונה בצפון ועד 
אילת בדרום. מספר המתפרנסים על־ידיהם ובאמצעותם נאמד 
ב 00 (/ 50 נפש. ההון העצמי שלהם הוא 13,5 מיליון ל״יז 
הכנסתם השנתית — 171 מיליון? שכר-העבודה השנתי — 
65 מיליון. המוסדות העיקריים של מה״ק הם: "קופת 
הקו׳אופרטיווים בע״מ" (נוסדה ב 1933 ), העוסקת 
בענייניהם הפינאנסיים, ב 1960 טיפלה בהלוואות ישירות, 
במתן ערבויות וכו' בסך 4.2 מיליון ל״י; "חברת ,נוע׳ 
בע״מ" (נוסדה ב 1935 ), שהיא המוסד לריכוז הקניות של 
משק התחבורה וההובלה הקואופראטיוויות (בכלל זה ארגוני 
ההובלה בהתיישבות העובדת). פדיונה ב 1959 הסתכם ב 4 
מיליון ל״י. חברת "נוע" נמנית עם היוזמים להקמת בית- 
החרושת לצמיגים "אליאנס" וחברת הדלק הלאומית "דלק", 
מחזקת במניות-השקעה שלהם ומשמשת בהם גורם פעיל 
ומפעיל? ״חברת ,שתף׳ בע״מ״ (נוסדה ב 1951 ), שהיא 
המוסד לאספקה ושיווק של הקואופראטיווים היצרניים? 
"קרן-פנסיה ,מגן׳ בע״מ". 

ו. ה ק ו א ו פ ר א צ י ה ה צ ר כ נ י ת. עם הקמת "המשביר 
המרכזי" (ר' למעלה) ב 1930 הוטל עליו ע״י ההס' לארגן 
אגודות-צרכנים של הפועלים בערים ובמושבות, אגודות 
כאלו אורגנו ובמרוצת-הזמן נהפכו לארגון הכלכלי העממי 
ביותר במדינה. הרשת של הצרכנות השיתופית בערים, 
במושכות, במושבי״עובדים, במושבי-עולים ובאיזורי-פיתוח— 
על מפעליה הכלכליים — מונה 371 אגודות ומקיימת 1023 
סניפים, הפדיון הכולל שלה ב 1960 הגיע ל 170.2 מיליון ל״י. 
מספר הלקוחות הקבועים, הקשורים באגודות-הצרכנים, נאמד 
בלמעלה מססס, 150 בתי-אב, שהם כחצי מיליון נפש. מספר 
העובדים ברשת עולה על( 3xxx . היא מקיימת שורת מפעלים 
כלכליים משותפים לאגודות באיזורים שונים בארץ: 7 מא¬ 
פיות, 10 מפעלי "המשביר לצרכן", בית-אריזה, ועוד. מספר 
הסניפים של ״שירות עצמי״ הגיע ב 1960 ל 93 , ולפי המתוכנן 
יגיע עד סוף 1961 ל 130 , כולל מדכזי־מכירה גדולים("סופר- 
מארקטים"),—עם קום המדינה נקטה הקואופראציה הצרכ¬ 
נית בצעדים הדרושים לקליטת העליה החדשה ברשתה, תוך 
שיתוף עם גורמים ציבוריים אחרים, היא ארגנה אגודות׳ 
צרכנים ביישובי־עולים, בערים הנטושות ובמעברות וכן 
הקימה מסעלי-עזר שונים, כגון מאפיות משותפות וסניפים 
איזוריים של "המשביר לעולה" בתל-אביב, ירושלים וחיפה, 
כהשלמה למפעלים הכלכליים הקיימים: "יחדיו" של אגודות- 
הצרכנים בערים הגדולות ו״שילוב״ של אלו שבמושבות — 
שאף הן מילאו תפקידי־הדרכה באגודות של ישובי-העולים. 
ביישובים אלה נפתחו צרכניות עוד קודם שבאו אליהם 
העולים? בשנתיים הראשונות לקיום המדינה אורגנו בהם 
למעלה מ 200 צרכניות. 

ז. הקואופראציההאשראית. ב 1925 נוסדו בתל- 
אביב, ירושלים וחיפה "קופות מלווה וחסכון של העובדים", 
שמטרתן היתה לסייע בידי הפועל הבודד ברכישת דירה 



35 


(ה)הםתררדת הכללית של העדכדים העכרים כארץ ישראל 


36 


וכלי־עבודה וכן לעמוד לימינו בימי מחלה וקשיים סוציאליים. 
מהתחלה צנועה זו התפתחה במשך השנים מערבת של מוסדות 
כספיים בערים ובמושבות, שמילאו תפקיד חשוב בהם׳ 
ובמדינה. קופות אלו היו מאוגדות ב״מרכז קופות־המלווה — 
ברית הפיקוח של הקואופראציה האשראית העובדת בע״מ". 
בהדרכתו ובפיקוחו של המרכז נתחזק מעמדן בהתמדה: 
גדל הונן העצמי וחלה בהן עליה ניכרת בסכומי הפקדונות 
מסוגים שונים. אחד מן הגורמים החשובים לכד היתה הקמתן 
של קופות־התגמולים, המקיפות מאות מקומות־עבודה, שחלק 
חשוב מהן מחזיק את כספיו החפשים בקופות־המלווה בצורת 
פקדונות־קבע. עם ריבוי האמצעים הסתעף ונתרחב הקו* 
פעולותיהן של הקופות. זרם העליה ושיבת החיילים המשוח¬ 
ררים לחיים האזרחיים עוררו בעיות של קליטה והתבססות 
כלכלית׳ וקופות־הסלווה תרמו הרבה לפתרונן של בעיות 
אלה ע״י מתן הלוואות בסכומים ניכרים למסרות קונסטרוק־ 
טיוויות, כגון כניסה לקואופראטיווים או הקמת קואופרא־ 
טיווים, חידוש הציוד, התקנת משקי־עזר, רכישת דירות, 
ובד׳. כן ניתנו בשנים האחרונות הלוואות למוסדות המרכזיים 
של ההם׳, למשקים החקלאיים, לקואופראטיווים להובלה 
ולייצור, ועוד, אמנם בלא לקפח בכך את השירות לטובת 
החבר הבודד — שירות, שהיה כל הימים התפקיד הראשוני 
והעיקרי של הקופות. — ב 1950 נתמזגה, כאמור, "קופת 
מלווה וחסכוך בתל־אביב עם באנק־הפועלים, וב 1957 — 
שאר הקופות, פרט לזו של ירושלים.— ב 1960 הקיפה הרשת 
49 קופות ברחבי-הארץ, שמספר חבריהן הגיע ל 225,000 . 
ההון העצמי של המרכז הסתכם ב 8.7 מיליון ל״י. ב 1960 
חולקו הלוואות בסד 217.8 מיליון ל״ין מהן 39.8 לחברים, 
ואילו השאר — למוסדות התיישבות ולמפעלי תעשיה. 

ח. שיכון־עובדים. ב 1927 הוחלט בוועידת ההם׳ 

על כינון "המרכז לשכונות־עובדים", שפתח בפעולתו לאחר 
כמה חדשים. מחמת הקושי לרכוש שטחי־קדקע נרחבים 
להקמת שכונות־עובדים גדולות עם משקי־עזר היה הכרח 
להסתפק בשכונות מצומצמות בתוך גבולות הערים. כך 
נוסדו בצפון תל-אביב ב 1928 — 1933 תשע שכונות-פועלים, 
שכללו כ 250 בתים. ב 1934 בא מפנה במדיניות־השיכון של 
ההס', שכתוצאה ממנו הועתק מרכז־הכובד של הפעולה מן 
השכונות והמעונות המפוזרים בתחומי־העיר ל״קריות", כלו¬ 
מר, לריכוזי־משתכנים גדולים מחוץ לעיר, שהם מצויידים 
במוסדות ובבניינים ציבוריים ועשויים להבטיח את התנאים 
הדרושים ליצירת הווי חברותי עצמאי. באותה שנה החליטה 
ועידת ההם׳, שיש לבסס את שיבון־העובדים על יסודות 
קואופראטיוויים, באופן שהבעלות על הרכוש תהיה בידי 
אגודות שיתופיות של המשתכנים׳ אד תובטח בהן השפעה 
מכרעת לחברת העובדים. במקום "המרכז לשכונות עובדים" 
באה חברת ״שיכון״. עד 1939 הוקמו "קריית־חיים" ו״קריית 
עמל" על־יד חיפה ו״קריית עבודה" (הגרעין של "חולון") 
על-יד תל־אביב. מזמן סיומה של מלחמת־העולם 11 עד הקמת 
המדינה בנתה חברת "שיכון" יותר מ 4,000 דירות לשיכוד 
עולים ולהשכרד, ללא דמי־מפתח. בשיכון עובדי המושבות 
עסקה חברת "נווה־עובד", שנוסדה ב 1943 ע״י חברת העובדים 
והמרכז החקלאי. עד 1948 הקימה חברה זו 1,200 דירות, 
ואילו מ 1949 עד 1954 — 70 שכונות ו 31 מקומות עם 
14,000 בתים ודירות. ב 1955 נתמזגו "שיכון" ו״נויה עובד" 
לחברה "שיכון עובדים בע״מ", שפיתחה פעולה רבת־תנזפדי 


בשטחים שונים, כפי שמעידים הנתונים הבאים: עד סוף 
1960 הוקמו על-ידיה 0 ( 58xx דירות לעולים, לוותיקי ההס¬ 
תדרות, לשיכון עממי ולשיבון-פועלים רגיל. הלוקתן לפי 
מקומות-היישוב היא: באיזור תל-אביב — 15,600 ! באיזור 
חיפה — 13,450 < בירושלים — 2,100 < בערי-פיתוח — 
6,550 ; במושבות — 20,300 . מספר הדיירים בבתי "שיכון 
עובדים״ הגיע בסוף 1960 ל 0 ( 265xx נפש < שוויים של הבתים 
הוא למעלה מחצי מיליארד ל״י. כ 75% מהם מרוכזים 
בקריות ובשכונות-הפועלים הגדולות במושבות. 

4 הסתדרות הפועלים החקלאים. נוסדהב 1911 
בצורת ארגונים איזוריים ביהודה, בגליל ובשומרון ונתלכדה 
להסתדרות ארצית אחידה עם ייסוד החס׳. היא סקפת את 
כל פועלי הכפר, פועלים שכירים במושבה ובעלי משקים 
עצמיים, בעזרתה נוצרו הרבה מן המוסדות המשקיים של 
ההם׳ בערים ובהתיישבות העובדת. המוסד העליון שלה היא 
הוועידה, הבוחרת במועצה, וזו בוחרת ב״מרכז החקלאי", 
שהוא הגוף המכוון את פעולותיה של הסתדרות הפועלים 
החקלאים בין מועצה למועצה והמנהל את מוסדותיה. קיימות 
בו שתי מחלקות עיקריות; א) המחלקה למושבות, 
השוקדת על הגנת זכויותיו המקצועיות של הפועל החקלאי; 
עומדת על משמר העבודה המאורגנת בפרדסים; מדרכת 
את הפעולות של מועצות-הפועלים במושבות; הכשרת עולים 
חדשים לעבודה ודואגת להיקלטותם בה; ומסייעת להקמת 
שכונות ומשקי-עזר. היא יסדה "ארגון פועלים חקלאים 
שכירים" בענפי המטעים, הכרמים, המשתלות, הזרעים, 
הרפתנות, הלולנות, הדןג, המיכון החקלאי, ועוד, המוגה היום 
00 ( 1584 איש. המחלקה למושבות היא מסגרת כללית ואור¬ 
גאנית, ועל-כן מטפלת היא בכל בעיות הפועלים ועיסוקיהם 
במקום, לרבות אלו שבתעשיה, במלאכה, בבניין, בחקלאות, 
בשירותים, ועוד;ב) המחלקה להתיישבות מייצגת 
את ההתיישבות העובדת לזרמיה: "אחוד הקבוצים והקבו¬ 
צות" (ע״ע), "הקבוץ המאחד" (ע״ע), "הקבוץ הארצי" של 
"השומר הצעיר" (ע״ע), "ברית קבוצי הנער הציוני"(ע״ע), 
"תנועת המושבים והארגונים" (ע״ע). מחלקה זו מתכננת 
את איזורי-ההתיישבות; דנה בענייני תקציב; מייצגת את 
המרכז החקלאי במוסדות המיישבים ובמוסדות־המדיגה < 
דואגת לאספקה ולתכניות ייצור; מכוונת את פעולות האר¬ 
גונים המקצועיים לענפי-החקלאות השונים, וכד'. בה קיימים 
מדורים לענייני שיכון במשקים, סלילת כבישים, השקאה, 
תכנון, ועוד. "ארגון המועצות האיזוריות" עוסק בפעולה 
המוניציפאלית בהתיישבות העובדת לזרמיה וכולל גם ישר 
בים, שאוכלוסיהם אינם תבדים בהס׳. באידגון מאוגדים היום 
42 איזורים מוניציפאליים, שמספר אוכלוסיהם הוא 167,293 . 
מספרם של חברי ההסתדרות החקלאית בהתיישבות העובדת 
הוא 00 ( 724 . ההסתדרות החקלאית מוציאה, מ 1920 ואילך, את 
"השדה", ירחון לענייני החקלאות, וכן ספרות חקלאית 
מקצועית. 

להסתדרות החקלאית מסונפים במה מוסדות, קצתם מתוך 
שיתוף עם גופים אחרים: — א. "תנובה". נוסדה ב 1926 
ותפקידיה העיקריים הם: ריכוז התוצרת של היישובים 
החקלאיים; אספקת תוצרת זו לשוקי-האדץ, הסדר חלוקתה 
וארגון שיווקה; פיקוח על טיב התוצרת ומיונה הנכון; 
אספקת חמדי-אריזה למשקים; עיבוד תעשייני של החלב 
לשתיה ותוצרת-החלב למיניה; פיתוח תעשיות מן היבול 



37 


(ה)הםתדרות הכללית של חזןוכדים הזןכדים בארץ ישראל 


38 


החקלאי ועיבודו של יבול זה למוצרים מוגמרים. "תנובה" 
מבוססת על יסודות קואופראטיוויים והיא כוללת משקים 
חקלאיים, שנמנים עם ההם/ ואחרים, שהם קרובים לה לפי 
עקרונותיהם. מאורגנים בה כ 500 ישובים חקלאיים: מושבי־ 
עובדים, מושבי־עולים, משקים קיבוציים וקבוצתיים, מושבות, 
משקי־פועלות, בתי־ספר חקלאיים, תחנות־ניסיון חקלאיות. 
נוסף על כד משווקת "תנובה" את תוצרתם של כמה מאות 
משקים בודדים. מספרם של המשקים החקלאיים הקשורים 
בר, הגיע ב 1960 ל 00 (/ 45 . באותה שנה סיפקה "תנובה" תוצ¬ 
רת חקלאית בשיעור של 67% מכלל האספקה מסוג זה לאוב־ 
לוסיית־המדינדי, והפדיון שלה הסתכם ב 1960/61 ב 292 מיליון 
ל״י. מספר עובדיה— 3,500 וכן מועסקים על־ידיה בתנאי 
קומיסיון 1130 מחלקי־חלב ו 230 מחלקי תוצרת חקלאית. 
ל״תנובד," חנויות למכירה קמעונית של ירקות וסירות, סוכ¬ 
נויות, מזנונים ותחנות-חלב בכל הערים ודימושבוו^—"תנובה 
אבספורט בע״מ" היא חברה ליצוא פרי״ההדר של משקי 
״תנובה״. בתחילת 1960 הגיע מספרם של ישובי־העובדים 
המגדלים הדרים, מן הגליל העליון עד רצועת־עזה, ל 180 . 
שטחי ההדרים שברשות חברי ת״א— 56x100 דונאם. הפרי 
נארז בעשרה בתי-אריזד, ממוכנים ומשוכללים. הפדיון של 
ת״א ב 1959/60 — 25.3 מיליון ל״י. — ב, ״י כ י ן - ח ק " ל". 
ב 1926 החליטד, הוועידה החקלאית על הקמת משרד קבלני 
לחקלאות, שאושר ב 1927 , בשם "יכין", כמכשיר לד,גברת 
העבודה העברית במושבות, תוך הבטחת תנאי-עבודה הוגנים. 
תחום-ד,פעולה העיקרי של "יכין" היה ענף-ההדדים, התופס 
מאז ועד היום מקום בראש ענפייהחקלאות במושבות הפר¬ 
טיות, המבוססות על עבודד, שכירד,. ב 1942 נוסדה חברת 
״חק״ל״ (= חברה קבלנית לחקלאות), כמפעל משותף של 
הסוכנות היד,ודית וההס/ שתפקידו היד, לתאם את עבודות 
המשרדים ד,מקומיינ 4 לפקח עליהם ולסייע להם בארגון 
ובד,דרכד, מקצועית, בעוד שבידי "יכין" נשאר הטיפול בכל 
הכרוך בשיווק פרי-ההדד. פיתוח התעשיה החקלאית וארגון 
ההתיישבות העממיות לשם פתרונן של כמה מן הבעיות, 
שנתעוררו עם תקומת־ד,מדינה—כגון קליטת העליה, שזרמה 
למושבות, יצירת מקורות לעבודה יצרנית והכשרת העובדים 
לחקלאות לענפיה השונים — הוחלט ב 1949 על מיזוגם של 
שני המוסדות הנזכרים בחברד, בשם "יכין-חק״ל בע״מ". 
חברה ז 1 התפתחד, בממדים ניכרים. ב 1960 ביצעה עבודות 
בשווי של 50 מיליון ל״י. היא ריכזה ועיבדה בד,שקאה שטח 
כולל של למעלה מ 60,000 דונאם(פרדסים נושאי־פדי, מטעים 
צעירים וגידולי תעשיה וירקות). מספר עובדיה — כ( 5xxx 
ב 1959/60 שווקו כ 3.6 מיליון תיבות-ד,דר, שב 67% מד,ן היו 
מיועדות ליצוא. כ 1,100 פרדסנים קשורים בחברד, בעסקי 
שיווק הפרי. הקף הייצור של תרכיזי-ד,דדים, מיצים ושימורי 
פירות וירקות — 2.8 מיליון ל״י. — ג. "ניר שיתופי". 
הוקם ב 1924 . הוא מגלם בדרך משפטית את מרותה של 
ד,ד,םתדרות החקלאית על המשקים החקלאיים יכן משמש 
הוא מוסד כספי של ההם' לצרכי ההתיישבות. לנ״ש זכויות 
מיוחדות בכל היישובים החקלאיים של ההם׳ והוא מייצג 
אותם כלפי חוץ. אין הוא מתערב בחייהם הפנימיים, אד 
משמש בורר בסכסוכים בין ישובים, או בין חבר לגוף, 
שהוא נמנה עמו. לנ״ש הסמכות לפסול כל החלטה של 
מוסד ישובי, אם היא נראית לו מנוגדת ליסודות הקואיפרא- 
טיוויים. לו הבעלות על מניות־היסוד של חברות כלכליות, 


המסונפות לד,םתדרות החקלאית, וד,וא מפקח על פעולותיד,ן 
של האגודות השיתופיות, הקשורות בה, ומרכז את הרכוש, 
השייך ישירות לד,סתדרות זו במקומות שונים. כן מנד,ל נ״ש 
באופן עצמאי את "הקרן לעזרד, הדדית ביישובים החקלאיים", 
שאמצעיה באים מן ד,ד,פרשות השנתיות של המשקים. בזמן 
האחרון מסייע נ״ש גם לאלפי משקים זעירים של חברי 
ר,ד,ם׳ במושבות בארגון קניות משותפות ובשיווק התוצרת. 
ב 1958 ניתנו הלוואות רגילות לזמן בינוני והלוואות לזמן 
קצר בסך 5.1 מיליון ל״י. — ד. "ניד" (החברה). הוקמה 
ב 1934 כמוסד לאשראי להתיישבות העובדת. היא נתנה 
הלוואות למשקים לזמנים בינונים, כדי שיוכלו לסלק את 
חובותיד,ם לבאנקים. "ניר" פעלה, בשיתוף עם מוסדות 
אחרים, לד,רחבת שטח^ההשקאה וכן סייעה לפיתוח הדיג 
הימי, המלאכה וד,תעשיד, במשקים. עם ייסוד הבאנק היש¬ 
ראלי לחקלאות החליטד, החברה להפנות את אמצעיד, לפסים 
חדשים, כגון התקנת ביוב ורשתות-חשמל, בניית בתי-ספר 
וצרכים אחדים ביישובים בודדים ובגושי-משקים איזוריים, 
חלק ניכר מכספיה משקעת היא בהקמת מפעלי-תעשיד, 
גדולים. המאזן הכללי של ״ניר״ הסתכם לסוף 1960 ב 12.2 
מיליון ל״י. — ה. "המדרשה לחקלאות ע״ש ד״ר 
א. ר ו פ י ן", שהיא מוסד של ההסתדרות החקלאית, הוקמה 
ב 1949 בעמק-חפר, תפקידה: לד,קנות השכלה חקלאית לעובדי־ 
אדמד, ותיקים וטירונים ולהניח בסיס מדעי לנסיונם המעשי. 
ב 1956 — 1959 נערכו בד, 290 קורסים ל 00 (/ 10 משתתפים 
ב 181,698 ימי-לימוד על נושאים חקלאיים שונים ולסוגי- 
לומדים שונים: מדכזי-משק, מורים ומדריכים בחקלאות, 
מכונאים חקלאיים, נהגי טראקטורים, ועוד. תקציב המדרשה 
מבוסם בעיקרו על תשלומיד,ם של המשתתפים בקורסים 
( 80% )! השאר בא מד,קצבות של משרד החקלאות, הסוכנות 
היהודית וד,מרכז החקלאי. בקורסים למיכון חקלאי נושאים 
ברוב ההוצאות משרד העבודה ו״אזרט". מאזן המדרשה לסוף 
1958 מסתכם ב 0 ( 565xx ל״י וההוצאר, השנתית ב 276,000 
ל״י. בבניינים ובציוד הושקעו עד 1959/60 460,000 ל״י. 

5 . האיגוד המקצועי. אגודות-הפועלים העבריות 
הראשונות בא״י, שקמו בסוף המאה ה 19 , שקדו בעיקר על 
מציאת עבודה לחבריהן ועל הושטת עזרה למובטלים ולחולים 
שבהם. הדאגד, לד,קמת משק עצמאי והרחבתו הי תה חשובה 
בעיניד,ן מן המאבק על שיפור תנאי-ד,עבודה ועל העלאת 
רמת־החיים. על סף המאה ה 20 מנה ציבור-העובדים בארץ 
ב 12 מושבות 473 איש. תחילה היו דפוסי-הארגון שלהם 
רופפים ובלתי-קבועים, אך במרוצת-הזמן עלד, במידד, ניכרת 
מספרם של הפועלים השכירים! הורחבו תחומי־פעולתם 
באיזורים שלמים! ואף נעשו נסיונות להתארגנות ארצית, 
בתחילת המאה נתארגנו בירושלים, ביפו ובשכונתד, "אחוזת- 
בית" (שהפכה לאחר מכן לתל-אביב) אגודות מקצועיות 
במלאכד" תעשיה זעירה, בניין ועבודות ציבוריות. אגודת 
םועלי'ד,דפום אף נזקקה לגשק-השביתה במלחמתה על תנאי- 
העבודד, של חבריה. ב 1911 קמו שני הארגונים האיזוריים 
של הפועלים החקלאיים בגליל וביד,ודד״ וב 1915 — זה של 
פועלי השומרון. ארגונים אלה עסקו בכיבוש-ד,עבודד, וביצירת 
מוסדות לעזרה הדדית, וד,ם שהניחו את היסודות להסתדרות 
החקלאית הארצית ב 1919 (ר׳ להלן). עד לד,קמת ההם׳ 
נוסדו בא״י ארגונים ארציים של מורים ( 1903 ), פקידים 
( 1919 ), פועלי רכבת, דואר וטלגראף ( 1919 ). 



39 


(ה)הסתדרות הכללית של העוכדים העכרים כארץ ישראל 


40 


בוועידות השניה( 1923 ) והשלישית( 1927 ) של ההם' הוג¬ 
דרה בפרטות מסגרת־פעולותיו של האיגוד המקצועי. התא 
הראשון שלו הוא ועד־העובדים, הנבחר ע״י כלל העובדים 
במקוס-העבודה. לעיתים מקיפים הוועדים איזורים מינהליים 
שלמים אצל מעביד אחה ולפרקים פועלים הם ברחבי הארץ 
כולה׳ כגת ארגוני העובדים בקופת-חולים ובחברת-החשמל. 
לוועדים סמכויות נרחבות בעע!יית הסכמי־עבודה וביצועם, 
בקביעת רשימות המפוטרים, בהתאמת העובדים לעיסוקים 
השונים, בהעלאותיהם בדרגות, ועוד. הרבה מהם מפתחים 
פעילות כלכלית, חברותית ותרבותית מסועפת. ועדי־העובדים 
כפופים לאגודה המקצועית, שהיא המסגרת הארגונית המשו¬ 
תפת לכל העובדים במקצוע או בענף משקי אחד בתחום 
שיפוטה של מועצת-הפועלים. היא מדרכת את הוועדים 
ומשתתפת עמהם בשעת הצורך במשא-ומתן על הסכמי- 
העבודה וביצועם; שומרת על מדיניות מקצועית אחידה} 
ומביאה לאישורן של מועצות-הפועלים את ההחלטות על 
הכרזת שביתות במקומות-עבודה. כן דואגת היא למצב האר¬ 
גוני והחברותי במקומות-העבודה ושוקדת על הקניית הכשרה 
מקצועית לחבריה. האגודה המקצועית היא חלק בלתי־נפרד 
של מועצת-הפועלים ועם זה קשורה היא מבחינה מקצועית 
וציבורית להסתדרות הארצית, מועצת־הפועלים מאגדת את 
כל חברי ההס׳ במקום־העבודה ומשמשת סניף שלה. בשום 
ארץ בעולם אין מסגרת משותפת לכל העובדים בתחום 
ישובי אחד, בדומה למועצת-הפועלים בישראל! והודות 
לכך אין כאן אגודות חזקות ואגודות חלשות, שכל אחת 
מהן נאבקת לחוד על זכויותיה, שכן מאחורי כולן עומדת 
המועצה, התומכת בהן ומספקת להן אמצעים וכלים לפעולתן. 
ההסתדרויות, האיגודים והארגונים הארציים מאחדים את 
העובדים במקצוע אחד או בענף משקי אחד. הוועידה השישית 
של ההסתדרות ( 1945 ) נתנה דחיפה חזקה להקמתם, ומאז 
הגיעו הללו להשגים ניכרים בקביעת תנאי-העבררה, בעשיית 
הסכמי-עבודה ארציים ובקביעת דירוגי-שכר ארציים. ריכוזי 
הכוח והאמצעים אפשרו גם ביצוע פעולות נרחבות בתחומי 
ההכשרה וההשתלמות המקצועיות, הקמת קרנות-ביטוח והו¬ 
צאת בטאונים מרכזיים ופרסומים שונים. 

בעקבות התפתחותם של ענפי-המשק ועליית מספרם של 
הפועלים במקצועות השונים נתרחבו תחומיו של הסשא-ומתן 
הקולקטיווי וגברה המגמה להאחדת תנאי-העבודה בארץ. 
כבר בתחילת שנות ה 40 פתחה בפעולתה "המחלקה לאיגוד 
מקצועי" של הוועד הפועל של ההס׳, שנהפכה במרוצת- 
השנים למוסד המרכזי המתאם והמדריך של הפעולה המקצו¬ 
עית בישראל. היא קובעת ומחדשת הסכמי-עבודה כוללים, 
וכן הסכמים כעניין תוספת יוקר, מועצות-ייצור, ועוד, ושוקדת 
על ביצוע המדיניות המקצועית של ההס׳. היא גם קובעת 
את תנאי-העבודה במשק ההסתדרותי ומסייעת להסתדתיות 
ולאיגודים הארציים להתגבר על הקשיים ברגעים המכריעים 
של המשא-ומתן עם המעבידים. — המדיניות המקצועית של 
ההם', המכוונת לרווחתו של האדם העובד, נעזרת במדיניות 
התעסוקה המלאה ופיתוח שירותי הבריאות והחינוך הזולים 
והעממיים, קופות-הסעד והשיכון הציבורי. הסבמי-העבודה 
פילסו את הדרך לחוקי העבודה והביטוח הסוציאלי, ועכשיו 
נהפכו רבים מהשגי-הפועלים לנורמות משפטיות של חוקי- 
המדינה, הואיל וסעיפי ההסכמים באים להשלים את החסר 
בתחיקה הממלכתית, או להוסיף זכויות על הסטאגדארדים 


המינימאליים, שיש בכוחה של המדינה להעניק לאזרחיה, 
חוק שירות-התעסוקה מבטיח כיום כניסה מאורגנת לעבודה, 
ואילו האיגוד המקצועי מסדיר את ענייני הפיטורים והפרישה 
מעבודה ודואג לפיצויים מתאימים. הסכמי-העבודה מבטיחים 
חופשות, ימי־הבראה, שכר במינימום של ימי-מחלה, תשלומים 
לקופת-חולים, הקצבות לקופות-תגמולים וקרנות-פנסיה וזכד 
יות אחרון 4 ההקצבות הסוציאליות גדלו באופן ניכר בעשר 
השנים האחרונות והן מגיעות ל 25% — 30% מן השכר הכולל. 

עם הקמת המדינה התחילה העליה ההמונית, שקליטתה, 
נוסף על הוצאות-הביטחון הגדולות, הטילה מעמסה כבדה 
על האוצר. בהתאם לכך כיוונה ההם' את מדיניותה המקצו¬ 
עית לשמירת ערכו הראלי של השכר, להגברת התפוקה 
וייעול המשק ולהגדלת היצוא. עוד בתחילת מלחמת-העולם 11 
נקבעה צמידות אוטומאטית של השכר לתנועת-המחירים, 
והסדר תוספת-היוקר הגן ומגן מאז ועד היום על השכר 
ורמת-החיים של העובדים. בתקופת-המחסור של שנות ה 50 
הראשונות הוקדשה עיקר דאגתו של האיגוד המקצועי 
לשכבות בעלות השכר הנמוך, ומסיבה זו נצטמצמה ההפ- 
רשיות בשכר. הדבר תוקן מאמצע 1955 , אע״פ שגם היום 
השוויון בשכר גדול הוא בישראל מבארצות דמוקראטיות 
אחרות. — האיגוד המקצועי הקים גם תנועת-ייצור נרחבת 
לשם העלאת התפוקה. מועצות-הייצור מקיפות היום כ 35,000 
פועלי-תעשיה, והדברים אמורים, בדרך כלל, במפעלים הגדו¬ 
לים והקובעים בענפי-התעשיה השונים. בזמן האחרון הוחל 
בשיתוף עובדים במועצות המפעלים במשק ההסתדרותי, 
והכוונה היא לעבור גם לשיתוף בהנהלותיהם. 

כבר בשנות ה 20 נתקלו האגותת המקצועיות של ההס' — 
במאמציהן להסדרת שוק-העבודה — בקשיים, שנגרמו לא 
רק ע״י העבודה הזולה, המתחרה והבלתי-מאורגנת, אלא גם 
ע״י ארגונים של פועלים, שדגלו באידיאולוגיה של שלילת 
מלחמת-המעמדות ושל פרישה מכלל־העובדים המאורגן. היו 
אלה פועלים דתיים, חברי "המזרחי", וכן ארגון עדתי של 
פועלים תימנים. קיצונים מהם היו העובדים- חברי התנועה 
הרוויזיוניסטית, שפרשו בשנות ה 20 מן ההם' והקימו את 
״ארגון עובדי הצה״ר ובית״ר״, שב 1934 נהפך ל״הסתדרות 
העובדים הלאומית", המסונפת היום ל״תנועת החירות". 
לאחר כמה התנגשויות וסכסוכים קשים בין עובדים אלה 
וחברי ההס' במספר מקומות-עבודה נעשו ע״י הצדדים (וע״י 
מתווכים שונים) נסיונות להגיע לכלל הסכם ופשרה. ב 1937 
הוקמה לשכת-עבודה משותפת בתל-אביב, שהקיפה עד מהרה 
ערים אחרות ומושבות, והצטרפו אליה כל ארגוני-הפועלים 
האחרים. ב 1959 נהפכה הלשכה ל״שירות-תעסוקה" ממלכ¬ 
תי. — באוקטובר 1952 נחתם הסכם עם הסתדרות "הפועל 
המזרחי" בדבר הצטרפות חבריה לאיגוד המקצועי. בצעד 
זה היתה משום סטיה מן העקרון, שלפיו בלתי-אפשרית היא 
חברות באיגוד המקצועי ללא השתייכות להס'. ב 1953 הצ¬ 
טרפו גם ״פועלי אגודת ישראל״ לאיגוד המקצועי. — מן 
הראוי לציין, שארגוני־פועלים עדתיים של יהודי-המזרח, 
שצצו בשנות ה 20 וה 30 , לא הצליחו להחזיק מעמד והם 
נתמזגו עם ההם׳. — על זיקתו של הפועל הערבי לאיגוד 
המקצועי ולהם׳ — ר' להלן. 

במסגרותיו המרובות של האיגוד המקצועי בישראל מאור¬ 
גנים כיום כחצי-מיליון עובדים שכירים, המועסקים במשק 
הציבורי והפרטי. ציבור זה מהווה את הקבוצה הכלכלית 



41 


(ה)הםתדרות הכללית של העוכדים העברים כארץ ישראל 


42 


והסוציאלית הגדולה ביותר במדינה וכן משמש הוא כאגף 
הגדול ביותר בהם/ כ 85% של כלל העובדים השכירים 
במדינה מאורגנים בהסתדרויות הארציות. בסוף 1959 נמנו 
עם הגדולות שבהן 380,000 הברים* עם הקטנות — 80,000 * 
ואילו מספרם של חברי האגודות המקצועיות, שאינן קשורות 
בארגונים ארציים, הגיע ל 00 (/ 40 שאר העובדים השכירים 
הם בלתי־מאורגנים. ההסתדרויות הארציות הגדולות ביותר, 
המונות עד 10,000 הבר, הן: איגוד הפועלים החקלאיים 
השכירים ( 70,000 איש), הסתדרות הפקידים( 65,000 ),פועלים 
בחרושת ההסתדרותית, מפעלי־פיתוח, תע״ש ועוד ( 00 (^ 45 ), 
איגוד עובדי־המדינה ( 40x100 ), הסתדרות פועלי הבניין והע¬ 
בודות הציבוריות ( 35,000 ), איגוד פועלי־המתכת ( 30,000 ), 
הסתדרות המורים ( 24x100 ), איגוד פועלי-הסזון ( 19,000 ), 
איגוד נהגי משאות והובלה ( 00 ( 18x ), איגוד פועלי־האריג 
( 14x100 ), איגוד פועלי־העץ ( 12x100 ). 

6 . המחלקה לעובד האקאדמאי. מחלקה זו, 
שהוקמה ב 1956 , באה לשרת שכבה מקצועית בתוך ציבור־ 
העובדים, המונה היום למעלה מ 12,000 איש, שנודעת לה 
חשיבות ראשונה במעלה בתחומי התפתחותה הכלכלית, 
המדעית והתרבותית של מדינת־ישראל, עד עכשיו טיפלה 
המחלקה במדיניות-השכר של העובדים האקאדמאיים, ביצי¬ 
רת דפוסי־אירגון לסוגיהם השונים ובעבודת הסברה מסועפת 
בתוכם לשם קירובם להם׳. כן הקדישה, והיא מוסיפה להקדיש, 
מאמצים מרובים להידוק קשריהם של הסטודנטים במוסדות- 
ההשפלה הגבוהים להס׳ ולשיפור מצבם הכלכלי ע״י הבטחת 
מקורות-עבודה ותנאי-שכר הוגנים. לציון מיוחד ראויה "הקרן 
לעידוד ההשכלה, המחקר וההשתלמות", שנוסדה ב 1957 , 
המחלקת שנה־שנה כ 300,000 ל״י כסטיפנדיות לתלמידים 
בבתי*ספר תיכונים, מקצועיים וגבוהים וכמענקים לאנשי־ 
מדע לשם השתלמות וביצוע עבודות-מחקד. — בוועידה 
התשיעית של ההס׳(פברואר 1960 ) הוחלט להעניק למחלקה 
את הסמכות והאמצעים להנהלת פעולה סדירה בענייניהם 
המקצועיים של העובדים האקאדמאיים. באותה ועידה הוחלט, 
בין השאר, שההם׳ תבטיח את מעמדם של עובדים אלה 
במדינה ובתוך ציבור־הפועלים, ועם זה תדאג לענייניהם 
המיוחדים* תעמיק את זיקתם למחנה העובדים ולערכי- 
העבודה* ותטפח בהכרתם של המוני חברי ההם׳ את חשיבותם 
של המדע והמחקר ושל העוסקים בהם לקיומה של המדינה 
ולבטחונה. 

7 . המוסדות לעזרה הדדית. המוסדות לעזרה 
הדדית, או מוסדות־הגמל, של ההס׳ הם: "קופת-חולים", 
"קרן־נכות", "משען", "קרן חוםר־עבודה״״,מציב״,״דור לדור", 

א. "ק ו פ ת־ חול ים". ב 1912 החליטה הוועידה השניה 
של הפועלים החקלאיים ביהודה על ייסוד קו״ח, ושנה לאחר 
מבן פתחה זו בפעולתה בשבעה סניפים, שמנו 150 חברים. 
בימי מלחמת־העולם 1 נהנה ממנה גם חלק מפועלי-הערים. 
עד 1918 היו קיימות ארבע קופות־חולים איזוריות: הגדולה 
שבהן עמדה לשירותם של פועלי-יהודה * שתי קטנות יותר — 
לזה של פועלי הגליל והשומרון * ואילו הדביעית — לזה של 
חברי "השומר". ב 1919 נעשה ניסיון— שלא הצליח— לאי¬ 
חוד ציבור־העובדים בארץ * וכך פעלו עד 1920 שתי קופות- 
חולים ארציות של מפלגות "הפועל הצעיר" (ע״ע) ו״אחדות 
העבודה" (ע״ע), שמספר חבריהן הגיע ל 3,000 , לערך. 
בפרק-זמן זה הוקמו המוסדות העצמיים הראשונים של 


קו״ח: בית־הבראה עונתי בירושלים * מרפאה מרכזית ביפו, 
שבה עבדו רופא וחובשת* ומרפאות קטנות עם חובשת 
בלבד בפתח-תקווה וברחובות. עיקר העזרה ניתנה על-ידי 
רופאים פרטיים, שהיו קשורים בקו״ח. עם ייסוד ההס׳ ב 1920 
נתאחדו שתי הקופות. 

משעת הקמתה דגלה קו״ח בעקרון העזרה ההדדית, שלפיו 
שילם כל חבר בה מיסים בהתאם להכנסותיו וקיבל את כל 
העזרה הרפואית, שהיה זקוק לה, ולא הוא בלבד, אלא גם 
בני-משפחתו, אם אותו עובד היה מפרנסם היחיד. ומאחר 
שתקציב קו״ח הוא ארצי— משמש עודף ההכנסה ביישובים 
הגרולים לארגון העזרה הרפואית ביישובים קטנים ונידחים, 
שאין בכוחם לשאת במימונה. מימיה הראשונים הקדישה 
קר״ח תשומת-לב מיוחדת לקליטת העליה חחדשה: עם בואם 
לארץ נהנים העולים במשך תקופה מסויימת משירות רפואי 
חינם, ואף לאחר מכן ניתנות להם הנחות גדולות וזכויות־ 
יתר. קו״ח מלווה אותם למקומות־היקלטותם ופותחת לחם 
מרפאות ומוסדות רפואיים אחרים, סיועה המוגבר ליישובים 
החקלאיים החדשים מהווה תרומה כבדת-משקל להתערותם 
של המתיישבים במקומותיהם. לא מקרה הוא הדבר, שבתי- 
החולים הגדולים שלה הוקמו בקרבת ההתיישבות החקלאית. 

התא הראשון והעיקרי במערכת העזרה הרפואית של 
קו״ח הוא המרפאה, שהתחילה בשירות של אחות בלבד 
וביקורי רופא לעיתים מזומנות, ואילו במרוצת-הזמן, עם 
גידול האוכלוסיה, הונהגו שירותי רופאים כלליים ומקצועיים, 
בתי-מרקחת, מכונים לריפוי חשמלי ולרנטגן, ועוד, באופן 
שבערים ובמושבות הגדולות קמו מרכזי־בריאות משוכללים 
ומצויירים כהלכה, המאפשרים איבחון וריפוי יעילים. — התא 
השני הוא בית־החולים. ב 1923 נוסד בית-החולים הראשון 
של קו״ח בעין-חרוד, ששוכן תקופה ארוכה באהלים וצריפים, 
ורק ב 1930 עכר לבנייני-הקבע שלו על-יד גבעת־המורה. 
באמצע שנות ה 30 , עם התגברות גל-העליה למושבות השרון 
והדרום ועם החרפתה של בעיית האישפוז, הוקם על-יד פתח- 
תקווה בית-החולים ע״ש בילינסון, שהתפתח בקצב מהיר 
ע״י תוספת מחלקות חדשות והפעלת שיטוח־ריפוי חדישות. 
אחריהם הוקמו, זה אחר זה, בתי־חולים בפתודחקווח, רחו¬ 
בות, חיפה, חדרה, כפר-סבא, ועוד. למרות גידול זה עדיין 
מאושפזת כמחציתם של חולי קו״ח בבתי-חולים ממשלתיים, 
ציבוריים ופרטיים. — תא שלישי במערכת הוא מפעל 
ההבראה. המוסד הראשון מסוג זח הוא "ארזה", על־יד מוצא, 
שהוקם ב 1924 ושימש דוגמה למוסדות אחרים בנקודות 
שונות בארץ. תהילה היו מתקבלים לבתי-ההבראה רק מחלי¬ 
מים אחר מחלות קשות וניתוחים, אך במרוצת-הזמן, עם 
גידולו של מספר הקשישים בציבור־העובדים והשתפרותם 
של התנאים הסוציאליים בהס׳, הוקדשה גם דאגה ליצירת 
מקומות-נופש לפועלים בעונות-ההופשה שלהם. ב 1950 
הוקמה ביזמתה של קו״ח, ובהשתתפות הוועד הפועל של 
הריס׳ וקרנות הביטוה והתגמולים שלה, חברת "מרגוע" להר¬ 
חבת אפשרויות הנופש וההבראה לעובדינ^ — בתחום הרפואה 
המונעת פועלת קו״ח בשטחים אלה: טיפול בתינוקות ובנ¬ 
שים הרות* פיקוח רפואי על בתי־הספר* פיקוח היגייני- 
סאניטארי ביישובי עולים* בדיקות עולים, ביחוד במסגרת 
המלחמה בשחפת* פיקוה על בתי-החרושת. 

לרגל מעמדה, כגדול שבמוסדות-הרפואה בארץ, הוטלו 
על קו״ח פעם בפעם תפקידים, שהם חורגים ממסגרת- 



43 


(ה)הסתדרות הכללית של העובדים העבריס כארץ ישראל 


44 


פעולתה ונוגעים ליישוב העברי הולד. ב 1936 — 1939 , שבהן 
הגיע לעזיאו הטרור הערבי, נמצאו כל מאתיים הסניפים של 
קו״ח, שפעלו באותו פרק־זמן, במצב הכן ושימשו תחנות 
של עזרה מהירה למגינים, בתי־החולים שלה הותאמו לצרכי 
שעת־החירום. כך, למשל, הוקמה ב 1938 מחלקה כירורגית 
בבית־החולים המרכזי שבעמק. לאלפי הנוטרים ומשפחותיהם 
הוגשה עזרה בקר״ח בהנחה מיוחדת. — במלחמת־העולם ] 1 
שוב התאימה קו״ח את מוסדותיה למסיבות הכלליות, ורבים 
מחבר־עובדיה השתתפו במפעל ההתגוננות והושטת העזרה 
המהירה. ממלאי״התרופות העשיר שלה נהנו גם מוסדות־ 
רפואה ציבוריים אחרים. הרבה ממשפחותיהם של המגוייסים 
לצבא, שמספרן הגיע לרבבות, קיבלו עזרה מקו״ח בתשלום 
סמלי בלבד. — בימי מלחמת־העצמאות שקדה קו״ח על 
משלוח רופאים ועל אספקת חמרי־רפואה ומכשירים לנקודות־ 
הספר. כן הורחב כושריהקליטה של בתי־החולים ושוכלל 
ציודם, בתי־ההבראה הועמדו כמעט כולם לרשות הצבא, 
ואחד מהם נהפך לבית־חולים צבאי. מחלקת המשק של קו״ח 
עסקה במשך חדשים רצופים בארגון בתי־החולים הממשל¬ 
תיים והצבאיים. במסגרת בית־החולים ע״ש בילינסון נערך 
קורם לבנות ח״ן(= חיל נשים) לשם הכשרתן להנהלת־המשק 
במוסדות רפואיים. 

ב 1969-1948 הגיעו למדינת־ישראל, לפי הנתונים הרש¬ 
מיים, 971469 עולים, ומהם נתקבלו לקו״ח 22 ( 9124 . אמנם 
במרוצת-הזמן נשר חלק מאלה מן החברות בקו״ח, אך לא 
היה זה אלא מיעוט קטן, ביהוד בין המשתקעים ביישובי־ 
העולים, בכפרים ובאיזורי־הפיתוח. על כך מעידה העובדה, 
שבשנת־התקציב 1960/61 מנתה אוכלוסיית קו״ח 00 ( 14404 
נפש לעומת 00 ( 3284 ב 1948 . התפתחות מהירה זו הטילה על 
קו״ח את התפקיד להרחיב את מסגרת־האישפוזז להקים מאות 
מרפאות בכפר ובעיר < לפתח שירותי רפואה מונעת ופעולות־ 
שיקום, ועוד, על-מנת להעלות תוך שנים מועטות את רמת- 
הבריאות של העולים לזו של היישוב הוותיק. בהתאם למדי¬ 
ניותה משעת יצירתה, העניקה ומענקת קו״ח הנחות כספיות 
וזכויות־יתר לעולים החדשים, ללא רתיעה מפני קשיים 
תקציביים. 

משירותיה של קו״ח נהגים לא רק חברי ההם', אלא גם 
חוגים רחבים מחוץ לה, כגץ: חברי "הנוער העובד", חניכי 
"עליית הנוער", ארגוני "הפועל המזרחי" ו״פועלי אגודת 
ישראל", שהצטרפו רק לאיגוד המקצועי, הפועלים הערביים 
(עד 11959 ר׳ להלן), חיילים ומשפחותיהם, משפחות נפגעי־ 
המלחמה, מושבים, שהוקמו בעזרה "רסקו", מושבות שונות, 
ועוד. כן מושיטה קו״ח עזרה לחולים הרבה, שמהווים מקרים 
סוציאליים בטיפולו של משרד־הסעד. ב 1960 הגיע מספרם 
של אלה ל 00 ( 434 נפש. 

לשם הכשרת חבר־עובדים למוסדותיה הקימה קו״ח רשת 
של בתי-ספר לאחיות מוסמכות ולאחיות מעשיווד כן מארגנת 
היא דרך קבע קורסים למיילדות, מטפלות, אחיות, טכנאי 
רנטגן, עובדי־מעבדה, מנהלי־משק, ועוד. — בשנים האחרו¬ 
נות מייחדת היא תשומת־לב לפיתוח המחקר. לתכלית זו 
הקימה מכון למחקר רפואי על־יד בית־החולים בילינסון, 
ומחלקה למחקר כלכלי וסוציאלי, שתפקידה הוא לטפל 
בבעיות בריאות מבחינה זו. קו״ח יצרה קרן, שמקצבת כספים 
לעידוד המחקר. שנה־שנה מחלקים את פרס־מאיר למבצעי 
מחקרים ועבורות ברפואה. מספר ניכר מרופאי המוסד נשלח 


על־ידיו להשתלמות בחוץ-לארץ. קו״ח מוציאה רבעון, שבו 
מתפרסמים מחקרי רופאיה. — הורחבו תחומי החינוך הרפואי 
של הציבור! פותחה המחלקה לרפואה תעשיינית ן חלו שיפד 
רים בירחון "איתנים", המוקדש לשאלות בריאות־העם! 
ונערכו פעולות הסברה, בעל־פה ובכתב, על נושאים שונים. 

מקורות המימון של מפעלי קר׳ח, לפי הנתונים משנת 
1960/61 , הם: דמי־חבר, המהווים 37.8% מתקציב־ההכנסותן 
תשלומים תמורת השירותים (בעיקר מסעיפי ההבראה, ריפוי- 
השיניים והטיפול בבני־משפחה בלתי־מבוטחים) — 110.3% 
המם המקביל של המעבידים הציבוריים והפרטיים — 129.2% 
הקצבת הממשלה — 65% ! החזרת תשלומי מכם ומם־ 
קנייה — 14.6% דמי־ביטוח לנפגעי תאונות־עבודה — 14.2% 
ביטוח דמי־מחלה — 2.2% ! שונות — 7% .( 4 הגרעון — 
4.1% . תקציבה של קו״ח לשנת 1960/61 — 125 מיליון ל״י. 

ב 1959 הונהגה, אחר התלבטויות ממושכות, רפורמה 
בשיטת-העבודה הקיימת במרפאות, שנמתחה עליה ביקורת 
חמורה בציבור, הואיל והיתד. כרוכה בבזבוז זמן מרובה 
(מחמת העמידה בתור של הנבדקים) ולא היה בה כדי 
להבטיח לחבר את הטיפול הראוי בשעת הצורך. 'לפי השיטה 
החדשה, חפשי הוא החבר בבחירת רופא־המשפחה, וזה 
האחרון אחראי בפניו במישרים. כן הושג הסכם עם ההס¬ 
תדרות הרפואית על תנאי ההתקשרות עם רופאים פרטיים, 
כרופאי-משפחה. 

ב 1960 הועסקו במוסדות קו״ח 2058 רופאים, 3011 אחיות, 

521 רוקחים, 563 לאבוראנטים, 70 רופאי שיניים, 4437 טכ¬ 
נאים ועוזרים, סאניטארים, פקידים ואחרים (בכללם עובדי- 
משק). במסגרתה קיימים היום: 923 מרפאות (מרכזיות, 
איזוריות־עירוניות, איזוריות-כפריות, כפריות), 16 בתי־ 
חולים כלליים ומיוחדים, 6 בתי־הבראה, 7 בתי־ספר לאחיות, 
192 תחנות לאם ולילד, 149 בתי-מרקחת, 115 מעבדות, 30 
מכוני רנטגן וריפוי חשמלי, 206 מכונים לריפוי פיסיקאלי, 
בית-מלאכה לאורחופדיה, 54 מרפאות שיניים. 

ב. ״קרן־נכות״, נוסדה ב 1930 לטיפול בחברי ההם', 
שחלו במחלות כרוניות וסוציאליות (שחפת, מחלות־נפש), 
לשם שיקומם והחזרתם לחיי־עבודה, היא מאשפזת את החד 
לים במשך שנתיים ללא תשלום, ולאחר מכן — תמורת 
תשלום קטן. בזכות השיטות החדשות בטיפול הרפואי הוחזרו 
כשני שלישים מן החולים בשחפת ובמחלות־נפש למצב- 
בריאות תקין. לפי נתונים משנת ^ 1 , שילמו חברי ק״ג 
וקו״ח 00 ( 3,7004 ל״י, ובצירוף 00 ( 1004 ל״י של תשלומי 
החולים (בני־ד״משפחה, שאינם מבוטחים) כיסד. מקור זה 
80% מכלל ההוצאות. הממשלד. השתתפה ב 110% השאר בא 
ממקורות שונים. — באפריל 1959 התמזגה ק״נ מבחינה 
ארגונית עם קו״ח. 

ג. ״משען״, מוסד זה הוקם ב 1931 , בעקבות המשבר 
הכלכלי החמור, שפקד את הארץ. תחילה סיפק "משען" 
הלוואות ותמיכות כספיות למובטלים, ואילו במרוצת־הזמן 
הטיל על עצמו הבטחת עזרה רפואית רצופד, לד.ם ולבני- 
ביתם ע״י תשלום מיסיהם בתקופות של חוסר־עבודה, הב¬ 
ראה, עזרה ליולדות, כלכלת ילרים, אספקה מוזלת לנזקקים, 
מטבחים זולים לרווקים, ועוד. "משען" סייע בהעברת מוב¬ 
טלים למשלחי-יד אחרים, או בהקניית מקצועות חדשים להם. 
כן שימש הוא כלי, שדרכו העבירו "קרן חוסר-עבודה" וגד 
רמים אחרים, שהצטרפו אליה, אמצעים כספיים לד.קלת מצבם 



45 


(ה)הםתדרות הכללית של העוכדים העכרים כארץ ישראל 


46 


של המובטלים. %^* 6 מן המם האחיד (ר׳ להלן) מוקצבים 
ל״משען". כיום מסתעפת פעולתו של מרכז "משעך׳ ישירות 
ובאמצעות למעלה מסד סניפיו בארץ, בשלושה ענפים עיק¬ 
ריים: 1 ) הוישטת עזרה ישירה לחברים ולבני-משפחותיהם 
בצורת הלוואות לריפוי, החלמה, תשלום שכר־דירה, רכישת 
כלי־עבודה, וכד', כן מקיים "משען" כמה קרנות לצרכים 
מיוחדים: א) שתי קרנות לשיכון ולשיקום< ב) "קרן 
מתאמנים", בשיתוף עם משרד העבודה, למתן הלוואות למ¬ 
בוגרים ויוצאי-צבא, שמעוניינים בהכשרה מקצועית! ג) קרן 
למעוטי-אמצעים, בשיתוף עם ברית חקואופראציה הצרכנית, 
המספקת תלושי-מזון לנזקקים! ד) קרן עזרה למחלימים 
ממחלות! ה) קרן לשיקומם של נפגעי מקרים סוציאליים 
קשים ע״י סידור קונסטרוקטיווי מתאים ועוד. משקמה 
המדינה הוגש סיוע מרובה בצינור זה לעולים החדשים, 
ביחוד במשכנות-העוני ובמעבדות, בין בתרומות-כסף ובהל¬ 
וואות לשיכון, בין באספקת מיצרכים. בענף הנדון הוצאו 
ב 1956 — 1960 כ 17 מיליון ל״י. 2 ) החזקת בתי-אבות ומוסדות- 
ילדים. ״משעך מקיים, בהנהלתו הישירה, 6 בתי-אבות 
בערים שונות, שמשוכנים בהם למעלה מ 800 חברי הס׳ 
מזדקנים והורי חברים בתנאי-קיום נוחים. לנוכח הביקוש 
הגובר והולד, עם התרבותם של העובדים הפורשים מעבודתם 
מעל לגיל 60 — 65 , החליט ״משעך ליצור — עד סוף 1962 — 
לכל הפחות, 700 מקומות־קליטה נוספים. ב 5 מוסדוח-הילדים 
הקיימים נקלטו כ 550 ילדים בגיל הגן ובית-הספר, בני מש¬ 
פחות הרוסות ונפגעות או ילדי עולים, "משען" מתכנן הר¬ 
חבה ניכרת אף של מסגרת זו. 3 ) פעולות כלליות, כגון הש¬ 
תתפות בהוצאות הזנה, קיוט והבראה של כ 00 נ^ 30 ילדים 
ונערים עובדים ומתן הלוואות לזמנים קצרים למשקים החק¬ 
לאיים בהתיישבות החדשה ובמושבי-עולים בנקודות-הספר. 
למטרה אחרונה זו הוקצב כרבע מיליון ל״י, שתוך שיתוף 
עם קרנות-התיישבות שונות יצר מחזוד-הלוואות של כמה 
מיליוני ל״י. בזכות פעולה זו הצליחו הרבה ישובים להת¬ 
גבר על קשיי היקלטותם והתפתחותם. 

ד. ״קרן חוסר-עבודה״. נוסדה ב 1932 , כשבארץ 
שררה גיאות כלכלית, ופעולתה העיקרית התחילה ב 1936 , 
כשפרץ המשבר ונתעורד צורך דחוף בתעסוקה מוגברת 
ובסיוע נרחב למובטלים. אמצעי קח״ע סופקו תחילה במידה 
מכרעת ע״י חברי ההס׳, שהפרישו לה 2% משכרם, אך 
במרוצת-הזמן תרמו גם המוסדות הלאומיים את חלקם במאמ¬ 
צים לחיסול האבטלה• ב 1938 — 1940 היוו הקצבותיהם 
34% — 40% מהוצאות קח״ע. ההם׳ והמוסדות הלאומיים 
הקימו ב 1936 את "ביצור", מוסד לאשראי, שנועד ליצירת 
מקומות-עבודה למובטלים ע״י מימון מפעלים ציבוריים, 
סלילת כבישים והתקנת גשרים. בתקופה יותר מאוחרת הת¬ 
פתח "ביצור" לחברה, שהושיטה עזרה רבת-ערך ביהוד 
למפעלי-שיכון בשכונות-העובדים ובמשקים החקלאיים וכן 
לבנייני-ציבור (למשל, "בית הבימה" בת״א). קח״ע שקדה 
על הקניית הכשרה מקצועית לפועלים ופועלות, ואף יזמה 
מפעלים חדשים, כגון חברת-הספנות "צי״ם" ותעשיות שונות. 
בעיקר התמכרה לפיתוח ענפי־יצור חדשים, כדןג, עבודות 
נמל וים, מחצבות, ועוד. כן סייעה בהקמת קואופראטמוים 
מסוגים שונים. השגיה, בשיתוף עם המוסדות הלאומיים, 
ב 1936 — 1940 מסתכמים באספקת 3,686,915 ימי-עבודה. עם 
שאר סוגי-הסיוע, שהוגשו למובטלים, יש למנות: מתן 


תשלומים שבועיים במזומנים! אספקת מזון במחירים מוז¬ 
לים! פתיחת מסעדות לפועלים בודדים! סידור מעונות 
ומוזנות־נופש לילדי-עובדים! הושטת עזרה רפואית באמ¬ 
צעות קדח! אישור הלוואות קונסטרוקטיוויות ללימוד 
מקצוע! הקמת בתי-מלאכה זעירים. הרכב ההוצאות של 
קח״ע: יצירת מקורות תעסוקה — 36% ! סיוע במזומנים — 
54% ! ריבית והוצאות-הנהלה — 10% . — משחונהגה, לאחר 
תקומת המדינה, מדיניות של תעסוקה מלאה, החליטה ההם׳ 
על הפסקה זמנית של פעולות קח״ע, פרט לזו של המחלקה 
לעזרה סוציאלית ("משען"). 

ה. ״מציב״. נוסד ב 1937 כקרן לאימוץ משפחת העובד 
אחר מותו. התשלום לראש-המשפחה השני — ^ 2 ל״י ולכל 
יתום (עד גיל 18 ) — 40 ל״י. ב 1960 שילמה הקרן 349,521 
ל״י ל 1291 משפחות. מקור האמצעים ל״מציב״ — 1/2% ! 
מן המם האחיד, 

ו. ״דור לדור״. חוקם ב 1943 במטרה לסייע לחברי 
ההם׳ לעת-זקנה ע״י תשלומי-פנסיה חדשיים. מזכות זו נהנים 
עובדים אחר 12 שנות חברות רצופה בהם׳! עובדים מגיל 
70 ועובדות מגיל 67 — אחר 10 שנות חברוו^ משנת 1956 
התשלום החדשי הוא 20 ל״י ליחיד ו 28 ל״י לזוג. מ 1958 
מוענקים תשלומים אלה בתנאי, שהכנסתו החדשית של 
היחיד ממקורות אחרים לא תעלה על 120 ל״י, ואילו של 
הזוג — על 150 ל״י. גיל הפנסיה לחבר — 65 ! לחברה (מאז 
1959 ) — 60 . בני העליה השניה, שהם בעלי הכנסה חדשית 
עד 100 ל״י (ליחיד), מקבלים תוספת חדשית של 40 ל״י, 
ובעלי הכנסה עד 130 ל״י (לזוג) — 45 ל״י, בסוף 1961 
נהנו ממענקי דל״ד 4,292 חברים. ההוצאה הכוללת לתשלומי 
הפנסיה הגיעה ב 1960 ל 29,850 ( 14 ל״י. מקור האמצעים — 
2% /* 2 מן המם האחיד. 

8 . המחלקה לקליטה ופיתוח. מחלקה זו, שנו¬ 
סדה ב 1957 , מיועדת בעיקר לטיפול בעולים החדשים, החיים 
בעיירות ובאיזורי-פיתוח, שהצטרפו ברובם המכריע להס׳. 
ועדות-חקליטח שליד מועצות-הפועלים דואגות לשיכונם של 
העולים, להבטחת עבודה להם, לחינוך ילדיהם, ועוד. על 
פעולתן של ועדות אלו מפקח המדור לקליטה, שפיתח רשת 
מסועפת של: אולפנים לעברית במשקים קיבוציים, שהשתתפו 
בהם כ 00 ( 24 חברים במחזורי-לימוד חצי-שנתיים (ב 1961 
למדו בהם 200 איש)! אולפנים חקלאיים, בעיקר לצעירים 
רווקים בתום תקופת שירותם בצבא, שהקנו את ידיעת 
החקלאות ליותר מ 700 איש וסיפקו למשקים כ 0 מ 2504 ימי- 
עבודה (ב 1960 — 32,630 ימי עבודה)! ואולפנים מק¬ 
צועיים בקיבוצים, שבהם התמחו כ 500 עולים במסגרות, מכו¬ 
נאות ונגרות (ב 1961 — 215 איש). המכשירים הכספיים, 
העומדים לרשות ועדות-הקליטה, הם: א) "משען לעולה" 
(הכפוף לוועדות "משעד במועצות־הפועלים), שמאפשר לעו¬ 
לה, שעדיין לא רכש לו זכויות ב״משען" הרגיל, לקבל עזרה 
ראשונה בצורת הלוואה ללא ריבית לתקופה ארוכה! ב) "הקרן 
הקונסטרוקטיווית" (המשותפת לממשלה, לסוכנות היהודית 
ולהם') למתן הלוואות לעולים בעלי-מקצוע לשם התבססותם 
הכלכלית, קרן זו, שנוסדה ב 1957 , ביזמת המחלקה לקליטה 
ופיתוח, ריכזה עד 1961 למעלה מ 4 מיליון ל״י ונהנו ממנה 
כ 5000 בתי-אב ויותר פ 200 מפעלים וקואופראטיווים, 
שהוקמו ע״י עולים.— המחלקה מקיימת, תוך שיתוף-פעולה 
עם "חיא״ס" (ע״ע), מעונות-עולים, המשמשים מקום-מגורים 



47 


(ה)הםתדרות הכלליוז של העובדים חעברים בארץ ישראל 


48 


ראשון לעולה הבודד, שלפי תקנות הסוכנות היהודית אינו 
זכאי לשיכון על חשבונה, בדומה למשפחה. מעונות אלה 
הולכים ומתחסלים, בעקבות השינוי במדיניות־הקליטה, שלפיו 
מועבר רוב העולים לאיזורי־הפיתוח. — המדור "לכפר" 
במחלקה מתרכז בשני עגפי־פעולה עיקריים: א) בהפניית 
העולים מן האניות או המטוסים לקיבוצים ולמושבים: עד 
היום נקלטו בכל זרמי ההתיישבות העובדת 2,200 משפחות 
ו 4,600 יחידים, בסד־הכל 12,400 נפש; ב) בטיפוח התנועה 
"מן העיר אל הכפר" בין ותיקי היישוב. בתקופת פעולתו 
של המדור הוקמו במסגרת זו 6 מושבים. כ 8,000 מכלל 
00 (^ 25 המתיישבים החדע 1 ים, שהצטרפו למושבים ולקיבוצים, 
נמנים על התנועה הנ״ל. לרשות המדור "לכפר" עומדות: 

א) קרן הקליטה בהתיישבות, המסייעת למשקים בהלוואות 
לפרקי־זמן שונים עד להקלטותן הגמורה של המשפחות בהם! 

ב) הקרן למשפחות מרובות־ילדים, המקצבת סכומים לכל 
משפחה בעלת שלושה ילדים ויותר, שמצטרפת לקיבוץ. — 
המדור לפיתוח במחלקה עוסק בעיקר בייזום מפעלים לתעשיה 
זעירה ביישובי־העולים ובאיזורי־הפיתוח. לתכלית זו נוסדה 
חברת "תיעוש איזורי־הפיתוח", מתוך שיתוף של הממשלה 
והחס׳, שהקימה עד היום 21 מפעלים במקומות שונים, והיא 
מושיטה להם עזרה בשלבי־קיומם הראשונים, הכרוכים, בדרך 
כלל, בבעיות של הכשרה מקצועית. ביזמת המחלקה נתכונן 
ע״י חברה זו "מדור לתעשיות־בית", העשוי לפתור כסה 
בעיות-קליטה חמורות, כגון: תעסוקת נשים וקשישים < אס¬ 
פקת מקור־פרנסה נוסף למשפחות מרובות־ילדים < ותעסוקת 
עובדים חקלאיים בעונות המתות של החקלאות. — בשטח 
החברותי והתרבותי סגשת המחלקה את תמיכתה בצורת 
ציוד מועדוני ההס', באירגון סמינאריונים לפעילי איזורי־ 
הפיתוח ובעריכת מסיבות־חג וטיולים לעולים. 

3 הפעולה התרבותית. ראשית פעולתה התרבו¬ 
תית של תנועת-העבודה העברית בא״י נעוצה בתקופת 
העליה השניה, אך צורה מאורגנת לבשה פעולה זו עם 
ייסודה של ההם׳, שבמסגרתה הוקמה ב 1923 "ועדת התרבות 
המרכזית". על גוף זה הוטלה הדאגה לחינוך ילדים ונו¬ 
ער וכן להפצת השכלה למבוגרים. הוועדה פיתחה בקרב 
ציבור-הפועלים, וביישוב בכללו, אותם ענפי הפעולה התר¬ 
בותית, שקודם לכן בוצעו ע״י מפלגות-העובדים וארגונים 
אחרים ביישוב, כגון: ארגון שיעורים להנחלת הלשון העב¬ 
רית, עריכת קורסים על נושאים מדעיים ומקצועיים, ייסוד 
ספריות, הוצאת ספרים וקבצים, הדרכת סיורים וטיולים 
בארץ, פתיחת מועדונים, ועוד. תשומת-לב מיוחדת הוקדשה 
להפיכת העברית ללשון־הדיבור ולהקניית השכלה חקלאית 
לפועלים. ב 1935 הוקמה מחלקה מיוחדת בהם׳ להנהלת 
העבודה התרבותית בין המבוגרים — "המרכז לתרבות", 
שהועמדו לרשותה האמצעים הדרושים להרחבת תחומי- 
פעולתה. ב 1942 נוסדה ע״י ההסתדרות "המחלקה להסברה", 
שלאחר מלחמת-העצמאות נתמזגה עם המוסד הנזכר ל״מרכז 
לתרבות ולהסברה״. בימי מלחמת-העולם 11 פעל המרכז 
רבות לגיוסו של היישוב לחטיבות-ההתגוננות השונות, וכן 
הושיט עזרה רחבת-סמדים למחנות-העבודה, למחנות-הנו- 
טרים ולארגון ה״הגנה". משקמה מדינת-ישראל הקדיש המרכז 
את עיקר כוחו לקליטתה החברותית והתרבותית של העליה 
ההמונית. לתכלית זו הקים מדור מיוחד בשם "תרבות לעולה", 
שפעל מתוך שיתוף עם הממשלה והמוסדות הלאומיים. 


המחלקות העיקריות, הפועלות היום במסגרת המרכז 
לתרבות ולחינוך, הן: א) המחלקה להסברה, שתעו¬ 
דתה היא להנחיל לחברי ההם׳ את ערכי־היסוד של תנועת־ 
העבודה, להסביר להם את האירועים החשובים במדינה ובהס' 
וכן להכשיר צוותות של פעילים בכל שטחי-פעולתה של 
ההם׳. תכניותיה מבוצעות ע״י המדורים להסברה בעל-פה 
ובדפוס, להסברה חזותית-שמעית (באמצעות סרטים דוקו- 
מנטאריים, תערוכות קבועות וניידות, וכד׳), להכשרת פעי¬ 
לים ולארגון טיולים בארץ! ב) המחלקה להשכלה, 
שתפקידה הוא להנחיל לחברי ההס׳ את ידיעת הלשון העב¬ 
רית, וכן לאפשר להם השתלמות בענפי לימוד ומדע שונים, 
מחלקה זו, הפועלת מתוך שיתוף הדוק עם משרד החינוך 
והתרבות של מדינת-ישראל והאוניברסיטה העברית בירו¬ 
שלים, מקיימת: רשת מוסדות להנחלת-הלשון! שורת בתי־ 
ספר למבוגרים בשלבים שוגים, המקנים את ידיעת הקריאה 
והכתיבה, השכלה יסודית ותיכונית, ובתחומים מסויימים — 
אף השכלה גבוהה! מכון להשכלה בכתב! חוגים לידיעת 
המקרא ותולדות־ישראל! והרצאות ומחזורי־הרצאות בענ¬ 
פים השונים של המדע, הספרות והאמנות! ג) המחלקה 
לאמנות, השוקדת על טיפוח היכולת האמנותית העצמית 
של ציבור העובדים, עידוד היצירה הישראלית המקורית 
והבאת הטוב והנעלה שבהשגי האמנות והספרות לחברי 
החם׳. על־ידה פועלים המדור למוסיקה, העוסק בארגון 
מקהלות ותזמורות, מפרסם חומר-עזר לצורך זה, עורך ספריה 
מוסיקאלית ומארגן סמינאריונים וימי-עיון לפעילי-המוסיקה 
בארץ! המדור למחולות-עם, המכשיר חוגים לריקודי-עם 
ומארגן את הפסטיוואלים בתחום זה! והמדור לבמאות, 
שעניינו הוא טיפוח להקות-חובבים והושטת סיוע להם ע״י 
הוצאה שיטתית של מחזות ומערכונים ושל בטאון מיוחד — 
"בימת חובבים". המחלקה לאמנות שוקדת גם על פיתוח 
כשרונות בתחומי הציור והפיסול. ביזמתה נוסד המכון לציור 
ופיסול ע״ש א. אבני בתל-אביב. כן מארגנת היא תערוכות 
נודדות בארץ. המחלקה מקיימת קשרים הדוקים עם "תל״ם" 
(= תיאטרון למעברות), מוסד משותף לסוכנות היהודית 
ולמרכז לתרבות ולחינוך, שתעודתו היא לאפשר לעולים 
החדשים לראות הצגות תיאטרוניות! ד) המחלקה הפ- 
דאגוגית והמחלקה לפעולה ציבורית בחי¬ 
נוך (ר׳ להלן)! ה) המחלקה לספריות, בתי- 
תרבות ומועדונים, המוציאה אחת לחודש "קונטרס 
ביבליוגראפי"! מעודדת הקמת ספריות, בסיוע משרד החינוך 
והתרבות! דואגת להכשרת ספרנים בשלבים היסודיים! ומו¬ 
שיטה עזרתה למועצות-הפועלים בציוד מועדונים וריהוטם 
ובהכשרת מדריכי-מועדונים. 

מלבד המחלקות הנזכרות מקיים המרכז לתרבות ולחינוך 
שתי רשויות נפרדות לצרכי ההתיישבות העובדת: א) המ¬ 
דור להתיישבות קיבוצית במסגרת ההם׳, בשיתוף 
עם ועדות-התרבות של הזרמים הקיבוציים! ב) המדור 
למושבי־עובדים, המפתח פעולה מסועפת בעיקר 
במושבי-העולים. — על-יד המרכז קיים מוסד בשם "מפעלי 
תרבות וחינוך" (חברה־בת בחברת העובדים), שבו 
מאוגדים מפעלים, המספקים שירותים לציבור שלא על בסים 
של הקצבות, והם: ״ספרי״ — מחלקה לאספקת ספרים, 
בשיתוף עם תנועת המושבים ואיחוד הקבוצות והקיבוצים! 
״המכון הישראלי להשכלה בכתב״ (ר׳ למעלה)! הוצאת 



49 


(ה)הםתדרות הכללית של העובדים העברים פארץ ישראל 


50 



בית הוועד הפוע? של ההסתדרות הכ 55 יח ש 5 העוברים העברים בא״י נת 9 ־אביב 


ספרים "תרבות וחינוך", המוציאה פרסומים בענייני חיביד 
וחברה וכן ספרי-לימודז "החברה לקולנוע", בשיתוף עם 
כל הזרמים של ההתיישבות העובדת, המספקת הצגות־סרטים 
ומכונות־קולנוע ליישובים. 

על הקף פעולותיו של המרכז ב 1960 מעידים הסיכומים 
הבאינצ אורגנו: 6,813 הרצאות, 175 סמינאריונים וקורסים, 
425 ימי־עיון, 1,031 טיולים, 3,200 פעולות־אמנות, 60 תערו¬ 
כות ? פעלו: 737 כיתות להשפלה יסודית ולהנחלת־הלשון ז 
30 כיתות להשכלה גבוהה! 878 ספריות? 481 מועדונים 
ובתי־תרבות, 598 חוגים, 220 מקהלות, 75 תזמורות, 200 
חוגים דראמתיים, 300 להקות־מחול. כן הוצאו למעלה 
מ 200 ספרים ופירסומים אחרים. 

משאר מוסדות התרבות והאמנות של ההס׳ ראויים לציון: 

א) "בית־הספר לפעילי-ההס׳" בתל־אביב, שנוסד 
ב 1947 מתוך כוונה לשקוד על העלאת רמתם הכללית 
והשכלתם ההסתדרותית של הפעילים ושל העתידים להיות 
פעילים במקומות־העבודה, בוועדי האגודות המקצועיות, 
במוסדות המשקיים של ההס׳, ועוד. במרוצת־הזמן הורחבה 
במידה ניכרת מסגרת פעולתו של בי״ס זה ואורגנו בו סמי־ 
נאריוגים ממושכים לא רק לפעילי ההם׳, אלא גם למדריכי 
תנועות־נוער, לעובדי המדינה ורשויות מקומיות, לעובדים 
בריכוזי עולים, לקציני צה״ל, לשליחי מפעלי־ההכשרה של 
"החלוץ" מחח-לארץ, ואף סמינאריונים בינלאומיים להש¬ 
כלת מבוגרים ולקוא 1 פראציה. ב 1956 — 1959 נערכו בביה״ם 
404 סמינאריונים, בהשתתפותם של 15,225 שומעים, ו 560 
ימי-עיון, בהשתתפותם של 21,970 שומעים. — ב) "א ה ל ו". 
הוקם ב 1945 בבית-ירח, לזכרו של ב. כצנלסון(ע״ע), כבית- 
ספר לחינוך הנוער ברוח תנועת-העבודה וההתיישבות החלו- 


ציוג ב 1956 — 1960 נערכו בו קורסים וימי-עיון בתרבות- 
ישראל, ידיעת המולדת, הציונות והסוציאליזם, המסתכמים 
ב 22069 ימי-לימוד, בהשתתפותם של 7,875 תלמידים. 
ג) "ארכיון ומוזיאון העבודה״בתל-אביב,שהוקםב 1932 , 
המרכז חומר בכתב ובדפוס, מן הארץ ומהח-לארץ, על 
תנועת־הפועלים העברית בא״י, מן הסוגים הבאים: עיתונים, 
ספרים, תעודות, מודעות, תצלומים, חפצים. מזמן לזמן מארגן 
הארכיון תערוכות לרגל ימי-זיכרון לאישים מרכזיים בתנועת- 
העבודה. בטאוניו הם "ידיעות" (מ 1933 ואילך) ו״אסופות" 
(מ 1945 ואילך). — ד) "חדרי העיון ע״ש נחמן 
סירקיף בתל־אביב, המשמשים מ 1935 מקום קריאה 
ולימוד לעסקני-תרבות בהם׳, למדריכי-נוער, לשוחרי-דעת 
בכלל ולתלמידים. כאן מרוכזים למעלה מ 20,000 ספרים 
בלשונות שונות במקצועות של תולדות-ישראל, הספרות 
העברית, הציונות, הסוציאליזם ושאלות-החברה, ועוד. נוסף 
על כך שמור בגנזיו של מוסד זה אוסף עשיר של כמה אלפי 
כרכים של עיתונים יהודיים בלשונות שונות מתקופת- 
ההשכלה ועד ימינו. — ה) "א ו ה ל"(ע״ע תאטרון), תאטרון 
פועלי-ישראל, שנוסד ע״י ההם׳ ב 1925 ופעל במסגרתה עד 
1958 . 

על ה פ ע ו ל ה ה ם פ ר ו ת י ת של ההס׳ — ע״ע: ספרות 
עברית! ספרים (הוצאות-) ? עתונות עברית. 

10 . הפעולה החינוכית. גורם ראשון ליצירת 
מערכת חינוכית מיוחדת של ההס׳ היתה דרכה של תנועת־ 
הפועלים העברית בארץ־ישראל, שהיתה מבוססת על עקרו¬ 
נות החלוציות וההגשמה העצמית! גורם שני לכך היו צורות- 
החיים המיוחדות בקיבת ובמושב, שחייבו מסגרת־לימודים 
מותאמת להן! וגורם שלישי היתה השפעת התנועה החדשה 
















51 


(ה)הסר 1 דרדת הכללימ של העוכדים העברים כארץ ישראל 


52 


בחינוך׳ שקמה באירופה ובאמריקה בתקופה שבין שתי 
מלחמות־העולמ, שבה הוע 1 ם הדגש על ההיבוך החברותי 
והעמלני. בית־הספר הראשון של זרם־העובדים בעיר נוסד 
ב 1923 ע״י קבוצת הורים ומורים חברי ההם׳ בתל־אביב 
בשם ״בית־החינוך לילדי־עובדים״. עד 1931 טיפלה בענייני 
החינוך מחלקה בוועדת התרבות המרכזית של ההס׳ן ב 1931 
הוקם לתכלית זו מוסד נפרד — "ועד מוסדות החינוך", 
שב 1934 נתארגן כאגודה חוקית מאושרת בשם "מרכז 
לחיגוך", והוא שניהל את מוסדות־החינוך של ההס׳ עד 
לביצוע חוק החינוך הממלכתי ב 1953 . — תחילה סירבה 
מחלקת־החיגוך של ההנהלה הציונית להכיר במוסדות העו¬ 
בדים כבחלק אורגאני של הרשת שלה׳ אך השתתפה בהחז¬ 
קתם, ב 1926 הכיר הוועד הפועל הציוני בזכויות של זרם- 
העובדים, בדומה לאלו של הזרמים הכללי והדתי ("המז¬ 
רחי")׳ בלא שפגע באוטונומיה הפנימית שלו. ב 1937 נחתם 
הסכם בין ההם׳ לבין הוועד הלאומי ליהודי א״י, שלפיו 
בוטלה האוטונומיה הכספית והאדמיניסטראטיווית של זרם־ 
העובדים, והבעלות על מוסדות-החינוך שלו עברה לוועד 
הלאומי׳ פרט לגני-הילדים, כיתות־ההמשך ובתי-הספד התי¬ 
כונים. עם זה הוכרח המרכז לחינוך לקיים בתוקף המסי¬ 
בות — המצוקה הכספית של הוועד הלאומי והתנכרות חלק 
גדול מן הרשויות המקומיות לזרם-העובדים — בתי-ספר 
מיוחדים׳ עם תכניות לימוד וחינוך מותאמות למהותו של 
הזרם׳ על אחריותו שלו בלבד. מצב זה נמשך במידה מסוימת 
גם בשנים הראשונות לקיומה של המדינה. — הדרך החינר 
כית המיוחדת של זרם־העובדים גובשה בהגדרה הבאה׳ 
שנתאשרה ע״י המרכז לחינוך ב 1949 : "תעודתו העיקרית... 
היא — עיצוב אישיות יהודית חלוצית עצמאית, חדורת תזון 
ציוני-סרציאליסטי, המוכנה ומוכשרה להגשים בגוף ובנפש 
את ייעודיה של תנועת-העבודה העברית במדינת-ישראל" 
בהתאם לכך נוסחו גם מטרות הזרם׳ המחייבות גם שיטות- 
עבודה מותאמות לפסיכולוגיה של הילד ולה? 4 גיה של הפדא- 
גוגיה המודרנית. כג(רמי-יםוד בפעולתם החינוכית של 
מוסדות הזרם יש למנות׳ בין השאר: "חברת ילדים" מאור¬ 
גנת על בסים של הנהלה עצמית? עבודה גופנית לא רק 
כהכשרה לחינוך מקצועי וחקלאי ולחיי־המעשה׳ אלא כערך 
חינוכי ראשוני וכתנאי מוקדם להשתתפות פעילה בחברת־ 
העובדים הישראלית הנכספת? הסברת חיי־ההווה של העם 
היהודי ? והחל בגיל ססויים ~ אף טיפוח קשרים בין בית- 
הספר לתנועות־נוער. — המרכז לחינוך פיתח גם פעולה 
ספרותית ענפה, שכללה הוצאת דו־ירחון "אורים", סדרת 
ספרים פדאגוגיים וכן ספרי-לימוד, תוך שיתוף עם הוצאת 
״עם עובד״. — ב 1953 , ערב התמזגותו במפעל החינוך 
הממלכתי, היו ברשותו של זרם-העובדים 1,850 מוסדות- 
חינוך (גני-ילדים, בתי־ספר יסודיים, תיכונים ומקצועיים, וכן 
בתי-ספר לנערים עובדים ולהכשרת־מורים) ובהם כ 140,000 
תלמידים׳ שהיוו כ 50% מכלל התלסידים במדינה וכ 75% של 
תלמידי מוסדות החינוך הממלכתי, ו 6,500 מורים וגננוונ עם 
הנהגת חוק החינוך הממלכתי הוריש זרם-העובדים למדינה 
כולה גם את ערכיו, שעיצבו את עקרונותיו של החוק. סעיף 2 
שבו קובע: "מטרת החינוך הממלכתי היא להשחית את החינוך 
היסודי במדינה... על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה׳ 
על הכשרה חלוצית ועל שאיפה לחברה בנויה על חירות׳ 
שוויון׳ סובלנות׳ עזרה הדדית ואהבת־הבריות". כן ניכרת 


הש^נת הזרם בהרחבת מסגרת החינוך לחקלאות ולמלאכה 
בבית-הספר היסודי. — בעקבות ביטול הזרמים בחינוך החליט 
הוועד הפועל של ההס׳ בתחילת 1954 על מיזוג המרכז לחינוך 
עם המרכז לתרבות ולהסברה לגוף אחד בשם "מרכז לתרבות 
ולחינוך", שתפקידו הוא לנהל, להדריך ולכוון את פעולתה 
התרבותית׳ ההסברתית והחינוכית של ההם׳ בכל תאיה 
ושלוחותיה. במסגרת חדשה זו עוסקות בענייני-חינוך: 
א) המחלקה הפראגוגית׳ המקיימת בית־ספר גבוה 
להשתלמות מורים, בשיתוף עם הסתדרות-המורים ומתוך 
זיקה לאוניברסיטה העברית בירושלים? מארגנת קורסים 
שנתיים ודו־שנתיים להשתלמותם של מורים במקצועות 
שונים? מוציאה את הירחונים "אורים", המוקדש לשאלות 
תרבות, חינוך והוראה, ו״אורים להורים", הדן בחינוך הילדים 
במשפחה ? מתכננת חיבור ספרי-לימוד ופירסומים פדאגוגיים 
בהוצאת "מסילות"? ומנהלת מוזיאון פדאגוגי וספריה פדאגו- 
גית מרכזית להשאלת ספרים ולהכנת חומר ביבליוגראפי 
למוסדות וליחידים. ב) המחלקה לפעולה ציבורית 
בחינוך, השוקדת על: עידוד הפעילות של ועדי-ההורים 
וארגון חוגי-הורים ללימוד בעיות החינוך בארץ? הושטת 
סיוע לבתי-הספר באיזורי־הפיחוח וביישובי-העולים ? תמיכה 
במוסדות-חינוך על-יסודיים, בעיקר בתי-ספר תיכונים של 
ערב לנערים עובדים? ועל תיאום פעולות-החינוך השונות 
של ההס׳. 

11 . ה ח י נ ו ך ה מ ק צ ו ע י. ב 1945 החליטה ההם׳ לארגן 
את בתי-הספר המקצועיים שלה במסגרת אחת בשם "עמל", 
ושנה לאחר מכן הקימה ליד הוועד הפועל שלה אח המחלקה 
לחינוך מקצועי, שלידיה נמסרו הפיקוח הכללי, התיכנון 
המינהלי והחינוך החברותי בבתי-הספר בתחום זה, מתוך 
שיתוף עם מועצות-הפועלים והאיגודים המקצועיים. בשנת- 
הלימודים 1961/62 כללה רשת ״עמל״ 13 בתי־ספר, שכולם 
הוכרו ע״י משרד החינוך והתרבות כמוסדות־לימוד תיכונים׳ 
שמשתלמים בהם 2,708 חניכים במקצועות: מסגרות-יד 
ומסגרות מכאנית, ריתוך חשמלי ואוטוגני, נפחות, חשמל, 
אלקטרוניקה, ראדיו, אוטומכאניקה׳ אגרומכאניקה, אויר 1 - 
מכאניקה, דפוס (ליתוגראפיה, אופסט ורפוס בלט), נגרות, 
טכסטיל. ראויה לציון העליה המתמדת והניכרחיבשנים האח¬ 
רונות של אחוז התלמידים מקרב העולים החדשים, וביחוד 
מעדות־המזרח. והרי התמונה ב 1960 : 36% עולים חדשים׳ 
שמתחלקים׳ לפי ההרכב העדתי, ל 44.5% יוצאי ארצותי 
המזרח? 1.5% ערבים? 55% אשכנזים.—רשת "עמל" מקיימת, 
בשיתוף עם משרד־העבודה, הסתדרות הנוער העובד והלומד 
ומועצות-הפועלים המקומיות, קורסי-יום וקורסי־ערב לנערים 
מעוניינים בהשתלמות מקצועית. ב 1961 הגיע ממסר המש¬ 
תלמים במסגרת זו ל 2,000 . — תקציב המחלקה ב 1961/62 
מגיע ל 3,501,500 ל״י׳ ומהן 1,491,500 ל״י להשקעות לבניי¬ 
נים, ציוד וריהוט. הוצאות ההשקעות מתכסות ע״י תרומות 
ממוסדות ואישים, בעיקר מחו״ל, או ע״י הלוואות לזמן ארוך 
מתקציב-הפיתוח של משרד-העבודה. מקורותיו של התקציב 
השוטף הם: שכר-לימוד ( 34% ), סטיפנדיות ( 3% ), הש¬ 
תתפות משרדי החינוך והעבודה( 19% ), הקצבת ההם׳( 24% ), 
תרומות של עיריות ומועצות מקומיות ( 6% ), הכנסות מעבו- 
דות-חוץ ( 5% ) ושונות ( 9% ). 

נוסף לרשת "עמל" קיימים במסגרת ההם׳ בתי-ספר 
מקצועיים וחקלאיים של מועצת-הפועלות ? בחי-ספר לאדמי־ 



53 


(ה)חםתדרות הכללית של העוכדיס העכרים כארץ ישראל 


54 


ניסטראציה ופקידות של הסתדרות הפקידים ז ומוסדות לחי¬ 
נוך מקצועי על-יד בתי־החולים והמעבדות של קופת־חולים 
(לאחיות, חובשות, לאבוראנטים, רוקחים־עוזרים, טכגאי־ 
רנטגן, מנהלי־משק, ועוד). אף מוסדות אלה נמצאים בפיקוחה 
של המחלקה לחינוך מקצועי. 

12 . מועצת־הפועלות. גם ראשית התארגנותו של 
ציבור־הפועלות, שחתר לשוויודמעמד— בזכויות ובחובות— 
בעבודת בניידהארץ עם ציבור־הפועלים, נעוצה בתקופת 
העליה השניה. ב 1914 נערכה בכינרת האסיפה הראשונה 
של הפועלות החקלאיות ז ב 1914 נתקיימה במרחביה ועידה 
של נציגות פועלות, ברובן מן הגליל* וב 1918 — ועידת 
פועלות יהודה. עם ייסוד ההס׳ השתלבה בה המסגרת האר¬ 
גונית של תנועת-הפועלות. בוועידה של זו האחרונה ב 1921 
הוחלט על בחירת מועצת-הפועלות כמוסד המרכזי המבצע 
שלה. נקבע, שתפקידה הוא: לעורר פעולה עצמית בקרב 
הפועלות* לפתח את הכרת ערכן האנושי ולהביא לידי 
גילוי את כשרן בשטחי-העבודה השונים. מוה״פ השקיעה 
ומשקעת מאמצים מרובים באירגון חברותיה באגודות 
המקצועיות, ביצירת מוסדות להכשרתן המקצועית והחקל¬ 
אית ובפיתוחה של פעולה חינוכית, תרבותית וסוציאלית 
בתוכן. 

חברות ההס' מתחלקות לשלוש חטיבות: חברות בהת¬ 
יישבות, עובדות ע)כירות ועובדות במשק-ביתן, מוה״ם שוקדת 
על הבטחת תנאי-עבודה הוגנים לעובדות מחוץ לביתן, על 
יצירת מקורות-עבודה בשבילן ועל הקלטתן בענפי-המשק. 
לתכלית זו פיתחה דשת מסועפת של קורסים ומרכזי-הכשרה, 
העוסקים היום בעיקר בתפירה, אריגה, ספרות, מלונאות, 
בישול׳ פקידות ועוד, שמרכזים אלפי עובדות בעשרות 
מקומות בארץ, וכן הקימה מערכת של בתי-ספר מקצועיים, 
שהחשובים שבהם נועדו למתן הכשרה חקלאית. לשם הב¬ 
טחת זיקתן ההדוקה של חברות החטיבה השלישית לתנו¬ 
עה — נתכונן "ארגון אמהות עובדות", שתאיו מסונפים 
למועצות-הפועלים המקומיות, ושלזבותו יש לרשום פעולות 
לאומיות, חינוכיות וסוציאליות רבות-ערך בשדה ההגנה, 
המלחמה על תוצרת-הארץ, העזרה למשקי ההתיישבות העו¬ 
בדת, ההענות לקריאות הממשלה, הקרנות הלאומיות, הרשו¬ 
יות המקומיות, הפעולה למען החייל, הנחלת הלשון העברית 
לעולים, ועוד* אולם במרכז התעניינותו של אא״ע עומדת 
הדאגה לילד, שבאה על ביטויה בהקמת מוסדות־ילדים וגני־ 
ילדים, מעונות-יום, בתי-תינוקות, מועדונים, קייטנות ובתי- 
הבראה, מחנות־נופש, מטבחים מרכזיים ופנימיות בערים, 
במושבות ובפרברים, במעברות וביישובי-עולים. מטיפולו של 
הארגון נהנים היום כ 0 ( 20xx ילדים של אימהות עובדות ובני 
שכבות סוציאליות מפגרות. אא״ע טורח הרבה בריכוז האמ¬ 
צעים למימון מפעליו, ואחד מן המכשירים לכך היא המגבית 
השנתית מטעם מוה״ם — "יד לילד". 

בשטח העבודה הסוציאלית והעזרה ההדדית יש להזכיר 
את בתי-החלוצות ובתי-העולות, שנוסדו ע״י מוה״פ בערים, 
מ 1932 ואילך, ששימשו במרוצת-הזמן מקום הכשרה וקליטה 
לרבבות חלוצות ונשים עולות, שרידות השואה, מגלויות 
שונות. גם למאות חיילות משוחררות שימשו מוסדות אלה 
תחנה ראשונה בתהליך התערותן בארץ. — המאמץ לקליטת 
העליה ולהשרשתה של משפחת העולה בארץ תופס מקום 
חשוב במערכת הפעולות של מוה״פ, ביהוד למן תקומת 


המדינה. לשם כך הוקמה רשת של חדרי-הדרכה, וצוות מאומן 
של מדריכות עוסק בהסברה ובהכשרה מעשית בכלכלת־הבית, 
בעריכת מסיבות וטיולים ובמיבצעים אחרים, העשויים 
לטפח קשר חי בין העולות ובני-ביתן לבין החברה וההווי 
הישראליים. 

בזמן האחרון הגבירה מוה״פ את פעולתה בקרב הנשים 
הערביות במטרה להוציאן ממצב אדישותן, לעודדן ליזמה 
עצמית ולהפכן לגורם פעיל בחיי הציבור הערבי בארץ, 
ובעיקר להבטיח להן מעמד נאות בחברה ובמשפחד" בעקבות 
עבודה רצופה בתחומי ההסברה, החינוך וההדרכה המקצועית 
מטעם מוה״פ התגבשו במקומות שונים חוגים ערים ופעילים 
של חברות ערביות. 

ב 1959 מנתה תנועת-הפועלות 304,500 חברות, שהן 6% > 
מכלל חברי החס׳, וזו חלוקתן: 33,500 ( 11% ) חברות בהת¬ 
יישבות העובדת* 0 מ 704 ( 23% ) עובדות עזכירות* 00 (/ 201 
( 66% ) עובדות במשק־ביתן. מאז עלה מספר החברות 
ל 325,000 . 

תנועת־הפועלות הקימח וטיפחה ארגון-אחות בתפוצות, 

הוא ליגת-החברות "פיאנערן פדויעך (תשמזס^ג - ££1 ת 10 ק), 
המגיים את רוב האמצעים לפעולות מוה״ם בארץ. מזמן 
ייסודו של הארגון באה״ב — לפני כ 35 שנים — קירב 
רבבות של נשים יהודיות לציונות ולתנועת-העבודה, השריש 
בהן את האהבה לארץ והעמיק את תודעתן היהודית. מחוץ 
לאה״ב פועלת הליגה בקאנאדה, מכסיקו, ארגנטינה, בראזיל, 
אורוגוואי, פרו, צ׳ילה׳ אוסטראליה, בריטניה, צרפת ובלגיה. 
מוה״פ מקיימת קשרים הדוקים עם שלוחותיה בחו״ל בצורות 
שונות, בכללן שיגור שליחות מזמן לזמן, 

באמצעות "מועצת ארגוני נשים בישראל" קשרה מוה״ם 
קשרים עם ארגונים עולמיים של נשים בנות עמים שונים. 
בוועידות של ארגונים אלה ניתנת לנציגי מוה״פ ההזדמנות 
להסביר את בעיותיה של מדינת-ישראל ואת דרכו המיוחדת 
של ציבור-הפועלים ושל תנועת-הנשים בתוכו. 

בטאוניה של תנועת-הפועלות הם הירחון "דבר הפועלת", 
היוצא ברציפות מ 1934 , וכן הבולטין "ידיעות", שאף הוא 
יוצא אחת לחודש. 

13 . הסתדרות הגוער העובד והלומד. ב 1924 
נתארגנו במקומות שונים בארץ קבוצות של נערים עובדים, 
שהועסקו בתנאי-ניצול קשים * וועדת-התרבות המרכזית של 
ההס׳ ראתה אותה שעה חובה לעצמה לפתוח בשבילן 
שיעורי-ערב מיוחדים. אחת מקבוצות אלו, שפעלה בסקציה 
על-יד אגודת עובדי-המתכת, יזמה בסוף 1924 עריכת כינוס 
לשם הנחת יסודות להסתדרות כללית של הנוער העובד 
בא״י. במועצה של הסתדרות זו ב 1925 נקבעה חוקתה, ואלה 
עיקריה: ההה״ע, המהווה משמרת צעירה וחלק בלתי-נטרד 
של ההם׳, מאגדת את כל הנערים העבריים העובדים לשם 
טיפוח התנאים הדרושים ליצירת החברה הסוציאליסטית 
העברית בא״י* כחברים בה מתקבלים נערים ונערות בגיל 
13 — 18 , שאינם תלמידים* היא מתארגנת בצורת טקציות 
על-יד האגודות המקצועיות של מועצות-הפועלים במקומות* 
תפקידה של הסקציה הוא הגנה ומלחמה על תנאי-העבודה 
של חבריה ודאגה לחינוכם ולהכשרתם המקצועית. כן הביעה 
המועצה הנזכרת את התנגדותה הגמורה לכל ניסיון של 
הקמת סיעות מפלגתיות בתוך ההה״ע. עקרונות אלה נתאשרו 
במלואם׳ תחילה ע״י הוועידה הארצית הראשונה של ההה״ע 



55 


(ה)חפתדרות הכללימ של העוגדים העגרים גארץ ישראל 


56 


ב 1926 , ולאחר מכן ע״י הוועידה השלישית של ההס׳ ב 1927 ׳ 
שהחליטה גם על הרחבת מסגרת תפקידיה של ההה״ע, 
באופן שייכללו בה, בין השאר, הכשרת חבריה לחיים קי¬ 
בוציים בחקלאות ובתעשיה! ארגון הנוער העובד בכפר 
ובמשק! והידוק קשריו של זה עם חבריו בעבודה שכירה. 

בצעדיה הראשונים עסקה ההה״ע בעיקר בארגון ילדי־ 
העוני בפרברי־הערים, אך במרוצת-הזמן, משגדלו בניהם של 
חברי ההם׳ בערים, במושבות, במושבים ובקיבוצים, נכנסו 
גם הללו לשורותיה. כל סניף שלה מתחלק לשלוש שכבות: 
צעירה (בגיל 10 — 13 ), בינונית ( 13 — 15 ) ובוגרת ( 15 — 18 ), 
ופעולתו המקצועית והחינוכית הותאמה לחלוקה זו. מ 1928 
שלחה ההה״ע חברים להכשרה חקלאית. ב 1926 התארגנו 
קבוצות־חברים ראשונות מתל־אביב וירושלים, שיצאו למפ־ 
עלי־כיבוש וחיי*צווחא בעין-חרוד ולעבודות־בציר במושבות. 
בעקבות נסיונות אלה התלכדו לגרעין ההתיישבותי הראשון 
של הנועד העובד, שלאחר לבטים ונדודים מרובים נאחז 
ב 1931 בנען. ב 1929 קם גרעין ראשון לקראת חיי-מושב, 
הוא ״ארגון אפרים״, שהתיישב ב 1937 בבית־שערים. מאז עד 
אמצע שנות ה 50 הוקמו ע״י ההה״ע כ 60 נקודות מטיפוסי- 
ההתיישבות השונים וכ 30 בתי-ספר של ערב להשתלמות 
מקצועית ולהשפלה תיכונית בערים ובמושבות. עם הפעלת 
חוק חינוך־החובה ( 1953 ) נפתחו אפשרויות רחבות בפני 
חברי ההה״ע, בגיל 14 — 17 , להשלמת השפלתם היסודית. 
ב 1955 הגיע מספרם של התלמידים בבתי־הספר הממלכתיים 
לנערים עובדים ל 12,000 , בשנים האחרונות נפתחו סניפים של 
ההה״ע ביישובי-העולים ובאיזורי־הפיתוח! צוידו מועדונים 
לילדי בתי־הספר! נוסדו בתי־ספר להכשרה מקצועית! 
אורגנו גרעינים מרובים במסגרת נח״ל! והוקמו נקודות־ 
ישוב חדשות. 

ב 1958 נתמזגו ההה״ע ו״הבונים — התנועה המאוחדת" 
ל״הסתדרות הנוער העובד והלומד", שבה מאורגנים היום 
למעלה 90/3000 בני־נועד; א) כ( 40xxx בחטיבה החינוכית 
בערים, במושבות, ביישובי-העולים ובאיזורי־הפיתוח, המאור¬ 
גנים ב 250 סניפים, בהדרכת 500 מדריכים עירוניים וחברי 
ההתיישבות העובדת! ב) כ 00 ( 30x חניכים בחטיבות המקצו¬ 
עיות, המאורגנים ב 120 סניפים בכל חלקי-הארץ! ג) כ 20,000 
בני-נרעד בקיבוצים ובמושבים ב 170 סניפים. כ 6000 חברי 
התנועה משתלמים בבתי-ספר מקצועיים של רשתות "עמל" 
ו״אורט״ וכ 1000 — בבתי-ספר של ערב מיוחדים של הס¬ 
תדרות חנוער, חנתמכים ע״י משרד-חעבודה. כן מקיימת 
הסתדרות זו בתי-ספר תיכונים של ערב לרבים מחבריה 
הבוגרים. — ב 1961 פתחה בארגון מערכת-קואופראטיווים 
לנערים במקצועות שונים, כהכנה לחייהם החברותיים והכל¬ 
כליים לאחר שחרורם מן הצבא. — התנועה הגבירה גם את 
פעולתה בתחום ההכשרה של חברות-נוער במשקי-ההתיישבות 
מקרב בני 13 — 16 שבאיזורי-הפיתוח, השכונות ופרברי העדים 
הגדולות. כן שוקדת היא על יצירת גרעיני נח״ל מבני 
העליה החדשה, 

בטאון התנועה הוא הדו-שבועוז "במעלה", היוצא ברצי¬ 
פות מ 1931 . 

14 . "הפועל". מטרת "הפועל", האיגוד לתרבות גופנית 
של ההס׳, היא החדרת ערכי־הבריאות וטיפוח תרבות־הגוף 
בקרב שכבות-העמלים. בספורט, לסוגיו השונים, רואה הוא 
אמצעי יעיל לתקנת פגימות-הגוף, הנגרמות לעובד תוד 


מילוי תפקידיו! להגברת כושר-פעולתו! להקניית הרגלי- 
בריאות! ולשמירה עליו מפני תאונות, עייפות יתרה והת¬ 
נוונות. כן שוקד "הפועל" על ריפוז הנוער הבלתי-מאודגן 
סביב תנועת־העבודה ועל גיוס חבריו לתפקידי עבודה והגנה 
לאומיים-כלליים ולשירותים סוציאליים מיוחדים של ציבור- 
הפועלים. הסניף המקומי הראשון של ״הפועל״ נוסד ב 1924 
בחיפה! ההתאגדות הארצית שלו הוקמה ב 1926 ! והכינוס 
הארצי הראשון נערך ב 1928 . ב 1934 נתארגנו סניפיו הרא¬ 
שונים בהתיישבות העובדת, "הפועל" עוסק ברוב ענפי- 
הספורט: משחקים (כדורגל, כדור-סל, כדור־עף, כדור-יד), 
התעמלות, אתלטיקה קלה, שחיה, הרמת משקלות, אגרוף, סיוף, 
טניס-שולחן, קליעה למטרה, שחמט, ריקודי-עם, ועוד. שנה- 
שנה מקיים הוא תחרויות צליחה של הכינרת, הופעות המו¬ 
ניות קבועות אחרות, שנערכות על־ידיו, הן: הקפת-התבור, 
מידוצי-אופניים, אליפויות בענפי-הספ 1 דם השונים, משחקים 
על גביעים שוגים, שיום־ערים, ועוד. — הפלוגה הימית 
של "הפועל" ביצעה תפקידים ראשונים במעלה בארגון 
ההעפלה ובאמון פעיליה וכן בהכשרת מתגייסים לצי הבריטי 
בימי מלחמת-העולם 11 . היא מוסיפה להכשיר חניכים 
לצי-הסוחר, לדיג, להתיישבות ימית ולחיל־דיים. חטיבות- 
התעופה של "הפועל" הכשירו מועמדים מרובים לחיל-האויר, 
פלוגות "הסדרן" מחנכות קבוצות קבועות לשמירה על 
מוסדות ההס׳ ואסיפותיה. — "הפועל" מארגן קורסים ארציים 
ומקומיים להכשרת מדריכים, מעמלים ומאמנים, בחלקם 
במסגרת של מכון וינגיט. הוא מוציא עיתונות־ספורט וספרות 
מקצועית. — כן מקיים הוא כינוסים אחת לחמש שנים, 
ובאחרון שבהם, שנערך ב 1961 , השתתפו, נוסף על 15,000 
ספורטאים ישראליים, נציגים רבים מאפריקה ומאסיה. "הפו¬ 
על" מסונף לאינטרנאציונאל הסוציאליסטי של ספורט- 
הפועלים ומשתתף דרך-קבע באולימפיאדות הפועלים ובכי¬ 
נוסים בינלאומיים אחרים של ספורט-הפועלים. קבוצות 
"הפועל" וספורטאיו בנבחרות הלאומיות משתתפים בתח¬ 
רויות בינלאומיות בארץ ובחוץ-לארז, ספורטאיו נוטלים 
חלק ב״מכביה״, — בסוף 1961 מנה ״הפועל״ 570 סניפים, 
מהם 440 בערים, במושבות, בעיירות, בפרברים, בשכונות 
ובהתיישבות העובדת ו 130 במקומות-עבודה. מספר חבריו — 
כ 60,000 . 

15 . המחלקהלםיפוקצרכי-דת. בהס׳ מאורגנים 
למעלה מ 100,000 חברים דתיים, שאינם נמנים על המפלגות 
הדתיות הקיימות במדינה. לשם סיפוק צרכיו המיוחדים של 
ציבור זה פעל זמן-מה מדור במסגרת "המרכז לתרבות 
ולחינוך׳, אך במרוצת־הזמן גמלה בהס׳ ההפרה, שיש להקים 
לתכלית זז׳ מחלקה בפני עצמה, שפתחה בפעולותיה ב 1957 , 
בתקופת קיומה של מחלקה זו הקציבה יותר מחצי מיליון 
ל״י להקמת בתי-כנסת, לרכישת תשמישי-קדושה, לייסוד 
ספריות תורניות ולארגון חוגי-לימוד בערים, במושבות 
וביישובים, המאוכלסים בחברי הס׳, בעיקר מן העולים 
החדשים. מזמן לזמן עורכת המחלקה כנסים לבירור בעיות, 
שמעסיקות את החברים הדתיים. בסוף 1959 נפתחה בירו¬ 
שלים המדרשה להכשרת מורים דתיים של ההס'. כן מינתה 
המחלקה ועדה להכשרת מטבחי-פועלים בארץ, שתכליתה 
לסלק מחיצות בתחום זה בין עובדים דתיים ולא-דתיים. 

16 . הפעולה המדינית, בוועידתה השניה ביאנואר 
1923 החליטה ההס׳ על הצטרפותה לאינטרנאצלנאל המק- 



57 


(ה)הסתדרות הכללית של העובדים זזעברים בארץ ישראל 


58 


צועי(האמסטרדאמי), כברית האגודות המקצועיות של ארץ־ 
ישראל, ובמאי של אותה שנה נתאשרה ההצטרפות ע״י 
האינטרנאציונאל. מאז ואילך השתתפו משלחות־ההם׳ דרד 
קבע בוועידות הכלליות של גוף זה, בוועידות המזכירויות 
המקצועיות שלו (שהן מוסדות בינלאומיים של איגודים 
מקצועיים לסוגיהם), וכן בכינוסיו, שהוקדשו לשאלות מיו¬ 
הדות, כגון: תרבות, הגירה, פועלות. באפריל 1924 ההליטה 
מועצת-ההס' השמינית על הצטרפותה של הברת־העובדים 
(ר׳ למעלה), בתור המרכז הקואופראטיוד של הפועלים 
בא״י, לאינטרנאציונאל הקואופראטיווי. "הפועל" (ר׳ למע¬ 
לה) מסונף לאינטרנאציונאל של ספורט-הפועלים ומשתתף 
בפעולתו, בכינוסיו ובאולימפיאדות הפועלים. — כן טיפחה 
החם׳ קשרים הדוקים עם תנועות־הפועלים בארצות השו¬ 
נות, בעיקר בבריטניה, אה״ב וקאנאדה, וגייסה את אהדתן 
לתכנית הבית הלאומי היהודי בא״י. בשנות ה 20 ביקרו 
משלחות של ההס׳ בברית-המועצות. ההם׳ נתנה ביטוי 
לסולידאריות שלד. עם תנועות-הפועלים בעולם גם במגביות 
לטובת פועלי-אוסטריה, שמרדו במשטר ב 1934 , ופועלי-ספרד 
בימי מלחמת-ד.אזרחים ב 1936 ? במשלוחים הרפואיים לעזרת 
הצבא האדום בתקופת מלחמת-ד.עולם 11 , ועוד. בזכות קשריד. 
הבינלאומיים ניתנד, אפשרות להם׳ להשתתף בפעולת ארגון- 
העבודה הבינלאומי — עוד קודם 1948 — אע״ם שמאוגדות 
בו מדינות עצמאיות בלבד. — בסוף המלחמה יזמו האיגודים 
המקצועיים הבריטיים, הרוסיים וד.אמריקניים ועידד. בינלאר 
מית להקמתו מחדש של האינטרגאציונאל המקצועי, שפעולתו 
נפסקה בימי־המלחמה, על בסים רחב ייתר משהיה לו 
בעבר — כלומר, ע״י צירוף האיגודים הקומוניסטיים. שלא 
היו מיוצגים בו קודם לכן. ההס׳ השתתפה בוועידת-היסוד 
של האינטרנאציונאל החדש, שנערכה בפברואר 1945 , ועל 
משלחתה בדי הוטל, בין השאר, לתבוע את תמיכתה של 
תנועת-הפועלים המאורגנת בעולם בתביעות המדיניות של 
התנועה הציונית. הוועידה קיבלד. החלטה, שנתמכה בפעילות 
ע״י המשלחת מברית-המועצות — למרות התנגדותם של ב״כ 
האיגודים מארצות־ערב — הקובעת, "שמן ד.ד.כרח הוא לאפשר 
לעם היהודי להמשיך בבניין א״י כביתו הלאומי, שהוחל בו 
בהצלחה מרובה כל-כך, ע״י עליד., התיישבות חקלאית ופי¬ 
תוח התעשיד.״. — שנים מועטות בלבד אחר הקמת "דיד.ח- 
אחדות העולמית של האיגודים המקצועיים״ 1 > 1 -ו 0 ^ןץ 

,ס . 7 .? .^\ = 10115 תס 3£10 ־ 1 ז 0£ מ 3110 ־ 1 ) פרשו ממנה 
האיגודים המערביים, בוועידתה השמינית במאי 1949 פנתה 
ההס׳ בקריאד. לשבי הצדדים היריבים "לחזור לדרך האחדות 
ולהגיע לכלל פשרה"? אך משנתרחב הקרע ומשנתגלה אפיה 
הקומוניסטי המובד.ק של "ההחאחדות", שבא על ביטויו 
בהחלטה לד.וציא משורותיה את האיגודים המקצועיים היוגו־ 
סלאוויים — פרשה ממנד. הדיס׳ בספטמבר 1950 . בהתאם 
לדיחלטת מועצתדי מיוני 1953 , הצטרפה ל״התאחדות הבינ¬ 
לאומית של האיגודים המקצועיים החפשים" ( 31 מ 3110 ת- 1111€1 

.ע . 1 . 1 ,ס . 1 = 1005 םס 11:3016 0 ^ 1 ? ) 0 1 וס 31:1 ז 16 > 11£6 ס 0 ). 
הדים׳ משמשת עכשיו כתובת לבקשות-עזרה מתנועות-פועלים 
מרובות בארצות שונות. היא רכשה עמדה חשובדי בחטיבת- 
הפועלים בארגץ-דיעבודד. הבינלאומי ובאינטרנאציונאל המק¬ 
צועי, העולדי בדירבה על משקלה המספרי בגופים אלה. 
הדים׳ מיוצגת באכסקוטיבד. בת די 23 של האינטרנאציובאל, 
שמבדי ב 1961 60 מיליון חברים בסד ארצות. ומשמשת בה, 


יחד עם לבנון, באות-כוח של המזרח התיכון. מזמן לזמן 
מייפדי האינטרבאציונאל את כותרי של הדים׳ לפעול בשמו 
בשטחים שובים, למשל, בארצות כקפריסין, מאדאגאסקאר 
ויוון, — 15 איגודים מקצועיים ארציים של ההם׳ מסונפים 
ל״מזכירויות הארציות" הבינלאומיות למקצועותידין ומשתת¬ 
פים בגופים הנבחרים שלהן, — ההם׳ מוסיפה לקיים ולטפח 
קשרים עם האיגודים המקצועיים באירופה, וביחוד עם אלדי 
שבארצות סקאבדיבאוויה, הולאנד ובלגיה; וב 1961 מינתה 
נציג קבוע לארצות-אירופדי, שמשרדו הוא בלונדון. — כבר 
ב 1952 הקימד. הדיס׳ משרד קבוע בנידיורק להנהלת פעולחדי 
המדינית באה״ב. — בשנים האחרונות הקדישה ומקדישה 
הדים׳ מאמצים מרובים לדיושטת עזרה לתנועות־דיפועלים 
בארצות המתפתחות באפריקה ובאסיה. היא טיפחה קשרים 
הדוקים עם ארגובי-דיעובדים בארצות שונות באפריקדי ובכל 
הארצות הלא-קומוניסטיות באסיה. העזרה ודיייעוץ בתחום 
הכלכלי מוגשים לאלה באמצעות המוסדות המשקיים של 
ההם׳, ואילו בשטח הארגון והקואופראצידי — ע״י עריכת 
קורסים לדיכשרת פעילים ומדריכים בענייני משק וחברה. — 
ב 1960 הקימה הדים׳ את "המכון האפרו-אסייבי", שמשמש 
בית־אולפן קבוע להכשרת פעילי תבועת-העבודה ודיקואו- 
פראצידי בארצות אסירי ואפריקה. — קשרים מעין אלה 
נרקמים גם בין הדיס׳ לבין כמה ממדינות אמריקה הלא- 
טינית. — המחלקה המדינית מוציאה בולטין אינפורמאטיווי 
חדשי, רבעץ וחוברות בלשונות האנגלית, הצרפתית והספ¬ 
רדית, פרסומים אלדי מוקדשים להסברת ענפי-פעולתה השו¬ 
נים של ההם׳. 

17 . הפועל הערבי וההם׳. בוועידה השניה של 
הדיס׳ ב 1923 — הוועידה, שבדי נקבעה חוקתה — הוחלט על 
קשירת יחסי-חברים עם הפועלים הערביים בא״י, ואילו 
בוועידתד. השלישית ביולי 1927 הוגדרו עקרונות הארגון 
המשותף של העובדים היהודיים והערביים בעניינים החיו- 
נים לדים. ביסוד הפעולה הונחה דידיכרדי בערכה החיובי 
ובזכויותיד. של העליה העברית לא״י; ולשםביצועדי דיותוותדי 
תכנית לדיקמת ברית בינלאומית של פועלי א״י, המורכבת 
מחטיבות לאומיות אוטונומיות, שלשונותיה הרשמיות דין 
עברית וערבית, כל החטיבות העבריות דין חלק אורגאני של 
הדים׳, שאינה משנה את חוקתדי ומבגדי, בעקבות יצירת הברית, 
ואף שאר החטיבות הלאומיות בארץ רשאיות להתארגן לדים- 
תדרות כללית ארצית ואוטונומיה בתוך הברית. אמנם שיתוף- 
הפעולדי למעשה בין פועלים יהודיים וערביים קדם לגיבוש 
המסגרת הפורמאלית לו, והיה מקצתו פרי יזמה ידיודית, 
ומקצתו — פרי פניות של פועלים ערביים להס׳ בבקשת 
עזרדי ודידדכה, כך, למשל, סייעה הדיס׳ בתחילת שנות ה 20 
לשביתותיהם של פועלי-העץ, פועלי-הדפוס, החייטים ועובדי 
הבאנקים הערביים ביפו, ירושלים וחיפה. הארגון המשותף 
הראשון — הדיסתדרות של פועלי הרכבת, הדואר, הטלגראף 
ודיטלפון — דיוקם ב 1919 , התפתח בקצב מדייר ובוועידתו 
ב 1923 השתתפו נציגים ערביים. ההס׳ תמכדי בארגון זדי וכן 
בפעולותידים המקצועיות של עובדי הממשלה, הצבא ודיעבו- 
דות הציבוריות בני שני העמים. בטאונה של הסתדרות 
פועלי-הרכבת, "הקטר", וכן חוזריה הוצאו בעברית ובערבית. 
ב 1925 פתחה מועצת פועלי חיפדי את המועדון הראשון 
לפועלים ערביים, ובאותה שנה התחילה הדיס׳ מוציאה בירו¬ 
שלים את עיתון-הפועלים הראשון בערבית — "איתיחאד אל- 



59 


(ה)הםתדרות הכללית של העדכדים העכרים כארץ ישראל 


60 


עמאל" ("אחדות העובדים"). עם התרחבות פעולות הארגון 
של הפועלים הערביים הוקמה "ברית פועלי א״י". בחטיבה 
הערבית של תנועת־העובדים בארץ, ששקדה על טיפוחה של 
פעולה ארגונית, מקצועית וחינוכית ושנהנתה מעזרת מוסדות 
שונים של הדוס׳, כגון קופת־תולים, קופות־מלווה, ועוד. 
הברית זכתה להכרה בינלאומית, ונציגיה השתתפו בוועידות 
האינטרנאצי 1 נאל המקצועי בתום מלחמת־העולם 11 . בתחילת 
1946 הגיע מספר חבריה ל 00 (^ 5 — העליה היהודית וההת¬ 
פתחות הכלכלית המהירה של האת גרמו לגידול ניכר במספר 
הפועלים הערביים השכירים ולשיפור מתמיד בתנאי־עבודתם. 
הברית וההם׳ חתרו להשוואת שכר( של הפועל הערבי לזה 
של היהודי, ובמקרים הרבה, ובעיקר במקומות-עבודה מעו¬ 
רבים׳ אף הגיעו להשגים חשובים בתחום זה. ביהוד עלה 
מספרם של הפועלים הערביים וגבר מתח פעולתם המקצועית 
והארגונית בימי מלחמת-העולם 11 , עם היקלטותם של רבבות 
פועלים בעבודות הממשלה והצבא. עבודת הברית וההס׳ 
נתקלה בהתנגדות חריפה מצד נותני-העבודה הערביים, 
התנועה הערבית הלאומנית, אגודות פועלים ערביות לאר 
מיות, המפלגה הקומוניסטית וממשלת המאנדאט. זו האחרונה 
לא רק נמנעה מלעודד שיתוף-פעולד, בין פועלים יד,ודיים 
וערביים, אלא אף שמה מכשולים בדרכו. הקשרים בין ההם׳ 
לבין הפועלים הערביים היו מתרופפים בימי מהומות והסתה 
מוגברת ומתהדקים שוב בשוך הסערה. — עם הקמת המדינה 
הותוו דרבים חדשות לפעולתד, של הברית: ארגון הפועלים 
והפלחים הערביים 1 ביטול האיסור על עבודה ערבית במשק 
היהודי) הנהגת שכר שווה לפועלים המקצועיים והבלתי- 
מקצועיים בני שני העמים ז והבטחת תעסוקה וחלוקת-עבודה 
מאורגנת. בשנים הראשונות לקיום המדינד, מילאה הברית 
גם את התפקידים של איגוד מקצועי, ואילו בנובמבר 1952 
החליטה מועצת ההם׳ ה 61 לפתוח את שערי האיגוד המקצועי 
שלה בכל שלביו וענפיו לכל פועל ערבי על בסיס של שוויון 
גמור ולהעניק לו זכויות מלאות בקרנות-הביטוח ובכל מערכת 
המוסדות לעזרה הדדית של החס׳. בסוף 1953 הוקם מדור 
מיוהד לפועלים הערביים במחלקה לאיגוד מקצועי. בכל 
מקום-עבודה מעורב נבחר ועד-עובדים אחד ע״י כלל העו¬ 
בדים היהודיים והערביים. ביישובים ערביים הוקמו אגודות 
מקצועיות או תאים של אגודות מקצועיות למקצוע אחד או 
לקבוצת-מקצועות, בהתאם לגודל המקום, מספר העובדים 
בו ותנאיו המיוחדים. הסדר זה היה שלב-מעבד להתקבלותם 
של ערבים להס׳. במקומות-עבודה מאורגנים הושווה שכרו 
של הפועל הערבי לזה של היהודי, אע״ם שעדיין הוא נמוד 
יותר ברובו של המשק הערבי, הכפרי והעירוני. עד סוף 
1959 הצטרפו לאיגוד המקצועי 10,700 פועלים ערביים, 
והחטיבה הפעילד, ביותר בהם היתד, הסתדרות-המורים. בסוף 
1961 הגיע מספרם של הפועלים הערביים חברי ההם׳ 
ל 24,152 , בכללם כ 1,500 מורים. נציגיהם של הפועלים הער¬ 
ביים שותפו גם במשלחות ההם׳ לוועידות בינלאומיות. — 
במקביל לכד בוצעה פעולה לארגון הפלחים הזעירים על 
יסודות שיתופיים. "קופת הפועלים והפלחים העמלים" מש¬ 
משת באנק מרכזי לפיתוח הקואופראציה הערבית ולמימונה, 
בשיתוף עם מוסדות ממשלתיים והסתדרותיים. כן קיימת 
ברית-פיקוח, נערכים סמינאריונים לפעילי הקואופראציה ומו¬ 
פיע ירחון קואופראטיווי בערבית. בסוף 1961 היו קיימים 64 
קואופראטיווים שונים עם 680 ^ חברים וקרוב ל 1.25 מיליון 


ל״י הון עצמי. הוקמו גם מפעלי-שיפון שיתופיים. — הפעילות 
התרבותית המסועפת, המקפת עשרות ישובים ערביים, באה 
על ביטויה בארגון שיעוח״ערב- ימי״עיון, פנסים, סמיגאריונים 
ובן בהוצאת ספרים וחוברות בערבית. ב 1952 הורחבה מסגרת 
השבועון הערבי ״תקיקאת אל-עמר׳(שהופיע מ 1937 ), דבר, 
שבא, בין השאר׳על ביטויו בהנהגת מדורות קבועים בו לענייני 
המורים והאיגוד המקצועי. מסוף 1960 יוצא במקומו הירחון 
״אל-ד,ךפ״ (״המטרה״) < ענייני ציבור המורים הערביים נדו¬ 
נים בדו־שבועון "צדא-אתרביה" (=״הד החינוד")! ואילו 
לבעיות האיגוד המקצועי נתייחד מדור בעיתון היומי "אל- 
יום״, היוצא תוד שיתוף ההס׳ ו״אגודת אל־יום״. — מתחילת 
1958 הוקמו׳ תיד שיתוף עם מרכז הסתדרות הנוער העובד 
וד׳לומד (ר׳ למעלה), סניפים להסתדרות זו ביישובים ערביים 
ובשכונות ערביות בערים המעורבוו 3 —המדור המיוחד לנשים 
פועל בשיתוף עם מועצת-הפועלות (ר׳ למעלה) ומקיים 
פעולות תרבות וד׳סנרה ומוסדות ללימוד מקצועי. — 
הצטרפות הפועלים הערביים לאיגוד המקצועי ושיתופם 
במוםדות-ד,גמל וקרנות-הביטוח של החס׳ היו, כאמור, שלבי- 
מעבר לחברות שלמה בר,. ב 1954 נתאשרר, החלטה על 
קבלת משוחררי צד.״ל ואנשי המילואים בני המיעוטים להם׳, 
ואילו ב 1959 החליטה מועצת ההם׳ על קבלת פועלים ערביים 
לתוכה בזכויות מלאות. 

18 . המם האחיד. מם זד, הונהג ביאנואר 1937 כמם- 
חבר של כל הנמנים על ההם׳. המם הוא פרוגרסיווי ומותאם 
לשכרו של העובד, אך העזרה הניתנת ע״י ההם׳ לחברים 
שווה לכל ואינה מותנית בגובד, תשלומיהם. עובדים, שהכ¬ 
נסתם היא 0 ^- 120 ל״י לחודש, משלמים מם בשיעור של 
4% משכרם) בעלי הכנסה חדשית של 121 — 265 ל״י — 43% ) 
השכר שמעל ל 265 ל״י פטור ממם. המוסדות העליונים של 
ד,ר,ם׳ החליטו על העלאת "התקרה" של המשכורת, החייבת 
במס אחיד (החל בינואר 1962 ), מ 265 ל 500 ל״י. מהקלות 
והנחות במס האחיד נד,נים: שוטרים ופועלים בעבודות-דחק, 
עולים חדשים, מובטלים וחולים, מגוייסים לצבא, סטודנטים, 
משתלמים. כ 80% מחברי ההם׳ משלמים 43% מס. ההכנסד, 
הכללית של לשכת-המס ב 1960 הגיעד, ל 63.2 מיליון ל״י) 
מזה — מן המס האחיד 42.9 מיליון) מן התשלוימים הנוספים 
בעד עזרה רפואית מלאה בקופת-חולים לבני-ד,משפהד" לחברי 
"הפועל המזרחי" ו" פועלי אגודת ישראל", לנוער בהכשרה, 
לנוער העובד ועוד — 20.3 מיליון. הד״כנסות מתשלומי המס 
האחיד מתחלקות בשיעורים הבאים: לקופת-חולים וקרן-נכות 
4638% ן ל״משען״ 6.45% ) ל״דור לדור״ 249% ) ל״מציב" 
1.49% ן לקרדשביתה 1.99% ן לקרדעבודה 1.99% (שהיא 
קרן-ד.שקעד, ליצירת מקורות-תעסוקד, בשעת הצורך)} לפעולת 
ארגון, תרבות וחינוך 31.25% ! להוצאות הוועד הפועל 7.46% . 

19 . התקציב הארגוני של ההסתדרות 
ב 1961/62 . תקציב זד, מיועד להרצאות בית הוועד הפועל של 
ההם׳) מועצות-הפועלים בעיר ובכפר) מרכזי הנוער העובד 
והלומד ו״הפועל", על כל סניפיהם! האיגודים המקצועיים, 
הארציים וד׳מקומיים! מפעלי התרבות והחינוך ברחבי הארץ, 
לרבות ישובי-עולים ואיזורי-פיתוח! ארגון אמד,ות עובדות 
( 50% מתקציבו)! וד,עבודה האירגונית, המקצועית והתרבו¬ 
תית בקרב הערבים. 

סעיפי-ההכנסד,: תשלומי מיסים — 20,648,500 ל״י! 
השתתפות מוסדות — 2300,000 ל״י! מגביות בחוץ לארץ — 



61 


(ה)הסתדרות חפללית של העוברים העבריס בארץ ישראל 


62 


4,475,000 ל״י. סעיפי־ההוצאה; מועצות הפועליס— 000 ׳ 827 ׳ 11 
ל״י; האיגוד המקצועי — 4,700,500 ל״י? תרבות וחינור — 
3,956,700 ל״י! ארגון, בוער, ספורט — 2,374,100 ל״י! 
מפעלים, נכסים והשקעות— 2,700,000 ל״י! שאר הסעיפיס — 
1,924,500 ל״י? הוצאות כלליות — 2,163,000 ל״י. 

20 . תוצאות הבחירות לוועידות ההסתדרות 
( 1920 — 1960 ) 

1 . הוועידה הראשונה ( 4 — 9 בדצמבר 1920 ); 4,433 בוחרים, 
87 צירים. אחדות־העבודה — 38 ; הפועל*הצעיר — 27 ; 
העולים החדשים (צעירי־ציון, השומר־הצעיר, החלוץ) — 

16 ; מפלגת־פועלים מוציאליסטית עברית(מ.פ.ם.ע.) — 6 . 

2 . הוועידה השניה ( 7 — 20 ביאנואר 1923 ): 6,581 בוחרים, 
130 צירים, אחדות־העבודה—הבלוק הסוציאליסטי — 69 
צירים; הפועל־הצעיר— 36 ; גדוד־העבודה— 6 ; השומר־ 
הצעיר — 4 ; קבוצת ״ארגון״ — 4 ; פועלי־הרכבת — 3 ; 
רשימת פועלים, חיפה — 3 ; סראקציית הפועלים — 3 ; 
אגודות מקצועיות מאוחדות, ירושלים — 2 

3 הוועידה השלישית ( 5 — 22 ביולי 1927 ): 17,036 בוחרים, 
201 צירים. אחדות־העבודה — 108 צירים; הפועל־ 
הצעיר — 54 ; פועלי-ציון שמאל — 14 ; רשימה קיבו¬ 
צית — 8 ; גוש שמאלי — 8 ; אופוזיציה שמאלית — 4 ; 
בלתי־מפלגתיים—ארץ־ישראל העובדת — 3 ; פועלים 
רוויזיוניסטים — 2 . 

4 הוועידה הרביעית ( 12 — 18 בפברואר 1933 ; 9 — 13 ביאבר 
אר 1934 ): 22,341 בוחרים, 201 צירים. מפלגת פועלי 
ארץ־ישראל — 165 צירים; פועלי־ציון שמאל — 16 : 
השומר־הצעיר — 16 ; תימנים — 2 ; נוער ציוני כללי — 

1 : סוציאליסטים דתיים — 1 . 

5 הוועידה החמישית ( 19 — 23 באפריל 1942 ) : 88,198 
בוחרים, 392 צירים. מפלגת פועלי ארץ־ישראל — 278 
צירים: השומר־הצעיר והליגה הסוציאליסטית — 77 : 
פועלי־ציון שמאל — 17 ; העובד הציוני — 14 : פועלי־ 

ציון והחוגים המארכסיםטיים — 6 . חברי "הרשימה 
הפרולטארית״, שבעדה הצביעו 2.2% מכלל הבוחרים, 
הוצאו מן הוועידה. 

6 . הוועידה השישית ( 20 — 21 בנובמבר 28:1944 ביאנואר— 

2 בפברואר 1945 ; 1 באוקטובר 1945 ); 106,302 בוחרים, 

401 צירים. מפלגת פועלי ארץ־ישראל — 216 צירים; 
השומר־הצעיר, הליגה הסוציאליסטית ופועלי־ציון שמאל 
— 83 ; התנועה לאחדות העבודה — 71 ; העובד הציוני — 

12 ; עליה חדשה— 12 ; העובד הדתי— 4 ; תימנים — 2 ; 
פועלי־העם — 1 . 

7 . הוועידה השביעית( 24 — 30 במאי 1949 ): 142,833 בוחרים, 
501 צירים. מפלגת פועלי ארץ־ישראל — 286 צירים: 
מפלגת הפועלים המאוחדת — 172 ; העובד הציוני — 19 ; 
העובד הדתי — 11 ; המפלגה הקומוניסטית הישראלית — 

10 ; המפלגה הקומוניסטית העברית — 3 . 

8 . הוועידה השמינית ( 18 — 20 במארס 1956 ): 431,160 בו¬ 
חרים׳ 801 צירים. מפלגת פועלי ארץ-ישראל — 463 
צירים; אחדות העבודה—פועלי-ציון — 117 ; מפלגת 
הפועלים המאוחדת — 101 ; העובד הציוני— 42 : המפלגה 
הקומוניסטית הישראלית — 33 ; איגוד העובדים הציונים 
הכלליים — 30 ; העובד הדתי — 15 . 


9 . הוועידה התשיעית ( 3 — 5 בפברואר 1960 ): 504,687 בו¬ 
חרים, 801 צירים. מפלגת פועלי ארץ-ישראל — 444 
צירים: אחדות-העבודה—פועלי-ציון — 136 ; מפלגת 
הפועלים המאוחדת — 112 ; העובד הציוני — 46 : 
איגוד העובדים הציונים הכלליים — 28 ; המפלגה הקומד 
ניסטית הישראלית — 22 ; העובד הדתי — 13 . 

21 . אוכלוסיית ההסתדרות. 


טבלה 1 . אוכלוסיית ההסתדרות וחלקה ביישוב היהודי בארץ 

( 1950 — 1961 ) 

אחח חברי ההם׳ 

כלל 


בכלל האוכלוסיה 
היד,ודית 

חברי ההס׳ האוכלוסיה 

היהודית 

בתחילת שנת 

36.7 

1,013,871 372,328 

1950 

51.7 

1,526,009 789,540 

1955 

59.2 

1,858,841 1,100,000 

1960 

60.1 

1,911,277 1,149,000 

1961 

סבלה 2 . הגידול האבסולוטי של האוכלוסיה 
( 1950 — 1960 ) 

הגידול השנתי של הגידול השנתי של בלל 

השנה 

אוכלוסיית ההסתדרות האוכלוסיה היהודית 

189.122 

137,141 

1950 

201,399 

171,518 

1951 

45,825 

47,335 

1952 

33,424 

19,003 

1953 

42,368 

12,215 

1954 

64,510 

77,276 

1955 

76,936 

44,236 

1956 

95,286 

83,206 

1957 

47,407 

51,793 

1958 

48,693 

53,951 

1959 

52,436 

71,000 ■ 

1960 


טבלה 3 . חברי ההסתדרות בכלל המועסקים היהודיים בארץ 

( 1955 — 1960 ) 


אחוז חברי ההם' 
בכלל המועסקים 

המועסקים 

היהודיים 

חברי ההם' 

השנה 

73.0 

542,300 

395,755 

1955 

74.8 

599,500 

448,390 

1957 

73.7 

627,800 

498,416 

1959 

74,6 

653,700 

487,508 

1960 


טבלה 4 . 




חלוקת אוכלוסיית ההסתדרות לסי מקומות-היישוב 


(בתהילת השנה, באחוזים) 


1960 

1955 

1950 

1947 

סקוסות-היישוב 

39.4 

40.9 

47.0 

53.5 

שלוש העדים הגדולות (תל- 





אביב, ירושלים, חיפה) 

22.2 

19.4 

12.6 

6.0 

ערים אחדות. 

19.3 

19.3 

16.3 

16.7 

מושבות. 

9,1 

9.5 

17.4 

17.4 

משקים קיבוציים .... 

10.0 

10.9 

6.7 

6.4 

סושבי־עובדים .... 

!00.0 

100.0 

100.0 

100.0 

בםך-הכל 






63 


(ה)הסתדרות הכללית של העוכדים העכרים כארץ ישראל 


64 


ש ב ל ה 5 . חלוקת אוכלוסיית ההסתדרות לפי ארצות הלידה 
(באחוזים) 


(1958—1937) 


תחילת 

1958 

תהילת 

1956 

1937 

ארצות־הלידה 

53.8 

58.3 

84.5 

ארצות־אירופה .... 

27.5 

24.3 

4.2 

ארצות אפריקה ואסיה 

(פרט לתימן) 

3.9 

4.2 

2.9 

תימן ....... 

ארצות אמריקה 

1.2 

1.0 

0.3 

ואוסטראליה 

13.6 

12.2 

8.1 

ילידי־הארץ. 

100.0 

100.0 

100.0 

בסד״הכל 


טבלה 6 , המבנה המקצועי של אוכלוסיית ההסתדרות 
(באחוזים) 


טבלה 9 . מספר המפרנסים חברי ההסתדרות, לפי הענפים 
והמץ, בסוף 1960 ' 


בסו־הכל 

חברות 

חברים 

הענפים 


72,013 

34,261 

37,752 

משקי העובדים ..... 

.1 

16469 

1,762 

14,707 

חקלאות וגננות . . . . 

.2 

101,594 

11,011 

90,583 

תעשיה ומלאכה .... 

.3 

26,733 

11 

26,722 

בניין. 

.4 

53,252 

7,037 

46,215 

עבודות ציבוריות ועבודות 
פשוטות. 

-5 

30,253 

786 

29,467 

הובלה, ים, דואר, טלגרף 


174,404 

60,888 

113,516 

שירותים שונים (פקידות, 
עבודות בשירות המדינה 
ומקצועות חפשיים) . . . 

.7 

474,718 

115,756 

358,%2 

בסו־הכל . 


12,790 



פרטים לא-ידועים . . . . 


487,508 



בסר־ד,כל 

(כולל לא־ידועים) . . . . 



1 ) כולל 12,921 פועלי□ ערביים. 


(1960—1947) 


1960 

1956 

1947 

הענף 

16.0 

17.9 

23.7 

ההתיישבות העובדת . . 

2.8 

3.3 

3.4 

עבודה שכירה בחקלאות. 

21.5 

20.2 

25.7 

תעשיה ומלאכה . . . 




הובלה, דואר, טלגראף 

6.1 

6.6 

5.1 

ורכבת 

5.4 

5.4 

5.2 

בניין. 

12.5 

14.5 

6.1 

עבודות ציבוריות . . . 

7.1 

6.7 

5.8 

מקצועות חפשיים . . . 




פקידות, עבורה במנגנון* 

28.6 

25.4 

25.0 

המדינה ושירותים שונים 

100.0 

100.0 

100.0 

בסו-הכל 

טבלה 7 , אוכלוסיית ההסתדרות לפי המצב המשפחתי 



(באחוזים) 


ביאנואר 1961 ) 

(בז 

בסך־הכל 

נשים 

גברים 

המצב המשפחתי 

16.5 

5.4 

11.1 

רווקים/ות. 

78.7 

39.7 

39.0 

נשואים/ות. 

3.1 

2.4 

0.7 

אלמנים/ות וגרושיפ/ות . 

98.3 

47.5 

50.8 

בסד־ד׳כל 

1.7 



לא ידוע 

100.0 



בםך-הכל 

ט ב ל ה 8 . אוכלוסיית ההסתדרות לפי המין (באחוזים) 


(בלא עובדים זמניים ונוער עובד) 


בסד־הכל 

נשים 

גברים 

השנה 

100.0 

39.3 

60.7 

.1930 

100.0 

45.9 

54.1 

1 ביאנואר 1947 . . 

100.0 

47.1 

52.9 

1 ביאנואר 1955 . . 

100.0, 

47.9 

52,1 

1 ביאנואר 1959 . . 

100.0 

48.5 

51.5 

1 ביאנואר 1960 . . , 

100.0 

48.3 

51.7 

ז ביאנואר 1961 . . , 


טבלה 10 . כוח־אדם ותוצר לאומי גלמי במשק הפועלים 
בשנת 1960 


תעסוקה תפוקה נקיה 




■וני 




" ס 

מיליונ 

לירות 

" ס 

מספר 

עובדי 

אלפיב 



£1 


ס 




27 

253 

40 

79 

חקלאות, דיג וייעור . . 

.1 

18 

168 

16 

30 

תעשיה ומלאכה .... 

.2 

8 

70 

10 

20 

בניה ועבודות ציבוריות . 

.3 

11 

100 

8 

15 

הובלה ותחבורה .... 

.4 





מסהר ושירותים 

,5 

36 

330 

26 

50 

(סוציאליים ואירגוניים) . 


100 

921 

100 

194 

בסל-הכל . 

.6 


3,547 


702 

בסך־ד׳כל במשק הישראלי 

.7 





האחוז של משק הפועלים 

.8 


26.0 


27.6 

במשק הישראלי הכללי 



ח. ארלוזורוב, כתבים׳ ווו, תרצ״ד, צמ׳ 176-121 , 208-203 ; 
מ. ברסלבסקי, תנועת־הפועלים הארץ־ישראלית (ציונים ומ¬ 
קורות), תש״ב; הנ״ל, תנועת־הפועלים האדץ־ישראלית (קר 
רות ומקורות), 111-1 , תשט״ו-תשי״ט; מעשים ומגמות, פרקים 
מעבודות ירח־העיוו של ההסתדרות [ברחובות בשנת תש״א]. 
תש״ב; מ. יערי, בפתה תקופה, 1942 , עט׳ 198-161 ( ב. 
כצנלסון, כתבים, 1 -ווא, [תש״הז]—תש״י(רשימת המאמרים 
והנאומים על ההס׳ ניתנת בברד ווא, עם׳ 396-394 ) ; ההסתד¬ 
רות, מאסף, בעריכת צ. רוזנשטיין, 1946 ! ח. מרחביה, עם 
ומולדת, [תש״ט]; בשנת השלושים, סקירות וסיכומים 
תרפ״א-תשי״א, בעריכת ש. לוי, [ז 1951 } ; חוקות ההסתד¬ 
רותי, 1952 ; ד. קלעי, איד נוסדה ההסתדרות, תשי״ב 1 ד. 
בך-גוריוו, ממעמד לעם, תשט״ו, עט׳ 354-175 ; צ.רוזנשטיץ, 
תולדות תנועת־הפועלים באדץ-ישראל, 1 , תשט״ו, עט׳ 421 - 
427 ; ק. פינס, מה ומה בהסתדרות, ערכים, מפעלים ומעשים, 
[? 1956 ) 1 א. מנור, מהות ההסתדרות, [? 1956 ]; הנ״ל, 40 יאר 
הסתדרות, 1%0 (מהדורה אידית מתוקנת ומעודכנת של ספרו 
העברי הנזכר): ד. כהן, חסד נעורים, תשס״ז: ע. מיימון, 
חמשים שבות תנועת הפועלות, תשי״ח; ז. כרמי, האיגת 
המקצועי בישראל ובעמים, 1959 : ם. לבון, ערכים ותמורות, 
תש״ד: א. בקד, המדיניות המקצועית והכלכלית של ההסתד¬ 
רות, 1960 : ג. קרסל, ההסתדרות, 1960 (בעט׳ 197-167 ביב¬ 
ליוגראפיה מפורטת); מועד, ארבעים שנה להסתדרות, בע¬ 
ריכת י. גוסהלף וצ. ארד, 1960 ; י. גוטהלף, המדינה, החברה 
וההסתדרות, 1961 , עמ׳ 218-153 ; פרוטוקולים של ועידות 
ההסתדרות ומועצותיה; דינים וחשבונות של הוועד הפועל 
של ההסתדרות לוועידותיה; תזכירים (בכתב־יד) ממוסדות 
שונים של ההסתדרות. 


ש. ב. 

















65 


(ה)הםתדדות הציוכית — הסתכלות 


66 


( 0 ה?זתךרוח הציונית, ע״ע ציזנות, 
(סיהסתךרות הציונית ד״ןז^ה, ע״ע ךויזיונ*םטים. 
ה^זתךרות עוצרים לאיצית, ע״ע רויזיוניסטיס. 
הסתדרות עולמית נעים ציוניות, ע״ע ויצ״ו. 

הסתכלות (באנג׳ ובצרפ׳ ח 10 ] 3 ז\ז 5€ < 1 ס, בגרה׳ - 3011311 מ^ 
8 ת 11 ), בפילוסופיה — פעולת התפיסה של מועא 
ע״י הקשבה, שמתוכה מתבלט המועזא מול הרקע של סביבתו 
(ההגדרה של ק.פישר,אסתטיקה, 11 ).משתמשים במונח הם׳ 
הן לגבי הפעולה של המסתכל והן לגבי תוצאותיה 
של פעולה זו. במשמעות השניה אומרים, למשל, שההס׳ היא 
"ברורה", כלומר, שתכנה מתוחם באופן ברור משאר התכנים 
של התודעה. ההם׳ מתייחסת באורח בלתי־אמצעי 
אל המושא שלה, בניגוד למושג, המתייחם אל המושא 
שלו בתיווכה של אחת מתכונות״המושג. השכל המושגי חושב, 
למשל, על "משולש סתם" ומתייחס בתיווכו של מושג כללי 
זה גם אל משולש אינדיווידואלי מסוייס; החם׳ מתייחסת רק 
למשולש מסויים. ש. מימון(ע״ע) הסביר: "המושג הוא מוצר 
של החשיבה, אך כל חשיבה היא קישור של ריבוי באחדות־ 
התודעה. קישור זה כבר הוא מניח, איפוא, את התודעה של 
כל אחד מן החלקים של אותו ריבוי. תודעה ז 1 עצמה אינה 
מוצר של ההשיבה, אלא היא החומר הנתון לחשיבה. התודעה 
של חומר זה מחוץ לקישורו היא הס׳" (מימון, הקאטיגוריות, 
1794 , עמ׳ 169 ). יוצא, שהחשיבה המושגית וההם׳ החושנית 
זקוקות זו לזו, השכל אינו יכול להסתכל והחושים אינם 
יכולים לחשוב. רק ע״י איחוד פעולותיהם יכולה להיווצר 
ההכרה. קאנט: "מחשבות בלא תוכן הן ריקות, הסתכלויות 
ללא מושגים הן סומות" (ביקורת התבונה הטהורה, הוצאה 
שניה, עמ׳ 75 < הוצאה עברית, עט׳ 93 ). 

הצורות הטהורות של ההם׳. השכל הדים* 
קורסיווי. בבר הורה אריסטו, שהחשיבה זקוקה להם׳ 
(פאנטאסמה). קאנט עשה זיקה הדדית זו עמוד-התווך של 
תורת־ההכרה שלו. החלל והזמן הם הצורות הטהורות 
של ההס׳. הם צורות סובייקטיוויות. החומר של התחושות 
(מ 86 מ 1 ו 1 ) £111 קךןו£), הניחן מן החוץ, נקלט לתוך הצורות של 
החלל והזמן, וכך נוצרת ההם׳ החושנית. ההכרה היא סינתזה 
של החשיבה ושל ההם׳. השכל החושב מעבד את השגי ההם׳ 
החושנית באמצעות הקאטיגוריות, מקשר ומסדר אותם ויוצר 
את חמונת־העולם המדעית. באורח זה משתפים, איפוא, 
פעולה התחושות, החלל־הזמן והקאטיגויריות. התחושות באות 
מן ה״חוץ" (ע״ע דבר כשהוא לעצמו), ואילו החלל־הזמן 
והקאטיגלריות הם הצורות של הסובייקט המכיר. מכאן הסיק 
קאנט מסקנות מרחיקות לכת: מכיון שההס' והשכל הם 
הגורמים היחידים של ההכרה, וההכרה האנושית אינה אפ¬ 
שרית בלעדיהם, הרי כל מה שניתן להכרה הוא חושני, ורק 
החושני ניתן להכרה. לפיכך מוברחים אנו לוותר על השאיפה 
להגיע בהכרתנו העיונית אל העל־חושי. קאנט קורא את 
השכל הזקוק להם' בשם "שכל דיסקורסיווי". שכל זה יכול 
להכיר משהו רק כשההם' "נותנת" לו את החומר החושני, 
הבא מן החוץ! תפקידו הוא לסדר את החומר הניתן לד ע״י 
הפעולה של הסינתזה. 

החס׳ השכלית ( 8 מ 131111 ןמ 113 \, 1€116 ךז 11611614 ו 1 ). אע״ם 
ששכלנו הוא שכל דיסקורסיווי, אין אנו רשאים להניח, שכל 

■ץ 


שכל הוא דיסקורסיווי ותלוי בהס׳ ובחומר הניתן על-ידיה 
מן החוץ. אנו יכולים לתאר לעצמנו שכל אלוהי. שהריבוי 
שבהם׳ אינו "ניתן" לו מן החוץ, אלא נוצר ע״י התודעה 
העצמית שלו, באופן שהמושאים של דימוייו נוצרים 
על־ידי פעולת־הדימוי עצמה. ההם' של שכל כזה היתה 
בהכרח שכלית — במלים אחרות: שכל זה היה הסתכלותי 
מתוך עצמו, מכיון שעל־ידי פעולת־ההס׳ גופה היה 
נוצר גם האובייקט שלה. הבעיה היסודית של תורת־ 
ההפרה (״כיצד אפשר לנו להכיר דברים, שהם מחוץ לנו 1 ״) 
לא היתה קיימת לגבי "שכל מסתכל" כזה. שכלנו הוא רק 
שכל חושב! הוא אינו שבל מסתכל, כי הוא רק מסדר 
את החומר זעיתן לו בתיווכה של ההם׳ ממקורות אחרים. 
הוא סביל, רצפטיווי. אולם קאנט יוצר כאן את המושג של 
שכל מסתכל מכוח עצמו וקורא לו "שכל מסתכל" או 
"הסתכלות שכלית". לגבי קאנט היה מושג זה, כמו שהוא 
עצמו אומר, ״בעייתי״: מושג־גבול, שנועד להבהיר — באמ¬ 
צעות תכנו המיוחד — את טיב שכלו של האדם ומגבלותיו. 

מושג זה של ההם׳ השכלית קיבל משמעות מרכזית 
במשנותיהם של פיכטה ^לינג. לפיכטה ההם' השכלית היא 
כלי־החשיבה המיוחד של הפילוסוף, המבקש לשחזר את 
התהוות־העולם, שהיא פרי פועל בלתי־מודע של התבונה. 
לעומת זה לשלינג היא התמזגות אסתטית עם הרוחני, 
"חוש פנימי", שלא כל אדם חונן בו, כמו שלא כל אדם 
חוגן בכשרון אמנותי. רק בעל "ההם׳ השכלית" מוכשר 
להתפלסף, אי־אפשר להשיג הס׳ זו בדרך של החשיבה! היא 
"חשיבה בלתי־חושבת", אילמת, שאינה פותרת את הבעיות 
בדרך של רפלפסיה, אלא מתגברת עליהן ע״י עצם פעולתה — 
פעולת ההם׳ הבלתי־אמצעית. היא מתבטאת ביחוד ביצירות 
של האמנות. נגד השימוש בהס׳ שכלית זו בפילוסופיה 
יצא הגל במבוא המפורסם שלו ל״פנומנולוגיה של הרוח". 
שבו הוא קורא את ההם׳ השכלית בשם "הלילה, שבו כל 
הפרות הן שחורות". לפי הגל אין הס׳ ללא ניגוד, ללא 
רפלפסיה, ואין זהות ללא הבדל. 

ההם׳ לפי ג תה. — גתה (ע״ע) ראה בהם׳ כלי מיוחד 
של ההכרה. הוא ייחס לעצמו כושר הם׳ — מעץ סגולה 
לחדור לתוך מצביהם של אחרים. ןתר על כן: כשם שאפלטון 
טען, שאנו מסתכלים באידיאות, כך טען גתה, שהיה ברשותו 
הכלי, שבאמצעותו יכול היה להסתכל באידיאות הפועלות 
בטבע! ומה שתופס הרוח ע״י הם׳ זו היה בעיניו לא פחות 
ממשי מתפיסותיה של ההס׳ החושנית. כשגילה גתה את 
"צמח בראשית", שבו ראה את הדגם היסודי המתממש בכל 
חלקי־הצמח, הסביר את רעיונו לשילר (בשעת טיול עם זה 
האחרון ב 1794 ) ושירטט לפניו בקווים אחדים את "צמח* 
בראשית״ על פיסת-נייר. שילר טען: "אין זו ממשות, זוהי 
אידיאה". גתה השיב: "אני מסתכל בעיני באידיאות". בהתאם 
לכך דיבר גתה על "כוח־שיפוט מסתכל", המקשר את ההם׳ 
של העולם החושני עם הרוחניות של תכני-חשיבה טהורים. 
ע״י יצירת מושג זה דחה גתה את הניגוד בין הס׳ וחשיבה. 
האפייני לפילוסופיה של קאנט. 

הם׳ ומושג. ניגוד קאנטייני זה דחה גם שופנהאואר 
(ע״ע). לדעתו, כ ל הס׳ היא שכלית. אך ביטוי זה הוא, לפי 
תפיסתו, בעל משמעות שונה מזו שיש לו במשנותיהם של 
קאנט, פיכטה ושלינג שופנהאואר רוצה לומר בזה, שהדי¬ 
מוי של עולם אובייקטיווי נוצר אך ורק ע״י הקאטיגוריה 



67 


הסתכלות — הענקה 


68 


השכלית של הסיבתיות כשהיא מופעלת בקשר לחלל ולזמן. 
מפני־כן אין הס׳ ללא פעולה של השכל. התחושה. הנו¬ 
צרת ע״י הגירוי של כלי חושני׳ כגון עצביהראיה, אינה 
אובייקטיווית כשלעצמה, ורק ע״י הפעולה של הסיבתיות 
היא הופכת, באמצעות "השלכה" עצמית׳ לתמונה של מושא 
חיצוני. שופנהאואר הסביר את תורתו זו ביהוד ע״י דוגמות 
מתחום־הראיה, וכינה את הראיה בשם האינטלקטואליזאציה 
של התפיסה החושנית תורה זו נתקבלה על־ידי חוקר* 
הטבע הלמהולץ ובתיווכו השפיעה על הפיסיולוגיה. התופעות 
שבהם׳ מוסברות כאן כמסקנה של פעולה שכלית׳ של 
תהליד בלתי־מודע של משפטים והקשים. הפיסיולוג הרינג 
(ע״ע) שם במקום הגורם השכלי'את הזיכרון. לדעתו, 
אין ההם׳ אלא תופעה של הזיכרון, "תופעה מנימיח". למח¬ 
קרים הללו בהס׳ נתן קאסירר (פילוסופי של הצורות 
הסמליות׳ כרך ב׳, עמ' 155 ואילך) מפנה חדש ע״י מה 
שהציג את "כוח־הדמיון היוצר" כגורם ראשיתי בכל הם׳. 
ההם׳ אינה נוצרת ע״י התוו סס ותו של גורם שכלי 
לתחושה מסויימת׳ כמו שהיו סבורים הוגי־הדעות׳ שקדמו 
לו! אין זו השלמה׳ אלא עיצוב ראשיתי, שרק הוא 
מאפשר את ההם׳. פעולת ההם׳ נעשית תמיד מנקודת־ 
מבט מסויימת׳ ונקודת־מבט זו משנה את ההס'. כל "ראיה 
חושנית" היא מעיקרה "ראיה בעיני-הרוח". עם הבנה חדשה 
של המושא משתנה מיד גם המושא של ההם׳ עצמה. 
אמרתו של גתה, שהמסתכלים מתנהגים כיוצרים מתוך עצם 
הסתכלותם, חלה לא רק על האמן ואיש-המדע, אלא אף על 
ההם׳ הפשוטה ביותר. אי־אפשר להפריד בין ההם׳ ובין 
משמעותה. הנתונים הראשונים של התודעה אינם תחושות 
חסרות־דמות׳ אלא הסתכלויות׳ וכל הסתכלות היא כוליות, 
שכבר קיבלה את דמותה ע״י גורם שכלי׳ שהוא חלק אינט¬ 
גראלי שלה. 

ההם׳ וחיי-המעשה. שופנהאואר שם לב לחשי¬ 
בותה של החס׳ בחיים היומיומיים (ר׳ ההשלמות לספר 
הראשון של ״ד,עולם כרציה וכדימוי״׳ פרק 1 , "על היחס של 
ההכרה ההסתכלותית אל המופשטת").בחיים המעשיים יכולד, 
ההם׳ להדריך אח מעשינו באופן בלתי-אמצעי, בעוד שההכרה 
המופשטת יכולה לעשות אח הדבר רק בתיווכו של הזיכרון. 
מכאן נובע היתרון של ההם׳ במו״מ היומיומי, שבו מצטיינות 
ביחוד הנשים. מי שהכיר את אפיו של הזולת באופן הס¬ 
תכלותי יבין כיצד לטפל בו בביטחון. ההכרה המופשטת 
מספקת רק עקרונות כלליים׳ אך לעולם אין המקרה הבודד 
מתאים בדיוק אל הכלל המופשט. מכאן מסתבר גם-כן מפני¬ 
מה בחיי-המעשה ידו של המלומד היא על התחתונה לגבי 
א יש ־ה מעש ה, שיתרונו הוא בדרכו להסתכל בדב¬ 
רים• על עשיה לפי מושגים מאיימת הסכנה של הקפדה 
יתרה, ואילו על עשיה לפי הם' — הסכנה של קלות-דעת. 
ההשקפות היסודיות של האדם, מוסיף שופנהאואד, נוצרות 
עד שנת הארבעים לחייו, שהרי בשנים אלו יוצר לו האדם 
את תפיסתו ההסתכלותית מן העולם האובייקטיווי) כל 
הכרה מופשטת יש לה ערך רק ע״י ייחוסה אל ההס׳. 

חשיבותה ה פ דאג וגי ת של ההם׳. כבר במאות 
הראשונות של הזמן החדש הטעימו מחנכים את חשיבותה 
של ההס' כתגובה לחינוך המילולי של יה״ב: ביקון. קומניוס׳ 
רוסו, באזדוב. פסטאלוצי ראה בהם׳ את יסודו של החינוך. 
שומה על המחנך להניח את היסוד לחינוך ולהשכלה בעתיד 


ע״י הם׳ מתוכננת ורבת-צדדים. מכאן החשיבות החינוכית 
של אספים, דגמים, תמונות־קיר, גלובוסים, מפות, המחזוד 
ביחוד מחייבת ההכשרה במדעי-הטבע לטפח את כושר- 
ההבחנה של החניך ולהרחיב את תחום־ידיעותיו ע״י הס׳ 
(וע״ע אידטיקה, כרך ב׳, עמ׳ 633 — 634 ). 

ברגמךרוטנשטרייד׳ מבוא לתרגום העברי של "ביקורת כוח- 
השיפוט״ לקאנט, תשכ״א!,• 1461 ויוו 1 ג 8 . 0 
, 5€11 ז £1 'וו .? , 11 0£1 ־ 81 . 1 < ;* 1921 
.(ס)!}!/ //^^ 8 . 4 ■ 1 )מ 0 > 1 מס׳ו 

40 ((ו^■ 8€ 00 ,^]מסא .( ; 1927 ,* 1 , 11 )/) 14 ^ 1 ז 4 ו 1 <ז 1€11 (ז 114 ) 
; 1930 ,)< 111 < 14 > 10 0 ) 01 <) 1,11 ,ץ 0 א ס.! .£ ; 1926 , 111114111041 
>.ו 011 וו 17111411100 .״ 143510 . 8 ; 1938 , 10111141011 , 1 ) 11 ^ 3 .ז\\ ■א 

. 1957 .) 110 ) 1714 

ש. ה. ב. 

הענקה (באנג׳ 1 ) 31 ׳וז 16 ), 1 . במשפט — תגמול, שמוצע 
ע״י אדם יחיד או גוף ציבורי לכל מי שיעשה מעשה 
מסויים. לפי המשפט האנגלי, ובעקבותיו גם במשפט היש¬ 
ראלי, יש לראות בעשיית המעשה קבלת הצעה של המציע, 
והעשיה משלמת, איפוא, התקשרות חוזית, שמקנה לו, 
לעושה׳ אתי הזכות לקבל את ההע׳ המוצעת. כך, למשל, 
יש בפירסום הודעה בעיתונות על מתן הע׳ למי שימסור 
ידיעות ססדימות משום הצעה לציבור בכללו׳ ומסירת 
הידיעות הדרושות ע״י אחד מן הציבור יש בה משום קבלת 
ההצעה׳ שמזכה אותו להע׳. לאחר שהמציע בא על סיפוקו 
ברגע שקיבל את הידיעות הדרושות לו׳ זכאי לדיע׳ האדם 
הראשון, שמסר לו ידיעות אלו. מה שאין כן כשלשון- 
ההודעה קובעת בפירוש, שההע׳ תינתן לכל אדם, שימלא 
אחר תנאי-ההודעה ז כך הוא׳ למשל׳ במקרה׳ שנותן-עבודה 
מודיע, שכל אחד מעובדיו שיתגיים לצבא יקבל הע׳ שווה 
להפרש בין משכורתו במפעל לשכרו בצבא; הודעה כזו 
מקנה לכל עובד שהתגייס את הזכות להע׳ המוצעת. — 
הקשר החוזי המקנה זכות להע׳ אינו נוצר אלא עם מילוי 
התנאי שבהצעה. הודעה, שממת הע׳ לכל מי שיאסור 
עבריין מסויים שנמלט, אינה מקנה זכות להענקה למי 
שרק מוסר ידיעות׳ שהן מסייעות לגילויו. לעומת זה 
מקנה הודעה על מתן פרם לכל מי שימסור ידיעות, שתבאנה 
לידי מעצרו של עבריין מסויים, זכות להע׳ המובטחת גם 
למי שמסר ידיעות, שהביאו אף בעקיפים לתוצאה המבוקשת. 
הצעת הע׳ למי שימסור ידיעות׳ שתבאנד, לידי מעצרו 
והרשעתו בדין של האשם בעבירה מסויימת, אינה עשויה 
להקנות את הזכות להע׳ כשמתמלא אחד מתנאי ההצעה 
בלבד — כלומר, מעצרו של העבריין. זכות זו אינה נשלמת׳ 
איפוא, אלא עם ההרשעה בדין. מפני תקנת הציבור אין 
העבריין עצמו זכאי לתבוע את ההע׳ שהובטחה למי שיביא 
לידי מעצרו, אם הוא מתייצב לפני המשטרה מרצונו הטוב. 
כמרכן אינם זכאים לקבל את ההע׳ מי שחייב למסור את 
הידיעות בתוקף תפקידו, או מפוח חוזה, וכן מי שמוסר את 
הידיעות בלי שידע על קיומה של ההצעה. מפני־כן שוטר, 
שאוסר׳ בתוקף תפקידו׳ עבריין, שנקבע פרס על מאסרו, 
אינו זכאי לקבל את ההע׳. אך עשיית מעשה הכרוך במאמץ 
או סיפון, החורג מגדר מילוי תפקידו, מקנה לו, לשוטר, 
את הזכות להע׳. גם העד, החייב להופיע בבית-המשפט 
מכוח החוק, אינו זכאי להע׳ על ביטול־זמן אף אם זו 
הובטחה לו. 

מציע ההע׳ רשאי לחזור בו כל עוד לא נתקבלה הצעתו. 



69 


הענקה — העתי, 


70 


על ביטול ההצעה יש להודיע באותה דרך עצמה, שבה 
נמסרה ההצעה. 

בשיטות־משפט אחרות קיימים חילוקי־דעות ביחס 
לשאלה — אם הזכות לקבלת ד.ע׳ עשויה להיווצר אף ע״י 
מתן הבטחה בלבד, או אם אפשר לה, לזכות 11 , להיווצר 
אך ורק ע״י הוזה, שכן במקום שאין קשר חוזי, עשוי לזכות 
בהע׳ גם מי שעשה את המעשה בלא שהיתה לו ידיעה על 
ההבטחה שניתנה. המשפט ה ג ר מ נ י פתר את השאלה במה 
שקבע בפירוש, שהזכות לקבלת הע׳ אינה מותנית בעשיית 
המעשה על סמך הבטחה דוקה, ואילו המשפט השווייצי 
מסתפק בנתינת תוקף להבטחה, בלא לקבוע אם היא בעלת 
אופי חוזי או לא. בקודכם האזרחי הצרפתי אין ההע׳ 
נזכרת ; אעפ״כ סבורים הפרשנים, שהמבטיח מתחייב על־פי 
דיבורו, הקודפם האזרהי האיטלקי מונה את ההע׳ בין 
עילות החיובים. 

^)■ 51111 * 011 . 0 . 0 ; 52 , 35 , 31 , 1 ״ 1955 ,״ 10 ,• 1 ו, 1 ?^" 7 ,)סס}!? . 8 . 11 . 0 !)חג 

■ 4/11 ו 8€11 ; 657 % , 1896 ; 62 , 47 , 46 

, 1865 ,) €11/11 ; 8 § , 1881 , 11 ! 0 

'))/ 1111141 )$ ■מ/ו ,ממ 3 ו 1 ונ €1 . 1.1 ל-: 11 ז £00£ מח£., 1 ; 1989 5 

/ 0 !) 1 ק 1 ) 1 < 71 ' 1 ) 1111 .£ ; 159 § ,** 1954 ,))! 711 ) 101 ! 

- 1 )/! 111 )! ! 1 >( 1 , 1111 ) 0 .!!יד ; 332 ^ 1907 ,/* €01 €11/11 1 ( 77710 ) 0 
;הוצאה צרפתית) 100 ,״ 1956 , 11 ()) 17 ד) 1 ז 0710 ^ 11 < 01 ) 11 )!ו 7 ): 1 
.( 86 ,* 1947 ,! 011071 ^ 01711 !) 4 7111 ) 4 )! 47011 

י. כ. 

2 . במשפט העברי — הסכום, שאדוני העבד העברי 
חייב לשלם לזה האחרון כשהוא יוצא לחירות, בדיני־ההע׳ 
לפי המשפט העברי נעת שרשו של מנהג התשלום של 
פיצויי־פיטורים לעובד, 

במקרא נקבעה חובת ההע׳ בשתי צורות: כמצוות לא 
תעשה — "וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם" 
(דברים טו, יג) וכמצוות עשה — "העניק תעניק לו מצאנך 
ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה׳ אלהיך תתן לו" (שם, שם, 
יד), בצורה כפולה זו אף נכללה ההע׳ במניין המצוות ע״י 
מוני־המצוות (רמב״ם, ספר המצוות, מ״ע קצ״ו, מל״ת רל״ג{ 
סמ״ג, עשין פ״ד, לאוין קע״ח; ס׳ החינוך, מהדורת ח. ד, 
שוול, ת״נ, תפ״ד), — חובת ההע׳ חלה אחר סיום תקופת־ 
עבודה של שש שבים (דברים- שם, יב); יש להעניקה מתוך 
אותם הדברים, שבית־האדון נתברך בהם בזכות עבודתו של 
העבד (שם, שם, יד! קידושין, י״ז, ב׳ דברי ר׳ אלעזר בן 
עזריה). 

עקרון ההע׳ מיוחד הוא, בין שיטות־המשפט הקדומות, 
למשפט העברי, ומקורו ביחס המיוחד לעבד העברי מצד 
המשפט העברי, הקובע לו, לעבד, מעמד דומה לזה של 
פועל שכיר לתקופה קצובה: "כי משנה שכר שכיר עבדך 
שש שנים" (שם, שם, יח). 

בתלמוד נקבע בזכאי להע׳ כל מי שנסתיימה תקופת 
עבודתו או שנפסקה עבודתו באמצע, ובלבד שההפסקה לא 
באה מצד העבד עצמו (ספרי, דברים, פסקה קי״ט; קידושין- 
ט״ז, ב׳). משום כך אינו זכאי להע׳ עבד שברח, גם לאחר 
שהגיע היובל (קידושין, שם). כמה מן התנאים שללו את 
הזכות להע' ממי שמכר את עצמו לעבד (קידושין, י״ד- ב׳), 
ואילו אחרים שללו זכות זו ממי שנשתחרר ע״י מותו של 
אדוניו (ירושלמי, קידושין, א', ב׳). 

בתקופת התנאים נחשבה ההע׳ כזכות אישית של המש¬ 
תחרר, שאינה עוברת בירושה: ״הענק תעניק לו — ולא 
ליורשיו"(ספרי, דברים, שם). אך בתקופת האמוראים נקבע, 


שההע׳ היא חלק משכר־ ה ע בודה, ומשום כך היא 
עוברת בירושה (קידושין, ט״ו, א׳). — הזכות להע׳ אינה 
נ י ת נ ת ל ע י ק ו ל ע״י נושה בעבד — ״הענק תעניק לו — 
ולא לבעל חובו" (קידושין, ט״ו, א׳! ט״ז, ב׳), 

החובה של נתינת הע' היתה, לדעת רוב החכמים, 
בלתי־תלויה במידת הרווחים, שאדוני־העבד הפיק מעבודתו, 
וגם אם ״לא נתברך הבית בגללו — מעניקים לו" (ספרי, 
דברים, שם* קידושין, י״ז, ב׳). לעומת זה נקבע שיעור 
מינימאלי כדמי הע׳: לדעתו של רבי מאיר — חמישד, 
ע&ר סלעים, לדעת רבי יהודה — שלושים סלעים, ולדעת 
רבי שמעון — חמישים סלעים (קידושין, י״ז, א׳). מעל 
לסכום זה יש להוסיף לפי מה שנתברך בו בית־האדון, ומן 
הראד להעניק את התוספת "ברוחב יד"(ספרי, דברים, שם). 

בספרות הפוסקים ריוחות שתי השקפות מנוגדות 
ביחס לטיבה המשפטי של ההע׳. לדעתם של כמה מן 
החכמים, אין ההע' חלק מן התמורה המשתלמת בעד עבודה, 
אלא היא "מדין צדקה" (ש״ך, חו״מ, סימן פ״ו, ס״ק ג׳) 
או "מתורת ויתור ומתנה" (סמ״ע, שם, ס״ק ב׳}. לעומתם 
סבורים אחרים — בעקבות ההלכה מתקופת האמוראים, 
שלפיה עוברת זכות הד,ע' בירושה —, "שעיקר המצוה 
בהענקה הוא מצד מה שעשה לבעל הבית יתר על דמי 
שכירותו" (מאירי, קידושין, ט״ו, א׳), ועל־כן חשובה גם 
ההע׳ כ״שכר־פעולה". 

פיצויי פיטורים. בסוף המאה ה 13 התחילו מר¬ 
חיבים את השימוש בעקרון ההע' לגבי תשלום פיצויי 
פיטורים למכיר שהופסקה עבודתו, בלא שהרחבה זו נקבעה 
כחובה (ספר החינוך, מהדורת שוול, ח״נ). 

בא״י שבתקופת המאנדאט ניתנו ע״י בתי־המשפט של 
משפט־השלום העברי פסקי״דין הרבה, שחייבו הענקת 
פיצויי־פיטורים. לפסקי־דין אלה היתה השפעה על התהוות 
המנהג של תשלום פיצויי־פיטורים בא״י(ע״ע עבודה, דיני־}. 
בית־המשפט העליון בישראל קבע בפסק־דין מ 1951 , ש״מן 
המפורסמות היא, כי רעיון פיצויים אלה מקורו נעוץ בתורת 
ההענקה הכתובה בתורה"(פסקי־דין של בית־המשפט העליון 
לישראל, כרך ה׳, עמ' 275 ). אף בכמה פסקי־דין של בתי־ 
הדין הרבניים לישראל נקבע, ש״המקור לתשלומי פיצדים 
היא הענקה שמחוייבים לתת לעבד עברי."" ו״תביעה זו אינה 
תביעה של חסד אלא מעין תביעה אשר בדין יסודה..." 
(פסקי־דין של בתי הדין הרבניים בישראל, כרך ג׳, עמ׳ 
286 — 287 ). 

קידושין, י״ד, ב^־י״ז, ב׳! ירושלמי, קידושין, א׳, ב׳! משבה 
תורה, הלכות עבדים. פרק ג׳, הלכה י״ג, י״ד-ס״ו, משנה 
לסלד, שם! מ. וגר ום. דיקשטיין, פיצויי פיטורין, 1940 , 
פרקים ב׳-ג׳! ש, ב. בד־אדון, דיני עבודה, חש״ב, עט׳ 63-51 , 
76-71 < מ. פינדלינג, תהוקת העבודה, תש״ה, עמ׳ מ״ט-ד, 
קל״ב-קל״ג! פסקי־דין של בתי הדין הרבניים בישראל, תיק 
1366 /תשט״ו, כדך א', עמ׳ 333-330 . 

מג. א. 

ד.?פלה, ע״ע ?ליה. 

ה?^ 3 ! ( 118 ג £1 ־ 61 ,;ץ־ 61 ז\ , £31116 , £31111 ), בגאולוגיה — הזזה 
של גושי־סלעים כלפי מעלה־מטה או לצדדים 
לאורך שטח־שבירה מסויים. הע" ניכרים בעיקר בסלעי־ 
ריבוד. שבירה מלווה בהע׳ נגרמת ע״י עירעור שיווי־המשקל 
של מסות־סלעים בשטח מסויים כתוצאה מדחיפה או מלחץ 
אדיר של כוחות־הפנים או ע״י הישמטות הבסיס העמוק, 



71 


העתק — העתקה 


72 





שעליו נשענות השכבות העליונות (למשל, ע״י התהוות חלל' 
המסה גדול). 

הטיפוסים העיקריים של הע" הם: א) הע׳ נור¬ 
מאלי— הגוש שמצד אחד של שטח־ההע׳ :מצא במצב 
סטראטיגראפי נמוך מזה של הגוש שמצידו השני. צניחתו 
של שטח־ההע׳ במקרה זה היא עפ״ר גדולה מ' 45 והיא 
עלולה להגיע אף למצב ניצב. מידת ההעתקה (ההפרש 
הסטראטיגראפי) בין שני הגושים בהע" אלה היא לפעמים 
זעירה, ולפעמים בעלת כמה מאות מטרים (ציור א). — 
ב) הע׳ הפוך או דחוף — גוש מסויים נדחף מעל 
לגוש אחר, ונוצרת כפילות, ולפעמים אף שלישות, של 
סדרות השכבות זו על גבי זו (ציור ב). בהע" ממין זה 
עשויה הדחיפה להרחיק את הגוש הנדחף מרחק רב ממוצאו, 
כמו שאנו רואים, למשל, במבנה האלפים (ע״ע, עמ' 750/1 , 
וציור הפרופיל, עמ׳ 755 ). הע׳ בעל תנופה אדירה מו נקרא 
דחף ( 6 שק 3 ם). ~ ג) ה ע׳־ מ ש יכה — תוצאה ממשיכה 
אפקית לאודד שטח-שבירה בכיוונים מנוגדים < במקרה זה 
נוצרת הזזה צדדית של שטחים (ציור ג). 

במבנה הגאולוגי של ארץ־ישראל (ע״ע, עט׳ 118/9 , 
ומפה צבעונית מול עט׳ 116 ) מרובה תפקידם של הע" 
נורמאליים ושל העתקי־משיכהז אלה האחרונים מצויים 
בעיקר בצפון (עמק-יזרעאל, הגליל). 

מ. א. 

ה^ת^ה ( 8 מ 1 ג 1 ג 31 ת 1 ), במאתמאטיקה — תהליך, שמעביר 
מבנה נתון למבנה דומה לו; המובן הסדוייק של המונח 
שונה לפי ההקשר. בדרך כלל, כל הע׳ היא מקרה פרטי 
של פונקציה(ע״ע) במובן הכללי ביותר של מונח זה; פונקציה 
מקבוצה אל קבוצה 8 , ז״א חוק, שמתאם לכל איבר מתוך 

איבר מסויים מתוך 8 . יש שמשתמשים במלה הע׳ במובן 
הכללי של פונקציה כלשהי, אך עפ״ר מגבילים את השימוש 
במלה הע׳ לפונקציות שמעבירות סבנה מאתמאטי נתון אל 
מבנה סאתמאטי מאותו סוג, כשהן שומרות על ה״תכונות" 
של המבנה המקורי; סוג ההע׳ נקבע ע״י טיבה של התכונה 
הנדונה, במובן מוגבל זה, למשל, לא כל פונקציה מתחום 
מישורי ^ אל תחום מישורי 6 ראויה להיקרא הע׳; אך יש 
הע״ צפירות מ^, אל 6 , ששומרות על המרחק בין כל 
שחי נקודות; הע״ קוויות מ.ו 7 אל 6 , שמעבירות כל 
ישר לישר (או לנקודה); ה ע״ ק ו נ פ ו ר מ י ו ת מ.ו 7 אל 6 , 
ששומרות על גודל הזוויות; וכיוצא באלו הרבה. 

ההע" למיניהן תופסות מקום חשוב כמעט בכל ענפי 
המאחמאטיקה; למשל: 

(א) בתורת הקבוצות המופשטות (קבוצות סתם, בלא 
שום "מבנה" מאתמאטי) אין ההע' אלא פונקציה סתם. 


(ב) מבנה אלגברי הוא קבוצה, שבה מוגדרת פעולה (או 
מוגדרות פעולות), כגון כפל, חיבור וכיו״ב, ואולי גם יחס 
או יחסים, כגון סדר; בחבורה, למשל, מוגדרת פעולה של 
כפל; בחבורה סדורה מוגדרים פעולה של כפל וגם יחס 
של סדר. הע׳ מחבורה לחבורה 6 היא הוס 1 מור•' 
פיזם — פונקציה מ 4 אל 6 , שמקיימת את התנאי: אם 3 
עובר ל׳ 3 ו< 1 ל׳נ 1 , עובר נ 31 ל׳נ 1 ׳ב; לשון אחרת — ההע׳ 
שומרת על הכפל. אם החבורה היא סדורה (לפי הסדר^), 
נדרש, שגם ההע׳ תשמור על הסדר, ז״א, שאם 8 ^ 3 , 
גם ׳ 8 ^ ׳ 3 . ההגדרה דומה לגבי מבנים אלגבריים אחרים. 

(ג) במרחב טופולוגי מוגדר מושג ה״סביבה" של נקודה. 
במקרה זה הע׳ היא פונקציה רציפה, ז״א פונקציה, שמעברת 
נקודות ״קרובות״ לנקודות ״קרובות״ (ביתר דיוק — שמע־ 
תקת סביבה של נקודה 3 אל הסביבה של הנקודה, שאליה 
עוברת 3 ). 

(ד) למרחב טופולוגי יש גם מבנה טופולוגי וגם מבנה 
אלגברי; במקרה של חבורה טופולוגיה, למשל, ההע׳ היא 
גם רציפה וגם הומומורפית. 

(ה) מרחבים קוויים אינם אלא מקרה פרטי של (ד); 
במקרה של ממד סופי אפשר לבטא כל הע׳ של מרחב 
קווי ^ 7 אל מרחב קוד 8 ע״י מאטריצה מתאמת. 

(ו) הע" קונפורמיות (ר׳ למעלה) חשובות בתורת הפונק¬ 
ציות המרוכבות. כל הע׳ קונפורמית מ^ אל 6 מתבטאת 
ע״י פונקציה אנאליטית מעל .\ 7 , שהנגזרח שלה שם שונה 
מאפס. 

(ז) במרחבים, שלגביהם מוגדר מושג המידה של תת־ 
קבוצה, שומרות ההע" על המידה. 

הסימון המקובל להע׳), שמעברת מבנה ^ אל מבנה 6 , 

הוא 6 <-^ 7 :£. הנקודה ב 8 , שאליה עוברת הנקודה 3 שב.( 7 
ע״י ההע׳ }, מסומנת ב( 3 )). קבוצת כל הנקודות ב 6 מן 
הצורה ( 3 )£ מסומנת ב (.( 7 )£, אם (^ 7 )£ = 8 — מעתקת £ את 
^ו 7 על 6 . אם ^ 7 •י-. 71 ;£ ו 3 = ( 3 )£ לגבי כל 3 ב^ — נק¬ 
ראת £ העתקת-הזהות (או פשוט ״הזהות״). אם 8 ^-^ 7 :£ 
וס 8 ; 8 — מוגדרת ההע׳ € ^ 1 ( 7 ; 8£ ע״י((ג)£) 8 = 
( 3 ) 8£ לגבי כל 3 ב\,. 

חשיבות מיוחדת נודעת להע״ ה ה פ י כ ו ת — ההע" שלג¬ 
ביהן קיימת הע' ^ (^)£: 8 , שבשבילה 8£ היא הזד׳ות. 

סגולתן של הע" אלו היא מה שהן מעבירות מבנה נתח 
לא רק על מבנה דומה לו, אלא על מבנה ז ה ה עם המבנה 
הנתון לגבי התכונות הנדונות (ז״א, מבנה, שנבדל ממנו 
בסימת בלבד). הע׳ הפיכה בתורת הקבוצות (ע״ע) המופ¬ 
שטות נקראת הע׳ חד-חד-ערכית. בהע׳ החד-חד־ערכית 
8 ^ .\ 7 :£, .( 7 ו 8 הן שוות עצמה; העצמה של קבוצה 
סופית היא מספר אבריד,. משתמשים במושג של הע׳ חד- 








73 


חעתקה— ה#! ה#! 


74 


חד־ערכית בכל מקרה, שבו רצוי להעביר קבוצה על 
קבוצה באופן הפיך ללא התחשבות ב״מבגה" הקבוצה. 
בדוגמות המובאות למעלה נקראות ההע" ההפיכות: 
בוב) — איזומורפיזמות, ב(ג) — הומאומורפיזמות, ב(ה) — 
הע" קוויות בלתי־סינגולריות (הן מתאימות למאטריצות, 
שהדטרמינאנטות שלהן אינן אפס), ב(ו) — הע" פשוטות 
ש 11€111 ן 501 ). במקרים הרבה כל הע׳ שהיא 
הד־הד־ערכית היא גם הפיכה: למשל, במקרים של הומו־ 
סורפיזמות, הע" קוויות והע" קונפורמיות, אד לא במקרים 
של הע" רציפות כלליות. 

יש גישה למאתמאטיקה, וביתוד לגאומטריה, שמבדלת 
בין ענפים שונים של המקצוע לפי ההע" ההפיכות, השומרות 
על התכונות הנדונות בענף מסויים. למשל: הגאומטריה של 
אוקלידם מתאמת להע״ צפירות, הטופולוגיה — להומאומור־ 
פיזמות, גישה זו יוצגה לראשונה ע״י פ. קלין(ע״ע) בתכנית־ 
ארלנגן שלו (ע״ע גאומטריה, עס׳ 108 ). 

דוגמה של משפט עוסק בהע״ — המשפט המרכזי של 
הע" קונפורמיות (משפט־ההע׳ של ב. רימן!ע״ע]): כל תחום 
פשוט־קשר (~ תחום "בלי חורים"), שאינו כל המישור, 
ניתן להעברה — ע״י הע׳ קונפורמית פשוטה — על מעגל. 

וע״ע פונקציות! טופולוגיה. 

' 0 ^ 70 / 0 .נ<־ 8 זשל 11 ש £11 . 8 

. 1952 , 1 ־ €1131 ^! . 2 ; 108-123 , 1952 ^ץ^ 10 

ר. ג/ א. 

וז?ך^ג׳ ד׳-^י ־ 8 ״; 4 } 6£ מ — ( 1843 , קופנ־ 

האגן — 1931 , שם), פילוסוף דאני. הם׳, שחיבר 
כמה ספרים בתחומי תורת־הנפש, תולדות־הפילוסופיה והפי¬ 
לוסופיה של הדת, הטעים את החשיבות המרכזית שיש 
לתורת־הנפש בפילוסופיה. אע״פ שהיה בדרך כלל קרוב 
לפסיכולוגיה האנגלית, ראה את עיקרה של הפסיכולוגיה 
בחקר הסינתזה — מושג, שקיבל מן הפילוסופיה הגרמנית 
(קאבט). העובדה היסודית של חיינו הנפשיים היא פעולת־ 
הליכוד, והאנרגיה של הנפש היא אנרגיה סינתטית, רציה 
במובן הרחב ביותר. הרצון הוא הצורה הבסיסית של חיינו 
הנפשיים. החשיבה, ההכרה, הקשב הם פונקציות של הרציה, 
והרגש אף הוא מגילוייה של הרציה. 

את היחס בין גוף ונפש פירש הפ׳ כשני ביטויים מקבילים 
של אותו עצם גופו, כמו שמחשבה אחת יכולה להתבטא 
בשתי לשונות שונות (תורת הפאראלליזם). גופנו אינו אלא 
התופעה החיצונית, המתגלית לחושים, של החוויות הבלתי־ 
אמצעיות, שיש לנו מן ההרגשות, הדימויים, חרציות. הגופים 
של בני־אדם אחרים הם לגבינו גילויי־חוץ של החוויות 
הנפשיות שלהם, ובדומה לזה מופיעות תופעותינו הנפשיות 
לאחרים כביטויים של גופנו. תורה זו של הפ׳ ("השערת 
הזהות"), שלפיה החומר והנפש הם זהים, ושונים הם רק 
לפי נקודת-המבט החיצונית או הפנימית, ראשיתה מצויה 
בשפינוזה, שפינוזה לימד בתורת־התארים שלו, שכל התו¬ 
פעות הגשמיות הן גם נפשיות וכל התופעות הנפשיות הן 
גם גשמיות! בדומה לזה הניח גם הפ׳ פאראלליזם מקיף 
ואוניוורסאלי, שלפיו יש בכל הגופים גם חיים נפשיים. 
אד הפ׳ לא היה תמיד עקיב, ולפעמים הסתפק בהוראת 
פאראלליזם נסיוני, שמניח את ההקבלה בין גוף ונפש 
רק במקום שאפשר לקבוע הקבלה זו ע״י הניסיון. 


כדי לאשר את ההקבלה הנדונה ניסה הפ׳ לגלות פונקציות 
של המוח, שאפשר יהא לראות בהן אנאלוגיה לפונקציה 
הסינתטית (אחדות־התודעה) של החיים הנפשיים. הוא חשב, 
שמצא פונקציה זו במערבת־העצבים. כשם שהתפקיד העליון 
של התודעה הוא צירוף העובדות המפוזרות בחלל ובזמן 
לאחדות אחת, כד מקשרת מערכת־העצבים את החלקים 
השונים של האורגאניזם בינם לבין עצמם, הפ׳ קרא ■לשיטה 
שלו בשם "מוניזם ביקרתי". 

הטעמת חשיבותה של הפסיכולוגיה קבעה גם את עמדתו 
של הם׳ כלפי תורת־המידות, הפילוסופיה של הדת, תורת־ 
ההיגיון ותורת־ההכרה. לתורת־המידות צריך לתת ביסוס 
פסיכולוגי־היסטורי. אין אתיקה אחת כוללת, אלא יש טיפוסים 
עיקריים אחדים של תורת-המידות, אין האתיקה זקוקה 
להוכחות מטאפיסיות או תאולוגיוו 4 המטרה של העשיה 
המוסרית היא השגת הטוב האפשרי הגדול ביותר וההתקדמות 
האפשרית הגדולה ביותר בשביל המספר האפשדי הגדול 
ביותר של ישויות מודעות. הם׳ קרוב כאן מכמה בחינות 
לתורת־המידות של האנגלים. 

גם פילוסופיית־הדת של הם׳ נקבעה ע״י עמידתו בתחום 
הפסיכולוגיה. הם׳ ביקש לראות את הדת כתופעה פסיכולוגית 
והשתמש בעדויות, שהעידו על עצמם אישים דתיים גדולים, 
כמקור לחקירותיו, הדת מיוסדת בצורך של האדם להבטיח את 
קיום הערכים הבסיסיים שלו גם מעבר לגבולות, שבהם יכול 
האדם לפעול. החקירה הפילוסופית של הדת נעשית מנקודות־ 
המבט של תורת-ההכרה, הפסיכולוגיה ותורת־המידות. פילו־ 
סופיית־הדת המיוסדת על ת ו ר ת ־ ה ה כ ר ה רואה את הדת 
כשאיפה להבנה דתית של העולם! מתחילה ביקשה הדת 
ליתן לאדם הסברה שלימה של תופעת העולם, אח״כ 
הצטמצמה בהסברת אותו חלק של התופעה, שהמדע לא 
יכול היה להסבירו! אך היא הגיעה למסקנה שלילית. הדת 
הפסיכולוגית אינה עוסקת בנתינת הסברים, אלא בהע¬ 
רכת המציאות, והיא מאמנת בקיום הערכים. פילוסופיית־הדת 
האתית שואלת: איזה ערך יש לאמונה בקיום־הערכים ן 
מתרומותיו של הם׳ לתולדות־הפילוסופיה חשוב ביותר 
ספרו ״תולדות הפילוסופיה החדשה״, 1894/5 . בספר זה, 
שתורגם ללשונות הרבה, הטעים הם׳ ביותר את הקשרים 
שבין הפילוסופיה ובין המדעים המדוייקים. "רק מתוך ההיס¬ 
טוריה של החשיבה כולה אנו לומדים להכיר את טבעה של 
החשיבה". נוסף על ספר גדול זה פירסם הם׳ עבודות על 
הפילוסופיה הגרמנית שלאחר הגל ( 1872 ), על הפילוסופיה 
האנגלית של זמנו ( 1874 ), על קאנט ( 1893 ), על חייו 
ותורתו של שפינוזה ( 1877 ), על סרן קירקגור ( 1892 ), על 
רוסו ( 1896 ), על דארווין ( 1889 ) ועל ברגסון ( 1914 ), את 
תולדות־הפילוסופיה שלו המשיך בספר "פילוסופיה חדישה", 
שיצא ב 1905 . 

׳ 17,7 ; 1903 , 13 ^ 1 ^ 14111 ) 1 ) 51 ,■ו)ק^ו 0 ^ן .. 1 

, 4 . 8 , ו<< )■ו 0 < 11 וס^ 0€ 

- 0111 ^ מ 1 ) ( 11031 . 77 . 77 ,׳ 1 [ 11 וא .ע ; 75-97 , 1923 

.( 1932 , 37 

ש. ה. ב. 

הפ! הפ! (!ק 136 !קש^ 1£ ), קריאת־גנאי ליהודים, שהיתה 
מקובלת בגרמניה מתחילת המאה ה 19 ואילר; 

כמו־כן שמה של תנועת־פרעות ביהודים, שפרצה ב 1819 
בגרמניה י ובכמה מן הארצות הסמוכות לה. 



75 


ה#! ה 8 !— הפוורת, פרפרה 


76 


על מקורה של המלה חלוקות הדעות. יש שניסו לפרשה 
כצירוף של ראשי תיבות. כגון 684 

("ירושלים חרבה"). אבל נראה, שהמלה היתד. מעיקרה 
קריאת־זירוז לחיות־בית, וביחוד לעיזים (לשם הרצתן וכד׳), 
שד.יתד. נהוגה ביהוד במחוזות פראנקוניה. יתכן, שנעשתה 
קריאתיבוז ליהודים ממד. שדימו את האחרונים לתיישים 
(זקן־התיש). לאחר שסיגלוה לעצמם שונאי-ישראל בגרמניה, 
נעשתד. מקובלת גם על פורעים ביהודים מחוצה לה, באיזור־ 
ההשפעה של התרבות הגרמנית באותו זמן. 

תנועת הפ־ך,פ היתה בעיקרה פרי התעמולד. האנסי־ 
יהודית הארסית (חיבוריהם של ריס [*!!"מ], פרים [ 1€5 :ו?), 
ואחרים), שנתפשטה בגרמניה אחר מלחמרת־נאפוליון עט 
עליית כוחה של הראקציד, (ע״ע גרמניר״ עמ' 509 ). 

הפרעות, שהתחילו באוגוסט 1819 בעיר וירצבורג, נת־ 
פשטו למקומות הרבה, בלא שאפשר לציין את התפשטותן 
בקו גאוגראפי ברור. נוסף על וירצבורג פרצו בגרמניה פרעות 
במקומות הללו: היידינגספלד, רימפאר, גאלנהאוזן, ליינאך, 
באמבדג, ביירוית — במדינת באוואריד׳ז בעיר החפשית 
פראנקפורט ע״נ מיין; קארלסרוד״ה, היידלברג, מאנהיים — 
במדינת באדן* דאנציג- דיסלדורף — במדינת פרוםיד,ז 
גיסטרו — במדינת מקלנבורג. מחו? לגבולות גרמניה פרצו 
פרעות בדאביה: קופנהאגן, נסטוד׳ הילרד, הלסינגר, וור־ 
דינגבור! באלזאם: שטראסבורג י ובכמה'כפרים בסביבתה. 
לפייעדויותיר״ם של כותבי־זכרונות מבני־הזמן נערכו פרעות 
גם באמסטרדאם, בריגד. שבסלר ליפלאנד ברוסיה (שבה היה 
מיעוט גרמני גדול) ובפראג. 

תוצאות־הפרעות הורגשו בכמד. תחומים. השלטונות הגר¬ 
מניים ניצלו אותן, לאחר שנרגעו הרוחות, לצמצום זכויותיד,ם 
של היהודים, ועם זד. השתדלו לד״עלים אח פרסי הידיעות 
על מהלך הפרעות וד.שתלשלותז. קו זה נקטו גם חוגים 
יהודיים של משכילים, ביחוד מן המקורבים לעיתון "שולמית" 
(ע״ע השכלה). יחידה במינד. היתד. תגובתו של בית־רוטשילד 
בפראנקפורט, שאיים בעזיבת העיר ובחשתקעותו מחוץ לגבו¬ 
לות גרמניה אם לא יושם קץ לפרעות מיד. הודעה זו, בצירוף 
העניין שגילו השלטונות בווינה בחודעתם זו של הרוטשילדים, 
עוררה את השלטונות של פראנקפורס לפעול במרץ להפסקת 
הפרעות. כמה חוגים של משכילים יהודיים נתעוררו לבחינת 
דרכם בד״שכלד. — מה ששימש אחד מן הגורמים להקמת 
ה״אגודה למדע היהדות", שבה השתתפו לימים צונץ, גאנז, 
היינה, ועוד. בחוגים אחרים עוררו הפרעות יאוש וגרמו 
ליציאה מן הידידות ע״י המרת־הדוב אבל היתד. גם שיבה 
לידידות, ובכלל זח של אישים כגון יוסף סלודור (ע״ע). 
וע״ע אנטישמיות. 

צ. גרץ, דברי ימי ישראל, ט', תרס״ט, 257-254 ! ש. דובנוב, 
דברי ימי עם עולם, ט׳, תש״ה, 9 ־ 12 ! ,רתוזת״ס .״ו 1 >חנ. . 1 
, 1,00 . 11 : .ע . 5 , 1877 

, 50 ח£ חס/י ח 0 ?(גנ(חזג 7 ו .א ; 1880 ,ןן 3:0 ז.מ 0 ן 1 ../ 

— 816 [ 1€ ( 1 ) 

■ 110111 5 ) 1 > 000 ,!זזיס . 0 .£ ; 1924 ,( 1819 

} 10111 < 5€1 :> 0 ,ז 110 נ 30 -ו^ 1 . 1 ;. 55 114 , 1927 , 1770-1830 
־. 801.006 . 8 ;. $5 491 , 1927 , 81171/1 . 17 11801177 [ ■ 80 

■ 11 ) 7 ) 01 ) 7177 11177 0 ) 118 [ 7 ) 7771 [\ 70/1 •[ 7 ) 8 7 ) 0 ,ממגתז 

[ק 1771 >) 1 7 ) 0 ,ז 10 )ח 60 . 11 ; 1933 , 1813-1824 ^ 77 ^ 617 )) 7 )< 1 

•••'/ 17711 ) 5 ^ 111 ^ 1 7 ) 8 1 ) 1 ) 77 [ 5 7777 1077 < 1 >ק 7 ) 7771171 ) 71 ) 718 [ ) 81 17/7 ) 

. 1939 
ח. ב. 

הפוגה! ע״ע ׳?גיתת־ג^ק. 


ה^ווךח! 3 ך 3 ךה — 3 ' 31 < 1 ־ 631 — (נר 1903 , 

יורקשיר), פסלת אנגליוב הס׳ למדד. בביד״״ס 
לאמנות בלידז ובקולג׳ המלכותי לאמנות בלונדון. ב 1924 
השתלמה באיטליה. ב 1927 הציגה לראשונד. את יצירותיו! 
באולפן שלה בלונדון. אך לפירסום של ממש זכתד. רק 
אחר סלד״״ע 11 , משהוצגו פסליה בתעתכות בריטיות ובינ¬ 
לאומיות חשובות, וביחוד ב״ביאנאלה" של דניציאה ב 1950 . 
חאמנים, שרישומם ניכר ביצירתה, הם: אמני הפיסול המופשט 
האנס ארפ וקונסטאנטין בראנקוש, פיקאסו, והצייר והחטב 
האנגלי בן ניקולסון, שלו היתה נשואה עד 11951 אך בעיקר 
ד,ושומה י מן הפסל האנגלי הנרי מור (ע״ע). 

יצירותיה מפוסלות ברובן באבן או בעץ. הראשונות 
שבד,ן היו תאורי 1 ת, כגון הפרוטומות של 1932 ו 1933 , שבהן 
שיוותה לגוף האדם — אפשר, בהשפעתה של אמנות־מצרים 
העתיקה -־- מיבנה עמודי. אך לאחר זמן קצר פנתה לפיסול 
מופשט, ומאז משמשים שני הסיגנונלת ביצירתה בחילופים. 
רבים מפסליה המופשטים עשויים בצורה דמוית־ביצה ומז¬ 
כירים ראשים וציפרים, בדומה לאותם של בראנקוש. בעיקר 
נמשכה הם' לניצול שטחים כדוריים וקמורים. ע״י חדירה 
באמצעות חללים לפנים הגוף — כפי שעשד. הנרי מור 
לפניד. — גילתה ד.פ׳ שפע של חמוקים רצופים, שמקשרים 
בין החיצוני ור.פנימי שבפסליה דמויי-הביצה. את החללים, 
שהם חשובים בעיניה לא פחות מן הקליפה החיצונה, מבלטת 
הס׳ במידת-מר, ע״י גיוון דפנותיהם הפנימיים בגלני-פאסטל 
בהירים. בכמה מיצירותיה השתמשה הם׳ בפרגודים של 
מיתרים, שנמתחו לאורך החלל הפנימי הפתוח של הצורות. 
מיתרים אלה (תחבולה שהומצאד, ע״י פיקאסל ושמור הירבה 
להשתמש בה) מסננים את האור ומונעים את הצטברותו 
בחלל הפנימי. 

ב 1934 — 1947 גבר בפיסולה של הס׳ הסיגנון המופשט. 



בארבארה הפוירח: צורה מעוקטת. טעץ טאווונאני אפריקני. <י.ו^< 0 ,.מ . 8 , 1 ) £3 צ . 11 

ע. י.-ה. 

ןן?ופממן, יוסף חיים ( 1888 ,בריבסק, רוסיה הלבנה— 1955 , 
תל־אביב), סופר ועיתונאי עברי דידי. ב 1910 התחיל 
עובד ב״הצפירה״ וס 1915 עד 1921 — שבה נפסקה הוצאת 
העיתון — היה מעורכיו. ב 1921 בא לא״י ונתמנה מזכיר כללי 
של הוועד הלאומי ליהודי א״י. ב 1922 חזר לפולניה. ב 1926 
חידש את הוצאת ״הצפירה״ היומית ושימש כעורבה ( 1926 — 
1931,1928 ), בשנים אלו היה גם מעורכיו של העיתון היומי 
היידי ״מאמענט״. ב 1934 השתקע בא״י וט 1936 ואילך היה 
עורכו של העיתון היומי "הבוקר". הם׳ היה מראשי תנועת 
״החלוץ״ בפולניה אחר מלחמת״העולם 1 , מראשי סיעת "עת 
לבנות" במפלגת הציונים הכלליים בפולניה ואורב מעסקניה 
של מפלגה זו בא״י. כן היה פעיל באגודת העיתונאים בתל־ 
אביב! היה ממקימיה ושימש נשיאה במשך 15 שנה.—כסופר 
היה חפ׳ בעיקרו פליטוניסטן. הם׳ תירגם מגרמנית לעברית 
את הרומאן של ב. ^לרמאן .האוויל״ ( 3 חלקים, וארשה, 
1920 — 1922 ). מבחר כתביו העבריים, בשירה ובפרוזה, כונס 
אחר מותו בספר ״עם ואדם״ (תל־אביב, 1957 ). 

ז. רייזען, לעקסיקאן פון דער יידישער ליטעראטור, 1 , תדס״ס, 

עט' 862 ־ 865 ! טפד השגה של העיתונאים, תשט״ו, תל־אביב, 

עמ* 22-5 ! א. רמבה, •פרשת חייו של יוטף הפטסאו", בראש 
הספר ״עם ואדם״ של י. ה., 1957 . 

95 טרה׳ פיסקה מתוך ספדי־הנביאים, שנקראת בבית־הכנסת 
אחר קריאת התורה: בשבתות ובמועדים — אחר 
הקריאה של שחרית? ביום־הכיפורים ובתשעה באב — 
אחר זו של שחרית ושל מנחה ? ובשאר תעניות — אחר זו 
של מנחה בלבד. השם ר,פ׳ ניתן לפסקות אלו, כנראר" 
משום שבהן מפטירים (- גומרים) את הקריאה. כל 
אחת משבתות־השנה יש לה הם׳ מיוחדת לה, שבדרך כלל 
יש בה זכר למשהו מתכנה של הפרשה מן התורה, הנקראת 
באותה שבת. אך יש גם יוצאים מכלל זה, כגת שלוש השבתות 
שבין י״ז בתמוז לט׳ באב("ג׳ רפורענותא"—שלרש שבתות* 
הפורענות), שבהן נקראות ההם" מתוך תוכחות־הנביאים, 
המזהירות מפני החורבן, וכן שבע השבתות שלאתר ט׳ באב 
("ז׳ דגחמתא"), שבהן נקראות ההם" מתוך הנחמות שבספר 
ישעיהו? הוא הדין ב״שבת־שובה" (השבת שבין ראש* 


השנה ליום־הכיפורים). שבה נקראת החס׳ הפותחת ב״שובה 
ישראל" והמכוונת לעורר את האדם לתשובה. כן מתאימות 
ההם" הנקראות ביום־הכיפורים, במועדים, בשבת־חנוכה, 
בתעניות, בשבת ראש־חודש ובשבת של ערב־ראש־חורש 
לתכנם של יפים אלד. הם" מיוחדות נקראות גם ב״ארבע 
פרשיות״ — כלומר, בארבע שבתות: שתים לפני חג־ 
הפורים ושתים אחריו. כמה מן ההלכות הקשורות בקריאת* 
ההם׳ נדונות במשנה (מגילה, פרק ד׳), בתלמוד (מגילה, 
כ״ג, א׳—כ״ד, ב׳) ובמסכת סופרים (פרקים י'—י״ג). חלק 
מן ההם״ הנהוגות נמנו בתוספתא(מגילה, ד׳ [ג׳]), בברייתות 
שבתלמוד ובדברי התלמוד עצמו(מגילה, ל', א׳—ל׳״א, ב׳)? 
ויש מהן שלא נמנו במקורות התלמודיים שבידנו, אבל 
מנהג קריאתן נמסר במסורת שבעל־פה והוזכר בספרות 
שלאחר התלמוד. יש כמה הבדלי־פנהגים ב? הערות השו¬ 
נות — ספרדים, אשכנזים ובד׳ — ביחס לקריאת הפ׳ זו או 
אחרת ביום מסרים. — ההפ׳ נקראת ע״י העולה האחרון 
להורה, הקרוי "מפטיר" (או ע״י ה״קורא", שהוא שלוחו), 
והוא אומר ברכות לפניה ולאחריה (הובאו במסכת סופרים, 
פרק י״ג? ויש להן זכר בתלמוד — פסחינ 4 קי״ז, ב׳? ירוש׳, 
ראש־השנה, ד׳, ו׳). יש נוהגים לקרוא את ההפטרה מתוך 
מגילת־קלף, שעליה כתוב בדיו כל אותו ספר־נביאים, שההפ׳ 
הנקראת היא חלק ממנו? ויש שאין מקפידים על כך וקוראים 
את ההפ׳ מתוך ספר מודפס, יש חילוקי-רעות בין הפוסקים 
המאוחרים בשאלה אם מותרת קריאת-החפ' מן המודפס. 
אע״פ שהמנהג של קריאת דברי־נביאים אחר קריאת־התורה 
כבר נזכר בספרות מסוף יפי הבית השני וכן בספרות 
התלמודית, אין אנו מוצאים במקורות אלה שום טעם להתקנת 
קריאה זו. בספרות הרבנית יש הד למסורת, שקריאת־ההפ׳ 
הונהגה בימי אנטיוכוס אפיפנס (ע״ע): כשאסרו השל¬ 
טונות הזרים את הקריאה בתורה, התחילו ישראל נוהגים 
לקרוא בנביאים מעין פרשת-השבוע שבתורה, ואף משבטלה 
הגדרה — לא בטלה הקריאה בנביאים, שבאה מאז כתו¬ 
ספת על הקריאה בתורה (עי׳ אבודרהם: סדר שתריח 
של שבת ופירושה? ר׳ אליהו בחור, תשבי, ערך "פטר"! 
ב״ח, ט״ז ו״באר היטב" לאורח-חיים, סי׳ רפ״ד). בתקופת- 
התלמוד כבר מצויים היו קבצים של הס" בכתב (קובץ 
כזה היה קרוי ״ספר-אטטרתא״ — עי׳ גטין, ס׳, א׳). על 
ההפ" נתחברו גם מדרשים מיוחדים (ע״ע פסיקתא). בתל¬ 
מוד יש זכר למנהג עתיק של קריאת-הפ׳ גם במנחה 
של שבת (עי׳ שבת, כ״ד, א׳, ורש״י ותוספות, שם? ועי׳ 
שבת, קט״ז, ב׳) והיו מקומות, שמנהג זה עדיין היה רווח 
בהם אף בסוף תקופת-הגאונים (עי׳ ספר-העחים לר״י בר־ 
צלוני, סי׳ קפ״א). 

וע״ע טעמי המקרא. 

י.ל,צונז,הדדשות בישראל,תשי״ד(עי׳ במפתח ע׳"הפטרה")! 

■״,ע,ח 66 ,>נ £11 . 1 ; 1-73 ,( 1893 ) ד\ ,ז 611€111£ 

8004 ) 0 10 ( 811 ^^ 7 .[ ;.)) 174 , 1931 ,)) 1011101 ) 00 

. 1940 , 00 ^ 0010 ^ 5 014 0 ^) מיו 04 ^ 10 ו 0 ) 8 1014 

ג. ק. 

ספיסטזם (?סזס?״(*)!!״), במיתולוגיה היוונית — אל* 
האש. לדעת כמה חוקרים, אין הפ' אלא חזיזו של 
זום, שהפך לאל? לדעת אחרים, היה טבעו המקורי של הפ׳ 
בתוני, אלא שנתעלה אח״כ לטבע של אל אולימפי. מסתבר, 
שהפ׳ היה בתחילתו אל לא-הלני, שקיבלו השבטים ההלניים 
מקודמיהם ביוון והטביעו את חותמם בו. לפי מסורת אחת, 
שהיתה רווחת ביותר, היה בנם של זום והרה, או בנה של 

ע 



79 


הפיסמוס — הפיסטיון 


80 



הפיססוס רוקע את מגינו של אבילום בעזרת הקיקלוסים ובהענחתז על האלות 
הרה <םימי 1 ) ואתני (משמאל). רוסא, המוייאו! של ח 1 ז 0 ז 1 'וז^ 3 תס^ 


הרה לבדה, שילדה אותו בלא אב, דוגמת אתני, שנולדה 
מראשו של זום, בלא אם. באי קרטה סופר, שהפ׳ היה בנו 
של טאלום בן קרים, ההירוס האפונימי של האי. הפ׳ תואר 
בדמותו של אדם צולע, ועל כך סיפרו היוונים סיפורים 
שונים. הסיפור הנפוץ ביותר נמצא בשיר הראשון של 
האיליאס: מעשה בהרה (ע״ע), שהתקוטטה עם זוס בגלל 
הרקלס (ע״ע), והפ׳ צידד בזכותה של אמו. בכעסו תפס זוס 
ברגלו של הפ׳ והשליכו מן האולימפוס ארצה. הפ׳ היה נתון 
יום שלם בין השמים והארץ ולפנות ערב נפל על האי למנוס. 
בנפילה זו נפגע ונשאר צולע על ירכו. במקום אחר באיליאס 
אנו מוצאים את רישומיה של מסורת אחרת, שלפיה היה ד,פ׳ 
צולע מבטן ומלידה והרה אמו, שנתביישה בו, החליטה להע¬ 
לימו מעיניהם של אלי־האולימפוס והשליכה אותו ממרומי־ 
ההר. הפ׳ נפל לתוך האוקיינוס ותטיס ואורינומי הצילו 
אותו מטביעה ונתנו לו מהסה במשך תשע שנים. מתוך הכרת 
תודה למיטיבותיו עשה להן הפ׳ תכשיטים יקרי־ערך. כדי 
להתנקם באמו עשה הפ׳ כסא, שהיו בו אזיקים מוסתרים. 
וכל מי שישב עליו רותק אליו בלא שיכול היה לזוז ממקומו. 
את הכסא שלח הפ׳ לאמו וכשישבה עליו נצמדה אליו ושוב 
לא יכלה לקום. אז התערבו האלים בדבר והוסכם, שהפ׳, 
שידע את סוד הכסא, יוחזר לאולימפוס וישחרר את הרה. 
וכך הובא האל רכוב על חמור ע״י דיוניסוס אל הר־האלים. 
הקשר בין דיוניסום להפ׳ מוסבר ע״י החוקרים ע״י מה 
שלמנום, שבה היה בית־מלאכתו של אל-האש, היתד. מפור¬ 
סמת ביינותיה משום הקרקע הוולקאנית הפוריה שלה, 
שגידלה גפנים משובחות. ד,פ׳ היה גם אל־ד.מתכות וחרש- 
אמן. הוא יצר את כלי־הנשק החדשים לאכילוס (ע״ע) ואת 
שרביטו של זום. כן יצר הפ׳ את פנד(רה(ע״ע), שבה הפיח זום 
רוח־חיים. בתי-ד,מךאכה של הם׳ נמצאו בד,רי־געש, ביהוד 
בלמנוס, ועוזריו היו הקיקלופים. הפ׳ היד, מפורסם בתעלוליו 


הטכניים, כגון כסא הרד, (עי׳ למעלד,) או המיטה, שבד, נתפסו 
ארס ואפרודיטי בשעת ניאופם(עי׳למטד,). על אף כיעורו 
היה הפ׳ בעלן של נשים יפות, כגון אחת משלוש אלות־ד,חן 
(; X^^x8 ); לפי הסיודום (ע״ע), היחד, זו אגליאה, הצעירה 
שבד,ן. ביהוד נזכרת אפרודיטי כאשתו של הפ/ אלא שזו בגדה 
בו עם ארם. ד,ליום, הרואד, הכל, חשק אף הוא באפרודיטי 
היפד" אילא שזו לא נענתה לו. וכשראה פעם ך,ליום, שארם 
מתעלם באהבים עם אפרודיטי, מיהר להודיע' את הדבר 
להפ׳. ד,פ' עשה רשת דקד, להפליא שלא נראתה לעין, הוריד 
אותד, על אשתו המנאפת ועל מאד,בד, וריתקם אל המיטה. 
אז הזעיק את כל האלים שבאולימפוס שיחזו במחזה — 
האלות הסתתרו בחדדיד,ן מרוב בושה — ותבע מזום את 
הנדוניה, שד,פ' שילם לו בעד בתו הבוגדת. 

חוץ מלמנום היתה אטיקה מרכז חשוב של פולחן־ד,פ׳ 
באתונד, היה לו מקדש מיוחד (ה״ך,פיסםיאון") וכן חגגו 
לכבודו אח חג הד״פיסטיאה. האל נודע גם בין היוונים 
המערביים, שקבעו את מקום־מושבו בעיקר באיים הליפאריים 
הוולקאניים. 

ד,פ׳ מתואר במיתוס היווני כאל טוב ומיטיב, בעל חוש של 
הומור. באמנות הובלט מומו הגופני ועם זה הוענקו לו 
קווי-פנים מלאי־מרץ ואברים בעלי שרירים חזקים: מגודל 
זקן עומד האל, לבוש כיתון, כשכתפו האחת מכוסה והשניה 
חשופה. 

,: 1 ז;א 01 א , 0 -ז 611€ ז^ 1 ., 1 ;א 311 , 11 |ז\ ,£א ח 1 ,ח 116 ג 1 \ 

■־,/ 7 •א ., 1 : 11 174 .* 1 , 1887 ,■) 1 ^ 1/1010 ^^! 

. 11 374 .ע , 1909 01 { 11 ^ €1 

א. ש. 

הפיםטי 1 ן(,ג(״ 1 זס 011 ק) 11 '), מדקדק יווני (מאמצע המאד, ד, 2 
לסד,"נ), שכנראד, היד, זהה עם הפ׳, מורו ליוו¬ 
נית של ורום (ע״ע) קיסר. הפ׳ הוא, אפשר, מחברו של 




81 


הפיסטיץ—המלה 


82 


הספר על המשקלות היווניים (״־< 0 ש 1 116x ן) 1£ נ ׳ 1810 % ?יי*^ץ£י), 
המשמש יסוד לידיעותינו על המשקל היווני. החיבור חשוב 
גם מצד אחר: מובאים בו קטעים משירים מרובים, שהלכו 
לאיבוד. ההוצאות המשובחות של הספר הן של גיספורד 
( 1 ^ז 18£0 &^. 1855^ ,(X , ושל קונסברוך (ו 01 ו 1 זי 51 תס 0 .^ 1 ), 1906 . 

הפכה (בצרס׳ 6131 ־ 1 ) (!!!סס), מונח, שבו רגילים לציין 
סוג מסויים של שינויים פתאומיים, שהוכנסו (או 
שנעשה ניסיון להכניסם) במשטרה של מדינה מתוך ניגוד 
לסדר החוקי, שהיה קיים בה, ומתוך הפעלת כוח פיסי, המונח 
נתפרסם לראשונה בקשר לשינויים, שבאו במשטרה של צרפת 
בתקופת הדירקטוריון (ע״ע). בדומה למהפכה (בצרפ' - 0 ׳\ 6 ז 
ת 0 ״ 111 ) יש אף בהפ׳ משום שבירת הרציפות החוקית של 
תהליכי השינויים בשלטון! אך בעוד שהמהפכה — במובן 
המקובל במדע־המדינה— מבוססת על ניגודי השקפות בנוגע 
למהות השלטון או למטרותיו או על ניגודי אינטרסים בתוך 
שכבות רחבות באוכלוסיה, הרי טיפוסי להפ׳ הוא מה 
שמאחרי יוזמיה עומדות קבוצות מצומצמות בלבד. גם 
המניעים של יוזמי־הפ' עלולים להיות כרוכים בשאיפי 
לשנות את מטרות המשטר או אף את ערכי־ההברה המקובלים, 
אך עם זה יש לזכור, שההפ׳ היא צורה נוחה לשימוש של 
פעולה מדינית כשהמניע העיקרי של יוזמיה נעח בשאפתנות 
אישית או קבוצתית. 

יש רואים את האפייני שבהפ׳, בניגוד למהפכה, באמצעים 
המיוחדים, שהיא נוקטת לשם תפיסת השלטון: התקוממות 
פתאומית, לאתר שלב של הכנה פחות או יותר חשאית, מצד 
קבוצה קטנה ומאורגנת, שמשתדלת להעמיד את הציבור בפני 
עובדה מוגמרת. במובן הצר ביותר, היו מגדירים הפ׳ כשימוש 
בכוח, בניגוד לחוקים הקיימים, מצד המושלים עצמם, שמט¬ 
רתו: חיזוק שלטונם או קבלת סמכויות נוספות (כגון הה" של 
אנשי הדירקטוריון, הגנראל נאפוליון בונאפארט — את״כ 
נאפוליון 1 , ולואי-נאפוליון — אח״כ נאפוליון 111 ). 

המסיבות, שבהן מסוגלות הפ" להתרבות, מצויות בחברה, 
שאין לרוב אישיה זיקה נפשית אל המשטר הקיים ושאין 
שכבותיה השליטות (מדינאים, קציני־צבא, רבי־הרכוש) מו¬ 
כנות לראות בתהליכים החוקיים בלם לשאיפותיהן. מפני־כן 
משמשות קרקע נוח להפ" ארצות, שבהן הוכנס משטר 
דמוקראטי להלכה בלא שהאו׳כלוסיה שלהן הגיעה לרמת־ 
תרבות גבוהה־ביתס ובלא שחונכה על ערכי־היסוד של 
הדמוקראטיה במידה שאפשר היה להם, לערכים אלה, להיקלט 
במסרתה. לפרקים נתקלים אנו בהם׳ כתגובה על תקופה 
ממושכת של משטר הפכפך, בלתי-יעיל או חסר־אונים. 
במאה ה 20 אירעו הפ" מרובות ביהוד בארצות אמריקה 
הלאטינית ובמדינות החדשות שבאסיה ואפריקה. — ההבחנה 
בין מהפכה וד,פ׳ אינה מוחלטת, וקיימים מקרי־ביניים או 
מקרים, שבהם אין ההפ׳ אלא שלב בתהליך של מהפכה. 
מקרים כאלה היו ( 1 ) ההתקוממות, שנערכה בראשותו של 
הגנראל פראנקו נגד הרפובליקה הספרדית ב 1936 , ( 2 ) "המצ¬ 
עד לרומא", שקדם לתפיסת השלטון ע״י המפלגה הפאשיסטית 
באיטליה, ב 1922 , ואפשר אף ( 3 ) תפיסת השלטון בפולניה 
ע״י פילסודסקי ב 1926 . 

לפעמים מציינים במונח הפ' מרד או ניסיון בלתי־מוצלחים 
לשינוי המשטר בניגוד לחוק ( 1115011 ? , 0116 ׳\ש 1 ). נכון הוא 
שבהפ׳ — מאחר שהיא נשענת עפ״ר על שכבה מצומצמת 


בלבד — מרובים הסיכויים של אי־הצלתה! ועל־כן מרובים 
הם המקרים, שבהם התגברו ממשלות על ד,פ". כדוגמות של 
הפ״ שלא הצליחו, אפשר להזכיר את ההפ׳ של קאפ ( 1920 ) 
ואת זו של היטלר־לודנדוךף ( 1923 ) בבאוואריה. 

' 011 }\ .£ ; 1925 , / 0 , 111 ) 01 * $01 .? 

. 1943 ,( 01.1 ע ,ץסעזס.¥ 

ב. א. 

ה^לה ( 5 .ע 1 ז 0 נ 31 ), היפסקות ההריון (ע״ע) או הפסקתו 
קודם שהעובר'נעשה בן-^ים. העובר אינו בן־קיים 
אם נולד קודם שעברו 22 שבועות של הריון, אם משקלו מועם 
מ 500 ג׳ ואם ארכו פחות מ 28 ס״מ. אמנם נודע מקרה בודד, 
שעובר בעל משקל של 397 ג׳ בלבד נשאר בחיים! אך 
בדרך כלל מועטים הם המקרים של עוברים שנשארים בחיים 
כשמשקלם פחות מ 00 (^ 1 ג׳. 

א. ברפואה מבחינים בין ( 1 ) הם׳ מאליה 
( 01113116115 ת 5 . 3 ), שבאה בלא כל התערבות מן החוץ, ובין 
( 2 ) ה פ׳ מ ל א כ ו ת י ת ( 11£1013115 ז 3 . 3 ). 

( 1 ) יש צורות שונות של הפ" מאליהן. הפ׳ צפויה 
( 5 ת€ת 11111 ת 1 , 3 ) — אשר־ הרה חשה מעין צירי־לידה, ומן 
הרחם נפרש ריר או כמות לא־גדולה של דם. לפעמים אין 
הר־פ׳ הצפויד־ אלא תחילתה של הפ' ממש! אך ברוב המקרים 
חולפות הד־פרעות וההריון נמשך עד סופו התקין. — ריפ' 
לא־שלמה או לא־גמורה ( 101115 סמ 001 ת 3. 1 ) — העובר 
נוטש את הרחם, והשליח כולה או בחלקד־ נשארת דבוקדי 
לדופן הרחם. — הפ׳ שלמה או גמורה (- 16 ^ 0001 . 3 
11x5 ) — העובר יתד עם השליה נדחפים כליל מן הרחם. — 
הפ׳ נדחית (ת 10 ]: 1 סנ 31 1 ) 111155€ ) — העובר מת ונשאו 
זמן־מה בתוך הרחם! הרחם פוסק לגדול, העובר הולך 
ומצטמק ועורו מתמסמס. תוך תשעה חדשים מפלת עפ״ר 
האשד־ את העובר המת, אבל לפעמים אין ההפ׳ באה אלא 
בסיום תקופת־ריהריון התקינה. תיאור נכון וציורי למיסמוס 
העובר ניתן בתורד־: "...כמת אשר בצאתו מרחם אמו דאכל 
חצי בשרו" (במ׳ יב, יב). 

ה פ' א לוחה ( 1€118 זנ 561 , 3 ) — חידקים חודרים לחלל 
הרחם וגורמים לזיד־ומו. חלק גדול ממקרי הד־פ׳ האלוחה 
בא כתוצארי מהפ׳ פלילית (ר׳ להלן). 

הפ׳־שמנטיה ( 1£113118 ל 3.113 ) — אשה מפלת, לכל 
הפחות, 3 פעמים רצופות! הפ״־שמנטיה הן כ 4% מכלל ההפ". 

מהלך ה ה פ׳. ההפ׳ מתתלת בד־יפרדותה של השליד־ 
מד 1 פדהרחם! כלי־ד־דם של הרחם נפתחים באותו מקום, 
והדם זב. הביצד־ (העובר, השליד־ וקרומיה) כולה או בחלקה 
נדחפת לנרתיק, ומכאן החוצה, ע״י התכווצויות של הרחם. 
יש שד־כאבים קודמים לזיבת־הדם, יש שהד־פ׳ מתחלת בזיבת־ 
דם, והכאבים באים לאחר מכן! ויש שמהלך־ד־מחלה כולו 
מלווד־ בזיבת־דם בלא כאבים. פעמים שזיבת־הדם בהפ׳ היא 
קלה מאד, אך לפעמים היא לובשת צורד־ של פרץ־דם ומסכנת 
את חיי האשה. הד־פ׳ עלולה לד־ימשך זמן קצר, ולפעמים 
ימים ושבועות. 

( 2 ) בחפ׳ המלאכותית מבחינים: ה פ׳ ריפ וי י ת (. 3 
15 ן 0 בו €11 נן 3 :נ 111€ ), שנעשית, לפי החוק, ע״י רופא — משום 
הד־שפעה המזקת של ההריון על בריאותה של האשה התולה! 
גם ד־פ׳ מטעמים אוגניים (מחשש מבוסם לד־תפתחות של 
לקות־תצורה בעובר), סוציאליים או הומאניטאריים מוכרת 



83 


ה 9 לה 


84 


כחוקית במדינות—הפ׳ פלילית ( 11111113115 ־ 3.01 ), 
שנעז 4 ית בניגוד לחוק, הקובע ענשים על מע&ה זה ברוב 
הארצות, 

טיפול. בדיפ׳ צפרה — שכיבה במיטה, מתן סמי־מרגוע 
ומתן הורמונים: פרוגסטרון או — נוסף על פרוגסטרון — 
גם אסטרוגן. קיימים חילוקי־דעות ביחס לערכו של הטיפול 
ההודמונאלי. — בהס׳ לא־שלמה או שלמה — גרידה וניקוי 
הרחם. — בהם' נדחית—יש מחכים ליציאת העופר ומבצעים 
גרידה לאחריה, ויש מבצעים הם' כשהאבחנה היא ודאית, מתוך 
התחשבות בסבלה הנפשי של האשה, הנושאת בקרבה עופר 
מת. — בהם׳ אלוחה — מתן תכשירים אנטיביומיים וביצוע 
של גרידה. — בהפ״שמנטיה — הטיפול צריך לקדום להריון, 
בהתאם לסיבה הקונסטיטוציונית או למחלה שגרמה להם׳. 

ה ה פ׳ המלאכותית היא התערבות, שתמיד יש בה 
מידת־מה של סיפח! אף כשהיא נעשית לפי כל חוקי־ 
הרפואה, היא גורמת במקרים מועטים לתחלואה ואף למיתה 
ולפעמים — לעקרות. הסיכון מרובה מאד בחפ' ה פ לי¬ 
ל י ת, המבוצעת עפ״ר ע׳״י הדיוטות ובתנאים לא־היגייניים. 
באה״ב הראתה הסטאטיססיקה בשנות ה 30 כססס׳ס! מקרי־ 
מוות בשנה אחר הפ" פליליות ז ובנגד כל מקרה־מוות מסיבה 
זו קיימים כמה מקרים של מחלות ממושכות ושל עקרות. 

הסיהוז שבהם׳ כזו כתך בראש וראשונה בזיהום הבא 
אחריה, שהוא נדיר מאד בהפ׳-מאליה, אך גורם ל% ממקרי־ 
המוות שלאחר הפ׳ מלאכותית. בזמן האחרון מתגברים 
על הזיהום ביתר יעילות ע״י תכשירים אנטיפיוטיים. שטף-דם 
קטלני, שבא מחמת הפ', אינו קורה בדרך כלל אלא כשההפ׳ 
מבוצעת מחת לבית־חולים. סיכון מיוחד נובע מניקור הרחם 
ע״י מבצעים חסרי אימון מקצועי. 

. 1936 806144 1114 ) 41$6411 

א, ס. 

ב, נתונים סטאטיסטיים, עם ירידת תמותתי 
התינוקות עולה החשיבות הסטאטיסטית של שיעור ההריו¬ 
נות המסתיימים בהם׳ לגבי הריבוי הטבעי של אוכלוסיה 
מסויימת. מכאן החשיבות של בירור הגורמים הביולוגיים 
והרפואיים־חברותיים (תורשה, מחלות, תנאי־חיים מסויימים) 
להפ״־מאליהן ושל חקירת הקפה של ההס׳ המכוונת למניעת 
לידה. קשה לוודא את מספר ההם". הן ההפ״־מאליהן והן 
המלאכותיות, משום שהם״ הרבה — בעיקר בשלבי״ההריון 
הראשונים — מתרחשות בלא שתרגיש האשה בהריון ובהם׳, 
ומצד שני קיימת נטיה להסתיר את דבר־ההפ' מטעמים 
חברותיים. בארצות שונות בוצעו — ומבוצעות — הם" 
מרובות בסתר מיראת החוק. בכמה מדינות מחייב החוק 
להודיע לשלטונות על כל הם' (גם טבעית) — לפעמים כדי 
לסייע בתיכנח פעולות של רפואה מונעת (למשל, במדינת 
ניו־יורק) ולפעמים לשם גילוי הפ" פליליות. הסטאטיסטיקה 
השלמה ביותר על הם" סכל הסוגים, הנמצאת בידנו, היא 
זו שנערכה בליבק (גרמניה) בשתי תקופות: ב 1927 — 1932 
על סמד רישוס-מרצון וב 1936 — 1941 על סמך רישום-חובה. 
בתקופה הראשונה נסתיימו (בשנים השונות) 40% -- 30 של 
ההריונות בהם׳, בתקופה השניה 20% — 10 . בשתי התקופות 
אירעו 65% — 75 של ההם" בחדשי־ההריון השני עד הרביעי. 
קשה לקבוע מהו חלקם של סוגי־ההם׳ השונים בכלל ההם". 
יש לשער, שבליבק בתקופת שלטון הנאצים — שהחמירו 


ביותר באיסור ההפ׳ — לא היו הרבה הם" מלאכותיות, פרט 
למספר מצומצם של הם" רפואיות. גם מן הנתונים שבמקורות 
אחרים מסתבר, שאחוז ההריונות המסתיימים בהפ׳־מאליה 
הוא בין 5% ל 12% * אך בכל הסטאטיסטיקות הללו נכללות 
כמה הפ" פליליות בהסוואה של הפ״־מאליהן, ולעומת זה לא 
נרשמו בהן ההפ", שהאשה לא הרגישה בהן. 

על מספר ההם" הפליליות אין, כמובן, סטאטיסטיקה 
מדוייקת בשום מדינה. היא שכיחה בארצות שונות לא רק 
בין נשים לא־נשואות אלא גם בין הנשואות, והאומדנים 
הסטאטיסטיים, הנעשים על־סמר נתונים חלקיים ותומר שנצ¬ 
טבר בעקיפים, מגיעים לשיעורים גבוהים מאד. מסתבר, 
למשל, שבאה״ב מסתיימים כ 30% של ההריונות בערים 
וכ 15% של ההריונות באיזורים כפריים בהם׳ לא-חוקית. 

רק בארצות, שבהן מתיר החוק הם' מלאכותית, מצויה 
אינפורמאציה מפורטת על ההם". את המקום הראשון בין 
ארצות אלו תופסת יאפאן, שבה נעשות מ 1953/4 ואילך 
למעלה ממיליון הם״ לשנה, לעומת מספר־לידות הנע בין 1.6 
ל 1.9 מיליון. ב 1957 נסתיימו שם למעלה מ 40% מן ההריונות 
גהפ' מלאכותית, רק 56% בלידת-חי, ו 4% — 3 בהפ׳־מאליה 
ובלידת-מת. ביאפאן נעשות כ 90% מן ההפ" המלאכותיות 
בחדשים השני והשלישי של ההריון* כמעט ל 4 נ מן הנשים 
המפילות אין יותר מ 3 ילדים, ואעפ״כ רובן רוצה בהם׳ לשם 
מניעת תוספת ילדים למעלה מן המספד הרצוי. כבר ב 1953/4 
נמצא, שבשליש מן המקרים לא היתה ההפ׳ שאירעה באותה 
שנה הפלתה הראשונה של האשה, וב 85% ממקרים אלה 
הפילה האשה בהריונות שבאו זה אתר זה, כשרווח־הזמן 
שהפריד ביניהם היה בממוצע משנה עד 14 חדשים. 

באירופה נמנית שוודיה על המדינות, שחוקיהן מקילים 
בהם', במדינה זו נעשו בעשור של 1947 — 1956 כ 2 /* מיליון 
הם״ מלאכותיות, לעומת 1.65 מיליון לידות * יחס דומה לזה 
קיים גם בדאניה. בשוודיה נעשות רוב ההם" מסיבות רפו¬ 
איות ורפואיות-סוציאליות; על סיבות כאלו נמנות, בין 
השאר, חולשה או חולשה צפויה, דיכאון והפרעות נפשיות 
אחרות, שחפת. חלקן של הסיבות הרפואיות והרפואיות- 
סוציאליות עלה מ 80% ב 1947 עד 97% ב 1956 , ואילו אחוז 
ההס״ מסיבות אוגניות פחת מ 17% עד 2% < 1% נעשה 
״מסיבות הומאניטאריות״ — בדרך כלל במקרים של אונס. 

ההערכה של מספר ההם" באוכלוסיה היהודית בישראל 
מתבססת על הסטאטיסטיקה המקפת של האישפוז. אך אין 
כאן אלא הערכות-מינימום, מאחר שלא כל ההם" מביאות 
לידי אישפוזה של המפלת (גם בגרמניה, למשל, ב 1936 
אושפזו רק 45% מן המפילות)* כמו-כן ייתכן, שבמקרים 
הרבה של הם׳ אין האישפוז נזקף לסיבה זו, אלא על חשבון 
המחלה ששימשה עילה להם'. אך גם מנתונים חלקיים אלה 
ניכר, שמספר ההם״ הולך וגדל — מ 6,400 ב 1950 עד 10600 
ב 1956 * לפי חישוב זה עלה בתקופה הנדונה אחוז ההריונות, 
שנסתיימו בהפלה, מ 15 עד 20 . שכיחותן של ד.הפ" שונה 
בשכבות שונות של האוכלוסיה: אמנם אין כמעט כל הבדל 
בשיעור ההם״ בקבוצות שונות של נשים בגיל-הפריון — 
15 — 17.5 ל 00 ( 14 נשים בגיל 15 — 49 שנה* אך מאחר 
שילידות אסיה ואפריקה נלדניות הן הרבה יותר מילידות 
אירופה ואמריקה (ע״ע ארץ-ישראל, עמ' 698 ), הדי ביחס 
למספר ההריונות גבוה שיעור ההם" יותר בקרב האתרונוו 4 
ב 1952/3 היה מספר ההם" ל 00 ( 14 לידות כלהלן: ילידות 



85 


הפלה 


86 


אסיה־אפריקה — 84 * ילידות אירופה־אמריקה — 189 ז ילי־ 
דות הארץ — 286 . — מחקר ב 1960/1 הגיע לאומדן, ששליש 
מכל הנשים הלא־רווקות בגיל הפוריות באיזור תל־אביב 
ביצעו הפ' מלאכותית, ושכרביע מכל הנשים שאושפזו בבתי־ 
חולים פנו אליהם בקשר להם׳ כזו(שהוסוותה במקרים הרבה 
כהפ׳־מאליה). 

' 44 ^ 0 , 1$1011 ז\ 1 ( 10111 ) 1113 ק 0 ק .ן'! . 11 

, 1 ? 81 ו 211 ש 2 ז 8 . 5 ; 1954 ,^/;^/־? 1/0 . 11004 

061 'ת 1 111 ¥0171691 ( ^ 0171091 0911099 ^^ /ס €€%ז 111046 

. 1958 ,( 48 , 11611411% , 1 ^ £14 . 17161 ^) 

ה. מי. 

ג. במשפט. הפ' פלילית ( 118 ג 111 מ 11 ־ 01 18 ו 011 ג 1 ג) היא 
הפסקה מלאכותית של ההריון, שנעשית בניגוד לחוק. ברוב 
המדינית בעולם, וכן בישראל, קיימים חוקים, שלפיהם אסורה 
הם׳ מלאכותית שלא מטעמים רפואיים. 

בספרות העתיקה, היוונית והרומית, כבר מצויים גילויים 
של יחם שלילי להפ׳ המלאכותית. בתקופת הקיסרות הרומית 
ראו בחפ׳ היזומה פגיעה במוסר. המשפט הרומי של אותה 
תקופה אף הצדיק את הבעל, שגירש את אשתו על שביצעה 
הפ׳. אך קביעת המעשה כעבירה לא נעשתה אלא בימיו 
של סורוס (סוף המאה ה 2 לסה״נ), בהתאם לדבריו של 
המשפטן פאולום, שנכללו 5 טקזס 0 (. 48 , 0186513 

38.5 . 19 ), היה צפוי לענשים חמודים כל מי שנתן שיקוי־ 
הפ׳ לאשה כדי שתיפטר מן הוולד שבבטנה. הענשים היו: 
עבודת־פדך במכרות לבני המעמדות הנחותים והגליה לאי־ 
גזירה והחרמת חלק מן הנכסים לבני המעמדות הגבוהים. 
עונש חמוד ביותר היה צפוי לעבריין אם מתה האשה 
כתוצאה מן המעשה. אך בתי־הדין לא הטילו את הענשים 
לפי חוק מיוחד לעבירת־הפ׳, אלא הסתמכו על החוק הקורנלי 
משנת 81 לפסה״נ, הדן בכמה עבירות, וביניהן גם מכירת 
רעל או הכנתו כדי לגרום מיתה. הענשים, שהיו צפויים לפי 
חוק זה, היו גלות, צליבה או הטלה לגוב של חיות־טרף. 
שיקוי*ההפ' ( 101115 ז 01 ל 3 מ 1 ט 1 ט 00 (}), שהיה, כנראה, האמ¬ 
צעי המקובל לביצוע הפ׳, נחשב על־ידי בתי-הדין כרעל. 
יוסטיניינום חזר וקבע, ב״קורפוס יורים" שלו, שההפ׳ 
היא עילה לגירושים ( 22.16 ,.׳\ 0 א משנת 535 לסה״נז 

111 , 6113€ ז 05 ז'?). 

עם חדירת הנצרות לרומי והשפעתה על המחשבה המשי 
סטית בכל ארצות־אירופה חל גם איסור דחי על ההפ', 
בהשפעת היחס החדש לחיי־האדם, שהנצרות ביקשה להחדיר. 
מכאן החשיבות, שייחסו שיטות־המשפט, שאימצו להן את 
העקרון הדתי כיסוד לקביעת העבידה הפלילית, לשאלה אם 
בזמן ביצוע ההפ׳ כבר היה העובר יצור שגילה סימני־חיים 
כלשהם. לשם כך אף נקבעו כללים בדבר המועד שלאחר 
תחילת ההריון, שממנו ואילך יש להתייחם לעובר כליצור חי) 
בוצעה ההם' לפני מועד זה, לא נעברה כל עבירה. כיום 
אין חשיבות לשאלה זו מאחד שכמעט בכל הארצות, שבהן 
נחשבת ההם׳ כעבירה פלילית — וישראל בכללן חל 
איסור ההם׳ מיד לאחר כניסת האשה להריון. יתר על כן: 
יש ארצות, שבהן נחשב ניסיון לביצוע הפ' כעבירה פלילית 
אף כשהאשה לא היתה כלל בהריון. 

שיטות־המשפט בצרפת ובגרמניה רואות בשמירה על 
הוולד את היסוד העיקרי לאיסור ההפ׳, המחוקק בארצות 
אלו לא התעלם מן הצורך להתיר את ההם׳ כשהיא הכרחית 
להצלתם של חיי האשה ההרה, אלא שההתר ניתן במקרים 


יוצאים מן הכלל בלבד. בגרמניה כרוך מתן ההתר בפרו¬ 
צדורה נוקשה וקפדנית. 

החוק הפלילי הצרפתי (סעיף 317 ) קובע דרגות שונות 
של חומרה במידת-העונש על עבירת-ההס׳: מי שגורם או 
מנסה לגרום לחפ׳ של אשה בהריון או בהריון מדומה, בין 
בהסכמתה בין שלא בהסכמתה, צפוי לעונש-מאסר משנה 
עד חמש שנים וכן לקנס. אך אם נתברר, שהנאשם עוסק 
בביצוע-הפ" בקביעות, צפוי לו עונש מאסר מחמש עד 
עשר שנים, וכן קנם מוגדל. אשה. שגורמת, או מנסה 
לגרום לעצמה, הפ׳ — ענשה מאסר מששה חדשים עד 
שנתיים וכן קנס. רופאים, מיילדות, רוקחים ובעלי מקצוע 
אחרים, שבתוקף עבודתם היה להם קשר כלשהו לביצוע- 
ההם' או שסיפקו את המכשירים או האמצעים, שהשתמשו 
בהם לביצועה, ייענשו בענשים הנ״ל, וכן ישללו מהם רשיו¬ 
נותיהם לתקופה של חמש שנים, לכל הפחות. המשפט 
הצרפתי מתעלם ממתן התר להפ׳ במקרה שצפויה סכנה 
לחיי-האשה, אך המשפטנים הצרפתיים מאוחדים בדעה, 
שרופא אינו עובר עבירה אם הוא מבצע הפ׳ במקרה כזה, 
מאחר שכאן חל העקרון של כורח. הקושי הוא בקביעת 
אבן־בוחן רפואית, שלפיה ניתן לקבוע כורח זה. 

גם לפי המשפט של גרמניה המערבית (סעיף 218 של 
החוק הפלילי) צפויה האשה הממיתה את הוולד בבטנה, או 
המאפשרת את המתתו בידי אחר, לעוגש-מאסר, ובמקרים 
חמורים — אף למאסר עם עבודת-פרך. הוא הדין לגבי מי 
שמספק לאשה הרה אמצעי או מכשיר לגרימת-הפ׳, 

בסעיף 11 של החוק להגנת האם והילדים וזכדות-האשה, 
שנתקבל בגרמניה המערבית ב 1950 , מפורטים התנאים, 
הצריכים להתקיים כדי שיינתן התר לביצוע-ההפ׳:( 1 ) החפ׳ 
הכרחית להגנת חיי האשד. או בריאותה, או אחד מן ההורים 
סובל ממחלה תורשתית קשה* ( 2 ) ועדד. מורכבת מרופאיב 
ובאי-כוח הציבור נחנה את הסכמתה להפסקת-ד.ריון * הדיר 
בים בוועדה הם סודיים וגילוי פרטיד״ם מד״ווה עבירה* 
( 3 ) אח החפ׳ רשאים לבצע רופאים מקצועיים בלבד, והיא 
צריכה להיעשות בבית־חולים. 

החוק הישראלי הדן בהפ׳ מושתת על החוק האנגלי. 
בהתאם לחוק זה עבירה פלילית היא לא רק הפ׳ שבוצעה, 
אלא אף ניסיון לבצע הפ', שלא נסתיים בד.פ׳ ממש. יתר על 
כן: גם במקרד. שד.ניםיון נכשל משום שהאשר. לא היתה 
בד.ריון, דין הניסיון כדין הפ׳ בפועל. 

הניסיון להביא אשד. לידי הפ' על-ידי שימוש שלא 
כחוק בכל אמצעי מזיק הוא עבירד. מסוג הפשע. למתחייב 
בדין צפוי (לפי § 175 לפקודת החוק הפלילי 1936 ) עונש 
עד 14 שנות-מאסר. ואילו לאשה, שהיא עצמה ביצעה הפ׳ 
בגופה, צפוי עונש של שבע שנות-מאסד (§ 176 ). המספק 
סמים או מכשירים מתוך ידיעה, שישתמשו בהם כדי להביא 
אשה לידי הפ׳ באורח לא־חוקי, אשם בעבירה מסוג העוון, 
והעונש הצפוי לו הוא 3 שנים (§ 177 ). גרימת-מוות כתוצאה 
מניסיון לבצע ד.פ' בלתי־חוקית מהווה עבירת־הריגה, שענשד. 
המאכסימאלי הוא מאסד-עולם. 

למרות מה שהחוק הישראלי מושתת, כאמור, על המשפט 
האנגלי, קיימת בישראל נטיד. להחמיר במקרד. של אשד., 
שמבצעת ד.פ׳ בגופד.. באנגליד. אין אשה שמנסה לבצע הפ׳ 
בגופד. עוברת עבירה אם נתברר, שלא היתה הרה בשעת 
מעשה — מה שאין כן בישראל. 



87 


העלה 


88 


באנגליה אין האשה מובאת לדין אלא במקרים בדירים 
ביותר. וכמה טעמים לדבר: ראשית, המשטרה מרכזת את 
מאמציה ביהוד כדי להילחם במבצעי־ההם׳, שעושים את 
מעשיהם הפליליים במסתרים ושמחוסר מומחיות הם ממיטים 
אסון על הנשים הנזקקות לשירותם ז שנית, לשם הרשעתם 
בדין של העבריינים דרושות ביהוד עדויותיהן של הנשים, 
שבגופיהן בוצעו ההם". לפעמים אין למצוא מלבד עדויו־ 
תיהן שום עדות ישירה אחרת. הקטיגוריה מבקשת, איפוא, 
למנוע פגיעה בשיתוף־הפעולה מצד אותן הנשים על־ידי 
העמדתן לדין; שלישית, מרובים הם המקרים, שבהם אשה, 
הגורמת לעצמה חבלה רצינית מתוך ניסיון לגרום לעצמה 
הם׳ בלתי־חוקית, זקוקה לטיפול רפואי של מומחה, ואין 
זה רצוי להרתיע אותה מלבקש עזרה ע״י איום בעונש כבד. 
נוסף על כך יש להסביר את היחס הליבראלי להם׳ מצד 
רשויות־התביעה באנגליה בשינוי־ערכים ביחם 1 של הציבור 
לעבירה זו. בניגוד לדעה הרווחת ביבשת אירופה, נוטים 
לראות באנגליה את השלילה שבהפ׳ ביהוד בנזק שנגרם 
לאם ולא באבדן הוולד, שעדיין לא בא לעולם. לפיכך קיים 
מעצור נפשי וחברותי בהבאת האם לדין על נזק שגרמה 
לעצמה. נראה, שגם בישראל מסתמנת מידה מסויימת של 
הימנעות מהעמדה לדין של נשים, שביצעו בגופן מעשי-הם׳. 

גרימת הפ' או ניסיון לגרימת הפ׳, שנעשו בתום־לב וכדי 
להציל את חייה של האשה, או למנוע ממנה חבלה המורה 
או נזק לגופה או לנפשה, אינם בגדר עבירה• סריג זה חל, 
כמובן, על פעולתו של רופא מוםמך, כשהוא מחליט, לפי 
מיטב שיקולו, לבצע הפ׳ באמצעים רפואיים (ר' למעלה). 
חסינותו זו של הרופא מקורה בעקדת של המשפט הפלילי, 
המקנה הגנה לכל מי שעושה מעשה בלתייחוקי כדי למבוע 
תוצאות, שעלולות לסכן את חייו — או לגרום חבלה או 
נזק חמורים לגופו — של אדם, ש לשלומו חייב עושה המעשה 
לדאוג. מעמדו של הרופא מטיל עליו חובה לשמור על שלומו 
ובריאותו של לקוחו. משום כך רשאי, ואף חייב, רופא 
לבצע הס׳ לשם פיקוזדנפש. אעפ״כ קיים סייג לעקרון זה; 
העושה מעשה שהוא בלתי־חוקי במהותו אסור לו לעשות 
יותר ממה שנחשב כדרוש למניעת הסכנה, כדי שלא יגרום 
נזק מרובה מזה שביקש למנוע. עם השתרשות הרעיון, 
ששלומה ובריאותד׳ של האשד׳ עדיפים בכל עת מן הדאגה 
לקיומו של העובר, משתלטת גם הדעה, שיש לפרש פירוש 
נרחב וליבראלי יותר את המועגים "סכנה לחיים" ו״חבלד׳ 
או נזק חמורים". 

על המשפט הרומי והאירוכי הכללי (ביבשת): 

, 1$ ^ 1111 !ו 1 קז €0 ; 48.19.38.5 ,(!) 11 ^^ 01 ) 1 . 01 ז\ ו 4 ו<)ז €0 

.' 80 ז 8€ . 1 ? ; 22.16 .׳יסא , 111 . 01 ׳י 

, 15£11 מת 01 }\ .ו 1 ד .ז\ . 5 <ז 0 <(ז 0 ^ 1 ) 0 ^■( 10 < 0 ו 0 ו 0 

. 11 - 6111££ ו 8€1 ; 636 ,( 1955 ) 1899 

, 11 ס 5 ז 03 .£ ; 760 ,' 1957 ,■ £1 (> 0 ז 5011 

. 97-110 , 11 , 1959 ,^ 0111101 

על המשפט הישראלי והאנגלי: 

פקודת החוק הפלילי, 1936 , 0 ' 177-175 ; א. גורני, החוק 

הפלילי הלכה למעשה, תשי״ח^, עס׳ 185-184 ; ׳;!סזו,.£ .( 

, 00565 /גומ>מז'>ז^ 111 , 1 ו 01 < 1 

16 /- 7 ,,״ £0 /ן>״׳מז״ 0 , 15 מג 91111 \ . 0 ; 950-4 , 911 ." 1949 

^■ 50516115 7/16 ,. 10 ; 581 , 571 , 521 , 487 , 1953 , 71561 6501 ה 06 

■) 054 ,ץחח^^! . 5 . 0 ; 1959 ,/ 0155 061551151511 5/16 / 0151 1016 / 0 
. 178-9 ,'^ 1958 , 05555 061551151111 / 0 115165 

י. כ. 

ד. במשפט העברי, — 1 . בתקופת־המקרא.— הגורם, 
מתוך מריבה, להפלת עוברה של אשה, דינו — עונש כספי; 


ואם גרמד׳ ההפ׳ גם למותה של האשה — דינו מיתה. "וכי 
מצו אנשים תגפו אשה הרד. ויצאו ילדיה ולא יהיה אסת — 
ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשד, ונתן בפלילים. 
ואם אסון יד.יד, — ובתתד, נפש תחת נפש" (שמות כא, 
כב—כג). לסי תרגום השבעים מוסב המוה 1 ג "אסוף על 
הולדות ולא על האשה, והכתוב מבחין בין הפלת ולדות 
שעדיין לא נגמרד, צורתם, שהעונש עליד׳ הוא ממון','ובין 
הם׳ של ולד שנגמרד, צורתו, שד,עונש עליה הוא נפש תחת 
נפש. פילון קובע במפורש, שדין־מיתד, מוטל על המפיל 
( 111,108 , 11$ נ 16811 .!גגסשק* 06 ), וכך מבינים את הכתוב גם 
התרגום השומרוני וחלק ניכר מן הפרשנים הקראיים. א. גיגר 
(ע״ע) מסיק מכאן על קיומו של דין קדום — בניגוד לרילכה 
התלמודית —, שלפיו העונש על הפלת עובר שנגמרד, צורתו 
הוא מיתה (המקרא ותרגומיו, 280/1 , 343/4 ). אך חכמי־ 
התלמוד פירשו: ",ולא יהיה אסון׳, שומע אני אסון באשד, 
או אסון בולדות ז תלמוד לומר: ׳מכה איש ומת — מות 
יומת׳(שמות כא, יב) — פרט לולדות. הא מה תלמוד לומר 
,ולא יהיה אסון׳ 7 —באשה ולא בולדות"(מכילתא דרשב״י, 
ד,וצ׳ הופמן, עמ׳ 129 — 130 ; וכן מכילתא, משפטים, פרשד, 
ח׳; תרגום יונתן בן עוזיאל, שמות כא, כב—כג; בבא־קמא, 
מ״ב, א׳); וכן ב״קדמוניות״ ליוסף בדמתתיהו: "מי שבעט 
באשד, הדד, וגרם שתפיל, ייענש ע״י השופטים עונש־כסף, 
משום שהפחית את האוכלוסים ע״י המתת העובר ברחם, וגם 
לבעלה של האשה יתן סכום כסף; ואם מתה האשה מן 
המכר" ימות גם הוא, כי כן קבע החוק: נפש תחת נפש" 
(קדמוניות, ד׳, ח׳, ל״ג, § 278 ). לסי חוקי המזרח הקדמון 
(שומר, אשור, החיתים), ענשו של המכה שגרם להפ׳ הוא 
ממון ולפעמים אף מלקות, אך לא מיתה (פרט להוראה אחת 
בחוקי אשור *בעניין הם׳ בזדון, שבוצעה ע״י האשה עצמד׳), 
ובחוקי חמורבי (סעיפים 209 , 210 ) אגו מוצאים גם מקבילד, 
לפירוש זד, של שני הפסוקים הנזכרים: "איש כי יכד, אשה 
[ד,רד,] ויצאו ילדיה — עשרה שקלים כסף ישקול תחת ילדיה. 
ואם מתד, אשה זו, מות תומת בתו [כלומר, בת המכה]" 
( 57 . 5 , 15 נ 31 ־ 111 רמ 1 ז 931 06561:26 016 . 11 .ם). 

2 . ב ת ק ו פ ת ־ ה ת ל מ ו ד. כמו בהלכה הקדומד, כד גם 
בתקוסת׳התלמוד אין הם׳ נחשבת לעבירה "עד שיהרוג 
בן קיימא" (מכילתא, משפטים, פרשד, ד׳), ז״א רק "תינוק 
בן יום אחד — הד,ורגו חייב" (משנד" נידה, ה׳, ג׳). רק 
בן־נח (ע״ע), שלגביו החמירו בכמה מן העבירות היסודיות, 
נהרג, לדעת ר׳ ישמעאל, אף על העוברים (בבלי, סנד׳דרין, 
נ״ז, ב׳). 

מכאן שאין בד,פ׳ משום עבירת רציחה, אף אם יש בה 
משום איסור (תוספות, סנהדרין, נ״ט, א׳, ד״ה "ליכא 
מידעם"; וחולין, ל״ג, א׳, ד״ד, "אחד עכו״ם"). את איסור 
הד,פ׳ למדו מקל וחומר — ממד, שנאמר לגבי מי שאינו 
עוסק בפריה ורביד, או מוציא שכבת־זרע לבטלה או מקיים 
יחסים מיניים עם אשתו כשד,דבר עלול להזיק לעובר 
שבמעיד" שהם "כאילו שופכי דמים" (עי׳ יבמות, ס״ב, ב׳; 
נידד" י״ג, א׳; ל״א, א׳; שר׳ת חוות יאיר, סימן ל״א; שו״ת 
שאילת יעב״ץ, חלק א׳, סימן מ״ג; שו״ת משפטי עוזיאל, 
חלק ג׳, סימן מ״ו). נראה, שזוד׳י גם משמעותם של דברי 
יוסף בדמתתיהו: "ד,תורד, ציוותד, לגדל את כל הילדים, 
ואסרד, על הנשים לד,פיל את הזרע או לשחתו. ואם תימצא 
אשד, העושה כזאת יד,יד, משפטה כמשפט רוצחת־ילדים, כי 



89 


ה#לח—ח#לזימ, ג׳ורג׳ 


90 


איבדה נפש ומיעטה את משפחת האדם" (נגד אפיון, ב/ 
כ״ד, § 202 ). 

הזוהר מנמק את איסור ההפ׳ כלהלן: ההורג את העובר 
שבמעי אשתו -סותר את בניינו של הקדוש ברוך הוא ואת 
אמנותו", ואשריהם ישראל, שאע״פ שנגזר עליהם במצרים: 
״כל הבן היל(ד — היאורה תשליכוהו" (שמות א, כב), "לא 
נמצא ביניהם אחד שיהרוג העובר במעי האשה, ומכל שכן 
לאחר שנולד, ובזכות זאת יצאו ישראל מן הגלות" (זוהר, 
שמות, הוצ׳ וארשה 1867 , דף ג׳, עמ׳ ב׳). 

אם העובר מסכן את חיי־האם, מותרת ההפ׳, ומכאן — 
"האשה שהיא מקשה לילד [וחוששים שמא תמות], מחתכיו 
את הולר במעיה, ומוציאין אותו אברים אברים, מפני שחייה 
קודמין לחייו" (אהלות, ד, ו׳). במה דברים אמורים? כל 
זמן שלא יצא העובר לאויר העולם, שאין הוא בכלל נפש 
ו״גיתן להורגו ולהציל את אמו" (רש״י ומאירי, סנהדרין, 
ע״ב, ב׳)! אך מן הרגע שיצא רובו — או גם ראשו בלבד, 
או רוב ראשו — של הוולד לאויר־העולם, אף אם הוא מסכן 
את חיי האם — אין נוגעים בו, "שאין דוחין נפש מפני 
נפש״ (אהל׳ וסנה׳, שם) 1 ואם אמנם מי שרודף אחר חברו 
לד,רגו, מצוד, להציל אח הנרדף אפילו ע״י הריגת הרודף, אין 
דין הוולד כדין רודף, שמן השמים רודפים אותה (סנה׳, 
ע״ב, ב') ו״זד,ו טבעו של עולם" (רמב״ם, הלכות רוצח 
ושמירת נפש, א', ט') "ואין אתה יודע אם הולד רודף 
את האם או האם רודפת את הולד" (עי׳ ירושלמי, סנ¬ 
הדרין, ח׳, ט׳). 

בניגוד לכלל, ש״אדם מועד לעולם, בין בשוגג בין במזיד" 
(משנר" בבא־קמא, ב׳, ו׳), נקבע לעניין נזק שנגרם ע״י 
הם׳, ש״המחתיך את העובר במעי אשה ברשות בית דין 
וריזיק — שוגג פטור, מזיד חייב, מפני תיקון העולם" 
(תוספתא, גיטין, ד׳, ז׳), שאם לא נפטרנו בשוגג ימנע 
מלבצע את הד,פ׳ ולהציל את האשד, (שו״ת תשב"?, חלק 
ג׳, סימן פ״ב; מנחת ביכורים, תוספתא, שם). 

3 . בתקופת הפוסקים נתקבל התר ההם׳ ע״י חלק 
מחכמי־ד,הלכדי רק כשהסכנה הצפויד, לאם היא סכנת־נפשות 
ונובעת מן העובר "מפני שדיוא כרודף אחריה להורגד," 
(רמב״ם, שם; שולחן ערוך, חושן משפט, תכ״ה, ב׳), אך 
"אין להקל להפיל הולד שלא יצא לאויר העולם [כדי] להציל 
[את האם] בחליה הבא לד, בסיבת חום נכרי ועפוש הליחות 
וקדחת ארסיווד.. כי לא חלתד, את חליד, בסיבת הולד..." 
(פחד יצחק, ערך "נפלים"). בניגוד לדעות אלו, דעתם של 
רוב האחרונים היא שיש להתיר את ההפ׳, אם דרושד, היא 
לצורך רפואת־האם, אף אם אין בד,דיון משום סכנת־נפשות 
ואף אם מחלת־ד״אם לא נגרמה במישרים ע״י העובר — 
"מפני צורך אמו נראד" שמותר לד,תעסק עמהם שתפילנה 
כיון דרפאות אמו היא"(שו״ת מד,רי״ט, חלק א', סימן צ״ט); 
ור׳ יעקב עמדין מתיר את ד,ד,פ׳ "כל כמד, דלא עקר [=כל 
עוד לא עקר הוולד מן הרחם], אפילו אינו משום פיקוח נפש 
אמו, אלא לד,ציל לד, מרעתו, שגורם לה כאב גדול" (שו״ת 
שאילת יעב״ץ, שם). 

בעיית ד,ד,פ׳ נדונד, גם בקשר לד׳ריון, שבא כתוצאה מקיום 
יחסים מיניים אסורים (שו״ת חוות יאיר, שם). ר׳ יעקב 
עמדין התיר את הד,פ׳ לאשד, נשואד, שנתעברה מאחר, כיון 
שהוולד הוא ממזר, אך לא בד,ריון שמחו? לנישואים, שהוולד 
הוא כשר (שו״ת שאילת יעב"?, שם). 

בשיקולי התר ד,ד,פ׳ מובא בחשבון גם משך תקופת־ 


ההריון, ובמידד, שד,תקופה היא קצרד, יותר. השיקולים לד,תר 
מרובים יותר (שו״ת חוות יאיר, שם; שו״ת שאילת יעב"?, 
שם; שו״ת בית שלמה, חושן משפט, קל״ב). 

א. אפטוביצר, עמדת העובר בדיני עונש? של ישראל 
(ב״סיני", י״א [תש״ב], ט^ל״ב); פ. קורנגרין, חוקי המזרח 
הקדמון, תש״ד, 226-200 ; מ. ד. קאסוטו, פירוש על ספר 
שמוח, תשי״ב, 193-190 ; י, יעקובוביץ, הזרעה מלאכותית, 
פיקוח לידה והפלה (ב״הרופא העברי״, 1953 , א׳—ב׳, 127 - 
129 ); י, יאקאבאוויטש, השחתת פרי בטן להצלת או רפואת 
האם (ב״הפרדם״, ניסן תשט״ז, 23-20 ). 

מנ. א. 

ה©לה, קךל יוזף מזן — ש 16£61 ־ 1 מס׳י ב 1 ת 0$£ ( 1 ז 3 ^ 1 — 
( 1809 , אונטרק(כן [וירטמברג] — 1893 , ר 1 טנ 3 ורג), 

תאול 1 ג קאתולי גרמני ןד,יסטורלן של הכנסיד, הקאתולית. 
ד,פ׳ למד באוניברסיטה של טיבינגן, וב 1833 הוסמך ככ 1 מר. 
ב 1840 , לאחר שיצא לו שם בזכות ספרו: 
11 ש 11€11 ; 51 שז 1% ) 811 מ 11 *תזנןזמשז^נזנןס 9 ש 1 ^ ^ 1 ז 1 וז 11 ו £111£1 זש!) 
01 מ 1113 ש 15 ו 1 שנ 1 ("תולדות השרשתה של הנצרות בגרמניה 
הדרומית-מערבית״), 1837 , נתמנד, פרופסור להיסטוריד, של 
הכנסיה באוניברסיטה של טיבינגן, ובמשרה זו שימש עד 
שנתמנה הגמון של רוטנבורג ב 1869 . הם׳ היה פעיל גם 
בחיים המדיניים של מדינת וירטמברג. מ 1842 עד 1845 היה 
חבר בית־ד,מחוקקים של המדינה, וכן פעל לשם הרחבת חופש 
הפולחן הקאתולי בווירטמברג. בכנס הוואטיקאני של 1870 
התנגד בתוקף להצעה, שאי־ד,אפשרות של טעות עיונית מצד 
האפיפיור (ש 3 ק 3 ? 111135 ( £31111 ת 1 ) תוכרז כאחד מן העקרונות 
של הכנסיה. לביסוס התנגדותו כתב מסכת בשם €31153 
ש 3 נ 31 ? ״•!סמס!!, 1870 , שבה הסתמך על תקדים היסטורי כדי 
להוכיח, שוועידות־ד,כנסיה עדיפות מן האפיפיור במה שנוגע 
לקביעת דוגמות של האמונר, הקאתולית. אך לאחר שנתקבל 
העקרון בכנס, ציית ד,פ׳ לד.חלטד,. 

מחיבוריו השונים יש לציין ביהוד את עבודתו ההיסטורית 
הגדולה ש:נ 1 ש 111 ש 5 ש 118 ש 111 ש 11 ס 0 ("תולדות ועיחת־ד,כנםיד," [מן 
המאד, ה 3 עד המאה ה 15 ]) בשבער, כרכים, שפורסמד, בין 
1855 ו 1874 . אוסף זה הושלם על־ידי החשמן י. הרגנרתר 
(■ 1 ש 6111 ש 8611 ־ 1 ש 11 ), שחיבר שני כרכים נוספים ( 1887 ^- 1896 ), 
ואחריו על־ידי הכומר אנרי לקלרק ( 1 ) £001010 ) ועוזריו, 
שעיבדוהו מחדש, תירגמו אותו לצרפתית, הכלילו בו חומר 
נוסף ופירסמוהו ב 1907 — 1952 . אוסף זה הוא מקור ראשון 
במעלה לחקר תולתת הכנסיה וההתפתחות הפנימית של 
עקרונותיה. 

./ מסע , 1.68011 . 5 ; 1894 ,.מ מס״ ./ .^} ,נ 1 ז 0 א .מ 

;( 119 ,[ 1938 ] .■וו/^< 1 ^ו^^ו 40 ו^ ס!) 1334/46 ,. 77 מסע 

!מממ 0 ע 1 ן 0 ׳ז 11 >^ ■ 1 ) 111 * 1 11.1 ^ממ/זש׳אימזמ/! ) 1 0 ) 11 )$ו< 01 /* 5 ו{) 5 

י. ב. ם. 

ג' 1 ףג' — (-!שקקש!!) 11:6 ו 1 ׳)\ש 1 קקש £1 ש 8 ז 0 ש€ 

שאז^יו) — (ז — 1786 ״, לונדון), רהט אנגלי. בית• 

המלאכה שלו, שנפתח, כנראה, סמוך ל 1760 , שימש מרכז 
חשוב של עשיית־רהיטים, ושמו של הס׳ נעשה כינוי לסיגנון 
מסויים. הוא תיכנן מזנונים, שולחנות־כתיבה, שולחנות־ 
קלפים, מגשים, מיטות־אפריון, כני־כדים וכסאות. לריהוט 
זה היה ביקוש מרובה בימיו משום שנראה קל יותר 
מרהיטי צ׳יפנדיל (ע״ע), שהיו קודם לכן באפנה. סיגנון 
הפ׳ שאב מן הטעם הצרפתי של תקופת לואי ^■ע x וכן 
מסיגנונו של האנגלי אדם. במקום טכניקת "א 1 רמולי" 



91 


ה#לוימ, ג׳ורג׳ — חפליח 


92 



נ׳ורג' הפלתייט: ספה. סחור :>נ> 0111 5 'זזז 110181£ קט 1 >ח 3 ׳]£) 31 }ל')£מ 1 () 03 


הצרפתית השתמש בקישוטים מצויירים או 
בתשבצי־עץ לפי שיטה עתיקה, שהחיה 
ושזכתה לחיבת־הקהל. הוא הנהיג כסאות 
וספות חיננים בעלי "גב־של־מגד(ר׳ ציור). 
הקווים האלגאנטיים של רהיטיו היקנו להם 
מקום בשורת המוצרים הנאים ביותר של 
הנאו־קלאסיציזם באנגליה. מוטיווי־הקישוט 
של הס' היו, לפי טעם התקופה, צורות של 
עלים, נוצות, וכדר; העץ, שהשתמש בו, 
היה עפ״ר יקר־ערך (מאהוגאני וסוגים אח¬ 
רים). — רישומי־הריהוט של הפ׳ פורסמו 
ב 1788 בקאטאלוג־לפרסומת, בשם 7116 
ט 1 > 50111 '־ £1 ז 110151£ ק 111 ) 311 זשאל 18 \' £1 מ 1 כ 1 ג 0 
(,מדריד לרהט ולרפד״; * 1789 , * 1794 ); 
האלבום כולל כ 300 תמונות והשפיע על 
רהטים הרבה עד סוף המאה ה 18 . 

במאה ה 19 לא העריכו את רהיטיו החיננים ומלאי-הדמיון 
של הפ', ורובם נהרסו. המועטים מהם, שנשתמרו עד ימינו, 
הם יקרים ביותר׳ וכמעט שלא נשאר מהם שריד בידיים 
פרטיות, משום שהם נקנים ע״י מוזיאונים. 

, 111 ^ז 18 /ס ,ץ 514 ת 0€$£1 

;* 1930 ן.׳\. 5 , 1911 

/ 0 ^^ 7 , 5€11 .[ 

1041 ^^ 7 ^ 1 ( 7 , 1 ) 00111 ת 01€ .ס . 3 ־ 1 ]!\ .־ו 1 \ ; 1938 , 011 ^ו>ז 1€ { 8 

€ז 4 } 111 ז^ 1 * 71 .// , 15 >ז 3 ^ £€1 . 11 ; 1942 

. 1947 , 15 * £51£ כ 1 

ס י.*ה. 

קפ^יה ( 11 ס 11131:1 ת 11 ז 1150 )), הבדלה — לטובה או לרעה — 
בין אדם לאדם או בין קבוצה לקבוצה ביחס המת¬ 
גלה אליהם או בעמדה הננקטת כלפיהם; בעברית החדשה 
המובן הוא עפ״ר — יחם בלתי-צודק אל אדם או קבוצה או 
שכבה של בני־אדם, או טיפול בלתי-צודק בענייניהם, שהוא 
שונה מן היחס או הטיפול הנהוג ביחידים, קבוצות או שכבות 
אחרים של האוכלוסיה במסיבות דומות, לרעתם של 
הראשונים. המונח המנוגד להם׳ במובן זה הוא ©שוא-פנים, 
ז״א, יחם או טיפול, שיש בו משום הפ׳ ל ט ו ב ת ם של אדם, 
קבוצה או שכבה מסויימים. אך אין משתמשים במונח הפ׳ 
במובן השלילי אלא כשהמדובר הוא ביחס, שיש בו משום 
גרעון מן המידד, הנחשבת כנורמאלית, וכן אין משתמשים 
במונח מעזוא-פנים אלא כשהמדובר הוא ביחס, שכולל יתרון 
על אותה מידה. 

חשוב ביותר הוא צימצום השימוש במונח הס׳ לגבי 
מסיבות דו מ ו ת, אין לראות כחס' יחס בלתי-שווה במסיבות 
שונות, כשהשוני במסיבות רלוואנטי לשוני שביחס (כגון: 
הטלת מיסים כבדים יותר על'בעלי יכולת כלכלית מרובה; 
המצאת אשראי חקלאי זול לאיכרים, שנפגעו ע״י בצורת; 
שיפון בתנאי עדיפות למשפחות מרובות-ילדים; קבלת תלמי¬ 
דים לבתי-ספר גבוהים בתנאי שסיימו חוק-לימודים תיכון; 
העדפת מועמדים למקזרה ציבורית בהתאם להצלחתם בבחי¬ 
נות, כשדם האינטלקטואלי, נסיונם הקודם, מידותיהם, או 
הרחקתם מן העבודה מתוך התחשבות באותם הגורמים 
עצמם). לפעמים נחשבות כמצדיקות שוני ביחס גם מסיבות, 
שאפשר לראותן כבלתי-רלוואנטיות באופן ישיר, כגון העדפת 
חיילים משוחררים או נכים לגבי קבלת זכיונות, הנחות, או 
רשיונות־תעסוקה מיוחדים. אד במידה שהיהודיות או השוני 


שבמסיבות נוגעים פחות לתחום היחס השונה, בה במידה 
יש לחשוש, שמא אין כאן הבחנה, שהיא מוצדקת ע״י 
המסיבות, אלא הס' ממש. 

אין לקבוע בדייקנות גמורה ובקביעות את הקריטריון 
המבדיל בין יחם־של־שוני, שהוא מבוסם על הבדלים שהם 
מצדיקים יחס זה, לבין הס׳. קריטריון זה, שמניח מקום 
לאיזור-ביניים רחב, משתנה עם השתנותן של ההשקפות והמי¬ 
דות בחברה. במבנה-החברה גופו קיימים הבדלים, שנראים 
סבירים ומוצדקים בשלבי־תרבות מסויימים (הבדלי-מעמדות, 
הבדלי־דת, קאסטות), ובמידה שהבדלים אלה נחשבים לחיו- 
נים באותה חברה, בה במידה נראים סבירים ומוצדקים אף 
הבדלי-היחס המבוססים עליהם (יחס-של-שוני כלפי עבדים, 
בני מעמדות או קאסטות נמוכים, כופרים או מינים). כך, 
למשל, נתפס בחברה של בעלי-מלאכה או של פועלים 
מקצועיים הפרש בשכד-עבודה, שהוא מבוסס על הבדלי- 
מומחיות, כהבחנה סבירה, ולא כהס׳; בחברה, שמצדדת 
התחרות קאפיטאליסטית או סטאכאנובית, מוצאים הבחנה 
כזו בקביעת הפרש בשכר-עבודה על יסוד כמות התפוקה 
או איכותה. ועד הזמן האחרון היו רואים בארצות-המערב 
הבחנה סבירה, ולא הס׳, ביחס-של-שוני בתחומים חברותיים 
ומשפטיים שונים, שהוא מבוסס על הבדלי-מין. יותר שגוברת 
ההכרה בחברה או בשכבה חברותית, שההבדלים החברותיים 
הנדונים אינם סבירים, יותר מצטמצמת הנכונות לראות 
בהם יסוד מתקבל על הדעת ליחם־של-שוני; ובמידה שיחם 
זה קיים לרעתם של יחידים או קבוצות מסויימים, בה 
במידה גוברת הנטיה לראותו כהפ', וכן, ככל שמתחזקות 
בחברה השקפות ברוחם של עקרונות הדמוקראטיה והשוויון, 
כן גוברת בה הנטיה לראות כהפ׳ כמה מהבדלי-היחס לרעתם 
של יחידים או קבוצות, אפילו כשהבדלים אלה מתבססים 
על הבדלים חברותיים, שאין סבירותם מוטלת בספק. בקיצור, 
מה שקובע מבחינת היחיד הבודד את המקרים, שבהם יש 
להגדיר יחס-של-שוני לרעתו כהס', הוא הרגש הסובייקטיווי 
של קיפוח או עוולה המתעורר מחמת יחם זה; אך מבחינת 
החברד, אין הולכים לפי קריטריוני־ד,קיפוח של היחיד הבודד, 
אלא אם כן קיימת נטיה רצינית בציבור לד,זדד,ות עמד,ם. 

בזמננו, ולאחר שבתרבות-המערב גברה הרגישות כלפי 
הפ" מבוססות על הבדלי מין, מעמד ומצב כלכלי, וחלה 
התקדמות מד,ירה לקראת חיסולן, ההבדלים העיקריים, 



93 


הפליה—הפעלה 


94 


שעדיין הם גורמים להם", הם הבדלי דת, לאים, גזע 
והשקפות פוליטיות. התחומים העיקריים. שלגביהם קיימת 
רגישות להם׳, הם תחומי יחסיהן של הרשויות הציבוריות, 
של יחידים ושל גופים פרטיים בתחונדהכלכלה, וכן יחסים 
בשטח החברותי־הבידורי. 

הס" רשמיות של מוסדות המדינה ושאר גופים ציבוריים 
כלפי יחידים וקבוצות מוצאות את ביטויין בעיקר בהוראות 
משפטיות, שמחייבות או מתירות טיפול שונה בענייניהם של 
יחידים וקבוצות אלה. הם" כאלו "מטעם הדין" מרובות הן 
ביותר׳ אך כבר בימי־קדם נתגבשה הדרישה, שאסור להם, 
לבעלי תפקידים ציבוריים, להוסיף על "הם" חוקיות" אלו 
הם״ נוספות, אלא שחובה מוטלת עליהם — ועל השופטים 
בפרט — לנהוג באורח שווה כלפי יחידים, קבוצות או 
מקרים, שאין החוק עצמו מפלה ביניהם. עם התפשטות רעיון 
*הזכויות הטבעיות של האדם", שהשוויון הוא אחת מהן, 
ועם עליית השפעתן של שכבות מופלות במשטרים דמוקרא' 
טיים ומ?ידדמוקראטיים, הופעל לחץ בכיוון ציסצוסו של 
שטח "ההפ׳ מטעם הדין", ובאמת הצטמצם שטח זה בעולם 
התרבות המערבית בהדרגה ובלא הפסק מן המאה ה 17 עד 
מלחמתיהעולם 1 . מאז אין קו־ההתפתחות עקבי ביותר, וחלו 
אף נסיגות רציניות; אלא שלמרות כל זה אפשר לומר, שתחום 
"ההפ׳ מטעם הדין" מוסיף בדיד כלל להצטמצם, אעפ״ב 
אין המדינה המודרנית מוכנת לוותר לגמרי על האפשרות 
להתייחם באופן בלתי־שווה אל יחידים או קבוצות במקרים 
דומים, והיא פתרת הבדלים כאלה, בין משום שיחסישל־שוני 
כזה מבוסס על שיקולים רלוואנטיים ואין בו משום הם׳, בין 
משום שצרכים היונים כופים אותה לכד (ר׳ דיונים בבעיה 
זו בבית־המשפט העליון בישראל, פסקי־דין, א', עמ׳ 417 ; 
ה׳, עמ׳ 490 — 503 ; ט׳, עמ׳ 1265 ). בכמה מדינות עדיין 
קיימות הס" רציניות ביותר, שהן מבוססות על הבדלי גזע, 
ובמידה פחותה מזו על הבדלי דת והשקפות פוליטיות. וכן 
קיימת תכופות נטיה מצידם של בעלי תפקידים ציבוריים 
להוסיף מנה גדושה של הס' בפועל על מידת ההפ׳ הקבועה 
בחוק. 

ביחסים בין פרט לפרט, בין שהמדובר ביחידים ובין 
שהמדובר בהתאגדויות בעלות אופי סרטי, קיים שטח רחב־ 
ידיים לגילוי השוא־פנים מכאן והם׳ מכאן. אד עקרון־השוויון 
מונע במקרים הרבה גילויים מסוגים אלה ומחייב לפרקים 
יחס של אי־הפליד, מטעם החוק לגבי שטחים מסויימים ביח¬ 
סים פרטיים, ביחוד כשהדבר נוגע ביחסים בעלי חשיבות 
כלכלית. דוגמה לכד היא הוראת החוק בכמה ממדינות אה״ב, 
האוסרת על נותני־עבודה להפלות בין מועמדים לעבודה על 
יסוד מוצאם הגזעי או הדתי. 

נעשו התחלות להשרשת איסור החפ׳ אף במשפט הבינ¬ 
לאומי• צעד חשוב בנידון זה היא ההצהרה על זכויות-האדם, 
שנתקבלה ע״י עצרת האו״ם ב 1948 . 

ביסודו של דבר, כרוכה המידה, שבה סוכנת חברה 
מסויימת לסבול או אף להתיר הפ" או להתנגד להן, 
בהשקפות הרווחות באותה חברה. המשפט הפוזיטיווי לא בא 
בדיד כלל אלא ליתן איהזור פורמאלי להשקפות, שנעשו 
רווחות ושולטות ביחס לנידון, אף אם לפעמים הוא בא 
קודם השינוי בדעות ובנוהג של חלקים גדולים של 
האוכלוסיה. 


על ההפ׳ לרעה של היהודים בתקופות ובארצות שונות 
ע״ע אנטישמיות. 

,^^ן((ן■ו^ 01 ^(<^ 121 :^ 1 / 0 1 {{( 11107 (ז}/ 1 ( 11 :>!} . 8 .ס 

-/?' 8 01 ( 07 () 1 ו^ 1 11 ( 07 1 ( 0 ו 11 ( 71 ו 1 הויס^כ 1 ,• ¥0 [:)ג 4 ג .!ג . 8 ; 1946 
01 ( 500 [ 0 1 ( 1 ( 477 ( 0 [) 01 ( 11 ( 11 ^ 17 , 1 ־ 01 ק 11 \, .ס .זו\ ; 1949 
0 ( 11 ,פ 10 )ז 00 . 5 . 1 •! !!חג 8£1 סש 83 . 0 ;( 1950 .זזס!•! , 401 ( 150 

1/075 ( 41077 ! <} 07014 ^ 1 ( 07 ( 7 ( 11 ! ( 07 ( 07 ( 7101 (( 77 ( 507 (כ 1 [ 0 00 ( 407 ( 1 [( 17 
11055 ..(/ ;( 1950 , £61 ? ,^ 010£ (/ 0 ^ 15 01 ( 800 [ס 01 ( 477 ( 0 [) 

41 ( 1315,5 ? . 5 ; 1951 , 011071 ( 7 ((((( 507 ( 0 41 ( 07 סס 11 >* 1 ן 70 ? , 114500 ,(. 011 ) 
;( 1953 .] 00 , 410 ( 170 ( 4/0 ( 51 ( 107 ) 0 ; 0 ( 4 ה( 1 ( 7 ץ 7 ) 51 ^ס ,. 31 מ 
14701 ) 41 <€ 41 ( 07 01 ( 1100 , 5 ^( 11 \ .( 3041 500 ץמז 81 .£ .ס 

. 1953 , 05 ( 0711 ( 7 ( 141 

ב. א. 

ספ;.יןם יסוד מתכתי נדיר, מן הקבוצה 

של המערכת המחזורית. סמל כימי: 1£ ־ 1 ; מספר 
סידורי; 72 ; משקל אטומי; 178.6 (איזוטופים; 174 , 176 , 
177 , 178 , 179 , 180 , וכמה איזוטופים ראדיואקטיוויים); 
ערכות: 4 ; משקל סגולי; 13.3 * נקודת־היתוך: ״ 2,300 ; 
נקודת-רתיחה: סמוד ל ״ 3,200 . — ההם׳ אינו מצוי בטבע אלא 
במחצבים של הזירקוניום (ע״ע) וכבן-לוויתו של זה, שהוא 
קרוב אליו ביותר בתכונותיו הכימיות. רוב מחצבי הזירקו־ 
ניום מכילים 1% — 0.1 הם׳, אחדים מהם — עד 5% הפ׳. 
הפרדתן של תרכובות ההם׳ משל הזירקוניום קשה מחמת 
קירבתם הכימית של שני היסודות הללו; היא נעשית בדרך 
הגיבוש-לסקוטעים של הפלואורידים הקומפלכסיים או של 
הפוספאסים. המתכת הם׳ עצמה מוסקת ע״י'פירוק 9£€14 
בנתרן מתכתי, שימושה מצומצם מאד — בעיקר כתוספת 
לוולפראם בייצור חוטים של נורות חשמליות; הוספתה 
מעכבת את גיבושו של הוולפראם. 

גילוי החס׳ היה בשעתו אחת מן ההוכחות החותכות 
הראשונות לתורה החדישה בדבר מבנה האטום (ע״ע). עד 
לפני דור אחד היה המקום מם׳ 72 במערכת המחזורית פנוי, 
והיסוד הלא-ידוע המקביל לו היה מוחזק אחת מן המתכות 
של העפרות הנדירות (ע״ע); ביקשו יסוד זה בעפרות אלו 
ולא מצאוהו. אולם מתורת מבנה האטום ע״פ בור (ע״ע) 
התחייב, שמילוי קליפות-האלקטרונים הפנימיות של מתכות 
העפרות הנדירות נשלם ביסוד 71 ושהיסוד 72 מכיל אלקטרון 
נוסף בקליפתו החיצונית — ז״א שהוא דומה לזירקוניום. על 
סמל שיקולים אלה חיפשו קוסטר והושי(ע״ע) (בקופנהאגן) 
ב 1922 את היסוד המבוקש במחצבי הזירקוגיום ומצאוהו בהם* 
הוא נקרא על שמה הלאטיני של קופנחאגן. , 

.) 0 ( 0 5 ' 6 קז 0 נ 1 ז) . 11 : 1927 ,. 11 1 ( 07 ( £10/7 005 ,׳ג 05 ׳ו 11£ .ס 
[ 0 . 01 ,( £710 ,■ £1 ז״ 4-0111 !ז 111 ) . 11 ; 1941 ,( 1 ז\ ,.( 077 ( €1 . 4111 (ס 
. 4 . 1 ) 1 ^ 0 ( £7 5 ( 7 ( 11117007 ) . 11 ; 1951 ,( 1 חג ,. 01 ( 7 ( 7001 .( 077 ( €1 
. 1956 ,( 111 ע ,.( 077 ( €1 .( 7 ( 001 ! 

מ. ה. ב. 

הפ^ו• (בלאט׳ £601:115 ) 3 ), בפילוסופיה — התפרצות 
פתאומית של הרגש, המלונה עפ״ר בתופעות נפשיות 
וגופניות מסויימות, שפועלות מצידן פעולה חוזרת על ההס'. 
המונח חפ׳ משמש עפ״ר בעירבוביה עם המונח הפעלות 
(בלאט׳ 0 נ 3$5 ק; ר׳ הנספח לתרגום העברי של "תורת המידות" 
של שפינוזה ע״י יעקב קלצקין), אד מן הראוי להבדיל 
ביניהם, ביחוד לאחר ששפינוזה הבחין הבחנה מדוייקת בין 
פעולות והיפעלויות וקבע את שתיהן כמינים של הסוג המשותף 
״הפעלה״(ר׳ למטה). שני המושגים — הס' והיפעלות — הם, 
מרכזיים בתורת-ה מידות ותולדותיהם הן תולדות-האתיקה 
בכללן. כאן נביא רק את התפיסות העיקריות. 



95 


הפעלה 


96 


הקו היסודי של תורת־המידות היוונית הוא שלטור 
התבונה. לאפלטון ואריסטו התבונה היא עקרון יוצר־ 
הארמוניה, שמרסן את ההם", בעוד שלאפיקירוס (ע״ע) 
ואנשי״הסטואה היא העקרון היחיד של האתיקה, ואילו ההם" 
אינן זוכות בתורתם להערבה חיובית כלשהי. אפלטון 
(ע״ע) מבחין שלושה חלקים בנפש: היסוד השכלי, השאסני, 
התאוותני. היסוד השאפני מכיל את כל ההם", המניעות את 
האדם לפעולה נמרצת, וכשהן משועבדות לשכל הן משמשות 
משקל־שכנגד לתאוות החושניות. לשלושת החלקים הללו 
מקבילות שלוש מידות טובות, והן: החכמה, האומץ, כיבוש־ 
היצר; המידה הטובה הרביעית — הצדק — פירושה שיווי־ 
משקל בין שלושת חלקי־הנפש הנזכרים. נמצא, שאפלטון 
רואה צד חיובי בהם", אלא שהוא מייחס להן מקום משני. 
א ר ים ט ו (ע״ע) מונה (מידות, ב׳, פרק ה׳) הם" אלו; 
"תשוקה, רוגז, פחד, אומץ־לב, צרות־עין, הנאה, אהבה, 
שנאה, עריגה, קנאה, חמלה, ובכלל ההרגשות המלווות בתענוג 
או בצער״. בספרו ״על הנפש״ ( 1 , 1 ) אין רשימת־ההפ", 
שהוא מביא, שלמה כל-כך, והוא מטעים את העובדה שבהם" 
משתתפים הנפש והגוף ביחד. "ראיה לזה הוא מה שלפעמים, 
כשמתארעים דברים קשים ומרגיזים, אין האדם מתרגש 
ונבהל, ולעומת זה הוא לפעמים מתרגז מאד בהשפעתם של 
דברים קטנים, שפועלים על הגוף. יתר על כן: פעמים 
שאדם נופל לתוך מצב של פחד, בלא שקרה איזה דבר 
מבהיל. מזה יוצא ברור, שהמצב תלוי בחומר". ב״מידות" 
שואל אריסטו אם יש לייחס להם" שלמות מוסדית, והוא 
משיב על כך בשלילה, כי השבח המוסרי יאה רק לפעולה, 
שהיא פרי בתירת־הרצון, ואילו ההם" אינן תוצאה של 
חופש־הבחירה. השלמויות והפחיתויות צריכות להתבסס על 
חופש־הרצון. תורה זו חוזרת לאחר מכן גם אצל דקארט, 
שלפיו הגאווה ושפלות־הרוח הן גם פחיתדות וגם הם", בעוד 
שכפיות־הטובה אינה הם׳, אלא פחיתות, מכיוון שהיא מיוסדת 
על חופש־הבתירה. 

אנשי־ה ם ט ו א ה (ע״ע) פיתחו השקפה על ההם" הרחק 
מעבר לתחום השפעתו של אריסטו. הם דחו בהחלט כל הפ׳. 
"אנשי־שלומנו מגרשים את החפ", תלמידיו של אריסטו 
מרסנים אותך. ההפ׳ היא עודף של יצרים, מתנגדת להארמו־ 
ניה הטבעית, והיא מעין אי־ציות לק 1 כל. הם ראו את הטבע 
כפרי תבונה מטאפיסית־אידיאלית, ולפיכד נראתה להם כל 
הס׳ כמנוגדת לטבע. האדם ניזוק כשהוא מסכים למשהו 
מנוגד לטבע או כשהוא מבקש את קנה־המידה לשאיפתו או 
לסלידתו מחת לטבעו של יצור תבוני. האדם התבוני הוא 
אדם "בריא". הפחיתויות שרשן ב״מחלה", בהתכחשותו של 
האדם ל״טבעו", לייעודו בעולם, ובהמרת ייעודו האמיתי 
בייעוד החושני של החיה. פילוסופיה נכונה היא, איפוא, 
"תרופה" של הרוח, השואפת לכך, שהאדם יודרד ע״י התבונה 
ולא ע״י הטבע הבהמי. ההם" מיוסדות על בחירה בלתי־ 
נכונה. אנשי־הסטואה דוחים גם את החמלה (ובזה הלך 
שפינוזה בעקבותיהם). 

א ו ג ו ם ט י נ ו ס (,ע״ע) התגבר על חורה זו של הסטואה, 

הוא הרם את האילוסיה של תבונה אנושית, שנמצאת מחוץ 
לחיי־היצרים, התבונה והרצון שולטים שליטה משותפת 
גם בחיי־הרוח, את ההערכה השלילית של ההפ" דחה כ״להג 
שטחי", ודחה בכלל את האידיאל של העדר הם". העדר כזה, 
אפתיה, הוא בעיניו קהות(זמן!!]*). באהבה לאלוהים משיגים 


כשרונותיו של האדם את שלימותם העליונה. גם תומם 
מאקוינו (ע״ע) דחה את דעתם של אנשי הסטואה, 
שההם" הן מחלות־הנפש. השאיפות החושניות הן חלק של 
האדם, ומבחינה מוסרית הן אינדיפרנטיות. שלימותו של 
האדם אינה בדחייתן של ההם", אלא בוויסותן ובכיוונן. 
תורת־המידות של תומאס מתחשבת בשפע של ההם" הטב¬ 
עיות, במתח שבינן לבין עצמן ובאפשרויות של ההשלמה 
ביניהן. אך למרות ההתנגדות, שנתעוררה לתורת־הסט 1 אה, 
נשארה תורה זו שלטת בתורת־המידות. התפיסה הנוצרית 
על השחיתות השרשית של טבע-האדם סייעה לחיזוק הש¬ 
פעתה של תורת-ההפ" של הסטואה ביה״ב. 

דק ר ט (ע״ע), בחיבורו "על ההימגלדות של הנפש" 
( 1649 ס(! 5 מ $10 * 3 ק 6$ ^ 1£6 גת' 1 ), סידר את ההם" 

במערכת שיטתית ע״י מה שתיאר את ההם" השונות כמקרים 
מיוחדים וכמזיגות של שש הפ״-יסוד, והן: התפלאות, אהבה, 
שנאה, תאווה, עזמחה, עצבות. את תופעות-הלוואי הגופניות 
של ההפ״ הסביר דקארט ע״י גורם פיסיולוגי: הנפש משפעת 
על גוזל גופני("רותות-חיים"), שממלא את הגוף כולו. שרשן 
של ההם" הוא, איפוא, ב 5 ה שנפשו של האדם וגופו מאוחדים 
הם. מחמת התקשרות זו נתון האדם לדחיפות חושניות 
שונות, וכל דחיפה יוצרת הם׳ מיוחדת. נמצא, שהל הפ׳ היא 
לא רק בעלת איכות נפשית מיוחדת, אלא גם בעלת איכות 
פיסית מסויימת. האני של האדם מסתכל במשחקן של ההם" 
כדי להכירן וכדי לכוון אותן למטרותיו. — בתורה זו של 
דקארט בולטת ההשפעה של הסטואה, שזכתה לתחיה בפילו¬ 
סופיה של המוסר במאות ה 16 וה 17 (עי׳ על כד ספרו 
הגרמני של ארנסט קאסירר על דקארט, מעט׳ 96 ואילד, 
מעט׳ 177 ואילד). אד יחסו של דקארט אל ההם" אינו יחסה 
של הסטואה. דקארט, כאתיקן, אינו יכול להסכים לקיטרוגה 
של הסטואה על ההפ", מכיון שדקארט, כסיסיקן, הראה, 
שההם" הן תוצאה של האירגון הנפשי-הגופני של האדם. 
הסטואה, ע״י מה שדחתה את ההם", בנתה תורת-מוסר ליצו¬ 
רים, שהם כאילו מחוסרי-גוף, תורת-המידות אינה רשאית 
להורות את האדם, שיברח מן ההם", אלא להפד: צריכה היא 
ללמד אותו לנצלן ולהפכן מאויבותיו של האדם לבעלות־ 
בריתו. כש? 4 כל בהיר ורצון חזק משתמשים בהן, לא רק 
שאינן מזיקות, אלא שהן אף מביאות תועלת, 

את תורתו של שפינוזה (ע״ע) על ההם" אנו מוצאים 
בספרים השלישי והרביעי של "תורת־המידות" שלו. הוא 
מגדיר את ההפ׳ כמצב, שעל-ידיו מתרבה או מתמעט, מת¬ 
פתח או מתעכב כוח-הפעולה של הגוף, ועמו האידיאה 
(המו&כל) המקבלת לו. לרגל ההקבלה, שאנו מוצאים 
בשפינוזה בין תואר-ההתפשטות ותואר-החשיבה, אפשר להבין 
את ההפ׳, לפי תפיסתו, כתופעה גופנית ונפשית גם יחד, אד 
בניגוד לדקארט אין שפינוזה מכיר באפשרות ההשפעה של 
הנפש על הגוף ושל הגוף על הנפש. ההבחנה בין ההפ׳, 
מצד אחד, ובין השלימות או הפחיתות, מצד שני, המצויה 
באריסטו ובדקארט והמבוססת על חופש-הבחירה, בטלה אצל 
שפיגוזה, מכיון שאין הוא מכיר בחופש-הרצון. מנקודת- 
מבטו; אין אנו רשאים לשבח את האדם או לנזוף בו, ומפני- 
כן יכול היה גם לומר: "הריני מטפל ביצריו של האדם 
כאילו הייתי עוסק בקווים, שטחים וגופים" (תורת-המידות, 
חלק ג׳, הקדמה). בעוד שדקארט מונה שש הס" ראשוניות, 
מכיר שפינוזה רק בשלוש הס״ כאלו, והן: תאווה, שמחה, 



97 


הפעלה 


98 


עצבות. בל שאד ההם" אינן אלא תולדותיהן של שלוש אלו. 
בסוף החלק השלישי של "תורת־המידות" נתן שפינוזה 
רשימה של הם״ נגזרות, אגב ניתוחה של כל אחת מהן, והן: 
התפלאות, זילזול, אהבה, שנאה, נטיה, בחילה, הערצה, לעג, 
תקווה, פחד, ביטחון, יאוש, עליזות, מוסר־הלב, חמלה, חסד, 
התמרמרות, הפלגה-בערו׳ הפחתה־בערך, קנאה, רחמנות, 
קןרת־רוח־מעצמו, הכנעה, חרטה, גאווה, שפלות־רוח, כבוד, 
בושה, משאלה, התחרות, הכרת־טובה, הסברת־פנים, כעס, 
נקמה, אכזריות, יראה, עזות־נפש, חששנות, בהלה, חביבות, 
תאוות־כבוד, זוללות, שיכרות, פילות, תאוות־בשרים. 

חלוקת־ההפ" שלו לפעולות והיפעלויות היא חדשה 
מעיקרה. היא מיוסדת על ההבחנה בין מושכל מכוון 
3 ז 3 ג 1 {> 36 ג> 3 ) ומושפל בלתי־מכוון. מושכל הוא מכוון "כשיש 
לו כל הסגולות והסימנים הפנימיים של מושכל אמיתי". 
שפינוזה אומר: ״נפשנו קצתה פועלת וקצתה נפעלת ? כלומר, 
במידה שיש לה מושכלים מכוונים, היא בהכרח פועלת דבר־ 
מה. מכאן יוצא: יותר שהנפש עלולה להיות נפעלת, יותר 
יש בה מן המושכלים הבלתי־מכוונים! ולהפך, יותר שהיא 
פועלת, יותר יש בה מן המושכלים המכוונים". הפעולות 
מגלות את יכלתנו וההיפעלויות — את אי־יכלתגו. מפני־בן 
נקרא מצבו של אדם, שנכנע להיפעלויות, בשם שיעבוד, 
ואילו המצב, שבו הנפש היא בעלת מושכלים מכוונים, נקרא 
חירות, כשאנו נתונים לשלטון ההיפעלדות, "אנו נעים 
ונדים באופנים שונים ע״י סיבות חיצוניות ואנו מטולטלים 
לכאן ולכאן כגלי־הים הנישאים ע״י רוחות מתנגדות, ואין 
אנו יודעים את אחריתנו ואת גורלנו". תפקידה של תורת־ 
המידות, לפי שפינוזה, הוא להראות לאדם את הדרך מן 
ההיפעלויות אל הפעולות, מן השיעבוד אל החירות, אירגון 
חיי־הפרט עלול להצליח רק במידה שסביבתו לא תפריע לכך. 
כך נדחף האדם גם לתיקון־החברה ולהקמתה של חברה, שבה 
תשלוט התבונה על ההם". 

מן השלבים המאוחרים יותר בהתפתחותה של ההשקפה 
על הד,פ" יש להזכיר את חקירותיו של קנט (ע״ע). בהערה 
הכללית, הבאה בסוף סעיף 29 של "ביקורת כוח־השיפוט", 
מדבר קאנט, בקשר לתורתו על הנשגב, על ההפ". הוא קובע: 
"כל הפ׳ היא עיוורת מבחינת תכליתה; ואף כשהתכלית 
ניתנת ע״י התבונה, עיוורת ההפ׳ בביצועה של התכלית, 
שהרי היא אותה התנתה של הנפש, המונעת אותה (את 
הנפש} מלשקול מתוך חירות את העקרונות, שלפיהם תקבע 
את התנהגותה". הוא מבחין בין הם" ובין להיטויות (-.ה 1.6101€ 
מ€:ו 8£ ו 501 ). ההפ" מתייחסות רק לרגש, ואילו הלהיטויות 
שייכות ל ספ יק ת התשוקה והן נטיות, שמקשות בל 
קביעה של הרצון ע״י עיקרים, או מונעות קביעה זו. ההס" 
הן סתרות ובלתי־מכוונות; הלהיטויות הן מתמידות ומכור 
נות; הסלידה, בחינת בעם, היא הם׳! אך בחינת שנאה 
(תאוות־נקם) היא להיטות. זו האחרונה אינה יבולה להיקרא 
בשום זמן ובשום מצב נשגבת, אך ההתלהבות היא הס׳ והיא 
נשגבת, מכיון שהיא מתיחות־הכוחות, הנגרמת על׳ידי 
אידיאות, שנותנות לנפש "תנופה". קאנט מחלק את ההפ" 
ל״אמיצות״ ול״מתמוגגות״ משל 

למין הראשון הוא הכעס והיאוש המתקומם, משל למין השני 
היא הבמירה הרכה ^ 11 ^ו^זז 23 ). כל הפ׳ אמיצה 

היא נשגבת מבחינה אסתטית. לפי דעתו של ש ו פ נ ה א ו א ר 


(ע״ע) יש לחיות הם", אך לא להיטדות. ההתנגדות לחפ" 
הגיעה באתיקה החדשה לשיאה בתורת־המידות של קאנט, 
שלא הניח לנטיות שום הש^גה על ההכרעה המוסרית. 
כנגדו ניסח פר. שילר (ע״ע) את האידיאל של "הנפש 
היפה", השואפת להארמוניה בין הצו המוסרי והנטיות. תורת־ 
המידות של זמננו רואה עפ״ר בהפ" את השרש ים של חייבו 
הנפשיים. השמדתן היתד. סשמדת את החיים הנפשיים 
בכללם, לא השמדת ההפ" הוא האידיאל, אלא עידונן וד.ת־ 
פתחותן של ההפ" לקראת הארמוניד, בינן ובין שאר כוחות* 
הנפש, 

; 1913 /ס ץ'( 0 )$( 11 )׳( 0 ( 51 4 . , 5 ז 0££ א .? . 11 

!) 4 ,)((( 0 )י(^) 41 / 1 } 4 ,) 11 ( 1 )£} 111 , 11 ו/< 01 ) 40 מ!)ק 04 ׳ג/י 1 ס*"! , 01 ( 011101 ? 

,| x )ס 0$£ ,£ . 0 ;. £1 ' 1946 , 0 ^־ס׳ 11 0 )/ 0 מ 11 ״!ז! 00 , 1 ) 011 ־ 1 ? . 5 

. 1958 ,ץ 0102 <( 0 ^ 5 ^ 1 / 0 /מ 110  0 ו 11 )^ 

א. ס. 

ה^^עה׳ במשפט — הוצאת נכסים־בלתי־נדים מרשות־ 
היחיד לרשותם של השלטונות כדי שישמשו 
לצרכי־ציבור. שיטות־המשפט, תבן ככולן. מעניקות לרשות 
את הסמכות להפקיע מידי הפרט נכסי מקרקעים, 'שהם 
נדרשים לתכלית ציבורית ראויה. הם׳ זו עשויה להתפשט 
על זכות־הקניין, או על זכות־החזקה, או על זכות־השימוש, 
או אף על כל הזכויות הללו, ויכולה היא להיות הפ׳ לצמיתות 
או לזמן קצוב או לזמן, שבו תעמוד התכלית בעינה. ההם׳ 
אינה אלא דרך של רכישת זכויות בתמורה נאותה, אף אם 
שלא ברצון בעלים. בעל הזכות אנוס ע״פ השלטונות להק¬ 
נותה לשם השגת התכלית הציבורית, שלה נועדה. 

בישראל מוסדר עניין הפקעת־קרקעות לצרכי ציבור 
על־פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי־ציבור), 1943 , כסי 
שתוקנה ב 1946 . הרשות המוסמכת להפקיע לפי החוק הוא 
שרחזאוצר, שאליו הועברו הסמכדות שהיו נתונות בתקופת־ 
המאנדאט לנציב העליון. התנאים להפעלתה של סמכות 
זו הם שנים: ( 1 ) השר צריך להיות משוכנע, שהקרקע, 
שהוא מתכוון לרכוש, דרושה ל״מטרה ציבורית" ו( 2 ) הוא 
צריך לסרסם הודעה ב״רשומות" על כוונתו לעשות כך. 
"מטרה ציבורית" פירושה "כל מטרה, שאושרה ע״י השר 
כמטרה ציבורית". הלשון, שנקט המחוקק לגבי סמכותו של 
השר לקבוע את נחיצותה של הקרקע למטרה ציבורית, 
מורה, שאין אחר קביעתו ולא כלום. פירסם השר הודעה 
כדין על כוונתו לרכוש קרקע מסויימת למטרה ציבורית, 
משמש הפירסום עצמו ראיה ברורה לדבר, שהמטרה, 
שלהשגתה נועדה הרכישה, ציבורית היא. אין לערער על 
קביעתו של השר, ובהעדר הוכחות לשרירות*לב לא יעמיק, 
בדרך כלל, בית־המשפט חקר בצדקת החלטתו ובתבונת 
שיקוליו. 

במדינות מסויימות (למשל, בצרפת) נתונה ההחלמה 
בדבר התועלת הציבורית שברכישת־הקרקע בידי ועדת־ 
חקירה, ולפניה רשאים הצדדים הנוגעים בדבר לטעון את 
טענותיהם. אך החוק הישראלי אינו מחייב עריכת דיון כזה 
קודם למתן ההודעה. 

בהודעה על כוונת השר לבצע את החס׳ מוזמן כל הרוצה 
לטעון לזכות, או לטובת הנאה כלשהי, בקרקע, להוכיח את 
זכותו. השר זכאי לקנות אחיזה בקרקע, והמחזיק בה מצווה 
למסרה, משנדרש לכך, תוך חדשיים מיום פירסום ההודעה 
ב״רשומות". אך בשעת צורך דחוף רשאי השר לקנות בה 
אחיזה מיד. סירב בעל הקרקע או המחזיק בה למסרה, דשאי 
בית־ד׳משפט, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, לצוות על 
מסירתד" באין הסכם בדבר גובה דמי־הפיצויים, שיש לשלמם 


תמורת הפקעת הזכות בקרקע, יקצוב בית־המשפט את 
שיעורם, ולו גם הסמכות להכריע בכל סיכסוך בין הטוענים 
לזכויות בקרקע או לכל טובת־הנאה בה. השר רשאי להזור בו 
מהחלטתו לרכוש את הקרקע, כולה או מקצתה, ע״י מתן הודעה 
על כך למי ששמו נקוב בספרי־האחוזה כבעליה או כבעל זכות 
בה או למי שזכאי לטובת־הנאה ממנה. חזר בו לאחר שקנה 
אחיזה בקרקע, עליו לפצות את הבעלים או את מי שהחזיק 
בקרקע על הנזקים וההוצאות, שנגרמו להם מחמת הרכישה. 

השד יכול להפעיל את סמכותו לרכוש קרקע לצרכי־ 
ציבור גם לבקשתו של כל אדם או גוף משפטי, אם המבקש 
הוא כעל "זיכיון", שע״פ תנאיו הוא רשאי לדרוש רכישת 
קרקע לצרכיו, מצחה השר לרכשה למענו. כמו־כן אם הגוף 
המבקש הוא בעל־זיכיון, או עיריה, או מועצה מקומית, או 
רשות מקומית כלשהי, רשאי השר למלא את ידם של הללו 
להשתמש בכל הסמכדות המוקנות לו או ליועץ המשפטי 
לפי הפקודה, ויד המבקש תהא כידו שלו, 

נוסף על הפקודה הנזכרת מ 1943 קיימים בישראל כמה 
פקודות וחוקים אחרים, שמטרתם היא להקל על הרשות 
לתפוס מקרקעים לצרכי־ציבור מסויימים. התקנות לשעת* 
חירום לעיבוד אדמות מוברות, תש״ח— 1948 , מעניקות לשר־ 
החקלאות את הסמכות ליטול לידיו, למשך 5 שנים, חזקה 
באדמה חקלאית, שהוזנחה ע״י בעליה, ולעבדדי בעצמו, או 
למסור את עיבודה לאחרים. על־פי החוק להסדר תפיסת־ 
מקרקעים בשעת חירום, תש״י— 1950 , רשאית "רשות מוס¬ 
מכת" להוציא צווים לתפיסת מקרקעים וצווי-דיור למטרות 
הבאות: הגנה על המדינה, בטחון־הציבור, קיומם של שירו¬ 
תים ציבוריים היונים, קליטתם של עולים, או שיקומם של 
חיילים וגכי־סלחמה. מקרקעים, שהם דרושים לתיכנח־ערים, 
רשאית הרשות המוסמכת להפקיע על-פי פקודת בניידערים, 
1936 , ואילו מקרקעים, שהם דרושים לרכבת—עליפי פקודת 
הדרכים ומסילות-הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 . חוק ניקוז 
והגנה מפני שטפונות, תשי״ח— 1957 , מסמיך את "רשות־ 
הניקוז" להפקיע קרקע, שהיא דרושה לשם ביצועו של 
אותו חוק. 

על הפ' במשפט העברי, ע״ע חרם. 

חוקי מדינת ישראל, הוצאת גדעת, פהדודד, ב׳, כרו ר, 

ער׳ 3969-3958 . 

י. ח. 

רוו^רןעת״עערים (ה״ש), 1 . הפקת מוח בלתי־סביר ממכי¬ 
רת מיצרכים או מאספקת שירותים לציבור. — 

בזמנים תקינים משמשת ההתחרות בין הסוהרים גורם מייצב 
את היחס בין הביקוש וההצע ללא התערבות החוק. בזמנים 
של מלחמה או משבר חמור (מדיני או כלכלי) יש ששוויון* 
משקל זה מתערער. בזמנים כאלה עולה עפ״ר כוחם של 
בעלי-ד.מונופולין ובעלי הסחורות בכלל, וכדי למנוע את 
שימושם לרעה בכוהם זה (ע״י ה״ש ותוצאותיה: אינפלאציה; 
התעשמת של מעטים על חשבון הרבים, וכד׳) חוקקו ממשלות 
הרבה בשעות־חירום כנ״ל חוקים, שנועדו להבטיח פיקוח 
על המחירים, בעיקר של מיצרכים היונים, ולאפשר רמת־חיים 
הוגנת לציבור בכללו. בכמה ארצות (וביחוד בארצות הטו־ 
טאליטאריות) אין הפיקוח על המחירים אלא חלק מן הפיקוח 
על המקזק, הכולל גם השגחה על הייצור ועל דרך פעולתם 
של מפעלים ובתי-עסק. 

באנגליה נקראת ה״ש 8 מ 0£11€€1-1 :נק. במונח זה השתמשו 



101 


הפקןןת־עמןרים 


102 


מתחילה בציבור לשם גינויו של אדם, שמוצא בצרת־הרבים 
הזדמנות להפיק רווחים בלתי־הוגנים! המונח אומץ ע״י 
המחוקק בגילוי של תמיכה ברגשי־סלידה אלה. ב 1919 הוחק 
באנגליה ה;ו 0 ^ שבשאר בתקפו עד 1921 . חוק 

דומה היה קיים גם באפריקה הדרומית ב 1919 — 1922 . כשפרצה 
מלחמת־העולם 11 , הוחקו באנגליה חוקים דומים, אד רק 
מועטים מהם נשארו בתקפם עד היום, 

מיד לאחר שפרצה מלחמת־העולם 11 בקבע בא״י פיקוח 
על המשק בתוקף תקנה 46 לתקנות ההגנה, ^ 19 . ב 1942 
הוצאה פקודת הפיקוח על המזונות! פקודה זו, וכן תקנות 
ההגנה (מניעת רווחים מופקעים), 1944 , שימשו יסוד לפיקוח 
על המחירים. מכוחם של חוקים אלה הוצאו מזמן לזמן צודם, 
שקבעו מחירים מאבסימאליים למיצרכים שובים. 

במדיבת־ישראל הוסדר הפיקוח על המשק ועל המחירים 
בחוק לפיקוח על מיצרכים ושירותים, תשי״ח— 1957 (ספר 
החוקים, תשי״ח, 24 ), המבטל את כל החיקוקים שקדמו לו. 
תקפו של החוק הוגבל לתקופת־החירום. החידוש בחוק זה הוא 
במה שאינו חל, כקודמיו, על כל מיצרך, אלא רק על מיצרכים, 
שהוכרזו ע״י השר כבני־פיקוח. מיצרך, שלא הוטל עליו 
פיקוח, מותר למכרו בכל מחיר שהוא ללא התערבות החוק. 

האמצעים, שבהם נוהגים השלטונות להילחם בה״ש של 
מיצרכים בני פיקוח, הם, בין השאר: החובה להציג במקום 
בולט את מחירו, של המיצרך המוצע למכירה או מוצג 
לראווה, האיסור לסרב למכרו או להתנות תנאים למכירתו, 
כגון — קבלת דמי־תיווך או דרישה לרכוש, אגב קניית 
מיצרך מסויים, גם מיצרך אחר (הצמדה). 

לעבריין צפוי מאסר של עד שבע שנים או קנם של עד 
10x100 ל״י, או שבי הענשים כאחד. מי שנתחייב בעבירה 
שניה תוך 3 שנים נדון למאסר של לא פחות משבועיים, אלא 
אם כן נמצאו מסיבות מקילות. כן צפויות לעבריין החרמת 
המיצרך, סגירת בית־עסקו, שלילת רשיונו, ועוד. 

בתש״ח הוקמו בתיידין מיוחדים — "בתי־דין למניעת 
ה״ש וספסדות". בתי־דין אלה קיימים עד היום וסמכותם חלה 
על עבירות "נגד המשק" מכל סוג שהוא (חוק למניעת ה״ש 
וספסרות [שיפוט], תשי״א— 1951 , ספר החוקים, תשי״א, 40 ), 

הפקודות להגבלת שכר־דירה ובתי־עסק (משנות 1940 
ו 1941 ) נועדו אף הן למנוע ה״ש בשעת־חירום. אחר הקמת 
המדינה באו, במקומן של פקודות אלו, חוקי הגנת־הדייר. 

ראוי לציון גם חוק ההגבלים העסקיים, תשי״ט— 1959 , 
שתכליתו למנוע חעלאת־מחירים או פגיעה בכמות או באיכות 
של המוצר, כתוצאה ממונופולין או "קארטלים" או ממה 
שמכונה בחוק "הסדר כובל". 

מ. כ. 6 . 

2 .במשפט העברי — העלאתמחירי־מיצרכיםבשיעוד 
מרובה מן המקובל או מן הקבוע ע״י רשות מוסמכת לכך. 
דין ה״ש כדין אונאה (ע״ע)! מגמת שניהם לשמור על מחיר 
הוגן וצודק! ההבדל ביניהם הוא במה שהאונאה, בין שהיא 
תוצאת מרמה בין שהיא פרי טעות, אסורה מן התורה (ויק׳ 
כה, יד) ודינה ברור וקבוע: אם המחיר יקר בשישית מן 
השווי — חייב המוכר להחזיר חלק זה לקונה, ואם המחיר 
יקר עוד יותר — רשאי הקונה לדרוש את ביטולה של 
העיסקה. לעומת זה, דין ה״ש מקורו בתקנת־חכמים והוא 
בא לאסור קבלת מחירים למעלה סן השער הנהוג גם 
כשהקונה יודע שהמחיר הוא מופקע ומסכים לשלמו. העבירה 


על איסור ה״ש אינה גוררת את החזרתו של חלק מן המחיר 
או את ביטולה של העיסקה. וכך מנסח הרמב״ם דין ה״ש: 
״הנ^שא ונותן באמונה ואמר כך וכך אני משתכר — אין לו 
הונייה! ואפילו אמר: זה לקחתי בסלע ובעשר[ה] אני מ^כר — 
מותר! אבל בית דין חייבין לפסוק השערים ולהעמיד שוטרין 
לכך, ולא יהיה כל אחד ואחד משתכר כל מה שירצה..." 
(דמב״ם, הלכות מכירה, י״ד. א׳). 

מסתבר, שבתקופת־המשנה היו קיימים שערים קבועים, 
שהונהגו, כנראה, ע״י רשות מוסמכת (משנה, בבא מציעא, 
ד׳, י״ב! ה׳, ז׳). בבבל (בתחילת המאה ה 3 לםה״נ) לא הגיעו 
החכמים לכלל הסכם בדבר, אם בית־הדין חייב לקבוע את 
השערים ולהעניש מפקיעי שערים, אבל היה פיקוח על 
השערים מטעם ראש־הגולה (ירוש׳, בבא בתר> 4 פ״ה, הי״א ו 
בבלי, בבא בתרא, פ״ט, א'). עדות מלפני החורבן ביחס 
לירושלים קובעת, שהאגורונומים "לא היו ממונין על השערים, 
אלא על המידות בלבד" (תוספתא, בבא מציעא, ו׳, י״ד)! 
אך נראה, שבמרוצת־הזמן נתקבלה הדעה, שיש לפקח על 
השערים (בבא בתרא, שם! יומא, מ׳, א׳), ויש להגיח, 
שההוראות של השלטונות הרומיים בנידון זה — שבאו לידי 
ביטוי בענשים חמורים, שהוטלו על מפקיעי־שערים בפקודתו 
של דיוקלמיינוס קיסר ( 301 לסה״ג) — השפיעו בכיוון זה. 
הרווח המאפסימאלי, שנקבע למוכר, היה, בדרך כלל, שתות 
[= ששית] (בבלי, בבא בתרא, צ׳, א׳}. העונש, שהיה מוטל 
על מםקיעי*שערים, מתואר על־ידי הרמב״ם כלהלן: "וכל מי 
שמפקיע את השער ומוכר ביוקר מפין אותו וכופין אותו 
ומוכר כשער השוק" (הלכות גניבה, ח׳, כ׳). 

הסמכות לקביעת השער נתונה היתה לא רק לבית־הדין 
המקומי, אלא גם להנהגות של הקהילות הבודדות: "ורשאין 
בני העיר להתנות על ד,מדות ועל השערים (שער חסין והיין, 
שלא ימכרנה שנד. זו יותר מכך וכך דמים — רש״י) ועל 
שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן (לענוש את העובר על 
קביעתם)" (בבא בתרא, ח׳, ב׳). וע״ע תקנות. 

נראד" שבתקופת־ד,תלמוד לא נהג דין ה״ש אלא בדברים 
שיש בהם חיי־נפש, כגון חיטה, שמן דין (וכך גם קבעו 
הפוסקים), אבל בדברים שאין בהם חיי־נפש "אין פוסקין 
להם שער אלא ישתכר במד, שירצה" (רמב״ם, הלכות 
מבירד" י״ד, ב'). 

את שיעורו של הרווד. המאפסימאלי (שתות) קבעו 
הפוסקים רק למי "שמוכר סחורתו ביחד בלא טורח (כסיטו¬ 
נאי)! אבל חנוני המוכר סחורתו מעט מעט שמין לו טרחו 
וכל יציאותיו [= הוצאותיו], ומותר [= נוסף] עליד,ם ירויח 
שתות"(טור ושולחן ערוך, חושן־משפט, רל״א, כ׳). בן פסקו, 
שלדין ה״ש אין תוקף אלא אם הוטל כחוק כללי על כל 
המוכרים, שאם לא כן אין לחייב את היחיד להקפיד על 
הרווח המאפסימאלי המותר. 

שמירד, קפדנית מיוחדת לאספקה זולד, של מיצרכים חיוגים 
נקבעה לארץ־ישראל, שבד, נאסר כל תיווך בין היצרן והצרכן. 
"אסור לעשות סחורה באדץ-ישראל בדברים שיש בהם חיי 
נפש, אלא זה מביא מגרנו ומוכר וזד, מביא מנרנ 1 ומוכר כדי 
שימכרנו בזול" (תוספתא, עבודה זרד" ד׳, א׳! בבא בתרא, 
צ״א, א'! רמב״ם, שם, שם, ד׳)! אולם במיצרך מצוי בסידד, 
מספקת, וכן במקום שד״מתווך טורח כדי להכין ולשכלל את 
המוצר, כגון אפיית פת מחיטים, מותר להשתכר גם בא״י. 

המגמד, למנוע את גורמיד, של ה״ש ניפרת בכמד. הלכות, 



103 


וזםקערו־שערים—הפריח 


104 


שהן בעלות חשיבות כלכלית׳משפטיונ כך, למשל, נאסר 
לאגור פיחת, שנקנו בשוק ושיש בהם חיי־נפש, כי ע״י כך 
מתייקר השער ונגרם הפסד לעניים, ובשנות־בצורת נאסר 
לאצו׳ר כלשהו(אפילו.קב חרובין") גם מן חפירות שמכנים 
אדם משדה שלו "מפני שמכנים מארה בשעחם"(בבא בתרא, 
צ׳, ב'}. בהלכה המאוחרת הותרה — גם בשנת־בצורת — 
אצירת פירות משדה שלו כדי פרנסת ביתו (טור, שם, כ״ס) 
או כדי פרנסת ביתו לשנה (שולחן ערוך, שם, כ״ד). כדי 
למנוע ה״ש נאסרה גם הוצאת פיחת שיש בהם חיי־נפש 
מא״י, שהרי ע״י כך מתמעטים המיצרכים בארץ וממילא הם 
מתייקרים (בבא בתרא, צ', ב׳—צ״א, א׳). 

שאילתות דרב אחאי גאון, פרשת ויגש, שאילתא ל״ב! 

רפב״ם, הלכות מכירה, י״ד, א׳—י״א; טור ושו״ע, חושן 

משפט, רל״א, כ׳—כ״ח! ספר החינוך, מהדורת שוול, ש״מ ז 

א. גולאק, יסודי המשפט העברי, א׳, 66-64 ! פ. דיקשטיין, 

מהיר צדק ואוגאד, (המשפט העברי, א', 31-15 ). 

מב. א. 

ע״ע דיני*. 

ך ,פקר בית־דין, ע״ע תפןגזת. 

ךופקר, עמח־ מונח, שהוא משמש לציון שני מר 6 גים 
שונים: א. שטח, שאינו כפוף לשום רשות פולי¬ 
טית שהיא ( 11111115 ״ בפועל אמורים הדברים 

בשטחים בלתי־מיושבים, בשטחים מיושבים ללא שלסת, 
ובשטחים, שנעזבו ע״י שלטון ( 3 ^^^ 1 ^־^^ 1 ^ €5 •!). אמנם לא 
כל השטחים, שאינם כפופים לרשות פוליטית מסויימת, ד,ם 
בבחינת שטח־הפקר, שהרי יש בהם אף כאלה, שאינם ניתנים 
להיות כפופים לרשות בזו, הואיל והם בחזקת נחלת־הכלל 
(למשל, הים הפתוח). אפשר לרכוש שטחי־הפקר בדרך של 
אוקופאציה ( 10 ] 3 קט 000 = תפיסת המקום) — כלומר, ע״י 
ביצוע מעשה חזקה והקמת שלטון יעיל בשטח מתוך כוונה 
לשלוט בו. רק מדינה ריבונית מסוגלת לרכוש שטח־הפקר 
ע״י אוקופאציה, ומקובל לדרוש ממנה, שתכבד בשטח שנתפס 
את הזכויות הפרטיות, שאזרחיהן של מדינות זרות רכשו 
קודם האוקופאציה. גילויו של שטח־הפקר אינו גורר ממילא 
את רכישתו ע״י המדינה המגלה, אלא רק מקנה לה זכות־ 
קדימה לרכשו ע״י אוקופאציה. רכישת שטחי־הפקר ביבשת־ 
אפריקה, כששטחים כאלה עחין היו בה בנמצא, הוסדרה 
ע״י הסכם־ברלין מיום 26 בפברואר 1885 , שלפיו היתד, 
התפיסה צריכה להתלוות במסירת הודעה על כך לשאר 
המדינות החתומות על ההסכם (הוראות אלו של הסכם- 
ברלין בוטלו למעשה ע״י הסכם סדז׳רמן מיום 10 בספטמבר 
1919 ). — שטחי־העולם כפופים ברובם לרשויות פוליטיות 
שונות, אך בעיות, שהן קשורות בשטחי־הפקר וברכישתם, 
מתעוררות מזמן לזמן בסכסוכים בדבר כשרוח רכישתו של 
שטח־הפקר, שנתפס בעבר, וכן בקשר לרכישת שטחים 
באיזוח הקטבים. השאלה עלולה לחזור ולצוף כשיצאו בני• 
אדם לרכוש להם שטחים מחוץ לכדור־הארץ. 

61 101 ז 10 ז 9 * 9 ז 16 ^ 1 ) 91 ^ 4 מ 1 ) 6$ ^ 

;( 418-450 , 285-324 , 1934 , 6€ י 99 )^ 2 ת €0 16 ) 

111 ) 617761 ^ 1 ) 77 ^ 1 6671 ^ 044767110 ) 4 179 6 ^ $10 }^ 6€ ) 1 2946 

, 01101 ( 1 .מ ;( 310-360 , 1938 , 14 ^ 1166 מ?)^^ו//מ^/ 07 65 ^ 4 

465 1 * 46 * 66 ^ 1 מ!) 665 * 010 <) 70665 ) 65 64 ^ 7701 ס 7 /סח 177%66 / 41607 

01 46 1x1 ה 0770 ה 66 * 77 ז 46071 46 16 ־ 6046167 ^" 1 46 601465 

0 * 10 667101707701 * 177 , 5 ^ 1 ״€[ . 0 ;( 115-200 ,[ 2 ] 1949 

706 * 060 <} €0171 0174 701701 * 177166770 מ!) 066 <) 8 ה* 65 )** 0 * 61 ^ 0774 

1x1*4/ 0*406(661:(, 1956, 99-114). 


ב. שטח בין העמדות הקדמיות של צדדים לוחמים, וכן 
הרצועה שבין גבולותיהן של מחנות מצרניות — במקרים 
שקיימת רצועה כזו (!ס"^! נ׳״גז״ן סא). יש להבחין בין 
שטח־הפקר לבין שטח מפורז( 6 ם 20 1 ,ס 2 נ־ 31 ז 111 מ״ 1 )), שהוא 
איזור שיש לו בעלים, אלא שלפי הסכם בין שתי מדינות או 
יותר אסור לבצרו ולהחזיק בו צבא, 

לאורך גבולות־ישראל מצויים כיום שטחי־הפקר וגם 
איזוחם מפורזים, בכל אחד מהסכמי שביתת־הנשק בין 
מחנת־ישראל ושכנותיה נזכרים שטחי־הפקר, המכונים בשם 
"שטחים בין הקווים", אך בפועל אין שטחים כאלה מצויים 
בגבולה של ישראל, פרט לגבולה עם ירדן. בגבול זה 
נמצאים שמחי־הפקר במקומות הבאים: 1 ) בסביבות לאט־ 
רון! 2 ) בכמה מקומות לאורך קו שביתת־הנשק בירושלים, 
משכונת פאג״י בצפון עד הקצה הדרומי של שכונת אבו־תור 
בדרום? 3 ) ברצועה צרה בין השטח הישראלי לבין השטח 
הירדני שבאיזור המפורז על הר־הצופים. — להלכה אסורה 
הכניסה לשטח־ההפקר לאנשי-צבא ולאזרחים של שני הצד¬ 
דים, אך למעשה נעשו הקלות בנידון זה. כל הבתים, המת¬ 
אימים לשימוש בשטח־ההפקר באיזור ירושלים, מיושבים 
(בישיבת ועדת שביתת-הנשק המעורבת מיום 3 ביולי 1951 
הגיעו הצדדים ליח הסכם בעניין זה, ואף נקבע הסדר 
בדבר השירותים העירוניים. עם זה הוטעם, שהשטח יוסיף 
להיחשב כריק, ובכל הסדר בעתיד יובאו בחשבון רק תנאי 
ההסכם של שביתת־הנשק). כמו־כן התירה מזמן לזמן ועדת 
שביתת-הנשק המעורבת לעבד חלק מאדמות מנזר-לאטרון 
שבשטח-ההפקר. יש לציין, שסביבת הארמון של הנציב 
העליון לשעבר בירושלים אינה שטח-הפקר, מאחר שחולקה 
בין הצדדים ע״י הקו המכונה בשם "הקו האזרחי" ( 1 זב 111 ׳ 015 
^"!!), ולאזרחים הותרה הכניסה לתוכה (החלטת ועדת 
שביתת־הנשק המעורבת מיום 26 ביוני 1949 ), 

הסבס ממלכת ד״ירדן ההאשמית—ישראל על שביתת נשק 
כללית מיום 3 באפריל 1949 , רשומות, בתבי־אמנה, כרך א׳, 

עם׳ 37 ! הסכם הפסקת-אש לאזור ירושלים מיום 30 בנו¬ 
במבר 1948 , שם, עט׳ 39 ! הסכם בדבר פירח אזור 
הר־הצופים מיום 7 ביולי 1948 , מסמכי או״ם, 8/3015 ! 

16 )^ 41 )<{) ^/ 11/1 ,£ממ£ €7€ ^ 1 ) 171 > } €71 ^ת^ €10 ^ 0€1 מ* €€11 ^^ 7 ,מ 150 ו^׳ג . 8 

,^ €1€ י<ה€^ח 1 > 1 ן? . %4 -י €1 > 7 <^מ 11 ז 10 מ 11 ] 13 ־[ .( 

,־נ€^־ 1 ט< 11 ח 93 — ,?-׳ 111101 ^ . 1 ־ 1 . 8 ; 1951 

,הסה 20 } 1 }^ 7€7 1 )ז 0 ״ 1 ; 1955 , €711 חז*} €10 />€כ 1 { 0 

־ 1151111 ^ . 8 . 0 ;* 1956 , 111131111 * 31 ^ ; 1956 

, 111 ) ה 777772/117/2 ^ 1 \ €^ 7 ^ 1110€0$0 \ .€ .£ 

1€ § 10 ס/( 177 * €77 ' 1 1 ^€ €71 011 , 5£ ת 00 .? : 1959 ,( 71 . 0 ^ 1 

. 961 ! ,( 169 , 0 א , €7117 '>^ €1 ! $€1€71€€ ) ?^^ 0 ^ה€^ 777 ז€^ x € 

א. ג. 

הזרעה מלאכותית (ה״מ) היא העברה של זירמת־ 
הזכר לתיד אברי־המין של הנקבה באמצעים מכאניים. 
שיטה זו להפריה מקובלת היום לגבי חיות־הבית, עופות, 
חיות־פרווה ודבורים. 

ה״מ מוזכרת לראשונה בכרוניקה מ 1322 , בסיפור על 
אודות שיח׳ ערבי, שנטל בסתר זירמה של סוס מיוחס, 
שהשתייך לאויבו, והזריע בה בהצלחה את סוסתו המשובחת. 
ב 1780 עלה ביד ספלנצני (ע״ע) להפרות בדרד זו בלבות, 
ב 1899 התחיל הפיסיולוג הרוסי א. א. איוואנוב ( 1870 — 
1932 ) בנסיונות בה״ס של חיות־בית, ומ 1922 השתמש 
בתוצאות־מחקריו למעשה ובקנה־מידה רחב. ב 40 — 1930 
התקדמו הרוסים בטכניקה של ה״מ בסוסים, בקר וכבשים, 
עד שזו הפכה לשיטת-הרביה המקובלת (בעיקר בקולחו¬ 
זים), בעקבותיהם של הרוסים הלכו הדנים, שהקימו ב 1936 
את האירגון השיתופי הראשח לה״מ. באותה תקופה התחילה 
אה״ב בפיתוח הה״מ, בעיקר בבקר, והיום מוזרעות בדרך זו 
באה״ב כ 6 מיליון פרות כל שנה. בישראל בוצע הניסיון 
הראשון בה״מ ב 1932 , והיום מוזרעות בשיטה זו 90% של 
הפרות בארץ, גם בתחומים של גידול־כבשים וגידול־עופות 
מתחלח הה״מ להיות מקובלת בישראל. בעופות, בעיקר 
במשקים המחזיקים בכלובי־הטלה נפרדים, משתמשים בשיטת 
הה״מ לשם קבלת ביצי־דגירה. 

היתרון העיקרי של הה״מ — שהיא מגדלת את יעילותו 
של זכר משובח, ז״א בעל תכונות תורשתיות רצדות, 
ומאפשרת לו להפרות בשנה אחת אלפי נקבות, במקום 
עשרות בדרד הטבעית. מבחינה כלכלית יש בשיטה זו משום 
חיסכון ניכר לגבי משקים קטנים, שהחזקתם של זכרים 
משובחים על־ידיהם — ביחיד פרים — ברובה בהשקעה 
מרובה. נוסד על־כך נמנעת בה״מ התפשטותן של מחלות־מין. 
זירמה קפואה (ר׳ להלן, עמ׳ 105 ) נשמרת זמן מרובה וניתנת 
למשלות, מה שמאפשר להפרות גם נקבות שנמצאות במרחק 
גדולןמן הזכרים, ואפילו ביבשות אחרות. 

שלושה שלבים בטכניקה של הה״מ; א) קבלת הזירמה 
מן הזכר! ב) החזקתה * ג) העברתה לאברי-המין של הנקבה, 



109 


הפריה 


110 


קבלת הזירמה נעשית על־ידי עיסוי צינורות־הזרע 
ושלפוחיות־הזרע או על־ידי גירץם בזרם חשמלי, הגורם 
להפרשת הזירמה, או בעזרת "הנרתיק המלאכותי". השיטה 
האחרונה היא כיום המקובלת ביותר בחיות־הבית (חח 
מעופות ודבורים). הנרתיק המלאכותי עשוי מצינור מתכת, 
גומי או חומר פלאסטי, ובו צינוד־גומי פנימי דק * בין הדפ¬ 
נות מכניסים מים ואויר בטמפראטורת־הגוף. קצה אחד פתוח 
לקבלת אבר־הזכר, ולקצה השני מחובר כלי־זכוכית, שבו 
נאספת הזידמה. מקפיצים את הזכר על הנקבה או על גולם־ 
נקבה, ואת אבר־המין מכוונים לפתחו של הנרתיק המלאכותי. 
הזירמה נבדקת בדיקה מיקרוסקופית, האומדת את מספרם 
ותנועתם של תאי־הזרע ואת האחוז של התאים המתים או 
הבלתי־נורמאליים, אם הזירמה ראדד 7 לשימוש, מוהלים אותה 
מיד בבופר ציטראטי בתוספת חלמודביצה או בחלב מורתח 
ומוסיפים המרים אנטיביוטיים (פניצילין וסטרפטומיציז) 
לשם מניעת זיהום. מזירמת מירוק אחד של הפר (כ 5 
סמ״ק) מקבלים ע״י מהילה זו נפח, שמספיק להזריע מספר 
מרובה של נקבות, וכן מובטחים התנאים הטובים ביותר לחיי 
תאי־הזרע בזירמה ולהחסנתה של זו. שיעור המהילה תלוי 
בריכוז תאי־הזדע, כושר תנועתם, וכד׳, ועלול להגיע עד 
1:100 . ואף ליותר מכן. המנה הרגילה להזרעה היא 1 סמ״ק 
של זירמה מהולה, שמכיל לא פחות מ 10 מיליון תאי־זרע. 
לשם שמירתה של הזירמה המהולה לכמה ימים מקררים 
אותה מיד עד ״ 8 ! ע״י קירורה עד ״ 79 - (בשלג יבש) היא 
עשדה להשתמר במשך חדשים או שנים — וכך אפשר 
להשתמש בזירמה של זכרים משובחים אפילו אחר מותם, 
עצם ההזרעה נעשית היום בכל חיות־הבית (חח מעופות 
ודבורים) בעזרת מזרק ופיפטה, המזרמת את הנוזל ישר 
לתוך צוואר־הרחם. לצורך זה אפשר להסתייע בספקולום או 
בשיטה הרקטו־ואגינאלית: המזריע מכניס יד אחתילחלחולת 
ומכוון בעזרתה את הפיפטה דרך הנרתיק לתוך צוואר־ 
הרחם. 

להזרעתם של עופות משתמשים בזירמה בלתי־מהולה 
או מהולה, שנתקבלה ע״י עיסוי, ומזריעים כל 5 — 7 ימים 
באמצעות מזרק דק, שמוכנס כ 2 ס״מ לתוך צינור־הביצים, 
בדבורים מזריעים אח המלכה תוך הסתכלות בזכוכית מגדלת 
או במיקרוסקופ. 

בשנים האחרונות התחילו מבצעים במקרים מיוחדים ה״מ 
גם בבני־אדם. מטעמים חברותיים נעשה הדבר עפ״ר בהסתר, 
אך מסתבר, שבדרך זו כבר נולדו כמה רבבות של בני־אדם. 
הה״מ באדם נעשית רק ע״י רופא ! הודות לשיתוף־פעולתם 
של בני־הזוג אין קשיים טכניים בהשגת הזירמה מן הגבר 
ובהעברתה לנרתיק־האשה (לא נהוג להעבירה ישירות לתוך 
הרחם). ההוראה לד,"מ באדם היא: (א) עקרות של הגבר* 
(ב) עקרותו היחסית, ז״א מיעוט תאי־זרע בזירמתו או אי- 
התאמה של הפלאסמה* (ג) חוסר כוח־גברא — אי־יכלתו 
של הגבר להעביר את זירמתו, התקינה כשהיא לעצמה, 
לתוך אברי-המין של האשה. במקרים (ב) ו(ג) אפשר להש¬ 
תמש בזירמת בן-הזוג הזכר אקר טיפול מתאים בזירמה, 
ונמצא הנולד ילדו האמיתי של הזוג, בלא תסבוכות חוקיוו 4 
במקרה (א) מן ההכרח להשתמש בזירמתו של חורם זר, 
שבחירתו דורשת בדיקה מבחינת מציאותן של מחלות 
תורשתיות, סוג-הדם וכד'. בין שהתורם ידוע בין שאינו 
ידוע לאשה (ולבעלה), עשויות להתעורר כאן בעיות פסיכו¬ 


לוגיות, חוקיות, מוסריות ודתיות, שלגביהן חלוקות הדעווד 
על הבעיות החוקיות, הדתיות וההלכתיות הקשורות 
בה״מ באדם ע״ע משפחה* ממזר. 

ר, וולקני-ח. ש. שינדלר, ההזרעה המלאכותית של בקר, 
חש״יז-סממ^ג •א . 6 ; 1941 ,ג>ת 0 מזמ 1 ג^ 1 .ן 

106 ) 8£6 'ר 00 ץ)ו 11€ , 8 ס 1 *(א{ךו׳׳ג- 6 סייקי*י* 0 • 8 . 106-3 * 83 
, x ו<^}ו 60x וו^ 8 14x }^^ו^ 6 י 1 ^ו! ** 1116 06^801(0x03 ו 16 )€ו** 06 ס 
- 3 אז 15 *ק\;.^.£- 68 נ 1 נ 0731 . 06-3.14 ) 1 וו 108 { ^.£ ;* 1948 
1950 , 86 'ר 0 מ 080 ז 0 )ו 0 8 630 !! 106 ו}ו 16 ג 6 המ , 118311 
..א .ז\ ;( 1960 ,^ו?ו 1 ו;ו^ז 8 מ/ 

11 !) ^ 00 ) 5 ,גץג}וצ 8011010 ¥ . 1 . 1 - זזססג׳יס!^ 

. 0 .. 1 ; 1950 /ס מ 0 ,) 8 מ; 1 מ^ x מ 7 ז 1 >'ד£י, 27 )-׳>/ 

. £155-11 זוו , 31011-1 ץ\; .א ; 1952 ) €0111 1 <•*!*,<£ 

1 ) 0 ^ 1 ס: 0011 00:001100 ^ 1/1 , 113x31:1 

. 1959 ,(רפואה ונורינרית, 16 ) 

ש. הי. 

ה ה פ' ב צ מ ח י ם אינה שונה מבחינה מהותית מן ההפ׳ 
בעולם החי. 

באורגאניזמים הפרימיטיוויים עדיין דומה הגאמטה לכל 
תא אחר של הגוף, כלומר: היא מכילה גרעין, ציטופלאסמה 
עם כלורופלאסט (באצות 1 ), חלליות, שוטטים, וכן היא 
מצויידת בדופן קשה למדי. במשך האוולוציה נצטמצמה 
הגאמטה הזכרית, בעיקרה, לגרעין או למסה גרעינית* 
אך השוטטים — שהיו מחוייבי-המציאות בצמחים הנא־ומים 
שוכני-המים — נשתמרו גם בגאמטה הזכרית של צמחי- 
יבשה מחבים (טחבים, שרכים וחלק של חשופי-זרע), 
בהפ׳ בצמחים — ועכ״פ בקבוצות מסויימות של צמ¬ 
חים — פועל גורם כימוטאקטי של משיכת הגאמטות 
הזכריות (הספרמאטוזואידים) אל תא-הביצה, תופעה זו 
נתגלתה ביחוד בשרכים, בטחבים ובאצות. כבר ב 1884 מצא 
פפפר (ע״ע), שהארכיגוניות של השרך - 11 ז^ 3 1 מט 11 )נז 16 ? 
מסת!! מפרישות חומצה .!-מאלי ת לסביבתן המימית 
ושתנועת הספרמאטוזואידים מוכוונת ע״י מפל הריכוז של 
חומצה זו בתמיסה. לאחר מכן נמצאו בשרכים שונים הש¬ 
פעות מעין זו גם ע״י החומצות המסוטארטארית, המאלאית, 
המונובר 1 ם-סוקצינית ועוד, ולסוף הובררו כללי הקשר שבין 
המבנה הכימי ובין הפעילות הכימוטאקטית: החמרים 
הפעילים הם חומצות ־ 04 דו-קארבופםיליות, שמכילות 
הידרוכסיל בפחמן ,ס או , 0 או 2 הידרוכסילים בקונפיגו- 
ראציית- 015 בשני הפחמנים הללו. בטחבים שונים, וכן 
בפטריות, תוארה השפעה כימוטאקטית של סוכרים ושל 
יונים אנאורגאניים מסויימים על החפ׳* גם בצמחים עילאים 
תוארה תגובה כימוטאקטית במשיכת נחשוני-האבקנים 
לביציות בהשפעת סוכרים * באצות נמצאו אתרים, אסטרים, 
כהלים ופהמימנים שונים כפעילים* אך'כל המימצאים 
הללו עדיין טעונים אישור. בתחילת שנות ה 50 נתפרסמו 
מחקרים בדבר הורמוני-הפ׳ ספציפיים באצות, אך מימצאיהם 
לא אושרו ע״י חוקרים שחזרו'ע ל הניסויינצ 

מבחינת הדיפרנציאציה המורפולוגית שבין הגאמטות 
הזכריות והנקביות אפשר להבחין גם בצמחים בין שלושת 
הטיפוסים העיקריים של איזוגאמיה, אנאיזוגאמיה ואואו- 
גאמיר, (ר' למעלה, עט' 101 ). 

בצמחים הרבה (צמחים עילאים, טחביים, צמחים נמוכים 
מרובים) מלווה תהליך ההם׳ בחילוף-רורות, שכולל 
שתי פאזות של התרבות וגטאטיודת: 1 ) ס פ ו ר ו פ י ט — 
גוף־צמח, שמתפתח מזיגויטה ויוצר נבגים'* 2 ) גאמטוי 
פיט — גוף-צמח, שמתפתח מנבג ויוצר גאמטות. מספרם 



111 


זזםריח 


112 


של הכד 1 מוםומים מתמעט בתהליד יצירת הבבגים ומתכפל 
בשעת התפ׳! מכאן שהספור^פיט הוא דו׳ר דיפלויאידי, 
והגאמטופיט — דור האפלואידי. דרגת התפתחותם של 
שני דורות אלה שונה במידה מרובה בצמחים השונים: 
ברוב הטחביים הגאמטופיט הוא המפותח* בשרכים יחם־ 
הדורות הוא הפוך והגאמטופיט קטן! בצמחים עילאים 
הוא מצטמצם ביותר ואין הוא נראה אלא באמצעות מיקרו¬ 
סקופ בטחבים ובשרכים מתפתחות הגאמטות (הזכרית והנק- 
בית) על אותו גאמטופיט עצמו(הומוחליזם) או על גאמטו־ 
פיטים שונים (הטדותליזם). בצמחים בעלי־זרע מבחינים בין 
גאמטופיט זכרי״לגאמטופיט נקבי׳ וכל אחד מהם מתפתח 
ממיקרוספורה או ממאקדוספורה* נבגים אלה עלולים להת¬ 
פתח על אותו הספורופיט או על ספורופיטים שונים. 

דוגמה לדרך פרימיטיווית של הפ׳ משמשת האצה החוטית 
הירוקה — 1x ז 11 ^ 10 ס. האצה היא האפלואידית׳ וכל תא מתאיה 
מוכשר ליצור או נבגים או גאמטות* האחרונות מצויירות 
בשוטטים וכולן שוות-צורה. גאמטות של אצה אחת מתלכ¬ 
דות עם גאמטות של אצה אחרת, ונוצרת זיגוטה. בשעת- 
הכושר חלה בזיגוטה חלוקת-הפחתה, שאחריה באה חלוקה 
רגילה, ומתקבלים 4 תאים. שלושה מהם מתנוונים׳ ואילו 
הרביעי ממשיך להתפתח ע״י חלוקה רגילה לאצה החוטית. 



10^111:1x ט מייצגת חילוף-דורות מטיפוס ההאפלונט* האצה 
כולה היא הגאמטופיט, סרט לזיגוטה יחידת-התא׳ שהיא 
הספורופיט (ציור 3 ). 

בטחבים (כגון החבליל [בןזבת״ק]) מתפתח הצמח מנבג 
האפלואידי כגוף חוטי — הפרוטונמה׳ שממנה מתפתחים גב¬ 
עולים׳ עלים׳ כעין שורש, וכן בתי-קיבול מיוחדים לגאמטות 
זכריות ונקביות 1 כל אלה משתייכים לגאמטופיט. הגאמטות 
הזכריות, בעלות השוטטים, מגיעות במים אל הגאמטה הנק¬ 
בית (תא-הביצה)׳ הנמצאת בתוך אדכיגון שצורתו כעין 
בקבוק. הזיגוטה הנוצרת נשארת בתוך הארכיגון׳ מוסיפה 
להתפתח על אותו הצמח׳ וממנה נוצרים חלקי-הצמח בעלי 
התאים הדיפלואידיים, כלומר — הספורופיט. בספורופיט 
כלולה קופסה ובה רקמה ספורוגנית׳ שתאיה עשויים להת¬ 
חלק חלוקת-הפחתה וליצור נבגים האפלואידיים, שנובטים 
ומצמיחים גאמטופיט — וחוזר חלילה. נמצא׳ שהטחב כולל 
שני דורות מפותחים, האפלואידי ודיפלואידי* וזהו טיפוס 
ההאפלודיפלונט (ציור 4 ). 



נאססיפיס ד.א 8 לואידי 


ווי*ר 4 . טחזור־החיים של טחב 

ב ש רכים (כגון השרכיה [*״טזקסץזם]) נובט הנבג 
ומפתח גאמטוסיט׳ שאינו עולה בגדלו על 4 ם״מ. הוא כולל, 
בין השאר׳ בתי-קיבול לגאמטות זכריות וארכיגונים׳ שכל אחד 
מהם מכיל תא-ביצה אחד. אחר ההפ׳ נוצרת הזיגוטה, ומתוכה 
צומח צמח-השרך, המכיל שרשים, גבעול בצורת קנה-שורש 



סבודועיס גי** סעוימיליס בעלי *נרי׳נבניס 


ציור 6 . טחזור־החיים של שרר 



113 


הפריה—הפרשה פגימית 


114 


ועלים מנוצים גדולים, נושאי קופסרת־נבגים בצידם התחתון ז 
כל האברים הללו מחווים בצירופם את הספודופיט, גם כאן, 
איפוא, לפנינו שני דורות: גאמטופיט וספורופיט, אך הראשון 
הוא כמעט מיקרוסקופי, ואילו השני הוא צמח רב־שנתי 
גדול, ולפעמים גם שיח (ציור 5 ). 

באורן (מחשופי־הזרע) שניגאמטופיטים — זכרי 
ונקבי. הזכרי מתחיל את התפתחותו עם נביטת גרגיר־האבקה 
(המיקרוספורה). בשלב מתקדם של התפתחותו הוא מכיל, 
בין השאר, תא־נחשון, עשוי כעין צינור או שק, ושני תאים 
גגראטיוויים, שהם־הם הגאמטות הזכריות. הללו נודדות 
לתוך הנחשון, ובעזרתו הן חודמת לתוך תא שק־העובר. 
הגאמטופיט הנקבי מתחיל גם הוא את התפתחותו בחלוקת 
התאים של הנבג הנקבי(המאקרוםפורה),הוא תא שק־העובר. 
ממנו נוצרים, בין השאר, ארכיגונים, שלכל אחד מהם תא- 
ביצה אחד. לאחר שחגאמטות הזכריות מובאות בעזרת הנח¬ 
שון אל תא שק־העובר, הן מתלכדות עם תאי־הביצה ונוצרות 
זיגוטות. מכאן ואילד — הדור הדיפלואידי או הספורופיט: 
הזיגוטה מתפתחת לעובר, שסופו להתפתח לעץ־אורן, 
שעם בגרותו מצמיח פרחים זכריים ואצטרובלים נקביים. 
נמצא, שהספורופיט כולל בעצם את עץ-האוה בכללו, ואילו 
הגאמטופיטים המיקרוסקופיים אינם מכילים בפועל אלא 
מספר מצומצם של תאים, מבחינת חילוף־המרות האורן הוא, 
איפוא, דיפלונט (ציור 6 ). 


קשקש של 
*י*סד*ליח גקבי< 1 ־ 


הפריה 



ימסרונלית נקנית! 

ססודיסיס ייסלואידי ססיק שני סיסמי ומסדיבליח 


ציור 6 . סחזור־החיים ׳ 58 א)רז 



ציור 7 . טחזור־החיים ׳ 58 טכזסה־הזרע 


הגאמטופיט הנקבי, המתפתח מתא שק-העובר, מורכב יותר 
ומכיל 8 תאים, מהם תא־ביצה האפלואידי ושני גרעיני-ת> 4 
שמתלכדים זה עם זה ויוצרים את הגרעין המשני של העובר, 
שהוא דיפלואידי. גרגיר־האבקה, הנובט על גבי הצלקת של 
העלי, שולח את הנחשון דרך עמוד־העלי וחלל־השחלה אל 
תא שק־העובר. כאן משתחררות שתי הגאמטות של הנחשון: 
אחת מהן מתלכדת עם תא-הביצה, וע״י כך נוצרת זיגוטה 
דיפלואידית, שמתחלת להתפתח לעובר, והשניה מתלכדת 
עם הגרעין המשני של שק־העובר, ונוצר תא טריפלואידי, 
שממנו מתחיל להיווצר האנדוספרס! לסוף הופך כל חלל־ 
הביצית לזרע. הם' כפ ולה זו'היא הדבר המיוחד בהפריית 
מכוסי־הזרע. מבחינת חילוף־הדורות, גם כאן הצמתים הם 
דיפלונטים, אלא שהגאמטופיט הוא מצומצם ביותר(ציור 7 }. 

מ. זהרי, עולם הצמחים, תשי״ד, 120-115 ( , 11 מ* 05 ס׳\\ .׳נ . 8 
.!!יד ;* 1935 , 1-11 , 4 

- 268 ,.! 80 #מס/י/ /ס נ־עע׳ו ׳{//ו־ז , 3 ז€¥ 

/ 1 . 011 ׳)!ןס/ס(* , 01 ע 011 ; 9 ו 19 ,( 277 

■ 8014/0 . 14 , 611111118 .£ ; 1951 ,( 1 ןסו/ 1 >^ 1 !ס 80 € ) 

-ס)<ן 1 ( €0 ,ו 111 מ 81 . 1 \ , 0 ; 1953 , 80 מס//י/ 0 ו^ס 1 סו 01 ^ 4 ק}^ה 4 ו^ 

. 4 .< 01441 ^ 1 ,ז 80 ז 35$611 'ם 8 .£ ; 1955 , 1-11 ,^ 8014404 ס/זמסע 

.״ 1958 , 11 ,^;■״׳ 0 ־ 60 

מ. ז. 


במכוסי־הזרע הגאמטופיט מצומצם במידה קיצונית 
ביותר, ומנגנוךההם' מורכב יותר. ברוב מכוסי-הזרע אין 
הגאמטופיט הזכרי, הנוצר מגרגיר־האבקה, מכיל אלא תא- 
נחשון ושני תאים וגטאטיוויים, שהם שתי הגאמטות הזכריות. 


?ניסית (ה״ם), בפיסיולוגיה — פעילותן של 
בלוטות מסויימות שונות בכל בעה״ח הרב־תאיים 
(ובכללם האדם), המייצרות המרים ספציפיים — הורמו¬ 
נים! הללו מועברים מן הבלוטות אלי נוזלי הגוף ורקמותיו 




115 


הפרשה פנימית 


116 


ומחוללים ברקמות ובאברים מסויימיס, או אף בגוף כולו, 
תהליכים ביולוגיים מסויימים, או משפיעים על ד,קצב, 
העצמה או הכיוון של תד״ליכים אלה. ההה״ם היא — בצד 
המילות העצבית — מנגנון קובע את הדיסדד, התיאום 
ודוהכוונה של תהליכי־ההיים באורגאניזם ז היא בעלת הש¬ 
פעה מכרעת בעיצוב ההומאוסטזד. (ע״ע), בד,שתלשלות 
הדורות וקיום הסין, ובבע״ח' עילאים — תנאי לקיום־התיים 
עצמו; השפעתה ניכרת מאד גם במציאות הפסיכית המשולבת 
במציאות הפיסיולוגית. 

בלוטות ההה״פ ("בלוטות אנדוקריניות", 
מיור ׳ו 80 ״־£, בפנים, ו < 0 ׳יו x5 , מבדיל. מפריש) נבדלות מבלו¬ 
טות (ע״ע) סתם בהעדר צינור-הובלה ופתח-דיסרשהו לסיכד 
אף לא הוכרו ע״י האנאטומים במשן תקופד. אדוכד, כאברי- 
הפרשה. מוצרי בלוטות ד,הה״פ אינם מופיעים על פני שטחי־ 
הפנים של הגוף, אלא נקלטים ע״י נוזלי-דיגוף שבהם טובלות 
הבלוטות, ובבע״ח בעלי מחזור סגור הם נספגים לתוך 
הנימיות העוטפות את בלוטות ד,ד,ד,״פ או חודרות לתוכן, 
ומגיעים עם מחזור-הדם לכל חלקי-הגוף. לפיכד אין לגלות 
קשר ישיר בין האיתור של בלוטות ההדו״פ בגוף ובין האפ־ 
שרות והאופן של פעילותן (ציור 1 ). בלוטות של ה״פ 
ניתנות לעקירד, ממקומן הטבעי בגוף ולשתילד, במקומות 
אחרים — ואין דבר זה פוגע בר,שמתן. 

בהורמונים (מיד׳ מעודד) מוגדרים תמרים, 

שהם מיוצרים ע״י תאים מיוחדים במקומות מסויימים בגוף 
(לד,בדיל ממוצרי חילוף־ד,חמרים של כל התאים), מועברים 



ןי' 1 ר 1 . ב 5 זטוח ההםר׳טה וזסניסית בגבר יבאעון 
1 . א 6 יםי 1 ה; 2 . היפוםיוה — ?דטיח ואחורית: 4 4 . ניוטוח החריס 
וטצד־החרים; 5 . וזיטים: 6 , 7 . יוזרת־חכליה (טיווח) — ק^יסה ו?שר: 
8 . איי*?אנגרד.אגם (ב?ב?ב): 9 . ביוטות־הטיו: ׳ 9 — א׳ 8 ד, ״ 9 — < 6 ח 5 ה 

ע״י זרם־הדם לכל חלקיו ומשפיעים עליהם (או על חלקים 
מסויימים) לטובת האורגאניזם כולו. 

על ה״פ והורמונים בבע״ח שלא מן היונקים — ע״ע: 
גלגול, עמ' 745 — 747 < דבורים, עמ׳ 837/8 < דג. 
דגים, עט׳ 910 < דוחיים, עמ׳ 113 < זוחלים( חר־ 
קים< תולעים. על הורמונים צמחיים ע״ע הור¬ 
מונים. 

המחקר האנדוקרינולוגי או ההורמונולוגי עוסק בגילד 
בלוטות של ה״פ בגוף, הכרת הפונקציות שלהן וזיהוי 
הורמוניד,ן. ואלו הן התצפיות והמתודות ההנחות מחקר זה: 


( 1 ) נקודת־מוצא משמש במקרים הרבדי גילוי שילובן של 
תופעות פאתולוגיות כלליות (ליקויים "קונסטיטוציוניים") 
בשינויי הפעילות ההפרשתית של אברים מסויימים. שינויים 
אלה מתבטאים בתת-פעילות (היפוסונקציד.) — עד כדי 
העדר-מילות — או בפעילות-יתר (היפרפונקציה), ושתי 
צורות-פעילות אלו עלולות לד,ופיע ד.ן' בד.שפעת גורמים 
פונקציונאליים והן בד,שפעת גורמים מור^לוגיים: החלשה 
או הגברד, של מנגנון־ההפעלה של הבלוטה (ר' להלן, עט׳ 
113 )< הרס הבלוטה או ד,תד.וות גידול. מן התוצאות של 
הפרעות אלו אפשר ללמוד על התיפקוד התקין של הבלוטד,. 

( 2 ) כריתת הבלוטד, בבע״ח גוררת הופעת סימני מחלה. 
שהיא זד,ה עם מחלת תת-פעילות הבלוטה. ( 3 ) הליקויים 
שמחמת תת־פעילותד, של הבלוטד, או מחמת הריסתד, באים 
על תיקונם ע״י שתילתה של בלוטה, שניטלה מבע״ה אתר 
ושהיא בעלת אותד, פונקציה עצמה, בגוף הפגום, וכן נמנעות 
התוצאות של כריתת הבלוטה ע״י שתילתד, במקום אחר 
באותו גוף; מכאן, שאין השפעתה התקינד, של הבלוטה 
מותנית בחיבוריה האנאטומיים הטבעיים ובאיתורה בגוף — 
לד,בדיל מבלוטות הד,פרשה החיצונית. ( 4 ) ליקויים אלה 
באים על תיקונם גם ע״י האכלת בעה״ח החולה את רקמת 
הבלוטד, החסרה או תכשירים מוכנים ממנה או ע״י הזרקתם 
של תכשירים אלה לתוך הגוף. הצלחתם של ניסויים אלה 
מעידה, שאין הבלוטה פועלת כמבנה מורפולוגי מסויים אלא 
מכוחו של חומר כימי, שהוא מצוי ברקמתד,. ( 5 ) ע״י מנות 
גדושות של תכשירים אלד, ניתן לד,פיק בבע״ח תקין את 
התופעות האפייניות לפעילות־יתר של הבלוטד,. ( 6 ) משנק¬ 
בעו תבונותיו הפיסיולוגיות של ההורמון, מבודדים אותו 
מרקמת-דיבלוטד, כחומר מוגדר ומד,ותו נקבעת ע״י המהקר 
הכימי. ( 7 ) ההורמון מופק בדרך הסינתזה. ( 8 ) על סמך 
מדידות כמותיות של העצמה, הנודעת לנמולות ביולוגיות 
מסויימות של ההורמון, נקבע ריכוזו בדם, ברקמות השונות 
וב תכשירים השוגים ומוגדרת "יחידד, בינלאומית", המציינת 
את הכמות של ההורמון הנקי המחוללת פעולה ביולוגית 
מסויימת. 

ואלה הם האברים, שד,וכרו בוודאות כבלוטות של ה״פ 
באדם וביונקים: 

( 1 ) ההיפופיזד, (ע״ע), שמן האונה הקדמית שלה 
בודדו עד עכשיו לכל הפחות 6 הורמונים מוגדרים בבירור, 
ומאונתה האחורית — 2 < האונד, האמצעית אינד. פעילד" 
כנראד" ביונקים. 

( 2 ) בלוטת התרים (ע״ע תרים, בלוטת ה-< וע״ע 
בזדו, מחלת-), שממנה הופקו 2 הורמונים. 

( 3 ) בלוטת מצד-ה תרים (ע״ע) טטנידי), שהדיור־ 

מון שלה הופק לאחרונה. 

( 4 ) איי־הלבלב, שמד.ם הופקו 2 הורמונים (ע״ע 
אינסולין! סכרת). 

( 5 ) בלוטת יתרת-הכליה (ד.טוחד,), שמקליפתה 
הוכנו 2 הורמונים (ע״ע אדרנלין), ואילו מלשדה — כ 30 
חמרים ספציפיים, שלכל הפחות 6 מדים הם בעלי פעיאת 
הורמונאלית מוגדרת. 

( 6 ) בלוטות־המין — האשכים הם מקורו של 
הורמון־ד״זכרות! השחלות ספיקות מן הזקיק את הורמון- 
הנקבות ומן הגוף ד,צד,וב את הורמון-ד,הריון (ע״ע הריון! 
מין! רביה). 








117 


חפדשח פנימית 


118 


( 7 ) השליה, שממנה הופקו הודס^בים דימיס לקצתם 
של הורמ 1 בי ( 1 ) ו( 6 ) (ע״ע הריון). 

מסתבר, שגם האפיסיזה (ע״ע) והתיסום הם 
בלוטו׳ת של ה״פ, אלא שה 1 רמ 1 ניהן עדיין אינם מוכרים 
ומהות הפעילות הפיסיולוגית שלהם אינה ברורה כל צרכה. 
מניחים אפשרות של פעילות אגדוקרינית גם כמספר אברים 
אחרים: פקעת עורקי־הראש, הכבד, הטחול, הערמונית ועוד. 

ההורמונים הכלולים בסעיפים ( 2 ), ( 5 ) ו( 6 ) וחלק מן 
ההורמונים שב( 1 ) הוכנו גם בדרך הסינתזה הכימיו 4 
מבחינת המכאניזם של פעילותן בלוטות ד.ה״פ הן אברים 
אוטונומיים, שאינם כפופים לרצון בעליהם, אך אין דין 
אברים אוטומאטיים: פעולתו היא בדרך כלל רפלקטורית, 
והגיחי המפעיל אותן הוא במקרים מסויימים עצבי, ואילו 
במקרים אחרים אין הבלוטה מייצרת את ההורמון שלה 
וספרשת אותו אלא בהשפעתו של הורמון ספציפי, שבא 
מבלוטה אחרת ז כמפעלת ומדרכת בלוטות לאחרות של 
ה״פ מתגלית בעיקר ההיפופיזה (ע״ע), המשמשת מעין 
בלוטת־מרכז,. שלגביה נראות בלוטות אחרות כאברי־ביצוע 
הקפיים. לפיכך אפשר לחלק את ההורמונים ל 2 קבוצות: 

( 1 ) הורמונים טרופיים או טרופיים (מיוד כיוון, 

או ? 6 (ן) 0 {): 1 , מזין) — המכוונים כלפי בלוטות אחרות של 
ה״פ ו״מזינים" אותן, ז״א מפעילים אותן להפרשת הורמוניהז* 

( 2 ) הורמונים — שהרבה מהם מופרשים בהשפעתם של 
( 1 ) — המשפיעים במישרים על ה.הקף", ז״א על רקמות 
או אברים שונים של הגוף ועל ראקציות מסויימות בגוף. 
אך קיימת גם השפעה חוזרת של הורמונים מן הקבוצה ( 2 ) 
על המקורות של ההורמונים הטרופיים, וכן יחסי־גומלים — 
סערגיסטייס ואנטאגוניסטיים — בין סעולותיהם של הור¬ 
מונים שונינצ נוסף על כך ניתנת ההיפופיזה להפעלה ישירה 
מצד התת־תאלאמוס, וגם שאר בלוטות ההה״פ מושפעות 
ממערכת־העצבים האוטונומית ז זו מקבלת השפעות מצד 
קליפת-המוח, שעליה חוזרים ופועלים גירויים מצד התהלי¬ 
כים בגוף כולו. בסוסו של דבר נמצאת מערכת הוויסות 



- 4 

דיסון - 4 

*יור 2 . יחם'־נומ?ים ביו ח 5 קי חטערכוו האנדוקרינית ובין חםערכת 
האנרוקרינית וםערכח־ר,עזבים 


ההורמונאלי משולבת במערכת הודסות העצבי ומצטרפת 
עמה למנגנון הוויסות הכללי של תהליכי-החיים (ציור 2 ). 
נעשו אף נסיונות להסביד את ההבדלים הגזעיים ואת הבדלי 
ה״קונסטיטוציות"(לפי קרצ׳מר) כהבדלים תורשתיים בהה״ם. 

יש הורמונים, שמציאותם בגוף הכרחית לקיום עצם חייו 
של הפרס, כגון הורמוני קליפת יתרת-הכליה! יש הורמונים. 
שהעדרם גורם שינויים קונסטיטוציוניים מעמיקים במבנה 
האורגאניזם או בחילוף-החמרים שלו, בלא למנוע כליל את 
עצם קיומו, כגון קצתם של הורמוני ההיפופיזה הקדמית, 
הורמוני בלוטת-התדיס ואיי-הלבלב! יש הורמונים, שאין 
הגוף נזקק להם אלא במצבים מסויימים בחיים, כגון הורמוני 
לשד יתרת-הכליה וההיפופיזה האחורית; ויש הורמונים, 
שהם הכרחיים לרביה, ז״א לקיום המין, אך אינם הכרחיים 
לקיומו ולהתפתחותו של האורגאניזם הפרטי, כגון הורמוני- 
המין וקצת מהורמוני ההיפופיזה הקדמית, 

ההורמונים אינם מצטרפים לקבוצה אחת מבחינת טיבם 
הכימי, אלא משתייכים הם לקבוצות שונות: מהם פרוטאינים 
(או גליקו-פרוטאידים) ופוליפפטידים— הורמוני ההיפופיזה, 
בלוטת מצד-התדיס, איי־הלבלב* מהם סטרואידים—הורמוני 
המץ וקליפת יתרת-הכליה; מהם חומצות אמיניות מכילות 
יוד — הורמוני בלוטת-התריס; מהם תולדי חומצות אמי- 
ניות — הורמוני לשד יתרת־הכליה. — מכאניזמ-הפעולה 
של ההורמונים עדיין אינו ידוע, הם פועלים במנות זעירות 
ביותר: מהם שמחוללים אפקטים ביולוגיים ניכרים במנות 
של שברי מיליגראם — או אף שברי מיקרוגראם — בחיות- 
ניסוי ובאדם, לפיכך יש להניח, שפעולתם היא קאטאליטית, 
אך עדיין לא נמצאו ראקציות כימיות, שניכרה בהן השפעה 
של ההורמונים מחח לגוף. בכך נבדלים ההורמונים הבדל 
יסודי מן האנזימים (ע״ע), המופיעים כקאטאליזאטורים של 
ראקציות כימיות מוגדרות, מבחינה ביולוגית מונכטאת פעולת 
ההורמונים בשטחים נרחבים ביותר ובמנגנונים ותהליכים 
פיסיולוגיים שונים זה מזה תכלית שינוי. מבחינת אופן 
פעולתם הביולוגית של ההורמונים יש להבחין בהם 2 קבו¬ 
צות :( 1 ) הורמונים שפעולתם היא רגעית וחולפת — תגובה 
על שינויים פתאומיים במצבו של האורגאניזם או בחילוף- 
החמרים שלו; ( 2 ) הורמונים שפעולתם היא איטית והשפעתם 
בת-קים ומשתקפת בשינויים קונסטיטוציוניים באורגאניזם. 
הבחנה זו מקורה במקרים מסדימים בהבדלים במהיחת, 
שבה נהרסים ההורמונים ע״י חימצון, או במהירות, שבה הם 
מופרשים מן הדם אל השתן. מן הסוג הראשון הם, למשל, 
האדרנאלין והאינסולץ, מן הסוג השני — הורמוני ההיפוסיזה 
ובלוטת-התריס. 

מחמת השילוב ההדדי שבפעולותיהם של הורמונים שונים 
אין המחקר האנדוקרינולוגי בהפרעות הורמונאליות יכול 
להצטמצם בבדיקתה של בלוטה אחת בלבד, שהפעילות 
המופרעת מתייחסת לכאורה אליה, אלא יש להביא בחשבון 
גם את פעילותן של בלוטות אחרות של ה״פ, וכן את 
יחסי-הגומלים בין הורמונים ואנזימים מסויימינצ ידועים 
מקדים של מחסור בהורמת מסויים בלא שנתמעטה פעילותה 
של הבלוטה המייצרת אותו; במקרים אלה לא נפגם כושר- 
הייצור של הבלוטה, אלא חל שינד במערכת האנזימית, 
שגורם להכוונת הייצור לדרכים אחרות וליצירתם של 
חמרים אחרים, העשויים אף לגרום נזק לגוף. כן יש 
מצבים, שבהם מיוצר הורמון כראוי ע״י הבלוטה המתאמת, 










119 


הפרשה פנימית 


120 


בלוטות ה"פ וה 1 רמ 1 נים מוגדרים ביונקים (ובאדם) 


פעולתי 

טיבו הכימי 

הורמון 

בלוטה 

גדילה כללית 

פרוטאין, 

סומאטוטרופין 

היפופחה; 


ם. מ. 44,000 


אונה קדמית 

המרצת בלוטת־התריס 

גליקופרוטאיד, 

מ. מ. ^, 10 

תיראוטרופין 


המרצת קליפת יתרת־הכליה 

פוליפפטיד, 

אדרנוקורטיקו־טרופין 



39 חומצות אמיגיות 

(רן־דסו/) 


בשחלה — הבשלת הזקיק 

גליקופרוטאיד, 

גונאדוטרופין 1 


והפרשת אסטרוגנים ז 

באשר — יצירת זרעונים 

מ. מ. 69,000 



בשחלה — הבשלת הגוף הצהוב 

גליקופרוטאיד, 

גונאז־וטרופין וו 


באשר — הפרשת טססוסטרמ 

מ. מ. 40,000 (כבש) 




90,000 (חזיר) 



בשחלה — הפרשת פרוגטטרון! 

פרוסאץ, 

לאקטוטרופין 


הפעלת בלוטת־החלב 

מ. מ. 33,000 

(פרולאקסין) 


כיווץ הרחם במעוברת 

אוקטאפפסיד 

אוכטיטוצין 

היפופתה: 

(צירי־לידה) 

כיווץ נימי-הדס! 

ספיגת מים בצינוריות־הפליה 

אוקטאפפטיד 

ואזופדסץ 

**.* 

אונה אחורית 

) המרצת חילוף־החמרים 

חומצה אמינית 

תירופסין 

בלוטת־התריס 

| החימצוני 

חומצה אמינית 

טרייוד־תירונין 


ויסות רמת הסידן בדם 

פרוסאק, 

83 חומצות אמיניות, 

מ. מ. 9,500 

פאראתורמון 

בלוטת 

מצד־התריס 

אחסנת גליקוגן בכבד ובשרידים, 

פרוטאין, 

אינסולץ 

איי־הלבלב 

פוספורילאציה חימצוגית של הסוכר 

51 חומצות אמיניוח, 




מ. מ. 5,800 



גליקוגנוליזה בכבדו 

פרוטאץ, 

גלוקאגון 


סתירת פעולת האינסולין 

29 חומצות אמיניות 




מ. מ. 3,500 



חילוף־חמרים של הסוכר! 

סטרואידים 

קורטיקוסטרואידים 

יתרת־ד״פליה; 

חילוף־חמרים של החלבון! 

(גופי־״ס) 

(קורטיקוסטרון, 

קליפה 

מניעת הפרשת נתרן דרר הפליה! 


דסאוכסי־קורטיקוסטרון, 


הפרשת אשלגן! 


קורטיזון, 


ראקצייתי״דחק" 

<0..) 

אגדרוגנים, ועוד) 


כעין הסימפאתיקוס 

א!ג)״ 0,9 

א, 08111.0 

אדרנאלין 

נוראדרנאלין 

יתרת־הכליה: 

לשד 

סימני־המין המשנים של הזכר 

סטרואידים 

טסטוסטרון 

אשך 


(גיופי־״ס) 

ואנדרוגנים אחרים 


סימני־המץ המשנים של הנקבה! 

סטרואידים 

אסטראדיול 

שחלה: 

המחצה הראשונה של מחזור־הווסת 

(גוםי־ 018 ) 

ואסטרוגנים אחרים 

זקיק 

שיגשוג ריריח־הרחם במחצה השניה 

של מחזור־הווםת ובהרימ 

סטרואיד ( 021 ) 

פרוגסטרון 

גוף צהוב 





121 


הפרשה פנימירו 


122 


אך אינו נהרס בקצב התקין ע״י אנזימים באברים אחרים, 
או שהוא בהרס בקצב מוגבר; במקרים אלה דומות התוצאות 
לתופעות של פעילות־יתר או של תת־פעילות של בלוטת 
ההה״ם הנדונה. בשנים האחרונות גוברת, למשל, הסברה, 
שמחלת־הסכרת אינה נגרמת תמיד ע״י התמעטותה של 
הפרשת האינסולין מאיי־הלבלב, אלא לפעמים ע״י שינויים 
במהירות, שבה הוא בהרס בכבד. 

הטיפול במחלות הקשורות במנגנון האב* 

דו קרי ני הוא רבגוני ביותר ותלוי במוקד הראשוני של 
המחלה. למשל: במצבים מסויימים של מחסור בהורמון 
בלוטת־התריס, הריפוי ע״י תמציות מכילות הורמון זה הוא 
יעיל מאד — אם סיבת המחלה היא אי־ספיקתה של בלוטת* 
התרים מחמת גורמים גלומים בה עצמה; ואילו במחלה בעלת 
סימנים קליניים דומים, שנגרמת ע״י מחסור בהורמון התיראו־ 
טרופי — ז״א הורמון־ההיפופיזה, המעורר את בלוסת־התריס 
להפרשת ההורמונים שלה — טיפול בהורמון התיראוטרופי 
הוא עדיף. במקרים אחרים, שמתייחסים לעודף היצירה של 
הורמון מסויים, הטיפול המתאים הוא נתינת הורמון אחר, 
שיכול לעכב את הפרשת ההורמון הטרופי; התוצאה הסופית 
היא חזרה למצב של שיווי־המשקל התקין. ההורמונים, 
שהפרשתם מבלוטותיהם מופעלת ע״י הורמונים טרופיים 
המופרשים מן ההיפופיזה, עשויים עפ״ר במנות קטנות לעודד 
את הפרשתו של ההורמון הטרופי, ואילו בכמויות גדלות 
והולכות הם מעכבים את הפרשתו. במקרים אלה תלוי המצב 
האנדוקרינולוגי ביחסי־כמויות מסובכים בין ההורמונים השו¬ 
נים. במקרים אחרים של ^גילות־יתר של הורמונים מסויימים 
אפשר לטפל בהורמון, שפעולתו אנטאגוניסטית לפעולתם; 
למשל, בהפרעות מסויימות במחזור־הווסת, המיוחסות לעודף 
בהורמונים הנקביים, יש לטפל בהורמון הזכרי. במקרים של 
מחלות אנדוקריניות, שבהם אין הטיפול ההורמונאלי יעיל 
ביותר, נזקקים לעזרת הכירורגיה. למשל: במקרים מסויימים 
של מחלת בזדו (ע״ע), שהיא תוצאה של פעילות־יתר של 
בלוטת־התריס, הטיפול הטוב ביותר הוא כריתת חלק של 
הבלוטה; במחלה שע״ש קושינג, שהיא תוצאה של תיפקיד־ 
יתר של קליפות יתרות־הפליה, הריפוי המקובל היום הוא 
כריתתן של בלוטות אלו. השפעתו של המנגנון האנדוקריני 
ניכרת בצורות מסדימות של מחלת הסרטן (ע״ע); למשל, 
סרטן הערמונית מושפע לטובה ע״י ההורמונים הנקביים, 
וכן ע״י הסירוס; מן הטיפולים היעילים בסרטן השד הוא 
כריתת השחלות, מכאן, ומניסויים מרובים אחרים, הוברר, 
שבמקרים מסויימים עשויים הורמונים מסויימים לגרום 
להחשת התפתחותו של הסרטן, ואילו הורמונים אחרים יכולים 
לעכב התפתחות זו, אע״ם שלא הוכח בשום מקרה, שההור¬ 
מונים יכולים לגרום במישרים להתהוותו של סרטן באדם. 

להורמונים השפעה מרובה גם על המצב הנפשי של 
האדם. תת־פעילות של בלוטת־התריס מלווה הפחתת הערות 
הנפשית והאינטליגנציה ומביאה במקרים קיצונים לידי 
קרטיניזם, ואילו מסימניה של מחלת־באזדו — רגיזות ורגי¬ 
שות נפשיות פעילות-יתר של קליפת'יתרת־הכליה עלולה 
לגרור מחלת-רוח, שריפוייה מותנה בהחזרת הרמה ההורמו¬ 
נאלית לתיקונה; תופעות דומות של הפרעות נפשיות נראו 
גם במקרים הרבה של טיפול קליני בקורטיזון, שהוא אחד 
מן ההורמונים של קליפת יתרת-הכליה. לעומת זה ידועה 
היטב השפעתם של מצבים נפשיים על המנגנון האנדוקריני: 


למשל, בנשים נתונות במתח נפשי נפסק לפעמים מחזור־ 
הווסת. גם גורמים משפיעים על חושי הראיה והשמיעה 
עשויים לעורר את המנגנון האנדוקריני. דבר זה מנוצל, 
למשל, בחקלאות, שבה משתמשים בהארת הלול לשם הג¬ 
ברתה של הטלת-הביצים. גם שירת-הציפרים מעוררת את 
המנגנון הסבסואלי במין שכנגד. העברת ההשפעות החיצוניות 
הללו מן המוח אל המנגנון האנדוקריני נעשית דרך התת- 
תאלאמוס, המעורר את ההיפופיזה. 

תולדותהאנדוקריגולוגיה. התופעות הכרוכות 
בסירוס בבע״ח ובאדם והמובנות לנו היום כתוצאות של 
העדר ההפרשה ההורמונאלית המינית, כבר היו ידועות בימי־ 
קדם ותוארו בפרוטרוט ע״י אריסטו, אך ההוכחה הראשונה 
למציאותו של חומר מסויים, המופרש מאברי-המין הזכריים 
ומפעיל את סימני-חמין המשנים, לא ניתנה אלא ב 1849 
על־ידי ניסוייו של ברטהולד בתרנגולים מסורסים, שבבטנם 
נשתלו אשכים. ממ האנדוקרינולוגיה לא התפתח אלא מן 
המחצה השניה של המאה ה 19 ואילך. בשנות ה 50 גילה 
ת. אדיסון (ע״ע) את המחלה הנקראת על שמו, שבה 
נגרמים התנוונות והרם לגוף כולו ע״י הריסתה של יתרת- 
הכליה. ב 1855 טבע קל 1 ד ברנר (ע״ע) את מונח "הבלוטות 
ללא-מוצא" או בלוטות ההה״פ. אך עבר דור נוסף קודם 
שהובנו המימצאים החדשים הללו כראוי. דחיפה נוספת למחקר 
בכיוון זה נתן ב 1889 בראון־סקר (ע״ע) על־ידי הניסויים 
שעשה בהזרקת תמצית מאשכי בע״ח לתוך גופו שלו; 
אע״פ שטעה (כפי שברור לנו כיום) בהערכת התוצאות של 
ניסוייו, עוררו ניסויים אלה את תשומת־לבם של החוקרים 
לתופעות ההה״ם. בשנות ה 80 נתגלה (לראשונה ע״י הכירורג 
קוכר) הקשר שבין בלוטת-התרים ומחלת המיכסאדמה, וכן 
גילו מרינג ומינקובסקי את הקשר בין הלבלב והסכרת. ב 1894 
הוכרה הפעילות האנדנקרינית של יתרת-הכליה, וב 1900 — 
1903 בודד האדרנלין(ע״י ג׳. ג׳, אבל [ע״ע] וע״י טאקאמינה) 
ובוצעה הסינתדז שלו — כראשונה בין סינתזות ההורמונים. 
ההתפתחות הגדולד, של מחקר ההה״פ חלה אחר מלחמת- 
העולם 1 , עם הפקת האינסולין ע״י בנטינג ובסט, מחקריהם 
של אשהים וצונדק בהורמונים הגונאדוטרופיים, של דויזי 
ורוז׳יצ׳קה בהורמוני-המין, ובשנות ה 30 — 40 — מחקריהם 
של קנדל וריכשטין בהורמוני קליפת יתרת-הכליה ושל הוקי 
בהורמוני ההיפופיזה. מכאן ואילך היתה האנדוקרינולוגיה 
אחד מן הענפים הראשיים בפיסיולוגיה. 

מבחינת הביולוגיה העיונית יש באנדוקרינולוגיה משום 
שיבה חלקית — במובן מסויים — אל מושגי־היסוד של 
תוררדהלחות (ה״מרות"; התורה ההומוראלית) העתיקה, 
לאחר שנדמה היה במאה ה 19 , שהופרכה כליל ע״י התורה 
התאיתית (הצלולארית) החדשה (ע״ע פיסיולוגיה). עכשיו 
מעידים התהליכים האנדוקריניים שנתגלו, שאמנם קיימות 
בפיסיולוגיה הנורמאלית והפאתולוגית תופעות, שגורמיהן 
אינם כלולים במבנה של תאי-הרקמות כשהם לעצמם, אלא 
בהרכב של הנוזל (דם, לימפה) המרווה רקמות אלו; לשון 
אחרת — תופעות, שגורמיהן אינם ניתנים להיקבע ע״י 
האנאטום או הפאתולוג אלא ע״י הכימאי בלבד. 

; 1924 ,מ 0 ן/^־ן^^ 9 . .ממן . 14 ,ם 10$€£$0 

; 1928 . 14 €ז 1€ ז 1 ז 1 

. 0 .^ 1 ; 1937 ,^ז 0 ^ז€ז}|^$ .המן //!מ 1 ז^ 145 ז( 1 01€ , 113317 
5 } 171011 ז 0 ^{ ,ץ 553 גו 110 . 6 ; 1941 ,ע§ 010 ה*' 0€4 ^ 1 ה^ , 111$ ^ 13051 

,שץ 561 ; 1946 .^זז^^^ 0 ^ 8 מ 7 1%5 ז€^ר €111 

414 ) 7111 ^ 44 ^ ,ח 3 וח 11 סז 0 ; 1947 ,׳<^ 0/0 מן■ד^ 7 ^/ןמ£ / 0 ^ 00 <^ז x €^' 



123 


הפרשה פנימית—הפשטה 


124 


.ממן ,תג 7 ־ £1 '\ .? ; 1947 ,׳<^ 0 ^׳>מ**ד 0£ ^מ£ /ס 

, 663011 .? ;* 1948 ,^^מ 0 מ/־/ס^ ,ח €011 .מ ; 1947 ,מ 7 >/^ 

מתגוח!!!^ .^ 1 .^ 8-1 ג^^מ^?.^ ; 1948 ,■ 10111 ^ 611717 ^ 1 ) 71 ^ 1€5 ז 10 ^ז 10 { 
.מן/^/ ,גש־נסן ; 1948-1950 , 1-11 ,^ 061710176 ^ 1 16 {ד ,(. 15 ) 0 ) 
- 10 ^^- 1 {? 1 ^ז 6 ^\ ,^|^ 0 ז 6 ח^ 1 ^ 1 ^ט 6 .\ ;^ 1949 , 16 ^ 6111010 \ 1140 ^ 

, 061110716 ^  00 ^{ 01 1 ^^)> 51010 §;)/) , 

1955; 0. ן .. 1 ; 1956 ,^׳ 140€11110102 ז£ 11 ) 067166 ,־ 1161 זטז . 

5 .׳ 11101 ^. ; 1956 , 15 ) 11 ^ 01 0161116 ^ 71 ,¥ 1116 / 0 2565 > 0156 ,ז £1€ כ 

501601 ,.ת) 6$ ^) €7111666 0114 10€6111€5 )ת¥ ,. 300 ־ז^סמגס , 

36. 65 ה 0 { 1 ז 1106 ,ח 3 ומז 0 ; 1101 ^ . 3 ; 1956 ,( 29/30 .ז 06 ,מ 0 ן 8 יי 
(561, 6111166,, 196, 011111011115 ) 061110716 ^ 1 ; 1957 ,( 3 0 א 
11.3663 ;* 1957 ,( ¥111 ,. 16161 {€ , 1661111 .^) ./^י< 0 מנ x1, 

^6 110117107165 1.65 ,ץ 6 ^ 1 .? ; 1957 , 611011 ז} 5€1 . 11111 . 1 ) ^;מ , 
1958*; 6. |^^100 ;'* 59 19 , 06611165 ^) 612 65 ^ 21311 065 , 1 נ x6 ־ 

6 ) מגמו x1.), €0171(>(1731166 ¥643110 , 0 ; 1959 ,ץ 2 ס 06117701 ^ 1 ה , 
!■1061710116: ¥1111, 111 1!116 €!166111€ (2. 81010^16, 1959; 1. 1. 

-מסחזתו^.!!; 1959 ,ץ^ס 01 ה 0611 !)ח¥ 13135166 } 7 ת €0 , 10 ] ¥1 \ 06$06 
,* 1-111,1960/1 , 061110116 !! , 1131111116 ^ , 6 ! 63 חד ¥61 , 1 ז 066 לז.ס 

מ. פי. -י י, ל. 

ו!ם; לאט' 301:10 ז: $1 ג 1 ג מ £1€ ן 1 ג 1 ז־כ 1 ג — 
״לסלק דבר־מה ממשהו״ — ד.פרדה של מושג מכל 
שאר המושגים המלווים אותו — הגדרד, של לוק. מסה על 
שכל האדם, 11 , י״ב, 1 ), הסעולד, הרוחנית. שבאמצעותה אנו 
מגיעים מן המושג של הפרט (או מתפיסתו ע״י הסתכלות) 
אל המושג של המין, מן המוצג האינדיווידואלי אל המושג 
הספציפי. 

בפיל 1 ס 1 פיה. הבעיר. של ההם׳ נעשתה לראשונה 
אקטואלית בפולמוס בין הסויפיסטים לבין ם 1 קראטם־אפלט 1 ן. 
הסופיסטים טענו ליחסיות של האמת ו 1 .סתמכו עק היחסיות 
של החושים. מד. שהוא מתוק לאחד מר לשני! ומה שמתוק 
לאדם כשהוא בריא נתפס על-ידיו לפעמים כמר כשהוא חולה. 
אין, איפוא, בנמצא אמת אוניוורסאלית ז יש רק אמת 
זמנית-יחסית, המותנית ברושם החושי. לעומתם הטעים סוק־ 
ראטס את הזהות של המושג המתמיד בכל השינויים. מעבר 
לחושנות החולפת ועוברת קיימת ההכרה השכלית, המיוסדת 
על המושגים, והמאתמאטיקה תוכיח. 

אך כיצד נוצרת הכרד. שכלית זוז אפלטון (ע״ע) לא 
ראה פתרון לשאלה זו אלא ע״י הנחת קיום עצמאי, נפרד, 
של ה״אידיארח". קודם לידתו של האדם, כשעדיין לא נמצאד. 
נשמתו בגוף, הסתכלה נשמה זו באידיאות! המושגים נוצרים 
לאחר מכן באדם ע״י "זכירה". 

אריסטו(ע״ע) הכיר בהבדל היסודי בין החושנות וההכרה 
השכלית, שהוטעם ע״י מורו אפלטון, אך עם זה טען, 
שההכרה השכלית תלויד. בהכרה החושנית. כשחסר האדם 
הכרה חושנית, אי־אפשר שיתפתחו בו המושגים המתאימים. 
העיוור חסר מושגי־צבעים. אילו "הסתכל" במושגים אלד, 
קודם לידתו, היה מכיר אותם הכרה כלשהי גם אחריד.. שום 
דבר אינו קיים בשכל, שלא היה קיים קודם לכן בחושים. אך 
אין אריסמו רוצה לומר, שהפעולה החושנית עצמה כוללת 
את החשיבה הרוחנית. מן ההכרח להניח עיקר רוחני שונה 
מן החושני. האדם הוא יצור חושני ותבוני גם יחד. תומס 
מאקרינו (ע״ע), שפיתח את תורתו של אריסטו, הדגים את 
העניין ע״י השוואת האדם אל המלאכים: אלה האחרונים 
הם "שכלים" טהורים ואינם זקוקים לכלים חמריים בלל. 
לפיכך עוסקים המלאכים תמיד בחשיבה, והם מוכשרים לכך 
מטבע ברייתם, ואין להם צורך בתד,ליך ההפ' כדי שיוכלו 


לחשוב. לעומת זה יכול האדם לעלות מן ההכרה החושנית 
אל הרוחנית רק באמצעות ההפ׳ ורק לאחר שד.כרתו החושנית 
הגיעה לידי שלמות מסויימת. יתר על בן: הוא זקוק לשיתוף־ 
פעולה של החושני, היינו ל״פאנטאסמות"( 01 זו״ 1 ) 1010 ״-״(זז) 
החושניות, שמתוכן משחררת ההם׳ את המושגים. כדי לחשוב 
על קו מאתמאטי טהור, שאין לו רוחב, חייבים אנו להעלות 
לפני דמיוננו את ה״פאנטאסמה" של פם צר או של חוט בעל 
רוחב קטן ביותר ביסוד לפעולת ההפ׳ (בתלות זו של שכלנו 
בפאנטאסמד, החושנית ראה דונס סקוטוס [ע״ע] את פרי 
חטאו של אדם הראשון). אריסט( ("על הנפש", ג׳- ז׳) קבע: 
"אין הנפש חושבת שום דבר בלי פאנטאסמה" (בתרגומו 
העברי של קאמינקה: "מושג־תופעה"). 

אנו מבצעים הפ׳ — מסביר אריסטו — כשאנו חושבים 
משהו על א/ שהוא קשור בממשות אל ב׳, ב ל א אותו ב׳. 
להסברת הנחתו מביא אריסמו משל מוזר ("על הנפש", 
ג׳, ט׳): הוא משווד, את האופן, שבו תופסת מחשבתנו את 
המושגים "חר 151 ף" וסתם "שקוע"! אגו חושבים "שקוע" 
בלא הבשר. כך דן השכל בעזרת ההם׳ בדברים, שכשלעצמם 
אינם נפרדים זד, מזה, כאילו היו נפרדים. 

מכאן אין להסיק, שהיצירות של ההם׳ הן בדויות, כמו 
שמורה הנומינאליזם (ר׳ להלן). הצבע ללא דברים 
בעלי-צבע קיים רק בהם׳, אך א י ן אנו רשאים לומר, שהצבע 
הוא משהו בדוי. כך מלמד הקוינצפטראליזם של 
אדיסטו, התופס עמדת־ביניים בין הראל יזם של אפלטון. 
המייחם למושגים קיום עצמאי, ובין הנומינאליזם, הרואה 
בדום יצירות-בדים של הלשון. תפיסת הדברים האינדיווי¬ 
דואליים בעזרת המועגים־שבדום׳ היא בלתי־שלמד" אך אינד, 
בלתי-אמיתית או בדויד,. 

כדי שנפשו של האדם, היצור הרוחני־גופני, תוכל לבצע את 
הד,ם׳ ולהכיר את המושגים העל-חושיים בתוך הסאנטאסמות 
החושיות, זקוקה הנפש למתווך, כי הפאנטאסמות החושיות־ 
גופניות אינן יכולות לפעול ישר על הרוח. מתווך זד. הוא 
ה״שכל הפועל" ( 5 ת 86 ג $ניז £116€ :ו 1 ו 1 ): הוא האור המאיר את 
הפאנמאסמות. הוא דומה לעין, שהיתר, מאירה ורואה גם 
יחד (על האופן, שיש להסביר בו את תורתו של אריסטו 
על השכל הפועל, התעורר פולמוס רב ביה״ב בין אבן־רושד 
ותומאס מאקווינו [ראה על בך - £110 ץ 5 ? 016 ,סס 3 ן £0 ז 8 .? 

מז 0 ז\ 0 ־ 1 ו 1.01 86100 ש־ 161 > 8011 שג 11151 , 0161€$ ז 15 :ו^ 168 > 10816 

? 101^-1:1x6 ־ ^)ס׳י, 1867 , ואת התיאור הברור מאד של הבעיה 
ושל חשיבותה להבנת ההם׳ אצל ת^ 1 ת 111 ^ת 1 ^■^^ ,ז 0£1110 .> 1 .ע 

.ק 3 ; 816,1885,1 ס 1 סו 01 ץ 8 ? 00 ו 1801 > 18 מ 01 ו 1 ז-ו 611561 ז 0 ] 15 ז\־ ־ 2111 

.([X^^, X^^^ 

לפי תפיסתם של אריסטו ותומאס, אין ההם׳ עצמה הכרה. 

היא משחררת את המושגים השקועים בתוך הדברים (בני¬ 
גוד לאפלטון!) מן הפאנטאסמות ומצגת אותם לפני השכל, 
כד.קדמה להכרה! אח״כ חודרת ההכרה אל המושגים, דנה 
עליהם ויוצרת את המדע. 

לדעתם של אריסטו ותומאם אין צורך בדברים הרבה, 

כדי לבצע את ההפ׳! מספיק דבר אחד כמצע להם׳. בניגוד 
לכך מורות כמה מן התורות החדשות, ביהוד בהשפעתם של 
שיקולים פסיכולוגיים 9 טעים, שהמושגים המופשטים נוצרים 
מתוך סיכום וד,בלטה של תבונות משותפות לדברים הרבה, 
רשהמושג הנרכש ע״י ההם׳ עולה במופשטותו במידד, שמספרם 
של הדברים המיוצגים ע״י ההפ׳ גדול יותר. 



125 


הפשטה 


126 


מלחמת־הנומינאליזם בהם/ הקיצוניות של ה״ו־א־ 
ליזם" האפלטוני, שראה את המושגים כישויות מטאפיסיות 
קיימות בפני עצמן, הביאה לידי קיצוניות מנוגדת לה: 
הנומינליזם (ע״ע), הכופר אף בקיום ה ג י ו נ י של המושגים. 
הנומינאליזם מנסה להבין את אפני־הביטוי, שבהם מתלבשים 
מושגים מופשטים, כקיצורי־לשת בלבד, בעוד שלאמיתו של 
דבר, מתכוון המדבר אל עצמים אינדיווידואליים. למשל: 
משפט, שאומר דבר־מה על ״המספר 2 ״, יש להבינו כמכוון 
לזוג (או לזוגות) של עצמים מוחשים, וכד׳. אין שום דבר 
כללי מחוץ לשמות הכלליים, ואלה מספיקים כדי להסביר 
את התיפקודים, שאותם מייחסים למושגים מופשטים, כביכול. 
לפי הנומינאליזם אין מקום להפ׳; יש רק הסתכלויות אינ¬ 
דיווידואליות. במקום תיפקודי ההפ׳ באה ת ש ומת־ ה ל ב. 
כשניתנת לנו, למשל, צורה מסויימת, כגון משולש, יכולים 
אנו ל ש י ם ל ב לדבר, שלפנינו צורת משולש, בלא להתחשב 
בתכונות המיוחדות של צורה זו דוקה. כך טען ברקלי, כדי 
לבסס את הנומינאליזם שלו (מבוא ל״עקרונות״, סעיף 16 ), 
בעוד שקודמו, לוק, החזיק בתורת ההפ׳, אלא שראה קושי 
בעובדה, שהמשולש המופשט הוא גם ישר־זווית וגם 
קהה־זווית וגם חד־זווית, ואינו לא זה ולא זה ולא זה. לפי 
ברקלי אין כאן קושי: קווים מסויימים מתבלטים ע״י 
תשומת־הלב. בעקבותיו הלכו, במידה מסויימת, הנומי־ 
נאליסטים החדשים: יום, ספנסר, מיל, ועוד. בין הפילוסופים 
הגרמניים של המאה ה 19 נטה ברנטנו(ע״ע), בתקופה השניה 
של יצירתו הפילוסופית, לצורה מסוייגת של נומינאליזם 
כשטען, שהשמות הנקראים (כגון צדק, גודל, אודם, 

שוויון) אינם אלא יצירי־הלשון ואין מושגים מתאימים להם, 
ואילו שמות כמו צדיק, גדול, אדום, שווה הם מושגים אמי¬ 
תיים. הוויכוח המעמיק ביותר עם הנומינאליזם בזמן האחרון 
נמצא בספרו של הוסרל (ע״ע): ת 186 ו 11 ו 1 ש* 51 זמתס 815011€ ס, 1 
( 224 — 1913,106 ^ 11 ). הוסרל משתדל להראות, ש״מושאים 
אידיאליים" הם נשואים אמיתיים ( 111431£ ) 3 ז? £} 0€11 ), כגון 
״המספר 4 הוא מספר זוגי", ובמובן זה הם "קיימים", אע״פ 
שאינם "ממשיים" כמו שהורה אפלטון. אנו נבין, טען, את 
המהות האמיתית של ההפ׳ כשניווכח, שקיימת "התכונות 
( £0 ת 161 ״ 1 ,תס״תשזמ!) ספציפית", שונה במהותה מן ה״הת־ 
כוונות האינדיווידואלית". בהתאם לכך הגדיר דיוסרל את 
ההפ׳ כ״אופן־תודעה, שבר נעשה לנו הספציפי מושא במקום 
האינדיווידואלי״(שם, עמ׳ 107 ). — בתורת ההיגיון החדישה 
הופיע המונח ״הגדרה שבהפשטה״ (- 3£ ז 51 < 31 ץ< ££11111:10111 !) 
ת©!!): כשניתן יחס סימטרי־עובר(: 1 מ 31151£ ז:ו) בין האברים 
, 0 ז 11 . 1 \ ; 1929 , 3 , 111 ^ 01 < 11 ז 7 ץ 5 

, 0 ת 13 ת£ח 6 .? ; 1913 /)מא 

)€< 0 וו £11 14 !!> וז 0110 ח^ו 00 , 0£ ננ 01 .זו ; 1930 , 111012  11 -זוו 10 ) 

. 1947 ,) •י- ק) ^ 

(ק ו^ ~ משפטים כל־שהם; ■י- מסמן "גודד אחריו", ^ מסמן 
"ק לא נכוו") 

הוא טוטולוגיה, ז״א, הוא נכון תמיד (לבל ק ו!)), ונן 
ו 1 > נקראים משתנים משפטיים (חפשים). עכשיו נסמן ב? 
טוטולוגיה, שבה מופיע ק כאחד מן המשתנים המשפטיים, 
ובמ (שאינו צריך להיות טוטולוגיה) נסמן הרכב כלשהו של 
משתנים משפטיים. עקרון־ההצ׳ היסודי של חשבון־ 
המשפטים אומר; אם נציב ב? את ן! במקום ק באופן 
חד־זמני בכל מקום שבו מופיע ק ב ק, נחזור ונקבל ט 1 טו־ 
לוגיה, למשל; אם ב( 1 ) נציב ז ■י- ק במקום ת באופן חד־ 
זמני בכל מקום שבו מופיע ק ב( 1 ), נקבל את הטוטולוגיה: 
(^ (ד<-~ק) ) <- (נ) <- (ז י- ק) ), 

עקרון זה לא זו בלבד שהוא מוליך ממשפטים נכונים 
למשפטים נכונים, אלא שחשיבותו העיקרית היא — שממנו, 
מתהליך-הסקה אחר (מודוס פוננם [ 5 ת 011£ ק 1115 > 10 ת]) 
וממספר מצומצם של טוטולוגיות מסויימות — האכסיומות 
של חשבון-המשפטים — ניתן להסיק את כל הטוטולוגיות. — 
עקרונות־הצ׳ דומים לזה של חשבון־המשפטים קיימים לגבי 
מערכות פורמאליות של הלוגיקה, שהן מקיפות יותר מחשבון- 
המשפטים, אלא שניסוחן המדוייק הוא מסובך יותר. 

סוג (ב). מקרה טריוויאלי, אבל טיפוסי, של שימוש 
בעקרון־הצ׳ מסוג זה הוא עקרון השינוי האלפביתי של 
משתנה קשור. נניח, למשל, משפט ( x )ס, שהמשתנה \ שבו 
יכול להשתנות על קבוצה מסויימת צ (דוגמה לבך — צ 
כקבוצת כל חברי האו״ם, המשפט: ״ל x אוכלוסיה מרובה 
מ 5,000,000 ״), ונעמיד זה מול זה את המשפטים ( 2 ) ו( 3 ): 

( 2 ) ״קיים \ בצ, שלגביו ( x )ק נבוך; 

( 3 ) "קיים ץ ב צ, שלגביו (ץ)ק נכון". 
עקרון־ההצ׳(ב) קובע, ש( 2 ) אקוויוואלנטי ל( 3 ), ז״א ש( 2 ) 
נכון אם — ורק אם — ( 3 ) נכון. בניגוד למה שנמצא ב(א), 
אין ( 3 ) נבדל מ( 2 ) אלא בסימון בלבד, ולא בתוכן. בניסוח 



129 


הצכח—חצחרת־פלפור 


130 


כללי יותר: אם היא קבוצה ו£ פונקציה מ¥ על x (ע״ע 
העתקה), נמצא המשפט ( 2 ) אקוויוואלנטי למשפט ( 4 ): 

( 4 ) "קיים ץ ב^, שלגביו((ץ)£)ס נכיד. 

( 3 ) מתקבל מ( 2 ) ע״י ההצ׳ ץ = 4) >x ) מתקבל מ( 2 ) 

ע״י ההצ׳ (ץ)£ = 01 

דוגמות של תהליכים אהידי סוג באנא¬ 
ליזה ה מ א ת מ א ט י ת. אם ¥ הוא קטע סגור בעל הקצוות 
3 וי 1 (ז״א, ¥ הוא קבוצת כל המספרים, שלגביהם קיים 
ץ 3 ), x — גם הוא קטע סגור, £ — פונקציה מונו¬ 
טונית, שסעברת את ¥ על x , ק — פונקציה מספרית רציפה, 
שמוגדרת על x . יש תוקף לחוק: 

( 5 ) ((ץ)£)ק זי*מי = (זי)יז* 8 נני 

׳!:ר x 

כמו-כן קיים חוק-הצ׳ בשביל אינטגראלים מוגבלים: 

( 6 ) ( 7 ) 4£ (( 7 )ז)ק/ = 

(. 5 ) ו( 6 ) התקבלו ע״י ההצ׳(ץ)£ = x . אם(ץ)£ היא גם בעלת 
נגזרת רצופה, אפשר לנסח את ( 6 ) בצורת ( 7 ) : 

, 1 ((!)* 

( 7 ) זנ!•(?)?((?)!)(!/ = 11 ו(*)( 1 / 

01 (. 11 )} 

החוק ( 7 ) הוא אחד מן המכשירים היסודיים לביצוע אינט- 
גראציות. למשל: אם ( x )ק הוא פונקציה ראציונאלית ב 08 x ^ 

ו 511! x , ואם נציב 7 §! 31€ 2 = (ץ)£, תהא (^)'£((ץ)£)ק 
פונקציה ראציונאלית, שאפשר לסכמה בשימת השברים 
החלקיים. אם x ו¥ הם תחומים "-ממריים ו£ היא פונקציה 
ת-ממדית, שמעברת את x על ¥ באופן חז־-חר-ערכי ושכל 
/ נגזרותיה קיימות ורציפות ב¥ ושהדטרמיננטה (ע״ע) 
היעקוביאנית שלה ז 6 /ז 6 שונה מאפם ב¥, עריין( 6 ) בתקפה 
עומדת. במקרה זה אפשר גם לכתוב 67 ( 67 /ז 8 ) במקום 

( 7 ) 1£ > ב ( 6 ). 

סוג (ג). גם בעקרון זה משתמשים כמעט בכל הוכחה 
מאתמאטית. ארקלירם כבר ניסח עקרונות מסוג זה באכס¬ 
יומות שלו: "אס מוסיפים שווים לשווים, מקבלים שווים", 
וכד׳. בדרדכלל: אם ( 8 )? הוא ביטוי שמכיל ביטוי 
ואם ! 1 = 8 , שווה הביטוי ( 11 )?, שמתקבל ע״י הצבת 11 
במקום 8 ׳ ל( 8 )?. גם בלוגיקה המאתמאטית מופיעים 
עקרונות כאלה — כמשפטים שאפשר להוכיחם, ולא בגדר 
אכסיומות כעקרונות שמסוג (א). בחשברן-המשפטים, למשל, 
אפשר להוכיח עקרון דומה לזה, אלא שיש לגרוס "אקוויווא- 
לגציה" במקום "שוויון". 

.£ . 4 ,- 1 } ¥00 \ז 511£ ,£ , 0 ; 261-262 , 1934 

- €01 ,■ 1441£1 זו\ .ז\ .(£ ; 281-300 , 1946 , 14115 ^ €111 

10 1 ז 0 ! 0 ו 1 ^ 0 -ו 11 ז 1,1 \€ז 1 \ 1 \ 0 .^ 1 ; 205-206 , 126-152 , 1947 , 014101 
, 190-195 . 172 , 157-158 , 101 , 1956 ^> 460 > 1 ס 1140 ס 141 

. 297-298 , 289-290 , 218 

ר. ג׳. א. 

מב<ןה,ע״ע בחיח^ 
הן^ל׳״ר, ע״ע ךןיזי 1 ני 5 טים, 

ה^הרת״בלפור (הצ״ב), הצהרה בריטית של אהרה לשאי¬ 
פות הציוניות, שנמסרה ללורד ליאונל ולסר 
רוטשילד ע״י ארתור ג׳ימז בלפור (ע״ע), בתוקף תפקידו 


כמיניסטר-החח של בריטניה, במכתב הבא מיום 2 בנובמבר 
1917 , שנתפרסם ברבים שבוע ימים לאחר מכן: 

. "בעונג רב אני מוסר לך, בשם ממשלת הוד* 

מלכותו, את ההצהרה הבאה של אהדה לשאיפות 
הציוניות היהודיות, שהוגשה לקאבינט ואושרה על- 
ידיו: 

,ממשלת הוד־מלכותו רואה בעין יפה את ייסודו 
של בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל ותפעל 
במיטב מאמציה להקלת השגתה של מטרה זו, מתוך 
הנחה ברורה, שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע 
בזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הלא-יהודיות, 
הקיימות בארץ־ישראל, או בזכויותיהם ובמעמדם 
המדיני של היהודים באיזו ארץ אחרת׳. 

אכיר לך תודה, אם תביא הצהרה זו לידיעתה של 
הפדראציה הציונית". 

שמו של באלפור קשור בצדק בהצהרה, אך עם כל 
תמיכתו הנלהבת בה—נשארה ההחלטה הסופית על פירסומה 
בידי קאבינט-המלחמה, שנתן את אישורו לה מתוך מריניות 
שקולה. 

בריטניה הגדולה היתה היחידה בין המעצמות הגדולות, 
שכבר קודם מלחמת-העולם 1 גילתה בצורה ממשית התענ¬ 
יינות אוהדת בתנועה הציונית, כפי שמעידות תשומת-לבה 
לבקשתו של הרצל ב 1902 בעניין מתן הקלות להתיישבות 
יהורית בחצי־האי סיני, וכן הצעתה ב 1903 להקצות חבל-ארץ 
באפריקה המזרחית הבריטית לשם הקמתו של ישוב יהודי 
אוטונומי בו, בחסותם של הציונים. ואף-על-פי שתכניות אלו 
נסתיימו בלא-כלום, היווה המגע של בריטניה עם ההסתדרות 
הציונית לפני המלחמה חלק מן הרקע להצ״ב. 

כשפרצה המלחמה בקיץ 1914 נמנה עם חברי הקאבינט 
של אסקוית (ע״ע) גם הרברט סמואל (ע״ע), שרחש אהדה 
לתנועה הציונית, אע״פ שמעולם לא עשה פומבי לדבר? ולאחר 
כניסתה של תורכיה למלחמה כבעלח-בריתן של מעצמות- 
המרכז. התחיל מיד בפעולה לטובת הרעיון, שלבריטניה 
הגדולה וליהורים יש עניין משותף בניתוקה של ארץ-ישראל 
מן הקיסרות התורכית וכן בעידודן של השאיפות הציוניות, 
בחסותה של בריטניה. סר אדוארדגרי(ע״ע), מיניסטר-החוץ, 
גילה התעניינות מסוימת בתכניתו של סמואל, שעשתה רושם 
חזק על הבר חשוב אחר בממשלת אסקווית — לויד ג׳ורג׳ — 
מיד לאחר שהובאה לתשומת-לבו. בימיה הראשונים של 
המלחמה פתח ד״ר חיים וייצמאן — באותה שעה דמות 
בולטת, אף אם עדיין לא מנהגת, בתנועה הציונית—במבצע, 
שכונה על-ידיו "סיור מדיני". הוא יצא מתוך הנחות זהות 
עם אותן של סמואל ובדומה לזה האחרון בא לכלל הכרה, 
שבריטניה הגרולה והציונים הם בעלי־ברית טבעיים. בספ¬ 
טמבר 1914 עלה ביד וייצמאן לעורר עניין בציונות בצ׳ארלז 
פ. סקוט, עורכו רב-ההשפעה של ה״מאנצ׳סטר גארדיאן" 
וידיר אישי קרוב של לויד ג׳ורג׳. בתיווכו של סקיט בא 
וייצמאן בדברינ 4 בדצמבר 1914 , עם סמואל, ולהפתעתו 
נתברר לו, שהשקפותיהם היו — בעיקרו של דבר — זהות. 
בפברואר 1915 הפגיש סמואל את וייצמאן עם לויד ג׳ורג׳. 
עידוד נוסף ניתן לווייצמאן בהבטחה של אהדה בלתי-מסוייגת 
לעניין הציוני מצד ראש-הממשלה לשעבר — באלפוד, שהת¬ 
רשם מאד מווייצמאן בשיחה עמו ב 1906 . השגיו המדעיים 
של דיצמאן איפשרו לו להושיט עזרה דבת-ערך לאדמיראליות 
הבריטית ולמיניסטריון לתחמושת. הודות לכך נחרת שמו 
יפה בזכרונו של לויד ג׳ורג׳, שנתמנה מיניסטר לתחמושת 



131 


דוצחרמ־גל 8 ור 


132 


■י, 

.? 191 , 4 ^ 1 


4 / • ז>.^ 
•י'. ל 


,!*!!^ספוטסמ 4 זנ 881801116 4488 486 1011 ^ 11 

'*818 4^0817'8 00788X8^81 7189 8114 18791^ 148 

148 ^ 199 8 נ 81 ;> 4 %118081 8 61 181881188 18 88184119481681 
10 8 ( 804687001 4841 14818 818 ו 8111 104 ., 18 ( 9801 88184 ;; 
^ 4810 11 ,! 04280 1418 01 87818801 ^ 8 148 1801111818 
7£164 4008 48 1 ^( 8 ^ 00141331 1481 0048761004 0188017 
01 2118 | 71 ו 0 ! 7811£10 804 01711 8 ^ 978204108 ^ 08 

8X18110£; 000-489184 000101X0111^''10 ^^86111^, <9• 148 
718416 804 901111061 6161128 *020784 ]1^ 4896 10 807 

, ׳ .־״ 0000177 01467 

1416 £( 11 ( 10 90014 700 11 ^ 81810 ^ 0 48 ^ 841 1 



באביב 1915 ׳ וגמשך המגע־והמשא שלו 
עם באלפור, שבאותו פרק־זמן הצטרף 
לקאבינט של אסקווית כלוח־ הראשון 
של האדמיראליות. ב 1915 — 1916 עלה 
ביד וייצמאן לעניין בציונות את לורד 
רוברט ססיל (ע״ע) וכן אישים חשובים 
אחרים בחיים הציבוריים ובחוגים העל¬ 
יונים של החברה הלונדונית! ובעבודח־ 
ההכנה השקטה שלו מאחורי־הקלעים 
הניח את היסודות להצלחה, שזכה לה 
בימים הבאים, כשהשאלה הציונית הוכ¬ 
ללה במסגרת של המדיניות המעשית. 
בסוף 1914 קיבל וייצמאן תגבורת עם 
בואו של נחום סוקולוב ללונדון. סוקו־ 
לוב, בהבדל מיוייצמאן, נהנה ממעמד 
ומסמנות של חבר ההנהלה הציונית, 
וב 1917 מילא תפקיד חשוב באירועים, 
שהביאו להצ״ב. בשנה מכרעת זו השפיע 
סוקולוב הרבה על מה שהתרחש מאחורי־ 
הקלעים, וכן ביצע שליחויות בפאריס 
וברומא, שבהן נתגלו במלואם כשרונו¬ 
תיו הדיפלומאטיים, שהיו לברכה לעניין 
הציוני, 

בתחילת 1916 זכו הציונים בתומד 
חשזב, כשעלה ביד סמואל לעניין בדבר 
את סר מרק סיקס (ע״ע), אחד מן 
היועצים רבי-ההשפעה ביזתר של הממ¬ 
שלה הבריטית בענייני המזרח. סייקס 
קיבל את המשך חינוכו בציונות מד״ר 
משה גסטר (ע״ע), ומן המחצה השניה 
של 1916 — מאהרן אהרנסון (ע״ע). 
סייקס האמין, שהכרחי הדבר, שברי¬ 
טניה תקים לה נקודת־משען מוצקת 
בא״י, והגיע בהדרגה לכלל הכרה, שהב¬ 
נה עם הציונים עשויה לסייע במידה 
מסויימת לחיזוק מעמדה של בריטניה הגדולה כשותפח בקוב־ 
דומיניון האנגלי-צרפתי בארץ־ישראל, כפי שנצטייר הדבר 
בהסכם סייקס-פיקו ממאי 1916 (ע״ע ארץ־ישראל, עמ׳ 524 — 
527 ). מצד אחר הוסבר לממשלה, שפניה לרגש הציוני של 
יהודי אמריקה עשויה לשמש אמצעי ^יעיל לגיוס אהדתם 
לצידן של מעצמות אלי. באביב 1916 נקט גרי צעד מרחיק- 
לכת כשהציע לממשלות של צרפת ורוסיה, שבעלות־הברית 
תפרסמנה במשותף הכרזה, שלפיה תתחייבנה להביא בחש¬ 
בון את השאיפות הציוניות בארץ־ישראל בהסדר העניינים 
בתקופה שלאחר המלחמה! אך הצעה זו נכשלה. 

בסוף 1916 נשאו פרי מאמציהם המשותפים של וייצמאן 
וסמואל, שנתמכו במרץ רב ע״י צ׳. פ. סקוט, משקמה בתוך 
החוג הפנימי של מעצבי המדיניות הבריטית קבוצה בעלח־ 
השפעה, שעמדה על הצורך בקשירת קשרים מסויימים בין 
בריטניה הגדולה לבין הציונים. אמנם גישה זו לא נתגבשה 
בהחלטה ממשלתית, ושום התחייבות בריטית כלפי הציונים 
עדיין לא נראתה באופק. חילופי הממשלה ב 1916 , שבעק¬ 
בותיהם נעשה לויד ג׳ורג׳ ראש-הממשלה ובאלפור מיניסטר- 
החוץ שלו, וכן קבלת ההחלטה בדבר הפלישה הבריטית 


לארץ־ישראל, שחלה בעת ובעונה אחת עם חילופים אלה, 
סייעו במידה מרובה לציונים. הלורד מילנר (ע״ע), שצורף 
ע״י לויד ג׳ורג׳ לקאבינט־המלחמה, נעשה תומך מסור במדי¬ 
ניות הפרו-ציונית, ובדרך זו הלך גם הגנראל סמטס (ע״ע) 
משסופח לקאבינט-המלחמה חדשים מועטים 'לאחד מכן. 
בתיווכו של ג׳ימז מלקולם, נציגה של תנועת־השחרור האר¬ 
מנית בלונדון, נפגש וייצמאן עם סייקס בסוף יאנואר 1917 . 
בד בפברואר פתח סייקם במו״מ עם קבוצה של מנהיגים 
ציוניים, שבו השתתף גם הרברט סמואל — מו״מ, שהביא, 
בסוסו של דבר, להצ״ב. באביב של אותה שנה גילתה הממשלה 
הבריטית התעניינות פעילה ברעיון של "בית לאומי יהודי", 
או, כפי שהדבר נוסח לפעמים, של "קהיליה יהודית*( 184 זי\ 1€ 
631111 ״(מס 1 חמ 1 ס 0 ), בארץ־ישדאל, בחסותה של בריטניה. נו¬ 
סף על הגורם הרגשי היה לכף נימוק מעשי, שכן סבורה 
היתה הממשלה הבריטית, שאם יתבעו היהודים בצורה נמרצת 
הטלת פיקוח בריטי על ארץ־ישראל, יסייע הדבר במידה 
מסויימת לכוונותיה של בריטניה לבטל את תכנית הקונדו- 
מיניון האנגלי-הצרפתי, שהועלתה בהסכם סייקס־פיקו, ולהח¬ 
ליפה באיזו צורה של מרות בריטית. אחר מהפכת־מארס 



133 


חצחרת־כלפור—הצטננוה 


134 


ברוסיה נתלוותה לכך התקווה, שפניה אל הרגש הציוני של 
יהודי רוסיה — שלאמיתו של דבר, הפריזו בהערכת השפעתם 
המדינית — תעורר בהם אהדה לעניין של בעלות־הברית 
ותסייע בדרך זו לבלימת הנחשול הפאציפיסטי, שאיים 
בהוצאתה של רוסיה מן המלחמה. 

"ועדת־החוץ ןזמאוחדת" של יהודי־אנגליה, שנודעה לה 
השפעה ניכרת על דעת־הקהל היהודית־האנגליח, נקטה עמדה 
אנטי־ציונית קיצונית < אך משירד כבודה של ועדה זו עם 
דחיית עמדתה הנזכרת (בהצבעה רשמית) ע״י ועד שליחי 
הקהילות היהודיות באנגליה, נפתחה ביוני 1917 הדרך להז¬ 
מנתו של וייצמאן אל באלפור, שביקש ממנו להגיש טיוטה 
של הצהרה פרו־ציוגית לעיונה של הממשלה הבריטית. הדבר 
נעשה, אבל רק בתחילת ספטמבר הובא העניין לפני קאבינט־ 
המלחמה. לאחר שחבר יהודי של הממשלה, אדוין מונטגיו 
(ע״ע), הביע התנגדות נמרצת לנקיטת מדיניות פרו־ציונית, 
הוחלט להשהות את העניין ובינתיים להימלך בדעתו של 
נשיא אה״ב, וילסון, תשובתו של וילסון היתה פושרת ביותר, 
והשאלה בכללה הוסרה מעל הפרק. בעקבות פניה אישית 
של וייצמאן אל לויד ג׳ורג׳ הועלה שוב העניין על סדר־היום 
ונבחן מחדש בתחילת אוקטובר. שוב הושהה הדבר ע״י 
קאבינט־המלהמה, שהחליט להתייעץ שנית עם הנשיא וילסון, 
וכן לשמוע את השקפותיהם של נציגי היהודים, הציונים 
והאנטי־ציונים, על הנושא הנדון. וילסון לא חזר על תשובתו 
הצוננת; בינתים הושפע, כנראה- מהצגת העניין בפניו ע״י 
המנהיג הציוני האמריקני, השופט לואים ד. ברנדים (ע״ע), 
והפעם הביע אח הסכמתו להצהרה המוצעת. היהודים האגסי־ 
ציוניים, בדומה לציונים, הביעו את השקפותיהם, אך נימוקי־ 
ההתנגדות שלהם להצהרה שוב לא נראו מספיקים. באותו 
פרק-זמן ניתן חיזוק נוסף לנימוקים לטובת הכרזה פרר 
ציונית משלוש בחינות, שהזמן גרמן: 1 . המצב ברוסיה 
החמיר בקצב מהיר, והממשלה הבריטית דבקה מתוך יאוש 
בתקווה, שאם ישוכנעו יהודי־רוסיה בדבר, שנצחונן של 
בעלות־הברית יפתח את הדרך להגשמת התקוות הציוניות, 
יתאמצו להחזיק את רוסיה במצב-מלחמה, או, אם יהיה זה 
בלתי-אפשרי, למנוע את ניצול אוצרות־המזון של רוסיה, 
וביהוד של תבואת אוקראינה, ע״י הגרמנים? 2 . אע״פ 
שקאבינט־המלחמה נתן את דעתו בראש וראשונד, לרוסיה, 
האמין עם זה, שלהכרזה פרו־ציונית תהיינה תוצאות טובות 
גם באה״ב, שבה, כאמור, התייחס חלק גדול של האוכלוסיה 
היהודית באדישות אל המלחמה? 3 . לסוף, פשטו שמועות 
(כפי שנראה כיום, היו מוטע 1 ת), שהגרמנים מחזרים אחרי 
הציונים, והם עשויים להקדים את האחרים בהכרזה פרו־ 
ציונית, אם הממשלה הבריטית לא תפעל במהירות. 

אין להתעלם מן העובדה, שהשאלה, שנדונה ע״י הממשלה 
הבריטית בסתיו 1917 , לא היתד■ אם בשעת הסדר־השלום 
הסופי תפעל ממשלה ז( להגשמת השאיפות הציוניות, אלא 
מוגבלת יותר — כלומר, אם תקבל עליה ללא דיחוי הת¬ 
חייבות פומבית לטובת הציונים. לפיכך אין תימה בדבר, 
שבאלפור הטעים בצורה נמרצת את חשיבותד, התעמלנית 
של ההצהרה, כשדימליץ עליה בפני קאביגט־המלחמה, שנתן 
לה את אישורו הסופי ב 31 באוקטובר 1917 . ועוד: אף-על-פי 
שההחלטה בדבר אישור ההכרזה באה מתוך שיקולים תכלי¬ 
תיים בדוקים, הרי אין ספק בדבר. שברקע שלה השתלבו 
גם נימוקים ורעיונות אחרים. בנאומו במסיבה לכבוד וייצמאן 


בלונדון 1949 ציין סמאטס, שהיה חבר של קאבינט־המלחמה 
בזמן מתן-ההצהרה, שנימוק כבד־משקל לטובתה היה הרצון 
ללכד את היהדות העולמית מסביב לעניין של בעלות-הברית, 
אבל — הוסיף — "היו טעמים מוסריים ודתיים, שחיזקו את 
השיקולים המדיניים״, ״אנו שוכנענו בכך״—הטעים סמאטם— 
"וזכרו-נא: היה זה וייצמאן, ששיכנע אותנר׳. 

אחד העם, על סרשת דרכים, 1 , 1921 , צוצ- 1¥ צצ? הנ״ל, 
אגיות, /י, חרפ״ד, 284 ־ 285 , 293 ־ 295 , 306-303 , 1321-320 
מ, פדזיני, עשר שנים של מדיניות ארצישראלית, 1928 , 
37-7 ! ד. וייםמאן, אמת ולא אמת בתולדות הצהרת באלסור, 
1931 < מ. נורדאו, מאכס נורדאו אל עמו(בעריכת ב. נתניהו), 

11 , 1937 , 258-255 , 271-263 ? נ. מ. נלבר, הצהרת באלפור 
ותולדותיה, תרצ״ט! א. אידלסון, ספר אידלסון, 1946 , 
231-226 ! מבאלפור עד בווין, ילקוטי סועלי-ציון, ע, 
1947 , 49-7 ? ב. יוסף, השלטון הבריטי בארץ-ישראל, 
תש״ה, 48-9 ? ח. וייצמן, מסה ומעש, תש״ט, 224-177 ) 

א. ק. רביגוביץ, המישים שנות ציונות, 1952 , 197-85 
ר. ליכטהיים, שאר ישוב, תשי״ד, 1443-435 ,׳" 010 ;) 501 ■א 
; 42-160 ,^זג XXX -^|׳\ 0/ 11, 1919, X ץזס״־א 
,. 111 ; 213-235 , 1936 , 11 ,■וא 0 } 831 1 , 131£ > 118 ם . 0 .£ - 6 

)%/ 1 / 0 1 ז 0 <}) 8 ; 1940 , וז 3110 '< 01€13 ' 1 * 831/01 ^^ 7 
^ן| 7 , 80 ־ 0001 1 ) 1 ( £10 .( 1 ; 22-28 , 1937 ,ה 1 ) 1 * 1 ו 1 ה 1 ה €0 11 ) 1 ( 8.0 
; ^^^ XX .ק 13 {€ , 1938 , 11 , 5 ^ו 31 ^ז 7 303 ^ 8 111€ 0111 ?/ 3 1 /ז) 1 '* 7 
, 1943 ,תגת 11 > 000 .? ץ<| |) 0 )ו 1 )£ ,)<(( 0 [ 8 131 ( 3110 101111 )[ ) 711 

11£ ז ; 139-152 , 1945 ,!■(/ס!(()^ , 1151 ותג 8 £ח 011 :> 115 \ ; 1-93 

) 18 10 £הו 131 ) 8 311 ) 3 ( 3 ) 00 , £31051100 זס! ׳( 1180110 !!?!")סן 
, 311 ) 331 ) 00 / 0 .)! 800 ,. 111 ; 7-15 , 1945 , 3 () 1 <) 0 ז 8 ) 1113 ) 831 
, 81311031 /)) 11311 ) 18 / 0 ^ 3181 ) 411 3031 ) 0 ) 8 ( 10 /)) 53/131111 
, 00110011 ץ 8£00 ז 10 ז £1 ) 210015 ח 103 ־ 101 מו/ £110 ; 1-12 , 1947 

)) €03131111 33 ) 0-43101 /§ 43 ]) 18 10 /)) 53831111 311 ) 331 ) 00 ] 

( 3 ) 7 8/0111 10 , 102 ׳י\ס £3610 .א .ס ; 1-5 , 1946 , 1 (( 31 {) 3 / /ס 
, 03 ו 31 ( 13 )) 0 ( 831/03 ) 78 , 010 ) 5 .£ ; 106 ־ 1 , 1958 , 1 ,\ 800 

. 1961 

ל. ש. 

מהרת־הע^מאות אךצזת־ה?רית, ע״ע אךצזת־ 

ה?רית אסריכןה׳ חח^ה וחמשטר? היסטוריה. 

ה^הרת זכיזת האךם [האזרח׳ ע״ע ?ךפת, היסטוריה? 

מהפכה צרפתית. 

״ 1 1 ; * • 

הצמננזת, כינוי מקובל למחלות שונות ושכיחות מאד, 
שעיקרן — זיהום דרכי-הנשימד, ושעדיין קא ניחנו 
להגדרה באקסרי 1 לוגית או וירואגית מדוייקת. בזה הן 
נבדלות מן המחלות הסגוליות של מערבת-הנשימה, כגון 
השפעת, זיהומים סטרפטוקוקיים, דלקת־הריאות הבאקטריא- 
לית ודומיהן. ההצ׳ זכתה, איפוא, לשם הסתמי "מחלת כלי- 
נשימה רגילה" מחמת הקושי במיונה המדעי ומחמת העדר 
של אטיולוגיה אחידה? לא נמצאה חיית-ניסוי, שהיא עלולה 
להידבק בה, וזוהי מניעת נוספת לחקירת האטיולוגיה שלה, 
משום שכיחותה של ההצ׳ היא נמנית בארצות הרבה (למשל, 
באה״ב) עם הסיבות הראשיות של העדר עובדים ממקומדת- 
העבודה. — אפיינית לאפידמיולוגיה של ד.הצ׳ היא ההעברה 
דדך האויר, לפעמים ע״י "נושאים", שהם עצמם אינם חולים 
במובן קליני. ההצ׳ שכיחה ביותר בילדים בגיל שלמטה 
מחמש, אך היא נדירה יותר בתינוקות. 

ד.ד.צ׳ מופעת בארבע צורות: 1 . קבוצת ההצ׳ הרגילה 
( 00101 תסנמבתסס) — מחלה קלה ובאנאלית, שסימניה: 
נזלת בלי חום או עם חום נמוך, לוע מאדם, שיעול, צרידות, 
בלא ריבוי הכדוריות הלבנות בדם. היא נגרמת, כנראה, ע״י 
וירוס, שעדיין לא זוהה ולא בודד בוודאות. 

2 . מחלת כלי-נשימה לא-מוגדרת חדה, שמהלכה מצטיין 
בחום גבוה יותר ושעל-ידיה נפגע גם הגוף בכללו? הכדוריות 
הלבנות בדם מתרבות במידה יתרה במקצת מן הרגיל, אבל 



135 


הצטננות—הצלח 


136 


לא נתגלה מימצא באקטריולוגי מיוחד במישטח כלשהו מן 
הלוע. מחלה זו קרויה עפ״ר "שפעת" (ג £11 , 6 סק 1 ז 8 )׳ אד 
אין היא כוללת את השפעת האמיתית, האינפלואנצה או 6 . 

3 . דלקת־שקדים או דלקת־לוע תפליטית לא־סטרפטוקר 
קית — להבדיל מאנגינה (ע״ע): דלקת־השקדים שמחמת 
סטרפטוקוקוס המוליטי, שהיא מחלה קשה יותר מבחינת 
מהלכה ותוצאותיה. סימניה — נפיחות השקדים, חום, דקירות 
בגרון, צרידות, פקקים קטנים על־פני השקדים. בדיקות 
קליניות ומעבדתיות מאפשרות את ההבחנה החשובה בין 
קבוצה זו ובין זיהום סטרפטוקוקי או דיפתרי וכז". 

4 . דלקת־ריאות ראשונית לא־טיפוסית — הקבוצה החשו¬ 
בה ביותר של מחלות־ההצ׳. גם כאן העיקר הוא האבחנה 
המבדלת בינה ובין דלקת־ריאות באקטריאלית, הקשה ממנה 
במהלכה. הגורם ל( 4 ) הוא וירוס, שע הוא לא הוגדר ולא 
בודד בוודאות. פעמים שבדיקת־החזה בדרך ההאזנה (ע״ע) 
אינה מגלה ב( 4 ) שום מימצא מיוחד, בעוד שבצילומי־רנטגן 
מתגלית עכירות מפוזרת, שמאפשרת איבחון ברור של 
המחלה וקביעת שונותה מדלקת-ריאות באקטריאלית. החום 
הוא לפעמים גבוה; ספירת הכדוריות הלבנות מראה ברוב 
המכריע של המקרים ערכים תקינים, אבל שקיעת־הדם היא 
עפ״ר ממצת במשך כמה שבועות. — יחודה של קבוצה זו 
כמחלה, שאינה זהה עם דלקת־הריאות ה״קלאסית", לא 
הוכר לראשונה אלא בימי מלחמת־העולם 11 , אע״פ שכבר 
קודם לכן עמדו רופאים וחוקרים על הניגוד שבין המימצא 
הרנטגני הברור ובין העדר הסימנים הקליניים והמע בדתיים 
האפןנים לדלקת־הריאות. היום ידוע, שדלקת-הריאות מקבו¬ 
צה יזו עולה בשכיחותה על דלקת־הריאות ה״אמיתית", 
הבאקטריאלית. הטיפול בדי אינו מצריך סמים אנטיביוטיים. 

מחלות ההצ׳ אינן מחוללות חיסון, ובני-אדם יכולים 
לחלות ולחזור ולחלות בהן. מסתבר, שאין אדם שאינו נפגע 
בדין פעם או פעמים הרבה בימי־חייו. למרות מיעוט הסיכון 
שבהן, הן — מחמת שכיחותן — גורם מזיק לבריאות של 
היחיד ודיציבור, שאין לזלזל בחשיבותו כל עיקר. 

מחלת ההצ׳ כבר תוארה ע״י היפוקרטם (ע״ע). המחקר 
החדיש, אע״ם שעדיין לא פתר את הבעיה הווירולוגיה 
שבמחלה זו, הצליח בשנים האחרונות להגדיר את תמונתדי 
ע״י דיאגנוזה מבדלת בין החצ׳ ובין המחלות הבאקטריאליות 
והווידאליות המוגדרות, שהן בלבד מחייבות טיפול אנטי¬ 
ביוטי נמרץ. 

,י 1 מז €00 זג .£- 1 ]י 1 נ 801 .(- 11 ט 0 ס .זז .? 

■ 1 ת £0 ) 1 ו 0 ו^■^)|ה| ■ז€<ן ; 1931 ,( 53 ./) 1 ) €01 1011 <} 

מן 001 ו^ 1010-1010 (£ ,,! 5£35£ נם עזסזביעקג^א 

3 ) 01 ^ 011 ' 01110 ^( 01 

מ׳ן . 5 ; 1947 ,( 26 

,( 26 . 1711 . 1 ן?מ? 01 ) 1 ק/(ז 1 / ׳{זמימןן*/ ,ץו 1 ] 16 זזזשנ 51 / .ן .יד ; 1959 
,( 1 ) 111 ) 011 ) 1 < 111 ) 1 < 71111 < 1 << €0 ( 0 .ו 001 < 141 ! 1 >!£ .ע .זז) 

11 )ס 1 ( 7 ) 011 ))£ ,ז£תז 6 זוו .זז .ן-ח 13 ח 111€ ז .א ;* 1947 

.) 70 ?) 11 ) 11111 ({ 170107 ק 1 )£ ^ 11111 11 ( 1 ) £011 ( 7011 ( 1 ה)^ 11 1 ) 1 ){1(7)(01) }(X .זז ; 1892 

. 1930 ,. 44 . 74 ( 0 )( 14 4 ! : 7014 ( 0 ( 141 .א . 44 ' ! 1930 

הצלה (באנג׳ 386 ׳ 5311 ), במשפט הימי — פעולה, שמביאה 
לידי הצלתם של ספינה, אנשיה ומטענה מן הסכנה 
הנשקפת להם בלב-ים. דיני-הד״צ׳ במשפט הימי נתפתחו מתוך 
המלחמה במנד,ג קדום, שלפיו היו שליטי-החופים רואים 
עצמם זכאים לתפוס את שייריד, של ספינה, שנטרפה בים 
על אנשיה ומטענה. התקנות, שניתקנו בתקופה העתיקה ע״י 
קיסרי רומי וביד,"ב ע״י הכנסיד" כדי להילחם במנהג זה, 
לא נשאו פרי. רק השלטון המרכזי החזק, שקם במדינות־הים 
של אירופה המערבית (בעיקר, באנגליה ובצרפת), שם קץ 
למנהג הנזכר ע״י מה שקבע ענשים חמורים על ביזתן של 
ספינות שנטרפו בים. כתחליף למנהג הקדום, וכדי לעודד 
בני־אדם לטרוח בהצלתן של ספינות שנטרפו, הונהג תשלום 
של דמי-הצ' למי שהשתתף בפועל בפעולת־הצ' — תשלום, 
שד,וטל על הנהנים מפעולד, זו. 

בזמן החדש הורחבה תחולתם של דיני-ההצ׳ גם על מתן 
סיוע לספינד" שצפויה לד, או למטענה הסכנה להיטרף בים. 
בשיטותיהן המשפטיות של מדינות שונות ביבשת־אירופה 
מבחינים בין הצלת ספינות שנטרפו(בצרפ׳ 61326 זיגז $3 ) לבין 
מתן סיוע ( 35515131106 ) לספינה נתונה בסכנת־טביעה ז ואילו 
במשפט האנגלי־אמריקני, ובעקבותיו גם במשפט הישראלי, 
אין מבחינים בין פעולות אלו, וכל אחת מהן היא בבחינת 
"הצלה" ( 356 ׳\ 531 ). המונח "ד,צלה" כולל גם את תפיסתם 
של חפצים, שנפלו לים או הוטלו לתוכו מספינה, בין שחפצים 
אלד, נמצאו צפים על־פני הים, בין שנמשו מתוכו ובין שנפ¬ 
לטו אל החוף. 

לפי חוקי ישראל, לא הרי דין הצ' במי-החופים כד,רי דין 
הצ׳ בלב-ים. הושטת עזרה לספינה שנטרפה או נתונה בסכנה, 
במידה שאפשר לבצע פעולה זו במי-ד,חופים, נחשבת כיום 
כחובת-המדינה, ועליה לארגן שירות-הצלה כדי למלא חובה 
זו. דיני-ד,ד,צ׳ של מדינת־ישראל כלולים בפקודת סחורות 



137 


הצלח — דג׳סון, פדנסיס 


138 


נטרפות ודמי־הצלה מ 1926 (חוקי א״י, פרק קנ״ה}. ההור¬ 
אות של פקודה זו מבוססות על ההוראות המקבילות של 
ה^ש^ 08 ננ}נ 81111 האנגלי מ 1894 . דיני-ההצ׳ נק¬ 

בעו גם באמנה הבינלאומית של בריסל מ 1910 . אמנם מדינת- 
ישראל לא נצטרפה לאמנה זו באורח פורמאלי, אך הוראותיה 
משקפות ניהג בינלאומי כללי, שהוא מחייב גם בלא הצטר¬ 
פות פורמאלית לאמנה. 

בהתאם לפקודה הנזכרת מ 1926 הוקם ע״י השלטונות 
מנגנון־הצלה מיוחד, שבראשו הועמד פקיד, שנקרא בשם 
"מקבל הסחורות הנטרפות" (להלן ה״מקבל"), שתפקידו הוא 
בעיקר אדמיניסטראטיוד. חובת-ההצ׳ בפועל מוטלת על 
עוזריו של ה״מקבל״ באיזורים השונים של חופי-הארץ. — 
כשנטרפת ספינה במימיה של ישראל, או כשהיא נתונה בהם 
במצוקה, חייב העוזר המקומי של ה״מקבל" לצאת למקום 
וליטול לידיו את הפיקוד על פעולות-ההצ׳. בתוקף תפקידו 
הוא רשאי להטיל על כל אדם שנוכח במקום כל פעולה, 
שתהא נצרכת, לדעתו, להצ׳, וכן ליתן הוראות מתאימות 
לעוסקים בהצ׳ אם מתוך התנדבות ואם ע״פ הצו שלו. בין 
השאר רשאי העוזר לתבוע: (א) מכל אדם, שיושיט עזרה 
בפמולת-ההצ׳)(ב) מכל רב־חובל, שיחוש לעזרה עם ספינתו 
ועם אנשיו! (ג) ציוד ומכשירים, שנמצאים סמוך למקום. 

אמנם אין החוק מחייב אדם פרטי לבצע, על דעת עצמו, 
פעולות-הצ׳. אך גם מי שעוסק בהצ׳ ביזמתו שלו נתונה 
לו זכות-המעבר באדמת־הזולת לצרכי פעולת-ההצ׳. — על 
העוזר-למקבל להחזיק בספינה שנטרפה, וכן במטען ובכל 
חפץ אחד שהוצא מתוכה, ובן בבל חפץ, שנפל או הוטל 
לתוך הים, כל אדם שבחזקתו נמצאים ספינה שנטרפה או 
חפצים מן הסוג הנזכר חייב למסור אותם לעוזר-למקבל, 
אלא אם כן הוא עצמו בעליהם? במקרה האחרון עליו 
להודיע לעוזר על חזקתו. 

מי שאינו ממלא את חובת-ההצ׳ עובר עבירה פלילית, 
וצפויים לו הענשים, שנקבעו בפקודה הנזכרת, וכן בסעיף 
381 של פקודת החוק הפלילי, 1936 . העוזר־למקבל אף רשאי 
להשתמש בכוח-הזרוע, כדי להכריח אדם לציית להוראות 
של הפקודה. 

משהגיעו לחזקתו של העוזר־למקבל ספינה שנטרפה או 
"סחורה טרופה", חייב הוא לפרסם על כך הודעה ב״רשומות", 
ובעליהן רשאי לדרוש, במשך ששה חדשים, את החזרתן 
לידיו, בתנאי שיוכיח את בעלותו עליהן לשביעת-רצונו של 
ה״מקבל", עם זה עליו לשלם את דמי-ההצ׳. 

ש כ ד־ ה צ׳. כל מי שביצע פעולת-הצ׳, בין של בני-אדם 
בין של רכוש, זכאי לשכר-הצ׳, ובלבד שפעולתו היתה מו¬ 
עילה. במקרה של הצלח־נפשות משלמים את שכר-החצ׳ 
בעלי־הספינה, ואילו במקרה של הצלת-רכוש — בעליו של 
הרכוש. העוזר-למקבל אינו זכאי לשכר-הצ׳, אך הנהנה 
משירותיו משלם בעדם מס. אם נעשתה פעולת-הצ׳ ע״י 
ספינה השייכת למדינה, אין המדינה זכאית לשכר-הצ׳, ואף 
אין לפצותה על הנזק שנגרם לה ע״י פעולת־ההצ׳. לעומת 
זה עשויים לזכות בדמי-הצ׳ אנשי-דיצוות של הספינה, אך 
תביעתם טעונה הסכמתו של שר-התחבורה. 

אם הצדדים לא הגיעו לידי הסכם בדבר שיעורם של 
דמי-ההצ׳, תימסר ההכרעה על כך לבוררות. בהערכת דמי- 
ההצ' מביאים בחשבון את ערך הנכסים שניצלו, ההוצאות 
שהיו למציל והנזק שנגרם לו, וכן את מידת ההסתכנות של 


המציל, מצד אחד, והסכנה, שבה היה שרוי המוצל, מצד שני. 
פסק-הבוררים ניתן לעירעור בפני בית־משפט מחוזי, — 
הספינה דהנכסים שניצלו משתבדים לתשלום דמי-ההצ׳, 
והעוזר-למקבל רשאי לעכבם תחת ידו עד ששכר־ההצ׳ ישד 
לם. אם לאחר שנקבעו דמי-ההצ׳ לא ישולמו במשך תקופה 
מסויימת, או אם הסתורה שטבעה או הספינה שנטרפה לא 
יידרשו ע״י בעליהן במשך ששה חדשים מיום קביעת שכר- 
ההצ׳ ע״י הבוררות, תהא הרשות בידי העוזר-למקבל למכרן. 
במקרה זה שייכת היתרה של פדיון המכר, אחר ניכוי דמי- 
ההצ׳, למדינה. 

ההוראות הנזכרות של הפקודה אינן חלות אלא על 
פעולות-הצ׳, שנעשו בתחום מי-החופים של ישראל, ואילו 
מחוצה לו אין הפקודה מחייבת את ביצוען של פעולות-הצ׳. 
פעולה, שנעשתה מחוץ לתחום זה, אף אינה מזכה את עושה 
בדמי-הצ׳. אך האמנה הבינלאומית מ 1910 מחייבת כל רב- 
חובל להושיט עזרה לכל אדם, ואף לאויב, שנתון בסבנת- 
נפשות בים, אם אפשר לו, לרב-התובל, להגיש עזרה זו בלא 
להעמיד בסכנה רצינית את ספינתו. אמנה נוספת מ 1914 , 
שהוחלפה באחרת ב 1929 , מחייבת כל רב-חובל, שקיבל ברא- 
דיו קריאה לעזרה, לחוש לעזרתה של ספינה נתונה במצוקה, 
אלא אם כן נבצר ממנו להיענות לה. שתי האמנות דנות 
בהצלת נפשות, אך לא בהצלת רכוש. אעפ״כ מי שהתנדב 
להצלת־רכוש יזכה לדמי־הצ', אלא אם כן ניתן השירות 
בניגוד לאיסור מפורש של הממונה על הספינה הנתונה 
במצוקה, והאיסור היה סביר ז ואילו בעד הצלת-נפשות, שהיא 
חובה על־פי האמנה, אין משלמים דמי-הצ׳. 

החוק הישראלי (פקודת הובלת סחורות בים מ 1926 ) 
קובע, שסטיה מדרכה של ספינה, שנעשתה לשם הצלת נפ¬ 
שות או רכוש, לא תיחשב כהפרת חובותיו של המוביל 
הימי, ולא תטיל עליו חובת תשלום פיצויים, אם כתוצאה 
ממנה נגרם נזק. 

;^ 1950 , 1.010 , 011€5 . 0 1 >מ 3 ץ 1£ ־ 1 סר 01 .ז . 8 . 11 

. 11 ;* 1953 , 111 <* 0 ־/ט ,זזשקומ .ס 

׳ 6 ^ 7 , 05 < 111 ז 10 ס 0 . 1 . 0 ;* 1958 ,^^ 50100 7 וע* 0 /ע / 7014 ^^" 7 
.* 1959 , 860 /ס 7040 

אב. ש. 


הצ;דוךף׳ קו;רד פון, ע״ע קו;רד פון הצנדזךף. 

הציסון, פרנםיים — 5011 ש 11 ש 1 ג 1 ^ 151 ש 1311 ? — ( 1694 , דרא- 
מאליג [ 311£ מ 11 וזנ 1 ], אירלאנד הצפונית — 1746 , 

גלאזגו), פילוסוף אנגלי. מ 1710 עד 1716 למד פילוסופיה 
ותאולוגיה באוניבר¬ 
סיטה של גלאזגו 
ואח״ב התיישב בתב¬ 
לין, במקום שעסק ב¬ 
הוראה. כאן הדפים 
את ארבע המסות, ש¬ 
עליהן מבוסס פירסו- 
מו: -תזששתסש 

,זש 1 )־ 01 ,ץ] 311 ש 6 111£ 
-שם נ> 311 ץ 011 הת־ 1131 

! 5181 ("מחקר על ה¬ 



יופי, הסדר, ההאר- 


פראנסים דצ׳סון 


מוניה והתכלית״), 1725 : 31 ז 0 ו\ 8 נ 11 מזשש 011 ש ץז 5111 >ת 1 
£711 311£1 (* 000 (״מחקר על הטוב והרע במוסר״), 1725 : 


139 


הצ׳סון, סרנפיס — הקאה 


140 


5 ת 35510 ? 1116 0£ 11161 ) 0011 !) 311 6 ־ 131111 '! ש 1 נ 1 מס ץ £553 

£661:10115 }^; 1 ) 30 ("מסה על הטבע וההתנהגות של ההיפעלויות 
וההפעלות״), 11728 56056 31 :נ 10 \ 1116 מסק!) 311011$ ש) 1$ ו 111 
(״הדגמות לחוש המוסרי״), 1728 . ב 1729 נתמנה פרופסור 
לאתיקה בגלאזגו. 

עיקר חשיבותו של הצ׳ היא בתורת־המידות. הוא קיבל 
את עיקרי־תודתו משפטסברי (ע״ע), וכמות( הטעים את 
האנאלוגיה בין המידה' הטובה והיופי, את התפקיד של ה״חוש 
המוסרי" ואת העקרת, שהרגש הדורשיטובח־בני־האדם הוא 
חלק מקורי של טבענו. לפי הצ' יש לו, לאדם׳ חח מחמשת 
חושיו, עוד מספר של חושים חיצונים ופנימיים, בין אלה 
הוא מונה: 1 ) החוש, שעל־ידיו תופס האדם את עצמו, את 
רוחו! 2 ) חוש־היופי! 3 ) ״החוש המשותף״ (- 6001 5605115 
1011015 ): על־ידיו משתתף האדם באשרם של אחרים ומיצר 
בצרתם? 4 ) החוש המוסרי, שעל־ידיו אנו תופסים את המידה 
הטובה שלנו או של אחרים! 5 ) חוש־הכבוד! 6 ) החוש, שעל־ 
ידיו אנו תופסים את המגוחך. 

החשוב שבכל החושים הללו הוא החוש המוסרי. הצ׳ 
מטעים את ערכה של ההכרעה המוסרית הבלתי־אמצעית 
ואינו מחשיב את שיקול־הדעת המוסדי, שהוא אך גורם־ 
מסייע בלתי־ישיר לפועל המוסרי. המעשה הטוב מכוון לטובתם 
של הרבים, של האנושות כולה. בהשקפד, זו קדם הצ׳ לתועל־ 
תנים, ואף הנוסחה המפורסמת של אלה: "האושר הגדול 
ביותר למספר הגדול ביותר" כבר נמצאת היא בספרו "מחקר 
על הטוב והרע במוסר״ (סעיף 3 ). בניגוד להובז (ע״ע) 
טוען הצ׳, שהרצון הטוב (. 66 ס 016 ׳\ 6 ס 6 <]) הוא המקור הישיר 
של הרבה מפעולותינו, ואפילו המבחן היחיד לאותם המעשים, 
שאנו מאשרים מבחינה מוסרית. ולעומת זה: מעשים, שאינם 
נובעים מתור רצון טוב כלפי אחרים, אלא מתוך אהבת־עצמו 
של האדם, הם מבחינת ערכם המוסרי "אדישים" ("אינדי־ 
פךנטיים"), ואין אנו צריכים לדון אותם לא לכף־זכות ולא 
לכף־חובה. אמנם סיפוק הדרישות של האהבה העצמית הוא 
אחד מן התנאים לשמירה על החברד, האנושית. 

להצ׳ נודעה השפעה מרובה על דוד יום (ע״ע). 

י. ה. מיורהד, ראשי פרקים בתורת־המידות, תדצ״ז(תרגום); 

0,1 ",/ 0 ) 10 ״ 0 / ) 4 ' 1 ) )), €01 , €0115111 .ע 

11 )^ 111011 / 0 /[■ו 141£10 ,ח? 1 (ון 6 ז 5 .€ ; 1841 ' 5 ; 

,.}{ 4 ( 01 י(),,^)),/ 560 ,ז 1£ ז 1 \ 0 ? .ד ; 1876 ,׳{)א/מ^ס 1 ) 181 )<)! ה 1 

:* 1891 ,ץז 0 )() 7 01 ^ 1 () 11 /ס , 11 ג 6 ת 1 )ז 3 ^ .ן ; 1882 

/ 0 ׳!)ס״',// , 1411100 .£ ; 1900 ,.// .¥ ,) 8001 .א .ז 8 \ 

. 1902 

ש, ה, ב. 

הצע ובקוש, ע״ע שוק. 

ד,צ 5 לט 10 ) ££312£61 ), משפחת־אצילים גרמנית, שד,יו לה 
אחוזות בצפודמערבה של הסן. בין בניה של 
משפחה זו, שהיא ידועה מן המאה ה 12 ואילך: א) מלכיור — 
: 161611101 ,! — ( 1593 — 1658 )! הצטיין כמצביא בשירותם של 
קיסרי־גרמניה במלחמת 30 השנה ואחריה! הועלה לדרגת 
דחן וקיבל אחוזד, גדולה בסביבת טראכנפרג ( 8 ■ 61 (^ת 116 ^^■^ X ) 
שמצפון לברסלאו (היום; פולניה). 

. 1910-1926 , 11.5 .׳* , 4 ^ ^^/ 4 ) , €55 ז^ 1 .[ 

ב) סופי( 1116 ק 50 ), רוזנת של הצ׳( 1805 — 1881 )! נפרדה 
ב 1851 מבעלה, אדמונד הצ׳, ובא־כוחה במשפטה הממושך 
עמו היה פרדיננד לסל (ע״ע), חליפת־מכתביה עם זה האחרון 


נתפרסמה בקובץ הכתבים מעזבונו של לאסאל ( 5 .,! .? 

1924 , 7 ^'! , 561161£160 1 ) 110 16£6 ז£ 03611861355606 ). 

.* 1923 , 10110 ^ 1 , 60 ) 0001 .מ 

ג) פאול ( 301 ?), רוזן של הצ׳ ( 1831 — 1901 ), בנה של 
סופי. שירת כדיפלומאט גרמני בתקופת ביסמארק. ב 1874 
נתמנה ציר־גרמניה במאדריד, ב 1878 — שגריר־גרמניה 
בקושטה, וב 1881 — מזכיר־המדינה לענייני־חוץ. מ 1885 
ואילך שימש שגריר־גרמניה בלונדון ופעל לטיפוחם של 
יחסי־ידידות בין גרמניה ובריטניה. 

714 > 1 . 11 ; 1927 , 1890-1901 

. 167 ת 1 ) 5 } €1 ז 10 ת 315 } 11 ז 011 ^ 1 ז 1143$£ / 

.( 1943 , 41 ״ 153 

ד,קאה ( 5 ג 1 ) 101 ס׳\), תופעה פאתולוגית בדרכי־העיכול: 

הפרשה נמרצת, כעין התפרצות, של מלאי-הקיבה 
דרך הוושט, הלוע והפה, בכיוון הפוך לבליעה ולפריסטאל־ 
טיקה! הקיא הוא מיץ־הקיבה, עם מזון שנבלע ועדיין לא 
עוכל, לפעמים גם עם מרה ודם. ההק׳ היא תהליך מוטורי 
מסובך, שבו משתלבים: סגירת ביח־הקול, כיווץ הסרעפת 
והעמדתה במצב של שאיפה, סגירת השוער עם התרופפותם 
של שאר חלקי־הקיבה, ובעיקר — הפעלה נמרצת של שדירי־ 
הבטן! כל המכאניזמים הללו מופעלים בהק׳ באופן מתואם. 
עפ״ר קשורים בד.ק׳ בחילה. שקודמת לה, חיוורון, הזעה, 
ריבוי רוק, ולפעמים רחוקות — הנמכת לחץ־הדם והאטת 
הדופק. 

ההק׳ היא תהליך רפלקטורי מובהק, שאינו ניתן להפעלה 
מרצון. קיים מרכז־הק' במוח המארך, והוא קולט גירויים 
מאיברים רגישים שונים של הגוף,' וכן מן המוח עצמו, ושולח 
אימפולסים לאיברים הפעילים המתאימים: הלוע, הסרעפת, 
הקיבה, שרירי־הבטן. הגורם העצבי העיקרי במכאניזם זה 
הוא עצב־הוואגוס. הגירויים באים מקליפת־המוח בעקבות 
תהליכים פסיכיים מסויימים, או מצד מערכת שיווי־המשקל, 
מערכת העיכול ודרכי־המרה, מן הצפק, מדרכי־השתן ומן 
הרחם. גורמים להק׳ גם רעלים שונים, שמתפשטים בגוף 
ע״י מחזור־הדם ומגיעים למרכז־ההק׳! כזו היא פעולתם של 
המרים כימיים וסמי־רפואה שונים, של טוכסינים גורמי זיהום, 
של חלבונים זרים וחמרי־פירוק מסויימים של חלבון־הגוף, 
שנוצרים בתנאים פאתולוגיים בגוף עצמו, וכן של עצירת 
חמרים בגוף כתוצאה ממחלות־כליות מלווות באורמיה. 

גורמי־ההק' המצרים ביותר הם גירויים מכאניים או 
כימיים במערכת־העיפול, כגון מילוי־יתר של הקיבה ועיכוב 
או מניעה של ריקונה התקין דרך השוער, או פעולתם של 
חמרים מסרימים, שמעוררים תחושת־בחילה או מגרים את 
רירית-הקיבה. לפיכך נראית ההק׳ לפעמים כתגובת־הגנה 
של הגוף על סכנות המאיימות עליו מצד מערכת־העיכול. 

בהק׳ מאבד הגוף נוזלים (מים) ומלחים (נתרן, אשלגן, 
כלור), ובהק" גדולות וממושכות מגיע ההפסד עד כדי שינוי 
ניכר בבמות הדם, בהרכבו ובלחצו האוסמוטי ועד כדי גרימת 
אי־ספיקה במחזור־הדם ד<.קסי, במקרים קיצונים עולה רמת 
החנקן בדם (אורמיה) ותגובת־הדם נעשית בסיסית, ביחוד 
במקרים של סתימת שוער־הקיבה או המעיים. 

עפ״ר אין ההק׳ אלא מקרה קל־ערך נעוץ כסיבה חולפת, 
שגם תוצאותיה חולפות בלא טיפול! אך לפעמים היא מרמזת 
על מחלות ממחלות שונות וחשובה לאיבחונן. במחלות המי¬ 
דבקות של גיל־הילדות ההק׳ היא מן הסימנים השכיחים 



141 


חיןאח— הקדש 


142 


ביותר ז במבוגרים היא מופיעה לפרקים בצהבת הנגיפית 
ובדלקת קרום־המוח. במחלות־הבטן הכירורגיות שכיחה ההק' 
בכל מיני דלקות של קרום־הבטן, בדלקת התוספתן ובעיקר 
בסתימת־המעיים החדה. בדלקות־הקיבה הכרוניות והחריפות 
מקיאים החולים לפרקים, ואילו במחלת־הכיב אין ההק׳ שייכת 
לתמונה של המצב הכרוני ואינה מופיעה אלא בשעת התקף{ 
במקרים אלה מוצאים לפעמים דם בקיא. תולי־לב, שמקבלים 
דיגיטלים (ע״ע), מקיאים לפעמים בהשפעת התרופה, ולעי¬ 
תים רחוקות יותר — מחמת הגודש של רירית־הקיבה במס¬ 
גרת המצב הכללי של אי־ספיקת הלב. במחלות-עצבים שכיחה 
התופעה בצילחה, וכן בהפרעות במבוך. במקרים של גידולי- 
מוח אין ההק׳ שכיחה ביותר ועפ״ר אינה מלווה בבחילה. 
הק" חוזרות ונשנות ומרובות־נוזלים יש בהן כדי לעורר 
חשד, שנסתם הפה התחתון של הקיבה < שונה מהן ההק' 
בשלב מוקדם של םרטן-הקיבה, שבה מצוי דם בקיא. חוטי- 
דם מופיעים בקיא גם בכל הק׳ רגילה, ותערובת של מרה, 
שחודרת אל הקיבה מן השוער הפתוח, מלווה כל הק' 
ממושכת. 

ההק' היא לפעמים תופעה פסיכוסומתית — ביטוי למצבי־ 

רוח מדכאים או דוחים או תגובה 'על זעזועים נפשיים. 
ההק׳ היא מסימניו השכיחים ביותר של ההריון בחדשיו 
הראשונים — גם בהריון תקין בהחלט ז היא נגרמת, 
כנראה, על ידי המרים, שמוצאם מן השליה. הק" קשות 
ומתמידות, שמסכנות את שלום־האשה, שייכות לפאתולוגיה 
של ההריון(ע״ע). 

גירויים מכאניים בדרכי-העיכול, כגת דגדוג בלוע ובבית- 
הבליעה, עלולים לעורר הק׳ מלאכותית סמים מעוררי הק׳ 
נקראים בפאדמאקולוגיה וברפואה חמרים אמטיים 
(מיוו׳ ?!ס**)?, הק׳). גורמי־הק' נמרצים ע״י גירוי עולירירית- 
הקיבה הם מלחי נחושת ואבץ, וביחוד אשלגן-אנטימוניל 
טארטרתי (ע״ע אנטימון, עמ' 475 ) ! חומר אמטי ספציפי, 
שפועל ישירות על מרכז-ההק׳, הוא האפומורפין. 

ברפואה העתיקה הירבו להשתמש בהק׳ מלאכותית ע״י 
מתן סמים אמטיים כדי להקל על לחץ בקיבת הטיפול בהק׳ 
מחמת מילוי-יתר של הקיבה או סתימה זמנית של השוער 
שוכלל בעת החדשה ע״י השימוש בצינור-הקיבה, המאפשר 
את הרקת הקיבה. הטיפול החדיש בהק׳ חולנית מופנה בעיקר 
כלפי סיבות ההק׳, אך מבחינה סימפטומאטית עדיין מפיקים 
תועלת מסמית שמפחיתים את רגישותה של הקיבה (כגון 
אטרופין ובלאדונה), וכן מסמי-הרגעה במקרים של הק׳ פסי- 
כוגנית הקאת הנשים ההרות ניתנת היום לטיפול, שמונע 
את התמדתה והתרפתה. 

;* 1947 ,מ 0 //^ממ^/ .ס . 5 

׳ 3 ^ 0/0 ז) 5 מד 1 מן/? , 0 , 1500-5 ־ 601 .^ 1 

. 1953 ,( 5 /ס 

יה. ל, 

ה^בי (ןז^״אש־; בלאט' או €י 11€031 ), באגדה 

היוונית — אשתו השניה של פריאמום (ע״ע), מלך 
טרויה. הק׳, שהיתה, לפי המסורת שנתפשטה ביותר, בתו 
של דימאס מלך פריגיה׳ ילדה לפריאמוס חמשה-עשר או 
תשעה-עשר בנים'ובנות, שהמפורסמים שבהם היו הקטור 
(ע״ע! אע״פ שלפי מסורת אחת, נחשב הקטור לבניו של 
אפולון), פריס (ע״ע), דאיפובוס, הלנוס (ע״ע), טרואילוס 
(ע״ע), קראוסה, פוליפסני וקאסאנדךה. תפקידה'של הק׳ 


באיליאס אינו בולט; בספר כ״ב של האיליאס היא מתחננת 
לפני הקטור, שיסוג העירה ולא יילהם באכילוס. בספר כ״ד 
מנסה הק׳ לעצור בפריאמום, שלא ילך אל אכילוס לפדות 
את גופתו של הקטור. אח״כ מבכה הק׳ עם הטרויינים ועם 
הלני את הגיבור המת. 

הספרות שלאחר הומרוס, וביחוד הטראגדיה, הוסיפה 
קווים מרובים על המסורת בדבר הק', שאנו מוצאים באי- 
ליאס. מפורסם הוא הסיפור על חלומה של הק׳: כשעמדה 
הק׳ ללדת את פאריס, ראתה בחלום, שיצאה מרחמה 
אבוקה, שז^רפה את טרויה ואף את היערות של הר־אידה, 
דרומית-מזרחית לטרויה. פותרי-החלומות ראו בכך רמז 
לדבר, שהבן העתיד להיוולד נועד לגרום לחורבנה של 
טרויה. כשנולד הילד הופקד ע״י הק׳, אלא שניצל ואח״כ 
חזד לטרויה, לפי מסורת אחרת, התנבאו האיצטגנינים או 
איסקוס, אחד מבניו של פריאמוס, שהיתה בו רוח־נבואה, 
שאדם שייוולד בשעה מסויימת עתיד לגרום לחורבנה של 
טרויד- באותה שעה נולדו פאריס, בנו של פריאמוס, ומוני־ 
פוס, בנם של קילי ותימואיטס ונכדו של פריאמום. המלך 
המית את הנכד ואת אמו והשאיר את בנו בחיינצ 

בזמן מפלתה של טרויה כבר שיכלה הק׳ את רוב בניוד 
אחד מהם, פולידורוס, נמסר לפולימסטור, מלך תראקיה, 
ע״י פריאמוס, שגם הפקיד בידי פיולימסטור אוצר גדול 
בשביל הבן. אך כשמת פריאמוס רצח פולימסטור את פולי- 
דורוס, השליך את גופתו לים ונטל לעצמו את האוצר. 
הגלים הקיאו את הגופה אל החוף ברגע שהק׳, שניתנה 
כשלל-מלחמה לאוךיסום, עמרה להפליג בים מתראקיה, 
במקום שעגנו ספינותיו של אודיסוס. המלכה החליטה 
להתנקם בפולימסטור! הבטיחה לו, שהיה בדעתה למסור לו 
אוצר טמון, וע״י כך פיתתה אותו שיבוא לבקרה. פולימסטור 
בא בלוויית שני בניו, שנהרגו ע״י השבויות הטרוייניות 
והק׳ ניקרה את שתי עיניו. למראה המעשה החליטו האכיאים 
לרגום את המלכה באבנים, אך במקומה של הק׳ הופיעה 
כלבה, שעיניה עיני-אש. לפי גירסה אחרת, נהפכה הק׳ 
לכלבה על הספינה, שצריכה היתר. להביא את השבויה 
לר״לאס, והטילה את עצמה לים. 

;. 1 ) 200 ,ז\ 718; XX^^, 82 (?.; XX1 ,|ז\ 293 ({.; X ,ד\ ,ע.;// 

;.£) 44 ,ך% 1; 01.101118, X ח 1881 ק , €5 ג> 1 ק 1 ז £11 

;. 5.97411 , 2 , 3 , 1923,11 

. 11 2652 , 2 , 11 ע 

א. ש. 

סקדע׳ 1 . במשפט העברי — נכסים, שנועדו לשמש 
לצרכי בית-ר.מקדש(ע״ע)! אחר תקוסת-התלמוד— 

סתם הק׳: נכסים, שנועדו לשמש לצרכי צדקד. או למצוה 
אחרת. 

בתקופת הבית יכול היד. אדם להקדיש את נכסיו לאחת 
משתי מטרות אלו: א. להק׳ ב ד ק - ה ב י ת, שהיה מיועד 
לתיקון בנייני בית-המקדש! ב. להק׳ מזבח, שהיה מיועד 
לספק קרבנות של בעלי-חיים, מנחות ונסכים, שד,יו מקריבים 
על גבי המזבח. הקדיש אדם את נכסיו בלא שפירש אם 
הקדישם לצרכי בדק-הבית או לצדכי קרבנות, וד.יו בין 
נכסיו בד,מות ראועת לד,קרבה על המזבח, נמכרו ד,בד,מות 
לד,קרבד. והדמים נפלו לבדק-ד,בית, "שסתם הקדשות לבדק 
הבית" (משנד" תמורד" ז׳, ב׳! שקלים, ד׳, ז׳, דעת רבי 
אליעזר! רמב״ם, הלכות ערכין וחרמין, ה׳, ז׳ן. 




143 


ז;קדש 


144 


בין הנכסים שהוקדשו היו מבחינים גם לפי דרגות־קדושה 
אלו: א. נכסים, שהם קדושים קדושת־הגוף! על אלה 
נמנו כל הדברים, שהוקדשו למזבח והיו ראויים להיות 
מוקרבים על גבי המזבח, כגון בהמות, תורים ובני יונה, 
סולת ולבונה ויין ושמן. ב. נכסים, שהם קדושים ק ד ו ש ת ־ 
דמיסז אלה היו כל הנכסים שהוקדשו לצרכי בדק*הבית, 
וכן נכסים שהוקדשו לצרכי המזבח, אך לא היו ראויים 
למזבח או נפסלו לשימוש עליו מחמת מום. לנכסים הקדושים 
קדושת־הגוף לא היה פדיון < לנכסים הקדושים קדושת־דמים 
היה פדי 1 ן, ודמי־הפדיון שימשו למטרה, שלה הוקדשו הנכסים. 
הנכסים שנפדו היו יוצאים מקדושתם וחוזרים להיות חולין, 
אלא אם כן היו דברים ראויים למזבח, שהיו נפדים אד ורק 
לצרכי הקרבה על המזבח, "שכל דבר הראוי למזבח, אינו 
יוצא מידי מזבח לעולם" (מנחות, ק״א, א'! רמב״ם, הלכות 
ערכין וחרמין, ה׳, ה׳). 

בניגוד לעקרון הכללי של המשפט העברי, שהעברת 
הבעלות של נכס אינה נעשית באמירה, אלא טעונה מעשה 
סמלי כגון מסירה, משיכה או חזקה, דיה אמירה בלבד לשם 
העברת הבעלות של נכס מהדיוט להק׳, "כיצד אמירתו 
לגבוה כמסירתו להדיוט? האומר שור זה עולה, בית זה 
הקדש, אפילו בסוף העולם — קנה [ההק׳]ז בהדיוט — לא 
קנה עד שימשוך [בשור] ויחזיק [בבית]" (משנה, קידושין, 
א׳, ו׳* בבלי, שם, כ״ח, ב׳—כ״ט, א׳). בהוראה מיוחדת זו 
הובע גם הרעיון, שנכסי־ההק׳ הם׳ כביכול, ברשותו של ה׳, 
ב״רשות גבוה", ועל־כן די באמירה בלבד כדי להעבירם 
לרשות זו, שהרי "לה׳ הארץ ומלואה" (ירושלמי, קידושין, 
פ״א, ה״וז מאירי, קידושין, כ״ח, ב׳). 

למרות מה שההק׳ נראה כאישיות משפטית בהתאם 
לתפיסת המשפט הכללי, שונה ההק׳ מאישיות זו במה שהוא 
בבעלות ה׳ ולא בבעלותו של גוף שנוצר ע״י המשפט. 
הרעיון, שנכסי ההק׳ הם ב״רשות גבוה" ולא ברשות "רעהו", 
ברשות הדיוט, העמיד נכסים אלה, במידה מרובה, מחוץ 
למערכת היחסים המשפטיים המקובלים. ההק" אין להם 
אונאה (ע״ע) — "אפילו מכר שוד. אלף בדינר או שוה דינר 
באלף — אין בהן אונאד." (משנד., בבא־מציעא, ד׳, ט׳ ז 
תוספתא, בבא קמא, ד׳, ג׳! רמב״ם, הלכות מכירד., י״ג, ח׳ו 
טור ושולחן ערוך, חושן משפט, רכ״ז, כ״ט) — ולא איסור 
ריבית (בבא־מציעא, נ״ז, ב׳* טור יורה דעה, ק״ם). כן אין 
לד.ק׳ דין נזיקין: "שור של ישראל שנגח שור של הקדש 
או שור של הקדש שנגח שור של ישראל — פטור", והוא 
הדין בשאר סוגי הנזיקין כגון שן, רגל ואדם המזיק שפטורים 
בד׳ק׳, על־פי הכלל שיש "נזיקין לד.דיוט ואין נזיקין לגבור." 
(משנד. ובבלי׳ בבא קמא, ל״ז, ב׳? תוספתא, שם, שם? 
ירושלמי, גיטין, פ״ה, ה״א; רש״י ותוספות, בבא קמא, ו׳, ב׳, 
ד״ה "שור רעהו"; רמב״ם, הלכות נזקי ממון, ח׳, א׳). 
בדומד. לזד. אין הגונב נכסי־ד.ק׳ חייב בתשלומי כפל, והטובח 
או המוכר — אינו חייב בתשלומי ארבעה וחמישד., אלא 
בתשלום הקרן בלבד (משנד., בבא מציעא, שם? רמב״ם, 
הלכות גניבד., ב׳, א׳). הדינים לעניין ארבעת השומרים 
(ע״ע שומרים) אינם חלים על הק", שד׳שומר בהם פטור 
מן השבועד. ומן התשלומים (משנה׳ בבא מציעא, שם; 
שבועות, ר, ה׳; רמב״ם, הלכות שכירות, ב׳, א׳; טור 
ושולחן ערוך, חושן משפט, ש״א, א׳). מדין תורה אף אין 
נשבעים על ההק", לא שבועת מודד. במקצת ולא כשעד אחד 


מכתישו(משנד., בבא מציעא ושבועות, שם; רמב״ם, הלכות 
טוען ונטען, ד.׳, א׳; טוד ושולחן ערוד׳ צ״ד" א׳), אך חכמים 
תיקנו שידרו נשבעים על ההק", אף בשבועת השומרים, כדי 
שלא יהיו בני־אדם מזלזלים בד.ק"; וד,שבועה שתיקנו היא, 
לדעת חלק מן הפוסקים, כעין של תורה (בבא מציעא, נ״ח, 
א׳; רמב״ם, הלכות שכידות, שם, ב׳; הלכות טוען ונטען, 
שם; טור ושולחן ערוך, שם, ש״א, ג׳). אף בדרכי הקניין 
שונה ד.ד.ק׳ מנכסים אחרים: הד.ק׳ קונה מן ד.ד.דיוט וכן 
הד.דיוט קונד. מן ד,ד.ק׳ בכסף, בעוד שד.ד.דיוט אינו קונה 
מן ההדיוט אלא באחת מן הדרכים הפורמאליות, כגון 
משיכה (משנד., קידושין, א׳, ו׳; תוספתא, שם, א׳, ט׳; בבא 
קמא, ד׳, ג׳; ערכין, ד׳, ד׳). 

לדעת ר׳ ישמעאל, מותר לד.ק׳ לקנות בכספו יינות, 
שמנים וסלתות כדי למכרם למי שצריך לד.ם להקרבד., 
ולהפיק בדרך זו רווחים להק׳. ר׳ עקיבא סובר, ש״אין 
משתכרים משל הקדש" (משנד., שקלים, ד׳, ג׳) לפי ש״אין 
עניות במקום עשירות" (כתובות, ק״ו, ב׳}, כי הדבר "דומד. 
כאילו הקדש צריך הוא כעני זד. שצריך לד.שתכר בשלו" 
(רש״י, מד.דורא קמא, שיטד. מקובצת, כתובות, שם); ועוד 
יש לחשוש, שמא יבוא ההק׳ לידי הפסד (פירוש המשניות 
להרמב״ם, ערכין, סוף פרק ו׳). 

בא־כותו של ההק׳ הוא הגזבד (ע״ע בית המקדש, עמ׳ 
579 ). הגזבר גובר. את כל ההק", מפקח עליד.ם, קונד. ומוכר 
לפי צרכי ד.ד.ק׳ ומייצג את ההק׳ בדין(משנה, שקלים, ב׳, א׳; 
תוספתא, שם, ב׳, ט״ו; בבא־מציעא, נ״ח, א׳; קידושין, כ״ח, 
ב׳—כ״ט, א׳; רמב״ם, הלכות כלי המקדש, ד׳, י״ח). 

מצוה היא שיקדיש אדם מנכסיו "כדי לכוף יצרו ולא 
יהיד. כילי ויקיים מה שציד נביאים: כבד את ה׳ מהונך. 
אף על פי כן אם לא הקדיש... מעולם, אין בכך כלום, [ש] הרי 
התורד. (דב׳ כג, כג) העידד. ואמרה: וכי תתדל לנדוד לא 
יהיד. בך חטא" (משנה, ביצר., ה׳, ב׳; רמב״ם, הלכות ערכין 
וחרמין, ח', י״ב); מכל מקום אסור לו, לאדם, להקדיש את 
כל נכסיו, "וד.עושה כן עובר על דעת הכתוב... ואין ז( 
חסידות אלא שטוח, שד.די הוא מאבד כל ממונו ויצטרך 
לבריות, ואין מרחמין עליו, ובזד. וכיוצא בו אמרו החכמים 
חסיד שוטר. מכלל מבלי עולם" (רמב״ם, שם, שם, י״ג). 
מידת הך.קדשות לדבר־מצווד. מוגבלת ל״חומש" מן הנכסים 
(שם, שם).^עבר והקדיש כל נכסיו ~ אין ההק׳ חל על בגדי 
אשתו ובניו (משנד., ערכין, ו׳, ה׳; רמב״ם, שם, ג׳, י״ד). 

אסור לו, לאדם, ליהנות מנכסי-ד.ק׳כל זמן שד.ם בקדושתם, 
וההנאה מהם נקראת מעילד. בהק׳(מעילה, ט״ו, א׳; רמב״ם, 
הלכות מעילה, א׳, א׳). מעל בשוגג בנכסים הקדושים קדושת־ 
דמים ע״י מה שד.קנד. אותם לאחר בתורת חולין — פקעה 
קדושתם והרי הם חולין, בנכסים הקדושים קדושת'ד.גוף — 
הרי הם עומדים בקדושתם (קידושין, נ״ד., א׳; מעילד., כ׳, א'; 
רמב״ם, הלכות מעילד., פרק ו׳), 

אחר חורבן הבית קבעו התנאים: "אין מקדישין בזמן 
הזה, שאין שם מקדש בחטאינו כדי לחזק את בדקו", ור.קדשת־ 
נכסים עלולה לד.ביא לידי תקלד. של הנאה מן הד.ק׳ ומעילה 
בו (יומא, ס״ו, א׳; עבודה זרה, י״ג, א׳, ורש״י, שם, דיבור 
המתחיל "ואין מחרימיף; רמב״ם, הלכות ערכין וחרמין, 
ח׳, ח׳). עבר והקדיש — הנכסים מקודשים, ו״אם היתד. 
בד.מד. — נועל דלת בפניד. עד שתמות מאליד.; ואם היו 
סירות או כסות או כלים — מניחין אותן עד שירקבו; 



145 


הקדש 


146 


ואם היו מעות או כלי מתכות — ישליכן לים־המלח או לים 
הגדול כדי לאבדן" (יומא ועבודה זרה, שם* רמב״ם, שם). 
מתקוםת־האמ 1 ראים נשתמר סיפור על הקדשת בית־מרחץ, 
שכתוצאה מן ההקדשה פסקו מלהתרחץ בו כדי שלא לבוא 
לכלל מעילה (בבא־מציעא, ר, א׳—ב'). 

אחר תקופח התלמוד שימש המונח חק' בשתי 
משמעויות שונות. "אם הקדיש סתם, כיון שאין לנו עכשיו 
בית המקדש, סתם הקדש בזמן הזה לבתי כנסיות הוא או 
לעניים" (ר״י מיגש לבבא־בתרא, ק״ב, ב׳! ספר התרומות, 
שער נדו, חלק ד׳, ח')׳ ואפילו אמר הק' לשמים — כוונתו 
לצדקה (שו״ת רשב״ש, סימן שס״א)! ורק אם אמר שכוונתו 
להק׳ ממש, למזבח או לבדק־הבית, חלה קדושת הק׳ [על 
הדבר שהוקדש] ואסור ליהנות ממנו (ר״י מיגש, שם; 
שולחן ערוך, יורה דעה, רנ״ח, א׳, ברמ״א). ההלכות המיר 
חדות, שנקבעו לגבי הק" לצרכי המקדש, לא נחשבו כחלות 
על הק" לעניים או למצוה, ודינם של ההק" מן הסוג האחרון 
כדין נכסי הדיוט. "ומה שמקדישין בזמן הזה לבית הכנסת 
מעות או ספר תורה או המקדיש לקנות בהם קרקע לבית 
הקברות — דינו כשאר נכסי הדיוט... שהרי לצורך הדיוט 
הם ואין כאן עסק גבוה" (טור, חושן מעזפט, צ״ה, בשם ה״ר 
ישעיה; וכן רא״ש, כלל י״ג, א׳), ומכל שכן "שלא יזכר 
ולא יעלה על לב" שבהק׳ עניים קיים דין מעילה (שו״ת 
מהרשד״ם, יורה דעה, ר״ה). עם זה חל, לדעתם של רוב 
חכמי ההלכה, העקרון של "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט" 
אף לעניין צדקה, ו״האומר חפץ פלוני אני נותן לצדקה... 
אינו יכול לחזור בו" (רי״ף, בבא־קמא, לדף ל״ו, ב׳; ר״ן, 
נדרים, כ״ט, ב׳; שולחן ערוך, יורה דעה, רנ״ח, י״ג). על 
הק׳ עניים כאישיות משפטית, ע״ע צדקה. 

השימוש במונח "הק׳" לציון נכסים, שנועדו לצרכי 
הציבור והקהילה או לצרכי מצוה ולעניים, נעשה בתקופה 
ז 1 רווח מאד, והקדשת נכסים למטרות אלו צייינה בדרך כלל 
אף בנוסחות הצוואה. בשם "הק׳" נקראו גם מוסדות מיוחדים, 
ששימשו כתלמוד־תורה, כבית־מחסה לעניים, כבית־חולים 
(ע״ע, עמ׳ 600 — 602 ), כביח־זקנים או כבית הכנסת־אורחים 
לעוברי־אורח (ר׳, למשל, שו״ת הראנ״ח, סימן פ״ד, תיאור 
מפורט של כמה מוסדות־הק׳ כאלה בקושטה). בהתאם לכך 
מדובר בספרות ההלכה, בקבצי־תקנות ובמסמכים מרובים 
מקהילות־ישראל ביה״ב על הק' עניים, הק׳ של בית־כנסת, 
הק׳ הקהל, בתי־הק׳ ועוד (ר׳, למשל, שו״ת רשב״א, א׳, 
תרנ״ו; שו״ת הרא״ש, ג׳, י״ג; טור ושולחן ערוך, חושן 
משפט, קמ״ט, ל״א; שו״ת רלב״ח, כ״ה; שולחן ערוך, 
יורה דעה, רנ״ח, ה׳, ז׳). 

רמב״ם, משנה תורה, הלכות ערכין וחרמיו; הלכות מעילה ן 
הלכות מעשה הקרבנות, י״ד-ט״ז; שולחן ערוך, יורה דעה, 
רכ״ו, א׳; רנ״ח-רנ״ס! י. לאמפרונטי, פחד יצחק, ערכים 
"הק׳", "בית הק'"; א. גולאק, יסודי הסשפט העברי, א', 
תרפ״ג, 99-98,54-50 ; חרב ב. מ. ח. עזיאל, שערי עזיאל, א', 
תש״ד, צ״ג-ק״ז; ש. אייזנשסדט, על התפתחות מושג האי¬ 
שיות המשפטית במשפט העברי (ב״הסשפט״, תרפ״ז, 13 ־ 15 , 
83 ־ 87 ); הנ״ל, מושג האישיות המשפטית במשפטים העברי 
והרומאי (ב״משפט וכלכלה״, תשי״ח, 11-3 ); א. קרלין, 
אישיות משפטית (ב״סיני", תרצ״ט, תס״ס-ת״ג). 

מג. א. 

2 . ב א י ם ל א ם, — א. ה ק׳ מ ו ם ל מ י — נכסי מקרקעים 
שגופם הוקדש לגבוה ופירותיהם נועדו למוסד או ליחיד. לפי 
החוק המוסלמי, מותר לו, לאדם, להקדיש נכסי מקרקעים 
למטרות דתיות. למושג "מטרות דתיות" ניחן פירוש רחב 


למדי, הכולל לא רק מוסדות צדקה ותרבות, אלא גם אישים 
פרטיים, משום שעזרה לבני־משפחה, שלטובתם נעשו בדרך 
כלל הק" כאלה, נחשבה אף היא למטרה נעלה. עם ההקדשה 
נעשו המקרקעים ״וקף״ (הק׳) — מונח, שמשמעו בערבית 
העמד, עכב, לפי שההקדשה עוצרת ומעכבת את המשא־ומתן 
בקרקע והעברתה לרשות זרים. רצונו של אדם להקדיש את 
נכסיו במקרקעים מותנה במיגבלות, שהטיל חוק־הקרקעות 
העותמאני על העברת זכויות־הבעלות בסוגי־קרקע מסד 
יימים. לפי התפיסה העותמאנית (שעל־יסרדה נתהוו גם 
סוגי־הקרקעות הקיימים במדינת־ישראל), שמורה הבעלות 
(ה״ראקבה") ברוב המקרקעים למדינה. תפיסה זו נוצרה עם 
התרחבותם של תחומי האימפריה העותמאנית, כשעברו 
לאוצר־המדינה מבחינה רשמית כל המקרקעים של ארצות־ 
הכיבוש. המדינה היתה מוסרת את אדמותיה בחכירה למי 
שביקש לעבד אותן ולהפיק פירות מהן, אך הבעלות נשארה 
לצמיתות בידי האוצר. קרקעות אלה ידועות כאדמות "מירי" 
(אמירי). במרוצת־הזמן הוענקו ע״י השלטונות נכסי־מקרקעים 
שונים במתנה לאישים מן האצולה, למפקדי־צבא או לבני־ 
אדם אחרים שהשולטן חפץ ביקרם, וכך נוצר סוג־המקרקעים 
הידוע בשם "מולק" (מלך). הבעלות במקרקעים מסוג זה 
הועברה לחלוטין'ולצמיתות מן המדינה ליחידים, שזכו בהם 
על־פי צווים מן השולטן. התוצאה הטבעית מבחינת החוק 
הדתי־המוסלמי היתה, שהקדשת נכסים תפסה דק במקרקעים 
מסוג "מולק", שבעלותו של המקדיש בהם היתה שלמה 
ובלתי־מוגבלת. לעומת זה לא היה המחזיק במקרקעים מסוג 
"מירי" רשאי לנהוג בהם מנהג־בעלים ולהקדישם כרצונו, 
משום שהבעלות הגמורה עליהם היא בידי המדינה. אך הגבלה 
זו, שחלה על נכסי "מירי", נפרצה ע״י מעין־הק", שנוצרו 
לגבי הפירות, שעשו נכסים אלה, ולגבי המיסים והמעשרות 
שנגבו מהם, השולטנים או אנשי־שררה אחרים הרשו להקדיש 
למטרות דת או צדקה את ההכנסות, שאוצר־המדינה היה זכאי 
להן מנכסי־״מירי" מסויימים, אע״פ שהבעלות עליהם היתה 
ונשארה בידי המדינה. משום אפןם המיוחד של ההק" הללו 
הם ידועים כהק" "בלתי־שלמיס״יאו "בלתי־אמיתיים". להק" 
מסוג זה הוענקו: ( 1 ) זכות השימוש בקרקע; או( 2 ) המיסים 
והמעשרות, שנגבו ע״י קופח־הממשלה; או( 3 ) זכות־השימוש 
והמיסים והמעשרות גם יחד. בהק׳ לא־אמיתי נוהגים בדרך 
כלל דיני אדמת "מירי". בימי השלטון העותמאני בא״י היה 
בארץ פקיד מיוחד לענייני־ההק". בתקופח־המאנדאט נמסרו 
ההכנסות מנכסי ההק" המוסלמיים לקופת המועצה המוסלמית 
העליונה, שהיתה ממונה על חלוקתם לפי מה שקבע המקדיש 
בשטר־ההק׳. 

ההקדשה נעשית ע״י "שטר־הק׳" ("ואקפיה"), שבו מפו¬ 
רטים תנאי ההק׳. שטר-ההק׳ מתאשר בפני השופט הדתי 
המוסלמי ונרשם בספרי-האחוזד" ניהול ההק׳ נתון בידי 
אפיטרופוס ("מותוואלי"), שמתמנה מתוך החוג ובאופן, 
שציין המקדיש בשטר-ההק׳. נכסי "מולק", שהקדשתם שלמה, 
נכסי אלוהים הם ואין למכרם, להקנותם או להחליפם אלא 
במקרים יוצאים מן הכלל, כגון כשהנכסים אינם עושים 
פירות, או כשאפשר להחליפם בנכסים, שהכנסתם מרובה 
יותר. בענייני-הק", שנוצרו בהתאם לחוק הדתי המוסלמי, 
חלות שלוש תקופות־התיישנות שונות. במה שנוגע לעצם 
קיומו של ההק׳ תקופת-ההתיישנות היא 36 שנה. בתביעות 
אחרות, שנוגעות למקרקעי־הק׳ — תקופת-ההתיישנות היא 



147 הקדש 

15 שנה. במקום שנע^ואיהתביעה הוא כסף או מיטלטלים — 
תקופת־ההתיישנות היא 7 שנים. 

ב. ה ק׳ ל א ־ מ ו ם ל מ י — קרקעות, שהוקדשו ע״י לא־ 
מוסלמי לצרכי צדקה או לבני־משפחה. המיגבלות, שהוטלו 
על ריק׳ מוסלמי, חלות גם על הק" אלה: יזק׳ אמיתי, שלם, 
תופס רק במקרקעים מסוג "מולק" והק׳ לא־אמיתי, בלתי־ 
שלם — בנבסי־מירי. בימי השלטון העותמאני בארץ היו דיני 
ההק׳ המוסלמי נהוגים גם בהק" של לא־מוסלמים: לא־ 
מוסלמי, שביקש להקים הק׳, היה חייב להופיע בפני שופט 
דתי מוסלמי ולאשר בפניו את שטר-ההק׳. בדבר־המלד־ 
במועצה משנת 1922 ניתנה גם לעדה היהודית ולעדות 
הנוצריות המוכרות בארץ הסמכות לייסד הק" לבניהן ולנהל 
הק" אלד. לפי חוקי דתן. במקרים אלד. היד. שטר־ההק' 
מתאשר על־ידי ביתת־״דין הדתי־הרבני או הנוצרי ונרשם 
בספרי־ד,אחוזר.. תקופות־ד.התיישנות בד.ק" לא־מוסלמיים הן 
כתקופות־ר״התיישנות בר.ק" מוסלמיים. 

בתקופת־ד.מאנדאט היתד. נתונה בידיו של הנציב העליון 
לא״י הסמכות להפוך מקרקעים מסוג "מירי" ל״מולק" וע״י 
כך ליתן לבעלים את האפשרות לד״קדיש גם אח גוף־ד.קרקע, 
סמכות זו נתונה כיום בישראל לשר־ד.משפטים מכות פקודת 
סדרי השלטון וד.משפט, תש״ה— 1948 . 

ג. ה ק״ ל צרכי צדקה. — נכסים, שהוקדשו לצרכי 
צדקה לא לפי החוק הדתי אלא לפי החוק האזרחי (פקודת 
ההק" לצרכי צדקד.), נתונים לפיקוחם של בתי־המשפט 
האזרחיים. קודם שנכנסה פקודת ההק" לצרכי צדקה לתקפה, 
אי־אפשר היד. להקדיש נכסים למטרות־צדקה לצמיתות, בלא 
לשוות לד.קדשה אופי דתי ע״י אישורה בפני בתי־הדיו 
הדתיים. הפקודד. הנזכרת סללר. את הדרך לייסוד הק" 
בהתאם לחוק האזרהי ובהשגחתם של בתי־המשפט האזרחיים. 

״צרכי צדקה״ פירושם — מטרות, שהן לטובת־הציבור, 

כגון עזרד. לעניים, קידום החינוך והתרבות, פיתוח הדת 
וד.פולתן הדתי וכל תכלית אחרת, שהיא עשויר. להביא 
תועלת לאנושות. אך הק׳ לטובתם של בני־משפחה אינו 
נעשה על דרך זו. 

לפי הפקודה הנזכרת נוסד הר״ק׳ על־פי צוואה או ע״י 
שטר־הק׳ חתום ביד המקדיש בפני נוטריון ציבורי. בדומה 
לד.ק" דתיים, מנד.ל את ההק׳ לצרכי צדקה נאמן, שמתמנה 
בשטר־ד.ד.ק׳, וד.הק׳ נתון לפיקוחו של בית־המשפט האזרחי, 
בית־ד.משפט מוסמך למנות נאמן אחר, כשהנאמן הנזכר 
בשטר־ד׳הק׳ אינו יכול או אינו רוצה למלא את תפקידו. 

לפי הפקודה הנזכרת, אפשר היה להפוך הק׳ של לא־ 
מוסלמי, שנעשד. בשעתו על־פי החוק הדתי המוסלמי, להק׳ 
לצרכי־צדקד.. בית־משפט אזרחי היה מוסמך לתת צו למטרה 
זו, בתוקף הפקודה בדבר שיפוטם של בתי־הדין האזרחיים 
והדתיים משנת 1925 . 

בפקודת הד.ק" לצרכי־צדקה נקבער. גם הוראה למינוי 
"נאמן ציבורי". תפקידו העיקרי של נאמן זה הוא לקבל 
לרשותו הק", שאינם מתנהלים כשורה. צרניהול, שמוסר 
הק׳ לפיקוחו של ה״נאמן הציבורי", יכול להיות זמני או 
תמידי, וד.״נאמן הציבורי" יכול לנד,ל את חהק׳ בעצמו או 
ביחד עם הנאמן או הנאמנים הממונים על ההק' בתוקף 
שטר-ד.הק׳. נאמניו של הק׳ לצרכי צדקה, שנמסרו לידם 
מקרקעים למטרות־ד.ר.ק׳, חייבים, לפי הוראות הפקודה, 
לפנות לביתיהמשפט תוך שנה אחת מזמן קבלת המקרקעים 
כדי לקבל צו למכירתם, גם ליועץ המשפטי נתונה הסמכות, 


-הקזה 148 

בכל שעה שמתברר לו שמקרקעים מוחזקים כהק׳ לצרכי 
צדקה, לפנות בבקשה לבית־ד.משפט למתן צו דומד. למכי¬ 
רתם. הוראות אלו לא פגעו באופן ניכר באפשרויות להחזיק 
מקרקעים במסגרת הק" לצרכי צדקה, מאחר שצוין בפקודד., 
שבמקרים מסויימים יהיו ד.ד.ק" פטורים מן הד״וראות הנז¬ 
כרות. מקרים אלד. חופפים למעשר. את רוב ההק" לצרכי־ 
צדקה הקיימים בארץ. 

הק׳ לצרכי-צדקה פוסק מלד.תקיים בכל אחד מן המקדים 
הבאים: 

א) הוגשם יעודו של ההק׳ בשלמותו? 

ב) מטרתו של ההק׳ נעשתה בלתי־חוקית? 

ג) הגשמת מטרתו נעשתר. בלתי-אפשרית מחמת הישמ¬ 
רות רכוש של הד.ק׳ או מטעם אחר כלשהו ? 

ד) ד.ד.קדשה ניתנת לביטול, וגם בוטלד. במפורש. 

אין המקדיש רשאי לחזור בו מהקדשתו אלא ברשותו 
של בית־המשפט, ביטול ד.ד.קדשה אינו שם לאל ואינו 
פוגע בשום פעולה, שפעלו הנאמנים אגב הגשמת מטרותיו 
של ההק׳, 

תקופות-ההתיישנות החלות על הק" לצרכי־צדקה זהות 
עם אותן החלות על תביעות רגילות, כלומר, במקרקעים — 
15 שנד״ ושלא במקרקעים— 7 שנים. הוראה מיוחדת בפקודה 
קובעת, שתביעה, שהוגשד. נגד נאמניו של הק׳ ושהיא 
מבוססת על טענת אונאה או מעילה באמון מצידם, וכן 
תביעד. להחזרת רכוש של הק', שד.וא מוחזק בידי נאמן 
למטרותיו הפרטיות, לא תידחה מחמת התיישנות, אם סבור 
בית־המשפט, שהצדק מחייב הזדקקות לאותה תביעד.. וע״ע 
ארץ-ישראל, עמ׳ 642 — 643 . 

מ. דוכן, דיני קרקעות במדינת ישראל, תשי״ג^; א. בן-שמש, 

חוקי הקרקעות במדינת ישראל, תשי״ג; ש. ד, גויטייןיא. 
בן-שמש, המשמט המוסלימי במדינת ישראל, תשי״ח; 

; 1892 

; 1906 ,ה 1 } 7 ת 10 ז 0 ,§ת ¥011 .ס 

.ס ;' 1927 .ס . 11 ; 1926 

, 1 / 0 //׳* 07 ,: € 1 ק 00 ^ 

/ס / 4 ) 1 ^ 1 ^ 1 ) 1.0 ^^ 7 ,חג 1£11 ט 0 ם . 1 \ 81 . 1 \ ; 3 ^: 19 

, 935 [ 

י. כ. 

זזקויד^ה עיר-הבירד. והנמל הראשי של האי 

הוקידו שביאפאן. מספר תושביה כ 250,000 ( 1959 ). 

ד.ק׳ יושבת בדרומו של האי על מיצר־דדם צוגארו, המפריד 
בין הוקיז־ו ובין הונסיו(הונדו), הגדול באיי-יאפאן. המרחק 
בין הק׳ וד״וגסיו הוא כ 30 ק״מ, אבל המרחק מן העיר עד 
הנמל וראש-מםד.״ב שבד.ונסיו, שאליו מגיעות רכבות מהק׳ 
על גבי ספינות-מעברות, הוא 98 ק״מ. למרות מה שהק׳ 
נמצאת ברוחב של "׳ 45 ״ 41 (בדומה לקאליפורניד. הצפונית 
או לברצלונד.) אקלימה קר בחורף וקריר בקיץ, ובחורף 
העיר אף' עטופה ערפל, סיבת-הדבר; הזרם הקר, הבא מצפון 
והפוגע באי. הק׳ משמשת גמל-ךןג ומרכז לעיבוד שלל-ד,ים 
ויצואו. כמרכן היא מייצאת גפרית, עצים ומוצרי-חלב. 
הק׳ נפתחד. לספינות זרות ב 1859 . ב 1934 נשרפה העיר, 
שדרתה בנויד. מעץ, כמעט כליל ו 900 מתושביה נספו. — 
בהק׳ בית-נכות לדיג, שכולל ספריה מקצועית חשובה. 

ההןןה׳ הוצאת דם מן הגוף מטעמים רפואיים? מבוצעת 
ע״י פתיחת וריד ( 0 בז 0113€3€€ ׳\, 113 ד 01 ;ז 0 ג 111€1 ק) או 
ע״י שימוש בעלוקות־דם, כוסות-רוח או קיעקוע. עד המאה 
ה 19 היתד. ד.ד.ק׳ נד.וגה ברפואד. בקנה-מידד. רחב, הן כאבר 




תטונת נבר עם הוראות להעזת־דם: סיטיז ורידים שונים בגוו* לשם התאטח ההקוה לתקופת־השנה ולםזל־השטיט השולט על כל איכר ואיבר 
(תמונה מב״י רפואי עברי םו המאה ה 14 (כ״י 1184 , הספריה הלאוטיח בפאריס)) 



















151 


הקזה —הקטור 


152 


צעי היגייני הן כאמצעי ריפויי. ביסוד השימוש המרובה 
בהק" מונח היה הרעיון, שבאמצעותה אפשר להביא .הקלה" 
או ״רווחה״ לגוף < במקרי מחלות כלליות — להוציא החוצה 
את הגורם הפאתוגני או את עודף ה״ליחות" שפליטתן נת¬ 
עכבה; במקרי מחלות מקומיות — ל״שחרר" את הדלקת. 
בהעדר תרופות יעילות והבנה פיסיולוגית פותחה ההק׳ 
כאחת מן השיטות העיקריות של הטיפול הרפואי, ועובדו 
הוראות מפורטות לקביעת זמני־הפעולה והמקומות בגוף, 
שמהם יוקז הדם. 

ההק׳ ידועה מן המקורות הרפואיים הקרומים ביותר. 
בבבל היו קובעים את הזמן הנוח להק׳ ע״פ מצב הכוכבים, 
בהתאם לאמונת האיצטגנינות < בהק׳ השתמשו גם ברפואה 
ההודית העתיקה. היפוקרטס (ע״ע) מזכיר את ההק׳ הטיפו¬ 
לית, אך בדרך כלל לא היה השימוש בהק" ברפואה היוונית 
מופרז ביותר. הרפואה הערבית קיבלה את ההק׳ מן היוונית, 
ובעקבות תרגום כתבי־הרפואה הערביים ללאטינית הונהגה 
גם במערב ביה״ב נעשתה ההק׳ טיפול רווח ביותר 
ברפואה — כחלק מ״הנהגת־הבריאות" התקינה, וביחודלצרכי 
ריפוי במחלות מרובות ושונות, נשתמרו ציורים אנאטומיים 
מיה״ב עם הוראות של הק׳ לפי עונות-השנה ומערכת- 
המזלות. הדף הראשון, שנדפס ע״י גוטנברג (ע״ע), היה 
לוח-שנה, שכלל את ציון הזמנים להק׳ והרקה. 

ההק׳ לא היתה נעשית ע״י הרופא עצמו, שפקד על 
ביצועה, אלא — בהתאם להוראתו — ע״י גלב-בירורב 
בטיפול במחלה מקומית היו נוהגים עפ״ר לפתוח את הווריד 
בצד הנגדי של הגוף ובריחוק ממקום המחלה. במאה ה 16 
הנהיג פיר בריסו (; 15501 ־ 61 ) את שיטת ההק׳ בקירבת המקום 
החולני—ותירוש זה עורר ויכוח סוער, שבו התערב גם וזליוס 
(ע״ע), אפילו במאה ה 18 עדיין טיפל בנג׳מין רש ( 611511 ) 
בחולי הקדחת הצהובה (בשעת מגפה בפילאדלפיה. 1793 ) 
בעיקר בשיטת החק׳. אחרון הרופאים הגדולים, שהירבה 
בהק" עוד במאה ה 19 , היה ברוסה (ע״ע), שהשתמש לצורך 
זח בעיקר בעלוקות; ב 1833 הובאו לצרפת כ 42 מיליון עלו¬ 
קות לצרכי הק׳. המיפנה בא הודות ללואי ( 1115 (^ 1 ) ב 1835 , 
שהוכיח את אי-יעילותה הרפואית של ההק׳ ע״י בדיקה 
סטאטיסטית של תוצאות הטיפול בדלקח-הריאות. 

היום נראית לנו שיטת ההק" המרובות, החוזרות ונישנות, 

של כמויות-דם גדולות לא רק מחוסרת-ערך מבחינה רפואית 
חיובית, אלא אף כטיפול שמחליש את הגוף ועשוי לגרום נזק 
רציני לבריאות. בזמן החדש מצטמצם השימוש בהק׳ במח¬ 
לות מיוחדות מועטות. בהתקפים של בצקת-הריאות מתקנת 
ההק׳ את תופעות אי־ספיקת-הלב באופן נמרץ ומהיר, שיש 
בו לפעמים משום הצלת-נפשות; וכן משתמשים בהק׳ במק¬ 
רים מיוחדים של הלב הריאתי (ע״ע לב; מחלות). גם 
במצבים של פוליציתמיה (ע״ע דם, עמ׳ 708 , 712 ) עדיין 
נודעת חשיבות להק׳ (בצד הטיפול החדיש בזרחן הראדיו- 
אקטיווי). 

■ 2111 , $5 ט€ז'? • 1 ; 1870 , .( 

. 14 ,? ; 1895 ,( 34 . 4 

. 4 ) 11 ! !!זסץ ^ 11111 ) 81004-1 ) 0 ?^" 7 ,מסגוזינגס 

. 1913 ,( 97/8 ,. 1 ( 

ההק׳ בספרות-הרפואה העברית. ההק׳ נזכרת פעמים 
מרובות בתלמוד; היא היתה נעשית לא ע״י רופא אלא ע״י 
עוזר רפואי, שהיה נקרא בשם "אומד או "גרע", שמקצועו היה 

ז יד 


מכובד פחות מזה של הרופא; הוא נזכר במקומות שונים 
בתלמוד, לשבח ולגנאי חליפות (למשל, תענ׳, כ״א, ב׳; 
קיד׳, פ״ב, ב׳). ההוראות להק׳ ברפואה התלמודית מיעוטן 
טיפוליות — ז״א, מותאמות למחלות מסויימות (למשל, גיט׳, 
ס״ז, ב׳; ע״ז, כ״ט, ב׳) — ורובן מכוונות לשמירת הברי¬ 
אות — על רקע ההשקפה, שהוצאת הדם מן הגוף לעיתים 
קבועות שייכת להיגיינה. ה״אומן" נמנה בין עשרת הדברים 
שכל עיר שאינם מצויים בה, "אין תלמיד-חכם רשאי לדור 
בתוכה" (סנה׳, י״ז, ב׳); וכן פסק הרמב״ם (הלכ׳ דעות, ד, 
כ״ג). אך נמצאו גם מערערים על מנהג ההק׳, ואף מטעמים 
דתיים (מכות, כ״א, א׳). 

לסי השקפת התלמוד, ההק׳ היא מן הדברים ש״רובם 
קשה ומיעוטם יפה" (גיט׳, ע׳, א׳), וכן קיימת הגבלה של 
הק׳ שיגרתית בהתאם לגיל-האדם, שאותה מקבל גם הרמב״ם 
(הלכ׳ דעות, ד׳, י״ח), אלא שיותר מכן הוא מחשיב, לגבי 
קביעת מידות ההק׳, את "ריבוי הדם" ואת "כוחו החזק" של 
האדם (פרקי משה, מאמר י״ב), בתלמוד ניתנות הוראות 
מרובות להיזהר במאכל ובהתנהגות הכללית קודם ההק׳ 
ואחריה (למשל, שבת, קכ״ט, א׳—ב׳; גיט׳, ע׳, א׳; נד, 
ג״ד, ב׳; ע״ז, כ״ט, א׳, ועוד). הרמב״ם דורש הגבלה 
כללית של ההק׳; "לא ירגיל אדם להקיז דם תמיד, ולא 
יקיז אלא אם יהיה צריך לו ביותר" (הלכ׳ דעות, שם, שם). 
השקפות התלמוד ופסקיו של הרמב״ם הם ניגוד להפרזה 
העצומה בהק׳ בעולם הרפואי של העת העתיקה ויה״ב. 

גם בספרות הרפואה העברית המאוחרת מצויות הוראות 
להק׳ ולכוסות-רוח (למשל ב״אוצר החיים" לר׳ יעקב צהלון 
[ע״ע] וב״מעשה טוביה" לר׳ טוביה כהן [ע״ע]). 

מ. פרימך, מדרש רפואה, ב׳, תרפ״ט, 90-85 ; , 1155 ־■!? .ז 

. 289-299 , 36-39 ,* 1923 , 412111 ) 4 ! ) 1 /) 1 ו 4 ווו 1 ז 4 ו 1 - 1 ו 011 ^ 1^X1 ,ז־ 1 ז 50 סא .מ 2769 , 2 , 11 ע ,"\-ק 

,!!שמזג? .מ .. 1 , 1890 , 1 •ומסיז .מ 

,$$מ 1 )$ג 11 .( ;. 596 11 ,. 11 321 , 1896 , 11 ,!^ 51 / 0 ז] 4 ו€ 

;. 8 565 ,הו , 1951 ,}^וו|*£ 111 ) 0 ו? 0 ^ 11 ^) 1 / 0 

. 1960 .. 11 ,! 1 וגז^ 1 . 11 ? 

א. ש. 

הק^יאום ( 5x01101:05 •) מ^דךדיז סופר יווני בראשיתה 
של התקופה ההלניסטית. חק׳, שהגיע לגיל-העמידה 
בסוף ימיו של אלכסנדר הגדול (יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, 
א׳, 183 ), בא למצרים בשנת מותו של אלכסנדר ( 323 
לפםה״נ). באן היה בשירותו של תלמי 1 , מלך מצרים — 
כנראה, עד תחילת המאה ה 3 לפסה״נ. — הק׳ היה מספר, 
היסטוריון והוגה־דעות. את עיקר עבודתו הספרותית הקדיש 
לתולדותיהם של עמים שמחוץ לתחומה של תרבות־יוון, וכן 
הקדיש — ובזה היה הראשון בספרות היוונית—חיבור מיוחד 
לתולדותיו של עם־ישראל, דתו וחייו החברותיים־הכלכליים. 

כמספר זכה הק׳ לפירסום ע״י סיפורו האוטופי על ארץ 
ההיפרבוראנים (ע״ע)• דיק׳ תיאר בו את עם ההיפרבורא- 
נים האגדי, ארחות־חייו, חגיו ומועדיו, שכולם קודש לאפולו! 
(ע״ע) ולפולחנו. האל אפולון בכבודו ובעצמו מזדמן אליהם 
פעם בפעם, משתתף במחולות־המחניים ובשירי־ההמנונים 
שלהם, שכולם נבללים במנהגי־הפולחן לכבודו. ההיפר־ 
בוראנים פטורים מכל החולשות האנושיות, אץ הם יודעים 
מחלות, יסורים וצער, ואף את שעת מותם הם קובעים 
לעצמם, והם מסתלקים מן העולם מרצונם ומתוד שמחה, 
כשהם עטורים זרי־פרחים, לאחר שנמאסו עליהם החיים 
הארוכים. בימי־חייהם אץ הם שקועים תמיד בשירי־פולחן 
ובמחולות-מחניים בלבד׳ אלא עוסקים הם גם בהתבוננות 
בגרמים השמימיים, ומשום קרבתה של ארצם אל הירח היא 
יפה להתבוננות זו ביותר. מבאן השלמות של לוח־הזמנים, 
שהנהיגו בארצם 1 הוא מותאם לחוקיהם של הכוחות השמי¬ 
מיים. 

הסיפור האוטופי של דיק׳ אינו הראשון מסוגו, שנתחבר 
בספרות-יוון. אך יש לראות בז אחת מן המשובחות שביצירות 
של הזרם האוטופיסטי, שנתפתח בספרות זו במאה ה 4 
לפסה״נ ואחריה — זרם, שביקש להביא לידי ביטד את 
הכמיהה לחיים יותר מתוקנים ולסדרי-חברה משוכללים יותר. 


בסיפורו של הק׳ באה גם לידי ביטוי השאיפה להרים את 
קרנה של ד־לפוי — מרכזו של פולחן־אפולון בעולם היווני — 
ולהעלות את ערפה כמרכז דתי-לאומי, ומכאן תיאורה של 
ארץ ההיפרבוראנים — ארצו של אפולץ — כמעין פרוטו¬ 
טיפוס אידיאלי של דלפוי האפולונית. 

לפירסום מרובה ביותר זבה ספרו של הק׳ על מצרים — 
ספר, שכבר ידוע היה לקוראים ב 314 לפסה״נ. באחד מאנשי 
חצרו של תלמי 1 (ע״ע) העסיקה אותו במידה מרובה 
השאלה; מהו המשטר המדיני המתאים ביותר, שמלך-מצרים 
החדש, תלמי המוקדוני, צריך להנהיג במצרים, שמשטרה 
המדיני היה קבוע ומגובש ברב או במעט מדורי-דורות. 
כהוגה־דעות, ששאלת מהותם ומבנם של המשטרים המדיניים 
השונים העסיקה אותו אף בחיבורו האוטופי, לא יכול היה 
הק׳, כשעסק בשאלת קביעתו של משטר מדיני למצרים, 
להסיח את דעתו מן התורות המדיניות, שנודעו בפילוסופיה 
הץונית מימיהם של ראשוני הוגי-הדעות היווניים עד ימיו. 
בקיאותו בספרות ההיסטוריוגראפית היוונית, הדנה בחלקה 
במצרים ובעברה מתוך אידיאליזאציה ויחס של הערצה, 
עוררה את הק' לבקש פתרונים לשאלות-ההווה, שעמדו על 
הפרק בחצרו של תלמי 1 , ולקבוע ציוני-דרך לעתיד מתוך 
עיון והתעמקות בתולדותיה של מצרים, בחיבורו של הק׳ 
על מצרים נתבטאו, איפוא, כמה ובמה גורמים׳ ומתוך כך 
קיבל הספר צורה של מעץ מדריך מדיני-פילוסופי לא דק 
למלכי-מצרים התלמיים, אלא לשליטים בכלל בשאלת קבי¬ 
עתו של משטר מדיני משוכלל בכל מדינה שהיא. 

לשץ־מצרים לא היתה ידועה להק', ואעפ״כ קובע הוא, 
שמטרתו — בניגוד לזו של הרודוטום (ע״ע), שהיתה למשוך 
את ליבותיהם של הקוראים — היא להיות נאמן למציאות 
ההיסטורית, שעליה עמד מתוך חקירה בתעודות. על שימושו 
בתעודות מתוך כתבי-הקודש של המצרים חוזר הק׳ פעם 
בפעם, אך אין פירושו של דבר, שהוא עצמו עיין בתעודות 
מצריות, אלא שקיבל את הדברים, שמסרו לו כהני מצרים 
מתוך הסתמכות על תעודות, שרמזו לו עליהן, ואין ספק 
בדבר, שתלות זו בכהני-מצרים לא זו בלבד שהיתה לה 
השפעה ניכרת על ספרו, אלא שאף התאימה בדרך בלל 
למגמתו המיוחדת! שהרי במשך דורות הרבה, שקדמו לתקר 
פת השלטץ ההלניסטי, היתה לבהנים המצריים השפעה 
עצומה על ההנהגה המדינית במצרים, ולבתי-המקדש במצ¬ 
רים, שהיו עשירי-נכסים, היתד, גם השפעה מרובה על החיים 
הכלכליים בארץ. בתיאורים של המאורעות ההיסטוריים 
במצרים, שהק׳ קיבל מן הכהונה השלטת, ניתן מקום רחב 
להשפעת האידיאלים הדתיים ותורת-המוסר הכהנית על 
מלבי-מצרים ועל ההנהגה המדינית בכלל. מגמה זו בתיאורי 
ההיסטוריה המצרית התאימה להשקפתו של הק׳ על הצורך 
במתן זכות-הכרעה לאנשי-התח בקביעת הדרכים של ההנהגד, 
המדינית, והקבילה גם לתורת־אפלטון על מסירת השלטון 
בכל ארץ לידי פילוסופים. 

בשם שהרצאת תולדות-מצרים בכללן חדורה ברוחה של 
המחשבה היוונית, כך הציע ברוח זו את תולדות התהוותה 
של תרבות -מצרים — החמרית והרוחנית — בפרט. תר¬ 
בותה של מצרים נחשבה לקדומד, ביותר בעולם, אבל ד,ק׳ 
רואה במצרים לא רק את ראשיתה של התרבות האנושית, 
אלא אף את המשכה ומרכזה לאחר מכן. אף בהרצאת תולדות 
התרבות האנושית השתמש הק׳ במה ששמע מפי כר,ני-מצרים 



157 


חקטייאום מאגריה 


158 


על ערכי־תרבות שובים — חמריים ורוחבים — שאלים או 
מלכים מיתולוגיים העניקו לבבי־האדם מחוסרי־זזישע כדי 
לסייע להם במאבקם עם איתני־הטבע. אלא שסיפורים אלה 
עיבד הק׳ ברוח המחשבה היוונית. במקום אלים או מלכים 
אגדיים מביא הוא ממציאים, שהגיעו להמצאותיהם בהשפעת 
המצוקה, שבה נמצאו בבי־האדם, החלשים בטבעם מן החיות 
הטורפות ושאר בעלי־החיים בעולם וזקוקים לאמצעים מיוח¬ 
דים במלחמתם על קיומם. 

לתורה זו של הק׳ על התרבות האנושית כיצירה של 
ממציאים היה ערך מדיני חשוב, האלים־הממציאים של 
סיסורי־הכהנים המצריים הם בעיניו בני־אדם, שזכו להאלהה 
והגיעו לשלטון בזכות המצאותיהם. מכאן שתיקונים בהנהגה 
המדינית, שבכוחם להיטיב את תנאי־החיים של האנושות 
ולסייע לה במלחמת־הקיום שלה, מזכים את המתקנים לשלטון 
ולכבוד־אלים. בכך הונח יסוד מוצק לתורת־השלטון בתקופה 
ההלניסטית. 

לספרו של הק׳ על מצרים, שזכה לפירסום בתקופה 
ההלניסטית, היה ערך ניכר לא רק כחיבור, שכלל את תולדות 
מצרים ותרבותה, אלא אף — וביחוד — כמדריך פילוסופי' 
מדיני, שהיה בו משום היחש גמור בספרות היוונית. שכן 
ספרייההדרכה מסוג זה, שהיו קיימים עד זמנו, כללו אר 
דברי-מוסד בסיגנונה של ספרות-החכמה או דברי-עיון מופ¬ 
שטים. אף ספרו של אפלטון (ע״ע) על המדינה, שכלל 
תורה מדינית משוכללת, מופשט הוא מכל מציאות של זמן 
ומקוננ לעומת זה "מצרים" של הק׳ היא יצירה פילוסוסית- 
מדינית, מבוססת על ההתבוננות במדינה מציאותית, בעלת 
תחומים גאוגראפיים קבועים, שעברה ההיסטורי שימש זה 
מכבר נושא בהיסטוריוגראפיה היוונית ושבעיית משטרה 
המדיני היה לה ערך אקטואלי ביותר לבני-הדור. מפני־כן 
היו המסקנות על הרצוי בהנהגת-המדינה, שלכללן בא הק׳ 
בספרו על יסוד דוגמות מתולדות-מצרים, עשויות להשפיע 
על שליטי־זמנו יותר מכל מסכת מדינית אחרת. 

הקטעים, שהגיעו אלינו מדבריו של הק׳ על היהודים, 
צויינו פעם בשם: "על היהודים" (יוסף בן מתתיהו, נגד 
אפיון, א׳, 183 ) ופעם בשם: "על אברהם"(יוסף בן מתתיהו, 
קדמוניות, א׳, 158 — 159 ) או בשם: "על אברהם והמצרים" 
(קלמנס האלפסנדרוני, 1 , 113 ,. 811 : 0111 ), ואין לדעת 

בבירור, אם הכוונה כאן לפרקים שונים של חיבור אחד או 
שלקדמונים היו ידועים שני חיבורים של הק', שאחד מהם 
נקרא בשם "על היהודים" והשני בשם "על אברהם". הקטעים 
הנזכרים נשתמרו בחלקם ב״ספריה ההיסטורית" לדלדוריס 
(ע״ע) מסיקיליה ( 3 ״^ X ) — ואלה עוסקים בעברו ההיס¬ 
טורי של עם-ישראל, ובחלקם בספרו של יוסף, "נגד אפיון" 
(א׳, 183 ואילך) — ואלה עוסקים בעם־ישראל בזמנו של 
הק׳. מכיון שלפי הקטעים, שנשתמרו בספרו של דיודורוס, 
רואה הק' את ראשיתו של עם־ישראל בתקופת יציאת־ 
מצרים, יש לראות בספרו "על אברהם" חיבור מיוחד, שאינו 
קשור בחיבור, הנקרא במקורות בשם: "על היהודים". 

דבריו של הק׳ על היהודים, שהגיעו אלינו מתוך הקטעים 
של הספר ה 40 לדיודורוס, נכללו בספרו של דיודורוס בשעה 
שתיאר את תקופת פומפיוס ואת כיבושה של ירושלים ע״י 
זה האחרון) כאן מצא די 1 דורוס לנכון ליתן סקירה על 
תולדות עם־ישראל בעבר, ולשם כך בחר בתמצית מתוך 
ספרו של הק׳ על היהודים. 

את ליכודו של עם-ישראל לחטיבה מדינית אחידה מייחס 


הק׳ למשה, שבהנהגתו יצאו בני־ישראל ממצרים, בנו את 
ירושלים והקימו בה את בית-המקדש. משה הוא שקבע 
בשביל העם גם את החוקה המדינית והניח את היסודות 
להשקפות ולמנהגים הדתיים המיוחדים של עם זה, את 
האלהות דאה משה באחדות הקוסמוס, ומכאן התנגדותו למתן 
צורה אנתדופומודפית לאלוהות, שהיתה בניגוד להשקפתו על 
מהותה האמיתית, ומהתנגדותו זו נבע האיסור הגמור של 
פולחדהפסלים. בראש העם העמיד את המוכשרים ביותר 
להנהגה מדינית, ואת אלה מינה לכהנים. המוכשר ביותר 
בין הכהנים מונה לכהן גדול, שלידיו נמסרה ההנהגה הכל¬ 
לית של ענייני-העם החשובים ביותר. ההנהגה המדינית 
מבוססת על חוקה הכלולה בספר-התורה, ועל מנהיגו הראשי 
של העם — הכהן הגמל — מוטלת החובה לפרש ספר זה 
לעם. ערכה של התורה גדול ביותר בעיני העם, מפני 
שמשה קיבל אותה מפי הגבורה, אדמת א״י נתחלקה, לפי 
חוקת-התורה, שווה בשווה בין האוכלוסים, ועל כל אחד ואחד 
נאסר למכור את חלקו. את המשטר האגראדי של עם-ישראל 
תיאר הק׳ מכמה בחינות בחחם של חוקי־התורה, אבל עם זה 
ניכרת בתיאורו השפעה מצד ספר "ההוקים" של אפלטון. 

מן המגמה הכללית של תיאור זה יוצא שלפנינו עם, 
שמשטר חייו הדתיים יסודו בהשקפות נעלות על האלוהות, 
ומכאן מנהגי הטהרה והקדושה המיוחדים, שהנהיג בעבודת- 
האלוהים שלו. מה שנוגע למשטר החיים החברותיים, יסודו 
ביחסי צדק ושוויון בין אדם לחברו, בתכונות מיוחדות אלו 
של עם-ישדאל רואה הק׳ את הגורם לריבוי הילודה בעם זה 
ולתוקף המיוחד, המתגלה בהגנתו על ארצו. 

יחס זה של הערצה לעם-ישראל אנו מוצאים גם בקטעים, 
שמביא יוסף בן מתתיהו מתוך ספרו של ד.ק׳ על משאו- 
ומתנו עם יהודים בודדים ועם העם היהודי בכללו. הק׳ 
בא, כנראה, במגע קרוב עם יהודים בשעה שמילא איזו 
שליחות מטעם תלמי 1 . הידיעות, שהוא מוסד על יהודה 
וירושלים בימיו, אינן מדוייקות ביותר, אך יחס-ההערצה, 
שהוא ©דאה כלפי ההווי הדתי של העם ביהודה וכלפי 
יחסו של העם לעיקדי־דתו, וכן יחסו לעמדה הדתית של 
היהודים בכל מקום שהם, מעידים על התרשמות מתוך מראיח־ 
עין ומגע אישי. על יסוד התרשמות זו מטעים הק׳ במיוחד 
שתי תכונות: ( 1 ) נאמנותו של העם ביהודה ושל האדם 
מישראל בכלל לדתו עד כדי מסירות־נפש על מצוותיה 
ו( 2 ) זלזול גמור באלילות ובאמונותיה התפלות, כגון האמונה 
באפשרות של הגדת-עתידות לסי מעוף־הציפרים. זלזול זה 
משמש להק׳ עדות נאמנת לרמתה הרוחנית של דת־ישראל 
ולמנהגיה הצרופים. 

ספריו של הק׳ על מצרים ועל יהודה עוררו הדים מרובים 
בספרות ההלניסטית הכללית ובספרות היהודית-ההלניס- 
טית, — להק׳ יחסו גם חיבור על שירותיהם של הומרוס 
(ע״ע) והסיודוס (ע״ע), שדן, כנראה, בהשקפותיהם של שני 
המשוררים היווניים הקדומים בהשוואה לתורותיהם של 
המצרים (עי׳ 2 , 82 , 01-361:1 11 ^ק^- 01618, 00x0£1 .מ). 

שרידי חיבוריו של הק׳ מכונסים בש 111 ש 1 ז 1:381 ז 01618,1 .מ 
־ 61 ^ 6 )מ 3£1116 -ו'? ,ץנ 13601 ;* 1951 , 11 ,ז 3111£€ ז 5011 י 01 ^ו ־ 161 > 

1930 , 111 ,- 18101-11861 [) . 1 ( 166 ^. 

י. גוסםן, הספרות היהודית הד,ל 1 יםטית, תשי״ח, עם׳ 39 

ואילך, 274 -^ 275 ! י. לוי, עולמות 1 םגשים, 1960 . עם׳ 59-44 ) 

״ס״ ״/);״*ע ,■!**#בז.״ו :. 9 2750 . 2 . 1 דו ,"ו-ק 

. 1938 , 1101 ץז 

י. ג. 



159 


הקמיאזיס סמילמוס — הקל, אריד 


160 


הקטיאזם (?סזסז!"!:!*) מטילטזם, גאזגראף ותיםטוריו׳ן פסימית ושתוצאתו היתה מעיז פולחן־הכיעור. מתוך התנגדו־ 
יווני* פעל במחצה הראשונה של המאה ה 5 לפםה״נ; תם החריפה לאמנות הרשמית של זמנם פנו חברי־הקבוצה 
השתתף במרד של האיוינים נגד הפרסים ( 499 — 494 ). הק' לציירים קדומים, לפרימיטיוויים ולכמה מן המודרניים, כגון 
חיבר שני חיבורים בפרוזה: הבתר־אימפךסיוגיסטים הצרפתיים ואדוארד מונק (ע״ע), 

א) ״מסע מסביב לעולם״ ( 5 ףץ 0805 * 165 ]) — תיאור אולפנם היה בסנדלריה, זאת התערוכה הראשונה שלהם הציגו 

גאוגראפי של העולם, שהיה ידוע בזמנו, מלווה במפה * בבית־חרושת על־יד דרזדן, מאחר ששום גאלריה לא הסכימה 

התיאור כלל שני הלקים עיקריים: 1 ) אירופה* 2 ) אסיה להציג את תמונותיהם. רק ב 1910 נערכה בגאלריית־אךנולד, 

(ביחד עם מצרים ולוב). מתוך הקטעים שנשתמרו מסתבר, שתמכה באמנות מתקדמת בגרמניה, תערוכה של תמונותיהם* 
שהדיון על כל ארץ בחיבור זה כלל את תיאור גבולותיה, ז( עוררה מחאות חריפות נגדם, אך גם הפנתה אליהם את 
עריה, נהרותיה, הריה ונמליה, הרצאה על טבע־הארץ בכללה, תשומת'לבם של כמה מבקרים. בשנים שלאחר מכו עברו הק׳ 

סיפור (עפ״ר מיתולוגי) על ראשית יישובה ותיאור של וידידיו לברלין, שהיתה אז מרכז־אמנות ער ומתקדם. כאן 

מנהגי־התושבים. חשיבותו העיקרית של חיבור זה היתה התחילו מציירים אילוסטראציות בשביל כתב־העת הנועז 
במה שהביא לידיעתם של היוונים את התנאים הגאוגראפיים לספרות ולאמנות ״הסער״ (נמ־ו 5£11 •* 00 ). אילוסטראציות 
של מדינות־המזרח הגדולות, בעיקר פרם ומצרים, ואת אלו — וביחוד קובץ־התמונות השבתי של ״הגשר״ מ 1911 , 
תולדותיהן של מדינות אלו. בזכותו במנה הק׳ עם מניחי שהיה מוקדש כולו ליצירותיו של הק' — פירסמו את שמו 
היסודות של ההיסטוריוגראפיה היוונית. של זה האחרון ברבים. כמה מציוריו המוצלחים ביותר צויירו 

ב) ה״גנאלוגיות" או ה״היסטוריות" (-, 60 ׳ו 76 ב 1913 (הטךיפטיכון״אשהחולה״והנוף״יום*בדולח״).בתקו־ 

*!**ץס.!) — תיאור של ההיסטוריה היוונית הקדומה, תוך פת מלחמת־העולם 1 , שבה שירת בפלאבדריה, צייר הק׳(על 
קביעת זמניהם של המאורעות והאישים, הידועים מן האגדות ברזנט) את ״המדונה של אוסטנד״ המפורסמת שלו ( 1915 ). 

היווניות ומן היצירות האפיות, לפי שיטה כרונולוגית־ אוזר המלחמה חזר לברלין. משום יצירותיו מתקופתו הרא־ 

מאלוגית׳ שבה נאמד כל ״דור״ בארבעים שנה. שונה הותקף הק׳ ע״י הנאצים, שב 1937 כללו 13 מיצירות 

אע״ס שהק׳ השתמש בחומר מיתולוגי, הושפע — בעיקר אלו בתערוכה גדולה של ״אמנות מנוונת״. ב 1949 נתמנה 

בחיבורו הגאוגראפי — מן האסכולה הפילוסופית האיונית. הקל פרופסור באקאדמיד, של קארלםרוד,ה. כאן פעל עד 

תיאוריו הם שיטתיים וניכרת בהם המגמה לקרב סיפורי־ שנת 1956 , שבה עבר לחופה של ימת־קובסטגץ. 
פלאים אל השכל או לדיתעלם מהם. לחי¬ 
בורו הראשון נודעה השפעה מרובה על 
הרודוטוס (ע״ע). 

•מ]* ,׳( 136013 

, 800 * 33 >*! ., 1 ; 1 , 1923-30 

; 11 . 1 ) 0 , 1939 ./חס/׳וס///^) 10/11011 /( 1 יוו £1 
; 2667-2750 , 2 , 11 ׳ 3 , 11£ ,׳ 3 ו-? 

01 <ן 0 />ו£ 0 ו 0 

. 1945 ,מ 6 * 0 <ד׳ 7 > ./> 

ש, פר. 

— 061 ( 100 ■! £61011 — (נו' 

1883 ), צייר וגראפיקן גרמני* ממייסדי 
האכספרסיוניזם בגרמניה. הק׳, שנולד 
בעיירה בסאכסוניה, למד ב 1904/5 ארדי־ 
כלות בדרזדן. באותו זמן התחיל מצייר, 
מגלף בעץ ומתקין חיתוכי־עץ. בהשפעתו 
של אדנסט לודויג קירכנר (ע״ע), שאף 
הוא היה אז סטודנט בטכניון שהתעניין 
באמנות, נטש הק׳ את לימודיו כדי להקדיש 
את עצמו לאמנות. לסוף נצטרף אל קירכנר 
במאמציו של זה האחרון לחולל תמורה 
באמנות ובדרכי יצירתה. השנים, עם צייר 
צעיר שלישי, קרל שמיט־רוטלוף (ע״ע), 
הקימו ב 1905 קבוצה בשם ״דוגשר״ ( 016 
86110100 ), ובמשד שלוש שנים עבדו במשו¬ 
תף, במטרה לקרב את האמנות אל החיים 
המודרניים ע״י התעמקות במציאות, שבה 
היו נתונים < לשם כך בחרו בנושאים. דמו־ 
יזת ומעמדות מסביבתם היומיומית, ותיארו 
אותם באוירח שהיד" לדעתם, אמיתי, אלא 

שלאמיתו של דבר ד 1 יד, פרי של תפיסה אדיר הסי: יום־נדולח, 1913 סאוסף 0 קרום ( 1158 * 8 ), ברלין 






161 


חקל, ארייד—חקל, ארנסט חיגריד 


162 


הק׳ היה הרגיש והלירי ביותר בין אמני קבוצת .הגשר". 
בציוריו המוקדמים היה מושפע מן הפובים (ע״ע), שנהגו 
להשתמש בצבעים עזים ובלתי־נאטוראליסטיים. סמוך ל 1910 
הופיעו ביצירתו צורות מחודדות ומרוסקות, שהושפעו, כנר¬ 
אה, מן הקוביסטים. תמונותיו, שצויירו מ 1912 , נעשו שקופות 
יותר, כאילו גילה את חשיבותו של האור. ככל שאר האכס־ 
פרסי 1 ניסטים הטיל הק׳ את הצבע במשיכות־מכחול נמרצות, 
תוך עימות של שטחים בצבעים מנוגדים. כדי ליצ^ר ר^שם 
של א 1 ר, השאיר את הבד הלבן ללא צבע. בדמויותיו מיעט 
בעיבוד שלש־ממדיז את הפרספקטיווה השיג ע״י חלוקת 
הבד לצורות גבישיות ותלולות. דמויותיו הן דקות ועצבניות* 
הנשים הערומות, בעלות השדיים הנפולים והבטן המקומרת, 
מזכירות פסלי־אלילים אפריקנים, ואילו הגברים הם כמעט 
ללא־גוף, בעלי ראשים עצומים ומצחים בולטים וחרושי־ 
קמטים, מלאי מתיחות. מ 1913 ואילך נעשה סיגנובו בהד¬ 
רגה חפשי יותר, פחות קדחתני, מעוגל יותר, אך גם 
פחות אישי ופחות "אכספרסיוביםטי". הנופים, שהירבה 
לצייר עכשיו יותר מבעבר, היו נאטוראליסטיים יותר 
מציוריו הקודמים. 

ההדפסים של הק׳, שמד,ם ידועים יותר מ 600 , תופסים 
מקום חשוב ביצירתו. הוא ביצע חיתוכי-עץ, תחריטים 
והדפסי־אבן. תחילה היה מושפע מאד מן הטכניקה הגראפית 
של אדוארד מונק בעימות שטחים גדולים של שחור ולבן. 
לאחר זמן פיתח סיגנון אישי, שבו דומים חיתרכי־הסכין 
הזויתיים למשיכוח־המכחול העזות שלו. כמה מנושאי-הדפסיו 
זהים עם אותם של ציוריו, כגון ״המתנגדים״ משנת 1912 
ו״האשה החולה" מ 1913 . מן האילוסטראציות שלו יש להד 
כיר אותן שצייר בשביל ה״באלאדה על כלא רדינג" של 
אוסקאר וילד. 

ציוריו של הק׳ מוצגים ברובם במוזיאונים גרמניים וב¬ 
מיעוטם במוזיאונים אמריקנים. גם הרבה מדפי־הגראפיקה 
של חק׳ נמצאים באספים באה״ג 

; 1948 ,.// .£ ,תו 61 א .זז ; 1931 .£ .״־ 13£111 ווז 110 ' 1 ־ ״ 1 

. 20 ומין ,ממ 3 למ*} 113 ; 1948 .£ ,£*ג 11 .ס .ק 

- 5 ^^ 1 ו) 1954, 1, 132, 325; ?. 5£12;, 0^1^011 £x 

. 8 . 8 : 136-137 , 105-106 , 74-75 , 1957 

. 152 — 146 , 1957 , 5 י £1 ץ 4 ו 1 

ע. י.-ה. 

^!*!*■!פ •— 

( 1834 , פוטסדם — 1919 , ינה), זואולוג ופילו¬ 
סוף גרמני. 

הקל למד רפואה ומדעי-הטבע בווירצבורג, ברלץ וינה, 
והיה תלמידם של יוהנס מילר (ע״ע) ווירכו (ע״ע). מ ^ 18 
עד 1908 היה פרופסור לזואולוגיה בינה. במשך השנים הללו 
יצא פעם בפעם למסעי-מחקר, שהביאוהו לחופי הים התיכון, 
לאיים הקאנאריים, לים האדום, לצילון וליאווה. בכל המקו¬ 
מות הללו אסף חומר למחקריו הזואולוגיים, שנושאם העיקרי 
היו חסרי־החוליות הימיים. את תיאורי מימצאיו ומחקריו 
פירסם בליווי של ציורים נהדרים (ע״ע הידרוזואנים, עמ׳ 
97/8 , ציורים), שתרמו הרבה למוניטין שיצא לחיבורים 
אלה. הקל היה בעל חוש אסתטי וכשרון אמנותי מפותח, 
שהביא אותו לפעמים לידי א^אליזאציה בהצגת תצפיוחיו. 

הקל היה אחד מראשוני חסידיו של הדרויניזם (ע״ע) 
ותרם הרבה לנצחונו בעולם־המדע הגרמני, למרות ההתנגתת 
שנודעה לתודה זו מצד הרטויג (ע״ע) ואחרים מבני״דורו. 


הוא היה מן הראשונים, שסיכמו והמחישו את תורת הןווו- 
לוציה ע״י עריכת אילן-יחס כולל ומקיף, שבו הודגמו 
יחסי-הקירבה בין משפחות בעה״ח בצורת הסתעפויות ממוצאן 
המשותף. הוא תיאר את ההיסטוריה של החיים כולה כתהליך 
של השתלשלות רציפה מ¬ 
יחידה פרוטופלאסמתית 
פשוטד, (היפותטית) — 
שקרא לה מוגרה דרך 
30 דרגות־ביניים מוגד¬ 
רות — ובחלקן דמיו¬ 
ניות —, עד האדם, ועד 
ככלל. הוא הנדדג את 
החלוקה הבתרה של כל 
ממלכת בעה״ח לשתי 
קבוצות: החד-תאיים וה־ 
רב־תאיים, וייחס לכל 
האחתנים מקור משותף 
— הגאסטראה ההיפות¬ 
טית, שדמותד, נשתמרה, 
לדעתו, כגאסטתלה בהת¬ 
פתחות העוברית של בעלי-החיים עד היום (ע״ע אמבריו- 
לוגיה, עמ׳ 866 ), תרומתו המקורית של הקל לתורת- 
ההתפתחות היא ״החוק ה ב י ו ג נ ט י״ — ^יה בו משום 
הרחבה, העמקה והכללה של רעיון מורו, י. מילר, בדבר 
השתקפותה של התפתחות המינים בשלבי ההתפתחות של 
כל פרט ("האונסוגנזה חוזרת על הפילוגנזה"). אע״פ שהתק¬ 
פות הכללית של עקרון זה וראייתו כ״חוק־יסוד"(- 10£18£ ז-וס 
; 5€12 ) של הד,תפתחות כולה נתערערו אח״כ עם התקדמותו 
של מחקר ההתפתחות, שימש אותו עקרון בשעתו — ובמידה 
מסויימת עדיין מוסיף הוא לשמש — הנחיה מתודית פוריה 
למחקר (ע״ע ביולוגיה, עמ׳ 334/5 ). 

ה״דארוויניזם" היה להקל בעיקר תורת ההתפתחות האור¬ 
גאנית של צורות-החיים בכללותה! כחלוצה של תורה זו 
ראה את גתה (ע״ע, עמ' 751/2 ). מבחינת הסברת המכאניזם 
של התפתחות זו יצא בעקבות תורתו המקורית והפרימיטיווית 
של דארווין, על כל היסודות הלאמארקיסטיים שבה, ועד 
סוף ימיו דבק ברעיון ההורשה של התכונות הנרכשות. הוא 
לא הושפע מהתפתחותה של הגנטיקה החדישה, ומשום כך 
נמצא בזקנתו מנותק מן הזרם הנאו-דארוויניסטי בביולוגיה 
(וע״ע גנטיקה, עמ׳ 71 — 73 ! דרויניזם). 

תורת-ההתפתחות שימשה להקל יסוד לתפיסת-עולם 
ולתורת-ערכים, שבד, מועברות קאטגוריות ביולוגיות לתחומי 
הפילוסופיה וד׳מוסר. את הד,שקפה הכוללת יחד את גילדי 
החיים, הנפש, הרוח וד,תרבות כביטדים למכאניזם אחד 
ודחף אחד, שמקורו בהכרח של הטבע, קרא בשם מוניזם 
(מיוו׳ ?ס׳י("!. אחד, יחיד), שאינו אלא שם אחר למאטריאליזם 
נאטוראליסטי. מתוך גישה זו כפר הקל במציאותו של האל, 
בנפש הרוחנית ובבחירה החפשית! הפסיכולוגיד, לא היתד, לו 
אלא עגף של הפיסיולוגיה, מתוך זיד,וי אינסטינקטיוד של 
הד,תפתחות עם ה״התקדמות" בא לכלל אופטימיזם תמים 
ושטחי בדבר ודאות ה״קידמה" במציאות הקוסמית וההיס¬ 
טורית. הקל הטיף בהתלד,בות ובקנאות למוניזם, שבו ראד, 
את ה״דת״ המדעית — תפיסת-עולמו של האדם המשכיל 
החדיש. תורתו — אע״פ שלא היתד, מקורית ביותר — עשתה 



ארנסט 


163 


חקל, ארנסט חינייד—הקד, איזק תומס 


164 


לה ננסיים בציבור המשפילים בסוסה של חמאה ה 19 ובתחילת 
המאה ה 20 , וספרו הפופולארי €11151501 ז\\ 016 (.חידות־ 
העולם״ — ז״א, פתרונן של "חידות" אלו), שיצא ב 1899 , 
זכה ל 15 מהדורות, ניתרגם ל 25 לשונות, והיה במשך 
שנים אחדות ספר רב־מכר בעולם המערבי. חסידיו נתארגנו 
ב״ברית*המוניסםים הגרמנית", שהקל היה נשיאה. התנגדות 
חריפה להקל נתעוררה מצד חוגים דתיים ושמרניים, והממשלה 
הפרוסית התנגדה לו גם מטעמים פוליטיים, מאחר שהיה זמד 
מה מראשי האופוזיציה הליבראלית למדיניותו של ביסמארק. 

אתר מוחו של הקל הסד ביתו בינה לבית־נכות לטבע, שבו 
שוכנו אספיו הזואולוגיים וכך חלקי מ 1,600 ציורי־המים שלו. 

מחיבוריו (מלבד ספר־ה"חידות" הנ״ל): 01111€116 בא 
111£ ;> 111 > 11£58£5 ו £1 ק 116 :> 5 (״תורת־בריאה טבעית״), 1868 ) 
' 611 ^ . 4 01116 נ 11 נ> 1111185865 אל 10 ז) £00 ■ 1€1 ) 0 0£001£ ק 0 י> 11 זמ.\( 
(״תורת התפתחות־האדם״), 1874 ) . 1 ) ת 111£ י 1111$1£01 ^ 1 
• 111 ז 3 א (״יצירות־אמנות של הטבע״), 11903 - 6115 ( £61 016 
־ 161 )מנ 1 ׳י 1 (״פלאי־התיים״—השלמה ל״חידות־העולם״), 1904 . 

"פרית־המוניסטים" שמרה על האופי הליבראלי, 
ששיווה לה הקל, ב 1921 נתקבלו במצעה החלטה למלחמה 
על השלום וגינוי מפורש של האנטישמיווב ב 1933 הוכרזה 
הברית בבלתי־חוקית ע״י השלטון הנאצי ן ב 1946 נתחדשה. 

- 18 ^\ ; 909 ! .£ ,ץ^! .זיג ; 1900 ..}{ .£ ,־ 8016011 

.מ .£ מע <ת 01 ;* 1919 /.מ , 3110 מ 1 

■£ י 18 זגי 11 ־ 11 . 8 ; 1919 ,( 50 .מזו ,.! 1^0(01^x1/11 <ו 0 ) 

,. 11 .£ ,■ 1 ־ 11305 .א ; 1920 ,( 26 ,. 1 מ 111 ־ 5 . 11 ; 1920 
) 111 ) 1 .״ .מ .£ ,ז־ז־ג 1 ־ 11 . 0 ; 1943/1 , 1-11 .ס 

)^ 1 ) 31302, 001 1x0 .ז\ ; 1934 ,^ 011 ) 0 ) 11 ) 3 ) 11 ) 11 )) 0 ^) 1 ! 1 ) 11 ו/) 1 
. 1934 .. £1 £ .״ /> 7 < 8 )!/) 11 )< 1€1 ו 1 ) 1 ) 2 

י. י. 

הקליט, ךי^׳ךד — 1 ׳ 5 ו 31£11 ]£ £1 ש 10113 ) 1 — ( 1553 — 1616 ), 
חוקר אנגלי בתולדות התגליות הגאוגראפיות. הק׳ 

היה מן הראשונים, שראו את חשיבותה של הקולוניזאציה 
לכלכלתה של אנגליה, ועודד בחיבוריו את ייסודן של מו¬ 
שבות אנגליות מעבר לים, הדחיפה להתעניינות בארצות 
החדשות באה לו בנעוריו מקרובו, שגם שמו היה ר. הק׳ 
וששימש יועץ כלכלי לחברה בריטית למסחר עם רוסיה. 
הק׳ למד באוהספורד יוונית ולאטינית, לשונות חדשות 
ותאולוגיה והוסמך לכמורה ב 1578 , אבל את רוב זמנו הקדיש 
לחקר התגליות הגאוגראפיות שנעשו עד זמנו ולאיסוף חומר 
על נושא זה מתוך ספרים ומפי ספנים ונוסעיה. ב 1582 
פירסם את ספרו הראשון 1116 111118 :> 011 :ז * 386 ץ 0 ז\ $ז 6 ז 11 ם 
61163 מז.ו 2 0£ 6116 זי 1500 ם ("מסעות שונים, שהיו כרוכים 
בגילוי אמריקה״). ב 1583/85 שימש כומר בצירות האנגלית 
בפאריס, וכאן כתב את מחקרו הגדול*. 31 ש €1 מ 1 ־ 1 ? 16 ^ x 

11511 §!!£ 1116 0£ 61165 ^ 015601 ג} 311 3565 ׳( 0 /\' , 5 מ 0 נ 31 §נ׳ג 13 ' 1 
¥6315 1500 111656 מ!!!)!'!! ! 431101 < ("ההפלגות, המסעות 
והגילויים העיקריים של האומה האנגלית במשך 1500 השנים 
האחרונות״), שהופיע ב 1589 (מהדורה מורחבת של ספר זה, 
בשלושה כרכים, יצאה ב 1598 — 1600 ). ב 1584 הגיש תזכיר 
לסר וולטר דלי(ע״ע) על ייסודן של מושבות־מטעים בארצות 
שמעבר ליםן התזכיר נדפס ב 1877 . הק׳ גם תירגם לאנגלית 
ספרי״מסעות מספרדית ופורטוגיזית. את ייסודה של ורג׳יניח 
באמריקה הצפונית ואת תנועת המהגרים לאמריקה בדור 
שבא אחריו אפשר לייחס במידה מרובה להשמתו, הק׳ בם 
שימש זמרמה מרצה לגאוגראפיה באוכססורד. ב 1846 נוסדה 


באנגליה על שמו חברה (ץ:ז 80616 זץג 31111 מ) להוצאת ספרות• 
מסעות מדעית, הקיימת עד היום. 

. 1946 ,!ז 0 ! 1 )))! 51 ! 111 ^ 311 .זז £ ,(. 04 ) 1 מ 03 ץ. 1 .£ 

א. י. בד 

ד>^ 3 ךר׳ ?ריךדך ו^זזלם (האביר) פון - 1164111611 ? 

! 16 ) 136111311 ? מסזי £11161 , 1 ז 1111611 זמי — ( 1816 . 

בורטשייד, על-יד אכן — 1877 , לאוני, על ימת-שטרנברג 
[באיוואריה]), סופרי גרמני. לאחר ששירת בצבא ופעל 
כעיתונאי נלווה אל אציל אחד במסעו לארצות הים 
התיכון (את רשמיו 
מנסיעה זו סיכם בס¬ 
פר בן שני כרבים ב¬ 

שם 611 קץ;ז 60 י 611 ג 3£1 כ 1 
[דאגרוטיפים], 1842 ) 
^ 1846 בשם "מסע ל¬ 
מזרח"). ב 1843 נת¬ 
מנה מזכיר ליורש- 
העצר של מדינת־ 
וירטמברג וליווה את 
אדוניו במסעותיו ב־ 
רחבי-אירוסה. ב 1849 
נמנה על מטהו של 
המצביא רדצקי בשעת מסע־המלחמה של זה האחרון נגד 
פימונט, ואף שימש כתב משדה-הקרב. ב 1857 יסד את 
הירחון ■! 466 ? 1 > 11111 }ת 611,3 ( 01 ("מעל יבשה וים"), שזכה 
בעריכתו של הק׳ לתפוצה ניכרת. ב 1859 השתתף שוב 
במסע-המלחמה האוסטרי לאיטליה, ב 1861 הועלה על-ידי 
הקיסר פראנץ יוזף לאבירות. — הק׳ היה סופר ראליסטי 
ונתחבב בשעתו י על קהל-הקוראים הן על־ידי 'תיאוריו 
המרתקים מחיי-הצבא והן ע״י סיפוריו, הקומדיות שלו וביחוד 
ע״י הרומאנים המרובים שחיבר — רומאנים, שנשמעה בהם 
נימה של ביקורת על הליקויים החברותיים בזמנו. מאלה זכו 
לפירסום מיוחד: 1 ) 6 ת 51:111£ 860 !!£, 2 כרכים, 1852 ) - 0 ז £11 
ת 6 ל 61116 ׳\ 51613 31561165 ^ (״חיי-עבדים באירופה״, 4 כרכים, 
1854 )) 311 מ 01 :ת £11115116 (״רומאן של אמך, 5 כרכים, 1866 ). 

,) 1 !/() 310£13 ) 1111 ) 0 ) 0 פ 1 ) .// ,£ז £ , 1£ ־ 311 ז? .ן 

. 1932 , 001 ז 11 ^>£) 1 . 1 > .ס .// , 11 ־־? . 06 ; 1878 ,( X 

פ. נ. 

ע״ע חזזי^ זייני־; מ 9 חר. 

הקפות, ע״ע סכות. 

הקר, איזק תזטם — 1661161 ? 1135 ז 1110 ' 15336 —( 1819 — 
1888 ), מנהיג קאתולי אמריקני. הקר נולד בניו־יורק 
להורים פרוטסטאנטיים ממוצא גרמני. ב 1844 עבר אל הכגסיה 
הקאתולית. ב 1859 יסד, בהסכמתו של האפיפיור פיוס ) 0 , 
את אגודת "הכמרים המיסירנאריים של השליח פאולוס" 

( 16 ! 05 <ן^. 1116 301 ? .:! 8 0£ 6515 !!? ץי 31 מ 15510 ^), שבראשה 
עמד עד 1871 , מטרתם העיקרית של "פאוליניסטים" אלה 
היתה להחזיר את הפרוטסטאנסים אל הכגסיה הרומית, מת¬ 
הילה בניריורק ולסוף באמריקה הצפונית כולה, החברה 
קיימת עד היום. ב 1865 יסד הקר את הירחון הקאתולי 
הראשון באמריקה, ״העולם הקאתולי״ ( 031110116 116 ז 
!)!זס/מ־). ע״י מה שדרש תשוםת-לב לנטיד, הדתית הטבועה 
באדם והתנגד לשיטה האסכולאסטית הרגילה, נעשה הקר 



ס. ו, האשזכדר 


165 


הקד, איזק תומס — הרברט, ג׳ורג׳ 


166 


המב?זר של המודרניזם הקאתולי (ע״ע קתולית, כנסיה). 
שבראשיתו היה נקרא "אמריקניזם". 

ה^ר. פריידו — 001001 ^ 0011:1011 ״? — ( 1811 — 1881 ), 
מהפכן גרמני סוציאליסטי, עבד מ 1838 כעורך־דין 
במנהים שבבאדן ופעל מ 1842 כציר בית־הנבחרים של ארצו 
מטעם השמאל הקיצוני. כשה״טרם־פארלאמנט"(ע״ע גרמניה, 
עם׳ 449 ) דתה במארס 1848 את הצעתו להכריז על רפובליקה 
גרמנית, עורר הקר מרד בדרומה של באדן, שדוכא בכוח 
צבאי. הקר נמלט דרך שווייץ לאה״ב, חזר ב 1849 לגרמניה, 
אך שוב הוכרח לברוח לאמריקה. כאן התיישב כחקלאי 
על־יד בלויל, אילינוי, ונלחם ב 1861 — 1864 כקצין בצבא- 
הצפון (ע״ע ארצות־הברית, עם׳ 175/180 ). ב 1872 פירסם 
אח נאומיו והרצאותיו ( 8€0 מ 01-1€511 ז\ 1 ) 110 1011 > 0 ^ 1 ). הקר 
היה בשנות המהפכה בגרמניה ( 1848/49 ) מנהיג מקובל בעם, 
ואת ״שיר־הקר״ — מעין מרסייזה של המרד בבאדן — הוסיפו 
לשיר בדרומה של גרמניה עד תחילת המאה ה 20 . 

.[ ; 1891 ,ב 6€1 ש^ 

. 1917 

ע״ע הגייזן, ת 1 רת ה־;וע״ע מדזת ^התזךה 
נךו^ת בהן. 

הךאיעי (רובינוביץ), א^רןם ( 1881 , נובו־מויסקובםק 
[אוקראינה] — 1953 , ירושלים), בוטנאי יהודי׳ חלוץ 
הבוטאניקה העברית. הר׳ למד תחילה בישיבה והיה מורה 
ב״חדר מתוקן"! אח״כ התחיל לומד מדעי־הטבע באוניבר¬ 
סיטה בנאגסי( 1905 ). ב 1906 עלה לא״י ונתמנה מורה לטבע 
בבתי־ספר ברחובות ובפתודתקוה! ב 1907 יסד את המוזיאון 
הבוטאני הראשון בא״י. את לימודיו הבוטאניים השלים 
באוניברסיטה של לוזאן ב 1909 — 1914 . מ 1914 ואילך הורה 
בבתי־םפר תיכונים בתל־אביב ובירושלים. יחד עם אשתו 
וחברתו־למקצוע חנה הר׳ אירגן ופיתח את המוזיאון 
לצמחי התנ״ך והתלמוד, את "גן הנביאים ורז״ל" ואת המכון 
לחקר צמחי א״י בטבע ובספרות העברית העתיקה. מ 1926 
היה מחברי הסגל האקאדמי של האוניברסיטה העברית, 
וב 1935 נתמנה בה מרצה בבוטאניקה של התנ״ך והתלמוד. 
הר׳ הירבה לתור בא״י ולחקור את הצומח שלה, את השימוש 
בצמחיה ואת הפולקלור הקשור בהם. על סמך מחקרים אלה, 
בצירוף מחקרים לשוניים בגילגולי שמות־הצמחים בעברית, 
ארמית,ע רבי ת, ועוד, עשו הראובנים רבות להסברת המונחים 
הבוטאניים העבריים העתיקים ולזיהוים של צמחים, שנזכרו 
בתנ״ך ובתלמוד. — מחיבורי א. וח׳״הר׳: מחקרים בשמות 
צמחי א״י, א׳—ב', תר״ץ ז אוצר צמחי א״י, 1941 . 

הראובני, דוד, ע״ע דוד קךאובני. 

הראת 01:31 ^ 1 ), עיר־הבירה של חבל־הראת (שטחו 

כ 130,000 קמ״ר ומספר אוכלוסיו כ 1,150,000 [ 11948 ) 
בצפודמערבה של אפגאניסטאן! מספר תושביה כ 0 ( 76xx 
( 1948 ). יושבת בעמקו הפורה של נהר הרי־רוד (שבו הותקן 
ב 1949 — 1956 מפעל־השקאה בסיוען של אה״ב), כמרחק של 
כ 115 ק״מ מן הגבול הפרסי ושל כ 90 ק״מ מברית־המועצות. 
להר׳, המשמשת צומת של דרכים מן המזרח הרחוק (אחת 
מדרכי־המשי) לחופי הים התיכון ומהודו לטוראן, נודעה 
השיבות כלכלית וצבאית מימי־קדם. בהר׳ תעשיית־טכסטיל 
מפותחת (משי, צמר, כותנה, שער־גמל), ברובה מלאכת־יד. 
היא משמשת שוק לתוצרת החקלאית של עמק הארי־רוד 


ולסחר־החוץ של אפגאניסטאן עם שתי שכנותיה. היצוא העי¬ 
קרי הן פרוות־קאראקול. הר׳ של זמננו הוקמה במאה ה 16 , 
כ 5 ק״מ מצפון לאפיק־הנהר. היא מוקפת חומה, ושני רחובות־ 
שנקים, שעוברים בה לארכה ולרחבה, מחלקים אותה ל 4 
רבעים. תושבי־הר׳ מורכבים מדוברי פרסית (או טאג׳יקית) 
וטור^מנית (או אוזבקית). כמו בפרס, שלטת אף כאן הכת 
השיעית. 

הר׳ נזכרת בכתובות מימי דרייוש הגדול ( 520 לפסה״נ) 
בשם ד,ראיוה. היוונים ידעוה בשם אריאה ובתקופה ההלניס¬ 
טית נקראה אלכסנדריה אריאון. אחר הכיבוש המוסלמי( 652 ) 
נכללה בפרובינציה ח׳וראסאן והיתה כרך גדול. ב 1222 הח¬ 
ריבוה המונגולים, ולאחר שנבנתה מחדש נפלה בידיהם שוב 
ב 1307 ז ב 1383 נחרבה ע״י טימור-לנג. הר׳ היתה עיר־הבירד, 
של אחת מן השושלות ממוצאו שלי בית־טימור, ובמאה ה 15 
הגיעו בה לפריחה האמנות (ביחוד הציור המיניאטורי) וה¬ 
ספרות (נזאם^ל-דין, עלי־שיר נואי ואחרים) בפרסית וטור־ 
קמנית. ב 1510 נפלה ביד הפרסים, ב 1717 הוציאוה מידם 
האפגאנים. הפרסים חזרו וכבשוה ב 1842 וב 1856 , אבל לא 
החזיקו בה מעמד אלא זמן קצר־ביחס (עד 1863 ). 

קהילת הר׳, המונה כ 2,500 יהודים ( 1956 ), היא הגדולה 
בקהילות אפגניסטן (ע״ע). 

א. י. בר 

ד,ךבןךנ״וי־להלמםבןךג, ע״ע ההובןךג 

הרבנום מאורום, ע״ע ר 3 נום מאורום. 

דוךןךט, ג׳זךנ׳ — זז 0 ס 1:1 ס 00012611 —( 1593 , מונטגומרי 
לןםל, וילז — 1633 , בסרטון, על-יד סולזברי}. 

משורר אנגלי, הר׳ נולד למשפחה'מיוחסת, שהרבד, מבניה 
התבלטו בחצר־הסלוכה, ואחיו הבכור היה הלורד הרברט 
מצ׳רברי (ע״ע). הר׳, 
שנתייתם מאביו, סר 
ריצ׳ארד הר׳, כשהיה 
בן שלוש שנים, חונך 
ע״י אמו, וזו האחרו¬ 
נה, אשה מוכשרת 
ומשכלת, היתד׳ פעי- 
לד, בחוג של אנשי־ 
רוח, שעל חבריו נמנה 
ג׳ון דן(ע״ע). כך בא 
הר׳ במגע אישי עם 
דן, שדדה מיוצריו 
החשובים של הסגנון 
ה״מטאפיסי" בשירה 
— סגנון, שהר׳ עתיד 
היה להשתמש בו, 
ב 1616 סיים הר׳ את 
לימודיו ב 0011020 ׳ 0115 ״ז בקימבריג׳ (בתואר , 64 ), 
וכאן גם נתמנה תחילה כ״עמית"("\ 0110 ?), ואח״כ (ב 1618 ) 
כמרצד, לרטוריקה. זמן-מה חשב על קאריירה חולונית 
קשורה בחצר־ד״מלך, אך לסוף ויתר על שאיפות אלו והצטרף 
לכנסיה — מעשה בלתי־רגיל באותו זמן בין בני המשפחות 
המיוחסות. ב 1626 הוסמך כדיאקונוס וב 1630 ככומר; אך 
עוד קודם לכן נתמנד. רקטור של במרטון, ובתפקיד זה שימש 
עד שמת (בגיל 40 ). 



ג׳זרג" הרברט 





167 


דלרברט, ג׳ורג׳—חרברט, יוחן פרידדיר 


168 


במסה שלו סןקומס־ד 1110 68110 ת? (.כהן המקדש"), 
1652 , משתקפים האידיאלים, שעמדו לעיניו במילוי תפקידו 
הכנסייתי, וכך הלדהרוח הרווח בשיריו הדתיים, שנתפרסמו 
חדשים אחדים אחר מלתו, בשם צבתסס? ^ 0 ז€ג 8 {־!קבםסז 10 ר 1 ' 
301113110115 (£ ^^ 3 ׳ 11 •ו? 31111 (״המקדש < שירים קדושים ומבעים 
אישיים"). בזכותו של כרך זה נמנה הר׳ על ששת המשוררים 
הדתיים הגדולים ביותר, שקמו בספרות האנגלית החדשה. 
הספר כולל שלושה חלקים: הראשון — 01:011 ? 1-011 ט 11 ס 1110 
(״אכסדרת הכגסיה״) — הוא שיר דידאקטי ארוך, שמפרט 
את המצוות, שהאדם חייב לקיים כדי שיהא ראוי להשתתף 
בתפילה בציבור בכנסיה. כמה מעצותיו מצטיינות בידיעח־ 
העולם, שהיתה אפיינית לידידו ומעריצו של הר׳, סר פרנסיס 
ביקון (ע״ע) — תכונה, שאפשר למצאה גם ב 11511 ) 01111311 
5 ל:נ 0 ׳\ 0 ז? ("משלי זרים"), שהר׳ היה נוהג לאספם. שיר ארוך 
אחר — 1 ת 111113 \ €11110011 110 ־ 1 ׳ (״הכנסיה הלוחמת״) — 
מהווה את החלק השלישי של "המקדש") הר׳ מתאר בו 
ברוח אנטי־קאתולית את התפשטותה של הכנסיה הנוצרית 
מן המזרח אל המערב, כשהחטא מלווה אותה תמיד בדרכה) 
הוא טוען, שבאמריקה יש לתלות את מיטב התקוות לתחיה 
דתית. אך את העניין, שעדיין מוצאים בשני שירים אלה, יש 
לייחס בעיקר לעובדה, שנכתבו ע״י מחברו של החלק האמצעי 
של הספר — כ 14 תריסרים של שירים ליריים, שכונסו בטעם 
תחת השם הכולל €11111011 7110 ("הכנסיה"). בעוד שאחדים 
משירים אלה אינם אלא שירי־הלל לפולחנה של הכנסיה 
האנגליקנית, מתארים רובם את המאבקים הפנימיים, הנערכים 
בנפשו של עבד־אלוהים, שלעיתים הוא מסרב לקבל עליו את 
העול ולעיתים הוא רואה את עצמו בלתי-ראוי לו, וע״י כך 
הם מתעלים לגובה דתי כללי, על־כיתתי. הודות לסגנון 
המטאפיסי, שהונהג ע״י ג׳ון דן, הוא כותב על התרחשויות 
נפשיות אלו מתוך חירות ושנינות. הר׳ כינה את עצמו בצדק 
"הטרובדור של אלוהים". אך היה בעל נפש פאטריצית, שהיא 
ניכרת ביחוד באלגאנטיות המלוטשת, אך הבלתי־מלאכותית, 
שבה הוא מתאר'את תנודות המזג הפנימי של הנפש הנו¬ 
צרית — בין ענני החטא האורבים לה ובק חומה ואורה 
של האהבה. 

יצירותיו של הר׳ ( 01-1£5 ז\\') יצאו ב 1945 בעריכתו של 
פ. א. הצ׳ינסון. 

■א ■€ , 16 )/ 11 .ס ; 1670 ,.// . 0 {ס ס/').! , 00 ) 31 זוו . 1 
, 1946 . 0 .. 1 ; 1906 

. 0 • 5 ' €1 מ 1 מ 5111 . 14 • 1 ; 1952 ^ 

. 1954 . 0 , 911 ־ 601:1 . 1 ל 1 ; 1954 

ד. א. ם. 

הךבךט* יוהן 9 ךיךריף — ־ 01 ^ 1 1011 ז 1 ) 1£ :נ£ 101131111 
1 ז 3 ל — ( 1776 , אולדנבורג — 1841 , גטינגן), 

פילוסוף ופדאגוג גרמני. היה פרופסור לפילוסופיה בקניגסברג 
(במקום שיסד סמינאר פדאגוגי) ב 1809 — 1833 ובגטינגן — 
ב 1833 — 1841 . עמדתו בתולדות הפילוסופיה נקבעת ע״י 
ניגודו לבדזמנו הגל (ע״ע). יחסו להגל מתאים ליחסם 
של הפילוסופים האלאטיים, ששללו כל שינוי וכל תנועה, 
אל הדקליטוס (ע״ע) בתולדות הפילוסופיה היונית (ע״ע). 
לפי הגל, כוללים הדברים סתירה, והיא שדוחפת אותם 
לקראת שינוי והתפתחות. הר׳ רואה סתירה בתופעות של 
הדברים, אלא שלדעתו נובעת סתירה זו מ תפיס תנו 
הבלתי־נכונה. הוא מבקש לשחרר את הדברים מן הסתירה 



יוהאן פרידריר הרנארט 


ולהגיע למושגים חפים ממנה. הממשות בגילוייה מגשת לנו 
מושגים מלאים סתירות, ומכאן שאינה אלא תדמית. תפקידה 
של הפילוסופיה הוא "עיבודם" של המושגים הנקנים באמ¬ 
צעות הניסיון. אנו מדברים, למשל, על עצם בעל תכונות 
מרובות, אך מכאן 
יוצא שהרבים הם אחד 
והאחד הוא רבים. 
וזוהי סתירה. סתירה 
היא גם הנחת קיומו 
של חומר, שמתחלק 
עד אינסוף. גם מושג 
השינוי כולל סתי¬ 
רה. אם אנו עומדים 
על זהותו של הדבר, 
אין אנו יכולים להכיר 
בשינויים. בדומה לזה 
כולל סתירה מושג 
הסיבתיות) שהרי 
כשהסיבה נ מצאת,כבר 
נמצאת גם התולדה, 
וכיצד נסביר את הזמן הדרוש לתהליך ההסבה? גם מושג 
האני אינו מחוסר-סתירה. האני הוגדר ע״י פיכטה (ע״ע), 
שהיה מורו של הר׳ בינה, כזהות הסובייקט והאובייקט, ועל 
זהות זו ביקש פיכטה ^בנות את שיטתו. אך זהות כזו אינה 
אפשרית, לסי הר׳, שהרי כיצד ידמה ד,"אני" את "עצמו", 
אם הוא ו״עצמו" זד.ים הם? כיצד יש להבין את הופעתה 
של שניות בתוך אחדות פשוטה ? 

כל הסתירות הללו מראות, שד״ניסיון סותר את עצמו. 
הפילוסופיה מצווד, לשים במקום הניסיון המדומה קבוצה של 
יחידות פשוטות חפות מסתירה, שמהוות את העולם האמיתי, 
והיא צריכה להראות כיצד הקיום־ביחד של היחידות הללו 
יוצר בתוכנו את התדמית המשלה. במקום תכונות מרובות 
בעצם אחד יש לראות יחסים בין היחידות הפשוטות, 
ומה שנראה לנו תחילה כתכונות מרובות אינו אלא יחסיו 
של העצם הפשוט, שהוא בעל תכונד, אחת בלבד, אל עצמים 
אחרים ("מתודד, של היחסים"). 

כדי לסלק את הסתירות צריכים אנו להניח יש, (א) 
שמהותו כולה חיובית! (ב) שד,וא פשוט בתכלית) (ג) שאין 
מושג הגודל חל עליו. אם יש יחידות מרובות — א', ב׳, ג׳, 
וכו׳ —, קיימים ביניד,ן יוזמים חיצונים, שאינם מביאים עמד,ם 
שום ריבוי. הר׳ קורא ליחידות אלו בשם "ממשים" (ראליה). 
ה״ממש" אצל הר׳ מתאים לאטום או למונאדר, בשיטות 
אחרות. אין לממשים תכונות חושניות. הממש הוא בלתי* 
משתנר" נצחי. תורתו של הר׳ קרובה ביותר לתורתם של 
האלאטים, אלא שהוא מניח_ישים פשוטים מ רוב י ם בניגוד 
לאלאטים, שהניחו רק יש אחד מתמיד ובלתי-משתנה. בזה 
מסכים הר׳ עם האטומיסטים, שהניחו יחידות ראשוניות 
מרובות, אלא שטעו במר, שייחסו לאטומים התפשטות, 
הכוללת סתירה לד,נחתם היסודית. כל "ממש" הוא בעל 
איכות פשוטד, ומתמדת משלו — איכוו 4 שאין אנו מכירים 
אותה, אלא שאעפ״כ אנו יכולים לדעת משהו עליה. כשם 
שהעשן מרמז על האש, כך מרמזת התדמית שבניסיון על 
ההוויה האמיתית. 

מתוך הנחתן של היחידות הנזכרות ביקש הר׳ לבנות 


169 


הרפרט, יוהן פריידריו—הרכרט מצ׳רגדי, אדוארד 


170 


את העולם הנתון לנו. לשם כך הסתייע בעקרון של .שימור 
עצמי", ששאל מן הביולוגיה. כל יחידה מגינה על עצמה מפני 
"הפרעות" מן החוץ, וכל התרחשות אינה אלא גילוי של הגנה 
ממין זה. כך נוצרות התופעות. התכונות המשתנות, המופיעות 
בעולם־התדמית, אינן אלא פרספקטיוות, "בחינות מקריות", 
שהן זרות ליחידות עצמן 118€ ^ 1£ ו 2 ). 

תמונת־עולמו של הד היא, איפוא, פלוראליסטיח, בנויה 
על ריבוי של מהויות פשוטות בתכלית, שאין בהן שום 
השתנות כלל. היחידות הללו קיימות ביחד, בלא שתפעלנה 
זו על זו פעולה סיבתית. כל יחידה נשארת בזהותה, ובניגוד 
למונאדות של ליבגיץ (ע״ע) גם לא חל בה שום שינוי 
פנימי. העולם הוא כולו סטאטי, והשינויים הנראים ביחידות 
אינם אלא "בחינות מקריות", כמו שהצבע האפור נראה 
לנו לבן בהשוואה לשחור, ושחור בהשוואה ללבן. בשאלה, 
אם "בחינות" אלו הן סובייקטיוויות או אובייקטיוויות, 
מחולקות דעותיהם של המפרשים. הנס פיהץגר (ע״ע) טוען, 
שהן אך ורק פיקציוח סובייקטיוולת, ואילו'וינדלבנד (ע״ע) 
מייחם להן אובייקטיוולת מסויימת. 

את הסתירה במושג האני מסלק הד ע״י מה שהוא שם 
במקום האני את הנפש, שהיא אחד מן ה״ממשים". היא יחידה 
פשוטה ומחוסרת־ספיקות (בניגוד להנחה של פסיכולוגיית־ 
הספיקות המסרתיוז). ה״שימור העצמי" של הנפש מתבטא 
בדימויים. הרגש והרצון אינם אלא יחסי הדימויים. 
אופי אינטלקטואלי זה של תורת־הנפש של הד מתבטא גם 
במה שהוא מעמיד את תורת־המידות על תורת־הלפי. תורת־ 
המידות מתבססת על חמש אידיאות — חירות, שלמות, רצון 
טוב, צדק, הגינות — המוצאות חן בעיניו של האדם. 

הפסיכולוגיה של הד שואפת להבין אח החיים הנפשיים 
ע״י מכאניזם של דימויים, שמעכבים זה את זה דוגמת 
הכוחות הפיסיקאליים. הד קיווה להשתמש במאתמאטיקה 
גם בתורת־הנפש, במו שהדבר נעשה בפיסיקה. הדימויים 
הנךחים מן התודעה על־ידי דימויים אחרים אינם מסתלקים 
כליל, אלא מוסיפיס להתקיים בדמות שאיפה לעליה חדשה 
אל התודעה. הדימויים שנתקשרו פעם זה לזה מושכים 
אליהם דימויים חדשים, קרובים להם, ושואפים להתמזג עמהם 
ב״אפרצפציה". הקשב, הזכירה וכד' הם תהליכים של אפד 
צפציה, התלויים ביחס השורד בין הדימוי החדש ובין 
הדימדים, שכבד הופיעו בתודעה. החקלאי, למשל, מסתכל 
בנוף בעיניים שונות משל הצייר. תפקידו של החינוך הוא 
לארגן את הדימויים בנפשו של התלמיד באופן שישמשו 
הכנה טובה לקליטתם של דימויים חדשים. 

השיטה הפדאגוגית של הד באה על ביטויה בחיבורו 
13805111 )^? 16111€ ז 61 § 1 ^(״פדאגוגיה כללית״), 1806 , ובהד 
צאות הפדאגוגיות שלו, ־ 1 ז 1 ז 1€5 :! 0 ז\ 
״ 8£ , 1836 . הד תבע אוטונומיה לתורח־החינוך, שהיחה 
כלולה עד זמנו בלימודי הפילוסופיה, המטרה של החינוך 
היא ״חיזוק האופי המוסרי״. הדרכים לכך הם: שלטון, לימוד, 
משמעת. התנאי העיקרי של הצלחת־הלימוד הוא שהמורה 
יעורר בחניך הקשבה־מבלי־משים. פעילותה של הרוח בכללה 
מתחלפת מהתעמקות מזה לקליטה מסודרת של דימויים 
חדשים בתוך אחדות התודעה ( 118 גו 66511111 ) מזה. ומכיון 
שבתהליך זה כולו מתחלפים מנוחה ותנועה, מתקבלות ארבע 
דרגות צורניות כתחנות־לימוד: "בהירות" "אפרצפציה", 
"סיסטמאטיזאציה", "שימוש מתודי". תלמידו של הד, ט. 


צילר (ע״ע), דרש, שכל שיעור של המורה יתאים במבנהו 
לארבע דרגות אלו. 

הדידאקטיקה של הר׳ שלטה עד סוף המאה ה 19 בבתי־ 
הספר היסודיים של אירופה התיכונה וארצות אחרות. באה״ב 
קיימת "חברת הד" לחקר שאלוח־החינוך. עם תלמידיו של 
הר׳ נמנים שני חוקרים יהודיים חשובים: מוריץ לצרוס 
(ע״ע) והימן שטינחל (ע״ע). בין מבקרי שיטתו הפדאגוגית 
יש להזכיר במיוחד את אוטו וילמן (ע״ע). 

הוצאת כתביו: 116 :> 111 תו 53 , 111861 ? .ס . 11 
1912 — 1887 ,. 01 ׳ 1 19 , 16 ןז 6 ׳\\. 

ו. ויגדלמד, תולדות וזסילוסופיד. החדשד., תרצ״ד^! 

^ 1 ( 1 , 1 ? , 11 ; 1855 ,( 11 

,קזסזגא .? ; 1885 ,( 1 €%^ס 1101 ז 0 

; 1907 , 1 ';*מ 

; 1910 

-^ £91 מין ^^^ 0 ^ 80 ז,.// ,' 11€1 ן 31 ^ .מ 

גמ/ ; 1912 

,־ 3€1 > 501113 ; 1915 

. 1956 .( 8 1£1 ז 55011 ז 113 ס 1 ׳ל) 5 ,^! 

ש, ה. ב. 

הךבךט מ^׳ךברי׳ אדוארי, לורד - ,״ 116 ־ 11101 > 11 ־^ו ££1 
ץ־ 111 י 1 ־ 01161 0£ :!■זסגןזס!? (ם 1:0 ב 8 ) 1 >:ו 0 ״ 1 — ( 1583 , 

אחוזת איטון ע״נ סודן [שרופשיר) — 1648 , לונדון), מדינאי 
והוגה־דעות אנגלי''? אחיו של ג׳ורג׳ הר׳ (ע״ע). מ 1608 
ואילך חי חיי הרפתקות ונדודים, שהה זמן־מה בחצרו של 



הרכרט מצ׳רכרי, ריורן! מיוחם לוויליאם לארקין. 

חסחזנה חראיפונה ׳ 8 ל הסאח ה 17 . הנאלריה הלאומית לדיוקנאות, 
לונרוז 


אנרי ^ 1 , מלד־צרפת, ערך דרקרבות, ונלחם בהולאנד על 
צידו של נסידאוראניה, שהיה ידידו. אחר מסע לאיטליה 
חזר ב 1617 לאנגליה; ב 1619/21 ו 1622/24 שימש ציד 
אנגליה בפאריס. בימי מלחמת־האזרחים האנגלית הראשונה 
( 1642 — 1646 ) הסתכםך עם שני המחנות; ב 1644 הסגיר 
אח ארמונו, סונטגומרי, לחילות־הפארלאמנט. 




171 


חרברט פמ׳רגרי, אדוארד—חרגל 


172 


הר' היה איש־הבארוק ז השירים שחיבר (קובץ מהם יצא 
אחר מותו, ב 1665 } הושפעו משירתו של ג׳ין דן (ע״ע), 
שהיה ידידה של משפחתו. אך עיקרה של תרומתו כלול בספרו 
הלאטיני , 613110116 ע 6 ז 3 י 111 ] 1 נ 11181 ) 11$ ) 1 ט 0 זק , 16 ג 1 וז 6 ׳\ 06 
£31$0 111613 נ 05$11 <ן 1$101111,3 *ו ¥6 3 (*על האמת, במה שהיא 
נבדלת מן ההתגלות, מן הסביר, מן האפשרי ומן הסעות"), 
1624 , שבזכותו הוא נמנה עם חלוצי ההשפלה (ע״ע) ונחשב 
לאבי הדאיזם (ע״ע). אע״פ שהוג 1 גרוטיום (ע״ע) יעץ לו 
לפרסם ספר זה, לא החלים הר׳ לפעול לפי עצתו אלא לאחר 
שניתן לו *אות מן השמים". 

בדומה להוגי־דעות אתרים, שמקורות השכלתם היו של 
הרנסאנס, ביקש גם הר', בתקופה של מלחמות״דת, למצוא 
את הדת האמיתית. מפני־כן חקר לסימני־ההכר והמקורות 
של האמת בכללה, וחקירה זו פותחה עליידיו לשיטה של 
תורת־ההפרה. יסודה של שיטה זו הוא ( 1 ) שיש מושגים 
משותפים לכל בני־האדם׳ ( 2 ) שמושגים אלה קודמים לכל 
ניסיון ו( 3 ) שהם משמשים בסיס לניסיון האנושי. לדעתו של 
הר׳. נובעים מושגים אלה, הבאים לו, לאדם, מלידה, מן 
ה*אינסםינקט״ של התבונה, שהוענק לאדם ע״י הטבע — 
כלומר, ע״י אלוהים. ממושגים אלה נובעות אמיתות־היסוד 
המשותפות לכל הדתווג אמיתות־יסוד אלו — שהן להר׳ מעין 
אוצר־ז־וגמות מינימאלי (ע״ע דאיזם, עמ׳ 772 ) — מבו¬ 
ססות, איפוא, על כוח־הכרתנו הטבעי(התבונה), ורק במידה 
משנית על התגלות, ואין למסורות על ההתגלות תפקיד 
בהתהוותן. הן-הן תכנה של ה״דת הטבעית", שלפי תפיסתו 
של הר׳ היא שלטת בכל מקום ובכל זמן, ובמובן זה 
הוא קורא לה הדת ה״קאתולית" (כלומר, הכללית). הר׳ 
נלחם בדוגמאטיות הדתית מזה ובמסקנות הראדיקאלית מזה. 
על ספרו של הר׳ *על האמת" נכתבו ביקורות יסודיות 
הן מצד מגינים על הנצרות הכנסייתית-הדוגמאטית והן 
מצד הוגי־דעות עצמאים, כגון פ. גסנדי (ע״ע), במכתבו 
אל הר׳. שהיה ידידו, ודקרט (ע״ע). במכתבו אל מרסן 
(ע״ע)* ג׳ז׳ן לוק (ע״ע) מביא בספרו -מסה על השכל 
האנושי״ (חלק א׳, פרק ג׳. סעיפים 15 — 19 ) הוכחות "נגד 
הלורד הר", שהן מכוונות להראות את הטעות בהנחתו 
בדבר קיומם של ,-עקרונות טבועים מלידה". 

ב 645 ! יצא ספרו הלאטיני של הר׳ וז 1 נזז 0 זז 6 5 נ 5 ט 63 06 
(״על הסיבות של הטעויות״), ובאותה שנה — 6 ת 611810 ש 06 
13161 (*על דת ההדיוטות"* תרגום אנגלי של ספר זה, בצירוף 
מסה ביקרתית על חייו וביבליוגראפיה מקפת. יצא ב 1944 
ע״י ם 630 ו 61 :וט 11 . 11 ). ב 1663 יצא ספר נוסף של הר, אף 

הוא בלאטינית, מזט! 2611111 0116 ג 6118 ז 06 ("על דת האלי¬ 
ליים"). — הר׳ כתב גם אוטוביוגראפיה(יצאה ב 1764 בערי¬ 
כת ה. וולפול וב 1886 בעריכת ם. לי [ 1,6€ . 5 ]). 

; 382-390 . 921 [ , 11 , •ו^ס ,ז 6 ח 1 ז)ו 31 >\ .ק 

, 1934 , 4 (ן 4 ו 0 ז^:) 1 > 8 ?*ז . 2 

.זז */* *?״׳שש < ,^^<ן 0 ,עש/׳* **ז. 8,1551 .זג .זג; 11 ׳\ . 611 

. 1947 ,. €11 

א. ע. ש. 

ןןך 3 ךעוטץן ןיגמונד פון — ת 0 ׳\ שש 61116 זע ,(>תט 1 ח 62 ו 8 

חו 816 ש 6 לש 146 ( 1486 — 1566 ), דיפלומאט אוסטרי. 

הר היה בן למשפחת-אצילים גרמנית, שאחוזותיה נמצאו 
בסלובניה (ע״ע), ומילא תפקידים דיפלומאטיים חשובים 
בשירותם של הקיסרים מאבסיסיליאן 1 , קארל ע ופרדינאנד 1 . 
ביו השאר שירת ב 1517 וב 1526 כשגריר-הקיסר ברוסיה. 


הר׳ ידע מנעוריו לשונות סלאוויות, שלט ברוסית, וב 1549 

פירסם את חיבורו 11 ז 3 זם 6 מנמ 601 מ 111 ז 13 וע 0560 מ 1 תזטז 116 

(דידוחשבון על רוסיה) — תיאור מדעי ראשון על רוסיה, 
שהיה היחיד במינו באירופה עד 1700 . ב 1557 יצא תרגום 
גרמני של חיבור זד* שפורסם מחדש ב 1926 . נוסף על כך 
כתב הר׳ אוטוביוגראפיה, שנדפסה 18552 , ב 11111 ז 6 ז 01116$ ? 

1 , 1 מ 11 ש 1363 ' 1 )$ט^* 

■$)) מ 26 מ>* 7 ) 6 שש)זג ס!) . 11 .׳> . 9 . . 8 ם 51 מ 2£ .£ 

X [1935]). 

ל<ול (בלאט׳ 11118 נ 1131 ), בפסיכולוגיה— התנהגות שנרכשה 
ושהיא חוזרת ונשנית, וכן גם נטיה להתנהגות כזו. 

בדרך כלל ההר" הם תגובות או שרשרות של תגובות 
למצבים או גירויים מסדימים. ע״י אימון וחזרה מתמדת 
נעשות תגובות כאלו קלות ונוחות לביצוע. לפעמים קרובות 
אפשר לבצען בלא מחשבה ובדרך כמעט אוטומאטיונ 
השימוש במונח הר׳ בפסיכולוגיה מוגבל יותר משימושו 
בזואולוגיה או בבוטאניקה, שבהן נוהגים לציין במונח זה 
פעילויות אינסטינקטיוויות של חיות ונטיות גידול או פעולה 
של צמחים וכן את דרך התפתחותם של חיות או צמחים 
בצורה האפיינית למשפחותיהם השונות. 

סוגי ההר", רכישתם וביטולם. במונח הר׳ 
אפשר להשתמש לגבי כל סוג-התבהגות של אדם או חיה- 
שהוא נלמד, חוזר ובלתי־משתנה־ביתס. בזה נכללים לא רק 
הר" מוטוריים, ששימשו נושאי-חקירה לראשוני החוקרים 
בפסיכולוגיה (כגון ויליאם ג׳ימז), אלא גם הר" לשוניים 
והרגלי־מחשבה. 

במונח "הר" מוטוריים" מציינים את תנועותיהגוף. הר" 
אלה הם בחלקם סטראומיפיים מאד ומתבטאים בצורה כמעט 
קבועה, עליהם נמנים תנועות והבעות מסויימות, כגון כירסום 
ציפדניים וכד׳. סוג זה של הר" דומה מאד לפעולות הרפלב־ 
סיוויות, אך הוא שונה מהן במה שהוא נלמד. בהר" מוטוריים 
אחרים קבועה רק מטרת-הפעולה, ואילו התנועות עצמן 
והשרירים, שבהם הן מתבצעות, עלולים להיות שונים. לכללם 
של הר" אלה שייכות התנועות שבמשחקים. כדבריו של 
האמפרי(ץ 1116 ק 1 מ 0.1-111 ) בספרו 1112 מ 1,631 0£ 1311116 < 1116 " 
מ 8161 ץ 8 8 ת 1.1¥1 1116 10 ת 10 ] 11613 1$ ! מ! (*מהותה של 
הלמידה ביחסה למערכת-החיים״, 1933 , עמ׳ 225 ), האסטראי 
טגיה קבועה, אך הסאקטיקה עשויה להשתנות. 

משנדכשו ונקבען ההר" המוטוריים, הם בדרך כלל סתי 
מידים אף כשחלה הפסקה ממושכת בביצועם. הם עלולים 
לחזור ולהופיע או אפשר ללמדם מחדש במהירוונ אדם 
שלמד לכתוב במכונת-כתיבה, לרכוב על אופנים, לשחק 
בטנים ושכח מה שידע. יחזור וירכוש הר" אלה בקלות. 

במונח -הרגלי־דיבור" המכוון הוא לשימושי-לשון לשם 
קומוניקאנ-יה.—במונח "הרגלי-מחשבה" הכוונה היא לעמדה 
קבועה כלפי קבוצות של בני-אדם׳ עצמים או פעולות. עמדה 
כזו קשורה לפעמים קרובות בסטראלטיפ קבוע של הקבוצה, 
כין שהוא מתאים לעובדות בין שאינו מתאים להן — כלומר, 
מתייחסים אל המקרה חפרטי כשייך לקאטיגוריד, מסויימת 
על כל תכונותיה. ע״י כך נוטים להתעלם מן התכונות 
המיוחדות למקרה המסויים. 

במונח *טיפוח-ההד" מתכוונים לרכישת דפיסי-התנהגות. 
שהם קשורים באכילה, הפרשה, ניקיון ולבוש. *התערערות־ 
ההר׳״ פירושה זניחתם של דפוסים שנרכשו — מה שמצוי 



173 


הרגל 


174 


בפסיכוזרת מסויימו^ במקרים אלה חוזר התולה לדרגת־ 
התנהגות פרימיטיווית יותר וחברותית פחות, ותכופות הוא 
מגלה סטראוטיפיות במחשבה, בדיבור ובהר" מוטוריים. 

הר" מסדימים, שהם מבוצעים בקביעות, עלולים לקבל 
אופי של צרכים. לדבר זה יש חשיבות ביחוד במקרים של 
הר" בלתי*רצויינ 1 מקרים הרבה של חוסר־הסתגלוח אינם 
אלא פרי של הרגלי־ילדות שנשתמרו וששוב אינם מתאימים 
לחייו של המבוגר (זאנגוויל .. 0.1 ], - 0 :ם 1 ז 1 ^ 

ץ 10108 {ש׳ 55 י 1 מ' 161 ) 10 \ 10 ["מבוא לפסיכולוגיה חד־ 

שה״], 1950 , עט׳ 131 ). 

ההר׳ הוא התנהגות נלמדת. את רכישתו וביטולו של 
ההר' יש לבחון במסגרתה של תורת־הלמידה. א, בין 
ת 1 ב£! צוטט ע״י ו. ג׳ימז, 1890 ) פירט שורה של הצעות 
מעשיות, שדנות ברכישת הר". בעיה מעניינת היא זו 
של רכישת הר" שאינם עולים בקבה אחד. מינסטרברג 
( 61:2 ( 1401151611 , 1892 ) טוען, שהר׳, שפינה את מקומו להר׳ 
אחר, אינו נעלם כליל, אלא רק נדחה. 

דאנלאפ (ק 01113 ס ..צ) סבור, שהדרך לביטולם של הר" 
מסויימים אינה במניעת הביצוע של הפעולה, שהורגלו לה, 
אלא בחזרה יתרה עליה דוקה. למשל, עשיית טעויות־כחיב 
בשעת כתיבה במכונת־כתיבה הופסקה על־ידי הזרה מרובה 
של הכתיבה המוטעית מתוך ידיעה, שהכתיב אינו נכון, 
הצלחה מסויימת הושגה גם במגמגמים, שהטילו עליהם לחזור 
בדיוק על הגמגום הבלתי־רצוני שלהם. 

הר׳ ואינסטינקט. ההר׳ כאינסטינקט מציין הת¬ 
נהגות חוזרת, אלא שההר׳ נרכש והאינסטינקט טבוע מלידה. 
ג׳ימז מטעים, שבהתנהגות אינסטינקטיווית עלולים להתהוות 
שינויים ניכרים, הפעולה האינסטינקטיווית היא "עיוורת" 
אך ורק כשהיא מתבצעת בפעם הראשונה, לאחר מכן היא 
מבוצעת מתוך התאמה למטרתה. ג׳ימז טוען, שרוב האינ¬ 
סטינקטים הוטבעו דק לשם פיתוחם של הר". עם פיתוחם 
של ההר" הולכים האינסטינקטים ונעלמים. 

חשיבותם של ההר" ותכליתם, ההר׳ מקל את 
התנהגותנו ועושה אותה פשוטה, בטוחה ומדוייקת יותר! 
כמרכן הוא מפחית את המאמץ והעייפות הכרוכים בפעולו¬ 
תינו. דבר זה חשוב ביהוד בהר" מוטוריים. כשאנו הולכים, 
מתלבשים או משחקים, אין לנו צורך לחשוב על הצעד 
הבא. הפעולה, על כל שלביה, מבוצעת בקלות ובצורה 
אוטומאטית. ידוע המשל על מרבה-הרגליים, שלא יכול היה 
לזוז כשניסה לזכור אלו מרגליו נעות ביחד ובאיזה סדר. 

תכופות נאמר, שההר׳ הוא "טבע שני". במובן זה ההר׳ 
הוא, כדברי ג׳ימז, "הגלגל המניע העצום של החברה, המפ¬ 
עיל השמרני היקר ביותר שלה". ההר' קושר בני-אדם 
למקצועותיהם, אפילו הם קשים ובלתי־נעימים. עם זה הוא 
"מונע קרבה בין שכבות חברותיות שונות". ההר" האישיים, 
הנרכשים בגיל צעיר, עלולים לקבוע את מעמדו של האדם 
למשך כל ימי חייו. ג׳ימז מציע, שנהפוך את מערכת־העצבים 
שלנו לבעלת-ברית ולא לאויב? שנהפוך בהקדם האפשרי 
פעולות מועילות לאוטומאטיות, כלומר — לפעולות שבהר׳. 

דולארד ומילר (ש 41116 ן.£ . 1 > 1,1 )ש 0113 נ 1.1 ? 1950 ) טוענים, 
שהאישיות מורכבת בעיקרה מהר". נראה, שהמכוון בכך 
הוא שדפוסי-ההתנהגות האפיינים, החוזרים ונשנים, הם הם 
המבדילים אדם מחברו. 

תאוריותבדברההר". המונח הר׳ בבר מוזכר, ללא 


הגדרה ברורה, בכתביהם של האמםיריסטים הבריטיים, אך 
הוגדר ונידון בהרחבה בכתביהם של בין ( £310 1855 , 

1868 ), קארפנטר (ז 61116 ק- 031 .£ .ז%; 1874 ) וויליאם ג׳ימז. 
ג׳ימז הקדיש לנושא זה את הפרק הרביעי של ספרו - 1111 ? 
ץ 0110108 ץ$? 0£ 16$ ק 61 (״יסודות הפסיכולוגיה״), 1890 . לפי 
ג׳ימז, אין הר׳ שנרכש אלא מסילה חדשה להעברתם של 
זרמים מסויימים שנוצרים במוח. להר׳ יש, איפוא, בסיס 
פיסיולוגי. מקורו בנכונותה של רקמת-המוח להגיב על 
גירויים חיצונים. בטרמינולוגיה מודרנית פירושו: "שינוי 
המסילה העצבית שבין מגיע מסויים (ע״ע מוטיוציה) 
ותגובה אינסטרומנטאלית, בכיוון של הפחתת ההתנגדות 
הסינפטית של מסילה זו והגדלת הסיכויים, שהמניע יביא 
לידי תגובה אינסטרומנטאלית״ (מאורר [ז 6 זז 1 \ 10 א . 0.1-1 ], 
ז 66113¥10 !!סג : 1116015 0102 ־ 1,631 ["תאוריה של למידה 
והתנהגות״], 1960 ). 

תפיסה זו, שעדיין היא רווחת בזמננו, נראית פשטנית 
מדי. היא יבולה להסביר מצב, שבו נקבעת תנועה (בהר" 
מוטוריים) ע״י תנועה שבאה לפניה וקובעת את זו שלאחריה. 
לפי זה אין ההר׳ אלא שלשלת של תנועות, שכל חוליה בה 
מופעלת ע״י הקודמת לה. אך תפיסה זו אינה מביאה בחשבון 
את העובדה, שאותה פעילות עצמה עלולה להתבצע בסדרות־ 
תנועה שונות זו מזו בתכלית. עכבר, שלמד את דרכיו של 
מבוך מסויים ולאחר מכן נמנע ממנו בושר-ההליכה ע״י 
ניתוח, יעבור את המבוך ע״י גלגול גופו. לפנינו "היארארכיה 
של משפחת-הרגלים", שכוללת את כל התגובות האפשריות, 
המתחזקות כולן מתוך חיזוקה של אחת מהן. 

אפשר להשיג מטרה כלשהי באמצעים שונים, אך הפעולה 
נשארת בעיקרה אותה פעולה עצמה. משום כך אין ההר׳ 
מוכרח להיות מבוסס על סדרה קבועה של אימפולסים 
עצביים. דבר זה אישרו ניסוייו של לאשלי (ץ 8.1,351116 .^ 1 ), 
1929 . ניסויים אלה מראים, שבעוד שלמידת הרגלי־המבוך 
נפגמת כעכברים ע״י ניתוחים ופגיעות בקליפת־המוח, תלויה 
לפעמים קרובות היכולת ללמוד בכמות של קליפת-המוח 
ולא באיזור-המוח, שבו בוצעה הפגיעה. 

משום־כך אי-אפשר להסביר את ההר" בצורה ?נחת את 
הדעת במסגרת של קשרים עצביים קבועים. היו שהציעו 
לראות בתגובה המותנית את היחידה של קשר עצבי זה. 
אך זאנגוויל ( 1950 , עמ׳ 56 ) טוען, שאין לקבל הסבר זה: 
"התגובה המותנית היא תופעה מפוצלת מדי, יציבה פחות 
מדי וספציפית מדי, שתוכל לתפוס מעמד של יחידת הד׳". 

תורנדייק ( 6 ש 11 { 1 סז 110 ד .£ .£} סבור, שההר׳ הוא קשד, 
שנוצר בין גירוי ובין תגובה במצבים, שבהם גרמה הופעת 
התגובה במקרים קודמים לתגמול (תוצאה נעימה). בעבודה 
מאוחרת יותר שלו( £6310102 1100130 ["למידה אצל בני- 
אדם״], 1931 ) שוב אין תורנדייק טוען בורדאוח, שקיים 
איתור פיסיולוגי מסויים להר׳. לפיו אין ההר׳ אלא עליה 
בהסתברות, שתגובה שקיבלה תגמול בפעמים קודמות, תופיע 
שוב. לעומתו מחזיק וולפ ( 6 ק ¥01 \' • 11 1952 ) בהסבר 
עצבי להר׳. 

בתודת הלמידה של האל ( £1011 ,£ . 0 ) מופיע המושג 
״תוזק-ההר׳״ ( 50-602111 ; 11 ( 1131 ). חוזק-החר׳ הוא מושג היפו¬ 
תטי הקובע באיזו מידה יש בכוחו של גירוי מותנה או 
בכוחה של קבוצת גירויים כאלה לעורר תגובה. הוא — 
פונקציה של מספר החיזוקים, מידת החיזוק ומשתנים של 



175 


הרגל — הרגריוז, ג׳ימז 


176 


זמן. כך אפשר למדוד את חוזק־ההר׳ בלא להתייחם לתופעות 
נורואגיות, למרות העובדת, שתורתו של חאל מנחת שלא 
במפורש את קיומו של תם נורופיסיולוגי. 

. 11 ; 1890 ,^ 010  02 /ס 4 ז>ץג? , 8 ז*נ 1 ז 6 ז 

,) 1€ ך 0 ^ 11111 וז 1 0718 ,ץ£| 1.3311 . 5 -א ; 69-80 

־ומט!! . 0 ; 1931 , 07711711 ^ 1 1174711071 ,*אל 1 ^תז 7110 .. 1 .£ ; 1929 

170 * 70 871017071 711 771 ^ 1,70771771 ) 0 ^ 1101747 111 י! ,ץ€־ 1 נ 1 ק 
: 30/107/707 /ס 101 ק 777701 ? , 11 ט! 1 ,. 1 . 0 ; 1933 , 0771 * 1 ^ 8 ^ 1471171 
10/1 * 311071 ,,|^ 1 ; 1943 ,^ 7/1007 30/101/107 0 * 708110770/1 * 171 8/1 
^ 0710710111 ? ,־ 1£1 וו!\ .£ •א 6 ת 3 £1 ז 0112 ם .[ ; 1951 , 30/101/707 / 0 
, 3007711711 / 0 7077711 171 871011/111 871 :^ 0/107/7070 ץ 1 ? 0778 
- 70 * 171 871 ,|| 1 ,י< 2311£ ״ 1 . 0 ; 1950 , €74111470 0718 7/1171/17772 
0 ^ 7 ./ ; 1950 , 1 ( 10/10102 ( 1 ? 18080771 10 874017071 

פ 1 ) 8014/078 08 ^ 010 ( 3 7718 > 300701712 / 0 ץ 110102 ^ 1 /? 01470 ^ 1 
,!וזגפע!! .א .£ ; 1952 ,([ 192-199 ] 59 ,./ 807 . 01 ^ 0 <(!? 
3007711712 ,ז^זזיוס^ .! 1 .ס ; 1958 , 3007711712 ( 0 7/1007101 
. 1960 , 30/107/107 0718 ^ 7/1007 

ב. מ!. 

זזן־ערסר׳ יןןף — ז 6111€ זמ €18€ ^ 11 ( 10501 — ( 1824 , 
וירצפות — 1890 , מרדאי [נ 31 זשז 1011 \], על־יד 
בתנץ)׳ חשמן והיסטוריון של הפנסיה הקאתולית. הר׳ למד 
בין" השאר בקולגיום גרמניקום ברומא, וב 1848 הוסמך 
בכומר, ב 1852 נתמנה מרצה למשפט קאנוני ולתולדות־ 
הכנסיה באוניברסיטה הקאתולית של וירצבורג. הר׳ השתתף 
בוועידת־הוטיקן (ע״ע) ב 1870-1869 ותמך בעקרון, שאין 
האפיפיור עלול לטעות עיונית! דעה זו הביע גם בחיבורו 
(״נגד יאנוס״), 1870 , המכוון נגד א. דלעגר 
(ע״ע), מורו לשעבר. נאמנותו של הד׳ לעמדה האורת^ופסית 
סייעה לעלייתו בסולם ההיארארהיה הכנסייתית: ב 1877 
נתמנה ה״כומר האישי״ של האפיפיור פיוס :}ט, וב 1879 — 
השמן ומנהל הארכיון הסודי בוואטיקאן. מחקריו ההיסטוריים 
של הר׳ מצטיינים ביסודיותם ובניתוח מעמיק של המקורות! 
אד חשיבותם המדעית נפגמת במידת-מה ע״י נאמנותם הקפ¬ 
דנית לעמדה הרשמית של הכנסיה. חיבוריו העיקריים: 
6 :ז €11 ג 11-01101180$011 ^ 1 ה 01110 מ 311201 ז 16 ) ("ספר־ 

שימוש לתולדותיה הכלליות של הכנסיה״, ב 3 כרבים), 
1876 — 1880 (מהדורה שביעית, מתוקנת, שנערכה ע״י.? .! 
11 ^ 11:5 ^^, יצאה ב 1930 )ו - 1 ^ 3 ^ 15 ^ 0 ^^ תסע !!סזגמזב? , 1101111$ ? 
01 ( 11001 (״פוטיוס, הפאטריארך של קושטה״, 3 כרכים), 
1867 — 1869 ! 331 ז 8 • 1511101101 י 0111 0041 ^ו 1 ^־ונ^^ ^ 11 ^ 1$ [ 110 )^^^ 
(״כנסיה קאתולית ומדינה נוצרית״, 2 כרכים), 1872 . 

; 1892 ,*.// 7877178 * 84 711110 * 008740/1 374711 ,ז€^מנמ 1 מ 31 ! 5 . 6 .[ 
7177/0711101 ! 1 807 * 0720772071/101 ע 807 8741 . 1 ל 

70801102 . 50 374774 ,£מ 1.2 , 6 ;.£} 185 , 1932 , 7472 {/ 4771 }/ 8 
, 1 (/ 7 ^: 111 ס* 014117 0 ^ 7-0/71110 ?- 7/100102110/7 מ 1 ) .// ./ . 078 ^ 5 801 

.( 302-309 , 93 , 1940 

י, ב. ס. 

ד״ךנסהיהר׳ ג׳זןף — • 0111101 ( £051 ' 1101 11 ^ 050 [ - ( 1880 , 

פילאדלפיה — 1954 , סי איל סינזי [ 0117 18031510 , 

ניו ג׳רזי), מספר אמריקני מן האסכולה הנאו־רומאנטית. 
חיבר רומאנים בסגנון דקוראטיווי, שבכמה מהם תיאר חברה 
אלגאנטית של הולכי־בטל מימים עברו! בספרים אחרים 
תיאר סביבה אכסוטית, כגון של מכסיקו או איי-הודו 
המערביים. ריחוק זה בזמן ובמקום של העולם המתואר 
בספריו מעולמם של הקוראים היה אפייני למגמתו של הר׳ 
להתעלם מן המציאות הקשה של אמריקה בדורו, כסי 
שתוארה ע״י תאודור דריזר (ע״ע) וסעקלר לואים (ע״ע). 


כוחו של הר׳ בתיאור ובסגנון מלוטש. הטובים שבסיפוריו 
הם: 001111011 1,111£13 (״לינדה קונדון״), 1919 , החדור סימ¬ 
בוליקה וערגון ליופי אידיאלי, ו 03 ־ 11101 ז< 0 (״קיתראה״), 1922 . 
הסובב על ציר הניגוד שבין הפוריטניות הקאלוויניסטית 
והחושנות האלילית. כרקע לשני רומאנים אלה' משמשים 
החיים באה״ב בזמנו של המחבר. משאר ספריו ידועים: 
1 ) 1103 373 ! (״כף יאוה״), 1919 , נ 10 קמ 31 ז ("טאמפיקו"), 
1926 , ו 055 ז( 1 £7 ־ 31 ? 1110 (״שמלת-הגשף״), 311 .1929 !ססז? 
11101150 > 01 (״מבית ישן״), 1925 , הוא סיפור אוטוביוגראפי. 

5 ךגךין?< ג׳יט! ( 0370$ ז 8 ז 13 ־ 051 מ 31 ן), שמם של שני ממצי¬ 
אים בריטיים. 1 ) ג׳ימז הר׳(סמוד ל 1740 [ז] — 

1778 ), מחלוצי המהפכה התעשיינית בטכסטיל. הר׳ היה בן- 
עניים ומחוסר-השכלה! תחילה עבד כנגר ואח״ב כאורג. 
ב 1760 המציא מיתקן לסריקת סיבי-כותנה, ע״פ דוגמת 
המיתקנים, שהיו מקובלים בהכנת הצמר! מיתקן זה הכפיל 
את כושר-הייצור של הפועל. ב 1762 הוקם בעזרתו של הר׳ 
בבלקביז ביהח״ר הראשון, שבו השתמשו במכונת-הסריקה. 
ב ^ 17 ' המציא מכונת־טוויה בעלת 8 פלכים, שקרא לה (על 
שם בתו) ץת 1£11 1118 ת 111 ק 8 ; אח״ב הורחבה עד שכללה כ 80 
פלך. מכונה זו, שהיא המצאתו העיקרית של הר׳. איפשרה 
את הפיכתה של הטוויה ממלאכה ביתית לתעשיה הרשתית! 



היא עוררדי את חמתם של טווי-היד, שחששו לאבדן פרנסתם, 
וב 1768 התקיף המון נרגז את ביתו של הר׳ והרס את 
מכונותיו. הר׳ הקים בית-חרושת בנוטינגאם, אך לא זכה 
ליהנות מהמצאתו, מאחר שפידסם אותר, ברבים קודם שקיבל 
פאטנט עליה ( 1770 ! ע״ע ארקריט). 

2 ) ג׳ימז הר׳ ( 1835 — 1915 ), כימאי תעשייני. הר׳ 
היה בנו של בימאי ורוקח וקיבל את השכלתו מאביו. 
ב 1856 — 1865 עבד בתעשיית-הסבון והמציא שיטות לניצול 
חמדי-פסולת שונים של תעשיה זו, וכן שימה להלבנת סבון 
חום. אח״ב עבר למטאלורגיד, ולתעשיה הכימית הכבדה, 
ועל המצאותיו המרובות בתחומים אלד, השיג כ 200 פאטנטים. 
בין השאר פיתח שיטות לניצול ד׳סוספאטים מתוך השאריות 
שבכורי-הברזל ולד.פקת חומצה מלחית ונתרן סולפתי ע״י 
הפעלת גאזים של כורי-הברזל, המכילים גפרית דו-חמצנית, 
על מלח-בישול. "תהליך הר׳-ברד" להפקת סודה (ע״ע) ע״י 
אלקטרוליזד, של מלה-הבישול נתקבל בקנה-מידה רחב 
בתעשיד,. — הר׳ המציא גם מנוע, שחיה בו משום צעד 
ראשון לקראת המצאת מנוע-הדיזל. 

י. ל. 


177 


הרדויק, םילי# יורק—הרדופיים 


178 


הךךויק׳ פיליפ י 1 ךק, רוזן - ¥01-15:6,631-10£ 

— ( 1690 — 1764 ), משפטן ומדינאי 
אנגלי. למד משפטים בלונדון והוםמך כעוררדין ב 1715 . 
ב 1719 נכנם לביתיהנבחרים בעזרתם וכאיש־חםותם של 
האחים הנרי פלם (ע״ע) והדוכס מניוקסל (ע״ע). ב 1720 
נתמנה פרקליט־המדינה, ב 1723 — יועץ משפטי וב 1733 — 
זקן־השוסטים! באותה שנה הוענק לו תואר בארון. ב 1737 
נתמנה לורד־צ׳נסלור בממשלתו של רוברט וולפול (ע״ע). 
הר׳ שמר כל ימיו אמונים לפטרוניו ותמך בהם בתככים 
בין הקבוצות והאישים, שהתחרו על השלטון באנגליה 
בזמנו. כיועצו ואיש־סודו של הדוכס מניוקאסל נודעה לו 
השפעה מרובה על עיצוב המדיניות האנגלית בענייני 
פנים וחוץ במשך כ 25 שנה. עם נפילתו של רוברט וולפול 
סייע הר׳ להקמת ממשלה בראשותו של הנרי פלאם 
ב 1743 , וגם בממשלה זו הוסיף לשמש בתפקיד לורד־צ׳נסלור. 
אחר דיכוי המרד היעקוביני של הסקוטים ( 1745 ), שנועד 
להחזיר את המלוכה באנגליה לבני משפחת סטיוארט, ישב 
ראש במשפטם של המורדים ויזם שורה של חוקים, שנועדו 
להחליש את הסקוטים ולמנוע אפשרות של מרידה נוספת 
מצידם. בכללם היה החוק, שביטל את הזכויות הפאודאליות 
של האצילים הסקוטיים. כשמת הנרי פלאם ב 1754 , ניהל 
הר׳ את המו״מ, שהביא לידי הקמתה של ממשלה בראשותו 
של הדוכס מניוקאסל, ובעד שירות זה הועלה לדרגת רוזן. 
ב 1756 , כשהתפטר הדוכס מניוקאסל ממעמדו בעקבות הכש* 
לונות, שנחלה אנגליה בראשיתה של מלחמת שבע־השנים, 
התפטר גם הר׳ מתפקידו כלורד־צ׳נסלור, לאחר שהחזיק 
בכהונה זו כ 20 שנה. ב 1757 מילא הר׳ תפקיד חשוב 
(כמתווך) בהקמתה של ממשלה קואליציונית בראשותם של 
וילים פיט וניוקאסל. בממשלה זו לא קיבל הר׳ משרה, אך 
הוסיף להשתתף בישיבותיה. 

חשיבות מיוחדת נודעת לפעולתו של הר׳ בתחום המשפט: 

הוא נחשב לאחד ממורי־ההלכה הגדולים ביותר באנגליה 
בתחום זה! ביחוד מרובה חשיבותו בהתפתחותם של דיני 
ח״יושר" (׳<זנ 11 ג 65 ) ע״י מה שהכניס בהם סדר ושיטה וקבע 
את העקרונות, שעליהם מושתת ענף זה במשפט האנגלי. 
כמה מפסקי־הדין שלו הפכו לתקדימים מחייבים. 

בתפקידו השיפוטי נפל בחלקו של הר׳ לפסוק גם בכמה 
בעיות משפטיות, שנתעוררו עם שיבתם של היהודים לאנגליה. 
ב 1744 נתברר לפניו משפט־ירושה של יהודי, שהניח 
בצוואתו סכום־כסף להחזקתה של ישיבה, אך הר׳ פסל את 
הצוואה בטענה, ש״שום חוק אינו מתחשב בדת היהודית, 
הנסבלת אך בקושי ע״י המחוקק". יש לציין, שבאותו זמן 
נחשבה באנגליה דת הכנסיה הרשמית של הארץ כדת 
החוקית האחת והיחידה. באותה שנה פסק הר׳ במשפט אחר, 
שיהודי כשר לעדות, ובזה ביטל הלכה, שנקבעה ע״י זקד 
השופטים לורד קוק (ע״ע). ב 1753 העביר הר׳ בבית־ 
המחוקקים חוק לפסילתם של נישואים, שנערכו בחשאי, אך 
הוציא מכלל זה בפירוש נישואים בין יהודים. באותה שנה 
יזם הר׳ בבית־הלורדים חוק להקלת ההתאזרחות של היהודים) 
החוק נתקבל ע״י שני בתי־הפארלאמנט, אך עורר בעם הת־ 
נגדות מרובה כל־כך, שהממשלה הוכרחה להציע את ביטולו. 

. 5 . 11 ;' 1868 6 ^> / 0 , 11 ; א 1 ק 111 ב 0 .! 

; 1908 ,') 101 ?>*/ 1 >״*) 6 ^ 7 , 51164 ) 1161111 

,( 1938 ) ,׳״ £0 *״;^ £0 { 0 4 , , 111 ז 0 ׳)) 15 > 1101 . 5 .זוו 

. 237-297 

ר. י, 


הךדופיים ( 1130636 ׳ג 6 סק^), משפחה של צמחים מאוחי־ 
כותרת, שהיא קרובה ביותר למשפחת האם? 1 לפיים 
(ע״ע) וכוללת כ 300 סוגים וכ 1,300 מינים, רובם טרופיים 
ותת*טרופיים. המשפחה מקפת עצים, שיחים ומטפסים, וגם 
קצת עשבים רב־שנתיים, בעלי שרף חלבי. מסימני ההר"; 
עלים תמימים, בגדיים או ערוכים בדורים ומחוסרים עפ״ר 
עלי־לוואי. הפרחים אנדרוגיביים, נכונים $ הגביע והכותרת 
בעלי 4 — 5 אונות או עלים. בעודם בכפתוריהם הם שזורים, 
וכשהם נפתחים יש להם דמות משפך או מגש. בכל אובה 
של הכותרת מעורה עפ״ר קבוצה של שערות או קשקש או 
גידול אחר. האבקנים (עפ״ר 5 ) מפורדים, והם נמצאים מול 
הרווחים שבין עלי־הכותרת, המאבקים חפשים או דבוקים 
אל הצלקת. השחלה עלית, בעלת שני עלי־שחלה מפורדים 
או מאוחים. הפרי עשוי עפ״ר שתי מפוחיות מרובות-זרעים 
או ענבה או בית־גלעין. הזרעים מצויירים עפ״ר בציצית של 
שערות או בכנף קרומית. 

סוגים ומינים של ההר". כצמחי״נוי נפוצים: 
הרדוף ( 1 מ 61:111 א) — 3 מינים באיזור הים־תיכוני ובאסיה) 
ומקה ( 63 ת 1 ז\) — כ 12 מינים באירופה ואסיה) קריסה 
( 1583 ז 03 ) — כ 30 מינים באיזורים הטרופיים של העולם 



ד ב ג א 


איור 1 . וזרדוזי־הנחלים (- 161 ) 016311 ת 1 ט 1 -מא) 

א. ענו* סורח; ב. ענף! נושא סירות לא-בע 1 לים ובעלים (פתוחים); 

נ. פרח בחתר־אורד; ר. עלי־כותרת פתוחים; ה, זרע 

הישן! פלומריה ( 1110161:13 ?) — כ 7 מינים באמריקה הטרו¬ 
פית) תוטיה ( 61:13 ע 7116 ) — 10 מינים באמריקה הטרופית! 
ורבים" אחרים. הר" ידועים בפירותיהם הנאכלים הם; 
1011$ ) 6 1,3611161113 , 11111$ ) 6 613 נ 111 § 111011 ^ו> 11111$ ) 6 1$$3 ש 03 , 
00111113 , £130601013 , 13 ת 613 נ 1 ת 1 .\נ, ואחרים. הר" אחדים 
ידועים משום האלקאלואידים הארסיים שבהם, כגון חד־ 
מאבק חבשי ( 163 ת $$1 ץל 3 3 ז 6 ו 11 ת 6063 .ו 7 )! בשרף שבגבעוליו 
מושחים הילידים את חיציהם. 

יש הר", שרעליהם העזים פועלים, במנות קטנות, כסמי־ 
רפואה, וע״י כך נעשו צמחי־רפואה חשובים:( 1 ) סטרופאנתום 
( 1130111115 ק 1-0 } 5 ) שבאפריקה — כ 50 מינים, שמאחדים מהם 
( 6,5.2131:11$ ג 1 ב 00 ) 5,1 ועוד) מופק סם־הלב ס ט ר ו פ א ב ת • ן 
(ע״ע דיגיטליס, עם׳ 364 ), ואילו המין 10$11$ ת 16 ת $31 . 5 מספק 
חומר־גלם להכנת קורטיקוסטרון (ע״ע הפרשה פנימית, עמ׳ 
119 )! ( 2 ) 01£13 ז 1 עט 113 שבהודו — כ 45 מינים. המין ־ $61 . 11 
103 ) 60 (!, הגדל לרגלי ההימאלאיה, מכיל בשרשיו מספר אל־ 
קאלואידים; החשוב שבהם הוא הרסרפין ( 10 ק 116$61 ), 




179 


חרדופיים — הרדי, ג׳ימז קיר 


180 


שהרפואה העממית בהוידו 
השתמשה בו מימי־קדם 
כתרופה נגד הכשת־ 
נחשים ועקיצת-עקרבים׳ 
וביחיד כסם-הרגעה ן בש¬ 
נים האחרונות נתפשט 
שימושו ברפואה המדעית 
במערב כאמצעי-הרגעה 
בפסיכיאטריה וכמנמיד 
את לחץ־הדם המוגבר ז 
( 3 ) סם־הכלב 
רתטם) — אחד ממיניו 

הוא בו 1 ו 1 מ[נ 31 ת 0211 

שמקליפתו מכינים סיבים 
חזקים לע? 6 יית חבלים, 
ואילו משרשיו מופק ה¬ 



ציור 2 . סטרופאנתום 
( 1$ ו)גיו£ 11$ ו 1 :)חגו 1 נ] 0 'ו) 5 ) 

א. פרי — 2 ספוחיות: נ. זרק 
מצוייר בציציון־׳פערוח 


גליקוזיד צימארין, שגם הוא ד^מה לדיגיטאלים בפעולתו. 
צמחי-רפואה אחרים כלולים בסוגים ח 080 ק 110 ץ 0 ו 2 גמ 0 ; 1$1 \/.. 
מינים אחדים של הסיגים 10191113 ) 11 ^ 1 , 3 ז 1 >ת 01113 , - 0 קז 03 
צטת!!), 1:013 ^) 11311 מספקים קאיצ׳יק. — 1 ז 1 ט 11 ז 10 >\ 1 מכיל 


12 מינים, שהם מצויים באפריקד) ימצטיינים בצירית מייח¬ 
דות: גזעיהם עשדים פקעות עבות, דמייות-קוניס׳ ונושאות 
ענפים ופרחים גדולים! ? 1 רפם החלבי ארסי מאד. 

בא״י גדלים בר 3 סוגים — ההרדיף, הדנקדי וסס-ז־וכלב) 
כצמחי-נוי תרבותיים מגדלים בישראל כ 10 סוגים מן ההר". 


מ. ז. 

הודי, ג 1 ך 9 רי החלד — ץ 1 >־ 1131 1 ) 01 ז 113 ץ 1£16 )ס 0 — 
( 1877 — 1947 ), מאתמאטיקן אנגלי. הר" הוכיח 
מילדותו את כשרונותיו במאתמאטיקה, וכשהיה בן 14 כבר 
זכה בסטיפנדיה לשם 
השתלמוו 4 הוא למד 
בקימבריג' וסיים את 
לימודיו בהצטיינות. 
מ 1900 עד 1919 , וכן 
ב 1931 — 1942 , הורד■ 
מאתמאטיקה בקיט- 
בריג׳, ב 1919 — 1928 
היה באוהספורד, וב- 
1928 — 1930 שימש 
פרופסור-אורח במו- 
סדות־מדע אמריקנים. 
על העזגיו במחקר זכה 
בפרסים, אותות-הצ' 
טיינית ותארי-כבוד 
מריבים * גם שימש 
נשיא החברה המאת־ 
מאטית הלונדונית יהיה ממייסדי ה 0£ 31 תזט 10 

1€$ :) 113 !£ו 1311 \. 

הר' היה מגדולי המאתמאטיקנים של תקופתו ן הוא עסק 
כמעט בכל שטחי האנליזה (ע״ע, עט׳ 595 ). מאמריו וספריו 
השפיעו השפעה מכרעת על התפתחותם של ענפי-מאתמאטיקה 
שונים: תורת-המספרים האנאליטית, תורת הטורים המת¬ 
בררים, מורי-פוריה, פונקציית-זיתא של רימאן, משוואות 
אינטגראליות, אי-שוויונ 1 ת. מחקריו הצטיינו בשפע של רעיו- 

ד 



נית מקוריים ובטכניקה מעילה. הוא הירבה לעבוד בשיתוף 
עם מאתמאטיקנים אחרים, ביחוד עם האנגלי ליטלויד (.£ .( 
1 > 00 קק 1€ ] £11 ) וההידי רמנוין (ע״ע) — שהר' הביאי לאנג¬ 
ליה וכן עם י. א. לנדאו (ע״ע). מלבד מחקריו בענפי 
המאתמאטיקה הטהורה טיפל בקביעת יחסים מאתמאטיים 
בין תכונות דומינאנטלת ורצסיוויית של מערכות מנדליות, 
ובמחקר זה גילה את החוק, עזנקרא ע״י הגנטיקניםיעל שמו 
(ע״ע תורשה). לתוצאותיו של מחקר זד, נודעת חשיבות 
בחקירת סוגי־הדם ובטיפול במחלת ד<)מוליזה של ילודים 
(ע״ע דם, סוגי-, עט' 730/1 ). 

הר' היה ממעצבי הוראת האנאליזה המודרנית באוניבר¬ 
סיטות באנגליה. ספריו והוראתו תרמו להטעמת הדיוק בהו¬ 
ראת המאתמאטיקה — דבר, שהיה לקוי מאד באנגליה עד 
זמנו, השפעתו בכיוון זה וד)צלחתו במלחמתו נגד שיטת 
הבחינות המיושנת סייעו ליצירת אסכולה מאתמאטית חדישה 
באנגליה. 

הר' היה אתאיסטן מושבע, ובדעותיו הפאציפיסטיות יצא 
בעקבותיו שליברטרנד רסל (ע״ע), שאותו העריץ, אע״פ 
שלא היד, קנאי כמותו, 

מספריו: 8 ^ 1 ^ 13 )מ^ 1 ^: £3 \ 6 זט? 0£ טצזטסס \ (*קורס 
במאתמאטיקד, טהורד.״), 1908 , * 1945 י 1317116017 ש 0€11 7110 
ל 16 ז 86 $';ו 101116 ז 1 ם 0£ ("תאוריד, כללית של טורי דידיגלה", 
עם 111682 . 1 \), 1915 < 165 :ז 111311 > 1116 (*אי־שוויונות", עם 
3 ץ 61 ? . 0 ־־ 1 >ס 0 ׳ 1 ז 1,11116 .£ .(), 11934 £0 מ 61:10 ע 1 > 0 ז)ת 1 
8 ז 6 < 11 ז 111 א 0£ ץז 71160 1116 (*מבוא לתאוריית 7 ,מספרים", 
עם 4, ^¥1-1x111 ז 1 .£), 1938 , * 11945 ת 3 (טת 3 ת £31 , 1940 ; 
ץ 0108 ק.\/ 8 'ת 1311013 ז 161 { £31 \ ^ ("התנצלותו של מאתמא- 
טיק!״), 11940 861168 ־ £001161 (צם £0808111$1£1 .^\), 

1944 . 

. 1950 ,( 98 .סא , 11 , 25 ,. 501 מ 30 מ 1,0 ./) .א . 11 . 0 

מ. מש. 



ה(*?"', ^'' 10 לןיר — £1316116 611 .£ 68 בת 13 — ( 1856 , לג־ 
ברנוק, לנרקשיר — 1915 , גלזגו), מנהיג סוציאליס¬ 
טי בריטי. הר', שהיה'בנעוריו פועל-מכרות, יסד ב 1887 את 
העיתת הסוציאליסטי הראשון בסקוטיד, וב 1889 את מפלגת- 
העבודד, הסקוטית. הר' עירעד על הימנעותם של האיגודים 
המקצועיים בזמנו מפעולה פארלאמנטארית ישירה, ותבע 
את הקמתה של מפלגת־פועלים סוציאליסטית, שתישען 
על התנועה המקצר 
עית ותשתתף באופן 
עצמאי בבחירות ל• 
פארלאמנט, ב 1892 
נבחר לבית*ד,גבחרים 
הבריטי כאחד מרא¬ 
שוני הצירים הפוע¬ 
ליים *הבלתי-תלויים". 
ב 1893 יסד את "מפ־ 
לגת־העבודד, הבלתי- 
תלויה", שהוסיפד, לפ¬ 
עול כגורם מכוון גם 
בתוך *מםלגת-ד,עבו- 
דד," הכללית, שנוסדד, 
ב 1906 , הר׳ תרם רבות 

להתגבשותה של הת* נ׳ים* סיר האררי 



181 


חדדי, ג׳ימז קיר — הרדינג, דזנריי 


182 


נועה המקצועית באנגליה באמצעות פעולה פוליטית ופאר־ 
לאמנטארית, בתעמולתו בעל־פה ובכתב נמנע מלהשתמש 
בלשון דוגמאטית, ובכלל זה במונחים מארכסיסטיים. כוח־ 
השפעתו היה באישיותו העממית ובדמותו המוסרית — דמות 
של מנהיג ישר־לב וטהור־כווגות. — הר׳ נמנה על המיעוט 
במפלגת־העבודה הבריטית, שהתנגד לכניסתה של בריטניה 
למלחמת־העולם 1 . 

; 1915 0 ,.){ ./ . 6 .ן 

, 1950 ,.// ./ , 811€5 ו 111 .£ ; 1921 ,.}{ ./ 

קךךי, תזמם — 5 גמו 7110 — ( 1840 , אפר בוקהמם־ 
טון [דוךסט! — 1928 , דורצ׳סטר), מספר ומשורר 
אנגלי. ב 1871 נתפרסם סיפורו הראשון 11£8 > 16 מ 16116 ג־ €1 ס 6$ ס 
("תרופות נואשות"); אחריו באו כמה רומאנים, שבאחד מהם, 
1 >זזי 01-0 ^ 11 ז 1 מ 0 ז£ ז 3 ? ("הרחק מן ההמון המש¬ 

תולל"), 1874 , מתגלים לראשונה היחס הראליסטי והניתוח 
הפסיכולוגי, האפיינים לרוב היצירות שחיבר לאחר מכן; 
זהו גם הראשון 
מסיפוריו הדן ב¬ 
מאבקו של הארם 
ברע. הצלחתו ה¬ 
כספית של הספר 
איפשרה להר׳ לה¬ 
קים בית ולהקדיש 
את עצמו לכתיבה. 
0 £ 

שזו 1311 < 1110 ("שד 

בו של בן-הם- 
קום״), 1878 , היא 
יצירה בעלת להט 
ועצמה פיוטיים, 
והאהבה המתוארת 
בו מתרוממת לגד 
בה סמלי. ברומאן 
זה באה על ביטויה 
גם המלאנכוליה העמוקה, המציינת סופר זה והחוזרת ומת¬ 
גלית ברומאן - 01 ( 13 \- 1 שס 1 ם 11 זיך ("הקצין החצוצרן"), 
1880 . בכמה מן הסיפורים, שחיבר הר׳ לאחר מכן, גוברת 
בהדרגה נימת ההתמרמרות על הטראגריה שבחיי-האדם — 
פרי פעולתם של כוחות-טבע עוורים, שאין לו, לאדם, שליטה 
עליהם, ושל סדרי החברה והרעות המקובלות בה. התמרמרות 
זו כבר ניכרת ב 10186 ־ 1 נ 1 ־ 1 ש 0381 0£ ■ 01 ץ 13 < ("ראש-העיר של 
קאסטרבריג׳״), 1886 — אפשר, הטוב שבסיפוריו של הר׳ 
מבחינה אמנותית — והיא בולטת ביחוד בשני סיפוריו 
האחרונים, 8 ש 111 ׳ 1 ש 6 ג 1 ז 0 ים 1110 0£ צגש^ ( 1891 ) וש 111 ש 1 ^^^ 1 
0 ש 11 ש 8 נ 01 (״ג׳וד האלמוני״), 1896 . "טס" הוא סיפור על נערה 
כפרית חמימה, שסהרה הטבעי לא נפגע גם לאחר שהרשע 
של הסיפור פיתה אותה. הספר, שכלל התקפה גלויה על המוסר 
הוויקטורייני, עורר התרגשות ציבורית ניכרת; אך סערה 
ממש הקים ספרו "ג׳וד". ברומאן זה ביקש הר׳ לתאר את 
הניגוד שבין החיים האידיאליים — חיי־רוח —, שגיבור- 
הסיפור ביקש לחיות, ובין החיים הממשיים המזוהמים, שנגזר 
עליו לחיותם. ג׳וד פולי, בחור כפרי, שחלומו הגדול הוא 
ללמוד באוניברסיטה וליעשות איש־מדע וכומר, הוא בעל 
מאוויים מיניים עזים: תחילה הוא נלכד בפח של נישואים 


עם אשה גסה וחסרת־השכלה, הלועגת לשאיפותיו, ולאחר 
מכן הוא מתאהב בבת-דודו, סו בריידהד, שהיא בעלת דעות 
מתקדמות, רגשגיח ואינטליגנטית. *היא מתגרשת מבעלה 
והוא — מאשתו, אך מחמת השקפותיה המתקדמות של סו 
אין הם נישאים זה לזו, ובהדרגה יורדים הם למצב של 
עוני ומחסור מחמת הנידוי, שגזרו עליהם שכניהם, הדוגלים 
במוסר המקובל. אסון כבד פוגע בהם עם מיתתם המשונה 
של ילדיהם. סו חוזרת אל בעלה וג׳וד לאשתו ולחיי-שכרות, 
שמסתיימים בחורבנו הגמור ובמותו. 

את הטבע, המשמש רקע לסיפוריו, מתאר הר׳ בהבחנה 
של בדכפר ומתוך ראיית כל פרט קטן, ועם זה — כהתגלמות 
של כוח חי, בעל רצון ותכלית משלו, ולא כגורם דקוראטיווי 
בלבד, ואילו את העולם בכללו הוא רואה כמכונת־ענק 
נטולת-זהות, מונחית ע״י כוח בלתי-ידוע וחותרת לקראת 
המטרה'המסתורית שלה מתוך אדישות גמורה לרגשותיהם 
של יצורי־אנוש. 

לאחר שסיפוריו האחרונים של הר׳ זכו לקבלת-פנים 
עויינת מצד הקהל, פנה הר׳ לחיבור שירים ודראמה שירית 
בלבד. שיריו הראשונים כונסו בכמה קבצים. ב 1903 — 1908 
כתב את 113£15 ץם ס!!!׳ (״השליטים״) — דראמה היסטו¬ 
רית ואלגורית על מלחמות־נאפוליון. — שירתו של הר׳ היא 
בדרך כלל קצרה, שנונה וסיפורית. המוטיו העיקרי בשירתו, 
כמו בפרוזה שלו, היא הטראגיות היסודית שבחיי-האדם. 

ב 1910 קיבל הר׳ את הז״ש^ן 0£ • 01 ^־ 01 וקודם מותו, 

ב 1928 , הוענקו לו תארי-כבוד ע״י כמה אוניברסיטות — 
עדות לשינוי, שבא ביהס־הציבור ליצירתו. הוא נקבר בפינת־ 
המשוררים שבמנזר וסטמינסטר. 

, 06 ( 6160060 .£ ; 1922 ,. 17 .^" 7 , 663011 .ן 

; 1925 ,. 77 ■ 711 /ס 7.1/6 ,. 1 >! ; 1924 ,) 1 ^ 1 ) 110111 .^" 7 

. 1954 ,. 77 . 76 , 87 ־ 1731 .£ ; 1942 ,. 77 . 711 , 160 ) 8100 .£ 

א. ה. ש. 

^!"'׳ רוזן — ש 11118 )־נ 1£3 7 ־ ££0111 — ( 1785 — 

1856 ), חייל ומדינאי בריטי. נכנס כבן 14 לצבא, 

הצטיין במלחמה נגד נאפוליון בחצי־האי הפירניאי( 1808 — 
1813 ), וב 1815 קיבל תואר ״אביר״ (^ 11£11 ^^^).' ב 1828 — 1830 
וב 1841/4 כיהן כשר-המלחמה של בריטניה וב 1844/8 כמושל 
כללי של הודו, שבה 
כבש בשביל הבריטים 
את חבל פאנג׳אב, הנ¬ 
היג רפורמות חינו¬ 
כיות וכספיות, והועלה 
לבית-הלורדים בתואר 
רו!( (: 180011111 ז\). ב* 
1852 ירש את מקומו 
של ולינגטון (ע״ע) 
כמפקד עליון של הצ¬ 
בא הבריטי". בתקופת 
פיקודו נערכה מלחמת 
קרים ( 1854 — 1855 ). 
בזמן המלחמה( 1855 ) 
הועלה הר׳ לדרגת פילדמארשאל, אך נמתחה ביקורת על 
שיטותיו בניהול-המלחמה, שנראו מיושנות ובלתי-מתאימות 
לתכליתן. 

.( 189 %1 ז^ 15€0 '^ . 5 .ס 



תומאס הארדי 

ריוקז מאח רנ׳ינא 5 ד נרנווי? איוז. 1923 



סר הנר' הארדיגנ 
ריוהז מאת סר פראנסיס גראנם 





183 


הרדינג, וורן גמליאל—הרדמה 


184 


הךדי;ג׳ וורן גסליאל - 03111311€1 611 ־ 1 ־וג^ — 

( 1865 ,'קורסיקה ( 5103 ז 00 ], אוהאיו — 1923 , סאן 
פראנסיסקו), נשיא של אה״ב. הר׳, שהיה בנו של רופא כפרי, 
סנה, לאחר שסיים את 
לימודיו בבי״ם תיכון, 
לעיתונאווב כשהיה ב¬ 
בן 19 רבש עיתון 
מקומי במאריון שב* 
מדינת־אוהאיו ונעשה 
עורכו. מאז השתתף 
בחיים המדיניים באו* 
האיו כחסיד נאמן של 
המפלגה הרפובליק¬ 
נית, שבה נמנה על 
האגף הימני. ב 1915 
נבחרלסנאטשלאה״ב, 
וב 1920 (ברוב גדול) 
— לנשיא, מתוך תגו¬ 
בת ההמונים נגד מדיניותו של וילסון. בניגוד לזה האחרון 
דגל הר׳ באי־השתתפותן של אה״ב בחבר־הלאומים ובצימ- 
צום התערבותה של המדינה בבעיות סוציאליות ובענייני- 
אירופה (ע״ע ארצות־הברית, עט׳ 196 ). נתברר, שהר׳ 
העניק משרות גבוהות לחברים מושחתים של מפלגתו. הוא 
מת במסיבות מוזרות ורבים סברו שהתאבד. 

.מ . 8 ; 1923 ..// ,ס .׳זז / 0 ) 1 ^ 1 11 (י! ,< 501 מו 01 ] 

; 1939 ,. 11 .ס .'מ ( 0 ^ 1 ז 0 )({ 7 . 11 ■(£ 

/ 0 ה 4 / .^ 101€ <ז^( 0 ^ז !סס! ! 7111 ,ז 151£550 } 1 ז 5011 •א 

- 1920 ,!■(!!}צ ^ 111 ^< 711 1 ^(ז 114 / 5 ^ח^{ 70 

. 8 ו׳ 19 , 1932 

— ( 1858 , לונדון — 

1944 , שם), דיפלומאט בריטי; נכדו של הנרי 
הרדינג (ע״ע). הר׳, שלמד באוניברסיטה של קימבריג/ 
נכנם ב 1880 לשירות הדיפלומאטי, ב 1904 נתמנה שגריר- 
אנגליה ברוסיה וב 1906 — 1910 שימש סגנו של שר-החוץ. 
בשנים אלו ליווה את אדוורד (ע״ע) בנסיעותיו ומילא 
תפקידים חשובים ביותר במו״מ בין המעצמות. בין השאר 
היה מיוצריה של ברית-השלש (ע״ע). ב 1910 נכנס לבית- 
הלורדים כבארון הר׳ מפנזהדסט 30 ־ 811111 מ€?) ובאותה שנה 
נתמנה משנה־למלך בהות; כאן הקים את דלהי החדשה 
וקבע אותה כמושב של השלטון הבריטי. ב 1916 חזר למשרת 
הסגנות של שר-החת. מ 1920 עד 1923 היה שגרירה של 
אנגליה בצרפת ופעל ליישוב הניגודים, שהתפתחו באותן 
השנים בין שתי המדינות. אחר מותו נתפרסמו שני ספריו: 
ץ 3€ מז 10 ק 1 ס 1 ) 01 (״הדיפלומאטיה של העבר״), 1947 , וץ 1 ״ 1 
מ 63 '!גי 11311 )מ 1 (״שנותי בהודו״), 1948 . 

הךד״קנוט או ל.ך 5 קןנומ 10 ) 1 ^^ 113 זז 13 ר^ ,€ז 31111 ;) 11 )י 1131 ), 
מלך אנגליה בין 1040 ו 1042 . הר׳ נולד ב 1019 
בערך לקנוט הגדול (ע״ע) ולאמה הנורמאנדית, שהיתה, 
קודם שנישאה לקנוט, אלמנתו של אתלרד (ע״ע), מלך 
וסכס. כשמת קנוט ( 1035 ) חולקה מלכותו יבין שלושת בניו: 
הר׳ ירש את דאניה, אך תבע לעצמו גם את אנגליה, שעל־פי 
החלוקה היתה שייכת להרולד (ע״ע), בנו הבלתי-חוקי של 
קנוט. תביעותיו נתמכו ע״י אמה וגודוין, האלדורמן(-• 101 ) 631 
מ 3 ית = רוזן) של וסגס. בזמן'שהייתו של הר׳ בדאניה הצליח 


הרולד להשתלט על אנגליה ולהתמלך בה ( 1037 ), רק חבל 
וספם, שבו שלט גודוין, בשאר נאמן להר׳. שנתיים לאחר 
מכן, בעוד הר׳ מכין פלישה ימית מנורמאנדיה לאנגליה, 
מת הרולד ( 1040 ), והר׳ הוכתר כמלך-אנגליה ללא התנגדות. 
במשך תקופת-מלכותו הקצרה השניא את עצמו על נתיניו 
ע״י המיסים הכבדים, שהטיל עליהם, ובהתנהגותו האכזרית 
כלפי תומכיו של הרולד לשעבר. שני שליחיו, שבאו לעיר 
ווסטר (■ו €6516 ז 70 ג\) כדי לתבוע מיסים לשם החזקת ספינותיו 
הפרטיות של הר׳, גורשו מן העיר; המרד, שנגרם ע״י כך, 
דוכא באכזריות ע״י המלך. 

; £01, 1912 ■(€ )(! 1 ,מס^יוג,! . 1 א ., 1 

, 14 ( 1 ) 1 ^ £0 1 (ס 501 -ס £1 ה^ ,זז 0 )מ 814 .? ; 1924 , 111 ,^ז 10 ! 1 }{ 

.׳ 1947 

ל' 11 ל ^ ע — 3 ) 11101 )ז 16511 ^, — ( 1869 , הומפולץ 

[בוהמיה! — 1943 , ושינגטון), אנתרופולוג אמרי¬ 
קני• הר׳ היגר לאה״ב ב 1882 . ב 1903 , כשהוקמה המח¬ 
לקה לאנתרופולוגיה פיסית במוזיאון הלאומי של אה״ב, 
נתמנה הר׳ כראשה, ובהנהלתו נעשתה אחד מן הגדולים 
שבאספי-המחקר בתחום הנידון. הר׳ הירבה לאסוף חומר על 
מידות-הגוף של לבנים וכושים באה״ב, ואף של אינדיינים 
ואסקימואים בהווה ובתקופה הפרהיסטורית; לשם כך ערך 
מחקרים באלאסקה, באה״ב, במכסיקו ובפרו. מלבד זה חקר 
שרידים של האדם הפרהיסטורי בחצי-הכדור המזרחי. עלה 
בידו להוכיח, שהאיבדייבים האמריקנים מוצאם מסיביר, אע״פ 
שאחר מותו נתברר, שטעה בקבעו את תאריו הגירתם 
לאמריקה בתקופה מאוחרת-ביחם. כמומחה לרפואה, אך לא 
לביולוגיה ולמאתמאטיקה, דחה את שיטות הגנטיקה והסטא- 
טיסטיקה, שלשתיהן נודעת כיום חשיבות ראשונה במעלה 
במקצוע האנתרופולוגיה הפיסית! אך פעולותיו ומחקריו 
תרמו תרומה חשובה לפיתוחו של מקצוע זה, ביחוד באה״ב. 
בין השאר קידם הרבה את שיטות האנתרופומטריה, וכן 
יסד ופיתח את האגודה האמריקנית לאנתרופולוגיה פיסית 
ואת בסאונה. 

,^ 4 .־׳ס / 0 .ס . X 

,^ 010 <ן 0 י{^ז^^ / 0 .ח^ 4 ז 0 ! .־מגמ^/ תו} ( 9 ^ 19 — 1869 ) 

,. 10117 ( 14.50 .^ ;( 3-40 ,[ 1940 ] ^ז\ XX 
(ס ץ^ז 7 ^ 4 ^)^ 43 10 ) 1869-1943 .// / 0 

0/ 11. 5. 44., XX^!^, 12111 

. 1945 ,('!!סמנס)^ 

ליךרטה ( 60318 ־ 031 , ^^ 0 ( x0 ^׳י), בפיסיולוגיה הפאתולוגית 
ובפארמאקולוגיה — מצב של איבור ההפרה או 
עירפולה, מעין שנה מלווה באיבוד או התרופפות של 
התחושה גם לגבי גירויים חזקים. ההר׳ נגרמת ע״י סמים 
מרדימים (סט"! 3 :> 1 ; 1 ס 0 י 31 ת) או ע״י חמרי־רעל מסויימים 
מופקים בגוף עצמו, או ע״י השתנות חילוף־החמרים מחמת 
השפעות פיסיקאליות מסויימות (ר׳ לד״לן). 

קשה לתחום תחום ברור בין ההר׳ והאנסתסיה 
(ע״ע). על צד הדיוק אין שני המושגים חופפים: באנסתסיה 
מתכוונים בעיקר לאיבוד-התחושה, שהוא במקרים הרבה 
מגילויי ההר', ואילו במקרים אחרים הוא מופיע ללא פגיעה 
בתקינות ההפרה. אך בשימוש הלשוני הרווח ברפואה אין 
מדקדקים לפעמים בהבחנה בין הר׳ ובין אנסתסיה. כמו-כן 
קשה לפעמים לתחום תחום ברור בין סט" נ א ר ק ו ט י י ם 
ובין סמי־שנה (חמרים היפנוטיים; ע״ע שנה). מחוץ 
לתחומי הרפואה, וביחוד בקרימינולוגיה, מקובל המונח 



ווח נ 55 יאל הארדינג 




185 


הרדמה 


186 


״תמרים נארקוטיים״ — בניגוד למשמעותו המדעית — גם 
לציון המרים משכירים, מגרי התודעה. 

מהותה של הנארקוזה — במובן המדוייק — היא הנמכת 
הרמה של עצמת תהליכי־החיים ברקמות או בגוף כולו, או 
האטתם של תהליכים אלה* היא מביאה לידי הקטנה או 
הפסקה של הפעילות התקינה, או של פעולות הקינות 
מסויימות, ברקמות הללו. מבחינה זו תיתכן הר׳ מקומית, 
שמשתקפת — למשל — בהפסקתה של תנועת־הריסים 
באפיתל ריסי, במיעוט התנועה של כדוריות־הדם הלבנות, 
וכד׳. ה ר׳ כ ל ל י ת נגרמת ע״י דיכוי הפעילות של מערכת־ 
העצבים המרכזית, והיא מלווה עפ״ר — אך לא תמיד — 
בצימצום חילוף־החמרים. לפי מידתו של דיכוי זה והקף 
פגיעתו נקבע עומק ההר׳. 

רגישותם של איזורים שונים במערכת־העצבים המרכזית 
לגבי תמרים מרדימים היא שונה, ובהתאם לכך קיים סדר 
מסויים להיפגעותם בתהליך ההר׳. כשריכוזו של חומר מרדים 
בדם עולה בהדרגה, מושפעים תחילה האיזורים הרגישים 
יותר ואחריהם האיזורים הרגישים פחות. ע״י קביעת ריכוז 
מסויים של תרופה מסויימת בדם ניתן לכוון את עומק ההר׳ 
ואת מידת ההשפעה על רמות שונות של מערכת־העצבים 
המרכזית. 

סדר הרגישות של איזורי מערכת־העצבים המרכזית הוא: 
קליפת*המוח, גרעיני הבסיס, חוט־השדרה, גזע־המוח. בהתאם 
לכך אפשר להבחין 4 שלבים במהלך ההר׳ הטיפוסית: 

( 1 ) התעוררות או התרגשות! מחמת שיתוק המרכזים 
העליונים משתחררים מרכזים נמוכים יותר לפעילות בלתי- 
מרוסנת! 

( 2 ) בילבול החושים וההפרה, מצב של נים־ולא־נים, 
התמעטות הרגישות לכאב! תופעות אלו גוברות והולכות 
עד כדי מצב של תרדמה עמוקה ואבדן תחושת־הכאב (אנאל- 
גפיה)! מסימניהם של חמרים מרדימים (במובנו המדוייק 
של המונח) שאין האבדן של תחושת־הכאב בא אלא עם 
איבוד־ההכרה! 

( 3 ) שיתוק חוט־השדרה — הרפיית השרירים ועיכוב או 
ביטול של הרפלכסים, 

( 4 ) פגיעה במרכזים חיוניים — הנמכת לחץ־הדם, החלשת 
הנשימה, סכנת־מוות מחמת עצירת-הלב. 

שלב ( 2 ) הוא "ההר׳ הבסיסית"! הוא מאפשר ביצוע של 
ניתוחים קטנים, טיפולים בשיניים, לידה ללא כאבים וכד׳, 
ואילו שלב ( 3 ) הוא האנסתסיה הכירורגית, המשמשת לצרכי 
רוב הניתוחים. 

, מבחינת 4 השלבים של ההר׳ אין לראות כסמ" (במובן 
המדוייק של המלה) את המורפין (ע״ע), שפעולת האנאל־ 
גסיה באה בו לידי ביטוי גם בלא איבוד־ההכרה, וכן את 
סמי־השבה המובהקים, כגון הבארביטוראטים, פרט לפנטוטאל 
(ע״ע ברביטור), ואת התרופות המרובות שעיקר פעולתן — 
הרגעה ושיפודכאבים, ואילו השפעתן הנארקוטית ממש אינה 
באה לידי ביטוי אלא במנות גדולות של חמרים אלה, שכבר 
יש בהן כדי לגרום הרעלה כללית. 

המכאניזם הפיסיולוגי של פעולת הסמ" עדיין לא הוברר 
כל צרכו. הסמ" אינם מהווים קבוצת-חמרים מסויימת, שהיא 
מוגדרת מבחינה כימית! הם משתייכים לקבוצות כימיות 
שונות ורחוקות זו מזו, פתוח בפחמימנים אליפאטיים וציק־ 
ליים פשוטים וסיים במבנים מסובכים מרובי קבוצות פונק¬ 


ציונאליות שונות. בדומה לכך פועל גם קירור הרקמה,* 
שמאט או מעכב את התהוותן של דחיפות עצביות או את 
העברתן דרך הסינאפסות. מתקבל על הדעת, שפעולתם של 
הסמ" אינה כימית אלא פיסיקאלית, ולשם הסברתה הובעו 
השערות שונות; פעולה ע״י התמוססות במרכיבים השומניים 
של תאי״העצבים (לציתינים, פטרולים וכד׳) וקביעתה של 
עצמת-הפעולה ע״י מקדם־החלוקה בין הפאזה השומנית ובין 
הפאזה המימית! התמעטות התדירות של קררם־התא, הנמכת 
מתח־הפנים של המים, קואגולאציה של חלבון־התאים, ועוד. 
לפי סברה אחרת מעכבים הסמ" את פעולתם של האנזימים 
שבמערכת חילוף־החמרים החימצוני, וביחוד בסינתזה של 
אצטיל־כולין (ע״ע) ממרכיביו. בכל הסברות הללו אין אף 
אחת, שכוחה יפה לגבי פעילותם של כל הסמ", ויתכן שאין 
אחידות במכאניזמים של פעילות ז 1 . 

לתרופה המשמשת להר' רפואית דרושות תבונות 
יסודיות אחדות: עליה להיות פעילה במידה מספקת כדי 
לגרום לתרדמה עמוקה ובטוחה! ״טוות־בטחון רחב״, ז״א — 
המנה הקטלנית או המרעלת של התרופה צריכה להיות גדולד, 
הרבה מן המנה המרדמת כדי למנוע סכנה של הרעלה או 
מוות בשימוש הרפואי! השפעת התרופה צריכה להיות 
מהירה כדי שהחולה ירדם בקלות ושלבי־המעבר יהיו קצרים! 
יציאת החומר מן הגוף צריכה להיות מהירה ובטוחה, כדי 
שהחולה יתעורר במהירות מן ההר׳ ובלא שיושפע מן 
התרופה לאחר מכן. 

הדרך היעילה ביותר להבטחת זרימה מתמדת של המרים 
מרדימים לתוך הגוף וליציאתם המהירה מן הגוף היא דרך 
הנשימה. רוב החמרים המרדימים הנמצאים בשימוש רפואי 
הם גאזים בטמפראטורה של החדר או נוזלים בעלי נקודת• 
רתיחה נמוכה. התולה נושם את החומר המרדים עם האויר, 
ומן הריאות נספג החומר לתוך הדם. את החומר המרדים 
מספקים באופן סדיר ובפיקוחו של המרדים במשך כל זמן 
הניתוח. והרופא המרדים יכול לכוון את עומק ההר׳ ואת 
זמן ההתעוררות של החולה ע״י שינוי ההרכב של תערובת־ 
הגאזים המסופקת לחולה. 

על קבוצות שונות של סמ״ ע״ע אנסתסיה, עם׳ 615/6 . — 
השימוש בסט", שהם נוזלים נדיפים', נעשה בשיטה 
הפתוחה: טיפטוף הנוזל על מסכת־בד, שהיא מונחת 
על פיו ועל אפו של החולה! זה האחרון נושם את הסמ" 
דדך הבד, ועם האויר הוא מקבל את אדיהם. השימוש 
בחמרים גאזיים מצריד מכשיר מיוחד ותערובת של הגאז 
המרדים עם חמצן! לשם כך מעבירים ממיכליהם של שני 
הגאזים צינורות אל מסכה מונחת על פניו של החולה. אפשר 
לווסת את הרכבה של התערובת ע״י שינוי מהירות הזרימה 
של בל אחד מן הגאזים, וכן אפשר להוסיף למערכת מיכלים 
של סט" נוזליים, שהגאז עובר מעליהם ומאדה מהם תוספת 
לתערובת. במערכת החצי־סגורה יש שסתום מכוון 
באופן שבזמן השאיפה מקבל החולה את הגאזים מן המיכלים 
ובשעת הנשיפה יוצא האויר עם הסט" מן הריאות אל מחח 
למערכת. במערכת הסגורה חוזר אויר־הנשיפה אל 
המערכת. למערכת מוסיפים מיכלים עם חמרים שסופגים 
את דדתחמוצת הפחמן ואדי־המים, בעוד שהסם" עצמם 
נשארים במערכת לשימוש חוזר. 

על הר׳ מקומית ושדרתית ע״ע אנסתסיה, עט׳ 615 ! על 
הכנה להר׳ — עי׳ שם, עט׳ 616 . — ההר׳ היא התערבות 



187 


הרדמה—הרח, מכםיימילץ 


188 


חמורה בתהליכים הפיסיולוגיים, וההזדקקות לה לצרכים 
רפואיים טעונה זהירות ומומחיות רפואית. מקרי תאונות 
ואסונות, שמתארעים באהוז מצומצם של הר׳/ הם: 1 ) שינויים 
בלחץ־הדם ובקצב־הלב, לפעמים עד כדי הלם (ע״ע), ואף 
הפסקה של פעולת־הלב באופן פתאומי ובלתי־צפוי מראש ז 
2 ) סיבוכים מצד מערכת־הנשימה — הפסקת הנשימה, שהיא 
שכיחה ביהוד בתחילת ההר׳, עווית הגרון, הקאה ושאיפת 
חומר זר לתוך דרכי־הנשימד.) 3 ) התפוצצות ושרפה של 
סמ" דליקים. 

ההר׳ נחשבת היום למקצוע רפואי בפני עצמו, בעל 
ספרות מקצועית מיוחדת׳ וכן בעל כללי לימוד והתמחות 
מיוחדים, ככל שאר ענפי־הרפואה. קיים גם איגוד של רופאים* 
מרדימים. לזכות התפתחותה של ההר׳ המודרנית יש לזקוף 
חלק גדול מהשגיה של הכירורגיה החדישה. 

ע״ע אנסתסיה, ביבל־; •־*ת ,(. 5£ ־וזז) ,זז - .(] 

./ן ,ע 1 ז 11 ז\\ . 0 - ^ 5 (> 1 ^] . 1 ־ 1 ; 1954 

)!/' 7 , 311 תז 011 .ו; - 1 ז 13 ז] 00011 .. 1 ; 1954 ,^ 1 ^ 

, 1 חגוז 1 )\/ .[ ;* 1955 ,( 11 ח 10 מ 36 ) / 0 

■ 101111000 !? ^( 01 1101011101 ^■!!? 16 !י! : 1 ) 1611 ! / 0 

מו 1 ) 3010110 80110 ,״\ 0 זזנ*ו . 6 ; 1955 , 80115 1001 ^ 10 

. 1959 ,^ 0102 ו 1 ) 1 ! 1 ו 1110 / 

או. ל. 



סר אךתור — 113111611 ז 51 — ( 1865 . 

י מנצ׳סטר — 1940 , לונדון), ביוכימאי אנגלי. הר׳ 

למד כימיה באוניברסיטות אנגליות וגרמניות! מ 1898 שימש 
פרופסור לכימיה באוניברסיטה של לונדון וראש המחלקה 
לביוכימיה במכון ע״ש 
ליסטר באותה עיר. 
ב 1929 הוענק לו(יחד 
עם ה, פון אוילר* 
כלפין [ע״ע]) פרס־ 
נובל לכימיה, וב 1936 
— תואר־אבירות כ* 
אות־הוקרה לפעולתו 
המדעית. 

הר׳ חקר בעיקר 
את התסיסה הכהלית 
(ע״ע), וב 1904 הו¬ 
כיח — יחד עם עוזרו 
ו. ג׳. .ינג (.( .׳\\ 
¥0008 ) —, שה״זי* 
מאזה" של א. בוכנר (ע״ע) אינה אנזים אחד אלא תע¬ 
רובת של גורמים המפעילים ראקציות שונות של התסיסה, 
ושמערכת־אנזימים זו כוללת גם ״קו־זימאזה״ — חומד 
ספציפי לא־חלבוני (עמיד בפני חום), שהוא עצמו מחוסר 
פעילות אנזימית! בכך גילה את הקואנזים הראשון (ע״ע 
פרמנטים). אך תגליתו העיקרית (ב 1905 ) היתה, שפוס- 
פאט אנאורגאני דרוש לתסיסת סוכר במיץ-שמרים חסד־ 
תאים ושבמהלך התסיסה נוצרים חמרי־ביניים מסוג אסטרים 
פוספאטיים של סוכרים (לתגלית זו הגיע באותה שנה 
עצמה — וללא תלות בחוקרים האנגליים — גם ל. א. 
איוואנוב ברוסיה). ב 1911 בודד הר׳ — יחד עם יאנג — את 
הפרוקטוזה- 6,1 -דופוספאט(״אסטר הארדן-יאנג״),וב 1914 — 
יחד עם תלמידו ר. רוביזון — את הגלוקוזה* 6 -פוספאט, 
שנחקרה אח״כ ע״י רוביזון ונקראה על שמו של זה האחרון. 
למחקריו ולמימצאיו של הר׳ היתה חשיבות מרובה בהבהרת 
המכאניזמים של חילוף־החמרים של הסוכר ובהתפתחותה 


ארתיר הארד; 


של האנזימולוגיה בכלל (וע״ע גליקוליזה! נשימה! סכר). 

י.'ל, 


הרל[! מכס^מילין — 1 ^ 16 >ז^ 111 ^^ 111 מז 3x1 ^\; השם הספרותי 
של מאכסימיליאן פליפם ארנסט ויטקובסקי — 

( 1861 , ברלין— 1927 , שם), עיתונאי גרמני! אחיו של גאורג 
ויטקובסקי (ע״ע), הר׳, שהיה בן להורים יהודיים, התנצר 
בגיל 16 . לאחר זמן, משנתפרסם כסופר׳ לא פטר אותו הדבר 
מהתקפותיהם של האנטישמיים, ולרבים מבני-דורו הגרמניים 
נחשב לסמל של היהירות היהודית, החותרת תחת האימפריא¬ 
ליזם הפרוסי והמעמד הקיסרי. 

לאחר שפעל זמן-מה כשחקן בתיאטרון, פנה לעיתונאות. 
מתחילה עסק בביקו¬ 
רת ספרותית ותיאט- 
רונית, אך עד מהרה 
עבר לכתיבת מאמ¬ 
רים פוליטיים, שעלי¬ 
הם חתם בכינוי "אפו־ 
סטאטה" ( 051:312 ק\׳) 
ושבהם נתגלה כשרו¬ 
נו הסאטירי. הוא הת¬ 
קיף באירוניה עקצ־ 
נית ובאומץ בלתי* 
רגיל את הקיסר ויל־ 
הלם 11 ואת הנאו־ 
ביזאנטיות של ברלין, 
והגן על הקאנצלר 
הזקן והמודח ביס- 
מארק. 

ב 1892 יסד שבועון בשם 1111££ ] 1 מ 2 016 ("העתיד"), 
שנעשה כתב־עת גרמני רב-השפעה. עם משתתפיו נמנו זולה, 
אנאטול פראנם, טולסטוי, בירנסון, וכן הסופרים הליבראלי-ם 
המפורסמים ביותר בגרמניה. אך יותר מכל אלה משכו את 
לבות הקוראים המסות השנונות ודברי־הפולמוס החריפים 
של הר׳ עצמו, ששימשו ראש־חץ לאופוזיציה האנטי-קיסרית 
של דעת-הקהל הליבראלית. משום לגלוגו על הקיסר נשפט 
הר׳ פעם אחר פעם על פגיעה בכבודיהכתר, ופעמיים אף 
נאסר. אך התקפותיו על חוגי־החצר לא נשארו בלא תוצאות 
למעשה, ואף גרמו ב 1907 למפלתו של הנסיך פון אוילנבורג 
(ע״ע) ולשערוריה שהיתה כרוכה בה ושזעזעה את המונארכיה. 

הר׳ היה ממעריציו של וילסון, נשיא אה״ב, וכשפרצה 
מלחמת-העולם 1 קיוה לתיווך אמריקני ולשלום ללא מנצחים. 
לאחר שאויבו הראשי, וילהלם 11 , ויתר על הכתר, התחילה 
שוקעת השפעתו של הר׳! ב 1921 פסקה הופעתו של "העתיד", 
וב 1922 התנקשו בחייו של הר׳ אנטישמיים לאומנים! הר׳ 
נפצע קשה, אך הבריא. מאמריו על אישי-דורו כונסו בקובץ 
בשם £6 ק 6 ^ 1 (״ראשים״! 4 כרכים), 1910 — 1924 . קבצים 
אחרים של מסותיו הם: ״אפוסטטה״, 1892 ! ()מט ־ 61 ;) 11163 ־ 
זטז 61-3 } 1,1 (״תיאטרון וספרות״), 1896 ! 6 { 1-166 ז 11 > 11 ט 
(״מלחמה ושלום״), 1918 ! - £08 , 3111£1-61611 ז? ,()ת 13 ו 1$61 ט 6 ם 
13001 (״גרמניה, צרפת, אנגליה״), 1923 . 

; 1920 . 11 

; 940 ! ^< 6 // ,.^) 1 : 1938 ,( 111 ־ץמ! 2 

; 1941 , 11 ^. 7 .// .£ 

. 1959 , 10£ ת 1 ) ¥1 ז- 0€1 , 011118 ^ן .? . 11 

ם. ל. 



מאכסימי 5 'אז וןארדן 






189 


הרתגרג, פרידריר—הידר, יוהן גוטפריד 


190 


הךתברנ׳ פריךריך פ^ז- ע״ע נ 1 בלים. 

קרל נסיל — , 1181151 ^ 1 ^ב^^ 

£: £1 לת 1£ )- 1 ב 11 תסע — ( 1750 , אסנרודה [הנ 1 בר] — 

1822 , ;ב 1 בה), מרינאי פרוסי וגרמני. הר׳, בבו של גנראל 
האנוברני, למר משפטים באוניברסיטות של גטינגן ולייפציג, 
שבהן^ספג את רוח־ההשפלה. ב 1774 — 1782 פעל כפקיר גבוה 
במינהל של מרינת הנובר 
(ע״ע), וב 1782 — 1790 
היה יועצו של קרל 11 , 
הרוכס של בראונשויג, 
בעניינים כספיים. כאן 
השתרל ביחור לתקן את 
השיטות של החינוך, ש¬ 
הר׳ שאף לשחררו מהש¬ 
פעת האצולה והכנסיה 
(הלותרנית). ב 1790 נכ¬ 
נס לשירותה של פרוסיה: 
נתמנה מושל של רוזנות 
אנסבך-בירוית, שסופחה 
לפרוסיה, וניהל אותה 
באופן מצויין עד 1798 . ב 1795 חתם, כנציגה של פרוסיה, 
על חוזה־בזל, שלפיו הסתלקה פרוסיה מן המלחמה נגד צרפת 
ונפרדה מאוסטריה ומבריטניה. ב 1798 נקרא הר׳, שנתמנה 
בינתים חבר בממשלת-פרוסיה, לברלין, ומאז השפיע השפעה 
מכרעת על מדיניות-החח של פרוסיה, באירגון החדש של גר¬ 
מניה (ע״ע, עמ׳ 444 ) ב 1803 השיג, בתמיכתו של נאפוליון, 
את טיפוחם של שטחים גדולים לפרוסיה (ע״ע). בשנים 
שלאחר מכן קיווה לספח לארצו את האנלבר בעזרתו של 
נאפוליון, אך זה האחרון הפך למתנגדו כשהר׳ יזם חוזה- 
ידידות בין פרוסיה ובין אלכסנדר 1 , הצאר של רוסיה. באפריל 
1806 דרש נאפוליון את פיטוריו של הר׳, ודרישתו נתמלאה, 
אך באפריל 1807 , בימי המלחמה של פרוסיה בנאפוליון, חזר 
הד׳ למעמדו. אחר שלום טילזיט, שנחתם באותו קיץ בעקבות 
נצחונו של נאפוליון על פרוסיה, פוטר הר׳ שוב, והפעם 
הוכרח לגלות לריגה. משם שלח למלכו הצעות של תיקונים 
מרחיקי-לכת בפרוסיה. הוא דרש שוויון-זכויות לכל הנתינים, 
חירות כלכלית ושינויים במינהל. מגמת הרפורמות היתה 
כפולה: להשליט בפרוסיה משטר ליבראלי יותר, ולהכין את 
המדינה להתקוממות המונית נגד נאפוליון. 

ביוני 1810 חזר הר׳ לברלין, נתמנה ראש-הממשלה 
(ז 21£ תב;! 1 צ 31 ג 81 ) והוציא לפועל את הרפורמות, שקארל פום 
שטיין התחיל בביצוען, ביחוד את שיחרור האכרים (ע״ע, 
עמ' 311/12 ), חופש המלאכה (כלומר, ביטול הגילדות, 
ע״ע) והענקת זכויות-אזרח ליהודים (ע״ע גרמניה, עמ׳ 509 ). 
כן הכנים תיקונים במדיניות הכספית, וע״י כך איפשר את 
תשלום פיצויי-המלחמה לצרפת ואת שיכלולו של הצבא 
הפרוסי. 

אחר מפלתו של נאפוליון ברוסיה ניהל הר׳ ב 1813 את 
המשא-ומתן עם אוסטריה ורוסיה בעניין המלחמה נגד צרפת. 
ב 1814 הועלה למעלת נסיך וב 1814 — 1815 שימש נציגה 
הראשי של פרוסיה בקונגרס-וינה (ע״ע). הוא השיג את 
סיפוחם של שטחים גדולים נוספים לפרוסיה (ע״ע),שנעשתה 
שוב אחת מן המעצמות הגדולות באירופה. 


אחר קונגרס-וינה הלכה השפעתו של הר׳ ונתרופפה. 
במאי 1815 הניע את מלכו להבטיח לעמו את הקמתו של 
בית-נבחרים, אך לא הצליח להשיג את קיום ההבטחה, כי 
פרידריך וילהלם 111 , השמרני מיסודו, נגרר אחר מדיניותו 
של מטרניך (ע״ע). כן האפיל מטרניך על הר׳ מבחינת 
ההשגים הדיפלומאטיים. אעפ״ב פעל הר׳ רבות בתחום 
הניהול הפנימי של פרוסיה והנהיג בה שיטות-מינהל מעולות. 
למרות חולשות אישיות מסויימות באפיו של הר׳, שמצאו 
ביטוי באורח-חייו הפרטי, יש לראות בו אחד מגדולי המדינאים 
של פרוסיה וגרמניה הצפונית. זכחנותיו (־ 118 )ז 11 ״י 1£ מ£ם 
ת 1££11£ ) פורסמו ב 1877 — 1881 ב 5 כרכים ע״י תקה (ע״ע). 

|(^^/^ 5 ו 411 ו■/זו} 1 )^ ! 1 '^ 1/1 ( 11 .// , 116 ת 1 :ז 1 חס׳י .. 1 

€,/:> 11 ו 1 ( 8/11 = 1879/81 ,. 6116 5 , 1793-1813 !■// $111/1 

/!//!(!!וס/ק 31£ / 14 ( 11 , 33 ,^:תם)זב 4 ו .^ 1 : 46-48 
; 1906 , 1806 — 1792 ^ 1 ו £1 -((( 13/1 - 1/8 /< 1 !{( 3 / מ 1 ^(( 011/1 (/!(£'\ 

1 ( 110 ( 1 !ו 1 ( 1 >§( 1-0 § 1 ( 1111 ו///ן-(£/ 1 ■ן/!/ !מזס/■)?/ £! 0 ,ח 401£ א מסע .£ 

,!. 33 1/1£ ז 11 ( 5 01£ ,־וח£ג 1 ג:,מ 149 . 44 ; 1912 ,. 33 1 /ח/ 1 510/1 ■(£(((/( 
1£ /(! 1 -( 10 ! 331 ח 1 ) !■/!! 81 !(סי! 1£4£ ( 37 40 14 ( 1 ( . 33 ,. 1 ) 1 ; 1943 
£(ו 3-11111 ? 7/1 ,ת 10 ז ) 81 . 81 . 7 ו\ ; 1957 ,( 6 מג 15 . 184 , 111 -( 11 /! £11 . 7 
; 1955 , 1819 — 1807 ,) 1 (/ 1 <(£/ו 40 ! 1 ( 1/1 !! 14 ״ו 8 131 £ /ס 

מ* 140 ! 40 / 41 ■ 11310 £^ו!ז^ 1 <(( 1 !. 33 , 1 ^ $1 מ' €23 ו 1 א .( 

111£ :} 0/311 ^ 1431 ז¥ 40 £( 101 (( 1 (( 03 ( 1 140€ (// 14 (!! 1 ( 4£ 

. 1960 . 0 ! 0 < 3 ( 4 40 £^ו/ 8 40 

א. מ. י. 

ל 4 ("לו*׳ 'זיךין גו 15 פךיד — ז 1£ )ז 11-1£ ) 1£ ש 1£ :זס 1110 ז 1011£1 — 
( 1744 , מורונגן [ 1 ז 8€ ת 111 ז 101 \], פרוסיה המזר¬ 
חית — 1803 , ויימאר), פילוסוף גרמני. הד׳ נמנה — בצידם 
של לסינג, גתה ושילר — על ארבעת ה״קלאסיקנים" של 
תקוסת-השיא של הספרות הגרמנית החדשה, אך שמו נודע 
ברבים פחות משמותיהם של שלושת האחרים, אע״פ שכהוגה־ 
דעות היה, אפשר, המקורי שבאותה חבורה, ואף השפעתו — 
לכל הפחות, הישירה — על הדורות שבאו אחריו היתה 
מרובה מהשפעתם של האחרים (כך, למשל, מעיד הפילוסוף 
הארגנטיני קוריולאנו אלבריני, שראשי ההוגים במחצה 
הראשונה של המאה ה 19 ' בארצו שאבו הרבה ממעיינו 
של הר׳). 

אפשר לומר, שהר׳ היה התאולוג בין הקלאסיקנים הגר¬ 
מניים והקלאסיקן בין התאולוגים הגרמניים. תפיסת-ההיס- 
טוריה שלו רישומה ניכר בדעותיהם של הוגי-דעות הרבה, 
מגתה דרך הגל, דאנקה, ניטשה, טן, שפנגלר, יואל, עד 
טוינבי בימינו. חיבורו "קולות-העמים בשירים" (ר׳ להלן) 
עורר יחס של הוקרה אל השירה העממית, או, לכל הפחות, 
העמיק את הבנתה במידה ניכרת. ומה שתשוב ביחוד: האס¬ 
תטיקה של הר׳ — ולא זו של שילד —, אע״פ שלא באה לידי 
ביטוי אלא במקוטעים, שימשה נקודת-מוצא וגרעין להשקפו¬ 
תיו של גתה על האמנות, ואף בימינו לא בטל ערכה. הערותיו 
על אתיקה אודימוניסטית — המפוזרות בכתביו השונים — 
עמוקות יותר מאותן של קאנט והוגי־דעות מרובים אחרים, 
שיצרו שיטות של תורת-המידוו 4 בתחום ה^־אגוגיקה נודעה 
חשיבות מרובה למלחמתו נגד העדפתה החדצדדית של 
התרבות הלאטינית, ותביעתו להצגת השקפות חיות במקום 
מושגים מתים הפכה למופת. הםניגויריה שלימד על שפינוזה 
פילסה את הדרך להערצה היתרה, שלה זכה מאז הפילוסוף 
היהודי במחשבה הפילוסופית ובספרות של ארצות-המערב. 
ולסוף — מדעי־הרוח המשווים על כל תחומיהם (תולדות- 
הספרות, חקר הדת, האמנות והתרבות) שאבו ממקור 
האמפתיה (ע״ע) של הר׳ במידה שאין למצוא כדוגמתה 



קאר 5 אונוסט פון הארדנברג. 
דיוק! מאת טר תוטאם 5 ורנם. 
ארמה ויגזור 



191 


הרדר, יוהן גוטפדיד 


192 



יוהא 1 נוטפריר הרדר 


לגבי וינקלמן, לסינג וה 1 גי־ההעהלה האנגליים, הצרפתיים 
והאיטלקיים. 

הר׳ התעלה בכוחות-עצמו מעל קטנות־המוחין של הבור¬ 
גנות הזעירה ושל העיירה שבה נולד. עיר־מולדתו היחה 
מנותקת מכל מרכזי התרבות האירופית שבדורו * אביו היה 
מורה ומצליל־פעמונים, שנתפרנס בדוחק. כשמלאו להר׳ 18 
שנה הביא את שירו הראשון לידי פירסום ע״י מה שצירף 
אותו בהסתר לכ״י ששלה מעבידו, הדיאקון פרשו(©!!סגש•!?), 
למו״ל קאנטר. רק במקרה זכה ללמוד באוניברסיטה של 
קניגסברג. כאן נמשך בעיקר לעמנואל קאנט, ששימש באותם 
הימים כמרצה. אך השפעה יתרה ומכרעת הושפע הר׳ מן 
ה״מג הצפוני״, יוהן גאורג המן (ע״ע) — המורד הקיצוני 
ברוח ההשכלה השכלתנית של המאה ה 18 , שהיה קרוב ללבו 
ונעשה לו ידיד ומדריך. נוסף על לימודיו עסק הר׳ גם 
בהוראה! לשיעוריו, וכן למאמריו הראשונים בעיתונות, 
יצאו מוניטין, וב 1763 נקרא לשמש מורה ודרשן בביה״ס 
של הדום (הקאתדראלה) שבריגה — עיר־המסחר החשובה, 
שנהנתה אז ממידה ניכרת של מינהל עצמי תחת השלטון 
הרוסי. כאן ישב הר׳ עד 1769 , וכאן כתב את חיבורו הגדול 
הראשון — שלושת הקבצים של "קטעים על הספרות הגר¬ 
מנית החדשה״ ( 1776 ואילך). 

הר׳ כחוקר תולדות־ ה ספרות וכאסתטיקן. 
ה״קטעים״ .■ 31111 ) 1,146 611£$6116 ג) 6 ־ 161161 ) 116 ) מ( 01 

161116 מ) הם מעין רשימות על תולרות הספרות. הר׳ מגלה 
בהן הבנה דקה ביותר, דקה אף מזו של לסינג, בעיקר 
בשאלות הליריקה, ודורש במפגיע שיבה לביטוי בלתי־ 
אמצעי, ״אידיוטיסטי״ (תמים) — לעומת פולחן הקלאסיציזם 
בכלל והלאטיניזם בפרט. אע״פ שמשה מנרלסזון השיג על 
"ההמלצה המופרזת על דוח הדורות הגלמיים" שב״קט־ 


עים״ — כתב־ההצהרה הראשון של זרם ״הסער והרחף״ —, 
לא הכחיש אף הוא, שחיבור זה יש לראות בו "פאראדוכסים 
של מוח טוב״ ( £68 ק 0 ^ 1 ת 116 ן 8 65 מ 61 3^■3<1^!x3 ?) ! ואמנם 
נמכרו כל הטפסים של הכרך הראשון של אותו כתב־ביכורים 
של הר' במשך ימים מועטים. — בחיבורו הבא, 14156116 ).>! 
) 16 ) 31 ז\\(״יערות-הביקורת״), 1769 , התקדם הר׳, מתוך ויכוח 
עם דעותיהם של י. י, וינקלמן (ע״ע) ולסינג, מביקורת ספ¬ 
רותית לביקורת אמנותית, ומתוך הסתמכות על האנגלים 
ג׳ימז הרים ואדמונר ברק (ע״ע) — לתורת המוסיקה! 
וב״חורשות־הביקורת״ ( 61160 !) ¥31 ץ 11186116 )>!} — החלק 
השלישי של ״יערות־הביקורת״ — אף להיסטוריוגראפיה. 
בחיבורים ראשונים אלה של הר׳ — שבהם, כמו בהרבה 
מחיבוריו המאוחרים יותר, ניכר הכבוד המרובה, שרחש 
למנדלסזין ולמפעלי בפילוסופיה — כבר טמונות ההתחלות 
של בל הניתוחים, שניתח לאחר־מכן — מבחינה ספרותית 
ומבחינת הפילוסופיה של אמנות — את צורות המשל, 
האלגיה, הסאטירה, המכתם, האידיליה, הדראמה, האירה, 
האיפרה, האגדה, וכן אח אמנויות הריקוד, הארדיבלות 
ונטיעת־הגנים. שום קלאסיקן גרמני אחר בדורו לא היה 
קרוב כמיתי למוסיקה, הוא החשיב את מיצארט ואת היידן 
ה״מקסימים״, החליף לפרקים מכתבים עם גלוק — שהר׳ 
העריץ אותו בצידי של הנדל — ואף כתב דראמה מוסי¬ 
קאלית בשם ״פרוטום״ ( 1774 ) ומלים לקאנטאטות דתיות 
של ייהן כריסטיף פרידריד בך. 

חייו ב 1769 — 1803 , באמצע שנת 1769 נסע הר׳ — 
בתמיכתם של ידידיו בריגה, ובעיקר בסיועי של המי״ל שלי 
הארטקניך — דרך דאניה לצרפת. בנאנט כתב את "יימן- 
המסע" ( 1131 ) 011 ; 16156 נ) שלו, שלא גתפרסם אלא אחר מיתי! 
יימן זה מכיל ניצנים של הרבה מהשקפותיו המאוחרות — 
ואף של השקפיתיהם של כמה מהיגי־הדעית החדישים—על 
הפיליסיפיה של ההיסטיריה (כגין ציון הקשר שבין סדרי- 
המשטרה אצל המצרים ותפיסת־העולם שלהם), וכן תכניות 
מרחיקות לכת לתיקונים חינוכיים ומדיניים בדורו. — לאחר 
ששהה כחדשיים בפאריס — שבה הכיר את דין־רו ואת 
ד׳אלנבר, — נסע הר׳ תהילה לארצות-השפלה, שבהן המשיך 
במחקריו בתולדות־האמנוח, ואחר־כך להאמבורג, במקום 
שלסינג גילה לו יחס של היקרה והמשורר מאתיאס קלאודיוס 
נתקשר אליו בקשרי־ידידות. מהאמבורג נסע הד לקיל. כאן 
נפגש עם יירש־העצר הצעיר של נסיכות־ליבק, שאביו הציע 
להד — עוד בימי שהייתי של זה האחרון בפאריס — לשמש 
לצעיר מחנך ובדלוויה במסעותיו. הד ויורש־העצר נסעו 
דרך האניבר וקאסל לדארמשטאט, ובאן הכיר הר׳ את 
קארילינה פלאכסלאנד, שעתידה היתה ליעשות רעיתו ועזר־ 
כנגדי ביצירתי. משם נסע לשטראסבורג, שבה נותח כמה 
פעמים בעיניו ובה נפגש לראשינה עם גתה, שהיה צעיר 
ממנו ב 5 שנים. פגישה זי שימשה לגתה נקודת-מפנה בחייו! 
הוא עצמו מעיד באיטיבייגראפיה שלו, ש״ההומיר המר" 
של הר׳, "הומיר של איפכא־מסתברא", היפנה את רוחי, 
רוח של ״ציפיר־דריר״׳ לכיבדראש ולבגרות, — ב 1771 — 
1776 פעל הד כ״ייעץ הקינסיסטירייו" בחצר הריזן של 
ביקבורג (: 8 ) 61161161111 ), ובאיתן השנים, שבהן היה תכופית 
אחוז־דיכאון, נתקרב ביותר לאירתידיכסיה. ב 1776 נתמנה 
בזכותי של גתה מפקח כללי (מעין הגמין) של דוכסות 
ויימאר. מייימאר ערך מזמן לזמן מסעיח למחיזית שינים 




193 


זזדדר, יוהן גוטפריד 


194 


בגרמניה ולצ׳כוםל 1 באקיהז ב 1788/9 ביקר באיטליה. ב 1801 
הוענק לו תויאר־אצילות באווארי. הר׳ החזיק במע 1 רת 1 
בוויימאר עד שמת. ושם חיבר את חיבוריו המפורסמים 
ביותר. 

הר׳ כפילוסוף של הלשון. אע״ס שהיה תאולוג 
לפי מקצועו, זכה הר׳ לתהילה בעיקר כהוגה־דעות וכחוקר 
בתחומי הספרות העולמית, האסתטיקה הכללית ופילוסופיית־ 
האמנות. אבל קדם לפעולתו בתחומים אלה מחקרו "על 

מקורה של הלשון״ (זש 1 ) 18 ו 11 זק 5 :נ[ 1 זשכ!!! 8 םגז 11 )ת 3 ו 1 ג 1 ^ 

11£ ש 1-3 ק 5 ז נכתב 1770 , נדפס 1772 ), שזכה, סמוך להופעתו, 
בפרס מטעם האקדמיה של ברלין והשפיע השפעה ניכרת 
על פילוסופיית־הלשון, בעיקר הגרמנית (ו. פון הומבולט 
[ע״ע], ה. שטינתל [ע״ע]). בניגוד לסנסואליזם של א. ב. 
קונד^ק (ע״ע), שלפיו נתפתחה לשונו של האדם מקולות 
בהמיים, ובניגוד להשקפות "מעידתאולוגיות" של י. פ. זים־ 
מילד ואחרים, שלפיהם ניתנה הלשון לאדם במישרים "מידיו 
של בורא־העולם", הטעים הר׳ בחיבורו הנזכר וברובם של 
שאר חיבוריו, שאין להבין את הלשון אלא כ״סינתזה של 
טבע ורוח, של יסודות בהמיים וכושר של התבוננות". את 
הנחתו זו הוא מחזק ע״י כמה תצפיות, שמעידות על יתרונו 
של חוש־השמיעה על חוש־המישוש וחוש־הראיה כאחד, לגבי 
חועז-הלשון המהותי, וכן ע״י תצפיות בלשונות פרימיטיוויות 
חסרות־דיקדוק במידה יחסית(הנחה זו הוכחה ע״י שטיינתאל 
במחקריו בלשונות הסודאניות). ב 1766 כבר ציין הר׳ תקו¬ 
פות שונות בחיי הלשון, המשקפות התפתחות מ״ימי הדיבור- 
בזמרה״ עד לשירה, וממנה — לפריחת הפרוזה בהיסטוריו¬ 
גראפיה, ולסוף — לרטוריקה, שאינה אלא דיוק בלבד של 
ההבעה הפילוסופית! בזה הרחיק לכת הרבה יותר מתומס 
בלקול■ — ב 1784 גילה הר׳, בהקדמה לתרגום הגרמני של 
"מקורה והתפתחותה של הלשון" מאת הלורד מונבודו (ע״ע 
דקדוקית, חשיבה, עמ׳ 42 ), יחס חיובי בעיקרו כלפי הפראג- 
מאטיזם של החוקר האנגלי. 

הד כאוסף שירי-עם. הקובץ "שירי־עם" (- 7011£5 \ 
זש 1 ) 11£ ), שפירסם הר׳ (ח״א 1778 , ח״ב 1779 ! מהדורה שניה 
יצאה אחר מותו של הד בשם 111 זש 6111 ז\ זש!) 1 ושמ 1 ומ״ 5 
11 ז 10 ) 116 [״קולות העמים בשירים״], 1807 ), נערך בהשפעתם 
של תומם פרסי ("שרידי השירה האנגלית העתיקה" [-ש 11 
ץ־גושס? 8:11811 !!£ 111 ש 1 ש 11 \, 0£ 5 ש 111 > 11 ], 1765 ) וג׳ימז מקפרסון 
(״פינגאל״, 1762 , ו״כתבי אוסיאן״, 1765 ). אך בניגוד לאספים 
של שני האחרונים, הכוללים הוצאות של שירים אנגליים 
קדומים (או פסרדו-קדומים), אין האוסף של הד׳ מצטמצם 
באוצר-השירים' של עם אחד או של תקופה אחת, אלא נועד 
להביא לפני הקורא את "קולה החי" של האנושות כולה (ר׳ 
את דבריו ב״אךראסטאה״, אוסף 5 ). גם לאחר מכן(ועד סוף 
ימיו) הוסיף הד לאסוף ולתרגם שירי-עם לא רק של עמי¬ 
ה תרבות הגדולים, כגון הצרפתים, הספרדים, האנגלים, 
הגרמנים. והיוונים, אלא אף של הפרואנים, הלאטווים, 
הלאפים, ועוד. 

הד כפילוסוף של ההיסטוריה. בכתביו של 
הר׳ בתחום הפילוסופיה של ההיסטוריה חשובים ההגיונות 
שלו בענייני תולדות-הספרות והפילוסופיה של התרבות 
יותר מהרצאותיו על תורת-המדינה ותולדות-המדינה, הכו¬ 
ללות פרטים מרובים בתולדות־הטבע שהם מיושנים היום, 
ואף לקויות בנטיה כללית להארמוניזאציה יתרה. דבר זה 
ניכר בעיקר בחיבורו "רעיונות על הפילוסופיה של תולדות- 


האנושות״ ( 166 ) 065611161116 ־ 161 ) 1116 ק 1111050 ? ־ 2111 16611 ) 1 
: 111611 [ 161186 \, ח״א 1784 , ח״ב 1785 , ח״ג 1787 , ח״ד 1791 ). 
לעומת הכתבים הקטנים יותר, שחיבר הר' כאותו תחום 
(ר׳ להלן), זכה חיבור זה להערכה יתרה. בנוסח הראשון 
והתמציתי ביותר של הספר, שנקרא בשם "שיטה נוספת 
בפילוסופיית ההיסטוריה של התהוות האנושות״, 1774 , מו¬ 
צגים לפעמים קרובות המוטיווים העיקריים של פילוסופיית־ 
ההיסטוריה של הר׳ ביתד מקוריות וביתר רעננות! באותו 
נוסח נמצא גם המונח "אמפתיה" ( £1£1£1111111118 ), שטבע הר׳ 
ושנודעה לו לאחר זמן חשיבות מרובה באסתטיקה, וכן בגישה 
האינטואימיווית להיסטוריה, שנתפתחה בדורות האחרונים! 
הר׳ דורש מן החוקר, ש״יחדור לתוך התקופה, לתור האיזור, 
לתוך כל ההיסטוריה, ויחוש את כל אלה בחושיו שלד. 

במסתו ״על מידותיהן ורוחן של האומות״ ( 1754 — 1758 ) 
הציג וולטר הספקן את מהלך-ההיסטוריה בעיקר כשורה 
של מעשי-איוולת, מעשי-תרמית של כמרים, מקרים ופשעים, 
שאינה נפסקת אלא לעיתים רחוקות ע״י פרקים קצרים של 
שלטון-תבונה יחסי. לעומת זה דגל השווייצי איזק איזלין 
ב״דברי-ימי האנושות" שלו ף 1770 ) באמונה פשטנית וחסרת־ 
ביקורת בקידמה וראה בהיסטוריה תהליך מתמיד של התגב¬ 
רות המידות הטובות וריבוי החכמה והאושר — תדזליד, 
שהגיע לשיאו במאה ה 18 . הר׳ דחה את שתי התפיסות 
כאחת, מאחר ששתיהן לא היו בעיניו אלא ביטויים של 
צדדים שונים של תפיסת-העולם של ההשכלה הראציונאליס־ 
טית ולא פרי של התבוננות זהירה בעובדות. לדעתו של הר׳, 
לא היו ימיהם של אבות-האנושות ימי עריצות ואמונות 
תפלות, אלא "תור-הזהב של האנושות בילדותה", שאין לדון 
עליה כראוי מתור הגישה הבלתי־דתית של זמננו. אחר 
תקופה קדומה זו — תקופת הרועים והנודדים על גדות 
הפרת, האוכסוס באסיה התיכונה והגאנגס בהודו — באה, 
לדברי הר׳, "תקופת-הנערות" על גדות הנילוס, שבה הונהגו 
בעלות על הקרקע יחינוד משטרתי לסדרי-מדינה תקינים. 
הפיניקים נראים לו ב״נערים שגדלו", כסוחרים נועזים. 
היוונים מייצגים את תקופת־העלומים האידיאלית, הרומים 
והאימפריה העולמית שלהם — את תקופת-חגברות, החומרה 
האזרחית, הדבקות במדינה והשאיפה למעשים ברוח של 
גאווה קרה. בתיאור התהליד, שהתחיל בחדירת הנצרות 
לאירופה, וכן בפלישתם של עמי הצפון לתוכה, שוב אין 
הר׳ ממשיך בהשוואה מפורשת של התקופות ההיסטוריות 
לאלה שבחיי הפרט. אמנם אין הוא "מגך על "מלחמות- 
הוואסאלים ומסעי-הצלב לבלי קץ״, אך — מתוך התנגדות 
מדעת להיסטוריונים אחרים בדורו(דוד יום וו. רוברטסון) — 
הוא מבקש להעריך את יה״ב כ״עת תסיסה גדולה של 
כוחות-האדם". את השקפתו על ההיסטוריה הוא מסכם 
בדבריו: .זר-הדפנה או מראה העדר המבורך, אניית-הסוחר 
או דגלי-האויב, שנפלו שלל בידי מנצחים — אין להם כל 
ערך! אבל הנפש, שהיתה זקוקה לכל אלה... ולא ביקשה 
להשיב.. דברים אחרים״ — היא העיקר. 

את תקופתו שלו אין הר' רואה — למרות ח״אורה" 
שבה — כנעלה לאיו שיעור מתקופת-ה״חושך" של יה״ב, כמו 
שנהגו לראותה בני המאה ה 18 . להפך: מכמה בחינות היא 
נראית לו(בדומה לשפנגלר במאה ח 20 ) כתקופה של זקנה, 
שבה שוררת ה״מכאניקה", משק-מדינה ממוכן, הערכה יתרה 
של ההמון לעומת היחיד — והרי "העדר" דוקה חסר אותם 
היסודות: "הלב! החום! הדם!... החיים!", שלהם הוא 



195 


חרדר, 'והן גומפריד 


196 


זקוק הרבר, יותר משחוא זקוק ל״חגות־חפשית". בחיבורו 
על "הסיבות שגרמו לשקיעת הטעם בקרב העמים השונים, 
שבהם פרח לפנים״ (- 06 611611 > 86511111 165 > 53611611 ־ 01 016 
' 26 ־ 61 13 > , 11 ־ 61 > 611 ^\ 611 מ 16 > $61116 ־ 61 ^ו מ 16 ) 61 ( 1 5 > $611111361 
: 111116 ( 1 ), 1775 (שאף הוא זכה לפרס מטעם האקדמיה של בר¬ 
לין)׳ ואף בכתבים אחרים בתחום הפילוסופיה של ההיסטוריה, 
מטעים הר׳, שהחרבויות משולות לפרחים, שגדלים בתנאים 
נוחים וכלים "כשהם חסרים קרקע, מזון ואתר, וכשמנשבות 
רוחות מורעלות״. בקובץ השני של ״דפים'פזורים״ (-• 261 
8131:66 61116 ־ $11 ), 1786 , הוא מזהיר, ש״הדחף אל האיז־םוף" 
אינו יכול לוותר על הדרישה היוונית להימנע מכל הפרזה 
כצורת-הבעה נפשית.— אין להכחיש את ההשפעה, שהשפיעו 
השקפותיו של הר׳ על ההיסטוריוגראפיה של המאה ה 20 —, 
לפעמים קרובות שלא מדעת המושפעים. 

בחיבורו המקיף, ה״רעיונות״ (ר' למעלה, עמ׳ 193/4 ), 
מפליג הר׳ בתיאורים מפורטים הרבה יותר של מצבים היס¬ 
טוריים שונים, מטפל גם ב״מוסר המדיני העדין" של הסינים 
וב״טהדה שבפרישות" ובסבלנות של ההודים ומשלב את כל 
הנתונים של ההיסטוריה הכללית בתיאור ההתניה של כל חיי 
הצמחים, החיות והאדם במציאות הקוסמית והגאוגראפית. 
אמנם מבחינת תורת-ההתפתחות שלו אין לראות את הר׳ 
כקודמו של דרוין(ע״ע), שכן הר' לא עמד על האפשרות של 
התפתחות מינים מסויימים של בע״ח למינים אחרים. ואולם 
הסברות וההשערות שלו, אע״פ שהרבה מהן נראות כיום 
מחוסרות-יסוד, שימשו מקור־השראה לחוקרי-הטבע של המאה 
ה 19 , כגון א. פון הומבולט (ב״קוסמום" שלו), הרמן לוצה 
(ב״מיקרוקוסמוס" שלו), קרל ארנסט פון בר (ע״ע), וכן 
לאנתדופולוגים ואתגולוגים הרבה. בשביל ההיסטוריו? לא 
בטל ערפם של ה״רעיונות"— בזכות אמונתו של הר׳ בקיד* 
מה — שאמנם התהליך שלה הוא איטי, לדעתו, וסוטה לפרקים 
לימין ולשמאל (בדומה להליכה של אדם) — ובעיקר בזכות 
תורתו על התכונות המיוחדות של חוגי־תרבות שונים, שהן 
מותנות באקלים, בצומח, בחי ובמצב התקופה. 

הר׳ כפילוסוף. שפינוזה, שמתחילה לא זכה אלא 
לסניגוריה נטולת-ערך ומסתייגת, נתפרסם בעולם כהוגה־ 
דעות בתחומי הדת בזכות הגנתו של הר׳ עליו ומשום מעמדו 
של זה האחרון כסופר ותאולוג נוצרי. ב״פירושים לברית 

החדשה״ ( 65:31116611 * 1 161160 ^ 1 21101 1311:6611112611 ־ £1 ), 1775 , 

שלו מהלל הר' את "תורת־המידות" של שפינוזה כ״מוסר 
העילאי של התבונה"! ובחיבורו "על ההכרה וההרגשה של 

נפש-האדם״ (- 10605611 166 > 106160 )^ £60 ! 1106 £6116111160 סתס^ 

56616 1161160 ), 1778 , הוא מעז לכנות את שפינוזה כ״אלוהי". 
ב״מכתבים על לימודי התאולוגיה״ ( 111160 ) 5:11 13$ ) 6 ) 8616 
1 ) 60 )) 6:66 נ 116010216 1 * 1 166 )), 1781 , הוא אף דורש מן התאו- 
לוגים הנוצריים, שילמדו משפינוזה "המכונה אתאיסטך. 
ב 1787 התערב הר׳ בחיבור מיוחד "אלוהים! שיחות אחדות" 
( 636116 ק 065 ^ 61012 ,:: 100 מהדורה שניה ומורחבת. 1799 ) 
ב״פולמוס על הפאנתאיזם" בין פרידריך הינריך יעקובי ובין 
משה מנדלסזון — פולמוס, ששני המתווכחים בו כאחד 
הסתייגו מתורתו של שפינוזה. בחיבור זה מצדד הר' 
התאולוג בפירוש ובפיתט בזכותו של הפאנתאיזם, שהיד, 
ידוע אז לשמצה. בצדק דחה הר׳ את הנסיונות (כגון זה 
של י. ג. ואכטר) לזהות את תורת הצמצום של הקבלה עם 
ההוכחות המגתמאטיות-המטאפיסיות של שפינוזה בדבר 


היחס שבין ה-עצם" וה״אופד. את הקבלה עצמה רואה 
הר׳ כערב של השקפות נעלות והזיות נחותות (בכך דן 
אותה לשבח יותר מאחרים בזמנו), אעפ״כ מפרש גם הר׳ 
את המטאפיסיקה ואת פילוסופיית-הדת של שפינוזה לפי 
שיטתו של ליבניץ, או שהוא זוקף הנחות מוקשות מסויימות 
שב״תורת-המידות" על חשבונו של דקארט, שמדעותיו לא 
יכול היה שפינוזה בצעירותו להשתחרר די חצורך. לעומת 
זה משבח הר׳ את גדלות-אפיו של הפילוסוף היהודי ואת 
השגב שבפילוסופיית-המוסר שלו. כנראה, ראה את ההצדקה, 
שד,צדיק שפינוזה את האינטרס-העצמי, את ה "עצמיות" 
( 5111611 ( 8611 ) במובנה הטוב, את 366 '> 0$66 ס 6 6556 501101 
("השמירד, על היות-עצמו"), כמחסה הטוב ביותר מפני 
הכחשת־עצמו הנזירית של הנצרות! בכך היה תמים-דעים 
עם גתה ידידו. את הרוחניות המופרזת ואת העדפת-הזולת 
האסקטית, שיש בהן כדי "להפוך את החברה האנושית 
לבית-חולים גדול אחד, ואת הנצרות — לקופת-הנצרכים 
האמיתית שבו" ("רעיונות", ח״ד), דחה הר' כל ימיו, 
ועוד בחיבורו ^ח 311120 ^ 1 ( 1800 ) הוא מזהיר מפני ה״מד 
סריות ד,יתרה" ( 0631151660112 תד 61 (}ץ 1 ל) של הנצרות ושל 
קאנט, שעשויה להביא בעקבותיה את "ביטול המוסריות" 
( £0:010631151661102 ). בדברי הביקורת שלו על שני החלקים 
הראשונים של ה״רעיונות״ ( 1784 ו 1785 ) שם קאנט ללעג 
ביחוד את הטענות האחךימוניסטיות של הר׳. זה האחרון 
הביע עוד ב 1792 — בנוסח הראשון של "מכתבים על ההד 
מאניות״ ( 6 ) 616 ( 14110130113151 ), וביתר קיצור בקובץ השישי 
של ה״מכתבים לקידום ההומאניות״ (־ 86 [! 516 ] 211 6 ) 8616 
: 166141160301:3 > 1661102 ) 66 )), — את הערצתו העמוקה למורו 
לשעבר, ובדרך כלל אף שמר אמונים להגותו ה״טרם- 
ביקרתית". אך על הפילוסופיה הטראנסצנדנטאלית, שפיתח 
קאנט בשלושת חיבוריו העיקריים ( 1781 ,' 1788 ו 1790 ), מתח 
הר׳ ביקורת נמרצת בחיבוריו "מטא-ביקורת על ביקורת 
התבונה הטהורה״ ( 661060 166 > > 61111 .£ 2116 : 46:3166110 ) 1 
:) ¥660110 ), 1799 , ו״קאליגוני״ ( 1800 ). בפולמוס זה לא 
העריך הר׳ כראוי את העיונים של קאנט בתחום תורת- 
ההכרה, המושתתים על מושג התבונה כיסוד-של-תקיפות 
בהברר" שניתן להוכחה אפריורי! אבל מבחינה אמנותית 
מתעלות תכופות השגותיו על קאנט לדרגת פארודיד, נעלה 
ונוקבת. מלבד זה אין שיטת-המחקר ההיסטורית-ד,גנטית, 
שהעמיד הר׳ ב״מטא־ביקורת" שלו כנגד ההסקים ההגיוניים- 
האנאליטיים שלי קאנט, נטולת-ערך במידה שרואים אותה 
אפילו רובם של חסידי הר׳ מימיו עד זמננו. שני דרכי־ד״מחקר 
אינם סותרים זה את זה, כמו שאין סתירה בין חקר*ד,טבע 
המתאר, שבו טיפל הר׳, ובין מדע-הטבע המאתמאטי המדוייק, 
שלו ביקש קאנט ליתן ביסוס פילוסופי. לגבי תורת-המידות, 
תורת־ד״משפט ופילוסופיות ההיסטוריה והדת נראות השגותיו 
של הר' על קאנט מוצדקות במידד, מרובד" מאחר שתרומותיו 
של קאנט לביסוסם של מדעי-הטבע קלושות, וערכן מוטל 
בספק הרבד, יותר מערכה של תורתו על הפיסיקה המאתמא- 
טית. אך הוגי־הדעות, שבאו אחר קאנט — בעיקר בדור 
הראשון(פיכטה ושילר) —, הפריזו בהערכתה של "ביקורת 
התבונה הטד״ורד," במידה שלא ראו את ליקוייה, ומשום כך 
השיג הר׳ אף על אותם הקאנטיינים ועל שלינג הצעיר, שהיד, 
כרוך אחר פיכטה (הגל לא פיתח את שיטתו — העשירה 
הרבה יותר מבחינת תולדות-הרוח — אלא אחר מותו של 



197 


הידר, יוהן גוטסריד 


198 


הר׳, ב״פנו׳מנולוגיזז של התת״, 1807 ). אף מגתה, שנתקשר 
לשילר, נתרחק הר׳ בשנות־חייו האחרונות, אע״פ שבגישתו 
הרוחנית הכללית היה גתה קרוב להר׳ הרבה יותר משהיה 
קרוב לשילר ולקאנט. בצדק כינה הנאו־קאנטייני ארנסט 
קאסירר (ב״בעיית־ההכרה״ שלו, כרד 1¥ , 1957 ) את הר׳ — 
ולא את קאנט — כ״קופרניקום של ההיסטוריה". 

הר׳ כמשורר, כפסיכולוג וכפדאגוג. את 
יצירתו העיקרית של הר׳ בשירה, ״סיד״ ( 1 ) €1 ; 1802 ), 
ואף שאר שיריו, אמנם אין להשוותם מצד שכלול-הצורה, 
הנגינה הפנימית והקסם הפיוטי לשיריו של גתה, ואף 
בדברי־הפרוזה, שכתב לאחר מכן, מצויים כמה קטעים של 
אריכות יתרה, שיש בהם כדי למעט את הרושם) אך תכנם 
הנפשי של דברי השירה והפרוזה שלו עולה בדקות ובעושר 
הפסיכולוגי על זה של כתבי שילר, שנטה יותר לפופולאתות 
ולהתפלספות לפי דפוסים קבועים. חשיבות מרובה נודעת 
עד היום לתרומות, שתרם הר׳ לפסיכולוגיה, להערכה שהעריך 
את חיי־החלום לגבי הבנתם של רחשי־נפש, שכמעט אינם 
נתפסים (בזה הקדים את פרויד), וכן לכתביו הפדאגוגיים — 
ה״נאומים בבתי־הספר״ (ת 16 )€ש $€11111 ) — שנשא ב 1764 
בקניגסברג, ב 1765 בריגה ומ 1778 ואילך בויימאר (שבה 
שימש גם מפקח על הגימנאסיד.) — משום ההתנגדות 
המובעת בכתבים אלה ללימוד מופשט ימכאני ומשום 
התביעה שהם כוללים לחשיבה הסתכלותית ולטיפוח החוש 
להיסטוריה. 

הר׳ כתאולוג ליבראלי ויחסו לספרות הדתית 
של היהדות. אף לליבראליות שבתאולוגיה של הר׳ ולאפיין 
ההומאני של דרשותיו (ת 1181:6 ) 6 ־ 1 ק) נודע ערך קיים משום 
כושר האמפאתיה ודקות הרגש האמנותי המתגלים בהן. 
שום תאולוג גרמני לפניו ואחריו לא ידע להעריך במותו 
את המקרא כיצירת־אמנות יחידה במינה. בתחום זה הר¬ 
חיב הר׳ את היריעה הרבה יותר מבני־דורו בגרמניה 
ומחוצה לה — כגון רוברט לאות ( 111 ׳\\(^ 1 , ב״אקדמות 
לשירת-הקודש של העברים״, 1753 ), וכל שכן מוויליאם לאות 
וי. ד. מיכאליס בפירושיהם היבשים למקרא. נוסף על כך 
הקדיש הר׳ למקרא עיון וטיפול ספרותי הרבה יותר מלברית 
החדשה. בפירוש המקרא עוסקים חיבוריו "קטעים לארכאו¬ 
לוגיה של המזרח״ ( 16 §ס 1 סגו 01 ־ 1 ^ • 61 ת 61 211 16 ת€מז 8 גז'> 1 
1€5 ) 111311 ש 8 ־ 101 ׳ 1 ן *ש!!, נכתבו ב 1769 ויצאו אחר מדתו)! "הקדו¬ 
מה שבתעודות המין האנושי״ ( 105 ) 1€ ) 11 ט.אלזס €51€ ; 11 \, 
105 ו 1 ס 86501110 מ 5€110 ת 0 ^ 1 ), כרך א׳, 1774 ! כרך ב׳, 1776 ) 
״שירי האהבה״ ( 0 ג 101 ״ 1 • 101 ) • 101 ) 1,10 ) — על שה״ש, 1778 ) 
12 האיגרות הראשונות של קובץ "איגרות על לימודי 
התאולוגיה״ (') 0 ז 01 ל £10 ס 1 ס 0 ו 1 יד ■ 101 ) מ 1 טו 1 >ט 81 105 ) 81-10£0 
1 ) £011 ), 1780 , ובן כמר, קטעים מאוחרים של איגרות אלו 
( 1781 ) 1 הקדמה לתרגום ס׳ איבה ע״י ברמל ( 01 תזש 86 ), 
1781 ) ״על רוח השירד, העברית״ (- 08 ש 10 ) 00151 וח 0 ־׳\ 
00510 ? ת 0 ו 31501 ז), כרך א׳, 1782 ! כרך ב׳, 1783 . בחיבורים 
אלה נמנע הד׳ — במידה שלא עשה בך שום תאולוג גרמני 
אהר במאה ה 18 — מלבקש במקרא פסוקים, שאפשר לפרש 
אותם כמוסבים על ישו! לעומת זד, ביקש למצות את תכנם 
הנפשי, הלאומי וד״רעיוני של כתבי-ד,קודש בלא כחל ושרק 
תאולוגי־נוצרי. 

ב״הקדומה שבתעודות" הביע הר׳ את הדעה, שאף בסיפו¬ 
רים על הבריאה וגן-העדן יש לראות לא דק "משלים מלאים 


חכמה יתרה ועמוקים ביותר", אלא "היסטוריה" ממש. לעומת 
זד, ב״ארכאולוגיה" הוא רואה אמנם את "תכנו" של המקרא 
באלוהי, אך את "צורתו" כ״אנושית ודומה ליצירותיהם של 
עמים אחרים"! "צורה" זו הוא מסביר מתוך דרכי ההרגשד, 
והחשיבה של עם-ישראל. אבל ב״איגרות על לימודי התאו- 
לוגיה" כבר מעמיד הר׳ דרישה נוספת: "דוח-אנוש זקוקד, 
לחירות, ואף כשהיא משתמשת בחירות זו לרעה". משום כך 
אינו מבקש לערער על מקורם האלוהי של כתבי-הקודש, 
אלא "לד.כיר את האלוהי שבכתבים אלה, ל,חוש׳ אותו 
ואף להשתדל להבין את תכונותיו האנושיות של כל נביא 
ונביא — תכונות, שבד,ן הוא שונה מחבריד. הדרך הטובה 
ביותר לקריאת המקרא היא — לתפוס אותו תפיסד, אנושית. 
"שהלשון העברית היתד, מדוברת בפי בני-אדם, כלומר בפי 
אומד, — דבר זה הוכח! אבל שדרתה מדוברת גם בפי אלים, 
מלאכים ו,אלוד,ים׳ (בך!) — דבר זה עדיין טעון הוכחה! 
משום כך אין בדעתי לזוז מן הדבר הראשון". המבקש 
לראות את כל הכתוב במקרא "לאור הזיו השמימי, סופו 
שאינו רואד. כלום". משום כך אין לד,ניח את מקורו האלור,י 
של המקרא כהנחד, מוקדמת, אלא יש לד,םיקה כהסק מרצון. 
כבר בחיבורו״ 5 נ עלונים למטיפים שבמחוזות"(,ז 150 !) 0 ש? 
ש 0 :): 21318131 תוז 1 סז? [! 810 ] תו £201 מג 1 '?), 1774 , כתב, שסיפור 
העקידד, נשגב יותר מאגדת איפיגניה היוונית, וד,סיפור על 
איוב עולה בעומק-המהשבד, שבו על המעשד, בפילוקטטס! 
ובספרו "על תח השירד, העברית" (בסוף השיחה הרביעית) 
הוא אומר: "מה מאד נופל לוקרטיוס מאיוב ומדוידו". 
ב״הקדמד," לתרגום ספר איכר" הוא מציין ספר זה כ״אצילה 
שבאלגיות״, וב״שירי האהבה״ — את שיר-השירים כ״אבי 
שי^ד,אד,בד,״ ( 1.1080 ש 10 ) 1 ) 110 שס). 

ספרו "על רוח השירד, העברית" פותח בדברי-תהילה 
למבנד, הפנימי ולכוח-ד,ד,בעה העצום של הלשון העברית, 
"שבד, נשאבים הקולות ממעמקי החזה" וד,תנועות מלאות 
צילצול יותר מבלשונות הצפוניות. השמות בעברית "עדיין 
הם בבחינת פעלים־למחצה" ומביעים פעולה, ומשום כך מצוי 
שפע של תנוער, הן בפעלים וד,ן בשמות. ואילו שני "זמני" 
הפועל מבטאים בעיקר אי-אמצעיות, "הווה נידף וחולף") 
ע״י כך מובעים "בקול אחד זמן..., גוף, מספר, פעולד, 
ועוד יותר מזר," מתוך ריכוז חי וללא פירודו של המובע 
למלים מרובות. בדרך זו נעשית "תמונת הדברים" מו¬ 
חשת במלוא כוח-החושנות — ולא עוד אלא שלמשמעותם 
של שרשי־ד,מלים מתלווד, שפע של הוראות-משנה. מתוך 
טיפול בבעיות התרגום של המקרא,. ואף מטעמים תאורטיים, 
בא הר׳ לכלל דעד״ ש״מלות העוז והעצמד,״ (- 011 ז\ז 0 ת 110 ) 
ז 10 ז 6 ״ 1 ; 1 ז 1301 \ 1,01100 ) של הלשון הקתמה והמקורית עולות 
בתקפן על כל תרגומיד,ן המאוחרים ללשונות שנשתחקו 
ונחלשו. ההקבלד, המליצית של השירד, העברית נראית לו 
להר׳ בד,בעד, רבת-משמעות של השתהות מכוונת במצבי 
שמחה או יגון, מעין הד מחזק לרחשי־לבו של המשורר! 
ואותה המליצה בספר משלי מצטיירת לו כשינון וחיזוק 
לדברי-המוסר "משל לאב המדבר אל בנו, וד,אם חוזרת 
על דבריו". 

חיבורו זה של הר׳ לא נשלם. הוא דן בפרשיות המקדא 
מסיפור הבריאה עד ספר איוב(שאת ההימנונות לטבע וחכמת־ 
החיים שבו אהב הר׳ ביותר)! משם הוא חוזר לסיפור על 
גן-העדן ולתיאורי הכרובים שבו ובספר יחזקאל, לסיפורים 



199 


הידר, יוהן גומפריד 


200 


על מגדל בבל, על אברהם, על חלום יעקב ועל מאבק 1 עם 
המלאך, לברכת יעקב ולברכת משה, ומאלה — דרך שירת 
דבורה ומשל יותם — לשמואל, לספרי תהילים, משלי 
והנביאים. בחיבור זה נגע הר׳ בקטעי־יסוד מרובים של 
המקרא לפי סדר בלתי־קבוע וחפשי ביותר, מתוך הקבלה 
לכתבי איסכילום וסופוקלס, מילט 1 ן ודריידן. הרבה מהבחותיו 
של הר׳ נפסלו במרוצת־הזמן ע״י ביקורת־המקרא הפיאלוגית• 
ההיסטורית. אבל כמה מדבריו הם בעלי ערך קיים, כגון 
דברי־ההערכה שהשמיע על הנביאים: 

"כי לבבות גדולים היו לכם, שהתרוממו 
על העכשיו־שבעצלות, על מתק־העבדות של האומה, 

על בילויי־הזמן ועל מקסם־כזב, 

ובהביטם אחורה וקדמה — אור כל העיתים חזו", 

(־על רוח הלשון העברית״, ב׳, 1783 , עס׳ 71 , *זזנביאים"). 

יחסו לספרות העברית שלאחר המקרא. 
התעניינותו של הר׳ בספרות העברית לא היתה מצומצמת 
במקרא בלבד. אמנם מפי הרב המדומה, המופיע בדיאלוג 
עם נוצרי בקובץ השבי של ה״קטעים״ ( 1766 ), נשמעות 
דעותיו של הר׳ עצמו, המותח ביקורת על "המשיח" של 
קלופשטוק (ע״ע) ומשיג על המשורר הגרמני, שבשירתו 
נראים השליחים "כעלמים חמודים וטובים" יתר על המידה, 
ומוטב היה אילו היו זוכים ־גם לחסרונותיהם הגדולים של 
הנביאים האלוהיים וגם לגדולתם", ושבכלל מורגש ב״המשיח" 
של קאפשטויק העדר ה״מזג היהודי״ ( 6 ח 311 ־ 1 1150116 ) 1 )(), 
והשדים שבו נטולים "אותה ה׳פקחות׳ ש...דתנו מייחסת להם 
תמיד". לאור חיבורים כגון - 11 מ 211 ז ז 6 6 ג 210 ז<ן 116 6 גז 110 
11026 ) של בריסטיאן שטגן( 1733 ) ניסה הר׳ את כוחו, בקובץ 
השלישי והרביעי של'ה״דפים הפזורים״ שלו ( 1787 ו 1792 ), 
אף בעיבודים שונים של "משלים יהודיים" ו״שירי־אגדות 
מזרחיים", כדי ליתן ביטוי לאותם אוצרות־הרוח, שנשאבו 
מן המדרשים. כמו־כן עסק ברבים מן הסופרים היהודיים 
שלאחר המקרא, כגון פילון (שלו הוא מייחם השפעה על 
הברית החדשה, אע״פ שהאלגוריות המופשטות שלו לא היו 
לפי רוחו)! יהודה הלוי (שהר׳ מכנה אותו "מתרגמו או 
מחברו של ס' הכוזרי" ושצורת הדיאלוג של חיבורו, "הכוזרי", 
שימשה לו ל״מופת״ — לפי דבריו בהקדמה לח״א של "רוח 
השירה העברית"! כן תרגם הר׳ את שירו "ציון, הלא תשאלי" 
ופירסם אותו בקובץ הרביעי של ״דפים פזורים״, 1792 , ואף 
הוסיף עליו דברי הערכה, שבהם כתב, בין השאר, שיש 
לסלוח ליהודים על שדיברו בגנותם של עמים אחרים בגלל 
הרדיפות שסבלו מעמים אלה)! הרמב״ם! ר׳ יצחק אברבנאל 
(אע״פ ״שאותו יהודי בן המאה ד. 15 ודאי לא היה מידידי 
הנוצרים")! שלמה מימון (שאת חיבורו "מסה על הפילו¬ 
סופיה הטראנסצנדנטאלית״, 1790 , הוא מתאר כ״מעמיק")* 
ויצחק איכל (בעל "תפילות היהודים האשכנזיים־הפולניים", 
1786 ^ 178 ), 

עמדתו של הר׳ כלפי האמאנציפאציה של 
היהודים. בקטע ה 7 של הכרך הרביעי של "אדראסטאד." 

* 4 ▼ 

( 25162 ־ 11 >^), 1802 — 1611 ) 111 : 161 > 6610611011115 116 > ז 6 < 01 
(״על ניצורם של היהודים״) — בקט הר׳ עמדה אף כלפי 
שאלת־היהודים בזמנו. הוא דוחה כל ויכוח דתי עם היהודים 
על עליונותה של הנצרות ובמקום זה הוא מטעים, שהיהדות 
אינה קיבוץ דתי בלבד, אלא גם קיבח לאומי. חוש-הכבוד 
של האומה היהודית נפגם, לדעתו, מחמת מעשי־האכזריות 
שנעשו בהם, ביהודים, מאות בשנים ומחמת התרכזותם 


במסחר! עכשיו יעז להביא אומה מוכשרת זו להתרוממות 
בידי עצמה לא ע״י מתן "יתרונות מסחריים חדשים" לבניה, 
אלא ע״י מה שיאפשרו להם לרכוש "מעמד במדע ובחיי־ 
האזרחות". משום כך נראית לו הענקה מיידית של זכויות- 
אזרח להמונים גדולים של יד׳ודים במדינות החדשות לא רק 
כבעיה של הומאניות, אלא אף כבעיה כלכלית לגבי אותן 
המדינות! בשיקולים אלה מסתמך הר׳ על עדותם של כתבים 
יהודיים, כגון "המחקר על מעמדם של היהודים" מאת שמחה 
לוצאטו, 1638 (שאותו הוא מתאר כ״מלא ענווה, עדין ונבון") 
ו״תשועת-ישראל" מאת מנשה בן־ישראל בתרגומו של 
מארקוס הרץ, 1782 . לדבריו של הר' צריך, שתהא "ארץ* 
ישראל ליהודים בכל מקום שבו הם יושבים ופועלים ברוח 
אצילה". את ההגיונות הקצרים הללו על בעיית־היהודים 
הוא מסיים בקריאה: "אומד. עדינה, חריפת־שכל, פלא 
העיתים! לפי גירסתו הגאונית של אחד מרבניר., נופלים עשיו 
וישראל זה על צווארו של זה ובוכים! לשניד״ם הנשיקה 
מכאיבה, אך אין בכוחם להינתק זה מזד,". 

הטובה שבהוצאות כתביו של הר׳ היא זו שנערכה ע״י 
ברנהארד זופאן ( 211 ו 1 ת 811 ), 1877 — 1913 , ב 33 כרכים 
( 6 נ 21 § 115 ^ 7 -ז 16 >־ 1-161 11180116 ז 1$011-10 ז 0 ז 1-115 ). 

הר׳ בספרות העברית. לד,ר׳ נודער. השפער, מסויימת 
על ספרות־ההשכלה העברית. מסתבר, שתמיהתו של הר׳ 
(בחיבורו "על רוח השירד. העברית") על שעד זמנו לא 
נכתב אפוס על משה, משחרר האומה הישראלית ומחוקקה 
האלוהי, ומשאלתו, שיימצא משורר עברי בגרמניר., שיעז 
לגשת לביצועה של משימר. זו, הן שהמריצו את נפתלי הרץ 
ויזל (ע״ע) לכתיבת האפוס שלו "שירי תפארת". השפעת 
חיבורו הנזכר של הר׳ ניכרת בחיבורו של שלמה לויזון 
(ע״ע), "מליצת ישורון". השקפותיו הד,יסטוריוסופיות של 
הר׳ השפיעו על נחמן קרוכמל (ע״ע), וביחוד בולט הדבר 
בשער השביעי(״גויים ואלוהיו״) של ״מורד, נבוכי הזמן״ — 
השער, שבו נדונות דרגות־הר״תפתחות של האומות וסיבות 
מפלתן ואבדנן. חיבוריו הפיוטיים של הר׳ היו חביבים על 
סופרי־ד,השכלה העבריים, וקצתם אף תורגמו לעברית ע״י 
יצחק אייזיק בן־יעקב בחיבורו "מכתמים ושירים שונים" 
(ליפסיאה 1842 ), ע״י קלמן שולמאן בחיבורו "שפה ברורה" 
(וילנה 1847 ) וע״י דויד לוונטאל בחיבורו "כבוד הלבנון" 
(וארשר, 1861 ). תרגומים ועיבודים מיצירותיו הפיוטיות של 
הר׳ נתפרסמו גם בכתבי*ר,עת "ביכורי העיתים" (ע״י י. א. 
בן־יעקב, יוסף ברגל ודב אופנר,יים) ו״כוכבי יצחק" (ע״י 
שמעון בכר, דויד לאטצר, יעקב צבי לב ושלמר, פונדי). פרק 
מתוך ספרו של הר׳ "רעיונות על הפילוסופיה של תולדות- 
האנועוות" תורגם לעברית בשם "העברים בחזיון התבל" ע״י 
זפר״ן [זלמן פרידקין], בקובץ "מאסף" בעריכת ל. רבינוביץ, 
פטדבורג 1902 , חלק א׳, עמ׳ 240 — 245 . 

< 01 1££ ז 0 { 1 ס> £71 ' 1 £1 . 77 ,מזס( .לס 

מ 7.076 !הסמ/?./ . 77 , 111 ץ 13 ז .א ; 1875 , 016 ^ 51 

. 77 , 5 מג 8 ז£ . 11 •א ; 1877-85 

; 1931 / 0 £!/) 4 מ 1 . 

ממ, 11 מ 6 ^^, 7 ק 70 ) *מא )<}וח 1 >^ •/ 0 <£ ,) 4 ז* 8 דתג 831 .ם 

; 199-255 , 1933 ,, £111117 וז 1£ ז 17 ^ 10 ד 7 761 . מ־מ/מע/סס׳ז £71 ^ 
; 1936 , 11 , 1 מ<״ 10176  601 מ 1£1 \ .? 

- 763/1 ^ 7616 ) 460 מ 67 ^ 76 ׳א 1 מ 6 ■/ 76 . 37671166 7776 .א 

73/6 ,מג־ו 10£3011 ג . 74 .? ; 192-267 , 1936 ,ןמא 163 י/ 0 / 

; 1945 ,. 77 , 0111165 ; 1939 ,. 77 . 7 > ./ /ס ׳( 3 ׳/ 10 ?)/ 37 י 7 

- 035 .£ ; 62-90 , 1947 , 1 א 6/36 מ/נ>■/? ,: 6311113531 חס^ 8 ז 0 . 14 
,"> 1 מא 1 '' נ>ז 3 ) 1950 , 76486 ,א 0 מ) 7 / 0 מ/ 6 /^ 0 •/? 46 ' 7 ,■מז 51 
,. 77 ,; 01311 .־ 1 .א ; 1950 ,. 77 . 7 > ./ ,> 61 ג 1 נ 01 ס .׳\ו ;( 1 .:זק 0113 
. 1935 ^! 07 73/6 471 

ד. ב. 



201 


הרה — הר ההר 


202 



הרה או "יונו לורוביזי". מחיאון לור^ביזי, רומא 

ך׳ךה (!)©מ״), במיתוס היווני — לפי המסורות הרווחות 
ביותר, האלה הראשית באולימפוס ואשתו של זוס 
(ע״ע). השם הרה לא היה, כנראה, מעיקרו אלא כינוי 
במשמעות של גברת, והוא צורת־הנקבה של הרום (ע״ע). 
פולחנה של הרה היה מקובל בערים יווניות שונות— במולדת 
היוונית, באסיה הקטנה, באיי הים האגיאי, וכרתים בתוכם, 
וגם בערים היווניות באיטליה. אך המרכז הראשון והראשי 
של פולחנה היה בעיר ארגוס, שבסביבתה עדיין קיימים 
שרידי מקדשה העתיק. מרכז חשוב ביותר של פולחנה היה 
גם באי ממום. בכרתים שימשה קנוסום מקום־הפולחן העיקרי. 

הרה, הנקראת באיליאס "מלכת־השמים", נחשבה כשותפת 
לבעלה בשילוח הרעם והברק. כןןלת הסופה והזעם באטמו¬ 
ספירה נחשבה גם לאלת־המלחמה. וכן נודעה כאמו של 
ארם (ע״ע), אל-המלחמה. בארגוס היו עורכים תחרויות 
של לוחמים לכבודה, והמגן היה ניתן שם כפרם למנצחים. 
עם זה נתפרסמה כסמל לחיי־משפחה מתוקנים. חיי-הנישואים 
נמצאו בחסותה, ובשעת-הלידה היו נשים מפקידות את עצמן 
להגנתה. מכאן יחסה הקנאי כלפי הרפתקות־האהבה של 
בעלה, הרה רדפה את איו, הכוהנת שלה בארגוס, שזום חשק 
בה והפך אותה לפרה! שילחה בה צרעה וגירשה אותה 
למצרים. כן הכתה בסנוורים את אתמס ואת אינו על שגידלו 
את דיוניסום, כנם הבלתי־חוקי של זום וסמלי. היא גם 
רדפה את דיוניסוס והתנקמה באמחי וביחוד כילתה אח 
חמתה בהראקלס. את עלבונה מפארים על שלא מסר לה 
את תפוחי־היופי בהתחרות של שלוש האלות (ע״ע פרים) 
נקמה הרה במעשי־איבה כלפי טרויה. ברוחן של אגדות אלו 


מרבה גם ורגיליום(ע״ע) בתיאורי מלחמותיה של הרה באנאם 
(ע״ע) ופליטי״טרויה בדרכם מטרויה החרבה לאיטליה. 

כינויי-החיבה, שניתנו להרה, הם: "לבנת-הזרועות", 
"זהובת-הםנדלים", "בעלת כיסא-הזהב", באמנות היוונית 
תוארה הרה כאלה, שקווי-פניה יפים ומחוטבים אך גם 
קפדנים וקשים. 

הרומים זיהו את הרה עם יונו (ע״ע), וכן זוהתה בעולם 
ההלניסטי עם אלות אחרות, כגון איסיס (ע״ע) המצרית. 

11050110•, 1.1X11^00 11)1^ 

.£?ז ,'וו־? ח 1 ,וו 0 ' £10 . 5 ; .י! . 5 , 1€ ^ 0 ! 0 < 11 ון 4 ו 1 

,)■ 61 ( 801 .א - 01160 ,? .. 1 !.ז> 369 , 1 , 111 ע 

) 111 /ס ) 711 ,!!ססזג? . 8 .. 1 ;. 5 160 , 887 [ ,' 1 , 16 ^ 10 

. 11 ) 5 ) 0 , 19115500 .? . 1 \ ;,!! 179 , 1 , 896-1909 ! , 5 ) 5101 \))ז 0 
. 1941 , 1 ,!? 11110 )^ 1 <{) 11 ) 15 < 1 )) 1 )^ 5 ) 4 

א. ש. 

הר ההר, 1 . הר בנגב, על גבולה של ארץ אדום (במד׳ 
כ, כג? שם לג, לז: בקצה ארץ אדום)* התחנה 
הראשונה, שאליה הגיעו בני-ישראל אחר קדש ברנע; 
אחריו נזכרים שגי מקומות בערבה: צלמונה ופונון(במד׳ לג, 
מא—מב). בהר-ההר נקבר אהרת הכהן (במד׳ כ, כב—כט; 
לג, לח—לט< דב׳ לב, נ)< לפי התיאור המקביל בדב׳ י, ו, 
מת אהרון במוסרה בין בארות בניעעקן והגךגדה שלפני 
יטבתה שבערבה. בבמד׳ לג, מ נזכר, בקשר לבואם של בני־ 
ישראל לדיר-ההר, מלך ערד, שישב (=שלט) בנגב. בהתאם 
לנתונים אלה הציע ב. מזר — בעקבותיו של ג. ל, רובינזון — 
לזהות את הר-ההר עם ג׳בל מצרה (= מוסרה) — הר-גיר 
מבודד, דרומית למכתש הגדול ולנחל-צין (נ״צ 1555,0270 ), 
בדרד שבין קדש והערבה. זיהוי זה נתקבל ע״י ועדת־השמות 
של ממשלת-ישראל. — פ. מ. אבל, שזיהה את בארות בגי- 
יעקן עם בארותים (ביר בירין), חיפש את הר־ההר — מתוך 
הסתמכות על השם ואדי הארוניה (=נחל אהרון) — במקום 
קרוב יותר לקדש ברנע: 17 ק״מ צפונית מערבית מעין- 
קודיראת (קדש ברנע). כן הצביע על האפשרות לזהות את 
הר-ההר עם עבדת(עבדה),הנקראת אל-מצרה(=מוסרה)— 
זיהוי, שבעשה ע״י הסופר הערבי אל-מקריזי, לאחרונה הוצע 
גם הזיהוי של הר-דיהר עם ההר עמארת אל-ח׳ךיישה, הסמוך 
לקדש ברנע. — המסורת העממית מימי יוסף בן-מתתיהו 
(קדמוניות, ד׳, 82 — 83 , ובעקבותיו אוזביוס: אונומאסטיקרן, 
עמ׳ 176 , ש׳ 6 — 7 , הוצ׳ קלוסטרמאן)', שקבעה את מקומה 
של קדש ברנע בבקעת פטרה, ביקשה לזהות את הר-ד.דיר עם 
ג׳בל הארה (הר אהרון < 1400 מ׳) שממערב לפטרה. באתר 
זדי נמצאו שרידים של כנסיה ביזאנטית וקבר של קדוש 
מוסלמי(נלי) מייסודו של קלעון, השולטן הממלוכי. 

,( 1933 ) 1 ,) 5110 ) 01 ? 10 ) 4 ) 1 < 1 <ןס^ 0 ) 0 , 61 פ 1 \ 1 . 1 ( 1 .ע 

ע 386-389; 11 (1938), 215; 19. 0111601£, 445011 , X 

. 116-117 ,( 935 !) 

2 . הד, שנזכר בבמד׳ לד, ז כנקודת-מוצא של הגבול 
הצפוני של תחום בני-ישראל (= ארץ-כבען) מצד הים. לשם 
קביעת מקומו של הר זה מבקשים להסתייע בציה אחר של 
הגבול הצפוני, שנזכר עם הר־הריר: לבוא חמת (היא לבור. 
שבבקעת-רילבנון). מכאן הזידיויים של הר-ד.ד.רעם ג׳בלעכאר 
או ג׳בל .מכמל שבצפון הלבנון. לפי השערה אחרת, שיסודה 
בזיד,וי של הר עם האל המצרי ח׳ר, מזהים אח הר־הדיר עם 
נקודת־דיגבול בראס אש-שקד. שמצפון לגבל. 

דד ז ▼ 

; 302 .( 1933 ) 1 ,) 5510 ) 01 ? 10 ) 4 ) 1 'ו 1 ? 0 ^ 0 ) 0 , 61 ( 1 ^. .? 

,( 1947 ) 1 ,) 1 ? 5 (^^ 0 ) ) 55155 ן )) 71115505 ) 4 ) 1515 ) 11 ,ז 516 ו 43 ג . 6 

. 2 .״ , 46 
מ. א.-י. 




203 


הד־הזיתים 


204 



הר־הזיתים, אחר מז ה׳פיאים, ועליו כפר א־טור (צי?יפ ׳ 56 י. שיויס 


הר״דודתים, ד.חר הנשקף על ירושלים מצד מזרח, מעבר 
לנחל קדרון(ע״ע). מבחינה או*רלגראפית הה״ז הוא 
חלק משלוחה, שיוצאת על־יד חר־חצויפים (ראס אל־משרף) 
מקו פרשת־המים הארצית ונמשכת דרומה, לרכס הה״ז שלושה 
שיאים: אחד בגויבה של 826 מ׳ מעל פני־הים — הוא ראש 
ההר, שעליו הוקמו הבניינים הראשונים של האוניברסיטה 
העברית ושנקרא — לפי זיהוי מקובל אך מוטעה — בשם 
״הר־הצופיס״ן השני ( 814 מ׳), שעליו עומד כיום הבניין של 
בית־החולים על שם אוגוסטה ויקטוריה; על השלישי( 816 מ׳) 
בנוי הכפר הערבי א־טור (״ההר״ — כינוי, שמקורו בשמו 
הארמי של הה״ז — טורא זיתא). בשיא האחרון מסתיים 
הה״ז, אך שלוחה, שיוצאת ממנו, נמשכת בראס אל־עמוד 
( 752 מ׳), השופע אל נחל־קדרוז דרומית לכפר השלוח 
(סלוואן), בגבהו המאנסימאלי נמיר, איפוא, הה״ז מן הפסגה 
של שכונת רוממה — שיא פרשת־המים בירושלים ( 829 מ׳), 
אך מאחר שגבהו היחסי מעל נחל־קדרון העמוק הוא 108 ס', 
הוא נראה כהר גבוה למדי, מבחינה גאולוגית נמצא ההר 
כולו באיזור המנוני, ומבחינה פיטוגאוגראפית הוא בתחומי 
איזור מדבר־יהודה. 

במקרא צויין הדי״ז מתחילה כשם מעלה־הזיתים (שמ״ב 
טו, ל), ועל ראש ההר נאמר (שם, שם, לב), שהיה מקום 
"אשר ישתחרה שם [דוד המלך) לאלהים", קדושה זו של 
המקום היא שהניעה, כנראה, את שלמה לבנות במות "בהר 
אשר על־פני ירושלים" (מל״א יא, ז), אך לפי מל״ב כג, יג, 
נבנו במות אלו "מימין" (כלומר, מדרום) ל״הר המשחית" 
(הוא הה״ז) — כפי הנראה, בראס אל־עמוד. לפי יחז׳ יא, כג, 
נתייחד מקום נכבד להה״ז בחזון אחרית־הימים: כבוד ה' 
יעלה ויעמוד "על ההר אשר מקדם לעיר". את השם הה״ז 
בצורתו המקובלת אנו מוצאים לראשונה בזכריה (יד, ד): 
"ועמדו רגליו ביום ההוא על־הר הזיתים אשר על־פני 
ירושלים מקדם"; ובחזונו דואה הנביא כיצד נבקע הד זה. 


בימי בית שני תפס הה״ז מקום חשוב בירושלים: עליו היו 
שורפים את הפרה האדומה; גשר אחד (ואפשר, אף שני 
גשרים) חיבר (או חיברו) את מורדותיו עם הר־הבית. בימי 
הנציב הרומי פליכס נאספו על ראשו אלפי אנשים, שנתפתו 
להאמין לדבריו של נביא-שקר מצרי (יוסף בו מתתיהו, 
קדמוניות, כ', 169 ; מלחמות, ב׳, 262 ); בזמן מצור־ירושלים 
חנה על ראשו הלגיון העשירי (שם, ה׳, 70 ; ושם גם נקבע 
בבירור מקומו של הה״ז; 6 ריסים [ 1,110 מ׳] ממזרח לירו¬ 
שלים, מעבר לגיא עמוק, שנקרא בשם קדרון). בימי בית 
שני היו משיאים — בפקודת הסנהדרין — על הה״ז (=הד 
המשחה) משואות, כדי להודיע על קידוש-התודש, ומשדאות 
אלו נראו בסרטבה (משנה, רה״ש, ב', ד׳). 

באוואנגליונים נזכר הה״ז (בשמו היווני ׳יהזו ? 080 
"•©■סג*) פעמים הרבה: על אחד משיאיו חנו ישו וחסידיו 
בדרכם לירושלים; ממנו עלה ישו לשמים לאחד שנצלב 
וקם לתחיה; במורדותיו הצביעו על המקום, שבו בבה ישו 
על ירושלים כשחזה את חורבנד, הקרוב לבוא; ולרגליו 
נמצאת גת־שמנים, שבה בילה ישו עם תלמידיו את הלילה 
שקדם למאסרו. מפני־כן הקימו הנוצרים על הד זה — 
לאחר שהגיעד. הנצרות לשלטון — כמה כנסיות ומנזרים; 
במרומי הה״ז — את כנסיית ה״עליה לשמים״ (ס 51 תס 50 \,); 
במקום נמוך יותר — את כנסיית אליאונה (נבנתה ע״י 
קונסטאנטינוס קיסר בו בזמן שבנה את כגסיית־הקבר ואת 
כנסיית־המולד בבית־לחם). גם בגת־שמנים הוקמה—בתקופה 
הביזאנטית — כנסיה, שחודשה בימי הצלבנים. לפי המסורת 
המוסלמית חנה על הה״ז החליף עומר כשקיבל את הודעת 
הכניעה של ירושלים ( 638 ), לדגלי ההר נמצאו קברים 
חצובים מימי בית ראשון("קבר בת פרעה") ובית שני("קבר 
זכריה", "קבר בני חזיר", "יד אבשלום"). מטעם זה נבחרה 
השלוחה הנזכרת של הה״ז במרוצת־הזמן כמקום־קבורה 
ליהודי ירושלים; במשך הדורות התפשטו הקברים במעלה 





205 


דזר־הזיתים — הרובישרג 


206 


המדרון עד לפסגה. בסוף המאה ה 19 הקימו הרוסים במורד 
ההר את כנסיית גת־שמנים. ובפסגת א־טור — מנזר עם 
מגדל! וילהלם 11 , קיסר גרמניה, הקים על הפסגה השניה 
של הה״ז — לאחר שביקר בירושלים ב 1899 — אכסניה לעולי־ 
רגל על שם ויקטןריה־אוגוסטה, והאנגלי סר ג׳ון גרי היל 
הקים על הפסגה השלישית ("הר־הצופים") בית, שלאחר 
מכן נרכש ע״י האוניברסיטה העברית ושימש אחד ממכוניה, 
בימי מלחמת־העצמאות הישראלית נשארו בנייני האוניבר¬ 
סיטה בידי ישראל׳ כשהם מוקפים שטח מוחזק בידי הערבים! 
מצב זה הוקפא בהסכמי שביתת־הנשק וגרם לחיכוכים 
ותקריות. כן ניזוקו ע״י הערבים המצבות בבתי־הקברות 
היהודיים שבהה״ז, שאף הם לא נכללו בתחומה של ישראל. 

י. פרס, אנציקלופדיה ארץ־ישראל, ב׳, עמ' 207 ! ספר 
ירושלים, בעריכת מ. אבי־יונה, נרך א', תשס״זן .״[ז\. 11 ״ 1 
; 3 , 11 , 1912 

; 25-55 , 1930 ^ 1€ } 1 ז 10 ^ 0 , 14 , 111 .דת 1 גכ 1 , 0 

. 372-4 , 1 , 1933 144 ,^ 1 

מ. א.'י. 

הר־ה^ך (ארמית: טור מלכא)׳ מחוז הררי ביהודה. לפי 
התלמיר הירושלמי'(שביעית, פ״ט, ה״ב), הקובע: 

"איזהו הר ביהודה, זה הר המלך", יש לזהות, כנראה, 
את הה״מ עם הטופארכיה אורינה (״ההר״) — כלומר, פלד 
ירושלים בימי החשמונאים. גבולותיו המקוריים של הה״מ 
נמשכו, איפוא, מגבעת־שאול בצפון עד ברכות-שלמה בדרום, 
ומקרית־יערים במערב עד מעלה־אדומים במזרח. המלה "מלו" 
שבשם הה״מ מרמזת, כנראה, למלכים מבית־חשמונאי — מימי 
ינאי אלכסנדר ואילך. בתחומי הה״מ היו שדות וגינות-ירק, 
וממנו היו מביאים גוזלות לבית-המקדש. לאחר שנחרבו 
ישובי המחוז בזמן מלחמת בר־כוכבא, צורף הה״מ לתחומה 
של איליה קאפיטולינה. תושביו היהודיים גורשו ממנו, 
והתוצרת, שהוסיף לספק לקיסריה, נחשבה בתוצרת של 
גויים, שהיא פטורה ממעשרות. בספרות התלמודית המאוחרת 
ניטשטשו המושגים על תחומיו של הה״מ: ייחסו לו כפרים, 
שמקומם היה במחוז בית־גוברין (כפר ביש, כפר שחלים), 
וכן נמסרו מספרים אגדיים על מספר העיירות, שנמצאו בו 
("ששים רבדא", "י׳ אלפים"), ועל מספר התושבים, שהיו 
בכל אחת מהן (ב׳ גטין, נ״ז, ע״א! איכה רבתי, ב', ה׳! 
תנחומא, ויקרא, ד). 

ש. קליין, ארץ יהודה, תרצ״ס, 247-229 < י. פרס, אנציקלופדיד, 
אדץ־ישראל, ע״ע. 

הר 1 (ז^עסזזב^), פרבר בצפון־מערבה של לונדון, כ 19 ק״מ 
ממרכז־העיר, ובו כ 214,000 נפש ( 1959 ). שמו 
השלם הוא 11111 ס!(: תס. 11 — "הרו על הגבעה", כי היישוב 
התחיל כאן, במאה ה 11 , על גבעה, בגובה של 66 מ׳ מעל 
למישור. הרו מפורסמת במוסד החינוכי שבה, בי״ס תיכון 
עם פנימיה, הנחשב, בצד ביה״ם באיטן (ע״ע), כאחד משני 
״בתי־הספר הציבוריים״ ( 50110015 ^ 11 ( 11 ^ק) המשובחים ביותר 
באנגליה, חונכו בו כמה מגדולי בריטניה: לורד פלמרסטון, 
לורד בירון, ר. ב. עורידן, רוברט פיל, גולזוורתי, וינסטון 
צ׳רצ׳יל ועוד. היסוד לביה״ס הונח ב 1571 ע״ייבעל־אתוזות 
בסביבה, ג׳ון ליאון (תסץ.!), שהקדיש לו את רוב הונו. 
ב 1611 הוקם הבניין הראשון של המוסד. ב 1660 התחיל 
המוסד מקבל תלמידים מחוץ להרו, ובשבילם הוקמה פנימיה. 
חברי הוועד המפקח של ביה״ם נבחרים על־ידי יו״ר בית 
הלורדים, האוניברסיטות של אופספורד, קימבריג׳ ולונ¬ 


דון, והחברה המלכותית (ז״א האקאדמיה למדעים). מספר 
התלמידים כ 900 . 

הרואום נטליים — 313115 א 115 סג׳ 5 ־ £1 ך 1 — צורה לאטינית 
של השם 61160 ^) 6 ^ 110 £׳\- 1101 — (בין 1250 ל 1260 , 

נדלק [ברטניה] — 1323 , נרבון), תאולוג ופילוסוף צרפתי. 
ד,ר׳, נזירי דומיניקני מ 1276 , הורה באוניברסיטה הפאריסאית 
ב 1307 — 1309 . מ 1309 נמנה עם ראשי המיסדר הדומיניקני 
וב 1318 נבחר לראשו של המיסדר. הר׳ היה מחשובי התומכים 
בהכרזה על קדושתו של תומס מאקוינו (ע״ע), וכראש 
האסכולה התומיסטית בדורו פעל, בעיקר בצרפת ובאיטליה, 
להסברת השיטה הפילוסופית של אסכולה זו ולהכרה בה 
כבתורה רשמית של הכנסיה. 

ברוחה של ההגות התומיסטית נתחברו כתביו של הר׳ 
בתחומי הפילוסופיה והתאולוגיה — ביניהם מז 111 זב 1 ת 6 ת 11 ז 001 
1 זז 11 ש 113 ת 56111:6 ז 110 ;ז 1113 > ם!, פירוש על ארבעת ספרי הפסקים 
של פטרוס לומברדוס (ע״ע), הדגים בעקרונות התאולוגיה 
הנוצרית (דניציאה, 1505 ), ו 3 ; €1 ג 00011111 ("דיונים חפשים" 
1513 ), אוסף של תשובות על שאלות פילוסופיות שונות. כן 
חיבר כתבי-פולמוס אחדים נגד כמה הוגי-דעות דומיניקנים, 
שסטו מן התורה התומיסטית המקורית. 

למרות נאמנותו של הר' לאסכולה התומיסטית נקט עמדה 
שוגה משלה ביחס לכמה בעיות פילוסופיות, שהיו שנויות 
במחלוקת חריפה בזמנו. בשאלת ה״מהות והקיום" ( 655€11113 
13 :זת£] 15 צ 6 30 ) טען הר׳, בניגוד לתומאם, שמושגים אלה זהים 
הם ושההבחנה, שאנו נוהגים להבחין ביניהם, אינה של ממש. 
זיהוים ומיונם של פרטים ( 1113110015 > 1 ' 1 ' 11 >ת 1 111 נ 11 ק 01 ס 1 זק), 
הנעעזים על-ידי שכלנו, אינם נובעים, לדעתו, משוני בתומר 
של הפרטים, כפי שסבר תומאם בעקבותיו של אריסטו, 
אלא מצורתו המיוחדת של כל פרט ופרט! בהשקפה זו התקרב 
הר׳ במידה מרובה לתורת ה״מהויות הזהותיות" (- 3€0001 ן 1 
3165 !) של דונם סקוטום (ע״ע). סטירי מסויימת מן התומיזם 
נראית אף בעמדתו של הר׳ ביחס ל״מושגים הכוללים" 
( 3 נ 531 ש£״ 1 ת 11 ), שלדעתו הם בעלי ממשות מסויימת ולא דב¬ 
רים מופשטים, הקיימים בשכל בלבד. הר׳ רואה בזהות של 
המושג המופשט עם התופעה המציאותית, המקבלת לו, 
״התאמה ראלית״ ( £3115 ! 35 ;זג 111 ז 0 )ת £0 )! הווה אומר, שלא 
רק ראובן' ושמעון קיימים, אלא גם מושג האדם, הכולל את 
שניהם! מושג זרי הוא בעל ממשות מסויימת וקיים במציאות 
דבר-מה, שמתאים לו בדיוק. 

-£ז^ 5 ^ 4 01 ז 16 ז 06 , 11 ^ 0 * 3111 ^ . 6 .[ 

<[ 1914 ] 34 10 תו) 

ז€^) .י? ;( 308-352 

€; 4 ^ 11£ ש 1 ) ; 530 ,^^ 1928 , 11 

,[ 1938 ] 8 ת!) 061 ^ 1 

, 1952 ,£^^- £42 ץ 420 ז 214 > 0 ^ 1 , 011500 .£ ;( 5-81 

- 1 ז 1€ ת 4 )ז} 11 > 5 ז 4€ 01£ . 9 ; 544 ־ 543 

. 1956 ,.י/ . 0 4144 )/ 2 )א 

י. ב. ם. 

לןרזאין, ע״ע מוךפין ןם 1 ךפעץם, 

הרוביעוב (^ 1£5261 נ 111 זך 1 ), עיר בפולניה בפלך לובלין, 
סמוך לגבול אוקראינרי! יושבת על נדיר-הוצץרי 
( 3 ״\ 131102 ) — פלג שמאלי של הבוג (ע״ע) —, כ 6 ק״מ 
לפני שפכו. מספר תושבירי כ 13,000 ( 1950 ). הר׳, המחוברת 
לרשת מסרי״ב של רימדינה, משמשת מרכז לסביבה חקלאית, 



207 


הרוכיישוב—הרוגי־מלכדת 


208 


שאת תוצרתה היא מעבדת (טחינת קמח, יבוש עולש 
לתעעיית ציקוריה), וכן היא מייצרת לבנים, סביו וממתלם. 
הר׳ היתה אחוזתו של הסופר והרפורמאטור החברותי סטבי• 
סלו סטשת (ע״ע). 

ידיעות ראשונות על ישוב יהודי בהר' נשתמרו מ 1444 . 
היהודים מיכאל ובנו יהודה מהר׳, שהיו ספקים בהצר־המלד, 
קיבלו ב 1456 מן המלך קאז׳ימיז׳ זיכיון לסחור, ללא תשלום 
מכס, ביין ובסחודות שונוו 4 יהודים אחרים היו ב 1493 — 1496 
חוכרי המכס המלכותי בתחנות־המכס בהר׳, בלובלין, בחלם, 
בבלז, בלבוב ובפודוליה. 

י המלד סנזפן בטורי(ע״ע) העניק ב 1578 ליהודי־הר׳ כתב־ 
קיום, שלפיו הותר להם לגור בכל תלקי העיר, לעסוק 
בכל משלחי־היד, שנהגו לעסוק בהם, ולהקים בית־כנסת. 
באותה שנה קיבל היהודי אברהם את החכירה העירונית 
של יי״ש. לפי הסכם עם כמורת־העיר מ 1678 נתחייבו יהודי־ 
הר׳ לשלם לכנסיה הטלים שנתיים מיוחדים. בזמן גזירות 
ת״ח ות״ט היתה גם הר׳ בין הקהילות שנפגעו ע״י הכנופיות 
של חמילניצקי, וב 1672 נפגעה שוב ע״י פלישות הטאטארים. 
בדליקה, שפרצה בהר׳ ב 1736 , נשרפו 27 בתים יהודיים 
ובית־הכנסת הקטן. 

ב 1725 שילמו יהודי־הר' מס־גולגולת בשיעור של 2,260 
זהובים, ב 1728 — 3,000 זה׳, וב 1758 — 872 זה׳, כמה 
מרבני-הר' ופרנסיה השתתפו בוועד ארבע ארצות. 

עיסוקם העיקרי של יהודי־הר׳ היה המסחר בתוצרת 
חקלאית. בתחילת שנות ה 60 של המאה ה 19 נתערער מצבם 
הכלכלי של יהורי*הר' כשהוקם בעיר, ביזמתה של האגודה 
החקלאית הפולנית בווארשה בראשותו של הרוזן זאמויסקי, 
מוסד שנועד לרבז בידיו את המסחר בתוצרת חקלאית 
ולהוציא באופן זה את היהודים ממסחר זה. ברם מוסד זה 
נתבטל לאחר שנים אחדוו 4 

ב 1765 היה מספר היהודים בהר׳ 1,023 , מהם 709 בעיר 
עצמה ו 314 — ב 51 כפרים סמוכים לה, שתושביהם היהודיים 
היו מסונפים לקהילה. ב 1856 היה מספרם 3,276 , ב 1897 — 
5,352 (בתוך אוכלוסיה כללית של 10,636 נפש) וב 1921 — 
5,679 (בתוך אוכלוסיה של 9,568 ). במחוז־הר׳ ישבו באותה 
שנה 13,697 יהודים בתוך אוכלוסיה כללית של 103,841 נפש. 

כשהגיעו הגרמנים, בתחילת מלחמת־העולם 11 , להר׳, 
הכריתו 700 מיהודי העיר להצות את הבוג, ששימש גבול 
בין השטח הפולני, שהיה כבוש ע״י הצבא הגרמני, לזה שהיה 
כבוש ע״י הצבא הרוסי. הרוסים שעל הגדה המזרחית של 
הבוג החזירו אותם בכוח, ובדרכם חזרה על־פני הנהר נהרגו 
הרבה מן היהודים ע״י המשמרות הגרמניים. באביב 1942 
נשלחו יהודי הר׳ למחנה־ההשמדה בבלזץ. לפי מקורות גר¬ 
מניים רשמיים ישבו בהר׳ בערב השואה' 6,690 יהודים. 

בהר׳ נולד המאתמאטיקן היהודי אברהם יעקב שטרן 
(ע״ע). 

י. הילפרץ, פנקס ועד ארבע ארצות, חש״ה! ב. ינובר, אדם 
בעירו, תש״ז! -/ס? ו 1 ! 1 )ץ! 0 '( 1 ו 51 , 16111 ) 1 ק 1,1 .ז - 16111 ) 8311 
/ 01611 , 1 ^ 1 ^•< 2 ^ 1 ^^^^ - 1 ^ 1 לו 1 ץ 2 ^^ 1 ^ 1 • 1 ; 1843 , 11 

-זז 0 ; 1898 , 1765 .•< /׳צ׳מגיד 3 ^*מסזס^ ׳א 
•נ> 38 , 183 זא , 1910 ,( 1388-1782 ) ,ת 8011 

/>ו 36 וץ. 7 1 ) 0 וז ,ז 6 קק 50111 .( 

־ 15111 י 101 )ג 2 ץ 2 זא ; 1911 !<ו 0 1^01(^( {) 06 ^x < 

,ז€קק 1 ו 5€1 -( ; 1915 ,ו^} 01 ^ 1 ,^^ 1 ^^ 11 ^^ומנ 1 א •א 

. 1937 ,ן|^^}| 015 ? ו/^ווו^ז<^ו 0x1(!( x 

נ. מ. ג. 


הךןנ, גאוךג — 8 ז €0 כ) — ( 1817 , שמוטגארט — 

1875 , בדן־בח}׳ משורר גרמני. השתתף בכתב־ 

העת "אירופה" בשטוטגארט (נוסד ב 1835 ) והוכרח להימלט 
לשווייץ ( 1839 ) משום דעותיו המהפכניות. דעות אלו ביטא 
בשני כרכי*שירים, ת 118€ >מ€נ 1,61 5 ^ת 1 ^ 11€ ן 10 נ) 06 ("שיריו 
של חי״), 1841/43 , " 1844 , שנקראו הרבה, הלהיבו את 
הרוחות ותרמו לטיפוח 
הלד-הרוח המהפכני בגר¬ 
מניה. ניעוואיו עם בתו 
של באנקאי יהודי הב¬ 
טיחו לו עצמאות כלכ¬ 
לית ואיפשרו לו לחיות 
כראות-עיניו, והר׳הירבה 
לשבת בפאריס. באפריל 
1848 עיד פלישה מפא¬ 
ריס למדינת באדן בראש 
גדוד־פועלים גרמני-צר-, 
פתי, אר הובס וחזר לפא¬ 
ריס. בשנת 1866 קיבל 
חנינה והותר לו להתיישב 
בבאדן-באדן. — שירתו של הר׳ מצטיינת בביקורת לגלגנית 
ועוקצנית ובהברקות רעיוניות וסגנוניות, בנוסח של היינה 
(המזכיר בכמה משיריו את הר׳ תחילה מתוך חיבה ולסוף 
מתוך זלזול) וכן בליטוש טכני, שקיבל מפלטן (ע״ע). הד 
החליף מכתבים מלאים עניין עם פ, לסל, ותירגם לגרמנית 
את כל כתביו של למרטין (יצאו מ 1839 ואילך). אחר 
מוחו נתפרסמו ״שירים חדשים״ שלו ( 1877 ), — כל כתביו 
יצאו ב 1909 ב 3 כרכים. 

; 1911 ,.א . 0 * 6 * 0 ^ * 6 ,ץזט* 1 ? .ע ; 1848 ,. 13 . 0 ,■ 11 * 3011 .( 

) 11 6(^ <1x11 )י 1 ו €11 ^ 1 וז 10 > 06 0 ) 0 ,. 13 . 0 ,׳ 1 ^מ 11 ) 831 .£ 

,* 0361 * 117 * );*^ 1 *•׳? ■ 1 * 0 ,• 1 * 316 א . 6 ; 1917 
• 1 *׳ 37 ,/ ■ 1111 10 1 < 10 )) 311 > 0 ז 11 ו 1 ^ , 11500 ^ 91 . 0 ; 1947 

. 1948 ,וןז 001 ' 1 * 1 ״(,! 

פ. נ. 



;אורג הר 1 ונ 


הרוגים (סזב^סזזג^), עיר באנגליד., כ 21 ק״מ מצפון ללידז 
(ע״ע). מספר תושביה כ 00 (^ 50 ( 1951 ), הר׳ ידועה 
במעיינות-המרפא שבה (מי-מלח, גפריח ותחמוצח־ברזל). גם 
אקלימה נוח למתרפאים. היא מורכבת מהר׳ העליונה ( 111811 
. 11 ) והתחתונה (. 11 ז 1 \ 1,0 ), שמתחילה היו ישובים נפרדים. 
הערך הרפואי של המעיינות נתגלה ב 1596 , ומאז הוקמו כאן 
בתי-מרחץ ובתי-מרפא, שהם מן הטובים בבריטניה. — בהד 
קהילה יהודית, שמונה כ 300 נפש ( 1959 ). 

הרוגי־םלמת׳ באגדה — קדושים, שנהרגו ע״י הרומיים, 
ביחיד בצירוף: ״עשרה ה״מ״. — בכמה מדרשים 
מאוחרים — כגון בפיוט "אלד. אזכרה"—מסופר, שקיסד-רומי 
החליט להרוג עשרה חכמים גדולים מישראל כנגד עשרת 
בני־יעקב, שמכרו את יוסף. לאחר שאחד מן החכמים הללו 
עלד. למרום ושמע, שגזירד. היא מן השמים ואין לבטלה, 
קיבלו עליהם הנדונים את הדין ובפקודת הקיסר הומתו — זה 
אתר זה, תוך פרק-זמן קצר—בעינויים קשים ובמיתות משו¬ 
נות. עם קדושים אלה נמנים חכמים כר׳ עקיבא ור׳ חנינא בד 
תרדיון, שכפי המסופר עליד.ם במקורות תנאיים, עונו והומתו 
בימי גזירות-ד.דריינוס. אך במקורות הקדומים אין זכר לגזד 
דין קיבוצי על חבורה של חכמים (ובהלכה מציין המונה 
ד.״מ: מומתים בפקודת מלך מישראל [סנה׳, מ״ח, ב׳]). באיכה 


209 


הרוגי־מלכות—הרודוטום 


210 


רבתי (ב׳, ב׳) נמנים לראשונה עשרה חכמים שנהרגו, בלא 
תוספת הכינוי "של מלכות" ובלא תיאור ההריגה! בשיהש״ר 
(ח׳, ט׳} ובבבלי(סוטה, מ״ח, ב׳! ב״ב, י', ב׳) בא לראשונה 
הכינד ה״מ כמציין קדושים מתקופת בר־כ^כבא׳ אד בלא 
קשר למספר עשרה. אגדת ה״עשרה" מצויה לראשונה 
ב״היכלות רבתי״, שנתחבר בחוגם של ״בעלי־המרכבה״ — 
חוג, שבו אף נוצרו, בזמן מאוחר יותר, המדרשים על עשרת 
הה״מ, שבהם בא סיפור־המעשה המפורט על עינוייהם של 
הנדונים קודם מיתתם. 

הנוסחאות השונים של האגדה סותרים זה את זה בפרטים 
שונים ואינם מתיישבים עם הידיעות ההיסטוריות, הכלולות 
במקורות קדומים (למשל, תיאור הריגתו של ר׳ יהודה בן־ 
בבא הוא בניגוד למסורת הקדומה, שלפיה נהרג על־ידי 
חיילים רומיים לאחר שסמך תלמידים בין אושא לשפרעם 
[סנה׳, י״ד, א׳]). כמעט בכל המקורות — לרבות איכ״ו— אין 
אחדות־דעות בשאלת זיהוים של עשרת הה״מ, ורק קצתם של 
השמות חוזרים בכל הרשימות המפורטות, ואף החכמים הנד 
פרים בכולן אינם בני זמן אחד. הגאונים כבר לא יכלו לקבל 
את האגדה כלשונה(ר׳ הנוסחאות השונים באיגרת דב שרירא 
גאון, מהד׳ ב. מ. לוין, 74 — 75 ), ומקצתם של רושמי־הדשומות 
היהודיים במאה ה 16 , כגון ר׳ אברהם זכות (ס' יוחסין- 
ל״ו, א׳), ר׳ גדליה אבן יחיא (שלשלת הקבלה, ל׳, א׳) ור׳ דוד 
גנז (צמח דוד לשנת ג׳ אלפים תתכ״ח), שתהו על בעיית 
מהימנותה ההיסטורית, הגיעו לכלל דעה, שאין האגדה מתאמת 
למציאות ההיסטורית ("ולא נהרגו כל החכמים ההם זולתי 
קצת הכתובים בגמרא״ — שלשלת הקבלה). קרובה לכך היא 
גם דעת המחקר בימינו, לאחר שנסיונותיהם של כמה חוקרים 
ליישב את האגדה עם העובדות ההיסטוריות לא הביאו לידי 
פתרון מניח את הדעת. מסתבר, שמעשי קידוש־השם של 
המומתים השונים בימי גזירות־השמד שימשו נועואים לאגדות 
שונות. במשך הדורות ניטשטשו התחומים בין הסיפורים על 
המעשים שאירעו בימי הדריינוס לבין מסורות בדבר הרוגים 
בדור החורבן ובימי טריינום, והמסורות השונות נצטרפו זו 
לזו. הזיקה לתורת־הסוד של כמה מן ההרוגים, שתפסו 
מקום חשוב בעולמם של בעלי ספרות־ההיכלות, הביאה את 
חוגי בעלי־המרכבה לידי יצירת האגדה המאוחרת, שנכנסה 
למדרשי־האגדה המאוחרים (ביה״ב הוסיפוה מעתיקים גם 
לכמה כתבי־יד של מדרשי־אגדה קדומים) ומר״א הקליר 
ואילך — גם לפיוט. שניים מפיוטים אלה — "אלה אזכרה" 
(שבמחזור יוהכ״פ) ו״ארזי הלבנון אדירי התורה" (שבקינות 
לתשעה באב) — נתפרסמו ביותר, 

אגדת עשרה ה״מ איחדה, איפוא, ברוחה של תורת־הסוד 
מאורעות שונים מחוך טשטוש הרקע הראלי שלהם. בלא 
שיוצריה נתכוונו לכך בבירור, נמצאו נותנים בידי הדורות 
שבאו אחריהם יצירה אפית, שמילאה תפקיד גדול בחייהם 
של היהודים. בעולם של גזירות ושמדות ומעשים של קידוש־ 
השם העמידה אגדת עשרה ה״מ לעיניהם של הנדכאים 
והנרדפים את דמויותיהם הנעלות של גדולי החכמים, 
שהומתו בעינויים נוראים והצדיקו עליהם את הדין באהבה. 
ביחוד מימי מסע־הצלב הראשון ואילך ניכרת נטיה ברורה 
לראות בהה״מ הקדומים מופת לבני־הדור, שקידשו את השם, 
ואף חללו כונו ה״מ. עשרת הה״מ נעשו, בצידם של חנה 
ושבעת בניה, אבות־טיפוס למארטירולוגיה היהודית. 

גרץ־שס״ר, דברי ימי ישראל, ב, תרנ״ג, 257 ־ 260 ! י. דרנבורג, 

משא ארץ ישראל, תרב״ו, 228 ! ב. ז, בכר, אגדות ד,תנאים, 

כרד א׳, חלק ב׳, תרמ״א, 21,2 ־ 24 ! י. דודזון, אוצר השירה 


והסיוט, א׳, תרפ״ה, 343,196 ! ש. קרוים, עשרה הרוגי־מלכות, 
השלח מ״ד (תרס״ה), 22-10 , 117-106 , 233-221 ! ב, קלאר, 
מגילת אחימעץ, תש״ד, קמ״ח-קמ״ט! ש. ייבין, מלחפת בר־ 
כוכבא, תש״ו, קי״ט ואילך! צונץ־אלבק, הדרשות בישראל, 
תש״ז, 66 , 314-312 (שם רשומים כל המקורות)! ש. קרויס, 
מצודה ה׳-ו׳, תש״ח, 227-216 ! ג. אלון, תולדות היהודים 
בא״י בתקוסת המשנה והתלמוד, א׳, תשי״ג, 260 ואילך! 

ב', תשט״ז, 11 ואילך! י. בער, ססר אסף, תשי״ג, 135 ! הנ״ל, 
ישראל בעמים, תשט״ו, 107 ! א. א. אורבך, בעלי התוספות, 
תשט״ו, 312-311 ! הנ״ל, ספר היובל לבער, תשכ״א, 168-48 
י. כץ, בין ידוודים לגויים, תשכ״א, 92-91 ! < 1 פ , 21102 ,. 1 
־■ 11 ) 3 ^ .א :. 0 139 , 1920 ^ 41 ) 51 ) 0 ? 

^^^ז\ 01300, 4 {)■ (10 1.XX 

ח!) ,ס! £1£ ו 0 > 1 ס 1 ע ״ 1 ;( 580 — 575 ,[ 1934 ] 

, 1938 ,' 1 ) 14111 .? 1 .. 1 {ס מ 1 ! 5111411 4 וזוו 

4 ה 1 > !■ 11 (}) 40 { 11 ) 7 ) 111 }ס 14 ן)^), 1 ) 7/1 , 110 ז 1 :> 2 . 8 ;( 29-55 
;( 1-16 ,[ 1945 ] ד \ 111 (10 /07?, XXX ו^וז 0 ) 11111 ( 14 ) 10 ) 14 111 
. 51 ," 1954 , 11111 ) 1111 ( 1011/1 ) 1 111 1141 ) 71 , 1101£01 ^ 5 .ס 

מ. ד. ה. 

הרזיד 1 יט 1 ם —? 115680x0 ■, בלאט׳צטזסוססזס!)[—( 484 לפסה״נ, 
האליקארנאסוס — 425 תוריאוי[?]), היסטוריון 
יווני. משום התערבותו במלחמה הפנימית נגד לעדאמים, 
הטיראן של עיר־מולדתו, הוכרח לעזוב את האליקארנאסוס 
כשהיה בן 20 . מאז עד שנת 447 הירבה לסייר בארצות שונות 
(ר׳ למטה). ב 446 — 445 לפסה״נ ביקר באתונה, ומגעו ומשאו 
עם גדולי הרוח והמדינה כאן השפיעו השפעה ניכרת על 
תפיסתו ההיסטורית. ב 444 לפסה״נ הצטרף לקבוצת האתו¬ 
נאים, שהלכו לתוריאוי שבאיטליה הדרומית כדי לייסד שם 
מושבה, אך קרוב לוודאי, שביקר שוב באתונה ב 432 , יש 
מקום להניח, שהר׳ מת בתוריאוי בשנים הראשונות של 
המלחמה הפלופונסית. 

במסעותיו בשנות 464 — 447 ביקר הר׳ באסיה הקטנה, 



הרודוטוס. המוזיאוז הקאפיטיליני, רומא 



211 


התדוטוס 


212 


סקיתיה, תראקיה, האיים שבצפון הים האיגאי, ארם־בהדיים, 
בבל ופרם המערבית, שבה הגיע, כנראה, עד לשושן. כן תר 
את חופיה של ארץ־ישראל, עבר את מצרים לארכה ולרחבה 
וכמה מארצות אפריקה הצפונית (קירנאיקה, לוב). במערבו 
של העולם היווני — איטליה הדרומית וסיציליה — סייר 
הר׳, כפי שיש לשער, בשנות ישיבתו בתוריאוי. כמרכן 
נהירים היו לו שביליה של יוון היבשתית, ממוקד 1 ן עד 
הפאפונסום. במסעותיו אלה אסף הר׳ את עיקר החומר 
לחיבורו ההיסטוירי הגדול. 

ה״ה י ס ט ו ר י ה" של הר׳. חיבורו של הר׳ כבר ידוע 
היה ברבים ב 425 , שהרי אריסטופנם (ע״ע) מרמז עליו 
ב״אכתס״(חרוז 513 ואילד) — מחזה, שנכתב באותה שנה, 
חחיבור מחולק לתשעח ספרים, שכל אחד מהם נקרא על 
שמה של אחת מן המוסות (ע״ע). "זהו תיאור חקירותיו 
של הרודוטום מהאליקארנאסום״ — כך פותח הספר — "כדי 
שלא ימחו במרוצת־הזמן מפעלי בני־האדם, ולא ישארו ללא־ 
זכר ^שיהם הגדולים והמפליאים, הן אלה שעשו היוונים והן 
אלה של הבארבארים, וביחוד סיבותיהן של המלחמות שנלחמו 
אלה באלה", לאחר שהוא סוקר בקיצור את מעשי־האיבה 
בין היוונים ועמי־אסיה, כפי שהיו ידועים לו לפי מסורות 
אגדיות, פותח הר׳ את סיפורו בשלטונו של קרויסום (ע״ע), 
מלך לוךיה — הראשון, שהכניע את היוונים באסיה הקטנה. 
מכאן עובר הר׳ לכיבושיו של בורש בלודיה וערי-יוניה 
ולתיאור עלייתה של האימפריה הפרסית, שבו משובצות 
ידיעות על בבל ומדי, ועם זה לתיאור מנהגיהם של הפרסים. 
מכאן ואילך עומדת פרס במרכז סיפורו של הר׳ עד שתו¬ 
לדותיה מתמזגות עם תולדות־יוון בתקופת המאבק הגדול 
בין פרס ויוון בתחילת המאה ה 5 לפסה״נ. אחד מן המעשים 
הראשונים של כנבוזי בן כורש לאחר שעלה על כיסא־ 
המלכות של פרסי היה כיבושה של מצרים, ולתיאורה של 
מצרים מוקדש כל הספר השני. הספר שלאחר זה נועד 
בעיקרו לתיאור עלייתו של דריוש על כם-המלכות של פרס 
ולאירגונה מחדש של האימפריה הפרסית על־ידיו. כרוך 
בסיפור על מסע־הכיבושים של דריוש בסקיתיה, שהוא עיקרו 
של הספר הרביעי, התיאור המקיף, שנותן הר׳ מן האיזור 
של רוסיה הדרומית ותושביו? ובדומה לזה הוא מתאר—אגב 
הרצאת תולדות המסע הפרסי נגד לוב — את לוב, תולדותיה 
ואורח־חייהם של תושביה. מרידתם של היוונים ביוניה בשל¬ 
טון הפרסי היא הנושא הראשי של הספר החמישי, בעוד 
שמסע־הנקמה של דריוש נגד אתונה וארטריאה, שתמכו 
במורדים, ונצחונם של האתונאים בקרב מאראתון עומדים 
במרכזו של הספר השישי. שלושת הספרים האחרונים של 
ה״היסטוריה" מתארים את המאבק בין ערי־יוון ובין הפולש 
הפרסי. הספר השביעי מתאר את הכנותיו של כסרהסם, 
יורשו של דריוש, למסע נגד יוון, את כיבושה ש?ו יוון 
הצפונית ע״י הפרסים ואת מלחמת־הגבורה של לאונידאם 
ושלוש־מאות אנשי־חילו הספארטנים, שנפלו בהגנתם על 
מעבר התרסופילי. על נצחונם של היוונים בקרב הימי על־יד 
סאלאמים מספר הספר השמיני, ואילו תיאורי נצחונותיהם 
של היוונים בקרב על-יד פלאטיאי ובמלחמת־הים על-יד 
מיקלי משלימים (בספר ט') את תיאור המאבק בין אם*ה 
ואירופה, שנסתיים בתבוסתה הגמורה של פרס. 

זוהי המסגרת הכללית של החיבור, המתובל באנקדוטות 
ואפיזודות, שמשתלבות כאילו דרך-אגב במהלך הסיפור ההיס¬ 
טורי ובתיאורי הארצות השונות ומנהגיהן. 


הר׳ כהיסטוריון. המקורות, שעליהם ביסס הר׳ את 
סיפורו, הם משלושה סוגים: מסורות שבעל-פה, שרידים 
ארכאולוגיים ומסורות שבכתב. דומה, שעפ״ר היו המסורות 
שבעל־פה, שהסתמך עליהן, מסורות עממיות, שהיו רווחות 
במקומות, שבהם ביקר בדרך מסעיו. מה שראה בעיניו שלו 
שימש לו להבהרתן של מסורות אלו ולהרחבתן: הפיראמי- 
דות של מצרים, קברות־המלכים בבבל, אספי־העתיקות 
במקדשים שונים, ואף שדות־הקרב ביוון גופה. הר׳ גם שלט 
שליטה גמורה בספרות היוונית, שקדמה לו — מן האפוס של 
הומרוס (ע״ע) עד הפיוטים המאוחרים יותר, ועד חיבוריהם 
של ה״לוגוגדפים"(ע״ע). סוג־משנה חשוב במסורות שבכתב, 
שהשתמש בהן, היו הכתובות והתעודות: הר׳ מביא בחיבורו 
כתובות לא מועטות, הן יווניות והן פרסיות, וכמה פרקים 
בסיפורו — למשל, תיאור התיקונים האדמיניסטראטיוויים 
של דריוש ותיאור ״דרך המלך״ ( 52 ;.^^ 5 89 , 111 

. 1 > 1 > 5 ) — מבוססים על תעודות פרסיות רשמיות. 

וזה הכלל, שקובע הר׳ לגבי מקורותיו: "חובתי למסור 
מה שמספרים, אך אין זה מחובתי כלל וכלל להאמין בכך, 
ודברי אלה כוחם יפה לגבי כל החיבור שלי״ ( 11,152 ׳\). אין 
הר׳ נמנע כליל מבקשת האמת ע״י חקירה ודרישה? לפעמים 
הוא שוקל ומעריך, מבקר את המסופר ומרמז על הגירסה 
הנראית לו בין הגירסות הסותרות! אעם״כ רק במקרים נדי¬ 
רים מברר הוא את האמת ההיסטורית עד יסודה. המיספרים, 
שאנו מוצאים בחיבורו בנוגע לגדלו של צבא־הפלישה 
הפרסי, יש בהם כדי להדגים את יחסו של הר׳ להערכת 
עובדות היסטוריות כהווייתן. לפי חישוביו עלו על יוון שני 
מיליון ומאה אלף לוחמים, וכמספר הזה חילות־עזר ובני־ 
לוויה? ועליהם נוסף חיל-הים הפרסי, שמנה למעלה מחצי 
מיליון איש. לאמיתו של דבר, מבחינת האפשרויות של 
אספקה ותחבורה במאה ה 5 לפסה״נ, אין לשער כלל, שצבא- 
הפלישה עלה על 300 — 400 אלף איש. 

כללו של דבר: משלושת השלבים, שהיסטוריון חייב 
לעברם — איסוף חומר-המקורות, מיונו ובדיקתו לשם בידור 
האמת ההיסטורית — עבר הר׳ בהצלחה את שני השלבים 
הראשונים ! לעומת זה לא הצליח בשלב השלישי אלא במידה 
מוגבלת בלבד, אע״פ שסטיותיו מדרך-האמת לא נבעו בדרך 
כלל מעמדה משוחדת כלפי המאורעות והמקורות. רוח האוב־ 
ייקטיוויות אופפת את כל יצירתו. אמנם המלחמה בין יוון 
ופרס היא בעיניו מלחמה בין החירות והעבדות, וסדרי- 
החיים החפשים ב״פוליס" היוונית נעלים בעיניו לאין שיעור 
מאורח-החיים, שהיה נהוג בפרס* אעפ״ב היה יחסו אל 
הפרסים, ואל הלא־יוונים בכלל, מחוסר-פניות ביסודו. הוא 
מעריך את אהבת-האמת של הפרסים ואת מידת-הנאמנות 
שלהם, מעלה על נס את התבונה המדינית של כמה משליטיי 
פרם, ואת סיבת כשלונם של הפרסים הוא רואה לא בהעדר 
של אומץ וגבורה, אלא בהעדר משמעת ובנשקם, שנפל 
בערכו מן הנשק הכבד של היוונים. ביחסו למצרים — 
״החכמים בבני־האדם״ — ובשאלת ההערכה של השפעת 
תרבות־מצרים על תרבות יוון ודתה אף מגזים הר׳ ביותר 
לטובת המצרים. 

ההתרחשות ההיסטורית היא, לפי תפיסתו של הר׳, פרי 
של שני גורמים: אנושי ואלוהי. את סיבותיהם של המאורעות 
ההיסטוריים הגדולים הוא רואה ברצונו של השליט, ורק 
במקרים מועטים מוצאים אנו אצלו הסבר, שאינו נעה בגורם 
אישי. אולם רצונו של שליט, אף האדיר והגדול שבמלכי- 



213 


הרודוטום—הרודינום 


214 


תבל, לעולם אינו העילה היחידה — ואף לא העיקרית — של 
ההתרחשות ההיסטורית. רצוו־האלים הוא השולט בכל ההיס¬ 
טוריה האנושית, וחיי־האדם אינם אלא תולדות החטא והעונש 
הבלתי־נמנע, הבא על החוטא מידי האלים. מסעו של כסרפסס 
נגד יוון לא היה אלא חטא־התנשאות("היבריס") מצד'המלך 
הגדול, ותבוסתו לא היתה אלא עונש שבא לו מידי האלים. 
עונש אלוהי על חטא אנושי וקנאת האלים בשליטים הגדולים 
ונקמתם מן האחרונים על התנשאותם בגדולתם ובכוחם, אף 
כשהללו לא נכשלו בשום חטא אחר — אלה הם הצירים, 
שעליהם סובבת העלילה ההיסטורית, לפי הר׳. 

נטייתו להסבר תאולוגי של המאורעות, שהוא פוגע 
בהסבר הטבעי של ההשתלשלות ההיסטורית, בדומה להעדר 
גישה ביקרתית אמיתית מצידו למקורות, לא היה בה כדי 
לבטל את חשיבות חיבורו מצד עצמו ומצד תרומתו להת¬ 
פתחות הספרות ההיסטורית בכללה. הר' היה הראשון, 
שהתעלה על כותבי הכרוניקות המקומיות והגיש לקוראיו 
מערכת-מאורעות רחבה וכוללת, וע״י כך יצר היסטוריה 
אוניוורסאלית. 

נטייתו היתרה של הר׳ לספר סיפורי-מעשיות ואנקדוטות 
היתד, אחד מיתדונותיו הגדולים כסופר. אחדים מסיפוריו של 
הד׳ — כגון "סולון ו?ןרויסוס", "טבעתו של פוליקדאטם", 
״חתביד, של אגאךיסטי״ ( 126 ,!^י 39 , 111 ז. 141 >ג , 1 

.^^ 5 ) — סופרו בעקבותיו פעמים הרבדי בםפרויות־ד,עולם — 
בשיר, במחזה ובפרוזה. בסגנונו הקל והבהיר ובתיאוריו, 
הרצופים הומור ורוח טובה, הוא בראש וראשונה "מספר 
סיפורים". ובזכות כשרון סיפורי זה של הר׳ היתר, ה״היסטו־ 
רידי" שלו אחד מן הספרים המלבבים ביותר של הספרות 
העתיקה. 

כתבי הר׳ ני תרגמו לעבדי ת מיוונית בצידוף מבוא והעדות 
ע״י אלכסנדר שור ( 2 כרכים, תרצ״ד,—תרצ״ו). 

;* 1948 ,(מהדורה מדעית) .ס 

;( 1913 < 1 . 11 קק 11 ל ת 1 ) ,ז<< €01 גן .¥ ; 1894 

. 1-11 מס ^ - ¥\ 110 

. 1953 .[ ; 1928 

א. פו. 

הר 1 ךיאם בתו של אריסטובולוס, שהיה בנם 

של הורדוס (ע״ע) המלך ומרים החשמונאית 
(ע״ע). הר׳ היתה נשואה להורדום, בנם של הורדום המלך 
ומדים השניה, וממנו נדלדד, לד, בת בשם שלום. בשנת 41 לםה״נ 
לערך נפרדד, הר' מבעלה ונישאה להורדות אנטיפאס — אחיו 
של בעלה הראשון. נישואים אלה עוררו רוגז בעם משום 
האיסור החל, לפי דיני-ישראל, על נישואים עם גדושת 
האח. בראש המוקיעים את מעשד,ו זד, של אנטיפאס עמד 
יוחנן המטביל. אנטיפאס תפס את יוחנן, כלא אותו במכוור 
שבעבר־ד״ירדן, ולאחר זמן מה ציווה לכרות את ראשו. נראה, 
שסיבד, להריגתו של יוחנן שימש גם הפחד מפני התנועה 
המשיחית, שיוחנן עורר בעם. הסיפור המובא בברית החדשה, 
שלפיו הרג אנטיפאס את יוחנן מתוך מילוי רצון בתה 
הקטנה של הר׳ מבעלה הראשון, שביקשה ממנו את ראשו 
של המטיף (היא היטיבה לרקוד ביום־ד,ולדתו של אנטיפאס, 
וד,לה הבטיח לה שימלא כל משאלה שתביע), מחוסר יסוד 
היסטורי. 

לאחר שהוכתר אגריפאס 1 כמלך השפיעה הר׳ על בעלה, 
שילך גם הוא לרומי לבקש לו כתר־מלכות מגאיוס קליגולד, ז 


אך בד,שפעתם של דברי הלשנה והסתד, מצד אגריפאס, הוגלה 
אנטיפאם ללוגדונום שבגאליה ורכושו הוחרם לאוצר-הקיסד. 
הר׳ הלכד, בגולה אחר בעלה, אע״פ שהקיסר התיר לה לחזור 
לביתה. 

יוסף בן מתתיד,ו, קדמוניות היד,ודים, י״ח; מתיא, י״ד, ג׳ 

ואילך! מרקוס, ף, י״ז ואילך! לוקאם, ג׳, י״ם ואילך! י. 

קלוזנר, היסטוריד, של הבית השני, ד׳ (תשי״ט), 193 ואילך! 

.)} 435 ,( 1901 ) 1 ,׳ 1 /ש ,״■ 3011111 

הרוךיוין (׳!■ 0 ^ 086 ^^ג 1 *), 1 . בימי בית שני — מבצר ביד,ודה, 
במרחק של 60 ריס ( 11 ק״מ בקירוב) מדרום 
לירושלים, בקירבת תקוע (ע״ע), המבצר נבנה ע״י הוח־וס 
(ע״ע) במקום שהדף בו, בשנת 40 לפסה״נ, את הרודפים 
אחריו כשברח מירושלים למצדד,! וכאן אף נקבר הורדוס 
ברוב פאר (קדמוניות, י״ז, 199 ! מלחמות, א׳, 673 ). לדברי 
יוסף בן-מתתיד,ו, נבנה המבצר על גבעה טבעית, שעליה ערמו 
שכבת־עפר. חומתו של המבצר, שאליו היו עולים ב 200 
מדרגות־שיש, היתה בנויד, בצודת מעגל, ובה נקבעו מגדלים, 
עגולים אף הם! מפנים לחומה היו כמה ארמונות. לרגלי 
הד,ר הוקם ישוב, שקיבל את מימיו מברכות-שלמה על-ידי 
אמת־מים, שעברד, באפיקו של גחל טחונה (קדמוניות, י״ד, 
360 ! ט״ו, 323 — 325 ! מלחמות, א׳, 419,265 ואילך! ד׳, 518 ). 
הד׳ זוהתה עם ג׳בל פורידיס — גבעה מלאכותית, 4 ק״מ 
דרומית-מזרחית מבית-לחם, שנראית מרחוק כחרוט קטוע. 
בתצלומי-אויד עדיין נראים השרידים של החומה והמגדלים, 
המדרגות והבניינים, שעמדו לרגלי המבצר, בד,תאם לתיאורו 
של יוסף בךמתתיד,ו. הר׳, ששימשה גם כמרכז של טופארכיד, 
(מלחמות, ג׳, 55 ; פליניוס, ה׳, ט״ו), היתה אחד מן המבצרים 
האחדונים, שנשאדו בידי הקנאים בזמן המלחמה הדאשונה 
של היהודים ברומיים (מלחמות, ד׳, 555 )! היא נכנעה 
לאחרונים (לנציב לוקיוס באסוס) זמן-מד, אחר חודבן ירר 
שלים (מלחמות, ז׳, 163 ). המקום נעזב לאחר מכן, אך 
עדיין היד, ידוע בתקופה הביזאנטית (ר׳ תמונה בכרך 
ארץ-ישראל, עמ׳ 369 — 370 ). 

2 . מבצר בגבולות עדביה! נזכד במלח׳, א׳, 419 אך 
מקומו אינו ידוע. 

. 18 , 1928 ,ז 1 \, ; 88-99 , 1880 , 50111010 .ס 

מ. א.־י. 

התך;נום ( 65 ׳ 11 ) 81 נ 0 <)מ־), היסטודיון יווני במאה ה 3 לסה״נ 
הד׳ היד, לפי מוצאו סורי, ובתחילת המאה ה 3 
שימש בדומי בתפקידים נמוכים באדמיניסטראציד, הקיסרית. 
כשישב ברומי כתב ביוונית את ספרו; "ד,ד,יסטוריה אחר 
מלכות מרקום", שהקיפה את פרק־הזמן ממותו של מרקום 
אורליוס (ע״ע) עד גורדיאנוס 111 ( 180 — 238 לסה״נ). דרך- 
הרצאתו מושפעת מן י השיטה הביוגראפית, שהיתד, רווחת 
בהיסטוריוגראפיד, בזמנו (צירוף של מוסד-השפל לתיאור 
המאורעות) וסגנונו הוא סגנת רטורי מובד,ק. הר׳ רואה 
בעיקד את הצדדים החיצונים של המאורעות, אך כעד־ראיד, 
הוא מקור ראשוני לידיעת ההיסטוריה הרומית בימיו. דבריו 
על התקופד, שלאחד אלכסנדר סורוס (ע״ע) שימשו מקור 
לביוגראפים קדומים אחדים. 

הר׳ מגלה מידד, מסויימת של שיפוט עצמאי בהעדכתם 
של מאורעות זמנו, אך בראש וראשונה הוא נציגן של 
השכבות העליונות, ומכאן יחסו השלילי לקרקלה (ע״ע) 
וד,ד,טעמד, המיוחדת, שד,וא מטעים את ירידת המעמד הרכושני 



215 


הרודינוס—הררי, ויילים 


216 


ואת הרם הערים העשיר 1 ת׳ שפקד את דזאיטפריה הר 1 מית 
בסוף ימיו. — מהדורה ביקרתית של חיבורו פורסמה ע״ר 

113260 מ 81:3¥6 1922 . 

הרזדס (; 61 ( 1150 ־ ! השם הרונדם בטעות יםוד 1 }׳ משורר 

של שירי מימום (ע״ע) במאה ה 3 לפסה״נ. שיריו, 

שנועדו, כנראה, לדיקלום של יחיד, נתחברו בניב האיוני 
ובמשקל של "היאמבום הצולע" או 

כשיריו של היפונבם (ע״ע), שהר' הולך בעקבותיו. נושאי 
השירים הם תמונות ראליסטיות מחיי יום־יום. מקום־העלילד• 
של שיריו הוא האי קוס — מולדתו של הר׳. 

משיריו של הר׳ נשתמרו שמונה. נ 1 שא 1 של השיר הראשון 
הוא נסיונה של זקנה לפתות אשה צעירה לבגוד בבעלה. 
השיר השבי, המתאר בעל בית־־בושת, שמאשים בפני בית־ 
הדין אדם צעיר, שהתפרץ לתוך מוסדו וחטף אחת מן 
הזונות, הוא פארודיה על בתי־המשפט, עורכי-הדין והפרו¬ 
צדורה המשפטית. עונש־מלקות, שמורה מייסר בו תלמיד, 
לפי בקשת אמו של הנער, הוא נושאיו של השיר השלישי, 
לאם עצמה אין האומץ הדרוש לביצועו של עונש זה. "הנשים 
המביאות קרבן לאסקלפיוס" הוא תאור של שיחה בין שתי 
ידידות, שמבקרות במקדשו של אסקלפיום בקום ומביעות את 
דעותיהן על חפצי-האמנות, המצויים בו, "האשד. הקנאית" 
הוא נושאו של המימום החמישי, המתאר אשה מענשת, מתוך 
קנאה, את עבדד-אהובה הצעיר. שיחה בין שתי ידידות 
בענייני שחיתות מינית מתוארת בשיר השישי ז בסופו של 
שיר זה נזכר ״סנדלר״ — נושאו של המימום השביעי; 
הסנדלר מגלה כאן את כשרונותיו המסחריים במשאו-ומתנו 
עם הנשים לקוחותיו. ״החלום״ — המימום השמיני — הוא 
מעין שיר סניגוריד. של המשורר על עצמו ועל שירתו. הר׳ 
הביע את תקוותו, שיוכר כיורשו של היפונאכם. 

המקור, בצירוף תרגום לאנגלית, פורסם ע״י 0x מ^^ .ם 
בשנת 1946 . 

. 1926 < $114$ ו 1 ח 0 . 0 

הרו ול^ךר, ע״ע מוסיוס, 
הריזני׳ 5 ח׳יןי (?ריךריך) - 

׳!״־סז!!—( 1879 , ליסה ע״נ אלבה— 1952 , פראג), 

אשורולוג צ׳כי! ממניחי־היסוד של חקר הלשון והתרבות 
של החיתים. — הר׳, בנו של כומר אוואנגלי, למד בווינה 
בהדרכתו של ד. צ. מילר (ע״ע). אע״פ שעבודת־הדוקטור 
שלו ( 1901 * לא נתפרסמה) עסקה באפיגראפיה של ערב 
הדרומית, התמחה הר׳ בכתב-ד.יתדות ובלשון האכדית והש¬ 
תלם בהם אצל פרידריך דליצש (ע״ע). בין 1903 ו 1914 
פירסם כמה טכסטים ומונוגראפיות, שהחשובה שבהן היא 
מ 10111£ ץ( 831 311611 מ!! 035 ("התבואות בבבל 

הקדומד,״), 1914 . ב 1904 השתתף במשלחת הארכאולוגית של 
א. זלין (ע״ע) אל המזרח התיכון (כולל א״י). פרי מסעו זה 
ד.יה חיבורו 61£ ממ 3 * 3 י!ר מסזי 016 ("לוחות־ 

תענך״), 1904 , ב 1905 נתמנד. הר׳ מרצה לאשורולוגיה 
באוניברסיטה של וינה. אך מפנה גורלי בא בחייו כשד,תחיל 
מתעניין בתעודות החיתיות, שנתגלו בחפירות בוגאזקוי 
(ע״ע) מתחילת המאה ה 20 ואילך. לאחר שאסף והעתיק 
(עם ה, ה. פיגולד״ 1914 ) תעודות חיתיות בקושטה מטעם 
ה;ז 1-06561150113£ ת 16 ז 0 56116 ז 611 ם, התחיל חוקר את לשונן 
של התעודות, ובנובמבר 1915 מסר את הדו״ח שלו, שאח״כ 


נתפרסם בצורת ספר בשם 1111 ,• 61 ; 116£1111 ז 16 > 6 ז 361 ' 1 ק 5 016 

ת 156116 מ 13 מי 61 § 10 )מ 1 20111 611 ) 1£1 ז 6116 § 20 11116 1 ) 00 830 

1 מ 1 ז 31 :ו 636115 ( 51 ("לשון-ד.חיתים, המורפולוגיה שלה והשתיי¬ 
כותה למשפחת הלשונות ההודו-גרמניות״), 1917 . בחיבור זה 
הוכיח הר׳ מה שכבר ניחש גןנוטסון(ע״ע) ב 1902 — כלומר, 
שלשון התעודות של בוגאזקוי, היא ח׳תושש, עיר-הבירה 
החיתית, קרובה ללשונות ההדראירופיות (ע״ע). תגליתו 
של הר׳ נתנה דחיפד. חזקה למחקר בתחום זה (ע״ע חפים) 
וגרמה למפנה בבלשנות הד״ודראירופית. ב 1919 עבר הר׳ 
לפראג ופעל בייסוד המכון המזרחני של האוניברסיטה הצ׳- 
כית ובטאונו החשוב 061601:3101 ׳ 61111 ־ 1 \, ( 1930 ואילך). 
ב 1924/25 עלה בידו לפתור את חידת מקורם של "הלוחות 
הקאפאדוקיים" העתיקים. בראש משלחת ארכאולוגית צ׳כית 
גילה הר׳, סמוך לתל הידוע של כניש-כילטפה באנאטוליה 
המזרחית התיכונה (לשעבר: קאפאדוקיד־ס, שרידי תחנה 
מסחרית של סוחרי־אשור. 

ב 1934 — 1937 עמל הר׳ בפיענוח ההיארוגליפים החיתיים, 
ותוצאות מאמציו בכיוון זה סוכמו בעמדתו 5 ח £10 ס 1 ז 11156 1,65 
]מ 16 ת 111££66 ^ 1 ) 16 > 65531 , 5065 ) 111 קץ 11166081 65 ) 1 ; 11111 ("הכתו¬ 

בות ההיארוגליפיות החיתיות, ניסיון של פיענוח"), שלושה 
כרכים, 1933 — 1937 . מלבד זה עסק בפיענוחם של הכתב 
הכרתי וכתב קדום, שנתגלה בד״ודו המערבית-הצפונית 

( 1 ק 3-5661 קק £1313 ). 

בספרו £> 00 351605 ־ 161 >ז 70 \ £6 ז 065611161 6 ;) 31165 016 

10611605 ("ההיסטוריד, הקדומה של אסיה הקדמית וד״ודו"), 
1940 , ניסר, הר׳ להוכיח, שהיסודות האתניים הקדומים של 
מסופוטאמיה, ובכלל זד. השומרים, באו לארץ זו מאסיד, 
המרכזית, מצפון-ד,מערב, דרך הים הכספי ואסיה הקטנה. אך 
דעה זו לא נתקבלה על דעת רובם של אנשי-המקצוע. עבו¬ 
דתו החשובד. האחרונד. היתד, הכרך הראשון של תעודות 
כילטפדדכניש, שאסף בימי מסעו באנאסוליד, ושהספיק 
לד.וציא קודם מותו: 6 נ^ 6 ^ 01 ^^ 10 > 165 מ' £01 ו 16 ) 60 5 מ 110 ק 1 ־ 561 מ 1 
(״כתובות בכתב-היתדות מפילטפה״, 1 , 1952 ). 

לרגל יום-הולדתו ה 70 הגישו לו תלמידיו ספר-יובל ב 4 
כרכים (מ 01 ז 1611:11:160 ץ 1 מנ 1 ' 01 ו 1 ) 0 ) 5 !• 01 :ו 13 ) 00 ז 1 ). ד 1 כרד ד,רא- 
שון של ספר זה כולל רשימה מפורטת של כתביו מ 1902 עד 
יוני 1949 ( 16 > 30x ץ^'^:ו 6165 6 ו 11 < 31 ז 1108 ( 1 ו 8 ,■ 611131 3613¥ ז\ 
. £1 . 8 ). 

- 61.1 ^ 5 .£ .£ ; 11 , 9 , 8 , 1952 , 1 ^ 111111 ! 6 ^־ 7 ,ץ 6 תז 011 ■א .ס 
; 395-396 ,( 1953 ) 16 ,§ 71 ו 1 ^€^י 71:101 ) 1 -( 0 <״/ ,ז 6 ת 

, 5 ( 143101 ., 1 ;. 6 8 ,( 1953 ) 21 ,/מ/ 4 >מ 6 מ 0 , 2 > 1 נןץא .ן 

, 06126 ; 30 , 1956 , 11110110 ( 1 ( , 1 >ץ 1,10 . 5 ;. 6 20 ,. 111 ( 11 

, 05 ^ 110 ^ 1611, 11x11001 1x50 ז 1 > 16 ז£ .( ; 69 , 56 ,׳ 1957 , 101005101 ^ 1 

. 1957 

פ. אר. 

הרוי, וילים — ׳ג 6 ׳ 1 ז 113 ¥1111310 ^־ — ( 1578 , פוקסטוז 
( 01166510116 ?] — 1657 , רוד,מפטון ( 1011 ק 1 ת 806113 ] ) 

רופא אנגלי, מגלה מחזור־הדם, ממביחיתזיסוד של הפיסיולוגיה. 

הר׳ היד. בנו של סוחר אמיד ואח ל 6 אחים ו 2 אחיות. 

הוא נתחנך בבי״ס בקנטרבדי, ובגיל 16 נתקבל לאוניברסיטד. 
של קימבריג׳, שאת לימודיו בה סיים עם קבלת התואר..ו/. 8 
ב 1597 . הר׳ בחר במקצוע הרפואה, ולשם השלמת לימודיו 
הלך לאוניברסיטה של פאדובה — המרכז החשוב של 
האנאטומיה באותד, תקופה (ע״ע אנטומיה, עמ׳ 401 < חליום). 
ניכר, שכבר אז נתבלט בין חבריו! הוא נבחר כנציגה של 




הרונובו; שלוש נערות חוצות גדול. חיתוך־עץ צבעוני 
מתוך הסידרה "ששת הנהרות" (טאמאגאווה). 
המוזיאון לאמנות יאפאנית, חיפה 

















217 


רזרוי, וילים 


218 


"האומה האנגלית" בהנהלת האוניברסיטה, שבה שותפו 
התלמידים, שהיו מאורגנים בקבוצות לפי ארצות־מוצאם. 
כאות* כבוד מיוחד נקבע סמלו המשפחתי בקיר האולם 
הראשי, בצירוף הכתובת £1115 ת^ 18 ו 6 '\ז 13 ־ 0111161011181 . 

בין מוריו של הר׳ בפאדובה היה פבריציוס(ע״ע), שמ 1574 
ואילך היה מדאה לתלמידיו את מסתמי־הוורידים, שלהם 
נודעה אח״ב חשיבות מרובה בשיקוליו של הד׳ בקשר 
למחזור־הדם. בפאדובה, ובהשפעתו של פאבריציום, כרת 
הר׳ ברית עם האנאטומיה, ומאז (כמעט עד סוף ימיו) לא 



וי?יאם הארווי 


פסק מלנתח גודות של בני־אדם ובע״ח י- תמיד מתוך 
תשומת־לב מיוחדת ללב ולכלי״הדם מנקודת־מבטה של 
הפיסיולוגיה — מקצוע, שעדיין לא היה קיים בדורו, כשהאנא־ 
טומיח שימשה גם לחקר השאלות התיפקודיות. 

משחזר הר׳ לאנגליה ב 1602 השתקע בלונדון, ועד מהרה 
רכש לו עמדה של חשיבות הן מבחינת עבודתו הרפואית 
והמחקרית והן מבחינה ציבורית, הוא נשא את בתו של מי 
שהיה רופא־החצר של אליזאבת 1 . ב 1604 רכש את תארו 
הרפואי בקימבריג׳, וב 1607 נתקבל כחבר בקולג׳־הרופאים ן 
שנתיים לאחר מכן נתמנה למשרה הגבוהה של רופא־מנהל 
בביה״ח של סט. בארתולומיו. דיר׳ פעל כרופא־החצר בשי¬ 
רותם של ג׳ימז 1 וצ׳ארלז 1 . ב 1615 נתמנה מרצדי לאנאטומידי 
וכירורגידי בקולג׳־הרופאים, וכן הוטל עליו לבצע כל שנה 
נתיחת גופה של נידון־למות, שנמסרה לו לתכלית זו ע״י 
השלטונות. במשרה זו שימש שנים הרבה, ועיקר פעולתו 
המדעית נעשה במסגרתדין הר׳ לא היה קשור באוניברסיטה 
(של אוכספורד) אלא שנים מועטות בלבד (ר׳ להלן), אע״פ 
שעמדתו היקנתד• לו את התואר "פרופסור לאנאטומיה״.למרות 
משרותיו הגבוהות ועיסוקו בחולים רמי-מעלה — ביניהם 
פרנסיס ביקון (ע״ע) — לא הזניח הר׳ את חקירותיו! הוא 
הירבה לעסוק גם באנאטומיה משווה, שכללה נתיחות של 
כל מיני בע״ח, מחרקים עד 60 מינים של יונקים, מלבד 


נתיחות של גופות־אדם, וכן בתצפיות אמבריולוגיות. ב 1616 
הציג בנתיחה פומבית את אברי-הלב וכלי־הדם והודיע 
בעל־פה על תגליתו בדבר מחזור־הדם! נשתמרו רשימותיו 
להרצאותיו, ובהן כבר נמצאת הפיסקה: "מכאן נובע, 
שתנועת־הדם היא תמיד במעגל". אך את פירסום תגליתו 
בצורה מקפת ושיטתית דחה עד 1628 . ספרו ס 311 ] 01 ז 6 \£ 

11$ < 3111 מ 3011 10 18 ת 111 §מ 83 01 11$ :)־ 001 11 ] 10 ם £[) 30310111103 

("חקירה אנאטומית על תנועת הלב והדם בבע״ח"), שחולל 
מהפכה בתפיסה הביולוגית של מירוץ-הדם, נדפס בפראנק־ 
פורט. בעוד שרוב החוקרים קיבלו את מסקנותיו של הר׳ 
בהתלהבות, נמצא מיעוט חשוב, גם באנגליה, שדחה אותן. 
ביחוד נתקל הר׳ בהתנגדות נמרצת מצד הפאקולטה השמ¬ 
רנית בפאריס והאנאטום שלה ז׳אן ריולאן — התנגדות 
שהביאה ברכה לעולם המדעי, כיון שגרמה לפירסום תשובו¬ 
תיו של הר׳ לריולאן ( 1649 ), שהוסיפו חומר קליני חשוב 
על ספרו הראשון. 

נוסף על עבודתו המדעית הוטרד הר׳ הרבה ע״י עניינים 
מדיניים ומינהליים. כשלוש שנים עשה במשלחות דיפלו¬ 
מאטיות בחו״ל! ליווה את צ׳ארלז 1 במסעו לסקוטלאנדז 
נדרש לחוות דעה במשפט מכשפות, וכאן הראה את שיפוטו 
ההומאני ואת התנגדותו לאמונות-הבל כאחד. בימי מלחמת־ 
האזרחים הצטרף הר׳, כנאמנו של המלך, לאדוניו, שגלה 
מלונדון, ומ 1642 עד 1645 שהה בחצר-המלך באוכספורדז 
באותן השנים אף היה קשור לאוניברסיטת אוכספורד. אחר 
נצחון הפארלאמנט ונפילת־המלך חזר הר' ללונדון ( 1646 ). 
בגיל 65 התפטר ממשרתו בביה״ח, ואחר מות אשתו גר 
באחוזה של אחיו סמוך ללונדון. מפעלו המדעי האחרון היה 
חיבורו הגדול באמבריולוגיה; ־ 3 ' 01 ס 86 010 5 ^ת 113110 ^^^ x £ 
301013111101 11006 (״מהקרים ביצירת בעה״ח״), 1651 , 

תגליתו הגדולה של הר׳ בדבר המחזור הסיבובי של הדם 
בגוף שינתה מיסודה את התפיסה הכללית של תנועת-הדם, 
שהיתה מקובלת כ 1,500 שנה, מימי גלנוס (ע״ע, ציור: 
עמ׳ 914/5 ) ואילך. הר׳ קבע, שמקורו של הדם בוורידים 
אינו הכבד אלא הלב! שהדם זורם בוורידים לא בכיוון אל 
הקף-הגוף אלא אל הלב! שהמעבר מן הלב הימני אל 
השמאלי אינו דרך "נקבוביות קטנות" מדומות במחיצה 
שבין החדרים אלא דרך הריאות! שזרימת-הדם אינה תנועת 
גיאות־ושפל (הלוך ושוב) אלא תנועה חד־כיוונית מחזורית, 
מופעלת ע״י התכווצותו של שריר-הלב, ושהדם היוצא מן 
הלב דרך העורקים הוא הדם החוזר אליו דדך הוורידים: 
המסתמים בלב ובוורידים שומרים על כיוון הזרימה. 

הר׳ הגיע לתגליתו מתוך ניסויים בניתוחים בגוף חי שעשה 
בכל מיני בע״ח, מתוך תצפיות מדוייקות במה שראח בניתוחים 
אלה ומתוך חישובים כמותיים של ממדי זרם*הדם בגוף. גודל 
השגו מתבטא ביחוד בעובדה, שהצליח להכיר — ואף 
לשכנע את בני-דורו — שמחזוריות זרם-הדם היא מחוייבת 
ההיגיון והמציאות, אע״פ שנמנעה ממנו — בהעדר המיקרו¬ 
סקופ — ראיית הצינורות הנימיים, המקשרים בין מערכות 
העורקים והוורידים והמשלימים את המעגל! הללו לא נתגלו 
אלא ע״י הלפיגי (ע״ע) בדור שאוןר הר'. הר׳ היה הראשון 
שקבע, שהתפווצותו של הלב (ולא התפשטותו) באה בעת 
ובעונה אחת עם התרחברת-העורקים, המתגלית בדפק (ע״ע). 
חשיבות מכרעת היתד. לניסוייו בחסימת כלי-הדם (למשל, 
בנחש): כשחוסמים את הזרם מתחת ללב, מתרוקן החלק 







219 


זזרוי, ויילים — הרזלד 


220 


העליון מדם, הלב מחוויר ונוטה לגדוע, ובהתרת המחסום 
הוא חוזר לאיתנו) ואילו בחסימת העורק מעל ללב מתנפח 
ומבחיל הלק זה, והלב נראה הנוק ע״י גודש הדם — ניסוי, 
שמעיד על הכיוון הנכון של הזרימה. הר׳ אף שאל לכמות 
הדם המוזרם מן הלב אל האאורטה: אם החדר (באדם) 
פולט בהתכווצות אהת 2 אונקיות,'נמצאת הכמות הנפלטת 
על־ידיו בשעה — בדופק של 72 לדקה — כ 8,640 אונקיות, 
שהן פי 3 ממשקל־הגוף כולו ן מכאן, שאין הדם יכול לבוא 
מן המזון דיד הכבד, בפי שחשב גאלנוס, ורק חזירתו של 
הדם מן העורקים דרך הוורידים יכולה להסביר את הכמויות 
העצומות הללו. 

חשיבתו של הר׳, שהביאה אותו לידי ההבחנה במחזור־ 
הדם, הושפעה מן הרעיון הפילוסופי של ה״מעגלים", שהוא 
עתיק־יומין: יסודו בתנועה המעגלית של גרמי־השמים, 
שהישוו אותה לתהליכים ב״עולם הקטן״ — גוף בעה״ח. 
לתפארת־המליצה משתמש הר׳ עצמו בביטוי הציורי, שהלב 
הוא כשמש, שמסביב לו נע צבא־השמים < וכן הוא מזכיר — 
בעקבותיו של אריסטו—גם את המחזוריות של מי הים, היבשה 
והעבים. אפלטון כבר דיבר על "תנועה של מעגל" בנשימה, 
בדם ובעורקים; "דם זה זן את הבשר ואת הגוף כולו, וכל 
האיברים שואבים מתוכו" (טימיאוס). גם הרמב״ם (פרקי 
משה, מאמר ד', על הדופק) מדבר על "גמר הסיבוב". 
מבחינת הנתונים האנאטומיים הקשורים לתנועת הלב והדם, 
יש לציין, שבחיבור הקצר "על הלב" שבאוסף ההיפוקראטי 
(ע״ע היפוקרטס), הנזכר בספרו של הר׳, כבר מתואר הלב 
כשריר, ואף נדונים בו מסתמים אחדים בין הפרוזדור והחדר, 
וכן בהתחלה של עורק־הריאה. הפרטים הטכניים־אנאטומיים 
של מבנה־הלב נידונו בהרחבה ע״י גאלנום, והר׳ מצטט את 
דבריו של זה האחרון על התנאים המכאניים של הלב ועל 
מבנה המסתמים, המרשים לדם לזרום בכיוון אחד ומונעים 
את הזרימה בכיוון ההפוך. גאלנוס מדבר אפילו על "ההשקות 
ההדדיות, המחברות את העורקים עם הוורידים ומעבירות 
דם ודוחות באופן שווה מאלה לאלה דרך מעברים קטנים 
מאד, שאינם נראים לעין". אעם״כ נעלה מכל ספק המקוריות 
של הר׳ בגילוי המחזור הכללי (הגדול) של הדם. מה שנוגע 
למחזור הקטן, הרי המעבר דרך הריאות כבר תואר ע״י 
סרוטום (ע״ע) ב 1553 , וגם — בלא הדגשה מיוחדת — ע״י 
קולומבו ב 1559 , ובצורה מפורטת יותר — ע״י צ׳סאלפיגו 
ב 1593 ז אך מסתבר, שדעותיו של סרווטוס לא היו ידועות להר׳. 

כבר בימיי זכתה תגליתו של הר׳ להתקבל על דעת הרוב 
של הרופאים והחוקרים, מאחר שהתאימה למגמת־זמנו להש¬ 
תית את כל הכרת הטבע על המכאניקה! דקרט (ע״ע) ראה 
בה אסמכתא לתפיסת הגוף החי כמכונה. ההשפעה המעשית 
של התגלית על הרפואה לא נראתה לעין אלא במאוחר, 
לאחר שהומצאו מכשירים מדוייקים והתפתח המחקר הפיסיו¬ 
לוגי, שהשלים את תמונת מחזור־הדם (ע״ע). 

מחקריו של הר׳ ב א מ ב ר י ו ל ו ג י ה (ע״ע, עט׳ 862/3 ) 
אינם מגיעים בחשיבותם למפעלו בחקר הלב ומחזרר-הדם, 
אע״פ שהיתה בהם התקדמות ראשונה בחקר יצירת הוולד 
אחר אדיסטו, שבעקבותיו יוצא הר׳ בדרך כלל. הר׳ טבע 
ראשון את המונח "אפיגנזה" לציון מושג, שנעשה מרכזי 
בתורת ההתפתחות מק. פ. וולף (ע״ע) ואילך, הר׳ אף ביטא 
את הרעיון, שכל בע״ח — והאדם בכלל — מתפתח מביצה, 
בדומה לעוף — הכרה, שבה הקדים את התפתחות המדע 


ושנשארה גם לגביו בגדר הברקה גאונית בלבד, בלא 
שהסיק ממנה מסקנות שיטתיות? בניגוד לעקרון זה הוסיף 
להאמין ביצירת תולעים מן העובש והרקב, ולפיכך אין 
לייחס להר׳ — כפי שעשו היססוריונים אחדים — את גילויו 
של הכלל, ש״אין החי בא אלא מן החי". בהעדר המיקרוסקופ 
לא יכול היה הר׳ להגיע להכרות ברורות יותר באמבריולוגיה 
(וע״ע גנטיקה, עמ׳ 70 ! התפתחות). 

יה. לינוביץ, סמוכים הארוויאניים בספרות היהודית הקדומה 

8. \¥1!1;8, הרופא העביי, 30 ), 1957 ! ׳(זס/״/ז 4 ;.// .׳זז ) 

 מ . 

\^111), 1949; 1.. 01 ; 1957 ., 44 .׳ 14 , 8 וסעע 1 נ 1 ו ^. 

/4., 1957; 0. 44.; /47 /0>7, מ'׳ / 

X^^), 1957; 1^144 .׳ 14 ״ .'^ 

1 ) 1 ^ 10171 ^ {] 1 , 44/7/, X^^), 1957; 

"£} 1 € 3 ^ 11050 ^^^  

לה טרן, על־יד פאריס), מחבדאופרות צרפתי. למד אצל 
המוסיקולוג פרגסוא פטים ( £15 ^)?) ואצל הקומפוזיטור אטין 
ניקולא מאיל (ע״ע). ב 1812 הוענק לו "פרס־רומא" בעד 
הקאנטאטה "הדובסת דה לה ולןר". ב 1816 הזמין אותו 
בואלדיה(ע״ע) לעבודהימשותפת באופרה "שארל דה פראנס", 
ומאז התרכז הד בחיבורן של אופרות. הד חיבר 21 אופרות, 
אך רק שתים מהן זכו להצלחה בת־ק^ם: האופרה הקומית 
״זמפה״ ( 1831 ), שבה גילה כוח־המצאה מרובה ושליטה 
מצרינת במלאכת־הקומפוזיציה (הצגת־הבכורה שלה נערכה 
זמן קצר קודם פטירתו), והאופרה 
("שדה־הכבוד"), הד מת ממחלת־השחפת. 

משאר חיבוריו של הד: 5 באלטים, שתי סימפוניות, 
הימנון אחד וכמה קומפוזיציות קטנות יותר. 

הרולי־ם או ארולים ( 1111 ־ £1-1111,1161 ),שבטמוטוני.נזכר 
ראשונה בתעודות מן המאד. ה 3 לסד,"מ נראה, 

ששבט זה ישב תחילה בחצי־ד.אי הסקאנדינאווי ן מכאן נת¬ 
פשט דרומה והתרכז בזלאנד ( 566131111 ) ובחצי־האי יוטלאנד. 
בתחילת המאה ה 3 לסד.״נ הוכרחו ההד לנטוש את מושבר 
תיהם, ועם הגותים (ע״ע) והגפידים (ע״ע) סבו דרומה, אל 
גבולות הקיסרות הרומית. בנדודיד.ם נתפלגו לשתי קבוצות: 
אחת מהן התרכזה בחלקו הצפוני של הספר ( 110168 ) הרומי, 
והשניה, שהיתה גדולה וחשובה מן הראשונה, נדדד, דרומה־ 
מזרחה והתיישבה על־יד חופי הים האזובי, ומכאן יצאו 
אנשיה למסעות שוד ופלישה בתחומי הקיסרות, בין 267 
ל 269 חדרו ההד לחצי־האי הבלקני, עברו את מקדוניה 
והגיעו אף לאיי הים האגיאי ולחופי אסיה הקטנה. בואם 
של האוסטרוגותים לאיזור שבו ישבו ההד שם קץ לשלטונם 
ולממלכתם העצמאית, אך שבים מועטות לאחר מבן הכניעו 
החונים ( 370 — 375 בערך) את אלה ואת הללו. עם מותו 
של אטילה ( 453 ) ניסו ההד לחזור למושבותיהם הקדומות 
על חופי הים הבלטי. אגב נסיגתם צפונה הקימו להם 
מלכות משלהם בין הדאנובה והרי־הקארפאטים. בסופה של 
המאה ה 5 התחזקה מלכות זו והשפיעה במישרים או בעקיפים 
על המאורעות המדיניים והצבאיים, שהביאו לחורבן הסופי 
של הקיסרות הרומית המערבית. פשיטותיהם לתוך גבולות 
פנוניה (ע״ע) ונוריקום (ע״ע) נעשו שכיחות מאד! קיסרי־ 
ביזאנטיון ומצביאי־רומא היו נלחמים בהם, אך לפעמים 
גם כרתו עמהם בריתות כדי להעמידם מול שבטים גרמניים 
אחרים ולבלום ע״י כך את פלישתם של הבארבארים לתוך 
הקיסרות. בינתיים נתפשטה הנצרות בתוך ההד. הופעתם 
של הלאנגובארדים באירופה התיכונה (בתחילת המאה ה 6 ) 
שמד. קץ למלכות ההד ולקיומם בעם עצמאי ( 512 ), כמה 
מן ההד שרתו מאז כשכירים בצבא הרומי. המגע המתמיד 
שלד,ם עם הקיסרות במשך המאות ה 4 —ה 6 קירב אותם 
במקצת לחיי־התרבות, וכשהתמלך אוז־ואקר על איטליד. 
( 476 ) הסתמך בעיקר על קבוצות של חיילים הרוליים כדי 
לכונן ולארגן את מלכותו. מכאן המסורת הקוראת לאודוא?ןר 


^ןלד־ד.הד". חיילים הרוליים נלחמו גם תחת פיקודם של 
המצביאים הביזאנטיים נרסס ובליסריוס. 

;* 1941 , 1 ,£<ז 11 <ז 31£ ■ 1 )^ , 11 ) 1 מ 1 ו 501 .. 1 

^ 1 ( 14 ,־ 1,3111 1 > 0 ט ס 11 נ 2£1111 ן . 11 ,ז£חח 6111 ח 0111 € .$ 

- 1952 , 145 ! 1 ) 444141 < 4474 { 541 ( 8144051444541 

י. ב. ם. 

הרון (׳ 0001% ') מאלכסנדריה (סמוך ל 100 לםה״נ), 
מאתמאטיקן ופיסיקן יווני. חלק חשוב מכתביו 
נשתמר או במקורם היווני או בתרגומים לאטיניים וערביים. 
הד עסק בעיקר בבחינה השימושית של המדע, ומשום כך 
זכה לכינוי ״המכאגיקד(?נ>אייי״ x !ז!) 6 ), אך בתיאור המכשי¬ 
רים וד,מיתקנים שדימציא ניסח ופירט לפעמים גם את 
החוקים, שעליהם ביסס את השימושים בהם. פעולתו ממשיכד, 
את המסורת, שהתחילד, בקטסיביוס ובפילון איש-ביזנטיון, 
וכן ניכרת בה ביותר השפעת המורשה של המאתמאטיקה 
הבבלית על המאתמאטיקד, ההלניסטית. בספרו "מטריקה" 
מביא הד שורה של שיטות מספריות לחישובם המקורב של 
שטחי צורות גאומטריות, לרבות האליפסה, ונפחי גופים 
שונים. וכן חישובי-קירוב של שרשים ריבועיים ומעוקבים 
של מספרים לא-ריבועיים ולא-מעוקבים! אך "נוסחת-הד" 
לחישוב שטח המשולש כפונקציה של שלוש צלעותיו היא, 
לאמיתו של דבר, המצאת ארכימדס (ע״ע). ב״מכאניקה" 
מתאר הד שורה של 
מכונות פשוטות, שפ¬ 
עולתן מבוססת על 
העקרון, שמכפלת ה¬ 
משקל המונע בדרך 
שבד. הוא נע שווה 
למכפלת הכוח המניע 
בדרך שלארכה הוא 
פועל(ציור 1 )ז ביחוד 
מתואר בה הקשר ש¬ 
בין כוח ומד,ירות לגבי מערכות של גלגלים משוננים, וכן 
הוא ח בבעיית התנועה על גבי מישור משופע מתוך 
התחשבות בחיכוך. ב״דיופטרה" מתואר בפרוטרוט תאודו- 
ליט פשוט למדידות גאודטיות ואסטרונומיות, וכן'הודו- 
מטר — מכשיר למדידת הדרך שעברד, עגלד,; הוא מורכב 
ממערכת של גלגלים משוננים ופועל כשהוא מחובר לאחד 
מאופני-ד,עגלד,. ה״קטאופטריקה" של הד דנד. במראות מישו־ 

ריות וצירופיד,ן ובמר- 
אות כדוריות ומכילה 
— בין השאר— הכרה 
ברורה בעקרון "דרך- 
המינימום" שביסודו 
של חוק־ה שבירה! זהו 
החיבור השני — ה¬ 
ראשון הוא ה״אופטי- 
קד,״ של אוקלידם — 

בתחום האופטיקה ה- 
גאומטרית שנשתמר 
מן התקופד, העתיקה 
(מאחר שעבודותיו של 
ארכימדס באופטיקה 
אבדו). 



ציור 1 , שיחזור וזטנזנגת 
הטתוארות ע״י הר 1 ז 



ציור 2 . "מכונת־ר,מיטור" 
ש 5 הרוו 





223 


הרון— הרום 


224 



חשיבות מיוחדת נודעת לעבודותיו של הר׳ באדרו־ 
סטאמיקה והידרוסטאטיקה, שלהן מוקדשת ח״פנומאמיקה" 
שלו. הוא מבסס בפרטות את השקפות סטרטיון (ע״ע), 
המנוגדות לאותן של אריסטו׳ בדבר הרכבו של האויר מחל¬ 
קיקים גמישים, הנפרדים זח מזח ע״י חללים ריקים׳ ובדבר 
האפשרות של יצירת ךיק מלאכותי. הר׳ מתאר מספר מכ¬ 
שירים הידרוליים ותחבולות אוטומאטיות, שהן מבוססות על 
לחץ״האויר או על כוח התפשטותו של הקיטור) הוא מבאר את 
פעולת הגישתה ומתאר מיתקן, שבו סובב כדור בכיוון הפור 
לזה של יציאת קיטור מתוכו — ההמחשה הראשונה של 
.(2 עקרון ההנעה הסילונית (ציור 
השימוש בהשגיו אלה של הר׳ הצטמצם בעיקר בבניית 
צעצועים! בחברה העתיקה לא נוצלו למטרות טכניות, וכן 
לא היה להם המשך במדע העתיק. 
חיבוריו של הר׳ (יוו׳, לאט', ערב׳, עם תרגום גרמני) — 
ובכללם חיבורים מיוחסים לו — יצאו במהדורה מדעית 
.1914—1899 חדשה ב 5 כרכים ב 

ת 0 ]־זג 5 . 0 ; 1921 , 1£15 ס , 

10 0/ 1, 1927, 208-211; 7^^ 

0} 1, 1952, 73, 117/8; 11, 1959, 343; 

011, ^ 0/ 1941, 80-82; 

5 ; 1948 ,.^ 1 . 14 11011 ^? ,ן^חברר 11 {^ג־]כ^ .ס . 

11, 1949, 31, 58, 99; 0. 1\£ ט־ - 
561)3 7/1 ,ז 1€ .ו ? £x£^^( ;140 , 1952 מ , 

171-173; 010 זגץית 1 ס 13 .( .£-ז 8 £ ם 81 .ו - 
11. 14311 - 7. ]. \^1111 ׳ 113101 ? 4 צ , 1 !ת 1 ב )} 

01 11, 1956, ^1 . 17-20 , 4 . 5 ו 

ש. ס. 


סדרה של שמונה תמונות בשם "תמונות פנים"! שלוש נערות 
חוצות נחל (מתוך הסדרה "ששת הנהרות")! "ציד גחלי¬ 
ליות") כמה הדפסים של נשים על רקע של שלג; 
ודיוקנות אחדים של היפהפיה הידועה בזמנה קסמורי* 
אוסן. 

צ׳. ס. י. 

ןזחס (? 0 > 0 ת, 05 ז 9£ ), במיתוס היווני — כינוי לגיבורים, 
שנחשבו כצאצאיהם המשותפים של בני-אלים ובני־ 

תמותה, או כבני־תמותה ראויים לאלמוות משום מעשי־ 
גבורתם. משמעותו של הכינוי בהומרוס היא "אציל", "אדון". 

פולחן ההר׳ התפשט, כנראה, ביוון רק אחר ההגירה 
הדורית ( 1100 — 1000 לערך לפסה״ג), ונושאיו של פולחן זה 
היו גיבורי־העבר, שזכו לתפוס מקום חשוב באגדות־העם. 
ביהוד נמנו עליהם הגיבורים של האפוס הקלאסי. מקורו 
של פולחן זה הוא, אפשר, בפולחן-המתים ובאמונה בהמשך 
קיומו הגופני של אדם מפורסם, שהלך לעולמו, ובהמשך 
השפעתו על הסביבה, שבה פעל בחייו. אך יש הבדל מרובה 
בין צורות כיבודיהמת והצורות של פולחן־ההר׳. פולחן-ההר׳ 
קשור ומוגבל למקום־קבורתו בלבד. ההר׳ עוזר לבני-ארצו 
או לבני המקום, שבו נמצא קברו. בהתאם לכך היה קיים, 
למשל, בתבאי פולחן הקטו׳ר (ע״ע), שעצמותיו הובאו, לפי 


הרןנ 1 ב 1 (הרנובו?) — 11 ל 0 ת 11 ז 3 }) — 

( 1725 — 1770 ), צייר יאפאני מאס¬ 
כולת אוקיו־אה (ע״ע הוקוסי! יפן: אמנות). 
הר׳ הוא שם-האמן שלו ז שמו הפרטי היה 
_ייהי ושם־המשפחה שלו — סוזוקי (- 811 
1 ! 2111 ). הד׳ היה מתלמידיו של נישימורה' 
שימגה ( 1697 — 1756 ), אך עם זה ניכרת 
ביצירות-הנעורים שלו בעיקר השפעתו של 
אישיקוה־טויונובו( 1785-1711 ). עיקר גדו¬ 
לתו בחידושים שחידש בתחום ההדפס הצב' 
עוני — הן מצד הטכניקה והן מצד הסגנון. 
קודמיו נהגו להשתמש בהדפסים רק 
בשלושה-ארבעה צבעים בלתי־מורכבים, 
ואילו הר׳ פיתח את ההדפסים מרובי- 
הצבעים הקרויים ביאפאנית נישיקי-אה 
(״תמונות־רקמה״)! הדפסים אלה בוצעו 
לראשונה ב 1765 על-פי ציורים של הר׳. 
מתוך שימוש משוכלל בטכניקה חדשה זו 
יצר הר׳ תמונות רבות*חן, עדינות־צבעים 
ובעלות ליריקה זכה, שמתארות נערות 
יפהפיות דקות־גיזרה. הר׳ היה הצייר 
הראשון בתולדות ההדפס היאפאני, שהקיף 
את הדמויות שבתמונותיו בגוף מצוייר 
בפרמי־סרטים (קודמיו הסתפקו בקווים 
מועטים כדי לרמז על הרקע, או ויתרו אף 
על כך). כך יצר הר׳ סגנון חדש בתחום 
ההדפס. סגנונו זכה להצלחה ורבים מבני- 
דורו תיקוהו. 

הידועות שביצירות-המופת של הר׳ הן: 


הארונופו: .ציר גחליליות". המוויאוז לאמנות יאפאניח, חיפי 









225 


הרום -- המפילוס 


226 


המסורת, לעיר זו, והתבאים אף לא טענו, שהם צאצאיו! 
בדומה לזה לא טענו האתונאים, שיש יחם של קירבה בינם 
ובין אורסטם (ע״ע). לפעמים שימש מקום קבורתו של הר׳ 
גם אוראקולרם. כמה מן השמות של ההר" מעידים על טיב 
בעליהם, כמו, למשל, טרופוניוס, שמשמעותו "המפרנס". 
רווחת היתד. גם האמונה בכוח־הריפוי של ההר׳. ההר' הוא גם 
מייסד ערים, ומרובים חם הסיפורים על נדידות של גיבורים, 
שיסדו בדרבי נדודיהם ערים חדשות. אם נכונה היא הסברד., 
שפולחן־ההר׳ נתפשט אחר הדיגירד, הדורית, יש לד.ניח,שכמד. 
מן ההר" היו מנד.יגים וראשי־שבטים קדומים, שד׳אוכלוסיה 
המקומית העריצה אותם מתור התנגדותה לאריסטוקראטיה 
הכובשת החדשה וזיכתה אותם בפולחן, 

על ההר" נמנו גם ממציאים ומפיצי־חרבות, כדוגמת 
פרומתוס (ע״ע), ולפעמים, כנראה, גם דמויות אלוד.יות, 
שירדו מגדולתן. לעומת זד, הרקלם (ע״ע) הוא דוגמד. קלא¬ 
סית לתהליך ההפוד — שהוא, כנראה, מאוחר — של הר׳, 
שהועלה לדרגת אל. 

רק בתקופה ההלניסטית נתגבשה הדעה, שאדם עלול 
ליהפד לאל, ומציאותן של מידות טובות באדם נחשבה 
כתנאי ל״ד.יפוך" זד,. אך באותה תקופד, נתפשטה גם הדעה, 
שהאלים אינם בפועל אלא בני־אדם — הר", שייחדו להם 
כבוד־אלים על שום הטיבות, שעשו לאנושות (אוד.מרוס, 
ע״ע). ד,םיודום (ע״ע) עדיין מבחין בין ההר׳ והדימון, 
והאחרון הוא׳ לדעתו, בעל תכונות אלוד.יות יותר. 

צורות הפולחן של ההר׳, כשנחבססו על הפרר. בכוחות 
העל-אנושיים של הד,ד, היו שונות מן הפולחן של האלים 
האולימפיים. המזבח הנמוך (בניגוד לבמד, הגבוהה), ד.בד,מות 
השחורות, שהועלו לעולה, ההקרבה בחשכד" מעידים על 
קירבתו של פולחן זה לפולחן של כוחות כתוניים. על תבלי¬ 
טים הלניסטיים נשתמרו גם תיאורי משתאות מקודשים להר". 

,?(}!!סא .£ ; 1921 ,!!שסזג? -א ״ 1 

.£ .[ ; 1111-1145 , 1 , 111 ע . 5 ,״' 1925 

( 0 ^ 81114 €(!< ס! ,ת 150 זזג 14 

. 325-362 , 1955 

ש. סר, 

חחסףתה, ע״ע חסףתה. 

הרוקזפכם ( x ^ס 5 ו^• 1 ב^-^ן ברבים: *^^!ת&נוזג!־!), השם, שבו 
קראו הרומים למנהשי־עתיז־ות ממוצא אטרוסקי. 

שיטתם של הר,ר״ בניחוש־עתידות — שיטה, שלפי המסורת 
הוצעה בספרים קדושים, שחוברו ע״י טאגס, אישיות מיתו¬ 
לוגית אטרוסקית ידועה — היתד, שונד. מזו של האוגורים 
(ע״ע). ספרים אלר,— או, לכל הפחות, קצתם (או בחלקם)— 
גיתדגמו ללאטינית. 

הד,ר", שד>יו כהנים אטרוסקיים, פירשו שלושה סוגי- 
תופעות: ( 1 ) ה״אכסטא״ ( 6x13 ) — תופעות, שהיו קשורות 
בגדלם, צורתם וגונם של הכבד וכיס-המרה של הבהמה, 
שר,ועלתה לקרבן, ניחושים על-יסוד תופעות אלו היו "מבוק¬ 
שים"׳ ז״א נעשו לפי יזמתו של השואל. דוגמות של כבד 
לצרכי-ניחוש נמצאו גם בבוגאזקוי (ע״ע) ובבבל, והאמונה, 
שצורת הכבד של הקרבן משקפת את רצון-ד״אלים, היתה 
רווחת בעולם העתיק. הדוגמות, שנמצאו באטרוריה, שימשו, 
כנראה, למטרות הוראד, ולימוד. בין אלו יש לציין את 
דוגמת-הכבד (שנמצאר. בפיצ׳נצר.), המחולקת ל 40 חלקים, 
וכל חלק נושא שם של אל!"( 2 ) ״מונסטרא״ ( 1110118113 ) — 


ניחוש לפי תופעות-טבע יוצאות מן הכלל: תופעות מטאורו¬ 
לוגיות בלתי-מצויות, לידות לא-נורמאליות, חיות בעלות 
צ 1 רות משונות, שריפות וכד! ( 3 ) "פולגורא" ( 3 ־ 1 ט £1113 ) ~ 
נ^יחוש לפי הברקים! ניחוש זה היה קשור קשר אמיץ בדת 
האטרוסקית ובעולם־האלים שלה. — על עיסוקם של הד,ד" 
בניחושים משני הסוגים האחרונים אנו למדים מכתובת דו- 
לשונית, אטרוסקית-לאטינית, שנמצאה בפסארו. 

לד,ר" היתה השפעד, מרובד, ברומי י הרפובליקנית, אך 
שיטתיהניחושים שלהם לא תפסה מקום בדת-המדינה. בסוף 
התקופה הרפובליקנית היו ר,ד,ר" מאורגנים בצורת קולגיום 
של שישים! בראשו עמד הר' ראשי, שמושבו היה ברומא. 
אך גם קולגיום זה לא היה מוסד דתי-מדיני. 

< 0 ־] 010€ 

, 1 410115 1'01111^X4716 זס 014 ז 7 }< 111 ) 10 

, 1050 ? . 13 ז 14 06516 ? ,תןןט!{*! .ס . 0 ; 1882 

; 1909 ־ 1905 , 1-111 , 1171 ? 015161 2$6176 \ 115 -) 61 016 ,. 1 ) 1 ; 1906 
. 1938 1 ז 0 הז 0 ^[ / 0 ^ז 1510 ^ ^ , 1 מ €1 נ 111 \ 4 .ז 

ש. סר. 

ךןרזפיל 1 ם — — (תחילת המאה ד, 3 לפסד׳״נ), 

רופא יווני, שהיד, — יחד עם ארסיסטרטוס(ע״ע) — 

ממייסדי "האסכולה האלכסנדרונית" ברפואה (ע״ע אנטומיה, 
עמ׳ 391/2 ; רפואר,: היסטוריה), הר׳ נולד בכאלקדון (אסיד, 
הקטנה) ופעל בתקופת שלטונו של תלמי 1 באלכסגדריד" 
כשעיד זו היתה מרכז עולמי של המדעים. הר׳ ביצע הרבה 
נתיחות של גוויות-אדם — דבר, שלא נעשה לפניו ברפואד, 
הדרפוקראטית, וגם לא אחריו, בתקופתו של גלנום (ע״ע). 
כתביו המרובים לא נשתמרו, אבל דעותיו ותגליותיו ידועות 
לנו היטב מתוך כתבידים של סופרים, שחיו אחריו והביאו 
הטעים חשובים מחיבוריו! ביחוד מביא קטעים כאלה גאל- 
נום — עפ״ר מתוך פולמוס עם הר׳, כתביו העיקריים של 
הר׳ היו: "על האנאטומיד,", "על העינים", ומדריך עממי 
למילדוח. על שמו נקרא הצומת הוורידי בבםים-ר,מוח! 
מבנים שונים של הגוף תוארו על-ידיו לראשונה, וד״שמות, 
שנתן להם, נשתמרו עד היום בתרגומיהם הלאטיניים, כגון 
התריסריון ( 1110616011111 !), הערמונית ( 313 ;ז 05 זק), ועוד. 
מבנים שונים שתיאר נשתכחו וחזרו ונתגלו אחר זמן מרובד" 
כגון מערכת כלי-ד,לשד — תגלית, ששוכללד, ע״י אראסי־ 
סטראטוס, בן-דורו של הר׳! מערכת זו לא תוארד, ברפואה 
האירופית המערבית אלא ע״י אזלי (ע״ע), כ 1,800 שנה 
אחר האלכסנדרונים. 

שתי מערכות של גוף־האדם — של העצבים ושל כלי- 
הדם — נחקרו לראשונה בשיטתיות ע״י הר׳. הוא הבחין 
בין המוח הגדול ור,קטן, תיאר את החלל הרביעי של המוח, 
ויחד עם אראסיסטראטוס הבדיל בין עצבי-התנועד, ועצבי- 
התחושה. בכלי-הדם הבחין באופן ברור בין העורקים וד,וורי¬ 
דים. מסתבר, שהר׳ ר.נד,יג ראשון את ספירת הדפק (ע״ע) 
כאמצעי של בדיקה רפואית! הוא השתמש לשם כך בשערן- 
המים (ד,?[לפםידרד.). 

מפעלו'שלי ד,ר׳ משולב במפעלו של אראסיסטראטוס, 
שהיה מתנגדו ויריבו, והמסורת אינה מאפשרת להבחין בכל 
מקרר, בין חלקיד,ם של שני אלה בהשגיהם. האסכולד, הרפו¬ 
אית מייסודו של הר' היתה נתונד, במשך דורות במחלוקת 
חריפד. עם האסכולה של אראסיסטראטוס. 

, 256 ז^/ 01-0556 ,ז 15 ז?^נ 5 .£ ; 1838 ״ס , x ־^ג^ . 1 ל 

; 54 , 1950 ,^^ 81010 / 0 ^•ז 47510 ז 44 ,־ 810261 . 011 ; 30 ־ 27 * 1931 
. 28-29 ,* 1957 ,ץ 1 {זס 101 ז 1 / /ס ^ז 0 ) 415 { 4 / ,. 1 ) 1 

יה. ל, 



227 


הרורד, חאוניכרסימה על שם—הרושכסקיי, מיכילו 


228 



האוניברסיטח ׳ 6 ? הארווארד 


הךנךד, האוניברסיטה 9 ל ^ 0 (ץ״ 5 ז£׳י 1 ת; 11 )ז 3 ׳\- 131 ?), 

המכללה העתיקה ביותר באה״ב ואחד ממרכזי 
המחקר וההשכלה הגבוהה החשובים ביותר בעולם. נוסדה 
ב 1636 ע״י מנהיגיה של מוישבח־מאסאצ׳וסטס בעיירה ניו* 
סאון על־יד בוסטמ, שכונתה מ 1638 קימבריג׳ 

על שם העיר האוניברסיטאית קימבריג׳ שבאנגליה. ב 1638 
הניח הכומר הצעיר ג׳וןהארוארד ( 1607 — 1638 ) רכוש 
בשווי של 780 לי״ש לערך וספריה ( 260 כרך) למוסד זה. 
שנקרא ב 1639 על שמו. עד המחצה השניה של המאה ה 18 
היתד. הר׳ בעיקר ביתיספר גבוה (^ 8 ^^^ 0 ^) להכשרה של 
כמרים, שלמדו בין השאר גם עברית וארמית. מתחילת 
המאה ה 18 הו*רו בו גם מאתמאטיקה ומדעי״הטבע. ב 1780 
הוקם בית־הספר לרפואה, ומאותה שנה ואילר כונה המוסד 
״אוניברסיטה״. מתהילת המאה ה 19 הורו בהר׳ מקצועות 
נוספים, בדרך כלל לפי דוגמת המכללות הגרמניות. מספרם 
של המודים כיום ( 1960 ) הוא כ 2400 , מספר התלמידים — 
כ 10,000 — 12,000 . הספריה, הכוללת כיום 9 מיליון כרכים 
(מהם 6 מיליון בספריה המרכזית של הר׳, ויותר מ 800,000 
כרכים בספריה המשפטית שלה — הגדולה ביותר בסוגה), 
היא אחת מן הגדולות שבעולם. בקשר הדוק להר׳ נמצא 
״ראדקליף קולג׳״ ( 0011686 £6 ) 1€11 > 3 מ) — בית־ספר גבוה 
לנשים, שנוסד ב 1879 . האוניברסיטה, שהיא בעלת רכוש 
גדול, מקבלת תרומות קבועות מידידיה ובוגריה. 

<.ג> 1 ; 1930 ,,( 1 / 0 , 5 

. 1936 /ס 


הת^בסקי, מיכילו — 11 מ) 1 < 66€1 שץק' 01 ה 1 ז 3 \ 1 ז 1 ג — 

( 1866 — 1934 ), היסטוריון, חוקר־ספרות ומדינאי 
אוקראיני. הר׳, שנולד וגדל ברוסיה (הוא למד בגימנסיה 
בטיפליס, וב 1890 סיים את לימודיו באוניברסיטה של קיוב), 
היגר לגאליציה, שבה היו קיימים אז תנאים נוחים יותר להת¬ 
פתחותה של תנועה אוקראינית לאומית. ב 1894 — 1914 שימש 
הר׳ כפרופסור לתולדות אוקראינה ותרבותה באוניברסיטה 
של לבוב. מ 1897 ואילו היה עורכם של ה״כתבים" של 
"החברה המדעית" האוקראינית על שם שבצ׳נקו, שפעלה 
בלבוב. הר׳, שהיה הרוח החיה ב״חברה", עשה אותה למרכז 
המחשבה וד.תעמולד. האוקראינית הלאומית. בזמן מלחמתי 
העולם 1 היה הר׳ מנהיגה הרוחני של ה״ברית לשיחרורה של 
אוקראינה״ מידי רוסיה ( 311111 ק) 1 ^׳ 3 611113 ח 811380 00103 ), 
וכשהרוסים כבשו את לבוב הוגלה הר׳ לרוסיה. הוא שוחרר 
בתחילת המהפכה. במארס 1917 נצטרף למפלגת הם. ר. 
(הסוציאליסטים־הרוולוציונרים) האוקראינית. ב 1917 — 1918 
היה יו״ר ה״ראדה"(המועצה הלאומית האוקראינית) המרכזית. 
ב 1919 — 1924 ישב הר׳ מחוץ לתחומי רוסיה. כשחזר אליה 
(ב 1924 ), ברשות הממשלה הסובייטית, נתמנה יו״ר המחלקה 
להיסטוריה שבאקאדמיה האוקראינית בקיוב. ב 1930 הוגלה 
הר׳ מאוקראינה, זמן־מה לאחר מכן חודשה לחזור לקיוב, אך 
עד מהרה הוגלד, שוב לקיסלובודסק בקאוקאז הצפוני, ששם 
מת. אחד מותו, כשגערד ע״י הממשלה הסובייטית "טיהור" בין 
הקומוניסטים האוקראיניים, הואשם הד׳ בהשתייכות ל" מרכז 
הלאומי האוקראיני״ — מחתרת לאומית אנטי־סובייטית. 






229 


הרושבסקי, מיכילר— הרט, אדנסט 


230 


החשובים שבספריו המרובים של הר/ שנכתבו אוקראינית 
ושכוללים בין השאר גם סיפורים ומחזות היסטוריים, 
הם: "תולדות אוקראינה"( 1 ז 0 ׳ועמ 1 ק 0 ־ד 10 )ב 10 
כרכים ( 1903 — 1936 ), ו״תולדות הספרות האוקראינית" 
(מקץ? 3 ק 6 ד 1 ו 1 /, 01 ) 1 ל 31110 ק> 1 ^< מ 1 ק 1010 ) ב 6 כרכים( 1923 - 
1927 ). 

הר׳ עמד בראש "האסכולה העממית" של ההיסטוריו¬ 
גראפיה האוקראינית, שלפיה נשארו נאמנים ללאומיות 
האוקראינית רק ההמונים וביחוד הכפריים, בשעה שהשכברת 
העליונות (האצולה, העירונים ואף הכמורה) קיבלו על 
נקלה את הלאומיות והדת של הכובש — מתחילה הפולני 
ואח״כ, וביחוד, הרוסי. 

א. אח. 

הךט( 1 זג^ 1 ), שם־המשפחה של שני אחים מיהודי אנגליה, 
בניו של ה ר ט ו י ג (נפתלי הרץ) מ ו ז ם, שישב 
תחילה בהאמבורג ואח״כ בברסלאו, — ( 1 ) האח הצעיר, 
משה ( 1675 — 1756 ), התיישב סמוך ל 1697 באנגליה, וכאן 
נתכנה בשם משה ה ר ט, בתמיכת קרובו העשיר, בנימין לוי, 
הצליח בפעולתו כמתווד בניירות־ערך וצבר הון רב. ב 1722 
הקים בניין חדש לבית־הכנסת האשכנזי בלונדון [שלאחר מכן 
נקרא בשם ״בית־הכנסת דיגדולןה)״ — 16 ן 113£0£ ץ 5 
ומאז עד פטירתו היה ראש-הקהל של האשכנזים. חרט רכש 
לעצמו עמדה של השפעה בחוגי־השלטון. ב 1744 , כשגזרה 
קיסרת-אוסטריה, מריה תרזיה, על גירושם של היהודים 
מבוהמיה, והנדונים לגירוש ביקשו מקהילת־לונדון, שתבוא 
לעזרתם, פנה הרט ב 1745 , עם מנהיג אחר של קהילת- 
האשכנזים בלונדון, חתנו אהרן פרנקס, אל מלך אנגליה, 
ג׳ורג׳ 11 , בבקשה לפעול לביטול הגזרה. פניה זו הביאה 
לידי התערבותו של שגריר־אנגליד, בווינה לטובתם של 
היהודים וסייעה בביטול הגירוש. — ( 2 ) סמוך ל 1704 הביא 
משה הרט מגרמניה לאנגליה את אחיו הבכור, אורי 
פ ייבוש (הידוע גם בשם אהרון ה ר ט, 1670 — 1756 ), 
שלמד, בין השאר, בישיבות של פולניה. זה האחרון נתמנה• 
בהשפעת אחיו, כרבה של קהילת־לונדון, למורת־רוחם של 
כמה מבני־הקהילה, שהיו ממתנגדיו של משה הרט. ב 1706 
נסתבך אהרון בפולמוס בקשר למתן גט. כדי להגן על עמדתו 
פירסם חיבור בשם ״אורים ותומים״ (לונדון תס״ז) — הספר 
העברי השלם הראשון, שנדפס ע״י יהודים בלונדון. ר׳ אהרון 
שימש ברבנות עד שמת, וסמכותו הוכרה גם ע״י הקהילות, 
שהתחילו צצות ועולות אז בערי־השדה. 

. 1950 ,^* 1 § 0 § 710 ץ 3 1€ {) /?> , 1 ^ 1101 . 0 

הךט, שמה של משפחה יהודית בקאנאדה, שכמה מבניה 
הצטיינו בתחומי־פעולה שונים. 

אבי־המשפתה — א ה ר ן (ט י ל י פ) ה ר ט ( 1724 — 
1800 ) — נולד בבאוואריה, עבר בנערותו לאנגליה ומשם 
הגיע — דרך ג׳אמאיקה — לניו-יורק (ב 1752 בערך). הרט 
נמנה עם ראשוני המתיישבים היהודיים בקאנאדה, שאליה 
הגיע עם גיס אנגלי בימי המלחמה האנגלית־הצרפתית על 
קאנאדה ( 1760 ). חרט שימש בגיס זה בדרגת־קצין כממונה 
על האפסנאות. משנסתיים כיבושה של קאנאדה ע״י האנגלים, 
התיישב הרט בתרי ריורז ששזווד) — מקום, שבו 

עסק בהצלחה במסחר'ובסביבתו רכש לו אחוזות גדולות. 
הרט גם תרם להתפתחותה של תרי ריורז לעיר מסחרית 


חשובה. — בנו השני, יחזקאל הרט ( 1770 — 1843 ), 
נבחר ב 1807 ושנית ב 1808 כנציגה של תרי ריורז בבית־ 
המחוקקים של קאנאדה התחתונה, אך סירב להישבע שבועת־ 
אמונים על־פי הנוסח הנוצרי והוצא מן הבית! מקרה זה 
עורר פולמוס חריף בפארלאמנט ומחוץ לו על בעיית שוויון־ 
הזכויות של יהודי-קאנאדה. — בנו של יחזקאל, שמואל 
ב ק א נ ק ו ר (^■^נו 0 ^״ 3 ^^ 6 ) ה ר ט (מת ב 1859 ), היה מראשי 
המטיפים לאמאנציפאציה של יהודי קאנאדה, שהושגה ב 1831 . 
משאר צאצאיו של אהרן הרט ראויים לציון: אדולפום 
( 11115 ק 01 ן)^) מ. ה ר ט ( 1813 — 1879 ), בנו של יחזקאל הרט, 
היסטוריון וסופר (השתמש גם בפסודוינים: "^()(ןךתגמ), 
שחיבר בין השאר: ץ 73116 \ 11€ ז 0£ ץז€׳\ 15€0 ם 116 ז 0£ ׳ 5 ־ 15101 ^ 1 
1 ק 551 ו 155 ^ 1 0£ ("תולדות גילויו של עמק המיסיסיפי"), 

1852 . — בנו של זה האחרון, ג׳ראלד אפרים הרט 
( 1849 — 1936 ), היה נומיסמאטיקן' והיסטוריון, שחיבר בין 
השאר ספר על מפלתם של הצרפתים במלחמה על קאנאדה 
בשם 1760 — 1755 ,ש€מ 3 ז? 0£ 311 ? שןו־ד ("נפילתה 

של צרפת החדשה, 1755 — 1760 ״), 1888 , הוא גם נמנה 
עם ד,מייסדים של ה$ש £1 ) 11 :ז 1€315 ז 0 ;) £315 0£ ץ 1 ש 50€1 בקאנאדח 
ושימש כנשיאה. — אהרן פיליפ הרט ( 1811 — 1842 ), 
בנו של בנימין בן אד,רן הרט, היה משפטן ידוע והשתתף 
בבירור מצבם המשפטי של יהודי קאנאדד, ב 1834/37 בקשר 
לזכותם לשמש במשרות רשמיות. — לואיסאלכסנדר 
ה ר ט ( 1847 — 1923 ), נינו של אהרן הרט, היה משפטן ושימש 
מרצה למשפט באוניברסיטת מק־גיל במונטראל. היה פעיל 
בענייני הקהילד, היהודית ונמנה עם יוזמי הרעיון של ההת¬ 
יישבות החקלאית של היהודים בקאנאדה. פירסם מאמרים 
נגד מיסיונרים נוצריים, שכונסו בספר סז ץ 1 ס 11116 * 1 ״ן\ש 1 
611515 :£ת 3 ׳\£ 1511311 זו{ס ("תשובה יהודית למיסיונרים נו¬ 
צריים"), 1906 , — אחיו, ד״ר דוד א. חרט ( 1844 — 1925 ), 
היד, נשיאד, הראשון של "אגודת-ציון" במוגטראל, האירגון 
הציוני הראשון בקאנאדד,. 

,ש ¥111 ט 0 ם . 11 ; 1926 מין / 11 ^ 1 , 1 ז 3 מ .ס .\נ 

מין /ס .; 5301 . 0 . 3 ; 1938 הסיח)}/ 

< 1 112 )€)'{€הז}/ . 3 .! ; 1945 , 1 

.! .[ ; 1 ת 3551 ק ^ 198-285 , 1951 

01 2€ ( 1 0/ 11(1x1 1x0172 ה 0 ^$^ח^ 10 ^x 

. 1^241). 1x10 ת 1 ) 1808-09 , 2 )^) 1 )ה 1 )€ / 0 

- 1 )€ ,. 1 ) 1 ;{ 43-53 ,[ 1915 ] ^^^ 500., XX 

,. 1 ) 2111 ) /־/?)// 172112 ס^ה 80 0 ) 1^6X5 )? ה 2 ))^ 1 )ה 

{ס /ס ^ 117111 )¥ 0 ^) /ס ^:)) 0 ) $1 ,ן־ 1 ג 1 ל ;( 137-140 

.( 490-3 ,[ 1920 ] ^]ף\ €07104(1 {1^14., XX 

ב. ד, 

הךט, אךנסט — 1 ג 1 ז £13 51 מז£ — ( 1876 , גראודנץ [גרו־ 
ג׳ונץ] ע״נ ויסלה — 1947 , איכנך,אוזן, על-יד אוגם־ 

בורג), סופר גרמני. הרט, שד,יד, בנו של קצין, למד בבי״ס 
צבאי בברלין. ב 1893/97 שהה זמנים ממושכים ביוון, ספרד 
ופורטוגאל. אח״כ פעל כעיתונאי בדרזדן ופירסם שירים 
ומחזות! כמו-כן היד, מן המשתתפים בכתב-ד,עת של סטפן 
גאורגד, (ע״ע), ״דפים לאמנות״. מ 1907 ישב בוויימאר, שבה 
ניהל ב 1918/24 את "התיאטרון הלאומי הגרמני"! לאחר מפן 
שימש מנהל התיאטרון של קלן ותחנת-השידור של עיר זו. 
מתפקידיו אלד, הודח ב 1933 , כשעלו לשלטון הנאצים, שאף 
שמוהו לזמן-מד, במעצר. רק בשנת-חייו האחרונה התחילו 
חוזרים ומוציאים את ספריו. 

הרט הוא מחשובי נציגיד, של האסכולה הנאו-רומאנטית. 
שירתו, החדורה בכמיהה ליופי, משמשת ממג לחוויות רו- 



231 


דרט, ארנפט—חרט, פרנסים כרט 


232 


חניות דקות׳ ומתזותיו המחורזים, בדרמה לאותם של הוגו 
פון הופמנסתל (ע״ע), מצטיינים בלשון חגיגית, יפה ובבדת־ 
דימויים. 'המוטיווים העיקריים במחזות אלה הם האהבה, 
היופי והמרות! החשובים שבהם: המחזה על אגדת־טריסטן, 
.טנטרים השוטה״ (ז־נגזין 161 ! .ז, 1907 ! זכה ב 1908 בפרט־ 
שייוד), הטראגדיה !!!!!!ז״ס ( 1911 ) והקומדיה השירית 
1€ ) 311 ז 1 ז 06 .! 1 ״״!!!סצ ( 1913 ). מן האווירה הסגורה של 
האסתסיציזם חרג הרט במחזה על בעיותיו של הנוער 
המתבגר׳ 016 ־ 1511086111 ס 11 ! 06 ("המאבק על אדום* 
השושן״), 1903 ׳ ובקובץ־הסיפורים שלו מ 6 נ 1351.61 ) 151 ]תט 6 
(״ססגוניים הם החיים״), 1902 . בין השאר כתב מחזה בשם 
״שלמה המלך״( 1915 ). בסיפורו האחרון, ״דון הןלמר״( 1947 ), 
הוא מתאר כעין דון קישוט מודרני, המשמש' סמל לאדם 
האירופי החדש, העתיד לקום. 

.א .£ ,ז;>ז 1011 ז 1 .א .? ; 1921 ,!.א .£ .? 

. 947 [ ,( 3 .־ 11 < תו) 

ם. נ, 

הרט ( 1 ז 3 מ), ג׳יקזב [אליקים) ( 1745 , לונדון — 1814 , 
שם), מקובל ומדקדק עברי! הראשון מסוגו בין 
היהודים ילידי אנגליה בתקופה החדשה. היה לוטש אבנים 
טובות ואף עסק בעסקי־ציבור יהודיים בלונדון. בחתימת 
אליקים בן אברהם פירסם חיבורים עבריים בענייני דת, 
קבלה ודקדוק. מחיבורו "עשרה מאמרות" נתפרסמו חמישה 
מאמרות בלבד, מהם שלושה בלונדון, תקנ״ד—נ״ט, 
(א) ״מלחמות ה׳״ — חיבור פולמי, שנועד להגן על הדת 
נגד פיתויי המדע והפילוסופיה! בין השאר נמתחת בו 
ביקורת חריפה על וולטר (ע״ע) והוגי־דעות ראציונאליס־ 
טיים אחרים! (ב) ״בינה לעתים״ — על חישוב הקץ לפי 
ס׳ דניאל! הרט חישב ומצא, ש״הקץ״ יגיע ב 1843 ! (ג) "צוף 
נובלות״ — חיבור בענייני־קבלה, שהוא קיצור הספר "נובלות 
חכמה" לו" יוסף שלמה דלמדיגו (ע״ע) בצירוף הערות 
ופירושים! הרט השתדל להוכיח בו את בריאת העולם יש 
מאין. בתקס״ג נתפרסמו בברלין; (ד) ״מעין גנים״ — קיצור 
ס׳ גנת אגוז לר׳ יוסף בר׳ אברהם ג׳יקטילה (ע״ע), ו(ה) "עין 
הקורא״ — על היגוי התנועות! בו סוען הדט׳ שההיגוי 
האשכנזי הוא הנכון. באותה שנה הופיע גם חיבורו "עין 
משפט״ — על "יסודי חכמת הדקדוק וכלליו". מחיבוריו של 
הרט ניכר׳ שהיה בעל השכלה כללית רחבה. 

- 11 ^} )^ 1 /ס וה 0 ו 0€1 ! 1 ז<ויו 7 ,ץ> 51 ז 16 > 0 ז 8 . 5 -ז 61 ת־וב 6 

. 207-223 ,( 1935-1939 ) ע 1 צ ,/>מ 1 >;^״£ 01 €01 ד< 10 

הךט! — 1 ש 1€11113 ש 16111 ? — ( 1855 ׳ חל — 1906 , 

טקלנבורג׳ וסטפאליה), סיפר גרמני. לאחר שלמד 
בהלה, מינכן וימינסטר 
היסטוריה, פילוסופיה 
ולשונות חדשות, יסד 
בברלין׳ עם אחיו יול־ 
יוס, כמה כתבי־עת 
םפרותיים, מאלה הש* 
פיע ביחוד "קרבות 
הביקורת״ (־״ 1 ז^^ 

£€1183118:6 )בז\\' 80116 , 

1882/4 ), שעורכיו 
טענו לספרות מודר¬ 
נית ברוחה ובנושאיה, 



ר,יינדיר הארס 


מתוך הטעמת הצורר בתיקונים בסדרי־ר,חברה! ע״י כך נעשו 
האחים הרט מפלסי־דדד לנאטוראליזם הגרמני. — כמשורר 
עורר הרט תשומת־לב בקובץ שיריו הליריים-האידיאליסטיים, 
ת£ז 8 צ 111 )סן 61 ^ו("חג-השבועות של העולם"), שפירסם כשהיה 
אד בן 17 שנה. כוח*התיאור וכשרון החדירה הפסיכו¬ 
לוגית שלו הגיעו לשיאם באפוס "שירת־האנושות"׳ שבו 
ניסה להציג את תולדות המין האנושי ב 24 תיאורים בודדים! 
הרט הספיק להשלים רק שלושה מהם — "טול ונהילה" 
( 1888 ), ״נמרוד״ ( 1888 ) ו״משה״ ( 1896 ). כל כתביו (־ 06 
16116 מ 1 מ 53 ) יצאו אחר מותו ב 1907/8 בעריכת אחיו 
( 4 כרכים). 

אחיו, י ו ל י ו ם הרם( 1859 — 1930 ), למד משפטים בברלין 
והשתתף בפעילות הביקרתית של הייגריך׳ וגם הירבה (אך 
בלא הצלחד!) לחבר מחזות, שירים וסיפורים. כהיינריך נמנה 
על קבוצה של משוררים, שהתיישבו בפרבר פרידריכטהגן 
שעל*יד ברלין! סמוך ל 1900 יסדו האחים הרט על־יד שלכטנזה 
אגודה בשם "חברה חדשה", שהטיפה לסבלנות ולחי^רוח 
נעלים. אך האגודה לא התפתחה מחוסר אמצעים, 

-■/ 11111 ) 10 ^ 1 ■ז)/! 1:10/11 ) 051/1 <,זג 1132 ״ 1 .. 1 ; 1911 ,./? . 8 { 0 ^)^ 1 . 0 . 14 

,ןווו 10 ז 113 .? ; 1927 ממיןן־י^זמ^,. מן • 110 < 07 ז 8 

, 1943 7 ) 07 ?) 1/1 / 0 .// . 8 

א. א. 0 . 

סךטן סר ר 1 ברט — £1361 )ש 6 נ 8161101 — ( 1835 , פורטדאון 
[ 0 /^ 01 ^) 0613 ?], אירלנד הצפונית — 1911 , גריט 
מרלו [״׳ £436101 06631 ], מחוז באקינגאם), מדינאי אנגלי' 
סיני. שירת מ 1854 בשירות הקונסולארי הבריטי בסין, תהילה 
כמתורגמן ואח״כ כמזכיר הוועד האנגלי־צרפתי, שניהל את 
העיר קאגטון. ב 1859 נתמנה משגיח על המכס בנמל של 
עיר זו וב 1863 מנהל־המכס בכל 14 הנמלים הסיניים, שבהם 
פעלו סוחרי-אירופה. הרט כיהן במשרה זו עד 1906 . בתקופת 
פעולתו הגיעו הכנסות־המכם ליותר מ 5,000,000 ליש״ט לשנה. 
הן געשו מקור־ההכנסה הבטוח ביותר של סין וסיפקו בין 
השאר את תשלומי־הריבית שלה על הלוואותיה האירופיות. 
הרט השפיע השפעה ניכרת על מדיניותה של סין: ב 1885 
תיווד במו״מ לשלום בין סין וצרפת וב 1898 הציע את 
החכרת התחום של וי״הי־וי ( 61 ^ו- 31 ^ 761-1 \\) לבריטניה. 
ב 1901 פירסם ספר על בעיותיה של ס? ( 01110656 סס 5 ץ £533 

0116811005 ) , 

: 1111 /)״מ , 27 , 1 י 81 ״זו 1 ,? , 31 ; 1909 ,.// .?/ ■ $11 , 100 ) 616 ■ 1 

. 1950 , 11 :ז 0 ו!ו €1 •ןן 6 מן^^ 

הרטוב׳ תחנה במסה״ב בקו ירושלים—לוד, במקום מוצאו 
של נחל שורק מהרי ירושלים לשפלת־ההר. עד 
1948 התקיימה כאן מושבה חקלאית יהודית. שטחה של 
המושבה היה כ 4,750 דונאם, שניקנו ב 1883 ע״י המיסיון 


הנוצרי בלונדון מן הכפר הערבי ערתוף (מכאן השם העברי 
הר׳). המיסיון הושיב בהר׳ יהודים אשכנזיים מתוך כוונה 
להעבירם על דתם! אך משנוכח, שהללו אינם מתפתים 
להטפתו׳ ביטל (ב 1885 ) את המושבה. ב 1895 מכר את 
הקרקע לאגודד, יד׳ודית בשם "עזרת אחים" מבולגאריה, 
ובתרנ״ו עלו על הקרקע עשר משפחות. 40 משפחות נוספות, 
שהיה בדעתן להתיישב בהר׳, נרתעו מפני המכשולים, ששם 
השלטון העותמאני בדרכם של המתיישבים הראשונים. 
המושבה הזעירה התקיימה בקושי בסביבה של כפרים ערביים 
עוינים. ב 1910 קיבלו איכרי-ד־וי׳ הלוואה מיק״א; הם מכרו 
שליש מאדמת־המושבה לאיש פרטי ופרעו מה שסבו לחברי* 
האגודה, שנשארו בבולגאריה. מלחמת־העולם 1 עיכבה את 
התפתחותה של הר׳. ב 1918 היו בה 110 נפש (מהם 89 
ספרדים) וב 1922 — 124 נפש. באב 1929 נחרבה הר׳ ע״י 
הערבים, וכשהוקמה שוב היו בה(ב 1931 ) 101 נסש. מאורעות־ 
הדמים בא״י ב 1936 — 1939 פגעו קשה בהר׳. ב 1947 היו בד. 
כ 80 נפש. במלתמת־העצמאות (בחורף 1947/8 ) שימשה הר׳ 
בסיס חשוב לכוחות ה״הגנה". מכאן יצאה המחלקה של הל״ה 
לעזרת כפר עציון (ע״ע). באביב 1948 נעזבד. הר׳ ונחרבה 
ע״י הערבים. אך כמד. שבועות לאחר מכן נכבשה שוב ע״י 
צבא ישראל. התושבים לא חזרו עוד למקום, אך חווה 
חקלאית, שהיתה במושבה, שוקמה, וכיום היא משמשת חוות־ 
לימוד של המועצה האיזורית אבן־העזר. כן שוכנו בשטח 
החווה בית־ספר מקצועי איזורי ומשרדי המועצה האיזורית 
אבן־העזר, על אדמת הר׳, שנקנתה ע״י הקק״ל, וכן על 
אדמת הכפר הערבי הנטוש ערתוף, הוקמו היישובים 3 חם 
ובית־שמש (בחלקו) ובית־החרושת למלט "שמשון". 

בהר' ובסביבתה מצויים מערות, קברים ושרידים של 
בניינים מתקופות קדומות, וכן פסיפס של כנסיד. מן התקופה 
הביזאנטית. 

א. י. בר. 

'ס ד׳ךטזחנבזים (בהולאב׳ 08611 ( ££66108601 5 ׳, בצרס׳ - 6015 
116 ( 1 ־ 16 = בשתי הלשונות: חורשת־הדופס), עיר־ 

הבירה של מחוז־ברבנט הצפוני(ע״ע ברבנט) בד.ולאנד. מספד 
תושביד. כ 69 אלף ( 1959 ), מד.ם כ 93% קאתולים. יושבת 
בקרן שבין הנהרות דומל ואד. ( 3 \.), בצומת של דרכים 
בעלות חשיבות מסחרית מיה״ב ואילך (כיום גם צומת של 
מס״ב) ועל תעלת זיד וילם, שמחברת את הר׳ עם נהר מאס. 
הר׳ משמשת שוק לסביבתה, אבל עיקר פרנסתה על היתוך־ 
ברזל, ייצור אופנים ונורות־חשמל, עיבוד טאבאק, ועל 
עיבוד תוצרת החקלאות והחלבנות של הסביבד.. הקאתדראלה 
שבהר׳, שהוקמה במאות ה 13 —ד. 16 , היא היפה שבכנסיות 
הגותיות בהולאנד. — הר׳ קיבלה זכויות של עיר ב 1185 , 
וביה״ב המאוחרים היתה אתת מארבע ערי 7 .מםחר החשובות 
בארצותיהשפלה, במלחמת 7 ,עולם 11 נפגעה קשות, 

יהודים התיישבו בקירבת הר׳ סמוך לזמן ייסודד, של 
העיר. לפי כרוניקה מן המאה ה 16 נשרפו כל יהודי־ד׳ר׳ 
בפרבר ויכט ( 8111 ג 1 ^\) — כנראה, בימי "המגפה השחורה" 
( 1349 ). בידיעה מ 1680 מסופר על יהודי עשיר, יעקב וורמס, 
שהוענקה לו זכות־אזרתות בהר' ושבביתו הותקן בית־כנסת 
פרטי. במאה ה 19 שימשה הר׳ מושב לרב הראשי של 
היהודים במחוזות בראבאנט ולימבורג. — בזמן מלחמת־ 
העולם 11 הקימו הנאצים מחנה-ריכוז בפרבר ויכם. בתחילת 



235 


׳ס חרטוחנבום—חרטויג 


236 



•ם הרט 1 חננום: הקאתרראלה על שם יאו הקדיש 


1943 הוכרחו היהודים, שעדיין גרו מחוץ לאמסטרדאם, 
להתייצב במחנה זה, ומכאן הועברו, באותה שבה, אל מחנה* 
המעבר וססרבורק. 

הךק!ויג — 8 ועויד 1 ם^ן — האחים אוסקר ( 1849 — 1922 ) 
וריכךי ( 1850 — 1937 ), ביולויגים־זואולוגים גר¬ 
מניים. האחים הר׳, בגי סוחר מפדידבזרג (הסן), היו תלמי¬ 
דיו של הקל (ע״ע) בינה; חלק ממחקריהם וכתביהם הוא 
פדי עבודה משותפת, 

1 ) אוסקאר הר׳ — אנאטו׳ם, אמבריולוג, גבטיקן, 
מחלוצי הציטואגיה וחוקר בתורת־ההתפתחות — היה תחילה 
עוזרו של רבו הקל, ומ 1888 עד 1921 פרופסור לאנאטומיה 
בברלין, היה הראשון, שתיאר (בשנות הסל) את תהליך 
הפריית הביצה (בקיפוד-הים) כמיזוג הגרעינים של שני 
תאי־המין (ע״ע הפריה), 
וכן את תופעת חלוקת־ 
ההפתתה ביצירת תאים 
אלה, והגיע להפרת הגר¬ 
עין כנושא הפיסי של 
התורשה בבע״ח ( 1884 ). 
בספרו . 1 > . 11 01£ 

(.התא והרק־ 
מות״), 1893 ,הניחלמעשה 
את היסוד לציטולוגיה 
(ע״ע) כמקצוע עצמאי, 

נפרד מן ההיסטואגיה אוסקאר הרמ״יב 


(ע״ע). ע״י מחקרים — שביצע עם אחיו( 2 ), באמבריולוגיה 
ההשוואתית נעשה הד׳ אחד מאבות האמבריואגיה התאורית 
החדשה, וספא €) 111€11 :א 86 צ 8 מט 1 ; 1€1 ^ו 11 ח£. 1 > 

ם־נ 1€ ;ו 61 לי 11 ^'. 1 > .ט (.ספר־לימוד של תורת-ההתפתחות 
של האדם והחולייתיים״, 1886 ומהדורות מאוחרות יותר) היה 
במשך דוד ויותר החיבור הקלאסי במקצוע זה. שני האחים 
חקרו בבע״ח שונים ביהוד את התהוות הקלום המוקף מסו־ 
דרמה וגילו בו עקרודמיבנה משותף למיתריים ולפרוקי- 
הרגליים, הרכיאת, תולעי־הטבעות וקווצי-האר (ע״ע אם- 
בריואגיה, עם׳ 869 )< בזה תרמו תרומה חשובה לבירור 
יחסי־ההומולוגיה בהתפתחות החיים. 

הר׳ הקדים את ךריש (ע״ע) בבדיקת התוצאות של 
הטיפול הניסויי בביצה המופרית בשלבים הראשונים של 
התפתחותה, ובדומה לדריש הגיע לשלילת התפיסה המכא- 
ניסטית באונטוגנזה ולהנחת מציאותה של חוקיות אימאננ־ 
טית של החיים. את תפיסתו זו העביר גם לתחום הפילוגנזה! 
הוא שלל את "החוק הביוגגטי" של הקל ואת תורת הבירור 
הטבעי ודגל בעקרונות לאמארקיסטיים בהסברת ההתפתחות 
(ע״ע דדויניזםז התפתחות). את שנות זקנתו הקדיש לפולמוס 
עם הדארודניזם (״התהוות האורגאניזסים״ 5 גס 

ס 6 מ 151 תב 8 ז 0 . 1 >], '= 1918 ). בחריפות מרובה דחה הר׳, שדגל 
בעקרונות הומאניסטיים ומוסריים, את ניצול מושגי-היסוד 
של הדאדוויניזם — מלחמת־הקיום, הישארות המחוננים 
וכד׳ — להצדקת האלמות במציאות ההיסטורית והחבדותית 
של האדם ("דחיית הדארוויניזם המוסרי, החברותי והמדעי" 






23,1 


הרמויג—הרמלי, דוד 


238 


מ 6 \ 1501 :ז 11 סק . 6 , 1£0 ג 5021 . 1 ) ,ח 5€11£ } 11 מ . 1 > ז 211 ] 

$גן 1015171 ^ 031 ), 1918 ). 

.^ 1 ; 1923 ,( 56 .!הס^ה)■/) .// .ס .^ 1 

. 1959 ,.// . 0 , 618 נ 11 ו^ 5 

2 ) רי כ ארד פ וין הר׳(תואר־האצילות הוענק לו ב 1910 ), 
זואולוג, הורה מ 1778 בינה, מ 1881 !?!ניגסברג, מ 1883 בבון, 
ומ 1885 עד 1924 במינכן כפרופסור מן המניין. הר׳ היה 
ממכווני דרכה של הזואולוגיה בדורות האחרונים, וספרו 
2001081£ . 6 11£11 נ 1 ־ £111 . 1 (״תורת הזואולוגיה״), 1892 , יצא 
עד 1931 ב 15 מהדורות. גוסף על עבודותיו המשותפות עם 
אחיו(ר׳ למעלה) תרם תרומות חשובות להכרת החד־תאיים 
ובע״ח ירודים. היה הראשון, שזיהה את החומר הגרעיני 
במיקרואורגאניזמים, וב 1896 ביצע את ההפריה המלאכותית 
הראשונה בביצת קיפוד־ים ע״י פעולת סטריכנין. בדומה 
לאחיו היה גם הוא אנטי־דארוויניסטן. 

; 1920 ,( 39 .סא , 8 . 77 .•! .?/ ./ 

. 100 ,. 111 ; 1938 ,./ 7 .׳* .? 7 .,י .^ 1 

. 0£$ . 111 ^^ 1 ) . 77 .׳ 2 .? 7 .ס 

. 1951 .( 96 ,״ 2  1 ! 0 ,ז 6 זו \ 60 . 5 .ס 

וזו ! 4 ו 1 <ז 5 ו<וס 1111 ו 1102 ^ !) 1 > ^<ז 11 ./ז 

; 1913 ,.// . 0 ז^ 6 ^ו .},? ; 1882 , 111 < 1 ו 11 ו<£ 

,^^ 11010 )^׳!? 1 ז 0 ווו 11 ) 45$0 ) 111 ( 0 ץיו 0 (!ו{ 1 )/ , 11 ^: 1 ^^' . 1-1 .ס 

. 1921 
ש. ז 1 . ב. 

הרטלינג) גאוךגי רוזן— 11118 :ו: 1€1 ל מ 0 ׳\ 3£ :ו 0 ,£:ו 0£0 — 
( 1843 , דארמשטט — 1919 , רופולדינג 01-1 קו{״מ 
8 ת 11 )], באוואריה המזרחית), מדינאי ופילוסוף גרמני. ב 1867 
נתמנה מרצה לפילוסופיה בבון וב 1882 פרופסור לאותו 
מקצוע במינכן. הר׳ היה חבר הפארלאמנט הגרמני ב 1875 — 
1890 וב 1896 — 1912 , וראש ממשלת־באוואריה ב 1912 — 1917 . 
מ 1.11.1917 עד 3.11.1918 שימש כקאנצלר של גרמניה, אך לא 
השפיע השפעה ניכרת על מהלך־המאורעות. שאיפתו העיקרית, 
הן כמלומד והן כמדינאי, היתד. להחזיר לדת הקאתולית, אחר 
מלחמת־התרבות בגרמניה (ע״ע, עמ׳ 458 ), את השפעתה 
בגרמניה. את הדרך לכך ראה בהרמת קרנו של המדע 
הקאתולי. לשם כך יסד ב 1876 את "אגודת גרס" (ע״ע 
גרם, עמ׳ 631 ) — ארגון קאתולי לתרבות ולמדע 
ושימש כנשיאה עד מותו. כפילוסוף השתדל ליצור מטאפי¬ 
סיקה ופילוסופיה. של המשפט, המדינה והכלכלה על יסודר. 
של תפיסת־עולם נוצרית. הר׳ היה סבור, שטבעו של האדם 
נעוץ בתבונתו, שהאדם חייב להפעילה הן לצד הד,כרד. והן 
לצד הפעולה המוסרית. הסדר המוסרי דורש מן האדם 
להגשים מתוך תודעה את תכגית־העולם התבונית־ד״אלוהית. 
את המשפט יש לבסס על חוק־ר.מוסר הנוצרי, ועל משפט 
זה יש לבסס את המדינד. ואת החברד.. הוא דרש שיתוף- 
פעולה בין הדת והמדיניות, ונלחם בסוציאליזם ובליבראליזם. 
ביחד עם קלמנם בוימקר הוציא, מ 1891 ואילך, את ה״תרומות 
לתולדות הפילוסופיה של ימי־ד.ביניים". 

ספריו העיקריים: 15 וח 138 \ ("אלברטום מאג־ 

נוס״), 11880 18€ ) 1 זל 11 ת 03 011 ׳ 1 1€ ו 1 ו 501 11€ > 1 ) 011 .( 

(״ג׳ון לוק וד״אסכולד, של קימבריג׳״), 11892 )!!סשזזסזבא 
) 11 ] 011 ( 5021311 1 ) 111 ! ("המשפט הטבעי וד״פוליטיקה הסוציא¬ 
לית"), 11893 11€ ) !) 1111 1$ ! 11011218111 ) 3 .>[ 168 ) ק 21 מ 11 י 1 038 
:^ 113£ ^ 8 ת^ 185 ^ו' (״העקרון של הקאתוליות והמדע״), 1899 * 
115 ת 1151:1 § 11 .\< (״אוגוסטינוס״), 1902 * 1 )ח 11 ! 5133 ,:וו 1 ^^מ 
^ 113£ ^ 18 ^^ 8 ^^ (״משפט- מדינה והברד.״), 1906 ! - 1111 ־ €1 תת״£ 
משלש.! !תשתושמז 30$ 1 * £6 (״זכרונות״, 3 כרכים), 1919/1921 ) 
)! 51 ץ 11 ק 3 :וש 1 \ !שלס מש 8 ת 811 ש 1 ז 0 ^ע ("הרצאות על המטאפי¬ 
סיקה"), 1922 ! ש 3£ ז 1 ז 0 ז\ 1 )ת 11 1 )שו 1 ש 3 זנז 118 \ 1 ,מש 1 )ש£ 
(״נאומים״), 1929 . 

1:45 ) 

מן ז 1 { 0 [ מו"^ ,^חו 11 ז 1€ ? ח 0 ז< .^| ;( 1913 ,^ 1 ): 151 ז 0€14:4 . 70 ןמ>ז 2 

4:6 1 ז 4 ) 1 ז€^ה 5151€111 :^,£ .:€} 74 ^ 4 >\ 15 { €1€ ^ 

,. 11 .׳ 1 . 0 \ 4 )ז 0 ,ז׳ 1 ט 11 ג־] 0 011 \ ; 1919 ,$ז 11€ ) 7 \' 1€5 ז: 1€ ת 

- 3 ג 1 זזנ 1 - 1 ; 1933 115 ) .// .ש 011 ? ; 1920 

. 1936 , €ז 1 { 1$1€ \ 5 > 1 { 0€5€115€ 5 .^ 1 .׳> . 1 > , 51£1 ^י 0 מ 

ש. ה. ב. 

קרטמן. אדוארד פון — 11 מ 13 מ 1 ז 3 !־ 1 ת 0 ׳ 11 ) 1031 )£ — ( 1842 , 
ברלין — 1906 , שם), פילוסוף גרמני. הר׳ היה 
בצעירותו קצין בצבא־התותחנים, אך פרש מן הצבא מחמת 
מחלד,* אחר-כך ניסד, ליעשות צייר ומוסיקאי, וגם נסיוגות 
אלה נכשלו. הר׳ החליט אז להתמסר לפילוסופיה. ב 1864 


התחיל כותב ספר בשם "הפילוסופיה של הבלתי-מודע", 
שיצא ב 1869 , בן לילד, נעשה הר׳ פילוסוף מפורסם, 
והוא אז בן 27 שנים. אמנם בהצלחד. מוקדמת זו היה גם 
הרבה מן הכישלון, כי בעיני הציבור נשאר הר׳ "המחבר של 
,ר.פילוסופיה של הבלתי־מודע"׳, ואילו שאר הספרים החשובים 



ארוארר פוז הארממאז 


שכתב בחייו נשארו בצל ספרו הראשון. ספר זד, יצא 
במהדורות מרובות. לציון מיוחד זכאית ד,ד.וצאה ה 11 בשלו¬ 
שה כרכים ( 1904 ), שד,ר׳ הוסיף לד, מבוא חשוב. 

איחוד משנתם של שופנך,אואר והגל. במבוא 
זה ציין הר׳ את הפילוסופיה שילו באיחוד של הגל ושל 
ש ו פ נ ה א ו א ר, מתוך מתן משקל מכריע למשנת הגל — 
סינתזה, שבוצעה ע״י המושג של הבלתי-מרדע, שבא לו, 
לד,ר׳, משלינג. הר׳ ראה את משנתו של שופנהאואר 
כנקודת-מפנד. בתולדות-הרוח משום ששמה קץ לאמונת 
הכנסיה הנוצרית ודרשה תפיסה מעמקת של האמונד, באלו¬ 
הים, שיד,א בה מקום לפסימיזם ולרעיון של גאולת־העולם. 
שופנהאואר הראד" שהאירופי יכול להיות דתי בלא לד,יות 
נוצרי. בזה התחילה תקופה חדשה של התרבות. הר׳ קיבל 
משופנד,אואר אח הפסימיזם שלו. וכן קיבל משופנהאואר 
את ההשקפד" שכל הדברים הם רצונות כלולים ברצון- 
ראשית אחד ("פאנתליזם"). אך לעומת שופנד,אואר, שיסוד 
העולם הוא, לדעתו, רצון עיוור, ביקש הר׳ למזג את 
הפאנתליזם עם הפאנלוגיזם של הגל ("הכל תבדנד,") לידי 
פאנפניימאטיזם ("הכל הוא רוח"). בספרו של שופנהאואר 
"העולם כרצון וכדימוי" נתפס הדימוי כיסודד, של התדמית 
המשלה, ואילו לפי הר׳, הרציד, והדימוי הם שני תארים 
שווי-ערך של המהות העליונה. ע״י מה שהר׳ קיבל את 
הדימוי כתואר חיובי של המוחלט, ניתנד, לו האפשרות 
להציג במקום עולם-ד,תדמית של שופנד,אואר "ראליזם 
טראנסצנדנטאלי", המושא של ההכרה הוא עולם ממשי, 



241 


הרטמן, אדוארד פון 


242 


שאת תכונותיו עלינו ללמוד ע״י הסק מנסיובבו. בעוד 
ששופנהאואר ראה, בעקבותיו של קאנט, את החלל ואת 
הזמן כצורות טובייקטיוויות בצבר, מורה הר/ שקיים עולם 
אובייקטיווי של תופעות חדורות ע״י אותן הצורות, 
שבהן חדורות התופעות של עולמנו הסובייקטיווי. קיים 
שלטון של התבונה היוצרת גם בתוך העולם האובייקטיווי. 
מכיון שבעולם ובתוך תודעתנו שוררות אותן הצורות עצמן, 
אנו יכולים להכיר את העולם. בטבע ובנפש שולטות אותן 
הפעולות הבלתי־מודעות של הרוה, הן בונות את הדברים 
בחוץ ואת תמונתם החושנית בפנים, הן קובעות את מהלר־ 
העולם מזה ואת הבנת־מהלך־העולם מזה. אך גם הנפש וגם 
הטבע נזקקים לגורם שלישי, המחזיק את שניהם. העולם 
והנפש הם רק התופעה החיצונית והפנימית של המוחלט 
העל־חושי, והוא הרוח הבלתי־מרדע. הטבע והתודעה אינם 
אלא תופעות, שקיימות רק ע״י מה שהן נבראות ומוחזקות 
תמיד ע״י המוחלט. המוחלט הוא בעל שני תארים, הרציה 
והדימוי, ושניהם הם בלתי־מודעים, כי התודעה נוצרת רק 
ע״י המוח. הרצון העיוור, שעליו דיבר שופנהאואר, אינו 
השורש של העולם, כמו שסבר זה האחרון, אלא רק תואר 
אחד של המוחלט; התואר השני היא האידאה התבונית, 
במלים אחרות: בתוך המוחלט שורה יכולת־כל עם ידיעת־ 
כל. אמנם ידיעה זו היא בלתיימודעת לעצמה, אך אעפ״כ 
היא יסוד העולם, הלוגוס הנצחי החודר את העולם. קאנט 
היה סבור, שאין אנו יכולים לדעת מאומה על הדבר כשהוא 
לעצמו. הר׳ דוחה דעה זו. קיימת סיבתיות בין שני העולמות, 
החיצוני והפנימי, כמו שקיימת סיבתיות בתוך העולם האי־ 
מאננטי של נסיוננו. קאנט אסר את השימוש בסיבתיות לגבי 
היחס בין העולם עצמו והתופעה, אך איסור זה היה שרירותי. 

ה ב ל ת י־מ ו ד ע. המושג המרכזי של השיטה הוא הבלתי־ 
מודע. לפילוסופים קודמים (לייבניץ) היה ההבדל בין המודע 
והבלתי־מודע הבדל של דרגה בלבד, ואילו להד׳ ההבדל 
הוא עקרוני. לתודעה אין שום פעולות, היא רק השתקפות 
סבילה של הבלתי־מודע. תפקידה הוא תפקיד של המסתכל 
בלבד. היא תוצר ולא יוצר. הפעולה היוצרת את התודעה 
אינה מופיעה בתוך התודעה. התחושות, המושגים, הדימויים 
וכו׳ מגיעים לידי תודעתנו כתוצאה של פעולה נפשית 
בלתי-מודעת הקיימת מאחורי התודעה. ועוד: אנו יודעים 
שמצבי־רוח מתגלים לתודעה, נעלמים ומתגלים שוב. היכן 
היו בינתיםו הם היו בלתי־מודעים. צריך להרחיב את 
המושג של הפסיכי באופן שיקיף גם את הבלתי־מודע. אך 
עלינו להבחין בין העדר־תודעה ובין הבלתי־מודע. אדם 
שהתעלף אינו בלתי־מה־ע אלא חסר־תודעה. וגם אין להחליף 
את הבלתי־מודע במודע במידה פחותה. הרעש שבטחנה, 
שהטוחן התרגל לו ואינו שומע אותו כביכול, אינו 
בלתי־מודע. 

חשובה היא ההבחנה בין הבלתי־מודע החלטית 
והבלתי־מודע יחסית. וזהו ההבדל: בכל פרט יש תודעה 
עליונה, שנוצרת במוח במרכז מיוחד לה; אך יתכן שבצידו 
של המרכז העליון קיימים מרכזים אחרים של חוט־השדרה 
ושל מערכת־העצבים, ולהם תודעה עצמאית. מה שמתרחש 
במרכזים נמוכים אלה הוא אמנם בלתי־מודע למרכז העליון, 
אבל מודע למרכזים הנמוכים. במקרה זה מדבר הר׳ על בלתי־ 
מודע יחסית. הנגינה על הפסנתר, כשאתה לומד אותה, הוא 
עניין שמתרחש במרכז העליון של תודעתך; ואילו לאחר 


שלמדת את המנגינה אתה מנגן אותה "מכאנית" כשתודעתך 
עסוקה בעניינים אחרים, הרי זו התרחשות מודעת במרכזים 
הנמוכים יותר ~ כלומר, הנגינה המכאנית היא בלתי־מודעת 
יחסית. הר׳ (כמו פכנר) רואה את האורגאניזם (למשל, 
של האדם} כמערכת 'מורכבת מאורגאניזמים פשוטים יותר, 
שהם בעלי תודעה משלהם. יתכן, איפוא, שבלתי־מודע לאור־ 
גאניזם־מורכב־יותר יהא מודע לאורגאניזם־מורכב־פחות, 
שסף־התודעה שלו נמוך יותר. במידה שאורגאניזם הוא 
מורכב יותר, סף־תודעתו גבוה יותר, והודות לכך הוא יכול 
להתמסר לתפקידיו ואינו מופרע ע״י גרויים קטנים. ומכיון 
שקיימת רציפות בהתפתחות, חייבים אנו לייחס תודעה 
נמוכה גם לחיות הפרימיטיוויות וגם לצמחים ולתאים של 
האורגאניזם, ואפילו לאטומים. הר׳ משתמש בבלתי־מודע 
יחסי זה כדי להסביר את התופעות של החלום ושל מוכי־ 
הירח ואת התופעות המדיומיסטיות. האורגאניזם אינו בעל 
תודעה אחת, אלא מערכת מודרגת של תלדעות מרובוונ 
גם מרכזי־ד,עצבים הנמוכים הם בעלי תודעה, אף אם בעלי 
הודעה פחות בהירד,. יש כאן הפחתה מודרגת של הבהירות. 
בחלום עובדים במקום חלקי המוח הגדול, הזקוקים למנוחה, 
חלקי־מוח אחרים, וכך הדבר גם בתופעות של הסהרוריוונ 
העיכובים, הבאים כרגיל מן המוח הגדול, מתבטלים, וחלקי־ 
המוח האמצעיים משתלטים על כל החושים, על כלי־הדיבור 
וד,שרירים הרצוניים. התופעות הנפשיות הן, כאמור, סבילות 
וחסרות כל פעילות. רק הפעולות הבלתי־מודעות הן 
אקטיוויות. התופעות המודעות נוצרות ע״י ההתנגשויות של 
הפעולות הבלתי־מודעות. כל התנגשות כזו יוצרת תודעה, 
שהיא — מאחר שאינה אלא בבואה — סבילה לגמרי. ואילו 
כל פעילות היא בלתי־מודעת. הדעה, שהתודעה יכולה להיות 
פעילה, ושקיימים קשרים סיבתיים בין הדימויים, היא מוטעית. 

הנחת הבלתי־מודע אינה אלא השערה. הואיל ולפי עצם 
טבעו אין הבלתי־מודע יכול להופיע בניסיון. לפיכך משתדל 
הר׳ לר,ראות את פוריותה של השערד, זו ולהוכיח, שהבלתי־ 
מודע חוא "מפתח למנעולים הרבר,". הוא מסתמך בעיקר על 
(א) ביצוע התנועה השרירותית; (ב) האינסטינקט; (ג) כוח־ 
הריפוי שבטבע; (ד) יצירת הלשון. 

ביצוע תנועה שרירותית מחייב ידיעה להפעיל 
את העצב הדרוש לכך, ל״הכיש" על "מכוש" מסויים בעצבים 
ולהניע את השריר המתאים. אי־אפשר להסביר ביצוע זה 
אלא ע״י ההנחה, שפועלים כאן מתווכים בלתי־מודעים. הרצון 
המודע של התנועה מוליד רצון ודימוי בלתי־מודע, שמבצעים 
את התנועד, הנדרשת. 

האינסטינקט "הוא פעולד, תכליתית ללא תודעת 
התכלית". אין הוא פעולה, שמתבצעת מכאנית לפי דפוסים 
קבועים, שהרי הוא מסתגל למסיבות המשתנות. הוא פועל 
מתוך מד,ירות וביטחון, ללא היסום ופקפוק. הוא מותאם 
לעתיד ומשתנה בהתאם למסיבות־העתיד, שאינן ידועות לחיה. 
הוא מסתגל למזג־ד,אויר חדשים אחדים מראש, כאילו היו 
החיות מקדימות ויודעות, שיבוא חורף קשה או קיץ יבש 
וכד׳. הר׳ קורא לידיעה מוקדמת זו "גלית־עינים בלתי־ 
מודעת". הנחה זו של מציאות עינים "גלויות"( €6 מ 3 ץס׳\- 01311 ) 
אצל החיות מסברת גם את "הסולידאריות של האינסטינקטים" 
בין חיות שונות ובין חיות וצמחים, הר׳ דוחה את ההסתמכות 
על "השגחה", שחישבה ביודעים את כל התכנית וד,טילה על 
החיה הפרטית את התפקיד המיוחד לה ע״י כפיה מן החוץ; 



243 


חרממן, אדרארד פון 


244 


לזתנתו מדמה כל חיה בבלתי־מודע שלה את התכנית כולה 
ורוצה בה באופן בלתי־מודע ובוחרת, מתוד תודעה, בא 3 ד 
צעים המשמשים להשגת המטרה הבלתי־מודעת. 

הבלתי־מודע ככוח־ריפוי בטבע. הר׳ הביא 
דוגמות מרובות מתחומים הרבה, כדי להראות כיצד מסתגל 
כוח־הריפוי של הטבע למסיבות המתחלפות השונות ביותר, 
בכל האירועים הללו קיים דימוי בלתי־מורע של המטרה, 
שהיא הריפוי, והדימוי — לשם התממשותו — מתקשר ברצון 
הבלתי־מודע ומצווה על בהירת האמצעי היעיל. 

הבלחי־מודע ביצירת הלשון מתגלה לנו באותה 
החכמה המיוחדת שבלשון, שהיא עולה לאין שיעור על החכמה 
שבחוצרים המודעים של האדם. הרוח, שיצרה את הלשון, 
אינה רוחם של אישים יחידים! היא חישבה את הלשון 
ככוליות אחת. הלשון אינה יצירה של השכל הסובייקטיווי, 
אלא של הבלתי־מודע. 

האופי המציין את הפעילות הבלתי־מודעת בולט 
מתוך המשלים הללו: הבלתי־מודע אינו נחלה! אינו מתעייף; 
אינו מפקפק, אלא תופס את המסקנה ברגע אחד ביחד עם כל 
התהליך, כאילו היה רואה את המסקנה באופן בלתי-אמצעי 
מתוך "הסתכלות שכלית" (המונח של שלינג); החשיבה 
הבלתי־מודעת היא נטולת־זמן, ואילו החשיבה המודעת זקוקה 
לזמן מכיון שהתנועות של המוח זקוקות לזמן; הבלתי־מודע 
אינו טועה! הרצון והדימוי קשורים בו ללא ניתוק, הוא אינו 
יכול לרצות בלא לדמו׳ת (בניגוד לרצון העיוור של ש 1 פנ־ 
האואר), וגם אינו יכול לדמות דבר-מה בלא לרצותו—בניגוד 
למודע, שבו יכול הדימוי לשלוט על הרצון. תפקידה של 
התודעה הוא בזה דוקה: בשיחתר שכלו של האדם מן הרצון. 

המודע מתווך ע״י החומר, וביחוד ע״י המוח. בזה צודקת 
החמרנות. היא צודקת, כל עוד אנו מכירים את הפסיכי רק 
כמודע. אין פעילות רוחנית־מודעת ללא תיווך ע״י התומר. 
מערכת־העצבים נוצרה כדי שתאפשר את יצירת התודעה. 
בדור שקדם להד היו פילוסופים (ל, הלנבאך, ע. ה. פיכטה, 
ק. די פרל) שהורו, כמו שהורה אח״כ ברגסון (ע״ע), שיש 
שני מיני־תודעה, מוחית ונטולת־מוח. הם פיתחו תורה זו 
כדי להסביר תופעות פאראפסיכולוגיות. הד אינו מקבל 
תורה זו. יש תודעה ויש הבלתי-מודע, אך אין שני מיני תודעה. 

אח החומר מעמיד הר׳ על מערכת אטומים — "דינאמי־ 
דות". ה״דינאמידות" הן פעולות רצוניות אינדיווידואליות 
של הבלתי־מודע. אין אנו רשאים לתאר לנו את האטום 
כחתיכה של חומר אלא כרציה ודימוי אטומיים. נשאלת 
השאלה: כיצד נוצרה התודעה ז והר׳ משיב: ברגע מסויים 
של דיהתפתחות נעשה הדימוי בלתי-תלוי ברצון. ה״דינאמידה" 
מוצאת בתוכה דימוי, שהרצון שלה לא רצה בו. כאן נעשתה 
קפיצה מכרעת, הצעד הראשון לקראת גאולת־העולם. הדימוי, 
שנותק מן הרצון, יתייצב בעתיד מול הרצון כמעצמה עצמאית 
וישעבד לו את מי שהיה כאן אדונו. הרצון משתומם על 
מסתנן זה, ותימהון זה הוא התודעה. זוהי תורת ה״השתוממות" 
("סטופפקציה") של התודעה אצל הר׳. אי־הסיפוק של הרצון 
מביא לידי התודעה. הפעילות הנעצרת, המופרעת, הנשברת 
נעשית מודעת. 

מוניזם ופל וראלי ז ם. הר׳ הוא מוניסטן. הריבוי 
של הישים בתופעה אינו אלא ריבוי תיפקודיו של העצם 
האחד. כל יש אינו אלא אופן הישות של העצם האחד 
(שפינוזה). העולם אינו בעל ממשות עצמאית, הוא תופעה, 


אך לא סובייקטיווית, כמו אצל קאנט דשופנהאואר, אלא 
אובייקטיווית, כמו אצל הגל — כלומר, לא רק תופעה 
לגבינו, אלא גם בתוך עצש. 

המושג של התופעות האובייקטיוויות מכיל, לפי הד, את 
הגרעין הנכון שבתורת הבריאה. הבריאה היא התגלות, 
מאניפסטאציה של תפקודי המוחלט, במקום מושג הבריאה 
גורס הד את מושג ההתגלות המתמדת או התופעה האובייק־ 
טיווית. על הטענה, שהוא שולל מן המוחלט את התודעה — 
כלומר, את התכונה, שאנו רואים בה את היתרון הגדול 
שלנו, משיב הר׳, שהתבונה הבלתי־מודעת היא נשגבת הרבה 
מן התודעה, שיסודה בפירוד בין הנושא והמושא! התודעה 
זקוקה לחושנוח — כלומר, לאותם הדימויים, שאנו מקבלים 
ע״י תיווכו של הגוף, כל אלו הן הגבלות של התודעה, 
שאנו מצווים להרחיק מאלוהים, כשאנו מבקשים לחשוב 
אוחו כעצם השלם ביותר. הד נמנע מלהשתמש במונח 
"אלוהים" כדי לסלק אי*הבנות! אולם הוא בטוח, שיבוא 
היום שבו ימירו אח המונח השלילי "הבלתי־מודע" במונח 
חיובי, הד מסתמך על ה״אחד" שבשמע-ישראל ועל ישעיהו 
סו, א, "השמים כסאי והארץ הדום רגלי" כדי לטעון, 
שהיהדות שאפה להתגבר על הפירוד בין האלוהים והעולם. 

הקושי העיקרי של התאיזם הוא ס ב ל ה ע ו ל ם. במחקרים 
מפורטים(בספיו "לתולרותיו ולמר.ותו של הפסימיזם" ובפרק 
י״ג של "הפילוסופיה של הבלתי־מרדע") משתדל הר׳ לר.וכיח, 
שמציאותו של העולם רעה מאי־מציאותו. יצירת העולם 
נעשתר, ללא תבונה. הד הופך את שני התארים של 
המוחלט, אח הדימוי ואת הרצון, לשחי מעצמות מיתולוגיות 
עומדות ברשות עצמן ונאבקות זו עם זו, ומתוך מלחמת* 
איתנים זו הוא מסביר את התהליך של בריאת־העולם. כאן 
מקורו של הסבל. הסבל הוא כפול: בתוך העולם הוא יחסי, 
אך מחוץ לעולם קיים הסבל המוחלט, שמקורו בזה, שרק 
חלק מוגבל של הרציה האידסופית יכול לבוא על סיפוקו. 
ע״י בריאת־ד״עולם השיג הרצון רק עינויים ויסורים. ע״י 
כך קיבל הדימוי, היסוד הלוגי שבבלחי־מודע, את הר.זדמנות 
לבצע את הגאולה. התבונד. מחוייבת להפוך את הרציה 
לאי־רציה. המאבק ייגמר בנצחונה של התבונה על הרצון: 
הרצון פוסק לרצות והעולם מתבטל. אילו היר, ניצחון זה 
על הרצון בלתי־אפשרי, היה העולם חדל־תקווה בהחלט, 
גיהינום ללא מוצא, אך אנו מאמינים בנצחונה של התבונר. 
על אי־תבונחו של הרצון העיוור. "ולהחשתו של ניצחון זה 
נוכל גם אנו לתרום את תרומתנו הקטנה", כאן אחריותו 
המוסרית של האדם. עם השגת המטרה ייגאל גם הבלתי־ 
מודע, האלוהים. 

כתביו. הד היה סופר פורה ביותר. בין השאר כתב 
גם ספרים על שאלות־היום, בכללם ספר על שאלת־היהודים 

בשם () 1111 מ! מ 111 )מ£(> 11 ן 03$ 

(״היהדות בהווה ובעתיד״), 1885 . בספרו זד, דרש הר׳ מן 
היהודים התבוללות גמורד., ללא שיור, עם הגרמנים. תשובה 
מצד יהודי נתפרסמד, בעילום־שם על-ידי ד,^ 1 ^^ 1$ ^ 11 ^ 3 ^$^ 
ז) 1 ־ 1 ו 501 מש^> 0 ^ו\ במאגדבורג 1885 (וד גם ש. ה. ברגמן, 
א. פ. ה. והיהדות, ״הפועל הצעיר״, תשי״ט, גליון 30 — 31 ! 

- 15€11 ו €1 ם ח! 316 1 ) 0.1111 .\ .£ ,תתגהת^זשם 

1 ) 130 (ב ־ ¥631 , 16 ט: $111 מ 1 :! 83661 1.60 1116 0£ 5 ת 31:10 :) 11 ( 1 ט? 
1961 ) 8001 ). 

ספריו הפילוסופיים החשובים ביותר של הר׳ הם: - 811110 



245 


דזרטמן, אדוארד פון —הרטמן, מרמין 


246 


5 ^ 1 ^ 1110 ס 80 (.פילוסופיה של הבלתי־מודע")׳ 

1869 , ״ 1904 ( מהדורה עממית מקוצרת 1913 ( - £110 מ 01 ת 3 ו 1 ? 
11581501115 ^ 601 5111:11011611 6165 10816 ("פנומנולוגיה של התו¬ 
דעה המוסרית״)׳ 1879 ( 1110 ק 1111050 < 151 ו 6011810 ("פילוסופיה 
. של הדת״)> 1882 ( 0015108 10$ ! 1101181011 016 ("הדת של 
הרוח״), 1882 , י 1906 ( 511101111 ^, (״אסתטיקה״), 87 — 1886 ( 
18111001:10 ת 1 תת 110 ז£ ־ 101 > !ססן^סיוק^ןמסזס 038 ("בעיית* 
היסוד של תורת־ההכרה״), 1889 ( ^ז 11 ^ 111 ^״ 80 ^^ 3 ^^ ("תורת 
הקאטגוריות״), 1896 ( 5111 ץ 11 ת 1013 \ ■ 161 > 005011101110 ("תו¬ 
לדות המטאפיסיקה״), 1899 — 1900 ( -ס 011 ע 8 ? 110 ז 10 > 10 ת 010 
0810 ! (״הפסיכולוגיה החדישה״), 1901 ( ־: 501131 ת ¥0113 ו 010 
> 511 ץ 11 ק ת 0 תז 10 > 10 ו 1 • 101 > 1118 ! ("תפיסת־העולם של הפיסיקה 
החדישה״), 1902 ( 005 ( £01 105 > 10111 ( 01 !? 035 ("בעיית 
החיים״), 1906 < 1110 ק 11110$0 ? 101 > 1 ו 5161 ץ 5 ("שיטת הפילו¬ 
סופיה"), 8 בר׳, 1906 — 1909 . 

ש. ה. ברגמן, אדוארד פון הרססן, מאסף אגודת הסופרים, 

א/ תש״ך, עמ' 5153-132 1€ {€$. 1 ץ 

?11x10$. 4. 1873; 1 , 35500 , 

4. 4. }4 (1883 ,.}{ 1€11 ) 11 11 ' 111€ { 1$€ ך ; 

\{3 1 ? $, 11 , 5 ו 01 ז x110$, /1888-90 , 7114$ ר 1$ ^ 1$$1 ) €11 ?מ ; 

?3551, 11105011(1 (1^11' 1 ז 0 ^ 1 ז ^$^x^1 ,. 141 ; 1891 ,€$^ז ^x1 ז €- 

1*^10 ; 1895 , 1 )€$€^ 1€ ^^^^^^$$^? € .// ,. 141 ; 1892 ,. 11 0 ^)ה 0 ^ 5€ 1€ ז 

ת 1 ) , 1 ? .' 1 .£ 01 ^§ס 101 זז 151€ ^.£־ 1%€ ' 1 , 11 ש־^,ו 03141 .■עג 
1893); £. 01141^011, ?1.'$ ?\40 7 חו} . 111105 ? 0€101 ^ 16 ז $1 01 ז '^^ 
?1x^0$, /?)? 111501$ ^ 1111050 ? ^ 11 .ע ,? , 5 ז 1 \ש־ום ;( 1899 ,.ע ^$ 

^^5$€ ז^ $1 ז x^ 0/'1<$1$€11€ ץ 11 ^ 1 ) 1€1 < 1 ,^וח 6 ^| . 13 ;־ 1906 , 15$ ' 11 )ה 
(1. £1 ? $. 11 .' 1 .£! מ; } 1111 ז x11. 5 1910 ,$ז $1€1 ץ ; 

1 מ£ ג 5 ש 11 וז 0110 ? .£ .^ 1 ; 1910 ^ 11.5 $$}( 1 ,?ש 51 ש 21 ״ /- 
1 (. '£$'1{€^1111^1'15$}1€0 1911 ,$. 11 1€ ז : 

]. 13£55 €0 ,מ x^ 1^!11€^0 -ת 111 . 1 ־< .£ ; 924 ! , 11.5 €ז 11£11 ך 1£ ז 
£5$ ? ,חשנשז x ז x2x5xx5^1x£ ?€11^100$ ס £711 § 0£ 1$1£ ? 11$1050 ?$ה ■(, 

1924; |^. 11$$$€$1 ^ €1 < 11 ך[ 1 $€^ , 11 שנ 113501 שק .ס , 

1926; 5€11 . 1929 ,. ¥1 .ס . 3 ,משנ 1 שת 

ש. ת. ב. 

10113 הךטמן, יזהן 6 ^ר ^מליום - 1111115 ״£ ! 010 ? ״״ 

״״ 3 מ 1 ; 1 ! 143 — ( 1805 , קופגהאגן — 1900 , שם), 

קומפוזיטור דאני. הר׳, שלמד תחילה משפטים, התמסר אח״כ 
למוסיקה. ב 1840 נתמנה מנהל הקובסרוואטוריון של קופב־ 
18791 . האגן, וב 1849 — מנהל־המוסיקה של החצר המלכותית 
הכתירה אותו האוניברסיטה של קופנהאגן בתואר ד״ר-בבוד 
למוסיקה. — 18321 חיבר הר׳ את האופרה הראשונה שלו, 
"העורב"(" 0 ״,\ 3 .£), לפי המלים של האנס כריסטיאן אנדרסן. 
יצירותיו כוללות עוד ארבע אופרות, קומפוזיציות לתזמורת 

ומוסיקה קאמרית. 

— 1,11< הך?סן, לןד 1 מוריץ — ״״ 13 ת 1 ! 143 112 ! 10 \ 0 ן 
( 1865 , שטוטגארט — 1924 , וינה), היסטוריון 
ומדינאי אוסטרי. היד. בנם של מוריץ הר׳ (ע״ע) ואשד. 
נוצרית! לא קיבל שום חינוך דתי ואף לא הצטרף לשום 
דת. הר׳ למד אצל מומזן (ע״ע) בברלין. 18891 נתמנה 
מרצה ( 1 ״ 20 ס 1 > 31 ׳ 11 !?) 'להיסטוריד. באוניברסיטה של וינה, 
אך מחמת אי-ד.שתייכותו לאחת מן הדתות המוכרות לא נת¬ 
מנה פרופסור אלא לאחר שנתפוררד, המונארכיה האוסטרית־ 
הונגארית ב 1918 . הר' פירסם מחקרים חשובים על ד.ד.יסטוריד. 
של איטליד., בכללם עבודה מקפת על תולדותיה של איטליה 
,005011101110113110 ביד.״ב עד המאד. ד. 11 (! 0 ; 01311 ;ז 11 ^ ״! 51 ״ 

4 כרבים, 1897 — 1915 ). 19011 יסד בווינה בית-ספר גבוה 
להשפלה עממית ( 51100115011111£ > 011 ז\), שהיה ראשון במינו 

בארצות הדוברות גרמנית. 

1918 הר׳ היה חבר המפלגה הסוציאל-דמוקראטית. מסוף 


עד אביב 1921 שימש כציר של הרפובליקה האוסטרית בבר¬ 
לין ופעל לשם סיפוחה של ארצו לרפובליקה הגרמנית. 

, 111£ ? $1 ז^ 810 11£ :) £1£111$ ד 65$£1 ת 1 ) . 11 .£ ,ת 6311€ .:) 5 

. 1926 ,( 111 

דוךטסן, מזיריץ — ״״ 13 ״: 1 ז 13 ? 2 ] 1 ! 10 \ — ( 1821 , דוש* 
ניצה [ססג״ו״ם], על־יד פראג — 1872 , וינד.), 

סופר גרמני יהודי. התרחק בצעירותו מן היהדות, אך לא 
התנצר. ב 1844 עזב את 
בוהמיה, כדי לפרסם ב¬ 
גרמניה קובץ שירים 
מד.פכניים, שאי-אפשר 
היה להוציא אותם ב־ 
אוסטריד. של מטרניך, 
באביב 1848 חזר למו¬ 
לדתו ונבחר במחוז בו־ 
המי-גרמני כציר האסי¬ 
פה הלאומית בפראנק- 
פורט(ע״ע גרמניה, עמ׳ 
449 ). כאן הצטרף ל¬ 
שמאל הקיצוני הרפוב¬ 
ליקני וחיבר סאטירה 
על האסיפד. ד.נזכרת !שם 105 > > 11 ״ 0 ! 011 ״ 11011 150110 ! 1 ] 53 
5 ״ 111 !ג 1 ^ 1 " £3££0 ? ("כרוניקה סאטירית בחרוזים של הכו¬ 
מר מאוריציוס״), 1849 . כשדוכאד. המהפכה ברח מגרמניד. 
לפאריס! מאז פעל כעיתונאי וסופר חפשי בצרפת ובשווייץ 
והירבד. לנסוע. בין השאר היד. כתבו של עיתון גרמני גדול 
(§״ 201111 50110 ו״ 01 ^ 1 ) במלחמת קרים (ע״ע). ב 1868 חזר 
לאוסטריה. הר׳ חיבר שירים, וכן נובלות ורומאנים, שנקראו 
הרבה בזמנו. ידידו לודויג במברגר (ע״ע) הוציא את כל 
כתביו ב 10 כרכים ב 1873/4 . 

, 1906/7 ,,// ,־ושח 1 ז 1 ^ו .ס 

— תת 3 ת 11 ־ 131 ר 1 1111 ־ 131 ^ — ( 1851 — 1918 )׳ 

מזרחן גרמני. הר׳ יצא מבית-מדרשו של הערביסטן 
ה. ל. פלישד (ע״ע), אך התעניין באיסלאם על כל גילוייו. 
ידיעת העבר שימשד. לו בראש וראשונה מכשיר לד״בנת 
ההווה. הוא שאף לכך, שתולדות האיסלאם ותרבותו תשמשנה 
מקצוע עצמאי בלימודי-המזרח האוניברסיטאיים, ואף הניח 
את היסוד לכך בחיבוריו המגוונים, המקיפים את ארצות- 
האיסלאם מסין עד אפריקה המערבית! אלא שמאמציו לא 
זכו לתמיכתם של השלטונות הנוגעים בדבר, והוא עצמו לא 
העויג מעולם פרופסורה. מ 1887 הורד. ערבית במכון למדעי- 
המזרח של מכללת ברלין, וב 1910 ניתנד. לו האפשרות 
לד״רצות הרצאות על האיסלאם באותו מוסד. 

הר׳ הכיר את המזרח האיסלאמי הברד, אישית. ב 1876 — 
1887 שימש כמתורגמן בקונסוליה הגרמנית בבירות, ומתוך 
כך רכש לו ידיעות יסודיות על סוריה ותושביה. בספרו 
! 0 ! 111 ן 3011£ !( 51 ! 0 ו 1501 ( 31 !\( ("מורד. דרך בלשון הערבית") 
הורד. את לשון-ד,דיבור, שהיתר. נהוגה בבירות. לאחר זמן 
הביאוהו נסיעותיו לתורכסתאן הסינית, תורכיד, ומצרים. בצד 
הלשונות האיסלאמיות העיקריות למד גם לד״גים תורכיים 
מזרחיים, כורדית ואף סינית. 

בחיבוריו הערביסטיים בולטים מחקריו על השירד" 
וביחוד השירה העממית. הוא רשם ראשון "שירי-עם מסו־ 



טוריץ הארמםאן 


247 


דזרטמן, מרטץ—דזרממן, ניגןולי 


248 


ריה״ וכתב על נושא זה מחקר יסודי ( 1897 , 10 \ס 2 ). כן 
אסף ״שירים ממדבר לוב״ ( 1897 ) ונסע למצרים כדי לבדוק 
בה את רשימותיו ולהשלימן. לפירסום זכה ספרו על שירי־ 
האיזור הערביים ( 035 : 1 ,:זי 1 ש 11 > 11€118£ ק 0 ע 5 .( 31:31 035 
1897 ,ב 35531 ׳\ו 111 \), לשירה העברית של יה״ב מוקדש חיבורו 
1111033111161 165 ) ^ 3 :ז} 31 :| 113611 {16111 X :ז 5 ת £11 ! 5 ז 6 ^\ .: 1 ( 1161 016 

615 ח 3 ז? ("תורת השירה העברית על־פי חיבורו של עמנואל 
פראנשיס•״), 1894 . 

בניגוד לדעה, שהיתה רווחת בימיו, הטעים הר׳, שהעולם 
האיסלאמי מסוגל להתחדש ולהתפתח, ואף צפה כמה מן 
המאורעות, שאירעו אחר זמנו. בין השאר כתב על הלאומיות 
הערבית, המודרניזם התורכי, העיתונות הערבית, הספרות 
הכורדית והצ׳גתאית (תורכית מזרחית) ועל האיסלאם בסין. 
חשובי חיבוריו בתולדות עמי־האיסלאם ותרבותם הם: 016 
386 !? 156116 ( 31 ־ 31 (״השאלה הערבית״), ו; 151301 061 
6,1166111 ( 065611161116,01301 (״האיסלאם! היסטוריה, אמונה, 
משפט״), 1909 . 

1 ז^( 1 ס$ו< 01 ז<ו €< 0 ,} 1161 ? .( : 1920 ,./ג .זג . 11 . 0 

. 11 269 , 955 [ , 1 :ק 0 י<ו £1 מ; 11:11 ^ 51:1 

ל. ק. 

הךטמן׳ ניקזילי — 1133101300 1160131 י![-( 1882 , ריגה — 

1950 , גטינגן), פילוסוף גרמני. את לימודיו התחיל 
בדורפט (טארטו) ובפטרבורג (אצל ניקולי לוסקי, ע״ע) 
ואח״כ עבר למארבורג! כאן למד אצל הרמן כהן ופאול 
נאטוו־פ וב 1909 נת¬ 
מנה 'מורה באוניבר¬ 
סיטה של מארבורג 
על סמך ספריו: - 13 ? 

56105 465 } 1,0811 105 

("הלוגיקה של ההוויה 
אצל אפלטון״) ו 065 
0134061105 105 ) 301 ? 
- 0 .\ 2 11156116 (} 1111050 ק 
463 0046 ' 8581 מ 13 
) 134361113311 ^ ("ההת¬ 
חלות הפילוסופיות של 
המאתמאטיקה אצל 
פרוקלוס דיאדוכוס"). 
ב 1922 קיבל את ה- 
קאתדרה של מורו נא- 
טורפ במארבורגן בש׳ 
1925 נתמנה פרוס׳ 
לפילוסופיה 3 קלן, ניהולי הארטמאז 

1931 — בברלין, ואחר 1945 היה פרופ׳ לאותו מקצוע בגטינגן. 

הכתבים הראשונים של הר׳ נכתבו ברוחו של הרמן כהן. 

אך בכתביו מ 6311046 :1912 ^ 333156116 ח 536 ץ 5 ("מתודה שי¬ 
טתית", בכרך השלישי של ״לוגוס״) ו 004 114008 ( 536011 ץ 5 
14631150105 ("יצירת שיטה ואידיאליזם", הופיע בספר-היובל 
להרמן כהן ליום הולדתו ה 70 ), כבר מותח הר׳ ביקורת על 
האידיאליזם. הוא טוען נגד האידיאליסטים, שהם מעבירים 
את המבנה של ההכרה לתחומים שאינם משתעבדים לה וע״י 
כך הם הופכים את האידיאליזם לדוגמאטיזם. אמנם האידי¬ 
אליזם דחה את המטאפיסיקה הטרם־קאנטית, אך העמיד 
במקומה מטאפיסיקה של "המחשבה הטהורה", שגם היא 


שרירותית. נוסף על כך הטעים הר׳ את הקושי בביסוס 
אידיאליסטי של תורת־המידות, שהרי האידיאליזם אינו עשוי 
לפתור את בעיית האינדיווידואום בתורת-המידות. הר׳ יצא 
נגד האידיאליזם של מוריו במידה מרובה בהשפעתו של 
ה ו ס ר ל (ע״ע), שדרש מן הפילוסופים לשוב "אל הדברים 
עצמם", אל הניסיון, ללא כל דעות קדומות. החקירה של 
הדברים עצמם, ה״פנומנולוגיה״, צריכה להיות — כך דורש 
גם הר׳ — הפעולה הראשונה של הפילוסוף. כמו-כן נודעה 
השפעה יתרה על הר׳ לדרישתו של הוסרל לבנות את 
הפילוסופיה כמדע. 

אולם אין הר׳ מסתפק בחקירה של הנתון. אהר החקירה 
צריכה לבוא ה״אפוךטי?ןה״ — כלומר, בירורן ומיונן של 
כל הבעיות, שהחוקר מגלה בנתון. רק אח״כ יכול ההוקר 
לעשות את הצעד השלישי: להתקדם אל ה״תאוריה". אך 
הר׳ מזהיר אותנו, שברוב המקרים צעד שלישי יזה מן הנמנע 
הוא, והפילוסוף מוכרח להודות בדבר, שה״אפוריה", הבעיה, 
אינה ניתנת לפתרון. האדם לא ברא את העולם ואינו יכול 
לבטל את החידתיות שבו. לפיכך דן הר׳ לחובה את הפילו- 
סו׳פים הסבורים, שמחובתם ובכוחם לתפוס את הריבוי שבעולם 
כאחדות. נהפוך הוא: הממשות מכרחת אותנו להכיר בריבוי 
ואין אנו יכולים להכריע בשאלה אם ריבוי זה מקורו באחדות. 
הר׳ מבחין בתולדות הפילוסופיה בין פילוסופים קונסטרוק- 
טיודים־ספקולאטיוויים ובין הוגי-דעות, שחשפו את הבעיות 
והסתפקו בכך כשלא מצאו להן פתרון. עם האחרונים מונה 
הוא את אפלטון, אריסטו, יום, קאנט, והם בעיניו הנושאים 
האמיתיים של ההיסטוריה של הפילוסופיה, שאפיינית לה 
הרציפות של העלאת בעיות, ואילו השיטות הגדולות, 
שביקשו לפתור באופן מלאכותי את כ ל הבעיות, נדחו מתוך 
זרם-המחשבה הכללי. 

מכאן מסתבר יחסו אל המטאפיסיקה. הר׳ דוחה כל מחקר 
על מושאים, שאינם ניתנים להכרה ע״י האדם. מפני-כן הוא 
דוחה את המטאפיסיקה הטרם-קאנטית, ובנקודה זו הוא נשאר 
נאמן לאידיאליזם של כהן, הוא דוחה (כמו הוסרל) את 
השתדלותם של הפילוסופים להגיע לידי "תפיסת-עולם״ן אך 
עם זה הוא שולל את האידיאליזם המניח, שהעולם כולו 
הוא אימאננטי לתודעה. גם זו היא מטאפיסיקה ספקולאטיווית 
אסורה, הר׳ דורש "מטאפיסיקה ב י ק ר ת י ת", כלומר, מטא¬ 
פיסיקה של הבעיות, הסוקרת את המסקנות, שאליהן 
הגיע האדם, ואינה נחפזת למצוא פתרונות שיטתיים. שהרי 
"מה הם חמשת או ששת אלפי השנים של תולדות-הפילוסופיה, 
שאנו יכולים לסקור? שמא זוהי רק התחלה, רק הפרוזדור?" 
המטאפיסיקה הביקרתית דורשת סבלנות. 

הספר השיטתי הראשון הגדול, שבו סיכם הר׳ את תורתו, 

היה 6001015 ) £31 463 ) 511 ץ 11 (ע 1613 \ 61063 0300423186 ("קווי- 
היסוד של מטאפיסיקה של ההפרה״), 1921 , י 1949 . שמו של 
הספר מעיד על מגמתו: בעוד שבית-מדרשו של כהן האמין, 
שאפשר לדחות את המטאפיסיקה ולהסתפק בתורת-ההכרה, 
הצביע הר׳ על הבעיות המטאפיסיות הכלולות בהפרה עצמה. 
ההכרה אינה "ראשית", אינה יצירת המושא, כמו שסבר 
כהן, אלא תסיסה של משהו קיים ללא תלות בהפרה. מן 
ההכרח הוא, איפוא, שההפרה תהיה מותאמת למבנה של 
האובייקט ולא תדרוש לעצמה אוטונומיה (את התשובה של 
אסכולת כהן נתן קאסירר בכרך השלישי של 061163 ל 13113 
1116 ק 50 ס 1111 ? 463 ). אחר קביעת עמדה זו תקף הר׳ את הבעיה 



249 


הרטמן, ביקוליי — הרטמן פץ אואדז 


250 


של תורת-היש, של האו*בט 1 אגיה. הדבר כשהוא לעצמו(ע״ע) 
בתורתו של קאנט, שתלמידיו של קאנט, ממיימון עד כהן, 
ביקשו לותר עליו, נעשה אצל הר׳ המושא האמיתי של 
תורת־היש. תורת־היש אינה רשאית לדרוש, שהיש יהא כולו 
שכלתני, כי ההבדל בין שכלתני ולא־שכלתבי נוגע רק לשכל 
או לתבונה, אך אינו נוגע ליש עצמו, האונטולוגיה חייבת 
ללכת בדרך ממוצעת בין האידיאליזם והראליזם* קיימת 
ממשות מחוץ לתודעה! ההכרה נזקקת לממשות זו ותופסת 
קטעים ממנה, אך אין היא חופפת את היש כולו. 
המטאפיסיקה, כתורת־היש, מבקשת לחשוף את הסטרוקטורה 
הקאטגוריאלית של היש. אח הרעיונות הללו פיתה הר׳ 
במחקריו 1113 מ 113 ב 116 () 51111 ו 11 מ 363113 ) 1 מס׳! 01635611$ ("בעבר 
מזה של האידיאליזם והראליזם״), 1924 (שנתפרסם ב- 1 ת 3 .> 1 
1611 (>גז 51 ), ו״כיצד אונטולוגיה ביקרתית היא מן האפשר!•" 
(בספר־היובל לנאטורפ, 1924 ), אך על ביטויה השלם באה 
תורת־היש של הר׳ רק בספרו ז 6 () §ת 16811 () 1111 ז 0 ■ 2111 
010316 } 011 (״להנחת היסוד של תורת־היש״), 1935 . 

ב 1926 הופיע חיבורו ״תורת־המידות״ ( £111111 ), המגלה 
השפעה חזקה על הר׳ מצד פרנץ ברנסנו (ע״ע) ומכס שלר 
(שהיה חברו של הר׳ באוניברסיטה בקלן). הר׳ דוחה את 
תורת־המידות של קאנט מפני שהיא צורנית, ושואף לתורת־ 
מידות "חמרית". הוא מעמיד לוח של ערכים, הממלכה 
של ערכים אלה, כגון ה״טוב", ה״נדיב", ה״אציל" והיפוכם 
ה״רע", ה״כילי", ה״נבזה" וכד׳, היא ממלכת אובייקטים, 
שהם אמנם אובייקטים אידיאליים, כלומר שאין מציאותם 
כמציאות השולחן או הבית, אבל למרות "אידיאליות" זו 
הם אובייקטים קבועים בעלי יחסים קבועים, שמהווים מערכת 
בפני עצמה בעלת חוקים שלה ויתסי־קבע של תלות וזיקה. 
ואם אומרים, שיש לתקופתנו "מוסר" שונה מזה של תקופות 
קודמות ושלוח־הערכים שלנו שונה הוא מאותם של זמנים 
אחרים, אין מתכוונים בזה ליחסיות ניהיליסטית אלא רק 
לעובדה, שמבטנו אינו מקיף את מערכת־הערכים כולה 
בבת אחת. מבטנו מתפתח ומשתנה, בחינת מגדלור, שמעתיק 
את קונוס־האור שלו מנקודה לנקודה ומאיר כל פעם חבלי* 
ארץ אחרים. הכרתם של הערכים המוסריים דומה בזה 
להגרת־האמת! שהרי גם בזו האחרונה קיימת מערכת של 
מושאים אידיאליים (אמיתות) ואנו תופסים פעם בפעם רק 
קטע בלבד מתוך מערכת זו. ההבדל הוא בזה: אין האמת 
דורשת מן האדם, שיעביר אותה ממערכת הקיום האידיאלי 
לתהום הקיום הממשי! ואילו הערך המוסרי דורש ה גשמה, 
ודוקה מן האדם. הערך המוסרי מתגלה לו, לאדם, בבחינת 
ציווי. ורק האדם (עד כמה שאנו יודעים) יכול להלא ציווי 
זה. האדם הוא הגשר, שדרכו עובר הערך המוסרי מן הקיום 
האידיאלי אל הקיום הממשי. 

ב 1933 הופיע ספרו של הר' 8:615115611 $€() הת 1£ נ 01 ז? 035 
5 ח 561 ("הבעיה של ההוויה הרוחנית"). הר׳ נתן לספר 
כותרת־משנה "מהקרים להנחת־היסוד של הפילוסופיה, ההיס¬ 
טוריה ומדעי-הרוח". אח הבעיה של ההוויה הרוחנית פותר 
הספר באמצעות תורתו של הר' בדבר מבנה-העולם. במבנה 
זה יש להבחין בין השכבות החמריח, האורגאנית, הנפשית 
והרוחנית. השכבה הגבוהה יותר נישאת ע״י השכבה הנמוכה 
ממנה. לפיכך אפשר לומר, שהקאטגוריוח של השכבה הנמוכה 
ביותר, כלומר החמרית, הן החזקות ביותר, מכיון שהן חלות 
על כל השכבות הגבוהות יותר. אך תלות זו אינה באה לקפח 
את האוטונומיה של השכבות הגבוהות. כך, למשל, חלים 


החוקים של החומר ללא הגבלה על האורגאניזם, אך אין 
האורגאניזם נקבע כולו ע״י החוקים של החומר, כי אלה 
משאירים מקום להתערבותם של החוקים המיוחדים של 
האורגאניזם. בתורה זו דוחה הר׳ את הרעיון, שהשכבות 
הגבוהות יותר התפתחו מן הנמוכות! אין כאן מעבר, כי בכל 
שכבה יש משום חידוש. ובהוויה הרוחנית עצמה מבחין הר׳ 
את הרוח הפרסונאלי, את הרוח האובייקטיווי ואת הרוח, 
שנעשה אובייקט ( 1 ז 16 י 1111 נ 6 ג( 01 ). רק הרוח האישי הוא בעל 
תודעה ויכול לאהוב ולשנוא. הרוח האובייקטיווי (במובנו 
של הגל, כגון רוחו של עם) הוא הנושא של ההיסטוריה. 
והדרגה השלישית של ההוויה הרוחנית פירושה, שהרוח יכול 
להתממש בחומר כלשהו (צבע, אבן, לשון וכד׳) ובאופן זה 
יכול המפעל של הרוח — הרוח, שנעשה אובייקט — להאריך 
ימים אחר מותו של היוצר. 

הספר "הבעיה של ההוויה הרוחנית" נכתב מתוך ויכוח 
מתמיד עם הגל. הרוח אינו הכל, כמו שסבר הגל! אמנם 
הוא היש הגבוה ביותר, אך הוא גם החלש ביותר. "המטא¬ 
פיסיקה הביקרתית" של הר׳ אינה מוכנת להעביר את 
החוקים הקאטגוריאליים של רמה אחת לרמה אחרת. משום 
כך דוחה הר׳ הן את "המטאפיסיקה מלמטה", שניסחה 
להסביר את השכבות הגבוהות ע״י השכבה הנמוכה ביותר, 
והן את "המטאפיסיקה מלמעלה" של הגל, שביקשה להסביר 
את כל התופעות ע״י התבונה (כאן יש להזכיר גם את 
ה״אסתטיקה" של הר׳, שהופיעה אחר מותו, ב 1953 ). תפקידה 
של הפילוסופיה הוא להסביר את הזיקה ההדדית של שכבות- 
ההוויה השונות ואת חוקותיהן. באופן זה הופכת הפילוסופיה 
לתורת־קאטגוריות מקפת. 

הר׳ הקדיש את חמש-עשרה השנים האחרונות של חייו 
לשיכלולה של תורת-קאטגוריות זו. אחר ה־()ת 11 ז 0 2111 
010516 ;זח 0 ז 6 (> 8 ת 16511 ("להנחת היסוד של תורת-היש"), 
1935 , הופיעו : } 11116111161 ז ¥1 \ 1 ) 111 ! 111651161111611 ("אפשרות 
וממשות״), 611 ,1938 ^( ת 16 ג 6 ז 3110161 כ £1 : 1 ^/. • 061 ("המבנה 
של העולם הממשי״), 1940 , ו־ 111 ;ז 13 י 1 ז 16 ) 1116 קס 111105 ? 
(״הפילוסופיה של הטבע״), 1950 . המאמרים הקטנים של הר' 
נקבצו אחר מותו בספר ת 1£1:6 ז 5611 6 -ו 161116 ^ ( 3 כרכים), 1957 . 

הצד החזק בתפיסתו של הר׳ הוא הדיוק שבתיאור 
התופעות והחריפות של ניתוחיו. מכיון שהקדים את 
ה״אפורטיקה" או ה״פרובלמאטיקה" ל״תאוריה" ולא הרגיש 
את עצמו ^מחוייב להציע פתרונים, אלא לריבהיר את הבעיות, 
יש לראות את מפעלו כמפעל של יושר אינטלקטואלי גדול. 

ה. ברגמן, תירת-מוסר חדשה, ב״העולם״, 7 אוקטובר 1927 ! 

• 1 ז 0$ ' ,.// ,(עורכים) 96185 . 5 . 11 1161111506111 . 11 

; 1952 ,( 15 מאנזריס עם ביבליוגראפיה) 6111 ! ^ 1 ( 11 66 ^ 

.^ 5111 ) יי> 136 ז 66 

,<ס§ 10 1516 , 36 )ץ 6 מ .£ . 1 ; 1956 ,( X ^ ,.מ 06 

1 ) 1 > . 110101211 ^ 1171 ) 12 . 77 . 9 ! , 831:036 .ז? 

עם ביבליר ;ז\מ , 11050113 ? 41 663 ! 8111110 ) 1957 , 10 מ 066 ׳ 01 מ 

גראפיה מקפת), 

ש. ה. ב. 

5 ךמפ 1 ן פון ^(^ 1 ! ( 6 ג 1 \ 0111 ׳! תח 113 ז 1 ז 1€3 ), מגדולי המשו¬ 
ררים הגרמניים ביה״ב. הר׳ היה משורר-דוחצר של 
בית־אצילים שוואבי בשם אואה (בגרם׳ עתיקה: 6 ״ו 011 )! 
כנראה למד במנזר, מכל מקום היה משכיל! השתתף במטע- 
הצלב של 1189 — 1192 ומת סמוך ל 1220 . ביצירתו ייצג את 
האידיאל האבירי של זמנו ועסק בניגודים שבין חובה 
ותשוקה, בין כבוז״האביר ואהבת הבעל לאשתו. פרט לשירי- 



251 


חרטמן פון אואח — הרי, מדים 


252 


אחבה ולשירים על מסע־הצלב, חיבר שני שירי־עלילה על 
חיי־האבירים; "ארק" ו״איויך. שירים אלה, שזכו לפירסום 
מיוחד, מבוססים על אגדת המלך ארתור כפי שהיא מסופרת 
בשיריו של כרטיאז דה נזדוא ן שיר־עלילה מקורי של הר׳ על 
רקע גרמני הוא'״הינריך המסכך, שנושאו: אביר, שנרפא 
מצרעתו הודות למסירותה של עלמה שאהבתו! ז 1 ׳ הס¬ 
כימה להקריב את חייה כדי שדמה ימרח על גופו! אעפ״ב 
היא נשארת, בדרך נס, בחיים. הר׳ חיבר גם אפוס קטן בשם 



הארטטא? פוז אואה. מיניאטורה בכתנ-יד סצוייר 
מז המאה ה 14 . טתור ה ז 18€111-1£ ) 1-1€11£1-11311 


"גרגוריוס על האבן" (על גרגוריוס החוטא, שכיפר על עוונו 
ע״י ישיבה על סלע בלב ים במשך 17 שנה ולסוף נבחר 
לאפיפיור), שד׳וא מיוסד על אגדה נוצרית קדומה (שימש 
בין השאר נושא לרומאן של תומאס מן: ״הנבחר״, 1951 ). 

יצירותיו של הר' הן עמוקות, רציניות ונאות בלשונן, 
וכבר בדורו נחשב לרב־אמן. מן המאה ה 19 ואילך הוצאו 
כתבי־היד של יצירותיו במהדורות ביקרתיות ע״י בלשנים שו¬ 
נים, ביהוד ק. לכמן וק. פון קראום, וניתרגמו לגרמנית חדשד,. 

עם ביבליוגראפיה) 1933-38 .ץ 33 תזגק 5 . 11 

111 ) ״•מ ,. 1 ^ 1 ; 1 מקפת 

, 11 , 3011 ( 11311 . 11 .^ 1 ; 1944 ,(§ 311 §זו{^ 1 . 29 

§ 1 ז 111 ^ 01€ מו 

^ 11 ^)^!) ^!) 1 ז €11€ ז 1 {€ . 14 .!/ 

,(!!/ר , 1 £ ^ 11010 ^^ 1 £^ 1 € ) 14 ^( 11 

. 1939 

פ. נ. 

הרטפורד ( £1 -ו 0 );וזב 11 ), עיר־ד,בידה של מדינת־קונטיקום 
באה״ב! יושבת על נהר־קונטיקוט במרחק של כ 65 
ק״מ מן האוקיינוס האטלאנטי ושל כ 180 ק״מ צפונית־מזרחית 
לגיריורק. מספר תושביה כ( 1960) 162xxx ). הר׳, שהיא נמל־ 
נהר, מתפרנסת בעיקר מתעטיה של מכונות (בכללן מכונות- 


כתיבה ומכונות־חישוב), נשק, תוצרת כימית, טאבאק. כן 
נמצאים בעיר המשרדים הראשיים של 45 חברות־ביטוח, 
ומכאן בינויה של הר׳ ״בירת־הביטוח של אה״ב״. — הר׳, 
שהיא אחת מן הערים הקדומות של אה״ב, נוסדה ב 1636 . 
ב 1639 קבעו להם המתיישבים תקנות-יסוד, ששימשו במידת־ 
מה דוגמה לחוקת אה״ב. ב 1687 הסתירו התושבים את מגילת* 
התקנות בתוך גזעו של אלון משום שהנציב הבריטי ביקש 
להשמידה! במקום שעמד האלון עומדת כיום מצבת־זיכרון. 
במאה ה 18 היתח הר׳ מרכז מסחרי חשוב. ב 1784 קיבלה 
זכויות של עיר. ב 814 נ חתמו בה באי־כוח המדינות של ניו־ 
אינגלנד על אמנה להגנה משותפת מפני הבריטים, שנלחמו 
אז באה״ב. בהר׳ ישבו כמה אישים מפורסמים בתולדות 
אה״ב: מרק טוין (ע״ע), שביתו משמש ביום כספריד" נח 
ובסמר (ע״ע)' וג׳. פ. מורגן (ע״ע). — בהר׳ כמה בניינים 
היסנזוריים, בתי־ספר גבוהים, ספריות ובתי־נכות. 

יהודים בודדים ישבובהר׳, לכל הפחות, מ 1659 . בסוף 
שנות ה 30 של המאה ה 19 התחילו מגיעים להר׳ מהגרים 
יהודיים מגרמניה, עדת "בני־ישראל" בהר׳, שהיא הקדומה 
בקד׳ילות שבמדינת-קונטיקוט, נוסדה ב 1843 . ב 1856 נחנך 
בהר׳ בית-הכנסת הראשון, הנקרא על שמו של ידזודה טורו 
(ע״ע). — משנות ה 80 של המאה ה 19 ואילך התחילו משתק¬ 
עים בהר׳ מהגרים יהודיים מרוסיה. מתחילת המאה ה 20 
ואילך התפתחה קהילת-ד,ר׳ בקצב מהיר. מספר היהודים בה 
עלה מ 0 ( 2xx ב 1902 ל 5,000 ב 1907 ולססס׳ס! ב 1917 . כיום 
( 1958 ) יש בהר׳ 26,000 יהודים. 

בהר׳ קיימים במה אירגונים ציבוריים ומוסדות־צדקה 
יהודיים, בכללם גם בית-חולים יהודי. מ 1929 מופיע בהר׳ 
שבתון יהודי באנגלית בשם ־ 18£1 >ש. 1 

א. י. בר. 

הרטפןך^^^'! ( 146 ו 1 צ 1 >ז £0 ז־ 1-10 ), מחוז באנגליה, שגובל 
בדרומו ב״לונדון הגדולה״. שטחו 1,637 קמ״ר 
ומספר אוכלוסיו כ 761,000 ( 1958 ). נקרא על שם עיר־הבירה 
שלו הרטפורד (כ 15,000 נפש), כ 30 ק״מ מלבה של לונדון. 

הר׳ הוא תבל של גבעות נמוכות (עד 160 מ׳), שביניהן 
משתרעים עמקים רחבים! הגדולים שבד,ם הם עמקיהם של 
נהר קולן (€ו 1 !ס 0 ), לי (גש,!) ופלגו סטורט. תושבי־הר' 
עוסקים בחקלאות, בגידול-מקנה (לשם אספקת בשר ללונ¬ 
דון) ובתעשיה קלה (סרטי קולנוע באלזטרי [£טז; £151 ]) 1 
קצתם עובדים בלונדון וחוזרים בערב לבתיהם בד,ר׳. בד,ר׳ 
עוברים קווים ראשיים של מס״ב מן הצפון ללונדון, וכן 
תעלת־ד׳מים ( 1 במ 03 ת 10 ת 0 £1 ת 3 ז 0 ) המחברת את לונדון 
עם איזור המכרות והתעשיד, הכבדה של אנגליד, התיכונה. 
הגדול ביישובי הר׳ היא העיר ווטפורד שעל נהר־קולן, כ 25 
ק״מ צפונית־מערבית ל״סיטי״ של לונדון! בה כ 73,500 נפש 
( 1958 ). עיר, שהיתה חשובה בתקופה הרומית וביה״ב, היא 
סט. אולבנז ( 163115 ,^ 7 . 51 ), כ 10 ק״מ מצפון לווטפורד, ובה 
כססס,^ נפש ( 1958 ). בשתי הערים האחרונות יש קהילות 
יהודיות קטנות. 

לירי, מךים —ץז- 111131 ז 3 ״ץ^ 1 ; פסודונים של מרים שפירא, 
אשתו של הפסל הצרפתי אמיל פרו-הרי(-] 3111 ז' €1 ? 

ץ־ 11311 ) — ( 1875 , ירושלים— 1958 , פאריס), סופרת צרפתית. 
הרי היתה בתם של היהודי הרוסי המומר מ. ו. שפירא 
(ע״ע) ושל רופאה גרמנית, לשעבר חברה במיסדר הפרו־ 




253 


הרי, מדים 


254 



הארטפורר; בנייז המטמלה ׳ 58 קונטיקוט 


טסטאנטי של הדיאקויניםות. הרי גדלה בדת האנגליקנית 
בעיר העתיקה של ירושלים וידעה מילדותה ערבית (לשונה 
הראשונה), גרמנית, רוסית ואנגלית. כשהיתה בת תשע 
חיברה שיר־תוגה בשם "הכלה הנטושה" (על יסודי אהבתה 
הילדותית לראש־בדואים ו״בגידתו"), שבו בבר נתגלה 
הדמיון הפורה(ירושה מאביה 7 ), ה;>)פייני לסיפורים, שחיברה 
לאחר זמן. אחר מות אביה ( 1884 ), באה הרי עם אמה 
לברלין (זכרונותיה המרים על תקופת ישיבתה בעיר זו 
נכללים ברומאן "ציונה בברלין", עי׳ להלן), וכאן פירסמה, 
מגיל 14 ואילד, נובלות בעיתונים וכתבי־עת גרמניים. ב 1893 
עברה עם אמה לפאריס. עד מהרה למדה צרפתית וב 1899 
יצא ספרה הראשון, קובץ נובלות בשם 1115 ט 0 (>€( 1 
(״מעבר של בדואים״}. ב 1904 הופיע הראשון לרומאנים 
שלה, המבוססים על זכרונות ילדותה ל 16 > 1.3 

1 דז 115316 ז 16 (״כיבוש ירושלים״). המבקר ז׳יל למטר (- 1.6 
6 י 13111 ת}, שהרי שימשה מזכירתו, ואנטול פרנס(ע״ע) שיבחו 
את הספר, והרומאן זכה בפרס 3 ת 111 ן 6 ? הראשון. להרי יצא 
שם, ומאז נתפרסם כמעט שבדרשנה אחד מספריה, שכמה 
מהם (ביחוד מן הסידרה ״ציונה״ — כלומר, המשכים של 
"כיבוש ירושלים") זכו, הודות לקסם המזרחי הזרוע עליהם, 
לקוראים הרבה ול תרגומים. קצתם של ספרים אלה הם רו¬ 
מאנים (מהם היסטוריים) וקבצי-נובלות על רקע מזרחי, 
עשירי צבע ורגש, וקצתם תיאורים של ארצות ועמים, רשמי 


מסעותיה המרובים והממושכים בארצות־המזרח (א״י ושכנו¬ 
תיה, אפריקה הצפונית, הודו, הודו־סין והמזרח הרחוק). 

מן הרומאנים האוטוביוגראפיים, שפירסמה אחר "כיבוש 
ירושלים״ ( 1904 ), ראויים לציון ביחוד: 16 > 1116 ) 61116 ק 1.3 
61:113316111 ( (״הילדונת מירושלים״), 1111 11914 ־ 861 3 3 מ 510 
(״ציונה בברלין״), 1918 ( 3 מ 510 16 > 1116 > 1 :)ת 63 116 >מ 16 1.6 
(״שירתה הרכה של ציונה״), 1922 ! מתיאורי־הארץ שלה 
ורשמי ביקוריה בה — 5100 16 > 30131115 1.65 ("הנאהבים 
בציון״), 11924 66 ׳ 0111 ־ 1 :ו 6 ז 11331601 ־ 61 ( ("ירושלים נגלית 
מחדש״), 1930 ( 106 ) 3165 ? 6 ^ 63 ) 6383113 1,68 ("המקובלים 
בא״י״), 1937 (בספרה "עובדי־השטן", ר׳ למטה); מן הרומא¬ 
נים בעלי הרקע המזרחי: 011565 ק 6 65 ) 1 ) 6 ? ("רעיות קטנות"), 
1900 , ו 6 )ק 0111 (ץ 16 ) 116 '.! (״אי העגבה״), 1908 (שניהם על 
המזרח הרחוק)( 61130500 106 ׳\ 11 > 1.3 ("השיר האלוהי"), 
1911 ( 81306 ) 30130 500 ) 6 310 ׳ 83031 ("ראנאוואלו ומאהבה 
הלבן״ — על ר., המלכה הראשונה של מאדאגאסקאר, 
1780 — 1861 ), 1935 ( מספרי־המסע וספרי-התיאור המזרחיים— 
8130686 13 11015 '!' (״תוניס הלבנה״), 1910 ( 8106 ^- 0 {> 0 ^ 
(״הודו״סין״), 1912 ( 30 ) 53 16 > 6015 ) 1013 ) 3 1.65 ("עובדי- 
השטן״ — על הכת הפרסית של היזידים), 1937 ( , 030135 
151310 ־ 161 > 316110 ( (״דמשק, גדהאיסלאם״), 1948 , ועוד. 

הרי חיברה !ם: , 6 ־ 1 ) 5,1.60131 ג 03£ ו 5 '< 111 !: 081:6$ ) 0 1015 ׳!' 

3066 ז? 016 ) 03 ^! ("שלושה צללים: הויסמנס, למטר, אנאטול 





255 


הרי, מרים— הריגה 


256 


פראנס״), 1932 ( 101 מ : 61 65115 ! (״ישו ואני״), 1940 ( - 116 
65 זנ 11 ת 0 *!> 611$ ׳! (״ תקומות צללים" [זכרונות]). 

. 1958 , 111 . 12 ,£^ 1 ז 0 ^ ^ 1 ( 1920 

ח. פ. 

סףיגה (באגג' 1101116 ) 11011 ), במשפט הפלילי — קיפוד של 
היי־אדם בידי אדם. הר' יכול שתהיה עבירה פלי¬ 
לית ויכול שלא תהיה עבירה. הר׳ מתוך ביצוע גזר־דין של 
מיתה — בידי אדם שהוסמך לכך וכלשון גזר־הדין, שניתן 
ע״י בית-משפט מוסמך — וכן הר׳ אגב ביצוע פעולה מל¬ 
חמתית נחשבות כהר" מוצדקות ואינן נכללות בגדר עבירה. 
הר׳ שבוצעה מתוך צורך חיוני ביותר אמנם אינה מוצדקת 
אבל מוחלים להורג, אם יש בידו להראות, שעשה את 
המעשה כדי למנוע תוצאה, שלא יכול היה למנוע בדרך 
אחרת ושהיה בה משום סכנה לחייו או לרכושו, או לחייו 
של אדם אחר, שההורג היה חייב להגן עליו, ובלבד שנהג 
מתוך שיקול הגיוני, לפיכך נמחלת הר׳, שבוצעה מתוך 
התגוננות מפני התקפה שהיתה מלווה בשימוש בנשק, אך 
לא הר׳ של מסיג־גבול, שנמצא בתחום רכושו של הזולת 
ולא היה מזויין. 

לפי חוקי א״י, מוגדרת הר׳ פלילית (ז 6 ; 311$13118111 ת 1 ) 
בסעיף 212 לפקודת החוק הפלילי, 1936 , כ״גרימת מיתתו 
של אדם אחר על־ידי מעשה או אי־מעשה בלתי חוקיים", 
וענשו של ההורג: 20 שנות־מאסר. ההורג ב״אי-מעשה" 
נענש, אם חייב היה לעשות את המעשה ולא עשאו מחמת 
רשלנות פושעת ובכך גרם למותו של אדם, בין שנתכוון 
להרגו ובין שלא נתכוון לכך, כגון אם שלא סיפקה מזון 
לילדה הרך או שומר בית־כלא שלא סיפק מזון לאסירים, 
שמפאת היותם כלואים לא יכלו להשיג את מזונם ממקור 
אחר. ההורג אדם מתוך חוסר־זהירות, שאינו מגיע לרשלנות 
פושעת — שהיא הדרגה הגבוהה ביותר של רשלנות (כגון 
הר׳ בעטייה של תאונת־דרכים, שנגרמה ע״י אי תשומת-לב 
מספקת) — דינו 2 שנות־מאסר וקנס. 

הר׳ שנעשתה במסיבות מחמירות נקראת רצח, ודינה 
מאסר־עולם. אע״פ שהלכותיה של הפקודה הנזכרת משקפות 
בדרך כלל את המשפט המקובל האנגלי, ובסעיף 4 לפקודה 
נדרש בית־המשפט לפרש את הוראותיה בהתאם לכלליו של 
המשפט האנגלי, לא הלכה הפקודה אחר המשפט המקובל 
כשקבעה את האבחנה בין רצח, מצד אחד, לבין הר׳ פלילית 
שאינה מגעת לרצח, מצד שני, הצורך באבחנה זו נובע 
מכוונתו של המחוקק לייחד את עונש־המוות למעשי־ההר׳ 
החמורים ביותר ולקבוע לשאר מעשי־ההר׳ עונש קל יותר( 
באין כוונה כזו נעשית האבחנה מיותרת, ורבים מצדדים 
היום בביטולה. גם במדינת־ישראל היה הרוצח נענש במיתה 
עד שנת 1954 , שבה בוטל עונש־המוות לעבירה זו. אך 
בעניין אחר אימצה הפקודה כלל אנגלי קדום: לפי סעיף 
221 , אין אדם אשם בהר׳, אלא אם מת הנפגע תוך שנה 
ויום אחד משעת המעשה. מקורו של הכלל ביה״ב, בזמן 
שהבריות היו סבורים, שתוצאות הפגיעה חייבות להתגלות 
תוך שנה ויום אחד משעת ביצועה, ומוות שאירע לאחר מכן 
לא נחשב כדבר שבא מידי הפוגע אלא מידי שמים. 

בשלושה מקרים נחשבת הר׳ פלילית, על־פי סעיף 214 
לפקודה, לרצח, ואלה הם: 

(א) הריגת האב, האם, הסב, הסבתה! המסיבה המחמרת 
היא הקירבה המשפחתית שבין ההורג ובין קרבנו( 

(ב) הר׳ שבוצעה בכוונה תחילה ( 0 ס 1 ]ג 11£ ) 16 ם 6 ז<ז)( 


המסיבה המחמרת היא ביצוע העבירה לאחר שיקול ומחשבה! 

(ג) הר׳ שבוצעה כדי להכין עבירה אחרת (כגון הר׳ 

לשם ביצוע שוד) או כדי לאפשר את מנוסתו של אדם, 
החושש לעונש על עבירה אחרת (כגון הר' של שוטר, הרודף 
אחר עבריין); המסיבה המחמרת היא הסכנה הנשקפת לחברה 
מעבריין, שאינו נרתע מהר׳ כדי לבצע את זממו. 

אדם נחשב כהורג בכוונה תחילה אם החליט להרוג, וביצע 
את המעשה בדם קר, ללא קיגטור, ובמסיבות, שבהן יכול 
היה לחשוב ולהבין את התוצאות, לאחר שהכין עצמו למעשה 
ההר׳, או הכין מכשיר לביצוע המעשה. "כוונה תחילה" 
שימשה למחוקק הצרפתי אחר המהפכה הגדולה, ב 1791 , 
אמצעי של הבחנה בין מעשה־ההר׳ החמור יותר, שדינו 
מיתה ( 35535511131 ), לבין מעשים פחות חמורים (סזזזססמ!)( 
הבחנה זו נקבעה בחוק הפלילי הצרפתי משנת 1810 ( €0116 
61131 !}), שרעיונותיו השפיעו על המשפט הפלילי בארצות 
אחרות הרבה, ובין השאר אומצה גם ע״י המחוקק האנגלי* 
המאנדאטורי. אמנם מתחילת המאה ה 20 נחשב הכלל הצרפתי 
כמיושן, אבל לעומת ההלכה הנוהגת עד היום באנגליה — 
ואף בכמה מן המדינות של אה״ב — יש בו משום התקדמות 
מרובה. על־פי המשפט המקובל האנגלי נענשת הר׳ כרצח 
אם בוצעה ב 18:111 ן 110 ז 6 ז 3£0 131166 !! — מה שתואר ע״י בן־ 
סמד אנגלי כ״דוגמה בולטת של ההכללות המטעות המרובות, 
המצויות במשפט האנגלי", בהגדרה הנזכרת אין המכוון רק 
למעשה, שנעשה אחר מחשבה ושיקול, ואף לא להר׳ שבוצעה 
מתוך זדון דוקה, אלא גם למעשה, שעלול לגרום למותו 
של אדם ואף גרם לכך, בין שרצה עושה המעשה להרגו 
ובין שלא רצה בכך. לפי מבחן זה הורשע אדם, שגרם למותו 
של שוטר, ברצח! השוטר עצר את הנאשם, שנהג במכונית, 
הואיל והוביל בה רכוש גנוב, וכשסירב הנאשם לציית, קפץ 
השוטר על המכונית והנאשם הפילו ארצה תיד כדי נסיעה 1 
השוטר נהרג. כוונה להרוג לא הוכחה כאן, אבל הנסיעה 
עצמה בשעה שהשוטר נאחז במכונית היתה מעשה, שהיה 
עלול לסכן את חייו, ודי בכך כדי להפוך את ההר׳ לרצח. 
חוק אנגלי משנת 1957 קובע עונש־מאסר גם למקרים 
מסויימים של רצח. 

ההשקפה הרווחת בזמננו באה לידי ביטוי בחוק הפלילי 
השווייצי משנת 1942 , ובהשפעת ההצעה של החוק השווייצי 
כבר נתקבלה ב 1941 בחוק הפלילי הגרמני, שדגל עד אותה 
שנה בשיטה הצרפתית. לפי השקפה זו נענש ההורג כרוצח, 
אם גילה במעשהו מידה מיוחדת, מרובה ביותר, של סכנה 
לחברה. ״כוונה תחילה״ אינה עומדת במבחן זה! מי שעלול 
מחמת חוסר מעצורים, באופן ספונטאני וללא מחשבה, לשלוף 
אקדח או סכין ולהרוג את חברו בשל עניין של מה בכך, 
מסכן את שלום־חציבור לא פחות — ואפשר אף יותר — מן 
ההורג בכוונה תחילה. המניע של ההורג הוא הקובע — 
על־פי המבחן השווייצי-דיגרמני — את ההבדל בין רצח ובין 
הר׳! רוצח הוא מי שהרג מתוך תשוקה לספק את יצרו 
לדירוג, או מי שהרג מאהבת־בצע או באכזריות מיוחדת. 

ת 1 ) / 0 1 ז 0 ,[ 

,זש 1 *סז ^ 80 .^-£^ 1 ת 6 ן? 8€ ^^ 1950 ,( 1¥ , 110 >^[ 

,■!€| 1 ת 3 עוץו 501 ;* 1957 ,(גרנלניה) 

; 1952 5 ^^€^ 

; 1905 5 ^ 4 

. 5 . 0 ;(צרפת} 1959 ,£ז 1110 ז 1 } ,£ 

מ 0 , 1155£11 מ .ס ;^^* 1958 ,^ £42/4 / 2 >מ/ 7 מ/ז 0 / 0 01111171£5 

.*״ 1950 

יי. ז. 



257 


הריו(אייי), אדואר— הריון 


258 


הרי 1 (ארי 1 ^ אתאי — :זס״זש^! ] 0 ז 3 נ 1 ס ££1 — ( 1872 , 
טרוא— 1957 , ליון), מדינאי צרפתי. לאחר שסיים 
את חוק־לימודיו, בהצטיינות מיוחדת, בש 31 תזז 0 ת £0016 
6 ש £11 נ־ 61 ת 511 ( 1894 ), הורה בגימנאסיות של נאנט וליון, ועד 
מהרה נתפרסם כמלומד, סופר ומרצה. מ 1905 עמד בראש 
המפלגה הראדיקאל־ 
סוציאליסטית. באותה 
שנה נבחר כראש־ 
העיר של ליון ובכהו־ 
נתו זו החזיק עד סוף 
ימיו. ב 1912 נבחר 
כסנאטור מטעם מחוז־ 
הרון. בימי מלחמת־ 
העולם 1 שימש המי¬ 
ניסטר לעבודות צי¬ 
בוריות, הובלה ואס¬ 
פקה בממשלת בריאן 
( 1916 — 1917 ). ב 1919 
נכנס לבית־הנבחרים 
ונבחר כמנהיגה של 
המפלגה הראדיקאל- 
סוציאליסטית. בןןןן. ארואר הריו 

קיד זה החזיק ברציפות ~ פרט לכמה הפסקות קצרות—כמעט 
עד מותו. — אחר מלחמת־העולם 1 שלל הר׳ את מדיניותו של 
פואנקרה׳ וביחוד את תפיסת חבל-הרור ע״י צרפת. ב 1924 
נתמנה ראש-ממשלה ומיניסטר לענייני־חוץ מטעם ה״איחוד 
השמאלי״ — גוש למלחמת-בחירות, שהשתתפו בו הראדיקא־ 
לים, הראדיקאל-םוציאליסטים והסוציאליסטים. כראש-ממשלה 
(יוני, 1924 —אפריל, 1925 ) הירבה הר׳ לטפל בפיצויי־ 
המלחמה הגרמניים ובשאלת פירוק־הנשק הכללי, שטען לו 
בהתלהבות. הר׳ נמנה עם תומכיו הנאמנים של חבר-הלאומים. 
בתקופת כהונתו כראש־ממשלה הכירה צרפת דה־יורה ברו¬ 
סיה הסובייטית. פעמיים נוספות היה הר׳ ראש־ממשלה: יום 
אחד ב 1926 וחצי שנה ב 1932 . ב 1936 נבחר כנשיאו של בית- 
הנבחרים. בעוד הוא משמש בתפקיד זה היה מן הצירים המו¬ 
עטים, שנמנעו ב 1940 מלהצביע על ההצעה, שהעניקה למאר- 
שאל פטן סמכויות מלאות. שנתיים לאחר מכן שלח לפטן 
מכתב-מחאה חריף על מדיניותו האנטי־דמוקראטית. הר' 
ויתר על חברותו ב״לגיון־הכבוד" לאחר שאות־הצטיינות זה 
הוענק למשתפי-פעולה עם היטלר. הוא הושם במאסר־בית 
ע״י ממשלת וישי והוגלה ע״י הגרמנים למחנה־מאסר בסבי¬ 
בות ברלין. — באפריל 1945 , כששוחרר ממאסרו ע״י הצבא 
הסובייטי, חזר הר׳ לצרפת דרך מוסקווה וזכה לקבלת־פנים 
חגיגית בליון, שבה נבחר שוב כראש־העיר. הר׳ נתמנה מחדש 
חבר של "לגיודהכבהד". ב 1946 חזר לבית־הנבחרים, ומ 1947 
ואילך היה נשיאו. ב 1945 נבחר לאקאדמיה הצרפתית. 

הר׳ חיבר שורה של ספרים על נושאים היסטוריים, ספרו¬ 
תיים וביוגראפיים, שהחשובים שבהם הם: 111£ ז 16 ת 11110 ? 
(״פילון היהודי״), 1897 , שזכה בפרס מטעם האקאדמיה הצר¬ 
פתית; 15 מ 31 61563 • 161 מ 11€031 ("הגברת רקאמיה 

וידידיה״), 1904 ; (״לפעול״), 1915 ; ז 66 ז€ ("ליצור"), 
1919 ; 6116 זו< 01 ת 115516 ^ 1 1.3 (״רוסיה החדשה״), 1922 ; -ש 011 ? 
6 ) 013115 ס 1163£$ ) 3 :ו 51113 6 ( 1101 ^ ("על שום מה אני ראדיקאל- 


סוציאליסטן״), 1929 ; מ 6 ׳\ 8661110 16 > 16 ׳\ 1.3 ("חיי בטהר 
בן״), 1929 ; 1115 ? ;ו 68 ית מסץ! (״ליון אינה עוד״, 4 כרכים, 
1937 — 1940 ) ; 11116116 61 011 ^( 1 (״זכות וחירות״), 1946 : 
13£118 (״פעם״, זכרונות, 2 כרכים, 1948 — 1952 ); 165 > 150 ק£ 
44 — 1940 (״אפיזודות, 1940 — 1944 ״, זכרונות מימי מלחמת- 
העולם 11 ), 1950 . 

^ 1932 10171171 £ { )€ ,?ן>ט 05€13 ז 0 .? 

141 014 , 011 ז 1 ;מ .[ .[ ט 0 נזשז 1 ז\/- 5 וט 1,0 .ן 

. 1957 

א. ז, 

הריון (לאט׳ 35 ; 111 > 1 ז\ 3 ז 8 ), המצב שבו נתונה האשה הנושאת 
בקרבה עובר: שם נרדף לעבור — כינויו של 
מצב זה בנקבות של כל מיני היונקים (ע״ע יונקים; 
רביה). 

ראשיתו של ההר׳ בהפריה (ע״ע) ובהשרשה (ר׳ 
להלן), הבאה בעקבותיה, וסופו התקין — בלדה (ע״ע). 
ההפריה באדם מתרחשת כרגיל בחצוצרת־הרחם; כאן נפ¬ 
גשת הביצה, הבאה מן השחלה, באחד מן הזרעינים, שחדרו 
לרחם, ומתמזגת עמו. מסתבר, שתהליך זה מתרחש סמוך 
לאמצע מחזור-הווסת התקין. כ 3 — 4 ימים לאחר מכן מגעת 
הביצה המופרית לחלל-הרחם, וסמוך ליום העשירי (ז״א, 
כנראה, כ 3 שבועות אחר התחלת הווסת האחרון) היא 
נאחזת על־פני רירית-הרחם וחודרת לתוכה — וזוהי ההש¬ 
רשה ( 3110 :זת 13 ש 11 ז 1 ): יתכן, שתהליך זה מבוצע בסיוע 
ההיאלורונידאזה (ע״ע היאלורונית, חמצה), המופרשת מן 
הביצה המופרית. 

ההפריה מפעלת את המכאניזם של התפתחות-הביצה ע״י 
חלוקות חוזרות ונישנות של התא (מיטוזות), וכן היא 
יוצרת — או השלמת — את המנגנון השולט בעיצוב דמות 
העובר ותכונותיו (מערכת הגנים): ואילו ההשרשה היא 
התנאי לאפשרות ההמשך של תהליך-התפתחות זה ע״י יצירת 
קשר בין האורגאניזם העוברי המתפתח ובין אורגאגיזם-האם 
המזין אותו. לגבי התקופה של חיים משותפים אלה — שהיא 
הד.ר׳ — עוסקת ה א מברי ו ל וגיד. (ע״ע) בגילגוליו 
ותולדותיו של העובר, ואילו מחקר ההר׳ — במובנו 
המצומצם והמדוייק — כולל את האנאטומיה, הפיסיולוגיה, 
הפסיכולוגיה, הפאתולוגיה והקליניקה של ה א ש ה ההרה. 
על ראשית התפתחות העובר, התהוות קרומיו — השפיר, 
שק־השתן וקרום-הסיסים ( 1011 ז 6110 ) —, הפיכת רירית״הרחם 



ציור 1 . העריפה; נבט־ארם נניל 14 ימים 
3,1 . עבבות הטרופוב 5 אםט; 2 . סתום חדירת הביצה: 4 . קופסית־ 
הנועדת: 5 . גימיות־דט; 6 . נ 9 וטה ברירית״הרחם 





259 


הריון 


260 


לנושרת והתהוותה של השליה — ע״ע א מ פר¬ 
י 1 ל ויג י ה׳ עמ׳ 871 — 876 . תחילה יוצרת לה הביצה המוסרית 
חלל בתוך רירית־הרחם (ציור 1 ), וחלל זה הולד וגדל עם 
גדילת העובר עד שהוא ממלא את כל חלל־הרחם (ציור 2 , 





זויור 2 . הרחם הטעובר בהרשים הראשו¬ 
נים ?הריון 

1 . שרירי־הרחם: 6,3,2 . ח?קי הנושרח: 
4 . ׳ןרום־הסיסים 



עיור 3 . השפעות הורמונאליות ויחסי־נוט?ים אנרוהריניים נהר׳ 
(ה.=היפופיזה, ש. שחלה) 

נהמשר ההר' נדחית פעילות־ההיפופיזה טפני פעילות־השליה 


וכן ע״ע אמבריולוגיה, עמ׳ 882 , ציור 16 ), ואף זה האחרון 
הולך וגדל עמו (ר׳ להלן). 

ההר׳ התקין נמשך מ 263 עד 270 יום- ובממוצע כ 266 
ימים, מן ההסריה ואילך, ז״א — באשה שמחזור־הווסת שלה 
נמשך 28 ימים — כ 280 יום מהתחלת הווסת האחרון, שהם 
40 שבועות, או 10 חדשי־לבנה, או 9 חדשי־חמה ושבוע־ימים 
("תשעה ירחי־לידה"). רווחי־זמבים קצרים וארוכים 
יותר — מ 260 עד 290 יום — מצויים הרבה בלא שיהא 
בהם משום פאתולוגיה של ההר׳ו על משכי־זמן קצרים או 
ארוכים מזה ע״ע לדה. היפסקות ההר' או הפסקתו זמן 
מרובה קודם סיומו התקין וקודם שהעובר נעשה בדקים 
היא הפלה (ע״ע). 

התהוותו של הר׳ אחר ההפריה ע״י השרשה וקיומו התקין 
של ההר׳ מותנים בהסדר מדוקדק ע״י מערכת הורמונאלית 
מורכבת. אין ההשרשה אפשרית אלא ברירית־הרחם, שהוכ¬ 
שרה לכך בהשפעת הפרוגסטרון המופרש מן הגוף הצהוב 
ושהיא מקויימת ע״י התמדתה'של השפעה זו. הביצה המופרית 
גורמת לקיומו של הגוף הצהוב, שנוצר מן הביח האחרון 
ושמחזיק מעמד כ 3 — 4 חדשים עד התפתחותה של השליה, 
הנעשית בלוטה של הפרשה פנימית ומציפה את אורגאניזם־ 
האם בגונאדוטרופינים, אסטרוגנים ופרוגסטרון( הללו חוזרים 
ומשפיעים גם על השחלה ועליההיפופיזה (ע״ע הפרשה פני¬ 
מית) וגורמים לשינויים הקונסטיטוציוניים האפיינים להר׳ 
(ציור 3 ). 

מן השינדים הללו הבולט ביותר הוא, כמובן, זה של 
הרחם עצמו, ההולך וגדל במידה עצומהז נפח-חללו גדל 
מ 4 — 5 סמ״ק עד כדי 5 — 6 ליטר, ז״א יותר מפי ( 1xxx , 
ומשקלו — מ 50 ג׳ עד כדי 1 ק״ 01 גידול זה מתאפשר ע״י 
התארכות הסיבים של שריר- 
הרחם כדי פי 10 והתעבותם 
כדי פי 3 — 5 , וגם ע״י צמי¬ 
חתם של סיבים שריריים 
נוספים (ציור 4 ). עביה של 
רירית-הרחם כ 05 ס״מ בסוף 
השבוע השני להר׳ וכ 0.75 
ם״מ בסוף החודש השני. 
תהליכי גדילה וצמיחה — 
שהם נובעים בחלקם מהפ¬ 
עלת האונה הקדמית של 
ההיפופיזה — ניכרים בגוף 
כולו: התעבות העצמות, גי¬ 
דול השער, תוספת משקל 
(מ 5 עד 12 ק״ג)ז תופעה 
אחרונה זו באה בחלקה מהת¬ 
הוות תוכן-הרחם (העובר 
ומי־השפיר) ובחלקה מעצי¬ 
רת מים בתוך הרקמוו 4 בלו¬ 
טות התריס ויתר ת י הכליה 
וההיפופיזה הקדמית גדלות 
אף הן במידה ניכרת. הש¬ 
פעות אנדוקריניות בולטות 
אחרות הן: התפתחות-יתר 
של בלוטת-החלב, שמתבטאת 
כמעט בהכפלה של השדיים 













261 


הריון 


262 


ובהתבלטות פיטמותיהסן פיגמנטאציה(הצטברות מלאביו) — 
בהרות חומות ("בהרות־ההר'"), ביחוד במצח ובפנים, פסים 
אדמדמים־צרים("פסי־ההרות"),בעיקר בעור הבטן,הירכיים, 
השדיים והעכוז. כל התופעות הללו חוזרות ונעלמות בדרך 
כלל אחר ההר׳. 

ההר׳ מפסיק את מחזורי השתלה והרחם באשה. בהשפעת 
השינויים האנדוקריניים נמנעים ההבשלה והביוץ של זקיקים 
בשחלה, ולפיכך אין עיבור חל על עיבור. התמדת קיומה של 
רירית־הרחם מבטלת בדרך כלל את הדמם המחזורי, והימנעות 
הווסת בזמנו היא עפ״ר הסימן הניכר הראשון של ההר' 
(במקרים נדירים נמשך דמם מעין הווסת גם באשה ההרה). 
הורמוני־השליה מופרשים בכמויות גדולות בשתן; הפרשת 
הגונאדוטרופינים מגעת למאפסימום תלול בחודש השני של 
ההר׳, הפרשת האסטרוגנים והורמוני הגוף הצהוב מתרבה 
עד סמוך ללידה(ציור 5 ). על מציאותם של הגונאדוטרופינים 

שבועות 


4 8 '2 16 20 24 28 32 36 40 



שבועות 


צמר 5 . הםר? 6 ת הורמגנים נשח) ההרה. 

- גונאתטר 1 פינים 

-פרגנאנריו? (סז הפרונסטרוו) 

.אסטרוגנים (בעיקר אסטריול) 

ג 

בשתן מושתתים מבחן אשהים־צונדק (ע״ע) ומיבחנים 
דומים לו להכרת ההד■. 

העובר הוא גוף בפני עצמו (ציור 6 ), הגדל בתוך גופה 
של ההרה, מתפרנס על חשבונה ונוטל ממנה את כל הדרוש 
לו. התפקיד של פיתוח העובר וסיפוק צרכיו במשך 9 חדשי־ 
ההר׳ מטיל מאמץ מרובה על גופה של האם, המשתקף ברבים 
מאבריה. הרחם הענקי, המגיע בסוף ההר׳ עד לקשת־הצלעות, 
דוחק את אברי הבטן והאגן ומעכב את ההתכווצות החפשית 
של הסרעפת. הלב, המספק דם גם למחזור־השליה, עובד 
משנה־עבודה, מרבד. את רקמת( ומגדיל את נפח־הדפיקה. 
בנפח־הרם באה עליה (בהר׳ תקין עד כדי 20% ). פעולת־ 
הריאות ונפח־הנשימה גדלים; אך בחדשי־הד.ר' האחרונים 
נעשית הנשימה קצרד" שטחית ותכופה יותר. שלפוחית־ 
השתן נלחצת בתחילת ההר׳ ע״י הרחם הגדל ובסופו ע״י 
העובר; גם כמות־השתן מתרבה, והאשדי נוטה להטיל שתן 
לעיתים קרובות. בתחילת ההר' סובלת האשד, לעיתים קרובות 


מחוסר־תיאבון, מבחילה ומהקאת־שחרית, במשך ההר׳ — 
מעצירות, ובסופו יש שהיא לוקה בצרבת. — בדרך כלל טוב 
מצב־רוחה של האשד, ההרר,; אך ההפרעות המצויות מצד 



ציור 6 . ה׳טליה (ריאגראסה): 

מחוורי־הרם הא 0 ר,י והעופרי נפרדים 
1 . וריד־הטבור; 2 . עורק־רטפור: 3 . קרום־הסיסים; 

4 . שפיר; 5 . חלל בידסיסי: 6 . סים: 7 . ׳פכבת־ 

הנסים של הנושרת; 8 . עורק רחמי; 0 . וריד רחטי; 

10 . סיבי־שרירים של הרחם 

אברי־העיכול ומחזור־הדם, וכן הנטיה לשנה, עשויות לפעמים 
להטרידה, ויש שהן ע וכרות את רוחה. 

אבחנת ההר׳ יכולד, להיעשות ע״י מיבחן אשהים־ 
צונדק (ר׳ למעלה) משעברו 3 — 5 ימים מן המועד של הווסת 
הנעדר, ובוודאות כמעט גמורה — משעברו שבועיים אחר 
מועד זה. נוסף על המיבחן המעבדתי מצויים סימני־הכר 
חיצונים, שהם קשורים בעופר: 1 ) תנועות־העובר — הן 
מתחילות בחודש החמישי, ובדרך כלל מרגשת בד,ן האשה 
בכל יום; 2 ) הדפיקות של לב־העובר — הן נשמעות מן 
החודש הששי ואילך; 3 ) חלקי־העופר (החלקים הגדולים — 
הראש והאגן, החלקים הקטנים — הגפיים) — הם ניתנים 
להבחנה ע״י מישוש בטנד. של האשד, במחצד, השנידי של 
ההר׳. כשדפנותיהבטן שמנות מאד או כמות מי״ד,שפיר מרובה 
מן הרגיל, או כשיש גידול בבטן, יש שאי־אפשר להגדיר 
את ההר׳ במחציתו השניה ע״פ הסימנים הללו: במקרים 
אלה אפשר להבחין בעופר ע״י צילום־רנטגן של בסן־האשה. 
על האפשרות של הבחנת עובר־זכר ועובר־נקבה ע״ע מ י ן. 

הטיפול באשה הרה. הדיר׳ הוא תהליך טבעי, 
שאינו דורש טיפול מיוחד, ובדרך כלל אינו צריך להביא 
שינוי יסודי באורח־חייד, ובעבודתד, הרגילה של האשה. 
שומר. עליה להימנע ממאמץ פיסי מופרז, וכן מנסיעות 
וטיולים ממושכים, שעלולים להביא לפעמים לידי הפלה או 
לידד, מוקדמת. רצוי, שכל אשה הרה תיבדק מזמן לזמן 
ע״י רופא, שמא חלה סטיה מן המר,לך הטבעי של ההר', 
שעשויה לפגוע בבריאותם של האשד. והעובר ושמחייבת 
טיפול מיוחד. ברוב הארצות הנאורות קיימים מוסדות־ 
בריאות ממשלתיים לבדיקתן של נשים הרות ולהדרכתן. 

הר׳ מ ר ו ב ה־ ע ו ב ר י ם הוא מצב, שבו נמצאים ברחם 
יותר מעובר אחד. תאומים יכולים לדייווצר משתי ביצים, 











263 


הריון 


264 


שהשחלה הבשילה והפרישה אותן בעת ובעונה אחת ושהופרו 
יחד — תאומים דו־ביציים, או מביצה אחת, שנתפלגה לשתים 
בשלבים הראשונים של התפתחותה אחר הפרייתה — תאומים 
חד־ביציים או זהים. האבחנה ביו דו־ביציים וחד־ביציים 
אפשרית אחר הלידה על סמך מבנה־השליה: לאחרונים — 
בניגוד לראשונים — קרום־סיסים משותף. השכיחות של 
לידת־ תאומים באדם היא ב 1 ל 80 לידות רגילות, של 
לידת־שלישיה — כ 1 ל 7,000 — 6 (= ל ^ 80 ) לידות, של 
לידת־רביעיה — כ 1 ל 2 /ז מיליון (= ל ^ 80 ) 1 ידועים גם 
מקרים בודדים של לידת־חמישיה (וע״ע תאומים). 

הר׳־שלא־במקומו (הר׳ אקטופי, מיור מחוץ 
ל־, ו? 0 ^ג x6 , מקום). בהו" תקין מועברת הביצה המופרית 
מן השחלה וחלל־הבטן דרך חצוצרת־הרחם ע״י תנתת 
הריסים של תאי־האפיתל של החצוצרה < היא מגעת לחלל־ 
הרחם ומשרישה בדפנה מסיבות שונות יש שהעברה זו מת¬ 
עכבת או נעצרת, ואין הביצה מגעת למקום־יעודה התקין, אלא 
משרישה בדרכה באחת מן הנקודות שבין מקום־עקירתה מן 
הזקיק שבשחלה לבין חלל־הרחם: בשחלה עצמה, בחלל־ 
הבטן, בחצוצרת־הרחם או בקטע של החצוצרה החודר את 
קיר־הרחם. שכיחותו של הר׳־שלא־במקומו היא, לפי אומדן, 
1 ל 200 — 300 הר״ז ב 95% של מקרים אלה מקום ההשרשה 
הוא בחצוצרה. הר׳ אקטופי אינו יכול להגיע לידי סיום 
תקין, וברוב המכריע של המקרים התפתחותו נפסקת בחדשים 
הראשונים. העובר המתפתח בחצוצרה עשוי למתוח אותה עד 
שהיא נקרעת. היפסקותו של הר׳־שלא־במקומו מלווה כמעט 
תמיד בפרץ־דם בחלל־הבטן ובזוב־דם או בהפרשה דמית מן 
הרחם דרך הנרתיק. שפך־הדם הפנימי עשוי לסכן את חייה 
של ההרה, ולפיכך כל מקרה של הר׳־שלא־במקומו טעון 
טיפול כירורגי. 

הפאתולוגיה של ההר׳. בתקופת־ההר׳ יש להבחין 
שני סוגים של הפרעות; א) מחלות שנגרמו ע״י ההר׳ו 
ב) מחלות שנתפתחו בלא קשר להר׳. 

א) ריבוי־רוק ושיהוק הן תופעות שכיחות במחצה 
הראשונה של תקופת־ההר׳. אע״פ שהן לפעמים 
מטרידות הרבה את ההרה, אינן מסוכנות, ולאחר זמן־מה הן 
חולפות מאליהן. הקאת־ההרות צו 65 מ 61 ) 

היא ההפרעה המצויה ביותר ב 3 החדשים הראשונים של 
ההר׳ן כ 70% — 50 מן הנשים ההרות נפגעות בה (ע״ע הקאה). 
צורתה הרגילה היא הקאת־שחרית — כלומר, הקאח בשעות־ 
הבוקר המוקדמות, קודם האכילה ז היא חוזרת פעם־פעמיים 
במשך היום. תופעה זו תחילתה עפ״ר בשבוע ה 4 — 5 להר׳, 
והיא פוסקת בחודש ה 3 — 4 גם בלא ריפוי. אם ההקאה באה 
לעיתים תכופות יותר, היא לובשת את הצורה של ההקאה 
היתד ה או המתמדת; כל אוכל ומשקה מוחזרים דרך 
הפה, וגם בין הקאה להקאה חשה החולה נטיה להקיא) היא 
סובלת מנדודי־שנה ומשקל־גופה יורד. מצב זה דורש טיפול 
באמצעים אורגאניים ופסיכיים, שהשפעתם שונה בכל מקרה 
ומקרה. תחילה מנסים לשפר את מצב־החולה ע״י שכיבה 
ומרגוע וסמי־הרגעה קלים. במקרים קשים יותר יש להעביר 
את החולה לבי״ח, וברוב המקרים די בשינוי־הסביבה כדי 
שתיפסק ההקאה תוך ימים אחדים. אם אין שינוי לטובה — 
נדרש טיפול רפואי בסמים מרגיעים ומשככים, וביחיד בטיפים 
של תמיסת גלוקיזה, שמזילים לתוך הווריד (עד כדי ליטר 
אחד), אגב הפסקת האכילה והשתיה לימים אחדים. תיצא^יו 


של טיפול זה הן כמעט תמיד טובות. אם מצב־האשה מחמיר 
למרות הטיפול, אין ברירה אלא להפסיק את ההר׳, אך בשנים 
האחרונות נעשו מקרים אלה נדירים ביותר, 

ההפרעה החמורה ביותר, המצויה במחצה השניה של 
תקופת־ההר׳, היא רע ל ת־ ה ה ר׳, המתבטאת באחת מ 2 
צורות; ט ך ם־ א ק ל מ פ ם י ה ואקלמפסיה (מיוו׳ 
הברקה)! מחלת הטרם־אקלמפסיה עשויה להופיע מן החודש 
ה 5 להר׳ ואילך, אך היא שכיחה יותר אחר החודש ה 7 , מסימני 
הטרם־אקלאמפסיה; עליה מהירה של המשקל — למעלה מחצי 
ק״ג לשבוע — כתוצאה מאגירת נוזלים בגוף והתהוותה של 
בצקת; עליית לחץ־הדם מעל ל 140/90 ועד כדי 200/100 ( 
הופעות חלבון בשתן( כאבי־ראש, סחרחורת, הקאה חזקה( 
שינויים בקרקעית־העין והפרעות הראיה — ניצנוצים והופעת 
כתמים שחורים בשדה־הראיה, ירידת חדות־הראיה. אם אין 
הטיפול המונע (ר׳ להלן) מצליח לתקן את המצב, עלולה 
המחלה ליהפך לאקלאמפסיה ממש, שסימנה הבולט — התקפים 
של התכווצויות ממושכות של השרירים(עוויות טוניות וקלו־ 
ניות) תוך כדי נטילת התחושה וההכרה. התופעה דומה להתקף 
של אפילפסיה! ההתקף נמשך מחצי־דקה עד דקה ומסתיים 
בתרדמה עמוקה עד בואו של ההתקף השני; ההתקפים 
יכולים להישנות כמה פעמים. שעות אחדות אחר גמר 
ההתקפים מתעוררת החולה בלא לדעת מה שאירע לה. 
באקלאמפסיה לחץ־הדם עפ״ר גבוה, הדופק רך זמהיד, חום־ 
הגוף לפעמים נורמאלי ולפעמים עולה עד ״ 40 ( הפרשת־השתן 
מצטמצמת, והחלבון בשתן מגיע ל 1 ) 4070 — 10 . 

האקלאמפסיה היא הפרעה חמורה מאד, שכרוך בה סיכון 
לחייהם של האשה והעובר כאחד. היא מופיעה ב 1 ל 500 — 800 
הר", במחצית מספרם של המקרים במשך תקופת־ההר׳ 
(בחדשיו האחרונים), ב 30% של המקרים אין היא מתרחשת 
אלא בשעת־הלידה, וב 20% — אף אחר הלידה. סיבותיה 
עדיין לא הובררו כל צרכן, למרות ריבוי התאוריות (הפר¬ 
עות של חילוף־החמרים, של פעילות העצבים או הכליות ז), 
שהוצעו להסברתה. הטיפול המונע מסתמך על בדיקות 
שיטתיות של לחץ־הדם, משקל־הגוף, חלבון־השתן וכד', 
שנעשות מפרק לפרק באשה ההרה, כדי לעמוד על הופעת 
הסימנים הראשונים של טרם־אקלאמפסיה. שכיבה, מרגוע, 
דיאטה וכד׳ מסוגלים ברוב המקרים לבטל את הטרם- 
אקלאמפסיה, ואילו כשסימניה הולכים וגוברים וסכנת אק־ 
לאמפסיה נשקפת לאשה ולעובר —־ נעשית הפסקת ההר׳, 
ע״י גרימת לידה מוקדמת או ע״י חיתוך קיסרי, הכרחית. 
הודות לטיפול המונע נעשו המקרים של הכרח זה, וכן של 
מיתה מחמת אקלאמפסיה, נדירים. 

ז ו ב-ד ם בהר׳. במחצה הראשונה של תקופת־ההר׳ 
קשורה התופעה של ז 1 ב־דם בהפלה (ע״ע) או בהר׳- 
שלא־במקומו (ר׳ למעלה, עמ׳ 263 ); במחצה השניה 
של תקופת־ההר׳ הסיבה של זוב־הדם היא עפ״ר ש ל י י ת¬ 
פתח או היפרדות מוקדמת של השליה. 

ש ל י י ת ־ פ ת ח ( 13 ז 1 ' 3€ ' 1 ק 3 ]ת 13€€ ק). ההשרשה התקינה 
של הביצה המופרית (ר׳ למעלה, עמ׳ 260 ) מתרחשת בדופן 
של חלק־הרחם העליון, ושם מתפתחת השליה(ציור 2 ; ועיין גם 
ערך אמבריולוגיה, עמ׳ 882 , ציור 16 ). אך לפעמים נאחזת 
הביצה בחלקו התחתון של הרחם (״השרשה נמוכה״, ציור 7 ), 
והשליה עלולה להגיע עד פי־הרחם הפנימי ("הפתח") 
וגם לכסות חלק ממנו, או אף את כולו (ציור 8 ). מצב זה, 



265 


הריץ 


266 



ציור 7 . השרשה נמוכה של הש?יה ציור 8 . ש 5 יית־םתח ש?נוח ציור 9 . היפרדות מוקדסת ש? ה׳ט^יה: 

ההינתהות התחילה בטרכו השליה 


ששכיתותו היא 1 ל 200 — 300 לידות רגילות, איבו מאפשר שאינה הרה, מאחר שההד׳ מפחית את כוח־התנגדותו של 

הר׳ תקין עד סופו; הוא גורם לכך, שבחדשים האחרונים הגוף למחלות. בשעת מגפת־שפעת באונאסיה ניברת בנשים 

של ההד׳ כלי־הדם של הרחם והשליה בפתחים, והדם שותת הרות נטיח יתרה לתחלואה ולתמותה. גם לעובר צפויה םכנה 

החוצה דרך צוואד־הרחם והנרתיק. כל מקרה כזה טעון ממחלת־האם: חידקים ורעלנים, שנמצאים בגופה של האשה 

אישפוז, מאחר שבכל רגע עשוי להתרחש זוב־דם קשה, החולה, עשויים לעבור אל העובר דרך השליה ולגרום לידה 

שמחייב התערבות־ריפוי מיידית. בדרך כלל משתדלים לדחות מוקדמת או הפלה מחמת מיתתו של העובד ברחם אמו. 

את ההתערבות עד כמה שאפשר, כדי להגדיל את הסיכויים בנשים, שחלו באדמת ( 6113 נ 111 ז) ב 3 חדשי־הריונן 
לילד בן־קים• אך אם פרץ הדם בזמן ההר׳, אין דדך טובה הראשונים, נמצאו הילודים ב 25% מן המקרים נגועים בלקות־ 
להצלת האשה והעובר זולת חיתוך קיסרי דרך הבטן אגב התצורה, כגון: ירוד, םומי־לב,חרשות־אילמות ועוד< מפני־כן 
עירוי דם בכמות מרובה בשעת הניתוח. מוצדקת מבחינה רפואית הפלה מלאכותית במקרים אלה — 

היפרדות מוקדמת של השליה (ציוד 9 ). גם אם אין ההורים מוכנים לקבל עליהם את האחריות ללידתו 

בהצמדה תקינה של השליה אל החלק העליון של הרחם של ילד בעל־מום. 

יש מקרים, שבהם מתחלת השליה להיפרד מדופן־הרחם בעבר נחשב ההר׳ גורם מזיק ביותר לחולת־שחפת. 
קודם יציאת העובר. כשתהליך זה מצטמצם בשטח קטן, היום מתגבשת הדעה, שלגבי מהלך השחפת אין הבדל בין 

תוצאותיו אינן ניכרות; אך במקרים מועטים משתרעת אשה הרה לשאינה־הרה, ושאין המחלה מחייבת את האשה 

היפרדות השליה על־פני שטח רחב, ואז מופיע זוב־דם להימנע מן ההר׳ או להפסיקו. אף הטיפול בחולת־השחפת 

חזק, ואילו אספקת הדם לעובר לוקה, ולעובר נשקפת אחד הוא להרה ולשאינדדהרה. 

סכנת חנק. הטיפול מכוון להחזיר לגוף ע״י עירוי את הדם על העגבת מבחינת השפעתה על האשה ההרה ועל 

שהלך לאיבוד, וכן לשחרר בהקדם האפשרי את העובר מן העובר — ע״ע עגבת. 

הרחם, כדי להצילו(אם עודו חי) וכדי לאפשר לשריר־הרחם מן המחלות הלא־מידבקות נחשבו בעבר מחלות־ 
להתכווץ ולסגור את כלי־הדם שנקרעו; במקרים קשים הלב כמסוכנות ביותר לאשה ההרה. בתקופת־ההר׳ עובד 

החיתוך הקיסרי הוא הטיפול הטוב ביותר. על היפרדות הלב עבודה יתרה, ובשעת הלידה עומד הוא במיבחן קשה. 

מוקדמת של השליה בשעת הלידה ע״ע לדה. אעפ״כ הוכח, שגם הלב החולה מסתגל יפה ברוב המקרים 

על בעיית ם ו ג־ ה דם ־ 1 ( 11 באשה הרה — ע״ע דם, למאמצים היתרים של ההר׳ והלידה, ורק לפעמים מגיע הלב 

סוגי־, עמ׳ 730 — 732 , למצב של אי־ספיקה. אבחנה מוקדמת של המצב, פיקוח 

ב) מחלות שלא בקשר להר׳ נעשות אף הן מתמיד עליו וטיפול מתאים הפחיתו הרבה את שיעור הסי- 
בתקופת־ההר׳ בעיה רפואית במקרים, שבהם קיים יחס־גומלים בוכים והתמותה בהרות חולות־לב, ורובן מצליח היום להביא 

בינן ובין ההר': יש שהן מסכנות את חיי האשה ההרה או את הריונן לידי סיום תקין ולידי לידה תקינה בלא שתחול 

את חיי ולדה או את חיי שניהם, דש שההר׳ גורם להחרפתה הרעה במצבן. 

של המחלה. יתר לחץ־דם מהותי (ע״ע מחזור־הדם), שהאשה 

מחלות מידבקות חמורות מזיקות להרה יותר מלאשה כבר סבלה ממנו קודם ההר׳ או שהתפתח בתקופת־ההר׳, 



267 


הריון 


268 


נעשה גורם חמור כשמופיע חלבון בשתן, ב מן המקרים 
עלולה להופיע רעלת־ההר׳ן תמותת העוברים מגעת עד 5% 
במקרים קלים, ובמקרים רצינים — עד 20% . מנוחה היא 
התרופה היעילה ביותר לאשה סובלת מלחץ־דם גבוה, אם 
לחז־הדס מוסיף לעלות, יש להכניס את האשה לבית־חולים, 
וטיפול רפואי מתאים מאפשר ל% מן ההרות החולות ללדת 
ילדים בריאים ללא סיבוכים לעצמן. אם למרות הטיפול חלה 
החרפה במהלד־המחלה ~ הכרחית הפסקת ההר׳ בלא להת¬ 
חשב בסיכויו של העובר להיות בן־קים או לא. 

מ ח ל ו ת - פ ל י ו ת נחשבו בעבר כשוללות אפשרות של 
הד׳ ולידה תקינים, גם בקשר לכד נתברר בדור האחרון, 
שאם נזק־הכליה הוא קל — אפשר ברוב המקרים להמשיך 
בהד׳, ובלבד שבכל זמן ההר׳ תהא האשה נתונה להשגחה 
מעולה של רופא. אם חלה הרעה במצבה — יש להכניסה 
לבית־חולים! אם למרות הטיפול אין המצב משתפר — 
הכרחית הפסקת ההר׳. 

ח ם ר־ ד ם והר׳. מאחר שמיהול מסדים של הדם 
הוא תופעה פיסיולוגית בהר׳ (ר' למעלה, עט׳ 261 ), אין 
קובעים אבחנה של חסר־דם בהר׳ אלא כשההמוגלובין 
פוחת מ 10 ג׳ ל 100 סמ״ק או כשמספר הכדוריות האדומות 
יורד עד למטה מ 3.5 מיליונים. אנמיות־מהר׳ מצויות ביותר 
בחדשים ה 6 — 8 , בעיקר מחמת חוסר ברזל בדיאטה — העובר 
צולד ברזל מגופה של אמו —, וכן בתנאי היגיינה ותזונה 
גרועים (ע״ע דם, עמ׳ 708 — 711 ), 

הסברת (ע״ע) היא מחלה, שבה מתגלית השפעה מזקת 
הדדית בין האם ובין פרי־בטנה: מצד אחד, משפעת הסכרת 
לרעה על העובר, ומצד שני מחמיר ההר׳ את המחלה, 
משהונהג הטיפול באינסולין (ע״ע) נשתפרו הרבה סיכוייה 
של האם. ומקרי־מוות של הרה חולת־סכרח נדירים היום 
ביותר. אד שיעור התמותה של העוברים והילודים מאמהות 
כאלו נשאר גבוה — כ 20% . 

א. סדובסקי, תורת המיילדות. 1955 ! וע״ע לדה: ביבל. 

א. ס. 

ה ה ר׳ ב מ ק ו ר ו ת היהודיים. הפועל "הרה" והמלים 
הנגזרות ממנו נזכרים 58 פעמים בתנ״ך. בצד תיאורו 
של ההר׳ כמקור של אושר והצלחה מוזכר גם הצער שבהר׳ 
(בר׳ ג, טז) ונזכרים גם אסונות בגמר ההר׳ והפלות. 

לפי חוק-התורה היתה האשה ההרה מוגנת במיוחד מפני 
פגיעות (שט׳ כא, כב); החוק מזכיר בפירוש הפסקת הר' 
ע״י דחיפה או מכה. פגיעה זדונית באשה הרה נזכרת בשירה 
המקראית כשיא האכזריות ("על בקעם הרות", עמ' א, יג ן 
ור׳ גם מל״ב ח, יב? הו׳ יד, א). 

את העובדה של קיום-הר׳ היו קובעים אחר שלושה חדשים, 
כשהגדלת הרחם היתה ניתנת לוויתא ע״י בדיקה חיצונית. 
כך, למשל, נודע אחר פרק-זמן זה, שתמר הרה("ויהי כמשלש 
חדשים", בר' לח, כד), וכך היא גם דעתם של חכמי־התלמוד 
(נידה, ח', ב׳! יבמ׳, ל״ז, ב׳ [לפי ר׳ אסי — "תשעים 
שלמים״, לפי ר׳ יוסי — "אפילו רובו של ראשון ורובו של 
אחרון ואמצעי שלם"]). הוראות מיוחדות בנוגע להתנהגות 
בתקופת־ההר׳ אינן נזכרות בתנ״ך. המקרא אף לא ניסה 
לפענח את המיסתורין של ההר׳ -- כפי שניסו לעשות 
חכמי התלמוד, הן ע״י תצפיות נכונות והן באמצעות סברות 
דמיוניות, במובן זה אפייני הוא הפסוק: "...אשר עשיתי 
בסתר, רקמתי בתחתיות ארץ — גלמי ראו עיניד...״'(תה׳ 


קלט, טו—סז)! וייתכן שלהר׳ מתכוון גם הפסוק: "כאשר 
אינך יודע מה דרך הרוח כעצמים בבטן המלאה..." (קה׳ 
יא. ה). 

בתלמוד נזכרת העובדה, שעם התחלת ההר׳ נפסק 
הווסת ("דם נעכר ונעשה חלב" [נידה, ט׳, א׳)). אמנם, 
חכמי־התלמוד הניחו, שהר׳ עלול להתרחש לפעמים בנערות 
צעירות גם קודם התחלת הווסת (סנה׳, ס״ט, ב׳). כן הובעה 
הדעה, שהר׳ בגיל צעיר ביותר הוא מסוכן ליולדת, ובמקרה 
זה התירו להשתמש בשעת הזיווג באמצעי למניעת ההר׳ 
("משמשות במיד׳ ניבט', י״ב, ב׳]). 

ההפרעות הסובייקטיוויות בהר' מתוארות במלים "ראשה 
כבד עליה ואבריה כבדין עליד," (בידה, שם). הכתמים 
המופיעים לפעמים בתחילת ההד' משנים את מראה הפנים 
וצבעם (שהש״ר, ב׳, ל״א). בין ההרגשות הסובייקטיוויות 
ייחסו חשיבות מרובה — ומוגזמת, לפי ידיעותינו היום — 
לתשוקות מוזרות של האשה ההרה למאכלים וריחותיהם. 
אי־מילוין של תשוקות אלו נראד, התז להם ככרוך בסכנה 
מרובה כל-כך לוולד ולאם, שהסכימו להאכיל אח ההרה 
אפילו בשר־חזיר, ואפילו ביום־הכיפורים (יומא, פ״ב, א'). 
הובעה הדעה, שכמה תכונות גופניות ותכונות־אופי של 
הילודים מושפעות ע״י מיני־ד/מאכלים, שהאשה אוכלת בזמן 
ההר׳, באופן שלפי מיגים אלד, עשויים להיוולד זוללנים, 
דולפנים (שעיניהם זולפות), ריחנים, בשרנים וכד׳(כת׳, ס׳, 
ב׳—ס״א, א׳)! נזכרים גם מינים של מאכלי־דגן קלים, 
שהיו נוהגים ליתן למעוברות("רקיקיד [שמו״ר, ג׳,ה׳)). על 
חיי־האישות בזמן ההר' מובאת הדעה*. "שלושה חדשים 
הראשונים — תשמיש קשה לאשר, וגם קשה לוולד, אמצ¬ 
עיים — קשה לאשר, ויפה לוולד, אחרונים — יפה לאשה 
ויפה לוולד, שמתיד כך נמצא הוולד מלובן ומזורז" (נידד" 
ל״א, א׳). יש לציין, שגם אריסטו גורס, שתשמיש בתקופה 
האחרונה של ההר׳ מזרז את תהליד־הלידה, ועל־כן הוא 
ממליץ עליו, ואילו סורנוס (ע״ע) סובר, שתשמיש יש בו 
משום נזק במשך כל זמן ההר׳. 

רוב ההוראות התלמודיות להרה בדיאטד, ובהתנד׳גות 
כללית היו מכוונות להבטחת תקינותו* של ההר׳ ולמניעת 
ההפלה (ע״ע). על ההפלה המלאכותית, שהיתה רווחת ביוון 
העתיקה, לא מדובר בתלמוד! מסתבר, שגם המונח "כוס 
של עקריך (שבת, ק״י, א׳) אינו מתייחס לסמים הפועלים 
נגד הד,ד', אלא לתרופד, לזוב-דם (״עקריך = שרשים, 
עשבי־מרפא [כמו בספרות הרפואית של יה״ב]). לשמירה 
נגד הפלות השתמשו גם בסגולות, שתלו על הצוואר("יוצאים 
באבן-תקומה בשבת" [שבת, ס״ו, ב׳]). מניעת-ד,הר׳ נזכרת 
אף היא רק לפעמים רחוקות: בעניין הצעירות שלא הגיעו 
לפרקן (ד׳ למעלד,)! בסיפור על שפחותיה של קלאופטרה 
המלכה (בידה, ל׳, ב׳ ["סמא דנפצא", לפי פירוש רש״י: 
״סם שמפלת בו ומנפצא כל זרע שבמעיים״]). — חכמי- 
התלמוד ידעו את המועד במחזור-ד״ווסת, שבו עלולד, האשד, 
להתעבר: "אין אשה מתעברת אלא סמוך לווסתה" (נידה, 
ל״א, ב') — דעה, שנתחדשה במאה ה 20 ושממנה הוסקו 
מסקנות במטרה הפוכה: מניעת-ההר׳ ע״י ויסות זמני'ד,זיווג.— 
הפליאד, הביולוגית של ההר׳ בידונד, בתלמוד באריכות 
ובמשלים הרבה (נידר" ל״א, א׳), בתורת המחשה לפסוק 
"עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר" 
(איוב ט, ט). 



269 


הריון—דזרינג, אולד 


270 


בספרות העברית של יה"ב. רוב הנתונים על 
ההר׳ נטולים מן המורשת של רפואת־יוון ואינם מצטיינים 
במקוריותם. ב״פרקי משה" (מאמר ט״ז) להרמב״ם מובא, 
ש״הזמן אשר ישלם בו יצירת העובר שלושים וחמשה יום 
או ארבעים וחמשה יום״ — בהתאם לגאלנום ושלא כתלמוד 
(סטיות כאלו מדעת התלמוד ברפואה נמצאות ברמב״ם גם 
במקומות אחרים [ע״ע הקזה]). חומר מלוקט על ההר׳ 
נמצא בספר "שערי השמים"(הנתיב הרביעי, ערך רחם) לר׳ 
מאיר אלדבי (ע״ע). "ספר הנסיונות" (כ״י), המיוחם לר׳ 
אברהם אבן עזרא (ע״ע), דן גם בהר׳ על דרך הריפוי המגי. 
בצד פרקים על סיוע להר׳ ועל שמירתו נמצאים בו" גם 
הפרקים: "במה שימנע ההר׳"* "במה שיפיל העובר". המחבר 
מביא "מירשמים" משלו, המתחילים במלים "אמר המנסה", 
ובהם הוראות לקיטור בעשבים ולהכנסת פתילה משורש 
מסויים, בהם "יפיל העובר מיד". נמצא בו גם פרק על 
מניעת־הר׳: "יש במוח האפעה דומה לאבן, ואם יתלה על 
אשה לא תלד" (בשם דיוסקורידס [ע״ע]). 

מן המקורות העבריים המאוחרים יותר דן טוביה 
בהן(ע״ע) (מעשה טוביה, ויניציאה, 1707 , דן• קל״ז) בטונד 
טעם ב״המקרים הרעים אשר יקרו לנשים בשלושת החדשים 
הראשונים והאחרונים להריונם") הוא מזכיר את "תיעוב 
האוכל", ההקאה, ועוד, מזה, ואת הסיבוכים בוורידי־הרגליים 
ובתפקודי־הכליות, מזה. 

וע״ע אמבריולוגיה, עמ׳ 882 — 884 . 

ס, פרלמן, מדרש הרפואה, ג׳, תרצ״ד, 117-12 יד. ליבוביץ, 

ספר דנסיונות המיוחס לר׳ אברהם אבן עזרא (ב״הרופא 

העברי״, 1953 , 159-151 )! , 01155 ז? .! 

. 440-448 , 1911 

יה. ל. 

( 1848 — 1909 ), בעל־הון אמריקני! מ״מלכי־הרכבות" 

באה״ב, הר׳, בנו של כומר אנגליקני, פעל במשרדו של 
סרסור־בורסה בניו־יורק וכבן 22 נכנס לבורסה כחבר. הוא 
התעניין ביחוד בעסקי הרכבות האמריקניות, וב 1887 נבחר 
כסגן־ הנשיא של חברת־ רכבות חשובה במדינת אילינוי. 
הודות לתמיכת הבאנק של קון, לב ושות׳ (ג 1 ש £0 
. 00 85 ), שבראשו עמד יעקב שיף (ע״ע), הצליח הר׳ לארגן 
מחדש את החברה של £1 ג 0 ז! 0 1131 ו €1£ ג? מ 10 ת 11 , שקישרה 
את עמק־המיזורי, דרך ךנור (ע״ע), אל החוף המערבי של 
אה״ב, והיתה קרובה אז לפשיטת־רגל. ב 1901 השתלט הר׳ על 
ה ץמצמומסס 301£10 ? ת־ 11161 ט 80 , שבבעלותה נמצאו קו־הרכבת 
של ניו־אורלעז-סאן־פראנסיסקו וקווי־ספנות במיסיסיפי 
ובחוף המזרחי' של אדי״ב. לעומת זר. נכשל הר׳ באותה שנה 
בנסיונו להגיע לידי השפעה מכרעת בחברת המז 701-1110 < 
0 ; 301£ ?, שמסדי״ב שלה עברו סמוך לגבול הצפוני 
של אה״ב וקישרו את המזרח אל האוקיינוס השקט. כישלון 

זד. הביא לידי סכסוך חמור בין הר׳ ומתחרד.ו, ג׳. ג׳. היל 
(ע״ע), ולידי משבר בבורסד. בניו־יורק. רבים ביקרו בחריפות 
את דרכי התנהגותו של הר׳, הקונגרס ערך חקירד. בדבר 
וד,נשיא תאודור רוזולט (ע״ע) הביע תרעומת על הר׳ בעניין 

זה. — בשעת מותו של הר׳ במצאו ברשות הברתו כ 0 ( 100xx 
ק״מ של מסילות־ברזל, 

; 1915 . 2 

. 1922 .ס 


הדמן, ו<ים א(.ךל — ת 3 ת 11 ־ 1 ז ££3 — 
(נו׳ 1891 , גיו־יורק), איש־עסקים ומדינאי אמרי¬ 
קני ז בנו של אדוורד הברי הרימן (ע״ע). אחר סיום 
לימודיו באוניברסיטד. של ייל התמסר הר׳ לעסקים, ובמשך 
שנים הרבד. עמד בראש הד.נהלוח של שתי חברות מסה״ב: 

1 ) 03 ' £3111 301£10 ? 17111011 ו 1 ) 03 ' 113111 31 ־ 0611£1 111111013 . 

ב 1917 אירגן הר׳ חברה לבניית־ספינות בשם : €113111 ז 6 ^ן 
01-311011 ק- 001 :£ת 11£11 ט( 1 ס 5111 , ועמד בראשד. עד 1925 . ב 1920 
יסד באנק להשקעות, שנתמזג לאחר מכן עם מוסד באנקאי 
אחר, ונעשה צמיזוגו, בשם 111131181 ־ 1 ־ 931 , 5 ־ 1161 :) 61-0 ס״זסזש 
ץת 3 גןרת 00 , מחשובי הבאבקים להשקעות בארי״ב. ב 1933 , עם 
עלייתו של פרנקלין ד. רוזולט (ע״ע) לנשיאות של אה״ב, 
צמצם הר׳ את פעילותו בעסקיו והתחיל מתרכז בעבודה 
מדינית, הוא היה מן הראשונים והמועטים שבבעלי־ר.רכוש 
הגדולים באה״ב, שקיבלו באד״דה את המדיניות הסוציאלית 
של רוזוולט ושיתפו עמו פעולה. תחילה מילא הר׳ תפקידים 
ממשלתיים חשובים בשדה־ר״כלכלה בארצו. ב 1941 נשלח 
לבריטניה ואח״ב לברית־ר.מועצות לשם הבר.לת משא־ומתן 
עם מדינות אלו בעניין הסיוע הכלכלי, שאה״ב התעתדר. 
להושיט להן, ב 1942 — 1946 מילא שליחויות דיפלומאטיות 
ראשונות במעלה; ייצג את אה״ב בפגישה עם סטאלין 
וצ׳רצ׳יל במוסקווה ב 1942 ! כיהן כשגריר במוסקוור.( 1943 — 
1946 ) ובלונדון ( 1946 ), והשתתף במספר ועידות בין־ 
ממשלתיות, בכללן של יאלטה וטהראן. ב 1946 — 1948 , בתקופת 
נשיאותו של הרי ס. טרומן(ע״ע), שימש הר׳ כשר־המסחר.— 
בזכות נסיונו המעשי של הר׳ בשטח־הכלכלה, נסיובו 
הדיפלומאטי העשיר ואדידתו למדיניות סוציאלית מתקדמת, 
נראה הר׳ בעיני רבים, בכללם טרומן, כמועמד רצוי לנשיאות 
של אה״ב מטעם המפלגד, הדמוקראטית. ב 1954 נבחר, כמועמד 
הדמוקראטים, כמושלה של מדינת ניו־יורק וכיהן במשרה זו 
ארבע שנים. ב 1958 שימש הר׳ שוב מועמדם של הדמוקראטים 
לאותו תפקיד עצמו, אך נוצח בבחירות ע״י יריבו הרפוב¬ 
ליקני, נלסון א. רוקפלר. 

כ. א. 

הרעג, א 1 ל 1 -^ 11 ת 31£190 ׳ 1 ע£— ( 1918-1834 ), פיסיו¬ 
לוג גרמני. הר׳ היה פרופסור לפיסיולוגיד. בווינה 
מ 1865 , בפראג מ 1870 ובלייפציג מ 1895 , תחילד. עסק בחקר 
מכאניזמי־הנשימה וד,שפעת הנשימה על מחזור-ד.דם. אחר־ 
כך פנד. לפיסיולוגיה — בפרט לאלקטרופיסיולוגיה — של 
מערכת־העצבים והשרירים ולנורופייסיולוגיד. ולפסיכופיסיו* 
לוגיה של החושים, וביחוד של הראיה. הר׳ שלל את חוק־ 
היסוד הפסיכופיסי של פכנר (ע״ע). כד,וגד,-דעות בביולוגיר. 
דגל בעקרון ההורשה של התכונות הנרכשות וראה ב״זיכרון" 
את תכונתו הסגולית וד״מובהקת של החומר החי ואת המפתח 
להבנת האונטוגנזד. וד,פילוגנזד. כאחת. בחקר הראיד. העמיד 
מול התאוריה ה״אמפיריסטית" של הכרת החלל והמרחב 
מייסודו של הלמהולץ (ע״ע) את התאוריה ה״נאטיוויסטית", 
ומול התאוריה השלש־צבעית של ינג־הלמהוא בהכרת 
הצבעים — שר.יא תורד. פיסיקאלית־אובייקטיוויסטית — את 
התאוריה של 3 זוגות הצבעים הנגדיים, שד.יא תורה 
פסיכולוגית-סובייקטיוויסטית. הוויכוח בין בעלי שתי התורות 
הללו בנוגע להכרת־ד׳צבעים היד. מאז ועד היום אחת 
מנקודות־המוקד של המחקר בפסיכופיסיולוגיד. של החושים 
(ע״ע ראות). 



271 


הרינג; אולד — הרינגטון, ג׳ימז 


272 


מחיבוריו: -לתטל 111£ שית 31186 .£ 31$ 15 ת)ל 13€ >ש 0 .לס 
שנ £1 ] 13 ל ת£: 15161:1 ת 83 ז 1.0 > 1100 ("על הזיכרון כפונקציה כל¬ 
לית של החומר המאורגך), 1870 ! תת $1 ; 1 ל 010 ס-ולסל • 201 
(״על תורת חוש־הראיה״), 1878 < . 1 > 0$100 ז 1130 

(״חוש־המרחב של העיך), 1879 < -ז 3 ? . 6 5 ת 0 ז^ 1 ^נ•ו£ ז 20 
ת£לז £8£0£3 ס .(:) 10 ־ £01 ליד . 1 > 30$ : £11 ל 1 > 110 למ 6 ל ("להסברת 
עוורוידהצבעים ע״פ תורת הצבעים הנגדיים״), 1880 < ז 20 
13£18:1£€11 ת£¥ז£א •ס!) 1£ ־ £01 ל' 1 ' ("לתאוריה של פעילות־ 
העצבים״), 1889 . 

.£ , 11014€ ז 6 .־\ .!!ז .£ ; 1918 ,£ 

. 1928 ,( 2 •^ 3102 . 1 { 01 £€ ) 

י. ל. 

הרי^ג, גאזךג וילהלם הי^ריך, ע״ע אל?םים, דליבלד. 

5 ''^^ — חס;ז 108 זז 113 130165 — ( 1611 , 

אפסון — 1677 , וסטמינסטר), הוגה־דעות מדיני 
אנגלי. לאחר שלמד באוכספורד — בין השאר תאולוגיה — 
בילה כמה שנים בחו״ל, בשירות הצבא ההולאנדי ובנסיעות 
באירופה, שבהן התרשם במיוחד מן המשטרים בוויניציאה 
ובפירנצה. הר׳ חזר לאנגליה כרפובליקני מתון וכמתנגד לכל 
ריכוז של סמכויות שלטוניות. מהמת השקפתו זו, ומשום 



נ׳ימז חאריננטוז. תמונה מיוחסת לצייר ההולאנדי א. וז דה ונה 
( 1589 — 1602 ). הגאלריה הלאומית לדיוקנות, לונדיז 


יחסיו האישיים המצויינים עם המלך צ׳ארלז 1 , לא היה אהוד 
על ראשי השלטון בתקופת הרפובליקה, ואילו בימי הרסטו־ 
ראציה היה שנוא על השליטים בשל הרפובליקניות שלו, 
ואף נדון למאסר. ב 1659 יסד הר׳ את המועדון "רוטה" 
( £013 ), שבו הוחלפו דעות על בעיות מדיניות. היה זה המו¬ 
עדון המדיני הראשון באנגליה. 

הר׳ הציע את עיקרי תפיסת־עולמו בחשוב שבחיבוריו — 
״קהיליית אוקיאנה״ ( 006303 01 11 )^ 3 ^ז) 1 תסו 10 םס^ 116 ז), 
שיצא ב 1656 . הספר נכתב בצורת אוטופיה, אך האמור בי 
מכוון לאנגליה. הר׳ דן בבעיות-המדינה מתוך גישה היסטי- 


רית-משווה, בעקבותיהם של אפלטון (בספר "החוקים"), 
אריסטו, מאקיאוולי ובודן, ואגב הסתמכות על המשטרים של 
הולאנד והרפובליקות האיטלקיות. הר׳ מטעים את הקשר 
ההדוק שבין השלטון הכלכלי והשלטון המדיני. לדעתו, 
נגרמת אי-יציבות מדינית, כששכבה חברותית חדשה רוכשת 
לעצמה עמדה כלכלית מכרעת קודם שהספיקה להשתלט על 
המוסדות המדיניים. במהפכה באנגליה רואה הוא תוצאה של 
עליית המעמד הבינוני ככוח כלכלי, שחתר להצטרף לאצולה 
כגורם שליט. הר׳ ממליץ על פיזור סמכויות-השלטון בצורה 
מותאמת למאזן הכוחות הכלכליים. הוא מציע, שהשלטון 
באנגליה ימסר לידיהם של ( 1 ) סנאט מצומצם, שסמכותו 
מוגבלת להצעת הצעות! ( 2 ) אסיפת-נבחרים, שתייצג את 
כל הגברים "העומדים ברשות עצמם" (בקהיליה של הר׳: 
כ 500,000 איש), שבכוחה להחליט החלטות! ( 3 ) מושלים 
נבחרים (בבחירות עקיפות), שבראשם עומד נסיר ושמתפ־ 
קידם לבצע את החלטות-העם. לשם חיזוקו של המעמד הבי¬ 
נוני יש לחלק, לדעתו, את האחוזות הגדולות בין האיכרים. 
כל הבחירות צריכות להיות חשאיות. רשת של רשויות 
מקומיות נבחרות וחינוך מדיני אינטנסיווי של האזרחים 
משלימים את תמונת-המדינה הנבספת של הר׳. — השקפותיו 
על הקשר בין הכלכלה והמדיניות הונחו ביסודן של כמה 
תורות, שביקשו להסביר את התופעות המדיניות בפרי פעו¬ 
לתם של גורמים כלכליים, בעוד ששאר המלצותיו הנזכרות 
השפיעו על המחשבה הליבראלית בכללה, רעל עיצוב משטרן 
של אה״ב ביחוד. 

ב. א. 

בחיבוריו השונים הירבה הר׳ להצביע על תופעות מתול¬ 
דותיו של עם-ישראל לשם ביסוס דעותיו. למבקרי ה״אוקיאנה" 
השיב, בין השאר, שאירגונם המדיני ומוסדותיהם המינהליים 
של היהודים בא״י היו מושתתים על אותם העקרונות, שהותוו 
על-ידיו ב״אוקיאנה". לתיאור האירגון הפוליטי של עם- 
ישראל הקדיש הר' את הפרק השני של ספרו 01 : 11 ^ £ו 1 ^ 
108 ׳\ 1 ס-ז 5 ) 1.3 (״האומנות של מתן־חוקים״), 1659 , ואילו 
בפרק השלישי של אותו ספר, הכולל תכנית של מימשל 
עממי לדוגמה, מראה הר׳, שיש להצעותיו תקדימים והקבלות 
בתולדות־ישראל. בחיבורו ז 013 קס? 0£ 6 ׳' 1 ) 01:083 זק 
זמסוסתזס״יסס (״עדיפותו של מימשל עממי״), 1657 , שבו דן 
הר׳, בין השאר, בהרחבה בסנהדרין, התהוותה וסמכויותיה, 
ובשאלת הסמכת המושלים בישראל, הוא משתדל להוכיח, 
שמשטרו הפוליטי של עם-ישראל היה דמוקראטי ומבוסס 
על שלטון-העם. בין מקורותיו מציין הר׳, מלבד התנ״ך׳ את 
יוסף בן מתתיהו, התלמוד הבבלי, כמה מדרשים וכן כמה 
מחכמי-ישראל כגון רש״י, הרמב״ם, ר׳ אברהם זכות, דון 
יצחק אברבנאל ועוד. אך נראה, שהר׳ לא ידע עברית. 

ב״אוקיאנה" מוצאים אנו גם הד לדיון, שהתנהל בזמנו 
של הד׳ באנגליה על שיבתם של היהודים לארץ זו. בהקדמה 
לחיבור זה הציע הר׳ לפתור את הבעיה של אירלאנד, שהיתה 
הרוסה ושוממה אחר דיכויה ע״י קרומול, ע״י יישובה 
ביהודים! הם יבואו לשם ברצון — טען — אם יובטח להם, 
שיוכלו לחיות בה על-פי דתם ומנהגיהם. ע״י מסירתו של 
האי בחכירה ליהודים, המוכשרים לעסוק בחקלאות ובמסחר, 
אפשר יהיה להבטיח הכנסה טובה לאנגליה מדמי־החבירה 
ומתשלומי־המכס. עם זה התנגד הר׳ לקבלתם של היהודים 
לאנגליה בנימוק, שהם נשארים גוף זר בתוך המדינה שבה 





273 


הרינגפזץ, ג׳ימז—הרים, ג׳ימז רנדל 


274 


הם יושבים, ומשום כך אינם מביאים לה תועלת אלא מנצלים 
אותה לרעתם של התושבים הילידים. 

- 1,11 . 6 . 5 ;!' 191 1115 .// , 11 ז 1 ת 81 .ק .ו 1 

10 ) 0500110 ,ז^נ^(^^ 0 ^ז , 8 ; 1932 , 0015 [ ) 1/1 0114 ,□ 6 ־ £81 [ 

. 1934 ,( 68 . 01 ׳\ , 5104100 0 תג 061011 (— ( 1848 — 

1908 ), סופר אמריקני. הר׳, שהיה פועל־דפום, 

למד משפטים, ולאחר מכן הקדיש את עצמו לעיתונאות. 
ככתב צעיר בשביל עיתון של בעלי-מטעים רכש את ידי¬ 
עותיו הראשונות על הייהם של הכושים במדינות־הדרום. 
מ 1876 עד 1900 עבד במערכת העיתון - €00 ^ 1 ^ X 

״ 511111110 , ובו פירסם את דשימותיו על הכושים, שאח״כ 
כונסו בסדרות של ?!בצים• ספרים אלה מכילים אגדות, 
ששמע ילד קטן מפי כושי זקן ושמתאדות את עדמומיותו. 
תעלוליו ותחבולותיו של הגיבור, 11 ג 1 נ 1131 ז 6 ז 6 ("אחא 
שפן״), במאבקו עם 61 ?0x ־ 21 ("אחא שועל") הנוכל, וכן 
הרפתקוח של בעלי־חיים מרובים אחרים. מכל המשלים, 
האגדות, השירים והפתגמים משתקפת תפיסת-החיים הפשוטה 
והמקורית של הכושי במדינות־הדרום. "סיפורי הדוד רימום" 
היו מכוונים בעיקר לילדים, אך משכו גם את לבותיהם של 
קוראים מבוגרים (בכללם חוקרי־סולקלור) וניתרגמו ללשו¬ 
נות הרבה, — כמו־כן חיבר הר׳ סיפורים ורשימות אחרים 
לילדים מחייהם של העבדים והלבנים במדינת-ג׳ורג׳ה. 

ממיטב ספריו: 
1115 : 5 ״ 1 ״ 26 616 ״ 0 
5 §״ 1 ן 83 1 ) 30 5 §מ 50 
("הדוד רימוס: שיריו 
ואמרותיו״), 1880 ) 

616 ״ 0 ן|:) 1 ז\ 5 15 ב 1 ^ 11 י 1 
15 זמ 261 ("לילות ב¬ 
חברת הדוד רימום"), 
1883 ) £0 ״!^ ( 1884 )) 
1 > 311 26111115 016 מס 
15 )״ 16 ז 2 1115 ("הדוד 
דימום וידידיו"), 
11892 7 כ 31-231 ז 6 ו 1 ז 
ץזסזצ ("מעשה בתי¬ 
נוק של זפת״), 1904 ) 

1 זת 3 2611111$ 616 ״ 0 

) 1 נ 1 ? 231 ■! 216 (״הדוד דימום ואחא שפן״), 1907 .— ספדו ם 0 
״ 10 ז 13 ״ 13 ? 1116 (״במטעים״), 1892 , הוא אוטוביוגראפי ברובו. 
תולדות־חייו ומכתביו של הר׳ פורסמו ע״י ג'. האריס ב 1918 . 

■ץ 5100 £100101100 :{ 5 ) 110001 140010 ) .<{€ ./ ,ז*י 10 ־ 4431 ..א 

. 1941 , 501100 

א. א. מ. 


סריס, ג׳ימז תדל — 131115 ^ 61 !)ה 26 65 מ 131 — ( 1852 , 
פליטות — 1941 , ברמינגאם), חוקר אנגלי 
(קויקר) במקצוע השוואת-הדתות. הד' למד בקימבריג׳, 
שימש בהוראה באוניברסיטה של ג׳ונז הופקעז בבאלטימור 
( 1882 — 1885 ) ובהאורפורד קולג׳ שבגינת פנסילוויניה 
( 1886 — 1892 ). ב 1893 ' נתמנה פרופסור בקימבריג׳ ליוונית 
של הברית החדשה ושל כתבי־היד הקדומים שלה ולפלאו- 
גראפיה! ב 1903 — 1904 שימש פרופסור לתאולוגיה באוניבר¬ 
סיטה של ליידן בהולאנד! ב 1904 — 1918 היה מנהל המחקרים 
( 51061165 0£ ! 0116610 ) של המרכז ללימודים דתיים וחברו¬ 
תיים, שנוסד ע״י הקוויקרים בווךברוק על־יד ברמינגאם! 
ב 1918 נתמנה מפקח על כתבי־היד במכון של ג׳ון רילנז־ז 
במאנצ׳סטד. 

בספריו בתחום הדת המשמה!- 0111151 ״ 1 010561111 7116 
1 )״ 1-686 ״ 13 (״הדיוסקורים באגדה הנוצרית״), 1903 ) 7116 
5 ״ ¥1 \ז ץ 1 ״ 6 ע £763 1116 0£ !!״ 0 ("פולחן התאומים השמי¬ 
מיים"), 1906 ) 618:65 מ 203 (״בואנדגם״), 1913 , הוא דן 
במוטיו של ה״תאומיס" בדתות הקדומות והפרימיטיוויות 
ובגלגולו בתולדות-הקדושים של הנצרות הקאתולית והמז¬ 
רחית. מסוג זה של מחקר משווה הוא גם ספרו ״ 01181 6 ו 1 ז 
5 ״ 75 ״ 010 0£ 01111 1116 0£ (״ ראשית הפולחן של דיוני- 
סוס״), 1915 . 

עיקר חשיבותו של הר' היה בגילוים ובפירסומם של 
כתבי-יד קדומים, שביקש ומצא במסעות המרובים שערך 
לתכלית זו. עם אלה נמנים! 65 ן> 511 ו 1 \ 1 0£ 01087 ק^. 116 ז 
(״הסנגוריה על הנצרות לאדיסטידס״), 1890 ) 06165 7116 
" 10 ת 5010 0£ 15 ״ 531 ? 61 ״ 3 ("מזמורי שלמה", קובץ נוצרי 
של שירים מיסטיים מן המאה ה 2 לסה״נ), 1910 ) לפירסום 
מיוחד זכו הכתבים, שגילה במנזר סאנטה קאתדינה שעל 
״הד״סיני״: 31 ״ 51 ז״״ס^ז!מס!) 15 ״ 6 ר״ 135 ? 21211631 ("קטעי 
מקדא מהר-סיני״), 1890 , ו 5 ט 31116 ״ 81 5 ט 1 ץ 8 , 1894 . מחקדים 
אחדים, שפירסם בתחום זה, הם: 126 0£ £״ 763621 726 
200165 6 ״ 111 ׳ל 812 1126 )״ 3 051165 ת\ 1 ("תורת-השליחים וספרי 
הסיבילות״), 1885/7 , שבו פירסם, בצירוף ביאורים ומתוך 
השוואות למה שמצא במקודות יהודיים, את "תורת שנים- 
עשר השליחים״ ( 01613626 ) — חיבור, שנתגלה ע״י פילו־ 
תאום בריאניום שנים אחדות קודם לכן) ״ 0131655310 726 
(קטעים מכ״י, שמצא ב״הד סיני״), 1890 ) 0£ 15 ״ 16 ח 136 ? 
5 ״ 1 ע 5 1 ״ 2136 ין£ 0£ ץ 131 ״ 16 ״ 1 םס 0 126 ("קטעים מפידושו 
של אפרם הסורי״), 1895 ) ץ״ 10 ״ 76511 215 61 ״ 3 5 ט 2 ק 056 ן 
(״יוסף בן מתתיהו ועדותו״), 1931 , ועוד. — כמו־כן פירסם 
(יחד עם 26316 ץ״ס 0 . 0 . 7 ■־ 15 ז$\ 112-1,6 ר״ 8 ..ו 7 ) את סיפור 
אחיקר החכם (השלם) בנוסחות השונות של הספר — בסלא- 
ווית, ארמנית, תורכית, יוונית, סורית, חבשית, ערבית, ארמית 
( 211631 ^) 0£ ץ 5101 726 ! מהדורה א׳ [ 1898 ], רק עם קוניבי) 
מהדורה ב׳, מורחבת [ 1913 ], עם קוניבר ועם א. סמית), 
במחקרים, שכלל בספר זה — בדומה למנהגו בחיבוריו האח¬ 
רים —, מרחיב הר׳ את המסגדת של דיוניו ע״י הכללתו של 
חומד משווה מן הספדות התלמודית והפיוטית. משאר ספריו 
דאויים לציון מיוחד: 1381 \ 726 (״האמגושים״), 1932 ) 
16 נ 111 ״ 0 0£ ״ 11613110 )? 726 (״נדודי־התדבות״), 1936 . הד׳ 
כתב כסס! ספר. 

י. מ. ג. 



נ׳ואל צ׳אנד 5 ר ד.ארי 0 





275 


הריסהרג — הריסון, ג׳ץ 


276 


סרים 5 ךג ( 8 ־ 11 ונ 151 ת:נ 113 )- עיר־הבירה של מדינת־פנסילויניה 

(ע״ע) באה״ב! יושבת על נהר־סאסקוהאנה, כ 110 
ק״מ מצפון לבאלטימור רב 150 ק״מ ממערב'לפילאדלפיה. 
מספר תושביה כ 06 (^ 79 ( 1960 ). בסביבות הר׳ מכרות פחם 
וברזל עשירים, וכן נמצאות בהן כמויות גדולות של הול, 
אבן־חול, גיר וחרסית, שניתנות לניצול תעשייני. הר׳ היא 
משעת ייסודה עיר־סעבר בנהר, ובה גם צומת השוב של 
כבישים ומס״ב. ענף־הפרנסה, המעסיק את מספר־העובדים 
הגדול ביותר בהר׳, הם שירותי־התחבורה ? פקידות־הממשלה 
תופסת את המקום השני. מתוצרת־התעשיה חשובים ביותר; 
פסי־מס״ב, פלדה, טכסטיל והלבשה. בית־הממשלה (הקפי¬ 
טול), שהוקם ב 1906 , בנוי בסגנון הרנסאנס האיטלקי! הוא 
כולל כיפה דומה לזו של כנסיית־פטרוסיברומא ומדרגות־ 
כניסה, שדומות לאותן של בית־האופרה בפאריס. — הר׳ 
נוסדה ב 1710 ע״י ג׳ון הריס, שהעביר' כאן נוסעים במעברה 
על־פני הנהר. ב 1791 ניתנו להר׳ זכויות של עיירה 
(!י^״סזסל). מ 1812 היא בירת-המדינה. 

קהילה יהודית קיימת בהר׳ משנות ה 40 של המאה 
ה 19 . ב 1852 יסדו מהגרים יהודיים מגרמניה, שהשתקעו 
בהר׳, את האירגון היהודי הראשון — עדת ״אוהב שלום״ —, 
שמתחילה היה בעל כיוון אורתודוכסי וב 1867 עבר לזרם 
ד^פורסי. ב 1884 הוקם בהר׳ בית-כנסת אורתודוכסי, 
ב 1904 — בית־תפילה של חסידים, וב 1926 — בית-כנסת 
של ה״שמרנים״. ב 1933 הוקמה קהילה יהודית מאוחדוב 
ב 1957 היו בהר׳ 00 ( 54 יהודים. 

הריסון (מ 150 ־ 1 ־ 1 ב 14 ), שמם של שנים מנשיאי אה״ב. 

( 1 ) ויל יא ם הנר י הר׳ ( 1773 , ברקלי — 1841 , 
ואשינגטון), הנשיא ה 9 היה בנו של בנג׳מין הר׳ 
(מת 1791 ), אחד מן החותמים על הכרזת־העצמאות של 
אה״ב. ויליאם הר׳ נכנם ב 1791 לצבא, השתתף בקרבות 
נגד האינדיינים, עזב את הצבא ב 1798 וכיהן ב 1800 — 1812 
כמושל (שס״זשעס^) של הטריטיריה (ע״ע ארצות הברית, 
עמ' 170/1 ) אינדיא¬ 
נה. הר' גילה מידה 
של דאגה לאינדיינים 
ואסר, בין השאר, למ¬ 
כור להם יין שרוף. 
באמצעות חוזים ש¬ 
עשה עם שבטים איב- 
דיינים קנה שטחי- 
קרקע נרחבים, וע״י 
כך סלל את הדרך 
להתיישבות הלבנה 
באותו איזור. ב 1811 
ניצח את המנהיג ה־ 
אינדייני טקומסה ויליאם הגרי האריסח 

(ע״ע אה״ב, עמ׳'^ 1 ), ובשנים 1812 — 1814 השתתף כגנראל 
במלחמה נגד בריטניה. ב 1816 — 1819 היה הבר הקונגרס, 
ב 1825 — 1828 — סנאטור. ב 1829 פרש מן החיים המדי¬ 
ניים. בזכות הפירסוס, שקנה לו ע״י פעולותיו הצבאיות, 
נבחר ב 1840 ברוב גדול לנשיא כמועמדם של הוויגים (ע״ע 
אה״ב, עמ׳ 173 ), אך מת חודש אחד לאחר שנכנס לתפקיד. 

, ^ 01 , 65 ׳יג 016 .? ; 1926 ,.}{ .^ 1 .׳מ , 006861 . 8 .ם 

/ס 10/6 6 ^ 7 ,ת 66 ־ו 0 .! ; 1939 ,?!מ/״ל ! 11 ! 004 . 17 . 17 .׳זז 

. 1941 ,. 77 . 77 .׳זז 


( 2 ) בנג׳מין הר׳ ( 1833 , נורת בנד [ 1 ) 6611 *זסא], 
אוהאיו — 1901 , אינדיאנפוליס), הנשיא ה 23 של אה״ב׳נכדו 
של ( 1 ). הר׳ שימש כעורך-דיז באינדיאנפולים מ 1854 , פעל 
נמרצות לשם ביטול 
העבדות ושירת במל- 
המת-האזרחים( 1861 ־ 
1865 ) כקצין גבוה ב- 
צבא-הצפון. אח״כ חזר 
לעבודתו המקצועית 
ונחשב לאחד מן המש¬ 
פטנים המוכשרים ביו¬ 
תר באה״ב. ב 1881 — 
1887 כיהן כסנאטור 
מטעם המפלגה הר¬ 
פובליקנית, ב 1888 — 
1892 כנשיא. הר׳ בי¬ 
קש לספח את איי-המי 
(ע״ע) לאה״ב, אך ה¬ 
קונגרס הכשיל את 
תכניתו, בזמן כהונתו 
כנשיא הועלו מכסי- 
המגן לטובת התעשיה. 
ב 1899 שימש נציגן 
של אה״ב בוועידת- 
השלום הראשונה בהאג. ב 1897 פירסס ספר בשם 7111$ 
$ז 011 עזזת״סס ("ארץ זו שלנו"), שבו דן על אירגון 
ארצו ומינהלה. אהר מותו הופיע קובץ כתבים משלו בשם 
^ 1 ^^ 1 ^ 51 ^ז?- x £ מ 3 0£ $׳ 1 ע 716 \ ("דעותיו של נשיא לשעבר"), 
1901 . 

. 1888 . 8 /ס 16 ^ 1 .^ 1 

א. מ. י, 

ןץךיםזןו ג׳ 1 ן — 18011 זז 3 ן 1 ת 1011 — ( 1693 — 1776 ), שען 
אנגלי! ממציא הכרונומטר הימי. הר׳ היה בנו של 
נגר ואחז מתחילה באומנות של אביו, אך התמחה בשענות, 
טרח שנים הרבה לשפר את דיוקם של השעונים והשתדל 
לעשותם בלתי־תלויים בשינויי-טמפראטורה ובטילטולים. 
ב 1714 הבטיהה הממשלה הבריטית פרס על בניית כרונומטר 
ימי מדוייק, שיאפשר את מדידת האורך הגאוגראפי בלב-ים 
ע״פ השוואת הזמנים, שבהם מצהירים הכוכבים! שיטה זו 
כבר תוארה ב 1675 ע״י ריויגנס (ע״ע), אבל ביצועה היה 
מותנה בהמצאת מכאניזם, שדיוקו אינו נפגע ע״י טילטולי 
האניה. בין 1729 ו 1759 בנה הר׳, זה אחר זה, 4 מכשירים 
כאלה, שכל אחד מהם היה משוכלל מקודמו, האחרון 
והמעולה שבהם נבדק ע״י בנו ויליאם ב 1761 בנסיעה 
לג׳אמאיקה! הבדיקה הראתה דיוק מפליא של המכשיר. 
למרות הצלחתו לא קיבל הר׳ את מלוא הפרם של 20,000 
לי״ש אלא ב 1773 , כשהגיע לגיל 80 . — נוסף על הכרונומטר 
המציא הר׳ עוד שיפורים אחדים בשעוני־קפיץ ובמטוטלות. 
תיאור מקורי של המצאתו נתן בהיבורו ת 10 זק 1 ז 68€ ם 

זס 1166 '! 3 1 )ז ££0 .ו 7 111 ׳״ 35 בו 16611311151 \ 511611 §ת 1 תש 001166 

71106 0£ 4611511131:100 ^ 71116 ("תיאור של מכשיר, שמאפשר 
מדידה נאה או אמיתית של הזמן״, 1775 ). 

^ 017 ) 11 :ז 1€16 ת 0110 ז%{€ . 1 ) 00111 , 11. X 

, 1923 




בננ׳מין האריסון 




277 


הרייק, רוכרמ — הרייקוס מאופר 


278 


הר'קן רובךט — ^ 161 ־ 1 ;ו 116 ; 611 ( 801 — ( 1591 , לונדון — 
1674 , דין פריור [•!ס!•!? מ 63 ם], דוונשיר), משורר 
אנגלי. הר׳ נתייתם בילדותו מאביו, צורף לונדוני אמיד, 
וב 1607 — 1613 עבד כשוליה אצל דודו, שאף הוא היה צורף 
מצליח בלונדון. מ 1613 למד באוניברסיטה של קימבריג׳, 
שבה קיבל את התארים . 6 ( 1617 ) ו.\ 1.1 ״ן ( 1620 ). בין 
1617 ו 1630 ישב, כנראה, בלונדון ופעל בחוג הספרותי, 
שנוצר מסביב לבן ג׳ונסון (ע״ע), שהר׳ העריצו ביותר. עד 
1625 בערך כבר יצא לו שם בזכות שיריו, שנתפשטו בכתב־ 
יד. ב 1623 הוסמך כדיאקונוס וככומר וב 1627 הצטרף למשלחת 
צבאית אנגלית בראשותו של הדוכס מבאקינגאם, שיצאה 
לאי רה ( 86 ) לעזרת ההוגנוטים הצרפתיים של לה רושל 
(ע״ע), שמרדו ברישליה! הר׳ שימש במשלחת זו ככומר 
פרטי של הדוכס. מ 1630 פעל ככומר בדין פריור (דוונשיר), 
וכאן בילה 17 שנה. נופה של דוונשיר ואגדותיה תופסים 
מקום ניכר בשירתו, והדבר מתבטא גם בשם האוסף של 
שיריו: 61-11165 ( 11681 (״בנות־המערב״). ב 1647 פוטר ממעזרתו 
ע״י השלטונות הפוריטאניים מחמת סירובו לחתום על הברית 
והאמנה הפוריטאנית הקדושה (- 00 31161 8635116 תמ 50161 
311£ ת 6 ׳\, ע״ע ממלכה מאחדת, היסטוריה), ב 1662 הוחזר 
למעמדו בדין פריור, וכאן ישב עד מותו. 

ספר־שיריו של הר׳, ה״הספרידות", כולל יותר מאלף 
שירים ליריים חולונים וכמה מאות "חרוזים נעלים" או 



רוברט הריק. תחריט טאת ו. טאר׳: 1 א 5 . הם 1 זיאוז הבריטי 


שירים ליריים דתיים. האחרונים הם לפעמים נעימים, אך 
תמיד חסרי־עמקות. לעומת זה מלאים עניין שיריו החולונים. 
מיעוטם אפיגראמות, בחיקוי לאותן של מרטילים (ע״ע), אך 
בלא הראיה החדה והחריפות של זה האחרון, ורובם שירים 
ליריים מצוייגים, שנוז^איהם הם קוצר ימי הנעורים והאהבה, 
חדות החגיגות העממיות והנועם של הפשטות הכפרית, 
בשירים מן הסוג האחרון כלול השגו הסיוטי האמיתי ובן־הקים 
של הר׳! ניתן בהם ביטוי לחושו הער ליפי נופה הכפרי 
של דוונשיר, מצד אחד, ולהלד־המחשבות של איש־החצר 
המפוכח, בעל החינוך הקלאסי, מצד שני. ניכר במחברם, 
שהוא להוט אחר תענוגות העולם הזה, אך עם זה אינו 
שוכח לעולם, שכל מעשי־אנוש קצרי־ימים ובני־חלוף הם! 
הוא גם בוחן את הניגוד שבין תפיסת־העולם של הקלאסיציזם 
האלילי ובין זו של הנצרות. שיריו, 168 ־ 01 ^ו 061:1631 ?, יצאו 
ב 1956 , בעריכתו של 311111 ^ 1 . 0 . 8 . אחדים מהם תורגמו 
לעברית ע״י ר. אבינועם ב״מבחר שירת אנגליה" (תשט״ז, 
106 — 110 ). 

; 1924 ״ 7 / .? 1 ,ת 3 מ)ז 100 \ .׳\\ .'• 1 ; 1912 ,./ז .?ז , 6 ז 1 ]ג|£ם .ק 
' 110 ^ 211 ;.ז/ ,מ 111 ב 6 ת£ת 11 ג^ .א .ם 1 )מ 3 . 8 

- 1950 ,./ז / 0 ^ 7/1 ,ש׳\ 0 ז 58 ט 1 \ . 5 ; 1949 ,ץו/קסיו^ 

ד. א. ס. 

ך/ךיקןם מא 1 םר [אוכסר] — ( 161116115 ־ 1 ) 161:16115 ? 

6 ■^ז 16 ^1'./\^1x6 ־ £1 , 515 מ 6 ז 10 } 15510 ; 1 — ( 1841 — 876 ), 

נזיר בנדיקטיני! מראשוני האסכולסטיקנים הנוצריים בצרפת. 
חונך במנזרים שונים, ובכללם מנזר־פריאר ( 65 ־ 161 ־ 1 ־ £61 ), שבו 
למד תורה מפי סר_וטוס לופוס (ע״ע), גדול המלומדים של 
זמנו, אח״כ הורה דקדוק ותאולוגיה באוסר ( 6 ■ 1 ־^ x6 נ^.ו<). הר׳ 
נמנה על קבוצה קטנה של נזירים ומלומדים, שבעקבות 
הרפורמה התרבותית־החינוכית, שבאה בזמנו של קארולוס 
הגדול, הידשו את העניין בלימודים ואת מסורת התרבות 
הלאטינית במערב. כתביו מעידים על טעם קלאסי ועל חוש 
לסגנון, שהם בניגוד גמור לרוח־זמנו, חיבורו העיקרי, 

611515 ז 0 () 5510 ב 1 ת\ 1 061-1113111 1 } $3116 711:3 \ ("תולדות גרמנום 

הקדוש מאוסר", נדפס באספי־מקורות שונים, בכללם 

ב 8311113 311010513 ? , 415116 ^ .? .[ [ 55 - 1844 ], כרך 124 , 

עמ׳ 1129 ואילך), הוא פואמה דתית בששה ספרים, כתובה 
בסגנון לאטיני שוטף ומלוטש. מתוך התעניינות בדקדוק 
ובשאר בעיות־לשון בא הר׳ לידי חקירה עיונית־פילוסוסית. 
מעידות על כך ה״הערות״ ( 0105536 ), שצירף לספרי דקדוק 
ודיאלקטיקה של כמה מהוגי־הדעות הקדומים (כגון "עשר 
הקאטגוריות" ו״ספר הדיאלקטיקה" המיוחסים לאוגוסטינוס 
וה״הקדמה הלוגית" של פורפיריוס). בהערות אלו דן הר' 
במו&גים הכוללים (ה 61-53113 ׳\ 111 ז 8 ), שהוא רואה אותם בהפ¬ 
שטות בעלות ערך מתודי בלבד. מציאות ממשית מייחם הר׳ 
רק לעצמים האינדיווידואליים, שאנו נוהגים לשייכם להגד¬ 
רות כוללות לתועלת הפעולה המחשבתית. השקפה זו, 
הנאמנת לדעותיו של אריסטו, מבשרת את הנומינליזם(ע״ע) 
של האסכולסטיקנים, שבאו אחר הר׳. 

ע/ ,ט 63 ז 311 ^ 1 . 6 .ן 

׳ €5 ^ 171€ ^ 1 י{ 0 ז^ 6 ^ 1 ש!) . 1 \ ; 1880 — 1872 

111 ) 0111(101% 3x1 1X1? 0X1 ^€ מס^ 0.715 ^ 

; 427 , 1896 ,( 3. , ^X *;?)/ 

. 499-504 , 1911 

י. ב. ס. 










279 


הרכבה 


280 


הרכבה (אנג׳ £1111£ בז 8 , צרפ' ^ 2 ג££^־נ 8 , גרמ׳ 1 ^^£נ^ 0 :[£(^), 
בגגנות — צורה של ריבה־צמחים בלתי*מיני(וגטא־ 

שיווי), שבה מועבר חלק של צמח אחד לצמח אחד באופן 
שהוא מתאחה עם זה האחרון לצמח חדש אחיד. החלק 
המועתק נקרא ך כ ב, ואחר האיחוי — רוכב; הצמח שעליו 
.,מרכיבים" קרוי פנה. ההר׳ רויוחת מאד בגננות של עצי 
פרי ונוי ומשמשת לתכליות שונות; ריבוי מהיר! שמירה 
על התכונות המיוחדות של העצים) החלפת שרשיו של 
צמח אחד בשרשיו של צמח אחר, המותאם יותר לתנאים 
של קרקע־הגידולן הגברת העמידות בפני קור ומחלות! 
החשת מועדי הפריחה וההבשלה והעלאת הפוריות; שיפור 
התכונות של הפירות) החלפת כנות שקליפתן נזוקה, ועוד. 

אומנות ההר' כבר ידועה היתה בימי־קדם, וכנראה כבר 
השתמשו הבבלים בהר׳. בכתבים סיניים מאמצע האלף ה 2 
לפסה״נ נזכרים זני־אפרסק — עדות, שהשתמשו בהר׳. המקו¬ 
רות הספרותיים הראשונים, המזכירים את ההר׳ במפורש, 
הם הכתבים הפסודו־היפוקראמיים, אריסטו דן בהר׳, ותאו־ 
פרסטום (ע״ע) מתאר בפרטות את ההר", ביצוען ותוצאו¬ 
תיהן ; הוא ממלת על "חיבור דומה בדומה" להשגת תוצאות 
טובות ביותר. מן היוונים עברה ידיעת ההר׳ לרומים, 
שהפיצוה בכל העולם העתיק. המקור הספרותי הרומי החשוב 
ביותר הוא חיבורו הגדול של פליניוס הצעיר (ע״ע), שיוצא 
בעקבות קאטו, וארו ואחרים. הרומים האמינו, שאפשר להר- 
פיב "הכל על הכל", ואמונה זו נשארה שלטת עד העת 
החדשה. רק במאות ה 17 —ה 18 הוכח ע״י ניסויים, שהר" 
מצליחות בדרך כלל רק כשה חלקים המיועדים להר׳ קרו¬ 
בים — או אף קרובים מאד — זה לזה מבחינה בוטאנית* 
סיסטמתית. דק בשנים האחרונות הושגו במקרים מסויימים 
הר" מוצלחות בין צמחים משתייכים למשפחות בוטאניות 
שונות; הראשון, שהצליח ב 1930 בהר' מסוג זה, היה הבוטא־ 
נאי היהודי ז. פייט־סימון( 1877 — 1934 ) בבון. 

מבחינים בין שלושה סוגים של הר״: (א) הר״ או טו¬ 
פ ל א ס ט י ו ת — חלק של צמח מועבר למקום אחר בגופו 
של אותו צמח עצמו; (ב) הר״ הומו־פלאסטיות — 
חלק של צמח מועבר לצמח אחר מאותו מין; (ג) הר" 
הטרו-פלאסטיות — חלק של צמח מועבר לצמח 
ממיז אחר. 

מבחינד, עקרונית עשויים כל חלקי-הצמח לשמש פנה 
או רכב בדיר׳; ולא רק ״אברים״ שלמים — כענפים׳ עלים, 
שרשים וכד׳ — אלא גם רקמות וחלקי-רקמות עלולים 
להיות מורכבים. תנאי להצלחתה של כל הר׳ הוא שהאברים 
או הרקמות יכילו תאים חיים, שהם מוכשרים להתחלק או 
מסוגלים להחזיר לעצמם כושר זה. 

בפועל מרכיבים בגידול-צמחים: ענף על ענף; ענף על 
שורש; קליפה בעלת פקע על ענף. אד קיימים צירופים 
מוזרים ומשונים, שהם מבוצעים לפעמים במסגרת מחקרים 
מדעיים: עלים על ענף, תפרחת על ענף וכד׳. 

את הצורות המרובות והשונות של ההר׳ אפשר לכלול 
ב 3 צורות-יסוד: א) הרפבת-מגע — זוהי הצורה הפרי- 
מיטיווית ביותר, שכדוגמתה מתרחשת לפעמים גם בטבע 
(ציור 1 ). בהר׳ זו נמצאים הפנה והרכב על שרשיהם בקר¬ 
קע; הם מובאים לידי מגע הדדי, לאחר שהוסרו חלקי- 
קליפה מתאימים, ומתקשרים זה בזה. אחד האיחוי מפרידים 
את הרוכב משרשיו וגוממים את נוף-הכנה (ציור 2 ). — 


ב) הרפבת-מיזוג 
— הרכב מופרד מעץ- 
האם' ומחובר כולו ל¬ 
כנה, שהיא צמח מוש¬ 
רש, יחור או שו׳רש. 
לצורה יסודית זו של 
ההר׳ הרבה ואריאצ¬ 
יות, שמטרתן להזק 
את המגע בין הפנה 
והרכב (ע״ע גפן, עט׳ 
137 , ציור 9 ); אחת 
מהן היא הרכבת-הסדק 
(ציור 3 , א׳—ב׳). — 

ג) הר׳ תחת הקלי¬ 
פה — מרימים חלק 
מקליפת-הפנה (לאחר 
שעושים בה חתך) 

ומכניסים את הרכב תחת חלק-הקליפה המורם. לצורה זו 
של הר׳ שייכת הרכבת-עין, שהיא הרווחת ביותר 
בין ההר״: חותכים את הקליפה בצורת 1 , מרימים את 



א ב 

ציור 2 . הרננת-םגע 


שולי-החתך, מכניסים מתחת לקליפה חתיכה של קליפת-רכב, 
שיש בה פקע, ומהדקים את חלקי-ההר׳ זה לזה בתחבושת 
של רפיה או בסרט פלאסטי. גם הרפבת-ראש והרפבת-צד 
שייכות לסוג זה. בהרכבת־ראש חותכים את הפנה ומכניסים 
ענף תחת קליפת-הפנה (ציור 4 ). 



ציור 3 . הרכבת־טיז^ג 

א. הרכבת״סרין סלאה; ב. הרכבת־סרק כםו?ה 



צ־יור 1 . הרכבה טבעית 






281 


הרבבה — הרגבי, אכרחס אליחו 


282 


איחוי ההר׳ נעשה ע״י יצירת קשר חי בין שני 
החלקים מתוך התהוותו של _ק ל ו ם (רקמת־ד״נלדה). תהליד 
זה אינו שונה ביסודו מריפוי של פצע בצמח. בשטח המגע 
ההדוק בין שני חלקי ההר/ בתאי הקאמביום שלהם. חלה 
התחלקות־תאים נמרצת! היא מושפעת מהורמוני־צמיחה. 
שנוצרים בתאים בעקבות פציעה (ע״ע הורמונים. עמ' 961 ). 
בדרך כלל מרובה כמות־הקאלום הנוצרת ע״י הפנה מזו 
שנוצרת ע״י הרוכב. כשנפגשים הקאלוס של הבנה והרוכב 
נוצרים "גשרים", שהם הקשר החי הראשון בין חלקי ההר׳. 
זמן מסדים אחר התהוות הקאלוס מתחילים בתאים תהליכי־ 
דיפרנציאציה! התאים מתעצים, דפנותיהם מתעבות ומקבלות 
גמצים. שורות־חאים כאלו הופכות לרצועות מובילות־מים 
פרימיטיוויות, שמבטיחות אספקת מים ומזון לרוכב. איחוי 



ציור 4 . הרכבה תהת הקליפה 
(הרכבח־עין) 


ההר׳ מושלם ע״י דיפרנציאציה של קמביים־מחבר בתוך 
הקאלוס. קאמביום זה מחבר את הכנה עם הרוכב, ואחר 
חיבור זה הוא פועל כרקמה אחידה, כשהוא מפריש תאי־ 
עצה פנימה ותאי־שיפה החוצה. 

היחסים ההדדיים בין ח ל ק י ה ה ר׳. מזמן ידוע, 
שהכנה והרוכב משפיעים זה על זה מבחינות שונות, אך 
אין אחידות־דעות בדבר ההקף של השפעות אלו. בעבר היתד. 
מקובלת הדעה, שבכוחה של ההר׳ לשנות את מהותו התורש¬ 
תית של הרוכב. אך המחקר הגנטי הראה, שאמנם אפשר 
לשנות את המראה החיצוני שלי צמחים מרובים ע״י הר׳, 
אך לא את מהותו התורשתית של הצמח! השינויים החיצונים 
נשארים תמיד בגדד ההשתנות הטבעית של המין. טענותיהם 
של אנשי "הגנטיקה המיצ׳ורינית" בברד,"מ בדבר האפשרות 
לשנות ע״י הר׳ תכונות תורשתיות של צמחים (ע״ע גנטיקה, 
עט׳ 73 ) לא עמדו במיבחן הבדיקות, שנערכו בארצות המדע 
החפשי. 

השפעה מכרעת משפעת הכנה על הרוכב מבחינת גובד. 
הצמח ותד׳ליכי־הצמיחד. שלו: החוזק, ההתדיוות של ניצני־ 
פרי, הקדמת-התנובה וריבוי-היבול! אך השפעות אלו מגוו¬ 
נות הן ע״י גורמי-הוץ, כגון טיב הקרקע וכד׳. כנות ננסיות 
מגבילות את הצמיחה הוגטאטיווית של הרוכב, וע״י כך הן 
גורמות להצטברות של״פחמימות בצמח, ובעקבותיו־, — 
להתפתחות מזורזת של ניצני-פרי ולתגובה מוקדמת! והיפוכו 
של דבר בכנות חזקות. השפעת הכנה על הרוכב מבחינת 
טיב הפרי ניכרת בגדלו של הפרי, צבעו ובשילתו. בעצי-פרי 


נשירים השפעתה הישירה של הכנה היא מועטת! לעומת זה 
מרובות השפעותיד, המשניות בעקבות ננסיותה. בדרד כלל 
אין מוצאים העברדי של תכונות מפרי-הכנה לפריו של 
הרוכב! למשל, אין בפרי השקד כל טעם או ריח משל פרי 
האפרסק, המשמש לו כנה. מקרים יוצאי-דופן מצויים, למשל, 
בהדר: פירות האשכולית ותפוח-הזהב המתוק, הגדלים על 
החושחש ככנה, הם דקי-קליפה, חלקים, מלאי מיץ, ובעלי 
טיב מעולד,! כשהם גדלים על הלימטה המתוקה, פירותיהם 
גדולים ומחוספסים ובעלי קליפד, עבד■ יותר, — הכנד, משפעת 
גם על כושר העמידד, בפני קור, מחלות וכד׳. 

יש גם לרוכב השפעה על הצמח כולו. ברוכב חזק על 
פנה חלשה צמיחת הכנר, מזורזת! ואילו ברוכב חלש סובלת 
הכנד, וצמיחתה פחותד, מזו של צמח בלתי־מודכב. בהדר 
קובע הרוכב את תהליך הצמיחה, כשהוא חלש מן הכנה. 
בעצי־תפוחים מורכבים מושפעת מערכת השרשים מן הרוכב 
בגדלה ובצורתה. ידועד, גם השפעה לא־ישירה של 
הרוכב על העמידה בפני קוד. בדרך כלל פועלת הפגה 
כקולטת מים ומינדאלים, והרוכב פמטמיע יוצר פחמימות. 
לפיכך עשוי הרכב האפר של עלי-הרוכב להיות מושפע מן 
הכנד״ בעוד שהמבנה האנאטומי של מערכת הובלת־המזון — 
הפלואם — תלוי ברוכב. 

אין תאוריד, מקובלת על דעתם של כל החוקרים להסברת 

השפעות-ד,גומלים בין הרוכב ובין הכנה. 

על ההר׳ מבחינד, הלכתית ע״ע פלאים! על הרכבת 

רקמות בבע״ח ע״ע ט ר נ ס פ ל נ ט צ י ה. 

ל, קרוא וצ. צירקץ, מדריד למשתלות, 11957 -^ 11 .! 
,;..ו 07 < 1 סא . 11 .א ;" 1939 

; 1949 ,. 0 ^ 5 ■ 501 ) ) 0 יד 

;* 1950 , ( 00 , 11 

?^" 7 ,|£|)ח€)\ .א ;* 1955 ,¥ •מ ,. 1 ) 1 

ו 00 ו 11 > 1001 <ן 00$ (' 7 סס •י״ס / 0 1 (<)חז{( 10 )!() 0 

, 5601-65 :) 5 1165 . 151 } 1 ' 1 ) .סז 10 ס 1 .ז^ס €0 ) 7 1 ) 0 ^) ( 1001 ? מי) 
; 19542 , 801:015011016 0 ו 0 ,תמ 3 מ 11551 ז.א . 0 ! 1953 ,( 444-450 

, 100:5 ? /ס 01100 ^ 0 ק 0 ז? . 1 \ ״ 1 - 5 מ 31 ^ 1 . 0 .ז\ 

56:00 001 \ 5:06 , 6 מב< 1 ) 31 * 8 . 6 .\,- 5 ז 6 !ן 0 א . 8 .זגו ; 1955 
.! .א ; 1957 ,( 111 ׳ו ,. 5101 ץ 11 ? : 100 ? .■: 86 . 400 ) 8610:1005 
- 11 ח 3 ת 1 זז 113 .ז .מ ; 1958 ,} 01 ס< 11 סס 11 5 ' 0601:66 1116 ,ז 16 ז־ 031 
. 1959 , 01100 ^ 0 ? 60 ? 1005 ? ,■ב> £651 .£ .ם 

ק. מ. 

?ל??'׳ זז 6 נ 11 .\ 7 — ( 1835 

[מרחשון, תקצ״ון, נובוהרודוק [רוסיה הלבנה] — 

1919 , פטרבורג), מזרחן יהודי-רוסי! חוקר בתולדות-ישראל 
ובספרות-ישראל, ביחוד של תקיפת-הגאונים והקראות. הר׳ 
למד תחילה בישיבות 
ליטה (ביניד,ן של וו- 
לוז׳ין), אחר-כך (מ- 
1858 ) בבית-המדרש 
לרבנים בווילנה 
ולסוף ( 1863 ) בפא- 
קולטה למדעי-המזרח 
של האוניברסיטה ב- 
פטרבורג, שבה קיבל 
את התארים "קאנדי- 
דאט״ ( 1867 ). מוסמר 
( 1868 ) ודוקטור לתו¬ 
לדות המזדח ( 1872 ! 
על יסוד דיסרטאציה 
על "מקומות-מגורי- 



ברים אליהו הרנבי(טתוד )!וס;* שבררו!. 
בית הטפרים הלאוטי והאוניברסיטאי) 



283 


הרככי, אכרהם אליהו 


284 


הם המקוריים של השמיים" ההודדאירופיים והחמיים"). 
ב 1868 , לאחר ש״הוסמך", נשלח ע״י האוניברסיטה של פטר* 
בורג לברלין ולפארים לשם השתלמות וההכשרות להוראה 
באותה אוניברסיטה, ובסתיו 1870 , משחזר לרוסיה, נתמנה בה 
כמרצה לתולדות המזרח הקדום, ההתנגדוונ שהיתה רווחת 
בכמה חוגים למינויו של יהודי במשרת הוראה אוניברסיטאית, 
הניעה את הממשלה לבטל את המינוי, והר׳ נדחה מן ההוראה 
והועבר למחלקה לספרות יהודית ולכתבי־היד המזרחיים 
בספריה הציבורית הקיסרית בפטרבורג. ב 1877 נתמנה 
כמנהלה של מחלקה זו, ובתפקיד זה שימש עד סוף ימיו, 

הר' נמנה עם חשובי החוקרים בחכמת־ישראל. את פעולתו 
הספרותית והמדעית התחיל ב 1861 , כשעדיין היה תלמיד 
בבית־המדרש לרבנים, ע״י פירסום מאמרים (בעיקר ב״הפר* 
מל" וב״המליץ") במדעי הטבע והטכניקה, וכן על בעיות 
החינוך והספרות ברוח משפילי זמנו, ובאותה שנה אף 
התערב בפולמוס הספרותי, שפרץ עם פירסום דברי־הביקורת 
החריפים של שלום יעקב אברמוביץ (סנדלי מוכר־ספרים, 
ע״ע) על חיבורו של אליעזר צבי צויפל (ע״ע), "מינים 
ועוגב". באותן השנים התחיל הר׳ עוסק בשאלת התהוותו של 
היישוב היהודי ברוסיה ולשוךדיבורו בתקופה הקדומה 
והשתדל להוכיח את קדמותו־ של ישוב זה. היה במאמציו 
אלה גם ממגמתה הכללית של "חכמת־ישראל" בתקופת 
הפולמוס על האמאנציפאציה, שראתה בהוכחות על "קדמות" 
היישוב היהודי במדינה חיזוק לדרישת השיוויון, וגם משאי־ 
פתם של המשפילים ברוסיה לשקוד על הפצת הלשון הרוסית 
בין היהודים. הר׳ מען להשקפותיו אלו בכמה חיבורים ומאמ¬ 
רים (ביניהם: "דרישות וחקירות בנוגע לקורות ישראל בארץ* 
רוסיה", "הפרמל", תרכ״ד-כ״ה), וביחוד בספרו הרוסי הראשון 
( 3 מ 6 ק 6 ססאפסקמ 6 צמשמא)!( , 666 ק £6 6 א 1 נ 331 06 
צגאסננס צאאסאמסגהס ס מ ,מסץ? גא 
1865 ,מ 6 ג. 6 ז 1103 מ 11x ^ו^ 3 ^ק 8 ^ ץ), שלאחר שנתיים( 1867 ) 
פירסמו גם בעברית בשם "היהודים ושפת הסלאווים", בצירוף 
כמה נספחים ממאמריו על עניין זה. הר׳ טען בהם, שהיישוב 
היהודי ברוסיה נתהווה ע״י הגירתם של יהודים מחופי הים 
השחור ומקאווקאז — ארצות, שאליהן באו היהודים אחר גלות 
אשור ובבל. יהודים אלה, ששמרו על צורה קדומה של יהדות 
(וצורה זו היא שהפיצו בין הפוזרים), התפשטו — דרך 
הממלכה הפוזרית — בכיוון אל המערב עד צ׳כיה. לשון- 
הדיבור שלהם היתה — לכל הפחות, מן המאה ה 9 ואילך — 
סלאווית, ורק באמצע המאה ה 17 נתחלפה ביידית לאחר 
שהמוני יהודים אוקראינים ברחו בזמן גזירות ת״ח ות״ט 
לפולניד., שבד. היחד. רווחת בין היהודים היידיוג השקפה זו 
בנוגע לעברם של יהודי-רוסיה הניעה אותו לחקירה בתולדו¬ 
תיהם של הכוזרים. החשוב במחקרים שפירסם בתחום זה 
היא חיבורו - 0 X3 מ€״. 0316 מס 6 |!^^^>^x ק 66 13 אג 3 ג>ו 0 
0186,1874 ק 113 ^״ x0 ^ק X333 מ \ 3 ק 33 ("סיפורי הסו¬ 
פרים היד.ודיים על הכוזרים והמלכות הפוזרית"). הסיפורים 
כשלעצמם מועטים הם ונוסחיד.ם פגומים, אך הר׳ גילה 
בחיבור זד. בקיאות וחריפות בד.ערות ובהסברים. 

חלק חשוב מפעולתו המדעית של הר׳ היה בד.וצאתם של 
כתבי-יד יהודיים מתוך אספי הספריה, שבה עבד, בצירוף 
הערות ודברי-ביקורת. הר׳ הירבה לפרסם את חיבוריהם של 
הגאונים המאוחרים (ר׳ סעדיה, רב שמואל בן הפני, רב 
האיי) וגדולי ישראל בספרד (ר׳ שמואל הנגיד, ר׳ יד.וסף 


בנו, ר׳ יהודה הלוי, ר' אברהם אבן עזרא. ועוד). כן פירסם 
בשיטתיות לקטי מקורות בסידרות-החוברות "מאסף נדחים" 
( 16 חוברות, 1878 — 1880 ) ו״חדשים גם ישנים״ ( 20 חוברות, 
1886 — 1907 ), וכן באספו "זכרון לראשונים וגם לאחרונים" 
(שבע "מחברות") ובכתבי-עת שונים. ידיעות מרובות וחשו¬ 
בות בתחומים שונים של תולדוח־ישראל כלולות בהערות־ 
הלוואי, שהוסיף לכרכים ג׳—ת׳ של תולדות-ישראל מאת 
צ, גרץ בתרגומו העברי של שאול פנחס רבינוביץ. בין 
התעודות שפירסם: הנוסח הארוך של "איגרת יוסף מלך 
הכוזרים לר׳ חסדאי אבן שפרוט" וכתבי-יד, שרכשה הספריה 
מן החכם הקראי אברד.ם פירקוביץ׳ (ע״ע), ב״זכרון לרא¬ 
שונים וגם לאחרונים" פירסם הר׳ את הקובץ הגדול של 
תשובות הגאונים (מחברת רביעית, ברלין תרמ״ה—מ״ז), 
את ה״שריד והפליט מספר האגרון וספר הגלוי" לרב סעדיד. 
גאון (מחברת ה׳, תרנ״ב) ואת ה״שריד וד.פלימ מספדי 
המצוות הראשונים לבני מקרא ולענן הנשיא, בנימין נד.אובדי 
ודניאל אלקומסי" (סחבדח ז׳, תדס״ג). 

אגב טיפולו בתעודות הקראיות נתברר לו, לד.ר׳• שפיר־ 
קוביד זייף הרבה סן המיסמכים (כתבי-יד וכתובות של 
מצבות־קבורד.), שנתגלו על־ידיו. זיופים אלה הוכיח הר׳ 
בשורד. של מאסרים וחיבורים, שהחשובים שבהם הם: 
״תעודות יהודיות בחצי האי קרים״(ש^ 131 ^^^ 1 ח^ם 6 ן 115€1 > 11 ן 11 ^ 

011 ז\ : 1£86£116111 מ) גמ 1 ז^ 1 ז 16 ש 

1876 ,[ 1872 — 1839 ]) ו״לבעיית העתיקות היהודיות שנמצאו 
ע״י פירקוביץ׳ בקרים" (צמא 0 מ 16 זץ 1 ס ץ 0€ קח 60 סח 

,ז<זג 81 ק> 1 8 1 ג 196 ו 08 אקו 1 < 4 1x .^מח^מ 38 }^ אמזיססחגסקזן 

1877 ,. 006 קת.ק 3 ח. 8 ו 1 \/\[ 1 ; 83 קץ^). השיטתיות בהוכחות 
והחריפות בניתוחים, שהראה בפולמוס זה- העמידו את הר׳ 
בשורה הראשונה של חכמי-ישראל בדורו. מאחר שפירקוביץ׳ 
השתמש בזיופיו לשם השגת שיווי־זכויות לקראים (אך לא 
ליהודים בכללם) ברוסיד" ראה עצמו הר׳ בפולמוס זה כלוחם 
את מלחמתד. של היהדות. חריפותו של הפולמוס הוגברה ע״י 
מה שיריבו של הד׳ היד. המלוסד-המומר, דניאל חוולס 1 ׳ן 
(ע״ע) מאוניברסיטת פטדבורג, שיצא לד״גגתו של פירקו- 
ביץ׳. ממאמריו המרובים של הר׳ על הקראות תשובים במיוחד 
מאמרו על ״ענן״ ( 1900 ,!; 800 x 0 ) ומחקרו המקיף "רשימות 
לתולדות הקראים" ( 63 ? 0 *ו 31 ק 3 } 1 מ 1 ק 0 ־ 01 מ 

שפירסם ב״ווסחוד״ ( 1896 — 1900 ). 

הר׳ פירסם ברוסית תיאור של ספרי-תורה שומרוניים. 
שנמצאו בספריה הציבורית של פטרבורג ( 1874 ), ובגר¬ 
מנית (יחד עם ה. ל. שטראק) — של ספרי־המקרא, שנמצאו 
באוסף פירקוביץ׳ א׳ ( 1875 ), שאף הם היו שמורים באותה 
ספריד.! כן הקדיש חיבור מיוחד בגרמנית לכה״י של המקרא 
שהגיעו לידיו אחר״כך ( 15€116 גז< 1 שג 1 !!שיא 

1884 ,תש 1£1 ז 15011 ) 1 ו 3 ו £11 נ 811 ). — תיאורים אלה חשובים לא 
רק מבחינה פאלאוגראפית, אלא גם מבחינד. היסטורית, מאחר 
שכה״י כוללים כתובות וד״ערות, שנרשמו ע״י סופרים ומעתי¬ 
קים. חשיבות מרובד. היתד. גם למחקריו על תולדות-רוסיה. 
העבודה, שד.גיש לקבלת התואר מוסמך, "סיפורי המוסלמים 
(ביד.״ב) על הסלאווים והרוסים״(- 13110 ״< 11 ז.ץ 0 ץ 1 ג 0x3331118 
1871 ,אמאססץק א א 3 מ 1363 ן. 0 0 מסתסזבסמת x ו x 1 ), 
היתד. חיבור, שדורות של מלומדים רוסיים שאבו ממנו את 
ידיעותיד.ם על הנושא. עיסוקו זה במקורות לתולדות אירופה 
המזרחית ביד,"ב הקל עליו את הכנת חיבורו, "סיפורי 



285 


הרכבי, אברהם אליזזו—הרלד 


286 


הסופרים היהודיים על הכוזרים והמלכות הפוזרית״ ( 1874 ), 
הנזכר למעלה. 

פעולתו של הר' זכתה להוקרה אף מצד ממשלת הצאר — 
ובשנות ה 90 נתכבד בתואר של אצולה עוברת בירושה. 
הר׳ גם נתמנה כחבר־כבוד בכמה הברות מדעיות בארצות 
שונות. כן היה פעיל בקהילה היהודית של פטרבורג (היה 
גבאי בביהכ״נ הגדול), בהברת "מפיצי השכלה בישראל" 
ברוסיה (היה חבר הוועד) ובחברת "מקיצי נרדמים". רשימת 
עבודותיו עד שנת 1907 , הכוללת 392 ערכים, פורסמה ע״י 
ד. מגיד בצירוף השלמות ותיקונים מאת ש. א. פוזנגסקי 
בקובץ, שיצא ליובל הסד של חר׳("זכרון לאברהם אליהו". 
תרם״ט/ 1908 ). ב 1917 רכשה חברת "מפיצי השפלה בישראל" 
בשביל בית־הספר הגביה למדעי־היהדות, שביקשה לייסד 
באותו זמן, את ספרייתו של הר׳, ולחברה זו מסר הר׳ גם 
כתבי־יד מחיבוריו. 

י. ח. זגורודסקי, ר׳ אברהם אליהו ד״ד דרכבי, לוח אחיאסף 
לשנת תדנ״ה, תדנ״ד, עם׳ 269-257 ! י. גוטמן, אברהם אליהו 
הרכבי, השלה, כ״ד, חרע״א, עם׳ 170-161 ! ש. אסף, זכרון 
לאחרונים — מכתבי רא״א הרכבי לרש״א פוזננסקי, קבץ על 
יר, סררה חרשה, סשר א׳ (י״א), תדצ״ו, עם׳ קצ״א-רפ״ג! 
מאמרו של ד, מגיר ב 116318 סהמ 0 ; 18111 } 3 ) 01 וו 6 ק £6 הרוסית, 

כרד ו״, עם' 183-180 ! צ. הרכבי, א. א. ה. (בקובץ "אישים 
ורמויות בחכמת ישראל באירופה המזרחית״, 1959 , עמ׳ 
136-116 ). 

אב. נ. פ. 

הךבבי (הארקאווי), ^ןם;ךר ( 1863 , נובוהרח־וק [רוסיה 
הלבנה] — 1939 ', ניו־יורק), סופר, בלשן ומילונאי 
יידי ועברי. הר׳ קיבל חינוד מסרתי, אך רכש לו בכוחות 
עצמו גם השכלה חולונית, ובעיקר ידיעת לשונות. בגיל 
13 — 14 התחיל מושך בעט־סופרים וכתב שירים ומאמרים 
נמלצים בעברית. ב 1878 עבר לוףלנה ונתקבל לעבודה 
בבית־הדפוס ובהוצאה של קרוביו, האלמנה והאחים ראם. 
בווילנה התקרב לחוג הסופרים העבריים בעיר, וביחוד 
לא. מ. דיק (ע״ע), וכאן גם ניסה לראשונה את כוחו בכתיבת 
שירים וסיפורים ביידית. אתר הפרעות ביהודי רוסיה ב 1881 
הצטרף הר׳ לתנועת "עם עולם" (ע״ע), וב 1882 היגר לאה״ב 
של אמריקה כחבר הקבוצה השניה של תנועה זו. כשנכשלה 
תכניתה של הקבוצה להקים באמריקה מושבה חקלאית על 
יסודות שיתופיים, התפרנס הר׳ זמדמה בדוחק מעבודות 
שונות (בין השאר שימש סנר בנמל, מדיח־כלים במסעדה, 
וערד). ב 1885 שהה בפאריס, ובה כתב בעברית את חיבורו 
הבלשני הראשון "שפח יהודית", שבו סקר את תולדות 
הלשון היידית ודקדוקה והשתדל להוכיח, שאינה ז׳ארגון, 
אלא לשון ככל שאר הלשונות. מחיבור זה לא ראה אור 
אלא חלקו הראשון(בשם "היש משפט לשון לשפת יהודיתז", 
נתפרסם ב״נר המערבי״ בעריכת א. ח. רוזנברג, 1896 ), 
ואילו חלקו הרביעי, שתורגם ליידיח ע״י המחבר, נדפס 
ב 1904 ב״צוקונפט"׳, תחת הכותרת "אבשטאמונג פון אייניגע 
אידישע ווערטער"("מקורן של מספר מלים יידלת"). ב 1886 
חזר הר׳ לאיז״ב, ומאז פעל עד סוף ימיו כמורה, כעורך, 
כעיתונאי, כסופר וכבלשן יידי. ב 1904 — 1909 שימש נציגה 
של חברת־ההגירה היהודית "היאס" במשרד־ההגירה הכללי 
באלים איילנד. הר׳ פירסם שורה ארוכה של ספרי־לימוד, 
ספרי״קריאח, מילונים וחוברות עממיות ביידית, שנועדו 
להקל על המהגרים היהודיים לאה״ב את תהליך הסתגלותם 
לתנאי החיים החדשים. כן תירגם חיבורים הרבה מלשונות 
שונות ליידית, ובכללם את התנ״ך ( 1915 ) ו״חולדות עם־ 


ישראל״ לגרץ ( 1918 ! על־פי ההוצאה העממית האנגלית של 
אברהם ריינס). עיקר תרומתו של הר׳ לספרות היידית הם 
ספריו בתחום הלכסיקוגראפיה: "פאלשטענדיגעס ענגליש* 
יודישעס ווערטערבוך״ (״מילון אנגלי־יידי שלם״, 11893 
הוצאה אחרונה — 1957 ) 1 "יודיש־ענגלישעם ווערטערבוך" 
(״מילת יידי־אגגלי״, 1898 ! הוצאה אחרונה — 1957 )! 
"יידיש •ענגליש־העברעאיש ווערטערבוך" ("מילון יידי־ 
אנגלי־עברי״, 1925 ! הוצאה רביעית — 1957 }! מילון יידי־ 
יידי, שהר׳ עסק בחיבורו, אך לא זכה להשלימו, ורק 
קטע ממנו נדפס (״ייווא פלעטער״, 1 , חוברת 4 1931 ). 
הר׳ נלחם במשך יובל־שנים להרמת קרנה של הלשון 
היידיח, ומחקריו הבלשניים סללו את הדרך למפעלה של 
"ייווא" בתחום זה, נוסף על חיבורו העברי "שפת יהודית", 
הנזכר למעלה, פירסם הר׳ עוד מחקרים ומאמרים בעברית 
בכתבי־עת עבריים שונים ("המגיד", "הצפירה", "הפסגה", 
״העברי״, ועוד), ובירחון ״הלאום״ ( 1903 ) הדפים פרקים 
מזכרונותיו, שחזרו ונתפרסמו אח״כ בספרו "פרקים מחיי* 
(תרצ״ד). כן השתתף חר׳ גם במספר כתבי־עת אנגליים* 
יהודיים ואנגליים. 

ז. רייזען, לעקסיקאן פון דער יידישער ליטעדאטור, פרעמע 
אזן פילאלאגיע, 1 , 1928 , 803-794 ! י. שאצקי, הארקאווים 
3 יא* 3 י 3 ליאגראסיע, 1933 * 0 . חזקוני, א. ה. (ב״המצודה", וו/ו, 
תשי״ד, 521 )! לעקסיקאו פון דער גייער יידישער ליטע־ 
יאטמ*, 111 , 1960 , 85-80 . 

ם. ל. 

הרלד ( 113131£1 ), שמם של שני מלכים דאניים ושני 
מלכים נורווגיים. 

א) ד א נ י ה: ( 1 ) הר׳ קלק, שלט ביוטלנד והכיר במרותו 
של הקיסר לודוביקום החסיד. ב 826 התנצר בגרמניה ופתח 
את ארצו לפעולה מיסיונארית של אנסגר, ההגמת של 
האמבורג. 

( 2 ) הר׳ בלוטנד (ן) 1 נ 3 ז 8133 = כחול־השן), בנו של גורם 
הזקן (ע״ע 'דנמרק, עמ׳ 897 ). מלך ב 950 — 986 לערך, 
ונראה, שהיה המלך הראשון, ששלט על כל דאניה. מלבד זה 
כבש את נורווגיה הדרומית ויסד את היישוב הדאני יומם־ 
בורג באי וולין (ת ¥0111 \י), מצפון לשפך האודר (ע״ע), כמה 
פעמים נלחם ללא הצלחה באומו 1 ובאוטו 11 , קיסרי גרמניה. 
ב 960 התנצר והשתדל להפיץ את הדת החדשה בממלכתו, 
אד חלק גדול מן העם, חסידי האלילות המסרתית, התמרדו 
בהנהגתו של סון ("ש׳י׳י^), בנו של הר׳, והדיחו את הר׳ 
מכםא*המלכות."הר׳ ברח לארץ הסלאווים ושם מת לאחר 
זמן קצר. 

ב) נורווגיה: ( 1 ) הר׳ 1 הךפגר (ז £38 ז 3 ך 1 = יפה* 
השער, בערך 850 — 933 ), היה נצר מן המשפחה השוודית 
של^אינגלינגאר (■נ 83 ת 8:11 מ׳ו), ששלטה על גליל נורווגי 
בסביבות העיר אוסלו (ע״ע) של היום. ב 860 עלה הר׳ על 
כסא-המלכות. ב 866 — 872 הכניע את כל שבטי־נורווגיה 
והיה המלך הראשון, ששלט על כל הארץ. אולם לא עלה 
בידו למלוך בשלום משום שבמשך שבות מלחמתו בשבטים 
הנזכרים ברחו הרבה מיריביו לאיים המערביים (אורקני 
[ע״ע], שטלנד׳ פרו [ 31:06 ?], איסלנד [ע״ע]), שמהם ערכו 
מסעות־שוד'לחופי נורווגיה. בערך ב 890 ניצח הר׳ את 
הפולשים מאיי אורקני ושטלנד והקים באיים אלה נסיכות 
תחת מרותו. אבל גם' בנורווגיה גופה מרובים היו מתנגדיו — 
ביהוד מפני שדרש מיסים מבעלי־האחוזות, מלבד זה פרצו 
סיכסוכים בין בניו המרובים (לפי המסורת, כ 20 ) של הר׳, 



287 


חרלד—חרליץ, גאורג 


288 



פרידריר הרליז: מילת ישו. )וויירה על חלק ט! האגף השטא^י יעל הטזבח בכנסיית 
"אדון העולם", כנרךלינג!. המוויאח הלאוטי חכאווארי, טינכו 


שלא היו מרוצים באחוזות, שהר׳ הקציב לחם, ונלחמו זה 
בזה. ב 930 , כשהיה כבן 80 , מסר הר׳ את השלטון לבנו 
אריק בלררכסה ( 810(16x6 = בעל הגרזן הזב דם). אך הסכ¬ 
סוכים בין האחים וצאצאיהם נמשכו במשך כל המאה ה 10 . 

( 2 ) ה ר׳ 111 ה ו ר ד ר ^ ך ה ( 16 ) 3 ז 1 >זג^ 1 = שליט אכזר), 
מלך 1047 — 1066 . היה'אחיו'החורג של אולף 11 (ע״ע). אחר 
מותו של זה האחרון ( 1030 ) עבר הר׳ לרוסיה ומשם לבי־ 
זאנטיון, שירת בגדוד שומרי־הקיסר וקנה לו כבוד ועושר. 
לערך ב 1045 חזר לשוודיה, וכאן התיידד עם המלך אמונד 
יעקב. בעזרתו הכריח הר׳ את מגנום, בנו של אולף 11 (ע״ע), 
להכיר בו כחברו בשלטון ( 1046 ). מגבוס מת ב 1047 והר׳ 
שלט לבדו על נורווגיה ביד חזקה. בין השאר, דחה את 
תביעתו של אךל 3 רט (ע״ע), הארכיהגמון של ברמן, להעמיד 
את כנסיית־נורווגיה תחת מרותו. ב 1066 החליט'לכבוש את 
אנגליה ונסע עם צי גדול לחופה של בורתומבריה, אך הובס 
בסטאמפורד-בריג׳ (ט 18 ) 1-811 )ז 0 )מ 1 ג 51 , סמוך ליורק) ע״י 
הרולד 11 (ע״ע), מלך אנגליה, ונפל בקרב. 

הרלדיכןה/ ע״ע עלטים ן סמל ים. 

ד,ךלי, חבךט, ע״ע א 1 כםפ 1 רד, רזברט ד.ךלי, 

הלל'[׳ פךיךן*יןד — 1111 ז 16 ל 11-1€11 ) 16 ־ 1 ? — ( 1440 ״, נרד־ 
לינגן, — 1499 ״, שם), צייר גרמני. בדורו היו מיקיד־ 

בלות תמונות־מזבח גדולות, שבחלקן היו חטובות בעץ ובחל¬ 
קן — מצויירות. הד׳, שנתבקש להתקין תמונות מסוג זה, לא 


ביצע אלא את החלקים המצויירים שבהן, 

ואילו החיטובים נעשו ע״י אמנים אחרים. 

הראשונה מתמונות־המזבח שלו, הידועה 
לנו, צויידה בשביל כנסיית אמראם הקדוש 
בנרךלינגן ( 8611 ת 111 )־ו 6 א) שבבאוואריה 
והיא מסומנת בתאריך 1459 (כיום; במו־ 

זיאןן של גרדלינגן). באותה שנה עצמה 
צייר הר׳ תמונות על אגפי־המזבח בשביל 
כנסיית "אדון־העולם" ( 6 ו 61 ז 5141 ן:) 80 ז £1 ^ 1 ), 

אף היא בנרדלינגן, וב 1466 — תמונות על 
הספיגים של כנסיית יעקב הקדוש ברןתנ־ 

בורג, תמונת־מזבח נוספת, שצייר בשביל 
כנסיית גאורגיוס הקדוש בנרדלינגן(כיום: 

במוזיאון של אותה עיר), בוצעה ב 1478 
בקירוב! תמונה זו, המפורסמת שביצירותיו 
של הר', כוללת 16 ספינים, שמתארים את 
חיי־ישו. כמו־כן מצויה במוזיאון של נרד־ 

לינגן תמוגת-מזבח משנת 1488 , שבה תיאר 
הר׳ את הדיוקנות שלו גופו, של אשתו, 

של ארבעת בניו ושל חמש בנותיו! בקומ¬ 
פוזיציה שלה קרובה יצירה זו קירבה 
יתרה לציורו של האמן מפלמאל (€- 1£1 ב 1 \ 

161113116 ? €(); היום בלובר, פאריס). 

סבורים, שהר׳—שתמונותיו המוקדמות 
עדיין צויירו על רקע־זהב — ביקר בשנות 
ה 60 בארצות־השפלה. ביצירותיו המאוח¬ 
דות, אע״פ שנשתמר בהן האופי האיזורי, 

ניכרת בבירור השפעתם של ציירי ארצות- 
השפלה, וביחוד של דוגר ון דר וידן! אך 
מעולם לא הגיע הר׳'לכוח-המבע' ולחן, 

המציינים את יצירותיו של מ דר וידן. דמויותיו מצויירות 
בסיגנון הגותי המאוחר, קלסתר־פניהן חסר אופי אינדיווי¬ 
דואלי י אך ברקע של תמונותיו מצויים מראות של ערים — 
בדומה ליצירותיהם של האמגים הפלאמיים. כל תמונות-המזבח 
שלו מתארות מעמדים מחייו של ישו או מחייהם של קדושים 
נוצריים. אהת מתמונותיו, המתארת את המאדונה כשהיא 
יושבת על כס־מלכות, מצויה במוזיאון של מינכן. — חשיבותו 
של הר׳ היא במה שנמנה עם המתווכים בין האסכולה של 
גרמניה הדרומית ובין זו של ארצות-השפלה. 

מ!) ן.. 77 .^ 1 ״ס ,ת 6 תו 61101 .ש : 1900 ,.מ ,) 111161 .? 

,[ 1923 ] 11 מ ( 4 € 1 < 7 ) 114 ( 1 . 4 

.( 1-5 
ע. י. ה. 

הרלי^׳ ^אזךג (נו׳ 1885 , אופלן, גרמניה), ארכיונאי וסופר 
יהודי. ב 1904 — 1909 למד באוניברסיטות של 
ברלין והאלה ובבית־המדרש הגבוה למדעי-היהדות בבר¬ 
לין. ב 1911 — 1916 עבד בארכיון הכללי של יהודי גרמניה 
בהדרכתו של אויגן טויבלר (ע״ע). ב 1919 נתמנה מנהלו 
הראשון של הארכיון הציוני המרכזי, ועמד בראשו — תחילה 
בברלין ומ 1933 בירושלים — עד מארם 1955 . פירסם הרבה 
מאמרים פובליציסטיים על נושאים יהודיים כלליים ועל 
שאלות הציונות ב״יידישה רונדשאו", "הארץ" ו״העולם". 
בשיתוף עם ב. קירשנר ערך והוציא בברלין ( 1927 — 1930 ) 
את הת 0 > 11561165 ^,6x11 >□( (ב 5 כרכים), שבו פירסם שורה של 





289 


הרליץ, גאורג—הרלקץ 


290 


ערכים בתולדות יהודי־גרמביה ובתולדות 
הציונות. — הר׳ שימש במשך שנים הרבה 
מזכיר של נשיאות הקונגרסים הציויניים. 



הךלם (נך 161 ' 331 ^), עיר־הבירה של מחוז 
הולאנד הצפונית 

ג) 1 ז 13 )ז כ 15 ק״מ ממערב לאמסטרדאם. 
מספר תושביה כ 168,000 ( 1959 ). מ 1634 
משמשת הר׳ מרכז לגידול של פקעות־ 
פרחים, ביהוד של פקעות-הצבעוני, הנש¬ 
לחות מהר׳ לארצות הרבה. ענפי־התעקזיח 
החשובים שבעיר: בניית קרונות-רכבת, 
ספינות ומכונות שונות! ייצור טכסטיל, 
מצרכים כימיים, קאקאו ושוקולאדה. המענ¬ 
יינים שבבנייני־הר׳ הם: בית-העיריה (ש¬ 
בנייתו התחילה ב 1250 ), כנסיה גותית 
גדולה (מן המאה ה 15 ), שבה מכהן בישוף 
קאתולי, ובית שוק-הקצבים הסמוך לה. 
בהר׳ ישבו רוזני־הולאנד, בנראה, מן המאה 
ה 11 ואילך, ומאז היא עיר-מסחר חשובה. ב 1572 — 1576 , 
בימי המרידה של ההולאנדים בספרד, נפגעה הר׳ קשות ע״י 
מצורים וכיבושים. המאה ה 17 היתה תקופת-זוהר לכלכלת- 
העיר וגם ליצירה האמנותית, שבוצעה בה (פתס הלם, 
יעקב ון רויסדאל, אדריאן ון אוסטדה). עד אמצע המאה ה 19 
נמצאה דרומית־מזרחית להר׳ ימה עם ביצה בשטח של 168 
קמ״ר, שנודעה בשם ימת-הר׳. הימה יובשה וקרקעה הוא 
כיום שטח של אדמה פוריה. — בהר׳ קהילה יהודית קטנה. 


האר 5 ם: בית״העיריה 

שבהם — את הקוראים היהודיים משום שנגע בבעיה הרגישה 
של נישואי״תערובת ועורר עליו את ביקרתם השלילית של 
רבנים כגון קאופמן קולר (ע״ע). 

מאוכזב מתגובת הציבור היהודי פסק הר׳ ב 1890 מלהת- 
עניין ביהודים האמריקנים. הוא נסע לאנגליה וב 1894 יסד 
וערך, יחד עם האמן אוברי בירדסלי (ע״ע), את ה׳^^סןןשזו 
£[ 800 (״הספר הצהוב״) — כתב-העת רב־ההשפעה של 
הסימבוליסטים והדקאךנטים האנגליים. מן הרומאנים שלו, 
שאינם דנים בנושאים יהודיים, הידוע ביותר הוא 7116 


— 1 >ת 31-13 ^ ץז 11611 — ( 1861 , ניו-יורק — 
1905 , סן רמו [איטליה!), סופר אמריקני. 


0x נ^ 1££ ^ת 5 8 * 111131 )^ €3 (״קופסח-הטבק של החשמן״), 1900 . 
. 103-113 , 1958 01 . 5 


הר׳ היה מצאצאיו של שען אנגלי, שבא לקונטיקוט 
בערב המהפכה האמריקנית. למד בסיסי קולג׳ בניו-יורק 
וכאן נהג לבוא בחב¬ 
רתם של תלמידים יהר 
דיים. כן מצא עניין 
בתנועת ה״תרבות ה¬ 
מוסרית" של פליכס 
אדלר (ע״ע), שרוב 
חבריה היו יהודים. 
עבודותיו הספרותיות 
הראשונות היו ארבעה 
רומאנים׳ שגיבוריהם 
הם יהודים ניו־יורקיים 
מתבוללים מיוצאי גר¬ 
מניה. רומאנים אלה, 
שנתפרסמו בפסודונים סידני לוס?ןה ( 3 ) 71151 ), הם: £! 5 ^ 
35 זמי(.״בפי שהיה כתוב״)", 1885 , סיפורו של מוסיקאי 
יהודי! 13 ) 1886 ?61x3 , שמחזהו הפופולארי של קרל 

גוצקו(ע״ע) ״אוריאל אקוסטה״שימש לולדוגמה! 6 ) 7116¥01 
311 ז 7110 1116 0£ (״עול התורה״}, 1887 — התקפה על אי- 
הסבלנות היהודית לגבי גישואי-תערובת! - 1 ז 10 ? 00616 
1 >מ 0 מז(״דודי פלורימונד״), 1888 , שגיבוריו הם יהודים בעלי 
אופי נעלה, אע״פ ששני הרומאנים הראשונים שלו נתקבלו 
בהתלהבות, הרחיק מעליו השלישי שבסיפוריו — והטוב 


ם. ל. 

הךלקין׳ אחד מן הטיפוסים הראשיים של ה״קומדיה דל 
ארטה" (ע״ע). 

השם (צרם׳ 51110 ) 31-16 [נקבה 511106 ) 3116 ], אנגל׳ ־• 11 -, 11 
166511111 ׳ גרמ׳ £436161110 , ספרד׳ 0 ) 511 ) 3616 , ובדומה לזה 
בלשונות הרבה) בא מאיטלקית 6166611100 ^; — כינויו של 
טיפוס זה, לכל הפחות מן המאה ה 16 ואילך, על הבמה האי¬ 
טלקית. לכינוי האיטלקי הוצעו כמה הסברים מוזרים, שלפיהם 
נשתלשל מן המלה הלאטינית ( 10115 ) £4666111 (צורה בלתי- 
ידועה), או הגרמנית 6018 ) £611 (שאינה אלא תרגום מוטעה 
[של הרדר] של המלה הדאנית 86 ת 0 ) 661 ׳\ £1 , "מלך האלפים") 
או אף מן השם 1130 .> 1 ־) £6111 (שם של דמות המצויה, כביכול, 
באגדה הפרסית), ועוד. אך לכל ההסברים הללו אין שחר! 
כמעט אין ספק בדבר, ששרשו האמיתי של השם האיטלקי 
נעוץ בשם הצרפתי העתיק 51110 ) ££6116 (גם 110 ^^ £46616 , 
££6006651110 ), שציין, לכל הפחות מ 1160 ״ ואילך, בפולקלור 
הצרפתי את הראש של חבורת-הרוחות, ״חבורת הלקין״ ( 13 
££611665010 01315016 , שהיתה, ודאי, זהה עם חמרת "הציד 
הפראי" של האל ווטאן), ואח״כ, בתיאטרון הצרפתי של יה״ב, 
אחד מן השדים! השם הצרפתי נגזר, כנראה, מאנגלית בינו¬ 
נית ;} 10 :> ££6616-1 , ״מלך הצבא״(בגרמנית ££666 ). על צורתו 
של השם האיטלקי השפיע, אפשר, השם 0 ס 116111 \ 1 , כינוי של 
שד אצל דאנטה (״תופת״, כ״א, 118 ), אבל שם אחרון זה לא 



זזנרי ר.אר 5 אנד 








291 


חרלקץ—הרמה, ממ?ןני־ 


292 



האר 5 ?ין מז ה 0 תת 1€ ןג 11 €ו 1 ) 1€ ח 0 כ) 


בא, כנראה, מאותו הד׳ גרמבי־צרפתי, אלא נוצר ע״י דאנטד. 
כצירוף של ! 31 (״כנפיים״) ו 0111110 ("אני נוטה"). 

אפיו של הר׳, הדומה ביותר לאפיו של הטיפוס הנקרא 
230111 בקומדיה דל אדטה (שהוא מצידו אינו, אפשר, אלא 
המשך של הטיפוס הקומי 53111110 , אחת מן הדמויות של 
ה״מימוס" של רומי העתיקה), היה מתחילה זה של עבד 
שוטה וגס־רוח, יליד העיר ברגאמו ומדבר בניבה. אבל עד 
מהרה, משעלתה חשיבותו של הר׳ בין ה״מסכות" של הקו¬ 
מדיה דל ארטה, נשתנה אפיו יותר ויותר, באופן שהר׳ פיקח 
נעשה מצוי יותר מהר' שוטה, והד' חינני — יותר מהר' גם־ 
רוח, ובכלל התחילה דמותו של הר׳ — עוד במאה ה 16 — 
לובשת צורה ופושטת צורה < השחקנים לא היססו לייחס לו 
תכונות־נפש, מעמדים, מקצועות שונים ומרובים לאין שיעור, 
ולא הקפידו אלא על כך שיהא משעשע ביותר ועדיף מכל 
שאר הטיפוסים שבמחזה, כך היה מצוי בכל להקה של שחק¬ 
נים איטלקיים (או איטלקיים מדומים) במאות ה 17 וה 18 
(באיטליה ומחת לה) בדחן ראשי, שהיה נקרא הר' ולבוש 
בלבושו המיוחד של הר׳ ושהיה עשוי להתחבב על הצופים, 
וביחוד על הצופות, בהופעתו, בפקחותו, בקונדסיותו, בזריזותו 
ובתוצפתו. הר' היה ממלא בכל מחזה תפקיד אחר; "קיסר", 
"רופא", "מיילדת", "פנס", "תינוק", ועוד ועוד; והמחזות, 
שהר׳ היה גיבורם, נקראו, לכל הפחות בתיאטרון 116 > 1€ מס 0 
113116006 שבפאריס ( 1650 ״ — 1700 ), בשם 16 ) 111103 ) 110 ^ 1 , 
בין שהיה זה מחזה מדבר (כתוב או מאולתר) או פאנטומימה. 
במרכז הצגותיו של אותו תיאטרון פאריסאי עמד ההר׳ 
המפורסם שבכל הדורות, אואריסטו גרארדי(- 0116 311510 ׳!£ 
11 }ז 3 ־ 1 ; 1663 — 1700 ) — שחקן־דראמאטורגן, שיצר יותר ממאה 
וחמשים .״גלגולים״ של הר׳ — כלומר, התגלמויות או תחפר 


שות שונות של ה״מסכה" הרבגונית הקרויה הר'; לתוך הרבה 
מן הגלגולים הללו לא נמנע גרארדי — שהיה אדם ואמן 
רצין במסווה של מוקיון — מלהכניס נימה של ביקורת על 
החברה והמשטר, בין המחזאים, שיצרו קומדיות מסביב לדמו¬ 
תו של הר׳ בגלגוליו השונים, נמצאים סופרים חשובים, כגון 
מריוו (ע״ע), דליל ( 0611116 ), לסד (ע״ע) ופלוךין (ע״ע) 
בצרפת וקרלו' גוצי (ע״ע) באיטליה, המסורת, י שגרארדי 
ייצג את שיאה, נמשכה הודות לאמנותם ושאר-רוחם של 
שחקנים, שנתסחו כל ימיהם בעיצזבו של הר', עד שברבע 
השני של המאה ה 19 גבר על הבמה הפאריסאית, בתיאטרון 
הוודוויל, טיפוס מתחרה בהר' — פירו(זס-תס!?), שהיה חביב 
על הרומאנטיקנים משום רגשנותה 

מלבושו של הר׳ היה חולצה ומכנסיים צמודים לגוף, 
בעלי טלאים ססגוניים (מתחילה בצורת כתמים, ולסוף עפ״ר 
בצורת רומבים), מסכת-פנים שחורה וחרב-עץ תקועה בחגורה. 

בין הציירים, שהירבו לצייר הר": ז׳אק קאלו, סזאן, דגה, 

דרן, פיקאסו והצייר הישראלי מוקדי. קלוד ז׳ייו' 611100 ; 
1673 — 1722 ) יצר שורה מפורסמת של פיתוחי-נחושת בשם 

110 ^^ 16 ־^\,'[) 11165 ) 1031 ^)}. 

.ס 

י<^ 0 , 0 ; 1890 ^ 

5 ^ 1 ) .מת 1€1113 ר 1 נ 111 ; 1904 

־־?^^// 0 , 1 חס 1 )וונ 0€31 .^׳\ . 0 ; 1912 

. 8 ת!) , 110 ו 0110 ק\ 1 ; 1926 

.( 9 — 904 , 1954 , 1 

ח. ם. 

סךמה; םה?ן 5 י" (מ״ה), מיתקנים, שמגבירים ע״י ממסרתם 
את כוחה של זרוע-האדם לצרכי הרמתו של"משא 
כבד; כדי להשיג הספק גדול מפעילים את המיתקן לא ביד 
אלא במנוע, שמרכיבים במיוחד לצורך זה. 

מיתקגי-הרמה הם מן ה¬ 
מיתקנים הקדומים ביותר של 
הציוויליזאציה הטכנולוגית, 
ואלמלא הם לא היו מיבצעי- 
הבניה הגדולים של התרבו¬ 
יות העתיקות אפשריים. אחת 
ממכונות-ההר' הקדומות היה 
השאדוף, ששימש לשאיבת 
מים ולהרמת עפר במצרים 
עוד בש 30 לפסה״ג. זה היה 
מנוף, שנשען על מוט זקוף; 
לקצהו האחד של המנוף חובר 
הדלי, ולקצהו השני — מש¬ 
קולת מאזנוג הפיראמידות 
נבנו בעזרת השימוש במי¬ 
שור משופע וכן בית¬ 
ד ו ת להרמת אבנים גדולות. 
הבורג, שהיה ידוע לארכי' 
מדם, היה בשימוש באותו 
זמן גם בסין. גלגל-הר׳ קדום 
מתואר על לוח אשורי משנת 
860 לפסה״נ, ואף אריסטו 
מזכיר — ב 350 — את השי¬ 
מוש בגלגלים. ויטרוביוס 
(ע״ע) נותן — ב 68 לפסה״ג 
— תיאור ברור של גלגלות 

" ד 



ציור 1 . טיתקדהרטה רוטי 
(טתבליט בטצבת־קכר טו הממה 
ה 2 ?סה״ג> 










293 


הרמה, מתרןני* 


294 



מורכבות ו? 4 ל הרמת מהר 
אות בעזרת גלגלי־סרןז 
כל אלה היו בשימוש בידי 
הבנאים וסוללי־הדרבים 
הרומיים (ציור 1 ). הרון 
(ע״ע) מתאר מיחקבי־הר' 

משוכללים מאד, אך מם* 

תבר שהללו לא היו אלא 
דגמים ותכניות בלבד. 

מכונות-הר׳ — במ¬ 
לוא משמעותו של מושג 
זה — לא ניבנו אלא 
מתחילת תקופת המיכון 
והמינוע החדישים. 

מן הפשוטים שבמ״ה 
היא הגלגלת: כבל- 
הרמה מועבר דרך גלגי* 

לות התיק הנייד והקבוע! 

המשא תלוי על אונקלו 
של התיק הנייד, וכוח־ 

המשיכה הדרוש בקצה 
הכבל מוקטן ע״י תמסורת הגלגילה. ב כ נ נ ת מחובר קצה* 
הכבל לתוף! כשהתוף מסתובב מתלפף הכבל על מעטפתו 
ומרים את המשא! העברת הכוח מן המנוע אל התוף נעשית 
ע״י גלגלי־שיניים. בגלגלת־שרשרות נעה שרשדת־ההרמה 
בשיני סבבת. — מקובל שילוב של גלגלת וכננת (ציורים 
2 , 3 ). 

ההספק המתמיד הדרוש של מנוע ־ה ה ר מה הוא 


ציור 2 . ג 5 ג?ת־יד 


_0!_ 

4500. 


(כ״ס) מ 


(^ = עומס [ק״ג], י = מהירות־ההרמה [מ׳ לדקה]׳ ח = 
נצילות המימסרה). מהירותיהרמה מועטת מזילה את המיתקן 
ואת תפעולו ומפחתת, את כוחות־ההתמדה! אך לשם יעילות 
העבודה בגובה-הרמה גדול נדרש זמן־הרמה קצר. לשם הגנה 
על המשא ע״י הרמה והורדה מתונה משתמשים כיום במנועי־ 
הרמה חשמליים בעלי שתי מהירויות. מהירות ההורדה 
מווסתת במיתקנים החשמליים ע״י המנוע! להאטת התנועה 


ולעצירת המשא משמשים בלמי-חיכוך. במ״ה שבהנעת־יד 
מוחזק המשא עפ״ר ע״י מחגר-שיניים. 

צירוף התנועה האפקית של המשא לתנועתו האנכית 
מושג ע״י הדגמים המרובים של העגורן (ציורים 4 — 12 ). 
במפעלי־תעשיה, בתחנות־כוח ובמחסנים מרובה השימוש 
בעגורן העילי הנוסע: גשר־העגורן נוסע לאורך הבניין 
על מסלולים קבועים על עמודים, עפ״ר מעל לפתחי שערים 
או חלונות, כדי למנוע את הפרעת התנועה הסדירה על־פני 
הרצפה. — בעגורן התלוי צמודים המסלולים לתקרה, 
ועל הגשר, בניצב למסלוליו, נוסעת הכננת על עגלה מונעת 
בנפרד! פיקוד התנועות נעשה ע״י עגורנאי מתא קבוע 
לעגורן או — במהירויות־נסיעה מועטות — מן הרצפה ע״י 



ציור 4 . עגורן עילי חשטלי (ריאנראסח) 

, 1 = הםי 6 תח; ס= נונהיהוורסה הסאבסיסאלי; 
ם= גובה ראש־הפם מעל הרצפה: פ= הנובה וזחפשי 


ציור 5 . ענורז־׳טער 


ציור 3 . 

שילוב של גלגלת וכננח: ענוח עילי תלוי טצוייר בכננת חשמלית 


ציור 6 . ענורז בעל עטור מסתובב (טוצב בנטל 
תל־אביב: עומם־ר,עבורה — 25,000 ע״ג, רריום־הורוע — 7 ט׳) 








דרמח, מתקני• 















297 


הרמה, מתקני*—הרמודיום ואריסמוגיימון 


298 


בפתורי־להיצה. — בעגורן־השער קבועים הפסים 
במישור־הרצפה, והגשר מוגבה ע״י רגליים < המשקל וההםפק 
של מנ 1 ע־הנםיעה גרולים יותר ומהירוח-הנסיעה מועטת 
יותר משהם בעגורן העילי. — בעגורן המסתובב 
חגה הזרוע מסביב לציר אנכי. עפ״ר משתנה רדיום־הזרוע 
ע״י נטייתו או ע״י נסיעה'אפקית של העגלה על פסיה; 
העומס המאכסימאלי המותר משתנה עם הרדיוס. — שילוב 
של תנועות ההעתקה והסיבוב יוצר אפשרויות מרובות להר¬ 
חבת איזודז־״פעולה של העגורן. בנמלים משתמשים עפ״ר 
בעגורן מסתובב מורכב על שער נוסע. בעבודת־בניה מש¬ 
תמשים בעגורני־מגדל מסתובבים. שנוסעים על פסים סמור 
לבניין. בספינות מקובל השימוש בעגורנים מסתובבים בעלי 
זרוע נוטה (עגורני-דריק). 

העגורנים הניידים המסתובבים מורכבים על שלד חזק 
של כלי־רכב. כדי להפחית את התנגדות־הנםיעה משתמשים 
בגלגלי־פלדה מוסבים על פסים ומצויירים במיסבי־כדורים. 
עגורנים ניידים, שנוסעים בכבישים, מצויירים בצמיגים. 
עגורנים לעבודות־שדה נוסעים על זחלים. 

תחילה היה מבנה־העגורן מיסבך מסומרר. כיום בונים 
עגורנים בעלי קורות מרותכות בדופן מלאה ובעלי מבני־ 
מסגרת, שעומדים גם בפני פיתול (ציור 12 ). על המבנים 
לקלוט את הכוחות השונים ללא שיגוי-צורה ולהעבירם אל 
היסודות. העגורן העמוס חייב לעמוד בפני הרוח הנושבת 
מכל כיוון שהואז העגורן הבלתי־עמוס חייב לעמוד בפני 
הסערה החזקה ביותר. העגורן נבנה עפ״ר מפלדה רכה; לשם 
הפחתת משקלם נבגים עגורגים חדישים גם מאלומיניום. 

בישראל מצויים בשימוש מ״ה, שהעומס שלהם נע בין 
פחות מ 100 ק״ג ל( 100xxx ק״ג ויותר; הממוצע והשכיח 
ביותר הוא הערך 1,000 —מ 2xx ק״;נ 

בעבודת מ״ה מרובה סכנת־התאונות. לפיכך מוסדרים 
ההשגחה על בנייתם והפעלתם והפיקוח עליהם ע״י חוקים 
(בישראל: פקודת בתי-החרושת, 1946 , וכללי בתי-חדושת, 
אגנים, 1947 ), הסכמים בינלאומיים ותקנים. 

. 11 ; 925 [ / 0 1 (^ 0111 , 13 >| 1 ^ו . 11 

,מ^ 1311 !) 3 :וז 5 .£ ; 1910 , ,ח 10 'ו 111€ \, 

, 4 . 0 ; 949-52 ! , 1-11 

. 44 ־־ 64 ־ 114 , 51 ט 13 זא . 11 - 1 !ת 11 תזט\, . 11 ; 1950 
, 1-111 < 04 ן 5£ ח־ו. 11 . 11 ;' 1950 ,ה}^ו 11 וזו> 40 < 6 ׳{ 

■ 1110 /^^ 7 (ס ץיו 0 ו 1 ו 11 1 / ,(. 6115 ) . 31 ז? 8 ו 511 . 011 ; 1951-53 

. 1956 , 11 .ץ^ 10 

ז. א. 

הרמ 1 גנם (?וו׳ 81 ץ 0 *{ £6 ') מפריאני באסיה הקטנה, מגדולי 
הארדיכלים של התקופה ההלניסטית; פעל במחצה 
הראשונה של המאד! ה 2 לפסה״נ (ע״ע הלניזם, ע מ׳ 602 — 
603 , 605 ). 

הר׳ היד, פעיל בעיקר בטאום ובמגגסיה שעל נהר־ 
מאנדרוס ויתכן, שבנה גם בניינים בעירימולדתו פריאני. 

מקדש דיוניסיוס בטאוס, הבניין הראשון של הר׳ הידוע 
לנו ( 193 לפסה״נ), בנוי בסגנון יוני; ויטדוביוס (ע״ע; 111 , 
7,3 — 8 ) ראד, בו, במקדש זד>, את הדוגמד, המושלמת והנאה 
ביותר של צורת חאיסטילוס — בניין בעל צידה ופרופורציות 
אידיאליות. הבניין'מצטיין בסידור חדש של עמודיו: בחזיתו 
מצויים ששה עמודים ובצדדיו אחד-עשר ( 11 6 x ). חלוקה 
כזו של העמודים הושגה ע״י מד, שהוגדל הרווח ביניהם 
וד,ועמד על 2 /< 2 קטרים של העמוד. 

המפורסם בבניינים שבנה הר׳ היה מקדש ארטמיס לוקו־ 


פריאני, שהוקם במאגנסיד, ( 156 לפסה״נ). מקדש זה, שאף 
הוא נבנה בסגנון יונה היד, פסודודיפטראלי, ז״א מוקף רק 
שורת-עמודים אחת ( 8x15 ).'לדבריו של ויטדוביוס ( 111 , 
2 , 6 ; 3 , 8 — 9 ), הנד,יג הר׳ צורה זו של בניה, שאיפשרה 
לא רק את הרחבתם של הסטו ושטחו הפנימי של המקדש 
עצמו, אלא אף הזילד, את הוצאות־הבניה בלא שגרעה מן 
המראה המונומנטאלי של הבניין. ארכו של המקדש היה 
6750 מ׳ ורחבו 41 מ׳. נראה, שד,ר׳ היה פעיל גם בהקמתם 
של בניינים אחרים במאגנסיה: המזבח שלפני מקדש־ 
ארטמיס ותכנית האגורה וד,סטווים שבה מראים על השתת¬ 
פותו בבנייתם או, לכל הפחות, על שימוש בעקרונותיו. 
כן מייחסים לו את בניית מקדשו של זים סוסיפוליס (-מציל־ 
העיר"). בנייתם של כל המקדשים המפוארים הללו נתאפשרה, 
כנראד" ע״י נדיבותם של האטלידים (ע״ע אטלום), שליטיה 
של פרגאמין. 

הד׳ גם כתב על ענייני־ארדיכלות ופיתח בכתביו עקרונות־ 
בניה אסתטיים, שנוגעים בעיקר לסימטריד" להארמוניה 
ולד,תאמד, של חלקי־הבניין השונים. הוא שונד, בכך מרוב 
האדריכלים בני זמנו, שכתביהם לא כללו בעיקר אלא תיאו¬ 
רים מפורטים של הבניינים, שנבנו על־ידיהם, ספרו על 
המקדשים שבנר, בטאוס ובמאגנסיד, שימש אחד ממקורותיו 
העיקריים של ויטרוביום ( 12 .) 36 ־ 1 ? ,!!/י). בספר זה פירט 
הד׳ בין השאר את טעמיו לד,עדםת הסגנון היוני על הדורי. 
נימוקו העיקרי היד, מה שבסגנת היוני נשמרת יפד, הסימט־ 
ריה של הטריגליפים והמטופות — מה שאינו אפשרי בבניה 
בסגנון הדורי. לדעותיו ובנייניו של הר׳ נודעה השפעה 
מרובד, ביותר. המקדש של ארטמיס לוקופריאני נחשב 
לדוגמד, קלאסית של הסגנון היוני, וחיבורו של הר' תרם 
לד,שתלטותו של סגנון זד,. 

.( , 1011131111 ־ 1 . 0 ,¥\-ק חו , 16115 * 1 ( £31 .£ 

מסע .\נ ; 1904 ,ז€צח 21 ז 3 ^\ . 0 

; 1929 מ/ /^/ 4 ' 110 ^ ־/•><£ ,מ 3 ^|'ו^ 0 

^^ 7 ,!(סזיד ״ 1 ,מ ; 1936 , ,;>£׳<£ , 11 "!' 

,? 1110 ־ 1 ^£ .£ : 1945 01 /ס 

. 0 : 1948 ,מ^ז/י£<ן־ז 5 > 

. 1949 

מ. בי. 

הרמו^נס 1 ;ף׳<־£ץס 1 ) 0 :! 1 •), נואם וםופיםטן, יליד טרסוס, 
שפעל במחצה השניה של המאה ד, 2 לסה״נ, הר׳ 

היד, נואם מוכשר בצעירותו, ומכאן התעניינותו בכללי 
הרטוריקה הלכה למעשה. חיבוריו מהווים בצירופם ספד־עזר 
שימושי לרטוריקה. את ךמוסתנס ואת אפלטון קבע במופתים 
מבחינת הסגנון, ובתכונותיו של דמוסתנס כנואם דאה את 
הסגולות של הטוב כנואמים. ההבחנות הדקות, שד״בחין בין 
הצורות הסגנוניות השונות, ההוראות שנתן והחוקים שקבע 
הפכו את הרטוריקה לאמנות בעלת אמצעים קבועים ומוג¬ 
דרים, שאת להתעלם מהם. הר׳ אינו מקורי בספריו ועפ״ר 
הוא מסתמך על תוצאות מחקריהם של מחברים קודמים 
במקצוע תורת-הרטוריקה, אך על בתי-הטפר המאוחרים לרטו¬ 
ריקה היתה לו השפעה מרובה. — כתביו פורסמו ע״י 
. 1 ־ 1 (ב 1£€1 ;־ 01 65 ־ 01 ] 6 ב 1 ן 1 , לרד 6 ), 1913 . 

.* 1923 , 1 , 050 .£ 

9 ךמזךי 1 ם וארי? 1 ט 1 גיט 1 ן ,;וס; 168 ] 40 .*), 

רוצחיו של היפדכום(ע״ע), אחיו הצעיר של הטירן 
האתונאי ך,יפיאם (ע״ע).' לאמיתו של דבר, זממו הר׳ וא׳ 
לרצוח את היפיאם, אך הקושרים, שנתבלבלו מחשש של 



299 


חרמודיוס ואריסמוגימון—חרמוניח 


300 


בגידה בכנופייתם, התנפלו על ד.י 9 ארכ 1 ם> שבקרבתו עמדו׳ 
והרגוהו. הר׳ נהרג על־ידי שומרי־ראשו של הטירן׳ ואילו 
א׳ נתפס והוצא להורג לאחר שעונה. אע״ם שפעלם 
של הר' וא' נגרם ע״י מריבה אישית 'עם היפארכום, היו 
לו תוצאות פוליטיות: היפיאם לא עמד על הקפו של הקשר 





הארסוריוס ואריססוניסון. פסל־שימ. העתש רוסי סיצידחם מל 
קריטיום ונסיוטם ( 477 — 476 לפסה״נ). הטוויאוז הלאומי, נאפולי 


ונקט מתוך חשדנות אמצעים חמודים, כדי להפחיד ולדהא 
את מתנגדיו! ומכאן ההערצה, שרחשו האתונאים לזכרם של 
הד׳ וא'. משגורש היסיאם מאתונה שלוש שנים לאחר מכן 
בעזרת ספארטה, נשתרשה הגירסה, שהר׳ וא׳ שיחררו את 
אתונה מעולם של הטירנים. המשורר סימונידס (ע״ע) חיבר 
שיר לכבודם, ובאתונה הוקמה אנדרטה לזכרם, מעשה־ידיו 
של הפסל אנטנור. לאחד שאנדרטה זן סולקה ע״י הפרסים 
( 480 ), הוקמן' לכבודם אנדרטה חדשה, מעשה ידיהם של 
?!דיטיוס ונסי 1 טם. לצאצאיהם של הר׳ וא׳ ניתן באתונה כבוד 
מדיני גדול — הזכות לארוחות־הינם בבית־הממשלה. 

; 91-96 , 62-65 , 57 ־ 55 ; 61 , 1 . 111011411 ^ , 01$ ס 4 סז 6 מ 

-סז״ז^ ; 54-59 , 1 \ ; 2 , 20 , 1 , 5 ^ג> 1 |^׳(^״ו 1 ־ד ; 123 , 107-109 ,!זו 
,ץנ^ 0 ^ 13 .? ; 17-19 , 165 ;>* 

. 152-168 , 1949 

הךמ 1 ן(מונח, שנוצר בדור הראשון של סופרי־ההשפלה מתוך 
פירוש על דרד־הדרש לכתוב "והשלב תנה ההרמונה" 

(עמוס ד, ג! בתרגום השבעים: "ארמניה"], ע״פ הלועזית 
1137601 , מערב׳ אי = "[תחום] אסור"), בית־נשים 
בארמונות של מלכים ושרים, בעיקר בארצות־המזרח. הר" 
היו מצויים בחצרותיהם של הקיסרים והמלכים בסין ובסיאם, 
בארצות המזרח הקדום ובכללן יהודה (של שלמה המלך), 
ביוון העתיקה, בפרס הקדומה (ר׳ מגילת אסתר, ב), בפרו, 


קודם הכיבוש הספרדי, ובארצות־האיסלאם(שבכמה מהן, כגץ 
בערב הסעודית, הם קיימים אף בזמננו) < בין ההר" האחרו¬ 
נים מפורסם ביותר ההר׳, שהיה קיים בארמון השולטנים 
העותמאניים. נשי־ההר' היו נרכשות ע״י סוכנים מיוחדים, 
בעיקר בשוקי־העבדים, בתול תחומי הממלכה או מחח לה 
(בתורכיה היו מעדיפים ביחוד נערות קאווקאזיות){ אח״כ 
היו נמסרות לידי סריסים, שהיו ממונים על ייפוין בתמרוקים 
ועל השמירה עליהן (במג׳ אסתר ב, ג, ח, נזכר הגא או הגי 
הסרים, "שומר-הנשים"! בקושטה היה ראש־הסריסים נקרא 
קיזלאר אגאסי [ = שר־הבנות]). תואר־מלכות היה ניתן 
לנערה, שהיתה יולדת לשליט את הבן הבכור או שהשליט 
היה מושך לה חסד מיוחד משום יפיה או סגולות אחרות 
שלה! אשה כזו הי תה נעשית השלטת המוחלטת על ההר׳. 
הפילגשים, שמספרן היה מגיע לעיתים למאות, היו מבלות 
את רוב זמנן במלאכת־יד, בהאזנה לנגינה ולזמרה, והמוכש¬ 
רות שבהן — בעיקר בסין — אף בציור ובחיבור־שירים. 
בדרך כלל היו ההר״ (שנקראו ?^ x ^צ 0 > x ^^€׳מוץ ביוון, "זנאנה" 
[=בית-נשים] או פרךה 1 =פרגוד] בהודו המוסלמית, "אנ־ 
דרון" [=״פנים"] בפרס והרמליק בתורכיה) בתי־שעשועים 
של השליטים המזרחיים ותרמו לא מעט לפיתוחם של 
המוסיקה והתאטראות בחצרותיהם, עם זה שימשו מרכזים 
לתכבי־החצר כשכל אחת מן הפילגשים המועדפות ביקשה 
לנצל את חסדיו של השליט לטובת בניה או קרוביה. לפרקים 
התערבו התקיפות שבנשי־ההר׳ אף בעניינים המדיניים — 
במישרים או בעקיפים! ראויה לציון מבחינה זו באפה (או 
צפיה), אשתראהובתו של השולטן מוראד 111 ואמו של 
השולטן מחמד מז! בעזרתה הצליחה היהודיה אסתר קירה או 
קירה (ע״ע), שהיתה מקורבת לנשי-ההר׳ כמוכרת תכשיטים. 
להיטיב לבני-עמה בתורכיה ואף לשמש מתווכת במו״מ 
בין ממשלת השולטנים ("השער העליון") ונציגי המדינות 
הזרות. — קרנם של ההר״ ירדה — אף בארצות בעלות 
משטר מלוכני — עם שקיעתם של ריבוי־הנשים, סחר־ 
העבדים והסירוס. 

תיאורים נאים של ההר" בתורכיה במחצה הראשונה של 
המאה ה 18 מצויים במכתביה של מרי מונטגיו (ע״ע). 

ש. א. רחאגים, קורות היהודים בתורקיה וארצות הקדם, ג׳, 
תרח״ץ, 66-65 , 280 ־ 1284 , 11 ב) 85 זנו 1 <ז-ז*ת 1 מ 481 ז .ע .ן 

.£ ; 159 , 156 ,׳\ 1 , 1827-1835 ,"*ע"?/ .ו 7 ו 1 (ח 04 
; 1836 170 ^ 140 )<{! / 0 011101715 ^ 80 !ז) 1 ז*ו 40 { 

; 1861 ,( 35 תז 110 יד . 1 ג . 7 וו . 611 ) .זוו . 61 ׳ל!)!.! 

, £6111 ; 1865 ,( 1608 ) 7 ז 10 <^ 151 ו 1 ז^ 71 ^ 110 ^ 577711 11 ,ת 60 .ס 

. 4.8 .. . 11 ; 1936 , 1 ( 111777 } 7117 ,• 0261 ?? . 81 . 19 ; 1926 , 10175 ( 171 ^ 

, 1 . 701 .!גז׳מ 7 ( 11 0718 /(! 80717 ■ 12 מ< 7510 . 11 306 < 1 ג 011 

. 1950 , 1 )ז 3 ק 
א. ג.-ל. 

הרמוניה. 1 . במיתולוגיה היוונית — הבת של ארס 
(ע״ע) ושל אפרודיטי (ע״ע), הר׳ היא הפרסיוני־ 

פיקאציה של הסדר וההתאמה. 

2 , בפילוסופיה. — במחשבה היוונית מופיע לרא¬ 
שונה מושג ההר׳ (לפי התפיסה של המיתולוגיה היוונית) 
אצל הרקליטום (ע״ע), לדעתו נוצרת ההר׳ מתוך ניגודים, 
והקטביות היא מקורה של ההר׳ הנאה ביותר, באסכולה 
של פיתגורס (ע״ע) נעשה מושג ההר׳ מרכזה של השיטה. 
פיתאגוראס הצליח לגלות את התלות החוקית בין גובה 
הטונים לבין האורך של המיתר בתנודותיו. ע״י כך הונח 
היסוד לביטוי הגובה של הטונים ע״י יחסי מספרים וליצירת 




301 


הרמתיה 


302 


מכאניקה של הטונים. אריסטו אומר (מטאפיסיקזז׳ ספר א/ 
פרק ה') על הפיתאגוריאים: "משום שהתחנכו במאתמאטיקה 
סבורים היו, שההתחלות שלה הן ההתחלות של הנמצאים 
כולם. ומכיון שמהתחלות אלו, הראשונות על־פי הטבע הן 
המספרים, ומכיץ שחשבו שמצאו בהן, יותר מבאש ובעפר 
ובמים, דימויים רבים למה שיש ומתהווה (למשל, מקרה זה 
או אחר של המספרים הוא צדק, וזה — נפש ושכל, וזה ־- 
הזדמנות, וכן גם לגבי כמעט כל שאר הנמצאים); ועוד, 
מכיון שראו שהמקרים והיחסים היסודיים של ההרמוניות 
יסודם במספרים — מכיון שכל שאר הדברים נראים היו 
מכל בחינות טבעם כדומים למספרים, באו לכלל דעה, 
שיסודות המספרים הם הם היסודות של הנמצאים כולם, 
ושכלל השמים הוא הר׳ ומספר. וכל ההתאמות שמצאו בין 
המספרים וההרמוניות ובין המקרים והחלקים של השמים 
וכלל הסידור של העולם, אספו והתאימו אותן אלו לאלו. 
ואם היה דבר־מה חסר באיזה מקום שהוא, מיהרו והוסיפו 
כדי שתהא כל שיטתם מאוחדת". לפי הפיתאגוריאים קשורה 
ההר' בהכרה: הכל מתהווה ע״י ההכרח וההר׳. הר׳ היא 
המידה הטובח, הבריאות, הטוב, הנשמה והאל עצמו. אריסטו 
מקדיש את הפרק הרביעי של הספר הראשון של חיבורו 
"על הנפש" לסתירת ההשקפה, שלפיה הנפש היא הר׳. הוא 
מביא השקפה זו בלי לציין את שם יוצרה• אר בכתביו של 
אפלטון (פיידון, 85 ואילך) מייצג השקפה זו תלמידו 
של פילולאוס. מקרוביוס (ע״ע) מייחס אותה לפיתאגוראס 
ולפילולאוס ( 14 , 1 ,. 500111 ). אדוארד צלר (ע״ע), בספרו 
"תולדות הפילוסופיה של היוונים", סבור', שתורה זו באה 
מן האסכולה של פיתאגוראס: מכיון שלפי בית־מדרש זה 
הכל הוא מספר והר', יש להניח, שגם הנפש היא הר׳. ואולם, 
מוסיף צלר, משפט זה בכללותו עדיין אינו אומר כלום. 
השאלה היא, אם הפיתאגוריאים ראו בנפש הר׳ של הגוף, 
ולכך אק לנו הוכחות. מכל מקום כך הובנה תורה זו ע״י 
אפלטון (ב״פיידון") ואריסטו, ובהתאם לכך גם מתחו עליה 
את ביקורותיהם. 

בפילוסופיה של פלוטינוס(ע״ע) ושל האפלטוניים החדשים 
העולם כולו הוא הו" אחת של מעלות ומורדות, באופן שכל 
דרגה נמוכה כלולה בדרגה הגבוהה ממנה. היקום כולו הוא 
שלשלת חיה אחת, סדר אחד, בלתי־מופסק, של ערכים וישים 
עולים ויורדים. תפיסת־העולם כהר׳ קוסמית ממלאת תפקיד 
גדול אצל הפילוסופים של תקופת־התחיה. בפילוסופיה החדשה 
אנו מוצאים את ההר׳ כחוליה הכרחית אצל הפילוסופים 
של ההזדמנות: מלברנש (ע״ע) וגוילינקס (ע״ע). ע״י 
הנחת הר׳ בין ההתפשטות והחשיבה ניסו פילוסופים אלה 
להתגבר על השניות שבשיטתו של דקר ט (ע״ע) בלא 
להסתייע בהנחת ההשפעה של הגוף על הנפש או של הנפש 
על הגוף. ההו" מתבצעת כאן ע״י התערבות בלתי־אמצעית 
של אלוהים, המביא בכל מקרה את האירועים הגופנים לידי 
התאמה עם האירועים הנפשיים( 1:136 תש 355151 3 מ 61 ;ו 5 ץ 5 ).כדי 
להימנע מהנחת ההתערבות התמידית של האל, הציע ליבניץ 
(ע״ע) פתרון אחר: לפיו ברא אלוהים מראשית את המונא־ 
דות, שהן יסודות העולם, באופן שקיים "חוק ההר׳ 
הקבועה מראש" ( 11113 ( 3£5131 ־ 1 ק 0£113 תז־ 1131 ): כלמונאדה 
מתפתחת לפי החוק הפנימי ש ל ה, ואעפ״כ קיימת התאמה 
הדדית בין כולן. וכך הוא אומר בספרו "המונאדולוגיה"(נ״ו, 
נ״ט, ע״ח): "קשר זה או הסתגלות זו של כל הדברים הברואים 


לכל אחד ואחד מהם, ושל כל אחד מהם לכל שאר הדברים, 
גורמים לכך, שכל עצם פשוט הוא בעל יחסים המביעים את 
כל שאר העצמים, ולפיכך הוא אספקלריה חיה ומתמדת של 
העולם, עקרונות אלה נתנו את האפשרוח לבאר ביאור 
טבעי את האיחוד, או יותר נכון את ההתאמה של הנפש 
והגוף. הנפש נשמעת לחוקיה המיוחדים לה, וגט הגוף נשמע 
לחוקיו המיוחדים לח והם נפגשים יחד בתוקף ההר׳ הקבועה 
מראש שבין כל חעצמים". שופנהאואר (ב״קיצור תולדות 
האידיאלי והראלי") העיר על'כך, שהרעיון המרמי של 
תורת־לייבניץ' כבר נמצא אצל שפינוזה (ע״ע) ב״תורת־ 
המידות״ שלו (ספר ב׳, משפטים 6 ו 7 , וספר ה׳, משפט 1 ). 

קנט (ע״ע) קיבל בכתביו הראשונים את תורתו של 
לייבניץ, אך לאחר זמן דחה אותה מאחר שהיא מביאה 
בחשבון את ההתאמה של העצמים בלבד. אך לא את תלותם 
ההדדית, ועל־כן נשארת גם ההתאמה ללא הסבר (ר׳ הבי¬ 
קורת, שקאנט מותח על לייבניץ ב״ביקורת התבונה הטהורה", 
הוצאה שניה, עמ׳ 331 ! הוצאה עברית, עמ' 174 ). אמנם, 
אומר קאנט, אנו חושבים את האידיאה של אלוהים כ״תבונה 
עצמאית, המסבבת את הכוליות של העולם על־ידי האידיאות 
של ההרמוניה הגדולה ביותר ושל האחדות"(שם, הוצ׳ שניה, 
עמ׳ 706 ; הוצ׳ עברית, עמ׳ 341 — 342 ) 1 אך אין אנו מסוגלים 
להבחין בכוליות זו, כי לזה חסרים אנו את המושגים הדרו¬ 
שים, שהרי כל המושגים שלנו נטולים משדה-החושים. מפני- 
כן יכולים אנו — כך מסיק קאנט — להשתמש במושג זה של 
סיבת ההר׳ העולמית רק שימוש מכות (רגולאטיווי), אך 
אסור לנו לייחס לה, לסיבה זו, מציאות ממש. העדר זה 
של עיקר עליון, שהיה ערב להר׳ של העולם, בשיטתו של 
קאנט, גרם, שלא היה בכוחו להסביר את ההר׳ של השכל 
והחושנות (בפילוסופיה העיונית) ואת ההר׳ של התבונה 
המוסרית והטבע (בפילוסופיה המעשית). בביקורת השלי¬ 
שית שלו, "הביקורת של כוח־השיפוט", חידש קאנט את 
הניסיון למצוא עיקר עליון להר', אך גם כאן הוכרח 
להסתפק ב״עיקר מכוון״ — כלומר, ב״כוח־השיפוט הרס- 
לקטיווי". ההתפתחות של הפילוסופיה האידיאליסטיח אחר 
קאנט ע״י מיימון, שילר, פיכטה, שלינג, הגל, קיבלה את 
עיקר כיוונה ע״י אותה משימה, שקאנט לא הצליח לבצע, 
כלומר, ע״י המשימה של מציאת עיקר עליון להר׳ בעולם. 

בתולדות הפילוסופיה האנגלית ממלא מושג ההר׳ מקום 
חשוב בשיטתו של שפטסברי (ע״ע), המבסס את תורת- 
המידות שלו על תורת״ יההיפעלויוח ועם זה הוא מטעים 
במידות את נקודת־המבט האסתטית. את היפה מעמיד הוא 
על ההר׳, ז״א על ההשלמה בין הניגודים < מהותו של המוסר 
כלולה ביחס הנכון, ההארמוני של ההיפעלויות האנוכיות 
והחברותיות. 

ביבליוגראפיד,: ע״ע ליבנת. 

ש. ד,. ב. 

3 במוסיקה. בשם הר׳ מציינים בתורת-המוסיקה את 
צירופם של צלילים בעת ובעונה אחת, בניגוד ללחן (מלו¬ 
דיה), שהוא שורה של צלילים, שבאים זה אחר זה. ההר׳ 
המוסיקאלית שואפת ליצור מבנה צלילי כולל, שבו ממלא 
כל צליל בודד תפקיד מסויים. 

1 . סקירה היסטורית. — בתורת-המוסיקה של היוונים 
ציינה המלה הר׳ את: ( 1 ) סולם-הצלילים ( 1€1 ן(זז 1 >״ו 4 



303 


הרמוניה 


304 


׳י 0 .)*ג 8 ז — "המערכת השלמה"), שדיקיף שתי אוקטאווח, 
בהתאם להקפו של קול־האדם, ושהמירווחים שבו נקבעו 
על־פי יחסי־ מספרים ! ( 2 ) חלק מן המערכת השלמה, שכלל 
אוקטאווה אחת — דרך כל [צלילי־הסולם]) ז 

( 3 ) את הטונאליות, המודוס (ע״ע), שנקבע ע״י האוקטאווה 
(§ס;מ 06 ז — אופן ),• ( 4 ) שורה של ארבעה צלילים (-^ 0 ^£ x 
׳\ס x005 ), הקובעת את ה״סוג" ( 05 ע£ץ) של הסולם (המורכב 
משני טטראכורדים, שווים או שונים). 

במוסיקה החדקולית, ה״מונודית", של תחילת יה״ב היו 
למונח הר׳ רק שתי הוראות בלבד! ציינו בו ( 1 ) את הלחן 
(ביווי או 6101 ( 4£ ^ 16 ן; בלאט' 10 ) 13 ע 1 >ס 11 ו), ו( 2 ) את 
היחס בין שני הצלילים של מירווח אחד כשהם באים זה 
אחר זה (ביוו' בלאט' ת 311111 '\־ £1 )מ 1 או - $0 מס 0 

13 ]מ 3 מ). 

כציון למוסיקה הרבקולית, הפוליפוניה, אנו מוצאים 
את המונח הר׳ לראשונה בספר־הלימוד הלאטיני 111510 ,< 
שחובר במאה ה 9 ע״י הוגר מורדן ( 080 ^ 1 
1€11 >ש 0 ^\ 1 ^ 0 ], מת 905 ) או ע״י אוטגר מסט. פונס (■ 01861 
*מסק . 81 6 (>, מת 940 ) ושבטעות נהגו לייחס אותו לנזיר 
הוקבאלד ( 111108313 , 840 ״— 930 ״). תאורטיקן־המוסיקה 
האנגלי ולטר דה אודינגטון (המאה ד. 13 ) הבחין, בחיבורו 
111$106$ ז 1 60111311006 ( 51 6 ( 1 ׳ בין 1^x קבוו 51 13 מ 0 וזוז 113 ("הד' 
פשוטדי״), כלומר, שיטת־הזמרה ד,חדקולית ( 115 ת 13 ק 0301115 ), 
ובין 16x ק 1 ^ 11 ^מז 1131100013 ("הר' מורכבת"), היא שיטת־ 
הזמרה של "אורגאנום" (ע״ע מוסיקה). 

מאז נתגבש בהדרגד, המוה)ג של הר׳ במשמעותו 
המודרנית, המצומצמת: מבנה מאונך של הצלילים(אקורדים). 
מוסיקן־הכנסיה האיטלקי פרנקינוס גפוריו 0 ( 03001110115 ? 
1101115 ) 03 ; 1451 — 1522 ), בספרו על תורת־ד.מוסיקד" - 1 ש 7 
3 ״ 13 ז 11 ^ 83 10813 (בחלק השני; ״דרכי המוסיקה״ — 01115103 
163 ;ז 30 זיז), כבר ציין במונח הר׳ שלושה צלילים — גבוה, 
בינוני ונמוך — הנשמעים יחד, כלומר, מה שקרוי כיום 
״תלת־צליל״ ( 111336 ). 

לפיתוחה של מערכת הצירופים של הצלילים האדמוניים 
שימש הכנד, ספרו התאורטי של הנריקוס גלראנוס (- 6 ז 013 
3005 ; 1488 — 1563 ), 300 ז 036103080 ם, שניסח את התורד, 
בדבר שנים־עשד המודוסים, במה שהוסיף לשמונת המודוסים 
הקיימים את המודוסים ה״יוני" וה״איולי" (ואת צורותיהם 
הפלגליות [המתחילות והמסתיימות בדרגדי הרביעית של הסו¬ 
לם], ה״היפויוני" וה״היפואיולי"). בשני מודוסים אלה הכשיר 
שלא במתכוון את הקרקע למערכת העתידה של הסוגים 
ה״האדמוניים" מאג׳ור ומינור. 

לקבלת העקרון ד,ד,אדמוני של מאג׳ור־מינור, שהיתה לו 
חשיבות מכרעת בהתפתחותד, של המוסיקד. האירופית עד 
הזמן החדש, סייע ספרו של ג׳וזפ( צרלינ( ( 23111110 0 )) 01056 : 
1517 — 1590 ), ״מוסדות דידיר'״ ( 83101001086 11 : 1111001 ) 105 , 
1558 ). צארלינו קבע כמה קביעות נכונות — מהן שעדיין 
לא היה ביכלתו להוכיח בדרך מדעית; כך, למשל, עמד 
על מד, שעתיד היה לשמש 150 שנה לאחר מכן הנמקה 
לתופעת הצלילים העיליים (ע״ע מוסיקה): בין השאר הנהיג 
אח המונחים התלת־צליליים של 3011101 (= קשה, מאג׳ור) 
010110011 (= רך, מינור). את זה של מאג׳ור כינד, בשם 
״חלוקה האדמונית״ ( 310100103 311 , 151006 ), בהתאם ליחס 
שבין ארכי המיתרים: ^: 4 :ג: 1:1:1 , ואילו את תלת- 


הצליל של מינור כינד, בשם ״תלוקד, אריתמטית״ ( 151006 ׳ 311 
103 ) 016 ) 311 ), בהתאם לטור-היחסים 1:2:3:4:5:6 . 

הצעד החשוב הבא בהתפתחותה של תורת ההר׳ האירופית 
נעשד, ע״י הקומפוזיטור והתאורטיקן הצרפתי ז׳ן פיליפ 
רמו (ע״ע; 1683 — 1764 ). ב״מסה על הד,ר׳״ שלו ( 6 ) 1131 ־ 
16,1722 ס 0 ב 8310 י 361 ) ציין את תלת־הצליל כ״הדכב־ד,צלילים 
ד,מושלם״ ( 6 ) 31£31 ק 831010016 ). את מספרם הגדול של 
צירופי-ד,תצלילים האפשריים העמיד על צורות־יסוד( 3000135 
צ 311 ) 611 מ 00331 )), שעליהן ביסס את התורד, בדבר היפוכם של 
התצלילים (ר׳ הפרק הבא). מד,תחלות אלו של תורת־ד״ד״ר׳ 
הגיעו במאה ה 19 לד,ר׳ ה״תיפקודית" (של רימן, ע״ע), 
כלומר, לקביעת היחסים ד,ד,גיוניים בין התצלילים שבמערכת 
של מאג׳ור־מינור. משום כד אין תמיד,ה בדבר, שבאותו זמן 
הונהג שוב המונח הר׳ לא כציון של תצליל, אלא של 
רצף־תצלילים, 

י י עם פדיצתד, הגוברת והולכת של הכרומטיקה לתוך 
חיבורי התצלילים נשתנתה בהדרגד, תפיסת מד,ותד, ויסודותיה 
של ההר׳, "טךיסטן ואיזולדה" מאת ואגנר נשמעד, תחילה 
למאזינים כ״טונאליות מופרעת", כלומר, כפגימה בהיגיון 
של שיטת ההר׳ התיפקודית. אך זמן־מד, לאחר מכן השמיע 
הקומפוזיטור הגרמני מאפס רגר ( 1873 — 1916 ) את המימרה 
המפורסמת; "אחר כל תצליל'שהוא יכול לבוא כל תצליל 
שד,וא". למשפט זד, היו תוצאות הן לגבי רצפי־התצלילים 
וד,ן לגבי מבנד, התצלילים כשהם לעצמם. את אלד, האחרונים 
בחרו האימפרסיוניסטים בעיקר מחמת גוני־הצלילים שבהם, 
באופן ששיטת הטונאליות נתערערה ביסודה ולאחר זמן־מה 
אף נדחתה. 

במקום הטונאליות הונד,גה במוסיקד. של המאה ה 20 
ה״אטונאליות"; אך כינוי שלילי זד, רק ביטא את העדרו 
של סדר בעל תוקף כללי. מצב זד, נשתנה מיסודו משיצר 
ארנולד שנברג (ע״ע; 1874 — 1951 ) את שיטת שנים־עשר 
הטונים; אך יש לזכור, שאין זו שיטה של ה ר׳, ביחוד משים 
שהמקום העיקרי נתפס כאן שוב ע״י החנועד, המלודית 
של הקולות, הנקבעת ע״י השימושים השונים של מערכת 
12 הטונים, באופן שנקודת-הכובד מועברת לדרך־חשיבה 
קונטראפונקטית. 

שלב חדיש בד,תפתחות של מבני־החצלילים משמשת 
המוסיקד, האלקטרונית, שפתחה אפשרויות נרחבות, שלא 
שוערו, ליצירתם של הרכבי־צלילים חדשים ע״י הרכבה 
חפשית של הצלילים העיליים על טורהיסוד של כל צליל 
יחיד. החלטתם של המוסיקאים בני־דורנו לנצל אפשרויות 
אלו עלולד, לשמש נקודת־מפנה בתולדות-המוסיקה בדומד, 
להנהגת הרב-קוליות (במוסיקד, האירופית), שממנד, נשתל¬ 
שלה שיטת ד,ד,ר׳ של הקלאסיציזם והרומאנטיקה. 

; 1915 , 1 ז £1£7 ץ^ 1710111£ ז 1 ) 1 -{ ,ת 5€ תוז^ש 0 .זי 

. 29 — 9 ^חח 3 רו 1£1 }[ .}ל 

; 1940 מ/ .ס :* 1921 

מ // ^ 16 ) 1€ < 1 .£ 

€1 ( 1 1% ז 00 { 0/12 ^ ; 1950/55 ,%ו 1£ ^£. 7 ז£^ 

. 1954 / 0 1952; 0x101-4 ,ת 10£0 * 1 

11 . ה ש י ט ה. — נקודת-המוצא לתיאור שיטתי של ההר׳ 
האירופית־הקלאסית היא התלת-צליל דו-מי-םול; זד,ו מבנד, 
תצלילי, שהוא מורכב מצליל-יסוד, טרצה וקוינטה. מערכת 
הצלילים העיליים (ע״ע מוסיקה) מצגת לפנינו הרכב-צלילים 
זה הן בפיזור וד,ן בליכוד: 



305 


הרמונייח 


£) 


£ 


0 0 \..׳י . 1 


סקקס■// {/סח 70 ?ו 


(<} (ג 


׳־- 

ו> 






;£ י■ 

— 


^ ^ *> 8 ^־ ^ ^ 


משום כך נוהגים לכנית את התלת־צליל גם "התצליל של יי^״י' ^ 

הטבע". 

1 . הצליל שבכל דרג של סולם־הצלילים ובין קו־באם מתקדם בתמידות: 

צליל־יסוד של תלת־צליל: — 11 .,]״*/. 5 ־>ז 1 :ו 1 ז* 01 א.״״ 1.1 זז״ו 8£1 65 ן־ו> 



התלת־צלילים שבדרגים 1 , ז\ 1 ו הם של מאג׳ור (טרצה 
גדולה), והחלת־צלילים שבדרגים 111,11 ו 1 ע הם של מינור 
(טךצה קטנה}! התלת־צליל שבדרג 11 ־׳\ מוקטן (קווינטה 
מוקטנת). בהתאם לכך יש הבדלים במבנה התלת־צלילים 
שבדרגי הסולמות של המינור הטבעי, ההארמוני והמלודי 
(ע״ע מוסיקה, תודת דר). לפיכך מחולקים כל התלת־צלילים 
לפי ארבע צורות־יסוד אלו: ( 3 ) מאג׳ור, (ל) מינוד, 
( 0 ) מוגדל, ((ן) מוקטן: 

^_ ס 6 ■ _ ס ^ 




1111 

ווו 





כיון שתומר־צלילים זה אורגן וסודר בחקופת־הפריחה 
של המוסיקה הקולית באירופה, נוהגים לייצג את התלת־צליל 
בארבעה קולות, לפי הקפו של הקול האנושי(באם, טנור, אלט 
וסופראן). בראש וראשונה באה כאן הכפלתו של צליל־היסוד 
באוקטאווה, וכך נוצרים שלושה מצבי־סופראן, וכן מצבים 
של ליכוד ופיזור, שמהווים כעין פרספקטיווה אקוסטית: 


צעדי־הקווינטות בקול־הבאס, הן בכיוון עולה והן בכיוון 
יורד, הם הנציגים הטיפוסיים ביותר לביטויים האדמוניים 
עזים, ואילו צעדי־הסקונדה מהווים גשרים מלודיים ומשקל 
נגדי. כך נוצרות בצירופי־ תצלי לים תנועות הארמוניות 
ומלודיות, שחוקי־התנועה שלהן עברו מן ה״החבר הצרוף", 
הוא תורת הקונטראפונקט, אל תורת־ההר׳:''( 3 ) תנועה־ 
מקבלת ( 18 ^^^^־נ 118 ] 0 רמ), (< 1 ) תנועה נגדית (' 3 •^^ 1 ^ 0 ^ 0:118 מ:ו 
1118 :!), ( 0 ) תנועה מלוכסנת ( 11118 ( 011111 11101118 ): 


דוגמה 4 

2 . צירופי־תצלילים מתקדמים מעוררים את הצורך בקביעת 
תפקידים מוסיקאליים לכל תצליל ותצליל. כך נקבעו כינויי־ 
התיפקודים של התצלילים על דרגי סולם־הצלילים: 1 — טו¬ 
ניקה ( 7 ), 11 — סופראטוניקה (ז 5 ), 111 — מדיאגטה ( 1 \), 
— סובדומינאנטה (ם 5 ), ¥ — דומינאנטה (ם), 

!יזו■ — סובמדיאנטה (^ 51 ), 1 !■׳^ — סנסיביליס ( 3 ; "צליל 
רגיש״ — "הטון'המוביל"). 

בצירופי־התצלילים קובע צעד־הבאס את האנרגיה ההאר- 
מונית ונקרא לפעמים "מיקצב הארמוני". מבחינים בין 
קו־באס נח: 


דונמה 7 

בין קולות ההחבר הארבעה־קולי מצויות כמה תנועות 
מקבילות, שהן בגדר איסור, וביחוד מקבילות של קווינטות 
ושל אוקטאוות ; טעמו של דבר אינו מה שצלילן אינו נעים 
לאוזן — כפי שיש טוענים אף כיום —, אלא משום שתנועות 
אלו גוררות אחריהן מבני-תצלילים מכאניים: 



דונמה 8 


3 . תחושת הטונאליות נתחזקה משעמדו הבריות על 
התיפקוד של הצליל היסודי, שהוא מיוחד לדרג הראשון 
של כל סולם־צלילים, ואז נתגבשו צירופי־תצלילים, שנקראים 

״קאדנצה״ (מלאט׳ מז 16 ) €3 — "נפול": ^'/ן) ומייצגים את 
תצליל־היסוד יחד עם האטריבוטים המשרתים אותו. כל 
טוניקה (ר׳ למעלה, 2 ) מוקפת בדומינאנטות שלה, העילית 
והתחתית: 

















307 


הרמוניה 


308 


ם 

יד 

56 

לפיכר קיימות שתי נוסחות־יסוד לגבי קאן־נצות: ( 8 ) שהיא 
הקאדנצה האותנטית׳ ו(( 1 ) שהיא הקאדנצה הפלאגאלית: 


8) 



ידיו וס 5 ו׳\ 1 יד>ו יזת 1 רד>ו 


דונמה 9 


מהן׳ X -ם, בהתאם לטור הצלילים העיליים, עושה רושם של 
סוף־םסוק ברור, ואילו ז-< 81 — של סוף־פסוק מותנה בלבד. 
בפעולה משותפת של שתי הדוימינאנטות נוצרת הקאדנצה 
המשכנעת ביותר, שכן בה כלולים כל צליליו של הסולם: 





דו גסה 13 


בדיד כלל נוהגים בספרות המוסיקאלית להשתמש בתצליל* 
הספסטה כוואריאנטה לתצליל־היסוד: 


^ 0 א) 1.1 ו 1 ) 0.3 ו<ס^ 1 ,/,#*יא׳ 



דונמה 14 



דוגמה 10 

קאדנצה זו והנוסחות הנגזרות ממנה הן עמודי־התווד של 
המבנה הארדיכלי לכל צורות החיבור המוסיקאלי, מצורת 
השיר הזעיר ביותר עד הסימפוניה הגדולה; משום כד 
אפשר להעמיד כל ניתוח הארמוני, במסגרת הספרות הקלא¬ 
סית והרומאנטיח, על ״קו קמאי״ ( 11111015 ; מונח של 
היינריך שנקר): 


) מ״יו יסדי ״י 1 )'ירו ?{?י ■) . 1 ) 111 )>,?! .ע•!:! .() 1 זנ 1111£ ג\\ו,ו 15.83£1 

/ ' 8112 )!)!ז ! 11 . ) 



דונמה 11 


4 כל תלת־צליל ניתן להיפוך ע״י מה שצליל-היסוד 
מועבר לקול העילי. בהיפוך הראשון נוצר תצליל־הספסטה; 
מי־סול־דו, הבנוי מצליל-יסוד, טרצה וסכסטה; בשיטת הבאס 
הממוספר, שהיתה נהוגה בזמנו' של י. ם. באך, סומן תצליל 
זה בספרה 6 מתחת לצליל־היסוד: 



*ד ז 


דונמה 12 

בייצוג הארבערדקולי נמנעים מחזרה על צליל־היסוד של 
תצליל-הספסטה, מאחר שהוא עשוי להבליט את התיפקוד 
החושני של הטרצה המאג׳וריח והמינורית בניגוד לתיפקודם 
הארדיכלי של י צלילי המסגרת של התלת־צליל, שהם צליל־ 
היסוד והקווינטה: 


5 ההיפוך השני של התלת־צליל נותן לנו את תצליל־ 
הקווארטה-סכסטה: סול־דו-מי, שסימנו בבאם הממוספר 
הוא 4 : 



{צ ז¬ 


דו נמה 16 

כיסוד משמשת כאן הקווינמה, והתצליל עומד כביכול 
על ראשו שלו; כתוצאה מכך קיים מתח פנימי בין צליל' 
היסוד האמיתי של התלת־צליל ובין צליל-היסוד המדומה 
שלו שבתצליל הקווארטה־סכסטה. מתח זה טעון סירוק 
ע״י מתן סיפוק לתחושת צליל־היסוד של הקווינטה בתצליל 
הבא אחר תצליל הקווארטדדסכסטה, כלומר, בתלת־צליל 
של צליל-היסוד המדומה שלו — מה שיוצר את התלת* 
צליל על הדומינאנטה, שאף היא מצידה שואפת להתפרקות 
סופית בטוניקה: 



דונמה 16 


כך משמש, בסופו שלדבר, תצליל הקווארטה-סכסטה בנוסחת־ 
קאדנצה זו(שהיא מקום־הימצאותו התדיר ביותר) רק לחיזוק 
נוסף של תלת־צליל הטוניקה. כמה תאורטיקנים מכנים אותו 
גם בשם "היפוך מדומה": 

397 )^ 20 ^ 



ו 


1 ■ 



1 


ס 

|מ 


1 





דו נטה 17 









309 


חרמוניח 


310 


6 . את מבנהו של התלת־צליל אפשר לראות גם כצידוף 
של שתי מרצות, אם גוזרים אותו מחתרהרוחב של ה תצליל. 
מבחינה תאורמית יתכן להרסיף על מרצות אלו כל מספר 
שהוא של מרצות, בהתפתחות כמותית! ואמנם דבר זה 
נעשה, אף אם בהגבלות מסויימות, בהר' של הרומאנטיקה: 


סוטיר ם 8 רז 

.ןז 0 ^ 20 






ע״י הוספת הטרצה הראשונה נוצר תצליל-הספמימה ( 7 ) 
בהתאם למירווח מן הצליל הנמוד ביותר לגבוה 'ביותר. 
בדומה לדוגמה 2 אפשר לבנות גם את תצליל־הד על כל דרג 
של סולם־הצלילים: 



לחד ׳!זו י 7 יזת ׳ש יט 7 ! 


רו נסה 19 . 

הספטימה מכנסת יסוד דיסונאנטי(ע״ע מוסיקה, תורת ה־) 
לתצליל, ומתוך כך הוא נעשה טעון הכנה לפירוק. מבנה־ 
הפרצות המכאני מכניס מתחים טיפוסיים משלו לתוך שיטת 
ההר׳ו שכן הספטימה שבתצליל־הז של הדרג הראשון היא 
גם הצליל המוביל של הסולם, ובתור כזו היא שואפת למעלה, 
לאוקטאודה של צליל־היסוד! ואולם כל דיסונאנסה מתפרקת 
בכיוון יורד, בהתאם לתהליך ההרפ;ה. הקלאסיקנים נמנעו 
מן הדו־משמעות הנוצרת ע״י כך, ואילו הרומאנטיקנים ניצלו 
אותה בשלמותה. משום כך תובעת שיטת־ההר׳ הקלאסית 
להקדים לתצליל־הד את נציגו המשכנע ביותר, הוא תצליל 
הדומינאנטה־ספטימה בדרג ■/ג. צליל־היסוד של יורד 
אל הטוניקה בצעד־קווינטה נמרץ (קאדנצה ¥-!), הספטימה 
יוררת לצליל הקרוב לה ביותר בתצליל־הפירוק, ושאר הקולות 
משלימים את האברים הנעדרים מן התצליל (דוגמה 203 ). 
היפוכיו של תצליל־הז נוצרים לפי אותו העקרון, שלפיו 
נעשים היפוכיו של התלת־צליל (ר׳ למעלה, עמ׳ 307 — 308 )! 
במקרה זה משתנים תחומי־המתח של התצליל. בהיפוך ה 1 , 
הוא תצליל הקווינטה־סכסטה (ן) (דוגמה נ 201 ), קיימת, 
נוסף על הספטימה הפנימית, גם שאיפת הפירוק של 
קווינטה מוקטנת בין הקולות החיצונים, וע״י כך מוענק גם 
לבאס תיפקוד מלודי, בשווה לסופראן. בהיפוך ה 2 , הוא 
תצליל הטרצה־קווארטה (^), נמצאת הקווינטה של תצליל־ 
ה 7 בבאס.'גם כאן נוצרת הבעיה של תצליל הקווארטה־ספסטה 
(ר׳ למעלה, 5 ), אך היא מועמדת בצל ע״י הספטימה 
הכלולה בתצליל (דוגמה ^ 20 }. בהיפוך ה 3 , הוא תצליל 
הסקונדה־קווארטה־סכסטה (ולשם קיצור: תצליל הסקונדה) 
2 ), נמצאת הספטימה כדיסונאנסה בבאס — דבר, שמונע 
תצליל זה מלהגיע לירי התפרקות שלמה ורצויה מבחינה 
הארמונית. אמנם התצליל בכללו מתפרק לתוך הטוניקה, 
אך הבאס הדיסונאנטי מסוגל לצעור רק אל הטרצה של 
התלת־צליל הבא אחריו וליצור ע״י כך את תצליל־היסכסטה 
(דוגמה 1 ) 20 ). 



דוגסח 20 


בדומה לתצליל־ה' 7 ץ מבקש תצליל־ה 7 גם בכל דרג 
אחר להתפרק ביחס־הקווינטה הקרוב אליו ביותר, כביכול 
בטוניקה המדומה שלו, המוליכה לאחר מכן אל הטוניקה 
הראלית, במסגרת של נוסחת־הקארנצה המורחבת: 



7 . בדרג ה 7 של סולם־המינור ההארמוני נמצא תצליל־ 

ה 7 המוקטן, שהוא מסומן בכתיבת הבאס הממוספר ב 7 ; 



דונמה 2 צ 


כיון שהוא מורכב אך ורק מטרצות קטנות, הוא חסר כל 
כיוון תיפקורי חרמשמעי במסגרת השיטה. הוא עשוי ליהפך 
3 היפוכים אנהארמוניים (ע״ע סלם), וכך הוא מאפשר 4 
פירוקים שונים לפי בחירתו של'המחבר; 



מבחינה צלילית הוא קיים בשלוש צורות בלבד: 



דונסח 24 


ומכאן, שתים־עשרה אפשרויות של מימושו ע״י היפוכים 
אנהארמוניים. דוגמה אפיינית לשימוש בו במוסיקה הקלא¬ 
סית היא: 



רו גטה 25 














311 


הרמוניה 


312 


^ הוספה של טרצה אל תצליל־ה? יוצרת את תצליל־ 
הנו׳נה ( 9 ). כיון שהוא כולל חמישה צלילים, יש לוותר על 
אחד מצליליו בייצוג ע״י ארבעה קולות, ומוטב לוותר על 
הקווינטה, בדי להדגיש את נושאי המתח החושני, שחשיבותם 
הולכת עכשיו וגוברת: 



1 יז\ 


דוגמה 26 

מבחינה אקוסטית כבר מביא ריבוי הטדצות בשלב זה 
לסיבוכים, באופן שהייצוג השלם של תצליל־ה 9 בחמישה 
קולות במצב של ליכוד גורם לטשטוש גמור של דמותו 
(בניתוחים החארמוניים של מוסיקת המאה ה 20 מציינים 
תצלילים מסוג זה במונח ■ €1115161 -£מ 0 ז [צרור של צלילים]): 



דונמה 27 


משום כך נוהגים לייצג בספרות הקלאסית את תצליל־ה 9 
בדרך ששומרת על סימני־ההפר של מירווחיו: 


>. 11 ק 1 מ׳( 8 .יו 6 ״ 0 נ £11 ? 6 



אם ממשיכים בהוספת טרצות, מתהווים תצלילים של אונ־ 
דצימה ( 11 ), של טרצדצימה ( 13 ), וכר — דבר, שגורם 
במידה גוברת והולכתי להרכבת שכבות של תלת־צלילים, 
המכוונים למלא משימות מוסיקאליות שונות בתכלית מאותן 
שנקבעו בשבילן במסגרת ההר׳ הקלאסית, 

9 . הפעולה המשותפת של מנגינה, הר' ומיקצב הביאה 
לידי כך, שבפרק־מוסיקה אחד מופיעים צלילי־מנגינה, שאינם 
חלק מן ה תצליל הנשמע באותו הזמן. עובדה זו, שהיא 
חיצונית בלבד, הביאה לידי טביעת המונח הבלתי־מוצלח 
"צליל זר-להר'"(בגרם'חסי! זש 01 ת €1 ז£־ 1116 ס 11 וז 113 ). יש להט¬ 
עים׳ שצלילים אלה אינם זרים להר׳, אלא שמבחינה מלודית 
יש להם מגמות, שאינן זהות עם תיפקודיהם של התצלילים 
הנשמעים יחד עמהם. במובן זח אנו מבחינים בין: 

א. צלילי-מעבר — שמחברים באורח דיאטוני או כרומאטי 
את אבריו האותנטיים של התצליל, ביחידות־משקל בלתי־ 
מוטעמות: 


'' 1 )€£|%וח 6 ו 1 ו 10 ו^,. 

...□*) 9 



ב. צליל אפוג׳אטורה (איט׳ מ€־ 088131 ק( 31 — הישען) — 
צליל־מעבר, שנמצא ביחידות־משקל מוטעמות: 


, 82 נ ־ 500.11.213 0 ״ 13 * 1 ,א 3 ן 0 >ג 



ג. צליל־עזר — שנלווה אל צליל חוזר ביחידות-משקל 
בלתי־מוטעמות: 



ד. צליל מאחר — שהמשכו משתהה מבחינת הזמן, בעוד 
הבסיס ההארמוני משתנה והולך; 



ה. צליל מקדים — צליל של אנאקרוסה ( 0 ;ו 1£23 ), 
שהוא זהה עם צליל הפתיחה (ה״מפצה") שביחידת־המשקל 
המוטעמת: 


2€ ןז 9 מז 0 מ , 1 זתבו]חנ 1 ון 0 < 5 ח 01 * 







ז 

ז 




^— 1 -"^■ -ף 


דונמה 83 


ו. צלילי־עיטור שבנגינה — "הצליל החורג" (€£וקק 3 ו €01 ): 

^)חגיוו׳וסס 



וצליל־החילוף ( 3 ^ 13 ג 11 מ 3 ^): 

1 


זטןת 1 מ- 0 תו 

( י 1 



דונמה 29 


דוגמה 35 
























313 


הדממי! 


314 


הצד השווה שבצליל החורג ובצליל־החילוף הוא מד. שהם 
חורגים בכיוון מנוגד מתנועתה הישרה של המנגינה. 

לכל אחת מצורות־יסוד אלו יש תופעות שונות- הכל לפי 
הסגנון והטעם הרווחים בתקופר״מהויימת. הן הועברו מתורת־ 
הקונטראפונקט לתורת־ההר׳ כדי להסדיר גם את היחסים 
המלודיים בהחבר הקצבי־ההארמוני החפשי. 

10 . תו־ד.עוגב (תדהאורגאן) הוא צליל־באס, בדרך כלל 
בקווינטד, של הסולם, שנמשך בכמה תיבות (טאקטים)! 
בנגינת העוגב הוא נוצר ע״י הורדה ממושכת של דוושת־ 
באס (ומכאן שמו בצרפ׳ 131£ >£ת ובאנג׳ ןמ 01 ק 131 >£ק; בגרמ׳ 
ן 11£ ו 11 נ} 861 ת 0 ). קודם שהוא מתפרק לתוך הטוניקד. נוצרת 
תנועת*ד.ר׳, שהיא חפשית מבחינת הסולם ומבחינת התיפקוד 
ההארמוני; תכליתה של תנועד. זו היא לגבב דיסונאנסים. 
שמשהים את ההתפרקות ומגבירים את הציפיד. לה. תו־ 
האורגאן בצליליהדומינאנטה משמש להגברד. דראמאטית 
של קאדנצת הסיום ע״י אמצעים האדמוניים: 


.^וןחוט־ 1 ^^ ,<] 5.63€ 


ך~׳ י 

וזזזז־ו^§ 


י] 

1 ־^ 





^3 





. <1 




ן 




^־^ח״ן-|ן 4 



-1 



ן= 

ו_ 



^ ^ ו׳- 




רז נמה 30 


כקול שרוע על צליל־דייסוד משמש תו־האורגאן גם 
לפתיחתה של יצירה: 



דויסה 7 !י. 


נוהג זה מקורו בקווינטות ממושכות בחמת־החלילים, 
בליווי* מ תמיד במיזטד., ואף בצלילי ־הד.ימהום הקבועים 
שבנגינתם של עמים פרימיטיודים. 

11 . מודול א ציה. פירושה; עזיבה זמנית של סולם־ 
הצלילים היסודי של היצירה ומעבר אל סולם אחר; מובן, 
שמזה האחרון יש לחזור אל הסולם המקודי, כדי לקיים את 
תחושת הטונאליות של הסגנון הקלאםי-ד.ד.ארמוני. הסולמות 
הקרובים ביותר לסולם היסודי הם אלה שבמירווח־קווינטה 
כלפי מעלה וכלפי מטד., וכן הסולם המקביל לו במאג׳ור או 
במיגור. ■עם הכניסד. לסולם הדש נוצר שדד־מתחים נרחב, 
שהוא יוצא מגדר מושג־הדיסונאנםה המקובל. תהליך זה 
עלול להתקדם כראוי אך ורק מתוך תודעד. מתמדת של 
צליל־היסוד של הסולם המקורי, באופן שאפשד תמיד למדוד 


את מידת הד.תרחקות ממנו. לפי שגברג ("תורת ההר׳", 
1910 ), נעשית המודולאציד. בשלושה שלבים: (ב) ייצוגו 
של הסולם המקורי; ( 11 ) מתן פירוש בדרג, שד.וא ניטראלי 
לגבי שני הסולמות (במקרד. זה; הדרג 1 ^\), ובאמצעותו — 
כניסה לסולם החדש! <£) חיזוקו הקאדנצאלי של זה האחרון. 



12 . מסוף המאה ה 19 ואילך גבר הפיצול ההארמוני, 
ביחוד ע״י מעברים כרומאטיים וכן גם ע״י שינויים כרומא־ 
טיים, הקרויים ״אלטראציות״, בחלקים ממבנד־התצלילים — 
מה שגורם לצורך מוגבר בהתפרקות (ר׳ סעיף 6 ). סימן 
קדום ליסוד סגנוני זה, שהוא מפותח ביותר ברומאנסיקה, 
כבר נראה ב״תצליל־הסכסטה הנאפוליטאני״ ( 6 קא), שבו 
מונמך הדרג 11 לצורך הגברת הקאדנצה: 



מובן מאליו, שע״י אלטראציות ושינויים אנהארמוניים 
אפשר אף להחיש את תד.ליד המודולאציד .! מתוך' כך נמצאת 
הד״מצאה המוסיקאלית מזורזת לא רק ע״י ש כ ל ו ל ה ההאר־ 
מוני של הדרך לטונאליות חדשד., אלא אף ע״י האפשרות 
להגיע במהרד. למטרה, המופיעה עכשיו ביחוד בטונאליות 
מרוחקת יותר. 



דונמה 40 


13 . כתוצאה מכך הולכת ומיטשטשת תחושת הטונאליות 
ו 5 תחלת תקופת הניסויים. שלב זד. נפתח בביטונאליות, 
הד.צללד. של שני סולמות שונים בעת ובעונה אחת: 





















315 


הרמוניה — הרמוקרמס 


316 



," ע״י כך אנו מתקרבים התקרבות מכרעת למוה 1 ג "אטינאלי 
כלומר, להתנכרות הסופית למרכז הטובאלי בכללו. שיטת־ 
ההר׳ הקלאסית נתערערה משהוהדרו כרומאטיציזמים לתוד 
השיטה הדיאטונית, תהילה דק לעיתים (בקלאסיקה), לאהר* 
מכן לשם העשרת הגיוון או הצביון (ברומאנטיקה), ולסוף 
כשווי״זכויות לדיאטוניקה — ומתוך כך בהרסו גבולותיהם 
(0116 של הסולמות. עכשיו הוסברו צידופי־צלילים מסוג ־ 
״ €111816 (ר׳ למעלה, 8 ) כמבני־תצלילים מורכבים מסקובדות 
( 611 ׳י\ 00 ץזמ 116 ), בביגוד לתלת-צלילים, שהם מורכבים 
מטרצות וקיויגטות. בהתאם לכך יכול כל מירווח לשמש פתח 
לבניית תצלילים, מתוך שימוש בצלילים עיליים מרוחקים. 
התפתחות זו הביאה גם לידי הנהגתה של שיטת שנים־ 
עשד הצלילים, ה״דודקאפוניה", ע״י ארנולד שנברג. בשיטה 
זו ביתן ערך שווה לכל 12 חצאי-הצלילים'שיל המערכת 
(ע״ע סלם), ומשום כך מתבטלת בה הפונקציה המסרתית 
של דיאטוניקה וכרומאטיקה. העיבה־ הקווי של המערכת 
מביא שוב להסדרים קונטראפונקטיים חמודים. הקומבינאציות 
ההארמוניות קבועות במערכת מראש. 
השלב האחרון הוא שיטת הצלילים האינטגראלית־ 
הסריאלית! שיטה זו משתמשת במסגרת התיפקיודים של 
יצירה מוסיקאלית בכל התכונותהאקוסטיות-הפיסיקאליות— 
ה״פאראמטרים״ — של הצלילים, והכלים, שבאמצעותם אפשר 
להגשים תכונות אלו, הם כלים אלקטרוניים (וע״ע מוסיקה 

אלקטרונית), 

^ ^ 11114144 ( 01 וזזזס< 1 ' 1 ) 4 ^ 1 ו 0 ז' 7 . 11 ג 6 מ 11 ; 1 [.()י !.[ 

ן)<ז 1 )ז 1 ) 4 <) 0 ,•מ 8 ז 11£ תז 1 א . 11 ? • 1 ; 1722 , 11 )-ו 1 ו) 0 ח > 
5012(1, 1774-79; ה}* ) 11 ^ 1141 * 1 ) 0 ,ז^ז 0 ג 11131 :מז( 11 \ 1 . 0 .ן ■ 

1*1(1111118 2111■ 1(01>11/104 )^ 1 ! , 15 ^? ; 1818 , 1011 ) 011 <ן ( 
^((11(11131(( (1 *41111 ) 111 ) 011180811 ):> 0 ' 4 1 ) ) 1110111 ) 110 ' 4 )^ 8 ^-ן , 
1824; 5. 5 0111 ) 1 < 1 )^) 0111 ^ 11 * 1111 1 ) 4 ) 041012 * 011 ) 01 ,■ €1110 ז ■ 
{101111011, 1854; 84. 11%11 ׳•׳ 7/8 1 ) 4 ססס )ז!!)■! <>(£ , 3110 מ 1 )ק 
1110111/!,, 1868; 010114 41 > !/ו) 1 *ו!/}* . 1 * 101 ) 01 ,ם 6116 ק 03 .ס ■ 

108( 11 011001111!, 1903; 14. 14 ו/) 11 ס 1 ס) 10 ) £1 ,ממגגומסוא ■ 

111*(11 4(1 11011110111(1(111(, 1906; 14, 5011£111 1001 ) 0 ) 11 ,ז 6 ז . 

7"11(011(11 004 ?11001011(11, 1. 11 סס׳ו . 14 ; 1906 ,) 111 ) 1 ) 110001 ס 
1461111110112, 01( 1^111( !•41 > 0 ) 04008 ו{<} 10 ) 700 0 ) 4 סס 
1913 ,!/ו 101 \ 1 ) 4 ) 011 ) 111 ) 41 111 ( ) 01004108 . 01 ו 1 ץ 1 /ק '; 

£. ^^^1 01100 ) 7 0 )^) 11 !) 01 ) 1 !} 1 ) 4 0 ) 08 * 121 ) 010011 ) 01 , 11 )־ו ■ 

01^1 1913; !. 11806^. 01x1 41( 1(1< 30116 ■> 7 ; 1920 ,)< 111 > 081 ו □- 
1161'8, 1(0110001(1(^(, 1922'; 14. £1 1111111 ) 0001 *)> , 0 ז 11£ ו ^■ 
1(111(, 1924; 10111 0110 ) 1 110 ) 4 01 סו 2 ו 10 {) 4 , 1000 ק 11 ג 84 .א ., 
1929; 81. 1 .. ^111 1 )?/ 10 * 1 א 004 50004 (ס /( 1 ) 111 ( 14 ) 1/1 , 1 וגמ , 
1930; 1• 1932 ,ץ 411 > 100 £0011/108 (ס ^• 01 ) 1/1 ,׳ו $86 גזר : ?. 

1411510 ? ./גו ; 1937 , 1001012 110 1008 {)/*> 1 ) 11111 , 01111:11 |)ח □, 
((011000 . 1948 , 1 ) 1 ^ 11010 ) 100 1 ) 0 ,□ 150111 >מג 14 • 1 : 1944 .ץ 

י. ס. 

הרמזפול ים [הגדולה] (היום: אל־אשמונין,; 4:5 , שם 
שמוצאו מן המצרית העתיקה ח׳מנו 1 = שמונה ן 
בתעתיק אשורי: ח׳מוב], דדך הקופטית שמון [אץס״גע]), 
עיר במצרים התיכונה, כ 300 ק״מ מדרום לקאהיר, בחצי הדרך 
בץ היאור והתעלה המערבית, הקרויה בחר יוסף. הר׳ נוסדה 
בצומת של דרכים, האחת דידשתי, היורדת מדרומה של 


מצרים צפונד" והשניה דידערב, העובדת לרחבו של עמק־ 
הנילוס (כ 16 ק״מ). 

בתקופה ההיסטורית היתד. העיר מרבז לחבל הארנב— 

ו ובו ת ( 01116 ת־ 6 זב^), שלמושליו נודעה, לפי מסורות שו¬ 
נות׳ השפעה מרובה על עלייתו של צ ם ר, מייסדה של 
השושלת ה 3 , לשלטון (במחציתו הראשונה של האלף ה 3 
לפסה״נ)* וייתכן שמכאן יצאה גם משפחת הפרעונים בני 
השושלת ה 4 ( 2650 — 2500 לפסה״נ בקירוב). 

קבריהם של שליטי־המחוז בימי הממלכה העתיקה חצובים 
בסלעים של שפת־היאור המזרחית בקרבת אל-שיח׳ סעיד, 
ואילו מושלי החבל בימי הממלכה התיכונה כרו את קבריהם 
בסלעים שעל־יד אל-ברשה — שתיהן בדרום־מזרחה של אל־ 
אשמונין. בקרבת מקופינמצאות מחצבות ח(ת) נ ו ב, שסיפקו 
בהט לבניה ולתעשיית־כלים במצרים — לכל הפחות, מתחילת 
ימיה של השושלת ה 11 . בית־הקברות של העיר, מתקופת 
שלטונם של התלמיים ואחריה, נמצא ממערב ליישוב, בטוגה 
אל־ג׳פל. באחד מקברות אלה, מתחילת שלטונם של התלמיים, 
נמצאו' לראשונה דמויות גמלים בתבליטים מצריים. 

מן התקופה הקדומה ביותר החזת כאן האל תחותי 
(* 760 ; ע״ע), אלוהי הירח והחכמה, שלי היתד. כפופה 
שמיניה של אלים קדומים (ארבעה זוגות), ומכאן שם 
העיר (שמונה). 

ב 1929 — 1939 ובסוף שנות ה 40 נערכו כאן חפירות ע״י 
משלחת גרמנית (בראשותו של גינתר דדר), שחשפה שרידים 
של שני מקדשים. המקדש, ששרידיו־ נתגלו בדרופ-העיר, 
נבנה, כנראה, בימיו של רעמסס 11 ( 1290 — 1224 לפסה״נ) 
ושימש לפולחנו של תחותי עד שנהרס ע״י הנוצרים, שהקימו 
בקרבתו כנסיה, גם בצפון־העיד נחשף תחום מקח־ש מסביב 
למקדש של תחותי, כאן הגיעו החופרים עד השרידים 
השייכים לימי הממלכה התיכונה (מיפלס מי־התהום מנע את 
העמקת החפירה לשכבות קדומות יותר). עורכי בדק־המקדש 
בימי השושלת ה 19 הירבו להשתמש באבנים מפוסלות, 
שהובאו מחורבות אח׳תאתץ, בירתו של אח׳נאתון (ע״ע 
אמנחתפ '׳\ 1 ). 

אחד כיבושה של מצרים ע״י אלכסנדר מוקדון זיהו 
היוונים את תחותי עם האל ך,ךמס, והעיר נקראה בשם 
הרמופוליס — עירו של הרמס ( 6 X 15 ״ 601 * 6 x 1 ־ 1 , בתוספת 
הציון ״הגדולה״ — (ז.ג 61 ץ 6 *ן !/, להבדילה מהרמופוליס 
הקטנה — 011 * 1 * 1 חי, שהיא דמנהור שבדלתה. בתחום המקו¬ 
דש הצפוני בנה אלכסנדר מקדש להרסם טריסמגיסטום 
(ע״ע) ואגורה (כיבד) נרחבת. בתקופה הביזאנטית שימשה 
העיר מושבו של בישוף. 

, 411 > 1 } 0 ס 11 ))) ססס 1 ) 1/18011 111 ) 1 > ) 41 04 * 1 0 * 101 )> , 301110 .א 

■ 000 מ 8 */ק׳ג £8 01 ) 1 ) 40 ,*סמו^יוגס . 14 ;.}} 35 , 1929 

, 1953 , 10 *>ו 1 ) 11 ) 11 ? ,*ססא . 14 ; 82 י- 79 * , 1947 , 11 , 0 ) 1111 > 1 {{ 
. 1959 , 1929-1939 , 1 ו 01 <ןס 110 )){ ,ז 10 > 6 א .ס ;.}£ 123 

ש. י. 

הךטזקרטם (; 1 זז 06 אס* 601 '}, מצביא ומדינאי יווני בסי- 
ראקוסי שבסיקיליה במאה ה 5 לפסה״נ. בהשפעתו 
של הר׳ באו מדינות-סיקיליה לידי שיתוף-פעולה לשם מני¬ 
עתם של נסיונות ההשתלטות מצד אתונד, בתחומן ( 424 
לפסה״ג). אך ביד הר׳ לא עלה לשמור על האחדות של 
מדינות סיקיליה משנחתו באי כוחות אתונאיים גדולים 
ב 415 לפסה״נ, להר׳ היה חלק חשוב באדגון מערכת-ההגנה 
של סיראקוסי, כשהושם עליה מצוד, ובנצחונו הסופי של 





317 


הרמוקרטם — חרמיט, שרל 


318 


צבא סיראקוסי על תיל־המשלות האתונאי (ב 413 לפסה״ב). 
הוא תבע את המשכת המלחמה גם מחוץ לסיקיליה, ודיועמד 
בראש שייטת סיראקוסייבית, שהשתתפה ב 412 — 410 לפסה״ב 
בפעולות־המלחמה של ספארטה בגד אתונה, באגן המזרחי של 
הים האגיאי, ב 410 לפסה״ג נטלה הממשלה הדמוקראטית* 
הקיצונית, שנתבססה בסידאקוסי, את הפיקוד מהר/ ואף 
אסרה עליו את השיבה לעיר־מולדתו. זמן־מה שהה הר׳ 
בחצרו של האחשדרפן הפרסי פרנבסום, ובעזרתו של זה 
האחרון חזר לסיקיליה ב 408 לפסה״נ. כאן הקימו הר׳ 
ואנשיו בסים לעצמם בסלינום החרבה, וממנו ערכו פשיטות 
על איזורים, שהיו נתונים לשלטונה של קרת־חדשת. ב 407 
ניסה הר׳ לחזור בכות־הזרוע לעיר־מולדתו ונהרג בהתנגשות 
עם מגיני־העיר. 

הר׳ נזכר ב״טימאיום" לאפלטון כאחד מן המדינאים, 
היכולים לשמש מורים לתורת־המדינה המתוקנת. על שמו 
ביקש אפלטון לקרוא את הספר האחרון בטרילוגיה: 
טימאיום־קריטיאס־הרמוקראטם, ש חיבורה לא הושלם. 

, 1 , 26 , 11 ^ ; .ן>ן> 5 58 ,^\ 1 

. 1 , 1 < 1 > 0€€ ז 0 ,ח 10 ^ק 0 ת^ 29. 2, 45. 3, 85. 2; X 

, 11 מ , 51001115 5 טזס 1 > 10 ס ;•ן> 3 ) 5 27 

. 75 , 39 , 34 , 19 , 18 , 11 , 4 

הךמ 1 ת בתקופה העתיקה, בעולם היווני וההל* 

ניסטי — בסיםי־אבן, שעליהם הוקם פסל בדמות 
ראשו של חרמם (ע״ע). ההר׳ הוקמו בצמתי־דרכים לכבודו 
של חרמם, האל השומר על הדרכים ועל ההולכים בהן ז 
במו־בן שימשו ההר׳ 
מצבות ומקומות־פול־ 
חן למתים, וגם ציוני־ 
גבול בין השדות ואף 
ציוני מקומות וגבולות 
בתוך הערים. נת¬ 
פשט גם המנהג של 
הצבת הר׳ בפתחי- 
הבתים. 

במרוצת־הזמן נת¬ 
קבל השימוש בהר׳ 
לכבוד אלים שונים 
וגם לזכר מתים. ההר¬ 
מה כללה את ראש 
המת וכתובת לכבודו. 
ברחובות אתונה הציב 
היפארכוס, בנו של 
פיסיסטראטום, הר׳, 
ששימשו כציוני-דרך 
בעיר ושעליהן היו 
חרותים דברי־תכמה ומשלים. בתקופה ההלניסטית הוסיפו 
להרמה ידיים, ששימשו םימני-דרך. לאחר מכן התחילו 
מציבים גם שגי ראשי־אלים, ואף שלושה או ארבעה, 
בצידיה השונים של ההרמה, וכן היו מקימים עליה 
פסלים כפולים של ראשי משוררינ 4 כגון הומרום וארכילוכוס, 
אריסמופאגס ומנאנדרוס, של היסטוריונים, כגון הרודוטוס 
ותוקידידם, וכן גם של אגשי־רוח אתרים. ההר׳ הפכו בהדרגה 
לפסלי ראש־ותזה. 

בתקופה העתיקה היה ידוע גם פולחן ההר׳. על־יד ההרמה 
היו מגיחים פירות ועוגות-פולתן שונות ז כמו-כן היו מקשטים 


אותה בזרים. הריסת ההר׳ באתונה בזמן המלחמה הפלו- 
פונסית — הריסה, שבה היה מעורב גם אלקיביאדס ( 415 
לפסה״ג.) ~ גרמה לסערת-רוחות חזקה בעם. 

• 1 ) 1 > £/ 0 , 111£$ ו 1.1 .א . 5 

. 1931 

ש. ־פ. 

סךמטיןם" ע״ע הךמם ^רי 9 מגי?ןשזם. 

ך>ךמיאס מושלה של אטרנוס במערבה של 

אסיה הקטנה באמצע המאה ה 4 לפסה״ג. בנעוריו 
למד הר׳ באקאדמיה של אפלאטון באתונה, וכמה מתלמידיו 
של אפלאטון ישבו או ביקרו בחצרו. באפיטרופסותו של הר׳ 
יסדו אדאסטוס וקודיסקוס. תלמידיו של אפלאטון, אסכולה 
פילוסופית בעיר אסום, שהיתה כפופה לשלטונו של הר׳. 
בהשגמתם ביקש הר׳ להנהיג במדינתו משטר ברוחו של 
אפלאטון. אחר מותו של אפלאטון ( 347/6 לפסה״נ) בא גם 
אריסטו לחצרו של הר׳ וישב בה כמה שנים. אריסטו אף 
נשא אח בת-אחיו של הר׳, וכנראה נעשה ראש-האסבולה 
באסוס. כן שימש אריסטו שליחו של הר׳ לפיליפוס (ע״ע), 
מלך מוקדון. גם כסנו^ראטס, קאליסתנם ואף תאופומפוס 
ביקרו ושהו זמן-מה באנזוס. 

בדומה לפחות הפרסיים באסיה הקטנה, ניצל הר׳ את 
המהומות שפרצו באימפריה הפרסית לשם הבטחת עמדה 
עצמאית למדינתו. הוא בנה צי, הקים צבא, וע״י הנהלה 
כלכלית נבונה הצליח לבסס את עצמאותה של מדינתו. אחר 
הניצחון של ארתחשסתא 111 אוכוס על המתקוממים במצרים, 
מינה המלך הפרסי את מנטור, המנהיג של השכירים היווניים, 
לפחה של חוף-הים באסיה הקטנה. מנטור התחיל מיד במי־ 
גורם של הפחות המורדים והשליטים העצמאים באסיה הקטנה. 
מטרת פעולתו של מנטור נגד הר׳ היתה, כנראה, לנתק את 
הקשר בין שליט זה לבין פיליפום, מלך מוקדון. בידו 
של מנטור עלה לקחת את הר׳ בשבי ולהשתלט על תחום 
שלטונו. הר׳ נשלח לפרס ושם הוציאוהו להורג—לפי דבריו 
של קליסתנס, לאחר שסירב לגלות את תכניותיו של פיליפוס. 

■ 1110 ) ,ז £80 ב 1 ./ע 

. 113-120 , 1923 ,^ 1111111 ) £1111111 ■ 1 ) 011 ! 

הךמיזגי (ף׳ו 4.16 ן?£'), דמות נשית במיתולוגיה היוונית. 

יתכן, שהר׳ היתה אלה, שכן שמה שימש בתקופה 
מאוחרת תואר לאלות דמטר ופרספוני; אך לפי המסורת 
האפית, שהונחה ביסודה של הטראגדיה "אנךרומאכי" לאורי- 
פידס(ע״ע), היתד. הר׳ בתם של הלני ומנלאום, שנישאה לנאו- 
פטולמום, בנו של אכילוס. כשנאופטולמוס ביקר בדלפוי כדי 
לשאול את האוראקולום לסיבת עקרותד. של הר׳, נהרג ע״י 
אורסטם, שחטף את הר׳ ונשא אותה לאשה. מנישואים אלד. 
נולד' טיסאמנום, שד,גן על הפלופונסוס בזמן פלישתם של 
הך,ךקלידים' (ע״ע). 

לפי מסורת אחרת, היתד. הר׳ אשתו של אורסטס קודם 
שנישאה לנאופטולמוס וד.ראשת הרג את האחרת מתוך 
שאיפת-נקם. הר׳ שימשד, נושא לטראגדיות של סופוקלס 
(ע״ע), ליויוס אנדרוניקוס (ע״ע) ופקוביוס (ע״ע). 

הר^ייט (קרי: ארמיט), ערל — 11:6 מז־ 1161 16$ י 1 בון 0 — 
( 1822 , דיאז [ 0161126 ] — 1901 , פאריס), מאתמא- 
טיקז צרפתי. הר׳ נתחנו באותו בי״ם, שבו נתייסר גלואה 



הרמה בדטותו של האל חרמם• ו< 5 ה אךרי־ 
אנה,ט'ו 1 לי( 0 וזור ספרז של א 1 .<אלדהא 1 אר 

-ז • • ג: ♦.״ 

( 8€ ג 111 ת־ £1 ׳ €1 !> 


319 


הרםיט, ־#רל — הרמן, גאורג 


320 


(ע״ע) 15 שנה לפניו! מום־מלידה — הוא היה צז׳לע — 
הרםיף מכשוליס על דרד־חייר. כגאלואה היה גם הוא תל¬ 
מיד גרוע, ששנא את הרטוריקה ואת המאתמאטיקה 
הירודה של בית־הספר. אותו רישאר, שהציל בשעתו את 
גאלואה, עזר גם להר׳ להתקבל לבית־הספר הפוליטכני, 
אד גם כאן לא הצליח הר׳ להחזיק מעמד אלא כשנה. 
מגיל 19 ואילך הגיע הר׳, מתוך חקירה עצמאית, להשגים 
חשובים במאתמאטיקה, וב 842 נ בתב ליעקובי (ע״ע) על 
מחקריו בתחום תאור־ 
יית הפונקציות, אע״פ 
שכמה סגדולי המא־ 
תמאטיקנים בדורו ה¬ 
כירו בכשרונו הגאוני 
של הר' ובגיל 33 כבר 
נבחרלחבר של האקא־ 
דמיה למדעים. לא 
הגיע לעמדה החברד 
תית והמדעית שהיה 
ראוי לה אלא בגיל 
47 כשנתמנה ב 1869 
פרופסור ב-זסת 01£ ^ 
131£ מ, וב 1870 — ב־ 
סורבונה. — הר׳ היה 
בעל אופי עדין, נוח לבריות. מעולם לא שכח את מאבקו 
המר על השכלתו ואת העזרה והעידוד, שקיבל מרישאר 
ומיעקובי, והיה עוזר ומעודד מאתמאטיקנים צעירים מוכשרים, 
שפנו אליו. 

הר׳ היה מחשובי החוקרים באנאליזה המאתמאטיח (ע״ע 
אנליזה, עם׳ 595/6 ) במאה ה 19 . בעזרת פונקציות אליפטיות 
עלה בידו לסתור אח המשוואה מן המעלה החמישית, וכן היה 
מיוצרי התאוריה של התבניות האלגבריות, החאוריה הארית¬ 
מטית בדבר התבניות הריבועיות והתאוריות בדבר הפונק¬ 
ציות האליפסיות והאבליות (ע״ע אבל, נ. ה.), הוכחת 
הטראנסצנדנטיות של המספר ^ שפירסם ב 1873 , הדריכה 
את ל י נ ך מ ן (ע״ע) לקראת השג חייו. 

. 1901 ,( 55 ,מ>ן 0 ממ 4 ■^ 01 ^) ,ז 11£ ז 6 א 

ג. ל. 

הךסי 9 זם משורר-קומדיות אתונאי במאה ה 5 

לפסה״נ. מן הקומדיות שלו, שהרבה מהן נכתבו 
בימי המלחמה הסלופונסית, נשתיירו רק כמה קטעים, שהם 
בעלי אופי פוליטי מובהק. הר' זכה בנצחונו הראשון בדיוניסיה 
ב 435 לססה״נ. בקומדיה ״מוכרות הלחם״ 
התקיף בחריפות את המדינאי האתונאי היפרבולוס. ה״מוירות" 
0 סן> 1 ס 31 ) הן התקפה על פריקלם (ע״ע) ומדיניותו. הר׳ אף 
הגיש תביעה משפטית נגד אספאסיה, אשתו של פריקלס, 
ובמשפט זה הטיח דברים קשים כלפי פריקלס עצמו. הקומדיה 
"הסבלים" { 01 ן> 6 ק) 10 )ן) 0 *) הכילה רשימה משעשעת של 
סחורות-היבוא של אתונה בזמנו. אפיין הפוליטי של הקו¬ 
מדיות של הר׳ ניכר גם בהתקפותיו על מדינאים אתונאים 

כמו פיסנדרום, קלאון, ועוד. 

1 '.* 

מתוך קטעים ושמות של כמה מן הקומדיות נראה, שהר׳ 

היה גם אמן הפארודיה והבורלסקה. הקומדיה "אגממנוף 
היתה, כנראה, פארודיה על מחח־יו של איסכילוס, והקומדיה 


.,הולדת אתני״ ( 011 ^ 70 היתה, כנראה, בורלסקד, 

על נושא מיתולוגי. 

,וזזוו^ו 0 ^^ 0 ■ו^ 1 ממז 0 ■>;נמ 0 ^ ס! .ז 

, 2 הוסוו 1 ז €0 , 1 ע 02 ז) 13 מ 1 < 1 . 1 ; 1839-57 , 1 

/ 0 ;/*■)!״?*ז/ , 15 >ת 0 תו ££1 . 14 .{ ; 1912 

, 285-310 , 1957 

ך)ך 19 יפ 1 ם (? 1310 ?!^^£״) מסמירנה, היסטוריון וביוגראף יווני, 
שחי במחצה השניה של המאה ה 3 לפסה״נ! היה 
תלמידו של קלימכום (ע״ע) באלכסנדריה. 

הר׳ כתב חיבור גדול בשם "חייהם של אישים, שהצטיינו 
[בפעולותיהם] בתחומי התרבות״ (ן> 116 £ 1 >״ ׳ 61 ׳ 61 )־ 6101 
— קובץ ביוגראפיות של מחוקקים, חכמים 
ופילוסופים, נואמים ומשוררים. מן הקטעים שנשתמרו אנו 
למדים, שהספר כלל בין השאר ביוגראפיות של שבעת חכמי 
יון(ע״ע); של פיתגורם(ע״ע), אריסטוטלס(ע״ע), כריסיפוס 
(ע״ע) ותאופרמטוס (ע״ע)! של תוקידידס (ע״ע),'גורגיאם 
(ע״ע), איסוקרטס (ע״ע), איסיאוס (ע״ע), דמוסתנם (ע״ע). 
היפרידס (ע״ע), וכן של היפונכם (ע״ע) ואוריפידם (ע״ע). 
לאחר שתיאר את תולדותיהם של כמה סן האישים, פירט, 
כנראה, הר׳ גם את שמות יצירותיהם. מסתבר, שהר׳ חיבר 
גם ספר על ה״מגים" וספר על זרתוסטרה. 

לרשותו של הר׳ עמדה הספריה הגדולה של אלכסנדריה, 

וכן השתמש בוודאי במחקריו הספרותיים של קלימכום. אך 
תכליתו העיקרית של הו" לא היתה מחקר היסטורי מדוייק. 
הר׳ הוא נציגה הנאמן של האסכולה האלבסנדרונית. שהצ¬ 
טיינה בעיקר באיסוף ידיעות ופרטים מעוררי-התפעלות. 
מכאן הסיפורים המשונים שהוא מביא ביחס לאופן מיתתם 
של האישים, שאת קורותיהם סיפר. הר׳ לא ברר ולא בחן 
אח מקורותיו: לפעמים השתמש בידיעות, ששאב מן הקו¬ 
מדיה, ולעיתים הוסיף פרטים, שיסודם בפירושים מרחיקי 
לכת ובלתי-מבוססים לכתביהם של האישים המתוארים. 
בביוגראפיה של פיחאגוראס, שיש בה הרבה מן הפארודיה 
והסאטירה, טען הו", שפיתאגוראס סיגל לעצמו את הש¬ 
קפותיה של היהדות (— 22,163 , 1 ,.מ 10 ת\ €011.3 , 5 ו 1 ו 1 ק 1056 
165 ). — למרות המגרעות שבו שימש הר׳ סקור חשוב לביו- 
גראפים היווניים שקמו אחריו, בעיקר לדיוגנם לארטיוס 
ולפלוטרכוס (ע״ע). 

להר׳ מייחסים גם שיר אפי בשם "תופעות" ( 1 *׳ 61 ^ 6 ׳ 0111 *), 
שהושפע מיצירתו של ארטוס (ע״ע). 

, 1841-70 , 1 ח> 1 ׳ 0 )^ 8 ־׳ 7 ) ו<< 4 וז 0 ) 1 יו 10 !ו^ ,ת^|( 1 ו)\ . 0 

,ס־.! .? ; 845-852 , 1 ,מדו ,£?/ ,׳וו-ק ; 35-54 , 1 מ 
, 1 ז 3 ניז 8 . 8 .ס ,״ 1901 

. 1928 , 1 { 1 /קוו^ 0 ו 8 ח 1 ו 1 ז! 110 8 תוו /ס 11 { 0€ ק£ 

ש. פר. 

הךהן (ח 1311 מ:מ 13 ), רוזן ( 8£ :נ 18 } 11 ג. 1 ) של תורינגיה בין 
1190 ו 1217 . בסיכסוכים בץ חולפים והשטאופים 
(ע״ע גרמניה, עס׳ 425/6 ) צידד פעם באלה ופעם באלה, 
קיבל משחי המפלגות מתנות ניכרות ובדרך זו התעשר. 
הר׳ בנה אז את ארמונו "ורטבוךג" על־יד אחנך (ע״ע) 
ואיכסן ואירח בו את המשוררים המפורסמים של זמנו. — 
ריכרד וגנר (ע״ע) תיאר את חיי חצרו של הר׳ באופרה 
"מנהויז^. 

? 1 * 0 [׳ — 1 ע 1 במ 1 ז 2116 ) 1060 ססודונים של גאורג 

הרמן בורכרט 10 > 101131 ס 3 )( 1871 , ברלין — 

1943 , אושוויץ), מספר ומבקר-אמנוח יהודי גרמני. הר׳ היה 




321 


הרמן, גאורב — הרסן מריכנאו 


322 


מתחילה סוחר? אח״ב למד באוניברסיטה של ברלין ופעל 
כמבקר־אמנרת. מספריו כמבקר — ״וילהלם בוש״ ( 1902 ) 1 
״מאכס ליברמן״ ( 1904 ), וביחוד "סגנון הביז־רמאיר באס¬ 
פקלריה של תקופתו״ (• 1 ^ת 1 ^ 108€18 ק 5 ת 11 ■ 1£161 מ־ 10 ) 816 033 ־ 
1,1913 מ 2 ). הידוע שבחיבוריו הוא רומאן בעל שני חלקים על 
חייה של אשה יהודיה בברלין בתקופת הבידרמאייר; החלק 
הראשון נקרא בשם <מכן גבךט״ ( 1906 ! ביתרגם לעברית, 
תש״א), והשני בשם *הנריאטהייעקובי״ ( 1908 ). נוסף על סי¬ 
פורים אחרים מאותה תקופה כתב הד גם רומאנים על החברה 
היהודית המודרנית בברלין. ב 1933 השתקע בהולאנד. כשנכ¬ 
בשה הולאנד ע״י הגרמנים במלחמת־העולם 11 , הוגלה הד 
למחנה-הריכוז של אושוויץ, וכאן מצא את מותו. — הד היה 
אחיו של האגיפטולוג לודוויג בורכארט ( 1863 — 1938 ), 
שניהל את ה״מכון הגרמני לקדמוניות מצרים" בקאהיר ופירסם 
כמה חיבורים על הארדיכלות וההיסטוריה של מצדים בימי־ 

קדם (בלללם 63116811118 ? 2611111:116 116 ) 11113160 \ 1 016 

1917 , 063611161116 11 ש 15611 ;זקץ 38 161 ) 116161168 311611 1163 ). 
ס.גרונסז, הקדמד, לתרגום העברי של "יטכן גברט", תש״או 

־מ/, מו ,)?)[םגןסז^ . 0 מו ,מ 8011 . 11 

. 1922 

הר©[, גוצפליד — 31111 בת' 61 ^ 11 ) 16 ־ 0011£1 — ( 1772 — 1848 ). 

חוקר גרמני של ספרות־יוון העתיקה. הד שימש 
פרופסור ללשון היוונית וספרותה באוניברסיטה של לייפציג. 
בניגוד לאסכולה ההיסטורית-ארכאולוגית, שאביה וראשה 
היה אוגוסט בק (ע״ע), ראה הד את עיקרו של חקר הספרות 
היוונית בבירור המקורות הלשוניים והספרותיים של יצירו¬ 
תיה. מכאן תשומת־הלב המרובה, שייחד לבעיות של הדקדוק 
היווני. מטעם זה הירבה גם לעסוק בחקר המשקל של השירה 
היוונית, ולכר הקדיש כמה מחקרים, בכללם ספר בשם 
) 161x11 ״! • 161 ) 11611 < 11 ) 1311 ?( 1799 ), שנחשב לספדיסוד במקצוע 
זה, הד התקין גם מהדורה מדעית של משוררי הטראגדיה 
היוונית וכתב מחקרים חשובים בחקר ההימנונות החומריים 
והסיודוס. 

החברה הפילולוגית, שיסד הד בלייפציג, שימשה מרכז 
חשוב לחקר הלשון והספרות היווניות בגרמניה, תלמידיו 
הלכו בעקבותיו ואף הרחיבו את תחום־המחקר, שהיתווה 
בענפים שונים של ספרות־יוון. תלמידו, מוריץ האופט, המשיך 
בהכנת המהדורה של איסכילוס (ע״ע) ובחקר השירה הבו־ 
קולית הלאטינית! מינקה הוציא מהדורה מתוקנת של אריס־ 
טופאנס ושל הפראגמנטים של משוררי הקומדיה היוונית! 
ל. פון שפנגל פירסם מהדורה מכתביהם של הנואמים והרטו־ 
ריקנים חיווניים! חרמן זאופה הוציא. ביחד עם יוהאן גאוךג 
ביטר, מהדורה של הנואמים האטיים, ותאודור ברק() 51 ז 66 )~ 
של המשוררים הליריים היווניים! יוהנס קלאסן פירש את 
תוקידידם! הרמן בונת — את אריסטו ואפלטון) א. שפר — 
את דמוסתנס׳ ופ. פאסו (^ 35501 ?), במילונו היווני,'הניח 
יסוד ללכסיקוגראפיה המודרנית. 

. 1908 , 11 ( 0 , 5 ^ 1 ) 830 .£ .( 

הרמן מזל^יו — 5312.3 011 ז 1 161:11131111 ? - (מת 1239 . 

ברלטה), מדינאי גרמני. מוצאו של הד היה, 

כנראה, מן האצולה הנמוכה בתורינגיה, אבל המקום והתאריך 
של הולדתו אינם ידועים בבירור. ב 1209 נבחר לראש 
מיסדדהאבירים הגרמני. ב 1211 נענה הד לבקשתו של 
אנדראס 11 (ע״ע), מלך הונגאריה, שאנשי המיסדר יתיישבו 

- 1 1 7 • 


בבורצנלנד, החלק הדרומי-מזרחי של טרנסילוניה (ע״ע), 
ויושיטו למלך עזרה בהדיפת ההתקפות של הקוהנים (ע״ע). 
אך כשסירב אנדראס למסור למיסדר את הריבונות על 
בורצנלאנד, עזב המיסדר ב 1225 את טראנסילוואניד" שנה 
לאחר מכן ביקש קונרד, חבס מאזוביה (פולניה הצפונית), 
את עזרתו של המיסדר במלחמה נגד הפרוסים — עובדי־ 
אלילים פראים, שהיו פולשים להאזוביה —, והבטיח למיסדר 
חבל־ארץ להתיישבות בסביבת העיר טורון, על־יד הוויסלה 
התחתית. אך הד לא הסתפק בהבטחתו של הדוכס. קודם 
שהתחיל בפעולות צבאיות, הבטיח לעצמו את הסכמתו של 
פרידריך 11 , קיסר גרמניה, לריבונות הגמורה של המיסדר 
על השטח, שעתיד היה להיכבש. ריבונות זו הושגה ב 1226 , 
וכך הונח היסוד לשלטון הגרמני בפרוסיה (ע״ע), ב 1230 
נחתם הסכם בין הד לבין קונרד הנזכר, שלפיו נמסרה לידי 
המיסדר הבעלות הגמורה על קולמרלנד (ממזרח לטורון), 
ומחוז זה הפך מיד לבסיסם המלחמתי'של האבירים הגרמניים. 
כך התחיל הכיבוש של פרוסיה ושל איזורי החוף הבאלטי, 
שבהם הוקמה ע״י המיסדר מדינה חזקה ועצמאית. 

ב 1228/29 ליווה הד את הקיסר לא״י (במסע־הצלב 
החמישי), השתתף בהכתרתו של פרידריך 11 כמלך ירושלים 
(ע״ע גרמניה, עמ׳ 426 ) והקים את המבצר מונפורט (כ 20 
ק״מ צפונית־מזרחית לעכו, ע״ע ארץ־ישראל, עמ׳ 460 ), הד 
רכש לו גם את אמונם של האפיפיורים הונוריוס 111 (ע״ע) 
וגרגוריוס X ^ (ע״ע) ותיווך בהצלחה בינם לבין הקיסר. בין 
השאר היה לו חלק חשוב בהשגת השלום בין גרגוריום 
והקיסר בצ׳פרנו ( 3110 תק 06 ), ביולי 1230 . 

ח 1 ) - 5 ■ ־׳ן .// . £1 ; 1924 ,. 5 ./ 1 < 31 ק 5 ג 0 .£ 

.( 171-186 . 1 ,[ 1955 ^ 1 

א. מ. י. 

!״!״סן מליכנאו — 61611611311 >! תס^ 31111 מ 1 :נ 16 ־ 1 ; כונה 

גם חרמן ה״מכווץ" ( 8 ט:ז 11-36 מ 0 כ) 115 ת 311 מ 1 ־ 161 ?) 

על שום שחיה מוכה־שיתוק — ( 1013 — 1054 ), כרוניסטן 
גרמני. כשהיה בן שבע הוכנס ע״י אביו, הרוזן וולפרד 
משוואביה, למנזר הבנדיקטינים של רייכנאו, הבנוי על האי 
רייכנאו שבאגם קונסטנץ. כאן ישב הד עד שמת, וכאן 
חיבר את עבודתו העיקרית, ד. 1113 ) 6011 6 לת 31111 11 ס 1116 ס- 0111 
3011111111054 1 ) 3 ("כרוניקה מייסוד העיר [רומי] עד שנת 
1054 ״) הוצאה ציקרתית: -•! 06 61113 מ 1011111 \ , 61-12 ? .?? .ס 
133 — 67 , 68 ־ 01 ;זק 561:1 , 1113101:163 01311136 ), המוסרת, לפי 

מה שהיה מקובל בין הכרוניסטים של יה״ב, את קורות־העולם 
משנת הולדתו של ישו עד שנת 1054 , שגת מותו של הד. 
חשיבותו של חיבור זה כלולה בעיקר בתיאור המאורעות 
המדיניים של הקיסרות הרומית הקדושה בין 1049 ל 1054 — 
תיאור, שהד שומר בו על שיווי-משקלו! אין הוא מזדהה 
לא עם חסידי-האפיפיור ולא עם חצר־הקיסר. תלמידו, הנזיר 
ברתולדוס, השלים את הכרוניקה של הד עד שנת 1074 . 
הד חיבר גם ״מסכת על המוסיקה״ ( 01115163 06 ! פורסם 

צ 3 ־ 5361 10118163 616 6661651351161 65 ־ 01 ; 1 ק 1 ז 56 ,: 61:1 ( 1 ־ 061 . 1 \ 
1784 , 11 , 1 ס 111 ז 0115311 ק) — מטובי החיבורים על התאוריה 
המוסיקאלית שנכתבו ביה״ב, ו 1 ( 0131 ־ 811 ^ 01608111:3 06 
("המדידה ע״י אצטרולב"), שלפיו אפשר לשער, שהיו לו 
ידיעות כלשהן בערבית. יש מייחסים להד גם את החיבורים 

1101101 ) 6 01:601 : 61 ) 10 3 ט 0011£1161 ("ויכוח בין הכבש לבין 
הפשתה״! 103 ) 1.3 311-010813 ? , 11806 ^ .? .ן, כרך 143 , עט' 



323 


חרמן מריהנאו—הרמנוטיקה 


324 


445 — 452 ). ו 1$ וכ 3111 <} 1061 י 1 ( 1 צ 111 ןז\ 061:0 06 ("על שמונת 
החסאי 0 העיקריים״{ 5€1165 ; 1601 > ־ £01 1£1 ־ 50111 :ו 261 ,■ 01111110161 
434 -- 385 ,[ 1867 ] ^^^ X ,מ 11 ו; 11611 \ 1 ). — על פרי עטו של 
הר׳ נמנים גם מספר פיוטים כנסייתיים, שהם מן הידועים 
ביותר בליטורגיה הנוצרית ונהוגים עד היום בטכסיה. 

, 0161611011 . 11 .ן ; 1875 , 716 * 011 ^ 1 ־/׳>/> ״// 

; 1926 , 

- 110 ^ 31 ,ז 35 ^ז 0 י 1 ; 1947 , 1€ ח^ 1 )^ 1 • €7 ^ ,// ,' £1 ת 1£01 ־ 161 ־ 1 

. 755 ,* 1954 , 1 

י. ב. ם. 

הרבנדר [ארמנדד] (בספר׳ 1 > 13 ) 30 מ 1 -ו 6 ן£ = ברית־אחיםז 
מן ה לאט׳ £6610301135 = קרבת־אחים, אחוה* גם 
1 ) 13 ) 1030 ' £161 3 ) 830 = ההר׳ הקדושה). כינוי לאגודות עיר(־ 
ניות מזויינות, שקמו בספרד של יה״ב (מסוף המאה ה 12 
ואילד) כדי להבטיח את הדרכים ואת סביבות־הערים מפני 
שודדי־דרכים או עוברי־חוק אחרים. הכינוי נבע בעיקר ממה 
שחבריהן של אגודות אלו כרתו ביניהם ברית לנהוג זה בזה 
כ״אחים". לפעמים השתתפו בהר׳ אחת קבוצות־אזרחים 
מערים אחדות! האגודה היתד. בוחרת בוועד מנהל ומחלקת 
בין אנשיה את תפקידי־השמירה השונים. 

ההר" לא קמו בכל ערי־ספרד ואף לא תמיד היה לד.ן 
האופי של מיליציה אזרחית מתנדבת. שחייבת לשמור על 
הסדר המקומי. פעמים הרבד. שימשו כקיני־התמרדות של 
אזרחים נגד האצולה הפאודאלית, ולעיתים תכופות יותר — 
כמכשיר בידי האצילים כדי לר״ילחם זה בזה או בבית־ד.מלוכה: 
מכאן העמדה השונה והמשתנית — מחיובית לשלילית 
ולהפך שנקטו כלפיד.ן מלכי־ספרד. 

הערים הראשונות בספרד, שד״קימו הר", היו הערים 
הקאסטילייניות טולדו וטלורה (בימיו של אלפונסו חזיע, 
ע״ע) ווילנה ראל ('אח״כ: סיודאד ראל) — במחצה השניה 
של המאה' ה 13 . בקאסטיליה קיבלו הד.ר" חוקה מוגדרת 
ב 1295 : ניתנו להן אז זכויות ומעמד מיוחד בתוך מערכת 
החברה הפאודאליונ ב 1325 פוזרו ע״י הקורטם, כי בעמידתן 
העצמאית עוררו את פחדם ואת רגזם של יועצי אלפונסו ^ X . 
אנריקה 11 חזר ואירגן אותן: קיורד, להסתייע בהן במל¬ 
חמתו ביריבו, פדרו האבזר (ע״ע). ובמאבקו עם האצולר. 
הקאסטיליינית. ב 1447 קיבלו ההר" תוקף מחודש, אך לאחר 
זמן קצר פוזרו שנית. במלכות-אראגון זכו לפירסום הד.ר" 
של סאראגוסה, אואסקה וחאקד. ( 1363 ) 1 הד" נתארגנו אף 
במחוזות הבאסקיים (מ 1344 ואילך). כשאוחדו מלכויות 
קאסטיליד. ואראגון ע״י פרנאנדו ואיזבל, החליטו המלכים, 
ששאפו לריכוז־השלטץ, לחדש את ההר" ולאחדן לאירגון 
ממלכתי חזק (ועל החלטה זו הודיעו בקורטם של מדריגל, 
1476 ). כדי להבחין בין הדיר" הראשונות ובין האירגון 
המחודש, נוד.גים לכנות את זה האחרון בשם ההר׳ החדשה 
( 1 ) 13 )מ 103 ז 6 ן£ 3 זו 06 א). אירגון זה נתפרסם עד מהרה 
באכזריותו; היה לו חלק גדול בפעולותיד, של האינקוויזיציה, 
אע״פ שבעיקרו היה מכוון נגד האצולה. ההר׳ החדשה היתד, 
בחלקה בית־דין ובחלקה אירגון צבאי־משטרתי. הערים, 
הכפרים ואף המחוזות נקבעו כאיזורים של הר", שקיבלו 
עליר״ן את שמירח הסדר בשביל בית־המלוכה בתחום. שהיה 
נתון למרותן. ע״י כך היה תמיד ברשותה של המלכות 
צבא, שאפשר היד, לקראו אל הדגל במהירות ובקלווב 
באמצעות ההר" הטיל פרנאנדו את מרותו על האצילים, 
הרם את מבצריהם וחיסל את קבוצות השודדים והחיילים 


הנודדים — מוסד, שנשתמר מתקופת־ה״רקונקיסטה" ושימש 
מסגרת אירגונית לחלק מן האצולה. ע״י כך ניתן בהר׳ ביטוי 
לשיתוף־דיפעולה בין מעמו״האזרחים העירוני ובין בית־ 
המלוכה. ב 1496 הגדירו מחדש פרנאנדו ואיזבל את סמכויו¬ 
תיהן ותפקידיהן של ההר" בחוק מיוחד, שפורסם בקורדובה. 
חוק זד״ החוזר על התקנות של שנת 1476 , היה מכוון לספרד 
כולה (בניגוד לקודם, שהיה מיועד לקאסטיליד, בלבד). ואולם 
שנתיים לאחר מכן, ב 1498 , בוטלו סמכויות מסויימות של 
ההר", כגון גביית המס, ששימש להחזקתן, מן חאזרחים, 
ותפקיח הוגבל לשמירת הביטחון בדרכים באיזור העירוני, 
שאליו נשתייכו. ההר׳ הקדושה הוסיפה להתקיים, בעיקר 
בקאסטיליה, עד 1835 . אך במרוצת-הזמן נשתנה צביונה 
מיסודו! היא הפכה לחברת-צדקה ולאירגון דתי, העוסק 
במצוותיה המעשיות של הכנסיה הקאתולית, בדומד, לשאר 
אירגונים חולונים, שד,ם מסונפים למיסדריה של כנסיה זו. 

105 111 11104 ו 111110 } 1 8111710 1.8 62 ק 1.0 . 0 

801110 ) 01 , 15 !,ח 3 ץ 8 ./ 8 ' ; 1921 ,!ס 11€ ס 1 ס 0 
-■( 111111 .>[ ./ ■ 1 ) 1 /)) 11111 ק 1 1 ) 11 ( 01 ^ 1 מ(£ 

.( 341 ־ 302 .[ 1959 ] 1 >ת 83 . 41 ,) 111€111 )!)^ 

י. ב. ם. 

(ירי׳ [ה׳'י 8x ^] ףא 1 זי £1 ׳<ף 1 )))£ ח) מלאכת הפר¬ 
שנות, בעיקר של כתבים, המיוסדת על גילוים של 
קשרי הכוונות והמשמעויות בטכסט או ביצירה אמותית 
כלשהי. לשון אחרת — ההר׳ היא ה בנד, שיטתית. שליארמכר 
(ע״ע) מגדיר אותה כ״תורת-ד,אמנות של הדגנה"( 6111-6 ^ 15 ו 1 ו^ 
611608 ) €1-5 ^^ 468 ). ולפיכך היא אמנות ומדע כאחד. לפי 
דילתי(ע״ע). היא הבנה של כל יצירה שהיא מתוך התעמקות 
בה והבנה של חיי-ד,אדם בכללם בגילוייהם האובייקטיוויים 
במציאות ההיסטורית. 

ההר׳, שמוצאה ביוון העתיקה, התחילד, בפירושי כתביהם 
של משוררים קדומים, ביחוד של הומרום, ולאחר מכן נקבעו 
מטרותיה ומונחיה על יסוד ה״רטוריקד," וד,״פואטיקה" של 
אריסטו. לשיגשוגה הגיעה ההר׳ היוונית בתקופה ד,ד,לניסטיח, 
אך בעיצומד, של אותה תקופה כבר התחילו משמשים לה 
נושא עיקרי םפרי-המקר> 4 ואח״ב גם ספרי הברית החדשה 
(פילון! כתביהם של אבות-הכנסיה). תרמה לכך במידה 
מרובה השפעתן של הפרשנות היהודית, מצד אחד, ושל 
התורות הפאוליניות. מצד שני. בעת החדשה נעשתה ההר׳ 
לראשונה שיטה מדעית בתחום התאולוגיה הפרוטסטאנטית 
(החשוב שבכתבים השיטתיים מסוג זה הוא ה״מפתח" של 
פלאציוס. 1567 ).להתפתחותה של ההר׳ כמדע תרמו(א) הד,ר 
סניזם (ע״ע) — שהיה לו עניין. מרובה בפילולוגיה — על כל 
שלביו, מתחילת הרנסאנס עד ההומאניזם החולוני והד,ו־ 
מאניזם הנוצרי של זמננו! (ב) תנועת-ד,ד,שכלד, (ע״ע), 
ששיחררה את המחשבה מסמכותד, של הכנסיד, (שהועלתה 
לדרגת עקרון בקאתוליות), ובסופו של דבר — מזיקה עק¬ 
רונית לכל תורה דתית שהיא! וביחוד (ג) בדיקת הדברים 
והערכתם מנקודת־מבט היסטורית, שנעשו רווחות יותר 
ויותר מסוף המאה ה 18 ואילך, מאותם ימי ה״הומאניזם 
החדש" הוסיפה ההר׳ להתפתח כמדע לא רק בתאולוגיה, 
אלא — באותה מידה עצמה — אף בפילולוגיה ובבלשנות, 
בהיסטוריוגראפיה (ובעיקר בחקר תולדות הרוח והתרבות 
ובביוגראפיה), וכן במשפט, בספרות, באמנות, במוסיקה 
ובכל מדעי-הרוח בכללם, לרבות הפילוסופיה, לשיאה של 
התפתחות זו הגיעה השיטד, ההרמנוטית בכתביהם של ו. פון 



325 


הרמנוטיקה — הרמס 


326 


הומבולט(ע״ע) ום. שליארמכר. הפיאאג א. בק( 60€€1111 
כתב חיבור שיטתי על ההר/ וההיסט^רי^ י. ג. דרייזז 
(ע״ע) — על "ההבנה מתור חקירה". ביסוס פילוסופי ^ 
ניתן לה, להר/ ע״י ר. דילתי. בשנות ה 20 של המאה הנכחית 
כבר היו תלמידיו של א. הוסרל (ע״ע, עט׳ 897 ), ואף הוא 
עצמו, עסוקים בשילובן של בעיות ההר׳ ושיטותיה בפילו־ 
סופיה הפנומנולוגית! מ. הידגד (ע״ע) פיתח בספרו "הוויה 
וזמן״ (סעיף €?) שיטה, שבה נתאחדו הר' ופנומנולוגיה. 
בתאולוגיה הפרוטסטאנטית פותחה שיטה חדשה של הבנה 
היסטורית ע״י ר^בולטמן(ע״ע) יחד עם מ. דיבליוס (ע״ע), 
ואח״כ איחד בולטמן, על יסוד זה ובהשפעתם של שלייאר* 
מאכר, דילתי והיידגר, כמעט את כל זרמי ההר׳, שמצא, 
במדע הרמנוטי של פרשנות הברית החדשה. וע״ע מקרא; 
פרשנותי. 

; 1918 ,/[ .■ו 10 וו< 1 !€}) *מס׳ן ,| 1£ מ 51111 .ס 

הפרקיס על) 1924 ,ע ,עש 11111 ס . 

1927 ,.()! ;(ההר' והמבוא של ג. מיש 

,!(סג״ר .! )(הפרקים על ה״הבנרו׳׳ והמבוא של ב. גרוסהויזן) 

. 1 >ו^ 71 ^ווז- 1 ) 1 / ^ 1 ) ז?ממ 

ת 1 } . 77 , 8 ת £11 נ £1 . 0 ; 1926-33 , 1-111 . 19 מ/ן 

1959 ,( 242-262 , 111 ,./וו 1 ך€^ 0€ . 11 . 1 /^) 0 מ/ לן 0 

/־ . 1101 ןמנשטט, ע״ע סיביו. 

^ךמם (?ף^ 1 י)£^). אל יווני, בנם של זוס (ע״ע) ומ;ה (ע״ע). 

הר׳ נולד, לפי ההימנון ההומרי להרמם, על הר 
קילני בארקאדיה הצפונית ביום ד׳ בשבוע. משום כך היו 
היום הרביעי י בחודש והמספר ארבעה קודקז להר/ כבר 
ביום־הולדתו הוכיח הר׳ את ערמתו וזריזותו כגנב. בו ביום 
התחמק מעריסתו והלך לתסאליה, במקום שאפולון אחיו 
היה רועה את צאנו של אדמטום (ע״ע). הר׳ גנב חלק 
מעדרו, הביא אותו לפילום וזזחביאו במערה. רק רועה־צאן 
זקן אחד בשם באטום ראה את הר' בשעת ביצוע הגנבה, 
אך הר׳ שיחד אותו, והזקן הבטיחו, שישמור את הדבר בסוד. 
בפילוס הקריב הר' שתי בהמות, שביתר אותן לשנים־עשר 
נתחים (לשנים־עשר האלים)! את שאר הבהמות הסתיר וחזר 
למערה של קילני. בפתח־המערה מצא הר׳ צב. הוא הוציא 
אותו מתוך השריון, מתח על השריון את מעי הבהמה 
שהקריב וכך המציא את הלירה, בינתים חיפש אפולון את 
הבהמות הגנובות והגיע עד פילוס! כאן נודע לו מפיו של 
באטום מי היה הגנב. תהילה פנה אפולון אל מאיה והתלונן 
לפניה. אך כשהראתה לו מאיה את התינוק בחיתוליו ואמרה. 
שההאשמה היא חסרת־שחר, פנה אפולון אל זום, שציוה 
להשיב את הגנבה. כשבא אפולון אל המערה'ושמע את 
צלילי־הלירה, מצא הכלי חן בעיניו ונתן את הבהמות תמורתו. 
אח״כ המציא הר׳ את ההליל. אפולון ביקש להשיג גם כלי 
זה והציע להר' את מקל־הרועים שלו, שהיה עשוי זהב. הר׳ 
הסכים לחליפים אלה בתנאי שאפולון ילמד אותו את אומנות־ 
הנבואה. כך קיבל הר' את מקלו של אפולון, שנעשה מאז 
סמלו של הי', ועם זה נעשה אל־הנבואה. השגים אלה חיבבו 
את הד על זום, שעשה את בנו המוצלח לשליחו ולשליחם 
של אלי־שאול, הך־ם ופרספוני• משום כך היה הר׳ גם האל 
של אמנות־הדיבור, שהרייתכונה ז^ היא צורך לשליח, שעליו 
להשיג את חפצו, וכן הוא סמל הפקחות והזריזות והכושר 
לנהל משא־ומתן. שליחויות הרבה ביצע הר' כשם האלים. 



9 ראעםיטלס; הדפס עם די!ניםוס התינוס. אוליצזפיח 


הוא הביא את פריאמום אל אכילוס כדי שיפדה מידיו של זה 
האחרון את גווייתו של הקטור! הביא את שלוש האלות: 
הרה, אפרודיטי ואתני אל פאריס לתחרות־היופי! הציל מן 
האש את דיוניסום מיד אחר לידתו של זה האחרון, והביאו 
אל אתמם (ע״ע) בפקודת זום. הר' בא אחר המבול אל 
דוקאליון — האדם היחיד, שניצל מן המבול — לשאול 
אותו למבוקשו. מהד קיבל אמפיון את הלירה שלו, ^;לס — 
את חרבו, פרסום — את כובעו. פעמיים הציל הר׳ את 
אודיסום: פעם כשהביא לנימפה קאליפסו את פקודת־האלים, 
שבה'נצטוותה לשחרר את הגיבור ולסייע לו בבניין רפסודה, 
שתביא אותו לאיתקה, ופעם אחרת אצל קירקי(ע״ע), כשמסר 
לו את הצמח, ששמר עליו מפני כישופיה של קירקי שהפכו את 
חבריו של אודיסוס לחזירים (ע״ע אודיסוס). הר' גם הגן על 
הרקלס בשאול כשזה האחרון נלחם במדוזה! וכשביקש לו 
הראקלם אדת, שהוא, הראקלס, יוכל לשמשו כעבד כדי שיטהר 
את עצמו מרצח איפיתוס, סייע לו הר' גם בזה. הרפתקתו 
הידועה ביותר של הד היחד. הריגתו של ארגום, שהופקד ע״י 
הרה לשמור על איו שהפכה לפרה (ע״ע'ך.ךה). במעשה זה 
מסבירים את כינויו של הד: אר־גאיפונטם (הורג ארגום). 

הר׳ היה לא רק שליחו של זום אלא גם נהג במרכבתו 
ושימש שדהמשקים שלו. זום י מעביר ע״י הד גם את 
החלומות אל בני־האדם או מסירם מעליהם. תפקיד חשוב 
ממלא הר׳ כמלווה נשמותיהם של המתים לשאול(- 0 זנ %0 ז 1 ׳ן 1 
;; 1116 )). 

הר׳ הוא גם האל של המזל הטוב! וכשם ששונים הם 
צרכידים של הבריות ועסקיד״ם, כך שונים הם עסקיו של הד. 
כיליד ארקדיה, לסי המסורת, היה הר׳ קשור בחיי הרועים, 





327 


ה רמס — הרמם טריסמגיסמום 


328 


הואיל וארקאדיה היתה ארץ הרועים והבקר (מכאן דמותו 
באמנות שתואר ע״י הפסל קלאפיס 

בצורת איש נושא כבש על שכמו). הר׳ היה אלם של הרועים 
ועוזרם. כל הצלחה בגידול־בהמות נזקפה לזכותו, כן נחשב 
הר׳ לרעם ועוזרם הטוב של העוסקים במסחר. היוונים דיברו 
על ״הר׳ אל השוק״(? 10 מן) 0 ץ 01 .£•), ״הר׳ החנוני״ (- 01X1 ״.£* 
;ס^ןי^יאץ״״הר׳ המרוויח״ (?ס^* x£0 .£*). המציאות יוחסו 
לחסד 1 של הר׳ (;) 8001 גו 61 גן{)£*), ובכלל כל הצלחה בין 
בחומר ובין ברוח — הר׳ הוא שהביא אותה לבני־האדם. הוא 
שהמציא גם את הכתב, החשבון וחכמת התכונה (מכאן זיהויו 
של הר׳ עם תחות המצרי). כאלוהי ההצלחה הר׳ הוא גם מגינם 
של הולכי דרבים (השווה הר׳ ״המדריך״: 0 ( 141 ו 1 ץא•.£־ או 
€<>־י׳י 10 ז£צר.£').משום כך עמד פסלו על פרשות־דרכים. בצידי 
דרכים היו מקימים ערמות־אבנים לכבודו, האמנות היוונית 
הקלאסית תיארה את הד׳ כהלך צעיר ויפה חבוש פטאסום, 
כלומר כובע רחב־שוליים, שאליו היו מחוברות כנפיים 
קצרות. כן החזיק הר׳ אח מקל שלוחם של האלים, סימנו 
השלישי היו סנדלי־הזהב שלו. כנפיים היו מחוברות גם 
לקרסוליו. ביסים קדומים היו מסמלים אח הר׳ ע״י ערמה של 
אבנים או ע״י בולי־עץ, שעליהם היחה מגולפת צורת פאלום. 
מאוחר יותר היו מעמידים הרמות (ע״ע), כלומר בסיסים 
מרובעים ועליהם ראש האל. מפורסמות הן ההרמות של 
אתונה. בוואזות ארכאיות מופיע הר׳ כבעל־זקן מכוער, ואילו 
אזד׳כ נהגו לתארו בדמות צעיר יפה־תואר. המפורסם ביותר 
בין תיאודי־הר׳ באמנות הוא פסלו של פרבסיטלס (ע״ע), 
"הר׳ עם דיוניסום התינוק" (ר׳ תמונה). 

מקורות: 

; 9 , 1 ,'׳\^ 135; XX ־ , 7 ^ 7111, 3^5; X ,־[שמז 40 [ 

; 572 , 514 ,. 55 1 1 ז 1 ; 938 

; 182 , 1, 333; 17. 193; X^, 684; XX^X .ז 40111£ ? 

, 0 < 31 ז 51 ; 1137 , 17 , 1€12 ^ 014 ה 0 ^ז 1 / , 5 ע 11 > 0 ב 111 0110111115 ק\נ 
. 56 , 22 , 111 €( 1 , 0 ' 1 ^ 1€ ס ; 816 

סםדות: 

./מס־ז 4 ה 11 ,: 110 ::ו 05 .מ מ 1 ,: 1 ^ז^ 1 ^^ 8 . 011 

, 7111 , 7 ^-? 111 ,ב €11 ז £11 . 5 ;.££ 2390 , 2 , 1 

.? . 4 ^ ; 1942 . 77 ;.££ 764 

. 50 — 1941 . 1 !€€^ ^^ 4 ,ת 550 [ 1 ^ 

א. ש. 

הךמס (;)"!!שש"), סופר יווני נוצרי, שחי ברומי במאה ה 2 
לםה״נ; אחד מחמשת האבות האפוסטוליים. הר׳ 

ידוע בעיקר בזכות חיבורו "הרועה" שנשתמר 

בחלקו גם בתרגומים ללאטינית, קופטית וחבשית. השם "הרו¬ 
עה" ניתן לספר משום שחלק מן החזיונות הנדונים בו 
נתגלה לו, למחבר, לפי דבריו, ע״י מלאך, שהכריז על עצמו, 
שהוא הרועה שנועד להדריכו. בספר שלושה חלקים: א) החז¬ 
יונות ופירושיהם! ב) הדיברות* ג) המשלים. החזיונות 
מתגלים תחילה למחבר באמצעות אשה זקנה — כנראה, 
גילגול ספרותי של הסיכילה — ואח״ב באמצעות המלאך־ 
הרועה. מטרתם לתאר את מצבה של הכנסיה הנוצרית 
ולהצביע על הסכנות הצפויות לה. החזיונות חם ערב של 
תיאורים אלגוריים עם הוראות בענייני האמונה הנוצרית. 
ה״דיברות"'מכילים את התורה הנוצרית, וקיומם מבטיח את 
שגשוגה של הכנסיח. הדיברות מצוים על אמונה באל אחד, 
צניעות ואהבת־הזולת, סבלנות ואהבת האמת, יראת האל 
ומתן אמון במעשיו, כיבוש־היצרים. המשלים מסייעים בהט¬ 
עמת עיקרם של החזיונות, שהוא — קריאה לתשובה. תקפה 
של התשובה מוגבל מבחינת הזמן, ובאופן ניצולו של זמן 
זה ע״י הנוצרים תלוי עתידה של הכנסיה. הר׳ גם מציג את 


הבעיה, שעתידה היתה ליעשות בעיית-היסוד של הכנסיה: 
כלום הכנסיה היא חברה של קדושים או חברה, שמקפת 
את כל הנסםחים על הנצרות. 

הטכסט של "הרועה", בצירוף תרגום אנגלי, הוצא ע״י 
0£ [ 1,3 .^ 1 ב 1912 , 11 ,$' 01 ו)) 3 ^ 1 0110 ) 0$ ק^ ( 013$$1031 !)סס"] 
ץז 3 מנ 1.11 ). 

. 1920 , 1106158011 .{ 

— €5 ו 1 וש 1-1£ §־ 0£01 — ( 1775 — 1831 )׳ 

חא 1 לוג גרמני קאתולי. למד במינסטר וב 1799 
הוסמר ככומר. ב 1805 פירסם "מחקרים על האמת הפנימית 
שבנצרות״ (] 1161 ז 311 ז\\ 6 ז 6 מ 1 ו 1 316 • €1 נ 1 ט ח 185 ת 41101111 ז £0 חס 
5 מ 1 נ 111 ו €111-1816 68 (>) — חיבור, שבו ניסה להשלים בין התבונה 
וההתגלות ושהעמיד את מחברו בשורה הראשונה של התאו־ 
לוגים הקאתו׳ליים בגרמניה. הד׳ נתמנה םר 1 פם 1 ר לדוגמאטיקה 
במינסטר ( 1807 ) ואח״כ בב^ ( 1820 ). ב 1819 — 1829 יצא 
חיבורו העיקרי: 6 ו 1 :) 1511831110115 -ו 611 116 > 111 11118 ] £111161 
1116010816 ("מבוא לתאולוגיה הנוצרית־קאתולית"}, הכולל 
שני חלקים! החלק הראשו( נקרא £10161111118 11186116 ק 1111050 ? 
(״מבוא פילוסופי״) והשני, שלא נסתיים, - £111 6 ׳\ 05111 ק 
£ת 161111 ("מבוא חיובי"), הר׳ הושפע מרעיונותיו של קאגט 
ונלחם על זכותה של התבונה. לדעתו, אין ההתגלות והתבונה 
מתנגדות זו לזו כלל וכלל! אין שום סחירה בין הדוגסאטיקה 
הדתית לבין עקרונות המחשבה הדאציונאלית, ולא עוד 
אלא שהיחס בין ההתגלות והתבונה הוא יחם של ביסוס 
והשלמה הדדיים. הודות לתקיפותו ולחריפותו, וכן הודות 
לתמיכה שתמך בו שפיגל, ההגמון של קלן, נתפשטו דעותיו 
בין אנשי הכמורה הקאחולית ונתקבלו בפאקולטות תאולוגיות 
מרובות בגרמניה. אחר מותו גברה ההתנגדות לתודתו, 
שנודעה בינתים בשם הרמסיניזם, והמחלוקת הובאה להכ¬ 
רעתו של האפיפיור גרגוריום ^¥ x , שגינה ב 1835 את 
דעותיו של הר׳. גינוי ההדמסייניזם אושר שנית ע״י האפיפיור 
פיוס ; 4 ם ב 1847 . החלטה סופית נגד ההרמסייניזם, שקרנו 
כבר ידדה בינתים, נתקבלה בוועידת־הוואטיקאן ב 1871 . 

הך??ם 10 ךי 0 מו:י 0 ס 01 051 :זי 1£ ץ 16 )ס 1 שז 11163 ז 136 

6815105 בת$נ:ו 1 = חרמם המשולש בגדולה), כינוי 
יווני של האל המצרי תחות (ע״ע), שהיה נחשב במצרים 
לממציאם של הכתב, המדעים וד,מגיה וזוהה עם האל היווני 
הרמם (ע״ע), על זיהוי זה רומז^כנראה, הרודוטום (ע״ע), 
ואנו מוצאים אותו במפורש בסוף המאה ה 4 לפסה״ג אצל 
אריסטוכסנוס מטרנט. בימי שלטונם של התלמיים במצרים 
נודעה לזיהוי זה חשיבות מסויימת במסגרת המדיניות 
הדתית של מלכים אלה. ששאפו למיזוגם של הפולחנים 
המצריים והיווניים. 

בד״שפעתו של זיהוי זה — ואפשר, בהשפעת העונדה. 
שכתבים מצריים מסויימים יוחסו לתהות — נוצרה במצרים 
ספרות יוונית ענפה, שיוחסה להר׳־ט׳. כתבים אלה דנו בחלקם 
באסטרולוגיה (מהם — מזמן ניכר קודם הספירה הנוצרית) 
ובחלקם במגיה ובאלכימיה. בצידם נוצרה גם ספרות פילוסו¬ 
פית או תאוסופית, שיוחסה גם היא להרמם או תוארה 
כקשורה בו מבחינה כלשהי. חלק ניכר מן הכתבים, השייכים 
לסוג האחרון, כלול בקובץ הידוע בשם 611111 ט 16 ז 1 ז 6 ( 1151 קז 00 . 
קובץ זה כולל, לפי הספירה המסרתית, 18 כתבים. מכל מקום 
אין מכלילים בהוצאות החדשות שלו את הכתב החמישה-עשר, 
שלא היד, שייך. לדעת החוקרים, לקובץ המקירי. 



329 


הרגם טריסמגיסטוס ^ הרמפרודיטוס 


330 


אין אנו יודעים בבירור אימתי נתהווה הקובץ בצורתו 
הנכחי^ נראה שסשוביוס (ע״ע), שחי בסוף המאה ה 5 
לסה״נ ושבאנתולוגיות שלו מצויות הבאות הרבה מספרים 
הרמטיים. עדיין לא הכיר את הקובץ. לעומת זה היה הקובץ 
ידוע, בנראה, לסופר הביזאנטי פסלום(ע״ע), שחי במאה ה 11 . 
לפיכך יש יסוד מסויים לסברה, שחובר בין סוף המאה ה 5 
והמאה ה 11 . 

אחדים מן הכתבים שבקובץ הנידון מנוסחים בצורת 
הוראה, שניתנת ע״י הר׳-ט' לבנו טט — שם, שאינו אלא 
אחת מן הצורות של השם תחות. אך גם אם?ןלפיוס (ע״ע) 
מופיע בכתבים אלה בתפקידים שונים. הכתב הראשון בקובץ, 
שהוא גם החשוב ביותר, מביא את דבריו של השכל; 
הנקרא בכתב גם בשם פוימנדרס ( 010131131:65 ?], וזה גם 
שמו של הכתב הראשון), המכוונים למישהו, ששמו לא נזכר, 
ויתכן שאינו אלא הרמס עצמו. מן הכתבים ההרמטיים שמתח 
לקובץ יש לציין את* הדיאלוג "אסקלפיום", שנשתמר בשלמו¬ 
תו רק בתרגום לאטיני (ממקורו היווני לא נשתמרו אלא 
קטעים) ושבעיקרו הוא הרצאה של חרמם לאסקלפיוס 
בנוכחותם של טט והמון. ספרות הרמטית עשירה — 
אסטרולוגית, אלכימית ופילוסופית למחצה, מקורית ומתור־ 
גמת — היתה קיימת בערבית ונשתמרה בחלקה. כתבים 
מרובים נשתמרו בלאטינית. 

התורה ההרמטית אינה שיטה פילוסופית מקורית ואחידה. 

היא משקפת רעיונות והלכי־רוח, שהיו מקובלים בזמנים 
מסויימים בקרב המשכילים והמשכיליס-למחצה במצרים. רעיו¬ 
נות והלכיירוח אלה כוללים: ( 1 ) תפיסה של אלהות, שהקום- 
מוס הוא מעשה־ידיה ושבו היא מתגלית — תפיסה זו מתחלפת 
לפעמים בהשקפה פאנתאיסטית, שלפיה האל הוא כלל כל 
המצויים? ( 2 ) תפיסה, שהאל הוא בלתי-נודע ובלתי ניחן 
להשגה? ( 3 ) ראיית החטא הקדמון של הנפש או של 
האנתרופוס (האדם) הקדמון כתשוקה להתחבר עם החומר 
או עם הטבע וציפיה להשתחרר מקשרים אלה? ( 4 ) אמונה 
בהארה מיסטית ובלידה שניה. מסתבר, שלא היה קיים פולחן 
הרמטי. לפעמים מגלים הכתבים יחם חיובי לפולחני הפסלים 
הקדושים, אך בדרך כלל מוטעמת חשיבותה של עבודת- 
האלוהים הרוחנית. פה וןזם יש, אפשר, להביא בחשבץ 
השפעות יהודיות. יש קירבה מסויימת ביו התורות ההרמטיות 
ובין מה שמקובל לקרוא בשם גנוסיס (ע״ע). אך נראה, 
שבחורות אלו הרגשת הרע הקיים בעולם היא פחות חריפה 
משהיא אצל הגנוסטיקנים. שתי ההוצאות החדשות ביותר 
של הכתבים ההרמטיים הפילוסופיים-התאוסופיים, המצויים 
ביוונית ובלאטינית, הן: ,(. 015 ׳\ 4 ) 610161163 !•! ,] 5€01 
610165 !! , 651081616 ? . 1 .^ ־!!!סא . 0 . 4 . ? 1936 — 1924 
1954 — 1945 ,(. ¥015 4 ) 6 ) 115016815 ?'. 

חיבור ערבי בשם כתאב מעאדלה אל־נפם, ספר דברי כיבושים, 

שברוב כתח״י הוא מיוחס להרמס אבל גם לאפלטון ולאריסטו 

ושהוא בעל תוכן פילוסופי-מוסרי פופולארי, זכה לשלוש 

הרצאות: ^// 4 מ 41 ־ 3 י>ומ׳מ/ 1 ,־ 10 } 1€15€ ? .^ 1 ״ 11 

-חגיוזזגפ .ס ;(עם תרגום גרמני) 1870 ,^ 61 ^ 3 

; 1873 €< 1 

הםכמט , 51-116 .<ןק) 1955 

הערבי בלבד). 

; 1911  16 ס). בראה, 
שאנדה זו אינה אלא הסברג של מינהגים קדומים ביוון, 
הקשורים בחילופי בגדים של החתן והכלה בטכס־הנישואים 
ובייחוס תכונות־יופי נשיות לחתן בשיר־הנישואים. 

הפולחן של אלהות דו־מינית היה רווח במזרח, ובקפריסין 
נהוג היה הפולחן של אפדודיטוס, אלהות דו-מינית, שהתפתח 
מפולהן אפרודיטי. 

באמנות היוונית, שחיבבה קווים רכים ומעוגלים, שימשה 
דמות הר׳ נושא ליצירותיהם של פסלים וציירים, וע״י כך 
נתאפשר עיצוב האדמוני של דמויות הגבר והאשה ביצירה 
אתת. יצירות אלו נוצרו בעיקר בתקופה ההלניסטית, והן 
מתארות עפ״ר עלם יפה בעל תזה־אשה. 


-וו^ 0€0 , 2110 ־ 1 ) 8 ; 285-388 ,ז\ 1 , .$ו 1 ו 1 ) 0¥1 

. 711-721 ,, 11 ה\ , 11£ ,״י ק ; 656 ,ז\ 1 צ 

הרן* אךנ 1 לד — 1 > 01 תז\ 7 — ( 1760 — 1842 ), 

היסטוריון גרמני. הרן היה חסיד־ההשכלה והושפע 
ביחוד ע״י מונטסקיה (ע״ע) ואדם סמית (ע״ע). מ 1784 
לימד באוניברסיטה י של גטינגן פילוסופיה והיסטוריה. הרן 
היה מן הראשונים, שעמדו על השיבות השפעתם של ההשגים 
הכלכליים והטכניים על מהלך־ההיסטוריה. חיבוריו העיקריים 
הם : 160 > 1 ) 110 ז 11611 ז 6 ^ €11 ^ ,)[!:)!!ס? 11€ > : €1 ( 1 נ 1 מ 1€€ > 1 
611 ^ 1 31160 ■ 161 > ■ 61 ) 17011 15160 ה 611 תזס') ■ 161 ) 161 ) 1130 ("מח* 
שבות על מדיניותם, תחבורתם ומסחרם של העמים החשובים 
בימי־קדם״, ב 3 כרכים, 1793 — 1812 , 1824 — 1826 י, תרגום 
אנגלי: 1833 )! 165 > 5031:60 ז 16 ) 1116 :> 0656111 ז 16 ) 0611 < 11 > 1130 
15 ת 10 ז 116 .ו 7 (״תולדות המדינות של ימי־קדם״, 1799 ! תרגום 
אנגלי: 1840 )! ־ 8 ^ 031608 5 318€1160 קסז 60 168 > 1161116 { 06$€ 
60 גסס 1 ס^} ז 06 נ 156 ) 00 1605 ("תולדות המדינות האירופיות 
ומושבותיהד, 1809 , * 1830 ! תרגום אנגלי: 1834 ), 

. 1939 ״// ■ס^ו־׳ס״ן/^ ■ 00 ,מג 21 א . 1 



הךן׳ ל 9 קד'ו — 0 ז 1101163 > 63 ) 3 ״ 1 — ( 1850 , סנטה מאודה 
[לוקדיה, האיים היוניים] — 1904 , טוקיו), ס^ר 
ועיתונאי אמריקני. הרן נולד ביוון לאב אירלאנדי ולאם 
יוונית, ולאהר שנפרדו הוריו בילדותו. גודל בביתם של 
קרובים באירלאבד, 
בילדותו נתעוור־ 
למחצה מחמת תאונה. 
אחר תקופת־לימודים 
באנגליה ובצרפת בא 
ב 1869 לאה״ב. כאן 
נתפרנס כמה שנים 
בקושי מעבודות־אק* 
ראי! אחר־כך נעשה 
עיתונאי והתחיל מת¬ 
עניין בארצות זרות, 
במנהגים אכסוטיים 
ובאגדות־המזרח. ב־ 
1885 פירסם אוסף של 
פתגמים ( 65 ( 21161 סנ 011 ס{>), שהיו רווהים בין הכושים של 
לואיזיאנה ואיי הודו המערבית, וב 1887 את ספרו 50016 
0110$15 01110686 (״שדים סיניים״) — קובץ אגדות של 
המזרח הרחוק. ב 1887 — 1889 ישב במארטיניק ותיאר אי זה 


?אפקארי! הר! 


בספרו 1165 ) 68110 ^ 606111 ■!? 1116 ח! 8 ־ ¥631 ("שנתיים 


בהודו המערבית הצרפתית״}, 1890 . ב 1890 נסע ליאפאן, 
השתקע שם, נשא יאשאניה רמת־יחס ורכש אזרחות יאפאנית. 
ביאפאן שימש כמודה, ולאחר מכן כפרופסור לספרות אנגלית. 
אחר מותו כונסו הרצאותיו (לסי הרשימות של תלמידיו) 
ונתפרסמו באה״ב ב 4 כרכים ( 1915 — 1917 ), שמכילים דברי 
ביקורת ספרותית: - 6 ־ 1 קק.\ 6,7 ז 3111 ז 1,116 0£ 1005 ז 60 זקז 1016 

6 ־ 3101 ז 11,116 > 30 1,1£6 ,ץז 061 ? 0£ 61311005 ("פירושי ספרות, 

הערכות של שירה, חיים וספרות"). אע״ם שהרן לא האמין 
בשום דת, התעניין בבודהיזם וחקר את האגדות והמנהגים 
של יאפאן המסרתית, שנתחבבו עליו ביותר. כמו־כן כתב 
כמה ספרים ומסות על חייהם של היאפאנים ועל הספרות 
היאפאנית, וסיפורים קצרים, שמרובה בהם היסוד הדמיוני. 

הרן היה לוחם על תרבויות של מיעוטים. בין השאר 
התעניין בתלמוד, שאת סיפוריו עיבד ומסר בפרוזה אנגלית 
נאה, וכן כתב מסות, שבהן העלה על נס את הפולחן היהודי 
וכמה מגדולי האישים היהודיים. ב 1882 נתפרסם תרגומו 
לאנגלית של ה״סיפורים מן הגס(״ ( 1601 > 305 0656111611160 
011611:0 ) מאת לאופולד קומפךט (ע״ע). ב 1884 בא במגע 
עם יהודים מתבוללים בניו־אודלינז, ונזדעזע כשנוכח שאינם 
מלאכים דוקה. הרן התחיל משמש אז פה לדעותיו האנטי¬ 
שמיות של אדואר ךרימון(ע״ע), אך עד מהרה חזר להשקפתו 
הפילו־שמיח המקורית! תקף את רדיפות היהודים ברוסיה 
ואת האנטישמיות, שנתגלתה בצרפת בפרשת־דרייפוס. 

הרן היה אמן של התיאור ושל מסירת ךשמי־המקום 
והאווירה בסגנון אימפרסיוניסטי, שיריו הנהדרים בפרוזה 
כתובים בלשון עדינה ובקצב רבגוני. מספריו המרובים 

ראויים לציון: 68 ז 0 ז 3 ז 6 ;ז 1,1 3026 ז 5£ £1:001 65 זי 1,03 ץ 3 ז; 51 
(״עלים בודדים מספרויות זרות״), 1884 ! - 00 0£ 568 קמז 011 
30 ק £3011113113 (״הצצות לתוך יאפאןהבלתי־ידועה״), 1894 ! 
סזסאלס^!, 1896 ! 30 ק 3 ; ץ 0110511 10 ("בעולם השדים והרו¬ 
חות של יאפאן״), 1899 . 

א. רגלסח, מלא הטלית עלינ 4 תש״א, 169-55 , 1 ) 615130 .£ 
, 37711113015 >^ ; 1906 ,. 77 .. 1 /ס !■ 111 ^ 1 7 >מי) ? 137 

. 946 ! .. 77 . 0 

א. א, מ. 

הרנה ( 61:06 ^ 1 ), עיר במדינת הרינוס הצפוני — וסטפליה 
שבגרמניה המערבית! כ 15 ק״מ ממערב לדורטמונד, 

על תעלת רינום־אמס, מספר תושביה כ 116,000 ( 1958 ). 
כערים אחרות בחבל-הרור מתפרנסת הר׳ ממכרות הפחם 
השחור שבסביבותיה (כ( 164xx עובדים), וכן מתעשיות ברזל 
והלבשד״ כ 40% מהר׳ נחרבו במלחמת־העולם 11 . 

הר^היטי ם (גרמ׳ ז 011016 זז 116 ), כת נוצרית, שנולדה מתוך 
ניגוד לכנסיות הרומית וההוסיטית. נקראת על 
שם העיירה הרנהוט (:ז 0110 זז 6 )?) בחבל לאוזיץ העילית 
שבסאכסוניה, שבה נוסדה הכת במחצה הראשונה של המאה 
ה 18 . כת ההר' נסתעפה מן התנועה הדתית של "האחים 
הצ׳כיים" (ע״ע)! עזרידי האחים הצ׳כיים ("הזרע הנסתר"), 
בראשותו של בריסטיאן דויד, עזבו מחמת רדיפות דתיות 
את מוראוויד, מולדתם (בתחילת שנות ה 20 של המאה ה 18 ) 
ועברו לאחוזות של הרפורמאטור הדתי הגרמני, הרוזן ני- 
קולאוס לודוויג צינצנדורף, בחבל לאוזיץ העילית, וכאן יסדו 
ב 1722 את העיירה הרנהוט. ב 1727 איחד הרוזן את קהילת 
המהגרים הצ׳כיים בהרנהוט, שברובם היו בעלי־מלאכה, עם 
הפרונזסטאנטים המקומיים, והקים את הכת הדתית החדשה 



333 


הרכהוטיים — הינק, אדולן! פון 


334 


של ההר׳, שהוא היה מנהיגה הראשון. עיקרי אמונתם וכן 
פולחנם של ההר׳ נברלים רק במעט מאותם של שאר הפרו־ 
טסטאנטים, אלא שנוהגים הם ליתן לחוויותיהם הדתיות 
ביטויים רגשיים נמרצים יותר, וביחוד מרבים הם לשיר 
בציבור מזמורים מתוך ספר-המזמורים שלהם! במרכז אמו¬ 
נתם עומד ישו המושיע, שהוא זהה עם אלוהים־האב ושאורח- 
חייו משמש להם מופת בחייהם היומיומיים. ב 1732 פתחו 
ההר׳ בפעולה מיסיונרית בארצות שונות ובחוגים שונים, 
ובכלל זה בין היהודים, ושליחם של ההר׳, היהודי שמואל 
ליברקין ( 1 וו 1£111 מ( 1 ש 1,1 ), פעל ב 1739 — 1742 בקרב יהודי 
הולאנד ואנגליה. במרוצת-הזמן אורגנו סניפים של ההר׳, 
בשם "הכנסיה המוראווית", בארצות שונות של אירופה 
(גרמניה, צ׳כיה, הארצות הסקאנדינאודות, אנגליה, ועוד) 
ובאמריקה הצפונית, ועד היום מנהלים הם פעולה מיסיונרית 
ענפה, ביהור בקרב האסקימואים בגרנלאנד ובין הילירים 
של איי הודו המערבית ואפריקה. המוסד העליון של ההר׳ 
הוא הסינודה, שבה משתתפים צירים מארבע "פרובינציות": 
יבשת־אירופה, אנגליה, אמריקה והפרובינציה המיסיונרית 
של איי הודו-המערבית. ה״סיסמות"(פסוקים מהמקרא וקטעי־ 
שירה, המשמשים סיסמות לכל אחד מימות־השנה), המוצאות 
שנה־שנה ע״י ההר׳ מ 1730 ואילך, מקובלות בכל החוגים 
של פרוטסטאנטים חסידים, וב 1959 נתפרסמו בעשרים לשונות. 
מספר חבריה של "הכנסיה המוראווית" בזמננו הוא כ 00 ( 3004 . 

.£ ; 1900 19111 ^ 181 

,*נ 11111€ \ .ו!"!* .[ ; 1956 / 0 

. 1922-1931 

ה. ק. 

סךמגןים משפחה של עשבים או שיחים, 

שרובם טפילים למחצה. המשפחה כוללת כ 30 סוגים 
וכ 1,100 מינים, שרובם מצויים בעיקר באיזורים הטרופיים 
ומקצתם גם באיזורים ממוזגים. הצמחים נטפלים לפונדקאים 
שלהם באמצעות שרשים, ששינו את צורתם ונעשו מציצים, 
שחודרים לתוך העצה של הפונדקאי וקולטים מתוכו את 
המים והמלחים המינראליים, ואילו את החומר האורגאני הם 
מייצרים לעצמם בדרך פוטוסינתמית. — מסימני ההר": 
הגבעול מסתעף עפ״ד בצורה דוקרניוד העלים עפ״ר גלדניים, 
תמימים, נגדיים או ערוכים ברורים ן בקצת מינים — מסורגים 
או דמדי־קשקשים. הפרחים אנדרוגיניים או חד-מיניים ודו־ 
ביתיים. העטיף ירוק וקטן או צבעוני וגדול, עלי-העטיף 
מפורדים או מאוחים! מספר האבקנים כמספר עלי־העטיף. 
העלי — בעל שחלה תחתית ובעל מגורה אחת. הפרי — ענבה 
א" בית־גלעין בן 2 — 3 זרעים מחוסרי־קליפה, אך בעלי 
אנדוספרם גדול, ועפ״ר — בעלי 2 — 3 עוברים. 

הסוג הרנוג ( 5 נ 1111 ת 1-3 ^[) מונה כ 500 מינים. בא״י 
מצוי הר׳־השיטים ״ 1 ) — שיח טפיל, הצומח על 

ענפיהם של עצים שונים (מיני שיטה, שיזף, אשל, תאנה, 
ועור) בעמק־הערבח ובעמק־הירדן. פרחיו גדולים, אדומים, 
דמויי־צינור, אנדרוגיניים ומאובקים בדרך כלל ע״י ציפרים 
יונקות־דבש. קני-שורש של ההר׳ חודרים דרך קליפת ענפיו 
של הפונדקאי, ומשם הם מצמיחים שרשים צדדיים קצרים 
כעין יתדות. ההר' יונק מים מתוך הפונדקאי וגורם יבושת 
ומיתה לענפים הנמצאים מעל למקום־מושבו. 

על הסוג דבקון — ע״ע. 

מ. ז. 


סבביזם פילון מ 1 ןבל, ע״ע פילון ?וו;בל, 

הךנק, אדזלף פון — ^ 11301 ־ 31 ^ 1 ¥011 — ( 1851 . 

דורפאט — 1930 , היירלברג). תאולוג גרמני פרו¬ 
טסטאנטי וחוקר תולדות הכנסיה הנוצרית* בנו של תאוי 
דוסיום הר׳( 1817 — 1889 ), שהיה פרופסור לתאולוגיה מעשית 
באוניברסיטה של דורפאט. לאחר שסיים את לימודיו האוני¬ 
ברסיטאיים בדורפאט 
שימש הר׳ בלייפציג 
כמרצה (- 0 ^>ז 1¥3 ז? 
2001 ) לחולדות הכ־ 
נסיה ( 1874 ) ואח״כ 
כפרופסור שלא מן 
המניין לאותו מקצוע 
( 1876 ). ב 1879 נתמנה 
פרופסור מן המניין 
בגיסן, מכאן עבר ל¬ 
אוניברסיטה של מאר- 
בורג ( 1886 ), ולסוף 
— לאוניברסיטה של 
ברלין ( 1888 ). כאן 
שימש גם כנשיא 
הקונגרס האוואנגלי- 
סוציאלי(שמטרתו היתר. לקרב את הפועלים הסוציאליסטיים 
לדת ולכנסיד. ולחזק את המצפון הסוציאלי בחוגי האמידים 
והמשפילים), 1903 — 1912 , כמנהל כללי של הספריה הפרד 
סית המלכותית( 1905 — 1921 ) וכנשיא החברד. לקידום המדעים 
על שם וילר,לם קיסר(מ 1910 ואילו). ב 1914 הוענק לו תואר- 
אצילות. ב 1921 שוחרר מתפקידיו הרשמיים, ב 1929 , לציון 
יום־ר״ולדתו ה 78 , הוקם בברלין בית-הר׳, שנ 1 עד לשמש 
אכסניה למלומדים זרים, שבאים לברלין למטרות-מחקר. 

פעולתו המדעית של חר׳ התרכזה בעיקר בחקר תולדותיה 
של הכנסיר. הנוצרית הקדומה, אך התעניינותו הקיפה את 
כל מדעי-הרוח, ואף את מדעי-חטבע. אסיינית לדרך עבודתו 
המדעית ולאישיותו היא אמרתו; ״כל מה שלמדתי — תוך 
כדי עיסוק בתולדות-דיכנסיה למדתי, ואם גם חרגתי ממם- 
גרתן — הן שהורו לי את הדרך לילך בד" שכן שום דבר 
אנושי אינו זר לתולדות-הכנסיח", תפיסת-הנצרות של הר׳ 
היתה בלתי-דוגמאטית במהותה. הרוגמות, ובראש וראשונר. 
הדוגמה על משיח בן אלוהים, מקורן, לדעת הר׳, במחשבה 
היוונית, ושוב אינן מחייבות, ולא אישיותו של יעזו אלא 
בשורתו היא נושא האמונד.. לפי דעתו של הר׳, החידושים 
שבתורת-ישו היו: הרעיון, שאלוהים הוא אביהם של בני- 
האדם כולם, תפיסת נשמת-האדם כבעלת ערך לא ישוער, 
הביטחון באלור״ים ואד.בת-ד.אחים. הר׳ פתח את מחקריו 
ההיסטוריים בביקורת המקורות על מארקיון ור״גנוסטיציזם 
( 1872 ). יחד עם אוטו פון גבהארט הוציא הר׳ הוצאה ביקר- 
תית של כתבי האבות האפוסטוליים ( 1875 ). אח״כ פירסם 
מאמרים מרובים בחקר תולדות הכנסיה הקדומה וספרותה. 
ב 1886 — 1889 יצא ספרו רב-ההקף, ב 3 כרכים, "ספר-לימוד 
לתולרות-הדוגמות״ ( 6 :ו 1611£650111011 מ 0£ נ 1 ־ 161 > €1111111011 .!), 
שזכה למספר הוצאות. קיצורו של ספר זר., "קיצור תולדות 
הדוגמות״ ( 6 ;ז 86$0111011 מ 6 ת 081 (£ 161 > 1$8 ז 1 > 1111 ־ 01 ), יצא אף 
הוא בכמד. הוצאות. משניטשה ב 1891 — 1894 המהלוקת הכנ- 



אדולוי פח האתא? 





335 


הרנר!, אדולף פון — הרפט, ויילים רגדולף 


336 


סייתית השניה בעניין עיקרי־האמונה של השליחים (- 05 ק^ 
" 6 ז 51 ם 111 אל 1011 } (לדוגמה, אם ישו נחשב ע״י השליחים כבן 
אלוהים), פירסם הר׳ ב 1892 את חיבורו "הצהרת האמונה של 
השליחיה, דין־וחשבון היסטורי בצירוף סוף^בר" (צ 3 ם 

ז 11€ ס 11111 ס 111 ס 063 6111 , 15 מ 111 ת 6116 ג 31 מ;א 012111 0118011£ ) 0$ ק 3 

זז 0 זי\ 3€11 א בתשבעש ,)!!סוזשמ), שזכה ל 27 הוצאות. 
בספרו זה בא הר׳ לכלל מסקנה, שאיו למצ(א סדר שלם 
של עיקרי האמונה הנוצרית, ואע״פ שאחדים מעיקרים אלה 
הם בעלי ערך, ייתקל נוצרי בעל השכלה היסטורית בעיקרים 
שאינו יבול להודות בהם. חיבורו של הר׳ "מהותה של 
הנצרות״ ( 111:111115,1900 ש 151 ־ 011 *ש!) מ 86 ש^ו 033 ) זכה ל 71 
הוצאות וניתרגם ל 15 לשונות. הר׳ ראה את עצמו במידה 
מסוימת כמשלים מפעלו של לותר, שתורתו על ה״אמונה 
בלבד״ ( 8 ש 1 ^נ£ 3013 ) מתנגדת, לדעת הר׳, לדוגמה. דעותיו 
של הר׳ נתקלו בהתנגדות חריפה הן מצד הכנסיה הקאתולית 
והן מצד שלומי אמוני הפרוטסטאנטים. הר׳ התחיל בחיבורו 
של ספר מקיף על "תולדות הספרות הנוצרית הקדומה עד 

לאוזביום" ( 15 ל ־ 31111 י 1 ש:ז 1,1 11 ש 11 ש 11 :) 13 י €111 : 311 • 1 ש 1 > ש; 111 ש 111 :> 8 שכ) 

1115 לש £118 ), אך יצאו ממנו רק שני חלקיו הראשונים 
בלבד: ״המסורת והקיים״ (, 1 ) 8031:311 118 ג 1 ־ 1 ש£ש 11 ששנו 0 

1893 ) ו״הכרונולוגיה״ ( 1904 , 1897 ,ש 101081 ז 01110 ש 1 ם), 
ואילו לעצם כתיבת תולדות הספרות גופן לא הגיע הר׳. 
משאר חיבוריו של הר׳ יש להזכיר: "הנזירות, האידיאלים 
שלה ותולדותיה״ ( 1 ) 1111 10310 ) 1 501110 , 111 ט 111 :> 611 ^ז 035 
״ 1920 ! 1881 , 008011101110 30100 )< "תעודת הנצרות והת¬ 
פשטותה בשלוש המאות הראשונות״ ( 1 ) 011 11881011 ^ ש 01 
01 ש 1 ) 0181011 מש!) 111 $מזס; 11 ז 01111510 105 ) 110£ ) 1 שש< 081 .\) 
י 1924 ! 1902 , 1011 ש 10 ) 11 ט 11 ז 1311 )< "תרומות למבוא לברית 

החדשה" (- 05 ז 1000 < 135 ) 111 £1010110118 ז 20 60111380 

1922 — 1906 , 13010111 ), 7 חוברות! "מארקיון, בשורת האל 

הזר״ (, 1 ןס 0 100 ) £1001 1 מ 0 ׳\ מ 1 סו 801 מ 3 '\£ 135 ) , 11 () 01 ז 13 \ 

'׳ 1924 ! 1921 )! "מבוא לתולדותיה הקדומות של הכגסיה, 
איגרת ראשונה של קלמנס" ( 311:0 110 ) ת 1 8 חג 1 ש 11 ט £111£ 
1929 , 10£ זנ 010100051 . 1 , 1001100205011101110 ^ 1 ). 

ביבליוגראפיה של כתבי הר׳ חוברה ע״י פ,סמנד( 1011 ש 1 ) 10 ש£ 
1927 , 1110 ק 3 ־ 81 ס 11 נ 611 .££ , 1 ) 80100 ), ותוספת לה נתפרסמה 
ב 1931 . היא מכילה יותר מ 1,500 חיבורים, ובכללם כ 50 
חיבורים גדולים. אע״פ שמקצת כתביו של הר׳ נתיישנו, הם 
בכללם עד היום בעלי חשיבות מרובה לחקר הכנסיה הקדומה. 

בכתביו, וביחוד בחיבורו "מהותה של הנצרות", נגע הר׳ 

לא פעם בהערכת היהדות, כשהוא יוצא מנקודת־המבט הפאו־ 
לינית, שהיהדות, על הראציונאליזם שלה ופולחנה, היא דת 
נמוכה יותר מן הנצרות: הנצרות היא נקודת-השיא בהתפת¬ 
חותה הדתית של האנושות, בעוד שהיהדות מתקופת-המקרא 
היא דרגה קודמת לנצדות, ואילו היהדות המאוחרת היא נסיגה 
אל הצורה הקדומה של דת לאומית, שנוצחה בשעתה ע״י 
תורת־הנביאים. להגנת היהדות מפני דעותיו של הר׳ יצאו 
כמה חוקרים יהודיים בגרמניה, ובכללם לאו בק (ע״ע), 
בחיבורו ״מהותה של היהדות״ (- 100 ) 10 108 ) 0800 ׳\\ 038 
1905 , 10105 ) ויוסף אשלבאבר, בחיבורו "היהדות ומהות 
הנצרות״ (־ 01015 103 ) ¥0800 \ 135 ) 1 ) 110 10011101 ) 10 033 
1:00111018,1905 ; בתרגום עברי של א״ש הרשברג— תרע״ב). 
אע״פ שב״תעודת הנצרות והתפשטותה בשלוש המאות הרא¬ 
שונות" ( 1902 ) דחה הר׳ את תביעת הגנוסטיקנים והמאר־ 


קיוניטים להוציא את התנ״ד מכתבי-הקודש של הפנסיה 
הנוצרית, שינה במרוצת-הזמן את עמדתו בשאלה זו, ובחיבורו 
״מארקיון״ ( 1921 ) הצדיק את תביעתו של מארקיון להרחיק 
את הברית הישנה מכתבי־הקודש של הנצרות. 

אחד מבניו של הר׳, ארנסט הר׳ ( 1888 — 1945 ), פקיד 
גבוה במינה ל הפרוסי, היה פעיל בתנועת ההתנגדות להיטלר 
יחד עם קרל גרדלר (ע״ע) והוצא להורג בטבח, שנערך אחר 
ההתנקשות בהיטלר ב 20.7.1944 . 

, 1927 \ ,.ז/ .,! , 1 ) £11 מ 51 .? 

-ו 01 ו 01 ^ 1 / •מס ,) 1 ) 231111-113103 •זי 8305 ^ ; 1931 38 ז) 11 :}גן' 1 

.' 1951 ,. 11 . 11 ,.() 1 ; 1950 , 1892 5 ') 1 > 

ה. ק. 

הך?זט, ףל.ים ר;ד 1 לף — ) £10315 [|ק 101 )ס 6.3 ת 111131 ^׳\ו — 
( 1863 , סאן פראנציסקו — 1951 , בורלי־הילז, קאלי- 
פורניה), מגדולי בעלי־העיתונים באה״ב. ב 1887 נתמנה ע״י 
אביו ג׳ודג׳ — איש-עסקים עשיר בקאליפורניה, שהיה גם 
חבר־הסנאט של אה״ב ב 1886 — 1893 — כמנהל עיתונו, 
ה 3101001 ג£ 13001500 ? 830 . הר׳ הצליח להגדיל את תפוצת־ 
העיתון ע״י ייעולן 
של שיטות־המינהל, 
ניסוח הידיעות בצורה 
סנסאציונית ושימוש 
מרובה בתמונות. במ- 
רוצת־הזמן רכש או 
יסד הר' עיתונים בע¬ 
רים שונות, וב 1925 
עמד בראש רשת של 
25 עיתונים יומיים, 
שיצאו ב 17 ערים. בן 
אירגן סוכנות טלגרא- 
פית ( 10031 ) 0103 ) 10 
801¥100 5 ׳ 5 ז 0 ן' 1 ), ש¬ 
סיפקה ידיעות לעי¬ 
תוני הרשת שלו ואף 
לעיתונים אחרים. — הר׳ ניסה מזמן לזמן, ואף הצליח 
במידה מסויימת, להשפיע על דעת-הקהל והמדיניות של 
אה״ב. כך, למשל, ניהלו עיתוגיו ב 1897 תעמולה צעקנית 
להכתת מלחמה על ספרד! התנגדו בתוקף לכניסתה של 
אה״ב למלחמת-העולם 1 ולהצטרפותה לחבר-הלאומים < 
אחר אותה מלחמה תקפו בחריפות את בעלות-בריתה 
של אה״ב! ובשנות ה 30 וה 40 נקטו עמדה עויינת כלפי 
רעיונות מדיניים וחברותיים מתקדמים. מחמת אפיה הסנ־ 
סאציוני והשוביני של עיתונות הר׳ כונתה בפי מתנגדיה 
בשם "עיתונות צהובה" (ע״ע עתונות). על סף המאה ה 20 
מתחה רשת-העיתונים של הר׳ ביקורת על הטראסטים הכלכ¬ 
ליים במדינה, ובהזדמנויות שונות נלחמה בתופעות של 
שחיתות מוניציפאלית בניו-יורק ובערים אחרות, ולאחר 
זמן— בשחיתות, שנתגלתה בכמה מאירגוני-הפועלים באה״ב. 
בעיקרו של דבר, חתר הר׳ להגדלת קהל־הקוראים של עיח ו¬ 
ביו׳ ומאמציו נשאו פרי הודות לתשומת-הלב המיוחדת, 
שהקדיש לענייני ספורט, למעשי-פשע, לבעיות-מין ולנושאים 
אחרים, שהיה בהם כדי לעניין, ותכופות גם להסעיר, את 
הציבור הרחב. לעיתוני הר׳ היתה השפעה ניכרת על הת¬ 
פתחותה של הלאומיות האמריקנית, מן הראוי להעיר, שעיתד 



ויליאם ראנדזלו! הרסס 



337 


הרסט, דילים רנדולן*— הרפורד 


338 


ניו תמכו בתנועה הציונית, ביהוד בשנות המאבק שלה עם 
המדיניות הבריטית. בסוף ימיו של הר׳ חלה ירידה בתפוצת 
עיתוניו לא דק מחמת הזדקנותו של מנהלם הדינאמי, אלא 
גם משום שרוב העיתונים הגדולים באה״ב סיגלו להם כמה 
משיטותיו, וכך נצטמצמה הרבה השפעתם של עיתוני הר׳. — 
הר׳ נבחר פעמיים לבית־הנבחרים של אה״ב, אך לא זכה 
להצלחה בשדה המדיניות. כז לא ראה ברכה בנסיונו לביים 
סרטי־ק ולנוע. 

, מס . 11 .'זז ,ז^ 1 ^|חו׳\ו .ן 

,( ; 1936 ,. 11 .? 1 .' 8 ,ז? 1 ) 01 . 8 . 0 ; 1928 

. 1953 ,. 77 .? 1 .׳ 8 /ס ״״׳/ 7 ^ 000 />מ 0 )/■־.£ ■) 6 ־ 7 

ב. א. 

הרסי׳ 10 [ ךיצ׳ל!" — ׳ 31301:865 י 131 ( 1110 מ 1011 — (נו׳ 
1914 ), עיתונאי ומספר אמריקני. הר׳ הוא בן 
למשפחה אמריקנית, שהתגוררה בסין וחזרה לאה״ב ב 1924 , 
לאחר שלמד באוניברסיטות של קימבריג׳ (אנגליה) וייל 
נעשה מזכירו של סינקלר לואים (ע״ע), השתתף בשבועונים 
סומ׳ז׳ ו 1.1£0 ובמלחמת־העולם 11 שימש כתב צבאי בחזית. 
שני ספריו הראשונים מגלים כשרון עיתונאי מעולה: מס 1011 א 
מ 33 ן 63 (״על האי בטאן״), 1942 , וץ 3116 ^ץ 1110 10 מ 1 ("לתוך 
העמק״), 1943 , דו״ח על תגרה קרבית באי גודלקנל. 6011 
סמ 013 ^ £01:7 ( 1944 ) עברית: ״הפלישה לאדאנו״ [ 1954 ]) — 
סיפור, שמתאר את איטליה בזמן שהיתה תפוסה ע״י האמרי¬ 
קנים — הומחז והוסרט בהצלחה מרובה וזכה לפרס־פוליצר 
( 1945 ). השפעה מרובה היתה לספרו ״הירושימה״ ( 1946 ) 
ניתרגם לעברית, 1952 ), שבו תוארה פעולת הד׳תקפה הרא¬ 
שונה של הפצצה האטומית, כפי שחזוה מבשרם ששה בני- 
אדם, שנשארו בחיים. וכן יש חשיבות לספרו ¥311 ץ 1110 
( 1950 ן עברית: "החומה", תשי״ב), המתאר את המדד של 
גטו-וארשה. אע״פ שהר׳ מכניס לתוך ספרו זה דמות דמיונית 
של מנהל-ארכיון בשם נח לוינזון, שבפיו הוא שם את 
הסיפור על מלחמת-הגטו, מושתת הספר על עיון מדוקדק 
בתעודות. החיבור מגלה גם כשרון של הסתכלות ואהדה 
עמוקה לקרבנות. 

. 1951 ,ץ 10 } 0 ' 7 / 0 .מ 

הל?׳ ה^ךךיק— ?: 1301 11:110 ) £3011 ;$גו 111 ק £331 , 5 ו 11 ק 1301 , 
וגם בצורה מיוונת: 1115 ) 0 ס' 0111131 = "המנגן בנבל" 

(תחילת המאה ה 15 , הרם [?:! £30 ]?, חבל בראבאנט — 1478 , 
מכלן, חבל אנטוורפן), מיסטיקן נוצרי פלאמי. בצעירותי 
נמנה על "אחי החיים המשתפים" (ע״ע). לאחר שעלה לרגל 
לרומא ב 1450 , שנח־היובל ( 116110115 [), הצטרף הרפ למיסדר 
הנזירים הפרנציסקנים, ובין 1470 ו 1473 שימש כ״נציג מחוזי" 
( 013118 ג 11 זגס 1 ק 1115 י 31 :) ¥1 ) של מיסדר זה במחוז-הבחירה של 
קלן. ב 1473 עבר למכלן, וכאן נמנה עם ראשי המנזר הפרנ¬ 
ציסקני בעיר זו. 

הרפ, שהטיף לעקרונות של "אחי החיים המשותפים", 
חיבר את ספריו, בדומה לין רויסברוק (ע״ע) וגרט גרוטה 
(ע״ע), בפלאמית, מחוך כוונה להפיצם בין פשוטי-העם. על 
חיבוריו, המכוונים להביא את הקורא־המאמין לחיי-התבוננוח 
ולחדווה העילאית הכרוכה בהתאחדות עם האל, נמנים: "אס¬ 
פקלריה מופתית של עשרת הדיברות של האל" (מו 111 נ 1 :מת 5 
01 ( 1 מ 11 ו: 01 :זק 000 ג: 1 ק התססס!) מ 1 ו 1101 ן 3 ), הכולל 221 דרשות 
על עשרת הדיברות! ניתרגם ללאטינית ונדפס ב 11474 ו״על 
התאולוגיה המיסטית״ ( 1110010813 81103 ץמ 1 0 ( 1 ), חיבורו 


הראשי של הרפ, שיצא בחלקו בפלאמית ב 1501 ובשלמותו 
ב 1538 בקלן, בתרגומו הלאטיני של הנזיר הקארתוסייני.? 
3 מ 011 ׳\ 10 מס 61 . החיבור כולל שלושה חלקים: ( 1 ) "החופה 
של האהבה האלוהית״ ( 18 ־ 01 מ 31 1111 ׳ 111 ) 11313111111111 ) 1 ?£}, 
( 2 ) ״הדרכה מופתית לבעלי העיון וההתבוננות״ (- 0 ) 00 ־ 011 
בת 190111 ) 13 ? 1 מ 0 ) 0011 מ 116111 ) 3 1111111 ), ( 3 ) "גן-העדן של בעלי 

העיון וההתבוננות״ (- 10 ו 1 ) 13 ?מו 6 ) 0011 118118 ) 3 ) 3 ? 0 ׳\ 1011,81 )£ 
1 מנ 1 ז), החיבור, שניתרגם לאיטלקית, ספרדית וגרמנית, נדפס 
שנית בר 1 מא ב 1555 , אך הפעם נכלל ב״רשימת הספרים 
האסורים" (של הכגסיה הקאתולית) משום שכמה מקטעיו 
עעוויים היו להתפרש כצידוד בהשקפותיה של הרפורמא¬ 
ציה. הספר יצא שוב (בהשמטות של אותם הקטעים) ב 1585 . 
ומאז עד סופה של המאה ה 17 היה מקובל בבתי-הספר של 
הישועים. הרעיון המרכזי שלו הוא שאין ערך למעשים הטו¬ 
בים כל עוד אין הם מלווים באהבת-אלוהים עיונית, שמביאה 
לידי התאחדות מיסטית אמיתית של האדם עם בוראו. אך 
מה שחיבב את הספר על תנועתם החינוכית של הישועים 
הוא הרעיון, שהאדם חייב להשתחרר ממגרעותיו ו״לנפות" 
את עצמו כדי לזכות להכרת-העולם, לחכמה ולידיעות נכו¬ 
נות. דבר זה לא יעלה בידו קודם שיגיע לכלל שליטה גמורה 
בעצמו ובמאווייו. רק לאחר מכן יוכל האדם להיפנות לחיי- 
התבוננות ולהתעלות לאהבת-אלוהים טהורה. 

. €011 מ 1 ) ^•׳) 77 . 77 מ 8 ׳ז מ) מ)))! ,ח 0 ז) 1501111 ) 7 ג .. 1 

וכן הקדמתו החשובה של הביל ; 1931 ,( 2 ./•׳)) 57 ( 

להוצאת מ״)־׳ 0 ׳*'ו) 1 >/< 7 מ׳) 1 מ 0 ) <<זו 1 <-ו 1€10 ^ו 01 (טכסט פלאמי 
מקורי ובצידו תרגום לאטיני), שני כרכים, 11931 .ן. 4 ג 
)) 7 > £מ 1 //) 6 < 07 . 7 > . 111/1111 ) 611 ) 1 ^ 1 11 ) 77 ,)נ 81 ז)נ 1 ) 5 ) 3 ( 56 מג׳ 1 $) 11 ת 8 
. 1945 , 1 ) 1 . 6 ה)ו) 1 1/0/1 מס/ / 61 1 ) 11 )££ 

ח. ק. 

הרפזקרטיון 1 לךיזס 

לכסיקוגראף יווני, שחי במאה דו 2 לסה״נ באלכסנ¬ 
דריה) ממוריו של הקיסר וירוס (ע״ע). "הלכסיקון של עשרת 
הנואמים״ שלו(׳ 01 ) 88x01 ? 11 x 65 ׳ 1:001 נשתמר בשני 

טפסים, שאחד מהם הוא מקוצר והשני קרוב יותר למקור. 
הלכסיקון ערוך בסדר א״ב ומכיל מלים, שמות וביטויים 
בעיקר מתוך עשרת הנואמים האטיים (ע״ע רטוריקה). עפ״ר 
מציין המחבר את מקורם של המלה או הביטוי, שהוא מביא, 
והוא מפרש אותם לפי המשמעות המילולית ולפי העניין כאחד. 
בפירושיו אלה הוא משתמש בהבאות מתוך הספרות היוונית 
מהומרוס עד זמנו. הוא מרבה להשתמש בעבודת קודמיו מחוגי 
המלומדים של תקופת הקיסרות, אך עם זה הוא מסתייע 
גם במלומדים של האסכולה האלכסנדרונית-ההלניסטית 
כאריסטופנס מביזאנסיון, אריסטארכוס, ועוד. כן הוא מביא 
קטעים מתוך דבר^ום של ההיסטוריונים והאטתידוגראפים. 
פירושיו מכילים ידיעות חשובות לא רק בתחומי' הלשין 
של יוון העתיקה, אלא גם בשטחי הדת, המשפט והאמנות 
שלה. — הטכסט הוצא ב 2 כרכים על-ידי ו. דינדורף 
(£ז 10 ) 111 כ 1 ) ב 1853 . 

. 1906 , 1 ,(/ 60101161 ) 5 01 ) €10111 / 7 ) //) 611110 ^ , 5 ^ 8203 . 6 . 1 

הךפזקרטם, ע״ע ח 1 ר. 

הךפ 1 ךד ( 1 )) 0£0 ) £30 ), עיר באנגליה, בירת מהוז-הרפורן- 
שיר (ע״ע)! יושבת על נהר ני ( 0 ץ^ו), בצומת־ 

דרכים, ובה כ 32,000 נפש ( 1955 ). מ 676 ואילך היא מושב 
של הגמון! בסוף המאה ה 12 קיבלה זכויות של עיר, הקתד¬ 
ראלה שבה, הנקראת על שמו של אתלברד הקדוש, נבנתה 



339 


הרפורד — חרייות 


340 


ב 1079 — 1535 (בסגנונות שונים) והיא מן הנאות שבאנגליד!{ 
באחד מתאיה תלויה מפת־העולם 3 קס 43 ז), הידועה 

בשם מפת־הר׳, שהוכנה ע״י נזיר אנגלי ב 1314 . המפה 
עגולה, במרכזה — ירושלים, וארץ־ישראל תופסת כחמישית 
ממנה. 

יהודים. קהילה קטנה נתקיימה בהר׳ ביה״ב מאמצע 
המאה ה 12 ואילך. הר׳ נמנתה על הקהילות, שבהן במצאו 
ר,£ב 31-011 — תיבות, שבהן היו נשמרים העתקים משטרי־ 
החוב שהלווים הנוצריים היו נותנים למלווים בריבית יהד 
דיים (ע״ע ממלכה מאחדת, יהודים). קהילת הר' היתה מן 
העשירות שבקהילות־אנגליה, והיד,ודי המו ( 0 םו 112 ) מהר׳ 
(מת ב 1232 ) היה מן המלווים בריבית הפעילים ביותר במאה 
ד 131 . היחסים בין היהודים והנוצרים בד,ר׳ היו תמיד טובים 
ונשארו תקינים גם בזמן שהכנסיה הטילה הגבלות חמורות 
על המגע בין יהודים ונוצרים במחצה השניה של המאה 
ה 13 . ב 1285 השתתפו כמה עירונים בטכס־נישואים בביתו של 
יהודי, והכמורה המקומית מצאה לנחת לשלוח קובלנה על 
כך לאפיפיור, היהודים עזבו את הו" בשנת הגירוש של 
היהודים מאנגליה ( 1290 ). מאז לא נתחדשה הקהילד,. 

/ 0 ! 011 [ ; 1/11 / 0 , 11111115 :,()^ .. 1 . 6 

^ס^ו■ו 110 ו// /ס /מסן/־ןמ^מס•,"? 111 ) 1290 מן 

, 110111 . 0 ;( 136-159 , 1893-94 , 1 /ס ע|£^^ 50 

.ךו $11 : 3 ק , 1949 ,/)מ 1 > 1 ^מ£ < 1 ו 1 ^ 1 ) 1 ) 1/1 /ס 

סךפוךד ( 1 >־ £01 פ 6 מ), עיר־תעשיה בגרמניה המערבית בצפון־ 
המזרח של ארץ הרינוס הצפוני— וסטפליד,. 

מספר תושביד. כ 00 ג^ 56 ( 1958 ), ברובם פרוטםטאנטים.'ענפי־ 
התעשיה העיקריים שלה הם: רהיטים, הלבשה, ממתקים, 
טאבאק, תערת־ברזל קלה. נשתמרו בהר׳ כנסיות יפות 
אחדות מיה״ב. 

העיר התפתתח מסביב למנזר של בנדיקטיניות, שהוקם 
כאן בתחילת המאה ה 5 מ 1342 עד המאה ה 17 היתד. הר׳ 
חברה בבריח ההנזה (ע״ע) וב 1652 סופחה לברנדנבורג. — 
קודם השואה התקיימה בהר׳ קהילה יהודית של כ 200 נפש. 

ך״ךפזךה רזביט €1$ ׳ז 3 ז 7 

3 פ 0 } — (^ 1 , מאנצ׳סטר — 1950 , לוס־אגג׳לס), 

תאולוג אנגלי אוניטארי; חוקר הידידות של בית שני והספ¬ 
רות התלמודית. ב 1883 — 1914 ישב בלונדון ושימש כאן דרשן 
לבני עדתו ת 0 ב 131 ש $50 ^ 1 ו 13 ז 11113 ט ת 8 נשפ 0 ? 1 ) 30 111511 פ 8 . 
הר׳ פירסם שורה של ספדיעיוןומחקרעלהידידותהפרושית־ 
תלמודית, המקנים לו מקום מיוחד בין החוקרים מאומות־ 
העולם, שטיפלו בנושא זה. מספריו חשובים ביחוד: 
3511 פ{) 11 \ 1 ) 311 מ! ץ: 11 ת 15113 פ 011 (.נצרות בתלמוד 

ובמדרש״), 1903 ! 1 ) 0 ך 11 ש 114 1 ) 311 ךו 11 \ן $) 1 , 1 ו $31$1 ופ 113 ק 

(״הפרושיות, מטרתד, ושיטתה״), 1912 ! 5 שש 18 ז 113 ? שבת¬ 
( .הפרושים"), 1924 ! ספר זד. ניתרגם לגרמנית, צרפתית 
ואיטלקית! 113 קץזש 0 ( 1 ^ 1 ) 311 1 ) 11 מ 7311 (.התלמוד והספרים 
החיצונים! מחקר משווה של תורת״המידות היד.ודית במקו¬ 
רות התלמודיים והבלתי-תלמודיים במאות הראשונות 
לסה״נ״), 1933 . כן הוציא את פרקי*אבות בצירוף תרגום 
אנגלי, מבוא ופירוש ( 1925 ). 

בניגוד לדעת המחקר הנוצרי בכללו, הרואד. קרע כין 
היהדות של הנביאים לבין זו של הפרושים, מוצא הר׳ בתורה 
שבעל־פה את המשכה של הנבואד, ברוחה הפנימית — אף 
אם לא בצורתד. החיצונית. מד. שדרשו הנביאים בדברים 


חוצבים לד״בות־אש ומתוך הטעמת העקרונות הכלליים, דרשו 
החכמים ע״י הסברה מושפלת, מתוך תיאום העקרונות למק¬ 
רים המיוחדים ובטעמים לקוחים מן התורד" ההיגיון ור.חיים. 
כן שולל הר׳ את הדעה, שבעלי-ההלכה העמידו את המעשה 
הדתי במרכזד, של היד.דות! הוא מוכיח, שאף ביהדות התל¬ 
מודית המוסריות הטהורה, הכוונה, היא העיקר, אלא שלדעת 
בעלי־הד׳לכה צריכה מוסריות זו להתגלות ביותר במעשה. 
.עול-התורד.", שעליו מדברת הספרות הנוצרית, איבו בשביל 
הידיודי אלא מקור לחדווה, למילזי דצון-האלוד,ים כפי שנת¬ 
גלה ונתגלם בכל אחת מן המצוות, כגדולות וכקטנוו 4 הר׳ מט¬ 
עים במיוחד את התפקיד ההיסטורי הגדול, שמילאו הסופרים 
ודיפדושים במה שהביאו את התורה אל העם ויצרו את בית־ 
הכנסת כמקום לימוד ותפילה. ע״י פך נעשתה היהדות חולו- 
גית ועממית, ודמוקראטיזאציה זו של הדת היא שהצילד. את 
הידידות מכיליון אחר החורבן. גם דעתו על הספרות האפו־ 
קאליפטית הידיודית שובה מן הדעה המקובלת בין החוקרים 
הפרוטסטאנטיים, הרואים באפוקאליפטיקה היהודית את המ- 
שכה של הבבואה וסבורים, שביסודה היתד. פרושית. הפרושים, 
לדעת הר״, לא כתבו אפוקאליפסות אלא פירשו את התורה 1 
ואילו הספרים החיצונים נכתבו ע״י בניהן של כיתות יוצאות 
דופן, שאמנם שמרו על הקליפה של הנבואה אבל לא על 
תוכה. על התוך שמרד, ההלכה. 

את ההבדל שבין יהדות ונצרות מעמיד הר׳ על ההבדל 
בין אמונה בתורד, נתונה מאלודיים לאמונה באישיות על- 
טבעית, שכוח בידה לחוקק חוקים .מחוץ לסמכות התורה". 
הבדל זה מוטבע בהנחות ראשונות, ואין לטשטשו או לבטלו. 
היהדות היא יחידה בפני עצמדי שאיבה זקוקד. לנצרות, ואילו 
הנצתת, סובר הר׳, זקוקד, ליד״דות בעלת האמונה הצרופה, 
המתנגדת לכל פשרדי עם האלילות. בלי הירושה של היהדות 
היתד, הנצרות צפויה ל.סכנת טמיעה באלילות". ולא זו 
בלבד שאין הידידות שלב קודם לנצרות אלא להפך: רק לאחר 
שדינצרות תשלים את פעולת דיכשרת־דילבבות שלדי "ימצאו 
לו אוצרם הגנוז של הפרושים מהלכים ברבים". 

י. קלוזנר, .חםידי-אופות-ד.עולם על ד,ידידות', השלח, מ״ב 
(תרפ״ד), עמ׳ 424-414 (= .יהדות ואנושיות", ספר ב׳, 
1955 , עם׳ 268-248 )! הנ״ל, ביקורת על ,התלמוד והססריס 
הגנוזים', קרית ספר, כ״ב, (תרצ״ה/ף), עם׳ 439 י- 450 . 

י. ם. ג. 

הךפזרךעיר (שז 11 ( 15 >ז £0 שימ>מ), מחוז באנגליד. הדרומית־ 
מערבית, על גבול וילז! שטחו 2,180 קמ״ר ומספר 
תושביו כ 00 (^ 127 ( 1951 ), הר׳ היא ארץ-גבעות (השיא 
במערב: 700 מ׳), שיש בה כמדי עמקים רחבים! החשוב 
שבהם הוא עמקו של נהר וי (שץז\\; יובל של הםוך 1 ), 
הגדול בנהרות-דימחוז. הר' מתפרנסת מחקלאות — שפונילת 
גידול של עצי־פרי משובחים(תפוחים, שמהם מפיקים תירוש, 
ואגסים) וכישות לתעשיית בירה — ומגידול מקנה מגזעים 
משובחים. גזע-דיבקר של הר' ידוע בעולם בטיב בשרו, 
ופךי-הר׳ מיוצאים לארצות הרבה לשם השבחתם של גזעים 
מקומיים. מחוז-הר׳ נקרא על שם בירתו הרפורד (ע״ע), 
השוכנת באמצעו. — בהר׳ נתגלו שרידים מרובים מתקופת 
השלטון הרומי. 

הךפיות במיתולוגיה היוונית — שדות בעלות־ 

כנפיים. לפי המסורת, שהיתה רווחת ביוון, היו 

הדיר׳ בנותיהם של תאומס (די״מופלא״) — בנם של פונטוס 
• 1 



341 


חרטיות—הרטר, ויליט ריגי 


342 



הצר הצפוני ?!ל .קנר ההארםיזת" סכסאנתוס גליקיאה. סוף המאה זז 6 רפסה״נ. הטוזיאוז 
הבריטי, לונדוז. נצררים: הארמיות. ׳*כל אחת סה! מחזקת א׳ 8 ה בזרועותיה. 
במרכז: לוחם צעיר חולק ככור לגיבור או אל 


(הים) וגי(האדמה) — ואלקטרד" בתו של 
אוקיינוס. השם הר׳ הוראתו'ביוונית: .החו־ 
טפות". ואמנם לפי המסורת הנזכרת, כפי 
שנשתמרה בהומרוס והסיודוס, ההר׳ הן 
קודות־רוחות־סערה, שסוחפות את כל מה 
שהן מוצאות בדרכן, על כך מעידים גם 
השמות הפרטיים של ההר׳: אאלו (רוח־ 
סערה), א 1 קיפסה (מהירת־הכנף). 

בתמונות שעל אגרטלים יווניים עתיקים 
מתוארות ההר׳ כמביאות ארבה ועוסרת- 
טרף, סמלים של הרס. בכמה מן התיאורים 
יש להן גוף של ציפור ופנים של אשה. 
בספרות ההלניסטית־הר(מית הן מתוארות 
כעופות זוללים, שמכלים מאכלים ומשקאות או משחיתים 
אותם ע״י הטלת סרחון בהם כעונש על פגיעה בכבוד־האלים. 

■ז^/ו <ו 0 ^/ו 1^x ,ז^^^^ 05 א .'וו 

,:)[)!]סא .£ ; .ע . 5 ,^^ 1/1010 ^^ 

, 1 ] 11 מ 81 . 0 ;י״ 1925 ,ח^ן|^^ו 7 ^ 

1€ ( 7 ) 11 }}} / 0 /*)(׳•;טס/ מ 1 ) וזו 

. 1893 ,( 11 מ 

הרפלום - ;סגצז״ס^ז־ — (בערך 360 — 323 לפסה״נ), אציל 
מוקדוני, חבר־נעורים של אלכסנדר הגדול (ע״ע). 

בזמן הריב בין אלכסנדר ואביו נמנה הר׳ עם ידידיו של 
אלכסנדר, שיצאו עמו לגולה בגזירת פיליפוס. משום שלקה 
במום גופני לא יכול היה הר׳ ליטול חלק בפעולות הצבאיות 
של אייכסנדר, אך ליווה את זה האחרון במסעו למזרח 
כממוני על ענייני־הכספים, קודם הקרב על־יד איסוס ( 333 ) 
הוכרח הר׳ — שכנראה עבר איזו עבירה — לברוח ליוון. 
אך אלכסנדר חזר וקיבל אותו לשירותו. אחר כיבוש פרס 
נתמנה הר׳ כראש המינהל הכספי וקבע את מושבו בבבל. 
עמדתו היתה חשובה מזו של ראשי־הפחוות׳ והר׳ התחיל 
נוהג מנהג של מלך. כיון שסבור היה, שאלכסנדר לא יחזור 
מהודו, התחיל הר׳ לא רק לבזבז כספים על בניינים ומתנות 
כדי להגדיל את שמו והשפעתו, אלא אף לתבוע לעצמו 
כבוד של מלך מזרחי. כשהגיעו בסוף 325 הידיעות על 
שיבתו הקרובה של אלכסנדר, ברח הר׳ מבבל והגיע לאתונה 
( 324 ) ובידו כסף רב, ספינות וחיילים. יתכן, שתקוותו למצוא 
סיוע לתכניותיו באתונה נתבססה על השינוי, שבא בדעת־ 
הקהל של העיר: זו היתה נוטה עכשיו, בהשפעת השמועות 
שנתפשטו על מותו של אלכסנדר, למלחמה נגד מוקדון. אך 
לפי הצעתו של דמוסתגס (ע״ע) לא התירו האתונאים להר׳ 
להיכנס לנמל. הר' העביר את ספינותיו וצבאו לטינרון, עיר־ 
גמל בדרום הפלופונסוס, ולאחר מבן חזר(בלי צבא) לאתונה. 
כשדרעז אלכסנדר את הסגרתו, החליטו האתונאים לכלוא 
את הר׳, להחרים את כססו ולהמתת להתפתחות העניינים. 
אעפ״כ עלה ביד הר׳ לברוח לכרתים, אך כאן נהרג ע״י 
אחד מקציניו. פרשת הר׳ גרמה לחידוד היחסים הפנימיים 
באתונה ואף הביאה לידי הרשעתו של דמוסתגס באשמה 
של לקיחת*שוחד. 

:' 1885-1887 , 111 , 2111 x ^ו{^<|^ו 0 <<ז^ 0 ,׳ 1 >) 8£113£ 

; 1925-6 ) 1 1£ <^ו 11 ! 0 <(ז^ 0 , 03110 . 0 

( 314 ו/^ו!>■רו) 1 וה x0 £^}/ ,£ןו- 1 * 6 .זז 

141 ^ ¥11 ,מג 1 [>ג 3 .£ ; 1926 ,( 143 . 190 ) 1321 ^<ז 44 ז 0 

.( 245-246 , 1960 , 3 ד( 10 }ו 1 { ס!) צא/מי/יזמ/ז ) 0 

ש. םר. 

ס(*?!"׳ ('ליס — זטקזג!•! ץשת 31 ) 1 1 ]מ 11113 ז\\ — 

( 1856 , ניו קונקורד, אוהאיו — 1906 , שיקאגו), 


מזרחן ומחנך אמריקני. הר׳ היה ממוצא סקוטי־אירי! התחנך 
בקולג׳ של מאסקינגאם ( 141151111181110 ) בניו קונקורד, או¬ 
האיו, וכשהיה בן 14 קיבל את דרגת ..\ 2 . 6 ונשא נאום 
בעברית. ב 1874 הוכתר כדוקטור לפילוסופיה בקולג׳ של ייל 
(קונטיקוט); עבודת־המחקר שלו עסקה ב״חקר משווה של 
מלות־היחס בלאטינית, יוונית, סאנסקריט וגותית". חמש 
שנים לאחר מכן נתמנה מורה בסמינאר הוזאולוגי של האיגוד 
הבאפטיסטי בשיקאגו. כאן חיבר קורסים־בכתב, ספרי-לימוד 
ומילונים לעברית, יוונית ולשונות אחרות ז הר' דגל בשיטה 
האינדוקטיווית של הוראת־הלשונות, ויותר מ 150 מוסדות 
באה״ב ובכמה ארצות אחרות השתמשו בספריו: "מלונים 
עבריים: רשימות של המלים העבריות הרווחות ביותר" 

(ץןזמססןזט־ו? ) 1005 111€ 0£ 1,1513 : 1€5 ־ 1131 ז( 11 צ> 70 \ זו\ 6 זג 1€1 ? 

113 ־ 01 ^ 1 ׳ימזלש!! 8 ת 1 זי 1 ט 0£€ ), 1881 , * 1898 ! "יסודות העברית 
לפי השיטה האינחיקטיווית"(טלז ץל 0£ 15 ת€מ 1 ש £1 

04 ל 1 ט 14 טזימסס^ס!), 1881 , ״^ 1902 ; "יסודות התחביר העברי 
לפי השיטה האינדוקטיווית״( x ג) 1 ^ץ 8 ׳\\ 6 י 1 ל 136 0£ 5 ) £161060 
1 > 0 ל) 16 ל 6 ז 11 ) 111€ >ח 1 6 ל) ץל), 1888 . * 1901 . כן יסד שני 
כתבי־עת: "התלמיד העברי" ()ת 16 > 11 ) 5 ז 60 זל £16 טל׳!), 
שנקרא מאוחר יותר "עולם הביבליה"( 111 ז 0 ^ו 11 צ> 11 ל 61 6 ל 7 ), 
וכתב־עת טכני יותר ״הבראיקה״ (כרכים 1 — 11 * נקרא מ 1895 

6$ ' 111 ) 3 ' 61 ) 1.1 303 1,311811386$ 16 ) 86101 0£ 1131 ־ 0111 ( ם 61-163 מ 1 \* 

[ובקיצור:, 51 (^;] ומ 1941 01116$ ) 8 תי 61 ) £35 ■ 1631 < 11310£ י 10111 
[בקיצור: £8 א(]). 

לאחר חמש שנים נוספות של הוראה במחלקה השמית 
של ייל ( 1881 — 1886 ) ושירות במוסדות־ חינוך אחרים 
קיבל עליו הר' (ב 1891 ) את נשיאות האוניברסיטה של 
שיקאג 1 בתנאי שתהא לכל מורי המוסד "חירות גמורה 
בהוראה ובמחקר". דעתו היתה, שלשום נדבן, לשום אדם 
יחיד, ואף לא למדינה ולכנסיה, יש "הזכות להתערב בביקוש 
האמת או בהפצתה לאחר שנמצאה". בהנהגתו של הר׳ 
נעשתה האוניברסיטה של שיקאגו אחד ממוסדות־החקר 
החשובים בעולם. נוסף על פעילותו כנשיא, שימש הו" 
ראש המחלקה ללשונות שמיות. הטוב שבחיבוריו המדעיים 

הוא 1005 ^. ם 0 ץי 31 )ת 1106 ח 0 נ) 31 ^ 1 ) 86 ^ 111631 30(1 £x ז 0 

140563 304 ("הסברה ביקרתית ופרשנית של עמוס והו¬ 
שע"), מ) 19 . 

^^* 7 ; 1906 ,( 22 . 01 ^ חו} .// ,חז\;ו 0 ־ 51 .זן 

.* 11 )מג.|.£ ; 1906 

/ס ^ מו) .^ 1 01 { 0 

,¥\ ,[)€£ק 18 ) 000 .ז״ ; 1916 /ס 

. 1928 ,.// . 12 

מ. צ. א. 



343 


הרץ — הרץ, הינייד (יודולר) 


344 



•עד-ה יניפיי־גיים נהרי־האר־ז 


הךץ ( 2 ז 13 <), גוש הררי בגרמניה הצפונית (ע״ע גרמגיה- 
עמ׳ 400 )> רובו ברפובליקה המזרחית ומיעוטו 
במערבית, בסאפסוניה התחתונה. ד<ורץ נמשך מצפין־המערב 
לדרום־המזרח ביו הבהרות זאלה, פלג האלבה, במזרח 
והלינה, פלג הוזר, במערב, לאורך של 100 ק״מ וברוחב 
מאכסימאלי שלי 36 ק״מ? שטחו כ 2,000 קמ״ר. החלק המער¬ 
בי, שהגובה הממוצע שלו הוא כ 600 מ׳ והכולל גוש גראניטי, 
שגובה שיאו, פרוקן (מסאלססזש), הוא 1,142 מ/ נקרא ההרץ 
העליון < המזרחי, שגבהו הממוצע הוא כ 400 מ׳, נקרא ההרץ 
התחתון. בכל תחומי ההרץ מרובים שטחים כמעט־מישוריים 
עם כמה גושייהרים קשינים, שמתרוממים על־פניהם. ההרץ 
בנוי אבני־חול אפורות (גראובקה) ואדומות, צפחות גבישיות 
וקווארציטים מתורי הדוון והקרבון. בקארבון זזיה ההר? חלק 
מקבוצתיהרים, שהוקמטה באותו זמן (הקבוצה הנריסקית). 
לתוך השכבות חדרו ממעמקים בדים של גרניט, פורפיר, 
דיאבס וקורציט, שכללו עורקי־מתכת (בעבר נודע לעורקים 
אלה ערך מרובה לכלכלת ההר? וסביבתו). לאחר שניטש¬ 
טשו הקמטים וההר הפך לכמעט־מישור, הורם הגוש בתור 
השלישון מעל לסביבתו. משום כך מקבל ההר? שפע של 
גשמים, ביחיד בצידו הפונה לים, וכתוצאה מכך היה ההרץ 
מיוער כולו עד סוף המאה ה 10 . אף השם הר? (ביה״ב הארט) 
מציין יער. במאה ה 10 התחילו כורים בהר? בצרי־מתכות; 
כסף, זהב, עופרת, אב?, נחושת וגם גפרית. להתכת הבצר 
השתמשו בפחמייע?, וכן התחילו מבראים את היער גם 
לצרכי התיישבות. ניצול־המכרות הגיעילשיאו במאות ה 15 - 
16 , אבל אף בשנות הסד של המאה ה 19 עדיין הכניסו המכ¬ 
רות — ומכרות-הזהב בכלל — רווחים ניכרים. כיום יש ערך 
רק למכרות-הנחושת שבמנספלד, במזרחו של ההר?. את 
מקומם של המכרות כמקוד־הכנסה התחילה תופסת בסוף 
המאה ה 18 התיירות ההמונית, הבאה להר? לשם ספורט 



ארפח ורניגרודה (£ג> 0 מ 18 תזזז\\) בהרי־הארץ. 

נננד, נפאד, ה 12 ודוזדיןו כסיננח נאדנותי נ 1870 — 1880 


והבראה. קיימות בהר? גם תעשיות של ע? ונייר, וכן מגדלים 
כאן ציפרים קאנאריות בקנה*מידה מסחרי. — בהר? היו 
קהילות יהודיות קטנות, ונשתמרו שמות־משפחה יהודיים, 
שנקראים בשמותיהם של ישובים בהר?. 

א. י. בר. 

הרץ, גוסטו — ״ 011813 — (נו׳ 1887 , האמבורג), 

פיסיקן גרמני) בן־אחיו של הינריך הר? (ע״ע). 

הרץ למד באוניברסיטות של גטינגן, מינכן וברלין, 

וב 1913 נתמנה אסיסטנט במכון לפיסיקד, של אוניברסיטת 
ברלין. במלחמת־העולם 1 נפצע קשה. ב 1920 — 1925 עבד 
במעבדות הפיסיקאליות של פיליפס באינדהובן. אח״כ נתמנה 
פרופסור לפיסיקה בהלה, וב 1928 — בבידי״ס הגבוה לטכניקד, 
בברלין,ב 1933 הודח ממעמדו האקאדמי מחמת מוצאו היהודי 
בחלקו (סבו היה יהודי מומר)! אך נתמנה מנהל מעבדות- 
המחקר של מפעלי סימנם בברלין והוסיף לעבוד בגרמניה 
בתקופת השלטון הנאצי. אחר נפילת גרמניד, ב 1945 ד,עבר 
לרוסיה ועבד בה עד 1954 במחקר האטומי הסובייטי. מ' 1954 
היא פרופסור לפיסיקה באוניברסיטה של ליפציג. 

עיקר פעלו של הרץ הוא בתחום המחקר האטומי. עם 
ג׳. פרנק (ע״ע) חקר את עירור האטומים ע״י דחיפות של 
אלקטרונים, וב 1925 הוענק לשני חוקרים אלד, יחד פרם- 
נובל לפיסיקה בעד עבודתם המשותפת, הרץ המציא שיטה 
לד,פרדת איזוטופים ע״י -קאסקאדת־פיעפוע״ — שיטה, ששי¬ 
משה אח״כ באה״ב לבידוד אוראן־ 235 . כמו־כן פירסם מחקרים 
על אולטרא־קול (ע״ע) ורדר (ע״ע). 

הרץ, הץריך (רודולף) ־ 12 ז 16 ־ 1 ( 101£ ) 11 ^) !!סוזםןשן־ן ־ 
( 1857 , האמבורג — 1894 , פון), פיסיקן גרמני 
(בנו של יהודי מומר)! האחרון בגדולי הפיסיקד, הקלאסית 
של המאה ה 19 . 



345 


הרץ, היגייד(דודולן*)—הרץ, הנייק 


346 


הרץ למד תחילה הבדסת*בביה בפראנקפ 1 רט< אח״כ למד 
פיסיקה בדרזדן׳ מינכן וברלין. ב 1880 זכה בפרס אוניבר¬ 
סיטאי בעד'עבודתו על האנרגיה הקינטית של החשמל הנע. 
ב 1880 — 1883 היה אסיסטנט של הלמד״ולץ (ע״ע) 1 ב 1883 
נתמנה מרצה לפיסיקה עיונית בקיל, וב 1885 — פרו¬ 
פסור בקארלסרוהה ; ב 1889 הוזמן לבון כיורשו של קלאו־ 
זיוס (ע״ע).'' 

השגו הגדול של הרץ היא ההוכחה הניסויית, שנתן 
למציאותם של גלים אלקטרומאגנטיים ( 1887 ), והאישור 
שסיפק ע״י כך לתורת האלקטרומגנטיות (ע״ע) מייסודו 
של מפסול (ע״ע), "גלי־הרץ" היו נקודת־המוצא של הת¬ 
פתחות' 'טכנית ותרבותית עצומה: הם ראשית האל־חוט 1 
לסילד אפשר לראות 
בהרץ את אביהם המ¬ 
דעי של הרדיו(ע״ע), 
הרדר (ע״ע), הטלוי- 
זיה (ע״ע) וכד׳. הרץ 
הראה את השפעת 
האור האולטרא-סגול 
על ההתפרקות החש¬ 
מלית, וע״י כך הניח 
את היסוד לתגלית ה¬ 
אפקט הפוטו־חשמלי, 
שגילה תלמידו ו.הל- 
גפס. ב 1892 בדק אית 
מעברן של קרני־ 
קאתודה דרדשכבות- 
מתכת דקות! בזה 
הכין את הסבר טיבן 
של קרניים אלו ע״י לנךד (ע״ע). הת אף נתן הגדרה 
מדוייקת ופיתח תאוריה של הקשיות, — על שמו נקראה 
יחידת החדירות של תנודות ( 112 ). 

כל כתביו יצאו בשלושה כרכים ב 1894/5 ז הלמהולץ 
כתב להם מבוא, שהיה הספדו של המורה הישיש על תלמידו 
הגדול, שמח בדמי-ימיו. 

מ. ימר, ד,. ה. (״מדע״, 2 , מם׳ 4-3 ), תשי״ז(, 116101110112 .מ 
, 1£6 ) 1,0 .[ . 0 ; 1894 ,./ 1 ./ 1 ,: 13061 ? : 1894 ,.}} .א 

. 1 > •׳״/ ./ 1 ./ 1 , 3000 ^ 1 . 8 ; 1894 ,.מ .// /ס 7/16 

; 1927 ,./ 1 , 116112 10113003 ; 1900 ,ן/ 6 ו,ז 66 //מ 17/6 ?ז 

) . 11 ./ 1 , 1 >: 31 פ 1,6 .? ; 1929 ,./ 1 .ע ,: 2600661 .ן 
,^ 1 ^^ו X ,ץ 66 '* 60 )./( 1 ) > 6 ': 3 ׳זז מ!)/ 116612 ;* 1937 , 7 י 67 ג 6/06/6 אןי) 1 \ 1 
, 197 ,.״מ׳!, .״ 5 ) . 11 .מ , 00 *וז 401 ז . 6 304 . 11 ? ; 1957 ,( 89 

. 1957 ,( 6 . 140 

ג. ל. 

הרץ׳ מרייא^ה — 11612 — ( 1764 , ברלין — 

1847 , שם), החשובה בבעלות הסלונים (ע״ע) 

היהודיים בברלין בסוף המאה ה 18 ובתחילת המאה ה 19 . 
הנרי־אטה, בתו של הרופא היהודי הפורטרגיזי מהאמבורג 
דה למוש ( 105 תש. 61 ס), נישאה כשהיתה אך בת 15 למרקום 
(מרדכי) הרץ (ע״ע), שהיה גדול ממנה פי שנים בשנים, הנ׳ 
הצטיינה ביפיה ובהשכלחה, ידעה לשונות עתיקות'(עברית, 
יוונית ולאטיינית) וחדשות (צרפתית, ספרדית, איטלקית, 
אנגלית ודאנית), והיתד. מעורה בחיי-הרוח של זמנה. הנ' 
התעניינה גם במדעי-הטבע וגם בבעיות-ספרות, ששיפוטה 
עליהן פירסם את שמה לטובונ בזכות סגולותיה השונות 
נעשד. ביתד. אחד ממרכזי החיים החברותיים בברלין. כאן 
נפגשו משכילים מן הנוטים לקלאסיציזם ולרומאנטיקד., 


פילוםופים ומדינאים < כאן הכירו דורותיאה מנדלסזון־פייט 
את פרידריד שלגל ודחל לוין את ורנד״אגן פון אנזד.. מבאי־ 
ביתה היו משה מנדלסזון ושלמה מיימון, התזן מיראבו 
ויוהאנס פת מילר, ז׳אן פול והפסל שאדו. הנ׳ היתר. חברה 
ב^ 0 ט< 1 ג:ת 86 ג 71 , 
ברית-נוער, ש¬ 
שאפה לטיפוח ה¬ 
מידות הטובות! 
על ברית זו נמנו 
בין השאר האחים 
הומבולט, דורו־ 
תיאה מנדלסזת- 
פייט, פרידריו 
שלייארמאכר וסו¬ 
פיה לארוש (' 1.3 
16 {ש 0 ־ 1 ), הנ׳ לימ- 
דר. אח וילד,לם 
פון הומבולט את 
האלף־בית העבדי 
והחליפד. עמו מכ¬ 
תבים, שנכתבו 
באותיות עבריות. 
ברנד. הצעיר, שר.תאכסן ב 1803 בביתה, ושלייארמאכר הת¬ 
אהבו בה. משמת בעלד. (ב 1803 ) עד שנתעוורה לעת זקנה 
פירנסר. הנ׳ את עצמר., את אמה ואת אחותר, ע״י הוראת 
לשונות! בד.שתדלותו של אלכסנדר פון הומבולט קבע לה 
מלל-פרוסיד. קצבה קטנה. הג׳ היתה אדישה ליד.דות 1 אחר 
מות אמה נטבלה לנצרות בהשפעתו של שלייארמאכר 
( 1817 ), "זכרונותיה" הם אספקלריה לחיי־הרוח בזמנה. 

-/<. 86 ,. 13 ; 1897 , 260 ממ ' 67 מ 0 ) 166 . מ 6 ןא / , 11662 1606 ' 1 ס 116 
66 ^ 66 . מ - 67 ז 6 /^ 56 ; 1905 , 6 < ד׳ 80 מ 6 ; מ 0 ; * 360 / 66 ^ 66 ׳״ 

; 1910 ,. 11 , 11 166 > 616 £ 611 (|| 103 ^| 06 143611 . 166460 06 ) 66 
. 1850 , 60 ע 0 .) 066 מ ". £6 466 . 0 . 1 .. 1,6460 46 . ,. 71 . 71 ,: 015 ? . 1 

צ. א, 

היץ׳ מרק (הימן) — 12 ש 116 (תם 3 מ 1 ץש 11 ) 11£ ז 11 ש 11 — 
( 1797 או 1798 , קופנהאגן — 1870 , שם), סופר 
דאני יהודי! המיר את דתו ב 1832 . הרץ, בנו של אופה, נתמך 
אחר מות הוריו (מ 1814 ) ע״י קרובו, מנדל לוין נחנסון, 
סוחר גדול ומחבר כתבים בתחום הכלכלה המדינית. ב 1825 
קיבל את התואר של "מועמד למשפטים", אד עיקו-התעניי- 
נותו היה באסתטיקה, שבתחומה כבר פירסם מחקרים חשובים. 

הר׳ נעשה נציגה ה- 
נלר.ב של אסכולת- 
הרומאנטיקד. השניה 
בדאניה, שהטעימה 
את חשיבותן של ה¬ 
צורה וד״טכניקה הספ- 
רותיוב ב 1830 היתווה 
הרץ, בחרוזים משוכל¬ 
לים׳ את קווי־התכנית 
של אסכולה זו, תחום- 
היצירה העיקרי שלו 
היה התיאטרון. בגמי¬ 
שות מרובה ידע לכ¬ 
תוב מחזות מכל הסו- 



זזיינריד הר״ג 



הנריאטת הרץ 



הנריה הרץ 




347 


הרץ, הנריק — הרץ, מרקום 


348 


גים שהיו רווחים בזמנו! הוא יצר תפקידים מתאימים לחשובי 
השחקנים, וביחוד בשביל יוהאנה לואיזה הייברג( 2 ־ £1 < 1€11 ?), 
שאהב אהבה גדולה ונסתרת. בסר־הכל חיבר כ 50 מחזות — 
מערכונים מבדרים, קומדיות, ודראמות רומאנטיות והיס¬ 
טוריות. 55611 ג £1£ ז 3 ס 8 (״קופת־החיסכץ״), 1836 , הוא מחזה 
מצויין, שכולו גדוש רוח היתולית מקומית. 0x1-11185 ג^ו^^ז\ 8 
11115 (״ביתו של סונד דירינג״), 1837 , שנושאו שאוב משירי־ 
עם דאניים מיה״ב, מתאר'אשה שנתאהבה באדם בהשפעת 
כוח־הכישוף של הרונות (ע״ע). ״נינץ״ ( 1848 ) היא מלו־ 
דראמה היסטורית על ניגון דה לנקלו(ע״ע) בנוסח ויקטור 
הוגו. הרץ נחשב כאמן־הבמה י וזמושלם של התיאטרון 
המלכותי בקופנהאגן, כתביו הדראמאטיים (€אל 3118 ת 1-31 ם 
■ 1161 ז 3€ ^\) יצאו ב 18 כרכים ( 1854 — 1873 ). 

. 1916 , 12 ז 11 ז^ 012 02 .}{ . 1 ־ 1 

׳׳)יסף (הרמן) — 12 ־ 61 ^ 3111 תזז 11116 ק 056 ן — 

( 1872 , רברין, סלובאקיה — 1946 , לונדון), רב 
ראשי של בריטניה הגדולה. ב 1884 בא עם משפחתו לניו־ 
יורק! כאן סיים ב 1894 את "הסמינאר התאולוגי היהודי של 
אמריקה״ והיה הבוגר הראשון של מוסד זה. ב 1894/98 היה 
רבה של קהילת סיראקיוז (מדינת ניריורק), ולאחר מכן 
רבה של יוהאנסבורג (אפריקה הדרומית). משום התנגדותו 
הנמרצת להפליוז לרעה של זרים ומיעוטים דתיים גורש 
מטראנסוואל ע״י ממשלת הבורים בימי מלחמת־הבורים 
( 1899 — 1901 ), אך אחר המלחמה הוחזר למעמדו והיה מן 
המייסדים של ועד שליחי-הקהילות של אפריקה הדרומית. 
ב 1911 נתמנה רבה של הקהילה החרדית "אורח־חיים" בניו־ 
יורק. ב 1913 נבחר למשרת הרב הראשי של יהודי אנגליה. 
הרץ הירבה לפעול לטובת המהגרים היהודיים, שהגיעו 
לאנגליה סמוך לאותה תקופה, מתח ביקורת חריפה על 
המדיניות האנמי-יהודית של רוסיה, נלחם ביהדות הליברא¬ 
לית, וחוות-הדעת החיוביות, שהביע על השאיפות הציוניות 
בשם היהדות האורתודוכסית, היו בין הגורמים לסיום המוצלח 
של המו״מ למען הכרזת-באלפור. כן נלחם בעודרוח בנאציזם 
ובגילוייו באנגליה, ותקף את המדיניות האנטי-ציונית של 
ממשלת-המאנדאט בא״י. — פרט לעבודת-הדוקטור שלו על 
תורת־המידות של מארטינו( 30168 ( 0£ מז 6 ן 5 ץ £11110315 1116 ׳ 
1894 ,ט 11163 ]ז 3 ^ 1 ), חיבר בעיקר ספרים חינוכיים-שימושיים, 
כגון 111008111 ־ !!״׳״ס! 0£ :! 8001 . 4 , ( 1917 ! עברית; "המח¬ 
שבות הישראליות", תש״ג), שיצא במאות־אלסי טפסים, 
ופירושים לתודה (שמהם ניתרגם לעברית הפירוש לספר 
בראשית) ולסידור. כדרשן היה בעל עצמה, אף אם לא 
בעל סגנץ. — הר׳ ביקר בארץ כמה פעמים. 

./ €£] 

ב. ר. 

©.^קוס ( 9 ךךכי) — 2 ז 1£ ( 5 ס 0 ־ו 13 \ — ( 1747 , 

ברלין — 1803 , שם), רופא והוגד־דעות יהודי. 

אביו היה סופר סת״ם. כשהיה בן 15 , עזב הרץ את ביתם של 
הוריו העניים ועבר לקניגסברג, שבה עבד בבית-מסחר 1 אך 
חיבתו היתרה ללימודים הביאה אותו אל האוניברסיטה של 
עיר זו, שבה שמע שיעורים ב 1766 — 1770 . כאן קשר קשרי- 
ידידות עם קאנט. כשהירצה זה האחרץ את הרצאת-הדיסר- 


טאציה שלו לשם קבלת הקאתדרה לפילוסופיה כפרופסור מן 
המניין( 20 באוגוסט 1770 ), בחר בהרץ כ״סניגור" שלו, וכש¬ 
נתפרסם המחקר "על הצורות והעיקרים של העולם החושני 
והשכלי", המציין בשיטתו של קאנט את המפנה אל ה״ביקר- 
תיות", צויין בו, שה״סניגור [שלו] היה מארקום הרץ, יהודי 
לפי לאומיותו, חובב הרפואה והפילוסופיה". הרץ עצמו הסביר 
את רעיונות הדיסרטאציה של קאנט בספרו 3€1110118611 ' 6611 
: 61511611 ז 47611% \ 611 ׳\ 1 ; 0131 ן 61 ס 5 • 161 > 30$ ("עיונים בחכמת-העולם 
הספקולאטיווית״), 1771 , 

ב 1770 חזר הרץ לברלין. כאן נעשה חבר בחוגו של 
מנדלסזון(עי׳ מכתבו של מנדלסזון לקאנט מן ה 23 בדצמבר 
1770 ). בתמיכתו של דויד פרידלנדר השתלם בלימודי־ 
הרפואה בהאלה, 
וכשהוכתר כד״ר 
לרפואה ב 1774 

נתמנה רופא ב- 
בית-החולים היהו¬ 
די בברלין. יצא 
לו, להרץ, שם של 
אחד מטובי הרו¬ 
פאים בזמנו. — ב- 
1777 התחיל מרצה 
בביתו הרצאות ב¬ 
פילוסופיה ובפי¬ 
סיקה נסיונית. על 
שומעיהן של הר¬ 
צאות אלו נמנו 
כמה מגדולי ברלין, ביניהם נסיכי-פרוסיה, ובכללם יורש- 
העצר, מי שהיה אח״כ המלך פרידריד וילהלם 111 . ב 1787 
העניק מלך-פרוםיד, להרץ את הכינוי "פרופסור" בצירוף 
הזכות לקבלת משכורת עד סוף ימיו. במשך שנים הרבה 
היה קאנט בא בכתובים עם הרץ, ומכתבים אלה הם בעלי 
חשיבות מרובה להבנת התפתחות משנתו של קאנט בתקופה 
שקדמה להופעת ״ביקורת התבונה הטהורה״ ( 1781 ). חשי¬ 
בות מיוחדת נודעת למכתבו של קאנט להרץ מן ה 21 
בפברואר 1772 , שבו הודיע קאנט, שכבר יש ביכלתו 
לפרסם את "ביקורת התבונה הטהורה" ושהוא מקווה להוציא 
את החלק הראשץ תוך שלושה חדשים. לאמיתו של דבר, 
עברו מאז תשע שנים עד שיצא הספר, — מכתבים אלה 
חשובים הם גם להבנת היחסים בין קאנט ובין שלמה 
מימון (ע״ע). 

הרץ פירסם כמה חיבורים בפילוסופיה ובתורת-הנפש. 

ב 1776 יצא ספרו 116 ) 1 ) 00 3€1£ רת 68011 ?£ 160 > ז 6 נ 01 011 ט 5 ז 76 \ 
: 11611 ס 16 ) 501116 ז 476 ז 6 מ 561 30116 * 1 ס ("מסה על הטעם ועל 
סיבות השוני בטעם"), שבו פיתח הרץ את מושג היופי 
המושלם ברוחו של וינקלמן (ע״ע). ביקורת על ספר זה 
פידסם שלמה מימון ב, 6 ^ 8 ם 0 ^^ ) 16 ) 161016 ) 3 ) 161141 ) 003160 ^ 
1791 . ב 1786 פירסם הרץ 161 } 56111¥10 160 ) • 61 ( 01 6150611 ^ 4 
(״מסה על הסחרחורת״), וב 1784 יצא חיבורו 30 16£6 ז 8 
6 } 2 ־ 1 ^ 7 ("מכתבים אל רופאים"). 

לפי בקשתו של מנדלסזץ תירגם ד>ת מאנגלית לגרמנית 
את הסניגוריה על היהדות( 00 ) 1360 ) 0 ( 116136 ) 7111 \ ("תשועת 
ישראל״) של מנשה בן ישראל (ע״ע). בחיבורו 001186 ) 61 )£ 

) 086 111060 ) 306 ג{ $6 ) 21 ) 1186116 ) 0 ( ) ¥616 ז 2 16 ^^ 3 )ק 5 ^ ££668 ^^^ 



םארהוס הרץ 



349 


דורץ, מרל,וס — ד!רצברג־פרנל,ל, לאו 


350 


11114115 ? ! 61 ^> ("?! 1 יחות גאיות על־יד ספל-קפה של 

שתי יהודיות שמסתכלות ביהודי פנחס״), 1772 , מתח ביקורת 
על השבאה העצמית המצויה בין היהודים. כמדכן כתב, 
לבקשת עורכי "המאסף", קונטרס בגרמנית על שאלת הלנת־ 
המתים, שבו טען נגד הקבורה המהירה, שהיתר, נהוגה בין 
היהודים בימיו (הקונטרס נתפרסם במקורו כתוספת ל״המא־ 
סף" תקמ״ח). אשתו היתה הנריאטה הרץ (ע״ע). 

: 1805 , ■ 110 - 11 ס'' 1£5 נ 1€1 ] 8011 .? . 11 

,ח^^ה( 1 ' 0 הה 1 (£ ? 1 ^> 11 ( 111 ( 0 < €1 . 1 ■( 111 ,.!{ .!{ , 0151 ? .ן ; 27 , 111 

.^ 1 ; 260-2 , 1 מ ,)(( 1 <ן( 1 י(^ 0 ( 8 0 ({^ו^ 4 ^)(^ ; 1850 

,()חג^ 1 ) 111 ,^ 1882 , 11 ( 1 ^ 1010 ( 11 '{ חיסא)[( ■ס!) .( €1 !) 0 ,ת?( 1541 ? 

. 4 ,י!ג^ 1 , 1 611011 

ש. ה. כ. 

ל'־ר?ןךנ׳ ^ולד פריךריך פון — ו 1€1 ־ 11 )ש 1 ־ 1 ? () 31 ז\ו£ 

^: 61 נ 21 ;זי 1€1 ? מסז! — ( 1725 , אטין, על־יד נוי־ 

שטטין — 1795 , ברלין), מדינאי פרוסי. הר׳ היה בן למשפחת־ 
אצילים מפומראניה, למד משפטים באוניברסיטה של הלה 
והתמחה בתולדותיד, של בראנדנבורג־פרוסיה, ב 1745 נכנס 
למחלקה לענייני־חוץ 
של ממשלת־פרוסיה 
ונעשה יועץ בע ל¬ 
השפעה, בחצרו של 
פרידריד 11 . ב 1756 
הצדיק- ב״תזכיר מבר 
סם על התנהגות החצ¬ 
רות של וינה ושל 
סאכסוניה" (- 16 ו 1 

• 5111 £תת 3150 ז 6 ־ 011 ת 1 

1£5 ) £) 1 ג 11 >ת £0 13 

) 6 160116 ^ 16 ) 5 ז £011 
16 $3x6 )), את פליש- 
תד, של פרוסיה לסאב־ 
סוניה. ב 1763 התם 
על שלום הוברטוס- 
בורג בין פרוסיה ואו¬ 
סטריה ומיד לאחר מכן נתמנה מיניסטר לענייני-חוץ. במילוי 
תפקידו הוסיף לפעול לד,רחבד. נוספת של מדינתו ולד׳פחתת 
השפעתה של אוסטריד,! בין השאר השתתף במו״מ על 
חלוקת-פולניה הראשונה ( 1772 ) ובהכנת ברית-הנסיכים הגר¬ 
מנית בגד אוסטריה ( 1785 , ע״ע גרמניד., עמ׳ 441/2 ). הר׳ 
הועלה לדרגת רוזן כשעלה פרידריד וילהלם ח על כיסא- 
המלוכה ( 1786 ). בשנות-מלכותו הראשונות של מלך זד, ניד,ל 
הר׳ בפועל את מדיניות-החח של ארצו והשתדל להקים ברית 
בין פרוסיה, בריטניה, הולאנד, פולניה ותורכיה נגד אוסטריד, 
ורוסיה. אך בריטניד, סירבה לקבל אח הצעותיו, ומלכו התפייס 
עם אוסטריה (חוזה רייכנבד, יולי 1790 ). מפני-כן התפטר הר׳ 
מתפקידו ( 1791 ). משומישאיפתו להעלאת קרנד, של פרוסיה 
נחשב הר׳ כקודמו של ביסמארק. — כמלומד התעניין הר׳ 
בבעיות של מימשל והיסטוריה מדינית והמליץ על משטר 
של מונארכיה מוגבלת, שבו ניתנת זכות-ייצוג בפארלאמנט 
לאיכרים. הר׳ היה חבר פעיל באקאדמיה למדעים בברלין, 
וס 1786 אף עמד בראשד,. 

, 6 ) 14331 . 6 ; 1909 ,. 11 1-00 / 4,0,1 ,£ ,£ , 6161155 . 11 '!' 

, 11011 ( 7 ((( 1 -(( 111 ן . 20 1 >((*ו , 19 ,. 18 סיממןמןס? ח 1 ,. 11 .£ .£ 

. 1939 

א. מ. י. 


ד״ךצןךג׳ זאב וילהלם — 5 ־ 61 נ 21 ז 96 ת ¥1111611 ו — 

( 1827 , שטטין, גרמניה — 1897 , בריסל), סופר 
יהודי גרמני! מעסקני היישוב החדש בארץ-ישראל, הר׳, 
שדרה בן למשפחד, יהודית מתבוללת, למד באוניברסיטות 
של ברלין ור,אלה והוכתר בזו האחרונה כדוקטור לפילוסופיד,. 
אע״ם שהכיר י את ד,יד,דות מתוך מקורות לועזיים בלבד, 
התרשם עמוקות מער- 
כיד, האנושיים והלאו¬ 
מיים. ב 1868 יצא ב- 
האמבורג, בחתימת 
השם הבדוי גוסטאו 
מיינהארט, חיבורו- 111 

״ 3 קת 1116 ת 31 ? 1156116 ) 

6 ־ 161 ק("כתבי-משפחה 
עבריים"! תורגם ל¬ 
עברית ע״י י. מ. פינס 
ור׳ בנימין, ירושלים, 
תר״ץ), שמסגרתו !אב וי?!, 25 !"-;•בדג 

היא סיפורית ושבו נתן הר׳ ביטוי לרחשי הערצתו ליהדות, 
תוך התקפד, נועזת על הנצרות. החיבור עשר, בשעתו רושם 
חזק על חכמי-ישראל במערב, וסמולנסקין פירסם עליו את 
מאמרו: "לכל זמן" (ד,שחר, זוי! [תרל״ג]), שבו הטעים את 
השתחררותו של הר׳ מרגשות העבדות הפנימית, שהיו 
אסיינים אז לסניגורים היהודיים על היהדות. ב 1877 נתמנה 
הר׳, בד,מלצתו של ה. גרץ (ע״ע), כמנהלו של בית-ד,ספר 
החקלאי מקור,-ישראל. שנתיים לאחר מכן נתמנה כמנד,לו של 
בית-ד,יתומים העברי הראשון בירושלים, שנוסד באותה שנד, 
ביזמתם של גרץ וחברו גוטשלק לוי. ב 1887 מיזג הר׳ את 
בית-ד,יתומים עם בית-הספר על שם למל. ב 1888 אורגנה 
ביזמתו הלשכה הראשונה של מסדר "בני ברית" בארץ- 
ישראל, היא לשכת "ירושלים", שהקימה את "בית־ד,ספרים 
מדרש אברבנאל"(הגרעין של בית־ד,ספרים הלאומי וד,אוני- 
ברסיטאי) ואת המושבד, מוצא. ב 1891 ירד לבריסל, שבה 
ישב מאז עד מותו, ב 1895 השתתף כציר מטעם לשכות "בני 
ברית" בא״י ובארצות השכנות בוועידה של לשכות "בני- 
ברית" כאמריקה, שבה מען הר׳ להגברת הפעולה של 
אירגון זה בא״י, 

ד. ילין, ו. הרצברג, המליץ, ווע 1897] xxx ], גל׳ 129-127 ! 

לוח אחיאסף, וע [לשנת תרנ״ט], 341-340 ! ר׳ בבימין, מבוא 

ל״כתבי-משםחה עבריים", תר״ץ, ז׳-כ״ה! י. טריוואקם וא. 

שטינמאן, ספר מאד, שגה, 1938 , 238-229 . 

1 . א. 

לא 1 — 1461 מ 3 ז?־ 8 י 61 ( 21 ז 16 ־ 1,601 — 

( 1827 , ברודי — 1915 , טפליץ־שנאו, בוהמיה), 
פובליציסטן ומספר יהודי אוסטרי. הר׳-ישקיבל חינוד מסרתי, 
נתמשכל בצעירותו, צידד בליבראלים והתחיל מפרסם מאמרים 
בעיתוניהם. במד.פכת 1848 השתתף במיליציה האזרחית בברודי 
והוכרח — לאחר שדוכאה המהפכה — לעזוב את העיר. זמן- 
מד, שד,ה בבסאראביר. ואח״ב עבר לווינה, שבה פעל כעיתונאי 
ורכש לו שם מסויים על-ידי התיאורים שפירסם ב- 61 זז 6 ז 05 
1 )ץ 1,10 ■ 6111561161 על ימי שהייתו בבסאראביה. ב 1852 חזר 
לברודי. ב 1856 נתמנה מזכיר של לשכת-ר,מסחר המקומית — 
תפקיד, שמילא עד 1896 ושבמסגרתו חיבר עבודות כלכליות 
וסטאטיסטיות שונות (ד,וצאו ע״י לשכת-המסחר ב 8 כרכים), 
גם בתקופה זו הוסיף הר׳ לפעול כעיתונאי וכפובליציסטן, אך 



אוא 5 ר פרירריד פוז הרצנרב 




351 


חרצברג-סדנקל, לאו — הרצוג, יצחל! איזיק הלז־י 


352 


את מקומו בספרות קגה לו ע״י הסיפורים שפירסם על חייהם 
של היהודים בעיירות גאליציה. בסיפורים אלה ביקש הר׳ 
לחשוף את המאור הפנימי הגדול שבאותם ההיים — פרי 
מנהגי־ישראל ורוה־היהדות — שאף הדלות והניוול של 
תנאי־הגטו אין בכוהם 
להעימו. הר׳ ביקש 
לקדם ע״י תיאורים 
אלה, שנקראו גם ע״י 
לא יהודים, את עניין 
האמאנציפאציה היהו¬ 
דית, ובזה הלך בעק¬ 
בותיו של לאופולד 
קומפרט (ע״ע), מב¬ 
חר' של סיפוריו פונס 
בקובץ ־ 6111 ב 1501 מ 1 ס? 
1611 ! ("יהודים פול¬ 
ניים"), 1866 , שניתר¬ 
גם לאנגלית, צרפתית 
ורוסית, אחדים מן 
הסיפורים הכלולים בו 
ניתרגמו גם לעברית, ואחד מהם — ("אכז¬ 

בות") — עובד ע״י פרץ סמולנסקין בשם "הגמול"(תרכ״ז). 
משאר כתביו של הר׳ על נושאים יהודיים יש לציין: 011€110 
(״סיפורים מן הגטו״), 1885 < ואת הסיפור 
שת 1£11 { 06 (״דרכים נסתרות״), 1898 , הר׳ פירסם גם 
מחקר אתבוגראפי ! 0161 ? ^ 1 ם ("היהודים בפו- 

לניד,"), שהופיע באוסף £1 ן 111 ד 0£ ז\\ מ 1 ס- 17118:31 ״ 11 :> £1 ־ת 08£€ 
1 > 811 , כן חיבר רומאנים אחדים על נושאים לא-יהודיים. 

ב 1897 — 1899 בא הר׳ בכתובים עם הרצל. זכרונותיו של 
הר׳ נשארו בכתב-יד(כיום ברשותו של נ. מ. גלבר בירושלים). 

1 . מ. גלבר, תולדות יהודי בדודי, תשס״ו!, 011111 ^ 

,{ 2 . 4 ^ ; 429-431 , 1900 , 1 ■ממסע/ג 

. 65-68 ,( 1916 ) 80 . 01 ׳\ 

נ. ס. ג. 

הךצגז^י^ה, ע״ע בז?ן;;ה והרצנוביגה. 

ד<ךצז 4 ג׳י^ז גרי מוגיק - ^ 111111111 ^ ץ־ 8311 £3 מ 1£11 

— ( 1866 — 1942 ), מדינאי דרום-אםריקני. 

הר׳ למד משפטים באוניברסיטות של סטלנבום (אפריקה 
הדרומית) ואמסטרדאם, ונתמנה ב 1895 שופטי במדינת אורנג׳ 
(ע״ע). במלחמת אפריקה הדרומית ( 1899 — 1902 ) שירת 
בצבא־הבורים ועלה מדרגת סמל לדרגת גנראל. הר׳ היה 
מראשי הגריליה באוראנג׳, ולאחר שנשיאה של מדינה זו, 
מ. ח. סטין, הוכרח להתפטר ( 1902 ), נמנה הד עם חשובי 
המדינאים של אוראנג׳. הר׳ התנגד לשביתת-הנשק ולכריתת- 
השלום, אך ב 1907 הצטרף לממשלת-אוראנג׳ כקטיגור ראשי 
ושר־החינרד. ב 1910 — 1912 שימש הר׳ כמיניסטר למשפטים 
בממשלד, הראשונה של אפריקה הדרומית בראשותו של לואי 
בותה (ע״ע). הר׳ פרש מן הממשלה משום התנגדותו למדי¬ 
ניות הסררבריטית של ממשלת בותה, וביחוד להגירה הברי¬ 
טית לאפריקה הדרומית ולד״שתתפותה של מדינר, זו בתקציב 
הצי הקיסרי, ב 1913 יסד הר׳ מפלגת-אופוזיציה לאומית, 
ששאפד, לעצמאות גמורה של אפריקה הדרומית והתנגדה 
למדיניות הפשרה של בותה ו^ן סמטס (ע״ע). מפלגת הר׳, 
שמנתה בזמן ייסודה 6 צירים בפאר^אמנט, קיבלה בבחירות 


של 1924 63 מקומות. הר׳ נתמנה לראש הממשלה הקואליציו¬ 
נית — של לאומיים ומפלגת-העבודה. גם לאחר שמפלגתו 
התאחדה ב 1933 , בהשפעת המשבר הכלכלי, עם מפלגתו של 
סמאטס והוקמה "המפלגה הדרום-אפריקנית המאוחדת", נש¬ 
אר ד,ר׳ ראש-ד,ממשלה, בעוד סמאטס מכהן כסגנו. לאחד 
שהפארלאמנט החליט, 4 בספטמבר 1939 , ברוב של 13 קולות, 
שעל אפריקה הדרומית להכריז מלחמה על גרמניד" התפטר 
הר׳ מן הממשלה ועמד בראש התנועה, שדרשה שלום נפרד. 

,•ט׳ו 11££ ״ט(, 30 ׳י . 4 < . 0 ; 1936 , 411 ווזז$ .ס . 5 

. 1958 ,. 11 . 31 . 8 ./ ,״ 0 ז 1 ? . 0 ; 1946 ,.)/ . 31 . 5 ./ ."?,ש 

א, אח. 

הרצזג, יזהן יפכןב — 1-1£1208 (ן 31£0 ( 11 מ 1011£1 — ( 1805 , 
באזל — 1882 , אךלנגן), תאולוג פרוטסטאנטי 
גרמני. הר׳ היה במשך שניים 'הרבה פרופסור לתולדות- 
הכנסיה בארלנגן• עבודותיו המדעיות המקוריות עוסקות 
בתנועות-הרפורמד" שנתעוררו ביה״ב, ובתולדות הרפור־ 
מאציר,. כמרכ( כתב ' €118£ ג €1 ־ 11 ^ 1 01 )מ ££531 : 10 > 
1£€ נ 1€ נ 5€1 ("קיצור של תולדותיה הכוללות של הכנסיד,", 
3 כרכים, 1876 — 1882 ). אך עיקר חשיבותו של הד הוא 
בייזום המפעל הגדול של ה״אנציקלופדיה לתאולוגיה ולכב- 
סיה הפרוטסטאנטיות" (- 0££5£311 זס זנ 1 ) 11£ >גק 1£10 ץ 16112 ג 110 
1£1 ת £1 ^ 1081 ,^ 16 ^ 3(:11£ X ג£, משנת 1853 ואילך < הוצאה 
שניה, בשיתופם של ג. ל. פליט 11££1 ?] ואלברט האוק 
ם 1877 ואילך). ההוצאה השלישית והאחרונד" 

ב 24 כרכים ( 1896 — 1913 ), היא מפעלו של אלפרט האוק 
בשיתופם של חשובי המלומדים במקצוע (הקיצור הנהוג 
הוא הכרכים 23 — 24 הם מילואים). אע״פ שהאנציק¬ 
לופדיה נתיישנה בחלקה עם הופעת החיבור האנציקלופדי 
£:ו 3 ז !סת!! 111£11£6 :> 0£5 ת! מ 0 נ 11£113 1£ ם ("הדת 
בעבר ובהווה״, בקיצור 1100 < מד,דורה שניה: 1927 — 1932 ( 
מהדורה שלישית יוצאת מ 1957 ), נשארה, ביחוד במה שנוגע 
לזמנים קדומים יותר, ספר-עיון שאין לפסוח עליו. 

הרצזג, ו^רק איזיק הלוי ( 1888 , לומז׳ה, פולניה - 
1959 , ירושלים), רב ראשי של מדינת-ישראל. 

ב 1897 עבר עם הוריו ללידז שבאנגליה, שבה נתמנה אביו, 
ד יואל, כרב. — ב 1908 הוסמך הר׳ לרבנות (בין השאר 
על-ידי הרידב״ז). כמרכן למד מאתמאטיקד, ולשונות קלא¬ 
סיות ושמיות באוניברסיטות של לונדון ופאריס, שבהן 
הוסמך כ.^ 1.2 \. בזכות מחקרו על "דיתכלת בישראל" הוכתר 
ב 1914 ע״י אוניברסיטת לונדון כדוקטור לספרות. ב 1916 
נתקבל הר׳ כרב בבלפאסט שבאירלאנד, ב 1919 נבחר כרב 
ראשי של דובלין, וב 1925 — של אירלאנד העצמאית. 
הד זכה להשפעה ולהוקרה באירלאנד ובאנגליה גם בין 
לא-יהודים, ודישתמש בהשפעתו לשם הגנה על ערכי המסורת 
היהודית (בין השאר עלה בידו למנוע את איסור השחיטד, 
היהודית באירלאנד). כן היה פעיל גם בתנועת המזרחי 
(ע״ע). בסוף שנת 1936 נבחר כרב ראשי לא״י והשתקע 
בירושלים. בתפקידו זה גילה גם פעילות ציבורית-מדינית. 
ב 1939 השתתף בוועידת "השולחן העגול", שנתקיימה בלונ¬ 
דון. ב 1940 נבחר לנשיא ועד הישיבות בא״י. ב 1941 נסע 
לאנגליה, אפריקה הדרומית ואה״ב בקשר להצלת יהודים 
מאירופה, וכן קיבל את הסכמתה של הממשלה הסובייטית 
להתיר לפליטים, בני הישיבות של פולניה וליטר" לעבור 
דרך רוסיה אל המזרח הרחוק, שמשם עלו לא״י. ב 1943 נסע 



לאי ד,רצנרנ־ 6 רנ<] 5 



353 


הרצרג, יצחק איזייק דזלוי ~ הרצל, אבות־ 


354 


לתורכיה בקשר להצלת יהודים מאיזורים שהיו כבושים בידי 
הנאצים וב 1946 — לפולניה, כדי לעודד את שרידי השואה 
ולהעלות לארץ־ישראל את ילדי־ישראל שנתחנכו במנזרים 
ובבתי־נוצרים. בקשר לכך גם נתקבל לראיון ע״י האפיפיור 
וע״י מדינאים באירופה המערבית. — ב 1946 הוקם בגוש* 
עציון על שמו היישוב הדתי הקיבוצי "מעזואות־יצחק" 
(שנחרב ב 1948 עם שאר יישובי הגוש). כשהוקמה מדינת* 
ישראל הופר הרב הר' באופן רשמי כרב ראשי של המדינה 
וכנ&יא בית*הדיז הרבני העליון(בית־הדין הגדול). — מלבד 
מאמרים תורנים, מדעיים ופובליציסטיים, פירסם הרב הר׳: 

1 ) "דברי־יצחק" (תוספת לספר .אור־הישר" על מסכת 
בכורות של חותנו הרב ש. י. הילמן, לונדון תרפ״א)! 

2 ) "תורת האהל" (על הלכות סנהדרין לרמב״ם, ירושלים, 
1948 )! 3 ) !שגי!;! )תש 1 ש 11 .\/. 111 ש 1 קז 11 י 1 0£ 61£18 ץם ש!!"! 
(בלפאסט, 1919 — חלק ממחקרו הגדול על התכלת)! 4 ) ש!!־!־ 
׳ 311 .£ 1511 ז 1 \שן 0£ 5 מ 5£1£11£10 ת 1 ת 431 ג (לונדון, 1936 , 1939 ). 
אחר פטירתו יצא ספר תשובותיו בהלכה (בענייני אישות): 
"שו״ת היכל יצחק" (אבן־העזר, חלק א׳, ירושלים, תש״ד). 

צ. ק. 

ה.^ל׳ אבות", בני*המשפחה, שאחד מצאצאיהם היה תאו־ 
דור הרצל (ע״ע). 

יעקב הרצל ( 1835 — 1902 ), אביו של תאודור, היה 
סוחר, אך לא סוחר זעיר, אלא איש־עסקים מדרג גבוה, 
שניהל עסקות גדולות למדי ואף עיבד תכנית להקמת חברת־ 
ביטוח. י. הר׳ טיפח, מתוך מסירות יתרה, את הכשרונות של 
בנו בתחומים שונים וסייע לו כמיטב יכלתו בקידום תכניו¬ 
תיו. בין השאר עמד לימינו של הר׳ בפעולתו הציונית, 
תמך בו בעצה ובמעשה, והר׳ ראה בו את המשענת המוסרית 
החזקה ביותר, שהיתה לו. סכום־כסף ניכר. שנרכש בעשרות 
שנים של עבודה קשה, הועמד ע״י יעקב הרצל לרשות בנו 
והוצא במשך זמן קצר למימון צרכיה של התנועה הציונית 
הצעירה והעניה, מאוחר יותר, כשנתגלה הצורך להוציא 
מהדורה יידית של "די ולט" (הגרמני), הבטאון הראשי של 
התנועה הציונית, שנוסד ע״י הרצל, תרם יעקב הרצל, לפי 
בקשת בנו, תרומה נכבדה נוספת לתכלית זו. יעקב הרצל 
היה גם מציריו של הקונגרס הציוני השני. 

אמו של הרצל, ז׳ א נ ט (ל א נ ה) ה ר צ ל, לבית דיאמנט, 
היתד, אשה חכמה ויפה. גאה ביותר היתה על שהיתה אמו 
של הר׳, ועם זה לא היתה נוחה ביותר כסמות (יתכן, שהיתה 
זו אחת מן הסיבות, שגרמו לזעזועים, שפקדו פעם בפעם 
את חיי־הנישואים של הר׳). גם היא עודדה את הר׳ בפעולתו 
הציונית אע״פ שידעה, שבנה חולה־ד״לב לא יוכל לשאת זמן 
רב בעומס ההתרגשויות והתלאות, וניבאה מראש, ברוח 
נכאה, את מותו בטרם עת. 

בבית הוריו של הר׳ בבודאפסט שלטה הלשון הגרמנית, 

אך דבר זה לא היה כרוך בהזדהות עם הערכים הלאומיים 
הגרמניים. מצד שני, לא התייחסו הורי-ד.רצל בחיוב אל 
הלאומיות ההונגארית השאפנית, ואפשר, שיחס זד, גרם, בין 
השאר, לעובדה, שהמשפחה עקרה מבודאפסט לודנה (לעומת 
זה ידוע, שדודו של הרצל מצד אמו, וילה ל ם דיא 3 נ ט, 
אהד את התנועה הלאומית ההונגארית וב 1848 — 1849 שירת 
בקצין בצבא הלאומי-מדיפכני ההונגארי). הורי הרצל לא היו 
יראי-שמים קנאים, אך ביתם היד, בית יהודי נאמן. כשהגיע 
בנימין זאב למצוות הובא לבי ת־ד,כנסת. 


זיקה מרובד, יותר ליהדות המסרתית נודעה מצד שני סביו 
של הר׳, שזד, האחרון הכירם היטב: שמעון (סימון) ליב 
הרצל ( 1805 — 1879 ), תושב זמלין, וחרמן דיאמנט ( 1805 — 
1871 ), תושב בודאפסט. את'עזניד,ם העריץ הר׳ מאד, ועל 
האחרון כתב לאמו: "את, יורשת החכמה של הרש דיאמנט...". 
דמות סבו מצד אביו נצטיירה לעיניו של הרצל בצורה 
מוחשת בשעת קבלת־ד,פנים, שנערכה לכבודו בסופיד" 
ב 16.6.1896 , וש 3 ד, הבחין בזקן הדור-פנים. "זקן חבוש בובע־ 
פרוה נראד, כדומד, לסבי, סימון הרצל״ — הערה זו לא שכח 
הר׳ לרשום ביומנו. 

תופעות בלתי־רגילות מתגלות בשני אחי הסב של הד 
מצד אביו ובאחי הסבר, של הרצל מצד אמו! מצד אחד, 
נאמנות בלב ונפש ליד׳דות ולארץ-אבות, ומצד שני — הת¬ 
כחשות גמורה ליד,דות ולעם״ישראל כאחד. שני אחי סבו 
של הרצל מצד האב, משה הרצל והרשל הרצל, קיבלו בגיל 
מאוחר את הדת הסרבית־אורתודופסית, אך נשיהם ובניהם 
נשארו נאמנים ליד,דות. שני המומרים שינו את שמותיהם 
לפרו ספסואביץ וקוסטד, פמרוביץ'. בני המשפחד, היו נזכרים 
בהם במורת-רוח ולא״היו מעלים את שמותיהם על שפתים. 
כניגוד להם מתבלטת דמותו של שמואל בילי?( 1796 — 1885 ), 
אחי הסבה של הרצל מצד אמו, שהיה ציוני טרם-הרצלאי 
פעיל. בפעילותו הציונית כבר התחיל שמואל ביליץ בשנות 
ה 50 של המאד, ד, 19 וב 1862 ניד,ל משא-ומתן עם ד״ר חיים 
לוריא, מחובבי־ציון הראשיים באירופד, התיכונה. שמואל 
ביליץ היה פקיד קונסולארי אוסטרי במספר ערים באלקא- 
ניות ובין השאר גם בפיליפופולים, שבה פעל שנים הרבד,. 
בגיל מאוחר עלד, לירושלים, במקש שד,צטרף אל כולל 
״שומרי החומות״. הוא נפטר ב 1885 . 

ידועים לנו גס כמה פרטים על אודות אבות הסבים של 
הר׳, אביו של שמעון ליב הרצל רשום במסמכים הממשלתיים 
בשם לאופולד הרצל, במקורות עבריים הוא מופיע 
בשם ר' יהודה, ואילו המסורת העממית מציינת אותו, 
בזכות כשרונותיו המוסיקאליים, כר׳ ל י ב ב ל י ז מ ר. הוא 
נולד ב 1761 בנויזאץ, ואחר נישואיו עם וראנה פרומט הרצל 
עקר לזמלין. את שם המשפחה הרצל " קיבל מתוך חיקוי 
לחותנו משה הרצל (בנו של אחד אביגדור הרצל), 
שנשא את רבקה סימון "יוצאת בוד,מיה". שני צרורות של 
מסמכים, שנשתמרו בארכיון-המלחמד, בווינד" מגלים לנו 
פרטים מעניינים על משה הרצל, הזגג המומחה מזמלין. 
מתחרד, יהודי, בן למשפחת זגגים, ניד,ל עם משה הרצל 
מאבק כדי להבטיח לעצמו את הזכות לעבוד בזמלין כזגג, 
ולאחר שנכשל בדבר עזב את העיר. ידוע לנו, שאביו 
של המתחרה שנכשל היה שמעון מרכוס, הרשש במסמכים 
הממשלתיים בשם סימון גלאזר (שמעון הזגג). יש יסוד 
להשערה, שאותו סימון גלאזר היה אביה של רבקה סימון — 
כלומר, חותנו של משה הרצל. • 

חותנו של שמעון ליב הרצל, סבו של בנימין זאב הרצל, 

היה יעקב ביליץ, שנולד ב 1776 לערך ונשא את שרה פיישל, 
שהסב שלה מצד האב היד, האשכנזי אברהם פיישל, ואילו 
הסב שלה מצד האם היה הספרדי רפאל שלום, 

ארבעת האנשים, שצוינו קודם לכן: אביגדור הרצל, 
סימון גלאזר, אברהם סיישל ורפאל שלום, היו כולם תושבים 
של בלגראד, כשעיר זו נמצאה תחת שלטון אוסטרי, ואח״כ 
נמנו ארבעתם עם מייסדיה של הקד,ילה היד״ודית בזמלין. 



355 


הרצל, אכדת- 


356 



יעקב הרצל, אביו של תאודור הרצל (!!'?ום טתםונת־׳מסז) 
(בערר 1880 ) 


ב 1739 , כשוויתרה אוסטריה על כלגדאד לטובת תורכיה, 
הביע מספר ניכר מיהודי בלגראד את משאלתם לחיות בצל 
השלטון האוסטרי, ובהתאם לבך הועברו היהודים הללו ע״י 
השלטונות הצבאיים — כל איזור־הספר, ששימש גבול צבאי, 
הוצא מסמכותו של המינהל האזרחי — לזמלין ולערים את־ 
רות, כאן נתאפשר להם לבנות בתים, להקים קהילה ולעסוק 
במנוחה במקצועותיהם, ברשימת המגויסים היהודיים לצבא 
מ 1753 נעדר שמו של אביגדור הרצל, נתברר, שנעדר מזמלין 
לרגל עבודתו (יצא למחוז באגאט לשם ביצוע עבודוח־זיגוג 
בשביל הצבא)' בהזדמנות אחרת, כשחזר לזמלין אחר 
העדרות ממושכת, מצא בעיר זגג נוצרי, שביקש להשתקע 
בעיר לאחר שיצליח להשפיע על השלטונות, שיגרשו ממנה 
את אביגדור הרצל (פרטים אלה מגלה לנו צרור המסמכים 
השני השמור בארכיון המלחמה בווינה). תכנית זו נכשלה 
מאחר שהשלטונות הצבאיים עמדו לצידו של היהודי, שארבה 
לו סכנת־גירוש, וציידוהו בהמלצות מצויינות, המשבחות את 
אפיו ואת כשרו המקצועי, כך נתאפשר לאביגדור הרצל 
להישאר בעיר ולישב בה ללא־הפרעה. 

עם היהודים הספרדיים, ה״תורכיים", שבין יהודי זמלין, 
שאף הם נהנו מהגנתם של קציני הצבא האוסטרי, נמנה 
רפאל שלום, שצויין ברשימת המגוייסים מ 1753 וכן ברישו¬ 
מים הרשמיים מ 1768 . בין אבותיו הספרדיים הקדומים 
יותר של הר' מציינים אח יהודה ירוחם, ישראל 
סאיטאצאק ויהודה אמיגו, אלא שעדיין לא נמצאו 
מסמכים לאישורן של קביעות אלו. 

הסב הראשון של אם הרצל היה וולף דיאמנט, 
תושב פסט משנת 1790 לערך, שנמנה מ 1811 על "חברה 
קדישא מנחם אבלים״ ונפטר בפסט ב 15 במאי 1818 . אשתו 
שארלוטה, שהאריכה ימים אחריו ונפטרה בפסט ב 12 בפב־ 



ו׳אנט הרצל, אמו יעל תאודןר הרצל 
(בערד 1860 ) 


רואר 1843 , בגיל 63 , נולדה ב ה א ב ר ן על-יד ה ו מ פ ו ל ץ 
בבוהמיה. אביה היה וולף האבר, שהיגר מבוהמיד, להוג־ 
גאריה, 

הסב השני של אם הרצל, אף הוא חושב פסט, נקרא 
בשם אבלם ונמנה על משפחה, שהיגרה באמצע המאה ה 18 
לפסט מני קול ם בו ר ג שבמוראוזיה. ברשימה הפסטית 
של בתי־אב משנת 1771 מופיעים ארבעה ראשי־משפחה 
בשם אבלס, ששמותיהם הפרטיים היו; דויד, וולף, ברוך 
ולייבל^ימעון. נראה, שהמתיישבים היהודיים החדשים נשאו 
להם' נשים מבנות משפחתם או, לכל הפחות, ממשפחות, 
שמוצאן היה מניקולסבורג. ברשימת המשפחות משנת 1798 
נאמר, שוולף ליבל אבלס הוא חתנה של שדה אבלם. כן 
נזכרת ברשימה זו במפורש חדזיה אבלם, אם הסבה של 
בנימין זאב הרצל, ונאמר עליה, שנולדה ב 1790 בניקולס־ 
בורג. בניה של משפחת אבלס נמנו על נכבדי הקהילה 
היהודית בפסט, מה שעשוי להסתבר אף מן העובדה, שליב 
הרץ אבלם, שנפטר ב 1812 , היה ביו חותמי כתב־ההזמנד, 
משנת 1799 , שבו נתבקש הרב ישראל וארמן להיות רבה 
של קהילת פסט. 

מקום־מוצאם הקדום של בני משפחת אבלס, אבות־ 
אבותיו של בנימין זאב הרצל, היתה פראג, שבה עברה על 
משפחה זו פורענות קשה שנתרחשה ב 1694 . על אליעזר 
אבלס סופר, שבנו שמעון, נער בן 12 , הראה אהדה לדת 
הנוצרית ועל כך הוכה ע״י אביו מכות נמרצות, שגרמו 
למותו. קשה לקבוע כיום אם היה יסוד להאשמה זו או 
שהיתה כאן עלילה. אליעזר אבלס נאסר והתאבד בכלאו 
ע״י מה שהפך את רצועוח־החפילין לעניבת-חנק. הנוצרים 
ראו בבנו הנזכד של אליעזד אבלס קדוש והביאוהו לקבורה 
בטכס חגיגי. נשתמרו גם ידיעות על שארי־בשרו של אליעזר 










357 


הרצל, אבות־—הרצל, תאודור (בנימין זאב) 


358 


ז(בלם. שמשון אבלם, שהיד, ב 1661 — 1674 רבד, של 
קהילת שניימאד, גילה במיה לאמנות, וראיה לכך היא 
חותמת־הרב, שד,זמין לעצמו ושבר, מופיע שמו בצורה רבת־ 
עיטורים כשהוא נתון בין שבי גברים, שמושיטים ידיד,ם זה 
לזד" אחר זמן־מד, נדב צבי הירש אבלם לקהילת 
ניק 1 לםבורג, עיר־מולדתו, פרוכת, שהצטיינה ביפיד,. על 
הפרוכת ברקמה צורת שער, שמשני צדדיו רקומים ברקמה 
בולטת שני עמודים, ועליד,ם עומדים אגרטלים מלאי פרחים. 
החלקים הגבוהים יותר של הפרוכת מקושטים קישוטי־פרחים* 
מתחת לד,ם רקום כתר ועל־ידו דברי־ההקדשה של המנדב. 

עיון םוציולוגי בדמות אבות־אבותיו של הרצל, הידועים 
לנו, מביא אותנו לכלל מםקבה, שםוכני־החצר רבי־ד,ד,שפעד, 
וד,רבבים המופלגים בתורה, אלה שני המעמדות שעיצבו את 
ההיסטוריה היד,ודית במשך הרבה מאות שבים, נעדרים כמעט 
לגמרי במגילת־היחס של יוצר התנועה הציונית. יד,ודים 
כפריים ובעלי־מלאכד. יושבי עיירות הם שהיו אלה שיוצא־ 
חלציהם הגדול עלה על בימת ההיסטוריד, במחצה השניד, 
של המאד, ה 19 וחולל מעשה היסטורי כביר. 

הארכיון הווינאי של בית המלכות, חצר המלכות והמדינד,; 
ארכיון המלחמה בווינה! הארכיון הממלכתי 

ההונגארי בבודאפסט, הארכיון של קהילת בודאפסט! 
הארכיון של מודאוויה בבדץ! .ז״ז 

,קק 3 ־וז מ ; 1909 ■:•) 1 ) מ', 1 ( 1 ^ 11 [ 

- 1€117 <ז)^( 440 }[ 4 ה 4 ! {ך€[> 14 [ ^ 04 מ!),זו 1 ה 1 144111 [ 
, 1929 ,. 1774111771 )^) 0 117111 171 5 < 0 ז( 441 \ <ז^ 4 

)^ 0 § 7141 ץ 5 7 ) 1 ) ) 7111 ) 07 7771 747111 ^ 1 ) 1 ( 1 ,ו 1 מ 1£5 ? . 11 ;( 417-443 

, 1 ))/ 41 < 1014 ! 10 /)) 1 /) 01 7 ) 4 ה 1 7 ) 771111 \ 71 ) 0 71 ) 7 {) 14471 ן ) 07 מ 1 ) 

77714 ) 11 ) 11 '<) 41 ס 71111 )[[ 0407 ) 711 ,זת 131113 ( 1 .ן .ק ;( 1933 
) 517741 ) 1 [) 1111 [)ן 1 [) 1 )£ח) 77711111 [ ) 0177 . 71 ) 17 [ 1 ו[ 07 (\ )^) 717 ) 7177711 
. 1934 , 1 )[ 71111 ) 171 [ 4 / 7 ) 1/1 ) 77111 

ס. י. ר. 

הר?ל, ^אזחר (בנימין ןאב) — ז 0 ^> 0 ש 111 — 

(י׳ באייר, תר״כ/ 2 במאי, 1860 , פסט, הונגאריד,— 

כ׳ בתמוז, תרם״ד/ 3 ביולי, 1904 , אדלאך, על־יד זמרינג, 
אוסטריה), אביד, של הציונות המדינית ומייסדה של הד,ס' 
תדרות הציונית העולמית. 

1 . תולדותיו. — בבית הוריו, יעקב וז׳אבט (ע״ע הרצל, 
אבות־}, היו חוגגים את חגי־ישראל ושומרים על המסורת 
היד״ודית בכללד,, והר׳ אף ביקר בילדותו, בחברת אביו, בבית־ 
הכנסת הליבראלי ב 31£83556 < 731 , שעמד סמוך לבית, שבו 
נולד. כשד,יה בן 8 נתקבל כחבר בחברה קדישא בבודאפסט, 
אפשר, שמע בימי נעוריו על השקפותיהם הציוניות של 
הרבנים אלקלעי (ע״ע) ונטונק (ע״ע) ועל בן־משפחתו 
ש. ביליץ (ע״ע הרצל, אבות־), שעלה לירושלים ומת בה, 
אך בדרך כלל כיוונד, אמו את חינוכו ברוח ה״השכלה" 
ד,יד,ודית-ד,גרמנית של אותו זמן. מ 1866 למד הרצל בבית־ 
הספר היד,ודי בפסט * מ 1870 — בבית־הספר העירוני הראלי 
באותה עיר! ומ 1875 — בגימנאסיה האוואנגלית שלד" שבה 
קיבל תעודת־בגרות ב 1878 . כבר בתקופת־ילדותו נתגלו 
בד,ר׳ כשרון ספרותי, התעניינות בטכניקה ושאיפה לגדולות. 
כשהיה בן 10 החליט לבנות את תעלת־פאנאמד,{ בגיל 14 
יסד אגודה ספרותית של תלמידים בשם ,,אנחנו" (ז 1 ^\). 
ב 1878 — אחר מותה של אחותו היחידד, פאולינד,, שהיתר, 
בכירד, ממנו בשנה אחת — עבר עם הוריו לווינה, שבד, 
נרשם כתלמיד למשפטים באוניברסיטד,. ב 1881 הצטרף 
לאגודת־ד,סטודנטים הגרמנית ״אלביה״, אך ב 1883 פרש 
ממנד, כמחאה על גילויי האנטישמיות, שמצא בה. "מחאד," זו 



תאודור הרצל (בערר 1903 ) 


לא היתד. התפרצות מקרית, שאלת־היהודים כבר הטרידד, 
אותו קודם לכן — לכל הפחות, מ 1882 , שבד, קרא את ספרו 
של א. דירינג(ע״ע), "שאלת־היד׳ודים כשאלת הגזע, המידות 
והתרבות״ —, ומאז חזר ועיין בשאלד, זו בתקופות שונות 
בחייו מתוך מאמץ למצוא לה פתרון. — ב 1884 הוכתר הר׳ 
כדוקטור למשפטים, ומיד לאחר מכן התחיל מתאמן במקצועו 
בוויבד, ובזאלצבורג. אך לא עברד, אלא שבד, אחת וד,ר׳ פרש 
ממקצוע־המשפט והתמסר כולו לספרות. 

מ 1885 ואילך פירסם הר׳ שורד, של פליטובים וסיפורים 
פילוסופיים, שמצטיינים בלשון עדינד" בהגות מעמיקד. על 
גורלו של האדם (ועל עתידה של הטכניקד,) וברוח־העצבות 
הנסוכה עליד.ם. יצירות אלו זכו לד,וקרה מצד ציבור־הקוראים, 
ומבחר מהן כובס בספרים: "חדשות על ונוס" (חסע 11€5 שא 
?!!תסיע ■ 161 >), 1887 ? ״ספר ד,כסילות״ (:) 11161 ז 3 א : 161 > 511011 ), 
1888 ! "סיפורים פילוסופיים" (-ח 311111 :מ£ 6 ג 111561 ק 11110$0 ? 
מ 86 ), 1900 (מהדורה שניה: 1919 ) 1 ״פליטונים״ (- 6111116 ? 
10115 ), שני כרכים, 1903 (מהדורד, שניר,, 1911 ). כמו־כן חיבר 
הר׳ מחזות, שכמד, מהם הוצגו בהצלחד, על בימות אוסטריה 
וגרמניה (בכללם ה״בורגתאטר״ בווינה) ושבד,ם דן הרצל — 
פעמים בכובד־ראש ופעמים בנעימה הומוריסטית — על 
בעיות־החברה של זמנו. החשובים שבמחזותיו הם: "טב־ 
רין״, 1884 ! ״ילד מפונק״ ( 11611611 ך 561 ז 111116 \), 1885 ; "הוד 
רוממותו״ [הכסף] ( 1011611 ■! 861116 ), 1885 ; "גונבי־ציד" 
(שנ £1 ןן)ן) 1 ןז\ו; עם ה. ויטמן), 1888 ; "מה יאמרו הבריות?" 
(?!! 113115386 ! !)!!?ע 35 ז\\), 1890 ; "נסיכים מארץ־ד,גאונות" 
(!)! 06016131 3115 1 ! 6 ; 1112 :ו? ; על אמבים), 1892 ; "הפירוש" 
( 010556 016 ), 1895 ; ״ד,גטו דןחדש״ ( 01160:0 06116 035 ), 
1895 — 1898 ; ״קטכן שלנו״ (ח 31116116 ^ ־ 00561 ), 1898 ; 
״גרטל״( 6161 ז 0 ), 1899 ; ״סולון בלודיה״( 11611 )ץ, 80100101 ), 
1904 . הרצל ערך סיורים מרובים בגרמניה, בשודיץ, בבלגיד" 





359 


הרצל, תאומר (גגימין זאב) 


360 



תאירו ר הרצל (בערר 1875 ) 


בהולאנד׳ באיטליה, בצרפת ובאנגליה, ואת רשמי מסעותיו 
אלה תיאר ברשימותיו הספרותיות וביומניו. 

ב 1889 נשא הר׳ את יוליה נשאואר ( 1868 — 1907 ). חיי־ 
נישואיו לא היו מאושרים* גרם לכך בעיקר אי־כשרה של 
אשתו להבין לשאיפותיו של הר׳, ואולי גם דבקותו הבלתי* 
רגילה בהוריו, וביחוד באמו. נולדו להם שלושה ילדים: פאר 
לינה ( 1890 — 1930 ), האנס ( 1891 — 1930 ) ומרגרטה המכובה 
טרודה ( 1893 — 1943 ). 

מ 1891 עד יולי 1895 שימש הי' כתבו הפאריסאי של 
ה^ 55 ^ע? ?!*סא הווינאי — שהיה באותם הימים עיתון 

ליבראלי גדול ורב־השפעה. אגב מילוי תפקידו זה הירבה 
הר׳ להתעניין בשאלות המדינה והחברה בצרפת — ומתוך כד 
גם בעולם כולו —, אך ביהוד נתן את דעתו על הפארלאמנ* 
טאריזם הצרפתי(מבחר מכתבותיו על נושא זה פורסם בצו¬ 
רת ספר בשם ״היכל בורבוך — תסג 1 ־ 11 ו 80 11115 ? 015 — 
מ 18 ). משהחריפה האנטישמיות בצרפת גברה גם התעביינו־ 
תו בשאלת־היהזדים, ומאמרו הראשון על נושא זה, המכונה 
"אנטישמיים צרפתיים", כבר הודפס ב״נויאה פרייאה פרסה" 
ב 1891 . סמוך לשנת 1893 ראה את בעיית־היהודים כשאלה 
חברותית, העשויה לבוא על פתרונה הגמור ע״י תנועת־שמד 
גדולה ומאורגנת של בבי הדור הצעיר היהודי וכן ע״י הצט¬ 
רפותם לתנועה הסוציאליסטית. אמנם עד מהרה נוכח, שאין 
ממש בדרכים אלו, ובדראמה שלו ״הגטו״ (לאחר מכן — 
״הגטו החדש״), שכתב בסוף 1894 , ביקש הר׳ להציג את 
שאלת־היהודים על בימת-התיאטרון וע״י כך להעמיד אותה 
לוויכוח פומבי. היתה בכך מעין התחלה של מדיניות יהודית 
חדשה: הוא קיווה, שע״י דיון גלוי-לב בשאלה זו ברשות- 
הרבים — ולא בחוגים מצומצמים וסגורים — יימצא פתרון 
מניח את הדעת ברוח של הבנה וסבלנות הדדית בין היהודים 


והלא־יהודים. בדראמה זו שולל הרצל בהחלט את הטמיעה 
ואת השמד כאמצעים יעילים להשגת המטרה הנכספת. 

הבהרה נוספת בתחום הנדון — והבהרה שהביאה אותו 
לכלל מסקנות סופיות — באה לו ע״י משפט דרייפום, שנפתח 
באותו פרק-זמן בפאריס׳ והר׳, ככתב של עיתונו, היה עד- 
ראיה לו. למראה התפרעותם של בבי ההמון הפאריסאי במכס 
ההורדה־בדרגה של הקצק היהודי החף מפשע, ולשמע צעקו¬ 
תיהם: "מוות ליהודים", גמלה בו ההכרה, שאין פתרון לבעיה 
היהודית אלא ביציאה המונית של היהודים מתחומי הנגע 
האנטישמי ובריכוזם בטריטוריה מיוחדת. הוא החליט לגשת 
לפעולה לשם הגשמתו של רעיון זה. 

במאי 1895 סנה במכתב לברון מודים הירש (ע״ע), גדול 
הנדבנים היהודיים של זמנו, וביקש ממנו שיקבל אותו לשי¬ 
חה על שאלת-היהודים. לשיחה זו, שנתקיימה ב 2 ביוני 
1895 ושיש לראות בה את פתיחת פעולתו הציונית של הר׳, 
לא היו התוצאות, שהד' קיווה להן. הר׳ לא הצליח להשפיע 
על הירש, ואף לא להסביר לו את תכניתו בשלמותה, כי הירש 
הפסיק אותו באמצע ההרצאה. יתכן, שגם התכנית עצמה 
עדיין לא נתגבשה כל צרכה במחשבתו של הר׳, באופן שאפ¬ 
שר היה לו להסבירה בבהירות ובקיצור לאחרים. הוא גם לא 
שכנע את הירש במכתב המפורט, ששלח לו למחרת השיחה: 
ואולם עצם המאמץ לגולל בפני הירש את רעיונו החדש גרם 
לכך, שהר׳ ניתח, העמיק והרחיב את תכניתו מכל צד, עד 
שבנה ממנה בניין שלם, מחשבותיו על עניין זה הסעירוהו 
כל-כך, ששוב לא היה מסוגל לעסוק בשום דבר אחר, הוא רק 
רשם מה שעלה על דעתו על סיסות-נייו— בשכבו, בקומו. 
בלכתו, בכל שעות היום והלילה, בבית וברחוב, כאילו לסי 
פקודה מגבוה. "אני מעבד את הדבר?", רושם הוא ביומנו, 
"לא, הדבר מעבד אותי. היתה זו הזיית-טירוף, לולא היה 
הדבר הגיוני כל-כך מתחילתו ועד סופו. למצבים כאלה קראו 
בלשודהקדמונים: השראת השכינה". 

מרשימות אלו נתהוותה הטיוטה הראשונה של החוברת 
״מדינת־היהודים״, שכתיבתה נסתיימה ב 17 ביוני 1895 . היא 
נרשמה ביומן הציוני(שחרצל כתב מזמן שיחתו עם הבארון 
הירש עד סמוך לפטירתו) בשם "נאום אל הרוטשילדים" 
(או "אל מועצת־המשפחה"). נאום זה מכיל חלקים חשובים 
באותו ניסוח, שהיה עתיד להשפיע על העולם, ואילו חלקים 
חשובים אחרים נוסחו בבהירות מועטת מזו, שמציינת את 
תכנה של "מדינת־היהודים", ואת הדברים אמורים רק מבחי¬ 
נת הדיוק והחריפות ההגיונית; לא היתה זו בכלל סקירה 
מיועדת לציבור, אלא כעין נאום, שהרצל ביקש להשמיעו 
בפני חוג־המשפחה של הרוטשילדים* על־כן נתייחד בו 
מקום מרכזי לרכושו של בית-רוטשילד. הרצל היה בטוח — 
ובכך ביקש לשכנע את הרוטשילדים — שרק ע״י הגשמת 
תכניתו, התכנית של מדינת־היהודים, אפשר היה להציל 
את הונם העצום של הרוטשילדים, המשול למגדל מגביה 
והולך, שסופו להתמוטט וליפול, אם לא יורחב בסיסו ואם 
לא יובא לידי סיום האדמוני בקצהו העליון. לתכלית זו 
יש רק מוצא אחד: "העניין הישן והפשוט הזה שמו— יציאת 
מצרים". רכושם של הרוטשילדים, המעורר את קנאתו של 
העולם הלא-יהודי, צריך שיקודש ע״י מטרה* שומה עליו 
לשמש יסוד למימון תכנית גדולה של הגירה והתיישבות, 
שהר׳ מגולל אותה כאז לכל פרטיה. הרצל היה מעוניין, 
שמשה (מוריץ) גיד־מן (ע״ע), רבה הראשי של קהילת־וינה, 




361 


הרצל, תאודור (כניסין זאב) 


362 


יתווך בינו לבין אלברס רוטשילד, הנצר הווינאי של המש¬ 
פחה. לשם כך פנה ב 11 ביוני — עוד קודם סיום הכתיבה 
של הטיוטה הראשונה — במכתב אל גידמן והזמינו לפגישה. 
גידמן השיב לו מתוך הסתייגות והיסוסים, והר׳ חזר ופנה 
אליו במכתב שני. בינתיים, עוד קודם שקיבל את תגובתו של 
גידמן על הצעתו, ראה הר׳ לנכון לבחון את התרשמותו של 
יהודי משכיל מתכניתו. 

הר׳ קרא את ה״נאום" באזני ידידו, הרופא והעיתונאי 
פרידריך שיף, וזה האחרון חיווה את דעתו, שהתכנית היא 
פרי זעזועיהעצבים של מחברה, הזקוק בדחיפות למנוחה 
ולטיפול רפואי. גידמן — הוסיף שיף — יראה בהר׳ מטורף 
דודיע את הדבר מיד להוריו, שיהיו אומללים. הר׳ היה מדוכא 
עד עומק-נפשו מתגובה ראשונה זו של אחד ממשכילי־עמו. 
אם תכניתו, שהאמין גם עכשיו בצדקתה, עשתה רושם כזה 
על יהודי נאמן ומשכיל, הרי ברור הדבר, שאין טעם להוסיף 
לטפל בה. מזועזע עד היסוד מתגובה זו וחדור זעם על קסנות- 
מוחם של היהודים, שבשיף ראה הר׳ את בא-כוחם הטיפוסי, 
כתב בו ביום ( 18 ביוני) את מכתבו הרביעי אל הבארון 
הירש. "מכתבי האחרון דורש סיום", כותב הוא. "הנה הוא 
לפניך: הסתלקתי מן העניין. ליהודים אין לעזור לפי שעה. 
אם אחד 2 ראה להם את ארץ־הבחירה, לעוג ילעגו לו, כי 
נחותים הם. ובכל זאת יודע אני את מקומה: היא בקרבנו ז 
בתוך רכושנו, בתוך עבודתנו ובתוך הקשר המיוחד בין שני 
אלה, שהמצאתיו ברוחי. אך צריך שנהיה נחותים עוד יותר, 
שיפגיעו בנו עוד חרפות, יריקות, נאצות, מלקות, שוד ורצח, 
עד שנהיה בשלים לרעיון זה". עדיין אין אנו מיואשים למדי. 
לפיכך ילעגו למוהזיע״. — בתקופה מאוחרת יותר השווה 
הרצל את המשבר, שעבר עליו באותם הימים, לזה שעובר 
על גוף מלובן, שהוטל לתוך מים קרים? "אם גוף זה הוא 
במקרה ברזל — הוא נהפך לפלדה". הר׳ יצא ממשבר זה 
מחושל ומחוזק. למרות המכשולים הקשים, שנתקל בהם בדרכו 
בימים שלאחר מכן, ולמרות דברי הלעג וההתקפות, שכוונו 
תכופות נגדו ואף השרו עליו דיכאון לזמדמה, שוב לא נרתע 
מפניהם לאחוריו ולא נמנע מלעשות כל מה שהיה דרוש, 
לדעתו, לביצועה של תכניתו. 

ביולי 1895 , עם השתחררותו, לפי בקשתו, מתפקידו ככתב 
ה״נויאה פרייאה פרסה" בפאריס, חזר הרצל לווינה, שבה 
נתמנה כעורך המדור'הספרותי של אותו עיתון. ב 17 באוגוסט 
נפגש במינכן עם מ. גידמן ועם הבאנקאי היינריך מאיר כהן 
מברלין, שנמנה עם חובבי-ציון. הרצל קרא באזניהם את 
נאומו אל משפחת־רוטשילד. גידמן התרשם תחילה עמוקות 
מדעותיו של הר׳, אך אח״כ הסתייג מהן, ולסוף אף הביע 
בפומבי את התנגדותו לתכניתו של הר׳. כן לא האירה ההצ¬ 
לחה פנים להר׳ בשיחות המרובות, שקיים במחצה השניה 
של שנת 1895 בווינה, בפאריס ובלונדון עם אנשי־שם יהר 
דיים ועובהן ניסה להניעם לדיון רציני בתכניתו ע״י הקמת 
ועדת-מחקר או פעולה הולמת אחרת. התוצאה החעוובה היחי¬ 
דה של שיחות אלו היתה השגת הסכמתו הגמורה של 5 כס 
נורדאו (ע״ע) לרעיונו! מאז לא פסק נורדאו להעמיד את 
שמו, עטו וכשימ־הדיבור שלו לשירותם של הר׳ והציונות. 

הר׳ בא אז לכלל החלמה, שעליו להציע את תכניתו לפני 
הציבור הרחב. הוא עיבד מחדש את "נאומו אל הרוטקזיל- 
דים" גם מצד התוכן גם מצד הסיגנון, הרחיב אותו ע״י מה 
שהכליל בו רעיונות ומסקנות, שהועלו בשיחותיו עם אישים 



תאודור הרצ^ ( 1884 ) 


שונים, שיכלל את המבנה ההגיוני של תכניתו ואף נתן לה 
סיום מלהיב יותר. כך בא לעולם חיבור חדש לגמרי בשם: 
"מדינת״היהודים. ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהד 
דים״. המהדורה הגרמנית ראתה אור ב 14 בפברואר 1896 . 
בהוצאת מ. ברייטנשטיין בווינה. באותה שנה עצמה הופיעו 
תרגומים של החוברת בעברית, באנגלית, בצרפתית, ברוסית 
וברומנית, 

רעיונו היסודי של הרצל בחיבור זה הוא, שהאנטישמיות, 
מצד אחד, ויצר-החיים של הכלל היהודי, מצד שני, אינם 
מאפשרים את פתרונה של שאלת-היהודים בדרך ההתבוללות. 
היהודים הם עם, עם אחד! ואת צדת־היהודים, העתידה 
להחריף במרוצת-הזמן, משום שנובעת היא ממסיבות־חייהם 
הכלכליות והחברותיות הבלתי-נורמאליות של היהודים, כזרים 
בכל הארצות, אפשר לסלק, ואף להפוך לכוח מניע רב- 
עצמה, בדרך מדינית בלבד, כלומר, ע״י הקמתה של מדינה 
יהודית עצמאית בהסבמתן של המעצמות, מדינה זו עלולה 
היתה לקום, לדעתו של הר׳, בארץ־ישראל או ארגנטינה, 
בהתאם לשיקוליו ובחירתו של העם היהודי(הד׳ עצמו נטה 
אחר ארץ-ישראל). הר׳ היה סבור, שתחילה יש ליצור את 
התנאים המדיניים להתיישבות- ורק אח״כ תגיע שעתן של 
ההגירה והעליה המאורגנות. יש להקים את המדינה לפי 
תכנית קבועה מראש ובאמת-מידה גדולה, מתוך הסתייעות 
בכל השגי המדע והטכניקה המודרניים, וברוח של קידמה 
סוציאלית (יום־עבודה של 7 שעות, וסמלו 7 כוכבים בדגל 
הלאומי). הגשמתה של תכנית זו הצרבת את הקמתן של שתי 
חברות: האחת — ״אגרדת־היהודים״ ( 4 ז 1 (י 10 0£ 5001617 ), 
כאישיות משפטית וכבאות־כוח מוסמכת של העם היהודי! 
והשניה — ה״חברה היהודית" (ץ 311 ס 1 מס 0 !!*!זייס(), שתרכז 
את המימון והביצוע של הבניה על יסודות כלכליים מוצ¬ 
קים. הכספים והאשראי יגוייסו מן הבאנקים היהודיים הגדו־ 



363 


הר 8 נל, תאודור (כגימיין זאב) 


364 


לים או הבינונית ורק אם אלה יסרבו — תבוא הפניה אל 
המוני־העם. 

החוברת "מדינת־היהורים" עוררה תגובות מתגובות שו¬ 
נות בחלקים השונים של היהדווב רובם של יהודי אירופה 
המערבית — מן המתבוללים הקיצונים ועד לחרדים — 
שללו את הנחותיו של הר׳ ודחו את תכניתו המעשית, ואף 
חלק מחובבי־ציון במזרח ובמערב חסתייג מתכנית זו, 
שנראתה להם מרחקת לכת מן הראוי. ואולם חלק גדול 
מחובבי־ציון והסטודנטים הציוניים באוסטריה ובארצות 
אחרות קידמו את רעיונותיו של הר׳ בהתלהבות ותבעו ממנו, 
שיתייצב בראש החוגים, המעוניינים בהגשמתם. כך נעשה הר׳ 
בזמן קצר מנהיגה של התנועה, שמאז נקראה "ציונית", 
מתוך קשריו אל חובבי־ציון ולפשוטי־העם, ביהוד מאירופה 
המזרחית, בא הר׳ לכלל הכרה, שרק לארץ־ישראל בלבד, 
ולא לארגנטינה או לארץ אחרת, יש כוח־המשיכד. הדרוש 
להקמת מדינה יהודית כמולדת לעם. בדרך זו נעשה 
הר׳, שהיד, תחילה טריטוריאליסטן, כלומר, דוגל ברעיון של 
הקמת מדינה יד,ודית באיזו ארץ שד,יא, ציוני במלוא המובן 
של המלד,. 

הר׳ פתח ללא דיחוי בפעולתו המדינית. ב 23 באפריל 
1896 נתקבל לראיון — בתיווכו של הכומר האנגליקני ו. 
ך,כלר (ע״ע) — ע״י הדוכס הגדול פרידריך מבאדן, שמאז 
ואילך רחש אהדה לתנועה הציונית, ובעזרתו של הדוכס 
בא הר׳, ב 1898 , במגע עם קיסר גרמניה. ביוני 1896 יצא 
הר׳ לנסיעתו הראשונד, לקושטה, ובסיועו של הסוכן הדיפלד 
מאטי הפולני מיכאל נוולינסקי נתקבל לשיחה ע״י הווזיר 
הגדול. הר׳ הציע לפניו תכנית, שלפיה עתידים היו היד,ודים 
לקבל עליהם את תיקון מצבה הפינאנסי החמור של הקיסרות 
התורכית תמורת ויתורו של השולטן על שלטונו כארץ־ 
ישראל והסכמתו לד,פיכתד, למדינה יד,ודית בלתי־תלויד,. 
משנדחתה תכנית זל דרש הר׳ רק רישיון להקמתד, של מדינר, 
יד,ודית כפופה למרות 1 העליונה של השולטן (מדינה ואסא־ 


לית) < ומסוף שנת 1898 דרש בהתמדד, זיכיון ממלכתי(צ׳אר־ 
טר) לד,תיישבות רצופה ומרוכזת, שתיד,נד, משלטון עצמי 
ומזכות לד,גנה עצמית. בדרכו לקושטה זכר, לקבלת־פנים 
חמד, ע״י המוני היהודים בסרביה ובבולגאריד,. כן נתקבל 
בהתלהבות ע״י היהודים של מזרודלונדון, ולעומת זה לא 
עלד, בידו להשיג את תמיכתם של מנהיגי היד,ודים באנגליד" 
של חובבי־ציון באותד, ארץ, ושל הנהלת יק״א. אף "ד,נדיב 
הידוע", הבארון אדמונד בנימין רוטשילד (ע״ע), שביחסו 
לעניין היתד, תלויד, במידה מרובה גם עמדתם של ראשי 
היהדות ואגודות חובבי־ציון באירופד, המערבית, דחד, את 
תכניתו של הר׳ בשיתד, המכרעת, שקיים עמו בפאריס 
ב 18 ביולי 18% . רוטשילד נימק את התנגדותו לה בכך, שאין 
כל אפשרות לארגן את המוני־ד,יהודים. עצם הדחיד" וביחוד 
הטעם שניתן לה, גרמו במידה מרובה לדבר, שדיר׳ החליט 
לארגן אח העם ד,יד,ודי לשם הפיכתה של א״י למדינה יהודית. 
לתכלית זו פיתח תעמולד, רחבד, לתכניתו. ב 6 במארס 1897 , 
בוועידה מוקדמת של באי־כוח אגודות חובבי־ציון בגרמניד" 
אוסטריד, וגאליציד" הוחלט, לפי הצעתו של הר׳. לכנס קונ¬ 
גרס ציוני כללי. 

הרעיון של כינוס קונגרס ציוני עורר התנגדות חזקה ברוב 
חוגי היהדות, ואף בשכבות ניכרות של חובבי־ציון < אך הר׳ 
הצליח לד,תגבר על התנגדותם של יריבים וספקנים ולכנס 
את הקונגרס הציוני הראשון, כאסיפד, הלאומית של העם 
היד,ודי הרוצה בתחייתו. לשם הפצת הרעיון הציוני יסד הר׳ 
את השבועון 1£ ם ("ד,עולם"), שגליונו הראשח הופיע 
ב 4 ביוני 1897 . הר׳ מימן את השבועון ואף היה עורכו 
הראשי. 

ב 31-29 באוגוסט 1897 נתכנס בבאזל הקונגרס הציוני 
הראשון(ע״ע)—הכינוס הבין־ארצי הראשון של היד,ודים על 
בסיס לאומי וחולוני, בקונגרס נתאשרה תכניתה של התנועה 
הציונית, הידועד, בשם "תכנית-באזל", וד,וקמד, ד,ד,סתדרות 
הציונית העולמית, כאירגון מדיני של "העם היהודי בדרך". 

הר׳, שניהל את דיוני הקונגרס 
הציוני הראשח (וכן של חמשת 
הקונגרסים הציוניים הבאים, ש¬ 
נתכנסו בחייו), נבחר לנשיאה 
של ההסתדרות הציונית העו¬ 
למית, ומאז שימש בכהונה זו 
עד מותו. מכאן ואילך חתר הרצל 
בד,תמדה — בלא לד,תחשב במח־ 

לת־הלב שלו, שהלכד, והחריפה 
במרוצת-ד,זמן מעומס־עבודה ומ־ 

התרגשויות, ולמרות הד,תקפות 
הקשות, שנערכו עליו מצד מת¬ 
נגדים מן החוץ ומצד יריבים 
בתוך המחנד, הציוני — לד,שגתן 
של שתי מטרות עיקריות: 1 ) 

"הקמת בית-מולדת לעם היהודי ׳ 

בא״י", בפי שנקבע ב״תכנית־ 

באזל", בהסכמתן של המעצמות 
ושל תורכיה — הסכמה, שתושג 
ע״י מו״מ דיפלומאטי! 2 ) חיזוקה 
ופיתוחה של ד,ד,סתדרות הציונית 
עד שתהא מסוגלת להיות גורם 











/-* 4 > ^ל'־ 

ז?־* ן י׳ -״*י־)!)!,.•'׳-' ׳.׳׳■-. 

. 1 * 06 

1 


{ 





^ ״ ן■ { . 








׳עני ע&ודים טכחב־היד ׳ 8 ? יוסז הרע? ע? ביקורו נהו?אנד, 1886 , עם די׳טום ותיאור 
של "הטננן בקחרוס" סאת 6 ראגם האלה 



365 


הרצל, תאדדור (בנימץ זאב) 


366 


בעל־משקל במו״מ המדיני והכספי עם גורמי־חוץ וגוף מבצע 
של מפעל ההתיישבות בא״י. זמן קצר אחר הקונגרס הציוני 
הראשון פתח הר׳ בעבודות־הכנה להקמתו של באנק קולוניאלי 
ציוני, בעל הון־מניות של 2,000,000 לי״ש, שנועד ליצור את 
הבסיס הכספי למו״מ שלו עם ממשלת־תורכיה. הר׳ הניח, שעם 
סיומו המוצלח של מו״מ זה יוקמו, כחברות־בנות לאותו באנק, 
המוסדות הכלכליים הדרושים לפיתוחה של הארץ ולאירגונה 
של תנועת העליה אליה וההתיישבות בה. בקונגרס השני( 28 ־ 
30 באוגוסט 1898 ) הוחלט רשמית על ייסודו של הבאנק, 
ובמארס 1899 הוצאה ההחלטה לפועל. הבאנק, שמושבו היה 
בלונדון, נקרא בשם 1181 ■!יד 1 מ 1 ת 010 כ) 1811 ׳י\ 711616 (בגר* 
מנית: ^ 1 ת^נ 1311 ת 10 ס^ €ו 1 ס 118 > 0 [< ובעברית: "אוצר התישבות 
היהודים" [ע״ע]). ב 1903 נפתחה ביפו כחברה־בת לבאנק זה 
"חברת אנגלו־פלשתינה" (כיום; בנק לאומי לישראל), ואולם 
מאחר שהבאנקים היהודיים הגדולים, שבעליהם התנגדו לציר 
נות המדינית, לא השתתפו במפעל, לא עלה ביד ההסתדרות 
הציונית אלא לגייס הון־מניות של 250,000 לי״ש בלבד. אמנם 
סכום זה היה גדול מכל הסכומים, שנאספו עד אז באגודות 
ציוניות, אך היה זעום לנוכח התפקידים העצומים, שנתייחדו 
לבאנק בתכניתו של הר', אי־הצלחה זו לרכוש את אהדתם 
ועזרתם הפעילה של בעלי-ההון היהודיים לטובת התנועה 
הציונית היתה המכשול הגדול ביותר בדרך פעולתו המדינית 
של הרצל, ואפשר — הסיבה העיקרית לאי־השגת עצם מטר¬ 
תו, למרות כמה הצלחות חלקיות, שזכה להן, 

זמן קצר אחר הקונגרס הציוני השני עלה ביד הרצל, 
בעזרתו של הדוכס הגדול מבאדן, לרכוש את לבו של קיסר 
גרמניה, וילהלם 11 , לרעיון הציוני. בסוף ספטמבר 1898 הו¬ 
דיע הקיסר להרצל, באמצעותו של פיליפ אוילנבורג(ע״ע), 
שגריר גרמניה בווינה, שהוא מוכן לקבלו לראיון בירושלים 
בביקורו הקרוב בארץ־ישראל. אבל עוד קודם לכן, בראיון, 
שנתן הקיסר להר׳ בקושטה ( 18 באוקטובר 1898 ), שבה 
שהק בדרכו לארץ־ישראל, הודיע לו הקיסר, שהוא מוכן 
להמליץ לפני השולטן על התנועה הציונית ולקבל עליו את 
החסות על "חברת־ההתיישבות לסוריה ולארץ-ישראל". 
שעמדה להיווסד ע״י הרצל, לאחר מכן נסע הר׳ לארץ־ 
ישראל ונתקבל בהתלהבות ע״י תושבי המושבות העבריות 
(מקווה-ישראל, ראשון-לציון, נם-ציונה ורחובות). במקווה- 
ישראל נעצר הקיסר עם בני-לוויתו כדי לדרוש בשלומו של 
הר׳, שהמתין לו בשער-הכניסה לבית־הספר. הראיון הרשמי 
של הרצל ומלוויו עם הקיסר, שנתקיים ב 2 בנובמבר 1898 
במחנה-האהלים של הקיסר על־יד ירושלים, לא הביא לידי 
התוצאות, שהר׳ צןפה להן — בעיקר בהשפעת מיניסטר- 
החוץ הגרמני ברנרד פון בילוב (ע״ע), שבין השאר הושפע 
מאי־אהדתם של חוגי ההון הבאנקאי היהודי לתנועה הציו¬ 
נית ומהתנגדותם הנמרצת של היהודים הליבראליים ושל 
רוב העיתונים והעיתונאים היהודיים לתנועה זו. אמנם בת¬ 
שובה לנאומו של הר׳ השיב הקיסר, שהוא רואה בעין יפה 
את מאמציה של התנועה הציונית לשיקומה של א״י, ואף 
הבטיח להוסיף ולחקור בעניין 1 אך לאחר מכן לא הוקדשה 
עוד בחייו של הר׳ תשומת־לב ניכרת לתנועה הציונית לא 
מצד הקיסר ולא מצד ממשלתו. 

כן לא נשאו פרי מאמציו המדיניים הישירים של הרצל 
בקושטה. בעזרתו של ארמין ומברי (ע״ע), שהיה מקורב 
לחצר־הסלכות בקושטה, נתקבל הר׳ ב 17 במאי 1901 לראיון 



תאודור הרע 5 (בערד 1896 ) 


ע״י השולטן עבדול חמיד 11 , הר׳ עשה רושם חוק על השולטן, 
שביקש ממנו להגיש לו הצעות ממשיות לתיקון מצבה הפי- 
נאנסי של תורכיה? אך הואיל וגם הפעם לא עלה בידו של הר׳ 
להשפיע על עשירי-היהודים, שיעמידו לרשותו את הסכומים 
הדרושים לדבר — לא תלה התקדמות במו״מ. באמצע פברואר 
1902 הוזמן הר׳ שוב לקושטה ושהה בה כאורחו של השולטן, 
אך לא נתקבל על־ידיו אישית. הוצע לו רישיון להתיישבות 
מפוזרת של יהודים במקומות שונים בקיסרות התורכית, 
ביהוד בארמ-נהרים, תמורת שיפור מצבה הכספי של הקיס¬ 
רות{ כיון שא״י הוצאה בפירוש מן התכנית — דחה הר׳ 
את ההצעה. ביולי 1902 הוזמן הר׳ שוב לקושטה, אבל 
גם הפעם לא קירב אותו המו״מ אל מטרתו. בהשפעת התפת¬ 
חות זו החליט הר׳ לפנות לכיוון חדש לשם קידומה של 
תכניתו! התחיל המגע המדיני שלו עם בריטניה הגדולה. 

על חשיבותה של בריטניה לגישומה של הציונות עמד 
הר׳ מתחילת פעולתו המדינית, וזוהי אחת מן הסיבות לדבר, 
ששאף לייסד את "אגודת-היהודים" באנגליה ושהבאנקים 
"אוצר התיישבות היהודים" ו״אנגלו־פלשתינה", וכן הקרן 
הקיימת לישראל(שנוסדה בקונגרס החמישי בדצמבר 1901 ), 
נרשמו כחברות אנגליות. לשם גיוס אהדתם של המדינאים 
ודעת־הקהל באנגליה לציונות כינס הרצל את הקונגרס הציר 
ני הרביעי ב 1900 בלונדון. בעזרתו של העיתונאי הציוני 
י. לא(פולד גרינברג עלה ביד הר׳ לקשור קשרים עם ממשלת 
בריטניה. בתחילת יוני 1902 הוזמן הר׳ ללונדון כדי להעיד 
כמומחה בפני הוועדה המלכותית לכניסתם של זרים (קרי: 
יהודים) לאנגליה. בהזדמנות זו בא בדברים עם לורד נתנאל 
מאיר רוטשילד, ראש בית-רוטשילד הלונדוני, שהתנגד לרעיון 
ההתיישבות היהודית בא״י, אך גילה התעניינות בהתיישבות 
היהודית בתחומי הקיסרות הבריטית. בעדותו בפני הוועדה 
המלכותית טען הר׳, שבעיית ההגירה של זרים (יהודים) 



367 


הרצל, תאודור (בנימין זאב) 


368 





הרצל סיתח את היזוננרס הציוני הימני בבאזל ( 1898 ) 


לאנגליה תבוא על פתרונה, אם תציע מסשלת-בריטניה טרי¬ 
טוריה להתיישבות עצמאית של היהורים. אמנם, קבע הרצל. 
מטרתה של התנועה הציונית, כפי שהוגדרה בתכנית־באזל. 
היא התיישבות ממלכתית בא״י, אך במסיבות מיוחדות, כשיהיה 
הכרח בהושטת עזרה דחופה להמוני-יהודים, תראה התנועה 
הציונית חובה לעצמה לנסות — מתוך שמירה על תכניתה 
ועל עקרונותיה — להקל את גורלם של היהודים הנדכאים 
בדרך אחרת. בשיחה, שהיתה לו, להר׳, עם יושב־ראש הוועדה 
למחרת היום, שבו נתן את עדותו הפומבית, גילה הר׳, שבד¬ 
בריו על טריטוריה להתיישבות נתכימ לקפריסין ולחצי־האי 
סיני, כלומר, לחבלי־ארץ נתונים לחסותה של אנגליה, שהם 
קרובים לארץ-ישראל. 

לאיזורים אלה הופנתה תשומת־לבו כמה שנים קודם לכן 
ע״י דוד טריטש (ע״ע). עכשיו, אחר כשלון המר׳מ עם 
ממשלת-תורביה, ראה הר׳ לנכון לבוא בדברים עם ממשלת 
בריטניה בעניין השגת זיכיון(צ׳ארטד) להתיישבות יהודית 
באותם האיזורים, ביחוד בחבל הססוד לוואדי אל־עריש. 
הוא האמת, שבדרך ז( יצליח לפתוח בזמן הקרוב בפעולה 
התיישבותית, שנתבעה בתוקף מצד חוגים גדלים והולכים 
בתוך ההסתדתת הציונית לנוכח אי-ההתקדמות במאבק המדי¬ 
ני. כן קיווה. שאם ייאחזו היהודים בשכנות לארץ-ישראל, 
יניע הדבר את ממשלת-קושטה לוויתורים. בהשתדלותו של 
ל. גרינברג נתקבל הר׳ ב 22 באוקטובר 1902 לראיון ע״י 
מיניסטר-המושבות הבריטי, ג׳וזף צ׳מברלין(ע״ע). המיניסטר 
דחה את ההצעה של התיישבות יהודית בקפריסין, אך התייחס 
באהדה לתכניתו של הרצל בנוגע לחצי־האי סיני, ואף 


המליץ עליה בפני מיניסטד־החוץ הבריטי, הלורד לנסךאון 
(ע״ע). בעקבותת של מו״מ זה נדרש הרצל ב 18 בדצמבר 
1902 ע״י משרד-החח הבריטי לשלוח ועדת-חקירה לחצי־ 
האי סיני, והובטח לו, שאם הדין-וחשבון של הוועדה יהיה 
חיובי, תתמוך ממשלת-בריטניה בתכנית בפני שלטונות- 
מצרים. המשלחת, ששוגרה על סמך הבטחה זו לחצי-האי סיני, 
קבעה, שחצי-אי זה וחבל אל-עריש יהיו ראויים להתיישבות 
רק אם תסכים ממשלת-סצרים להעברת כמויות־מים ניכרות 
לאיזורים הללו מן הנילוס. אחר מו״מ ממושך, שהתנהל 
ע״י הר׳, ל. גרינברג והקולונל א. א. גולדשמיט עם הנציב 
העליון הבריטי, הארד קרומר (ע״ע), ועם ממשלת-מצרים, 
דחתה הממשלה המצרית את התכנית, ובעקבותיה של דחיה 
זו סילקה ממשלת בריטניה את ידיה ממנה. 

בשיחה, שקיים גרינברג עם צ׳מברלק ב 20 במאי 1903 , 
עורר מחדש, בשמו של הר׳, את עניין ההתיישבות בקפריסין, 
אך צ׳מברלץ היה סבור, שקפריסת אינה מתאמת להתיישבות 
יהודית אוטונומית, והציע במקום זה שמודארץ באפריקה 
המזרחית (ע״ע אוגנדה, הצעת-). על תכנית כזו כבר רמז 
צ׳מברלין בשיחתו עם הר׳ מיום 23 באפריל 1903 , והר׳ רחה 
אותה. אך הואיל ובינתיים הגיעו הידיעות המסעירות על 
הפרעות, שנערכו ביהודי קישינב וחשפו את מצוקתם של 
המוני-ישראל באירופה המזרחית ואת הצורך שהיה להם 
בישועה דחוסה, ראה הר׳ צידוק בהמשכת המו״מ עם ממשלת- 
אנגליה גם על יסוד הצעתו של צ׳מברלין. הוא הגיע להחלטה 
זו מתוך נימוקים מדיניים, טכסיסיים ומעשיים. הוא האמין, 
שע״י הידוק הקשרים בין ההסתדרות הציונית ואנגליה תכיר 




369 


חרצל, תאודור (בגימין זאס 


370 



הט׳טלתת הציזנית אל וילחלם מ (ע?־יד תע 5 ת סואץ) 


מדינה זו ביהודים כבאומד. מבחינה מדינית ותסייע בגישומה 
של התכנית הציונית בכללה. כן היה סבור, שהצעת אוגאנדה 
תביא את תורכיה לידי ויתורים גדולים יותד לגבי א׳י, 
משתיווכח תורכיה, שתססיד את עזרתו של ההון היהודי׳ 
שהיה, ודאי, מועמד לרשותה אילו הסכימה להתיישבות יהודית 
אוטונומית בא״י. ולסוף ראה הו" בתכנית־אוגאנדה אמצעי 
להפיכת המנוסה המבוהלת של היהודים מרוסיה לתנועה 
מאורגנת לארץ, שתשמש כעין נקודת־משען למרכז העתיד 
לקום בא״י.'' 

ואולם בו בזמן המשיך הר׳ גם בפעולתו הישירה למען 
א״י. ב 5 באוגוסט 1903 נסע לרוסיה כדי להשתדל בהקלת 
מצבם של היהודים בממלכה זו, וכן כדי להבטיח את 
תמיכתה של הממשלה הרוסית בקושטה בתביעות של 
ההסתדרות הציונית לגבי א״י. בשחי השיחות, שקיים עם 
פלוה, מיניסטר־הפנים הרוסי, הבטיח זה האחרת להר׳, 
שממשלת־רוסיה תמליץ על התכנית הציונית בפני השולטן. 
במסעו זה נתקבל הר׳ בהתלהבות ע״י המוני היהודים ברוסיה, 


גרם, ביהוד בקרב הצירים מרוסיה. הללו ראו בכך בגידה 
בא״י! וכשהוחלט, למרות התנגדותם, על בחירת הוועדה, 
שתיעץ לוועד הפועל המצומצם (ההנהלה הציונית של 
הימים ההם) בעניין שיגור ועדח־חקירה לאפריקה המזרחית, 
עזבו "אומרי הלאו" אח אולם־הקונגרם. בשיחה גלוית־לב 
עם הצירים שפרשו הוכיח להם הר׳, שלא הפסיק אף לרגע 
את מאמציו להשגחה של א״י, שהיתה ותהיה לעולם ממרחה 
של הציונות, וכך עלה בידיו למנוע את פילוגה של החנועה. 
בישיבת־הסיום של הקונגרס, שבה השתתפו כל הצירים, 
הצהיר חגיגית: "אם אשכחך ירושלים חשכה ימיני". 

מיד אחר הקונגרס המשיך הר׳ בהשתדלויותיו אצל 
המעצמות לשם השגתה של א״י. הוא החליף מכתבים בעניין 
זה עם פלווה, ששלח הוראות בקשר לכך לשגריר של רוסיה 
בקושטה. כן העלה הר׳ הצעות חדשות לפני ממשלת־תורכיה. 
ביאנואר 1904 קיים שיחות עם האפיפיור ועם מלך איטליה 
וממשלתה. ואולם השתדלויות אלו לא הביאו לתוצאות 
ממשיות. אותה שעה המשיך הר׳ בעקשנות את המו״מ עם 


ביחוד בווילנה. בזמן שהייתו ברוסיה ננד 
סרה לגרינברג הודעתה של ממשלת ברי* 
טניה מן ה 14 באוגוסט 1903 , שאם ועדת* 
החקירה, שתשלח ע״י ההסתדרות הציונית, 
תמצא באפריקה המזרחית שטח מתאים 
להתיישבות יהודית, תהיה ממשלת בריטניה 
מוכנת להרשות את הקמתה של מושבה 
יהודית אוטונומית באותו תחום תחת של* 
טונו של מושל יהודי ובהנהלתה העליונה 
של בריטניה. 

בהסכמת הוועד הפועל הציוני הגיש 
הר׳ את "הצעת אוגאנדה" לקונגרס הציוני 
השישי, שהתקיים בבאזל ב 22 — 28 באוגוסט 
1903 . למרוח הודעתו המפורשת בנאום* 
הפתיחה, שאין הצעה זו באה לשנות דבר 
בעניין המטרה הסופית של הציונות 
ושהדברים אמורים, לפי שעה, בהחלטה 
לבחון את ההצעה בלבד — עודדה התכנית 



התנגדות נמרצת והתרגשות מרובה בקונ־ 


תרצי יוו 5 פסח נטירה ע? תיו• הויטטה ( 1888 ) 



371 


הרגל. תאודור (מימין זאב) 


372 





הפגי׳טה ׳טל הרצל עט וילהלם 11 על־יר םלוווה־י׳סרא? ( 1898 ) 


אנגליה, שבו ניסה לשווא לחדש את הדיון בתכנית־סיני. 
המלחמה הקשה. שנלחמה בו האןפןזיציה הציונית (בהנהגתם 
של אוסישקין, צ׳לנןב, אחד״העם), הכבידה עליו, מבחינה 
טכסיסית, את ההסתלקות הגלויה מתלנית'אוגאנדה — צעד, 
שהיה מעוניין בו. מלחמה זו נתחדשה מיד אהד הקונגרס, 
כי ההתפייסות שלו עם האופוזיציה, שעליה דובר למעלה, 
לא היתה, כפי שנתברר, בת־קים. לפי יזמתו של מנחם 
אוסישקין(ע״ע), ששהה בימי הקונגרס השישי בא״י, נתכנסו 
בתחילת נובמבר 1903 בחארקוב חברי הוועד הפועל הציוני 
מרוסיה והחליטו — בין השאר — לשלוח משלחת להר׳ 
ולדרוש ממנו התחייבות בכתב, שהוא מסלק את ידיו לחלוטין 
מתכנית־אוגאנדה ומכל הצעה של התיישבות מחח לא״י. 
הר' סירב לקבל את שליחיהם של ציוני־רוסיה כמשלחת 
ולשמוע אולטימאטום זה, אחר כמה חדשים של מאבק קשה 
ופולמוס חריף בעיתונות הציונית ובאסיפות־עם החליט הר' 
לכנס את הוועד הפועל הציוני הגדול לשם בירור המחלוקת 
במחנה הציוני. בדיונים הסוערים, שהתקיימו בווינה ב 11 — 12 
באפריל 1904 , שבהם הוכיח הר׳ לחברי הוועד הפועל, שהוא 
מוסיף לשמור אמונים לא״י, הצליח להרגיע את האופוזיציה 
ולקיים את המסגרת האחידה של ההסתדרות הציונית. ועידת־ 
התפייסות זו היתד. מפעלו הגדול האחרון של הר׳ למען 
התנועה הציונית. 


מלחמות קשות אלו, נוסף על עבודתו המאומצת בשירות 
הציונות, החלישו מאד את לבו החולה? ומיד אחר ישיבת 
הוועד הפועל הוכרח לצאת לריפד לעיר־ד.מרפא פראנצנס־ 
באד. הוא לא החלים וחזר לווינה. מכאן נסע למקום־המריפא 
אדלך שעל-יד זמרינג• כאן לקה בדלקת־ד.םימפונות, ובמח¬ 
לה זו מת. 

בחייו עשה הד• רושם רב על כל רואיו בהופעתו החיצונית, 
ביפי-תארו ובהתנד.גותו האומרת כבוד? אלה שעמדו על 
טיבה של פעולתו הושפעו, נוסף על כך, ממעוף החוזה שלו, 
מרוחב־מבטו המדיני, מכשרונו הארגוני, וממסירות־ד״נפש 
שלו לרעיונו. אחר מותו בתעלתד. דמותו בעולם היד.ודי 
וד.פכד. למעין אגדה. לא עברו שנים מרובות ונתגלו גם 
תוצאות מאמציו. בזכות פעולתו הוכרו היהודים כאומה בין 
האומות ונפתחה תקופה חדשה בדברי-ימיר.ם. הוא הפד את 
התנועה הציונית, שלפניו היתד. צנועד. ותלשה, לתנועה 
עולמית, ועם יצירת הד״סתדרות הציונית שיווה לד. דמות 
של ארגון מדיני, באופן שקיסרות אדירד. כבריטניד. הגדולד. 
ראתה בד. באות־כוח מוסמכת של העם הידיודי. מכאן הוליכה 
דרך ישירה לד.צד>רת בלפור (ע״ע) ולייסודד. של מדינת־ 
ישראל. 

כה(גה־דעות ניתח הר׳ את בעיית־היד״ודים בבהירות 
ובעמקות יתרלת, ב״מדינת־היהודים", וביחוד ב״אלטגוילנד" 
(שיצא באוקטובר 1902 ? תורגם לראשונה לעברית ע״י 
נ. סוקולוב בשם "תל-אביב", תרס״ג), צפה מראש התרח¬ 
שויות בחיי-ישראל, שאירעו בשנים שבאו אחריו, הוא 
תבע את פיתוחד. של א״י בעזרת המדע והטכניקה, הטיף 
לסבלנות בכל השטחים, בכלל זה ביחסים בין האוכלוסיה 
היד׳ודית וד׳ערבית, וביקש לארגן את החברד. החדשה, שתקום 
בא״י, בדרך שיתופית ("מוטואליסטית"). ב״אלטנוילנד" נתן 
ביטוי למופת לגעגועי-ד.עם על ארצו ההיסטורית, וד.מוטו 
של הספר ״אם תרצו — אין זו אגדה" נעשד. סיסמה לתנועה 
הציונית בכללה. ואין לגרוע מהשגים אלה גם ע״י ציון 
חסרונותיו, שעוררו את ביקרתם של בני-ד.דור, וד.ם: זרותו 
למסורת היהודית והתעלמותו מחשיבותה של הלשון העברית 
במפעל התחיה הלאומית של עם-ישראל. 

בצוואתו ביקש, שיקברוד.ו על-יד קבר-אביו בווינה עד 
שהעם היהודי יעביר את עצמותיו לארץ-ישראל. ואמנם 
עם ייסודה של מדינת-ישראל הועברו עצמותיו (באוגוסט 
1949 ) לד.ר-הרצל שבירושלים, לשם הועברו גם עצמות הוריו 
ואחותו פאולינה. יום מותו (כ׳ בתמוז) הוא יום־זיכרון 
לאומי במדינת-ישראל ולציונים בכל העולם. 

כתביו הציוניים של הר׳ (בגרמנית) פורסמו לראשונה 
ב 1905 (בעריכת ל. ק לנר) בשם 11€ ט* 210111$11 ? 

כנס חדש של כתביו הציוניים יצא ב 1934 — 1935 בשם 
116 ־ 61 ^ 21011151:150116 6116 ת 11 ז 06581 . בתרגום עברי יצאו כת¬ 
ביו הציוניים לראשונד. על-ידי הוצאת "אחיאסף" בווארשה 
בתרע״ח—תרפ״ד. יומניו של הר׳ נתפרסמו לראשונה במקורם 
הגרמני ב 1922 — 1923 . מבחר מקיף מכל כתבי־ד,ר׳, שכולל 
את יומניו, בתרגום עברי (ע״י ר׳ בנימיו, א. ברש, א. יערי, 
ד. קמחי וי. שטיינברג), ב 10 כרכים, יצא בתל-אביב ב 1934 . 
כרך של מאמרים ("ציונות") וכרך של "מכתבים" יצאו 
בעברית בעריכת ב. נתניהו ( 1937 ). איגרות הר' מתחילת 
פעולתו הציונית עד הקונגרס הראשון יצאו בתרגום עברי 
בעריכת א. ביין וג, הרליץ (תש״ח). הוצאה שלמה של כל 


373 


דזרצל, תאודור (בניימין זאב) 


374 


כתבי ד.ר׳ (לרבות איגרותיו), בתרגום עברי, ב 20 כרכים׳ 
מתפרסמת משנת תשי״ד ואילך, מטעם הארכיון הציוני 
המרכזי בירושלים בעריכתו של א. בייז. מיבחר מיומני־הד 
יצא באנגלית בתרגומו של מארווין לואגתאל ( 1 ג 1 {: €111 ז 1 ע(/ 1 ) 
בניו־יורק (בשם 21 ז 16 ? 0£ 165 ־ 0131 6 ך 1 ז) ב 1956 , והוצאה 
שלמד, של היומנים(בתרגומו של הארי זון) נתפרסמה ב 1961 . 
באנגלית, ובלשונות אחרות, נתפרסמו גם מיבחרים אחרים 
מפתבי הר' וחיבורים בודדים שלו, וביחוד זכו להוצאות 
מרובות "מדינת היד,ודים" ו״אלטנוילאנד". 

ר. בריינין, חיי הד׳, 1 , תרע״ט! ש. ל. ציטרון, ד.ר׳, חייו 
ופעולותיו, 1921 ! ז. פישמן, בנימין זאב (תיאודוד) בן 
יעקב הר׳, ערך ביוגראפי־ביבליוגראפי, תרפ״ד! מ. לוריה, 
תיאודור הר׳ והשקפותיו הפוליטיות והחברתיות, תרפ״זו 
ש. שווארץ, הר׳ בספרי ימיו, תרצ״א! הנ״ל, הר׳ באיגרותיו, 
ת״ש! א. ורדי, מלכי בציון, פרשת מסע הר׳ בא״י וזכרונות 
עדי ראיה, תרצ״א! י. פטאי, הר׳, 1936 ! מ, הופמן, הר׳ 
הצעיר, 1941 ! מ. קלינמן, הר׳, [תש״ה]! י. ויינשל, האנס 
הר׳, 1945 * הר׳ בחזון הדור, רשימות, הערכות, זנרונות, 
[תש״ו!! א. ביין, עם הר׳ ובעקבותיו, מאמרים ותעודות, 
תשי״ד! ק. רוזנפלד, הר׳ הסופר, תשט״ו! נ, א. שוראקי, 
הרצל, חיים וחזון, 1960 < י. קלויזנר, אופוזיציה להרצל, 
תש״ר! א. ביין, תיאודוד הר׳, תשכ״א* ..ו, 

ז 0 (> 0 )< 1 ' 1 ' ., 1 ; 919 ! ,) 1:11 )(( ' 101 ) 0 ) 1 ( 0 ' 001 

, 111 ■!)(( '<ס 04 ) 1 (' 1 ' , 1133$ £!> .ן ; 1920 ,)■<<( 1 )(' 1 <(). 1 
2 ו: 1 ! 001 )^ 11 ) 2 , 61311 ח 1$5£ ז 1 ' 1 .י!" ; 1927 ,ץ()) 1 ז 5 1 ס 0 { 1 (קס-ו^סו£ ס 
77 )^) 071 ^/ס׳! 0171 ,. 111 ; 1929 ,ז: 3 ־ן£// ■ז){(() 

,(. 011 ) . 1 >! ; 1933 ,( 51111001 תסז! 60113 - 21 ־נש 11 ז 10 > £0 נ 1 יד) 

0 ) 1(01107 ))( 7 : 11 - 10 ) 17 ) 714 (^, 1937; 00018:, 0 ) 7 ( 0/107 ))(7x1, 

5(177 )-( 17(77 7477(1 5(777 ))(7777/7(^17775, 1932; 2. 1 ח 01 ז$| 110 ח 1 י 1 .־ , 
$()77(){51115(7471/1(71 (777(5 0/7177(75, 193 4; ). 1-13£ 0/107 ) 7 ( 0 , 101 |ת 
))(711, (1(5 8()76)7)(75 (751(5 ))107 ) 0 ) 7 ( 0 ,. 111 ; 1934 , 75 ) 1 ( 0 ׳ 
))(7x1, (7 077 )(( 07 ^ 0 ) 7 ( 0 , 3$10111 ^ 1 .( ; 1946 ,ץ 7 (ק 4 ) 7 §ס x1, (1(25 
071(1>7175 (1(5 1,31111311 . 6 . 5 ; 1935 , 71 ) 1 () 775 )( 17 ה) 7 () 15 ^ 4 )ן , 
51747777 7477/1 074577^ 7777 27077/5777745 , 1937; 1.. \ 7 /- 1 , 08:01 ׳ 

717 ( (1( 017(0(107( ))(7x1, 1955! 0. 11311110 י - 

11 , 102 , ))(7x1, 4)7()171((1 0) 7)7( 0/11)0747 )^((1/77/717077, 1958; 

7 )(( ,(. 011 ) 3131 ? .צ x1 0(7/7 3001(^, 1-111, 1958-1960; £. 60 - 
$0 7 )(( ,ז 80 ז 0 נ!ת x1 <25 1 )!( 777 ( 77717(7 ) 77777 , 1959. 

. א. כ 

ח. משנתו הציונית של הר', — בשלושה תחומים 
עיקריים תרם הר׳ למחשבה הציונית: ( 1 ) בקביעת מקורו¬ 
תיה של השאלה היהודית וטיבם! ( 2 ) בהגדרת מהותה של 
שאלה זו והקפה ז ו( 3 ) בהבהרת עצם תכנו של פתרונה 
וגם — וביהוד — בבירור הדרכים העשויים להביא לידי 
הקזגתו. בכל אחד מן התחומים הללו היה בתרומתו משום 
מפנה מכריע בהלכה רבמעקזה הציוניים כאחד. 
( 1 ) האנטישמיות, סיבותיה ויעדיה. שלא 
כהוגי־הדעות הלאומיים שקדמוהו, שלא ראו ^באנטישמיות 
(ע״ע) של המאה ה 19 אלא גלגול של עזנאת-ישראל ההיס¬ 
טורית׳ ראה הר׳ באנטישמיות תופעה חדשה, או שונה 
מז 6 גאח־ישראל שקדמה לה מכמה בחינוח-יסוד. אין האנטי¬ 
שמיות סתם המשך לקזנאה הישנה ואין להסביר את זו כאת 
זו על-ידי אותן הסיבות עצמן, האנטישמיות החדשה אמנם 
ניזונה ממורשת הע^נאה של ימי-קדם, ויש בה גם מיסודות 
המשפטים הקדומים והשנאה הרתיח של ימי-הביניים 1 אבל 
העובדה, שלידתה וגידולה באו בתקופה, שיסודות אלה 
נחלשו בהברה הציבורית, מעידה בבירור, שבכללה ובעי¬ 
קרה היא נובעת ממקורות אחרים. וכשם שמקורות אלה 
אינם אידיאיים, כגון דת, או משפטים קדומים או אמונות 
תפלות (כפי שחשבו, למשל, פיליפסון ויליבק), כך גם אינם 
פסיכולוגיים (כפי שחשבו סמולנסקין רפינסקר). האנטי¬ 
שמיות נעוצה במצב המשפטי והסוציאלי, שלתוכו הוכנסו 


היהודים ע״י תהליכי העת החדשה! היא — "תוצאה של 
האמאנציפאציה״ (ספרי-הימים, 1 , תרצ״ד, עמ׳ 9 ! .מדינת- 
היהודים", ב״כתבים ציוניים" [להלן: כתבים], תרצ״ד, עמ׳ 
30 ). 

האמאנציפאציה הרסה את חרמות-הגטו, אבל רק את 
החומות החיצוניות בלבד. מאחורי חומות אלו הסתתרה חומה 
נוספת, בלתי-נראית לעין, אבל ממשית מאד — חומת הת¬ 
בדלות פסיכולוגית-תברותית, שהוקמה ע״י עצם העובדה 
של החיים בתוך הגטו במשך הרבה מאות-שנים, וחומה 
זו לא נ ה ר ם ה. בעוד שהריסחן של החומות החיצוניות 
אי־אפשר היה לה שתע? 4 ה בעיקרה אלא ע״י העמים, שהיהו¬ 
דים חיו בתוכם, הרי להריסתה של המחיצה הפנימית היתה 
בעיקרה תפקידם של היהודים עצמם. היהודים לא מילאו 
תפקיד זה — או יותר נכון: לא מילאו אותו בשלמות — 
מפני שמאות שנים של חיי־התבדלות הרסו בתוכם את כושר 
הטמיעה הגמורה (ר׳ נאומו של הר׳ בהתאגדות הישרא- 
לית-האוםטרית, ״ציונות״, עמ׳ 51 ! "מדינת-היהודים", שם, 
עמ׳ 31 , ועוד), אכן במידה שהיה תהליך של טמיעה, היה 
מצומצם מדי ואיטי מדי, שימנע את התעוררותה של האנטי¬ 
שמיות, ומשנתעוררה תנועה ז 1 , שוב נחסמה הדרך לטמיעה 
לא רק ע״י המחיצה הפנימית, אלא אף ע״י המחיצה הסוציא¬ 
לית החיצונית, שהוקמה ע״י האנטישמיות. 

הטמיעה הגמורה של היהודים בתוך האומות חייבה על 
כל פנים תנאי אחורה וסבלנות במשך זמן ארוך הרבה יותר 
משניתן לה. אילו ניתן ליהודים "זמן־מעבר" מתאים, "אילו 
איפשרו להם לעלות לאט-לאט אל האמאנציפאציה ובשעת 
עליה זו נתנו להם, כפי הצורך, ברוך או במרץ, להיטמע", 
יתכן שפני הדברים היז שונים מעיקרם. "בכל אופן, סבור 
הר׳, היתה האמאנציפאציה צריכה לבוא 
אחרי ההתבוללות, לא לפניה", מאחר שהתהליך 
ההיסטורי היה בכיוון הפוך, כבר "מאוחר הוא לחשוב על 
התבוללות", וכן מאוחר הוא לחשוב על אמאנציפאציה כגילוי 
טבעי של רצודהעם (המכתב לביסמארק, "ספרי-הימים", 
כרך א׳, תרצ״ד, עמ׳ 118 ). מעכשיו היא עניין לקרב ולמאבק— 
מר, יומיומי, מתפשט ומחמיר — עניין, שיש לכפותו על 
המוני-העם. וכלום כפיה כזו היא אפשרית ? 

הטמיעה היתד! הכרח לקיום האמאנציפאציה מפני שזו 
האחרונה ניתנה ליהודים בתקופת השתלטותו של עקרון 
הלאומיות. הרעיון, שפותח אח״כ ע״י נורדאו (ושכבר הוא 
נמצא אצל ואגנד, ב״היהודים במוסיקה"), שהאמאנציפאציה 
ניתנה בתנאי שהיהודים ייטמעו — תנאי, שהיהודים לא 
מילאו אותו — אמנם לא נוסח בצורה זו ע״י הר׳, אבל הוא 
גלום ומרומז בדבריו. היהודים נועדו ליעע 1 ות ע״י שיווי- 
הזכויות לא רק אזרחיה של מדינה מסויימת או נתיניו 
שוךהזכויוח של שלטון מסויים, אלא אף בנים לאומות, 
שבתוכן חיי. הם אמנם הכריזו על עצמם בתור כאלה, אבל 
מעולם לא נעעו כך מן הטעמים שנזכרו למעלה. הם נחשבים 
בכל מקום כ״בנים חורגים", ובצדק, כי המשך הקיום הקי¬ 
בוצי שלהם הוא למעשה המשכו של קיום לאומי נסתר, 
טענתם של האנטישמיים בכל מקום, שהיהודים מהווים 
"אומה בתוך אומה", היא בלא ספק נכונה ביסודה, מאחר 
שהיהודים הם באמת בני עם מיוחד (לפי הגדרת הלאו¬ 
מיות של הר׳, שעליה ידובר להלן), שמסרב או אינו מסוגל 
לוותר על זהותו. מכאן המתיחות המיוחדת ביחסים שבין 



375 


הרצל, תאודור (בנימין זאב) 


376 



הצדדים ומכאן חריפותו של הסיכסוך: הניגוד בין החוק, 
שאי־אפשר לבטלו — החוק, המתייחם אל היהודים כאל 
בני־העם —, ובין כוחות־העם, המונעים את ביצועו מפני 
שאינם מכירים ביהודים בתור כאלה. 

שאלת־היהודים היא איפוא שאלה לאומית, מכריז 
הר׳ — כלומר, היא שייכת לתחום המאבק בין לאומים, 
ובתור כזו אינה עשויה להיפתר אלא בהתאם לחוקיו 
של מאבק זה ומתוך שימוש באמצעים הנהו¬ 
גים בו. "אין היא שאלה סוציאלית כמו שאינה שאלה 
דתית אף־על־פי שהיא לובשת לפעמים צורות אלו או אחרות" 
(״ציונות״, עמ׳ 14 ). במידה שהיא שאלה כלכלית, כלומר 
שאלה של התחרות בין שכבות שונות של האוכלוסיה על 
העמדות הכלכליות במדינה, כל עיקרה כלול בעובדה, שחלא־ 
יהודים רואים בהתחרות זו מאבק כלכלי לא עם אזרחים 
אחרים, אלא עם בניו של ע ם אחר. עקצה של הבעיה אף 
בתחום זה נעוץ, איפוא, ברקע הלאומי, ועוקץ זה דוקה 
נתחדד ביותר, באופן שהפך לסכנה מצד עצמו, מחמת המבנה 
הסוציאלי של היהודים, השונה מזה של כל עם ועם. מבנה 
זה נבע מן העובדה, שהתנאים המיוחדים של חיי־חגטו יצרו 
ביהודים שני טיפוסים עיקריים: את איש־הכסף ואיש־הרוח. 
"מסיבות היסטוריות היפנו אותם אל ענף־הכספים", ומחמת 
"היגמלות ניכרת מעבודה גופנית" נוצר בתוכם המון של 
אינטלקטואלים, במידה שאין דוגמתה בשום עם. כבניו של 
ציבור בורגני מובהק, חדרו היהודים, משנפתחו שערי־הגטו, 
לתוך המעמד הבינוני העירוני, ומחמת כובד משקלן, בכמות 
ובאיכות, של השכבות הנזכרות בקיבת היהודי, הורגשו מיד 
כוחן והשפעתן בכל חלקי האוכלוסיה. בעוד שאנשי־הכספים 
היהודיים פרצו להם עד מהרה דרך למעלה, אל המעמדות 
העליונים, לא הצליחו האינטלקטואלים ובעלי המקצועות 
החפשים, שמספרם היה מחת לכל פרופורציה רגילה, להי¬ 
קלט כולם במעמדות הבינונים, וכך נדחף חלק ניכר מהם 
למטה, לשכבת הפרולטאריון. כמגורש מעמדה משובחת 
יותר וכנמנה על מעמד שאינו רואה את עצמו שייך לו לא 
על־פי נטייתו. ולא ע״פ ערכו, הפרולטארית היהודי הוא מר־ 


נפש, ועל כל פנים תמיד בלתי־מרוצה, 

ואי־שביעת־רצון זו דוחפת אותו בהכרח 
אל המחנה של המהפכנים הסוציאליים. 

התוצאה היא שהמעמד הבינוני הכללי 
נלחם ביהודים בשלוש חזיתות: בפי- 
באנסיסטים היהודיים, הלוחצים עליו 
מלמעלה! בבני המעמד הבינוני היהודי, 

המתחרים הישירים שלו, ובפרולטאריון 
היהודי, המאיים עליו — מלמטה — 

בהפיכת משטרו. מפני-כן המעמד הבי¬ 
נוני הכללי הוא הנושא העיקרי של 
האנטישמיות. אבל מסיבות דומות, אף 
אם לא באותה שיטתיות, נלחמים ביהו¬ 
דים אף בני המעמדות הנמוכים ובני 
המעמדות הגבוהים. 

שינוי המבנה הסוציאלי של היהד 
דים לא יפתור בעיה זו. לשוא יטיפו 
המטיפים לפרודוקטיוויזאציה של היחד 
דים, להעברתם לחיי־חקלאות וכדומה. 

"אחד מן הקינים העיקריים של האנטי¬ 
שמיות בגרמניה, מציין הר׳ (ספרי-הימים, 1 , עמ' 22 ), היא 
מדינת הסן, ושם היהודים הם איכרים זעירים" (נימוק, שמז¬ 
כיר את דבריו של ליליינבלום [כל כתביו, ד׳, עמ׳ 29 ]: 
"הלא נודע כי היהודים עובדי האדמה ובעלי האומנויות 
סבלו יותר מכל אחיהם מן הרעמים [הפרעות]"). הן אמנם 
ההתחרות הכלכלית מדרבנת את האנטישמיות ומענקת לה 
עצמה של כוזדמחץ, אבל חדירתם של היהודים בשעה 
זו לתוך שכבות כלכליות נוספות, אף אם תפחית את 
הלחץ בשכבה אחת, תיצור אותו בשכבה אחרת על-ידי 
העברת יסוד־ההתחרות אליה, וכך תגביר את נגע האנטי¬ 
שמיות בתוכה — משום שנגע זה הפך בינתיים למחלה 
מהלכת בכל השכבות של האוכלוסיה ומשום שמקורו — 
וזה העיקר — א י נ ו בשטח הכלכלי אלא בתחום הניגודים 
הלאומיים. 

מה חם חסיכויים למלחמה באנטישמיות, לשתקה ולשככהז 
הר׳ משיב על שאלה זו: אפס. 

מאחר שהאנטישמיות החדשה אינה נובעת משנאת-הדת, 
ממשפטים קדומים או מתסביכים פסיכולוגיים — או אינה 
נובעת מהם בלבד —, מאחר שעיקרה נעוץ בגורמים סוציו¬ 
לוגיים, מורשת תנאי־העבר ופרי מסיבות־ההווה — אין היא 
ניתנת בשום פנים לחיסול ע״י הסברה ראציונאליסטית או 
הטפה הומאניסטית. כנגד גורמים הקשורים ביסודות מלחמת- 
הקיום ~ הלאומית והפרטית — תש כוחה של הטפה כזו. 
האנטישמיות אינה עתידה לדעוך, כל עוד לא תעלמנה הסי¬ 
בות שגרמו להתפרצותה, ולהפך היא עתידה למ-ול בתוקף 
אותן הסיבות עצמן (״מדינת-היהודים״, שם, עמ׳ 31 ), מאחר 
שביטולה של האמאנציפאציה אינו אפשרי בלי שינוי יסודי 
של סדר-החברה הכללי, יהא המאבק על ביטולה קשה 
וחמור, ובמידה שיימשך ויתקדם מאבק זה, בה במידה 
תחריף האנטישמיות ותחמיר, שום התפתחות פנימית, טבעית, 
הנובעת מסדר-הדברים הקיים, אינה עשויה להביא שינוי 
בתהליך זה, המתח הגובר בין שני קטבי הציר, המציין 
את המציאות החברותית החדשה — כלומר, בין האנטי¬ 
שמיות והאמאנציפאציה —, מוכרח להסתיים בדרך הטבע 


377 


הרצל, תאודור (בנימין זאב) 


378 


בהתפוצצות, ופירושה של התפוצצות זו* יהא — נצחובה של 
האנטישמיות. 

כשם שראשון היה הר׳ בין הוגי־הדזנות הלאומיים, שראה 
את יהודה של האנטישמיות בתולדותיה של שנאת־ישראל 
במה שנבעה מן האמאנציפאציה — תופעה, שאף היא לא 
היה לה אח בתולדות־ישראל — ומדלדול בושר הטמיעה 
הלאומית של היהודים, כך גם שונה היתה משלהם הפרוג¬ 
נוזה שלו ביחס להתפתחותו וסיומו ^'של המאבק האנטישמי־ 
היהודי. פינסקד ואחד־העם ראו את שנאת־ישראל באירופה 
כגורם, שאמנם אינו ראוי להיות נסבל על־ידי בני-אדם בעלי 
יזמה ובעלי כבוד עצמי, אך את הרע שבמצב ראו בהתמדתו, 
במה שאין לצפות לשינויים לטובה בו, במלים אחרות; הם 
ראו את הסטאטיקה שבאנטישמיות; ואילו הר׳, בניגוד 
לכך, ראה את הדינאמיקה שבה, את ההתפתחות השי¬ 
טתית שלה, המכוונת להביא להחמרת מצב-היהודים עד קצה 
גבול־האפשרות. סמולנסקין (ע״ע) — ראוי לציין כאן — 
היה היחיד בין הוגי-הדעות של חיבת-ציון, שהתקרב להר׳ 
בנקודה זו י גם הוא סבור היה, שההתפרצויות האנטי¬ 
שמיות של זמנו (שנות ה 80 ) היו רק ראשיתו של 
סער מתחולל וששנאת־ישראל החדשה מסוכנת אף מזו של 
יה״ב! אעפ״כ האמין, שסכנה זו מוגבלת בעיקרה לאירופה 
המזרחית, בעוד שהר׳ לא נטה להגבלה זו כלל וכלל. 
להפך; כמי שקישר את האנטישמיות באמאנציפאציה, ראה 
גם אח מקום־המוקד שלה בתחומי גישומה של האמאנצי- 
פאציה דוקה — כלומר, באירופה המערבית והתיכונה. 
ומה שחשוב ביותר: את קצה גבול התפתחותה של האנטי¬ 
שמיות ראה לא רק בביטול זכויות מסויימות, באפליות 
כלכליות וסוציאליות וכד׳ — כלומר, במיגור האמאנצי- 
פאציה ובחידוש התנאים שקדמו לה —, אלא במשהו חמוד 
מזה לאין שיעור, 

"אך עלינו להוסיף לרדת עד שאול תחתיה, צריך 
שיוסיפו לנו חרפות, יריקות, נאצות, מלקות, שוד ורצח, עד 
שנהיה מבוגרים לאידיאה זו(האידיאה של הציונות)", כתב 
הר׳ (במכתבו הרביעי לבארון הירש, ספרי־הימים, 1 , 112 — 
113 ). ובנאום אל הרוטשילדים (שלא ננאם) הוא כותב: 
"אנו מוכרחים להגיע למטה, לגמרי למטה. 
אין אני יכול לשער את המראה ואת הצורות, שהעניין יקבל. 
האם תהא זו הפקעה מכוח מהפכה מלמטה ז האם תהא זו 
החרמה מכוח ראקציה מלמעלה ? האם יגרשונו ז האם ירצ- 
תונוז אני משער את כל הצורות הללו ביחד, 
ועוד אחרות״ (שם, עמ׳ 129 ). ובמכתבו לארנסט מצי, 
מיום 10 במארס 1903 , הוא כותב: .אין אני מ ם פ ס ר 
באסון, אבל הוא יבוא גם על היהודים ההונגאריים, בצורה 
ברוטאלית, דותר שיאחר לבוא יותר יהא חמור? יותר שית¬ 
חזקו [היהודים], יותר פראית תהא צורתו. אין הצלה 
מפניו״ (.מכתבים״, עמ׳ 266 ). 

במלים האחרונות מרומזת החוקיות, זו של הטבע וההיס¬ 
טוריה׳ שהו" ייחם להתפתחות האנטישמיות, והאופי של 
השואה — הקאטאסטרופה —, שבה ראה את סיומה של 
הפרשה. את חותם הטראגדיה בדראמה ההיסטורית של חיי 
היהודים בנכר ובגולה ראה לא ברציפות ההחזרה של צורות- 
הסבל, שלובש מאבקם של היהודים על קיומם, אלא בה י¬ 
פסק ו תה של רציפות זו דוקה, במה שמאבק זה מתקרב 
לסופו בצורה של תבוסה ומות. לא רק שאין למצוא כאן זכר 



חאודור תרצ 9 ( 1903 ) 


לאמונה בנצח־ישראל, או בכוח ההסתגלות של היהודים וכד׳. 
שעתיד לחלץ אותם גם ממצוקה זו< להפך: למצב זה א י¬ 
אפשר יהיה להסתגל ואף מוצא לא יחיה ממנו. בי 
האנטישמיות, כשם שהיא מתקדמת לקראת שיא בחריפות, 
כך היא מתקדמת לקראת אוניוורסאליוח בהקף. .במקום 
שאינה קיימת בו היום, תהא קיימת מחר" (.ציונות", עמ׳ 
64 ) ז.היהודים, הבורחים מן השנאה, יוצרים אותה בכל מקום 
שהם באים לשם״ (״היהודי הנצחי״, כתבים, עמ׳ 188 ) < .וכך 
יוצא שבמדינות הללו יגרשונו ובמדינות אחרות, שנימלט 
אליהן, ירצחונו״ (ספרי-הימים, 1 , עם׳ 129 ). אעפ״ב לדבריו, 
ש״אין הצלה מפני האסון", לא היתה משמעות פאטאליתז 
כוונתו היתה לומר, שההתפתחות הנידונה תגיע בהכרח לידי 
ה״סוף" הנזכר רק אם יניחו לדברים להתגלגל 
מ ע צ מ ם, אם לא תבוא התערבות מכוונת, מחושבת, שבכוחה 
להפסיק את התהליך בעוד מועד. 

התערבות ז 1 ראה הר׳ בנסיגה שיטתית ומהירה של 
היהדות מכל העמדות שכבשה לה באירופה, בכל מקום 
שהלחץ האנטישמי תובע בתוקף את סינוין, ביתר דיוק; 
בנסיגה כוללת ממערכות המלחמה באנטישמיות ובהודאה 
בנצחונה של זו להלכה קודם שניצחת זה יהפך לעובדה. 
,האנטישמיים ניצחו. יבושם להם!". ויש להכיר גם ביסוד 
הראציונאלי שבמהלדהתפתחות זה; ,הם ניצחו משום 
שצדקו. הם לא יכלו להיכנע לנו בצבא, בחוקה, בכל תנועת 
החיים בתור גמול על שנתנו לנו לצאת מתוך הגטו" (ספרי- 
הימים, 1 , עם׳ 182 ). והוא מוסיף: .אנו מוכרחים לכרות 
ברית-שלום משום שאין אנו יכולים להמשיך את המלחמה. 





379 


ח^, תאודור(מיטיין זאב) 


380 



ישינת חוועד הספהח של ״אוזר התי'׳ 6 בוח חיהודיס״ ככאז? ( 1903 ) 


משום שלאחר מכן נחיה מוכרחים למסור את עצמנו בתנאים 
נוחים פחות" (שם). הכרה בטענותיה ההגלניוח של חאנסי־ 
שמיות, והעיקר — כמסקנה מכך — הכרזה על -יציאת 
מצרים״ והתחלת ביצועה (שם, 1 , עם' 129 ) יהא, 
איפוא, במשמען לא רק שביתת־נשק, אלא יותר מכן: ברית־ 
שלום עם האנטישמיות; וברית־שלום זו יהא פירושה לא רק 
מעשה־פיום כללי (-ציונות״, עם' 64 ), אלא אף הפיכת 
הכוח ההרסני של האנטישמיות לכוח בונה לטובת האינטר¬ 
סים היהודיים. -האנטישמיים יהיו לירידינו הנאמנים ביותר ז 
הארצות האנטישמיות תהיינה לנו בעלות ברית" (ספדי־ 
הימים, 1 , עמ׳ 82 ). 

הר׳ מתבונן באנטישמיות -בלי איבה ופחד״ — ואף בלא 
משפט קדום. לא רק שהוא מוצא טעם הגיוני לטענה היסודית 
של האנטישמיות, ולא רק שהוא רואה, כפי שצץנו, אפשרות 
של עשיית שימוש קו׳נסטרוקטיווי באנטישמיות לשם קידום 
ענייניה של היהדות, אלא שהוא מוצא בה גם צד חיובי אחר; 
מבחינה היסטורית הוא רואה בה את האויב — ו-האויב הוא 
חישוק־הברזל של האומה״ (כתבים, עמ׳ 220 ). כשם שתפ¬ 
קידה ההיסטורי של האמאנציפאציה היה להחזיר ליהודים 
את כבודם האישי, כך היה תפקידה ההיסטורי של האנטי¬ 
שמיות להחזיר להם את כבודם הלאומי. כי אנטישמיות זו, 
שהיא פרי הלאומיות, תעורר גם ביהודים לאומיות—את לאו¬ 
מיותם שלהם. הן אמנם היהודים הם "ברצון או באונס, קיבוץ 
היסטורי בעל יחוד מובהק״, ובכן, לפי הגדרתו של הר׳ — 
עם, אבל עם זה, שהיה במצב רדום, זקוק היה, ככל שאר 
הקיבוצים במצבו, לדירבון החד"של פעולת-אויב כדי שיהפך 
לעם ממש. שלא בצדק נמתחה ביקורת על תפיסת הלאומיות 


היהודית של הר׳, שלא ראה בה לכאורה אלא גילד של 
האנטישמיות. ביקורת זו מתרכזת בסיפא של הגדרתו, הרואה 
במציאותו של -אויב משותף" סימן מובהק להווייתו של עם, 
ומתעלמת מן הרישא שלה, המדברת בפירוש על -קיבץ 
היסטורי בעל סגולות ניכרות״! והרי רישא זו היא ההגדרה, 
שרוב חוקרי הלאומיות הגיעו אליה לאחר שנבחנו כל שאר 
ההגדרות— ונמצאו חסרות. כמו-כן שותפים חוקרי הלאומיות— 
להשקפה, שראשיתה של הלאומיות קשורה תמיד במאבק של 
קיבץ מסויים על קיומו — ובכן במציאותו של אויב. אם יש 
מקום לחלוק על תפיסתו בנידון, הריהו, כמסתבר, בתחום 
השקפתו, שמציאותו המתמדת של אויב קיבוצי היא סם- 
חיים ללאומיות, ״ככפל לשון — אמר הר' — כדבר המובן 
מאליו, היא המימרה: אומות תתקיימנה כל כמה שהן אויבות 
זו לזו״ (כתבים, עמ׳ 200 ), נדמה, שאומות עשויות להתקיים 
בייחודן — על כל פנים זמן ממושך למדי — גם מתוך קיום 
של יחסי-ידידות ביניהן. מכל מקום יש לציין ולהטעים, שהר׳ 
לא הגיע למסקנות הנזכרות בלי עיון מעמיק בבעיית הלאו¬ 
מיות וניתוח יסודי של גילוייה השונים, כפי שמעידים כמה 
מקומות בכתביו, וביחוד מאמרו נגד גידמן (שם, עס׳ 1145 
והש׳ שם, עס׳ 163 ! -ציונות״, עמ׳ 51 , ועוד). כמדכן לא היה 
הר׳ סבור, שהאנטישמיות יצרה את האומה היהודית: ¬היהו¬ 
דים הם עם והיו עם, ולא עוד אלא שהם עם בעל עקשנות-קיום 
יוצאת מן הכלל, שהרי המשיכו לחיות סתוד יסורים שאין 
כמותם שמונה-עשרה מאות-שנים אחר חורבן מדינתם" (שם, 
עס׳ 163 ). פעולתה של האנטישמיות בתחום זה נתבטאה רק 
במה שעוררה את ההכרה הלאומית המעומעמת והקימה את 
העם על רגליו. היא אותתה לו -סכנה", וע״י כך גם הזעיקה 











381 


הר*ל, תאודרר (מימין זא 3 ) 


382 


והפעילה את כוחות־הםגן שלג הלאומיות היהודית החדשה 
היא הנוגדן, שנוצר בגוף הקיבוצי היהודי" שהותקף על־ידי 
האנטישמיות, 

ביקורת ההרצלאות נוטה להסתייג מן ההנחה" שהאנטי¬ 
שמיות בכללה היתד. עשדה ליהפך לתנועה פרו-יהודית אף 
בתנאים של יציאה טוטאלית מן הגולה, אבל יש לזכור, 
שהר׳ נתכוון לאנטישמיות של זמנו, שלא הגיעה לגמר 
תהליך התפתחותה, וכן התכוון לאנטישמיות המתונה, העשויה 
להתגבד על יסודות שברגש ולשקול את הדברים במאזני־ 
הבינה, הוא עצמו ניהל מו״מ עם אנטישמיים ואף האמין, 
שמצא לשת משותפת עמהם, 

( 2 ) שאלת היהודים — שאלת העמים, תפיסת 
השאלה היהודית בהגותם של חובבי־ציון, וכן של דור* 
ההשכלה שקןדם להם, היתה מוגבלת — גם מבחינת ראיית 
הקפה של השאלד. גם מבחינת הערכת שלוחות־ההשפעד. 
שלה — לענייניהם של היהודים עצמם, הם (ע״ע) ראה 
את השאלה היהודית כ״שאלת הגזע האחרונה״ — כלומר, 
כחוליה האחרונה בשלשלת הבעיות הלאומיות, שאמנם 
קשורה היא בהתפתחות ההיסטורית הכללית, אבל שעם זה 
יש לראותה כחוליה בפני עצמה, אמנם במה שהוא מביא את 
דעתו של ארנסט להרן (ע״ע), שהקמתד. של מדינה יהודית 
בא״י תפתור "חלק משאלת־המזרח"" יש לראות תפיסה של 
השאלה היהודית על רקע בינלאומי רחב יותר ז אף־על־פי־כן 
אץ להבחין כאן ראיה של קשר אורגאני בין שאלה 
זו ובעיות לאומיות לאחרות, אלא קשר של קוניונקטורה 
מדינית בלבד, עוד יותר מהס ראו לילןנבלום (ע״ע) ופינסקר 
(ע״ע) את שאלת־היחודים כשאלה יהודית פנימית, שפתרונד, 
או אי־פתרונד. יקבע בעיקר את גורלם של היהודים בלבד, 
מאמצי השחרור העצמי של היהודים, שהם 
התנאי הראשון לפתרון בעייתם, אמנם צריכים לכלול גם 
פניות אל אומות אחרות, שתעזורנה להם במאמצים אלה, 
אבל הגורם היסודי למתן־עזרה זה מצד האומות נתפס 
בדרך כלל כ ך צ ו ן ט ו ב ב ל ב ד, ועכ״פ אינו מוגדר כראוי, 
אצל פינסקר^כבר מצויה ההערה הקולעת: "אנו מרחיקים 
ללכת ומצפים גם לדבר זר כזה, שאותם העמים עצמם 
העוינים אותנו יהיו לנו לעזר ביציאתנו״ 
רעיון, שהו", כפי שראינו, פיתח אותו ואף 
הפך אותו לעקרון חשוב בתכניתו(ר׳ להלן), 
אבל במה שנוגע לגופה של שאלת-היהודים, 
מהו^־, והקפה, אין כאן סוף־סוף כלום זולת 
השערה בלבד בדבר שינוי היחס בין רודף 
ונרדף, העלול אף הוא לסייע לפתרון השא¬ 
לה, נמצא, שגם ^־נסקר לא זז מן העמדה, 
ששותפים היו לו בד. קודמיו שהזכרנו ושבה 
דגלו אף סמולנסקת ואחד־העם, 

תפיסתו של הר׳ היתה שונה מזו ביסודה. 

כי לדעתו של הו", אין השאלה היהודית 
רק שאלתם של היהודים, הסובלים פמנד." 
אלא גם שאלתם של העמים (שהיהודים 
חיים בתוכם), הסובלים ממנה אף הם, סבל 
זה של העמים אינו רק פרי של דמיונות 
מתעים או פחד מדומה בלבד, כפי שסבורים 
רבים. בניגוד ל״יודופוביה", הפאתולוגית 
ביסודד" שר,וטעמה ע״י פינסקר, מטעים הר׳ 


את היסוד הראלי שבפחדם של העמים מפני היהודים, 
העמים מתייראים מפני כוחם של היהודים, וכוח זה אינו 
מבוטל בשום פנים, היד,ודים הם באמת "מתחרים נוראים 
לכל המעמד הבינוני בארץ״(.מדינת־היד,ודים״,שם, עמ׳ 31 ), 
וד.ם גם מתחרים קשים ומסוכנים בכל תחום אחר (ר׳, למשל. 
דבדיו על היהודים בעולם-ד.כ 0 פים, םםרי־ד,יםים, 1 , עמ׳ 180 ), 
הם נעשים יריבים קשים ומסוכנים עוד יותר ע״י הלחץ 
שלוחצים אותם וד.איבר, האופפת אותם. "ד,לחז מביא אותנו 
בדרך הטבע לידי שנאת לוחצינד׳ ("מדינת־היד,ודים", שם, 
עמ׳ 32 ). והתוצאד,: "אכן נדרינו שוט לעמים, אשר עינו 
אותנו לפנים, חטאי אבותיד״ם מתנקמים בהם. אירופד, נענשת 
כיום בעד הגיטו... אלו הן הלקאות בעקרבים, הינו בעקרבים 
חיים, וד״עקרבים סובלים בשעת הד״לקאה יותר מכולם"(ספרי- 
הימים, 1 , עמ׳ 71 ). 

תסביך זד, של שנאד. ומלחמד" שיוצר ממקה כללית, 
הופך, איפוא, את שאלת־היהודים לשאלת העמים מבחינה 
חברותית. אך גם מבחעד, מדינית היא מתגלית בתור כזו— 
ומטעמים עיקריים אלה: א) היא מטרדת בלא הפסק את 
רוב עמי־ד,עולם ע״י פעילותם של רגשי־ד,ד,תנגדות־ליד,ודים, 
המעודדים בתוכם ניגודים פוליטיים פנימיים, ומתוך כך 
גם אי-מנוחה כללית! ב) היא מעוררת, ע״י הביקורת המוטחת 
כלפי האמאנציפאציד״אי־שביעת רצון במשטר הליבראלי(או 
השמרני הנאור) וכך היא חותרת תחת משמר זד, ומסכנת את 
השגי־ד,קידמה בכללם! ולסוף: ג) היא דוחפת את היהודים 
לזרועות המהפכד, הסוציאלית דוצרת ע״י כך כוח מסוכן, 
שעשוי לזעזע את אשיות כל המשטרים ואף להרוס אותם 
מיסודם. נמצא, ששני הכוחות המנוגדים — אנטישמיות 
וםד,פכנות — ניזונים זה מזד. ומגבידים זה את זד, (למרות 
השוני הגמור של מטרותיהם), ושניד״ם מאיימים, במידה הולכת 
וגדלה, על יציבותו של הסדר הקיים. ומאחר שהבעיד, מחמרת 
והולכת בתחומיהן של כמד, אומות גדולות, שבורל-העולם 
קשור ואחוז בגורלן, הרי שאלת־היד.ודים היא בעיה עולמית, 
שפתרונה צריך, מוכרח לד.יות עניין לכל עמי־התרבות כולם. 

הר׳ העביר, איפו> 4 את מרכדד״כובד של השאלה מתחומיו 
הפנימיים של העם היהודי לתחומים הנרחבים של הלאומיות 



383 


הרצל, תאודור (בנימין זאב) 


384 


האירופית, וכן העביר אותה לתחומי הפוליטיקה הבינלאומית 
המעובייבת ביציבותם של המשטרים הקיימים. שוב אין זו 
שאלה של קרן־זוית, שאלה של עם אחד, קטן־ביחס, שסבלו 
או אשרו הוא מאותם העניינים, שהעמים יכולים להתייתם 
אליהם באדישות, אלא שאלה שבפתרונה ~ ובאופן 
פתרונה — יש עניין חיוני לעמים לא פחות מליהודים. 
מאחר שהפתרון ה״שלילי" של האנטישמיות אינו ניתן 
לביצוע בלא שיזעזע את מבנה־המדינות, נשארה רק הדרד 
של הפתרון ה״חיובי״ — של "יציאת־מצרים" מאורגנת 
ומדינת־היהודים. אפשרות שלישית אין. או — או. מכאן, 
שלא רק היהדות מועמדת על־ידי שאלת־היהודים על פרשח* 
דרכים, אלא אף האנושות כולה. 

״מדינת־היהודים היא צורד־העולםו״ (ספרי־הימים, 1 , 

עמ׳ 103 ). באימרת־כנף זו של הר׳ גלומה ומקופל־ת כל 
השקפתו על אפיה העולמי של השאלה היהודית ובה — או 
יותר נכון: ברעיון המסוכם בה — כלול היה גם כל כוח־ 
הדחף של פעולתו המדינית והתעמלנית. אך בניסוח זה לא 
היה כלום משום תכססנווב הר׳ האמין באמונה שלמה 
בנכונותו — אפשר אף לומר: בדיוקו המאתמאטי. בטוח 
היה, ששאלת־היהודים באירופה היא מעין פצצת־זמן, שעלו¬ 
לה להתפוצץ כל שעה הן בכוח לחצה של האנטישמיות על 
המשטר הנותן שיווי-זכויות ליהודים, והן בכוח לחצם של 
היהודים כנגד המשטרים המונעים מהם שיווי זה. הוא לא 
שיער את המועד של התארעות ז(, ואף לא ניסה לקבוע 
אותו, אבל הרגיש שעודף הקיטור, המצטבר והולך, מתקרב 
במהירות למסד־הסכבה. משום כך הטעים — וחזר והטעים — 
שרק פתרון מהיר של השאלה יש בו משום ערובד, 
למניעתה של התפתחות זו. אכן המהפכה הנאצית בגרמניה 
והמהפכה הקומוניסטית ברוסיה, שבכל אחת מהן מילאה 
שאלת־היהודים, בצורה זו או אחרת, תפקיד תשוב, הן עדויות 
היסטוריות כבירות לצדקת הפרוגנוזה ההרצלאיוד 

( 3 ) התיישבות וסו ב ר ני ו ת. הפעילות המדינית 
של חובבי־ציון נצטמצמה בהשתדלויות בבירת תורכיה מתוך 
כוונה לבטל או להקל את איסורי ההגירה לארץ ולעיתים 
רחוקות — גם בהשתדלויות אצל צירי מעצמות אחרות 
(אנגליה ואה״ב) כדי שישמשו להם מליצים לאותה תכלית 
עצמה. בשום שלב של פעילות זו לא טענו חובבי־ציון 
להבטחת הזכויות הלאומיות של היהודים העתידים להת¬ 
יישב בא״י, וכן לא טענו בשום הזדמנות להסכם בין 
הציונות והממשלה התורכית, שלביצועו תהיינה 
ערבות המעצמות האירופיות הגדולות (או, לכל הפחות, 
אחת מהן). הפוליטיקה הקולוניזאטורית של חובבי-ציון, וכן 
זו של הבאר 1 ן רוטשילד (שהתנגד לכל מעזא-ומתן עם 
תורכיה), היתה מבוססת על תכנית של חיזוק היישוב היהודי 
בארץ בתנאי החוקים האזרחיים הכלליים, עד שיישוב זה 
ייהפך לחי^נועזא את עצמו ולכוח המכריע באוכלוסיה. חובבי• 
ציון התעוררו לפעולה מדינית כלשהי רק כשהממשלה 
התורכית הוציאה את ההגירה היהודית לארץ 
מתחומי החוק הכללי או הכבידה על ההתיישבות 
בה בתחומיו של חוק זה. משנכשלו השתדלויות אלו היתה 
תכנית־הפעולה שלהם מבוססת על עקרון אחד — הסתננות 
(אינפילטראציה), חדירה איטית בגבולות החוק או בניגוד 
לו — בגבולות האפשרויות הקיימווב 

הר׳ התנגד לאינפילטדאציה. אם מטרת הציונות היא ישוב 


מיליונים של יהודים, המוכרחים לצאת ממקומותיהם מפני 
עקת־האנטישמיות כדי להקים להם מקלט לאומי, אין האיב־ 
פילטראציה עשויה בשום אופן לד,ביא למטרה זו. היא עלולה 
להכניס לא״י מאות או אלפים או עשרות־אלפים של מתייש¬ 
בים, אבל היא לא תפתור את בעיית העם < אף אם תתקדם 
בקצב של 10 x 100 לשנה, הרי תוציא, לפי חשבון זה, מארצות- 
המצוקה מיליונים אחדים רק במשך מאות שנים, ואת 
תשעת מיליוני היהודים הזקוקים למולדת — במשך תשע 
מאות שנה ז (כתבים, עמ׳ 102 ). יתר על כן: בקצב זה לא 
יועבר לארץ־היעוד אף הריפוי הטבעי של היהודים 
בעולם, וכך לא יוחלש לחצה של האנטישמיות ולא יהא בדבר 
משום פתרון לשאלה, וכלום אפשר לתכנן תכניות לטווח 
ארוך כל-כך ו והדי כל המדובר אינו אפשרי אלא אם נניח, 
שהאינפילטראציה תמשך באותו קצב עצמו, וללא הפרעות 
כלל, כאילו היא עתידה להתנהל בחלל התכול. אבל היא ל א 
תתנהל בחלל כזה. היא תיתקל בהפרעות ומן ההכרח שתופסק. 

כי כשם שהאינפילטראציה לא תשיג את מטרותיה 
בארצות־זזמוצא של היהודים, כך לא תשיג אותן בארץ־ 
היעוד. שהרי מהו ההבדל בין חדירה איטית זו וחדירתם של 
היהודים לארצות אחרות? ביסודו של דבר; לא כלום. 
האנטישמיות, כלומר השאיפה של האוכלוסיה לנשל את 
היהודים מן העמדות שרכשו להם, היא בעצם בכל מקום פרי 
החדירה האיטית של היהודים ללא זכויות 
לאומיות מובטחות מראש. יאמרו, שבארץ־היעוד 
יהיו פני-הדברים שונים, שהדי אף אם לא יהיו בה למת¬ 
יישבים זכויות כאלו, תהא להם מטרה לאומית כוללת, ופטרה 
זו תנחה את ההתיישבות בצורה, שהיהודים ^פכו לכוח 
בלתי־ניתן לנישול. אבל ההפך מזה היא האמוב משום 
שיש כאן ליהודים מטרה לאומית — כלומר מטרה של 
השתלטות על הארץ — הרי ההתנגדות, שיעוררו מצד התו¬ 
שבים הקיימים, תהא בהכרח חריפה עוד יותר. והתוצאה? 
"החדירה נמשכת, עד שבא הרגע, שאין להימנע ממנו, שבו 
מרגישים האוכלוסים המקומיים בסכנה הנשקפת להם, מת¬ 
עוררים לאזעקה כללית ומכריחים את הממשלה להפסיק כל 
זרימה נוספת של יהודים״ (״ציונות״, עמ׳ 21 ). 

ואולם התיישבות זו — ההתיישבות הלאומית — תופסק 
ע״י הממשלה עצמה עוד קודם שתתעורר ההתנגדות באוכ- 
לוסיד, — והיא תופסק, קודם כל, מחמת עצם המטרה הלאומית 
הכלולה ביסודה והמניעה אותה. לשוא משלים את עצמם 
מצדדיה, שע״י הימנעות מהכרזות על מטריות-התנועה מס¬ 
תירים מטרות אלו'מידיעתם של השלטונות. "בשום ארץ אין 
בואם של היהודים ממהר כל־כד להכריז על עצמו כמו בארץ- 
מולדתם ההיסטורית, יען וביען היא ארץ-מולדתם ההיסטורית" 
(כתבים, עט׳ 102 ). אם השלטונות מעלימים עין מן ההת¬ 
יישבות הקטנה, הרי אין זה מפגי שאינם רואים את המכולן 
בה, אלא מפגי שלפי שעה אינם רואים בה סכנה למעמדם 
המדיני בארץ, ברגע שתראה להם סכנה כזו, יפסיקו את 
ההתיישבות כליל — ובתוקף < ורגע זה יהיה, כמסתבר, 
בשעה שההתיישבות עדיין תהא רחוקה ממטרתה. יתר 
על כן: מפני שהתיישבות זו מנסה להעלים את מטרו¬ 
תיה, מפני שהיא כוללת יסוד של הערמה והתגנבות, 
מן ההכרח הוא שהשלטונות, הממונים על' הסדר, יביטו 
עליה בעין רעה? ולא עוד אלא שכפעולה המתנהלת ללא 
הסכם עם ממשלת־הארץ, ואף בניגוד לעמדתה המדינית 



385 


הרצל, מאודור (מימץ זאב) 


386 


המוצהרת, היא בים 1 דה אקט של מרדנות כלפי השלטון 
הקיים — אקט, שיביא, במוקדם או במאוחר, לידי פעולות* 
דיכוי. נמצא, שגם מצד התפתחות התגובה של האוכלוסים 
וגם מצד התפתחות היחס של השלטונות עתידה האינפיל־ 
טראציה להסתיים בכישלון — בהקמת מיעוט יהודי נוסף 
בא׳י, שגורלו לא יהא שוגה ביסודו מזה של כל מיעוט 
יהודי אחר. ובכן; "זוהי התיישבות של ארמנים חדשים 
בתורכיה״ (ספרי־הימים, 111 , עם' 96 : ״ציונות״, עמ׳ 56 ), 
ובמצב הטוב ביותר: גורל של יהודי־חסות, "התלויים בחסדם 
של השליטיס״־האדונים (שם, עט׳ 35 ) : והרי כל עיקרה של 
הציונות הוא לשחרר את העם היהודי מן התלות בחסדם של 
שליטים כאלה. מפני־כן טען הר׳: "נקודת־המוצא יכולה 
להיות רק זו של זכות ומשפט ולא של חסד וסבלנות לפנים 
משורת־הדין". 


בניגוד לפקודותיו של שר־הפלך או של ראש־המשטרה על 
אותם הקרקעות, שרכש לו בדרך של קניין פרטי" ("ציונות". 
עמ׳ 269 — 270 ). ובצורה קיצונית, פאראדוכסאלית, אבל ברר 
רה ביותר, קבע הו" את עמדתו בנידון זה במאמרו על 
הקונגרס הראשון ב 1897 : "ארץ, אשר לפי המשפט הציבורי 
שייכת לעם היהודי, והיא כולה עד חלקתה האחרונה רשומה 
בספרי־האחוזה כנחלתם של בלתי־יהודים, היא פתרונה של 
שאלת־היהודים לעד״ (כתבים, ע מ׳ 166 ). 

רכישה כזו של טריטוריה לאומית או של טריטוריה 
מיועדת להתיישבות של עם אפשרית רק ע״י כיבוש או 
ע״י הסכם מדיני. הר׳ דחה את אפשרויות הכיבוש (ובכלל 
זה את אפשרויות הכיבוש ע״י מרד, שבו ראה אחד מגילוייו 
של ״סוף״ תחליד־האינפילטראציה, ר׳ ספרייהימים, 11 , עמ׳ 
14 ): נשארה דק הדרך של ההסכם המדיני. ואולם כיצד 



הרצ 5 וסבועת עיתונאים וייוניים מוננרם הזיוני יממזי גבאי? ( 1908 ) 


כאן, ב נקוד ת־ה מוצא, נעת עיקרו של ההבדל בין 
עמדתו של הר׳ ובין זו של חובבי־צימ. לפי חובבי*ציון היו 
הזכויות המדיניות והלאומיות של היהודים עתידות להיות 
מושגות בשלב מאוחר של ההתיישבות, כלומר היו מטרו¬ 
תיה של התיישבות זו, ואילו לפי הר׳ מן ההכרח היה, 
שתושגנה זכויות אלו קודם שהתחילה ההתיישבות, ועל 
כל פנים בשלב הדאשמ שלה — כלומר, הן צריכות היו 
לשמש לא המטרה של ההתיישבות, אלא היסוד שלה 
והתנאי לאפשרות ביצועה. חובבי־ציון בקשו לרכוש 
חלקות־אדמה קטנות רבות כדי להוות מהן טריטוריה לאומית, 
ואילו הר׳ ביקש להשיג תחילה את הטריטוריה הלאומית, 
שמתוכה יוכלו היחידים בעם לברור להם את חלקותיהם. 
״כבר הסברתי אלף פעמים — הוא כותב במאמרו "תשובה 
לאוסישקין״ משנת 1903 —, שקיים הפרש בין רכישת־קרקע 
על יסוד קניין פרטי ובין רכישתו על יסוד משפט־העמים, 
ושבהפרש זה דוקה תלוי כל גורלה של תנועתנו — תלוי 
הכל, הכל 1 ברצוני לחזור ולהסביר את הדבר למר אוסישקת, 
גם אם יקנה אח כל הקרקעות ביקאטרינוסלאב, לא תהא 
יקאטרינוסלאב שייכת לו מבחינה מדינית, אלא לצאר הרוסי, 
ואיי יהא לפר אוסישקין, אם יעלה על דעתו לעשות משהו 


יושג הסכם זה ז רמה יהא יסודו ז על כך משיב הר׳ כלהלן: 
"אם תהא קיימת נטיה להרשות את הקמתה של קהיליה 
יהודית, שתהא עצמאית פחות או יותר, לא יעניקו לנו 
זכות זו, שהיא יקרת־ערך כל־כך, בלא לקבל תגמולים. ומן 
הדין הוא, שכך יהא מצב־העניינים, אנו מוכרחים ליתן, 
וגם ניתן, בתור פעולת־גומלים בעד הענקתה של טריטוריה 
במשפט־העמים — תהא זו אר׳דישראל אי ארץ אחרת — 
יתרונות חמריים גדולים: אלא שאנו מוכרחים בהזדמנות 
זו להשיג — וגם נשיג — כל אותם התנאים הנחוצים, 
כדי להבטיח באופן סופי את עתידו של הקיום הלאומי* 
(״ציונות״, עמ׳ 36 ). 

בדברים הללו סוכם בקיצור עיקר חידושו המדיני של 
הר׳. כדי להבהיר אותם יש רק להוסיף, שב" תנאים* הדרד 
שים "להבטחת הקיום הלאומי" נתכוון הר׳, קודם כל, 
לסוברניוח מדינית (או למינימום של אוטונומיה, שיבטיח 
סוברניות זו בעתיד מתקבל על הדעת): שנית, לצבא — 
להגנה עצמית יהודית בכל תקופת ההתיישבות (דבר, שעמד 
עליו בכמה הזדמנויות ובכל תכנית של צ׳ארטר שהציע): 
ולסוף — לערובות משפטיות פומביות ובינלאומיות, ב״ערר 
בות" אלו התכוון לשיתופו של גורם שלישי בהסכם בין 





387 


הרצל, תאדדור(כנימץ זאב) 


388 


הציונות והשלטונות בעלייהארץ; המעצמות הגדולות (או, 
לכל הפחות, אחת מהן), וראה הכרח בכך מאחר שסבור היה, 
שהסכמים מדיניים אין להם ערך של ממש אם כל צד יוכל 
לנהוג בהם כראות עיניו, ומאחר שהעם היהודי עדיין היה 
מחוסר כוח מספיק כדי לכפות את קיומם של הסכמים כאלה 
אם הצד השני ירצה להפירם. במלים אחרות: התיישבות 
מיוחדת מעין זו שהעם היהודי רוצה לבצע בתחומי שלטונם 
של אחרים עשויה להצליח רק אם תהא מבוססת על "זכות 
ריבונות מובטחת", צבא־מגן עצמי, רערובות בינלאומיות. 

במאמרו על פינסקר, .התורה והעבודה", השתדל אחד־ 
העם להוכיח, שהר׳ לא חידש בהלכה הציונית דבר ושהציונות 
המדינית כולד" שהטיף לד" לא היתה, לאמיתו של דבר, אלא 
חזרה על התכנית, שכבר הוצעה ע״י נרגסקר. בדיקה זהירה 
של טענה זו מוכיחה, שהיא רחוקה מן האמת. הן אמנם כבר 
כתב פינסקר: .מובן מאליו, שייסוד מקלט יהודי לא יוכל 
לצאת אל הפועל בלי תמיכת הממשלות", וכן ש״קיומו 
של מקלט זה צריך שיהיה בטוח בדרך מדינית". ומכאן, 
שפינסקר, ב.אוטו$ומאנצי 0 אציה", היה קרוב בהשקפתו לתפי¬ 
סתו של הר׳. אעפ״ב יש להבחין בהבדלים הניכרים בין 
עמדתם של השנים. פינסקר מדבר על .תמיכת הממשלות" 
בייסודו של המקלט היהודי, ואילו הד׳ מדבר על .ערובות 
בינלאומיות" קשורות בחוזה מדיני בין תורכיה והעם היהודי 
(או נציגו: .אגודת־היהודים"). פינסקר, שידע על רגישותה 
של תורכיה לעמדתן של מעצמות־אירופה כלפי מה שנעשה 
בתחומיה, הבין, ש״תמיכת הממשלות" בתכנית הציונית היא 
תנאי לעמדה חיובית מצד הממשלה התורכית כלפיד" התנג¬ 
דות מצד הממשלות הגדולות או מצד אחת מהן לייסוד 
המקלט היהודי בא״י עלולה למנוע את ההתיישבות היהודית 
בכללה או להפסיק אותה לאחר שתתחיל, באופן שהמקלט 
שיווצר לא יהא בטוח מבחינה מדינית. כדי שיועג.ביטחון" 
זה היה צורך, לדעתו של פינסקר, להוציא את הטריטוריה 
היהודית בתורכיה מתחומי האפשרויות של הסיכסוכים הבינ¬ 
לאומיים ע״י הקמתה כ״פאשאליק" מיוחד, .שתכונתו הני¬ 
טראלית תהא מקויימת מאת הממשלה התורכית ושאר 
הממשלות הגדולות. וזו ודאי תהיה אחת התעודות החשובות 
של הדירקטוריום [ההנהגה הלאומית היהודית] להטות להצעה 
זו לב הממשלה התורכית וגם לב שאר הממשלות האירופיות", 

.אחת התעודות החשובות״ — אבל לא התעודה החשובה 
ביותר, וכן לא ברור ביותר מדבריו של פינסקר אם ראה 
אותה כראשונה בזמן. נראה, שפינסקר הבחין בין תמיכה 
כללית של הממשלות, שצריכה היתה, לדעתו, לקדום 
להסדר ההתיישבות, ובין הסדר הניטראליות הפורמאלית(מה 
שהיה בו מעין ערובה בינלאומית), שעתיד היה ליעשות 
במרוצת־הזמן. מכל מקום מסתבר, שעמדתו של פינסקר 
בנידון לא היתה מגובשת ביותר ואף לא קיצונית כעמדתו 
של הר', על כך מעידה בבירור העובדה, שפרט לפיסקה 
הנזכרת ב״אוטואמאנציפאציה" לא חזר על תביעה זו בשום 
מקום, ועל כך מעידה גם כל פעילותו בהסתדרות של חובבי- 
ציון. כשהוצע בשנת תרמ״ה ( 1885 ) לשלוח משלחת לקושטה 
כדי להשתדל בביטול ההגבלות שהוטלו על העליה, העיר 
פינסקר (במכתבו לפין): .משני טעמים לא אוכל להסכים 
על המלאכות הזו. א) מפני שדיבארון הידוע הודיע דעתו 
כי חלילה וחלילה לנו לדפוק על דלתות שרי ממשלת תוגרמה 
ולקחת עמהם דברים בענין זה, למען לא נזיק בזה לענין 


כלו", ו״ראויה דעת הנדיב הזה להיות מכרעת, כי הוא 
בעל נסית יודע דבר בחללה של רשות ודורש טובת ישוב 
הארץ בכל לב. ב) גלוי וידוע לכלנו, כי כל המקבל עליו 
עבדות [כלומר, נתינות] תוגרמה יכול להאחז בארץ, לפחות 
בארץ הגליל היותר מוכשרת לקולוניזאציה" (א. דרויאגוב, 
כתבים לתולדות חיבת צית, כרך א׳, עמ׳ 414 ). ובכן: 
הסתלקות גמורה מכל פעולה מדינית, מכל תביעה לזכויות 
לאומיות מוכרות, והצטמצמות בסיוע להתיישבות פרטית על 
בסיס של נתינות תורכית. יאמרו, שמדיניות האינפילטראציה 
היתה היחידה, שפינסקר ראה כ״מעשית" באותו זמן? אבל 
היא גם מעידה, שלא היה משוכנע ב. מעשיותה" של הפעולה 
המדינית המוקדמת, שהציע — או שרמז עליה — ב״אוטו־ 
אמאנציפאציה". מכל מקום אין לייחס לפיסקה הבודדת שלו 
בנידת זד" שלא פותחה מבחינה רעיונית ולא נתמכה מבחינה 
מעשית, את מלוא התוכן של הרעיון ההרצלאי הנזכר — 
רעיון, שהפך לעיקר בתכניתו המדינית — כפי שעשה 
אחד-העם. 

111 . פעולתו של הר׳ בתחום הפוליטיקה 
הבינלאומית. כדי להעריך כראוי את פעולתו של הר׳ 
בתחום זה יש לבדוק את עמדתו המדינית כלפי תורכיה, על 
סבך הבעיות הפנימיות והחיצוניות שלה, וכן כלפי המעצמות, 
שהיה להן בזמנו עניין ישיר בבעיות אלו או, ביתר דיוק, 
במה שהיה ידוע כ.השאלה המזרחית״—כלומר, כלפי גרמניה, 
רוסיד" אנגליה וצרפת. 

כשהתחיל הר׳ בפעילותו המדינית נצטמצמה פעולתה של 
רוסיה בקושטה בעמידה על המשמר בפני התפשטות יתרה 
של השפעת המעצמות, המתחרות בה, בתורכיד" רוסיה 
עדיין נחשבה אז — כמו בעבר — ל״אויב ההיסטורי" של 
האימפריה התורכית, שלוש המלחמות, שפרצו במאה ה 19 
בקשר לתביעותיה של תסיה בתורכיה ( 1829 , 1854 , 1877 ), 
הפכו את רוסיה בעיני התורכים לסכנה מתמדת לשלמותה 
של ממלכתם! אבל הלקח, שלמדה רוסיה ממלחמות אלו, 
הכתיב עכשיו לרוסיה מדיניות זהירה — מה שגרם לכך, 
שנמנעה מלהתערב אף לטובתם של הארמנים ב 1896 . 

לצרפת היו תביעות לגבי מצרים וסוריה (כולל א״י), לכל 
הפחות מאמצע המאה ה 18 ואילך, ועמדתה של צרפת בסיב- 
סוך ה״דתי" בירושלים, שהביא לידי מלחמת-קרים, וכן 
ההתערבות הצבאית שלה לטובת הנוצרים בלבנון ב 1860 , 
הוכיחו עד היכן היתה צרפת מוכנת ללכת לשם הגנתן של 
תביעות אלו. התקרבותה של צרפת לרוסיה (אחר מפלתה 
במלחמת 1870 ), תמיכתה ברוסיה בימי המלחמה הרוסית־ 
תורכית ( 1879 ), ולסוף, הברית הרשמית, שכרתה עם רוסיה 
ב 1893 , עשו את צרפת בעיני התורכים לאויב כמעט שווה 
במעלה לרוסיה. יחסי צרפת-תורכיה נסתבכו — והורעו — 
עוד יותר מחמת החובות, שחבה תורכיה למלווים צר¬ 
פתיים — חובות, שתורכיה ^"התקשתה לפרוע במועדם 
ושממשלת־צרפת תבעה את סילוקם בתוקף, סיכסוך מיטילני 
ב 1901 — פרי הפלישה הצרפתית לאי — היה רק אחד ימן 
הביטויים המרובים של יחסים מתוחים אלה. 

אנגליה, שהיתה במשך רוב המאה ה 19 השומרת הנאמנת 
על קיומה של תורכיה ושבמשך כיובל־עזנים נחשבה עצתה 
כצו ל״שער הגבוה", איבדה את סעמד־הבכורה שלה בתור¬ 
כיה מיד אתר קונגרס-ברלין. העובדה, שכפתה את תורכיה 
שתמסור לה את קפריסין ( 1878 ), וביחוד כיבוש מצרים 



389 


חרצל, תאודור (מיטין זאב) 


390 


^ 0 ס/ 


^•י 

4 * ^■ 4 ^ 4 '■* 

־.^־■^ ^־ £0 
^*^ך•-* ^- 24 >*■^^■׳-**^•^> •^ 4 ^ן>?" 

^^־'״* 36 .י->^ 0 -. 0 ^ ,, י" 

^י■ 

י־ ^ . / 1 

, ^ 04 _ 6 <€/ ^. 06 ^ ־/^■^ 

""י־ל''. ^יי ^־־ ^/"-י- 

>> 0 ג^ו 1 * 

״ ־״/״•- 64 ^,>*..^ 6 ג> ^*׳י׳*׳^■ ^•->*--י*׳-*י . 4 ׳>** 




. 1 ־ 0 ?> ^ 


> 4 >* 10 ו 3 ^ 






סכתב ש? ר,רצ 5 א 5 הרוכם הגרו? סבאח 


ב 1882 - ואח״ב סירובה לנהל מו״מ על פינויה לאחר שמת* 
חילה היתה מוכנה לכר׳ הוכיחו׳ שאנגליה פסקת להאמין 
באפשרות הבראתו של "האדם החולה" ונצטרפה לקבוצת 
אויביו, המצפים למותו ומבקשים לחלק את שלל ירושתו. 
אנגליה נחשבה בתורכיה למעצמה, שהיא ספק אויבת, ספק 
ניטראלית, ועל כל פנים — לא ידידותית. 

מיהם של אמון גמווי בתורכיה נהנתה באותז? שעה רק 
גרמניה בלבד. במשך כל המאה ה 19 היתה פרוסיה־גרמניה 
היחידה ממעצמות־אירופה, שלא סיפחה שום חלק מתורכיה 
לשמחה, לא התערבה בתוך תחומה בכוח צבאי, ולא עוד 
אלא שהשתדלה למנוע את שאר המעצמות משימוש בכוח 
כזה לביצוע הסדרים רצויים להן (מאז ועידת לונדון, 1827 , 


בקשר לבעייתייוון). סירובה להצטרף לאנגליה ולצרפת 
בביקרתן ובתביעותיהן בקשר לשאלה הארמנית והתנגדותה 
למתן אוטונומיה לכרתים ( 1897 ) העלו עוד יותר את קרנה 
של גרמניה בתורכיה, ובכיוון זה עצמו פעל גם האימון, 
שנתנה גרמניה לצבא התורכי — אימון, שהראה בבידור את 
יעילותו במלחמה התורכית־היוונית ( 1897 ). מכאן, שאם 
נמצאה באותו זמן העצמה, שתורכיה היתר. עלולה להטות 
לה אוזן מרצונה, היתה זו גרמניה. 

ברור, שהדרך היחידה, שנראתה להר׳ להשגת השפעה 
ידידותית בקושטה׳היתה באמצעותה של גרמניה. מכאן המא¬ 
מצים, שעשה מתחילת פעולתו, לרכוש את אהדתו של קיסר־ 
גרמניה לתכניתו. לתכלית זו היו מכוננים שיחותיו המרו¬ 
בות עם הדוכס הגדול מבאדן, ידידו של וילהלם 11 , וכן 
המו״ט שלו עם פיליפ אוילנבורג, איקדסודו של הקיסר 
באותו זמן, ואח״כ—עם מיניסטר-החח פון בילוב והקאנצלר 
הוהנלוהי, מו״מ זה, שהגיע לשיאו בפגישה, שהיתה להו" 
עם הקיסר בקושטה ( 1898 ), ונסתיים בהבטחה מצד הקיסר 
להמליץ על התכנית הציונית בפני השולטן, מעיד, שהיה 
יסוד חזק לשיקולים של הר׳ בנוגע לאפשרות רכישת תמיכתה 
של גרמניה. כמו-כן אין ספק בדבר, שעוד קודם לכן, בשעה 
שהוצעה מצד גרמניה הופעתה של משלחת ציונית בירושלים 
לפני הקיסר, שהתעתד אז לבקר בארץ (ר׳ ספרי-הימים, 
! 11 , עמ׳ 111 — 112 ), היה וילהלם 11 אופטימי מאד ביחס 
לתוצאות התערבותו בקושטה וראה את קבלתה של המשלחת 
הציונית כסיפגן מדיני ותעמלני בזירה הבינלאומית. מסתבר, 
שתכניתו של הר׳ נראתה מתאמת לאינטרסים של גרמניה 
באותה שעה! חברת צ׳ארטר יהודית בחסותה של גרמניה 
היתד. נותנת לזו האחרונה — כפי שנראה היה מתחילה — 
משענת חזקה במזרח הקרוב, מסייעת ל״דחף אל המזרח" 
שלה ומשמשת משקל־שכנגד — אפשר, משקל מכרת — 
בהתחרות הבינלאומית על ההשפעה בתורכיה. ואולם בין 
הראיון של הר׳ עם וילהלם 11 בקושטה ב 18 באוקטובר 1898 
ובין קבלת המשלחת בירושלים ב 2 בנובמבר של אותד. שנה 
חל שינוי מכרת במדיניות הגרמנית לגבי תכנית ההתיישבות 
היד,ודית האוטונומית בא״י, ושינוי זד, בא, בין השאר, כתוצאה 
מן ההתנגדות הנמרצת, שגילה השולטן לציונות באזניו של 
הקיסר. מעכשיו היתה תמיכה נוספת מצד גרמניד. בציונות 
עלולה לעורר חשדות חמורים בתורכיה כלפי כוונותיה של 
גרמניה במזרח הקרוב — כוונות, שעד עכשיו כוסו בצעיף 
של פיתוח כלכלי בלבד — ולהעמיד את גרמניד. בשורת 
המעצמות המתנכלות לשלמותה של תורכיד,. מדינשת זהירה 
חייבה את גרמניד, לסגת בעוד מועד מעמדה זו, ומכאן היחס 
הפושר, שגילתד. הפמליה הקיסרית כלפי המשלחת הציונית 
בירושלים, מחיקת המשפט על חברת־ההתיישבות בחסות 
גרמניה, שנכלל בתזכיר שד,גיש הר׳ לקיסר, וההשתדלות 
הגרמנית לתאר את המשלחת הציונית בעיני דעת-ד.קהל 
בעולם כעק גילוי של רצון טוב מצד גרמניד, כלפי כוונות 
פילאנתרופיות בלבד. 

הימנעותה של גרמניה מלסייע לציונות, בניגוד לנטייתה 
הראשונית בנידון, הנחיתה מהלומד, על תקוותו של הר׳, 
שיניע את תורכיד, לקבלת תכניתו בסיועה או בד,שפעתה של 
מעצמה ידידותית. הד עמד יפה על חומר-המצב ועל מש¬ 
מעות נסיגתד, של גרמניה מעמדתד, הקודמת: הימנעות מכל 
הזדהות עם הציונות ומכל תמיכד, בה — לכל הפחות, לשעוד 




391 


הרצל, תאודור (גניסץ זאב) 


392 



הרצי וקבוצה מי צירים בהוננרס והציוני ח׳*׳** כנאול ( 1003 ) 


הר׳ הבין, שהגורם לנסיגה זו לא היה נעןץ ביחסה של 
גרמניה אל הציונות, אלא ביחסה של תו ר פיה אליה, 
ומפני־כן לא אבדה כליל תקוותו לחזור ולהניע ביום מן 
הימים את גרמניה לפעולה מדינית לטובת הציונות בקושטה. 
אעפ״ב גרמה עובדה זו, שפנה יותר ויותר לכיוון אחר — 
כיוון, שעליו כבר רמז בשיחתו עם אוילנבורג כאלטרנאטיווה, 
שבאה בשבילו בחשבון במקרה של כשלון המו״מ עם גרמניה 
(ספרי־הימים, 111 , עמ׳ 99 ). 

הד' התרכז עכשיו בניסיון להשיג תמיכה מצידה של 
אנגליה — דבר, שעליו חשב מתחילת פעולתו המדינית. כבר 
בנובמבר 1897 , במאמר שפירסם ב״דילי כרוניקל" האנגלי, 
כתב: "מלכתחילה סבור הייתי, שאיניציאטיווה דיפלומאטית 
תוכרח לבוא מאנגליה, לפי שאנגליה המביטה — אפילו 
בקרהאויר — להודו, מוכרחה לעבור במבטה על ארץ־ 
ישראל״ (כתבים, עמ׳ 190 ). ועוד קודם לכן, ביולי אותה 
שנה, הוא מגיב על תכנית של חלוקת־תורפיה, שלפיה תיפול 
א״י בחלקה של אנגליה: "לאנגליה נחוצה דרך קצרה זו להודו 
כפרוסת־לחם״(״די ולט״ מ 30 ביולי 1897 )? ואולם עם זה הוא 
מטעים, שאנגליה לא תוכל להשיג את מבוקשה מאחר שכל 
המעצמות מעוניינות בנקודה זו ותשמורנה עליה מכל משמר, 
ובקונגרס הרביעי בלונדון הוא קובע, שזהו האינטרס של 
כל העמים, ש״בדרך לאסיה, בדרך הקצרה ביותר לאסיה, 
תיווצר תחנת תרבות לתועלתה של כל האנושות התרבותית" 
(כתבים, עמ׳ 120 ? הש׳ ״ציונות״, עמ׳ 182 ). ברור היה לו, 
שלאנגליה יש עניין ישיר, מחמת עמדתה במצרים, לזכות 
בהשפעה המכרעת על אותה תחנה ושאין לה דרך טובה 
להשיג מטרה זו מלתמוך בהקמתה של קהיליה יהודית באותו 
מקום, ששום עם לא יוותר עליו לחברו. מכאן קריאתו המפור¬ 
סמת בקונגרס הרביעי, שסיכמה את אמונתו בתמיכה האנג¬ 


לית בציונות: "אנגליה הגדולה, אנגליה החפשית, אנגליה 
הצופיה על פני כל הימים, היא תבין לנו ולשאיפותינד 
(כתבים, עמ׳ 121 ). 

מאחר שהתערבות ישירה של אנגליה בקושטה לטובת 
הציונות לא נראתה לו באותה שעה כמתקבלת על הדעת, 
סבור היה הר', שאנגליה תוכל—ע״י אירגון של תמיכה כספית 
חשאית בציונות (כגון באמצעותו של ססיל רודז) — לאפשר 
לציונות, בעלת-בריתה בכוח, להשיג בתורכיה את מבוקשה. 
הציונות תוכל לשחרר אז את תורכיה מלחץ־החובות המעיק 
עליה ולקבל תמורת זה את הצ׳ארסר הנכסף, בעוד שאנגליה 
תקבל בעקיפים, ע״י עזרתה להקמת הקהיליה היהודית, את 
ההשפעה הדרושה לה בא״י (ר' מכתבו לזאנגוויל וקאואן מן 
ה 20 בינואר 1902 , ספרי-הימים, זך, ביהוד עמ׳ 94 ) ? ומשנכ־ 
שלה תכנית זו קיווה הר׳, שהמדיניות האנגלית תהא עשויה 
להסכים — מטעמים שבאינטרס העצמי שלה — להבטיח לה 
נקודות-משען בסביבות תעלת-סואץ ע״י ריכוז של כוח 
יהודי באותה סביבה. התכניות של התיישבות בקפריסין ובאל' 
עריש היו תוצאה ישירה של גישה זו, אבל נוסף על כך, 
ומאחורי כל זה, היתה שאיפתו לזכות בתמיכתה של אנגליה 
לעצם תכנית ההתיישבות בא״י כבגורם. שעתיד להטיל את 
מלוא משקלו על כפות־המאזגיים המדיניות בבוא השעה 
המתאמת. 

ואולם כשלונן של תכניות-ההתיישבות הנזכרות ואי־ 
נכונותה של אנגליה באותה שעה ליטול בידיה את האיני- 
ציאטידה המדינית לקידום ענייניה של הציונות בתורכיה, 
חזרו וגרמו למיפנה במאמציו של הר׳. מעכשיו התרכזו מאמ¬ 
צים אלה בכיוון של השפעה על המדיניות הרוסית, שתנקוט 
צעדים בקושטה לטובת הציונות, מבאן השתדלותו לקבל 
ראית אצל הצאר, נסיעתו לרוסיה ושיחותיו עם פלוה (ע״ע)